נשמה ואידיאולוגיה

לא אכנס לחילופי מהלומות מילוליים. לא תקפתי את רינה. התייחסתי למשפטים שנאמרו לי ביותר משיחה אחת ומיותר מאדם אחד. התייחסתי להלך רוח שקיים באורטל. לכן לא ציינתי שֵׁם ולא כתבתי אף פרט מזהה. הצגתי עמדה שאני שומע והגבתי עליה. חבל שרינה בחרה לקחת את זה להתנגחות אישית – אני אמנע מכך, ואשאר במישור הענייני.

לגופו של עניין – אני באורטל בגלל הנשמה ובגלל האידיאולוגיה. אני שותף לסלילת דרך ולבניין בית. 

האידיאולוגיה היא אותה אידיאולוגיה, הנשמה היא אותה נשמה, הדרך אותה דרך והבית – אותו בית. התאמות? לאורך כל השנים התאמנו התאמות. בכל המקרים הייתי שותף לעיצוב ההתאמות ובחלק מהמקרים יזמתי והובלתי את ההתאמות.

כל ההתאמות נועדו להמשיך ולקיים את אורטל, הקיבוץ השיתופי, עם כל האידיאולוגיה ועם כל הנשמה. ובזכות אותה אידיאולוגיה ואותה נשמה בנינו קיבוץ לתפארת.

גם היום יש מקום להתאמות. השאלה היא האם אלה התאמות שנועדו לקיים את אורטל כקיבוץ שיתופי או להפוך את אורטל לדבר אחר. אני בעד התאמות שנועדו לקיים את אורטל כקיבוץ שיתופי ואני מקווה מאוד שרוב חברי אורטל שותפים לשאיפה הזאת.

****

דומני שהיה זה אריק שרון, שסיפר על חוויית הילדות שעיצבה את חייו. הוא חרש יחד עם אביו תלם ארוך, אין סופי, וחש תשישות וייאוש כשראה כמה עוד ארוכה הדרך. אביו הציע לו להביט אחורה, לראות שאת רוב הדרך כבר עשינו. מהמבט אחורה הוא שאב את הכוחות, והעבודה בהמשך הייתה קלה הרבה יותר.

רינה הציגה תיאור יפה ומרגש של אורטל בראשיתה. השאלה היא מה אנו עושים עם התיאור הזה. לאן הוא לוקח אותנו.

כשאני מביט לאחור, אני נפעם מן הדרך הארוכה והמרשימה שעשינו, שהביאה אותנו עד הלום, ואני מלא סיפוק, שמחה וגאווה. עשינו זאת בעשר אצבעותינו, בנחישות ובעבודה קשה, בזכות ההון האנושי שלנו ובזכות ההון האידיאולוגי שלנו – האמונה בדרך. עשינו זאת כקיבוץ שיתופי, ששוב ושוב בוחן את דרכו ועושה התאמות לאתגרי הזמן והסביבה המשתנים. כשאני מביט לאחור, אני מתמלא בתעצומות נפש להמשך הדרך בה הלכנו, ובה נמשיך לפסוע בשנים הבאות ובדורות הבאים, יחד עם כל מי שהצטרפו אלינו ועם כל מי שיצטרפו אלינו בעתיד, והם שיבטיחו שיהיה המשך למפעל חיינו. ובדרך הזו עלינו להמשיך וללכת, כי הדרך שבה הלכנו לא הייתה לשווא. ביטויים כמו "בית במתנה", "לא פראייר" וכד' אינם ראויים, בהתייחס למי שמבטיחים את עתידנו.

ובאשר להגדלת דמי הקליטה; כפי שכתבתי במאמרי הקודם, ברור לי שמבחינה כלכלית לא נוכל להמשיך לקלוט בקצב הרצוי במודל הקיים ולכן אנו מעצבים מודל חדש. הגדלת דמי הקליטה היא בהחלט אפשרות ראויה. יש גם אפשרויות נוספות, טובות לא פחות.

כדאי לזכור: ההחלטה העקרונית והתקציבית על המודל הקיים התקבלה פה אחד באסיפה רבת-משתתפים מאוד. עם המצביעים בעדה, נמנים אלה שמלינים עליה היום. יתכן שמה שהיה נכון כשהיא התקבלה כבר לא נכון היום. נדון ונחליט.

אורטל כקיבוץ שיתופי היא בעבורי מפעל חיים. זהו מפעל חיינו המשותף. נשמור עליו! 

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

 

 

 

 

בית במתנה

"42 שנים אני נותן את הנשמה בעבודה, בשביל מה? כדי לתת בית במתנה לנקלט שרק הגיע לכאן?"

משפט שנאמר לי בשיחה בימים האחרונים.

אני באורטל רק 36 שנה (אם כי מאז הקמת הגרעין שלי באמצע י"א לפני 40 שנה, בתודעתי אני אורטלי). וב-36 השנים האלה נתתי ואני נותן את הנשמה לאורטל בכל מאודי.

אותו נקלט שהגיע לאחרונה לא נתן את הנשמה לאורטל ב-36 השנים האחרונות. אולם הוא נותן היום את הנשמה וייתן אותה גם ב-36 השנים הבאות, הרבה אחרי שאני ובני דורי נצא ממעגל העבודה וגם כאשר נהיה בצדו השני של השיש.

מבחינתי, אין השקעה גדולה וחשובה יותר מהשקעה בעתיד אורטל, בהבטחה שאורטל תמשיך להתקיים גם בדורות הבאים, שנהיה קיבוץ לדורות. וכיוון שאין מה שיבטיח את עתיד אורטל יותר מקליטה צעירה, ההשקעה החשובה ביותר והמשתלמת ביותר שלנו היא בקליטה צעירה.

****

כשהגעתי לאורטל לא ישנתי בשק"ש על הר טרשים קרח. קיבלתי "בית במתנה". אמנם בהתחלה הייתה זו אשקובית ואט אט זה התקדם לדירה המורחבת והמרווחת.

ממי קיבלתי את המתנה הזאת? ממדינת ישראל. באותם ימים, מדינת ישראל ראתה בהתיישבות באזורי הסְפָר של המדינה ערך מקודש; מטרה שראוי להשקיע בה ולבנות את הבתים למתיישבים העולים אליה. היה אז "אגף לבניה כפרית" במשרד השיכון שבנה "בניה תקציבית". זמנים חדשים – זמירות חדשות. כל המושגים הללו מצאו מזמן את מקומם בחצר הגרוטאות של ההיסטוריה הישראלית.

אבל אני רואה גם היום בהתיישבות בסְפָר ובוודאי בהתיישבות בגולן ערך מקודש. וגם היום ראוי להשקיע בבתים לאנשים שעולים להתיישב כאן. גם כאשר המדינה אינה עושה זאת.

ב-36 השנים שאני נותן את הנשמה לאורטל החזרתי מזמן את ההשקעה ב"בית שקיבלתי במתנה". ואני יותר משמח להמשיך ולהשקיע מפרות מתן הנשמה שלי, בבתים "במתנה" לאנשים שיתנו את הנשמה ויחזירו בגדול את ההשקעה הזאת. ואני מקווה שגם הם, בבוא היום, ימשיכו את הדרך וישקיעו בקליטה עתידית בדורות הבאים של המתיישבים באורטל.

****

הבדל נוסף ביני לבין אותו נקלט שמגיע היום או הגיע בשנים האחרונות, הוא שכשאני באתי לאורטל לא נדרשתי לשלם אגורה. אותו נקלט שילם דמי קליטה בסך 200,000 ₪. ומי שיבוא היום ישלם 300,000 ₪.

****

קיצור תולדות דמי הקליטה:

בעבר, אסור היה לחבר קיבוץ להחזיק רכוש פרטי. כיוון שכך, מי שהצטרף לקיבוץ נדרש להכניס לקיבוץ את כל רכושו הפרטי.

הבסיס לדרישה היה האמירה לנקלט: אתה מצטרף לכל היש שנעשה בקיבוץ מיום הקמתו והופך חבר שווה בכל למי שחי בקיבוץ מיום הקמתו – מן הדין שתמסור את כל היש שאתה יצרת עד הגעתך לקיבוץ.

ברגע שאין איסור על חברי הקיבוץ להחזיק ברכוש פרטי, כמובן שאין לדרוש מהנקלט למסור את רכושו.

כך נוצר מצב, שבו הנקלט המצטרף הופך שותף מלא בכל מה שנעשה כאן, מבלי שהכניס דבר.

חשנו שיש בכך אי צדק ופגיעה בשוויון. וכיוון שהצדק החברתי והשוויון הם ערכים שבבסיס החברה שלנו, החלטנו ב-2004 על גביית דמי קליטה גדולים בסך 50,000$ ואח"כ שינינו את ההגדרה ל-200,000 ₪.

היה זה בסוף הקדנציה הקודמת שלי כמרכז קליטה. שגב, שהיה אז מזכיר אורטל, ואני גיבשנו את ההצעה. המוטיבציה העיקרית שלי הייתה, ההבנה שאי הצדק הזה פוגע בדעת הקהל כלפי הקליטה, וגרוע יותר – בדעת הקהל כלפי הנקלטים.

כשקיבלנו את ההחלטה, רבים בתוכנו פקפקו בריאליות שלה. באף קיבוץ שיתופי לא היה דבר כזה. היו קיבוצים שגבו מעין דמי רצינות סמליים, אך לא דמי קליטה גבוהים כאלה. "מי ישלם מכספו 200,000 ₪ כדי לבוא לקיבוץ"? שאלו לא מעט חברים. הרציתי על ההחלטה בכנס ההתיישבות ע"ש גרליק, והתגובות שקיבלתי היו ברוח של "כל הכבוד על האומץ אבל… מי ישלם מכספו סכום כזה?". אבל אני האמנתי באורטל והאמנתי שאנו מספיק אטרקטיביים כדי שאנשים ישלמו את דמי הקליטה. ואכן, כך היה.

מאז התחלנו לגבות דמי קליטה גם מצעירים מתחת לגיל 28, בניגוד להחלטתנו הקודמת, ולאחרונה הגדלנו את הסכום ל-300,000 ₪.

ואני מודה שמוזר לי לשמוע מחברים בני דורי, שכמוני לא נדרשו לשלם דבר וכמוני קיבלו בית מדברים ברוח: "בטח שיבואו לאורטל. למה לא? איפה עוד ימצאו פראיירים שיתנו להם בית במתנה?"

****

מכל הכתוב לעיל, אפשר להבין, בצדק, שעקרונית אני שלם לחלוטין עם המודל הקיים. ואף על פי כן, אני שותף היום לבחינת הנושא וגיבוש מודל חלופי, שיוריד את חלקה של אורטל בבניית הבית באופן משמעותי.

איננו ממציאים את הגלגל, אלא לומדים מקיבוצים שיתופיים אחרים, ומתאימים את המודלים הללו לאורטל.

הסיבה לחיפוש הזה אינה הצורך בשינוי עקרוני, אלא הצורך להבטיח את המשך תנופת הקליטה. ברור לנו שמבחינה כלכלית אורטל לא תוכל לשאת על כתפיה לאורך זמן השקעות בבניה בסדר גודל של ההשקעות בעשור האחרון. וכדי לא לפגוע בצמיחה הדמוגרפית, יהיה עלינו לתת פתרונות חדשניים.

כי כך נהגנו תמיד. בזכות הגמישות שלנו והיצירתיות שלנו, השכלנו לתת את התשובות המתאימות לאתגרים שניצבו בפנינו בכל תקופה, ובזכות תכונות אלו נשארנו קיבוץ שיתופי. זה כוחה של אורטל. ובזכות תכונות אלו אני מאמין שנישאר קיבוץ שיתופי לדורות.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

קיבוץ שיתופי לדורות

חיי השותפות דורשים מאתנו משאבי נפש לא פשוטים לאורך זמן. הם דורשים מאתנו להעמיד את הכלל, את טובת הכלל, מעל הטובה הפרטית שלנו ושל משפחתנו. הם דורשים מאתנו להתאמץ, להשקיע, לעבוד ולהתפרנס ולהתחלק בפירות מאמצינו עם כלל החברים, כולל כאלה שאינם בדיוק חברינו האישיים הטובים ביותר. הם דורשים מאתנו בימים של הצלחה לדעת שנתחלק בה עם אחרים ונסייע למי שמצליחים פחות מאתנו (ומי חושב ברגע כזה שכאשר הוא פחות יצליח הוא יסתייע במישהו אחר שיצליח יותר בתורו?). הם דורשים מאתנו להקדיש את מרבית הכנסותינו למטרות המשותפות, כמו מערכת חינוך מפוארת כאשר ילדינו (שמאוד מאוד נהנו ממנה) כבר אינם מתחנכים בה, ובעתיד – זה ידרוש מצעירים במלוא אונם לממן מערכת טיפול בקשישים ומערכת סיעוד מצד מי שזה יהיה כל כך רחוק מהם. זה דורש מאתנו להקדיש מתוצאות מאמצינו לבניה לנקלטים חדשים (בלי להבין שזו לא הוצאה אלא ההשקעה הטובה ביותר, ההשקעה בהבטחת עתיד אורטל). זה דורש מאתנו להפנות מפירות מאמצנו למען מטרות משותפות כמו אירועי שנת הארבעים ולמען מטרות לאומיות כמו גרעיני עולים וכד'.

אני מודה, זה דורש מאמץ, זה דורש נכונות, זה דורש אמונה, זה דורש מאתנו למתוח תדיר את מרצנו, יכולותינו, כישורינו במאמץ קהילתי משותף, לא למען הנאה פרטית מפירות המאמץ. חברים רבים מאוד מקבלים בשמחה את דרישות השיתוף. והרי אנו נהנים מאוד מפירותיהם. אנו נהנים מהם בקהילה מעולה, בחיי תרבות עשירים, במערכת חינוך מצוינת ובעצם התחושה שבחרנו באורח חיים אחר, לא מובן מאליו, המחפש תמיד איך לקדם צדק חברתי, ערבות הדדית, שוויון. כן, אנו יודעים שאידיאל השוויון הוא אוטופי, אינו בר השגה, אך בחרנו בדרך חיים של חתירה מתמדת למזעור האי-שוויון בתוכנו ולהוות השראה לאחרים בדרך זו.

כן, חיי הקיבוץ תובעים מאתנו להיות אידיאליסטים. הם תובעים מאתנו לכוון את עצמנו להגשמת אידיאולוגיה, השקפת עולם, חלופה ערכית למציאות הישראלית והעולמית, כדי להפוך את החיים לטובים יותר במובן העמוק של מושג ה"טוב". כלומר, לא מה נוח לי עכשיו, אלא מה טוב לכלל – לדורות.

****

תש כוחו של אריאל ל' מחיי השותפות. תש כוחם גם של חברים אחרים. ושוב אנו נקלעים לסיבוב נוסף של מאבק בתוכנו על דמותה של אורטל.

אריאל מגייס לקידום השקפתו את הקשיים עמם אנו מתמודדים ועם אי ההצלחות בחיינו, ומציג אותם כתוצאות השיטה השיתופית.

למשל, את הקליטה המועטה בשנתיים האחרונות. הוא רק שכח משום מה, את הקליטה הגדולה, המוצלחת והמבורכת, שהצילה את אורטל ואנו נהנים כל כך מפירותיה, בשבע השנים שקדמו להן. ומעניין מאוד, גם ההצלחה הגדולה הזאת הייתה של אורטל כקיבוץ שיתופי. יתר על כן, ההצלחה הזו נבעה מכך שאנו קיבוץ שיתופי. כאשר יצאנו לתכנית "אורטל 2017" רבים בתוכנו ראו בה תכנית יומרנית, פנטזיה. מי בימינו רוצה לחיות בקיבוץ שיתופי בגולן? עובדה. היו מתמודדים רבים על כל מקום. אז נכון, איננו קבלני הצלחות כל הזמן, אך אם הצלחנו בגדול כקיבוץ שיתופי, מגוחך להציג שנתיים פחות מוצלחות כתוצאה של השיתוף. ומספר הפניות לקליטה היום ואיכותן, מעידה על כך שאנו עומדים בפתח גל קליטה גדול אף יותר, לאורטל כקיבוץ שיתופי ודווקא כקיבוץ שיתופי, ונצליח בו אם רק נרצה ונחליט על כך.

אריאל מצביע על כך שהשנים האחרונות לא היו מוצלחות במיוחד מבחינה כלכלית. הוא שוכח להזכיר שהשנים שקדמו להן היו המוצלחות ביותר בתולדות אורטל. ואל ההצלחה הזאת הגענו כקיבוץ שיתופי. חיים כלכליים אינם יכולים להיות תמיד על צד ההצלחה. יש הרבה גורמים חיצוניים המשפיעים על ההצלחה ויש שנים של ירידה. אורטל מאופיינת בחוסן כלכלי, שמאפשר לה להתמודד היטב גם עם שנה פחות מוצלחת, ואין לי ספק שאנו בדרך לצמיחה מחודשת. גיוס הירידה הזאת כנימוק נגד הקיבוץ השיתופי הוא לא רציני.

אריאל גם מציע סל של דרכי התמודדות עם בעיותינו, ויש בהן לא מעט הצעות מעניינות הראויות לבחינה וחלקן אף לאימוץ. אלא שהוא כורך אותן כתכנית שלמה שליבתה – הפרטה. פתרון קסם.

אני לא מאמין בפתרונות קסם.

****

אחד האפיונים של אורטל לכל אורך הדרך היה חיפוש הדרכים להיות קיבוץ טוב יותר, תוך נכונות לשבור מוסכמות, לצאת מהקופסה ולהיות יצירתיים, כדי להצליח כקיבוץ שיתופי. אנו נמצאים בפתחו של תהליך אסטרטגי נוסף, והיוזמה של אריאל מדרבנת אותו.

את התהליך יש לפתוח בקבלת ההחלטה האסטרטגית העליונה, ובהתאם לה לתת את הפתרונות הנכונים לאורטל בעשור הקרוב. השאלה היא: האם אנו רוצים להיות קיבוץ שיתופי או מופרט. בהתאם לאסטרטגיית-העל, נבנה תכנית אסטרטגית מלאה.

אני מאמין שכמו בעבר, וכבר כמעט שלושים שנה חיי השותפות שלנו מאותגרים בגלי התנגדות מבפנים, גם מהגל הנוכחי נצא קיבוץ שיתופי טוב יותר. 

ב. יו"ר לקהילה 

לפני שלושים שנה הפרדנו בין העסק והקהילה באורטל, או אולי נכון יותר לומר שהסדרנו את היחסים בין העסק והקהילה. היינו בכך פורצי דרך, בין הקיבוצים הראשונים שעשו את המהלך, שהיום הוא מובן מאליו בכל הקיבוצים, שיתופיים ומופרטים כאחד.

הרעיון שעמד מאחורי הצעד היה המחיר של הערבוב בין השניים – יותר מדי שיקולים לא עסקיים מעורבים בעסק ויותר מדי שיקולים לא קהילתיים מעורבים בקהילה. קיבוצים שה"משקסטים" בהם היו דומיננטיים יותר היו לעסקים שיש להם קיבוץ, ובקיבוצים שה"חברתיסטים" היו יותר דומיננטיים, התקשה העסק לצמוח בשל אג'נדות לא רלוונטיות בניהולו.

ההפרדה נבעה מהבנה שיש הבדל בין המטרות של העסק והקהילה. בעוד העסק נבחן בשורת הרווח ומטרתו היא מקסימום רווח לאורך זמן, הקהילה נבחנת בעמידה במטרות חברתיות ואידיאולוגיות שנועדו למימוש חזון הקיבוץ. ההפרדה נועדה להגן הן על הקהילה והן על העסק מפני בלבול וערבוב במטרות, וכדי לאפשר לשני הגופים לנהל את ענייניהם בשפה הנכונה להם.

כמובן שמדובר בהפרדה ניהולית ולא בניתוק; שני הגופים כפופים לאותה אסיפה, יש מזכירות מתאמת המשותפת לשני הגופים, יש גזבר והנה"ח משותפים. המזכיר הוא חבר בהנהלה הכלכלי ומרכז המשק חבר במזכירות (אגב, כאשר ערכנו את ההפרדה מרכז המשק לא ישב במזכירות, אך כעבור כעשר שנים הדבר השתנה). ויש הרבה שיג ושיח ושיתוף פעולה בין השניים. שיתוף הפעולה הזה בלט מאוד במטה קורונה.

אני רואה בהפרדה הזאת את אחת הסיבות להצלחה של אורטל הן כקהילה שיתופית והן כעסק.

הרעיון של מינוי יו"ר אחד לעסק ולקהילה הוא רעיון גרוע שסותר את עקרון ההפרדה. דומני שבאתגרים הקיימים הן של העסק והן של הקהילה, חשוב מאוד שבראש כל אחד משני הגופים יעמוד יו"ר שכל כולו מחויב למטרה של הגוף שבראשו הוא עומד, ללא כל בלבול.

מי שמתאים להיות יו"ר העסק בשל כישוריו, אינו בהכרח בעל כישורים להיות יו"ר הקהילה ולהיפך, ובחירה כזו עלולה לפגוע לפחות באחד משני הגופים. יתר על כן, על פי החלטותינו יו"ר העסק יכול להיות גם חיצוני. ברור שאסור שיו"ר הקהילה יהיה חיצוני ואיחוד התפקידים מגביל את היכולת לבחור את היו"ר המתאים לעסק.

הקמת ההנהלה הכלכלית, שהייתה חלק מהליך ההפרדה בין העסק והקהילה, כללה מראשיתה את תפקיד היו"ר. אני מודה שהסתייגתי תחילה מתפקיד יו"ר לקהילה, אולם דומני שהיום רצוי שיהיה בעל תפקיד כזה, שיוביל תהליכים אסטרטגיים בקהילה בלי שיהיה שקוע בניהול היומיומי. וממש לא מתאים שהוא יהיה גם יו"ר העסק.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

בדרכנו (ב)

בחלקו הראשון של המאמר הצגתי את קיצור תולדות תהליכי השינוי ההיסטוריים של אורטל, והוכחתי שבניגוד לנראטיב על פיו אנו בתהליך מדורג של כרסום בשותפות, בשוויון ובערבות ההדדית – ההיפך הוא הנכון. השינויים נועדו להעצמת ערכים אלו, ואכן העצימו אותם ובזכותם אנו קיבוץ שיתופי גם היום. כמובן שלא סקרתי את כל השינויים, יש עוד רבים אחרים כמו המעבר ל-5 ימי עבודה בשבוע ועוד. דוגמה נוספת להחלטה מן השנים האחרונות שחיזקה את הערבות ההדדית היא מימון לימודי תואר ראשון לכל בנות ובני אורטל.

בסיום המאמר הזכרתי שתי החלטות שבהן אכן הנמכנו את השותפות וחרגנו מעקרונות היסוד: הכנסת מרכיב הוותק לתקציב האישי והמודל השילובי (בטעות פרוידיאנית כתבתי "המודל השיתופי"…).

הכנסת מרכיב הוותק נעשתה בתהליך אסטרטגי ב-1998. לא היה זה חידוש בתנועה הקיבוצית. רבים מן הקיבוצים נהגו כך הרבה לפנינו וחלקם בסכומים גדולים יותר. בקיבוצים, הוותק נחשב לזכות היסוד של החבר, לרכושו. בעיניי, אין לו מקום בתקציב האישי, שצריך להיות רק על פי גודל המשפחה. ולמרות זאת, דווקא אני, כמזכיר, העברתי את ההחלטה. מדוע? כי חשתי את הלך הרוחות בקרב ותיקי אורטל, הכרתי בתחושות התסכול והבנתי שהחלטה כזו היא פתיחת שסתום לשחרור לחצים שעלולים להיתרגם להפרטה. כלומר, גם ההחלטה הזו נועדה, לפחות מבחינתי, להבטיח את השיתופיות באורטל.

השינוי המהותי ביותר היה המודל השילובי, שבו לראשונה סטינו מהעיקרון המרכזי של הפרדה מוחלטת בין תרומה לתמורה. הייתי חבר בצוות האסטרטגי שהציע את המודל. לאורך תקופה ארוכה עמדתי על רגליי האחוריות כדי למנוע זאת, אך בשלב מסוים הבנתי שמה שעומד על הפרק זו שלמותה של אורטל, והעדפתי את שלמות אורטל על דבקות בעיקרון. מבחינתי הייתה זו פשרה. בדיעבד, אני מבין שהמודל הוא הדבר הנכון לאורטל (אז והיום). העליה המרשימה בהכנסות מעבודה גם אוששה חלק מטענות אלה שקראו להפרטה. ב"אורטל של מעלה" שלי, באידיאה השלמה שבה אני מאמין, ההפרדה היא מוחלטת. אבל באורטל של מטה, של החיים עצמם, אני מבין שעשינו את הצעד הנכון. ואחרי עשור אפשר בהחלט לציין שלמרות המודל אנו קיבוץ שיתופי, אנו חשים בשיתופיות וגאים בה, ושומרים על הערבות ההדדית ועל השותפות באורחות חיינו, ובאתגר הקורונה נוכחנו שוב בעוצמת השותפות ובחוסן הקהילתי שהיא מעניקה לנו.

****

אריאל ל' הזכיר במאמרו "שתי החלטות חשובות שהיו מלוות בהרבה חששות ופחד" – הקמת ההרחבה הקהילתית ומתן אפשרות לבני זוג של חבר להתגורר באורטל מבלי לחייב אותם להיות חברים באגודה.

