בין בית מול הים לבית על ההר

תמה חלפין, בת קיבוץ נירים, היא אנתרופולוגית שמלמדת בסמינר הקיבוצים, ועוסקת במחקריה בסוגיות של החברה הישראלית ושל הקיבוץ. ספרה הראשון – "היה רע לתפארת: הלינה המשותפת – פוליטיקה וזיכרון".

ספרה השני, "בית מול הים", הוא אתנוגרפיה על קיבוץ, ששמו הבדוי הוא "גחלת", פרי מחקר שדה, שבו היא ומשפחתה חיו במשך שנתיים (2006-2008) בקיבוץ; היא למדה אותו, התערתה בתוכו, השתתפה בישיבות ובצוותים ואפילו עבדה חלקית ב"קומונה", כלומר מחסן הבגדים (כבר רמז ראשון שמדובר בקיבוץ של "השומר הצעיר"). אם תבטיחו לא לספר לאף אחד אגלה שכבר בעמוד הראשון של הספר, או לכל היותר בשני, ידעתי שמדובר בקיבוץ זיקים, שבנגב המערבי (אני לא חסיד של הביטוי "עוטף עזה").

הספר בהיר ורהוט ולא כתוב בג'יבריש אקדמי משמים, אלא הוא שווה לכל נפש. וגם אם יש בו הבהרת מונחי יסוד שינחו את הקריאה של מי שאינו מכיר קיבוץ, אני חושב שהוא ירתק בעיקר קיבוצניקים, כי הוא מהווה מראה לכל קיבוצניק, שבכל עמוד יעמת בין המידע על "גחלת" לקיבוצו.

כך גם אני קראתי את הספר. אפשר לומר שקראתי אותו כקורא חיצוני ובעת ובעונה אחת תרגמתי אותו לאורטלית. יש הרבה נקודות דמיון בין זיקים לאורטל, ובעיקר העובדה שמדובר בקיבוץ שיתופי שיש בו הרחבה קהילתית והוא נמצא בצומת הכרעות על אורחות חיים.

במובנים רבים הוא שונה מאורטל. למשל, רמת ההתערבות של הכלל בחיי הפרט, כולל בתחומי רווחה וחינוך דיסקרטיים, הדהימה אותי. האתיקה האורטלית בתחומים אלה, מאז ומתמיד, הייתה לאין ערוך טובה יותר.

הבדל נוסף, הוא שבניגוד מוחלט לתוצאות הסקר שנערך אצלנו – שם מי שדוחפים להפרטה הם הצעירים בעוד המתנגדים לה הם הוותיקים. יכולתי אף לדמות שגם שם באחת האספות התנשא אחד הוותיקים על הצעירים בסגנון "כשתגדלו תבינו", רק מן הכיוון ההפוך. כשקראתי, חשבתי גם על דבריו של נקש באסיפה, בהם ציטט את ד"ר עמיר הלמן, שהקיבוץ הוא מקום טוב לצעירים, אך מקום לא טוב לזקנים. אני דווקא מכיר קלישאה האומרת שהקיבוץ הוא גן עדן לילדים ולזקנים אך לא מקום טוב למי שבאמצע (הקלישאה משתמשת בביטוי הרבה יותר בוטה לגבי מה שבאמצע). אני דווקא מאמין שהקיבוץ, ובוודאי אורטל, עשוי להיות גן עדן לכל, מן העריסה עד הקבר, ובלבד שמדובר במי שמאמינים בדרך החיים הזאת ורוצים להגשימהּ. או כפי שאמר אחד המרואיינים בספר, משפט כמעט זהה לדברים שאמר לי השבוע חבר אורטל: "בלי קיבוצניקים בלתי אפשרי להמשיך ולעשות קיבוץ" (ע' 244).

****

ספרה של תמה חלפין "בית מול הים – חיי יומיום בקיבוץ של ראשית שנות האלפיים", זוכה פרס קרן גולדברג לכתב יד עיוני מקורי מצטיין, בהוצאת "למדא-עיון", הוצאת הספרים של האוניברסיטה הפתוחה, מחולק לחמישה פרקים ובהם פרקי משנה רבים. הפרקים הם: הקיבוץ כמשפחה והמשפחה בקיבוץ, כלכלה וחברה בקיבוץ, בין גופו של אדם לגופו של עניין: אוטופיה ותקנונים, יומיום חג וריטואלים של יומיום: הסובייקט הקיבוצי.

הוא עוסק במגוון רחב של תחומים; הקיבוץ כבית, המעמדות בקיבוץ (חברים, תושבים, בנים תושבים וכו'), הקליטה, התרבות והחג, חיי היומיום, בעלי התפקידים והמנהיגות, הכלכלה, המחלוקות על אורחות החיים, השינויים וכד'. דומני שהחוקרת היטיבה להבין את השפה והדקויות, מן הסתם בהיותה בת קיבוץ, ולקלוט היטב הן את התמונה הגדולה והן את הפרטים המרכיבים אותה. היא הקפידה לא להיות שיפוטית והצליחה בכך כמעט לחלוטין. או כפי שהיא כתבה באחרית הדבר: "כמו כל חוקר בכל מחקר, אנשים מנסים לגשש אם אני בעד או נגד, האם אני חושבת שקיבוץ זה רע או טוב, האם הצליח או נכשל, האם יש לו עתיד או שמא הוא בסכנת הכחדה. איני יודעת, איני יכולה ואיני רוצה לשפוט. ניסיתי לכתוב מחקר זה מכורסתו של האנתרופולוג ולא מכס המשפט, משמע ליטול מקטע קטן של אנושות ולשים אותו תחת זכוכית מגדלת. וכשמסתכלים על מקטע אנושי, כל מקטע אנושי, ברזולוציות גבוהות רואים כמה הוא עלוב וכמה הוא מפואר, כמה קטנים וקטנוניים הם בני אדם וכמה גדלות נפש יש בהם. בזאת לא שונה הקיבוץ משום מקום אחר, אך בכל מקום יש צורות שונות הן לעליבות והן להדר" (ע' 252).

היא דיברה על הקושי להיות בעל תפקיד בקיבוץ בעיקר משני טעמים. האחד הוא האופי האנרכי של הקיבוץ כחברה ללא משטרה וללא אכיפה מצד אחד, כאשר מצד שני הוא מלא בחוקים ותקנונים ובעלי התפקידים מחויבים להבטיח שהקיבוץ יפעל על פיהם ללא יכולת אכיפה. השני הוא "העודפות החברתית", מושג סוציולוגי שלמדתי מקריאת הספר, כלומר העובדה שאני מנהל של עובד שאשתו היא הגננת של הילד שלי והילדה שלי היא בגן עם הילד שלו ואשתו היא מרכזת הוועדה שבה אני חבר ואבא שלי ואבא שלו עלו באותה הכשרה. בתוך הסיטואציה הזאת נדרש בעל התפקיד לנהל ולהנהיג וזה קשה; הרבה יותר קשה ומאתגר ממה שנדרש ממנהיג ומנהל במקום אחר. לכן, קיבוצים רבים מעדיפים להכניס בעלי תפקידים מבחוץ (גם זיקים פנה לדרך הזו, אך אחרי התקופה הנסקרת בספר). אולם כידוע לכם, בעיניי זה מהלך שמסרס את הקיבוץ. איני מתכחש לגודל האתגר, אך אני מאמין שהעמידה בו היא העוצמה של הקיבוץ.

****

חלק מרכזי בספר עוסק בתהליכי השינוי. באותן שנים ביצע הקיבוץ תהליך של הפרטות שירותים ציבוריים שאנחנו ביצענו עשור ושני עשורים קודם לכן. למשל, הפרטת הרכב שעברה ברוב גדול, אך המחלוקות והוויכוחים דומים לאלה שהיו אצלנו, ודווקא הפרטת ה"קומונה" – מחסן הבגדים, שנדחתה, למרות שבאחד הקטעים השיפוטיים היחידים בספר מתואר איזו מדמנת בטלה יש שם; דבר שאצלנו לא יכול היה להתקיים. לעומת זאת, בשנים שקדמו למחקר השדה, הוחלט שם על הכנסת מרכיבי תרומה לתמורה, לא במתכונת המודל השילובי שלנו, אלא תשלום על שעות נוספות ותורנויות (וגם תופעה מכוערת של סחר בתורנויות) וקנסות על אי עמידה בחובת העבודה. רעיון של פתיחת דיון על הפרטת הקיבוץ הובא לסקר ורוב גדול התנגד לו. (עם זאת, עשר שנים אחרי מחקר השדה, אך עוד לפני שהספר יצא, גובשה הצעה להפרטה שזכתה לרוב, אך לא ל-2/3 הנדרשים על פי התקנון).

****

בפרק "חברה וכלכלה בקיבוץ", בע' 135, מופיע מאמר שפורסם בעלון הקיבוץ מאת נוחי זמר (כל השמות בדויים) אחד ממתנגדי השינוי, ובין השאר מופיעה בו הפסקה הבאה: "לדוגמה: המושג 'שוויון ערך העבודה'. מרבית שנותיי ב'שומר הצעיר' למדתי שכוונת המושג הנ"ל היא שכל עבודה שווה ואין עבודה המביישת את בעליה. והנה בעלון האחרון, בכתבה המצוטטת של אורי הייטנר (שהביא לדפוס אמנון) כותב הוא כי שוויון ערך העבודה משמע, על החבר לדעת מהו שכר עבודתו ולכן עליו לקבל כל חודש תלוש שכר (גם בקיבוץ שיתופי – דבר המחבר)". ובהמשך הוא תוקף את העמדה שלי. 

לכאורה, מוזר שמי שהביא לפרסום בעלון זיקים מאמר פרי עטי הוא דווקא מי שדוגל בשינוי ומי שיוצא נגד המאמר הוא דווקא מי שמתנגד לשינוי. אך אין זה מקרה, כיוון שכך היה גם באורטל לאורך שנים רבות. אלא שהשינויים שהבאתי לאורטל והרעיונות שעליהם כתבתי גם בעיתונות הקיבוצית, דגלו בשינויים מהותיים ומשמעותיים, אך כאלה שנועדו לשמור על הקיבוץ השיתופי, מתוך הבנה שאם הוא ידרוך במקום ולא יתאים את עצמו לשינויי הסביבה, הזמן והמקום, הוא לא ישרוד. דומני, שבזכות שינויים אלה, שנראו כפירה בעיקר, אורטל היא קיבוץ שיתופי עד היום ואני מקווה שבזכותם היא תהיה קיבוץ שיתופי גם בעתיד.

אכן, יצאתי בעבר נגד הרעיון של שוויון ערך העבודה. הטענה שלי הייתה, שאיננו צריכים לרמות את עצמנו. תרומתה של מהנדסת המפעל אינה זהה לתרומתו של המנקה במפעל. וכדי להתנהל בצורה מושכלת ואמתית, אין לטאטא זאת תחת השטיח. יש לתמחר באופן אמתי ודיפרנציאלי את העבודה, וכפי שעובד חוץ יודע מה המשכורת שהוא מכניס לקיבוץ, כך גם עובד פנים צריך לדעת זאת. וכך, יש לנהל את הענפים בעסק ובקהילה בצורה מושכלת ורציונלית. היכולת לומר לעצמנו את האמת, היא מבחן דבקותנו ברעיון. אם אנו צריכים לרמות את עצמנו כדי להיות קיבוץ, סימן שהיותנו קיבוץ מבוסס על אדני שקר. את שוויון ערך העבודה יש להמיר בשוויון ערך האדם העובד – כאשר גם המהנדסת וגם המנקה, אף שהם מכניסים שכר שונה לקיבוץ, מקבלים תקציב שוויוני, על פי גודל המשפחה והוותק.

את הרעיונות הללו היה לי קשה להעביר גם באורטל, אם כי תמיד הם התקבלו בסופו של דבר, ועברו את הרוב הנדרש על פי התקנון (שבעבר היה 75% מכלל החברים ומאמצע שנות התשעים שינינו את התקנון והורדנו אותו ל-66.6%).

אני מאמין בדרך הזאת ומקווה שנלך בה גם בתהליך האסטרטגי הנוכחי. הקיבוץ השיתופי חייב להיות בשינוי מתמיד. הקיבוץ השיתופי של 1978 לא יכול היה להיות הקיבוץ השיתופי של 1988 (אז היה תהליך השינוי הראשון), הקיבוץ השיתופי של שנת 2000 אינו הקיבוץ השיתופי של 2020 והקיבוץ השיתופי של 2030 לא יכול להיות הקיבוץ השיתופי של 2020. הסקר שהוצג השבוע באסיפה מצביע על בעיה קשה של אבדן הביטחון של החברים בעתידם הסוציאלי, במענה שהקיבוץ ייתן להם לעת זקנה או מחלה. קיבוץ שיתופי לא יוכל להתקיים לאורך זמן ללא הביטחון הזה (בין אם אי-הביטחון מוצדק אובייקטיבית ובין אם לאו), ולכן עלינו כקיבוץ שיתופי לתת את המענה הראוי לבעיה, גם תוך שינוי סדרי העדיפויות הקיימים. אני מאמין שזו הדרך הנכונה לנו.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

מנהיג המגשימים והחלוצים

ב-6 ביולי ימלאו חמישים שנים לפטירתו של יצחק טבנקין (1887-1971). יצחק טבנקין, חבר עין חרוד, היה המייסד והמנהיג ההיסטורי של תנועת הקיבוץ המאוחד במשך עשרות שנים.

שלושה מנהיגים גדולים הצמיחה העליה השניה לתנועת העבודה – דוד בן גוריון, ברל כצנלסון וטבנקין. בן גוריון היה המנהיג הפוליטי והמדיני הבכיר. ברל היה המנהיג הרוחני, הרעיוני והחינוכי. טבנקין היה מנהיג החלוצים והמגשימים.

מערכת היחסים בין השלושה הייתה מורכבת מאוד, והייתה שילוב של אהבה, הערכה, טינה ושנאה מעורבבים זה בזה. טבנקין פילג את מפא"י ועל כך נטרו לו טינה כל ימיו. אולם איש לא יכול היה לקחת ממנו העובדה שגם אם היה פוליטיקאי בינוני מינוס, הוא הצליח להניע אלפים ורבבות להגשמה חלוצית, לקום ולשנות את חייהם, לעשות מעשה, להקריב ולהשקיע את מלוא מרצם ואונם להגשמת החזון הציוני והסוציאליסטי; בעליה ובהתיישבות. הוא לא היה טריבון המונים שמחניף לקהלו או מסית אותו. הוא היה מנהיג שתובע תביעה מקסימליסטית מן היחיד, מן הקבוצה ומן התנועה, למתוח תדיר את כל כוחותיהם למען הגשמת האידיאה הגדולה; אידיאה אינסופית שתמיד תדרוש מן הפרט ומן הכלל להמשיך ולמתוח את כוחותיהם. והוא הצליח להניע אלפים להקים קיבוצים לאורך כל גבולות המדינה ולעצב את גבולותיה, והניע אלפים בגולה לצאת להכשרות של שנות עבודה קשה וגיבוש לקראת עליה לארץ, והניע רבבות לעלות לארץ, והניע המונים לקחת נשק ולהגן על המולדת ולהתנדב לפלמ"ח. הוא היה מנהיג שתבע הגשמה, והצליח.

הקיבוץ המאוחד, בהנהגתו, ראה עצמו כחלוץ ההולך לפני המחנה בהגשמת הציונות: בהתיישבות, בעליה ובקליטתה, בביטחון ובבניין חברה ומשק סוציאליסטיים בארץ ישראל. מושג האקטיביזם, מבית מדרשו של טבנקין, היה מושג מרכזי בהוויה של התנועה. טבנקין חינך את תנועתו להשקפת עולם מקסימליסטית בציונות ובסוציאליזם, ותבע מתנועתו, מכל קיבוץ בתוכה ומכל חבר בכל קיבוץ, מתיחה של היכולת במאמץ להגשים את האידיאולוגיה המקסימליסטית הזו, ולחנך לאורה את העם כולו. ההתיישבות הענפה של הקיבוץ המאוחד טרם הקמת המדינה, התחושה שבמעשה ההתיישבותי הוא מרחיב את גבולות הארץ, הפלמ"ח, ההעפלה ושאר מפעליו, העצימו את אתוס ההגשמה והעוצמה בתודעה העצמית של הקיבוץ המאוחד.

בנאום שנשא טבנקין בכנס של תנועת הנוער העובד ב-1943, הסביר טבנקין לקהלו מהי חלוציות: "החלוציות היא תורה פשוטה: הגשם בחייך את אשר אתה חושב לטוב לעם. הגשמה אישית. אתה אוהב את ארץ-ישראל – אל תאמר: 'לשנה הבאה בירושלים!', כי אם עלה! אתה אוהב עברית… – אל תדבר רק על הערך הלאומי של השפה – חיה בעברית… אתה מאמין שעתיד העולם הוא בניצחון הפרולטריון, הפועלים – אל תהיה שותף בלבד לתנועות ולמפלגות-פועלים סוציאליסטיות. קודם כל, היה אתה עצמך פועל, עבור לעבודה, הווה פרולטריון יהודי, איכרות יהודית! הגשמה אישית – זאת היא כל התורה החלוצית!".

טבנקין זלזל, לא בצדק, בדיפלומטיה ובמדינאות. הוא בז, לא בצדק, לפוליטיקה ולעסקנות. הוא לא ייחס חשיבות, לא בצדק, למנגנונים של שירות המדינה. הוא היה, במידה רבה, אנרכיסט. אך הוא העלה על ראש שמחתו, בצדק רב, את ההגשמה החלוצית, הוולונטרית. הוא טעה ביחס המזלזל שלו לציונות המדינית, אך הוא צדק בכך שהציונות המעשית, החלוצית, המגשימה, היא היסוד למימוש החזון הציוני.

טבנקין דגל בשלמות הארץ. באילו גבולות? הוא לא צייר גבולות. הוא חלם על ארץ ישראל השלמה משתי גדות הירדן, אך מי שישרטט את גבולותיה לא יהיו מדינאים ודיפלומטים במשא ומתן, וגם לא צבא שיכול לכבוש שטח אך לא להחזיק בו לאורך זמן, אלא ההתיישבות. על גבולות ארץ ישראל הוא דיבר במונחים ערטילאיים, כמו "מן הים עד המדבר". אך היא תיכון כארץ יהודית רק אם העם היהודי יעלה בהמוניו לארץ ישראל ויישב אותה. סיסמתו הייתה: "עם ישראל – רובו ככולו, בארץ ישראל – רובה ככולה, רובו ככולו חי בקומונות". וביסודות הליכוד הרעיוני של הקיבוץ המאוחד, שהתקבלו ב-1955, נאמר: "ארץ-ישראל בגבולותיה הטבעיים – היא מולדתו ההיסטורי של העם היהודי, והמרחב לעליה, להתיישבות ולהתגשמות המפעל הציוני".

במלחמת ששת הימים היה טבנקין בן 80. ההנהגה של הקיבוץ המאוחד הייתה בידי ישראל גלילי ויגאל אלון. טבנקין ישב באפעל והיה מנהיג רוחני-חינוכי, שרבים עלו אליו לרגל ושתו בצמא את דבריו, אך הוא איבד בהדרגה את השפעתו. ואז, הוא ניעור כלביא ויצא למאבק למען התיישבות יהודית ציונית מיידית ביהודה ושומרון, בגולן ובסיני, כדי להבטיח שיהיו בידי מדינת ישראל. הוא לא הצטרף רשמית לתנועה למען ארץ ישראל השלמה, כיוון שלא רצה לעשות שקר בנפשו בחתימה על מסמך היסוד האומר שארץ ישראל כלה בידינו, כאשר הבשן והגלעד עדין בידי זר. אולם בניו ותלמידיו המובהקים היו בין ראשי התנועה והוא תמך בה מאחור. עד יומו האחרון הוא לחם את מלחמת ההתיישבות בארץ ישראל השלמה; עבר מקיבוץ לקיבוץ ונשא בלהט את דבריו. הוא רצה בכל מאודו להביא את הרבבות לקום ולעשות מעשה ולהגשים בהקמת קיבוצים חדשים בשטחים המשוחררים, אך הפעם לא הצליח להניע תנועת המונים.

בליל חג השבועות תשכ"ז, חמישה ימים לאחר תום מלחמת ששת הימים, הוא נשא דברים בפני חבריו לקיבוץ עין חרוד: "יום חג לנו היום – ויום של דאגה; אבל וחג משולבים יחד… עתה נפסקו הקרבות, אך המלחמה לא תמה. עמדתנו האיתנה ועוז ניצחוננו העמיקו והגבירו את השנאה כלפינו. לכן שומה עלינו להיות חזקים יותר – ורבים יותר. עתה צריכים לעלות ולבוא לארץ בהקדם רבבות ומיליונים וליישב את הארץ. ולכן, עלינו להיות עוד יותר נכונים להפעיל את כוחנו מול סכנות האורבות לנו. אמנם, כוחנו גדל ונתחשל והאפשרויות התרבו, עלינו למתוח את כל מה שהושג! … העלאת שני מיליוני יהודים, כדי להבטיח את הישגי הקרבות ואת יציבות השלום. ככל שנקדים להכיר בכך ולפעול בכיוון זה, כן ייטב לנו ולשכנינו כאחד. בדרך זו נביא את שכנינו ואת העולם כולו לידי הכרה שהפתרון הוא לא בכניעתנו בפני הקמים עלינו להרגנו, כי אם בקיומה של מדינת ישראל בארץ ישראל בגבולות המבטיחים שלום של אמת, שלום של ממש".

חצי שנה לאחר מכן כתב טבנקין: "לא על היותנו רוב ולא על צרכי הביטחון של יהודי ארץ ישראל מושתתים כוחה וצדקתה של הגשמת הציונות. אלא, להיפך, בכוח ההכרח והצדק שבתהליך הגשמת הציונות הגענו לרוב ונמשיך להיות רוב. בכוח זה עמדנו תמיד בפני האיומים להשמידנו. בכוח זה הרחבנו ונמשיך להרחיב את תחומי ההתיישבות היהודית בא"י. זוהי האמת העולה מתוך המציאות בהתפתחותה… האמת היא – עובדת היותנו בכל תחומי ארץ ישראל שבי מולדת, נושאי שליחות תקומתו הצודקת של הנרדף בעמים… רק השלמתם של הערבים עם זכותם של היהודים לחזור לא"י במולדתם ולכונן בה את מדינתם העצמאית, היא הבסיס היחיד לשלום של אמת והיא גם התנאי היחיד, שיש בכוחו להביא את הביטחון לגבולות המדינה, במסגרת הסדר מדיני כולל של בעיות המזה"ת". ודברים אלה אקטואליים כל כך גם היום.

טבנקין תבע מתנועתו לשאת את המשא של יישוב ארץ ישראל. ביום האחרון של המלחמה הוא קרא לתנועה להקים בתוך שבוע ארבעה קיבוצים חדשים. לאחר המלחמה הוא הטיף להקים בתוך שנה מאה קיבוצים חדשים ובכל אחד מהם מאה חברים. מיותר לציין שעד היום החזון הזה רחוק מאוד מהגשמה. הלהט ההתיישבותי לא מצא היענות של המוני מגשימים, לא בקיבוצים ולא מחוצה להם, והפער בין הציפיות למימושן היה גדול. הפעם טבנקין לא הצליח להניע את ההמונים למעשה. אבל תלמידיו הקימו את ההתיישבות בגולן ובבקעת הירדן והובילו את המהלך של עיצוב גבולות המדינה.

אסיים בדברים שאמר טבנקין בנאום במועצת הקיבוץ המאוחד שהתכנסה בנובמבר 1967 בקוניטרה, הנקודה הזמנית של קיבוץ גולן, לימים מרום גולן. טבנקין ערך חשבון נפש נוקב עם התנועה, שבזבזה, לטענתו, חמישה חודשים יקרים, בכך שלא יצרה תנופת התיישבות. "חמישה חודשים מאז המלחמה, והיכן מלוא כוחו של העם הזה, היכן מלוא כוחנו? שיקום גוש עציון ו-92 החברים בקיבוץ גולן – זהו מלא כוחנו?! אני מודה על היום הזה ועל הנקודה הזאת – אם אך כולנו נזכור כי כאן נמצאים רק הראשונים, כי מנקודה אחת עלינו להגיע למאה נקודות… בא הזמן של התיישבות הרבבות, לעליית אלפי יהודים על הקרקע בשנתיים אלו. והרבבה פותחת מעשה גדול זה – מתוכנו, מתוך הקיבוצים, מתוך המושבים, הערים והמושבות, מתוך המפלגות, מתוך הפועלים, מכל היהודים. מן הקיים – למען הקיים. מעין חרוד ומגבעת ברנר ומיגור. עשרים משפחות ועוד עשרים צעירים מכל יישוב כזה. ואפילו 3 ו-4 ו-5 מיראון ומכל ישוב צעיר. ולא רק נוער. ולא רק מהקיבוץ. לא נקים רק יישובים קיבוציים. גם מאתיים לומדי תורה בחברון הם חלק מההתיישבות. קיבוץ גולן – ראשון לעוד מאה נקודות. למאה יצטרפו ויבואו ואז – להתחיל במאה השנייה, כי כאשר העין רואה – גם האוזן שומעת והלב מקשיב… יש בכוחנו להפוך מקום של מאה איש – ליישוב של אלף, ונעשה זאת אם יהיה בנו הרצון לחיות, כי הוא בכוח כושרנו החברתי וההתיישבותי, כי הוא בכוח קדושת החיים". 

הגשמת החזון הגדול הזה היא עדין אתגר לימינו ולעשורים הבאים.

* "שישי בגולן", "הזמן הירוק"

מידע הוא חוסן

ב-4 במרץ 2020 פרסמתי הודעה לציבור בשם צח"י, שנפתחה במילים: "מטה צח"י התכנס לישיבה בנושא התפשטות נגיף הקורונה. אנו פועלים על פי ההנחיות המחמירות של משרד הבריאות וממלאים בקפדנות אחרי ההוראות".

באותו יום משרד הבריאות אסר על התכנסות של מעל 5,000 איש… כלומר ההנחיות עדין לא היו ממש מחמירות.

הייתה זו ההודעה הראשונה לציבור בנושא הקורונה. ההודעה הבאה, ב-9 במרץ הייתה על הקמת מטה קורונה והרכבו. במודעה הבאה אחריה דיווחנו על ההחלטה הקשה והכואבת של מטה קורונה לבטל את חגיגת פורים באורטל. היום, כשאנו יודעים מה היו תוצאות מסיבות הפורים ברחבי הארץ אשתקד, ברור עד כמה החלטתנו הייתה אחראית ונכונה.

רבות עסקנו במהלך השנה בסוגיית אורטל בקורונה. גם אני כתבתי על כך מספר מאמרים, שהוקדשו לשאלה כיצד מקיימים קהילה ללא התקהלות. במבט לאחור אני חושב שההתנהלות של אורטל בשנה זו, בהנהגת מטה קורונה, הייתה מצוינת. הקפדנו על כל הנחיות משרד הבריאות ובמקביל השכלנו לנהל חיי קהילה – חינוך, תרבות, חד"א וכו' במקסימום האפשרי. רוח ההתנדבות של החברים והנוער בשנה זו ראויה לשבח.

במאמר זה אתייחס לתחום האחריות שלי כדובר מטה קורונה. המטרה של הנהגת קהילה בשעת חירום היא חיזוק החוסן של הקהילה. אני מאמין שמידע הוא חוסן, ולכן ככל שהציבור יקבל מידע, ככל שנצליח לפזר את ערפל אי הוודאות, המאפיין שעת חירום – כן ייטב. בכך ראיתי ואני רואה את שליחותי כדובר – במסירת מידע עדכני, אמין, בזמן אמת, לכל החברים, התושבים ובני הנוער באורטל. באין מידע אמין בזמן אמת, מחליפה אותו תרבות השמועות, ההגזמות ואי האמון במערכת. מנהיגות שמשכילה לשתף את הציבור במידע בשקיפות, זוכה באמונו ויודעת לרתום אותו.

עם הקמת מטה קורונה, ערכנו ישיבה משותפת עם ראשי המכלולים של צח"י. ראש כל מכלול הציג תכנית ראשונית להתמודדות עם המצב. התכנית שלי הייתה מכאן ועד הודעה חדשה להוציא הודעה לציבור מדי יום. וכך אכן היה עד תום הסגר הראשון. כיוון שעוד לא הייתה שגרת קורונה, היה עלינו להמציא כל יום ולעתים מספר פעמים ביום את עצמנו מחדש, בכל תחום מתחומי חיינו, בין היתר בשל ההנחיות הסותרות שקיבלנו, לעתים בהפרש של שעות ספורות. בתוך הכאוס הזה, ראיתי לנכון לייצב באמצעות המידע לציבור עוגן של יציבות. בימים הראשונים הוצף הציבור במידע מכל זרועות הקהילה. מהר מאוד הגענו להבנה שכל ההודעות צריכות לעבור דרכי, ושאם אין הודעת חירום דחופה אני מרכז את המידע להודעה אחת ביום – בשעה 20:30. עד שעה זו הסתיימה ישיבת המטה – בשבועות הראשונים נערכה ישיבה מדי יום, והפרסום היה אחרי הישיבה. ההודעות הראשונות היו ארוכות ומפורטות, וככל שנכנסנו לשגרה, כך הן הפכו שלדיות יותר.

בתום הסגר הראשון הפסקנו את ההודעה היומית, והחלפנו אותה בהודעה על פי הצורך, וכך אנו נוהגים עד היום, אך עדין יש מספר הודעות בשבוע. חלקן ממוקדות במידע מוסדי כמו מיקום וזמנים של בדיקות וחיסונים.

את ההודעות הראשונות העברנו באמצעות הקהילנט, אך חברים התלוננו על חוסר נוחות ועברנו להודעות בווטסאפ ובפייסבוק. כיוון שהזכרנו שמות מבודדים, חברים ביקשו להפסיק את הפרסום בפייסבוק, שחשוף לאנשים מחוץ לאורטל, וכיבדתי את ההחלטה.

לצד המידע, אנו משתמשים בהודעות גם כדי להעביר לציבור את המסרים של מטה קורונה – לכבד את ההנחיות, לשמור על ריחוק חברתי, לעטות מסיכות, להקפיד על היגיינה, להיבדק, להתחסן, להקפיד על הבידוד. אנו משתמשים בהודעות כדי להסביר לציבור את מדיניות המטה ואת ההחלטות השונות. 

****

מידע הוא דו-כיווני. אני משמש כצינור מהמטה לציבור ולהיפך. הרבה תגובות מגיעות אליי בעקבות ההודעות. רובן – שאלות אינפורמטיביות או שאלות הבהרה. חלקן הצעות או ביקורת, ובהן אני נוהג לשתף את המטה. והיו גם לא מעט תגובות מרגשות של תודה ופרגון – על המידע ובכלל על עבודת המטה. על כל התגובות, מכל הסוגים, אני מודה למגיבים.

לאחרונה קיבלתי תגובות של חברים שהלינו על כך שאני עושה "שטיפת מוח" בנושא החיסונים. אין זו שטיפת מוח, אלא מימוש מדיניות מטה קורונה לפעול בדרכי שכנוע והסברה כדי לעודד את הציבור להתחסן, למען בריאות המתחסנים ולמען הבריאות של כולנו וכדי לגבור על הקורונה.

****

בהודעה הראשונה דיווחנו על תושבים שחזרו מחו"ל ונכנסו לבידוד. מאז אנו מקפידים לדווח על כל בידוד וכמובן על כל אימות לקורונה.

אנו רואים חשיבות רבה בפרסום השמי. אנו קהילה, משפחה מורחבת, ועניינה של הקהילה אם מי מתוכה בבידוד או חלילה חולה. בדיוק כפי שאנו רואים מחובתנו לסייע למבודדים, כך אנו רואים את מחויבותנו לדווח על כך לציבור.

אנו מפרסמים את השמות רק אחרי שקיבלנו את הסכמת החבר. כאשר הוא מסרב, אנו מכבדים את פרטיותו. פרסום שמו בניגוד לרצונו, מנוגד לחוק. אבל לעניות דעתי, סירוב כזה הוא מעשה אנטי חברתי, שפוגע בנו כקהילה. הפרסום חשוב לצורך ההתמודדות שלנו עם הקורונה. הוא חשוב כדי שאנשים ידעו לא לבקר חבר בבידוד, לא לשלוח את הילדים לילד בבידוד או שהוריו בבידוד. וכאשר השמות אינם נמסרים מתחילות לרוץ בשבילים שמועות. בסופו של דבר הרי כולם יודעים, בדרך הלא נעימה של שמועות ורכילות. מוטב שהדברים יימסרו לציבור כמידע רשמי, גלוי, שקוף ומכבד, מצד הגורמים האמונים על כך.

****

אסיים בהתייחסות נוספת לסוגיית החיסונים, בהמשך לדברים שכתבתי בשבוע שעבר; התייחסות למסר: "זכותי על גופי ורק אני אחליט מה אני מכניס לגוף שלי… אין לאף אחד זכות להתערב".  זהו שיח זכויות פוסט-מודרניסטי, ליברטריאני, אגואיסטי, מפונק. השיח היהודי אינו שיח של זכויות. זכויות הפרט הן ערך חשוב מאוד, אבל אינן חזות הכל. האתיקה היהודית היא אתיקה של חובות האדם, של מחויבות, של אחריות, של אכפתיות, של רעות, של "כל ישראל ערבין זה בזה".

זכותי על גופי, ובכל זאת המדינה מחייבת אותי לחגור חגורת בטיחות ברכב ולחבוש קסדה ברכיבה על אופנוע. האם נטילת האחריות של המדינה פוגעת בי ובזכויותיי? הדוגמה הזאת אינה שוות ערך לנושא החיסון, כי כאשר איני חגור אני פוגע רק בעצמי. אך כאשר מדובר בפגיעה בזולת?

