שוויון ערך האדם

באסיפה האחרונה עלתה הצעה, מנוגדת להצעת המזכירות, לבטל את רף המקסימום של התקציב במסלול ב'. הרעיון נומק בשלושה טעמים. א. הדבר יגביר את המוטיבציה של בעלי השכר הגבוה להגדיל את שכרם וכך גם אורטל תרוויח יותר, את ה-50% מהשכר המשודרג. ב. הרי בלאו הכי אין אצלנו שוויון מלא, אז מה זה משנה אם הפער יגדל? ג. הפערים בינינו אינם בשל השכר אלא בשל מקורות חוץ, אז מה זה משנה?

כיוון שהאסיפה האחרונה לא נועדה לדיון, לא הבעתי בה את דעתי בנדון, ואעשה זאת כאן. אתייחס לכל הטענות.

שאלת המוטיבציה מבוססת על המחשבה שגובה התקציב הוא המניע לרצון של חברים להתקדם ולהצליח. אני כופר בטענה הזאת, בוודאי כאשר מדובר בבעלי השכר הגבוה. אמנם לא זו מטרת רף התקציב, אבל אם מדברים על הרווח של אורטל – הוא יקטן. השכר הנכנס לא יגדל, ואילו החלק של אורטל יקטן. בעיניי היופי במודל, הוא שחלק גדול מהשכר שמכניסים בעלי השכר הגבוה, הולך לטובת הכלל.

נכון, אין שוויון מלא. אבל הגישה של "הכל או לא כלום" היא גישה שמביאה תמיד ללא-כלום. למה? כי אף פעם אי אפשר להגיע ל"הכל". האם זו סיבה לקפל כל דגל, לוותר על כל עיקרון? הגישה הראויה היא שלמרות שאנו יודעים שלעולם לא נגיע ל"הכל", תמיד עלינו לשאוף ליותר. ובעניין הזה – גם אם אין שוויון, אין זו סיבה להגדיל את אי-השוויון.

אני רוצה להתייחס בעיקר לטענה שחוסר השוויון אינו נובע מהתקציב, וכאילו בשל כך נכון ליצור תקציב בלתי שוויוני. בעיניי, טענה זו מחמיצה את מהות השוויון הקיבוצי.

הרעיון המכונן של הקיבוץ אינו חברה שבה "כולם אותו הדבר". הרעיון הוא "מכל אחד לפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו". כמובן שזו אוטופיה; אף פעם אי אפשר להבטיח שכל אחד ייתן את כל יכולתו ויותר מכך, אין דרך לאפשר לכל אחד את צרכיו. אבל כאשר זה כוכב הצפון, זה האידיאל, אנו מתכווננים לכך, ועצם הניווט על פי המצפן הזה, מביא אותנו למקום יפה יותר, טוב יותר, צודק יותר, טהור יותר.

הדרך של הקיבוץ למימוש הרעיון הוא ההפרדה בין תרומה לתמורה. נקודת המוצא שלנו היא שאנו עושים ותורמים לא כדי לקבל תמורה אישית, אלא כי העשיה והתרומה הם הדבר הנכון לעשות, שאנו פועלים ועושים מתוך רצון; עשיה לשמה, לטובת הכלל. התמורה ניתנת באופן שוויוני.

התרומה אינה רק בעבודה בשכר, אלא גם בעשיה בקהילה ובהתנדבות בחברה הישראלית. והתרומה בשכר אינה מבטאת בהכרח עשיה טובה יותר, כישרון רב יותר, מאמץ גדול יותר. ואין סיבה לתקצב חבר א' יותר מחבר ב' רק בשל גובה השכר שהוא מכניס.

ואין המדובר רק בחבר א' לעומת חבר ב', אלא לעתים גם באותו חבר. אעיד על עצמי. שכרי כמנהל מתנ"ס ותיק, בשנותיי האחרונות בתפקיד, היה גבוה פי שלושה משכרי היום כעובד המטע. האם יש לי פחות יכולות וכישרונות? האם אני מתאמץ פחות? האם אני משקיע פחות למען הקהילה?

הפערים בשכר מבטאים את הגיון השוק. אנחנו חלק מן השוק, פועלים בתוכו ומתחרים במסגרתו ולכן גם השכר שאנו מתמחרים מבוסס על השכר המקובל בשוק. אבל אין צדק בהיגיון הזה. ההיגיון הקיבוצי צודק יותר. ולכן, גם כאשר השכר שהחברים מכניסים שונה זה מזה, התקציב שהם מקבלים – שוויוני. אנו מעלים על נס את החינוך והחקלאות, אך השכר למקצועות אלה על פי הגיון השוק נמוך מאוד. אין סיבה שנתגמל את חברינו על פי הגיון השוק.

נכון, לפני למעלה מעשור סטינו מהעיקרון של הפרדה מוחלטת בין תרומה לתמורה, במודל השילובי. תמכתי בהחלטה הזו ואף הייתי שותף לעיצובה, למרות שהיא מנוגדת לאמונתי ועקרונותיי, כדי לשמור על שלמות אורטל. הבנו שיש צורך לרבים מן החברים ליהנות באופן אישי, גם אם באופן חלקי, מפרי עמלם. מצאנו את הדרך לאפשר זאת, תוך שמירה על יסודות הקיבוץ השיתופי. אחד העקרונות של המודל השיתופי היה הגבלת הפערים ל-1:2.5, כלומר שהפער המקסימלי בין התקציב הנמוך ביותר לגבוה יותר, יהיה פי 2.5. כיוון שגם קודם היו פערי תקציב, על פי ותק, השינוי היה צנוע, בלי לשפוך את התינוק עם המים.

אין דבר כזה שוויון מוחלט, וזו גם לא שאיפה או אידיאל, כי אנו שונים זה מזה וטוב שכך. הרעיון הוא שוויון ערך האדם – על אף העובדה שאנו שונים זה מזה, כולנו שווים בערכנו. כשאנו מפרידים בין התרומה לתמורה, אנו מגשימים את הערך הזה. ולכן, גם אם יש פערים בתוכנו, בשל מקורות חוץ למיניהם, יש חשיבות רבה למסר שאנו משדרים בשיטת התקציב המבוססת על שוויון ערך האדם. על כך – ראוי שנשמור.

****

אני נכנס לשנת תשפ"ג בחשש כבד, בתקווה גדולה ובאמונה.

חשש כבד שמא בתהליך האסטרטגי נבחר לוותר על דרכנו. בעבורי, החלטה כזו תהיה שבר נורא. בגיל 17 בחרתי בחלום ומאז – יום יום שעה שעה אני מקדיש את חיי להגשמתו. אך חלום שיתופי אין מגשימים לבד, אלא יחד, עם השותפים, עם החברים. אני מרגיש שכל חיינו הם מסע להגשמת החלום, שלעתים המסע הזה קשה, אך אנו עושים אותו יחד. אני יודע שתש כוחם של חלק מן החברים מן המסע הזה, ואני חושש שמא הלך הרוח הזה יגבר.

תקווה גדולה, שנבחר שוב בחלום; שנבחר שוב בקיבוץ השיתופי. הבחירה היא היסוד המרכזי ביהדות. גם בקיבוץ. גם באורטל. אני שמח שאיננו קיבוץ שיתופי רק כי פעם-פעם החלטנו ומאז אנו זורמים עם זה. להיפך, מאז שנת העשור של אורטל, אנו עורכים אחת לכמה שנים תהליך אסטרטגי, שבו או פותחים את דרך חיינו ואורחות חיינו לבחינה מחדש, שבה הכל פתוח, ניתן להטיל ספק בכל; ובכל פעם מחדש אנו בוחרים בקיבוץ השיתופי, תוך שיפור יצירתי של השיטה האורטלית והתאמתה לאתגרים המשתנים. ובתהליך הנוכחי, התמורה הגדולה תהיה בתחום הביטחון הסוציאלי שלנו.

ואמונה. אני מאמין שחששי יתבדה ושתקוותי תוגשם. אני מאמין שנשוב ונבחר בחלום.

