צרור הערות 28.10.20

* נתניהו ומיתוס הארון – בתקופת לימודיי לתואר ראשון באוניברסיטה העברית, נערכה הפגנה של אגודת הסטודנטים (שלא השתתפתי בה, אבל היא עברה לנגד עיניי). בראש ההפגנה נישא ארון מתים, ועליו נכתב: "ההשכלה הגבוהה". ההפגנה הייתה מעין הלוויה להשכלה הגבוהה. זה היה ממש לא מקורי. לפני כן ואחרי כן היו עוד מאות הפגנות, על נושאים שונים, שבהן נישא ארון מתים כדי להצביע על כך שהממשלה / העיריה / ההנהלה קוברת את הביטחון, השלום, הדמוקרטיה, זכויות האזרח, הכלכלה, החברה, הסביבה, התרבות וכן הלאה. כשסילבן שלום היה שר האוצר, נערכה הפגנה של אמנים, עם ארון קבורה של התרבות בישראל. האמנים הגיעו לביתו של השר, ובהעדרו, השליכו את הארון מעבר לגדר, לחצר ביתו.

איני אוהב את הסגנון הזה, שאינו בדיוק ביטוי לטעם טוב, ובעיקר בשל חוסר המקוריות שבו. באחת ההפגנות נגד אוסלו, נישא ארון, עליו נכתב 'רבין ממית את הציונות' ומצדו האחר 'רבין קובר את הציונות'. אותו סוג של טעם לא משובח והעדר מקוריות. בהפגנה הזאת צעד בנימין נתניהו. לא היה זה ארון קבורה של רבין. לא היה בכך שום דבר החורג ממאות הפגנות עם ארונות קבורה. אך מאז הודבקה לנתניהו הסטיגמה, שהוא צעד בהפגנה עם ארון הקבורה של רבין. אני מציע לכל אחד מהקוראים לעשות בוחן עצמי בן שני חלקים. א. האם אני "יודע" שנתניהו צעד עם ארון הקבורה של רבין? ב. לחפש את התמונה בגוגל, ולהיווכח איך השתרשה שטיפת המוח.

שלא תהיינה אי הבנות. הייתה גם הייתה הסתה נוראית נגד רבין וחשוב מאוד לזכור ולהזכיר אותה, כתמרור אזהרה. היו קריאות "רבין בוגד", "מוות לרבין", "בדם ואש את רבין נגרש" וכו'. הייתה פולסא דנורא. היה דיון על "דין רודף". אבל הם היו מצד ה"ימין" הרדיקלי ולבטח לא מצד האופוזיציה, הליכוד, נתניהו. להיפך, נתניהו אישית יצא נגד הקריאות הללו. אפשר לטעון שהוא לא עשה מספיק. ואני באמת חושב שהוא לא עשה מספיק. סביר להניח שאילו היה מעלה על דעתו רצח, היה עושה הרבה יותר, לאין ערוך. אפשר וראוי לבקר אותו שלא יצא מספיק נגד ההסתה הזאת. אבל קשירתו להסתה היא שקר מסוכן. למה מסוכן? כי מי שאינו מבחין בין התנגדות לגיטימית לבין הסתה, יוצר דה-לגיטימציה להתנגדות לגיטימית, יוצר דה-לגיטימציה לאופוזיציה. יש הבדל תהומי בין ביקורת, חריפה ככל שתהיה, של האופוזיציה על ממשלת רבין, לבין ההסתה נגד רבין.

האשמתו של נתניהו בהסתה נגד רבין אינה נכונה ואינה מוצדקת. אולם היום הוא עומד בראש הסתה חמורה נגד מנדלבליט, שי ניצן, ליאת בן ארי וראשי מערכת המשפט. זו הסתה שבסבירות גבוהה תסתיים ברצח ונתניהו לא יוכל לרחוץ בניקיון כפיו.

* אתגר ה"אנחנו" – ציון יום השנה ה-25 לרצח רבין, בעיצומו של קרע קשה ומאבק ציבורי חריף ואלימות דו-צדדית, מעלה על סדר היום את שאלת הקווים האדומים וכללי המשחק במאבקים ציבוריים ופוליטיים. ברור שצריך לקבוע כללי משחק וקווים אדומים, אבל אי אפשר להסתפק בכך, ואם נסתפק בכך הכללים שנקבע לא יחזיקו מעמד.

העניין הוא הרבה יותר עמוק, והוא הקרע בחברה הישראלית, המחנאות, השבטיות. איבדנו את ה"אנחנו" – כעם ישראל, כחברה ישראלית, והמרנו אותו ב"אנחנו" מחנאי. המחויבות הבסיסית היא למחנה. האויב כבר אינם אויבי ישראל אלא המחנה השני. ובתוך המחנה איבדנו את ה"אני" ויש יותר ויותר התנהגות עדרית. התנהגות שבה די אם תדע מה דעתו של אדם בנושא אחד – תדע מה דעתו בכל נושא. אפילו בנושא שאמור להיות שיא הקונצנזוס, שלום עם מדינות ערביות, אנחנו רואים את הקרע – מי שהציגו את עצמם כל השנים כ"מחנה השלום" מקבלים את השלום במקלחת צוננים ובחמיצות, ומי שנשאו תמיד את דגל הביטחון והתנגדו לתפיסה של שלום-בכל-מחיר, מתייחסים בזלזול ואדישות לסכנות שבאספקת מטוסי F-35 למדינות ערביות, וכמעט אי אפשר לקיים דיון ענייני, חף מפוזיציה, בנושא.

אבל הבעיה העמוקה ביותר, היא ההיגררות של כל מחנה אחרי הקצוות שבו. אמחיש זאת בשתי דוגמאות. אחת מלפני כחמש שנים. פרשת אלאור אזריה ובאותה תקופה "נאום התהליכים" של סגן הרמטכ"ל יאיר גולן. אילו יום לפני האירוע של אלאור אזריה היינו מתארים תרחיש כזה לימני ממוצע, ושואלים לדעתו; ראשית, הוא היה אומר שבצה"ל דבר כזה לא יכול לקרות וזאת עלילה של "בצלם". אבל אם זה יקרה, כמובן שיש להעמיד את החייל לדין ולהעניש אותו בכל החומרה. אבל למחרת האירוע, זרם עכור וקיצוני שטף כמעט את כל הימין, שהפך את אזריה לשילוב של גיבור לאומי, קדוש מעונה, דרייפוס והילד של כולנו. ואילו יום לפני נאום גולן ביום השואה, היינו שואלים איש שמאל ציוני ממוצע מה דעתו על אפשרות שסגן הרמטכ"ל בנאום כתוב בטקס ממלכתי של יום השואה ישווה את ישראל לגרמניה לפני שבעים, שמונים ותשעים שנה, כלומר לגרמניה הנאצית, הוא יאמר שזה תסריט דמיוני ואם זה יקרה – זאת תועבה. הרי השוואות כאלו היו עד אז מנת חלקו של השמאל הרדיקלי האנטי ציוני בלבד. ופתאום, ביום אחד, כמעט כל השמאל הציוני התייצב כאיש אחד מאחורי האיש ודברי הבלע שלו, וכל ביקורת על הנאום הוצגה כהוכחה לצדקתו… הנה, אלה "התהליכים".

ודוגמה מהשנה האחרונה. ראש ממשלת ישראל עשה לילות כימים במאמץ להביא לכך שהכהניסטים, שהיו מוקצים מחמת מיאוס בימין, ישוריינו וייכנסו לכנסת, כדי להבטיח את ניצחון "המחנה" וכדי שיהיו חלק מן הקואליציה. בעבר כל הימין, ללא יוצא מן הכלל, הצביע בעד הוצאת הכהניזם אל מחוץ לחוק. איזו הידרדרות! ובמקביל, השמאל הציוני והמרכז ניסו להקים ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה המשותפת, רשימה אנטי ישראלית, שרק בשבוע שעבר הצביעה נגד הסכמי השלום, כי היא מתנגדת לשלום עם מדינת ישראל, שאת קיומה היא שוללת. זה טירוף מערכות בשני המחנות. איך זה קרה? כשאין "אנחנו" לאומי אלא רק מחנאי, כל מי שאינו במחנה השני הוא במחנה שלנו והוא לגיטימי לקואליציה, לממשלה, העיקר לחסום את מחנה ה"אויב".

המחנאות גורמת להקצנה, ההקצנה גורמת לשיח האלים והאלימות מאיימת על החברה הישראלית. ולכן, האתגר של החברה הישראלית אינו רק לקבוע קווים אדומים לשיח, אלא לשקם את ה"אנחנו" הישראלי. הייתי שותף ליוזמת ממשלת אחדות, שדחפה להקמת ממשלת האחדות, מתוך חרדה למה שההקצנה והמחנאות גורמים לחברה הישראלית. קיווינו שממשלת אחדות תהיה ההתחלה של ריפוי החברה. למרבה הצער זה לא קורה, לפחות עד כה. בין שאר ההסכמים הקואליציוניים שלא כובדו, היה גם הקמת קבינט הפיוס. יועז הנדל יזם את הקמת פורום עמק השווה, כדי שיקדם את הפיוס, כתחליף אזרחי לאותו קבינט. אני הצטרפתי לפורום ונוטל בו חלק פעיל (הרשומה הזאת מבוססת על דברים שאמרתי שלשום במפגש של הפורום). זאת משימה כבדה, אבל היא אולי המשימה החשובה ביותר לעתיד החברה הישראלית. 

* מחדל אבטחה – נער השליחויות של נתניהו דודי אמסלם, שעצם העובדה שהוא שר היא בושה למדינת ישראל, עמד גם השבוע על דוכן הנואמים, כדרכו נבח לכל עבר, הסית, שיקר, העליל עלילות נתעבות והמשיך להילחם את מלחמת החורמה של הבוס נגד מדינת החוק, נגד מערכות המשפט והצדק במדינת ישראל. מלחמה מלוכלכת, מטונפת, הרסנית. בין שאר הכזבים אמר השקרן שמנלבליט סידר לאשתו אבטחה "אולי יסדר גם לילדים שלו, לאחיו". הוא יודע שהיועמ"ש אינו מחליט על אבטחה. אבל הוא שיקר. אשתו של מנדלבליט אינה מאובטחת. וחבל. כאשר ראש הממשלה ונערי השליחויות שלו מסיתים השכם והערב נגד היועמ"ש, יתכן שהעובדה שאשתו וילדיו אינם מאובטחים, עלולה להתברר כמחדל אבטחה נוראי.

* הפיכה מוזרה – שאלה לי אליכם, ידידיי המלומדים: אם היועמ"ש, הפרקליטות והמשטרה מובילים "הפיכה שלטונית" באמצעות "תפירת תיקים" נגד נתניהו – איך זה שהם סגרו את תיק הצוללות ותיק המניות? הרי אלה יכלו להיות הכלי המרכזי ב"הפיכה". איזה מין מהפכנים אלה?

(התגובות, קשה לומר "תשובות", שאני מקבל על השאלה הזו מעידות שהאנשים שהוציאו את התודעה, החשיבה העצמאית והשכל הישר שלהם לחל"ת ובמקום לחשוב הם התמכרו להזנה מלאכותית דרך עטיני פולחן האישיות ותעשיית השקרים, אינם מסוגלים להיגמל).

* לא מאחל לו – בוגי יעלון הקדיש את כל חייו לביטחונה של המדינה ולהתיישבות בה. קורות חייו הם מופת של פטריוטיות, אהבת העם והארץ ותרומה ומסירות אין קץ למדינה.

לא מגיע לו להיכנס להיסטוריה כמי שהקים ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של רשימה אנטי ישראלית, שמתנגדת לשלום של מדינות ערב עם ישראל ולעומת זאת תומכת תמיד באויב כשהוא נלחם בישראל.

דווקא מתוך הערכתי הרבה ליעלון, ואמונתי, חרף אכזבתי העמוקה מהתפנית בדרכו בשנה האחרונה, שהוא המנהיג המתאים ביותר לראשות הממשלה, אני לא מאחל לו עונש כזה.

* לצקת תוכן במושג מדינת הלאום של העם היהודי – מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. זו מהותה, זה ייעודה, זו הצדקת קיומה. בחוק הלאום עוגנה מהותה וזהותה של ישראל בחוקה, באיחור של שבעים שנה.

על המדינה לצקת תוכן ממשי במהותה כמדינה של העם היהודי כולו; תוכן שייתן לכל יהודי בעולם תחושת שייכות למדינה, לא רק בעצם הידיעה שהוא אזרח בפוטנציה (וחבל שחוק השבות אינו חלק מחוק הלאום ועדיין אין לו תוקף חוקתי), אלא גם בדיאלוג עמוק, כן ומחייב בין מדינת ישראל ליהודי תפוצות הגולה.

ח"כ תהִלה פרידמן מכחול לבן הגישה הצעת חוק, המחייבת יצירת מנגנון ממלכתי מובנה לדיאלוג הזה. שרת התפוצות עומר ינקלביץ' מכחול לבן אימצה את הצעת החוק ותפעל להגשתה כהצעה ממשלתית. ברב-שיח באסיפה הכללית של הפדרציות היהודיות בארה"ב, שהשנה היא וירטואלית בגין הקורונה, סיפרה פרידמן על המהלך, ואמרה: "ברור לי שיש דעות הסבורות שרק אזרחים יכולים להשמיע את קולם בישראל, ואני מסכימה על כך סביב נושאי בטחון או כלכלה. אך כשישראל מקבלת החלטות עם השפעה על הקהילה היהודית העולמית, כמו למשל איך ייראה הכותל או שאלות סביב גיור, או שינויים בחוק השבות – יש לכך השלכה ישירה על יהודים בכל העולם. בנושאים האלה אני חושבת שלכם, היהודים בעולם, צריך לאפשר להשמיע קול. מה המודל המתאים? זו שאלה גדולה – מי מייצג את יהודי התפוצות? אני לא אומרת שהרעיון שלי הוא המושלם ביותר, אבל מה שחשוב הוא לשים את הנושא על השולחן – שיהיה ליהודי התפוצות קול בישראל… זה לא אומר שהממשלה הישראלית צריכה תמיד להסכים אבל כן, תמיד להקשיב… אני מקבלת תגובות שליליות מימין ומשמאל. משמאל אנשים דואגים מכך שנותנים מקום וקול ליהודים בעולם, שיפר בין האיזון היהודי-דמוקרטי. מימין אומרים: מי שרוצה להשפיע, שיעלה".

אני יכול להבין את הטענה ש"מי שרוצה להשפיע שיעלה", אך מדינת ישראל שקיימת למען העם היהודי כולו, צריכה לא רק לעודד עליה ולסייע בקליטה, אלא גם ליצור בקרב יהדות הגולה תשתית יהודית וציונית שתהפוך את העליה לארץ לאופציה מועדפת. אם לא נעשה כן, נאבד את העם היהודי ולא יהיה מי שיעלה. בתקופת העליה הגדולה של שנות החמישים רווחה אמירה ש"הישראלים אוהבים עליה אבל אינם אוהבים עולים". אבל אין עליה בלי עולים ולא תהיה עליה בלי עולים פוטנציאליים. לכן, על ישראל לפעול לחיזוק הקהילות היהודיות בגולה, לחזק את החינוך היהודי הציוני ואת התרבות היהודית הציונית ולהדק את הקשר בינה לבין יהודי התפוצות ובעיקר בינה לבין הנוער היהודי והדור הצעיר.

יצירת מנגנון התייעצות והשפעה היא מסר ליהודי העולם שישראל היא מדינתם, היא ביתם הלאומי, היא קשובה להם ואכפת לה מהם. ובעיקר, שהיא אינה מנוכרת להם, אינה פוגעת בהם, אינה מחוקקת חוקים חרדיים אנטי ציוניים שנועדו להדיר אותם. ישראל היא מדינת העם היהודי כולו, על כל זרמיו ועל כל גלויותיו.

יש לציין שביוזמת ח"כ מיכל קוטלר (כחול לבן) קמה בכנסת ועדת משנה (של ועדת העליה והקליטה) לענייני תפוצות. מיכל עומדת בראש הוועדה.

* הפגנת נגד – מחבל מוסלמי ערף את ראשו של מורה בצרפת, שבשיעור שעסק בחופש הביטוי הציג קריקטורה של מוחמד. בתגובה, מאות ערבים מיפו הפגינו ליד ביתו של  שגריר צרפת בישראל. הם מחו, לא… לא נגד הרצח, חלילה. הם מחו נגד הצגת הקריקטורה. הם הציתו פחי אשפה ויידו אבן על אוטובוס שחלף (הרי גם נוסעי האוטובוס הציגו, כידוע, קריקטורה של מוחמד).

* מדינה מתונה – סעודיה היא מדינה "מתונה". כאשר מורה בצרפת הציג קריקטורה של מוחמד וראשו נערף, סעודיה שמרה על האיזון הקדוש – גינתה את המורה ואת עריפת ראשו. להבדיל מטורקיה, ירדן וערביי יפו שגינו את צרפת בגלל המורה.

* פרספקטיבה היסטורית – בעקבות עריפת ראשו של מורה שהציג בשיעור קריקטורה של מוחמד, בידי מחבל מוסלמי, האשים מזכ"ל האיחוד העולמי של חכמי הדת האסלמיים את מקרון שהוא חי בימי הביניים ומאמץ אידיאולוגיה צלבנית.

* רק אפר – מתי כספי עוזב את הארץ.

בבגוד באדם דרכו

מארבע רוחות העולם

רגליו יוליכוהו שולל

אל מחוז אין בו חפץ.

… שבו יש מלוא חופניים

רק אפר.

* מכתם לפרשת "לך לך"

כולנו יצאנו מארם נהריים.

שם, בארם נהריים, הכל התחיל.

שם אברהם שמע את ה"לך לך".

בכל דור ודור חייב יהודי לראות עצמו

כאילו לו נאמר "לך לך"?

בן 17 היה אבי

כשעזב הכל.

עזב את הוריו, את משפחתו, את ביתו,

ולבד עלה לא"י, בספינת מעפילים.

האם יראה עוד אי פעם את הוריו?

האם יצליח להגיע?

האם יסתדר לבד בארץ לא מוכרת?

בשפה לא מוכרת?

אך הוא הבין היטב,

שהוא הולך לו למולדתו.

שהרי

היכן שמולדתי – שם טוב לי.

הוא לא הסב פניו אחור

כי הוא שמע את ה"לך לך".

והוא ראה עצמו

כאילו לו נאמר "לך לך".

ואכן – לו נאמר "לך לך".

            * ביד הלשון

מחנה נפח – הסדרה "שעת נעילה" מצולמת בגולן ועוסקת בקרבות בגולן במלחמת יום הכיפורים. לפחות בשלושת הפרקים הראשונים, מתמקדת הסדרה בשני מוקדי קרבות – מוצב החרמון, וקרב שריון בדרום הגולן. האזור שהוגדר דרום הגולן, צולם דווקא בצפון הגולן, בהר שיפון שבצפון הגולן ובמרחבים שבינו לבין הר יוסיפון שבמרכז הגולן.

מוקד נוסף המוזכר רבות בסדרה הוא מחנה נפח, מושבה של מפקדת האוגדה.

מחנה נפח ממוקם על הצומת שבין ציר 91 העולה ממחניים לצפון הגולן וציר הנפט העובר ממזרח למערב. היישוביים הקרובים אליו הם קדמת צבי מדרום וקיבוצי – אורטל מצפון. המחנה נקרא "מחנה יצחק", על שמו של סא"ל יצחק חלפון, מג"ד בחטיבת אלכסנדרוני שהשתתפה בשחרור הגולן במלחמת ששת הימים ומפקדתה ישבה במחנה לאחר המלחמה. אך המקום מוכר הרבה יותר כמחנה נפח, על שם חורבת נפח הסמוכה, הכפר הטורקמני שתושביו נטשו אותו במלחמת ששת הימים. בקרבת המחנה נמצא צומת השריון, שבעבר נקרא צומת נפח, ושמו מנציח את חללי השריון שנפלו בקרבות הכבדים במקום במלחמת יום הכיפורים. בעבר כונה הצומת גם "צומת העגבניה" וצומת קישור לאו"ם (כיוון ששם ישבה בעבר מפקדת יחידת הקישור לאו"ם).  

ב-1971 קיבלה עוצבת געש (אוגדה 36) את הפיקוד על הגולן. מפקדת האוגדה התמקמה במחנה נפח. במלחמת יום הכיפורים מפקד האוגדה היה תא"ל רפאל איתן – רפול, לימים הרמטכ"ל ה-11 של צה"ל. הסורים ערכו מאמץ ממוקד לכבוש את המחנה, בשל חשיבותו המעשית והסמלית ואת צומת נפח שהנו צומת אסטרגי מרכזי. ביום השני למלחמה נערך במקום קרב שריון קשה ביותר, שבו נבלם הפולש הסורי, על אף עדיפותו המספרית הגדולה, אך במחיר כבד של אבדות רבות מאוד לכוחותינו.

מה מקור השם נפח? התשובה לשאלה הזו אינה ידועה, אך בנושא הזה יש חדשות-בעתיקות ממש מהשבוע האחרון. בחודשים האחרונים נערכת באזור נפח חפירת הצלה, לקראת הנחת תשתית צנרת של "מקורות" ליישובי צפון הגולן. בחפירה התגלתה אבן גבול רומית מן התקופה הביזנטית, משנת 300 לספה"נ, ועליה כתוב השם כפר נפח. כלומר, כבר לפני 1,700 שנה ויותר, היה במקום כפר שנשא את השם הזה. בדרך כלל, באין רצף התיישבותי, לא נשמר שם המקום. במקום לא היה רצף התיישבותי, ולכן שימור השם מפתיע.

לדברי מנהלות החפירה, ירדנה אלכסנדר ודינה אבשלום-גורני מרשות העתיקות, "החפירה בנפח חשפה מבנה ציבורי מהתקופה הממלוכית ששימש כתחנת דרכים. זהו המבנה הציבורי השלטוני הראשון מהתקופה הממלוכית שנחפר בגולן. התחנה נבנתה על הדרך הראשית שקישרה בין הגליל לדמשק ונראה כי היא שמשה כמקום חנייה ומנוחה לסוחרים ולנציגי השלטון שעברו בדרך זו. כאן הם סעדו, חידשו את ציוד המסע וטיפלו בסוסים".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 25.10.20

* היורשים של דור מזוין – אם לזקק מה הדבר האחד שגורם לי לתחושת סלידה ממאבק בלפור, למרות שאני מזדהה עם חלק ניכר מן הביקורת של המוחים – זו לא העובדה שאיני חושב שזה זמן למאבקים, זו לא ההתקהלות הצפופה בעידן של קורונה, אף לא אי הסולידריות הלאומית והחברתית שבהתקהלות-הדווקא הזאת, זה לא אופי המאבק הכולל חסימת כבישים, הפרת חוק והתגוששות אלימה עם המשטרה, זו לא ההתבכיינות הפרנואידית על "אכיפה בררנית", זה לא העדר ההנהגה שיוצר ואקום אותו תופס קומץ אנרכיסטים שמובילים את המאבק למקום מאוד לא טוב. הדבר שמעורר בי סלידה יותר מכל דבר אחר, הוא המסר של "דור אבוד". ולא סתם דור אבוד – "הדור האבוד", בה"א הידיעה. אין זה רק צמד מילים, זה מסר, זו רוח שאותה מבטא צמד המילים הזה. הרוח הזאת, המסר הבכייני הזה, האמירה המיואשת והמייאשת הזאת – מעוררת בי שאט נפש. אותה צעירה בכיינית שהתראיינה לטלוויזיה וסיפרה שאין טעם להביא ילדים לעולם הזה – איזה מסר זה? והיא רואה עצמה כ… אקטיביסטית. הדור האבוד – שנות דור אחרי הדור המזוין.

איזה מסר נורא. יותר משזה מסר של מיואשים, זה מסר של מייאשים, של מרפי ידיים. עם ששלוש שנים אחרי השואה הנוראה נחלץ והקים את המדינה היהודית, מדבר על דור אבוד? עברנו מלחמות קשות, מתקפות טרור איומות, ומעולם לא התייאשנו, אף דור לא היה אבוד. מכל משבר כזה רק צמחנו, רק נבנינו. אחרי חורבן גוש קטיף, רבים מן המתיישבים קמו למחרת בבוקר עם שיר חדש בלב והקימו התיישבות חדשה בנגב.

במסגרת מחקריי על ההתיישבות בגולן, נפעמתי מההתנערות של תושבי הגולן, לאחר שפונו מיישוביהם שנכבשו בידי האויב הסורי במלחמת יום הכיפורים. כבר במהלך המלחמה הראשונים חזרו בעקבות צה"ל לשקם את ההריסות. קראתי את עלוני מרום גולן וראיינתי את נשות מרום גולן, אימהות צעירות בגיל של "הדור האבוד". הן פונו תחת אש והפכו פליטות בבית השיטה, יחד עם ילדיהן הקטנים, כשהבעלים שלהם היו במלחמה. הן קיבלו את בשורות האיוב על ארבעת החברים שנפלו במלחמה, שהתערבבו עם בשורות האיוב על 11 בני בית השיטה שנפלו. וברגע שניתן האישור הן עלו חזרה לקיבוץ, לעוד חצי שנה של מלחמת התשה קשה ולמאבק נגד נסיגה מהגולן בהסדר הפרדת הכוחות עם סוריה ולבניה מחדש של היישוב. ולא מצאתי שמץ של בכיינות בנוסח "דור אבוד". להיפך, בעיצומם של הימים הקשים האלה, יישובי הגולן הקימו יישוב חדש – קשת ויזמו את הקמת קצרין.

אני פוגש את הנוער הנפלא במדרשת השילוב בנטור, שיש לי הזכות להיות היו"ר שלה; אני מרצה לחניכי המכינות הקדם צבאיות שעולים לגולן, פוגש צעירים בשנת שירות, נפגש עם צעירי "השומר החדש" – איזה הבדל תהומי בין האנרגיות ורוח העשיה והיצירה והאמונה והאופטימיות שהם מקרינים, לבין היאוש, הדכדוך והאובדן של המכנים עצמם "הדור האבוד". דור אבוד?! אבוד?! התחרפנתם?

מה זה הדיבור הזה? מה זה הדכדוך הזה? מה זאת ההתבכיינות הזאת? מה זה הייאוש המתפנק הזה?

איזו תוחלת יש למאבק שדגלו הוא הדגל השחור, דגל של אבל, של יאוש, של מוות?

במאבק על הגולן, יותר משנאבקנו נגד – נאבקנו בעד. אנו, יריבינו, התקשורת וכלל הציבור; הכל ידעו על מה אנו נאבקים, בעד מה אנחנו. איזה טעם יש במאבק שכל כולו נגד?

קראנו השבת את פרשת נח. פרשה המתארת את האסון הנורא מכל, החורבן הטוטלי של האנושות ושל העולם. הפסוק החשוב ביותר בפרשה מתאר את הבוקר שלמחרת: "וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם".

* חלוציות 2020 – בשעה טובה ומוצלחת התקבלו שלוש המשפחות הראשונות לרמת טראמפ.

לגמרי במקרה, הקבלה נעשתה ביום כינוסו של הקונגרס הציוני. העיתוי מקרי – אך סמלי. שלוש המשפחות הנחשוניות מבטאות את ההמשכיות של החזון והמעש הציוניים. זו חלוציות 2020.

* בקעת ביידן – אנשים השומעים על מעורבותי בהקמת רמת טראמפ, מעקמים את האף בשל שם היישוב. מצדי, אותם אנשים מוזמנים לקרוא ליישוב בקעת ביידן. העיקר שקם עוד יישוב ציוני, חילוני-דתי, בארץ ישראל, בגולן.

* נגד אלימות כלכלית – ועדת חוק חוקה ומשפט של הכנסת החלה דיון להכנת הצעת החוק הממשלתית והצעת החוק הפרטית של ח"כ ברק מהליכוד נגד אלימות כלכלית במשפחה. ככל שאנו לומדים על אלימות במשפחה, כולל אלימות שמסתיימת ברצח, אנו מגלים שמרכיב מרכזי בתוכה הוא שליטת הגבר בחיי אשתו באמצעות אדנות כלכלית. עם התופעה הזאת נועד החוק להתמודד.

הצעת החוק מציעה לתקן את החוק למניעת אלימות במשפחה, כך שייתן מענה גם במקרה של אלימות כלכלית, באופן שיאפשר לבית המשפט לתת צו הגנה לאישה, שמופעלת נגדה אלימות כלכלית. עוד קובעת ההצעה כי אלימות כלכלית תאפשר לתבוע נזיקין. על פי ההצעה, אלימות כלכלית היא התנהגות מתמשכת המטילה אימה או הפעלת שליטה או כפייה, היכולה להתבטא בכמה דרכים: מניעת התנהלות כלכלית עצמאית, מניעה או הטלת קשיים על גישה לנכסים כמו כרטיס אשראי וכן התנהלות כלכלית המונעת ניהול סביר ותקין של בן משפחה.

בוועדה הייתה התנפלות על החוק, בהובלת סמוטריץ'. סמוטריץ' הוכיח שאינו רק גזען והומופוב, אלא גם מיזוגין. כדרכו הוא מצקצק בלשונו במילים מכובסות כמו "ערכי המשפחה" לצד המשך רדיפת מערכת המשפט ודיבורים על "משפטיזציה של המשפחה", אך הוא מבטא גישה פונדמנטליסטית, שמזמן ממתין לה מקום של אי-כבוד בפח האשפה של ההיסטוריה.

ערכי המשפחה הם זוגיות מכבדת, הדדית, אוהבת ושוויונית. זוגיות פטריאכלית מדכאת מנוגדת לערכי המשפחה.

למרבה הצער, ח"כים מהליכוד הצטרפו אליו ולמתקפתו. מדהים לראות לאן הידרדרה תנועתו של ז'בוטינסקי, שהיה פמיניסט מובהק, שהקדים את זמנו.

אמנם אני מאמין שהחוק יעבור והליכוד יתמוך בו, אך צר לי שקולות כאלה הופכים יותר ויותר בולטים בקרב סיעת הליכוד.

* לדחוף את האף – בראשית השבוע נערך משפט לאדם אלים שבמשך 11 שנים הכה את אשתו והתעלל בה. הוא לא כפר באשמה, אלא הסביר את מעשיו. כל מטרתו היא לחנך אותה, כי היא לא מבשלת ולא מכבסת כמו שהוא רוצה, וכי היא לא סגרה את הפייסבוק שלה אפילו שהוא הורה לה לא פעם לעשות זאת.

אני רק שאלה – האם בית המשפט צריך להתערב בזה? למה המדינה צריכה לדחוף את האף שלה לאופן שבו מתנהלת משפחה? הרי זו חירות הפרט! זכותה של כל משפחה לנהל את חייה על פי הבנתה ועל פי ערכיה. רק סוציאליסטים-אטטיסטים-פרוגרסיבים-אחוס"לים-אקטיביסטים-בולשביקים חושבים שבית משפט צריך להתערב במה שקורה בתוך המשפחה, ולכפות על המשפחה בגסות את הערכים שלהם.

(למי שלא הבין, אלה הטיעונים נגד החוק למניעת אלימות כלכלית במשפחה).

* ועדת פוזיציה – פרשת הצוללות עוסקת בקודש הקודשים של ביטחון ישראל. עולים ממנה סימני שאלה כבדים ונודף ממנה ריח עז של שחיתות. הפרשה חייבת להיחקר, לאו דווקא בהיבטים הפליליים, ובמוקדם או במאוחר לא יהיה מנוס מחקירה כזו. אולם האופן הגרוע ביותר לחקור נושא כזה, הוא ועדת חקירה פרלמנטרית.

ועדת חקירה פרלמנטרית לא תנסה להגיע לחקר האמת. תהיה זו ועדת פוזיציה. חבריה מצד אחד של המתרס ירצו "להוכיח" בכל מחיר שביבי אשם. במה? בהכל. בכל עבירה שמישהו יכול להעלות על דעתו. חבריה מצד אחר ירצו "להוכיח" בכל מחיר שאין כלום ולא היה כלום ותופרים תיקים והפיכה שלטונית ומדינת עומק. מה תהיה מסקנת החקירה? התשובה לשאלה הזו תלויה רק בדבר אחד: לא בראיות, לא בהוכחות, לא בעובדות, אלא בהרכב הוועדה. האם יהיה בה רוב לצד א' או לצד ב'.

בקיצור, הרעיון להקים ועדת חקירה פרלמנטרית לחקר פרשת הצוללות רציני כמו הרעיון להקים ועדת לינץ' פרלמנטרית למערכת המשפט.

* דינה להידחות – מרצ הודיעה שתעתור לבג"ץ נגד החלטת יו"ר הכנסת לפסול את ההצבעה על מינוי ועדת חקירה לפרשת הצוללות.

אילו מ"מ היועץ המשפטי לכנסת הייתה קובעת שיריב לוין נהג בניגוד לחוק ולתקנון, ולוין היה מתעקש ועומד על דעתו, היה טעם לעתירה והיו לה סיכויים להתקבל.

אולם כאשר הייעוץ המשפטי גיבה את היו"ר, אין שום טעם לעתירה, שדינה להידחות בבג"ץ.

* שבחים לאיש הרשימה המשותפת – ח"כ עבאס, סגן יושב ראש הכנסת, צפה עם יו"ר הכנסת יריב לוין בסרטון המתעד את ההצבעה על ועדת החקירה, ונוכח שהוא טעה כאשר הכריז על הצבעה אחרי שהוגשה לו בקשת הממשלה להצבעה שמית. לוין ועבאס פרסמו הודעה משותפת על פיה נכון היה לבטל את ההצבעה.

בכך נהג עבאס בהגינות ובממלכתיות הראויה – כיבד את תפקידו כסגן היו"ר ולא נהג כאוטומט של האופוזיציה.

וכשראוי לשבח את איש הרשימה המשותפת – אני שמח לעשות כן.

* בוחן מציאות – ביום רביעי נערכו הפגנות מחאה ליד משרדי "קשת" ו"רשת" וחברת החדשות, נגד "סיקור מוטה לטובת ראש הממשלה נתניהו" ו… תחזיקו טוב! תנשמו עמוק! "ההתעלמות המבישה מהמחאה".

על פי בוחן המציאות של המפגינים, אני מעריך שאם נתניהו יתפטר, הם יערכו הפגנות מחאה נגד נתניהו שמסרב להתפטר.

* שני תנאים – אם נתניהו יתעשת, יתחיל לקיים את ההסכם הקואליציוני ויעביר בזמן את התקציב, אני עדיין חושב שהמשך קיומה של ממשלת האחדות עדיף על האופציה האחרת היחידה – סיבוב בחירות רביעי.

האם זה יקרה? כל הסימנים מעידים שלא, אבל יש לי תחושה שיש מקום לאופטימיות.

כדי שזה יקרה יש צורך בשני תנאים. א. שגנץ לא ימצמץ ולא יתפשר על דרישתו הצודקת לחלוטין להגשת התקציב וכיבוד ההסכמים. ב. שבנט ימשיך לנסוק בסקרים.

* החלופה האפשרית – אם נתניהו יסרב להציג תקציב ויגרור אותנו לבחירות (ולמרות הספינים השונים, אין שום אופציה מלבד המשך קיום הממשלה הנוכחית או בחירות), יש להביא לכך שאחרי הבחירות תקום ממשלה ציונית בלעדיו. הדרך היחידה לכך, היא שכחול לבן, יש עתיד-תל"ם, דרך ארץ, מפלגת העבודה וישראל ביתנו יודיעו מראש שאחרי הבחירות הן תמלצנה על בנט לראשות הממשלה ותצטרפנה לממשלה בראשותו, ושליברמן ולפיד יודיעו שאינם מתנגדים לממשלה עם הסיעות החרדיות. תמורת ההתחייבות הפומבית מראש של אותן מפלגות, יהיה על בנט להתחייב מראש שהוא יקים את הקואליציה אתן ולא עם נתניהו.  רק בפתרון הפרגמטי והיצירתי הזה, ניתן להקים ממשלה ללא נתניהו, שאינה תלויה ברצונה הרע של רשימה אנטי ישראלית עוינת. רק פתרון כזה ישבור את הדיכוטומיה המחנאית שהביאה לשלושה סיבובי בחירות ללא הכרעה.

* נו, באמת – בוגי יעלון השתתף בתכנית "רשות הציבור" בתחנת "דמוקרטTV" של תנועת "דרכנו" (בהובלת לוסי אהריש), שבה המרואיין משיב על שאלות צופים. בראיון סיפר יעלון שאחרי הסיבוב השני גם יועז הנדל וצביקה האוזר הסכימו לממשלה בתמיכת הרשימה המשותפת. הטענה של יעלון היא שקר וכזב. לא זו בלבד שהנדל והאוזר לא היו מוכנים לכך מעולם – אחרי הסיבוב השני גם בוגי התנגד לכך לחלוטין. גם בפומבי, גם בישיבות תל"ם וגם בשיחות אישיות ארוכות אתי. זו הייתה עמדתו גם בסיבוב השלישי. הוא טען מעל כל במה שהטענה שכחול לבן תקים ממשלה בתמיכת המשותפת היא עלילה נוספת של נתניהו. "נו, באמת. אתם מעלים על דעתכם ששלושת הרמטכ"לים יקימו ממשלה בתמיכת מי שפועלים להעמיד אותם לדין בהאג על פשעי מלחמה?" הוא צייץ ציוץ ברוח זו גם אחרי הסיבוב השלישי, בבוקרו של היום המר והנמהר שבסופו הוא הסכים לכך. השואל החצוף "שאל" אותו למה הוא לא העיף את הנדל והאוזר כבר כאשר החרימו את ההפגנה נגד השחיתות ברגע שאיימן עודה שותף בה וניתן לו לנאום (כלומר הוא לא שאל אלא אמר: "היית צריך 'להעיף' " וכו'). על דבר אחד השואל עלה. אכן, המדרון החלקלק של יעלון ושל תל"ם היה הרגע שבוגי נכנע, אחרי שעופר שלח הערמומי העמיד אותו בפני עובדה קיימת, ונשאר באותה עצרת, למרות שאף הוא התנגד לשיתופו של עודה, כדי למנוע פיצוץ בקוקפיט ערב בחירות וכדי לשמור על שלמות כחול לבן. אז החלה ההידרדרות.

* תנאים לקואליציה עם המשותפת – שאלה שנשאלתי: "בשום אופן לא תהיה מוכן לממשלה עם המשותפת? אין מצב שתתפשר?"

תשובתי היא, שאני מוכן לממשלה עם המשותפת, ברגע שתצהיר שהיא מכבדת את העובדה שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי ושיהדותה של המדינה אינה ולא תהיה נושא לדיון. שהיא מסירה את תביעת "זכות" ה"שיבה". שהיא תפעל להשתלבות אזרחית אמתית של ערביי ישראל במדינת ישראל היהודית. שהיא תומכת במלחמה נגד הטרור ושהיא מוקיעה אתBDS . כשהיא תאמץ את הקו הזה, היא תהיה פרטנר לגיטימי ואף רצוי. 

* הלוחם בגזענות ובאנטישמיות – התועמלן האנטי ישראלי גדעון לוי פרסם בשוקניה פשקוויל נאצה נגד ח"כ מיכל קוטלר מכחול לבן. בין השאר הוא התייחס לייחוס המשפטי שלה וכך כתב: "אביה החורג, שגידל אותה ואת שם משפחתו היא נושאת, הוא פרופ' ארווין קוטלר, לשעבר שר המשפטים הנודע של קנדה, משפטן ליברל, שנחשב לאיש זכויות האדם למרות תמיכתו העזה בציונות. פרופ' קוטלר פעיל נגד גזענות ונגד פשעי מלחמה, אך מעולם לא ראה לכך קשר לתמיכתו בישראל. האב וכנראה גם בתו אינם רואים כל סתירה בין זכויות האדם לבין כיבוש, ולא כל קשר בין גזענות לציונות ובין אפרטהייד לבין ישראל".

לוי, כדרכו, מציג את הציונות כגזענות, כגרועים באנטישמים. הוא טועה כאשר הוא כותב שפרופ' קוטלר, שבין השאר היה פרקליטו של נלסון מנדלה, פועל נגד הגזענות ונגד פשעי מלחמה אך לא ראה לכך קשר לתמיכתו בישראל. הוא ראה גם ראה את הקשר ותמיד הבהיר שזה מאבק אחד. המאבק נגד הגזענות והמאבק נגד האנטישמיות הוא מאבק אחד. המאבק נגד פשעי מלחמה ונגד הטרור הוא מאבק אחד. המאבק נגד BDS, הארגון הנאלח שלוי תומך בו בהתלהבות, הוא מאבק נגד הגזענות והאנטישמיות. ארווין קוטלר הוא מגדולי הלוחמים בעולם נגד הגזענות למיניה ובתוכה האנטישמיות, גם האנטישמיות החדשה הטוענת שהיא "רק" אנטי-ציונות.

* מייצגת הרוב השפוי – יום לפני שהתועמלן השמאלני גדעון לוי השתלח בח"כ מיכל קוטלר, התועמלן הימנני המתלהם והמתבהם שמעון ריקלין נבח עליה ב"ראיון" בערוץ 20. אם שניהם משתלחים בה, כנראה שהיא באמת מייצגת את הרוב השפוי במדינת ישראל.

* חרטום כסמל – בימים הקרובים ישראל וסודן תחתומנה על הסכם שלום ונרמול ביניהן.

סודאן אינה סתם עוד מדינה. סודן היא סמל. אמרת חרטום (בירת סודן) – אמרת "שלושת הלאווים".

ב-29 באוגוסט 1967, חודשיים וחצי לאחר מלחמת ששת הימים, התכנסה בחרטום ועידת פסגה של מנהיגי מדינות ערב, שנועדה לגבש את עמדת מדינות ערב בעקבות המלחמה. ב-1 בספטמבר קיבלה הוועידה את החלטת "שלושת הלאווים" המפורסמת: לא שלום עם ישראל, לא הכרה בישראל, לא מו"מ עם ישראל. ובלשון ההחלטה: "פעולה מתואמת לסילוק תוצאות התוקפנות והחזרת השטחים הערביים הכבושים היא אחריות משותפת של כל מדינות ערב. איחוד מאמצים לפעולה מדינית ודיפלומטית בזירה הבינלאומית שתביא לנסיגה ישראלית, בלי להכיר בה, בלי להתפשר אתה ובלי לשאת ולתת עמה, תוך עמידה על זכויות הפלשתינאים למולדתם". 

ראוי לנתח את ההחלטה. היא מדברת על "החזרת השטחים הכבושים", אולם לא כדי להגיע לשלום עם ישראל, אלא להיפך, בלי להכיר בה, בלי להתפשר אתה ובלי לשאת ולתת אתה, כלומר מדובר בנסיגה שנועדה להחזיר את המצב לקדמותו, כלומר למציאות שבה נמשך מצב המלחמה כשישראל אינה נהנית מגבולות בני הגנה וניתן להכריע אותה בשעת כושר. יתר על כן, ראוי לשים לב להמשך המשפט אחרי אותם "שלושת הלאווים", שהוא אולי הלאו הרביעי והחשוב מכולם: "תוך עמידה על זכויות הפלשתינאים למולדתם". כלומר, הנסיגה מכל השטחים לא תממש את זכויות הפלשתינאים, אלא בנוסף על הנסיגה, יש לעמוד על זכויות הפלשתינאים למולדתם. זכויות אלו אינן ב"שטחים הכבושים", אלא בשטח מדינת ישראל בקווי 1949 ובמימוש "זכות" השיבה. פרופ' יואב גלבר מתאר בספרו על מלחמת ההתשה את הנושאים שעמדו על סדר יומן של מדינות ערב במהלך שהוביל לוועידת חרטום והחלטותיה: "הבעיה שניצבה לפני מדינות ערב היתה כפולה: 1. בעיית פלשתין משנת 1948 ובמרכזה שאלת הפליטים. 2. בעיית ה'כיבוש' בשנת 1967 – כיצד להביא לנסיגת ישראל מן השטחים שכבשה". כלומר, הנסיגה הישראלית משטחי 1967 אינה פותרת את בעיית 1948 ולכן אינה אלא שלב בדרך לפתרון בעיית 1948. יש לציין שלא כל מדינות ערב היו שותפות להחלטות חרטום. סוריה ואלג'יריה החרימו את הפסגה, כיוון שדובר בה על מאבק מדיני ודיפלומטי ולא על מאבק מזוין.

והנה, המארחת את הוועידה מכירה בישראל, מנהלת מו"מ עם ישראל, מכוננת שלום עם ישראל. יתר על כן, בעוד החלטות חרטום דיברו על הסגת ישראל מכל "השטחים" + "זכויות הפלשתינאים" (הכוונה ל"זכות" השיבה, כלומר הטבעת ישראל במיליוני פלשתינאים) ללא הכרה, מו"מ ושלום – סודן מכירה, נושאת ונותנת ומכוננת שלום בלי נסיגה ישראלית ובלי "השבת הזכויות". סודן הייתה עד חילופי השלטון האחרונים בעלת בריתה של איראן, מדינת טרור ותחנת מעבר להעברת נשק ואמצעי לחימה מאיראן לחמאס וחיזבאללה – והיום היא מכוננת שלום אתנו ונוטשת את חזית הטרור. סודן אינה רק מדינה ערבית אלא גם מדינה אפריקאית חשובה, שהיחסים אתה עשויים להדק את יחסינו עם מדינות אפריקה. יחד עם איחוד האמירויות ובחריין סודן מוחקת את "היוזמה הערבית" שהיא תכתיב התאבדות לישראל באמצעות מלכודת דבש של שלום עם כל מדינות ערב. הנה, אנו חותמים על הסכמי שלום עם מדינות ערב ללא התכתיב.

נתניהו וטראמפ ראויים לברכות על ההישג המדיני החשוב – הסכם שלום ונרמול עם סודן, המשך להסכמים עם איחוד האמירויות ובחריין, וכנראה יש עוד מדינות בדרך.

* מי ערב לנו? – מי ערב לנו שהסכמי השלום עם מדינות ערב במפרץ ובאפריקה יחזיקו מעמד? שהשלום החם לא יהפוך לשלום קר, כפי שקרה להסכם עם ירדן ביום שעבדאללה החליף את חוסיין? שהשלום החם לא יהפוך למלחמה קרה, כפי שקרה לשלום עם מצרים ביום שמובארק החליף את סאדאת? או כמו הסכם השלום עם לבנון שלא החזיק מעמד אפילו עשר דקות (בשל הפחד של הלבנונים מסוריה)? או כמו איראן וטורקיה שהיו בנות בריתנו וידידותינו הקרובות והפכו לאויבותינו המרות ביותר?

אף אחד אינו ערב לנו. הרי אנחנו פה במזרח התיכון. אך יש לנו כל הסיבות לברך ולשמוח על עצם החתימה עליהם, ולפעול ככל יכולתנו כדי לטפח אותם ולחזק אותם. ואם חלילה הם לא יחזיקו מעמד… לפחות לא איבדנו בעבורם נכסים לאומיים אסטרטגיים.

* תגובה ירדנית הולמת – מחבל מוסלמי ערף את ראשו של מורה בצרפת, שבשיעור שעסק בחופש הביטוי הציג קריקטורה של מוחמד. בתגובה, משרד החוץ הירדני פרסם הודעת גינוי המתייחסת לאירועים האחרונים בצרפת ובה נאמר כי "הממלכה מגנה את המשך הפצת הציורים שמטרתם לפגוע בנביא מוחמד תחת הטענה לחופש הביטוי". כמו כן, נכתב בהודעה כי "הציורים פוגעים ברגשותיהם של כשני מיליארד מוסלמים בעולם ומפרים את עקרון קבלת אמונתו של האחר". אזרחים בירדן קראו להחרים מוצרים שמקורם בצרפת והפיצו את תמונות הלוגו של חברות אלה ברשתות החברתיות.

התגובה הירדנית הייתה מתונה מאוד לעומת תגובתו של הרודן הטורקי ארדואן ששלח את מקרון לבדיקה פסיכיאטרית בשל "מתקפתו על האסלאם".

* מפלצת נקמנית – אפי נווה ניסה בראיון עמו בערוץ 12 לנקות את שמו, יומיים לפני השימוע, ובעיקר – להציג את שי ניצן כ"מפלצת נקמנית", כהגדרתו. אולם הראיון חשף דווקא אותו כמפלצת נקמנית.

עד הראיון, לא היה ידוע מה מקור הדלפת ההקלטה של שיחתו עם מנדלבליט. ברשתות רווחה הספקולציה שזו תוצאת פריצת מכשיר הנייד שלו בידי הדס שטייף. בראיון התברר שהוא עצמו המדליף.

מתברר שהוא הקליט בסתר שיחות אישיות עם חבריו הקרובים, ובהם מנדלבליט שהיה חבר קרוב שלו ושפך באוזניו את לבו, במצוקתו. והוא חשף את ההקלטה שעה שמנדלבליט נמצא תחת מסע הסתה נורא, של תעשיית השקרים וההסתה בראשות ראש הממשלה רב העוצמה; הסתה שעלולה להביא לרציחתו של מנדלבליט. הוא ידע שהביטוי הסמלי "מחזיק אותי בגרון" ינוצל בציניות בידי תעשיית השקרים כ"הוכחה" לקונספירציה המטורללת על "תפירת התיקים" נגד נתניהו. והוא הדליף אותה. כדי לנקום בשי ניצן, הוא פגע יותר בחברו במנדלבליט ונתן נשק למי שמנסים להחריב את מדינת החוק, באמצעות הפגיעה בו.

אני חייב לציין שהגרסה שלו בפרשת "המין והמינוי" משכנעת מאוד, בכפוף לכך שאיני מכיר את הראיות שבבסיס ההאשמות נגדו בנדון.

* מחשבה קונספירטיבית שעלתה למוחי – בשבוע שעבר, בעקבות המתקפה הביריונית על מוסקי זיתים פלשתינאים בשומרון ועל אוהד חמו, מתחתי ביקורת על צה"ל וכוחות הביטחון, שאינם מגִנים על המוסקים. מסתבר שטעיתי. צה"ל מאבטח את המסיק, אולם כדי שיספק את האבטחה המסיק צריך להיעשות בתיאום. אלה שמסקו באותו יום לא תיאמו עם צה"ל אלא עם אוהד חמו. אין בכך, כמובן, כדי להמעיט כהוא זה בחומרת ההוקעה שלי את הפוגרומצ'יקים, אבל הביקורת שלי על צה"ל הייתה שגויה, לשמחתי.

ומחשבה קצת קונספירטיבית שעלתה לראשי – שמא מי שטרחו להזמין את צוות הטלוויזיה, דאגו שעיתוי המסיק הזה יגיע גם לנערי הגבעות?

* למה שיניתי את דעתי – אחרי הסגר הראשון הייתי בעד יציאה מהירה ככל האפשר, כדי להניע את הכלכלה ואף ביקרתי את הממשלה על כך שהקצב איטי מדי.

הפעם דעתי הפוכה. אני בעד יציאה מדורגת וזהירה.

מה שגרם לשינוי בדעתי, הוא הסגר השני, שהוא תוצאה של כישלון ההתמודדות עם הסגר הראשון, ובין השאר – לא רק ולא בעיקר – היציאה הלא מסודרת והנחפזת.

תוצאות הסגר השני מעולות. בתוך חודש ירדנו מסף 10,000 מאומתים חדשים ביום, בקצב עליה מסחרר שעלול היה להביא אותנו לעשרות אלפים ביום, למצב של פחות מאלף מאומתים חדשים ביום. מ-15% חיוביים ירדנו ל-2.5%. אסור להחמיץ את ההישג. עדיף להתאפק היום, כדי לא להגיע חלילה לסגר שלישי. יתכן שהיה נכון אפילו להאריך בעוד שבוע את הסגר המלא, כדי להתחיל את היציאה במספר תלת ספרתי של מאומתים.

עם זאת, תהליך היציאה אינו המרכיב היחיד בהתמודדות עם הקורונה. קטיעת שרשראות ההדבקה חשובה יותר. אך כאן יש בעיה. כמחצית מן הנחקרים משקרים בחקירות. וזה מוביל אותנו לדבר החשוב ביותר במאבק בקורונה – האחריות האישית של הפרט, של האזרח. כך בעטיית מסכות, בשמירת מרחק, בהימנעות מהתקהלות, בשמירה על היגיינה, אך לא פחות חשוב – משיתוף פעולה מלא וכן בחקירות.

* הגל השלישי במגזר הערבי – הגל השני של הקורונה החל בחתונות המוניות במגזר הערבי. לאחר מכן, הייתה במגזר הערבי התעשתות מרשימה מאוד. עקומת התחלואה ירדה בתלילות ונתוני התחלואה היו נמוכים יותר מאשר בציבור הכללי. למרבה הצער, שוב מסתמן מהפך. חודשו החתונות ההמוניות, ושוב יש עליה תלולה בהידבקות.

* שופרם של שני אדונים – בועז ביסמוט הוא שופרם של שני אדונים, נתניהו וטראמפ. ויש לו בעיה. בסוגיה הבוערת ביותר על סדר היום, הקורונה, הם הפכים. טראמפ מזלזל בקורונה, על סף הכחשתה. הוא נגד סגרים, נגד הגבלות, נגד מסכה, מזלזל בהנחיות ומטיף לא לקחת את המחלה ברצינות. נתניהו הוא היפוכו הגמור. הוא מתייחס במלוא הרצינות לקורונה, אולי אפילו ברצינות יתר. הוא בעד סגרים, בעד הגבלות, מטיף לשמירה קפדנית על ההנחיות. אז מה עושה ביסמוט? פשוט מאוד. כשהוא כותב על ארה"ב הוא בדעה אחת וכשהוא כותב על ישראל הוא בדעה ההפוכה.

* כאב הלב הגדול – ב"ידיעות אחרונות" התפרסם מאמר מרתק של פרופ' גבי ברבש, מי שהיה המנהל הצעיר של ביה"ח איכילוב ברצח רבין, שבו תיאר לראשונה בפרטי פרטים את אותו הלילה הנורא, שבה נפטר רבין על שולחן הניתוחים בבית החולים שלו. 

פסקה אחת בסיפורו אינה מרפה ממני: "כאב הלב הגדול הוא שניתן לטפל ולמנוע את חזה האוויר אחרי פגיעה כמו של רבין על ידי פעולה פשוטה של החדרת מחט עירוי רגילה לכל אחד מצדדי החזה. המחט משחררת את האוויר שמצטבר שם בלחץ ומאפשרת לריאות להתרחב ולחולה לנשום ולקבל חמצן. לו היה ליד רבין באותו הערב פרמדיק, יש סיכוי טוב שהוא היה שורד את האירוע. אלא שההחלטה להצמיד לצוות של ראש הממשלה איש צוות רפואי התקבל רק לאחר הרצח".

והערה צדדית למאמר. היו בו שתי שגיאות היסטוריות. ברבש סיפר שבית החולים היה בכוננות, מחשש לפיגוע נקם פלשתינאי על חיסולו של פתחי שקאקי. הוא הגדיר את שקאקי "אחד ממנהיגי החזית העממית". שקאקי היה מנהיג הג'יהאד האיסלמי. שגיאה שניה – ברבש סיפר על כך שבית החולים היה מורגל לאירועי חירום בשל פיגועי ההתאבדות בשנים 1994-1995. בין הפיגועים הללו הוא הזכיר את הטבח בדולפינריום. הטבח הזה היה ב-2001.

אין אלו שגיאות קריטיות, הן אינן בליבת הסיפור עצמו ואינן בתחום התמחותו המקצועית של הכותב. אבל הן בתחום התמחותו המקצועית של העורך, שקיים בדיוק כדי לנכש שגיאות כאלו מהטקסט.

* אישיות של מחבל חמאס – במוסף השבת של "ישראל היום", רואיינו שני קציני החקירות במרחב ת"א של המשטרה, שחקרו את יגאל עמיר בליל הרצח וביום שלמחרת, עד העברתו לידי השב"כ. לב הכתבה היא הסטנוגרמה המרתקת של החקירה.

מה שעולה מהסטנוגרמה מאושש את הגדרתו של החוקר: מדובר באישיות של מחבל חמאס. עמיר הלך לבצע את הרצח מתוך ידיעה כמעט ברורה שהוא ייהרג. קריאת הסטנוגרמה מבהירה הבהר היטב שכל קשקושי הקונספירציה על הרצח הם הבל הבלים, אם כי שטופי המוח שמאמינים לקונספירציה המטורללת הזאת לא עשויים להשתכנע, כי מה הן, בסך הכל, עובדות, מול הקונספירציה שמלהיבה את דמיונם החולני.

קריאת הכתבה חיזקה את התובנה שלי למן הרגע שבו, דומני שכבר למחרת הרצח, סופר על הקריאות "סרק סרק". כבר אז היה ברור לי מי צעק זאת – אף אחד. בתוך האנדרלמוסיה וההלם במקום, מישהו שהיה שם דמיין שהוא שמע את הקריאה הזאת. ואחרי שהוא סיפר את זה, עוד כמה שהיו שם אמרו שנדמה להם שאולי גם הם שמעו משהו דומה. ויוצרי תאוריית הקונספירציה השתמשו בסיפור הזה כמרכיב בסיפור שבדו.

* עמית או טורף – במלאת עשרים שנה להפקרתו למוות של לוחם מג"ב מדחאת יוסף בקבר יוסף, נערך ב"7 ימים" ראיון עם בן דודו עאדל יוסף, שמונה למפקד גדוד מג"ב בגזרת שכם, שבה נפל בן דודו. הכל נאמר בכתבה, חוץ מהדבר החשוב מכל. ההסבר למה הוא הופקר. הסיבה להפקרתו היא שהסכם אוסלו בלבל אותנו. שכחנו איך להבחין בין עמית לטורף. התייחסנו לאש"ף כאל שותף, לא כאל אויב. וכאשר השותף החל לירות עלינו, המשכנו לשכנע את עצמנו שזו רק אי הבנה קטנה. במשך שעות הופקר מדחאת ודימם אל מותו, כש-800 מ' ממנו נמצאת כל צמרת צה"ל, בראשות הרמטכ"ל שאול מופז, שעמד בקשר עם ראש הממשלה ושר הביטחון הכושל אהוד ברק, ובמקום לחלץ את הפצוע, הם התחננו למחבל ג'יבריל רג'וב שיחלץ אותו. ורג'וב צחק עליהם. "כן, כן, הוא כבר מתפנה", ועוד חצי שעה עברה, ושעה, ושעה וחצי… שלוש שעות וחצי לוחם שלנו דימם אל מותו, וצה"ל הגדול התחנן בפני מחבל ארור שיחלץ אותו, והמחבל היתל בנו והיתל בנו עד שהפצוע נפטר. זה הסיפור. אמת אחת ואין אחרת. חרפה לאומית.

ובכתבה יש הכל, כולל הטענה ההזויה שהוא הופקר כי הוא דרוזי (שבן דודו דחה על הסף ואמר שהמשפחה מעולם טענה זאת) – רק הסיבה להפקרה משום מה נשכחה. טוב, למה כבר אפשר לצפות מכתבה שממחזרת את הקשקוש כאילו הגורם למתקפת הטרור הוא ביקורו של אריק שרון בהר הבית.

* חזון בן מאה – כבר שנים רבות מדובר על הנחת מסילת רכבת לקריית שמונה, וכעת התכנית הולכת וקורמת עור וגידים. מתי זה ייצא לפועל? האופטימיסטים מדברים על עשור. המסילה תצא מכרמיאל, ותמשיך במנהרה תת-קרקעית שתחצה את הגליל העליון, עשרות מטרים מתחת לצפת, עד חצור הגלילית, ומשם תצפין לקריית שמונה.

במאמר של גיורא גודמן על מדיניות הביטחון הבריטי בגבולה הצפון מזרחי של ארץ ישראל בזמן פרשת תל-חי, המופיע בקובץ "תל-חי 1920-2020" בהוצאת יד בן צבי והמכללה האקדמית תל-חי, קראתי שבשנת 1920 הציע הגנרל סר לואי בולס, ראש מנהל השטח הכבוש בפלשתינה, להניח מסילת רכבת מצמח, לשם הגיעה הרכבת הקיימת, ועד גשר בנות יעקב ועריכת סקר להארכת המסילה צפונה לכיוון מרג' עיון, כדי ליצור נתיב אספקה לכוחות בריטיים שישוגרו לצפון.

אז אולי 110 שנים מאוחר יותר חזונו של בולס יתממש.

* הוועה"פ – נבחר הוועד הפועל הציוני החדש. אני חבר בוועה"פ כנציג דרך ארץ.

* שחקן גנוב – רוב סרטיו של יהודה בארקן (אגב, רק אחרי מותו נודע לי ששינה את שמו מברקן לבארקן) אינם הטעם שלי. אבל אין ספק שהוא היה שחקן גדול, עם כריזמה מתפרצת בכל תנועה שלו ובכל מילה שהוציא מפיו.

את "צ'ארלי וחצי" ראיתי כילד ואהבתי מאוד. כשראיתי שוב כמבוגר, ממש לא היה לטעמי. כך גם "חגיגה בסנוקר" (אותו ראיתי רק כמבוגר). אבל את "אבא גנוב" אהבתי מאוד, והזלתי בו יותר מדמעה אחת.

בחדשות 12 הייתה כתבה יפה מאוד של ציון נאנוס שהציגה בהרחבה את הקריירה הקולנועית של בארקן. אבל אחת האמירות המרכזיות בה הייתה שגויה. הוא הציג את סרטי המתיחות שלו כהמצאה עולמית. לטענתו, היו בעולם תכניות מתיחות בטלוויזיה אך רק בארקן בישראל יצר סרטי מתיחות בקולנוע. זה לא נכון. הוא אפילו לא הראשון שעשה סרט מתיחות בישראל. קדמו לו בועז דוידזון וצבי שיסל בסרטם "ישראלים מצחיקים" (1978), הזכור לטוב בעיקר בזכות שיר הנושא של אריאל זילבר. הם לקחו את הרעיון מסרט אמריקאי (שראיתי כנער), שנקרא אם אני זוכר נכון "אנשים מצחיקים". סרט המתיחות הראשון של יהודה ברקן, "חייך אכלת אותה", עלה לאקרנים ב-1980.

אבל קריירת המתיחות שלו לא החלה במצלמה נסתרת אלא במתיחות טלפוניות ששודרו ברדיו. חבריי ואני הערצנו את המתיחות הללו, הקלטנו אותן ודקלמנו אותן בע"פ.

שמעתי בצער על פטירתו של יהודה בארקן. עוד קורבן של מחלת הקורונה. לא, זו לא שפעת עם יחסי ציבור.

יהי זכרו ברוך!

            * ביד הלשון

* עמק הבכא – ימי אוקטובר אלה, שבהם אנו זוכרים ומזכירים מדי שנה את מלחמת יום הכיפורים, מעלים בתודעתנו את אחד מסמלי אותה מלחמה – קרב עמק הבכא.

היכן הוא עמק הבכא? זה השטח בצפון הגולן שבין הר חרמונית לעיירה קוניטרה, שבו נערך קרב בלימה הרואי; לוחמי גדוד השריון עֹז 77 מחטיבה 7, בפיקודו של אביגדור קהלני, בלמו את הפולש הסורי; כוחות שריון עדיפים עליהם פי ארבעה בגודלם, בקרב עקוב מדם שנמשך ארבע יממות. בקרב זה איבד צה"ל 76 לוחמים. אביגדור קהלני זכה בעקבות הקרב בעיטור הגבורה. במקום הוקמה האנדרטה לזכר חללי גדוד עז 77.

יש לציין שהקרב לא נערך במקום ששמו היה עמק הבכא. את הכינוי עמק הבכא קיבל המקום בעקבות הקרב העקוב מדם. את השם נתן לו אביגדור קהלני עצמו, בראיון לכתבה על הקרב בעיתון "במחנה", מיד אחרי המלחמה. שנתיים אחרי המלחמה סיפר קהלני את סיפור הקרב בספרו "עז 77". את הספר קיבלתי מתנה לבר המצווה שלי, קראתי אותו בשקיקה, ומאז לבי הולך שבי אחרי קהלני.

למה ניתן למקום השם עמק הבכא? עמק הבכא המופיע בתנ"ך הוא סמל לסבל יהודי. צליל המילה בכא נשמע כבכי. אבל כנראה שהבכא הוא שם של עץ. איזה עץ? לכך יש גרסאות שונות – ערבה בוכיה, צפצפה, תות-עץ או אלת המסטיק. עמק הבכא הוא עמק שצומח בו עץ-הבכא. פירוש אחר למילה בכא, היא השרף הנוטף מן העץ כדמעות; כאילו העץ בוכה.

הביטוי "עמק הבכא" מופיע במזמור פד בתהלים: "עֹבְרֵי בְּעֵמֶק הַבָּכָא מַעְיָן יְשִׁיתוּהוּ גַּם בְּרָכוֹת יַעְטֶה מוֹרֶה. יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל יֵרָאֶה אֶל אֱלֹהִים בְּצִיּוֹן". המשמעות של הפסוק היא, שבשעה שבני ישראל עולים לרגל לירושלים, כאשר הם עוברים בעמק המסמל עצבות ובכי, הוא הופך למבורך.

במשך השנים הפך הביטוי "עמק הבכא" לתיאור סבלו של העם היהודי ולשם נרדף לגלות. כך, למשל, בפיוט "לכה דודי":

"מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ עִיר מְלוּכָה

קוּמִי צְאִי מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה

רַב לָךְ שֶׁבֶת בְּעֵמֶק הַבָּכָא

וְהוּא יַחֲמוֹל עָלַיִךְ חֶמְלָה".

רב לך שבת בעמק הבכא – די לך (לכנסת ישראל) לשבת בגולה הדוויה. אלוהים יחמול עליך ויקים מחדש את עיר המלוכה, ירושלים, והמקדש במרכזה.

במאה ה-16 כתב ההיסטוריון היהודי ר' יוסף הכהן הרופא ספר המתאר את תולדות עם ישראל והוא נקרא "עמק הבכא". מנדלי מוכר ספרים חיבר במאה ה-19 ספר שנקרא "בעמק הבכא".

אני לא נלהב מכך שאזור בארץ ישראל נושא את השם הכואב הזה, על אף הבנתי את הרצון לתת שם כזה למקום שנשפך בו כל כך הרבה דם של חיילי צה"ל. אבל אני מפרש את השם ברוח הפסוק בתהילים: "עֹבְרֵי בְּעֵמֶק הַבָּכָא מַעְיָן יְשִׁיתוּהוּ גַּם בְּרָכוֹת … יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל". אנו, מתיישבי הגולן, הופכים את הגולן משדה קטל לגן פורח, מעמק הבכא לחבל ארץ מבורך.

בימים אלה מוקם בעמק הבכא מיזם של טורבינות רוח, להפקת אנרגיה נקיה באמצעות הרוח. יש לציין שהמיזם שנוי במחלוקת בגולן, ויש הרואים בו מפגע סביבתי הפוגע בנוף.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 21.10.20

* הקונגרס הציוני הל"ח – ב-1897 התכנס בבזל הקונגרס הציוני הראשון, בהובלתו של הרצל. בבזל הוא ייסד את מדינת היהודים.

ב-1951 התכנס הקונגרס הציוני ה-23, לראשונה בירושלים, לראשונה במדינת ישראל.

אמש התכנס הקונגרס הציוני ה-38, לראשונה במרחב המקוון. אני מקווה שזו גם הפעם האחרונה שהקונגרס הוא וירטואלי. זהו הקונגרס הציוני הראשון לאחר שבאיחור אופנתי של שבעים שנה מדינת ישראל עיגנה בחוקתה המתגבשת את מהותה וזהותה כמדינת הלאום של העם היהודי.

הקורונה מציבה אתגרים גדולים לעם היהודי בכל העולם ולהידוק הזיקה בין היהודים בכל רחבי העולם ובין מדינת ישראל לעם היהודי בגולה. השנה חלה עליה דרמטית במספר הבקשות לעליה. אלו החדשות הטובות והחשובות ביותר למדינת ישראל בימים אלה.

לצערי, בנאומי הפתיחה של הקונגרס, נשיא המדינה רובי ריבלין וראש הממשלה בנימין נתניהו לא ניצלו את הבמה לקריאה ליהודי העולם לעלות לארץ ישראל. מי שעשתה זאת הייתה הנואמת הבאה אחריהם, נשיאת בית הדין העליון של ההסתדרות הציונית העולמית ולשעבר נשיאת בית המשפט העליון, השופטת מרים נאור. היא אמרה שאנו נוכחים בימים אלה באפשרות העבודה מרחוק, מה שמאפשר ליהודים לעלות ארצה בלי לאבד את מקומות עבודתם בארצותיהם.

למרבה הצער, הקונגרס הציוני נמצא הרחק מתחת לרדאר של התקשורת, שאינה מתעניינת בשאלות הציונות. רסיסי המידע מהקונגרס שקצת הצליחו להסתנן לתקשורת הם מאבקי הכוח על תפקידים. אין לנושאים אלה רייטינג סקסי. חבל, חבל מאוד. כיוון שסוגיית העליה והקליטה, ההתיישבות, החינוך היהודי והציוני, הקשר בין מדינת ישראל לעם היהודי בגולה, החיבור של מדינת ישראל לכל זרמי היהדות, הערבות ההדדית של העם היהודי בעידן הקורונה, התרבות החינוך והזהות היהודית של קהילות ישראל באשר הן, חיזוק תנועות הנוער הציוניות בארץ ובגולה והמכינות הקדם צבאיות בישראל, המלחמה באנטישמיות הישנה והחדשה וב-BDS  – אלה ליבת מהותה וזהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, כמדינה ציונית שנוצרה בידי הציונות על מנת להבטיח את המשך הציונות, שאותה הגדיר הרצל כאידאל אין סופי.

בקונגרס הציוני שהתקיים בירושלים ב-1998 הייתי ציר מטעם הדרך השלישית זצ"ל. הייתי חבר בוועדת ההתיישבות ואף נשאתי נאום במליאת הוועדה. בקונגרס הנוכחי אני משרת כממלא מקום ציר מטעם דרך ארץ.

* דינא דמלכותא דינא – רבות דובר בשבועות האחרונים על סכנת האנרכיה. לרוב דובר על כך בהקשר של הפגנות המחאה נגד נתניהו. גם אני כתבתי על כך. אמנם האנרכיסטים הם קומץ מבין המפגינים, אבל באין הנהגה למחאה, הם ממלאים את הוואקום, נותנים את הטון, יוצרים את האווירה ומדרדרים את המחאה למחוזות אנרכיסטיים.

אבל הביטוי הבוטה ביותר לאנרכיה, הוא פתיחת תלמודי התורה במגזר החרדי, מתוך התרסה על החוק וצפצוף עליו. מדובר בציבור שלם (שאינו כולל את כל החרדים, אבל את רובם), שההנהגה שלו החליטה בעליל להפר חוק, בגלוי, בהתרסה, ודווקא בנושא שמבטא את הערך היהודי העילאי "כל ישראל ערבין זה בזה"; ערך הערבות ההדדית. ואותו ציבור בוחר במפגיע להישמע להוראות ההנהגה המגזרית ולא להוראות המדינה. זאת אנרכיה.

אנרכיה פירושה – אי שלטון. והפרשה הזאת היא שילוב של מחדל ומעשה. מעשה של המגזר – ההוראה האוטונומית, המרי האזרחי. המחדל של המדינה, של הממשלה, של ראש הממשלה – הימנעות מאכיפה והשלמה עם המרי האזרחי.

המסר של החרדים הוא שהמדינה אינה "אנחנו" אלא "הם". הם חיים במולדת בתובנה של גלות. המדינה היא "הגויים". אולם בעוד בגולה הם קיבלו על עצמם את "דינא דמלכותא דינא", כאן בארץ הם מרשים לעצמם לעשות שבת לעצמם. ונתניהו מאפשר זאת, כי הם הבייס שלו.

תאוריות הקונספירציה על פיהן הסגר הוא פוליטי, נועד לסכל את המשפט, הוא עונש קולקטיבי לציבור כדי לא לפגוע בחרדים וכו' הן קשקוש חסר שחר. נכון, נתניהו הרוויח את אי האמון בו בחוסר יושר, ועדיין לא צריך להאמין לכל טענה מופרכת נגדו ולחפש מזימה בכל מעשה שלו. אין לי ספק שמה שמדריך אותו בנושא הקורונה הוא הרצון לזכות בתהילה של ניצחון על הקורונה. לכן, החלטותיו הן ענייניות, מתוך רצון להצליח, והשגיאות שלו נובעות מכך שהוא פועל לכך שכל ההצלחות תיוחסנה רק לו. וההחלטה על הסגר השני מוצדקת והוכיחה את עצמה. אבל בנושא אי אכיפת הסגר על המגזר החרדי, הוא בהחלט פועל לפי שיקולים פוליטיים של שמירה על החרדים בבייס שלו, בניגוד לאינטרס הלאומי ולצו המלחמה בקורונה.

רבות שמענו בשנים האחרונות על תהליך הישראליזציה של המגזר החרדי. אין ספק שזהו תהליך מבורך, שיש לעודד ולטפח אותו. אבל בשעת המבחן נוכחנו שהתהליך הזה הוא בשוליים, והמרכז נטוע עמוק בבדלנות המסתגרת.

בראשית הקורונה האמנתי, ואף נתתי לכך ביטוי בכתיבתי, שהמגפה יוצרת הזדמנות להעמקת החיבור בין המגזר החרדי והרוב הציוני בישראל. האמנתי שהיא תקדם את הישראליזציה של החרדים. האמנתי שהסיוע של חיילי צה"ל לעיר בני ברק, תחבר את החרדים לצה"ל ולמדינה, שהילדים החרדים שפתאום יראו את חיילי צה"ל באור חיובי אולי אף ירצו להידמות להם. התקווה הזאת עדין מפעמת בי, אך ההכרה הריאלית שלי היא שהמגפה הסיגה לאחור את הישראליזציה והתנהלות החרדים מעצימה את הניכור שלהם כלפי המדינה ואת השסע בינם לבין הציבור הכללי. אם לא נצליח, יחד עם החרדים, לחולל מפנה, זו עלולה להיות בכיה לדורות.  

* קריצה לחוליגנים – במסיבת העיתונאים נשאל ראש הממשלה האם יגנה את גל האלימות נגד המפגינים. נתניהו השיב בהתחמקות שהוא נגד כל אלימות מכל צד – אלימות נגד השוטרים, אלימות של השוטרים, אלימות נגד מפגינים.

על פניו, הוא צודק. אכן, כל אלימות פסולה וראויה לגינוי. אבל הוא מתחמק. כי החוליגנים שתוקפים מדי ערב את המפגינים הם מעריציו, הם עושים זאת למענו והם משוכנעים שהם עושים את רצונו. וכאשר הם שומעים שהוא אינו מסוגל לגנות אותם, הם רואים את הגינוי כקריצה.

על ראש הממשלה לפנות לחוליגנים הללו, להוקיע בכל לשון את מעשיהם, לומר להם שכאשר הם פוגעים במפגינים הם פוגעים בו ולתת להם להבין שהוא מגנה את המעשה בכל לבו.

* בין הנגב לגליל – בקומה ג' של עיריית בני ברק, קבוע שלט עם הסמליל של עיריית בני ברק והמשרד לפיתוח הגליל והנגב בהאי לישנא: "אגף זה שופץ בסיוע משרד הפריפריה, הנגב והגליל – אב תשע"ח אוגוסט 2018".

השר לפיתוח הגליל והנגב, בממשלה הנוכחית ובקודמתה, הוא האסיר המשוחרר אריה דרעי. כנראה שהוא לא ידע אם להשקיע בגליל או בנגב אז הוא התפשר על אמצע הדרך.

כשדרעי נכנס לתפקיד הוא הוסיף לשם המשרד את המילה "פריפריה" וטען שהמשרד, שנועד לקדם את אזורי הספר של המדינה, יסייע גם ל"פריפריה החברתית". בכך יש כסת"ח – הוא לא עבר על החוק אלא העביר כספים לבני ברק שהיא "פריפריה חברתית".

אבל גם אם אין זו עבירה על החוק, זה אולי כשר, אבל מסריח. זו שחיתות.

* ממשלה בלתי אפשרית – בימים האחרונים פרסמתי מספר רשומות שעסקו ברעיון של הקמת ממשלת מיעוט שתלויה ברשימה המשותפת. הסיבה לכך היא שילוב בין שני אירועים – היוזמה של יאיר לפיד להקמת ממשלה חדשה ללא בחירות, כלומר ממשלת מיעוט שתלויה במשותפת, והצבעתה של הרשימה המשותפת נגד הסכמי השלום, כיוון שהם מתנגדים לשלום עם ישראל.

בין השאר, הסברתי את הסתירה המובנית וניגוד העניינים המהותי בין ממשלה ישראלית לרשימה אנטי ישראלית, ומדוע החיבור הזה נדון לכישלון וממשלה כזאת לא תשרוד יותר משבועות ספורים.

את תגובות הנגד שקיבלתי אחלק לשתי קטגוריות. קטגוריה אחת הן התגובות המתלהמות, האספסופיות: "גזען", "שונא ערבים", "מפחד מערבים", "אימאל'ה ערבים", שמעידות בעיקר על כותביהן ואינן ראויות להתייחסות.  

הקטגוריה השניה הן התגובות השוללות את ההערכה הפוליטית שלי. לטענת המגיבים, ממשלת מיעוט כזאת תהיה ממשלה יציבה, כיוון שכדי להפיל ממשלה יש צורך באי אמון קונסטרוקטיבי, כלומר בתמיכה של 61 ח"כים במועמד חלופי, וכיוון שאין מצב שהרשימה המשותפת תתמוך בנתניהו או במועמד אחר מהימין, אין איום על הממשלה.

משמעות הדבר היא, שהם מאמינים שניתן לנהל את המדינה בשעת משבר קשה בידי ממשלת מיעוט שאין לה רוב בכנסת ובעם, אך ורק על בסיס הלעומתיות והנטרול ההדדי של שני חלקי האופוזיציה, זו מימין וזו של המשותפת, שהממשלה זקוקה לה "רק להצבעה אחת". הם רק שוכחים שכדי למשול, הממשלה זקוקה לרוב בכנסת ביום יום, להעברת חוקים והחלטות במליאה ובוועדותיה. היא זקוקה לרוב כדי להעביר תקציב כי ללא רוב כזה הכנסת מתפזרת באופן אוטומטי, גם ללא הצבעת אי-אמון קונסטרוקטיבי. משמעות הדבר היא, שהממשלה תהיה נתונה לסחיטה מתמדת של הרשימה המשותפת, שבה תהיה תלויה מדי יום. יתר על כן, אין ספק שההפגנות ההמוניות היום נגד הממשלה הן משחק ילדים לעומת המחאה העממית נגד ממשלה כזאת.

טענה נוספת בקטגוריה זו, היא שכאשר הממשלה תבצע פעולות שיגרמו לרשימה המשותפת להתנגד לה, כמו פעולות נגד המחבלים בעזה, נגד התבססות איראן בסוריה (איימן הסביר השבוע שאיראן אינה האויב שלו. אקיבוש הוא האויב שלו. ומשלה את עצמו מי שחושב שאקיבוש הוא רק ממזרח לקו הירוק), בניה ביו"ש וכו', האופוזיציה מימין תתמוך בה, וכך תמיד יהיה לה רוב. זו עוד פנטזיה. האופוזיציה מהימין לא תציל ממשלת מיעוט שתלויה במשותפת, ותצביע נגדה גם אם תתמוך בצעדים אלה או אחרים שלה, והיו דברים מעולם.

לדוגמה, ב-1995, בעיצומו של תהליך אוסלו, כאשר ממשלת רבין הפכה לממשלת מיעוט אחרי פרישת ש"ס והתבססה על תמיכת חד"ש ומד"ע, שתי הסיעות הללו הגישו הצעת אי-אמון בממשלה בשל החלטתו של רבין על הקמת השכונה היהודית בהר חומה. האופוזיציה בראשות נתניהו הודיעה מיד שתתמוך באי-האמון. משמעות הדבר הייתה נפילת הממשלה. הופעל לחץ כבד על חד"ש ומד"ע למשוך את הצעת האי-אמון, כדי לא להפיל את הממשלה בעיצומו של תהליך אוסלו ולא להעלות את הימין לשלטון, אך הן סירבו והתעקשו שההצעה תעלה והממשלה תיפול. כתוצאה מכך רבין נכנע והקפיא את תכנית הר חומה.

כשהזכרתי זאת בתגובותיי למגיבים, נעניתי בדוגמה הפוכה, כביכול – הנה, ממשלות רבין ופרס יצאו למבצעי "דין וחשבון" ו"ענבי זעם" בלבנון וממשלת רבין גירשה את מאות מחבלי חמאס והרשימות הללו המשיכו לתמוך בהן. גם הטענה הזאת אינה נכונה. גירוש חמאס ומבצע "דין וחשבון" נערכו כאשר ממשלת רבין הייתה ממשלת רוב וחד"ש ומד"ע היו באופוזיציה. הן תקפו בחריפות את הממשלה, הפגינו נגדה ובעד חמאס וחיזבאללה והביעו בה אי אמון. כך הם נהגו גם במבצע "ענבי זעם", שנעשה בידי ממשלת פרס שכבר הייתה ממשלת מעבר, לקראת בחירות 96', ואי אפשר להפילה. אך בבחירות, שנעשו בשני פתקים – לכנסת ולראשות הממשלה, רבים בציבור הערבי החרימו את ההצבעה בפתק הצהוב, לראשות הממשלה, וכך נתניהו עלה לשלטון כנגד כל הסיכויים.

אם כך הם נהגו בממשלת אוסלו, קל וחומר שכך הם ינהגו בממשלת לפיד-יעלון-ליברמן שלבטח לא תוביל לנסיגות כמו שהיו בתהליך אוסלו. במיוחד כשהרשימה המשותפת קיצונית יותר מחד"ש ומד"ע באותם ימים.

ממשלת מיעוט שתלויה ברשימה המשותפת היא ממשלת בלתי אפשרית, שתתפורר ותנשור בתוך שבועות ספורים.

* לוחם חופש – גדעון לוי פרסם בשוקניה פשקוויל הזדהות והערצה למחבל הג'יהאד האיסלמי, ששובת רעב. הוא הביע תמיכה בביקור ההזדהות של עופר כסיף אצל המחבל. כותרת הפשקוייל: "ככה נראה לוחם חופש". כלומר, בעיניו הג'יהאד האסלמי הוא ארגון של לוחמי חופש והמחבלים החברים בו הם מודל להערצה.

באותו פשקוויל הציג לוי את מי שאינו מזדהה עם המחבל – "גזען" (במקרה זה יועז הנדל) ומתגולל בשופטי בג"ץ שאישרו את מעצר המחבלים. "דעתם של שופטי מגדלור הצדק נחה והם מצדיקים חרפת מעצר בלא משפט".

ולקינוח, אחרי שהאדיר ופיאר את המחבל, הוא ביזה את זכרו של סגן ראש השב"כ יצחק אילן, אדם שאחראי להצלת חייהם של אלפי ישראלים בכך שסיכל פיגועי טרור, שהלך לעולמו ביום שישי. לוי הוקיע את בני גנץ על כך שספד ליצחק אילן. "דמו של אל־אח'רס ושל אלפי פלסטינים אחרים על ידיה של המשטרה החשאית הזו, השב"כ, שבה קנה אילן את תהילתו. ספק אם יש עוד מדינה דמוקרטית אחת, שבה זה היה נחשב לתהילה".

את מדינת ישראל מגדיר ג' האו האו: "המדינה שחוטפת רבבות בני אדם ומשליכה אותם לכלא בלא משפט". כדאי לזכור – בשנים שבהן הייתה חסינות למחבלים שפעלו מתוך הרש"פ, נרצחו למעלה מאלף ישראלים. בכל יום התפוצץ לוחם חופש באוטובוס או מסעדה ורצח גברים ונשים, זקנים וילדים, ללא אבחנה. כתוצאה מכך נאלצנו להחזיר לידינו את האחריות הביטחונית על שטחי הרש"פ. הפעולה שאותה מכנה המנוול "חטיפת בני אדם", היא ההגעה אל המחבל לפני שהוא מספיק לבצע את זממו. אלמלא כן, אילו הייתה ל"לוחמי החופש" היכולת שהפגינו לפני חומת מגן, והם היו ממשיכים להשליט מוות ברחובותינו כפי שעשו קודם, כבר היו כאן עוד רבבות הרוגים.

עם ישראל חב חוב עצום ליצחק אילן ז"ל ולכל לוחמי שב"כ וצה"ל, שמסכלים את פיגועי הטרור ומצילים חיי אדם. ואלפים מאתנו, שכמובן אינם יודעים על כך, חייבים להם באופן אישי את חייהם. ואולי אחד מהם הוא גדעון לוי, כי הטרור של לוחמי החופש חסר אבחנה. או שמא כמו עמיתו לדבוקת שוקן רוגל אלפר, גם הוא מביע הזדהות עם המחבל שירצח אותו, בהיותו "בן לעם אקובש".    

* החלטה מוצדקת – כאשר נופל בשבי שלנו אויב, גם מחבל, והוא פצוע, חובה להעניק לו טיפול רפואי בכל המסירות והמקצועיות. כנ"ל במחבל, ויהיה זה הנורא שברוצחים, אם יחלה בכלא הישראלי. המקרה של סאיב עריקאת אינו כזה, אבל ברגע שהרשות הפלשתינאית ביקשה מאתנו לאשפז אותו בבית חולים ישראלי – סירוב היה כמעט כמו אי טיפול בשבוי.

מחוות הומניטריות הן דבר ראוי. אמנם כבר הבעתי את דעתי, שכל עוד לא מוחזרות גופותיהם של אורון שאול והדר גולדין אין מקום למחוות הומניטריות, אבל כאן אני רואה משמעות מדינית והסברתית חשובה, ובעיקר נזק מדיני והסברתי במקרה של סירוב.

לכן, החלטתו של נתניהו לאשר את אשפוזו של עריקאת בישראל הייתה צעד נכון. עם זאת, ברור שאם הוא יצא בשלום מבית החולים הוא לא יפחית את עוצמת ההשמצות שלו על ישראל, ואם ימות בבית החולים, כבר נואשם שהרעלנו אותו. סמכו על גדעון לוי.

* תגובה ראויה – ירי רקטות לעבר אוכלוסיה אזרחית בישראל הוא תגובה פלשתינאית הולמת, מידתית ומדודה על התוקפנות הנפשעת של ישראל (כלומר של אקיבוש) שהרסה מנהרת טרור לגיטימית לתוך ישראל.

* המדרון – יעקב אחימאיר ביכה, במאמר ב"ישראל היום", את "תהליך טשטוש הערכים המתהווה בליכוד". משפט אחד במאמר ממצה ומדייק בתיאור ההידרדרות של הליכוד: "סברה מצמררת: אולי שלוש הכ"פים שטבע ח"כ מיקי זוהר – כוח, כסף, כבוד – כבר תפסו את מקומן של חמש המ"מים שטבע ז'בוטינסקי: מזון, מעון, מלבוש, מורה, מרפא".

* תת-במה – כשמירי רגב מתארחת אצל אופירה וברקו – מצא מין את מינו. אני לא מבין מה מביא פוליטיקאים נורמטיביים לרדת לתכנית תת-רמה הזאת. כלומר, אני מבין כמובן, רייטינג. ובכל זאת, הייתי מציע למנהיגי ציבור לשמור על הכלל "במושב לצים לא ישב" ולהשאיר את תת-הבמה הזאת לאורחים מן הסוג של מירי רגב.

* פגיעה ממושכת באמון הציבור – דברים שאמרתי במפגש פורום "עמק השווה" בנושא מקומה של מערכת המשפט בחברה הישראלית, 19.10.20:

מערכת המשפט הישראלית נמצאת היום תחת מתקפה קשה ומרושעת; מאשימים אותה לשווא בשחיתות, בזדון, במרמה, בתפירת תיקים, בהפיכה שלטונית. המונים מדקלמים את תאוריות הקונספירציה המטורללות הללו. חובתו של כל פטריוט שומר חוק להגן על מערכת המשפט מול המתקפה הזאת.

אבל האמת חייבת להיאמר, שהצלחת ההסתה לחלחל ללב האזרחים, נובעת מפגיעה ממושכת באמון הציבור במערכת ובעיקר בבית המשפט העליון, ומערכת המשפט אינה יכולה להתנער מאחריותה לפגיעה במעמדה.

הגורם המרכזי לכך הוא האקטיביזם השיפוטי, שמשלב משפוט יתר ופוליטיזציה של בית המשפט. אליקים רובינשטיין ציין שבסך הכל בוטלו עשרים חוקים מתוך 400 עתירות. השאלה היא האם הייתה הצדקה אמתית לביטול עשרים חוקים. האם באמת ובתמים הייתה בכל אותם חוקים פגיעה בעליל בזכויות האדם והאזרח או שהם סותרים בעליל חוקי יסוד? הזמן אינו מאפשר כניסה לדוגמאות, אך תשובתי היא שבהחלט לא. עצם העובדה שהוגשו 400 עתירות, היא הבעיה, היא ביטוי למשפוט. העובדה שח"כים, מפלגות וארגונים פוליטיים עותרים לבית המשפט כאשר מתקבלים חוקים שהם מתנגדים להם, מעידה על תופעה המשפוט. בית המשפט יצר אווירה המעודדת זאת. העובדה שבית המשפט אינו פוסל על הסף את רובן אלא דן בהן, יוצרת תחושה שבית המשפט רואה עצמו כשמרטף של הריבון; כלומר האקטיביזם בא לידי ביטוי לא רק כשחוק נפסל, אלא גם כאשר בג"ץ רואה לנכון לאשר אותו. והבעיה היא גם בהתבטאויות של ראשי המערכת, כמו ביטוייו של אהרון ברק "הכל שפיט", "מלוא כל הארץ משפט", "גם החלטה להסתער מימין או משמאל היא סוגיה שפיטה" וכו'.

אנו, כגוף החותר להגיע לעמק השווה, צריכים לקדם את עמק השווה גם בסוגיית המשפט והפוליטיקה והפרדת הרשויות, ולקדם חקיקת חוק יסוד חקיקה, שיעגן בחוקה מהם הנושאים שרק בהם רשאי בית המשפט לפסול חוקים, באיזה הרכב ובאיזה רוב, ובאיזה רוב (בטח לא 61 ח"כים) הכנסת יכלה להתגבר על ביטול חוק.

* שעת נעילה; רשמים ראשונים – צפיתי בפרק הראשון של "שעת נעילה". סרט מטלטל.

אני מניח שאחרי הפרק האחרון אכתוב על הסדרה (ועל המלחמה) באופן מסודר ומעמיק.

כעת אשתף בכמה תובנות ראשוניות.

– לאורך השנים קראתי ספרים רבים על מלחמת יום הכיפורים. הספרים הללו היו תמיד מנקודת מבט של היסטוריונים, של מדינאים או של קצינים בכירים. עד שיצא לאור "תיאום כוונות", של חיים סבתו, שתיאר את המלחמה מזווית הראיה של הלוחם הפשוט. ורק אז חשתי שאני חווה את התופת, לא את המהלכים האסטרטגיים והטקטיים. בסרט, זה היה אפילו חזק יותר. הסרט ממש מצליח להכניס אותנו לתוך הוויית המלחמה, בצורה מוחשית מאוד.

– מן השניה הראשונה הבנתי שאבינועם הוא בן דמותו של עמוס לוינברג, איש המודיעין בעל הזיכרון האבסולוטי, שנפל בשבי הסורים וסיפר להם את כל הסודות של ישראל לפרטי הפרטים. נפילתו בשבי הייתה נזק אסטרטגי חמור לישראל. קשה לומר זאת, אבל הוא החייל היחיד בתולדות צה"ל שאילו נהרג, הייתה זו התרומה הגדולה ביותר שלו למלחמה.

– אני חי באזורי הקרבות בגולן. קרב השריון בסרט צולם ממש סמוך לביתי, בהר שיפון (שבסרט נכתב שהקרב הוא בדרום הגולן. אך הוא צולם בצפון הגולן). חבל הארץ שלנו זרוע בכמעט 200 אנדרטאות, רובן הגדול ממלחמת יום הכיפורים. אני חבר בוועדת ההנצחה של המועצה האזורית גולן, אנו נפגשים עם לוחמים ומפקדים שמעוניינים להנציח את חבריהם, ושומעים את סיפוריהם, אותם אנו רואים בסרט. ואני שומע מהם לא רק את האימה, אלא לא פחות מכך את הגאווה, את האמונה בצדקת הדרך, את הידיעה שהם עצרו את הצבא הסורי, הם חוללו את המהפך והביאו לנו את הניצחון. אני מקווה מאוד שהסדרה תדע להביא את הקול הזה; את הקול של הלוחמים השלמים עם לחימתם וגאים בה.

– אין דבר שאני גאה בו יותר מכך שהפכנו את שדה הקטל בגולן, לשדות פורחים של חיים ויצירה.

– הביצוע של רות דולורס וייס ל"משירי ארץ אהבתי" ("מכורה שלי") ששודר בתום שידור התכנית "אחרי נעילה" שלאחר שידור הפרק, מזעזע בעיניי. היא לא שרה את השיר היפה הזה; הבכי אינו שירה ולא חשתי כל אותנטיות בבכי. ובכלל, מה הקשר של השיר הזה למלחמת יום הכיפורים? זהו שיר שכתבה לאה גולדברג על ליטא, לא על ארץ ישראל. "רק שבעה ימים אביב בשנה, וסגריר וגשמים כל היתר" – זה תיאור של ארץ ישראל?

אגב, נכון ליאור אשכנזי עם הפאה נראה כמו ז'ראר דפארדיה?

* חוויה מטלטלת – פינוי בית ההורים, הבית בו גדלנו, הוא חוויה מורכבת ומציפה מבחינה רגשית. מצד אחד, המון כאב, צער הפרידה והאובדן, המוחשיות של הסוף. מצד שני, יש במשימה רגעים של התרוממות רוח והתרגשות, של זיכרונות ילדות, של מפגש עם נכסים בעלי ערך סנטימנטלי רב.

הקיטבג שבו צרר אבי את כל "רכושו" כשעלה לארץ בספינת המעפילים, אתו התגלגל אל מחנה המעפילים בקפריסין ובחזרה לארץ. התעודות של אמי בבית הספר העברי במחנה העקורים בגרמניה, אחרי השואה ועד העליה לארץ. למותר לציין שבכל התעודות, כל הציונים בכל המקצועות הם "טוב מאוד". מכתבים מרגשים שכתבו לאמי תלמידיה האוהבים והאהובים לבית החולים, במחלתה. צעצועים של ילדותינו, האוהל ושקי השינה עמם נסענו לטיולים, המטקות וכדור הים עמם נסענו לים, מחברת שערכתי בילדותי על קבוצתי האהובה "הכח מכבי ר"ג", מכונת החישוב של אבי (שמהערב מעטר את החדר של בתי), מחברות שלנו ובהן מחברת "כטיב" שלי מכיתה ב' – מה לא?

והדילמה – מה לזרוק? מה לשמור? איך אפשר לזרוק? אבל מה יש לעשות עם זה? לדוגמה – אבא שלי קרא את עיתון "חרות". בכל יום שישי היה שם מדור – דיוקן של אישיות בינלאומית מפורסמת; מדינאים, גנרלים, מדענים ואמנים. אבא שלי גזר ושמר את כל הכתבות הללו. איך אפשר לזרוק אותם אחרי שנשמרו 65 שנה? אבל תכלס, למה צריך אותם? לשמור אותם כדי שבבוא יומנו הילדים שלנו יעמדו בפני אותה שאלה? אז שמרתי דוגמית, כתבה אחת על מונטגומרי, ובצער רב נפרדתי מכל השאר. מצאנו פלקטים וכרזות שאמי תלתה בכיתות שלימדה ותפאורות להצגות. לקחתי פלקט לסוכות על ארבעת המינים, ובשנים הבאות נתלה אותו בסוכה.

לקודש הקודשים – ארון הספרים, עוד לא הגענו.

            * ביד הלשון

מקצת שבחו של אדם בפניו – מה הקשר בין הביטוי "אומרים מקצת שבחו של אדם בפניו" לפרשת השבוע, פרשת נֹחַ?

הביטוי, שמקורו בתלמוד, מתייחס לנח. וכך נאמר במסכת עירובין יח, ע"ב: "מקצת שבחו של אדם אומרים בפניו, וכולו שלא בפניו.

מקצת שבחו בפניו, דכתיב 'כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה'.

כולו שלא בפניו, דכתיב 'נח איש צדיק תמים היה בדורותיו" '.

הכוונה היא שמוטב להיזהר מהרעפת שבחים מוגזמים על אדם, כדי שלא תזוח דעתו, לא ירום לבבו, לא יעלה השתן לראשו ולא יעוף על עצמו.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 14.10.20

* בליץ שקרי – כצפוי, תעשיית השקרים וההסתה של נתניהו קפצה על החשיפה של עמית סגל בנוגע להקלטות מנדלבליט על שי ניצן כמוצאת שלל רב. הם פצחו בבליץ שקרי, שהנה נמצא "אקדח מעשן" לקונספירציה המטורללת שלהם על אודות ה"הפיכה השלטונית" ו"תפירת התיקים".

אין לכך שחר. אין בהקלטות הללו שמץ שמצו של אפס קצהו של בדל "הוכחה" לקונספירציה המטורללת הזאת.

החשיפה של סגל חשובה ביותר. היא חושפת מערכת יחסים עכורה בין שני העומדים בראש מערכת האכיפה; מערכת של חשדנות ואי אמון. זאת תמונה קשה ומדאיגה מאוד. תפקידה של התקשורת לחשוף זאת, ועמית סגל, מטובי העיתונאים בישראל, עשה את מלאכתו נאמנה בחשיפה הזאת. אך כאמור, אין בחשיפה הזאת דבר וחצי דבר המוכיח את הקונספירציה. אגב, פתאום להדליף זה לגיטימי?

מן ההקלטות אנו למדים שאין שום פסול בהתנהגותו של מנדלבליט. הוא צדק בציפייתו שאחרי שחמישה שופטי בג"ץ פסקו שהוא נקי מכל אשמה, התיק שלו ייסגר מחוסר אשמה. העלבון והכעס שלו על שי ניצן בנדון מוצדקים. שי ניצן נהג כלפיו בחוסר הגינות. אני מניח שניצן חש ניגוד עניינים לקבל החלטה כזו בנוגע למנדלבליט, שאליו הוא כפוף, מפחד שתעשיית השקרים תציג זאת כ"הוכחה" שהנה, יד רוחצת יד, מכסת"חים אחד את השני וכו'. והרי ברור שזה מה שהם היו טוענים. יש צדק בחשש הזה, ובכל זאת, אין בכך הצדקה לעינוי הדין למנדלבליט. היה על שי ניצן להודיע שבשל ניגוד עניינים הוא פוסל את עצמו ואת הפרקליטות מעיסוק בעניין ומוציא את ההחלטה בנדון לצוות משפטנים מיוחד מחוץ לפרקליטות, והם היו מקבלים את ההחלטה המתבקשת.

כמובן שהניסיון המגושם לטעון שמנדלבליט "נסחט" ולכן הגיש את כתבי האישום נגד נתניהו היא הבל ורעות רוח. אדרבא, דווקא החלטתו של מנדלבליט מוכיחה שאין לכך שחר, כיוון שמנדלבליט קיבל החלטה שונה בתכלית מהמלצת הפרקליטות והמשטרה. הן המליצו על הגשת כתב אישום על שוחד בשלושת התיקים. הוא דחה 2/3 מן ההמלצה.

ובכלל, נתניהו זכה בפיס, שהיועמ"ש הוא מנדלבליט. מנדלבליט הוא בית הלל בהתגלמותו, רחמן בן רחמנים, זהיר ביותר, הולך רק על בטוח. סביר להניח שכל יועץ משפטי אחר היה מגיש נגדו שלושה כתבי אישום על שוחד.

* מי ימצמץ ראשון – על גנץ לגלות נחישות וללכת עד הסוף בעניין התקציב. אי העברת תקציב 2021 בדצמבר היא פגיעה במזיד בכלכלת ישראל, בעיצומו של משבר כלכלי וחברתי מהקשים שידענו מאז קום המדינה, למטרה אחת בלבד – גניבת הרוטציה.

אסור לגנץ להתפשר וגם לנהל מו"מ בנושא, אלא לעמוד על הדרישה הזאת באופן חד-משמעי, גם במחיר בחירות, תהיינה תוצאתן אשר תהיינה.

להערכתי – אם גנץ לא ימצמץ, נתניהו ימצמץ ראשון.

* רק שתי אפשרויות – אסור לכחול לבן להתפשר כהוא זה בתביעה לקביעת תקציב המדינה, כי זה האינטרס הלאומי המובהק. אני מאמין שאם כחול לבן תגלה נחישות, יהיה תקציב, תהיה ממשלה, תהיה רוטציה. אך נחישות פירושה נכונות אמתית של כחול לבן, לא מן השפה אל החוץ, ללכת לבחירות, גם אם היא תיפגע.

כי המציאות הבסיסית שבעטיה קמה הממשלה הזאת לא השתנתה – האפשרויות הן שתיים בלבד: ממשלת אחדות או בחירות.

הדיבורים של כחול לבן על אפשרות של ממשלה אחרת בלי בחירות, הם דיבורי סרק, כל עוד ימינה אינה מוכנה להיות שותפה לצעד כזה. בלי ימינה, אין כל אפשרות להקים קואליציה חלופית. רעיון העוועים שבמשבר כל כך קשה, שהוא בבסיסו משבר אמון של הציבור בממשלה, תנהל את המדינה ממשלת מיעוט שקיומה תלוי במפלגה אנטי ישראלית, לאומנית קנאית, הוא רעיון הזוי ומטורף. גם כאיום סרק הוא רעיון מטורף. מישהו חושב שלציבור הישראלי יהיה אמון בממשלה כזו? זו ממשלה שתהיה מסוגלת לחלץ את המשק הישראלי מהמשבר, את החברה הישראלית מן הכאוס?

והאיום הזה הוא איום סרק גם כיוון שאין שום סיכוי שתקום ממשלה כזו, כי לא יהיו לה 59 ח"כים. דרך ארץ לא תתקרנף ולא תתן ידע לתועבה הזאת. אני משוכנע שגם חלק מכחול לבן בשום אופן לא יתנו ידם במעל.

הדרך הגרועה ביותר לניהול המשבר הזה, היא באמצעות איומי סרק. כאשר כחול לבן מאיימת בממשלה חלופית, נתניהו לא צריך להתרגש. הוא מבין מזה שכחול לבן מפחדת מבחירות והוא יכול להמשיך לשחק את המשחקים הנואלים שלו, כולל ההתנקשות במזיד בכלכלת ישראל באי הכנת תקציב בשעת משבר כלכלי קשה אך ורק כדי להשאיר לעצמו פרצה לגניבת הרוטציה.

יש אך ורק שתי אפשרויות: תקציב או בחירות.

* בלתי קבילה – על פי דיווח של זאב קם ב"כאן ב' ", הליכוד מוכן ל"פשרה" עם כחול לבן: תקציב 2021 יעבור בקריאה ראשונה בכנסת בדצמבר, אך ההצבעה בקריאה שניה ושלישית תהיה בסוף מרץ.

הכוונה של נתניהו לא להעביר תקציב אינה מטרה, אלא אמצעי לגנוב את הרוטציה. ה"פשרה" נועדה להציג מצג שווא לציבור, כאילו הממשלה כן מגישה תקציב. למעשה, אין תקציב עד אישורו בקריאה שלישית והמטרה – השארת פרצה לגניבת הרוטציה, נותרה בעינה. לכן, ה"פשרה" חייבת להידחות על הסף.

עצם הצגת ה"פשרה" מעידה, שנתניהו נלחץ מהעמדה הנחרצת של כחול לבן, ולכן על כחול לבן ודרך ארץ לעמוד איתן על דרישתם המוחלטת לתקציב או בחירות.

אילו הצעת הליכוד הייתה, למשל, העברת התקציב בקריאה שלישית ב-15 בינואר, ניתן היה לראות בכך מוצא של כבוד, מעין סולם לרדת בלי להרגיש שהם נכנעו לתכתיב של כחול לבן. אבל השארת הפרצה לגניבת הרוטציה – בלתי קבילה.

* מי ישתה למי – בעקבות נסיקתו של בנט בסקרים, אמרו כמה מרואיינים מהליכוד שתמיד בנט חזק בסקרים וחלש בבחירות, והזכירו שתמיד לקראת הבחירות נתניהו שותה את הקולות שלו.

עובדתית, כך אכן קרה. אבל, להערכתי, הפעם מדובר בסיפור אחר לגמרי. במקרים הקודמים בנט היה חלק מגוש-ביבי, חתם על הצהרות נאמנות לנתניהו, ולקראת הבחירות נתניהו שתה את קולות המחנה בקמפיין געוואלד, "שלטון הימין בסכנה", "הנשיא יטיל על ראש הסיעה הגדולה ביותר" וציבור תומכי בנט נבהל ובחר בו.

הפעם זה שונה. הפעם בנט אינו חלק מגוש ביבי, הוא לא יחתום לו על הצהרות נאמנות; הפעם הוא רץ מולו, ראש בראש. כישלונו החרוץ של נתניהו מעביר יותר ויותר מצביעי ימין מהליכוד לימינה. אין זה מן הנמנע שבסקר הבא ימינה תעקוף את הליכוד. במצב כזה, בנט יהיה המוביל של גוש הימין. ויתכן מאוד שבימים האחרונים לפני הבחירות הוא יוביל קמפיין געוואלד וישתה את קולות הליכוד. ימנים יצביעו לו בתור המפלגה המובילה בימין.

* השמאל החדש – דף המסרים החדש הוא שימינה היא שמאלה. והדקלמנים מדקלמים.

* הפנטזיה של לפיד – יאיר לפיד פילג את כחול לבן ולא נכנס אתה לממשלה, כי הוא האמין שבתקופת המשבר הזאת עדיף להיות על טריבונה, לנהוג בפופוליזם ולהיבנות מהמשבר. בינתיים מי שנבנה מכך הוא דווקא בנט.

* אי אמון – במאי 1995 החליטה ממשלת רבין על הפקעת שטח במזרח ירושלים לצורך התיישבות יהודית ועל הקמת השכונה היהודית בהר חומה. בתגובה, חד"ש ומד"ע, שיחד היו להן חמישה מנדטים, הגישו הצעת אי-אמון בממשלה. בנימין נתניהו, ראש האופוזיציה, החליט על תמיכת הליכוד והאופוזיציה בהצעה.

היה זה לאחר פרישת ש"ס מהקואליציה. ממשלת רבין הפכה לממשלת מיעוט ונסמכה על תמיכה מבחוץ של חד"ש ומד"ע. הודעת הליכוד והאופוזיציה הימנית על תמיכה בהצעת אי-האמון יצרה מצב פרלמנטרי שבו הממשלה הייתה נופלת. כתוצאה מכך ביטל רבין את ההפקעה והקפיא את הבניה בהר חומה. המפלגות הערביות הסירו את הצעת האי-אמון. נתניהו הגיש הצעת אי-אמון בשל התקפלות הממשלה וביטול ההפקעה. כמובן שלהצעת האי-אמון הזה לא היה רוב. ההישג הגדול שהשיג נתניהו היה פגיעה בבניה בירושלים. ההסבר של נתניהו למהלך, היה התנגדותו הנחרצת לממשלה וניצול הזדמנות להפלתה.

בדצמבר 1976, הגישה החזית הדתית התורתית (החיבור של אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל, מעין יהדות התורה של היום) הצעת אי-אמון בממשלת רבין הראשונה, כיוון שטקס קליטת מטוסי F-15 הראשונים נערך ביום שישי, סמוך לכניסת השבת, וראש הממשלה והשרים חיללו את השבת בדרכם חזרה לבתיהם. ההצעה נדחתה, אך הימנעות שני שרים מן המפד"ל בהצבעה הביאה לפיטורם ואח"כ להתפטרות הממשלה במה שכונה "התרגיל המבריק". בבחירות שהוקדמו בעקבות ההתפטרות, הליכוד בראשות בגין חולל את המהפך.

בין התומכים בהצעת האי-אמון הייתה סיעת רצ, בראשות שולמית אלוני (לימים – המרכיב המרכזי של מרצ). רצ הייתה האופוזיציה השמאלית של הממשלה (פרשה מן הממשלה אחרי צירוף המפד"ל אליה), אך לא התמקדה בהתנגדות מדינית אלא בעיקר בעמדה אנטי-דתית קיצונית, בקריאה להפרדת הדת והמדינה ובביקורת על מה שהגדירה ככניעת ממשלת רבין לדתיים. בנאומה בדיון, הסבירה את תמיכתה בהצעה בציטוט דבריו של אלכסנדר ינאי לשלומציון המלכה לפני מותו: "אל תתייראי מן הפרושים ולא מן הצדוקים אלא מן הצבועים".

אלה שני מקרים חריגים של מפלגות שתמכו בהצעת אי אמון למרות התנגדות אידיאולוגית חריפה לא רק למציעים, אלא גם לתוכן ההצעה. אולם הצבעה בעד אי אמון של מפלגות יריבות בנושאים כמו תפקוד הממשלה או נושאים כלכליים וחברתיים היא לחם חוקה של האופוזיציה באשר היא אופוזיציה, לכל אורך שנות המדינה.

כזאת הייתה הצבעתה של ימינה בעד הצעת אי האמון בממשלה שהגישה יש עתיד. זו לא הייתה הצעת אי אמון על נושא מדיני או משפטי שבו היא חלוקה על עמדת יש עתיד, אלא בנושא הקורונה ותפקוד הממשלה, שבו ימינה עצמה ומנהיגיה בנט ושקד בראשם, תוקפים את הממשלה לא פחות מיש עתיד. ולכן, תמיכתם בהצעה היא מעשה פרלמנטרי טבעי של מפלגת אופוזיציה. המתקפה הביביסטית על ההצבעה "הסמולנית" של בנט יחד עם הרשימה המשותפת היא דמגוגית, ונובעת בעיקר מההיסטריה של נתניהו לנוכח נסיקתו של בנט בסקרים.

אני הייתי מעדיף לראות את יש עתיד-תל"ם ואת ימינה בממשלה, תחת האלונקה, שותפים למאמץ הלאומי להילחם בקורונה ובתוצאותיה הכלכליות. אך בעוד יש עתיד-תל"ם באופוזיציה מתוך בחירתם לפרק את כחול לבן ולא להצטרף לממשלת האחדות – ימינה יושבת באופוזיציה כי נתניהו לא רצה את שנוא נפשו בממשלה. ואחרי כן הם מלינים על כך שבנט נוהג כאופוזיציה?

נחזור לפרשת הצבעת האי אמון של חד"ש ומד"ע ב-1995. האירוע ממחיש מה היה קורה אילו קמה ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברשימה המשותפת. ברגע שבו הייתה הממשלה מקבלת החלטה ציונית כלשהי, או מבצעת פעולת מגן ביטחונית, הרשימה המשותפת הייתה מפנה לה עורף, מביעה בה אי אמון והליכוד היה תומך בהצעה ומפיל את הממשלה. אם כך היא נהגה בממשלת רבין בשיאו של תהליך אוסלו, קל וחומר שכך היא הייתה עושה בממשלה שלא הייתה מובילה תהליכי נסיגות, כאשר המשותפת היא סיעה בעלת 15 מנדטים. הייתה זו ממשלה תחת איום אקדח תמידי, שלא הייתה מאריכה יותר משבועות ספורים.

* הביביזם השמאלני – עקיבא נוביק, במאמר ב"הארץ", מנתח את התופעה המעניינת, של תמיכת אנשי שמאל רבים, בסקרים, בבנט ובימינה; מה שנותן רוב מוחלט לגוש הימין (ללא ישראל ביתנו). הוא מתאר זאת כתמונת ראי של הביביזם. כמו אותם אנשי ימין שדבקים בכל מחיר ובאופן בלתי רציונלי בעליל בנתניהו, על אף כל כישלונותיו וחטאיו והנזק שהוא מחולל לחברה הישראלית, ונקודת הייחוס לכל עמדה שלהם בכל נושא היא אך ורק שאלת ביבי, שלטונו ועתידו, כך גם תמונת הראי שלהם בשמאל. מדובר באנשים ששנאת-נתניהו עומדת מעל לכל שיקול אחר, מעל כל שיקול אידיאולוגי, מעל כל אינטרס לאומי. רבים מהם, שתמכו בהתלהבות בממשלה עם הרשימה האנטי ישראלית המשותפת כדי להפיל את נתניהו, מתכוונים לתמוך בבנט ובימינה, למרות המרחק האידיאולוגי העצום בין ימינה לביניהם, כדי להפיל את נתניהו.

אבל הדמיון בין הביביסטים לבין תמונת הראי האנטי-ביביסטי הוא גם בשיטות ובסגנון. כותב נוביק: "הצצתי בסוף השבוע בטלפונים של כמה שרים בכחול לבן. בין אלפי ההודעות שהם מקבלים לקראת כל ישיבת ממשלה יש זרם עכור במיוחד של קללות ואיומים. 'יודנראט', 'חור תחת', 'בוגדים עלובים', 'נעמיד אתכם לדין על פשעיכם' וכדומה. רשע מילולי שמפריך את הטענות שאלימות והסתה באות רק מימין".

אני רואה זאת בתגובות שמקבלים חבריי יועז הנדל וצביקה האוזר. אני מדמיין קבוצה לא קטנה של אנשים, שעברו לגור בדפי הפייסבוק וחשבונות הטוויטר שלהם, שהם במארב יומיומי, ועל כל רשומה או ציוץ הם פותחים באש, באוטומט, ברשף של שנאה וגידופים. לא חשוב מה הם כותבים, מיד רצף של נאצות, שהשורש ב.ג.ד., שאחרי רצח רבין קיווינו שיעלם מחיינו, הוא המילה המובילה בהם. לדוגמה, צביקה כתב פעם נגד התעללות בבעלי חיים וסיפר על הכלבה שמשפחתו אימצה לפני שנתיים. מיד המארב האוטומטי של ב.ג.ד. וג.נ.ב. "תלמד מהכלבה נאמנות מהי" וכו' וכו'. פשוט, כנופיה של חוליגנים. מה קרה לאסף זמיר? הוא פשוט לא עמד בלחץ ונכנע לכנופיה הבריונית שמיררה את חייו. ולנוכח הצלחתם מולו, הם רק מגבירים את הלחץ, באמצעות מפגני הבריונות החוליגניים, ההסתה שלוחת הרסן והשנאה היוקדת. ביביזם אנטי-ביביסטי לכל דבר ועניין.  

* משפט ההמון – אחת הכרזות הפופולריות בבלפוריאדה היא "נתניהו לכלא". המפגינים מתיימרים להפגין בעד הדמוקרטיה ונגד דיקטטורה, אך כרזות וקריאות מסוג זה הן אנטי דמוקרטיות בעליל.

נתניהו הוא נאשם. מקומו של נאשם אינו בכלא אלא בבית המשפט. אל בית המשפט מגיע כל נאשם בחזקת חף מפשע. הוא אינו נדרש להוכיח את חפותו, אלא התביעה נדרשת להוכיח את אשמתו (בניגוד לערכאת ערעור, שבה זה הפוך). יש שופטים בירושלים, בתי המשפט בישראל מצוינים, וחזקה על בית המשפט שישפוט משפט צדק על סמך הראיות, ועל סמך הראיות בלבד. כאזרח המדינה, אני מאחל לראש ממשלת ישראל לצאת זכאי בדין, על אף התנגדותי הפוליטית החריפה לנתניהו. גם אם יצא זכאי, כמובן שלא יהיה בכך כדאי להצדיק את תאוריית הקוסנפירציה על "תפירת תיקים". בית המשפט אינו בית חרושת להרשעות, ואם הוא מזכה, אין בכך כדי להטיל דופי בתביעה (אלא אם כן בית המשפט יאמר בפירוש שנתפרו תיקים, אבל זה לא יקרה כי זאת קונספירציה מטורללת). יתר על כן, אם נתניהו יורשע, לא בטוח שהוא יורשע בכל הסעיפים וכלל לא בטוח שגזר דינו יהיה מאסר בפועל.

מי שצורחים "ביבי לכלא" חותרים תחת אושיות הדמוקרטיה ומדינת החוק, ומנסים להחליפה בשלטון הרחוב ומשפט ההמון. הם מצפים שהאספסוף יהיה התובע, השופט והתליין. מוטב שילמדו, אפשר גם בזום, את שיעורי היסוד באזרחות.

ניסיונותיו הנואלים של נתניהו להתחמק מאימת הדין, בין השאר באמצעות חקיקת חוקי מגה-שחיתות, חמורים ביותר. כל עוד מתקיימת ממשלת האחדות, אין להם כל סיכוי. הקריאות "נתניהו לכלא" הן תמונת ראי של הניסיונות האלו. בשני המקרים מדובר בניסיון לאפשר לרחוב להיות השופט. שני המקרים מבטאים הלך רוח אנטי דמוקרטי.

* מי הפר התחייבות – "גנבתם קולות", "בגדתם בבוחרים", "הפרתם את ההתחייבות". אני רוצה לבחון את הטענה הזאת.

היה פעם ראש ממשלה בישראל, ש-12 יום לפני הבחירות הצהיר באירוע גדול, חגיגי ומתוקשר, בקצרין העתיקה, לציון 25 שנים להתיישבות בגולן: "לא יעלה על הדעת, שגם בשלום, נרד מרמת הגולן. מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן יפקיר, יפקיר את ביטחון ישראל". כעבור 11 יום, יום אחד לפני הבחירות, הוא שב לגולן, ביקר באורטל וחזר על התחייבותו. אותי הוא שכנע, ולמחרת הצבעתי למפלגת העבודה בראשות רבין. אח"כ רבין ניהל מו"מ על מסירת כל הגולן לאויב הסורי. מבחינתנו, היה מדובר בחורבן מפעל חיינו, בגירושנו מבתינו, בנישולנו מאדמתנו וידענו שכל זה לא יביא לשלום, אלא לשפיכות דמים מרה ואיומה. זאת באמת הפרת הבטחת בחירות. יצאנו למאבק נגד הנסיגה. ומאבקנו נגד הנסיגה היה נחוש, חכם אבל טהור, דמוקרטי, על פי חוק, מכובד, לא דומה לאופי המאבק של הבלפוריאדה.

ניתן להציג עוד אינספור דוגמאות של הפרות אמתיות של הבטחות בחירות מובהקות. האם כך הדבר גם בהבטחת הבחירות של כחול לבן?

כחול לבן התחייבה להקים ממשלת אחדות עם הליכוד בלי נתניהו. כמו כן, היא התחייבה ונשבעה בכל אלה ושבועה, שלא תקים ממשלה שתלויה ברשימה המשותפת, ושהטענה הזאת היא שקר נתעב של תעמולת נתניהו. ראשי כחול לבן הפנו למצביעים שאלה רטורית, האם הם מאמינים ששלושת הרמטכ"לים יקימו ממשלה בתמיכת מי שדוחפים להעמדתם לדין בהאג כפושעי מלחמה?

שלוש מערכות בחירות הסתיימו ללא הכרעה. גם הניסיון להקים ממשלת מיעוט שתלויה ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית כשל, כי היו בכחול לבן מי שסירבו להתקרנף (ואילו היא קמה, חלילה, היא לא הייתה מחזיקה מעמד יותר משבועות ספורים). הברירה הייתה  הפרת ההתחייבות להקים ממשלת אחדות או הפרת ההתחייבות לא להקים ממשלה עם נתניהו. מילכוד 2020. איזו התחייבות עדיף להפר בסיטואציה כזאת? הפרת ההתחייבות לא להקים ממשלת אחדות הייתה מובילה לסיבוב רביעי בתנאי קורונה. במקרה הטוב, הסיבוב היה מסתיים בדילמה בין ממשלת אחדות לסיבוב חמישי. במקרה הרע, הוא היה מסתיים ברוב לממשלת ימין צרה שהייתה מחוקקת חוקי מגה-שחיתות ומעמידה את נתניהו מעל החוק.

מה שהדריך את גנץ בדילמה הזאת, הייתה ההתחייבות העיקרית שלו: "ישראל לפני הכל". כלומר, הכרעה על פי טובת המדינה. בין ממשלת אחדות לסיבוב רביעי, טובת המדינה הכריעה בעד הקמת ממשלת אחדות. וגם היום, אם נתניהו יתעשת ויכבד את ההסכמים הקואליציוניים, זאת האופציה הטובה ביותר למדינת ישראל.

* קו פרשת המים – הייתי חבר פעיל ומסור בתל"ם. השקעתי את הנשמה למענה בשלוש מערכות בחירות. אולם ביום שבו יעלון נתן את ידו לרעיון העוועים של הקמת ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית, כתבתי לו מכתב שבו הודעתי לו על פרישתי, או כפי שציינתי: "תל"ם עזבה אותי". בשבועות שלאחר מכן עמדתי בקשר רצוף עם יועז הנדל וצביקה האוזר, לחזק אותם בהתנגדותם למעל. שמחתי על פרישתם והצטרפתי למפלגה שהם הקימו, דרך ארץ, שהיא תל"ם האמתית.

קו פרשת המים היה הנכונות להקמת ממשלת המיעוט, אך בפוסט מורטם, אני מנתח אירוע אחר כקו פרשת המים. הייתה זו ההפגנה בכיכר רבין נגד נתניהו ושחיתותו, כמדומני בין הסיבוב הראשון לשני. נסעתי להפגנה הזאת בהסעה של כחול לבן. בדרך שמענו בחדשות שאיימן עודה ינאם בהפגנה. קיוויתי שזה פייק ניוז. שלחתי ווטסאפ ליעלון והוא אישר את העובדות. כשהגענו לתל-אביב ירדתי מהאוטובוס, חציתי את הכביש ועליתי על האוטובוס לקריית שמונה, בדרכי חזרה לגולן.

בוגי יעלון השתתף בהפגנה ונאם בה. יועז הנדל וצביקה האוזר החרימו אותה (בידיעתו והסכמתו של יעלון).

למחרת נערכה ישיבה של תל"ם. אני תקפתי בחריפות את קיום ההפגנה בשותפות עם איימן עודה. איך אפשר בהפגנה על דמותה של מדינת ישראל לשתף פעולה עם מי ששולל את עצם קיומה? ופוליטית טענתי, שזו טעות איומה. הדרך היחידה להחליף את השלטון היא מעבר לכחול לבן של מספר מנדטים של תומכי ליכוד שמאסו בנתניהו ואנשי הציונות הדתית שמאסו בסמוטריצ'יזציה. איך נעשה זאת, כאשר אנו מעמידים את עצמנו באותו מחנה עם איימן עודה?

רוב הדוברים היו בדעתי. גדי יברקן אמר שהשתתף בהפגנה כי לא רצה להשאיר את בוגי לבד.

יעלון שסיכם את הדיון, דיבר במילים חריפות נגד עופר שלח שעשה לו תרגיל. ללא סמכות וללא רשות הוא הסכים בשם כחול לבן לנאומו של עודה בעצרת. יעלון סיפר שהוא ידע על כך ברגע האחרון, כעס מאוד, אבל לא רצה להביא לפיצוץ בצמרת כחול לבן כל כך סמוך לבחירות. לגופו של עניין, הוא הסכים אתנו לחלוטין. יתר על כן, בדבריי הזכרתי שעודה נאבק למען "זכות" השיבה. למחרת הישיבה, בוגי ביקש ממני לשלוח לו ראיות לעמדה זו של עודה, לצורך הדיון הפנימי בקוקפיט של כחול לבן. ואכן, יצאתי למסע ברחבי גוגל, ושלחתי לבוגי שלל סרטונים של עודה, שמביע תמיכה בלתי מתפשרת בטענת "זכות" השיבה.

בניתוח שלאחר המוות – זה היה קו פרשת המים של תל"ם. שם החל המדרון החלקלק. ברגע הזה, שבו בוגי העדיף את שלמות כחול לבן על דבקות בעקרונות תל"ם ונתן לעופר שלח להוליך אותו באף, נגמר הסיפור של תל"ם. באותו הרגע שבו יועז וצביקה לא התקרנפו ולא השתתפו בהפגנה, נוסדה דרך ארץ.

* שליח לדבר עקירה – הטייקון רון לאודר נפגש עם אבו מאזן. איני יודע בשליחות מי ועל מה הם דיברו. אבל אני יודע שלאודר היה שליחו של נתניהו לחאפז אסד, שניהל בשמו ומטעמו מו"מ על נסיגה מהגולן, והציע בשמו למסור את כל הגולן לאויב הסורי. כאשר הוא מתעסק בעניינים מדיניים באזור, אני נדרך.

* מה שלא-שלה שלה – הרי מירי רגב יודעת שברקוביץ' לא יהיה מאמן נבחרת ישראל. עכשיו היא תספר בפריימריז שזה בזכותה.

* תמרור אזהרה – מופע האימים של מירי רגב מדגים לנו מה יקרה אם חלילה יתקבל הרעיון שהפוליטיקאים ימנו את השופטים.

* רוח טירוף – צפיתי במופע האימים של מירי רגב ובהתנפלותה הביריונית על איל ברקוביץ'. זה היה נורא. אבל את דבריו המקוריים של איל ברקוביץ', שעליהם הגיבה רגב, לא הכרתי, והבנתי מרגב שהוא אמר שהליכוד הוא ארגון פשע, שאלה בהחלט דברי בלע ראויים לגינוי (אם כי גם הם לא מצדיקים את מופע האיומים החוליגני של רגב). רק אמש נחשפתי לדברים המקוריים. רגב שיקרה. ברקוביץ' אמר למיקי זוהר, שההתנהלות כלפי רוני גמזו היא של ארגון פשע. זו התבטאות חריפה, המתייחסת להתנהגות ספציפית של מספר אנשים בנושא מסוים ואמירה שהיא התנהגות כמו של ארגון פשע. אני חייב לציין, שלא אחת אנו שומעים דיבורים, בעיקר מצד דודי אמסלם ומיקי זוהר, שבהחלט נשמעים כארגון פשע.

אגב, אני סולד מתכניתם של אופירה וברקו; תכנית וולגרית, צעקנית, חסרת תרבות וסרת חן. בליל של צעקות, דמגוגיה ופופוליזם ברמה נמוכה מאוד. הם לא נותנים למרואיינים לדבר והם במידה רבה מירי רגב של התקשורת. הייתי מגדיר אותם כ-6-7 בסולם ברדוגו לתקשורת בריונית. אני לא מבין את הפוליטיקאים שמשתתפים בתת-רמה הזאת.

בני ציפר התלהב מאוד ממופע האימים ושיבח את מירי רגב. בדבריו הייתה אמירה תמוהה ולדעתי חסרת שחר. הוא טען שכאשר מירי רגב אמרה על ברקוביץ' שהוא "מתהפך" היא רמזה שהוא הומו. אם זה היה נכון – מה טוב בזה? ואיך ציפר, הומו בעצמו, מתלהב מזה?

מיד הדהדה את ציפר אורית קמיר במאמר הזוי ב"הארץ". במקום ביקורת פוליטית תרבותית על רגב, היא פרטה את הדברים למפגן של פליליזציה. היא טענה שיש להעמיד את רגב לדין. על האיום על מקום עבודתו של ברקוביץ' היא העניקה לה 9 שנות מאסר. ואת השטות של ציפר היא לקחה בכל הרצינות, ועל כך הוסיפה הטרדה מינית, ציטטה מהחוק נגד הטרדות מיניות, והוסיפה לה עוד שנתיים מאסר.

כלומר, אורית קמיר, התובעת, השופטת והמוציאה לפועל מציעה להכניס את מירי רגב ל-11 שנות מאסר בגין דבריה בשידור. והיא רואה עצמה כדמוקרטית, ליברלית, אבירת… חופש הביטוי.

כשאני שומע את ברקוביץ', את מירי רגב, את בני ציפר ואת אורית קמיר אני מתפלץ. איזו רוח טירוף משתלטת עלינו.

* תג ממאיר – אוהד חמו, כתב ערוץ 12, הותקף בלינץ' של כנופיית פוגרומצ'יקים ארורים, שעה שתיעד פרעות שלהם נגד מוסקי זיתים פלשתינאים. עצם קיומה של החיה הכהניסטית ופלוגות הפוגרום הממאירות שלה היא כתם על מדינת ישראל והעם היהודי.

כפיי שאוהד חמו ידע לאן לבוא כדי לתעד את הפרעות, כך גם צה"ל, שב"כ והמשטרה יכלו לדעת זאת. זה מחדל מחפיר.

יש לדכא את החיה הכהניסטית, את הפוגרומצ'יקים של תג ממאיר. יש לפעול נגדם בכל הכוח, באפס סובלנות. חלאות המין האנושי.

* עבד ה' – הפוגרומצ'יק הארור שגירש באלימות קשה פלשתינאים שבאו למסוק זיתים בכרמם, צרח עליהם את תמצית תורת הגזע של "הרב" כהנא שר"י: "זאת אדמה שלי כי אני קיבלתי אותה מאלוהים ואני אקבע אם אתה תעבוד בה". ואז הוא הוסיף את הפנינה: "אני הבן של אלוהים ואתה העבד של אלוהים".

מי זכו להגדרה עבד ה'? אברהם אבינו, יעקב אבינו, משה רבנו, יהושע בן נון, דוד המלך, אליהו הנביא, ישעיהו, איוב וכד'. ומי זכה לכינוי בן האלוהים? ישו, בפי הנוצרים. זאת הבּוּרוּת של מי שבמקום ללמוד את תורת ישראל הוא לומד את תורת הגזע של "הרב" כהנא שר"י.

* צדיק – ביישוב ענב בשומרון מתפללי בית הכנסת התימני היו זקוקים לעבודות הרחבה של המתחם החיצוני בו הם מתפללים בגלל הקורונה. הם הזמינו קבלן מטייבה בשם רמי יחיא. כשביקשו הצעת מחיר על כך אמר שהוא עושה את זה בחינם. זה מקום קדוש והוא מכבד ולא לוקח על זה כסף.

אחרי שסיים את העבודות, כשהזמינו אותו כאורח כבוד למקום, הוא סיפר סיפור מרגש: לפני כשנה וחצי אחרי הפיגוע בו נרצח הרב אטינגר, הגיע רמי לביקור תנחומים אצל המשפחה בעֵלי. כשראה את הבית במצב רע ושהילדים ישנים על מזרונים, החליט מיד לדאוג לשיפוץ הבית והכין 12 מיטות עבור הילדים, הכל על חשבונו.

עד היום הוא בקשר עם המשפחה.

זה רמי יחיא, קבלן מטייבה, ערבי ישראלי. בן אדם.

בפינה אחרת בשומרון, נמצא היישוב יצהר, שבימים האחרונה נתלה בשערו שלט מאיים על כניסת ערבים. גם רמי לא יכול היה להיכנס לשם.

* ג'אדו פרחאת – הלך לעולמו ג'אדו פרחאת מבוקעתא. ג'אדו היה שנים רבות מנהל בית הספר בבוקעתא ובמשך עשרות שנים מזכיר מועצת הפועלים בכפרים הדרוזים.

ג'אדו היה אזרח ישראל ופרו-ישראלי מובהק. הוא היה חבר מפלגת העבודה. תמך בכל לבו בריבונות ישראל על הגולן ועשה זאת בגלוי (בניגוד למרבית הדרוזים שתמיכתם בישראל היא בסתר). לא פעם באתי לביתו עם קבוצות שהדרכתי בגולן, והוא סיפר את סיפורם של הדרוזים בגולן.

ג'אדו היה פטריוט דרוזי גאה והאמין שהברית עם ישראל היא האינטרס הדרוזי המובהק.

בן שבעים היה במותו. יהי זכרו ברוך!

* התגנבות יחידים – יש ספרים שהשאירו עלי רושם כה משמעותי, עד שאני זוכר היטב איפה קראתי אותם ויכול לשחזר מה חשבתי, מה הרגשתי ומה עשיתי כשקראתי אותם. אחד מהם הוא ספרו הנפלא של יהושע קנז "התגנבות יחידים". היה זה בשירות מילואים במוצב אסטרה בחרמון המושלג בינואר 1987. אני זוכר לפרטי פרטים באיזה חדר ישנתי, באיזו מיטה, מי היו אתי בחדר ועוד פרטי פרטים, אך ורק בשל הספר שאותו קראתי בשקיקה, כמעט בקריאה רצופה, למעט יציאה לשמירה או משימה.

העובדה שקראתי אותו במילואים ומדובר בספר העוסק בצבא, אולי הבליטה בעבורי את הפער העצום בין הצבא שאני מכיר לצבא המסופר ברומן הנפלא הזה. עלילתו של הספר מתרחשת בבסיס הטירונים בה"ד 4, בישראל של שנות ה–50 ומתארת חבורה של חיילים בעלי כושר גופני לקוי, בני עדות ושכבות חברתיות שונות. הספר שונה לא רק מהמציאות הצה"לית שאני מכיר, אלא גם מן המציאות הצה"לית בספרים אחרים שקראתי ואהבתי. אין בו גיבורי מלחמה ולא דמויות נערצות, אלא הוא עוסק באנשים מן השוליים החברתיים של המדינה, שמתמודדים עם המסגרת הצבאית הנוקשה. ואף שבמידה רבה רוב הגיבורים הם מבחינתי "האחר", לא דמויות להערצה או מודלים לחיקוי, נפשי יצאה אליהם. הספר מתאר את המתחים בין גיבוריו, על רקע עדתי, מגזרי ואידיאולוגי ומשקף מציאות חברתית בשנות התגבשותה של המדינה. על בסיס הספר הופק גם סרטו של דובר קוסאשווילי "התגנבות יחידים", סרט יפה אך לא כזה שהטביע בי חותם עמוק כמו הספר.

עוד ספר של קנז שאהבתי מאוד הוא "מחזיר אהבות קודמות".

יהושע קנז ערך במשך שנים את מוסף ספרות ותרבות ב"הארץ". המוסף בזמנו היה איכותי מאוד, אף שהקו שלו היה רחוק מאוד מהשקפת עולמי. היה זה קו פוסט ציוני, כאשר העיתון עצמו עוד לא היה כזה (הוא היה אז עיתון יוני אבל ציוני). דווקא היום הקו של המוסף הזה הרבה יותר ציוני משל העיתון (וגם היום המוסף איכותי ומעניין).

יהושע קנז נפטר השבוע מקורונה בגיל 83. יהי זכרו ברוך!

* שיבה טובה – בדברי ההספד שכתבתי על איתן הבר, כתבתי שהוא מת בשיבה טובה. העירו לי, שהיום גיל 80 אינו שיבה טובה. זה פחות מגיל המוות הממוצע ואנשים בני שמונים היום פעילים ונמרצים. אני מקבל את ההערה ומסכים עם דברי המעירים לי.

            * ביד הלשון

גבעת אורחה – גבעת אורחה היא שמו העברי של תל-ג'וחדר, על רכס התלים הישראלי בגולן. הגבעה מתנוססת לרום של 646 מ'. היא נמצאת מדרום להר פרס ומדרום מזרח למושב יונתן.

למרגלות ההר נמצאת בריכת אורחה (או בשמה הישן והמוכר יותר ברכת ג'וחדר). ישנה מחלוקת האם זו בריכת קצינים סורית או בריכת השקיה. בקרבת מקום נמצאת אנדרטה לזכר חללי גדוד סופה – גדוד השריון 53 בחטיבה 188, המנציחה את זכרם של 78 חללי הגדוד במערכות ישראל, רובם בקרבות הבלימה בגולן במלחמת יום הכיפורים. ממערב לגבעה נמצאת אנדרטה לזכר חללי גדוד נמר – גדוד התותחנים 450, ש-21 מלוחמיו נפלו בקרבות מלחמת יום הכיפורים.

בסך הכל יש בגולן למעלה מ-190 אנדרטאות, רובן לזכר חללי מלחמת יום הכיפורים, שבימים אלה אנו מציינים 47 שנים לנפילתם.

להערכתו של הארכיאולוג והסופר, חוקר הגולן, צבי אילן (1936-1990) השם ג'וחדר הוא שיבוש הכינוי "אל-ג'וחנדר" (נושא מקלות הפולו) שנשא האמיר בח'תאמור שהיה מושל צפת מטעם הממלוכים.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 11.10.20

* חבלה במזיד – אי הכנת תקציב מדינה, היא חבלה מכוונת, במזיד, בכלכלת המדינה, בעיצומו של אחד המשברים הכלכליים החמורים ביותר בתולדות המדינה.

איזה אינטרס יש לנתניהו לחבל במזיד בכלכלת המדינה? כמובן שהחבלה אינה המטרה שלו, אלא אמצעי להשגת מטרתו – גניבת הרוטציה.

תקציר הפרקים הקודמים: כאשר נחתם ההסכם הקואליציוני, נקבע שהממשלה תביא תקציב עד סוף 2021. זאת לא הייתה דרישה של כחול לבן או של הליכוד, אלא הסכמה מובנת מאליה, שזאת טובת המדינה.

אלא שנתניהו מצא תגלית. כל ההסכם הקואליציוני המורכב מבוסס על אי האמון בו, שאותו הוא הרוויח בחוסר יושר, ונועד לסתום כל פרצה שדרכה הוא יוכל לגנוב את הרוטציה. נתניהו גילה פרצה. אי אישור התקציב יביא לנפילת הממשלה בלי שראשות הממשלה תעבור מיידית לגנץ. מאז הוא באטרף. להרוס את הכלכלה, להחריב את המשק – הכל כשר כדי לגנוב את הרוטציה.

לכן הוא הפר ברגל גסה את ההסכם הקואליציוני והורה להכין "תקציב" לשלושה חודשים בלבד, כדי להשאיר לעצמו פרצה לגניבת הרוטציה, התרגיל הנכלולי והמסריח ביותר בתולדות המדינה.

פשרת האוזר, נתנה אורכה של ארבעה חודשים לדד-ליין של התקציב, מתוך תקווה שתיווצר דינמיקה של הכנת התקציב ואישורו. אבל נתניהו פעל אחרת. הוא אסר על שר האוצר להכין תקציב מדינה, אלא רק "תקציב" ל-8 ימים (!), עד סוף 2020. אם במשבר התקציב באוגוסט הוא הקריץ איזה תירוץ "כלכלי" למה נכון להכין "תקציב" לשלושה חודשים, וחסידיו השוטים אפילו דקלמו את השקר, הפעם אפילו הוא לא יוכל להמציא תירוץ למה הוא מביא "תקציב" לשבוע ולא תקציב שנתי. הפעם זה שקוף לחלוטין – הוא מחבל במזיד בכלכלת ישראל במשבר הקורונה, כדי לגנוב את הרוטציה.

הוא אינו רוצה בחירות בדצמבר, לנוכח ההכרה הציבורית בכישלונו החרוץ בהתמודדות עם הקורונה, נסיקתו של בנט בסקרים וחששו ששנוא המשפחה ינצח אותו בבחירות. לכן הוא מתכוון להעביר "תקציב" של שבוע ולדחות את ההכרעה ל-31 במרץ, המועד האחרון לאישור תקציב 2021. אז, על פי מצבו בסקרים, הוא יחליט אם להעביר תקציב או ללכת לבחירות. הרי הוא מאמין לפולחן האישיות שיצר לעצמו, שלא היה כדוגמתו באף מדינה דמוקרטית, ומשוכנע שהמדינה זה הוא. ולכן, טובתו האישית היא טובת המדינה. ואם טובתו האישית היא לחבל בכלכלת המדינה, זו גם טובתה של המדינה.

והוא מצפה שכחול לבן תתן לזה יד. כלומר, שכחול לבן שנכנסה לממשלה כדי להיות שותפה בשעת משבר קשה להצלת המשק, תתן יד לחבלה במזיד במשק כדי לגנוב מידיה את הרוטציה.

אבל אי אפשר לרמות את כל האנשים כל הזמן. הפעם אסור לכחול לבן בשום אופן להתפשר. עליה להבהיר חד-משמעית – תקציב או בחירות. נכון, מצבה בסקרים גרוע ומבחינה אלקטורלית זה לא הזמן, מבחינתה, לבחירות. אך כפי שבהקמת הממשלה גנץ הקריב את שיקוליו הפוליטיים למען השיקול הלאומי, כך הוא יעשה גם עכשיו. הוא לא ייתן ידו לתעלול האנטי-פטריוטי של מי שמתיימר להיות מנהיג "המחנה הלאומי".

* גמילה מנתניהו – נסיקתו של בנט בסקרים מצביעה על תהליך מואץ בימין של גמילה מנתניהו. זו בשורה טובה לדמוקרטיה הישראלית.

אם ישכיל בנט להיפרד לשלום מסמוטריץ', רבים סיכוייו להיות ראש הממשלה.

* לוגיקה דמגוגית – בפשקוויל בשוקניה השתלחה זהבה גלאון בגסות במפלגת דרך ארץ בהנהגת יועז הנדל וצביקה האוזר. אפשר להבין אותה. סוף סוף הם אלה שסיכלו את חלומה המתוק שקיומה של ממשלת ישראל יהיה תלוי ברצונם הרע של עופר כסיף – מצית דגל ישראל ומפגין עם דגל אש"ף, יזבק שמעריצה את סמיר קונטר, המרצח שבקת הרובה שלו ניפץ את גולגולתה של פעוטה אחרי שרצח לעיניה את אביה, ומגדירה אותו "לוחם חירות", עם איימן עודה שרק בחודש שעבר ערך מסיבת עיתונאים משותפת עם נציגי חמאס ופת"ח שבה הם התחייבו לחדש את שיתוף הפעולה ביניהם נגד האויב היחיד – ישראל ועם אחמד טיבי, יועצו ועוזרו הקרוב של רב המרצחים.

הפשקוויל היה דמגוגי בצורה מביכה. הנה, כך היא כתבה: " 'כפי שלא היה עולה בדעתנו להישען על 15 בן־גבירים, כך לא עלה בדעתנו שתיתכן הישענות על הרשימה המשותפת', אמר האוזר בראיון ל'מקור ראשון'. זה קשקוש. נתניהו הבטיח לאיתמר בן־גביר הכהניסט מקום בוועדה למינוי שופטים, למיכאל בן ארי הכהניסט מקום בוועדת חוץ וביטחון, ולבצלאל סמוטריץ' להיות שר החינוך. אלו המלים של 'כחול לבן' באחת ממודעות הבחירות שלה, והן מדויקות: 'בבחירות הקרובות זה או כהנא חי או עם ישראל חי'. הנדל והאוזר בחרו בכהנא".

איזו דמגוגיה. כחול לבן בכלל ויועז וצביקה בפרט, התחייבו לא להקים ממשלה עם מי שאינו מקבל את התשתית המכוננת של מדינת ישראל – מדינה יהודית דמוקרטית. באופן ספציפי הם הבהירו שלא יקימו ממשלה עם החיה הכהניסטית או הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. בצדק הם לא נתנו יד לממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונם הרע של עופר כסיף וחבורתו. באותה מידה, הם לא היו מקימים ממשלה עם תמונת הראי של עופר כסיף – איתמר בן גביר. לכן הוקיעו בחריפות את מי שמוכן להקים ממשלה עם בן גביר ואת מי שמוכן להקים ממשלה עם עופר כסיף. הם מעולם לא התחייבו לא לשבת עם מי שמוכן להקים ממשלה עם בן גביר או עם מי שמוכן להקים ממשלה עם עופר כסיף, כי פירוש הדבר להחרים את כל המערכת הפוליטית. למזלה של מדינת ישראל, יועז וצביקה הם לשון המאזנים, והם סיכלו את שתי הרעות החולות, ממשלת פיגולים שתלויה ברשימה השוללת את זכות קיומה של מדינה יהודית (שבלאו הכי הייתה מתפוררת ונופלת ביום שבו ישראל הייתה מגיבה על ירי רקטות על ישראל, כלומר בתוך ימים ספורים) וגם ממשלת ימין צרה צרורה, אפילו שהיא לא הייתה כוללת את הכהניסטים.

אם לאמץ את הלוגיקה הדמגוגית של גלאון, של החברה של החבר של החברה של החבר וכן הלאה, אפשר לגנות את נתניהו, שהקים ממשלה עם גנץ, שראה את מרצ חלק מהגוש שלו, ומרצ רוצה את המשותפת בממשלה, ובמשותפת יושבת יזבק שמעריצה את סמיר קונטר, ומכאן שנתניהו הקים ממשלה עם סמיר קונטר.

* שארית כבודה – אם גילה גמליאל תתפטר מרצונה, היא תציל את שארית כבודה.

* שבחים למגזר הערבי – תופעה מעניינת ומשמעותית בהתמודדות עם אתגר הקורונה, הוא מה שקרה בשבועות האחרונים במגזר הערבי.

בראשית הגל השני, המגזר הערבי הוביל בממדי התחלואה וההדבקה, בעיקר בשל החתונות ההמוניות (שאגב, רבות מהן נערכו בחוץ, לתשומת לבם של מפיצי התאוריה על פיו בחוץ לא נדבקים). ואילו היום, בתוך שבועות אחדים, מצב התחלואה במגזר הערבי נמוך יותר מאשר התחלואה הכללית בישראל.

קודם כל, זה נתון משמעותי בפני עצמו, הן במובן הפנים מגזרי והן במובן הכלל ישראלי, כי תחלואה במגזר מסוים משפיעה על כלל התחלואה במדינה. שנית, הנתון הזה מעודד כי הוא מוכיח שניתן במאמץ מרוכז לשטח את העקומה בזמן קצר. שלישית, כי הוא מוכיח את הכוח שיש בידי מנהיגות מקומית ובעיקר רשויות מקומיות במלחמה בקורונה. רביעית, כי היא מעודדת מבחינת הסיכוי למהלך דומה גם במגזר החרדי. רבות דובר על "עונת החתונות" במגזר הערבי ועל הרמדאן שקדם לה כגורם לתחלואה הגבוהה במגזר. שינוי המגמה החל בתום "עונת החתונות". אפשר לגזור מכך לחגי תשרי במגזר החרדי, והרי מחר אנו כבר ב"אחרי החגים". אם הנהגת המגזר החרדי תתעשת ותוביל מאבק מרוכז וממוקד במגפה, הם יכולים לשחזר את ההישג במגזר הערבי וכלל החברה הישראלית תצא נשכרת מכך.

* תכנית יציאה מרומזרת – קרן מרציאנו חשפה הערב את תכנית משרד הבריאות ליציאה מהסגר. קודם כל, טוב שיש תכנית. שנית, התכנית נראית הגיונית ושקולה. אך מה שחסר שם הוא הדיפרנציאציה, כלומר הרמזור. על פי התכנית, היציאה היא אחידה בכל רחבי הארץ, על פי מדדי התחלואה הארציים. זה לא הגיוני. קצב היציאה צריך להיות שונה ממקום למקום. אין שום סיבה שבעיר ירוקה לא יתקיימו לימודים עד אמצע ינואר. יש לקבוע תכנית יציאה מרומזרת, עם מדדים ברורים, שתיושם בכל יישוב בהתאם לעמידתו במדדים.

* הגיבורים שלנו – רבים, אני בתוכם, הגיבו על מופע האימים של אמיר השכל, וגינו את גילויי הגזענות, ההתנשאות, האדנות והפטרונות שלו, ובצדק גינו.

אך יש במופע הזה דבר נוסף הראוי להוקעה, והוא יחסו לשוטרים שמבצעים את תפקידם. גם אלמלא הגזענות שיצאה מן הבקבוק (זה לא אני, זה הגזען שבתוכי) – עצם החוצפה לדבר כך לשוטרים ולהתנהג אליהם כפי שהוא התנהג חמורה מאוד.

לחבוט בשוטרי ישראל – זה כבר הפך לספורט לאומי. הדג מסריח מהראש וראש החובטים הוא ראש הממשלה. כבר חמש שנים הוא מסית נגד המשטרה, מעליל עליה עלילות בזויות ותאוריות קונספירציות שקריות, מכה בה וחובט בה בכל הזדמנות, מבצע רצח אופי וסיכול ממוקד למפכ"ל לשעבר, אך ורק כיוון שביצע נאמנה את תפקידו. נתניהו מעליל עלילה נוראה על המשטרה ועל כל מוסדות מדינת החוק כאילו הם ארגון פשע שמבצע הפיכה שלטונית באמצעות תפירת תיקים לראש הממשלה.  

הוא, מי שעומד בראש הרשות המבצעת מסית נגד זרוע שלה, אך ורק בשל נאמנותה למדינת ישראל ולא אליו אישית, כאשר יש סתירה בין הנאמנויות, ולחרפתנו – יש סתירה בין הנאמנויות.

מחרים מחזיקים אחריו מי שאמורים להיות יריביו המרים, המפגינים נגדו, הבלפוריאדה. אך גם הם מוסיפים עוד קיסם לבערת המלחמה בשלטון החוק. הם פורעי חוק, מפירי הסדר הציבורי, מפירי מגבלות הקורונה בעיצומה של המגפה, וגם הם מתבכיינים, מתקרבנים, מייללים, מדקלמים כמוהו על "אכיפה בררנית", על "משטרה פוליטית", על "משטרה בשרות נתניהו". כן, המשטרה הפוליטית שתופרת תיקים לנתניהו מדכאת באלימות את המחאה נגדו. בלי למצמץ. אם כבר אתם פורעי חוק, לפחות תשלמו את מחיר העבריינות בכבוד, בלי להתבכיין על שהמשטרה מבצעת את החוק ואוכפת אותו.

וכמוהם נוהגים המפגינים החרדים, רק ביתר אלימות; יידוי אבנים וחיתולים צואים וקריאות "נאצים". וגם הם באותו קוד ביביסטי-בלפוריסטי; אכלו לי, שתו לי, אוי אוי אוי הרביצו לי, אכיפה בררנית, משטרה פוליטית, משטרה אלימה בלה בלה בלה.

כמו בכל ערוגה, גם במשטרה יש עשבים שוטים. יש שוטרים אלימים. יש שוטרים שאינם יודעים להפעיל שיקול דעת ולפעול בשום שכל. אבל ככלל, המשטרה מגנה עלינו, נלחמת בפשע, שומרת על הסדר הציבורי. בנוסף לכל משימותיה היא נושאת על כתפיה את אכיפת הנחיות הקורונה, שלמרבה הצער רבים בציבור מפרים. והיא נאלצת בזמן הקורונה להתמודד עם ההפגנות, רבות מהן פרועות. ובנוסף לכך היא הייתה למשיסה בפי כל זב חוטם. השוטרים נופלים מהרגליים מרוב עומס, וזאת הכרת התודה שהם מקבלים מן החברה הישראלית.

אני נגד הפגנות והתקהלויות בעידן הקורונה, אבל אם יש נושא שעליו ראוי היה להפגין היום, זו הפגנת אהדה ותמיכה במשטרה ובשוטרים. בימים הקשים הללו, אחרי הרופאים – השוטרים הם הגיבורים שלנו.

* לא מאמין בשיטה – הרוב המוחלט של המפגינים נגד נתניהו הם אזרחים שומרי חוק, אנשי עבודה, משלמים מסים, שירתו בצה"ל שירות משמעותי. יש בהם חברים רבים שלי, בני משפחה שלי. הם רחוקים מאוד מאנרכיזם.

הבעיה היא "הקומץ". אותם אנרכיסטים שנותנים את הטון, ובאין הנהגה למאבק, אין מי שירסן אותם. אלה שגוררים את המאבק לפסים אלימים, לפריעת חוק וסדר, להתגוששות עם המשטרה ולאלימות כלפי השוטרים ולביטויים של גסות רוח, אלימות מילולית ומינית, תוקפנות, ונדליזם.

בכתבה על הפעילים הצעירים של המחאה באולפן שישי בערוץ 12 נאמר שיגאל רמב"ם הוא המנטור שלהם. יגאל רמב"ם הוא אנרכיסט מקצועי, פורע חוק ותיק. אם הוא המנטור שלהם, זה סימן רע מאוד.

"העניין הוא לא כן-ביבי או לא-ביבי", הוא אמר. "החלפה של ביבי היא רק ההתחלה". ברור. האנרכיסטים ימשיכו גם כשנתניהו לא יהיה ראש הממשלה, כי המטרה שלהם היא אנרכיה. בהתייחס לשלוש מערכות הבחירות אמר רמב"ם: "אני לא מאמין בשיטה". השיטה שהוא אינו מאמין בה נקראת דמוקרטיה. וכאשר האנשים שרמב"ם הוא המנטור שלהם צווחים:

"מ-ה-פ-כה!", מה שאני רואה לנגד עיניי הוא ממש לא דמוקרטיה.

* כך נראה אנרכיה – למה שקרה במוצאי החג בתל-אביב יש הגדרה אחת: אנרכיה. ובאנרכיה הזאת יש שני אשמים. קודם כל המפגינים, שבמודע ובמוצהר פורעים חוק, מפרים את הנחיות הסגר ובמשך שעות צועדים ברחובות העיר. אך גם המשטרה המאפשרת זאת אשמה.   

* הריבלין הבא – חכ"ש יהודה גליק, מן הפעילים למען זכות התפילה ליהודים בהר הבית, הודיע על החלטתו להתמודד על נשיאות המדינה.

אני מודה שבהיותו של גליק חבר בקבוצת "חטיבת מנהיגות יהודית" הפייגליניסטית בליכוד, הייתה לי עליו דעה קדומה שלילית, אולם לאחר שנבחר לכנסת ועקבתי אחרי פעילותו, שיניתי את דעתי. ראיתי בו אדם ממלכתי מאוד, ערכי מאוד, אוהב אדם באשר הוא וחף משמץ של גזענות (בניגוד לפייגליניזם) ובעיקר – איש של אחדות לאומית. הכרתי אותו גם אישית, דרך מפגשים של הכותבים במיזם 929 וביוזמת אחדות לאומית, והוא אדם חם וחביב מאוד.

ב"זמן ישראל" צוטט גליק: "אני רואה מה קורה היום בעם. אני כואב את הפירוד והשיסוי. אני מתגעגע לימים שבהם היינו חברה סולידרית, חברת מופת, שרצינו להיות אור לגויים ולא להיאבק ולשנוא כך אחד את השני. אפשר לחזור לשם". זה בדיוק המסר שאני מצפה לשמוע מנשיא המדינה. בראיון ל"מקור ראשון" תיאר גליק בהרחבה את גילויי השנאה והקרע בעם והזכיר שאפילו נושא כמו נחל האסי הופך מוקד לקרע ולשנאה. הוא רואה בנשיאות את המוסד שיתמודד עם הקרע הזה, ובצדק.

אך בראיון ל"מקור ראשון" הוא אמר על הנשיא ריבלין, שהוא הפך ל"נשיא של חצי העם". לאסוננו זה נכון. ומה שמקומם במיוחד, הוא שהוא הפך לנשיא של יריביו האידיאולוגיים בלבד. ריבלין הוא אחרון הז'בוטינסקאים, אחרון הדבקים בדרכה המסורתית של תנועת החרות (לצד בני בגין). הוא איש ארץ ישראל השלמה מובהק. הוא מתנגד לכל ויתור על שעל של ארץ ישראל. הוא התנגד בתוקף לעקירת גוש קטיף למרות שהיה עד אז מתומכיו ומעריציו של אריק שרון. הוא התנגד בתוקף לנאום בר-אילן של נתניהו שבו הביע נכונות להקמת מדינה פלשתינאית בתנאים מסוימים, כפי שהתנגד גם להסכם חברון והסכם וואי שעליהם חתם נתניהו. והוא לא שינה את דעתו אפילו כמלוא הנימה. אבל ריבלין הוא ממלכתי, רחמנא לצלן, הוא מאמין באחדות לאומית, הוא מתעב כל גילוי של גזענות או סלחנות כלפי גזענות (בית"רי או לא בית"רי?) והוא לא חסיד שוטה של נתניהו. ולכן, תעשיית השקרים וההסתה של נתניהו ניהלה ומנהלת נגדו מסע שיטתי ומתמשך של רצח אופי, והפכה אותו לססס0000מולן, כביכול, ובתהליך דה-לגיטימציה גרמו ל"חצי עם" (לא סָפַרתי) לא לראות בו את נשיאם.

וזה בדיוק מה שיקרה לגליק, אם יהיה הנשיא. כי גליק דומה מאוד לריבלין. איש ארץ ישראל השלמה אידיאולוגי, אבל ממלכתי, ליברל, חותר לאחדות לאומית והגרוע מכל, הוא אינו חסיד שוטה של נתניהו. למשל, בתור חבר ביוזמת אחדות לאומית, הוא מבטא אכזבה עמוקה מהתנהלותו האנטי אחדותית והמפלגת של נתניהו כראש ממשלת האחדות ואת הפרות ההסכם הבוטות שלו. ולכן, הוא בדיוק הדמות שעלולה להפוך לריבלין הבא – יעד להסתה, לשנאה, לשיסוי, לשקרים בזויים מצד תעשיית השקרים וההסתה של נתניהו.

הוא הרי חווה זאת על בשרו כאשר יצא נגד אלאור אזריה ולא התקרנף. והוא חווה זאת כאשר דיבר בשבח התנועה הרפורמית. וכאשר הביע אמפתיה כלפי ראשי "בצלם".

מצד שני, הוא צפוי להתנגדות גם מהשמאל בשל פעילותו בנושא הר הבית.

המועמד שלי לנשיא המדינה הוא אביגדור קהלני. אבל כחבר לא הייתי ממליץ לו להתמודד על הנשיאות ולהפוך מוקד לשנאה והסתה מצד תעשיית השקרים של נתניהו, כי גם הוא יהיה ממלכתי ועצמאי.

* מיהו הצבוע? – לאחרונה, גיניתי את יאיר נתניהו, הישראלי המכוער, שפועל בשיטות BDS ומסית להחרים את התוצרת של הקיבוצים. כיוון שהציטוט התורן שהבאתי מציוצי המסית והמדיח הסדרתי, היה קריאה בנוסח BDS לחרם על הקיבוצים, כיוון שאותם "קומוניסטים ארורים", בפיו המשתלח, אחראים, לטענתו, ל"מפגן הצוללות הגדול", המתוכנן במסגרת המאבק נגד נתניהו, מיד קיבלתי את התגובות שאני צבוע. למה? כי בעוד אני מגן על המערכת המשפטית כשהיא מחליטה נגד נתניהו – כאשר היא פוסקת בעדו, כמו בהחלטת היועמ"ש לא לפתוח בחקירה פלילית נגדו בפרשת הצוללות, אני תוקף אותו ויוצא נגדו.

הבה נבחן מיהם הצבועים.

א. בניגוד לעובדי האלילים בפולחן האישיות של נתניהו – אין אף גוף שאני חושב שאינו יכול לטעות. גם היועמ"ש, גם הפרקליטות, גם המשטרה. לכל אחד אני מתייחס באופן ביקורתי ולא מקבל כמובן מאליו כל החלטה שלו.

ב. מעולם לא מתחתי ביקורת על החלטת היועמ"ש בנושא הצוללות. גם לא שיבחתי את ההחלטה. לא הבעתי את דעתי בשאלה, כי איני מכיר את העובדות שהיו לנגד עיניו והעדפתי לא להביע דעה. יתר על כן, כפי שיודעים קוראיי, ובהם אלה שטענו זאת כלפיי, אני בכלל מתנגד לבלפוריאדה וסבור שאין זה הזמן למאבקים והפגנות, מתוך כך, אני גם נגד "מפגן הצוללות הגדול", שהוא חלק מאותו מאבק. אבל בכת עובדי האלילים, כל מי שאינו סוגד לנתניהו, הוא אויב, ולבטח הוא תומך אוטומטית בכל דבר שהוא נגד נתניהו, כי הם משליכים מצורת החשיבה האוטומטית העדרית שלהם כלפי כל העולם. הם אינם מכירים צורת חשיבה אחרת, אינדיבידואלית, ביקורתית.

ג. אם כבר שאלתם – יש לי ספקות רבים לגבי החלטת היועמ"ש בנושא. העניין מסריח, אם כי איני יודע אם הוא פלילי. אני סבור שצריך היה לפתוח בחקירה. תודה ששאלתם.

ד. עכשיו נבחן מיהם הצבועים. הרי הם מדקלמים את דפי המסרים של תעשיית השקרים וההסתה, לפיהם המשטרה, הפרקליטות, היועמ"ש ומערכת המשפט הם כנופיית פשע מושחתת, שמבצעת "הפיכה שלטונית" באמצעות "תפירת תיקים" לנתניהו. כלומר אינם טוענים שהם טועים, אלא שהם מבצעים "הפיכה". אם כך, איך זה שהיועמ"ש לא הורה על פתיחת חקירה בפרשת הצוללות? הרי זאת הפיכה, שהוא העומד בראשה – למה הוא חותר תחת ההפיכה ולא הורה "לתפור תיקים" בפרשת הצוללות, שיכלה להיות הקלף המנצח של ה"הפיכה"? פתאום הם מנפנפים בהחלטת היועמ"ש כדבר קדוש שאסור לבקר אותו, ותוקפים כל מי שמותח עליה ביקורת. איפה כאן ההיגיון? טוב, מוגזם לחפש היגיון במקום שמונע מסגידה עיוורת.

צבועים, כבר אמרנו?

* איום מאפיוזי – מי צריך לאמן את נבחרת ישראל בכדורגל? האדם המתאים ביותר מבחינת הכישורים.

עמדותיו הפוליטיות של המאמן אינן רלוונטיות כלל.

ניסיונה הנואל של מירי רגב להלך אימים בדברי הבלע שלה בטלוויזיה, מתאים לסוג אחר של משטרים. לא למדינה דמוקרטי.

למזלה של מדינת ישראל, מירי רגב כבר לא שרת התרבות והספורט (אם כי העובדה שהיא שרה בממשלת ישראל היא חרפה לאומית). שר התרבות והספורט הוא חילי טרופר, אדם שהממלכתיות היא נשמת אפו, כך שאין כל חשש שהאיום המאפיוזי של רגב יהווה שיקול כלשהו בבחירת המאמן. חילי יבטיח שהשיקול יהיה מקצועי נטו.

* תת רמה – מירי רגב מתאימה כמו כפפה ליד לאופירה וברקו. אותה תת רמה. אותה וולגריות.

* הדיפלומטית מספר 1 – ולחשוב שאחרי הרוטציה מירי רגב אמורה להיות שרת החוץ, הדיפלומטית מס' 1.

אולי כבר עדיף שהוא יגנוב את הרוטציה.

* הגולם קם על יוצרו – חרפה לאומית! עולָה מחבר המדינות, שהתגיירה בתנועה ליהדות מתקדמת, הוציאה רישיון נהיגה. על הרישיון נכתב רק תאריך הלידה הלועזי שלה, בטענה החצופה שתאריך עברי נכתב רק ברישיונות של יהודים.

כאשר מדינת ישראל מרימה יד גסה על הציונות, זה מקרה קלסי של הגולם שקם על יוצרו. מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, לא מדינת מגזר של הזרם האורתודוכסי.

* האירוע הקשה ביותר – איתן הבר היה בראש ובראשונה עיתונאי; עיתונאי ביטחוני בעל ידע רב ואכפתיות אין סופית לביטחון ישראל. הוא גם כתב ספרים רבים, כולם בנושאי ביטחון, ובהם הלקסיקון לביטחון ישראל. הוא היה אחד מכותבי רב המכר המטלטל שיצא מיד לאחר מחמת יום הכיפורים, "המחדל". אולם הוא יכנס להיסטוריה בעיקר כמנהל לשכתו של ראש הממשלה רבין, ובעיקר בזכות אותו רגע, בלילה המר והנמהר, מהלילות הנוראיים בתולדות מדיינת ישראל, הלילה שבו נרצח רבין, בהודעתו הדרמטית: "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה".

אני זוכר במיוחד ראיון טלוויזיוני עם הבר ימים אחדים לאחר הרצח. הוא נשאל מה היה הרגע הקשה ביותר שחווה עם רבין. הבר השיב: "הביקור באורטל שברמת הגולן. טובי חבריו, הפעילים המרכזיים במחנהו במפלגת העבודה, הישירו אליו מבט ואמרו לו דברים קשים מאוד. בכל הדרך חזרה, הוא ישב לידי, מכונס בעצמו, שותק. לא אמר מילה. הוא חש שפגע בתומכיו הוותיקים והוא מצוי בעימות חריף אתם".

רבין ביקר באורטל פעמיים. הפעם הראשונה הייתה ב-22 ביולי 1992, יום לפני הבחירות שבהן ניצח, בלוויית שמעון שבס ואיתן הבר. הוא יצא לסיור הבחירות האחרון, סיור מוסק בנקודות המפתח שהיו חשובות לו ביותר להעברת מסריו. הוא בחר לפתוח את הסיור באורטל, ולא בכדי. באורטל הוא חזר על הצהרתו הנחרצת 12 יום קודם לכן, בעצרת במלאת 25 שנים להתיישבות בגולן, התחייב לשמור על הגולן ולפתח את הגולן והזהיר מפני נסיגה, שתפקיר את ביטחון ישראל. הביקור השני היה כעבור 3.5 חודשים, ב-4 בנובמבר 1992. הפעם הוא היה בעיצומו של המו"מ על נסיגה מהגולן. הוא עמד מולנו ואמר לנו שהוא שינה את דעתו, וחשוב לו לומר לנו זאת באופן גלוי. לאורך הדרך העולה לאורטל ניצבו מפגינים שקידמו אותו בקריאות בוז. ובחדר האוכל של אורטל התכנסנו נציגי היישובים והנהגת ועד יישובי הגולן. חבריי ואני היטחנו ברבין דברים קשים ביותר. אכן, חלק מאתנו היו עמוד השידרה של מחנה רבין. האמירה שלנו הייתה חד משמעית – אם הוא נטש את הדרך, אנחנו בוחרים בדרך ולא בו. לא הופתעתי, כאשר הבר הגדיר את הפגישה הזאת כרגע הקשה ביותר שחווה עם רבין.

בספר השיחות עם עמוס גלעד "המתריע", הוא מספר שבדומה לצמרת צה"ל והמוסד, אפילו איתן הבר מודר מתהליך אוסלו. גלעד הוא שסיפר להבר על ההסכם. "לזכותם של אלה שניהלו את אוסלו ייאמר שהם ניהלו את זה בחשאי. אפילו איתן הבר לא ידע מזה. אני זוכר שסיפרתי לו. הוא חזר מחופשה באיטליה, פגשתי אותו בקומה השניה של לשכת ראש הממשלה, ליד דלת הכניסה למזכירות הממשלה. איתן שמע – ונבעת. הוא היה בהלם מוחלט. לא אשכח לעולם את הבעת פניו. זעזוע מוחלט. רק כשרבין נרצח הוא היה יותר מזועזע". הבר עצמו סיפר בזיכרונותיו שהוא התנגד להסכם אוסלו.

מתוך ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה": "ביום חמישי ה-2 בנובמבר, ימים אחדים לאחר ההחלטה [על הפיכת "הדרך השלישית" למפלגה], נפגש יהודה עם איתן הבר, ראש לשכתו של רבין, במשרד ראש הממשלה. 'הבר סיפר לי על מכתבי השמצה ואיומים שרבין קיבל', נזכר יהודה. 'היות שלא קבעתי עם רבין, לא נפגשנו. מדי פעם נפתחה הדלת ורבין עמד בגבו אלי. ראיתי אותו אבל הוא לא ראה אותי, ולא אמרתי לו שלום. כעבור יומיים נרצח' ".

יהי זכרו של איתן הבר ברוך!

* אתם יודעים את זה – "בעוד 20 שנה אני אקבל חנינה. אתם יודעים את זה. עמוק בתוך הלב אתם יודעים את זה". כך מתחיל המערכון של רמי הויברגר מתוך "החמישייה הקאמרית", לפני כמעט 25 שנה, מעט אחרי רצח רבין, שבו הוא מגלם את יגאל עמיר. הוא מספר שם על החנינה שיקבל ("גם המערך יסכימו"), ואיך הוא יהפוך לגיבור הרחוב וראש העיר יבוא להצטלם אתו לפני הבחירות. כי בעיני רבים, יגאל עמיר ייצג כל מי שחשב אחרת מהם. כל מי שאינם שייכים למחנה הנכון. ולכן ברור שהמערכון שיקף את המציאות ש"כולם" "יודעים" אותה.

חלפו 25 שנה. מובן שעמיר לא קיבל חנינה. יש מעט דברים שאפשר להתנבא לגביהם, אבל כל מי שעיניו בראשו יודע שהוא לא יקבל חנינה גם בעוד 20 שנה, וגם לא בעוד 40 שנה.

עמיר אינו אסיר עולם רגיל, כמו כל רוצח ומחבל אחר. הוא אסיר עולם בדרגה קשה יותר – כמעט 20 שנה היה בבידוד. כל הזכויות המוקנות לאסירים נשללו ממנו, ורק באמצעות בתי המשפט ותמיכת האגודה לזכויות האזרח, הוא הצליח להשיג כמה מהן, למשל הזכות להיות בתא ללא מצלמות אבטחה, הזכות להינשא ולהתייחד עם אשתו והזכות לחלוק את תאו עם אסירים נוספים. את כל אלה כפה בית המשפט על המדינה, שהתנגדה להן. זאת, כאשר ברוב התקופה הימין היה בשלטון.

עמיר לא יקבל חנינה לעולם, ולא בגלל החוק הייחודי שנקבע לו. החוק היה צעד פופוליסטי, שנועד ליצור מצג שווא, כאילו עמוק בלב כולם יודעים שבעוד X שנים הוא יקבל חנינה, אך אין לכך שחר. הוא לא יקבל חנינה לעולם, מכיוון שיש קונצנזוס מוחלט של שמאל וימין באשר למשמעות הרצח.

במשך 25 השנים האחרונות שוב ושוב הוקרן המערכון ושוב ושוב רבים מאוד בתוכנו הנהנו מתוך הסכמה עם תוכנו. חלפו 25 שנה, חמש שנים יותר משעת השי"ן על פי המערכון, ואין דבר רחוק יותר מחנינה לעמיר. שמא עובדה זו תוכל לעורר מחשבה נוספת אצל אלה שעמוק בלב "יודעים" שהוא מייצג את יריביהם הפוליטיים? אולי הגיעה השעה של חשבון נפש אצל מי שהטילו דופי בלפחות מחצית מהציבור; אצל מי שכבר 25 שנה מסיתים נגד יריביהם ומקשרים אותם לרוצח ולרצח?

במערכון של הויברגר, "יגאל עמיר" מספר איך יילך ברחוב יום אחד עם המעריצים הסובבים אותו, ויפגוש את איתן הבר. הוא כבר יהיה זקן, בן 80, עם הליכון. הוא ימלמל: "רוצח, רוצח". החברים ישאלו אותו "שניכנס בו"? ואני אומר להם "עזבו, הוא זקן, בלאו הכי אלוהים היה אתנו". ואז, הוא אומר, אסתובב אליו ואעשה ככה. וכאן, פרצופו המחייך כל הזמן של "יגאל עמיר" מתעוות משנאה והוא שולח תנועת יד מגונה ארוכה לעברו של הבר. "וכולם יצחקו. והוא יקבל התקף לב".

איתן הבר מת בשיבה טובה, מוות טבעי. יגאל עמיר יושב בכלא ולא יראה אור יום עד אחרון ימיו.

* המוח השטני – יום אחרי מותו של איתן הבר, כבר קראתי תגובה המפקפקת בכך שהוא נפטר מסרטן. משהו כמו שהוא … האיש שידע יותר מדי. המוח השטני, הרעיל והממאיר, של כת מכחישי רצח רבין אינו עוצר.

* שרליה – ב-1986 יצא לאור תקליטה של חוה אלברשטיין "מהגרים" ובו אחד משיריה היפים ביותר, "שָׁרָלִיָה". "שרליה" הוא האופן שבו ביטאו העולים, במבטא יידישאי את המילים "שער העליה", מחנה העולים בקרבת נמל חיפה, שבו בילו רבים מן העולים בשנותיה הראשונות של המדינה את תקופתם הראשונה בארץ. השיר מתאר את הווי המחנה. לפני עשר שנים, פתחתי את פינתי השבועית ברדיו "אורנים", שבה מדי שבוע אני משמיע שיר ומשוחח על אודותיו, בהשמעת השיר הזה.

כאשר השיר התפרסם, אמרה לי יום אחד אמי: "גם אני הייתי שם". היא כבר הייתה חולה. אני, בטמטומי, לא ניצלתי את הרגע הנדיר שבו היא שיתפה אותי בסיפור מילדותה, כדי לחקור אותה, ומלבד ארבע המילים הללו איני יודע כמה זמן היא הייתה שם ובוודאי לא חוויות על התקופה.

בגיליון האחרון של כתב העת "אופקים בגיאוגרפיה", בהוצאת החוג לגיאוגרפיה ולימודי סביבה באוניברסיטת חיפה, התפרסם מחקר על המחנה, מאת אהרון יפה: "שער העליה – המחנה ושירותיו". הסתערתי על המחקר בשקיקה, לקרוא את סיפור המחנה. האמת היא שסיפור המחנה די מכמיר לב. התנאים בו היו קשים מנשוא. תנאים סניטריים קשים. תנאי מחיה קשים באוהלים. החורף הראשון היה חורף קשה במיוחד. העולים היו ניצולי שואה מאירופה וממחנות המעפילים בקפריסין ויוצאי ארצות ערב. לא הייתה ביניהם כמעט שפה משותפת. רבים מן העולים, בעיקר ניצולי השואה שביניהם, היו במצב בריאותי ירוד, חלק גם במצב נפשי ירוד. וחשבתי כמה עצוב להגיע לארץ החדשה, להגשמת החלום על ארץ זבת חלב ודבש, וכך להיחשף אליה. וברור שמי שרוצה יכול היה להוציא מהסיפור הזה "נראטיבים" פוסט ציוניים מפה ועד הודעה חדשה.

אבל אני חש הערצה, הן כלפי העולים והן כלפי הקולטים. הרי זה בלתי נתפס שמדינה בתוך מלחמת קיום איומה ונוראה שבה איבדה אחוז מתושביה (בקנה מידה של היום – 90 אלף איש), במצב כלכלי איום ונורא, מכפילה את אוכלוסייתה בתוך שלוש שנים, בעיקר בקליטת אוכלוסיית מצוקה ברמה כלכלית נמוכה, מתוך מחויבות אין קץ למהותה וייעודה הציוניים. אני מעריץ את בן גוריון ואת ההנהגה שקיבלה החלטה כזו ועשתה כל שניתן כדי לקלוט אותם. ואני מעריץ את העולים שהיו החלוצים של שנות החמישים, שיישבו את הנגב והגליל ובזכותם אזורים אלה נשארו בידי ישראל. וקריאת המחקר הזה רק הגבירה את הערצתי.

והתרגשתי כשקראתי איך טובי האמנים הגיעו למחנה להציג בפני העולים, לשיר באוזניהם – שושנה דמארי, חנה רובינא, שמואל רודנסקי ואחרים. ואת לימודי העברית שהנחילו להם.

ברור שנעשו טעויות בקליטה הזאת, בתנאים האלה, אך מה הן אותן טעויות מול האפוס הגדול הזה של התקומה, סיפור הניצחון הגדול הזה של הציונות?

וגם סיפור הריסוס בדי.די.טי מופיע במאמר. וכאשר קוראים את הדברים כמות שהם, זה נשמע אחרת מסיפורי העלבון, הגם שניתן בהחלט להבין את העלבון. "במהלך הקמת המחנה והכשרת העובדים התברר כי לשלטונות הבריאות של מדינת ישראל אין די ציוד אלמנטרי הדרוש לביצוע הבדיקות הרפואיות. בנוסף הצטרכה ההנהלה להכשיר גם צוות רפואי. לארץ הגיעו רופאים רבים בתוך גל העליה הגדולה, אך כדי להיקלט בעבודה היה עליהם לעבור תקופת התאקלמות. במחנה היה גם מחסור בתרופות בסיסיות שנבע מהעובדה כי מלאי הציוד הרפואי במחסן המרכזי בירושלים בוטל על ידי ממשלת המנדט המתפנה וקרבות מלחמת העצמאות והנפגעים הרבים שגבתה רוקנו את המעט שנותר. חידוש המלאי היה משימה קשה למדינה חסרת מטבע החוץ. השלב הראשון בטיפול הרפואי  במחנה היה השלב שנשאר טראומטי אצל מרבית העולים. זה כלל חיטוי אישי שמטרתו הייתה לטהר מחלות מידבקות שאיימו על המוני העולים. החיטוי נעשה באמצעות אבקת די.די.טי שהותזה על הגוף החשוף, לאחר שהעולים הסירו את בגדי המסע שלהם".

המאמר גם מפרש מדוע החיטוי גרם לעלבון אצל עולי המזרח ולא אצל העולים מאירופה: "החיטוי בדי.די.טי היה מקובל ונהוג גם במחנות העקורים באירופה". כלומר הם כבר חוו זאת במחנות בהם שהו אחרי השואה ועד עלייתם, ולכן קיבלו זאת בהבנה. מן הסתם, גם אמי רוססה בדי.די.טי, אך מעולם לא סיפרה על כך.

* עדכון – במד"א לא מעודכנים. הם צריכים למחוק מהשאלון לתורם דם את השאלה: "שהית בחו"ל ב-12 החודשים האחרונים"?

* בהשוואה לבן שלו – הלך לעולמו המנוול של העיירה. אחרי מות-קדושים-אמור, ומן הראוי לומר דברי הספד על קברו. אך מה לעשות, ואף אחד לא מצא ולו דבר אחד חיובי לומר עליו.

עד שאחד מחכמי הקהילה אמר – תשאירו את זה לי. אני אמצא מה לומר. ובהלוויה הוא קם ואמר: "נכון, המנוח היה מנוול. נכון, הוא היה רמאי, נוכל, חלאה. אבל מה? בהשוואה לבן שלו, הוא היה ממש צדיק תמים".

            * ביד הלשון

דור הנפילים – הלך לעולמו בגיל 94 אלוף שלמה גזית, מי שהיה ראש אמ"ן לאחר מלחמת יום הכיפורים ושיקם את החיל. יהי זכרו ברוך!

 הן "ידיעות אחרונות" והן "ישראל היום" הגדירו אותו: "מאחרוני דור הנפילים".

מה פירוש המושג "דור הנפילים" ומיהו הדור הזה?

האזכור הראשון של המושג נפילים, הוא בפרשת השבוע הבא – פרשת "בראשית". היא מסתיימת במיתוס על בני האלוהים שהזדווגו עם בנות האדם והצאצאים הם יצורים פלאיים – הנפילים. "הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם, וְגַם אַחֲרֵי־כֵן, אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל־בְּנוֹת הָאָדָם, וְיָלְדוּ לָהֶם. הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם".

כלומר מדובר באנשים גדולים מן החיים, בני אלים, הגיבורים שבגיבורים.

אנו פוגשים שוב את הנפילים בחטא המרגלים. כאשר המרגלים מתארים את הארץ, הם מטילים אימה ודמורליזציה בעם כאשר הם מספרים: "וְשָׁם רָאִינוּ, אֶת-הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק–מִן-הַנְּפִלִים. וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם". גם כאן מדובר ביצורים מיתולוגים, גדולים מן החיים.

הביטוי דור הנפילים, מבטא הערצה לדור עבר, שנראה בעינינו גדול מן החיים, כמו אנשי העליה השניה, או כמו דור תש"ח.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 7.10.20

* מטרילים את המדינה – נניח שההפגנות ישכנעו את נתניהו להתפטר, נלך לבחירות ונתניהו ינצח. מה יעשו אז המפגינים? ימשיכו להפגין בכל יום ולהטריל את המדינה כי מי זה הבוחר הזה שבחר את השלטון הזה? ונניח שבבחירות כאלה נתניהו יפסיד, וראש הממשלה יהיה, נניח לפיד. הם לא מבינים שמעריצי נתניהו ילמדו את שיטותיהם וינהגו בדיוק באותה דרך? יצורו על בלפור ויערערו את המדינה כדי להפיל את השלטון שלא יהיה לגיטימי בעיניהם?

 כאשר אני מדבר עם חברים שמשתתפים בבלפוריאדה, על כל טענה שאני אומר יש להם תשובה ברורה: "אבל נתניהו כך וכך". זה מקדש הכל. קורונה? אבל נתניהו… הטרפת חייהם של השכנים? אבל נתניהו… פריעת חוק וסדר? אבל נתניהו… הם משוכנעים שהם צודקים ולכן מותר להם הכל. אבל כל מי שיוצאים לכל מאבק משוכנעים שהם צודקים. ובכל זאת, המטרה אינה מקדשת את כל האמצעים ואי אפשר להיות כאלה חד-ממדיים בשל הביטחון של אנשים שהם יודעים והם צודקים והכל מותר. חייבים להיות כללי משחק.

היו כאן שלוש מערכות בחירות. באף מערכת בחירות נתניהו לא ניצח, אבל הוא גם לא הפסיד. אף צד לא יכול היה להקים ממשלה. אפשר היה להמשיך להטריל את המדינה בעוד ועוד ועוד מערכות בחירות אינסופיות, שבהן נתניהו מושל במדינה באמצעות ממשלת מעבר לא נבחרת. בסופו של דבר, כדי לסכל את זה, קמה הממשלה היחידה שיכלה לקום, ונבחרה ברוב גדול בכנסת. זאת הדמוקרטיה, כבדו את זה. אני הייתי שותף פעיל במערכות הבחירות בניסיון להביא להחלפתו של נתניהו. אבל כבר למחרת הסיבוב השני קראתי להקמת ממשלת אחדות לאומית כדי לסכל את הטירוף של סיבוב שלישי. אחרי הסיבוב השלישי גנץ גילה אחריות לאומית וממלכתית והציל את המדינה מסיבוב רביעי. די, צריך לאפשר למדינה ולממשלה להתנהל עד הבחירות הבאות.

הניסיון להחליף את נתניהו באמצעות בית המשפט וכנגד החוק נחל כישלון מהדהד. 11 שופטים הכריעו פה אחד, שבית המשפט אינו עומד מעל החוק ואינו יכול לפעול בניגוד לו.

אז מה אתם רוצים? להביא את נתניהו להתפטר באמצעות הפיכת החיים במדינה לבלתי נסבלים? אתם רק מדרדרים את המדינה לאנרכיה. מה שהיה במוצ"ש בתל-אביב – זו אנרכיה. זו פריעת חוק המונית, זו פריעה המונית של תקנות הקורונה בעיצומה של מגיפה קשה. מה זו הקריאה שלוחת הרסן וחסרת האחריות של עופר שלח לא לשלם קנסות כדי להציף את בתי המשפט ואז "נראה אותם"? זאת קריאה למרי אזרחי. זו הסתה לאנרכיה. זו שבירת כללי המשחק הדמוקרטיים.

תנו לעצמכם דין וחשבון מה אתם עושים, לאן אתם מדרדרים את החברה הישראלית.

נכון, נתניהו אובססיבי להפגנות. אני כלל לא בטוח אם האובססיה הזאת נועדה להפסיק אותן, או נועדה להעלות אותן לכותרות כדי לשלהב את היצרים. גם המפגינים אובססיביים. לא רק בהטרלה היומיומית של החברה הישראלית, אלא גם בהפיכת ההפגנות מאמצעי למטרה, לפרה קדושה שבשם חופש ההפגנה הכל מותר בה. כאילו אי פעם בתולדות המדינה לא היו הגבלות על הפגנות, לא היו הפגנות בלתי חוקיות, לא היה צורך ברישיון הפגנה, המשטרה איפשרה למפגינים לעשות ככל העולה על רוחם. כאילו באיזושהי דמוקרטיה בעולם ההפגנה עומדת מעל הכל. כאילו במדינות אירופה אין הגבלה על ההפגנות בשל הקורונה.

בסופו של דבר, הביביזם והבלפוריאדה הם שני צדדיו של אותו מטבע – מטבע השנאה, הקרע, השסע, השיסוי, הקנאות, האובססיה המטורפת, חוסר האחריות הלאומית. הביביזם והבלפוריאדה מזינים זה את זה ומעצימים זה את זה. והעוצמה המטורפת של הביביזם והבלפוריאדה מחלישה את מדינת ישראל, מערערת את החברה הישראלית, פוגעת בעתידנו.

מה שדרוש למדינת ישראל היום הוא אחריות, שפיות וממלכתיות. למרבה הצער המדינה מוטרפת בידי שני צדדים שהאחריות, השפיות והממלכתיות מהם והלאה.   

* באוויר הפתוח – צפון איטליה, עם אוכלוסייה כפולה מישראל ועם צפיפות דומה לזו שבמרכז הארץ, נפלה שדודה בעקבות משחק כדורגל שהתקיים בפברואר באיצטדיון פתוח. ביציעים היו 45 אלף צופים. 2,500 מהם היו אוהדי הקבוצה האורחת, ולנסיה, שחזרו הביתה עם הנגיף והציתו את המגפה שגבתה יותר מ–10,000 מתים ברחבי ספרד.

המשחק הזה לא היה באולם סגור אלא באיצטדיון, באוויר הפתוח. התקהלות המונית צפופה, גם באוויר הפתוח, היא סכנה.

בשבוע שעבר כתבתי שצריך להציג תמונות קשות מבתי החולים כדי שאנשים יבינו שהקורונה היא אמתית, היא מסוכנת ויכבדו את הכללים וההנחיות. כנראה שטעיתי. מה לעשות, וגם כאשר אדמו"ר לא זקן, בן 64, האדמו"ר מפיטסבורג, מת מקורונה, אלפי חסידיו לא לומדים לקח ומצטופפים בהלוויה. ההלוויה הזאת הייתה באוויר הפתוח, אבל מה הם חשבו? שהקב"ה מעמיד חומה מימינם ומשמאלם והנגיף, שלא הבחין באדמו"ר שלהם, לא יחצה את החומה?

ומה חושבים מפגיני הבלפוריאדה? שהנגיף פוסח על מי שמפגין נגד נתניהו?

בעת הזאת סדר העדיפויות צריך להיות – בראש ובראשונה ניצחון על הקורונה.

* המדרון לאנרכיה – משטרת ישראל הפכה להיות שק החבטות של החברה הישראלית.

נתניהו ותעשיית השקרים וההסתה שלו מעלילים עליה עלילה בזויה כאילו היא תפרה תיקים לנתניהו. וכמובן – מאשימים אותה באכיפה בררנית. נגדו.

הבלפוריאדה מעלילה עליה שהיא משטרה פוליטית בשרות נתניהו, שהיא משטרה אלימה. וכמובן – מאשימים אותה באכיפה בררנית. נגדם.

המתפרעים החרדים מאשימים את השוטרים שהם נאצים. טוענים שהם אלימים. וכמובן – מאשימים אותם באכיפה בררנית. נגדם.

אלמלא מוראה של מלכות איש את אחיו חיים בלעו. כך נראה המדרון לאנרכיה.

* המדינה נסוגה – כותרת ראשית: "המשטרה נסוגה. ההתקהלות בבני ברק נמשכה עד הלילה".

לא המשטרה נסוגה. המדינה נסוגה.

* אני רק שאלה – לאנשי ה"לך", "לכו אתם" ו"לכו קיבינימט": לאן?

* די לגזענות – אמיר השכל, הדמות הבולטת בהנהגת הבלפוריאדה, צרח על שוטרת יוצאת אתיופיה (או שהוריה עלו מאתיופיה) – "את לא מתביישת? אני העליתי את ההורים שלך".

די עם הגזענות הזאת. הישראלים יוצאי אתיופיה הם ישראלים כמוני וכמוך, המדינה היא שלהם לא פחות משל אף אחד אחר. השוטרים מבצעים את תפקידם נאמנה ויש להתייחס אליהם בכבוד, ובוודאי לא להשפיל אותם על רקע של השתייכות לעדה, מגזר או מגדר.

"הוא תת אלוף" זעקו כותרות בעיתון כשהוא נעצר לראשונה, כאילו הרקורד הצבאי מציב אותו מעל החוק ונותן לו פטור מציות לחוק. כנראה שהוא באמת חושב שהוא מורם מעם, שצריך לומר לו תודה על מי שהוא, ועל כך שהוא העלה את ההורים של השוטרת.

אני מכבד ומעריך מאוד את הרקורד הצבאי שלו, כמו של כל מי שתרם עשרות שנים מחייו למען המדינה. אך הרקורד הזה אינו מציב אותו מעל החוק ואינו נותן לו רישיון להתגזען, לתקוף שוטרים המבצעים את תפקידם ולהרשות לעצמו להתנהג כפי שהוא מתנהג. אגב, נדמה לי שהוא נלחם על שוויון בפני החוק.

* על גמליאל להתפטר – אני מאחל לגילה גמליאל רפואה שלמה והחלמה מהירה. וביום שהיא תחלים, עליה להתפטר.

ומול ההתנהלות המופקרת של יותר ויותר אנשי שלטון, על כל אחד מאתנו, האזרחים, לקחת אחריות במקום הממשלה. לשמור על כל הכללים של הסגר, הריחוק החברתי, המסכה, ההיגיינה, הימנעות מוחלטת מהתכנסויות. חוסר המנהיגות וחוסר האחריות של הממשלה אינם מצדיקים גם חוסר אחריות מצדנו. לא ניקח דוגמה אישית מגמליאל, מעוזרי ראש הממשלה שהפרו בידוד, ממיקי לוי (שלפחות התפטר מוועדת הקורונה ובכך סימן את הדרך לגמליאל) וכו', אלא כל אחד מאתנו ייתן דוגמה אישית לילדיו.

* אין ברירת קנס – תשלום קנס אינו תחליף להתפטרות. מדינת ישראל יכולה להסתדר גם בלי ה-500 ש"ח של גמליאל. אבל על גילוי כל כך קיצוני של חוסר דוגמה אישית, של חוסר סולידריות עם הציבור בשעה קשה, של התנהגות הפוכה לזו שהממשלה שהיא חברה בה דורשת מן האזרחים, על שקר בחקירה אפידמיולוגית שנועדה להציל חיים,  אי אפשר לעבור לסדר היום.

אם יש בה טיפת כבוד עצמי, עליה להתפטר. ולא – ראוי שתפוטר.

* הכרח וכישלון – הסגר הוא הכרח, אך הוא גם כישלון. כלומר העובדה שהגענו למצב שבו הסגר הוא הכרח, היא כישלון. בדילמה בין השיקול הבריאותי לשיקול הכלכלי-חברתי-נפשי, יש לראות בסגר נשק יום הדין, המוצא האחרון אחרי שכלו כל הקצין. הסגר הראשון (שהיה מוצדק כטיפול בהלם מול מגפה חדשה ולא מוכרת, כדי לא לתת לה להכות בנו) צריך היה להיות מנוצל להגדלה משמעותית של מערך הבדיקות והחקירות האפידמיולוגיות, באחריות צה"ל ובגיוס מתנדבים ומובטלים, כדי לקטוע את שרשראות ההדבקה. כלומר, המשימה המרכזית בסגר הראשון הייתה צריכה להיות היערכות לגל השני. זה לא קרה.

סוף סוף, באיחור מופקר של חודשים, מונה פרויקטור. לשמחתי, לא היה זה מי שמאמין בסגר ודוחף לסגר (ברבש) אלא מי שהתחייב לעשות הכל כדי למנוע סגר – רוני גמזו. הוא בנה את תכנית הרמזור, של סגר דיפרנציאלי על ערים אדומות וטיפול דיפרנציאלי באזורים שונים על פי רמת התחלואה. במקום להבין שזו שעת חירום ולאשר את הצעתו מיד, הממשלה מרחה את הדיונים על פני חודש תמים, שבו התחלואה עלתה ויצאה מכלל שליטה. כשכבר אישרו את התכנית, היא לא הייתה עוד רלוונטית. הסוסים ברחו מן האורווה. רמת התחלואה ופריסת התחלואה לא הותירו ברירה אחרת וחייבו סגר.

בסיטואציה הזאת, הדרך לקצר את הסגר היא לקיים אותו בלי כל החרגות. זו צריכה להיות אחריות אישית של כל אזרח, אך למרבה הצער מסתבר שזה לא מספיק, ומתחייבת פעולה כמו חקיקה בעייתית מאוד בנושא ההפגנות, אך אין ברירה אלא לקבל אותה, ואכיפה של הסגר ללא פשרות.

היציאה מן הסגר חייבת להיות על פי הרמזור וכך גם הפעולה לאורך זמן אחרי הסגר. לצד הבדיקות והחקירות, שהן הכלי לקטיעת שרשראות ההדבקה, יש להפעיל את הטיפול הדיפרנציאלי על פי אורות הרמזור, כדי לא להידרדר שוב לסגר.

במצב הנוכחי, אין מנוס מן הסגר, אך הסגר הוא פרי באושים של מחדל.

* מודה בטעותי – תמכתי בעמדתו של שר החינוך גלנט בזכות פתיחת בתי הספר. אני מודה שטעיתי. הנתונים העמידו אותי על טעותי. בגולן היה גל של הידבקויות רבות, רובן מבתי הספר. מאות תושבים הוכנסו לבידוד, כיוון שכיתות ומחזורים שלמים הוכנסו לבידוד. כאשר ילד הוא חולה מאומת, כל הכיתה שלו וכל תלמידי בית הספר מן היישוב שלו, שנסעו יחד בהסעה, הוכנסו לבידוד. היום, אחרי שבועיים וחצי של סגר, מספר החולים ירד באופן דרסטי, עקומת ההדבקות כמעט התאפסה וכמעט אין עוד תושבים בבידוד.

* עד כאן – במשבר התקציב באוגוסט, דרך ארץ הצילה את המדינה מבחירות בכך שהציבה לנתניהו סולם. אך יש להודות שהייתה זו פשרה בעייתית. נתניהו הפר ברגל גסה את ההסכם הקואליציוני ופגע בכלכלת המדינה, בכך שלא הביא תקציב עד סוף 2021. הפשרה שהציע צביקה האוזר הייתה פשרה בין הפרת ההסכם לקיומו. והרי נכון היה פשוט לדרוש את קיום ההסכם. מה יותר ברור מזה?

מרגע שהוחלט לדחות את הדד-ליין של התקציב עד סוף דצמבר, לא הייתה כל סיבה להמתין לדצמבר, אלא להפשיל שרוולים כדי לבנות תקציב ולאשר אותו בהקדם האפשרי. חלפו חודש וחצי, ונתניהו אוסר על האוצר להתחיל לבנות תקציב. בכך הוא פוגע במזיד בכלכלת המדינה, בעיצומו של משבר כלכלי וחברתי מהקשים בתולדות המדינה, רק כדי לאפשר לעצמו לגנוב את הרוטציה בתרגיל הפוליטי הנכלולי והמסריח ביותר בתולדות המדינה.

הפעם יועז הנדל הודיע לו פומבית: עד כאן! או תקציב או בחירות. הפעם הוא לא יקבל שום סולם. נכון, סיבוב בחירות רביעי בעיצומה של הקורונה הוא הרה אסון. אבל אי העברת תקציב ופגיעה מכוונת בכלכלת המדינה כדי לגנוב את הרוטציה היא אסון גדול אף יותר.

* מוליך שולל – יאיר לפיד מוליך שולל את הציבור, בעוד תרגיל שנועד להפעיל לחץ על כחול לבן לפרוש מן הקואליציה. במודעות שהוא מפרסם, הוא מספר שב-12 באוקטובר, עם פתיחת מושב הכנסת, יש עתיד תציג הצעת אי-אמון קונסטרוקטיבי ואם כחול לבן תצטרף, תקום אוטומטית ממשלה חלופית, ללא צורך בבחירות. לפיד מסלף את משמעות הצבעת אי-אמון קונסטרוקטיבי. הוא טוען בהסברו, שכמו בכל שבוע תוצג הצעת אי אמון. בכל שבוע כל האופוזיציה מצביעה בעדה – בסך הכל 48 ח"כים. אם כחול לבן ומפלגת העבודה יצביעו אתם, יש ממשלה חדשה.

זה לא מדויק, בשפה עדינה. הצבעת אי-אמון קונסטרוקטיבית, שהיא היחידה שעמה אפשר להחליף את הממשלה, היא כזאת שבה 61 ח"כים מצביעים בעד ראש ממשלה אחר. כלומר, על לפיד להציג הצעה כזו, שבה הוא גם מוסיף את שמו כראש הממשלה. האם במקרה זה "ימינה", שאכן כמפלגת אופוזיציה מצביע בכל שבוע אי אמון בממשלה, תתמוך בו לראשות הממשלה? היא תלך לבחירות על תקן מי שהפילה את שלטון הימין? ודאי שלא. לכן, זו אחיזת עיניים. בלי ימינה, כל העסק הזה לא יקרה. בלי ימינה האפשרות היא רק לממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית הלאומנית המשותפת. ברור שכחול לבן לא תפרק את ממשלת האחדות למען ממשלת פיגולים כזאת, בראשות לפיד, שתתפורר ותיבול בתוך שבועות. אז זה בסדר, בתור אופוזיציה, להציע הצעות אי אמון ולנסות להפיל את השלטון. זה תפקידה של אופוזיציה. אבל בלי לסנוור את הציבור במקסמי שווא חסרי שחר וחסרי סיכוי.

* הגנרל התורן – אני רחוק מאוד מדעותיו הפוליטיות של רון חולדאי והסיכוי שאצביע בעד מפלגה בראשותו הוא אפס. עם זאת, בתגובות על הודעתו שיתמודד בבחירות הארציות הקרובות, נשמעה נימה מכוערת. "עוד גנרל", "הגנרל התורן" וכו'. כאילו העובדה שאדם שרת שנים רבות בצה"ל עומדת לגנותו ולא לזכותו.

מיהו גנרל? אלוף הוא שלנו (במקרה הזה תא"ל), גנרל הוא שלהם. כלומר, גנרל הוא קצין בכיר במפלגה היריבה.

במקרה של חולדאי ההגדרה הזאת מכעיסה שבעתיים. אני יכול להבין ביקורת על אדם שהשתחרר מהצבא, עוד אין לו כל ניסיון אזרחי ופוליטי והוא רץ לראשות הממשלה. יש הגיון באמירה – לאט לאט. תהיה קודם שר, תשתפשף בחיים הפוליטיים, תצבור ניסיון. יש היגיון בקריאה הזאת. אבל הרקורד המרכזי של חולדאי, שאתו הוא מציב את עצמו לבחירה, הוא רקורד של מנהיגות אזרחית, פוליטית, של 22 שנים כראש העיר תל-אביב. יתר על כן, גם בריצה לראשות העיר, הוא הציג בעיקר את הרקורד האזרחי שלו כמנהל גימנסיה הרצליה במשך 6 שנים. כאשר מטיחים כלפיו את ה"גנרל", כאילו אומרים שאדם ששירת שנים רבות בצה"ל פסול למנהיגות לכל חייו. טענה כזאת, במדינת ישראל, שהביטחון הוא מרכזי כל כך בהווייתה, היא אבסורדית.

* הישראלי המכוער – הישראלי המכוער (יאיר נתניהו) שיתף ציוץ בנושא "מפגן הצוללות הגדול" וכתב: "להחרים את הקומוניסטים הארורים האלה! בפוסט ששותף נכתב שהקיבוצים חזק בתמונה: אחרי יטבתה מגיעה נציגות מהזורע. בין היתר תחנת הדלק דור אלון וחנות אלונית שסמוך לקיבוץ". הישראלי המכוער מנהל זה לא מכבר מסע הסתה והשמצות נגד הקיבוצים, כלומר גם נגד הקיבוצים. בעבר כתבתי שצריך לתבוע אותו, כי זו השפה שמנוולים מן הזן הנחות שלו מבינים, אך הסבירו לי שכמעט אין סיכוי לתביעת דיבה קולקטיבית.  כנראה שהסבירו זאת גם לישראלי המכוער, ולכן הוא ממשיך בדרכו הנלוזה ללא חשש.

כיוון שהמון מוסתי נתניהו מתייחסים לישראלי המכוער כאל צינור, כלומר הם רואים בדבריו דברי אלוהים חיים, הם מיד מינפו זאת להסתה וקריאה להחרמה. זו השיטה של בי.די.אס.ים מן הסוג הזה. רבים קראו להחרים את רשת "שמרת הזורע" ששייכת לקומוניסטים הארורים מקיבוץ הזורע. אלא שאין שום קשר בין "שמרת הזורע" לקיבוץ הזורע. הישראלי המכוער קיבל מכתב אזהרה לפני תביעה מ"שמרת הזורע" ואז הוא צייץ הבהרה שאין קשר בין "שמרת הזורע" לקיבוץ הזורע, כלומר – תמשיכו לקרוא לחרם על הקיבוצים, אבל הניחו ל"שמרת הזורע".

אלא שלא כל מי שנחשף לציוץ ההסתה של הישראלי המכוער שהופץ בכל תעלות הביבים, נחשף גם להבהרה. והפגיעה ב"שמרת הזורע" נמשכת. כותב בא כוח החברה עו"ד קובי בן סימון: "גם היום אנו עסוקים בשליחת מכתבי התראה לגולשים שקוראים לחרם על שמרת הזורע. על אף מכתב התראה ופרסום ההבהרה מצד נתניהו, הקריאות ממשיכות לעשות את שלהן ויש בהן חשש לגרימת נזק גדול מאוד לחברתנו".

לכן, כיוון שמדובר בעסק ספציפי שנפגע באופן ספציפי מקריאת החרם, מן הראוי שיתבעו בסכום גבוה מאוד את הישראלי המכוער. מן הראוי שגם עסקים קיבוציים אחרים שנפגעו מן ההסתה והקריאה הבי.די.אס.ית של הישראלי המכוער, ויכולים להוכיח זאת, יתבעו אותו בסכומים אסטרונומיים. רק את השפה הזאת הוא יבין.

* כוחות צנטריפטליים – השתתפתי בשיחת זום של כמה אנשי חינוך מובילים בארץ, שנבעה מדאגה חמורה לנוכח מה שקורה היום בחברה הישראלית – הקרע, השנאה, ההקצנה, השבטיות, סכנת ההידרדרות לאנרכיה. שיחה שלא נועדה לקוטראי, אלא לאקטיביזם, לחולל שינוי בחברה הישראלית. אני שייך לכמה פורומים שזה סדר היום שלהם, ואני מוזמן ליטול חלק במספר יוזמות כאלו.

העובדה שמול התהליכים המפרקים והמפרידים האלה, מול הכוחות הצנטריפוגליים (ובעברית – כוחות סירכוזיים) האלה יש התארגנויות רבות שנועדו להחזיר את השפיות לחברה ואת החברה לשפיות, כוחות צנטריפטליים, שואפים אל המרכז, מעודדת וממלאת אותי תקווה. כי אני מאמין שמעט מן האור דוחה הרבה מן החושך.

* היו הנדלים – אחרי תקיעה של עשור, יועז הנדל משחרר את הפקקים בכל תחומי התקשורת כמו גם בתשתיות האינטרנט המהיר, למען אזרחי ישראל. העשיה שלו בחצי השנה האחרונה אדירה. אם כל שרי ישראל ינהלו את משרדיהם כמו יועז הנדל, ישראל תזנק ותפרח בכל תחומי החיים. היו הנדלים!

* אושפיזום – לאורך חג הסוכות, עורך צביקה האוזר מפגשי "אושפיזום" – אושפיזין בזום, שבהם הוא מארח בסוכה הווירטואלית מדי ערב אישיות מסוימת. האושפיז הראשון היה יו"ר הסוכנות בוז'י הרצוג, לשיחה על ישראל והעם היהודי. ועוד לפני שהחלה השיחה, אהבתי את עצם העובדה שצביקה בחר לפתוח את הסדרה בנושא שאינו "סקסי" ואינו מושך רייטינג, אך חשיבותו לייעודה של מדינת ישראל ולעתידה חשוב יותר מכל נושא אחר.

המפגש היה מרתק וברמה גבוהה מאוד. הוא היה שונה מהשיח הפוליטי הן בעומקו וברמתו ובוודאי בתרבות הדיון שהייתה בו; הנגאטיב המוחלט של תרבות "אופירה וברקו" ושכמותם.

ניכרה ההיכרות ארוכת השנים בין שניהם, החיבה וההערכה ההדדית שהם רוחשים זה לזה, ובעיקר העניין המשותף שלהם בנושא הדיון. הדיון עסק ביחסי ישראל והתפוצות, במחויבות של מדינת ישראל לעתיד העם היהודי, ההתבוללות, העליה, האנטישמיות.

שאלה אחת ניקרה במוחי לאורך המפגש – איך זה שבוז'י הרצוג הצביע נגד חוק הלאום? הרי כל מילה שאמר בדיון הייתה חוק הלאום. כשהרצוג היה עצמו הוא נשמע כל כך שונה מהזיוף, כאשר אינטרסים פוליטיים זרים גרמו לו לפעול נגד כל מה שהוא מאמין בו, כל מה שאביו וסבו האמינו בהם, נגד כל מה שתנועת העבודה האמינה בו והגשימה אותו.

* רובינשטיין על שמיר – אושפיז מס' 2 ב"אושפיזום" בסוכתו הווירטואלית של צביקה האוזר היה המשנה לנשיאת בית המשפט העליון בדימוס אליקים רובינשטיין. רובינשטיין הוא אישיות משכמו ומעלה. אחד האנשים החכמים והמשכילים שאני מכיר. וכמי שבמשך חמישים שנה ניצב ברבים מצמתי ההכרעה המדינית והמשפטית של ישראל, הוא אוצר בלום של זיכרון היסטורי, מה גם שהוא בור סוד שאינו מאבד טיפה.

השיחה נסובה גם סביב הסוגיות המשפטיות האקטואליות, אך בעיקר בסיפורי העבר, מהיותו עוזרו המשפטי של דיין בוועדת אגרנט, דרך ועידת קמפ-דיוויד והשלום עם מצרים, פרשת פולארד, השלום עם ירדן ועוד. לאורך שנותיו בשירות הציבורי הוא עבד לצד אישים כדיין, שמיר, רבין ואחרים. וכיוון שהוא יודע לספר סיפור, והוא בעל חוש הומור טוב, תענוג להאזין לו.

אתעכב כאן על נושא אחד. קוראיי יודעים זה מכבר, שאני רואה ביצחק שמיר את אחד מראשי הממשלה הטובים שהיו כאן, אולי שני רק לבן גוריון. תרומתו האדירה כראש הממשלה היא התשתית להרבה דברים שאנו נהנים מהם היום ונהנה מהם גם עוד עשרות שנים. הוא האיש שהיטיב לזהות את הפוטנציאל האדיר של עליה גדולה מבריה"מ כשרק החלה בה הפרסטרויקה. הוא זה שכנגד דעת הכל וכנגד כל הסיכויים הצליח לשכנע את הנשיא רייגן לבטל את מעמד הפליט ליהודים היוצאים מבריה"מ, כיוון שכאשר יש מדינה יהודית, יהודי אינו פליט, אלא יש לו בית. פתיחת שערי בריה"מ מצד אחד וסגירת שערי ארה"ב בפניהם, ניתבו אותם למדינת ישראל. שמיר הטריף את כל משרדי הממשלה ואת כל מוסדות המדינה להיערכות לקליטת מיליון עולים בתוך שנים ספורות, כאשר לכולם הייתה קורת גג, והם נקלטו וקודמו בעבודה, רבים מהם במקצועותיהם והביאו למהפכה מדעית וטכנולוגית שהקפיצה את ישראל, הפכה את ישראל לאומת סטארט-אפ וקידמה את ישראל בכל תחום מתחומי החיים. הוא זה שהחליט וביצע את מבצע שלמה שהעלה ארצה את יהדות אתיופיה. הוא חתר לממשלות אחדות והקים ממשלות אחדות, גם כשהשותפות עם פרס הייתה לו קשה (להבדיל משיתוף הפעולה המצוין והכימיה הטובה עם רבין) מתוך אמונה בחשיבות האחדות הלאומית, וכדי לא להיכנע לדרישות החרדים בנושאי הגיור, שהיו מביאים לנתק בין ישראל ליהדות ארה"ב. הוא הביא לכינון היחסים הדיפלומטיים עם בריה"מ, סין, הודו ועוד עשרות מדינות. רובינשטיין סיפר איך לפני ועידת השלום במדריד, הוא התנה את השתתפותן של מעצמות בוועידה בכינון יחסים דיפלומטיים מלאים ישראל ולא היה נכון לכל פשרה בנדון, וכך בריה"מ סין וכו' כוננו את היחסים. במהלך דיפלומטי מזהיר, יחד עם דוד לוי, שר החוץ, הוא הוביל להישג הגדול של ביטול החלטת האו"ם שהגדירה את הציונות כגזענות. הוא תרם תרומה אדירה להתיישבות ביהודה ושומרון. ולא פחות חשוב – הוא נמנע מהרפתקאות מדיניות וביטחוניות, כלומר לשורת ההישגים האדירים לא מתלווה שורה של שגיאות וכישלונות גדולים.

רובינשטיין סיפר על חלק מן הדברים האלה, והוסיף גם מהיכרותו האישית אתו. הוא אמר שמעולם לא פגש אדם עם אגו קטן כל כך. "לכולנו יש אגו. לי יש אגו, לך יש אגו. בטח שלפוליטיקאים יש אגו גדול. לשמיר לא היה אגו. כולו היה קודש לנושא, למילוי התפקיד, לשרות". כמו כן הוא דיבר על העצבים החזקים מאוד שלו וכושר העמידה שלו שמעוררים קנאה.

אחד הדברים שרובינשטיין ציין, הוא ששמיר טיפח וקידם דור שלם של מנהיגים צעירים. זה נכון. חבל שגם אולמרט ונתניהו נמנים עם בני טיפוחיו, כך שלא הייתי רואה דווקא בכך את תרומתו הגדולה.

צביקה ורובינשטיין דיברו בצער על הפער בין מעשיו ותרומתו של שמיר לבין תדמיתו. אני חייב לציין שבשנים האחרונות יותר ויותר אנשים, בעיקר כאלה שזכו לעבוד אתו (כולל יריבים אידיאולוגיים כאהוד ברק) מדברים עליו בהערכה הולכת וגוברת. כך, למשל, גם עמוס גלעד, שעבד עם מנהיגים רבים, שהעלה אותו על נס בספר "המתריע" ועוד. אני מאמין ששמיר, שמקומו בהיסטוריה לא כל כך העסיק אותו, יזכה להכרה בגדולתו כראש הממשלה. בדיוק כפי שאשכול, שהיה מושא לבדיחות, מוכר היום כאחד מראשי הממשלה הטובים שהיו כאן.  

* אנטישמיות נגד המדע – אני מקבל כמעט מדי יום הודעה של דובר הארגון האנטי ישראלי "גוש שלום" אדם קלר. בדרך כלל הודעותיו מצטיירות כהודעות של אדם נרגן וממורמר. והנה – שישו ושמחו. הודעה ובה פרץ של שמחה. לפתע האיש מר הנפש הזה – שמח וטוב לב. שמא לכבוד חג הסוכות?

לא. הוא חגג את שמחת הניצחון. ניצחון קטן של BDS. "מולקולות", בטאון מדעי בינלאומי העוסק בכימיה, ביטל פרסום מחקר של ד"ר מינדי לוין, חוקרת מאוניברסיטת אריאל. הבטאון התכוון להקדיש בגיליון ינואר 2021 מקום נרחב לתוצאות מחקר של ד"ר לוין – חוקרת שעלתה לארץ מארה"ב, שם הרצתה בכמה אוניברסיטאות, וכעת היא מרצה וחוקרת באוניברסיטת השומרון באריאל. אולם מאמרה נפסל, מתוך כניעת המערכת ללחצים ברוטליים לא לפרסם את המאמר, כיוון שהחוקרת מלמדת באוניברסיטת אריאל. הם אפילו לא הסתירו, מפאת הבושה, את סיבת הפסילה.

לשמחה, מה זה עושה? אז היה איזה ניצחון לבני החושך, לאנטישמים. אבל יותר משזה ניצחון על ישראל ועל היהודים – זה ניצחון על המדע. בני החושך נלחמים בנאורות, במדע, בקדמה. אז היה זה ניצחון הברבריות על הנאורות.

איני מכיר את מינדי לוין, אין לי מושג בכימיה, לצערי, ובוודאי שלא קראתי את המחקר. אבל נניח שזהו מחקר פורץ דרך בעולם הכימיה. מי ניזוק מהפסילה הפוליטית הזאת? העולם. המדע.

העובדה שכתב עת אקדמי פוסל מחקר מדעי מתוך פחד ובשל כניעה לארגון אנטישמי, היא הזניית האקדמיה.

* אנטישמיות נגד הבריאות – אם ישראלים ימציאו את החיסון נגד קורונה, אני מניח שגדול המטיפים האנטישמים אחרי מלחמת העולם השניה רוג'ר ווטרס והארגונים האנטישמים שלו יקראו לעולם להחרים את החיסון.

* יצאת אמיץ – צפיתי בתכנית יצאת צדיק" בערוץ 12. התכנית חשפה, כבר בפעם השלישית, את יריב בוהדנא; נוכל, חשמלאי שתחת שם בדוי עוקץ קשישים, עולים מחבר העמים, באלפי ₪, ברמאות בוטה וקשה. כאשר חיים אתגר הפתיע אותו בדירת פיתיון שבה עקץ שוב, הוא החל לברוח. אתגר רדף אחריו ו"ראיין" אותו תוך כדי ריצה. כאן הנוכל עצר, שבר את המצלמה והכה את אתגר נמרצות, פתח את ראשו, עד שהובהל באמבולנס לבית חולים. עוד בטרם הוזמן האוטובוס, מוכה ופצוע, אתגר המשיך לרדוף אחרי הנוכל ולהפנות אליו את השאלות הקשות.

חיים אתגר הפגין מופת של עיתונאות. נחישות, דבקות במשימה, אומץ, מקצועיות, אכפתיות אדירה. הוא דיבר על המחיר ששילם, ואמר שהוא שלם עם המחיר, למען השליחות החברתית שלו, להגן על הקורבנות מפני הנוכל. ניכרים דברי אמת.

* חלוקת קשב – בכל ישיבת זום, ויש לי כאלו בכל יום, אני יושב מול המסך בשיחה, ובמקביל אני בנייד – ווטסאפ, מיילים, פייסבוק וכו'. מה שלא הייתי מעלה על דעתי לעשות בישיבה פנים אל פנים, ולו בשל הנימוס והכבוד לעמיתיי.

מצד אחד, זה יעיל מאוד ומנצל היטב את היקר במשאבים – הזמן. מצד שני, הרי אני לא באמת בשיחה, כפי שראוי שאהיה בה. דילמה.

* ביד הלשון

* אדמו"ר – דני קושמרו הגדיר פעמיים את הרב חיים קנייבסקי – אדמו"ר. זאת טעות. אדמו"ר (אדוננו, מורנו ורבנו) הוא הכינוי למנהיג חצר חסידית. הרב קנייבסקי הוא מנהיג הזרם הליטאי, שהוא אנטי חסידי. הליטאים הם ה"מתנגדים" (או בהברה אשכנזית "מסנגדים". במלעיל, כמובן), כלומר המתנגדים לחסידות.

בזרם הליטאי מוגדר הרב קנייבסקי: "מרן שר התורה".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 4.10.20

* הברירה האכזרית – אושפיזין או אישפוזין.

* המשת"פ של הקורונה – חברת קיבוץ אורטל, ששני הוריה לקו בקורונה ואביה מונשם ומורדם ונלחם על חייו, פרסמה בקבוצת הפייסבוק הקיבוצית רשומה מטלטלת, בה תיארה לנו את סבלו של אביה, והפצירה בנו להתייחס לקורונה ברצינות, להישמר לנפשנו, להקפיד למלא אחרי כל הנחיות הסגר, הריחוק החברתי, המסכה, ההיגיינה, ההימנעות מהתקהלות.

במלחמה בקורונה, יש בתוכנו גיס חמישי; המשת"פ של הקורונה. זוהי מחלת הרקע הידועה בשם "לי זה לא יקרה". ובעקבות הרשומה חשבתי, שאולי טוב תעשה התקשורת אם תתגייס למלחמה, בשיתוף עם משרד הבריאות, ופשוט תצלם ותשדר "אכן, תמונות קשות" ממחלקות הקורונה. כן, אני יודע שזה רעיון מזעזע. אני מתקשה להאמין שאני מציע זאת.

אבל… פיקוח נפש.

למרבה הצער, אתמול נפטר האב.

* היישוב הרביעי – בכתבה בוויינט דווח שרק בשלושה יישובים בארץ לא היה עד כה אף חולה מאומת: ביר הדאג', שבט אבו ג'ווייעד ושבט אבו קרינאת. כיוון שבאורטל לא היה אף חולה מאומת, אז יש לפחות ארבעה יישובים כאלה. אני בטוח שהרבה יותר.

* יותר משבוע – המועצה האזורית גולן היא הרשות הראשונה שהוסמכה לבצע חקירה אפידמיולוגית. הוקם צוות, עבר הכשרה במשרד הבריאות, והוא עובד 24/7 כבר שבועות אחדים. הצוות פועל ביעילות, והתוצאות של כל חקירה כזאת מגיעות בתוך שעה! המועצה גם פעלה להקמת מתחם בדיקות בצנובר. בשבוע שעבר הוא פעל ביום חמישי ושוב השבוע, ביום רביעי. אבל… חלף לפחות שבוע (!) מאז הבדיקות [רשומה זו נכתבה ביום חמישי בבוקר] וטרם הגיעו תוצאות. שבוע! זאת שערוריה. אם כך זה ימשך, שום סגר לא יעזור.

* השתכנעתי – תגובה שכתבה לי מכחישת קורונה: "אם יש מגפה, איך זה שאני לא מכירה אף חולה מאומת?"

נו, מול הוכחה כזו לא נותר לי אלא לבלוע את הלשון.

* לא הותירו ברירה – איני אוהב את החקיקה להגבלת ההפגנות בתקופת הסגר. טוב היה אלמלא באה לעולם. אך התנהגותה המופקרת וחסרת האחריות של הבלפוריאדה לא הותירה ברירה.

ולמען הפרופורציות – בתקופת ההתנתקות, המשטרה עצרה את האוטובוסים עם המפגינים בנקודות היציאה שלהם, כדי למנוע את הגעתם להפגנות בירושלים ובכפר מימון. אז לא הייתה מגיפה, לא הייתה כל סכנה, לא היה לכך אפילו כל תירוץ. סתם, לא כל כך התחשק לאריק שרון שיפגינו נגדו.

* עסקנות או ממלכתיות – "אנחנו גוף פוליטי", אמר אסף זמיר בישיבת סיעת כחול לבן, ימים אחדים טרם התפטרותו מן הממשלה. "אנו חייבים לעשות פוליטיקה כדי שיישארו לנו מצביעים. כי אם לא יהיו לנו מצביעים, לא יהיה לנו מקום בחיים הציבוריים. חייב להיות גבול לממלכתיות שלנו. אנחנו לא אמא תרזה של הפוליטיקה הישראלית".

יכול להיות שהוא צודק. יתכן מאוד שהוא מייצג טוב יותר את האינטרס הפוליטי המפלגתי של כחול לבן. אבל הוא עצמו היטיב לתאר את מהות הדילמה – האינטרס הפוליטי האלקטורלי העסקני של המפלגה, או האינטרס הלאומי הממלכתי. ויתכן שתרומתו העיקרית של גנץ לפוליטיקה הישראלית, היא בהצגת המודל הנשכח של ממלכתיות, לאחר עשור וחצי של שלטון האיש המגלם בעצם הווייתו, סגנון שלטונו וערכיו את האנטי-ממלכתיות הקיצונית ביותר.

יתכן מאוד שניסיון השותפות בממשלת אחדות לאומית יתפרק ואולי אפילו בקרוב. יתכן ששותפות בין איש אמת לשקרן בלתי אפשרית, כי השקרן מרמה כל הזמן את איש האמת. אבל עצם הניסיון ההירואי, בשעת המשבר הפוליטי החמור ביותר בתולדות המדינה, שהתלוו אליו המשבר הרפואי והכלכלי החמורים כל כך, לא לנצל את המשבר לפעולה, בגישה שככל שיהיה רע יותר (למדינה) יהיה טוב יותר (למפלגה) ולהיגררות אחרי התעלולים והפנטזיות מבית מדרשו של עופר שלח, אלא בניסיון הרואי להיכנס תחת האלונקה ולהיות שותפים להתמודדות עם המשבר, גם אם זה פוגע בשיקול האלקטורלי, הוא המופת שמציג גנץ.

התמיכה של כחול לבן בהגבלת ההפגנות הייתה מוצדקת. האובססיה של נתניהו כלפי ההפגנות וההסתה שלו נגדן, אינה הופכת את ההגבלה לבלתי מוצדקת. יש לומר שהבלפוריאדה אינה התשובה לביביזם אלא היא השתקפות שלו – הכפפת האינטרס הלאומי הממלכתי לאינטרסים כיתתיים זרים והעמקת שיח השנאה, הקרע, השסע, המחנאות, השבטיות והפלגנות, שהוא שיח הרסני לחברה הישראלית. ובסך הכל הביביזם והבלפוריאדה רק מחזקים זה את זה ומעצימים זה את זה, במודע או שלא במודע. אבל כחול לבן, וכך גם דרך ארץ ומפלגת העבודה, שקלו את השיקול הממלכתי, והבינו שהמשך ההתכנסויות ההמוניות בתקופת הסגר ובשיא הקורונה, הן פגיעה קשה באינטרס הלאומי שמעמיד בראש מעייניו את המלחמה בקורונה. ואין מנוס מחקיקה כדי להגביל את מה שצריך היה להיפסק מעצמו בשעה זו מתוך אזרחות טובה, ממלכתיות, אחריות לאומית וסולידריות חברתית.

אני קורא את המארבים היויומיים של הטרולים הבלפוריסטים לכל רשומה או ציוץ של חבריי יועז הנדל וצביקה האוזר. על כל נושא שהם כותבים, בנושאי קורונה או בכל נושא, אפילו פוסטים משפחתיים, הם סופגים התנפלות אוטומטית במטח כבד של עלבונות, הסתה ושיימינג, כאשר המילה המובילה היא השרש ב.ג.ד., שאחרי רצח רבין ראוי היה שתמחק מן הלקסיקון. ברור לי שכלפי אנשי כחול לבן המארבים הללו קשים שבעתיים, ובמיוחד אצל אסף זמיר, שהבייס שלו הוא בלפוריסטי. צריך חוסן נפשי וכושר עמידה בלתי רגילים כדי לעמוד בלחץ הזה. כנראה שזמיר לא ניחן בחוסן הזה. החוסן הזה הוא תנאי למנהיגות.    

* השתמטותם אומנותם – ההתנהלות של חלקים רבים מן הציבור החרדי, היא ייבוא של הגישה הגלותית שהמדינה היא "הם", היא לא שלנו. היא לא אנחנו. אבל את ה"דינא דמלכותא דינא" הם שכחו בגולה. ואת "ובחרת בחיים", "וחי בהם" ו"פיקוח נפש דוחה שבת" הם בכלל הדירו מעולמם. מי שמשתמטים ממלחמת מצווה להגנת המולדת משתמטים גם מהמלחמה בקורונה. השתמטותם – אומנותם.

* קהל בלי מסכה – אז מה היה לנו שם? תפילות, הפגנות, חתונות. אז הנה עוד משהו: הקהל ב"זמר במסכה". הקהל יושב צפוף, בלי מסכות, צועק ושר ומרסס את סביבתו בהבל פה.  

* לחיזוק הלכידות – בצרור ההערות הקודם ציטטתי מנאום של ראש האופוזיציה מנחם בגין במלחמת יום הכיפורים, כמופת של אופוזיציה ממלכתית, אחראית, פטריוטית.

ויש גם צד שני למטבע. לאורך כל המלחמה, מיום כיפור עצמו ואילך, קיבל בגין עדכונים שוטפים ומפעם בפעם הוא הוזמן להתייעצויות. וכך היה גם במשברים לאומיים אחרים.

במסמך בן 7 נקודות שפרסם שר התקשורת יועז הנדל, בהן התווה אסטרטגיה ליציאה מן הסגר, הוא הציע, בין השאר: "יו"ר האופוזיציה ויו"ר ועדת הקורונה יוזמנו לעדכון בקבינט הקורונה אחת לשבוע. בעדכון זה ימסרו להם הנתונים המלאים והצעדים המתוכננים".

צעד כזה חיוני ביותר להגברת אמון הציבור במקבלי ההחלטות ולחיזוק הלכידות הלאומית בשעת חירום ומשבר. למרבה הצער, מתוך היכרות עם הנפשות הפועלות, הצעתו של יועז – אי של שפיות ואחריות לאומית במערכת הפוליטית הישראלית, לא תיושם. נתניהו לא יזמין את לפיד, ואם הוא יזמין – לפיד ידחה את ההזמנה.

* שיטת יאיר נתניהו – מרצ העלתה את מודעת ההסתה נגד דרעי וליצמן. ואחרי שכולם ראו והפיצו – הסירה אותה.

* הבהרה – כאשר נער השליחויות של נתניהו מיקי זוהר מכונה מיקי מאוס, יש לקרוא את מאוס במילרע, ולא לבייש את העכבר החביב שלנו.

* נער השליחויות – נער השליחויות, שלמרבה הבושה הוא גם סגן יו"ר הכנסת, יושב על דוכן היו"ר, מנבל את הפה, מחלק מכס היו"ר ציונים כמו: "זה הנאום הדוחה והמגעיל ביותר שנשמע בכנסת" וכד', מסלק מן המשכן בביריונות מי שמעיר לו על התנהגותו הברברית. כך בלילה. ויהי ערב ויהי בוקר, ונער השליחויות מצייץ: "גמזו הביתה". השרלטן מינה את גמזו לשעיר ועכשיו הוא משגר את נער השליחויות שלו לשלוח אותו לעזאזל. בושה שאדם כזה הוא ח"כ.

ליד מיקי זוהר אפילו דודי אמסלם נשמע כמעט נורמטיבי.

* תועמלן של תעשיית השקרים – כתב אהוד בן עזר ("חדשות בן עזר" 1.10.20): "זה זמן רב לא קראתי שטויות כמו הציטוטים מדברי ד"ר בן חיים". את המשך המשפט לא אצטט כי הוא גזעני ומכליל על עדתו של בן חיים.

אז עוד כמה דברים שאהוד לא ידע על בן חיים. בן חיים אינו אלא תועמלן של תעשיית השקרים וההסתה של נתניהו, מושא הערצתו של אהוד. הוצאת השד העדתי מן הבקבוק היא מעשה שעשה בן חיים בשליחותה של תעשיית השקרים. כל הסיפור שלו על "ישראל הראשונה" ו"ישראל השניה", הוא חלק מתאוריית קונספירציה מבית המדרש של נתניהו, על פיה "ישראל הראשונה" ששלטה כאן עד 1977 ואיבדה את השלטון, ממשיכה להיאחז בשליטתה במערכת המשפט, בתקשורת ובאקדמיה, והיא נלחמת על מעמדה ועל הנצחת ההגמוניה שלה באמצעות הפיכה שלטונית נגד מי שמאיים עליה, היחיד שמסכן אותה, נתניהו. ולכן היא "תופרת תיקים" נגדו ובלה בלה בלה. כל דברי הבלע והשקר וההסתה העדתיים של בן חיים מכוונים אך ורק למטרה זו – תמיכה בנתניהו ופעולה למענו.

נתניהו נבנה מהקרע, מהפלגנות, מהעמקת השסעים ומהשנאה בחברה הישראלית, ובן חיים הוא אחד מתועמלניו. ולא בכדי בנו יאיר, כמו גם תועמלנים כיעקב ברדוגו, ריקלין וארז תדמור מהדהדים שוב ושוב את בן חיים ומדקלמים את ה"תיאוריה" שלו.

אני מאחל לאהוד שיתפכח מסגידתו לנתניהו, שיפקח את עיניו ויראה איך מושא הערצתו הורס את החברה הישראלית, בין השאר באמצעות התועמלן שלו אבישי בן חיים ושלהוב היצרים העדתיים כדי להיבנות מהם.

וכן, אני נגד הבלפוריאדה ונגד נתניהו בעת ובעונה אחת, גם אם אהוד אינו מסוגל להבין זאת. מה לעשות, איני שייך לאף כת אוטומטית. לא לחסידיו השוטים של נתניהו ולא לתמונת הראי שלהם מן הבלפוריאדה.

* שיחדש פוסט ציוני – פרופסור ישראל ברטל, אחד ההיסטוריונים החשובים בישראל, שבדרך כלל מתמודד עם השיחדש של הפוסט ציונים מן השמאל הרדיקלי, כתב ב"הארץ" תגובה ציונית הולמת נגד השיחדש של הפוסט ציונים מן הסוג של אבישי בן חיים ושאר תועמלני תעשיית השקרים וההסתה של נתניהו. כותרת המאמר החשוב: "הבדיה על ישראל הראשונה והשניה". מאמר חשוב ומומלץ ביותר.

* בשורה ציונית גדולה – בכל עיתוני החג, כתבה אחת גרמה לי לתחושה של התרוממות רוח ושמחת חג – ראיון עם יו"ר הסוכנות היהודית יצחק הרצוג ב"ישראל היום", שהביא עמו בשורה ציונית גדולה.

להלן מספר ציטוטים מן הראיון: "מגפת הקורונה הציבה את העליה כאתגר הדחוף ביותר. נתוני העליה של אוגוסט מספרים את הסיפור כולו: בצפון אמריקה חלה עליה של 238% בפתיחת תיקי עליה לעומת התקופה המקבילה אשתקד, בבריטניה 165%, בדרום אפריקה פי שניים ובכלל – פי שניים יותר תיקי עליה שנפתחו ממדינות המערב… זה רק קצה הקרחון. לאלו יש להוסיף 100 אלף פניות כלליות מתחילת השנה לבקשת מידע על עלייה, גידול של פי שניים בפתיחת תיקי עלייה ממדינות דוברות אנגלית ושל יותר מ־150% ממדינות דוברות צרפתית. במדינות אחרות מצב היהודים לא בהכרח טוב יותר. אנשים חוששים לעתיד חייהם בתפוצות ומעוניינים לממש את חלום העליה. דווקא על הרקע הזה צריך להעריך במיוחד את העובדה שעלו 9,000 עולים מ־70 מדינות במהלך משבר הקורונה, אלו אנשים שצריכים להיכנס לבידוד בארץ חדשה עם שפה זרה, לעיתים עם ילדים קטנים והכל – וכל זה כדי להגשים את החלום הציוני. חרף כל ההגבלות, בשבוע שלפני ראש השנה עלו 450 איש, ובהם גם עולים חדשים ממדינות שהשתיקה יפה להן.

צריך להסתכל על ההזדמנות הנדירה שלפנינו בפרספקטיבה היסטורית. על ממשלת ישראל להיענות לאתגר ולאשר בהקדם תכנית לאומית לקליטת עליה. הדבש שבתוך העוקץ של הנגיף הוא גל עליה גדול ובלתי נמנע שבדרך אלינו ועלינו לאמצו בחום. זה לא פשוט אבל הכרחי.

קלטנו כמיליון עולים בתחילת שנות ה־90 והם חוללו שינוי אדיר. כל החברה הישראלית נהנתה מפירות העליה. כמובן שזה מצריך שיתופי פעולה תכליתיים של משרדי ממשלה – ובכלל זה עיסוק בסוגיות של דיור ותמריצים לאזורי פריפריה, נגב וגליל.

מבין 14 אלף העולים שהגיעו השנה, רבים מהם חרף המגבלות שמכתיבה המגיפה, כ־40% הם צעירים בני 35-18, רבים עם תארים אקדמיים. לפי כל הפרמטרים שברשותנו, יש בגל העלייה הזה, שזוהי רק תחילתו, איכויות נדירות. כבר עכשיו יש אצלנו דרישה לאולפני צעירים בהיקפים כפולים מהקיים. אנחנו צריכים לעודד יזמות, תעסוקה והשתלבות בתעשייה. אבל לשם כך אני צריך את הממשלה כשותף אמיתי. אין זמן אחר, בואו ננצל את ההזדמנות הזו כחלק מתהליך השיקום הנדרש מהשלכות המגיפה".

האם תשכיל מדינת ישראל להרים את הכפפה ולא להחמיץ את ההזדמנות. בימים כאלה אנו זקוקים לראש ממשלה מן הסוג של יצחק שמיר – מנהיג שידע להעמיד את השיקול הציוני ובפרט את העליה על ראש שמחתו, התייחס לאתגר העליה והקליטה כאל המשימה העליונה של ממשלתו ושל החברה הישראלית וכעמוד התווך של הביטחון הלאומי, והוביל למהלך הציוני החשוב ביותר מאז שנות החמישים, שהביא ברכה עצומה שעד היום אנו נהנים מפירותיה. התדע ממשלת האחדות להבין את גודל השעה ואת גודל המשימה ולנהוג בדרכו של שמיר?

* סוס על אביר לבן – עשרים שנה מלאו למתקפת הטרור הרצחנית ביותר בתולדות המדינה ("האינתיפאדה השניה" בכיבוסית). מתקפה זו הייתה התשובה של ערפאת להצעות המופקרות שקיבל מאהוד ברק, שריסקו את הקונצנזוס הלאומי ובמקום שלום הביאו טרור נורא. היה זה כישלונו החרוץ של אהוד ברק, ראש הממשלה הכושל ביותר בתולדות המדינה.

ברק התארח אצל אופירה וברקו, והם לא שאלו אותה שאלה אחת על כישלונו הגדול. ה"ראיון" היה ניסיון שלהם לשכנע אותו להתמודד על ראשות הממשלה. בסוף הם אפילו הצליחו לחלץ ממנו אמירה שאם הוא יבין שזאת הדרך היחידה להחליף את נתניהו הוא ישקול להיענות להפצרותיהם.

מילא, כישלונו כראש הממשלה. אבל רק לפני שנה הוא ניסה לחזור לפוליטיקה עם תכנית סדורה ופנטזיונרית כיצד יגיע לראשות הממשלה. זה נגמר במקום העשירי במרצ שהתנדנדה על סף אחוז החסימה. וגם את המקום הזה הוא השיג באמצעות סחיטה – שהוא ירוץ לבחירות וכך גם הם וגם הוא לא יעברו את אחוז החסימה. אז באמת, הוא הסוס על האביר הלבן שיכבוש את בלפור?

בדבריו הוא הזכיר שאיכשהו בקושי בקושי בית המשפט איפשר לנתניהו להישאר ראש הממשלה. הוא שכח שהבקושי הזה היה ברוב של 11:0. הייתה זו תוצאה ברורה מראש (אני, למשל, כתבתי שאין לי ספק שהעתירה תידחה פה אחד) של עתירה שלא היה לה כל סיכוי, כי למרות כל ההשמצות בג"ץ פועל על פי חוק והחוק בנושא הזה שגוי, אך ברור.

* עשרים שנה לאירועי אוקטובר – עשרים שנה מלאו לאירועי אוקטובר במגזר הערבי. יומיים קודם לפרוץ האירועים, ,פרצה מתקפת הטרור הקשה ביותר בתולדות המדינה, שבה נרצחו למעלה מאלף ישראלים, שיש המכנים אותה בשם המכובס "האינתיפאדה השניה", והמהדרין יכנו אותו בשם החיבה "אינתיפאדת אל-אקצא". מתקפת הטרור פרצה לאחר שברק הציע לפלשתינאים הצעה מרחיקת לכת ביותר, בעיניי – מופקרת, שבה החריב את הקונצנזוס הלאומי לחלוטין, שבר את כל הקווים האדומים של מורשת רבין כשאת כל ה'לאווים' שלו הפך ל'הנים' – הציע מדינה בקווי 4.6.67 (עם "חילופי שטחים" סמליים) שבירתה ירושלים. הוא הציע לחלק את ירושלים, כולל העיר העתיקה, לסגת מבקעת הירדן. אבל בתמורה דרש הסכם שלום. ועל כך הם הגיבו במתקפת טרור איומה.

וכאשר הם פתחו במתקפת הטרור, כעבור יומיים פרץ מרד אלים של ערביי ישראל בהזדהות עם מתקפת הטרור. הצירים המרכזיים של המדינה נחסמו באלימות. יהודים הותקפו. יישובים יהודיים הותקפו. ובדיכוי המרד נהרגו 13 אזרחים ערבים. הם נהרגו כי המשטרה לא הייתה ערוכה למרד כזה ושוטרים מעטים עמדו מול המון אלים, מוסת וסוער ונאלצו להשתמש באש חיה כדי להגן על חייהם.

ועד היום האירוע הזה מוצג כאירוע של הרג אזרחים ערבים. כאילו באה משטרת קלגסים והחלה לירות באזרחים.

ומול תרבות השקר צריך לשוב ולהזכיר את האמת.

ודווקא מי שמייחל ופועל להשתלבות אמתית של ערביי ישראל במדינת ישראל, צריך לומר את האמת ולא לטייח אותה. כי טיפוח השקר רק מחזק את הכוחות הלאומניים מן הסוג של הרשימה המשותפת, שהם המכשול בפני השתלבות ערביי ישראל במדינה.

* זהירות, תהליכים – דומני שאף פעם לא כתבתי משהו חיובי על יאיר "תהליכים" גולן. למחרת נאום התהליכים האומלל קראתי להדיח אותו מתפקיד סגן הרמטכ"ל. כשהוא התמודד על תפקיד הרמטכ"ל ציינתי שמבין ארבעת המועמדים – שלושה לא השוו את ישראל לגרמניה הנאצית ולכן כל אחד מהם ראוי לתפקיד. וגם היום, כפוליטיקאי, הוא משכנע אותי שוב ושוב שאני צודק בעמדתי השלילית כלפיו. כך גם בימים אלה, שבהם הוא מקשקש את המנטרה שהסגר הוא דיקטטורה וכו'.

אבל כאשר מגיעה לו מחמאה – אני שמח להחמיא לו. במיוחד כאשר הוא מפתיע אותי. יאיר גולן קרא לאסור על הקרנת סרט עלילת הדם האנטישמית "ג'נין ג'נין". אמנם רבים וטובים הביעו עמדה דומה, אך אני מעריך אנשים כאשר הם מבטאים עמדה שלא תהיה מקובלת על הבייס שלהם. ובבייס של גולן, עמדה זו היא בגדר "תהליכים".

* נחמת טיפשים – אלמלא צרת רבים הייתה נחמת טיפשים, אולי הייתה חצי נחמה בצפיה בעימות המבחיל בין המועמדים לנשיאות ארה"ב. הנה, לא רק אצלנו השיח מידרדר לתהומות. אבל אין בכך נחמה. להיפך, רק תסכול לראות את קרב הבוץ הנמוך בין שני המועמדים לתפקיד הרם ביותר בעולם.

ועוד תובנה מן העימות – במשך חודשים אני קורא אצל גיא בכור שביידן סנילי, דימנטי, ולכן הדמוקרטים מסתירים אותו "במרתף" מעין הציבור. צפיתי בעימות – הוא לא דימנטי ולא סנילי.

            * ביד הלשון

פתקא טבא – חגי תשרי מבורכים בברכות רבות – שנה טובה, כתיבה וחתימה טובה, חתימה טובה, גמר חתימה טובה, חג שמח, מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון ועוד. בין הברכות, ברכה אחת כמעט שאינה מוכרת בקרב הציבור החילוני: "פתקא טבא" בארמית, שמשמעותה בעברית – פתק טוב. ביידיש – "א גוט קוויטל". הברכה הזו מקובלת בין יום הכיפורים להושענא רבה (היום השביעי והאחרון של סוכות, שהוא גם ערב שמחת תורה). על פי המסורת, ביום זה הקב"ה מוסר ביד שליחיו את הפתקים עם גזר דינו של כל אדם. עד הושענא רבה, ניתן עדין להשפיע על גזר הדין ולשנותו לטובה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 30.9.20

* לשבור את המחנאות – לא כל מי שמתנגד לנתניהו תומך בבלפוריאדה.

לא כל מי שמתנגד לבלפוריאדה תומך בנתניהו.

אני, למשל, מתנגד לנתניהו ולבלפוריאדה (את הנימוקים כתבתי ברשומות רבות).

וככל שיותר אנשים ייצאו מהאוטומט המחנאי והשבטי וישברו את המחנאות האוטומטית, כך ייטב לחברה הישראלית.

* אנחנו ואפסנו עוד – הכותל המערבי הוא באוויר הפתוח. אם לא נדבקים באוויר הפתוח, היו יכולים להצטופף שם אלפים, דבוקים זה לזה, נושמים זה את זה. אבל השידור החי מליל הסליחות של ערב יום הכיפורים הראה את רחבת הכותל ריקה. מצד אחד זה עצוב. מצד שני, הערכתי את האחריות והסולידריות של המתפללים שהבינו שפיקוח נפש דוחה את הסליחות בכותל.

במסך המפוצל ראינו לצד הכותל הריק דבוקה של אלפי אנשים מצטופפים ומתגוששים עם השוטרים בבלפוריאדה. היה זה מפגן יהיר של צפצוף על החברה הישראלית; של חוסר אחריות, חוסר התחשבות, חוסר סולידריות. אנחנו ואפסנו עוד. בסוף הם ינציחו את שלטונו הרקוב והמסואב של נתניהו. אנשים יצביעו לו הצבעת מחאה נגד הבלפוריאדה.

* אוזניים ערלות – אורנה שמעוני כתבה רשומה שבה הפצירה להפסיק כעת את ההפגנות בשל הקורונה ולמען הפיוס הלאומי ונענתה במטח של נאצות "בולשיט", "את תומכת בביבי הפושע" וכו'. חלקן נפתחו ב"אורנה יקרה". קריאתה השפויה והאחראית נפלה על אוזניים ערלות. הרי לדבר עם הבלפוריאדה על פיוס לאומי זה כמו לדבר בבית הכנסת על סעודת חזיר ביום כיפור.

* מכחישי הבלפוריאדה – 45% מהמתושאלים בחקירות האפידמיולוגיות מדווחים שלא פגשו אף אדם בשבועיים האחרונים. כמעט מחצית מהנשאלים. גם האחרים משקרים ומדווחים רק על חלק מפגישותיהם. אני משוכנע שרוב המשתתפים בבלפוריאדה שיקרו בחקירות והכחישו את השתתפותם שם. קצת שכל ישר. הרי ברור שהמגיפה אינה פוסחת על מפגינים נגד נתניהו. אם אין בעיה של הידבקות באוויר הפתוח, אפשר לפתוח מחדש לקהל את מגרשי הכדורגל, את התפילות ההמוניות בכותל המערבי, את המופעים בפארק הירקון ובקיסריה וכו'. עובדה – אין אף מדינה שעושה כן. וחוץ מתמהונים כמו יורם לס ומכחישי קורונה, אף אחד לא יקרא לעשות כן. אז יאללה.

אה, בעצם יש עוד אפשרות. שהקב"ה יורד לבלפור ומסמן את המפגינים נגד נתניהו והקורונה עוברת מימינם ומשמאלם ופוסחת עליהם כפי שמכת בכורות פסחה על בני ישראל. אבל מי שמאמין לגרסה הזאת… קצת חסר טעם להתווכח אתו.

* מכחישי הקורונה – מספר המתים מקורונה בעולם חצה את המיליון. ועדין יש מטורללים והזויים שמכחישים את הקורונה.

* ממשלת זדון – לקראת יום כיפורים מופצות בשמחה לאיד ברשתות המילים, מתוך תפילת יום הכיפורים: "כִּי תַעֲבִיר מֶמְשֶׁלֶת זָדון מִן הָאָרֶץ". זה לא מקורי. אני זוכר את השימוש הזה עוד מההפגנות נגד הסדר הביניים עם מצרים ב-1975 ומאז שוב ושוב בהפגנות נגד מלחמת לבנון ובמחאות הימין נגד אוסלו וההתנתקות.

התפילה הזאת מדברת על שלטון זר, השלטון הרומי שהחריב את בית המקדש והגלה את העם היהודי. היא מייחלת להחזרת ארץ ישראל לשלטון יהודי. גם בימים הנוראים שבהם ממשלות ישראליות ניסו להחריב את ההתיישבות בגולן ולגרש אותנו כדי למסור את הגולן לאויב הסורי, סברתי שהשימוש בפסוק הזה כלפי ממשלה ישראלית נבחרת אינו ראוי.

וכך גם עכשיו.

אני התחברתי לשני פסוקים בתפילה. האחד, מתוך התפילה לשלום המדינה:  "שלח אורך ואמתך לראשיה, שריה ויועציה, ותקנם בעצה טובה מלפניך". והשניה מתוך "אבינו מלכנו": "אבינו מלכנו, מנע מגפה מנחלתך".

* נדרנא לא נדרי – בערב יום הכיפורים שעבר, לאחר סיבוב הבחירות השני, פרסמתי את הרשומה הזאת, שבה קראתי להקמת ממשלת אחדות לאומית, כדי למנוע סיבוב שלישי. לצערי, זה לא קרה ונגררנו לטירוף של סיבוב שלישי. למרבה המזל, אחרי הסיבוב השלישי התעשתו חלק מן הגורמים הפוליטיים והקימו ממשלת אחדות לאומית ובכך סיכלו סיבוב רביעי. אלמלא כן, היינו נגררים לסיבוב בחירות רביעי בתנאי קורונה שבסופו היינו עומדים שוב בפני אותה דילמה – בין ממשלת אחדות לאומית לסיבוב בחירות חמישי. … וגם היום יש מי שדוחפים לבחירות.

להלן הרשומה מאשתקד:

נדרנא לא נדרי – תפילת "כל נדרי", שבה אנו פותחים את יום הכיפורים, היא קצת מוזרה. אנו מתירים את כל נדרינו, משחררים את עצמנו מהתחייבויות שלקחנו מיום כיפורים שעבר עד יום כיפורים זה, ואפילו מראש – מיום כיפורים זה עד יום הכיפורים הבא עלינו לטובה. והתפילה מסתיימת במילים: "כולהון יהון שרן, שביקין שביתין בטלין ומבוטלין, לא שרירין ולא קיימין. נדרנא לא נדרי ואסרנא לא אסרי ושבועתנא לא שבועות", כלומר: כולם (כל הנדרים והאיסורים והשבועות) יהיו מותרים. עזובים, בטלים ומבוטלים, לא שרירים ולא קיימים. נדרינו לא נדרים והאיסורים לא איסורים והשבועות לא שבועות.

איזה מין דבר זה? האם מילה אינה מילה? הבטחה אינה הבטחה? זה המסר של יום הכיפורים? איך אפשר לקיים חברה בצורה כזאת? הרי משמעות הדבר היא חוסר אמון מוחלט.

כמובן שלא זו הכוונה. הכוונה היא להעדיף את זרימת החיים על דבקות בכל מיני נדרים שאולי היו נכונים כשנאמרו, ואולי נאמרו בעידנא דריתחא. לדוגמה, אדם רב עם אחיו ובלהט הוויכוח אומר: "בחיים אני לא אדבר אתו". בא יום הכיפורים ומציב לו סולם לרדת מן העץ. הנדר מותר. הרי בתנ"ך ראינו במקרים נוראים שבהם, בשל דבקות אלילית ממש בנדרים, הורים רצחו את ילדיהם (ראו פרשת בת יפתח).

בשתי מערכות הבחירות שנערכו בתשע"ט, כל המפלגות נדרו נדרים ונשבעו שבועות, ואם כל מפלגה תדבק בכל נדריה, אסריה, שבועתיה, חרמיה, קונמיה, קינוסיה וכינוייה – לא יהיה מנוס מבחירות חדשות, בזבזניות ומיותרות. יום הכיפורים מציע למפלגות השונות סולמות לרדת מן העצים, ולהתיר את הנדרים והשבועות, למען טובת המדינה, למען החיים עצמם.

הדרך היחידה לכך היא ממשלת אחדות לאומית. על כחול לבן והליכוד להתיר נדרים שנדרו ערב הבחירות ואחריהן. להתיר כל ברית אחרת, כל הסכם עם מפלגות אחרות, ולשבת, שתי המפלגות הגדולות יחד, למצוא דרך לממשלת אחדות לאומית רוטציונית. עליהן להבהיר מראש, שכל מפלגה שתקבל על עצמה את קווי היסוד שכחול לבן והליכוד יחליטו עליהן מוזמנת להצטרף, ושאף מפלגה אינה פסולה.

* צום קל – מאז כתה ג' אני צם ביום הכיפורים, והשנה היה זה הצום החמישים שלי. ומעולם לא זכיתי לקיים את מצוות "ועיניתם את נפשותיכם". פשוט, אף פעם לא היה לי קשה לצום.

מדי שנה, מגיעה לאורטל קבוצת חברים דתיים מירושלים שמובילה את התפילות. השנה, בשל הקורונה, לא אירחנו אותם והובלנו את התפילה בעצמנו, על הדשא.

אני הובלתי את התפילות. סברתי, שעם העמידה הממושכת ואימוץ הגרון במשך שעות, הפעם זה יהיה קשה. מה שלא לקחתי בחשבון זה את האדרנלין כבעל תפילה. כשהסתיים הצום לא חשתי הפעם אפילו טיפה צמא או רעב.

* שקר, לא פרשנות מוטעית – טרנד בעיתוני יום הכיפורים – השוואת מחדל הקורונה עם מחדל יום הכיפורים. בעיניי זו היסחפות, אך לא לכך ברצוני להתייחס אלא לאמירה אגבית, באחת ההשוואות. ודווקא היותה אמירה אגבית, היא הבעייתית ביותר. במאמרו "גרוע ממחדל יום הכיפורים" כתב סבר פלוצקר, בין השאר: "בקיץ 1973 הייתה הממשלה שבויה בקונספציה ולפיה עדיף להחזיק בחצי האי סיני בלי שלום עם מצרים מלסגת ממנו תמורת שלום". הוא אמר את הקשקוש הזה כבדרך אגב, כאיזו אקסיומה שאינה דורשת הוכחה, כי המיתוס חסר השחר הזה כל כך חלחל אל התודעה, שהוא כבר קוד מוכר וידוע.

אבל איך לכך שחר. ראשית, המצרים בשום אופן לא היו מוכנים לשלום תמורת סיני לפני מלחמת יום הכיפורים. אפילו לא ברמז. לכל היותר הם דרשו הסכמה ישראלית לנסיגה לקווי 4.6.67 בכל הגזרות ו"החזרת זכויות הפלשתינאים", כלומר טענת "זכות" השיבה, כתנאי לניהול מו"מ על אי-לוחמה. שנית, ישראל לא רצתה להחזיק בחצי האי סיני, והייתה נכונה לסגת כמעט מכל סיני תמורת שלום. הייתה זו הצעה בלתי כבילה על המצרים, שלא היו מוכנים לתנאי של שלום.

מחדל מלחמת יום הכיפורים לא היה "הסרבנות הישראלית" כטענת האגדה הפוליטית השקרית הזאת. המחדל החל ב-1970 כאשר ישראל הבליגה על הצבת טילי הנ"מ המצריים סמוך לתעלה. הביטוי "הקונספציה", בנוגע למלחמת יום הכפורים, מכוון לתאוריה שגיבש אמ"ן לפיה מצרים לא תפתח במלחמה נגד ישראל לפני שתשיג מערכות נשק מסוימות לצורך השגת איזון אסטרטגי עם ישראל, ואילו סוריה לא תצא למערכה ללא מצרים. אמ"ן כל כך דבק בקונספציה עד כדי כך שגם כאשר כל הסימנים העידו על מלחמה, הוא טען עד הרגע שבו פרצה המלחמה, שהסבירות למלחמה נמוכה מנמוכה, והרדים את הנהגת ישראל.

פרופ' דן שיפטן, ראש המרכז לחקר הביטחון הלאומי באוניברסיטת חיפה, ואחד מגדולי החוקרים בתחום ההיסטוריה המדינית של המזה"ת פרסם מסה חשובה מאוד על מלחמת יום הכיפורים ב"ישראל היום" – "השבר, ההתעשתות, ההישגים", שבה התמקד בעיקר באסטרטגיה של סאדאת במלחמה ובעקבותיה. הוא התייחס במסה למיתוס החמצת השלום. הוא שב ומוכיח שללא מלחמה שתציל את הכבוד המצרי, לא הייתה לסאדאת שום כוונה לחשוב על שלום עם ישראל. בין השאר הוא כתב על המיתוס: "הטיעון הזה מעוות ושקרי כמעט בכל היבט. ראשית, סאדאת דחה לחלוטין, וכמובן לא הציע ביוזמתו, לפני המלחמה, שלום נפרד תמורת נסיגה מסיני, מן הטיפוס שנחתם שש שנים אחריה בעקבות יוזמתו המהפכנית ב-1977. למרות נכונותו לחולל שינוי עמוק ביחסו לארה"ב, עמד סאדאת באופן אולטימטיבי לפני המלחמה ב-1973, ושנים אחריה, על כפיה אמריקנית של נסיגה שלמה, בליווי הסדר אי לוחמה מוגבל עם ישראל. לפעמים רמז על אפשרות להעמיק את ההסדר בעתיד בלתי מוגדר על יסוד נסיגה מכל הישגיה של ישראל ב-1967 ומימוש 'זכויותיהם של הפלשתינאים'. גם כשהשתמש במונח 'הסכם שלום' הבהיר סאדאת בפומבי ובשיחות מדיניות כי כוונתו למתכונת המוגבלת של הסדר, כתוצר של לחץ אמריקני. בפני הציבור המצרי התחייב בדימויים קיצוניים שלא לפנות לדרך זו: הוא תיאר את 'הפלישה הציונית' כאכזרית מהפלישה הצלבנית, כיוון שמאחוריה עומדת ארה"ב, כמו גם 'הציונות העולמית, אשר בידיה מפתחות הכספים, התעמולה, הטלוויזיה והעיתונות בכל העולם', ואמר בפרוש כי 'הכיבוש הציוני הפוקד אותנו לא יבוא לקצו על ידי החזרת השטחים הכבושים. זוהי מלחמת צלבנים חדשה, שתימשך בדורנו ובדורות הבאים'. מה שהציל את האזור מהצלבנים הטטארים הייתה 'התלכדות מצרים וסוריה'; אלה שתי זרועות של מלקחיים' וישראל ביניהן 'כאגוז'. … שנית, עמדותיו של סאדאת, שהוצגו לקיסינג'ר ב-1973 באמצעות יועצו לביטחון לאומי חאפז איסמעיל, תאמו את המתכונת של הסדר כפוי על ישראל. קיסינג'ר הציע, בתיאום עם ישראל, מתכונת שנועדה להבטיח ריבונות מצרית על כל סיני, תמורת נכונות מצרים לסידורי ביטחון של ישראל בחצי-האי (ופירש את הסידורים האלה, בשיחותיו עם ישראל, כנוכחות ישראלית בנקודות מפתח שם). איסמעיל הגיב בקרירות, הבטיח לקיסינג'ר להשיב על ההצעה ולא חזר אליו. … הטענה כאילו 'דחתה ראש ממשלת ישראל את תכניתו של קיסינג'ר לגבש את עקרונות הסכם השלום בין ישראל ומצרים לפני ספטמבר 1973 היא שקר. לא פרשנות מוטעית. גולדה מאיר השיבה להצעתו של קיסינג'ר בחיוב על פי עדויותיהם של המעורבים בהחלטה ובמענה. בשיחות עם קיסינג'ר העלה איסמעיל תביעה המוכיחה את נחישותו של סאדאת לצאת למלחמה, בלא קשר לגמישותה של ישראל. הוא תבע במאי 1973 שארה"ב תכפיף את ישראל לתנאיו עד ספטמבר אותה שנה, ולא – איים שייצא למלחמה, כפי שאמנם עשה. … טענה נוספת בדבר האפשרות למנוע את המלחמה, מתייחסת להצעה מוקדמת יותר של סאדאת להסדר חלקי, שהיה נותן למצרים מוטיבציה לרגיעה ארוכת טווח, בשל הפעלת התעלה ושיקום הערבים לאורכה. גם לזו השיבה ישראל עקרונית בחיוב ומצרים איבדה בה עניין. קיסינג'ר העיד כי 'בתחילת 1972 כבר נקבעו כמה עקרונות: ישראל אמרה שתסכים לסגת למעברי סיני, תמורת הפסקת אש מוסכמת שתמשך עד ראשית 1974; מצרים תוכל להעביר שוטרים אל מעבר לתעלה, אך לא כוחות מזויינים; הקישור להסדר סופי יהיה מעורפל; ישראל לא תפריע לפתיחתה של תעלת סואץ מחדש'. ישראל גם הסכימה שלא להכליל בהסדר שיט ספינותיה בתעלה. קיסינג'ר גם אישר שאיסמעיל דחה הסדר ביניים שאינו חלק מנסיגה ישראלית כוללת, בלוח זמנים מוגדר 'ומעל לכל, היה על ישראל להסכים, לפני שכל דבר אחרי יקרה, שתשוב לגבולות 1967 עם כל שכנותיה, אולי עם כמה התאמות בגדה המערבית' ".

הציטוט עליו כתב שיפטן שהוא "שקר, לא פרשנות מוטעית", לקוח מספרו של יגאל קיפניס "1973" שבו הוא מפיץ את תאוריית החמצת השלום ואף ממעיט מחומרת המחדל המודיעיני כדי להעצים את התאוריה. זהו ספר שרלטני, שבו הכותב ירה חץ, סימן סביבו את המטרה, והכפיף כל עובדה לתזה. לדוגמה, הוא מספר שם על הצעה מרחיקת לכת שהציע דיין והעביר לאמריקאים ולמצרים והודיע שיקדם אותה אחרי הבחירות. קיפניס הציג זאת כהעדפת פוליטיקת בחירות קטנה על האינטרס הלאומי להביא לשלום, כאילו אינו יודע שבדמוקרטיות יש יוזמות שלא מתאים להעלותן לפני בחירות. אבל הרי על פי דבריו בספר, מצרים ידעה על ההצעה הזאת, ומיהרה לתקוף את ישראל לפני הבחירות, כלומר הכשילה במודע את ההצעה. הבחירות נועדו ל-30 באוקטובר (נדחו בחודשיים בגלל המלחמה) וסאדאת תקף את ישראל ב-6 באוקטובר.

* לנצח במלחמה – לנוכח טרנד ההשוואות בין הקורונה למלחמת יום הכיפורים, אני רוצה להציג זווית שונה. אחרי מלחמת יום הכיפורים, הוביל ראש האופוזיציה בגין מתקפה חריפה ביותר נגד הממשלה בגין המחדל. זכורה זעקתו: "למה לא קרבו את הכלים? למה לא גייסו את המילואים?"

אבל כל עוד נמשכה המלחמה, הוא הניח את כל הביקורת בצד. בנאום בכנסת ביומה העשירי של המלחמה אמר בגין: "אופוזיציה בבית נבחרים של מדינה חופשית ודמוקרטית מבטאת את השוני, את ההבדל בהשקפות, בהערכות, במסקנות. זה תפקידה הממלכתי, זו חובתה הלאומית. אולם יש יום שבו האופוזיציה מביאה לכלל ביטוי את האחדות הלאומית. זה היום. החל מצהרי יום הכיפורים… מאותו רגע גמלה החלטה בלבנו לדחות את כל השאלות, ואכן יש שאלות, לגבי מה שנתרחש בין כסה לעשור וביום הכיפורים, עד לאחר הניצחון, עד לאחר שיהיה ברור לכל שישראל שב וגבר על אויביו. לא סטינו בכל עשרת ימי הלחימה מעמדה זו. לא נסטה ממנה… לעתים טוב ללמוד מאנשים גדולים. ארשה לעצמי להזכיר אימרה משנות הארבעים. כאשר בריטניה עמדה במלחמת קיום, אמר צ׳רצ׳יל: 'שואלים אותנו מהי תכניתנו, מהי מדיניותנו? ואנו ומשיבים: לנצח במלחמה'. זוהי מדיניותנו, זוהי תכניתנו, ללא הבדל בין ממשלה לבין אופוזיציה בבית-נבחרים זה: לנצח במלחמה. העם נקרא לעמוד באחדות לבבות מאחורי צבאו הלוחם; העם נקרא לעמוד בלב אמיץ, גם אם הוא דואב, כואב, במלחמה הגורלית הזאת. עת צרה ליעקב, עת מערכה לישראל, וממנה ייוושע".

לא. הקורונה אינה מלחמת יום הכיפורים. מחדליה אינם מחדלי מלחמת יום הכיפורים. אך הגישה נכונה. ואם כבר עורכים את ההשוואה הזאת, אני מציע לאמץ את הגישה של בגין, שהראה לנו מהי אופוזיציה אחראית וממלכתית.

* שלום תמורת שלום עם סוריה – על פי דיווח ב-N-12  אסד אמר שיבקש לחדש את המו"מ עם ישראל. על הממשלה להודיע לו שהסכם שלום מבורך עם סוריה יתבסס על כיבוד הריבונות של שתי המדינות והגבול הקיים. הגולן לא יעמוד למו"מ. ואם הם מתעקשים על הנוסחה "שטחים תמורת שלום" אפשר לדבר על הגולן הסורי.

יש לזכור שבמצע "כחול לבן" נאמר שהגולן יישאר ישראלי לנצח ושלא יהיה מו"מ על הגולן. לליכוד אין מצע, אבל נתניהו נושא את הדגל של שלום תמורת שלום.

תהא שנת שלום תמורת שלום גם עם שכנינו הסורים.

            * ביד הלשון

הר חוזק – הר חוזק הוא הר ברכס בשנית – קו פרשת המים במרכז הגולן לאורך הגבול עם סוריה. ההר מוכר יותר בשמו הקודם – תל חזקה.

הר חוזק הוא הר געש המתנשא לגובה 1,150 מ'. היישוב הקרוב אליו ביותר הוא אלוני הבשן. ההר מפורסם בזכות פריחת החלמוניות והסתווניות בסתיו.  

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 27.9.20

* על חטא שחטאנו – עיתוני סופ"ש, שהם קדימונים של עיתוני יום כיפור, מלאים בספורט לאומי חדש: מי צריך לבקש מאתנו סליחה. וכדאי לזכור שיום הכיפורים לא קיים כדי שנאמר מי צריך לבקש מאתנו סליחה, אלא כדי שנפשפש בעצמנו, כפרטים וכציבור, כדי לעשות את חשבון הנפש ולחשוב ממי אנחנו צריכים לבקש סליחה.

מהותו של יום הכיפורים אינה הכאה על חטא על חזה הזולת, אלא על החזה שלנו. על חטא שחטאנו.

ודווקא בנושא הקורונה יש לכך משמעות רבה. נכון, כל אלה שהופנו אליהם האצבעות המאשימות צריכים, כל אחד, לעשות את חשבון נפשו. ועוד איך. אך במאבק בקורונה יש אחריות אישית לכל אחד ואחת מאתנו. וביום הכיפורים כדאי שכל אחד מאתנו כפרט ואנו כציבור, נשאל את עצמנו איפה אנו שותפים להתפשטות המגפה, מה אני עשיתי בנדון, איפה מרחתי, איפה סיבנתי, איפה עיגלתי פינה, איפה לא עטיתי מסכה, איפה לא שמרתי מרחק. ומה שיותר חשוב בעניין זה הוא לקיחת אחריות אישית מיום כיפורים זה עד יום הכיפורים הבא עלינו לטובה או עד מיגור המגפה (מה שיבוא קודם).

* במקום שבו אין מנהיגות – כישלון הממשלה בהתמודדות עם הקורונה וחוסר המנהיגות של נתניהו, בשום אופן אינם יכולים להיות אליבי או תירוץ המצדיק זלזול בהנחיות וצפצוף עליהן, אלא להיפך. במצב כזה אחריות הפרט רק גוברת. במקום שבו אין מנהיגות, היה אתה המנהיגות.

* מפגן של חוסר מנהיגות – הצהרת ה"אשמתם בגדתם" ו"אז אל תבואו אלינו (פתאום ה"אני אני אני אני ואני" הפך ל"אנחנו") בטענות" של נתניהו, היה מפגן מדהים של חוסר מנהיגות. בכל בית ספר למנהיגות ראוי להקרין אותה כהתגלמות חוסר מנהיגות – כזה ראו וכך אל תעשו.

* ענווה מול המגיפה – גל שני הולך ומתעצם של קורונה פוקד את מדינות אירופה. המצב שם מזכיר את המצב בישראל לפני כחודשיים. סביר להניח שבעוד שבועות אחדים המצב שם יהיה כפי שהוא כאן היום. ויתכן מאוד שאנחנו כבר נהיה אחרי הגל השני (ולפני הגל השלישי, חלילה?)

ואם התחזית שלי תתגשם, אני מקווה שהפעם ננהג בענווה ובלי ה"שופוני" ומכל העולם מתקשרים אלינו ללמוד וכו' וכו' וכו'. אך גם ללא ההלקאה העצמית המזוכיסטית על כמה אנחנו גרועים, האחרונים בעולם וכד'.

כי האמת היא שהקורונה היא גם מגפה חדשה שעוד איננו יודעים באמת איך להתייחס אליה והיא גם מגפה מתעתעת. האמנו שבקיץ היא תחלוף ובקיץ היא הגיעה אל שיאה (ודווקא בימים החמים ביותר בשנה). בסגר הראשון נאמר שאין צורך במסכות והיום ברור (או שמא ברור נכון לעכשיו) שעטיית המסכות היא האמצעי החשוב ביותר והיעיל ביותר נגד הידבקות בקורונה. אחרי הסגר הראשון ואחרי שכבר כמעט כל המערכות חזרו לשגרה גני השעשועים נשארו סגורים עוד זמן רב. בסגר השני גני השעשועים פתוחים. המסקנה (נכון לעכשיו) היא שסכנת ההידבקות באמצעות משטחים קלושה, בניגוד להערכות הקודמות.

המסקנה המרכזית היא שעלינו לגלות ענווה מול המגפה והכרה בכך שאנו במציאות של אי-ודאות. וראוי שניתן יותר אמון בגורמים המתמודדים עם המחלה ומקבלים את ההחלטות, הן בדרג המקצועי, הן בדרך המדיני והן בדרג הפרלמנטרי, שהם עושים כל שלאל ידם כדי למגר את המגפה כמיטב המידע שיש על אודותיה, הגם שלבטח הם יעשו עוד שגיאות לא מעטות.

והעיקר, הוא שנזכור שה"אנחנו" הוא עם ישראל, החברה הישראלית, ולא "השבט", "המחנה", "המגזר" וכו', ונשתף פעולה במאבק למיגור המגפה, שבלאו הכי אינה מבחינה בין שבטים, מחנות ומגזרים.

* קרדיט למקבלי ההחלטות – הטענה שההחלטה על הסגר נובעת משיקולים פוליטיים זרים היא בלתי הגיונית. סגר ומגבלות הם צעדים שפוגעים בציבור בטווח הקצר ולכן הם בלתי פופולריים בעליל. אין מצב שפוליטיקאי יחליט על מגבלות ועל סגר על הציבור מסיבות פוליטיות. לכן, החלטות כאלו הן בהכרח החלטות ענייניות. החלטות ענייניות אינן בהכרח החלטות נכונות, אבל אלו החלטות שבעיני מי שקבלו אותן הן ההחלטות הנכונות לטובת העניין.

לא, איני מיתמם ואיני טוען שהחלטות של פוליטיקאים נטולים שיקול פוליטי. השיקול הפוליטי הוא הרצון בתהילה בזכות ההצלחה והפחד מהמחיר הפוליטי של כישלון. כלומר, מי שמקבל החלטה בלתי פופולרית על הגבלות ועל סגר, עושה זאת מתוך אמונה שזאת ההחלטה הנכונה, שתשתלם לו בטווח הרחוק.

דווקא החלטות על הסרת סגר, על הסרת מגבלות, על פתיחת ענפים בשוק, על החרגות מן הסגר, על התנגדות לסגר ומגבלות, עלולות להיות נגועות בפופוליזם. אך אין זה אומר שכל החלטה כזו אכן נובעת מפופוליזם. האחריות של מקבלי ההחלטות בכל הדרגים היא למציאת האיזון הראוי בין השיקול הרפואי של המלחמה בקורונה לבין השיקול הכלכלי והחברתי של צמצום הפגיעה במשק ובחברה. שיקול רפואי נטו היה מביא לעוצר מוחלט למספר שבועות עד למיגור הנגיף. אבל צעד כזה היה ממיט אסון חברתי וכלכלי על המדינה ואסון נפשי על אזרחים רבים. מהו האיזון הנכון? על כך קיימת מחלוקת. ובחיפוש אחר האיזון הנכון, אנשים שונים יגבשו עמדות שונות ויקבלו החלטות שונות, ולבטח מקבלי ההחלטות לא תמיד יצדקו ויש לבקר אותם.

אך ראוי לתת קרדיט למקבלי ההחלטות, הן לדוחפים לסגר והן לשוללי הסגר, שהם עושים זאת בראש ובראשונה מתוך מחויבות לטובת הציבור.

* המכחישים – הידעתם? יש אנשים שעדיין מכחישים את הקורונה. בחיי.

* המחסל – ליברמן: אם הייתי ראש הממשלה הייתי מחסל את הקורונה תוך 48 שעות.

* דוגמה אישית – ראש הממשלה עדין לא פיטר את יועציו הבכירים שהפרו בידוד.

* ועדה ציבורית – הורדת שכר השרים והח"כים חשובה וראויה. אני שמח על בקשתם של נשיא המדינה ונשיאת בית המשפט העליון להוריד גם את שכרם. גם אם מבחינה כלכלית ההשפעה של החלטה זו שולית – יש לה משמעות ציבורית וערכית רבה.

עם זאת, דעתי נותרה כשהיתה, שחברי הכנסת אינם צריכים לקבוע את שכרם. יש להקים ועדה ציבורית קבועה, שזו תהיה אחריותה, וועדת משנה של ועדת הכנסת, שתוכל להגיש לה את המלצות הכנסת.

* ד"ש מהמילקי – מסתובב ברשתות איזה סרטון ויראלי הזוי, של איזו יורדת-מילקי מגרמניה (כמובן) שמשירה למצלמה מבט מזרה אימה, ומספרת לנו שהיא מזועזעת ממה שהיא שומעת על מה שקורה בארץ: מחסומי משטרה, עוצרים אנשים, כולאים את האנשים בבתים וכו'. ומספרת איך באירופה הכל פתוח וחופשי.

אין לי כלים מקצועיים לאבחן מה היא לקחה לפני הצילום אבל אני מתייחס אליו בשל הוויראליות של הפצתו. אז כמה עובדות. דווקא ישראל הייתה בין הראשונות להסיר מגבלות ולשחרר ענפים רבים במשק והקדימה בכך את מדינות אירופה. באירופה יש כעת עליה בגרף ההדבקות בדומה למה שהיה כאן ביולי ואם המגמה תימשך סביר להניח שצעדים כמו אלה שננקטים היום בישראל יינקטו בעוד שבועות אחדים באירופה, ואולי אנו כבר נהיה אז אחריהם. דווקא בגרמניה-שלה לפני שבועות אחדים החליטו לאסור על הפגנות, אך בית המשפט העליון פסל את ההחלטה. בבריטניה נאסרה התקהלות של מעל 6 אנשים. אז יאללה.

אגב, מה מספר לנו מדד המילקי בברלין?

* שפיכות דמים ביום הקדוש – כתב הרב עקיבא איגר, מי שנחשב גדול הדור בזמנו, בשם ועד הכולירע של בני דת משה (קבינט מגיפת הכולירע), לפני כ-190 שנה: "יום כיפורים דאורייתא. ועל כן הגאב"ד [גאון אב בית דין] וביד"צ [בית דין צדק] יצ"ו [ישמרהו צורו ויחיהו] אינן יכולין להקל באופן כללי בעניין התענית. אולם כדי שלכל אחד תהיה הזדמנות לשאול בעצת רופא מיד עם הרגשת חולשה או שלשול ח"ו, יהיו שני רופאים נוכחים כל היום בחדר הקהל בתוך מקום מרכזי של כל בתי כנסיות דפה. הגאב"ד מזהיר עם זאת באזהרה חמורה, שלא לשמור בסוד אף את המקרה הקל ביותר ח"ו, אף מעט מזעיר בהסתר, אלא לשאול מיד להרופא. והעובר על זה הרי הוא מתחייב בנפשו, ולא בנפשו בלבד כי יכול להיות תקלה על ידו ח"ו לנפשות אחרות וסופו עומד ליתן דין על נפשו ועל נפשות אחרות, ונוסף לזה ביום הקדוש והנורא הזה שיזהר בעצמו מהעבירה הגדולה הזאת שהיא בכלל שפיכות דמים ביום הקדוש חלילה וחלילה".

* בן של – הרב דוד יוסף, בנו של הרב עובדיה, יצא בקריאה אמיצה ונרגשת לא להתפלל בבתי הכנסת ביום הכיפורים מפאת הקורונה. אולי הבן של עמוס עוז יוכל לשכנע את המפגינים להרגיע את הבלפוריאדה?

* בלי לסכן את שלום הציבור – אפשר לממש את זכות ההפגנה בלי לגרום להתקהלויות, בלי לסכן את שלום הציבור ותוך גילוי אחריות. למשל – הפגנת מרפסות. כמו שהיה מפגן מחיאות הכפיים לצוותים הרפואיים בגל הראשון, כך אפשר להודיע שבשעה מסוימת כולם מוזמנים עם שלטים למרפסות, לקרוא קריאות. הנה, טיפ בחינם. אני בטוח שיש עוד הרבה אפשרויות יצירתיות.

* תפגינו בזום

* הסכיזופרניה של רוגל אלפר – רוגל אלפר הוא מופרע. אבל בעוד בעבר ניתן היה לחשוב שיש היגיון בשיגעון (שילוב קטלני של אוטו-אנטישמיות, אנטי ציונות, ליברטריאניות ואנרכיזם – שאיכשהו הסתדרו אצלו כמסר עקבי), הרי שלאחרונה מסתמנת סכיזופרניה. הוא משדר במסך מפוצל. מצד אחד, הכחשת קורונה קיצונית והצגתה כמזימה פשיסטית שנועדה לבטל את הדמוקרטיה (שלטענתו אף פעם לא הייתה כאן) ולהעמיד דיקטטור על המדינה ומצד שני קורונופוביה קיצונית כאשר מדובר בדתיים ובעיקר בחרדים – הם מפיצי מחלות, מחוללי הדבקה במזיד, סרבני סגר (הוא מעריץ סרבנים חילונים) וכלפיהם הוא בעד צעדים דיקטטוריים קשים של איסור תפילות וכו'.

וכעת יש לו מנטרה חדשה – הקורונה עימתה אותנו עם ה"אבסורד" של מדינה יהודית ודמוקרטית. ובלשון הפשקוויל: "ההגדרה 'דמוקרטית ויהודית' היא סתירה לוגית, כי אתנוצנטריות וגזענות מפרות את הדמוקרטיה … אי אפשר גם וגם". מדינה יהודית זו מדינה שבה אסורות הפגנות אך מותרות תפילות. מדינה דמוקרטית היא מדינה שבה מותרות הפגנות ואסורות תפילות. ובלשונו: "השיח סביב הסגר מתכנס למחלוקת העיקרית: הפגנות מול תפילות. אבל הרי זו המחלוקת המהותית בציבור הישראלי כבר שנים. הפגנות מול תפילות = 'דמוקרטית' מול 'יהודית' = ישראלים מול יהודים = ליברלים מול לאומנים = שמאל מול ימין".

אז הבה נעשה סדר. חופש ההפגנה הוא יסוד מוסד בדמוקרטיה ומדינה דמוקרטית מחויבת להבטיח אותו. חופש הדת והפולחן אף הוא יסוד מוסד בדמוקרטיה ומדינה דמוקרטית מחויבת להבטיח אותו. החופש לחיים ולבריאות הוא ערך דמוקרטי עליון וערך יהודי עליון (פיקוח נפש דוחה שבת) ולכן נכון לוותר באופן חלקי על מימוש חופש ההפגנה וחופש הדת.

ובחזרה לפשקוויל של אלפר. הוא מציג תמונה שקרית כאילו המדינה היהודית, ולפיכך הלא דמוקרטית, אוסרת על ההפגנות ומתירה את התפילות, בעוד שלמעשה אין בינתיים כל הגבלה על ההפגנות בעוד יש הגבלה על התפילות. והוא מסיים: "הוסיפו לכך את העוצר (אין להתרחק יותר מקילומטר מהבית), שעליו הצהיר גמזו בריש גלי שאין לו כל הצדקה אפידמיולוגית, ותיווכחו כי כל ההכרזות ש'כאן זה לא יקרה' מתבדות. כאן זה קורה עכשיו". שלושה שקרים בפסקה אחת: א. אין עוצר. ב. למעשה גם אין סגר, אלא סגר מאוד חלקי ומחורר. ג. רוני גמזו מעולם לא אמר שאין לסגר הצדקה אפידמיולוגית. הוא תומך בסגר אך פחות הדוק, בעיקר באשר למקומות עבודה, בשל המחיר הכלכלי של הסגר, אך מבהיר שמבחינה אפידמיולוגית נטו צריך סגר מלא.

* בגלל המצלמות? – בעבר הלא רחוק, כאשר נמתחה ביקורת על מיעוט המשתתפים בדיוני הכנסת או על תרבות הדיון הרדודה והצעקנית, נאמר שכך זה אמנם במליאה אך בוועדות זה אחרת לגמרי. באותם ימים, בניגוד למליאה, הוועדות היו סגורות לתקשורת. היום, כאשר גם הוועדות פתוחות לתקשורת, אנו רואים שאותה תרבות של המליאה מתקיימת גם בוועדות, אם לא למטה מזה. ואולי זה דווקא בגלל המצלמות?

* חרפה – סטאז'ר לרפואה הגיע לבצע בדיקות קורונה ביישוב יצהר בשומרון ולא הורשה להיכנס פנימה כי הוא ערבי. מספר פאדי, הסטאז'ר: "בכניסה ליישוב עצר אותי המאבטח ואמר שהוא לא מכניס אותי כי אני ערבי. אמרתי לו: אני כרופא לא מבדיל בין דת, גזע וצבע בעבודה שלי".

כיהודי, אני חש בושה עמוקה. אני יודע שמדובר במקרה חריג ביותר, וספק אם יש עוד יישוב אחד ביו"ש שדבר כזה יכול לקרות בו. אבל זה יישוב אחד יותר מדי.

* כנופיית ביריוני המיקרופון – קלמן ליבסקינד הוא אחד העיתונאים הטובים בארץ, הן כעיתונאי חוקר, הן כפובליציסט והן כשדר ומראיין ברדיו ובטלוויזיה. והוא גם ממש לא חשוד בסמולנות, רחמנא לצלן.

בשבוע שעבר קלמן, וכך גם עיתונאים חשובים אחרים בציונות הדתית, כתבו מאמרים שבהם הם קראו לנתניהו לפרוש מתפקידו במסגרת עסקת טיעון, בשל הנזק החמור הנגרם לחברה הישראלית מהמשך כהונתו. אגב, אני לא מסכים אתם, אני מתנגד לעסקת טיעון עם נתניהו וכתבתי על כך בשבוע שעבר בתגובה על מאמריהם.

בעקבות המאמרים האלה, הופעלה נגדם האינקוויזיציה של תעשיית ההסתה והשקרים של נתניהו. מיד צצה תיאוריית קונספירציה אופיינית, שכל כולה שקר מתחילתה ועד סופה, על כך שמנדלבליט תדרך אותם והם פועלים בשם "מפלגת צלח א-דין". אלא שחלקם מעולם לא פגשו את מנדלבליט וקלמן פגש אותו לאחרונה לפני 9 חודשים, אחרי מאמרי ביקורת שפרסם עליו. אבל תעשיית השקרים מורגלת לתאוריות קשר ושקר – זה הלחם שלהם.  וחבורת הזבל של תועמלני תעשיית השקרים הפיצו אותה באובססיה מטורפת לאורך השבוע, מתוך רצון לסתום את פיותיהם של הכותבים, לבצע בהם שיימינג, ובעיקר – להרתיע אחרים מלהעז לבטא את שעל לבם.

קלמן ליבסקינד אינו פראייר. במאמר חריף במעריב הוא חשף, דרך הסיפור האישי הקטן שלו, איך פועלת תעשיית השקרים, ההסתה והקונספירציות של נתניהו. זה מאמר מכונן. זה הסיפור החשוב ביותר על מה שקורה במדינה ומן הראוי שנלמד אותו ונשנן אותו. קלמן  חושף את השיטה של כנופיית בריוני המיקרופון, חבורת גידולי הפרא, כלשונו – שמעון ריקלין, ארז תדמור, אבי רצון, יעקב ברדוגו ואלי ציפורי.

קלמן ליבסקינד הוא עיתונאי אמתי, מהטובים שיש, ולכן עצם קיומם של "עיתונאים", מן הזן הנחות של ברדוגו&ריקלין וחבורת הזבל שלהם, מעליבה אותו ואת המקצוע שלו, והוא תובע את עלבון העיתונות. כשקראתי את המאמר, ראיתי לעיני רוחי יינן משובח מבטא שאט נפש מ"ייננים" שמוהלים (ומועלים) מים ביין.

* חילול האיסלם – מזעזע! ילד בן 13 בניגריה נדון לעשר (!) שנות מאסר בעוון חילול האיסלם, כיוון שבוויכוח עם חבר "ביזה את אלוהים". עשר שנות מאסר! לילד בן 13. יש ביזוי גדול יותר לאלוהים משימוש בשמו לעונש נפשע כזה?

* מורשת מובארק – ירדן גינתה את איחוד האמירויות ואת בחריין על הסכמי הנרמול עם ישראל. איך מדינה שחתומה עמנו על הסכם שלום מרשה לעצמה לתקוף מדינות ערביות שחותמות עמנו על הסכמי שלום?

זו דרכו של עבדאללה מיום כניסתו לתפקיד, לפני 22 שנה. עבדאללה הולך בדרכו של מובארק. כפי שמובארק הפך את השלום החם בין ישראל למצרים למלחמה קרה, כך עשה גם עבדאללה לשלום שאביו חתם עם ישראל.

נשיא מצרים א-סיסי, לעומת זאת, בירך על ההסכמים, ללמדך שגם אם השלום בין המדינות לא חזר לימיו הטובים בתקופת סאדאת, הוא כבר ממש לא במקום בו היה בתקופת מובארק.

* המחדל – לקראת יום הכיפורים, כבכל שנה אנו שבים ליום הכיפורים ההוא, מלחמת יום הכיפורים. כתמיד אני מרותק לכתבות בעיתונים. והשנה הופיע באמת גילוי חדש ומרתק – על מרגל מצרי בכיר שכינויו "גוליית" שהעניק לישראל מידע אמין ובזמן על הגל השני של המתקפה המצרית, ואפשר לצה"ל לחולל את המהפך במלחמה.

כבכל שנה, אנו מחמיצים את המחדל האמתי של מלחמת יום הכיפורים, שהתחולל שלוש שנים לפני שפרצה – קירוב מערך טילי הנ"מ בידי מצרים לאזור תעלת סואץ בחסות הפסקת האש בתום מלחמת ההתשה (אוגוסט 1970) ורגע לפני שנכנסה לתוקף, תוך הפרתה, והבלגת ישראל על הצעד הזה. לא זו בלבד שבעטיו של מערך טילים זה איבדה ישראל את עליונותה האווירית בראשית מלחמת יום הכיפורים ובכך התאפשרו הצליחה והישגי מצרים בראשית המלחמה, אלא שספק רב אם מצרים הייתה יוצאת למלחמה, ללא אותו מערך. בספרו המצוין "התשה – המלחמה שנשכחה", יואב גלבר מבהיר ומוכיח, שכל מטרתו של נאצר בהפסקת האש, והגמישות שגילה במו"מ עליה, נועדו אך ורק לאפשר את המהלך הזה.

קירוב מערך הטילים החל בימים שקדמו להפסקת האש ונמשך בימים שלאחר הפסקת האש. הסיפור המטלטל הזה – התוקפנות והצפצוף על ההסכם מצד המצרים בגיבוי ותמיכה סובייטית, העלמת העין האמריקאית והחולשה הישראלית הובילו לתוצאה הקשה – מלחמת יום הכיפורים.

למרבה הצער, לא למדנו את הלקח. ע"ע מחדל ההבלגה וההכלה של טרור ההצתות.

* סגר כשר ושמח!

            * ביד הלשון

גמר חתימה טובה – מהי הברכה הנכונה לקראת יום הכיפורים: "חתימה טובה" או "גמר חתימה טובה"? התשובה היא: כן. כלומר שתי התשובות נכונות. מדובר במנהגים שונים.

בעדות המזרח מקובל לברך "חתימה טובה" ובעדות אשכנז "גמר חתימה טובה". בחסידות חב"ד מקובל לברך "חתימה טובה" בין ראש השנה ליום הכיפורים ו"גמר חתימה טובה" – בין יום הכיפורים להושענא רבה (שעד אז יש אפשרות ערעור על גזר הדין).

אני נוהג לאחל "גמר חתימה טובה", כי זו הגרסא דינקותא שלי. 

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 23.9.20

* נגיף עיוור – רשומה שבה ביקרתי את מכחישי הקורונה הופצה כנראה באיזו קבוצה של הכת והניבה צונאמי של תגובות הזויות. בין השאר הואשמתי שאני (!) שייך ל"כת הביביסטים". נו, זה ברור. הרי נתניהו המציא את הקורונה ולכן מי שאינו מכחיש אותה מעיד על עצמו שהוא ביביסט.

האמת היא, שמכחישי הקורונה הם תמונת הראי של כת פולחן האישיות לנתניהו. אצל אלה כאצל אלה נקודת הייחוס של השקפותיהם היא נתניהו. וסגידתם / שנאתם אליו, מגדירה את עמדתם בכל נושא שעל הפרק. הם מדקלמים כל קונספירציה, הזויה ומטורללת ככל שתהיה, אם על "הדיפ-סטייט" הדמיוני ש"תופר תיקים" לנתניהו במסגרת "הפיכה שלטונית" או על "המגיפה המומצאת" כדי להציל את נתניהו מהמשפט. והרי ברור, שאילו יחסו של נתניהו לקורונה היה כשל טראמפ, או אז מכחישי הקורונה אצלנו היו אותם מדקלמי "תפירת התיקים" ומכחישי הקורונה היום היו בראש המזהירים מפניה, מקפידים על קלה וחמורה ומטיפים לסגר. כמו בקרב מעריצי/שונאי טראמפ בארה"ב.

אך מה לעשות, הקורונה אינה ימנית ולא שמאלנית, לא ביביסטית ולא רל"ביסטית, אין לה דעות פוליטית, היא לא חרדית ולא חילונית, לא דתית ולא מסורתית, לא יהודית ולא ערבית והיא עיוורת לחלוטין לדת, גזע ומין. ומן הראוי שכולנו נתייצב יחד למלחמה בנגיף.  

* אחריות אישית – ביום שני הייתי עם אשתי ובתי בצפת, בטיפול רפואי. בדרכנו הביתה נכנסנו לקניות בקצרין. ביציאה מקצרין עצר אותנו מחסום. עטינו מסכות ופתחנו את השמשה. לאן אתם נוסעים ומאין? השבנו להם, הם לא ביקשו לראות את האישור מצפת ואפשרו לנו לעבור.

ואילו שיקרנו? או אם משפחה אחרת הייתה משקרת? מה הם יכולים לעשות? להציב פוליגרף?

בסופו של דבר, העיקר הוא האחריות האישית – להקפיד באדיקות על הוראות הסגר ובוודאי על הבידוד (להבדיל מיועצי רוה"מ שהפרו את הוראות הבידוד והם עדין בתפקידם, אוי לבושה), לעטות מסכות, לשמור על מרחק, להקפיד על היגיינה.

אין זה מוריד גרם של אחריות מהממשלה לבצע את תפקידה, אך כל אחד ואחד מאתנו צריך לראות עצמו כאילו הוא אישית, במעשה שיעשה עכשיו, יכריע אם אנו ננצח את הקורונה או הקורונה תנצח אותנו.

* בן בנו של קל וחומר – משבר האמון בין האזרחים והממשלה הוא מכשול כבד ביותר בהתמודדות עם הקורונה (אם כי הוא לא מצדיק, כמובן, את ההתנהגות של הישראלי המכוער, המפר את ההוראות ומצפצף עליהן). אם כך הדבר בממשלת אחדות לאומית, קל וחומר אילו הייתה זו ממשלה צרה; קל וחומר בן בנו של קל וחומר, אילו הייתה זו ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. לעומת זאת, אילו כחול לבן בשלמותה הייתה נכנסת תחת האלונקה ויש עתיד ותל"ם לא היו מפלגות אותה, האמון היה גדול הרבה יותר. וכמובן, שהאמון היה גדול יותר אילו נתניהו היה מתנהג כראש ממשלת אחדות לאומית ולא חותר תחתיה מיומה הראשון. מה חבל, ששיקולי פוליטיקה קטנה קודמים לשיקול הלאומי, בשעת חירום.

* לפטר לאלתר – ראש הממשלה אומר בצדק שהגורם המרכזי לעליה בתחלואה הוא אי הקפדה על ההנחיות.

משבר האמון של האזרחים בממשלה הוא הגורם המרכזי לאי ההקפדה על ההנחיות.

על נתניהו לפטר לאלתר את שני יועציו הבכירים שהפרו את הבידוד.

* דוגמה אישית – החלטת הממשלה על הורדת שכר השרים והח"כים ב-10% ראויה לשבח. אני מקווה שהחלטה זו מבטאת שינוי כיוון בכל הנוגע לדוגמה אישית.

המשמעות הכלכלית של ההחלטה אינה גבוהה, פחות מ-8 מלש"ח בשנה, אבל המשמעות הציבורית והמנהיגותית שלה גבוהה. המחיר של אי האמון הציבורי במערכת כבד מאוד, וכל צעד שעשוי לשנות את הכיוון הזה חשוב.

* פרלמנטרית למופת – ח"כ יפעת שאשא ביטון מזכירה לנו מהו פרלמנטריזם. לא להיות חותמת גומי של הממשלה, כי אז – לשם מה צריך פרלמנט? כן, הממשלה צריכה להזיע כדי לשכנע את הכנסת ולא לסמוך על רוב אוטומטי שמחויב לתמוך בה בכל דבר.

לא תמיד אני מסכים אתה, אך גם כשאיני מסכים אתה אני מעריך את יושרתה, את עצמאותה ואת אחריותה.

דמוקרטיה מבוססת על הפרדת רשויות עם איזונים ובלמים. מאז ומתמיד הכנסת הייתה חלשה לעומת הרשות המבצעת ונשלטת על ידה. אבל בזמן נתניהו זה הגיע לשליטה מוחלטת. הכנסת הפכה לאסקופה נדרסת. בעבר, לפני הצבעות מסוימות הכריזה הנהלת הקואליציה שעל ההצבעה הספציפית מוטלת משמעת קואליציונית. היום המשמעת הקואליציונית היא מוחלטת, על כל סעיף קטן בחוק זניח בדיון בוועדה. והדבר החריף היום כאשר היו"ר הוא יריב לוין, שגאה בכך שהוא שליחו של ראש הממשלה ואפילו אינו מנסה לשמור על מעמד הכנסת ועל כבודה. יו"ר שראוי לתפקידו היה קם אתמול ומגנה את ההשתלחות של נתניהו בשאשא ביטון ואת המתקפה הבריונית המתמשכת של נער השליחויות של נתניהו מיקי זוהר נגד שאשא ביטון.

נתניהו שתמיד מנכס לעצמו ורק לעצמו כל הצלחה, אמתית או מדומה, מוצא תמיד שעירים לעזאזל לכישלונותיו. כעת אלה הם רוני גמזו ושאשא ביטון.

אגב, את יפעת שאשא ביטון אני מכיר מימיה בקריית שמונה. הייתי מנהל מרכז "יובלים" לתרבות וזהות פלורליסטית בגליל העליון ופעלתי רבות בקריית שמונה. היא הייתה אז בתפקיד כלשהו בעיריה, נדמה לי שאחראית על תיק החינוך, והשתתפנו במספר ישיבות משותפות. כבר אז היא התבלטה כרהוטה, מחויבת ודעתנית והרשימה אותי מאוד.

* הדקלום התורן – בדפי המסרים של כת פולחן האישיות יפעת שאשא-ביטון כבר מוגדרת "מלכת השמאל". כמובן.

* בזכותי – בבחירות 2015 בחרתי ב"כולנו". אני גאה שהכנסתי לכנסת את יפעת שאשא ביטון.

* את מי תחמנתם? – חרדים רבים ערכו הפגנות-דמה כדי להערים על "המדינע" ולעקוף את איסור המפגש והמעבר ממקום למקום.

יופי. את מי תחמנתם? הרי לא רוני גמזו יידבק כתוצאה מהתנהגותכם.

אבל, ניחא. רוצים לעשות הפגנות-דמה? שיעמדו עם שלטים ויקראו קריאות. לא. הם חייבים להצית פחי אשפה ולצעוק "נאצים" לעבר השוטרים.

* הפגינו אחריות – חופש ההפגנה הוא ערך מקודש בדמוקרטיה. מצב שבו השלטון אוסר הפגנות נגדו הוא מסוכן ביותר והוא מדרון חלקלק שדמוקרטיה צריכה להיזהר ממנו כמו מאש.

המדינה אינה צריכה לאסור הפגנות, אבל הציבור נדרש לאחריות. גם האזרח נקרא לאחריות. אין לאסור הפגנות, אך מן הראוי שהאזרחים, גם המתנגדים החריפים ביותר של הממשלה, יגלו אחריות, יפגינו מחויבות, יוכיחו ערבות הדדית ויימנעו מהפגנות בתקופת הסגר.

אתם מגחכים כשאני מצפה מאותם אנשים לאחריות? אתם צודקים.

ואף שאין לאסור על הפגנות, חופש ההפגנה אינו בלתי מוגבל, וניתן לקבוע כללי מותר ואסור גם להפגנות, בוודאי הגבלות רפואיות בתקופת קורונה ולאכוף אותם.

אגב, בהתנתקות ההפגנות לא היו ערך מקודש כל כך. המשטרה עצרה אוטובוסים עם מפגינים עוד בנקודת היציאה שלהם לירושלים ולכפר מימון.

* קדושת ההפגנה – פיקוח נפש דוחה קדושה.

* גילוי מפתיע – האיש שעשה לי את היום הוא דווקא עופר שלח. דווקא הוא הפתיע הפעם בגילוי של אחריות לאומית וקרא להפסיק את ההפגנות בזמן הסגר. האם יש לו השפעה על המפגינים?

* נגד עסקה – שלושה עיתונאים שאי אפשר לחשוד בהם כשמאלנים (אם כי סביר להניח שמעתה הם יוגדרו ססס0000מולנים) פרסמו שלושה מאמרים שונים, שבהם הם קראו להסדר-טיעון מהיר עם נתניהו, שבו הוא יפרוש מן החיים הפוליטיים תמורת הפסקת ההליכים המשפטיים נגדו. השלושה הם עורך "מקור ראשון" חגי סגל, עקיבא נוביק ב"הארץ" וקלמן ליבסקינד ב"מעריב". שלושתם הביעו חשש מן הנזק המתמשך של המשך שלטונו, את אי יכולתו לתפקד בשל השתעבדותו לענייניו המשפטיים ובעיקר את הידרדרות החברה הישראלית עד חשש למלחמת אחים עם התמשכות השלטון והמשפט שנים נוספות, ובכך הם מאשימים הן את נתניהו והן את מתנגדיו.

אני מתנגד לרעיון. ראשית, בשל עמדתי העקרונית בדבר השוויון בפני החוק, ויותר מכך בשל עמדתי העקרונית על דוגמה אישית של מנהיגות ועל כך שככל שאדם בכיר יותר, כך הציפיות ממנו לשמירה על החוק ועל הנורמות הציבוריות גדולות יותר. לדעתי, כאשר מדובר באיש ציבור, אין מקום לזכות השתיקה, לסגירת תיק "מחוסר עניין לציבור" ולהסדר טיעון כלשהו. וככל שאיש הציבור בכיר יותר, כך ייקוב הדין את ההר. זו הייתה עמדתי בפרשות קצב ואולמרט. קראתי להתפטרותו של היועמ"ש מני מזוז אחרי עסקת הטיעון עם האנס הסדרתי. וזו עמדתי באשר לנתניהו. אני סבור שהאשמות נגד אישים בכירים כל כך חייבות להתברר בבית המשפט עד תומן.

יחד עם זאת, אילו האמנתי שצעד כזה יעצור את הדימום של החברה הישראלית ויביא לשלום בתוכנו, יתכן שהייתי מוותר על עמדתי העקרונית תמורת שלום. אלא שחוששני שהתוצאה תהיה הפוכה. מעריצי נתניהו והמאמינים בתאוריות הקונספירציה על "הפיכה שלטונית", "תפירת תיקים" וכו', יראו בכך הוכחה לנראטיב שלהם. הנה, כל המטרה הייתה להדיח את נתניהו, וברגע שהודח, פתאום אין משמעות לעבירות שעבר. הם אף יציגו זאת כהוכחה לכך שלא היה באמת בשר בתיקים. אם תחושתם תהיה שמנהיגם הנערץ הודח בהפיכה, לא תהיה להם כל מחויבות לדמוקרטיה והכרעותיה, והדבר עלול לדרדר אותנו למלחמת אחים, חלילה.

אני יודע שחלק ניכר ממעריצי נתניהו לא יקבלו גם הרשעה בדין ויראו בה הוכחה שגם בית המשפט הוא חלק מה"דיפ-סטייט"… ובכל זאת, אור השמש מחטא, ומשפט פומבי ושקוף, שבו הראיות תבחנה לאור השמש, יחייב את הרוב הגדול בציבור לקבל כל הכרעת דין.

הפתרון הזה הוא עכשוויזם – ניסיון למצוא פתרון קסם מהיר לקרע בחברה, אך כזה שעלול להעמיק את הקרע מעבר לפינה.

הביביזם מסוכן יותר מנתניהו עצמו, ואם נתניהו יוחלף אך הביביזם יתעצם, הסכנה תגדל. איני מאמין בקיצורי דרך. ובסופו של דבר, את תהליך הדה-ביביזציה יוביל הדור הבא של הנהגת הימין, שיטהר את הימין מפגיעתו הרעה של הביביזם.

* נחל האסי וחוק הרדיקלים השלובים – חוק הרדיקלים השלובים בא לידי ביטוי מוחשי מאוד במלחמה נגד כל פשרה בנושא נחל האסי, מתוך תאוות שנאה מטורפת נגד התנועה הקיבוצית. כך יאיר נתניהו ושכמותו יחד עם השמאל הרדיקלי האנטי ציוני נלחמים כתף אל כתף במאבק, המחבר את תועפות הרעל והשנאה שבהם נגד האויב המשותף.

כותבים האנטי-ציונים הרדיקלים הני זבידה ובני נוריאלי בפשקוויל בשוקניה: "בהתאם למיתוסים המכוננים של האליטה האשכנזית הוותיקה, הקיבוץ מזוהה עם הממלכתיות והצבאיות הציוניים, וממוקם בלִבה של הפריבילגיה הגזעית והכלכלית בישראל". כל מה שמזוהה עם ציונות, עם התיישבות, עם מדינת ישראל מאוס בעיניהם. האסי הוא רק תירוץ למלחמתם בציונות. ועל הדרך הם משתלחים בראש עיריית בית שאן ז'קי לוי, כיוון שהוא חותר לפתרון מוסכם, והרי פתרון הוא האיום הגדול ביותר על מחרחרי השנאה, המחפשים כל פצע פתוח כדי להשתין לתוכו.

נחשו אם הם שכחו לכתוב הפעם "קולוניאליים"?  

            * ביד הלשון

שעיר לעזאזל – יפעת שאשא ביטון היא השעירה לעזאזל התורנית של נתניהו. היו רבים לפניה ויהיו עוד רבים אחריה.

המונח שעיר לעזאזל אקטואלי מאוד השבוע, כיוון שמקורו קשור ליום הכיפורים. המקור הוא מקראי, מצווה ליום הכיפורים המופיעה בספר "ויקרא": וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת-הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַיהוָה וְעָשָׂהוּ חַטָּאת. וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד-חַי לִפְנֵי יְהוָה לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה. וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת-פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר-לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ ("ויקרא" ט"ז, ט'-י').

שִׁילּוּחַ שָׂעִיר לַעֲזָאזֵל הוא מצווה שהייתה מקוימת ביום הכיפורים בתקופת בית המקדש. במצווה זו, באופן יוצא דופן היו משלחים תיש למדבר, ולא היו מקריבים אותו כקורבן על גבי המזבח כנהוג. אהרון הכהן צווה להטיל גורל על שני שעירי עזים (תיישים). אחד השעירים היה נבחר להיעשות קורבן חטאת לה' והשני היה ל"עזאזל". לאחר שאהרון סמך את ידיו על ראשו והתוודה על כל חטאי ופשעי עם ישראל "ונתן אותם על ראש השעיר", והשעיר נושא אותם אתו, הוא נשלח על ידי שליח מיוחד הנקרא "איש עיתי" ל"עזאזל" במדבר. על פי חז"ל הוא היה נשלח לצוק שבו היה מוטל אל מותו. אולם במקור המקראי אין לכך סימוכין.

מצוות שילוח שעיר לעזאזל אינה מנומקת, ולכן יש לה פירושים רבים. על פי הרמב"ם השעיר מסמל כפרה על חטאים חמורים של עם ישראל, ולכן מרחיקים אותו הרחק מן הציבור, ממנו והלאה, והציבור חוזר בתשובה ומתנתק ממנו.

הביטוי "שעיר לעזאזל" – פירושו הטלת אשם באדם או קבוצת אנשים והצבעה עליהם כאשֵמים ונושאים באחריות למחדל, כישלון, מעשה שלילי, ובכך פותרים את שאר החברה ובעיקר את האחראים או האשמים האמתיים מכל אשמה או אחריות.

* "חדשות בן עזר"