המנוע המשימתי של המסע הסוער

צור מוקי, מסע סוער הקיבוץ 1954-1932, הוצאת הקיבוץ המאוחד ויד טבנקין, 2021

את מדף הספרים המוקי צורי שלי, חנכתי לפני ארבעים שנה בספר "כאן על פני אדמה", שמוקי ערך יחד עם תאיר זבולון וחנינא פורת. לפני כ-15 שנה שלחתי אותו לכריכיה, כי הוא כבר היה מרופט לגמרי. זה לא רק כיוון שקראתי את הספר לראשונה בטירונות, אלא גם כיוון ששבתי וחזרתי ושבתי וחזרתי אליו כמדריך, כמרצה וככותב. זה ספר שבאמצעות קטעי מקורות קצרים תיאר את הקיבוץ מראשיתו עד ראשית שנות השלושים, כשהמקורות הציגו את הקיבוץ מבפנים, מתוך החיים עצמם בתחומים השונים, לצד הסברים והרחבות של העורכים. הספר ממש הכניס אותי אל תוך הקיבוץ של שנות העשרים, הזדהיתי מאוד עם החלוצים, וראיתי את חבריי ואותי כממשיכיהם.

מאז הלך מדף הספרים המוקי צורי שלי ותפח. אני אוהב מאוד את דרכו של מוקי כהיסטוריון. בכנסים וימי עיון הוא בולט בתוך "מר" בין הדוקטורים והפרופסורים, אך בעיניי הוא יודע לספר את הסיפור ההיסטורי טוב מהם, בשל יכולתו לספר על החיים עצמם מתוך העדויות של האנשים מבפנים, שאת חלקם הספיק לראיין בערוב ימיהם, וזאת, בלי לוותר על התמונה הכוללת ועל הפרשנות שלו כהיסטוריון וסופר. לא כל ספריו של מוקי הם באותה רמה; יש בהם טובים יותר או פחות, אך כאשר נשאלתי במשאל של עיתון "הקיבוץ" (עליו השלום) מה הספר על הקיבוץ האהוב עליי, לא ציינתי שם של ספר אחד, אלא ציינתי את מכלול יצירתו של מוקי.

ועכשיו, ארבעים שנה לאחר צאת "כאן על פני אדמה", הוציא מוקי צור את ספר ההמשך, במתכונת דומה, שנקרא "מסע סוער" והוא עוסק בקיבוץ בשנים 1932-1954. ושוב, הוא מציג את התמונה הכוללת, אך בונה אותה מתוך הסיפורים הקטנים, הן של אנשים מן השורה והן של אנשים מן ההנהגה. הספר הוא במתכונת אלבומית, עמוס בתמונות רבות, בכל עמוד, המעניקים לו חיוּת. התמונות מספרות את הסיפור לא פחות מן המילים.

למה עד 1954? טבעי היה שהספר יהיה עד 1948, שנת הקמת המדינה. מוקי מסביר זאת: "אמנם מדינת ישראל קמה ב-1948 אך זוהי קביעה שמתעלמת מן העובדה שב-1948 החברה הישראלית איננה עדיין אפילו הגרעין לחברה הישראלית שתקום. אין היא אלא כחמישה אחוז של העם היהודי, אין המדינה כוללת את כלל הקהילות היהודיות שעלייתן אחרי קום המדינה ייסדה את הגרעין לחברה הישראלית שתקום. ההיסטוריוגרפיה הציונית לא קבעה את תחנותיה לפי אירועים פוליטיים או צבאיים. היא לא קבעה את תודעתה ההיסטורית על פי הפוגרומים או המלחמה אלא על פי גלי העליה ארצה. הקביעה שב-1948 קמה המדינה אמנם נכונה מבחינה פוליטית, אך לא לגמרי מבחינת תולדות החברה הישראלית. במהלך הקמת המדינה ומלחמת העצמאות הייתה קביעה מהפכנית לא מדעת שביקשה לשנות את תפיסת ההיסטוריה של היישוב היהודי בארץ. היא קבעה את המעבר מתקופה לתקופה על פי המלחמות ולא על פי העליות".

יש היגיון רב בבחירה הזאת. אני מתחבר לרעיון של התודעה ההיסטורית על פי גלי העליה. אולם גם אם הרעיון נכון, בספר עצמו הוא מוחמץ. למעשה, המתכונת המאפיינת את הספר, כמו את קודמו, מסתיים בתש"ח, וההמשך אינו אלא מסה של מוקי צור. מסה מעניינת ומחכימה, אך מחמיצה את המתכונת של הסיפור באמצעות מקורות, קטעי יומן, קטעי מאמרים, קטעים מעלוני הקיבוצים וממכתבים של חברים, שהיא לוז הספר.

דווקא העובדה שהספר מסופר דרך החיים עצמם של החברים בקיבוץ, מעצימה את העובדה שמהות החיים בקיבוץ הייתה המשימתיות הציונית. ואכן, האירועים שבהם מיטלטל המסע הסוער של הספר הם חומה ומגדל, מלחמת העולם השניה וההיערכות לפלישה מסוריה ולבנון שבשלטון ממשלת וישי הפרו-נאצית ועוד יותר מכן – מכיבוש הארץ בידי הכוחות הגרמניים בפיקודו של רומל, שנעו באפריקה לכיוון א"י, ההתנדבות לצבא הבריטי, הפלמ"ח, ההעפלה, צל השואה, פרק על הצנחנים מן היישוב שצנחו באירופה, העקורים היהודים אחרי השואה ומלחמת השחרור. ולצדם – האירוע הטראומטי של הפילוג בקיבוץ המאוחד והפילוגים הקטנים יותר בתנועות הקיבוציות האחרות, בשנותיה הראשונות של המדינה.

התקופה המתוארת בספר היא תקופת השיא של התנועה הקיבוצית, כיוון שזו תקופת השיא של המשימתיות הציונית שלה. לאחר קום המדינה, חל תהליך של ירידה מתמדת במתח המשימתי ושל התברגנות הקיבוץ, ועמו – ירידה במעמדו של הקיבוץ בעיני הסביבה ובעיני חבריו.

האם עצם הקמת המדינה הפחיתה את הצורך בקיבוץ כגוף הנושא את עמו עלי שכם? או שהייתה זו עייפות החומר של חברי הקיבוצים, שרצו ב"נורמליזציה" של חייהם? כך או כך, הספר ממחיש עד כמה המנוע של הקיבוץ היה המחויבות המשימתית האקטיביסטית שלו ושל חבריו, ולכן – מבט רטרוספקטיבי על השנים שלאחר התקופה המסוקרת בספר, ימי התרופפות המתח המשימתי היא תקופה של החמצה. 

* "זמן קיבוץ"

באורטל הבנויה

מדרשת קשת-יהונתן הוציאה הגדה לפסח גולנית. לצד הטקסטים של ההגדה – טקסטים של כותבים מן הגולן וצילומים של צלמי הגולן.

כשקיבלתי פניה, מעורכת ההגדה אפרת בדיחי, לכתוב להגדה, חשבתי תחילה לכתוב מדרש על אחד הטקסטים מתוכה, אך נמלכתי בדעתי וחשבתי שאין מתאים יותר מלספר את סיפור הסדר המיתולוגי של אורטל בירושלים, בתקופת המאבק על הגולן, לפני 29 שנים.

****

מכל סדרי הפסח שחוויתי, אחד אני נוצר בלבי כאחד מרגעי השיא של חיי. היה זה סדר הפסח שערך קיבוץ אורטל בגן הוורדים בירושלים, מול הכנסת ומשרד ראש הממשלה, ערב פסח תשנ"ג (1993), בעיצומו של המאבק נגד הנסיגה.

עוד רבות יסופר על מאבקם של תושבי הגולן; על כושר העמידה שגילינו בעשור של מאבק, שהסתיים בניצחוננו. מקומה של אורטל במאבק הזה היה ייחודי. לצד השתתפותנו במאבק של ועד יישובי הגולן, ביצענו פעולות ייחודיות של אורטל.

הסדר בירושלים היה גולת הכותרת של המאבק האורטלי. היה בו שילוב של אמירה ברורה – התנגדות לנסיגה, עם הצגת היופי שבהוויית החיים שאורטל מבטאת: היחד, השותפות, התרבות הקיבוצית. היתה זו מעין התרסה – המנגינה הזו היא תמצית הציונות, ואת המנגינה הזאת אסור להפסיק; אי אפשר להפסיק.

המבצע אורגן באופן מופתי, הן מבחינת הלוגיסטיקה והן מבחינת התוכן: ההגדה הקיבוצית, חבורת הזמר, התפאורה היפה, כתובת הענק ועליה ציטוט מספר עמוס, המופיע בהגדה הקיבוצית – "ולא ינתשו עוד מעל אדמתם".

היה זה סדר פסח כהלכתנו. לשירי הסדר הוספנו שיר אחד – "כינרת" ("שם הרי גולן"). ראינו בו ביטוי לתחושתנו ולמאוויינו. הוא מבטא את הוויית החלוציות של ראשית ההתיישבות הציונית בעמק הירדן. אמירתנו כקיבוץ, היתה שאנו נאמנים לדרך, ממשיכים בה, ומחויבים אליה גם אם תש כוחם של מנהיגי תנועתנו, הם כשלו וסטו ממנה. אני זוכר היטב את ההתרגשות הרבה כששרנו את השיר ואת המשמעות המיוחדת למילים "האוכל לבגוד בך, האוכל לשכוח חסד נעורים?".

סדר פסח מסתיים בהכרזה "בשנה הבאה בירושלים הבנויה". אנו, מירושלים, הכרזנו "לשנים הבאות באורטל הבנויה".

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

שליחוֹת הבשורה שלנו

בשנים 1949-1956 כיהנה גולדה מאיר כשרת העבודה (עד מינויה לשרת החוץ). היא הייתה שרת עבודה דומיננטית, נמרצת ומצוינת, והיא אחראית להישגים היסטוריים. היא ניצחה בהצלחה רבה על קליטת העליה הגדולה בראשית שנות המדינה, ששילשה את אוכלוסייתה, והבטיחה קורת גג ועבודה לכולם. היא חוקקה שורה ארוכה של חוקים חברתיים, שהם התשתית החוקית של מדינת הרווחה הישראלית. היא הקימה את הביטוח הלאומי. והיא הקימה גם את מעונות היום.

גולדה חתרה לקדם את מעמד האישה באמצעות עידוד נשים בכלל, ואימהות בפרט, לצאת לעבודה. על מנת לאפשר זאת, היא הקימה את מעונות היום לילדי עובדים. הקמת המעונות הייתה צעד מהפכני ומתקדם לזמנו, אולם מאז חלפו 70 שנה, העולם השתנה, מעמד האישה עבר מהפכה ויציאה לעבודה היא לחם חוקן של מרבית הנשים ונורמה כמעט מובנת מאליה בחברה הישראלית. מה שלא השתנה, הוא כפיפות מעונות היום למשרד העבודה.

לאורך השנים משרד העבודה פשט צורה ולבש צורה, השתלב במשרדים אחרים שהתחלפו מעת לעת. בשנות ה-70 אוחדו משרד העבודה ומשרד הסעד וקם משרד העבודה והרווחה. לימים משרד העבודה התפצל ממשרד הרווחה ונדד למשרד התמ"ת – תעשיה, מסחר ותעסוקה. היום המשרד הזה נושא את השם משרד הכלכלה. מה שנשאר בתוכו לאורך השנים ועם כל הטלטלות והשינויים, הוא האחריות על מעונות היום.

מעונות היום הוקמו, למעשה, כבייביסיטר. עצם היותו חלק ממשרד העבודה, על גלגוליו השונים, שידר את מסר הבייביסיטר. הכפיפות של מעונות היום לאחריות משרד זה, היה שריד אנכרוניסטי של מציאות שחלפה מן העולם. תחת אחריות משרד העבודה תחום מעונות היום היה פרוץ; לא היה פיקוח ראוי לשמו, לא היו תנאי סף להעסקה, והמעונות עלו לכותרות סביב פרשיות של הזנחה ואלימות שטלטלו את החברה הישראלית.

הייעוד של משרד העבודה הוא טיפול בתחום העבודה, לא חינוך. לנושא החינוך יש משרד חינוך – זה ייעודו, זאת אחריותו, זה מקצועם של אנשיו. הילדים מגיל לידה עד שלוש זקוקים לחינוך, לא לבייביסיטר. מחקרים רבים מצביעים על הגיל הזה כגיל המכונן והמעצב את דמותו של הילד, דמותו של האדם. כבר לפני עשרות שנים ראוי היה להעביר את מעונות היום לאחריות משרד החינוך. הממשלה הנוכחית קיבלה סוף סוף את ההחלטה. מעונות היום עברו לאחריות משרד החינוך.

בעצם העברת הנושא לתחום האחריות של משרד החינוך, מדגישה המדינה שאין המדובר בבייביסיטר לילדים כדי שהוריהם יעבדו, אלא באחריות המדינה

לחינוך ילדיה. כמובן שעצם העברת התחום לאחריות משרד החינוך אינו המענה, אלא צעד אדמיניסטרטיבי. אולם זה הצעד הראשון ותנאי הכרחי לרפורמה משמעותית בהתייחסות המדינה לגיל הרך וליצירת רצף פדגוגי מן הלידה ועד הגיוס.

****

אילו התבקשתי להשיא עצה אחת לשרת החינוך, מה לעשות כדי לתת לילדי המעונות את המענה המיטבי, הייתי מציע לה ללכת אל החינוך הקיבוצי בגיל הרך, ללמוד אותו, ולהעתיק אותו לכל מערכת החינוך בארץ. נכון, העלות המושקעת בחינוך הגיל הרך בקיבוץ, ביחס בין מספר המחנכות למספר הילדים, באיכות המחנכות והכשרתן, במספר השעות והימים שבהם המערכת פועלת היא אדירה, ותקציב החינוך לא יעמוד בה. זהו ביטוי למקומו המרכזי של החינוך בסדר העדיפויות הקיבוצי. מן הראוי שגם המדינה תשנה בהתאם את סדר העדיפויות שלה ותפנה לחינוך משאבים רבים הרבה יותר. אך מדובר גם בשיטות החינוכיות, ביחס לכל ילד, במקומו של החינוך לאהבת הארץ, לאהבת הטבע ולאהבת הטיול, במקומם של חגי ישראל, בחינוך לעמלנות ששיאו – מגרש הגרוטאות, בחיבור לקהילה.

החינוך הקיבוצי בגיל הרך מושך משפחות עירוניות לשלוח את ילדיהן להתחנך בקיבוץ הקרוב למקום מגוריהם. לנו, הקיבוצים, זו מתנה נפלאה. אולם צריך לזכור שרק משפחות שידן משגת יכולות לאפשר זאת לעצמן. וכאשר החזקים בחברה מוצאים פתרון אישי מחוץ לקהילתם, הם פוגעים בקהילתם. הפתרון לכך הוא הטרנד הנפוץ לאחרונה, של הקמת "גנים קיבוציים" בערים. בדרך כלל מדובר בגנים פרטיים, המופעלים בידי עוזבות קיבוץ או מי שעבדו כשכירות בחינוך הקיבוצי. אך גם בתוך הקהילה העירונית, הגן הקיבוצי יקר ואליטיסטי.

במחקר שערכתי במגדל העמק, נחשפתי לפתרון לבעיות הללו – הקמת גן עירוני, של העיריה, ברוח החינוך הקיבוצי. סיפרה לי מנהלת אגף החינוך: "הקמנו פורמט של חינוך בגיל הרך שקראנו לו 'קיבוצי' ואנו מוסיפים שעות. פותחים ב-7:00 סוגרים ב-17:00, עובדים גם בחופשות. התכנית פועלת בעלות של משק סגור ללא מטרת רווח. העלות היא תוספת השעות לסייעת ולגן, ההעשרה שניתנת לילד והמזון. לא למטרת רווח. בחצי מחיר מהקיבוצים, אנו נותנים שירות זהה לתושב ללא מטרת רווח. ההיענות של התושבים מראה על שביעות הרצון". לא בכדי, זכתה מגדל העמק בפרס החינוך. זה המודל שעל משרד החינוך לאמץ כמודל לאומי. וכדי להצליח בו, עליו לגייס לשורותיו אנשי חינוך מצוינים מן התנועה הקיבוצית, שיובילו בהצלחה את המהלך הגדול של נטילת אחריות משרד החינוך על הגיל הרך, לא רק כשינוי אחריות אדמיניסטרטיבי, אלא כקפיצת מדרגה רבתי מבחינה חינוכית.

****

רותם ג' ואנה נבחרו לתפקיד מפקחות על מעונות היום במשרד החינוך. התפקיד הזה הוא הרבה יותר מתפקיד פיקוח רגיל, אלא פיקוח על עיצובו מחדש של החינוך לגיל הרך במדינת ישראל. קשה להגזים בחשיבות התפקיד והשליחות שלהן.

אנו גאים בכל חבר שמתקדם בקריירה שלו ומפרגנים לו, אך כאן מדובר בהרבה יותר. אני משוכנע שרותם ואנה מביאות אתן ניסיון רב בחינוך הקיבוצי, ואותו הן תנחלנה ככל שיתאפשר להן, במערכת החינוך הישראלית. בכך, הן שליחות של הרוח הקיבוצית ושל הבשורה האורטלית.

בהצלחה!

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

הקיבוצניק הנרגן – קווים לדמותו

את הרשימה הזאת פרסמתי במידף, עלון קיבוץ אורטל, ובהקשר האורטלי. אבל הדברים מתאימים לכל קיבוץ ולכל יישוב כפרי, כי אין יישוב כזה שאין בתוכו קהילת טרוניה:

* מי שמקטר בצעירותו שדופקים את הצעירים, יקטר בבגרותו שדופקים את הוותיקים.

* מי שמלין על הרעש של הילדים בחדר האוכל – הילדים שלו כבר גדולים ועוד אין לו נכדים.

* מי שטוען שבאורטל של היום הכל חרא אבל לפני עשרים שנה הכל היה דבש – אמר בדיוק אותו הדבר לפני עשרים שנה.

* נקלט המקטר שאורטל לא יודעת להתייחס לנקלטים – כשיהיה חבר הוא יתנגד לקליטה.

* אנשים אוהבים להיעלב – הם מרגישים שזה נותן להם כוח (אפרים קישון).

* זכות היסוד הבסיסית ביותר של חבר קיבוץ היא הזכות להרגיש דפוק.

* ברוב המקרים קיים יחס הפוך בין הנכונות של חבר לפעול ולתרום לבין הבחירה שלו להיות ממורמר (יש גם מקרים נדירים של חברים פעילים וממורמרים, אך לכך המדע עוד לא סיפק הסבר).

* מי שטוען שלמזכיר יש משהו אישי נגדו, טען אותו הדבר על המזכיר הקודם ויאמר זאת גם על המזכיר הבא.

* מי שנדפק פעם אחת, כבר לא יכול להיגמל יותר (מאיר אריאל).

* מי שעינו צרה ב-A – חזקה עליו שעינו תהיה צרה גם ב-B.

* במקרים רבים – האנשים הזריזים ביותר להיעלב, הם גם המהירים ביותר להעליב. ואם נדרש ללכת לצדם על בהונות, שמא ייעלבו חלילה, ביחסם לאחרים – הם נוהגים כפיל בחנות חרסינה.

בכיה לדורות

כאשר ניהלתי את מרכז "יובלים" – מרכז פלורליסטי לתרבות וזהות יהודית במכללה האקדמית תל-חי, שהיה זרוע קהילתית של המכללה, ערכתי אחת לשנה את "כנס יובלים"; כנס אקדמי שיוחד לנושא מסוים, כמו צדק חברתי ביהדות, מסורתיות ועוד. ב-2012, לפני עשר שנים בדיוק, הוקדש הכנס לנושא: יהדות וקיבוץ – הילכו שניהם יחדיו? עם המרצים בכנס נמנה הסופר אמנון שמוש (1929-2022), ממייסדי מעיין ברוך וחבר בו עד יומו האחרון, שהלך החודש לעולמו.

אמנון שמוש, שעלה בנעוריו מחלב שבסוריה, הוא מהבולטים שביוצרים העבריים יוצאי ארצות ערב, שהציגו את המורשת המפוארת של יהדות המזרח, למשל ברומן המצליח "מישל עזרא ספרא ובניו" שעובד לסדרת טלוויזיה פופולרית.

בהרצאתו בכנס, סיפר אמנון שמוש שבראשית שנות החמישים הוא יצא לשליחות תנועתית במרוקו – להדריך בתנועת "החלוץ" ולעודד עליה לישראל.

לתדהמתו, הוא מצא שבחוות ההכשרה יש ענף של גידול חזירים. ולקראת סדר פסח, התברר לו שלשולחן הסדר יוגשו מצה ולחם. כשמחה על כך, נאמר לו שהחווה נועדה להכשיר את הנוער לחיים האמתיים בקיבוץ בישראל, וכיוון שחדרי האוכל בקיבוצים אינם כשרים, גם חדר האוכל בחווה אינו צריך להיות כשר.

הגיע ליל הסדר. הנוער נדהם לראות לחם על שולחן הסדר, נטש את המקום במחאה והחל להפגין. אחד מבני הנוער שלף סכין לעברו של אמנון שמוש. לאחר זמן, הוא נפגש עם הנער הזה, ואמר לו: "איני כועס עליך. אני כועס עליי. אני כועס עלינו".

אמנון שמוש סיפר את הווידוי הכואב הזה ואמר, שהגישה שבאה לידי ביטוי בהגשת הלחם בפסח, ביטאה חוסר אנושיות, אטימות ויותר משהייתה זו הפרה של מצווֹת הכשרות, הייתה זו הפרה של המצוות שבין אדם לחברו, שבהן הקיבוץ מתהדר.

שמוש טען, שההחמצה הגדולה ביותר בהיסטוריה של התנועה הקיבוצית, הייתה הכישלון בקליטת העליה הגדולה מארצות המזרח בשנות החמישים. לטענתו, קליטה כזו הייתה מביאה מזור לכאב הפילוג, שקרע את התנועה הקיבוצית. הוא משוכנע, שהיה פוטנציאל אדיר לקליטה כזו, אך היא חייבה יחס אחר למסורת. רוב יהודי המזרח, אמר שמוש, לא היו באותה תקופה דתיים, אך הם היו מסורתיים – שומרי מסורת או לפחות אוהבי מסורת. הם לא יכלו בשום אופן לשלוח את הילדים שלהם לבתי ילדים, שבהם הגישו גבינה ונקניק לארוחת הערב ולא יכלו לחיות במקום שבו מגישים טריפה בחדר האוכל. על הקיבוץ היה לגלות רגישות ואמפתיה ולהכשיר את חדרי האוכל שלו. כיוון שלא עשה כן, החמיץ את יהדות המזרח. זאת בכיה לדורות.

אני מזהה עם דבריו של אמנון שמוש בכל לבי. היום חדרי אוכל בקיבוצים רבים, ובהם קיבוצי, אורטל, הם כשרים. הסיבה לכך היא עסקית-תיירותית; היכולת לארח קבוצות ואורחים לארוחות בחדרי האוכל. אני תומך מאוד במגמה זו, ולא רק מהסבות הכלכליות, שהן כשלעצמן חשובות מאוד, אלא גם מסיבות עקרוניות. אני סבור שהמרחב הציבורי המשותף בקיבוץ, צריך להיות כשר. הוא צריך להיות נוח לכל החברים, לכל בני משפחותיהם, לכל אורחיהם ולכל יהודי המתארח בקיבוץ. והנה, מה שאנו מוכנים לעשות היום למען רווח עסקי, לא עשינו אז, כדי לקלוט עליה מבורכת ולהיות שותפים מובילים במהלך הציוני הגדול לאחר קום המדינה, ולא להידחק לשולי העשיה ולכן גם לשולי ההוויה.

החמצת העליה הגדולה מארצות ערב היא אכן בכיה לדורות, כפי שהיטיב להגדירה שמוש. גם את העליה הגדולה מחבר המדינות בשנות ה-90 החמצנו. מפעל "בית ראשון במולדת", שסיפק לעולים קורת גג, אולפן לעברית ותעסוקה בשנתם הראשונה בארץ היה הצלחה גדולה, אך מעט מאוד עולים בחרו להישאר בקיבוץ. ספק אם התנועה עשתה חשבון נפש, ותחקרה את הכישלון – מדוע העולים שעברו בקיבוצים, לא בחרו להשתקע בהם.

אני מקווה מאוד שבגל העליה הקרב ובא מאוקראינה ורוסיה, ואני נמנה עם האופטימיסטים המאמינים שיהיה זה גל של מאות אלפי יהודים – נצליח יותר. על כל מערכות המדינה למתוח את עצמם עד קצה יכולתם כדי להצליח במשימה הציונית הגדולה הזו, וכך גם אנחנו, התנועה הקיבוצית. הדבר יחייב אותנו לגמישות; לא לצפות רק מהעולים להסתגל אלינו, אלא לסגל גם את עצמנו אליהם ולצרכיהם.

יהי זכרו של אמנון שמוש ברוך!

* "זמן קיבוץ"

דרשה לשבת זכור, פרשת "ויקרא" תשפ"ב

קבלת שבת וחנוכת בית של משפחת סביצקי

כָּתְלֵי בֵּיתִי אֵינָם כְּחַיִץ לִי בֵּינִי לְבֵין עוֹלָם, –

יֵשׁ חֶסֶד הַצְמִיחָה, הַמַקְשִׁיבָה אַךְ פְּנִימָה,

כִּי הַמַקְשִׁיב לַכֹּל אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ כְּלוּם,

רַק הַמַחְרִישׁ הֲמֻלוֹתָיו לְשֶׁמַע הַדְמָמָה

שׁוֹמֵעַ אֶת הַכֹּל וְאֶת כֻּלָם.

בית זה מתוך שירו של שלונסקי "כתלי ביתי" מבטא את האירוע הזה, של חנוכת בית בקיבוץ. כתלי הבית אינם חיץ בין דיירי הבית לבין הקהילה; ומי שחי בקיבוץ, גם בהרחבה הקהילתית, הבית המשפחתי שלו הוא חלק מן הבית הקיבוצי. בית אורטל מורכב מבתים רבים. בשם בית אורטל אני מברך אתכם שתדעו שלווה ואהבה ומשפחתיות בביתכם הפרטי, ותהיו חלק משמעותי בביתנו המשותף.

בראשית תהליך הקליטה שלכם ביקרתי בביתכם בירושלים והתפעלתי מהגינה שלכם. סיפרתם שכאשר שכרתם את הדירה, זמן קצר קודם לכן, כל החצר הזו הייתה שדה קוצים ועשביה בגובה אדם. לבית הזה, שאנו חונכים היום, הגעתם בשיא החורף אבל בקרוב יבוא אביב ואחריו הקיץ ואני בטוח שגינתכם תהיה כתכשיט יקר-ערך בנוף האורטלי.

פרשת השבוע שלנו היא פרשת "ויקרא" הפותחת את החומש השלישי, חומש "ויקרא". הפרשה עוסקת בדיני עבודת הקורבנות. השבת הזאת נקראת שבת "זכור". המן היה מזרע עמלק ולכן בשבת שלפני פורים אנו קוראים, בנוסף לפרשה, את הפסוקים "זכור את אשר עשה לך עמלק".

הזיכרון הוא בסיס התרבות האנושית וכמובן שהוא בסיס התרבות היהודית; תרבות של עם עתיק יומין, ששרד מהמורות שלא ידעו כמותם שום עם ולשון. הוא שרד בזכות הזיכרון ההיסטורי שהעניק לו, גם בתקופות הקשות ביותר, את העוצמה והאופטימיות להאמין שצפוי לו עתיד מזהיר ובזכות הזיכרון הזה, העם היהודי התנער ויצר את התקומה שאנו חלק ממנה. יגאל אלון, שהשבוע ימלאו 42 שנים למותו אמר: עם שאינו זוכר את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל.

בקבלות השבת ובאירועי התרבות היהודית שאנו מקיימים באורטל, כמו קריאת המגילה בפורים, אנו מתחברים לעברנו ושואבים את הכוחות לעיצוב עתידנו.

פתחנו בשלונסקי ונסיים בעמיחי, מתוך שירו "בניית בית":

בִּצְעָקוֹת קָמִים הַקִּירוֹת וּבְרַעַשׁ הַגַּג.

אֵיךְ יִצְמַח בַּיִת שָׁקֵט מִכָּל אֵלֶּה!

הַקִּירוֹת מֻחְלָקִים בְּטִיחַ, הַחֲרִיצִים נִסְתָּמִים

שֶׁלֹּא יִהְיוּ כְּמוֹ הַכֹּתֶל הַמַּעֲרָבִי

שֶׁיִּהְיוּ בְּלִי בְּכִי, בְּלִי תַּחֲנוּנִים.

וְיֵשׁ בַּנַּאי שֶׁבּוֹדֵק אֶת הַחוֹמָה בְּפֶלֶס מַיִם

הַבּוּעָה קוֹפֶצֶת וְיוֹרֶדֶת, אַחַר-כָּךְ

עוֹמֶדֶת בֵּין הַקַּוִּים: הַחוֹמָה יְשָׁרָה וּמְאֻפֶּסֶת

הַבַּיִת גָּמוּר…

מהפכה חובקת כל

מאה שנה למותו של גורדון

בכ"ד בשבט מלאו מאה שנה למותו של אהרון דוד גורדון. 

אחת מאמרותיו מצוטטת מאוד בשנים האחרונות, בעיקר בקרב אנשי חינוך: "לא יהיה ניצחון של האור על החושך, כל עוד לא נעמוד על האמת הפשוטה, שבמקום להילחם בחושך, עלינו להגביר את האור".

האמת הפשוטה הזאת, מכילה שני מסרים. האחד הוא שיש אור וחושך, יש מאבק בין אור וחושך ויש לנצח את החושך. המסר השני, הוא המסר המבטא את ערך ההגשמה שאפיין לאורך השנים את תנועת העבודה הציונית, וישפוט כל אחד מאתנו, האם הוא מאפיין גם היום את המתיימרים להיות ממשיכיה. ערך ההגשמה פירושו, שאיננו תנועת מחאה, איננו תנועת הפגנות וצעקות. אנו תנועה מגשימה, המיישמת בפועל את האור, כלומר את ערכי החברה הצודקת, הראויה. כך אנו מביאים אור לעולם, וככל שנביא יותר אור, כך נגרש את החושך. זה הבסיס שעליו הקימה תנועת העבודה הציונית את הקיבוץ, את המושב, את חברת העובדים, את ההסתדרות הכללית, את קופת חולים, את מוסדות הערבות ההדדית והסולידריות החברתית. וכך היא בנתה את הארץ והקימה את המדינה.

הגדרתו של א.ד. גורדון את הציונות הייתה: "תחיית העם היהודי בארצו". הוא ראה בבניין אומה את מטרת הציונות. "בניין אומה אינו בניין חברה. יסודותיו לאין ערוך יותר עמוקים. אבני היסוד הן פה לא רק הסדר המתוקן של החיים הכלכליים והצדק המבוקש בהם, כי אם גם כל המידות של החיים העליונים. פה נבנה והולך יסוד לא רק לחיים ציבוריים חדשים, כי אם גם לנפשיות ולמחשבתיות לאומיות… אבל בעיקר חשובה העצמות הלאומית, הטעונה ביטוי מיוחד, עצמי בכל גילויי החיים… הלוא זה ההבדל שביננו לבעלי החומר ולבין בעלי הרוח יחד, שאנחנו גורסים: חיים, חומר ורוח כאחד בכל טיפה של פעולה חיונית".

כאן מציג גורדון את תפיסתו את המהפכה הציונית כמהפכה חובקת כל, התובעת הן מן הפרט והן מהקולקטיב לשינוי משמעותי, מהותי, באורחות חייו, הן החומריים והן הרוחניים והתרבותיים. הרי אנו קיימים כדי לגרש את החושך מהעולם באמצעות הגברת האור.

הדרך להגשים את המהפכה הזאת, מתחילה בחינוך הנוער – חינוך המבוסס על אמירת אמת על אודות אורח החיים הריקני המאפיין את הנוער והצבת דרישות גבוהות ביותר מן הנוער, תביעות אנושיות ולאומיות, להעלות עצמו לדרגה הגבוהה ביותר, כפרט, כחברה וכאומה. כותב גורדון: "אני מרשה לי לחשוב, כי אין הדור הצעיר אשם כל כך כמו מחנכיו. אין לו מי שיגלה לו בכל הבהירות האכזריה את הריקנות שבחייו, מי שיעמיד לפניו, בכל תוקף … את התביעות העליונות של נפש האדם, את התביעות האנושיות והלאומיות לחיים עליונים או פשוט לחיים מתוקנים, מי שיפקח את עיניו לראות, כי כל ערכם של החיים המתוקנים הוא ביחס הגדול של האדם אל החיים, אל עצמו ואל עולמו".

לשם הגברת האור כדי לגרש את החושך, יש להבחין בין אור וחושך, בין טוב ורע. להביט במלוא הביקורתיות על הנגעים בחיינו, להכות "על חטא" ולתקן את דרכנו. אולם ההכאה "על חטא" אינה טקס וידוי, אלא הגשמה בפועל של הדרך המתוקנת. אחרת, אין כל ערך לווידוי. אמר גורדון: "הרבה דברים הולכים ונבראים פה, אבל קודם כל אנחנו מוצאים פה את עצמנו, את הכרת ערכנו, אותו 'עצמנו', שאנחנו יכולים בלב בטוח ושלם להתוודות לפניו על חטאינו, שחטאנו לעצמנו. ולא בקול רם נתוודה, לא על לבנו נתופף, כי אם במעדר ביד נכה בכוח באדמתנו, באדמת אבותינו, ובקול דממה דקה – שפתינו נעות וקולנו לא יישמע, או גם שפתינו אינן נעות – נתוודה ונאמר:

על חטא שחטאנו לפניך בטפילות,

ועל חטא שחטאנו לפניך בפרוטה,

ועל חטא שחטאנו לפניך בצרות עין,

ועל חטא שחטאנו לפניך בתימהון לבב". 

אהרון דוד גורדון, האב הרוחני של תנועת העבודה הציונית, נולד בחג השבועות תרט"ז, 1856. הוא היה המנהיג הרוחני של תנועת "הפועל הצעיר", שלא הגדירה עצמה כסוציאליסטית ובוודאי שהוא לא הגדיר את עצמו ככזה, לא כל שכן לא כמרקסיסט, אך כל פלגי תנועת העבודה, כולל "השומר הצעיר" המרקסיסטית-לניניסטית, אימצו אותו כרועה רוחני. כולם ראו בו דמות מופת הן בהגותו התובענית ובעיקר באורח חייו, שהגשים את שהטיף לו.

הביטוי שהודבק להגותו, "דת העבודה", אינו שלו. הוא מעולם לא השתמש בו, ואילו הכיר אותו, מן הסתם היה שולל אותו. הדת של גורדון הייתה הדת היהודית. הוא היה יהודי דתי, מאמין ושומר מצוות. אולם שמירת המצוות שלו הייתה בדרכו הייחודית. למשל, הוא התפלל בכל בוקר "שחרית", אך בשלב מסוים הוא חדל להניח תפילין, כי הנחת תפילין מעור חיה, סתרה את אורח חייו הטבעוני, מהכרה. כלומר, כאשר הוא מצא סתירה בין מצוות הדת לבין מצוות המוסר שבו דגל, הבחירה שלו הייתה במוסר.

אולם ההגדרה "דת העבודה" נבעה מהמקום המרכזי שהוא הציב לעבודה בכלל, לעבודת הכפיים בפרט ומעל לכל לעבודת האדמה, כביטוי לעילוי האדם ולריפוי העם היהודי. כפי שניתן ללמוד מהטקסט שקראנו "על חטא", הוא ראה בחיים היהודיים בגולה חיים חולים וחטאים והביטוי למחלה הוא ההתרחקות מהטבע, התרחקות מן האדמה, התרחקות מן העבודה. והוא אמר: "בעבודה לקינו, בעבודה נירפא".

המיתולוגיה של תנועת העבודה יודעת לספר על מנהיגי התנועה שהיטיבו לדבר על העבודה הפיזית, אך בפועל לא הגשימו אותה. חלקם התגלו כלא-יוצלחים בעבודה ואחרים העדיפו את הפוליטיקה והעסקנות. בן גוריון, ברל, טבנקין, יערי, חזן, בן אהרון – לא ממש עבדו עבודה פיזית. מסופר שיום אחד יעקב חזן הסתובב בחצר קיבוצו כשהוא לבוש בבגדי עבודה כחולים, והילדים קראו לעברו: "חזן, היום מגיעה הטלוויזיה לצלם?" מי שהיה קצת יוצא דופן, היה לוי אשכול, שהיה פועל חרוץ וחקלאי מצטיין ונחשב ל"אלוף המעדר", אך אף הוא מהר מאוד נשאב לתפקידי הנהגה פוליטית. איני מציין זאת בביקורת, כי אכן, מדובר במנהיגים גדולים, שייעודם היה להנהיג והם אכן הנהיגו את התנועה ואת היישוב להקמת המדינה. אולם יש מחיר לפער בין הדיבור והמעש, שאותו היטיב לבטא שייקה אופיר במערכון המפורסם שלו על מנהיג הפועלים, ובו המשפט האלמותי: "כל חיי רציתי לעבוד, אלא שלא היה לי זמן".

גורדון היה שונה. גורדון לא רק דיבר וכתב על העבודה, אלא קם מדי בוקר, אחז בטוריה, והלך לעבוד מצאת החמה עד צאת הנשמה. לא כשבאה הטלוויזיה לצלם, לא יום, לא חודש ולא שנה, אלא מדי יום, כאורח חיים. וממש לא היה מדובר באדם צעיר. גורדון עלה לארץ עם חלוצי העליה השניה בגיל 48. עד אז, מעולם לא עבד עבודה פיזית. הוא לא אחז בידיו מעולם טוריה. 48 באותם הימים לא היה 48 של היום. זה היה בפירוש גיל מתקדם. בוודאי כאשר הוא חי עם חלוצי העליה השניה, שרובם היו בסוף שנות העשרה ותחילת שנות העשרים לחייהם, כך שהוא היה ממש סבא בעבורם, עם הזקן הלבן הגדול שעל פניו. וגם היום, ממש לא קל לאדם בן 48 להתחיל לעבוד עבודה פיזית מפרכת. אבל גורדון אמר – ועשה. הוא חי עם הפועלים, חי את הקשיים שלהם, את העוני, את הרעב, את המאבק ליום העבודה, את הקדחת. הוא היה דמות מופת, לא רק בשל הגותו שבה התווה דרך לחיי מופת, אלא בעיקר כיוון שהוא הגשים אותה בפועל, בחייו, בהגברת האור שתגרש את החושך.

אף שהוא היה המנהיג הרוחני של מפלגת "הפועל הצעיר", הוא נמנע מעסקנות פוליטית, והיה בעיקר מדריך רוחני, בכתביו, בשיעוריו, בשיחות אישיות ארוכות, לעתים לאורך לילות, עם החלוצים הצעירים שראו בו את רבם ובמופת ששימש באורח חייו.

גורדון היה אינטלקטואל מבריק, בעל ידע רחב הן בהשכלה יהודית תורנית והן בהשכלה כללית רחבה ושלט בשפות רבות. הוא נולד באוקראינה, עבד כפקיד, והיה פעיל ציוני, ציר בקונגרס הציוני ועסק בהרצאות ושיעורים לקירוב לבבות הנוער לציונות. הוא היה נשוי ואב לשבעה ילדים, שחמישה מהם מתו בילדותם. שרדו בתו ובנו, שהקצין בדת והתרחק ממנו. גם הבן נפטר בגיל צעיר, עוד בחייו של גורדון, והדבר גרם לו לשברון לב. גורדון עלה לארץ לבדו והחל לעבוד כפועל שכיר, ולאחר שנים אחדות הצטרפו אליו אשתו ובתו.

גורדון היה פציפיסט, התנגד בתוקף להקמת הגדודים העבריים מחשש למיליטריזציה של היישוב. הוא היה שוחר שלום ושאף ליחסים טובים עם הערבים ונקט גישה מתונה מאוד כלפיהם. הוא לא שינה את דעתו, גם כאשר ב-1908 ערבים התנפלו עליו, שדדו אותו ופצעו אותו פצעים קשים. רק לאחר מאורעות 1921 ולאחר אירועי תל-חי, באחרית ימיו, התפכח והבין שכנראה אין מנוס ממאבק עם הערבים על הארץ, ואמר את הדברים בנאומו בוועידת "הפועל הצעיר".

א.ד. גורדון נפטר ממחלת הסרטן בכ"ד בשבט תרפ"ב, 22 בפברואר 1922, בגיל 66.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל, "שישי בגולן"

חדוות ניתוץ המיתוסים

תגובה לדניאלה שאול: "כן, אל תגעו לי בגולן", 5.1.22

ב-30 ביולי 1946 התפרסמה תכנית מוריסון גריידי, תכנית אמריקאית-בריטית למימוש מסקנות ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לפתרון בעיית ארץ ישראל. התכנית הציעה להקים בא"י פדרציה המחולקת לארבעה אזורים אוטונומיים: שני אזורים בשלטון בריטי, אזור ערבי שיכלול 40% משטח הארץ ואזור יהודי שיכלול 17% משטח הארץ. התכנית נדחתה על הסף הן בידי הערבים והן בידי היהודים, עוררה התנגדות עזה גם של האופוזיציה בבריטניה בראשות צ'רצ'יל וגם בארה"ב ונגנזה. הכישלון שלה הביא להקמת אונסקו"פ, ועדת החקירה של האו"ם שהציעה את תכנית החלוקה שהתקבלה בכ"ט בנובמבר 1947 בלייק-סקסס.

הסוכנות היהודית הבינה שהכיוון של המהלכים הבינלאומיים הוא חלוקת הארץ, ומשימתה הייתה להשפיע על גבולות החלוקה. הלקח המרכזי מתכנית מוריסון גריידי היה העובדה שהנגב כולו היה מחוץ לשטח שיועד ליהודים. הלקח הוביל לפעולה – בתוך חודשיים (!) אורגנו גרעינים שמנו מאות חלוצים, התארגנה תשתית לוגיסטית אדירה, ובמוצאי יום הכיפורים תש"ז עלו לקרקע בשיטת חומה ומגדל 11 יישובים יהודיים בנגב השומם. גולת הכותרת הלוגיסטית, שאיפשרה את קיום אותם יישובים, היא בניית תשתית צנרת שהביאה אליהם מים, בתוך חודשים מעטים. ההנהגה הציונית האמינה שההתיישבות היא שתעצב את הגבול.

בתכנית החלוקה של אונסקו"פ, מרבית הנגב נכלל בשטח המדינה היהודית. כפי שמוכיח ד"ר אלון פאוקר במחקר על עליית י"א הנקודות, הסיבה הישירה להכללת הנגב בשטח ישראל, היא 11 הנקודות. הדברים נאמרים בפירוש בפרוטוקולים של דיוני הוועדה ובדו"ח שלה. לא זו בלבד שצפון הנגב, בו הוקמו היישובים, נכלל בשטחה של ישראל, אלא הנגב ברובו נכלל בשטחה, בשל התרשמות הוועדה מהיכולת של היהודים ליישב את הנגב ולפתח אותו ובעיקר מהתרשמותם מן הקיבוצים.

כך נאמר במילים שאינן משתמעות לשני פנים בדו"ח הוועדה: "היהודים הפכו מדבר לגן פורח … במפעלם זה הניע אותם כוחו של אידיאל … הקיבוצים הם המביעים מבע מושלם ביותר של רוח ההקרבה והקואופרציה שבכוחה הושג כל מה שהושג".

נציג גואטמלה בוועדה, ד"ר חורחה גרסיה גרנדוס כתב בזיכרונותיו: "הַעֲרָכָתִי את החשיבות העצומה של ניסיון חברתי זה, הקיבוץ, היא שחיזקה בי את החלטתי האיתנה להגן בכל העוז שבי על זכותם של היהודים למדינה משלהם". אגב, נציג הודו האנטי-ציוני זעם על כך שמראים לנו רק קיבוצים יהודים ולא מביאים אותנו לראות אף קיבוץ ערבי…

ובכן, דניאלה, צר לי להשבית את חדוות ניתוץ המיתוסים שלך. הנה כי כן, אנו רואים בעליל שקו המחרשה הוא שקבע את גבולנו. אין זה רק ניתוח בדיעבד של היסטוריונים, אלא שמענו זאת בפירוש מפי הסוס – מי שכללו את הנגב במדינה היהודית עשו זאת בזכות המעשה ההתיישבותי. אלמלא הוקמו 11 הנקודות, הנגב היה נכלל במדינה הערבית. ההתיישבות הציונית היא שכללה את הנגב בשטח ישראל. הנה, אפשר לסיים את הוויכוח בעובדה חד משמעית.

אלא ש… הטיעון הזה מביס את עצמו. למה? כיוון שבאותה תכנית החלוקה, לא מעט יישובים יהודיים, כמו למשל נהריה ויישובי הגליל המערבי ויישובים נוספים באזורים אחרים, נכללו במדינה הערבית. יתר על כן, גם כפר דרום, אחד מ-11 היישובים, נכלל אף הוא בשטח המדינה הערבית. הנה, הוכח בעליל שהמחרשה לא קבעה את קו הגבול.

אז מה היה לנו כאן? הוכחה נחרצת וחד-משמעית שהיישובים קבעו את קו הגבול והוכחה נחרצת וחד-משמעית שהיישובים לא קבעו את קו הגבול. איך פותרים את הפרדוקס?

התשובה היא שהוכח בעליל שלהתיישבות יש משמעות רבה בקביעת הגבול, אך אין היא הגורם היחיד בעיצובו. כלומר, החזון הציוני לפיו "היכן שתעבור המחרשה היהודית שם יקבע גבולנו", כמאמרו של טרומפלדור, הוכיח את עצמו בשטח באופן חלקי. אולם כאשר אנו בוחנים לעומק את תכנית החלוקה, אנו רואים שהיישובים היהודיים שנכללו בשטח המדינה הערבית, הם יישובים שקמו באזורים שרוב אוכלוסייתם ערבית. כלומר, השיקול של האוכלוסיה הוא מרכזי מאוד בקביעת הגבול, ולכן אין די בהקמת יישובים יהודיים, יש צורך במסה קריטית של תושבים, כדי שאזור התיישבות יקבע את הגבול. גושי ההתיישבות בצפון סיני ומרחב שלמה וגוש קטיף, היו דלילים באוכלוסיה ולכן ניתן היה לעקור אותם. גושי היישובים הגדולים ביהודה ושומרון יצרו מציאות בלתי הפיכה, ולכן אפילו בתכניות המופקרות ביותר שהציעו אהוד ברק ואהוד אולמרט לפלשתינאים, הם נכללו בשטח ישראל, ובמקומם הוצעו לפלשתינאים שטחים בנגב, בחולות חלוצה, במסגרת "חילופי שטחים". למה באזור חולות חלוצה? בדיוק מהסיבה שזהו אזור ריק מהתיישבות יהודית (מאז חל תיקון מסוים. הוקמו כמה יישובים, בהם של עקורי גוש קטיף).

המסקנה מכל אלה, היא שה"מיתוס" שדניאלה ניפצה בחדווה, שב ועולה פצוע במקצת אך תקף – ההתיישבות מעצבת את הגבול, ובלבד שלא תהיה התיישבות דלילה אלא מרובת אוכלוסין.

****

בתקופת המו"מ על הסדר הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה לאחר מלחמת יום הכיפורים והמאבק של תושבי הגולן נגדו, תוך כדי מלחמת ההתשה שליוותה את המו"מ, נפגש יו"ר ועדת השרים להתיישבות ומגדולי הדוחפים להתיישבות בגולן, ישראל גלילי, עם חברי מרום גולן באחד המקלטים ביישוב.

הביוגרף של גלילי עמוס שיפריס, מספר על הפגישה בספרו "ישראל גלילי – שומר המסד ונוטה הקו". חברי מרום גולן דרשו מגלילי במפגיע להתחייב בשם הממשלה שהישיבה שלהם בגולן היא לעד. גלילי, "בקול רועד שהפך בהדרגה להתפרצות", השיב להם בזו הלשון: "אינני יכול להתחייב לכם לשום דבר. על הגולן יהיו עוד מאבקים קשים. יהיה מאבק דמים. אני לא יכול להבטיח לכם כלום. אתם צריכים להבטיח לי, שנעמוד במאבק הזה!" גלילי תיאר למתיישבים את המציאות האכזרית, במיוחד לנוכח מלחמת ההתשה בגולן, שהתנהלה לאחר מלחמת יום הכיפורים, ו"תבע מחברי מרום גולן לגייס את כל כוחם כדי לשמור על יישובם ועל רמת הגולן. רק כוח העמידה של חברי הקיבוץ, אמר, יאפשר לממשלה להיאבק בהצלחה על האחיזה בגבולות שאחרי מלחמת ששת הימים". גלילי האמין, שוויתורים זעירים כמו באזור קונייטרה בלתי נמנעים, ו"הסטיה הקלה מהקו הסגול כדי להשיג הפרדת כוחות תבסס את האחיזה הישראלית בגולן".

איך נכון לפרש את הדרמה הזאת? גלילי היה אמן השילוב בין אידיאולוגיה לפרגמטיזם. הוא ידע מה הוא רוצה ולאן הוא חותר, אך הכיר בכך שלא תמיד ניתן ליישם במציאות את האידיאולוגיה בשלמותה ולעתים אין מנוס מפשרות אידיאולוגיות כדי לשמור על העיקר. בעיקרון, הוא נמנע מלקבוע מסמרות קשיחים, לשרטט גבולות חד משמעיים, להצהיר הצהרות גבוהות שאינן ניתנות לשינוי. הוא הבין שהפוליטיקה היא אמנות האפשרי, ושישראל נמצאת במאבק ביטחוני ומדיני מתמיד על קיומה. במקום קביעות ברורות, הוא העדיף מעשים שייצרו בשטח את המציאות אליה חתר, ושיקשו ככל הניתן על יצירת מציאות לה התנגד. באזורים שבהם הוא ראה קלף למיקוח, בשל הרכבם הדמוגרפי (אוכלוסיה פלשתינאית צפופה) הוא התנגד להתיישבות. לעומת זאת, הוא דחף בכל כוחו להתיישבות באזורים שבהם לא ראה קלף למיקוח, אלא גבול הקבע של ישראל. בין השאר, הוא עמד מאחורי ההתיישבות בגולן בשנים 1967-1977. כמנהיג ישר והגון, נמנע גלילי מלהבטיח לחברי מרום גולן הבטחות שאין הוא יודע האם יתקיימו. אין הוא יודע מה יהיה המצב המדיני, הביטחוני והפוליטי בעתיד. אין הוא יודע מי תהיה הממשלה בעתיד ומה תהיה מדיניותה. על סמך מה הוא יכול להבטיח הבטחות? אולם דבר אחד הוא ידע – ההתיישבות היא הכלי הציוני העיקרי בקביעת הגבולות, ובכל מאבק מדיני על הגבול הם ימלאו תפקיד מכריע. משמעות אמירתו הייתה, שבתור מיישבי הגולן, תרומתם במאבק המדיני על עיצוב גבול המדינה, כך שהגולן יהיה חלק ממנו, היא הגדולה ביותר. תפקידו כשר בכיר מאוד בממשלה וכיו"ר ועדת השרים להתיישבות, אינו הפרחת הבטחות, אלא הקמת יישובים וחיזוקם.

ההתיישבות היהודית בגולן נועדה להבטיח שהגולן יהיה ישראלי. המתיישבים האמינו שעצם הקמת יישובים על הגולן יבטיח זאת. בעקבות ההחלטה על עקירת יישובי סיני הם הבינו שיש לחזק את ההתיישבות במהלך מדיני – החלת הריבונות, ונאבקו על חוק הגולן. בשנות התשעים נוכחנו שאפילו השילוב של התיישבות וריבונות לא מנע מממשלות ישראליות לשאת ולתת על נסיגה מהגולן. אך בזכות קיומה של ההתיישבות והמאבק הארצי שאנו, תושבי הגולן, הובלנו, נמנע האסון הלאומי של הנסיגה. לאחר תום המאבק, התמקדנו בהרחבת יישובי הגולן. עם זאת, האמנו שאחרי שהסורים דחו את כל ההצעות לנסיגה מהגולן, אפשרות הנסיגה ירדה מן הפרק. אך זה לא קרה. ב-2008 חידש אולמרט את המו"מ על נסיגה מהגולן, באמצעות "המתווך ההוגן" ארדואן. המו"מ לא האריך ימים. "שיחות הקירבה" בטורקיה פוצצו בידי הסורים כתגובה על מבצע "עופרת יצוקה" ברצועת עזה. בתקופת המו"מ דיברנו על כך שאם אחרי כל מה שקרה, הנסיגה עדין על הפרק, חייבים לעשות מעשה להפיכת ההתיישבות בגולן לבלתי הפיכה. יהודה הראל הגה את חזון "הגולן 70/70". הרעיון היה עשור של פיתוח מואץ, על מנת שבשנת השבעים למדינת ישראל יהיו בגולן 70 אלף תושבים יהודיים. כידוע, אנו רחוקים מאוד מהחזון הזה, אך הוא החזון הנכון והראוי. התכנית הלאומית לפיתוח הגולן, שעליו החליטה הממשלה, עשוי להפוך את החזון למציאות.

****

דניאלה, במאמרה, ניתצה בחדווה מיתוס נוסף. "ציטטת, הייטנר, את יעל מאלי, שאמרה בעת המאבק: 'אנחנו חיכינו לה לאדמת הגולן והיא חיכתה לנו'. נו באמת, ככה מוחקים למעלה ממאה אלף אזרחים סוריים, חקלאים ועובדי מדינה, שהיו כאן עד 1967? וגם את הביזנטים הנוצריים, הממלוכים, הבדואים, הצ‘רקסים, הדרוזים – לפניהם".

צהלת ניתוץ המיתוס מזכירה את הניתוץ הצוהל של "עם ללא ארץ לארץ ללא עם". הו, כמה הפוסט היסטוריונים אוהבים ללעוג לאתוס הזה. ארץ ללא עם? לא היו כאן ערבים? זאת הבעיה של הציונות – העיוורון לכך שהיו ערבים בארץ.

אלא שהמיתוס, הוא דווקא הטענה על אודות העיוורון הזה, עיוורון שלא היה ולא נברא. כל ראשוני הציונות ידעו שיש ערבים בארץ ואף אחד לא התעלם מהם. כל מנהיגי הציונות, הרצל ("אלטנוילנד"), אחד העם ("אמת מארץ ישראל"), ויצמן (הסכם ויצמן פייסל), ז'בוטינסקי ("קיר הברזל"), בן צבי (שהאמין שרובם הם צאצאי היהודים שנשארו בארץ ושראוי לגיירם) וכמובן בן גוריון; כולם התמודדו עם הבעיה. היו שהשלו את עצמם שהערבים יקבלו בשמחה את הציונים שיביאו את הקדמה לארץ ישראל או שהמוני הפלאחים הערבים יראו בפועלים היהודים שותפים במלחמת המעמדות נגד האפנדים שרודים בהם. אך מהר מאוד הכל הבינו שיש כאן תנועה לאומית הנלחמת ותילחם בציונות, ואין לנו מנוס מלהילחם על הארץ.

אז מה פירוש "עם ללא ארץ לארץ ללא עם"? את המשפט הזה כתב המנהיג הציוני ישראל זנגוויל. אי אפשר להבין את חלקה השני של המשוואה במנותק מחלקה הראשון. מה פירוש "עם ללא ארץ"? הרי לעם היהודי יש ארץ – ארץ ישראל. אלא שבפועל, הוא אינו חי בה ואינו מממש את בעלותו עליה. וכך גם "ארץ ללא עם". ארץ ישראל היא ארצו של עם ישראל, אך היא אינה מממשת את ייעודה כאשר העם היהודי אינו מיישב אותה. לכך בדיוק התכוונה נעמי שמר כששוררה "כיכר השוק ריקה. ואין יורד לים המלח". היא לא ריקה ויש יורד לים המלח, אך היא קוננה על כך שאנחנו, היהודים, נותקנו מירושלים שלנו. וזו המשמעות של דבריה של יעל מאלי. הגולן הוא ארץ ישראל, רווי בהיסטוריה יהודית, שבצוק העתים נותקנו ממנו, והנה חזרנו אל אדמתנו שחיכתה לנו.

****

אני מכיר את חדוות ניתוץ המיתוסים, אך גם הרעיון שכל מיתוס חייבים לנתץ הוא מיתוס. ואת המיתוס הזה כדאי ורצוי לנתץ.

* "שישי בגולן"

השער שוב לא ייסגר

על יורם טהרלב

"עוד לא תמו כל פלאיך", "שהשמש תעבור עליי", "צל ומי באר", "חשמל זורם בכפות ידיך", "אנחנו ואתם", "בשביל אל הבריכות", "החולמים אחר השמש", "הדרך אל הכפר", "הוא פשוט שריונר", "יעלה ויבוא", "גבעת התחמושת", "על כפיו יביא", "הבלדה על הסוס עם כתם על המצח וכתם על הגב", "הבלדה על יואל משה סלומון", "האיש אשר יביא את הבשורה", "ההר הירוק תמיד", "שירו של צנחן", "קום והתהלך בארץ", "עץ של כוכבים", "נח" – אלו הם מעט מן המעט מתוך למעלה מאלף מן השירים שכתב יורם טהרלב. לפני כשלושים שנה, החליט יורם טהרלב להפסיק לכתוב שירים. הוא המשיך ליצור, כתב ספרים, מאמרים, דרשות לפרשות השבוע, ערך והופיע. אך כל כך חבל על מאות השירים שלא נכתבו, בשל החלטתו זו.

יורם טהרלב, היה מגדולי הפזמונאים שלנו, סופר ומשורר, מעמודי התווך של התרבות הישראלית. מותו הוא אבדה גדולה לזמר הישראלי. שיריו היפים ימשיכו ללוות אותנו ואת הדורות הבאים. הוא כתב כמה מן היפים בשירי ארץ ישראל, הוא כתב שירים תנ"כיים, וכל כתיבתו היה רוויה ביהדות על כל רבדיה, עם אהבה מיוחדת לסיפורים החסידיים, שהיו מסד לא רק לשיריו, אלא גם לספריו, מאמריו והופעותיו.

הופעותיו של יורם טהרלב היו בסגנון "ספוקן וורד", עשרות שנים  לפני שה"ספוקן וורד" הגיח לעולם. הן היו סטנד-אפ הרבה לפני שהמושג הזה נולד. היה זה סטנד-אפ מחורז. הוא הקריא על פה, כבעל זיכרון פנומלי, מקאמות וסיפורים מחורזים, רוויים בהומור, נוסטלגיה ומקוריות.

בחודש שבט לפני 84 שנים יורם טהרלב פקח את עיניו ליד ההר הירוק תמיד, בקיבוץ יגור.

השבוע, בחודש שבט, עצם טהרלב לאחרונה את עיניו ונטמן בקיבוץ יגור, אצל ההר הירוק תמיד, "לשכב לצדך כרמל".

יורם טהרלב נולד בקיבוץ יגור, ואף שרוב חייו התגורר בתל-אביב, קיבוץ יגור מעולם לא עזב אותו. הוא היה ביסוד כתיבתו, הן בכתיבת סיפורים והן בכתיבת שירים, וכיכב בספריו הקסומים "משק יגור – טיוטה", "הנשיקה הראשונה" ו"הנשיקה השניה".

שירו הנפלא "צל ומי באר" קשור לתולדות קיבוץ יגור. ב-9 באוקטובר 1945, פרץ הגדוד הראשון של הפלמ"ח, בפיקודו של נחום שריג, חבר קיבוץ בית השיטה, וסגנו יצחק רבין, למחנה עתלית, בו ריכזו הבריטים את המעפילים לקראת גירושם מן הארץ. הכוח שחרר 208 מעפילים, והצעיד אותם כל הלילה דרך נחלי הכרמל לקיבוץ יגור. המעפילים פוזרו בין חדרי החברים, והכל – חברי הקיבוץ, הפלמ"חניקים והמעפילים תודרכו להשיב תשובה זהה לשאלות הזיהוי של הבריטים: "אני יהודי מארץ ישראל". גם בחדר הוריו של יורם טהרלב בן ה-7 הוסתרה מעפילה. 

המשטרה הבריטית שיגרה למזכירות יגור תביעה אולטימטיבית להסגיר את המעפילים. מזכירת הקיבוץ, בת שבע חייקין, השיבה במכתב הבא: "אין אנו מכירים בחוקיות תביעה זו. היה לנו, ולעולם כולו, כל היסוד להאמין כי לאחר הזוועות שעברו על עמנו בשנות המלחמה, תעשה בריטניה הגדולה את כל המאמצים להחיש את עלייתם של שרידי היהדות לארץ.

לא נסגיר מעפילים לידי המשטרה, כי אם נעזור בידם תמיד ובכל הדרכים לעלייתם לארץ מולדתם.

לא נסגיר אנשים שעזרו למעפילים להשתחרר ממחנה הריכוז בארץ, כי כל היישוב העברי עומד הכן לעזרתם של המעפילים.

לא נשקוט ולא ננוח עד אשר קום יקום הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל, ארץ מולדתנו, ובה עם עברי חפשי ובריא, בן חורין ככל העמים עלי אדמות". 

בשיר "צל ומי באר", מנציח טהרלב את רוחו של הקיבוץ, שפתח את שעריו ובעיקר את הלב למעפילים.

מי שרעב ימצא אצלנו פת של לחם

מי שעייף ימצא פה צל ומי באר

מי שסוכתו נופלת

חרש יכנס בדלת

חרש יכנס ועד עולם יוכל להישאר.

השיר מסתיים במילים המרגשות, האמתיות כל כך:

"זה הבית שבנינו

זה האורן שנטענו

זה השביל וזוהי הבאר.

מי שבא לפה – אחינו.

מי שבא יסב אתנו.

והשער שוב לא ייסגר.

* תבור – תרבות ישראלית

עמיקם אֹסם

בקיבוץ אפיקים הלך השבוע לעולמו עמיקם אֹסם, חבר הקיבוץ, מחנך, משורר, סופר, כותב מקאמות ומספר סיפורים מחונן, מעמודי התווך של קיבוצו לאורך עשרות שנים ומאנשי הרוח הבולטים של התנועה הקיבוצית. בין שלל תפקידיו היה מזכיר הקיבוץ, שליח תנועת הצופים בבוסטון, שליח לימוד עברית בחבר המדינות, מרכז מחלקת התכנון האסטרטגי בתק"ם ונשא בתפקידים בתחום החינוך והתרבות בעמק הירדן ובתנועה הקיבוצית.

שירו "לבוא הביתה" מיטיב להגדיר את מהות הבית הקיבוצי ומהות האחריות של חבר הקיבוץ לביתו הקיבוצי, לקהילתו. שיר שאני מזדהה עמו מאוד.

לָבֹא הַבַּיְתָּה זֶה לָשוּב;

לְשָעָה, לְשָנָה, לְתָמִיד,

אֲבָל תָּמִיד

לָשוּב!

…אֶל הַחֹם, אֶל הָרֹך,

אֶל הָאַחֲרָיוּת…

לִהְיוֹת בַּבַּיִת זֶה לָדַעַת

לִטֹּל חֵלֶק

בַּיּוֹמיוֹם הַפָּשוּט

שֶל

קוּם! צֵא! וָעֲשֵה,

כֶּאֶחָד מִן הַרַבִּים

וְעִמָּם.

בן 85 היה עמיקם במותו.

יהי זכרו ברוך!

* מידף – עלון קיבוץ אורטל