למה החלטנו על ההרחבה? הבנו בהכרח הקיומי בצמיחה דמוגרפית משמעותית ומהירה ורצינו ללכת ליותר מכיוון אחד, בין השאר כי לא היינו בטוחים שיהיה ביקוש לקליטה לחברות בקיבוץ שיתופי בגולן. ראינו בהרחבה הזדמנות לקליטה איכותית של אנשים שמתאימים לקהילה ויכולים לתרום לה, אף שאורח החיים השיתופי אינו מתאים להם. ראינו בהרחבה הזדמנות לקליטת בנים שרוצים לחיות באורטל אך לא להיות חברי הקיבוץ. קיווינו גם לקלוט להרחבה אנשים שחיו באורטל בעבר, אוהבים אותה אך חיי הקיבוץ אינם מתאימים להם. שתי המטרות האחרונות לא מומשו. עד כה אף בת או בן אורטל לא ביקשו להיקלט בהרחבה ואף עוזב אורטל לא חזר להרחבה. אולם משפחות של חברים שהחליטו לא להמשיך בחיי הקיבוץ אך הן מעוניינות להישאר באורטל ביקשו לעבור להרחבה ואישרנו זאת, ויתכן שגם בעתיד תהיינה משפחות שתלכנה בדרך זו. ההרחבה עשויה להיות פתרון לחברי אורטל שרוצים לחיות בתוכנו ואינם רוצים עוד בחיי השותפות.

החשש מן ההרחבה היה שזהותה של אורטל כקיבוץ שיתופי תפגע. הדרך למנוע זאת הייתה ההחלטה שבכל מקרה, מספר התושבים בהרחבה לא יעלה על 20% מתושבי אורטל. האופן שבו אנו משווקים את ההרחבה והמסרים למשפחות הפונות אלינו נועדו לא להיות אבן שואבת למי שמחפשים וילה בכפר, אלא למי שרוצים לחיות את החיים הקהילתיים של אורטל, גם אם אינם רוצים להיות חברי קיבוץ. החיים הקהילתיים של אורטל הם פועל יוצא של היותנו קיבוץ שיתופי. מן הבחינה החומרית אנו משווקים מראש ובמודע מוצר פחות אטרקטיבי מאשר מתחרינו – מגרש קטן יותר, אין אפשרות לצימרים. לעומת זאת אנו מציעים להם חיי קהילה, תרבות וחינוך טובים יותר. ולכן, האנשים שהגיעו להרחבה אכן מתאימים לאורטל, מעשירים אותנו ותורמים לנו.

בתהליך הקליטה התברר לנו שהאטרקטיביות של הקליטה לחברות בקיבוץ השיתופי גדולה הרבה יותר מהקליטה להרחבה. בעיניי, התרומה הגדולה ביותר לקיבוציות שלנו, היא הקליטה הגדולה של העשור האחרון.

ובאשר למסלול בני זוג. ההחלטה על המסלול הזה לא באה ממחשבה שזה מסלול רצוי לחיים קיבוציים, אלא מתוך הכרה פרגמטית במציאות חדשה ובצורך לתת לה מענה. המסלול הראוי והרצוי לחיים השיתופיים, הוא המסלול שבו המשפחה היא התא הכלכלי והחברתי של חברי אורטל. אנו מקבלים לאורטל משפחות ולא חברים. התקציב שאנו נותנים הוא משפחתי ולא אישי. ונכון שכל משפחה תהיה מורכבת משני חברי קיבוץ, שהנם חלק מן השותפות לכל דבר ועניין.

אולם נוצרה מציאות של גירושין וסיבוב שני בגיל מאוחר יותר והבנו שטובת אורטל היא להתפשר על העיקרון הזה. מדובר במשפחות בודדות ואורטל יכולה להכיל זאת ולשמור על צביונה. אני מאמין שהשער לחברות של אותם בני זוג אינו נעול. ימים יגידו.

אריאל מציע לפתוח את המסלול הזה גם בפני שאר משפחות אורטל. אני מתנגד לרעיון. בחיים אנו נאלצים להתגמש ולקבל החלטות פרגמטיות שאינן בדרך המלך הקיבוצית. אין רע בפשרה על עיקרון, אך אין להפוך את הפשרה לעיקרון. ובוודאי שאין לראות במהלך נקודתי שנועד לתת מענה לצורך אישי, "זכות" שצריך לפתוח אותה לכולנו בשם "שוויון הזכויות". זה לא יוסיף לנו דבר. זה יפגע לא רק בשותפות בינינו אלא גם בחוסן החברתי שלנו. לא בשל "פחד וחששות" החלטנו שההסדר הזה יהיה נקודתי ולא פתוח לחברי אורטל, כפי שטוען אריאל, אלא כיוון שאיננו רואים בו הסדר שהולם את אורח חיינו השיתופי. אנו מצפים שכל חברי הקיבוץ ישקיעו את כל יכולתם למען אורטל ויכניסו את מלוא הכנסותיהם לאורטל. וכאשר המודל השילובי מאפשר לנו ליהנות ממחצית ההכנסות – קל וחומר שאין עוד כל סיבה לאפשר לחצאי משפחות להוציא עצמן מן הכלל השיתופי.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

בדרכנו (א')

מאמר זה נכתב בתגובה להצעתו של אריאל ל' לאפשר פתיחת הסדר "בן זוג של חבר" לחברים הוותיקים.

בטרם אגש להצעה עצמה, ברצוני להתייחס להצגת היסטוריית השינויים באורטל, כתהליך הדרגתי של צמצום השיתוף והגדלת אי השוויון, כביכול. לא הייתי מתעכב על כך, אלמלא ידעתי שזהו נרטיב רווח באורטל, אלא שאין הוא נכון.

כאשר אני נפגש עם משפחות לקליטה, אני מגדיר את אורטל "קיבוץ שיתופי בדרכנו". והאמת היא שכזה היה קיבוץ אורטל תמיד. אף פעם לא צעדנו בתלם "על פי הספר", אלא תמיד כתבנו אותו בעצמנו. אני זוכר שכאשר נכנסתי לקדנציה הראשונה שלי כמזכיר, ב-1987, נחתה עליי חוברת ירוקה של התק"ם: הנחיות ל"אחזקת אדם". הנחיות לתקציב הקיבוץ, וכיצד לתקצב סעיפים שכבר אז היו הזויים כמו תיקון שעונים ותספורת. בשנתי השניה כבר לא התייחסתי לחוברת ובניתי תקציב על פי הצרכים האמתיים של אורטל.

בשלהי שנות השמונים ובשנות התשעים חוללנו שינויים פורצי דרך בתנועה הקיבוצית. לכאורה, היו אלה שינויים שעלולים היו להוביל אותנו להפרטה. הקיבוצים השכנים והתנועה איימו עלינו שאם נבצע אותם – הכל יקרוס ולא נישאר קיבוץ. בתוך שנים ספורות כל אותם קיבוצים הפריטו את עצמם לדעת ואילו אנו נשארנו קיבוץ. מדוע? לא למרות השינויים אלא בזכותם. ואינני אומר זאת בחכמת הבדיעבד. הייתי שותף להובלת כל תהליכי השינוי באורטל ואת חלקן הובלתי כמזכיר. בזמן אמת חבריי ואני, שהצענו את השינויים, הסברנו שמטרת השינויים היא לשמור על אורטל כקיבוץ והזהרנו שאם לא נשתנה, לא נוכל להישאר קיבוץ. אני יכול להעיד, בוודאי על עצמי אך גם על שותפיי להובלת התהליכים, שזאת בדיוק הייתה המוטיבציה שלנו. וממש לא ראינו בהם תהליכים לצמצום השיתוף, אלא להבראתו.

ניקח לדוגמה את ביטול סידור העבודה ומתן הזכות לכל חבר לבחור היכן לעבוד, באורטל או בחוץ, לפי כישרונותיו ושאיפותיו, ובלבד שיעמוד בדרישות שכר שהצבנו. במקביל, כדי לאפשר זאת, פתחנו את אורטל לעבודה שכירה (בכל הקיבוצים הייתה עבודה שכירה, אך הדבר היה בניגוד לעקרונות. אנו קיבלנו החלטה עקרונית המאפשרת זאת) ואמרנו שאין חובה לענף להעסיק חבר, אלא הוא צריך להעסיק על פי שיקול הדעת המקצועי. זה היה בשנת 1990. באותם ימים, סידור העבודה היה בשר מבשרו של קיבוץ. אנו הגדרנו את עצמנו "קיבוץ של אינדיבידואליסטים", ונשאנו כדגל של הקיבוץ השיתופי את ההתפתחות המקסימלית של כל חבר. נשאנו את ההתפתחות האישית כמרכיב מרכזי בערבות ההדדית, וראינו בכך העמקת הערבות ההדדית. הקמנו במקביל את היחידה למשאבי אנוש (מי שמע על זה בתנועה הקיבוצית?) ובנינו את תכנית המסלולים – מסלול התפתחות אישית לכל חבר, לתואר ראשון או לימודי מקצוע, בהשקעה של מאות אלפי ₪ (בעלויות אותם ימים!). האם הצעדים הללו הקטינו את השיתוף באורטל? הרי הם הגדילו מאוד את ההוצאה הציבורית. אין לי ספק שהיה זה צעד שחיזק מאוד את השיתוף, השוויון והערבות ההדדית באורטל.

צעד נוסף היה הפרדת העסק מן הקהילה. עצם השימוש במושגים עסק וקהילה היו כפירה בעיקר הקיבוצי. הפרדת העסק מן הקהילה נועדה להגן הן על העסק והן על הקהילה, כדי שלא נהפוך לעסקים שיש להם קיבוץ מצד אחד, ומצד שני – שהעסקים לא יתנהלו בדרך לא מקצועית, על פי שיקולים ורעשים לא עסקיים. והעיקר – שני האגפים הללו יתנהלו בצורה מקצועית יותר, חכמה יותר, יעילה יותר ונכונה יותר. שמעתי לאחרונה מרונן הגדרה יפה למהלך ההוא (שאף הוא נעשה ב-1990): לא הפרדה אלא הסדרה. כלומר לא הפרדנו בין העסק והקהילה, אלא הסדרנו את היחסים ביניהם. זה נכון. אז הגדרנו זאת: הפרדה, אך לא ניתוק. היום, ככל הידוע לי, אין קיבוץ שיתופי אחד שאין בו הפרדה כזו, בין אם הכריז על כך ובין אם לאו. אז הייתה זו פריצת דרך. אז היו שאמרו לנו שכך לא מתנהל קיבוץ ואם נלך בדרך זו לא נהיה קיבוץ. איפה אותם קיבוצים היו כעבור שנים ספורות ואיפה אנחנו – עד היום? לא למרות אותם שינויים, אלא בזכות אותם שינויים. הם נועדו להעמיק את השיתוף בכך שיהיה נכון וחכם יותר, וכך יוכל להאריך ימים. לכן ניתן ונכון לקבוע שהשינוי הזה נועד לחזק את השותפות ואכן, חיזק אותה.

הוא הדין ב"הפרטה" של מוצרי הצריכה. המילה "הפרטה" עלולה להטעות. מכל מקום, כשהחלטנו להגדיל באופן משמעותי את תקציב החבר כדי להגביר את חופש הבחירה והתנועה שלו, טענו והאמנו בכך בכל לבנו, שאם לא נעשה כך, לא לנוכל להמשיך להיות קיבוץ. הצעדים נועדו לחזק את הקיבוציות שלנו. וכדאי לזכור שאת החלטותינו עשינו על פי שיטה: אבחנה בין שלושה סוגים של הוצאות הקהילה: מה שנועד לשימושו של הפרט, מה שנועד לשימוש הכלל, מה שמבטא את הערבות ההדדית. העיקרון היה, שהוצאה משותפת ואחריות משותפת על מה שמיועד לפרט ולחייו הפרטיים אינה רלוונטית לחיי השותפות בינינו ולכן היא מזיקה להם. אין סיבה המצדיקה שהטמפונים, הטיטולים, החלב, הגבינה והביצים, שהחבר אוכל בביתו, יהיו על חשבון הקיבוץ. אין שום סיבה לסבסוד הסיגריות (!) ב-50% ולא ל-300 ק"מ חופשיים לחבר. וכנ"ל בדברים הגדולים – אין שום סיבה שאורטל תרהט את בתי החברים (שיטת ה"שביעיות" הזכורה לרע), אין שום צורך בתור לנסיעה לחו"ל על חשבון אורטל ואורטל אינה צריכה לממן את הוצאות החשמל של החבר. גולת הכותרת – מתן האפשרות לחבר קיבוץ להחזיק ברכב פרטי. לעומת זאת – החינוך המשותף, התרבות המשותפת, חדר האוכל המשותף וכד', שהם ליבת חיי השותפות שלנו, הם משותפים. הבריאות, הרווחה והשיכון הם ליבת הערבות ההדדית בינינו – הם באחריות משותפת. ולערבות ההדדית הוספנו אז את מה שהיה באותם ימים מילה גסה בתנועה הקיבוצית – פנסיה. היום הפנסיה בכל קיבוץ היא חובה. קיבוצים מתמודדים עם חוב אקטוארי אסטרונומי. אנו הרחקנו ראות והחלטנו על פנסיה לחברים כשהגיל הממוצע של החברים היה פחות משלושים. האם הצעד הזה הקטין או הגדיל את הערבות ההדדית ואת השותפות בתוכנו? שאלה רטורית. מאז הגדלנו את הפנסיה, הוספנו שורה של מרכיבי ביטחון סוציאלי כמו ביטוח בריאות, ביטוח אובדן כושר, ביטוח חיים. כל אלה הם ביטויים נעלים של הערבות ההדדית שאך התחזקה עם השנים. ורק בשנים האחרונות הוספנו על כך את הביטוח הסיעודי. אלו הוצאות עתק שהשקענו ואנו משקיעים באופן שיתופי כביטוי לערבות ההדדית בינינו.

יצאנו אז נגד מה שנקרא "סינדרום המטפלת", שבו "המערכת" היא מטפלת והחברים הם מעין ילדים קטנים. טענו שהסינדרום הזה אינו יוצר שותפות בריאה, כי השותפות מחייבת אחריות ומחויבות מקסימליים של החבר.

כל הצעדים הללו הפכו אותנו לקיבוץ שיתופי יותר מכפי שהיינו עד אז.

לאורך השנים, היו שתי החלטות שבהן אכן הנמכנו את השותפות וחרגנו מעקרונות היסוד. האחת הייתה הכנסת מרכיב הוותק לתקציב האישי והשניה הייתה המודל השילובי. לשני אלה ולהחלטות על ההרחבה הקהילתית ועל הסדר בני זוג אתייחס בחלקו השני של המאמר, בשבוע הבא.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

 

ערבות הדדית

הערבות ההדדית היא הערך הנעלה, החשוב ביותר בערכי אורטל. זהו הערך החשוב יותר בערכי הקיבוץ. הוא החשוב ביותר בערכי היהדות – "כל ישראל ערבים זה בזה". ההגדרה הוויקיפדית לערבות הדדית, היא: אחריות של הקהילה כלפי כל אחד מחבריה, ושל כל אחד מחברי הקהילה כלפי הכלל.

ערך הערבות ההדדית מכיל בתוכו את הסולידריות החברתית, את האכפתיות, את הרעות. המשמעות שלו היא האחריות שלי לאדם אחר, לזולת ולכלל והאחריות של האדם האחר, של הזולת ושל הכלל כלפיי. והכלל יכול להיות המשפחה, הקהילה, האזור, המדינה.

חברה המושתתת על ערך הערבות ההדדית, היא חברה טובה יותר, צודקת יותר. ההיפך מן הערבות ההדדית הוא ניכור, כל איש לנפשו, אדם לאדם זאב.

ערך הערבות ההדדית נוגע לכל מעגלי החברה. לפרט, למשפחה, לקהילה, ליישוב, למגזר העסקי, לחברה, למדינה, לאנושות.

הביטוי של הערבות ההדדית ברמת המדינה, הוא במדינת רווחה, שרואה מתפקידה לדאוג לרווחת אזרחיה. הביטוי הנוגע לפרט הוא מס ההכנסה. מי שמרוויח הרבה נותן יותר למדינה, כדי שתעניק חינוך, בריאות, רווחה וביטחון גם לאלה שאין ידם משגת.

הסוציאליזם המדיני הקיצוני רואה במדינה את חזות הכל. הוא משחרר למעשה את הפרט ואת הקהילה, שולל את ההתנדבות, בז למושגים של חסד, צדק, נדיבות ואף רואה בהם שחרור המדינה ממשימתה.

אבל מי שרואה, כמוני, את הערבות ההדדית כערך החיים המכונן, אינו יכול לראות כל סתירה בין גילויי הערבות ההדדית של המדינה, לאלה של הפרט והקהילה. כל אחד צריך לתרום ולעשות למען הכלל ולמען האחר ולמען החלשים בגבולותיו ועל פי יכולתו. אין כל סתירה בין צדק לצדקה. על המדינה, החברה – להבטיח צדק חברתי, אך על הפרט לתת ולעשות למען רעהו, לא להטיל הכל על המדינה ולא להשתמט בתירוץ של "שהמדינה תעשה".

