נגענו בכוכב הצפון

ב-1990, הפרדנו את העסק מהקהילה. היה זה שינוי מהפכני בתנועה הקיבוצית. היינו בין הקיבוצים הראשונים שעשו זאת, ככל הזכור לי רק מרום גולן קדמה לנו. מכל עבר סיפרו לנו שזה סוף הקיבוץ. היום זאת בדיוק דרכם של הקיבוצים השיתופיים.

כאשר בנינו את המבנה החדש, הצגנו כאידיאל מצב שבו הקהילה תוכל לממן את פעילותה ממקורותיה ובראשם שכר החברים. "כאידיאל", כתבתי, כי זו לא הייתה מטרה לביצוע או תכנית מעשית. זה היה כל כך רחוק, שניתן היה רק לחלום על כך. אולם הצבנו זאת בפנינו ככוכב צפון שלאורו אנו מנווטים את דרכנו. לאורך למעלה משלושים שנה, לאט לאט, צעד אחר צעד, צימצמנו את תלות הקהילה בעסק. לפני שנים אחדות, כשזה כבר לא נראה מדע בדיוני, רונן הציב את היעד – "המרוץ למיליון". לצמצם פער של מיליון ₪ ולכסות את כל פעילות הקהילה מהכנסותיה. בשנה היוצאת, 2022, הגענו ליעד; נגענו בכוכב הצפון.

בעיניי, זו בשורה גדולה וחשובה, החשובה ביותר בסיכום 2022 ותכנית 2023. היא קצת אבדה בתוך תשומת הלב שהוקדשה בעיקרה לתוצאות הלא טובות של העסק בשנה האחרונה. אני מודה שאיני מתרגש במיוחד מהתוצאות הללו. אני מאמין בחוסן הכלכלי שלנו ובעסקים שלנו. 2021 הייתה שנה מצוינת. ב-2022 היה מצבור של נסיבות שהביא לתוצאה, אבל אני סמוך ובטוח שכבר ב-2023 נראה היפוך מגמה שתלך ותגבר בשנים הקרובות.

ההישג בתוצאות הקהילה נראה לי דבר יציב, שנבנה צעד אחר צעד לאורך שנים רבות, והוא משקף תמונה אמתית של הקהילה. ועל כך ראויים למלוא האשראי יאיר, רונן, מנהלי הוועדות וענפי הקהילה והעובדים בהם ובעצם כולנו, הקהילה כולה.

****

היכולת של הקהילה לעמוד ברשות עצמה, אינה אמורה לצמצם את השתתפות העסק בקהילה. היא מגינה על הקהילה מפני תלות במצב העסק, כפי שנוכחנו כעת. אבל העסק ממשיך להיות מחויב לקהילה, שהיא בעלת העסק; אלא שכעת העברת הכספים מן העסק לקהילה תלך רק להשקעות, לפיתוח הקהילה ולמיזמים חברתיים.

איך נתנהל אחרי המעבר לקיבוץ "מתחדש", כאשר הבסיס של הכנסות הקהילה – שכר העבודה, ילך ישירות לחברים? זה המבחן הגדול של אורטל. מנעד ההבדלים בין המודלים השונים של קיבוצים מתחדשים – רחב מאוד. יש קיבוצים שגם אחרי השינוי בנו את חברתם על בסיס של צדק חברתי, ערבות הדדית גבוהה, קהילתיות רחבה, חינוך משותף ומשימתיות. הם הגיעו לכך באמצעות מס קהילתי גבוה ופרוגרסיבי, השתתפות יפה של העסק ושמירה על רוח ההתנדבות. בקצה השני של המנעד נמצאים קיבוצים שהסתפקו בדיאט-קהילתיות כמו ביישוב קהילתי או מושבה. מה תהיה הדרך שלנו? זה האתגר הגדול הניצב לפנינו. אני מקווה מאוד שנבחר בקוטב הקיבוצי של המנעד, ונמצא את הדרך החדשה לדבוק במידה רבה בערכי היסוד שלנו.

****

הערת ביקורת על האסיפה בנושא התכנית השנתית. להעברת התכנית כולה, של המשק והקהילה, באסיפה אחת, הגם שהייתה ארוכה מאוד, יש יתרונות רבים ובעיקר – שאותם אנשים נמצאים באסיפה עד ההצבעה. בעבר, כאשר חילקנו את הנושא למספר אסיפות, מי שהיה באסיפה א' הוא לא בהכרח מי שהיה באסיפה ב' ולעתים מי שהצביע לא נכח בדיון על נושא ההצבעה.

אבל יש בכך החמצה רבה. תכנית העבודה מורכבת ממטרות ויעדים ומתקציב. התקציב הוא המימוש המעשי של המטרות והיעדים. אבל העיקר הוא המטרות והיעדים. השאלה העיקרית שעלינו לשאול את עצמנו כשאנחנו דנים בתכנית, היא לאן מועדות פני הקהילה ומה המטרות של כל ועדה וענף. מכך נגזרת השאלה איך נגשים את המטרות, כלומר מה התקציב ואיך הוא מחולק. כך גם בסיכום השנה היוצאת. הדבר העיקרי שצריך לעניין אותנו הוא האם עמדנו במטרות וביעדים ורק אח"כ האם ואיך עמדנו בתקציב. אם תקצבנו ועדה מסוימת והיא לא עמדה במטרותיה וביעדיה, האם יש לשבח אותה על כך שלא חרגה מהתקציב?

באסיפה לא עסקנו בתכנים אלא רק בתקציב, וזו החמצה גדולה. מן הראוי לנהוג אחרת בשנים הבאות.

****

באסיפה, ירון הסביר את חשיבות הסיור המקצועי של צוות המטע באיטליה. נשאלה שאלה: האם אפשר לעשות העתק-הדבק מאיטליה לכאן?

התשובה שלי היא: הלוואי. הלוואי שיכולנו לעשות העתק-הדבק ליותר משקעים, פחות רוחות, אדמה ללא אבנים ותמיכה ממשלתית מסיבית במו"פ חקלאי.

אך למרות ההבדלים, יש הרבה מאוד מה ללמוד משיטות הגידול באיטליה, ולמצוא את הדרך המתאימה ליישם אותן ככל הניתן בתנאי צפון הגולן.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

החיטה צומחת שוב / חוה אלברשטיין

פינתי השבועית ברדיוטק, 9.1.23

במלחמת יום הכיפורים נפלו 11 בני קיבוץ בית השיטה. איני בטוח אם מי שלא חי בקיבוץ או לפחות ביישוב כפרי קטן, יכול להבין את משמעות האובדן הזה. קיבוץ הוא מעין משפחה מורחבת, שמכה קשה כל כך נחתה עליה.

באותם ימים, שהו בבית השיטה הנשים והילדים של קיבוץ מרום גולן, שפונו לשם ביומה הראשון של המלחמה. ארבעה מחברי מרום גולן נפלו במלחמה. שתי הקהילות ישבו יחד וקיבלו יחד את בשורות האיוב – עוד זה מדבר וזה בא. אירוח מרום גולן בידי בית השיטה אינו מקרי. בית השיטה היה תמיד מופת של האקטיביזם הקיבוץ-מאוחדניקי, הטבנקיני, של משימתיות אין קץ ונכונות להירתם תמיד למען המטרות הלאומיות.

וכעת, אחרי המלחמה, יש להשקיע את מלוא האנרגיה לטיפול במשבר של האובדן המר, ולסעוד 11 משפחות שאיבדו את עולמן. ואף על פי כן, בית השיטה לא נטשה את המשימתיות האקטיביסטית שלה. ב-1976, שנתיים וחצי בלבד אחרי המלחמה, לקחה על עצמה בית השיטה משימה אדירה – להקים את קיבוץ אורטל בגולן. עשרות מחברי בית השיטה נרתמו למהלך. רבים ליוו את הקיבוץ המתהווה בתחומים שונים, משפחות וצעירים מבית השיטה עלו לשנה שנתיים לקיבוץ החדש. שלושה חברים נשארו באורטל, בנו בה את ביתם, הקימו את משפחתם והיו מעמודי התווך של הקיבוץ. החבורות והגרעינים הראשונים לאורטל הוקמו והודרכו בידי בית השיטה וערכו בבית השיטה את ההכשרה שלהם.

כשקם הגרעין שלי, הגרעין החמישי לאורטל, ב-1980, שנה וחצי אחרי העליה לקרקע של אורטל, המדריך שלנו היה חבר בית השיטה. מלכתחילה, הקשר שלנו התפצל בין שני הקיבוצים. אחרי כיתה י"א יצאנו למחנה עבודה בבית השיטה. וכשבחרנו את שם הגרעין, נתנו לו את השם "שיטל" – בית השיטה / אורטל. את השל"ת המוקדם ערכנו בבית השיטה.

אי אפשר היה להתעלם מן העצבות השורה על הקיבוץ באותם ימים, אך הוא לא שקע באבל, אלא המשיך לחיות, לפעול, לקיים חיי תרבות מופתיים ולקחת משימות לאומיות, בנוסף להקמת אורטל. לדוגמה, מתן תעסוקה לאסירים מכלא שאטה, במסגרת תכנית שיקום ייחודית. בית השיטה הוא מושא להערצה של ותיקי אורטל. לבית השיטה מקום חם מאוד בלבי, ועד היום אני בקשר עם הקיבוץ ועם חברים בו.

שני שירים שנוצרו בבית השיטה, מבטאים את האובדן הכבד וההתמודדות עמו. האחד הוא לחנו הקלסי של יאיר רוזנבלום לפיוט "ונתנה תוקף". יאיר רוזנבלום עבר בשנות ה-80 לבית השיטה, לחיות עם חברתו לחיים. הוא נחשף לאובדן הכבד של הקיבוץ. לקראת יום הכיפורים תשנ"ג 1992, הוא הלחין את היצירה שאותה שר לראשונה חנוך אלבלק בטקס כניסת יום הכיפורים בקיבוץ. ליצירה הזאת הקדשנו את אחת מפינותינו.

השיר השני הוא "החיטה צומחת שוב". את השיר הנפלא הזה כתבה חברת הקיבוץ דורית צמרת ב-1974, זמן קצר אחרי המלחמה. השיר נועד לביצוע חבורת הזמר של בית השיטה, "האשכולית", בטקס יום הכיפורים במלאת שנה למלחמה. היא מסרה את המילים למוסיקאי, חבר הקיבוץ, חיים אהוביה, כדי שילחין אותו. כעבור חצי שנה החזיר לה אהוביה את השיר, לאחר שנכשל ניסיונו להלחין אותו. דורית לא ויתרה ושלחה אותו לנעמי שמר. גם נעמי שמר לא הצליחה להלחין את השיר. נעמי הציעה לדורית לשלוח את השיר לחיים ברקני, חבר קיבוץ שער הגולן. בהסכמתה של דורית היא שלחה לו את השיר והוסיפה למילים פתק בנוסח הבא: "מדובר בבנים שלא חזרו. אינני מסוגלת נפשית להתמודד עם השיר, ואני מעבירה אותו אליך. יש בו חומר נפץ רגשי רב, אבל אני תקווה שאתה, עם רגישותך לנושא, תוכל לנסות, וגם להצליח".