גם אם ארוך מסע הפרך

ואם רבים כושלים אחור,

ביחד נמשיך ללכת

בדרך אל האור.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

שיח זכויות קיבוצי

בנאום בכנסת ב-16.1.50 אמר ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון דוד בן גוריון: "נדמה לי שבכלל אנו מדברים יותר מדי על זכויות-אדם, כאילו אנו חיים במאה השמונה-עשרה, כשעמים אחדים שיברו בפעם הראשונה אזיקי העריצות והכריזו על זכויות-אדם. בימינו יש להכריז קודם-כל על חובות-אדם. מדינת ישראל יש לבנות על מגילת-חובות – חובת קליטת עליה, חובת בניין הארץ, חובת עזרה הדדית, חובת עבודה, חובת חינוך, חובת פיתוח, חובת הפרחת השממה, חובת האמת והצדק וכדומה. אין זכויות בלי חובות. ומעל הכל יש חובת ביטחון, חובת הגנת קיומנו, חירותנו, עצמאותנו וגידולנו".

בטקס סיום קורס קצינות ב-1951 אמר בן גוריון: "לא בזכויות נמדד ערך האדם. מוֹתר-האדם הוא לא הזכויות שהוא נהנה מהן. יתרונו המיוחד של האדם הוא הכרת-החובה, כי רק לאדם בתוך כל העולם החי, יש מושג והכרה של חובה. לכל בעלי–החיים ישנן זכויות, והכל שווים בזכויותיהם, אך אין להם – על כל פנים במידה שהדבר ידוע לנו – ידיעת החובה… לתינוק של בית רבן יש זכויות – אין עליו שום חובה; רק כשהוא מתבגר הוא נעשה בר-מצווה, אדם הנושא באחריות על מעשיו".

המסר של בן גוריון, הוא ששיח הזכויות הוא שיח אינפנטילי. שיח של תינוקות. מרגע שהגעת לגיל הבגרות הגעת לגיל המצוות. מעתה, מוטלות עליך חובות. זו התרבות היהודית. המצוות השתנו, אך התרבות היהודית היא של הלכה, של מצוות עשה, של דרישות מן האדם. את האתוס היהודי הזה אימצה תנועת העבודה.

תנועת העבודה מעולם לא הייתה "סלון סוציאליסטי". היא לא הייתה תנועת מחאה. והיא הייתה הרבה יותר ממפלגה פוליטית. היא הייתה תנועה של הגשמה. בראש ובראשונה תנועה של הגשמה. תנועה שלא עסקה בשיח זכויות, אלא במוסר של חובות; בערכים של מחויבות ואחריות, של דרישה מן הפרט לקום ולעשות מעשה. ולעשות מעשה, אין הכוונה ללכת להפגנה, אלא להגשים באורח החיים את ערכיה. ההסתדרות הכללית אף פעם לא הייתה רק איגוד מקצועי. אדרבא, היא לעגה ל"טרייד-יוניוניזם". היא הייתה בראש ובראשונה מכשיר ליישוב הארץ ובניינה, ולבניין אומה וחברה. היא הייתה בסיס המדינה-בדרך, וגם אחרי קום המדינה היא ראתה עצמה בראש ובראשונה כנושאת בעול הלאומי. ראש החץ של האקטיביזם של תנועת העבודה הייתה התנועה הקיבוצית.

****

בשירה "בהיאחזות הנח"ל בסיני", כתבה נעמי שמר שמצאה "את ארץ ישראל האבודה, והיפהפיה והנשכחת. והיא כמו הושיטה את ידה, כדי לתת ולא כדי לקחת". והוסיפה "כמו לפני שנות אלף בקיבוץ".

האם אותה ארץ ישראל יפהפיה הייתה רק לפני שנות אלף? היא לא קיימת היום? היא לא יכולה להיות קיימת מחר? אני משוכנע שכן. אני רואה בהושטת היד כדי לתת ולא כדי לקחת את לוז החיים הקיבוצים.

הדבר שאני אוהב יותר מכל בקיבוץ, הוא היותו מבוסס על תרבות של חובות ולא על שיח של זכויות ושל "מגיע לי". התרבות היהודית, שהיא תרבות של חובות, אינה מדברת על הזכויות שמגיעות לאדם, אלא על החובות המוטלות עליו, כדי לבנות עולם טוב ושלם יותר. הקיבוץ מממש, בעצם מהותו, את התרבות הזאת בצורה העילאית. הרעיון של הפרדה בין תרומה לתמורה, הרעיון של מתן שלא על מנת לקבל פרס, הוא מהות הקיבוץ.

הדבר שאני הכי פחות אוהב בקיבוץ הוא… שיח הזכויות ו"המגיע לי", שקיים בו ומלווה אותו, למרות שהוא זר למהותו. ולא, איני מתכוון לקיבוץ המופרט, אלא לקיבוץ שעוד לא נקרא "קיבוץ שיתופי" כי לא היה קיבוץ שאינו שיתופי ולקיבוץ השיתופי היום. ויתכן שהשיח הזה הוא אחד הגורמים לשקיעת הקיבוץ ולהפרטתו.

"מגיע לי" צרכני וחומרני הופך לצרחני ומעוגן בתור ובתקנונים. את מקום ה"לפי צרכיו" מחליף העיקרון של "לפי מי שמגיע לו".

אחד מביטוייו המרכזיים הוא הוותק. מגיע לי, כי אני ותיק.

על פי בדיחה ישנה של יהודה הראל, איך בוחרים בקיבוץ את מלכת היופי? על פי הוותק.

הניגוד בין אתוס הנתינה ללא תנאי, האתוס האקטיביסטי, החלוצי, לבין שיח הזכויות, ה"מגיע לי", ה"תורי", ה"אני לפניו" וה"איפה היית ב-48'" יוצר מתח שהחברה הקיבוצית מתקשה לעמוד בו.

הבעיה בשיח ה"מגיע לי", היא שלעולם אי אפשר לספק את כל מה ש"מגיע לי", וככל שננסה לספק לחבר את "מה שמגיע לו", הוא יישאר מתוסכל, נרגן וממורמר.

אסיים בדברים המבוססים על רשימה שפרסמתי בעלון אורטל: "הקיבוצניק הנרגן – קווים לדמותו".

* מי שמקטר בצעירותו שדופקים את הצעירים, יקטר בבגרותו שדופקים את הוותיקים.

* מי שמלין על הרעש של הילדים בחדר האוכל – הילדים שלו כבר גדולים ועוד אין לו נכדים.

* מי שטוען שבקיבוץ של היום הכל חרא אבל לפני עשרים שנה הכל היה דבש – אמר בדיוק אותו הדבר לפני עשרים שנה.

* נקלט המקטר שהקיבוץ לא יודע להתייחס לנקלטים – כשיהיה חבר הוא יתנגד לקליטה.

* אנשים אוהבים להיעלב – הם מרגישים שזה נותן להם כוח (אפרים קישון).

* זכות היסוד הבסיסית ביותר של חבר קיבוץ היא הזכות להרגיש דפוק.

* ברוב המקרים קיים יחס הפוך בין הנכונות של חבר לפעול ולתרום לבין הבחירה שלו להיות ממורמר.

* מי שטוען שלמזכיר יש משהו אישי נגדו, טען אותו הדבר על המזכיר הקודם ויאמר זאת גם על המזכיר הבא.

* מי שנדפק פעם אחת, כבר לא יכול להיגמל יותר (מאיר אריאל).

* מי שעינו צרה ב-A חזקה עליו שעינו תהיה צרה גם ב-B.

* במקרים רבים – האנשים הזריזים ביותר להיעלב, הם גם המהירים ביותר להעליב. ואם נדרש ללכת לצדם על בהונות, שמא ייעלבו חלילה, ביחסם לאחרים – הם נוהגים כפיל בחנות חרסינה.

* אני בעד הנגד ונגד הבעד (נעמי שמר).

* מי שמקטר שאצלנו הכל חרא אבל בקיבוץ השכן הדשא ירוק – אילו היה בקיבוץ השכן, היה אומר אותו הדבר.

* לקובץ מאמרים ליום העיון של הזרם השיתופי לזכר אמרי רון, 2022

על פוליטיקה קהילתית וביקורת

האם הקיבוץ הוא מערכת פוליטית?

האם יש פוליטיקה בהתנהלות קיבוצית?

התשובה חיובית. בכל מבנה חברתי, שיש בו יותר מאדם אחד, יש פוליטיקה. יש יחסי עוצמה, יש הובלה ולעתים תחרות על ההובלה, יש מנהיגים ומונהגים.

יש בקיבוץ הנהגה נבחרת. יש בקיבוץ רשות מחוקקת – האסיפה ורשות מבצעת – המזכירות ומתחתיה הוועדות.

השאלה היא איזה סוג של פוליטיקה ראוי שיתקיים בקיבוץ?

אם בכל מבנה חברתי יש פוליטיקה, הרי שכך גם במשפחה. אבל יש הבדל של יום ולילה בין פוליטיקה במדינה לפוליטיקה במשפחה.

אמחיש את ההבדל בין שני סוגי הפוליטיקה באמצעות מרכיב אחד – במשפחה נורמטיבית אין אופוזיציה.

אופוזיציה היא גורם חיוני ביותר במערכות פוליטיות כמו מדינה. היא מהווה אלטרנטיבה לשלטון, תפקידה לחתור להחליף את השלטון, והפרקטיקה שלה היא לתקוף את השלטון, לחפש את מחדליו ולהצביע עליהם, לכרות בריתות פוליטיות נגד השלטון. אין כוונתי רק לאופוזיציה הנוכחית בישראל, שנוהגת כאופוזיציה למדינה, באופן השונה מכל אופוזיציה בעבר. גם האופוזיציה האחראית והממלכתית ביותר – תפקידה להיאבק בשלטון, לחתור להחליף אותו.

במשפחה נורמטיבית, אין שלטון ואין אופוזיציה. וגם אם יש דמות דומיננטית יותר, המשפחה תתפרק אם תפעל בתוכה אופוזיציה. במשפחה נורמטיבית יש הירתמות משותפת למען טובת כלל המשפחה. יש ויכוחים, יש מחלוקות, אך אלו מחלוקות ענייניות פֶּר נושא, ולא התנגדות גורפת של "אופוזיציה".

מן הראוי שפוליטיקה קהילתית, בוודאי קיבוצית, תהיה דומה יותר למשפחה מאשר לפוליטיקה של מדינה. אין מקום לאופוזיציה בקהילה. ויכוחים ומחלוקות לגופו של עניין – כמובן וכמובן. אך לא מפלגות, לא קבוצות לחץ, לא התאגדות של אנשים להיות אנשי-נגד, כלומר אופוזיציה, או אנשי-בעד, כלומר הקואליציה, אלא הכל רתומים למען מטרה משותפת, ותמיכה והתנגדות היא סביב כל נושא בנפרד, בפני עצמו, בדיון ענייני על מה נכון במקרה הזה לקהילה כולה.

כשזו הפוליטיקה בקיבוץ, ביקורת עניינית ובונה מתקבלת כרצויה, מתוך הבנה שאין לה מניעים זרים, אין בה מאבק בהנהגה, אלא היא תרומה לקהילה מצד חברים שרוצים קהילה טובה יותר.

****

ברוב ימיי באורטל מילאתי תפקידים מרכזיים. גם היום, כאשר איני ממלא תפקיד מרכזי, במנטליות שלי ובתפיסתי את עצמי, אני בעל תפקיד וחלק מן המערכת. כאשר אני מותח ביקורת על דבר מה שאינו לרוחי, אני עושה זאת כביקורת מתוך המערכת, שנועדה לשפר אותה. כך נהגתי גם כבעל תפקיד. גם כמזכיר, לא חסכתי ביקורת מהמערכת שבראשה עמדתי. גם הדברים שכתבתי בנוגע למ' באו בדיוק מאותו מקום.

קל לצאת נגד ביקורת בטענה שלבעלי התפקידים יש מידע ולמי שמותח ביקורת חסר המידע. לא כל דבר קשור למידע, אלא להשקפת עולם. חבר יכול למתוח ביקורת כיוון שעל פי השקפת עולמו צעד מסוים הוא שגוי, ואין לכך קשר למידע שיש או אין לו.

ובמקרה דנן, י' טען שבמקום לבקר היה עליי לפנות אליו ולקבל ממנו את התשובות. ובכן, זה בדיוק מה שעשיתי. אמנם הפניה שלי לא הייתה אליו, אלא לבעל תפקיד אחר. פניתי פעמיים – פעם כאשר יצא המכרז ופעם כאשר התפרסמו תוצאות המכרז. לאחר מכן כתבתי את הדברים.

עצתי לי', ממרום ניסיוני הציבורי והניהולי, היא לא להילחץ מביקורת. לא לראות בה איום, אלא הזדמנות. משוב הוא משאב. לא חייבים לקבל אותה, אבל תמיד ראוי לעודד אותה. ואין כמו המידף, הבמה הקהילתית של חברי אורטל, כדי להשמיע אותה.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

לא מגיע לי

לא מגיע לי

פרופ' יצחק אדיג'ס, מומחה בעל שם עולמי לניהול, מוצא הקבלה בין תהליך הצמיחה וההזדקנות של בני אדם ושל ארגונים. תקצר היריעה לתאר כאן את התהליך המקביל. אולם בעוד התהליך האנושי הוא עם סוף בלתי-נמנע – המוות; הארגון, שאינו אורגניזם חי, יכול להתנער בזמן ולחלץ את עצמו, באמצעות מהלכים משני מגמה, כמו הזרמת דם חדש וכד'.

אנו, אורטל, חווינו זאת בשלהי העשור הראשון של המאה הנוכחית. היינו במשבר העמוק ביותר בתולדותינו, שעלול היה להביא לגוויעתנו. במבצע מרשים וחסר תקדים של קליטה גדולה, אליה נרתמה הקהילה, בלמנו את התהליך ויצאנו ל"בראשית חדשה".

אנו מתברכים בקליטה הזאת בכל תחומי חיינו. קשה מאוד להגזים בתרומתה לאורטל.

נכון, הם לא הגיעו לאורטל כשהיו לנו רק 200 ד' מטע. נכון, הם מצאו תשתית מעולה שנבנתה בעמל רב במשך עשרות שנים בידינו, ותיקי הקיבוץ. נכון, אנחנו בראנו יש מאין, ויצרנו את המקום שאליו הם נקלטו. אך בלעדיהם, היינו במדרון, בדרך להתרסקות. אנו חבים להם את ההווה ואת הבטחת העתיד.

ובכל פעם שמדברים בתוכנו על הנקלטים שבאו והכל היה מן המוכן וקיבלו בית בחינם ו… ו… ו… – אני רואה בכך כפיות טובה. כל ה"אנחנו והם" הזה, מיותר, מזיק, פוגע באורטל; זר לרוח אורטל.

****

בשירה "בהיאחזות הנח"ל בסיני", כתבה נעמי שמר שמצאה "את ארץ ישראל האבודה, והיפהפיה והנשכחת. והיא כמו הושיטה את ידה, כדי לתת ולא כדי לקחת". והוסיפה "כמו לפני שנות אלף בקיבוץ".

האם אותה ארץ ישראל יפהפיה הייתה רק לפני שנות אלף? היא לא קיימת היום? היא לא יכולה להיות קיימת מחר? אני משוכנע שכן. אני רואה בהושטת היד כדי לתת ולא כדי לקחת את לוז החיים הקיבוצים.

הדבר שאני אוהב יותר מכל בקיבוץ, הוא היותו מבוסס על תרבות של חובות ולא על שיח של זכויות ושל "מגיע לי". התרבות היהודית היא תרבות של חובות. היא אינה מדברת על הזכויות שמגיעות לאדם, אלא על החובות המוטלות עליו, כדי לבנות עולם טוב ושלם יותר. הקיבוץ מממש, בעצם מהותו, את התרבות הזאת בצורה העילאית. הרעיון של הפרדה בין תרומה לתמורה, הרעיון של מתן שלא על מנת לקבל פרס, הוא מהות הקיבוץ.

הדבר שאני הכי פחות אוהב בקיבוץ הוא… שיח הזכויות ו"המגיע לי", שקיים בו ומלווה אותו, למרות שהוא זר למהותו. אחד מביטוייו המרכזיים הוא הוותק. מגיע לי, כי אני ותיק.

****

על פי בדיחה ישנה של יהודה הראל (שהיום אולי לא הייתה הכי פוליטיקלי-קורקט), איך בוחרים בקיבוץ את מלכת היופי? על פי הוותק.

אני גאה בכך שבאורטל סוגיית הוותק מצומצמת בהרבה מאשר בקיבוצים אחרים. הדבר בולט בעיקר בתחום השיכון. וראוי לציין, שאת ההחלטות הללו הובלנו אנו, ותיקי אורטל. לא חשבנו מה אנחנו כמגזר "הוותיקים" (מעולם לא חשבנו על עצמנו כמגזר) נרוויח, אלא מה נכון, מה ראוי, מה צודק? מהי טובת אורטל.

