עֵת לַחֲבוֹק וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק
האויב הגדול ביותר שלנו במלחמה בקורונה הוא ההתקהלות. ההתקהלות היא סכנה, היא הגורם להדבקה ולתחלואה, ממנה מזהירים אותנו יותר מכל. "ריחוק חברתי" – האוקסימורון הזה הוא הנשק היעיל ביותר במאבק בקורונה. סגר, בידוד, אלה התרופות.
אבל האדם הוא חיה חברתית. ויש לו צורך ורצון להשתייך, להיות חלק מ…, להתקהל. האנשים מתקשים לוותר על ההתקהלות – חתונות, תפילות, הפגנות, הופעות, משחקי ספורט.
קהילה והתקהלות הן מילים מאותו שורש ויש להן אותה משמעות. קהילה היא התקהלות אנושית, שנועדה לספק לאדם את הצורך בחברה, בציבור, במסגרת, בהשתייכות. זו מהותה. קל וחומר כאשר מדובר בקהילה קיבוצית. ההתקהלות וההתקבצות הן מהותה של קהילה קיבוצית. ובאורטל – על אחת כמה וכמה. אין הרבה קהילות קהילתיות כמו אורטל, גם בתנועה הקיבוצית. ההתקהלות, היחד, היא נשמת אפנו, היא לחם חוקנו, היא לוז חיינו. כל מוסדותינו הם מוסדות קהילתיים. חדר האוכל הוא מרכז ההתקהלות היומיומית שלנו. החינוך החברתי-קהילתי הוא ספינת הדגל שלנו. חיי התרבות שלנו מבוססים על מפגש, על יחד, על התקהלות. אנו נדחקים עד אפס מקום ב"שישי מתוק", מקטרים על הצפיפות ושוב ושוב חוזרים להתקהלות הזאת בשמחה. אנו מתקהלים בכל חגי ישראל. נתקלתי השבוע במאמר שפרסמתי בסוכות לפני 13 שנים, והעליתי בו על נס את העובדה שבכל שבעת ימי סוכות, בכל יום היה אירוע קהילתי. והשנה, יש לנו שני אירועים… מקוונים.
ואם תחילה חשבנו שהקורונה היא עניין של שבועות ספורים, אנו כבר 7 חודשים באירוע והסוף לא ידוע, אך דומה שהוא הולך ומתרחק. איך עובדה זו תשפיע עלינו לטווח הקצר ולטווח הרחוק? האם יש חיוניות לקהילה ללא התקהלות?
****
אין תחליף להתקהלות ואני מקווה שבקרוב נשוב להקהיל קהילות, אך עלינו להיות ערוכים להתמשכות המצב הזה ולהעצים ערכים אחרים שלנו שמשקלם הסגולי צריך לעלות שעה שהמפגש הקהילתי מצטמצם.
בראש ובראשונה – הערבות ההדדית. קראנו במידף שעבר את דבריהן של משפחות שהיו בבידוד; התודה וההתרגשות שלהן מההתגייסות של אורטל, הן של הקהילה הממוסדת והן של החברים כבודדים, כדי להקל עליהם. קראנו את דבריה של ענבלעל החיבוק שקיבלה מן הקהילה ברגעיה הקשים.
חדר האוכל הוא לב הקהילה. הוא לא מוסד שנועד לספק מזון לחברים. אנחנו יכולים לקנות אוכל ולהכין לעצמנו. חדר האוכל נועד להקהיל אותנו למפגשים, איש איש בתדירות שהוא רוצה. הוא נועד לחבר בינינו, לאפשר לנו לשבת זה עם זה, לשוחח, להיפגש. סעודות השבת והחג שלנו הן חגיגה של קהילה. ולפתע הוא אינו יכול למלא את ייעודו. התחליף שמצאנו בדמות הארוחות שהחברים לוקחים הביתה, בין במשלוחים בתחילת הסגר הראשון ובין במתכונת הנוכחית, הוא תחליף קהילתי נאה, שנועד לשמור על הגחלת של חדר האוכל, שעה שאינו יכול למלא את ייעודו, להמשיך להיות מוסד מרכזי בחיינו, לשמר את קיומו, ולהוות ביטוי לערבות ההדדית באמצעות מוסד הדואג לצרכים הבסיסיים שלנו.
ערך נוסף הוא המשימתיות. המשימתיות היא ההתנדבות הגדולה של נוער אורטל שתִפעֵל את שירותי הקהילה בסגר הראשון. המשימתיות היא מבצע הניקיון ואיסוף האשפה של חברת הילדים השבוע. המשימתיות היא העשיה של מטה קורונה ושל מכלולי צח"י ושל מתנדבים רבים בהתמודדות עם הקורונה.
תרבות חלופית – אנו נוהגים לומר שיותר משהקהילה בונה תרבות, התרבות בונה את הקהילה. עיקר חיי התרבות שלנו מבוססים על מפגש. כעת המשימה שלנו היא למצוא חלופות של חיי תרבות תוך שמירה על המגבלות. אם לא יכולנו לערוך את אירוע המצוות הרגיל, ערכנו אירוע חלופי, ללא אורחים, ובמקום המופע – סרט. אגב, הסרט אמור היה להיות מוקרן בדרייב-אין, אולם כיוון שהאירוע התרחש בתקופה של הקלות, יכולנו להתכנס, בקפסולות ועם מסכות, ולצפות בו. את הרעיון של דרייב-אין כדאי ליישם כהזדמנות תרבותית בעידן קורונה.
וכך, על פי ההנחיות המשתנות לפרקים, למצות את האפשרות לערוך חיי תרבות. כשאי אפשר להיפגש – פעילות מקוונת. כשאי אפשר להתכנס בפנים – להתכנס בחוץ (כמו בתפילות יום הכיפורים). כשאי אפשר לכנס אנשים רבים – להתכנס בקפסולות קטנות (כמו ב"יוצאים באורטל"). ופעילות מפנקת כמו ניידת המופלטות במימונה ושאר הפינוקים שמורעפים עלינו.
וחשוב לקיים אסיפות. אם אי אפשר להתכנס במקום סגור – להתכנס במגבלות האפשר, כמו האסיפה הכלכלית מחוץ לפאב. כשאי אפשר להתכנס כלל – אסיפה בזום, כמו האסיפה האחרונה. כמובן שהזום הוא תחליף עלוב למדיי למפגש פנים אל פנים, אך הוא עדיף על כלום.
בקיצור – בתקופה הקשה הזאת עלינו לחשוב כל הזמן מה ניתן לעשות כדי לחזק את חיינו המשותפים בכפוף למגבלות, כי אם לא נטפח אותם הם עלולים להתנוון. "יום תעזבני – יומיים אעזבךְָ".
****
בחג סוכות אנו קוראים את ספר קהלת. בפרק ג מופיעה השירה האלמותית הזאת:
לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל-חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם.
עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת. עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ. עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא. עֵת לִפְרוֹץ וְעֵת לִבְנוֹת. עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק. עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד. עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים. עֵת לַחֲבוֹק וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק. עֵת לְבַקֵּשׁ וְעֵת לְאַבֵּד. עֵת לִשְׁמוֹר וְעֵת לְהַשְׁלִיךְ. עֵת לִקְרוֹעַ וְעֵת לִתְפּוֹר. עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר. עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא. עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם.
אנו קוראים את הטקסט הזה מדי שנה בטקס המעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות. מה פירוש "עת ללדת ועת למות", "עת לאהוב ועת לשנוא", עת מלחמה ועת שלום", זה ברור. אבל אף פעם לא הבנתי את הפסוק "עת לחבוק ועת לרחוק מחבק". מתי עת לרחוק מחבק? מסתבר שהחכם-מכל-אדם חשב על הכל וכיסה את כל האפשרויות, וכתב פסוק לזמן הקורונה.
אז אנו בעת-לרחוק-מהתקהל, אך איננו מוותרים על חיי הקהילה שלנו.
* מידף – עלון קיבוץ אורטל
