דרשה לפרשת "בלק" תש"ף

קבלת שבת באורטל 3.7.20

החודש אנו מציינים 21 שנים לפטירתו של מאיר אריאל, ואת הדרשה לפרשת השבוע נקדיש לזכרו ולעילוי נשמתו.

איך מתקשר מאיר אריאל לפרשת השבוע?

אז קודם כל, כל דבר מתקשר לכל פרשת השבוע. ואם לא מצאנו את הקשר, סימן שלא חיפשנו מספיק. ובאופן ספציפי – יש גם יש קשר.

תקליטו הראשון של מאיר אריאל נקרא "שירי חג ומועד ונופל".
תקליטו השני נקרא "וגלוי עיניים".
תקליטו השלישי נקרא "ירוקות".
שלושת התקליטים הללו הם טרילוגיה; כך מאיר אריאל עצמו תפס אותם. והדבר בא לידי ביטוי בשמותיהם.

שמו של התקליט הראשון משחק עם שירי החג והמועד במשחק מילים עם המשמעות השניה של המילה מועד = נופל.
האלבום השני נפתח בו"ו החיבור, כדי לרמוז שהוא אלבום המשך ושמו הוא המשך לשמו של האלבום הראשון. "נופל וגלוי עיניים". מאין לקוח הביטוי הזה? מן הפרשה שלנו. בפתח שני נאומים של בלעם בן בעור, גיבור הפרשה, מופיע הפסוק הזה: "נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי-אֵל, אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה, נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם". בלעם מגדיר את עצמו "נופל וגלוי עיניים".
השם של התקליט השלישי, "ירוקות", משייך, למי שלא הבין זאת עד כה, את גלוי העיניים, לבעל העיניים הירוקות, כלומר למאיר אריאל עצמו, שתמונתו המבליטה את ירקות עיניו מתנוססת על עטיפתו. המסר של מאיר אריאל, הוא הזדהות עם בלעם.

מה גורם למאיר אריאל להזדהות עם בלעם? לשם כך עלינו להבין מיהו בלעם. פרשת השבוע, פרשת "בלק", נקראת על שמו של מלך מואב, ששכר את הנביא המפורסם בכל המזרח הקדום, בלעם בן בעור, לקלל את ישראל לפני מלחמה עמו. בלעם בא לקלל ויצא מברך.

ישנן שתי אסכולות של התייחסות לבלעם. האחת, היא המתייחסת אליו כאל "בלעם הרשע", שבא לקלל ואלוהים התערב ברגע האחרון ושיבש את כוונתו והפך את קללתו לברכה.

אולם הטקסט המקראי כפשוטו מוכיח שבלעם הבהיר כל העת שיאמר אך ורק מה שאלוהים יצווה עליו, ודחה כל הצעה כספית שקיבל מבלק בתמורה לכך שיפעל כנביא מטעם. אני דוגל באסכולה השניה, הרואה בבלעם, שאינו מעם ישראל, נביא אמת אמתי.

כנראה שכך רואה אותו גם מאיר אריאל – כאב טיפוס של נביא, הנאמן לאמת שלו, מסרב להיות שכיר עט, שכיר פֶּה או שכיר מיקרופון, ומתעקש לומר רק מה שמצפונו מחייב אותו לומר. כזה היה גם מאיר אריאל.

הדבר היפה והחשוב שעלינו ללמוד מן הפרשה, הוא היכולת להפוך קללה לברכה, איום להזדמנות, משבר לפריצת דרך.

ואיזו ברכה יפה: "מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל. כִּנְחָלִים נִטָּיוּ, כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר, כַּאֲהָלִים נָטַע יְהוָה, כַּאֲרָזִים עֲלֵי-מָיִם. יִזַּל-מַיִם מִדָּלְיָו, וְזַרְעוֹ בְּמַיִם רַבִּים, וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ. אֵל מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרַיִם, כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ, יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו, וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם וְחִצָּיו יִמְחָץ. כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי, וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּו. מְבָרְכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר".

לא בכדי, פסוקים אלה נקראים מידי בוקר בתפילת "שחרית".

****

תפילה נוספת שנאמרת מדי בוקר, על המיטה, היא "מודה אני", שבה המתפלל מודה לאלוהיו על הנשמה שהחזיר לאפו בקומו.

"מודה אני" הוא שיר של מאיר אריאל, המודה, ברוח תפילת "מודה אני", כאשר הוא קם בבוקר בבוקר ורואה את אהובתו לצדו. מילות השיר נקשרות באופן מובהק יותר לתפילה אחרת, תפילת "ריבון כל העולמים", שהינה חלק מסדר ליל שבת, ונהוג לומר אותה אחרי שירת "שלום עליכם", עם החזרה מבית הכנסת לשולחן השבת. בתפילה זו מופיע הפסוק: "מודה אני לפניך, ה' אלוהיי ואלוהי אבותיי, על כל החסד אשר עשית עמדי, ואשר אתה עתיד לעשות עמי, ועם כל בני ביתי, ועם כל בריותיך בני בריתי". את הפסוק הזה דורש מאיר אריאל בשירו.

את השיר הזה נשיר עכשיו.

מודה אני / מאיר אריאל

מוֹדֶה אֲנִי
לְפָנֶיךָ וּלְךָ
עַל כָּל הַחֶסֶד וְהָאֱמֶת וְהַטּוֹבָה וְהָרָעָה וְהַטּוֹבָה
שֶׁעָשִׂיתָ עִמָּדִי וְעִם בֵּיתִי
וְעִם קְרוֹבַי וִידִידַי
וְעִם בְּנֵי עַמִּי וְעִם אַרְצִי
וְעִם כָּל הָעוֹלָם וְהָאָדָם
אֲשֶׁר בָּרָאתָ
בַּלָּאט חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ
אַט אַט טוֹפְפוֹת
עֲתִידוֹת עֲתִידוֹת לִקְרָאתֵנוּ
וְאַתְּ מְחַיֶּכֶת אֵלַי מִתּוֹךְ הַשֵּׁנָה
יִהְיֶה לָנוּ טוֹב טוֹב מִטּוֹב טוֹב מְאֹד
זֶה מַתְחִיל כְּבָר בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר
אַתְּ צוֹחֶקֶת אֵלַי
מִתּוֹךְ מִתּוֹךְ הַשֵּׁנָה.

דרשה לפרשת "נשא" ולשבועות

דרשה לפרשת "נשא" ולשבועות, קבלת שבת באורטל 29.5.20 

בשבוע שעבר, בפרשת "במדבר" קראנו על המפקד של בני ישראל, לקראת כיבוש ארץ כנען (משימה שכפי שנלמד בשבועות הבאים נדחתה ב-39 שנים בשל חטא המרגלים). שבט אחד לא השתתף במפקד – שבט לוי, המכהן בקודש.

כשדיברנו על כך כאן, נשמעה הערה שכבר אז היו משתמטים, כמו החרדים בימינו. ואכן, זה הנראטיב של החרדים, "שתורתם אומנותם": "אנחנו שבט לוי, הפטורים מצבא ופרנסה", הם נוטים להגדיר עצמם ביוהרה ויומרה, כתירוץ להשתמטותם משירות בצה"ל ומעבודה.

פרשת "נשא" מפריכה את היומרה. אכן, שבט לוי נבדל משאר השבטים ואינו נספר במניין הצבא, אבל מסיבה הפוכה מהפרשנות החרדית. שבט לוי הוא הסיירת המובחרת של בני ישראל. בפרשת "נשא" יש מפקד מיוחד של שבט לוי למשפחותם, והם מוגדרים בפירוש, במילה המפורשת – צבא.

תפקידו של שבט לוי הוא האבטחה והנשיאה של המשכן. זו המשימה הביטחונית המסוכנת ביותר, בשל הנגיעה בקודש שעלולה להמית את כל מי שאינו מדייק בפרטי הפרטים של תכנית ההפעלה. זו המשימה הקרבית ביותר, כיוון שמדובר באבטחת הנשק הסודי של ישראל. בעתיד עוד ניפגש עם הארון וניווכח בכך, כאשר הארון יובא לשדה הקרב כדי לסייע לניצחון ישראל. נקרא על האסון הנורא של נפילתו בשבי פלישתים. נלמד על רבבות ההרוגים כתוצאה מדליפת חומרי הקדושה שבארון, מה שהביא את הפלישתים להחזירו לישראל כעבור שבעה חודשי שבי. מלאכתם של הלוויים היא הקשה ביותר מבחינה פיזית – נשיאת המשכן לאורך המסע במדבר. באף יחידה אחרת לא נשאו הלוחמים פק"לים כבדים כל כך. חשבו רק על נשיאת המנורה העשויה זהב טהור. ומלאכתם של הלוויים היא העבודה הקשה ביותר, וכולה מלאכת כפיים – הפירוק וההרכבה מחדש של המשכן לאורך המסע כולו.

הלוויים המשרתים ביחידת העילית הם רק בני 30 עד 50. למה רק מגיל 30? יש צורך בשלושים שנות הכשרה למשימה, ויש צורך בבשלות, אחריות וקור רוח, שספק אם יש לצעירים יותר. ומדוע עד גיל 50, בניגוד לשירות הצבאי של שאר העם, שהוא עד גיל 60? בשל הקושי הפיזי.

ומה עשו בוגרי הסיירת בצאתם לפנסיה מוקדמת בגיל 50? בפרקי אבות נאמר: "בן חמישים לעצה". הם הפכו ליועצים, כרבים מיוצאי היחידות המובחרות.

אנו חוגגים היום את חג שבועות, חג הביכורים, חג הקציר, חג מתן תורה. ואיך מתקשרת פרשת השבוע לחג מתן תורה. פרשת "נשא" היא הפרשה השניה בספר במדבר, וגם התורה נתנה במדבר. ספר במדבר מתאר את הנדודים והמעשים במדבר, בתקופת האינקובציה של עם ישראל בין יציאת מצרים לכניסה לארץ ישראל, התקופה שבה הפך מאוסף של עבדים לעם. ולא בכדי, התורה ניתנה לעם ישראל במדבר, ולא אחרי הכניסה לארץ ישראל.

חז"ל הסבירו מדוע ניתנה תורה במדבר: "שלא להטיל מחלוקת בין השבטים, שלא יהיה זה אומר בארצי נתנה תורה וזה אומר בארצי נתנה תורה. לפיכך נתנה תורה במדבר … במקום הפקר", כלומר לא בנחלה של שבט מסוים, אלא באזור שאינו בבעלותו של אף אחד. אחד המאפיינים של המדבר הוא העדר קניין. המדבר שייך לכולם. הסבר אחר של חז"ל הוא: "בשלושה דברים נמשלה תורה: במדבר, באש ובמים. לומר לך, מה אלו חינם, אף דברי תורה חינם לכל באי עולם". המאפיין של המדבר במדרש זה, הוא שהמדבר פתוח לכולם. הוא אינו עולה כסף. כל אחד יכול למצוא בו את מקומו. ולכך נמשלה התורה, שאף היא פתוחה לכולם, וכל אחד מוזמן ללמוד בה, לפרש אותה ולדרוש, כהבנתו, על פי ערכיו ובהתאם לתקופה שבה הוא חי.

בקריאת התורה של שבועות, אנו קוראים את סיפור מעמד הר סיני ומתן תורה, ואת הציווי למסור את הביכורים של כל גידול לבית המקדש. שיאה של הקריאה, היא קריאת עשרת הדברות, ונחזור ונקרא אותם כאן:

אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.

לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי, לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ. לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם, כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא, פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשׂנְאָי, וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי.

לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא, כִּי לֹא יְנַקֶּה ה' אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא.

זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ, וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ. לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם, וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ.

כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.

לֹא תִרְצַח.

לֹא תִנְאָף.

לֹא תִגְנֹב.

לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר.

לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ. לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ.

דרשה לפרשת "בהר-בחוקותיי" תש"ף

דרשה בקבלת שבת בגינה הקהילתית באורטל (אחרי חודשיים של קבלות שבת מקוונות בקבוצת הפייסבוק הקהילתית)

בכל שנה שאינה מעוברת, אנו קוראים יחד את שתי הפרשות הסוגרות את ספר "ויקרא" – "בהר סיני" ו"בחוקותיי".

פרשת "בהר סיני" עוסקת בעיקרה במצוות חברתיות, שנועדו להבטיח צדק בחלוקת העושר בחברה, לצמצם פערים בין עניים ועשירים ולהדק את הערבות ההדדית.

המצווה המרכזית היא מצוות היובל, הקובעת שאחת לחמישים שנה, תחזורנה כל הנחלות לחלוקתן הראשונית. מי שבחמישים השנים שחלפו התעשר ורכש עוד ועוד נדל"ן, יחזור לנחלה הבסיסית שלו. מי שבחמישים השנים איבד את נחלתו או חלקים ממנה, יקבל אותה שוב. וכך, נוצר איזון בין כלכלה חופשית, המאפשרת התעשרות ויצירת פערים, לבין חברה שוויונית צודקת. מצד אחד, ניתן להתעשר ומודעים לכך שבמציאות קשֶה שלא לפעור פערים, אך יש לאזן אותם בחוקים שונים כמו השמיטה, המופיעה אף היא בפרשה, או לקט, שכחה ופאה, שקראנו בשבוע שעבר. אך אחת לחמישים שנה, ניתנת מחדש הזדמנות שווה לכל, להיכנס למשחק הכלכלי בתנאי פתיחה שווים והוגנים. השיטה הזאת מבטיחה שמשחק השוק יהיה מאוזן, הפערים יהיו סבירים והביטוי "שוויון הזדמנויות" יקבל משמעות אמתית, ולא יהיה ססמה ריקה שמשמעותה – הזדמנות לאי-שוויון.

בשנת היובל משוחררים כל העבדים. בחברה הקדומה, שבה רוב בני האדם היו עבדים ונחשבו לרכוש בעליהם, חוקי העבד העברי מגינים על העבדים, הופכים אותם למעשה לשכירים ומגבילים לשבע שנים את תקופת עבדותם. וביובל – שחרור כללי. זהו ביטוי של שנאת העבדות ושאיפה לעולם שאין בו עבדות.

החוקים החברתיים של התורה נוגעים לנגעים החברתיים של התקופה. הם אינם רלוונטיים כמות שהם בימינו. מה שרלוונטי הוא הרוח של חתירה לצדק חברתי ושוויון והצורך לתקן את הנגעים החברתיים בכל תקופה.

פרשת "בחוקותיי" מאיימת בקללות נמרצות, שאוזניים תצילנה, אם העם לא ילך בחוקי התורה ומרעיפה ברכות נפלאות על מי שיקיימו את המצוות.

אני רואה את החיבור של שתי הפרשות, בהבטחת הברכה לחברה שתחתור לצדק חברתי.

לא אצטט בערב שבת קסום זה מן הקללות, אלא אציג טעימה מן הברכות המובטחות לחברה מתוקנת: "אִם-בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת-מִצְו‍ֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם, וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ, וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ. וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת-בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת-זָרַע, וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם. וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם".

ההפטרה שאנו קוראים בשבת, היא ההפטרה של פרשת "בחוקותיי", ובה אומר הנביא ירמיהו: "וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל-מַיִם וְעַל-יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו, וְלֹא יִרְאֶה כִּי-יָבֹא חֹם, וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי".

דרשה לשבת הגדול תש"ף – פרשת "צו"

השבת שלפני הפסח נקראת שבת הגדול, והיא מוקדשת להתכוננות שלנו כפרטים, כמשפחות וכקהילה לחג הפסח.

לפני חמש שנים הנהגנו מסורת אורטלית – אנו מקבלים את השבת בחיק הטבע, ב"מתחם ל"ג בעומר", באפיית מצות על הסאג' כמו אבותינו שיצאו ממצרים.

השנה לא נוכל לבצע זאת, כפי שאיננו יכולים לבצע דברים נוספים בימי קורונה אלה. לראשונה מאז הקמת אורטל, לא נחגוג סדר פסח קיבוצי.

הבעל שם טוב, מייסד תנועת החסידות, לפני למעלה מ-300 שנה, אמר דברים שכאילו נכתבו הבוקר: "בכל דור יש פירוש חדש על יציאת מצרים. ולא רק בכל דור, אלא בכל אדם ואדם יש נקודה של חירות, שהיא פירוש ליציאת מצרים, ואת הנקודה הזו יכול לברר רק האדם עצמו. לכן אמרו חכמים בהגדה עצמה, שבכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים – לא בכאילו אלא ממש. לכל אחד מאתנו יש מצרים קטנה או מיצר גדול. בכל אחד מאתנו שוכן פרעה המתעקש להשאירנו בעבדות, אך בכל אחד מאתנו יש נקודה אחת פנימית של חירות, המבקשת גאולה. כל אחד מאתנו עובר בחייו הפרטיים מסעות שונים ומשונים, כמו אותם מסעות שעברו בני ישראל במצרים ובמדבר, וכאשר אנו לומדים מסעות אלו, אנו משחררים את אותה נקודת חירות פנימית בדרך על הגאולה האישית שלנו".

המיצר שלנו השנה הוא אורח החיים המבודד שנכפה עלינו מפאת הקורונה. גם את סדר הפסח נחגוג כל משפחה גרעינית בביתה, ללא אורחים ובלי להתארח. נשב בבתינו, כמו אבותינו בליל הפסח המקורי, ליל יציאת מצרים, בתקווה שהמגפה תפסח על בתינו. כמונו ייסובו לליל סדר של המשפחה הגרעינית כל בית ישראל בארץ ובתפוצות הגולה. וכך נחוש כולנו, בתוך ההיסגרות, לא רק את הלבד אלא גם את היחד, את הסולידריות של עם שלם, היושב בביתו ומספר ביציאת מצרים, מספר את סיפורו של עם ישראל.

בליל הסדר נספר את סיפורם של ארבעת הבנים. ומיהו הבן הרשע? זה שהוציא את עצמו מן הכלל, ושאל: "מה העבודה הזאת לכם"? נאמר עליו שבכך שהוציא את עצמו מן הכלל, הוא כפר בעיקר. זו המהות של הערבות ההדדית, של הסולידריות החברתית והלאומית. אנו חלק מקולקטיב – מקיבוץ, מקהילה, מאומה והשנה במיוחד מהאנושות כולה. וכל אחד מאתנו נושא באחריות אישית לבריאות הכלל ולשלומו. כאשר אני מקפיד על ההוראות אני שומר לא רק על עצמי, אלא גם על שלום כל הסובבים אותי. דווקא המגיפה מזכירה לנו מה המשמעות של אחריות אישית ושל ערבות הדדית. ומי שמצפצף ולא נוהג על פי הכללים, פוגע לא רק בעצמו, אלא בכל הסביבה ונותן יד להתפשטות המגיפה. ועל כן, הוא הבן הרשע מן ההגדה.

פרשת השבוע היא פרשת "צו" העוסקת כולה בעבודת הקורבנות. עבודת הקורבנות היא פולחן השייך לשלב הפרימיטיבי של היהדות. התקדמנו מאז מאוד. את זבח הפסח מחליפה חוויית סדר הפסח. ומעבודת הקורבנות ניקח את הערך של נתינה ממשהו השייך לנו כפרטים למען הכלל. קיבוץ אורטל מבוסס על רוח ההתנדבות והנתינה, והרוח הזו היא החוסן הקהילתי והעוצמה שלנו. היא באה לידי ביטוי בשגרה, וביתר שאת בימי חירום. ההירתמות של החברים ושל הנוער האורטלי לכל עשיה למען הקהילה בימים אלה מרחיבה את הלב. אני משוכנע שקהילת אורטל תצא ממשבר הקורונה מחוזקת, חזקה יותר וטובה יותר מכפי שנכנסה אליו.

דרשה לשבת הגדול תשע"ד

פרשת השבוע היא פרשת "אחרי מות", הנפתחת אחרי מות בניו של אהרון, נדב ואביהו, שנספו כאשר הדליקו אש זרה על המזבח. הפרשה עוסקת בעיקר במשימותיו של הכהן הגדול ובחלקה האחרון – בדיני עריות, כלומר ביחסי מין אסורים. פסוק אחד בפרשה, חשוב במיוחד בעיניי: "ושמרתם את חוקותיי ואת משפטיי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם". "וחי בהם" – זאת תורת חיים. תורה המותאמת לחיים, שבני אדם נורמטיביים, בני אדם מן היישוב, יכולים לחיות אתה.

השבת שלפני הפסח נקראת שבת הגדול. בשבת זו אנו קוראים קטעים מתוך ההגדה ודורשים דרשה על הלכות הפסח. אנו, כאן, לא נדרוש בהלכות הפסח, אלא במשמעות הפסח לימינו.

"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", נאמר בהגדה. המהות של חג הפסח ושל סדר פסח אינה הכרתו של הסיפור שהתרחש לפני אלפי שנים, אלא יציקת הסיפור עתיק היומין לתוך חיינו היום, כסיפור המעניק לחיינו משמעות והשראה.

יציאת מצרים היא יציאה מעבדות לחירות, והמשמעות שעלינו להפיק ממנה היא שנאת העבדות ומאבק נגד גילויי עבדות בתוכנו. אין בתוכנו היום עבדות במובנה הקלאסי, אולם עלינו להתקומם נגד כל עוול חברתי ונגד כל סוג של העסקה שאינה מכבדת את העובדים. עלינו להתקומם נגד העסקת עובדי קבלן ללא זכויות בסיסיות, נגד העסקת עובדים בשכר שאינו מאפשר לעובד לפרנס בכבוד את משפחתו; עלינו להיאבק נגד מעסיקים האוסרים, בניגוד לחוק, על התארגנות עובדיהם; עלינו להיאבק נגד העסקה פוגענית המשפילה את העובדים, במיוחד כאשר היא נעשית במקום שאמור לשמש דוגמה ומופת לציבור – בית ראש הממשלה.

יציאת מצרים היא היציאה מן הגולה והעליה למולדת. זכינו לחיות בתקופה הציונית, תקופה של יציאת מצרים מחודשת. למרבה הצער, אנו נדרשים להתמודד עם תופעות של פוסט ציונות ואנטי ציונות בתוכנו. בחודשים האחרונים, אנו עדים לקמפיין המעודד ירידה מן הארץ, ומכל המקומות – דווקא לברלין. אפילו השימוש במונח "ירידה" הפך לבלתי לגיטימי במקומותינו; הרי זהו מונח שיפוטי, ובעידן הפוסט מודרני, החטא הגדול ביותר הוא להיות שיפוטי… אבל אובדן הזכות להיות שיפוטי, משמעותו אובדן היכולת להיאבק על דמות החברה, להבחין בין טוב ורע, לבחור בטוב ולהיאבק ברע. כן, מקומו של יהודי הוא בישראל, ובוודאי של יהודי ישראלי. מבחינה ערכית, הגירה של יהודי מהגולה לישראל היא עליה, והגירה של יהודי מישראל לגולה, היא ירידה. עלינו לחזק את התודעה הציונית, תודעה של דבקות בארצנו.

מחרתיים נסב לליל הסדר, ונקרא על ארבעת הבנים, ובהם הבן הרשע. "מה העבודה הזאת לכם"? הוא שואל. "לכם, ולא לו". בכך שהוא מוציא את עצמו מן הכלל, הוא כופר בעיקר. ההגדה מנחה אותנו להקהות את שיניו ומבהירה בפירוש, שאילו היה שם, במצרים, לא היה נגאל. מיהם אלה שהיום כופרים בעיקר, מוציאים עצמם מן הכלל? מיהם אלה הפוצעים את הסולידריות הלאומית, את המהות הבסיסית ביותר של עם ישראל – "כל ישראל ערבין זה בזה?" בקיצור, מיהו הבן הרשע תשע"ד?

מי שממשיכים להשתמט משירות בצה"ל ומגדירים את הגיוס כ"גזירה", אפילו כ"גזירת שמד". הישראלים המשתתפים בקמפיין הדה-לגיטימציה למדינת ישראל, הצגתה כמדינת אפרטהייד, כביכול, והסתה לחרם נגדה. הישראלים המרשים לעצמם להילחם נגד צה"ל ונגד מדינת ישראל, כפי שראינו רק השבוע, בחדירה העוינת למוצב צה"ל ביצהר.

ולמרות כל אותם חוליים רעים שהזכרתי, ושחובה עלינו להיות ערים להם ולהיאבק בהם, אני מאמין שבסך הכל אלו ירידות בעליה, ומדינת ישראל ועם ישראל נמצאים כל העת בהמשך התהליך הציוני הגדול של יציאת מצרים.

 

דרשה לשבת הגדול תשע

דרשה לשבת הגדול
קבלת שבת באורטל, פרשת "צו" 26.3.10

שבת זו, השבת שלפני פסח, היא שבת הגדול. על פי המסורת, תהליך לקיחת השה בידי כל משפחה של בני ישראל במצרים, לקראת הקרבת קרבן הפסח בי"ד בניסן – היום בו התרחשה יציאת מצרים, היה שבת. העובדה שהמצרים הבליגו על לקיחת שה, שהיה בהמה קדושה במצרים, היתה נס גדול, ומכאן אחד ההסברים לשם "שבת הגדול". ואולי, בעצם, הנס היה שהיהודים העזו? הסבר נוסף הוא ציטוט מתוך ההפטרה אותה קוראים בשבת זו, ובה מובטח לנו: "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא". פסוק זה הוא הפסוק האחרון, בנבואה האחרונה, של הנביא האחרון – מלאכי. מכאן ייחוס הגאולה לאליהו הנביא, וכיוון שפסח הוא חג הגאולה – מכאן החיבור של פסח ואליהו הנביא.

שני מנהגים ב"שבת הגדול": האחד, קריאת כמה מפרקי הגדה של פסח. השני, השמעת דרשה מיוחדת בפני הקהל, העוסקת בחג הפסח, בהלכה ובאגדה, כולל תזכורת ופירוט דיני הפסח.
אנו לא נעסוק היום בדיני הפסח, אלא בכמה תובנות הנוגעות למהותה של החירות.

פרשת השבוע, פרשת "צו", עוסקת בהקרבת הקורבנות ובתפקיד הכוהנים בפולחן. חלקה השני עוסק בשבעת ימי המילואים – כלומר בקיום טקסי חנוכת המשכן. בטקסים אלה הוקדשו אהרון ובניו לכהונה.

אני מודה, שמכל חמישה חומשי תורה, ספר "ויקרא" הוא הפחות חביב עליי, או לפחות הפרשות הראשונות שבו. הספר עוסק בעבודת הקורבנות, ועמוס בפרטים טכניים, לא אסתטיים במיוחד של עבודה זו. הספר עוסק במשפחת הכהונה ומעמד הכוהנים. הן עבודת הקרבנות והן מעמד הכוהנים זר לי.

הכוהנים אינם מכהנים בתפקידם בגין כישורים, מעשים, מידות טובות, הישגים, אלא בזכות אבות וירושה. ועבודת הקרבנות היא עדות לשלב פרימיטיבי של היהדות הקדומה, שאין לי כל געגוע אליו, להיפך.

האם אלוהים רוצה בקרבנות? האם הוא זקוק להם, לאוכל, לריח הניחוח? כמובן, שלא. כל פולחן אינו צורך של האל אלא של האדם. התורה, שהיא תורת חיים, יודעת לדרוש מן האדם ולהגביה אותו, אך היא פרגמטית דיה כדי לא לגזור עליו גזירות שאינו יכול לעמוד בו. בעידן פגאני, כאשר עבודת האלילים שלטה בעולם והילכה קסם על בני האדם, בתחרות על נפשם של ישראל, נאלצה היהדות להתפשר ולאפשר פולחן המושפע מהסביבה ומתחרה בה. בניגוד לעשרת הדברות ולמצוות המוסריות, שהם נצחיים, המצוות הפולחניות הן הוראת שעה. כנראה, שאחרי פרשת עגל הזהב, התברר שעם העבדים אינו בנוי עדיין ליהדות מורכבת ומופשטת והוא זקוק לפולחנות פיזיים כמו הקרבנות.

בעידן של קרבנות אדם, תורת ישראל מאפשרת אך ורק קרבן מבעלי חיים, וכך מציב רף הומאני, מתקדם יותר. הרמב"ם מסביר, בספרו "מורה נבוכים", שהטעם לכך שדווקא הבקר והצאן נבחרו לשמש כקרבנות בעבודה ה' הוא שארצות הגויים, כמו המצרים והכשדים, שבתוכן ישבו ישראל, סגדו לבעלי חיים אלה. כדי להוציא מלבם של ישראל כזב זה, ציוותה התורה לשחוט דווקא את המינים האלה.

אם ללכת על פי דרכו של הרמב"ם, תכלית היהדות היא מאבק בעבודה הזרה, ובעיקר מאבק לעקירת העבודה הזרה מלבות ישראל. כל עידן והעבודה הזרה שלו.

השבוע נתקלנו בגילוי מכוער ונפסד של עבודה זרה בתוכנו – פולחן של עצמות עבשות, החשובות יותר מחיי אדם, בריאותו וביטחונו. כאשר פרץ פרימיטיבי כזה של פגאניות נעשה בשם היהדות, שומה על היהדות האמיתית להשיב מלחמה שערה. אני מאמין, שהתחדשות יהודית, כמו קבלות השבת באורטל, היא הצבת אלטרנטיבה של יהדות נאורה להבדיל מהפגאניות הליצמנית.

לסיום, אקריא את שירו של אמנון ריבק מהמדרשה ב"אורנים" – "כל אדם צריך מצרים":

כל אדם צריך שתהיה לו
איזו מצרים,
להיות משה עצמו מתוכה
ביד חזקה,
או בחריקת שיניים.

כל אדם צריך אימה וחשכה גדולה,
כל אדם צריך שתבוא לו הצלה,
שידע לשאת עיניו אל השמים,
כל אדם צריך תפילה
אחת,
שתהא שגורה אצלו על השפתים,
כל אדם צריך שתהיה לו הבטחה,
כל אדם צריך השגחה.
אדם צריך פעם אחת להתכופף –
כל אדם צריך כתף.

כל אדם צריך שתהיה לו
איזו מצרים,
לגאול עצמו ממנה מבית עבדים,
לצאת בחצי הליל אל מדבר הפחדים,
לצעוד הישר אל תוך המים,
לראותם נפתחים מפניו לצדדים.
כל אדם צריך כתף,
לשאת עליה את עצמות יוסף,
כל אדם צריך להזדקף.

כל אדם צריך מסע ארוך אחד,
לזכור אותו לעד
בכפות הרגלים,
כל אדם צריך שתהיה לו ירושלים.

 

דרשה לשבת הגדול תשסט

דרשה לשבת הגדול
קבלת שבת באורטל, פרשת "צו" 3.4.09

פרשת השבוע, פרשת "צו", עוסקת בהקרבת הקורבנות ובתפקיד הכוהנים בפולחן. חלקה השני עוסק בשבעת ימי המילואים – כלומר בקיום טקסי חנוכת המשכן. בטקסים אלה הוקדשו אהרון ובניו לכהונה.

בדבריי לא אעסוק בפרשת השבוע. שבת זו, השבת שלפני פסח, היא שבת הגדול. על פי המסורת, תהליך לקיחת השה בידי כל משפחה של בני ישראל במצרים, לקראת הקרבת קרבן הפסח בי"ד בניסן – היום בו התרחשה יציאת מצרים, היה שבת. העובדה שהמצרים הבליגו על לקיחת שה, שהיה בהמה קדושה במצרים, היתה נס גדול, ומכאן אחד ההסברים לשם "שבת הגדול". ואולי, בעצם, הנס היה שהיהודים העזו? הסבר נוסף הוא ציטוט מתוך ההפטרה אותה קוראים בשבת זו, ובה מובטח לנו: "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא". פסוק זה הוא הפסוק האחרון, בנבואה האחרונה, של הנביא האחרון – מלאכי. מכאן ייחוס הגאולה לאליהו הנביא, ומאחר ופסח הוא חג הגאולה – מכאן החיבור של פסח ואליהו הנביא.

שני מנהגים ב"שבת הגדול": האחד, קריאת כמה מפרקי הגדה של פסח. השני, השמעת דרשה מיוחדת בפני הקהל, העוסקת בחג הפסח, בהלכה ובאגדה, כולל תזכורת ופירוט דיני הפסח.
אנו לא נעסוק היום בדיני הפסח, אלא בכמה תובנות הנוגעות למהותה של החירות.

כבר בברית בין הבתרים, שעל פי אחת המסורות נכרתה במחוז שלנו – בהר החרמון, מספר אלוהים לאברהם על תכניתו ארוכת הטווח, הכוללת שעבוד של עם ישראל, ואחריו גאולה: "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָנָה. וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל… וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה".

מדוע החליט האל להעביר את עם ישראל סדרת חינוך אכזרית וממושכת כל כך? ההסבר היחיד העולה על דעתי, הוא הרצון לחנך את העם לשנאת העבדות ולאהבת החירות. החירות היא ערך מרכזי ביהדות.

קורות בני ישראל אחרי צאתם ממצרים, הם עדות לקושי להשתחרר מן העבדות. בפרשת המרגלים, אלוהים אינו זקוק למודיעין אודות האויב, אלא למודיעין אודות כוחותינו. לא סוכני מודיעין מקצועיים נשלחים לתור את א"י, אלא נשיאי השבטים, מנהיגי העם. מטרת השליחות היא לבחון האם עם ישראל כשיר כבר להיכנס לא"י, להלחם עליה ולהתנחל בה. מהתנהגות המרגלים והעם הסיק אלוהים שאין העם בשל, ולכן תחת כניסה מיידית לא"י, בתום מסע של ארבעה חודשים, נגזר על בני ישראל לנדוד במדבר 40 שנה, עד שימות כל דור העבדים כולו, זולת יהושע בן נון וכלב בן יפונה, והדור הבא – דור של בני חורין, יכנס לא"י.

ומדוע משה לא נכנס לא"י? התורה מספרת שמשה נענש על כך, שכאשר נצטווה לדבר אל הסלע ויצאו ממנו מים, הוא הכה בסלע כדי להוציא את המים. האם על עבירה כה קטנה, מגיע למשה עונש כבד כל כך? הסבר אחד לכך, שראוי שייקלט בציבוריות הישראלית, הוא שממנהיג מצפים ליותר, וככל שהמנהיג גדול יותר מצפים ממנו ליותר, ולכן, לא זו בלבד שאין למנהיג הנחות, אלא להיפך – הוא נדרש ליותר, והוא נשפט באמות מידה מחמירות הרבה יותר מאשר אזרח רגיל.

אפשר לדרוש זאת, בהקשר של ערך החירות. אחרי צאת ישראל ממצרים נדרש משה להכות בסלע ולהוציא מים. לפני הכניסה לא"י הוא נדרש לדבר אל הסלע. אחרי היציאה ממצרים, הוא מנהיג עם של עבדים, שהתרגל לכך שהשפה היחידה היא שפת השוט והמקל. לפני הכניסה לא"י, הוא מנהיג עם של בני חורין, שהדרך להנהיג אותם היא דרך ההידברות, השיחה, המילה. כאשר משה השתמש במטהו במקום בלשונו, הוא אותת שלא הפנים את השינוי, ולכן מנהיג אחר מתאים יותר להכניס את בני ישראל לארץ ישראל.

לסיום, אקריא את שירו של אמנון ריבק מהמדרשה ב"אורנים" – "כל אדם צריך מצרים". קראתי את השיר במהלך סדר הפסח במדבר אשתקד, וכיוון שהציבור אהב אותו מאוד, אני שב וקורא אותו כעת:

כל אדם צריך שתהיה לו
איזו מצרים,
להיות משה עצמו מתוכה
ביד חזקה,
או בחריקת שיניים.

כל אדם צריך אימה וחשכה גדולה,
כל אדם צריך שתבוא לו הצלה,
שידע לשאת עיניו אל השמים,
כל אדם צריך תפילה
אחת,
שתהא שגורה אצלו על השפתים,
כל אדם צריך שתהיה לו הבטחה,
כל אדם צריך השגחה.
אדם צריך פעם אחת להתכופף –
כל אדם צריך כתף.

כל אדם צריך שתהיה לו
איזו מצרים,
לגאול עצמו ממנה מבית עבדים,
לצאת בחצי הליל אל מדבר הפחדים,
לצעוד הישר אל תוך המים,
לראותם נפתחים מפניו לצדדים.
כל אדם צריך כתף,
לשאת עליה את עצמות יוסף,
כל אדם צריך להזדקף.

כל אדם צריך מסע ארוך אחד,
לזכור אותו לעד
בכפות הרגלים,
כל אדם צריך שתהיה לו ירושלים.

 

דרשה לפרשת "תצוה" תש"ף

קבלת שבת באורטל 6.3.20

השבת שלפני פורים נקראת שבת "זכור", ובנוסף לפרשה קוראים בה את הפסוקים "זכור את אשר עשה לך עמלק". זאת, כיוון שהמן, שניסה להרוג להשמיד ולאבד את עם ישראל היה מזרע עמלק.

חז"ל לא אהבו את מצוות השמדת עמלק, ודרשו אותה בדרכים שונות. קודם כל הבהירו שעמלק אינו קיים עוד, ואין עם אחר שיש להתייחס אליו כאל עמלק. אבל חלק מן המדרשים דיברו על העמלק שבתוכנו, כלומר שכל אחד צריך לבער את הרע מקרבו. ומהו הרע הזה? מדוע מכל האויבים רק על עמלק ניתן ציווי כזה? כי לאחר צאת ישראל ממצרים התנפל עמלק דווקא על החלשים והמשתרכים מאחור, במלחמה מלוכלכת. והמסר הוא ערבות הדדית וסולידריות עם החלשים בחברה. ולכן, ביעור העמלק שבתוכנו הוא מלחמה בעוני, צמצום פערים, צדק חברתי.

פורים הוא חג התחפושות, וגם הפרשה שלנו עוסקת בהרחבה בתחפושת. תחפושתו של הכהן הגדול.

גיבור פרשת "תצווה" הוא אהרון הכהן. הוא גיבור שאינו עושה דבר. רוב הפרשה היא תיאור חליפת הפאר שלו ושל הכוהנים הגדולים לדורותיהם. פרשה שלמה, כמעט, מוקדשת לתיאור של פאר, של ראוותנות, של חיצוניות. כמה כסף הושקע בביגוד הזה, ולאילו מטרות קצת יותר חיוניות ניתן היה להקדיש אותו. האם זו רוח היהדות?

ומה לבש משה? בשום מקום לא נכתב דבר על חליפת השרד שלו. מן הסתם, משה, שאגב קראו לו פשוט משה – את שם המשפחה "רבנו" הדביקו לו אחרי אלף שנים, לבש בגדים פשוטים, כאחד האדם. הוא לא נזקק לפאר הזה. הוא התלבש בבגדי רועה בדואי. הוא לא היה זקוק למחיצה בינו לבין בני עמו. הוא לא היה זקוק לאישור חיצוני להיותו מנהיג. הוא היה מנהיג אמת.

ואהרון? אהרון לא הגיע למנהיגות בזכות עצמו, אלא בזכות היותו "אחשל". הוא בלט בצחצחות הלשון וכישורי הדיפלומט שלו, בהם כיסה על החיסרון של משה – העדר כושר רטורי, בהיותו כבד פה וכבד לשון.

מבחנו כמנהיג יהיה בשבוע הבא, בפרשת "כי תישא". בהעדרו של משה, שבושש לרדת מן ההר, עיני העם היו נשואות אליו. התוצאה הייתה עגל הזהב. התנהגותו של אהרון בפרשת עגל הזהב, היא של מנהיג פופוליסט, שאינו מנהיג את העם אלא מונהג בידי העם. הוא מבצע את רצון העם מבלי לנסות להשפיע עליו ולחנך אותו ולבסוף בורח מאחריות ומאשים את העם. זהו כשל מנהיגותי חמור.

מסתבר שפאר אינו מהווה תחליף למנהיגות אמת. ומי שעושה אנלוגיות לימינו, עושה זאת על אחריותו.

צרור הערות 15.1.20

* לא רק לא – "הדבק היחיד של כחול לבן הוא 'רק לא ביבי'. ביום שאחרי ביבי, כחול לבן תתפורר כמו ד"ש, מפלגת המרכז וקדימה, שלא היה להן דבק אידיאולוגי". הטענה הזאת נפוצה מאוד, ואני רוצה להתייחס אליה כחבר תל"ם וכמצביע לכחול לבן.

ראשית, הצגת הביקורת על המצב הקיים והצורך בשינוי דרמטי כסוגיה אישית, "רק לא ביבי"; התנגדות אישית למנהיג מסוים, מרדדת את המסר בניסיון להגחיכו. מדובר ברצון להציע אלטרנטיבה לצדדים השליליים של שלטון נתניהו: שחיתות שלטונית, הסתה נגד מערכות המשפט והחוק בישראל, הפצת תאוריות קונספירציה כוזבות שמערערות את אמון הציבור במדינה ובמערכותיה עד כדי סכנת אנרכיה, פולחן אישיות למנהיג, פלגנות ושנאה ודה-לגיטימציה לכל מי שאינו מתיישר עם נתניהו, כפי שראינו רק לאחרונה במתקפות האישיות הארסיות ובדה-לגיטימציה לגדעון סער שהעז להתמודד על ראשות הליכוד ולאיל ינון כיוון שחוות דעתו המקצועית האוביקטיבית לא נשאה חן בעיני רוה"מ. אין המדובר ב"רק לא ביבי", אלא בחלופה של ממלכתיות, כיבוד החוק, מנהיגות של דוגמה אישית, אמון במדינת ישראל ומוסדותיה, אחדות לאומית וכד'.

נכון, שהיום המטרה המרכזית היא החלפת שלטונו של נתניהו, כלומר הדבק המרכזי הוא מוטיבציה נגטיבית. האתגר האמתי של כחול לבן הוא באמת הבוקר שלמחרת החלפת נתניהו.

אומר מהי לדעתי השליחות ההיסטורית של כחול לבן. מול הקרע ההולך ונפער בין מחנה השמאל ומחנה הימין בישראל, כאשר כל מחנה נגרר אחרי הקצוות שלו (הכהניזם ושכמותו והאהדה לאלאור אזריה בימין והפוסט ציונות והלגיטימציה לגורמים עוינים כמו "שוברים שתיקה" בשמאל), יש צורך במרכז חזק, שיהווה אלטרנטיבה לקרע, באמצעות שיקום המיינסטרים הציוני, הממלכתי הדמוקרטי ושיקום ההסכמה הלאומית הרחבה על מהותה של מדינת ישראל וייעודה. היכולת לגשר בין העמדות הפוליטיות של יועז הנדל ועופר שלח, שני האנשים שניסחו את המצע המדיני-ביטחוני של כחול לבן, הוא מיקרוקוסמוס של היכולת לגבש הסכמה רחבה על העיקר, גם אם יש מחלוקות רבות.

הייתי שותף להקמתה והנהגתה של מפלגת מרכז בעבר – הדרך השלישית. תנועת זו קמה מתוך המאבק על הגולן, ואחד המסרים המרכזיים שלה היה שיקום ההסכמה הלאומית הרחבה. הדרך השלישית קיבלה ב-1996 ארבעה מנדטים, ולאחר מכן כשלה והתפרקה. המשותף לדרך השלישית ולד"ש, מפלגת המרכז וקדימה, הוא העובדה שהיא לא האריכה ימים. אולם היא הייתה שונה מהן מאוד, בכך שהדבק שלה היה אידיאולוגי מאוד. אף שהייתה במרכז, היא דמתה יותר למפלגות כמו מרצ ותנועת התחיה, כלומר מפלגות מאוד אידיאולוגיות. אני נהגתי לומר שאני "מרכז קיצוני". אני מזכיר זאת, כדי לומר שיש הבדלים מהותיים בין מפלגות המרכז השונות שהיו בעבר – כל מפלגה היא סיפור בפני עצמה והנסיבות של כל כישלון שונות. אולם עצם העובדה שחרף הכישלונות שוב ושוב קמות מפלגות מרכז, מעידה על כך שמדובר בצורך אמתי בחברה הישראלית, בחלופה להקצנה הגוברת ולקיטוב המסוכן. כנראה שאף אחת ממפלגות המרכז שציינתי לא היטיבה לתת את המענה הנכון לצורך הזה.

האם כחול לבן תתן לכך מענה? כחול לבן אינה מפלגה, אלא חיבור של שלוש מפלגות. כלל לא בטוח שהחיבור הזה יאריך ימים. יתכן שלא. אבל אני מקווה שכן, בשל אמונתי בשליחות ההיסטורית שציינתי, שבעיניי היא הכרחית לקיומה וחיזוקה של מדינת ישראל, מול התופעות ההרסניות של הפילוג וההקצנה.

* יורה בנגמ"ש – אם נתניהו יהיה עוד קדנציה ראש ממשלה וכחול לבן תהיה באופוזיציה, יהיה זה במידה רבה באשמתו של עופר שלח. מילא, שהנ"ל משלשל את עמדותיו היוניות הפרטיות בפני כל מיקרופון ומצלמה ללא כל רסן. אבל הוא עוד מעז ליצור את הרושם שעמדותיו הן עמדות כחול לבן. ומה נלין על הימין שקופץ על דבריו כמוצא שלל רב, בתעמולתו נגד כחול לבן? הגיע הזמן שראשי כחול לבן יעמידו אותו במקומו. אם הוא אינו מתאים למפלגת מרכז, שיעבור למפלגת שמאל.

* על הסף – אני מתנגד לאקטיביזם השיפוטי, כלומר להתערבות היתר של בית המשפט העליון בעבודת הכנסת והממשלה, למעט מקרים של פגיעה משמעותית בעליל בזכויות האדם והאזרח, בהחלטות בלתי חוקיות בעליל ובחוקים שמנוגדים בתכלית לחוקי יסוד. זאת עמדתי, שאותה אני כותב בעקביות מאז שנות ה-90. גם היום, כאשר אני רואה צורך בהגנה על מערכת המשפט מול המתקפה הזדונית עליה, הניסיון לקעקע אותה מן היסוד והטלת הדופי ביושרתם ובהגינותם של אנשיה – אני איתן בהתנגדותי לאקטיביזם השיפוטי. יתר על כן, אני סבור שהאקטיביזם השיפוטי החליש את מערכת המשפט, פגע באמון הציבור בה ובכך הקל על מסע ההסתה והשנאה נגדה היום.

התנגדתי בתוקף לעתירות נגד הטלת המנדט להרכבת הממשלה על נתניהו בשל כתבי האישום נגדו וסברתי שיש לדחות אותן על הסף. באותה מידה אני מתנגד בתוקף לעתירות של הליכוד לבית המשפט העליון נגד חוות הדעת של היועץ המשפטי לכנסת המתיר להקים את ועדת הכנסת ולדון בה על בקשות החסינות של נתניהו וחיים כץ. אל לו לבית המשפט העליון להתערב בעבודתה האוטונומית של הכנסת. עליו לדחות את העתירה על הסף. במיוחד, כיוון שטענת ניגוד האינטרסים, כביכול, מגוחכת.

חברי הכנסת נבחרו כדי לפעול בכנסת, פעולה פוליטית וציבורית, ואל להם לעתור לבתי המשפט כדי לנסות להשיג דרכו את מה שאינם יכולים להשיג בהליך הפרלמנטרי. זאת עמדתי גם כאשר אני תומך בתוכן העתירות, וכמובן במקרה הזה, שבו העתירה משוללת יסוד.

* לא משפט ראווה – מלכתחילה טוב היה אילו נתניהו לא ניסה להימלט מן המשפט, אלא היה מתייצב כאדם בעל כבוד עצמי למשפט, מתמודד עם הראיות והעדויות ומנסה להוכיח את חפותו. משהעדיף לברוח ולהסתתר מאחורי חסינותו, חשוב היה להביא לדיון את בקשת החסינות לאלתר, ולא לאפשר לו למרוח עוד ועוד זמן.

כעת, משהוחלט לקיים עוד בכנסת הנוכחית את הדיון בבקשה, חשוב מאוד לקבוע כללים נוקשים לדיון, כדי לא לאפשר לשליחיו של נתניהו להפוך אותו לקרקס בחירות, למשפט ראווה ליועמ"ש ולמערכת המשפט והחוק בישראל ולא למרוח את הזמן בפיליבסטר אינסופי.

כדאי מאוד שכחול ולבן והליכוד יגיעו להסכמות מראש על נוהל הדיון וגבולות הגזרה שלו. אם הליכוד יסרב להבנות, לא יהיה מנוס מקביעת הכללים בידי הרוב בכנסת.

* האם ישראל מדינה מושחתת? – בתשובה לתמיהתו של אהוד בן עזר: איני טוען שישראל היא מדינה מושחתת ולא כתבתי שהיא מדינה מושחתת. אבל ישראל נמצאת על המדרון החלקלק שעלול להפוך אותה למושחתת. אני שותף למאבק על כך שישראל לא תהיה מדינה מושחתת. המשפט שכתבתי, ועליו הגיב אהוד, הוא ש"כשנלחמתי על כך שהגולן יהיה חלק ממדינת ישראל, זו לא היתה מלחמה על כך שהגולן יהיה חלק ממדינה מושחתת". ולכן, אני רואה במאבק שאני שותף לו היום המשך ישיר למאבק על הגולן.

מה ההבדל בין מדינה שיש בה שחיתות למדינה מושחתת? למרבה הבושה, היו לנו כבר נשיא אנס, ראש ממשלה קרימינל, רמאי ולוקח שוחד, שר אוצר גנב, שר פנים לוקח שוחד (שחזר לתפקידו והוא שוב חשוד), רב ראשי לוקח שוחד. אבל החברה הישראלית התגוננה מפניהם ומפני שחיתותם, הוקיעה אותם, הקיאה אותם והם באו על עונשם. ולכן, ישראל אינה מדינה מושחתת.

אולם היום, כשהמון התומך בנתניהו, מזלזל באישומים החמורים נגדו, רודף דווקא את המשטרה, הפרקליטות, היועמ"ש ובתי המשפט ותומך בהימלטותו המבישה מהמשפט – אנו על המדרון החלקלק בדרך להיותנו מדינה מושחתת. במדינה מושחתת, מערכת החוק והמשפט מסומנת כאויב. אם חלילה יקבל נתניהו חנינה, שתעמיד אותו מעל החוק, יהיה זה קו פרשת המים שיהפוך את ישראל למדינה מושחתת.

לא, איני טוען שישראל היא מדינה מושחתת. אלה שטוענים שמשטרת ישראל, משרד מבקר המדינה, רשות המסים, הפרקליטות, היועץ המשפטי לממשלה ובתי המשפט הם כנופיית פשע שקשרה קשר להפיל את ראש הממשלה באמצעות תפירת תיקים, הם אלה שמעלילים על מדינת ישראל עלילה שפלה כאילו היא מדינה מושחתת.

* דוגמה אישית – עמוס דב סילבר, הנאשם בסחר בסמים ועמידה בראש ארגון פשע, הגיש מתוך הכלא את מועמדותו לכנסת כמספר 2 ברשימת "שחר כלכלי חדש". ולתמיהה על צעדו הוא השיב: "אם ביבי יכול, גם אנחנו יכולים".

זוהי רק ההתחלה.

הרוח הנושבת מבית ראש הממשלה היא של עבריינות, של שנאת החוק והמשפט והסתה נגד מערכת המשפט הישראלית. התנהלותו של נתניהו היא עידוד לפשע ועלולה לדרדר אותנו לאנרכיה.

ישראל זקוקה למנהיגות אחרת, נקיית כפיים ושומרת חוק, המהווה דוגמה אישית לציבור.

* להחמיר עם עצמה – שופטי המחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי בת"א אישרו הסדר פשרה בתביעה הייצוגית שהוגשה נגד הרמטכ"ל לשעבר ויו"ר חברת שמן נפט וגז לשעבר גבי אשכנזי ומנכ"ל החברה לשעבר, יוסי לוי. במסגרת ההסדר, נקבע בפסק הדין, ישלמו החברה והנתבעים סכום של 4.5 מיליון שקל. בתשלום תישא חברת הביטוח של שמן. בתביעה נטען ששמן פעלה בהטעיה ובמרמה, עת פרסמה הודעות אשר יצרו אמון אצל המשקיעים כי נמצא בקידוח של החברה נפט ברמה גבוהה.

על גבי אשכנזי לפרוש מן החיים הפוליטיים ולהוציא את עצמו מרשימת כחול לבן לבחירות. ניתן לומר שאדם מעד ומשלם על כך, וניתן להסתפק בכך. נכון, אין המדובר כאן בהרשעה פלילית ובוודאי שאין כאן קלון, אך בימים של מלחמה על נפשה של מדינת ישראל כמדינת חוק, המפלגה שמובילה את המאבק נגד השחיתות השלטונית והרס מדינת החוק, חייבת להחמיר עם עצמה בדרישה ממנהיגיה לדוגמה אישית. הדבר נכון במיוחד במקרה של אשכנזי, כיוון שעוד כרמטכ"ל הוא נהג בחוסר ממלכתיות קיצוני. נכון שבסופו של דבר לא הוגש נגדו כתב אישום, אך לא כל מה שאינו פלילי כשר, ומבחינה ציבורית, התנהלותו כרמטכ"ל חמורה לא פחות מעבירה פלילית, ומטילה צל כבד על דפוסי הנהגתו.

מלכתחילה סברתי שמקומו של אשכנזי אינו צריך להיות בכחול לבן, וכעת – ביתר שאת.

* קבורת חמור – כאשר תנועת העבודה הציונית, בעלת ההיסטוריה הציונית המפוארת, התהפכה מהתנועה שהקימה את ההתיישבות בגולן למפלגה שדחפה לעקירתה – היא הפכה לבלתי רלוונטית, איבדה את משמעותה, את תוכנה ואת ערכיה. "בבגוד באדם דרכו, מארבע רוחות העולם, רגליו יוליכוהו שולל אל מחוז אין בו חפץ… שבו יש מלוא חופניים רק אפר".

זה הסתיים בקבורת חמור בחיק מרצ.

* האלטרנטיבה לאנשי תנועת העבודה – כבר בשלהי שנות ה-80 וראשית שנות ה-90, כאשר מגמת ההתיוֹנְנוּת של מפלגת העבודה הלכה וגברה, נהגתי להזהיר את חבריי בתק"ם, שאם מפלגת העבודה תאמץ את העמדות של רצ (עוד טרם הקמת מרצ), היא תתגמד לגודלה של רצ. יש לציין, שמרצ של היום רדיקלית לאין ערוך יותר מרצ של אותם ימים.

האזהרה הזאת נראתה מנותקת והזויה, כאשר למפלגת העבודה היו כ-40 מנדטים ולרצ – 5.

מה קרה מאז? מפלגת העבודה הרחיקה לכת בעמדותיה המדיניות ביטחוניות מעבר לאלו של רצ. היא דבקה בעמדות הללו גם לאחר שנוסו ונחלו כישלון טרגי ועקוב מדם, ללא כל חשבון נפש אידיאולוגי. ובשנים האחרונות גם עמדותיה הזהותיות החלו מושפעות מהטפטוף הפוסט ציוני, מה שבא לידי ביטוי בעיקר במלחמת החורמה נגד חוק הלאום.

והנה, מפלגת העבודה הגיעה לסוף דרכה, כאשר היא נאלצת להתאחד עם מרצ, כדי ששתי המפלגות הבלתי רלוונטיות הללו תעבורנה את אחוז החסימה.

האלטרנטיבה לאנשי תנועת העבודה שעדין דבקו בה, ורואים בעיניים כלות כיצד היא מתבוללת במרצ, היא הצבעה לכחול לבן.

* מועמד ערבי – כחול לבן צריכה, בעיקרון, להשאיר את הרשימה שלה כמות שהיא, למעט שינוי אחד – הצבת מועמד ערבי ישראלי במקום ריאלי. הדבר מתאים למסר הממלכתי שלה. הדבר נכון, כדי לטפח מנהיגות ערבית חלופית למנהיגות האנטי ישראלית של הרשימה המשותפת. כעת, כאשר ברשימת העבודה-גשר-מרצ אין מועמד ערבי במקום ריאלי, חשוב שיכהן בכנסת נציג ערבי שאינו אנטי ישראלי, ורק כחול לבן יכולה לעשות כן. אלקטורלית, מועמד כזה עשוי למשוך קולות של אזרחים ערביים המעוניינים להשתלב במדינה. (חשוב שיהיה בכנסת ח"כ ערבי שלא מעלה על דעתו לשבת באותה רשימה עם עופר כסיף).

* התכנית הגדולה של ברק – התכנית הגדולה של אהוד ברק הייתה מושלמת. במשך שנתיים הוא לא חדל לצייץ, לככב בכל רשתות התקשורת, להתלהם בקיצוניות, למצב את עצמו במעמד של "האופוזיציה האמתית היחידה לנתניהו", "האיום היחיד על נתניהו", "האדם היחיד שנתניהו מפחד ממנו" ועוד כהנה וכהנה כתרים שנקשרו לראשו. ואז הוא "עשה כניסה" עם הקמת מפלגה חדשה, "הבחירה הדמוקרטית". המפלגה שלו אמורה הייתה להאפיל על מפלגת העבודה ומרצ, לגרום להם לחבור אליו, לעבור בבחירות את כחול לבן, לגייס רוב של ממליצים בפני הנשיא ולהיות ראש הממשלה.

הכניסה שלו הייתה מרשימה מאוד, אבל ממש לא הרשימה את הציבור. בסקרים הוא היה מתחת לאחוז החסימה. כדי לא להתבזות, הוא כיוון אקדח לרקה של כחול לבן ומפלגת העבודה, באיום שימשיך לרוץ לבד ויגרום לאבדן קולות שבעטיים נתניהו יישאר בשלטון. בכך הוא קיווה שהן תצרפנה אותו לרשימותיהן. שתי המפלגות הללו לא התרגשו יותר מדי, אבל הוא הצליח לסחוט ממרצ חבירה, כגלגל החמישי. כדי לקבל מהם הכשר, הוא התנצל בפני ערביי ישראל על כך שכראש הממשלה הורה לדכא את המרד ב-2001. הוא שובץ במקום העשירי במרצ, הרחק הרחק ממיקום ריאלי. ההישג שהוא לכאורה יכול להתהדר בו, הוא שהצליח לדחוף את סתיו שפיר, שהוא השלה את עצמו שהיא תהיה בת חסותו, למקום השני. והנה, ברגע שנקרתה בידי מרצ הזדמנות, היא מיהרה להתנער הן מברק והן משפיר.

התכנית הגדולה הצליחה כמו תכניתו הגרנדיוזית לסיים את הסכסוך הישראלי ערבי בדרמה של ויתורים מפליגים בקמפ-דיוויד, שאת אחריתה אנו זוכרים.

* הולכת מחיל אל חיל – בסקר הראשון, סתיו שפיר השיגה 0.0%. בסקר השני, היא התקדמה ל-0.2%. בקצב הזה, היא עשויה להגיע להישג גדול – 1/4 מנדט בבחירות.

* הבית הכהניסטי – מרכז הבית היהודי מכר את נשמתה של הציונות הדתית לשטן הכהניסטי.

טוב עשה בנט, שעמד איתן בלחצים ובידל את הימין החדש מעוצמה כהניסטית. אבל הבטחתו שהימין החדש תהיה מפלגה ליברלית רוקנה מתוכן, כאשר צירף אליה את סמוטריץ', גזען והומופוב בפני עצמו, שמצוי על הרצף הכהניסטי.

* אהבת ישראל חלילה – כבר כמעט חשבתי שקרה המקרה הנדיר, שקורה אחת לכמה שנים, שגדעון לוי כותב מאמר שאני מסכים אתו. הוא פתח אותו בהבעת צער על כך שהתכנית "רואים עולם" ירדה מהמסך, ועל כך שמעתה אין עוד בטלוויזיה הישראלית תכנית שפוקחת את עינינו לנעשה בעולם. והן זו גם דעתי. מהר מאוד מתברר שהורדת התכנית הייתה בסה"כ קולב עליו הוא תלה עוד פשקוויל של בוז לפטריוטיות הישראלית. ובסופו הוא שב ל"רואים עולם" והסביר מדוע בעצם הוא סולד מהתכנית עצמה. כלומר הוא חושב שיש חשיבות לתכנית אקטואליה על הנעשה בעולם, אך אחרת. ומה הבעיה שהוא מוצא ב"רואים עולם"? "חתן פרס ישראל, שבקריירה הארוכה והמתמידה שלו ספק אם נרשם הישג אחד שהצדיק את הפרס… הגיש תכנית שאמנם הראתה עולם, אבל מעולם לא החמיץ הזדמנות להכניס גם אהבת ישראל וחרדת אנטישמיות לתכניתו". יצא המרצע מהשק. אוי אוי אוי. אהבת ישראל, לא עלינו. אוי אוי אוי, חרדת אנטישמיות, חס וחלילה. כי גדעון לוי היה רוצה תכנית בצלמו ובדמותו. תכנית של שנאת ישראל ואנטישמיות.

* הפקרת חקלאי הערבה – האמנתי ואני מאמין שניתן היה למנוע את נישולם של חקלאי הערבה מאדמתם, אילו הממשלה נקטה בקו יותר אקטיבי ואסרטיבי. אילו ישראל הייתה משתמשת בכמויות המים האדירות שהיא מעבירה לירדן מעבר למתחייב בהסכם השלום כקלף אולטימטיבי, אני מאמין שניתן היה להציל את המצב. אבל הממשלה אפילו לא ניסתה.

משהנישול היה לעובדה, מן הראוי היה שהממשלה תפצה את החקלאים בקרקע חקלאית חלופית בשטח לפחות שווה בגודלו לשטחים שאיבדו, תכשיר את הקרקע ותפתח תשתיות חקלאיות (חיבור למים, דרכי גישה וכו'). והממשלה אכן הבטיחה זאת. אולם מאז הכל תקוע בסחבת אינסופית. חלוצי הערבה שהגשימו את הציונות בשליחות המדינה, מוצאים את עצמם מופקרים בידיה.

זהו עוד סימפטום לחוסר האכפתיות של הממשלה לחקלאות, שבאה לידי ביטוי בדרכים רבות, כמו חוסר האונים שלה במלחמה נגד הטרור החקלאי (כולל הכחשת עצם קיומו), בהבלגה שלה על טרור ההצתות ביישובי הנגב המערבי, בחשיפה פרועה ליבוא שפוגעת קשות בחקלאים ועוד.

* בזמן שאנחנו מתבכיינים על ה"הדתה" – מזה 12 שנים אני מוביל באורטל קבלת שבת מדי שבוע. בין השאר, היא כוללת חידון לילדים על פרשת השבוע. בקבלת השבת שעברה, שבת פרשת "ויחי", חדנו את החידה: "היכן נקבר יעקב אבינו? מי עוד נקבר במקום?"

הילדים אוהבים מאוד את החידון (ואת הפרסים) מנסים להשיב, לרוב לנחש. אבל אף אחד לא ידע. ילד אחד, שאמו לחשה לו את התשובה השיב: מערת המכפלה. ואיפה נמצאת מערת המכפלה? שאלתי. אף אחד לא ידע, ואני נאלצתי להשיב שבחברון. ומי עוד נקבר שם? "המשפחה שלו" ניחשו הילדים. ומי הם? בקושי בקושי הצלחתי לחלוב את שמות האבות. את שמות האימהות כבר הייתי צריך להשלים בעצמי.

והדבר גרם לי לעצב רב. כי בעיניי, כל ילד יהודי, ישראלי, שלומד במערכת החינוך הישראלית, צריך לדעת לדקלם מתוך שינה את שמות האבות והאימהות, שזה הבסיס של הבסיס.

אז אצלנו מתבכיינים על "הדתה" שלא הייתה ולא נבראה. זה מה שצריך להטריד אותנו? הדתה? אני מוטרד דווקא מן הבורות. הלוואי שהיה קצת יותר, ממה שנקרא בניכור ובפרנויה "הדתה".

* הבלורית והתואר – היום הוא יום הולדתו ה-90 של אבי, יוסי הייטנר, שנפרד מאתנו לפני כמעט חצי שנה.

מעבר לאובדן האישי ולגעגוע, אני חושב הרבה על אבא שלי כמייצג של דור; דור, שאלה מתוכו שהאריכו ימים והגיעו לגיל מופלג, נפרדים מאתנו בימים אלה.

דור שחווה את הנוראה בזוועות בתולדות המין האנושי, את הגדול באסונות שפקד את עמנו.

דור שלחם על הארץ, הקים את המדינה, וזכה לשנות את פני ההיסטוריה היהודית.

אבא שלי שרד את השואה, הצטרף למחתרת האצ"ל (עוד ברומניה), עלה לארץ בספינת מעפילים, גורש לקפריסין, נלחם במלחמת השחרור, ירד ליישב את הנגב בשנות החמישים, סייע לקליטת העליה. והוא הקים משפחה ציונית לתפארת.

במשך עשרות שנים רדפו את חיים גורי על השורה "יפי הבלורית והתואר", כאילו כתב אותה רק על הצברים האשכנזים החילונים ובידל אותם מהאחרים. עשרות שנים הוא נלחם בסטיגמה השקרית הזאת. הוא כתב על דור תש"ח, ילידי הארץ, עולים חדשים מכל התפוצות, בני כל המגזרים. אבא שלי הגיע מקפריסין היישר לקרבות מלחמת השחרור. אז עוד לא היה קיים המושג חייל בודד, אבל כשהוא יצא לעתים רחוקות לחופשה, לא היה לו בית להגיע אליו. גם יומנים אישיים שכתב – הוא כתב בעברית רצוצה, ולא בשפת אמו; אימוץ העברית לשפת אם חדשה היה חלק ממשימת חייו הציונית.

כן, אבא שלי היה מיפי הבלורית והתואר. ועוד איזו בלורית!

* ביד הלשון

נהריה – נהריה בחדשות, בעקבות ההצפה הגדולה בסערת הגשם, שאף גבתה מחיר דמים כבד. אירוע הגשם האחרון היה חריג בעוצמתו, אך אין כמעט שנה שנהריה אינה מוצפת, כאשר הגעתון הזורם במרכזה עולה על גדותיו.

מה מקור השם נהריה? הגעתון. העובדה שנהר עובר במרכזה. כאשר הוקמה נהריה, הגעתון היה נחל איתן, שמימיו נהרו כל השנה.

נהריה עלתה לקרקע כיישוב חקלאי ב-1935, בתקופת העליה החמישית, שעיקרה – עליית יהודי גרמניה לאחר עליית היטלר לשלטון. נהריה הוקמה בידי עולים מגרמניה. לאורך שנים רבות נהריה הייתה היישוב היהודי היחיד מצפון לעכו, ועל פי תכנית החלוקה היא הייתה אמורה להיות במדינה הערבית. במלחמת השחרור נהריה הייתה נצורה, והאספקה אליה הגיעה בסירות, דרך הים. ביום הקמת המדינה נפרץ המצור. ב-1961 הוכרזה נהריה כעיר.

הגעתון – נחל הגעתון יוצא מאזור קיבוץ געתון שליד מעלות וזורם מערבה, דרך נהריה אל הים. כאמור, במקורו היה הגעתון נחל איתן, אולם הוא יבש אחרי קום המדינה, כיוון שמי המעיינות שלו תועלו למפעלי ההשקיה של ההתיישבות בגליל המערבי.

מקור השם הוא חז"לי, מופיע בתלמוד הירושלמי ובתוספתא ב"ברייתת דתחומין" המפרטת את מהלך הגבול הצפוני של ארץ ישראל, ועל פיה נקבעו היישובים הפטורים ממצוות השמיטה. בברייתא נקרא הנחל בגרסה הארמית גיאתו. גרסה של הברייתא מופיעה גם ברצפת הפסיפס בבית הכנסת ברחוב שבעמק המעיינות. שם מוזכר הנחל כ"מי גיאתו" והעיר שישבה על גבעת געתון (חאן סורסוק) מוגדרת "גיאתו עצמה". שמו של הנחל בערבית הוא ואדי אל-עיון.

* "חדשות בן עזר"

דרשה לשבת חזון, פרשת "דברים" תשע"ט

קבלת שבת באורטל 9.8.19

השבת האחרונה לפני תשעה באב נקראת "שבת חזון", על שם חזון החורבן של הנביא ישעיהו, אותו קוראים בהפטרה.

פרשת השבוע היא פרשת "דברים", הפרשה הפותחת את ספר "דברים", החמישי בחמישה חומשי תורה – נאומו הגדול של משה לפני כניסת עם ישראל לארץ ישראל ולפני מותו.

ביום שלישי, ה' באב, מלאו עשרים שנה שנים לפטירתו של מאיר אריאל. קבלת השבת כולה מוקדשת למאיר אריאל, וכך גם הדרשה לפרשת השבוע, פרשת "דברים".

איך מתקשר מאיר אריאל לפרשת "דברים"? אחד משיריו של מאיר אריאל, הוא מדרש על פסוק מפרשת "דברים".

הפסוק הוא פסוק ל"א בפרק ב' של ספר "דברים": "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי: רְאֵה, הַחִלֹּתִי תֵּת לְפָנֶיךָ אֶת-סִיחֹן וְאֶת-אַרְצוֹ. הָחֵל רָשׁ לָרֶשֶׁת אֶת-אַרְצוֹ".

הפסוק מצווה את בני ישראל לרשת את ארץ ישראל.

מאיר אריאל השאיר את הפסוק כולו כמוטו לשיר, והוא מופיע במלואו כמוטו בכל הפרסומים. אולם המדרש עצמו נוגע רק למילים "החל רש".

את השיר כתב מאיר אריאל לבר המצווה של בנו. הוא לקח את הציווי לעם ישראל לרשת את ארץ ישראל, ודרש אותו כציווי לילד היהודי, בר המצווה, שהופך לנער, לרשת את היהדות. היהדות חתומה בבשרו, בברית המילה, ועליו לרשת את מורשת האבות והאימהות, את שרשרת הדורות.

מורשת היהדות היא הטקסט של היהודי, היא המוסיקה של היהודי, היא הקצב של היהודי. המורשת היא החוקים והמצוות, שש מאות ושלוש עשרה (תרי"ג) המצוות, שלושה עשר עיקרי האמונה, שלוש עשרה מידות הקב"ה וכל השלוש עשרה הללו מכוונים לשלוש עשרה שנותיו של הילד שהופך לנער, כמורשת שעליו לנחול. הילד היהודי, שדיבורו מתחיל באָ…בָ…רָ… ממשיך ומתחבר ל"בראשית". כלומר, כפי שההברות הסתומות של הילד מתחברות למילים, כך ראוי שתתחברנה לתורה, למורשת. על הנער היהודי ללמוד את המורשת הזאת, לדעת אותה, זה ייעודו ואל לו לברוח מייעודו.

את השיר הלחין ושר דייוויד ברוזה. ברוזה הלחין ושר כמה משיריו של מאיר אריאל, ובהם "בצהרי היום" – לחן של ברוזה לכתבה עיתונאית של מאיר אריאל, בה תיעד את סיפור סרטו "מסע הבחירות של מאיר אריאל" (אך המעניין הוא שהכתבה פורסמה שלושה חודשים לפני המסע עצמו) ואת "הולך אתך הלילה" שבו מתכתב אריאל, כמו ברבים משיריו, עם שיר השירים.

לפני עשר שנים, במופע העשור למותו של מאיר אריאל, שנערך בקיסריה, עלו לבמה השניים שלהם נכתב השיר, בניו של מאיר אריאל, והם עטורי זקן וציציותיהם מתבדרות ברוח. אדם שישב מאחוריי הפטיר במיאוס, משהו על מאיר אריאל שהיה סמל החילוניות ותראו מה קרה לבניו ובני שיחו נדו בצער על ירידת הדורות. מאיר אריאל סמל החילוניות? איזו שטות.

אין שיר המבטא את עולמו התרבותי והרוחני של מאיר אריאל, כמו "החל רש".

משהו נגמר ילד,
משהו מתחיל נער, והכל נמשך.
נסגרת דלת ילד,
נפתח שער נער, ואתה נמתח.

מה בכלל רוצים ממך?
שרק תשכיל
לרשת את שעל שמך.
אתה בגיל.
על שמך רשומה ירושה עתיקה,
בבשרך חתומה עדות ותיקה.

החל רש, החל רש.

וזאת הירושה שלך, אלה אבותיך,
ואלה אימהות שלך, אלה תולדותיך,
אתה ממשיך שרשרת מרובת שנים,
כתובה לך ארץ נגד סימנים.
זאת הנעימה שלך, אלה התווים,
זאת הפעימה שלך, אלה הקְצבים.

החל רש החל רש

אלה הפסוקים, אלה התיבות,
אלה החוקים, אלה המצוות,
שלוש עשרה ושש מאות
שלושה עשר עיקרים
שלוש עשרה מידות
שלוש עשרה שנים.
אלה התנועות שלך,
אלה הטעמים,
אלה הקבועות,
אלה הפעמים.
שרק תדע ללמוד
שרק תדע לדעת,
שרק תדע ללמוד,
שרק תדע לדעת.

החל רש

איך שמחו שאמרת אָ
איך בכו כשאמרת בָּ
צהלו כשאמרת רָ
נענעו כשאמרת "בראשית".

שמור על הילד, נער,
שלא יברח ויצרח.
לאן שאתה הולך, נער,
קח, קח אותו, קח.

החל רש!

****

לאחר מותו של מאיר אריאל, הפיקו חבריו תקליט משיריו, שהקליט בביתו וטרם יצאו לאור. שם התקליט כשמו של שיר הנושא – "מודה אני".

"מודה אני" הוא שיר של מאיר אריאל, המודה, כאשר הוא קם בבוקר בבוקר ורואה את אהובתו לצדו. "מודה אני" היא תפילה שנאמרת מדי בוקר, על המיטה, שבה המתפלל מודה לאלוהיו על הנשמה שהחזיר לאפו בקומו.

מילות השיר נקשרות באופן מובהק יותר לתפילה אחרת, תפילת "ריבון כל העולמים", שהינה חלק מסדר ליל שבת, ונהוג לומר אותה אחרי שירת "שלום עליכם", עם החזרה מבית הכנסת לשולחן השבת. בתפילה זו מופיע הפסוק: "מודה אני לפניך, ה' אלוהיי ואלוהי אבותיי, על כל החסד אשר עשית עמדי, ואשר אתה עתיד לעשות עמי, ועם כל בני ביתי, ועם כל בריותיך בני בריתי". את הפסוק הזה דורש מאיר אריאל בשירו.

את השיר הזה נשיר עכשיו.

מודה אני

מוֹדֶה אֲנִי
לְפָנֶיךָ וּלְךָ
עַל כָּל הַחֶסֶד וְהָאֱמֶת וְהַטּוֹבָה וְהָרָעָה וְהַטּוֹבָה
שֶׁעָשִׂיתָ עִמָּדִי וְעִם בֵּיתִי
וְעִם קְרוֹבַי וִידִידַי
וְעִם בְּנֵי עַמִּי וְעִם אַרְצִי
וְעִם כָּל הָעוֹלָם וְהָאָדָם
אֲשֶׁר בָּרָאתָ
בַּלָּאט חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ
אַט אַט טוֹפְפוֹת
עֲתִידוֹת עֲתִידוֹת לִקְרָאתֵנוּ
וְאַתְּ מְחַיֶּכֶת אֵלַי מִתּוֹךְ הַשֵּׁנָה
יִהְיֶה לָנוּ טוֹב טוֹב מִטּוֹב טוֹב מְאֹד
זֶה מַתְחִיל כְּבָר בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר
אַתְּ צוֹחֶקֶת אֵלַי
מִתּוֹךְ מִתּוֹךְ הַשֵּׁנָה.