צרור הערות ‏26.6.22

* בלי פסק זמן – אני מקווה מאוד שבנט לא ייקח פסק זמן מן החיים הפוליטיים. נתניהו וברק עשו כן אחרי שאיבדו את השלטון וחזרו בגדול. אך אין זה המודל היחיד. רבין, למשל, נשאר במערכת, בהנהגת מפלגתו, שירת כשר הביטחון וחזר לראשות הממשלה. נראה לי שהמודל הזה נכון יותר לבנט.

בנט היה ראש ממשלה מצוין בניהול המדינה אך נכשל בניהול הקואליציה. הוא צעיר ויש לו עוד הרבה מה לתרום למערכת הפוליטית. הניסיון הרב שרכש בשנה הזאת, הוא נכס למדינת ישראל, ואין סיבה שיתבזבז.

אני מקווה מאוד שתקווה חדשה וימינה תרוצנה יחד בבחירות. אשמח מאוד אם הן תרוצנה יחד עם כחול-לבן כמפלגת מרכז-ימין (אם ההגדרות האנכרוניסטיות הללו חשובות למישהו). ראוי שבנט יהיה מעמודי התווך של כל חיבור כזה.

* ילדה טובה – היה זה מחזה מכמיר לב, לראות את עידית סילמן מתחננת על נפשה, מתרפסת בפני יריב לוין ומבקשת ליטוף. "נכון הייתי טובה עד הסוף"? ילדה טובה! צוקער פושקע! תקבלי סוכריה.

עידית סילמן נשברה והתפוררה לאחר חודשים של טרור אישי נגדה ונגד משפחתה. במשך חודשים הם פגעו בה, הסיתו נגדה, השמיצו אותה, הכפישו את שמה, רמסו את כבודה, דרסו אותה, החרימו את ילדיה. אילו היה לה שמץ של כבוד עצמי, ברגע שנשברה הייתה מצהירה "איני יכולה עוד" ופורשת. אבל ברגע שהיא לא יכלה עוד, היא אותתה שהיא פתוחה לאתנן. ואז – אחרי מכות באות הנשיקות.

עידית סילמן מוציאה שם רע לתסמונת שטוקהולם. מה נשאר ממנה? אבקה.

* נערת השליחויות – נערת השליחויות השקרנית וההיסטרית של נתניהו מירי רגב, זאת שמתחבקת עם לה-פמיליה, טוענת שלפיד ישנה את ההמנון ויוציא ממנו את "נפש יהודי".

למירי רגב אין ולא הייתה מעולם אידיאולוגיה. יש לה רק ביביאולוגיה. לוז הביביאולוגיה היא "המדינה זה ביבי". ולכן, ההמנון הלאומי מנוכס לביבי ולביביזם. ומי שאינו עובד אלילים שלו; ההמנון אינו שלו.

מי את, חתיכת סחבה, שתנכסי לעצמך את המנוננו הלאומי? עלובת נפש. נשאית תרבות-השקר הביביסטית.

* ניהיליזם מוחלט – כאשר האופוזיציה למדינה הצביעה הצבעה בוגדנית נגד חוק יו"ש, הטענה הארורה שלהם הייתה שכאופוזיציה הכל מותר כדי להפיל את הממשלה. הממשלה כבר נפלה. ובכל זאת, הם דבקים בהתנגדותם הבוגדנית, הפעם כדי לכפות את עמדתם בוויכוח הילדותי על מועד הבחירות, שהם רוצים אותו שבוע לפני התאריך שהקואליציה מציעה. אגב, אני בעד תאריך מוקדם ככל הניתן. אבל השימוש באינטרס הלאומי כבן ערובה לאינטרסים האישיים של השרלטן מצביעה על הניהיליזם המוחלט שלהם.

* גיבורים גדולים – בן גביר הפך לגיבורם של רבים מהצעירים החרדים. גיבורים גדולים. במלחמה שהוא מנסה להצית הם לא ישפכו את דמם.

המפלגות החרדיות יוצאות למלחמה נגד בן גביר. לא מהסיבות העקרוניות המוצדקות, אלא מסיבות אלקטורליות. הן פוחדות שהוא יגנוב להן בוחרים. נאחל להן הצלחה.

* ניגוד מוחלט – מי שחוברים לסרטן הכהניסטי – לפחות שלא יתיימרו להציג את עצמם כתלמידי ז'בוטינסקי, בגין ושמיר. אין ניגוד מוחלט יותר מדרכו הליברלית של ז'בוטינסקי לגזענות הפשיסטית הרצחנית של הכהניסטים.

* הכהניסט המסוכן מכולם – בין הביביסטים שמצדיקים את מכירת נשמתם לשטן הכהניסטי, יש כמה שמתרצים זאת בטיעון האינפנטילי המוזר, לפיו כביכול בן-גביר "לא כהניסט"… כהנא שר"י וגולדשטיין ימ"ש יושבים בגיהינום ומתפקעים מצחוק.

אין ספק שבן-גביר הוא הפיהרר הנוכחי של הכהניזם. הוא הנואם המרכזי באזכרות של אבי אבות הטומאה "הרב" כהנא שר"י. חבריו הקרובים המלווים אותו לכל הפרובוקציות שלו הם הכהניסטים ארור מרזל, גופשטיין (ראש הקו-קלוקס-קלאן הישראלי – להב"ה, הזרוע הצבאית של הכהניזם) והאיש הרע הזה מיכאל בן-ארי. נכון, הוא כהניסט מתוחכם יותר ולכן מסוכן יותר. הוא אימץ את ה"טאקיה" ויודע למתוח את גבול האידיוטיזם השימושי של בג"ץ בלי לקרוע אותו. לא בכדי הכהניסטים מעריצים אותו ונושאים אותו על כפיים.

מתי אפשר יהיה לטעון שהוא אינו כהניסט? ביום שבו הוא יוקיע את כהנא ואת הכהניזם ושחבריו יכנו אותו בוגד ויפנו לו עורף.  

* האידיוטים השימושיים – שופטי בג"ץ, שאיפשרו לכהניסט לטמא את הכנסת, פעלו בניגוד לחוק. הם האידיוטים השימושיים של הרוע המוחלט.

* ניצחון לציונות – ישנן שתי מגמות סותרות במגזר הערבי. מגמה אחת היא הרצון להשתלב במדינת ישראל. השתלבות בישראל, פירושה השתלבות בישראל כמדינה יהודית, כי אין ולא תהיה מדינת ישראל אחרת. המגמה השניה היא הרצון לרשת את ישראל, כלומר להקים כאן משהו אחר במקום המדינה היהודית.

בשנים האחרונות, רוב ערביי ישראל מבטאים בסקרים רצון להשתלב בישראל, אך בקלפי הם הצביעו בעד הנלחמים לרשת אותה.

את השניוּת הזאת שבר מנסור עבאס. הוא התגלה כמנהיג אמיץ ופורץ דרך, הנושא חזון של השתלבות ערביי ישראל במדינת ישראל היהודית דמוקרטית. כוח משמעותי בקרב ערביי ישראל המקבל את העיקרון המכונן של מדינת ישראל – היותה מדינה יהודית דמוקרטית, הוא ניצחון לציונות.

בבחירות הקרובות, תעמוד בפני ערביי ישראל הברירה בין הרשימה המשותפת, הנושאת את דגל ירושתה של ישראל לבין רע"ם, הנושאת את דגל ההשתלבות בישראל. אלה שתוקפים את רע"ם, ומכנים אותה "אנטישמית", "תומכת טרור" וכו', מחזקים את הרשימה האנטי ישראלית המשותפת.

ואולי זה מה שהם רוצים? יש בתוכנו מי שרואים בהשתלבות ערביי ישראל איום. כפטריוט ישראלי, אני רואה בכך הזדמנות.

* להשליך את הטלית והתפילין – יועז הנדל ראוי להיות יקיר הציבור החרדי. רפורמת הסלולר במגזר החרדי היא הדבר הטוב ביותר שנעשה זה עשרות שנים למען הציבור החרדי – כדי לשחרר אותו מהתלות בעסקונה קטנה ששולטת בו באמצעות הסלולר, למען אינטרסים כלכליים מושחתים של כמה בעלי זרוע חרדים.

בושה שהאופוזיציה מתייצבת לצד העסקונה הזאת, בניסיון לבטל את הרפורמה. בושה כפולה ומכופלת שהקואליציה מוכנה לתמוך בכך, כחלק מהניסיונות להגיע להסכמות עם האופוזיציה. אסור לתת לזה לקרות.

ותמורת מה הקואליציה מוכנה לכניעה הזאת? אם, נניח, החרדים היו מודיעים שתמורת ביטול הרפורמה הם מצטרפים מחר לממשלת השינוי – זאת הייתה תמורה שניתן אולי לדון עליה, שאפשר להבין אותה, גם אם לא להסכים אתה. אבל סתם? בשביל הסכמות עם האופוזיציה, הקואליציה ממצמצת ראשונה? ודווקא על זה היא מוותרת?

זה מזכיר לי את הסיפור על היהודי שהפליג באוניה שנקלעה לסערה, וכשרב החובל ביקש שכל נוסע ישליך שני חפצים לים – הוא מיהר להשליך את הטלית והתפילין.

* חטוף – בכותרות בוויינט מוגדר הישאם א-סייד "שבוי". הוא לא שבוי. שבוי הוא חייל שנפל בשבי. הוא חטוף. אדם מעורער בנפשו שנחטף בידי המחבלים שמחזיקים אותו כבר שבע שנים ואינם מאפשרים לצלב האדום לבקר אותו. פושעים נגד האנושות.

* לא לעולם חוסן – הלקח המרכזי מפסיקת ההפלות בבית המשפט הפדרלי העליון בארה"ב, הוא שהאקטיביזם השיפוטי עלול להיות חרב פיפיות. הפה שהתיר הוא הפה שאסר. בית המשפט שפסק, עלול בהרכב אחר לבטל את פסיקתו.

ב-49 השנים שחלפו מאז פסיקת "רו נגד ווייד", היו לליברלים בארה"ב די הזדמנויות להכניס את הזכות להפלה לחוקה. ביטול סעיף בחוקה הוא כמעט בלתי אפשרי. אבל למה לעמול קשה, אם אפשר לעקוף את הריבון באמצעות פסיקת בית המשפט? אז זו התוצאה.

* כן, לשקם – לבי לבי לקורבנותיו של עבריין המין אלון קסטיאל, המוחות על שחרורו המוקדם. רגשית, אני מזדהה עם מחאתן.

ואף על פי כן – מדינה נאורה מנסה לשקם את האסירים, גם את עברייני המין. שחרור מוקדם של אסירים, נעשה במסגרת תכנית שיקום, המובלת בידי גורמי מקצוע והיא מתקבלת על סמך המלצה של הגורמים המקצועיים.

מאסר הוא עונש אכזרי ביותר, אך הוא רע הכרחי כי החברה האנושית טרם מצאה חלופה. אבל כאשר ניתן לשקם אסירים – מן הראוי לעשות כן. כמובן שאיני מכיר את תכנית השיקום של קסטיאל וגם אילו הכרתי – הרי איני מבין בזה. זו סוגיה מקצועית. אבל אין לי סיבה שלא לסמוך על גורמי המקצוע.

* מה עשה לי את היום – ב-20.6 סיימו תלמידי "אדם ואדמה" את שנת הלימודים, אך את העבודה הם ממשיכים עד 8.7. וכך, שעה שחבריהם ישנים עד הצהרים ואז הולכים לים, הם ממשיכים להשכים בחמש בבוקר ולצאת ליום עבודה מפרך במטעים.

מה עשה לי את היום? קבוצת תלמידים מ"אדם ואדמה" עבדו אתנו בקטיף האוכמניות. בשעת הפסקת ארוחת הבוקר, שאורכה – חצי שעה, הם משלבים בכל יום לימוד קצר. עבדתי היום ליד המקום שבו הם ישבו לאכול. את הלימוד העבירה אחת התלמידות. היא הקריאה טקסט מורכב של גורדון. לבקשת תלמידה אחרת, היא קראה אותו שוב. ונערכה שיחה על הטקסט. התמוגגתי.

          * ביד הלשון

להישאר על הגלגל – מתוך הטור של יוסי ורטר ב"הארץ" (אותה הכתבה שפרנסה גם את הפינה הקודמת): "הוא [בנט] מתלבט היכן יועיל יותר: על הגלגל, בראשות ימינה, בחבירה למפלגה אחרת; או אם ילך לביתו".

"להישאר על הגלגל", זהו ביטוי של אריק שרון, המבטא את חוכמתו הפוליטית. שאלו פעם את אריק שרון איך הוא, שהודח מתפקיד שר הביטחון והיה מוקצה, הגיע לראשות הממשלה. הוא השיב, שהחוכמה הפוליטית היא להישאר תמיד על הגלגל. ואכן, גם בשעותיו הקשות, תמיד נשאר שרון על הגלגל, עד שהקונסטלציה הפוליטית הביאה אותו לראשות הממשלה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏26.6.22

* קווי 61 – בממשלתו הראשונה של נתניהו (1996) היו חברות הדרך השלישית, בהנהגת קהלני, וישראל בעליה, בהנהגת שרנסקי. בממשלתו השניה של נתניהו (2009) הייתה חברה מפלגת העבודה, בהנהגת ברק, שלאחר מכן התפצלה, אך הפלג בהנהגת ברק – עצמאות, נשאר בממשלה. לקראת סוף הקדנציה הצטרפה גם קדימה, בהנהגת מופז. בממשלתו השלישית של נתניהו (2012) השתתפו יש עתיד, בהנהגת לפיד, והתנועה, בהנהגת ציפי לבני. בממשלתו הרביעית של נתניהו (2015) כיהנה כולנו, בהנהגת כחלון. בממשלתו החמישית של נתניהו (2021) נטלו חלק כחול לבן, בהנהגת גנץ, מפלגת העבודה, בהנהגת עמיר פרץ, ודרך ארץ, בהנהגת יועז הנדל. בכל הממשלות הללו היה גורם מאזן, מרסן, שלא אפשר לנתניהו לעשות ככל העולה על רוחו. זאת ועוד, בתוך הליכוד ובהנהגות הליכוד היו אישים מאזנים ומרסנים, כמו דוד לוי, ארנס, בני בגין, דן מרידור, יעלון, גדעון סער ואחרים.

האיום הגדול על הדמוקרטיה הוא ממשלה בראשות נתניהו, במיוחד היום, בגרסתו תאבת הנקם, ללא כל גורם מאזן. אם גוש נתניהו יקבל 61 מנדטים, תהיה זו סכנה שלא הייתה כדוגמתה לדמוקרטיה הישראלית. תהיה זו ממשלה שונה לחלוטין מממשלות נתניהו הקודמות. יתר על כן, לנתניהו לא יהיו 61 מנדטים ממפלגתו, והוא עדין יהיה תלוי, אך בגורמים קיצונים ממנו – במפלגות החרדיות בנושא הדתי, ובעיקר בכהניסטים ועוזריהם ובתפיסותיהם הגזעניות, הלאומניות הפשיסטיות. ראוי לציין, שנתניהו רחוק מאוד מכהניזם. הוא רחוק מגזענות, רחוק מלאומנות רחוק מהקיצוניות הזאת. הוא מתעב את הכהניזם. אבל תאוות השלטון בכל מחיר עומדת אצלו מעל הכל ורק בעטיה הוא חיבק את בן גביר והפך אותו לחלק לגיטימי מהגוש שלו. אולם אם הממשלה תהיה תלויה בבן גביר, נתניהו עלול להיות כבול לדרישותיו ולהקצין בכניעה לתביעותיו.

לכן, הסכנה הגדולה ביותר בבחירות הללו היא 61 מנדטים לגוש נתניהו. קווי 61 הם איום אמתי על החברה הישראלית. היעד העליון בבחירות הוא לבלום את נתניהו לפני ה-61. אלה חפירות חיינו.

אם נתניהו לא יגיע ל-61 מנדטים (ובינתיים אף סקר לא נותן לו 61) תהיה זו מציאות אחרת, שפותחת אפשרויות קואליציוניות רבות; טובות יותר או טובות פחות, אך בכל מקרה עדיפות לאין ערוך יותר מאיום ה-61. על כך נסובות הבחירות הללו.

* מיתוס הפרת ההבטחה – ממשלת בנט הייתה ממשלה ציונית, לאומית, ניצית, ומה שקרוי אצלנו "ימנית". היא הובילה קו ניצי ביותר בתחומי החוץ, הביטחון וההתיישבות. וכל זאת, תוך כיבוד דעות אחרות, בלי להציג את היריב האידיאולוגי כאויב ובוגד ואף תוך רתימתם למהלכים הללו, כמו בהצבעתם של שרי מרצ בעד התכנית הלאומית לפיתוח הגולן. בנט לא סטה כהוא זה מן הקו האידיאולוגי שלו ושל מפלגתו. מכל ראשי הממשלות של הימין, הוא היחיד שאי אפשר להצביע ולו על החלטה משמעותית אחת שלו, שאינה "ימנית". אז יריביו ניתלו בכל החלטה טקטית כמו עיתוי הריסת ביתו של איזה מחבל או בכל שטות שאמר איזה סגן שר, כ"הוכחה" לנראטיב הבדוי על "ממשלת-שמאל-אנטי-ציונית-איסלמיסטית"; הנראטיב השקרי מבית היוצר של תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית. וגם הפיצו שקרים שלא היו ולא נבראו, כיד הכזבנות הביביסטית הידועה לשמצה.

כיוון שממשלת בנט לא סיפקה ליריביה את הסחורה ה"שמאלנית" לה ייחלו, הם התמקדו בזהות שותפיו. אך מה זה משנה מי השותפים, אם המדיניות היא של ימינה ותקווה חדשה? אדרבא, העובדה שהמדיניות הניצית הזאת, כמו תנופת ההתיישבות בנגב ובגולן, החרפה רבתי של הפעולות נגד איראן, הפסקת מדיניות ה"הכלה" של טרור ההצתות מעזה, התעקשות על קיום מצעד הדגלים במתווה המסורתי שלו, נעשתה תחת ממשלה שבה היו חברות מפלגת העבודה, מרצ ורע"ם רק נותנת להן תוקף קונצנזואלי.

בקיצור, כל ההתנגדות לממשלה, הייתה התנגדות סרק. כל הטיעונים נגדה היו חסרי שחר. האמת היא, שאך ורק דבר אחד הוליך את האופוזיציה – דה-לגיטימציה לממשלה שהעומד בראשה אינו נתניהו, שבעיניהם ראשות הממשלה רשומה על שמו בטאבו עד אחרון ימיו (או עד שיעביר את השלטון בירושה לבנו יאיר).

אה, ויש עוד טיעון נגדו. הבטחות הבחירות שלו, שאותן הפר. אני מציע לנתח ביושר את הטענות הללו.

לאורך כל מערכת הבחירות לכנסת ה-24, התרוצץ נפתלי בנט, מנהיג ימינה, בכל רחבי הארץ, התראיין אינספור פעמים בכל כלי התקשורת, ובכל הזדמנות חזר על הבטחת הבחירות מס' 1 שלו ושל מפלגתו, ליבת המסר שלהם: אנחנו נמנע סיבוב בחירות חמישי.

הוא הציג את סכנת סיבוב הבחירות החמישי כלא פחות מאסון לאומי, אסון כלכלי, אסון משילותי, סכנה של הידרדרות לאנרכיה, עוד שנה ללא תקציב מדינה. הוא הישיר מבט לאזרחי ישראל והתחייב לעשות הכל כדי שלא יהיה סיבוב בחירות חמישי. הוא התחייב שלא יהיה סיבוב חמישי, כי ימינה תמנע זאת.

המסר מס' 2 של בנט בבחירות היה: "אנחנו לא מחרימים אף אחד". גם על כך הוא חזר יום אחרי יום, פעמים רבות ביום, במפגשים עם בוחרים, בחוגי בית ובראיונות לתקשורת. הוא הציג את המסר הזה כייחוד של ימינה. כולם מחרימים אלה את אלה – אנחנו היחידים שלא מחרימים אף אחד.

למה הוא היה צריך לומר זאת? כי המסר השלישי שלו היה, שאנחנו באים להחליף את נתניהו, שעליו ועל שלטונו הוא מתח ביקורת חריפה. המסקנה המתבקשת מן הביקורת הייתה הודעה שהוא לא יישב עם נתניהו, כפי שהתחייבו תקווה חדשה וישראל ביתנו. המסר שלו היה הפוך: אלה מחרימים את נתניהו, אלה מחרימים את לפיד, זה מחרים את ההוא וההוא מחרים את זה. אנחנו אחרים. אנחנו לא מחרימים אף אחד.

מניעה בכל מחיר של סיבוב חמישי, אי החרמה של אף אחד וחתירה לסיום שלטונו של נתניהו – אלה היו המסרים של בנט, עמם הוא פנה אל הבוחר, להגשמתם הוא ביקש ממנו מנדט.

ימים ספורים לפני הבחירות בנט מעד. במפגן של חוסר מנהיגות, הוא הלך לקנוסה – לערוץ התעמולה של נתניהו, ערוץ 20, והתחייב לא להקים ממשלה בראשות לפיד ולא ברוטציה עמו. הוא נראה מפוחד ומבוהל, וכמי שכפאו שד סתר לחלוטין את אחד המסרים המרכזיים שלו – לא להחרים אף אחד. כשראיתי אותו חותם על המסמך הזה, דימיתי לנגד עיניי את התמונות של חטופי דעא"ש מצהירים הצהרה שהוכתבה להם, כשהם יושבים על ברכיהם, ובריון מזוקן מניף מאכלת מעל ראשם.

ונשאלת השאלה – כאשר יש סתירה בין הצהרה חד פעמית לבין המסר שעליו חזר מנהיג אלפי פעמים, איזו התחייבות חזקה יותר? החד-פעמית, או ליבת המסר?

דומני שהתשובה ברורה. ברור שהמסר לא להחרים, שהיה מסר מרכזי כל כך, תקף יותר מהצהרה חד פעמית הסותרת אותו. ובמיוחד, כאשר המשמעות של כיבוד ההצהרה החד-פעמית הייתה סותרת את המסר המרכזי, כלומר מביאה בוודאות לסיבוב בחירות חמישי.

אך האם באמת אותה הופעה מבישה בערוץ 20 הייתה התחייבות?

בנט לא קרא התחייבות בלתי מותנית. הוא הציג הסכם דו צדדי עם נתניהו. על פי ההסכם, הוא מתחייב לא להקים ממשלה עם לפיד בתנאי שנתניהו מתחייב לא להקים ממשלה עם רע"ם. נתניהו לא חתם על כך, כמובן, ולכן ההסכם כולו אינו תקף.

הטענה נגד בנט שהפר את התחייבותו לבוחר היא שקר אחד גדול. הוא היה נאמן להתחייבותו לבוחרים הרבה יותר מרוב הפוליטיקאים.

כאשר בנט הציג את ההסכם המותנה – התחייבות הדדית שלו ושל נתניהו, הוא ידע היטב מה הוא עושה. הוא ידע שנתניהו לא יתחייב לכך. כי ליבת האסטרטגיה של נתניהו הייתה הקמת ממשלה עם רע"ם.

רע"ם הייתה הבייבי של נתניהו. רע"ם הייתה הסטארט-אפ הפוליטי של נתניהו. רע"ם הייתה בת טיפוחיו של נתניהו. הוא טיפח וליטף אותה במשך שנתיים, הבטיח לה הבטחות מרקיעות שחקים והביא אותה לפילוג הרשימה המשותפת, והליכה לבחירות בנפרד, כדי להצטרף לממשלתו של נתניהו.

נתניהו הבין שהוא איבד סופית את הרוב היהודי בכנסת. אחרי שלושה סבבים הוא הבין שאין לו שמץ של סיכוי להקים קואליציה על טהרת מפלגות ציוניות. ואחרי שהכיש את כחול לבן, לאחר שקפצה להציל אותו אחרי כישלונו בסיבוב השלישי, הוא ידע שאף אחד לא מאמין לו ולחתימת ידו ואף מפלגה לא תחזור על הצעד של כחול לבן. והוא הכין את נשק יום הדין – רע"ם. אמנם אין לו רוב בכנסת, אבל מפלגות הימין תלכנה אתו, ואליהן תצטרף רע"ם והרוב שלו מובטח. ואכן, על פי תוצאות הבחירות, היה לימין + רע"ם רוב. נתניהו היה משוכנע שיש לו ממשלה.

הרי בפגישה לפני הבחירות עם מנהיגי מחאת העצמאים, שהוקלטה בסתר, אמר להם נתניהו שהחרדים וסמוטריץ' מצביעים איך שהוא אומר להם. היה לו ברור שהם ילכו אתו לממשלה עם רע"ם, במיוחד אחרי שהוא פעל במרץ בלתי נדלה לכניסת מפלגת הציונות הדתית לכנסת. רע"ם הייתה תעודת הביטוח של שלטונו.

ואכן, מיד לאחר הבחירות רע"ם התייצבה, ועמדה להצטרף לממשלת נתניהו-ימין-חרדים.

הסיבוב הרביעי, כמו שלושת קודמיו, הסתיים ללא הכרעה. בפני נפתלי בנט עמדו שתי אפשרויות – ממשלה עם נתניהו והימין וממשלה עם גוש השינוי. בנט בחר בגוש נתניהו. הוא התחייב לנתניהו שהוא הולך אתו, ושבע האצבעות של ימינה מובטחות לו. משמעות נכונותו ללכת לממשלת נתניהו, הייתה שהוא מוכן לממשלה עם רע"ם. כיוון שהוא התחייב למנוע בכל דרך סיבוב חמישי, הוא היה מוכן להכשיר ממשלה עם רע"ם. אגב, כאשר בנט התחייב להביא לנתניהו 7 אצבעות, הוא ספר גם את עמיחי שיקלי, שתמך בממשלת נתניהו עם רע"ם.

בניסיונו להקים את הממשלה היו לנתניהו סיעות הליכוד, רע"ם, ימינה, ש"ס ויהדות התורה. יחד – 58 ח"כים. מי שחסרו לנתניהו היו חברי סיעת הציונות הדתית. לפתע הסתבר לנתניהו, שסמוטריץ' לא תמיד מצביע איך שהוא, נתניהו, אומר לו.

נתניהו עשה מאמץ אדיר להשפיע על הציונות הדתית. הוא הפעיל מכבש לחצים על רבני הציונות הדתית לשכנע את סמוטריץ' ללכת אתו. הוא יזם פגישה בין מנסור עבאס לרב דרוקמן. הוא שכנע את הרב טאו והרב שמואל אליהו לתמוך בממשלה עם רע"ם. הרב טאו פסק שאבי מעוז, נציג נועם בציונות הדתית, יתמוך בממשלה. לנתניהו היו כבר 59 ח"כים. גם זה לא מספיק. הלחץ על סמוטריץ' התגבר. עבאס נשא נאום חצי ציוני בשידור חי שבו קרא נוסח מוסכם מראש עם נתניהו. לפני השידור נתניהו שלח את הנוסח לסמוטריץ', להערות. אך כלום לא עזר. סמוטריץ' עמד במריו וסיכל את הקמת ממשלת נתניהו.

במצב הזה, כל מנהיג אחר זולת נתניהו היה מפנה את מקומו לטובת מנהיג אחר מן הליכוד. מנהיג כזה, כל אחד ממנהיגי הליכוד, היה מקים בתוך 24 שעות ממשלת ימין-מרכז רחבה, יציבה, ללא רוטציה, לארבע שנים. אבל כאשר על נתניהו לבחור בין האינטרס הפרטי לבין האינטרס המפלגתי, הגושי או הלאומי, הוא לעולם יעדיף את האינטרס האישי.

ברגע שנגוז הסיכוי להקמת ממשלת ימין-רע"ם, מפלגות לשון המאזניים, רע"ם וימינה, נדרשו לחשב מסלול מחדש.

רע"ם לא פירקה את הרשימה המשותפת ורצה לבחירות במצע אזרחי, כדי להיות באופוזיציה. המסר שלה לבוחריה היה שהיא תצטרף לממשלה כדי לקדם את הצרכים האזרחיים והכלכליים של אזרחי ישראל הערבים. ברגע שהסיכוי של נתניהו להקים ממשלה נגוז, הם הרגישו משוחררים להצטרף לממשלת השינוי.

מה האפשרויות שעמדו בפני נפתלי בנט במצב הזה? על כף אחת של המאזניים עמדה התחייבותו למנוע סיבוב חמישי, התחייבותו לא להחרים אף אחד ולהחליף את נתניהו. על הכף השניה עמדה הצהרה חד פעמית בערוץ טלוויזיה זוטר, שהייתה צד בהסכם עם נתניהו, שנתניהו לא חתם עליו ולכן לא היה לו תוקף. איזו כף כבדה יותר?

על כף אחת של המאזנים עמד האינטרס הלאומי למנוע אנרכיה ואסון כלכלי ופוליטי. על הכף השניה עמד האינטרס האישי של נתניהו, המנהיג שרודף אותו, שפוגע בו, שמסית נגדו במשך שנים. איזו כף כבדה יותר?

בנט בחר במובן מאליו – ממשלת השינוי. המפלגה הגדולה במחנה השינוי הייתה יש עתיד. ניתן היה לצפות שתקום ממשלה בראשות לפיד. אך בנט בא בגישה אחרת. הוא הסביר שבבחירות לכנסת היה רוב גדול לימין. זו עמדת רוב העם. הוא מוכן לממשלת אחדות עם השמאל והמרכז, אך כזו שתבטא את עמדת הרוב הימני. וכך נקבעה ממשלה פריטטית, בין ימינה ותקווה חדשה לבין מפלגות המרכז, השמאל וישראל ביתנו הימנית. וכך נקבעה הרוטציה בין בנט ללפיד.

זאת האמת ואין בילתה. כל השאר – ערימת כזבים.

* מי יוצא דופן – נתניהו, ברק, שרון, אולמרט, שוב נתניהו, בנט. מי יוצא דופן ביניהם?

מאז 1996 בנט הוא ראש הממשלה היחיד שלא נחשד בדבר, הוא לא נחקר אף פעם ואף לא נערכה בדיקה-טרם-חקירה נגדו. בפרשת הארוחות לביתו הפרטי ברעננה היה מן הסיאוב, אך לזכותו ייאמר שהוא לקח אחריות, הודה בטעות ועבר לשלם על כל הארוחות מכיסו הפרטי, אף שהחוק אינו מחייב זאת.

יש לקוות, שאחרי שבנט עצר נורמה פסולה בת עשרות שנים, הוא פתח נורמה אחרת, של ראשי ממשלה נקיי כפיים.

* בלתי חוקתי – שנה שלמה הייתה לקואליציה להעביר את "חוק הנאשם", והיא לא עשתה כן, בשל התנגדות ימינה. הייתה זו החמצה, כיוון שהחוק הזה חשוב. אבל משכך קרה, להעביר שינוי מהותי בחוק יסוד, בחקיקת בזק, במקביל להתפזרות הכנסת, כאשר החוק משפיע מאוד על תוצאות הבחירות – זה בלתי קביל, בלתי חוקתי, בלתי ממלכתי ובכל מקרה – בלתי בגי"ץ. אם החוק יעבור ובג"ץ יפסול אותו, יהיה זה ביזיון למי שקידמו את החוק.

לא כן, באשר לחוק הגבלת קדנציות. החוק הזה עבר בקריאה שניה והוא בשל לקריאה שלישית. לא תהיה לו השפעה על הבחירות הקרובות, אלא רק בעתיד, אם יהיה ראש ממשלה שיכהן שתי קדנציות ברצף. ולכן, ראוי להשלים את חקיקתו.

* חוק זריחת השמש – אני מתנגד לניסיון להעביר בהליך מזורז בזמן פציעות של הכנסת המתפזרת את "חוק הנאשם". זה לא ראוי, ולא יעמוד בבג"ץ. אבל בחוק עצמו אני תומך.

האמת היא שבעיניי לא נכון שחוק כזה יכתב בספר החוקים הישראלי, כפי שאין חוק המורה לשמש לזרוח בבוקר. כלומר, זו צריכה להיות נורמה ברורה, שאין כל צורך לחוקק אותה.

כאשר רבין נחשד בעבירה זניחה שחצי שנה מאוחר יותר הוצאה מספר החוקים, הוא לא המתין לכתב אישום והתפטר מתפקידו. כאשר החלו חקירות אולמרט, ראש האופוזיציה נתניהו קרא לו, בצדק רב, להתפטר, כי לא יתכן שאדם החשוד בפלילים יכהן כראש הממשלה. כיוון שאולמרט לא התכוון להתפטר, וכמו מחליפו התבכיין על ש"רוצים להדיח ראש ממשלה מכהן" והפיץ קונספירציות מטורללות על הימין הקיצוני, המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט שתפרו לו תיק כדי לסכל את השלום הסופי שהוא עמד להביא – חבריו להנהגת מפלגתו ושותפיו להנהגת הממשלה הראו לו את הדלת והוא נאלץ להתפטר, הרבה לפני שהוגש נגדו כתב אישום.

נתניהו, שרמס כל נורמה ציבורית, הוכיח שאי אפשר עוד להתבסס על נורמות ועל "כך לא יעשה במקומותינו", ואין מנוס מחקיקה. הוא הוכיח שבלי חוק הכופה זאת, הוא ממשיך לכהן גם אחרי הגשת כתבי אישום והמוני חסידיו תומכים בכך בכל מאודם. יתר על כן, ככל שזה תלוי ובו ובחסידיו, גם אם הוא יורשע – אין סיבה שלא ימשיך לכהן.

משלא התפטר, הוכיח נתניהו בהתנהגותו כמה מסוכן הוא המצב שבו נאשם בפלילים עומד בראש הממשלה. איך הוא מנצל את כוחו כדי לנסות להעמיד את עצמו מעל החוק ולנוס מאימת הדין. איך הוא מנצל את מעמדו כדי להסית את הציבור נגד מדינת החוק ומוסדותיה, לרדוף אישית את מפכ"ל המשטרה, היועמ"ש, פרקליט המדינה ואנשי התביעה, ולהפיץ תאוריות קונספירציה מטורללות על "תפירת תיקים". לא בכדי, ההמון הנוהה אחריו קורא להעמיד לדין את החוקרים והפרקליטים. במעשים אלו הוא מדרדר את ישראל למדינת עולם שלישי.

נכון, עדיף היה שלא יהיה חוק כזה בישראל, כי מוטב היה שהנורמות והבושה ייתרו אותו. מכיוון שזה לא המצב, והבושה אבדה, אין מנוס מהחוק.

* להאריך את כהונת כוכבי – היועמ"שית גלי בהרב-מיארה קבעה שבשל הקדמת הבחירות לא יוכל גנץ למנות כעת את הרמטכ"ל הבא (אם כי זו אינה פסיקה סופית). קביעה זו אינה מפתיעה, כיוון שזו הנורמה המקובלת בישראל לאורך השנים, שממשלת מעבר נוהגת באיפוק וריסון, ובין השאר אינה ממנה בעלי תפקידים בכירים, אלא משאירה זאת לממשלה שתקום אחרי הבחירות.

יש בכך היגיון רב, אולם כאשר בשלוש שנים מתקיימות חמש מערכות בחירות ובשנים הללו רוב הזמן משלו ממשלות מעבר, הדבר גורם לפגיעה קשה בתפקוד המדינה.

כפי שכבר כתבתי, הפתרון הראוי לנושא בחירת הרמטכ"ל, צריך להיות הארכת כהונתו של כוכבי לשנה חמישית.

* ציוניזציה של ש"ס – האסיפה הכללית של קק"ל, שבה אני חבר כנציג תנועת דרך ארץ, בחרה פה אחד ביצחק וקנין לחבר דירקטוריון קק"ל. טרם ההצבעה, וקנין קיבל שבחים מימין ומשמאל. מעבר להתאמה האישית, אני שמח על בחירת איש ש"ס. כידוע, החרדים התנגדו לציונות ולתנועה הציונית ולא היו חברים בה. עצם הצטרפותה של ש"ס למוסדות הלאומיים מעידה על תהליך ציוניזציה של מפלגה זו. אני מקווה מאוד לציוניזציה של החרדים כולם, שתבוא לידי ביטוי גם בדרישה הציונית מהפרט – גיוס לצה"ל והגנה על המולדת.

* סרטן הקנאות – השליסל הנורווגי הוא קנאי אסלמיסט.

זו אותה קנאות.

* איזה ערך יש לתחקיר של ארגון אנטישמי – מועצת זכויות האדם של האו"ם הוא ארגון אנטישמי, שמיוצגות בו מדינות רודניות שאין בהן זכויות אדם, ועיקר עיסוקה האובססיבי הוא תקיפת ישראל, גינויה ועלילות דם עליה. אין שום ערך ושום משמעות ל"תחקיר" של הגוף האנטישמי הזה, כאילו כתבת אל-ג'זירה נהרגה בידי חיילי צה"ל.

בכל שנה נהרגים עיתונאים בעולם, שמסקרים זירות לחימה. באף מקרה כזה, אין דרישה לחקירה פלילית (!) או לחקירה כלשהי, מתוך הבנה שמי שנמצא באזור קרבות, מסכן את חייו. הדרישה הזאת היא רק מישראל, ללא שמץ של הוכחה שחיילי צה"ל הרגו אותה.

איני יודע מי הרג אותה, אבל העובדה שהרש"פ מסרב למסור את הקליע לבדיקה בליסטית בישראל, מעידה שיש להם מה להסתיר. הרי אילו היה בידם קליע המוכיח שחיילי צה"ל הרגו אותה, הם היו קופצים על המציאה כמוצאי שלל רב וממהרים למסור אותו לבדיקה שתוכיח את טענתם. לכן, רוב הסיכויים הם שהיא נהרגה מאש פלשתינאים.

* געגוע לפנטזיה – בסרט תעודה מעניין על הרב אברהם יצחק הכהן קוק ובנו הרב צבי יהודה הכהן קוק בערוץ 11, התראיין אורי אבנרי, וסיפר שלפני קום המדינה היישוב התנתק מן העם היהודי. אף אחד לא דיבר על יהודים. רק על מדינה עברית, צבא עברי, חקלאות עברית. קם עם חדש.

דברים אלה הנם הבל ורעות רוח. רגע, איך אני מתווכח אתו? הרי הוא חי אז, כנער וכבוגר, ואני עוד לא נולדתי. נכון. אבל הזיכרון שלו סובייקטיבי ומוטה ולכן מתעתע, בעוד אני מסתמך על מסמכי התקופה; על עיתוני התקופה, על פרוטוקולים מן התקופה, על זיכרונות ויומנים של אישי התקופה.

נכון, הכנענים (שלאורי אבנרי היה פלירט מורכב אתם, ועל כך כתבתי מחקר) קראו לעצמם "עברים" בתור עם חדש של כל בני הארץ מכל העמים, המנותק לחלוטין מהעם היהודי. מנהיג הכנענים יונתן רטוש אמר שהקשר בין העברי ליהודי, הוא כמו הקשר בין האדם לקוף. אז אמר. אבל כמה כנענים כאלה כבר היו? נכון, ברדיצ'בסקי כתב פעם שהעברי הראשון הוא היהודי האחרון. אז כתב. הוא גם כתב דברים סותרים. ודאי שאלה לא המיינסטרים.

כל הקורא במסמכי התקופה רואה שהשימוש במושג "יהודי" היה נפוץ מאוד, לצד השימוש במושג "עברי", ללא כל אבחנה ביניהם. כאשר המפגינים נגד הספר הלבן קראו "מדינה עברית! עליה חופשית!" על עליה של מי הם דיברו? עליה של עברים? שאינם יהודים? אבי עלה בספינת המעפילים "מדינת היהודים". לא "מדינת העברים". כאשר מעפילים פוזרו בין חברי קיבוצים, חברי הקיבוץ והמעפילים קיבלו הנחיה להזדהות בחיפושים של הבריטים, ציידי המעפילים, במשפט: "אני יהודי מארץ ישראל". המאבק על עבודה עברית, היה מאבק להעדפת יהודי, גם כזה שעלה אתמול לארץ ישראל, על ערבי, תושב ותיק בארץ. השפה העברית היא שפתו הלאומית של העם היהודי. האמירה של אבנרי שהציונות נועדה להתנתק מן היהדות, שאותה מיחזר למחרת בבוקר ב"הארץ" רוגל אלפר היא כמובן שטות. תכנית בזל – המצע של התנועה הציונית מדברת על: "הציונות שואפת להקים בית מולדת לעם היהודי בארץ ישראל, המובטח לפי משפט הכלל".

הציונות היא המימוש העילאי של היהדות והיא נועדה להיות דרך המלך של כל היהודים בעולם, לעלות למולדת היהודית – ארץ ישראל, ליישב אותה ביהודים, ולהקים בה מדינת לאום יהודית. מגילת העצמאות נפתחת במילים "בארץ ישראל קם העם היהודי" ולכל אורכה מופיעה פעמים רבות המילה "יהודי" על הטיותיה השונות, לצד השימוש בביטוי "עברי" פעמים אחדות, כמילים נרדפות לכל דבר. ועיקרה: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל".

הנוסטלגיה של אורי אבנרי, אליה עורג גם רוגל אלפר, אינה למה שהיה פעם, אלא לפנטזיה שלו, שהייתה הפנטזיה של שולי השוליים.

* סילוף ההיסטוריה – התכנית על הרבנים קוק ב"כאן" 11 הייתה טובה, בדרך כלל, אך דבר אחד צרם לי מאוד. דובר שם על כך שלפני מותו של הרב קוק נראה היה שחלומו נגוז – היו מאורעות תרפ"ט, היטלר עלה לשלטון והיה רצח ארלוזורוב. ועורך הסרט הוסיף שהדבר הרחוק ביותר מחזון הרב קוק הוא שיהודי ירצח יהודי.

קודם כל, ארלוזורוב לא נרצח על ידי יהודי, אלא על ידי ערבי. שנית, הרב קוק, שהיה מקורב כל ימיו לתנועת העבודה וחלוציה, יצא חוצץ נגד העלילה שרוויזיוניסטים רצחו את ארלוזורוב והעמיד את עצמו בשורה הראשונה של המאבק על שמם הטוב של הנאשמים ברצח. כדי להדגיש את עמדתו, הוא חתם בשבת בבית הכנסת (!) על עצומת תמיכה בסטבסקי ורוזנבלט, הנאשמים ברצח, וקבע שהם חפים מפשע. האופן שבו הוצגו הדברים, דווקא בתכנית על הרב קוק, היא סילוף מוחלט של ההיסטוריה.

* זיכוי מוחלט – רשומה שהעליתי בנושא רצח ארלוזורוב בעקבות סרט תעודה על הרבנים קוק, עוררה תגובות שהפתיעו אותי. אנשים צעירים שממשיכים למחזר את העלילה כאילו ארלוזורוב נרצח בידי הרוויזיוניסטים, קרוב לארבעים שנה אחרי שוועדת חקירה ממלכתית זיכתה את סטבסקי ורוזנבלט זיכוי מוחלט.

ועל ועדת החקירה כותבים בלגלוג, שזו ועדת החקירה שבגין הקים ומסקנותיה נקבעו מראש.

ובכן, בגין לא הקים את ועדת החקירה. ראש ממשלה אינו מוסמך להקים ועדת חקירה ממלכתית. הממשלה מוסמכת להחליט על ועדת חקירה ממלכתית, ומרגע שקיבלה את ההחלטה, החקירה מופקעת לחלוטין מידי הממשלה.

מי שמקים ועדות חקירה ממלכתיות הוא נשיא בית המשפט העליון. הנשיא לנדוי הקים ועדת חקירה בראשות שופט בית המשפט העליון דוד בכור, נשיא בית המשפט המחוזי מקס קנת, ההיסטוריון פרופ' יואב גלבר והרב פרופ' אליעזר ברקוביץ', פילוסוף ותיאולוג. פרופ' גלבר התפטר מן הוועדה בעקבות סירובה של הממשלה להקים ועדת חקירה ממלכתית על הטבח בסברה ושתילה. לאחר התפטרותו הוא שבת שביתת שבת מול משרד ראש הממשלה, עד שהממשלה החליטה על הקמת הוועדה.

הוועדה קבעה פה אחת שסטבסקי ורוזנבלט זכאים לחלוטין מחוסר אשמה, ולא הייתה להם יד ברצח.

האם הלועגים לוועדה רומזים על קונספירציה, על פיה נשיא בית המשפט העליון והשופטים הנכבדים עיוותו דין וזיכו אשמים כדי לרצות את ראש הממשלה? תאוריה מטורללת כזאת מתאימה יותר לאזור חיוג אבישי בן-חיים ויאיר נתניהו ולהבלי "מדינת העומק".

* חֲרָמָה – ברכות חמות לכלת פרס ביאליק לשנה זו, פרופ' זיוה שמיר. אני נהנה הנאה מרובה מקריאת מאמריה על פזמוניו של אלתרמן. באשר ל"זמר מפוחית", ברצוני להציע פירוש נוסף למילה חֲרָמָה. יתכן שאלתרמן מרמז כאן לביטוי הסלנג חרמנות, כלומר תשוקה ועוררות מינית.

"תראה תמונה לחברך: זו שמה מריאמה

אצלי בלב היא כל הזמן החרמה".

כלומר, גיבור הבלדה מציג את תמונת אשתו לחברו, ומתאר את החשק המיני השרוי בו כל הזמן. וכאן, אפשר לפרש זאת כיצר לבגוד באשת החוק עם נשות החיק המחכות לו בכל נמל, או בחשק לאשתו החוקית, כאשר הוא בורח ממנה הימה.

          * ביד הלשון

אם צריך אקרצף רצפות – מתוך הטור של יוסי ורטר ב"הארץ": "הוא [בנט] מתלבט היכן יועיל יותר: על הגלגל, בראשות ימינה, בחבירה למפלגה אחרת; או אם ילך לביתו. אעשה הכל, הוא מבטיח, כדי למנוע את ההתפרקות, את חורבן הבית השלישי. בלי ענייני אגו ותפקיד. אם צריך אקרצף רצפות. הכל".

"אם צריך אקרצף רצפות" הוא משפט משירו של אלתרמן "זמר שלוש התשובות" (או כפי שנהגנו לכנות אותו בנעורינו: "שיר השפוטה"):

הוא אמר: "אם תלכי אחרי

לא קטיפה תלבשי ולא משי

יהיה מר עד בלי כוח אולי"

אז אמרה היא: "לאט, כוח יש לי

אם צריך אתהלך בסחבות

כלובשת קטיפה מבריקה

אם צריך אקרצף רצפות

ואהיה בעיני כמלכה.

כל אשר תבקש ותשאל

אעשה ואוסיף לשמוח

יהיה טוב, אהובי, יהיה קל

לעולם לא יחסר לי כוח".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏22.6.22

* רשע וטוב לו – ממשלת בנט הגיעה לסוף דרכה. היה זה ערב עצוב למדינת ישראל. ערב עצוב לציונות.

ממשלה מצוינת, שחרטה על דגלה את הממלכתיות הציונית, את אחדות ישראל, את השבתה של מדינת ישראל למסילה אחרי שנות שלטון הפלגן, המסית, השרלטן, האיש שהשליט כאן תרבות שקר מושחתת, האיש שמנסה להרוס את מדינת החוק ולהעמיד את עצמו מעל החוק, נאלצת לסיים את דרכה.

לא בשל מחדלים או כישלונות; להיפך, למרות הצלחות ומדיניות נכונה. היא נפלה בשל ח"כים סוררים וחסרי אחריות, מימין ומשמאל, ובשל מסע דה-לגיטימציה נורא לממשלה כולל טרור אישי נגד ח"כים בימינה ששבר אותם וגרם לאובדן הרוב.

ההבדל העיקרי בין ממשלת בנט לממשלות נתניהו, הוא שממשלת בנט העמידה בראש שמחתה את האינטרס הלאומי, וממשלות נתניהו הכפיפו כל אינטרס לאומי לאינטרס של אדם אחד.

חבל שהממשלה נאלצת לסיים את תפקידה. לא פחות מצער, שזה מקרה מובהק של רשע וטוב לו. נתניהו הוביל אופוזיציה מנוולת, מכוערת, לא ממלכתית, לא פטריוטית, מבוססת על שקרים והסתה, שלא הייתה לה כל ביקורת עניינית על מדיניות הממשלה ומעשיה, אך הובילה מלחמת חורמה בממשלה בשל עצם קיומה; בשל עצם העובדה שאדם אחר שאינו נתניהו הוא ראש הממשלה.

הגישה של האופוזיציה הייתה שאם נתניהו לא ראש הממשלה – שתישרף המדינה. אני מקווה מאוד, שאזרחי ישראל ישפטו כבמשפט שלמה – לא יפקידו את המדינה בידי מי שמוכן לגזור אותה לקרעים.

* ערך חינוכי – אני אמביוולנטי באשר לרוטציה בין בנט ללפיד. מצד אחד – מה, אתם עושים צחוק? ראש הממשלה כיהן רק שנה אחת והוא מעביר את השלטון למי שיכהן ארבעה חודשים עד הבחירות? זה לא רציני. נכון היה שבנט ימשיך בתפקיד עד הבחירות.

אבל מצד שני, יש ערך חינוכי ומסר ערכי לציבור, בחוויה המתקנת אחרי גניבת הרוטציה הנכלולית בידי נתניהו.

* הניסוי נכשל – כבר אחרי סיבוב הבחירות השני, קראתי להקמת ממשלת אחדות עם נתניהו. כתבתי על כך מאמרים ונאבקתי על כך בתוך תנועת תל"ם שבה הייתי חבר פעיל. כך היה גם לאחר הסיבוב השלישי. לאחר הסיבוב הרביעי ועם פרישתי מתל"ם, הייתי בין המייסדים של "יוזמת אחדות לאומית", שהפעילה לחץ על כל הגורמים והיה לה חלק משמעותי בהקמת הממשלה.

איך זה נגמר בסוף, כולם יודעים. היה זה הסכם הונאה מתחילתו, שלא הייתה לנתניהו כל כוונה לכבדו, אלא להשתמש בו כדי להישאר ראש הממשלה. האופן שבו הוא עקץ את שותפיו – פשע כלכלי נגד מדינת ישראל, של מניעת תקציב, בהתאם לפירצה שהשאיר בכוונה בהסכם ההונאה, מיצב אותו סופית כנוכל האולטימטיבי, שקרן מועד, שאין כל ערך לחתימת ידו, ואם חותמים אתו על הסכם, רצוי שהוא ייחתם על נייר רך, כדי שיהיה בו שימוש אפשרי כלשהו.

ממשלת האחדות עם נתניהו הייתה ניסוי – והניסוי נכשל. טוטלית.

ולכן, אין מקום לכל הפטפוטים על הקמת ממשלה חלופית בראשותו ועל חידוש שיתוף הפעולה עמו. אין בכך כל טעם, כי אם ייחתם עמו הסכם כלשהו – הוא יופר. כי הוא לא יכול אחרת.

* נגד מחטף – אני שומע בשעות האחרונות רעיון על הבאת "חוק הנאשם" להצבעה בסמוך להצבעה על חוק פיזור הכנסת.

אני תומך בכל לבי בחוק וכתבתי על כך פעמים רבות. אך אם הדבר לא נעשה לאורך השנה, אי אפשר לעשותו פתאום כמחטף רגע לפני פיזור הכנסת.

מה פירוש "אי אפשר"? פירוש הדבר שזהו צעד בלתי בגי"ץ. אין סיכוי שבג"ץ לא יפסול מחטף כזה.

* דיינו – אילו לא קמה ממשלת השינוי, אלא כדי ליזום ולהחליט ולהתחיל לבצע את התכנית הלאומית לפיתוח הגולן, להכפלת האוכלוסיה היהודית ולהקמת יישובים חדשים – דיינו. לא הייתה ממשלה טובה כזו לגולן.

היוזמה הייתה של צביקה האוזר. תקווה חדשה אימצה את היוזמה והכניסה אותה כדרישתה המרכזית בהסכם הקואליציוני. כל הממשלה חברה יחד לקידום היוזמה ועלתה למבוא חמה לקבל את ההחלטה. ההחלטה התקבלה פה אחד, כולל שרי מרצ (אין משמעת הצבעה בממשלה), עובדה המחזקת ומחשקת את הקונצנזוס הלאומי. מימוש ההחלטה יהיה וידוא ההריגה הסופי והמוחלט של רעיון העוועים על נסיגה מהגולן, חלילה.

על אחת כמה וכמה כפולה ומכופלת שזה רק אחד מהדברים הטובים הרבים שעשתה הממשלה למען מדינת ישראל ולחיזוק הציונות.

* להוריד את אחוז החסימה – לקראת הבחירות לכנסת ה-19, ב-2013, יזמו השותפים נתניהו וליברמן את העלאת אחוז החסימה ל-3.25%, כלומר מארבעה מנדטים ומעלה. הם הסבירו את הצעד ככזה שנועד לחזק את ה"משילות".

חלפו מאז 9 שנים. האם המשילות והיציבות הפוליטית בישראל התחזקו מאז הצעד הזה או נחלשו? זו שאלה רטורית. המערכת הפוליטית בישראל מצויה במשבר העמוק בתולדותיה, וחוסר היציבות בשנים האחרונות הוא חסר תקדים ומסכן את הדמוקרטיה.

אם נכונה הטענה שמטרתם של נתניהו וליברמן הייתה לקבוע רף שבו אף מפלגה ערבית לא תעבור את אחוז החסימה, הם הקימו בכך את הרשימה המשותפת, שהגיעה להישגים אלקטורליים חסרי תקדים. השינוי גם הביא לחיבור הנורא בין גורמים בציונות הדתית לבין הכהניסטים והכניס את הכהניסט לכנסת. ההקצנה המטורפת לשני הקצוות אינה תוצאה רק של אחוז החסימה, אלא של תהליכי עומק מדאיגים בחברה הישראלית, אך היא בהחלט סייעה להידרדרות הזאת.

כפי שאנו נוכחים, חוסר היציבות אינו נובע מריבוי סיעות בכנסת. כל הסיעות בקואליציה הנוכחית נוהגות באחריות רבה, ולמרות זאת הקואליציה רעועה, בשל ח"כים בודדים בסיעות הקיימות.

הבעיה אצלנו היא, שהדיון על שינויים בשיטה הפוליטית אינם ענייניים, אלא מוטים להערכה של כל גורם במערכת האם הוא ירוויח מהשינוי. נתניהו, שיחד עם ליברמן העלה את אחוז החסימה, ניסה בשנים האחרונות להוריד את אחוז החסימה, כיוון שאז הוא העריך שהדבר ישרת אותו. והיום, כאשר יש יוזמה בקואליציה להורדת אחוז החסימה, הוא נעמד על הרגליים האחוריות כדי לסכל זאת. והוא אינו היחיד – כמעט כל מי שתומך או מתנגד למהלך הזה ולמהלכים אחרים הנוגעים לשיטה הפוליטית, עושים זאת מתוך פוזיציה וקוניוקטורה. המצב הרצוי היה, שהקואליציה והאופוזיציה יטכסו עצה ויגבשו יחד שינויים רצויים. למרבה הצער, היום מהלך כזה הוא מדע בדיוני.

מאז ומתמיד התנגדתי ואני מתנגד גם היום לאחוז חסימה גבוה. אני בעד אחוז חסימה של 1%, כפי שהיה שנים רבות, ודווקא אז המערכת ידעה יציבות פוליטית. מן הראוי שהכנסת תייצג את מגוון הדעות בעם, ללא חסימות.

* תודה לסמוטריץ' – גם היום, אחרי שנה, לא מאוחר לשוב ולהודות לסמוטריץ', שהכשיל את הקמת ממשלת נתניהו, שכללה גם את בנט, בשל הווטו שלו על קואליציה עם רע"ם.

* שנה חמישית – בסיטואציה הפוליטית שנוצרה, יהיה קשה להעביר החלטה על רמטכ"ל חדש.

הפתרון הראוי הוא הארכת הקדנציה של כוכבי בשנה נוספת. הוא לא יהיה הרמטכ"ל הראשון שכיהן חמש שנים. זה היה אורך כהונתו של רפול (1978-1983).

* המשימה מספר 1 – ברכות חמות לדורון אלמוג, עם מינויו ליו"ר הסוכנות היהודית.

משימות רבות ניצבות לפתחו, אך בסדר העדיפויות יש משימה אחת, ראשונה במעלה, וכל שאר המשימות הרבה אחריה – קידום ועידוד עליה גדולה מרוסיה ומאוקראינה. המלחמה בין המדינות יצרה שעת רצון לעליה גדולה, אך הפוטנציאל לא יתממש ללא הירתמות והכוונה של מדינת ישראל ושל המוסדות הלאומיים. יש להגיע אל היהודים בארצות הללו ולעודד עליה ועל ישראל להיערך לקליטה גדולה.

העליה הגדולה והמבורכת מחבר המדינות בשנות ה-90 הקפיצה את ישראל בכל תחומי החיים. הצמיחה הדמוגרפית, החשובה כשלעצמה, הביאה עמה צמיחה כלכלית, מדעית, טכנולוגית, חינוכית, אמנותית, ספורטיבית ועוד. אל נחמיץ את ההזדמנות לקפיצה נוספת ברוח זו.

מדינת ישראל קיימת קודם כל על מנת להיות יעד לעליית העם היהודי, ואין אנו בני חורין להיבטל מהזדמנויות פז כאלו.

* תיקון של עוול מכוער – קבלת אוניברסיטת השומרון באריאל לוועד ראשי האוניברסיטאות הוא תיקון של עוול מכוער.

ההתנגדות להקמת האוניברסיטה הייתה כוחנות מונופוליסטית גרידא. כפי שהאוניברסיטה העברית התנגדה להקמת אוניברסיטת ת"א, ושתיהן התנגדו להקמת אוניברסיטת חיפה ושלושתן להקמת אוניברסיטת הנגב (לימים ב"ג), כך ומאותן סיבות הן התנגדו להקמת האוניברסיטה בשומרון. הן עטו על התנגדותן הכוחנית איצטלה "אידיאולוגית" או אם לדייק יותר, הן קפצו על התירוץ הזה כדי להוסיף בעלי ברית פוליטיים להתנגדות.

האוניברסיטה קמה, אף על פי כן, במידה רבה בזכות נחישותו של שר החינוך אז גדעון סער, והיום היא התקבלה לוועד ראשי האוניברסיטאות, במידה רבה בזכותה של שרת החינוך יפעת שאשא-ביטון. 

מה שנשאר מן ההתנגדות וההחרמה הוא הריח הרע.

* הצעת חוק מנותקת – דווקא בימים אלה, שבהם אנו מתמודדים עם תופעה חמורה של אלימות נגד צוותים רפואיים ואלימות נגד נהגים בתחבורה הציבורית והסתה חמורה נגד עובדי מערכת הבריאות בידי מתנגדי החיסונים, והתפטרות המונית של שוטרים ממשטרת ישראל, הכנסת מקדמת בתמיכת ח"כים רבים מן הקואליציה ומן האופוזיציה את הצעת החוק של גבי לסקי ממרצ לביטול העבירה של העלבת עובד ציבור. כמובן בשם חופש הביטוי, חופש המחאה וכד'. לכאורה, אין דבר כזה אלימות מילולית, ועד הרגע של אלימות פיזית, הכל נכלל בגדר חופש הביטוי.

יש אלימות מילולית, ובדרך כלל היא המבוא לאלימות פיזית. וכאשר הסייג הזה יוסר, האלימות רק תגבר. הסנטימנט האנטי ממסדי שבבסיס הצעת החוק הוא סנטימנט אנרכיסטי, שעלול להפוך את עובדי הציבור למרמס ולמשיסה ולהסיר מהם את ההגנה.

לא בכדי ההצעות הללו באות תמיד מן הקצוות של החברה. הצעת החוק עלתה לראשונה בכנסת ה-19, כהצעה משותפת של אורית סטרוק מהאיחוד הלאומי ודב חנין מחד"ש. אחדות הקצוות או חוק הרדיקלים השלובים. גם גבי לסקי צמחה מקבוצת קצה. המרכז האחראי והממלכתי צריך לסכל את ההצעה.

* להגביר את האור – "אדם ואדמה" היא רשת בתי ספר של ארגון "השומר החדש". הפנימיה הראשונה קמה בחצבה שבערבה, השניה באורטל שבגולן ולאחר מכן קמו בגליל התחתון ובנגב. "אדם ואדמה" באורטל הוא גם בית ספר משותף לדתיים וחילונים (כמובן, ללא הפרדה בין בנות ובנים).

תלמידי "אדם ואדמה" משכימים ב-5:00 בבוקר ויוצאים לעבודה חקלאית. בצהרים הם לומדים ובערב יש להם פעילות תרבותית-חברתית-ערכית. כך, במשך ארבע שנים מכיתה ט' עד י"ב, כאשר בתום שנת הלימודים הם נשארים לעוד שלושה שבועות עבודה. הם רציניים ביותר, משקיעים את הנשמה בעבודה פיזית קשה מאוד בתנאי מזג אוויר קשים, בנחישות ובמסירות. הם לומדים בגופם נתינה מהי, ומה המשמעות האישית והציונית של החקלאות. החקלאים באזור נלחמים עליהם, כי הם באמת נהדרים.

אני אוהב מאוד את התכנית. הדבר היחיד שקשה לי אתו, הוא שהלימודים מאוד ממוקדי בגרות ואני לא מחסידי בתי החרושת לציוּנים, כשיטת החינוך הראויה. אך בתוך המכלול החינוכי הנפלא של מה שזוכים התלמידים לקבל, זה בטל בשישים.

ועוד דבר ייחודי מאוד. במהלך העבודה, יש להם הפסקה לארוחת בוקר. הם יושבים בשטח, ובחצי השעה של ההפסקה, הם אינם רק אוכלים אלא גם לומדים. לא לימוד למבחן, אלא לימוד ערכי, שיר או טקסט, שמעבירים להם המדריכים או החניכים עצמם. השבוע, למשל, התלמידים שעובדים אצלנו בקטיף אוכמניות, עוברים שיעורים על ארגון השומר המקורי, שאותם מעביר אחד התלמידים.

מרכיב מרכזי בחינוך של אדם ואדמה הוא הדוגמה האישית. מנהל בית הספר, המחנכים והמדריכים עובדים יחד עם התלמידים בעבודה החקלאית. וזה, בעיניי, המסר החינוכי החשוב ביותר.

ביום שני האחרון, נערך טקס הסיום של מחזור א', המסיים כעת את כיתה י"ב. היה טקס צנוע ויפה מאוד. כל כך מרגש לשמוע את התלמידים מספרים כל אחד את סיפורו, ולשמוע אותם מדברים בכנות, בפשטות, בלי פראזות, על ציונות וערכים. מחמם את הלב.

את הידיעה המצערת על גדיעתה בדמי ימיה של ממשלת השינוי, קיבלתי במהלך טקס הסיום. כה בלט בעיניי הפער בין הדברים היפים והנפלאים שקורים בחברה הישראלית ושבהם אני נתקל במדרשת השילוב, במכינות הקד"צ, בארגון השומר החדש, ב"אדם ואדמה" ועוד, לבין הסחי בפוליטיקה הישראלית.

איני מזלזל חלילה בפוליטיקה, אך אני מאמין בראש ובראשונה בהגשמה, בציונות המעשית, ולכן אני אופטימיסט חשוך מרפא. אני מאמין שנצח ישראל לא ישקר, גם אם אדמתנו בוערת.

אחד הבוגרים ציטט בטקס משפט של א.ד. גורדון, שביטא בעבורי את החוויה המטלטלת של הפער בין חווית "אדם ואדמה" לבין חוויית הרוע הביביסטי, שהתנגשו באותה השעה בדיוק: "לא יהיה ניצחון של האור על החושך כל עוד לא נעמוד על האמת הפשוטה, שבמקום להילחם בחושך, עלינו להגביר את האור".

אכן, בראש ובראשונה יש להגביר את האור. אבל נכון גם להילחם בחושך, בחינת "סור מרע ועשה טוב".

* איתן ליס – הלך לעולמו איתן ליס, מי שהיה ראש המועצה האזורית גולן.

איתן היה מוותיקי מושב רמות. זכה, ובמשמרת שלו ישראל החילה את ריבונותה על הגולן.

יהי זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

לשם שמים – בהצהרתו על ההחלטה להקדים את הבחירות, אמר בנט שכל מעשיו היו לשם שמים. ניכרים דברי אמת.

פירוש הביטוי החז"לי "לשם שמים" הוא למען מטרה נעלה ומוסרית, כלומר שלא על מנת לקבל פרס.

הביטוי "לשם שמים" מתקשר גם לפרשת השבוע, פרשת "קרח". חז"ל הפרידו בין מחלוקת לשם שמים לבין מחלוקת שאינה לשם שמים. הדוגמה למחלוקת שאינה לשם שמים, היא מחלוקת קרח ועדתו. למה? כי היה זה מאבק מזוקק על כוח ושלטון. וכך בדיוק היה המאבק של האופוזיציה נגד ממשלת השינוי; לא היה לה שום תוכן, זולת דה-לגיטימציה לראש ממשלה שאינו נתניהו.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏19.6.22

* הוא ייתן לך רעננה – ב-1985 הופיע מאיר אריאל באורטל. להופעה הגיע בקושי מנין, אך מהר מאוד נשארנו ארבעה. כולל האמן האורח. והוא נתן את הנשמה בהופעה, כאילו זו הופעת חייו מול 100,000 איש בסנטרל-פארק. הוא לא התרגש יותר מדי מהעניין. הוא היה רגיל לזה. רואים זאת היטב בסרט "מופע הבחירות של מאיר אריאל", שבו הוא נודד מעיר לעיר, ומצליח לקבץ קומץ צופים, שלא מבינים מי זה ומה זה ה"מאיר אריאלי" או "מאיר עזריאל" המוזר הזה. מאיר אריאל ידע להתבדח על הנושא, אך האמת היא שזה כאב לו מאוד.

הפעם הראשונה שמאיר אריאל מילא את קיסריה, הייתה במופע לזכרו במלאת שנה למותו. אחרי מותו הייתה לו עדנה. כך באותו ערב ומאז ועד היום. וביום שלישי גדשו אלפים רבים את אמפי-פארק רעננה, למופע "שרים מאיר אריאל", לציון יום הולדתו ה-80, 23 שנים אחרי מותו. לחגיגת יום הולדת כזו הוא לא פילל ולא מילל, וכמה עצוב שהוא לא זכה לכך בחייו. אך כפי שכתב המשורר הנערץ עליו, אלתרמן: "ואמות. ואוסיף ללכת". אמן גדול אינו מת ממש, כי יצירתו ממשיכה ללכת.

היה מעניין לראות את הקהל ברעננה. היה בו כל הרצף בין בני נוער שנולדו שנים אחרי שמאיר אריאל מת עד בני דורו של מאיר, עטורי השיבה וחרושי הקמטים. והיו שם כל גווני החברה הישראלית. אני הייתי במופע עם בני אסף, שנולד בשנה שבה מאיר אריאל נפטר.

המופע היה נפלא. הפקה מושלמת, כולל הירח המלא, שהעלה לראש מיד פסוקים כמו "ירח שועלים מלא מרביץ בהיר את כל העיר / ההר, הים, גזרת המגננה", "אי שם במרחב נבחו כלבים לירח" ו"באנו לכאן מתחת לשמים". יואב קוטנר הנחה את האירוע, כמו את כל המופעים לזכרו, בחן רב, ויהודה עדר הנצחי הפיק יחד עם עמית הראל. הרכב נגנים וירטואוזי ומגוון ליווה את הזמרים בעיבודים חדשניים ויפהפיים בביצועים מרהיבים.

מיטב אמני ישראל הופיעו בערב, וגם ביניהם בלט המגוון הדורי. היו זקני השבט שלום חנוך, דיוויד ברוזה ויהודה עדר (דורי בן זאב לקה בקורונה והעביר מסר בסרטון שהוקרן על המסך), היה דור הביניים ובו בין השאר אביב גפן, קרן פלס ומירי מסיקה והיה הדור החדש ובו בניה ברבי, איה זהבי פייגלין, נתן גושן ואחרים. ובלטו הבנים של. כמובן בניו של מאיר אריאל, שחר ואהוד. בנו של מפיק כל הערבים לזכרו וה-מפיק של אריאל בחייו יהודה עדר – אלון עדר, ששר עם אביו. אסף אמדורסקי, שאביו בני הפיק את תקליטונו הראשון של מאיר אריאל "ירושלים של ברזל". רומי חנוך, פצצת אנרגיה, ששרה עם אביה, שלום חנוך, את "סוף עונת התפוזים". לפני שבועות אחדים ביטל שלום חנוך את כל הופעותיו בשל בעיית בריאות, ושמחתי מאוד לראות אותו שב ומופיע. הוא שר את "זרעי קיץ" ואת "סוף עונת התפוזים". במופעים הקודמים שלום היה אחרון המופיעים. הפעם הוא היה לקראת הסוף, אך לא האחרון. ובעצם גם אביב גפן הוא גם בן של.

לא אתאר את כל מהלך המופע, אלא כמה מנקודות השיא, בעיניי. יותר מכל נהניתי מהשיר האחרון – ביצוע אדיר של "מודה אני", בפי שי צברי. בעיניי, שי צברי הוא הזמר הטוב ביותר היום בישראל, בעל קול אדיר ותיבת תהודה על-קולית. ג'יין בורדו, בקולה הקסום, שרה את "פלוגה בקו". מירי מסיקה בביצוע חושני מאוד של "איך לפעמים אני" (שיר שנכתב בלשון נקבה, וכך גם מאיר עצמו שר אותו). שולי רנד בביצוע תיאטרלי מאוד של "ארול". לפני שנים אחדות יצא שולי במופע משירי מאיר אריאל, ומשם העיבוד, כולל העיבוד התיאטרלי. גרסה יפהפיה של זהבה בן ל"ערב כחול עמוק". אחד השיאים של הערב היה ביצוע לשיר שככל הזכור לי מעולם לא עלה במופעים לזכרו של מאיר אריאל: "ירושלים של ברזל", בעיבוד וביצוע מרגשים מאוד של איה זהבי פייגלין, שעלתה לבמה כשכרסה בין שיניה, וקוטנר ביקש מהקהל להיזהר במחיאות הכפיים, כי מחיאות כפיים מזרזות לידה.

היה זה ערב בלתי נשכח, גם בהשוואה לערבים הקודמים לזכרו, שכולם היה נפלאים.

הקדמתי להגיע לאמפי למעלה משעה לפני תחילת ההופעה, והרווחתי מכך צפיה חוזרת ב"מסע הבחירות של מאיר אריאל", שהוקרן על המסך לפני ההופעה.

* כל תאוותי להיוודע – אחד הדברים שאני אוהב אצל מאיר אריאל, הוא האופן בו הוא מתאר סקס בשירתו.

אני סולד מאמנים שמכניסים ליצירתם תיאורים פורנוגרפיים. ויש משהו פאתטי באנשים מבוגרים שנהנים להכניס לכל מקום "זין" ו"כוס" כמו ילדים מחוצ'קנים בראשית גיל ההתבגרות.

תיאורי הסקס של מאיר אריאל תמיד מרומזים ועדינים, מעוררים ערגונות. "זרועות וצווארים". יש תיאור יפה יותר? או "מחולות על כר הדשא, צחוק ועילוסין". ולעתים הרמיזה היא באמצעות השפה המקראית. מי שאינו בקיא בשפת התנ"ך, בלשון המשנה והתלמוד, במדרשי חז"ל, מחמיץ רבדים רבים בשירתו של מאיר אריאל, הרוויה בהם. וכך גם כשהוא כותב על סקס. "ועוד מעט הוא יְצָחֵק אותה על המיטה הרחבה שלו" – צריך לדעת תנ"ך כדי להכיר את הפועל "מצחק". או הפועל יד"ע, לתיאור יחסי מין. בלי להכיר זאת, קשה להבין את השורות "כל אהבתי לדעת / כל תאוותי להיוודע / לכבודך".

* אבא של תמר – בפתח שיעור ספרות, שנערך השבוע בכיתה י' בביה"ס "עינות ירדן", אמר המורה: "נלמד היום על שיר של משוררת ותיקה ועל שיר של משורר שהתכתב עם השיר של המשוררת אחרי עשרות שנים. ואיך זה קשור לאבא של תמר".

כתב חידה. המשוררת היא לאה גולדברג. השיר הוא "את תלכי בשדה" ("האמנם"). המשורר הוא מאיר אריאל. השיר הוא "שדות גולדברג".

ומה הקשר לאבא של תמר? אני הוא אבא של תמר. במאמר שפרסמתי לפני 16 שנים, חודשים אחדים לפני שתמר, בת הזקונים שלנו, נולדה, תחת הכותרת: "צופן אריאל", פענחתי את השיר "שדות גולדברג" ("ילדתי שלי") של מאיר אריאל, כשיר המתכתב עם "את תלכי בשדה". היום, הזיקה בין שני השירים מקובלת כבר כאקסיומה.

בשיעור למדו תמר וחבריה לספסל הלימודים את שני השירים, את הזיקה ביניהם ואת המאמר שלי.  

* עמיות או לאומיות – אחד המושגים המובילים בשנים האחרונות בשיח הנוגע לקשר בין העם היהודי במולדת ובתפוצות, הוא "עמיות יהודית". עמיות יהודית – מתייחסת לראיה של היהודים בכל מקום כעם אחד, עם ערבות הדדית בין כל חלקיו, בחינת "כל ישראל ערבים זה בזה". ואלה אכן דברים חשובים מאוד ויפים מאוד. אבל אני לא נלהב כלל מה"עמיות היהודית", כי היא מנסה להוות תחליף ללאומיות היהודית. הלאומיות היהודית היא הציונות. גם הציונות מבוססת על אחריות על כל העם היהודי באשר הוא, אולם עם וקטור – ציונה. העם היהודי אינו אוסף של קהילות הפזורות בין תפוצות שונות שאחת מהן היא ישראל. העם היהודי הוא לאום, שמולדתו – ארץ ישראל, שמדינתו – מדינת ישראל, ששפתו – עברית. החיים בישראל הם חיים יהודיים שלמים, שבהם היהודים נוטלים אחריות מלאה על כל מכלול חייהם; כקולקטיב וכפרטים. יהודי בארץ ישראל, במדינת ישראל, מגשים את ייעודו של העם היהודי.

כבר בימי הרצל, התנועה הציונית עסקה גם ב"עבודת ההווה". העתיד הוא בארץ ישראל, לשם מכוונת התנועה הציונית את מבטה, אך אין היא מזניחה את העם היהודי בגולה, ועוסקת בחיזוקו ובחיזוק קהילותיו. גם היום הדברים נכונים. הזיקה בינינו לבין יהודי הגולה, אינה צריכה להיות אך ורק בתביעה לעליה לארץ, אלא גם באחריות על החיים היהודיים, על חיזוק הקהילה היהודית, על חיזוק החינוך היהודי, על חיזוק התרבות היהודית, על חיזוק תודעת העברית, על מלחמה באנטישמיות, על חיזוק התמיכה האקטיבית של יהדות הגולה בישראל. אל לנו לגשת אל היהודים בגולה בהתנשאות, אלא בגובה עיניים, בחיזוק האחווה היהודית, מעצם היותנו בני עם אחד. אולם כל זאת, בלי לוותר על המסר הציוני, שמקומו של העם היהודי הוא ארץ ישראל, ועל התקווה והפעולה האקטיבית לעליה מקסימלית של יהודים לארץ ישראל. איך אפשר גם לחזק את הקהילה היהודית בגולה וגם לחנך לעליה לארץ? זה האתגר המורכב של הציונות.

אני שמח על בחירתו של דורון אלמוג ליו"ר הסוכנות. אני מקווה מאוד שהוא לא יאמץ את גישת ה"עמיות היהודית" (שאותה אימץ שר התפוצות נחמן שי), אלא ידבק בציונות, כלקיחת אחריות על עתיד העם היהודי. איני צופה עתיד לעם היהודי בגולה, בוודאי לא לחילוניות היהודית בגולה. אני מודאג מאוד מההתבוללות המואצת בגולה. אני מאמין, שבסופו של דבר רק חיים בישראל יבטיחו שהדורות הבאים יישארו יהודים. לכן, יש לעודד עליה, לחנך לעליה, לסייע לעליה. אולם בלי קהילות יהודיות חסונות ומכילות, שהיהודים יראו בהן בית, תהליך ההתבוללות יואץ מאוד, ולא יישאר מי שיעלה לארץ. ולכן, יש לעבוד במקביל על שני הערוצים; ערוץ העליה לישראל וערוץ חיזוק הקהילה היהודית בגולה. זה האתגר הציוני.

* בעיית התפוררות המפלגות – כתבתי פעמים אחדות שהממשלה מצוינת אך היא מתבססת על קואליציה מחורבנת. אני רוצה לדייק יותר את הקביעה. אין בעיה עם המפלגות בקואליציה. כל המפלגות נוהגות באחריות, בממלכתיות ובנאמנות. אני רוצה להעלות על נס דווקא את מרצ, מפלגה רחוקה ממני באידיאולוגיה שלה כרחוק מזרח ומערב, אך אני מודע לכך שהיא נאלצת לבלוע צפרדעים יותר מכל מפלגה אחרת, כיוון שמדיניות הממשלה רחוקה מאוד מהשקפותיה, ואף על פי כן היא נוהגת על פי מחויבותה בהסכמים הקואליציוניים ועל פי עקרון האחריות המשותפת. וכך גם שאר המפלגות.

הבעיה אינה עם אף מפלגה כמפלגה, אלא עם התפוררות המפלגות. עם ח"כים סוררים, שמצפצפים קודם כל על מפלגתם ועל הקואליציה והממשלה, מנהלים פוליטיקה אישית, כאילו את המנדט הם קיבלו באופן אישי והם זכאים לסחור בו כרצונם. אין שום דמיון בין התופעה הזו לפרישות אידיאולוגיות של ממש כמו של גאולה כהן מהליכוד או קהלני ממפלגת העבודה, וגם הם עשו זאת רק אחרי שכלו כל הקצין מבחינתם.  

הקואליציה הזו היא קשה בשל הפערים האידיאולוגיים העמוקים בין מרכיביה, אך הבעיה הזו אינה הסיבה להתפוררותה. אדרבא, האחריות הלאומית היא דבק המחבר היטב בין היריבים האידיאולוגיים בקואליציה. הבעיה היא בתוך המפלגות. הבעיה היא ח"כ רינאווי זועבי ממרצ שמצפצפת על מפלגתה ועל הקואליציה, ח"כ גנאים מרע"ם שמצפצף על מפלגתו ועל הקואליציה, ח"כ אלי אבידר מ"ישראל ביתנו" שמצפצף על מפלגתו ועל הקואליציה והח"כים סילמן ואורבך מ"ימינה" שמצפצפים על מפלגתם ועל הקואליציה. ההתנהגות של השניים האחרונים הזויה במיוחד, כיוון שלא זו בלבד שמפלגתם הקטנה היא מפלגת השלטון, אלא שהאידיאולוגיה שלה היא המדיניות של הממשלה. הם הראשונים שיודעים זאת. אך הם מאסו בטרור האישי שמופעל נגדם ונגד משפחותיהם, כנראה שלא ניחנו בחוסן הנפשי הנדרש כדי לעמוד מול הטרור, והם נשברו. אילו היה להם שמץ של כבוד עצמי, היו אומרים "איני יכול עוד" ופורשים מהפוליטיקה. אך הם סוחרים במנדט שלהם ומנסים למנף ממנו תשואה פוליטית אישית.

התופעה הזאת של התפוררות המפלגות ליחידות פרסונליות היא איום על הדמוקרטיה הפרלמנטרית. יש לציין, שזכות היוצרים שלה שמורה לשמעון פרס, שכבר בראשית דרכו כראש האופוזיציה, ניסה לזנב בחוליות החלשות במפלגות הקואליציה ולדוג אותם ולהעביר אותם לצד שלו. והוא אכן הצליח עם הח"כים אמנון לין ויצחק פרץ, שערקו מהליכוד לעבודה עם המנדט שלהם ב-1982. הוא שכלל זאת בתרגיל המסריח ב-1990. ונתניהו המשיך את דרכו בניסיונות מסוג זה לפורר את המפלגות היריבות ולצוד חוליות חלשות.

באופן טבעי, מתנגדי הממשלה הנוכחית שמחים על ההתפוררות הזאת, אך היא עלולה לפגוע בעתיד גם בממשלות שלהם.  

* הרמזור של ממשלת בנט – מתוך הטור של עמית סגל ב"ידיעות אחרונות": "מחקר של תכלית, המכון למדיניות ישראלית, מאשר לכאורה את הטענות של בנט. החוקרים בל יוסף ואריאל ענבי מיינו את כל סעיפי ההסכמים הקואליציוניים על פי צבעי הרמזור: ירוק לסעיפים שאושרו, צהוב לסעיפים שמקודמים, אדום – יוזמות שלא בוצעו. הסיעות הירוקות ביותר הן ימינה ותקווה חדשה. רוב מכריע בהסכמים הקואליציוניים שלהן יצא לפועל. ומי לא קיבל כמעט כלום? יש עתיד, העבודה ומרצ. רוב מכריע של הסעיפים בהסכמים הקואליציוניים מצויים רק בשלבי ביצוע או נעלמו ולא נודעו עקבותיהם".

המידע הזה לא היה ידוע לי. אני סבור שיש לכבד את כל ההסכמים עם כל הסיעות. אבל המידע הזה מאושש את מה שאני יודע – שמדיניות הממשלה ופעולות הממשלה הן מה שקרוי "ימניות" מובהקות, יותר משל ממשלות נתניהו. כך בכל תחומי החוץ, הביטחון וההתיישבות; איראן ועזה, הפלשתינאים ופיתוח הגולן, הקמת יישובים חדשים וחיזוק הקיימים ומאבק להחזרת הריבונות הישראלית בנגב ובמגזר הערבי ועוד ועוד. מסתבר שזו המגמה גם של ביצוע ההסכמים הקואליציוניים.

האמת היא שאין לאופוזיציה הימנית שום טיעון אמתי המצדיק ביקורת על הממשלה, ובטח לא את מלחמת העולם חסרת התקדים נגדה. אולי יש להם ביקורת על הרכבה, אך מדיניותה ומעשיה הם למרות ההרכב. אלמלא היו כה חמוצים, הם היו מברכים את העובדה ששרי מרצ הצביעו בעד התכנית הלאומית לפיתוח הגולן ושסיעת מרצ הצביעה בעד חוק יו"ש, ואף מוצאים דרך לנכס לעצמם את ההישג ולמנף זאת כהוכחה לצדקתם ההיסטורית. למה הם נוהגים באופן הפוך? כי הם החליפו את האידיאולוגיה בביביאולוגיה. עצם העובדה שנתניהו אינו ראש הממשלה – די בה כדי לראות בממשלה שאין הוא עומד בראשה ובפרט את מי שהעז להיות ראש הממשלה, כבלתי לגיטימיים.

ואיך זה שהציבור הימני בהמוניו עיוור למדיניות הממשלה ומדקלם את המסרים על ממשלת השמאל האנטי-ציונית בראשות האחים המוסלמים? זו הנדסת התודעה ושטיפת המוח של תעשיית השקרים וההסתה ופרי הבאושים של עשרות שנות פולחן אישיות.

* לשיטתו הוא צודק – אחמד טיבי התראיין ותקף בשצף קצף את הממשלה. תהה המראיין "אבל זו הממשלה הראשונה שבקואליציה שלה משתתפת מפלגה ערבית", ועל כך הוא השיב תשובה נכונה ואמתית, שאני מזדהה עמה מאוד. "ממשלה אינה נבחנת על פי ההרכב שלה, אלא על פי מדיניותה ומעשיה". אכן, כן.

ולכן, בצדק מבחינתו, הוא הסביר שהממשלה הזו גרועה יותר מקודמתה הגרועה. היא הורסת הרבה יותר מבנים (הוא כמובן שכח להוסיף "בלתי חוקיים"), ואינה מקיימת מו"מ עם הפלשתינאים וכו' וכו', הכל יותר "גרוע" מהממשלה הקודמת. לשיטתו הוא צודק, וכל ציוני ישר יודה שזו ממשלה ציונית יותר מרבות מקודמותיה, במדיניותה, בהחלטותיה ובמעשיה. אז מה זה חשוב מה ההרכב שלה?

טיבי היה הגון דיו כדי לשבח את הממשלה בנושא אחד – המלחמה בפשיעה במגזר הערבי.

* בלי אישור מועצת השורא – במלאת שנה לממשלת בנט, פרסם שר הבינוי והשיכון והשר לירושלים ומורשת זאב אלקין רשימה ארוכה של מעשיו והישגיו בשנה הזאת.

בין שאר הסעיפים הוא כתב:

✔אנחנו מיישבים את כל הארץ. אישרנו הקמת 14 יישובים חדשים בנגב. העברנו החלטת ממשלה להכפלת האוכלוסייה ברמת הגולן. קידמנו תכניות בינוי שיכפילו את אוכלוסיית ירוחם, יגדילו את קצרין וערד ביותר מ-50%, ויוסיפו 24,000 יחידות דיור בדימונה.

✔בשנה האחרונה שיווקנו את כל יחידות הדיור בבקעת הירדן, בירושלים וביהודה ושומרון ששנים חיכו לאישור מדיני. לראשונה אין יחידת דיור אחת שמעוכבת בגלל אישור מדיני.

✔התחלנו את העבודות להנגשת הכותל המערבי באמצעות בניית מעלית שתחבר בין הרובע היהודי לכותל, והעברנו החלטת ממשלה להשלמת הבנייה של בית כנסת ״תפארת ישראל״ ברובע היהודי.

ומיד קפץ ביביסט בתגובה אוטומטית: "הכי חשוב לוודא כל הזמן שרע"ם ומועצת השורא מאשרים את ההחלטות שלכם שלא יהיו הפתעות".

הרי אין להם באמת ביקורת עניינית על המדיניות והפעולות של הממשלה. אז הם נתלים בדמגוגיה על מועצת השורא. הרי המעשים בפועל הם ההוכחה שטענותיהם ריקות; שהממשלה מקדמת את מדיניותה הציונית למרות שרע"ם בקואליציה ובלי צורך בשום "אישור" ממנה. סתם חמוציות ביביסטית.

* למה חמאס לא יורה – קראתי פוסט של איזה ביביסט לא מחודד, לפיו החמאס לא יורה עלינו, כדי לא לפגוע בשלטון שמעביר 53,000 ₪ לאחיהם, האחים המוסלמים. כשההסתה מתחברת עם טיפשות – התוצאה בהחלט משעשעת. אגב, כשהיה כאן שלטון שהעביר לחמאס ישירות מזוודות של מזומנים, חמאס ירה גם ירה. והצית גם הצית.

* השנה השקטה ביותר – השנה האחרונה היא השקטה ביותר בגבול עזה ב-13 השנים האחרונות, לפחות. אני מעריך שאף יותר מכך. מה הגורם לשקט?

הגורם הראשון הוא מבצע "שומר החומות". אמנם המשימה המרכזית – תרגיל ההונאה שנועד להכניס את מחבלי חמאס למנהרות ואז להפציץ את "המטרו" על יושביו ולחסל פיזית את חמאס, לא עלתה יפה. זו החמצה גדולה. ואף על פי כן, חמאס הוכה ב"שומר החומות" מכה קשה, שהוא מתקשה להשתקם ממנה ומהסס שבעתיים לפני שיתקוף אותנו שוב.

הגורם השני הוא שינוי המדיניות בידי ממשלת בנט, לעומת ממשלות נתניהו, באשר לתגובה על פעולות שהן פחות מירי טילים, כמו הצתות. המסר הוא שדין הצתה כדין רקטה, והתגובה על כל הצתה תהיה כמו על רקטה.

כדאי לזכור מה הייתה מדיניות נתניהו. מבצע "צוק איתן", שגם בו חטף חמאס מכה מוחצת, הביא לשלוש שנים וחצי של שקט כמעט מוחלט. כעבור כשלוש שנים וחצי, החלה שחיקה בהרתעה, והאויב החל לנסות אותנו ב"צעדות שיבה" ובעקבותיהן בתוקפנות בעצימות נמוכה, ובעיקר בהצתות שדות הנגב המערבי, תחילה באמצעות עפיפוני תבערה ולאחר מכן באמצעות בלונים. נתניהו בחר "להכיל" את טרור ההצתות ולהבליג עליו. היה זה גילוי של חולשה, שכרסם בהרתעה והוביל לשיטת ה"סבבים"; הסלמה מהצתות לירי רקטות. על הרקטות צה"ל הגיב, אך על ההצתות הבליג. ולעתים הירי הביא לסבב של יומיים שלושה, שהסתיים ב"הפסקת אש". אך לא הייתה זו באמת הפסקת אש. הייתה זו הפסקת ירי הרקטות והפסקת הפצצות חיל האוויר. אך האש לא חדלה, אלא המשיכה להצית את השדות, ושוב אנו הבלגנו, ושוב ההרתעה נפגעה, ושוב חודש ירי הרקטות, ושוב תגובה של צה"ל, ושוב הפסקת אש, שאינה כוללת את ההצתות וחוזר חלילה, וכך הידרדרנו למבצע "שומר החומות", כשכבר לא נותרה בידינו כל ברירה.

השילוב בין ההרתעה שנוצרה ב"שומר החומות" לשינוי המדיניות בידי ממשלת בנט, הוא הגורם לשקט.

אולם אל לנו להתייחס לשקט הזה כאל תעודת ביטוח לעתיד. השקט הזה עלול לתעתע. חמאס עלול לחדש את האש בשבוע הבא או בשנה הבאה או בעשור הבא. ועל צה"ל להיות דרוך תמיד.

* כהנא טעה – עוד בנעורינו, בתנועת הנוער, הכרנו את התרגיל הרטורי לצורך דיון ביחס לאחר, על "אם היית יכול בלחיצת כפתור לגרום לכך שכל הדתיים יהיו חילונים / כל החילונים יהיו דתיים / לא יהיה כאן ערבים" וכו' וכו'. המטרה היא תמיד להגיע למסקנה שהחילונים / הדתיים / הערבים לא הולכים לשום מקום, וצריך ללמוד לחיות יחד. ומעניין לשמוע את מגוון הדעות על ה"מלכתחילה"; אילו היה הכפתור. אך הוא איננו.

גם המסר של מתן כהנא בהופיעו בפני בני נוער, היה שהערבים הם כאן כדי להישאר, הם בני הארץ, הם אזרחי המדינה, ועלינו למצוא את הדרך לחיות יחד, במדינה יהודית דמוקרטית, מדינת הלאום של העם היהודי, המעניקה זכויות אדם ואזרח שוות לכל אזרחיה, ללא הבדל דת גזע ומין. אבל השימוש שלו במשל הפעמון ילדותי-משהו, ולבטח לא יאה לשר (ואני מקווה מאוד שהוא יחזור במהרה לכהן כשר, אחרי ההתפטרות המיותרת כל כך שלו). מתן כהנא טעה, בדרך המפותלת והלא חכמה במיוחד, שבה בחר להבהיר את ההכרח למצוא דרך לחיות יחד. והוא סיפק תחמושת לטיפוסים נתעבים מן הזן של רוגל אלפר שכתב פשקוויל שלם על מתן כהנא הנאצי, ועל הפתרון הסופי שלו לשלוח את הערבים ברכבות ל(או)שוויץ.

לזכותו של מתן כהנא ייאמר, שהוא מיהר להתנצל מכל הלב ולהודות בטעותו. מודה ועוזב ירוחם.

* עליונות יהודית – אין כמעט פשקוויל של גדעון לוי, רוגל אלפר וחבר מרעיהם, לאחרונה, שהביטוי "עליונות יהודית" אינו מופיע בו. "עליונות יהודית" היא הרע המוחלט שנגדו הם נלחמים. למעשה, זה ביטוי מכובס. קל יותר לדבר נגד "עליונות יהודית", מאשר נגד מדינה יהודית. מי שמדבר נגד מדינה יהודית, נדרש להסביר אם הוא גם נגד מדינה צרפתית, איטלקית, גרמנית ויוונית, שהרי אף הן מדינות לאום. ואם הוא לא מתנגד להן, כלומר ההתנגדות אינה למדינת לאום בכלל, אלא רק למדינה של הלאום היהודי, הרי שזו אנטישמיות לשמה. אז הם המציאו את דחליל ה"עליונות היהודית", אך למעשה זה שם קוד להתנגדותם לקיומה של מדינת ישראל.

הפשקוויל האחרון של רוגל אלפר הוא השתלחות גסה במנסור עבאס. בקריאה שטחית אלפר משתלח בעבאס על כך שהוא מוכן וכנראה רוצה להיות שותף בקואליציה של נתניהו, החרדים, סמוטריץ' ובן גביר. אך כאשר אני מנפה את כל המלל, אני מגיע לעיקר. העיקר הוא חצי משפט שבו מואשם עבאס בכך שהוא ייתן את ידו לעליונות היהודית. כוונתו לדבריו של עבאס המבטאים התפכחות, השלמה והכרה בכך שישראל היה מדינה יהודית וכזו תהיה גם בעתיד.

* זאב זאב – התנהלותם של הישראלים המתעלמים מההתרעות הממוקדות ונוסעים לטורקיה, היא חסרת אחריות ומופקרת. הם מזכירים את הישראלים שהתעלמו מהקריאות לצאת מאוקראינה ערב הפלישה הרוסית, ואח"כ באו בטענות שהמדינה לא מיהרה לחלץ אותם.

אבל הצד השני של המטבע, הוא אפקט ה"זאב זאב" בשל הקלות הבלתי נסבלת של התרעות מסע. אם במשך שנים יש התרעת מסע קבועה בסיני ובירדן, למשל, יש בכך שחיקה של אפקט ההתרעה.

* טיול בת מצווה בגיל 16 – שני בנינו הגדולים, עמוס ואסף, נסעו עם יעל לחו"ל, לכבוד בר-המצווה שלהם, כשהיו בני 15. איך זה? חשבנו שבגיל 15 הטיול יהיה משמעותי הרבה יותר, כי הם יהיו בוגרים הרבה יותר. ואכן, כך היה.

כשתמר הייתה בת מצווה, דיברנו על כך שגם היא תצא בגיל 15, אך היא שלפה קלף אחר. עמוס ואסף נסעו שנתיים אחרי הבר מצווה, אז גם אני אצא שנתיים אחרי הבת-מצווה, בגיל 14. השתכנענו.

כבר רכשנו כרטיסים ואז פרצה הקורונה. היום יצאה תמר, עם יעל, לטיול בת מצווה בגיל 16. הם טסו לרומא וימשיכו לברלין, בסה"כ שבועיים.

          * ביד הלשון

אוכמנית – אני עובד בימים אלה במטע האוכמניות של אורטל, הנמצא בשיאו של הקטיף. וזה הזמן להכיר את מקור השם של הפרי.

צבעה של האוכמנית כהה, ושמה ניתן לה בשל צבעה. המקור לשם הוא ארמי – "אוּכָּמָא" הוא כהה או שחור בארמית. גם באנגלית היא נקראת על פי צבעה, בעל הגוון הכחול/סגול כהה, על סף השחור – Blueberry.

שמה המדעי של האוכמנית הוא Vaccinium sect. Cyanococcus.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏15.6.22

* התיישבות חדשה בגולן – השבוע אנו חוגגים 55 שנים לשחרור הגולן. בחודש הבא ימלאו 55 שנה למפעל ההתיישבות בגולן. והשבוע, ביום שלישי, מוסדות התכנון הארציים (הוולנת"ע – הוועדה לנושאים תכנוניים עקרוניים) יתכנסו לדון, בשעה טובה ומוצלחת, בתכנית להקמת שני יישובים חדשים בגולן – אורחה ומטר, עליהם החליטה הממשלה במסגרת התכנית הלאומית לפיתוח הגולן ולהכפלת האוכלוסיה בגולן.

ובינתיים, הארגונים הירוקים יוצאים נגד הקמת היישובים ומעלים התנגדויות והסתייגויות. הם טוענים שהקמת יישובים חדשים תפגע בטבע בגולן ושיש להתמקד בהרחבת היישובים הקיימים ולא בהקמת יישובים חדשים.

אין שום סתירה בין הקמת התיישבות חדשה והרחבת היישובים הקיימים. התכנית הלאומית מדברת על הכפלת קצרין, על הרחבת כל היישובים ועל הקמת היישובים החדשים. הקמת יישובים חדשים והרחבת יישובים קיימים הם כלים שלובים. כאשר אזור התיישבות נמצא בתנופת פיתוח וצמיחה דמוגרפית גדולה, ואין ביטוי מובהק לכך כהקמת יישובים חדשים, הביקוש של משפחות צעירות ואיכותיות להתיישבות בו גדלה, והיא תתבטא גם בהרחבת היישובים הקיימים.

ובאשר להגנה על הסביבה – הקמת שני יישובים חדשים ואפילו עשרה, לא תשנה את צביונו של הגולן כשטח פתוח. כמעט בכל נקודה בגולן, כאשר מביטים לכל הכיוונים, העין אינה פוגשת יישוב. לכן, ההפחדות הללו, של דובוני לא-לא, אינן צריכות לעשות עלינו רושם. אנו, תושבי הגולן, מחויבים להגנה על הסביבה ועל הטבע בגולן יותר מכל אחד אחר. ההתנגדות להקמת היישובים היא על אוטומט. בעד הנגד ונגד הבעד.

יש לי הצעה. נקים מגדל בבל חדש וניישב בו את כל האנושות, כדי שלא תפריע.

* יחד – ממשלת בנט היא ממשלה מצוינת, בעלת הישגים רבים ומובילה קו ניצי תקיף בנושאי חוץ וביטחון וקו ציוני מגשים בענייני התיישבות. היא ממשלה טובה בפני עצמה ובוודאי בהשוואה לאלטרנטיבה. לכן, ראוי שהיא תמשיך ותשלים קדנציה מלאה.

אולם הממשלה הזאת מתבססת על קואליציה מחורבנת, בשל קומץ אופורטוניסטים שתופסים אותה בביצים. לכן, היא נמצאת כל הזמן בסכנה קיומית.

אין לי מושג האם הממשלה תצלח את השבוע הקרוב, ואם כן – מתי יבוא המשבר הבא, וכמה היא תחזיק, אך גם איני שולל את האפשרות שהיא תשלים את הקדנציה. הכל אפשרי.

כך או כך, בין אם הבחירות תתקיימנה מיד, בין אם במועדן או בכל מועד אחר, אני סבור שכבר כעת על תקווה חדשה וימינה להחליט על ריצה משותפת לבחירות ולהקים סיעה משותפת לאלתר. יש לגבש כוח גדול ככל האפשר המחויב לציונות ממלכתית עם מדיניות ניצית. יש קרבה רעיונית רבה בין המפלגות ואין סיבה שלא תשלבנה ידיים.

את השאלה מי יעמוד בראש הרשימה יש להחליט על סמך סקרי עומק, ועל פי הניתוח למי יש סיכוי טוב יותר להביא את ההישג המרבי.

לא שכחתי שבנט היה שותף לשלהוב היצרים בפרשת אלאור אזריה ואת הקריאות הפופוליסטיות שלו לגזר דין מוות למחבלים. אבל אני מאמין שהוא התבגר, כובד האחריות עיצב את דמותו כמנהיג אחראי וממלכתי, ולא תהיה לי היום כל סיבה לא לתמוך ברשימה משותפת, שבה הוא יוצב באחד משני המקומות הראשונים.

* התנקשות בדמוקרטיה – הליכוד הציע הצעת חוק, על פיה הממשלה תמנה את שופטי בג"ץ ומליאת הכנסת תאשר. זו התנקשות בדמוקרטיה, פיגוע נגד שלטון החוק והרס עצמאות המשפט. העובדה שאת ההצעה מעלה סיעה שמנהיגהּ נאשם בפלילים מעידה יותר מכל עד כמה זו הצעה חולנית ומטורפת.

מצער מאוד להיווכח בירידת הדורות, כאשר את ההצעה המטורפת הזו מציעה המפלגה, שמייסדהּ היה נושא הדגל של עליונות המשפט.

בכל ממשלות נתניהו היו גורמים שפויים שלא איפשרו הרפתקאות מסוכנות כאלה. הדרך השלישית, מפלגת העבודה/עצמאות ובהמשך קדימה, יש עתיד + התנועה, כולנו, כחול לבן + דרך ארץ + מפלגת העבודה. אם חלילה יהיה שלטון על טהרת גוש ביבי, עם או בלי רע"ם, ישראל תידרדר לארדואנוקרטיה.

* נגד מדינת ישראל – בבית המשפט: מדינת ישראל נגד בנימין נתניהו.

בכנסת: בנימין נתניהו נגד מדינת ישראל.

* קודם כל רעת האזרח – כה כתב מאיר אריאל: "תודו שמפלגה שיורדת משלטון מאחלת לנכנסת כישלון חרוץ. והלא כישלון חרוץ של מפלגת שלטון זה קודם כל רעת האזרח – משמע שאין טובת האזרח לנגד עיני המפלגות כמו היותן בשלטון".

והנה, המפלגה שירדה מן השלטון לא רק מאחלת לנכנסת כישלון חרוץ, אלא פועלת באופן אקטיבי להכשלתה ובעיקר להכשלת פעולות שמיישמות את האידיאולוגיה שבשמה מדברת האופוזיציה.

סהדי במרומים, שגם כאשר שלטו ממשלות שהתנגדתי להן וגם כאשר עמד בראשן אדם שאני סולד ממנו, התפללתי בכל לבי להצלחתן, כאבתי כל כישלון שלהן ושמחתי על כל הישג שלהן.

* ההיגיון של אורבך – ניר אורבך זועם בצדק על שני חברים סוררים בקואליציה, שמצביעים עם תשלובת ביביטיבי נגד המדינה. במחאה, הוא מאיים לנהוג בדיוק כמותם. הגיוני.

* מה הבעיה של ניר אורבך? – אופי חלש.

מהח"כים של ימינה נדרש חוסן נפשי ותעצומות נפש גדולים, כדי לעמוד במסע הטרור האישי נגדם ונגד משפחותיהם, המתנהל זה שנה.

למרבה הצער, אורבך לא גילה כושר עמידה של מנהיג.

* הצבעה קונסיסטנטית – הצבעת הליכוד נגד חוק יו"ש מנוגדת לאידיאולוגיה שלו. אבל הצבעתו של הכהניסט נגד החוק דווקא מובנת. עדיף לו שלא יהיה חוק, לא דין ולא דיין, ושהזרוע הצבאית של הכהניזם תשתולל באין מפריע.

* מדרון חלקלק – אך טבעי, שאחרי שהצביעה יחד עם ביביטיבי נגד המדינה, ח"כ רינאווי זועבי כבר מדברת בבוז על אנשי הרל"ב ("רק לא ביבי").

* דרבי המושחתים – ההתפלשות בבוץ בדרבי המושחתים גורם למבוכה עמוקה – מבוכה ששני האנשים הללו היו ראשי ממשלה.

* היורש – יש רק אדם אחד שנתניהו יהיה מוכן להוריש לו אי פעם את השלטון.

מתוך עדותו של ניר חפץ השבוע בבית המשפט:

במהלך דיון על התאגיד, יאיר נתניהו ירד על ארבע, שירבב את הלשון כמו כלב ואמר לאביו "תמשיך ללקק לכחלון" ואז נעמד על רגליו, שם ידיו על חלציו ואמר "תמשיך למצוץ לכחלון".

* טיפשות ההמונים – מסר מפרשת "שלח לך": עשרת המרגלים קיבלו הרבה יותר לייקים מיהושע בן-נון וכלב בן-יפונה.

* של מי השיר הזה – בתקופת המאבק על הגולן, המענה הקולי בטלפון שלי היה השיר "אין לי ארץ אחרת", בקולה של קורין אלאל, ומתוך ההקלטה בקע קולי: "שלום עם הגולן. כאן אורי הייטנר". השיר היה אחד מהמנוני המאבק שלנו. הזדהותנו עמו הייתה כפולה. הזדהות עם המסר של דבקות בארץ בכל מקרה, גם כאשר אדמתי בוערת, ומתי בערה אדמתנו יותר מכאשר ממשלות ניסו למסור את הגולן לאויב הסורי ולהחריב את מפעל ההתיישבות? וגם כמסר שהגולן הוא ארצנו, אין לנו ארץ אחרת, ואנו נחושים לסכל את כוונת הנסיגה.

מפעם בפעם העירו לי, שזו "חוצפה" שאני משתמש בשיר "שמאלני" שאהוד מנור כתב נגד מלחמת לבנון. באותם ימים, אירחנו את אהוד מנור למופע משיריו (איני זוכר מי היה הזמר שהופיע אתו) בעין זיוון. כשהגיעו לשיר "אין לי ארץ אחרת", אמר אהוד מנור: "אני כתבתי את השיר במחאה על מלחמת לבנון. אני יודע שאתם משתמשים בו במאבק שלכם נגד נסיגה מהגולן. וזה יפה מאוד בעיניי. אם כל צד שנאבק על אמונתו ודרכו מרגיש שהשיר הזה מבטא אותו, זה משמח אותי מאוד".

נזכרתי בכך בעקבות מכתב למערכת "הארץ" של יצחק שריג, אחיו של המשורר יוסף שריג שנפל במלחמת יום הכיפורים, שבו תקף בחריפות את עמיחי שיקלי על שציטט משירו של אחיו "אור וירושלים" במאמר שכתב ל"הארץ". לטענתו, השימוש בשיר בידי שיקלי הוא "מעשה נבלה", לא פחות, כי אחיו "לא האמין בכיבוש". גם אילו יוסף היה חי אתנו והיה כותב את הדברים, לא היה בכך צדק, כיוון שברגע ששיר יצא לעולם, היא לרשות הכל, וכולם רשאים לאהוב את השיר ולצטט אותו. בוודאי שאחיו של שריג, 49 שנים אחרי נפילתו, אינו זכאי לבעלות על השיר, בשל הערכתו מה היו דעותיו של אחיו היום, אילו היה חי עמנו. השיר המקסים הזה נכתב לציון חמש שנים לשחרור ירושלים, כך שלפחות באשר לירושלים, שריג בחייו לא ראה בשחרורה – "כיבוש".

הדברים שכתב שיקלי במאמרו ב"הארץ", על אודות "אור וירושלים", יפים ומרגשים: "כיליד העיר הזאת, השיר שאני הכי אוהב על ירושלים, שיר שמלווה אותי עוד מימי הגן, הוא השיר 'אור וירושלים': 'השקט שוב צונח כאן משמי הערב כדאיית דיה מעל התהומות, וקרן אדומה נושקת להט חרב את הפסגות המגדלים והחומות. ראיתי עיר עוטפת אור והיא עולה בשלל צבעי הקשת, והיא נוגנת בי כנבל ועשור, ראיתי עיר עוטפת אור'. את השיר המופלא הזה חיבר חבר קיבוץ בית השיטה יוסף שריג לכבוד יום ירושלים 1972, במלאות חמש שנים לשחרור העיר. שנה אחר כך, והוא אז מפקד פלוגת שריון במילואים, נפל שריג בקרבות הקשים של מלחמת יום הכיפורים ברמת הגולן. על אומץ לבו ותפקודו הוענק לו עיטור המופת".

* התשובה לדן מירון – במאמרה המרתק של זיוה שמיר על שירו של אלתרמן "הבלדה על חמוריקו", הופיע משפט כאילו-צדדי, שמתוכן המאמר לא היה נגרע דבר אלמלא הופיע בו, אך דווקא הוא שבה את לבי. "ובטורו 'האיר השחר' כתב אלתרמן על שירת רחל: ' 'כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי'. מִי יֵדַע מַה קובֵעַ /  אֶת נִצְחָם שֶׁל שִׁירִים? דְּמוּת גּוֹלֶֹשֶת מִתֵּל: / כִּצְלִיל נֵבֶל רוֹנֵן וְרוֹחֵק וְגוֹוֵעַ / נִשְׁתַּלְּבָה הִיא לָעַד בְּשִׁירַת יִשְׂרָאֵל.'

אלתרמן הבין אל-נכון ששיריה הקטנים והצנועים של רחל, שלא התהדרו במחלצות ובמליצות, ישרדו בשירה העברית אף יותר משיריהם של  אותם משוררים שהיו גדולים וחשובים בדורם, כי עשו בשפה העברית כבלהטים. אלה זלזלו בשירת רחל ולגלגו על 'קוצר ידה', אך חרף 'דלותם' שירי רחל לא נשכחו כשיריהם של מקטרגיה".   

כך, במעין הערת אגב במאמרה על "הבלדה על חמוריקו" הגיבה זיוה שמיר על מסתו בהמשכים של דן מירון ב"הארץ", שבו הציג את אלתרמן כעוין לקיבוץ, לפלמ"ח ולרחל המשוררת. כנראה שזיוה שמיר לא רצתה לתקוף את מירון חזיתית, אך מי שקרא את המאמרים של מירון ושל זיוה שמיר, לא יכול שלא להחמיץ את תשובתה המשכנעת של זיוה.

מאמרה הקודם של זיוה שמיר בסדרה, על שירו של אלתרמן "המגדל הראשון", מפריך את טענתו של מירון על הניכור של אלתרמן כלפי הקיבוץ (ותודה לזיוה על הציטוט ממאמרי על השיר).

ובאשר ל"בלדה על חמוריקו" אוסיף, שאריק איינשטיין הקליט גרסת כיסוי מקסימה לשיר, בתקליטו מ-1980 "ארץ ישראל הישנה והטובה: משירי סשה ארגוב", בעיבודו של אילן מוכיח ובהפקה מוסיקלית של שלום חנוך.

* מגדולי הסופרים העבריים – הייתי בן 14 כאשר קראתי את "המאהב". הייתה זו פגישתי הראשונה עם יצירתו של א.ב. יהושע. הוקסמתי. ומאז, יהושע היה אחד הסופרים האהובים עליי. קראתי את מרבית ספריו, ואף פעם לא התאכזבתי. אהבתי את כולם. ובין כולם אהבתי במיוחד את יצירת המופת "מר מאני". יהושע היה סופר דגול, מגדולי הסופרים בהיסטוריה של הספרות העברית. הצטערתי מאוד לשמוע על מותו, בעיצומו של שבוע הספר העברי.

פוליטית, הייתי רחוק מאוד מדעותיו היוניות של א.ב. יהושע, איש מועצת חכמי השמאל, לצד עמוס עוז וגרוסמן. אבל יהושע לא היה דוגמטי, ומלבד העובדה שהוא בחן את השקפותיו ושינה אותן בהתאם לאופן בו תפס את השינויים במציאות – הייתה לו דרך מקורית וייחודית בציונות. היה לו יחס מנוכר ליהדות הגולה, והיו שראו בו סוג מרוכך של כנעניות. אך איני מקבל זאת. הכנענים רצו להתנתק מן העם היהודי, מן ההיסטוריה היהודית ומן היהדות. א.ב. יהושע היה רחוק מכך מאוד. גישתו הייתה מאוד יהודית וציונית. טענתו הייתה שרק בארץ ישראל, במדינת ישראל, יהודי יכול להיות שלם, הנוטל אחריות טוטלית על הקולקטיב היהודי ועל כל תחומי החיים, בעוד יהודי בגולה הוא, כלשונו, "חצי יהודי".

פעם אחת פגשתי את א.ב. יהושע. היה זה באירוע של מכון "שיטים" לכבוד יום הולדתו השמונים של חברי, מורי ורבי בוג'ה זצ"ל, שהיה חברו וחניכו בתנועת הצופים בירושלים של א.ב. יהושע. שנינו הרצינו באירוע.

מותו של יהושע לא בא במפתיע. הוא הכין אותנו לכך בראיונות רבים בשנים האחרונות.

יהי זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

כל ממזר מלך – במונולוג הפתיחה של "אולפן שישי" דיבר דני קושמרו על מצבה הרעוע של הקואליציה ועל הבעיה הבסיסית בשיטה הפוליטית הישראלית, שבה קיומה של הממשלה תלוי בכל ח"כ סורר מהספסלים האחוריים, והגדיר זאת – "כל ממזר מלך".

"כל ממזר מלך" הוא שמו של סרט שכתב וביים אורי זוהר, שהלך לפני כשבוע לעולמו. הסרט, על רקע מלחמת ששת הימים, עלה לאקרנים בשנת 1968, בכיכובם של שני חתני פרס ישראל יהורם גאון ועודד קוטלר.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏11.6.22

* הרמה הישראלית – ב-10.6 מלאו 55 שנים לשחרור הגולן במלחמת ששת הימים. חמישה שבועות לאחר מכן עלו לגולן ראשוני המתיישבים והחלו בהקמת מפעל ההתיישבות הציוני הנפלא בגולן.

כותרת פקודת היום של אלוף פיקוד הצפון דוד אלעזר הייתה: הרמה ה"סורית" בידינו!

הביטוי הזה הופיע גם באחת הפסקאות: "הרמה ה'סורית' בידינו. טיהרנוה מקני המרצחים, לאחר קרב עז וקצר. לא יוכל עוד הצבא הסורי להפגיז את יישובינו, להבעיר את שדותינו, להתנכל לקיומנו. מיום זה ישרור השלום בעמקי החולה והכינרת".

שתי נקודות מעניינות. אחת היא, השימוש בביטוי "הרמה הסורית" ולא רמת הגולן. השניה היא הכנסת המילה "סורית" למירכאות.

למחרת, הכותרת הראשית של העיתון "היום", ביטאון גח"ל (גוש חירות ליברלים, הגלגול הקודם של הליכוד) היה: "צה"ל כבש את הרמה הסורית". כך גם בגוף הכתבה, מאת משה שי, סופרו הצבאי של "היום": "כוחות צה"ל, בעקבות ההפגזה הסורית הרצופה על היישובים הישראליים, השתלטו על עמדות הארטילריה הסורית – על הרמה הסורית". ובכתבה של י. וקסמן, סופר "היום" בגליל, תחת הכותרת "מבצע בזק", נכתב: "בקרב קשה ולעתים אכזרי, ולאחר חמישה ימי הפגזת יישובים על ידי התותחים הסוריים, כבש צה"ל את כל הרמה הסורית, למן תאופיק שבגזרה הדרומית ביותר, וכלה בבניאס שבצפון".

בשתי הכתבות, לא הופיעה המילה גולן. הגולן הוא שמו של האזור מאז ימי התנ"ך. גם בערבית הוא נקרא ג'ולן. אלפי שנים הגולן נקרא בשמו. במשך 21 שנה, מהקמת סוריה ועד מלחמת ששת הימים, הגולן היה בידי הסורים. מהגולן הם פלשו למדינת ישראל ביום הקמתה, כדי לנתק את הגליל משאר הארץ, כחלק ממזימת מדינות ערב לסכל את הקמת המדינה ולהטביעהּ בדם. ובמשך 19 השנים שבין מלחמת השחרור למלחמת ששת הימים, היה הגולן בסיס לתוקפנות רצחנית יום יומית נגד יישובי הצפון. מהגולן הסורים ניסו להטות את אפיק הירדן, כדי לייבש את מדינת ישראל. "ההר שהיה כמפלצת", כינה יובב כץ, בשירו האלמותי "בתי את בוכה או צוחקת?" את הגולן תחת הכיבוש הסורי. ובימי האימה האלה, קיבל הגולן את הכינוי "הרמה הסורית", הכינוי המאיים, המבטא את האימה. הכינוי הזה, שנולד בשנות החמישים מת בסוף שנות השישים, עם שחרור הגולן.

דדו השתמש בכינוי שהיה מקובל באותם ימים, אך הכניס אותו למירכאות. 55 שנות התיישבות ציונית ו-41 שנות ריבונות ישראלית מחקו את השם המאיים והשליכו אותו לפח האשפה של ההיסטוריה, כמו את רעיון העוועים של מסירת הגולן לאויב הסורי. אנו, תושבי הגולן, בתמיכת עם ישראל ברובו המכריע, הפכנו את הגולן לרמה הישראלית.

בתקופת המאבק על הגולן בשנות ה-90, שבו שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן, התעמתתי באולפן "פופוליטיקה" עם מנהיגת מרצ, השרה שולמית אלוני. במהלך דבריה שלפה אלוני פרובוקציה: "הגולן הוא בכלל סורי. השם שלו היה 'הרמה הסורית' ". את הרעיון ההזוי של נסיגה מהגולן היא הציגה כהשבת אבדה לבעליה.

חלפו כשלושה עשורים, ואפילו שרי מרצ עלו עם כל שרי הממשלה לישיבת ממשלה היסטורית במבוא חמה והצביעו בעד התכנית הלאומית לפיתוח הגולן; תכנית שכבר מיושמת בשטח, והגשמתה תהיה וידוא ההריגה הסופי והמוחלט של כל אפשרות לנסיגה מהגולן.

מי שיצא נגד התכנית היה עיתון "הארץ", שבמאמרי מערכת תקף בחריפות את מרצ על תמיכתה בתכנית, ושב על עמדתו המסורתית שיש לסגת מהגולן ולמסור אותו לסורים.

עמדתו ה"מסורתית"? בעניין זה אשמח להפתיע. ב-8 ביוני 1967, יום לפני שצה"ל עלה לגולן ויומיים לפני שהשלים את שחרורו, כאשר הממשלה עוד היססה ושר הביטחון דיין עוד התנגד, התחלק מאמר המערכת לשלושה חלקים. החלק הראשון היה שיר הלל ושבח על שחרור ירושלים, שכותרתו "צהלי ורוני יושבת ציון!" (סימן הקריאה – במקור). החלק האחרון היה "ניתן ביד רחבה" – קריאה לציבור להיענות למלווה החירום של הממשלה, למימון הניצחון. החלק המרכזי היה תחת הכותרת "להשלים את המלאכה". וכך נאמר בו:

"קשה להיזכר בימים סוערים אלה, שהכל נפתח ובא מסוריה. הייתה זו סוריה שביקשה לנהל נגדנו 'מלחמה עממית', שהפגיזה יישובינו, שאימנה ושלחה מרצחים אל תוך גבולותינו. הגיעה השעה שהחשבון עם מדינה זו יסוכם ויסולק.

מאז יום ג' תוקפים הסורים את יישובי הספר הצפוניים; עוד לפני כן הרעישו מטוסים סוריים מטרות אזרחיות בחיפה, מגידו ועוד. סוריה היא המבקשת את ההתמודדות אתנו, אגב ניצול העובדה שצה"ל מרותק לגזרות אחרות בחזית המשולשת שארגנה מצרים נגדנו. הבה ניתן להם את מבוקשם.

יהיו שיטענו כי אל לנו ליישב את החשבון עם סוריה, כיוון שהיא במיוחד, עוד יותר ממצרים, אומצה וטופחה על ידי ברית המועצות; ואל לנו להרגיז את המעצמה הסובייטית האדירה. אך אלה הטוענים כך מן הראוי שייזכרו, כי הסובייטים הם שנתנו ידם ותמיכתם לתוקפנות הערבית; ואין כקברניטי המדיניות הסובייטית ריאליסטים להבין כי המפסיד משחק, חייב לשלם. … יש לומר למדינות העולם, כי האזורים המפורזים, והמצב הבלתי ברור לאורך חופי הכנרת ושפך הירדן, הם מוקדי תבערה המסכנים את השלום בכל העת. שינוי קו התיחום בינינו ובין הכוחות המזויינים של סוריה יש בו אפוא כדי לבצר את השקט והרגיעה בחלק זה של העולם; ואם, כפי שאנו משערים, מעוניינת ברית המועצות בשלום במזרח התיכון, אין היא צריכה להתנגד להרחקת הסורים מהמקומות שמהם הם יכולים לסכן אותו לאורך ימים.

האמצעים להשלמת המלאכה נתונים בידי צה"ל. יש להפעילם כדי ליצור עובדות גיאוגרפיות ואסטרטגיות, המאפשרות לנו לאורך ימים הגנה יעילה על חייהם ורכושם של אזרחי ישראל. המלאכה שהתחיל בה צה"ל בסיני ובגבול המזרחי עוד אינה שלמה; הבה נשלים אותה בהבסת הצבא הסורי ובעיצוב גבולות ההולמים את צרכינו ואת יחסי הכוחות שיצר הניצחון הישראלי".

* הניסיון שלא הצליח – לפני ימים אחדים פרסמתי מאמר שבו ניתחתי אחרי שנה את השותפות עם רע"ם, שבזמן אמת התנגדתי לה, אך בדיעבד אני סבור שהמהלך היה נכון, ואילו יצליח הוא נושא בשורה חשובה לחברה הישראלית. כותרת המאמר הייתה "הניסיון שלא נכשל". במאמר ציינתי לשבח את דרכו האמיצה ופורצת הדרך של מנסור עבאס מצד אחד, אך גם את התנהלותם של הסובבים אותו שאינם מתעלים לגודל ההזדמנות. קבעתי, שהעתיד יקבע אם הניסיון הצליח.

בעקבות הצבעת חלק מחברי רע"ם עם האופוזיציה למדינה בראשות ביביטיבי, נכון לשנות את הכותרת ל"הניסיון שלא הצליח". עדין איני מגדיר אותו כניסיון שנכשל, כי אני מקווה שרע"ם תתעשת ותשנה את דרכה. אם היא תמשיך לנהוג כפי שנהגה לאחרונה, יהיה זה כישלון. במצב הזה, הממשלה הנוכחית, למרות שהיא ממשלה מצוינת, לא תוכל להמשיך. תהיה זו בשורה רעה למדינת ישראל. למגזר הערבי בישראל, זה עלול להיות אסון.

רע"ם התפלגה מהרשימה המשותפת ורצה לבד עם המסר של דרך חדשה למגזר הערבי – דרך של השתלבות, גם בפוליטיקה. ההסדר המכונן הוא הצטרפות לכל קואליציה, של הימין, של השמאל או ממשלת אחדות, תוך התמקדות בצרכים האזרחיים והתעלמות מהסוגיה הפלשתינאית והנושאים הלאומיים. זה ההסדר היחיד שמאפשר לערביי ישראל השתלבות בממשלה ישראלית. גם נתניהו וגם בנט הלכו עם רע"ם להסדר הזה. נתניהו נכשל, או ליתר דיוק הוכשל בידי סמוטריץ'. בנט הצליח.

אם רע"ם תמשיך לבגוד בקואליציה שבה היא שותפה, ולפעול על פי עיקרון מכונן אחר – שותפות קואליציונית שבה רע"ם מקבלת את כל מה שהוסכם עליו בעבור המגזר הערבי ובתמורה מצביעה עם האופוזיציה נגד הממשלה – יתכן שהמגזר הערבי יצטרך להמתין עוד 73 שנים עד שיוכל להצטרף לקואליציה כלשהי.

* קח את הכסף וברח – על רע"ם להבין, ששותפות קואליציונית – כשמה כן היא, שותפות. היא מבוססת על הדדיות. זה לא יכול לעבוד בשיטת "קח את הכסף וברח". רע"ם חתומה על הסכם קואליציוני. מה שהובטח לה מקוים. מה שנדרש ממנה הוא להצביע עם הקואליציה בכל ההצבעות בכנסת.

* מבחן אורבך – בימים הקרובים ניווכח האם יש לניר אורבך עמוד שידרה, או שהוא קורץ מהחומר של עידית סילמן – אבקה.

* אבדה הבושה – כאשר האופוזיציה למדינה הצביעה נגד חוק האזרחות, הם הפיצו נראטיב על פיו הם הצביעו נגדו בשל כרסומים בחוק בהסכמות בין איילת שקד למרצ ורע"ם. כמובן שזה שקר. החוק הונח על שולחן הכנסת עוד בימיה האחרונים של ממשלת נתניהו, וממשלת השינוי לא שינתה בו אות או פסיק. רק כאשר התברר סופית שהאופוזיציה-למדינה נחושה להצביע נגד, איילת שקד הגיעה להסכמות עם מרצ ורע"ם, כדי לנסות להציל את החוק. אבל עצם הפצת הנראטיב השקרי, מעידה שעוד הייתה שם קצת בושה.

כאשר האופוזיציה למדינה עמדה להצביע נגד חיילי צה"ל ולהפיל את חוק "ממדים ללימודים", היא המציאה את הספין של מימון ב-100% ואח"כ השתמשה בסולם שגנץ הציב לה כדי לרדת מהעץ.

בהצבעה על חוק יו"ש אבדה הבושה. ההצבעה הבוטה נגד מדינת ישראל ונגד תושבי יו"ש נעשתה בריש גלי, היישר מהמקפצה. בלי כאבי בטן.

* התיישרו – אילו אמרתי לפני שנה לביביסט ממוצע שהליכוד יצביע נגד חוק יו"ש, הוא היה מגיב שאני רל"ב, ביביופוב, מעליל עלילות שווא על הליכוד, תופר תיקים, פריבילג אשכנזי, דיפ-סטייט, בולשביק וכד'. הדבר המדהים, הוא שכאשר נתניהו עשה את המעשה הנואל הזה, רוב הביביסטים התיישרו והצדיקו את האסטרטגיה האופוזיציונית הגאונית שלו.

האמת היא שלא הייתי אומר זאת לפני שנה, כי לא הייתי מעלה על דעתי לאיזה שפל האיש הזה מסוגל להידרדר.

* תפיסת ההפעלה של האופוזיציה למדינה – ככל שיהיה רע יותר למדינת ישראל, יהיה טוב יותר לנתניהו. ומטרת העל היא שיהיה טוב לנתניהו.

* בדרכו של לנין – אחד הגידופים החביבים על הביביסטים הוא… "בולשביק". מי שכופר באלוהותו של נתניהו הוא… "בולשביק". מי שמטיל ספק בתאוריות הקונספירציה המטורללות על איזו "מדינת עומק" מדומיינת, שתופרת תיקים לנתניהו כדי להעלות את השמאל לשלטון, הוא… "בולשביק".

מה הקשר? מי אמר שצריך קשר? מבחינתם זה עוד גידוף. כמו אצל אלה שההגדרה שלהם למי שאינו חושב כמוהם היא: "פשיסט" (יש כמה כאלה ברח' שוקן).

האמת היא שמי שנוקט בשיטות בולשביקיות מובהקות, הוא דווקא נתניהו. שיטת האופוזיציה למדינה שהוא מנהיג, היא פרקטיקה בולשביקית מובהקת.

ולדימיר איליץ' אוליאנוב, הידוע בכינויו לנין, מנהיג המהפכה הבולשביקית, קבע את האסטרטגיה: "ככל שיהיה יותר רע, יהיה יותר טוב". כלומר, ככל שיהיה יותר רע ברוסיה, זה יהיה טוב יותר, כי זה יקדם את המהפכה.

וזו בדיוק גישתו של נתניהו. הוא לא הולך בדרך האופוזיציה הממלכתית, האופוזיציה הנאמנה, האופוזיציה האחראית, שאותה עיצב בגין בשנותיו הרבות כראש האופוזיציה ובה הלכו כל ראשי האופוזיציה מאז (כולל נתניהו עצמו, לפני שהשלטון הממושך מדי סיאב אותו עד שורשי שערותיו), אלא בדרכו של לנין.

* הדלת פתוחה – מדוע מנסור עבאס טרם פרסם את ההקלטות מן המו"מ שקיים עם נתניהו על הצטרפות לממשלתו? עמית סגל, בטור שלו בידיעות אחרונות, מעריך שעבאס עדין מקווה "שיום אחד למרות כל הסמוטריצ'ים, ישלב ידיים עם הליכוד".

* שבתי צבי הראשון – אילו היו רשתות חברתיות במאה ה-17, שבתי צבי היה אלוף הלייקים.

* איני מתפעל מאפס גירעון – איני מתפעל יותר מדי מהישג האפס-גירעון, כיוון שלתפיסתי מטרה של מדינה אינה לא להיות בגרעון, אלא לקדם משימות לאומיות וחברתיות. אם מצב הקופה טוב כל כך, יש לממש אותה לפעולות שלמענן היא קיימת, בקידום החינוך, הביטחון, העליה והקליטה, ההתיישבות, הרווחה, הבריאות, המדע, ההשכלה הגבוהה, התשתיות, התחבורה, התרבות, הסביבה וכד'.

* דיאלוג כן ואמתי – בנושא השירות הקרבי של בנות בצה"ל, יש הבדל בין עמדתי האישית, המזוקקת, לבין עמדתי החברתית. אישית, אני רואה זכות גדולה בהגנה על המולדת, מעריך מאוד כל מי שרוצֶה וכל מי שרוצָה לתרום את התרומה הגדולה ביותר, תוך נכונות למסירות נפש, וסבור שעל החברה הישראלית לעודד זאת ועל צה"ל לאפשר זאת. אני סבור שצה"ל זקוק לטובים ביותר ובעלי המוטיבציה הגבוהה ביותר בכל התפקידים ולכן אין סיבה למנוע מאוכלוסיה כלשהי, מטעמי מגדר או מטעמים אחרים, להתמודד על כל תפקיד.

אולם חברתית, אני יודע שהדבר מורכב. צה"ל הוא צבא העם, ויש להתחשב בעמדות השונות בחברה הישראלית בנושא השירות ביחידות המעורבות, גם בעמדת הציונות הדתית. ולכן, יש להגיע להסכמות באמצעות דיאלוג כן ואמתי עם הציונות הדתית ומנהיגיה בנדון. דיאלוג כן ואמתי – אין פירושו בשום אופן זכות וטו לרבנים. אבל באותה מידה אין פירושו סירוב להקשיב להם, ללכת לקראתם ולהגיע להסכמות. אני מאמין, שברצון טוב ניתן להגיע להסכמות. ההסכמות לא תהיינה על פי עמדתי האישית ולא על פי העמדה המנוגדת לה. ההסכמות תתבססנה על פשרה מכובדת.

בסוגיה חברתית רגישה כזו, אין מקום להתערבות בג"ץ. אין להתייחס לכך כאל סוגיה של זכויות האזרח. יש כאן שיקולים מקצועיים צבאיים ושיקולים חברתיים-אידיאולוגיים-דתיים. אין אלה סוגיות לבג"ץ. פסיקה משפטית, מעצם טבעה, היא הכרעה דיכוטומית, לכאן או לכאן. בסוגיה הזו, מן הראוי להשאיר את הזירה לשיג ושיח שיאפשר הסכמות ופשרות.

* היכן תמוקם אוניברסיטת הגליל – מודעת ענק ב"הארץ": "מחזקים את הצפון". מעולה. כותרת המשנה: "מקימים אוניברסיטה במכללה האקדמית גליל מערבי. נקודה". והחתומים מטה, ראשי הרשויות בגליל המערבי, "קוראים לשרת החינוך ולמל"ג לעמוד בהבטחות השלטוניות שניתנו ולהקים אוניברסיטה בגליל". ובהמשך – פירוט מדוע חשוב להקים אוניברסיטה בגליל ואח"כ הסבר מה היתרונות של מכללת הגליל המערבי.

הקורא התמים יחשוב שהגליל נאבק על קיום ההבטחה להקים בו אוניברסיטה. מה שלא מוזכר, ולו ברמז, במודעה, הוא שהמחלוקת אינה אם להקים אוניברסיטה בגליל, אלא האם להקימהּ בגליל המערבי או המזרחי.

ובמחלוקת הזאת, ברור לי, ולא רק בשל היותי תושב הגולן, שהוא חלק מאשכול הגליל המזרחי, שנכון להקים את האוניברסיטה בגליל המזרחי. הסיבה לכך, היא שהגליל המערבי סמוך במרחק של נסיעה קצרה ותחבורה ציבורית ענפה לשתי אוניברסיטאות – אוניברסיטת חיפה והטכניון. הגליל המזרחי, לעומת זאת, רחוק מאוד מעיר גדולה ומאוניברסיטה כלשהי. ולכן, חיזוק משמעותי של אזור הספר הצפוני של ישראל, הוא בהקמת האוניברסיטה בגליל המזרחי. המכללה האקדמית תל-חי, שהיום יש לה גם שלוחה בקצרין, היא מכללה מתקדמת ומפותחת מאוד שעשויה להיות התשתית לאוניברסיטת הגליל, לצד מכללת כינרת ומכללת צפת.

* לצ'פר את החיילים – אוניברסיטת חיפה הציעה מלגות לסטודנטים משוחררי צה"ל או שירות לאומי. האגודה לזכויות האזרח תקפה את ההחלטה, שמפלה בין אזרחים על רקע לאומי, והאוניברסיטה התקפלה וביטלה את המילגה.

זו חוצפה ממדרגה ראשונה. בישראל יש שוויון זכויות מלא לכל האזרחים, ללא הבדל לאום ודת. השוויון הוא רק בזכויות, לא בחובות. הזכויות, אינן מותנות במילוי החובות.

מילגה מהאוניברסיטה, אינה במסגרת זכויות האזרח. מילגה, מעצם טבעה, היא פריבילגיה. כן, נכון וראוי לצ'פר את מי שהקדישו שלוש שנים מחייהם למען המדינה, והקרביים שבהם גם סיכנו את חייהם ואת שלמות גופם ונפשם. יש לזכור, שבשנות שירותם – מי שלא שירתו יכלו להתחיל ללמוד, או לעשות כסף כדי לממן את הלימודים. כך שמדובר כאן בהעדפה מתקנת.

לא זו בלבד שאין כאן אפליה – גם לשיטתו של הרואה בה "אפליה", היא גם לא על רקע לאומי. יהודי שלא שירת בצה"ל או בשירות לאומי, אינו זכאי למלגה. ערבי ששירת בשירות לאומי, והשירות הלאומי פתוח לכולם וישמח לקבל כל צעיר ערבי, זכאי למלגה. וערבי ששירת בצה"ל – על אחת כמה וכמה.

* מש"ל – תרגיל להגשה בקורס באוניברסיטת ב"ג בנגב: "ציינו שתי נקודות דמיון ושתי נקודות שוני מבחינה גיאוגרפית פוליטית בהשוואה בין הכיבוש הרוסי באוקראינה לכיבוש הישראלי בגדה המערבית. חברו את התשובה למידע שעליו עברנו בקורס".

אילו ניגשתי להשיב על השאלה הזאת, הייתי מגיש חיבור בנוי לתלפיות, מנומק לעילא ולעילא ומנוסח ברהיטות. הציון שהייתי מקבל – אפס.

כי מדובר בסוג של שאלה שהתשובה הנדרשת שלה היא מש"ל: מה שרצינו להוכיח. ועל פי ניסוח השאלה, ברור שהתשובה שלי לא תהיה מה שהמרצה, אורן יפתחאל, רוצה שאוכיח.

קוראים לזה אינדוקטרינציה. ע"ע ספרי הלימוד ברש"פ.

* סערה בשלולית הדלוחה – סערה בשלולית הדלוחה של השוקניה. רון כחלילי פרסם מאמר שבו טען שהמזרחים אינם אחראים לנכבה. הם עצמם קורבנות של הקולוניאליזם הציוני, והרי הם לא באו מאירופה אלא מהמזרח התיכון. השיב לו גדי אלגזי, אף הוא מזרחי, שגם המזרחים אחראים לנכבה. כל היהודים אחראים לפשע, כולם חלק מן הפרויקט הציוני הקולוניאליסטי, ונכון שגם המזרחים הם קורבנות הקולוניאליזם הציוני שהפך אותם "חומר גלם התיישבותי ולמתיישבים בעל כורכם", אך מאז ועד היום הם חלק מביצוע הנכבה שעדין מתבצעת בפועל ומשליטה את ה"עליונות היהודית" וכו' וכו' וכו'.

את אלגזי אני מכיר מילדות. גדלנו באותה שכונה. הוא מבוגר ממני בשנתיים. למדנו באותו בית ספר יסודי ובאותו תיכון. הוריו היו פעילים ברק"ח (הרשימה הקומוניסטית החדשה, הגלגול הקודם של חד"ש) וכבר כנער הוא היה פעיל בשמאל הרדיקלי האנטי ישראלי. כנער הוא הקים עוד בשנות השבעים קבוצה שהודיעה שתסרב לשרת בשטחים. ואכן, עם גיוסו הוא סירב שוב ושוב לשרת ביו"ש ובסופו של דבר נשפט לשנת מאסר. על הקירות קושקשו בידי אנשי השמאל האנטי-ישראלי גרפיטי "ישוחרר גדי אלגזי". בסופו של דבר הוא נחון ושוחרר מצה"ל. עד היום הוא מראשי מק"י וחד"ש.

אותו גדי אלגזי הוא ההיסטוריון שנבחר להרצות באירוע לציון ארבעים שנה ל"יד יערי", מכון המחקר של השומר הצעיר והקיבוץ הארצי, על שמו של מאיר יערי. יש לציין, שיערי עצמו, מנהיג השומר הצעיר, הקיבוץ הארצי ומפ"ם, יחד עם שותפו להנהגה ההיסטורית יעקב חזן, הובילו מסע של "טיהור" (כלשון המהלך) הקיבוצים מה"סנהאיסטים", תומכי משה סנה הקומוניסט, וגירושם מן הקיבוצים. בשנות השישים מק"י התפלגה, בין אנשי סנה המתונים לרק"ח הקיצונית בראשות מאיר וילנר. הוריו של אלגזי היו בפלג של וילנר ובנם הלך בדרכם ואף הקצין עם השנים. ודווקא הוא הוזמן, כפרופסור להיסטוריה (שמחקריו הם תעמולה אנטי ציונית), לכנס הארבעים ליד יערי.

* בגין ועקורי אקרית ובירעם – ב"אולפן שישי" בערוץ 12 התווכחו בן כספית ובועז ביסמוט בשאלת עמדתו של בגין בנושא עקורי אקרית ובירעם. כספית טען שבגין תמך בהחזרת עקורי אקרית ובירעם לבתיהם. ביסמוט טען שבגין רק הקים ועדה לבחינת הנושא, והוועדה לא אישרה את החזרתם. מי צודק בוויכוח?

שניהם. בן כספית צודק – אכן, בגין תמך בהשבת העקורים לבתיהם. מאז שנות החמישים ועד עלייתו לשלטון ב-1977 בגין ותנועת החירות ואח"כ גח"ל והליכוד קראו להחזיר את העקורים לבתיהם ובגין התחייב לעשות כן אם יעלה לשלטון. ביסמוט צודק – כאשר בגין עלה לשלטון הוא הקים ועדת שרים שתלמד את הנושא ותמליץ את המלצותיה, והוועדה, בראשות אריק שרון המליצה לא להחזיר את העקורים והם לא הוחזרו.

קצת היסטוריה. פרשת אקרית ובירעם שונה מכל סוגיית הכפרים הערבים במלחמת השחרור. מדובר בשני כפרים נוצרים מרונים שנכבשו במבצע "חירם", שבו צה"ל שחרר את הגליל. תושבי אקרית קיבלו את צה"ל בדגלים לבנים לאות כניעה וחתמו על כתב כניעה ללא קרב. כשכוח צה"ל נכנס לכפר, תושביו קיבלו אותו בלחם ומלח. הכומר של הכפר החזיק בידו ספר תנ"ך ואמר לכוחות צה"ל בעברית: "ברוכים אתם, בני ישראל". המוכתר והכומר הזמינו את החיילים להתארח בכפר. כעבור שבוע, ב-6 בנובמבר, תושבי הכפר קיבלו הוראה להתפנות לכפר ראמה מטעמי ביטחון (המיקום הסמוך ללבנון והמשך הקרבות). כאן יש שתי גרסאות. אנשי הכפר טוענים שנאמר להם שהפינוי הוא לכל היותר ל-15 יום. גרסת סגן המושל רב סרן קרסננסקי הייתה שהוא לא נקב במועד, אך גם לגרסתו הוא אמר שזו עקירה זמנית מטעמי ביטחון, עד שמצב הביטחון יאפשר להם לשוב.

מקרה ברעם דומה. שבועיים אחרי כיבוש הכפר, נאמר לתושבים שעליהם להתרחק מן הכפר מטעמי ביטחון למרחק 5 ק"מ מן הכפר. הם יצאו לשדות, ו-7 תינוקות מתו מהיפותרמיה. הם לא הורשו לחזור והתפנו לגוש חלב. הם ביקשו פגישה עם שר המיעוטים בכור שטרית. שטרית בא להיפגש אתם בגוש חלב. לכבודו, נבנה בכניסה לכפר שער ובראשו מגן דוד. אנשי גוש חלב וברעם קיבלו את השר בכבוד מלכים. הכומר של גוש חלב שברך את השר אמר: "… רוצים אנחנו לחיות כאחים עם בני ישראל, שווים בזכויות וחובות כלפי האל, הממשלה והמולדת". הכומר ביקש שבני כפרו יצטרפו לצבא ישראל, וכי תוקם תחנת משטרה בכפר, "מאנשינו או מבני ישראל, כרצונכם". בפגישה ביקשו אנשי שני הכפרים לאפשר את חזרת עקורי בירעם לכפרם. השר הבטיח לפעול לכך, וכתב מכתב מפורט לבן-גוריון שבו הציג את הפרשה ואת תמיכתו בחזרת הכפריים. יש לציין, שבשל תמיכתם של תושבי הכפרים בישראל, הם התבקשו לעזוב לאזורים בתוך שטח ישראל ולא לעבור ללבנון. ב-1953 צה"ל פוצץ את בתי הכפרים.

לא מדובר כאן בכפרים שנלחמו בישראל ולכן הסיפור שלהם שונה מהסיפור הכללי. יש צדק רב בדרישתם. מצד שני, יש היגיון רב בחשש מפני תקדים, ויש להתייחס לכך בכל כובד הראש. אך גם אם מתנגדים לשיבתם, מחשש לתקדים, אין להתעלם מהשוני ומכך שמדובר בעוול.

מאז שנות החמישים ועד היום עקורי אקרית וברעם מבדלים את עצמם לחלוטין מערביי ישראל וממאבקיהם. הם מדברים כישראלים, פטריוטים, שרבים מהם שירתו בצה"ל, וככאלה הם דורשים שיעשה להם צדק. רבים מהם מגדירים את עצמם כבני הלאום הארמי, ואינם רואים עצמם כערבים. ממשלת ישראל הכירה בלאום הארמי.

מאז שנות החמישים, בגין ותנועת החירות תמכו במאבק עקורי אקרית וברעם, לצד מפ"ם שתמכה במאבק מצד שמאל של המפה הפוליטית. ב-1972, כאשר בוטל מצב החירום בגליל, שנקבע במלחמת השחרור, התחדש ביתר שאת מאבקם של העקורים לשוב לכפריהם. האופוזיציה בראשות גח"ל, בהנהגת בגין, תמכה בדרישתם. בדיון בכנסת, אמר ח"כ חיים לנדאו, ממפקדי האצ"ל ומנהיגי חירות ומקורבו של בגין, כי מאז 1954 הוא ומפלגתו מתריעים על העוול שנעשה לאנשי אקרית ובירעם. הוא כפר בטיעון הביטחוני ואמר: "דרישתם צודקת ואינה נוגדת את הביטחון. אני חושב שהיא מסייעת לביטחון גם מתוך השיקול המדיני, שבלבנון מחצית האוכלוסייה הם אחיהם – מרוניטים". שמואל תמיר, ראש סיעת המרכז החופשי (מפלגה שפרשה ב-1966 מתנועת החירות, הייתה אופוזיציה ימנית לממשלת האחדות הלאומית שקמה ערב מלחמת ששת הימים, שטבעה את הסיסמה: "שטח משוחרר לא יוחזר". עם הקמת הליכוד המרכז החופשי היה חלק ממנו, כעבור כשנה התפלג, והפלג של תמיר חבר לד"ש. תמיר היה שר המשפטים בממשלת בגין) אמר: "יש לרפא את הפצע וזה יהיה ברכה לביטחון, למגמות השלום שישראל באמת מתכוונת אליו". בממשלת גולדה הדעות היו חלוקות. יגאל אלון, שרי מפ"ם ושרי המפד"ל תמכו בהשבתם, אך גולדה קיבלה את עמדת שר הביטחון דיין ועמדת צה"ל ומערכת הביטחון, שיש סיכון ביטחוני בהשבתם, והממשלה החליטה למנוע זאת.

ערב בחירות 1977, התחייב בגין שאם הליכוד יעלה לשלטון, העקורים יושבו לכפריהם. מנהיגיהם הביעו את תמיכתם בליכוד ורוב העקורים בחרו בליכוד. במכתב ברכה למנחם בגין על היבחרו, הזכירו לו אנשי אקרית את הכרזותיו הפומביות שצידדו בעמדתם וכתבו: "דמותך החיובית נהפכה לתחליף היחידי בעינינו ולא נגזים לומר שאנו רואים בכבודך הגואל המיועד". בפגישה של אנשי בירעם עם עזר ויצמן מיד לאחר ניצחון הליכוד הוא אמר להם: "ראו עצמכם כחוזרים".

ראש הממשלה בגין הקים ועדה בראשות שרון, שתלמד מחדש את הנושא ותמליץ על פתרון הבעיה. חברי הוועדה היו גדעון פת ויגאל הורביץ מהליכוד, אהרון אבוחצירה מהמפד"ל ושמואל תמיר מד"ש. בדיוני הוועדה, השרים שרון והורביץ התנגדו בתוקף להחזרתם, גדעון פת ותמיר תמכו בהחזרתם ואבוחצירה הסס. שרון, בדרכו הנכלולית, ניצל את היעדרותו מאחת מן הישיבות של פת, והביא את הנושא להחלטה. ברוב של שרון והורביץ, התנגדות של תמיר והימנעות של אבוחצירה הוחלט לא להחזיר את תושבי הכפרים. גדעון פת, שראה בכך, בצדק, מחטף, הגיש ערר לממשלה, אך הערר נדחה.

מאז הנושא עלה פעמים נוספות לדיון. משה ארנס, שהיה שותף למאבקם של תושבי הכפרים ואף השתתף בהפגנות שלהם עוד בטרם נכנס לפוליטיקה, ניסה בכל תפקידיו לשנות את ההחלטה ועד יומו האחרון קרא לעשות עמם צדק. באופן עקבי, מערכת הביטחון התנגדה להחזרתם, אך שרי הביטחון מטעם הליכוד ויצמן וארנס לא קיבלו את עמדת המערכת ותמכו בחזרה.

במהלך השנים קמו עוד ועדות שרים, בממשלת רבין השניה, בממשלת ברק ובממשלת נתניהו וחלק מההמלצות היו להגיע לפשרה בנושא, אך הן לא יושמו. כל העתירות של העקורים לבג"ץ נדחו.

עמדתי היא, שישראל עשתה עוול לאקרית ובירעם ונכון לתת להם פתרון. אם היה צידוק ביטחוני לעקירתם, הוא לבטח אינו תקף עוד היום. מצד שני, אין להתעלם מחשש התקדים, אף שעקורי אקרית ובירעם הקפידו כל השנים לבדל לחלוטין את מאבקם מסוגיית דרישת "זכות" השיבה. בוודאי שאין מקום לשום פתרון שעלול לפגוע באדמות ששייכות ליישובים יהודיים באזור. הפתרון הראוי הוא להקים בגליל יישוב קהילתי חדש לבני הלאום הארמי, ולאפשר לכלל עקורי אקרית וברעם וצאצאיהם להתיישב בו.

* תל-אביב בחרה אישה – עמית סגל כתב בטורו על כוונתה של ציפי לבני להתמודד על ראשות העיר תל-אביב, והוסיף, שהיא "תציע לתל-אביב את הזכות לבחור בפעם הראשונה, אחרי כמעט 120 שנה, ראשת עיר". אני סולד מהמילה "ראשה" שהיא נטע זר בשפה העברית, ואנסח זאת אחרת – הזכות לבחור בפעם הראשונה אישה לראשות העיר.

אבל זה לא מדויק. אמנם מעולם לא כיהנה אישה בראש העיר ת"א, אך ת"א בחרה פעם אישה לתפקיד. הייתה זו גולדה מאיר, ב-1955. אז עוד לא הייתה בחירה ישירה לראשות העיר, אלא רק בחירת מפלגות למועצת העיר. אחרי שנים רבות שבהן הציונים הכלליים שלטו בעיר, מפא"י החליטה להציב אס – את גולדה מאיר. גולדה לא רצתה לעזוב את המגרש הלאומי לטובת המגרש המפלגתי, אך נאלצה לקבל את דין התנועה. מפא"י בראשותה זכתה בניצחון גדול. היה זה ברור שמפא"י ובעלת בריתה ההיסטורית – המפד"ל, תרכבנה את הקואליציה העירונית. אלא שהמפד"ל טענה שמסיבות דתיות אין היא יכולה לתת את ידה לבחירת אישה לתפקיד מנהיגות. חיים לבנון מהציונים הכלליים נבחר לתפקיד. גולדה נשמה לרווחה ושבה לכהן בממשלה בתפקיד שרת העבודה שהיא כה אהבה וכעבור שנה – כשרת החוץ.

המעניין הוא, שאותה מפד"ל שמחה להיות חברה בממשלת גולדה, 14 שנים מאוחר יותר. כעבור כמה עשורים, גלגולה של המפד"ל העמידה בראשה אישה חילונית – איילת שקד. ללמדך, עד כמה התיאור של הקצנה הולכת וגוברת במגזר הדתי לאומי שטחי, ואינו מתארת את התמונה המורכבת כל כך.

* שליטה וכסף – ח״כ יעקב מרגי ברגע של גילוי לב על רפורמת הסלולר הכשר: כיו״ר ועדת כלכלה הצפתי את הסוגיה של התחרות, שלא להתעמר, חברי הכנסת של ׳יהדות התורה׳ עמדו על הרגליים האחוריות, צעקו ׳פגיעה בקודשי ישראל׳ כשכולנו ידענו שמדובר בפגיעה בעסקן כלכלי אחד! אם היו מאפשרים תחרות – לא היינו מגיעים לרפורמה". (ישי כהן, עיתונאי חרדי).

יצא המרצע מהשק. כל המלחמה נגד הרפורמה אינה על "קודשי ישראל", אלא על שליטה וכסף. יועז הנדל משחרר את הציבור החרדי מלפיתת החנק של עסקונה מושחתת.

* חובת ההוכחה – עם סיום שלב ההוכחות במשפט החוזר של רומן זדורוב, פרסם וויינט את תגובות שני הצדדים. על פי הכתבה, ההגנה טוענת שעוררה ספק סביר באשמת זדורוב. התביעה טוענת שהודאותיו של זדורוב לא הופרכו.

יכול להיות ששני הצדדים צודקים. במקרה כזה, זדורוב ייצא זכאי. יש להבין את ההבדל בין ערעור לבין משפט חוזר. בערעור, המערער ניגש לערכאה בחזקת אשם ועליו חובת ההוכחה שפסק דינו שגוי. במשפט חוזר, לעומת זאת, המשחק נפתח מחדש. הנאשם הוא בחזקת חף מפשע, ועל התביעה חובת ההוכחה באשמתו ועליה להוכיח זאת מעל לספק סביר. תפקידה של ההגנה אינו להפריך את האישום אלא להטיל בו ספק סביר. כך שאם שני הצדדים צודקים – האישום לא הופרך אך הוטל בו ספק סביר, זדורוב יזוכה, גם אם מחמת הספק או מחוסר הוכחות.

כמובן שכל מה שכתבתי כאן הוא ברמה העקרונית, בהתייחס לכתבה בוויינט, ולא הבעת עמדה בנוגע לעניין עצמו.

* בלי טיפה של עצב – זה היה בשבוע הספר העברי בכיכר רבין, 2019. פעמים רבות ביליתי בשבוע הספר, הוצאתי הרבה כסף וחזרתי הרבה יותר עשיר. אבל הפעם, לראשונה, עמדתי בצד השני של הדוכן, מכרתי את ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה".

פה ושם הגיע מישהו, עלעל, שאל. מעטים אפילו קנו. ולפתע – צץ לי שכן. מימיני עמד דן אריאלי. הצד של הזקן – לכיווני. הכרוז מודיע: דן אריאלי חותם על ספריו בדוכן "ידיעות ספרים".

חיש קל נוצר תור אינסופי מול אריאלי. וכולם קונים ומחתימים, קונים ומחתימים. ואני עומד לידו, מקווה שמישהו יעצור לידי. (טוב, הכרוז לא קרא בשמי).

וכולם קונים חוטפים

גזר צנון ואורז

אבל חופן כוכבים

לא, תודה, אין צורך.

… הביתה שב הוא עם סלו

בלי טיפה של עצב

האוצר נשאר אצלו,

ואצלם – הכסף.

          * ביד הלשון

מי ישמור על השומרים? – לפני שידור כתבה בנושא ביקורת על השופטים, שאל יגאל גואטה: "מי ישפוט את השופטים"?

זו פרפרזה על שורה משירו של המשורר והסטיריקן הרומי דקימוס יוניוס יובנליס: "מי ישמור על השומרים?"

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏8.6.22

* ממשלה מצוינת, קואליציה מחורבנת – ממשלת בנט היא ממשלה מצוינת. אחרי 12 שנים, שוב ממשלה שהמצפן שלה הוא האינטרס הלאומי ולא האינטרס האישי של העומד בראשה. במקום פולחן אישיות למנהיג העליון – עבודה יומיומית קשה למען מדינת ישראל ואזרחי ישראל. ממשלה שהחלה את המסע הארוך והקשה של החזרת הריבונות שאבדה בנגב, בגליל ובערים המעורבות, וכבר אנו רואים תוצאות, בעיקר במלחמה בנשק הבלתי חוקי. שר התקשורת מוביל את מהפיכת הסיבים ועוד מהפכות ורפורמות לטובת אזרחי ישראל, אחרי שנים שמשרד התקשורת עסק בניסיון של ראש הממשלה להשתלט על התקשורת ובנושאים שנדונים כעת בבתי המשפט. שר המשפטים מוביל רפורמות משמעותיות במערכת המשפט, מתוך מחויבות לתקן ולשפר אותה, ולא מתוך רצון להרוס אותה, כמו בימי אוחנה. השר לביטחון פנים עמל על שיקומה וחיזוקה של משטרת ישראל, אחרי שנים שבמקום להילחם בפשע הממשלה נלחמה במשטרה. שר הדתות מוביל רפורמות חשובות לחיזוק וביצור זהותה היהודית של ישראל וחילוצה של הזהות היהודית משבי החרדים הלא-ציונים (הגם שאני מצפה לרפורמות מרחיקות לכת יותר בתחום זה). שר התרבות הוא מופת של ציונות ממלכתית, אהבת התרבות וטיפוחה, חיזוק האחדות בעם – הנגטיב של קודמתו שונאת התרבות ומי שמינפה את תפקידה לפלגנות, סכסכנות, הפצת שנאה וחרחור ריב ומדון. טרופר אפילו מצליח לסכל את נבואתה של רגב, שאפילו שני שרי תרבות לא יצליחו לתקן את מה שהיא עשתה. וכן הלאה, וכן הלאה, כל שר בתחום אחריותו וכולם יחד משלבים ידיים להצלחת הממשלה.

אלא שלמרבה הצער, הממשלה הזאת נשענת על כרעי תרנגולת של קואליציה מחורבנת, שמאיימת מדי יום על קיומה. מלכתחילה, ממשלת 61 ח"כים היא בעייתית מאוד, בוודאי כאשר היא מורכבת ממפלגות בעלות השקפת עולם מנוגדת זו לזו. קל וחומר אחרי שהיא הפכה לממשלה הנשענת על 60 ח"כים בלבד. הניסיון לדה-לגיטימציה לראש הממשלה בשל גודל מפלגתו חסר שחר, שכן את הלגיטימיות שלו קיבל ראש הממשלה מהכנסת שבחרה בו ברוב קולות. אבל האילוץ לנהל ממשלה ללא עורף של מפלגה גדולה העומדת מאחוריו הוא בעוכריו. בנוסף לכך, מפלגתו אינה עומדת איתן לצדו. הטרור האישי נגד ח"כי ימינה ומשפחותיהם גובה מחיר. לא כולם ניחנו בחוסן הנפשי ובעמוד השדרה הרעיוני המאפשר להם לעמוד במבחן. עידית סילמן התפוררה והפכה לאבק. וגם ח"כים אחרים מקרטעים ומדדים. ויש ח"כים ריקים ופוחזים כמו האופורטוניסט אלי אבידר וגברת "צומי" זועאבי, שמנצלים לרעה את כוחם ומקשים מאוד על היכולת של הקואליציה לתפקד.

במצב הזה, סיכוי ההישרדות של הממשלה, חרף הישגיה הרבים ולמרות שהיא עונה על הצרכים האמתיים של מדינת ישראל, לוט בערפל.

* הפתעה לטובה – לאחר הקמת הממשלה, כתבתי שהחוליה החלשה בה היא מרצ. מרצ היא מפלגה אידיאולוגית והאידיאולוגיה שלה רחוקה ת"ק פרסה מהאידיאולוגיה של הממשלה, שהיא מפלגת מרכז-ימין. בנוסף לכך, זו מפלגה ללא מסורת שלטונית, עם מנטליות של תנועת מחאה, והיא תתקשה להתנהל בפשרות המתחייבות בפוליטיקה שלטונית בכלל, ובממשלה המורכבת הזאת בפרט.

לשמחתי, התבדיתי. למעט התקלה שנקראת "צומי" זועאבי, שסיעת מרצ עצמה אינה יודעת איך לאכול אותה, מרצ מתנהגת באחריות ובבגרות. זאת, חרף העובדה שהממשלה הרבה יותר ימנית מכפי שחשבתי ובוודאי מכפי שחשבו חברי מרצ כשהצטרפו אליה. שרי מרצ אחראים ולויאליים. הייתה "התחלקות" אחת של הורוביץ עם מכתב החמץ בפסח בבתי החולים, אך כמובן שהעריקה של סילמן לא הייתה בגללה. סגן השר יאיר גולן מכשיל את עצמו, את מפלגתו ואת הקואליציה עם הפה הגדול שלו והעדר בלמים בלשונו. הח"כים ובראש ובראשונה מוסי רז, מתבטאים כאופוזיציה לכל דבר, האופוזיציה היחידה שמבטאת מחלוקת אידיאולוגית אמתית עם הממשלה (להבדיל מהאופוזיציה למדינה בראשות נתניהו שהיא פרסונלית נטו), אך הם מגלים אחריות בהצבעות. גם ההבטחה "לנקום" על חוק האזרחות נשארה בגדר איום ותו לא.

הסיבה העיקרית לאחריות שמגלה מרצ, היא ההבנה מה האלטרנטיבה. לא רק חזרה לשלטון השחיתות, תרבות השקר, השנאה, הפלגנות והמלחמה במדינת החוק, אלא הפעם נוספה על כך הכהניזציה של הביביזם והסכנה שבן גביר יכהן חלילה כשר בממשלה.

הסיבה הנוספת היא היכולת האמתית של מרצ להשפיע, בשני תחומים חשובים שבאחריות שריה – הבריאות והגנת הסביבה. ובאמצעות השר פרייג' יש להם השפעה על תחום קידום יחסי השלום עם מדינות ערב (אמנם בעיניי המשרד לשיתוף פעולה אזורי מיותר, והנושא צריך להיות באחריות משרד החוץ, אבל הוא קיים והשר משפיע בתחום זה).

אני חייב לציין שאני מופתע ממרצ לטובה. ובמיוחד שמחתי כשהיא הצביעה בעד התכנית הלאומית חסרת התקדים לפיתוח הגולן, שמימושה יסיר סופית מעל הפרק כל סכנה של נסיגה עתידית.

משום מה, דווקא מצד ימינה, שמנהיגה הוא ראש הממשלה ושהממשלה מיישמת את דרכה, יש התנדנדויות, בשל הטרור האישי המופעל על חבריה ובני משפחותיהם, וכיוון שחלקם אינם בעלי חוסן נפשי חזק מספיק לעמידה האיתנה מול הטרור.

* מה קרה כאן בשנה האחרונה – בן כספית פרסם מאמר חשוב ב"מעריב", המסכם את הישגיה הגדולים של הממשלה בשנה הזו, בוודאי בהשוואה לירושה שקיבלה וכמובן ביחס להפחדות של נתניהו מפניה. חשוב לקרוא את המאמר ולהבין מה קרה כאן בשנה האחרונה.

ועוד נקודה – בן כספית היה עיתונאי אנטי גולני, אובססיבי לנסיגה מהגולן. והנה, דווקא הוא מעלה על נס את התכנית הלאומית לפיתוח הגולן ואת העובדה שאנו בדרך להכפלת ההתיישבות בגולן, שעד פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה נתניהו ניסה למסור אותו לאויב הסורי, כפי שמוכח בעוד ועוד עדויות, ולאחרונה בספר זיכרונותיו של הוף, המתווך מטעם אובמה בין נתניהו ואסד. והנה, עוד תמורה שהביאה הממשלה. כאשר שרי מרצ (!), המפלגה שהנסיגה מהגולן הייתה אחד מדגליה, מצביעה בעד תכנית לאומית שהגשמתה תסיר סופית מעל הפרק כל אפשרות לנסיגה מהגולן ועיתונאי כבן כספית, שבעבר כתב על הגולן כתועמלן סורי, מציג זאת כהישג גדול של הממשלה – משהו עמוק קורה כאן. כאשר מרצ ומפלגת העבודה חברות בממשלה הראשונה מאז ועידת מדריד (1991) שאינה מנהלת מו"מ עם הפלשתינאים, ובראשה עומד ראש הממשלה הראשון אחרי אוסלו שמתנגד למדינה פלשתינאית ומצהיר על כך פומבית – יהיה לה קשה להלין באותו להט קדוש, כאשר תהיה באופוזיציה, על ה"סרבנות" הישראלית כאם כל חטאת. נכון, גם לי לא נעים לשמוע שרה בממשלה אומרת שמצעד דגלי ישראל בירושלים הוא פרובוקציה. אז היא אמרה, אבל המצעד צעד – כפי שבנט ובר לב החליטו מראש שבועות אחדים קודם לכן, דאגו שהאויב ידע על ההחלטה, יבין שישראל לא תשנה אותה ומה צפוי לו אם ינסה לחזור על מה שעשה אשתקד.

* הציוּנים השליליים בתעודה השנתית – ממשלת בנט היא ממשלה טובה מאוד, ואני מרוצה מתפקודה גם ללא קשר לאלטרנטיבה האיומה. אבל אם הצגתי חלק מהישגיה, אני רואה לנכון להצביע גם על כישלונותיה ונקודות התורפה שלה.

הרפורמה בחקלאות, במתכונתה הנוכחית, היא איום על עתיד החקלאות בישראל, על עתיד ההתיישבות ועל ביטחון המזון בישראל. במקום לבנות יחד עם החקלאים רפורמה טובה, שתחזק את החקלאות, ליברמן ופורר פועלים באופן חד-צדדי, ואף בצורת צווים, מתוך הבנתם שאין להם רוב להעביר זאת בהחלטות הממשלה והכנסת. בנושא הזה, יש לשנות את הכיוון.

הכישלון השני הוא בחיסון הילדים נגד קורונה. בסה"כ הממשלה תפקדה היטב במאבק בקורונה, אך איני אוהב את ההתפארות בכך שהיא שמה קץ למדיניות הסגרים של קודמתה. הסגרים היו הכרח, ונעשו בכל העולם, לפני שהיה חיסון נגד המחלה. מרגע שיש חיסון, אין צורך בסגרים, לא בישראל ולא בשאר מדינות העולם. שינוי המדיניות נובע משינוי המצב הבריאותי. כאמור, הממשלה תפקדה היטב וקיבלה את ההחלטות הנכונות, אולם כשלה בחיסון הילדים. היא התמהמהה זמן רב בהכנסת החיסונים לבתי הספר, בשל התנגדותה התמוהה של שרת החינוך, ואחרי שהקבינט קיבל את ההחלטה, באיחור ניכר, מבצע החיסונים בבתי הספר התנהל בעצלתיים.

אני מקווה מאוד שהממשלה תעמוד באתגר הגדול של עידוד העליה הגדולה מרוסיה ואוקראינה וקליטתה המוצלחת בישראל. נכון לעכשיו, איני רואה את הממשלה מעלה את הסוגיה הציונית החשובה הזו על ראש שמחתה ובראש סדר העדיפויות הלאומי. מוקדם לדבר במונחים של כישלון או הצלחה, אבל אני מודאג מכך שהנושא החשוב הזה נמצא, יחסית בשוליים.

ובנוסף לאלה –  מחדל מתווה הכותל.  

* מחדל הכותל – האכזבה הגדולה שלי מבנט בשנתו הראשונה כראש הממשלה, היא ממחדל מתווה הכותל. כשר התפוצות בממשלת נתניהו, היה בנט שותף מרכזי למתווה הכותל, לצד נתניהו ושרנסקי. ההחלטה על מתווה הכותל הייתה ההחלטה הציונית ביותר של כל ממשלות נתניהו. נתניהו ובנט היו גאים בה כל כך, ובצדק רב.

אלא שנתניהו התקפל מול הלחץ והאיומים של החרדים ולא יישם את המתווה. לבנט אין אילוץ קואליציוני ובעצם, אין לו שום תירוץ להשתמטות ממימוש ההחלטה. אני מקווה מאוד שבנט יישם את המתווה בשנתו השניה בתפקיד. וכיוון שלא ברור האם ישלים את השנה, אני מקווה שהוא יעשה זאת כבר בראשית שנתו השניה.

* ביביאולוגיה – איזו שמחה! איזה אושר! האופוזיציה למדינה ניצחה את ישראל.

מעולם לא הייתה בישראל אופוזיציה למדינה. כל האופוזיציות עד היום, היו אופוזיציות אחראיות, נאמנות. כולל האופוזיציות הקודמות בראשות נתניהו, לפני ששנות שלטון רבות מדי השחיתו אותו, והביאו אותו למצב שבו אם הוא לא שולט במדינה הזאת – מי צריך אותה?

זו אופוזיציה ניהיליסטית; אין לה דרך, אין לה מוסר, אין לה עקרונות, אין לה ערכים, אין לה אידיאולוגיה. יש לה ביביאולוגיה. פולחן אישיות נטו והתנגדות טוטלית לכל פעולה של ממשלה, שאינה לגיטימית בעיניה, אך ורק כיוון שאדם אחר עומד בראשה. אופוזיציה של עלובי נפש.

ברית ביביטיבי. אבל טיבי, לפחות, מצביע נגד המדינה בהתאם לעקרונותיו. ביבי מצביע נגד המדינה כנקמה על כך שהוא לא נבחר לראשות הממשלה. ועדר כבשים הולך אחריו בלי לשאול שאלות.

"מה? תפקידה של האופוזיציה להציל את הממשלה? הרי תפקידה של האופוזיציה להפיל את השלטון". עצם השאלה מעידה על השפל המוסרי העמוק של האופוזיציה הביביסטית. תפקידה של האופוזיציה להיאבק בממשלה ואף להחליף את השלטון. אבל לשם כך עליה להצביע נגד הממשלה בנושאים שבהם היא באמת נגדם. לא נגד חוקים והחלטות שהיא לטובתם. מאז ומתמיד אופוזיציה מימין הצביעה בעד החלטות "ימניות" של הממשלה ואופוזיציה שמאלית הצביעה בעד החלטות "שמאליות" של הממשלה. ובנושאים לאומיים, האינטרס הלאומי קדם תמיד לשיקולים כיתתיים. האופוזיציה לנתניהו הצביעה בעד הסכמי אברהם. האופוזיציה של נתניהו הצביעה בעד השלום עם ירדן. האם מישהו העלה על דעתו שתנועת התחיה, שהייתה אופוזיציה ימנית קשה וחריפה לממשלת בגין ערב הנסיגה מסיני, תצביע נגד חוק הגולן? את טירוף המערכות הזה המציא שרלטן אחד, ראש האופוזיציה למדינה.

ומצער שיש בקואליציה גיס חמישי, שמצטרפים לברית ביביטיבי נגד מדינת ישראל.

אנו כבר רגילים שהאופוזיציה למדינה נאבקת נגד המדינה. במקרה הזה, בנוסף לפגיעה המודעת והמכוונת במדינה, האופוזיציה הביביסטית נעצה סכין בגבו של כל תושב יו"ש. וכל ח"כ מהאופוזיציה הביביסטית שהצביע נגד החוק, סובב את הסכין. נתניהו בנימין – נגד. סיבוב הסכין. סמוטריץ' בצלאל – נגד. עוד סיבוב של הסכין. רגב מירי – נגד, בלי כאבי בטן. עוד סיבוב של הסכין.

כאילו לא הספיק הנזק שחולל למדינה כראש הממשלה, הוא ממשיך להזיק לה ולפגוע בה כראש האופוזיציה למדינה.

* כאשר שבתי צבי התאסלם – במקרה של שבתי צבי הראשון, כאשר הוא התאסלם – רוב חסידיו השוטים נטשו אותו.

בזה מותר שבתי צביA על שבתי צביבי.

* להחיל את הריבונות – מעבר לפיגוע הפוליטי של ההצבעה נגד המדינה, בשל אמביציה חולנית של שרלטן אחד, ההצבעה על הארכת תקנות יו"ש מצביעה על הבעייתיות במצב החוקי הנוכחי ביו"ש. יש להחיל את ריבונות ישראל על בקעת הירדן רבתי וגושי ההתיישבות, כדי שההתיישבות לא תהיה נתונה לרצונם הרע של אנשים קטנים כמו נתניהו וסמוטריץ'.

* אלטרנטיבי – קראתי רעיון עוועים על ציון יום ירושלים בצעדה לאורך הגבול הישן עם דגל ישראל לצד הדגל של השמדת ישראל, דגל אש"ף. אחרי שהקאתי, אוסיף כמה מילים. אחלה רעיון להפוך יום החג של שחרור ירושלים משבי האויב, איחודה וחירותה, ליום הנושא את דגל חלוקתה, עם הדגל המסמל את הפיכתה לבירתה של המדינה הפלשתינאית שתקום על חורבות מדינת ישראל. אז מה היה לנו שם? יום הזיכרון לחללי צה"ל – המרת יום הסולידריות הלאומית עם זכר החללים על הקמת המדינה וקיומה ליום "אלטרנטיבי" של סולידריות עם שקשוקה דלוחה המערבבת את זכר חללי מערכות ישראל עם זכר הרוגי המלחמה נגד קיומה של ישראל ועם המחבלים הרוצחים בנו. המרת טקס השאת המשואות בטקס "אלטרנטיבי" של ארגון העריקים "יש גבול" ובו השאת משואות בידי פעילים במאבק נגד מדינת ישראל. המרת יום העצמאות של ישראל, היום שבו אנו חוגגים את חגה של מדינת הלאום של העם היהודי, ששב למולדתו והקים בה את מדינתו הריבונית, ליום "אלטרנטיבי" של התנצלות על הנכבה-שמכבה. ויום ירושלים  "אלטרנטיבי" המעלה על נס את חלוקתה. ואני רק סקרן לדעת כמה זמן עוד ייקח עד שיעלה רעיון יום השואה "אלטרנטיבי", של הזדהות עם הקורבנות משני הצדדים, הנספים בשואה והנאצים, שכולם "קורבנות השנאה" או משהו כזה. בטקס יונפו דגלי ישראל כרוכים בדגל צלב הקרס. 

* אנטיתזה לכיעור – ביום שני בערב, שעה שנערכה בכנסת הצבעה מבישה, שבעיניי היא אחד הרגעים המכוערים בתולדות הכנסת; מסוג האירועים שמעוררים בציבור שאט נפש כלפי הפוליטיקה, השתתפתי בהצבעה גורלית אחרת, שדווקא גרמה לרוממות נפש. חברי בית המדרש הגלילי-גולני "מעגלים", הצביעו על הנושא השנתי לשנת הפעילות תשפ"ג, מבין חמישה נושאים שעלו בידי חברי הקבוצה.

בית המדרש "מעגלים", שאני שותף לו מאז 2010 והוא החל את פעולתו שנים אחדות קודם לכן, עוסק מדי שנה בנושא מסוים. בשנה היוצאת עסקנו בנושא: "עימות בין ערכים ביהדות". הנושא שבחרנו לשנה הבאה הוא "המתח בין הפרט והכלל ביהדות". מקום מרכזי ב"מעגלים" תופס הזמר העברי, שמקומו אינו נפקד מאף מפגש של בית המדרש, בזכותו של חברנו המוזיקאי, חוקר הזמר העברי, עופר גביש. ביום ב' היה המפגש המסכם, שכולו – זמר עברי. מדי שנה, במפגש המסכם, אנו צופים, מאזינים ומצטרפים לשירים, שכל אחד ואחת מחברי הקבוצה בוחרים, העוסק בנושא השנתי. המפגש הזה תמיד מרגש ומרומם נפש ומוביל אותו חברנו פרופ' (לרפואה) יזהר בן שלמה.

המאפיין את "מעגלים", הוא ההרכב, שנוצר בצורת "חבר מביא חבר" – חילונים ודתיים, קיבוצניקים, מושבניקים ותושבים מקריית שמונה, חצור הגלילית, קצרין וראש פינה, "אשכנזים" ו"מזרחים", "שמאלנים" ו"ימנים". מלבד אהבת הלימוד, אהבת הספר ואהבת היהדות, מה שמאחד ומחזק אותנו הוא קרבת הלבבות וניצוץ האהבה המחבר בינינו, מעל ומעבר לכל המחלוקות. בכך, אנו האנטיתזה לאווירה הפוליטית הנוראה, כפי שהמפגש אמש היה אנטיתזה למחזה המכוער בכנסת. אני מאמין, שמה שאנו מייצגים, וכמונו פועלות קבוצות דומות במקומות רבים בארץ, ינצח את הכיעור, כי מעט מן האור מגרש הרבה מן החושך.

קבוצת "מעגלים" החלה את דרכה במרכז "יובלים" לתרבות וזהות יהודית שפעל בתל-חי. הצטרפתי לקבוצה כשניהלתי את המרכז. המשכתי לפעול בה גם אחרי פרישתי. הקבוצה ממשיכה לפעול באופן עצמאי גם אחרי שמרכז "יובלים" נסגר. בשנה הבאה אהיה המנחה של "מעגלים".

          * ביד הלשון

כש-X פגש את Y – מפגש שיח בין הסופרים אתגר קרת ואורלי קסטל בלום, בהנחיית שירי ארצי, קיבל את הכותרת "כשאתגר פגש את אורלי". לא ממש מקורי; כותרת כמעט גנרית על פי נוסחה: "כש-X פגש את Y".

המקור הוא כמובן הקומדיה האמריקאית הנפלאה, משנת 1989, "כשהארי פגש את סאלי", עם בילי קריסטל ומג ראיין, שחיה ותוססת גם אחרי 33 שנים. הסצנה בסרט, שבו סאלי מדגימה במסעדה זיוף אורגזמה, והסועדת הקשישה בשולחן ליד ביקשה להזמין את המנה שהיא הזמינה, נכנס לפנתיאון הסצנות הקולנועיות המשובחות בהיסטוריה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏5.6.22

* מנהיגות אמת – האיגרת המצוינת של בנט לרוב הדומם היא גילוי של מנהיגות אמת, האומרת את האמת לצד הרעש הבלתי נפסק של הקומפרסור – תעשיית השקרים וההסתה של נתניהו עם תעשיית השנאה והאלימות של הכהניסטים ועוזריהם.

* מעט מן האור – התגובות של תעשיית השקרים, ההתבכיינות וההסתה על האיגרת החשובה של בנט צפויה ולבטח בנט צפה אותה בטרם כתב את הדברים.

אבל התעשיה עובדת 24/7/365 ומפיצה את הרעל והרעש ללא הפסק. מה שהם משקרים ומעלילים אחרי האיגרת זהה למה ששיקרו והעלילו לפני האיגרת.

אבל ניכרים דברי אמת. חשוב שבנט אמר את הדברים, הציג את האמת בתוך בליל השקר הביביסטי הבלתי פוסק. כן, אני יודע שיש רבים שראשם מפוצץ מפסולת התעשיה ואטומים לעובדות ולאמת. אבל אני בטוח שהרבה אנשים החשופים לשטיפת המוח, רואים את האמת, ולפחות מציבים סימני שאלה על בליל הרעשים והשקרים של התעשיה. ואחרים קוראים ומבינים ויחשבו אחרת.

בנט צודק. אסור להפקיר את השדה הציבורי לתעשיית השקרים וההסתה. אני קורא את תגובות הבלע של נשאי השקר לדברים שאני כותב, אך הם לא ירפו את ידיי. אמשיך לכתוב את האמת ואני מאמין שמעט מן האור דוחה הרבה מן החושך.

* עורבא פרח – אני מקווה מאוד ומאמין, שהידיעות על מו"מ בין תקווה חדשה לליכוד הן עורבא פרח. עם כל הבעייתיות בקואליציה הנוכחית, היא עדיפה לאין ערוך על החלופה. החזרת הביביזם לשלטון מנוגדת לאינטרס הלאומי.

* מפר הסכמים כרוני – אני מתקשה להאמין שסער יתבזה במו"מ עם נוכל, מפר הסכמים כרוני, שאין שום ערך למילה שלו, ואין דבר זול יותר מחתימת ידו. האסיר המשוחרר דרעי יהיה ערב להסכם אתו?

* העוקץ – בראיונות לאולפני הטלוויזיה שלל גדעון סער בצורה נחרצת את האפשרות של חבירה לקואליציה עם נתניהו. סער הזכיר, שנתניהו הציע לו ממשלת רוטציה שבה הוא, סער, יהיה הראשון והוא סירב.

הדברים נכונים וידועים. אבל האמת היא שבסירובו סער לא ויתר על ראשות הממשלה. סער ידע היטב שמדובר בנתניהו, ולכן אין שום סיכוי שלא מדובר בעוקץ.

תסריט אפשרי – מתנהל מו"מ קואליציוני, סער מצליח להרכיב את הממשלה, נחתם הסכם קואליציוני, ושעה קלה לפני שסער עולה להציג את ממשלתו לפני הכנסת, נתניהו מודיע שהתחרט. כך הוא הצליח לסכל את הקמת ממשלת השינוי, להשפיל ואולי למחוק את סער וללכת לסיבוב חמישי בעמדת ראש ממשלת המעבר, אולי הפעם, בניגוד לארבעת הסיבובים הקודמים הוא יצליח. ואם לא התסריט הזה – תסריט אחר, שהשורה התחתונה שלו זהה; מדובר בהונאה, בתרמית, בעוקץ, וההסכם לא יכובד.

מאז עקיצת בני גנץ, רק טמבל או פראייר מאמין לנתניהו. וסער אינו טמבל ולא פראייר.

* לא תכנית כבקשתך – ההסדר המכונן של הקואליציה עם רע"ם – הן הקואליציה שכמעט קמה בין נתניהו ורע"ם (שהוכשלה ברגע האחרון בידי סמוטריץ') והן העתקתה-הדבקתה בממשלת בנט, הוא שרע"ם מניחה בצד את הסוגיה הפלשתינאית, את הנושאים הלאומיים, ופועלת לקידום האינטרסים האזרחיים והכלכליים של המגזר הערבי. הממשלה פועלת בתנופה לקידום המגזר הערבי בנושאים האזרחיים, וערביי ישראל נוכחים שדרך ההשתלבות, גם במערכת הפוליטית, היא זו שתקדם אותם.

כאשר רע"ם מפרה את ההסכמים הקואליציוניים ופועלת בניגוד לעיקרון זה, היא יורה לעצמה בראש ומסכנת את הסיכוי שהמגזר הערבי יקבל הזדמנות כזאת, אולי לדורות. רע"ם חייבת להבין שלהיות בקואליציה זו לא תכנית כבקשתך, ועליה להצביע עם הקואליציה בכל הנושאים.

מה?! אני מצפה שרע"ם תצביע בעד חוק יו"ש?! כן, בהחלט. הישיבה בקואליציה מחייבת אותם לפשרות. זה מחיר הבחירה שהם עשו. ויש לזכור שהם רצו לבחירות וביקשו מנדט לבחירה הזאת; להצטרפות לכל ממשלה שתקום – ממשלת ימין, ממשלת שמאל או ממשלת אחדות. מן הראוי שיכבדו לא רק את התחייבותם לקואליציה, אלא גם לציבור שבחר בהם על סמך הדרך שהציגו.

* השקר הוא האמת – לאחרונה נחשפתי לתופעה מדאיגה – יותר ויותר אנשים מאמינים לתאוריית קונספירציה מטורללת על פיה האנס הסדרתי קצב הוא קורבן לתפירת תיקים על רקע עדתי. והאמת היא שזה לא צריך להפתיע. בתוך תרבות השקר, ההתבכיינות וההסתה, האמת היא שקר והשקר הוא אמת. אם כל מערכת מדינת החוק והמשפט בישראל מגויסת לתפור תיקים נגד נתניהו, למה שלא תעשה זאת נגד קצב? וכך, יש יותר ויותר תומכים באנס הסדרתי, שלא מתעללים רק באמת אלא גם בקורבנותיו של האיש הרע הזה.

יש להיאבק נגד תרבות השקר וההסתה.

* הזרוע הצבאית – כבר מזמן צריך היה להוציא אל מחוץ לחוק את ארגוני הטרור להב"ה ולה-פמיליה, הזרוע הצבאית של הכהניזם. ואם זה לא נעשה עד עתה – יש לעשות זאת לאלתר.

הזרוע המדינית שלהם הרבה יותר מסוכנת.

* מהותו של דגל אש"ף – דגל ישראל ודגל אש"ף אינם יכולים להיות כרוכים זה בזה, כי דגל אש"ף מסמל, במהותו, את החזון של השמדת ישראל.

ראש הארגון ההזוי שתלה את דגל אש"ף לצד דגל ישראל במתחם הבורסה, אמר שאי אפשר להעלים את העובדה שחיים פה שני עמים. זה נכון. ולכן, אין מקום לדגל שמהותו היא חורבן מדינת ישראל.

יש כאן שני עמים שחיים במדינת ישראל, ודגלם הוא דגל ישראל. תחת הדגל הזה אזרחי ישראל הערבים נהנים מכל זכויות האדם והאזרח שהדמוקרטיה הישראלית מעניקה, ונהנים מחירויות ששאר הערבים במזה"ת אינם מסוגלים לחלום עליהם. אזרח ישראלי שאינו מזדהה עם דגל המדינה – זו בעיה שלו.

לדגל אש"ף אין מקום במדינת ישראל.

* אפילו כלה מחופתה – במשנה, סדר נשים, נאמר: "בְּמִלְחֶמֶת מִצְוָה, הַכֹּל יוֹצְאִין,

אֲפִלּוּ חָתָן מֵחֶדְרוֹ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ".

המאבק על קיום המפעל הציוני וקיומה של מדינת ישראל, הוא מלחמת מצווה מובהקת. אז אמנם כלה לא נדרשת לצאת היום מחופתה, אבל התורה קובעת שגם נשים מחויבות בהגנה על המדינה. ההתנגדות לגיוס בנות לצה"ל או לשירות קרבי (של אלו מהן שמתאימות על פי שיקול מקצועי בלבד) מנוגדת לתורה.

יש לציין שמשנה לשנה יותר ויותר בנות דתיות מתנדבות לשרת בצה"ל, חלקן אף ביחידות קרביות ובפיקוד, למרות שהן פטורות מכך, על פי חוק. לא, לא מדובר ב"חפיפיניקיות" מבחינה דתית או ב"דתיות-לייט", אלא בבנות רציניות ביותר בדבקותן הדתית, הרואות בהתנדבותן לצה"ל מילוי מצווה דתית. כן, הן מיטיבות להבין את התורה יותר מהרבנים האוסרים זאת.

* בשורה להתיישבות הציונית – חג השבועות הוא חגה של ההתיישבות הציונית, ההתיישבות הכפרית-הקהילתית. חג הקציר, חג הביכורים – החג הזה מעלה על נס את הקשר בין אדם לאדמתו, בין עם למולדתו, הקשר שההתיישבות מגשימה אותו.

השבוע של חג השבועות הניב בשורה חשובה להתיישבות – הרחבת "חוק ועדות הקבלה", מיישובים של 400 תושבים ליישובים של 600 תושבים. בכך, גם יישובים גדולים יותר מ-400 משפחות יוכלו לקלוט ולצמוח, ויישובים שעצרו את צמיחתם כיוון שהגיעו לגג של 400 משפחות, יוכלו לחדש את הצמיחה הדמוגרפית.

למה נדרש בכלל חוק ועדות הקבלה, שהתקבל ב-2011? הרי למעלה ממאה שנות התיישבות ציונית, ההתיישבות הסתדרה ללא החוק הזה. נכון, במשך מאה שנות התיישבות איש לא העלה על דעתו לערער על האוטונומיה של יישוב לבחור את חבריו כדי לאפשר לכידות חברתית, תרבותית ומשימתית. בשנות האלפיים, עוכרי ההתיישבות הציונית, ובראשם ארגון "עדאלה" ועיתון "הארץ" מצאו מנוף להכות בהתיישבות – ועדות הקבלה. הנה, הם חשו שמצאו את הדרך לפגוע בהתיישבות; להציג את ועדות הקבלה ביישובים כפוגעים בזכויות האדם והאזרח, כ"גזענות", כי זכותו של כל אדם לרכוש בית בכל מקום, ומי זה היישוב שיגיד לו לא? הם קלטו את תרבות הזכויות הקיצונית של בג"ץ, המעמיד תמיד את זכות הפרט מעל כל אינטרס של הכלל; של הקהילה, של המדינה, של הלאום. וכך, דרך עתירות לבג"ץ כפו על יישובים לקבל אנשים שאינם מתאימים לקהילתם.

על מנת למנוע את הסחף ולהציל את ההתיישבות, חוקק חוק ועדות הקבלה, המאפשר בהמון סייגים, ליישובים כפריים קטנים, עד 400 משפחות בגליל ובנגב, להקים ועדות קבלה. יש לציין שהחוק צמצם מאוד את האוטונומיה של היישובים בקליטת חבריהם. הוא הגביל מאוד את הקריטריונים לאי קבלת מועמדים לקליטה, הוא הוציא את ועדת הקבלה מידי היישוב לוועדת קבלה אזורית, שבה נציגי היישוב חייבים להיות במיעוט והוסיפו ועדת ערר משפטית מעל ועדת הקבלה, שבה אין ייצוג ליישוב, למועצה האזורית ולתנועה. אולם החוק חשוב ואף הכרחי, כי הוא בלם את קריסת זכות היישובים לבחור את חבריהם, מה שיביא בהכרח להרס ההתיישבות.

כעת, 9 שנים לאחר קבלת החוק, ומתוך הפקת לקחים מתשע שנות יישום, קיבלה הכנסת ברוב גדול, בקריאה טרומית, את תיקון החוק, בהרחבה ל-600 משפחות, ובהרחבה גיאוגרפית לכל אזורי הפריפריה.

יש לציין שהחוק התקבל בתמיכת הקואליציה והאופוזיציה, ובהתנגדות המפלגות הערביות והשמאל הקיצוני. ועדת השרים לחקיקה אישרה את החוק, ומציעי הצעות החוק מן הקואליציה ומן האופוזיציה הצמידו את הצעותיהם להצעה מוסכמת אחת. הנה, הקואליציה והאופוזיציה יכולות להתאחד למען האינטרס הלאומי המשותף. כך ראוי לנהוג בכל הנושאים, כמו בחוק יו"ש שעתיד לעלות להצבעה בימים הקרובים.

איך "הארץ" ציין את חגה של ההתיישבות, בגיליון שבועות? פשקוויל המערכת יצא בתוקף נגד החוק ולא בחל במילים כדי לגנות אותו. כותרת הפשקוויל: "גזענות בהרחבה". בעיני השוקניה הציונות היא גזענות, ההתיישבות הציונית היא גזענות ולכן הרחבת היישובים היא הרחבת הגזענות.

הכלבים ימשיכו לנבוח ושיירת הציונות תעבור ותתקדם.

* מתקנים – בתכניתם של הרב שי פירון וענבל גזית בגל"צ "נפלא פה", הם ראיינו חניכה וחניך במכינה הקדם צבאית מיצר, שסיפרו על תיקון ליל שבועות שנערך אמש במכינה.

היה זה ממש משובב נפש לשמוע את הצעירים הללו, בני 19, שוחרי דעת, צמאי לימוד, המחפשים את הדרך לשתות בצמא מִיָם התורה במובנה הרחב ביותר, מים הספרות העברית והעולמית, מעושר ההגות היהודית והכללית. וחשתי גאווה. לפני 21 שנים, מי שהיה אז ראש מכינת מיצר, חברי הטוב הרב אביה רוזן ואני – אז מנהל מתנ"ס הגולן, ייסדנו את תיקון ליל שבועות במכינה, שהיה משותף למכינה ולמתנ"ס והשתתפו בו אנשים מקהילת יישובי הגולן לצד חניכים ובוגרים מן המכינה. היום הרב אביה הוא ראש מדרשת השילוב נטור, שאותה ייסד ואני היו"ר של המדרשה, ואנו ממשיכים לפעול יחד להעמקת הזהות והתרבות היהודית, ברוח פלורליסטית, בגולן.

מן התיקון המשותף במיצר, צמחו שני ענפים – התיקון במכינה, ששמחתי לשמוע שהוא מתקיים עד היום והתיקון של מרכז "עיינות", ההתפתחות של היחידה להתחדשות יהודית שהקמתי לפני 21 שנים במתנ"ס (ואני חבר בצוות ההיגוי שלה עד היום). השנה האירוע קפץ מדרגה. הוא לא נקרא תיקון ליל שבועות אלא "אדמה ושמים". איזה שם מקסים! הרי מהו חג שבועות, חג הביכורים, חג הקציר, חג מתן תורה – אם לא החג המחבר את האדמה והשמים. האירוע שילב החג החקלאי עם הלימוד. האירוע, שנערך בצנובר, החל בהפנינג חקלאי ויריד איכרים ובשלב מסוים נוספו לתוכו קבוצות לימוד ובמקביל שירה בציבור והוא הסתיים בדיאלוג בין הרב יובל שרלו ואלחנן לואיס, מנהל ארגון "עם-אדם" העוסק בהנחלתו מורשת גורדון, בנושא: א.ד. גורדון והרב קוק נפגשים בין התלמים.

כבכל שנה, ערכנו תיקון ליל שבועות באורטל, בהנחייתי, ובו רצף של ארבעה שיעורים וביניהם אתנחתות מוסיקליות. השיעור האחרון היה שלי, שנושאו: "בדרך לירושלים" – על טקס הביכורים כשבית המקדש היה קיים וטקס הביכורים בימינו.

נחזור לנערים ממכינת מיצר. כמה מרנין לראות מידי שנה כל כך הרבה חניכים במכינות הקדם צבאיות המקדישים שנה בעיקר ללימודים, בעיקר ללימודים הומניסטיים, ומעשירים ומכפילים ומשלשים ויותר מכך, את הידע בנושאים הללו, שאותו רכשו ב-12 שנות לימוד בבית הספר. ולראות את תשוקת הלימוד שלהם – בלי שהם  נדרשים לעמוד במבחן כלשהו או לקבל קרדיט כלשהו. האם באמת מה שיגרע מלימוד התחומים הללו הוא ביטול תעודת הבגרות? אולי דווקא להיפך, אם הדבר ייעשה נכון. ובעניין הזה, אולי כדאי שמערכת החינוך הפורמלית תלמד מן המכינות הקדם צבאיות ומבתי המדרש המתחדשים ברחבי הארץ.

* הן אפשר – קהילת "ניגון הלב" היא קהילה של מסורת וחידוש הפועלת זה כעשרים שנה בעמק יזרעאל והיא בית ליהדות ישראלית. לב הקהילה היא קבלות השבת השבועיות, אך היא מקיפה הרבה מעבר לכך. אני קשור לקהילה, (הייתי קשור אליה בעיקר בשנותיה הראשונות) ואף כתבתי עליה מחקר אקדמי.

אחת לשנה עורכת הקהילה אירוע של תרבות עברית לקהל הרחב באולם התרבות היפה של קיבוץ יפעת. האירוע מוקדש ליוצר בתרבות הישראלית (בין היוצרים שלהם הוקדש הערב בעבר – ביאליק, טשרניחובסקי, אלתרמן, נתן זך, רחל, לאה גולדברג, אברהם חלפי, דליה רביקוביץ', תרצה אתר ועוד). ד"ר מוטי זעירא מנחה את האירוע ומספר בסגנונו הכובש ובקסמו האישי את סיפור חייו של היוצר ושיריו מושרים בידי אמנים מן הקהילה. בכל שנה האולם מלא מפה לפה, הכרטיסים נחטפים מיד עם פרסום האירוע.

כמעט בכל שנה אני מגיע לאירוע וכך גם השנה. ביום רביעי 1.6 נערך הערב השנתי, שהוקדש השנה לחיים חפר, ונקרא "הנני כאן". מוטי זעירא, שכתב את הביוגרפיה של חפר, הנחה גם את הערב הזה. "ניגון הלב" היא מעצמה של כישרון מוסיקלי. יש לה אנסמבל "ניגון הלב" שבו נגנים בכל כלי הנגינה ותזמורת נוער הנקראת "ניגונל'ה", של כלי מיתר וכלי נשיפה. מעבדים נפלאים עובדים אתם, וזמרים מן הקהילה שרו את השירים. מיטב שיריו של חיים חפר בוצעו ברמה גבוהה מאוד, בעיבודים מקסימים והכל לווה בתפאורת וידאו מרשימה.

האירוע היה חוויה תרבותית מרוממת נפש. הערב הסתיים בשיר "הן אפשר".

* למה הוא ברח – כילד וכנער, אהבתי מאוד את אורי זוהר. מעל הכל אהבתי את המערכונים הנפלאים של לול: "העולים החדשים", "חידון התנ"ך", "לה-מרמור" ועוד. ואהבתי את הנחיית התכניות בטלוויזיה "ברוכים הבאים", "זה הסוד שלי" ו"תשע בריבוע". ידעתי ואהבתי לחקות אותו.

לעומת זאת, אף פעם לא התחברתי לסרטים שלו – "מציצים", "עיניים גדולות" וכד'. תמיד ראיתי בהם סרטים וולגריים, שממש לא דיברו אליי. אומרים שהסרטים הללו מתעדים את אורח החיים של אורי זוהר וחבריו באותה תקופה, בשנות השבעים המוקדמות. אם זה נכון, אני יכול להבין למה הוא ברח משם אל הדת.

יהי זכרו ברוך!

* מכנסיים קצרים וציציות – בנו של אורי זוהר התאמן אתי בשחיה במכבי גבעתיים. הוא היה בקבוצה אחת מתחתיי. כאשר הם סיימו את האימון, אנחנו התחלנו את שלנו. וכך, זכיתי לראות את אורי זוהר מגיע עם וספה לקחת את בנו מן האימון הביתה, וזה ריגש אותי מאוד.

הפעם האחרונה שראיתי את אורי זוהר, הייתה באירוע קבלת פנים לשחקני מכבי ת"א בכדורסל, לאחר זכייתה בגביע אירופה לאלופות ב-1977 (הייתי אז ילד בכיתה ח'). האירוע נערך בגני התערוכה בת"א. המנחה היה אורי זוהר, לבוש במכנסים קצרים, עם כיפה וציציות.

          * ביד הלשון

עכברה – עכברה היא שכונה בצפת, שלה גלגולים רבים.

עכברא, שפירושו בארמית: העכבר, היה כפר יהודי שהתקיים במקום במשך למעלה מאלף שנים, מתקופת הבית השני ועד המאה ה-11. ביישוב חיו רבנים חשובים ובהם ר' אלעזר, בנו של ר' שמעון בר יוחאי.

לימים, קם במקום כפר ערבי-מוסלמי ששימר את שמו המקורי. במלחמת השחרור היה זה כפר פורעים, שממנו יצאו למתקפות על נתיבי התחבורה לצפת. במאי 1948 נכבש הכפר בידי חטיבת יפתח של הפלמ"ח ובתיו פוצצו, על מנת למנוע יציאת תגבורות ממנו לצפת, לקראת שחרורה.

לאחר המלחמה יושבו במקום עקורי הכפר קדיתא הסמוך. ב-1982 סופח הכפר לצפת.

איזה יישוב קורא את שמו על שם עכבר? באותה מידה אפשר לשאול מי קורא לבתו חולדה? כנראה שהעכבר באותה תקופה לא נחשב לחיה בזויה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏1.6.22

* לא אמרתי לכם – מצעד הדגלים עבר בשלום. לא ירי רקטות של חמאס, לא פיגועים בירושלים וגם לא התפרעויות המוניות.

כיוון שתמכתי באישור המצעד וכתבתי על כך, אני יכול להשתבח ולצאת ב"אמרתי לכם". אבל זה לא נכון. לא אמרתי שזה יעבור בשלום (למרות שהערכתי שכך הערכתי). לא ידעתי שזה יעבור בשלום. ואיני יודע מה יהיה בשנים הבאות. כתבתי שיש לקיים את המצעד, גם אם הדבר יוביל להסלמה.

ונשאלת השאלה – למה? מה כל כך חשוב בקיום המצעד או בתוואי שלו, שלמענו ראוי להסתכן בהסלמה, בירי רקטות וכד'. ותשובתי היא בסגנון שמעון פרס: לא זאת השאלה. כלומר, השאלה האמתית אינה המצעד או התוואי שלו, אלא האם ישראל היא מדינה ריבונית, או שהיא אסקופה נדרסת של ארגון טרור איסלמיסטי קנאי. האם ישראל לא תאפשר לאזרחיה לשמוח ביום חגה עם דגלי הלאום שלה בבירתה, בשל איומי טרור? הרי אם נכנע לטרור ונעביר את המסלול משער שכם לשער יפו, הטרור ירדוף אותנו לשער יפו. ולכן, גם אילו לא אהבתי את מצעד הדגלים ולא תמכתי בו, הייתי סבור שבשום אופן אסור להיכנע לאיומי הטרור.

בשנה שעברה, תחת איומי הטרור, נתניהו החליט לשנות את תוואי הצעדה ולמנוע את המעבר בשער שכם, והמחווה נענתה במטח רקטות על ירושלים. גילוי נאות – אז תמכתי בצעדו של נתניהו. בדיעבד, זו הייתה טעות.

* לשם מה יש לשוטר אלה? – מצעד של 50,000 איש, נושאי דגלי הלאום, החוגג את שחרורה ואיחודה של ירושלים, בירתה של מדינת ישראל ובירתו של העם היהודי, הוא מחזה מרומם נפש.

אסור להשליך על הרבבות הללו את החוליגניות של הכהניסטים הארורים מארגוני הטרור לה-פמיליה ולהב"ה (הזרוע הצבאית של הכהניזם. אגב, הזרוע המדינית מסוכנת יותר). באלה המשטרה צריכה לטפל בכל הכוח. 3,000 שוטרים היו שם, ובשביל מה יש לשוטרים אלות, אם לא כדי להשתמש בהן נגד המנוולים שקוראים קריאות זהות לאלה שדומיהם צווחו בגרמנית, ברוסית, בפולנית ובערבית על יהודים בגולה לאורך הדורות?

* ענישה במלוא החומרה – איני יודע אם יש חוק מיוחד נגד קריאות "מוות ליהודים/לערבים". איני חושב שיש צורך בחוק כזה. בספר החוקים של ישראל יש חוקים נגד הסתה, נגד המרדה ונגד גזענות. אין ביטוי קיצוני יותר להסתה, להמרדה ולגזענות מאשר קריאות המוות האלה. הבעיה שלנו אינה בחקיקה, אלא באכיפה ובשופטים רחמנים על אכזרים.

באירועים שבהם חוליגנים קוראים קריאות מוות כאלה, חשוב לעצור כמה שיותר וחשוב יותר לצלם כמה שיותר ולהעמיד אותם במהירות לדין. ויש לשפוט אותם לעונשי מאסר ממושכים.

העונש המרבי על הסתה לגזענות הוא 5 שנות מאסר. אם, למשל, היו נעצרים כמה עשרות פראי לה-פמיליה וכל אחד מהם היה נכנס לחמש שנים לכלא, זו הייתה תגובה הולמת לתועבה.

* מגשים הפנטזיה של שונאי ישראל – ב-2015, כשאיתמר בן-גביר רק החל את הקריירה שלו כיקיר התקשורת הישראלית, הוא התארח, בשבתו כעוכר דין של המחבלים הרוצחים מכבר דומא, לראיון ארוך אצל רינה מצליח בערוץ 2. למחרת, כתב עליו רוגל אלפר בביקורת טלוויזיה ב"הארץ": "לבן גביר נוכחות טלוויזיונית מרתקת. קשה להתיק ממנו את העיניים. ברגע שדמותו ניבטת מן המסך ברור לגמרי שהוא משהו אחר. מקפיא דם. מוקרנת ממנו אנרגיה זרה. בן גביר הוא מהפכן. הוא במקרה מהפכן נתעב שמנסה למוטט את הסדר הקיים כדי לכונן סדר אחר – תיאוקרטי, פאשיסטי וגזעני. אבל הוא בכל זאת מהפכן. לא בכל יום מתארח מהפכן בתוכנית חדשות. בדרך כלל מגיעים לאולפן אנשים שקולים המקבלים את ההוויה כפי שהיא, ורק מתאווים לשפרה במקצת. לבן גביר יש את התעוזה לנפץ הכל, עד היסוד. זה מפלצתי וגם מעורר קנאה. אם שוכחים לרגע מה בן גביר מייצג, זה גם שואו טוב. הדיסוננס בין החליפה לבין שפת הגוף, למשל, הוא תיאטרון נפלא. הנימה הקהה שבה הוא מנופף ב'דמוקרטיה' ו'זכויות אזרח' (כמו ילד שמשחק בצעצועים שהוא לא מבין) היא מופת של להגיד דבר אחד ולהתכוון להיפוכו. בן גביר לייב זה טלוויזיה טובה".

מי שמכיר את כתיבתו של אלפר, אינו יכול שלא להבחין ביחס הנדיר שהוא מגלה כלפי בן גביר. בדרך כלל, כתיבתו על אנשים היא שילוב של בוז, תיעוב והתנשאות, בין אם מדובר באנשי ימין, שמאל או מרכז. רובם מצטיירים בעיניו כאנשים קטנים ואפורים מקדשי הסדר הקיים. הסופרלטיבים שהרעיף על בן גביר חריגים מאוד ומבטאים הערצה. אלפר הוא מהפכן של כורסה ומקלדת, אך הוא מעריץ מהפכנים, כאלה הרוצים לעקור את הסדר הקיים מן השורש. לא בכדי הוא מעריץ את הטרוריסטים הערבים, ומאותה סיבה הוא מעריץ גם את בן גביר.

הוא לא לבד. כך פתח גדעון לוי את מאמרו, ביום א' ב"הארץ": "אני מחבב את איתמר בן גביר. הוא שחקן נשמה. הנשמה שלו רעה, גזענית ואלימה, אבל הוא נותן את כולה במסירות". הוא לעולם לא יכתוב בחיבה על איש הליכוד (חוץ מנתניהו, שאותו הוא מעריץ) או העבודה, מרצ או ימינה, כחול לבן או יש עתיד. 

זה לא צריך להפתיע. זו התופעה שאותה אני מגדיר "חוק הרדיקלים השלובים". קנאות פנאטית ורדיקלית – יותר משהיא השקפת עולם, היא אפיון אישיותי. אדם בעל אופי קנאי, יכול למצוא את עצמו בשמאל הרדיקלי או בימין הרדיקלי, להיות קנאי דתי אנטי-חילוני או קנאי חילוני אנטי-דתי. הוא לא יוכל להיות איש שמאל או ימין מתון וממלכתי ולבטח לא איש מרכז. כאשר איש השמאל הקנאי מביט על איש הימין הקנאי, הוא "רואה ראי" בלשון "הגשש החיוור". ולכן, קל ללוי להעריץ את בן גביר, גם אם הוא מייצג את הקצה השני. לכל מי שבינו לבין הקנאי הנגדי, הוא מתייחס בבוז.

ובסופו של דבר, גם אידיאולוגית, המרחק בין הקצוות קטן יותר מן המרחק בין כל אחד מהם למרכז. אלה ואלה שותפים לרצון להרוס את הסדר הקיים, ובמקרה שלנו – את מדינת ישראל היהודית דמוקרטית.

אך ליחסם זה של אנשי השמאל הרדיקלי לכהניסט יש סיבה נוספת. הוא התגלמות כל העלילות הבזויות שלהם על ישראל.

לפני הבחירות כתב גדעון לוי שאין הבדל משמעותי בין ניצן הורוביץ לבן גביר וכל מה שביניהם, כי כולם ציונים. כוונתו הייתה, שהציונות – האידיאולוגיה השנואה עליו, היא בן גביר, ולכן כל ציוני הוא בעצם בן גביר בתחפושת. לפני כשבוע, הוא כתב שעדיף בן גביר כשר לביטחון פנים על פני עומר בר לב. שניהם חולקים אותה אידיאולוגיה ונוקטים אותה מדיניות, כביכול, והוא מעדיף את המקור על החיקוי. וכך הוא כתב במאמרו השבוע: "על ידיהם של בני גנץ ועמר בר־לב, שרי הביטחון וביטחון הפנים, יש הרבה יותר דם של פלסטינים חפים מפשע מהשנה האחרונה מאשר על ידיו של פרא האדם מחברון שכולם אוהבים לפחד ממנו עכשיו. אחד משיאיו החדשים של מסע ההפחדות של מחנה 'רק לא ביבי' הוא שבן גביר יכהן כשר לביטחון הפנים. פחחחד. סוף העולם. כמה שזה אופייני: להפחיד מפני הסמן הקיצוני ואז להלבין את כל השאר. כאילו שרק אם בן גביר לא יהיה שר, המצב יהיה נסבל. זו הצביעות במרעה. בן גביר לא בא טוב למחנה השמאל־מרכז. אפילו יאיר לפיד יצא כנגדו. כמה נוח להסית נגד בן גביר ולתמוך בגנץ ובבר־לב. הגזענות של בן גביר אכן חסרת מעצורים ונטולת פילטרים. הוא לא רוצה ערבים כאן. גנץ ובר־לב אולי מוכנים שיהיו כאן ערבים, אבל גורמים להתעללות הנוראה בהם. לכן בן גביר בא מצוין למחנה השמאל־מרכז. עליו אפשר להתגולל ולהרגיש כה טוב: הנה אנחנו נלחמים נגד הרשע. ליציאה נגד בן גביר אין כל מחיר במחנה. ליציאה נגד גנץ ובר־לב יש".

כלומר, אין שום הבדל בין גנץ ובר לב לבן גביר, ועדיף בן גביר כי הוא אותנטי, לא מסתתר מאחורי מסכות. והוא מוסיף: "קשה לדעת איזה מין שר יהיה בן גביר, אם יהיה. הוא בוודאי לא יהיה גרוע בהרבה מהנוכחי. תחת בר־לב השוטרים יורים למוות בחפים מפשע, מכים באלות אבלים, קורעים דגלים לגיטימיים בהלוויות, הורגים ילדים בעלי צרכים מיוחדים ונוהגים באלימות בל תאומן בירושלים, כולל מכות לנכים (בשבוע שעבר). כמה יותר גרוע זה יכול להיות?"

"בן גביר לא בא בטוב למחנה השמאל-מרכז", כותב לוי. לשמאל הרדיקלי האנטי ישראלי, לעומת זאת, בן גביר בא מצוין. לתפיסתו של לוי, בן גביר הוא ההוכחה לכל עלילות הדם שהוא מעליל על מדינת ישראל השנואה עליו כל כך. אם בן גביר יגיע לשלטון, סוף סוף "העולם יפסיק לשתוק" ואולי יכה את ישראל השנואה כראוי לה.

בן גביר הוא התגשמות הפנטזיה הרטובה של הגרועים בשונאי ישראל.

* האבסורד – החוק האוסר הנפת דגלי אש"ף במוסדות אקדמיים הממומנים בידי המדינה יעבור בכנסת ברוב גדול, בתמיכת רוב הקואליציה ורוב האופוזיציה.

האבסורד הוא שצריך בכלל לחוקק חוק כזה; לחוקק את המובן מאליו.

* איך הייתה מצביעה האופוזיציה-למדינה – ועדת השרים לחקיקה גילתה אחריות וממלכתיות כאשר החליטה לתמוך בהצעת החוק האוסר הנפת דגלי אש"ף באוניברסיטאות, חרף העובדה שזו הצעה של ח"כ מן האופוזיציה.

אילו הייתה זו הצעה ממשלתית, ברור איך הייתה מצביעה האופוזיציה-למדינה.

רק השבוע החליטה האופוזיציה-למדינה להתנגד לכל הצעת חוק ממשלתית.

* לקידום ההתיישבות הציונית בגליל ובנגב – ועדת השרים לחקיקה אישרה הצעת חוק חשובה ביותר להגשמת הציונות ולקידום ההתיישבות בגליל ובנגב – הרחבת חוק ועדות הקבלה, המאפשר ועדות קבלה ביישובים בגליל ובנגב, עד גודל של 600 משפחות, ולא רק 400, כמו בחוק הקיים. השינוי הזה יאפשר ליישובים שעצרו את גידולם, להמשיך ולגדול ולהתפתח ויביא מאות ואלפי משפחות חדשות להתיישבות הכפרית-קהילתית בגליל ובנגב.

אני מקווה שהאופוזיציה-למדינה תגלה, לשם שינוי, אחריות ותתמוך בחוק. עם יוזמי החוק, לצד ח"כים מן הקואליציה, נמנה ח"כ סמוטריץ'. האם הוא יצביע נגד אמונתו ונגד חוק שהיה בין יוזמיו, בשל תפיסת העולם חסרת התקדים של אופוזיציה-למדינה?

* פריעת חוק בחומש – עקירת יישובי צפון השומרון – גנים, כדים, שא-נור וחומש, הייתה אכזריות לשמה. עקירת גוש קטיף, קוהרנטית להגיון ההתנתקות. אני התנגדתי בתוקף להתנתקות, ובמבחן התוצאה ודאי שצדקתי, לצערי, אבל על פי הגיון ההתנתקות – אם אנו נסוגים באופן חד-צדדי משטח, הגיוני שלא נשאיר בו אזרחים ישראלים ונסכן את חייהם וביטחונם. אבל בצפון השומרון לא נסוגונו מהשטח. סתם עקרנו יישובים. סתם.

על אף עמדתי זו, אני מתנגד לקיום הישיבה בחומש. היא בלתי חוקית, מנוגדת לחוק ההתנתקות, שגם אם איני תומך בו – הוא חוק שקיבלה הכנסת והוא מחייב. המדינה אינה יכולה להשלים עם פריעת חוק. בצדק ממשלת נתניהו פינתה את הישיבה הבלתי חוקית הזאת, וכך נכון שתעשה גם הממשלה הנוכחית.

אין דמיון בין חומש לבין "המאחזים הבלתי חוקיים", א-לה הדו"ח המוטה של טליה ששון. רוב אותם מאחזים קמו בתמיכת הממשלה, בעידודה וביוזמתה; לעתים במעורבות אישית של ראשי ממשלה, של שרי ביטחון, של קציני בכירים בצה"ל. הבעיה היא שרובם עדין אינם מוסדרים. לכן, צריך להסדיר אותם. חומש, לעומת זאת, הוא בלתי חוקי לחלוטין. הוא קם כהתרסה נגד הממשלה (הקודמת והנוכחית), נגד החוק, ולכן יש לפנות אותו.

אני מניח שאין היום היתכנות פוליטית לפינוי הזה. גם אני לא הייתי רוצה את הפינוי אם המחיר שלו יהיה נפילת הממשלה, חלילה. אבל חשוב לומר את האמירה הערכית, העקרונית – יש להחזיר את המשילות ולא לאפשר פריעת חוק.

* נדרשת אחריות – אני מעריך מאוד את מיכאל ביטון ואת פועלו הציבורי מאז היותו מנהל מתנ"ס ירוחם ובעיקר בשנים שבהן הצעיד קדימה את ירוחם, כראש העיר. הוא מנהיג ציבור חברתי וחינוכי ממדרגה ראשונה. שמחתי מאוד על כניסתו לפוליטיקה הארצית ואני רוצה לראות אותו בין מובילי ההנהגה הלאומית. אני גם מעריך מאוד את פועלו כחבר כנסת וכיו"ר ועדת הכלכלה של הכנסת.

ודווקא מתוך הערכתי אליו, אני משתומם על העיצומים שהוא נוקט בהצבעות בכנסת וקורא לו "להרגיע". צפיתי בראיון עמו ב"פגוש את העיתונות" והזדהיתי על תוכן דרישותיו וביקורתו, הן בנושא התחבורה הציבורית והן בנושא ההגנה על החקלאות בישראל. אך בשעה הזאת, אני מצפה ממנו לנהוג באחריות ולא לטלטל את הספינה הרעועה של הקואליציה. אני רואה בהמשך קיומה של הממשלה הנוכחית צורך לאומי אדיר ובהחלפתה סכנה גדולה. קשה מאוד לנהל קואליציה של 60 ח"כים, כאשר יום אחד אלי אבידר האופרטוניסט עושה שריר, יום אחד נרקומנית ה"צומי" רינאווי זועבי זקוקה לליטוף ולאיזו כותרת, ח"כים מרע"ם מצביעים כאוות נפשם וח"כים בימינה עומדים תחת טרור אישי נגדם ונגד משפחותיהם ולא ברור עד כמה הם ניחנו בחוסן נפשי לעמידה איתנה ואם לא יהיו עוד שיתפוררו כמו עידית סילמן שהפכה לאבק.

ממיכאל ביטון הציפיות שלי שונות משל כל אלה. אני מצפה ממנו לאחריות לאומית; לשמור על הקואליציה, לא להוסיף עוד קיסם למדורה. להיאבק על דרכו הצודקת בלי לשבור את הכלים.   

* זוז מאזוז – "הרב" מאזוז, מהמנהיגים ה"רוחניים" של ש"ס כינה את לפיד וליברמן "גרועים מהנאצים".

זוז מאזוז, זוז. "רב" עאלק.

מי אתה? חתיכת חוליגן אשפתות בזוי.

* נפלה טעות – הספר החדש, שצריך היה להיקרא "משה קצב – זיכרונותיו של האנס הסדרתי", נקרא בטעות "משה קצב – זיכרונותיו של נשיא המדינה".

* יום ירושלים תשס"ב – את יום ירושלים תשס"ב 2002, כנראה שלא אשכח לעולם. זה היה רק לפני עשרים שנה, אבל יום ירושלים עדין היה חג של כל עם ישראל; החילונים עוד לא זנחו אותו. ומדי שנה נערכה בירושלים צעדת "ההתיישבות מצדיעה לירושלים" שארגנו המועצות האזוריות עם תנועות ההתיישבות.

שירתתי אז כמנהל המתנ"ס האזורי גולן, והוצאתי משלחת גדולה של חניכי ומדריכי תנועת בני המושבים בגולן, ואת חבורת הזמר שלנו, "קול ברמה". צעדנו ברחובות ירושלים. האירוע הסתיים במופע בגן סאקר. וברגע שהמנחה קרא לחבורת הזמר "קול ברמה" לבמה, קיבלתי טלפון. צו 8 לגל הגיוס השני של מבצע "חומת מגן". האמת היא שהעיתוי לא בא לי בטוב, אבל מאז פסח חיכיתי לטלפון הזה.

רצתי אל המכונית שלי וטסתי הביתה, על מנת לצאת השכם בבוקר לימ"ח בשער הנגב.

* סיירת לוי – בשבוע שעבר, בפרשת "במדבר" קראנו על המיפקד של בני ישראל, לקראת כיבוש ארץ כנען (משימה שכפי שנלמד בשבועות הבאים נדחתה ב-39 שנים בשל חטא המרגלים). שבט אחד לא השתתף במפקד – שבט לוי, המכהן בקודש.

האם בני שבט לוי היו משתמטים, כמו החרדים בימינו? אכן, זה הנראטיב של החרדים, "שתורתם אומנותם": "אנחנו שבט לוי, הפטורים מצבא ופרנסה", הם נוטים להגדיר עצמם ביוהרה ויומרה, כתירוץ להשתמטותם משירות בצה"ל ומעבודה.

פרשת "נשא" מפריכה את היומרה. אכן, שבט לוי נבדל משאר השבטים ואינו נספר במניין הצבא, אבל מסיבה הפוכה מהפרשנות החרדית. שבט לוי הוא הסיירת המובחרת של בני ישראל. בפרשת "נשא" יש מיפקד מיוחד של שבט לוי למשפחותם, והם מוגדרים בפירוש, במילה המפורשת – צבא.

תפקידו של שבט לוי הוא האבטחה והנשיאה של המשכן. זו המשימה הביטחונית המסוכנת ביותר, בשל הנגיעה בקודש שעלולה להמית את כל מי שאינו מדייק בפרטי הפרטים של תכנית ההפעלה. זו המשימה הקרבית ביותר, כיוון שמדובר באבטחת הנשק הסודי של ישראל. בעתיד עוד ניפגש עם הארון וניווכח בכך, כאשר הארון יובא לשדה הקרב כדי לסייע לניצחון ישראל. נקרא על האסון הנורא של נפילתו בשבי פלישתים. נלמד על רבבות ההרוגים כתוצאה מדליפת חומרי הקדושה שבארון, מה שהביא את הפלישתים להחזירו לישראל כעבור שבעה חודשי שבי. מלאכתם של הלוויים היא הקשה ביותר מבחינה פיזית – נשיאת המשכן לאורך המסע במדבר. באף יחידה אחרת לא נשאו הלוחמים פק"לים כבדים כל כך. חשבו רק על נשיאת המנורה העשויה זהב טהור. ומלאכתם של הלוויים היא העבודה הקשה ביותר, וכולה מלאכת כפיים – הפירוק וההרכבה מחדש של המשכן לאורך המסע כולו.

הלוויים המשרתים ביחידת העילית הם רק בני 30 עד 50. למה רק מגיל 30? יש צורך בשלושים שנות הכשרה למשימה, ויש צורך בבשלות, אחריות וקור רוח, שספק אם יש לצעירים יותר. ומדוע עד גיל 50, בניגוד לשירות הצבאי של שאר העם, שהוא עד גיל 60? בשל הקושי הפיזי.

* הרהורים ערב חג מתן תורה – במסכת קידושין מסופר על מחלוקת בין רבי טרפון ורבי עקיבא סביב השאלה מה גדול יותר – תלמוד או מעשה. אגב, עצם השאלה מעידה על כך שהמעשה חשוב. סיכום הדיון היה שגדול תלמוד, שמביא לידי מעשה. כלומר, המעשה הוא העיקר וגדול התלמוד שמביא לידי מעשה. איננו חיים כדי ללמוד תורה, אלא לומדים תורה כדי ללמוד איך לחיות. מי שתלמוד התורה מביא אותו למסקנות עקומות, המנוגדות למהות התורה, כמו השתמטות מהגנה על המולדת ועריקה ממלחמת מצווה – אין שום משמעות ללימוד התורה שלהם. זהו לימוד ריק. לימוד חלול. לימוד חסר ערך. במקום ללמוד תורה הם מלמדים את בניהם תִּפְלוּת.

* אמנון אשכול – הלך לעולמו בגיל 88 תא"ל אמנון אשכול, חבר קיבוץ עין המפרץ, בעל עיטור המופת ממלחמת ההתשה וקצין קרבי בצנחנים ובשיריון במשך שנים רבות. תפקידו האחרון היה מפקד הנח"ל.

שירתתי בנח"ל בתקופתו של אמנון אשכול. אחת התעסוקות שלנו בלבנון הייתה במוצב "גפן", המוצב הצפוני ביותר בגזרה המזרחית, בתקופה שבה הגזרה סערה מאוד, בחודשים אפריל עד יולי 1983. אשכול ביקר אותנו פעמים אחדות במוצב.

ביקור אחד שלו זכור לי במיוחד. היה זה ביקור לילי. אני שמרתי בתצפית. אשכול ישב לילה שלם בתצפית ועיניו לא משו ממשקפת ה-20X120. מסתבר, שצוות של סיירת מטכ"ל פעל בסביבה. אחד מלוחמיו היה בנו. לימים, בנו, נבות, היה מרכז המשק של אורטל.

יהי זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

לבור את המוץ מן התבן – פירוש הביטוי הוא להפריד בין העיקר לטפל. המוץ הוא העיקר והתבן הוא הטפל.

כנראה שהביטוי הזה הוא שיבוש של הביטוי לבור את המוץ מן הבר או לבור את התבן מן הבר.

למעשה, התבן והמוץ – שניהם החלקים פחותי הערך שבבר.

בלשון התנ"ך, הבר הוא גרעיני החיטה. המוץ הוא קליפות הגרעינים. התבן הוא גבעולי החיטה שרוסקו בתהליך הדישה ונהפכו לקש חסר ערך.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏29.5.22

* יום ירושלים שלנו – ב-1977 סיימתי את לימודיי בבית הספר היסודי "תל גנים" (היום – "יאנוש קורצ'אק") בר"ג. בר"ג בית הספר היסודי הוא 8 שנתי, וטקס הסיום של כיתות ח' היה מופע על ירושלים לציון עשור לשחרורה. שרנו שירים וקראנו טקסטים על ירושלים. עד היום אני זוכר על פה טקסטים מן הטקס ואת הכוריאוגרפיה של השיר "לך ירושלים". באותה שנה, אמי חינכה כיתה ח' של בית הספר "שילֹה" (היום "בן גוריון"). גם הטקס שלהם הוקדש לעשור לשחרור ירושלים. היא ביימה את המחזה "אגדת שישה ימים ושבעה שערים" שכתב יצחק נבון, שכעבור חודשים אחדים נבחר לנשיא המדינה.

היום זה לא היה קורה. הקדשת מסיבות הסיום בבתי ספר ממלכתיים לציון שחרור ירושלים? לא זו בלבד שרעיון כזה היה נפסל – הוא כלל לא היה עולה. הוא לא היה עולה על הדעת.

ובכלל, יום ירושלים נדחק ונדחק עד שכמעט אינו קיים בציבור החילוני בישראל. וחבל, חבל מאוד, כיוון שמדובר בחג החירות של בירת מדינת ישראל ובירת העם היהודי, ששוחררה ואוחדה לאחר 19 שנים בשבי האויב. חזרנו אל בורות המים לשוק ולכיכר. הר הבית בידינו. מה ראוי יותר להיות חג לאומי? והנה, יום ירושלים הוא בעיקר חג של הציונות הדתית. המגזר החילוני, כמו המגזר החרדי, מנוכר לו.

מעבר לבעיה עצמה של הניכור ליום ירושלים, זה עוד ביטוי להתפוררות החברה הישראלית, הממלכתיות הציונית והאחדות הלאומית. את הסולידריות והשותפות הלאומית, החוצה עמדות פוליטיות, המרנו בסולידריות מגזרית-מחנאית שבטית. הן בשמאל והן בימין, הסולידריות אינה לעם ישראל אלא למחנה. הסולידריות לשמאל או לימין במדינות אירופה וארה"ב גדולה יותר, בכל מחנה, מאשר הסולידריות לעם ישראל. אחד הביטויים לכך הוא השחיקה בסמלים הלאומיים. לא רק יום ירושלים; אפילו ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל וביום העצמאות יש מי שעמלים לנתץ את הקונצנזוס ולקעקע את מהותו של היום כביטוי של הסולידריות הלאומית. וכך אנו מתדרדרים להשתבללות של כל מחנה בישראל בתוך עצמו, כאשר כל מחנה נגרר אחרי הקיצונים והפנאטים בשוליו, והתוצאה הרת האסון היא סטיה כמו הלגיטימציה לכהניזם או להנפת דגלי אש"ף בישראל.

שיקום ההסכמה הלאומית סביב ערכי הציונות הממלכתית הוא משימה לאומית ממדרגה ראשונה. שיקום הסמלים הלאומיים כמבטאים את ההסכמה הלאומית הוא תנאי הכרחי לכך. יש לחדש ולחזק את מעמדו של יום ירושלים כיום כלל לאומי. דני זמיר, מנכ"ל מועצת המכינות הקדם צבאיות, הציב זאת כאתגר למכינות הקדם צבאיות, ואולי הן באמת הגורם שיכול לשקם את מעמדו הלאומי של יום ירושלים.

מן הראוי לקבוע את יום ירושלים כיום שבתון, כדוגמת יום העצמאות, ובכך לחזק את מעמדו. בתקופת ממשלת שרון כתבתי מכתב עם ההצעה הזאת לשר דני נווה, אז יו"ר ועדת השרים לסמלים וטקסים. עד היום אני ממתין לתשובתו.

בקיבוץ אורטל חגגנו את יום ירושלים בקבלת השבת.

* לקח השנה שעברה – ליאת רגב ראיינה את צביקה האוזר ברשת ב', ושאלה אותו האם אזרחי ישראל צריכים להיכנס למקלט, לקראת מצעד הדגלים? הרי בשנה שעברה, כשיצא מצעד הדגלים חמאס שיגר רקטות לירושלים. והיא הוסיפה: יש עוד שערים בעיר העתיקה, למה חייבים לעבור דווקא בשער שכם?

אז כדאי לעשות קצת סדר. בשנה שעברה נתניהו אסר, בהתאם להמלצת השב"כ וגורמי הביטחון, את מעבר הצעדה בשער שכם, ואז חמאס שיגר את הרקטות לירושלים. שבועות אחדים לאחר מכן, בנט ועומר בר לב אישרו את המצעד במתווה המקורי, דרך שער שכם, ולא קרה כלום.

כלומר, אם רגב רוצה להסתמך על השנה שעברה כדי לבנות את הטיעון שלה, עליה להמליץ שהמצעד יצעד בשער שכם.

השנה, השב"כ וגורמי הביטחון המליצו לקיים את המצעד בשער שכם, ועומר בר לב קיבל את החלטתו בהתאם להמלצתם.

מי שמתקפל משער שכם בשל איומים בטרור – הטרור ימתין לו בשער יפו.

* הישג מדיני חשוב – הנשיא ביידן החליט סופית לא להוציא את משמרות המהפכה האיראניים מרשימת ארגוני הטרור, וגם לא להתחכם ולהוציא חלקים מהם מן הרשימה. זהו הישג מדיני חשוב של ישראל; הישג של ראש הממשלה בנט ושר החוץ לפיד. זה הישג של פסגת שדה בוקר, שבה ישראל ובעלות בריתה באזור הפעילו לחץ כבד על מזכיר המדינה האמריקאי.

משמעות ההחלטה חורגת מעבר לנושא עצמו, עם כל חשיבותו. הרי מה עמד מאחורי כוונתו של ביידן להוציא את משמרות המהפכה מן הרשימה? הלהיטות שלו להגיע להסכם גרעין עם איראן כמעט בכל מחיר, והעובדה שאיראן הציבה את הוצאת משמרות המהפכה מן הרשימה כתנאי להסכם.

בנט ולפיד הבינו שהסוגיה הזאת היא נקודת משען טובה לסכל את ההסכם. עצם העובדה שהמו"מ עם איראן מקרטע זמן רב כל כך, חרף הלהיטות של ביידן, מעידה על הצלחותיה של ישראל בנדון. כעת, אם איראן לא תתקפל ותעמוד על דרישתה, הסכם הגרעין עשוי ליפול על הסוגיה הזאת.

* הניסיון למסור את הגולן לאויב הסורי – פרדריק קיי הוף, השליח המיוחד של הנשיא אובמה לסוריה, שתיווך בין ישראל לסוריה בשנים 2010-2011, פרסם השבוע את ספר זיכרונותיו על שליחותו. הוא מספר על המו"מ שקיים נתניהו עם בשאר אסד על נסיגה מהגולן. בסיס המו"מ היה הסכמה לנסיגה ישראלית מהגולן כולו, לקווי 4.6.67, כלומר לא רק לגבול הבינלאומי, אלא נסיגה ישראלית גם משטחים בריבונות ישראל שהסורים השתלטו עליהם בשנים שלאחר מלחמת השחרור, כמו צפון מזרח הכינרת, חמת גדר, רמת הבניאס ועוד נקודות, בעיקר לאורך הירדן. המחלוקת בין המדינות לא הייתה על הנסיגה המוחלטת, אלא על פרטי מיקום הגבול המדויק ב-4.6.67. גם כאן הייתה הסכמה. נותרה רק מחלוקת בנקודה אחת, בשפך הירדן לכינרת.

לטענת הוף, התמורה שנתניהו דרש תמורת נסיגה מכל הגולן ועקירת כל היישובים, הייתה התרחקות של סוריה מאיראן.

רק מלחמת האזרחים בסוריה בלמה את ניסיונו הנואל של נתניהו למסור את הגולן לאויב הסורי ולהחריב את מפעל ההתיישבות הציוני בגולן. את מה שניסה ולא הצליח עם אסד האב, שב וניסה לעשות מול אסד הבן. הוא כמעט והוביל לאסון לאומי תמורת פרס נובל לשלום. האיש הזה מסוכן, ועובדי האלילים הסוגדים לו היו תומכים בנסיגה בהתלהבות, כפי שהם תומכים בכל מעשיו.

* הם שמעו על נאום בר-אילן? – קראתי רשומה של ביביסט שטוף מוח, מפוצץ משנאה ביביסטית מרושעת, שכתב שהבחירות הבאות הן בין דגל ישראל לדגל פלשתין. בעיני הביביסט המוסת – בנט, שקד, סער, יועז הנדל, ליברמן, גנץ והאחרים הם בצד של פלשתין. זאת התוצאה של שנות פולחן האישיות של השרלטן. הוא הצליח להחדיר למוחותיהם שהמדינה זה ביבי, דגל המדינה הוא דגל הביביזם ומי שאינו סוגד לו הוא בוגד ותומך אש"ף, שדגל אש"ף הוא דגלו. איזו חבורה של ביביסתים מוסתים ומחוקי אישיות. אגב, הם שמעו על נאום בר-אילן?

* לשבור את המראה – מירי רגב נתפסה בקלקלתה, עם פרסום ההקלטה של דבריה בסיעת הליכוד, על פיהם יש להצביע נגד כל החוקים הממשלתיים, גם בנושאי אונס, נשים מוכות או חיילי צה"ל, על מנת להפיל את הממשלה, בלי כאבי בטן. בראיון, שבו נשאלה אם תתנצל על הדברים, היא אמרה שלא היא צריכה להתנצל אלא מי שהדליף את ההקלטה. כלומר, לשבור את המראה.

מי הקליט והדליף? ח"כ מהליכוד. הוא עשה מעשה חשוב מבחינה ציבורית, בכך שחשף את מהות אסטרטגיית האופוזיציה-למדינה שמובילים נתניהו ויריב לוין. אבל אין ספק שהקלטת עמיתה לסיעה בישיבה סגורה והדלפתה, היא מעשה מכוער. וזה גם מעשה פחדני. במקום שהוא, ומרבית חברי סיעת הליכוד המתנגדים לאסטרטגיית האופוזיציה-למדינה, יקומו בגלוי ויתקוממו נגדה, הוא מקליט בסתר ומדליף בסתר.

* רלל"ב – לא נכון להגדיר את מסע הדה-לגיטימציה לשלטונו של בנט רל"ב: רק לא בנט, אלא רלל"ב: רק לא לא-ביבי. כלומר, הבעיה שלהם אינה שאלת הלגיטימיות של בנט, אלא של עצם הרעיון שאדם אחר ולא נתניהו יהיה ראש הממשלה, בין אם זה בנט, או לפיד, גנץ, סער, ברקת, אדלשטיין או כל אדם אחר.

בכתבי הקודש של הדת שלהם נאמר "על כסאו לא יישב זר ולא ינחלו עוד אחרים את כבודו", ועל עיקר האמונה הזה, הם מסרבים להתפשר.

* מנהיג לאומי אמתי – יצחק שמיר היה מנהיג אמת. הוא היה אחד מראשי הממשלה הטובים ביותר בתולדות המדינה, אדם חף מאמביציה אישית, שכל חייו ראה עצמו עבד של הגשמת החזון הציוני. הוא היה לאומי חסר פשרות, איש ימין בדעותיו, איש אמת בעל עמוד שידרה וחוסן נפשי יוצא דופן. כאשר אבי אבות הטומאה, "הרב" כהנא שר"י נבחר לכנסת, הוא בשום אופן לא ספר אותו כאופציה לקואליציה כלשהי. בכל פעם שכהנא שר"י עלה לנבוח מעל במת הכנסת, הוא היה קם ועוזב את המליאה. יחד אתו יצאו כל ח"כי הליכוד (שעוד הייתה תנועה לאומית ליברלית, ולא כת ביביסטית). יחד אתם יצאו כל ח"כי מפלגות הימין והחרדים (גאולה כהן מתנועת התחיה אמרה שעצם קיומו של כהניזם הוא כתם על תולדות העם היהודי). יחד אתם יצאו כל הח"כים. הוא נשאר לנבוח מול אולם ריק.

ממשלת שמיר יזמה את החוק נגד גזענות, שנועד למנוע את ריצת הכהניסטים לכנסת. 119 ח"כים תמכו בחוק. אבל היום מנהיג הליכוד הוא היפוכו המוחלט של שמיר. האמביציה האישית חסרת הגבולות, המגלומניה המטורפת, תאוות השלטון שאינה יודעת שובע, היא מה שמניע אותו. והוא הכשיר את הכהניסטים ועוזריהם, למרות שבדיוק כמו שמיר הוא יודע עד כמה הם מנוולים ומסוכנים, אך ורק כי הוא יודע שהם יתמכו בכל חוק שיציע, שנועד להעמיד את עצמו מעל החוק. כיהודי, כציוני, כפטריוט ישראלי, אני רואה חובה להילחם בזוהמה הכהניסטית. בני דמותם של הכהניסטים רדפו את אבותינו בכל הגלויות שבהן הם חיו. והנה כאן, צומחת מתוכנו מוטציה כהניסטית. חרפה לאומית.

* גיבור העלילה – בן גביר הוא התגלמות כל מה שהגרועים שבשונאינו מעלילים עלינו.

* איזון נוסח מערכת "הארץ" – אחרי מספר מאמרי מערכת "הארץ" נגד מצעד הדגלים, הם היו צריכים לאזן ולכתוב בעד דגלים, ולכן מאמר המערכת ביום שישי היה בעד הנפת דגלי אש"ף בישראל. את המתנגדים להנפת הדגלים, בעיקר בממשלה, הם כינו "פשיסטים". והם בירכו את הנהלת אוניברסיטת ב"ג על הודעתה, ש"אנו גאים בסטודנטים שלנו, משני קצוות המתרס". כלומר, מבחינת אוניברסיטת ב"ג – האוניברסיטה, שהיא אוניברסיטה ישראלית והיא מתוקצבת בידי מדינת ישראל, היא מהאו"ם והיא מאפשרת לשני קצוות המתרס להניף את דגל מדינת ישראל ואת דגל השמדת ישראל. ובין שני הדגלים הללו, המייצגים את הקצוות, היא נייטרלית. ועל כך מברך אותה מאמר המערכת: "זו הרוח שהייתה צריכה לנשוב במדינה, במקום רוחו הרעה והמתגברת של הפשיזם".

* קורבנות הקלקול – עוד 19 ילדים תמימים – קורבנות הקלקול השני של החוקה האמריקאית.

* ליל הדמים בלוד – ב-30 במאי ימלאו חמישים שנה לאחד מפיגועי הטרור הקשים ביותר בתולדות המדינה. שלושה מחבלים יפניים, חברי ארגון הטרור המרקסיסטי "הצבא האדום היפני", ששיתפו פעולה עם פלג של  "החזית העממית לשחרור פלשתין", שארגן את הפיגוע, הגיעו בטיסה לנמל התעופה לוד (לימים, אחרי מותו של בן גוריון – נתב"ג), ופתחו באש והשליכו רימונים לכל עבר, במטרה להביא להרג המוני ככל האפשר.

בטבח נרצחו 26 בני אדם ו-71 נפצעו. שנים מהמחבלים נהרגו בחילופי האש והמחבל השלישי, קוזו אוקמוטו, נתפס ונדון לשלושה מאסרי עולם. כעבור 13 שנים בלבד שוחרר בעסקת ג'יבריל השערורייתית. עד היום הוא מתגורר בלבנון. ביפן הוא מבוקש על פעולות טרור, אך לבנון העניקה לו מקלט מדיני.

* הצד הבריא של השמש – לאחר פסק זמן קצרצר של כ-37 שנים, חזרתי לחקלאות, ובחודשים האחרונים אני חמוש במזמרה ועובד במטע. מה ההבדל בין העבודה בכרם ב-1985 לעבודה במטע ב-2022? אז עוד לא המציאו את סרטן העור. בקיץ, נהגנו לעבוד עם מכנסים קצרים ובלי חולצה והבנות עם מכנסיים קצרים והחלק העליון של בגד הים. אבל היום אנו מכוסים מכף רגל ועד ראש ועד קצות האצבעות, כמעט כמו אמא טאליבן. ואת מעט העור החשוף אנו מורחים בכל שעתיים.

מה עדיף? טוב, בגילי אני חייב לומר שהבריאות קודמת. והנה, במוסף "הארץ", התפרסמה כתבה בת 6 עמודים, שבמרכזה אשת מחקר בביולוגיה, פרופ' כרמית לוי, שהיא וחוקרים נוספים מערערים על המוסכמות של העשורים האחרונים ומוצאים את היתרונות הבריאותיים בחשיפה (במידה) לשמש ואת הסכנות שבהימנעות מחשיפה כזו.

נהניתי לקרוא את המאמר הזה כפי שאני נהנה לקרוא מחקרים על היתרונות הבריאותיים של השוקולד.

* מה מליל – נהניתי מאוד ממאמרה של זיוה שמיר על שיר העמק של אלתרמן, כמו מכל מאמרי הסדרה "המוזה קלת הכנפיים – על פזמוניו של נתן אלתרמן". אהבתי גם את ניתוח שירו של אריק איינשטיין "ארץ ישראל" המתכתב אתו.

תיקון לדבריה של זיוה – המופע הראשון של השיר "ארץ ישראל" אינו בתקליט "ארץ ישראל הישנה והטובה, חלק ה' – נוסטלגיה", שיצא ב-1984, אלא זו גרסת כיסוי להקלטה המקורית שהתפרסמה בתקליטו המכונן של אריק, "פוזי", מהחשובים בתקליטיו, ויש המגדירים אותו כתקליט הרוק הישראלי הראשון, שיצא ב-1969. כלומר, איינשטיין לא כתב את השיר בשנות הארבעים של חייו, אלא לכל המאוחר בגיל שלושים. והשיר לא נכתב אחרי מותו של אלתרמן, אלא לפחות שנה לפני פטירתו.

והערה נוספת – מהביצוע המקורי של שיר העמק בסרט המיתולוגי "חיים חדשים" נשמט הבית האחרון "אופל מהר הגלבוע". בגרסה של אריק איינשטיין, מתוך "ארץ ישראל הישנה והטובה חלק ב'", החליף איינשטיין את מיקום הבתים. "אופל מהר הגלבוע" הוא הבית השני ואילו "ים הדגן מתנועע" הוא הבית האחרון. סביר להניח שאריק רצה לסיים את השיר בנימה האופטימית, של "תבורך ארצי ותהולל, מבית אלפא עד נהלל".

          * ביד הלשון

מדוע ולמה – בשירו של אלתרמן "תל אביב" נתקלתי לראשונה במאמרה של פרופ' זיוה שמיר על השיר ב"חדשות בן עזר", במסגרת הסדרה הנפלאה שלה "המוזה קלת הכנפיים – על פזמוניו של נתן אלתרמן".

מתוך השיר: "מִי זֶה יֵדַע מַדּוּעַ וְלָמָּה / כֹּה עֲצוּבָה אַתְּ בַּת לֹא רֻחָמָה".

מדוע הכפילות הזאת – מדוע ולמה? האם אלו מילים נרדפות? האם יש הבדל ביניהן?

יש הבדל. מדוע היא שאלת סיבה. למה היא שאלת תכלית. כלומר, השאלה "מדוע" מבקשת לדעת מה גרם לדבר מסוים והשאלה "למה" מבקשת לדעת לשם מה הדבר היה.

נדגים זאת באמצעות שיר אחר של אלתרמן, "אליפלט". גם שם מופיעות הלמה והמדוע לצד שאלות נוספות, אותן אליפלט אינו שואל:

בלי מדוע ובלי כיצד,

בלי היכן ובלי איך ולמה,

בלי לאן ומאיזה צד,

בלי מתי ובלי אן וכמה.

מתוך הבית המתאר את מעשה הגבורה של אליפלט:

אז הרגיש אליפלט כאילו

הוא מוכרח את המלאי לחדש,

וכיוון שאין אופי במיל לו,

הוא זחל כך ישר מול האש.

התשובה לשאלה מדוע אליפלט זחל כך ישר מול האש היא "כיוון שאין אופי במיל לו".

התשובה לשאלה למה הוא עשה כן היא כי "הוא מוכרח את המלאי לחדש".

האקדמיה ללשון עברית מטילה ספק באבחנה הדיכוטומית בין למה ומדוע. מדוע היא אכן אך ורק שאלת סיבה. אולם למה משמשת הן כשאלת סיבה והן כשאלת תכלית. אתר האקדמיה מוכיח זאת באמצעות ציטוט פסוקים מן התנ"ך:

כמילת סיבה: לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ (בראשית ד ז); לָמָּה לֹא-הִגַּדְתָּ לִּי כִּי אִשְׁתְּךָ הִיא (בראשית יב יח).

כמילת תכלית: לָמָּה זֶּה, שְׁלַחְתָּנִי (שמות ה כב); גַּם-כֹּחַ יְדֵיהֶם, לָמָּה לִּי (איוב ל ב).

האם יש הבדל בין הלמה והמדוע בשירו אלתרמן "תל אביב"? לדעתי, זוהי כפילות לתפארת המליצה. הכפילות הזאת מצויה בפזמונים נוספים בזמר העברי, כמו "למה ומדוע נד העצב בעולם… למה ומדוע עצובים שיריי כולם" ("עץ האלון", יורם טהרלב) ו"מי יודע מדוע ולמה לובשת הזברה פיג'מה" (ע. הלל).

* "חדשות בן עזר"