אני גאה בכך שהחלטנו כבר בימיה הראשונים של אורטל, שהעיקרון המנחה שלנו בתחום השיכון הוא גודל המשפחה, בניגוד למרבית הקיבוצים, שבהם העיקרון המנחה הוא הוותק. חשבנו בהיגיון בריא ובשכל ישר, שמשפחה גדולה יותר זקוקה לבית גדול יותר. כמובן שלא הלכנו בעניין הזה עם הראש בקיר. לא קבענו מטרז' לגולגולת והכפלנו במספר הנפשות. קבענו מספר סטנדרטים של בתים והזכאות להם נקבעת על פי גודל המשפחה. רק כאשר יש לקבוע תור בין משפחות עם אותו מספר ילדים, הוא נקבע על פי הוותק. זה השיקול הנכון, השוויוני והצודק ביותר.

אני גאה במיוחד בהחלטה שקיבלנו, שלדעתי אין לה אח ורע באף קיבוץ, לבנות את הבתים החדשים, הגדולים יותר, למשפחות החדשות, הנקלטות, ולא לנו, הוותיקים. את ההחלטה הזאת לא קיבלו הנקלטים, שכלל עוד לא הגיעו לאורטל. את ההחלטה הזאת קבענו אנו, הקולטים, הוותיקים. הייתה מחלוקת על הנושא, אך כיוון שהעמדנו להצבעה את כל תכנית הצמיחה הדמוגרפית "אורטל 2017" כמקשה אחת, כל אחד נדרש בסופו של דבר להחליט בעד או נגד ההצעה כולה. וההחלטה התקבלה פה אחד! כולנו העדפנו את האינטרס הקיבוצי, על האינטרס המגזרי והאישי.

החלטנו כך, כי צו השעה הייתה קליטה גדולה, לשם כך נדרשנו לבניה הגדולה, ולא רצינו לעכב אותה בשנים רבות לתהליך מדורג של יציאתנו, הוותיקים, מבתינו ומעבר לבתים חדשים ורק אז התפנות בתים לקליטה. החלטנו כך, כי רצינו להיות אטרקטיביים בקליטה, בתחרות עם יישובים אחרים על לב הנקלטים. החלטנו כך, כי אנו גובים דמי קליטה גבוהים, שאנו הוותיקים לא נדרשנו לשלם, וחשבנו שראוי יותר להציע את הבתים הללו כחלק מן החבילה. אך, בעיניי, נכון היה להחליט כך גם מסיבה אחרת. פשוט, כי זו החלטה נכונה יותר. אכן, מי שזקוק יותר לבית גדול הוא מי שבעשרים-שלושים השנים הבאות יגדל בו את ילדיו, ולא אני, שהגוזלים שלי בתהליך היציאה מן הקן, גם אם אותו נקלט עוד לא נולד כשהגעתי לאורטל. בעיניי, זה ראוי יותר, צודק יותר ושוויוני יותר.

****

כאב לי לשמוע את ר' באמירה: "אני רק נתתי לשותפות, ומה השותפות נתנה לי?"

איני בא לשפוט את ר' או כל אדם אחר על תחושותיו, רגשותיו וכאביו. לכן, לא על ר' אדבר אלא על עצמי; על תחושותיי, רגשותיי, ערכיי, אמונתי והשקפת עולמי.

אני קצת פחות ותיק מר'. אף פעם לא עניין אותי איזה מספר אני בוותק וגם היום זה לא מעניין אותי. אבל אני באורטל מתחילת 1984 – 38 שנים וחצי. ודומני שלאורך השנים עשיתי ותרמתי לשותפות לא פחות מר'. במה? בכל אוני, כל מרצי, כל מעייניי, מחשבותיי, כישרונותיי ויכולותיי, בכל שעותיי; שעות היום, שעות הערב ושעות הלילה. ללא לאות.

ומה השותפות נתנה לי? המון. לעולם לא אוכל להקיף את תיאור מה שקיבלתי מן השותפות.

קודם כל, את עצם הזכות להיות חלק מן הקהילה הנפלאה הזאת. ואני באמת מאמין שאורטל היא קהילה בריאה, טובה ויפה.

השותפות נתנה לי את הזכות הגדולה לבנות באורטל את משפחתי, לחנך באורטל את ילדיי.

השותפות נתנה לי את הזכות להשפיע על חיי ועל סביבתי, בכל יום ובכל שעה, כפי שבשום צורת חיים אחרת הדבר אינו אפשרי, ולמיטב ידיעתי, רק במעט מהקיבוצים יש אפשרות כזו, ברמה של אורטל. כשתשעים חברים, בקיבוץ של 120 חברים, יושבים אל תוך הלילה לאסיפה בנושא שיכון, שלרובם הגדול היא אינה נוגעת באופן אישי – יש זכות גדולה מזו? אני רואה בכך זכות גדולה כאשר דעתי מתקבלת, ולא פחות מכך, כאשר היא נדחית.

השותפות נתנה לי את הזכות הגדולה להיות בין מעצבי דרכה של אורטל.

ומעל הכל, השותפות נתנה לי את הזכות הגדולה לעשות, לפעול, לתרום. ומה קיבלתי על העשיה הזאת?

במקורותינו נאמר ש"שכר מצווה – מצווה". כלומר איני מקיים מצווה כדי לקבל על כך שכר, אלא השכר שלי הוא עצם קיום המצווה. ודאי שזה נכון בקיבוץ.

אבל האמת היא שקיבלתי הרבה יותר מכך על העשיה – את ההנאה הגדולה מפרי העשיה.

אני נהנה מהצלחה של כל פעולה, מעשה או אירוע שאני מוביל. ויותר מכך, כאשר אני רואה איך דברים שעשיתי ממשיכים להתקיים ולהתפתח גם אחרי עשרות שנים. יש שכר טוב מכך? יש תמורה גדולה יותר מזו לאגרה?

אם אני מקבל כל כך הרבה, אני עוד יכול לרטון ש"מגיע לי"? לא מגיע לי כלום.

****

יותר מכל מעשיי באורטל, אני גאה במיוחד בקליטה. לא רק בגלל האנשים הנפלאים שהגיעו לאורטל ולא רק בשל החצר השוקקת ילדים, אלא כיוון שבכך הבטחנו את עתיד אורטל. האם יכול להיות שכר הולם יותר לפועלי, מאשר הידיעה שאורטל בידיים טובות, ולמפעל חיינו המשותף יש המשך ויהיה המשך גם כשאנחנו נעבור לצד השני של הגדר?

כשאני רואה את ג'וש, רכז החינוך, מברך בפסטיטל ומדבר עם הילדים והוריהם והקהילה כולה על חינוך לציונות מעשית – מה עוד מגיע לי? מה עוד אני צריך לקבל, כאשר אני רואה ניר ב' מוביל ביד רמה את ענף התיירות, ואני משוכנע שהוא יקפיץ אותו לפסגות חדשות? וכשאני רואה את ירון מנהיג את המשק האורטלי, וכשאני רואה את חן מנהל את ענף המזון ומחולל שינוי מבורך ואת שני ו' מפיקה את מופע המצוות ואת פסטילצ'ה. כשכולנו נהנים כל כך בערב טו באב, בהובלתה של סיסי, רכזת התרבות, בהפקה של אנה, כשלירז עושה את ההגברה וגל, שנקלט באורטל באחת הקדנציות הקודמות שלי, הוא המוביל המוסיקלי – יש יותר "ברינה יקצורו" מזה?

אז משהו מגיע לי מעבר לזה? לא מגיע לי כלום.

****

דיברתי בגנות שיח הזכויות ולאחר מכן כתבתי על הזכות הגדולה שנפלה בחלקי להיות כאן ולפעול כאן. אז גם לי יש שיח זכויות קטן. הדבר היחיד שאני מבקש ודורש מאורטל, הוא שתינתן לי הזכות להמשיך לעשות ולפעול ולתרום גם בעתיד. שהצערת אורטל תתבטא בשילוב דורות ולא בחילופי דורות. ושכל עוד כוחי במותניי, ואני מאמין שזה עוד 20-30 שנה, אוכל לתרום מניסיוני ומיכולותיי. אם את הזכות הזאת אקבל – אשריי, מה טוב חלקי.

מה עוד לא נתנו – וניתן!

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

הקומה הבאה של השיתופיות

על פי נראטיב נפוץ באורטל, תהליכי השינוי והתהליכים האסטרטגיים באורטל הם תהליך מדורג של התרחקות מהקיבוץ השיתופי והליכה לקראת הקיבוץ המופרט.

אני כופר בכך. הדבר נכון אך ורק בנוגע למודל השילובי, שהוא אכן פשרה בין תומכי ושוללי הקיבוץ השיתופי. אך ממש איני מסכים שכך הדבר בשאר התהליכים (שהחלו עוד בעשור הראשון לקיומה של אורטל). מרבית השינויים היו רפורמות שנועדו לתת את התשובות השיתופיות לשינויים בסביבה ולצרכי החברים בכל תקופה. בזכות אותם שינויים, אותה יצירתיות פורצת דרך, נשארנו קיבוץ שיתופי. גם רוב "הפרטות" המוצרים והשירותים, לא פגעו כהוא זה בליבת האחריות המשותפת, הערבות ההדדית והשותפות החברתית והקהילתית, אלא הגדילו את אחריות הפרט על תקציבו ועל חייו תוך שחרור מתלות בוועדות. הייתה זו בחירה בין שוויון מכני, שבו ועדות קובעות מה הם צרכי הפרט, לשוויון מהותי, המעניק אפשרות שווה לפרט לנהל את חייו בחופש מרבי, בתוך השותפות.

אולם במידה רבה, תהליכי השינוי הגדילו את השיתופיות ואת הערבות ההדדית, בכך שהקיבוץ הגדיל את מחויבותו לפרט, לעתידו ולעתיד ילדיו. התחלנו בכך כאשר היינו מהקיבוצים הראשונים שהנהיגו פנסיה, ולאחר מכן, לאורך השנים – ביטוחי חיים, אובדן כושר עבודה, ביטוח בריאות, ביטוח סיעודי, לימודי בנים ועוד. אני זוכר, שכאשר הנהגנו השתתפות סמלית של החברים בטיפול שיניים, עלתה טענה שהנה, אנחנו מפריטים את הבריאות. זאת, שעה שבאותה שנה החלטנו על השקעת עתק בבריאות, בביטוח סיעודי. פרופורציות, חברים.

****

ההחלטות המתגבשות בתהליך הנוכחי, במודל הביטחון הכלכלי, הן עליית קומה בשותפות ובערבות ההדדית בתוכנו. הקיבוץ מרחיב את מוטת השותפות שלו, ונוטל אחריות על הצרכים הסוציאליים שלנו, כולל מתן מענה לצורך בהורשה. קיבוץ אורטל שיקבל את ההחלטות הללו, יהיה קיבוץ שיתופי יותר, עם ערבות הדדית משמעותית והדוקה יותר מאי פעם. ההחלטות המתגבשות, הן המשך לכל התהליכים האסטרטגיים שלנו, שבהם נתנו את המענה האקטואלי לצרכים המשתנים. המענה שאנו נותנים היום, לא היה רלוונטי לפני עשרים שנה. סביר להניח שבעוד עשרים שנה, יעלו צרכים אחרים ואם נשמור על רוח אורטל, גם להם ניתן מענה קיבוצי, בבוא היום.

****

היכן בכל זאת עלול התהליך לכרסם בשותפות? כדי לממן את ההחלטות החדשות, המקור עלול להיות קיצוץ בתחומים קיבוציים קהילתיים קיימים. אני מקווה שנשכיל לעשות זאת בשום שכל, בלי לשפוך את התינוק עם המים.

איני סבור שנכון לדבוק במסגרת התקציב הקיימת, ולא להגדיל את השתתפות העסק בקהילה בשנים הקרובות. אין כל קדושה באחוז ההשתתפות הנוכחי. כמובן שאסור לרוקן חלילה, את העסק, שהוא הביטחון הכלכלי העתידי שלנו. אבל אפשר, בזהירות, להגדיל את ההשתתפות בשנים הקרובות, תוך פעולה, שנעשית כל הזמן, להגדלת העסק ורווחיו.

****

במסגרת מודל הביטחון הכלכלי, מוצע להמיר את "בנק הימים" בקרן יער"ה – ימי ערבות הדדית, המאפשרת היעדרות מעבודה לצרכים סוציאליים מיוחדים.

אקדים ואומר שאני תומך בשינוי הזה, כיוון שבתוך המכלול של מודל הביטחון, יש דברים שחייבים לוותר עליהם, כי יש מגבלות כלכליות, והוויתור הזה הוא מידתי ונכון. עם זאת, יש לבחון בחיוב את הרעיונות הנוגעים לקרן יער"ה, שעלו באסיפה.

מה שמפריע לי, הוא האופן הלעגני של ההתייחסות לבנק הימים, כעל איזה מטען חורג שראוי להיפטר ממנו. כאילו זו איזו החלטה הזויה לעידוד בטלנות. אני רואה ב"בנק הימים" אחד הדברים היפים שאורטל יצרה, המעיד על צורת החשיבה היצירתית ולעתים פורצת הדרך המאפיינת אותנו לכל אורך השנים.

ההחלטה על "בנק הימים" התקבלה בתהליך אסטרטגי מקיף, שעסק בכל תחומי החיים, שהובלתי בשנים 1996-1999, בקדנציה השניה שלי כמזכיר. הביטוי "בנק ימים" הוא כינוי בסלנג האורטלי שניתן בדיעבד. כאשר קיבלנו את ההחלטה, ההגדרה הייתה "ימי שבתון", שלטעמי קולעת הרבה יותר למהות.

הרעיון שבבסיס ימי השבתון, הוא הרעיון של שנת השבתון למורים ואפילו של שנת השמיטה המקראית. הרעיון שכל עובד זכאי לשבתון, שבו הוא יכול למלא את המצברים ולהקדיש מזמנו לדברים חשובים שאין הוא יכול להגיע אליהם בשנות עבודתו. הוא יכול להשתמש לצורך חופשת לידה ארוכה, לימודים על חשבונו, טיול גדול לחו"ל שעליו הוא חולם ועוד. את השבתון הוא צובר לאורך השנים – עשרה ימים בכל שנה שבה הוא עובד באופן מלא, תוך עמידה בכל חובות העבודה והתורנויות.

הצד השני של המטבע, היה ויתור על הטבות שונות שהיו קיימות עד אז, כמו ימי חברה, עזרת הורים, יום חופש חודשי נוסף למי שגרים בדרום, נסיעה לביקור הורים בחו"ל ועוד. כמו כן, ביטלנו את ועדת חברים, שעסקה בבקשות הרבות של חברים לימי חברה, עזרת הורים וכו'.

וגם אם היום, בתוך המכלול של מודל הביטחון הכלכלי, אנו מוותרים על ימי השבתון, תוך שמירה לפחות על מרכיב הערבות ההדדית שלהם במסגרת יער"ה, אל נשליך אבנים על עברנו ואל נבוז לדברים יפים ופורצי דרך, שהגינו בעבר ויישמנו אותם לאורך שנים.

יש לציין, שעל ימי שבתון החלטנו כחלק מפרק של החלטות בתחום העבודה והפרנסה; החלטות שחיזקו מאוד את מקום העבודה והפרנסה בחיינו. ויחד עם זה, ראינו לנכון לאפשר את צבירת השבתון, בדיוק כפי שהחלטנו אז על חופשת לידה בת ארבעה חודשים, שעה שחופשת הלידה מטעם המדינה הייתה רק 12 שבועות. רק ב-2017 המדינה האריכה את החופשה ל-15 שבועות, הרבה פחות ממה שהחלטנו עוד במילניום הקודם.

אני גאה בדברים היפים והייחודיים שאורטל יצרה לאורך השנים, ומקווה ומאמין שזה יהיה הקו שלנו גם הלאה.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

המנוע המשימתי של המסע הסוער

צור מוקי, מסע סוער הקיבוץ 1954-1932, הוצאת הקיבוץ המאוחד ויד טבנקין, 2021

את מדף הספרים המוקי צורי שלי, חנכתי לפני ארבעים שנה בספר "כאן על פני אדמה", שמוקי ערך יחד עם תאיר זבולון וחנינא פורת. לפני כ-15 שנה שלחתי אותו לכריכיה, כי הוא כבר היה מרופט לגמרי. זה לא רק כיוון שקראתי את הספר לראשונה בטירונות, אלא גם כיוון ששבתי וחזרתי ושבתי וחזרתי אליו כמדריך, כמרצה וככותב. זה ספר שבאמצעות קטעי מקורות קצרים תיאר את הקיבוץ מראשיתו עד ראשית שנות השלושים, כשהמקורות הציגו את הקיבוץ מבפנים, מתוך החיים עצמם בתחומים השונים, לצד הסברים והרחבות של העורכים. הספר ממש הכניס אותי אל תוך הקיבוץ של שנות העשרים, הזדהיתי מאוד עם החלוצים, וראיתי את חבריי ואותי כממשיכיהם.

מאז הלך מדף הספרים המוקי צורי שלי ותפח. אני אוהב מאוד את דרכו של מוקי כהיסטוריון. בכנסים וימי עיון הוא בולט בתוך "מר" בין הדוקטורים והפרופסורים, אך בעיניי הוא יודע לספר את הסיפור ההיסטורי טוב מהם, בשל יכולתו לספר על החיים עצמם מתוך העדויות של האנשים מבפנים, שאת חלקם הספיק לראיין בערוב ימיהם, וזאת, בלי לוותר על התמונה הכוללת ועל הפרשנות שלו כהיסטוריון וסופר. לא כל ספריו של מוקי הם באותה רמה; יש בהם טובים יותר או פחות, אך כאשר נשאלתי במשאל של עיתון "הקיבוץ" (עליו השלום) מה הספר על הקיבוץ האהוב עליי, לא ציינתי שם של ספר אחד, אלא ציינתי את מכלול יצירתו של מוקי.

ועכשיו, ארבעים שנה לאחר צאת "כאן על פני אדמה", הוציא מוקי צור את ספר ההמשך, במתכונת דומה, שנקרא "מסע סוער" והוא עוסק בקיבוץ בשנים 1932-1954. ושוב, הוא מציג את התמונה הכוללת, אך בונה אותה מתוך הסיפורים הקטנים, הן של אנשים מן השורה והן של אנשים מן ההנהגה. הספר הוא במתכונת אלבומית, עמוס בתמונות רבות, בכל עמוד, המעניקים לו חיוּת. התמונות מספרות את הסיפור לא פחות מן המילים.

למה עד 1954? טבעי היה שהספר יהיה עד 1948, שנת הקמת המדינה. מוקי מסביר זאת: "אמנם מדינת ישראל קמה ב-1948 אך זוהי קביעה שמתעלמת מן העובדה שב-1948 החברה הישראלית איננה עדיין אפילו הגרעין לחברה הישראלית שתקום. אין היא אלא כחמישה אחוז של העם היהודי, אין המדינה כוללת את כלל הקהילות היהודיות שעלייתן אחרי קום המדינה ייסדה את הגרעין לחברה הישראלית שתקום. ההיסטוריוגרפיה הציונית לא קבעה את תחנותיה לפי אירועים פוליטיים או צבאיים. היא לא קבעה את תודעתה ההיסטורית על פי הפוגרומים או המלחמה אלא על פי גלי העליה ארצה. הקביעה שב-1948 קמה המדינה אמנם נכונה מבחינה פוליטית, אך לא לגמרי מבחינת תולדות החברה הישראלית. במהלך הקמת המדינה ומלחמת העצמאות הייתה קביעה מהפכנית לא מדעת שביקשה לשנות את תפיסת ההיסטוריה של היישוב היהודי בארץ. היא קבעה את המעבר מתקופה לתקופה על פי המלחמות ולא על פי העליות".

יש היגיון רב בבחירה הזאת. אני מתחבר לרעיון של התודעה ההיסטורית על פי גלי העליה. אולם גם אם הרעיון נכון, בספר עצמו הוא מוחמץ. למעשה, המתכונת המאפיינת את הספר, כמו את קודמו, מסתיים בתש"ח, וההמשך אינו אלא מסה של מוקי צור. מסה מעניינת ומחכימה, אך מחמיצה את המתכונת של הסיפור באמצעות מקורות, קטעי יומן, קטעי מאמרים, קטעים מעלוני הקיבוצים וממכתבים של חברים, שהיא לוז הספר.

דווקא העובדה שהספר מסופר דרך החיים עצמם של החברים בקיבוץ, מעצימה את העובדה שמהות החיים בקיבוץ הייתה המשימתיות הציונית. ואכן, האירועים שבהם מיטלטל המסע הסוער של הספר הם חומה ומגדל, מלחמת העולם השניה וההיערכות לפלישה מסוריה ולבנון שבשלטון ממשלת וישי הפרו-נאצית ועוד יותר מכן – מכיבוש הארץ בידי הכוחות הגרמניים בפיקודו של רומל, שנעו באפריקה לכיוון א"י, ההתנדבות לצבא הבריטי, הפלמ"ח, ההעפלה, צל השואה, פרק על הצנחנים מן היישוב שצנחו באירופה, העקורים היהודים אחרי השואה ומלחמת השחרור. ולצדם – האירוע הטראומטי של הפילוג בקיבוץ המאוחד והפילוגים הקטנים יותר בתנועות הקיבוציות האחרות, בשנותיה הראשונות של המדינה.

התקופה המתוארת בספר היא תקופת השיא של התנועה הקיבוצית, כיוון שזו תקופת השיא של המשימתיות הציונית שלה. לאחר קום המדינה, חל תהליך של ירידה מתמדת במתח המשימתי ושל התברגנות הקיבוץ, ועמו – ירידה במעמדו של הקיבוץ בעיני הסביבה ובעיני חבריו.

האם עצם הקמת המדינה הפחיתה את הצורך בקיבוץ כגוף הנושא את עמו עלי שכם? או שהייתה זו עייפות החומר של חברי הקיבוצים, שרצו ב"נורמליזציה" של חייהם? כך או כך, הספר ממחיש עד כמה המנוע של הקיבוץ היה המחויבות המשימתית האקטיביסטית שלו ושל חבריו, ולכן – מבט רטרוספקטיבי על השנים שלאחר התקופה המסוקרת בספר, ימי התרופפות המתח המשימתי היא תקופה של החמצה. 

* "זמן קיבוץ"

באורטל הבנויה

מדרשת קשת-יהונתן הוציאה הגדה לפסח גולנית. לצד הטקסטים של ההגדה – טקסטים של כותבים מן הגולן וצילומים של צלמי הגולן.

כשקיבלתי פניה, מעורכת ההגדה אפרת בדיחי, לכתוב להגדה, חשבתי תחילה לכתוב מדרש על אחד הטקסטים מתוכה, אך נמלכתי בדעתי וחשבתי שאין מתאים יותר מלספר את סיפור הסדר המיתולוגי של אורטל בירושלים, בתקופת המאבק על הגולן, לפני 29 שנים.

****

מכל סדרי הפסח שחוויתי, אחד אני נוצר בלבי כאחד מרגעי השיא של חיי. היה זה סדר הפסח שערך קיבוץ אורטל בגן הוורדים בירושלים, מול הכנסת ומשרד ראש הממשלה, ערב פסח תשנ"ג (1993), בעיצומו של המאבק נגד הנסיגה.

עוד רבות יסופר על מאבקם של תושבי הגולן; על כושר העמידה שגילינו בעשור של מאבק, שהסתיים בניצחוננו. מקומה של אורטל במאבק הזה היה ייחודי. לצד השתתפותנו במאבק של ועד יישובי הגולן, ביצענו פעולות ייחודיות של אורטל.

הסדר בירושלים היה גולת הכותרת של המאבק האורטלי. היה בו שילוב של אמירה ברורה – התנגדות לנסיגה, עם הצגת היופי שבהוויית החיים שאורטל מבטאת: היחד, השותפות, התרבות הקיבוצית. היתה זו מעין התרסה – המנגינה הזו היא תמצית הציונות, ואת המנגינה הזאת אסור להפסיק; אי אפשר להפסיק.

המבצע אורגן באופן מופתי, הן מבחינת הלוגיסטיקה והן מבחינת התוכן: ההגדה הקיבוצית, חבורת הזמר, התפאורה היפה, כתובת הענק ועליה ציטוט מספר עמוס, המופיע בהגדה הקיבוצית – "ולא ינתשו עוד מעל אדמתם".

היה זה סדר פסח כהלכתנו. לשירי הסדר הוספנו שיר אחד – "כינרת" ("שם הרי גולן"). ראינו בו ביטוי לתחושתנו ולמאוויינו. הוא מבטא את הוויית החלוציות של ראשית ההתיישבות הציונית בעמק הירדן. אמירתנו כקיבוץ, היתה שאנו נאמנים לדרך, ממשיכים בה, ומחויבים אליה גם אם תש כוחם של מנהיגי תנועתנו, הם כשלו וסטו ממנה. אני זוכר היטב את ההתרגשות הרבה כששרנו את השיר ואת המשמעות המיוחדת למילים "האוכל לבגוד בך, האוכל לשכוח חסד נעורים?".

סדר פסח מסתיים בהכרזה "בשנה הבאה בירושלים הבנויה". אנו, מירושלים, הכרזנו "לשנים הבאות באורטל הבנויה".

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

שליחוֹת הבשורה שלנו

בשנים 1949-1956 כיהנה גולדה מאיר כשרת העבודה (עד מינויה לשרת החוץ). היא הייתה שרת עבודה דומיננטית, נמרצת ומצוינת, והיא אחראית להישגים היסטוריים. היא ניצחה בהצלחה רבה על קליטת העליה הגדולה בראשית שנות המדינה, ששילשה את אוכלוסייתה, והבטיחה קורת גג ועבודה לכולם. היא חוקקה שורה ארוכה של חוקים חברתיים, שהם התשתית החוקית של מדינת הרווחה הישראלית. היא הקימה את הביטוח הלאומי. והיא הקימה גם את מעונות היום.

גולדה חתרה לקדם את מעמד האישה באמצעות עידוד נשים בכלל, ואימהות בפרט, לצאת לעבודה. על מנת לאפשר זאת, היא הקימה את מעונות היום לילדי עובדים. הקמת המעונות הייתה צעד מהפכני ומתקדם לזמנו, אולם מאז חלפו 70 שנה, העולם השתנה, מעמד האישה עבר מהפכה ויציאה לעבודה היא לחם חוקן של מרבית הנשים ונורמה כמעט מובנת מאליה בחברה הישראלית. מה שלא השתנה, הוא כפיפות מעונות היום למשרד העבודה.

לאורך השנים משרד העבודה פשט צורה ולבש צורה, השתלב במשרדים אחרים שהתחלפו מעת לעת. בשנות ה-70 אוחדו משרד העבודה ומשרד הסעד וקם משרד העבודה והרווחה. לימים משרד העבודה התפצל ממשרד הרווחה ונדד למשרד התמ"ת – תעשיה, מסחר ותעסוקה. היום המשרד הזה נושא את השם משרד הכלכלה. מה שנשאר בתוכו לאורך השנים ועם כל הטלטלות והשינויים, הוא האחריות על מעונות היום.

מעונות היום הוקמו, למעשה, כבייביסיטר. עצם היותו חלק ממשרד העבודה, על גלגוליו השונים, שידר את מסר הבייביסיטר. הכפיפות של מעונות היום לאחריות משרד זה, היה שריד אנכרוניסטי של מציאות שחלפה מן העולם. תחת אחריות משרד העבודה תחום מעונות היום היה פרוץ; לא היה פיקוח ראוי לשמו, לא היו תנאי סף להעסקה, והמעונות עלו לכותרות סביב פרשיות של הזנחה ואלימות שטלטלו את החברה הישראלית.

הייעוד של משרד העבודה הוא טיפול בתחום העבודה, לא חינוך. לנושא החינוך יש משרד חינוך – זה ייעודו, זאת אחריותו, זה מקצועם של אנשיו. הילדים מגיל לידה עד שלוש זקוקים לחינוך, לא לבייביסיטר. מחקרים רבים מצביעים על הגיל הזה כגיל המכונן והמעצב את דמותו של הילד, דמותו של האדם. כבר לפני עשרות שנים ראוי היה להעביר את מעונות היום לאחריות משרד החינוך. הממשלה הנוכחית קיבלה סוף סוף את ההחלטה. מעונות היום עברו לאחריות משרד החינוך.

בעצם העברת הנושא לתחום האחריות של משרד החינוך, מדגישה המדינה שאין המדובר בבייביסיטר לילדים כדי שהוריהם יעבדו, אלא באחריות המדינה

לחינוך ילדיה. כמובן שעצם העברת התחום לאחריות משרד החינוך אינו המענה, אלא צעד אדמיניסטרטיבי. אולם זה הצעד הראשון ותנאי הכרחי לרפורמה משמעותית בהתייחסות המדינה לגיל הרך וליצירת רצף פדגוגי מן הלידה ועד הגיוס.

****

אילו התבקשתי להשיא עצה אחת לשרת החינוך, מה לעשות כדי לתת לילדי המעונות את המענה המיטבי, הייתי מציע לה ללכת אל החינוך הקיבוצי בגיל הרך, ללמוד אותו, ולהעתיק אותו לכל מערכת החינוך בארץ. נכון, העלות המושקעת בחינוך הגיל הרך בקיבוץ, ביחס בין מספר המחנכות למספר הילדים, באיכות המחנכות והכשרתן, במספר השעות והימים שבהם המערכת פועלת היא אדירה, ותקציב החינוך לא יעמוד בה. זהו ביטוי למקומו המרכזי של החינוך בסדר העדיפויות הקיבוצי. מן הראוי שגם המדינה תשנה בהתאם את סדר העדיפויות שלה ותפנה לחינוך משאבים רבים הרבה יותר. אך מדובר גם בשיטות החינוכיות, ביחס לכל ילד, במקומו של החינוך לאהבת הארץ, לאהבת הטבע ולאהבת הטיול, במקומם של חגי ישראל, בחינוך לעמלנות ששיאו – מגרש הגרוטאות, בחיבור לקהילה.

החינוך הקיבוצי בגיל הרך מושך משפחות עירוניות לשלוח את ילדיהן להתחנך בקיבוץ הקרוב למקום מגוריהם. לנו, הקיבוצים, זו מתנה נפלאה. אולם צריך לזכור שרק משפחות שידן משגת יכולות לאפשר זאת לעצמן. וכאשר החזקים בחברה מוצאים פתרון אישי מחוץ לקהילתם, הם פוגעים בקהילתם. הפתרון לכך הוא הטרנד הנפוץ לאחרונה, של הקמת "גנים קיבוציים" בערים. בדרך כלל מדובר בגנים פרטיים, המופעלים בידי עוזבות קיבוץ או מי שעבדו כשכירות בחינוך הקיבוצי. אך גם בתוך הקהילה העירונית, הגן הקיבוצי יקר ואליטיסטי.

במחקר שערכתי במגדל העמק, נחשפתי לפתרון לבעיות הללו – הקמת גן עירוני, של העיריה, ברוח החינוך הקיבוצי. סיפרה לי מנהלת אגף החינוך: "הקמנו פורמט של חינוך בגיל הרך שקראנו לו 'קיבוצי' ואנו מוסיפים שעות. פותחים ב-7:00 סוגרים ב-17:00, עובדים גם בחופשות. התכנית פועלת בעלות של משק סגור ללא מטרת רווח. העלות היא תוספת השעות לסייעת ולגן, ההעשרה שניתנת לילד והמזון. לא למטרת רווח. בחצי מחיר מהקיבוצים, אנו נותנים שירות זהה לתושב ללא מטרת רווח. ההיענות של התושבים מראה על שביעות הרצון". לא בכדי, זכתה מגדל העמק בפרס החינוך. זה המודל שעל משרד החינוך לאמץ כמודל לאומי. וכדי להצליח בו, עליו לגייס לשורותיו אנשי חינוך מצוינים מן התנועה הקיבוצית, שיובילו בהצלחה את המהלך הגדול של נטילת אחריות משרד החינוך על הגיל הרך, לא רק כשינוי אחריות אדמיניסטרטיבי, אלא כקפיצת מדרגה רבתי מבחינה חינוכית.

****

רותם ג' ואנה נבחרו לתפקיד מפקחות על מעונות היום במשרד החינוך. התפקיד הזה הוא הרבה יותר מתפקיד פיקוח רגיל, אלא פיקוח על עיצובו מחדש של החינוך לגיל הרך במדינת ישראל. קשה להגזים בחשיבות התפקיד והשליחות שלהן.

אנו גאים בכל חבר שמתקדם בקריירה שלו ומפרגנים לו, אך כאן מדובר בהרבה יותר. אני משוכנע שרותם ואנה מביאות אתן ניסיון רב בחינוך הקיבוצי, ואותו הן תנחלנה ככל שיתאפשר להן, במערכת החינוך הישראלית. בכך, הן שליחות של הרוח הקיבוצית ושל הבשורה האורטלית.

בהצלחה!

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

הקיבוצניק הנרגן – קווים לדמותו

את הרשימה הזאת פרסמתי במידף, עלון קיבוץ אורטל, ובהקשר האורטלי. אבל הדברים מתאימים לכל קיבוץ ולכל יישוב כפרי, כי אין יישוב כזה שאין בתוכו קהילת טרוניה:

* מי שמקטר בצעירותו שדופקים את הצעירים, יקטר בבגרותו שדופקים את הוותיקים.

* מי שמלין על הרעש של הילדים בחדר האוכל – הילדים שלו כבר גדולים ועוד אין לו נכדים.

* מי שטוען שבאורטל של היום הכל חרא אבל לפני עשרים שנה הכל היה דבש – אמר בדיוק אותו הדבר לפני עשרים שנה.

* נקלט המקטר שאורטל לא יודעת להתייחס לנקלטים – כשיהיה חבר הוא יתנגד לקליטה.

* אנשים אוהבים להיעלב – הם מרגישים שזה נותן להם כוח (אפרים קישון).

* זכות היסוד הבסיסית ביותר של חבר קיבוץ היא הזכות להרגיש דפוק.

* ברוב המקרים קיים יחס הפוך בין הנכונות של חבר לפעול ולתרום לבין הבחירה שלו להיות ממורמר (יש גם מקרים נדירים של חברים פעילים וממורמרים, אך לכך המדע עוד לא סיפק הסבר).

* מי שטוען שלמזכיר יש משהו אישי נגדו, טען אותו הדבר על המזכיר הקודם ויאמר זאת גם על המזכיר הבא.

* מי שנדפק פעם אחת, כבר לא יכול להיגמל יותר (מאיר אריאל).

* מי שעינו צרה ב-A – חזקה עליו שעינו תהיה צרה גם ב-B.

* במקרים רבים – האנשים הזריזים ביותר להיעלב, הם גם המהירים ביותר להעליב. ואם נדרש ללכת לצדם על בהונות, שמא ייעלבו חלילה, ביחסם לאחרים – הם נוהגים כפיל בחנות חרסינה.

בכיה לדורות

כאשר ניהלתי את מרכז "יובלים" – מרכז פלורליסטי לתרבות וזהות יהודית במכללה האקדמית תל-חי, שהיה זרוע קהילתית של המכללה, ערכתי אחת לשנה את "כנס יובלים"; כנס אקדמי שיוחד לנושא מסוים, כמו צדק חברתי ביהדות, מסורתיות ועוד. ב-2012, לפני עשר שנים בדיוק, הוקדש הכנס לנושא: יהדות וקיבוץ – הילכו שניהם יחדיו? עם המרצים בכנס נמנה הסופר אמנון שמוש (1929-2022), ממייסדי מעיין ברוך וחבר בו עד יומו האחרון, שהלך החודש לעולמו.

אמנון שמוש, שעלה בנעוריו מחלב שבסוריה, הוא מהבולטים שביוצרים העבריים יוצאי ארצות ערב, שהציגו את המורשת המפוארת של יהדות המזרח, למשל ברומן המצליח "מישל עזרא ספרא ובניו" שעובד לסדרת טלוויזיה פופולרית.

בהרצאתו בכנס, סיפר אמנון שמוש שבראשית שנות החמישים הוא יצא לשליחות תנועתית במרוקו – להדריך בתנועת "החלוץ" ולעודד עליה לישראל.

לתדהמתו, הוא מצא שבחוות ההכשרה יש ענף של גידול חזירים. ולקראת סדר פסח, התברר לו שלשולחן הסדר יוגשו מצה ולחם. כשמחה על כך, נאמר לו שהחווה נועדה להכשיר את הנוער לחיים האמתיים בקיבוץ בישראל, וכיוון שחדרי האוכל בקיבוצים אינם כשרים, גם חדר האוכל בחווה אינו צריך להיות כשר.

הגיע ליל הסדר. הנוער נדהם לראות לחם על שולחן הסדר, נטש את המקום במחאה והחל להפגין. אחד מבני הנוער שלף סכין לעברו של אמנון שמוש. לאחר זמן, הוא נפגש עם הנער הזה, ואמר לו: "איני כועס עליך. אני כועס עליי. אני כועס עלינו".

אמנון שמוש סיפר את הווידוי הכואב הזה ואמר, שהגישה שבאה לידי ביטוי בהגשת הלחם בפסח, ביטאה חוסר אנושיות, אטימות ויותר משהייתה זו הפרה של מצווֹת הכשרות, הייתה זו הפרה של המצוות שבין אדם לחברו, שבהן הקיבוץ מתהדר.

שמוש טען, שההחמצה הגדולה ביותר בהיסטוריה של התנועה הקיבוצית, הייתה הכישלון בקליטת העליה הגדולה מארצות המזרח בשנות החמישים. לטענתו, קליטה כזו הייתה מביאה מזור לכאב הפילוג, שקרע את התנועה הקיבוצית. הוא משוכנע, שהיה פוטנציאל אדיר לקליטה כזו, אך היא חייבה יחס אחר למסורת. רוב יהודי המזרח, אמר שמוש, לא היו באותה תקופה דתיים, אך הם היו מסורתיים – שומרי מסורת או לפחות אוהבי מסורת. הם לא יכלו בשום אופן לשלוח את הילדים שלהם לבתי ילדים, שבהם הגישו גבינה ונקניק לארוחת הערב ולא יכלו לחיות במקום שבו מגישים טריפה בחדר האוכל. על הקיבוץ היה לגלות רגישות ואמפתיה ולהכשיר את חדרי האוכל שלו. כיוון שלא עשה כן, החמיץ את יהדות המזרח. זאת בכיה לדורות.

אני מזהה עם דבריו של אמנון שמוש בכל לבי. היום חדרי אוכל בקיבוצים רבים, ובהם קיבוצי, אורטל, הם כשרים. הסיבה לכך היא עסקית-תיירותית; היכולת לארח קבוצות ואורחים לארוחות בחדרי האוכל. אני תומך מאוד במגמה זו, ולא רק מהסבות הכלכליות, שהן כשלעצמן חשובות מאוד, אלא גם מסיבות עקרוניות. אני סבור שהמרחב הציבורי המשותף בקיבוץ, צריך להיות כשר. הוא צריך להיות נוח לכל החברים, לכל בני משפחותיהם, לכל אורחיהם ולכל יהודי המתארח בקיבוץ. והנה, מה שאנו מוכנים לעשות היום למען רווח עסקי, לא עשינו אז, כדי לקלוט עליה מבורכת ולהיות שותפים מובילים במהלך הציוני הגדול לאחר קום המדינה, ולא להידחק לשולי העשיה ולכן גם לשולי ההוויה.

החמצת העליה הגדולה מארצות ערב היא אכן בכיה לדורות, כפי שהיטיב להגדירה שמוש. גם את העליה הגדולה מחבר המדינות בשנות ה-90 החמצנו. מפעל "בית ראשון במולדת", שסיפק לעולים קורת גג, אולפן לעברית ותעסוקה בשנתם הראשונה בארץ היה הצלחה גדולה, אך מעט מאוד עולים בחרו להישאר בקיבוץ. ספק אם התנועה עשתה חשבון נפש, ותחקרה את הכישלון – מדוע העולים שעברו בקיבוצים, לא בחרו להשתקע בהם.

אני מקווה מאוד שבגל העליה הקרב ובא מאוקראינה ורוסיה, ואני נמנה עם האופטימיסטים המאמינים שיהיה זה גל של מאות אלפי יהודים – נצליח יותר. על כל מערכות המדינה למתוח את עצמם עד קצה יכולתם כדי להצליח במשימה הציונית הגדולה הזו, וכך גם אנחנו, התנועה הקיבוצית. הדבר יחייב אותנו לגמישות; לא לצפות רק מהעולים להסתגל אלינו, אלא לסגל גם את עצמנו אליהם ולצרכיהם.

יהי זכרו של אמנון שמוש ברוך!

* "זמן קיבוץ"