לא מגיע לי

לא מגיע לי

פרופ' יצחק אדיג'ס, מומחה בעל שם עולמי לניהול, מוצא הקבלה בין תהליך הצמיחה וההזדקנות של בני אדם ושל ארגונים. תקצר היריעה לתאר כאן את התהליך המקביל. אולם בעוד התהליך האנושי הוא עם סוף בלתי-נמנע – המוות; הארגון, שאינו אורגניזם חי, יכול להתנער בזמן ולחלץ את עצמו, באמצעות מהלכים משני מגמה, כמו הזרמת דם חדש וכד'.

אנו, אורטל, חווינו זאת בשלהי העשור הראשון של המאה הנוכחית. היינו במשבר העמוק ביותר בתולדותינו, שעלול היה להביא לגוויעתנו. במבצע מרשים וחסר תקדים של קליטה גדולה, אליה נרתמה הקהילה, בלמנו את התהליך ויצאנו ל"בראשית חדשה".

אנו מתברכים בקליטה הזאת בכל תחומי חיינו. קשה מאוד להגזים בתרומתה לאורטל.

נכון, הם לא הגיעו לאורטל כשהיו לנו רק 200 ד' מטע. נכון, הם מצאו תשתית מעולה שנבנתה בעמל רב במשך עשרות שנים בידינו, ותיקי הקיבוץ. נכון, אנחנו בראנו יש מאין, ויצרנו את המקום שאליו הם נקלטו. אך בלעדיהם, היינו במדרון, בדרך להתרסקות. אנו חבים להם את ההווה ואת הבטחת העתיד.

ובכל פעם שמדברים בתוכנו על הנקלטים שבאו והכל היה מן המוכן וקיבלו בית בחינם ו… ו… ו… – אני רואה בכך כפיות טובה. כל ה"אנחנו והם" הזה, מיותר, מזיק, פוגע באורטל; זר לרוח אורטל.

****

בשירה "בהיאחזות הנח"ל בסיני", כתבה נעמי שמר שמצאה "את ארץ ישראל האבודה, והיפהפיה והנשכחת. והיא כמו הושיטה את ידה, כדי לתת ולא כדי לקחת". והוסיפה "כמו לפני שנות אלף בקיבוץ".

האם אותה ארץ ישראל יפהפיה הייתה רק לפני שנות אלף? היא לא קיימת היום? היא לא יכולה להיות קיימת מחר? אני משוכנע שכן. אני רואה בהושטת היד כדי לתת ולא כדי לקחת את לוז החיים הקיבוצים.

הדבר שאני אוהב יותר מכל בקיבוץ, הוא היותו מבוסס על תרבות של חובות ולא על שיח של זכויות ושל "מגיע לי". התרבות היהודית היא תרבות של חובות. היא אינה מדברת על הזכויות שמגיעות לאדם, אלא על החובות המוטלות עליו, כדי לבנות עולם טוב ושלם יותר. הקיבוץ מממש, בעצם מהותו, את התרבות הזאת בצורה העילאית. הרעיון של הפרדה בין תרומה לתמורה, הרעיון של מתן שלא על מנת לקבל פרס, הוא מהות הקיבוץ.

הדבר שאני הכי פחות אוהב בקיבוץ הוא… שיח הזכויות ו"המגיע לי", שקיים בו ומלווה אותו, למרות שהוא זר למהותו. אחד מביטוייו המרכזיים הוא הוותק. מגיע לי, כי אני ותיק.

****

על פי בדיחה ישנה של יהודה הראל (שהיום אולי לא הייתה הכי פוליטיקלי-קורקט), איך בוחרים בקיבוץ את מלכת היופי? על פי הוותק.

אני גאה בכך שבאורטל סוגיית הוותק מצומצמת בהרבה מאשר בקיבוצים אחרים. הדבר בולט בעיקר בתחום השיכון. וראוי לציין, שאת ההחלטות הללו הובלנו אנו, ותיקי אורטל. לא חשבנו מה אנחנו כמגזר "הוותיקים" (מעולם לא חשבנו על עצמנו כמגזר) נרוויח, אלא מה נכון, מה ראוי, מה צודק? מהי טובת אורטל.

אני גאה בכך שהחלטנו כבר בימיה הראשונים של אורטל, שהעיקרון המנחה שלנו בתחום השיכון הוא גודל המשפחה, בניגוד למרבית הקיבוצים, שבהם העיקרון המנחה הוא הוותק. חשבנו בהיגיון בריא ובשכל ישר, שמשפחה גדולה יותר זקוקה לבית גדול יותר. כמובן שלא הלכנו בעניין הזה עם הראש בקיר. לא קבענו מטרז' לגולגולת והכפלנו במספר הנפשות. קבענו מספר סטנדרטים של בתים והזכאות להם נקבעת על פי גודל המשפחה. רק כאשר יש לקבוע תור בין משפחות עם אותו מספר ילדים, הוא נקבע על פי הוותק. זה השיקול הנכון, השוויוני והצודק ביותר.

אני גאה במיוחד בהחלטה שקיבלנו, שלדעתי אין לה אח ורע באף קיבוץ, לבנות את הבתים החדשים, הגדולים יותר, למשפחות החדשות, הנקלטות, ולא לנו, הוותיקים. את ההחלטה הזאת לא קיבלו הנקלטים, שכלל עוד לא הגיעו לאורטל. את ההחלטה הזאת קבענו אנו, הקולטים, הוותיקים. הייתה מחלוקת על הנושא, אך כיוון שהעמדנו להצבעה את כל תכנית הצמיחה הדמוגרפית "אורטל 2017" כמקשה אחת, כל אחד נדרש בסופו של דבר להחליט בעד או נגד ההצעה כולה. וההחלטה התקבלה פה אחד! כולנו העדפנו את האינטרס הקיבוצי, על האינטרס המגזרי והאישי.

החלטנו כך, כי צו השעה הייתה קליטה גדולה, לשם כך נדרשנו לבניה הגדולה, ולא רצינו לעכב אותה בשנים רבות לתהליך מדורג של יציאתנו, הוותיקים, מבתינו ומעבר לבתים חדשים ורק אז התפנות בתים לקליטה. החלטנו כך, כי רצינו להיות אטרקטיביים בקליטה, בתחרות עם יישובים אחרים על לב הנקלטים. החלטנו כך, כי אנו גובים דמי קליטה גבוהים, שאנו הוותיקים לא נדרשנו לשלם, וחשבנו שראוי יותר להציע את הבתים הללו כחלק מן החבילה. אך, בעיניי, נכון היה להחליט כך גם מסיבה אחרת. פשוט, כי זו החלטה נכונה יותר. אכן, מי שזקוק יותר לבית גדול הוא מי שבעשרים-שלושים השנים הבאות יגדל בו את ילדיו, ולא אני, שהגוזלים שלי בתהליך היציאה מן הקן, גם אם אותו נקלט עוד לא נולד כשהגעתי לאורטל. בעיניי, זה ראוי יותר, צודק יותר ושוויוני יותר.

****

כאב לי לשמוע את ר' באמירה: "אני רק נתתי לשותפות, ומה השותפות נתנה לי?"

איני בא לשפוט את ר' או כל אדם אחר על תחושותיו, רגשותיו וכאביו. לכן, לא על ר' אדבר אלא על עצמי; על תחושותיי, רגשותיי, ערכיי, אמונתי והשקפת עולמי.

אני קצת פחות ותיק מר'. אף פעם לא עניין אותי איזה מספר אני בוותק וגם היום זה לא מעניין אותי. אבל אני באורטל מתחילת 1984 – 38 שנים וחצי. ודומני שלאורך השנים עשיתי ותרמתי לשותפות לא פחות מר'. במה? בכל אוני, כל מרצי, כל מעייניי, מחשבותיי, כישרונותיי ויכולותיי, בכל שעותיי; שעות היום, שעות הערב ושעות הלילה. ללא לאות.

ומה השותפות נתנה לי? המון. לעולם לא אוכל להקיף את תיאור מה שקיבלתי מן השותפות.

קודם כל, את עצם הזכות להיות חלק מן הקהילה הנפלאה הזאת. ואני באמת מאמין שאורטל היא קהילה בריאה, טובה ויפה.

השותפות נתנה לי את הזכות הגדולה לבנות באורטל את משפחתי, לחנך באורטל את ילדיי.

השותפות נתנה לי את הזכות להשפיע על חיי ועל סביבתי, בכל יום ובכל שעה, כפי שבשום צורת חיים אחרת הדבר אינו אפשרי, ולמיטב ידיעתי, רק במעט מהקיבוצים יש אפשרות כזו, ברמה של אורטל. כשתשעים חברים, בקיבוץ של 120 חברים, יושבים אל תוך הלילה לאסיפה בנושא שיכון, שלרובם הגדול היא אינה נוגעת באופן אישי – יש זכות גדולה מזו? אני רואה בכך זכות גדולה כאשר דעתי מתקבלת, ולא פחות מכך, כאשר היא נדחית.

השותפות נתנה לי את הזכות הגדולה להיות בין מעצבי דרכה של אורטל.

ומעל הכל, השותפות נתנה לי את הזכות הגדולה לעשות, לפעול, לתרום. ומה קיבלתי על העשיה הזאת?

במקורותינו נאמר ש"שכר מצווה – מצווה". כלומר איני מקיים מצווה כדי לקבל על כך שכר, אלא השכר שלי הוא עצם קיום המצווה. ודאי שזה נכון בקיבוץ.

אבל האמת היא שקיבלתי הרבה יותר מכך על העשיה – את ההנאה הגדולה מפרי העשיה.

אני נהנה מהצלחה של כל פעולה, מעשה או אירוע שאני מוביל. ויותר מכך, כאשר אני רואה איך דברים שעשיתי ממשיכים להתקיים ולהתפתח גם אחרי עשרות שנים. יש שכר טוב מכך? יש תמורה גדולה יותר מזו לאגרה?

אם אני מקבל כל כך הרבה, אני עוד יכול לרטון ש"מגיע לי"? לא מגיע לי כלום.

****

יותר מכל מעשיי באורטל, אני גאה במיוחד בקליטה. לא רק בגלל האנשים הנפלאים שהגיעו לאורטל ולא רק בשל החצר השוקקת ילדים, אלא כיוון שבכך הבטחנו את עתיד אורטל. האם יכול להיות שכר הולם יותר לפועלי, מאשר הידיעה שאורטל בידיים טובות, ולמפעל חיינו המשותף יש המשך ויהיה המשך גם כשאנחנו נעבור לצד השני של הגדר?

כשאני רואה את ג'וש, רכז החינוך, מברך בפסטיטל ומדבר עם הילדים והוריהם והקהילה כולה על חינוך לציונות מעשית – מה עוד מגיע לי? מה עוד אני צריך לקבל, כאשר אני רואה ניר ב' מוביל ביד רמה את ענף התיירות, ואני משוכנע שהוא יקפיץ אותו לפסגות חדשות? וכשאני רואה את ירון מנהיג את המשק האורטלי, וכשאני רואה את חן מנהל את ענף המזון ומחולל שינוי מבורך ואת שני ו' מפיקה את מופע המצוות ואת פסטילצ'ה. כשכולנו נהנים כל כך בערב טו באב, בהובלתה של סיסי, רכזת התרבות, בהפקה של אנה, כשלירז עושה את ההגברה וגל, שנקלט באורטל באחת הקדנציות הקודמות שלי, הוא המוביל המוסיקלי – יש יותר "ברינה יקצורו" מזה?

אז משהו מגיע לי מעבר לזה? לא מגיע לי כלום.

****

דיברתי בגנות שיח הזכויות ולאחר מכן כתבתי על הזכות הגדולה שנפלה בחלקי להיות כאן ולפעול כאן. אז גם לי יש שיח זכויות קטן. הדבר היחיד שאני מבקש ודורש מאורטל, הוא שתינתן לי הזכות להמשיך לעשות ולפעול ולתרום גם בעתיד. שהצערת אורטל תתבטא בשילוב דורות ולא בחילופי דורות. ושכל עוד כוחי במותניי, ואני מאמין שזה עוד 20-30 שנה, אוכל לתרום מניסיוני ומיכולותיי. אם את הזכות הזאת אקבל – אשריי, מה טוב חלקי.

מה עוד לא נתנו – וניתן!

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

צרור הערות 21.8.22

* מכחיש השואה – במסיבת עיתונאים בגרמניה, לאחר פגישתו עם הקנצלר שולץ, נשאל אבו-מאזן אם יתנצל על הטבח באולימפיאדת מינכן לפני 50 שנה. אבו מאזן סרב להתנצל או לגנות את הטבח והאשים את ישראל בעשרות מעשי טבח נגד הפלשתינאים. יש לציין, שאבו-מאזן היה חבר בכיר בהנהגת אש"ף בזמן הטבח.

בדבריו טען אבו-מאזן שישראל ביצעה חמישים "שואות" נגד הפלשתינאים.

זה אותו מכחיש שואה, שכתב "דוקטורט" שבו הכחיש את השואה.

וזה ממש לא מפתיע. הכחשת השואה והאשמת ישראל בביצוע שואה, תמיד הולכים יחד. ובנושא זה אני ממליץ בחום, ולא בפעם הראשונה, על ספרו המכונן של פרופ' אלחנן יקירה "פוסט ציונות, פוסט שואה".

* צבוע – מפלגת נתניהו קפצה כמוצאת שלל רב על דברי הבלע של אבו-מאזן, כדי לתקוף את גנץ על פגישתו עם אבו-מאזן. הם רק "שכחו" לציין שנתניהו נפגש עם אבו-מאזן פעמים רבות יותר, לאין ערוך.

נכון, בארבע שנות שלטונו האחרונות של נתניהו, השניים לא נפגשו. אולם לא היה זה בשל החלטה של נתניהו, אלא בשל החלטה של אבו-מאזן, לאחר הכרת ארה"ב בירושלים כבירת ישראל. לאורך אותן שנים, נתניהו שוב ושוב קרא לאבו-מאזן, מעל במת עצרת האו"ם ובכל במה אפשרית לשוב ולהיפגש.

