ערבות הדדית

הערבות ההדדית היא הערך הנעלה, החשוב ביותר בערכי אורטל. זהו הערך החשוב יותר בערכי הקיבוץ. הוא החשוב ביותר בערכי היהדות – "כל ישראל ערבים זה בזה". ההגדרה הוויקיפדית לערבות הדדית, היא: אחריות של הקהילה כלפי כל אחד מחבריה, ושל כל אחד מחברי הקהילה כלפי הכלל.

ערך הערבות ההדדית מכיל בתוכו את הסולידריות החברתית, את האכפתיות, את הרעות. המשמעות שלו היא האחריות שלי לאדם אחר, לזולת ולכלל והאחריות של האדם האחר, של הזולת ושל הכלל כלפיי. והכלל יכול להיות המשפחה, הקהילה, האזור, המדינה.

חברה המושתתת על ערך הערבות ההדדית, היא חברה טובה יותר, צודקת יותר. ההיפך מן הערבות ההדדית הוא ניכור, כל איש לנפשו, אדם לאדם זאב.

ערך הערבות ההדדית נוגע לכל מעגלי החברה. לפרט, למשפחה, לקהילה, ליישוב, למגזר העסקי, לחברה, למדינה, לאנושות.

הביטוי של הערבות ההדדית ברמת המדינה, הוא במדינת רווחה, שרואה מתפקידה לדאוג לרווחת אזרחיה. הביטוי הנוגע לפרט הוא מס ההכנסה. מי שמרוויח הרבה נותן יותר למדינה, כדי שתעניק חינוך, בריאות, רווחה וביטחון גם לאלה שאין ידם משגת.

הסוציאליזם המדיני הקיצוני רואה במדינה את חזות הכל. הוא משחרר למעשה את הפרט ואת הקהילה, שולל את ההתנדבות, בז למושגים של חסד, צדק, נדיבות ואף רואה בהם שחרור המדינה ממשימתה.

אבל מי שרואה, כמוני, את הערבות ההדדית כערך החיים המכונן, אינו יכול לראות כל סתירה בין גילויי הערבות ההדדית של המדינה, לאלה של הפרט והקהילה. כל אחד צריך לתרום ולעשות למען הכלל ולמען האחר ולמען החלשים בגבולותיו ועל פי יכולתו. אין כל סתירה בין צדק לצדקה. על המדינה, החברה – להבטיח צדק חברתי, אך על הפרט לתת ולעשות למען רעהו, לא להטיל הכל על המדינה ולא להשתמט בתירוץ של "שהמדינה תעשה".

****

המקום שבו הערבות ההדדית היא מוחלטת הוא המשפחה. במשפחה, הכל ערבים עד כלות איש לרעהו. מובן שהרכוש והכסף משותפים והם נועדו לרווחת המשפחה כולה. כמובן שבתוך המשפחה ההפרדה בין תרומה לתמורה היא מוחלטת.

הקיבוץ השיתופי הוא צורת החיים הקרובה ביותר למשפחה מורחבת, ולכן זו צורת החיים שמגשימה את ערך הערבות ההדדית באופן המלא ביותר. מכל אחד לפי יכולתו – לכל אחד לפי צרכיו; זו תורת הערבות ההדדית על רגל אחת. זה העיקרון המכונן של הקיבוץ השיתופי. האם יש קיבוץ שמצא את הדרך להגשמה המלאה של עקרון החיים הזה? לא. אך כל קיבוץ שיתופי חי ופועל לאורו של העיקרון הזה ומחפש את הדרכים הנכונות להגשימו, באופן המתאים לחבריו ולתקופה.

במעבר למודל השילובי, הנמכנו במידה מסוימת את רמת הערבות ההדדית, כי חשבנו שזו דרך נכונה יותר לאורטל בתקופה זו. מצד שני, בהחלטותינו בשנים האחרונות על ביטוח סיעודי וביטוחֵי בריאות ועל השכלה לבני הקיבוץ העצמנו והגבהנו את הערבות. החיפוש אחרי הדרך הנכונה לנו בכל עת למימוש הרעיון, הוא אחד המאפיינים של אורטל, ולטעמי, אחד הגורמים להיות אורטל הקיבוץ הטוב שהננו.

לאורך השנים נצבו בפנינו אתגרים רבים, כך גם היום וכך יהיה גם בעתיד. התקופה האחרונה מחייבת אותנו להתמודד עם אתגרים כלכליים. נגזר מהאתגר הכלכלי האתגר של מימון הבניה לצורך המשך תנופת הצמיחה הדמוגרפית. כמו בעבר, אני בטוח שנשכיל להישיר מבט לאתגרים הללו ולהעניק להם מענה הולם כקיבוץ שיתופי.

****

התייחסות קצרה למאמרו של אריאל ל' במידף שעבר. ניכרת במאמר האהבה של אריאל לאורטל, האכפתיות והדאגה. את כל אלה הביא אתו אריאל לכל התפקידים שמילא עד היום ויביא לאלה שימלא בעתיד. והפעם הם באו לידי ביטוי במאמר, שבו הצביע על נקודות התורפה והתקיעות שלנו, בעיניו, והציג פתרונות. אפשר לחלוק על חלק מן הפתרונות שהוא מציע ואולי גם על חלק מתיאור המצב, אך עצם העלאת הנושאים לדיון חשובה מאוד וראויה לשבח.

אני חולק על אריאל בעיקר בשורה התחתונה, על פיה הקיבוץ השיתופי הוא כלי ולא מטרה בפני עצמה ולכן הוא אינו מפחד מהפרטה. ואילו אני טוען שגם אם הקיבוץ השיתופי הוא כלי, אין כלי אחר להגשים כמותו את מטרותינו.

אריאל אמר שהמעבר לקיבוץ מופרט אינו מביא בהכרח קץ לקהילתיות, לתרבות המשותפת ולערבות ההדדית. והוא צודק – אפשר לקיים ערבות הדדית גם בקיבוץ מופרט, גם במושב, גם ביישוב קהילתי וגם בעיר. השאלה היא איזו רמה של ערבות הדדית. אריאל נקב בשמות של קיבוצים שהופרטו ונשארו בהם הקהילתיות, התרבות המשותפת והערבות ההדדית. אני מכיר מקרוב אותם קיבוצים, ויכול לאשר את דבריו של אריאל.

אך מתוך היכרות עם אותם הקיבוצים אני יכול גם לקבוע שרמת הקהילתיות, התרבות המשותפת ובוודאי הערבות ההדדית אינה מתקרבת לרמתם באורטל. ולטעמי, עלינו לחזק את הקהילתיות, התרבות המשותפת והערבות ההדדית ולא לסגת מהם.

****

כאשר יצאנו לפני שבע שנים למסע הצמיחה הדמוגרפית, היו בתוכנו קולות של אי אמון. "מי ירצה לבוא היום לקיבוץ שיתופי בגולן?" עובדה. המשפחות הרבות שהעשירו את אורטל, הצעירו את אורטל והיום הן חלק בלתי נפרד מכל עשיה חברתית וכלכלית, חינוכית ותרבותית וחלקם נושאים בתפקידים מרכזיים – הן התשובה. הן הצטרפו לאורטל בזכות מה שהיא, ואורטל מה שהיא בזכות היותה קיבוץ שיתופי.

מאגר המוחות, הכוחות והקולות בתוכנו היום גדול יותר, וכך נשכיל יחד לקדם את אורטל כקיבוץ שיתופי לשנות העשרים שבפתחנו.

****

בשיח הקיבוצי העכשווי (כוונתי כאן אינה לאורטל אלא לתנועה הקיבוצית בכללה), המושג "ערבות הדדית" נשחק מאוד, ומקושר לשלבים הנמוכים ביותר בסולם מאסלו.

ועדת הסיווג, שסיווגה את הקיבוצים לשיתופיים ו"מתחדשים", נבהלה מהפקרת החברים החלשים בחלק מן הקיבוצים המופרטים, וקבעה רף מינימום של ערבות הדדית, שכל קיבוץ מחויב לו, על פי חוק. וכך, התקבע המושג כרשת ביטחון מינימלית.

מן הראוי להעלות את הערבות ההדדית למעלות גבוהות הרבה יותר. בראשית התנועה הקיבוצית, אחד הערכים המדוברים בה היה "עילוי האדם". הרעיון היה שהקיבוץ נועד להעלות את האדם, להפוך אותו לטוב יותר, להעצים את "מותר האדם". מן הראוי שהרעיון הזה ישמש נר לרגלינו ואור לאורחותינו.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

לצערי

המפגש של מועדון 50+ – ותיקי אורטל, עם תכנית "אני באורטל" – הנקלטים והחברים החדשים זה מקרוב באו, היה מרומם נפש. רובו הוקדש לסיפורים –סיפורי בראשית של אורטל וסיפורי המפגש הראשון עם אורטל של הוותיקים והצעירים כאחד. סופו של המפגש הוקדש לעתיד – איך אנו רואים את אורטל בעוד עשרים שנה. אחד החברים, דווקא מן הצעירים, אמר שהוא רואה את אורטל בעוד עשרים שנה "לא כקיבוץ שיתופי, לצערי" אבל… ב"אבל" הוא מנה כמה מן הדברים היפים באורטליות, כמו הקהילתיות המיוחדת ועוד, שיישמרו. אני מעדיף להתייחס למה שקדם ל"אבל" – כלומר ל"לא קיבוץ שיתופי, לצערי".

****

אילו נערך משאל כזה לפני עשרים שנה, מספר החברים שהיו מעריכים שאורטל לא תהיה קיבוץ שיתופי בעוד עשרים שנה, כלומר היום, היה גדול הרבה יותר מאלה החושבים כך היום. רבים מהם היו מוסיפים את המילה "לצערי".

איני מציג זאת כדי להבטיח שמה שהיה הוא שיהיה, ושאני בטוח שאורטל תישאר קיבוץ שיתופי לעד. אני מציג זאת כדי להכניס לפרופורציות ולאזן את התובנה של הדובר. אני לא יודע לתאר ולא רוצה לנחש מה תהיה אורטל בעוד עשרים שנה. אני רוצה ליצור היום את אורטל של עוד עשרים שנה ולהשפיע על היצירה בהתאם להשקפתי. מי שאומר ש"לצערו" אורטל לא תהיה קיבוץ שיתופי, מעיד על עצמו שהוא רוצה שאורטל תהיה קיבוץ שיתופי. ואני אומר לו: ידידי הצעיר, אין מקום לפאטאליזם. חיינו אינם דטרמיניסטיים, ואיננו נשטפים בתהליכים גדולים מאתנו שאין לנו השפעה עליהם. אנו בונים את חיינו במו ידינו. אנו מעצבים את עתידה של אורטל. ואם אנו רוצים שתהיה קיבוץ שיתופי, תפקידנו להמשיך לבנות אותה ככזו. כפי שעשינו עד כה.

בשבוע הבא נסיים את תהליך עיצובו מחדש של חזון החינוך של אורטל. זהו בפירוש חזון של חינוך קיבוצי; של קיבוץ שיתופי. זאת תעודת הזהות החינוכית של קיבוץ אורטל, כקיבוץ שיתופי. עלינו לעצב, לא רק בחשיבה ודיבורים אלא בראש ובראשונה במעשים, את תעודת הזהות של אורטל בתרבות, במשימתיות, במשק, בצמיחה הדמוגרפית, ברווחה, בכל תחומי החיים.

הדבר החשוב ביותר שעשינו בשנים האחרונות לחיזוקה של אורטל ובמיוחד לחיזוקה כקיבוץ שיתופי, הוא הקליטה הגדולה. לפני תחילת התהליך, היו לא מעטים בתוכנו שהטילו ספק בעצם היתכנותה. "מי ירצה לבוא היום לקיבוץ שיתופי בגולן?"

עובדה. הצלחתה הגדולה של הקליטה אינה ללא קשר להיותנו קיבוץ שיתופי ולבטח לא למרות שאנו קיבוץ שיתופי, אלא בזכות היותנו קיבוץ שיתופי. מה שקסם למשפחות הרבות שהצטרפו, הייתה הרוח השיתופית שלנו, על יתרונותיה הרבים. וכשאנשים אומרים שהם באו לאורטל בזכות הקהילתיות, בזכות החום האנושי, בזכות החינוך – כל אלה הם פועל יוצא של דרכנו השיתופית המיוחדת.

יש גם בעיות בשיתופיות. בעיה שאני צופה בעתיד, היא היפערות פער כלכלי בין החברים, בשל מקורות חוץ. אם תהיה באורטל שכבה שיש לה מה להוריש לבניה ושכבה שאין לה, זהו איום חברתי, שיש לתת לו מענה, בדמות קרן חיים. מאז ומתמיד השכלנו לתת מענה הולם לאיומים שרבצו לפתחנו בכל תקופה ותקופה, וכך, בדרכנו הייחודית, נשארנו מי שאנחנו ושמרנו על זהותנו, בניגוד לכל הקיבוצים שסביבנו.

את הדרך השיתופית הייחודית שלנו אנו סוללים כבר זו השנה ה-42. הדרך עודנה נפקחת לאורך, והתפקיד שלנו הוא להמשיך לסלול ולעצב אותה.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

כאילו לא נוצרתי

בפתח שנת תשע"ט, לפני שנה בדיוק, בימים אלה של עשרת ימי תשובה, נערכה באורטל שיחת חשבון נפש, שהנושא שלה היה – קיבוץ משימתי.

המהלך של הגדרתנו כקיבוץ משימתי הניב כבר השנה פרי נפלא – "אדם ואדמה". ומן הראוי שלא ננוח על זרי הדפנה ולא נסתפק במיזם זה, אלא ניצור מיזמים משימתיים נוספים בשנים הבאות.

שיחת חשבון הנפש נפתחה בלימוד קצר בהנחייתי. היה זה שיח סביב טקסטים אחדים. אציג כאן את הטקסטים, בליווי דברי הסבר ופרשנות קצרים.

****

במהלך תפילת יום הכיפורים, אנו חוזרים פעמים רבות על הפסוק הבא: "אלוהיי, עד שלא נוצרתי איני כדאי, ועכשיו שנוצרתי, כאילו לא נוצרתי".

הפסוק הזה קצת סתום, והפשט שלו מוזר, אפילו מקומם. אם עד שנוצרתי לא היה טעם בהיווצרי, ומשנוצרתי – כאילו לא נוצרתי, הרי שגם משנוצרתי אין טעם בקיומי. אני אפס. זה מה שיום הכיפורים אמור לספר לנו?

הרב קוק ביאר את הפסוק הזה, באופן שאני מזדהה אתו.

"לפני שנוצרתי, כל אותו הזמן הבלתי מוגבל שמעולם עד שנוצרתי – ודאי לא היה דבר בעולם שהיה צריך לי. כי אם הייתי חסר בשביל איזו תכלית והשלמה הייתי נוצר. וכיון שלא נוצרתי עד אותו הזמן, הוא אות שלא הייתי כדאי עד אז להיבראות. ואילו הייתי מייחד מעשיי עכשיו אל תכלית בריאתי, הנני עכשיו כדאי. אבל כיוון שאין מעשיי מכוונים לטוב התכלית, הרי לא הגעתי אל תכלית בריאתי. ואיני עדיין כדאי, כמו קודם לכן".

הפרשנות הזאת היא כביכול לא הומניסטית, לא ליברלית ובוודאי תקומם כל מי שאוחז בשיח הזכויות. אך אני מזדהה עמו, כמבטא שיח של חובות, שיח של מחויבות, שיח של משמעות. המשמעות היא שחיי אינם תכלית לעצמה, אלא יש להם תכלית שאותה עליי למלא. בכל הזמן הבלתי מוגבל עד שנולדתי, לא נולדתי, כי עוד לא היה בי צורך. מרגע שנולדתי, יש לעולם צורך בקיומי. מהו הצורך? לא עצם חיי, אלא תרומתי הייחודית. לכן, מרגע שנולדתי, עליי לחפש את התכלית הזאת, את משימת חיי, ולפעול כל חיי כדי להגשים אותה. אם לא אעשה זאת, אחמיץ את משמעות חיי, ומבחינת העולם, כאילו לא נולדתי.

בתלמוד הבבלי (מסכת קידושין מ ע"ב) נאמר:
"לעולם יראה אדם את עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצווה אחת, אשריו שהכריע עצמו לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע עצמו לכף חובה.

…לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצווה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה… בשביל חטא יחידי שעשה זה, אבד ממנו ומכל העולם טובה הרבה".

אמירה זו של חז"ל מטילה על כל אדם אחריות אדירה, בכל רגע נתון. עליו לחוש בכל רגע כאילו עתיד העולם מוטל על כתפיו, והמעשה שיעשה עתה, הוא שיקבע את גורל העולם.

חז"ל אינם טוענים שבאמת כל מעשה שלי יקבע את גורל העולם. הם טוענים, שלעולם עליי לראות את עצמי כאילו גורל העולם מונח על כתפיי. כלומר, זו קריאה לנטילת אחריות, לראש גדול, של כל אדם בכל רגע.

ברוח חז"ל, כתב גם יצחק שדה, מייסד הפלמ"ח, את הקריאה האלמותית לנוער היהודי הארץ ישראלי בשנת 1945:

נוער שמע!

מישהו אי שם מחזיק את מאזני חיינו בידיו.
וכפות המאזניים עולות ויורדות, יורדות ועלות.
על כף אחת:
שואת ישראל, תקומת ישראל, מלחמת ישראל.
ועל כף שניה:
תככי מסחר ופוליטיקה,
והתככים, משקלם כבד.

נוער זכור!

בבוא השעה השלך עצמך על כף המאזניים,
השלך עצמך בכח ובאומץ.
זה יכריע, המאזן ישתנה.

נוער שמע!

יצחק שדה קורא לנוער לא להיות אדיש, לא לקטר ולצקצק, אלא לקחת אחריות, להשליך עצמו בכוח ובאומץ על כף המאזניים, מתוך אמונה שהמעשה שהוא יעשה הוא שיקבע את עתיד העם היהודי.

לאחר מלחמת יום הכיפורים, הופצה כרזה פופולרית:
"היה אתה בסדר, כולם יהיו בסדר, הכל יהיה בסדר".

יש שביקרו אותה, שראו בה טיוח של אשמת ההנהגה במחדל יום הכיפורים, על ידי פיזור האחריות על כולם. ואולי הביקורת הזאת מוצדקת. אך המשפט עצמו, מעבר להקשר המקורי שלו, נכון וראוי. הוא קורא לאחריות של הפרט. עליי להאמין שעליי לעשות את הדברים הנכונים כדי לתקן את העולם. אם כל אחד יראה זאת כייעודו, העולם כולו ירוויח מכך. אין זה אומר שאין מקום לביקורת על ההנהגה, אלא שאין די בביקורת, כי האחריות אינה רק שלה, אלא של כל אחד מאתנו.

כך ראוי שנתייחס, כל אחד לעצמו, ואנחנו כקהילה – על קיבוץ אורטל, וכקיבוץ – גם על הנעשה סביבנו, מתוך רצון להשפיע, לתקן, לתרום לחברה הישראלית כמיטב יכולתנו. זו המשמעות של קיבוץ משימתי.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

האוצר החסר

לפני כחצי שנה, יצא לאור, בהוצאת "ידיעות ספרים", ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה".

בכתיבת ספרי, כמו גם במחקרים אחרים שאני עורך, אני מרבה לשבת בארכיונים, ושוקע בהנאה רבה באוצרותיהם, דולה פנינים ומביא אותם, או את ניתוחם, לעיני הקורא.

בין האוצרות שעמדו לרשותי בכתיבת הספר, היו הפרוטוקולים של האסיפות וישיבות המזכירות במנרה ובמרום גולן, שני קיבוציו של יהודה. אמנם לא פשוט, לעתים, לפענח את כתב היד, וכמובן שבמסורת הקיבוצית אין שמות משפחה אלא רק שמות פרטיים, ולעתים אף כינויים. אך כל ההיסטוריה של הקיבוצית מקבלת חיות, כאשר הפרוטוקול הוא סטנוגרמה כמעט מלאה של האסיפה, והחוקר יכול לחוש כאילו הוא עצמו נוכח כעת באותה אסיפה, ער לוויכוח, לכל העמדות, לכל הטיעונים, להבין את הלכי הרוח, לשחזר את טון הדברים הכעוס, הנרגש או החומל.

למרבה הצער, האוצר הזה יחסר להיסטוריונים של מחר, אם ירצו לחקור את הקיבוצים של היום. היום, במרבית הקיבוצים, אם לא בכולם, אין כותבים עוד סטנוגרמות של האסיפות והישיבות. במקום זאת, מסתפקים במילוי דף הפרוטוקול הפורמלי, האנמי, המינימליסטי, הישב והעבש, שהקיבוץ נדרש לשלוח לרשם האגודות השיתופיות: סדר היום, מספר המשתתפים וההחלטות; עוד פרי באושים של המשפטיזציה והפקידותיזציה של חיינו.

פרוטוקול, או פרטי-כל, עשוי לשמש לא רק את ההיסטוריונים, אלא גם את מקבלי ההחלטות. לעתים מזכיר קיבוץ או מנהל קהילה רוצה להבין מה עמד מאחורי החלטה מסוימת, שמחיבת אותו היום, או מאחורי תקנון מסוים. לשם כך עליו לנבור בארכיון, לקרוא את הדיונים, לעמוד על הדקויות. איך הוא יעשה זאת עם מקבץ ההחלטות שנשלח לרשם?

"חשוב לי לומר זאת, אפילו לפרוטוקול", "אני עומד על כך שדבריי ירשמו בפרוטוקול" – אלה ביטויים שהיו שגורים באסיפות העבר. מה זה כל כך חשוב? עובדה – חשוב לאנשים שדברים שאמרו ייחרטו וישמרו. היום, הדבר אינו אפשרי.

כל כך חבל. וכל כך קל לתקן זאת ולחזור למסורת הפרוטוקול-הקיבוצי המפוארת.

… אני לפחות מקפיד, בפורומים קיבוציים שאני יושב בראשם, על מילוי סטנוגרמה.

* "ידיעות הקיבוץ"

בלדה לעוזב קיבוץ

רְאוּ: שְׁתֵּי מַהְפֵּכוֹת נִרְשְׁמוּ בְּהִיסְטוֹרְיָה;
הֵן פָּרְצוּ לִפְנֵי מֵאָה שָׁנָה בּוֹ-זְמַנִּית,
מְמַלְּאוֹת לֵב מִילְיוֹנִים זְחִיחוּת וְאוּפוֹריָה:
זוֹ בְּרִיאָה בּוֹלְשֶׁבִיקִית וְזוֹ צִיּוֹנִית.

וַאֲנִי מִתְעַשֵּׁת הָלוּם דֶּחִי וְשֶׁבֶר:
כִּי פָּשְׁעָה דִיקְטַטוּרַת הַפְּרוֹלֵטַרְיוֹן…
הַקִּבּוּץ עוֹשֶׂה חַיִל מָעַל וּמֵעֵבֶר,
וְיָדְעָה נִצָּחוֹן הַשִּׁיבָה לְצִיּוֹן!

בשבוע שבו התפרסמה הצהרת בלפור, התחוללה המהפכה הבולשביקית ברוסיה, שהקימה את ברית המועצות. מאה שנים חלפו מאז. ברית המועצות החזיקה מעמד 70 שנה. מדינת ישראל בת השבעים, על חסרונותיה ואתגריה, עולה כפורחת, כדמוקרטיה חסונה ומשגשגת.

יואל נץ, חניך "השומר הצעיר", התחנך על הסינתזה בין שתי המהפכות, כולל הערצת התגלמותה האכזרית והמרושעת ביותר של הסוציאליזם – הרודנות הסטליניסטית הרצחנית. כשהוא התפכח מן ההערצה לסטלין, והבין שהסטליניזם הוא מוטציה של הסוציאליזם וכך גם הערצתו, הוא בחר בהגשמת הסוציאליזם הציוני, הדמוקרטי, בחיים בקיבוץ.

יולק, הנער מפולין, שחווה את השואה ואת מחנה העקורים בגרמניה, עלה לארץ ישראל והיה ליואל, צבר לכל דבר. אלמלא הזכיר, פה ושם, את עובדת ילדותו באירופה, סיפורו הוא סיפור צברי מובהק.

"פכים קטנים" הוא רצף של סיפורים קצרים ויפים, מצחיקים ועצובים, ובעיקר מרגשים, על תקופה קצרה בחייו של יואל נץ – החל בהצטרפותו לגרעין הנח"ל של תנועת "השומר הצעיר", דרך שירותו כלוחם בנח"ל ובצנחנים, בפעולות התגמול ובמלחמת סיני, היותו בין חלוצי קיבוץ כרמיה, המעבר בלחצה של אשתו לקיבוץ המבוסס יותר שובל, ועד עזיבת הקיבוץ, שוב בלחצה של אשתו. זהו סיפור של נעורים אידיאליסטיים, התבגרות והתפכחות, אהבה ראשונה שהופכת לחברות, נישואין והקמת משפחה צעירה. והכל בשפה קולחת ובסיפורים רוויי הומור, שאינם מאפשרים לקורא אותם להישאר שווה נפש אליהם. ובין הסיפורים, משורבבים שירים פרי עטו של יואל, רובם ככולם בפרספקטיבה בוגרת, בת ימינו, של אדם הבוחן את עלומיו בגעגוע, אך בפיכחון.

יואל בחר בחיי חלוץ המקים קיבוץ חדש בנגב, אך נאלץ לוותר על חלומו ולבחור בזוגיות ובמשפחה וללכת לקיבוץ ותיק ומבוסס יותר. גם שם לא יכול להגשים את חלומו, ושוב מתוך אותה בחירה בקן המשפחתי ובאשתו, שקצה בחיי הקיבוץ. גם ברבות עשרות השנים, אי אפשר שלא להבחין בתסכול, בתחושת ההחמצה ובאכזבה שלו, מן הוויתור הזה.

כחבר קיבוץ שיתופי, למעלה מיובל מאוחר יותר, איני יכול שלא לראות את הפער העצום בין הקיבוץ של אותם הימים לקיבוץ בן ימינו. ואיני יכול שלא לחוש את גודל ההחמצה – עד כמה הקנאות הקולקטיביסטית של הקיבוץ, והקטנוניות הצדקנית שהייתה בו, דיממה מתוך התנועה הקיבוצית רבים וטובים, מטובי חבריה. לו השכיל הקיבוץ כבר באותם ימים להבין, שכוחו כקולקטיב נעוץ דווקא בתרומתם של אינדבדואליסטים לבניינו, וידע להיות פתוח ומבין יותר, יואל ועוד רבים וטובים היו נשארים בתוכו, ויתכן שמקומו ומעמדו בחברה הישראלית והשפעתו עליה, היה גדול לאין ערוך מכפי שהוא היום ובעשורים האחרונים.

"פכים קטנים", ספרו של יואל נץ, הוא סיפור אישי, הוא סיפור משפחתי, אך הסיפור האישי מאיר על סיפורו של דור, על סיפורה של תקופה, על סיפורה של תנועה.

ההיסטוריה של הכלל, בנויה מן הביוגרפיה של הפרטים בתוכו. לקט סיפוריו של יואל נץ; אותם פכים קטנים מימיו בצבא ובקיבוץ, מאיר על התקופה בה התרחשו, באור של געגוע, של רומנטיקה, בהרבה אהבה אך בלי אידיאליזציה, בפיכחון.

הסיפורים נקראים בהנאה, ומותירים את הקורא עם הרבה חומר למחשבה.

אתה ערב לכולנו

חברים לא רבים נטלו חלק בשיחה בנושא הערבות ההדדית בבריאות. חבל, אבל אני יודע מניסיוני, שזו דרכו של שיח ציבורי באורטל. הוא נפתח במעגלים קטנים, שהולכים ומתרחבים ולגלי השפעה הולכים וגדלים. המידף הוא במה משמעותית בשיח האורטלי, ואת המסר שהבעתי בשיחה, אני רואה לנכון להביע גם כאן, ולהגיע לציבור רחב יותר.

טוב שאנו מגיעים לדיון ציבורי בנושא החיסונים בשיח חברי ופתוח, וטוב שהנושא שדרכו אנו מגיעים אליו הוא הערבות ההדדית. הערבות ההדדית היא הערך הקיבוצי החשוב ביותר, ולמיטב הכרתי – גם הערך המרכזי ביהדות. כל ישראל ערבין זה בזה – בעבורי זו היהדות כולה על רגל אחת.

ההדדיות היא מהות הערבות. אני ערב לך ואתה ערב לי. כולנו ערבים לך ואתה ערב לכולנו. כולכם ערבים לי ואני ערב לכולכם. ואם כך בענייני חומר, קל וחומר כשמדובר בבריאותנו ובריאות ילדינו; כשמדובר בחיינו.

מהות אורח החיים שלנו הוא כיבוד המיעוט וכיבוד היחיד. גם אם היחיד חושב הפוך מן הכלל, אנו מכבדים אותו ואת דעתו. הבעיה היא כאשר התנהגותו משפיעה על הכלל. וכאשר רבים חשים שהתנהגותו מסכנת אותם, זכותם של הרבים לדרוש מן האחד או מן המיעוט להתחשב גם בדעת הרוב, לכבד אותה ולגלות רגישות כלפיה.

הדיון על החיסונים, אינו דיון תיאורטי, שיש בו רוב ומיעוט ואיש באמונתו יחיה. זהו דיון שבו ההתנהלות שלי עלולה להשפיע על בריאותך ועל בריאות ילדיך וההתנהלות שלך עלולה להשפיע על בריאותי ובריאות ילדיי. ואם חברים רבים חוששים שאני מסכן אותם, איני יכול להיות אדיש כלפי התחושה הזאת.

לכן, ניתן וראוי ליצור נורמה, בהסכמה חברתית, שאנו חברה שמחסנת את ילדיה, ולצפות מהמיעוט לנהוג על פי הנורמה הזאת.

איני מדבר על כפיה, איני מדבר על הכרעות, איני מדבר על תקנון. אולי פעם נגיע לכך. אני מדבר על יצירת הסכמות, על קביעת נורמות.

****

בשובי הביתה מן השיחה, צפיתי בסרטון ששיר שלחה לי – "רופאים מדברים על חיסונים". זהו סרט הסברה נגד חיסונים, שכל הדוברים בו הם רופאים, ממדינות שונות ובהן ישראל.

צפיתי, ואני מודה שלא השתכנעתי. ראשית, כיוון שלא נאמר בו דבר שלא שמעתי או קראתי כבר. אך בעיקר בשל סיפור המסגרת שלו – החיסונים הם קונספירציה מרושעת של חברות התרופות, שלמעשה שולטות בכל מערכות הבריאות בעולם, ובדרכי מאפיה (כך, במקור) משליטים את החיסונים שהם מייצרים על המערכות, תוך פגיעה מודעת בבריאות הציבור, למען בצע כסף. אני מכבד מיעוט, גם מיעוט קטן, גם מיעוט זעיר, גם מיעוט של אחד מבין הרופאים, שמביע דעה המנוגדת למערכת. אבל כאשר אותו מיעוט מטיל דופי בכלל עולם המחקר המדעי והרפואה, ובמקום התמודדות רצינית עם עמדותיו, מייחס לו קונספירציה שרלטנית כזו – אני מתקשה להתייחס אליו ברצינות ולייחס לו אמינות.

"שחקי כי באדם אאמין". אולי אני תמים, אך מטבעי אני מאמין בבני אדם. אני מאמין שרובם שוחרי טוב. אני מאמין שרובם בעלי כוונות טובות. אני מאמין שרובם הגונים. ואני מאמין שגם רוב החוטאים, עושים זאת מתוך חולשה, מתוך כניעה ליצריהם, מתוך מעידה. יש בעולם שרלטנים, רמאים, נוכלים, שוחרי רע ובעלי זדון – אך הם לא יגרמו לי לאבד את אמונתי באדם. אני מאמין שרוב העסקים רוצים להצליח, ולפעמים קצת מטייחים ומרמים, אך לא יפגעו בזדון בציבור למען הרווח שלהם. גם לא יצרני התרופות, שאינם עשויים מזן מפלצתי וחסר עכבות. אני מאמין שהרוב המוחלט של המדענים מוּנָעִים מתוך רצון כן לחקור את העולם והמחקר היישומי נועד להיטיב עם העולם. בוודאי המחקר בתחום הבריאות. ואני משוכנע שהרוב המוחלט של הרופאים בחרו במקצועם מתוך מחויבות לחיי אדם ובריאות בני האדם. לכן, תאוריית הקונספירציה לא תוכל לשכנע אותי. ומי שההתמודדות שלו עם עמדת המדע והרפואה היא קונספירציה כזאת – יתקשה מאוד לשכנע אותי בצדקתו.

האם יתכן שהמדע טועה? בהחלט. כל ההתקדמות המדעית בנויה על טעויות. הטעויות של אתמול הן הבסיס לתיקון של מחר. כל המדע הוא תיקון הדרגתי של טעויות, של קונספציות שגויות וכך גם מדע הרפואה. ספקנות כלפי הממצאים המדעים היא בסיס ההתקדמות המדעית ולכן היא ברוכה ובריאה. ועם זאת, ולמרות כל השגיאות, איש לא יוכל לפקפק בכך שהמדע והטכנולוגיה קידמו את האנושות בצורה בלתי רגילה. ומדע הרפואה קידם את בריאות האדם בצורה אדירה. מחלות רבות נעלמו, מגפות איומות ונוראות חלפו מן העולם, למחלות חשוכות מרפא נמצא מרפא ואפילו, שומו שמים – חיסון שמנע אותן. תמותת התינוקות ירדה פלאים, תוחלת חיי אדם גדלה באופן דרמטי. אחות של אבי נפטרה בילדותה, בשל שפשוף של הנעל ברגל. הייתה לה דלקת, ועוד לא הייתה תרופה לדלקת. זה היה לפני קצת יותר מ-90 שנה. איפה העולם היה אז ואיפה הוא היום. ולכן, למרות הטעויות הקיימות ואלו שעוד תהיינה, אני מציע לכולנו לאמץ מעט ענווה לפני שאנו אומרים אמירות כמו "אני לא מאמין ברופאים". קצת ענווה.

המיעוט יכול לצדוק, והרוב יכול לטעות, אבל אם מאה מהנדסים יסבירו לי שהגשר מט לנפול ומהנדס אחד יבטיח לי שהוא בטוח ב-100%, ואני הדיוט שאינו מבין בהנדסה ולא בגשרים (גילוי נאות – אני באמת הדיוט שאינו מבין בהנדסה, לא בגשרים וגם לא ברפואה) – אעדיף את דעת המאה, גם אם האחד יבטיח לי שהוא חקר לעומק.

וכאשר הסטטיסטיקה של בריאות הציבור חד משמעית – בהשוואה בין תקופות שלא היו בהם חיסונים לתקופתנו, ובין ארצות שהחיסונים בהן הם נורמה לכאלו שלא, ואפילו בישראל – בין חברות שהחיסונים בהן הם נורמה לכאלו שלא, אני מעדיף להצדיע בענווה לסטטיסטיקה.

נאחל לכולנו בריאות איתנה!

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

אתגר שיווק הקליטה

שש השנים האחרונות היו השנים הגדולות של הצמיחה הדמוגרפית בקיבוץ אורטל. תכנית קליטה מאתגרת מאוד, שנראתה בלתי מעשית בלשון המעטה, בוצעה במלואה. מקיבוץ מזדקן, במשבר, מידלדל וסובל מדימום הולך וגובר החוצה, שבתי הילדים בו מתקיימים בזכות ילדים מבחוץ, חזרנו להיות קיבוץ פורח, תוסס, פעיל, אופטימי. האוכלוסיה הוצערה באופן משמעותי, בתי הילדים התמלאו בילדי אורטל (אלמלא הקליטה, ברגע שעין זיוון פתחו גנים היינו נאלצים לסגור את מערכת הגיל הרך ולשלוח את הילדים המעטים שלנו לעין זיוון), התרבות תוססת וערכנו שנת ארבעים נפלאה. מהשפל העמוק ביותר בתולדות אורטל, העפלנו בספרינט של שש שנים לפסגות חסרות תקדים.

מי ירצה לבוא היום לקיבוץ שיתופי בגולן? זו הייתה שאלת אי-האמון שליוותה את תחילת התהליך. התשובה ניתנה בידי מספר רב מאוד של משפחות, להערכתי למעלה מ-150, שרצו להתקבל לחברות בקיבוץ אורטל. לא היה צורך לעסוק בשיווק יזום – השיווק נעשה מפה לאוזן, השמועה פשטה והזינה את עצמה.

כשסיימנו לממש את תכנית "אורטל 2017" נערך תהליך אסטרטגי לבחון את המשך דרכנו הדמוגרפית. מסקנות התהליך וההחלטות שקיבלנו, מגולמות בשתי מילים: מספרינט למרתון. הבנו שאין זה נכון למתוח את הכוחות כפי שעשינו במימוש תכנית החומש הקודמת לאורך זמן. זה שוחק, זה לא טוב לחברה. אולם אסור להפסיק, אסור להגיע שוב למעצור ולשוב ולהניע הכל מן ההתחלה. החלטנו לא להמשיך לקלוט חמש משפחות בשנה, אלא לקלוט מדי שנה שלוש משפחות. אמנם ההחלטה נגעה לחמש השנים הבאות בלבד – תכנית 2022 – אך רוח הדברים הייתה שקליטה הדרגתית כזו תהיה מעתה לדרך חיינו.

ב-2018 אכן קלטנו שלוש משפחות; משפחות של בנות ובן אורטל. ו…

השנה נקלענו למשבר בקליטה. כבר בשנה שעברה חלה ירידה דרמטית במספר הפניות והשנה הייתה צניחה. הצניחה היא הן בפניות ממוקד גולן (שתכל'ס, גם בשנים הקודמות לא היה מקור לקליטה באורטל) וגם בפניות הישירות. אנו בעיצומה של שנת בצורת קשה מאוד בקליטה. איך זה קרה? למה זה קרה? אין לי מושג, וגם בהתייעצות עם אנשים אחרים באורטל ומחוצה לה, טרם מצאתי את התשובה לכך. הסבר אפשרי הוא המצב הביטחוני ששרר בגולן לפני חודשים אחדים, אך לדעתי הוא חלקי מאוד, אם בכלל.

****

אז תהיה שנה הפסקה. או שנתיים. מה קרה? אחרי קליטה כל כך אינטנסיבית – זה לא אסון. אדרבא, קצת ננוח, נרגע, נצבור כוחות, נאקלם את המשפחות הרבות שהגיעו בשנים האחרונות ואח"כ נמשיך.

אני שומע את האמירות הללו וחולק עליהן. תכנית אורטל 2022 התבססה על ההבנה שצריך להוריד מהלך, לצבור כוחות ולאקלם את המשפחות, ובכל זאת החלטנו על קליטת 3 משפחות בכל שנה. הבנו שקשה מאוד להתניע מחדש את המערכת, שכל שנת הפסקה עלולה לפעור בור בקליטה, והתוצאה המיידית תהיה בבתי הילדים ולאחר מכן תשפיע על החברה כולה. ולכן, חובה עלינו לעשות מעשה.

****

אם מוחמד לא בא אל ההר, ההר יבוא אל מוחמד. בשטף הפניות, שאפשר לנו פעולת בחירה ומיון מקצועית מאוד, ובשיווק של פה לאוזן – כמעט ולא נדרשנו לפעולות שיווק.

במצב החדש, עלינו לשנות כיוון ולעבור למהלכי שיווק; לסמן את קהל היעד המבוקש, לאתר אותו ולהגיע אליו באופן יזום. זו עשויה להיות הזדמנות להגיע לקהלים שלא הגיעו אלינו קודם, ולממש כוונות שלא הצלחנו לממש בקליטה. למשל – קליטה בחקלאות, קליטה של הנהגה כלכלית פוטנציאלית ועוד.

השיווק הוא האתגר העכשווי במהלך הצמיחה הדמוגרפית באורטל.

****

כפי שענבל עדכנה לפני מידפיים, הוטלה עליי / נטלתי על עצמי, את משימת השיווק, לצד המשך ריכוז צוות היכרות. אני רואה במשימה זו אתגר גדול, ואני מאמין שאצליח בו, בעזרתכם, חברי אורטל.

בימים אלה אני מקים צוות היגוי של אנשים יצירתיים שילוו אותי בעשיה. כמו כן, נגייס אנשים לעשיה בפועל, למשל בתחום המדיה. כמובן שאדווח על שמות האנשים.

מספר דברים שכבר עשינו.

"בארצנו" – "בארצנו" היא תנועת התיישבות שהוקמה בידי מועצת המכינות הקדם צבאיות, בעבור בוגרי המכינות. את הקשר אתם יצרתי עוד בטרם לקחתי על עצמי את השיווק. הוצאנו פרוספקט על קליטה באורטל שנשלח לבוגרי מכינות. הרציתי לקבוצת מלגאים שאמורים להיות האקטיבה של התנועה. בינתיים הקשר טרם הניב פרות, אך מדובר בתנועה שרק החלה את דרכה, והווקטור העיקרי שלה הוא התיישבות בפריפריה החברתית של ישראל. אנו בוחנים יחד עמם את המשך הפעולה, כדי להשיג תוצאות טובות יותר בהמשך.

"השומר החדש" – "השומר החדש" הוא תנועה בצמיחה מטורפת; בתוך שנים הפך לארגון המתנדבים הגדול בישראל, והוא הולך ומתפתח בקצב אדיר ומתפרס על תחומים הולכים ורבים. הקמת בית הספר "אדם ואדמה" באורטל בשנה הבאה, הופך, בעיניי, את תנועת "השומר החדש" לשותפה אסטרטגית של אורטל בתחומים רבים. אני רואה בתנועה זו ביטוי לאידיאולוגיה הציונית התיישבותית שלנו, ולכן רואה בשותפות אתם דבר טבעי ונכון.

נפגשנו עם מייסד "השומר החדש" והמנכ"ל יואל זילברמן, וניסינו לרתום את התנועה לגיוס משפחות צעירות לקליטה לאורטל בכלל ולחקלאות באורטל בפרט, כהתחלה אפשרית לכניסת "השומר החדש" לתחום ההתיישבות, כולל הקמת יישובים חדשים בעתיד. בשלב זה, הרעיון כמות שהוא לא עורר עניין בקרבם. עם זאת, במפגש עלתה אפשרות נוספת, שכבר פועלת במספר יישובים, והיא תכנית לקליטת קבוצות של משוחררי צבא לעבודה בחקלאות, עם מלגות ללימודים למי שימשיכו ויתמידו; תכנית שהניבה גם קליטה בקיבוצים אחרים. אנו כמובן נבחן את הרעיון הזה ואני לא מתכוון להרים ידיים מרתימת "השומר החדש" לרעיון שהצגנו להם.

התנועה הקיבוצית – נפגשנו עם איילת האריס שמנהלת את תחום הפיתוח הקהילתי והצמיחה הדמוגרפית בתנועה הקיבוצית ועם המלווה האזורי מטעם התנועה. רצינו לבחון היכן התנועה יכולה להירתם. מסתבר שהתנועה אינה עוסקת כלל בגיוס נקלטים, הדבר נעשה דרך האזורים. עם זאת, התנועה תשמח להיות שותפה בחשיבה.

ניתן להבין מכך שבשלב זה אנו די יורים לכל הכיוונים, מנסים ליצור קשרים ראשונים וזה לא כל כך פשוט. כמובן שככל שנמשיך במהלך, נתמקד יותר, נבחר דרכי פעולה וניישם אותן, אני מקווה שעם שותף אסטרטגי (דוגמת "השומר החדש", "בארצנו", תנועת "אור", ארגון "איילים" ועוד).

כמו כן בכוונתי לפעול בפקולטה לחקלאות ברחובות, כדי למשוך קליטה של בוגריה לתכניות קליטה ייעודיות לחקלאות באורטל.

כמובן שנפעל גם באמצעות המדיה – רשתות חברתיות וכד', בצורה המקצועית והאפקטיבית ביותר.

שותפתנו העיקרית במהלכים תהיה המועצה האזורית, כמובן.

אני מאמין שהקמת בית הספר "אדם ואדמה" יהפוך אותנו אבן שואבת לקליטה איכותית וערכית, כפי שהיה בהקמת מיזמים חינוכיים ביישובים אחרים (למשל, בגוש הדתי בגולן).

****

ההצלחה הגדולה של תכנית 2017 הייתה פרי המאמץ הקולקטיבי של מרבית חברי אורטל, שנטלו חלק, היטו שכם ויחד הובילו את המהלך. זו הדרך לכל ההצלחות שלנו. כך נצליח גם באתגר השיווק לקליטה.

אשמח לכל רעיון ועצה, ובעיקר לשותפות בעשיה.

כל חבר אורטל, כל בן אורטל וכל נקלט באורטל הוא שגריר פוטנציאלי של הקליטה. אנא, היו חלק מפעולת השיווק. דברו עם חבריכם, עניינו אותם, הדליקו אותם, קשרו אותם אתי.

יחד נחדש את תנופת הצמיחה!

* מידף – עלון קיבוץ אורטל