זכותי לעשן ולפגוע בבריאותי. אך החוק אוסר עליי לעשן במקומות ציבוריים סגורים, באוטובוס ובמטוס. למה? כי אני פוגע בבריאותם של אחרים ובזכותם לנשום אוויר נקי. כלומר, הזכות שלי מוגבלת. הגבול הוא הפגיעה באחרים. הזכות שלי אינה חזות הכל. יש גם זולת, יש גם ציבור, יש גם כלל. אני חלק מכלל ויש לי אחריות גם עליו.

כאשר איני מתחסן איני פוגע רק בעצמי אלא גם בזולת. קל וחומר כאשר במקצועי אני נותן שרות שבא במגע עם אחרים. וכל שיח הזכויות הזה מתקיים כאשר כלל אין חובת התחסנות ואין הצעה לחייב התחסנות. הוא מתנהל על עצם הזכות לשכנע אנשים להתחסן. "אל תטיף לי, זה הגוף שלי וזכותי להחליט מה אני מכניס אליו". הוא מתנהל על התו הירוק, שנועד למנוע ענישה קולקטיבית לרוב המחוסן בשל המיעוט הסרבן ולהמשיך להשבית את ענפי המשק בשל הסרבנים.

קצת איבדנו כיוון ודרך עם שיח הזכויות הזה.

הצו הקטגורי של הפילוסוף הפרוסי עמנואל קאנט (1724-1804) קובע: "עֲשֵׂה מַעֲשֶׂיךָ רַק עַל פִּי אוֹתוֹ הַכְּלָל הַמַּעֲשִׂי אֲשֶׁר, בְּקַבֶּלְךָ אוֹתוֹ, תּוּכַל לִרְצוֹת גַּם כֵּן כִּי יִהְיֶה לְחֹק כְּלָלִי". כלומר, כאשר אתה עושה מעשה, התייחס אליו כאילו כולם היו נוהגים באותה דרך, ובחן מה המשמעות של המעשה הזה על הכלל.

בשיחה שקיימתי עם סרבנית התחסנות, היא אמרה שאינה רוצה להזיק לעצמה והיא מעדיפה להמתין 20 שנה לראות את התוצאות לטווח רחוק של החיסון. ואם כולם ינהגו כמוה? אם כולם ימתינו עשרים שנה? המגפה תמשיך לעשות שמות באנושות, מאות מיליונים ימותו, הכלכלות ייהרסו.

אדם מוסרי צריך לראות עצמו כאילו עתיד העולם תלוי בו ובמעשה שיעשה עכשיו. מי שמסרב להתחסן בונה על כך שאחרים יתחסנו בעבורו ויהיה בסדר. אנו כבר יודעים היום, על סמך למעלה מחמישה מיליון מתחסנים בישראל ועשרות מיליון מתחסנים בעולם, שזו הצלחה החורגת מכל דמיון. מעולם לא היה חיסון שהוכיח את עצמו כמו החיסון הזה. זהו חיסון שבאופיו אין בו סכנה לתופעות לוואי ארוכות טווח, וכפי שנוכחנו – תופעות הלוואי של השעות והימים הראשונים חולפות במהרה. אין שום סיבה שלא להתחסן. מי שמתחסן מגן על עצמו, על משפחתו, על קהילתו, על מקום עבודתו, על חבריו ותורם תרומה להתגברות של האנושות כולה על המגפה. מי שמשתמט מכך פועל באופן בלתי מוסרי.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

על חיסונים וערבות הדדית

סוגיית החיסונים ניצבת בשורש חיינו המשותפים ובבסיס הערבות ההדדית בינינו. מה יותר ערבות הדדית מאשר שאני לא אדביק אותך ואת ילדיך ואתה לא תדביק אותי ואת ילדיי?

מה לנו ולשיח הזכויות על פיו הזכות לא להתחסן עולה על המחויבות לבריאות הציבור ולאחריות המשותפת, לא רק בקהילה אלא גם ברמת המדינה והאנושות, לנצח את המגפה שמשתוללת כבר שנה וגורמת נזק בל ישוער? מה לנו ולשיח זכויות על פי הזכות של מאומת לקורונה לא לפרסם את שמו גוברת על המחויבות להודיע לקהילה על כך שהוא מאומת?

יש כאן, לטעמי, סדר עדיפויות לקוי. והוא לא מתאים לנו כחברה שיתופית. שיח הזכויות הזה הוא הרסני. מן הראוי שנאמץ שיח של מחויבות ואחריות.

****

ב-1952 יצאה הודעה לציבור, בחתימת מנכ"ל משרד הבריאות ד"ר חיים שיבא, המסתמכת על פקודת בריאות העם, ומחייבת: "לשם הקטנת הסכנה יש צורך שכל התושבים במדינת ישראל יקבלו זריקות חיסון נגד טיפוס המעיים". בהמשך ההודעה הבהיר ד"ר שיבא שהוא מפעיל את סמכותו ו"מטיל חובה על כל תושב ותושב, מבן 4 ועד בן 60 שנה, לקבל זריקת חיסון תוך שלושה חודשים". היה גם איום על מי שיסרב: "כל המסרב לקבל זריקות חיסון כנ"ל, ייאשם בעבירה לפי סעיף 19 לפקודת בריאות העם וייענש כחוק". ומהו העונש?

הוא מוגדר בפקודה לבריאות העם: "בכל עיר או כפר או אזור שמחלה מידבקת קיבלה בהם או עלולה לקבל בהם צורה אפידמית, או אשר קיימת סמוך להם מחלה מידבקת, שלדעת המנהל יש בה סכנה לבריאות הציבור של העיר, הכפר או האזור הנ"ל, רשאי המנהל או הרופא הממשלתי לנקוט באותם אמצעים שיראה צורך בהם כדי להגן על גרי המקומות האלה מהידבקות, ולתכלית זו רשאי הוא, בין שאר דברים, להטיל על גרי העיר, הכפר או האזור הנ"ל חובת הרכבת-מגן או הרכבה אחרת שלדעתו יהא צורך בהן כדי לצמצם את התפשטות ההדבקה. המסרב ביודעין עפ"י סעיף זה להרכבת-מגן או להרכבה אחרת נגד אבעבועות, חולירע או דֶבֶר, יאשם בעבירה ויהא צפוי לקנס שלא יעלה על חמש לירות או למאסר לא יותר מחודש ימים". הרכבה = חיסון.

אנחנו לא ב-1952 אלא ב-2021. היום אי אפשר, כך נראה, לכפות חיסונים. אך ההיגיון העומד מאחורי הפקודה לבריאות העם נכון היום בדיוק כמו אז. הדרך היום אינה כפיה, אלא הסברה ופניה למצפון ולמוסר של האנשים בקריאה לגלות אחריות ולהתחסן. ההיגיון אומר שכאשר יש מגיפה, אדם המסרב להתחסן פוגע לא רק בעצמו, אלא בבריאות הציבור. לכן הפקודה הזו אינה מדברת על מחלות אלא על מגפות. מי שרוצה להימנע מטיפול במחלת לב, בסרטן או בכל מחלה אחרת, מסוכנת ככל שתהיה, פוגע בעצמו – זה עניינו וזו זכותו. כאשר מדובר במגפה, הפגיעה שלו היא בזולת, ולכן, מבחינה מוסרית, אין לו רשות לסכן אחרים.

****

בעיה נוספת בשיח על החיסון, היא השתלטות הרלטיביזם הפוסט-מודרניסטי, על פיו אין אמת או שקר, אין עובדות, יש רק נראטיב. "כל אחד והאמת שלו". הנראטיב שלי הוא שהחיסון מזיק, הנראטיב שלך הוא שהחיסון מועיל, אין שום עדיפות לדעה אחת, כי אין אמת. כל אחד, כאמור, והאמת שלו.

אולם הוויכוח על החיסונים אינו עניין של אמונות ודעות, אלא של עובדות. לא מדובר כאן בדת, פילוסופיה, אידיאולוגיה, השקפת עולם או פוליטיקה. זה לא ויכוח של כן-ביבי לא-ביבי, בעד או נגד מדינה פלשתינאית, סוציאליזם או קפיטליזם, קיבוץ שיתופי או מופרט, התנגדות לטורבינות רוח בגולן או תמיכה בהן. הוויכוח על החיסונים הוא כמו ויכוח על השאלה האם כדור הארץ שטוח או עגול. זו מחלוקת בין מדע והכחשת המדע, בין רפואה ורפואת אליל, בין עובדות לפייק-ניוז. ובניגוד לשאלה האם כדור הארץ שטוח או עגול – בשאלת החיסונים אימוץ עמדת מכחישי המדע מסוכנת וגובה מחיר כבד בחיי אדם.

****

ב-1992 הפיץ משרד הבריאות פרסומת שנכנסה לקלסיקה. "סליחה. את יודעת שבכל פעם שאת שוכבת עם החבר שלך את שוכבת עם החברה שלו לשעבר. ועם החבר של החברה שלו לשעבר. ועם החברה של החבר של החברה של החבר של החברה של החבר שלו לשעבר. אולי לאחד מהם יש איידס".

הייתה זו פרסומת חזקה, שהיטיבה לתאר את משמעותה של מגפה. ההבדל בין האיידס לקורונה, הוא שאת האיידס ניתן להעביר רק באמצעות יחסי מין. את הקורונה מעבירים באמצעות נשימה. די בהיחשפות של רבע שעה במרחק של פחות משני מ' מנשא קורונה, שכלל אינו מודע לכך שהוא נשא, כדי להידבק ואחר כך להדביק את החברים שידביקו את החברות שידביקו את הילדים וכן הלאה. מטרת הפרסומת הייתה לעודד שימוש באמצעי מניעה. אמצעי המניעה נגד הקורונה הוא החיסון.

הקורונה הרגה כבר מיליונים בעולם ולמעלה מ-6,000 ישראלים. היא השביתה כלכלות ובהן את כלכלת ישראל. היא הקפיצה את האבטלה בישראל שהייתה אפסית ל-20%. היא הביאה לקריסת אלפי עסקים. היא השביתה למשך שנה את הלימודים וגרמה נזק כבד לדור של ילדים ובני נוער. הקורונה אינה גזירת גורל. ניתן לנצח אותה. ויותר משהניצחון עליה הוא באחריות הממשלה, משרד הבריאות, ארגון הבריאות העולמי ואפילו מטה קורונה של אורטל – הוא באחריות אישית שלי, שלךָ, שלךְ, של כל אחד ואחת מאתנו.

ירוחם הייתה לאורך זמן עיר ירוקה לחלוטין. גננת אחת, שהיא בכלל תושבת דימונה, סרבנית התחסנות, לקתה בקורונה ללא תסמינים, והדביקה גן שלם. הילדים הדביקו את האחים שלהם וגם את ההורים שלא התחסנו. והעיר הפכה באחת לאדומה. זה יכול היה לקרות גם אצלנו. אצלנו, למרבה המזל, אף תינוק לא נדבק. אך עובדת בלתי מחוסנת אחת סגרה לשבועיים את בית התינוקות של אורטל, השביתה הורה של כל ילד מעבודה לשבועיים והכניסה את המשפחות לחרדות. למה? למה אנחנו צריכים לקבל את זה?

אז נכון. אי אפשר לחייב אף אחד להתחסן. אבל אפשר להציב תביעה מוסרית לכולם – התחסנו! אם לא למענכם ולמען משפחותיכם – למען כולנו. כי כולנו רקמה אנושית אחת חיה.

****

אנו כבר שנה בקורונה. אתמול, 5.3, מלאה שנה להודעה הראשונה ששלחתי לציבור בנושא הקורונה. במידף הבא אסכם את השנה מנקודת ראותי כדובר מטה קורונה.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

נושאי הדגל החדשים

לפני שבועות אחדים נערך במשמר העמק יום העיון השנתי של הזרם השיתופי בתנועה הקיבוצית לזכרו של אמרי רון, שהיה חבר משמר העמק, מזכיר הקיבוץ הארצי, ח"כ ובשנותיו האחרונות מנהיג הזרם השיתופי.

לקראת יום העיון, יצא קובץ מאמרים שכותרתו: "שותפות ושוויון – כחלק מחברת המחר. עיון בשאלות הקיבוץ והקבוצה".

בין המאמרים פורסם מאמר שלי, שפרסמתי במידף ובאתר "שווים" של הזרם השיתופי, לקראת יום הכיפורים לפני עשר שנים. הכותרת המקורית של המאמר הייתה "על כף המאזניים". עורכי החוברת שינו אותו ל"נושאי הדגל החדשים".

אני מפרסם אותו כאן בשנית, כי הוא אקטואלי בעיניי היום בדיוק כביום בו נכתב.

****

בגיליון ראש השנה של "הדף הירוק", התפרסם מאמר יפה ומרגש, מן הספר "מסכת חיים, עשרים שנה למדרשה באורנים", מאת תום נבון, בחור צעיר, הרכז הפדגוגי של המכינה הקד"צ ע"ש רבין, שחי בקיבוץ עירוני של "המחנות העולים" במגדל העמק. המאמר, "איזהו צעיר?" מסתיים בפסקה הבאה: "איזהו צעיר?… זה שיוצא בכל רגע ממצרים שלו, מעולם השעבוד, הניכור ומלחמת הכל בכל; זה שיורש את 'הראייה היהודית הקדומה, שהעולם כולו נתון תדיר על כף המאזניים, וכל אחד ואחד מאתנו, וכל מעשה של כל אחד מאתנו, יש בו כדי להכריע את הכף, וכל שעה היא שעת ההכרעה' (ברל); זה אשר מקיים את ציוויו של יצחק שדה: 'בבוא השעה, השלך עצמך על כף המאזניים, בכוח ובאומץ!' ".

אני אופטימי על אודות עתיד הרעיון הקיבוצי. איני אופטימי רק כיוון שאני אופטימיסט חשוך מרפא. גם לא רק כיוון שאני מאמין שהחתירה לצדק, לשוויון ולסולידריות חברתית היא נצחית, וגם אם היא לובשת צורה ופושטת צורה, היא ממש לא אמרה את המילה האחרונה שלה. אני אופטימיסט בעיקר כיוון שאני מזהה שיש היום גוף נושא המוליך את הרעיון הלאה – כמה אלפי צעירים, חברי תנועות ההמשך של תנועות הנוער, חברי הקיבוצים העירוניים המחנכים והקבוצות השיתופיות, בוגרי המכינות הקדם צבאיות המתאגדים לקהילות המשך ועוד ביטויים של צעירים חדורי תחושת שליחות חלוצית, המגשימים בדרכם את האידיאל הציוני והסוציאליסטי. אנשים כמו תום, כותב המאמר הזה. התום שלהם, הוא תום של שלמות – חתירה להגשמה שלמה של האידיאל, לא תום של נאיביות.

לא בכדי, אותם אנשים מתחברים לאנשי העליה השניה והשלישית ולכתביהם. העולם השתנה ללא היכר במאה השנים שחלפו, אך אין הצעירים הללו מנסים לשחזר את העבר, אלא לשאוב מאנשי העליה השניה את הרוח החלוצית, עמה יגשימו את רעיונותיהם בהתאם לשינויי הזמן והסביבה.

גם חלוצי העליה השניה התכתבו עם מי שקדמו להם – עם התרבות היהודית על כל רבדיה. כתביהם של אנשי העליה השניה רוויים במקורות ישראל. את הרעיון של ברל כצנלסון, אותו ציטט תום נבון, הוא ינק מהתלמוד הבבלי, מסכת קידושין: "תנו רבנן: לעולם יראה אדם עצמו, כאילו חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצווה אחת – אשריו שהכריע עצמו לכף זכות. עבר עבירה אחת – אוי לו שהכריע את עצמו לכף חובה… ר' אלעזר בר' שמעון אומר: לפי שהעולם נדון אחר רובו, והיחיד נדון אחר רובו, עשה מצווה אחת – אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. עבר עבירה אחת – אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה". מאמר חז"ל הזה תובע מן האדם מתח תמידי, של מי שחש בכל עת, כאילו עתיד העולם כולו מונח על כתפיו, וגורלו יחרץ במעשה שיעשה עתה. זו הדרישה הגבוהה ביותר שניתן להציב בשם ערך האחריות האישית.

אני פגשתי את מאמר חז"ל הזה לפני כ-25 שנה, ואימצתי אותו כמוטו של חיי, ככוכב הצפון המנחה אותי בכל דרכיי.

****

המהות העליונה של יום הכיפורים, היא כף המאזניים בו נשפט אדם. יש המאמינים בבית דין של מעלה. אולם כיוון שהיהדות דורשת אחריות אישית, המהות האמיתית היא בית דין של הלב, משפט מצפונו של האדם.

משפט שבו אדם בוחן את עצמו ואת מעשיו, מה הדברים הטובים והרעים שעשה במשך השנה, האם הוא תרם לחברה הסובבת אותו – הקהילה, העם, האנושות, או שמא הזיק חלילה.

הבחירה החופשית וחשבון הנפש הם מהותה הבסיסית של היהדות.

הטקסט התלמודי שהבאתי, מדגיש את האחריות האישית, אך אין זו רק אחריות של אדם לעצמו ולמשפחתו, אלא אחריות לכלל. זה הרעיון האמיתי של הקיבוץ.

יש שתי דרכים לתאר קיבוץ. בעצם – לא לתאר קיבוץ אלא לחיות בקיבוץ. יש דרך של – "מה רע לי? אני מסודר. אני קיבוצניק. לא צריך להתאמץ יותר מידי. אעשה את המינימום ויהיה בסדר. אחרים כבר ידאגו לעניינים". גם לגישה הזאת יש ביטוי תלמודי: "קדרא דבי שותפי, לא חממי ולא קררי" כלומר: קדרה משותפת, לא תחומם ולא תקורר. למה? כי כאשר קיימים מספר אחראים, המשימה לא תבוצע. במילים אחרות – השיתופיות מעודדת ראש קטן, השתמטות מאחריות ועצלנות. ויש דרך של "עשה מצווה אחת – אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. עבר עבירה אחת – אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה". כלומר שיתופיות המעודדת ראש ענק, אחריות יתרה וחריצות רבה.

איזה משני התיאורים מיטיב לצייר את דרך החיים של חבר קיבוץ? שניהם. בידי כל אחד ואחד מאתנו הבחירה, איזה חבר קיבוץ להיות. עתידו של הקיבוץ הוא בראש ובראשונה פועל יוצא של הבחירה של חבריו בין שתי האפשרויות הללו.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

קהילה ללא התקהלות

עֵת לַחֲבוֹק וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק

האויב הגדול ביותר שלנו במלחמה בקורונה הוא ההתקהלות. ההתקהלות היא סכנה, היא הגורם להדבקה ולתחלואה, ממנה מזהירים אותנו יותר מכל. "ריחוק חברתי" – האוקסימורון הזה הוא הנשק היעיל ביותר במאבק בקורונה. סגר, בידוד, אלה התרופות.

אבל האדם הוא חיה חברתית. ויש לו צורך ורצון להשתייך, להיות חלק מ…, להתקהל. האנשים מתקשים לוותר על ההתקהלות – חתונות, תפילות, הפגנות, הופעות, משחקי ספורט.

קהילה והתקהלות הן מילים מאותו שורש ויש להן אותה משמעות. קהילה היא התקהלות אנושית, שנועדה לספק לאדם את הצורך בחברה, בציבור, במסגרת, בהשתייכות. זו מהותה. קל וחומר כאשר מדובר בקהילה קיבוצית. ההתקהלות וההתקבצות הן מהותה של קהילה קיבוצית. ובאורטל – על אחת כמה וכמה. אין הרבה קהילות קהילתיות כמו אורטל, גם בתנועה הקיבוצית. ההתקהלות, היחד, היא נשמת אפנו, היא לחם חוקנו, היא לוז חיינו. כל מוסדותינו הם מוסדות קהילתיים. חדר האוכל הוא מרכז ההתקהלות היומיומית שלנו. החינוך החברתי-קהילתי הוא ספינת הדגל שלנו. חיי התרבות שלנו מבוססים על מפגש, על יחד, על התקהלות. אנו נדחקים עד אפס מקום ב"שישי מתוק", מקטרים על הצפיפות ושוב ושוב חוזרים להתקהלות הזאת בשמחה. אנו מתקהלים בכל חגי ישראל. נתקלתי השבוע במאמר שפרסמתי בסוכות לפני 13 שנים, והעליתי בו על נס את העובדה שבכל שבעת ימי סוכות, בכל יום היה אירוע קהילתי. והשנה, יש לנו שני אירועים… מקוונים.

ואם תחילה חשבנו שהקורונה היא עניין של שבועות ספורים, אנו כבר 7 חודשים באירוע והסוף לא ידוע, אך דומה שהוא הולך ומתרחק. איך עובדה זו תשפיע עלינו לטווח הקצר ולטווח הרחוק? האם יש חיוניות לקהילה ללא התקהלות?

****

אין תחליף להתקהלות ואני מקווה שבקרוב נשוב להקהיל קהילות, אך עלינו להיות ערוכים להתמשכות המצב הזה ולהעצים ערכים אחרים שלנו שמשקלם הסגולי צריך לעלות שעה שהמפגש הקהילתי מצטמצם.

בראש ובראשונה – הערבות ההדדית. קראנו במידף שעבר את דבריהן של משפחות שהיו בבידוד; התודה וההתרגשות שלהן מההתגייסות של אורטל, הן של הקהילה הממוסדת והן של החברים כבודדים, כדי להקל עליהם. קראנו את דבריה של ענבלעל החיבוק שקיבלה מן הקהילה ברגעיה הקשים.

חדר האוכל הוא לב הקהילה. הוא לא מוסד שנועד לספק מזון לחברים. אנחנו יכולים לקנות אוכל ולהכין לעצמנו. חדר האוכל נועד להקהיל אותנו למפגשים, איש איש בתדירות שהוא רוצה. הוא נועד לחבר בינינו, לאפשר לנו לשבת זה עם זה, לשוחח, להיפגש. סעודות השבת והחג שלנו הן חגיגה של קהילה. ולפתע הוא אינו יכול למלא את ייעודו. התחליף שמצאנו בדמות הארוחות שהחברים לוקחים הביתה, בין במשלוחים בתחילת הסגר הראשון ובין במתכונת הנוכחית, הוא תחליף קהילתי נאה, שנועד לשמור על הגחלת של חדר האוכל, שעה שאינו יכול למלא את ייעודו, להמשיך להיות מוסד מרכזי בחיינו, לשמר את קיומו, ולהוות ביטוי לערבות ההדדית באמצעות מוסד הדואג לצרכים הבסיסיים שלנו.

ערך נוסף הוא המשימתיות. המשימתיות היא ההתנדבות הגדולה של נוער אורטל שתִפעֵל את שירותי הקהילה בסגר הראשון. המשימתיות היא מבצע הניקיון ואיסוף האשפה של חברת הילדים השבוע. המשימתיות היא העשיה של מטה קורונה ושל מכלולי צח"י ושל מתנדבים רבים בהתמודדות עם הקורונה.

תרבות חלופית – אנו נוהגים לומר שיותר משהקהילה בונה תרבות, התרבות בונה את הקהילה. עיקר חיי התרבות שלנו מבוססים על מפגש. כעת המשימה שלנו היא למצוא חלופות של חיי תרבות תוך שמירה על המגבלות. אם לא יכולנו לערוך את אירוע המצוות הרגיל, ערכנו אירוע חלופי, ללא אורחים, ובמקום המופע – סרט. אגב, הסרט אמור היה להיות מוקרן בדרייב-אין, אולם כיוון שהאירוע התרחש בתקופה של הקלות, יכולנו להתכנס, בקפסולות ועם מסכות, ולצפות בו. את הרעיון של דרייב-אין כדאי ליישם כהזדמנות תרבותית בעידן קורונה.

וכך, על פי ההנחיות המשתנות לפרקים, למצות את האפשרות לערוך חיי תרבות. כשאי אפשר להיפגש – פעילות מקוונת. כשאי אפשר להתכנס בפנים – להתכנס בחוץ (כמו בתפילות יום הכיפורים). כשאי אפשר לכנס אנשים רבים – להתכנס בקפסולות  קטנות (כמו ב"יוצאים באורטל"). ופעילות מפנקת כמו ניידת המופלטות במימונה ושאר הפינוקים שמורעפים עלינו.

וחשוב לקיים אסיפות. אם אי אפשר להתכנס במקום סגור – להתכנס במגבלות האפשר, כמו האסיפה הכלכלית מחוץ לפאב. כשאי אפשר להתכנס כלל – אסיפה בזום, כמו האסיפה האחרונה. כמובן שהזום הוא תחליף עלוב למדיי למפגש פנים אל פנים, אך הוא עדיף על כלום.

בקיצור – בתקופה הקשה הזאת עלינו לחשוב כל הזמן מה ניתן לעשות כדי לחזק את חיינו המשותפים בכפוף למגבלות, כי אם לא נטפח אותם הם עלולים להתנוון. "יום תעזבני – יומיים אעזבךְָ".

****

בחג סוכות אנו קוראים את ספר קהלת. בפרק ג מופיעה השירה האלמותית הזאת:

לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל-חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם.

עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת. עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ.  עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא. עֵת לִפְרוֹץ וְעֵת לִבְנוֹת. עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק. עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד. עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים. עֵת לַחֲבוֹק וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק. עֵת לְבַקֵּשׁ וְעֵת לְאַבֵּד. עֵת לִשְׁמוֹר וְעֵת לְהַשְׁלִיךְ. עֵת לִקְרוֹעַ וְעֵת לִתְפּוֹר. עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר. עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא. עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם.

אנו קוראים את הטקסט הזה מדי שנה בטקס המעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות. מה פירוש "עת ללדת ועת למות", "עת לאהוב ועת לשנוא", עת מלחמה ועת שלום", זה ברור. אבל אף פעם לא הבנתי את הפסוק "עת לחבוק ועת לרחוק מחבק". מתי עת לרחוק מחבק? מסתבר שהחכם-מכל-אדם חשב על הכל וכיסה את כל האפשרויות, וכתב פסוק לזמן הקורונה.

אז אנו בעת-לרחוק-מהתקהל, אך איננו מוותרים על חיי הקהילה שלנו.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

נשמה ואידיאולוגיה

לא אכנס לחילופי מהלומות מילוליים. לא תקפתי את רינה. התייחסתי למשפטים שנאמרו לי ביותר משיחה אחת ומיותר מאדם אחד. התייחסתי להלך רוח שקיים באורטל. לכן לא ציינתי שֵׁם ולא כתבתי אף פרט מזהה. הצגתי עמדה שאני שומע והגבתי עליה. חבל שרינה בחרה לקחת את זה להתנגחות אישית – אני אמנע מכך, ואשאר במישור הענייני.

לגופו של עניין – אני באורטל בגלל הנשמה ובגלל האידיאולוגיה. אני שותף לסלילת דרך ולבניין בית. 

האידיאולוגיה היא אותה אידיאולוגיה, הנשמה היא אותה נשמה, הדרך אותה דרך והבית – אותו בית. התאמות? לאורך כל השנים התאמנו התאמות. בכל המקרים הייתי שותף לעיצוב ההתאמות ובחלק מהמקרים יזמתי והובלתי את ההתאמות.

כל ההתאמות נועדו להמשיך ולקיים את אורטל, הקיבוץ השיתופי, עם כל האידיאולוגיה ועם כל הנשמה. ובזכות אותה אידיאולוגיה ואותה נשמה בנינו קיבוץ לתפארת.

גם היום יש מקום להתאמות. השאלה היא האם אלה התאמות שנועדו לקיים את אורטל כקיבוץ שיתופי או להפוך את אורטל לדבר אחר. אני בעד התאמות שנועדו לקיים את אורטל כקיבוץ שיתופי ואני מקווה מאוד שרוב חברי אורטל שותפים לשאיפה הזאת.

****

דומני שהיה זה אריק שרון, שסיפר על חוויית הילדות שעיצבה את חייו. הוא חרש יחד עם אביו תלם ארוך, אין סופי, וחש תשישות וייאוש כשראה כמה עוד ארוכה הדרך. אביו הציע לו להביט אחורה, לראות שאת רוב הדרך כבר עשינו. מהמבט אחורה הוא שאב את הכוחות, והעבודה בהמשך הייתה קלה הרבה יותר.

רינה הציגה תיאור יפה ומרגש של אורטל בראשיתה. השאלה היא מה אנו עושים עם התיאור הזה. לאן הוא לוקח אותנו.

כשאני מביט לאחור, אני נפעם מן הדרך הארוכה והמרשימה שעשינו, שהביאה אותנו עד הלום, ואני מלא סיפוק, שמחה וגאווה. עשינו זאת בעשר אצבעותינו, בנחישות ובעבודה קשה, בזכות ההון האנושי שלנו ובזכות ההון האידיאולוגי שלנו – האמונה בדרך. עשינו זאת כקיבוץ שיתופי, ששוב ושוב בוחן את דרכו ועושה התאמות לאתגרי הזמן והסביבה המשתנים. כשאני מביט לאחור, אני מתמלא בתעצומות נפש להמשך הדרך בה הלכנו, ובה נמשיך לפסוע בשנים הבאות ובדורות הבאים, יחד עם כל מי שהצטרפו אלינו ועם כל מי שיצטרפו אלינו בעתיד, והם שיבטיחו שיהיה המשך למפעל חיינו. ובדרך הזו עלינו להמשיך וללכת, כי הדרך שבה הלכנו לא הייתה לשווא. ביטויים כמו "בית במתנה", "לא פראייר" וכד' אינם ראויים, בהתייחס למי שמבטיחים את עתידנו.

ובאשר להגדלת דמי הקליטה; כפי שכתבתי במאמרי הקודם, ברור לי שמבחינה כלכלית לא נוכל להמשיך לקלוט בקצב הרצוי במודל הקיים ולכן אנו מעצבים מודל חדש. הגדלת דמי הקליטה היא בהחלט אפשרות ראויה. יש גם אפשרויות נוספות, טובות לא פחות.

כדאי לזכור: ההחלטה העקרונית והתקציבית על המודל הקיים התקבלה פה אחד באסיפה רבת-משתתפים מאוד. עם המצביעים בעדה, נמנים אלה שמלינים עליה היום. יתכן שמה שהיה נכון כשהיא התקבלה כבר לא נכון היום. נדון ונחליט.

אורטל כקיבוץ שיתופי היא בעבורי מפעל חיים. זהו מפעל חיינו המשותף. נשמור עליו! 

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

 

 

 

 

בית במתנה

"42 שנים אני נותן את הנשמה בעבודה, בשביל מה? כדי לתת בית במתנה לנקלט שרק הגיע לכאן?"

משפט שנאמר לי בשיחה בימים האחרונים.

אני באורטל רק 36 שנה (אם כי מאז הקמת הגרעין שלי באמצע י"א לפני 40 שנה, בתודעתי אני אורטלי). וב-36 השנים האלה נתתי ואני נותן את הנשמה לאורטל בכל מאודי.

אותו נקלט שהגיע לאחרונה לא נתן את הנשמה לאורטל ב-36 השנים האחרונות. אולם הוא נותן היום את הנשמה וייתן אותה גם ב-36 השנים הבאות, הרבה אחרי שאני ובני דורי נצא ממעגל העבודה וגם כאשר נהיה בצדו השני של השיש.

מבחינתי, אין השקעה גדולה וחשובה יותר מהשקעה בעתיד אורטל, בהבטחה שאורטל תמשיך להתקיים גם בדורות הבאים, שנהיה קיבוץ לדורות. וכיוון שאין מה שיבטיח את עתיד אורטל יותר מקליטה צעירה, ההשקעה החשובה ביותר והמשתלמת ביותר שלנו היא בקליטה צעירה.

****

כשהגעתי לאורטל לא ישנתי בשק"ש על הר טרשים קרח. קיבלתי "בית במתנה". אמנם בהתחלה הייתה זו אשקובית ואט אט זה התקדם לדירה המורחבת והמרווחת.

ממי קיבלתי את המתנה הזאת? ממדינת ישראל. באותם ימים, מדינת ישראל ראתה בהתיישבות באזורי הסְפָר של המדינה ערך מקודש; מטרה שראוי להשקיע בה ולבנות את הבתים למתיישבים העולים אליה. היה אז "אגף לבניה כפרית" במשרד השיכון שבנה "בניה תקציבית". זמנים חדשים – זמירות חדשות. כל המושגים הללו מצאו מזמן את מקומם בחצר הגרוטאות של ההיסטוריה הישראלית.

אבל אני רואה גם היום בהתיישבות בסְפָר ובוודאי בהתיישבות בגולן ערך מקודש. וגם היום ראוי להשקיע בבתים לאנשים שעולים להתיישב כאן. גם כאשר המדינה אינה עושה זאת.

ב-36 השנים שאני נותן את הנשמה לאורטל החזרתי מזמן את ההשקעה ב"בית שקיבלתי במתנה". ואני יותר משמח להמשיך ולהשקיע מפרות מתן הנשמה שלי, בבתים "במתנה" לאנשים שיתנו את הנשמה ויחזירו בגדול את ההשקעה הזאת. ואני מקווה שגם הם, בבוא היום, ימשיכו את הדרך וישקיעו בקליטה עתידית בדורות הבאים של המתיישבים באורטל.

****

הבדל נוסף ביני לבין אותו נקלט שמגיע היום או הגיע בשנים האחרונות, הוא שכשאני באתי לאורטל לא נדרשתי לשלם אגורה. אותו נקלט שילם דמי קליטה בסך 200,000 ₪. ומי שיבוא היום ישלם 300,000 ₪.

****

קיצור תולדות דמי הקליטה:

בעבר, אסור היה לחבר קיבוץ להחזיק רכוש פרטי. כיוון שכך, מי שהצטרף לקיבוץ נדרש להכניס לקיבוץ את כל רכושו הפרטי.

הבסיס לדרישה היה האמירה לנקלט: אתה מצטרף לכל היש שנעשה בקיבוץ מיום הקמתו והופך חבר שווה בכל למי שחי בקיבוץ מיום הקמתו – מן הדין שתמסור את כל היש שאתה יצרת עד הגעתך לקיבוץ.

ברגע שאין איסור על חברי הקיבוץ להחזיק ברכוש פרטי, כמובן שאין לדרוש מהנקלט למסור את רכושו.

כך נוצר מצב, שבו הנקלט המצטרף הופך שותף מלא בכל מה שנעשה כאן, מבלי שהכניס דבר.

חשנו שיש בכך אי צדק ופגיעה בשוויון. וכיוון שהצדק החברתי והשוויון הם ערכים שבבסיס החברה שלנו, החלטנו ב-2004 על גביית דמי קליטה גדולים בסך 50,000$ ואח"כ שינינו את ההגדרה ל-200,000 ₪.

היה זה בסוף הקדנציה הקודמת שלי כמרכז קליטה. שגב, שהיה אז מזכיר אורטל, ואני גיבשנו את ההצעה. המוטיבציה העיקרית שלי הייתה, ההבנה שאי הצדק הזה פוגע בדעת הקהל כלפי הקליטה, וגרוע יותר – בדעת הקהל כלפי הנקלטים.

כשקיבלנו את ההחלטה, רבים בתוכנו פקפקו בריאליות שלה. באף קיבוץ שיתופי לא היה דבר כזה. היו קיבוצים שגבו מעין דמי רצינות סמליים, אך לא דמי קליטה גבוהים כאלה. "מי ישלם מכספו 200,000 ₪ כדי לבוא לקיבוץ"? שאלו לא מעט חברים. הרציתי על ההחלטה בכנס ההתיישבות ע"ש גרליק, והתגובות שקיבלתי היו ברוח של "כל הכבוד על האומץ אבל… מי ישלם מכספו סכום כזה?". אבל אני האמנתי באורטל והאמנתי שאנו מספיק אטרקטיביים כדי שאנשים ישלמו את דמי הקליטה. ואכן, כך היה.

מאז התחלנו לגבות דמי קליטה גם מצעירים מתחת לגיל 28, בניגוד להחלטתנו הקודמת, ולאחרונה הגדלנו את הסכום ל-300,000 ₪.

ואני מודה שמוזר לי לשמוע מחברים בני דורי, שכמוני לא נדרשו לשלם דבר וכמוני קיבלו בית מדברים ברוח: "בטח שיבואו לאורטל. למה לא? איפה עוד ימצאו פראיירים שיתנו להם בית במתנה?"

****

מכל הכתוב לעיל, אפשר להבין, בצדק, שעקרונית אני שלם לחלוטין עם המודל הקיים. ואף על פי כן, אני שותף היום לבחינת הנושא וגיבוש מודל חלופי, שיוריד את חלקה של אורטל בבניית הבית באופן משמעותי.

איננו ממציאים את הגלגל, אלא לומדים מקיבוצים שיתופיים אחרים, ומתאימים את המודלים הללו לאורטל.

הסיבה לחיפוש הזה אינה הצורך בשינוי עקרוני, אלא הצורך להבטיח את המשך תנופת הקליטה. ברור לנו שמבחינה כלכלית אורטל לא תוכל לשאת על כתפיה לאורך זמן השקעות בבניה בסדר גודל של ההשקעות בעשור האחרון. וכדי לא לפגוע בצמיחה הדמוגרפית, יהיה עלינו לתת פתרונות חדשניים.

כי כך נהגנו תמיד. בזכות הגמישות שלנו והיצירתיות שלנו, השכלנו לתת את התשובות המתאימות לאתגרים שניצבו בפנינו בכל תקופה, ובזכות תכונות אלו נשארנו קיבוץ שיתופי. זה כוחה של אורטל. ובזכות תכונות אלו אני מאמין שנישאר קיבוץ שיתופי לדורות.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

קיבוץ שיתופי לדורות

חיי השותפות דורשים מאתנו משאבי נפש לא פשוטים לאורך זמן. הם דורשים מאתנו להעמיד את הכלל, את טובת הכלל, מעל הטובה הפרטית שלנו ושל משפחתנו. הם דורשים מאתנו להתאמץ, להשקיע, לעבוד ולהתפרנס ולהתחלק בפירות מאמצינו עם כלל החברים, כולל כאלה שאינם בדיוק חברינו האישיים הטובים ביותר. הם דורשים מאתנו בימים של הצלחה לדעת שנתחלק בה עם אחרים ונסייע למי שמצליחים פחות מאתנו (ומי חושב ברגע כזה שכאשר הוא פחות יצליח הוא יסתייע במישהו אחר שיצליח יותר בתורו?). הם דורשים מאתנו להקדיש את מרבית הכנסותינו למטרות המשותפות, כמו מערכת חינוך מפוארת כאשר ילדינו (שמאוד מאוד נהנו ממנה) כבר אינם מתחנכים בה, ובעתיד – זה ידרוש מצעירים במלוא אונם לממן מערכת טיפול בקשישים ומערכת סיעוד מצד מי שזה יהיה כל כך רחוק מהם. זה דורש מאתנו להקדיש מתוצאות מאמצינו לבניה לנקלטים חדשים (בלי להבין שזו לא הוצאה אלא ההשקעה הטובה ביותר, ההשקעה בהבטחת עתיד אורטל). זה דורש מאתנו להפנות מפירות מאמצנו למען מטרות משותפות כמו אירועי שנת הארבעים ולמען מטרות לאומיות כמו גרעיני עולים וכד'.

אני מודה, זה דורש מאמץ, זה דורש נכונות, זה דורש אמונה, זה דורש מאתנו למתוח תדיר את מרצנו, יכולותינו, כישורינו במאמץ קהילתי משותף, לא למען הנאה פרטית מפירות המאמץ. חברים רבים מאוד מקבלים בשמחה את דרישות השיתוף. והרי אנו נהנים מאוד מפירותיהם. אנו נהנים מהם בקהילה מעולה, בחיי תרבות עשירים, במערכת חינוך מצוינת ובעצם התחושה שבחרנו באורח חיים אחר, לא מובן מאליו, המחפש תמיד איך לקדם צדק חברתי, ערבות הדדית, שוויון. כן, אנו יודעים שאידיאל השוויון הוא אוטופי, אינו בר השגה, אך בחרנו בדרך חיים של חתירה מתמדת למזעור האי-שוויון בתוכנו ולהוות השראה לאחרים בדרך זו.

כן, חיי הקיבוץ תובעים מאתנו להיות אידיאליסטים. הם תובעים מאתנו לכוון את עצמנו להגשמת אידיאולוגיה, השקפת עולם, חלופה ערכית למציאות הישראלית והעולמית, כדי להפוך את החיים לטובים יותר במובן העמוק של מושג ה"טוב". כלומר, לא מה נוח לי עכשיו, אלא מה טוב לכלל – לדורות.

****

תש כוחו של אריאל ל' מחיי השותפות. תש כוחם גם של חברים אחרים. ושוב אנו נקלעים לסיבוב נוסף של מאבק בתוכנו על דמותה של אורטל.

אריאל מגייס לקידום השקפתו את הקשיים עמם אנו מתמודדים ועם אי ההצלחות בחיינו, ומציג אותם כתוצאות השיטה השיתופית.

למשל, את הקליטה המועטה בשנתיים האחרונות. הוא רק שכח משום מה, את הקליטה הגדולה, המוצלחת והמבורכת, שהצילה את אורטל ואנו נהנים כל כך מפירותיה, בשבע השנים שקדמו להן. ומעניין מאוד, גם ההצלחה הגדולה הזאת הייתה של אורטל כקיבוץ שיתופי. יתר על כן, ההצלחה הזו נבעה מכך שאנו קיבוץ שיתופי. כאשר יצאנו לתכנית "אורטל 2017" רבים בתוכנו ראו בה תכנית יומרנית, פנטזיה. מי בימינו רוצה לחיות בקיבוץ שיתופי בגולן? עובדה. היו מתמודדים רבים על כל מקום. אז נכון, איננו קבלני הצלחות כל הזמן, אך אם הצלחנו בגדול כקיבוץ שיתופי, מגוחך להציג שנתיים פחות מוצלחות כתוצאה של השיתוף. ומספר הפניות לקליטה היום ואיכותן, מעידה על כך שאנו עומדים בפתח גל קליטה גדול אף יותר, לאורטל כקיבוץ שיתופי ודווקא כקיבוץ שיתופי, ונצליח בו אם רק נרצה ונחליט על כך.

אריאל מצביע על כך שהשנים האחרונות לא היו מוצלחות במיוחד מבחינה כלכלית. הוא שוכח להזכיר שהשנים שקדמו להן היו המוצלחות ביותר בתולדות אורטל. ואל ההצלחה הזאת הגענו כקיבוץ שיתופי. חיים כלכליים אינם יכולים להיות תמיד על צד ההצלחה. יש הרבה גורמים חיצוניים המשפיעים על ההצלחה ויש שנים של ירידה. אורטל מאופיינת בחוסן כלכלי, שמאפשר לה להתמודד היטב גם עם שנה פחות מוצלחת, ואין לי ספק שאנו בדרך לצמיחה מחודשת. גיוס הירידה הזאת כנימוק נגד הקיבוץ השיתופי הוא לא רציני.

אריאל גם מציע סל של דרכי התמודדות עם בעיותינו, ויש בהן לא מעט הצעות מעניינות הראויות לבחינה וחלקן אף לאימוץ. אלא שהוא כורך אותן כתכנית שלמה שליבתה – הפרטה. פתרון קסם.

אני לא מאמין בפתרונות קסם.

****

אחד האפיונים של אורטל לכל אורך הדרך היה חיפוש הדרכים להיות קיבוץ טוב יותר, תוך נכונות לשבור מוסכמות, לצאת מהקופסה ולהיות יצירתיים, כדי להצליח כקיבוץ שיתופי. אנו נמצאים בפתחו של תהליך אסטרטגי נוסף, והיוזמה של אריאל מדרבנת אותו.

את התהליך יש לפתוח בקבלת ההחלטה האסטרטגית העליונה, ובהתאם לה לתת את הפתרונות הנכונים לאורטל בעשור הקרוב. השאלה היא: האם אנו רוצים להיות קיבוץ שיתופי או מופרט. בהתאם לאסטרטגיית-העל, נבנה תכנית אסטרטגית מלאה.

אני מאמין שכמו בעבר, וכבר כמעט שלושים שנה חיי השותפות שלנו מאותגרים בגלי התנגדות מבפנים, גם מהגל הנוכחי נצא קיבוץ שיתופי טוב יותר. 

ב. יו"ר לקהילה 

לפני שלושים שנה הפרדנו בין העסק והקהילה באורטל, או אולי נכון יותר לומר שהסדרנו את היחסים בין העסק והקהילה. היינו בכך פורצי דרך, בין הקיבוצים הראשונים שעשו את המהלך, שהיום הוא מובן מאליו בכל הקיבוצים, שיתופיים ומופרטים כאחד.

הרעיון שעמד מאחורי הצעד היה המחיר של הערבוב בין השניים – יותר מדי שיקולים לא עסקיים מעורבים בעסק ויותר מדי שיקולים לא קהילתיים מעורבים בקהילה. קיבוצים שה"משקסטים" בהם היו דומיננטיים יותר היו לעסקים שיש להם קיבוץ, ובקיבוצים שה"חברתיסטים" היו יותר דומיננטיים, התקשה העסק לצמוח בשל אג'נדות לא רלוונטיות בניהולו.

ההפרדה נבעה מהבנה שיש הבדל בין המטרות של העסק והקהילה. בעוד העסק נבחן בשורת הרווח ומטרתו היא מקסימום רווח לאורך זמן, הקהילה נבחנת בעמידה במטרות חברתיות ואידיאולוגיות שנועדו למימוש חזון הקיבוץ. ההפרדה נועדה להגן הן על הקהילה והן על העסק מפני בלבול וערבוב במטרות, וכדי לאפשר לשני הגופים לנהל את ענייניהם בשפה הנכונה להם.

כמובן שמדובר בהפרדה ניהולית ולא בניתוק; שני הגופים כפופים לאותה אסיפה, יש מזכירות מתאמת המשותפת לשני הגופים, יש גזבר והנה"ח משותפים. המזכיר הוא חבר בהנהלה הכלכלי ומרכז המשק חבר במזכירות (אגב, כאשר ערכנו את ההפרדה מרכז המשק לא ישב במזכירות, אך כעבור כעשר שנים הדבר השתנה). ויש הרבה שיג ושיח ושיתוף פעולה בין השניים. שיתוף הפעולה הזה בלט מאוד במטה קורונה.

אני רואה בהפרדה הזאת את אחת הסיבות להצלחה של אורטל הן כקהילה שיתופית והן כעסק.

הרעיון של מינוי יו"ר אחד לעסק ולקהילה הוא רעיון גרוע שסותר את עקרון ההפרדה. דומני שבאתגרים הקיימים הן של העסק והן של הקהילה, חשוב מאוד שבראש כל אחד משני הגופים יעמוד יו"ר שכל כולו מחויב למטרה של הגוף שבראשו הוא עומד, ללא כל בלבול.

מי שמתאים להיות יו"ר העסק בשל כישוריו, אינו בהכרח בעל כישורים להיות יו"ר הקהילה ולהיפך, ובחירה כזו עלולה לפגוע לפחות באחד משני הגופים. יתר על כן, על פי החלטותינו יו"ר העסק יכול להיות גם חיצוני. ברור שאסור שיו"ר הקהילה יהיה חיצוני ואיחוד התפקידים מגביל את היכולת לבחור את היו"ר המתאים לעסק.

הקמת ההנהלה הכלכלית, שהייתה חלק מהליך ההפרדה בין העסק והקהילה, כללה מראשיתה את תפקיד היו"ר. אני מודה שהסתייגתי תחילה מתפקיד יו"ר לקהילה, אולם דומני שהיום רצוי שיהיה בעל תפקיד כזה, שיוביל תהליכים אסטרטגיים בקהילה בלי שיהיה שקוע בניהול היומיומי. וממש לא מתאים שהוא יהיה גם יו"ר העסק.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

בדרכנו (ב)

בחלקו הראשון של המאמר הצגתי את קיצור תולדות תהליכי השינוי ההיסטוריים של אורטל, והוכחתי שבניגוד לנראטיב על פיו אנו בתהליך מדורג של כרסום בשותפות, בשוויון ובערבות ההדדית – ההיפך הוא הנכון. השינויים נועדו להעצמת ערכים אלו, ואכן העצימו אותם ובזכותם אנו קיבוץ שיתופי גם היום. כמובן שלא סקרתי את כל השינויים, יש עוד רבים אחרים כמו המעבר ל-5 ימי עבודה בשבוע ועוד. דוגמה נוספת להחלטה מן השנים האחרונות שחיזקה את הערבות ההדדית היא מימון לימודי תואר ראשון לכל בנות ובני אורטל.

בסיום המאמר הזכרתי שתי החלטות שבהן אכן הנמכנו את השותפות וחרגנו מעקרונות היסוד: הכנסת מרכיב הוותק לתקציב האישי והמודל השילובי (בטעות פרוידיאנית כתבתי "המודל השיתופי"…).

הכנסת מרכיב הוותק נעשתה בתהליך אסטרטגי ב-1998. לא היה זה חידוש בתנועה הקיבוצית. רבים מן הקיבוצים נהגו כך הרבה לפנינו וחלקם בסכומים גדולים יותר. בקיבוצים, הוותק נחשב לזכות היסוד של החבר, לרכושו. בעיניי, אין לו מקום בתקציב האישי, שצריך להיות רק על פי גודל המשפחה. ולמרות זאת, דווקא אני, כמזכיר, העברתי את ההחלטה. מדוע? כי חשתי את הלך הרוחות בקרב ותיקי אורטל, הכרתי בתחושות התסכול והבנתי שהחלטה כזו היא פתיחת שסתום לשחרור לחצים שעלולים להיתרגם להפרטה. כלומר, גם ההחלטה הזו נועדה, לפחות מבחינתי, להבטיח את השיתופיות באורטל.

השינוי המהותי ביותר היה המודל השילובי, שבו לראשונה סטינו מהעיקרון המרכזי של הפרדה מוחלטת בין תרומה לתמורה. הייתי חבר בצוות האסטרטגי שהציע את המודל. לאורך תקופה ארוכה עמדתי על רגליי האחוריות כדי למנוע זאת, אך בשלב מסוים הבנתי שמה שעומד על הפרק זו שלמותה של אורטל, והעדפתי את שלמות אורטל על דבקות בעיקרון. מבחינתי הייתה זו פשרה. בדיעבד, אני מבין שהמודל הוא הדבר הנכון לאורטל (אז והיום). העליה המרשימה בהכנסות מעבודה גם אוששה חלק מטענות אלה שקראו להפרטה. ב"אורטל של מעלה" שלי, באידיאה השלמה שבה אני מאמין, ההפרדה היא מוחלטת. אבל באורטל של מטה, של החיים עצמם, אני מבין שעשינו את הצעד הנכון. ואחרי עשור אפשר בהחלט לציין שלמרות המודל אנו קיבוץ שיתופי, אנו חשים בשיתופיות וגאים בה, ושומרים על הערבות ההדדית ועל השותפות באורחות חיינו, ובאתגר הקורונה נוכחנו שוב בעוצמת השותפות ובחוסן הקהילתי שהיא מעניקה לנו.

****

אריאל ל' הזכיר במאמרו "שתי החלטות חשובות שהיו מלוות בהרבה חששות ופחד" – הקמת ההרחבה הקהילתית ומתן אפשרות לבני זוג של חבר להתגורר באורטל מבלי לחייב אותם להיות חברים באגודה.

למה החלטנו על ההרחבה? הבנו בהכרח הקיומי בצמיחה דמוגרפית משמעותית ומהירה ורצינו ללכת ליותר מכיוון אחד, בין השאר כי לא היינו בטוחים שיהיה ביקוש לקליטה לחברות בקיבוץ שיתופי בגולן. ראינו בהרחבה הזדמנות לקליטה איכותית של אנשים שמתאימים לקהילה ויכולים לתרום לה, אף שאורח החיים השיתופי אינו מתאים להם. ראינו בהרחבה הזדמנות לקליטת בנים שרוצים לחיות באורטל אך לא להיות חברי הקיבוץ. קיווינו גם לקלוט להרחבה אנשים שחיו באורטל בעבר, אוהבים אותה אך חיי הקיבוץ אינם מתאימים להם. שתי המטרות האחרונות לא מומשו. עד כה אף בת או בן אורטל לא ביקשו להיקלט בהרחבה ואף עוזב אורטל לא חזר להרחבה. אולם משפחות של חברים שהחליטו לא להמשיך בחיי הקיבוץ אך הן מעוניינות להישאר באורטל ביקשו לעבור להרחבה ואישרנו זאת, ויתכן שגם בעתיד תהיינה משפחות שתלכנה בדרך זו. ההרחבה עשויה להיות פתרון לחברי אורטל שרוצים לחיות בתוכנו ואינם רוצים עוד בחיי השותפות.

החשש מן ההרחבה היה שזהותה של אורטל כקיבוץ שיתופי תפגע. הדרך למנוע זאת הייתה ההחלטה שבכל מקרה, מספר התושבים בהרחבה לא יעלה על 20% מתושבי אורטל. האופן שבו אנו משווקים את ההרחבה והמסרים למשפחות הפונות אלינו נועדו לא להיות אבן שואבת למי שמחפשים וילה בכפר, אלא למי שרוצים לחיות את החיים הקהילתיים של אורטל, גם אם אינם רוצים להיות חברי קיבוץ. החיים הקהילתיים של אורטל הם פועל יוצא של היותנו קיבוץ שיתופי. מן הבחינה החומרית אנו משווקים מראש ובמודע מוצר פחות אטרקטיבי מאשר מתחרינו – מגרש קטן יותר, אין אפשרות לצימרים. לעומת זאת אנו מציעים להם חיי קהילה, תרבות וחינוך טובים יותר. ולכן, האנשים שהגיעו להרחבה אכן מתאימים לאורטל, מעשירים אותנו ותורמים לנו.

בתהליך הקליטה התברר לנו שהאטרקטיביות של הקליטה לחברות בקיבוץ השיתופי גדולה הרבה יותר מהקליטה להרחבה. בעיניי, התרומה הגדולה ביותר לקיבוציות שלנו, היא הקליטה הגדולה של העשור האחרון.

ובאשר למסלול בני זוג. ההחלטה על המסלול הזה לא באה ממחשבה שזה מסלול רצוי לחיים קיבוציים, אלא מתוך הכרה פרגמטית במציאות חדשה ובצורך לתת לה מענה. המסלול הראוי והרצוי לחיים השיתופיים, הוא המסלול שבו המשפחה היא התא הכלכלי והחברתי של חברי אורטל. אנו מקבלים לאורטל משפחות ולא חברים. התקציב שאנו נותנים הוא משפחתי ולא אישי. ונכון שכל משפחה תהיה מורכבת משני חברי קיבוץ, שהנם חלק מן השותפות לכל דבר ועניין.

אולם נוצרה מציאות של גירושין וסיבוב שני בגיל מאוחר יותר והבנו שטובת אורטל היא להתפשר על העיקרון הזה. מדובר במשפחות בודדות ואורטל יכולה להכיל זאת ולשמור על צביונה. אני מאמין שהשער לחברות של אותם בני זוג אינו נעול. ימים יגידו.

אריאל מציע לפתוח את המסלול הזה גם בפני שאר משפחות אורטל. אני מתנגד לרעיון. בחיים אנו נאלצים להתגמש ולקבל החלטות פרגמטיות שאינן בדרך המלך הקיבוצית. אין רע בפשרה על עיקרון, אך אין להפוך את הפשרה לעיקרון. ובוודאי שאין לראות במהלך נקודתי שנועד לתת מענה לצורך אישי, "זכות" שצריך לפתוח אותה לכולנו בשם "שוויון הזכויות". זה לא יוסיף לנו דבר. זה יפגע לא רק בשותפות בינינו אלא גם בחוסן החברתי שלנו. לא בשל "פחד וחששות" החלטנו שההסדר הזה יהיה נקודתי ולא פתוח לחברי אורטל, כפי שטוען אריאל, אלא כיוון שאיננו רואים בו הסדר שהולם את אורח חיינו השיתופי. אנו מצפים שכל חברי הקיבוץ ישקיעו את כל יכולתם למען אורטל ויכניסו את מלוא הכנסותיהם לאורטל. וכאשר המודל השילובי מאפשר לנו ליהנות ממחצית ההכנסות – קל וחומר שאין עוד כל סיבה לאפשר לחצאי משפחות להוציא עצמן מן הכלל השיתופי.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל