קהילה ללא התקהלות

עֵת לַחֲבוֹק וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק

האויב הגדול ביותר שלנו במלחמה בקורונה הוא ההתקהלות. ההתקהלות היא סכנה, היא הגורם להדבקה ולתחלואה, ממנה מזהירים אותנו יותר מכל. "ריחוק חברתי" – האוקסימורון הזה הוא הנשק היעיל ביותר במאבק בקורונה. סגר, בידוד, אלה התרופות.

אבל האדם הוא חיה חברתית. ויש לו צורך ורצון להשתייך, להיות חלק מ…, להתקהל. האנשים מתקשים לוותר על ההתקהלות – חתונות, תפילות, הפגנות, הופעות, משחקי ספורט.

קהילה והתקהלות הן מילים מאותו שורש ויש להן אותה משמעות. קהילה היא התקהלות אנושית, שנועדה לספק לאדם את הצורך בחברה, בציבור, במסגרת, בהשתייכות. זו מהותה. קל וחומר כאשר מדובר בקהילה קיבוצית. ההתקהלות וההתקבצות הן מהותה של קהילה קיבוצית. ובאורטל – על אחת כמה וכמה. אין הרבה קהילות קהילתיות כמו אורטל, גם בתנועה הקיבוצית. ההתקהלות, היחד, היא נשמת אפנו, היא לחם חוקנו, היא לוז חיינו. כל מוסדותינו הם מוסדות קהילתיים. חדר האוכל הוא מרכז ההתקהלות היומיומית שלנו. החינוך החברתי-קהילתי הוא ספינת הדגל שלנו. חיי התרבות שלנו מבוססים על מפגש, על יחד, על התקהלות. אנו נדחקים עד אפס מקום ב"שישי מתוק", מקטרים על הצפיפות ושוב ושוב חוזרים להתקהלות הזאת בשמחה. אנו מתקהלים בכל חגי ישראל. נתקלתי השבוע במאמר שפרסמתי בסוכות לפני 13 שנים, והעליתי בו על נס את העובדה שבכל שבעת ימי סוכות, בכל יום היה אירוע קהילתי. והשנה, יש לנו שני אירועים… מקוונים.

ואם תחילה חשבנו שהקורונה היא עניין של שבועות ספורים, אנו כבר 7 חודשים באירוע והסוף לא ידוע, אך דומה שהוא הולך ומתרחק. איך עובדה זו תשפיע עלינו לטווח הקצר ולטווח הרחוק? האם יש חיוניות לקהילה ללא התקהלות?

****

אין תחליף להתקהלות ואני מקווה שבקרוב נשוב להקהיל קהילות, אך עלינו להיות ערוכים להתמשכות המצב הזה ולהעצים ערכים אחרים שלנו שמשקלם הסגולי צריך לעלות שעה שהמפגש הקהילתי מצטמצם.

בראש ובראשונה – הערבות ההדדית. קראנו במידף שעבר את דבריהן של משפחות שהיו בבידוד; התודה וההתרגשות שלהן מההתגייסות של אורטל, הן של הקהילה הממוסדת והן של החברים כבודדים, כדי להקל עליהם. קראנו את דבריה של ענבלעל החיבוק שקיבלה מן הקהילה ברגעיה הקשים.

חדר האוכל הוא לב הקהילה. הוא לא מוסד שנועד לספק מזון לחברים. אנחנו יכולים לקנות אוכל ולהכין לעצמנו. חדר האוכל נועד להקהיל אותנו למפגשים, איש איש בתדירות שהוא רוצה. הוא נועד לחבר בינינו, לאפשר לנו לשבת זה עם זה, לשוחח, להיפגש. סעודות השבת והחג שלנו הן חגיגה של קהילה. ולפתע הוא אינו יכול למלא את ייעודו. התחליף שמצאנו בדמות הארוחות שהחברים לוקחים הביתה, בין במשלוחים בתחילת הסגר הראשון ובין במתכונת הנוכחית, הוא תחליף קהילתי נאה, שנועד לשמור על הגחלת של חדר האוכל, שעה שאינו יכול למלא את ייעודו, להמשיך להיות מוסד מרכזי בחיינו, לשמר את קיומו, ולהוות ביטוי לערבות ההדדית באמצעות מוסד הדואג לצרכים הבסיסיים שלנו.

ערך נוסף הוא המשימתיות. המשימתיות היא ההתנדבות הגדולה של נוער אורטל שתִפעֵל את שירותי הקהילה בסגר הראשון. המשימתיות היא מבצע הניקיון ואיסוף האשפה של חברת הילדים השבוע. המשימתיות היא העשיה של מטה קורונה ושל מכלולי צח"י ושל מתנדבים רבים בהתמודדות עם הקורונה.

תרבות חלופית – אנו נוהגים לומר שיותר משהקהילה בונה תרבות, התרבות בונה את הקהילה. עיקר חיי התרבות שלנו מבוססים על מפגש. כעת המשימה שלנו היא למצוא חלופות של חיי תרבות תוך שמירה על המגבלות. אם לא יכולנו לערוך את אירוע המצוות הרגיל, ערכנו אירוע חלופי, ללא אורחים, ובמקום המופע – סרט. אגב, הסרט אמור היה להיות מוקרן בדרייב-אין, אולם כיוון שהאירוע התרחש בתקופה של הקלות, יכולנו להתכנס, בקפסולות ועם מסכות, ולצפות בו. את הרעיון של דרייב-אין כדאי ליישם כהזדמנות תרבותית בעידן קורונה.

וכך, על פי ההנחיות המשתנות לפרקים, למצות את האפשרות לערוך חיי תרבות. כשאי אפשר להיפגש – פעילות מקוונת. כשאי אפשר להתכנס בפנים – להתכנס בחוץ (כמו בתפילות יום הכיפורים). כשאי אפשר לכנס אנשים רבים – להתכנס בקפסולות  קטנות (כמו ב"יוצאים באורטל"). ופעילות מפנקת כמו ניידת המופלטות במימונה ושאר הפינוקים שמורעפים עלינו.

וחשוב לקיים אסיפות. אם אי אפשר להתכנס במקום סגור – להתכנס במגבלות האפשר, כמו האסיפה הכלכלית מחוץ לפאב. כשאי אפשר להתכנס כלל – אסיפה בזום, כמו האסיפה האחרונה. כמובן שהזום הוא תחליף עלוב למדיי למפגש פנים אל פנים, אך הוא עדיף על כלום.

בקיצור – בתקופה הקשה הזאת עלינו לחשוב כל הזמן מה ניתן לעשות כדי לחזק את חיינו המשותפים בכפוף למגבלות, כי אם לא נטפח אותם הם עלולים להתנוון. "יום תעזבני – יומיים אעזבךְָ".

****

בחג סוכות אנו קוראים את ספר קהלת. בפרק ג מופיעה השירה האלמותית הזאת:

לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל-חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם.

עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת. עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ.  עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא. עֵת לִפְרוֹץ וְעֵת לִבְנוֹת. עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק. עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד. עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים. עֵת לַחֲבוֹק וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק. עֵת לְבַקֵּשׁ וְעֵת לְאַבֵּד. עֵת לִשְׁמוֹר וְעֵת לְהַשְׁלִיךְ. עֵת לִקְרוֹעַ וְעֵת לִתְפּוֹר. עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר. עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא. עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם.

אנו קוראים את הטקסט הזה מדי שנה בטקס המעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות. מה פירוש "עת ללדת ועת למות", "עת לאהוב ועת לשנוא", עת מלחמה ועת שלום", זה ברור. אבל אף פעם לא הבנתי את הפסוק "עת לחבוק ועת לרחוק מחבק". מתי עת לרחוק מחבק? מסתבר שהחכם-מכל-אדם חשב על הכל וכיסה את כל האפשרויות, וכתב פסוק לזמן הקורונה.

אז אנו בעת-לרחוק-מהתקהל, אך איננו מוותרים על חיי הקהילה שלנו.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

פרשת "האזינו" תשפ"א

דרשה לפרשת "האזינו" תשפ"א

קבלת שבת באורטל, מוקדשת לזכרו של בוג'ה

לפני כשנה וחצי ערך צוות קבלת השבת יום השתלמות עם בוג'ה, במכון "שיטים". כתמיד, נפגשנו עם עושר בלתי נדלה של ידע ורעיונות, אבל לא פחות מכך בסקרנות כשל ילד. בוג'ה תחקר אותנו לעומק, בעניין רב, על קבלות השבת של אורטל. ונדמה לי שהוא אהב את מה ששמע.

אחד הדברים שלמדנו ממנו, הוא הקדשת קבלת השבת לנושא אקטואלי כלשהו. ואכן, אימצנו את הרעיון. לא כל קבלת שבת מוקדשת לנושא, אך מאז הקדשנו קבלות שבת רבות לנושאים שונים. היום אנו מקדישים את קבלת השבת לזכרו של בוג'ה, שהלך לפני שבועיים לעולמו.

הברכה שקראנו עם הדלקת הנר, לקוחה מתוך חוברת שבוג'ה ערך, הנקראת "מעין הברכות" – צרור בִּרְכּוֹת השבת, הנר והיין כמנהג קהילות קיבוציות. הברכה שקראנו, שאגב, הייתה נהוגה בקבלות שבת שערכנו באורטל לפני כ-35 שנה, נקראה במספר קיבוצים ובהם בית העמק, קיבוצו של בוג'ה, בקבלות השבת שהוא הוביל במשך עשרות שנים.

במבוא לחוברת כתב בוג'ה, בין השאר: "קהילות הקיבוצים בארץ ישראל, לאורך רוב שנות המאה העשרים, חתרו למצוא ביטוי קהילתי לסמל היהודי הקרוי שבת. השותפות האנושית אותה קיימו בששת ימי המעשה נמשכה מאליה אל הטקס המשותף, שנתקרא בקיבוצים רבים, במשך שנים רבות, 'קבלת שבת'. חדר האכילה המשותף לכולם היה לתערובת מיוחדת של בית כנסת (בו מתכנסים ובו מקיימים את קבלת השבת) ובית פרטי (בו 'מקדשים' וסועדים). ההתנערות מן המשמעויות ה'דתיות' של השבת הניבה סוגים שונים של קבלות שבת, שנקודת המוצא שלהם הייתה, ככל שמדובר בדור המייסדים, היכרות אינטימית עם המודל המסורתי, תוך מרידה בו והכפפתו לנוסחים חדשים המבטאים תכנים חדשים של לאומיות יהודית".

לפני 13 שנים, כאשר ניהלתי את מתנ"ס הגולן, הובלנו, בוג'ה ואני, את המחזור הראשון של הקורס לפעילי תרבות ביישובי הגולן: "הקהילה במעגל השנה". בכל מפגש עסקנו בחג אחר. מפגש אחד הוקדש לשבת ובעיקר לקבלת השבת.

ענבל קופליק, שהשתתפה בקורס, התלהבה ויזמה את קבלת השבת באורטל, המתקיימת מדי שבת, אפילו בתקופת הקורונה, בהתאמה להנחיות, זו השנה ה-13. וכך, ניתן לקבוע בעליל, שבוג'ה היה שותף משמעותי בחידוש קבלות השבת באורטל.

עד שהתחלנו את קבלות השבת, מדי שנה הוזמן בוג'ה לשבת סבים וסבתות של שנת המצוות והנחה קבלת שבת לבני המצוות, הוריהם, אחיהם וסביהם. ורבים מאתנו זוכרים בהתרגשות את החוויה הייחודית.

העובדה שפעם בשנה, בליל שנה, בוג'ה נסע במיוחד לאורטל, מעידה על שני דברים. האחד, הוא אופיו ומחויבותו של בוג'ה להנחיל את תורתו, שבעטיה, ממש עד מחלתו, היה נוסע לכל רחבי הארץ, להיפגש עם כל מי שרצה לשמוע אותו, מחניכי תנועות הנוער ועד בתי אבות. והוא ידע לדבר, בקולו הצרוד, בגובה עיניים, עם כל קהל, בכל טווח הגילאים הזה. הדבר השני, הוא הקשר של בוג'ה לאורטל. בוג'ה אהב מאוד את אורטל ואנו החזרנו לו אהבה. הוא הנחה באורטל סדרי טו בשבט, הרצה לקראת פסח על "הגדת מוס", הנחה לימוד חווייתי לחנוכה. כאשר הקדשנו "חמשוש" לתרבות האורטלית, הזמנו אותו לפתוח בהרצאה על הנושא: "כזה ראה וחדש". לפני שנים אחדות הוא לקח את כל שבט יוגב לחופשה בצימרים באורטל. הוא בא עם דניאלה, אשתו, לאירוע המרכזי של שנת הארבעים לאורטל. ולפני שנתיים ערכנו יחד סדר טו בשבט שנושאו: 40 שנה לאורטל, 80 שנה לבוג'ה, והוא זכה לשמוע מחברים רבים את האהבה וההערכה שהם רוחשים לו.

בקבלות השבת שבוג'ה ערך הוא דרש את פרשת השבוע ותמיד היטיב לקשור אותה לנושא של קבלת השבת. וכך נעשה גם אנחנו. לקראת סוף פרשת "האזינו", אחרי שמשה קורא באוזני עמו את שירת "האזינו", הוא נקרא לעלות להר נבו, אל מותו: "מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא".

זהו סוף טרגי לספר התורה ולסיפור חייו של משה. האיש שהנהיג וחינך את עמו לאורך ארבעים שנות הליכה בארץ לא זרועה והכשיר אותו להיות נכון לכיבוש ארץ ישראל ולהתנחלות בה, לא זכה להיות שותף להתגשמות חלומו.

אחד ההסברים לכך, הוא תפיסת התפקיד: למשה היה תפקיד, ותוחלתו של משה היא מילוי תפקידו. תפקידו של משה הסתיים, ומשסיים את התפקיד – עליו להסתלק מן העולם. שכר המצווה שלו לא יהיה כניסה לארץ ישראל, אלא הידיעה שמשימתו צלחה וחזונו התגשם.

בוג'ה היה כל חייו בתפקיד, מסור עד אין קץ לתפקידו, למשימתו, למפעל חייו, עד נשמת אפו האחרונה. משה הלך לעולמו אחרי שהכשיר במשך ארבעים שנה את יורשו, יהושע בן נון, ולאחר שסמך עליו את ידיו והעביר לו מרוחו. גדולתו של מנהיג היא גם היכולת לסיים בזמן ולהעביר את השרביט לממשיכים.

כשבוג'ה הגיע לגיל הפנסיה, הוא החליט לפרוש מניהול מכון "שיטים". ומאז ועד מותו הוא המשיך לעבוד במכון כמרצה ואיש התוכן המרכזי, תוך שהוא משך את ידיו מהניהול. הוא ראה עצמו שווה לעמיתיו חברי הצוות, אך הם ראו בו את מורם ורבם ומנהיגם. הוא הכשיר דור של צעירים; צעירים ממנו בכחמישים שנה, חברי תנועת הבוגרים של "המחנות העולים", ובמשך השנים האציל עליהם מרוחו ומידיעותיו. והוא הלך לעולמו ביודעו שיש לו ממשיכים ושתורתו לא מתה עמו.  

בהספד שנשאתי בהלוויה של בוג'ה, קראתי את מילות המזמור: "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב. נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה, סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורודפהו". חשתי שהמילים האלו כאילו נכתבו על בוג'ה. בתום ההלוויה, שר הקהל את השיר. את פינתי השבועית ברדיו "אורנים" הקדשתי בשבוע שעבר לבוג'ה, והשמעתי בה את השיר הזה. וגם אנחנו נשיר אותו כעת, לעילוי נשמתו של בוג'ה.

בית במתנה

"42 שנים אני נותן את הנשמה בעבודה, בשביל מה? כדי לתת בית במתנה לנקלט שרק הגיע לכאן?"

משפט שנאמר לי בשיחה בימים האחרונים.

אני באורטל רק 36 שנה (אם כי מאז הקמת הגרעין שלי באמצע י"א לפני 40 שנה, בתודעתי אני אורטלי). וב-36 השנים האלה נתתי ואני נותן את הנשמה לאורטל בכל מאודי.

אותו נקלט שהגיע לאחרונה לא נתן את הנשמה לאורטל ב-36 השנים האחרונות. אולם הוא נותן היום את הנשמה וייתן אותה גם ב-36 השנים הבאות, הרבה אחרי שאני ובני דורי נצא ממעגל העבודה וגם כאשר נהיה בצדו השני של השיש.

מבחינתי, אין השקעה גדולה וחשובה יותר מהשקעה בעתיד אורטל, בהבטחה שאורטל תמשיך להתקיים גם בדורות הבאים, שנהיה קיבוץ לדורות. וכיוון שאין מה שיבטיח את עתיד אורטל יותר מקליטה צעירה, ההשקעה החשובה ביותר והמשתלמת ביותר שלנו היא בקליטה צעירה.

****

כשהגעתי לאורטל לא ישנתי בשק"ש על הר טרשים קרח. קיבלתי "בית במתנה". אמנם בהתחלה הייתה זו אשקובית ואט אט זה התקדם לדירה המורחבת והמרווחת.

ממי קיבלתי את המתנה הזאת? ממדינת ישראל. באותם ימים, מדינת ישראל ראתה בהתיישבות באזורי הסְפָר של המדינה ערך מקודש; מטרה שראוי להשקיע בה ולבנות את הבתים למתיישבים העולים אליה. היה אז "אגף לבניה כפרית" במשרד השיכון שבנה "בניה תקציבית". זמנים חדשים – זמירות חדשות. כל המושגים הללו מצאו מזמן את מקומם בחצר הגרוטאות של ההיסטוריה הישראלית.

אבל אני רואה גם היום בהתיישבות בסְפָר ובוודאי בהתיישבות בגולן ערך מקודש. וגם היום ראוי להשקיע בבתים לאנשים שעולים להתיישב כאן. גם כאשר המדינה אינה עושה זאת.

ב-36 השנים שאני נותן את הנשמה לאורטל החזרתי מזמן את ההשקעה ב"בית שקיבלתי במתנה". ואני יותר משמח להמשיך ולהשקיע מפרות מתן הנשמה שלי, בבתים "במתנה" לאנשים שיתנו את הנשמה ויחזירו בגדול את ההשקעה הזאת. ואני מקווה שגם הם, בבוא היום, ימשיכו את הדרך וישקיעו בקליטה עתידית בדורות הבאים של המתיישבים באורטל.

****

הבדל נוסף ביני לבין אותו נקלט שמגיע היום או הגיע בשנים האחרונות, הוא שכשאני באתי לאורטל לא נדרשתי לשלם אגורה. אותו נקלט שילם דמי קליטה בסך 200,000 ₪. ומי שיבוא היום ישלם 300,000 ₪.

****

קיצור תולדות דמי הקליטה:

בעבר, אסור היה לחבר קיבוץ להחזיק רכוש פרטי. כיוון שכך, מי שהצטרף לקיבוץ נדרש להכניס לקיבוץ את כל רכושו הפרטי.

הבסיס לדרישה היה האמירה לנקלט: אתה מצטרף לכל היש שנעשה בקיבוץ מיום הקמתו והופך חבר שווה בכל למי שחי בקיבוץ מיום הקמתו – מן הדין שתמסור את כל היש שאתה יצרת עד הגעתך לקיבוץ.

ברגע שאין איסור על חברי הקיבוץ להחזיק ברכוש פרטי, כמובן שאין לדרוש מהנקלט למסור את רכושו.

כך נוצר מצב, שבו הנקלט המצטרף הופך שותף מלא בכל מה שנעשה כאן, מבלי שהכניס דבר.

חשנו שיש בכך אי צדק ופגיעה בשוויון. וכיוון שהצדק החברתי והשוויון הם ערכים שבבסיס החברה שלנו, החלטנו ב-2004 על גביית דמי קליטה גדולים בסך 50,000$ ואח"כ שינינו את ההגדרה ל-200,000 ₪.

היה זה בסוף הקדנציה הקודמת שלי כמרכז קליטה. שגב, שהיה אז מזכיר אורטל, ואני גיבשנו את ההצעה. המוטיבציה העיקרית שלי הייתה, ההבנה שאי הצדק הזה פוגע בדעת הקהל כלפי הקליטה, וגרוע יותר – בדעת הקהל כלפי הנקלטים.

כשקיבלנו את ההחלטה, רבים בתוכנו פקפקו בריאליות שלה. באף קיבוץ שיתופי לא היה דבר כזה. היו קיבוצים שגבו מעין דמי רצינות סמליים, אך לא דמי קליטה גבוהים כאלה. "מי ישלם מכספו 200,000 ₪ כדי לבוא לקיבוץ"? שאלו לא מעט חברים. הרציתי על ההחלטה בכנס ההתיישבות ע"ש גרליק, והתגובות שקיבלתי היו ברוח של "כל הכבוד על האומץ אבל… מי ישלם מכספו סכום כזה?". אבל אני האמנתי באורטל והאמנתי שאנו מספיק אטרקטיביים כדי שאנשים ישלמו את דמי הקליטה. ואכן, כך היה.

מאז התחלנו לגבות דמי קליטה גם מצעירים מתחת לגיל 28, בניגוד להחלטתנו הקודמת, ולאחרונה הגדלנו את הסכום ל-300,000 ₪.

ואני מודה שמוזר לי לשמוע מחברים בני דורי, שכמוני לא נדרשו לשלם דבר וכמוני קיבלו בית מדברים ברוח: "בטח שיבואו לאורטל. למה לא? איפה עוד ימצאו פראיירים שיתנו להם בית במתנה?"

****

מכל הכתוב לעיל, אפשר להבין, בצדק, שעקרונית אני שלם לחלוטין עם המודל הקיים. ואף על פי כן, אני שותף היום לבחינת הנושא וגיבוש מודל חלופי, שיוריד את חלקה של אורטל בבניית הבית באופן משמעותי.

איננו ממציאים את הגלגל, אלא לומדים מקיבוצים שיתופיים אחרים, ומתאימים את המודלים הללו לאורטל.

הסיבה לחיפוש הזה אינה הצורך בשינוי עקרוני, אלא הצורך להבטיח את המשך תנופת הקליטה. ברור לנו שמבחינה כלכלית אורטל לא תוכל לשאת על כתפיה לאורך זמן השקעות בבניה בסדר גודל של ההשקעות בעשור האחרון. וכדי לא לפגוע בצמיחה הדמוגרפית, יהיה עלינו לתת פתרונות חדשניים.

כי כך נהגנו תמיד. בזכות הגמישות שלנו והיצירתיות שלנו, השכלנו לתת את התשובות המתאימות לאתגרים שניצבו בפנינו בכל תקופה, ובזכות תכונות אלו נשארנו קיבוץ שיתופי. זה כוחה של אורטל. ובזכות תכונות אלו אני מאמין שנישאר קיבוץ שיתופי לדורות.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

אחריות הפרט

לאחר מלחמת יום הכיפורים, הופצה בעיתונים מודעה, לאורך שבועות רבים, עם הסיסמה: "היה אתה בסדר, כולם יהיו בסדר, הכל יהיה בסדר".

מי אחראי למודעה? איני יודע. גם איני יודע מה בדיוק עמד מאחורי היוזמה. אם הכוונה הייתה להמעיט מאחריותה של ההנהגה המדינית והצבאית למחדלי המלחמה, ודאי שאין זו כוונה ראויה.

אך הסיסמה הזאת נכונה מאוד, ראויה מאוד. הייתי ילד בן 11 כשקראתי אותה, והיא שבתה את לבי, ומשמשת מוטו בעבורי עד היום, בחלוף 45 שנים.

היא אומרת לאדם בצורה הפשוטה ביותר – קח אחריות. קח אחריות על חייך. קח אחריות על סביבתך. קח אחריות על החברה שבה אתה חי. אל תסמוך על כך ש"אלה שם למעלה בטלוויזיה" יעשו את מה שצריך, ותפקידך יהיה לקטר ולכעוס על כך שאינם עושים את מה שאתה מצפה מהם. זוהי סיסמה של אקטיביזם.

קודם כל – עשה אתה את הדברים שנכון לעשות. אם כל אחד ינהג כך, החברה כולה תהיה טובה יותר. הבסיס לכל שינוי חברתי, הוא קודם כל הפרט.

האחריות האישית היא יסוד מוסד ביהדות. כך כתבו חז"ל בתלמוד הבבלי, מסכת קידושין: "לעולם יראה אדם את עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצווה אחת, אשריו שהכריע עצמו לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע עצמו לכף חובה". יש כאן דרישה מהפרט למתיחות שיא בלתי פוסקת, כל חייו; מתיחות לעשות את הטוב. לעולם, אמרו חז"ל, כלומר תמיד, על האדם להתייחס למעשיו עד כה, הטובים והרעים, כאילו הם מאוזנים. "כאילו", כי הרי הם לא באמת מאוזנים. אדם אחד היטיב לעשות כל חייו, האחר הרבה לעשות רע. אבל המסר הוא, שאם נתייחס אל עצמנו כאילו מעשינו הטובים והרעים עומדים כל העת על כף המאזניים, שקולים, והמעשה הבא שנעשה הוא זה שיכריע את חיינו לכף זכות או לכף חובה – המתח הזה יביא אותנו לבחירה מתמדת בטוב.

אך בכך אין די. האדם אינו חי רק לעצמו ואינו אחראי רק על עצמו. הגמרא קוראת לפְּרָט לקחת אחריות על החברה כולה, על העולם כולו: "לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצווה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה… בשביל חטא יחידי שעשה זה, אבד ממנו ומכל העולם טובה הרבה". ברוח ה"היה אתה בסדר, כולם יהיו בסדר", מרחיב הכתוב את הרעיון ואומר. לעולם עליך לראות לא רק את עצמך, כאילו חצייך זכאי וחצייך חייב, אלא את כל האנשים ככאלה. ואם כל האנשים הם כאלה, הרי כל העולם כולו הוא כזה. ולכן, עליך לראות את עצמך, כאילו עתידו של כל העולם תלוי בך. והוא לא רק תלוי בך, אלא תלוי במה שתעשה עכשיו. על כל צעד ושעל עליך להתייחס למעשה שאתה עושה עכשיו, כאילו עתיד העולם תלוי בו.

זו דרישה כמעט אל-אנושית או על-אנושית, למתח תמידי. איך אפשר לחיות כך? אך מימרה כזאת מחנכת את האדם, גם אם על דרך ההפלגה וההפרזה, לאחריות אישית, להגשמה אישית, לאקטיביזם.

תנועת העבודה הציונית בנתה את עצמה על ערך ההגשמה האישית. היא לא הבטיחה לפרט חיים טובים, אלא דרשה ממנו הגשמה, בעליה, בהתיישבות, בעשיה חברתית, בביטחון – באמירה שמה שיבטיח לעמנו חיים טובים, הוא מה שאני אעשה.

הרעיון הקיבוצי אינו של חברה המסירה מן הפרט את אחריותו, כי הכלל דואג לו, אלא מבוססת על לקיחת אחריות של הפרט על הכלל כולו. פרי עבודתו לא נועד לפרנס רק את עצמו, אלא את כלל החברה, ולכן האחריות הנדרשת ממנו גדולה יותר. כל מה שקורה בחברה קיבוצית, הוא פרי העשיה הוולונטרית של כל אחד מחבריה, הנוטל אחריות עליה. השבר של הקיבוץ, הוא תוצאה של חברים לא מעטים שבחרו להיות פאסיביים ולא לקחו את האחריות, אלא ניצלו לרעה את הטוב שיצרו החברים שנהגו כנדרש מחבר קיבוץ. כל ההצלחות וההישגים הגדולים של הקיבוץ ושל התנועה הקיבוצית, הם תוצאה של החברים הרבים שנטלו אחריות. קיבוץ אורטל הגדיר את עצמו, לפני כשלושים שנה, "קיבוץ של אינדיבידואליסטים". יש הרואים בכך אוקסימורון, אך האמת היא, שלא זו בלבד שאין סתירה בין קולקטיביות ואינדיבידואליזם, אלא שהצלחת הקולקטיב מותנית בכך שייבנה מאינדיבידואליסטים שייקחו על עצמם את האחריות. הסתירה היא בין קולקטיב לאגואיזם.

ברל כצנלסון, מורה הדרך של תנועת העבודה, ייחס את רוח ההגשמה העצמית של תנועת העבודה, לרוח ההגשמה העצמית ביהדות; באותו מאמר חז"ל שהצגתי. "תנועתנו ירשה את הראייה היהודית הקדומה, שהעולם כולו נתון תדיר על כף המאזניים, וכל אחד ואחד מאתנו, וכל מעשה של כל אחד מאתנו, יש בו כדי להכריע את הכף, וכל שעה היא שעת הכרעה".

את התפיסה התנועתית הזאת, של אחריות הפרט וכף המאזניים, היטיב לבטא יצחק שדה, מפקדו הראשון של הפלמ"ח, בקריאה לנוער העברי, בעיצומו של המאבק בבריטים:

"נוער שמע!

מישהו אי שם מחזיק את מאזני חיינו בידיו.
וכפות המאזניים עולות ויורדות, יורדות ועלות.
על כף אחת:
שואת ישראל, תקומת ישראל, מלחמת ישראל.
ועל כף שניה:
תככי מסחר ופוליטיקה,
והתככים, משקלם כבד.

נוער זכור!

בבוא השעה השלך עצמך על כף המאזניים,
השלך עצמך בכח ובאומץ.
זה יכריע, המאזן ישתנה.

נוער שמע!"

"זה יכריע", אומר שדה לנער – העובדה שאתה תשליך את עצמך בכח ובאומץ על כף המאזניים, היא המעשה שישנה את המאזן.

****

בתפילת יום הכיפורים אנו אומרים פסוק קצת סתום וקשה להבנה: "אלוהי, עד שלא נוצרתי איני כדאי, ועכשיו שנוצרתי, כאילו לא נוצרתי".

על פי פשט הכתוב, נותן המתפלל ביטוי לתפיסה של אפסות האדם. מי אני, מול האל הכל יכול – אחת היא אם נוצרתי או לא נוצרתי. אם כן, מי אני ומה אני בעולם?

הפירוש של הרב קוק לפסוק, ב"עולת ראי"ה", הפוך לגמרי: "לפני שנוצרתי, כל אותו הזמן הבלתי מוגבל שמעולם עד שנוצרתי, ודאי לא היה דבר בעולם שהיה צריך לי, כי אם הייתי חסר בשביל איזו תכלית והשלמה הייתי נוצר, וכיוון שלא נוצרתי עד אותו הזמן, הוא אות, שלא הייתי כדאי עד אז להיבראות, ולא היה בי צורך כי אם לעת כזאת שנבראתי, מפני שהגיעה השעה שאני צריך למלא איזה דבר להשלמת המציאות… אבל עכשיו שנוצרתי, כאילו לא נוצרתי, כי לא מילאתי את תפקידי, אף על פי שהתפקיד כשלעצמו כבר מוטל עלי, אך לא הגעתי אליו, לכן עדיין איני כדאי".

הרב קוק טוען שלכל פרט יש תפקיד בעולם. למה לא נולדתי במיליוני השנים שקדמו להולדתי? כי עוד לא היה בי צורך. אם נולדתי ביום מסוים, אות הוא כי כעת העולם זקוק לי. יש לי מטרה בעולם. ואם איני מממש בפועל את המטרה לשמה נועדתי, חיי הם בזבוז – העולם חסר את טביעת חותמי הייחודית, ואני חשוב כאילו לא נולדתי.

אפשר לקחת את דבריו של הרב קוק לדה-הומניזציה; כאילו אין לחיי אדם ערך בפני עצמם, אלא רק כמכשיר וכו'. אך זו לא כוונתו, והוא כתב הרבה על החיים כערך. משמעות דבריו, היא דרבון האדם לא לחיות סתם, כסטטיסט בעולם, אלא להבין שיש לו אחריות גדולה, לא רק לחייו אלא גם לכלל. איך אדם יודע מה תפקידו הייחודי, מה תכלית בריאתו? הוא אינו יודע. תפקידו לחפש. כלומר לחפש היכן הוא יכול, בכל רגע נתון, לפעול ולתרום לכך שהחברה שבה הוא חי תהיה טובה יותר.

****

אני מאמין באחריות הפרט. סוגיות של אחריות הפרט עומדות לפתחנו תדיר. דוגמה אופיינית מהתקופה האחרונה, היא סוגיית סרבני החיסון. הסרבנות של הורים לחסן את ילדיהם, מעבר לפגיעה הקשה שלהם בילדיהם חסרי הישע – היא התנהגות סוציומטית קיצונית, שגורמת סבל ואסונות ופוגעת בבריאותם וחייהם של אחרים, של ילדים אחרים ושל מבוגרים אחרים. האחריות להתחסן ולחסן את ילדינו, אינה רק אחריות על עצמנו, אלא על החברה כולה. לכך בדיוק כיוון הכתוב: "בשביל חטא יחידי שעשה זה, אבד ממנו ומכל העולם טובה הרבה".

דוגמה נוספת קשורה לתאונות העבודה הקטלניות. אביא כאן דברים שכתבתי בנדון בבמה אחרת:

"הקסדה והאפוד הקראמי חיוניים מאוד להגנה על חייהם ושלמותם של חיילי צה"ל. אבל הם מכבידים, מציקים, כבדים, חמים, מאוד לא נעימים. ולכן, חיילים לא מעטים מסירים אותם, ואלמלא הפקודה, הם היו נמנעים מלשאת אותם. למה? הרי אלה החיים שלהם! הרי זה לא הגיוני! נכון. אבל זאת עובדה.

גם סימוס בנהיגה או אי חגירת חגורת בטיחות מסכנת את הנהגים, ובכל זאת רבים מהם מסכנים את חייהם ואת חיי הנוסעים, ואלמלא האכיפה והפחד מעונש התופעה הייתה גדולה לאין ערוך.

באותה מידה, אין להתפלא על כך שפועלי בניין מעדיפים להסתכן ולא לעבוד חגורים ברתמה וחובשי קסדה. זה לא הגיוני, אך כנראה שזה קורה. ולכן, נכון לאכוף זאת עליהם.

במלחמה בתאונות העבודה, יש צורך בחקיקה ובאכיפה. האכיפה צריכה להיות כלפי הקבלנים, מנהלי העבודה וכן, גם הפועלים. גם כלפי יחידת הקצה.

ההסכם בין ההסתדרות והקבלנים בנושא הבטיחות, כלל גם אופציה של קנס לעובדים שהמעסיקים הנפיקו להם קסדה ורתמה והם עבדו ללא אמצעי הבטיחות האלה.

מזכיר הסתדרות עובדי הבניין והעץ התראיין בנושא אצל קרן נויבך. לא הייתי מכנה זאת ראיון, אלא חקירה, ולא אצל 'החוקר הטוב'. חקירה קשה, רוויה לעג ובוז למרואיין, על כך שמענישים את הפועל ולא את המעסיק.

למה? האם הפועל אינו נדרש לאחריות? האם הוא אינו אחראי לחייו? הוא ילד קטן?

תמיד מדברים על תסמונת הש"ג. הביטוי לקוח מפרשת ליל הגלשונים – התקפת המחבל על מחנה 'גיבור'. הלוחם ששמר בש"ג, שראה את המחבל חודר לבסיס, נמלט על נפשו, אפילו לא ירה באוויר לאזהרה, וכתוצאה מכך נהרגו 6 חיילים ו-10 נפצעו. החייל, רוני אלמוג, נדון לשנה וחצי מאסר בפועל, והחלה זעקה ציבורית על כך ש'הפילו הכל על הש"ג'. זה לא היה נכון, כי גם קצינים נענשו, הודחו וננזפו, עד רמת המח"ט שהודח מתפקידו, למרות שנכנס לתפקיד רק חודש לפני האירוע. העונש של הש"ג היה מוצדק. ברגע שהוא שומר בעמדה, הוא הרמטכ"ל של העמדה. עליו מוטלת כל האחריות. ועל האופן שבו נהג – הוא היה ראוי לעונש הכבד שקיבל.

הגישה המשחררת את הפרט מאחריות, היא גישה פסולה".

****

כל סיפור ההתיישבות בגולן הוא סיפורם של אנשים שלקחו אחריות אישית, באמצעות הגשמה עצמית – שהטילו עצמם על כף המאזניים כדי להשפיע על מאזן החברה והמדינה. כך תושבי הגליל והעמק שהלכו לראש הממשלה במלחמת ששת הימים ותבעו מהממשלה להורות לצה"ל לשחרר את הגולן ולשחרר אותם מהסיוט של "הרמה הסורית". כך קומץ הצעירים מקיבוצי הגליל, שלא המתינו לממשלה, למוסדות המיישבים ולתנועות ההתיישבות, אלא התארגנו מיד אחרי המלחמה, וחמישה שבועות אחריה עלו לגולן והחלו את מפעל ההתיישבות בגולן. גם ריבונות ישראל על הגולן חלה בזכות מאבק שיזמו והובילו תושבי הגולן וכך גם חוק משאל עם, המקשה מאוד על נסיגה משטח ריבוני. התארגנות תושבי הגולן הובילה את הציבור הישראלי למאבק "העם עם הגולן" שמנע את הנסיגה מהגולן בשנות התשעים, והציל את מדינת ישראל מאסון לאומי.

הגולן הוא קהילה של קהילות, וכל קהילה מבוססת על הפרטים שבתוכה, ועל נכונותם לפעול בה, לראות את עצמם אחראים לה. כך הקהילה היישובית, וכך קהילת הגולן. הייתי שותף לחבורת שותפים לדרך, שצעדה לבחירות תחת הדגל של חברת מופת. העובדה שנחלנו אכזבה בבחירות, אינה משחררת אותנו מאחריות לנסות להגשים את החזון. חברת מופת לא תבנה מלמעלה, אלא מיוזמתם ואחריותם של האנשים שיבחרו להוביל אותה, ברמה החברתית, הוולונטרית. זה האתגר הגדול שלנו.

אמר נשיא ארה"ב ג'ון פ' קנדי: "אל תשאל מה המדינה יכולה לעשות למענך. שאל מה אתה יכול לעשות למען המדינה".

* "שישי בגולן"

קדנציה נוספת במליאה

באף תפקיד שמילאתי ובשום פורום שאליו השתייכתי, לא חשתי תסכול עמוק כמו בחברותי במליאת המועצה האזורית בשלוש השנים האחרונות.

במשך 12 שנים – 1987-1999, ייצגתי את אורטל במליאה, והיא הייתה הלב הפועם של המועצה. כשחזרתי לפורום, אחרי פטירתו של יוני, ידעתי שהיום הדברים הם אחרים, אך לא תיארתי לעצמי עד כמה.

הגוף שאמור להיות הפרלמנט או אסיפת הקיבוץ של הגולן, היה פחות מחותמת גומי. אין דבר שחשוב לי יותר מלהיות משמעותי, להשפיע ולתרום, והתסכול שלי נבע מכך שלא הייתי משמעותי, לא תרמתי ולא הייתה לי כל השפעה כחבר המליאה. לא לי ולא לאף חבר מליאה.

קיבלנו את מלוא הכבוד, כסגל א' של הגולן. הוזמנו לאירועים, ישבנו במקומות המכובדים, באירוע היובל הוזמנו עם בנות ובני זוגנו לאוהל אח"מים עם ארוחת גורמה והוענקה לנו סיכת היובל. הוזמנו לטקס חנוכת עין קשתות וכן הלאה. אחת לשנה, הוביל אותנו אלי מלכה לסיור מרתק, להכרת הדברים היפים שקורים בגולן ובגליל המזרחי, והקדיש לנו את מיטב זמנו.

אך היה זה כבוד ריק. בכל שלוש השנים לא התקיים שום דיון על נושא כלשהו. ישיבות ההנהלה היו ריטואל ריק, של הרמת ידיים אוטומטית על הדברים שהחוק מחייב את המליאה להחליט עליו – אישור תקציב ועד של קיבוץ א' או אישור חברי ועדת ביקורת של מושב ב' וכד'. וכשחברים אחדים, ואני ביניהם, ביקשנו דיון במליאה בנושא חיפושי הנפט, אלי קבע דיון אחרי ישיבת מליאה, דיון לא רשמי, ללא כל אפשרות השפעה, שהקצה לו חצי שעה, ניהל אותו בקוצר רוח ולא איפשר את קיומו בפועל.

אפילו את הפרוטוקולים של ישיבות הנהלת המועצה, הגוף הכפוף למליאה ושהמליאה אמורה לפקח עליו, לא קיבלנו. וככל הידוע לי, ההנהלה עצמה לא הייתה משמעותית הרבה יותר.

פעמים אחדות ניסיתי להעלות את הנושא במליאה, ואלי הגחיך את הנושא. עוצמתו האדירה לאחר עשור וחצי בתפקיד, איפשרה לו הצגת יחיד, וחברי המליאה השלימו עם מציאות זו וקיבלו את מעמדם כסטטיסטים כנתון.

****

אם כך הדבר, מדוע הצגתי שוב את מועמדותי לנציג אורטל במליאה?

ברור שלא הייתי נשאר במליאה חסרת משמעות כזאת. רציתי להישאר כדי לחולל שינוי.

קיוויתי והאמנתי שמיכל רייקין תיבחר לראשות המועצה. שוחחתי אתה רבות וארוכות בנושא. כחלק מרפורמת הקהילתיות, הדמוקרטיזציה, השיתופיות, השירותיות והשקיפות שהיא תכננה, ושהיו הדגל המרכזי שלה, תפס השינוי באופן עבודת מליאת המועצה מקום מרכזי.

היא תכננה להחזיר את המליאה למקום הראוי לו כמוסד העליון. היא תכננה לקיים את המליאה ביישובים עצמם, פתוחים לציבור. כל הפרוטוקולים וההחלטות של המליאה, ההנהלה והוועדות, אמורות היו להיות שקופות לציבור. רציתי להיות חלק מהשינוי הזה.

מיכל לא נבחרה, אבל גם חיים רוקח עמד על הבעייתיות שבהתנהלות המליאה ואף הוא התחייב לחולל שינוי, ואני מאמין שכך הוא יעשה. אין לי ספק שחבריי למליאה, כמוני, לא יאפשרו למצב להימשך כפי שהיה עד כה.

****

כיוון שמתחתי ביקורת על אלי, אני רוצה להבהיר. אלי היה ראש מועצה מצוין. הוא קידם את הגולן ואת הגליל המזרחי באופן משמעותי. יש לי אליו הערכה עצומה ולדעתי כל אחד מתושבי הגולן חב לו הוקרה ותודה.

עם זאת, אני משוכנע, שאילו היה פחות סוליסט, פחות ממודר, ממדר ומדיר, יותר מצמיח מנהיגות, והתנהלותו הייתה פתוחה יותר, משתפת יותר, דמוקרטית יותר, שקופה יותר – הישגיו-הישגינו היו גדולים לאין ערוך.

****

דימיתי את מהותה של המליאה, כמוסד העליון של המועצה, לפרלמנט או אסיפת הקיבוץ. אני מעדיף שהמליאה תהיה יותר אסיפת קיבוץ ופחות פרלמנט. כוונתי היא, שהיא תתנהל כדמוקרטיה קהילתית, להבדיל מדמוקרטיה פרלמנטרית.

קהילה היא מעין משפחה מורחבת. דמוקרטיה קהילתית אינה מבוססת על מפלגות וסיעות, קואליציה ואופוזיציה, אלא על קבלת החלטות משותפת של אסיפת החברים, בהצבעת רוב עניינית על על נושא בפני עצמו, מתוך תפיסה משותפת של אחריות לקדם יחד את הקהילה.

בעיריות ובמועצות מקומיות, הדמוקרטיה היא פרלמנטרית. המליאה מורכבת מסיעות שנבחרו בבחירות. יש בה קואליציה ואופוזיציה. הקואליציה מורכבת באמצעות מו"מ בין סיעות על עקרונות וחלוקת תיקים ומשאבים. האופוזיציה אינה יכולה להפיל את ראש הרשות, שנבחר בבחירה ישירה, אך היא לוחמת נגדו במליאה, מנסה להפיל את הצעותיו, נאבקת נגד התקציב, מתנגדת לחוקי העזר שהוא מציע, מנהלת מאבק ציבורי נגדו – בדיוק כמו בכנסת.

במועצות אזוריות אין סיעות. המועצה מורכבת מנציגי היישובים. ההנהלה נבחרת מבין חברי המליאה. ולא מקובל שיש אופוזיציה.

חברי המליאה מחויבים לטובת האזור בלבד. הם אינם מחויבים לסיעה, למצע, למגזר ואפילו לא ליישוב שמטעמו הם מכהנים. על פי החוק, בניגוד לעבר, חבר מליאה אינו רשאי להיות חבר בוועד ההנהלה של היישוב (בשפתנו – מזכירות הקיבוץ) או להיות מנהל קהילה, מחשש לניגוד עניינים (בעיניי זו החמרת יתר, אך זה החוק).

באופן בלתי רשמי, יכולה להתוות אופוזיציה במליאה. בעיניי, זהו דבר מסוכן ומזיק. אסור שתהיינה במליאה סיעות, למשל של תומכי המועמדים בבחירות, או של מגזרים.

אני, מכל מקום, כמי שלא תמך בבחירתו של חיים, לא מתכוון בשום אופן להיות אופוזיציה. כשתהיה לי ביקורת – אשמיע אותה. אם תעלה הצעה שאיני מסכים אתה – אתנגד לה. אך כך בדיוק הייתי נוהג גם אילו מיכל הייתה נבחרת. אני רואה מתפקידי כחבר מליאה לסייע לראש המועצה בקידום ענייני האזור (וגם כאשר אבקר או אתנגד, אראה בכך עזרה לראש המועצה).

כך אני מפרש את אחריותי.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

חינוך – בין חדשנות וקהילתיות

הגולן התברך בשנים האחרונות בריבוי של ניסיונות חינוכיים חדשניים ופורצי דרך. דוגמאות אחדות (רשימה חלקית): שיטת "גוונים" ב"נופי גולן", בית הספר "שורשים" בנטור (משלב ומכיל), בית הספר "שיר חדש", בית הספר הדמוקרטי "כנף", מוסדות החינוך הייחודיים לאוכלוסיות מיוחדות ביישובי המגזר הדתי וכן יוזמות חדשניות ויצירתיות בחינוך החברתי קהילתי (הקרוב במיוחד ללבי, אך אין הוא הנושא של מאמר זה). ויש עוד יוזמות ורעיונות נוספים ורצון של קבוצות הורים להקמת מוסדות שיבטאו דרכים חינוכיות חלופיות.

זהו דבר יפה ומרשים, הראוי לגאווה גולנית.

מה התופעה הזאת מבטאת?

ראשית, את תחושת אי שביעות הרצון מן השיטות הקונבנציונליות והמיושנות של מערכת החינוך; החינוך הפרונטלי, הנוקשה, תעשיית הבחינות והציוּנים.

שנית, רוח הסְפָר. תחושת אי שביעות הרצון היא מגמה כללית, בארץ ובעולם. איך זה שדווקא כאן, בגולן, יש כל כך הרבה ניסיונות לא להסתפק בקיטור על הקיים, אלא להגשים דרכים חלופיות, חדשניות? זוהי הרוח של הסְפָר – לא "פריפריה" נחשלת, משתרכת אחרי המרכז, שהוא מרכז העניינים, אלא סְפָר פורץ גבולות, פורץ דרך, מעז ומנסה ונותן כיוון. זוהי רוח הסְפָר הארצישראלי מראשית ההתיישבות הציונית, ובגדול – זו רוח הגולן.

זו מגמה ראויה ומבורכת, הראויה להערכה, אולם יש לה גם מחיר, שראוי לתת עליו את הדעת. איני מדבר על הסיכון הכרוך בכל ניסיון חדשני. המחיר עליו אני מדבר הוא הפיצול.

אחד המאפיינים המרכזיים של הגולן הוא הקהילתיות. האנשים העוזבים את המרכז ועולים אלינו, מחפשים בראש ובראשונה חיי קהילה, חלופה לניכור של הכרך הגדול. כפי שכתבתי לא אחת בעבר, יש לנו לא מעט מה לשפר כדי לתת מענה מיטבי לצורך הקהילתי, וכדי להגשים את החזון הקהילתי.

עלינו למתג את עצמנו כאזור קהילתי – כקהילה של קהילות. כל יישוב הוא קהילה, כל אשכול יישובים בגולן הוא קהילה ואף הגולן כולו, הוא קהילת-על; הן קהילה של היישובים והן של התושבים. אחד המרכיבים של קהילתיות הוא חינוך קהילתי. חינוך קהילתי הוא חינוך לחיי קהילה, אך הוא גם חינוך של הקהילה, שהקהילה כולה מעורבת בו; החינוך משפיע על הקהילה ומושפע ממנה והוא מוקד של גאווה קהילתית, יצירה קהילתית, חיבור קהילתי. בגיל הרך – נכון שיהיה זה חינוך קהילתי יישובי. בגיל בית הספר היסודי – חינוך קהילתי אשכולי. בגיל תיכון – חינוך קהילתי כלל גולני.

אני מאמין בבית ספר תיכון גדול, שילמדו בו בצוותא ילדי קצרין, המושבים, הקיבוצים והלוואי שגם היישובים הדתיים. יש בכך ערך בלתי רגיל לבניית הקהילה הגולנית, כקהילה המשלבת מגוון של דרכי חיים וזרמי התיישבות.

יש סתירה, לכאורה, בין עידוד החדשנות, ההתנסות והיצירתיות בחינוך לבין הרעיון של תיכון קהילתי כלל גולני אחד.

הפתרון הראוי, בעיניי, הוא אבחנה בין אחדות ואחידות – בית ספר אחד אינו בהכרח בית ספר אחיד. בית ספר אחד יכול להכיל בתוכו מגוון שיטות חינוכיות.

הדרך הקהילתית הראויה, בעיניי, היא בית ספר תיכון אחד לכולם, שיעודד את היזמות החינוכית, את החדשנות והיצירתיות, יברך על המגוון, ויאפשר לכל הפרחים לפרוח. כל ילדי הגולן ילמדו יחד, יכירו אלה את אלה, יאהבו יחד את הגולן, יהיו יחד לב הקהילה, אך הם לא ילמדו בשיטה חינוכית אחת, אלא במגוון דרכים ושיטות, תוך מתן חופש בחירה לתלמידים (והוריהם). וכך, נמנע מפיצול ומקיומם של בתי ספר זעירים, שאין בהם די נושא חברתי וספק אם יוכלו לשאת את עצמם, ולכן גם ספק אם יוכלו להגשים בהצלחה את חזונם החינוכי. זהו ניצול, במקביל, של היתרון לגודל והיתרון לקוטן.

כל מה שהצעתי כאן לגבי תיכון כלל גולני, תקף גם לגבי בית הספר היסודי של כל אשכול יישובים.

וגם האתגר המוצע כאן – בית ספר קהילתי, המאפשר בתוכו בחירה בין מגוון דרכים, הוא חדשנות חינוכית, המתאימה לרוח הסְפָר (והסֵפֶר) הגולנית.

* כנס ההתיישבות השנתי על שם מוישיק גרליק, שיתקיים ב-10 באוקטובר במדרשת הגולן, יוקדש השנה בדיוק לנושא הזה. שריינו ביומניכם.

* "שישי בגולן"