ברקני קרא את השיר, התיישב ליד הפסנתר ובתוך חצי שעה כתב את הלחן הנפלא, ההולם כל כך את המילים. השיר הולחן ב-1978, ארבע שנים אחרי שנכתב.

השיר מבטא בעיניי את עוצמתה של בית השיטה. נכון, זה לא אותו העמק, זה לא אותו הבית, אתם אינכם ולא תוכלו לשוב… אך החיטה צומחת שוב". "ואיך קורה, ואיך קורה, ואיך קורה עדין שהחיטה צומחת שוב?" תמהה היוצרת, אך עובדת הצמיחה חזקה יותר מכל. והיא גוברת על האבל ומונעת מהקהילה שקיעה ביגון. גם מן העפר המר, העיריות עולות.

בשיר מתארת דורית את נופו של בית השיטה אשר בעמק חרוד, למרגלות הגלבוע. את השדות השפוכים הרחק, מאופק ועד סף, וחרובים, וזית וגלבוע – זהו יופי שעוד לא היה כמוהו. דורית משתמשת במילים מספר קהלת, "וזרח השמש ובא השמש", כביטוי לשגרה האינסופית של הקיום. והמסקנה הפילוסופית שלה, היא שכל מה שהיה אולי יהיה לעד. עוד השירים שרים. היא חוששת משכחה, ותמהה איך יוגד כל המכאוב וכל האהבה.

הביצוע הראשון של השיר היה של להקת "הגבעטרון". ב-1983 חוה אלברשטיין הקליטה אותו לתקליטה "נמל בית", והביאה אותו לתודעה הציבורית. השיר הנפלא הוא אחד מהמנוני יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

לפני שנים אחדות, כתבתי שהשיר הזה הוא השראה בעבורי, כי הוא מגלם את הנחישות הציונית לדבוק באדמת הארץ גם במחיר הכבד ביותר, לא לוותר ולא להתייאש ובסופו של דבר, על אף כל הקשים וכל האסונות החיטה צומחת שוב, החיטה תצמח שוב.  

אחרי שכתבתי את הדברים, כתב לי חבר קיבוץ בית השיטה, שאולי איני יודע אבל דורית צמרת היא היום פעילה בשמאל הקיצוני. השבתי לו מיד, שמבחינתי שום דבר לא ימחק את השיר הנפלא הזה, שיישאר עוד דורות אחרינו והמסר שלו חזק מכל מעשה זה או אחר של הכותבת. זמן מה לאחר מכן קראתי ראיון עם דורית צמרת, שבו ביטאה את השקפותיה הפוליטיות ואמרה: "היום לא הייתי כותבת את השיר הזה". ושוב, המחשבה שלי כשקראתי את הדברים הייתה, שגם דורית צמרת לא תוכל למחוק את השיר הנפלא.

דורית צמרת, פזמונאית, עיתונאית, עורכת ומורה לקולנוע נולדה ב-1943 בבית השיטה, גדלה בקיבוץ וחיה בו עד יומה האחרון. היא שרתה בצה"ל בעיתון "במחנה נח"ל". בשנות השמונים המוקדמות היא ערכה את העיתון "יחד" – בטאון התק"ם, התנועה הקיבוצית המאוחדת, שנוסד לאחר הקמת התק"ם, התנועה המשותפת של הקיבוץ המאוחד ואיחוד הקבוצות והקיבוצים. זה העיתון הראשון שבו פרסמתי מאמרים, עוד בזמן שירותי בצה"ל. דורית צמרת היא העורכת הראשונה שפרסמה את מאמריי.

שירים נוספים שכתבה דורית צמרת הם "זה רק מילים" ללחנו וביצועו של יחזקאל דורי, "יש מה לספור" שהלחין דן פלד, "סיפורי אהבה" שהלחין יחזקאל דורי וכן "וכל זה תם ולא נשלם יותם" ללחן של נחום היימן, שביצעה סי היימן. השיר נכתב לזכר יותם לוטן, בן בית השיטה, שנהרג במלחמת לבנון השנייה.

ביום חמישי שעבר, התאבדה דורית צמרת בביתה, והיא בת 80.

יהי זכרה ברוך!

שדות שפוכים הרחק מאופק ועד סף

וחרובים וזית וגלבוע –

ואל ערבו העמק נאסף

ביופי שעוד לא היה כמוהו.

זה לא אותו העמק, זה לא אותו הבית,

אתם אינכם ולא תוכלו לשוב

השביל עם השדרה, ובשמיים עיט

אך החיטה צומחת שוב

מן העפר המר העיריות עולות

ועל הדשא ילד וכלבו

מואר החדר ויורדים לילות

על מה שבו ומה שבליבו

זה לא אותו העמק…

וכל מה שהיה אולי יהיה לעד

זרח השמש שוב השמש בא

עוד השירים שרים אך איך יוגד

כל המכאוב וכל האהבה

הן זה אותו העמק, הן זה אותו הבית

אבל אתם הן לא תוכלו לשוב

ואיך קרה, ואיך קרה ואיך קורה עדיין

שהחיטה צומחת שוב.

האמת והשלום אהבו

"כיצד מרקדין לפני הכלה?" בשאלה הרת גורל זו, דנים חז"ל בכובד ראש, והדיון מובא בתלמוד הבבלי, מסכת כתובות  יז ע"א.

בית שמאי אומרים: "כלה כמות שהיא".

בית הלל אומרים: "כלה יפה וחסודה". כלומר, לדעת בית הלל, יש להלל ולשבח את הכלה.

אך מה יקרא אם, אויה, תהיה הכלה מכוערת, לא עלינו?

על כך סונטים בהם בית שמאי: "הרי שהייתה חיגרת או סומא, אומרים לה כלה נאה וחסודה?" כלומר, אם היא נכה או עיוורת נגדיר אותה כיפה? ואת דבריהם הם מחזקים בפסוק, ובמסר ערכי ממדרגה ראשונה: "והתורה אמרה 'מדבר שקר תרחק'!"

תשובת בית הלל היא שכל כלה בליל הכלולות יפה בעיניי החתן שמתחתן עמה, ולכן אין המדובר בשקר. וכידוע, הלכה כבית הלל.

ולסיכום אומר התלמוד: "לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות". פירוש הדבר, שדעתו של אדם אינה מסתכמת אך ורק במחשבה הפרטית שלו, אלא עליה להכיל גם דעות שונות. ויש מקרים שבהם נכון שאדם ייסוג מן האמת שלו, למען היכולת לחיות עם הבריות.

הנביא זכריה אמר: "והאמת והשלום אהבו". לעתים יש סתירה בין האמת והשלום. לעתים, כשאדם עומד על האמת שלו, הוא לא יוכל להגיע להבנות ולפיוס עם זולתו. לעתים, כדי שיוכל להגיע להבנות עם זולתו, עליו לשלם את המחיר הכבד של ויתור על חלק מהאמת שלו. אז מה קודם למה, האמת או השלום? תשובתו היפה של זכריה אינה פוסקת. יש לאהוב את האמת ויש לאהוב את השלום. אין לקבל את השלום כעקרון-על אך גם לא את האמת. יש להפעיל שכל ישר כדי למצוא את שביל הזהב, שיקיים ככל הניתן את האמת והשלום.

בשירו "צדק צדק תרדוף" מעמת מאיר אריאל בין שני פסוקים בתנ"ך: "צדק צדק תרדוף" (דברים כז, כ) ו"בקש שלום ורדפהו" (תהלים לד, טו). כמו האמת, גם הצדק עלול להתנגש עם השלום. אנו מצווים לרדוף את הצדק ולרדוף שלום. אם יש סתירה, איך מיישבים אותה? גם מאיר אריאל מסרב לוותר על הצדק ולא על השלום, והוא מלחים את שני שברי הפסוקים לפסוק אחד: "צדק צדק תרדוף, בקש שלום ורדפהו". יש לחפש את דרך המלך.

****

עד רגע קבלת ההחלטה העקרונית על אימוץ מודל הקיבוץ "המתחדש", נאבקתי על האמת והצדק שאני מאמין בהם, שבאים לידי ביטוי בקיבוץ השיתופי. עשיתי כל שלאל ידי, כדי לא לוותר על חלום חיי. כשרוב החברים החליטו אחרת, אין בכך כדי להזיז אותי כמלוא הנימה מאמונתי היוקדת בצדקת דרכי ובאמת שבה. אבל מה הטעם בדבקות הזאת אם אין היא עוד מעורבת עם הבריות? העדפתי להניח את האמת והצדק במדרון אחורי ולהציב על ראש שמחתי את השלום; את שלומה ושלמותה של החברה האורטלית.

מיד עם קבלת ההחלטה, היה ברור לי שאין פניי למלחמת מאסף ולא אנסה לגבש התנגדות להחלטה המעשית, מתוך התבססות על כך שהתקנון קובע רף של 2/3 להחלטה אופרטיבית, והתומכים בקיבוץ השיתופי הם יותר משליש. אני ידוע שמאבק כזה הוא הרסני, ושאחיזה בקרנות המזבח של כוח הווטו של השליש, היא רודנות של המיעוט, המסכנת את שלמות החברה. תחת זאת הצהרתי ש"אין לי אורטל אחרת", שאני מכבד את החלטת הרוב ואמשיך להיות חבר פעיל, מסור ותורם בדיוק כפי שהייתי עד היום ובדיוק כפי שהייתי אילו התקבלה החלטה הפוכה. זה מובן מאליו בעבורי. מעולם לא הייתי חבר קיבוץ על תנאי. מעולם לא יצאתי לשנת חופשה כדי להשקיף מבחוץ מה ילד יום, ולראות האם אורטל ראויה לחברותי. הגישה הזו רחוקה ממני כרחוק מזרח ומערב.

משהתקבלה ההחלטה, אני רתום לסייע לה ולהשפיע עליה, כך שתהיה הטובה והצודקת ביותר בעבור אורטל ובעבור החברים. ואנסה להשפיע על כך שגם במתכונת החדשה, נשמר ככל הניתן את ערכי אורטל, שהנחו אותנו מיום הקמת הקיבוץ ועד כה.

לאחר פרסום מאמרי "אין לי אורטל אחרת" אמר לי חבר: "כל הכבוד שהעדפת את הדמוקרטיה על האידיאולוגיה". השבתי לו, שהדמוקרטיה היא מרכיב מרכזי באידיאולוגיה של הקיבוץ.