הביקורת שלי על נתניהו, אינה על פגישותיו עם אבו-מאזן, אלא על הצביעות. אני חושב שפגישותיו עם אבו-מאזן היו מוצדקות וכך גם פגישתו של גנץ. בעניין זה, עמדתי שונה מעמדת מפלגתי ומעמדתו של ראש הממשלה לשעבר בנט. גישתי לפגישות עם אבו-מאזן היא עניינית ופרגמטית – האם הן משרתות את האינטרס הישראלי. בעיניי, יש לשמר קשר קבוע אתו, כיוון שהדבר משרת את האינטרסים הביטחוניים שלנו.

זו הייתה גם עמדתו של נתניהו, והוא צדק. ההצגה בדיעבד של הנתק בשנים האחרונות כמדיניות של נתניהו, היא עוד פייק ניוז בסדרה.

* סחף במרצ – לפני שבועות אחדים אמר לי פעיל מרצ שאם זהבה גלאון לא תתמודד – הוא יתמודד נגד יאיר גולן וינצח. כל מי שיתמודד נגד גולן ינצח, הוא הסביר לי. "מה למרצ ולגנרלים?"

השבוע נפגשנו שוב. להפתעתי, הוא אמר לי שיצביע בעד יאיר גולן. האם הוא מבטא מגמה של סחף לכיוון גולן?

* נגד גירוש בן גביר – בן גביר הוא ראש הזרוע המדינית של הכהניזם. הוא חכם ומתוחכם מקודמיו, ומיטיב להשתמש בשיטות ה"תאקיה" שהעתיק מתמונת הראי הקנאית שלו באיסלם, כלומר היכולת להתחפש כדי לא להסתכן. ובשיטתו המתוחכמת, הוא מצליח ליצור לגיטימציה הדרגתית לכהניזם.

כעת הוא מציע את חוק הגירוש. הוא מציג אותו באופן שבו תישלל האזרחות ויגורשו מן הארץ, האנשים שאנו אוהבים לשנוא. "הערבים שמיידים אבנים" ויהודים כמו עופר כסיף ו"נטורי קרתא". אבל המטרה שלו, היא הלגיטימציה לרעיון הגירוש. לאט לאט. זה יחלחל.  הוא יודע, שגם אם תקום קואליציה של 61 על טוהרת הימין הביביסטי, הוא לא יוכל בכנסת הבאה להעביר את החוק הזה, אבל הוא מנכיח אותו בשיח.

הגירוש שאליו הוא חותר באמת, מבוסס על תורת הגזע הכהניסטית, על פיה אסור לגויים לחיות בארץ ישראל. והדיבור שלו על עופר כסיף, נועד להכשיר את הקרקע לרעיון של סימון בוגדים כדי לשלול אזרחות ולגרש מן הארץ מתנגדי משטר, ביום שתוגשם מטרת הטקטיקה של ה"התמתנות" – עליית הכהניסטים לשלטון. וביום הזה, גם אנשים כמוני יושלכו למחנות ריכוז.

אני מצהיר: אני מתעב בכל נימי נשמתי את הכהניזם בכלל ואת בן גביר בפרט. אני רואה בכהניזם מוטציה פשיסטית וגזענית שצמחה מתוך היהדות, והיא איום קיומי על מדינת ישראל. ואני מתנגד בכל לבי לשלילת אזרחותו של בן גביר וגירושו מהארץ. ואם יעלה רעיון כזה אלחם נגדו. כפי שאלחם נגד רעיון לעשות זאת לעופר כסיף, שאני מתעב אותו לא פחות מאשר את בן גביר.

* התומך בעברייני מין – הרב טאו התייצב לצד האנס הסדרתי משה קצב. בלי להכיר את הראיות, הוא המציא תאוריית קונספירציה מטורללת ומרושעת, לפיה כיוון שהאנס הסדרתי סירב להיפגש עם משלחת רבנים רפורמיים (איני יודע אם זה באמת קרה) תפרו לו תיק. לא זו בלבד שהוא מעליל עלילה בזויה על משטרת ישראל, הפרקליטות, היועמ"ש והשופטים בכל הערכאות, שהם תפרו תיק על אונס על נשיא המדינה. חמור הרבה יותר הוא רוע הלב של הרשע הזה, ביחסו כלפי קורבנותיו של מפלצת המין – האנס הסדרתי, והעלילה שלו עליהן.

אח"כ התייצב טאו לצד עבריין המין חיים ולדר. בלי היכרות עם הראיות הוא קבע שהאיש חף מפשע ושתפרו לו תיק.

איני יודע מה האמת בתלונה נגד טאו. איני נמנה עם מי שבאופן אוטומטי קובע שכל מתלוננת דוברת אמת. כמובן שיש לחקור את התלונה. אבל אני יודע גם יודע מה יחסו של טאו לעבירות מין ולעברייני מין.

* כף הזכות של יוסי ביילין – בטור השבועי שלה ב"ידיעות אחרונות", עסקה סיון רהב מאיר בסוגיה חשובה מאוד, שלצערי כמעט נעדרת מהשיח הציבורי בישראל, אף שהיא בעלת משמעות אסטרטגית עצומה לעתיד העם היהודי ומדינת ישראל – ההתרחקות בקרב יהודי ארה"ב מיהדותם וממדינת ישראל.

היא לא עסקה בבעיה, החמורה כשלעצמה, של הזרם ה"פרוגרסיבי" (איזו מילה מכובסת) של יהודים אנטי ציונים ואנטי ישראלים, תומכי החרם נגד ישראל, שהם המיליטנטים והאקטיביסטים בין שונאי ישראל. אגב, במוסף התרבות והספרות של הארץ, יש מאמר מעניין העוסק בפן הספרותי של התופעה הזאת. התופעה הזאת מכעיסה, אך מבחינה כמותית, מדובר בקומץ.

התופעה עליה מדברת רהב מאיר היא תופעה רחבה הרבה יותר, של התרחקות והתנתקות מתוך התבוללות (היא לא השתמשה בביטוי הזה, אך זה מה שהיא תיארה). זאת התבוללות שאין בה שום אנטי, שום התנגדות לישראל, גם לא ניכור ליהדות. פשוט, הם חיים שם בין אמריקאים ומתמזגים בתוכם בהדרגה ומתנתקים מאתנו. באופן פרדוקסלי, אולי עדיפים אפילו אותם יהודים אנטי ישראלים, אוטו-אנטישמים, שכל כך חשוב להם להוכיח כמה הם כיהודים מתנגדים למדינה, על אותם מתרחקים ומתבוללים. אולי אותם אנטי ישראלים לא הלכו לאיבוד ובניהם ימרדו בהם ויחזרו למוטב, בעוד הדורות הבאים של אותם מתבוללים אפילו לא ידעו שהוריהם או הורי הוריהם היו יהודים.

על פי תיאורה של רהב מאיר, הגורם המרכזי לאותה התבוללות שקטה הוא כלכלי. בשל ההפרדה בין דת ומדינה בארה"ב, המדינה אינה מממנת ואינה מסבסדת בתי ספר יהודיים. לעומת זאת, הלימודים בבית הספר הציבורי, הפאבליק סקול, הם בחינם. ולצורך השוואה, לימודים בבית ספר יהודי בלוס אנג'לס עולים 36,000 דולר בשנה. כך, אותם יהודים מתנתקים מכל חינוך יהודי, מכל מורשת יהודית, החברה שלהם אינה יהודית, ואין שום סיבה שיבחרו דווקא ביהודיה או יהודי כבני זוג ויקימו משפחה יהודית. יהודים דתיים ישלחו בכל מקרה את ילדיהם לבית ספר יהודי. אולם בקרב החילונים – יהודים עשירים, שיכולים להרשות זאת לעצמם, שולחים את ילדיהם לבית ספר יהודי. יהודים שאינם יכולים להרשות זאת לעצמם, כלומר רוב היהודים, שולחים את ילדיהם לפאבליק סקול.

רהב מאיר מצביעה על שני אפיקים הממתנים את המהלך המסוכן הזה – האחד הוא חינוך יהודי משלים, ביום ראשון החופשי או במחנה קיץ יהודי בחודשי חופשת הקיץ. אגב, המחנות הללו (גילוי נאות – בני אסף הדריך בקיץ שעבר במחנה כזה) מאורגנים בידי הסוכנות היהודית, לתשומת לבם של אלה שטוענים שאין צורך במוסדות הלאומיים. במשך חודש, הילדים נמצאים עם יהודים, בחברה יהודית, בפעילות שמחברת אותם ליהדותם, לעברית ולמדינת ישראל.

האפיק השני, שהוא חשוב מאוד, הוא ביקורים בישראל. כותבת רהב מאיר: "רוב יהודי ארה"ב לא היו בישראל. כשאנחנו מצטטים סקרים עם עמדותיהם על סוגיה כזו או אחרת, כדאי לזכור זאת. אבל מי שכן היה, השתנה לנצח. גם כאן, הטווח רחב: יש מי שרק ביקר פעם עם סבא וסבתא בילדותו, אבל זוכר. יש מי שבא לזמן קצר לתכניות 'תגלית' או 'מסע', שיכולות להיות משנות חיים. ואפשר גם ללמוד בארץ שנה שלמה לפני הקולג', מה שרובם יגדירו גם בגיל 80 כ"שנה המכוננת בחייהם'. בקיצור, אמור לי כמה חינוך יהודי קיבלת וכמה פעמים היית בארץ, ואומר לך עד כמה אתה קשור ומעורב מבחינה יהודית וציונית… כל דולר שישראל תשקיע בנושא הזה, יחזור אליה כפל כפליים. קודם כל בעליה, וגם בביקורים בארץ, וכן בתרומות, בקשר מתמשך".

וכאן אני רואה לנכון להעלות על נס את זכותו הגדולה של יוסי ביילין כאבי תכנית "תגלית". הוא לא רק הוגה הרעיון, אלא גם מגייס הכסף והאנשים ובונה התכנית, שתחילה נתקלה בהסתייגות והתנגדות ובעיקר באי אמון. חשוב לי לציין זאת לא רק למען האמת ההיסטורית וההגינות, אלא דווקא כמי שמרבה לבקר את ביילין על הסכמי אוסלו, על היותו סרבן התפכחות ודבקותו הדתית בדרכו שכשלה. אני מרבה להתווכח עם מאמריו בטור השבועי ב"ישראל היום". אבל תרומתו המכרעת לציונות, בתכנית "תגלית", היא עדות עד כמה מופרכת ומרושעת הצגת השמאלנים כלא ציונים. יש לי מחלוקת עמוקה עם ביילין, אך איני מפקפק בציוניותו, ובמוטיבציה הציונית של דרכו המדינית, השגויה בעיניי. גם בסוגיה המדינית, הרטוריקה שלו שונה לחלוטין משל זהבה גלאון, למשל. הוא מדבר בשם ההכרח ברוב היהודי בישראל, והמניע המרכזי שלו בדרכו המדינית, היא הבטחת רוב יהודי לדורות במדינת ישראל, כדי שתישאר מדינה יהודית דמוקרטית. אין הוא מדבר בטרמינולוגיה של כובשים וגזלנים, שפלשו לארץ זרה ומדכאים את עמה, ואינו מדקלם את סיסמאות השקר של דת "זכויות האדם". לכן, המחלוקת עמו, עמוקה ככל שתהיה, היא על מצע ציוני משותף. היא מחלוקת על השאלה, מה הדבר הנכון והטוב למדינת ישראל, ולא על צדקת הציונות.

הבוז והתיעוב של שוקניסטים כמו גדעון לוי ורוגל אלפר לתכנית "תגלית", משרטטת את קו השבר בין שמאל ציוני לשמאל אנטי ציוני.

* כתבה מגמתית ומסולפת – ערוץ "כאן 11" הציג כתבה מגמתית, מסולפת ושערורייתית, נגד פיתוח הגולן. כתב, שאין לו שמץ של מושג בענייני התיישבות, הוּלָךְ באף בידי קבוצה ירוקה פונדמנטליסטית עוכרת פיתוח הגולן, עם מסר נגד הקמת שני יישובים חדשים בגולן. הטענה הייתה שהקמת שני היישובים תבטל את האופי הירוק והפתוח של הגולן. אלה הבלים. כמעט בכל נקודה שבה נעמוד בגולן, אם נביט לכל הכיוונים – לא נראה יישוב באופק. יש מקום לעשרים יישובים חדשים בגולן בלי לפגוע בצביונו כריאה הירוקה הצפונית של מדינת ישראל.

הם נגד הקמת יישובים ובעד הרחבת היישובים הקיימים. ההרחבה הגדולה ביותר היא של קצרין, בירת הגולן. והנה, הכתבה יוצאת נגד הרחבת קצרין, בשם אותו טיעון אקולוגי פונדמנטליסטי.

וכאן הושמצו יישובי המועצה האזורית גולן, שכביכול אינם רוצים לקלוט, כי החקלאים רוצים לשלוט על היישוב ולא לקלוט קהילתיים. ממש בלט עד כמה הכתב אינו יודע מה הן אגודות שיתופיות חקלאיות, מהי קליטה קהילתית והוא פשוט מדקלם סיסמאות שהכניסו לפיו.

הקיבוץ, מושב העובדים והמושב השיתופי הן אגודות שיתופיות חקלאיות (אגש"ח). בעקבות משבר ההתיישבות והחקלאות בשנות ה-80 וה-90, שביטויו המרכזי היה דמוגרפי, פנתה ההתיישבות העובדת לקליטת תושבים שאינם חברי הקיבוץ או המושב, להרחבות קהילתיות ביישובים. עם זאת, האגש"ח רוצה, בצדק, לשמור על אופיו וצביונו של היישוב, כקיבוץ או מושב. היום, בעיקר בתנועה הקיבוצית, שיש אליה מחדש נהירה של קליטה, הכיוון הוא להפסיק לקלוט קליטה קהילתית, ואף לקבל לחברות את התושבים הקהילתיים. הסיבה לכך, היא שבחלק ניכר מן היישובים, נוצרה מציאות לא בריאה של שתי קבוצות אוכלוסיה שונות, לעתים עם אינטרסים שונים, לעתים לעומתיות זו לזו. והרצון הוא להגדיל את האגש"ח, ולשמור על הצביון של היישוב, על רוח הקהילה ועל קהילה מאוחדת ומגובשת.

כמעט כל יישובי הגולן קולטים ורוצים לקלוט ולגדול. אולם הגידול הוא מדורג, באופן שלא יפגע בקהילה. יישובי הגולן הם יישובים כפריים קהילתיים, וקליטה לא מבוקרת עלולה לפגוע בזהות ובצביון שלהם.

התכנית הלאומית לפיתוח הגולן, שעליה החליטה הממשלה פה אחד, מדברת בפירוש גם על קליטה ביישובים הקיימים, לצד הצמיחה הדרמטית של קצרין (זו, בעיניי, פסגת התכנית) והקמת שני יישובים חדשים.

יש מקום לדיון, בוודאי בתוך קהילת הגולן, על התכנית. גם אני, שתומך בה בהתלהבות, לא מסכים עם כל פרט ופרט בתוכה. אבל מי שבמקום לקיים דיון מושכל, יוזם כתבות זדון בתקשורת, כורת את הענף עליו כולנו, גם הוא, יושבים.

* מגדל בבל – גוש דן רבתי הוא אחד האזורים הצפופים בעולם. לנוכח הגידול האדיר באוכלוסיית המדינה בעשורים הקרובים, אם לא נשכיל לפזר את האוכלוסיה, גוש דן יהפוך לאזור אסון אקולוגי, שלא לדבר על האיום הביטחוני.

המתנגדים להתיישבות חדשה בגליל, בנגב, בגולן ובערבה, בבקעת הירדן וביהודה ושומרון, מטעמי הגנה על הסביבה, מדברים בשם הדורות הבאים, אבל דרכם עלולה להיות סיוט לדורות הבאים.

לפעמים נדמה לי שהם היו רוצים מגדל בבל, שראשו בשמים, שכל אוכלוסיית העולם תגור בו, וכך לא ייפגע הטבע בעולם.

* התכנית המלהיבה להורדת יוקר המחיה – סבר פלוצקר ראיין במוסף "ממון" את הכלכלן פרופ' מנואל טרכטנברג, ראש המכון למחקרי ביטחון לאומי, ובעברו ראש המועצה הלאומית לכלכלה, ראש הוועדה לתקצוב ההשכלה הגבוהה, ח"כ מטעם מפלגת העבודה וראש "ועדת טרכטנברג" שהקים נתניהו למתן מענה לאומי למחאה החברתית של 2011. בראיון, הציג טרכטנברג תכנית מקיפה, מקורית, שונה מאוד מרוב הרעיונות שאנו שומעים, להורדת יוקר המחיה. קראתי בהתלהבות את הראיון, הזדהיתי מאוד עם הרעיונות וזו בעיניי הדרך הראויה להתמודד עם המצב.

אצטט מדבריו: "הבעיה הכלכלית הישראלית היא הסתירה הבולטת בין המצב המקרו-כלכלי המעולה של מדינת ישראל לבין תחושת החנק והתסכול המיקרו-כלכלית, על סף ייאוש, של משק בית ישראלי ממוצע. הסתירה הזו היא פועל יוצא מהמדיניות הממשלתית, המאלצת את האזרח לקנות במיטב כספו שירותים בסיסיים שהמדינה צריכה ויכולה לספק לו. בגללה הפכנו לארץ עשירה שאזרחיה מרוששים.

… האזרח חש שמשהו בבסיס לא כשורה בסולם העדיפות החברתי-כלכלי של ממשלתו, כאשר החוזק של המשק הלאומי מתבטא בחולשה של משק הבית שלו. כאשר התקציב הלחוץ של משפחות הוא תמונת ראי של תקציב העודפים של האוצר. זה קורה משום שלפחות בארבעה תחומים מרכזיים הממשלה העבירה את נטל המימון מהמגזר הציבורי, כפי שמקובל במדינות מתקדמות – אל כתפי המשפחות. התחומים הם דיור, תחבורה, חינוך לגיל הרך וביטוח בריאות. הצעדים שאני מציע הופכים בחזרה את הפירמידה ומעמידים אותה על בסיס הדאגה לאזרח. הבסיס שנזנח ונשכח.

… על המדינה להפסיק לספסר בקרקעות. להציף את הענף בקרקע זמינה וזולה. אני מדגיש, זולה! במקביל על הממשלה לפתוח מיד במיזם ענק של דיור בר השגה: בניית רבבות – עד מאה אלף – דירות להשכרה לטווח ארוך באזורי ביקוש בדמי שכירות הוגנים, שייקבעו מראש כאחוז מההכנסה נטו של המשפחה. ישראל היא כנראה המדינה המפותחת היחידה, שבה הממשל מתנער לגמרי מצורכי הדיור של כלל האזרחים ואומר להם, לכו הסתדרו בעצמכם או חכו בסבלנות בתור להגרלה.

… המדינה אומרת לאזרח קנה אוטו, שלם מסים, והסתדר לך לבד בדרכים. זו טעות לאומית קשה… צריך לרכז את המאמץ בצעדים להקלה מהירה: עידוד תקציבי של תחבורה שיתופית, מימון מוגדל לסיום מזורז של הפרויקטים שכבר הוחל בהם ומתן תמריצים למעסיקים, כדי שיארגנו הסעות של עובדים. אך בכל אלו לא די. אני מציע להחליף את המסים הקיימים על בנזין ועל חלקי חילוף למכוניות ואת אגרות הרישוי השנתיות ב'מסי דרך' חדשים, שייגבו מכל מכונית לפי מסלול הנסיעה, שעת הנסיעה ומספר הנוסעים… להתקין בכל מכונית רכיב GPS לניטור הנסיעה, חיישן לאיסוף מידע על מספר הנוסעים ויישום סלולרי להסדרת התשלום. לדוגמה: הבנזין אמנם יוזל ב-60%, אך מי שנוסע לבדו לעבודה בשעת פקק ישלם חמישה שקלים לכל קילומטר ומי שנוסע עם חברות וחברים לעבודה מחוץ לשעות הפקק ישלם רק 25 אג' על כל קילומטר. די בהכפלת מספר הנוסעים במכונית ממוצעת מ-1 ל-2 כדי לסלק פקקים רבים, לאפשר זרימת תנועה ולהקטין את שכיחות התאונות ואת פליטת גזי החממה.

… זה בדיוק מה שהממשלה הבאה חייבת לעשות: להגדיל, עוד השנה, את המימון הציבורי להאצת העבודות על רכבות קלות בגוש דן ובירושלים, על מסילה רביעית לרכבת ישראל ועל המסילה המזרחית החדשה. לכופף את הבירוקרטיה ולהזרים את כל הכסף הנחוץ כדי להגיע בהקדם לקו הסיום של המיזמים הללו. … מערכת האוטובוסים בארץ לא יעילה, ירודה, ממש מזעזעת, תוצאת ההפרטה המופקרת. ועד שהיא לא תשתפר מהותית, אני ממליץ לתת פטור מלא מדמי נסיעה באוטובוסים לכל האוכלוסיה. מגיע לכולנו לנסוע בהם חינם.

… בנושא החינוך לגיל הרך אני מציע שינוי מקיף. הממשלה הבאה צריכה להקים רשת של קמפוסים רב-תחומיים לילדים בגיל הרך במימון שוטף של המדינה, להעלות את השכר לעובדות ולעובדים בקמפוסים האלו, להכשירם כראוי בלי לעגל פינות ולשחרר, בהדרגה, את ההורים מהתשלומים. העלות התקציבית המלאה של התכנית מוערכת ב-6 מיליארד שקל לשנה. זו תהיה הקלה אדירה למשפחות עם ילדים ומהפכה חברתית. חינוך שוויוני ומקיף לילדים בני שנה עד שלוש שנים, כך לפי המחקרים בנושא, הוא מפתח לצמצום פערים חברתיים וכלכליים בטווח הארוך. המפתח הכי חשוב.

… גם במערכת הבריאות שלנו, שנועדה ותוכננה להיות ממלכתית ושוויונית, השתרש אותו דפוס: המדינה מצמצמת את חלקה במימון והאזרחים, בלית ברירה, מגדילים אותו. … ככל שמערכת הבריאות הציבורית תספק שירותים איכותיים יותר, זמינים בקהילה וקרובים לביתו של האזרח, כך הצורך ברכישת שירותי בריאות פרטיים 'משלימים' יתייתר. יתכווץ מעצמו".

אני ממליץ מאוד לקרוא את הראיון כולו. אני ממליץ על כך בעיקר למקבלי ההחלטות. וכיוון שאנו בתקופת בחירות – אני ממליץ על כך בעיקר למנהיגי המפלגות. למרבה הצער, צודק טרכטנברג בהתייחסותו לפן הפוליטי של המשבר: "אינני רואה גורם פוליטי שמתמודד בבחירות הקרובות ומוכן לכלול במצעו תכנית מעשית לתיקון האיזון שהופר בין טובת תקציב הממשלה לבין טובת האזרח ומשק הבית שלו".

* הצד השני של הנקר – מאיר שלו מברך על שובם של הנקרים לעצים הסמוכים לביתו, לאחר שנעלמו בשנים האחרונות.

הנקר הוא ציפור מקסימה. כאשר אני יושב וכותב בחדר העבודה שלי, מול החלון המשקיף אל עץ התאנה, והנקר מבקר בה ונוקר בגזע, אני באמת מתמוגג מיופיו ומקסמו.

אבל הצד השני של המטבע, הוא היותו אויב של החקלאות, כיוון שהוא מנקר ומפנצ'ר את צינורות ההשקיה. לעתים, עלינו לתקן מאות פיצוצים ביום, שנגרמים בעיקר במקור הנקרים. זו מלחמת התשה אינסופית, שעלותה בימי עבודה וחומרים – רבה.

הפתרון, שאותו אנו מיישמים בחלקות הצעירות, הוא תליית צנרת הטפטפות על חוט תיל, כחצי מ' מעל הקרקע. מסתבר, שהנקר אוהב לעבוד על קרקע יציבה. כמות הפיצוצים בחלקות הללו נמוך יותר, בפער עצום.

* רדאוץ או קישינב – חוקרת הספרות רוחמה אלבג, פרסמה ספר שני על מסעות בעקבות סופרים וספרים, והתראיינה על כך אצל ליאת רגב ברשת ב'. היא התמקדה בביקור בקישינב, בעקבות "בעיר ההריגה" של ביאליק, ועמדה על החיים היהודיים העשירים והתרבות היהודית העשירה שהייתה בעיר. בין השאר היא הזכירה פעמים אחדות את המשורר דן פגיס כיליד העיר ודיברה על בית הקולנוע של משפחתו.

מיד כששמעתי, זה היה לי מוזר. הרי אני יודע שדן פגיס הוא בן העיירה רדאוץ בבוקובינה, שהיא גם עיירת הולדתו של אבי. הוא בן גילו של אבי – שניהם נולדו ב-1930. הוא היה בן דודו של חיים (אוטו) ולדמן, חבר קרוב של אבי ואבי הכיר אותו. זה לא הסתדר, עם דבריה של אלבג, שדיברה על כך בביטחון ובידענות.

בדקתי בוויקיפדיה, ואכן, היטבתי לזכור. פגיס נולד וגדל ברדאוץ, ובמלחמה גורש לטרנסניסטריה; ביוגרפיה מקבילה לזו של אבי. אולם אביו הגיע לרדאוץ מקישינב ואולי מכאן הבלבול.

          * ביד הלשון

להחליף פנצ'ר – שאלתי נער מהקיבוץ העובד במטע מה הוא עשה היום, והוא השיב לי שהחליף פנצ'רים בעֶגְלִיוֹת-הקטיף. "מה זאת אומרת?", היתממתי. "הוצאת פנצ'ר והכנסת פנצ'ר אחר במקומו?"

מטבע הלשון "להחליף פנצ'ר", הוא אחד השיבושים המשעשעים בסלנג העברי.

המילה העברית לפנצ'ר היא תֶּקֶר או נֶקֶר.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 5.6.22

* מנהיגות אמת – האיגרת המצוינת של בנט לרוב הדומם היא גילוי של מנהיגות אמת, האומרת את האמת לצד הרעש הבלתי נפסק של הקומפרסור – תעשיית השקרים וההסתה של נתניהו עם תעשיית השנאה והאלימות של הכהניסטים ועוזריהם.

* מעט מן האור – התגובות של תעשיית השקרים, ההתבכיינות וההסתה על האיגרת החשובה של בנט צפויה ולבטח בנט צפה אותה בטרם כתב את הדברים.

אבל התעשיה עובדת 24/7/365 ומפיצה את הרעל והרעש ללא הפסק. מה שהם משקרים ומעלילים אחרי האיגרת זהה למה ששיקרו והעלילו לפני האיגרת.

אבל ניכרים דברי אמת. חשוב שבנט אמר את הדברים, הציג את האמת בתוך בליל השקר הביביסטי הבלתי פוסק. כן, אני יודע שיש רבים שראשם מפוצץ מפסולת התעשיה ואטומים לעובדות ולאמת. אבל אני בטוח שהרבה אנשים החשופים לשטיפת המוח, רואים את האמת, ולפחות מציבים סימני שאלה על בליל הרעשים והשקרים של התעשיה. ואחרים קוראים ומבינים ויחשבו אחרת.