****

המקום שבו הערבות ההדדית היא מוחלטת הוא המשפחה. במשפחה, הכל ערבים עד כלות איש לרעהו. מובן שהרכוש והכסף משותפים והם נועדו לרווחת המשפחה כולה. כמובן שבתוך המשפחה ההפרדה בין תרומה לתמורה היא מוחלטת.

הקיבוץ השיתופי הוא צורת החיים הקרובה ביותר למשפחה מורחבת, ולכן זו צורת החיים שמגשימה את ערך הערבות ההדדית באופן המלא ביותר. מכל אחד לפי יכולתו – לכל אחד לפי צרכיו; זו תורת הערבות ההדדית על רגל אחת. זה העיקרון המכונן של הקיבוץ השיתופי. האם יש קיבוץ שמצא את הדרך להגשמה המלאה של עקרון החיים הזה? לא. אך כל קיבוץ שיתופי חי ופועל לאורו של העיקרון הזה ומחפש את הדרכים הנכונות להגשימו, באופן המתאים לחבריו ולתקופה.

במעבר למודל השילובי, הנמכנו במידה מסוימת את רמת הערבות ההדדית, כי חשבנו שזו דרך נכונה יותר לאורטל בתקופה זו. מצד שני, בהחלטותינו בשנים האחרונות על ביטוח סיעודי וביטוחֵי בריאות ועל השכלה לבני הקיבוץ העצמנו והגבהנו את הערבות. החיפוש אחרי הדרך הנכונה לנו בכל עת למימוש הרעיון, הוא אחד המאפיינים של אורטל, ולטעמי, אחד הגורמים להיות אורטל הקיבוץ הטוב שהננו.

לאורך השנים נצבו בפנינו אתגרים רבים, כך גם היום וכך יהיה גם בעתיד. התקופה האחרונה מחייבת אותנו להתמודד עם אתגרים כלכליים. נגזר מהאתגר הכלכלי האתגר של מימון הבניה לצורך המשך תנופת הצמיחה הדמוגרפית. כמו בעבר, אני בטוח שנשכיל להישיר מבט לאתגרים הללו ולהעניק להם מענה הולם כקיבוץ שיתופי.

****

התייחסות קצרה למאמרו של אריאל ל' במידף שעבר. ניכרת במאמר האהבה של אריאל לאורטל, האכפתיות והדאגה. את כל אלה הביא אתו אריאל לכל התפקידים שמילא עד היום ויביא לאלה שימלא בעתיד. והפעם הם באו לידי ביטוי במאמר, שבו הצביע על נקודות התורפה והתקיעות שלנו, בעיניו, והציג פתרונות. אפשר לחלוק על חלק מן הפתרונות שהוא מציע ואולי גם על חלק מתיאור המצב, אך עצם העלאת הנושאים לדיון חשובה מאוד וראויה לשבח.

אני חולק על אריאל בעיקר בשורה התחתונה, על פיה הקיבוץ השיתופי הוא כלי ולא מטרה בפני עצמה ולכן הוא אינו מפחד מהפרטה. ואילו אני טוען שגם אם הקיבוץ השיתופי הוא כלי, אין כלי אחר להגשים כמותו את מטרותינו.

אריאל אמר שהמעבר לקיבוץ מופרט אינו מביא בהכרח קץ לקהילתיות, לתרבות המשותפת ולערבות ההדדית. והוא צודק – אפשר לקיים ערבות הדדית גם בקיבוץ מופרט, גם במושב, גם ביישוב קהילתי וגם בעיר. השאלה היא איזו רמה של ערבות הדדית. אריאל נקב בשמות של קיבוצים שהופרטו ונשארו בהם הקהילתיות, התרבות המשותפת והערבות ההדדית. אני מכיר מקרוב אותם קיבוצים, ויכול לאשר את דבריו של אריאל.

אך מתוך היכרות עם אותם הקיבוצים אני יכול גם לקבוע שרמת הקהילתיות, התרבות המשותפת ובוודאי הערבות ההדדית אינה מתקרבת לרמתם באורטל. ולטעמי, עלינו לחזק את הקהילתיות, התרבות המשותפת והערבות ההדדית ולא לסגת מהם.

****

כאשר יצאנו לפני שבע שנים למסע הצמיחה הדמוגרפית, היו בתוכנו קולות של אי אמון. "מי ירצה לבוא היום לקיבוץ שיתופי בגולן?" עובדה. המשפחות הרבות שהעשירו את אורטל, הצעירו את אורטל והיום הן חלק בלתי נפרד מכל עשיה חברתית וכלכלית, חינוכית ותרבותית וחלקם נושאים בתפקידים מרכזיים – הן התשובה. הן הצטרפו לאורטל בזכות מה שהיא, ואורטל מה שהיא בזכות היותה קיבוץ שיתופי.

מאגר המוחות, הכוחות והקולות בתוכנו היום גדול יותר, וכך נשכיל יחד לקדם את אורטל כקיבוץ שיתופי לשנות העשרים שבפתחנו.

****

בשיח הקיבוצי העכשווי (כוונתי כאן אינה לאורטל אלא לתנועה הקיבוצית בכללה), המושג "ערבות הדדית" נשחק מאוד, ומקושר לשלבים הנמוכים ביותר בסולם מאסלו.

ועדת הסיווג, שסיווגה את הקיבוצים לשיתופיים ו"מתחדשים", נבהלה מהפקרת החברים החלשים בחלק מן הקיבוצים המופרטים, וקבעה רף מינימום של ערבות הדדית, שכל קיבוץ מחויב לו, על פי חוק. וכך, התקבע המושג כרשת ביטחון מינימלית.

מן הראוי להעלות את הערבות ההדדית למעלות גבוהות הרבה יותר. בראשית התנועה הקיבוצית, אחד הערכים המדוברים בה היה "עילוי האדם". הרעיון היה שהקיבוץ נועד להעלות את האדם, להפוך אותו לטוב יותר, להעצים את "מותר האדם". מן הראוי שהרעיון הזה ישמש נר לרגלינו ואור לאורחותינו.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

לצערי

המפגש של מועדון 50+ – ותיקי אורטל, עם תכנית "אני באורטל" – הנקלטים והחברים החדשים זה מקרוב באו, היה מרומם נפש. רובו הוקדש לסיפורים –סיפורי בראשית של אורטל וסיפורי המפגש הראשון עם אורטל של הוותיקים והצעירים כאחד. סופו של המפגש הוקדש לעתיד – איך אנו רואים את אורטל בעוד עשרים שנה. אחד החברים, דווקא מן הצעירים, אמר שהוא רואה את אורטל בעוד עשרים שנה "לא כקיבוץ שיתופי, לצערי" אבל… ב"אבל" הוא מנה כמה מן הדברים היפים באורטליות, כמו הקהילתיות המיוחדת ועוד, שיישמרו. אני מעדיף להתייחס למה שקדם ל"אבל" – כלומר ל"לא קיבוץ שיתופי, לצערי".

****

אילו נערך משאל כזה לפני עשרים שנה, מספר החברים שהיו מעריכים שאורטל לא תהיה קיבוץ שיתופי בעוד עשרים שנה, כלומר היום, היה גדול הרבה יותר מאלה החושבים כך היום. רבים מהם היו מוסיפים את המילה "לצערי".

איני מציג זאת כדי להבטיח שמה שהיה הוא שיהיה, ושאני בטוח שאורטל תישאר קיבוץ שיתופי לעד. אני מציג זאת כדי להכניס לפרופורציות ולאזן את התובנה של הדובר. אני לא יודע לתאר ולא רוצה לנחש מה תהיה אורטל בעוד עשרים שנה. אני רוצה ליצור היום את אורטל של עוד עשרים שנה ולהשפיע על היצירה בהתאם להשקפתי. מי שאומר ש"לצערו" אורטל לא תהיה קיבוץ שיתופי, מעיד על עצמו שהוא רוצה שאורטל תהיה קיבוץ שיתופי. ואני אומר לו: ידידי הצעיר, אין מקום לפאטאליזם. חיינו אינם דטרמיניסטיים, ואיננו נשטפים בתהליכים גדולים מאתנו שאין לנו השפעה עליהם. אנו בונים את חיינו במו ידינו. אנו מעצבים את עתידה של אורטל. ואם אנו רוצים שתהיה קיבוץ שיתופי, תפקידנו להמשיך לבנות אותה ככזו. כפי שעשינו עד כה.

בשבוע הבא נסיים את תהליך עיצובו מחדש של חזון החינוך של אורטל. זהו בפירוש חזון של חינוך קיבוצי; של קיבוץ שיתופי. זאת תעודת הזהות החינוכית של קיבוץ אורטל, כקיבוץ שיתופי. עלינו לעצב, לא רק בחשיבה ודיבורים אלא בראש ובראשונה במעשים, את תעודת הזהות של אורטל בתרבות, במשימתיות, במשק, בצמיחה הדמוגרפית, ברווחה, בכל תחומי החיים.

הדבר החשוב ביותר שעשינו בשנים האחרונות לחיזוקה של אורטל ובמיוחד לחיזוקה כקיבוץ שיתופי, הוא הקליטה הגדולה. לפני תחילת התהליך, היו לא מעטים בתוכנו שהטילו ספק בעצם היתכנותה. "מי ירצה לבוא היום לקיבוץ שיתופי בגולן?"

עובדה. הצלחתה הגדולה של הקליטה אינה ללא קשר להיותנו קיבוץ שיתופי ולבטח לא למרות שאנו קיבוץ שיתופי, אלא בזכות היותנו קיבוץ שיתופי. מה שקסם למשפחות הרבות שהצטרפו, הייתה הרוח השיתופית שלנו, על יתרונותיה הרבים. וכשאנשים אומרים שהם באו לאורטל בזכות הקהילתיות, בזכות החום האנושי, בזכות החינוך – כל אלה הם פועל יוצא של דרכנו השיתופית המיוחדת.

יש גם בעיות בשיתופיות. בעיה שאני צופה בעתיד, היא היפערות פער כלכלי בין החברים, בשל מקורות חוץ. אם תהיה באורטל שכבה שיש לה מה להוריש לבניה ושכבה שאין לה, זהו איום חברתי, שיש לתת לו מענה, בדמות קרן חיים. מאז ומתמיד השכלנו לתת מענה הולם לאיומים שרבצו לפתחנו בכל תקופה ותקופה, וכך, בדרכנו הייחודית, נשארנו מי שאנחנו ושמרנו על זהותנו, בניגוד לכל הקיבוצים שסביבנו.

את הדרך השיתופית הייחודית שלנו אנו סוללים כבר זו השנה ה-42. הדרך עודנה נפקחת לאורך, והתפקיד שלנו הוא להמשיך לסלול ולעצב אותה.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

כאילו לא נוצרתי

בפתח שנת תשע"ט, לפני שנה בדיוק, בימים אלה של עשרת ימי תשובה, נערכה באורטל שיחת חשבון נפש, שהנושא שלה היה – קיבוץ משימתי.

המהלך של הגדרתנו כקיבוץ משימתי הניב כבר השנה פרי נפלא – "אדם ואדמה". ומן הראוי שלא ננוח על זרי הדפנה ולא נסתפק במיזם זה, אלא ניצור מיזמים משימתיים נוספים בשנים הבאות.

שיחת חשבון הנפש נפתחה בלימוד קצר בהנחייתי. היה זה שיח סביב טקסטים אחדים. אציג כאן את הטקסטים, בליווי דברי הסבר ופרשנות קצרים.

****

במהלך תפילת יום הכיפורים, אנו חוזרים פעמים רבות על הפסוק הבא: "אלוהיי, עד שלא נוצרתי איני כדאי, ועכשיו שנוצרתי, כאילו לא נוצרתי".

הפסוק הזה קצת סתום, והפשט שלו מוזר, אפילו מקומם. אם עד שנוצרתי לא היה טעם בהיווצרי, ומשנוצרתי – כאילו לא נוצרתי, הרי שגם משנוצרתי אין טעם בקיומי. אני אפס. זה מה שיום הכיפורים אמור לספר לנו?

הרב קוק ביאר את הפסוק הזה, באופן שאני מזדהה אתו.

"לפני שנוצרתי, כל אותו הזמן הבלתי מוגבל שמעולם עד שנוצרתי – ודאי לא היה דבר בעולם שהיה צריך לי. כי אם הייתי חסר בשביל איזו תכלית והשלמה הייתי נוצר. וכיון שלא נוצרתי עד אותו הזמן, הוא אות שלא הייתי כדאי עד אז להיבראות. ואילו הייתי מייחד מעשיי עכשיו אל תכלית בריאתי, הנני עכשיו כדאי. אבל כיוון שאין מעשיי מכוונים לטוב התכלית, הרי לא הגעתי אל תכלית בריאתי. ואיני עדיין כדאי, כמו קודם לכן".

הפרשנות הזאת היא כביכול לא הומניסטית, לא ליברלית ובוודאי תקומם כל מי שאוחז בשיח הזכויות. אך אני מזדהה עמו, כמבטא שיח של חובות, שיח של מחויבות, שיח של משמעות. המשמעות היא שחיי אינם תכלית לעצמה, אלא יש להם תכלית שאותה עליי למלא. בכל הזמן הבלתי מוגבל עד שנולדתי, לא נולדתי, כי עוד לא היה בי צורך. מרגע שנולדתי, יש לעולם צורך בקיומי. מהו הצורך? לא עצם חיי, אלא תרומתי הייחודית. לכן, מרגע שנולדתי, עליי לחפש את התכלית הזאת, את משימת חיי, ולפעול כל חיי כדי להגשים אותה. אם לא אעשה זאת, אחמיץ את משמעות חיי, ומבחינת העולם, כאילו לא נולדתי.

בתלמוד הבבלי (מסכת קידושין מ ע"ב) נאמר:
"לעולם יראה אדם את עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצווה אחת, אשריו שהכריע עצמו לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע עצמו לכף חובה.

…לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצווה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה… בשביל חטא יחידי שעשה זה, אבד ממנו ומכל העולם טובה הרבה".

אמירה זו של חז"ל מטילה על כל אדם אחריות אדירה, בכל רגע נתון. עליו לחוש בכל רגע כאילו עתיד העולם מוטל על כתפיו, והמעשה שיעשה עתה, הוא שיקבע את גורל העולם.

חז"ל אינם טוענים שבאמת כל מעשה שלי יקבע את גורל העולם. הם טוענים, שלעולם עליי לראות את עצמי כאילו גורל העולם מונח על כתפיי. כלומר, זו קריאה לנטילת אחריות, לראש גדול, של כל אדם בכל רגע.

ברוח חז"ל, כתב גם יצחק שדה, מייסד הפלמ"ח, את הקריאה האלמותית לנוער היהודי הארץ ישראלי בשנת 1945:

נוער שמע!

מישהו אי שם מחזיק את מאזני חיינו בידיו.
וכפות המאזניים עולות ויורדות, יורדות ועלות.
על כף אחת:
שואת ישראל, תקומת ישראל, מלחמת ישראל.
ועל כף שניה:
תככי מסחר ופוליטיקה,
והתככים, משקלם כבד.

נוער זכור!

בבוא השעה השלך עצמך על כף המאזניים,
השלך עצמך בכח ובאומץ.
זה יכריע, המאזן ישתנה.

נוער שמע!

יצחק שדה קורא לנוער לא להיות אדיש, לא לקטר ולצקצק, אלא לקחת אחריות, להשליך עצמו בכוח ובאומץ על כף המאזניים, מתוך אמונה שהמעשה שהוא יעשה הוא שיקבע את עתיד העם היהודי.

לאחר מלחמת יום הכיפורים, הופצה כרזה פופולרית:
"היה אתה בסדר, כולם יהיו בסדר, הכל יהיה בסדר".

יש שביקרו אותה, שראו בה טיוח של אשמת ההנהגה במחדל יום הכיפורים, על ידי פיזור האחריות על כולם. ואולי הביקורת הזאת מוצדקת. אך המשפט עצמו, מעבר להקשר המקורי שלו, נכון וראוי. הוא קורא לאחריות של הפרט. עליי להאמין שעליי לעשות את הדברים הנכונים כדי לתקן את העולם. אם כל אחד יראה זאת כייעודו, העולם כולו ירוויח מכך. אין זה אומר שאין מקום לביקורת על ההנהגה, אלא שאין די בביקורת, כי האחריות אינה רק שלה, אלא של כל אחד מאתנו.

כך ראוי שנתייחס, כל אחד לעצמו, ואנחנו כקהילה – על קיבוץ אורטל, וכקיבוץ – גם על הנעשה סביבנו, מתוך רצון להשפיע, לתקן, לתרום לחברה הישראלית כמיטב יכולתנו. זו המשמעות של קיבוץ משימתי.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

האוצר החסר

לפני כחצי שנה, יצא לאור, בהוצאת "ידיעות ספרים", ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה".

