דרשה ליום הגולן ופרשת "בהעלותך" תשפ"ב

קבלת שבת באורטל 10.6.22

היום הוא יום הגולן.

היום לפני 55 שנים, ב-10 ביוני 1967, שוחרר הגולן בידי צה"ל, ביום האחרון של מלחמת ששת הימים. זו הייתה שבת; השבת המתוקה ביותר של תושבי עמק החולה, ששחררה אותם מן הסיוט הסורי, שהיכה בהם מדי יום ביומו במשך 19 שנים.

מה שהפך את נוכחותנו בגולן מאפיזודה חולפת למציאות של קבע, זו ההתיישבות. ההתיישבות הייתה יוזמה מלמטה, של תושבים בעמק החולה, שלקחו אחריות, עשו מעשה, וחמישה שבועות בלבד אחרי שוך הקרבות כבר עלו לגולן חלוצי ההתיישבות, מייסדי קיבוץ גולן, לימים – מרום גולן, והתיישבו בנקודה הזמנית, במחנה עליקה. כך החל לפני 55 שנים מסע הקסם הגולני, מפעל ההתיישבות הנפלא, שזכינו להיות חלק ממנו.

בשנה האחרונה, חלה התפתחות היסטורית דרמטית בתולדות הגולן, כאשר ממשלת ישראל התכנסה במבוא חמה, והחליטה פה אחד על תכנית לאומית לפיתוח רבתי של ההתיישבות בגולן והכפלתה; תכנית חסרת תקדים ב-55 שנות ההתיישבות. נייחל ליציבות פוליטית שתאפשר לממשלה לממש את החלטתה, ולא פחות חשוב – שאנו, תושבי הגולן, נתגייס ונרתם למשימה הגדולה הזאת.

פרשת השבוע היא פרשת "בהעלותך". הפרשה מתארת אירועים רבים, ואני מבקש לעמוד על אחד מהם. משה מקים מועצת חכמים בת 70 איש. אותם זקנים יהיו לנביאים ובכך יקלו על העומס הבלתי אנושי בו נתון משה, המנהיג לבדו את העם.

ובשעה שמתכנסים השבעים ומתנבאים, מגיע רץ אל פמליית משה ומלשין על שני אנשים נוספים, שאינם משבעים הזקנים, המתנבאים אף הם במחנה – אלדד ומידד. יהושע, יועצו ועוזרו של משה מייעץ לו לכלוא אותם. תשובת משה היא מופת למנהיגות משתפת, וראוי ללמוד ולחקות אותה בכל רמה של מנהיגות: "וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה: הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי? וּמִי יִתֵּן כָּל-עַם יְהוָה נְבִיאִים, כִּי-יִתֵּן יְהוָה אֶת-רוּחוֹ עֲלֵיהֶם". מנהיג אמת מעוניין להעצים את המונהגים, הוא שמח לראות אותם מגדילים ראש, נוטלים אחריות, ולא רואה בהם איום והופך אותם לאויבי העם. למרבה הצער, לא אחת אנשים קטנים יושבים בקוקפיט המנהיגות, ונוהגים אחרת מהמופת של משה. אולם המופת הזה צריך להדריך אותנו, ואותו יש להציב לנגד עיני כל הנהגה בימינו.

דברי משה אינם רק מופת למנהיג, אלא גם מסר לעם. משמעות האמירה של "מי ייתן כל עם ה' נביאים", היא ציפיה מהעם לקחת אחריות ולהוביל מהלכים, ולא להיות נתינים פסיביים של ההנהגה.

ההתיישבות בגולן היא סיפור המתנבאים במחנה. למעשה, כל מה שנעשה בגולן, בא ביוזמה מלמטה, שסחפה בסופו של דבר את ההנהגה ואת העם. כך החלה ההתיישבות בגולן. כך קמו יישובי הגולן. כך קמה קצרין, ביוזמת קיבוצי הגולן. כך הוחלה הריבונות הישראלית על הגולן, לאחר שנתיים וחצי של מאבק ארצי שאותו הובילו תושבי הגולן, כך סוכלו הניסיונות להגיע להסכם עם סוריה על נסיגה מהגולן, במאבק לאומי שאותו הובלנו, אנשי הגולן. "העם עם הגולן" ביטא את ההתחברות של העם לרעיון והליכתו אחרי ההנהגה שהגולן הציב, מול ההנהגה המדינית שכשלה. וכך ניצחנו במאבק ואנו חוגגים היום 55 שנות התיישבות בגולן.

התכנית הלאומית לפיתוח הגולן היא היוזמה הגדולה הראשונה בתולדות הגולן, שלא צמחה מלמטה אלא דווקא מן הממשלה. אבל אם אנו, תושבי הגולן, לא נשכיל להתנבא במחנה ולהוביל את ביצועה, ההחלטה עלולה להישאר על הנייר.

חג גולן שמח ושבת שלום!

דרשה לפרשת "תזריע" תשפ"ב

דרשה בקבלת שבת בחנוכת יריד דלאווה, אורטל, 1.4.22

שבוע קשה ועקוב מדם עבר עם ישראל בשבוע האחרון. מחר יפתח חודש חדש, חודש ניסן. בתורה, ניסן הוא החודש הראשון בשנה. נאמץ לרגע את לוח השנה המקראי כדי לאחל – תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה. נייחל שלא נדע עוד שפיכות דמים. חודש טוב!

בפרשת השבוע, פרשת "תזריע" ובפרשת השבוע הבא – "מצורע", אנו עוסקים בנגע הצרעת. המחלה הזאת כבר אינה קיימת בימינו, ואין בידי המדע ידיעה ברורה מהי המחלה שכנראה הייתה נפוצה מאוד באותם ימים.

אולם כאשר אנו קוראים על ההתמודדות אתה, אנו מוצאים כמה קווים דומים לחוויה שחווינו בשנתיים האחרונות – בידוד, סגר; אמצעים שנועדו לעצור מגפה ולהגן על בריאות הציבור.

באותם ימים לא היו חיסונים, לא היו תרופות, גם לא הייתה רפואה במובן שאנו מכירים בעת הזאת. על פי הפרשה, הכוהנים שימשו בתפקיד הרופאים, לפחות כמאבחני המחלה. במצב כזה, בידודם של החולים והרחקתם מן החברה, אף שהוא צעד אכזרי, כנראה היה צעד מתחייב, הצעד היחיד להתמודד עם מגפה.

על פי חז"ל, צרעת היא תוצאה של לשון הרע; כלומר אדם שלקה בצרעת – הנגע מעיד עליו כנייר לקמוס, שהוא חטא בלשון הרע. וכך, ההרחקה מן המחנה והבידוד, לא נועדו רק לעצור מגפה, אלא היו ענישה חברתית על התנהגות אנטי חברתית. היום, בעידן הרשתות החברתיות, היכולת להפיץ לשון הרע קיבלה קפיצת מדרגה משמעותית ביותר. השמצות, שיימינג, חרמות ורכילות רעה, מופצים בקלות, ורשתות שנועדו לחבר ולקשר בין בני אדם, הופכים לכלי בשירות הרוע.

עובדה זו מחייבת אותנו למערכה חינוכית, קהילתית וחברתית נגד התופעות הללו, המשחיתות את חיינו ולא אחת אף מסכנות חיים.

בעוד שבועיים נחגוג את חג חרותנו. כאשר אנו דנים במהות החירות בימינו –החירות מהרוח הרעה של לשון הרע, היא מרכיב משמעותי ביצירת אדם בן חורין וחברה המבוססת על חירות.

דרשה לשבת הגדול תש"ע

קבלת שבת באורטל, פרשת "צו" 26.3.10

שבת זו, השבת שלפני פסח, היא שבת הגדול. על פי המסורת, תהליך לקיחת השה בידי כל משפחה של בני ישראל במצרים, לקראת הקרבת קרבן הפסח בי"ד בניסן – היום בו התרחשה יציאת מצרים, היה שבת. העובדה שהמצרים הבליגו על לקיחת שה, שהיה בהמה קדושה במצרים, היתה נס גדול, ומכאן אחד ההסברים לשם "שבת הגדול". ואולי, בעצם, הנס היה שהיהודים העזו? הסבר נוסף הוא ציטוט מתוך ההפטרה אותה קוראים בשבת זו, ובה מובטח לנו: "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא". פסוק זה הוא הפסוק האחרון, בנבואה האחרונה, של הנביא האחרון – מלאכי. מכאן ייחוס הגאולה לאליהו הנביא, וכיוון שפסח הוא חג הגאולה – מכאן החיבור של פסח ואליהו הנביא.

שני מנהגים ב"שבת הגדול": האחד, קריאת כמה מפרקי הגדה של פסח. השני, השמעת דרשה מיוחדת בפני הקהל, העוסקת בחג הפסח, בהלכה ובאגדה, כולל תזכורת ופירוט דיני הפסח.

אנו לא נעסוק היום בדיני הפסח, אלא בכמה תובנות הנוגעות למהותה של החירות.

פרשת השבוע, פרשת "צו", עוסקת בהקרבת הקורבנות ובתפקיד הכוהנים בפולחן. חלקה השני עוסק בשבעת ימי המילואים – כלומר בקיום טקסי חנוכת המשכן. בטקסים אלה הוקדשו אהרון ובניו לכהונה.

אני מודה, שמכל חמישה חומשי תורה, ספר "ויקרא" הוא הפחות חביב עליי, או לפחות הפרשות הראשונות שבו. הספר עוסק בעבודת הקורבנות, ועמוס בפרטים טכניים, לא אסתטיים במיוחד של עבודה זו. הספר עוסק במשפחת הכהונה ומעמד הכוהנים. הן עבודת הקרבנות והן מעמד הכוהנים זר לי.

הכוהנים אינם מכהנים בתפקידם בגין כישורים, מעשים, מידות טובות, הישגים, אלא בזכות אבות וירושה. ועבודת הקרבנות היא עדות לשלב פרימיטיבי של היהדות הקדומה, שאין לי כל געגוע אליו, להיפך.

האם אלוהים רוצה בקרבנות? האם הוא זקוק להם, לאוכל, לריח הניחוח? כמובן, שלא. כל פולחן אינו צורך של האל אלא של האדם. התורה, שהיא תורת חיים, יודעת לדרוש מן האדם ולהגביה אותו, אך היא פרגמטית דיה כדי לא לגזור עליו גזירות שאינו יכול לעמוד בו. בעידן פגאני, כאשר עבודת האלילים שלטה בעולם והילכה קסם על בני האדם, בתחרות על נפשם של ישראל, נאלצה היהדות להתפשר ולאפשר פולחן המושפע מהסביבה ומתחרה בה. בניגוד לעשרת הדברות ולמצוות המוסריות, שהם נצחיים, המצוות הפולחניות הן הוראת שעה. כנראה, שאחרי פרשת עגל הזהב, התברר שעם העבדים אינו בנוי עדיין ליהדות מורכבת ומופשטת והוא זקוק לפולחנות פיזיים כמו הקרבנות.

בעידן של קרבנות אדם, תורת ישראל מאפשרת אך ורק קרבן מבעלי חיים, וכך מציב רף הומאני, מתקדם יותר. הרמב"ם מסביר, בספרו "מורה נבוכים", שהטעם לכך שדווקא הבקר והצאן נבחרו לשמש כקרבנות בעבודה ה' הוא שארצות הגויים, כמו המצרים והכשדים, שבתוכן ישבו ישראל, סגדו לבעלי חיים אלה. כדי להוציא מלבם של ישראל כזב זה, ציוותה התורה לשחוט דווקא את המינים האלה.

אם ללכת על פי דרכו של הרמב"ם, תכלית היהדות היא מאבק בעבודה הזרה, ובעיקר מאבק לעקירת העבודה הזרה מלבות ישראל. כל עידן והעבודה הזרה שלו.

השבוע נתקלנו בגילוי מכוער ונפסד של עבודה זרה בתוכנו – פולחן של עצמות עבשות, החשובות יותר מחיי אדם, בריאותו וביטחונו. כאשר פרץ פרימיטיבי כזה של פגאניות נעשה בשם היהדות, שומה על היהדות האמיתית להשיב מלחמה שערה. אני מאמין, שהתחדשות יהודית, כמו קבלות השבת באורטל, היא הצבת אלטרנטיבה של יהדות נאורה להבדיל מהפגאניות הליצמנית.

לסיום, אקריא את שירו של אמנון ריבק מהמדרשה ב"אורנים" – "כל אדם צריך מצרים":

כל אדם צריך שתהיה לו

איזו מצרים,

להיות משה עצמו מתוכה

ביד חזקה,

או בחריקת שיניים.

כל אדם צריך אימה וחשכה גדולה,

כל אדם צריך שתבוא לו הצלה,

שידע לשאת עיניו אל השמים,

כל אדם צריך תפילה

אחת,

שתהא שגורה אצלו על השפתים,

כל אדם צריך שתהיה לו הבטחה,

כל אדם צריך השגחה.

אדם צריך פעם אחת להתכופף –

כל אדם צריך כתף.

כל אדם צריך שתהיה לו

איזו מצרים,

לגאול עצמו ממנה מבית עבדים,

לצאת בחצי הליל אל מדבר הפחדים,

לצעוד הישר אל תוך המים,

לראותם נפתחים מפניו לצדדים.

כל אדם צריך כתף,

לשאת עליה את עצמות יוסף,

כל אדם צריך להזדקף.

כל אדם צריך מסע ארוך אחד,

לזכור אותו לעד

בכפות הרגלים,

כל אדם צריך שתהיה לו ירושלים.

דרשה לשבת הגדול תשס"ט

קבלת שבת באורטל, פרשת "צו" 3.4.09

פרשת השבוע, פרשת "צו", עוסקת בהקרבת הקורבנות ובתפקיד הכוהנים בפולחן. חלקה השני עוסק בשבעת ימי המילואים – כלומר בקיום טקסי חנוכת המשכן. בטקסים אלה הוקדשו אהרון ובניו לכהונה.

בדבריי לא אעסוק בפרשת השבוע. שבת זו, השבת שלפני פסח, היא שבת הגדול. על פי המסורת, תהליך לקיחת השה בידי כל משפחה של בני ישראל במצרים, לקראת הקרבת קרבן הפסח בי"ד בניסן – היום בו התרחשה יציאת מצרים, היה שבת. העובדה שהמצרים הבליגו על לקיחת שה, שהיה בהמה קדושה במצרים, היתה נס גדול, ומכאן אחד ההסברים לשם "שבת הגדול". ואולי, בעצם, הנס היה שהיהודים העזו? הסבר נוסף הוא ציטוט מתוך ההפטרה אותה קוראים בשבת זו, ובה מובטח לנו: "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא". פסוק זה הוא הפסוק האחרון, בנבואה האחרונה, של הנביא האחרון – מלאכי. מכאן ייחוס הגאולה לאליהו הנביא, ומאחר ופסח הוא חג הגאולה – מכאן החיבור של פסח ואליהו הנביא.

שני מנהגים ב"שבת הגדול": האחד, קריאת כמה מפרקי הגדה של פסח. השני, השמעת דרשה מיוחדת בפני הקהל, העוסקת בחג הפסח, בהלכה ובאגדה, כולל תזכורת ופירוט דיני הפסח.

אנו לא נעסוק היום בדיני הפסח, אלא בכמה תובנות הנוגעות למהותה של החירות.

כבר בברית בין הבתרים, שעל פי אחת המסורות נכרתה במחוז שלנו – בהר החרמון, מספר אלוהים לאברהם על תכניתו ארוכת הטווח, הכוללת שעבוד של עם ישראל, ואחריו גאולה: "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָנָה. וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל… וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה".

מדוע החליט האל להעביר את עם ישראל סדרת חינוך אכזרית וממושכת כל כך? ההסבר היחיד העולה על דעתי, הוא הרצון לחנך את העם לשנאת העבדות ולאהבת החירות. החירות היא ערך מרכזי ביהדות.

קורות בני ישראל אחרי צאתם ממצרים, הם עדות לקושי להשתחרר מן העבדות. בפרשת המרגלים, אלוהים אינו זקוק למודיעין אודות האויב, אלא למודיעין אודות כוחותינו. לא סוכני מודיעין מקצועיים נשלחים לתור את א"י, אלא נשיאי השבטים, מנהיגי העם. מטרת השליחות היא לבחון האם עם ישראל כשיר כבר להיכנס לא"י, להלחם עליה ולהתנחל בה. מהתנהגות המרגלים והעם הסיק אלוהים שאין העם בשל, ולכן תחת כניסה מיידית לא"י, בתום מסע של ארבעה חודשים, נגזר על בני ישראל לנדוד במדבר 40 שנה, עד שימות כל דור העבדים כולו, זולת יהושע בן נון וכלב בן יפונה, והדור הבא – דור של בני חורין, יכנס לא"י.

ומדוע משה לא נכנס לא"י? התורה מספרת שמשה נענש על כך, שכאשר נצטווה לדבר אל הסלע ויצאו ממנו מים, הוא הכה בסלע כדי להוציא את המים. האם על עבירה כה קטנה, מגיע למשה עונש כבד כל כך? הסבר אחד לכך, שראוי שייקלט בציבוריות הישראלית, הוא שממנהיג מצפים ליותר, וככל שהמנהיג גדול יותר מצפים ממנו ליותר, ולכן, לא זו בלבד שאין למנהיג הנחות, אלא להיפך – הוא נדרש ליותר, והוא נשפט באמות מידה מחמירות הרבה יותר מאשר אזרח רגיל.

אפשר לדרוש זאת, בהקשר של ערך החירות. אחרי צאת ישראל ממצרים נדרש משה להכות בסלע ולהוציא מים. לפני הכניסה לא"י הוא נדרש לדבר אל הסלע. אחרי היציאה ממצרים, הוא מנהיג עם של עבדים, שהתרגל לכך שהשפה היחידה היא שפת השוט והמקל. לפני הכניסה לא"י, הוא מנהיג עם של בני חורין, שהדרך להנהיג אותם היא דרך ההידברות, השיחה, המילה. כאשר משה השתמש במטהו במקום בלשונו, הוא אותת שלא הפנים את השינוי, ולכן מנהיג אחר מתאים יותר להכניס את בני ישראל לארץ ישראל.

לסיום, אקריא את שירו של אמנון ריבק מהמדרשה ב"אורנים" – "כל אדם צריך מצרים". קראתי את השיר במהלך סדר הפסח במדבר אשתקד, וכיוון שהציבור אהב אותו מאוד, אני שב וקורא אותו כעת:

כל אדם צריך שתהיה לו

איזו מצרים,

להיות משה עצמו מתוכה

ביד חזקה,

או בחריקת שיניים.

כל אדם צריך אימה וחשכה גדולה,

כל אדם צריך שתבוא לו הצלה,

שידע לשאת עיניו אל השמים,

כל אדם צריך תפילה

אחת,

שתהא שגורה אצלו על השפתים,

כל אדם צריך שתהיה לו הבטחה,

כל אדם צריך השגחה.

אדם צריך פעם אחת להתכופף –

כל אדם צריך כתף.

כל אדם צריך שתהיה לו

איזו מצרים,

לגאול עצמו ממנה מבית עבדים,

לצאת בחצי הליל אל מדבר הפחדים,

לצעוד הישר אל תוך המים,

לראותם נפתחים מפניו לצדדים.

כל אדם צריך כתף,

לשאת עליה את עצמות יוסף,

כל אדם צריך להזדקף.

כל אדם צריך מסע ארוך אחד,

לזכור אותו לעד

בכפות הרגלים,

כל אדם צריך שתהיה לו ירושלים.

דרשה לפרשת "שמיני" תשפ"ב

קבלת שבת באורטל 25.3.22

בפרשת השבוע, פרשת "שמיני", אנו קוראים על מותם הטרגי של נדב ואביהוא, בניו של אהרון הכהן, שאש יורדת מהשמים ואוכלת אותם, בעיצומו של טקס חנוכת המשכן, לנוכח כל בני ישראל. אוכלת בלשון המקרא פירושה הורגת. הלנצח תאכל חרב, אינו קשור לאכילה, אלא זו השאלה האם החרב תהרוג לנצח. ומכאן גם המילה מאכלת – סכין השחיטה הגדולה. על מה ולמה אוכלת האש השמיימית את נדב ואביהוא? הם נענשו על שהדליקו "אש זרה". לא אכנס היום למהות ה"אש הזרה", אומר רק שעל פי הפרשנות שלי את הפרשה, שעליה דיברתי בשנים קודמות, זוהי אש הקנאות הדתית.

מיד לאחר מותם של נדב ואביהוא, מגיב משה בדברים הבאים, שגם בהם יש לקח לימינו: "ויאמר משה אל אהרון: הוא אשר דיבר ה' לאמור: בקרוביי אקדש ועל פני כל העם אכבד". ובמילים אחרות – אין למנהיגים פריבילגיות, אלא להיפך – מן המנהיגים, שאמורים לשמש דוגמה ומופת, אלוהים דורש יותר. מהם מצופה ליותר ולכן הם יענשו ביתר שאת על חטאים שאולי ניתן לסלוח עליהם לאנשים מן השורה. כאשר הם חוטאים, מעמדם הרם אינו סיבה לקולא, אלא להיפך, מעמדם הרם הוא סיבה להחמיר איתם יותר. המעמד מחייב, ואם הגעת לאגרא רמא, עליך חובת ההוכחה שאתה ראוי לכך. אם אינך נוהג כראוי למעמדך, עליך להיענש ביתר תוקף ואל תתבכיין על כך.

הפרשה נקראת פרשת "שמיני". השמיני היה היום השמיני לאחר שבעת ימי המילואים של חנוכת המשכן, היום שבו נערך הטקס עצמו. היום השמיני היה ראש חודש ניסן. השבוע יחול ראש חודש ניסן, ובשבת שלפני ראש חודש ניסן אנו קוראים, בנוסף לפרשת השבוע, על פרשת "פרה אדומה" ואנו נכנסים לאווירה של פסח, חג החירות. והשנה, בחג החירות, נשלח את מחשבותינו לעם האוקראיני הנלחם על חירותו בחירוף נפש, כשהוא מצויד בעיקר בנשק שמי כמונו מכירים – האין ברירה.

רחל שפירא השתמשה בביטוי "אש זרה" בשירה הנפלא "כמו צמח בר". "אני יודעת שהדליקה אש זרה את לילותיי". נשיר את השיר בליווי של רותם והחליל. ואחריו נשיר את "שבחי ירושלים" לכבוד הענקת פרס ישראל לאביהו מדינה.

דרשה לשבת זכור, פרשת "ויקרא" תשפ"ב

קבלת שבת וחנוכת בית של משפחת סביצקי

כָּתְלֵי בֵּיתִי אֵינָם כְּחַיִץ לִי בֵּינִי לְבֵין עוֹלָם, –

יֵשׁ חֶסֶד הַצְמִיחָה, הַמַקְשִׁיבָה אַךְ פְּנִימָה,

כִּי הַמַקְשִׁיב לַכֹּל אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ כְּלוּם,

רַק הַמַחְרִישׁ הֲמֻלוֹתָיו לְשֶׁמַע הַדְמָמָה

שׁוֹמֵעַ אֶת הַכֹּל וְאֶת כֻּלָם.

בית זה מתוך שירו של שלונסקי "כתלי ביתי" מבטא את האירוע הזה, של חנוכת בית בקיבוץ. כתלי הבית אינם חיץ בין דיירי הבית לבין הקהילה; ומי שחי בקיבוץ, גם בהרחבה הקהילתית, הבית המשפחתי שלו הוא חלק מן הבית הקיבוצי. בית אורטל מורכב מבתים רבים. בשם בית אורטל אני מברך אתכם שתדעו שלווה ואהבה ומשפחתיות בביתכם הפרטי, ותהיו חלק משמעותי בביתנו המשותף.

בראשית תהליך הקליטה שלכם ביקרתי בביתכם בירושלים והתפעלתי מהגינה שלכם. סיפרתם שכאשר שכרתם את הדירה, זמן קצר קודם לכן, כל החצר הזו הייתה שדה קוצים ועשביה בגובה אדם. לבית הזה, שאנו חונכים היום, הגעתם בשיא החורף אבל בקרוב יבוא אביב ואחריו הקיץ ואני בטוח שגינתכם תהיה כתכשיט יקר-ערך בנוף האורטלי.

פרשת השבוע שלנו היא פרשת "ויקרא" הפותחת את החומש השלישי, חומש "ויקרא". הפרשה עוסקת בדיני עבודת הקורבנות. השבת הזאת נקראת שבת "זכור". המן היה מזרע עמלק ולכן בשבת שלפני פורים אנו קוראים, בנוסף לפרשה, את הפסוקים "זכור את אשר עשה לך עמלק".

הזיכרון הוא בסיס התרבות האנושית וכמובן שהוא בסיס התרבות היהודית; תרבות של עם עתיק יומין, ששרד מהמורות שלא ידעו כמותם שום עם ולשון. הוא שרד בזכות הזיכרון ההיסטורי שהעניק לו, גם בתקופות הקשות ביותר, את העוצמה והאופטימיות להאמין שצפוי לו עתיד מזהיר ובזכות הזיכרון הזה, העם היהודי התנער ויצר את התקומה שאנו חלק ממנה. יגאל אלון, שהשבוע ימלאו 42 שנים למותו אמר: עם שאינו זוכר את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל.

בקבלות השבת ובאירועי התרבות היהודית שאנו מקיימים באורטל, כמו קריאת המגילה בפורים, אנו מתחברים לעברנו ושואבים את הכוחות לעיצוב עתידנו.

פתחנו בשלונסקי ונסיים בעמיחי, מתוך שירו "בניית בית":

בִּצְעָקוֹת קָמִים הַקִּירוֹת וּבְרַעַשׁ הַגַּג.

אֵיךְ יִצְמַח בַּיִת שָׁקֵט מִכָּל אֵלֶּה!

הַקִּירוֹת מֻחְלָקִים בְּטִיחַ, הַחֲרִיצִים נִסְתָּמִים

שֶׁלֹּא יִהְיוּ כְּמוֹ הַכֹּתֶל הַמַּעֲרָבִי

שֶׁיִּהְיוּ בְּלִי בְּכִי, בְּלִי תַּחֲנוּנִים.

וְיֵשׁ בַּנַּאי שֶׁבּוֹדֵק אֶת הַחוֹמָה בְּפֶלֶס מַיִם

הַבּוּעָה קוֹפֶצֶת וְיוֹרֶדֶת, אַחַר-כָּךְ

עוֹמֶדֶת בֵּין הַקַּוִּים: הַחוֹמָה יְשָׁרָה וּמְאֻפֶּסֶת

הַבַּיִת גָּמוּר…

פרשת "וישלח" תשס"ט – קבלת שבת באורטל 12.12.08

בפרשת "וישלח" אנו ממשיכים לעקוב אחרי יעקב. ובפרשה זו, חזרתו לארץ כנען לאחר 20 שנה בפדן ארם, אצל דודו לבן. הפרשה מספרת על חזרתו לארץ ופגישתו הדרמטית עם אחיו עשו. בהמשך מסופר הסיפור הקשה על אונס דינה, בת יעקב, בידי שכם בן חמור, ועל הנקמה האכזרית שעשו שמעון ולוי, בני יעקב – הטבח בשכם. לקראת סוף הפרק יולדת רחל את בנימין ומתה, ויעקב קובר אותה בשדמות בית לחם, בדרך אפרתה, שם מצוי קבר רחל עד עצם היום הזה. וגם יצחק אביו מת, זקן ושבע ימים, ויעקב ועשו קוברים אותו בחלקת הקבר המשפחתית, במערת המכפלה בחברון.

סיפורו של יעקב הוא סיפור מרתק. לפני שבועיים, בפרשת "תולדות", פגשנו את יעקב התכמן והרמאי. את יעקב שפיתה את אחיו התאום, אחיו הבכור עשו, בנזיד עדשים וקנה ממנו את הבכורה. את יעקב שגזל במרמה מאחיו, את ברכת אביו יצחק. לכאורה, השיג יעקב את כל מבוקשו, הן את הבכורה והן את הברכה. הוא נמצא על פסגת העולם, עטור בכל עיטור.

והנה, מן הפסגה הזאת, ירד יעקב באחת לשפל שאין כדוגמתו; הוא נאלץ לגלות מן הארץ, גלמוד, נעזב, נרדף בידי אחיו, רדוף בידי מצפונו, חסר כל – "במקלי עברתי את הירדן", כפי שסיפר לעשו בפגישתם המאוחרת. יעקב, שעוד טרם לידתו הוכתר כממשיך השושלת, כפי שהבטיח האלוהים לרבקה אמו: "שני גויים בבטנך, ושני לאומים ממעיך יפרדו, ולאום מלאום יאמץ, ורב יעבוד צעיר" (בר' כ"ה, כ"ג). רב יעבוד צעיר, כלומר התאום הצעיר יהיה הבן הממשיך.

אולם ליעקב ולאמו אצה הדרך. משחר ילדותו שמע את סיפורה של אמו, אודות הגדולות להם נועד. את ההבטחה הזאת החליט להגשים בכל דרך. כשנאלץ לגלות מן הארץ, חסר כל, למד יעקב את הלקח – בטריקים ושטיקים, בקומבינות ודילים, ניתן אולי להיות פוליטיקאי מצליח או סוחר ממולח, אך אי אפשר להיות מנהיג אומה, בוודאי לא אבי האומה. יעקב למד בדרך הקשה את הלקח, והתחיל הכל מההתחלה.

במשך עשרים שנה בנה את עצמו ואת דמותו מחדש, בעבודה קשה. הוא נאלץ להתמודד עם תכמנותו ורמאותו של לבן, אך עמד בניסיון, ונהג עמו ביושר ובהגינות. הוא הקים משפחה מפוארת. בעשר אצבעותיו יצר משק לתפארת. וכל אותו הזמן שמר על חלומו, להיות ממשיך שושלת אברהם, להמשיך לשאת את הבשורה שלו, לחזור ארצה כנען.

האם עשרים השנים שחלפו מאז השכיחו את זעמו ועלבונו של עשו? יעקב, ששמע שעשו צועד לקראתו בראש מחנה של 400 איש, נערך לאפשרות של מלחמה, וערך את מחנהו לכל אפשרות. וכשנשאר לבדו במעבר יבוק, נאבק עם מלאך האלוהים כל אותו הלילה. וכשעלה השחר בישר לו המלאך: "לא יעקב יאמר עוד שמך, כי אם ישראל, כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל" (בר' ל"ב, כ"ט).

מעמד זה היה מעמד ההכתרה. יעקב קיבל גושפנקא אלוהית למה שהבין בתחושתו הפנימית – הגיעה שעתו. הוא משיל מעליו סוף סוף את דמותו הראשונית, המאוסה, דמות התכמן הגונב את הברכה והסוחר בבכורה. מעתה הוא ישראל, אבי האומה. הוא זכה בכך אחרי שגילה נחישות במאבק עם המלאך. בנחישות הזאת הוא הוכיח שהוא ראוי להיות אבי האומה שכל תולדותיה – מאבק; מאבק על קיומה, מאבק על זהותה, מאבק על ארצה. ורק אחרי שיעקב הוכיח את נחישותו, הוא נמצא ראוי להיות ישראל, להכנס לארץ כנען ולהפכה לארץ ישראל.

אולם בשינוי השם לא די. מצפונו של יעקב עדין אינו שקט. הוא עוד חייב משהו לאחיו עשו. תיאור פגישתם של האחים, לאחר 20 שנה, הוא תיאור מלודרמטי מרגש. "וירץ עשו לקראתו ויחבקהו, ויפול על צוארו, וישקהו ויבכו" (בר' ל"ג, ד'). מעל כל אות במילה "וישקהו" מופיעה נקודה. חז"ל, שלא חיבבו במיוחד את עשו, בלשון המעטה, טענו שלמעשה לא בנשיקה מדובר אלא בנשיכה, או לפחות בכמיהה לנשיכה. אבל אני מעדיף, במקרה זה, את הפשט. כן, הזמן עשה את שלו, יעקב השתנה והיה לישראל, ועשו השלים עם המציאות. ורק דבר אחד עוד נותר ביניהם – ייסורי המצפון של יעקב על גניבת הברכה. יעקב מתחנן: "אל נא, אם נא מצאתי חן בעיניך, ולקחת מנחתי מידי, כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלוהים ותרצני" (שם, שם, י'). ומהי אותה מנחה? "קח נא את ברכתי אשר הובאת לך" (שם, שם, י"א). יעקב מחזיר לעשו את הברכה המגיעה לו בזכות, והכל שב על מקומו בשלום.

דרשה לפרשת אחרי מות – קדושים תשפ"א

קבלת שבת 23.4.21

אנו קוראים השבת שתי פרשות, "אחרי מות" ו"קדושים". אתרכז בדבריי בפרשת "קדושים". קדושה היא ייחוד, נבדלות. הפרשה עוסקת בקדושה של עם ישראל. מהי אותה קדושה? אין זו קדושה מוּלדת, ללא תנאי' המעניקה פריבילגיות ; זכויות יתר. להיפך, התורה דורשת דרישות גבוהות מבני ישראל כדי להיות ראויים לקדושה. שיא הדרישות הוא הציווי "ואהבת לרעך כמוך". ר' עקיבא הגדיר את הפסוק "כלל גדול בתורה", ומשמעות דבריו, היא שמצווה זו היא המפתח להבנת התורה; כל התורה לא נועדה אלא לממש את הציווי הזה. נקודת המוצא היא שראוי שאדם יאהב את עצמו, אבל עליו לאהוב גם את הזולת ולהיות אכפתי אליו כפי שהוא אכפתי לעצמו. האם זה יתכן? ברור שזאת דרישה קשה, אולי על-אנושית, אך היא מציבה בפנינו אידיאל שאליו יש לחתור. עצם החתירה לכך תהפוך אותנו לבני אדם טובים.

הפרשה מלאה בדרישות, שכאשר מבינים אותן לאור ההתייחסות ל"ואהבת לרעך כמוך" ככלל גדול בתורה, הן מציבות בפנינו תשתית לדרך חיים של "קדושים תהיו" ובלשוננו – חברת מופת. הפרשה מלאה מצוות של צדק חברתי, עזרה לחלש, יחס נאות והוגן למיעוטים החיים בתוכנו, יחס מכבד וראוי לזקנים בחברה, חברה ללא רכילות, חברה המושתתת על משפט צדק לכל ועוד.

אחת ממצוות אל-תעשה בפרשה היא: "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ". ונשאלת השאלה: איזה מן חוק זה? איך אפשר לאכוף אותו? ועד כמה בכלל יש שליטה אפילו לאדם עצמו על רגשותיו? אכן, אי אפשר לאכוף מצווה כזו. אבל המטרה כאן אינה למערכת חוקים לאכיפה, אלא להצבת אידיאל, מהו הטוב הנדרש מאתנו כדי להיות ראויים לקדושה. אני רואה את עיקר הפסוק במילה "בלבבך". זו אמירה נגד הצביעות. נגד מי שמתנחמד לאחר בעוד הוא שונא אותו. אומרת לנו התורה שאם אנו שונאים מישהו, עלינו לעבוד על עצמנו ולחנך את עצמנו לא לשנוא אותו. כלומר הבעיה היא בעצם השנאה, לא רק בגילוייה החיצוניים. ואולי יש כאן הנחה, שאם השנאה תישאר, סופה שתצא החוצה. לכן, יש להתמודד אתה.

הדבר המעניין הוא המשך הפסוק. אומרת הפרשה: "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ, הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ". פירוש הדבר, הוא שכאשר אתה נמנע מלהוכיח את עמיתך, להעיר לו כאשר עשה דבר שלילי, לשכנע אותו לנהוג נכון – אתה מכשיל אותו. ההימנעות מלהעיר לזולת ולפעול לכך שייטיב את דרכיו, אינה ביטוי לאהבה, אלא דווקא לשנאה, לבוז, לחוסר הערכה.

זו אמירה חשובה מאוד. בניגוד לאתוס הפוסט-מודרני שאין אמת ואין צדק אלא כל אחד והאמת שלו וכל אחד והסיפור שלו וכל אחד עושה "מה בראש שלו" והחטא הגרוע ביותר הוא שיפוטיות. "אל תהיה שיפוטי", "מי שמך", "חיה ותן לחיות" אלו המנטרות המרכזיות של הפוסט-מודרניות. אומרת לנו התורה שכך לא בונים חברה, כך לא בונים קהילה, כך לא בונים אומה. להיפך, חברה נבנית סביב הגדרה של טוב קולקטיבי, שהוא האידיאל שאליו היא חותרת. זהו מאמץ משותף, שבו כל אחד לוקח אחריות על עצמו, אך יש גם אחריות משותפת. "הוכח תוכיח את עמיתך", הוא ביטוי לערבות הדדית. אם אני מעיר לחברי על כך שהשליך פסולת בחוץ, או על כך שתפס שתי חניות, זה לא ביטוי לשנאה. ההיפך, אם לא הוכחתי אותו – שנאתי אותו בלבבי. הרי אם לא אעיר לו, זה לא ישנה את דעתי על המעשה שלו, ורק אצבור בתוכי כעסים ושנאה. ולכן אומרת הפרשה: "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ". הוכחת העמית היא אחד הביטויים ל"ואהבת לרעך כמוך", ובלבד שאתה עצמך נוהג על פי דרישתך מן הזולת. בהנחה שהדרישה הזאת היא ביטוי לאהבה, לא נאמר ואהבת לרעך יותר מכפי שאתה אוהב את עצמך, אלא בפשטות – כמוך.

דרשה לטו בשבט ולשבת שירה תשפ"א

בקבלת השבת בבית הכנסת, התפילה שבה מקבלים את השבת, לפני תפילת ערבית לשבת, מופיעה סדרה של מזמורי תהלים. באחד המזמורים הללו, מזמור צח, מופיעים הפסוקים הבאים:

זַמְּרוּ לַיהוָה בְּכִנּוֹר

בְּכִנּוֹר וְקוֹל זִמְרָה.

בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר

הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ יְהוָה.

יִרְעַם הַיָּם וּמְלֹאוֹ

תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ.

נְהָרוֹת יִמְחֲאוּ כָף

יַחַד הָרִים יְרַנֵּנוּ.

התיאור הזה של הטבע הצוהל ושמח לפני ה', שיבוא לשפוט את הארץ בצדק, הוא תיאור נפלא. המשורר רואה בעיני רוחו את הים רועם, את הנהרות מוחאים כף ואת ההרים מרננים.

את צהלת הטבע אנו רואים באביב, כאשר כולו פורח, שמח ומשמח לב אדם. טו בשבט הוא חג חורפי, אך יש בו כבר ניצני פריחה – עצי השקד הם הראשונים שפורחים כבר בתקופה זו והשנה אנו צופים בפריחה מוקדמת, אולי מוקדמת מדי, ובמראה אביבי כבר עכשיו.

הגולן מתאפיין בשינוי הנוף שלו בעונות השנה. ובכל עונה הטבע צוהל וההרים מרננים בצורה המתאימה לו. בחורף אנו נהנים מזרימות נפלאות בנחלים ובמפלים – הטבע שוצף וקוצף, נהרות ימחאו כף.

את המנהג לקבל את השבת ואת מתכונת קבלת השבת יצרו המקובלים בצפת במאה ה-16. הם גם אלה שיצרו את סדר טו בשבט. השנה, בשל הסגר, איננו יכולים לקיים סדר טו בשבט כהלכתנו. אבל פטור בלא כלום אי אפשר, ובקבלת השבת המוקלטת הזאת, נקיים מקצת מנהגי הסדר.  

השבת אנו קוראים את פרשת "בשלח", הפרשה הרביעית בספר שמות. גולת הכותרת שלה היא חציית ים סוף ומעבר בני ישראל בתוכו בחרבה. השבת מכונה שבת שירה, כיוון שבפרשה מופיעה שירת הים ובהפטרה – שירת דבורה.

אנו מקדישים את קבלת השבת הזו לטו בשבט, ראש השנה לאילנות. הציונות היא שקבעה את טו בשבט כחג הנטיעות. השנה, בשל המצב, לא נוכל לקיים את טקס הנטיעות המסורתי.

הציונות, הַשיבה לארץ ישראל, החזירה את העם היהודי לנוף הטבעי שלו ולאחריות שלו ליישב אותה, לייצר לעצמו את המזון, לנטוע בה עצים, לכסות אותה במרבדי גנים.

כאשר יהודי התפלל בגולה את תפילת הגשם – הוא התפלל לגשם בארץ ישראל. כאן, בארץ, אנו מגשימים את תפילת הדורות. כאן חידשנו את החגים החקלאיים. ואם בגולה הקשר שלנו לארץ היה וירטואלי, קשר של לדבר-על, כאן בארץ זהו קשר של לעשות-את.

כתבה נעמי שמר:

אם בהר נטעת ארז, ארז במקום דרדר

לא לשווא אחי נטעת במקום דרדר

כי מן הארזים האלה ייבנה ההר.

באמצעות הנטיעה בנינו את הבית השלישי.

עכשיו, במצב הקורונה, אנו נמנעים מרבים ממנהגינו הטבעיים ביותר, וחלק ניכר מחיינו עבר למישור הווירטואלי, שגם הוא יותר לדבר-על מאשר לעשות-את. כך שיש ממד של גולה במציאות הקורונה; אנו גולים משגרת חיינו ואורח חיינו האהובים. ואנו מאחלים לנו ולכל יושבי תבל, לגבור על הקורונה ולחזור במהרה לחיינו הרגילים והבריאים, לחיים עם המפגש, עם החיבוק, עם הקשר האנושי הבלתי אמצעי. ושנחזור במהרה לחגוג את חגינו כמיטב המסורת האורטלית.

שבת שלום וטו בשבט שמח!

דרשה לפרשת שמות תשפ"א

קבלת שבת באורטל 8.1.21

אנו מתחילים לקרוא השבת את ספר "שמות", השני בחמשת חומשי תורה. ספר בראשית נפתח בבריאת העולם והתמקד במשפחת האבות. בספר שמות אנו קוראים על העבדות במצרים, על יציאת מצרים ועל מעמד הר סיני; על לידתו הפיזית והרוחנית של עם ישראל. הגיבור של ספר שמות ושל שלושת החומשים הבאים הוא משה.

בפרשת שמות אנו רואים כיצד מנהיג נולד. ההתגלות האלוהית למשה, ליד הסנה הבוער, שבה הוטלה עליו שליחותו הנבואית והמנהיגותית, הייתה בהיותו בן 80. ומה אנו יודעים על 80 שנותיו הראשונות? על לידתו ומשייתו מן היאור והעברתו לארמון פרעה, ועל שלושה אירועים בחייו. זה הכל. המסר של התורה, הוא ששלושת האירועים הללו הם אלה שצריכים לתת לנו את ההסבר, כיצד עוצבה דמותו של משה ובזכות מה הגיע למנהיגות.

היו אלו שלושה אירועים. הראשון – סיכול ממוקד של איש מצרי שהיכה איש עברי. השני, התערבות במקרה שבו שני עברים ניצים, כלומר באלימות בין עברים, כאשר ברור מיהו הרשע. השלישי, כאשר הוא הציל את בנות כהן מדין שבאו לשאוב מים וגורשו בידי רועים אלימים.

המשותף לכל המקרים, הוא תחושת הצדק, הרוח האקטיביסטית ואומץ הלב של משה. אין הוא יכול להישאר אדיש לעוול. כאשר הוא רואה עוול, הוא מבין שתפקידו להילחץ למען החלש. במקרה הראשון הוא נחלץ לעזרת אח מפני אויב. במקרה השני הוא נחלץ לעזרת אח מפני אחיו. ובמקרה השלישי הוא מתערב בעוול שכלל אינו קשור לבני עמו; פשוט עוול נגד בני אדם. ובכל המקרים האלה, הוא הבין שיש לו תפקיד, יש לו משימה – להתערב למען מי שנעשה לו עוול.

אף אחד לא מינה אותו להתערב. אף אחד לא הסמיך אותו. השאלה ששאל אותו העברי הרשע "מי שמך?" כלל אינה מעסיקה אותו. הוא שליח של תכונה פנימית עמוקה המפעמת בלבו – רדיפת צדק.

אלו התכונות שבעטיין ראה אלוהים במשה את האיש הראוי והמתאים להוציא את עם ישראל מעבדות לחירות, מגולה לגאולה, להנהיג ולחנך אותו ולעצב אותו כעם. המסר לנו, הקוראים, עם ישראל לדורותיו, הוא תביעה לרדיפת צדק, למאבק בעוול.

אחד משיאי הפרשה הוא ההתגלות למשה, שרעה את צאן יתרו, בסנה הבוער, סמוך להר חורב. הסמליות של סנה בוער ואיננו אוּכָּל, שממנו יוצאת בשורת הגאולה ובשורת מנהיגותו ונביאותו של משה, מלווה את התרבות היהודית והאנושית מאז, ותלווה אותה לתמיד.

הסנה הבוער מככב בשירם של יענקלה רוטבליט ושמוליק קראוס "רואים רחוק רואים שקוף".

השיר, השזור לכל אורכו רמזים וביטויים מקראיים, מדבר על חיפושי הדרך של האדם, על סערות נפשו, על משאת הנפש שלו. והוא מדבר על הניגוד הפנימי של האדם – מצד אחד, הוא מבקש שורש, עוגן באדמה, במציאות. בית, משפחה, קהילה, עבודה, נוחות. אבל מצד שני, נפשו סוערת, בוערת בו אש. בן אדם כסנה – האש בוערת בו, אך איננו אוכל. האש עולה מעלה, הוא – כסנה מול השמים, בניגוד לשאיפתו מטה, להכות שורש באדמה. ניגוד, או שמא השלמה? האדם רוצה להכות שורש באדמה, אך "בן אדם כעץ שתול על מים", הוא לא ממש נטוע, הוא לא ממש מכה שורש באדמה. ולכן הוא מבקש שורש.

אך איך יכה שורש, כאשר כוח אחר בתוכו בוער כאש וחותר לשמים? כאן הסמל הוא ההתגלות של האלוהים למשה. האש הבוערת באדם, היא השאיפה אל האלוהי, אל הבלתי מושג. בבית האחרון מתאר המשורר את האש שבערה בו, הוא סער כסופה. לא הייתה לו ברירה אלא לעזוב את חייו הרגילים, לצאת למסע חיפוש. בסופו של המסע, הוא מצא את התשובה. התשובה נמצאת אצלו בבית – האהבה, האהובה שהמתינה לו בשובו. הוא הבין שהיא נשארת אתו לתמיד, והוא יישאר אתה, עד בוא הדרך אל סופה. האם זהו סוֹפה של הסוּפה?

שירי תשיר את השיר המקסים הזה, בליווי אופיר.