בנט צודק. אסור להפקיר את השדה הציבורי לתעשיית השקרים וההסתה. אני קורא את תגובות הבלע של נשאי השקר לדברים שאני כותב, אך הם לא ירפו את ידיי. אמשיך לכתוב את האמת ואני מאמין שמעט מן האור דוחה הרבה מן החושך.

* עורבא פרח – אני מקווה מאוד ומאמין, שהידיעות על מו"מ בין תקווה חדשה לליכוד הן עורבא פרח. עם כל הבעייתיות בקואליציה הנוכחית, היא עדיפה לאין ערוך על החלופה. החזרת הביביזם לשלטון מנוגדת לאינטרס הלאומי.

* מפר הסכמים כרוני – אני מתקשה להאמין שסער יתבזה במו"מ עם נוכל, מפר הסכמים כרוני, שאין שום ערך למילה שלו, ואין דבר זול יותר מחתימת ידו. האסיר המשוחרר דרעי יהיה ערב להסכם אתו?

* העוקץ – בראיונות לאולפני הטלוויזיה שלל גדעון סער בצורה נחרצת את האפשרות של חבירה לקואליציה עם נתניהו. סער הזכיר, שנתניהו הציע לו ממשלת רוטציה שבה הוא, סער, יהיה הראשון והוא סירב.

הדברים נכונים וידועים. אבל האמת היא שבסירובו סער לא ויתר על ראשות הממשלה. סער ידע היטב שמדובר בנתניהו, ולכן אין שום סיכוי שלא מדובר בעוקץ.

תסריט אפשרי – מתנהל מו"מ קואליציוני, סער מצליח להרכיב את הממשלה, נחתם הסכם קואליציוני, ושעה קלה לפני שסער עולה להציג את ממשלתו לפני הכנסת, נתניהו מודיע שהתחרט. כך הוא הצליח לסכל את הקמת ממשלת השינוי, להשפיל ואולי למחוק את סער וללכת לסיבוב חמישי בעמדת ראש ממשלת המעבר, אולי הפעם, בניגוד לארבעת הסיבובים הקודמים הוא יצליח. ואם לא התסריט הזה – תסריט אחר, שהשורה התחתונה שלו זהה; מדובר בהונאה, בתרמית, בעוקץ, וההסכם לא יכובד.

מאז עקיצת בני גנץ, רק טמבל או פראייר מאמין לנתניהו. וסער אינו טמבל ולא פראייר.

* לא תכנית כבקשתך – ההסדר המכונן של הקואליציה עם רע"ם – הן הקואליציה שכמעט קמה בין נתניהו ורע"ם (שהוכשלה ברגע האחרון בידי סמוטריץ') והן העתקתה-הדבקתה בממשלת בנט, הוא שרע"ם מניחה בצד את הסוגיה הפלשתינאית, את הנושאים הלאומיים, ופועלת לקידום האינטרסים האזרחיים והכלכליים של המגזר הערבי. הממשלה פועלת בתנופה לקידום המגזר הערבי בנושאים האזרחיים, וערביי ישראל נוכחים שדרך ההשתלבות, גם במערכת הפוליטית, היא זו שתקדם אותם.

כאשר רע"ם מפרה את ההסכמים הקואליציוניים ופועלת בניגוד לעיקרון זה, היא יורה לעצמה בראש ומסכנת את הסיכוי שהמגזר הערבי יקבל הזדמנות כזאת, אולי לדורות. רע"ם חייבת להבין שלהיות בקואליציה זו לא תכנית כבקשתך, ועליה להצביע עם הקואליציה בכל הנושאים.

מה?! אני מצפה שרע"ם תצביע בעד חוק יו"ש?! כן, בהחלט. הישיבה בקואליציה מחייבת אותם לפשרות. זה מחיר הבחירה שהם עשו. ויש לזכור שהם רצו לבחירות וביקשו מנדט לבחירה הזאת; להצטרפות לכל ממשלה שתקום – ממשלת ימין, ממשלת שמאל או ממשלת אחדות. מן הראוי שיכבדו לא רק את התחייבותם לקואליציה, אלא גם לציבור שבחר בהם על סמך הדרך שהציגו.

* השקר הוא האמת – לאחרונה נחשפתי לתופעה מדאיגה – יותר ויותר אנשים מאמינים לתאוריית קונספירציה מטורללת על פיה האנס הסדרתי קצב הוא קורבן לתפירת תיקים על רקע עדתי. והאמת היא שזה לא צריך להפתיע. בתוך תרבות השקר, ההתבכיינות וההסתה, האמת היא שקר והשקר הוא אמת. אם כל מערכת מדינת החוק והמשפט בישראל מגויסת לתפור תיקים נגד נתניהו, למה שלא תעשה זאת נגד קצב? וכך, יש יותר ויותר תומכים באנס הסדרתי, שלא מתעללים רק באמת אלא גם בקורבנותיו של האיש הרע הזה.

יש להיאבק נגד תרבות השקר וההסתה.

* הזרוע הצבאית – כבר מזמן צריך היה להוציא אל מחוץ לחוק את ארגוני הטרור להב"ה ולה-פמיליה, הזרוע הצבאית של הכהניזם. ואם זה לא נעשה עד עתה – יש לעשות זאת לאלתר.

הזרוע המדינית שלהם הרבה יותר מסוכנת.

* מהותו של דגל אש"ף – דגל ישראל ודגל אש"ף אינם יכולים להיות כרוכים זה בזה, כי דגל אש"ף מסמל, במהותו, את החזון של השמדת ישראל.

ראש הארגון ההזוי שתלה את דגל אש"ף לצד דגל ישראל במתחם הבורסה, אמר שאי אפשר להעלים את העובדה שחיים פה שני עמים. זה נכון. ולכן, אין מקום לדגל שמהותו היא חורבן מדינת ישראל.

יש כאן שני עמים שחיים במדינת ישראל, ודגלם הוא דגל ישראל. תחת הדגל הזה אזרחי ישראל הערבים נהנים מכל זכויות האדם והאזרח שהדמוקרטיה הישראלית מעניקה, ונהנים מחירויות ששאר הערבים במזה"ת אינם מסוגלים לחלום עליהם. אזרח ישראלי שאינו מזדהה עם דגל המדינה – זו בעיה שלו.

לדגל אש"ף אין מקום במדינת ישראל.

* אפילו כלה מחופתה – במשנה, סדר נשים, נאמר: "בְּמִלְחֶמֶת מִצְוָה, הַכֹּל יוֹצְאִין,

אֲפִלּוּ חָתָן מֵחֶדְרוֹ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ".

המאבק על קיום המפעל הציוני וקיומה של מדינת ישראל, הוא מלחמת מצווה מובהקת. אז אמנם כלה לא נדרשת לצאת היום מחופתה, אבל התורה קובעת שגם נשים מחויבות בהגנה על המדינה. ההתנגדות לגיוס בנות לצה"ל או לשירות קרבי (של אלו מהן שמתאימות על פי שיקול מקצועי בלבד) מנוגדת לתורה.

יש לציין שמשנה לשנה יותר ויותר בנות דתיות מתנדבות לשרת בצה"ל, חלקן אף ביחידות קרביות ובפיקוד, למרות שהן פטורות מכך, על פי חוק. לא, לא מדובר ב"חפיפיניקיות" מבחינה דתית או ב"דתיות-לייט", אלא בבנות רציניות ביותר בדבקותן הדתית, הרואות בהתנדבותן לצה"ל מילוי מצווה דתית. כן, הן מיטיבות להבין את התורה יותר מהרבנים האוסרים זאת.

* בשורה להתיישבות הציונית – חג השבועות הוא חגה של ההתיישבות הציונית, ההתיישבות הכפרית-הקהילתית. חג הקציר, חג הביכורים – החג הזה מעלה על נס את הקשר בין אדם לאדמתו, בין עם למולדתו, הקשר שההתיישבות מגשימה אותו.

השבוע של חג השבועות הניב בשורה חשובה להתיישבות – הרחבת "חוק ועדות הקבלה", מיישובים של 400 תושבים ליישובים של 600 תושבים. בכך, גם יישובים גדולים יותר מ-400 משפחות יוכלו לקלוט ולצמוח, ויישובים שעצרו את צמיחתם כיוון שהגיעו לגג של 400 משפחות, יוכלו לחדש את הצמיחה הדמוגרפית.

למה נדרש בכלל חוק ועדות הקבלה, שהתקבל ב-2011? הרי למעלה ממאה שנות התיישבות ציונית, ההתיישבות הסתדרה ללא החוק הזה. נכון, במשך מאה שנות התיישבות איש לא העלה על דעתו לערער על האוטונומיה של יישוב לבחור את חבריו כדי לאפשר לכידות חברתית, תרבותית ומשימתית. בשנות האלפיים, עוכרי ההתיישבות הציונית, ובראשם ארגון "עדאלה" ועיתון "הארץ" מצאו מנוף להכות בהתיישבות – ועדות הקבלה. הנה, הם חשו שמצאו את הדרך לפגוע בהתיישבות; להציג את ועדות הקבלה ביישובים כפוגעים בזכויות האדם והאזרח, כ"גזענות", כי זכותו של כל אדם לרכוש בית בכל מקום, ומי זה היישוב שיגיד לו לא? הם קלטו את תרבות הזכויות הקיצונית של בג"ץ, המעמיד תמיד את זכות הפרט מעל כל אינטרס של הכלל; של הקהילה, של המדינה, של הלאום. וכך, דרך עתירות לבג"ץ כפו על יישובים לקבל אנשים שאינם מתאימים לקהילתם.

על מנת למנוע את הסחף ולהציל את ההתיישבות, חוקק חוק ועדות הקבלה, המאפשר בהמון סייגים, ליישובים כפריים קטנים, עד 400 משפחות בגליל ובנגב, להקים ועדות קבלה. יש לציין שהחוק צמצם מאוד את האוטונומיה של היישובים בקליטת חבריהם. הוא הגביל מאוד את הקריטריונים לאי קבלת מועמדים לקליטה, הוא הוציא את ועדת הקבלה מידי היישוב לוועדת קבלה אזורית, שבה נציגי היישוב חייבים להיות במיעוט והוסיפו ועדת ערר משפטית מעל ועדת הקבלה, שבה אין ייצוג ליישוב, למועצה האזורית ולתנועה. אולם החוק חשוב ואף הכרחי, כי הוא בלם את קריסת זכות היישובים לבחור את חבריהם, מה שיביא בהכרח להרס ההתיישבות.

כעת, 9 שנים לאחר קבלת החוק, ומתוך הפקת לקחים מתשע שנות יישום, קיבלה הכנסת ברוב גדול, בקריאה טרומית, את תיקון החוק, בהרחבה ל-600 משפחות, ובהרחבה גיאוגרפית לכל אזורי הפריפריה.

יש לציין שהחוק התקבל בתמיכת הקואליציה והאופוזיציה, ובהתנגדות המפלגות הערביות והשמאל הקיצוני. ועדת השרים לחקיקה אישרה את החוק, ומציעי הצעות החוק מן הקואליציה ומן האופוזיציה הצמידו את הצעותיהם להצעה מוסכמת אחת. הנה, הקואליציה והאופוזיציה יכולות להתאחד למען האינטרס הלאומי המשותף. כך ראוי לנהוג בכל הנושאים, כמו בחוק יו"ש שעתיד לעלות להצבעה בימים הקרובים.

איך "הארץ" ציין את חגה של ההתיישבות, בגיליון שבועות? פשקוויל המערכת יצא בתוקף נגד החוק ולא בחל במילים כדי לגנות אותו. כותרת הפשקוויל: "גזענות בהרחבה". בעיני השוקניה הציונות היא גזענות, ההתיישבות הציונית היא גזענות ולכן הרחבת היישובים היא הרחבת הגזענות.

הכלבים ימשיכו לנבוח ושיירת הציונות תעבור ותתקדם.

* מתקנים – בתכניתם של הרב שי פירון וענבל גזית בגל"צ "נפלא פה", הם ראיינו חניכה וחניך במכינה הקדם צבאית מיצר, שסיפרו על תיקון ליל שבועות שנערך אמש במכינה.

היה זה ממש משובב נפש לשמוע את הצעירים הללו, בני 19, שוחרי דעת, צמאי לימוד, המחפשים את הדרך לשתות בצמא מִיָם התורה במובנה הרחב ביותר, מים הספרות העברית והעולמית, מעושר ההגות היהודית והכללית. וחשתי גאווה. לפני 21 שנים, מי שהיה אז ראש מכינת מיצר, חברי הטוב הרב אביה רוזן ואני – אז מנהל מתנ"ס הגולן, ייסדנו את תיקון ליל שבועות במכינה, שהיה משותף למכינה ולמתנ"ס והשתתפו בו אנשים מקהילת יישובי הגולן לצד חניכים ובוגרים מן המכינה. היום הרב אביה הוא ראש מדרשת השילוב נטור, שאותה ייסד ואני היו"ר של המדרשה, ואנו ממשיכים לפעול יחד להעמקת הזהות והתרבות היהודית, ברוח פלורליסטית, בגולן.

מן התיקון המשותף במיצר, צמחו שני ענפים – התיקון במכינה, ששמחתי לשמוע שהוא מתקיים עד היום והתיקון של מרכז "עיינות", ההתפתחות של היחידה להתחדשות יהודית שהקמתי לפני 21 שנים במתנ"ס (ואני חבר בצוות ההיגוי שלה עד היום). השנה האירוע קפץ מדרגה. הוא לא נקרא תיקון ליל שבועות אלא "אדמה ושמים". איזה שם מקסים! הרי מהו חג שבועות, חג הביכורים, חג הקציר, חג מתן תורה – אם לא החג המחבר את האדמה והשמים. האירוע שילב החג החקלאי עם הלימוד. האירוע, שנערך בצנובר, החל בהפנינג חקלאי ויריד איכרים ובשלב מסוים נוספו לתוכו קבוצות לימוד ובמקביל שירה בציבור והוא הסתיים בדיאלוג בין הרב יובל שרלו ואלחנן לואיס, מנהל ארגון "עם-אדם" העוסק בהנחלתו מורשת גורדון, בנושא: א.ד. גורדון והרב קוק נפגשים בין התלמים.

כבכל שנה, ערכנו תיקון ליל שבועות באורטל, בהנחייתי, ובו רצף של ארבעה שיעורים וביניהם אתנחתות מוסיקליות. השיעור האחרון היה שלי, שנושאו: "בדרך לירושלים" – על טקס הביכורים כשבית המקדש היה קיים וטקס הביכורים בימינו.

נחזור לנערים ממכינת מיצר. כמה מרנין לראות מידי שנה כל כך הרבה חניכים במכינות הקדם צבאיות המקדישים שנה בעיקר ללימודים, בעיקר ללימודים הומניסטיים, ומעשירים ומכפילים ומשלשים ויותר מכך, את הידע בנושאים הללו, שאותו רכשו ב-12 שנות לימוד בבית הספר. ולראות את תשוקת הלימוד שלהם – בלי שהם  נדרשים לעמוד במבחן כלשהו או לקבל קרדיט כלשהו. האם באמת מה שיגרע מלימוד התחומים הללו הוא ביטול תעודת הבגרות? אולי דווקא להיפך, אם הדבר ייעשה נכון. ובעניין הזה, אולי כדאי שמערכת החינוך הפורמלית תלמד מן המכינות הקדם צבאיות ומבתי המדרש המתחדשים ברחבי הארץ.

* הן אפשר – קהילת "ניגון הלב" היא קהילה של מסורת וחידוש הפועלת זה כעשרים שנה בעמק יזרעאל והיא בית ליהדות ישראלית. לב הקהילה היא קבלות השבת השבועיות, אך היא מקיפה הרבה מעבר לכך. אני קשור לקהילה, (הייתי קשור אליה בעיקר בשנותיה הראשונות) ואף כתבתי עליה מחקר אקדמי.

אחת לשנה עורכת הקהילה אירוע של תרבות עברית לקהל הרחב באולם התרבות היפה של קיבוץ יפעת. האירוע מוקדש ליוצר בתרבות הישראלית (בין היוצרים שלהם הוקדש הערב בעבר – ביאליק, טשרניחובסקי, אלתרמן, נתן זך, רחל, לאה גולדברג, אברהם חלפי, דליה רביקוביץ', תרצה אתר ועוד). ד"ר מוטי זעירא מנחה את האירוע ומספר בסגנונו הכובש ובקסמו האישי את סיפור חייו של היוצר ושיריו מושרים בידי אמנים מן הקהילה. בכל שנה האולם מלא מפה לפה, הכרטיסים נחטפים מיד עם פרסום האירוע.

כמעט בכל שנה אני מגיע לאירוע וכך גם השנה. ביום רביעי 1.6 נערך הערב השנתי, שהוקדש השנה לחיים חפר, ונקרא "הנני כאן". מוטי זעירא, שכתב את הביוגרפיה של חפר, הנחה גם את הערב הזה. "ניגון הלב" היא מעצמה של כישרון מוסיקלי. יש לה אנסמבל "ניגון הלב" שבו נגנים בכל כלי הנגינה ותזמורת נוער הנקראת "ניגונל'ה", של כלי מיתר וכלי נשיפה. מעבדים נפלאים עובדים אתם, וזמרים מן הקהילה שרו את השירים. מיטב שיריו של חיים חפר בוצעו ברמה גבוהה מאוד, בעיבודים מקסימים והכל לווה בתפאורת וידאו מרשימה.

האירוע היה חוויה תרבותית מרוממת נפש. הערב הסתיים בשיר "הן אפשר".

* למה הוא ברח – כילד וכנער, אהבתי מאוד את אורי זוהר. מעל הכל אהבתי את המערכונים הנפלאים של לול: "העולים החדשים", "חידון התנ"ך", "לה-מרמור" ועוד. ואהבתי את הנחיית התכניות בטלוויזיה "ברוכים הבאים", "זה הסוד שלי" ו"תשע בריבוע". ידעתי ואהבתי לחקות אותו.

לעומת זאת, אף פעם לא התחברתי לסרטים שלו – "מציצים", "עיניים גדולות" וכד'. תמיד ראיתי בהם סרטים וולגריים, שממש לא דיברו אליי. אומרים שהסרטים הללו מתעדים את אורח החיים של אורי זוהר וחבריו באותה תקופה, בשנות השבעים המוקדמות. אם זה נכון, אני יכול להבין למה הוא ברח משם אל הדת.

יהי זכרו ברוך!

* מכנסיים קצרים וציציות – בנו של אורי זוהר התאמן אתי בשחיה במכבי גבעתיים. הוא היה בקבוצה אחת מתחתיי. כאשר הם סיימו את האימון, אנחנו התחלנו את שלנו. וכך, זכיתי לראות את אורי זוהר מגיע עם וספה לקחת את בנו מן האימון הביתה, וזה ריגש אותי מאוד.

הפעם האחרונה שראיתי את אורי זוהר, הייתה באירוע קבלת פנים לשחקני מכבי ת"א בכדורסל, לאחר זכייתה בגביע אירופה לאלופות ב-1977 (הייתי אז ילד בכיתה ח'). האירוע נערך בגני התערוכה בת"א. המנחה היה אורי זוהר, לבוש במכנסים קצרים, עם כיפה וציציות.

          * ביד הלשון

עכברה – עכברה היא שכונה בצפת, שלה גלגולים רבים.

עכברא, שפירושו בארמית: העכבר, היה כפר יהודי שהתקיים במקום במשך למעלה מאלף שנים, מתקופת הבית השני ועד המאה ה-11. ביישוב חיו רבנים חשובים ובהם ר' אלעזר, בנו של ר' שמעון בר יוחאי.

לימים, קם במקום כפר ערבי-מוסלמי ששימר את שמו המקורי. במלחמת השחרור היה זה כפר פורעים, שממנו יצאו למתקפות על נתיבי התחבורה לצפת. במאי 1948 נכבש הכפר בידי חטיבת יפתח של הפלמ"ח ובתיו פוצצו, על מנת למנוע יציאת תגבורות ממנו לצפת, לקראת שחרורה.

לאחר המלחמה יושבו במקום עקורי הכפר קדיתא הסמוך. ב-1982 סופח הכפר לצפת.

איזה יישוב קורא את שמו על שם עכבר? באותה מידה אפשר לשאול מי קורא לבתו חולדה? כנראה שהעכבר באותה תקופה לא נחשב לחיה בזויה.

* "חדשות בן עזר"

דרשה לשבת זכור, פרשת "ויקרא" תשפ"ב

קבלת שבת וחנוכת בית של משפחת סביצקי

כָּתְלֵי בֵּיתִי אֵינָם כְּחַיִץ לִי בֵּינִי לְבֵין עוֹלָם, –

יֵשׁ חֶסֶד הַצְמִיחָה, הַמַקְשִׁיבָה אַךְ פְּנִימָה,

כִּי הַמַקְשִׁיב לַכֹּל אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ כְּלוּם,

רַק הַמַחְרִישׁ הֲמֻלוֹתָיו לְשֶׁמַע הַדְמָמָה

שׁוֹמֵעַ אֶת הַכֹּל וְאֶת כֻּלָם.

בית זה מתוך שירו של שלונסקי "כתלי ביתי" מבטא את האירוע הזה, של חנוכת בית בקיבוץ. כתלי הבית אינם חיץ בין דיירי הבית לבין הקהילה; ומי שחי בקיבוץ, גם בהרחבה הקהילתית, הבית המשפחתי שלו הוא חלק מן הבית הקיבוצי. בית אורטל מורכב מבתים רבים. בשם בית אורטל אני מברך אתכם שתדעו שלווה ואהבה ומשפחתיות בביתכם הפרטי, ותהיו חלק משמעותי בביתנו המשותף.

בראשית תהליך הקליטה שלכם ביקרתי בביתכם בירושלים והתפעלתי מהגינה שלכם. סיפרתם שכאשר שכרתם את הדירה, זמן קצר קודם לכן, כל החצר הזו הייתה שדה קוצים ועשביה בגובה אדם. לבית הזה, שאנו חונכים היום, הגעתם בשיא החורף אבל בקרוב יבוא אביב ואחריו הקיץ ואני בטוח שגינתכם תהיה כתכשיט יקר-ערך בנוף האורטלי.

פרשת השבוע שלנו היא פרשת "ויקרא" הפותחת את החומש השלישי, חומש "ויקרא". הפרשה עוסקת בדיני עבודת הקורבנות. השבת הזאת נקראת שבת "זכור". המן היה מזרע עמלק ולכן בשבת שלפני פורים אנו קוראים, בנוסף לפרשה, את הפסוקים "זכור את אשר עשה לך עמלק".

הזיכרון הוא בסיס התרבות האנושית וכמובן שהוא בסיס התרבות היהודית; תרבות של עם עתיק יומין, ששרד מהמורות שלא ידעו כמותם שום עם ולשון. הוא שרד בזכות הזיכרון ההיסטורי שהעניק לו, גם בתקופות הקשות ביותר, את העוצמה והאופטימיות להאמין שצפוי לו עתיד מזהיר ובזכות הזיכרון הזה, העם היהודי התנער ויצר את התקומה שאנו חלק ממנה. יגאל אלון, שהשבוע ימלאו 42 שנים למותו אמר: עם שאינו זוכר את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל.

בקבלות השבת ובאירועי התרבות היהודית שאנו מקיימים באורטל, כמו קריאת המגילה בפורים, אנו מתחברים לעברנו ושואבים את הכוחות לעיצוב עתידנו.

פתחנו בשלונסקי ונסיים בעמיחי, מתוך שירו "בניית בית":

בִּצְעָקוֹת קָמִים הַקִּירוֹת וּבְרַעַשׁ הַגַּג.

אֵיךְ יִצְמַח בַּיִת שָׁקֵט מִכָּל אֵלֶּה!

הַקִּירוֹת מֻחְלָקִים בְּטִיחַ, הַחֲרִיצִים נִסְתָּמִים

שֶׁלֹּא יִהְיוּ כְּמוֹ הַכֹּתֶל הַמַּעֲרָבִי

שֶׁיִּהְיוּ בְּלִי בְּכִי, בְּלִי תַּחֲנוּנִים.

וְיֵשׁ בַּנַּאי שֶׁבּוֹדֵק אֶת הַחוֹמָה בְּפֶלֶס מַיִם

הַבּוּעָה קוֹפֶצֶת וְיוֹרֶדֶת, אַחַר-כָּךְ

עוֹמֶדֶת בֵּין הַקַּוִּים: הַחוֹמָה יְשָׁרָה וּמְאֻפֶּסֶת

הַבַּיִת גָּמוּר…

עמיקם אֹסם

בקיבוץ אפיקים הלך השבוע לעולמו עמיקם אֹסם, חבר הקיבוץ, מחנך, משורר, סופר, כותב מקאמות ומספר סיפורים מחונן, מעמודי התווך של קיבוצו לאורך עשרות שנים ומאנשי הרוח הבולטים של התנועה הקיבוצית. בין שלל תפקידיו היה מזכיר הקיבוץ, שליח תנועת הצופים בבוסטון, שליח לימוד עברית בחבר המדינות, מרכז מחלקת התכנון האסטרטגי בתק"ם ונשא בתפקידים בתחום החינוך והתרבות בעמק הירדן ובתנועה הקיבוצית.

שירו "לבוא הביתה" מיטיב להגדיר את מהות הבית הקיבוצי ומהות האחריות של חבר הקיבוץ לביתו הקיבוצי, לקהילתו. שיר שאני מזדהה עמו מאוד.

לָבֹא הַבַּיְתָּה זֶה לָשוּב;

לְשָעָה, לְשָנָה, לְתָמִיד,

אֲבָל תָּמִיד

לָשוּב!

…אֶל הַחֹם, אֶל הָרֹך,

אֶל הָאַחֲרָיוּת…

לִהְיוֹת בַּבַּיִת זֶה לָדַעַת

לִטֹּל חֵלֶק

בַּיּוֹמיוֹם הַפָּשוּט

שֶל

קוּם! צֵא! וָעֲשֵה,

כֶּאֶחָד מִן הַרַבִּים

וְעִמָּם.

בן 85 היה עמיקם במותו.

יהי זכרו ברוך!

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

מידע הוא חוסן

ב-4 במרץ 2020 פרסמתי הודעה לציבור בשם צח"י, שנפתחה במילים: "מטה צח"י התכנס לישיבה בנושא התפשטות נגיף הקורונה. אנו פועלים על פי ההנחיות המחמירות של משרד הבריאות וממלאים בקפדנות אחרי ההוראות".

באותו יום משרד הבריאות אסר על התכנסות של מעל 5,000 איש… כלומר ההנחיות עדין לא היו ממש מחמירות.

הייתה זו ההודעה הראשונה לציבור בנושא הקורונה. ההודעה הבאה, ב-9 במרץ הייתה על הקמת מטה קורונה והרכבו. במודעה הבאה אחריה דיווחנו על ההחלטה הקשה והכואבת של מטה קורונה לבטל את חגיגת פורים באורטל. היום, כשאנו יודעים מה היו תוצאות מסיבות הפורים ברחבי הארץ אשתקד, ברור עד כמה החלטתנו הייתה אחראית ונכונה.

רבות עסקנו במהלך השנה בסוגיית אורטל בקורונה. גם אני כתבתי על כך מספר מאמרים, שהוקדשו לשאלה כיצד מקיימים קהילה ללא התקהלות. במבט לאחור אני חושב שההתנהלות של אורטל בשנה זו, בהנהגת מטה קורונה, הייתה מצוינת. הקפדנו על כל הנחיות משרד הבריאות ובמקביל השכלנו לנהל חיי קהילה – חינוך, תרבות, חד"א וכו' במקסימום האפשרי. רוח ההתנדבות של החברים והנוער בשנה זו ראויה לשבח.

במאמר זה אתייחס לתחום האחריות שלי כדובר מטה קורונה. המטרה של הנהגת קהילה בשעת חירום היא חיזוק החוסן של הקהילה. אני מאמין שמידע הוא חוסן, ולכן ככל שהציבור יקבל מידע, ככל שנצליח לפזר את ערפל אי הוודאות, המאפיין שעת חירום – כן ייטב. בכך ראיתי ואני רואה את שליחותי כדובר – במסירת מידע עדכני, אמין, בזמן אמת, לכל החברים, התושבים ובני הנוער באורטל. באין מידע אמין בזמן אמת, מחליפה אותו תרבות השמועות, ההגזמות ואי האמון במערכת. מנהיגות שמשכילה לשתף את הציבור במידע בשקיפות, זוכה באמונו ויודעת לרתום אותו.

עם הקמת מטה קורונה, ערכנו ישיבה משותפת עם ראשי המכלולים של צח"י. ראש כל מכלול הציג תכנית ראשונית להתמודדות עם המצב. התכנית שלי הייתה מכאן ועד הודעה חדשה להוציא הודעה לציבור מדי יום. וכך אכן היה עד תום הסגר הראשון. כיוון שעוד לא הייתה שגרת קורונה, היה עלינו להמציא כל יום ולעתים מספר פעמים ביום את עצמנו מחדש, בכל תחום מתחומי חיינו, בין היתר בשל ההנחיות הסותרות שקיבלנו, לעתים בהפרש של שעות ספורות. בתוך הכאוס הזה, ראיתי לנכון לייצב באמצעות המידע לציבור עוגן של יציבות. בימים הראשונים הוצף הציבור במידע מכל זרועות הקהילה. מהר מאוד הגענו להבנה שכל ההודעות צריכות לעבור דרכי, ושאם אין הודעת חירום דחופה אני מרכז את המידע להודעה אחת ביום – בשעה 20:30. עד שעה זו הסתיימה ישיבת המטה – בשבועות הראשונים נערכה ישיבה מדי יום, והפרסום היה אחרי הישיבה. ההודעות הראשונות היו ארוכות ומפורטות, וככל שנכנסנו לשגרה, כך הן הפכו שלדיות יותר.

בתום הסגר הראשון הפסקנו את ההודעה היומית, והחלפנו אותה בהודעה על פי הצורך, וכך אנו נוהגים עד היום, אך עדין יש מספר הודעות בשבוע. חלקן ממוקדות במידע מוסדי כמו מיקום וזמנים של בדיקות וחיסונים.

את ההודעות הראשונות העברנו באמצעות הקהילנט, אך חברים התלוננו על חוסר נוחות ועברנו להודעות בווטסאפ ובפייסבוק. כיוון שהזכרנו שמות מבודדים, חברים ביקשו להפסיק את הפרסום בפייסבוק, שחשוף לאנשים מחוץ לאורטל, וכיבדתי את ההחלטה.

לצד המידע, אנו משתמשים בהודעות גם כדי להעביר לציבור את המסרים של מטה קורונה – לכבד את ההנחיות, לשמור על ריחוק חברתי, לעטות מסיכות, להקפיד על היגיינה, להיבדק, להתחסן, להקפיד על הבידוד. אנו משתמשים בהודעות כדי להסביר לציבור את מדיניות המטה ואת ההחלטות השונות. 

****

מידע הוא דו-כיווני. אני משמש כצינור מהמטה לציבור ולהיפך. הרבה תגובות מגיעות אליי בעקבות ההודעות. רובן – שאלות אינפורמטיביות או שאלות הבהרה. חלקן הצעות או ביקורת, ובהן אני נוהג לשתף את המטה. והיו גם לא מעט תגובות מרגשות של תודה ופרגון – על המידע ובכלל על עבודת המטה. על כל התגובות, מכל הסוגים, אני מודה למגיבים.

לאחרונה קיבלתי תגובות של חברים שהלינו על כך שאני עושה "שטיפת מוח" בנושא החיסונים. אין זו שטיפת מוח, אלא מימוש מדיניות מטה קורונה לפעול בדרכי שכנוע והסברה כדי לעודד את הציבור להתחסן, למען בריאות המתחסנים ולמען הבריאות של כולנו וכדי לגבור על הקורונה.

****

בהודעה הראשונה דיווחנו על תושבים שחזרו מחו"ל ונכנסו לבידוד. מאז אנו מקפידים לדווח על כל בידוד וכמובן על כל אימות לקורונה.

אנו רואים חשיבות רבה בפרסום השמי. אנו קהילה, משפחה מורחבת, ועניינה של הקהילה אם מי מתוכה בבידוד או חלילה חולה. בדיוק כפי שאנו רואים מחובתנו לסייע למבודדים, כך אנו רואים את מחויבותנו לדווח על כך לציבור.

אנו מפרסמים את השמות רק אחרי שקיבלנו את הסכמת החבר. כאשר הוא מסרב, אנו מכבדים את פרטיותו. פרסום שמו בניגוד לרצונו, מנוגד לחוק. אבל לעניות דעתי, סירוב כזה הוא מעשה אנטי חברתי, שפוגע בנו כקהילה. הפרסום חשוב לצורך ההתמודדות שלנו עם הקורונה. הוא חשוב כדי שאנשים ידעו לא לבקר חבר בבידוד, לא לשלוח את הילדים לילד בבידוד או שהוריו בבידוד. וכאשר השמות אינם נמסרים מתחילות לרוץ בשבילים שמועות. בסופו של דבר הרי כולם יודעים, בדרך הלא נעימה של שמועות ורכילות. מוטב שהדברים יימסרו לציבור כמידע רשמי, גלוי, שקוף ומכבד, מצד הגורמים האמונים על כך.

****

אסיים בהתייחסות נוספת לסוגיית החיסונים, בהמשך לדברים שכתבתי בשבוע שעבר; התייחסות למסר: "זכותי על גופי ורק אני אחליט מה אני מכניס לגוף שלי… אין לאף אחד זכות להתערב".  זהו שיח זכויות פוסט-מודרניסטי, ליברטריאני, אגואיסטי, מפונק. השיח היהודי אינו שיח של זכויות. זכויות הפרט הן ערך חשוב מאוד, אבל אינן חזות הכל. האתיקה היהודית היא אתיקה של חובות האדם, של מחויבות, של אחריות, של אכפתיות, של רעות, של "כל ישראל ערבין זה בזה".

זכותי על גופי, ובכל זאת המדינה מחייבת אותי לחגור חגורת בטיחות ברכב ולחבוש קסדה ברכיבה על אופנוע. האם נטילת האחריות של המדינה פוגעת בי ובזכויותיי? הדוגמה הזאת אינה שוות ערך לנושא החיסון, כי כאשר איני חגור אני פוגע רק בעצמי. אך כאשר מדובר בפגיעה בזולת?

זכותי לעשן ולפגוע בבריאותי. אך החוק אוסר עליי לעשן במקומות ציבוריים סגורים, באוטובוס ובמטוס. למה? כי אני פוגע בבריאותם של אחרים ובזכותם לנשום אוויר נקי. כלומר, הזכות שלי מוגבלת. הגבול הוא הפגיעה באחרים. הזכות שלי אינה חזות הכל. יש גם זולת, יש גם ציבור, יש גם כלל. אני חלק מכלל ויש לי אחריות גם עליו.

כאשר איני מתחסן איני פוגע רק בעצמי אלא גם בזולת. קל וחומר כאשר במקצועי אני נותן שרות שבא במגע עם אחרים. וכל שיח הזכויות הזה מתקיים כאשר כלל אין חובת התחסנות ואין הצעה לחייב התחסנות. הוא מתנהל על עצם הזכות לשכנע אנשים להתחסן. "אל תטיף לי, זה הגוף שלי וזכותי להחליט מה אני מכניס אליו". הוא מתנהל על התו הירוק, שנועד למנוע ענישה קולקטיבית לרוב המחוסן בשל המיעוט הסרבן ולהמשיך להשבית את ענפי המשק בשל הסרבנים.

קצת איבדנו כיוון ודרך עם שיח הזכויות הזה.

הצו הקטגורי של הפילוסוף הפרוסי עמנואל קאנט (1724-1804) קובע: "עֲשֵׂה מַעֲשֶׂיךָ רַק עַל פִּי אוֹתוֹ הַכְּלָל הַמַּעֲשִׂי אֲשֶׁר, בְּקַבֶּלְךָ אוֹתוֹ, תּוּכַל לִרְצוֹת גַּם כֵּן כִּי יִהְיֶה לְחֹק כְּלָלִי". כלומר, כאשר אתה עושה מעשה, התייחס אליו כאילו כולם היו נוהגים באותה דרך, ובחן מה המשמעות של המעשה הזה על הכלל.

בשיחה שקיימתי עם סרבנית התחסנות, היא אמרה שאינה רוצה להזיק לעצמה והיא מעדיפה להמתין 20 שנה לראות את התוצאות לטווח רחוק של החיסון. ואם כולם ינהגו כמוה? אם כולם ימתינו עשרים שנה? המגפה תמשיך לעשות שמות באנושות, מאות מיליונים ימותו, הכלכלות ייהרסו.

אדם מוסרי צריך לראות עצמו כאילו עתיד העולם תלוי בו ובמעשה שיעשה עכשיו. מי שמסרב להתחסן בונה על כך שאחרים יתחסנו בעבורו ויהיה בסדר. אנו כבר יודעים היום, על סמך למעלה מחמישה מיליון מתחסנים בישראל ועשרות מיליון מתחסנים בעולם, שזו הצלחה החורגת מכל דמיון. מעולם לא היה חיסון שהוכיח את עצמו כמו החיסון הזה. זהו חיסון שבאופיו אין בו סכנה לתופעות לוואי ארוכות טווח, וכפי שנוכחנו – תופעות הלוואי של השעות והימים הראשונים חולפות במהרה. אין שום סיבה שלא להתחסן. מי שמתחסן מגן על עצמו, על משפחתו, על קהילתו, על מקום עבודתו, על חבריו ותורם תרומה להתגברות של האנושות כולה על המגפה. מי שמשתמט מכך פועל באופן בלתי מוסרי.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

על חיסונים וערבות הדדית

סוגיית החיסונים ניצבת בשורש חיינו המשותפים ובבסיס הערבות ההדדית בינינו. מה יותר ערבות הדדית מאשר שאני לא אדביק אותך ואת ילדיך ואתה לא תדביק אותי ואת ילדיי?

מה לנו ולשיח הזכויות על פיו הזכות לא להתחסן עולה על המחויבות לבריאות הציבור ולאחריות המשותפת, לא רק בקהילה אלא גם ברמת המדינה והאנושות, לנצח את המגפה שמשתוללת כבר שנה וגורמת נזק בל ישוער? מה לנו ולשיח זכויות על פי הזכות של מאומת לקורונה לא לפרסם את שמו גוברת על המחויבות להודיע לקהילה על כך שהוא מאומת?

יש כאן, לטעמי, סדר עדיפויות לקוי. והוא לא מתאים לנו כחברה שיתופית. שיח הזכויות הזה הוא הרסני. מן הראוי שנאמץ שיח של מחויבות ואחריות.

****

ב-1952 יצאה הודעה לציבור, בחתימת מנכ"ל משרד הבריאות ד"ר חיים שיבא, המסתמכת על פקודת בריאות העם, ומחייבת: "לשם הקטנת הסכנה יש צורך שכל התושבים במדינת ישראל יקבלו זריקות חיסון נגד טיפוס המעיים". בהמשך ההודעה הבהיר ד"ר שיבא שהוא מפעיל את סמכותו ו"מטיל חובה על כל תושב ותושב, מבן 4 ועד בן 60 שנה, לקבל זריקת חיסון תוך שלושה חודשים". היה גם איום על מי שיסרב: "כל המסרב לקבל זריקות חיסון כנ"ל, ייאשם בעבירה לפי סעיף 19 לפקודת בריאות העם וייענש כחוק". ומהו העונש?

הוא מוגדר בפקודה לבריאות העם: "בכל עיר או כפר או אזור שמחלה מידבקת קיבלה בהם או עלולה לקבל בהם צורה אפידמית, או אשר קיימת סמוך להם מחלה מידבקת, שלדעת המנהל יש בה סכנה לבריאות הציבור של העיר, הכפר או האזור הנ"ל, רשאי המנהל או הרופא הממשלתי לנקוט באותם אמצעים שיראה צורך בהם כדי להגן על גרי המקומות האלה מהידבקות, ולתכלית זו רשאי הוא, בין שאר דברים, להטיל על גרי העיר, הכפר או האזור הנ"ל חובת הרכבת-מגן או הרכבה אחרת שלדעתו יהא צורך בהן כדי לצמצם את התפשטות ההדבקה. המסרב ביודעין עפ"י סעיף זה להרכבת-מגן או להרכבה אחרת נגד אבעבועות, חולירע או דֶבֶר, יאשם בעבירה ויהא צפוי לקנס שלא יעלה על חמש לירות או למאסר לא יותר מחודש ימים". הרכבה = חיסון.

אנחנו לא ב-1952 אלא ב-2021. היום אי אפשר, כך נראה, לכפות חיסונים. אך ההיגיון העומד מאחורי הפקודה לבריאות העם נכון היום בדיוק כמו אז. הדרך היום אינה כפיה, אלא הסברה ופניה למצפון ולמוסר של האנשים בקריאה לגלות אחריות ולהתחסן. ההיגיון אומר שכאשר יש מגיפה, אדם המסרב להתחסן פוגע לא רק בעצמו, אלא בבריאות הציבור. לכן הפקודה הזו אינה מדברת על מחלות אלא על מגפות. מי שרוצה להימנע מטיפול במחלת לב, בסרטן או בכל מחלה אחרת, מסוכנת ככל שתהיה, פוגע בעצמו – זה עניינו וזו זכותו. כאשר מדובר במגפה, הפגיעה שלו היא בזולת, ולכן, מבחינה מוסרית, אין לו רשות לסכן אחרים.

****

בעיה נוספת בשיח על החיסון, היא השתלטות הרלטיביזם הפוסט-מודרניסטי, על פיו אין אמת או שקר, אין עובדות, יש רק נראטיב. "כל אחד והאמת שלו". הנראטיב שלי הוא שהחיסון מזיק, הנראטיב שלך הוא שהחיסון מועיל, אין שום עדיפות לדעה אחת, כי אין אמת. כל אחד, כאמור, והאמת שלו.

אולם הוויכוח על החיסונים אינו עניין של אמונות ודעות, אלא של עובדות. לא מדובר כאן בדת, פילוסופיה, אידיאולוגיה, השקפת עולם או פוליטיקה. זה לא ויכוח של כן-ביבי לא-ביבי, בעד או נגד מדינה פלשתינאית, סוציאליזם או קפיטליזם, קיבוץ שיתופי או מופרט, התנגדות לטורבינות רוח בגולן או תמיכה בהן. הוויכוח על החיסונים הוא כמו ויכוח על השאלה האם כדור הארץ שטוח או עגול. זו מחלוקת בין מדע והכחשת המדע, בין רפואה ורפואת אליל, בין עובדות לפייק-ניוז. ובניגוד לשאלה האם כדור הארץ שטוח או עגול – בשאלת החיסונים אימוץ עמדת מכחישי המדע מסוכנת וגובה מחיר כבד בחיי אדם.

****

ב-1992 הפיץ משרד הבריאות פרסומת שנכנסה לקלסיקה. "סליחה. את יודעת שבכל פעם שאת שוכבת עם החבר שלך את שוכבת עם החברה שלו לשעבר. ועם החבר של החברה שלו לשעבר. ועם החברה של החבר של החברה של החבר של החברה של החבר שלו לשעבר. אולי לאחד מהם יש איידס".

הייתה זו פרסומת חזקה, שהיטיבה לתאר את משמעותה של מגפה. ההבדל בין האיידס לקורונה, הוא שאת האיידס ניתן להעביר רק באמצעות יחסי מין. את הקורונה מעבירים באמצעות נשימה. די בהיחשפות של רבע שעה במרחק של פחות משני מ' מנשא קורונה, שכלל אינו מודע לכך שהוא נשא, כדי להידבק ואחר כך להדביק את החברים שידביקו את החברות שידביקו את הילדים וכן הלאה. מטרת הפרסומת הייתה לעודד שימוש באמצעי מניעה. אמצעי המניעה נגד הקורונה הוא החיסון.

הקורונה הרגה כבר מיליונים בעולם ולמעלה מ-6,000 ישראלים. היא השביתה כלכלות ובהן את כלכלת ישראל. היא הקפיצה את האבטלה בישראל שהייתה אפסית ל-20%. היא הביאה לקריסת אלפי עסקים. היא השביתה למשך שנה את הלימודים וגרמה נזק כבד לדור של ילדים ובני נוער. הקורונה אינה גזירת גורל. ניתן לנצח אותה. ויותר משהניצחון עליה הוא באחריות הממשלה, משרד הבריאות, ארגון הבריאות העולמי ואפילו מטה קורונה של אורטל – הוא באחריות אישית שלי, שלךָ, שלךְ, של כל אחד ואחת מאתנו.

ירוחם הייתה לאורך זמן עיר ירוקה לחלוטין. גננת אחת, שהיא בכלל תושבת דימונה, סרבנית התחסנות, לקתה בקורונה ללא תסמינים, והדביקה גן שלם. הילדים הדביקו את האחים שלהם וגם את ההורים שלא התחסנו. והעיר הפכה באחת לאדומה. זה יכול היה לקרות גם אצלנו. אצלנו, למרבה המזל, אף תינוק לא נדבק. אך עובדת בלתי מחוסנת אחת סגרה לשבועיים את בית התינוקות של אורטל, השביתה הורה של כל ילד מעבודה לשבועיים והכניסה את המשפחות לחרדות. למה? למה אנחנו צריכים לקבל את זה?

אז נכון. אי אפשר לחייב אף אחד להתחסן. אבל אפשר להציב תביעה מוסרית לכולם – התחסנו! אם לא למענכם ולמען משפחותיכם – למען כולנו. כי כולנו רקמה אנושית אחת חיה.

****

אנו כבר שנה בקורונה. אתמול, 5.3, מלאה שנה להודעה הראשונה ששלחתי לציבור בנושא הקורונה. במידף הבא אסכם את השנה מנקודת ראותי כדובר מטה קורונה.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

קהילה ללא התקהלות

עֵת לַחֲבוֹק וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק

האויב הגדול ביותר שלנו במלחמה בקורונה הוא ההתקהלות. ההתקהלות היא סכנה, היא הגורם להדבקה ולתחלואה, ממנה מזהירים אותנו יותר מכל. "ריחוק חברתי" – האוקסימורון הזה הוא הנשק היעיל ביותר במאבק בקורונה. סגר, בידוד, אלה התרופות.

אבל האדם הוא חיה חברתית. ויש לו צורך ורצון להשתייך, להיות חלק מ…, להתקהל. האנשים מתקשים לוותר על ההתקהלות – חתונות, תפילות, הפגנות, הופעות, משחקי ספורט.

קהילה והתקהלות הן מילים מאותו שורש ויש להן אותה משמעות. קהילה היא התקהלות אנושית, שנועדה לספק לאדם את הצורך בחברה, בציבור, במסגרת, בהשתייכות. זו מהותה. קל וחומר כאשר מדובר בקהילה קיבוצית. ההתקהלות וההתקבצות הן מהותה של קהילה קיבוצית. ובאורטל – על אחת כמה וכמה. אין הרבה קהילות קהילתיות כמו אורטל, גם בתנועה הקיבוצית. ההתקהלות, היחד, היא נשמת אפנו, היא לחם חוקנו, היא לוז חיינו. כל מוסדותינו הם מוסדות קהילתיים. חדר האוכל הוא מרכז ההתקהלות היומיומית שלנו. החינוך החברתי-קהילתי הוא ספינת הדגל שלנו. חיי התרבות שלנו מבוססים על מפגש, על יחד, על התקהלות. אנו נדחקים עד אפס מקום ב"שישי מתוק", מקטרים על הצפיפות ושוב ושוב חוזרים להתקהלות הזאת בשמחה. אנו מתקהלים בכל חגי ישראל. נתקלתי השבוע במאמר שפרסמתי בסוכות לפני 13 שנים, והעליתי בו על נס את העובדה שבכל שבעת ימי סוכות, בכל יום היה אירוע קהילתי. והשנה, יש לנו שני אירועים… מקוונים.

ואם תחילה חשבנו שהקורונה היא עניין של שבועות ספורים, אנו כבר 7 חודשים באירוע והסוף לא ידוע, אך דומה שהוא הולך ומתרחק. איך עובדה זו תשפיע עלינו לטווח הקצר ולטווח הרחוק? האם יש חיוניות לקהילה ללא התקהלות?

****

אין תחליף להתקהלות ואני מקווה שבקרוב נשוב להקהיל קהילות, אך עלינו להיות ערוכים להתמשכות המצב הזה ולהעצים ערכים אחרים שלנו שמשקלם הסגולי צריך לעלות שעה שהמפגש הקהילתי מצטמצם.

בראש ובראשונה – הערבות ההדדית. קראנו במידף שעבר את דבריהן של משפחות שהיו בבידוד; התודה וההתרגשות שלהן מההתגייסות של אורטל, הן של הקהילה הממוסדת והן של החברים כבודדים, כדי להקל עליהם. קראנו את דבריה של ענבלעל החיבוק שקיבלה מן הקהילה ברגעיה הקשים.

חדר האוכל הוא לב הקהילה. הוא לא מוסד שנועד לספק מזון לחברים. אנחנו יכולים לקנות אוכל ולהכין לעצמנו. חדר האוכל נועד להקהיל אותנו למפגשים, איש איש בתדירות שהוא רוצה. הוא נועד לחבר בינינו, לאפשר לנו לשבת זה עם זה, לשוחח, להיפגש. סעודות השבת והחג שלנו הן חגיגה של קהילה. ולפתע הוא אינו יכול למלא את ייעודו. התחליף שמצאנו בדמות הארוחות שהחברים לוקחים הביתה, בין במשלוחים בתחילת הסגר הראשון ובין במתכונת הנוכחית, הוא תחליף קהילתי נאה, שנועד לשמור על הגחלת של חדר האוכל, שעה שאינו יכול למלא את ייעודו, להמשיך להיות מוסד מרכזי בחיינו, לשמר את קיומו, ולהוות ביטוי לערבות ההדדית באמצעות מוסד הדואג לצרכים הבסיסיים שלנו.

ערך נוסף הוא המשימתיות. המשימתיות היא ההתנדבות הגדולה של נוער אורטל שתִפעֵל את שירותי הקהילה בסגר הראשון. המשימתיות היא מבצע הניקיון ואיסוף האשפה של חברת הילדים השבוע. המשימתיות היא העשיה של מטה קורונה ושל מכלולי צח"י ושל מתנדבים רבים בהתמודדות עם הקורונה.

תרבות חלופית – אנו נוהגים לומר שיותר משהקהילה בונה תרבות, התרבות בונה את הקהילה. עיקר חיי התרבות שלנו מבוססים על מפגש. כעת המשימה שלנו היא למצוא חלופות של חיי תרבות תוך שמירה על המגבלות. אם לא יכולנו לערוך את אירוע המצוות הרגיל, ערכנו אירוע חלופי, ללא אורחים, ובמקום המופע – סרט. אגב, הסרט אמור היה להיות מוקרן בדרייב-אין, אולם כיוון שהאירוע התרחש בתקופה של הקלות, יכולנו להתכנס, בקפסולות ועם מסכות, ולצפות בו. את הרעיון של דרייב-אין כדאי ליישם כהזדמנות תרבותית בעידן קורונה.

וכך, על פי ההנחיות המשתנות לפרקים, למצות את האפשרות לערוך חיי תרבות. כשאי אפשר להיפגש – פעילות מקוונת. כשאי אפשר להתכנס בפנים – להתכנס בחוץ (כמו בתפילות יום הכיפורים). כשאי אפשר לכנס אנשים רבים – להתכנס בקפסולות  קטנות (כמו ב"יוצאים באורטל"). ופעילות מפנקת כמו ניידת המופלטות במימונה ושאר הפינוקים שמורעפים עלינו.

וחשוב לקיים אסיפות. אם אי אפשר להתכנס במקום סגור – להתכנס במגבלות האפשר, כמו האסיפה הכלכלית מחוץ לפאב. כשאי אפשר להתכנס כלל – אסיפה בזום, כמו האסיפה האחרונה. כמובן שהזום הוא תחליף עלוב למדיי למפגש פנים אל פנים, אך הוא עדיף על כלום.

בקיצור – בתקופה הקשה הזאת עלינו לחשוב כל הזמן מה ניתן לעשות כדי לחזק את חיינו המשותפים בכפוף למגבלות, כי אם לא נטפח אותם הם עלולים להתנוון. "יום תעזבני – יומיים אעזבךְָ".

****

בחג סוכות אנו קוראים את ספר קהלת. בפרק ג מופיעה השירה האלמותית הזאת:

לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל-חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם.

עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת. עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ.  עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא. עֵת לִפְרוֹץ וְעֵת לִבְנוֹת. עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק. עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד. עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים. עֵת לַחֲבוֹק וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק. עֵת לְבַקֵּשׁ וְעֵת לְאַבֵּד. עֵת לִשְׁמוֹר וְעֵת לְהַשְׁלִיךְ. עֵת לִקְרוֹעַ וְעֵת לִתְפּוֹר. עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר. עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא. עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם.

אנו קוראים את הטקסט הזה מדי שנה בטקס המעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות. מה פירוש "עת ללדת ועת למות", "עת לאהוב ועת לשנוא", עת מלחמה ועת שלום", זה ברור. אבל אף פעם לא הבנתי את הפסוק "עת לחבוק ועת לרחוק מחבק". מתי עת לרחוק מחבק? מסתבר שהחכם-מכל-אדם חשב על הכל וכיסה את כל האפשרויות, וכתב פסוק לזמן הקורונה.

אז אנו בעת-לרחוק-מהתקהל, אך איננו מוותרים על חיי הקהילה שלנו.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

פרשת "האזינו" תשפ"א

דרשה לפרשת "האזינו" תשפ"א

קבלת שבת באורטל, מוקדשת לזכרו של בוג'ה

לפני כשנה וחצי ערך צוות קבלת השבת יום השתלמות עם בוג'ה, במכון "שיטים". כתמיד, נפגשנו עם עושר בלתי נדלה של ידע ורעיונות, אבל לא פחות מכך בסקרנות כשל ילד. בוג'ה תחקר אותנו לעומק, בעניין רב, על קבלות השבת של אורטל. ונדמה לי שהוא אהב את מה ששמע.

אחד הדברים שלמדנו ממנו, הוא הקדשת קבלת השבת לנושא אקטואלי כלשהו. ואכן, אימצנו את הרעיון. לא כל קבלת שבת מוקדשת לנושא, אך מאז הקדשנו קבלות שבת רבות לנושאים שונים. היום אנו מקדישים את קבלת השבת לזכרו של בוג'ה, שהלך לפני שבועיים לעולמו.

הברכה שקראנו עם הדלקת הנר, לקוחה מתוך חוברת שבוג'ה ערך, הנקראת "מעין הברכות" – צרור בִּרְכּוֹת השבת, הנר והיין כמנהג קהילות קיבוציות. הברכה שקראנו, שאגב, הייתה נהוגה בקבלות שבת שערכנו באורטל לפני כ-35 שנה, נקראה במספר קיבוצים ובהם בית העמק, קיבוצו של בוג'ה, בקבלות השבת שהוא הוביל במשך עשרות שנים.

במבוא לחוברת כתב בוג'ה, בין השאר: "קהילות הקיבוצים בארץ ישראל, לאורך רוב שנות המאה העשרים, חתרו למצוא ביטוי קהילתי לסמל היהודי הקרוי שבת. השותפות האנושית אותה קיימו בששת ימי המעשה נמשכה מאליה אל הטקס המשותף, שנתקרא בקיבוצים רבים, במשך שנים רבות, 'קבלת שבת'. חדר האכילה המשותף לכולם היה לתערובת מיוחדת של בית כנסת (בו מתכנסים ובו מקיימים את קבלת השבת) ובית פרטי (בו 'מקדשים' וסועדים). ההתנערות מן המשמעויות ה'דתיות' של השבת הניבה סוגים שונים של קבלות שבת, שנקודת המוצא שלהם הייתה, ככל שמדובר בדור המייסדים, היכרות אינטימית עם המודל המסורתי, תוך מרידה בו והכפפתו לנוסחים חדשים המבטאים תכנים חדשים של לאומיות יהודית".

לפני 13 שנים, כאשר ניהלתי את מתנ"ס הגולן, הובלנו, בוג'ה ואני, את המחזור הראשון של הקורס לפעילי תרבות ביישובי הגולן: "הקהילה במעגל השנה". בכל מפגש עסקנו בחג אחר. מפגש אחד הוקדש לשבת ובעיקר לקבלת השבת.

ענבל קופליק, שהשתתפה בקורס, התלהבה ויזמה את קבלת השבת באורטל, המתקיימת מדי שבת, אפילו בתקופת הקורונה, בהתאמה להנחיות, זו השנה ה-13. וכך, ניתן לקבוע בעליל, שבוג'ה היה שותף משמעותי בחידוש קבלות השבת באורטל.

עד שהתחלנו את קבלות השבת, מדי שנה הוזמן בוג'ה לשבת סבים וסבתות של שנת המצוות והנחה קבלת שבת לבני המצוות, הוריהם, אחיהם וסביהם. ורבים מאתנו זוכרים בהתרגשות את החוויה הייחודית.

העובדה שפעם בשנה, בליל שנה, בוג'ה נסע במיוחד לאורטל, מעידה על שני דברים. האחד, הוא אופיו ומחויבותו של בוג'ה להנחיל את תורתו, שבעטיה, ממש עד מחלתו, היה נוסע לכל רחבי הארץ, להיפגש עם כל מי שרצה לשמוע אותו, מחניכי תנועות הנוער ועד בתי אבות. והוא ידע לדבר, בקולו הצרוד, בגובה עיניים, עם כל קהל, בכל טווח הגילאים הזה. הדבר השני, הוא הקשר של בוג'ה לאורטל. בוג'ה אהב מאוד את אורטל ואנו החזרנו לו אהבה. הוא הנחה באורטל סדרי טו בשבט, הרצה לקראת פסח על "הגדת מוס", הנחה לימוד חווייתי לחנוכה. כאשר הקדשנו "חמשוש" לתרבות האורטלית, הזמנו אותו לפתוח בהרצאה על הנושא: "כזה ראה וחדש". לפני שנים אחדות הוא לקח את כל שבט יוגב לחופשה בצימרים באורטל. הוא בא עם דניאלה, אשתו, לאירוע המרכזי של שנת הארבעים לאורטל. ולפני שנתיים ערכנו יחד סדר טו בשבט שנושאו: 40 שנה לאורטל, 80 שנה לבוג'ה, והוא זכה לשמוע מחברים רבים את האהבה וההערכה שהם רוחשים לו.

בקבלות השבת שבוג'ה ערך הוא דרש את פרשת השבוע ותמיד היטיב לקשור אותה לנושא של קבלת השבת. וכך נעשה גם אנחנו. לקראת סוף פרשת "האזינו", אחרי שמשה קורא באוזני עמו את שירת "האזינו", הוא נקרא לעלות להר נבו, אל מותו: "מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא".

זהו סוף טרגי לספר התורה ולסיפור חייו של משה. האיש שהנהיג וחינך את עמו לאורך ארבעים שנות הליכה בארץ לא זרועה והכשיר אותו להיות נכון לכיבוש ארץ ישראל ולהתנחלות בה, לא זכה להיות שותף להתגשמות חלומו.

אחד ההסברים לכך, הוא תפיסת התפקיד: למשה היה תפקיד, ותוחלתו של משה היא מילוי תפקידו. תפקידו של משה הסתיים, ומשסיים את התפקיד – עליו להסתלק מן העולם. שכר המצווה שלו לא יהיה כניסה לארץ ישראל, אלא הידיעה שמשימתו צלחה וחזונו התגשם.

בוג'ה היה כל חייו בתפקיד, מסור עד אין קץ לתפקידו, למשימתו, למפעל חייו, עד נשמת אפו האחרונה. משה הלך לעולמו אחרי שהכשיר במשך ארבעים שנה את יורשו, יהושע בן נון, ולאחר שסמך עליו את ידיו והעביר לו מרוחו. גדולתו של מנהיג היא גם היכולת לסיים בזמן ולהעביר את השרביט לממשיכים.

כשבוג'ה הגיע לגיל הפנסיה, הוא החליט לפרוש מניהול מכון "שיטים". ומאז ועד מותו הוא המשיך לעבוד במכון כמרצה ואיש התוכן המרכזי, תוך שהוא משך את ידיו מהניהול. הוא ראה עצמו שווה לעמיתיו חברי הצוות, אך הם ראו בו את מורם ורבם ומנהיגם. הוא הכשיר דור של צעירים; צעירים ממנו בכחמישים שנה, חברי תנועת הבוגרים של "המחנות העולים", ובמשך השנים האציל עליהם מרוחו ומידיעותיו. והוא הלך לעולמו ביודעו שיש לו ממשיכים ושתורתו לא מתה עמו.  

בהספד שנשאתי בהלוויה של בוג'ה, קראתי את מילות המזמור: "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב. נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה, סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורודפהו". חשתי שהמילים האלו כאילו נכתבו על בוג'ה. בתום ההלוויה, שר הקהל את השיר. את פינתי השבועית ברדיו "אורנים" הקדשתי בשבוע שעבר לבוג'ה, והשמעתי בה את השיר הזה. וגם אנחנו נשיר אותו כעת, לעילוי נשמתו של בוג'ה.

בית במתנה

"42 שנים אני נותן את הנשמה בעבודה, בשביל מה? כדי לתת בית במתנה לנקלט שרק הגיע לכאן?"

משפט שנאמר לי בשיחה בימים האחרונים.

אני באורטל רק 36 שנה (אם כי מאז הקמת הגרעין שלי באמצע י"א לפני 40 שנה, בתודעתי אני אורטלי). וב-36 השנים האלה נתתי ואני נותן את הנשמה לאורטל בכל מאודי.

אותו נקלט שהגיע לאחרונה לא נתן את הנשמה לאורטל ב-36 השנים האחרונות. אולם הוא נותן היום את הנשמה וייתן אותה גם ב-36 השנים הבאות, הרבה אחרי שאני ובני דורי נצא ממעגל העבודה וגם כאשר נהיה בצדו השני של השיש.

מבחינתי, אין השקעה גדולה וחשובה יותר מהשקעה בעתיד אורטל, בהבטחה שאורטל תמשיך להתקיים גם בדורות הבאים, שנהיה קיבוץ לדורות. וכיוון שאין מה שיבטיח את עתיד אורטל יותר מקליטה צעירה, ההשקעה החשובה ביותר והמשתלמת ביותר שלנו היא בקליטה צעירה.

****

כשהגעתי לאורטל לא ישנתי בשק"ש על הר טרשים קרח. קיבלתי "בית במתנה". אמנם בהתחלה הייתה זו אשקובית ואט אט זה התקדם לדירה המורחבת והמרווחת.

ממי קיבלתי את המתנה הזאת? ממדינת ישראל. באותם ימים, מדינת ישראל ראתה בהתיישבות באזורי הסְפָר של המדינה ערך מקודש; מטרה שראוי להשקיע בה ולבנות את הבתים למתיישבים העולים אליה. היה אז "אגף לבניה כפרית" במשרד השיכון שבנה "בניה תקציבית". זמנים חדשים – זמירות חדשות. כל המושגים הללו מצאו מזמן את מקומם בחצר הגרוטאות של ההיסטוריה הישראלית.

אבל אני רואה גם היום בהתיישבות בסְפָר ובוודאי בהתיישבות בגולן ערך מקודש. וגם היום ראוי להשקיע בבתים לאנשים שעולים להתיישב כאן. גם כאשר המדינה אינה עושה זאת.

ב-36 השנים שאני נותן את הנשמה לאורטל החזרתי מזמן את ההשקעה ב"בית שקיבלתי במתנה". ואני יותר משמח להמשיך ולהשקיע מפרות מתן הנשמה שלי, בבתים "במתנה" לאנשים שיתנו את הנשמה ויחזירו בגדול את ההשקעה הזאת. ואני מקווה שגם הם, בבוא היום, ימשיכו את הדרך וישקיעו בקליטה עתידית בדורות הבאים של המתיישבים באורטל.

****

הבדל נוסף ביני לבין אותו נקלט שמגיע היום או הגיע בשנים האחרונות, הוא שכשאני באתי לאורטל לא נדרשתי לשלם אגורה. אותו נקלט שילם דמי קליטה בסך 200,000 ₪. ומי שיבוא היום ישלם 300,000 ₪.

****

קיצור תולדות דמי הקליטה:

בעבר, אסור היה לחבר קיבוץ להחזיק רכוש פרטי. כיוון שכך, מי שהצטרף לקיבוץ נדרש להכניס לקיבוץ את כל רכושו הפרטי.

הבסיס לדרישה היה האמירה לנקלט: אתה מצטרף לכל היש שנעשה בקיבוץ מיום הקמתו והופך חבר שווה בכל למי שחי בקיבוץ מיום הקמתו – מן הדין שתמסור את כל היש שאתה יצרת עד הגעתך לקיבוץ.

ברגע שאין איסור על חברי הקיבוץ להחזיק ברכוש פרטי, כמובן שאין לדרוש מהנקלט למסור את רכושו.

כך נוצר מצב, שבו הנקלט המצטרף הופך שותף מלא בכל מה שנעשה כאן, מבלי שהכניס דבר.

חשנו שיש בכך אי צדק ופגיעה בשוויון. וכיוון שהצדק החברתי והשוויון הם ערכים שבבסיס החברה שלנו, החלטנו ב-2004 על גביית דמי קליטה גדולים בסך 50,000$ ואח"כ שינינו את ההגדרה ל-200,000 ₪.

היה זה בסוף הקדנציה הקודמת שלי כמרכז קליטה. שגב, שהיה אז מזכיר אורטל, ואני גיבשנו את ההצעה. המוטיבציה העיקרית שלי הייתה, ההבנה שאי הצדק הזה פוגע בדעת הקהל כלפי הקליטה, וגרוע יותר – בדעת הקהל כלפי הנקלטים.

כשקיבלנו את ההחלטה, רבים בתוכנו פקפקו בריאליות שלה. באף קיבוץ שיתופי לא היה דבר כזה. היו קיבוצים שגבו מעין דמי רצינות סמליים, אך לא דמי קליטה גבוהים כאלה. "מי ישלם מכספו 200,000 ₪ כדי לבוא לקיבוץ"? שאלו לא מעט חברים. הרציתי על ההחלטה בכנס ההתיישבות ע"ש גרליק, והתגובות שקיבלתי היו ברוח של "כל הכבוד על האומץ אבל… מי ישלם מכספו סכום כזה?". אבל אני האמנתי באורטל והאמנתי שאנו מספיק אטרקטיביים כדי שאנשים ישלמו את דמי הקליטה. ואכן, כך היה.

מאז התחלנו לגבות דמי קליטה גם מצעירים מתחת לגיל 28, בניגוד להחלטתנו הקודמת, ולאחרונה הגדלנו את הסכום ל-300,000 ₪.

ואני מודה שמוזר לי לשמוע מחברים בני דורי, שכמוני לא נדרשו לשלם דבר וכמוני קיבלו בית מדברים ברוח: "בטח שיבואו לאורטל. למה לא? איפה עוד ימצאו פראיירים שיתנו להם בית במתנה?"

****

מכל הכתוב לעיל, אפשר להבין, בצדק, שעקרונית אני שלם לחלוטין עם המודל הקיים. ואף על פי כן, אני שותף היום לבחינת הנושא וגיבוש מודל חלופי, שיוריד את חלקה של אורטל בבניית הבית באופן משמעותי.

איננו ממציאים את הגלגל, אלא לומדים מקיבוצים שיתופיים אחרים, ומתאימים את המודלים הללו לאורטל.

הסיבה לחיפוש הזה אינה הצורך בשינוי עקרוני, אלא הצורך להבטיח את המשך תנופת הקליטה. ברור לנו שמבחינה כלכלית אורטל לא תוכל לשאת על כתפיה לאורך זמן השקעות בבניה בסדר גודל של ההשקעות בעשור האחרון. וכדי לא לפגוע בצמיחה הדמוגרפית, יהיה עלינו לתת פתרונות חדשניים.

כי כך נהגנו תמיד. בזכות הגמישות שלנו והיצירתיות שלנו, השכלנו לתת את התשובות המתאימות לאתגרים שניצבו בפנינו בכל תקופה, ובזכות תכונות אלו נשארנו קיבוץ שיתופי. זה כוחה של אורטל. ובזכות תכונות אלו אני מאמין שנישאר קיבוץ שיתופי לדורות.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל