שמחת תורה – חג שלנו (תשע"ו)

שני מעגלים מרכיבים את לוח השנה העברי: מעגל החגים והמועדים ומעגל השבתות ופרשות השבוע.

מעגל החגים הוא לב חיי התרבות באורטל. אנו חוגגים את כל חגי ישראל, מראש השנה ועד ט"ו באב. אין שנה שבה אנו מדלגים ולו על חג אחד. סליחה, חוץ מחג אחד. שמחת תורה.

את שמחת תורה איננו חוגגים. אנו חוגגים אולי את "חג שני" של סוכות. כלומר, במסגרת אירועי סוכות, אנו מכילים גם את היום הזה, כמו יום הכיף בכינרת שערכנו השנה. אולם את כל החגים אנו חוגגים בהקשר של תוכנם, ההיסטורי – לאומי, החקלאי, האנושי, היהודי. חוץ משמחת תורה. היו כמה שנים שיצאה הסעה מאורטל ל"הקפות שניות" לאחר צאת החג (אני לא השתתפתי, כדי לא להיות שותף באירוע של הדרת נשים), אולם באורטל, כקהילה, לא חגגנו את שמחת תורה.

הסיבה לכך, היא חוסר רלוונטיות של החג לחיינו. אין לנו ספרי תורה ובעיקר – איננו קוראים לאורך השנה את פרשת השבוע, ולפיכך מה יש לנו לחגוג? הרי בשמחת תורה אנו חוגגים את סיום קריאת התורה ותחילת קריאתה מבראשית.

כל זה היה נכון, אך היום המצב שונה. זו כבר השנה השמינית, שבה גם מחזור השבתות ופרשות השבוע חל באורטל. אמנם אין כאן קריאת פרשת השבוע, אולם מדי שבוע אנו מקבלים את השבת, ובקבלת השבת הקהילתית אנו מספרים על פרשת השבוע, אנו דורשים אותה, אנו חדים עליה חידות, יש בינינו מי שלומדים אותה לקראת החידון. אני מאמין שקבלת השבת משמעותית לכל הקהילה, גם למי שאינם נוהגים להשתתף בה בגופם. וגם מי שאינו עולה לקבלת השבת, נחשף לפחות לקיומה של פרשת השבוע ולשמה דרך לוח המודעות, המידף וקבוצת הפייסבוק. ולכן, יש משמעות קהילתית למחזור השנתי של פרשת השבוע. זאת ועוד, מדי שנה עולים לתורה בני המצווה של אותה שנה, קוראים חלק מן הפרשה ורבים מחברי הקיבוץ משכימים קום ונוטלים חלק בחגיגה.

ולכן, שמחת תורה הוא היום חג רלוונטי לאורטל וראוי לחגוג אותו באורטל.

השנה, לראשונה, חגגנו אותו בקבלת החג שנערכה בסוכה.

****

קבלת החג נערכה בסוכה דווקא, בשביל הכיף והחגיגיות. שמיני עצרת – שמחת תורה, הוא כבר מעבר לשבעת ימי הישיבה בסוכה. בקידוש לשמחת תורה כבר לא בירכנו "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לישב בסוכה", ומצד שני בירכנו "שהחיינו" לכבוד החג החדש (וגם לכבוד הגויאבות שבאותו יום החלה מכירתן בכלבו).

בקבלת החג שרנו משירי החג: "שישו ושמחו בשמחת תורה", "ושמחת בחגך והיית אך שמח" ו"מפי אל", לקול צלילי הגיטרה של ורד ל'. שרנו, ושמחנו וחלק מהילדים הגיעו עם דגלוני שמחת תורה ואף רקדו. קידשנו על היין והחלה, קראנו פסוקים מהתורה על שמיני עצרת, חדנו את החידות לפרשת "וזאת הברכה" ואני קראתי בנגינת טעמי המקרא, את הקריאות של "חתן תורה" – החלק האחרון של פרשת "וזאת הברכה", הפרשה האחרונה בתורה (והקהל השיב בקריאות "חזק חזק ונתחזק") ושל "חתן בראשית" – תחילתה של פרשת "בראשית", סיפור בריאת העולם.

סיימנו בקריאת קטע מתוך תפילת הגשם, מה שמבטיח לנו גשם בהמשך השבוע. אני מקווה שפתחנו בכך מסורת חדשה, שתצטרף למעגל השנה היהודי של קהילתנו.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל (תשע"ו 2015)

שמחת תורה תשפ"א

דרשה לקבלת שבת וחג, שמחת תורה תשפ"א

בשעה טובה, יש לנו ספר תורה משלנו.

לא נצטרך עוד לשאול ספר מהמועצה הדתית או מגורמים אחרים ליום הכיפורים או לעליה לתורה של בני ובנות מצווה. כיישוב יהודי, זה דבר חשוב מאוד.

מה טוב ומה נעים היה להתכנס ברוב עם ולחגוג הקפות עם ספר התורה בשמחת תורה. אך מה לעשות, יש קורונה, יש סגר ונאלץ להמתין לשנה הבאה. את קבלת השבת והחג אנו עושים במתכונת מקוונת. זה לא הדבר האמתי, אך כך אנו שומרים על הגחלת, ושמחים בשמחת החג בכפוף למגבלות.

את קבלות החג של שמחת תורה בשנים שעברו ערכנו בסוכה. עשינו זאת כדי להרוויח עוד ערב אחד משמחת חג הסוכות. אך שמיני עצרת – שמחת תורה, אינו חלק מחג הסוכות. חג סוכות הוא בן שבעה ימים. נאמר: "בסוכות תשבו שבעת ימים". שמיני עצרת הוא חג בפני עצמו.

לכן, בקידוש שנקרא עוד מעט לא נוסיף כבערב הסוכות את ברכת "שציוונו לישב בסוכה". לעומת זאת, בניגוד לשביעי של פסח, נברך "שהחיינו" לכבוד החג. מדובר בחג העומד בפני עצמו.

השנה, כשיש לנו בית כנסת משלנו והוא משכן ספר התורה, ראינו לנכון לקבל את החג בבית הכנסת.

בתורה נצטווינו לחוג למחרת הסוכות את שמיני עצרת, אך אין לחג הזה הסבר ותוכן מיוחדים. חז"ל העניקו לחג תוכן חדש – שמחת תורה. במסגרת חגי תשרי, אירועי פתיחת השנה, נפתח גם בקריאה המחזורית של התורה. לאורך השנה אנו קוראים את כל התורה, בכל שבת פרשה. את הפרשה האחרונה, "וזאת הברכה", אנחנו קוראים בשמחת תורה ומיד מתחילים מבראשית, וקוראים את סיפור בריאת העולם, הפותח את ספר בראשית. בהמשך קבלת החג, נקרא את הסיום והפתיחה של התורה.

החיבור של שמיני עצרת ושמחת תורה תקף רק בארץ ישראל. בגולה, שבה מתקיים יום טוב שני של גלויות, שמחת תורה היא למחרת שמיני עצרת, ביום שאנו מציינים "אסרו חג" והוא יום שבתון רק במערכת החינוך.

בשמחת תורה אנו גם מתפללים את תפילת הגשם. נסיים את קבלת השבת בתפילת הגשם ונתפלל בהתכוונות רבה לעוד שנה מבורכת בגשמים.

דרשה בקבלת חג סוכות באורטל תשפ"א

חג סוכות הוא חג האסיף. כפי ששרנו עתה, אנו אוספים את המעשים, ואנו אוספים את התוצרת החקלאית, ואנחנו אוספים את העם – מצוות ה"הקהל" היא המצווה להקהיל את העם בסוכות כדי לשמוע את התורה.

אנו בשנה קשה. השנה אי אפשר להקהיל פיזית את העם. יש אפילו קנס למי שיימצא בסוכה שאינה הסוכה המשפחתית שלו. וגם אנו, באורטל, איננו יכולים להתכנס ברוב עם, כבכל שנה, לקבל את החג בסוכה הקיבוצית שלנו, ואנו מסתפקים בקבלת חג מקוונת.

ולמרבה הצער, קשה השנה לכנס את העם גם מבחינה רוחנית – החברה הישראלית מידרדרת לשיאים של פילוג, של קרע, של שיסוי ושל שנאה. ולא רק צד אחד בחברה הישראלית אחראי לכך.

מעט מן האור מרחיק הרבה מן החושך. חג הסוכות הוא הזדמנות להציג אלטרנטיבה. חג סוכות מבטא את ערכי הסולידריות החברתית והערבות ההדדית שהם מיסודות החג. ארבעת המינים הם סמל של אחדות לאומית. הישיבה בסוכה מבטאת את ערך השוויון. שבוע בשנה נקרא היהודי להתנתק מרכושו ולשבת בסוכה הפשוטה, כל העם כאיש אחד, כביטוי לערך הנעלה של השוויון; של החתירה לשוויון. אנו, שבונים קהילה המבוססת על הערכים האלה, מנסים להגשים 365 יום בשנה את האלטרנטיבה הזאת, ובחג הסוכות ראוי להעלות אותם על נס.

חג הסוכות הוא חג השמחה, חג של אופטימיות, של הכרה בטוב ובמה שהתברכנו בו. ויש לנו שפע של מה שראוי להתברך בו, במדינה ובקיבוץ. ואין מתאים מכך בתקופה הקשה שאנו חווים.

השנה קשה להתקהל, אבל לפחות רוחנית ראוי להתקהל סביב רעיונות משותפים. קבלת החג מחולקת לשערים, שכל שער מבטא רעיון מרעיונות החג: שערי השמחה, הצדק החברתי, ארבעת המינים, האסיף, המים והשלום.

פרשת "האזינו" תשפ"א

דרשה לפרשת "האזינו" תשפ"א

קבלת שבת באורטל, מוקדשת לזכרו של בוג'ה

לפני כשנה וחצי ערך צוות קבלת השבת יום השתלמות עם בוג'ה, במכון "שיטים". כתמיד, נפגשנו עם עושר בלתי נדלה של ידע ורעיונות, אבל לא פחות מכך בסקרנות כשל ילד. בוג'ה תחקר אותנו לעומק, בעניין רב, על קבלות השבת של אורטל. ונדמה לי שהוא אהב את מה ששמע.

אחד הדברים שלמדנו ממנו, הוא הקדשת קבלת השבת לנושא אקטואלי כלשהו. ואכן, אימצנו את הרעיון. לא כל קבלת שבת מוקדשת לנושא, אך מאז הקדשנו קבלות שבת רבות לנושאים שונים. היום אנו מקדישים את קבלת השבת לזכרו של בוג'ה, שהלך לפני שבועיים לעולמו.

הברכה שקראנו עם הדלקת הנר, לקוחה מתוך חוברת שבוג'ה ערך, הנקראת "מעין הברכות" – צרור בִּרְכּוֹת השבת, הנר והיין כמנהג קהילות קיבוציות. הברכה שקראנו, שאגב, הייתה נהוגה בקבלות שבת שערכנו באורטל לפני כ-35 שנה, נקראה במספר קיבוצים ובהם בית העמק, קיבוצו של בוג'ה, בקבלות השבת שהוא הוביל במשך עשרות שנים.

במבוא לחוברת כתב בוג'ה, בין השאר: "קהילות הקיבוצים בארץ ישראל, לאורך רוב שנות המאה העשרים, חתרו למצוא ביטוי קהילתי לסמל היהודי הקרוי שבת. השותפות האנושית אותה קיימו בששת ימי המעשה נמשכה מאליה אל הטקס המשותף, שנתקרא בקיבוצים רבים, במשך שנים רבות, 'קבלת שבת'. חדר האכילה המשותף לכולם היה לתערובת מיוחדת של בית כנסת (בו מתכנסים ובו מקיימים את קבלת השבת) ובית פרטי (בו 'מקדשים' וסועדים). ההתנערות מן המשמעויות ה'דתיות' של השבת הניבה סוגים שונים של קבלות שבת, שנקודת המוצא שלהם הייתה, ככל שמדובר בדור המייסדים, היכרות אינטימית עם המודל המסורתי, תוך מרידה בו והכפפתו לנוסחים חדשים המבטאים תכנים חדשים של לאומיות יהודית".

לפני 13 שנים, כאשר ניהלתי את מתנ"ס הגולן, הובלנו, בוג'ה ואני, את המחזור הראשון של הקורס לפעילי תרבות ביישובי הגולן: "הקהילה במעגל השנה". בכל מפגש עסקנו בחג אחר. מפגש אחד הוקדש לשבת ובעיקר לקבלת השבת.

ענבל קופליק, שהשתתפה בקורס, התלהבה ויזמה את קבלת השבת באורטל, המתקיימת מדי שבת, אפילו בתקופת הקורונה, בהתאמה להנחיות, זו השנה ה-13. וכך, ניתן לקבוע בעליל, שבוג'ה היה שותף משמעותי בחידוש קבלות השבת באורטל.

עד שהתחלנו את קבלות השבת, מדי שנה הוזמן בוג'ה לשבת סבים וסבתות של שנת המצוות והנחה קבלת שבת לבני המצוות, הוריהם, אחיהם וסביהם. ורבים מאתנו זוכרים בהתרגשות את החוויה הייחודית.

העובדה שפעם בשנה, בליל שנה, בוג'ה נסע במיוחד לאורטל, מעידה על שני דברים. האחד, הוא אופיו ומחויבותו של בוג'ה להנחיל את תורתו, שבעטיה, ממש עד מחלתו, היה נוסע לכל רחבי הארץ, להיפגש עם כל מי שרצה לשמוע אותו, מחניכי תנועות הנוער ועד בתי אבות. והוא ידע לדבר, בקולו הצרוד, בגובה עיניים, עם כל קהל, בכל טווח הגילאים הזה. הדבר השני, הוא הקשר של בוג'ה לאורטל. בוג'ה אהב מאוד את אורטל ואנו החזרנו לו אהבה. הוא הנחה באורטל סדרי טו בשבט, הרצה לקראת פסח על "הגדת מוס", הנחה לימוד חווייתי לחנוכה. כאשר הקדשנו "חמשוש" לתרבות האורטלית, הזמנו אותו לפתוח בהרצאה על הנושא: "כזה ראה וחדש". לפני שנים אחדות הוא לקח את כל שבט יוגב לחופשה בצימרים באורטל. הוא בא עם דניאלה, אשתו, לאירוע המרכזי של שנת הארבעים לאורטל. ולפני שנתיים ערכנו יחד סדר טו בשבט שנושאו: 40 שנה לאורטל, 80 שנה לבוג'ה, והוא זכה לשמוע מחברים רבים את האהבה וההערכה שהם רוחשים לו.

בקבלות השבת שבוג'ה ערך הוא דרש את פרשת השבוע ותמיד היטיב לקשור אותה לנושא של קבלת השבת. וכך נעשה גם אנחנו. לקראת סוף פרשת "האזינו", אחרי שמשה קורא באוזני עמו את שירת "האזינו", הוא נקרא לעלות להר נבו, אל מותו: "מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא".

זהו סוף טרגי לספר התורה ולסיפור חייו של משה. האיש שהנהיג וחינך את עמו לאורך ארבעים שנות הליכה בארץ לא זרועה והכשיר אותו להיות נכון לכיבוש ארץ ישראל ולהתנחלות בה, לא זכה להיות שותף להתגשמות חלומו.

אחד ההסברים לכך, הוא תפיסת התפקיד: למשה היה תפקיד, ותוחלתו של משה היא מילוי תפקידו. תפקידו של משה הסתיים, ומשסיים את התפקיד – עליו להסתלק מן העולם. שכר המצווה שלו לא יהיה כניסה לארץ ישראל, אלא הידיעה שמשימתו צלחה וחזונו התגשם.

בוג'ה היה כל חייו בתפקיד, מסור עד אין קץ לתפקידו, למשימתו, למפעל חייו, עד נשמת אפו האחרונה. משה הלך לעולמו אחרי שהכשיר במשך ארבעים שנה את יורשו, יהושע בן נון, ולאחר שסמך עליו את ידיו והעביר לו מרוחו. גדולתו של מנהיג היא גם היכולת לסיים בזמן ולהעביר את השרביט לממשיכים.

כשבוג'ה הגיע לגיל הפנסיה, הוא החליט לפרוש מניהול מכון "שיטים". ומאז ועד מותו הוא המשיך לעבוד במכון כמרצה ואיש התוכן המרכזי, תוך שהוא משך את ידיו מהניהול. הוא ראה עצמו שווה לעמיתיו חברי הצוות, אך הם ראו בו את מורם ורבם ומנהיגם. הוא הכשיר דור של צעירים; צעירים ממנו בכחמישים שנה, חברי תנועת הבוגרים של "המחנות העולים", ובמשך השנים האציל עליהם מרוחו ומידיעותיו. והוא הלך לעולמו ביודעו שיש לו ממשיכים ושתורתו לא מתה עמו.  

בהספד שנשאתי בהלוויה של בוג'ה, קראתי את מילות המזמור: "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב. נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה, סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורודפהו". חשתי שהמילים האלו כאילו נכתבו על בוג'ה. בתום ההלוויה, שר הקהל את השיר. את פינתי השבועית ברדיו "אורנים" הקדשתי בשבוע שעבר לבוג'ה, והשמעתי בה את השיר הזה. וגם אנחנו נשיר אותו כעת, לעילוי נשמתו של בוג'ה.

בוג'ה

דברים בהלוויה, בית העמק 13.9.20

זכיתי לברך בשמחה את בוג'ה בחגיגות ימי ההולדת השבעים והשמונים שלו. היום אני סופד לו בצער.

בוג'ה נפטר בטרם עת בשיבה טובה. בדרך כלל, משפט כזה הוא אוקסימורון. או שאדם נפטר בטרם עת או שהוא נפטר בשיבה טובה. אולם כל מי שהכיר את בוג'ה יודע, שלמרות שהוא חצה את הגבורות ונפטר בעשור התשיעי לחייו – קֹדֶם זְמַנּוֹ מֵת הָאִישׁ הַזֶּה, וְשִׁירַת חַיָּיו בְּאֶמְצַע נִפְסְקָה; וְצַר! עוֹד מִזְמוֹר אֶחָד הָיָה-לּוֹ – וְהִנֵּה אָבַד הַמִּזְמוֹר לָעַד, אָבַד לָעַד!

כי בוג'ה, עד אחרית ימיו, היה התפרצות הר געש בלתי פוסקת של חיים, של שמחת חיים, של טוב לב, של אופטימיות, של מרץ, של עשיה, של סקרנות, של למידה, של תשוקה ללמד, לחנך, להנחיל את תורתו; את אהבת האדם, העם, הארץ, הקיבוץ, חגי ישראל, חגי הקיבוץ. באירוע לכבודו של בוג'ה בהגיעו לגבורות, שנערך בבית השיטה, כיניתי אותו "הסנה הבוער", שאיננו אוכל. והנה, שירת חייו באמצע נפסקה.

בוג'ה הוא אחד מעמודי התווך של ההתחדשות היהודית בחברה הישראלית בכלל ובתנועה הקיבוצית בפרט. אך לא נכון להגדיר אותו כ"אחד מ…", כיוון שהמקום שלו בעולם היהדות הישראלית הוא מקום ייחודי. לא היה כמוהו איש החגים. ויותר משהיה איש של העמקה בתכני החגים, והוא בהחלט העמיק מאוד בתכני החגים, כפי שניתן לקרוא בילקוטים ובחוברות שחיבר וערך על כל חגי ישראל, הוא היה האיש של שמחת החגים, של "ושמחת בחגך והיית אך שמח". איש חסיד הוא היה. לא חסיד של אדמו"ר, אלא חסיד במובן של דבקות, של שמחה, של עבודת ה' בשמחה. ויחד עם זה, הוא גם היה מודאג מאוד ומוטרד מאוד מתופעות קשות בחברה הישראלית ובתנועה הקיבוצית, שאותן לקח מאוד ללבו. והדאגה והצער שכנו באופן קבע לצד השמחה.

זכיתי להכיר מקרוב את בוג'ה, שבמידה רבה הוא מורה רוחני שלי. למדתי ממנו הרבה. שיתפנו פעולה במיזמים רבים מאז אמצע שנות התשעים. הנחינו יחד קורסים של "הקהילה במעגל השנה" במתנ"ס הגולן ובמתנ"ס מבואות חרמון. ערכנו יחד ערבי הכנה לסדר פסח. ובמשך 18 שנים רצופות, הנחינו יחד סדרי טו בשבט ביישובי הגולן והגליל. בוג'ה, בצניעותו ובהומור המיוחד שלו, נהג לומר לי: "אני מתנצל ששוב תיאלץ לשמוע את הסיפורים שלי. לא נמאס לך?" ואני השבתי תמיד, בכנות מלאה, שאני נהנה מהסיפורים הללו ומאזין להם בצמא כאילו שמעתי אותם בפעם הראשונה.

בוג'ה היה מספר סיפורים נפלא. וכאשר הוא חש באיזו נפילת מתח בקהל, מיד הוא שלף סיפור ועורר את כולם. והוא סיפר את סיפוריו בלי להזיז מילה ממקומה, כאילו היו פסיפס סדור שכל אבן בו מונחת במקומה. וכך, כשהאזנתי לסיפוריו ידעתי היכן בדיוק הוא יטעים "וכשיצאנו לרחוב בארבע לפנות בוקר – הגאולה לא באה וגם לא המשטרה", ומתי "ומי שלא הכיר את אריה בן גוריון זכרונו לברכה, יחשוב שהמצאתי את הסיפור", ומתי "ונודע הדבר. אוי לבושה". וכשהוא סיפר את הסיפור המסביר למה הוא צרוד – סיפור ליל כ"ט בנובמבר 1947, לפעמים הצטרפתי אליו כאשר קרא בהתלהבות ובגרון ניחר, כאילו הוא חווה כעת חיה את אותו לילה היסטורי: "מדינה עברית – עליה חופשית – בוז לספר הלבן – יחי דגלנו כחול לבן!"

והחברות והקשר בינינו לא נסדקו כהוא זה, על אף המחלוקות הפוליטיות בינינו. כאשר הוא אמר "מורנו ורבנו ישעיהו ליבוביץ'" והזכרתי לו שבעיני ליבוביץ' מפעל חייו אינו יהדות אלא פגאניות, הוא חייך את חיוכו הטוב, אך את צמד המילים ישעיהו ליבוביץ' לא יכול היה להגות ללא ה"מורנו ורבנו".

לפני כל אירוע משותף הייתי מוטרד ומודאג – האם הציבור יבוא? כמה יבואו? וְבוג'ה לימד אותי את חכמת חייו: "כשהייתי צעיר ספרתי תמיד את אלה שלא באו ותמיד הייתי מאוכזב. כשבגרתי אני סופר את מי שבא, ותמיד אני מרוצה". והמשפט הזה הוא כל כך בוג'ה!

הייתה לבוג'ה פינה חמה בלב לקיבוץ אורטל, וחברי אורטל השיבו לו אהבה. הוא הוביל במשך שנים רבות קבלת שבת למשפחות שנת המצוות, כולל הסבים והסבתות של בנות ובני המצווה, שעלו לאורטל לאותו סופ"ש במיוחד. הוא הנחה סדרי טו בשבט, הרצה בחגים. לפני שנתיים ערכנו לכבודו סדר טו בשבט, בסימן ארבעים שנה לאורטל ושמונים שנה לבוג'ה. דניאלה ובוג'ה התרגשו עד דמעות באירוע, והתקשרו אליי בימים שלאחר מכן כדי לספר עד כמה הם נרגשים. ביקורם האחרון באורטל של דניאלה ובוג'ה היה באותה שנה, במופע המרכזי של שנת הארבעים, שהיה גם אירוע שנת המצוות, כולל של בתי תמר. ובשנה שעברה, צוות קבלת שבת של אורטל נפגש עם בוג'ה במכון "שיטים" לסדנת לימוד על קבלת השבת. בחודשים האחרונים, הקדשנו את קבלות השבת לתפילה להחלמתו של בוג'ה. את קבלת השבת הבאה נקדיש לזכרו.

"מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב. נצור לשונך מרע, ושפתיך מדבר מרמה. סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורודפהו".

בוג'ה. זכר צדיק לברכה.

דרשה לפרשת "כי תבוא" תש"ף

דרשה בקבלת שבת באורטל עם חניכי פנימיית אדם ואדמה, 4.9.20

ספר דברים הוא נאומו האחרון של משה לעם ישראל, טרם מותו ולקראת כניסתו של העם לארץ ישראל. הספר מכונה "משנה תורה", ומשה שב ומתאר בו את סיפור יציאת מצרים והמסע לארץ ישראל ושב ומסכם את העקרונות המוסריים, המשפטיים והדתיים של התורה.

בפרשת "כי תבוא" מופיעה מסכת של קללות וברכות. קללות איומות ונוראות על עם ישראל, קללות של חורבן ושואה וברכות של שפע, של הצלחה חקלאית וכלכלית, של גשמי ברכה. הקללה או הברכה אינם גורל, אלא הם תוצאה של התנהגות עם ישראל. אם ינהג כראוי, כמצופה ממנו, תבוא עליו הברכה. אם ינהג בניגוד לראוי, הוא יבחר, למעשה, בקללה. ומה מצופה ממנו? בעיקר רשימה של מצוות שבין אדם לחברו. זה המסר לכולנו לדורות – לחתור לחברה של צדק, של משפט, של הוגנות, שתביא עלינו ברכה.

נהוג לקרוא בבית הכנסת את הקללות בשקט ובמהירות. ויש בכך מסר יפה, לפיו אם נגזר עלינו לקטרג ולומר דברים קשים, מוטב להנמיך את הווליום, לא להתלהב, לומר אותם מתוך ענווה.

הפרשה שופעת מצוות ואיסורים ואזכיר רק שניים.

האחד, שלצערנו הוא אקטואלי היום, הוא "לא תיקח שוחד". אני מבקש לשים את הדגש על המילה "תיקח". בתרגום אונקלוס נכתב "לא תקבל שוחד". בעיניי, זו החמצת העיקר. המילה "תקבל" משדרת פאסיביות. אדם אחד חטא ופשע – שיחד, ומישהו רק קיבל את השוחד, את המעטפות, את המתנות. התורה אינה נותנת יד לטיוח הזה. לא תיקח שוחד. אף אחד לא מקבל שוחד, בפאסיביות. יש מי שנותן שוחד ויש מי שלוקח שוחד. הוא יודע מה הוא עושה והוא עושה זאת בהכרה ברורה והוא אחראי מוחלט למעשה. והמעשה הוא מעשה אקטיבי של לקיחה.

השני הוא "לפני עיוור לא תתן מכשול". זה מסר חברתי הנוגע לכל אחד ואחד מאתנו, בכל חברה, בכל גיל. אל תנצל את חולשתו של אדם – כל חולשה, פיזית, מנטלית, אינטלקטואלית, כדי לפגוע בו, לנצל אותו, להכשיל אותו. זה מסר הדורש מאתנו להיות בני אדם. להיות חברים. להיות הוגנים. זה מסר שכולנו צריכים ללמוד אותו ולהפנים אותו. גם אנו כקיבוץ. גם אתם – אדם ואדמה, כקבוצה וכחברים. כל אחד מאתנו באופן אישי. כך נהיה חברה טובה יותר.

דרשה לפרשת "שופטים" תש"ף

דרשה בקבלת שבת באורטל, בת מצוות לקבלות השבת 21.8.20

בשבוע שעבר הלכה לעולמה כלת פרס ישראל פרופ' רות גביזון, ענקית משפט ברמה הבינלאומית, אשת רוח וציבור ייחודית ומקורית, שלא הכפיפה את עמדותיה לאופנות ודוגמות של שמאל או ימין, אלא סללה ביושר אינטלקטואלי מוחלט השקפת עולם ציונית, הומניסטית, ליברלית – מקסימליסטית הן בציונות שבה והן בליברליות שלה. רות גביזון הייתה שותפה למפעלים רבים שנועדו לגבש הסכמה לאומית, מתוך הבנת האיום הקיומי שנעוץ בהעמקת השסעים בעם. בין השאר היא עיצבה יחד עם הרב יעקב מדן את אמנת גביזון-מדן להסדרה בהסכמה של יחסי חילונים דתיים ויחסי דת ומדינה בישראל. הלוואי שמדינת ישראל תאמץ ותיישם את האמנה.

אחד הסעיפים המרכזיים באמנה נגע לשבת. עיקרו – שבת של תרבות, אמנות ופנאי אך ללא מסחר ועסקים. לכאורה, יש כאן פשרה בין דתיים וחילונים. הדתיים רוצים שהכל ישבות בשבת, את החילונים לא מעניינת השבת ומצדם שהכל יעבוד בשבת. והניצים נפגשו באמצע הדרך והגיעו לפשרה. אך רות גביזון והרב מדן לא ראו זאת כך. הרב מדן הכיר במהות היהודית והרוחנית בשבת המרוכזת סביב תרבות, גם אם אינה דתית וגם אם היא כרוכה בחילול שבת. ואילו רות לא ראתה בביטול המסחר בשבת ויתור לדתיים, אלא ערך שהיא כיהודיה חילונית רוצה בו. יום בשבוע שאנו שובתים מן החולין, מן המרדף אחרי הכסף ומקדישים אותו לנשמה, לרוח, לתרבות ולמנוחת הגוף והנפש. כי השבת היא שלנו, של כולנו, ולא רק של הדתיים. וכשאנו מעצבים בחיינו רוח של שבת, אין זה ויתור למען הדתיים, אלא זו התעלות תרבותית שלנו, כיהודים חילונים.

כתב הרב פרופ' אברהם יהושע השל, שהיה מגדולי הרבנים של יהדות ארה"ב במאה ה-20, ציוני ופעיל זכויות אדם: "משמעותה של השבת היא – לחוג את הזמן ולא את המקום. ששת ימים אנו חיים תחת יד הרודנות של הדברים אשר במקום. ביום השבת אנו משתדלים לקשר עצמנו לקדושה שבזמן… לפַנות עצמנו מן התוצאות של היציאה ולִפנות אל סוד היצירה. להיפנות מעולם הבריאה ולפנות אל בריאת העולם… היום השביעי הוא בבחינת ארמון שאנו בונים בזמן. קירותיו עשויים מנשמה, משמחה וממידת ההתאפקות, האווירה שלו מחייבת אותנו למשמעת המזכירה לנו שסמוכים אנו אצל הנצח".

כחבר קיבוץ אורטל, אחד הדברים שאני שמח עליהם הוא קבלת השבת, שאנו מציינים בדבקות ובהתמדה בדיוק 12 שנה, החל בערב שבת פרשת "שופטים" תשס"ח. אנו מפרידים בין חול לקודש, בין ששת ימי המעשה לשבת המלכה, ומביאים בכך לידי ביטוי את הרוח התרבותית האנושית והיהודית שלנו.

העיסוק שלנו בפרשת השבוע מדי קבלת שבת, הכניס לחיי אורטל ולתרבות האורטלית את הזמן היהודי – לצד החגים והמועדים, שאותם תמיד ציינו, גם את המעגל השנתי של פרשות השבוע. וכך, מדי שבת אנו יוצקים תוכן משלנו באותם פסוקים שבהם עוסקים יהודים באותה שבת בכל מקום בעולם, ובאותה שבת עסקו בהם דורות של יהודים בעבר ויעסקו בו בעתיד, עד סוף הדורות.

פרשת השבוע היא פרשת "שופטים". בפרשה מופיע הביטוי "צדק צדק תרדוף". למה המילה צדק מופיעה פעמיים? קודם כל לשם הדגשת חשיבות הצדק וחשיבות רדיפת הצדק. אך מקובל עלינו שאין בתורה אף מילה מיותרת. אם כן, צריך למצוא הסבר לכפילות הזאת, בדרך המדרש.

פירוש אחד שאני נותן לכפילות הזאת, היא הצורך במשפט צדק וגם בצדק חברתי.

פירוש מקובל הוא שלא די לרדוף צדק, יש לרדוף אותו בדרכי צדק. גם במאבק הצודק ביותר, ואין מאבק שאינו צודק בעיני הנאבק, יש לקבוע קווים אדומים, כללי משחק, לא הכל מותר, המטרה אינה מקדשת את כל האמצעים. זה נכון לכל מאבק, בין אם הוא בבלפור או על גדות האסי. כשאני רואה את המאבקים השונים, שגולשים לאלימות, לוונדליזם, להפרת חוק, לחסימות כבישים, לגסות רוח, לפגיעה בשלום הציבור אני גאה במאבק האצילי שניהלנו אנו, תושבי הגולן, כשחרב הנסיגה והעקירה הונפה עלינו. למרות שהיה זה מאבק קיומי במלוא מובן המילה, הוא היה ממלכתי, מכובד, חוקי ודמוקרטי לעילא ולעילא. ולדעתי, זו אחת הסיבות לכך שניצחנו – כי לא רק נאבקנו על הצדק, אלא גם נאבקנו בדרכי צדק.

בת מצווה לקבלת השבת באורטל

השעה הקסומה ביותר בשבוע, בעבורי, היא השעה שבה נכנסת השבת. השעה שבה אנו נפרדים מן החול, מן השוטף ומתכנסים לאווירה אחרת, אווירת השבת, עם הרוגע והשקט והמנוחה שבה.

השבת, פרשת "שופטים", לפני 12 שנים, התחלנו לערוך בשעה הקסומה הזאת את קבלת השבת הקיבוצית. זו שעה קלה של יופי קהילתי, של יופי תרבותי, של פסק זמן ממרדף החיים לזמן של תרבות, של יחד, של התחברות לשורשינו היהודיים. שעה שאנו שרים שירי שבת, מדליקים נרות שבת, מקדשים על היין והחלה, דורשים את פרשת השבוע, חדים את החידות על פרשת השבוע.

בקבלת השבת אני חש את החיבור שלנו ליהודים בכל מקום בעולם ובכל הדורות שקדמו לנו ושיבואו אחרינו, החווים את החוויה הזאת. אנו עושים זאת בדרכנו, השונה מדרכים אחרות, אך כל הדרכים השונות יוצרות יחד את אחדות האומה; אחדות שאינה אחידות. בעיסוק שלנו בפרשת השבוע, אנו מתחברים למחזור השנה היהודי. יחד אתנו, בכל מקום בעולם שיש בו יהודים, עוסקים בדרכים שונות באותה פרשה, מספרים את הסיפור היהודי ומפרשים בדרכים שונות את אותה התורה. קבלת השבת, לצד החגים היהודיים, היא הביטוי ליהדותנו, לכך שאנו קהילה יהודית, החיה חיים יהודיים, היוצרת יצירה יהודית, בדרכה שלה.

****

קבלת השבת אינה אירוע כמו סדר פסח, טקס יום הזיכרון או חגיגת הביכורים ושאר החגים והמועדים היפים שלנו. היא הרבה יותר פשוטה, הרבה יותר צנועה. היא מפגש של כרבע שעה. אולם אין עוד עשיה תרבותית המשתווה אליה בהתמדה; מדי שבת בשבתו. אין עוד פעילות שמתקיימת אחת לשבוע, כל כך הרבה שנים, כל כך הרבה פעמים, כ-600 קבלות שבת עד כה. זה יופיה וזה כוחה. וזה גם הקושי שבה. כי התמדה אינה דבר קל. כמי שמארגן וארגן גם אירועים גדולים ובהם האירועים הגדולים ביותר שלנו, אני מכיר את המאמץ הגדול בהכנת אירועים כאלה. אך אני יודע שהרבה יותר קל לגייס שותפים לאירוע גדול וחד פעמי או חד שנתי, מלגייס שותפים לפעילות מתמשכת, שנעשית אחת לשבוע. זה ההבדל בין ספרינט למרתון. אך זה יופיה של קבלת השבת. שבוע אחרי שבוע אחרי שבוע אחרי שבוע; מחזור של שבעה ימים ושוב אנו מקבלים את השבת. ולכן קבלת השבת, בעיניי, היא עמוד השדרה של התרבות האורטלית.

שני דברים מאפיינים את קבלת השבת שלנו. בניגוד לניסיונות שהיו בעבר באורטל ובקיבוצים אחרים, איננו מכנסים את כל הציבור, ולפני שמגישים לו את האוכל כולם בצוותא עורכים קבלת שבת. ניסיונות כאלה, בעבר, האריכו לכל היותר שבוע או שבועיים. העובדה שקבלת השבת היא וולונטרית, בשעת שראשוני הסועדים מגיעים לחדר האוכל, היא מתרחשת בפינה חדר האוכל, היא מיועדת רק למי שרוצה להשתתף בה – היא הסוד ליכולת להתמיד.

הדבר השני הוא המשפחה המובילה. איני יודע אם יש עוד מקום שבו קבלת השבת מובלת מדי שבת בידי משפחה אחרת. בדרך כלל יש צוות או אדם אחד המתמחה בהובלה והוא מוביל את קבלת השבת. אנו בחרנו בדרך אחרת, קהילתית יותר, משתפת יותר, מעצימה יותר, נותנת במה וביטוי לחברים. הצוות מלווה, מנחה, מארגן – אך עיקר הבמה ניתנת למשפחה. ויכול מאוד להיות שזה הרבה פחות "מקצועי", אך זה הרבה יותר קהילתי. אני מאמין שזו הדרך המתאימה לנו.

קל היה לי ולחבריי לצוות להוביל בעצמנו את קבלות השבת. אני מודה שהחלק הקשה ביותר הוא מציאת המשפחה המובילה והנגנים. יש בכך לא מעט תסכול. תסכול מהתשובות השליליות לפניותיי, ועוד יותר מכך מחברים שאפילו אינם נותנים תשובה שלילית, אלא פשוט מתעלמים. ואף על פי כן, במבחן התוצאה, כבר 600 שבועות זה עובד, יותר מכל פעילות אחרת אי פעם באורטל, ואני חש שיש שכר לעמלי.

****

לא יהיה זה נכון לעסוק בקבלת השבת ולהתעלם מן הפיל שבחדר – המספר הנמוך של משתתפיה. כמובן שהיינו שמחים אילו המספר היה גדול. אשתף במספר תובנות שבעזרתן אני מתמודד עם הסוגיה הכמותית.

* מורי ורבי בוג'ה לימד אותי תובנה שאימצתי: "כשהייתי צעיר ספרתי תמיד את האנשים שלא באו, ותמיד הייתי מאוכזב. כאדם מבוגר למדתי לספור תמיד את האנשים שבאו, ותמיד אני מרוצה". ואכן, אני שמח על כל משתתף ומכפיל את השמחה במספר המשתתפים, וזו שמחה גדולה.

* אני מאמין שקבלת השבת נוגעת בהרבה יותר אנשים מן המשתתפים בה בפועל. היא נוגעת בחברים המשתתפים בה אחת ל… בחברים שנכנסים לחדר האוכל ושומעים את השירה ומצטרפים אליה או אפילו רק מאזינים לה. או רק רואים את נרות השבת. או רק טועמים מן החלה. או רק קוראים במידף ועל לוח המודעות ועל לוח המודעות האלקטרוני ובקבוצת הפייסבוק על קבלת השבת ופרשת השבוע (כמה מאתנו, אם בכלל, ידעו מה זאת פרשת השבוע לפני קבלות השבת?). ובחברים שאינם משתתפים אישית אך יודעים שהיא קיימת ושאורטל מקבלת את השבת, גם אם הם עצמם אינם נוטלים בה חלק.

* כפי שציינתי, היכולת להתמיד כל כך הרבה שנים, מדי שבוע, היא בין השאר בזכות האופי הוולונטרי, ולכן אין סיבה להתרגש ממספר משתתפים נמוך.

* אני אופטימיסט-חשוך-מרפא, ותמיד מאמין שאו-טו-טו הרייטינג יעלה ומספר המשתתפים יגדל, וכשזה לא קורה איני מתייאש כי אני ממשיך להאמין שאו-טו-טו וגו'.

* מה שמצער אותי, הוא שטרם מצאנו מסילות אל הנוער, כדי שיהיה שותף בקבלות השבת. ילדים רבים אוהבים את קבלת השבת, וכשהופכים לנערים – מתנערים ממנה. חבל. אבל אני מאמין שמשהו נזרע בלבו של ילד המשתתף בקבלות השבת, שנשאר בו ובעיתוי הנכון יפרוץ. ואני רואה בעיני רוחי את מי שהשתתפו כילדים בקבלות השבת, מגיעים אליהן עם ילדיהם בעוד ככה וככה שנים. אופטימיסט-חשוך-מרפא כבר אמרתי?

****

לפני שבועיים צוות קבלת שבת התארח ליום השתלמות וגיבוש במכון הווי ומועד ברמת יוחנן. רמת יוחנן היא אימפריה תרבותית, אולי יותר מכל קיבוץ אחר בארץ.

ברמת יוחנן מתקיימת קבלת השבת ברציפות, מדי שבת בשבתו, מאז 1974, כבר 46 שנים. … עד הקורונה. מתחילת הקורונה אין קבלות שבת.

אצלנו, שלהבת קבלת השבת לא כבתה גם בקורונה. בתקופת הסגר ערכנו בכל שבוע קבלת שבת מקוונת. אחרי הסגר ועד חידוש סעודות ליל שבת בחדר האוכל, קיבלנו את השבת בגינה הקהילתית. עם פתיחת חדר האוכל בליל שבת חזרנו אליו. כיוון שראינו שעדיין חברים רבים נמנעים מלעלות לחד"א, אנו עורכים את קבלות השבת לסירוגין בגינה הקהילתית ובחדר האוכל.

זהו כוחה של ההתמדה. היא מחייבת גמישות ויצירתיות והתאמת עצמנו לאילוצי הזמן.

אני גאה במפעל התרבותי היהודי של קבלות השבת האורטלית. מזל טוב לנו לבת המצווה של קבלת השבת. בשבת הבאה כבר נפתח את שנת בר המצווה.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

דרשה לפרשת "בלק" תש"ף

קבלת שבת באורטל 3.7.20

החודש אנו מציינים 21 שנים לפטירתו של מאיר אריאל, ואת הדרשה לפרשת השבוע נקדיש לזכרו ולעילוי נשמתו.

איך מתקשר מאיר אריאל לפרשת השבוע?

אז קודם כל, כל דבר מתקשר לכל פרשת השבוע. ואם לא מצאנו את הקשר, סימן שלא חיפשנו מספיק. ובאופן ספציפי – יש גם יש קשר.

תקליטו הראשון של מאיר אריאל נקרא "שירי חג ומועד ונופל".
תקליטו השני נקרא "וגלוי עיניים".
תקליטו השלישי נקרא "ירוקות".
שלושת התקליטים הללו הם טרילוגיה; כך מאיר אריאל עצמו תפס אותם. והדבר בא לידי ביטוי בשמותיהם.

שמו של התקליט הראשון משחק עם שירי החג והמועד במשחק מילים עם המשמעות השניה של המילה מועד = נופל.
האלבום השני נפתח בו"ו החיבור, כדי לרמוז שהוא אלבום המשך ושמו הוא המשך לשמו של האלבום הראשון. "נופל וגלוי עיניים". מאין לקוח הביטוי הזה? מן הפרשה שלנו. בפתח שני נאומים של בלעם בן בעור, גיבור הפרשה, מופיע הפסוק הזה: "נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי-אֵל, אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה, נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם". בלעם מגדיר את עצמו "נופל וגלוי עיניים".
השם של התקליט השלישי, "ירוקות", משייך, למי שלא הבין זאת עד כה, את גלוי העיניים, לבעל העיניים הירוקות, כלומר למאיר אריאל עצמו, שתמונתו המבליטה את ירקות עיניו מתנוססת על עטיפתו. המסר של מאיר אריאל, הוא הזדהות עם בלעם.

מה גורם למאיר אריאל להזדהות עם בלעם? לשם כך עלינו להבין מיהו בלעם. פרשת השבוע, פרשת "בלק", נקראת על שמו של מלך מואב, ששכר את הנביא המפורסם בכל המזרח הקדום, בלעם בן בעור, לקלל את ישראל לפני מלחמה עמו. בלעם בא לקלל ויצא מברך.

ישנן שתי אסכולות של התייחסות לבלעם. האחת, היא המתייחסת אליו כאל "בלעם הרשע", שבא לקלל ואלוהים התערב ברגע האחרון ושיבש את כוונתו והפך את קללתו לברכה.

אולם הטקסט המקראי כפשוטו מוכיח שבלעם הבהיר כל העת שיאמר אך ורק מה שאלוהים יצווה עליו, ודחה כל הצעה כספית שקיבל מבלק בתמורה לכך שיפעל כנביא מטעם. אני דוגל באסכולה השניה, הרואה בבלעם, שאינו מעם ישראל, נביא אמת אמתי.

כנראה שכך רואה אותו גם מאיר אריאל – כאב טיפוס של נביא, הנאמן לאמת שלו, מסרב להיות שכיר עט, שכיר פֶּה או שכיר מיקרופון, ומתעקש לומר רק מה שמצפונו מחייב אותו לומר. כזה היה גם מאיר אריאל.

הדבר היפה והחשוב שעלינו ללמוד מן הפרשה, הוא היכולת להפוך קללה לברכה, איום להזדמנות, משבר לפריצת דרך.

ואיזו ברכה יפה: "מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל. כִּנְחָלִים נִטָּיוּ, כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר, כַּאֲהָלִים נָטַע יְהוָה, כַּאֲרָזִים עֲלֵי-מָיִם. יִזַּל-מַיִם מִדָּלְיָו, וְזַרְעוֹ בְּמַיִם רַבִּים, וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ. אֵל מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרַיִם, כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ, יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו, וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם וְחִצָּיו יִמְחָץ. כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי, וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּו. מְבָרְכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר".

לא בכדי, פסוקים אלה נקראים מידי בוקר בתפילת "שחרית".

****

תפילה נוספת שנאמרת מדי בוקר, על המיטה, היא "מודה אני", שבה המתפלל מודה לאלוהיו על הנשמה שהחזיר לאפו בקומו.

"מודה אני" הוא שיר של מאיר אריאל, המודה, ברוח תפילת "מודה אני", כאשר הוא קם בבוקר בבוקר ורואה את אהובתו לצדו. מילות השיר נקשרות באופן מובהק יותר לתפילה אחרת, תפילת "ריבון כל העולמים", שהינה חלק מסדר ליל שבת, ונהוג לומר אותה אחרי שירת "שלום עליכם", עם החזרה מבית הכנסת לשולחן השבת. בתפילה זו מופיע הפסוק: "מודה אני לפניך, ה' אלוהיי ואלוהי אבותיי, על כל החסד אשר עשית עמדי, ואשר אתה עתיד לעשות עמי, ועם כל בני ביתי, ועם כל בריותיך בני בריתי". את הפסוק הזה דורש מאיר אריאל בשירו.

את השיר הזה נשיר עכשיו.

מודה אני / מאיר אריאל

מוֹדֶה אֲנִי
לְפָנֶיךָ וּלְךָ
עַל כָּל הַחֶסֶד וְהָאֱמֶת וְהַטּוֹבָה וְהָרָעָה וְהַטּוֹבָה
שֶׁעָשִׂיתָ עִמָּדִי וְעִם בֵּיתִי
וְעִם קְרוֹבַי וִידִידַי
וְעִם בְּנֵי עַמִּי וְעִם אַרְצִי
וְעִם כָּל הָעוֹלָם וְהָאָדָם
אֲשֶׁר בָּרָאתָ
בַּלָּאט חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ
אַט אַט טוֹפְפוֹת
עֲתִידוֹת עֲתִידוֹת לִקְרָאתֵנוּ
וְאַתְּ מְחַיֶּכֶת אֵלַי מִתּוֹךְ הַשֵּׁנָה
יִהְיֶה לָנוּ טוֹב טוֹב מִטּוֹב טוֹב מְאֹד
זֶה מַתְחִיל כְּבָר בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר
אַתְּ צוֹחֶקֶת אֵלַי
מִתּוֹךְ מִתּוֹךְ הַשֵּׁנָה.

דרשה לפרשת "נשא" ולשבועות

דרשה לפרשת "נשא" ולשבועות, קבלת שבת באורטל 29.5.20 

בשבוע שעבר, בפרשת "במדבר" קראנו על המפקד של בני ישראל, לקראת כיבוש ארץ כנען (משימה שכפי שנלמד בשבועות הבאים נדחתה ב-39 שנים בשל חטא המרגלים). שבט אחד לא השתתף במפקד – שבט לוי, המכהן בקודש.

כשדיברנו על כך כאן, נשמעה הערה שכבר אז היו משתמטים, כמו החרדים בימינו. ואכן, זה הנראטיב של החרדים, "שתורתם אומנותם": "אנחנו שבט לוי, הפטורים מצבא ופרנסה", הם נוטים להגדיר עצמם ביוהרה ויומרה, כתירוץ להשתמטותם משירות בצה"ל ומעבודה.

פרשת "נשא" מפריכה את היומרה. אכן, שבט לוי נבדל משאר השבטים ואינו נספר במניין הצבא, אבל מסיבה הפוכה מהפרשנות החרדית. שבט לוי הוא הסיירת המובחרת של בני ישראל. בפרשת "נשא" יש מפקד מיוחד של שבט לוי למשפחותם, והם מוגדרים בפירוש, במילה המפורשת – צבא.

תפקידו של שבט לוי הוא האבטחה והנשיאה של המשכן. זו המשימה הביטחונית המסוכנת ביותר, בשל הנגיעה בקודש שעלולה להמית את כל מי שאינו מדייק בפרטי הפרטים של תכנית ההפעלה. זו המשימה הקרבית ביותר, כיוון שמדובר באבטחת הנשק הסודי של ישראל. בעתיד עוד ניפגש עם הארון וניווכח בכך, כאשר הארון יובא לשדה הקרב כדי לסייע לניצחון ישראל. נקרא על האסון הנורא של נפילתו בשבי פלישתים. נלמד על רבבות ההרוגים כתוצאה מדליפת חומרי הקדושה שבארון, מה שהביא את הפלישתים להחזירו לישראל כעבור שבעה חודשי שבי. מלאכתם של הלוויים היא הקשה ביותר מבחינה פיזית – נשיאת המשכן לאורך המסע במדבר. באף יחידה אחרת לא נשאו הלוחמים פק"לים כבדים כל כך. חשבו רק על נשיאת המנורה העשויה זהב טהור. ומלאכתם של הלוויים היא העבודה הקשה ביותר, וכולה מלאכת כפיים – הפירוק וההרכבה מחדש של המשכן לאורך המסע כולו.

הלוויים המשרתים ביחידת העילית הם רק בני 30 עד 50. למה רק מגיל 30? יש צורך בשלושים שנות הכשרה למשימה, ויש צורך בבשלות, אחריות וקור רוח, שספק אם יש לצעירים יותר. ומדוע עד גיל 50, בניגוד לשירות הצבאי של שאר העם, שהוא עד גיל 60? בשל הקושי הפיזי.

ומה עשו בוגרי הסיירת בצאתם לפנסיה מוקדמת בגיל 50? בפרקי אבות נאמר: "בן חמישים לעצה". הם הפכו ליועצים, כרבים מיוצאי היחידות המובחרות.

אנו חוגגים היום את חג שבועות, חג הביכורים, חג הקציר, חג מתן תורה. ואיך מתקשרת פרשת השבוע לחג מתן תורה. פרשת "נשא" היא הפרשה השניה בספר במדבר, וגם התורה נתנה במדבר. ספר במדבר מתאר את הנדודים והמעשים במדבר, בתקופת האינקובציה של עם ישראל בין יציאת מצרים לכניסה לארץ ישראל, התקופה שבה הפך מאוסף של עבדים לעם. ולא בכדי, התורה ניתנה לעם ישראל במדבר, ולא אחרי הכניסה לארץ ישראל.

חז"ל הסבירו מדוע ניתנה תורה במדבר: "שלא להטיל מחלוקת בין השבטים, שלא יהיה זה אומר בארצי נתנה תורה וזה אומר בארצי נתנה תורה. לפיכך נתנה תורה במדבר … במקום הפקר", כלומר לא בנחלה של שבט מסוים, אלא באזור שאינו בבעלותו של אף אחד. אחד המאפיינים של המדבר הוא העדר קניין. המדבר שייך לכולם. הסבר אחר של חז"ל הוא: "בשלושה דברים נמשלה תורה: במדבר, באש ובמים. לומר לך, מה אלו חינם, אף דברי תורה חינם לכל באי עולם". המאפיין של המדבר במדרש זה, הוא שהמדבר פתוח לכולם. הוא אינו עולה כסף. כל אחד יכול למצוא בו את מקומו. ולכך נמשלה התורה, שאף היא פתוחה לכולם, וכל אחד מוזמן ללמוד בה, לפרש אותה ולדרוש, כהבנתו, על פי ערכיו ובהתאם לתקופה שבה הוא חי.

בקריאת התורה של שבועות, אנו קוראים את סיפור מעמד הר סיני ומתן תורה, ואת הציווי למסור את הביכורים של כל גידול לבית המקדש. שיאה של הקריאה, היא קריאת עשרת הדברות, ונחזור ונקרא אותם כאן:

אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.

לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי, לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ. לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם, כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא, פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשׂנְאָי, וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי.

לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא, כִּי לֹא יְנַקֶּה ה' אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא.

זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ, וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ. לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם, וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ.

כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.

לֹא תִרְצַח.

לֹא תִנְאָף.

לֹא תִגְנֹב.

לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר.

לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ. לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ.