דרשה לפרשת אחרי מות – קדושים תשפ"א

קבלת שבת 23.4.21

אנו קוראים השבת שתי פרשות, "אחרי מות" ו"קדושים". אתרכז בדבריי בפרשת "קדושים". קדושה היא ייחוד, נבדלות. הפרשה עוסקת בקדושה של עם ישראל. מהי אותה קדושה? אין זו קדושה מוּלדת, ללא תנאי' המעניקה פריבילגיות ; זכויות יתר. להיפך, התורה דורשת דרישות גבוהות מבני ישראל כדי להיות ראויים לקדושה. שיא הדרישות הוא הציווי "ואהבת לרעך כמוך". ר' עקיבא הגדיר את הפסוק "כלל גדול בתורה", ומשמעות דבריו, היא שמצווה זו היא המפתח להבנת התורה; כל התורה לא נועדה אלא לממש את הציווי הזה. נקודת המוצא היא שראוי שאדם יאהב את עצמו, אבל עליו לאהוב גם את הזולת ולהיות אכפתי אליו כפי שהוא אכפתי לעצמו. האם זה יתכן? ברור שזאת דרישה קשה, אולי על-אנושית, אך היא מציבה בפנינו אידיאל שאליו יש לחתור. עצם החתירה לכך תהפוך אותנו לבני אדם טובים.

הפרשה מלאה בדרישות, שכאשר מבינים אותן לאור ההתייחסות ל"ואהבת לרעך כמוך" ככלל גדול בתורה, הן מציבות בפנינו תשתית לדרך חיים של "קדושים תהיו" ובלשוננו – חברת מופת. הפרשה מלאה מצוות של צדק חברתי, עזרה לחלש, יחס נאות והוגן למיעוטים החיים בתוכנו, יחס מכבד וראוי לזקנים בחברה, חברה ללא רכילות, חברה המושתתת על משפט צדק לכל ועוד.

אחת ממצוות אל-תעשה בפרשה היא: "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ". ונשאלת השאלה: איזה מן חוק זה? איך אפשר לאכוף אותו? ועד כמה בכלל יש שליטה אפילו לאדם עצמו על רגשותיו? אכן, אי אפשר לאכוף מצווה כזו. אבל המטרה כאן אינה למערכת חוקים לאכיפה, אלא להצבת אידיאל, מהו הטוב הנדרש מאתנו כדי להיות ראויים לקדושה. אני רואה את עיקר הפסוק במילה "בלבבך". זו אמירה נגד הצביעות. נגד מי שמתנחמד לאחר בעוד הוא שונא אותו. אומרת לנו התורה שאם אנו שונאים מישהו, עלינו לעבוד על עצמנו ולחנך את עצמנו לא לשנוא אותו. כלומר הבעיה היא בעצם השנאה, לא רק בגילוייה החיצוניים. ואולי יש כאן הנחה, שאם השנאה תישאר, סופה שתצא החוצה. לכן, יש להתמודד אתה.

הדבר המעניין הוא המשך הפסוק. אומרת הפרשה: "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ, הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ". פירוש הדבר, הוא שכאשר אתה נמנע מלהוכיח את עמיתך, להעיר לו כאשר עשה דבר שלילי, לשכנע אותו לנהוג נכון – אתה מכשיל אותו. ההימנעות מלהעיר לזולת ולפעול לכך שייטיב את דרכיו, אינה ביטוי לאהבה, אלא דווקא לשנאה, לבוז, לחוסר הערכה.

זו אמירה חשובה מאוד. בניגוד לאתוס הפוסט-מודרני שאין אמת ואין צדק אלא כל אחד והאמת שלו וכל אחד והסיפור שלו וכל אחד עושה "מה בראש שלו" והחטא הגרוע ביותר הוא שיפוטיות. "אל תהיה שיפוטי", "מי שמך", "חיה ותן לחיות" אלו המנטרות המרכזיות של הפוסט-מודרניות. אומרת לנו התורה שכך לא בונים חברה, כך לא בונים קהילה, כך לא בונים אומה. להיפך, חברה נבנית סביב הגדרה של טוב קולקטיבי, שהוא האידיאל שאליו היא חותרת. זהו מאמץ משותף, שבו כל אחד לוקח אחריות על עצמו, אך יש גם אחריות משותפת. "הוכח תוכיח את עמיתך", הוא ביטוי לערבות הדדית. אם אני מעיר לחברי על כך שהשליך פסולת בחוץ, או על כך שתפס שתי חניות, זה לא ביטוי לשנאה. ההיפך, אם לא הוכחתי אותו – שנאתי אותו בלבבי. הרי אם לא אעיר לו, זה לא ישנה את דעתי על המעשה שלו, ורק אצבור בתוכי כעסים ושנאה. ולכן אומרת הפרשה: "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ". הוכחת העמית היא אחד הביטויים ל"ואהבת לרעך כמוך", ובלבד שאתה עצמך נוהג על פי דרישתך מן הזולת. בהנחה שהדרישה הזאת היא ביטוי לאהבה, לא נאמר ואהבת לרעך יותר מכפי שאתה אוהב את עצמך, אלא בפשטות – כמוך.

דרשה לטו בשבט ולשבת שירה תשפ"א

בקבלת השבת בבית הכנסת, התפילה שבה מקבלים את השבת, לפני תפילת ערבית לשבת, מופיעה סדרה של מזמורי תהלים. באחד המזמורים הללו, מזמור צח, מופיעים הפסוקים הבאים:

זַמְּרוּ לַיהוָה בְּכִנּוֹר

בְּכִנּוֹר וְקוֹל זִמְרָה.

בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר

הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ יְהוָה.

יִרְעַם הַיָּם וּמְלֹאוֹ

תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ.

נְהָרוֹת יִמְחֲאוּ כָף

יַחַד הָרִים יְרַנֵּנוּ.

התיאור הזה של הטבע הצוהל ושמח לפני ה', שיבוא לשפוט את הארץ בצדק, הוא תיאור נפלא. המשורר רואה בעיני רוחו את הים רועם, את הנהרות מוחאים כף ואת ההרים מרננים.

את צהלת הטבע אנו רואים באביב, כאשר כולו פורח, שמח ומשמח לב אדם. טו בשבט הוא חג חורפי, אך יש בו כבר ניצני פריחה – עצי השקד הם הראשונים שפורחים כבר בתקופה זו והשנה אנו צופים בפריחה מוקדמת, אולי מוקדמת מדי, ובמראה אביבי כבר עכשיו.

הגולן מתאפיין בשינוי הנוף שלו בעונות השנה. ובכל עונה הטבע צוהל וההרים מרננים בצורה המתאימה לו. בחורף אנו נהנים מזרימות נפלאות בנחלים ובמפלים – הטבע שוצף וקוצף, נהרות ימחאו כף.

את המנהג לקבל את השבת ואת מתכונת קבלת השבת יצרו המקובלים בצפת במאה ה-16. הם גם אלה שיצרו את סדר טו בשבט. השנה, בשל הסגר, איננו יכולים לקיים סדר טו בשבט כהלכתנו. אבל פטור בלא כלום אי אפשר, ובקבלת השבת המוקלטת הזאת, נקיים מקצת מנהגי הסדר.  

השבת אנו קוראים את פרשת "בשלח", הפרשה הרביעית בספר שמות. גולת הכותרת שלה היא חציית ים סוף ומעבר בני ישראל בתוכו בחרבה. השבת מכונה שבת שירה, כיוון שבפרשה מופיעה שירת הים ובהפטרה – שירת דבורה.

אנו מקדישים את קבלת השבת הזו לטו בשבט, ראש השנה לאילנות. הציונות היא שקבעה את טו בשבט כחג הנטיעות. השנה, בשל המצב, לא נוכל לקיים את טקס הנטיעות המסורתי.

הציונות, הַשיבה לארץ ישראל, החזירה את העם היהודי לנוף הטבעי שלו ולאחריות שלו ליישב אותה, לייצר לעצמו את המזון, לנטוע בה עצים, לכסות אותה במרבדי גנים.

כאשר יהודי התפלל בגולה את תפילת הגשם – הוא התפלל לגשם בארץ ישראל. כאן, בארץ, אנו מגשימים את תפילת הדורות. כאן חידשנו את החגים החקלאיים. ואם בגולה הקשר שלנו לארץ היה וירטואלי, קשר של לדבר-על, כאן בארץ זהו קשר של לעשות-את.

כתבה נעמי שמר:

אם בהר נטעת ארז, ארז במקום דרדר

לא לשווא אחי נטעת במקום דרדר

כי מן הארזים האלה ייבנה ההר.

באמצעות הנטיעה בנינו את הבית השלישי.

עכשיו, במצב הקורונה, אנו נמנעים מרבים ממנהגינו הטבעיים ביותר, וחלק ניכר מחיינו עבר למישור הווירטואלי, שגם הוא יותר לדבר-על מאשר לעשות-את. כך שיש ממד של גולה במציאות הקורונה; אנו גולים משגרת חיינו ואורח חיינו האהובים. ואנו מאחלים לנו ולכל יושבי תבל, לגבור על הקורונה ולחזור במהרה לחיינו הרגילים והבריאים, לחיים עם המפגש, עם החיבוק, עם הקשר האנושי הבלתי אמצעי. ושנחזור במהרה לחגוג את חגינו כמיטב המסורת האורטלית.

שבת שלום וטו בשבט שמח!

דרשה לפרשת שמות תשפ"א

קבלת שבת באורטל 8.1.21

אנו מתחילים לקרוא השבת את ספר "שמות", השני בחמשת חומשי תורה. ספר בראשית נפתח בבריאת העולם והתמקד במשפחת האבות. בספר שמות אנו קוראים על העבדות במצרים, על יציאת מצרים ועל מעמד הר סיני; על לידתו הפיזית והרוחנית של עם ישראל. הגיבור של ספר שמות ושל שלושת החומשים הבאים הוא משה.

בפרשת שמות אנו רואים כיצד מנהיג נולד. ההתגלות האלוהית למשה, ליד הסנה הבוער, שבה הוטלה עליו שליחותו הנבואית והמנהיגותית, הייתה בהיותו בן 80. ומה אנו יודעים על 80 שנותיו הראשונות? על לידתו ומשייתו מן היאור והעברתו לארמון פרעה, ועל שלושה אירועים בחייו. זה הכל. המסר של התורה, הוא ששלושת האירועים הללו הם אלה שצריכים לתת לנו את ההסבר, כיצד עוצבה דמותו של משה ובזכות מה הגיע למנהיגות.

היו אלו שלושה אירועים. הראשון – סיכול ממוקד של איש מצרי שהיכה איש עברי. השני, התערבות במקרה שבו שני עברים ניצים, כלומר באלימות בין עברים, כאשר ברור מיהו הרשע. השלישי, כאשר הוא הציל את בנות כהן מדין שבאו לשאוב מים וגורשו בידי רועים אלימים.

המשותף לכל המקרים, הוא תחושת הצדק, הרוח האקטיביסטית ואומץ הלב של משה. אין הוא יכול להישאר אדיש לעוול. כאשר הוא רואה עוול, הוא מבין שתפקידו להילחץ למען החלש. במקרה הראשון הוא נחלץ לעזרת אח מפני אויב. במקרה השני הוא נחלץ לעזרת אח מפני אחיו. ובמקרה השלישי הוא מתערב בעוול שכלל אינו קשור לבני עמו; פשוט עוול נגד בני אדם. ובכל המקרים האלה, הוא הבין שיש לו תפקיד, יש לו משימה – להתערב למען מי שנעשה לו עוול.

אף אחד לא מינה אותו להתערב. אף אחד לא הסמיך אותו. השאלה ששאל אותו העברי הרשע "מי שמך?" כלל אינה מעסיקה אותו. הוא שליח של תכונה פנימית עמוקה המפעמת בלבו – רדיפת צדק.

אלו התכונות שבעטיין ראה אלוהים במשה את האיש הראוי והמתאים להוציא את עם ישראל מעבדות לחירות, מגולה לגאולה, להנהיג ולחנך אותו ולעצב אותו כעם. המסר לנו, הקוראים, עם ישראל לדורותיו, הוא תביעה לרדיפת צדק, למאבק בעוול.

אחד משיאי הפרשה הוא ההתגלות למשה, שרעה את צאן יתרו, בסנה הבוער, סמוך להר חורב. הסמליות של סנה בוער ואיננו אוּכָּל, שממנו יוצאת בשורת הגאולה ובשורת מנהיגותו ונביאותו של משה, מלווה את התרבות היהודית והאנושית מאז, ותלווה אותה לתמיד.

הסנה הבוער מככב בשירם של יענקלה רוטבליט ושמוליק קראוס "רואים רחוק רואים שקוף".

השיר, השזור לכל אורכו רמזים וביטויים מקראיים, מדבר על חיפושי הדרך של האדם, על סערות נפשו, על משאת הנפש שלו. והוא מדבר על הניגוד הפנימי של האדם – מצד אחד, הוא מבקש שורש, עוגן באדמה, במציאות. בית, משפחה, קהילה, עבודה, נוחות. אבל מצד שני, נפשו סוערת, בוערת בו אש. בן אדם כסנה – האש בוערת בו, אך איננו אוכל. האש עולה מעלה, הוא – כסנה מול השמים, בניגוד לשאיפתו מטה, להכות שורש באדמה. ניגוד, או שמא השלמה? האדם רוצה להכות שורש באדמה, אך "בן אדם כעץ שתול על מים", הוא לא ממש נטוע, הוא לא ממש מכה שורש באדמה. ולכן הוא מבקש שורש.

אך איך יכה שורש, כאשר כוח אחר בתוכו בוער כאש וחותר לשמים? כאן הסמל הוא ההתגלות של האלוהים למשה. האש הבוערת באדם, היא השאיפה אל האלוהי, אל הבלתי מושג. בבית האחרון מתאר המשורר את האש שבערה בו, הוא סער כסופה. לא הייתה לו ברירה אלא לעזוב את חייו הרגילים, לצאת למסע חיפוש. בסופו של המסע, הוא מצא את התשובה. התשובה נמצאת אצלו בבית – האהבה, האהובה שהמתינה לו בשובו. הוא הבין שהיא נשארת אתו לתמיד, והוא יישאר אתה, עד בוא הדרך אל סופה. האם זהו סוֹפה של הסוּפה?

שירי תשיר את השיר המקסים הזה, בליווי אופיר.

שמחת תורה – חג שלנו (תשע"ו)

שני מעגלים מרכיבים את לוח השנה העברי: מעגל החגים והמועדים ומעגל השבתות ופרשות השבוע.

מעגל החגים הוא לב חיי התרבות באורטל. אנו חוגגים את כל חגי ישראל, מראש השנה ועד ט"ו באב. אין שנה שבה אנו מדלגים ולו על חג אחד. סליחה, חוץ מחג אחד. שמחת תורה.

את שמחת תורה איננו חוגגים. אנו חוגגים אולי את "חג שני" של סוכות. כלומר, במסגרת אירועי סוכות, אנו מכילים גם את היום הזה, כמו יום הכיף בכינרת שערכנו השנה. אולם את כל החגים אנו חוגגים בהקשר של תוכנם, ההיסטורי – לאומי, החקלאי, האנושי, היהודי. חוץ משמחת תורה. היו כמה שנים שיצאה הסעה מאורטל ל"הקפות שניות" לאחר צאת החג (אני לא השתתפתי, כדי לא להיות שותף באירוע של הדרת נשים), אולם באורטל, כקהילה, לא חגגנו את שמחת תורה.

הסיבה לכך, היא חוסר רלוונטיות של החג לחיינו. אין לנו ספרי תורה ובעיקר – איננו קוראים לאורך השנה את פרשת השבוע, ולפיכך מה יש לנו לחגוג? הרי בשמחת תורה אנו חוגגים את סיום קריאת התורה ותחילת קריאתה מבראשית.

כל זה היה נכון, אך היום המצב שונה. זו כבר השנה השמינית, שבה גם מחזור השבתות ופרשות השבוע חל באורטל. אמנם אין כאן קריאת פרשת השבוע, אולם מדי שבוע אנו מקבלים את השבת, ובקבלת השבת הקהילתית אנו מספרים על פרשת השבוע, אנו דורשים אותה, אנו חדים עליה חידות, יש בינינו מי שלומדים אותה לקראת החידון. אני מאמין שקבלת השבת משמעותית לכל הקהילה, גם למי שאינם נוהגים להשתתף בה בגופם. וגם מי שאינו עולה לקבלת השבת, נחשף לפחות לקיומה של פרשת השבוע ולשמה דרך לוח המודעות, המידף וקבוצת הפייסבוק. ולכן, יש משמעות קהילתית למחזור השנתי של פרשת השבוע. זאת ועוד, מדי שנה עולים לתורה בני המצווה של אותה שנה, קוראים חלק מן הפרשה ורבים מחברי הקיבוץ משכימים קום ונוטלים חלק בחגיגה.

ולכן, שמחת תורה הוא היום חג רלוונטי לאורטל וראוי לחגוג אותו באורטל.

השנה, לראשונה, חגגנו אותו בקבלת החג שנערכה בסוכה.

****

קבלת החג נערכה בסוכה דווקא, בשביל הכיף והחגיגיות. שמיני עצרת – שמחת תורה, הוא כבר מעבר לשבעת ימי הישיבה בסוכה. בקידוש לשמחת תורה כבר לא בירכנו "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לישב בסוכה", ומצד שני בירכנו "שהחיינו" לכבוד החג החדש (וגם לכבוד הגויאבות שבאותו יום החלה מכירתן בכלבו).

בקבלת החג שרנו משירי החג: "שישו ושמחו בשמחת תורה", "ושמחת בחגך והיית אך שמח" ו"מפי אל", לקול צלילי הגיטרה של ורד ל'. שרנו, ושמחנו וחלק מהילדים הגיעו עם דגלוני שמחת תורה ואף רקדו. קידשנו על היין והחלה, קראנו פסוקים מהתורה על שמיני עצרת, חדנו את החידות לפרשת "וזאת הברכה" ואני קראתי בנגינת טעמי המקרא, את הקריאות של "חתן תורה" – החלק האחרון של פרשת "וזאת הברכה", הפרשה האחרונה בתורה (והקהל השיב בקריאות "חזק חזק ונתחזק") ושל "חתן בראשית" – תחילתה של פרשת "בראשית", סיפור בריאת העולם.

סיימנו בקריאת קטע מתוך תפילת הגשם, מה שמבטיח לנו גשם בהמשך השבוע. אני מקווה שפתחנו בכך מסורת חדשה, שתצטרף למעגל השנה היהודי של קהילתנו.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל (תשע"ו 2015)

שמחת תורה תשפ"א

דרשה לקבלת שבת וחג, שמחת תורה תשפ"א

בשעה טובה, יש לנו ספר תורה משלנו.

לא נצטרך עוד לשאול ספר מהמועצה הדתית או מגורמים אחרים ליום הכיפורים או לעליה לתורה של בני ובנות מצווה. כיישוב יהודי, זה דבר חשוב מאוד.

מה טוב ומה נעים היה להתכנס ברוב עם ולחגוג הקפות עם ספר התורה בשמחת תורה. אך מה לעשות, יש קורונה, יש סגר ונאלץ להמתין לשנה הבאה. את קבלת השבת והחג אנו עושים במתכונת מקוונת. זה לא הדבר האמתי, אך כך אנו שומרים על הגחלת, ושמחים בשמחת החג בכפוף למגבלות.

את קבלות החג של שמחת תורה בשנים שעברו ערכנו בסוכה. עשינו זאת כדי להרוויח עוד ערב אחד משמחת חג הסוכות. אך שמיני עצרת – שמחת תורה, אינו חלק מחג הסוכות. חג סוכות הוא בן שבעה ימים. נאמר: "בסוכות תשבו שבעת ימים". שמיני עצרת הוא חג בפני עצמו.

לכן, בקידוש שנקרא עוד מעט לא נוסיף כבערב הסוכות את ברכת "שציוונו לישב בסוכה". לעומת זאת, בניגוד לשביעי של פסח, נברך "שהחיינו" לכבוד החג. מדובר בחג העומד בפני עצמו.

השנה, כשיש לנו בית כנסת משלנו והוא משכן ספר התורה, ראינו לנכון לקבל את החג בבית הכנסת.

בתורה נצטווינו לחוג למחרת הסוכות את שמיני עצרת, אך אין לחג הזה הסבר ותוכן מיוחדים. חז"ל העניקו לחג תוכן חדש – שמחת תורה. במסגרת חגי תשרי, אירועי פתיחת השנה, נפתח גם בקריאה המחזורית של התורה. לאורך השנה אנו קוראים את כל התורה, בכל שבת פרשה. את הפרשה האחרונה, "וזאת הברכה", אנחנו קוראים בשמחת תורה ומיד מתחילים מבראשית, וקוראים את סיפור בריאת העולם, הפותח את ספר בראשית. בהמשך קבלת החג, נקרא את הסיום והפתיחה של התורה.

החיבור של שמיני עצרת ושמחת תורה תקף רק בארץ ישראל. בגולה, שבה מתקיים יום טוב שני של גלויות, שמחת תורה היא למחרת שמיני עצרת, ביום שאנו מציינים "אסרו חג" והוא יום שבתון רק במערכת החינוך.

בשמחת תורה אנו גם מתפללים את תפילת הגשם. נסיים את קבלת השבת בתפילת הגשם ונתפלל בהתכוונות רבה לעוד שנה מבורכת בגשמים.

דרשה בקבלת חג סוכות באורטל תשפ"א

חג סוכות הוא חג האסיף. כפי ששרנו עתה, אנו אוספים את המעשים, ואנו אוספים את התוצרת החקלאית, ואנחנו אוספים את העם – מצוות ה"הקהל" היא המצווה להקהיל את העם בסוכות כדי לשמוע את התורה.

אנו בשנה קשה. השנה אי אפשר להקהיל פיזית את העם. יש אפילו קנס למי שיימצא בסוכה שאינה הסוכה המשפחתית שלו. וגם אנו, באורטל, איננו יכולים להתכנס ברוב עם, כבכל שנה, לקבל את החג בסוכה הקיבוצית שלנו, ואנו מסתפקים בקבלת חג מקוונת.

ולמרבה הצער, קשה השנה לכנס את העם גם מבחינה רוחנית – החברה הישראלית מידרדרת לשיאים של פילוג, של קרע, של שיסוי ושל שנאה. ולא רק צד אחד בחברה הישראלית אחראי לכך.

מעט מן האור מרחיק הרבה מן החושך. חג הסוכות הוא הזדמנות להציג אלטרנטיבה. חג סוכות מבטא את ערכי הסולידריות החברתית והערבות ההדדית שהם מיסודות החג. ארבעת המינים הם סמל של אחדות לאומית. הישיבה בסוכה מבטאת את ערך השוויון. שבוע בשנה נקרא היהודי להתנתק מרכושו ולשבת בסוכה הפשוטה, כל העם כאיש אחד, כביטוי לערך הנעלה של השוויון; של החתירה לשוויון. אנו, שבונים קהילה המבוססת על הערכים האלה, מנסים להגשים 365 יום בשנה את האלטרנטיבה הזאת, ובחג הסוכות ראוי להעלות אותם על נס.

חג הסוכות הוא חג השמחה, חג של אופטימיות, של הכרה בטוב ובמה שהתברכנו בו. ויש לנו שפע של מה שראוי להתברך בו, במדינה ובקיבוץ. ואין מתאים מכך בתקופה הקשה שאנו חווים.

השנה קשה להתקהל, אבל לפחות רוחנית ראוי להתקהל סביב רעיונות משותפים. קבלת החג מחולקת לשערים, שכל שער מבטא רעיון מרעיונות החג: שערי השמחה, הצדק החברתי, ארבעת המינים, האסיף, המים והשלום.

פרשת "האזינו" תשפ"א

דרשה לפרשת "האזינו" תשפ"א

קבלת שבת באורטל, מוקדשת לזכרו של בוג'ה

לפני כשנה וחצי ערך צוות קבלת השבת יום השתלמות עם בוג'ה, במכון "שיטים". כתמיד, נפגשנו עם עושר בלתי נדלה של ידע ורעיונות, אבל לא פחות מכך בסקרנות כשל ילד. בוג'ה תחקר אותנו לעומק, בעניין רב, על קבלות השבת של אורטל. ונדמה לי שהוא אהב את מה ששמע.

אחד הדברים שלמדנו ממנו, הוא הקדשת קבלת השבת לנושא אקטואלי כלשהו. ואכן, אימצנו את הרעיון. לא כל קבלת שבת מוקדשת לנושא, אך מאז הקדשנו קבלות שבת רבות לנושאים שונים. היום אנו מקדישים את קבלת השבת לזכרו של בוג'ה, שהלך לפני שבועיים לעולמו.

הברכה שקראנו עם הדלקת הנר, לקוחה מתוך חוברת שבוג'ה ערך, הנקראת "מעין הברכות" – צרור בִּרְכּוֹת השבת, הנר והיין כמנהג קהילות קיבוציות. הברכה שקראנו, שאגב, הייתה נהוגה בקבלות שבת שערכנו באורטל לפני כ-35 שנה, נקראה במספר קיבוצים ובהם בית העמק, קיבוצו של בוג'ה, בקבלות השבת שהוא הוביל במשך עשרות שנים.

במבוא לחוברת כתב בוג'ה, בין השאר: "קהילות הקיבוצים בארץ ישראל, לאורך רוב שנות המאה העשרים, חתרו למצוא ביטוי קהילתי לסמל היהודי הקרוי שבת. השותפות האנושית אותה קיימו בששת ימי המעשה נמשכה מאליה אל הטקס המשותף, שנתקרא בקיבוצים רבים, במשך שנים רבות, 'קבלת שבת'. חדר האכילה המשותף לכולם היה לתערובת מיוחדת של בית כנסת (בו מתכנסים ובו מקיימים את קבלת השבת) ובית פרטי (בו 'מקדשים' וסועדים). ההתנערות מן המשמעויות ה'דתיות' של השבת הניבה סוגים שונים של קבלות שבת, שנקודת המוצא שלהם הייתה, ככל שמדובר בדור המייסדים, היכרות אינטימית עם המודל המסורתי, תוך מרידה בו והכפפתו לנוסחים חדשים המבטאים תכנים חדשים של לאומיות יהודית".

לפני 13 שנים, כאשר ניהלתי את מתנ"ס הגולן, הובלנו, בוג'ה ואני, את המחזור הראשון של הקורס לפעילי תרבות ביישובי הגולן: "הקהילה במעגל השנה". בכל מפגש עסקנו בחג אחר. מפגש אחד הוקדש לשבת ובעיקר לקבלת השבת.

ענבל קופליק, שהשתתפה בקורס, התלהבה ויזמה את קבלת השבת באורטל, המתקיימת מדי שבת, אפילו בתקופת הקורונה, בהתאמה להנחיות, זו השנה ה-13. וכך, ניתן לקבוע בעליל, שבוג'ה היה שותף משמעותי בחידוש קבלות השבת באורטל.

עד שהתחלנו את קבלות השבת, מדי שנה הוזמן בוג'ה לשבת סבים וסבתות של שנת המצוות והנחה קבלת שבת לבני המצוות, הוריהם, אחיהם וסביהם. ורבים מאתנו זוכרים בהתרגשות את החוויה הייחודית.

העובדה שפעם בשנה, בליל שנה, בוג'ה נסע במיוחד לאורטל, מעידה על שני דברים. האחד, הוא אופיו ומחויבותו של בוג'ה להנחיל את תורתו, שבעטיה, ממש עד מחלתו, היה נוסע לכל רחבי הארץ, להיפגש עם כל מי שרצה לשמוע אותו, מחניכי תנועות הנוער ועד בתי אבות. והוא ידע לדבר, בקולו הצרוד, בגובה עיניים, עם כל קהל, בכל טווח הגילאים הזה. הדבר השני, הוא הקשר של בוג'ה לאורטל. בוג'ה אהב מאוד את אורטל ואנו החזרנו לו אהבה. הוא הנחה באורטל סדרי טו בשבט, הרצה לקראת פסח על "הגדת מוס", הנחה לימוד חווייתי לחנוכה. כאשר הקדשנו "חמשוש" לתרבות האורטלית, הזמנו אותו לפתוח בהרצאה על הנושא: "כזה ראה וחדש". לפני שנים אחדות הוא לקח את כל שבט יוגב לחופשה בצימרים באורטל. הוא בא עם דניאלה, אשתו, לאירוע המרכזי של שנת הארבעים לאורטל. ולפני שנתיים ערכנו יחד סדר טו בשבט שנושאו: 40 שנה לאורטל, 80 שנה לבוג'ה, והוא זכה לשמוע מחברים רבים את האהבה וההערכה שהם רוחשים לו.

בקבלות השבת שבוג'ה ערך הוא דרש את פרשת השבוע ותמיד היטיב לקשור אותה לנושא של קבלת השבת. וכך נעשה גם אנחנו. לקראת סוף פרשת "האזינו", אחרי שמשה קורא באוזני עמו את שירת "האזינו", הוא נקרא לעלות להר נבו, אל מותו: "מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא".

זהו סוף טרגי לספר התורה ולסיפור חייו של משה. האיש שהנהיג וחינך את עמו לאורך ארבעים שנות הליכה בארץ לא זרועה והכשיר אותו להיות נכון לכיבוש ארץ ישראל ולהתנחלות בה, לא זכה להיות שותף להתגשמות חלומו.

אחד ההסברים לכך, הוא תפיסת התפקיד: למשה היה תפקיד, ותוחלתו של משה היא מילוי תפקידו. תפקידו של משה הסתיים, ומשסיים את התפקיד – עליו להסתלק מן העולם. שכר המצווה שלו לא יהיה כניסה לארץ ישראל, אלא הידיעה שמשימתו צלחה וחזונו התגשם.

בוג'ה היה כל חייו בתפקיד, מסור עד אין קץ לתפקידו, למשימתו, למפעל חייו, עד נשמת אפו האחרונה. משה הלך לעולמו אחרי שהכשיר במשך ארבעים שנה את יורשו, יהושע בן נון, ולאחר שסמך עליו את ידיו והעביר לו מרוחו. גדולתו של מנהיג היא גם היכולת לסיים בזמן ולהעביר את השרביט לממשיכים.

כשבוג'ה הגיע לגיל הפנסיה, הוא החליט לפרוש מניהול מכון "שיטים". ומאז ועד מותו הוא המשיך לעבוד במכון כמרצה ואיש התוכן המרכזי, תוך שהוא משך את ידיו מהניהול. הוא ראה עצמו שווה לעמיתיו חברי הצוות, אך הם ראו בו את מורם ורבם ומנהיגם. הוא הכשיר דור של צעירים; צעירים ממנו בכחמישים שנה, חברי תנועת הבוגרים של "המחנות העולים", ובמשך השנים האציל עליהם מרוחו ומידיעותיו. והוא הלך לעולמו ביודעו שיש לו ממשיכים ושתורתו לא מתה עמו.  

בהספד שנשאתי בהלוויה של בוג'ה, קראתי את מילות המזמור: "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב. נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה, סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורודפהו". חשתי שהמילים האלו כאילו נכתבו על בוג'ה. בתום ההלוויה, שר הקהל את השיר. את פינתי השבועית ברדיו "אורנים" הקדשתי בשבוע שעבר לבוג'ה, והשמעתי בה את השיר הזה. וגם אנחנו נשיר אותו כעת, לעילוי נשמתו של בוג'ה.

בוג'ה

דברים בהלוויה, בית העמק 13.9.20

זכיתי לברך בשמחה את בוג'ה בחגיגות ימי ההולדת השבעים והשמונים שלו. היום אני סופד לו בצער.

בוג'ה נפטר בטרם עת בשיבה טובה. בדרך כלל, משפט כזה הוא אוקסימורון. או שאדם נפטר בטרם עת או שהוא נפטר בשיבה טובה. אולם כל מי שהכיר את בוג'ה יודע, שלמרות שהוא חצה את הגבורות ונפטר בעשור התשיעי לחייו – קֹדֶם זְמַנּוֹ מֵת הָאִישׁ הַזֶּה, וְשִׁירַת חַיָּיו בְּאֶמְצַע נִפְסְקָה; וְצַר! עוֹד מִזְמוֹר אֶחָד הָיָה-לּוֹ – וְהִנֵּה אָבַד הַמִּזְמוֹר לָעַד, אָבַד לָעַד!

כי בוג'ה, עד אחרית ימיו, היה התפרצות הר געש בלתי פוסקת של חיים, של שמחת חיים, של טוב לב, של אופטימיות, של מרץ, של עשיה, של סקרנות, של למידה, של תשוקה ללמד, לחנך, להנחיל את תורתו; את אהבת האדם, העם, הארץ, הקיבוץ, חגי ישראל, חגי הקיבוץ. באירוע לכבודו של בוג'ה בהגיעו לגבורות, שנערך בבית השיטה, כיניתי אותו "הסנה הבוער", שאיננו אוכל. והנה, שירת חייו באמצע נפסקה.

בוג'ה הוא אחד מעמודי התווך של ההתחדשות היהודית בחברה הישראלית בכלל ובתנועה הקיבוצית בפרט. אך לא נכון להגדיר אותו כ"אחד מ…", כיוון שהמקום שלו בעולם היהדות הישראלית הוא מקום ייחודי. לא היה כמוהו איש החגים. ויותר משהיה איש של העמקה בתכני החגים, והוא בהחלט העמיק מאוד בתכני החגים, כפי שניתן לקרוא בילקוטים ובחוברות שחיבר וערך על כל חגי ישראל, הוא היה האיש של שמחת החגים, של "ושמחת בחגך והיית אך שמח". איש חסיד הוא היה. לא חסיד של אדמו"ר, אלא חסיד במובן של דבקות, של שמחה, של עבודת ה' בשמחה. ויחד עם זה, הוא גם היה מודאג מאוד ומוטרד מאוד מתופעות קשות בחברה הישראלית ובתנועה הקיבוצית, שאותן לקח מאוד ללבו. והדאגה והצער שכנו באופן קבע לצד השמחה.

זכיתי להכיר מקרוב את בוג'ה, שבמידה רבה הוא מורה רוחני שלי. למדתי ממנו הרבה. שיתפנו פעולה במיזמים רבים מאז אמצע שנות התשעים. הנחינו יחד קורסים של "הקהילה במעגל השנה" במתנ"ס הגולן ובמתנ"ס מבואות חרמון. ערכנו יחד ערבי הכנה לסדר פסח. ובמשך 18 שנים רצופות, הנחינו יחד סדרי טו בשבט ביישובי הגולן והגליל. בוג'ה, בצניעותו ובהומור המיוחד שלו, נהג לומר לי: "אני מתנצל ששוב תיאלץ לשמוע את הסיפורים שלי. לא נמאס לך?" ואני השבתי תמיד, בכנות מלאה, שאני נהנה מהסיפורים הללו ומאזין להם בצמא כאילו שמעתי אותם בפעם הראשונה.

בוג'ה היה מספר סיפורים נפלא. וכאשר הוא חש באיזו נפילת מתח בקהל, מיד הוא שלף סיפור ועורר את כולם. והוא סיפר את סיפוריו בלי להזיז מילה ממקומה, כאילו היו פסיפס סדור שכל אבן בו מונחת במקומה. וכך, כשהאזנתי לסיפוריו ידעתי היכן בדיוק הוא יטעים "וכשיצאנו לרחוב בארבע לפנות בוקר – הגאולה לא באה וגם לא המשטרה", ומתי "ומי שלא הכיר את אריה בן גוריון זכרונו לברכה, יחשוב שהמצאתי את הסיפור", ומתי "ונודע הדבר. אוי לבושה". וכשהוא סיפר את הסיפור המסביר למה הוא צרוד – סיפור ליל כ"ט בנובמבר 1947, לפעמים הצטרפתי אליו כאשר קרא בהתלהבות ובגרון ניחר, כאילו הוא חווה כעת חיה את אותו לילה היסטורי: "מדינה עברית – עליה חופשית – בוז לספר הלבן – יחי דגלנו כחול לבן!"

והחברות והקשר בינינו לא נסדקו כהוא זה, על אף המחלוקות הפוליטיות בינינו. כאשר הוא אמר "מורנו ורבנו ישעיהו ליבוביץ'" והזכרתי לו שבעיני ליבוביץ' מפעל חייו אינו יהדות אלא פגאניות, הוא חייך את חיוכו הטוב, אך את צמד המילים ישעיהו ליבוביץ' לא יכול היה להגות ללא ה"מורנו ורבנו".

לפני כל אירוע משותף הייתי מוטרד ומודאג – האם הציבור יבוא? כמה יבואו? וְבוג'ה לימד אותי את חכמת חייו: "כשהייתי צעיר ספרתי תמיד את אלה שלא באו ותמיד הייתי מאוכזב. כשבגרתי אני סופר את מי שבא, ותמיד אני מרוצה". והמשפט הזה הוא כל כך בוג'ה!

הייתה לבוג'ה פינה חמה בלב לקיבוץ אורטל, וחברי אורטל השיבו לו אהבה. הוא הוביל במשך שנים רבות קבלת שבת למשפחות שנת המצוות, כולל הסבים והסבתות של בנות ובני המצווה, שעלו לאורטל לאותו סופ"ש במיוחד. הוא הנחה סדרי טו בשבט, הרצה בחגים. לפני שנתיים ערכנו לכבודו סדר טו בשבט, בסימן ארבעים שנה לאורטל ושמונים שנה לבוג'ה. דניאלה ובוג'ה התרגשו עד דמעות באירוע, והתקשרו אליי בימים שלאחר מכן כדי לספר עד כמה הם נרגשים. ביקורם האחרון באורטל של דניאלה ובוג'ה היה באותה שנה, במופע המרכזי של שנת הארבעים, שהיה גם אירוע שנת המצוות, כולל של בתי תמר. ובשנה שעברה, צוות קבלת שבת של אורטל נפגש עם בוג'ה במכון "שיטים" לסדנת לימוד על קבלת השבת. בחודשים האחרונים, הקדשנו את קבלות השבת לתפילה להחלמתו של בוג'ה. את קבלת השבת הבאה נקדיש לזכרו.

"מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב. נצור לשונך מרע, ושפתיך מדבר מרמה. סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורודפהו".

בוג'ה. זכר צדיק לברכה.

דרשה לפרשת "כי תבוא" תש"ף

דרשה בקבלת שבת באורטל עם חניכי פנימיית אדם ואדמה, 4.9.20

ספר דברים הוא נאומו האחרון של משה לעם ישראל, טרם מותו ולקראת כניסתו של העם לארץ ישראל. הספר מכונה "משנה תורה", ומשה שב ומתאר בו את סיפור יציאת מצרים והמסע לארץ ישראל ושב ומסכם את העקרונות המוסריים, המשפטיים והדתיים של התורה.

בפרשת "כי תבוא" מופיעה מסכת של קללות וברכות. קללות איומות ונוראות על עם ישראל, קללות של חורבן ושואה וברכות של שפע, של הצלחה חקלאית וכלכלית, של גשמי ברכה. הקללה או הברכה אינם גורל, אלא הם תוצאה של התנהגות עם ישראל. אם ינהג כראוי, כמצופה ממנו, תבוא עליו הברכה. אם ינהג בניגוד לראוי, הוא יבחר, למעשה, בקללה. ומה מצופה ממנו? בעיקר רשימה של מצוות שבין אדם לחברו. זה המסר לכולנו לדורות – לחתור לחברה של צדק, של משפט, של הוגנות, שתביא עלינו ברכה.

נהוג לקרוא בבית הכנסת את הקללות בשקט ובמהירות. ויש בכך מסר יפה, לפיו אם נגזר עלינו לקטרג ולומר דברים קשים, מוטב להנמיך את הווליום, לא להתלהב, לומר אותם מתוך ענווה.

הפרשה שופעת מצוות ואיסורים ואזכיר רק שניים.

האחד, שלצערנו הוא אקטואלי היום, הוא "לא תיקח שוחד". אני מבקש לשים את הדגש על המילה "תיקח". בתרגום אונקלוס נכתב "לא תקבל שוחד". בעיניי, זו החמצת העיקר. המילה "תקבל" משדרת פאסיביות. אדם אחד חטא ופשע – שיחד, ומישהו רק קיבל את השוחד, את המעטפות, את המתנות. התורה אינה נותנת יד לטיוח הזה. לא תיקח שוחד. אף אחד לא מקבל שוחד, בפאסיביות. יש מי שנותן שוחד ויש מי שלוקח שוחד. הוא יודע מה הוא עושה והוא עושה זאת בהכרה ברורה והוא אחראי מוחלט למעשה. והמעשה הוא מעשה אקטיבי של לקיחה.

השני הוא "לפני עיוור לא תתן מכשול". זה מסר חברתי הנוגע לכל אחד ואחד מאתנו, בכל חברה, בכל גיל. אל תנצל את חולשתו של אדם – כל חולשה, פיזית, מנטלית, אינטלקטואלית, כדי לפגוע בו, לנצל אותו, להכשיל אותו. זה מסר הדורש מאתנו להיות בני אדם. להיות חברים. להיות הוגנים. זה מסר שכולנו צריכים ללמוד אותו ולהפנים אותו. גם אנו כקיבוץ. גם אתם – אדם ואדמה, כקבוצה וכחברים. כל אחד מאתנו באופן אישי. כך נהיה חברה טובה יותר.

דרשה לפרשת "שופטים" תש"ף

דרשה בקבלת שבת באורטל, בת מצוות לקבלות השבת 21.8.20

בשבוע שעבר הלכה לעולמה כלת פרס ישראל פרופ' רות גביזון, ענקית משפט ברמה הבינלאומית, אשת רוח וציבור ייחודית ומקורית, שלא הכפיפה את עמדותיה לאופנות ודוגמות של שמאל או ימין, אלא סללה ביושר אינטלקטואלי מוחלט השקפת עולם ציונית, הומניסטית, ליברלית – מקסימליסטית הן בציונות שבה והן בליברליות שלה. רות גביזון הייתה שותפה למפעלים רבים שנועדו לגבש הסכמה לאומית, מתוך הבנת האיום הקיומי שנעוץ בהעמקת השסעים בעם. בין השאר היא עיצבה יחד עם הרב יעקב מדן את אמנת גביזון-מדן להסדרה בהסכמה של יחסי חילונים דתיים ויחסי דת ומדינה בישראל. הלוואי שמדינת ישראל תאמץ ותיישם את האמנה.

אחד הסעיפים המרכזיים באמנה נגע לשבת. עיקרו – שבת של תרבות, אמנות ופנאי אך ללא מסחר ועסקים. לכאורה, יש כאן פשרה בין דתיים וחילונים. הדתיים רוצים שהכל ישבות בשבת, את החילונים לא מעניינת השבת ומצדם שהכל יעבוד בשבת. והניצים נפגשו באמצע הדרך והגיעו לפשרה. אך רות גביזון והרב מדן לא ראו זאת כך. הרב מדן הכיר במהות היהודית והרוחנית בשבת המרוכזת סביב תרבות, גם אם אינה דתית וגם אם היא כרוכה בחילול שבת. ואילו רות לא ראתה בביטול המסחר בשבת ויתור לדתיים, אלא ערך שהיא כיהודיה חילונית רוצה בו. יום בשבוע שאנו שובתים מן החולין, מן המרדף אחרי הכסף ומקדישים אותו לנשמה, לרוח, לתרבות ולמנוחת הגוף והנפש. כי השבת היא שלנו, של כולנו, ולא רק של הדתיים. וכשאנו מעצבים בחיינו רוח של שבת, אין זה ויתור למען הדתיים, אלא זו התעלות תרבותית שלנו, כיהודים חילונים.

כתב הרב פרופ' אברהם יהושע השל, שהיה מגדולי הרבנים של יהדות ארה"ב במאה ה-20, ציוני ופעיל זכויות אדם: "משמעותה של השבת היא – לחוג את הזמן ולא את המקום. ששת ימים אנו חיים תחת יד הרודנות של הדברים אשר במקום. ביום השבת אנו משתדלים לקשר עצמנו לקדושה שבזמן… לפַנות עצמנו מן התוצאות של היציאה ולִפנות אל סוד היצירה. להיפנות מעולם הבריאה ולפנות אל בריאת העולם… היום השביעי הוא בבחינת ארמון שאנו בונים בזמן. קירותיו עשויים מנשמה, משמחה וממידת ההתאפקות, האווירה שלו מחייבת אותנו למשמעת המזכירה לנו שסמוכים אנו אצל הנצח".

כחבר קיבוץ אורטל, אחד הדברים שאני שמח עליהם הוא קבלת השבת, שאנו מציינים בדבקות ובהתמדה בדיוק 12 שנה, החל בערב שבת פרשת "שופטים" תשס"ח. אנו מפרידים בין חול לקודש, בין ששת ימי המעשה לשבת המלכה, ומביאים בכך לידי ביטוי את הרוח התרבותית האנושית והיהודית שלנו.

העיסוק שלנו בפרשת השבוע מדי קבלת שבת, הכניס לחיי אורטל ולתרבות האורטלית את הזמן היהודי – לצד החגים והמועדים, שאותם תמיד ציינו, גם את המעגל השנתי של פרשות השבוע. וכך, מדי שבת אנו יוצקים תוכן משלנו באותם פסוקים שבהם עוסקים יהודים באותה שבת בכל מקום בעולם, ובאותה שבת עסקו בהם דורות של יהודים בעבר ויעסקו בו בעתיד, עד סוף הדורות.

פרשת השבוע היא פרשת "שופטים". בפרשה מופיע הביטוי "צדק צדק תרדוף". למה המילה צדק מופיעה פעמיים? קודם כל לשם הדגשת חשיבות הצדק וחשיבות רדיפת הצדק. אך מקובל עלינו שאין בתורה אף מילה מיותרת. אם כן, צריך למצוא הסבר לכפילות הזאת, בדרך המדרש.

פירוש אחד שאני נותן לכפילות הזאת, היא הצורך במשפט צדק וגם בצדק חברתי.

פירוש מקובל הוא שלא די לרדוף צדק, יש לרדוף אותו בדרכי צדק. גם במאבק הצודק ביותר, ואין מאבק שאינו צודק בעיני הנאבק, יש לקבוע קווים אדומים, כללי משחק, לא הכל מותר, המטרה אינה מקדשת את כל האמצעים. זה נכון לכל מאבק, בין אם הוא בבלפור או על גדות האסי. כשאני רואה את המאבקים השונים, שגולשים לאלימות, לוונדליזם, להפרת חוק, לחסימות כבישים, לגסות רוח, לפגיעה בשלום הציבור אני גאה במאבק האצילי שניהלנו אנו, תושבי הגולן, כשחרב הנסיגה והעקירה הונפה עלינו. למרות שהיה זה מאבק קיומי במלוא מובן המילה, הוא היה ממלכתי, מכובד, חוקי ודמוקרטי לעילא ולעילא. ולדעתי, זו אחת הסיבות לכך שניצחנו – כי לא רק נאבקנו על הצדק, אלא גם נאבקנו בדרכי צדק.