ב-4 במרץ 2020 פרסמתי הודעה לציבור בשם צח"י, שנפתחה במילים: "מטה צח"י התכנס לישיבה בנושא התפשטות נגיף הקורונה. אנו פועלים על פי ההנחיות המחמירות של משרד הבריאות וממלאים בקפדנות אחרי ההוראות".
באותו יום משרד הבריאות אסר על התכנסות של מעל 5,000 איש… כלומר ההנחיות עדין לא היו ממש מחמירות.
הייתה זו ההודעה הראשונה לציבור בנושא הקורונה. ההודעה הבאה, ב-9 במרץ הייתה על הקמת מטה קורונה והרכבו. במודעה הבאה אחריה דיווחנו על ההחלטה הקשה והכואבת של מטה קורונה לבטל את חגיגת פורים באורטל. היום, כשאנו יודעים מה היו תוצאות מסיבות הפורים ברחבי הארץ אשתקד, ברור עד כמה החלטתנו הייתה אחראית ונכונה.
רבות עסקנו במהלך השנה בסוגיית אורטל בקורונה. גם אני כתבתי על כך מספר מאמרים, שהוקדשו לשאלה כיצד מקיימים קהילה ללא התקהלות. במבט לאחור אני חושב שההתנהלות של אורטל בשנה זו, בהנהגת מטה קורונה, הייתה מצוינת. הקפדנו על כל הנחיות משרד הבריאות ובמקביל השכלנו לנהל חיי קהילה – חינוך, תרבות, חד"א וכו' במקסימום האפשרי. רוח ההתנדבות של החברים והנוער בשנה זו ראויה לשבח.
במאמר זה אתייחס לתחום האחריות שלי כדובר מטה קורונה. המטרה של הנהגת קהילה בשעת חירום היא חיזוק החוסן של הקהילה. אני מאמין שמידע הוא חוסן, ולכן ככל שהציבור יקבל מידע, ככל שנצליח לפזר את ערפל אי הוודאות, המאפיין שעת חירום – כן ייטב. בכך ראיתי ואני רואה את שליחותי כדובר – במסירת מידע עדכני, אמין, בזמן אמת, לכל החברים, התושבים ובני הנוער באורטל. באין מידע אמין בזמן אמת, מחליפה אותו תרבות השמועות, ההגזמות ואי האמון במערכת. מנהיגות שמשכילה לשתף את הציבור במידע בשקיפות, זוכה באמונו ויודעת לרתום אותו.
עם הקמת מטה קורונה, ערכנו ישיבה משותפת עם ראשי המכלולים של צח"י. ראש כל מכלול הציג תכנית ראשונית להתמודדות עם המצב. התכנית שלי הייתה מכאן ועד הודעה חדשה להוציא הודעה לציבור מדי יום. וכך אכן היה עד תום הסגר הראשון. כיוון שעוד לא הייתה שגרת קורונה, היה עלינו להמציא כל יום ולעתים מספר פעמים ביום את עצמנו מחדש, בכל תחום מתחומי חיינו, בין היתר בשל ההנחיות הסותרות שקיבלנו, לעתים בהפרש של שעות ספורות. בתוך הכאוס הזה, ראיתי לנכון לייצב באמצעות המידע לציבור עוגן של יציבות. בימים הראשונים הוצף הציבור במידע מכל זרועות הקהילה. מהר מאוד הגענו להבנה שכל ההודעות צריכות לעבור דרכי, ושאם אין הודעת חירום דחופה אני מרכז את המידע להודעה אחת ביום – בשעה 20:30. עד שעה זו הסתיימה ישיבת המטה – בשבועות הראשונים נערכה ישיבה מדי יום, והפרסום היה אחרי הישיבה. ההודעות הראשונות היו ארוכות ומפורטות, וככל שנכנסנו לשגרה, כך הן הפכו שלדיות יותר.
בתום הסגר הראשון הפסקנו את ההודעה היומית, והחלפנו אותה בהודעה על פי הצורך, וכך אנו נוהגים עד היום, אך עדין יש מספר הודעות בשבוע. חלקן ממוקדות במידע מוסדי כמו מיקום וזמנים של בדיקות וחיסונים.
את ההודעות הראשונות העברנו באמצעות הקהילנט, אך חברים התלוננו על חוסר נוחות ועברנו להודעות בווטסאפ ובפייסבוק. כיוון שהזכרנו שמות מבודדים, חברים ביקשו להפסיק את הפרסום בפייסבוק, שחשוף לאנשים מחוץ לאורטל, וכיבדתי את ההחלטה.
לצד המידע, אנו משתמשים בהודעות גם כדי להעביר לציבור את המסרים של מטה קורונה – לכבד את ההנחיות, לשמור על ריחוק חברתי, לעטות מסיכות, להקפיד על היגיינה, להיבדק, להתחסן, להקפיד על הבידוד. אנו משתמשים בהודעות כדי להסביר לציבור את מדיניות המטה ואת ההחלטות השונות.
****
מידע הוא דו-כיווני. אני משמש כצינור מהמטה לציבור ולהיפך. הרבה תגובות מגיעות אליי בעקבות ההודעות. רובן – שאלות אינפורמטיביות או שאלות הבהרה. חלקן הצעות או ביקורת, ובהן אני נוהג לשתף את המטה. והיו גם לא מעט תגובות מרגשות של תודה ופרגון – על המידע ובכלל על עבודת המטה. על כל התגובות, מכל הסוגים, אני מודה למגיבים.
לאחרונה קיבלתי תגובות של חברים שהלינו על כך שאני עושה "שטיפת מוח" בנושא החיסונים. אין זו שטיפת מוח, אלא מימוש מדיניות מטה קורונה לפעול בדרכי שכנוע והסברה כדי לעודד את הציבור להתחסן, למען בריאות המתחסנים ולמען הבריאות של כולנו וכדי לגבור על הקורונה.
****
בהודעה הראשונה דיווחנו על תושבים שחזרו מחו"ל ונכנסו לבידוד. מאז אנו מקפידים לדווח על כל בידוד וכמובן על כל אימות לקורונה.
אנו רואים חשיבות רבה בפרסום השמי. אנו קהילה, משפחה מורחבת, ועניינה של הקהילה אם מי מתוכה בבידוד או חלילה חולה. בדיוק כפי שאנו רואים מחובתנו לסייע למבודדים, כך אנו רואים את מחויבותנו לדווח על כך לציבור.
אנו מפרסמים את השמות רק אחרי שקיבלנו את הסכמת החבר. כאשר הוא מסרב, אנו מכבדים את פרטיותו. פרסום שמו בניגוד לרצונו, מנוגד לחוק. אבל לעניות דעתי, סירוב כזה הוא מעשה אנטי חברתי, שפוגע בנו כקהילה. הפרסום חשוב לצורך ההתמודדות שלנו עם הקורונה. הוא חשוב כדי שאנשים ידעו לא לבקר חבר בבידוד, לא לשלוח את הילדים לילד בבידוד או שהוריו בבידוד. וכאשר השמות אינם נמסרים מתחילות לרוץ בשבילים שמועות. בסופו של דבר הרי כולם יודעים, בדרך הלא נעימה של שמועות ורכילות. מוטב שהדברים יימסרו לציבור כמידע רשמי, גלוי, שקוף ומכבד, מצד הגורמים האמונים על כך.
****
אסיים בהתייחסות נוספת לסוגיית החיסונים, בהמשך לדברים שכתבתי בשבוע שעבר; התייחסות למסר: "זכותי על גופי ורק אני אחליט מה אני מכניס לגוף שלי… אין לאף אחד זכות להתערב". זהו שיח זכויות פוסט-מודרניסטי, ליברטריאני, אגואיסטי, מפונק. השיח היהודי אינו שיח של זכויות. זכויות הפרט הן ערך חשוב מאוד, אבל אינן חזות הכל. האתיקה היהודית היא אתיקה של חובות האדם, של מחויבות, של אחריות, של אכפתיות, של רעות, של "כל ישראל ערבין זה בזה".
זכותי על גופי, ובכל זאת המדינה מחייבת אותי לחגור חגורת בטיחות ברכב ולחבוש קסדה ברכיבה על אופנוע. האם נטילת האחריות של המדינה פוגעת בי ובזכויותיי? הדוגמה הזאת אינה שוות ערך לנושא החיסון, כי כאשר איני חגור אני פוגע רק בעצמי. אך כאשר מדובר בפגיעה בזולת?
זכותי לעשן ולפגוע בבריאותי. אך החוק אוסר עליי לעשן במקומות ציבוריים סגורים, באוטובוס ובמטוס. למה? כי אני פוגע בבריאותם של אחרים ובזכותם לנשום אוויר נקי. כלומר, הזכות שלי מוגבלת. הגבול הוא הפגיעה באחרים. הזכות שלי אינה חזות הכל. יש גם זולת, יש גם ציבור, יש גם כלל. אני חלק מכלל ויש לי אחריות גם עליו.
כאשר איני מתחסן איני פוגע רק בעצמי אלא גם בזולת. קל וחומר כאשר במקצועי אני נותן שרות שבא במגע עם אחרים. וכל שיח הזכויות הזה מתקיים כאשר כלל אין חובת התחסנות ואין הצעה לחייב התחסנות. הוא מתנהל על עצם הזכות לשכנע אנשים להתחסן. "אל תטיף לי, זה הגוף שלי וזכותי להחליט מה אני מכניס אליו". הוא מתנהל על התו הירוק, שנועד למנוע ענישה קולקטיבית לרוב המחוסן בשל המיעוט הסרבן ולהמשיך להשבית את ענפי המשק בשל הסרבנים.
קצת איבדנו כיוון ודרך עם שיח הזכויות הזה.
הצו הקטגורי של הפילוסוף הפרוסי עמנואל קאנט (1724-1804) קובע: "עֲשֵׂה מַעֲשֶׂיךָ רַק עַל פִּי אוֹתוֹ הַכְּלָל הַמַּעֲשִׂי אֲשֶׁר, בְּקַבֶּלְךָ אוֹתוֹ, תּוּכַל לִרְצוֹת גַּם כֵּן כִּי יִהְיֶה לְחֹק כְּלָלִי". כלומר, כאשר אתה עושה מעשה, התייחס אליו כאילו כולם היו נוהגים באותה דרך, ובחן מה המשמעות של המעשה הזה על הכלל.
בשיחה שקיימתי עם סרבנית התחסנות, היא אמרה שאינה רוצה להזיק לעצמה והיא מעדיפה להמתין 20 שנה לראות את התוצאות לטווח רחוק של החיסון. ואם כולם ינהגו כמוה? אם כולם ימתינו עשרים שנה? המגפה תמשיך לעשות שמות באנושות, מאות מיליונים ימותו, הכלכלות ייהרסו.
אדם מוסרי צריך לראות עצמו כאילו עתיד העולם תלוי בו ובמעשה שיעשה עכשיו. מי שמסרב להתחסן בונה על כך שאחרים יתחסנו בעבורו ויהיה בסדר. אנו כבר יודעים היום, על סמך למעלה מחמישה מיליון מתחסנים בישראל ועשרות מיליון מתחסנים בעולם, שזו הצלחה החורגת מכל דמיון. מעולם לא היה חיסון שהוכיח את עצמו כמו החיסון הזה. זהו חיסון שבאופיו אין בו סכנה לתופעות לוואי ארוכות טווח, וכפי שנוכחנו – תופעות הלוואי של השעות והימים הראשונים חולפות במהרה. אין שום סיבה שלא להתחסן. מי שמתחסן מגן על עצמו, על משפחתו, על קהילתו, על מקום עבודתו, על חבריו ותורם תרומה להתגברות של האנושות כולה על המגפה. מי שמשתמט מכך פועל באופן בלתי מוסרי.
* מידף – עלון קיבוץ אורטל