בכתיבת ספרי, כמו גם במחקרים אחרים שאני עורך, אני מרבה לשבת בארכיונים, ושוקע בהנאה רבה באוצרותיהם, דולה פנינים ומביא אותם, או את ניתוחם, לעיני הקורא.

בין האוצרות שעמדו לרשותי בכתיבת הספר, היו הפרוטוקולים של האסיפות וישיבות המזכירות במנרה ובמרום גולן, שני קיבוציו של יהודה. אמנם לא פשוט, לעתים, לפענח את כתב היד, וכמובן שבמסורת הקיבוצית אין שמות משפחה אלא רק שמות פרטיים, ולעתים אף כינויים. אך כל ההיסטוריה של הקיבוצית מקבלת חיות, כאשר הפרוטוקול הוא סטנוגרמה כמעט מלאה של האסיפה, והחוקר יכול לחוש כאילו הוא עצמו נוכח כעת באותה אסיפה, ער לוויכוח, לכל העמדות, לכל הטיעונים, להבין את הלכי הרוח, לשחזר את טון הדברים הכעוס, הנרגש או החומל.

למרבה הצער, האוצר הזה יחסר להיסטוריונים של מחר, אם ירצו לחקור את הקיבוצים של היום. היום, במרבית הקיבוצים, אם לא בכולם, אין כותבים עוד סטנוגרמות של האסיפות והישיבות. במקום זאת, מסתפקים במילוי דף הפרוטוקול הפורמלי, האנמי, המינימליסטי, הישב והעבש, שהקיבוץ נדרש לשלוח לרשם האגודות השיתופיות: סדר היום, מספר המשתתפים וההחלטות; עוד פרי באושים של המשפטיזציה והפקידותיזציה של חיינו.

פרוטוקול, או פרטי-כל, עשוי לשמש לא רק את ההיסטוריונים, אלא גם את מקבלי ההחלטות. לעתים מזכיר קיבוץ או מנהל קהילה רוצה להבין מה עמד מאחורי החלטה מסוימת, שמחיבת אותו היום, או מאחורי תקנון מסוים. לשם כך עליו לנבור בארכיון, לקרוא את הדיונים, לעמוד על הדקויות. איך הוא יעשה זאת עם מקבץ ההחלטות שנשלח לרשם?

"חשוב לי לומר זאת, אפילו לפרוטוקול", "אני עומד על כך שדבריי ירשמו בפרוטוקול" – אלה ביטויים שהיו שגורים באסיפות העבר. מה זה כל כך חשוב? עובדה – חשוב לאנשים שדברים שאמרו ייחרטו וישמרו. היום, הדבר אינו אפשרי.

כל כך חבל. וכל כך קל לתקן זאת ולחזור למסורת הפרוטוקול-הקיבוצי המפוארת.

… אני לפחות מקפיד, בפורומים קיבוציים שאני יושב בראשם, על מילוי סטנוגרמה.

* "ידיעות הקיבוץ"

בלדה לעוזב קיבוץ

רְאוּ: שְׁתֵּי מַהְפֵּכוֹת נִרְשְׁמוּ בְּהִיסְטוֹרְיָה;
הֵן פָּרְצוּ לִפְנֵי מֵאָה שָׁנָה בּוֹ-זְמַנִּית,
מְמַלְּאוֹת לֵב מִילְיוֹנִים זְחִיחוּת וְאוּפוֹריָה:
זוֹ בְּרִיאָה בּוֹלְשֶׁבִיקִית וְזוֹ צִיּוֹנִית.

וַאֲנִי מִתְעַשֵּׁת הָלוּם דֶּחִי וְשֶׁבֶר:
כִּי פָּשְׁעָה דִיקְטַטוּרַת הַפְּרוֹלֵטַרְיוֹן…
הַקִּבּוּץ עוֹשֶׂה חַיִל מָעַל וּמֵעֵבֶר,
וְיָדְעָה נִצָּחוֹן הַשִּׁיבָה לְצִיּוֹן!

בשבוע שבו התפרסמה הצהרת בלפור, התחוללה המהפכה הבולשביקית ברוסיה, שהקימה את ברית המועצות. מאה שנים חלפו מאז. ברית המועצות החזיקה מעמד 70 שנה. מדינת ישראל בת השבעים, על חסרונותיה ואתגריה, עולה כפורחת, כדמוקרטיה חסונה ומשגשגת.

יואל נץ, חניך "השומר הצעיר", התחנך על הסינתזה בין שתי המהפכות, כולל הערצת התגלמותה האכזרית והמרושעת ביותר של הסוציאליזם – הרודנות הסטליניסטית הרצחנית. כשהוא התפכח מן ההערצה לסטלין, והבין שהסטליניזם הוא מוטציה של הסוציאליזם וכך גם הערצתו, הוא בחר בהגשמת הסוציאליזם הציוני, הדמוקרטי, בחיים בקיבוץ.

יולק, הנער מפולין, שחווה את השואה ואת מחנה העקורים בגרמניה, עלה לארץ ישראל והיה ליואל, צבר לכל דבר. אלמלא הזכיר, פה ושם, את עובדת ילדותו באירופה, סיפורו הוא סיפור צברי מובהק.

"פכים קטנים" הוא רצף של סיפורים קצרים ויפים, מצחיקים ועצובים, ובעיקר מרגשים, על תקופה קצרה בחייו של יואל נץ – החל בהצטרפותו לגרעין הנח"ל של תנועת "השומר הצעיר", דרך שירותו כלוחם בנח"ל ובצנחנים, בפעולות התגמול ובמלחמת סיני, היותו בין חלוצי קיבוץ כרמיה, המעבר בלחצה של אשתו לקיבוץ המבוסס יותר שובל, ועד עזיבת הקיבוץ, שוב בלחצה של אשתו. זהו סיפור של נעורים אידיאליסטיים, התבגרות והתפכחות, אהבה ראשונה שהופכת לחברות, נישואין והקמת משפחה צעירה. והכל בשפה קולחת ובסיפורים רוויי הומור, שאינם מאפשרים לקורא אותם להישאר שווה נפש אליהם. ובין הסיפורים, משורבבים שירים פרי עטו של יואל, רובם ככולם בפרספקטיבה בוגרת, בת ימינו, של אדם הבוחן את עלומיו בגעגוע, אך בפיכחון.

יואל בחר בחיי חלוץ המקים קיבוץ חדש בנגב, אך נאלץ לוותר על חלומו ולבחור בזוגיות ובמשפחה וללכת לקיבוץ ותיק ומבוסס יותר. גם שם לא יכול להגשים את חלומו, ושוב מתוך אותה בחירה בקן המשפחתי ובאשתו, שקצה בחיי הקיבוץ. גם ברבות עשרות השנים, אי אפשר שלא להבחין בתסכול, בתחושת ההחמצה ובאכזבה שלו, מן הוויתור הזה.

כחבר קיבוץ שיתופי, למעלה מיובל מאוחר יותר, איני יכול שלא לראות את הפער העצום בין הקיבוץ של אותם הימים לקיבוץ בן ימינו. ואיני יכול שלא לחוש את גודל ההחמצה – עד כמה הקנאות הקולקטיביסטית של הקיבוץ, והקטנוניות הצדקנית שהייתה בו, דיממה מתוך התנועה הקיבוצית רבים וטובים, מטובי חבריה. לו השכיל הקיבוץ כבר באותם ימים להבין, שכוחו כקולקטיב נעוץ דווקא בתרומתם של אינדבדואליסטים לבניינו, וידע להיות פתוח ומבין יותר, יואל ועוד רבים וטובים היו נשארים בתוכו, ויתכן שמקומו ומעמדו בחברה הישראלית והשפעתו עליה, היה גדול לאין ערוך מכפי שהוא היום ובעשורים האחרונים.

"פכים קטנים", ספרו של יואל נץ, הוא סיפור אישי, הוא סיפור משפחתי, אך הסיפור האישי מאיר על סיפורו של דור, על סיפורה של תקופה, על סיפורה של תנועה.

ההיסטוריה של הכלל, בנויה מן הביוגרפיה של הפרטים בתוכו. לקט סיפוריו של יואל נץ; אותם פכים קטנים מימיו בצבא ובקיבוץ, מאיר על התקופה בה התרחשו, באור של געגוע, של רומנטיקה, בהרבה אהבה אך בלי אידיאליזציה, בפיכחון.

הסיפורים נקראים בהנאה, ומותירים את הקורא עם הרבה חומר למחשבה.