****

בדיוק כפי שיש לשלול רודנות של המיעוט, יש לשלול רודנות של הרוב. גם מתומכי ההפרטה אני מצפה שדעתם תהיה מעורבת עם הבריות. עליהם להבין שמיעוט גדול, גדול מהיכולת להטיל וטו על ההחלטה – 41% מחברי אורטל, תומכים בקיבוץ השיתופי ורוצים בו. יתר על כן, בשיחות שקיימתי עם חברים טרם קבלת ההחלטה, אמרו לי חברים שתמכו בה, שהם עדין מאמינים באידיאולוגיה של הקיבוץ השיתופי, אך הם סבורים שהיא אינה פועלת היום כראוי באורטל, או שהם חשים שיש חברים המנצלים לרעה את השותפות, או שיש חברים שהתנהגותם מוציאה את החשק מלהיות שותפים שלהם וכד'. ובאופן כללי, תומכי השינוי הצהירו שגם לאחר השינוי נשמור על ערכי אורטל. כעת, על כל אחד מאתנו להעדיף את השלום על האמת שלו, ועלינו לגבש יחד החלטה מוסכמת, על קיבוץ "מתחדש", השומר ככל הניתן על ערכי אורטל.

בראש ובראשונה, יש להקים צוות מוביל אסטרטגי, שיהיה בו ייצוג לתומכי הקיבוץ השיתופי.

שנית, יש להיזהר כמו מאש מרעיונות של מהלך-בזק דורסני. עלינו לפעול ברגישות ובשום-שכל כדי לבנות את התכנית הטובה ביותר לאורטל, שבשום אופן לא תהיה "העתק-הדבק" של קיבוצים אחרים, אלא תביא לידי ביטוי את המקוריות, החדשנות והיצירתיות של אורטל. כפי שכקיבוץ שיתופי לא קיבלנו את "השיטה" – "כזה ראה וקדש", אלא פעלנו בדרך של "כזה ראה וחדש", כך עלינו לנהוג גם במהלך המעבר לקיבוץ מתחדש.

שלישית, את המהלך אין להתחיל בשאלה מה אנו רוצים לשנות בעקבות ההחלטה, אלא מה אנו רוצים לשמר. מהם הערכים הבסיסיים המשותפים לנו, שעליהם איננו מוכנים לוותר.

ברור לי שאת שוויון ערך האדם, ואת הנגזרת ממנו – שוויון ערך האדם העובד (איני מקבל את המינוח, שאיני מאמין בו – שוויון ערך העבודה), אי אפשר לקיים בקיבוץ שמוותר על ההפרדה בין תרומה לתמורה. אבל אני מאמין שניתן לשמור במידה רבה על ערך היסוד של הערבות ההדדית; במס קהילתי גבוה ופרוגרסיבי, בקרנות עזרה הדדית ובמנגנוני ביטחון סוציאלי מתקדמים. 

אם נחליט שאנו רוצים לשמר את החינוך המשותף, ושהחינוך אינו עניין פרטי של ההורים שילדיהם מתחנכים היום, אלא צריך כפר שלם לחנך ילד אחד – עלינו לתת לכך ביטוי בהחלטות השינוי.

במידף הקודם אריאל הציע מודל לשימושים ברווחי העסק, לאחר מס: 33% לכרית מזומנים, 33% להשקעה בעסק ו-33% לחברי האגודה. והיכן, בתוך ה-100%, נמצאת הקהילה? היא לא נמצאת.

בכל הקיבוצים המופרטים שאני מכיר, וההבדלים בין קיבוץ לקיבוץ גדולים מאוד, לא נתקלתי במודל שבו העסק אינו שותף בהפעלת הקהילה. גם לא במושבים שיתופיים. אפילו לא במושבי עובדים. על פי ההצעה של אריאל, הקהילה תישאר גוף קטן וחלש, שלא יהיה בכוחו לקיים את ערכינו המשותפים.

****

תהליך השינוי צריך להיבנות באופן רציני, וזה דורש זמן. אל לנו להציב אקדח על רקתנו.

עם זאת, הצמיחה הדמוגרפית אינה יכולה להמתין עד תום התהליך + תקופת הנעה. עלינו לחדש עתה, בכל הקיטור, את הקליטה לחברות.

לכן, יש לנתק את ההחלטות בנוגע לצמיחה הדמוגרפית מן המהלך הכולל. אם ניתן לבנות כבר עתה את מודל הקליטה בקיבוץ השיתופי – יש לעשות כן. אם מתברר שההחלטה תלויה בהחלטות רבות אחרות והדבר אינו מעשי – יש לקבל החלטה על מודל קליטה לתקופת הביניים, גם אם הוא יהיה שונה מהמודל הסופי. בנושא הזה, איננו יכולים להמתין.

****

אין לנו אורטל אחרת!

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

אין לי אורטל אחרת

אין לי אורטל אחרת, גם אם אדמתי בוערת.

ואדמתי בוערת.

מיום הקמת הגרעין שלי, בהיותי בן 17, וביתר שאת מאז שאני חי באורטל כ-39 שנה, כל עולמי היה הגשמת רעיון הקיבוץ. הקיבוץ השיתופי אורטל הוא מפעל חיי; מפעל חיים משותף לחבריי לדרך ולי. במשך 365 יום בשנה, השכמתי מדי בוקר בשמחה להגשים את חלום חיי ומדי לילה הלכתי לישון בסיפוק על שהיום בנינו עוד נדבך ומחר נשכים בשמחה לעוד יום של הגשמת הדרך. את כל מאודי, את כל אוני, את כל מרצי, את כל מחשבותיי, השקעתי במפעל החיים הזה. ההחלטה על הפרטת הקיבוץ היא אחד הימים הקשים בחיי.

אדמתי בוערת, אך אין לי אורטל אחרת. כאן הוא ביתי.

****

כאן הוא ביתי, זה הבית שבנינו ואני אוהב את הבית ואת השותפים וכך יהיה גם הלאה.

כאן הוא ביתי, ולכן אמשיך להיות מעורב, פעיל ותורם בדיוק כפי שהייתי עד כה.

כאן הוא ביתי, ולכן אמשיך להשפיע על דרכה של אורטל, גם במתכונת החדשה. אהיה חלק מבניית אורטל כקיבוץ "מתחדש" ואנסה להשפיע שערכי הקיבוץ – צדק חברתי, ערבות הדדית, שוויון ערך האדם, אחריות משותפת, דמוקרטיה ישירה, הוגנות, קהילתיות, תרבות משותפת, חינוך משותף, חדר אוכל, יתקיימו ככל האפשר גם במתכונת החדשה. אני מאמין שערכי הקיבוץ הם הערכים האנושיים והיהודיים הנעלים ביותר. בקיבוץ "מתחדש" לא נוכל להגשימם כמו בקיבוץ השיתופי. אך איני מאמין ב"הכל או לא כלום". אני מאמין בחתירה אל "הכל" (וגם בקיבוץ השיתופי לא הגשמנו את האידיאל בשלמותו), אך בהשלמה עם המקסימום האפשרי. תקוותי היא, ולכך אפעל, שנשכיל למקסם את הגשמת הערכים הללו גם בתנאי הקיבוץ ה"מתחדש".

****

כדי להפוך בפועל לקיבוץ מופרט, יש צורך ברוב מיוחד של 2/3 מכלל חברי הקיבוץ. בעבר הרוב שנדרש היה 3/4. ב-1996 החלטנו, כמובן ברוב של מעל 75%, לשנות את התקנון, ולהוריד את הרף ל-2/3. בהצבעה בשבוע שעבר, לא היו 2/3 תומכים בהחלטה.

נהגנו נכון בתהליך, בכך שהבאנו את הסוגיה להצבעה עקרונית ברוב רגיל. משמעות המהלך היא קבלת הדין והירתמות למהלך שנקבע.

יש קיבוצים שבהם יש רוב מוצק להפרטה אבל אין הרוב הנדרש – 2/3 או 3/4, והמיעוט מתעקש. יש קיבוצים שכבר 7-8 פעמים הנושא הגיע להצבעה, וחסרו קולות ספורים ל3/4 והמהלך נתקע. התנהלות כזו היא הרסנית לקיבוץ. שימוש בכוח הווטו של השליש (או הרבע) כדי לסכל את רצון הרוב אינה דמוקרטית; היא עריצות המיעוט.

פעמיים חוויתי באורטל את עריצות המיעוט, בשתי הצבעות על קבלה לחברות, שבהן משפחות שרוב החברים רצו בקבלתן לא התקבלו, כיוון שהמיעוט כפה את רצונו על הרוב ודבק בהצבעתו גם בערעורים. אני זוכר את התסכול הנורא ואת זעמי על המיעוט שלא התחשב בעמדת הרוב. "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך" אמר הלל הזקן והוסיף: "זו כל התורה כולה על רגל אחת". דווקא כיוון שחוויתי את עריצות המיעוט, בשום אופן לא אנהג כך כאשר אני במיעוט, הגדול יותר מכוח הווטו (כלומר מהשליש). עם כל הצער והכאב, אני מכבד את עמדת הרוב ומשכך הכריע הקיבוץ, ארתם להצלחת המהלך שהרוב קבע.

אולם יש להיזהר גם מעריצות הרוב. יש לזכור ש-41% מאורטל מאמינים בקיבוץ השיתופי וחפצים בהיות אורטל קיבוץ שיתופי גם הלאה. לכן, יש להתכנס כעת יחד, כדי לגבש את הדרך האורטלית כך שכל חלקי החברה יוכלו לחיות אתה. אני יודע שגם רבים מתומכי ההפרטה, שעמם שוחחתי, מאמינים בערכים האלה, גם אם לדעתם השיטה השיתופית אינה מוצלחת או מיצתה את עצמה. אני רואה בהם את שותפיי לדרך שאותה נסלול יחד.

אני מאמין ב-DNA של יישוב. מהיכרותי עם ההיסטוריה של יישובים רבים, אני למד שדפוסים רבים שהיו קיימים בהם בראשית דרכם, ממשיכים לאפיין אותם לאורך דורות, עם כל השינויים והתמורות בדרכם. מה שאפיין את אורטל מראשית דרכה הוא היצירתיות, המקוריות, אי ההליכה בתלמים הקיימים אלא סלילת דרכים חדשניות, משלנו. אף פעם לא היינו קיבוץ שיתופי קונבנציונלי. היינו קיבוץ שיתופי בדרכנו. אני מקווה שגם בעתיד לא נלך בתלם הקיבוץ המופרט, אלא נסלול דרכים חדשניות, משלנו. ואם עד היום היינו הקיבוץ השיתופי החדשני ביותר, אני מקווה שבעתיד נהיה הקיבוץ המתחדש השיתופי ביותר.

****

אני גאה באורטל.

אני גאה בכך שבמשך למעלה משלושה עשורים עמדנו בפרץ ולא נסחפנו בזרם ההפרטה. אני גאה בכך שבמשך למעלה משלושה עשורים נשארנו קיבוץ שיתופי גם כאשר שכנינו, קיבוצי הגולן, היו הראשונים שהפריטו את עצמם;  מסביב יהום הסער אך ראשנו לא שח.

חלומי ותקוותי היו שנמשיך לצעוד בדרך שבה הלכנו, שנמשיך לסלול את דרכנו הייחודית ונהיה קיבוץ שיתופי לדורות. לדאבוני, תש כוחם של מרבית חברי אורטל. צר לי על כך. כואב לי על כך. אך כאמור – אין לי אורטל אחרת. ולא נותר לי אלא לכבד בהכנעה את רצון הרוב.

****

זו לא אותה הדרך.

זה לא אותו הבית.

אך החיטה תצמח כאן שוב.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

החלום שלנו

הרגע הקשה לי ביותר בכל התהליך האסטרטגי, היה משפט אחד ששמעתי באחת השיחות: "בסוף כל אחד יצביע על פי השיקול הכלכלי האישי שלו".

אני מקווה ומאמין שזה לא נכון. אם החברים יחליטו להישאר קיבוץ שיתופי מתוך אינטרס כלכלי אישי, זה לא יהיה קיבוץ שיתופי, כיוון שקיבוץ שיתופי מבוסס על העמדת האינטרס של הכלל מעל האינטרס האנוכי, והדילמות הללו קיימות כל יום. זה לא יחזיק מעמד. ואם החברים יחליטו על הפרטת הקיבוץ (אני לא משתמש בשם המכובס "קיבוץ מתחדש". קיבוץ מתחדש – מתחדש כקיבוץ. זה מה שאורטל עושה כל השנים, זו גם ההצעה השיתופית החדשה) מתוך אינטרס כלכלי אישי, זה מתכון למלחמות אינטרסנטיות על משאבים, שעלולות להרוס חברה. אני מקווה ומאמין, שרוב החברים, הן המצדדים בקיבוץ השיתופי והן המצדדים בהפרטה, לא עושים זאת רק מהזווית הצרה והאנוכית.

אבל האמת היא, שעד השיחה המצוינת שהייתה לנו ביום שני, רוב השיח בתהליך האסטרטגי היה שיח של אינטרסים, של זכויות, של רווח והפסד. צר לי על כך.

אם אורטל תופרט, יהיו חברים שירוויחו וחברים שיפסידו. יהיו חברים שחשבו שירוויחו והם יפסידו וחברים שחששו שיפסידו אך הם ירוויחו. אבל האמת היא שזה ממש לא מעניין. בכל אופן, לא מעניין אותי. זה לא השיח שלי, וזה גם לא השיח שאפיין את אורטל, בוודאי בדיונים על מהות חיינו. זה לא מעניין אותי, כיוון שלא לשם כך עליתי לאורטל. לא לשם כך עלינו לאורטל.

השיח שאני חפץ בו הוא שיח של חזון, שיח של ערכים, שיח של אידיאלים.

לשמחתי, באסיפה האחרונה החזרנו את השיח לתלם הזה.

****

את ההחלטה כיצד להצביע בשבוע הבא בקלפי, קיבלתי בגיל 17. לפני 43 שנה, כשקם הגרעין שלי, גרעין ה' – "שיטל" לאורטל. לפני 39 שנים כשהגעתי לחיות באורטל.

המון השתנה מאז. גם אורטל השתנתה מאוד. ואני אוהב מאוד את רוב השינויים. רבים מהם, שהיו פורצי דרך בתנועה הקיבוצית, אני הובלתי. אבל כל השינויים היו מוכוונים לכוכב צפון. כוכב הצפון הוא החלום שלי, שלמענו עליתי לאורטל – ההתיישבות בגולן ודרך החיים הקיבוצית. 

החלום שלי הוא חברה שמבוססת על האנחנו ולא על האני.

החלום שלי הוא חברה שמבוססת על אכפתיות ואחריות לזולת ולא רק לעצמי ולמשפחתי.

החלום שלי הוא חברה שאינה מבוססת על תחרות בין אנשים אלא על שותפות בין בני האדם.

החלום שלי הוא חברה המבוססת על תרומה, פעולה, עשיה והתנדבות שלא על מנת לקבל פרס, ללא קשר לשכר, אלא כדי לקיים את החברה המשותפת שלנו; על עשיה לשמה, בחינת "שכר מצווה – מצווה".

החלום שלי הוא חברה המבוססת על ערבות הדדית, על חברות, על אכפתיות, על אדם לאדם – אדם.

החלום שלי הוא חברה המבוססת על שוויון ערך האדם, וכדי להגשים את הרעיון הנעלה הזה מפרידה בין התרומה והתמורה, בין העבודה והשכר האישי (אגב, כאשר מדובר בשכר, יש בשכר המקובל בשוק עיוותים רבים. למשל – השכר בחינוך ובחקלאות, שאנו מעלים על ראש שמחתנו, הוא עלוב. למה עלינו לאמץ זאת בתוכנו?).

החלום שלי הוא קיבוץ של אינדיבדואליסטים – חברה המעמידה במקום מרכזי מאוד בערבות ההדדית ובאחריות ההדדית את עילוי האדם והתפתחותו המקסימלית של החבר. כל זאת כקיבוץ, כחברה; לא אינדיבידואליזם אנוכי ותחרותי.

החלום שלי הוא חברה משימתית, הנוטלת על שכמה משימות מחוץ לעצמה, מתוך ציונות ורצון לתת לכלל ולתרום לסביבה.

החלום שלי הוא חברה החותרת לצדק חברתי.

החלום שלי הוא חתירה לחברת מופת.

****

לא בכדי הגדרתי את החלום כחתירה לחברת מופת ולא כחברת מופת. כי אין דבר כזה חברה מושלמת ותמיד יש מה לתקן ומה לשפר, ותמיד יש קשיים ובעיות, יש חולשות ויש אתגרים. אבל על החתירה הזאת איני רוצה לוותר.

אף פעם לא השתמשתי בביטוי "הגשמתי את החלום". כי הגשמה של חלום כזה אינה בזמן עבר. היא מעשה יום יומי, 365 יום בשנה, שנה ועוד שנה, עשור ועוד עשור, אין לה סוף. לא הגשמתי את החלום ביום שבו עליתי לאורטל. ביום ההוא התחלתי להגשים את החלום, מתוך כוונה להמשיך ולהגשים אותו עד יומי האחרון.

האם זה רק החלום שלי?

הרי זה החלום שלנו. זה החלום שרקמנו יחד, ואנו מגשימים יחד. אליו קלטנו חברים חדשים רבים, שחברו אלינו והצטרפו אלינו כדי להיות שותפים להגשמתו.

אני מודה, שקשה לי לראות מי שהיו השותפים לדרך בה"א הידיעה – והנה, תש כוחם מהאתגר הגדול של הקיבוץ השיתופי.

אבל אני מקווה שעדין רוב החברים רוצים בו.

****

איני שותף להפחדות מפני מה שיקרה אם נפריט את אורטל. קיבוצים שונים עוברים אחרת את המהלך הזה, ואיני יודע איך אנו נעבור אותו. כמובן שיש לי חששות.

אך מבחינתי, השבר הגדול לא יהיה התוצאה, זו או אחרת, של הפרטה, אלא ההפרטה כשלעצמה. כיוון שההפרטה היא ויתור על החלום הזה.

****

שמעתי באסיפה את הסיפורים על כמה היה טוב לפני עשר, עשרים, שלושים שנה ואיבדנו את זה. אבל האמת היא שגם לפני שלושים שנה אמרו את זה, וגם לפני עשרים שנה וגם לפני עשר. אף פעם לא קניתי את הנוסטלגיה הזו, המנותקת מן המציאות.

קיבוץ שיתופי הוא אתגר המחייב תחזוקה תמידית. תמיד התמודדנו עם תופעות שליליות של ניצול הקיבוץ, של חוסר התנדבות, של מגיע לי, של סירוב להירתם, של מרמור ונרגנות. ההתמודדות, היא מהות החיים השיתופיים. כך זה היה בעבר וכך זה גם היום. אך בניגוד לאמירות המנותקות מן המציאות – רוח ההתנדבות באורטל גבוהה מאוד. אני יכול להעיד על כך ממשימות שאני מוביל או שאני נרתם אליהם. רוח ההתנדבות באורטל היום אינה נופלת כהוא זה מכפי שהייתה בעבר.

אני גם לא מתרשם מסיפורי "הדשא הירוק יותר של השכנים". למיטב הכרתי ולמיטב היכרותי, ואני בהחלט מכיר את הדשאים האלה – זו תחושה מנותקת מן המציאות.

אגב, עם תופעות המרמור והנרגנות נתמודד גם אם נהפוך לקיבוץ מופרט. והנרגנים יהיו אותם הנרגנים היום (אחרי שתעבור להם האופוריה מ"השחרור"), כיוון שנרגנות היא אופי.

****

אני תומך בחלופת הקיבוץ השיתופי-המתחדש. אורטל התאפיינה תמיד ביצירתיות ובמקוריות וביכולת להמציא פתרונות חדשניים לאתגרים המתחלפים מעת לעת.

ואם נבחר בדרך הזו, אני יכול להבטיח בוודאות שהיא תוליד בעתיד אתגרים חדשים, קשיים חדשים ובעיות שגם עמהן נידרש להתמודד ולהיות יצירתיים ולהמציא פתרונות מקוריים. זוהי הרפתקת חיינו.

המלאכה מרובה והזמן קצר

ואנחנו כבר יודעים שהגשר צר.

אמצע הדרך

ויש גם בזה ניסיון

עוד יום, עוד יום.

לא להתמעט וגם לא להימלט

ותמיד לשאוף ללכת הלאה

ללכת זה אומר: לא להסתלק

כן, כוונתי לומר: לא להסתלק

אמצע הדרך

ויש גם בזה ניסיון

עוד יום, עוד יום.

בחריפות הזאת

עוד יום, עוד יום

בציפייה לטוב

עוד יום, עוד יום.

(רחל שפירא)

בואי ואראה לך מקום

שבו עוד אפשר לחלום!

(נתן זך)

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

נגד הרוח

לפני כעשרים שנה נערך ביקור באורטל של מטה התנועה הקיבוצית, בהובלת מזכ"ל התנועה אז, נתן טל. נתן ראה את עצמו כרפורמטור הגדול, נושא דגל הפרטת הקיבוץ.

כבכל ביקור, האורחים התרשמו מאוד לטובה מאורטל ושבעו נחת מן הדברים ששמעו. כך, עד שהעלינו את סוגיית חדר האוכל. הסברנו שחדר האוכל קטן ואינו עונה על צרכינו כעת, לא כל שכן אם נגדל, אך עלות ההרחבה גבוהה מאוד. שאלנו אם יש לתנועה דרך לסייע. כאן נתן התפרץ: "חבר'ה, אתם לא שמים לב שאתם שוחים נגד הזרם? בכל התנועה סוגרים את חדרי האוכל, ואתם רוצים לזרוק הון עתק על הרחבת חדר האוכל?!"

הגבתי: "תודה רבה על המחמאה! נכון, אנחנו הולכים נגד הזרם. אין לנו עניין להיסחף בכל זרם. דגים מתים נסחפים בזרם".

****

הליכה נגד הזרם או נגד הרוח, אינה אידיאל. להיפך. כקיבוץ, אנו נושאי הדגל של עולם ערכים מסוים, ולכן האינטרס שלנו הוא שהערכים שאנו מאמינים בהם – יובילו. הלוואי שהתנועה כולה הייתה שיתופית, שהיו מקימים עוד קיבוצים שיתופיים. ימיו הטובים של הקיבוץ היו כאשר החברה הישראלית העלתה על נס את הערכים של הקיבוץ: צדק חברתי, שוויון ערך האדם, ערבות הדדית, התיישבות. באותם ימים החברה העמידה את הקיבוץ בכותל המזרח שלה. ואז גם חברי הקיבוץ היו גאים בקיבוציותם ושמרו על ערכי הקיבוץ.

היום המצב אחר. ה"אני" החליף את ה"אנחנו" והחברה הישראלית מסתחררת מעולם ערכים שונה מזה שלנו. גם הקיבוץ נסחף באווירה וזו אחת הסיבות המרכזיות לרוח ההפרטה.

במצב כזה, האתגר הוא להיות נושאי האבוקה ושומרי גחלת הקיבוץ, עד שנעבור את התקופה. עד אז, טוב וראוי שיהיה לנו חוסן חברתי ורעיוני, שיאפשר לנו ללכת נגד הרוח. איזה טעם יש לחיים של היסחפות עם הזרם?

****

את חדר האוכל הרחבנו ללא עזרת התנועה, וההשקעה לא הייתה לשווא. חדר האוכל לא הפך לפיל לבן, אלא הוא ממשיך לשרת אותנו נאמנה והוא הלב הפועם של חיי הקיבוץ 18 שנים אחרי הרחבתו.

לאחרונה, עשינו שיפוץ נוסף, הפעם קטן. תוצאותיו שנויות במחלוקת. גם לי יש הערות. אבל היופי בשיפוץ הוא שאינו בלתי הפיך. מה שלא נראה לנו – נוכל לשנות עם הזמן. ככה זה, כשלא שופכים את התינוק עם המים.

ובתהליך האסטרטגי, אני מקווה מאוד שלא נשפוך את התינוק עם המים. שנשמור על רוח אורטל, רוח השותפות, הערבות ההדדית ושוויון ערך האדם. ונחולל שינויים לטובה, שיחזקו אותנו כקיבוץ שיתופי.

אתה לא היחיד שהולך נגד הרוח…

שיימשך הלילה, אהובתי אל פחד,

תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר.

(שלום חנוך)

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

סתלבט בקיבוץ / ג'ימבו ג'יי ו"פול טראנק"

פינתי השבועית ברדיוטק, 31.10.22

מחר נלך שוב לקלפי. בעבר נהגתי להקדיש את הפינה שלפני הבחירות – לבחירות. אבל בתדירות שבהן מתקיימות אצלנו בחירות, אם לפני כל סיבוב אשמיע שיר שעוסק בבחירות, לא יישאר כמעט מקום לנושאים אחרים. לכן, חוץ מלקרוא לכם, המאזינים, להצביע למחנה הממלכתי, אתעלם לחלוטין מן הבחירות.

בעצם, גם השיר שנשמיע עוסק בבחירה. הבחירה של עומר הברון, הידוע יותר בשם הבמה שלו ג'ימבו ג'יי, לעזוב את תל-אביב ולעבור לעוטף עזה, לקיבוץ אור הנר. כך גם הבחירה של גל ניסמן מלהקת "פול טראנק" לעבור לקיבוץ בעוטף עזה, קיבוץ רוחמה, שם הוא התקבל לחברות. שני האמנים עברו לקיבוצים בדרום בערך באותה תקופה, לאחר מבצע "צוק איתן". ג'ימבו ג'יי וניסמן כתבו יחד את מילות השיר "סתלבט בקיבוץ", ניסמן הלחין אותו יחד עם זוהר ברזילי. "פול טראנק" וג'ימבו ג'יי שרים את השיר.

אני אוהב מאוד את ג'ימבו ג'יי, הראפר, השחקן ואמן ה"ספוקן וורד". ממש בראשית דרכו הוא הופיע באורטל ומצא חן בעיניי. הוא חכם, מבריק, אוהב את השפה העברית ויודע ללהטט בה היטב, וזה מה ששבה את לבי. שירו האהוב עליי ביותר הוא "עשיתי".

עומר הברון למד תקשורת במכללת ספיר בשדרות והתגורר בקיבוץ אור הנר. אז התאהב הן בנגב המערבי, המכונה "עוטף עזה", והן בחיי הקיבוץ. בתום הלימודים הוא עבר עם זוגתו לתל-אביב, אך כפי שסיפר בראיונות, "הלב נשאר בעוטף עזה" והם חזרו לקיבוץ. ג'ימבו ג'יי פרסם שם את אחד משיריו היפים "עזבנו את תל-אביב". בשיר הזה הוא מספר שאמנם בעוטף עזה יש אזעקות ונורים טילים ו"החקלאים צמאים לגשם אבל מטפטפים רקטות", אבל "אנחנו לא מתגעגעים", כי איכות החיים כאן, בעוטף, טובה לאין ערוך מזו שבתל-אביב. הוא מתאר את האלימות בתל-אביב, את המקקים בתל-אביב, את מצוקת החניה בתל-אביב, ו"אנחנו לא מתגעגעים".

מקובל לומר שפעם הקיבוץ עמד בלב ההוויה הישראלית ובכלל זה ביצירה התרבותית, ואילו היום הוא נדחק לקרן זווית. יתכן. אבל כאשר יצא השיר "סתלבט בקיבוץ" הוא עורר עניין רב, זכה לפופולריות רבה ולהשמעות רבות, ונבחר לשיר השנה בגלגלצ, וב- ynetורדיו תל-אביב.

מספר גל ניסמן: "לא מעט שנים העברתי בלא מעט קיבוצים בכל הארץ, ובעיקר ב-6 השנים האחרונות בהם אני גר בקיבוץ בדרום, הביאו את הרצון לכתוב שיר על ההווי בקיבוץ, על הבחירה לגור רחוק מכל הסצנה, על השקט וגם קצת להסתלבט על הסתלבט.

במהלך הכתיבה הרגשתי קצת תקוע עם טקסט ורציתי טייק של מישהו אחר שמבין בנושא, אמן הטקסט ואחד הראפרים הכי טובים שיש – ג'ימבו ג'יי. הוא הגיע לקיבוץ, ישבנו לקפה באולפן, השמעתי לו סקיצה עם הפזמון ועם הבתים בלי טקסט ואחרי שדיברנו קצת על הנושא הוא אמר לי "אני הולך לעבוד, נדבר בקרוב". תוך יומיים קיבלתי סמס צנוע של… "נראה לי שיש כיוון", בסשן הבא הוא חזר עם 7 דונם טקסט מדהים, שהיה אפשר לעשות ממנו אלבום קונספט שירי קיבוץ. זה היה כמו לטייל בחנות ממתקים ענקית, רק תבחר מה בא לך, אז התחלנו לסנן מה כן מה לא, נקרענו מצחוק והיה כיף, אז הלכנו להקליט והיה כיף".

הקליפ של השיר צולם בקיבוץ רוחמה. להקת הגבעטרון הוציאה גרסת כיסוי לשיר, עם תמיר גרינברג.

כחבר קיבוץ, אך טבעי ששיר על הקיבוץ, בוודאי כזה שהפך ללהיט פופולרי כל כך, מרתק אותי. איך מוצג הקיבוץ? האם אני מזדהה עם הקיבוץ כפי שהוא מוצג בשיר? האם אני מזהה בו את הקיבוץ שלי, אורטל? האם אני מזהה בו את עצמי כקיבוצניק?

אז קודם כל, יש בשיר שורה שנכתבה עליי: "בן אדם, שאוהב לגור בְּחוֹר ולקרוא לו מרכז העולם".

אני אוהב את השיר. זה שיר יפה עם מנגינה מדליקה, מקפיצה ומדבקת. באשר למסרים שבו; יש שאני אוהב יותר ויש שאני אוהב פחות. בשנות השמונים המוקדמות יצא התק"ם בקמפיין קליטה, כולל תשדירי שירות בערוץ הטלוויזיה היחיד, תחת הכותרת "אל תהיה לחוץ, בוא לקיבוץ". המסר היה שבעיר אתה כל הזמן לחוץ ואילו בקיבוץ אתה נהנה מסתלבט. הקמפיין הזה הניב גל קליטה גדול שעד היום הוא טראומטי בתנועה הקיבוצית; סמל לקליטה לא איכותית, שהורסת קיבוצים. קיבוצניקים המתנגדים לקליטה, ויש כאלה לצערי, מנפנפים בו כהוכחה לסכנות שבקליטה. המוני הנקלטים באו לקיבוץ כדי להירגע, כדי להסתלבט, כדי לפוש; משל באו לצימר בקיבוץ, ולא כדי להצטרף אל מתחת לאלונקה, עם הנושאים את הקיבוץ על כתפיהם. הייתה זו קליטה באיכות נמוכה ביותר.

כל חיי באורטל אני עוסק בקליטה, החל בהדרכת גרעינים ושלוש קדנציות בהובלת הצמיחה הדמוגרפית ושתי קדנציות כמזכיר הדוחף לקליטה. בקדנציה האחרונה שלי בצמיחה הדמוגרפית שנמשכה 9 שנים, קלטנו עשרות משפחות לאורטל. ובכל עיסוקי בקליטה, עומדת לנגד עיניי טראומת "אל תהיה לחוץ בוא לקיבוץ" כדגל אזהרה; היזהר לא לקלוט את מי שמחפש את הקיבוץ כדי לא להיות לחוץ. ובכל שיחותיי עם מועמדים לקליטה, תמיד אני שם דגש על התובענות של הקיבוץ, בעבודה ובפעילות התנדבותית. לא בכדי, האנשים שקלטתי הם היום המובילים את אורטל והם מלאי רוח תרומה ועשיה.

כך, שכאשר אני שומע את צמד המילים "סתלבט בקיבוץ" אני נדרך. זה מריח לא טוב. "אנ'לא עובד קשה בשביל להיות עשיר" – איך אנו מבינים את השורה המתוחכמת הזאת? אפשר להבין אותה כ"לא מעניין אותי להיות עשיר ולכן אני לא עובד קשה, ואת זה אני יכול לעשות בקיבוץ". אפשר להבין אותה כאני עובד קשה, אבל לא כדי להיות עשיר, כי איני מחפש בחיים את העושר. שתי פרשנויות מנוגדות זו לזו ב-180 מעלות. הפרשנות הראשונה היא של חברי קיבוץ, שמזיקים לקיבוץ, שהם נטל על הקיבוץ. הפרשנות השניה היא של חברי הקיבוץ שתורמים לו והם נכס לקיבוץ. כמובן שאני בוחר לפרש את השורה באופן המתאים לי, אך מודע גם לכך שניתן לפרש אותה אחרת. חשוב לי שהציבור שמחוץ לקיבוץ, לא יטעה להבין שהקיבוץ הוא מקום לבטלנים.

מה ג'ימבו ג'יי חיפש כשבא לקיבוץ? על פי השיר, זמן רב הוא לא ידע מה הוא מחפש, ולכן חש קצת תקוע. לא ממש מבין מימינו לשמאלו. הוא השווה זאת לשליח שמגיע לקיבוץ, ולא מבין איך אין בו שמות רחובות ומספרים, ומציג זאת בהומור שלו. הוא מצא בקיבוץ את היכולת לא להיות לחוץ, מה שמזכיר לי את אותו קמפיין זכור לרע. "עד שמשהו נפתח בי כמו השער הצהוב, לא ידעתי שחיפשתי אז זקנה על קלנועית שתצא עליי 'בחור אתה טס כמו חללית'! וואלה.

פה זה לא מרוץ, פה לא צריך ללחוץ, פה לא נורא אם לא יהיה חרוז". עוד פעם לא צריך ללחוץ? מצד שני, באמת חלק ממה שיפה בקיבוץ, הוא שאין כאן מרוץ. יש עבודה קשה, אך אין מרוץ, אין תחרות מטורפת. אבל מה זה "פה לא נורא אם לא יהיה חרוז"? מעבר לשורה ארס פואטית שבה היוצר מתוודה שלא מצא חרוז, אם חלילה הכוונה היא לבינוניות, זה מסר בעייתי מאוד. הרי אני חותר למצוינות בקיבוץ.

"אל הגליל והבקעה לערבה ולגולן, משפחות עולות בסופ"שים כמו לכותל. חלומות מתוקים, על שדות ירוקים, אבל כל הדרכים מובילות לחדר אוכל". אכן, הקיבוצים הם הגליל והבקעה, הערבה והגולן. התיירות הקיבוצית פורחת. סיפור הקיבוץ הוא בעבורי חלום מתוק; חלום שהגשמתו אינה ביום המעבר לקיבוץ, אלא החל ביום הקליטה והלאה, לאורך כל החיים. הקיבוץ הוא שדות ירוקים. וחדר האוכל, שכל הדרכים מובילות אליו, הוא אכן הלב הפועם של הקיבוץ.

הוא חוזר לסיבות שבעטיין הוא ברח מתל-אביב; מצוקת החניה, החיים בתוך אתר בניה. טוב לו בפריפריה הרחוקה והמבודדת, שבה אם תזמין פיצה היא תגיע בתוך יומיים, ואם אתה רוצה לצאת לדרינק, אתה צריך לנסוע שעתיים.  זה אולי מחיר, אבל שווה לשלם אותו למען הדברים היפים שהוא מוצא בקיבוץ: " אבל יש פה ים שקט וים התראות וים דשא ויש פה גם ים ממטרות וים שמש

שמשזפת ים לטאות ויש פה ים ים ים בריכות". כן, יש גם ים התראות, יש מחיר גם לחיים בקיבוץ בעוטף עזה, אך הוא מתגמד כאשר רואים את המכלול, את ים הדברים הנפלאים. ג'ימבו ג'יי משתף מחוויותיו בסְפָר הדרומי, אך אינו שוכח את הספר הצפוני, ונותן קרדיט לפאב "הפטריה" שבקיבוץ דן בגליל העליון.

כאשר אני בוחן את מילות השיר, יש מסרים שאני אוהב יותר ויש שאני אוהב פחות, אבל במכלול אני אוהב את השיר, את ההומור, את המנגינה המקפיצה.

נסיים בברכת מזל טוב לגיל ניסמן, שלפני שבועיים אשתו ילדה.

כמה זה לחוץ אז למה עיר?

סתלבט בקיבוץ בחצי מחיר

אנ'לא עובד קשה בשביל להיות עשיר

לא מחפש כפיים אם זה לא בסוף ה-

עד שמצאתי מה חיפשתי קצת הרגשתי תקוע

כמו שליח שלא קולט שבקיבוץ אין רחוב

"אתה רואה פח?"

"יש פה באמפר"

"וואה וואה אתה לא קרוב"

עד שמשהו נפתח בי

כמו השער הצהוב

לא ידעתי שחיפשתי אז זקנה על קלנועית

שתצא עלי

"בחור אתה טס כמו חללית"

וואלה

פה זה לא מרוץ

פה לא צריך ללחוץ

פה לא נורא אם לא יהיה חרוז

חרוז

ניסיתי אז לפרוח בבטון המזוין

לקח לי זמן לקלוט שהבטון עושה לי פריחה

לקח לי זמן לענות לכל מי שאמר

"שמע אתה גר רחוק"

נכון אחי, גר רחוק, ממך

כמה זה לחוץ אז למה עיר

סתלבט בקיבוץ בחצי מחיר

לא עובד קשה בשביל להיות עשיר

לא מחפש כפיים אם זה לא בסוף השיר

והיו ימים הייתי קצת עכבר העיר

אלחוטי, אחותי זה השביל של האופניים שם

בסוף אפילו לא עכבר הכפר

סתם בן אדם

שאוהב לגור בחור

ולקרוא לו מרכז העולם

או פריפריה? סרט מלחמה או בית שאן אימפריה?

רמקולים על שפת כינרת, טבריה, אחלה צחוקים או טרגדיה?

ניסמן, נראה לי איזה ילד שינה את הערך של האסי בוויקיפדיה.

עזוב ג'ימבו שחרר

אל הגליל והבקעה לערבה ולגולן

משפחות עולות בסופ"שים כמו לכותל

חלומות מתוקים

על שדות ירוקים

אבל כל הדרכים

מובילות לחדר אוכל

כמה זה לחוץ אז למה עיר

סתלבט בקיבוץ בחצי מחיר

לא עובד קשה בשביל להיות עשיר

לא מחפש כפיים אם זה לא בסוף השיר

לא רוצה לריב על חניה

א-הה

למה לי לגור בתוך אתר בניה?

תן לי מיקרופון וגופייה

יאללה ג'ימבו קח אותי לפטרייה

יושבים פה בקיבוץ חושבים מה לעשות

חיים לנו בסרט כאילו יש אפשרויות

רוצה ליפול על פיצה אבל היא תגיע עוד יומיים

רוצה לצאת לדרינק? סע שעתייים!

אבל יש פה ים שקט

וים התראות

וים דשא

ויש פה גם ים ממטרות

וים שמש

שמשזפת ים לטאות

ויש פה ים ים

ים בריכות

כמה זה לחוץ אז למה עיר

סתלבט בקיבוץ בחצי מחיר

לא עובד קשה בשביל להיות עשיר

לא מחפש כפיים אם זה לא בסוף השיר.

הווקטור האורטלי

באסיפות בנושא התהליך האסטרטגי, נשמעו אמירות על פיהן אורטל לאורך השנים "התקדמה" לכיוון הקיבוץ ה"מתחדש". עובדה, הפרטנו תחומים מסוימים. עובדה, אנחנו הראשונים בתנועה שאיפשרנו רכב פרטי. עובדה, גם היום יש חיוב של החברים על חלק מסעיפי בדק הבית. כלומר, אנחנו כבר בתהליך, זה רק עניין כמותי. נמשיך בדרך הזאת.

התיאור הזה, מפספס את הדרך הייחודית של אורטל, שאנו הולכים בה מאז תהליך השינוי שערכנו בשנת העשור. המודל השילובי הוא השינוי היחיד שעשינו, שהוא פשרה בין הקיבוץ השיתופי והמופרט. מלבדו, כל השינויים שעשינו, נועדו לחזק את אורטל כקיבוץ שיתופי. לא בכדי, העובדה שהיינו חלוצים בתנועה בשינויים רבים וחלקם מהפכניים ופורצי דרך בשעתם, לא הפכה אותנו לקיבוץ מופרט; להיפך, דווקא בזכותם נשארנו קיבוץ שיתופי. זה לא מקרי, זה נעשה בכוונת מכוון ובמחשבה תחילה.

כשרק החל בתנועה המהלך להפרטת הקיבוץ, עיצבנו דרך משלנו. הנראטיב בתנועה היה שיש מהלך אחד ממצב א', הקיבוץ המסורתי כפי שהיה בעבר למצב ב' – הפיכה ליישוב קהילתי. על פי הנראטיב הזה, כל קיבוץ נמצא בנקודה מסוימת על קו הרצף הזה. אנחנו כפרנו בקו הרצף הזה. היינו מהראשונים לצאת מ"הקיבוץ הישן" ולתקן את הדרוש תיקון, אך הווקטור שלנו ממש לא היה על קו הרצף בדרך ליישוב קהילתי, אלא היה לנו וקטור משלנו, מקורי ויצירתי. הגדרנו אותו "קיבוץ של אינדיבידואליסטים". אמרנו שיש סתירה בין קיבוץ ואגואיזם, אך אין שום סתירה בין קיבוץ ואינדיבידואליזם. להיפך, הקיבוץ עשוי להיות החממה לאינדיבידואליסטים.

תקצר היריעה לתאר את כל המהלכים שעשינו. אציין אחדים מהם. בצעד מהפכני, ביטלנו את סידור העבודה וקבענו שכל חבר יעבוד במקום שיבחר, רצוי במקצועו, באורטל או בחוץ. לשם כך, ביטלנו את עקרון העבודה העצמית, כי ידענו שיש סתירה בינו לבין עקרון העבודה החופשית, ואם לא נאפשר עבודה שכירה, לא נוכל לממש את עקרון הבחירה במקום העבודה.

הקמנו יחידה למשאבי אנוש, שמטרתה להבטיח את ההתפתחות המקסימלית של כל חבר. הנפנו את דגל ההתפתחות המקסימלית, בהשכלה ותעסוקה, כדגל קיבוצי, שיתופי; במסגרתו יצרנו את תכנית "המסלולים האישיים" שנועדו לאפשר בתוך שנים ספורות לכל חבר להגיע לתואר אקדמי או תעודה מקצוע. זמן קצר אחרי ההחלטה החל המאבק על הגולן, וניצלנו את ה"אי ודאות" להשגת תקציבים ייחודיים, שסייעו לנו להגשים את המסלולים בהון עתק.

הפרדנו בין העסק והקהילה ועברנו להתנהלות רציונלית, שמאפשרת לעסק להתנהל בשפת השוק שבו הוא מתחרה ובמקביל לקהילה להתנהל באורח קיבוצי שיתופי. תמחרנו באופן ריאלי ודיפרנציאלי את השכר, בלי ליצור זיקה בין תרומה לתמורה, כך שהענפים, כולל ענפי הקהילה, יתנהלו באופן נכון, החבר יהיה מודע לתרומתו הכלכלית וכל זאת בלי לפגוע בדרך השיתופית.

מרכיב בתוך המהלך הזה היה הפרטת תקציבים ושירותים רבים. החל בדברים פעוטים כמו מוצרי מזון חופשיים, חומרים היגייניים, קילומטרים חופשיים וכד', ועד דברים גדולים כמו ריהוט, נסיעות לחו"ל ורכב. לא הייתה שרירות בהפרטות הללו. הן נעשו על פי תפיסה עקרונית. סיווגנו את כל מרכיבי תקציב הקהילה לשלוש קטגוריות: א. ערבות הדדית (בריאות, רווחה וכו'). ב. מרכיבים לחיזוק החברה (חינוך משותף, תרבות, חד"א וכו'). ג. מרכיבים שנועדו לפרט (חשמל ואנרגיה, רכב, נסיעות לחו"ל, ריהוט וכו'). כל מה שנועד לפרט – העדפנו להעביר לתקציב כולל גדול, שיאפשר לחברים בחירה ומימוש על פי רצונם. יש דברים, כמו הסקה למשל, שהשארנו משותפים למרות שהם נועדו לפרט, בשל העלות של שינוי המערכת. אבל באופן כמעט מלא פעלנו על פי העיקרון שקבענו.

לצד צמצום המרכיבים המשותפים באופן הזה, הגדלנו בצורה משמעותית את הערבות ההדדית, בהכנסת הפנסיה (מהראשונים בתנועה הקיבוצית), ביטוחי חיים, בריאות, אובדן כושר וכד' ובהמשך – לימודי בנים.

****

הדרך הייחודית שלנו, קיבוץ של אינדיבידואליסטים, היא היופי שלנו, היא הייחוד שלנו. לא דבקנו בדוגמות ישנות אלא העזנו לחולל שינויים מפליגים, אך גם לא נסחפנו בזרם לעבר הפרטת הקיבוץ. דווקא בבחירות הייחודיות שלנו, גילינו הרבה יותר יצירתיות, תעוזה ומהפכנות מאשר בהיסחפות השמרנית בדרך להפיכת הקיבוץ לעוד פרבר.

הנתיב השיתופי בהצעות התהליך האסטרטגי, הוא המשך ההליכה בדרך האורטלית היפה והטובה. שוב, כבעבר, אנו מחוללים שינוי, שיענה על צרכי הזמן והמקום המשתנים וייתן מענה טוב בתחומים שונים; בין אם תיקונים של פגמים בשיטה הקיימת ובעיקר בפריצת דרך נוספת של חיזוק הערבות ההדדית, בתחום של הביטחון הסוציאלי, העזרה לבנים וכד'. אני מייחל לכך שלא נתפתה למקסמי שווא ונבחר ללכת בדרך האורטלית.

****

הנראטיב על הפיכה ליישובים קהילתי לא התממש. לפני עשרים שנה רוב חברי הקיבוצים העריכו, על פי הסקרים, שהקיבוצים יהפכו ליישובים קהילתיים. חלק אהבו זאת, חלק שנאו זאת, חלק פחדו מכך, אבל דומה היה שלשם כולם הולכים.

בסופו של דבר התהליך נעצר. הקיבוצים ה"משתנים" שמרו על מרכיבים קיבוציים ואף חזרו למרכיבים שנטשו. קיבוץ אחד, נצר סירני, הפך מקיבוץ מתחדש לקיבוץ שיתופי, ואני משער שהוא הראשון, אך ממש לא האחרון. במצגת של הקיבוץ המתחדש, ראינו מאמץ להוכיח עד כמה גדות וכפר גלעדי שמרו על מרכיבים קיבוציים רבים. לכאורה, זה אמור לשכנע אותנו שהשד לא נורא כל כך. אבל כל המרכיבים שנשמרו שם, קיימים בלאו הכי באורטל, כקיבוץ שיתופי. השינוי הוא בדברים שלא נשמרו בהם. ואלה הדברים שאם נוותר עליהם, נהרוס את היופי שבחיינו.

הבחירה במודל שהוגדר "הקיבוץ השיתופי החדש", היא בחירה בטוב וביפה שבאורטל, תוך שינויים והתאמות שנועדו להעצים את הטוב והיפה הזה. זו הדרך שסללנו לאורך 45 שנים, ואני מקווה מאוד שנמשיך לסלול אותה גם הלאה.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

בזיעת אפך

פרשת "בראשית", שאותה אנו קוראים השבת, פותחת את התורה ואת התנ"ך. יש בה הסיפורים הנפלאים על ראשית העולם וראשית האנושות – בריאת העולם, בריאת האדם, בריאת האישה, חטא הפרי האסור והגרוש מגן העדן, הפשע הראשון – רצח הבל. אך יותר מכל אלה – לוז פרשה זו, הפרשה הראשונה בתנ"ך, הוא המסר המרכזי של היהדות; היכולת להבחין בין טוב ורע ולבחור בין טוב ורע.

רק נוצר האדם, וכבר מציב בפניו האלוהים מבחן. "ומעץ הדעת טוב ורע, לא תאכל ממנו, כי ביום אכלך ממנו מות תמות" (בראשית ב', י"ז). אלוהים מבהיר לאדם מהי מהות העץ – אכילה בו תאפשר לאדם את היכולת להבחין בין טוב ורע. לא יאכל, יחיה בעולם שכולו טוב, בגן העדן, שבו כל הטוב נמצא בשפע אך ללא כל בחירה.

האדם אוכל מן העץ ואלוהים אינו מממש את עונש המוות. למה? הרי בכך הוא עלול לאבד את כושר ההרתעה. הרי יכול אלוהים להרוג את האדם ולברוא תחתיו בריה אחרת, משופרת, משודרגת, ממושמעת.

כנראה שאלוהים רצה דווקא בקיומו של האדם, המוכן לסכן את חייו כדי לבחור בחיים של משמעות, שיש בהם טוב ורע ובידיו הבחירה המוסרית, המאבק האינסופי עם היצר וההתמודדות עם המשיכה לרע, על פני גן עדן של שוטים שבו הכל קיים מן המוכן. אלוהים ממיר את העונש בגירוש מגן העדן, אל המציאות הארצית. 

מה הפיק האדם מהשהות בגן העדן? גן העדן הוא האידיאל, הוא השלמות. עתה, כאשר בידי האדם היכולת לבחור בין טוב ורע מצד אחד, ומצד שני – הידע מהו הטוב האידיאלי ולאן ראוי לחתור, כל האחריות עליו. גן העדן הוא אוטופיה. הפירוש המילולי של אוטופיה הוא: "אי מקום". האוטופיה, גן העדן, הוא מקום שאינו קיים בחיים הממשיים. הוא קיים כאידיאל שאליו על האדם לשאוף להתקדם. לעולם אין סוף לחתירה לשלמות הזאת, וזה האתגר הגדול בחיים. 

עם גירושו מגן העדן, נאמר לאדם: "בזיעת אפיך תאכל לחם" (שם, ג', י"ט). מכאן ניתן להסיק שחיי עמל הם עונש, לעומת גן העדן, האידאל האוטופי שבו אין האדם צריך לעבוד. אולם עיון מעמיק יותר, יגלה שבגן העדן היה לאדם ייעוד: "ויקח ה' אלוהים את האדם ויניחהו בגן עדן, לעבדה ולשמרה" (שם, ב' ט"ו). האידיאל, האוטופיה, גן העדן – הוא חיים של עבודה ויצירה.  

מהי, אם כן, הקללה? הקללה היא הקשר בין הזיעה לבין הלחם, בין העבודה לבין השכר, בין התרומה לבין התמורה. האידאל, גן העדן, האוטופיה, הוא חברה שאין בה כל קשר בין תרומה לתמורה. האידאל הוא חיים, בהם אדם נהנה מן השפע בזכות היותו אדם, ולא כתמורה על עבודתו, אך ללא כל קשר לכך, הוא יוצר, הוא עובד, הוא תורם, כי כך ראוי לחיות, כי אלה הם החיים הטובים, כי זהו גן העדן. 

האתגר האנושי הוא לממש את האוטופיה של הפרדה בין תרומה לתמורה. יש הטוענים שהפרדה זו נוגדת את טבע האדם. ואכן, טבע האדם כולל את יצר רדיפת הבצע, ואת יצר העצלות. האם אדם יתאמץ גם ללא תמורה אישית מיידית? האתגר האנושי הוא התמודדות עם היצרים. הקיבוץ הוא ניסיון להגשים את הרעיון ולקדם את האדם לגן העדן, לאוטופיה, לשלמות. 

האדם טעם מעץ הדעת והוא יודע להבחין בין טוב ורע. הפיתוי לרע הוא עצום. הוא מושך אליו את האדם כפי שמושכת אותו הגרביטציה אל האדמה. המוסר האנושי הוא המאבק של האדם בפיתוי לרע. בגן העדן לא היה זקוק האדם למוסר. בחיים הריאליים, המוסר, אותו רכש האדם כשטעם מעץ הדעת, הוא תנאי הכרחי ליכולת לקיים חברה. בחיים הריאליים, המלחמה ברע היא תנאי קיומי. 

****

מה אני קופץ פתאום עם הפרדה מלאה בין תרומה לתמורה? הרי מאז שאימצנו את המודל השילובי יצרנו זיקה מסוימת בין תרומה לתמורה. היום אנו נמצאים בתהליך שבו יש קריאת תיגר גם המודל השילובי. הצעה לחזור להפרדה המלאה כלל אינה על הפרק. מה דוחף אותי להזכיר את ההפרדה כאידאל?

בחיים המורכבים יש פשרות. לעתים המציאות מחייבת אותנו להתפשר על אידיאל, אבל אין זה הופך את הפשרה לאידיאל החדש (שגם עליו מתפשרים). גם אם התפשרנו, ראוי שנראה לנגד עינינו את האידיאל. את האוטופיה. אוטופיזם אינה הגשמה מלאה של האוטופיה, אלא חתירה לאוטופיה, חיים לאורו של האידיאל. דווקא היום, כאשר המאבק הוא על הפשרה, מן הראוי שנקודת הייחוס לדיון תהיה האידיאל בשלמותו.

****

אני מקווה ומאמין שבתהליך נבחר להמשיך בדרך השיתופית. אבל ההחלטה הזו היא החלק הקל. המאבק האמתי הוא ביום שלמחרת; לא רק השינויים החשובים המוצעים במודל השיתופי, בעיקר בתחום הביטחון הסוציאלי, שמשמעותם העמקה והרחבה של הערבות ההדדית, אלא המאבק על מהות חיינו כקיבוץ שיתופי.

חיי שיתוף הם אתגר שאינו פוסק; תמיד יש לעבוד על השיתופיות ולתחזק אותה, בדיוק כפי שתמיד יש לעבוד על הזוגיות, על המשפחתיות וגם על הקהילתיות, גם בקהילה לא שיתופית. תמיד יש לתחזק את הרצון להיות שותפים, את הנכונות להתחלק עם הזולת, את ערכי ההתנדבות, העשיה והתרומה – ללא כל ציפיה לתמורה בעדה, את העדפת האינטרס המשותף של החברה על האינטרס הפרטי, את תחושת החובה, המחויבות והאחריות של כל חבר לקיבוץ ולחברה הישראלית. חיי השיתוף תובעניים מאוד, וכרוכים בהם התמודדות עם עייפות, עם נפילות, עם התרופפות המתח, עם שחיקת החברוּת. ואף פעם אין להתייאש מהקשיים ומהאתגרים.

אני מזדהה עם התסכול והאכזבה שביטאה ענבל במידף הקודם, ממיעוט המתנדבים לבניית הסוכה וקישוטהּ. איני מזדהה עם נימת היאוש והעייפות בדבריה. והנה, שרון פ"א, בתגובתו בקבוצת הפייסבוק, הזכיר שני אירועים בחודשים האחרונים, שהיו מופת של התנדבות והירתמות.

שתי המשימות הגדולות ביותר שהובלתי בעשור האחרון, היו הצמיחה הדמוגרפית ושנת הארבעים. היו אלו שתי הצלחות גדולות, מוכחות. מה שאפיין את שתי המשימות הללו היה ההירתמות המרשימה של חברי אורטל, שהטו שכם להצלחת המשימה. לא כולם. תמיד יש מי שאינם משתתפים, יש גם מי שמפריעים. אבל הרוב הגדול היה שותף פעיל. בלי השותפות הזאת, היינו נכשלים. אז גם אם יש נפילות, אין כל סיבה למרה שחורה; להיפך, יש להמשיך ללכת, להתקדם, להציב אתגרים חדשים ולקיים את היש הנפלא שלנו.

****

הגדרת ה"אחריות מול עצמאות" במצגת הסיכום מחמיצה את המהות של האחריות הקיבוצית.

נכון להגדיר אותה אחרת:

הקיבוץ ה"מתחדש": אחריות רק על עצמי ומשפחתי.

הקיבוץ השיתופי החדש: אחריות על עצמי ומשפחתי ועל הקיבוץ כולו – הקהילה והעסק.

הקיבוץ השיתופי החדש: הרחבה והעמקה של ערך הערבות ההדדית.

הקיבוץ ה"מתחדש": המרת הערבות ההדדית ברשת ביטחון מינימלית.

****

אחזור לטענה שהחזון השיתופי יפה וצודק אבל לא ריאלי כי הוא נוגד, כביכול, את טבע האדם. על כך אמר יגאל אלון: "המתגדרים בבקעת הריאליזם, כביכול, סופם לשקוע בה עד צוואר. הריאליסטים והפרגמטיסטים הללו נוטים לשכוח, כי דווקא החתירה אל מה שנראה לעתים כבלתי אפשרי, היא שמעלה את האדם למדרגה הראויה לתואר זה, ואף עושה את הנראה כבלתי אפשרי לאפשרי".

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

שוויון ערך האדם

באסיפה האחרונה עלתה הצעה, מנוגדת להצעת המזכירות, לבטל את רף המקסימום של התקציב במסלול ב'. הרעיון נומק בשלושה טעמים. א. הדבר יגביר את המוטיבציה של בעלי השכר הגבוה להגדיל את שכרם וכך גם אורטל תרוויח יותר, את ה-50% מהשכר המשודרג. ב. הרי בלאו הכי אין אצלנו שוויון מלא, אז מה זה משנה אם הפער יגדל? ג. הפערים בינינו אינם בשל השכר אלא בשל מקורות חוץ, אז מה זה משנה?

כיוון שהאסיפה האחרונה לא נועדה לדיון, לא הבעתי בה את דעתי בנדון, ואעשה זאת כאן. אתייחס לכל הטענות.

שאלת המוטיבציה מבוססת על המחשבה שגובה התקציב הוא המניע לרצון של חברים להתקדם ולהצליח. אני כופר בטענה הזאת, בוודאי כאשר מדובר בבעלי השכר הגבוה. אמנם לא זו מטרת רף התקציב, אבל אם מדברים על הרווח של אורטל – הוא יקטן. השכר הנכנס לא יגדל, ואילו החלק של אורטל יקטן. בעיניי היופי במודל, הוא שחלק גדול מהשכר שמכניסים בעלי השכר הגבוה, הולך לטובת הכלל.

נכון, אין שוויון מלא. אבל הגישה של "הכל או לא כלום" היא גישה שמביאה תמיד ללא-כלום. למה? כי אף פעם אי אפשר להגיע ל"הכל". האם זו סיבה לקפל כל דגל, לוותר על כל עיקרון? הגישה הראויה היא שלמרות שאנו יודעים שלעולם לא נגיע ל"הכל", תמיד עלינו לשאוף ליותר. ובעניין הזה – גם אם אין שוויון, אין זו סיבה להגדיל את אי-השוויון.

אני רוצה להתייחס בעיקר לטענה שחוסר השוויון אינו נובע מהתקציב, וכאילו בשל כך נכון ליצור תקציב בלתי שוויוני. בעיניי, טענה זו מחמיצה את מהות השוויון הקיבוצי.

הרעיון המכונן של הקיבוץ אינו חברה שבה "כולם אותו הדבר". הרעיון הוא "מכל אחד לפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו". כמובן שזו אוטופיה; אף פעם אי אפשר להבטיח שכל אחד ייתן את כל יכולתו ויותר מכך, אין דרך לאפשר לכל אחד את צרכיו. אבל כאשר זה כוכב הצפון, זה האידיאל, אנו מתכווננים לכך, ועצם הניווט על פי המצפן הזה, מביא אותנו למקום יפה יותר, טוב יותר, צודק יותר, טהור יותר.

הדרך של הקיבוץ למימוש הרעיון הוא ההפרדה בין תרומה לתמורה. נקודת המוצא שלנו היא שאנו עושים ותורמים לא כדי לקבל תמורה אישית, אלא כי העשיה והתרומה הם הדבר הנכון לעשות, שאנו פועלים ועושים מתוך רצון; עשיה לשמה, לטובת הכלל. התמורה ניתנת באופן שוויוני.

התרומה אינה רק בעבודה בשכר, אלא גם בעשיה בקהילה ובהתנדבות בחברה הישראלית. והתרומה בשכר אינה מבטאת בהכרח עשיה טובה יותר, כישרון רב יותר, מאמץ גדול יותר. ואין סיבה לתקצב חבר א' יותר מחבר ב' רק בשל גובה השכר שהוא מכניס.

ואין המדובר רק בחבר א' לעומת חבר ב', אלא לעתים גם באותו חבר. אעיד על עצמי. שכרי כמנהל מתנ"ס ותיק, בשנותיי האחרונות בתפקיד, היה גבוה פי שלושה משכרי היום כעובד המטע. האם יש לי פחות יכולות וכישרונות? האם אני מתאמץ פחות? האם אני משקיע פחות למען הקהילה?

הפערים בשכר מבטאים את הגיון השוק. אנחנו חלק מן השוק, פועלים בתוכו ומתחרים במסגרתו ולכן גם השכר שאנו מתמחרים מבוסס על השכר המקובל בשוק. אבל אין צדק בהיגיון הזה. ההיגיון הקיבוצי צודק יותר. ולכן, גם כאשר השכר שהחברים מכניסים שונה זה מזה, התקציב שהם מקבלים – שוויוני. אנו מעלים על נס את החינוך והחקלאות, אך השכר למקצועות אלה על פי הגיון השוק נמוך מאוד. אין סיבה שנתגמל את חברינו על פי הגיון השוק.

נכון, לפני למעלה מעשור סטינו מהעיקרון של הפרדה מוחלטת בין תרומה לתמורה, במודל השילובי. תמכתי בהחלטה הזו ואף הייתי שותף לעיצובה, למרות שהיא מנוגדת לאמונתי ועקרונותיי, כדי לשמור על שלמות אורטל. הבנו שיש צורך לרבים מן החברים ליהנות באופן אישי, גם אם באופן חלקי, מפרי עמלם. מצאנו את הדרך לאפשר זאת, תוך שמירה על יסודות הקיבוץ השיתופי. אחד העקרונות של המודל השיתופי היה הגבלת הפערים ל-1:2.5, כלומר שהפער המקסימלי בין התקציב הנמוך ביותר לגבוה יותר, יהיה פי 2.5. כיוון שגם קודם היו פערי תקציב, על פי ותק, השינוי היה צנוע, בלי לשפוך את התינוק עם המים.

אין דבר כזה שוויון מוחלט, וזו גם לא שאיפה או אידיאל, כי אנו שונים זה מזה וטוב שכך. הרעיון הוא שוויון ערך האדם – על אף העובדה שאנו שונים זה מזה, כולנו שווים בערכנו. כשאנו מפרידים בין התרומה לתמורה, אנו מגשימים את הערך הזה. ולכן, גם אם יש פערים בתוכנו, בשל מקורות חוץ למיניהם, יש חשיבות רבה למסר שאנו משדרים בשיטת התקציב המבוססת על שוויון ערך האדם. על כך – ראוי שנשמור.

****

אני נכנס לשנת תשפ"ג בחשש כבד, בתקווה גדולה ובאמונה.

חשש כבד שמא בתהליך האסטרטגי נבחר לוותר על דרכנו. בעבורי, החלטה כזו תהיה שבר נורא. בגיל 17 בחרתי בחלום ומאז – יום יום שעה שעה אני מקדיש את חיי להגשמתו. אך חלום שיתופי אין מגשימים לבד, אלא יחד, עם השותפים, עם החברים. אני מרגיש שכל חיינו הם מסע להגשמת החלום, שלעתים המסע הזה קשה, אך אנו עושים אותו יחד. אני יודע שתש כוחם של חלק מן החברים מן המסע הזה, ואני חושש שמא הלך הרוח הזה יגבר.

תקווה גדולה, שנבחר שוב בחלום; שנבחר שוב בקיבוץ השיתופי. הבחירה היא היסוד המרכזי ביהדות. גם בקיבוץ. גם באורטל. אני שמח שאיננו קיבוץ שיתופי רק כי פעם-פעם החלטנו ומאז אנו זורמים עם זה. להיפך, מאז שנת העשור של אורטל, אנו עורכים אחת לכמה שנים תהליך אסטרטגי, שבו או פותחים את דרך חיינו ואורחות חיינו לבחינה מחדש, שבה הכל פתוח, ניתן להטיל ספק בכל; ובכל פעם מחדש אנו בוחרים בקיבוץ השיתופי, תוך שיפור יצירתי של השיטה האורטלית והתאמתה לאתגרים המשתנים. ובתהליך הנוכחי, התמורה הגדולה תהיה בתחום הביטחון הסוציאלי שלנו.

ואמונה. אני מאמין שחששי יתבדה ושתקוותי תוגשם. אני מאמין שנשוב ונבחר בחלום.

גם אם ארוך מסע הפרך

ואם רבים כושלים אחור,

ביחד נמשיך ללכת

בדרך אל האור.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל