צרור הערות ‏25.9.22

* נזק אסטרטגי לטווח ארוך – מבחינה רטורית, נאומו של לפיד בעצרת האו"ם היה מצוין. מבחינת התכנים – רוב התכנים היו יפים ונכונים; כך דבריו בסוגיה האיראנית, כך דבריו על השקרים הפלשתינאיים, כך דבריו על מה שהפלשתינאים עשו בעקבות הנסיגה מרצועת עזה ועקירת גוש קטיף ועוד. אך דבריו בנוגע לפתרון שתי המדינות היו מיותרים ואומללים. לכאורה, מה הבעיה? כולנו יודעים שאין פרטנר לפתרון הזה ובוודאי שלא בתנאים שלפיד הציב. אז למה שלא נשחק את המשחק, לא נצטייר כסרבנים, ניתן להם לסרב? נקרא לזה – טקטיקת בר-אילן.

אז קודם כל, ראינו עד היום שזה לא עובד. זה לא עבד אחרי נאום בר-אילן; מי שהציגו את ישראל כסרבנית לפני הנאום, המשיכו להציג אותה כסרבנית גם אחרי הנאום. אפילו כאשר ערפאת דחה את הצעותיו מרחיקות הלכת, לטעמי – המופקרות, של אהוד ברק בפסגת קמפ-דיוויד, אפילו בישראל ואפילו במפלגתו היו שהאשימו אותו ואת ישראל בסרבנות.

אבל הבעיה העיקרית, היא שטקטיקה אינה תחליף למדיניות. וכאשר בשם הטקטיקה מציגים פתרון רע, לא משיגים דבר. הנזק בהצהרות הללו, הוא שישראל מסייעת להנציח את התודעה שזה הפתרון הנכון והפתרון היחיד האפשרי. וכיוון שזה פתרון מסוכן מאוד, שמסכן את מדינת ישראל ואת אזרחיה ולבטח לא יקדם את השלום – הנצחתו היא נזק אסטרטגי לטווח רחוק.

* דיבורים בעלמא – מאז הסכם אוסלו היה רק ראש ממשלה אחד שהתנגד למדינה פלשתינאית והביע את התנגדותו בגלוי – נפתלי בנט. כעת לפיד חוזר למדיניות של ראשי הממשלה שקדמו לבנט.

הוא יודע היטב שאלה דיבורים בעלמא ושאין שום פרטנר פלשתינאי לפתרון הזה.

* מחטף – אולי לפיד מאמין במדינה פלשתינאית, אך העמדה הזו מנוגדת לקווי היסוד של הממשלה. זו ממשלה פריטטית שהתבססה על הסכמה שהנושא הפלשתינאי הוא במחלוקת בין מרכיבי הממשלה ולכן אין עוסקים בו. כאשר בנט נאם בעצרת האו"ם, הוא לא הזכיר במילה את הסוגיה הפלשתינאית ולא ביטא בנאומו את התנגדותו להקמתה ואת תמיכתו בהחלת ריבונות על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות, כיוון שהוא לא ייצג את עצמו אלא את הממשלה כולה. מן הראוי שכך ינהג גם לפיד. וכאשר הוא אומר דברים המנוגדים לעמדת הממשלה ואף אינו מעלה זאת לדיון בממשלה או לפחות בקבינט, זה מחטף.

* כורת את הענף – ממשלת השינוי קמה בזכות חיבור בין יריבים אידיאולוגיים, שחברו יחד לגשר על הפערים כדי ליצור הגנה על מדינת ישראל מפני שלטון השחיתות, תרבות השקר ופולחן האישיות ולהגנה על מדינת החוק. ההסדר המכונן שאיפשר את החיבור הזה, הוא הסכמה שבסוגיה הפלשתינאית, שהיא לב המחלוקת, מסכימים לא להסכים. אין מו"מ, אין מדינה פלשתינאית, אין נסיגה ואין החלת ריבונות. יש הקפאת מצב לארבע שנים. בנט כיבד את ההסכמה, כאשר בנאומו באו"ם התעלם מהסוגיה הפלשתינאית, לא דיבר נגד מדינת פלשתינאית ולא בעד החלת הריבונות. כך צריך לנהוג גם לפיד. אם הוא מפר את האיזון הזה, הוא מפרק את הברית. בכך, לא זו בלבד שהוא כורת את הענף שעליו יושב שלטונו – הוא כורת את הענף של החברה הישראלית כולה, כי הוא עלול להעלות, חלילה, לשלטון את נתניהו.

* חוסר מודעות עצמית – כשביביסטים תוקפים את לפיד על שבנאומו באו"ם הזכיר את המדינה הפלשתינאית, אני בעיקר מגחך על חוסר המודעות העצמית שלהם.

* לא שכנע את הבייס של רחוב שוקן – איני יודע לאיזה בייס כיוון לפיד את דבריו בזכות "חזון שתי המדינות", אבל דבר אחד ברור – את הבייס של רחוב שוקן בתל-אביב הוא לא שכנע.

בימים הקרובים נקרא שם מאמרים רבים נגד לפיד. גדעון לוי, למשל, עוד לא כתב. אבל כבר בגיליון שלמחרת הנאום, החלה המתקפה. את הטון נתן פשקוויל המערכת, שכותרתו: "הבשורה: אין בשורה". המערכת הזכירה שגם נתניהו אמר בנאומיו דברים דומים, כך שאין בהם ממש. היא תוקפת את לפיד שלא הושיט בדבריו יד בשלום לאבו-מאזן, נשיא הרשות הפלשתינאית. המאמר תקף את לפיד על הדרישות שהציב בפני הפלשתינאים כתנאי להקמת מדינה, כמו דרישותיו להניח את כלי הנשק ולשחרר את השבויים. ובהזדמנות זו המאמר תקף את דבריו של לפיד בנושא הגרעין האיראני.   

עמירה הס פרסמה מאמר על פני עמוד שלום, שבו פירקה את הנאום והביאה 11 נימוקים נגדו, או כלשונה "תיקונים לדבריו". שלוש דוגמאות: א. ה"תיקון" לדבריו של לפיד על רצועת עזה שאותה מסרנו לפלשתינאים והם הפכו אותו בסיס לירי רקטות על ישראל, הוא חזרה על שקרי אקיבוש שנמשך בעזה, הדיכוי והמצור והחניקה הכלכלית וההרעבה בלה בלה בלה. אגב, חשוב מאוד לקרוא את הנראטיב האנטי ישראלי הזה, כדי להבין איך השוקניזם ועוכרי ישראל בעולם יצדיקו את המשך הטרור מיהודה ושומרון אם ישראל תיסוג חלילה מאזורים אלה ותעקור את יישוביה כפי שעשתה ברצועת עזה. ב. ה"תיקון" לקריאתו של לפיד לפלשתינאים להניח את הנשק (כלומר להפסיק את הטרור) היה תזכורת שישראל היא "מדינה שחוזקה הכלכלי והדיפלומטי נשען על תעשיית הנשק והריגול שלה, שפותחה במעבדה הכי זמינה ויעילה בעולם: השטח הפלשתינאי הכבוש, שבו יש לדכא בנשק, מעצרים וחקירות, אוכלוסייה שמתנגדת לשלטון הזר". ג. על האיזכור של לפיד שישראל פירקה את מחנות הצבא שלה ברצועת עזה, היא מגיבה בהצדקת הטרור וירי הרקטות בתגובה למעשיה של ישראל ב"גדה המערבית", כפי שישראל מפציצה את עזה כאשר יורים על הנגב המערבי, למרות שראשי המדינה חיים בתל-אביב ובקיסריה. וכן הלאה וכן הלאה, 11 סעיפים, שלידם נאומו של אבו מאזן נראה כנאום מתון ופייסני.

רוגל אלפר מציג את "חזונו המת של לפיד" (כותרת הפשקוויל) כמזימה שנועדה להסתיר מהעולם את העובדה שישראל הפכה את "חזון שתי המדינות" לבלתי ישים. לטענתו, לפיד מייצג את המחנה "הכולל את כל המפלגות היהודיות, ללא יוצא מן הכלל. ממרצ ועד הציונות הדתית", המכחיש שישראל היא מדינה דו-לאומית, מחשש שהעולם יכפה עליה לתת לפלשתינאים זכות הצבעה. לכן, הנאום אינו אלא תרמית, ששותפים לה גם ידידותיה של ישראל – ארה"ב, גרמניה, צרפת ובריטניה, שמשחקות בכאילו ונמנעות מלהתייחס לישראל ול"עמדות הלאומניות והגזעניות" של הציבור הישראלי, כמו לרוסיה של פוטין.  

* כבוד לאומי – כאשר סגן ראש הממשלה ושר החוץ יגאל אלון נאם בשם ישראל בעצרת האו"ם, הוא נשא את נאומו בעברית. אלון היה בוגר אוקספורד שסיים את לימודיו בהצטיינות, כך שאין לחשוד ברמת האנגלית שלו, אך הוא לא ראה לנכון להתהדר בה. ברור שאת מגעיו הדיפלומטיים ואת פגישותיו עם מנהיגי חוץ הוא קיים באנגלית. אך כמנהיג האמון על הכבוד הלאומי, הוא ראה לנכון, שהנאום הרשמי של מדינת ישראל בעצרת האו"ם יהיה בעברית; שפת המקור של חזון אחרית הימים החקוק על קיר בניין האו"ם.

חבל מאוד, שכל ראשי הממשלות ושרי החוץ שנאמו מאז בשם ישראל בעצרת, לא נהגו כמותו.

* המפה של אבו-מאזן – בנאומו התוקפני בעצרת האו"ם קרא אבו-מאזן לאו"ם ליישם את תכנית החלוקה. למי שאינם בקיאים – מדובר בתכנית שבה ירושלים אינה חלק ממדינת ישראל, וגם לא לוד ורמלה, יפו, הגליל המערבי, חלקים מהנגב ועוד. לתשומת לבם של המפנטזים על הסכם של חלוקת הארץ בקווי 4 ביוני 1967.

יתר על כן, בכל מקרה הפלשתינאים דורשים את "זכות" השיבה, כלומר להטביע את כבשת הרש שתישאר ממדינת ישראל במיליוני פלשתינאים.

כדאי להזכיר לאבו-מאזן, שאילו הם קיבלו את תכנית החלוקה, לא הייתה פורצת מלחמת השחרור, לא היו פורצות כל המלחמות, כל שפיכות הדמים הייתה נמנעת. אולם למחרת ההחלטה, הם תקפו את היישוב היהודי על מנת להשמידו, שנתיים וחצי אחרי השואה. אחרי שנכשלו בניסיונם לסכל את הקמת המדינה, הם דחו את ידינו המושטת לשלום בהכרזת העצמאות, וגייסו את מדינות ערב לפלוש למדינת ישראל בת יומה על מנת להטביעהּ בדם. גם במלחמה הזאת ניצחנו והרחבנו את גבולות המדינה. אילו השלימו עם קיומה של ישראל ועשו עמה שלום, גבולותיה של ישראל היו גבולות שביתת הנשק. אך הם בחרו להמשיך במלחמה ובמלחמת ששת הימים איחדנו את חלקי ארץ ישראל המערבית שבין הירדן והים.

ואחרי שבהסכם אוסלו ישראל נסוגה משטחי הרש"פ ביהודה ושומרון ומהעיר עזה ובנותיה, הם הפכו את השטח שקיבלו לבסיס טרור רצחני חסר תקדים. ואחרי שישראל עקרה את גוש קטיף ונסוגה לקווי שביתת הנשק בגבול עזה, הם הפכו אותה לבסיס פשע המלחמה של ירי עשרות אלפי רקטות על אזרחי ישראל, כפי שהיטיב לפיד לספר בנאומו בעצרת האו"ם.

נאומו של אבו-מאזן הוכיח שהם לא למדו דבר, ממשיכים להתבכיין וכך ימשיכו להמיט על עצמם אסון אחר אסון.

* עם שאלה גיבוריו – מי שרוצח באכזריות זקנה בת 84; צלף הסוחט בקור רוח את ההדק ופוגע במצחה של תינוקת בת חצי שנה; מי שמשתלטים על בית תינוקות בקיבוץ וחוטפים אותם כבני ערובה; מי שטובחים בעשרות תלמידי בית ספר – אלה גיבורי התנועה הלאומית הפלשתינאית. עם שאלה גיבוריו – לא תהיה לו תקומה.

* חשדהו וחשדהו – ארדואן שמארח את הנשיא הרצוג ונפגש עם ראש הממשלה לפיד, הוא אותו רודן אנטישמי ואנטי ישראלי שהיה.

במצוקתו, הוא הבין שהאינטרס שלו הוא להתקרב לישראל. לכן הביקור של הרצוג היה ביקור של מנצח, וכך גם פגישת לפיד אתו.

אבל הוא עלול בכל רגע להתהפך עלינו.

אין לדחות את ידו המושטת. חימום היחסים עם טורקיה הוא גם אינטרס ישראלי. אך יש לבחון את כוונותיו בעיניים פקוחות, כלומר בחשדהו וחשדהו.

בפעם שעברה שבה הוא דיבר על פיוס, הוא חתר להשפיל את ישראל. ראש הממשלה נתניהו נדרש להתנצל בפני טורקיה על הפיגוע הטורקי נגד ישראל – המשט, וישראל נדרשה לשלם פיצויים למשפחות המחבלים. ישראל השפילה את עצמה – אך פיוס לא היה. הפעם ארדואן זחל לעברנו.

* יהיה מקום לכולם – דורון אלמוג הוא דמות מופת בעבורי. סיפור חייו, דרך חייו, עשייתו הברוכה, האין סופית ללא לאות, בביטחון, בחברה ובחינוך, הם השראה גדולה בעבורי. שמחתי מאוד כאשר נבחר לתפקיד יו"ר הסוכנות היהודית.

בכנס הרצל למנהיגות בבזל, שהשתתפתי בו בחודש שעבר, נשא דורון את נאומו הראשון. יצאתי מן הנאום ברגשות מעורבים. מצד אחד, דורון סיפר את סיפורו מעורר ההשראה ואת התובנות שלו לחיים, שבעטיים אני רואה בו דמות מופת. בנוסף לכך, הוא דיבר על הידוק הקשר בין ישראל לתפוצות הגולה, ברמה של חיבור אישי בין הישראלים ליהודים בגולה והציג, כדרכו, תכנית מעשית. היה זה נאום מרומם נפש. אך מצד שני, חסר בו המסר המרכזי שאני מצפה לו מיו"ר הסוכנות היהודית – עליה; קריאה לעליה ופעולה מעשית לעידוד העליה וקליטתה. בדברים שכתבתי לסיכום הכנס, הבעתי את רגשותיי המעורבים בעקבות הנאום.

לכן, התרגשתי מאוד כשקראתי ראיון אתו ב"ידיעות אחרונות", ערב שבת. לצד כל אותם המסרים החשובים שהציג בנאום, הפעם הוא דיבר על העליה, כפי שכבר שנים לא דיבר אף מנהיג. קריאת הדברים הייתה בעבורי כמו מים זכים וצוננים לנפש צמאה. "יו"ר הסוכנות הוא כמו ראש ממשלת העם היהודי. מתוך 15 מיליון יהודים ברחבי העולם יש כשמונה מיליון מחוץ לישראל, ואנחנו נעשה הכל כדי להביא אותם לכאן. מחודש לחודש גובר הביקוש לעליה, ואל תדאגי, יהיה מקום לכולם".

"אבל אין לנו מה להציע למיליוני העולים שיחפשו כאן בית", הקשתה המראיינת, סמדר הירש.

השיב דורון אלמוג: "בוודאי שיש. ואם אין אז נמציא. לכל צעיר וצעירה אנחנו בונים תכנית של שנה, שגם מאפשרת להם להכיר את ישראל וגם משלבת אותם במקצועם". בניגוד מוחלט ללהג חסר ההשראה והמעוף ברוח אגף התקציבים באוצר, מדבר אלמוג על הירתמות המדינה היום, בהשקעות ובפיתוח, כדי להבטיח את העתיד. "בעוד 50 שנה נהיה כאן 20 מיליון נפשות".

– "מדובר בתקציבי עתק".

– אז מה? גם לכפר הזה נדרשו תקציבים". כוונתו לכפר הטיפולי לילדים ונוער עם צרכים מיוחדים שהקים לבנו ערן ולאחר מותו – לזכרו; מפעל חייו, שעליו אף זכה בפרס ישראל, ושאת הסכמתו לכהן כיו"ר הסוכנות התנה בכך שיוכל להמשיך בתפקידו כיו"ר הכפר. "מה היה כאן? חול וחול. שממה. אדמה צהובה. לא מעט אנשים חשבו שאני שיכור או שאיבדתי איזה בורג".

– "ואיפה יגורו מיליוני העולים בישראל, שבה זוגות צעירים לא מצליחים לקנות דירה?"

– "נביא אותם לנגב. שרובו שומם. כשבן-גוריון עבר לשדה בוקר ואמר 'אחריי', לא באו יותר מדי. החזון הזה לא יתגשם רק בזכות משאבים; צריך רצון ונחישות והעזה והתמדה. צריך לייצר תעסוקה, מגורים איכותיים במחירים נגישים יותר, עשיה קהילתית משמעותית. כל מה שקורה ב'עדי נגב' הוא דוגמה לכך, כולל היישוב החדש שיוקם [הכוונה ליישוב חדש בסמוך לכפר הטיפולי, שבו יתגוררו מאות משפחות של עובדים ומתנדבים בכפר. א.ה.]. אני לא מפסיק לחשוב קדימה. בעוד 20 שנה יהיו בנגב עוד מיליון אנשים וצריך להכפיל את הכל".

דורון אלמוג הוא התגלמות המנהיגות הלאומית שחסרה לנו כל כך. אני מקווה שהוא גם יצליח לשנות את התדמית השלילית של המוסדות הלאומיים – הסוכנות היהודית, ההסתדרות הציונית העולמית, קק"ל וקרן היסוד, שקיים פער תהומי בין העשיה והתרומה האדירות שלהן, לתדמית העסקנית שלהן.

* גל עליה בפתח – החלטתו של פוטין על גיוס לצבא רוסיה, היא פתח לגל עליה גדול לישראל.

חובתנו להיות ערוכים לכך. זו מהותה של מדינת ישראל.

* אסטרטגיית-על גרעינית – האיום הרוסי להשתמש בנשק גרעיני "טקטי", משמעותו – איום בנשק גרעיני אסטרטגי. כל שימוש בנשק גרעיני הוא החלטה אסטרטגית מרחיקת לכת; אסטרטגיית-על. השימוש המכובס בביטוי נשק גרעיני "טקטי" נועד להלבין שימוש בנשק כזה.

* ראש בקיר – היועמ"שית גלי בהרב מיארה לא הפגינה חכמה יתרה, אם לנקוט לשון המעטה, בהתנהלותה בבג"ץ מזוז. כבר בדיונים הראשונים בעתירה, ניתן היה להבין לאן נושבת הרוח ומה כיוון ההחלטה של השופטים. הם הציעו לה סולם – למנות את מזוז מינוי זמני לדיון על מועמדות הרצי הלוי לרמטכ"ל. במקום לקחת את הסולם בשתי ידיים, היא העדיפה ללכת עם ראש בקיר ולהתבזות.

איני טוען שבכל מקרה יש לפעול על פי הערכת הפסיקה הצפויה של בג"ץ. לעתים נכון ללכת בראש זקוף גם להפסד בבג"ץ, כאשר מאמינים בצדקת ההחלטה. אבל צריך שכל ישר כדי לבחור על איזה נושא "להתאבד". ודאי שזה לא הנושא.

באשר להחלטת בג"ץ – בעיניי ההחלטה שגויה. כמי ששולל את האקטיביזם השיפוטי, אני מתנגד לפסילת החלטת הממשלה בנדון, שאינה סותרת את החוק. בג"ץ צריך לפסוק על פי חוק ולא על פי השקפת השופטים. כאשר אין המדובר בפגיעה בזכויות האדם והאזרח, אין כל מקום להתערבות בעתירה נגד החלטה שאינה מנוגדת לחוק. ומינוי מזוז לשמונה שנים אינו מנוגד לחוק.

אבל בעיניי התנהלות הממשלה בפרשה הזאת הייתה שגויה מלכתחילה. נכון, גם בזמן בחירות הממשלה מוסמכת למנות רמטכ"ל, אך הדבר אינו ראוי. לא כל מה שחוקי ראוי, והציפיה מהממשלה אינה מסתכמת בכך שלא תעבור על החוק, אלא גם שתקבל את ההחלטות הנכונות וההוגנות. אין זה ראוי למנות רמטכ"ל ערב בחירות. מן הראוי היה, כפי שכתבתי פעמים רבות, להאריך את כהונתו של רא"ל כוכבי ולהשאיר לממשלה הבאה את בחירת הרמטכ"ל. כאשר מקבלים החלטה רעה, היא גוררת עוד החלטות רעות, כמו המינוי של מזוז לשמונה שנים ודחיית הצעת השופטים להפוך את המינוי לזמני.

הרבה שכל ישר לא ראינו בהתנהלות הממשלה בסוגיית מינוי הרמטכ"ל, לאורך כל התהליך.

* על אקטיביזם ואג'נדה – החלטת בית המשפט העליון לקבל את העתירה נגד מינוי מזוז, מבטאת אקטיביזם משפטי. והנה, רבים מן המחרפים והמגדפים את בית המשפט, כביכול בשל התנגדותם לאקטיביזם, שמחים וצוהלים על ההחלטה, כיוון שהיא ביטלה החלטה של הממשלה הנוכחית, השנואה עליהם. ללמדך, עד כמה עמדות עקרוניות הן, לא אחת, עמדות אג'נדאיות.

טיעון מעניין ששמעתי, היה שכיוון שבית המשפט פסל מינויים ערב בחירות בממשלות נתניהו, הם תומכים בהחלטה, שמנעה איפה ואיפה. אכן, יש מידה של צדק והיגיון בטיעון הזה. אבל אני מתעקש להקשות.

פסיקות בית המשפט מתבססות על תקדימים, אך לא אחת יוצרות תקדים חדש. בעניין הזה, יש תקדימים לכאן ולכאן. מעולם לא נדון בבית המשפט מינוי של יו"ר הוועדה לבחינת מינויי בכירים, כך שהתקדימים מתייחסים למינויים אחרים, וכאן יש תקדימים שניתן היה לבסס עליהן החלטה לדחות את העתירה או לקבלה.

אבל אני רוצה ללכת דווקא עם מי שמתנגדים לאקטיביזם (כמוני, אגב) וברכו על ההחלטה כיוון שהחלטות כאלו התקבלו כנגד ממשלות נתניהו. אני מציע להשתעשע במבחן הבא. נניח שאני משפטן שמתנגד לאקטיביזם השיפוטי ומבקר אותו, ומוניתי לתפקיד שופט בבית המשפט העליון. וכעת עליי לפסוק בעתירה הזאת. האם עליי לנצל את ההזדמנות לפסוק על פי מצפוני נגד התערבות בית המשפט, או לקבל את העתירה כדי להוכיח שבית המשפט אינו מוטה פוליטית? נדמה לי, שהייתי מחליט על פי מצפוני. להערכתי, דניאל פרידמן היה מחליט לדחות את העתירה ולכבד את החלטת הממשלה. אני מעריך שגם רות גביזון הייתה מחליטה כך.

* גבהות לב – את סירובו של מני מזוז לכהן כיו"ר זמני של הוועדה, אלא רק כמינוי לשמונה שנים, אגדיר במילה אחת – היבריס. בשתי מילים – גבהות לב.

את התנדבותו של אליקים רובינשטיין למשימה ("שירות מילואים", כהגדרתו) אגדיר במילה אחת – ענווה. בשתי מילים – הצנע לכת.

* מחיר הדחיינות – ב-12 במרץ, הלך לעולמו השופט אליעזר גולדברג, שעמד בראש הוועדה למינוי בכירים. מיד אחרי מותו, ראוי היה לבחור לו מחליף. אולם דבר לא נעשה, עד הרגע האחרון, שבו נדרש להקים ועדה לבחינת מועמדותו של הרצי הלוי לתפקיד הרמטכ"ל. אילו מונה יו"ר בזמן, כל הסאגה המשפטית סביב מינוי מזוז הייתה נמנעת. זה מחיר הדחיינות.

* האורות והצללים בבג"ץ חוק הלאום – פעמים רבות העליתי על נס את פסיקת בג"ץ שדחתה את העתירות נגד חוק הלאום ברוב של 10:1 (האחד הוא ג'ורג' קרא. אני מאמין שכמו חבריו גם הוא יודע שלא הייתה כל אמת בעתירות, אבל לנוכח האלימות בחברה הערבית, אני יכול להבין את החלטתו, כנובעת מפחד מוחשי לחייו ולחיי משפחתו). פסק הדין פירק אחת לאחת את כל הטענות נגד החוק, ולא הותיר מהן אפילו אבק. פסק הדין הוכיח שהטענות נגד החוק היו טענות שווא, חסרות כל בסיס ולמעשה, שהמתנגדים לחוק לא הכירו אותו, לא קראו אותו ונלחמו נגד דחליל שהם המציאו, שאין כל קשר בינו לבין החוק.

אבל יש גם צד שלילי בפסיקה הזאת. עצם העובדה שהעתירות לא נפסלו על הסף בטענה שבית המשפט אינו מוסמך לדון בחוקי יסוד (אלא במקרים קיצוניים ביותר, כמו למשל אם יחוקק חוק יסוד לפיו יש לשלול את זכות הבחירה מן החרדים, הערבים או המתנחלים או הצעות שפוגעות בעליל באופן קיצוני בזכויות האדם והאזרח), היא הפעולה האקטיביסטית ביותר של בית המשפט העליון אי פעם. יותר משהאקטיביזם הזה בא לידי ביטוי בעצם הדיון והפסיקה, הוא בא לידי ביטוי בנימוקים לדחיית העתירות. בית המשפט לא קבע, שהוא החליט לדחות את העתירה כי אינו רוצה להתערב בחקיקת יסוד של הכנסת, ואפילו לא אמר שהוא דוחה את העתירות כי לא מצא עילה קיצונית דיה לפסול חוק יסוד.

בית המשפט העליון דן בחוק הלאום כאילו הוא הכנסת. כלומר הוא ראה עצמו כערכאה עליונה לדיון על תוכן החוק. נכון שהדיון בבית המשפט היה עמוק ויסודי לאין ערוך יותר מזה שנערך בכנסת ובציבור, והיה נקי מסיסמאות השווא הדמגוגיות של המתנגדים לחוק. אך בדיון הזה ובהחלטה הזו הוא העמיד את עצמו מעל הכנסת כפוסק-על, וזו פגיעה משמעותית בהפרדת הרשויות, שהיא עיקרון יסוד של הדמוקרטיה.

נכון, במחלוקת על חוק הלאום, אני מתבסס בשמחה על פסיקת בג"ץ, שהפריכה את טיעוני המתנגדים. אני שמח על ההחלטה, כי למתנגדים קשה יותר להתמודד עם האמירה הברורה של בג"ץ, מאשר עם אמירות זהות של פוליטיקאים, פובליציסטים ואזרחים מן היישוב. בדיעבד, משבית המשפט העליון החליט לדון בחוק, אני שמח שזו הייתה החלטתו ואלה היו נימוקיו.

אולם מלכתחילה, עצם הדיון הוא פסול ומסוכן ואף תקדים חמור.

* מנהיגות של דג מת – אף שהייתי חלוק על עמדותיה בנושאים שונים, תמיד הערכתי את איילת שקד כמנהיגה וכאשת ביצוע. אני עדין רואה בה אשת ביצוע מעולה, אבל מתברר שמנהיגה – היא לא. התנצלותה המתרפסת בפני רודפיה ושונאיה הייתה היפוכה של מנהיגות.

הרי איילת שקד יודעת שהקמת ממשלת השינוי הייתה המעשה הלאומי הנכון ושהצטרפותה אליה הייתה הצעד הפטריוטי הנכון. היא יודעת שממשלת השינוי הייתה ניצית יותר, ביטחוניסטית יותר ומיישבת יותר מקודמותיה. אם שקד טעתה בהצטרפותה לממשלה, הייתה זו אולי טעות פוליטית, פגיעה במעמדה בבייס שלה, אבל המעשה הלאומי הנכון.

תפקידו של מנהיג להוביל ולא להיגרר; להיות מצפן ולא שבשבת. ואם צריך – עליו ללכת ולהוביל נגד הזרם. דגים מתים נסחפים עם הזרם. איילת שקד גילתה מנהיגות של דג מת, כשנסחפה בזרם העכור.

יש המאבד עולמו בשעה אחת.

* פני הביביזם – רמי בן יהודה הוא הפנים של הביביזם.

* אני מתבייש – "החיה הכהניסטית", כתבתי, ונשאלתי: "אתה לא מתבייש?"

כן. אני מתבייש. מתבייש, מתחרט ומתנצל.

אני מתנצל בפני החיות על ההשוואה.

* שני פתקים – חנוך דאום מוביל קמפיין להחרמת הבחירות, כמחאה על הבחירות החוזרות ונשנות בתקופה כה קצרה. מבחינתי, לא להצביע זה כמו להטיל שני פתקים לקלפי – אחד לבן גביר והשני לבל"ד. אני מעדיף למות מאשר לשים אחד מהפתקים האלה, ובטח את שניהם. לכן, תמיד אצביע. ואם אין לי מפלגה שאני רואה בה הטוב במֵרבו, תמיד אמצא את הרע במיעוטו.

* הערבי שהציונים רוצים – אם למישהו יש ספק בכך שהרשימה האנטי ישראלית המשותפת היא פסולת חיתון, ובשום אופן אין להקים ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע, אני ממליץ לו לקרוא ראיון עם איימן עודה ב"הארץ". לאורך כל הראיון הוא מתגולל בציונות וב"פשעיה" וחותר תחת עצם הלגיטימיות של מדינה יהודית, תוך שימוש בטרנד השוקניסטי "עליונות יהודית".

ומעניין איך הוא מנתח את תופעת רע"ם ומנסור עבאס. השנאה שלו לעבאס אינה רק פוליטית, נגד יריב שנאבק על אותו מאגר קולות. השנאה היא בראש ובראשונה אידיאולוגית. מנסור עבאס מגלם את הרעיון השנוא ביותר על עודה. "הנזק הוא מהותי. בתנועה הציונית משמאל ועד לימין תמיד רצו לראות את הערבי שמקבל את שמדינת ישראל היא מדינת הלאום היהודי, ושמוכן לחיות תחתיה עם זכויות דתיות ואזרחיות בלבד. בשנת 1901 הרצל ביקר את הסולטן עבדול חמיד, אמר לו קח כסף ותסכים להקמת מדינה יהודית בפלסטינה. הסולטן אמר לו לא. ב-2 בנובמבר 1917, הצהרת בלפור דיברה על בית לאומי ליהודים שהיו 7%, ול-93%, שהוגדרו בו 'הקבוצות הלא-יהודיות', נתנו זכויות דתיות ואזרחיות בלבד. כלומר כל הרעיון מאז ועד לשלום הכלכלי, עד הסכמי אברהם, בנוי על עליונות יהודית. מנסור עבאס זה הערבי שרצו כל הזמן. במשך עשרות שנים. הם לא אומרים שהם רוצים לגרש ערבים. הם רוצים ערבי שיכיר במדינת היהודים".

הדברים ברורים. בעיני עודה, קיומה של מדינת ישראל אינו לגיטימי. מדינת ישראל היא מדינה יהודית, ומי ששולל את קיומה כמדינה יהודית, שולל את קיומה. החזון של איימן עודה הוא חיסולה של ישראל. הוא רואה בקיומה של המדינה היהודית עוול. הוא חוזר אל ראשית הציונות ומציג את חזונה – מדינה יהודית בא"י כעוול. עוול שהחל בו הרצל והמשיך אותו ויצמן וגיבתה אותו בריטניה בהצהרת בלפור. הרשימה המשותפת רואה בקיומה של ישראל עוול. שנאתו של עודה לעבאס, שבעטיה הוא רואה בו בוגד, היא על כך שעבאס הכיר בהיותה של ישראל מדינה יהודית, כלומר הוא מקבל את קיומה של מדינת ישראל ורוצה להשתלב בה ולא לרשת אותה.

החזון הציוני של מדינה יהודית דמוקרטית, הוא חזון של מדינת לאום יהודית, שמבטיחה שוויון אזרחי לכל, ללא הבדל דת גזע ומין. החזון הזה הוא הסיוט של עודה. הוא אינו מוכן להסתפק בשוויון אזרחי, אלא דורש שוויון לאומי, כלומר שעל חורבותיה של מדינת ישראל תקום כאן מדינה דו-לאומית, ולצדה מדינה פלשתינאית "נקיה" מיהודים. אין דבר השנוא עליו יותר מערבי שמקבל את החזון הציוני, מקבל את ההסדר המכונן, שבו הערבים הם אזרחים שווי זכויות במדינת לאום יהודית.

לשיטתו, כאנטי ישראלי, הוא צודק. וכיוון שהוא צודק, לשיטתו – לשיטתנו, הציונים, תופעת מנסור עבאס היא ניצחון הציונות. חזונו האמיץ ומרחיק הראות של מנסור עבאס, ראוי להערכה ולתמיכה של כל ציוני. לשבחו של נתניהו ייאמר שהוא הראשון שזיהה את הכיוון החדש שעבאס מוביל. לגנותי אומר שלא האמנתי בכך בראשית הדרך, ולכן התנגדתי להקמת הקואליציה אתו, אבל התנהלותו לאורך השנה הזאת שכנעה אותי שהוא רציני בחזונו. אלה בתוכנו, שדוחים את מנסור עבאס, הם המשת"פים של איימן עודה במלחמתו בציונות.

* הכוכב הבא – לא יצא לי לראות השנה אף פרק של "הכוכב הבא", עד פרק הגמר. וכך הגעתי טבולה-ראסה לגמר.

אני חייב לציין שכל הארבעה שעלו לגמר היו מצוינים. לא הופתעתי מניצחונו של אליאב זוהר, שהוא באמת זמר נפלא. אך הבחירה שלי הייתה כמו של השופטים – בנופיה. אגב, זו הייתה הפעם הראשונה שהשתתפתי בהצבעה.

* מניפסט של שנאה – ספר ששמו (ותוכנו) הוא "גברים, אני שונאת אותם" (פולין ארמאנז', תרגום לעברית: דורית דליות) הוא ספר שאני מתעב בלי לקרוא אותו. לא כיוון שאני גבר, מושא השנאה של המניפסט. באותה מידה הייתי מתעב ספר ששמו היה "נשים, אני שונא אותן".

* עוד מקרה של ונדליזם – עוד מקרה ונדליזם באנדרטה בגולן. הושחתה אנדרטה בחניון מי גהה (סמוך לבני יהודה), לזכר אריק כהנוביץ' ואורי פז, עובדי תה"ל שנהרגו בגולן במלחמת יום הכיפורים.

* מדינת היהודים – ב-23 בספטמבר 1947, לפני 75 שנה בדיוק, הפליגה מנמל ברגוס בבולגריה אוניית המעפילים "מדינת היהודים". על סיפונה הצטופפו בדוחק רב 2,664 מעפילים, יהודים מרומניה ובולגריה, מחציתם בני נוער מכל תנועות הנוער הציוניות ומבתי יתומים, כולם שורדי שואה. על סיפון האוניה, לצד השלטים "מדינת היהודים" בעברית ובאנגלית, נתלה שלט גדול ועליו פסוק משירו של חיים חפר "בין גבולות", שאגב, נכתב על ההעפלה הרגלית מסוריה לא"י: "למך ולזקן אנו פה חומת מגן" (הכתובת נכתבה עם שגיאת כתיב – "למח").

עם המעפילים נמנה אבי, יוסי הייטנר, בן ה-17.

את הספדי לאבי בהלווייתו, לפני שלוש שנים, פתחתי במילים אלה: " כשאבא היה בן 17, הוא הלך לו מביתו, מארץ הולדתו ומבית אביו, ועלה להגשים את חלומו בארץ ישראל. הוא נפרד בדמעות מהוריו, שאך שנתיים קודם יצאו ממחנה הריכוז טרנסניסטריה, שם איבדו את בנם הבכור, כשהוא עצמו סובל ממחלת האולקוס בה לקה כילד במחנה. הם והוא לא ידעו אם יזכו להיפגש עוד. הוא עלה על ספינת המעפילים הנושאת בשמה את התקווה שפעמה בלבו ובלב העם כולו – 'מדינת היהודים'. בדרכה לארץ, באזור הדרדנלים, השתלטו הבריטים באלימות על הספינה. תינוק שהיה על הסיפון נחנק למוות מגז מדמיע. הם גורשו למחנה מעצר בקפריסין.

לאחר החלטת כ"ט בנובמבר, שוחררו מן המחנה והורשו לעלות לארץ הילדים שטרם מלאו להם 18. לאבא מלאו אז 18 פחות שבועיים. בזכות שבועיים הוא זכה, עלה לארץ – היישר לקרבות מלחמת השחרור, בה לחם בחטיבת גבעתי.

קצת מוזר שבן הסופד לאביו פותח בסיפור שלא חווה, שהתרחש 15 שנים טרם הולדתו. אבל זה, בעבורי, הסיפור המרכזי של חייו, והסיפור המכונן שלי, כבנו. זאת החוויה שעליה גדלתי, אותה ספגתי והיא שמשה נר לרגליי ולאורחותיי, כל הימים.

הסיפור הזה ממחיש יותר מכל את מי שהיה אבא – אדם נחוש, דעתן, יודע מה הוא רוצה, דבק בדרכו, מגשים את האידיאולוגיה שבה האמין בלהט, ואותה הנחיל לנו: הציונות, אהבת האדם, העם והארץ, זיקה עמוקה ליהדות ולמסורת".

במלאת לאבי שמונים, כעשור טרם מותו, ראיינתי אותו ארוכות במספר פגישות, בהן סיפר לי את סיפור חייו. את הסיפור על עלייתו לארץ, אנו קוראים מדי שנה בליל הסדר, בחינת "והיגדת לבנך" (לפני מחלתו, הוא סיפר את הסיפור בעצמו). ואלה הדברים:

"בספטמבר 47', זמן קצר אחרי הקורס, יצאו להעפלה שתי אוניות גדולות בארגון של הסוכנות. לכל תנועה הייתה מכסה. בית"ר הקצתה מהמכסה שלה מספר מקומות לחברי האצ"ל. סניף האצ"ל ברדאוץ קיבל שני מקומות – לי ולאח של מקס קורץ. גם אמו של מקס הצטרפה.

נפרדתי מההורים. זה היה אחרי ראש השנה. לא ידענו אם עוד נתראה אי פעם. אם אפשר יהיה אי פעם לעלות לארץ. הפרידה הייתה נרגשת. בכינו – ההורים ואני. אמא עוד הייתה שבורה מהאסון של מות אחי. הייתי בן הזקונים, בבת עינה. הייתי הילד היחיד בבית. הִילדה כבר הייתה נשואה. האחות והאח נפטרו. הייתי רק בן 17.

בין ראש השנה ליום הכיפורים נסענו ברכבת לבולגריה. היה לי תרמיל שאחי תפר כשתכנן לעלות לארץ. עם התרמיל הזה עליתי לארץ.

בדרך לבולגריה הילדה חיכתה לי בתחנת הרכבת בסוצ'אבה. שם היא סיפרה לי שהיא בהריון.

שתי האניות היו – "מדינת היהודים" ו"גאולה". "מדינת היהודים" הייתה אוניה גדולה, במקור – שובר קרח. אני עליתי על הסיפון שלה. הצפיפות הייתה גדולה. היה לי מקום בדיוק כדי להניח את התרמיל ולשבת עליו. ככה נסענו עד חיפה במשך מספר ימים.

הייתי נרגש מאוד לעלות לא"י. הרגשתי שאני מגשים את כל האידיאלים בהם האמנתי.

רק יצאנו את הדרדנלים – מספר אוניות מלחמה בריטיות תפסו אותנו וליוו אותנו עד חיפה. הוקפנו באוניות. התחלנו להתבצר. היינו כמה אלפי אנשים בשתי האוניות. הקפנו את הסיפון בקונצרטינות. הגיעה הודעה מהסוכנות שהבריטים הפיצו דיסאינפורמציה שזו ספינה של חיילים סובייטים חמושים. היה ברור שזו פרובוקציה שנועדה לתת להם לגיטימציה להשתלטות כוחנית על האוניות, כולל פתיחה באש חיה.

כשהגענו למים הטריטוריאליים של א"י, הפיקוד ירד לחדר המכונות. התקרבנו לחוף ת"א. הספינות הבריטיות התקרבו אלינו. האוניה נגחה בעוצמה רבה באחת מהן. מהספינות הבריטיות הושלכו אלינו רימוני גז מדמיע וזרנוקי מים מלוחים. תינוק אחד נחנק למוות. הבריטים נעמדו במקביל אלינו וקפצו על הסיפון. ההתנגדות לא הייתה חזקה במיוחד, בשל הוראות הסוכנות. הם חששו מהפרובוקציה הבריטית – הטענה אודות חיילים סובייטיים תגרום להם לפתוח באש. הפיקוד התערב עם המעפילים ולא הסגירו את הצוות, השליחים וכו'. הבריטים השתלטו על האוניה וגררו אותה לנמל חיפה.

בכל הדרך הרגשתי מצוין. לא לקיתי במחלת ים. כשהגענו לחיפה, עמדנו בנמל שלוש יממות. כל הזמן עמדתי בקצה הסיפון. הבטתי על הכרמל המואר, ויצאה לי הנשמה מצער ותחושת החמצה. הבריטים הורידו אותנו מהספינות, העבירו אותנו לאניות בריטיות וגרשו אותנו לקפריסין.

בהפלגה הזאת הקאתי את הנשמה. ההפלגה ארכה פחות מיום. הורידו אותנו בנמל בקפריסין. הכניסו אותנו למחנה חדש – מחנה 69. היינו הראשונים שאכלסו אותו.

היו שתי קבוצות של מחנות. 'מחנות הקיץ' ליד הים ו'מחנות החורף' בתוך המדינה. אחרי שבועיים שלושה, הועברו כל בני הנוער, ואני ביניהם, למחנה השכן. שם פעלו בתי ספר ותנועות הנוער. 

במחנה הלכתי כמובן לבית"ר. גם בית הספר היה במסגרת תנועתית. פגשתי שם את חברי מרדאוץ, ירקוני, שאותו הכנסתי לבית"ר.

בהתערבות הסוכנות היו ילדים שהורשו לעלות מקפריסין, אך הילדים הבית"ריים לא היו ביניהם. גולדה מאיר ביקרה במחנות, בראש משלחת של הסוכנות. בעת ביקורה הפגנו נגד האפליה בין ילדים לילדים על רקע פוליטי.

במחנה המעפילים בקפריסין הייתי 3 חודשים. גרנו בצריפים. בבוקר למדנו עברית בביה"ס ואחה"צ פעלנו במסגרת תנועת הנוער. בערבים ביקרנו במחנה המבוגרים, ששם היו ההורים של הרבה מבני הנוער.

בכ"ט בנובמבר 1947 חגגנו במחנה, יחד עם מחנה המבוגרים הסמוך, את החלטת האו"ם על הקמת מדינה יהודית.

לאחר החלטת האו"ם, אפשרו לילדים שמתחת לגיל 18 לעלות לארץ. כיוון שהייתי כמעט בן 18 קיבלתי מקום לעליה.

בסוף דצמבר 1947 הגעתי לא"י, למחנה המעפילים בעתלית".

שם האוניה "מדינת היהודים", מנציח את ספרו של הרצל. הספר נכתב בגרמנית. סוקולוב תרגם אותו לעברית כ"מדינת היהודים". הוא יכול היה לתרגם אותו ל"המדינה היהודית". אני מציין זאת, כיוון שיש מי שבבורותם מנסים להציג את הרצל כמי שלא חתר למדינה יהודית, אלא רק למדינה של היהודים, ללא צביון כלשהו. יש המנסים לספר נראטיב כאילו היישוב היהודי בארץ התנער מן היהדות וראה בעצמו "עברי". גם זאת טענה חסרת שחר. המושג "עברי" והמושג "יהודי" הם שמות של אותו עם. מי שקראו "מדינה עברית! עליה חופשית!" – לעליה של מי הם התכוונו, אם לא לעליה של אותם יהודים, ובהם מעפילי "מדינת היהודים"?

אבי ובני דורו ראו בהקמת המדינה היהודית את חלום חייהם שקם והיה לעובדה. מבחינתם, מדינה יהודית, ממשלה יהודית, צבא יהודי, בית משפט יהודי, משטרה יהודית היו מושגים של קדושה. והנה היום, יש הלוחמים להרס מערכת המשפט ואכיפת החוק של מדינת ישראל…

אבי ובני דורו, המעפילים, חברי המחתרות, לוחמי תש"ח – הם, כמאמר המשורר אלתרמן, "מגש הכסף שעליו לך ניתנה מדינת היהודים".

* אותיות השם רחל – עלינו הבוקר לקברה של אמי, במלאת 34 שנים לפטירתה.

בשנים האחרונות, באזכרות של הורינו, הימרנו את קריאת הפסוקים באותיות השם שלהם מתוך פרק תהילים קי"ט, לקריאת פסוקים באותיות השם, שכתבה אסתי, אחותי. זה הטקסט שקראנו, באותיות השם רחל.

ראי אמא, ראי.

ראי אותנו כאן, מאוחדים.

ראי אותנו מוקירים.

ראי אותנו מקיימים את צוואתכם.

ראי אותנו מגדלים משפחות לתפארת, כאן, בישראל. מדברים בשפה רהוטה. אפילו קצת כותבים…

חיית, אמא,

חצי חיים.

חייך נגדעו –

לפני שקצרת פירות.

לפני שהספקת לראות אותנו בונים את בתינו  (או ב״פולנית״ – מסתדרים).

לפני שנולדו לנו ילדים.

לפני שבחרנו את עיסוקינו, את התחביבים.

לפני שהפכנו ל״אנשים״.

לא תמיד הלכנו בתלם, אך אנו בטוחים, שלו היית כאן – היית גאה בנו מאד…

          * ביד הלשון

העם עם הגולן – כותרת הטור של יאיר ניצני ב"שישבת", מגזין השבת של "ישראל היום", היא "העם עם הבולען". אגב, כותרת כזו התגלגלה גם בראשי לאורך השבוע.

הכותרת היא פרפרזה על סיסמת המאבק ההרואי על הגולן בשנות התשעים, שהייתה לי הזכות הגדולה להיות ממנהיגיו, כדובר ועד יישובי הגולן וחבר בהנהלתו. היה זה המאבק המוצלח ביותר בתולדות המדינה, שהציל אותה מאסון לאומי. מאבק שהוא מופת למאבק דמוקרטי על פי חוק, כפי שאיננו מכירים באף מאבק אחר, מימין או משמאל. מאבק כלל ארצי, שהובל בידי תושבי הגולן.

בתחילת המאבק הצבנו במקום מרכזי את הצהרותיו התקיפות של רבין נגד נסיגה מהגולן ערב הבחירות, וטענו שאין לו מנדט מוסרי לסגת מהגולן. רבין קיבל את הטענה והכריז על משאל עם במקרה של הסכם על נסיגה. מרגע זה, כל המאבק שלנו התמקד בשכנוע דעת הקהל. המטרה שהצבנו לפנינו הייתה ליצור התנגדות עזה בציבור לנסיגה, שתשכנע את ההנהגה שהיא עלולה להפסיד במשאל עם ולכן לא תחתום על ההסכם, ואם תחתום עליו – לנצח במשאל עם.

הסיסמה המובילה של המאבק הייתה "העם עם הגולן". הסיסמה הזאת לא באה מאתנו, ועד יישובי הגולן. היא נולדה במטות בירושלים של קבוצה מתוך הציונות הדתית בהנהגת הרב יהושע צוקרמן, שהייתה שותפה נאמנה של ועד יישובי הגולן במאבק. ככל הידוע, אבי הסיסמה היה העיתונאי והסופר החד והשנון אורי אורבך ז"ל, לימים ח"כ ושר.

אנו, ועד יישובי הגולן, אימצנו את הסיסמה. הפצנו מיליוני סטיקרים וכל מי שנסע בכבישי הארץ – לאן שהפנה את עיניו ראה מכוניות רבות עם הסטיקר. דומה היה, שאין כמעט מכונית ללא הסטיקר. ברחובות המרכזיים של הערים הגדולות, תלו אלפי אזרחים שלטי מרפסות עם הסיסמה. אני זוכר שיחה עם הנשיא עזר ויצמן, שבה אמר שהוא לא יכול לנוע ברחבי ירושלים בלי לראות על כל בנין ובנין את הכתובת "העם עם הגולן". התוצאה הייתה, שלא היה אפילו סקר אחד שהיה בו רוב להסכם הנרקם, ובסופו של דבר כאשר ברק הציע לסורים את כל הגולן והחרבת כל היישובים, הוא השאיר כמה עשרות מטרים לאורך הכינרת, מה שגרם לאסד (האב) לדחות על הסף את ההצעה, ואנו ניצחנו במאבק.

עוד שנים רבות אחרי המאבק, ניתן היה לראות מכוניות רבות עם הסיסמה הזאת. ועד היום, כשנשארו מעט מאוד מכוניות משנות התשעים של המאה שעברה, ניתן עוד לראות את הסטיקר.

הוכחה לכך שהמותג נשאר כה חזק גם היום, 22 שנה אחרי סיומו, הוא המשחק עם מילות הסיסמה. למשל "העם עם אדולן", "העם עם גולן" ככותרת בעיתוני הספורט לאחר שער שהבקיע שחקן בשם גולן, "העם עם גולן" כאשר רוצים להציג את ההערצה לאייל גולן וכן הלאה. וכך גם בכותרת של יאיר ניצני.  

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 21.9.22

* למה אני תומך בממשלת אחדות לאומית – ממשלת אחדות לאומית אינה הממשלה האידיאלית. המצב האידיאלי בדמוקרטיה פרלמנטרית, הוא ממשלה חזקה ויציבה ומולה אופוזיציה חזקה המציגה אלטרנטיבה לשלטון.

במצבים מסוימים, ממשלת אחדות היא הפתרון הראוי. א. בעתות חירום, כמו ממשלת האחדות בבריטניה במלחמת העולם השניה או ממשלת האחדות הלאומית (או כפי שנקראה אז – ממשלת הליכוד הלאומי) שקמה בישראל ערב מלחמת ששת הימים. ב. כאשר קיים קרע ושסע בעם, המאיים על החברה, נכון להקים ממשלת אחדות שתפעל לאיחוי הקרע והורדת הלהבות. ג. במצב של תיקו פוליטי משתק.

ישראל עונה היום על קריטריונים ב' ו-ג', ולכן נכון להקים ממשלת אחדות. אולם יש בעיה. בנימין נתניהו שמה. נתניהו אינו הפתרון, אלא הבעיה. הוא הגורם לשסע ולקרע והתנהלותו הולכת ומעמיקה ומרחיבה אותו. ממשלת אחדות עם נתניהו אינה מתכון לאיחוי הקרע. והרי ראינו זאת. ולא רק בכך שהוא חתם על הסכם הונאה, שבו תכנן מראש לעקוץ את שותפיו ולגנוב את הרוטציה, באמצעות פשע נגד כלכלת ישראל, של אי העברת תקציב. גם בהתנהלותו השוטפת. למשל, במופע האימים, מוקף בשריו רעולי הפנים, במסדרון בית המשפט, שבו הניף יד גסה ומרושעת על מדינת החוק ומערכת המשפט בישראל, והילך אימים על שופטיו. האירוע החמור הזה נערך ימים אחדים לאחר הקמת הממשלה, והיה בגדר איתות שפניו אינם לאיחוי הקרע, ההיפך הוא הנכון. סביר להניח שגם אם תקום ממשלת אחדות בעתיד, הוא לא יהיה שותף קואופרטיבי ולא נורמטיבי.

אז מדוע אני תומך בהקמת ממשלת אחדות? כי החלופות האחרות גרועות יותר. חלופה אחת היא 61 מנדטים לגוש נתניהו, שבעקבותיה תקום ממשלה עם הכהניסטים, שתילחם במדינת החוק ותחוקק חוקי מגה-שחיתות ארדואנוקרטיים, שמטרתם להעמיד את המנהיג העליון מעל החוק. עצם שותפותו של הכהניסט בממשלה, היא כתם בל ימחה על תולדות העם היהודי. הכהניזם הוא הבן הממשיך של תנועות דומות לה באירופה שרדפו את עמנו, את אבותינו ואימהותינו.

אם לא יהיו לנתניהו 61 מנדטים, לא תהיה לגוש השינוי כל אפשרות להקים קואליציה, אלא אם היא תתבסס על רצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. לא ראיתי ולו סקר אחד, הצופה 61 מנדטים למרכיבי גוש השינוי. רחוק מכך. ממשלה שתלויה במשותפת אינה רק פסולה מוסרית, אלא היא גם לא תוכל לשרוד, בשל ניגוד עניינים בליבת מהותה – מטרת הממשלה היא לקדם את מדינת ישראל ואת האינטרסים הלאומיים שלה, בעוד מטרת הרשימה המשותפת היא להחריב את מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. זה לא יכול לעבוד. תמיכה מבחוץ, בלי להיכנס לקואליציה, חמורה ובעייתית יותר מחברות בקואליציה, כי כוח הסחטנות של שותפה כזו גדול יותר, ויחייב מו"מ קואליציוני על כל הצבעה והצבעה, ויש עשרות כאלו, בכנסת ובוועדותיה, מדי שבוע.

קשה וכמעט בלתי אפשרי להנהיג מדינה בקואליציה של 61 ח"כים, בוודאי עם שותפים בעייתיים, בלשון המעטה, כמו הכהניסטים והמשותפת.

ואם, נניח, תהיה הפתעה גדולה וגוש השינוי, בניגוד לכל הסקרים, יזכה ב-61 מנדטים – גם אז עדיפה ממשלת אחדות, מן הטעמים הבאים:

יציבות – המקסימום שניתן לצפות להרכב הזה בחלומות הוורדים ביותר, הוא ממשלת 61, וכבר נוכחנו כמה קשה להחזיק קואליציה שברירית כזאת.

רע"ם – התנגדתי להקמת הממשלה עם רע"ם, אך שיניתי את דעתי לנוכח העובדה, שחברותה של רע"ם בקואליציה לא הפריעה לממשלה להגשים דרך ציונית יותר משל קודמותיה וביטחונית ניצית יותר מהן. אבל זה לגמרי לא היה פשוט. למרבה הצער, סיעת רע"ם בכנסת שעברה לא התעלתה לחזונו האמיץ ומרחיק הראות של מנסור עבאס. רוב הח"כים לא התחברו לחזון. וכך, פעמים רבות במהלך הקדנציה הם תקעו מקלות בגלגלים. במהומות הר הבית הם גם הודיעו על "השעיה". אמנם זו הייתה השעיה בקריצה, רק בתקופת פגרת הפסח, שבה אין הצבעות, ומיד אחרי הפגרה חזרה לשגרת הקואליציה. אך היה זה תמרור אדום באשר לבאות. אשמח לראות את רע"ם בממשלה. חשוב מאוד לעודד את רוח ההשתלבות במדינה שהיא מייצגת. אך עדיף שתצטרף לממשלה שיש לה רוב גם בלעדיה, ולכן היא לא תהיה תלויה בה.

מרצ – מרצ של גלאון ומוסי רז, אינה מרצ של הורוביץ ותמר זנדברג. גלאון ורז אינם פרגמטיים כמו קודמיהם. קשה לי לדמיין אותם מעניקים חופש פעולה דומה לממשלה, כפי שהייתה לבנט, שהוביל מדיניות הפוכה למדיניות מרצ. בקדנציה הבאה, עם ההרכב האנושי המסתמן, זה יהיה כמעט בלתי אפשרי.

ראש הממשלה – בממשלה היוצאת, ראש הממשלה הראשון היה בנט והייתה זו ממשלה פריטטית שבה הוא עמד בראש גוש ניצי מובהק, שכלל את ימינה ותקווה חדשה, ויש לזכור שגם ישראל ביתנו שישבה על תקן הגוש בראשות לפיד, היא מפלגת ימין מובהקת. מי שהתווה את המדיניות היה בנט, וגם אילו הממשלה הייתה ממשיכה לפעול גם אחרי הרוטציה, היה לבנט כוח וטו. בנט וימינה נעלמו מן הנוף. תקווה חדשה היא חלק מהמחנה הממלכתי. לפיד אינו בנט וגם אינו בנט-לפיד.

מכל הסיבות שמניתי לעיל, אני מעדיף ממשלת אחדות לאומית על החלופות האחרות, שהן גרועות יותר.

ממשלת אחדות – כן, אך לא בכל מחיר. היא חייבת להיות רוטציונית. הראשון ברוטציה חייב להיות לפיד (או גנץ אם לפיד לא ירצה להצטרף גם הפעם), כי אם נתניהו יהיה הראשון, לא תהיה רוטציה. הכהניסטים לא יהיו חלק מן הממשלה בשום מקרה. תיקי המשפטים, הבט"פ והתקשורת לא יהיו בידי גוש נתניהו (תמורת זאת, גוש השינוי יוותר על תיקי הביטחון, החוץ והאוצר). לא יחוקקו חוקים הנוגעים למערכת המשפט, אלא בהסכמת שני הצדדים.

לכאורה, קיימת גם אופציה לממשלה בראשות גנץ בהשתתפות החרדים. זו פנטזיה. הם מקובעים היום לגוש נתניהו, כי זה מה שהציבור שלהם רוצה. אם ילכו כנגד הציבור שלהם ויצטרפו לממשלה בראשות גנץ, המחיר שידרשו תמורת הצעד הזה, עלול להיות הרה אסון לעתידה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי.  

וגם אם נתניהו יזכה ב-61, ראוי יהיה שהמחנה הממלכתי יעשה מאמץ להצטרף, בתנאים מסוימים, לממשלה בראשותו, כדי להשאיר את הכהניסטים בחוץ.

* יהודי שאינו אדם – בבחירות בבית הספר "בליך" בר"ג שבו למדתי, זכה הכהניסט הגזען ב-4.6%. מזעזע. איזו חרפה! איזו הידרדרות! 4.6% יותר ממה שהפשיסט הזה ראוי לקבל.

אמר ר' זאב וולף מסטריקוב: "אדם שאינו יהודי, אינו יוצא מכלל אדם. יהודי שאינו אדם, אף יהודי אינו".

* תסמונת האישה המוכה – איילת שקד יודעת, יותר מכל אחד אחר, שהממשלה הנוכחית הגשימה את השקפת עולמה יותר מקודמותיה. היא ניצית יותר, ביטחוניסטית יותר ובוודאי מיישבת יותר מקודמותיה. היא גאה בכך, ובצדק.

אבל כדי להחניף לקהל שהיא מחפשת, היא מבקשת סליחה ממי שרדפו אחריה, הסיתו נגדה, הפיצו נגדה שקרים וביזו אותה. כמו אישה מוכה שזוחלת חזרה אל הגבר האלים שמתעלל בה.

* הוצאו מהימ"חים – לקראת נאומו של לפיד בעצרת האו"ם, תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית הוציאה מהימ"חים את הפשקווילים שהוכנו בעוד מועד לפני נאומו של בנט אשתקד, ולאחר כמה ימי הלעגה אופסנו מנוילנים ומגורזים. אחרי הנאום נקרא את המִחְזוּר על "הנאום-העלוב-המשעמם-הפאתטי-של-הגמד-שאינו-מגיע-לסוליות-נעליו-של.

* מקלות בגלגלים – החברה להגנת הטבע עתרה לבג"ץ נגד החלטת הממשלה להקים ועדה מיוחדת לתכנון ולבניה בגולן, כדי לקדם את התכנית הלאומית לפיתוח הגולן ולהתגבר על מכשולים בירוקרטיים בדרך למימוש המטרה.

עיון קל בחוברות "טבע וארץ", הביטאון המיתולוגי של החברה להגנת הטבע, בשנים שאחרי מלחמת ששת הימים, יראה לנו איך החברה חגגה את הרחבת גבולות המדינה ותמכה בהתלהבות בהתיישבות הישראלים בשטחים החדשים שנוספו למדינה. איך התדרדרה החברה למצבה הנוכחי, שבו היא תוקעת מקלות סדרתית בגלגלי ההתיישבות בחלקי א"י השונים, כולל הגליל והנגב.

* הולדת יתומים – הכנסת אישרה בקריאה ראשונה את "חוק ההמשכיות", המתיר להורים שכולים להוליד ילד מן הזרע של בנם שנפל. יוזם החוק הוא חברי צביקה האוזר. אני מעריך מאוד את צביקה, שבעיניי הוא הפרלמנטר מס' 1 בישראל, אבל בנושא הזה איני תומך ביוזמתו.

אני רואה בעייתיות רבה בהולדת יתומים, וגידולם בידי סבא וסבתא שכולים, שאין להם בהכרח כוחות הגוף והנפש לגידול ילדים, ובוודאי ילדים שמרגע לידתם דבקה בהם טראומת השכול.

החתימה של נער בן 18 שמתגייס לצה"ל על רצונו בכך, אינה מבוססת על תשתית של בגרות וניסיון-חיים הנדרשים לצורך חתימה כזו.

* מכבדים את הפרס – ביום שני חולק פרס יצחק שדה לספרות צבאית לפרופ' יואב גלבר על ספר המופת שלו "רהב", הספר הטוב והמקיף ביותר, שנכתב על התקופה שקדמה למלחמת יום הכיפורים. במחקרו, מפריך גלבר לחלוטין את הנראטיב השקרי על פיו ממשלת גולדה מאיר גרמה למלחמה בכך שהחמיצה את השלום, כאשר דחתה את הצעת השלום המצרית. לא זו בלבד שגולדה לא דחתה הצעת שלום מצרית, גם אילו רצתה לא יכלה לדחות את ההצעה, כי ההצעה לא הייתה ולא נבראה ואפילו משל לא הייתה.

המחדל היה במישורים אחרים לגמרי, כמובן הצבאי והמודיעיני, אך גם החברתי והתרבותי. הוא ממוצה בכותרת הספר: "רהב". הוא מתאר את התנהלות החברה הישראלית וצה"ל בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים; התנהלות שגרמה לחוסר המוכנות שלנו למלחמה.  

הספר "רהב" הוא השלישי בטרילוגיה שכתב גלבר, על התקופה שבין מלחמת ששת הימים ויום הכיפורים. לספר כמו "רהב" אין סיכוי להתחרות ביחסי ציבור עם ספרים שמפיצים את עלילת הדם על "החמצת השלום". אבל כאשר הספר נבחן לא בידי יחצ"נים אלא בידי חבר שיפוט המורכב מהיסטוריונים רציניים ואנשי צבא רציניים בדימוס, בראשות פרופ' דינה פורת, הוא זכה בפרס. יותר משהפרס מכבד את הספר ואת כותבו – הם מכבדים את הפרס.

* על פי הפרוטוקול – אמרתי לילדים שלי, שכשאמות אני מבקש בדיוק את התהליך של אליזבט, על פי כל פרטי פרוטוקול "גשר לונדון נפל".

אסף הפטיר לעברי, בתגובה: "קודם שתלבש פעם חליפה", והוציא לי את הרוח מהמפרשים.

* קיטש פאתטי – צפיתי במהדורת החדשות בכתבה של דקות אחדות על הלווייתה של מלכת בריטניה, ותהיתי – באמת אנשים צפו לאורך שעות בקיטש הפאתטי המשעמם הזה, עם התחפושות המצחיקות הללו?

* אליקים העצני – אליקים העצני החל את פועלו הציבורי כלוחם בשחיתות השלטונית במסגרת "שורת המתנדבים", בשנות החמישים. בראשית שנות השבעים עלה לקריית ארבע ולאורך חמישה עשורים היה מראשי המתיישבים ביש"ע. כיהן כח"כ מטעם תנועת התחיה.

בשנותיו הראשונות בחברון, העצני נשא את דגל הדו-קיום עם השכנים הערבים, פעל רבות למענם ואף שירת אותם כעו"ד. עם השנים, לנוכח הבעיות הביטחוניות, חל כרסום בגישתו.

העצני היה אידיאולוג ואסטרטג ופובליציסט חריף, מקורי ומעמיק. כאשר הופיע הביטאון המצוין של מועצת יש"ע "נקודה", מאמריו, כמעט בכל גיליון, ריתקו אותי במיוחד ועוררו למחשבה, בין אם הסכמתי להם ובין אם לאו.

הכרתי את העצני אישית ב-1991, כאשר הקמנו מחדש את שדולת הגולן בכנסת, בראשות שלמה הלל ממפלגת העבודה, שהעצני היה מחבריה המרכזיים. כעבור שנה הוא לא  נבחר לכנסת, אך כפעיל במועצת יש"ע ובפורומים שונים למען א"י, תמך במאבק על הגולן ונפגשנו לא אחת. תמיד נהניתי להקשיב לניתוחיו המעניינים.

הצטערתי לשמוע על מותו, בן 96. יהי זכרו ברוך!

* שנתיים למותו של בוג'ה – במלאת שנתיים למותו של מורי, רבי וחברי בנימין יוגב – בוג'ה, חבר בית העמק, המנהל המיתולוגי של מכון "שיטים" ואיש החגים והתרבות היהודית של התנועה הקיבוצית, נערכה אזכרה ולאחריה מפגש של לימוד במועדון לחבר.

חלקו הראשון של הלימוד היה של נכדתו שחר ובן זוגה אראל, בנושא הזיכרון. לאחר מכן לימוד של מוקי צור, שהתמקד במחלוקות בין ברנר לגורדון ובדרכו המיוחדת היטיב לשבץ את דמותו של בוג'ה בלימוד, תוך שהוא מספר על ילדותם המשותפת בשכונת רחביה בירושלים, שם למדו באותה כיתה.

היה ערב מרתק, מרגש וברוחו המיוחדת של בוג'ה.

* אחרון על החומה – בדברים שנשא בערב לזכר בוג'ה, אמר מוקי צור (ציטוט מן הזיכרון): יריב בן אהרון נפטר. אביבה זמיר נפטרה. בוג'ה נפטר. והשנה גם אשתי נפטרה. יש לי תחושת אחריות של מי שנשאר אחרון, ולכן אני רואה צורך להגביר בזמן שנותר את עבודתי.

אני נפעם מהכוחות הבלתי נדלים של מוקי, בן ה-84, שממשיך להתרוצץ בכל רחבי הארץ, מלמד בפורומים רבים, החל בבני נוער, דרך מכינות קד"צ ותנועות הבוגרים ועד פנסיונרים. מרצה באין ספור אירועים. רק לדוגמה – קראתי את התוכניה של פסטיבל מספרי סיפורים בגבעתיים. מוקי משתתף בשלושה ערבים שונים, עם כל הכרוך בנסיעה מעין גב לגבעתיים וחזרה. והוא ממשיך לחקור, לכתוב מאמרים וספרים. עובד ללא לאות.

פעמים רבות אני מתנדב להסיע את מוקי למרכז או חזרה לצפון. כל דקה אתו היא חוויה של לימוד והעשרה. גם ביום האזכרה של בוג'ה נשאלתי אם אוכל להחזירו, אך מיהרתי לאסיפה באורטל. מוקי הוא איש יחיד ומיוחד.

* ביד הלשון

מספר סתמי – איך אנחנו קוראים את המשפט הבא:

4=2+2?

שניים ועוד שניים שווה ארבעה או שתיים ועוד שתיים שווה ארבע?

כמובן ששתיים ועוד שתיים, בלשון נקבה.

למה? מה זו האפליה הזאת? שפה שמדירה גברים?

כמובן שלא. השפה לא שוביניסטית גברית ולא שוביניסטית נשית ואין להלביש עליה מה שאין בה. מספר סתמי, כלומר מספר שאינו מונה דבר מה, הוא בלשון נקבה. למה? כי זו העברית.

לכן, למרות שהמילה "קו" היא בזכר, כאשר אנו מדברים על מספר של קו אוטובוס נאמר "קו ארבע". כי איננו מונים קווים, אלא אומרים מספר. וכשאנו אומרים מספר – אנו אומרים אותו בלשון נקבה.

ובאותה השפה, שבה אין צורה סתמית כללית, שאינה זכר ואינה נקבה, אנו משתמשים בלשון זכר למקרים כמו במשפט הנוכחי: "משתמשים". וגם כאן, אין כל הדרה וכל דחיקה ואין שום סיבה שאני, כפמיניסט מושבע, אצטרף למסע הצלב לכיעור השפה העברית.

כיוון שהצורה הסתמית היא בלשון זכר, כאשר אנו משתמשים בביטוי "אנו משתמשים", הוא כולל הן גברים והן נשים. לעומת זאת, אם משתמשים בביטוי "אנו משתמשות", הוא כולל רק את הנשים. לכן, כאשר שדרנית ברדיו אומרת "אנחנו רוצות", היא מדירה אותי ואת כל הגברים, כי המילה "רוצות" אינה כוללת את הגברים. כאשר היא אומרת "אנחנו רוצים", היא אינה מדירה איש.

ההכפלה נוסח מרב מיכאלי: "כאשר אנו משתמשות ומשתמשים בביטוי אנו 'משתמשות ומשתמשים' ", סתם טרחנית, מסרבלת ומכערת את העברית היפה. יש נהגים יפים שנוצרו לאורך השנים כמו הפניה: "גבירותיי ורבותיי", "חברות וחברים", "ליידיז אנד ג'נטלמן", "ערב טוב למאזינות ולמאזינים", "חיילות וחיילים" וכן הלאה, ולאחר מכן מדברים רגיל, בשפה היפה והרהוטה שלנו, בלי הטרחנות הזאת. אגב, שמעתי השבוע פתיחה של תכנית ברדיו חרדי: "בוקר טוב מאזינות ומאזינים, חרדיות וחרדים, חסידות וחסידים, ליטאיות וליטאים, ש"סניקיות וש"סניקים". ואהבתי. ובלבד שלאחר פתיחה כזו, מדברים נורמלי, פשוט ויפה.  

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 18.9.22

* להתחיל מבראשית – ב-1999, זמן קצר אחרי שמפלגת הדרך השלישית, שהייתי ממייסדיה וראשיה התרסקה, הוזמנו לאירוע בחֲדֵרָה של פעילי המפלגה. כמו בחתונה התיישבנו על שולחנות של רבע עוף ובורקס (או משהו אחר, אני באמת לא זוכר), שמענו כמה קצינים שלחמו תחת קהלני שמהללים אותו, קהלני נשא נאום פרידה. לא היה שום חשבון נפש או דיון להפקת לקחים, כי לא היה שום עתיד. לא היה כל דיון על מה הלאה. הייתה מסיבת סיום יפה, אני כיניתי אותה באירוניה "חגיגות התבוסה", אמרנו יפה שלום והתפזרנו. חבל, כי גם אם המסר המורכב של הדרך השלישית לא נקלט אז, הוא חיוני, ונכון היה להמשיך ולקיים את המפלגה לקראת הבאות. אך כנראה תש כוחה של ההנהגה והעסק התפרק.

ביום רביעי התכנסה בחצר ביתו של יועז הנדל, "הכוורת" – קבוצת הפעילים המרכזיים של תנועת דרך ארץ. והפעם זה היה שונה לחלוטין. כולנו עצובים על כך שדרך ארץ אינה מתמודדת בבחירות, הגם שאנו מבינים שלא היה מנוס מכך. אך כולנו נחושים להמשיך הלאה.

היה זה מפגש אל תוך הלילה, של קבוצה אידיאליסטית איכותית ממדרגה ראשונה, שונה עד מאוד מהפרופיל של עסקני מפלגות (כל המפלגות), שדיברה אידיאולוגיה ואסטרטגיה. ניתחנו את הדרך, ערכנו חשבון נפש, ובעיקר עסקנו בעתיד. איך לקום ולבנות מפלגה, כולל מוסדות דמוקרטיים (תוך ניסיון לבנות מודל טוב יותר מהשחיתות המלווה את מנגנוני הפריימריז במפלגות) ולרוץ אתה בסערה לקראת מערכות הבחירות העתידיות, מתוך הבנה צנועה שאין לנו יומרה להיות מפלגת שלטון, אלא סיעה קטנה שתשפיע על המדינה לקידום ערכיה הציוניים הממלכתיים.

לא הייתה שם אווירת נכאים, אלא אווירה של "בראשית חדשה". חזרתי הביתה לפנות בוקר עם שיר חדש בלב. להתחיל מבראשית!

* השלכה – כל אימת שאני מותח ביקורת על הממשלה, למשל – על מדיניותה האנטי חקלאית, אני מוצף בתגובות כמו: "מה אתה רוצה? זאת הממשלה שלך. רצית שינוי? קיבלת". וכו'. מיותר לציין שהמגיבים – ביביסטים.

ראשית, זו לא רק הממשלה שלי, אלא גם שלהם. כפי שממשלת נתניהו הייתה הממשלה שלי ונתניהו היה ראש הממשלה שלי. הדה-לגיטימציה שלהם לממשלה הנוכחית היא אנטי דמוקרטית.

אבל מה עומד מאחורי האמירה הזאת? בפסיכולוגיה קוראים לזה השלכה. הם משליכים את הבעיה שלהם על הזולת. הבעיה שלהם, היא אובדן כושר שיפוט וביקורת על ממשלה, מפלגה ומנהיג שהם תומכים בו. הם אינם מסוגלים להבין את התופעה הזאת. מבחינתם, מי שתומך בממשלה הנוכחית, בהכרח רואה בחבריה אֵלים, משוכנע שכל החלטה שלהם היא אמת מוחלטת ולעולם יתמוך ויצדיק כל אמירה והחלטה. זו גישה של עובדי אלילים.

זו גישה של מי שראו באבו-יאיר שרקם את התפלגות רע"ם מהרשימה המשותפת כדי להבטיח רוב לממשלתו ולחוקי מגה-שחיתות שלו – גאון פוליטי, הראשון שזיהה את הפוטנציאל והמשיך את הסכמי אברהם בתוך החברה הישראלית, וכאשר סמוטריץ' הבריז לו והכשיל את הקמת ממשלתו עם רע"ם ונתניהו החל להסית נגד הממשלה בשל חברות רע"ם בקואליציה – אותם אנשים גינו את הממשלה "שמעבירה עשרות מיליארדים למחבלים". והם אפילו אינם חשים בסתירה, כי מבחינתם אין סתירה. בשני המקרים נשמר העיקרון המרכזי – ביבי צודק.

הם מתקשים להבין שיש אנשים שונים, שאינם עובדי אלילים כרותי אונה, אלא אנשים מפוכחים, ביקורתיים, שתומכים על תנאי במנהיג, במפלגה ובממשלה ואינם מהססים לבקר כל צעד או אמירה שלהם, השגויה בעיניהם או שאינם מסכימים עמה. והאמת היא שממש קשה להתווכח עם האנשים האלה, כיוון שיותר משיש אתם מחלוקת על דעות, יש פער בלתי ניתן לגישור בצורת החשיבה.

* חותרים תחת מיזוג הגלויות – בני גנץ העלה רשומה שכותרתה "הנבחרת שלנו מול הנבחרת שלהם", הציב תמונה של שלמה קרעי ותחתיה נכתב "שאלוהים ישמור". ומיד החלו התגובות האוטומטיות: "גזענות" (?!), "גרבוז" וכו'. למה? כי ביקורת על קרעי אסורה, כיוון שהוא "מזרחי"  ולכן ביקורת עליו היא "גזענות".

הביקורת עליו אינה קשורה לגולה שממנה עלו הוריו, אלא לכך שהוא התגלמות הרע שבביביזם. התגלמות של פולחן האישיות, כולל פסלון מוזהב (עגל זהב?) של מנהיג-העל. הוא התגלמות של שיח השנאה, ההסתה והשקר. הוא מראשי הלוחמים לחורבן מדינת החוק והמשתלחים בהתלהמות וגסות במערכת המשפט בישראל. הוא אחד המייצגים העיקריים של שיח הקנאות החרדי שחדר לליכוד, בניגוד לאופיה המסורתי המתון בעבר. אגב, את הקנאות הדתית הזאת הוריו לא הביאו מתוניס. את הקנאות הזאת הביאו החרדים שבאו מאירופה. האם הוא חסין מביקורת בשל ארץ המוצא של הוריו?

האם כאשר אני תוקף את עופר כסיף או את מוסי רז, זו "גזענות"? האם כשהליכוד תקף את מנהיגי מפלגת העבודה פואד בן-אליעזר, עמיר פרץ וגבאי, זו הייתה "גזענות"? או שרק יציאה נגד "מזרחי" מהליכוד היא גזענות?

כאשר בחרתי בדרך השלישית בהנהגת קהלני לא הצבעתי למנהיג "תימני" וכשבחרתי בכולנו בהנהגת כחלון לא בחרתי במנהיג "טריפוליטאי" וכשבחרתי בתקווה חדשה בראשות גדעון סער לא בחרתי במנהיג חצי "בוכרי". בכל המקרים הללו בחרתי מנהיגים יהודים, ישראלים. בדיוק כפי שכאשר בחרתי בישראל בעליה בהנהגת שרנסקי, לא בחרתי מנהיג "רוסי".

אני סולד מן השד הגלותי הזה, החותר תחת הערך הציוני של מיזוג גלויות, מתוך פופוליזם אלקטורלי.

* האם אחמד טיבי ציוני? – האם הריצה הנפרדת של בל"ד מן הרשימה המשותפת – משמעותה שעודה וטיבי ציונים? בערך כמו שהפרידה (אם אינה הצגה, כחלק מה"תאקיה") של מרזל ובן ארי מבן גביר – משמעותה שבן גביר "מתון".

* היפוכה של תנועת ז'בוטינסקי ובגין – עמיחי שיקלי אמר בראיון, שהוא הצטרף לליכוד כי זו התנועה הממשיכה את ז'בוטינסקי ובגין.

הביביזם הוא במידה רבה היפוכה של מורשת ז'בוטינסקי ובגין. מי שייצגו באמת את הדרך המסורתית של תנועת החירות עד לאחרונה היו רובי ריבלין ובני בגין. במידה רבה גדעון סער עושה זאת היום. בגין דגל בעליונות המשפט, שזו גרסה הרבה יותר קיצונית של אקטיביזם שיפוטי מזו של אהרון ברק. זו לא הייתה רק עמדתו הפרטית, אלא העמדה התנועתית. היום מטרת העל של הליכוד הביביסטי היא חורבן מערכת המשפט והרס מדינת החוק. הדרך של ז'בוטינסקי ובגין היא של "שם ירווה לו משפע ואושר / בן ערב בן נצרת ובני / כי דגלי דגל טוהר ויושר / יטהר שתי גדות ירדני". המפלגה הציונית הראשונה שפתחה את שעריה להצטרפות אזרחים ערביים הייתה תנועת החירות – ביום הקמתה. בגין נלחם שכם אל שכם עם מפ"ם ומק"י לביטול הממשל הצבאי. והיום, הליכוד הביביסטי שבוי בידי הכהניזם הגזעני, המעריץ את המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין ימ"ש, כי הוא מי שרצח הכי הרבה ערבים, ומימש בכך את תורת הגזע הכהניסטית.

* המדינה אינה כספומט – ח"כ יעקב אשר מיהדות התורה התראיין לחדשות 12 בנושא לימודי הליבה, ואמר: "אל תדאגו לנו, אל תחנכו אותנו, אנחנו יודעים היטב איך לחנך את הילדים שלנו". את ההמשך המתבקש של המשפט הוא שכח. "אל תממנו אותנו".

מבחינתו, המדינה היא כספומט. תפקידה לתת כסף למי שלוחץ. אבל לא, המדינה אינה כספומט. היא חייבת להעמיד יעדים ההולמים את האינטרס הלאומי ולבנות תקציב שנועד לשרת אותם.

אין שום ספק שהאינטרס הלאומי של מדינת ישראל הוא לחלץ את המוני החרדים מן הבערות ומן העוני המנוון ולהפוך אותם לאזרחים פרודוקטיביים, משתלבים בעולם התעסוקה ותורמים לחברה. אין ספק שזה אינטרס כלכלי עליון של ישראל. ברור שאל לה לתקצב את הבערות והנצחת העוני.

יש להרחיב את החינוך הממלכתי חרדי, להשקיע בו תקציבים רבים, ולהבטיח שיהיו בו לימודי תורה ולצדם לימודי ליבה – עברית ואנגלית, מתמטיקה ומדעים, היסטוריה וספרות, והם יהיו מפוקחים, ולא תהיה בהם אפליה על רקע עדתי. יציינו בהם את יום הזיכרון לשואה ואת יום הזיכרון לחללי צה"ל ויחגגו בהם את חג העצמאות. יניפו בהם את דגל ישראל. כמובן שהלימודים ברשת הזו יהיו חינם. לעומת זאת, החינוך העצמאי יהיה פרטי לחלוטין, ללא הוצאה של אגורה אחת מתקציב המדינה. יבחר כל הורה חרדי לאן לשלוח את ילדיו.

* לימודי ליבה בחינוך הממלכתי – אל למדינה להתפשר בשום אופן בדרישה ללימודי ליבה בחינוך החרדי. אבל קיימת סוגיה אחרת – לימודי הליבה בחינוך הממלכתי. כוונתי ללימודי יהדות. הבורות בקרב בוגרי החינוך הממלכתי ביהדות, תהומית. אני נפגש לעתים קרובות עם חניכי מכינות קדם צבאיות בראשית השנה, ונדהם מחדש מהבורות שלהם ביהדות ובציונות. ואלה הם השאור שבעיסה בקרב הנוער ובעלי הסקרנות ללימוד התחומים האלה, ולכן בחרו במכינה. בשלושת החודשים הראשונים במכינה, הם לומדים הרבה יותר יהדות וציונות מכפי שלמדו ב-12 שנות לימודיהם. 

יש הכרח לתגבר את לימודי הליבה ביהדות וציונות במערכת החינוך הממלכתית. 

* חינוך יהודי – בשנת הלימודים הנוכחית, החלו לעבוד, לראשונה, שתי מטפלות דרוזיות בגיל הרך בקיבוץ אורטל. ואין לי שום קושי עם זה, כי אני מכיר היטב את מערכת החינוך של אורטל; החינוך היהודי הוא לב חזון החינוך שלנו, המערכת מחויבת לכך, ואין לי ספק שהשבת וקבלת השבת, החג והמועד וכו', ימשיכו לתפוס מקום מרכזי בבתי הילדים.

איני יודע אם כך הדבר גם במעון נעמ"ת בחולון, שסייעות ערביות עובדות בו. ולכן, איני פוטר את מחאת העולים במנטרה הקלה והאוטומטית – "גזענות". דאגה של הורים לחינוך היהודי של ילדיהם, היא דאגה כנה ומוצדקת. יש עניין להורים בתוכן החינוך שילדיהם מקבלים. הטלת תווית הגזענות וסירוב לקיים שיג ושיח עם ההורים, היא מעשה אנטי חינוכי ואנטי קהילתי, והוא נגוע בהתנשאות. איני טוען שההורים צודקים. ויתכן שיש בהם גזענים, הרי איני מכיר אותם אישית. אבל עצם העניין של הורים בתוכן החינוך של ילדיהם וחששם לחינוך היהודי שלהם, אינו רק לגיטימי, אלא מוצדק.

* היעד מס' 1 – היעד הלאומי מספר 1 של ישראל, בימים אלה, בעקבות המלחמה באוקראינה, ראוי להיות עידוד עליה רבתי מרוסיה ואוקראינה וקליטתה בישראל. על כל מערכות החיים בישראל למתוח את כל כוחותיהם להצלחת המהלך.

והנה, לאורך מערכת הבחירות, לא שמעתי ולו מנהיג אחד של מפלגה אחת, בקואליציה או באופוזיציה, שהשמיע מילה אחת בנושא. ואם מישהו מהם אמר משהו, התקשורת לא ראתה את הנושא כחשוב דיו כדי לדווח על כך.

* משימה לאומית – מועצת התנועה הקיבוצית החליטה ברוב עצום על הקמת קיבוץ חדש בחבל לכיש.

זו בשורה ציונית נפלאה! כבר למעלה מארבעים שנה שלא קם קיבוץ חדש.

בשנים האחרונות, העליתי בכל הזדמנות את הצורך בחידוש ההתיישבות הקיבוצית, ונתקלתי בהתנגדות מוחלטת מצד הנהגת התנועה. מיד לאחר היבחרו של ניר מאיר לתפקיד מזכ"ל התנועה, שבתי והעליתי זאת בביקור של מטה התק"צ באורטל. הצעתי לניר שיגדיר משימה צנועה – להקים בקדנציה שלו קיבוץ אחד. וניר השיב נחרצות: "לא נקים יישוב חדש" ונימק זאת בתשובה שאִכזבה אותי קשות: "היום ההתיישבות אינה עוד משימה לאומית". השבתי על כך, שתנועת התיישבות שאינה מיישבת, איבדה את זכות הקיום שלה.

והנה, אותו ניר מאיר, הוא שיזם ודחף את חידוש ההתיישבות. הוא העביר את ההחלטה במזכירות והשבוע – במועצה.

כשהחלה היוזמה, לפני חודשים אחדים, בירכתי את ניר ושאלתי אותו על השינוי המבורך בדעתו. הוא השיב בכנות, שעכשיו, כאשר הממשלה שבה וסימנה את ההתיישבות כמשימה לאומית, והחליטה על הקמת 14 יישובים חדשים בנגב ושני יישובים בגולן – זו  משימה לאומית, ואנחנו חלק ממנה.

כן, "ממשלת הזדון", "ממשלת האחים המוסלמים", "הממשלה שמקבלת הוראות מהשורא", "ממשלת מנסור עבאס", "הממשלה האנטי ציונית", "ממשלת השמאל הקיצוני" – זו הממשלה שאחרי עשרות שנים שבה והגדירה את ההתיישבות הציונית בארץ ישראל כיעד לאומי, קיבלה החלטות אופרטיביות בנדון והן כבר בשלבי יישום. איזה פער תהומי בין האמת, בין העובדות, לבין הפייק של תעשיית השקרים וההסתה.

* הציונות הסינתטית – אראל סג"ל חזר בטור שלו ב"ישראל היום" למאמר פרו-ציוני מובהק של צ'רצ'יל בשנת 1920 (מאמר שפורסם בחב"ע כפלגיאט). בסוף המאמר כתב סג"ל: "הרבה מחשבות, הרבה תהיות. על הציונות המדינית שנחלה מפלה לעומת הציונות המעשית הסוציאליסטית. האם הנהגה אחרת מהנהגת הפועלים הייתה מצליחה לפתוח את שערי הארץ? האם פוספסה שעת רצון אמיתית?".

כל כך הרבה אמירות א-היסטוריות, שקשה לדעת היכן להתחיל.

אתחיל עם הדיכוטומיה בין הציונות המדינית לציונות המעשית. הציונות המעשית קדמה לציונות המדינית – בהקמת פתח-תקווה, בעליה הראשונה. ברור שבלי הציונות המדינית לא הייתה קמה המדינה. אבל היא לא הייתה קמה גם בלי הציונות המעשית, שהקימה את התשתית של יישוב יהודי מאורגן ומדינה בדרך. הציונות צעדה לאורך כל השנים על שתי רגליים – הרגל המדינית והרגל המעשית. כל ניסיון לוותר על אחת הרגליים, כמוה כריצה על רגל אחת. אין לה תוחלת.

הרצל הוא אבי הציונות המדינית, אך כבר בתכנית באזל יש מרכיבים של ציונות מעשית, כבר בראשית ההסתדרות הציונית הוקמו מוסדות של ציונות מעשית, כמו קק"ל ופיק"א.

ממשיך דרכו של הרצל היה ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית הרביעי. ויצמן הוא הראשון שהשתמש בביטוי "ציונות סינתטית" – סינתזה בין הציונות המדינית והמעשית. הוא טיפח את ההתיישבות הציונית בארץ ישראל, אך הוא הביא את גדול ההישגים המדיניים של הציונות – הצהרת בלפור ובעקבותיה החלטות ועידת סן-רמו, שאומצו כהחלטות חבר הלאומים. בשנת 1920, כאשר צ'רצ'יל כתב את מאמרו, היה ויצמן נשיא ההצ"ע, וצ'רצ'יל התייחס, במאמרו, אליו ואל הישגו הכביר.

ויצמן לא השתייך לתנועת העבודה ולהנהגת הפועלים הסוציאליסטית. להיפך, הם היו יריביו מצד אחד, כפי שהרוויזיוניסטים היו יריביו, מצד שני. תנועת הפועלים עלתה לשלטון בתנועה הציונית 13 שנים מאוחר יותר מאותה "שעת רצון", ב-1933. האם תנועת העבודה הייתה רק ציונות מעשית? ממש לא. היא הייתה התגלמות הציונות הסינתטית. לצד פועלה ההתיישבותי, מנהיגיה הובילו את המהלכים להחלטת עצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר ולהקמת המדינה. אין יותר ציונות מדינית מבן גוריון, ארלוזורוב, שרת, גולדה, אבן וחבריהם, כפי שאין ציונות מעשית יותר מבן גוריון, אשכול, טבנקין, ספיר וחבריהם.

הדיכוטומיה הזאת חסרת שחר. נכון שבגין נהג להציג את הדיכוטומיה הזאת, וראה בתנועתו את ממשיכת הציונות המדינית: הרצל, נורדאו וז'בוטינסקי הוצגו כמורי תנועתו, כשושלת הציונות המדינית. אך האמת היא שנכון יותר לדבר על הרצל, ויצמן וב"ג כשושלת הציונות המדינית, כחלק מתפיסת הציונות הסינתטית. המחנה הרוויזיוניסטי בהחלט דגל בציונות מדינית, וז'בוטינסקי היה מדינאי דגול, אם כי יכולותיו המדיניות לא באו לידי ביטוי כיוון שהיה באופוזיציה ומאוחר יותר אף פרש מהתנועה הציונית והקים את התנועה הציונית החדשה, שלא היה לה כל תוקף מדיני. אבל הציונות הרוויזיוניסטית הייתה חלשה מאוד בהגשמת הציונות המעשית. ולא בכדי, כאשר תנועת העבודה קיפלה את דגל הציונות המעשית, בשנות השבעים והשמונים, מי שהניפה אותו מחדש הייתה הציונות הדתית ולא הליכוד.

* תרגום לשוקנית – מתחילת מבצע "שובר גלים" סוכלו כ-200 פיגועים. משמעות הדבר היא שחיי כאלף ישראלים ניצלו. את המשפט הזה תרגם גדעון לוי לשוקנית: "בכל לילה פושטים חיילים חמושים מלווים בכלבים מזרי אימים על בתי אזרחים בשנתם וחוטפים אנשים ממיטותיהם". את מדינת ישראל הוא מגדיר כך: "עריצות צבאית מהאכזריות בעולם" ואת השב"כ הוא מכנה: "שטאזי הישראלי".

חברו לדבוקת שוקן, רוגל אלפר, נוזף בתקשורת על סיקור נפילתו של רס"ן בר פלח. "הדיווח בטלוויזיה על מות רב־סרן בר פלח שימש גם להפצת אידיאולוגיה שדוחקת בישראלים צעירים להקריב עצמם למען מדינתם". וכדרכו, דרך השמחה לאיד על נפילת כל חייל צה"ל ולבטח קצין צה"ל, הוא גוער בפלח על דברים שכתב בעבר ועל הקרבתו בקרב שבו נפל: "למסור את נפשך ביודעין. דת הלאומנות. המדינה במקום אלוהים". והוא מסכם: "מות פלח משמש להפצת אידיאולוגיה רעילה והרסנית, ממש אינדוקטרינציה לפולחן מוות ישראלי, במסגרת דת לאומנית שהתהוותה כאן… רס"ן פלח נהרג בעודו מתפקד כמשטרת כיבוש".

כל עוד יש לנו צעירים נפלאים כמו רס"ן בר פלח, המגלים מסירות נפש בהגנה על קיומה של מדינת ישראל וחיי אזרחיה, ולכן הם ממשיכים להיות "משטרת אקיבוש" בלה בלה בלה ש"חוטפת אנשים ממיטותיהם" בלה בלה בלה, מדינת ישראל היהודית דמוקרטית תתקיים ונבלים מנוולים כמו גדעון לוי ורוגל אלפר יוכלו להמשיך לכתוב את דברי הבלע שלהם, שהם מחיר שהדמוקרטיה נאלצת לסבול.

* פורום חוקרי הקיבוץ – פורום חוקרי הקיבוץ ותנועת העבודה הוא פורום רב תחומי של חוקרים מתחומי ההיסטוריה, הסוציולוגיה, הכלכלה, חקר התרבות, הפילוסופיה ועוד. הפורום נפגש כחמש פעמים בשנה לבוקר שבו אחד מחבריו מציג את מחקרו ומתקיים על כך דיון. אחת לשנה נערך כנס שנתי דו-יומי שבו מוצגים בקצרה מחקרים רבים. הכנס הזה פתוח לציבור ומגיעים אליו גם אנשים שאינם חלק מן הפורום.

אני חבר בפורום והוא חשוב מאוד בעבורי, לא רק בשל הסקרנות האינטלקטואלית, אלא גם כיוון שאני רואה בו סדנת חשיבה יוצרת ומעשירה. במשך השנים הרציתי בפורום ארבע פעמים.

בימים חמישי ושישי, נערך בגבעת חביבה הכנס השנתי. אני השתתפתי רק ביום השני. מבין ההרצאות אציין אחת – הרצאתה של שרון גבע: "הקיבוץ של צִבְיה ויצחק: הרהור על לוחמי הגטאות". בני הזוג יצחק אנטק צוקרמן וצביה לובטקין היו ממנהיגי מרד גטו ורשה. אנטק היה סגן מפקד אי"ל, הארגון היהודי הלוחם, שמפקדו היה מרדכי אנילביץ'. עם עלייתם ארצה אחרי המלחמה, הקימו צביה ויצחק עם חבריהם את קיבוץ לוחמי הגטאות ואת מוזיאון בית לוחמי הגטאות – "בית יצחק קצנלסון". הקיבוץ והמוזיאון היה מפעל חייהם. הם היו המנהיגים של הקיבוץ לאורך השנים ורבים בתנועה כינו את הקיבוץ "הקיבוץ של צביה ויצחק".

ד"ר שרון גבע כתבה את הביוגרפיה של צביה ויצחק, שעומדת לצאת לאור בקרוב. הרצאתה עסקה בסוגיית מנהיגותם בקיבוץ, והיא הציגה תמונה מורכבת מן המקובל, על קבוצות בתוך הקיבוץ ומתנגדים להנהגתם. אני ממתין בקוצר רוח לצאת הספר.

עוד אירוע אליו אתייחס היה בערב הראשון, כך שלא נכחתי בו. לא אוכל להביע דעה על מה שהיה בו, אלא על תכניתו. היה זה ערב על הסרט "טנטורה". אחרי ההקרנה היה דיון בהשתתפות במאי הסרט אלון שוורץ וה"חוקר" ש"מחקרו" היה בסיס הספר תדי כ"ץ. יש לציין שה"מחקר" נפסל בידי ועדה אקדמית של אוניברסיטת חיפה, אחרי שהתברר שהוא בדה את ה"טבח" מלבו וזייף עדויות. הוא אף הפסיד במשפט דיבה. מפעל חייו של תדי כ"ץ הוא אובססיית הנכבה. במושב על הסרט, לא הועמד לרפואה היסטוריון אמתי, רציני, כמו פרופ' יואב גלבר, פרופ' יוסי בן ארצי או פרופ' בני מוריס, שיפריכו את עלילת הדם.

* המקומי או הגלובלי – ימים אחדים לפני שכתבתי את כתבת איש השנה תשפ"ב, שאלתי את קוראיי מי איש השנה בעיניהם. התשובות הנפוצות היו, על פי הסדר: מנסור עבאס, בן גביר וזלנסקי.

אכן, כל אחד מהם הטביע חותם משמעותי השנה. ההתלבטות שלי הייתה בין זלנסקי לעידית סילמן. זו לא הייתה התלבטות פרסונלית ביניהם, אלא סביב השאלה האם להתמקד בעולם או בישראל. הבחירה בסילמן היא תוצאת החלטתי להתמקד בישראל.

חששי הגדול, הוא שחס וחלילה בן גביר יהיה איש השנה תשפ"ג.

* הכלה במגפיים – דעתי על "הכלה במגפיים" היא שבעיקרון אין לי דעה בנושא.

          * ביד הלשון

אֲבִיחַיל – אביחיל הוא מושב של תנועת המושבים בעמק חפר, מצפון לנתניה.

המושב הוקם ב-1932 בידי משוחררי הגדודים העבריים שלחמו במסגרת הצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה.

את שם המושב קיבלו החלוצים מחיים נחמן ביאליק, שהציע להם שם שמצד אחד יש בו אזכור לחייל, להיותם משוחררי צבא, והוא שם אביה של אסתר המלכה.

ב-1946 אוחד המושב אביחיל עם המושב הסמוך עין העובד.

במושב אביחיל נמצא מוזיאון "בית הגדודים", שמנציח את סיפור הגדודים העבריים בצבא הבריטי במלחמת העולם השניה. בבית העלמין של היישוב יש חלקה מיוחדת ליוצאי הגדודים העבריים.

ב-2014 הובאו למנוחות בבית העלמין באביחיל עצמותיהם של מפקד שנים מהגדודים, גדוד נהגי הפרדות והגדוד ה-38 של קלעי המלך לוטנט-קולונל (סגן אלוף) ג'ון הנרי פטרסון ורעייתו, 67 שנים אחרי מותו. פטרסון היה נוצרי אירי, אך ציוני נלהב עד יום מותו, שפעל בכל מאודו למען הקמת המדינה היהודית, אך מת ביוני 1947, כמעט שנה לפני הקמת המדינה. כמו כן, טמון בבית העלמין שלום שווארצבארד שהתנקש ב-1926 בסימון פטליורה, נשיא אוקראינה שהיה אחראי לפרעות ביהודי אוקראינה במהלך מלחמת האזרחים בארץ זו.   

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 14.9.22

* לבנות מן המסד – במצב הנוכחי, ההחלטה של יועז הנדל וצביקה האוזר לא להתמודד בבחירות היא ההחלטה הנכונה, כי למרבה הצער, אין סיכוי לעבור את אחוז החסימה. אבל מעתה – מקימים את מפלגת דרך ארץ מהמסד. היא ממלאת חסר אמתי במפה הפוליטית הישראלית, לטווח הרחוק. בבחירות הקרובות אבחר במחנה הממלכתי.

* פרידה מחויבת המציאות – אני מעריך ומכבד את איילת שקד כמנהיגה וביצועיסטית, אך מראשית השידוך של דרך ארץ אתה, היה לי קשה מאוד לתמוך ברשימה המאוחדת. עוד בימי תקווה חדשה רציתי באיחוד עם ימינה, כשעוד הייתה בהנהגת בנט ובשותפות עם מתן כהנא. אולם השקפותיה של איילת ימניות מאוד, והתקשיתי להזדהות עם מפלגה בראשותה. ובעיקר, לא יכולתי לשאת את הסכנה שאם ייכשל המאמץ להביא לממשלת אחדות לאומית, היא תדחוף לממשלת ימין צרה צרורה עם הכהניסטים ועוזריהם, וגרוע מזה – שהיא עלולה לחתוך לבדה להיות הגרוש ללירה שיעניק לגוש בן גביר את השלטון. לכן, אני מזדהה עם החלטתו של יועז הנדל לפרק את החבילה.

חתירה לממשלת אחדות אינה נייטרליות במאבק בין ממלכתיות לביביזם על דמות המדינה, אלא הבנה שזה הרע במיעוטו בין החלופות הקיימות. רוח ציונית חייבת להציב את הכהניסטים ואת הרשימה האנטי ישראלית המשותפת כפסולי חיתון.

כך כתבתי ליועז:

כל הכבוד יועז! הוכחת דבקות בדרך, בארץ, ברוח ובציונות. לא היה מנוס מהפרידה הזאת.

* נורות אדומות – כחבר דרך ארץ מיום הקמתה ופעיל מרכזי בה, השותפות עם איילת שקד הייתה כרוכה בעבורי  בכאבי בטן, אם להשתמש בביטוי שלה.

את חששותיי ביטאתי באוזני יועז הנדל וצביקה האוזר ובקבוצות של פעילי המפלגה. לפני שבועות אחדים, כאשר הנדל היה בצפון (בעבורי זה דרום…) – בטקס פריסת סיבים בעמק המעיינות, נועדנו לשיחה ממושכת בארבע עיניים בבית שאן. שטחתי באוזני יועז את דאגותיי. דבריו של יועז בהחלט הניחו את דעתי, ובכל זאת נשארתי מוטרד. רציתי לשמוע אותם דברים גם מאיילת שקד. הצעתי ליזום מפגש של הפעילים המרכזיים בדרך ארץ עם איילת. יועז קיבל את הרעיון.

כעבור ימים אחדים, אכן תואמה פגישה כזו, בזום. איני אוהב את הזום. אין בו אותו אפקט כמו בפגישה פנים אל פנים. אך זרמתי. קיוויתי שתהיה זו שיחה שבה איילת תשמיע אך גם תקשיב ותשמע. מהר הבנתי שזה יהיה מפגש של שאלות ותשובות. לא אהבתי את זה, אבל זרמתי. בכל זאת, חשוב היה לי במיוחד לשמוע את תשובותיה.

המפגש נועד למוצ"ש 27.8. מיד בצאת השבת, זמן קצר לפני המפגש, נודע לנו שזו לא פגישה של איילת עם פעילי דרך ארץ, אלא גם עם פעילי ימינה ושאנשיה של איילת הם שיובילו את המפגש. כן הובהר, שלא נשאל את השאלות, אלא  נשלח אותן מראש והן תוצגנה לאיילת בפי המנחה. לא אהבתי את זה, אך זרמתי.

ניסחתי את השאלה ושלחתי. "האם הרוח הציונית נייטרלית במאבק בין הממלכתיות לביביזם על דמות המדינה? מדוע אנו מאמצים את הטרמינולוגיה הביביסטית של 'חרם על חצי מהעם' ו'אנחנו לא 'רק לא ביבי'? מבקש לדעת בבירור – במידה שלא  נצליח להקים ממשלת אחדות, האם יש מצב שנצטרף לממשלת נתניהו, תחת טיעונים או תירוצים כמו 'למנוע סיבוב שישי'? האם יש סכנה שנשב עם הכהניסטים? האם נגדיר, כפי שראוי, את הכהניסטים ואת המשותפת כפסולי חיתון בכל מחיר?"

הפגישה נערכה והשאלה שלי לא הוקראה. זעמתי, וכשכתבתי על כך בקבוצת פעילי דרך ארץ, התברר שאיני היחיד שסונן, אלא כך גם שאר חבריי לדרך ארץ, שמן הסתם פנו באותה רוח. הייתה זו נורה אדומה שהבהבה בעוז. משהו כאן לא מסתדר.

כעבור שבוע נערך זום לפעילי הרוח הציונית עם המועמדים לכנסת. גם הפעם לא כדיון פתוח, אלא כשאלות ותשובות, אך הפעם הנחתה את הדיון מירב בנדר, מנכ"לית דרך ארץ, ואת השאלות שאלנו בקולנו. שאלתי את שאלותיי, אך עשיתי טעות – לא הפניתי אותן ישירות לאיילת. יועז השיב, תשובותיו בהחלט ענו על ציפיותיי, אך איילת פשוט התעלמה. חברי לדרך ארץ צביקה לוטן היה חד וחריף ממני. הוא מיען את השאלה ישירות לאיילת וביקש ממנה שתשיב לו ב"כן" או "לא" – אם ניכשל במאמצינו להקים ממשלת אחדות, האם תתמכי בהצטרפות לממשלה צרה בראשות נתניהו? איילת החלה לסובב אותנו באמירות כלליות על כמה חשובה האחדות, כמה רעה ממשלה צרה, על כך שבכוחנו להביא את הצדדים לממשלת אחדות ורק אנחנו יכולים להביא לכך וכו'. צביקה לא ויתר. פעמיים הוא שיסע אותה והזכיר לה את בקשתו – שתשיב ב"כן" או "לא", על שאלתו. היא התחמקה ולא השיבה. נורה אדומה ענקית.

יותר ויותר התחוור לי, שעם כל השתייכותי לדרך ארץ, חברותי עם יועז וצביקה האוזר, הערכתי אליהם ותמיכתי בהם, אתקשה מאוד להטיל לקלפי פתק שעלול ללכת בסופו של דבר לגוש נתניהו. כמובן שאמרתי להם את דעתי.

אני גאה ביועז וצביקה, שנשארו נאמנים לעקרונותיהם ולעקרונות דרך ארץ, ופירקו את החבילה.

* דבקות בדרך – מפלגה אינה בית. בית אין עוזבים. אני מדמה מפלגה לאוטובוס. כל עוד הוא מוביל אותי ליעדי, אני נוסע בו. ברגע שהוא פונה לכיוון אחר, אני יורד ממנו ועולה על אוטובוס שיקדם אותי ליעדי.

אני שומע את הדיבורים על יועז וצביקה שמדלגים ממפלגה למפלגה, תופסים טרמפ וכו'. הדיבורים הללו מנותקים לחלוטין מן המציאות. האמת היא, שיועז וצביקה מפגינים דבקות עיקשת בדרך ולא במסגרת. המסגרת נועדה לקדם את הדרך, ואין בה כל קדושה.

הנה סיפור המעברים של דרך ארץ, כפי שהיה באמת. יועז וצביקה הצטרפו למפלגת תל"ם בהנהגת בוגי יעלון, מתוך אמונה בדרך שהוא הציג ובמנהיגותו. כך עשיתי גם אני, זמן קצר לפניהם. מלכתחילה, בוגי הבהיר שפניו לחיבורים עם גורמים פוליטיים ממרכז המפה, כדי להוות כוח משמעותי שיתחרה על הנהגת המדינה. כך היה, עם הקמת כחול לבן. תל"ם הייתה "הדופן הימנית" של כחול לבן. יועז וצביקה פעלו בקרב הציבור הימני בבחירות. הם הכחישו מכל וכל, מתוך אמונה אמתית, את הטענה שכחול לבן תשתף פעולה עם הרשימה המשותפת. הם התחייבו שזה לא יקרה. ואכן, זו הייתה עמדת כחול לבן.

כאשר העמדה הזאת השתנתה ובפרט כאשר בוגי יעלון היה מוכן לכך, יועז וצביקה לא היו מוכנים לתת לכך את ידם, העדיפו לדבוק בדרך ולא במסגרת, פרשו והקימו את דרך ארץ. אני אף הקדמתי אותם – פרשתי ביום שבו בוגי שינה את דעתו. דרך ארץ אושרה פה אחד בוועדת הכנסת כסיעה עצמאית. כסיעה, היא הייתה לשון המאזניים בין הגושים. נתניהו הציע ליועז וצביקה הרבה יותר מחצי המלכות. כל מה שרק ירצו, בתפקידים בממשלה, בשריונים ברשימה ועוד, אם רק יעניקו לו את השלטון. הם עמדו בפיתוי וסירבו בכל תוקף. גם כחול לבן הפעילה עליהם לחץ לחבור אליה בפיתויים רבים, וגם אותה הם דחו. שום פיתוי לא הסיר אותם מהדבקות בדרך. הם היו נכונים אך ורק לממשלת אחדות לאומית, ואכן, היא קמה.

בניגוד לתיאורים שגויים, דרך ארץ לא הצטרפה לממשלת האחדות כחלק מכחול לבן, אלא כסיעה עצמאית בגוש כחול לבן בממשלה; כמו מפלגת העבודה וכמו יהדות התורה בגוש הליכוד.

עם הפרישה של גדעון סער וחבריו מהליכוד, החיבור של דרך ארץ עם תקווה חדשה היה טבעי; קרבה אידיאולוגית וקרבה ביעדים הפוליטיים. מי שפירק את החבילה אחרי פיזור הכנסת לא הייתה דרך ארץ. גדעון סער ניהל מו"מ מואץ עם גנץ. גנץ, שמשלה את עצמו שהחרדים ילכו אתו ויתנו לו את השלטון, הבין מהם שהם פוסלים את יועז הנדל, בשל רפורמת הסלולר הכשר. האמת היא שיועז מילא את חובתו כשר למען האזרחים החרדים, אך העסקונה החרדית שרוצה לשלוט באמצעות הטלפון בצאן מרעיתה, ראתה בכך איום. הוא לא נרתע מפני איומים ולחצים, מתוך דבקות בדרך; בחובתו הממלכתית כשר. גנץ הלך עם הדרישה החרדית, מה גם שהוא עצמו נוטר ליועז וצביקה טינה על כך שהכשילו את הקמת ממשלתו, במקום להודות להם על שהצילו אותו מהביזיון של ממשלה, שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. למרבה הצער, גדעון סער לא נלחם עליהם, והדרכים נפרדו.

דרך ארץ חברה לימינה בהנהגת איילת שקד, בתקווה ובהנחה שאיילת תקבל את הקו השולל בכל מקרה ממשלת ימין צרה. משהתברר שהקו שלה שונה – הם שוב דבקו בדרך ופירקו את המסגרת.

יועז היה השר הטוב ביותר בממשלה. הוא שר התקשורת הטוב ביותר שהיה בישראל, לבטח אחרי השנים שבהן המשרד היה רתום רק לניסיונותיו של נתניהו להשתלט על התקשורת, ועסק בנושאים שנדונים היום בבית המשפט. צביקה הוא אחד הפרלמנטרים המצטיינים בכנסת; בחריצותו, בחריפותו, ברוחב ידיעותיו ובעומק השקפתו. תרומתו לכנסת והתפיסה האסטרטגית שהוא מציג, לא יסולאו בפז.

לא בכל אני מסכים אתם, אבל בגדול – דרכם היא דרכי, ואני גאה בדבקותם בדרך, ובנכונותם לשלם על כך שוב ושוב מחיר אישי. אני מזדהה עם דרך ארץ ותומך בה. בבחירות הללו היא לא תתמודד, אך היא עוד תשוב, כנושאת דגל הציונות הממלכתית.

* כפני הכלב – כאשר מנהיג ערכי, ממלכתי, ישר, משרת ציבור נאמן כמו יועז הנדל מוצא את עצמו מחוץ למערכת הפוליטית, בעוד שביריון חוליגן פשיסט, גזען צמא דם כמו הכהניסט בן גביר עושה חיל, הדבר מעיד על דמותה של המערכת הפוליטית הישראלית; דמות חולה, כפי שעיצב אותה בעשור האחרון נתניהו השרלטן.

במשנה, מסכת סוטה, נאמר: "בֵּן מְנַבֵּל אָב, בַּת קָמָה בְאִמָּהּ, כַּלָּה בַּחֲמֹתָהּ, אֹיְבֵי אִישׁ אַנְשֵׁי בֵיתוֹ. פְּנֵי הַדּוֹר כִּפְנֵי הַכֶּלֶב, הַבֵּן אֵינוֹ מִתְבַּיֵּשׁ מֵאָבִיו".

אבל הצד האופטימי הוא שכל אלה הם עקבתא דמשיחא; כלומר התקופה שלפני הגאולה. מן השפל הזה – נצמח ונעלה. וכדברי שלום חנוך: תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר.

* סינרגיה שלילית – בכנס בחירות בפתח תקווה ב-4 באוגוסט אמר יו"ר הבית היהודי יוסי ברודני: "אני בחיים לא אשב בממשלה עם בן גביר וסמוטריץ', אני מעדיף לשבת עם מרצ". בחודש וחצי האחרונים הודיעה איילת שקד מעל כל במה שתצטרף אך ורק לממשלת אחדות ובשום אופן לא תתן ידה לממשלה צרה עם הקיצונים.

ברודני ואיילת שקד חברו יחד והם רצים כדי להיכנס לממשלה צרה צרורה עם בן גביר וסמוטריץ' הקיצונים.

* למה החלטתי לתמוך במחנה הממלכתי – עוד לפני שבנט התפטר והכנסת התפזרה, סברתי שיש להקים מחנה ציוני ממלכתי הכולל את תקווה חדשה, שעוד כללה בתוכה את דרך ארץ, ימינה בהנהגת בנט וכחול לבן. כתבתי על כך ליועז הנדל וצביקה האוזר ושוחחתי אתם על כך לא פעם. נדמה לי שכתבתי על כך גם לגדעון סער.

זה קרה באופן חלקי. תקווה חדשה התאחדה עם כחול לבן, אך ללא דרך ארץ. דרך ארץ התאחדה עם ימינה, אך בהנהגת שקד וללא בנט ומתן כהנא. החיבור עם שקד לא צלח, כשהתברר שהיא מושכת לכיוון ממשלת ימין צרה צרורה בהנהגת מי שרודף אותה ופוגע בה ושולח אליה בריונים והיא חוזרת אליו שוב ושוב כמו אישה מוכה שחוזרת לגבר המכה.

אני מאמין שעוד נכונו לדרך ארץ עלילות בפוליטיקה הישראלית, אך כעת, הציבור לא בשל לבחור בה, ולא היה מנוס מההחלטה לקחת פסק זמן.

עד התפרקות החבילה של הרוח הציונית, הייתי קרוע בין היותי איש דרך ארץ ואמוני ביועז וצביקה, לבין רתיעתי מהכיוונים שאליהם מושכת איילת שקד. התקשיתי מאוד לתמוך במפלגה, בחשש שקולי ילך לממשלת בן גביר נתניהו. התלבטתי בין הרוח הציונית למחנה הממלכתי. כעת, עם יציאת דרך ארץ לפסק זמן, החלטתי לתמוך בדרך הממלכתית.

אני חושב שהיעד הלאומי העליון הוא בלימת האיום הנורא על מדינת ישראל, של ממשלת בן גביר בראשות נתניהו. ממשלה כזאת תמיט קלון על מדינת ישראל ותהיה כתם על ההיסטוריה של העם היהודי. נתניהו מוכן למכור את מדינת ישראל לכהניסטים כדי שיתמכו בחוקי מגה-שחיתות שיעמידו אותו מעל החוק. ברור שבחירתי תהיה במפלגה שלא תתן ידה לממשלת ימין צרה צרורה.

מבין המפלגות הללו, הקרובה אליי ביותר מבחינה מדינית היא ישראל ביתנו. אך אני אפילו לא שוקל תמיכה בה. זו מפלגה נגועה בשחיתות, מפלגה שמבטאת שנאה – קודם לערבים ועכשיו לחרדים והקו הכלכלי שלה ימני קיצוני. מפלגת העבודה רחוקה מאוד מדרכה של תנועת העבודה הציונית האקטיביסטית, ואפילו איני שוקל תמיכה בה.

מבין המפלגות יש עתיד והמחנה הממלכתי – המחנה הממלכתי קרוב אליי הרבה יותר מבחינה מדינית ביטחונית, חברתית כלכלית ובענייני דת ומדינה. גדעון סער, מתן כהנא, אלקין, שאשא ביטון, שירלי פינטו ואחרים מייצגים את השקפותיי בענייני חוץ, ביטחון והתיישבות. חילי טרופר, מיכאל ביטון, אלון שוסטר ואחרים, מייצגים את השקפותיי בענייני חברה וכלכלה.

יש לי גם ביקורת על המחנה הממלכתי ואיני מסתיר את חששותיי. אני זוכר את ניסיונו של גנץ להקים ממשלה שנשענת על רצונה הטוב של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. איני מאמין שהוא יחזור על הניסיון. אנשי תקווה חדשה וימינה שברשימה לא יתנו לכך יד. אני מאמין שגם גנץ ואנשיו מבינים שאין חיה כזאת "הצבעה אחת" ולא יחזרו על הטעות.

אני מודאג מן ההצהרות של המחנה הממלכתי על כך שלא יתנו יד לממשלת אחדות, שבעיניי היא הרע במיעוטו מבין האפשרויות הפוליטיות אחרי הבחירות. הם מטפסים על עץ, שאם יירדו ממנו, בפעם השניה, יתבזו. אם לא יירדו ממנו, הם עלולים לגרור אותנו לסיבוב שישי.

אני גם חושש מהמחיר שגנץ יהיה מוכן לשלם לחרדים אם יצטרפו לממשלה בראשותו. ברור שהם ידרשו יותר ממה שנתניהו מציע להם, ומה שהוא מציע להם מנוגד לאינטרס הלאומי. האם גנץ יהיה מוכן לכך?

גנץ ואיזנקוט אינם ה"סמולנים" הקיצונים כפי שתעשיית השקרים וההסתה מציגה אותם, אבל הם בהחלט מבטאים השקפה יונית מדי, לטעמי.

ויש בי כעס על גנץ ועוד יותר מכך על גדעון סער, על האופן שנהגו כלפי דרך ארץ.

ולמרות הכל, הם האופציה העדיפה עליי. החשש מדיל עם המשותפת זניח. הרי הם החליטו אפילו לא להמליץ על אף מועמד (אגב, אין לי בעיה שימליצו, רק שלא יהיו בקואליציה). החשש מכניעה לחרדים זניח, כי הם עוד דבקים בנתניהו. והחשש מן הדרך המדינית זניח, כי אין לנו שום פרטנר פלשתינאי, ואילו בנושא האיראני והמלחמה בטרור הפלשתינאי, אני בהחלט סומך עליהם.

לכן החלטתי לתמוך במחנה הממלכתי.

* טרנד הימין הכלכלי – הרוח הציונית (על שני מרכיביה), התהדרה בהיותה "ימין כלכלי". האמת היא שבנט ושקד, שחוללו הרבה דברים טובים, הם אלה ששינו את פני הציונות הדתית, שתמיד הניפה את הדגל החברתי, והסיטו אותה לקו של ימין כלכלי. אלו עמדותיה האותנטיות של שקד, כפי שביטאה אותם במסה פרוגרמטית בכתב העת "השילוח".

אבל המנטרה הזאת של "ימין כלכלי" לעתים משעשעת. הנה, אמתי פורת, חבר קיבוץ, מי שעד לאחרונה היה מזכיר הקיבוץ הדתי, ממנהיגי המאבק על החקלאות בישראל והיום מספר 2 של איילת שקד, מסביר בראיונות שהוא מאמין ב"ימין כלכלי", אבל… וכאן הוא מונה כל מיני "אבלים" שמשמעותם מדינת רווחה ואחריות המדינה על אינטרסים לאומיים. האמת היא שכל מה שבא אחרי ה"אבל" הוא לא ימין כלכלי. ועל כלכלה חופשית, אין היום מחלוקת. אין אף מפלגה סוציאל-דמוקרטית בעולם התומכת בהלאמת העסקים. המחלוקת היא על מדינת הרווחה.

יועז הנדל פרסם מודעה שבה כתב שימין כלכלי זה לא דיבורים אלא מעשים והציג את מעשיו, ובראשם – מיזם הסיבים האופטיים. אבל המיזם הלאומי החשוב הזה, שהוא הישג גדול של יועז, הוא לא "ימין כלכלי". היד הנעלמה של כוחות השוק, לא הייתה פורשת סיבים בנגב ובגליל, בגולן ובערבה, בעמק המעיינות וב"עוטף עזה". היא לא הייתה נכנסת למגזר הכפרי, לא למגזר החרדי, לא למגזר הערבי. כי זה לא משתלם. רק הרגולציה של המדינה, שהפעיל השר, מתוך הבנת חובתו להבטיח תשתיות לאומיות בכל הארץ ובעיקר באזורי הספר, הבטיחו את ההישג הגדול.

שילוב של אחריות לאומית על התשתיות הלאומית עם חברות פרטיות שגם מרוויחות מכך, היא כלכלה קונסטרוקטיבית ופרגמטית, לא "ימין כלכלי". גם אם המותג הזה הוא היום באופנה.

אני מאמין בכלכלה ציונית; כלכלה שאינה כבולה באידיאולוגיות כלכליות, אינה נתונה בסד של "איזמים", אלא מקדמת את מה שטוב למדינת ישראל ולהגשמת הציונות. כלכלה שמשלבת בין כלכלת שוק, מדינת רווחה ואחריות לאומית על התשתיות תוך שימוש פרגמטי בשיטות השונות על פי הצורך הלאומי.

* מכירת חיסול – נתניהו הבטיח ליהדות התורה שאם יחזור לשלטון, יתקצב באופן מלא את מוסדות החינוך החרדיים, שאינם מלמדים מקצועות ליבה. נתניהו יודע היטב שצעד זה מנוגד לאינטרס הלאומי, פוגע בחינוך בישראל, בכלכלת ישראל ובעתיד המדינה. אך כאשר יש סתירה בין האינטרס הלאומי לאינטרס האישי-השלטוני, נתניהו אף פעם אינו מתבלבל. "המדינה זה אני", ולכן מה שטוב לו טוב למדינה, גם אם הוא רע למדינה.

האם המדינה יכולה לכפות לימודי ליבה על החרדים? לא. אבל היא לא צריכה לתקצב זאת. מדינת ישראל הקימה בשנים האחרונות רשת חינוך ממלכתית חרדית, המלמדת לצד לימודי התורה לימודי ליבה ומפוקחת בידי משרד החינוך. יש להרחיב את הרשת החשובה הזאת, שבה החינוך הוא על חשבון המדינה. מי שאינו רוצה ללמוד במערכת הזאת – זכותו. אבל בתי הספר של החינוך העצמאי צריכים להיות פרטיים לגמרי. מדינת ישראל אינה צריכה לתקצב אותם ולו באגורה אחת. הבחירה תהיה של ההורים.

בסופו של דבר, הנפגעים המרכזיים משלילת ההשכלה הבסיסית הם הילדים החרדים, שנגזרים עליהם עוד דורות של עוני מנוון.

* רצפת הדרישות – בני גנץ משלה את עצמו, שאם גוש נתניהו לא יקבל 61, החרדים ילכו לקואליציה אתו. זה לא יקרה. הם לא יפרקו את הגוש. לכל היותר, ידחפו לממשלת אחדות כשגנץ ראשון ברוטציה.

אבל אם גנץ צודק והם ילכו אתו – האם זה רצוי? הרי כדי ללכת נגד הציבור שלהם, המעריץ את נתניהו, יהיה עליהם להביא הישגים אדירים, שיצדיקו את המהלך. ההתקפלות של נתניהו בנושא לימודי הליבה, הם הרצפה של דרישותיהם, שאי אפשר יהיה להיענות להן.

יש להתרגל לרעיון ממשלת האחדות. כל חלופה אחרת – גרועה יותר.

* המתון – לאחרונה, המילה "מתינות" על הטיותיה השונות מזוהה בעיקר עם… בן גביר. הוא התמתן, הוא מתון, הוא כבר לא כהניסט, הוא התבגר…

ואני רק שאלה. למה האספסוף המקיף אותו, נוהג לשיר ולקפוץ באקסטזה "שישרף לכם הכפר"? האם הכוונה היא שהכפר יישרף באש מתונה? שיישרף לכם הכפר בקטע טוב?

* הגיון הציונות  – ביום שישי האחרון התפרסם ב"ידיעות אחרונות" מאמר של נדב אייל המצביע על המצב הדמוגרפי החמור בגליל התחתון, שבו אחוז היהודים מידרדר והיום הוא מונה רק 14.6%. האוכלוסיה היהודית עוזבת ומזדקנת. מספר הלידות בקרב יהודים קרס.

אם לא נתעשת ונפעל בנושא, נאבד את הגליל התחתון. הוא יהפוך לאקס-טריטוריה במדינת ישראל.

ביום שבו התפרסמה הכתבה, התפרסם ב-ynet מאמר של איתאי אילני, תחת הכותרת: "ישראל צפופה מדי. האקט הפטריוטי הוא לעשות שני ילדים ולא יותר". אגב, כותרת לפיה האקט הפטריוטי הוא לעשות חמישה ילדים, לא פחות, היה מוקע במנטרות כמו "הפשיזם מַלְאים את הרחם" בלה בלה בלה. אבל התערבות "פרוגרסיבית" ברחם הוא פוליטיקלי קורקט.

הניגוד בין הנתונים החמורים שהציג נדב אייל לבין המסר של אילני זועק לשמים. לא, ישראל לא צפופה מדי. תל-אביב רבתי צפופה מדי. הנגב והגליל ריקים ומשוועים ליהודים. השׁידרה המזרחית של ישראל, ממטולה והגליל העליון, דרך הגולן, עמק הירדן, בקעת הירדן והערבה, בואך אילת, ריקים ומשוועים ליהודים. ההבהלות מהצפיפות של הארץ נשמעו כאן כבר בשנות העשרים של המאה שעברה. זה היה אחד התירוצים לספרים הלבנים שנועדו להגביל את העליה לארץ. "כושר הקליטה".

עלינו לפעול על פי הגיון הציונות ולעודד התיישבות באזורים הריקים, עליה רבתי של יהודים לארץ ישראל וכן, גם ילודה מבורכת. חברה עם ילודה נמוכה ממיטה על עצמה הזדקנות ומקרינה פסימיות, יאוש ועצבות. אני שמח וגאה שהולדתי שלושה ילדים וקצת מצטער שלא יותר מכך.

* גוגל הדיח את הכלב – גוגל הוא ידידו הטוב של האדם.

* איש השנה – מאז שנת תשס"ו (2006), אני בוחר מדי שנה את איש השנה, במאמר שאני מפרסם ב"שישי בגולן" וב"חדשות בן עזר".

אלה אנשי השנה שבחרתי לאורך השנים:

תשס"ו – חסן נסראללה.

תשס"ז – דניאל פרידמן.

תשס"ח – אהוד אולמרט.

תשס"ט – ברק אובמה.

תש"ע – רג'פ טאיפ ארדואן.

תשע"א – דפני ליף.

תשע"ב – בשאר אסד.

תשע"ג – יאיר לפיד.

תשע"ד – בנימין נתניהו.

תשע"ה – בנימין נתניהו.

תשע"ו – בוגי יעלון.

תשע"ז – דונלד טראמפ.

תשע"ח – דונלד טראמפ.

תשע"ט – אביגדור ליברמן.

תש"פ – בני גנץ.

תשפ"א – נפתלי בנט.

מי יהיה איש השנה תשפ"ב?

          * ביד הלשון

רסקו – בפינה שהקדשתי ליישוב בצרה, ציינתי שהיישוב הוקם בידי חברת "רסקו".

מהי חברת "רסקו" ומה מקור שמה?

רסקו היא חברת בנייה ומקרקעין ישראלית, שהוקמה עוד בתקופת המנדט הבריטי, בשנת 1934. היא הוקמה בידי הסוכנות היהודית, על מנת להקים שכונות מגורים ומשקים חקלאיים בעבור עולים מן המעמד הבינוני, בעיקר מקרב העולים מגרמניה.

רסקו היא חברה להתיישבות חקלאית ועירונית בע"מ. שמה הוא ראשי התיבות באנגלית: Rural And Suburban Settlement Company.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 11.9.22

* חזית אחידה – כאשר בן גביר הגיע לביה"ס בליך, התקיימה במקום הפגנה של אנשי שמאל נגד הביקור.

הדיווח הזה ציער אותי, כי אם המאבק נגד הכהניזם הוא של השמאל בלבד, ועל פי החלוקה המחנאית של שמאל וימין, זה מאבק אבוד.

מן הראוי היה שהמאבק נגד הפשיזם הכהניסטי הגזעני צמא הדם, יהיה מאבק משותף של הימין, המרכז והשמאל הציוני.

כך היה בפעם הקודמת שבה החיה הכהניסטית הרימה ראש, בשנות השמונים, כאשר אבי אבות הטומאה, "הרב" כהנא שר"י נבחר לכנסת.

הייתי אז מדריך גרעין לאורטל של תנועת הצופים. צעדתי עם חניכיי ברחובות חיפה בהפגנה של תנועות הנוער נגד הכהניזם והגזענות. בהפגנה השתתפו כל תנועות הנוער הציוניות, מהשומר הצעיר עד בית"ר ובני עקיבא. והיום ראיתי תמונות זוועה, של צופים משבט בת"א רצים אל הכהניסט ומריעים לו כמו לאיזה כוכב רוק. הרי הוא התגלמות כל הרע והמכוער שכל תנועות הנוער נועדו להוות לו אלטרנטיבה. אגב, אז לא הייתה אף הפגנה נגד ביקורו של הכהנא בבית ספר, כי אף בית ספר לא פתח את שעריו בפניו.

בפעם שעברה שבה החיה הכהניסטית הרימה את ראשה, גם הכנסת התאחדה נגד הסכנה. כל מפלגות הבית היו שותפות לחוק שנועד למנוע מהכהניסטים להתמודד. הליכוד בהנהגת שמיר, המפד"ל, תנועת התחיה, צומת, מורשה (הרב דרוקמן) – כולם ניצבו בחזית המאבק נגד הכהניזם. כולם יצאו מן המליאה בהפגנתיות בכל פעם שכהנא עלה לנאום.

לאסוננו, תרבות המחנות הפכה את מחנה הימין לגרורה של הכהניסטים. בן גביר הזנב מכשכש בכלב. פתאום נושא לאומי כזה הפך למאבק של שמאל מול ימין. איזו הידרדרות ערכית, מוסרית. ליקוי מאורות.

* המשת"פים של בן גביר – בעקבות המראות הקשים, של ביקור הכהניסט בבליך וחניכי הצופים שרצים לסלפי עם הסלב, כתב מישהו רשומה שבה הוא טוען שמי שלא נלחם נגד חוק הלאום, ונגד אקיבוש, ועל החילוניות ההומניסטית בלה בלה בלה מקבל את בן גביר ושלא יתפלא שהילד שלו ילך למכינה של עמיחי שיקלי.

אין דבר שמשחק לידי בן גביר יותר מהלך הרוח הזה. אפשר לומר שכותב הרשומה ושכמותו הם האידיוטים השימושיים של הכהניזם. אין דבר שהופך את הכהניסט למיינסטרים, יותר מאשר הצגת חוק הלאום, ישיבתנו ביהודה ושומרון וכו' כשווי ערך לכהניזם. זה בדיוק מה שהכהניסטים מנסים לצייר. הרי בכל פעם שאני מציין את העובדה שהכהניזם הוא פשיזם קופץ מי שמזכיר לי שגם על בגין, שרון, רפול ונתניהו אמרו שהם פשיסטים. בכל פעם שאני מציין את העובדה שהכהניזם הוא גזענות קופץ מי שמזכיר לי שהאו"ם אמר שהציונות היא גזענות ושיש מי שטוענים שחוק הלאום הוא גזעני. כל הדיבורים האלה מחזקים את בן גביר יותר מכל דבר אחר.

אני לוחם ותיק נגד הכהניזם הגזעני והפשיסטי, מאז שנות השמונים. אני גם בוגר מכתב איום בתביעה של בן גביר. אחרי שקיבל את תגובתי לא שמעתי ממנו יותר. ופעם אחרת ניצחתי בתביעה של כהניסט אחר, מיכאל בן חורין. ואני תומך בהתלהבות בחוק הלאום, אני בשום אופן לא מוכן לקבל שאנחנו כובשים במולדתנו (למרות שאני מוכן לפשרה טריטוריאלית וויתור על חלק משטחי יהודה ושומרון כדי להבטיח רוב יהודי לדורות במדינת הלאום של העם היהודי) והבת שלי משתתפת בתוכנית "קשת" – תכנית חינוכית נפלאה לנוער בכיתות י'-י"ב של מכינת תבור, שאותה הקים עמיחי שיקלי. לא זו בלבד שאין שום סתירה בין השקפותיי למלחמה בכהניזם, אלא שהמלחמה בכהניזם ותפיסתי הלאומית הם מיקשה אחת.

כפי שאני יוצא נגד הימין שבשנתיים האחרונות קיבל לתוכו את הכהניזם וחותר לכך שהוא יחזור לעמדתו הנחרצת נגד הכהניזם, שאפיינה אותו עד לאחרונה, כך אני מצפה מהשמאל לא להיות אידיוט שימושי של הכהניזם, לא לחבר בין כהניזם לבין עמדה ציונית ניצית ולחבור לגורמים בימין שמתוך השקפת עולמם הימנית מתנגדים לכהניזם ושוללים את הלגיטימציה לבן גביר. מי שיהפוך את המאבק בבן גביר למלחמת השמאל בימין, הוא המשת"פ של בן גביר. במקום להיאבק על כך שהכהניזם יהיה מחוץ לתחום, מוקצה מחמת מיאוס, הם מחברים אותו לחוק הלאום וכו'… זאת מתנה לבן גביר. זה בדיוק מה שמכניס את בן גביר למיינסטרים.

* זנב לשועלים – תא"ל (מיל') צביקה פוגל ממשמר הירדן, הוא מפקד יחידת החילוץ גולן. יחידת החילוץ גולן היא יחידה לתפארת של מתנדבים, אנשי מופת, המקדישים את זמנם הפנוי בכל רגע שנדרש, בלילה וביום, בשבת, בחג ובחול, להצלת חיי אדם. לפקד על יחידת החילוץ גולן, זה להיות ראש לאריות.

מה חבל שפוגל בחר להזדנב אחרי הכהניסט, ולהיות זנב לשועלים ברשימתו לכנסת. איזו הידרדרות!

למה האיש עתיר הקרבות הזה נגרר אחרי מי שלא שירת יום אחד בצה"ל ולא בשירות לאומי ומשתרך בתחתית רשימה שהעומד בראשה, סמוטריץ', השתמט מצה"ל בתואנת תורתו אומנותו וביטל תורה כדי ללמוד עריכת דין ולפתוח קריירה ובגיל 28, עשה טובה ויצא ידי חובה באיזה שרותונצ'יק לקו"ח.

מה לכהן בבית קברות?

* זו נבלה וזו טריפה – בכל פעם שאני כותב נגד הלגיטימציה לכהניסט, אני מקבל תגובות כמו: "אבל אחמד טיבי ועודה כשרים בעיניך. אין לך בעיה שיישבו בממשלה" וכו' וכו'. אגב, לא כשאלה. כעובדה. מעבר לווטאבאוטיזם הילדותי, התגובות הללו מצביעות על משטר המחנות הקורע את החברה הישראלית. לפי הגישה הזאת, כל מי שאינו במחנה הרוצה את בן גביר בממשלה – הוא אוטומטית במחנה הרוצה את טיבי בממשלה.

פעמים רבות הבעתי את דעתי ואחזור עליה שוב. הכהניסטים ועוזריהם והרשימה האנטי ישראלית המשותפת, הן פסולות חיתון. זו נבלה וזו טריפה ו/או להיפך. ממשלה שאחת מפסולות החיתון היא חלק ממנה או חלק מן הקואליציה או תומכת מבחוץ, היא ממשלת פיגולים.

לצערי, הדרך היחידה למנוע ממשלת פיגולים כזו היא ממשלת אחדות. למה "לצערי"? כי איני שש כלל וכלל לממשלת אחדות עם נתניהו, בעיקר אחרי לקח ממשלת האחדות הקודמת. אבל זה הרע במיעוטו. וצריך להתחיל להתרגל לרעיון.

* רדו מן העצים – איום הפילוג ברשימה האנטי ישראלית המשותפת הוסר. בל"ד לא תפרוש, לאחר שכל הרשימה אימצה את עמדתה בסוגיה השנויה במחלוקת – הרשימה לא תמליץ לנשיא על אף מועמד להרכבת הממשלה.

ודוק – לא מדובר בהצטרפות לממשלה, בהצטרפות לקואליציה או אפילו בתמיכה מבחוץ. הם אפילו לא ימליצו על מועמד להרכבת הממשלה. אם כך, קל וחומר שלא תהיה תמיכה מבחוץ, קל וחומר בן בנו של קל וחומר – לא הצטרפות לקואליציה, קל וחומר בן בנו של על אחת כמה וכמה – לא הצטרפות לממשלה.

לתשומת לבם של המפנטזים על ממשלת מיעוט שקיומה יהיה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת (ובהמשך – הפנטזיה שכעבור זמן החרדים יפרשו מגוש נתניהו, ליכודניקים יפרשו וכו').

משמעות החלטת המשותפת, היא שהסיכוי להקמת ממשלה בראשות לפיד אפסית. על פי הסקרים, גם הסיכוי לממשלת נתניהו עם הכהניסטים ועוזריהם נמוך. כדי להימנע מסיבוב שישי, שאינו טומן בחובו שינוי בתמונת המצב, הפתרון האפשרי הוא ממשלת אחדות.

מן הראוי שלפיד וגנץ יירדו מעץ הפסילה המוחלטת של ממשלת אחדות עם נתניהו. הם אינם צריכים להצהיר שזו כוונתם, אבל לא לשלול זאת על הסף. לא להצהיר הצהרות שרק יסנדלו אותם ויגררו את המדינה לעוד סיבוב בחירות. לא להישאר תקועים על העץ, במצב שיחייב אותם אחרי הבחירות או להתקפלות מביכה מהצהרות הבחירות (במקרה של גנץ זו כבר תהיה הפעם השניה) או גרוע יותר, להישאר על העץ ולגרור לבחירות שישיות.

* אי התקפה הדדית – כאשר מפלגה שאני תומך בה מוציאה דבר שקר, אני חש נפגע באופן אישי, כי השקר הוא כביכול גם בשמי. כאשר יום טוב כלפון, איש הרוח הציונית, מגדיר את המחנה הממלכתי "שמאל עמוק", הוא פשוט משקר.

שמאל עמוק?! מי? סער? מתן כהנא? אלקין? שאשא ביטון? פינטו? איזה קשקוש. גם גנץ, חילי טרופר, תמנו שטה וחבריהם הם מרכז, לא שמאל ובטח לא שמאל "עמוק". המחנה הממלכתי הוא מפלגת מרכז-ימין.

גם דוברי המחנה הממלכתי מפיצים שקרים על הרוח הציונית, כמו הטענה השקרית שהיא חלק מהמחנה הביביסטי ותשלים לו את ה-61.

האמת היא שהמחנה הממלכתי והרוח הציונית נלחמות זו בזו, כיוון שהן נאבקות על אותו אלקטורט, של אנשי ימין ממלכתי ושל הציונות הדתית המתונה. במאבק הזה, שני הצדדים מתלהמים, מציגים את המפלגה השניה בצבעים קיצוניים, המסלפים את התמונה האמתית.

חבל. טוב היה אילו המחנה הממלכתי והרוח הציונית היו רצות ברשימה אחת, אך אם לא עשו כן, טוב יעשו אם יימנעו מהתקפות הדדיות, כיוון שאחרי הבחירות הן לבטח תשתפנה פעולה ביניהן.

* באת כוח הריבון – גנץ וליברמן הציעו שתי הצעות דומות זו לזו, שנועדו למנוע את נפילת הממשלה גם אם היא תאבד את אמון הכנסת. על פי ההצעות, הממשלה לא תיפול אם לא יעבור התקציב, תהיה כהונת מינימום של הממשלה גם אם הפכה לממשלה מיעוט, הקדמת הבחירות תחייב רוב של 70 ח"כים.

ההיגיון שעומד מאחורי ההצעות ברור – הצורך ליצור יציבות פוליטית בישראל, לנוכח המשבר המתמשך. אולם משמעות ההצעות הללו חמורה ביותר – הן מאפשרות את קיומה של הממשלה גם אם אין לה אמון של הכנסת. בבחירות איננו בוחרים את השלטון אלא את הכנסת. הכנסת היא באת כוח הריבון, כלומר באת הכוח שלנו, האזרחים. ממשלה שאין לה אמון הכנסת, משמעות הדבר שאין לה אמון העם. ממשלה כזו תאבד את הלגיטימיות שלה.

גנץ וליברמן צודקים במה שהיו אומרים על הצעה כזו, אילו הוצעה בידי נתניהו, כדי להבטיח את שלטונו גם אם איבד את הרוב בכנסת. כאשר הצעה כזו באה מצדם, היא אינה טובה יותר.

עצם העלאת ההצעה, מעידה על הכרסום במעמד הכנסת. וזו לא ההצעה הראשונה ברוח זו. מאז ראשית שנות התשעים, מועלית מפעם בפעם ההצעה לשנות את שיטת הממשל בישראל, כך שראש הסיעה הגדולה ביותר יהיה אוטומטית ראש הממשלה. ואם אין רוב בכנסת לראש הסיעה הגדולה? משמעות ההצעה היא לגיטימיות לממשלה שאין לה רוב בכנסת ובעם.

הרוח של הרעיונות הללו, מתכתבת היטב עם מסע הדה-לגיטימציה לממשלה בראשות בנט, בשל היותו ראש סיעה קטנה, למרות שהכנסת הביעה בה אמון. תיאורטית, יכול להיות מצב שראש סיעה עם ארבעה מנדטים (ואפילו מנדט אחד, אלמלא אחוז החסימה הגבוה) מקבל אמון של 61 ח"כים בכנסת שיש בה סיעה עם 59 מנדטים אך אף סיעה אינה מוכנה להקים אתה קואליציה. ממשלה בראשות סיעת היחיד, במקרה כזה, דמוקרטית יותר מממשלה של סיעת הענק, כי יש לה רוב בכנסת.

* האופוזיציה השוקניסטית –  ממשלת בנט-לפיד מתמודדת מיום הקמתה עם שתי אופוזיציות. יש לה אופוזיציה פרסונלית של גוש נתניהו, שנלחמת בה אך ורק בשל העובדה שאדם אחר ולא נתניהו הוא ראש הממשלה. אין להם שום ביקורת עניינית, ולכן הם ממציאים דחלילים לצורך פייק ביקורת. יש לה גם אופוזיציה מהותית, אידיאולוגית, הנאבקת באמת ובתמים נגד דרכה, בראשות שוקן. מיומה הראשון של הממשלה, השוקניה חובטת בה ותוקפת אותה על מדיניותה, החלטותיה, מעשיה והצהרות מנהיגיה. השכם עד הערב, יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, תוך זינוב במרצ השותפה לממשלה ואחראית על מדיניותה ומעשיה.

מאמרי המערכת של "הארץ" ביום שישי, מתחלקים בין השתלחות בבג"ץ, הגוף ש"מכשיר את אקיבוש ואת האפרטהייד" לבין השתלחויות בממשלה. השבוע היה תור הממשלה. כבר בפתח המאמר, מציין העיתון שלפיד שוב הוכיח שהוא ממשיך נאמן של נתניהו, לפחות בנושאי ביטחון ו"הכיבוש" [שגיאת הכתיב – במקור. א.ה.]. נו, ומה עולל לפיד הפעם? תגובתו לבקשת ארה"ב לבחון את שינוי הוראות הפתיחה באש ביהודה ושומרון. כזכור, לפיד דחה בתוקף את הדרישה. את תגובתו מגדיר העיתון "שחצנית". והוא לועג לו על שהזכיר שישראל "נלחמת על חייה", כאילו יש לאויב מטרה אחרת למלחמתו, זולת השמדת ישראל, שהוא שולל את עצם זכות קיומה ועובדת קיומה.

לטענת העיתון, כלל לא היה צריך את הדרישה האמריקאית כדי לשנות את הוראות הפתיחה באש ולרסן את צה"ל שהורג "חפים מפשע", בידם ה"קלה להחריד" על ההדק של חיילי צה"ל. מאמר המערכת מזכיר שמתחילת השנה נהרגו לפחות 79 פלשתינאים ב"שטחים הכבושים".

אז כדאי להעמיד דברים על דיוקם. ביום חמישי סוכל פיגוע המוני בת"א כאשר המחבל נתפס ברגע האחרון בידי שני שוטרי יס"מ. אפשר לקבוע שסיכול הפיגוע היה די מקרי. מרגע שהמחבל הגיע עם הנשק והתחמושת ללב ת"א, רוב הסיכויים שיצליח במשימתו. אולם רק מאז תחילת מבצע "שובר גלים", בעקבות גל הטרור באפריל האחרון, סוכלו למעלה מ-200 פיגועים ובכך ניצלו חייהם של מאות ישראלים. הפיגועים סוכלו כיוון שצה"ל וכוחות הביטחון הגיעו אל המחבלים למיטתם, בטרם הספיקו לבצע את זממם. ברבים מן המקרים, מעצר המחבלים לווה בהתנגדות באש, מתוך ביתו של המחבל, או מצד מחבלים שהגיעו למקום וירו על חיילי צה"ל. בעימותים הללו צה"ל ירה והרג מחבלים. אבל מבחינת "הארץ" לא נהרגו מחבלים, אלא פלשתינאים. כלומר חיילי צה"ל, עם היד הקלה על ההדק, הולכים להם לטייל להנאתם ב"שטחים הכבושים" וידם לוחצת בקלות מחרידה על ההדק, וסתם פלשתינאים נהרגים.

* לא לפני בחירות – חוסר היכולת של משרדי הממשלה לתפקד, כיוון שזאת ממשלת מעבר ואנו לפני בחירות, הפך לגרוטסקה. הכל נדחה לאחרי הבחירות. תנועת הדחיה. גם במצב נורמלי של בחירות אחת לארבע שנים, אין מקום לקיצוניות כזו. אבל במציאות הנוכחית, כשכבר 3.5 שנים אנו בתוך משבר פוליטי ובחירות חוזרות ונשנות, זה כבר נזק כבד לתפקוד המדינה.

מצד שני, יש נושאים שבהם אין לעסוק לפני בחירות, בידי ממשלת מעבר. חתימת הסכם על קביעת הגבול הימי עם לבנון – לא ראויה לפני בחירות, כיוון שמדובר בסוגיה של ריבונות המדינה, והחלטות על ריבונות הן החלטות כבדות משקל – לדורות. אמנם אין כאן ויתור על שטח ריבוני, ולכן אין זה נכון שהסכם כזה מחייב משאל עם. אבל קביעת הגבול צריכה להיעשות בידי הממשלה הנבחרת ומחייבת אישור הכנסת.

כאשר ערב הבחירות המיוחדות לראשות הממשלה ב-2001 אהוד ברק המשיך עד הרגע האחרון לזחול לעבר ערפאת תוך שהוא מכפיל באופן מעריכי את סכום ההימור בוויתוריו המטורפים, הוא קיבל מכתב מהיועמ"ש אליקים רובינשטיין שאסר עליו להמשיך את המו"מ. ברק ציפצף עליו ואיים לפטרו, אך כעבור שבועיים איבד את השלטון בתבוסה מוחצת ומשפילה.  

אמנם משמעות ההסכם הימי עם לבנון פחות מהותית מהסכם הקבע עם הפלשתינאים, אבל מן הראוי לפעול גם במקרה הזה על פי חוות הדעת של רובינשטיין.

* פשרה הוגנת – מלכתחילה, סברתי שיש להאריך בשנה את הקדנציה של כוכבי, ולא לבחור רמטכ"ל חדש בידי ממשלת מעבר לפני בחירות. אולם משהוחלט לבחור כעת את הרמטכ"ל יש צורך בוועדה למינוי בכירים. נכון היה לבחור את מזוז אד-הוק ולא כמינוי קבוע. כעת, משבג"ץ מציע פשרה כזאת, מן הראוי שהמדינה תאמץ אותה.

* בֶּנְגָּה – הרצי הלוי הוא הרמטכ"ל השני (הראשון היה בוגי יעלון) שהחל את דרכו הצבאית כבן גרעין נח"ל. הוא היה חבר גרעין של הצופים הדתיים לקיבוץ הדתי בית רימון. הוא התגייס במחזור פ"ד של הנח"ל (אני התגייסתי במחזור ע"ז), הגיע לגדוד 50, גדוד הנח"ל המוצנח, שהיה באותם הימים בחטיבת הצנחנים ומשם החלה הקריירה המפוארת שלו בצנחנים ובצה"ל, עד הגעתו לראש הפירמידה. (*בנגה – בן גרעין בסלנג הנח"לאי).

* דרישה אקסלוסיבית – עיתונאים שמסקרים מלחמה וקרבות, מסכנים את חייהם. הם עושים זאת במודע. הם רואים בכך שליחות מקצועית, חובה כלפי הקוראים, המאזינים והצופים, להביא להם את התמונות מקרוב. קראו את ספריו של רון בן ישי, חתן פרס ישראל, קראו ראיונות עם איתי אנגל; הם, שחזרו בשלום ממשימותיהם העיתונאיות, מספרים שהם לוקחים סיכון ושהם מודעים לכך שהם עלולים להיפצע או להיהרג חלילה.

מדי שנה, עשרות עיתונאים נהרגים בסיקור מלחמות וקרבות בעולם. בדו"ח של "עיתונאים ללא גבולות" בתחילת 2020, נאמר בסיפוק שבשנת 2019 חלה ירידה דרמטית במספר העיתונאים שנהרגו בסיקור מלחמות. כמה עיתונאים נהרגו? 49! כלומר, 49 עיתונאים הרוגים, זו סיבה לדו"ח אופטימי. הסיבה לכך, היא שזו הייתה השנה עם מספר העיתונאים ההרוגים הנמוך ביותר מאז 2002. ומה גרם לירידה בשנה הזאת? היו פחות אירועי קרבות בעולם. כלומר, עיתונאים שנהרגים בסיקור מלחמות הם חלק בלתי נפרד מכל מלחמה. הירידה במספר העיתונאים שנהרגו, הייתה מקבילה לירידה במספר האזרחים והחיילים שנהרגו באותה שנה. כאשר יש פחות מלחמות, פחות עיתונאים נהרגים. זה לא נכתב בדו"ח, אך להערכתי סיבה מרכזית לכך היא הקורונה. בשנת הקורונה, לא היה עניין ציבורי ותקשורתי במלחמות, פחות עיתונאים נשלחו לסקר אותן ולכן פחות עיתונאים נהרגו. ועדין, נהרגו באותה שנה 49 עיתונאים. לשם השוואה, ב-2013 נהרגו למעלה משבעים עיתונאים.

השנה נהרגו עיתונאים באוקראינה, ולא מן הנמנע ששוב תהיה עליה במספר ההרוגים.

כל עוד לא מדובר בעיתונאית פלשתינאית שסיקרה קרב בין לוחמי צה"ל למחבלים וכנראה נהרגה בשוגג מאש כוחות צה"ל – אף אחד בעולם אינו מגנה את הצבא שעיתונאים נהרגו מאש כוחותיו, אף אחד אינו דורש חקירה פלילית (!) על הרג העיתונאי, אף אחד אינו דורש לפצות את משפחת העיתונאי, אף אחד אינו דורש להתנצל. הדרישה הזאת היא אקסלוסיבית לישראל. והאקסלוסיביות הזאת לישראל בלבד, היא לב הגדרת האנטישמיות של IHRA, שאומצה באופן רשמי בידי ארה"ב, האיחוד האירופי ועשרות מדינות בעולם.

* למה מי מת – כותרת ענק ב"ישראל היום": "המלכה איננה". ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב": "המלכה מתה".

למי הם מתכוונים? לאסתר המלכה? או שמא לשלומציון? ואולי פספסתי איזו מהדורת חדשות וישראל הפכה למונרכיה ומינתה מלכה?

המלכה שלנו. איזו פרובינציאליות. הכותרת שאני הייתי מנסח הייתה: "מתה אליזבט השניה, מלכת בריטניה".

* תם עידן? – הכותרת הראשית ב"הארץ": "סוף עידן". וכך אמרו רבים בעקבות מותה של אליזבט השניה. "תם עידן", "מתחיל עידן חדש" וכו'. עם כל הכבוד, איזה עידן תם במותה? האם בימיה הפכה בריטניה ממונרכיה אבסולוטית למונרכיה ייצוגית שבה למלכה יש תפקיד ייצוגי? זה קרה הרבה לפני שהיא נולדה. האם היא המלכה האחרונה ועם מותה יבוטל מוסד המלוכה? הנה, כבר מונה מלך חדש. האם היא הובילה מהלכים לאומיים או בינלאומיים ששינו את ההיסטוריה? ממש לא.

השפעתה של אליזבט על ההיסטוריה מתגמדת לעומת זו של גורבצ'וב, שמותו בשבוע שעבר לא עורר עניין המתקרב לזה של אליזבט.

והנה, עם מותה של אליזבט העולם עצר את נשימתו. דומה שהדבר מעיד בעיקר על חולשת האנוש שלנו, בני האדם, הכמהים לפאר, להוד וההדר שמייצגים בתי המלוכה.

* כישוריו של צ'רלס השלישי – הכישורים של צ'רלס, שבזכותם הוא נבחר לעמוד בראש בריטניה הגדולה ובראש חבר העמים הבריטי, לא השתנו כהוא זה ב-73 השנים האחרונות. את מה שהיה עליו להוכיח הוא הוכיח ב-19 בנובמבר 1948, כאשר ידע מאיזה רחם לבקוע.

* בעיה תרבותית בחברה הערבית – בשלושה מאמרים שונים, בשני עיתונים שונים, עבר מסר דומה, חשוב ביותר. ישראל הראל ב"הארץ", בן דרור ימיני ב"ידיעות אחרונות" וב"ידיעות" גם נזיר מג'לי, כתבו על סוגיית האלימות במגזר הערבי, ושלושתם טענו שעיקר הבעיה היא בתרבות במגזר הערבי, ביחס במגזר לחיי אדם, ביחס המגזר לחוק ובמיוחד ביחס המגזר לאישה. והמסר המרכזי של שלושתם הוא שהפתרון האמתי חייב לבוא מבפנים, בשינוי בתוך החברה הערבית.

הם צודקים לחלוטין. עם זאת, אין זה פוטר את מדינת ישראל ומשטרת ישראל לפעול בכל דרך כדי להילחם בפשע ובאלימות במגזר הערבי.

* הרוב הדומם בציונות הדתית – בדף הפייסבוק שלי, העליתי תמונה מעליה לתורה של בת אורטל, שהכנתי אותה לבת המצווה. היו על כך תגובות מגוונות. כמובן היו מתלהמים למיניהם, איך לא? לדוגמה, איש בער אחד, שהוא גם רשע, גס רוח, חצוף ומלא שנאה, כתב ש"ליהודים יש טקס בר-מצווה לגברים. טקס בר מצווה לנשים שייך לדת הרפורמית".

אבל מה ששימח אותי, הוא שרבים מאוד מעשרות ה"מלייקקים", וכותבי השבחים והפרגון, היו דתיים אורתודוקסים. איני מכיר את כל המגיבים, אבל מבין אלה שאני מכיר אישית, הרוב היו גברים ונשים דתיים לאומיים ובהם לפחות שני רבנים אורתודוקסים.

סביר להניח שאותם אנשים לא ישנו את אורחות חייהם וידבקו בדרך האורתודוקסית ביהדות, שאותה אני מכבד אף שאינה דרכי, אבל הם מכבדים דרכים אחרות ואנשים שבוחרים בדרכים אחרות. הם שמחים על מי שבוחרים בחיים יהודיים בעלי משמעות ומעצבים את חייהם היהודיים, גם אם בדרך שונה משלהם. אחד המגיבים שיבח ופירגן, אך אמר שאינו מתחבר לשימוש בהגברה בשבת. לא תקף, לא גינה, לא הטיף, לא נזף. רק אמר שאינו מתחבר. ולא לעליה לתורה של בת מצווה, עליה לתורה של נשים באירוע, ישיבה משותפת של גברים ונשים, אלא להגברה. ואני מכבד מאוד את תגובתו, למרות שבעיניי חשוב שהאנשים ישמעו את התפילה ואת הקריאה בתורה ולכן אנו מפעילים הגברה.

אין לי ספק שאותם חברים דתיים לאומיים הם הרוב הדומם בקרב הציונות הדתית לאומית (וכמובן שאין כוונתי למפלגה שביצעה השתלטות עוינת על המותג).

* מפני כבוד הציבור – איני יהודי הלכתי. כלומר, איני מתיימר לחיות על פי ההלכה. היהדות היא לב הזהות שלי, לב התרבות שלי, היא דרך החיים שלי. אך לא בדרך ההלכתית. ההלכה היהודית היא פרי הרפורמה הנועזת ומרחיקת הלכת ביותר בתולדות היהדות, הרפורמה של חז"ל, שהעזו ליצור את התורה שבעל פה ולא לדבוק בתורה כפשוטה, כיוון שחלק ניכר מן הכתוב בה, כבר לא היה רלוונטי לימיהם ולערכיהם. לדוגמה, פרשת "בן סורר ומורה" שאותה קראנו בשבת, בפרשת השבוע. הם יצאו נגד הקראים, שדבקו בתורה כלשונה. מי שדבקים היום בהלכה, הם הקראים של התורה שבע"פ. אני בוחר ברוח חז"ל, של התחדשות יהודית והתחדשות מתמדת של התורה על מנת שתהיה רלוונטית עד סוף הדורות. זו הבחירה שלי ושל שותפיי לדרך.

אותם חלקים בהלכה המדירים את האישה ומקטינים אותה, אולי היו סבירים בנורמות של האנושות לפני 1,500 שנה, אך לבטח אינם רלוונטיים לימינו, ולכן אני שולל אותם. כלומר, אם ההלכה אוסרת על אישה לעלות לתורה – אנו לא נפעל על פי אותה הלכה, ונשים תעלינה גם תעלינה לתורה.

אולם כאן יש לי חדשות, שלבטח תפתענה רבים. ההלכה אינה שוללת עליה לתורה של נשים. להיפך, היא אומרת בפירוש שהדבר מותר. וכך נאמר במסכת מגילה: "הכל עולין למנין שבעה, ואפילו קטן ואפילו אישה. אבל אמרו חכמים: אישה לא תקרא בתורה, מפני כבוד ציבור" (מגילה כג ע"א).

מניין שבעה – שבעת העולים לתורה בפרשת השבוע, בשבת. כלומר, העיקרון הוא שנשים צריכות לעלות לתורה. אולם קבעו חכמים מעין הוראת שעה, כמנהג, שאישה לא תקרא בתורה, בניגוד מפורש לעיקרון ההלכתי, מפני "כבוד ציבור".

מהו אותו "כבוד ציבור"? באותם ימים, לא היה מקובל שאישה תתבלט בציבור, תשמיע את קולה, תהיה מנהלת, מנהיגה, אשת ציבור. מקומה של האישה בביתה, והתבלטות שלה נחשבה כלא צנועה ולא מכובדת. לכן, החכמים החליטו שלמרות ההלכה המפורשת, זה לא מכובד ולא מקובל.

ברוך השם, היום הנורמות אחרות לגמרי. היום נשים הן מובילות, הן מנהלות, הן מנהיגות, הכל פתוח בפניהן. כך גם בציבור הדתי, האורתודוקסי. ולכן, אותה אמירה על "כבוד הציבור" כלל איננה רלוונטית לימינו. נהפוך הוא, גם אילו היה איסור הלכתי, נכון היה להפר אותו היום, מפאת כבוד הציבור, כיוון שהדרת האישה פוגעת בכבוד הציבור (ואגב, לא רק בכבוד הנשים, אלא גם בכבוד הגברים). קל וחומר, שיש זהות בין ההלכה לכבוד הציבור, ומשני הטעמים עליית נשים לתורה מבורכת ורצויה.

* מניין עשרים – מדרשת השילוב נטור, שיש לי הזכות הגדולה להיות יו"ר ההנהלה שלה, היא מכינה קדם צבאית שעיקר הדגש שלה הוא למדני, ברמה סופר-גבוהה; היא משלבת דתיים וחילונים ומה שביניהם, בנות ובנים. ראש המדרשה והמייסד שלה, הרב אביה רוזן, הוא רב אורתודוקסי. הרב יאיא, מראשי המכינה, הוא רב רפורמי. בכל רבדיה – ההנהלה, הסגל והחניכים, יש חילונים ודתיים, נשים וגברים. החיים המשותפים בתוך המכינה והחברות בין תלמידיה מכל הזרמים ובין בוגריה מכל הזרמים, הם הדבר היפה ביותר שצמח בה. המדרשה פועלת כבר עשר שנים, והביקוש ללמוד בה הולך וגדל. יש בה מאה חניכים, ועל כל מקום מתמודדים כעשרה מועמדים.

התפיסה שהרב אביה הנחיל למדרשת השילוב, היא שהחיבור בין חילונים ודתיים אינו צריך לבוא באמצעות פשרה וויתורים, אלא כך שכל אחד מביא את עצמו במלואו. הנה, דברים שכתב לאחרונה הרב אביה: "דרכה של המדרשה היא דרך של שילוב על בסיס המשותף ולא על בסיס השונה, בשאיפה שאיש לא יצטרך לוותר על דרכו. ישם הסוברים שכדי שנוכל לשבת יחדיו יש להתפשר, כך שכל צד מוותר מעט על עקרונותיו על מנת שערך האחדות יגבר. יש הסוברים שאחדות תיווצר רק אם כל צד ייתן לגיטימציה לדרכו של השני החולק עליו. מאידך – אם נתבונן על המקומות בהם נבנה 'יחד חזק' למרות ההבדלים,  נגלה שהמכנה המשותף של אותם מקרים הוא שהחיבור נעשה על בסיס המשותף ולא על בסיס הוויתור על השונה. (לדוגמה: מחלקה של חיילים שהם 'אחים' ואין כל הבחנה בין 'כיפה' ל'כיפת שמים', כיון שיש מטרה משותפת). דווקא העובדה שכל צד יהיה נאמן לעקרונותיו וערכיו מוליד את הרצון וההכרח בכבוד הדדי וממילא מוקד הקשר נוצר על בסיס הדברים השייכים לכולנו. אנו במדרשה שואפים לדרך זו שיש בה עליית מדרגה, ולא פשרה או ויתור". האמת היא, שהחיים המשותפים מחייבים גם פשרות, אבל האידיאל אינו הפשרה, אלא היכולת להכיל ולקבל את האחר כמות שהוא וללמוד לחיות יחד. החיבור הזה, של אנשים במלאותם, יוצר סינרגיה חברתית ותרבותית, שהיא הרבה יותר מסך הפרטים שבה.

אחד הביטויים היפים לרוח מדרשת השילוב נטור, הוא התפילה. כמובן שמתפלל רק מי שרוצה, אך המעניין הוא שרבים מן החילוניות והחילונים רוצים בכך. איך מתנהלת התפילה? יש בבית הכנסת שלושה חללים – לנשים, לגברים ומעורב. מי שמעוניין בהפרדה – יש לו הפרדה. מי שמעוניין בעירוב – יש לו עירוב. באותו בית כנסת, באותה תפילה.

המניין בבית הכנסת הוא "מניין עשרים". כדי לפתוח בתפילה, חייבים להיות בבית הכנסת לפחות עשרה גברים ועשר נשים. נכון, אם יש מאה נשים ותשעה גברים, אין מניין. כמו בכל בית כנסת אורתודוקסי. אבל אם יש מאה גברים ותשע נשים, גם אז אין מניין. כך, יש מענה למניין ההלכתי, אך באופן שוויוני ומכבד. האם בנות יכולות לעבור לפני התיבה? כן, אך רק היכן שההלכה מתירה זאת – הובלת קבלת שבת, עליה לתורה, קריאה בתורה, קריאת מגילת אסתר, קריאת מגילת איכה ומזמורים. כלומר, אין עוברים על ההלכה, אך בגדריה, יש שוויון מקסימלי, להבדיל מבית כנסת אורתודוקסי רגיל.   

החזון של מדרשת השילוב הוא להצמיח דור של תלמידות ותלמידי חכמים, שיהוו הנהגה רוחנית בעם ישראל. הלוואי שהמודל של מדרשת השילוב יהיה המודל של עם ישראל. מכל מקום, מוסד כמו מדרשת השילוב הוא היפוכה של דמות הפוליטיקה הישראלית העכשווית; הוא אלטרנטיבה לאותה דמות.

* אז מי רצח את שלונסקי? – מידי שנה נערך בשבועות פסטיבל המשוררים במטולה. השנה, בשבועות, כל הצימרים והמלונות היו מאוישים בפליטים מאוקראינה ולכן הפסטיבל נדחה לאלול והוא נערך בימים 8-10 בספטמבר.

הצלחתי לפרגן לעצמי אחה"צ וערב באירוע. הערב המרכזי היה ערב מחווה לאברהם שלונסקי, שאנו בפתח שנת היובל לפטירתו. היה אירוע מרגש ויפה, בהשתתפות משוררים, חוקרים ונכדתו של שלונסקי, המשוררת סיגל אשל, שאמה, רות אשל, בתו של שלונסקי, נפטרה לפני שבועיים. באירוע הושמעו לראשונה שירים של שלונסקי שהולחנו במיוחד לאירוע. אציין שלושה דוברים שריתקו אותי במיוחד – הביוגרפית של שלונסקי חגית הלפרין (אגב, ביוגרפיה נפלאה, "המאסטרו"), המשורר ארז ביטון, חתן פרס ישראל, שכבש את הקהל לא רק בדבריו אלא גם בציטוט טקסטים שלמים של שלונסקי וביאליק ודומה שהוא מכיר על פה את ים השירה העברית, והמשוררת סבינה מסג. סיגל אשל היא גם זמרת מצוינת ושרה שירים מן המחזמר "עוץ לי גוץ לי" בליווי בפסנתר של ישראל ברייט. היה גם קטע מביך, כשהמשוררת אפרת מישורי הקריאה מונולוג מתוך המלט בתרגום שלונסקי, בסגנון טראנס – ארוך, מונוטוני, מתכתי ומשעמם. הכותרת הפרובוקטיבית של המחווה הייתה: "על יופי ומרד, דגן ובטון או: מי רצח את אברהם שלונסקי?". רציתי לענות: אפרת מישורי.

בעבורי, פסטיבל המשוררים במטולה יהיה מזוהה תמיד עם חיים גורי. מדי שנה הוא השתתף בו לאורך שלושת ימי הפסטיבל, מיקד את רוב תשומת הלב והיה הרוח החיה.

* נהלל חוגגת 101 – בח' באלול תרפ"א, עלו שבעת החלוצים הראשונים של נהלל לתל שמרון ונוסד מושב העובדים הראשון בארץ ישראל. בעצם, בעולם.

חגיגות המאה של נהלל בוטלו אשתקד, בשל התפרצות הגל הרביעי של הקורונה. לאורך סוף השבוע חגגה נהלל ברוב עם והדר את יום הולדתה ה-101.

שיאו של האירוע היה מופע קהילתי בהשתתפות עשרות רבות של נהללים, החל בילדים בגיל הרך וכלה בסבים-רבים וסבתות-רבתות שלהם – מבני הדור השני ועד בני הדור החמישי; במפגן קהילתי מרשים של שירה, ריקוד, משחק וסרטונים. אירוע יפה ומרגש!

ומה לי ולנהלל? אשתי, יעל, היא בת נהלל. וכך, כבר שלושים שנה אני קשור בעבותות אהבה לנהלל.

          * ביד הלשון

תדע כל אם – אמילי עמרוסי יצאה נגד התנאים המשופרים למחבלים שנתפסו בידי ישראל, והציע להחמיר אותם כדי ליצור הרתעה. "תדע כל אם של מחבל ש…" היא אמרה.

יום קודם לכן, בכתבה על קצין בצה"ל שצילם בסתר את חייליו בעירום, התראיין מפקד אחר, הכפוף לאותו קצין, שגם הוא נפל קורבן למעשה וחש קושי על כך שלא ידע להגן על חייליו מפני המעשה. גם הוא ציטט את הפסוק: "תדע כל אם עברייה שהיא מפקידה את גורל בניה בידי המפקדים הראויים לכך".

הפסוק הוא ציטוט מדברים שאמר דוד בן גוריון ב-2 ביוני 1963, בנאום הפרידה שלו מצה"ל לאחר התפטרותו מראשות הממשלה ומתפקיד שר הביטחון. "לא די שיידע המפקד את מלאכתו. עליו להיות אוהב את האדם, שחיי הפקוד שלו יהיו יקרים לו והחייל שנשלח אליו יהיה יקר לו, שיאהב אותו. רק מפקד כזה ימצא בפקודיו מסירות-הנפש שתוליכם לכל אשר ישלח אותם. אם המפקדים יעוררו את האמון, את הדבקות ואת האהבה בחיילים שלהם – אזי תדע כל אם עבריה כי הפקידה את גורל בניה בידי המפקדים הראויים לכך".

הפסוק הזה הוא אחד הציטוטים המוכרים ביותר של בן גוריון והוא מופיע על שלטים בבתי הספר לפיקוד ובסיסי ההדרכה של צה"ל.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 7.9.22

* הפתרון הפרגמטי – דעתם על נתניהו, של השוללים שלילה מוחלטת של ממשלת אחדות עם נתניהו, אינה שונה משלי. אין צורך להסביר לי על נזקי הביביזם לחברה הישראלית, לתרבות הישראלית, לעתידנו.

נכונותי לממשלת אחדות עם נתניהו, נובעת מגישה אחראית, המחפשת את המוצא הפרגמטי האפשרי מהמשבר הפוליטי שתוקע אותנו כבר שלוש שנים וחצי.

כן, גם אני יודע שאם רק נתניהו יפרוש או אם רק הליכוד יחליף אותו, תקום ממשלה רחבה ויציבה לארבע שנים. אבל אני גם יודע שהסיכוי שנתניהו יפרוש אפסי והסיכוי שהליכוד יחליף אותו נמוך עוד יותר.

אני יודע שאין היום כל היתכנות – לא רק לממשלת החלומות, אלא אפילו לקואליציה סבירה. הברירה היא בין ארבע אפשרויות: א. ממשלה צרה צרורה של נתניהו עם הכהניסטים. ב. ממשלת מיעוט בראשות לפיד שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת (בתמיכה / הימנעות מבחוץ, מה שנותן לה כוח לסחיטה לפני כל הצבעה בכנסת). ג. ממשלת אחדות עם הליכוד בראשות נתניהו. ד. סיבוב בחירות שישי.

אם יהיה סיבוב בחירות שישי, על כל הנזק הנורא לדמוקרטיה הישראלית ולכלכלת המדינה הכרוך בו, נעמוד שוב בפני אותן חלופות.

כל החלופות הללו רעות. כאשר כל החלופות רעות, יש לבחור ברע במיעוטו. אין לי ספק, שממשלת אחדות היא הרע במיעוטו. כמובן שלא בכל מחיר. היא חייבת להיות ממשלה רוטציונית. נתניהו חייב להיות השני ברוטציה (כי אחרת לא תהיה רוטציה, כפי שכבר נוכחנו). תיקי המשפטים, הבט"פ והתקשורת לא יהיו בידי נתניהו. בתמורה – תיקי החוץ, הביטחון והאוצר יהיו בידיו. זכות וטו לגוש לפיד / גנץ על כל חקיקה הנוגעת למערכת המשפט. וכמובן, הכהניסטים – החוצה!

* בן גביר ב"בליך" – כבוגר "בליך" אני חש בושה עמוקה.

* שתי דתות מונותאיסטיות – הדבר היחיד המשותף ליהדות ולביביזם, הוא ששתיהן דתות מונותאיסטיות.

* ממינכן עד עלות השחר – לאחר הטבח במינכן, לפני חמישים שנה, התכנסה הכנסת לישיבת אבל. הקואליציה והאופוזיציה התאחדו להצעת החלטה משותפת המגנה בחריפות את הטבח. ההצבעה בעד הגינוי לא הייתה מקיר אל קיר. רק"ח, הרשימה הקומוניסטית החדשה, התנגדה להחלטה.

רק"ח היא הגלגול הקודם של חד"ש, המרכיב הנחשב "מתון" יחסית, ברשימה המשותפת. עמד אז בראשה יהודי – מאיר וילנר שר"י.

קו ישר עובר בין תמיכת רק"ח בטבח במינכן לתמיכת הרשימה המשותפת בג'יהאד האיסלמי במבצע "עלות השחר".

ממשלה שתלויה ברשימה האנטי ישראלית המשותפת נגועה בניגוד עניינים מוחלט – ממשלה שאמונה על האינטרס הישראלי ועל ביטחון ישראל תלויה במפלגה שחזונה הוא השמדת ישראל.

ממשלה כזו היא ממשלת פיגולים.

* האם הרצוג הביע צער? – נאומו של נשיא גרמניה שטיינמאייר בטקס הזיכרון לטבח במינכן, היה מופת מנהיגותי של נטילת אחריות.

בפגישתו עם הנשיא הרצוג לפני הטקס, הביע שטיינמאייר את צערו על כך שגורמים אנטישמיים בגרמניה הציגו את המאבק של המשפחות השכולות כרדיפת בצע. האם הרצוג הביע את צערו על כך שרוגל אלפר כתב דברים זהים?

* יהדות או השתמטות – אין שום סתירה בין מדינה יהודית ומדינה דמוקרטית. הסתירה הזאת, היא המצאה משותפת של עוכרי המדינה היהודית ועוכרי המדינה הדמוקרטית.

עם זאת, אין חפיפה בין שני המושגים. יש נושאים שבהם יש מתח בין ערכי היהדות לערכי הדמוקרטיה.

דוגמה לכך היא סוגיית ההשתמטות החרדית מצה"ל.

מדינה דמוקרטית, בוודאי דמוקרטיה ליברלית, יכולה להכיל מיעוט שמטעמים אידיאולוגיים אינו מוכן לשרת בצבא.

מדינה יהודית, לעומת זאת, אינה יכולה להשלים עם השתמטות של שבט מתוכה מהגנה על המולדת ועל שלום אזרחי המדינה היהודית ועם עריקה ממלחמת מצווה. בוודאי שאין היא יכולה להשלים עם חילול השם הנורא, בהצדקת ההשתמטות בשם ה… תורה ו… ערך לימוד התורה. הרי התורה שוללת מכל וכל עריקה שכזו.

הרי במקורותינו נאמר שאין פטורים ממלחמת מצווה, ואליה יוצאים גם חתן מחדרו וכלה מחופתה. כן, גם נשים. ומי שטוען שהמלחמה על קיום המדינה היהודית אינה מלחמת מצווה, כופר בעיקר או שהוא בור ועם הארץ. הרי במסכת סוטה מוגדרת ההגנה על ישראל מיד שונא שבא עליהם – מלחמת מצווה. הרמב"ם הגדיר מלחמת מצווה כ"עזרת ישראל מיד צר". הרב גורן כתב על מלחמת מצווה, ש"אין עוד מצווה אחרת אשר בכוחה לדחות את כל המצוות של התורה, כולל מצוות פיקוח נפש, כמו מצוות הלחימה במלחמת מצווה".

כאשר משה חשד (בדיעבד, מסתבר שהוא חשד בכשרים) שהשבטים ראובן וגד שביקשו להתנחל בעבר הירדן המזרחי מתכוונים להשתמט מהמלחמה על כיבוש הארץ, הוא נזעק: "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?!"

כאשר תושבי העיר מרוז השתמטו מהמלחמה במדיין קיללה אותם דבורה הנביאה קללה נמרצת: "אוֹרוּ מֵרוֹז, אָמַר מַלְאַךְ יְהוָה–אֹרוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ: כִּי לֹא-בָאוּ לְעֶזְרַת יְהוָה, לְעֶזְרַת יְהוָה בַּגִּבּוֹרִים".

ורבי עקיבא, גדול התורה שבע"פ, הורה לתלמידיו לסגור את הגמרות, כאשר צריך היה לצאת למלחמה.

יש סתירה לוגית בין לימוד תורה להשתמטות מצה"ל, כפי שיש סתירה לוגית בין לימוד תורה לחילול שבת ואכילת טריפה. מי שמשתמט מצה"ל מבהיר מניה וביה שלא למד תורה כהלכתה ואם למד – לא הבין מה שלמד. "מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ואין משאו ומתנו באמונה ואין דיבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו? אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלימדו תורה, אוי לו לרבו שלימדו תורה, פלוני שלמד תורה ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו!" (יומא פ"ו ע"א). אין דבר הגורם לבריות לראות במי שלומדים תורה ובמי שמלמדים תורה "כמה מקולקלים מעשיו וכמה מכוערים דרכיו" כמו ההשתמטות, בשם ערך לימוד התורה, משירות בצה"ל. זהו חילול השם בהתגלמותו.

המדרון החלקלק של ההשתמטות מצה"ל של שבט שלם וגדול בעם ישראל, החל מהשגיאה ההיסטורית של בן גוריון, שלימים הוא התחרט עליה, שאיפשר פטור מצה"ל ל-400 אברכים עילויים. האמת היא, שאותם גאונים – הם הראשונים שצה"ל זקוק להם.

* אנו יושבים בקווים חדשים – בדיון הציבורי בעקבות ניסיונו של חולדאי להציג לתלמידי ת"א את מפת הפנטזיה הפוליטית שלו כאילו הייתה מפת ישראל, הוגדרה המפה הנוכחית, שאין בה "הקו הירוק", כמפה "מתנחלית". כאילו "הימין המתנחלי" כופה על תלמידי ישראל את עמדתו באמצעות סילוף המפה.

בהתייחסי לטענה הזאת, ציינתי שכתלמיד בשנות השבעים, תחת שלטון המערך, המפות שמהן למדנו כללו בשטח ישראל את יהודה ושומרון, הגולן וסיני. בכתבה במוסף "הארץ" מאושש את דבריי אדם רז, ומכתבתו למדתי, שזו המפה הרשמית של ישראל על פי החלטת ועדת השרים לענייני ביטחון כבר בקיץ 1967, מיד אחרי מלחמת ששת הימים. את ההחלטה יזם שר העבודה יגאל אלון. מדבריו בישיבה: "ההצעה שלי היא פשוטה: לצלם את המציאות האמתית המוכרת, כפי שהנה… ההיגיון הוא כזה. הממשלה החליטה שעם הכרזת מלחמת ששת הימים חדלו הסכמי שביתת הנשק להתקיים וקיים כל מה שמשתמע מזה. אם אין הסכמי שביתת נשק, אין גבולות, או אין קווים של הסכמי שביתת הנשק. אנחנו יושבים בקווים חדשים, שיש להם סטטוס של קווי הפסקת האש". עמדתו התקבלה. "השרים, רובם ככולם, היו בעד הצעת ההחלטה", מציין רז. בראש התומכים – ראש הממשלה אשכול.

אדם רז, כבלעם המודרני, בא לקלל ויצא מברך. מטרתו הייתה להבאיש את ההחלטה ואת המפה, עליהם שפך את ארסנל הגידופים המוכרים עד זרא. בפועל, הוא הציג את הנימוקים לצדקתה.

* צדיקים בסדום – בעקבות הודעתם של מאות אנשי קולנוע בישראל שיחרימו את קרן הקולנוע של השומרון ולא ישתפו עמה פעולה, חתמו חמישים אנשי קולנוע על תמיכה בקרן. מסתבר שבענף הקולנוע הישראלי, יש לפחות חמישים איש שהם גם אנשי תרבות, במובן העמוק של המושג. שהם אנשים נאורים, במובן האמתי של המושג.

* האם בגין החרים את נאומי כהנא? – נעמן כהן כותב שבגין החרים את נאומיו בכנסת של כהנא. כהנא נבחר ב-1984. בגין התפטר ב-1983 והסתגר בביתו. אין ספק שאילו כיהנו במקביל, הוא היה מחרים את נאומיו כפי שעשה שמיר. רק נתניהו "הכשיר" את הכהניזם בציניות, כי הוא סומך על הכהניסטים שיצביעו בעד החוקים שנועדו להעמידו מעל החוק.

* אם – מתוך כותרת משנה בווינט: "…אם אבו מאזן ימות". מה פירוש "אם"? יש אפשרות שהוא בן אלמוות?

          * ביד הלשון

בצרה – בָּצְרָה הוא מושב שיתופי של תנועת האיחוד החקלאי, במועצה האזורית חוף השרון, מצפון לרעננה.

בצרה היא גם עיר הנמל והבירה הכלכלית של עיראק.

יש קשר בין הבצרות? התשובה היא חיובית.

המושב בצרה עלה לקרקע ב-1946. הקימה אותו חברת רסקו של הסוכנות היהודית, עבור חיילים משוחררים מהצבא הבריטי. חלוצי המושב, משוחררי הצבא, נלחמו בבצרה שבעיראק במלחמת העולם השניה, והנציחו עובדה זו בשם יישובם.

במקרא, מופיעה עיר הנקראת בָּצְרָה. היא הייתה בעבר הירדן המזרחי, בירת ממלכת אדום. הקמץ באות בי"ת, הוא קמץ קטן, ומבטאים אותה: בוצרה. האקדמיה ללשון עברית קבעה, לפיכך, שכך יש להגות את שם המושב בצרה. אבל בפועל, היא מבוטאת כ"בַּצרה" (batzra) ובמילעיל.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 4.9.22

* מגדולי המנהיגים הדמוקרטים – המאה העשרים הייתה מאה של מאבק איתנים בין הדמוקרטיה לבין הדיקטטורות. במאבק הזה, אחד מגדולי המנהיגים הדמוקרטיים, אולי הגדול מכולם זולת צ'רצ'יל, היה מיכאיל גורבצ'וב.

גורבצ'וב היה מנהיג אמיץ ונחוש, שהוביל מהפכה אדירה, ללא שפיכות דמים. מיד עם בחירתו למזכיר המפלגה הקומוניסטית ולנשיא בריה"מ, ב-1985, הוא החל בתהליכי הרפורמות הפוליטיות, הכלכליות והמדיניות האדירות, שסובבו את ההיסטוריה של ארצו ב-180 מעלות. הוא הוביל את תהליכי הגלסנוסט והפרסטרויקה. גלסנוסט – פתיחות. פרסטרויקה – בניה מחדש.

הוא הפיל את מסך הברזל בין מזרח אירופה ומערבהּ, שם קץ למלחמה הקרה שאיימה על שלום העולם מאז מלחמת העולם השניה והחליף אותה ביחסי שלום, ידידות ושיתוף פעולה עם ארה"ב ומדינות המערב. בין השאר, הביא להסכמים של פירוק חלק מן הארסנל הגרעיני של המעצמות. על אלה זכה בפרס נובל לשלום.

הוא פתח את שערי בריה"מ לעליית יהודים ובכך הביא לגל העליה האדיר של כמיליון יהודים מבריה"מ, שאי אפשר להגזים בתרומתו האדירה למדינת ישראל בכל התחומים.

בתוך בריה"מ הוא הוביל לדמוקרטיזציה של אימפריית החושך העריצה ופתח את כלכלת בריה"מ. בהשראתו, נפלו הדיקטטורות הקומוניסטיות במדינות מזרח אירופה – בצ'כוסלובקיה, במזרח גרמניה, בפולין, ברומניה ובשאר המדינות הקומוניסטיות. בהשראתו היה ניסיון דומה בסין, שדוכא באכזריות בכיכר טיין-אן-מן. פועלו הביא להפלת חומת ברלין, סמל קיר הברזל, ולאיחוד גרמניה.

לא הכל עבד על פי תכניותיו. כוונתו הייתה לשנות את בריה"מ ולא לפרקה. אולם החופש שהביא, עורר את הכוחות הלאומיים והבדלניים, תחילה במדינות הבלטיות ובהמשך ברפובליקות האחרות. הוא לא רצה בכך, אך נמנע מהפעלת כוח כדי לסכל זאת, ובכך מנע, באחריות מנהיגותית, שפיכות דמים מן הסוג שאנו חווים היום באוקראינה.

הפרסטרויקה נועדה לפירוק והרכבה מחדש של בריה"מ, כמדינת רווחה סוציאל-דמוקרטית מודרנית. אילו נשאר בתפקידו, או נבחר לנשיאות רוסיה, אני משוכנע שהיה עושה זאת. אולם עַם-העבדים הרוסי, כפוי הטובה, הפנה לו עורף. הוא בחר בילצין ובשלטונו המושחת והרקוב, שהפך לשלטון האוליגרכים. הרקב, ההתפוררות והשחיתות הביאו את הרוסים להעמיד בראשם מנהיג חזק שיעשה סדר, את פוטין, שהפך בהדרגה את רוסיה לדיקטטורה, כמעט כמו בעידן הסובייטי.

מיכאיל גורבצ'וב הוא מגדולי המנהיגים בהיסטוריה. יהי זכרו ברוך!

* המעשה הפוליטי האחרון של גורבצ'וב – אך סמלי שבימים שבהם פוטין מביא לשפל חדש את הרודנות שלו כלפי פנים ואת התוקפנות שלו כלפי חוץ, נפרד מן העולם גורבצ'וב, מי שהפיל את הדיקטטורה הקומוניסטית הרודנית כלפי פנים ותוקפנית כלפי חוץ. גורבצ'וב הביא לאנושות תקווה גדולה. פוטין מנסה בכל כוחו לדכא את התקווה. המעשה הפוליטי האחרון של גורבצ'וב, היה יציאה נגד הפלישה לאוקראינה.

* עם כתם על המצח – בימי הפרסטרויקה והגלסטנוסט, עקבתי באדיקות ובהערצה אחרי המהלכים, וכשיצאתי ללימודי מדע המדינה, בחרתי בקורסים שבהם ניתן היה לנתח את המתרחש ולהעמיק בו. הערצתי את גיבורי המהפכה – ואצלב האוול הצ'כי, לך ולנסה הפולני ואחרים, אך מעל הכל את מי שהיה הגיבור שלי באותם ימים, מיכאיל גורבצ'וב.

בפורים 1992 התחפשתי לגורבצ'וב. עשיתי קרחת על חצי ראש, וחברה איפרה אותי עם כתם על המצח א-לה גורבצ'וב. עם משקפים, חליפה והפנים העגלגלות שלי, נראיתי ממש גורבצ'וב. כתבתי טקסט, נדמה לי שחלקו שיר (איני זוכר על איזו מנגינה) וקראתי אותו במבטא רוסי כבד. למחרת השלמתי את הקרחת על כל הראש. באותם ימים, הקרחת לא הייתה באופנה, וכשהגעתי ביום ראשון ללימודים באוניברסיטה, הייתי אטרקציה.

* הבוקר שלמחרת קץ ההיסטוריה – ב-1989, בזמן התפוררותו של הגוש הסובייטי, פרסם הכלכלן והפילוסוף פרנסיס פוקויאמה מסה שכותרתה "קץ ההיסטוריה", שבה נטען שההיסטוריה האנושית הייתה רצף של מלחמות ומהפכות כאשר אחת לתקופה אידיאולוגיה הפילה את קודמתה. כעת, עם נפילת הגוש הסובייטי, הסתיימה ההיסטוריה הזו, ייתמו המלחמות והעולם כולו יקבל את הדמוקרטיה הליברלית וכלכלת השוק החופשי. על האידיאולוגיה הזו לא יקראו עוד תיגר. ב-1992 הוא עיבד והרחיב את המסה לספר "קץ ההיסטוריה והאדם האחרון".

היה זה עידן של אופוריה. גם בישראל. "רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב הו יהיה טוב כן". ספרו של פרס "המזרח התיכון החדש" היה הגרסה הישראלית של האופוריה. ימי אוסלו העליזים היו ימי אופוריית קץ ההיסטוריה. ראש אמ"ן אורי שגיא בנה הערכה מודיעינית הזויה לפיה חאפז אסד קיבל הכרעה אסטרטגית לעשות שלום עם ישראל. "תמו מאה שנות טרור", היגג פרס. "אנשי האתמול" הוא כינה בלעג את אלה שחזו בדיוק מצמרר את המחר. "הוא אמר שיפלו קטיושות על אשקלון. קטיושות על אשקלון! אתם שומעים?" הוא לעג לבני בגין והקהל התפוצץ מצחוק.

"הבוקר שלמחרת קץ ההיסטוריה" הכתרתי מאמר שכתבתי אי אז בשנות ה-90, איני זוכר בעקבות איזה אירוע. אולי המלחמה בקוסובו. אחרי מתקפת הטרור של 11 בספטמבר 2001, רוב העולם התפכח, והבין שהצדק היה דווקא בספרו של הפרופ' למדע המדינה סמואל הנטינגטון, "התנגשות הציוויליזציות".

הפלישה הרוסית לאוקראינה היא עוד עדות למופרכות ההזיה של פוקויאמה.

"הלנצח תאכל חרב?!" שאל אבנר בן-נר, שר צבאו של שאול, את יואב בן צרויה, שר צבאו של דוד, רגע לפני שיואב הרגו. איני מבין בנצח, אבל לפחות על 3,000 השנים שחלפו מאז אותה שאלה, ניתן לומר שהתשובה חיובית. כן, החרב אוכלת ולא נראה שהיא תשבות בעתיד הנראה לעין.

* גם בזמן בחירות – אני מברך על ההסכם בין הסתדרות המורים לאוצר, שהסיר את איום השביתה. הצדדים ירדו מהעצים והגיעו לפשרה מכובדת.

החשש שלי, הוא שההסכם יטורפד מסיבות משפטיות, בטענה שממשלת מעבר אינה יכולה לקבל החלטה שמשמעותה התקציבית כזאת. אני מקווה מאוד שזה לא יקרה. גם לפני בחירות, המדינה צריכה לתפקד. בוודאי כאשר אנו מצויים במציאות משברית של מערכות בחירות כה תכופות.

אבל עצם ההסכם מעיד עד כמה חסרת שחר הטענה שבשל הבחירות לא מקוים ההסכם עם המתמחים. הרי במקרה הזה, מדובר במימוש החלטת ממשלה שקדמה לבחירות.

* טרור ביביסטי – עידית סילמן החזיקה מעמד יותר זמן מפולארד.

* הכהניסט המסוכן מכולם – הכהניסטים מתפצלים. ברוך מרזל וגופשטיין הודיעו שהם מתפלגים מבן גביר, כי הוא "התמתן".

בן גביר הוא הכהניסט המסוכן ביותר. הם לא הצליחו להוציא את השד הכהניסטי מהבקבוק, ונשארו אתו בשולי השוליים. הוא, בזכות ה"תאקיה", עלול להיות שר בממשלה וחבר הקבינט ולהחדיר את הכהניזם הנתעב והמסוכן אל קודש הקודשים – לב קבלת ההחלטות בישראל.

* תומכי הטרור – תומכי הטרור סמוטריץ' ובן גביר מתייצבים לצדו של אחד המחבלים הנתעבים ביותר, בן אוליאל, מי שערך טבח במשפחה, מי ששרף למוות תינוק.

הצתת תינוקות ערבים היא חלק מהפרקטיקה הכהניסטית.

* אגרוף הטרור הכהניסטי – תורת הגזע של "הרב" כהנא שר"י, מבוססת על פרשנות פונדמנטליסטית מעוותת של פסוקים בתורה. לא, לא "ואהבת את הגר", לא "כי גר היית בארץ מצרים", לא "משפט אחד יהיה לכם, כגר כאזרח" וכד'. גם לא "לא תרצח", כמובן.

הפסוק המכונן שהמוטציה הכהניסטית מתבססת עליו בעיוות היהדות, הוא "לא תחנם".

בספר דברים נאמר: "כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ, הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי, שִׁבְעָה גוֹיִם רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמֶּךָּ. וּנְתָנָם ה' אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהִכִּיתָם, הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם, לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם". והכית במובן הרגת. החרם במובן תשמיד. הפסוקים המדברים על עמים מסוימים בסיטואציה מסוימת, הפכו אצל כהנא לעיקר העיקרים של היהדות. ומכאן, עיקר תורתו – אסור לגויים לגור בארץ ישראל.

הפסוק השני, הוא "לשכים בעיניכם", שהוא אף השם של אחד מספרי תורת הגזע של כהנא. "וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים". הפסוק הזה מזהיר מה צפוי אם ההשמדה של עממֵי כנען לא תהיה טוטלית. מי שיישארו בארץ, יהפכו לגיס חמישי קבוע שישנא אתכם תמיד וילחם בכם תמיד. ולכן, אסור לרחם ולא להשאיר אפילו אחד.

כל מהותה של התנועה הכהניסטית היא החתירה לטיהור ארץ ישראל מגויים, עד האחרון שבהם. איך? באמצעות אגרוף. הסמל של תנועת "כך" הכהניסטית, ועוד לפני כן של הליגה להגנה יהודית שהקים כהנא, הוא אגרוף.

עיקר אמונה כהניסטי נוסף הוא הנקמה. החובה לנקום בגויים. ואין המדובר בנקמה אישית בגוי שפגע ביהודי, או בחבר בארגון טרור שמתוכו יצאו יהודים. הנקמה היא עיוורת. לכן, יהודי שרוצח ערבי מקדש שם שמים במעשה.

החזון הכהניסטי, אם הם יעלו לשלטון, הוא לגרש את כל הגויים מהארץ. להעלות את כולם על רכבות ומשאיות ולהעיף אותם. כמובן שהדבר יביא למלחמה נוראה ולבידוד מוחלט של ישראל בעולם, אבל ממתי זוטות כאלו מעניינות קנאים פנאטים?

וכל עוד הכהניסטים לא בשלטון ולא יכולים לארגן את הגירוש, יש להציק לערבים, לפגוע בהם, למרר את חייהם כדי שיסתלקו. איך? באגרוף. לכן, מי שפגע בערבים הופך לגיבור הכהניסטים.

ב-20 במאי 1990 ביצע המחבל עמי פופר טבח בקרב עובדים פלשתינאים מעזה בתחנת הסעה בראשל"צ. הוא רצח שבעה פועלים ופצע 11. את הטבח הוא עשה באמצעות רובה שגנב מאחיו החייל.

ימים אחדים לאחר מכן, ערך "הרב" כהנא הפגנת הזדהות עם הרוצח ועם הרצח. הוא בירך את פופר שחיסל את "הכלבים".

עמי פופר לא היה כהניסט מלכתחילה. אחרי שנתפס, אמר שעשה את המעשה כיוון שהחברה שלו עזבה אותו. אח"כ שינה גרסה ואמר שנקם על כך שבהיותו בן 13 נאנס בידי ערבי. אולם משעשה את המעשה, הכהניסטים אימצו אותו לחיקם, כמי שהגשים את האידיאולוגיה שלהם וקידש שם שמים ברבים.

בניגוד לעמי פופר, המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין ימ"ש, היה כהניסט מלכתחילה. הוא היה תלמידו המובהק של כהנא והמועמד מס' 3 ברשימתו לכנסת. הטבח במערת המכפלה, שבו רצח 26 מתפללים, מבוגרים וילדים, בירי שפל ופחדני בגבם, ופצע עוד למעלה ממאה, היה הגשמת האידיאולוגיה הכהניסטית. כל חטאם של הנרצחים, הוא היותם מוסלמים. מה שעצר את הטבח היה מעצור בנשק של המחבל. אלמלא כן, היה רוצח מאות. הייתה זו, לא במקרה, תפילת יום שישי, שבה התפילה רבת משתתפים.

גולדשטיין עשה זאת כדי להגשים את תורת הגזע הכהניסטית, שאותה הכיר היטב. לכן, הוא הפך מיד לגיבורם של הכהניסטים. הוא מי שהגשים יותר מכל אחד אחר את תורתם. הם הפכו את קברו המשוקץ למוזיליאום. בן גביר ויגאל עמיר ארגנו עליה לרגל להשתטח על קברו. בן גביר הציע לאשתו נישואין ליד קברו של המחבל. תמונתו הגדולה הייתה תלויה לאורך שנים בסלון ביתו, לצד תמונתו של כהנא, והורדה מטעמי "תאקיה" טקטיים לפני שנתיים, כאשר רבני הבית היהודי דרשו זאת כתנאי לשילובו ברשימה.

כחלק מה"תאקיה" טען בן גביר, בהיתממות, שהוא תלה את תמונת המחבל כי הוא העריץ אותו כרופא… נו, באמת. על תמונת המחבל היו פסוקים בשבח הנקמה והמשווים את המחבל לפנחס הכהן, מודל החיקוי של הקנאים, שבמעשהו הושיע את ישראל.

התייצבותו של בן גביר לצד בן-אוליאל, מי שערך טבח במשפחה ערבית והעלה באש תינוק ערבי, נובעת מכך שהוא הגשים את האידיאולוגיה הכהניסטית במעשהו הנפשע. כל תירוץ אחר הוא חלק מה"תאקיה".

ב"חתונת הדמים" – חתונת כהניסט חודשים אחדים אחרי רצח המשפחה, רקדו הכהניסטים באקסטזה רצחנית את ריקוד המוות סביב תמונתו של התינוק, שבן אוליאל רצח, ודקרו שוב ושוב את תמונתו, לעיניו של מנהיגם בן גביר, שנכח במקום. יש תיעוד של שיחות טלפון של אשת המחבל לרבנים, בניסיון לקבל את אישורם לאחר מעשה לרצח. לזכותם ייאמר, שהם לא נתנו לה את מבוקשה. אחד הרבנים הסביר לה שאף רב לא ייתן לכך את ידו. היא מיד תיקנה אותו, בצדק, ואמרה ש"הרב" כהנא מתיר את המעשה. אכן, כהנא היה בחייו ונשאר אחרי מותו רבם של המרצחים; רב המרצחים.

כל הסיפורים על כך שבן גביר התייצב לצד בן אוליאל כי לטענתו הוא חף מפשע, כי הודאתו הוצאה באיומים וכו', הם סיפורי בדים. בן גביר אמר שדחיית ערעורו של המחבל הוא "יום שחור לדמוקרטיה". כהנא יצא נגד הדמוקרטיה ואמר שהיא מנוגדת ליהדות. תלמידו בן גביר הרבה יותר חכם ומתוחכם ממנו ולכן גם הרבה יותר מסוכן ממנו. הוא מעביר את מסריו בכסות של "דמוקרטיה" ו"זכויות האדם". אך כל אלה כסות לדרכו הכהניסטית. מטרת חייו היא הגשמת תורת הגזע הכהניסטית.

* האם צריך להוציא להורג את בן אוליאל? – לשיטתם של הדוגלים בעונש מוות למחבלים – ודאי שכן. אבל אני מתנגד עקרונית לעונש מוות, ולכן אני נגד הוצאתו להורג.

מאסר העולם הוא העונש הראוי גם למחבל רוצח שפל כמו בן אוליאל, במדינת חוק דמוקרטית.

כמובן, שבמהלך הפיגוע, יש לחתור לכך שהמחבל ייהרג. אבל אם נתפס בחיים, יש להעמידו לדין ולהעניש אותו בהתאם לראיות ולחוק.

* עת צרה – לאחר הטבח במערכת המכפלה, שערך גיבורו של בן גביר, המחבל רוצח ההמונים ארור גולדשטיין ימ"ש, פרסמתי מאמר ב"נקודה", בטאון מועצת יש"ע,  שכותרתו – "חסלו את הכהניזם – אחרת הכהניזם יחסל אתכם".

עד היום, הכהניסטים לא הצליחו לפרוץ מעבר לשולי השוליים. עד שבן גביר, הכהניסט המסוכן מכולם, אימץ את טקטיקת ה"תאקיה" ובחסות נתניהו שדחף אותו פנימה כי הוא בוטח בו שיצביע בעד כל חוק פיגולים שנועד להעמיד אותו מעל החוק, בחסות האידיוטים השימושיים בבג"ץ שאיפשרו לו לרוץ בניגוד לחוק המפורש ובחסות התקשורת שפתחה בפניו את רגליה והתמסרה לו – הוא מכניס את התועבה הכהניסטית, את הפשיזם הגזעני צמא הדם, ללב קבלת ההחלטות.

עת צרה היא לישראל.

* בין רע"ם לבן גביר – שואלים אותי, איך זה שאני מוכן לממשלה עם רע"ם ופוסל לחלוטין ממשלה עם הכהניסטים. מה ההבדל ביניהם?

ההבדל הוא שרע"ם בחרה באסטרטגיה פוליטית, שעל בסיסה היא פרשה מהרשימה המשותפת, של הצטרפות לכל ממשלה, תוך הימנעות מכל עיסוק בנושאים הלאומיים ובענייני חוץ וביטחון, כדי לקדם את האינטרסים האזרחיים והכלכליים של ערביי ישראל. לכן, נתניהו ניסה בצדק להקים אתם קואליציה, אלא שסמוטריץ' הכשיל זאת. ולכן הם הצטרפו לקואליציה היוצאת. אני התנגדתי לקואליציה אתם, אך טעיתי ושיניתי את דעתי.

בן גביר, לעומת זאת, רוצה להיות שר כדי לקדם את האג'נדה הכהניסטית שלו. למה הדבר דומה? אילו קמה מפלגת גימלאים, שהייתה מכריזה על רצונה לכהן בכל ממשלה ולא להתערב בענייני חוץ וביטחון, ובלבד שתוכל לקדם את ענייני הגמלאים. היא תהיה רצויה בממשלה, גם אם העומד בראשה מאמין בלבו בכהניזם.

כיוון שהאינטרס שלנו הוא השתלבות של ערביי ישראל במדינה – ברגע שקמה מפלגה ערבית שרוצה להשתלב במדינה ולא לרשת אותה, להבדיל מהמשותפת, האינטרס הציוני הוא שהיא תהיה שותפה לקואליציה, כדי לעודד את ההשתלבות. איפה הבעיה? שבכנסת הקודמת היה פער בין מנסור עבאס לחבריו לסיעה, שהתקשו לאמץ את החזון האמיץ ומרחיק הראות שלו. לכן, רע"ם רצויה כשותפה לקואליציה שכבר יש בה 61 ח"כים, אך לא טוב שהקואליציה תישען עליה. אני מקווה מאוד, שבכנסת הבאה כל הסיעה תדבק בחזון של עבאס, ואז היא תהיה שותפה ראויה ורצויה לכל קואליציה.

* רק לא בן גביר – קרולינה לנדסמן העלתה במאמר ב"הארץ" תרחיש שגם אני חושב עליו לאחרונה. תרחיש שבו נתניהו יזכה ב-61 מנדטים, אך לא ירצה ממשלה עם הכהניסטים אלא יפנה למחנה הממלכתי להצטרף לממשלתו במקום בן גביר. מה יעשה גנץ במקרה כזה? האם יעדיף להישאר בחוץ ולהפקיר את ישראל לממשלת בן גביר, או יכנס לממשלה כדי לסכל את איום "השר בן גביר".

בעיניי, הסבירות של תרחיש זה נמוכה. אין לי ספק שנתניהו מתעב את בן גביר ומודע לסכנה הלאומית של הכהניזם. אך הוא לא יפרק את הגוש, שנועד לחוקק חוקים שיעמידו אותו מעל החוק ויחלצו אותו מאימת הדין.

אבל אם נתניהו יגלה אחריות ויציע הצעה כזאת, בעיניי יהיה על גנץ לגלות אחריות ולהיענות לה. לא בכל מחיר, עליו להציב תנאים, אך להצטרף לממשלת רק לא בן גביר.

זו רק אחת הסיבות לכך שמן הראוי שלפיד וגנץ לא ישללו על הסף אפשרות של ממשלת אחדות עם נתניהו. לא כי זה הפתרון הטוב, אלא כי זה הרע במיעוטו. אם החלופות הן בן גביר או המשותפת, עדיפה ממשלת אחדות.

* קורא לרציחתו – מה היינו אומרים לו קראנו מאמר הטוען שבטבח במערת המכפלה לא גולדשטיין הוא המחבל, אלא הנרצחים במערת המכפלה, שעצם התפילה והנוכחות שלהם – היא הפיגוע? לחרדתי, מי שזו גישתו, מקבל בסקרים קרוב ל-10%. האם "הארץ" היה מפרסם מאמר ברוח זו? אני משוכנע שלא, ובצדק.

אבל "הארץ" פרסם מאמר ברוח זו, של רוגל אלפר. אלפר כתב על הפיגוע בקבר יוסף פשקוויל שזו כותרתו: "המתפללים" שנפצעו בקבר יוסף הם המחבלים.

המירכאות סביב "המתפללים" היא של אלפר. למה? "אין אלוהים ולפיכך אי אפשר להתפלל אליו; יוסף לא קבור שם וגם אילו היה קבור שם, הרי שלתפילה שם אין סגולה מיוחדת, כי אין אלוהים, ולכן אין במקום שום דבר 'קדוש' ". האם על תפילת מוסלמים במערת המכפלה, בהר הבית או במכה הוא כותב כך?

אבל הפיגוע, הוא טוען, הוא התפילה ולכן המתפללים הם המחבלים. למה? כי התפילה היא "טרור נגד האוכלוסייה הפלסטינית, נגד הריבונות הפלסטינית ונגד הכבוד האנושי הפלסטיני. זו יריקה בפרצוף שלהם. ולכן נזקקים 'המתפללים' לליווי של כוחות מיליציה רבים, חמושים ונכונים למות". ה"מיליציה הפרטית של המתנחלים" היא צה"ל, אם מישהו לא הבין.

את המחבלים שירו במתפללים אלפר מצדיק ומזדהה מאוד עם המעשה. "הם לא ישיגו כלום אם לא ינקטו אלימות כלפי שיירות 'המתפללים' בקבר יוסף. תקראו היסטוריה. כובשים לא עוזבים מרצונם החופשי. הם עוזבים כשהם סובלים. כשדמם מוקז. הם עוזבים בעקבות מאבק אלים שמכאיב להם יותר מדי".

האם אלפר משלהב את הפלשתינאים ומסית אותם לרצוח "רק" מתפללים בקבר יוסף או להקיז "רק" את דם המתנחלים? כך, אולי, משתמע מן הפשקוויל הבודד הזה. אך אלפר תומך בכל לב בטרור הפלשתינאי באשר הוא. כל פיגוע, כמעט, בכל מקום בארץ, זוכה לפשקוויל תמיכה נלהב.

בתקופת "אינתיפאדת הסכינים", לפני שנים אחדות, אלפר היה באקסטזה, וכמעט מדי יום פרסם פשקווילים נלהבים שמעלים על נס את הגיבורים האמתיים שנוטלים סכין או מספריים כדי להילחם בקובש. בכל מקום בארץ. השיא היה פשקוויל שבו הוא פרסם מראש מכתב למחבל שירצח אותו, שבו הוא מצדיק את רציחתו, בהיותו בן לעם אקובש, ורק תמה למה הרצח לקח לו כל כך הרבה זמן.

ההבדל בין האוטונטישמי אוטו ויינינגר לבין האוטואנטישמי רוגל אלפר, הוא שווינינגר לקח את עצמו ברצינות, הפיק את הלקחים ועשה מעשה ואילו אלפר סתם פקה-פקה.

* חוטפי ילדים – מודעה המרוחה על עמוד שלם ב"הארץ", של ארגון "א.נשי חינוך [העילגות במקור א.ה.] נגד מעצרי ילדים", ובה עלילה שפלה על ישראל שעוצרת ילדים, ב"מעצרים המוניים… בגדה המערבית ובירושלים".

ישראל אינה עוצרת ילדים. ישראל עוצרת מחבלים. היא מגיעה אליהם לפני שהם מבצעים את זממם. בכל שנה מסוכלים בדרך זו מאות פיגועי טרור, וניצלים חייהם של מאות ישראלים, לבטח רבים מהם ילדים. רק במבצע "שובר גלים" בחודשים האחרונים סוכלו 200 פיגועים וניצלו חייהם של מאות ישראלים. אנו זוכרים את התקופה שבין הקמת הרש"פ לאחר הסכם אוסלו לבין מבצע "חומת מגן", שבו ישראל החזירה לצה"ל ולשב"כ את חופש הפעולה בשטחי הרש"פ. אנו זוכרים איזה מרחץ דמים היה בישראל ולאיזו אווירת פחד נכנסה החברה הישראלית. אני מבין שאותם "א.נשים" מתגעגעים לימים היפים ההם.

נכון, בין המחבלים יש גם בני נוער. לא ילדים – בני נוער. יש בני נוער שביצעו פיגועים ויש בני נוער שנעצרו לפני שביצעו פיגועים. ובכן, אותם "א.נשים" מעדיפים אותם מבצעים פיגועים. כדאי להם לזכור, שברוב המקרים מבצעי הפיגועים לא יוצאים חיים מהפיגוע. ואם הם יוצאים בחיים, הם נכנסים לכלא לתקופה ארוכה. כך, שאם באמת כל כך אכפת לאותם "א.נשים" מאותם מחבלים צעירים, עליהם לשבח את מעצרי המנע שלהם.

* הזרוע הכנועה – אילנה המרמן, מבריחת שב"חים ופובליציסטית בשוקניה, מגדירה את אבו-מאזן "הזרוע הכנועה של מדינת ישראל בגדה המערבית", כי היא מתגעגעת, מן הסתם, לימי ערפאת העליזים עם האוטובוסים המתפוצצים והפיגועים במסעדות ובקניונים. אבל באופן חריג היא משבחת אותו על דבריו על אודות השואות שישראל עשתה לפלשתינאים.

* הדי-ניין של שוקן אינו נח לרגע – כמעט מידי יום שישי, מתפרסם פשקוויל מערכת המוקיע את בית המשפט העליון בישראל ומשתלח בשופטיו. גם השבוע. הפעם, על כך שדחה עתירות שקראו לשחרורו של המחבל שובת הרעב. ושוב אותו הלהג על העליון שהוא "חותמת גומי של השב"כ" הנורא, ו"מציית באורח אוטומטי ועיוור לכל גחמות שב"כ". בג"ץ הוא "משרתו הנרצע" של שב"כ וכן הלאה.

* בלי כובע פלדה ולוע תותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית – ההספד של הרמטכ"ל משה דיין על קברו של רועי רוטברג, ממייסדי קיבוץ נחל עוז שעל גבול עזה ורכז הביטחון של היישוב, שנרצח בידי מחבלים (פדאיון, בלשון התקופה), הוא נאום מכונן שהיטיב לתאר את ברירת דורנו, דור ההתנחלות ובניין הבית הלאומי, המחייב אותנו לאחוז בחרב כדי להבטיח את קיומנו ואת קיום מפעל החיים הציוני.

הנאום הזה שנוי במחלוקת, גם בקרב כמה מחבריי, שהלבישו עליו תלי תלים של פרשנויות כדי להציג בו את כל הרע שהם מייחסים למשה דיין. גם אני, בלשון המעטה, איני חסיד של דיין. אבל אני משוכנע שיגאל אלון יכול היה לשאת בדיוק אותו נאום, ואז אותם חבריי היו מפרשים אותו, הפעם פירוש נכון, כטקסט מופת של אמירת האמת על חיינו.

אני השתמשתי בטקסט הזה אינספור פעמים, עוד כמדריך בתנועה וכמדריך גרעין לאורטל ועד היום, במאמרים רבים.

לאחרונה התגלה בארכיון הקיבוץ מכתב שכתב רועי רוטברג למפקד צה"ל באזור, שבו הוא מבקש ממנו אישור לפעולת נקם חקלאית, תשובה לטרור החקלאי שכבר אז (ובעצם מאז ראשית הציונות) היה מרכיב משמעותי בטרור נגדנו. "היות ולא הצלחנו עד עתה להשתלט בצורה יעילה על הסתננות הקוצרים הרבים לשטחים שלנו, חשבנו על ביצוע קצירת תגמול מתוכננת  ומאורגנת". הוא הציע חדירה לשטח האויב ולקצור בגניבה שדה בצל פלשתינאי, השוכן בנ.צ. 1005009840. ב"ידיעות אחרונות" מובא הסיפור, עם צילום מכתבו, בכתב יד, של רועי, על נייר רשמי של נחל עוז. לאורך המכתב מרוחה בעט אדום תשובת הקצין, בדרגת רס"ן – "בהחלט לא!"

יש לציין, שההתיישבות הביטחונית שהוקמה לאורך הגבולות, הייתה מרכיב מרכזי בהגנה על גבולות המדינה. ללא אותם מאות יישובים יהודיים שהקימו המדינה, המוסדות הלאומיים והתנועות המיישבות בשנות החמישים, הנגב, הגליל והשפלה לא היו נשארים בשטח ישראל, אלא היו נופלים בידי האויב. צה"ל הקטן לא יכול היה להגן בעצמו על גבולות המדינה, ובעצם המתיישבים עצמם נשאו בעיקר נטל ההגנה על יישוביהם ושדותיהם, בעזרה של צה"ל ומג"ב. רועי הציע לצאת מהגדר, ושהתושבים ייצאו גם לפעולת תגמול.

מכתבו של רוטברג מאיר על כשל של חוסר הגינות בנאומו של דיין. דיין יצא, בצדק, נגד אלה שאינם רואים נכוחה את המציאות ומסתנוורים באשליות שלום. אולם שלא בצדק, הוא השליך זאת על רועי עצמו. "רועי רוטברג, הנער הבלונדיני הצנום, אשר הלך מתל אביב לבנות ביתו בשערי עזה, להיות חומה לנו. רועי – האור בלבו עיוור את עיניו, ולא ראה את בְּרק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו ויכלו לו". האמת היא שהאור בלבו של רועי לא עיוור את עיניו. הוא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום לא החרישה את אוזניו. הוא שמע את קול הרצח האורב. אדרבא, הוא התריע שוב ושוב על הנזק ועל הסבל שנגרם לתושבים כתוצאה מהטרור היוצא מעזה. וכרכז הביטחון של הקיבוץ, הוא הלך בעיניים פקוחות אל עבר הסכנה, כדי להגן על היישוב ועל רכושו. כך עשה גם בפיגוע שבו נרצח. כאשר הגיע אליו דיווח על אירוע טרור נוסף, הוא זינק על סוסו ויצא לשדות, לתת מענה. הוא נפל למארב מחבלים ונרצח. גופתו נחטפה וחוללה, והוחזרה בתיווך משקיפי האו"ם.

קיבוץ נחל עוז ממשיך להתמודד עד היום עם הטרור מעזה, וממשיך לגלות עמידה איתנה ודבקות מופתית באדמתו.

* לילה של חרדה – את חמישה בספטמבר 1972 אני זוכר היטב. הייתי אז תלמיד בכיתה ד'. בסביבות השעה 11:00, בתחילת השיעור, סיפרה לנו המורה הדסה אשל, מחנכת הכיתה, שמחבלים חטפו ספורטאים ישראלים באולימפיאדת מינכן. ככל הזכור לי, גם הוכנס רדיו לכיתה והאזנו לשידורים.

כשהגעתי הביתה, פתחתי מיד את הרדיו, והאזנתי במתח וחרדה ל"בחצי היום". באותם ימים לא היה נהוג ברדיו ולבטח לא בטלוויזיה גל פתוח עם שידורים חיים.

בלילה, התקשיתי מאוד להירדם. פחדתי. לא זכור לי אירוע כזה מאז ועד היום. היה זה ממש פחד אישי, קיומי. אני זוכר שחשבתי על כך שצריך שיהיה חייל ליד כל בית בישראל. מוזר, כי שנה מאוחר יותר היו פיגועים הרבה יותר רלוונטיים למחשבה כזו; חדירות לישראל וטבח בילדים, כמו בקריית שמונה ומעלות, ולא הגבתי עליהם בחרדה. על מינכן – כן.

כנראה שגם הוריי התקשו להירדם. וכנראה שאבא שלי קלט שאיני ישן. כי ב-2:00 לפנות בוקר הוא נכנס לחדרי וסיפר לי את הבשורה המשמחת ששודרה ברדיו, שכל החטופים חולצו בשלום. רווח לי ומיד נרדמתי.

כידוע, מהר מאוד התברר שהייתה זו ידיעה כוזבת. בבוקר קמנו לבשורת האיוב על הטבח הנורא.  

* פרס לטרור – לאורך השנים מאז הטבח במינכן, יש לישראל ביקורת חריפה ומוצדקת לחלוטין על היחס המנוכר של הוועד האולימפי. רק באולימפיאדה האחרונה, 49 שנים אחרי הטבח, הואיל הוועד האולימפי לערוך באולימפיאדה טקס לזכר הספורטאים שנרצחו, וגם זאת לאחר עשרות שנות מאבק של ישראל ושל המשפחות השכולות.

אבל עיקר הביקורת שלנו אינה מוצדקת – הביקורת על כך שהאולימפיאדה לא הופסקה בעקבות הטבח. בעניין הזה, איני מסכים עם עמדתה של ישראל. אילו הצליחו המחבלים הארורים להביא להפסקת האולימפיאדה, היה זה ניצחונם הגדול.

סביר להניח שההחלטה להמשיך את המשחקים לא התקבלה מן הסיבה הנכונה, אבל היא הייתה נכונה.

עקרונית, נכון היה שגם ישראל תישאר באולימפיאדה. אילו הספורטאים שלנו המשיכו להתמודד ולהתחרות גם אחרי הטבח, הייתה זו אמירה ציונית הולמת של "לא תנצחו אותי". אבל אני מניח שבמצב הרגשי של הספורטאים אחרי הטבח, זה היה בלתי אפשרי.

* ובינתיים בגולן – בשעה טובה ומוצלחת, החלו עבודות התשתית למגרשי הקבע ברמת טראמפ.

* לא מכופתר – התמונה מבאזל שהעליתי בפייסבוק ב"לבוש אלגנטי", כולל ז'קט (!) ופוסט שכתבתי בנושא, עוררו תגובות מעניינות. אחת מהן: "אף פעם לא ממש הבנתי את העיקרון הזה של חלק גדול מהגברים ללבוש רק ג'ינס וטריקו לכל מקום. הלבוש, כמו כל לשון ושפת הדיבור, 'מתרגם' לא אחת את יחס האדם לאחר, למעמד האירוע, לכללים המקובלים בסביבות שונות ועוד. ולא תמיד חייבים להפגין מרדנות שאמורה לייצג את האינדיבידואל. מעריכה שבמקרה הזה מצאת דרך לכבד את האירוע, המעמד ואת שאר המשתתפים".

תשובתי: "אני מסכים אתך. בלובשי ג'ינס טריקו וסנדלים, אני מבטא יחס בלתי אמצעי לאחר, יחס בגובה עיניים, בלי להסתגר מאחורי עניבות וחליפות שמקרינות קור, ניכור ורשמיות מכופתרת".

לפני שנים, כאשר ניהלתי את מתנ"ס הגולן, ערכתי ביקור תנחומים אצל עובדת המתנ"ס שישבה שבעה על אביה שנפטר. היא הציגה אותי בפני אִמהּ הקשישה: "זה המנהל שלי". האם בחנה אותי והפטירה: "אבל הוא בכלל לא נראה מנהל". אותה עובדת והאחים שלה התחילו להחליף צבעים ממבוכה, ואני אמרתי להם שאני מקבל זאת כמחמאה גדולה. מעולם לא רציתי להיראות מנהל. את הסמכות והמנהיגות שלי לא ניסיתי לרכוש בסממנים חיצוניים, אלא בזכות מי שאני ובזכות העשיה שלי.

* משליך את הטפל – בשבת עלתה לתורה באורטל נערה, בת מצווה. בחודשים האחרונים הכנתי אותה לעליה לתורה ולקריאה בפרשת השבוע וקריאת ההפטרה ובשבת נערך טקס בת מצווה יפהפה בהנחייתי, ובהשתתפות חברות וחברים מאורטל וממשפחתה של כלת השמחה.

טקס בת המצווה שילב מסורת עם חידוש. לצד קריאת הפרשה וההפטרה, קריאת חלקים מתפילת השבת לצד טקסטים מקבילים מהיצירה היהודית הציונית. הרי היצירה היהודית לא התאבנה לפני אלפי שנים, אלא היא ממשיכה ותמשך עוד דורות רבים. וכך קראנו ושרנו, לצד הטקסטים הקלאסיים מן התפילה, טקסטים של עמיחי, נעמי שמר, עוזי חיטמן ועוד.

הטקס הוא מאוד מאוד יהודי, המשמר את העיקר ומשליך את הטפל והלא רלוונטי לערכינו. כוונתי, כמובן, בראש ובראשונה, להדרת האישה. כמובן שהגברים והנשים, הבנות והבנים, ישבו יחד. בנוסף לבת המצווה עלו לתורה נשים – אמהּ, סבתהּ דודותיה וחברות באורטל. וכדי לקדם את הטקס השוויוני הזה, לא היינו צריכים לחבל בעברית היפה בכל מיני פולשים זרים ומכוערים כמו "אנשימות" למיניהן, ובלי לסרבל את הטקסטים ב"אנחנו מודות ומודים" וכו'. עם זאת, בירכנו "מי שברך אבותינו אברהם, יצחק ויעקב ואימותינו שרה, רבקה, רחל  ולאה".

          * ביד הלשון

חמד – חמד הוא מושב ציוני דתי, השייך לתנועת מושבי הפועל המזרחי, במועצה האזורית שדות דן, בקרבת אור יהודה.

השם חמד נשמע מתאים לכנות בו יישוב; השורש חמד, המבטא חמדה, חמוד וכו'. אבל זה אינו מקור השם. השם חמד הוא ראשי תיבות של חיילים משוחררים דתיים.

חלוצי היישוב הם קבוצה של כ-120 חיילי דתיים, רובם עולים מרומניה ופולין, ששירתו בהגנה ולאחר מכן בצה"ל. הם החליטו, שאם יעברו את הקרבות בשלום, יקימו יישוב של חיילים משוחררים. החליטו – והגשימו.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 31.8.22

* בחזרה לבאזל – ב-29-31.8.1897, א'-ג' באלול תרנ"ז, התכנס בבאזל הקונגרס הציוני הראשון. הקונגרס היה כנס היסוד של התנועה הציונית. בקונגרס התקבלה תכנית באזל: הציונות שואפת להקים לעם היהודי בית מולדת בארץ ישראל לפי משפט הכלל. לשם השגת מטרה זו שוקל הקונגרס את הצעדים הבאים:

קידום תכליתי של התיישבותם בארץ ישראל של חקלאים, פועלים ובעלי מלאכה יהודים.

ארגונה וריכוזה של היהדות כולה באמצעות אירועים וגופים מתאימים, מקומיים וכלליים, בהתאם לחוקי כל מדינה.

חיזוק תחושת הלאום והמודעות הלאומית של היהודים.

צעדים מכינים לשם השגת הסכמת הממשלות אשר דרושות לשם השגת מטרת הציונות.

קשה לנו לדמיין עד כמה המיזם הזה היה בלתי נתפס, בלתי מתקבל על הדעת, פנטסטי. איך אדם אחד, על דעת עצמו, כינס אותם אנשים מקצוות העולם, שהכריזו על עצמם כבאי כוח הלאום היהודי, הדורש את זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי במדינה עצמאית במולדתו. איך בניגוד לכל הציפיות, הרצל הצליח להתקבל בפני מלכים ורוזנים כבא כוח הלאום היהודי, ולקדם את יוזמתו.

במלאת 125 שנה לקונגרס, ערכה ההסתדרות הציונית העולמית כנס מיוחד בבאזל, כנס הרצל למנהיגות; כנס רב משתתפים בן יומיים, אליו נוסף ביום השלישי המושב השנתי של הוועד הפועל הציוני, שמתקיים מדי שנה בירושלים (ובשנתיים האחרונות – בזום) והשנה – בבאזל.

הכנס מאורגן באופן מופתי. הדיונים, בשתי מליאות מקבילות, מרתקים. מבחינתי, גולת הכותרת ביום הראשון הייתה הרצאה מעוררת השראה של ד"ר מיכה גודמן, מגדולי הוגי הדעות בישראל ובעם היהודי, שדיבר על שני הספרים של הרצל: "מדינת היהודים" (שאגב, ניתן היה לתרגם את שם הספר מגרמנית – "יודנסטאט", ל"המדינה היהודית") ו"אלטנוילנד". בעוד "מדינת היהודים" מציע את הפתרון לצרת העם היהודי, גודמן רואה ב"אלטנוילנד" את הפתרון לצרת האנושות, באמצעות מדינת המופת שיקים העם היהודי בארץ ישראל, שתהיה אור לגויים. את המטרה של הספר הראשון השגנו, והאתגר הבא הוא להשיג את מטרת "אלטנוילנד".

בערב הפתיחה החגיגי, היה רגע מרגש מאוד, כאשר המנהיג הרוחני של העדה הדרוזית, השייח מואפק טאריף, קיבל עיטור כבוד מיוחד מטעם ההסתדרות הציונית העולמית, וכך גם אחמד אל-מנסור, מייסד מוזיאון השואה באיחוד האמירויות, שהשמיע דברי הערכה על דמותו של הרצל. מי היה מאמין!

אני משתתף בכנס, בתוקף היותי חבר הוועד הפועל הציוני, כנציג (היחיד) של תנועת דרך ארץ.

* הפלשתינאים מפגינים – נחתנו בבאזל. נמל התעופה נראה כמו מבצר. חיילים חמושים, עם נשק בהיכון, בכל פינה. מהרגע שנחתנו, השוטרים מיהרו לזרז אותנו לאזור סטרילי, שלא היו בו אנשים נוספים. בהסעה מהשדה למלונות, ניידת משטרה ליוותה כל אוטובוס. הכנס עצמו מאובטח לעילא ולעילא, בידי המשטרה המקומית ומאבטחים ישראליים. כך צפוי להיות לאורך הכנס, במיוחד באירוע בהשתתפות הנשיא הרצוג.

אנו חוגגים 125 שנות ציונות. המחבלים רוצים להפוך את החגיגה לאבל. פלשתינאים רצו להפגין ליד הכנס, אך סורבו והפגינו ליד אחד המלונות (לא זה שאני מתארח בו). הפגנת "פרי פלסטיין". הם לא למדו דבר מהאסונות שהמלחמה בציונות המיטה עליהם.

* לא בשפה הלאומית – אם אחרי 125 שנות ציונות, כנס גדול של ההסתדרות הציונית העולמית מתנהל, ברובו המכריע, באנגלית, ולא בשפתו הלאומית של העם היהודי – אות הוא שיש עוד הרבה אתגרים בדרך להגשמת הציונות, ב-125 השנים הבאות.

* כנס הרצל – היום השני – כנס הרצל מחולק לשניים – כנס הרצל למנהיגות וכנס הרצל ליזמות. אני נכחתי רוב הזמן בכנס המנהיגות.

היום השני נפתח בהרצאה של ראש המוסד לשעבר, יוסי כהן. כהן, שופע כריזמה ונואם מצוין, שנאומו עבר לסירוגין מאנגלית לעברית, התקבל בהתלהבות ובתשואות רמות. כהן דיבר על המוסד ועל הייחוד שלו כמוסד של המדינה היהודית. הזכיר לדוגמה את לכידת אייכמן ואת העלאת יהדות אתיופיה. עיקר דבריו התמקדו בסוגיה האיראנית. בסיום דבריו קרא לאחדות לאומית סביב קידומה של מדינת ישראל וכיבוד מוסדותיה.

כיוון שכהן מכוון להנהגת הליכוד, הימין והמדינה, לכדו את אוזניי המילים "כיבוד מוסדותיה". שמא הוא יוביל תהליך של דה-ביביזציה וממלכתיזציה מחודשת של הליכוד והימין? יחזיר אותם ממדמנת רדיפת מדינת החוק ותאוריות הקונספירציה המטורללות על "דיפ-סטייט" וכל הזבל הזה, לכיבוד מדינת החוק ומערכת המשפט, ברוח המקורית של הליכוד, בימי בגין ושמיר? או שמא אני מפנזט?

בשעות הבוקר נערך מושב בנושא המאבק באנטישמיות. הדוברת המרכזית, אישה מרשימה, יפה ומרתקת, הייתה קטרינה פון שונורהיין, נציבת המאבק באנטישמיות באיחוד האירופי. היא פתחה את דבריה בדברי הלל ושבח לציונות ולחזונו של הרצל. היא ביטאה מחויבות למלחמת חורמה באנטישמיות, לשגשוג הקהילות היהודיות באירופה ולהנחלת מורשת השואה כדי להפיק את הלקחים ממנה. היא אמרה שכולנו מכירים את האנטישמיות בימין הקיצוני ובשמאל הקיצוני, אך מתעלמים מכך שגם במרכז חלחלה רוח אנטישמית. היא אמרה שהציונות היום מסתתרת מאחורי אנטי-ישראליות ואנטי-ציונות, אך זו אנטישמיות לכל דבר, עם אותן דעות קדומות, אותן קונספירציות ואותן עלילות. היא העלתה על נס את ההישג הגדול, של אימוץ הגדרת האנטישמיות של IHRA בידי האיחוד האירופי, וכעת זו הגדרה מחייבת. היא סיימה את דבריה בעברית: עם ישראל חי!

אילו הייתה אפשרות לשאלות, הייתי שואל אותה איך מצד אחד יש לאיחוד האירופי זרוע כה חשובה של מלחמה באנטישמיות, ומצד שני היא מממנת ארגונים אנטישמיים, במסווה של אנטי-ישראליות ואנטי-ציונות.

אחד הדוברים במושב, יונתן גרינבלאט, ראש הליגה נגד השמצה, דיבר על התופעה של יהודים אנטישמיים, וגם הוא ציין שהם עושים זאת תחת מסווה של אנטי-ציונות. הוא דיבר על האתגר של מאבק בתופעה הזאת.

במסגרת המושב היה פאנל מרשים של אקטיביסטים צעירים הפועלים במלחמה באנטישמיות, ב-BDS ולמען מדינת ישראל בארה"ב ובאירופה; בקמפוסים, ברשתות החברתיות, בתקשורת ובמאבקים משפטיים.

בין הדוברים במושב השני, אציין שלושה. מרים פרץ, כלת פרס ישראל, סיפרה את סיפור חייה; ילדותה במרוקו, בהרי האטלס, החיים במעברה, אובדן שני בניה, והחלטתה לא לשקוע באבל אלא להקדיש את חייה לפעולה למען מדינת ישראל. היא אמרה שהאתגר הציוני הגדול ביותר הוא להביא לאחדות ואהבה בין חלקי העם; אורתודוקסים, קונסרבטיבים ורפורמים, חרדים, דתיים, מסורתיים וחילונים, ימין ושמאל, ישראלים ויהודי התפוצות. הקמת המדינה וביסוסה היו הגשמת הקומה הראשונה בחזונו של הרצל. האתגר הוא לבנות את הקומה השניה, של בניין חברה שתעורר גאווה בכל העולם, מתוך התבססות על העושר הרוחני של עם ישראל, ועל ערכים של צדק, משפט וכבוד הבריות. היא סיימה את דבריה בתקווה לשלום על ישראל ועל העולם כולו.

שר הביטחון לשעבר בוגי יעלון דיבר על הציונות כפרויקט שאינו נגמר, כדרך חיים. הוא דיבר על האתגרים הביטחוניים וציין שישראל היא המדינה היחידה בעולם שיש איום על עצם קיומה. הוא קרא להציב אתגרים לדור הצעיר, ולרתום אותו לביטחון והתיישבות והזכיר שהנגב, 2/3 מהמדינה, דליל באוכלוסין ויש ליישבו. הוא קרא לנוער היהודי לעלות לארץ.

היו"ר החדש של הסוכנות היהודית, חתן פרס ישראל, אלוף (מיל') דורון אלמוג, סיפר את סיפורו האישי; נפילת אחיו במלחמת יום הכיפורים, החלטתו לאחר המלחמה להישאר בצה"ל כקצין וסיפר בין השאר על חלקו במבצע אנטבה ובעליית יהדות אתיופיה. הוא סיפר על בנו אייל ז"ל, ועל הכפר לילדים בעלי מוגבלויות שהקים. הוא ציטט אמירה שהילדים הללו באו לעולם כדי ללמד אותנו מהו תיקון עולם.

הוא אמר שמטרתו המרכזית בתפקידו הוא קירוב לבבות בין היהודים בעולם; בין הישראלים ליהודי התפוצות. ישראל היא מרכז העולם היהודי, ונושאת באחריות לקירוב הלבבות. תכניתו ליום העצמאות ה-75 של ישראל, היא הדלקת משואות בכל הקהילות היהודיות בעולם במקביל לטקס המשואות בהר הרצל והקרנת ההדלקות הללו בטקס. הוא הציג תכנית מרשימה ביותר לקירוב לבבות. התרשמתי מאוד מהחזון והתכנית, אך חסרה לי קריאה לעליה. אין שום סתירה בין פעולה לעליה לבין חיזוק הקהילות היהודיות בגולה וקירוב לבבות ביננו לבין אחינו מעבר לים. להיפך, אלו כלים שלובים, שמחזקים זה את זה.

* מעמד הר סיני – האירוע המרכזי בכנס היה ערב גאלה, שכלל מופע אמנותי ונאומים. ההתרגשות שלי הייתה עצומה, בלי קשר לתוכן האירוע, ממיקומו: שטאדטקאזינו, האולם שבו נערך לפני 125 שנה מעמד הר סיני של ימינו – הקונגרס הציוני הראשון. כמה הייתי נותן, כדי לחזור במנהרת הזמן לאירוע המקורי…

הדובר המרכזי באירוע היה נשיא המדינה יצחק הרצוג, שדיבר על אתגרי הציונות בימינו. ניכר בו, כמי שהיה יו"ר הסוכנות היהודית בתפקידו הקודם, שהוא בקיא מאוד בתכנים ומחובר אליהם מאוד. הדרך היחידה להגשים את אתגרי הציונות, אמר הנשיא, היא – יחד! רק יחד נצליח.

בין האתגרים הוא ציין את הצורך לצבוע מחדש את הציונות. הוא סיפר שנערך דיון האם לאסור את השימוש במושג ציונות ברשתות החברתיות. הוויכוח היה בין מי שטענו שזהו כינוי גנאי שנועד להשפיל את בני השיח בדיון ולכן יש לאסור עליו, לבין מי שטענו שזה כינוי לגיטימי כביקורת על מעשיה של ישראל, הכיבוש וכו'. ולא היה מי שהעלה את הטיעון שציוני זו מילה חיובית, מעוררת גאווה. האתגר הוא לחזור ולצבוע את הציונות בעיניי העולם כמותג חיובי. הציונות, אמר הרצוג, היא אחריות לקיום של העם היהודי, ולקיומה של מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית, והאחריות לחלקנו במשפחת העמים ובחתירה לתיקון עולם.

יו"ר ההסתדרות הציונית העולמית יעקב חגואל ציין, שלצד ההישגים הכבירים של הציונות ושל מדינת ישראל, עדיין רוב העם היהודי אינו חי במולדת היהודית. הוא אמר: "אני מתחייב שבתוך עשור רוב העם היהודי יחיה בישראל". זו האמירה שציפיתי לי מתחילת הכנס, ושמחתי עליה מאוד.

* מחווה להרצל – בהזמנה לכנס נכתב, שקוד הלבוש לערב הגאלה הוא "רשמי וחגיגי". כחליפוב, השתנקתי. הרי אני איש של ג'ינס וטריקו. מה יהיה?

טוב, כמובן שלא ענבתי עניבה ולא חלפתי חליפה. יש גבול. אבל קניתי במיוחד בגדים מתאימים. נעליים ספורטיביות אמנם, אבל הולמות את המעמד. "מכנסי בד" בהירות. שאף פעם לא הבנתי את המושג הזה. האם ג'ינס אינו עשוי מבד? הוא עשוי מנייר, מעץ, ממתכת? וגולת הכותרת – ז'קט.

מעולם לא לבשתי ז'קט, למעט כמה תחפושות בפורים. אבל המעמד מחייב.

האמת היא שלא לבשתי את הז'קט, אלא נשאתי אותו על זרועי. לא רק בגלל בשל החליפוביה, אלא כי היה ממש חם, וב-125 השנים מאז הקונגרס הראשון, עוד לא הספיקו להתקין מזגן באולם. לבשתי את הז'קט רק לדקה אחת, לשם פוטו-אופורטיוניטי; ביקשתי מחבר שיצלם אותי, כדי שהחברים יאמינו שאין זו אגדה.

אמנם איני חובב המראה המעונב, אבל הפעם זה היה בסדר מבחינתי, כמחווה להרצל. בקונגרס הציוני הראשון, שאף הוא נערך בחום אוגוסט, הוא קבע קוד לבוש מחמיר, שכלל חליפת טוקסידו וכובע צילינדר. סגנו, מקס נורדאו, חשב שקצת מוזר להגיע ב-10:00 בבוקר קיצי עם טוקסידו והוא לבש חליפה קייצית בהירה. הרצל שלח אותו אחר כבוד למלון, להחליף בגדים…

טוב, אחת לשישים שנה אני לובש ז'קט. הפעם הבאה תהיה בגיל 120.

* היום השלישי – כנס הרצל הסתיים, וביום השלישי נערך מושב חגיגי של הוועד הפועל הציוני לציון 125 שנים לתנועה הציונית. הדובר המרכזי היה הנשיא הרצוג. חלקו השני של המושב היה אירוע לזכרה של נשיאת בית הדין הציוני העליון מרים נאור, בהשתתפות בעלה פרופ' אריה נאור.

לאחר מכן יצאנו בקבוצות קטנות לסיור רגלי בבאזל. בין השאר ביקרנו בבית הכנסת בבאזל וכמובן הצטלמנו על המרפסת המפורסמת, במלון "המלכים", בתנוחת הרצל.

בהגיעי לבית הכנסת פגשתי במאבטח. אני רואה בחור מוכר. מביט בו ומנסה להיזכר. פתאום הוא רואה אותי, ניגש ומחבק אותי. זה פבלו! היה אב בית של שלוחת המתנ"ס בחספין, כאשר ניהלתי את מתנ"ס הגולן. הלך לפני 18 שנה בעקבות אשתו השווייצרית חזרה לשוויץ. התרגשות גדולה.

* אירוע מרומם נפש – בכנס הרצל השתתפו מנהיגים יהודיים מארבעים מדינות. מעניין כמה מהם עסוקים בכל ימות השונה בסולידריות כלל יהודית, בציונות ובתמיכה בישראל. אירוע כזה לבטח חולל בהם טלטלה שתבוא לידי ביטוי בפעולתם בשטח.

היו בו יהודים מכל הזרמים ומכל העמדות הפוליטיות, שהמשותף להם – הציונות. והכל, באווירה של יחד ושותפות; לא רק שותפות גורל אלא גם שותפות ייעוד.

היו בכנס חרדים אחדים. היהדות החרדית נלחמה בציונות, והנה, חרדים מגיעים לכנס כזה. עוד ניצחון לציונות. עם זאת, יש לציין, שש"ס הצטרפה להסתדרות הציונית ובגולה הצטרפה תנועה חרדית אשכנזית – "רוח קודש". נציגיהם לא טרחו להגיע לאירוע. בושה!

והיו גם נשים עם כיפה. כלומר, היו נציגים רפורמיים. אמנם התנועה הרפורמית אימצה את הציונות כבר בשנות השלושים של המאה שעברה, אך בראשית הדרך גם היא התנגדה לציונות ונאבקה בה. והיום הם חלק ממנה.

היה זה אירוע מושקע מאוד, מאורגן היטב, מרתק ובעיקר – מרומם רוח. היה זה מפגן עוצמה של ההסתדרות הציונית העולמית, ואני בטוח שהיא יצאה ממנו מחוזקת יותר, לאתגריה הגדולים בעליה, התיישבות, חיזוק הזיקה ההדדית בין ישראל לתפוצות הגולה, חיזוק הקהילות היהודיות בגולה, חיזוק החינוך היהודי ולימודי העברית בגולה והמלחמה באנטישמיות וב-BDS.

* רבני המחאה – מלכתחילה, הקונגרס הציוני הראשון נועד להתקיים במינכן. אלא שרבני העיר התנגדו לכך נמרצות. הרבנים האורתודוקסים, הקונסרבטיבים והרפורמים התאחדו למאבק משותף, ויצאו בקריאה לעיריה לא לאפשר את קיום הקונגרס בעיר. "רבני המחאה" כינה אותם הרצל בבוז.

עד אז הייתה מלחמת עולם בין הרבנים האורתודוקסים והרפורמים, ופתאום הם התאחדו. איזה יופי! אלא שהם התאחדו למען מטרה שלילית, מטרה בזויה. הם התאחדו למען היאחזות שמרנית בגולה ונגד המהפכה הציונית שאיימה עליהם. האידיאולוגיה שלהם מיצתה את עצמה באושוויץ ובירקנאו. האידיאולוגיה הציונית חיה ובועטת ומנצחת, כי היא נושאת את ההבטחה שנצח ישראל לא ישקר.

* הצודקת יותר והמצליחה ביותר – הציונות היא התנועה הצודקת ביותר בתולדות האנושות, ששמה קץ לעוול הנורא ביותר בתולדות האנושות. הציונות היא גם התנועה המצליחה ביותר. הישגיה האדירים של מדינת ישראל בכל התחומים, שהפכו אותה לאחת המדינות המובילות בעולם כמעט בכל תחום, על אף שהיא נלחמת על קיומה מיום הקמתה ועד היום, הם מעל ומעבר לכל דמיון.

* בפתח תקווה ייסדנו – "בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים", כתב הרצל ביומנו לאחר הקונגרס. זה נכון. הקונגרס היה המצת של הציונות המדינית, שקידמה את המהלך המדיני להקמת המדינה. הרצל החל במהלך. חיים ויצמן השיג את ההישגים האדירים של הצהרת בלפור והחלטות ועידת סן-רמו. והשיא היה החלטת עצרת האו"ם והקמת מדינת ישראל.

אך המשפט של הרצל אינו כל האמת. כי לא פחות מכך תרמה הציונות המעשית; ההתיישבות הציונית בארץ ישראל (שקדמה בשני עשורים לקונגרס הציוני), היישוב העברי המאורגן שהיה ל"מדינה שבדרך"; יצירות המופת של הציונות ובהן הקיבוץ, המושב, חברת העובדים וההסתדרות הכללית.

בבאזל ייסד הרצל את מדינת היהודים, אך לא פחות מכך ייסדנו את מדינת היהודים בפתח-תקווה, בראשון לציון, בגדרה, במטולה, ברוחמה, בדגניה וכינרת, בתל-אביב – העיר העברית הראשונה, בעין חרוד, בנהלל, בטירת צבי ובבית אלפא, ביישובי חומה ומגדל ובי"א הנקודות בנגב.

* אידיאה אינסופית – להבדיל מהאנטי-ציונים, הפוסט ציונים אינם מתנגדים לציונות מלכתחילה, אלא טוענים שעם הקמת המדינה הוגשמה מטרת הציונות ומעתה עלינו להפוך ל"מדינה נורמלית".

הם טועים טעות מרה. עיקר העליה של העם היהודי לארץ הייתה אחרי הקמת המדינה, בגלי העליה השונים, והנה אנו בעיצומו של גל נוסף מרוסיה ואוקראינה. עיקר ההתיישבות היהודית בארץ ישראל נעשתה אחרי קום המדינה.

כל עוד יש יהודים בגולה, כל עוד ארץ ישראל אינה מיושבת כולה ביהודים, כל עוד השפה העברית אינה שפתם של כל היהודים, כל עוד ישראל נדרשת עדין להילחם על קיומה, כל עוד ישראל אינה מדינת המופת עליה חלמו אבות הציונות מכל הזרמים, הציונות לא הסתיימה.

הציונות הקימה את ישראל, לא כדי שהגולם יקום על יוצרו. ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, היא מדינה ציונית. ייעודה של מדינת ישראל, צדקת קיומה, הם הגשמת הציונות. נכון היה להגדיר את המדינה בחוק הלאום: "מדינה ציונית". ייעודה של ישראל הוא להביא לעליה גדולה של העם היהודי לארץ ישראל, ליישב את ארץ ישראל ביישובים ציוניים, לחזק את הקהילות היהודיות בגולה, את זיקתן לישראל ולשפה העברית, להוביל את המלחמה באנטישמיות (הישנה והחדשה). ולא, אין סתירה בין הפעולה לעליה לבין חיזוק הקהילה היהודית בתפוצות הגולה. כבר בקונגרס הציוני דובר גם על "עבודת ההווה", כפי שנקרא חיזוק הקהילות בגולה. יש לנו משימות אדירות ל-125 השנים הבאות.

הרצל צדק: "הציונות היא אידיאה אינסופית".

* שבת אחים גם יחד – השתתפתי בחתונה בירושלים, שטקס החופה שבה היה רפורמי, בהובלת רבה רפורמית. היה זה טקס מקסים, מרשים, משמעותי מאוד ובעיקר – מאוד מאוד מאוד יהודי.

מה שריגש אותי מכל: בין האורחים היו דתיים אורתודוקסים רבים (אבי החתן הוא ממשפחה דתית). נהניתי כל כך לראות כמה הם התחברו לטקס, התרגשו ממנו, שמחו בו, ענו בקול ובדבקות "אמן", על ברכות שנוסחן שונה מהמסורתי ושרו בהתלהבות בהובלת הרבה. איזה הבדל בין אווירת "שבת אחים גם יחד" זו, לבין הסתה והשנאה לרפורמים של הפוליטיקאים החרדים והחרד"לים.

* מי מקופחים – ועוד באשר לטרללת המיכאלית – אונס השפה העברית בידי אג'נדה מגדרית רדיקלית. תובנה מעניינת שכתבה אישה, דווקא: אם מישהו צריך להלין על קיפוח מצד השפה העברית, הם דווקא הגברים. למה אין להם, כמו לנשים, צורה לשונית ייחודית משלהם, והשימוש בלשון זכר הוא בצורה הסתמית?

          * ביד הלשון

מבצע "דני" – הפינה הקודמת הוקדשה לעיר יהוד. כתבתי בה שיהוד שוחררה סופית (אחרי שעברה מצד לצד במהלך הקרבות) במבצע "דני".

מהו מבצע דני, ומיהו דני שעל שמו המבצע?

שמו המקורי של המבצע היה אחר – מבצע לרל"ר. היו אלה ראשי התיבות של לוד, רמלה, לטרון, רמאללה. היעד של המבצע היה לכבוש את ארבע הערים הללו. אולם המבצע, שנערך ב-10-18 ביולי 1948, השיג רק את הל"ר הראשון – לוד ורמלה. לכן, הוסב שמו, בדיעבד, למבצע "דני". דני הוא דני מס, מפקד שיירת ל"ה, שנפלה בקרב בדרך לגוש עציון.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 28.8.22

* מרצ אחרת – בספקטרום הפוליטי הישראלי, מרצ ממוקמת בין מפלגת העבודה לחד"ש. ניצן הורוביץ ויאיר גולן הם הקרובים למפלגת העבודה. הורוביץ נדחק למקום השביעי, הבלתי ריאלי. יאיר גולן נבחר למקום החמישי, הספק-ריאלי. מוסי רז הוא הקרוב ביותר לחד"ש. הוא נבחר למקום השני. המנהיגה הנבחרת, זהבה גלאון, גם היא קרובה יותר לחד"ש מאשר למפלגת העבודה.

זו מרצ אחרת ממרצ הפרגמטית של הממשלה הנוכחית. זו לא מרצ של הורוביץ, זנדברג ופרייג'. עם מרצ כזאת, לא תוכל לפעול כאן ממשלה כמו ממשלת השינוי. לא בגלל רע"ם. בגלל מרצ.

תוצאות הבחירות למרצ הן בשורה רעה מאוד לחברה הישראלית – זו בשורה של הקצנה, של ניצחון לכוחות הצנטריפוגליים המפרקים את החברה הישראלית, מעמיקים את השסע, מרחיבים את הקרע. במקום להתכנס לקונצנזוס ציוני ממלכתי, אנו מתמודדים עם הקצנה בימין ובשמאל.

במציאות הזאת, ממשלת אחדות לאומית היא הרע במיעוטו.

* הרוח הציונית של אמתי פורת – אני שמח מאוד על הצטרפותו של אמתי פורת לחיים הפוליטיים ולצמרת הרוח הציונית. אמתי הוא חבר קיבוץ כפר עציון שבגוש עציון, ראשון היישובים ביהודה ושומרון, שהוקם בידי בני המקום שחזרו ליישוב שנפל בתש"ח, בהנהגת חנן פורת, אביו של אמתי. אמתי הוא חבר קיבוץ ותנועה נאמן, שמילא את כל התפקידים החברתיים, החינוכיים והקהילתיים בקיבוצו ובתנועת הקיבוץ הדתי, ואף שירת כמזכ"ל התנועה. פורת הוא לוחם וחולם, מחנך ומגשים. הוא מגלם את הטוב והיפה בציונות הדתית (לא במפלגה שביצעה השתלטות עוינת על המותג) – התיישבות, חינוך וביטחון. הוא מגלם את מהותה של תנועת הקיבוץ הדתי, כאליטה משרתת הרתומה להגשמת המטרות הלאומיות, בעליה, בהתיישבות, בחינוך, בחברה ובביטחון. הקיבוץ הדתי הוא אי של מתינות וסובלנות, החותר לאמנה חברתית בין חלקי העם, בין חילונים לדתיים, לגיבוש חיים משותפים ולעיצוב פרהסיה יהודית מוסכמת ומקובלת, במדינה היהודית. הקיבוץ הדתי מגלם יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. אמתי פורת מגלם את ערכי הקיבוץ הדתי.

אמתי מבטא מסר חברתי-כלכלי פרגמטי, המשלב שוק חופשי עם מדינת רווחה; כלכלה ציונית, המשרתת את צרכי העם והמדינה. הוא ממובילי המאבק למען החקלאות בישראל ולבטח יעשה זאת גם כחבר כנסת.

הצטרפותו להנהגת הרוח הציונית מקלה עליי מאוד את תמיכתי בה בבחירות. ההצטרפות שלו והפרישה של אביר קארה, המייצג קו מיליטנטי של ימין כלכלי (ובלשון המעטה, איני מחבב את התנהלותו הפוליטית) ממצבת את הרוח הציונית במקום טוב יותר והולם יותר את הרוח הציונית האמתית.  

* הטרגדיה הכפולה של יוסף בורג – בנו של ד"ר יוסף בורג, אברום בורג, יצא לשמד. הוא נטש את הציונות והפך לאחד התועמלנים האנטי ציוניים, האנטי ישראליים והאוטואנטישמיים הארסיים ביותר.

הציונות הדתית, שאותה הנהיג בורג עשרות שנים, סטתה מהדרך, אימצה קו לאומני קיצוני המנוגד לרוחהּ, ונגררת אחרי התועבה הכהניסטית בהנהגת בן גביר הפשיסט הגזען.

מי יגלה עפר מעיניך, יוסף בורג.

* סקרים בערבון מוגבל – איך אתה תומך במפלגה שעל פי כל הסקרים לא עוברת את אחוז החסימה? שואלים אותי. אינך מפחד לבזבז את קולך, לזרוק אותו לזבל?

בעיניי, השאלה אם לבזבז את הקול על מפלגה שאינה עוברת את אחוז החסימה, היא שיקול לגיטימי בהחלטה בעד מי להצביע בבחירות, אבל היא רלוונטית רק ברגע הבחירה בקלפי, אולי יום קודם לכן. חודשיים וחצי לפני הבחירות, אין לה שום משמעות. בבחירות הקודמות תמכתי בתקווה חדשה. שבועות אחדים לפני הבחירות היו לה מעל 20 מנדטים בסקרים ולבסוף היא קיבלה 6 מנדטים. על פי הסקרים, בזמן הזה לפני הבחירות הקודמות, כחול לבן לא עברה את אחוז החסימה. בעיתונים התפרסם קול קורא של קצינים בכירים בדימוס הפונים לגנץ לגלות אחריות ולפרוש, כדי לא להביא לבזבוז קולות, הרי אין לו שום סיכוי לעבור את אחוז החסימה. לבסוף כחול לבן קיבלה 8 מנדטים. ומפלגת העבודה שהייתה על סף אחוז החסימה קיבלה 7 מנדטים. וב-2019 פייגלין היה הפתעת הבחירות, בסקרים הוא כבר הגיע ל-7 מנדטים והמספר הלך וטפח מסקר לסקר, ולבסוף הוא לא עבר את אחוז החסימה.

הסקרים הם בעייתיים, כי הם אינם רק משקפים מציאות, אלא גם יוצרים מציאות. איני שולל את מהימנות הסקרים, אך הם מבטאים את דעת הקהל ביום הסקר ודעת הקהל עשויה להשתנות. אני יכול להבין שאדם מחליט לא להצביע למפלגה שמבטאת את עמדתו אם יחשוש שלא תעבור. אבל לקבל החלטה כזו על פי סקרים חודשיים וחצי לפני הבחירות, זה בלתי רציונלי.

* פשיסט פשיסט – כאשר מציינים את העובדה שבן גביר הוא פשיסט, מיד קופצים כאלה שמזכירים שגם על בגין אמרו שהוא פשיסט, וגם על שרון ועל רפול ועל נתניהו. ובאמת אמרו זאת עליהם. אגב, גם על בן גוריון. כמובן שזאת הייתה אמירה מופרכת.

הנה, אנו רואים בעליל את תסמונת ה"זאב זאב". כאשר אנשים בחוסר אחריות הדביקו פשיזם ליריבים סתם כגידוף ריק, בשל היותם יריבים פוליטיים, הם הרגילו אותנו שפשיסט זה לא כל כך נורא. וכאשר מגיע פשיסט אמתי, פשיסט וגזען צמא דם, בן גביר – הציבור קהה חושים ואדיש לנוכח הסכנה.

* רוקחים קונספירציה – ארבעה ימים אחרי רצח רבין, ביקש מישהו להיפגש אתי. הוא הציג לי דף נייר ועליו שורה של שאלות. השאלות הללו היו תמצית תאוריית הקונספירציה המטורללת על פיה השב"כ רצח את רבין. כן, ארבעה ימים בלבד! קראתי כלא מאמין ושאלתי את בן שיחי: "אתה מאמין בזה?" והוא היתמם: "אני רק שואל שאלות". כך רוקחים תאוריות קונספירציה. קודם מציבים סימני שאלה, ובהדרגה הם מחלחלים והופכים לסימני קריאה.

השבוע חשף ערוץ "כאן 11" התארגנות טרור של קבוצה חרדית. עקיבא וייס ראיין ארוכות את א', מחבל חרדי, נין כפול של הרב קנייבסקי ושל הרב שטיינמן. אגב, שלא תהיה אי הבנה – יש סתירה מוחלטת בין דרכם של הרבנים הנ"ל לדרך הטרור.

וכבר קראתי "שאלות" קונספירטיביות שמבטאות "מחשבה ביקורתית" והנה נבנית לה תיאוריית קונספירציה חדשה.

אגב, עם כל תיעובי לדרכו של המחבל הנ"ל, הוא הרשים אותי. בחור ישיבה גאון, שלא למד מעולם לימודי ליבה, אך כאוטודידקט למד מספרים פיזיקה וכימיה, הבין, הפנים, זכר וידע לתרגם את הידע הזה להכנת אמל"ח. איזה בזבוז של אינטלקט.

מיותר לציין שהגיבור הזה לבטח ישתמט מצה"ל. הכנת אמל"ח לפיגועי טרור אינם ביטול תורה, מן הסתם.

* מפת ישראל האמתית – כשלמדתי בבית הספר היסודי, המערך היה בשלטון. שרי החינוך היו יגאל אלון ואהרון ידלין, שניהם מטעם המערך.

בין הקישוטים בכיתה הייתה מפת ישראל. בשיעורי גיאוגרפיה נפרשה על הלוח מפה גדולה. ישראל במפה הזאת הייתה הרבה יותר גדולה מישראל של היום, כי היא כללה את סיני, הגדולה הרבה יותר מגודלה של מדינת ישראל. מה פתאום סיני במפת ישראל? הרי היא לא סופחה לישראל, היא לא הייתה בריבונות ישראל, היא הייתה שטח מוחזק. נכון. אבל סיני הייתה בשלטון ישראל, וכפי שההגנה על הגבולות הייתה ליד התעלה, כך ברור היה שלימוד גבולותיה של ישראל התייחס לתעלת סואץ כגבול עם מצרים. כי הוא, אכן, היה הגבול עם מצרים.

"מחיקת הקו הירוק היא בשורה מתנחלית" כותבת קרולינה לנדסמן ב"הארץ", בנוגע לשערורייה התורנית שעורר חולדאי, שהורה לתלות בבתי הספר בתל-אביב, לא את מפת ישראל, אלא את המפה הפוליטית המשקפת את עמדתו הפוליטית באשר לגבולה הרצוי של ישראל. ובכן, הבשורה המתנחלית הייתה של ממשלות המערך אחרי מלחמת ששת הימים.

כאשר ישראל נסוגה מסיני, נכון היה להחליף את המפות ולתלות בבתי הספר את המפה ללא סיני. נכון הדבר הן למצדדים בנסיגה והן למתנגדים לה. הדעות הפוליטיות השונות לגיטימיות, אולם המפה התלויה בכיתות אינה צריכה לשקף השקפה פוליטית אלא את המציאות, נכון לזמנה.

באטלסים שמהם למדנו, היו גם מפות שהציגו את שינויי הגבולות. היה בהן קו מקווקו שהציג את "הקו הירוק" לשעבר והיה קו שהציג את גבולות החלוקה, כיוון שהקווים הללו משמעותיים להכרת ההיסטוריה של מדינת ישראל.

מה שהיה נכון אז, נכון לאין ערוך היום, כאשר חצי מיליון אזרחים ישראלים חיים מחוץ ל"קו הירוק". להציג את מפת מדינת ישראל כך שאותם מאות אלפים הם אוויר, כי כך חולדאי (ובעבר גם שרת החינוך יולי תמיר) רואה אותם – זו גישה אנטי חינוכית, כי היא מבוססת על שקר.

איני מכיר את המפות התלויות היום, אך אם הן כוללות, למשל, את רצועת עזה בשטח ישראל, הן פסולות, כי ישראל נסוגה מרצועת עזה. גם גבול הרש"פ צריך להיות מסומן בהן. התעלמות מהשינויים האלה, מבטאת עמדה פוליטית השוללת את הנסיגות שהיו, אך אינה מציגה את המציאות. בדיוק כפי שהצגת הקו הירוק כגבולה של ישראל, משקפת פנטזיה פוליטית, אך לא את המציאות.

ובאשר לחולדאי – הצעד האנטי חינוכי שלו אינו מפתיע. הוא הולם את המגלומניה שלו. גישתו היא "תל-אביב זה אני", ולכן עמדתו הפוליטית היא, כביכול עמדתה של תל-אביב. כך, הוא חילק כשי לבוגרי י"ב את ספרו הפוליטי של עמוס עוז "שלום לקנאים" (אגב, ספר רדוד מאוד), כדי ללמד אותם איך תל-אביבי צריך לחשוב ומה צריכה להיות דעתו הפוליטית. אבל הפעם הוא הגדיש את הסאה, כאשר מינה את עצמו קומיסר-על לענייני חינוך בתל-אביב. משרד החינוך של ישראל קובע שיש להציג את מפת ישראל האמתית בכיתות, במדינת תל-אביב המפה שתוצג בכיתות היא מפת חזונו הפוליטי של מי שקובע מה צריכים לדעת ילדים תל-אביביים.

זו תוצאה ישירה של כהונה ארוכה מדי. אחרי 24 שנות שלטון, מפלס השתן כבר הציף את המוח. די, זה הרבה יותר מדי. הגיע הזמן לקצוב את מספר הקדנציות של ראש רשות מקומית. אין סיבה שראש רשות יכהן יותר מעשר שנים.

* ללא תחפושת – מטרת הדמות של השוקניה בסוף השבוע היא אביב גפן, שהופיע בפני מתנחלים ביהודה ושומרון. "מתקרנף", "פופוליסט", "נסחף לאן הרוח נושבת", "הסמל של נוער הנרות שעבר לנוער הגבעות" וכו' וכו' וכו'.

אני מעריך מאוד את המסע שעשה גפן, מהיות וקטור של שנאה ופלגנות ופסילת חלק ניכר מבני עמו, להיותו אדם של קרוב לבבות וחיבור בין אחים. טענת הפופוליזם מתעלמת מכך שהדבר הקל ביותר הוא להיסחף בזרם של המיליה שלך. הנכונות של אביב לספוג את מטחי העלבונות, הבוז והשנאה מצד המיליה התרבותי שלו, הן ההיפך מפופוליזם.

מה שלא אהבתי בהופעתו של גפן, הוא חבישת הכיפה הסרוגה בשעת ההופעה. לא שיש לי משהו נגד הכיפה, חלילה. אבל אני רואה באקט הזה חנופה והתבטלות. אני רואה בכך ניגוד למסר הפיוס שגפן נושא. הרי הוא לא הופיע בבית כנסת או באירוע דתי. כפי שזמר דתי לא יסיר את הכיפה כשהוא מופיע בפני קהל חילוני, אין סיבה שזמר חילוני יחבוש כיפה כשהוא מופיע בפני קהל דתי. המסר של קבלה הדדית מתבטא ביכולת של אמן להופיע באופן אותנטי, כפי שהוא, בפני אחיו, שדרך חייהם שונה משלו, והם יקבלו אותו כפי שהוא. ללא תחפושת.

* איתן ניצח – במהלך מבצע "צוק איתן" העליתי פוסט ובו שאלה: איזה שם יהיה נפוץ יותר בשנה הקרובה – צוק או איתן?

בכתבה גדולה ב-ynet על שמות נפוצים ונדירים קראתי שבשנת 2015, השנה שאחרי המבצע, אחד מכל חמישים ילדים יהודים שנולדו קיבל את השם איתן!

בין השמות הנדירים, הוזכר השם עשורה. בשנת 1958, שנת העשור למדינת ישראל, חמש בנות קיבלו את השם עשורה. אחת מהן הייתה המדריכה שלי בצופים בכיתה ד'.

השם הנפוץ ביותר לבנות בשש השנים האחרונות הוא תמר. מסתבר שתמר שלנו הקדימה את זמנה בעשר שנים.

התופעה שהפתיעה אותי בכתבה היא חזרתו של השם דוד. לאחר עשרות שנים, מאז הדורות שהשמות הנפוצים בהם היו יוסף, משה ודוד, בשנה האחרונה השם הנפוץ ביותר ליהודים שנולדו בישראל הוא דוד.

          * ביד הלשון

יהוד – יהוד היא עיר במזרח בקעת אונו. היא הוקמה על חורבות הכפר הערבי יהודיה, ששימר את שמו של היישוב היהודי יהוד, שהיה במקום בתקופת המקרא. שמה של יהוד המקורית מופיע בתיאור נחלת שבט דן בספר יהושע: "וִיהֻד וּבְנֵי בְרַק וְגַת רִמּוֹן". השם אל-יהודיה, משמעותו – היהודי.

הניסיון הראשון ליישב את יהוד נעשה כבר בשנות השמונים של המאה ה-19. ב-1881, שלוש שנים לאחר ייסוד פתח-תקווה, נאלצו חלוצי המושבה לעזוב את המקום, בשל הקדחת שהיכתה בהם והתעמרות השלטון הטורקי. ב-1884 הם שבו לאזור בכוחות מחודשים. התיישבו ביהודיה והקימו את המושבה יהוד וחזרו לעבד את אדמותיהם בפתח-תקווה. יהוד רחוקה יותר מהירקון, ולכן לא הייתה בה מכת הקדחת. שנתיים מאוחר הם חזרו לפתח-תקווה.

הכפר יהודיה, ששלט על הדרך שהובילה מיפו ללוד, היה כפר פורעים אלים. כבר ב-30 בנובמבר, יום לאחר החלטת עצרת האו"ם על החלוקה ועל הקמת מדינה יהודית בא"י, תקפו תושבי יהודיה אוטובוס יהודי. הכפר היה מוקד קרבות במלחמת השחרור. ב-4 במאי 1948 כבש אצ"ל את הכפר וכעבור יומיים הדף התקפה ערבית לכיבושו מחדש. אצ"ל שלט בכפר חמישה שבועות. ב-11 ביוני הותקף הכפר בידי כוחות שריון וחי"ר של הלגיון הערבי. לאחר קרב קשה, שבו איבד אצ"ל 14 מלוחמיו, ובהם שתי לוחמות, נכבש הכפר בידי האויב. במבצע "דני", ב-10 ביולי 1948, שחרר צה"ל את הכפר. תושביו הערבים נטשו ומרבית בתיהם נהרסו.

באוקטובר 1948, בעיצומה של מלחמת השחרור, עלו לקרקע ראשוני יהוד, חלוצים שעלו מטורקיה. השפה השלטת ביישוב הייתה לדינו. ב-1950 הוכרזה יהוד – מועצה מקומית. הצטרפו אליה עולים מתימן. מאוחר יותר סופח ליהוד היישוב הסמוך ביאליסטוק, שהוקם בידי חלוצים, שורדי שואה מביאליסטוק שבפולין. יהוד התפתחה וגדלה לאורך השנים וב-1995 הוכרזה כעיר. ב-2003 אוחדה עם היישוב הקהילתי נווה-מונוסון ושמה שונה ליהוד-מונוסון.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 24.8.22

* לנוכח התיקו – על פי כל הסקרים, גם הסיבוב החמישי יסתיים בתיקו. לגוש נתניהו בן גביר אין רוב. תקרת הברזל שלו היא 59 מנדטים. גם לגוש השינוי אין רוב. הוא אף לא מתקרב ל-61 ותקרת הברזל שלו היא 55 מנדטים. משמעות התוצאות הללו היא סיבוב בחירות שישי. ואיזו סיבה יש לנו להעריך, שהסיבוב השישי יהיה שונה מהתיקו של חמשת קודמיו?

אם אכן תוצאות הבחירות תהיינה כמו הסקרים (יש לזכור שיש עוד למעלה מחודשיים עד הבחירות ודברים יכולים להשתנות) – מה יהיה אז? האם יש דרך לעצור את סחרור סבבי הבחירות הבלתי פוסקים?

המחנה הממלכתי מדבר על "ממשלת אחדות בלעדיו". בעיניי, ממשלה כזו היא הממשלה האידיאלית היום לישראל. לנוכח המשבר הפוליטי הבלתי נגמר, ולנוכח הקרע והשסע ההולכים ומתרחבים, ממשלת אחדות עשויה להיות ממשלת פיוס לאומי. היא תוכל להיות כזאת רק בלעדיו. כי נתניהו הוא מחולל הקרע, הוא הסיבה והמסובב של השסע. ממשלת אחדות אתו, עשויה אולי לעצור את סבבי הבחירות, אך לא לאחות הקרעים. השאלה היא האם יש לכך היתכנות.

ליברמן ואחרים אומרים בשכנוע פנימי עמוק, שאם גם בסיבוב החמישי נתניהו לא יזכה לרוב – הוא יפרוש. הלוואי. אבל איזו סיבה יש לנו להניח שינהג הפוך מכפי שנהג אחרי ארבעת הסיבובים הקודמים? הרי בעבר שמענו שממשלה בחסות הרשימה המשותפת תהיה רק להצבעה אחת, כי ביום שנתניהו יעזוב את בלפור, תהיה זחילה מהליכוד לממשלה וגוש נתניהו יתפרק. זה לא קרה, כפי שראינו. נכון לקוות שנתניהו יפרוש במקרה כזה, אך לבטח אין לקבל זאת כהנחת עבודה.

אפשרות שניה היא, שאחרי הפסד נוסף – נתניהו יודח או הליכוד יתפלג. שוב, יש סיבה טובה לקוות שזה מה יקרה, אך אף אדם רציני לא יהמר על כך.

אפשרות שלישית היא שהחרדים אינם בנויים לעוד אופוזיציה, אחרי השנה האחרונה, והם יצטרפו לממשלה בראשות גנץ. והנה, ח"כ גפני, מי שנחשב לחוליה החלשה במפלגות החרדים מבחינת נתניהו, הודיע באופן חד-משמעי שהם ילכו עם נתניהו. זה מה שהציבור שלהם רוצה. אולי במקרה זה החרדים יפעלו לממשלת אחדות לאומית. אולי אפילו לכזו שבה גנץ יהיה ראש הממשלה הראשון. אולם להצטרף לבד לממשלה עם מרצ וישראל ביתנו? ובכלל, ישראל ביתנו מוכנה לכך? הרי ליברמן מכריז על התנגדותו הנחרצת לקואליציה עם החרדים. אם החרדים יצטרפו לממשלה ללא הליכוד, יתכן שהמחיר שיגבו בעבור הצעד הזה, יהיה בלתי אפשרי מבחינה לאומית וממלכתית.

ואז – מה? ממשלה שנשענת על רצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת? זה לא יקרה. יש מספיק כוחות במחנה השינוי שלא יתנו לכך יד. וכי לא ראינו במבצע "עלות השחר" את התייצבותה המוחלטת של הרשימה המשותפת לצד הג'יהאד האיסלמי ונגד מדינת ישראל? גם אם תקום, חלילה, ממשלה כזו, אין שום סיכוי שתחזיק מעמד יותר משבועות ספורים, כיוון שניגוד העניינים בין ממשלה, שתפקידה לקדם את מדינת ישראל לבין מפלגה שחזונה הוא חורבנה של מדינת ישראל, לא יאפשר את קיומה. אם תקום, חלילה, היא תיפול במהרה, והציבור ינהר בהמוניו לבן גביר ונתניהו ויעניק להם ניצחון סוחף.

נכון לחתור לממשלת אחדות ללא נתניהו, אך כיוון שהסיכוי לכך קלוש, אין לשלול את האפשרות של ממשלת אחדות עם נתניהו, עם כל הבעייתיות שבכך.

נכון, כבר ניסינו את זה ואנו זוכרים איך זה נגמר. ולכן, יש להפיק לקחים. בראש ובראשונה, ברור שנתניהו יהיה שני ברוטציה. זה תנאי בסיסי, שלא צריך להיות פתוח לדיון. אם הוא יהיה ראשון, לא תהיה רוטציה. הרי כבר היינו בסרט הזה. הלקח השני, הוא שממשלת אחדות חייבת לכלול גם את יש עתיד, כדי שיהיה כוח פוליטי משמעותי בממשלה למחנה השינוי.

כדי להיכנס לממשלה עם נתניהו, יש להציב בפניו תנאים שלא יהיה לו קל לקבלם. יתכן שבסופו של דבר גם האפשרות של ממשלת אחדות עם נתניהו, תתברר כבלתי ריאלית. אבל חייבים לנסות.

* איך תנהג זהבה גלאון – מרצ הפתיעה אותי לטובה בממשלת השינוי. הכרתי אותה כמפלגת אופוזיציה כרונית עם מנטליות של תנועת מחאה. ציפיתי שהיא תהיה החוליה החלשה בממשלה. זה לא קרה.

אולי זה כובד האחריות, אולי זה "דברים שרואים מכאן", אבל מרצ הייתה שותפה לממשלה ששלחה מדי לילה לוחמים למעצרים ביו"ש, והבינה שאלה לא "קלגסי צבא אקיבוש שחוטפים ילדים פלשתינאים ממיטותיהם", אלא הגעה אל המחבל למיטתו לפני שהוא יגיע לרצוח בתוכנו. הם הבינו שהפעולות הללו, שכה גינו אותן, הן פעולות המסכלות טרור ומצילות חיי אדם. הם היו שותפים לממשלה ששלחה את צה"ל לפעולות מב"מ בסוריה, בעיראק, באיראן ובמקומות אחרים, והבינו שזה לא "הביריון השכונתי שמשתולל ועושה כל מה שהוא רוצה, רק כי הוא יכול", אלא אלו פעולות חיוניות להגנה על ביטחון ישראל.

מרצ גילתה נאמנות לממשלה שמדיניותה הייתה הפוכה לאידיאולוגיה של מרצ. היא הייתה חברה בממשלה הראשונה מאז ועידת מדריד שלא ניהלה מו"מ עם הפלשתינאים. היא הייתה חברה בממשלה הראשונה אחרי אוסלו, שהעומד בראשה הצהיר פומבית שהוא מתנגד למדינה פלשתינאית.

ההפתעה הגדולה, מבחינתי, הייתה הצבעת שרי מרצ בעד התכנית הלאומית לפיתוח הגולן, שיישומה יהיה וידוא ההריגה הסופי והמוחלט של כל מחשבה על נסיגה מהגולן. יש לציין, שבממשלה אין משמעת הצבעה. כל שר מצביע על פי מצפונו. והם הצביעו בעד. כמי שזוכר איזה תפקיד מילאה מרצ בהמרצת נסיגה מהגולן, בשנות המו"מ עם סוריה והמאבק על הגולן, לא יכולתי שלא להתפעל מגודל המהפך.

נכון, הם רטנו כאשר שר הביטחון הכריז על שבעה ארגוני טרור שהם ארגוני טרור, והתנגדו לחוק האזרחות והצביעו בממשלה נגד הקמת 14 יישובים יהודיים בנגב. אבל הם מעולם לא שברו את הכלים.

זהבה גלאון תמכה בהצטרפות מרצ לממשלה ולא קראה למרצ לפרק את החבילה. אולם בהתבטאויותיה הפומביות ובמאמריה ב"הארץ" היא הייתה אופוזיציה של ממש לממשלה ולא הפסיקה לזנב במרצ שלא תתמוך במדיניות הממשלה. קשה לי לראות את מרצ בהנהגת זהבה גלאון נוהגת כמו מרצ בהנהגת ניצן הורוביץ.

* תנועה של הגשמה – השקפת עולמי החברתית-כלכלית היא בצד שמאל של רצף הדעות. תנועת העבודה הציונית, היא עולמי האידיאולוגי, על כל המשתמע מכך. מדוע, אם כן, איני תומך במפלגת העבודה, אלא מצביע לרוב למפלגות שמייצגות השקפה חברתית-כלכלית שונה בתכלית?

תנועת העבודה מעולם לא הייתה "סלון סוציאליסטי". היא לא הייתה תנועת מחאה. והיא הייתה הרבה יותר ממפלגה פוליטית. היא הייתה תנועה של הגשמה. בראש ובראשונה תנועה של הגשמה. תנועה שלא עסקה בשיח זכויות, אלא במוסר של חובות; בערכים של מחויבות ואחריות, של דרישה מן הפרט לקום ולעשות מעשה. ולעשות מעשה, אין הכוונה ללכת להפגנה, אלא להגשים באורח החיים את ערכיה. ההסתדרות הכללית אף פעם לא הייתה רק איגוד מקצועי. אדרבא, היא לעגה ל"טרייד-יוניוניזם". היא הייתה בראש ובראשונה מכשיר ליישוב הארץ ובניינה, ולבניין אומה וחברה. היא הייתה בסיס המדינה-בדרך, וגם אחרי קום המדינה היא ראתה עצמה בראש ובראשונה כנושאת בעול הלאומי.

את השתייכותי לתנועת העבודה, אני מגשים בחיי ובאורח חיי, מדי יום ביומו, מהשכם עד הערב, משחר נעורי; בעליה לגולן, בהקמת התיישבות עובדת בגולן, בחיי כחבר פעיל ומרכזי בקיבוץ שיתופי וכאחד ה"אשמים" בכך שאורטל הוא קיבוץ שיתופי, בניגוד לרוב הקיבוצים. מבחינה תנועתית, יש לכך משמעות העולה לאין ערוך על הטלת הפתק "הנכון" אחת לארבע שנים (או חמש פעמים בשלוש שנים וחצי).

ב-1992 הצבעתי למפלגת העבודה בראשות רבין (דבר שנמנעתי ממנו כאשר פרס עמד בראשה). מלבד הערכתי אליו באופן כללי, הערכתי את עמדתו בנושא הגולן; התנגדות נחרצת לנסיגה ותמיכה נלהבת בהתיישבות ובפיתוח, כפי שבוטאה לאורך מערכת הבחירות, כולל בביקורים בגולן ואף בביקור באורטל יום לפני הבחירות. זכרתי גם את תרומתו הגדולה להתיישבות בקדנציה הראשונה שלו כראש הממשלה.

כה מרה הייתה אכזבתי, כאשר לאחר עלייתו לשלטון הוא ניהל מו"מ על נסיגה מהגולן. האכזבה הייתה קודם כל מן הפן הלאומי והשקפת עולמי באשר לחשיבות ההתיישבות בגולן הישראלי; השקפה שאותה אני מגשים בחיי בגולן. היא הייתה גם מן הפן האישי – החשש מפני חורבן מפעל חיי, נישולי מאדמתי ועקירתי מביתי. והיא הייתה גם מן הפן התנועתי. מבחינתי, תנועת העבודה היא תנועה שמקימה קיבוצים ומושבים, לא תנועה שמחריבה קיבוצים ומושבים. מפלגת העבודה התומכת בעקירת היישובים מפנה עורף לערכי תנועת העבודה. כמי שדוגל בערכי תנועת העבודה, הפניתי עורף למפלגת העבודה.

לא חשבתי שעוד אצביע אי פעם למפלגת העבודה, אך עשיתי זאת ב-2013. הייתה זו בחירה אישית בשלי יחימוביץ', שאותה אני מעריך ושאני מאמין לה ומאמין בה. עמדותינו בנושאי חוץ וביטחון שונות, אך היא הודתה שאין לכך היום משמעות מעשית (גם אם נרתעה מלומר בגלוי שאין לנו פרטנר). את כל יהבה היא שמה על הנושא החברתי-כלכלי, ובנושא הזה היא ייצגה אותי.

השבר הבא, מבחינתי, היה ההתנגדות של מפלגת העבודה לחוק הלאום. אילו הייתה זו התנגדות רק בטענה שהחוק מיותר והסתדרנו בלעדיו עד כה וניתן להסתדר בלעדיו גם הלאה, ניחא. איני חושב כך, אך אני יכול לחיות עם העמדה הזאת.

אבל היציאה האידיאולוגית נגד חוק הלאום והצגתו כחוק לאומני ואף גזעני, היה בעיטה של מפלגת העבודה בתנועת העבודה הציונית, בדרכה, באידיאולוגיה שלה ובהיסטוריה שלה. חוק הלאום מבטא את הציונות; את השקפת העולם שעמה בנינו את המדינה ובשליחותה פעלה תנועת העבודה כל ימיה. ומכל סעיפי החוק, מפלגת העבודה יצאה דווקא נגד סעיף ההתיישבות. והרי מה יותר תנועת העבודה מהתיישבות ציונית?

לא אחת אני מזדהה עם העמדות והרעיונות שמבטאים נציגי מפלגת העבודה בנושאים החברתיים והכלכליים, אך מפלגת העבודה אינה יכולה להיות המפלגה שלי.

* ז'בוטינסקי כסוציאליסט פופוליסט – הצגתי את עיקרי תכניתו של פרופ' מנואל טרכטנברג למלחמה ביוקר המחיה, באמצעות נטילת אחריות של המדינה והזרמת משאבים למימון הבריאות, החינוך בגיל הרך, התחבורה ועוד.

כצפוי, הגיעו התגובות הימנניות, בואכה ליברטריאניות, על "סוציאליזם פופוליסטי" ו"למה שהמדינה לא תקנה לי גם את האוכל?" וכו'.

וחשבתי בלבי – אם טרכטנברג הוא סוציאליסט פופוליסט, קל וחומר בן בנו של קל וחומר זאב ז'בוטינסקי, שבחזון מדינת הרווחה שלו, המדינה אחראית להבטיח לכל אזרח את חמשת המ"מים: מעון, מזון, מלבוש, מורה ומרפא.

* עובדים עניים – אני חבר בוועדת הנחות של מוסד חינוכי. ואני נדהם מהתופעה המדאיגה של עובדים עניים. אנשים העובדים לפרנסתם ואינם מסוגלים לפרנס בכבוד את משפחותיהם. מגזר בולט בתופעה הזאת הוא עובדים סוציאליים. הורים, שבחרו במקצוע שכולו נתינה וסיוע לאנשים "שנשארו מאחור"… נשארים מאחור, כיוון שבחרו במקצוע החשוב הזה. כאשר הורים שהם עובדים סוציאליים נאלצים להתגבר על הבושה ולבקש הנחה לילדם, כי אינם מסוגלים לממן את שכר הלימוד, ואנו רואים את צילום משכורתם האחרונה – זה קורע את הלב.

זאת חרפה חברתית. זאת חרפה למדינת ישראל.

          * ביד הלשון

ניצחו אראלים את המצוקים – שר הביטחון בני גנץ ספד לרב שלום כהן, מנהיגה הרוחני של תנועת ש"ס, וכתב בחשבון הטוויטר שלו: " נִצְּחוּ אֶרְאֶלִּים אֶת הַמְּצוּקִים ונשבה ארון האלוקים. צער עמוק על מותו של חכם שלום כהן זצוק"ל, נשיא מועצת חכמי התורה".

מיהם האראלים ואלו מצוקים הם ניצחו?

המשפט הזה לקוח מסיפור מותו של רבי יהודה הנשיא (רבי). בר קפרא העביר לחכמים את המסר על מותו של רבי, שהתייסר בעינויי תופת טרם מותו. הוא לא היה מסוגל להוציא מפיו את המילים – רבי נפטר. הוא אמר: "ניצחו אראלים את המצוקים וארון הקודש נשבה".

האראלים הם העליונים, המלאכים. הם רצו את רבי אצלם. המצוקים הם החכמים, שרצו את רבי בקרבם. לאורך זמן ניטש ביניהם המאבק. המאבק הזה הוא ייסורי גסיסתו של רבי. ארון הקודש שנשבה, הוא רבי יהודה הנשיא, שעבר מידי המצוקים לידי האראלים.

בתגובה לדבריו, הגיבו חכמים בשאלה: "נחה נפשו?" השיב בר קפרא: "אתם אמרתם ואני לא אמרתי".

* "חדשות בן עזר"