לאחר מלחמת יום הכיפורים, הופצה בעיתונים מודעה, לאורך שבועות רבים, עם הסיסמה: "היה אתה בסדר, כולם יהיו בסדר, הכל יהיה בסדר".
מי אחראי למודעה? איני יודע. גם איני יודע מה בדיוק עמד מאחורי היוזמה. אם הכוונה הייתה להמעיט מאחריותה של ההנהגה המדינית והצבאית למחדלי המלחמה, ודאי שאין זו כוונה ראויה.
אך הסיסמה הזאת נכונה מאוד, ראויה מאוד. הייתי ילד בן 11 כשקראתי אותה, והיא שבתה את לבי, ומשמשת מוטו בעבורי עד היום, בחלוף 45 שנים.
היא אומרת לאדם בצורה הפשוטה ביותר – קח אחריות. קח אחריות על חייך. קח אחריות על סביבתך. קח אחריות על החברה שבה אתה חי. אל תסמוך על כך ש"אלה שם למעלה בטלוויזיה" יעשו את מה שצריך, ותפקידך יהיה לקטר ולכעוס על כך שאינם עושים את מה שאתה מצפה מהם. זוהי סיסמה של אקטיביזם.
קודם כל – עשה אתה את הדברים שנכון לעשות. אם כל אחד ינהג כך, החברה כולה תהיה טובה יותר. הבסיס לכל שינוי חברתי, הוא קודם כל הפרט.
האחריות האישית היא יסוד מוסד ביהדות. כך כתבו חז"ל בתלמוד הבבלי, מסכת קידושין: "לעולם יראה אדם את עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצווה אחת, אשריו שהכריע עצמו לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע עצמו לכף חובה". יש כאן דרישה מהפרט למתיחות שיא בלתי פוסקת, כל חייו; מתיחות לעשות את הטוב. לעולם, אמרו חז"ל, כלומר תמיד, על האדם להתייחס למעשיו עד כה, הטובים והרעים, כאילו הם מאוזנים. "כאילו", כי הרי הם לא באמת מאוזנים. אדם אחד היטיב לעשות כל חייו, האחר הרבה לעשות רע. אבל המסר הוא, שאם נתייחס אל עצמנו כאילו מעשינו הטובים והרעים עומדים כל העת על כף המאזניים, שקולים, והמעשה הבא שנעשה הוא זה שיכריע את חיינו לכף זכות או לכף חובה – המתח הזה יביא אותנו לבחירה מתמדת בטוב.
אך בכך אין די. האדם אינו חי רק לעצמו ואינו אחראי רק על עצמו. הגמרא קוראת לפְּרָט לקחת אחריות על החברה כולה, על העולם כולו: "לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצווה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה… בשביל חטא יחידי שעשה זה, אבד ממנו ומכל העולם טובה הרבה". ברוח ה"היה אתה בסדר, כולם יהיו בסדר", מרחיב הכתוב את הרעיון ואומר. לעולם עליך לראות לא רק את עצמך, כאילו חצייך זכאי וחצייך חייב, אלא את כל האנשים ככאלה. ואם כל האנשים הם כאלה, הרי כל העולם כולו הוא כזה. ולכן, עליך לראות את עצמך, כאילו עתידו של כל העולם תלוי בך. והוא לא רק תלוי בך, אלא תלוי במה שתעשה עכשיו. על כל צעד ושעל עליך להתייחס למעשה שאתה עושה עכשיו, כאילו עתיד העולם תלוי בו.
זו דרישה כמעט אל-אנושית או על-אנושית, למתח תמידי. איך אפשר לחיות כך? אך מימרה כזאת מחנכת את האדם, גם אם על דרך ההפלגה וההפרזה, לאחריות אישית, להגשמה אישית, לאקטיביזם.
תנועת העבודה הציונית בנתה את עצמה על ערך ההגשמה האישית. היא לא הבטיחה לפרט חיים טובים, אלא דרשה ממנו הגשמה, בעליה, בהתיישבות, בעשיה חברתית, בביטחון – באמירה שמה שיבטיח לעמנו חיים טובים, הוא מה שאני אעשה.
הרעיון הקיבוצי אינו של חברה המסירה מן הפרט את אחריותו, כי הכלל דואג לו, אלא מבוססת על לקיחת אחריות של הפרט על הכלל כולו. פרי עבודתו לא נועד לפרנס רק את עצמו, אלא את כלל החברה, ולכן האחריות הנדרשת ממנו גדולה יותר. כל מה שקורה בחברה קיבוצית, הוא פרי העשיה הוולונטרית של כל אחד מחבריה, הנוטל אחריות עליה. השבר של הקיבוץ, הוא תוצאה של חברים לא מעטים שבחרו להיות פאסיביים ולא לקחו את האחריות, אלא ניצלו לרעה את הטוב שיצרו החברים שנהגו כנדרש מחבר קיבוץ. כל ההצלחות וההישגים הגדולים של הקיבוץ ושל התנועה הקיבוצית, הם תוצאה של החברים הרבים שנטלו אחריות. קיבוץ אורטל הגדיר את עצמו, לפני כשלושים שנה, "קיבוץ של אינדיבידואליסטים". יש הרואים בכך אוקסימורון, אך האמת היא, שלא זו בלבד שאין סתירה בין קולקטיביות ואינדיבידואליזם, אלא שהצלחת הקולקטיב מותנית בכך שייבנה מאינדיבידואליסטים שייקחו על עצמם את האחריות. הסתירה היא בין קולקטיב לאגואיזם.
ברל כצנלסון, מורה הדרך של תנועת העבודה, ייחס את רוח ההגשמה העצמית של תנועת העבודה, לרוח ההגשמה העצמית ביהדות; באותו מאמר חז"ל שהצגתי. "תנועתנו ירשה את הראייה היהודית הקדומה, שהעולם כולו נתון תדיר על כף המאזניים, וכל אחד ואחד מאתנו, וכל מעשה של כל אחד מאתנו, יש בו כדי להכריע את הכף, וכל שעה היא שעת הכרעה".
את התפיסה התנועתית הזאת, של אחריות הפרט וכף המאזניים, היטיב לבטא יצחק שדה, מפקדו הראשון של הפלמ"ח, בקריאה לנוער העברי, בעיצומו של המאבק בבריטים:
"נוער שמע!
מישהו אי שם מחזיק את מאזני חיינו בידיו.
וכפות המאזניים עולות ויורדות, יורדות ועלות.
על כף אחת:
שואת ישראל, תקומת ישראל, מלחמת ישראל.
ועל כף שניה:
תככי מסחר ופוליטיקה,
והתככים, משקלם כבד.
נוער זכור!
בבוא השעה השלך עצמך על כף המאזניים,
השלך עצמך בכח ובאומץ.
זה יכריע, המאזן ישתנה.
נוער שמע!"
"זה יכריע", אומר שדה לנער – העובדה שאתה תשליך את עצמך בכח ובאומץ על כף המאזניים, היא המעשה שישנה את המאזן.
****
בתפילת יום הכיפורים אנו אומרים פסוק קצת סתום וקשה להבנה: "אלוהי, עד שלא נוצרתי איני כדאי, ועכשיו שנוצרתי, כאילו לא נוצרתי".
על פי פשט הכתוב, נותן המתפלל ביטוי לתפיסה של אפסות האדם. מי אני, מול האל הכל יכול – אחת היא אם נוצרתי או לא נוצרתי. אם כן, מי אני ומה אני בעולם?
הפירוש של הרב קוק לפסוק, ב"עולת ראי"ה", הפוך לגמרי: "לפני שנוצרתי, כל אותו הזמן הבלתי מוגבל שמעולם עד שנוצרתי, ודאי לא היה דבר בעולם שהיה צריך לי, כי אם הייתי חסר בשביל איזו תכלית והשלמה הייתי נוצר, וכיוון שלא נוצרתי עד אותו הזמן, הוא אות, שלא הייתי כדאי עד אז להיבראות, ולא היה בי צורך כי אם לעת כזאת שנבראתי, מפני שהגיעה השעה שאני צריך למלא איזה דבר להשלמת המציאות… אבל עכשיו שנוצרתי, כאילו לא נוצרתי, כי לא מילאתי את תפקידי, אף על פי שהתפקיד כשלעצמו כבר מוטל עלי, אך לא הגעתי אליו, לכן עדיין איני כדאי".
הרב קוק טוען שלכל פרט יש תפקיד בעולם. למה לא נולדתי במיליוני השנים שקדמו להולדתי? כי עוד לא היה בי צורך. אם נולדתי ביום מסוים, אות הוא כי כעת העולם זקוק לי. יש לי מטרה בעולם. ואם איני מממש בפועל את המטרה לשמה נועדתי, חיי הם בזבוז – העולם חסר את טביעת חותמי הייחודית, ואני חשוב כאילו לא נולדתי.
אפשר לקחת את דבריו של הרב קוק לדה-הומניזציה; כאילו אין לחיי אדם ערך בפני עצמם, אלא רק כמכשיר וכו'. אך זו לא כוונתו, והוא כתב הרבה על החיים כערך. משמעות דבריו, היא דרבון האדם לא לחיות סתם, כסטטיסט בעולם, אלא להבין שיש לו אחריות גדולה, לא רק לחייו אלא גם לכלל. איך אדם יודע מה תפקידו הייחודי, מה תכלית בריאתו? הוא אינו יודע. תפקידו לחפש. כלומר לחפש היכן הוא יכול, בכל רגע נתון, לפעול ולתרום לכך שהחברה שבה הוא חי תהיה טובה יותר.
****
אני מאמין באחריות הפרט. סוגיות של אחריות הפרט עומדות לפתחנו תדיר. דוגמה אופיינית מהתקופה האחרונה, היא סוגיית סרבני החיסון. הסרבנות של הורים לחסן את ילדיהם, מעבר לפגיעה הקשה שלהם בילדיהם חסרי הישע – היא התנהגות סוציומטית קיצונית, שגורמת סבל ואסונות ופוגעת בבריאותם וחייהם של אחרים, של ילדים אחרים ושל מבוגרים אחרים. האחריות להתחסן ולחסן את ילדינו, אינה רק אחריות על עצמנו, אלא על החברה כולה. לכך בדיוק כיוון הכתוב: "בשביל חטא יחידי שעשה זה, אבד ממנו ומכל העולם טובה הרבה".
דוגמה נוספת קשורה לתאונות העבודה הקטלניות. אביא כאן דברים שכתבתי בנדון בבמה אחרת:
"הקסדה והאפוד הקראמי חיוניים מאוד להגנה על חייהם ושלמותם של חיילי צה"ל. אבל הם מכבידים, מציקים, כבדים, חמים, מאוד לא נעימים. ולכן, חיילים לא מעטים מסירים אותם, ואלמלא הפקודה, הם היו נמנעים מלשאת אותם. למה? הרי אלה החיים שלהם! הרי זה לא הגיוני! נכון. אבל זאת עובדה.
גם סימוס בנהיגה או אי חגירת חגורת בטיחות מסכנת את הנהגים, ובכל זאת רבים מהם מסכנים את חייהם ואת חיי הנוסעים, ואלמלא האכיפה והפחד מעונש התופעה הייתה גדולה לאין ערוך.
באותה מידה, אין להתפלא על כך שפועלי בניין מעדיפים להסתכן ולא לעבוד חגורים ברתמה וחובשי קסדה. זה לא הגיוני, אך כנראה שזה קורה. ולכן, נכון לאכוף זאת עליהם.
במלחמה בתאונות העבודה, יש צורך בחקיקה ובאכיפה. האכיפה צריכה להיות כלפי הקבלנים, מנהלי העבודה וכן, גם הפועלים. גם כלפי יחידת הקצה.
ההסכם בין ההסתדרות והקבלנים בנושא הבטיחות, כלל גם אופציה של קנס לעובדים שהמעסיקים הנפיקו להם קסדה ורתמה והם עבדו ללא אמצעי הבטיחות האלה.
מזכיר הסתדרות עובדי הבניין והעץ התראיין בנושא אצל קרן נויבך. לא הייתי מכנה זאת ראיון, אלא חקירה, ולא אצל 'החוקר הטוב'. חקירה קשה, רוויה לעג ובוז למרואיין, על כך שמענישים את הפועל ולא את המעסיק.
למה? האם הפועל אינו נדרש לאחריות? האם הוא אינו אחראי לחייו? הוא ילד קטן?
תמיד מדברים על תסמונת הש"ג. הביטוי לקוח מפרשת ליל הגלשונים – התקפת המחבל על מחנה 'גיבור'. הלוחם ששמר בש"ג, שראה את המחבל חודר לבסיס, נמלט על נפשו, אפילו לא ירה באוויר לאזהרה, וכתוצאה מכך נהרגו 6 חיילים ו-10 נפצעו. החייל, רוני אלמוג, נדון לשנה וחצי מאסר בפועל, והחלה זעקה ציבורית על כך ש'הפילו הכל על הש"ג'. זה לא היה נכון, כי גם קצינים נענשו, הודחו וננזפו, עד רמת המח"ט שהודח מתפקידו, למרות שנכנס לתפקיד רק חודש לפני האירוע. העונש של הש"ג היה מוצדק. ברגע שהוא שומר בעמדה, הוא הרמטכ"ל של העמדה. עליו מוטלת כל האחריות. ועל האופן שבו נהג – הוא היה ראוי לעונש הכבד שקיבל.
הגישה המשחררת את הפרט מאחריות, היא גישה פסולה".
****
כל סיפור ההתיישבות בגולן הוא סיפורם של אנשים שלקחו אחריות אישית, באמצעות הגשמה עצמית – שהטילו עצמם על כף המאזניים כדי להשפיע על מאזן החברה והמדינה. כך תושבי הגליל והעמק שהלכו לראש הממשלה במלחמת ששת הימים ותבעו מהממשלה להורות לצה"ל לשחרר את הגולן ולשחרר אותם מהסיוט של "הרמה הסורית". כך קומץ הצעירים מקיבוצי הגליל, שלא המתינו לממשלה, למוסדות המיישבים ולתנועות ההתיישבות, אלא התארגנו מיד אחרי המלחמה, וחמישה שבועות אחריה עלו לגולן והחלו את מפעל ההתיישבות בגולן. גם ריבונות ישראל על הגולן חלה בזכות מאבק שיזמו והובילו תושבי הגולן וכך גם חוק משאל עם, המקשה מאוד על נסיגה משטח ריבוני. התארגנות תושבי הגולן הובילה את הציבור הישראלי למאבק "העם עם הגולן" שמנע את הנסיגה מהגולן בשנות התשעים, והציל את מדינת ישראל מאסון לאומי.
הגולן הוא קהילה של קהילות, וכל קהילה מבוססת על הפרטים שבתוכה, ועל נכונותם לפעול בה, לראות את עצמם אחראים לה. כך הקהילה היישובית, וכך קהילת הגולן. הייתי שותף לחבורת שותפים לדרך, שצעדה לבחירות תחת הדגל של חברת מופת. העובדה שנחלנו אכזבה בבחירות, אינה משחררת אותנו מאחריות לנסות להגשים את החזון. חברת מופת לא תבנה מלמעלה, אלא מיוזמתם ואחריותם של האנשים שיבחרו להוביל אותה, ברמה החברתית, הוולונטרית. זה האתגר הגדול שלנו.
אמר נשיא ארה"ב ג'ון פ' קנדי: "אל תשאל מה המדינה יכולה לעשות למענך. שאל מה אתה יכול לעשות למען המדינה".
* "שישי בגולן"
