מה החיסרון שלך?

בכל ראיונות העבודה והקליטה שערכתי, הקפדתי לא לשאול את השאלה, שהיא כביכול "על פי הספר": מה החסרונות שלך?

השאלה הזו אינה הוגנת, אינה חכמה ואינה תורמת דבר להיכרות עם המרואיין. תרומתה המרבית היא סימון "וי" ברשימת השאלות של המראיין.

היא אינה הוגנת, כיוון שהמועמד מגיע לראיון כדי להרשים ולשכנע שנכון לקבל אותו. אין זו המשימה שלו להסביר מה החסרונות שלו. היא אינה חכמה, כי אין מצב שהמרואיין יספק תשובה שניתן יהיה להפיק ממנה משהו.

אבל המראיין אינו רוצה רק להתרשם מהפרזנטציה היפה של המרואיין. הוא רוצה להכיר את הצדדים האחרים שלו. נכון, אך לשם כך עליו לפעול בתבונה ובתחכום. לנסות להבין דבר מתוך דבר, ולא בשאלה ישירה מביכה, מעצבנת ולא מלמדת.

לדוגמה, כשריכזתי את צוות היכרות, הגדרנו כקריטריון את יכולתו של הנקלט להשתלב בעבודת צוות (כמנהל או כחבר צוות). בראיון, שאלתי שאלות על עבודת הצוות שלו. איך אתה מתמודד עם קונפליקטים? הוא השיב את תשובתו. מתשובתו יצאתי לשאלות סימולציה. מה תעשה אם… ומתוך התשובה להציג מקרים ולשאול על תגובותיו. אח"כ ביקשתי שיספר על קונפליקט או שניים שהיו לו בתפקידיו השונים וכיצד הוא התנהג. ומתוך תשובתו ניהלנו שיחה בנדון.

בשיחה כזו ניתן לקבל מידע טוב לאין ערוך מאשר בשאלת החסרונות.

****

לאיזו תשובה אנחנו מצפים על השאלה מה החיסרון שלך? שהוא יגיד שהוא טיפש, שקרן ומכוער? סביר להניח שהוא יסביר איך החיסרון שלו הוא שהוא טוב מדי.

הנה סוג של תשובות שניתן להשיב על השאלה הזאת:

– אומרים שהאויב של הטוב מאוד הוא המצוין. אני אויב של הטוב מאוד.

– אני פרפקציוניסט. בכל דבר שאני עושה אני לא מוותר עד שאני מגיע לפתרון האופטימלי. לעתים זה עלול להאט את התהליך (אם כי כמובן למרות הפרפקציוניזם, אני מהיר יותר מאדם ממוצע).

– יש לי נוכחות מרשימה. כשאני נכנס לאולם, מיד כל העיניים נסובות אליי. הכריזמה שלי מטורפת. יש אנשים שקשה להם עם זה. הם מרגישים נחותים לידי.

– אני גאון, ולעתים קשה לאנשים רגילים להתמודד עם גאונות.

וכן הלאה וכן הלאה, הפרינציפ ברור: אני מושלם ולכן אולי אני טוב מדי בעבורכם.

****

ביומי הראשון כמנהל המתנ"ס, הייתה לי שיחת היכרות עם מנהל המחוז וסגנו. זה לא היה ראיון כי כבר התקבלתי, אך הם שאלו אותי את השאלה המעצבנת. עניתי שאין לי כישרון טכני. "מה הקשר לניהול מתנ"ס?", הם הקשו, בצדק. עכשיו אני כבר צריך לשכנע אותם עד כמה החיסרון שלי יפגע בתפקיד. "במתנ"ס מארגנים אירועים ויש הגברה ותאורה, ואני לא מבין בזה כלום", הנפצתי.

כעבור שנים אחדות, בשיחת הסיכום עם מנהל המחוז לקראת פרישתו, הוא הזכיר לי בחיוך את התשובה שהשבתי להם.

"כשאתה שואל שאלה כזו, לאיזו תשובה אתה מצפה"? הקשיתי. הוא הגיב בחיוך של הסכמה.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

סתלבט בקיבוץ / ג'ימבו ג'יי ו"פול טראנק"

פינתי השבועית ברדיוטק, 31.10.22

מחר נלך שוב לקלפי. בעבר נהגתי להקדיש את הפינה שלפני הבחירות – לבחירות. אבל בתדירות שבהן מתקיימות אצלנו בחירות, אם לפני כל סיבוב אשמיע שיר שעוסק בבחירות, לא יישאר כמעט מקום לנושאים אחרים. לכן, חוץ מלקרוא לכם, המאזינים, להצביע למחנה הממלכתי, אתעלם לחלוטין מן הבחירות.

בעצם, גם השיר שנשמיע עוסק בבחירה. הבחירה של עומר הברון, הידוע יותר בשם הבמה שלו ג'ימבו ג'יי, לעזוב את תל-אביב ולעבור לעוטף עזה, לקיבוץ אור הנר. כך גם הבחירה של גל ניסמן מלהקת "פול טראנק" לעבור לקיבוץ בעוטף עזה, קיבוץ רוחמה, שם הוא התקבל לחברות. שני האמנים עברו לקיבוצים בדרום בערך באותה תקופה, לאחר מבצע "צוק איתן". ג'ימבו ג'יי וניסמן כתבו יחד את מילות השיר "סתלבט בקיבוץ", ניסמן הלחין אותו יחד עם זוהר ברזילי. "פול טראנק" וג'ימבו ג'יי שרים את השיר.

אני אוהב מאוד את ג'ימבו ג'יי, הראפר, השחקן ואמן ה"ספוקן וורד". ממש בראשית דרכו הוא הופיע באורטל ומצא חן בעיניי. הוא חכם, מבריק, אוהב את השפה העברית ויודע ללהטט בה היטב, וזה מה ששבה את לבי. שירו האהוב עליי ביותר הוא "עשיתי".

עומר הברון למד תקשורת במכללת ספיר בשדרות והתגורר בקיבוץ אור הנר. אז התאהב הן בנגב המערבי, המכונה "עוטף עזה", והן בחיי הקיבוץ. בתום הלימודים הוא עבר עם זוגתו לתל-אביב, אך כפי שסיפר בראיונות, "הלב נשאר בעוטף עזה" והם חזרו לקיבוץ. ג'ימבו ג'יי פרסם שם את אחד משיריו היפים "עזבנו את תל-אביב". בשיר הזה הוא מספר שאמנם בעוטף עזה יש אזעקות ונורים טילים ו"החקלאים צמאים לגשם אבל מטפטפים רקטות", אבל "אנחנו לא מתגעגעים", כי איכות החיים כאן, בעוטף, טובה לאין ערוך מזו שבתל-אביב. הוא מתאר את האלימות בתל-אביב, את המקקים בתל-אביב, את מצוקת החניה בתל-אביב, ו"אנחנו לא מתגעגעים".

מקובל לומר שפעם הקיבוץ עמד בלב ההוויה הישראלית ובכלל זה ביצירה התרבותית, ואילו היום הוא נדחק לקרן זווית. יתכן. אבל כאשר יצא השיר "סתלבט בקיבוץ" הוא עורר עניין רב, זכה לפופולריות רבה ולהשמעות רבות, ונבחר לשיר השנה בגלגלצ, וב- ynetורדיו תל-אביב.

מספר גל ניסמן: "לא מעט שנים העברתי בלא מעט קיבוצים בכל הארץ, ובעיקר ב-6 השנים האחרונות בהם אני גר בקיבוץ בדרום, הביאו את הרצון לכתוב שיר על ההווי בקיבוץ, על הבחירה לגור רחוק מכל הסצנה, על השקט וגם קצת להסתלבט על הסתלבט.

במהלך הכתיבה הרגשתי קצת תקוע עם טקסט ורציתי טייק של מישהו אחר שמבין בנושא, אמן הטקסט ואחד הראפרים הכי טובים שיש – ג'ימבו ג'יי. הוא הגיע לקיבוץ, ישבנו לקפה באולפן, השמעתי לו סקיצה עם הפזמון ועם הבתים בלי טקסט ואחרי שדיברנו קצת על הנושא הוא אמר לי "אני הולך לעבוד, נדבר בקרוב". תוך יומיים קיבלתי סמס צנוע של… "נראה לי שיש כיוון", בסשן הבא הוא חזר עם 7 דונם טקסט מדהים, שהיה אפשר לעשות ממנו אלבום קונספט שירי קיבוץ. זה היה כמו לטייל בחנות ממתקים ענקית, רק תבחר מה בא לך, אז התחלנו לסנן מה כן מה לא, נקרענו מצחוק והיה כיף, אז הלכנו להקליט והיה כיף".

הקליפ של השיר צולם בקיבוץ רוחמה. להקת הגבעטרון הוציאה גרסת כיסוי לשיר, עם תמיר גרינברג.

כחבר קיבוץ, אך טבעי ששיר על הקיבוץ, בוודאי כזה שהפך ללהיט פופולרי כל כך, מרתק אותי. איך מוצג הקיבוץ? האם אני מזדהה עם הקיבוץ כפי שהוא מוצג בשיר? האם אני מזהה בו את הקיבוץ שלי, אורטל? האם אני מזהה בו את עצמי כקיבוצניק?

אז קודם כל, יש בשיר שורה שנכתבה עליי: "בן אדם, שאוהב לגור בְּחוֹר ולקרוא לו מרכז העולם".

אני אוהב את השיר. זה שיר יפה עם מנגינה מדליקה, מקפיצה ומדבקת. באשר למסרים שבו; יש שאני אוהב יותר ויש שאני אוהב פחות. בשנות השמונים המוקדמות יצא התק"ם בקמפיין קליטה, כולל תשדירי שירות בערוץ הטלוויזיה היחיד, תחת הכותרת "אל תהיה לחוץ, בוא לקיבוץ". המסר היה שבעיר אתה כל הזמן לחוץ ואילו בקיבוץ אתה נהנה מסתלבט. הקמפיין הזה הניב גל קליטה גדול שעד היום הוא טראומטי בתנועה הקיבוצית; סמל לקליטה לא איכותית, שהורסת קיבוצים. קיבוצניקים המתנגדים לקליטה, ויש כאלה לצערי, מנפנפים בו כהוכחה לסכנות שבקליטה. המוני הנקלטים באו לקיבוץ כדי להירגע, כדי להסתלבט, כדי לפוש; משל באו לצימר בקיבוץ, ולא כדי להצטרף אל מתחת לאלונקה, עם הנושאים את הקיבוץ על כתפיהם. הייתה זו קליטה באיכות נמוכה ביותר.

כל חיי באורטל אני עוסק בקליטה, החל בהדרכת גרעינים ושלוש קדנציות בהובלת הצמיחה הדמוגרפית ושתי קדנציות כמזכיר הדוחף לקליטה. בקדנציה האחרונה שלי בצמיחה הדמוגרפית שנמשכה 9 שנים, קלטנו עשרות משפחות לאורטל. ובכל עיסוקי בקליטה, עומדת לנגד עיניי טראומת "אל תהיה לחוץ בוא לקיבוץ" כדגל אזהרה; היזהר לא לקלוט את מי שמחפש את הקיבוץ כדי לא להיות לחוץ. ובכל שיחותיי עם מועמדים לקליטה, תמיד אני שם דגש על התובענות של הקיבוץ, בעבודה ובפעילות התנדבותית. לא בכדי, האנשים שקלטתי הם היום המובילים את אורטל והם מלאי רוח תרומה ועשיה.

כך, שכאשר אני שומע את צמד המילים "סתלבט בקיבוץ" אני נדרך. זה מריח לא טוב. "אנ'לא עובד קשה בשביל להיות עשיר" – איך אנו מבינים את השורה המתוחכמת הזאת? אפשר להבין אותה כ"לא מעניין אותי להיות עשיר ולכן אני לא עובד קשה, ואת זה אני יכול לעשות בקיבוץ". אפשר להבין אותה כאני עובד קשה, אבל לא כדי להיות עשיר, כי איני מחפש בחיים את העושר. שתי פרשנויות מנוגדות זו לזו ב-180 מעלות. הפרשנות הראשונה היא של חברי קיבוץ, שמזיקים לקיבוץ, שהם נטל על הקיבוץ. הפרשנות השניה היא של חברי הקיבוץ שתורמים לו והם נכס לקיבוץ. כמובן שאני בוחר לפרש את השורה באופן המתאים לי, אך מודע גם לכך שניתן לפרש אותה אחרת. חשוב לי שהציבור שמחוץ לקיבוץ, לא יטעה להבין שהקיבוץ הוא מקום לבטלנים.

מה ג'ימבו ג'יי חיפש כשבא לקיבוץ? על פי השיר, זמן רב הוא לא ידע מה הוא מחפש, ולכן חש קצת תקוע. לא ממש מבין מימינו לשמאלו. הוא השווה זאת לשליח שמגיע לקיבוץ, ולא מבין איך אין בו שמות רחובות ומספרים, ומציג זאת בהומור שלו. הוא מצא בקיבוץ את היכולת לא להיות לחוץ, מה שמזכיר לי את אותו קמפיין זכור לרע. "עד שמשהו נפתח בי כמו השער הצהוב, לא ידעתי שחיפשתי אז זקנה על קלנועית שתצא עליי 'בחור אתה טס כמו חללית'! וואלה.

פה זה לא מרוץ, פה לא צריך ללחוץ, פה לא נורא אם לא יהיה חרוז". עוד פעם לא צריך ללחוץ? מצד שני, באמת חלק ממה שיפה בקיבוץ, הוא שאין כאן מרוץ. יש עבודה קשה, אך אין מרוץ, אין תחרות מטורפת. אבל מה זה "פה לא נורא אם לא יהיה חרוז"? מעבר לשורה ארס פואטית שבה היוצר מתוודה שלא מצא חרוז, אם חלילה הכוונה היא לבינוניות, זה מסר בעייתי מאוד. הרי אני חותר למצוינות בקיבוץ.

"אל הגליל והבקעה לערבה ולגולן, משפחות עולות בסופ"שים כמו לכותל. חלומות מתוקים, על שדות ירוקים, אבל כל הדרכים מובילות לחדר אוכל". אכן, הקיבוצים הם הגליל והבקעה, הערבה והגולן. התיירות הקיבוצית פורחת. סיפור הקיבוץ הוא בעבורי חלום מתוק; חלום שהגשמתו אינה ביום המעבר לקיבוץ, אלא החל ביום הקליטה והלאה, לאורך כל החיים. הקיבוץ הוא שדות ירוקים. וחדר האוכל, שכל הדרכים מובילות אליו, הוא אכן הלב הפועם של הקיבוץ.

הוא חוזר לסיבות שבעטיין הוא ברח מתל-אביב; מצוקת החניה, החיים בתוך אתר בניה. טוב לו בפריפריה הרחוקה והמבודדת, שבה אם תזמין פיצה היא תגיע בתוך יומיים, ואם אתה רוצה לצאת לדרינק, אתה צריך לנסוע שעתיים.  זה אולי מחיר, אבל שווה לשלם אותו למען הדברים היפים שהוא מוצא בקיבוץ: " אבל יש פה ים שקט וים התראות וים דשא ויש פה גם ים ממטרות וים שמש

שמשזפת ים לטאות ויש פה ים ים ים בריכות". כן, יש גם ים התראות, יש מחיר גם לחיים בקיבוץ בעוטף עזה, אך הוא מתגמד כאשר רואים את המכלול, את ים הדברים הנפלאים. ג'ימבו ג'יי משתף מחוויותיו בסְפָר הדרומי, אך אינו שוכח את הספר הצפוני, ונותן קרדיט לפאב "הפטריה" שבקיבוץ דן בגליל העליון.

כאשר אני בוחן את מילות השיר, יש מסרים שאני אוהב יותר ויש שאני אוהב פחות, אבל במכלול אני אוהב את השיר, את ההומור, את המנגינה המקפיצה.

נסיים בברכת מזל טוב לגיל ניסמן, שלפני שבועיים אשתו ילדה.

כמה זה לחוץ אז למה עיר?

סתלבט בקיבוץ בחצי מחיר

אנ'לא עובד קשה בשביל להיות עשיר

לא מחפש כפיים אם זה לא בסוף ה-

עד שמצאתי מה חיפשתי קצת הרגשתי תקוע

כמו שליח שלא קולט שבקיבוץ אין רחוב

"אתה רואה פח?"

"יש פה באמפר"

"וואה וואה אתה לא קרוב"

עד שמשהו נפתח בי

כמו השער הצהוב

לא ידעתי שחיפשתי אז זקנה על קלנועית

שתצא עלי

"בחור אתה טס כמו חללית"

וואלה

פה זה לא מרוץ

פה לא צריך ללחוץ

פה לא נורא אם לא יהיה חרוז

חרוז

ניסיתי אז לפרוח בבטון המזוין

לקח לי זמן לקלוט שהבטון עושה לי פריחה

לקח לי זמן לענות לכל מי שאמר

"שמע אתה גר רחוק"

נכון אחי, גר רחוק, ממך

כמה זה לחוץ אז למה עיר

סתלבט בקיבוץ בחצי מחיר

לא עובד קשה בשביל להיות עשיר

לא מחפש כפיים אם זה לא בסוף השיר

והיו ימים הייתי קצת עכבר העיר

אלחוטי, אחותי זה השביל של האופניים שם

בסוף אפילו לא עכבר הכפר

סתם בן אדם

שאוהב לגור בחור

ולקרוא לו מרכז העולם

או פריפריה? סרט מלחמה או בית שאן אימפריה?

רמקולים על שפת כינרת, טבריה, אחלה צחוקים או טרגדיה?

ניסמן, נראה לי איזה ילד שינה את הערך של האסי בוויקיפדיה.

עזוב ג'ימבו שחרר

אל הגליל והבקעה לערבה ולגולן

משפחות עולות בסופ"שים כמו לכותל

חלומות מתוקים

על שדות ירוקים

אבל כל הדרכים

מובילות לחדר אוכל

כמה זה לחוץ אז למה עיר

סתלבט בקיבוץ בחצי מחיר

לא עובד קשה בשביל להיות עשיר

לא מחפש כפיים אם זה לא בסוף השיר

לא רוצה לריב על חניה

א-הה

למה לי לגור בתוך אתר בניה?

תן לי מיקרופון וגופייה

יאללה ג'ימבו קח אותי לפטרייה

יושבים פה בקיבוץ חושבים מה לעשות

חיים לנו בסרט כאילו יש אפשרויות

רוצה ליפול על פיצה אבל היא תגיע עוד יומיים

רוצה לצאת לדרינק? סע שעתייים!

אבל יש פה ים שקט

וים התראות

וים דשא

ויש פה גם ים ממטרות

וים שמש

שמשזפת ים לטאות

ויש פה ים ים

ים בריכות

כמה זה לחוץ אז למה עיר

סתלבט בקיבוץ בחצי מחיר

לא עובד קשה בשביל להיות עשיר

לא מחפש כפיים אם זה לא בסוף השיר.

צרור הערות 21.9.22

* למה אני תומך בממשלת אחדות לאומית – ממשלת אחדות לאומית אינה הממשלה האידיאלית. המצב האידיאלי בדמוקרטיה פרלמנטרית, הוא ממשלה חזקה ויציבה ומולה אופוזיציה חזקה המציגה אלטרנטיבה לשלטון.

במצבים מסוימים, ממשלת אחדות היא הפתרון הראוי. א. בעתות חירום, כמו ממשלת האחדות בבריטניה במלחמת העולם השניה או ממשלת האחדות הלאומית (או כפי שנקראה אז – ממשלת הליכוד הלאומי) שקמה בישראל ערב מלחמת ששת הימים. ב. כאשר קיים קרע ושסע בעם, המאיים על החברה, נכון להקים ממשלת אחדות שתפעל לאיחוי הקרע והורדת הלהבות. ג. במצב של תיקו פוליטי משתק.

ישראל עונה היום על קריטריונים ב' ו-ג', ולכן נכון להקים ממשלת אחדות. אולם יש בעיה. בנימין נתניהו שמה. נתניהו אינו הפתרון, אלא הבעיה. הוא הגורם לשסע ולקרע והתנהלותו הולכת ומעמיקה ומרחיבה אותו. ממשלת אחדות עם נתניהו אינה מתכון לאיחוי הקרע. והרי ראינו זאת. ולא רק בכך שהוא חתם על הסכם הונאה, שבו תכנן מראש לעקוץ את שותפיו ולגנוב את הרוטציה, באמצעות פשע נגד כלכלת ישראל, של אי העברת תקציב. גם בהתנהלותו השוטפת. למשל, במופע האימים, מוקף בשריו רעולי הפנים, במסדרון בית המשפט, שבו הניף יד גסה ומרושעת על מדינת החוק ומערכת המשפט בישראל, והילך אימים על שופטיו. האירוע החמור הזה נערך ימים אחדים לאחר הקמת הממשלה, והיה בגדר איתות שפניו אינם לאיחוי הקרע, ההיפך הוא הנכון. סביר להניח שגם אם תקום ממשלת אחדות בעתיד, הוא לא יהיה שותף קואופרטיבי ולא נורמטיבי.

אז מדוע אני תומך בהקמת ממשלת אחדות? כי החלופות האחרות גרועות יותר. חלופה אחת היא 61 מנדטים לגוש נתניהו, שבעקבותיה תקום ממשלה עם הכהניסטים, שתילחם במדינת החוק ותחוקק חוקי מגה-שחיתות ארדואנוקרטיים, שמטרתם להעמיד את המנהיג העליון מעל החוק. עצם שותפותו של הכהניסט בממשלה, היא כתם בל ימחה על תולדות העם היהודי. הכהניזם הוא הבן הממשיך של תנועות דומות לה באירופה שרדפו את עמנו, את אבותינו ואימהותינו.

אם לא יהיו לנתניהו 61 מנדטים, לא תהיה לגוש השינוי כל אפשרות להקים קואליציה, אלא אם היא תתבסס על רצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. לא ראיתי ולו סקר אחד, הצופה 61 מנדטים למרכיבי גוש השינוי. רחוק מכך. ממשלה שתלויה במשותפת אינה רק פסולה מוסרית, אלא היא גם לא תוכל לשרוד, בשל ניגוד עניינים בליבת מהותה – מטרת הממשלה היא לקדם את מדינת ישראל ואת האינטרסים הלאומיים שלה, בעוד מטרת הרשימה המשותפת היא להחריב את מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. זה לא יכול לעבוד. תמיכה מבחוץ, בלי להיכנס לקואליציה, חמורה ובעייתית יותר מחברות בקואליציה, כי כוח הסחטנות של שותפה כזו גדול יותר, ויחייב מו"מ קואליציוני על כל הצבעה והצבעה, ויש עשרות כאלו, בכנסת ובוועדותיה, מדי שבוע.

קשה וכמעט בלתי אפשרי להנהיג מדינה בקואליציה של 61 ח"כים, בוודאי עם שותפים בעייתיים, בלשון המעטה, כמו הכהניסטים והמשותפת.

ואם, נניח, תהיה הפתעה גדולה וגוש השינוי, בניגוד לכל הסקרים, יזכה ב-61 מנדטים – גם אז עדיפה ממשלת אחדות, מן הטעמים הבאים:

יציבות – המקסימום שניתן לצפות להרכב הזה בחלומות הוורדים ביותר, הוא ממשלת 61, וכבר נוכחנו כמה קשה להחזיק קואליציה שברירית כזאת.

רע"ם – התנגדתי להקמת הממשלה עם רע"ם, אך שיניתי את דעתי לנוכח העובדה, שחברותה של רע"ם בקואליציה לא הפריעה לממשלה להגשים דרך ציונית יותר משל קודמותיה וביטחונית ניצית יותר מהן. אבל זה לגמרי לא היה פשוט. למרבה הצער, סיעת רע"ם בכנסת שעברה לא התעלתה לחזונו האמיץ ומרחיק הראות של מנסור עבאס. רוב הח"כים לא התחברו לחזון. וכך, פעמים רבות במהלך הקדנציה הם תקעו מקלות בגלגלים. במהומות הר הבית הם גם הודיעו על "השעיה". אמנם זו הייתה השעיה בקריצה, רק בתקופת פגרת הפסח, שבה אין הצבעות, ומיד אחרי הפגרה חזרה לשגרת הקואליציה. אך היה זה תמרור אדום באשר לבאות. אשמח לראות את רע"ם בממשלה. חשוב מאוד לעודד את רוח ההשתלבות במדינה שהיא מייצגת. אך עדיף שתצטרף לממשלה שיש לה רוב גם בלעדיה, ולכן היא לא תהיה תלויה בה.

מרצ – מרצ של גלאון ומוסי רז, אינה מרצ של הורוביץ ותמר זנדברג. גלאון ורז אינם פרגמטיים כמו קודמיהם. קשה לי לדמיין אותם מעניקים חופש פעולה דומה לממשלה, כפי שהייתה לבנט, שהוביל מדיניות הפוכה למדיניות מרצ. בקדנציה הבאה, עם ההרכב האנושי המסתמן, זה יהיה כמעט בלתי אפשרי.

ראש הממשלה – בממשלה היוצאת, ראש הממשלה הראשון היה בנט והייתה זו ממשלה פריטטית שבה הוא עמד בראש גוש ניצי מובהק, שכלל את ימינה ותקווה חדשה, ויש לזכור שגם ישראל ביתנו שישבה על תקן הגוש בראשות לפיד, היא מפלגת ימין מובהקת. מי שהתווה את המדיניות היה בנט, וגם אילו הממשלה הייתה ממשיכה לפעול גם אחרי הרוטציה, היה לבנט כוח וטו. בנט וימינה נעלמו מן הנוף. תקווה חדשה היא חלק מהמחנה הממלכתי. לפיד אינו בנט וגם אינו בנט-לפיד.

מכל הסיבות שמניתי לעיל, אני מעדיף ממשלת אחדות לאומית על החלופות האחרות, שהן גרועות יותר.

ממשלת אחדות – כן, אך לא בכל מחיר. היא חייבת להיות רוטציונית. הראשון ברוטציה חייב להיות לפיד (או גנץ אם לפיד לא ירצה להצטרף גם הפעם), כי אם נתניהו יהיה הראשון, לא תהיה רוטציה. הכהניסטים לא יהיו חלק מן הממשלה בשום מקרה. תיקי המשפטים, הבט"פ והתקשורת לא יהיו בידי גוש נתניהו (תמורת זאת, גוש השינוי יוותר על תיקי הביטחון, החוץ והאוצר). לא יחוקקו חוקים הנוגעים למערכת המשפט, אלא בהסכמת שני הצדדים.

לכאורה, קיימת גם אופציה לממשלה בראשות גנץ בהשתתפות החרדים. זו פנטזיה. הם מקובעים היום לגוש נתניהו, כי זה מה שהציבור שלהם רוצה. אם ילכו כנגד הציבור שלהם ויצטרפו לממשלה בראשות גנץ, המחיר שידרשו תמורת הצעד הזה, עלול להיות הרה אסון לעתידה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי.  

וגם אם נתניהו יזכה ב-61, ראוי יהיה שהמחנה הממלכתי יעשה מאמץ להצטרף, בתנאים מסוימים, לממשלה בראשותו, כדי להשאיר את הכהניסטים בחוץ.

* יהודי שאינו אדם – בבחירות בבית הספר "בליך" בר"ג שבו למדתי, זכה הכהניסט הגזען ב-4.6%. מזעזע. איזו חרפה! איזו הידרדרות! 4.6% יותר ממה שהפשיסט הזה ראוי לקבל.

אמר ר' זאב וולף מסטריקוב: "אדם שאינו יהודי, אינו יוצא מכלל אדם. יהודי שאינו אדם, אף יהודי אינו".

* תסמונת האישה המוכה – איילת שקד יודעת, יותר מכל אחד אחר, שהממשלה הנוכחית הגשימה את השקפת עולמה יותר מקודמותיה. היא ניצית יותר, ביטחוניסטית יותר ובוודאי מיישבת יותר מקודמותיה. היא גאה בכך, ובצדק.

אבל כדי להחניף לקהל שהיא מחפשת, היא מבקשת סליחה ממי שרדפו אחריה, הסיתו נגדה, הפיצו נגדה שקרים וביזו אותה. כמו אישה מוכה שזוחלת חזרה אל הגבר האלים שמתעלל בה.

* הוצאו מהימ"חים – לקראת נאומו של לפיד בעצרת האו"ם, תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית הוציאה מהימ"חים את הפשקווילים שהוכנו בעוד מועד לפני נאומו של בנט אשתקד, ולאחר כמה ימי הלעגה אופסנו מנוילנים ומגורזים. אחרי הנאום נקרא את המִחְזוּר על "הנאום-העלוב-המשעמם-הפאתטי-של-הגמד-שאינו-מגיע-לסוליות-נעליו-של.

* מקלות בגלגלים – החברה להגנת הטבע עתרה לבג"ץ נגד החלטת הממשלה להקים ועדה מיוחדת לתכנון ולבניה בגולן, כדי לקדם את התכנית הלאומית לפיתוח הגולן ולהתגבר על מכשולים בירוקרטיים בדרך למימוש המטרה.

עיון קל בחוברות "טבע וארץ", הביטאון המיתולוגי של החברה להגנת הטבע, בשנים שאחרי מלחמת ששת הימים, יראה לנו איך החברה חגגה את הרחבת גבולות המדינה ותמכה בהתלהבות בהתיישבות הישראלים בשטחים החדשים שנוספו למדינה. איך התדרדרה החברה למצבה הנוכחי, שבו היא תוקעת מקלות סדרתית בגלגלי ההתיישבות בחלקי א"י השונים, כולל הגליל והנגב.

* הולדת יתומים – הכנסת אישרה בקריאה ראשונה את "חוק ההמשכיות", המתיר להורים שכולים להוליד ילד מן הזרע של בנם שנפל. יוזם החוק הוא חברי צביקה האוזר. אני מעריך מאוד את צביקה, שבעיניי הוא הפרלמנטר מס' 1 בישראל, אבל בנושא הזה איני תומך ביוזמתו.

אני רואה בעייתיות רבה בהולדת יתומים, וגידולם בידי סבא וסבתא שכולים, שאין להם בהכרח כוחות הגוף והנפש לגידול ילדים, ובוודאי ילדים שמרגע לידתם דבקה בהם טראומת השכול.

החתימה של נער בן 18 שמתגייס לצה"ל על רצונו בכך, אינה מבוססת על תשתית של בגרות וניסיון-חיים הנדרשים לצורך חתימה כזו.

* מכבדים את הפרס – ביום שני חולק פרס יצחק שדה לספרות צבאית לפרופ' יואב גלבר על ספר המופת שלו "רהב", הספר הטוב והמקיף ביותר, שנכתב על התקופה שקדמה למלחמת יום הכיפורים. במחקרו, מפריך גלבר לחלוטין את הנראטיב השקרי על פיו ממשלת גולדה מאיר גרמה למלחמה בכך שהחמיצה את השלום, כאשר דחתה את הצעת השלום המצרית. לא זו בלבד שגולדה לא דחתה הצעת שלום מצרית, גם אילו רצתה לא יכלה לדחות את ההצעה, כי ההצעה לא הייתה ולא נבראה ואפילו משל לא הייתה.

המחדל היה במישורים אחרים לגמרי, כמובן הצבאי והמודיעיני, אך גם החברתי והתרבותי. הוא ממוצה בכותרת הספר: "רהב". הוא מתאר את התנהלות החברה הישראלית וצה"ל בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים; התנהלות שגרמה לחוסר המוכנות שלנו למלחמה.  

הספר "רהב" הוא השלישי בטרילוגיה שכתב גלבר, על התקופה שבין מלחמת ששת הימים ויום הכיפורים. לספר כמו "רהב" אין סיכוי להתחרות ביחסי ציבור עם ספרים שמפיצים את עלילת הדם על "החמצת השלום". אבל כאשר הספר נבחן לא בידי יחצ"נים אלא בידי חבר שיפוט המורכב מהיסטוריונים רציניים ואנשי צבא רציניים בדימוס, בראשות פרופ' דינה פורת, הוא זכה בפרס. יותר משהפרס מכבד את הספר ואת כותבו – הם מכבדים את הפרס.

* על פי הפרוטוקול – אמרתי לילדים שלי, שכשאמות אני מבקש בדיוק את התהליך של אליזבט, על פי כל פרטי פרוטוקול "גשר לונדון נפל".

אסף הפטיר לעברי, בתגובה: "קודם שתלבש פעם חליפה", והוציא לי את הרוח מהמפרשים.

* קיטש פאתטי – צפיתי במהדורת החדשות בכתבה של דקות אחדות על הלווייתה של מלכת בריטניה, ותהיתי – באמת אנשים צפו לאורך שעות בקיטש הפאתטי המשעמם הזה, עם התחפושות המצחיקות הללו?

* אליקים העצני – אליקים העצני החל את פועלו הציבורי כלוחם בשחיתות השלטונית במסגרת "שורת המתנדבים", בשנות החמישים. בראשית שנות השבעים עלה לקריית ארבע ולאורך חמישה עשורים היה מראשי המתיישבים ביש"ע. כיהן כח"כ מטעם תנועת התחיה.

בשנותיו הראשונות בחברון, העצני נשא את דגל הדו-קיום עם השכנים הערבים, פעל רבות למענם ואף שירת אותם כעו"ד. עם השנים, לנוכח הבעיות הביטחוניות, חל כרסום בגישתו.

העצני היה אידיאולוג ואסטרטג ופובליציסט חריף, מקורי ומעמיק. כאשר הופיע הביטאון המצוין של מועצת יש"ע "נקודה", מאמריו, כמעט בכל גיליון, ריתקו אותי במיוחד ועוררו למחשבה, בין אם הסכמתי להם ובין אם לאו.

הכרתי את העצני אישית ב-1991, כאשר הקמנו מחדש את שדולת הגולן בכנסת, בראשות שלמה הלל ממפלגת העבודה, שהעצני היה מחבריה המרכזיים. כעבור שנה הוא לא  נבחר לכנסת, אך כפעיל במועצת יש"ע ובפורומים שונים למען א"י, תמך במאבק על הגולן ונפגשנו לא אחת. תמיד נהניתי להקשיב לניתוחיו המעניינים.

הצטערתי לשמוע על מותו, בן 96. יהי זכרו ברוך!

* שנתיים למותו של בוג'ה – במלאת שנתיים למותו של מורי, רבי וחברי בנימין יוגב – בוג'ה, חבר בית העמק, המנהל המיתולוגי של מכון "שיטים" ואיש החגים והתרבות היהודית של התנועה הקיבוצית, נערכה אזכרה ולאחריה מפגש של לימוד במועדון לחבר.

חלקו הראשון של הלימוד היה של נכדתו שחר ובן זוגה אראל, בנושא הזיכרון. לאחר מכן לימוד של מוקי צור, שהתמקד במחלוקות בין ברנר לגורדון ובדרכו המיוחדת היטיב לשבץ את דמותו של בוג'ה בלימוד, תוך שהוא מספר על ילדותם המשותפת בשכונת רחביה בירושלים, שם למדו באותה כיתה.

היה ערב מרתק, מרגש וברוחו המיוחדת של בוג'ה.

* אחרון על החומה – בדברים שנשא בערב לזכר בוג'ה, אמר מוקי צור (ציטוט מן הזיכרון): יריב בן אהרון נפטר. אביבה זמיר נפטרה. בוג'ה נפטר. והשנה גם אשתי נפטרה. יש לי תחושת אחריות של מי שנשאר אחרון, ולכן אני רואה צורך להגביר בזמן שנותר את עבודתי.

אני נפעם מהכוחות הבלתי נדלים של מוקי, בן ה-84, שממשיך להתרוצץ בכל רחבי הארץ, מלמד בפורומים רבים, החל בבני נוער, דרך מכינות קד"צ ותנועות הבוגרים ועד פנסיונרים. מרצה באין ספור אירועים. רק לדוגמה – קראתי את התוכניה של פסטיבל מספרי סיפורים בגבעתיים. מוקי משתתף בשלושה ערבים שונים, עם כל הכרוך בנסיעה מעין גב לגבעתיים וחזרה. והוא ממשיך לחקור, לכתוב מאמרים וספרים. עובד ללא לאות.

פעמים רבות אני מתנדב להסיע את מוקי למרכז או חזרה לצפון. כל דקה אתו היא חוויה של לימוד והעשרה. גם ביום האזכרה של בוג'ה נשאלתי אם אוכל להחזירו, אך מיהרתי לאסיפה באורטל. מוקי הוא איש יחיד ומיוחד.

* ביד הלשון

מספר סתמי – איך אנחנו קוראים את המשפט הבא:

4=2+2?

שניים ועוד שניים שווה ארבעה או שתיים ועוד שתיים שווה ארבע?

כמובן ששתיים ועוד שתיים, בלשון נקבה.

למה? מה זו האפליה הזאת? שפה שמדירה גברים?

כמובן שלא. השפה לא שוביניסטית גברית ולא שוביניסטית נשית ואין להלביש עליה מה שאין בה. מספר סתמי, כלומר מספר שאינו מונה דבר מה, הוא בלשון נקבה. למה? כי זו העברית.

לכן, למרות שהמילה "קו" היא בזכר, כאשר אנו מדברים על מספר של קו אוטובוס נאמר "קו ארבע". כי איננו מונים קווים, אלא אומרים מספר. וכשאנו אומרים מספר – אנו אומרים אותו בלשון נקבה.

ובאותה השפה, שבה אין צורה סתמית כללית, שאינה זכר ואינה נקבה, אנו משתמשים בלשון זכר למקרים כמו במשפט הנוכחי: "משתמשים". וגם כאן, אין כל הדרה וכל דחיקה ואין שום סיבה שאני, כפמיניסט מושבע, אצטרף למסע הצלב לכיעור השפה העברית.

כיוון שהצורה הסתמית היא בלשון זכר, כאשר אנו משתמשים בביטוי "אנו משתמשים", הוא כולל הן גברים והן נשים. לעומת זאת, אם משתמשים בביטוי "אנו משתמשות", הוא כולל רק את הנשים. לכן, כאשר שדרנית ברדיו אומרת "אנחנו רוצות", היא מדירה אותי ואת כל הגברים, כי המילה "רוצות" אינה כוללת את הגברים. כאשר היא אומרת "אנחנו רוצים", היא אינה מדירה איש.

ההכפלה נוסח מרב מיכאלי: "כאשר אנו משתמשות ומשתמשים בביטוי אנו 'משתמשות ומשתמשים' ", סתם טרחנית, מסרבלת ומכערת את העברית היפה. יש נהגים יפים שנוצרו לאורך השנים כמו הפניה: "גבירותיי ורבותיי", "חברות וחברים", "ליידיז אנד ג'נטלמן", "ערב טוב למאזינות ולמאזינים", "חיילות וחיילים" וכן הלאה, ולאחר מכן מדברים רגיל, בשפה היפה והרהוטה שלנו, בלי הטרחנות הזאת. אגב, שמעתי השבוע פתיחה של תכנית ברדיו חרדי: "בוקר טוב מאזינות ומאזינים, חרדיות וחרדים, חסידות וחסידים, ליטאיות וליטאים, ש"סניקיות וש"סניקים". ואהבתי. ובלבד שלאחר פתיחה כזו, מדברים נורמלי, פשוט ויפה.  

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 14.9.22

* לבנות מן המסד – במצב הנוכחי, ההחלטה של יועז הנדל וצביקה האוזר לא להתמודד בבחירות היא ההחלטה הנכונה, כי למרבה הצער, אין סיכוי לעבור את אחוז החסימה. אבל מעתה – מקימים את מפלגת דרך ארץ מהמסד. היא ממלאת חסר אמתי במפה הפוליטית הישראלית, לטווח הרחוק. בבחירות הקרובות אבחר במחנה הממלכתי.

* פרידה מחויבת המציאות – אני מעריך ומכבד את איילת שקד כמנהיגה וביצועיסטית, אך מראשית השידוך של דרך ארץ אתה, היה לי קשה מאוד לתמוך ברשימה המאוחדת. עוד בימי תקווה חדשה רציתי באיחוד עם ימינה, כשעוד הייתה בהנהגת בנט ובשותפות עם מתן כהנא. אולם השקפותיה של איילת ימניות מאוד, והתקשיתי להזדהות עם מפלגה בראשותה. ובעיקר, לא יכולתי לשאת את הסכנה שאם ייכשל המאמץ להביא לממשלת אחדות לאומית, היא תדחוף לממשלת ימין צרה צרורה עם הכהניסטים ועוזריהם, וגרוע מזה – שהיא עלולה לחתוך לבדה להיות הגרוש ללירה שיעניק לגוש בן גביר את השלטון. לכן, אני מזדהה עם החלטתו של יועז הנדל לפרק את החבילה.

חתירה לממשלת אחדות אינה נייטרליות במאבק בין ממלכתיות לביביזם על דמות המדינה, אלא הבנה שזה הרע במיעוטו בין החלופות הקיימות. רוח ציונית חייבת להציב את הכהניסטים ואת הרשימה האנטי ישראלית המשותפת כפסולי חיתון.

כך כתבתי ליועז:

כל הכבוד יועז! הוכחת דבקות בדרך, בארץ, ברוח ובציונות. לא היה מנוס מהפרידה הזאת.

* נורות אדומות – כחבר דרך ארץ מיום הקמתה ופעיל מרכזי בה, השותפות עם איילת שקד הייתה כרוכה בעבורי  בכאבי בטן, אם להשתמש בביטוי שלה.

את חששותיי ביטאתי באוזני יועז הנדל וצביקה האוזר ובקבוצות של פעילי המפלגה. לפני שבועות אחדים, כאשר הנדל היה בצפון (בעבורי זה דרום…) – בטקס פריסת סיבים בעמק המעיינות, נועדנו לשיחה ממושכת בארבע עיניים בבית שאן. שטחתי באוזני יועז את דאגותיי. דבריו של יועז בהחלט הניחו את דעתי, ובכל זאת נשארתי מוטרד. רציתי לשמוע אותם דברים גם מאיילת שקד. הצעתי ליזום מפגש של הפעילים המרכזיים בדרך ארץ עם איילת. יועז קיבל את הרעיון.

כעבור ימים אחדים, אכן תואמה פגישה כזו, בזום. איני אוהב את הזום. אין בו אותו אפקט כמו בפגישה פנים אל פנים. אך זרמתי. קיוויתי שתהיה זו שיחה שבה איילת תשמיע אך גם תקשיב ותשמע. מהר הבנתי שזה יהיה מפגש של שאלות ותשובות. לא אהבתי את זה, אבל זרמתי. בכל זאת, חשוב היה לי במיוחד לשמוע את תשובותיה.

המפגש נועד למוצ"ש 27.8. מיד בצאת השבת, זמן קצר לפני המפגש, נודע לנו שזו לא פגישה של איילת עם פעילי דרך ארץ, אלא גם עם פעילי ימינה ושאנשיה של איילת הם שיובילו את המפגש. כן הובהר, שלא נשאל את השאלות, אלא  נשלח אותן מראש והן תוצגנה לאיילת בפי המנחה. לא אהבתי את זה, אך זרמתי.

ניסחתי את השאלה ושלחתי. "האם הרוח הציונית נייטרלית במאבק בין הממלכתיות לביביזם על דמות המדינה? מדוע אנו מאמצים את הטרמינולוגיה הביביסטית של 'חרם על חצי מהעם' ו'אנחנו לא 'רק לא ביבי'? מבקש לדעת בבירור – במידה שלא  נצליח להקים ממשלת אחדות, האם יש מצב שנצטרף לממשלת נתניהו, תחת טיעונים או תירוצים כמו 'למנוע סיבוב שישי'? האם יש סכנה שנשב עם הכהניסטים? האם נגדיר, כפי שראוי, את הכהניסטים ואת המשותפת כפסולי חיתון בכל מחיר?"

הפגישה נערכה והשאלה שלי לא הוקראה. זעמתי, וכשכתבתי על כך בקבוצת פעילי דרך ארץ, התברר שאיני היחיד שסונן, אלא כך גם שאר חבריי לדרך ארץ, שמן הסתם פנו באותה רוח. הייתה זו נורה אדומה שהבהבה בעוז. משהו כאן לא מסתדר.

כעבור שבוע נערך זום לפעילי הרוח הציונית עם המועמדים לכנסת. גם הפעם לא כדיון פתוח, אלא כשאלות ותשובות, אך הפעם הנחתה את הדיון מירב בנדר, מנכ"לית דרך ארץ, ואת השאלות שאלנו בקולנו. שאלתי את שאלותיי, אך עשיתי טעות – לא הפניתי אותן ישירות לאיילת. יועז השיב, תשובותיו בהחלט ענו על ציפיותיי, אך איילת פשוט התעלמה. חברי לדרך ארץ צביקה לוטן היה חד וחריף ממני. הוא מיען את השאלה ישירות לאיילת וביקש ממנה שתשיב לו ב"כן" או "לא" – אם ניכשל במאמצינו להקים ממשלת אחדות, האם תתמכי בהצטרפות לממשלה צרה בראשות נתניהו? איילת החלה לסובב אותנו באמירות כלליות על כמה חשובה האחדות, כמה רעה ממשלה צרה, על כך שבכוחנו להביא את הצדדים לממשלת אחדות ורק אנחנו יכולים להביא לכך וכו'. צביקה לא ויתר. פעמיים הוא שיסע אותה והזכיר לה את בקשתו – שתשיב ב"כן" או "לא", על שאלתו. היא התחמקה ולא השיבה. נורה אדומה ענקית.

יותר ויותר התחוור לי, שעם כל השתייכותי לדרך ארץ, חברותי עם יועז וצביקה האוזר, הערכתי אליהם ותמיכתי בהם, אתקשה מאוד להטיל לקלפי פתק שעלול ללכת בסופו של דבר לגוש נתניהו. כמובן שאמרתי להם את דעתי.

אני גאה ביועז וצביקה, שנשארו נאמנים לעקרונותיהם ולעקרונות דרך ארץ, ופירקו את החבילה.

* דבקות בדרך – מפלגה אינה בית. בית אין עוזבים. אני מדמה מפלגה לאוטובוס. כל עוד הוא מוביל אותי ליעדי, אני נוסע בו. ברגע שהוא פונה לכיוון אחר, אני יורד ממנו ועולה על אוטובוס שיקדם אותי ליעדי.

אני שומע את הדיבורים על יועז וצביקה שמדלגים ממפלגה למפלגה, תופסים טרמפ וכו'. הדיבורים הללו מנותקים לחלוטין מן המציאות. האמת היא, שיועז וצביקה מפגינים דבקות עיקשת בדרך ולא במסגרת. המסגרת נועדה לקדם את הדרך, ואין בה כל קדושה.

הנה סיפור המעברים של דרך ארץ, כפי שהיה באמת. יועז וצביקה הצטרפו למפלגת תל"ם בהנהגת בוגי יעלון, מתוך אמונה בדרך שהוא הציג ובמנהיגותו. כך עשיתי גם אני, זמן קצר לפניהם. מלכתחילה, בוגי הבהיר שפניו לחיבורים עם גורמים פוליטיים ממרכז המפה, כדי להוות כוח משמעותי שיתחרה על הנהגת המדינה. כך היה, עם הקמת כחול לבן. תל"ם הייתה "הדופן הימנית" של כחול לבן. יועז וצביקה פעלו בקרב הציבור הימני בבחירות. הם הכחישו מכל וכל, מתוך אמונה אמתית, את הטענה שכחול לבן תשתף פעולה עם הרשימה המשותפת. הם התחייבו שזה לא יקרה. ואכן, זו הייתה עמדת כחול לבן.

כאשר העמדה הזאת השתנתה ובפרט כאשר בוגי יעלון היה מוכן לכך, יועז וצביקה לא היו מוכנים לתת לכך את ידם, העדיפו לדבוק בדרך ולא במסגרת, פרשו והקימו את דרך ארץ. אני אף הקדמתי אותם – פרשתי ביום שבו בוגי שינה את דעתו. דרך ארץ אושרה פה אחד בוועדת הכנסת כסיעה עצמאית. כסיעה, היא הייתה לשון המאזניים בין הגושים. נתניהו הציע ליועז וצביקה הרבה יותר מחצי המלכות. כל מה שרק ירצו, בתפקידים בממשלה, בשריונים ברשימה ועוד, אם רק יעניקו לו את השלטון. הם עמדו בפיתוי וסירבו בכל תוקף. גם כחול לבן הפעילה עליהם לחץ לחבור אליה בפיתויים רבים, וגם אותה הם דחו. שום פיתוי לא הסיר אותם מהדבקות בדרך. הם היו נכונים אך ורק לממשלת אחדות לאומית, ואכן, היא קמה.

בניגוד לתיאורים שגויים, דרך ארץ לא הצטרפה לממשלת האחדות כחלק מכחול לבן, אלא כסיעה עצמאית בגוש כחול לבן בממשלה; כמו מפלגת העבודה וכמו יהדות התורה בגוש הליכוד.

עם הפרישה של גדעון סער וחבריו מהליכוד, החיבור של דרך ארץ עם תקווה חדשה היה טבעי; קרבה אידיאולוגית וקרבה ביעדים הפוליטיים. מי שפירק את החבילה אחרי פיזור הכנסת לא הייתה דרך ארץ. גדעון סער ניהל מו"מ מואץ עם גנץ. גנץ, שמשלה את עצמו שהחרדים ילכו אתו ויתנו לו את השלטון, הבין מהם שהם פוסלים את יועז הנדל, בשל רפורמת הסלולר הכשר. האמת היא שיועז מילא את חובתו כשר למען האזרחים החרדים, אך העסקונה החרדית שרוצה לשלוט באמצעות הטלפון בצאן מרעיתה, ראתה בכך איום. הוא לא נרתע מפני איומים ולחצים, מתוך דבקות בדרך; בחובתו הממלכתית כשר. גנץ הלך עם הדרישה החרדית, מה גם שהוא עצמו נוטר ליועז וצביקה טינה על כך שהכשילו את הקמת ממשלתו, במקום להודות להם על שהצילו אותו מהביזיון של ממשלה, שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. למרבה הצער, גדעון סער לא נלחם עליהם, והדרכים נפרדו.

דרך ארץ חברה לימינה בהנהגת איילת שקד, בתקווה ובהנחה שאיילת תקבל את הקו השולל בכל מקרה ממשלת ימין צרה. משהתברר שהקו שלה שונה – הם שוב דבקו בדרך ופירקו את המסגרת.

יועז היה השר הטוב ביותר בממשלה. הוא שר התקשורת הטוב ביותר שהיה בישראל, לבטח אחרי השנים שבהן המשרד היה רתום רק לניסיונותיו של נתניהו להשתלט על התקשורת, ועסק בנושאים שנדונים היום בבית המשפט. צביקה הוא אחד הפרלמנטרים המצטיינים בכנסת; בחריצותו, בחריפותו, ברוחב ידיעותיו ובעומק השקפתו. תרומתו לכנסת והתפיסה האסטרטגית שהוא מציג, לא יסולאו בפז.

לא בכל אני מסכים אתם, אבל בגדול – דרכם היא דרכי, ואני גאה בדבקותם בדרך, ובנכונותם לשלם על כך שוב ושוב מחיר אישי. אני מזדהה עם דרך ארץ ותומך בה. בבחירות הללו היא לא תתמודד, אך היא עוד תשוב, כנושאת דגל הציונות הממלכתית.

* כפני הכלב – כאשר מנהיג ערכי, ממלכתי, ישר, משרת ציבור נאמן כמו יועז הנדל מוצא את עצמו מחוץ למערכת הפוליטית, בעוד שביריון חוליגן פשיסט, גזען צמא דם כמו הכהניסט בן גביר עושה חיל, הדבר מעיד על דמותה של המערכת הפוליטית הישראלית; דמות חולה, כפי שעיצב אותה בעשור האחרון נתניהו השרלטן.

במשנה, מסכת סוטה, נאמר: "בֵּן מְנַבֵּל אָב, בַּת קָמָה בְאִמָּהּ, כַּלָּה בַּחֲמֹתָהּ, אֹיְבֵי אִישׁ אַנְשֵׁי בֵיתוֹ. פְּנֵי הַדּוֹר כִּפְנֵי הַכֶּלֶב, הַבֵּן אֵינוֹ מִתְבַּיֵּשׁ מֵאָבִיו".

אבל הצד האופטימי הוא שכל אלה הם עקבתא דמשיחא; כלומר התקופה שלפני הגאולה. מן השפל הזה – נצמח ונעלה. וכדברי שלום חנוך: תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר.

* סינרגיה שלילית – בכנס בחירות בפתח תקווה ב-4 באוגוסט אמר יו"ר הבית היהודי יוסי ברודני: "אני בחיים לא אשב בממשלה עם בן גביר וסמוטריץ', אני מעדיף לשבת עם מרצ". בחודש וחצי האחרונים הודיעה איילת שקד מעל כל במה שתצטרף אך ורק לממשלת אחדות ובשום אופן לא תתן ידה לממשלה צרה עם הקיצונים.

ברודני ואיילת שקד חברו יחד והם רצים כדי להיכנס לממשלה צרה צרורה עם בן גביר וסמוטריץ' הקיצונים.

* למה החלטתי לתמוך במחנה הממלכתי – עוד לפני שבנט התפטר והכנסת התפזרה, סברתי שיש להקים מחנה ציוני ממלכתי הכולל את תקווה חדשה, שעוד כללה בתוכה את דרך ארץ, ימינה בהנהגת בנט וכחול לבן. כתבתי על כך ליועז הנדל וצביקה האוזר ושוחחתי אתם על כך לא פעם. נדמה לי שכתבתי על כך גם לגדעון סער.

זה קרה באופן חלקי. תקווה חדשה התאחדה עם כחול לבן, אך ללא דרך ארץ. דרך ארץ התאחדה עם ימינה, אך בהנהגת שקד וללא בנט ומתן כהנא. החיבור עם שקד לא צלח, כשהתברר שהיא מושכת לכיוון ממשלת ימין צרה צרורה בהנהגת מי שרודף אותה ופוגע בה ושולח אליה בריונים והיא חוזרת אליו שוב ושוב כמו אישה מוכה שחוזרת לגבר המכה.

אני מאמין שעוד נכונו לדרך ארץ עלילות בפוליטיקה הישראלית, אך כעת, הציבור לא בשל לבחור בה, ולא היה מנוס מההחלטה לקחת פסק זמן.

עד התפרקות החבילה של הרוח הציונית, הייתי קרוע בין היותי איש דרך ארץ ואמוני ביועז וצביקה, לבין רתיעתי מהכיוונים שאליהם מושכת איילת שקד. התקשיתי מאוד לתמוך במפלגה, בחשש שקולי ילך לממשלת בן גביר נתניהו. התלבטתי בין הרוח הציונית למחנה הממלכתי. כעת, עם יציאת דרך ארץ לפסק זמן, החלטתי לתמוך בדרך הממלכתית.

אני חושב שהיעד הלאומי העליון הוא בלימת האיום הנורא על מדינת ישראל, של ממשלת בן גביר בראשות נתניהו. ממשלה כזאת תמיט קלון על מדינת ישראל ותהיה כתם על ההיסטוריה של העם היהודי. נתניהו מוכן למכור את מדינת ישראל לכהניסטים כדי שיתמכו בחוקי מגה-שחיתות שיעמידו אותו מעל החוק. ברור שבחירתי תהיה במפלגה שלא תתן ידה לממשלת ימין צרה צרורה.

מבין המפלגות הללו, הקרובה אליי ביותר מבחינה מדינית היא ישראל ביתנו. אך אני אפילו לא שוקל תמיכה בה. זו מפלגה נגועה בשחיתות, מפלגה שמבטאת שנאה – קודם לערבים ועכשיו לחרדים והקו הכלכלי שלה ימני קיצוני. מפלגת העבודה רחוקה מאוד מדרכה של תנועת העבודה הציונית האקטיביסטית, ואפילו איני שוקל תמיכה בה.

מבין המפלגות יש עתיד והמחנה הממלכתי – המחנה הממלכתי קרוב אליי הרבה יותר מבחינה מדינית ביטחונית, חברתית כלכלית ובענייני דת ומדינה. גדעון סער, מתן כהנא, אלקין, שאשא ביטון, שירלי פינטו ואחרים מייצגים את השקפותיי בענייני חוץ, ביטחון והתיישבות. חילי טרופר, מיכאל ביטון, אלון שוסטר ואחרים, מייצגים את השקפותיי בענייני חברה וכלכלה.

יש לי גם ביקורת על המחנה הממלכתי ואיני מסתיר את חששותיי. אני זוכר את ניסיונו של גנץ להקים ממשלה שנשענת על רצונה הטוב של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. איני מאמין שהוא יחזור על הניסיון. אנשי תקווה חדשה וימינה שברשימה לא יתנו לכך יד. אני מאמין שגם גנץ ואנשיו מבינים שאין חיה כזאת "הצבעה אחת" ולא יחזרו על הטעות.

אני מודאג מן ההצהרות של המחנה הממלכתי על כך שלא יתנו יד לממשלת אחדות, שבעיניי היא הרע במיעוטו מבין האפשרויות הפוליטיות אחרי הבחירות. הם מטפסים על עץ, שאם יירדו ממנו, בפעם השניה, יתבזו. אם לא יירדו ממנו, הם עלולים לגרור אותנו לסיבוב שישי.

אני גם חושש מהמחיר שגנץ יהיה מוכן לשלם לחרדים אם יצטרפו לממשלה בראשותו. ברור שהם ידרשו יותר ממה שנתניהו מציע להם, ומה שהוא מציע להם מנוגד לאינטרס הלאומי. האם גנץ יהיה מוכן לכך?

גנץ ואיזנקוט אינם ה"סמולנים" הקיצונים כפי שתעשיית השקרים וההסתה מציגה אותם, אבל הם בהחלט מבטאים השקפה יונית מדי, לטעמי.

ויש בי כעס על גנץ ועוד יותר מכך על גדעון סער, על האופן שנהגו כלפי דרך ארץ.

ולמרות הכל, הם האופציה העדיפה עליי. החשש מדיל עם המשותפת זניח. הרי הם החליטו אפילו לא להמליץ על אף מועמד (אגב, אין לי בעיה שימליצו, רק שלא יהיו בקואליציה). החשש מכניעה לחרדים זניח, כי הם עוד דבקים בנתניהו. והחשש מן הדרך המדינית זניח, כי אין לנו שום פרטנר פלשתינאי, ואילו בנושא האיראני והמלחמה בטרור הפלשתינאי, אני בהחלט סומך עליהם.

לכן החלטתי לתמוך במחנה הממלכתי.

* טרנד הימין הכלכלי – הרוח הציונית (על שני מרכיביה), התהדרה בהיותה "ימין כלכלי". האמת היא שבנט ושקד, שחוללו הרבה דברים טובים, הם אלה ששינו את פני הציונות הדתית, שתמיד הניפה את הדגל החברתי, והסיטו אותה לקו של ימין כלכלי. אלו עמדותיה האותנטיות של שקד, כפי שביטאה אותם במסה פרוגרמטית בכתב העת "השילוח".

אבל המנטרה הזאת של "ימין כלכלי" לעתים משעשעת. הנה, אמתי פורת, חבר קיבוץ, מי שעד לאחרונה היה מזכיר הקיבוץ הדתי, ממנהיגי המאבק על החקלאות בישראל והיום מספר 2 של איילת שקד, מסביר בראיונות שהוא מאמין ב"ימין כלכלי", אבל… וכאן הוא מונה כל מיני "אבלים" שמשמעותם מדינת רווחה ואחריות המדינה על אינטרסים לאומיים. האמת היא שכל מה שבא אחרי ה"אבל" הוא לא ימין כלכלי. ועל כלכלה חופשית, אין היום מחלוקת. אין אף מפלגה סוציאל-דמוקרטית בעולם התומכת בהלאמת העסקים. המחלוקת היא על מדינת הרווחה.

יועז הנדל פרסם מודעה שבה כתב שימין כלכלי זה לא דיבורים אלא מעשים והציג את מעשיו, ובראשם – מיזם הסיבים האופטיים. אבל המיזם הלאומי החשוב הזה, שהוא הישג גדול של יועז, הוא לא "ימין כלכלי". היד הנעלמה של כוחות השוק, לא הייתה פורשת סיבים בנגב ובגליל, בגולן ובערבה, בעמק המעיינות וב"עוטף עזה". היא לא הייתה נכנסת למגזר הכפרי, לא למגזר החרדי, לא למגזר הערבי. כי זה לא משתלם. רק הרגולציה של המדינה, שהפעיל השר, מתוך הבנת חובתו להבטיח תשתיות לאומיות בכל הארץ ובעיקר באזורי הספר, הבטיחו את ההישג הגדול.

שילוב של אחריות לאומית על התשתיות הלאומית עם חברות פרטיות שגם מרוויחות מכך, היא כלכלה קונסטרוקטיבית ופרגמטית, לא "ימין כלכלי". גם אם המותג הזה הוא היום באופנה.

אני מאמין בכלכלה ציונית; כלכלה שאינה כבולה באידיאולוגיות כלכליות, אינה נתונה בסד של "איזמים", אלא מקדמת את מה שטוב למדינת ישראל ולהגשמת הציונות. כלכלה שמשלבת בין כלכלת שוק, מדינת רווחה ואחריות לאומית על התשתיות תוך שימוש פרגמטי בשיטות השונות על פי הצורך הלאומי.

* מכירת חיסול – נתניהו הבטיח ליהדות התורה שאם יחזור לשלטון, יתקצב באופן מלא את מוסדות החינוך החרדיים, שאינם מלמדים מקצועות ליבה. נתניהו יודע היטב שצעד זה מנוגד לאינטרס הלאומי, פוגע בחינוך בישראל, בכלכלת ישראל ובעתיד המדינה. אך כאשר יש סתירה בין האינטרס הלאומי לאינטרס האישי-השלטוני, נתניהו אף פעם אינו מתבלבל. "המדינה זה אני", ולכן מה שטוב לו טוב למדינה, גם אם הוא רע למדינה.

האם המדינה יכולה לכפות לימודי ליבה על החרדים? לא. אבל היא לא צריכה לתקצב זאת. מדינת ישראל הקימה בשנים האחרונות רשת חינוך ממלכתית חרדית, המלמדת לצד לימודי התורה לימודי ליבה ומפוקחת בידי משרד החינוך. יש להרחיב את הרשת החשובה הזאת, שבה החינוך הוא על חשבון המדינה. מי שאינו רוצה ללמוד במערכת הזאת – זכותו. אבל בתי הספר של החינוך העצמאי צריכים להיות פרטיים לגמרי. מדינת ישראל אינה צריכה לתקצב אותם ולו באגורה אחת. הבחירה תהיה של ההורים.

בסופו של דבר, הנפגעים המרכזיים משלילת ההשכלה הבסיסית הם הילדים החרדים, שנגזרים עליהם עוד דורות של עוני מנוון.

* רצפת הדרישות – בני גנץ משלה את עצמו, שאם גוש נתניהו לא יקבל 61, החרדים ילכו לקואליציה אתו. זה לא יקרה. הם לא יפרקו את הגוש. לכל היותר, ידחפו לממשלת אחדות כשגנץ ראשון ברוטציה.

אבל אם גנץ צודק והם ילכו אתו – האם זה רצוי? הרי כדי ללכת נגד הציבור שלהם, המעריץ את נתניהו, יהיה עליהם להביא הישגים אדירים, שיצדיקו את המהלך. ההתקפלות של נתניהו בנושא לימודי הליבה, הם הרצפה של דרישותיהם, שאי אפשר יהיה להיענות להן.

יש להתרגל לרעיון ממשלת האחדות. כל חלופה אחרת – גרועה יותר.

* המתון – לאחרונה, המילה "מתינות" על הטיותיה השונות מזוהה בעיקר עם… בן גביר. הוא התמתן, הוא מתון, הוא כבר לא כהניסט, הוא התבגר…

ואני רק שאלה. למה האספסוף המקיף אותו, נוהג לשיר ולקפוץ באקסטזה "שישרף לכם הכפר"? האם הכוונה היא שהכפר יישרף באש מתונה? שיישרף לכם הכפר בקטע טוב?

* הגיון הציונות  – ביום שישי האחרון התפרסם ב"ידיעות אחרונות" מאמר של נדב אייל המצביע על המצב הדמוגרפי החמור בגליל התחתון, שבו אחוז היהודים מידרדר והיום הוא מונה רק 14.6%. האוכלוסיה היהודית עוזבת ומזדקנת. מספר הלידות בקרב יהודים קרס.

אם לא נתעשת ונפעל בנושא, נאבד את הגליל התחתון. הוא יהפוך לאקס-טריטוריה במדינת ישראל.

ביום שבו התפרסמה הכתבה, התפרסם ב-ynet מאמר של איתאי אילני, תחת הכותרת: "ישראל צפופה מדי. האקט הפטריוטי הוא לעשות שני ילדים ולא יותר". אגב, כותרת לפיה האקט הפטריוטי הוא לעשות חמישה ילדים, לא פחות, היה מוקע במנטרות כמו "הפשיזם מַלְאים את הרחם" בלה בלה בלה. אבל התערבות "פרוגרסיבית" ברחם הוא פוליטיקלי קורקט.

הניגוד בין הנתונים החמורים שהציג נדב אייל לבין המסר של אילני זועק לשמים. לא, ישראל לא צפופה מדי. תל-אביב רבתי צפופה מדי. הנגב והגליל ריקים ומשוועים ליהודים. השׁידרה המזרחית של ישראל, ממטולה והגליל העליון, דרך הגולן, עמק הירדן, בקעת הירדן והערבה, בואך אילת, ריקים ומשוועים ליהודים. ההבהלות מהצפיפות של הארץ נשמעו כאן כבר בשנות העשרים של המאה שעברה. זה היה אחד התירוצים לספרים הלבנים שנועדו להגביל את העליה לארץ. "כושר הקליטה".

עלינו לפעול על פי הגיון הציונות ולעודד התיישבות באזורים הריקים, עליה רבתי של יהודים לארץ ישראל וכן, גם ילודה מבורכת. חברה עם ילודה נמוכה ממיטה על עצמה הזדקנות ומקרינה פסימיות, יאוש ועצבות. אני שמח וגאה שהולדתי שלושה ילדים וקצת מצטער שלא יותר מכך.

* גוגל הדיח את הכלב – גוגל הוא ידידו הטוב של האדם.

* איש השנה – מאז שנת תשס"ו (2006), אני בוחר מדי שנה את איש השנה, במאמר שאני מפרסם ב"שישי בגולן" וב"חדשות בן עזר".

אלה אנשי השנה שבחרתי לאורך השנים:

תשס"ו – חסן נסראללה.

תשס"ז – דניאל פרידמן.

תשס"ח – אהוד אולמרט.

תשס"ט – ברק אובמה.

תש"ע – רג'פ טאיפ ארדואן.

תשע"א – דפני ליף.

תשע"ב – בשאר אסד.

תשע"ג – יאיר לפיד.

תשע"ד – בנימין נתניהו.

תשע"ה – בנימין נתניהו.

תשע"ו – בוגי יעלון.

תשע"ז – דונלד טראמפ.

תשע"ח – דונלד טראמפ.

תשע"ט – אביגדור ליברמן.

תש"פ – בני גנץ.

תשפ"א – נפתלי בנט.

מי יהיה איש השנה תשפ"ב?

          * ביד הלשון

רסקו – בפינה שהקדשתי ליישוב בצרה, ציינתי שהיישוב הוקם בידי חברת "רסקו".

מהי חברת "רסקו" ומה מקור שמה?

רסקו היא חברת בנייה ומקרקעין ישראלית, שהוקמה עוד בתקופת המנדט הבריטי, בשנת 1934. היא הוקמה בידי הסוכנות היהודית, על מנת להקים שכונות מגורים ומשקים חקלאיים בעבור עולים מן המעמד הבינוני, בעיקר מקרב העולים מגרמניה.

רסקו היא חברה להתיישבות חקלאית ועירונית בע"מ. שמה הוא ראשי התיבות באנגלית: Rural And Suburban Settlement Company.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 21.8.22

* מכחיש השואה – במסיבת עיתונאים בגרמניה, לאחר פגישתו עם הקנצלר שולץ, נשאל אבו-מאזן אם יתנצל על הטבח באולימפיאדת מינכן לפני 50 שנה. אבו מאזן סרב להתנצל או לגנות את הטבח והאשים את ישראל בעשרות מעשי טבח נגד הפלשתינאים. יש לציין, שאבו-מאזן היה חבר בכיר בהנהגת אש"ף בזמן הטבח.

בדבריו טען אבו-מאזן שישראל ביצעה חמישים "שואות" נגד הפלשתינאים.

זה אותו מכחיש שואה, שכתב "דוקטורט" שבו הכחיש את השואה.

וזה ממש לא מפתיע. הכחשת השואה והאשמת ישראל בביצוע שואה, תמיד הולכים יחד. ובנושא זה אני ממליץ בחום, ולא בפעם הראשונה, על ספרו המכונן של פרופ' אלחנן יקירה "פוסט ציונות, פוסט שואה".

* צבוע – מפלגת נתניהו קפצה כמוצאת שלל רב על דברי הבלע של אבו-מאזן, כדי לתקוף את גנץ על פגישתו עם אבו-מאזן. הם רק "שכחו" לציין שנתניהו נפגש עם אבו-מאזן פעמים רבות יותר, לאין ערוך.

נכון, בארבע שנות שלטונו האחרונות של נתניהו, השניים לא נפגשו. אולם לא היה זה בשל החלטה של נתניהו, אלא בשל החלטה של אבו-מאזן, לאחר הכרת ארה"ב בירושלים כבירת ישראל. לאורך אותן שנים, נתניהו שוב ושוב קרא לאבו-מאזן, מעל במת עצרת האו"ם ובכל במה אפשרית לשוב ולהיפגש.

הביקורת שלי על נתניהו, אינה על פגישותיו עם אבו-מאזן, אלא על הצביעות. אני חושב שפגישותיו עם אבו-מאזן היו מוצדקות וכך גם פגישתו של גנץ. בעניין זה, עמדתי שונה מעמדת מפלגתי ומעמדתו של ראש הממשלה לשעבר בנט. גישתי לפגישות עם אבו-מאזן היא עניינית ופרגמטית – האם הן משרתות את האינטרס הישראלי. בעיניי, יש לשמר קשר קבוע אתו, כיוון שהדבר משרת את האינטרסים הביטחוניים שלנו.

זו הייתה גם עמדתו של נתניהו, והוא צדק. ההצגה בדיעבד של הנתק בשנים האחרונות כמדיניות של נתניהו, היא עוד פייק ניוז בסדרה.

* סחף במרצ – לפני שבועות אחדים אמר לי פעיל מרצ שאם זהבה גלאון לא תתמודד – הוא יתמודד נגד יאיר גולן וינצח. כל מי שיתמודד נגד גולן ינצח, הוא הסביר לי. "מה למרצ ולגנרלים?"

השבוע נפגשנו שוב. להפתעתי, הוא אמר לי שיצביע בעד יאיר גולן. האם הוא מבטא מגמה של סחף לכיוון גולן?

* נגד גירוש בן גביר – בן גביר הוא ראש הזרוע המדינית של הכהניזם. הוא חכם ומתוחכם מקודמיו, ומיטיב להשתמש בשיטות ה"תאקיה" שהעתיק מתמונת הראי הקנאית שלו באיסלם, כלומר היכולת להתחפש כדי לא להסתכן. ובשיטתו המתוחכמת, הוא מצליח ליצור לגיטימציה הדרגתית לכהניזם.

כעת הוא מציע את חוק הגירוש. הוא מציג אותו באופן שבו תישלל האזרחות ויגורשו מן הארץ, האנשים שאנו אוהבים לשנוא. "הערבים שמיידים אבנים" ויהודים כמו עופר כסיף ו"נטורי קרתא". אבל המטרה שלו, היא הלגיטימציה לרעיון הגירוש. לאט לאט. זה יחלחל.  הוא יודע, שגם אם תקום קואליציה של 61 על טוהרת הימין הביביסטי, הוא לא יוכל בכנסת הבאה להעביר את החוק הזה, אבל הוא מנכיח אותו בשיח.

הגירוש שאליו הוא חותר באמת, מבוסס על תורת הגזע הכהניסטית, על פיה אסור לגויים לחיות בארץ ישראל. והדיבור שלו על עופר כסיף, נועד להכשיר את הקרקע לרעיון של סימון בוגדים כדי לשלול אזרחות ולגרש מן הארץ מתנגדי משטר, ביום שתוגשם מטרת הטקטיקה של ה"התמתנות" – עליית הכהניסטים לשלטון. וביום הזה, גם אנשים כמוני יושלכו למחנות ריכוז.

אני מצהיר: אני מתעב בכל נימי נשמתי את הכהניזם בכלל ואת בן גביר בפרט. אני רואה בכהניזם מוטציה פשיסטית וגזענית שצמחה מתוך היהדות, והיא איום קיומי על מדינת ישראל. ואני מתנגד בכל לבי לשלילת אזרחותו של בן גביר וגירושו מהארץ. ואם יעלה רעיון כזה אלחם נגדו. כפי שאלחם נגד רעיון לעשות זאת לעופר כסיף, שאני מתעב אותו לא פחות מאשר את בן גביר.

* התומך בעברייני מין – הרב טאו התייצב לצד האנס הסדרתי משה קצב. בלי להכיר את הראיות, הוא המציא תאוריית קונספירציה מטורללת ומרושעת, לפיה כיוון שהאנס הסדרתי סירב להיפגש עם משלחת רבנים רפורמיים (איני יודע אם זה באמת קרה) תפרו לו תיק. לא זו בלבד שהוא מעליל עלילה בזויה על משטרת ישראל, הפרקליטות, היועמ"ש והשופטים בכל הערכאות, שהם תפרו תיק על אונס על נשיא המדינה. חמור הרבה יותר הוא רוע הלב של הרשע הזה, ביחסו כלפי קורבנותיו של מפלצת המין – האנס הסדרתי, והעלילה שלו עליהן.

אח"כ התייצב טאו לצד עבריין המין חיים ולדר. בלי היכרות עם הראיות הוא קבע שהאיש חף מפשע ושתפרו לו תיק.

איני יודע מה האמת בתלונה נגד טאו. איני נמנה עם מי שבאופן אוטומטי קובע שכל מתלוננת דוברת אמת. כמובן שיש לחקור את התלונה. אבל אני יודע גם יודע מה יחסו של טאו לעבירות מין ולעברייני מין.

* כף הזכות של יוסי ביילין – בטור השבועי שלה ב"ידיעות אחרונות", עסקה סיון רהב מאיר בסוגיה חשובה מאוד, שלצערי כמעט נעדרת מהשיח הציבורי בישראל, אף שהיא בעלת משמעות אסטרטגית עצומה לעתיד העם היהודי ומדינת ישראל – ההתרחקות בקרב יהודי ארה"ב מיהדותם וממדינת ישראל.

היא לא עסקה בבעיה, החמורה כשלעצמה, של הזרם ה"פרוגרסיבי" (איזו מילה מכובסת) של יהודים אנטי ציונים ואנטי ישראלים, תומכי החרם נגד ישראל, שהם המיליטנטים והאקטיביסטים בין שונאי ישראל. אגב, במוסף התרבות והספרות של הארץ, יש מאמר מעניין העוסק בפן הספרותי של התופעה הזאת. התופעה הזאת מכעיסה, אך מבחינה כמותית, מדובר בקומץ.

התופעה עליה מדברת רהב מאיר היא תופעה רחבה הרבה יותר, של התרחקות והתנתקות מתוך התבוללות (היא לא השתמשה בביטוי הזה, אך זה מה שהיא תיארה). זאת התבוללות שאין בה שום אנטי, שום התנגדות לישראל, גם לא ניכור ליהדות. פשוט, הם חיים שם בין אמריקאים ומתמזגים בתוכם בהדרגה ומתנתקים מאתנו. באופן פרדוקסלי, אולי עדיפים אפילו אותם יהודים אנטי ישראלים, אוטו-אנטישמים, שכל כך חשוב להם להוכיח כמה הם כיהודים מתנגדים למדינה, על אותם מתרחקים ומתבוללים. אולי אותם אנטי ישראלים לא הלכו לאיבוד ובניהם ימרדו בהם ויחזרו למוטב, בעוד הדורות הבאים של אותם מתבוללים אפילו לא ידעו שהוריהם או הורי הוריהם היו יהודים.

על פי תיאורה של רהב מאיר, הגורם המרכזי לאותה התבוללות שקטה הוא כלכלי. בשל ההפרדה בין דת ומדינה בארה"ב, המדינה אינה מממנת ואינה מסבסדת בתי ספר יהודיים. לעומת זאת, הלימודים בבית הספר הציבורי, הפאבליק סקול, הם בחינם. ולצורך השוואה, לימודים בבית ספר יהודי בלוס אנג'לס עולים 36,000 דולר בשנה. כך, אותם יהודים מתנתקים מכל חינוך יהודי, מכל מורשת יהודית, החברה שלהם אינה יהודית, ואין שום סיבה שיבחרו דווקא ביהודיה או יהודי כבני זוג ויקימו משפחה יהודית. יהודים דתיים ישלחו בכל מקרה את ילדיהם לבית ספר יהודי. אולם בקרב החילונים – יהודים עשירים, שיכולים להרשות זאת לעצמם, שולחים את ילדיהם לבית ספר יהודי. יהודים שאינם יכולים להרשות זאת לעצמם, כלומר רוב היהודים, שולחים את ילדיהם לפאבליק סקול.

רהב מאיר מצביעה על שני אפיקים הממתנים את המהלך המסוכן הזה – האחד הוא חינוך יהודי משלים, ביום ראשון החופשי או במחנה קיץ יהודי בחודשי חופשת הקיץ. אגב, המחנות הללו (גילוי נאות – בני אסף הדריך בקיץ שעבר במחנה כזה) מאורגנים בידי הסוכנות היהודית, לתשומת לבם של אלה שטוענים שאין צורך במוסדות הלאומיים. במשך חודש, הילדים נמצאים עם יהודים, בחברה יהודית, בפעילות שמחברת אותם ליהדותם, לעברית ולמדינת ישראל.

האפיק השני, שהוא חשוב מאוד, הוא ביקורים בישראל. כותבת רהב מאיר: "רוב יהודי ארה"ב לא היו בישראל. כשאנחנו מצטטים סקרים עם עמדותיהם על סוגיה כזו או אחרת, כדאי לזכור זאת. אבל מי שכן היה, השתנה לנצח. גם כאן, הטווח רחב: יש מי שרק ביקר פעם עם סבא וסבתא בילדותו, אבל זוכר. יש מי שבא לזמן קצר לתכניות 'תגלית' או 'מסע', שיכולות להיות משנות חיים. ואפשר גם ללמוד בארץ שנה שלמה לפני הקולג', מה שרובם יגדירו גם בגיל 80 כ"שנה המכוננת בחייהם'. בקיצור, אמור לי כמה חינוך יהודי קיבלת וכמה פעמים היית בארץ, ואומר לך עד כמה אתה קשור ומעורב מבחינה יהודית וציונית… כל דולר שישראל תשקיע בנושא הזה, יחזור אליה כפל כפליים. קודם כל בעליה, וגם בביקורים בארץ, וכן בתרומות, בקשר מתמשך".

וכאן אני רואה לנכון להעלות על נס את זכותו הגדולה של יוסי ביילין כאבי תכנית "תגלית". הוא לא רק הוגה הרעיון, אלא גם מגייס הכסף והאנשים ובונה התכנית, שתחילה נתקלה בהסתייגות והתנגדות ובעיקר באי אמון. חשוב לי לציין זאת לא רק למען האמת ההיסטורית וההגינות, אלא דווקא כמי שמרבה לבקר את ביילין על הסכמי אוסלו, על היותו סרבן התפכחות ודבקותו הדתית בדרכו שכשלה. אני מרבה להתווכח עם מאמריו בטור השבועי ב"ישראל היום". אבל תרומתו המכרעת לציונות, בתכנית "תגלית", היא עדות עד כמה מופרכת ומרושעת הצגת השמאלנים כלא ציונים. יש לי מחלוקת עמוקה עם ביילין, אך איני מפקפק בציוניותו, ובמוטיבציה הציונית של דרכו המדינית, השגויה בעיניי. גם בסוגיה המדינית, הרטוריקה שלו שונה לחלוטין משל זהבה גלאון, למשל. הוא מדבר בשם ההכרח ברוב היהודי בישראל, והמניע המרכזי שלו בדרכו המדינית, היא הבטחת רוב יהודי לדורות במדינת ישראל, כדי שתישאר מדינה יהודית דמוקרטית. אין הוא מדבר בטרמינולוגיה של כובשים וגזלנים, שפלשו לארץ זרה ומדכאים את עמה, ואינו מדקלם את סיסמאות השקר של דת "זכויות האדם". לכן, המחלוקת עמו, עמוקה ככל שתהיה, היא על מצע ציוני משותף. היא מחלוקת על השאלה, מה הדבר הנכון והטוב למדינת ישראל, ולא על צדקת הציונות.

הבוז והתיעוב של שוקניסטים כמו גדעון לוי ורוגל אלפר לתכנית "תגלית", משרטטת את קו השבר בין שמאל ציוני לשמאל אנטי ציוני.

* כתבה מגמתית ומסולפת – ערוץ "כאן 11" הציג כתבה מגמתית, מסולפת ושערורייתית, נגד פיתוח הגולן. כתב, שאין לו שמץ של מושג בענייני התיישבות, הוּלָךְ באף בידי קבוצה ירוקה פונדמנטליסטית עוכרת פיתוח הגולן, עם מסר נגד הקמת שני יישובים חדשים בגולן. הטענה הייתה שהקמת שני היישובים תבטל את האופי הירוק והפתוח של הגולן. אלה הבלים. כמעט בכל נקודה שבה נעמוד בגולן, אם נביט לכל הכיוונים – לא נראה יישוב באופק. יש מקום לעשרים יישובים חדשים בגולן בלי לפגוע בצביונו כריאה הירוקה הצפונית של מדינת ישראל.

הם נגד הקמת יישובים ובעד הרחבת היישובים הקיימים. ההרחבה הגדולה ביותר היא של קצרין, בירת הגולן. והנה, הכתבה יוצאת נגד הרחבת קצרין, בשם אותו טיעון אקולוגי פונדמנטליסטי.

וכאן הושמצו יישובי המועצה האזורית גולן, שכביכול אינם רוצים לקלוט, כי החקלאים רוצים לשלוט על היישוב ולא לקלוט קהילתיים. ממש בלט עד כמה הכתב אינו יודע מה הן אגודות שיתופיות חקלאיות, מהי קליטה קהילתית והוא פשוט מדקלם סיסמאות שהכניסו לפיו.

הקיבוץ, מושב העובדים והמושב השיתופי הן אגודות שיתופיות חקלאיות (אגש"ח). בעקבות משבר ההתיישבות והחקלאות בשנות ה-80 וה-90, שביטויו המרכזי היה דמוגרפי, פנתה ההתיישבות העובדת לקליטת תושבים שאינם חברי הקיבוץ או המושב, להרחבות קהילתיות ביישובים. עם זאת, האגש"ח רוצה, בצדק, לשמור על אופיו וצביונו של היישוב, כקיבוץ או מושב. היום, בעיקר בתנועה הקיבוצית, שיש אליה מחדש נהירה של קליטה, הכיוון הוא להפסיק לקלוט קליטה קהילתית, ואף לקבל לחברות את התושבים הקהילתיים. הסיבה לכך, היא שבחלק ניכר מן היישובים, נוצרה מציאות לא בריאה של שתי קבוצות אוכלוסיה שונות, לעתים עם אינטרסים שונים, לעתים לעומתיות זו לזו. והרצון הוא להגדיל את האגש"ח, ולשמור על הצביון של היישוב, על רוח הקהילה ועל קהילה מאוחדת ומגובשת.

כמעט כל יישובי הגולן קולטים ורוצים לקלוט ולגדול. אולם הגידול הוא מדורג, באופן שלא יפגע בקהילה. יישובי הגולן הם יישובים כפריים קהילתיים, וקליטה לא מבוקרת עלולה לפגוע בזהות ובצביון שלהם.

התכנית הלאומית לפיתוח הגולן, שעליה החליטה הממשלה פה אחד, מדברת בפירוש גם על קליטה ביישובים הקיימים, לצד הצמיחה הדרמטית של קצרין (זו, בעיניי, פסגת התכנית) והקמת שני יישובים חדשים.

יש מקום לדיון, בוודאי בתוך קהילת הגולן, על התכנית. גם אני, שתומך בה בהתלהבות, לא מסכים עם כל פרט ופרט בתוכה. אבל מי שבמקום לקיים דיון מושכל, יוזם כתבות זדון בתקשורת, כורת את הענף עליו כולנו, גם הוא, יושבים.

* מגדל בבל – גוש דן רבתי הוא אחד האזורים הצפופים בעולם. לנוכח הגידול האדיר באוכלוסיית המדינה בעשורים הקרובים, אם לא נשכיל לפזר את האוכלוסיה, גוש דן יהפוך לאזור אסון אקולוגי, שלא לדבר על האיום הביטחוני.

המתנגדים להתיישבות חדשה בגליל, בנגב, בגולן ובערבה, בבקעת הירדן וביהודה ושומרון, מטעמי הגנה על הסביבה, מדברים בשם הדורות הבאים, אבל דרכם עלולה להיות סיוט לדורות הבאים.

לפעמים נדמה לי שהם היו רוצים מגדל בבל, שראשו בשמים, שכל אוכלוסיית העולם תגור בו, וכך לא ייפגע הטבע בעולם.

* התכנית המלהיבה להורדת יוקר המחיה – סבר פלוצקר ראיין במוסף "ממון" את הכלכלן פרופ' מנואל טרכטנברג, ראש המכון למחקרי ביטחון לאומי, ובעברו ראש המועצה הלאומית לכלכלה, ראש הוועדה לתקצוב ההשכלה הגבוהה, ח"כ מטעם מפלגת העבודה וראש "ועדת טרכטנברג" שהקים נתניהו למתן מענה לאומי למחאה החברתית של 2011. בראיון, הציג טרכטנברג תכנית מקיפה, מקורית, שונה מאוד מרוב הרעיונות שאנו שומעים, להורדת יוקר המחיה. קראתי בהתלהבות את הראיון, הזדהיתי מאוד עם הרעיונות וזו בעיניי הדרך הראויה להתמודד עם המצב.

אצטט מדבריו: "הבעיה הכלכלית הישראלית היא הסתירה הבולטת בין המצב המקרו-כלכלי המעולה של מדינת ישראל לבין תחושת החנק והתסכול המיקרו-כלכלית, על סף ייאוש, של משק בית ישראלי ממוצע. הסתירה הזו היא פועל יוצא מהמדיניות הממשלתית, המאלצת את האזרח לקנות במיטב כספו שירותים בסיסיים שהמדינה צריכה ויכולה לספק לו. בגללה הפכנו לארץ עשירה שאזרחיה מרוששים.

… האזרח חש שמשהו בבסיס לא כשורה בסולם העדיפות החברתי-כלכלי של ממשלתו, כאשר החוזק של המשק הלאומי מתבטא בחולשה של משק הבית שלו. כאשר התקציב הלחוץ של משפחות הוא תמונת ראי של תקציב העודפים של האוצר. זה קורה משום שלפחות בארבעה תחומים מרכזיים הממשלה העבירה את נטל המימון מהמגזר הציבורי, כפי שמקובל במדינות מתקדמות – אל כתפי המשפחות. התחומים הם דיור, תחבורה, חינוך לגיל הרך וביטוח בריאות. הצעדים שאני מציע הופכים בחזרה את הפירמידה ומעמידים אותה על בסיס הדאגה לאזרח. הבסיס שנזנח ונשכח.

… על המדינה להפסיק לספסר בקרקעות. להציף את הענף בקרקע זמינה וזולה. אני מדגיש, זולה! במקביל על הממשלה לפתוח מיד במיזם ענק של דיור בר השגה: בניית רבבות – עד מאה אלף – דירות להשכרה לטווח ארוך באזורי ביקוש בדמי שכירות הוגנים, שייקבעו מראש כאחוז מההכנסה נטו של המשפחה. ישראל היא כנראה המדינה המפותחת היחידה, שבה הממשל מתנער לגמרי מצורכי הדיור של כלל האזרחים ואומר להם, לכו הסתדרו בעצמכם או חכו בסבלנות בתור להגרלה.

… המדינה אומרת לאזרח קנה אוטו, שלם מסים, והסתדר לך לבד בדרכים. זו טעות לאומית קשה… צריך לרכז את המאמץ בצעדים להקלה מהירה: עידוד תקציבי של תחבורה שיתופית, מימון מוגדל לסיום מזורז של הפרויקטים שכבר הוחל בהם ומתן תמריצים למעסיקים, כדי שיארגנו הסעות של עובדים. אך בכל אלו לא די. אני מציע להחליף את המסים הקיימים על בנזין ועל חלקי חילוף למכוניות ואת אגרות הרישוי השנתיות ב'מסי דרך' חדשים, שייגבו מכל מכונית לפי מסלול הנסיעה, שעת הנסיעה ומספר הנוסעים… להתקין בכל מכונית רכיב GPS לניטור הנסיעה, חיישן לאיסוף מידע על מספר הנוסעים ויישום סלולרי להסדרת התשלום. לדוגמה: הבנזין אמנם יוזל ב-60%, אך מי שנוסע לבדו לעבודה בשעת פקק ישלם חמישה שקלים לכל קילומטר ומי שנוסע עם חברות וחברים לעבודה מחוץ לשעות הפקק ישלם רק 25 אג' על כל קילומטר. די בהכפלת מספר הנוסעים במכונית ממוצעת מ-1 ל-2 כדי לסלק פקקים רבים, לאפשר זרימת תנועה ולהקטין את שכיחות התאונות ואת פליטת גזי החממה.

… זה בדיוק מה שהממשלה הבאה חייבת לעשות: להגדיל, עוד השנה, את המימון הציבורי להאצת העבודות על רכבות קלות בגוש דן ובירושלים, על מסילה רביעית לרכבת ישראל ועל המסילה המזרחית החדשה. לכופף את הבירוקרטיה ולהזרים את כל הכסף הנחוץ כדי להגיע בהקדם לקו הסיום של המיזמים הללו. … מערכת האוטובוסים בארץ לא יעילה, ירודה, ממש מזעזעת, תוצאת ההפרטה המופקרת. ועד שהיא לא תשתפר מהותית, אני ממליץ לתת פטור מלא מדמי נסיעה באוטובוסים לכל האוכלוסיה. מגיע לכולנו לנסוע בהם חינם.

… בנושא החינוך לגיל הרך אני מציע שינוי מקיף. הממשלה הבאה צריכה להקים רשת של קמפוסים רב-תחומיים לילדים בגיל הרך במימון שוטף של המדינה, להעלות את השכר לעובדות ולעובדים בקמפוסים האלו, להכשירם כראוי בלי לעגל פינות ולשחרר, בהדרגה, את ההורים מהתשלומים. העלות התקציבית המלאה של התכנית מוערכת ב-6 מיליארד שקל לשנה. זו תהיה הקלה אדירה למשפחות עם ילדים ומהפכה חברתית. חינוך שוויוני ומקיף לילדים בני שנה עד שלוש שנים, כך לפי המחקרים בנושא, הוא מפתח לצמצום פערים חברתיים וכלכליים בטווח הארוך. המפתח הכי חשוב.

… גם במערכת הבריאות שלנו, שנועדה ותוכננה להיות ממלכתית ושוויונית, השתרש אותו דפוס: המדינה מצמצמת את חלקה במימון והאזרחים, בלית ברירה, מגדילים אותו. … ככל שמערכת הבריאות הציבורית תספק שירותים איכותיים יותר, זמינים בקהילה וקרובים לביתו של האזרח, כך הצורך ברכישת שירותי בריאות פרטיים 'משלימים' יתייתר. יתכווץ מעצמו".

אני ממליץ מאוד לקרוא את הראיון כולו. אני ממליץ על כך בעיקר למקבלי ההחלטות. וכיוון שאנו בתקופת בחירות – אני ממליץ על כך בעיקר למנהיגי המפלגות. למרבה הצער, צודק טרכטנברג בהתייחסותו לפן הפוליטי של המשבר: "אינני רואה גורם פוליטי שמתמודד בבחירות הקרובות ומוכן לכלול במצעו תכנית מעשית לתיקון האיזון שהופר בין טובת תקציב הממשלה לבין טובת האזרח ומשק הבית שלו".

* הצד השני של הנקר – מאיר שלו מברך על שובם של הנקרים לעצים הסמוכים לביתו, לאחר שנעלמו בשנים האחרונות.

הנקר הוא ציפור מקסימה. כאשר אני יושב וכותב בחדר העבודה שלי, מול החלון המשקיף אל עץ התאנה, והנקר מבקר בה ונוקר בגזע, אני באמת מתמוגג מיופיו ומקסמו.

אבל הצד השני של המטבע, הוא היותו אויב של החקלאות, כיוון שהוא מנקר ומפנצ'ר את צינורות ההשקיה. לעתים, עלינו לתקן מאות פיצוצים ביום, שנגרמים בעיקר במקור הנקרים. זו מלחמת התשה אינסופית, שעלותה בימי עבודה וחומרים – רבה.

הפתרון, שאותו אנו מיישמים בחלקות הצעירות, הוא תליית צנרת הטפטפות על חוט תיל, כחצי מ' מעל הקרקע. מסתבר, שהנקר אוהב לעבוד על קרקע יציבה. כמות הפיצוצים בחלקות הללו נמוך יותר, בפער עצום.

* רדאוץ או קישינב – חוקרת הספרות רוחמה אלבג, פרסמה ספר שני על מסעות בעקבות סופרים וספרים, והתראיינה על כך אצל ליאת רגב ברשת ב'. היא התמקדה בביקור בקישינב, בעקבות "בעיר ההריגה" של ביאליק, ועמדה על החיים היהודיים העשירים והתרבות היהודית העשירה שהייתה בעיר. בין השאר היא הזכירה פעמים אחדות את המשורר דן פגיס כיליד העיר ודיברה על בית הקולנוע של משפחתו.

מיד כששמעתי, זה היה לי מוזר. הרי אני יודע שדן פגיס הוא בן העיירה רדאוץ בבוקובינה, שהיא גם עיירת הולדתו של אבי. הוא בן גילו של אבי – שניהם נולדו ב-1930. הוא היה בן דודו של חיים (אוטו) ולדמן, חבר קרוב של אבי ואבי הכיר אותו. זה לא הסתדר, עם דבריה של אלבג, שדיברה על כך בביטחון ובידענות.

בדקתי בוויקיפדיה, ואכן, היטבתי לזכור. פגיס נולד וגדל ברדאוץ, ובמלחמה גורש לטרנסניסטריה; ביוגרפיה מקבילה לזו של אבי. אולם אביו הגיע לרדאוץ מקישינב ואולי מכאן הבלבול.

          * ביד הלשון

להחליף פנצ'ר – שאלתי נער מהקיבוץ העובד במטע מה הוא עשה היום, והוא השיב לי שהחליף פנצ'רים בעֶגְלִיוֹת-הקטיף. "מה זאת אומרת?", היתממתי. "הוצאת פנצ'ר והכנסת פנצ'ר אחר במקומו?"

מטבע הלשון "להחליף פנצ'ר", הוא אחד השיבושים המשעשעים בסלנג העברי.

המילה העברית לפנצ'ר היא תֶּקֶר או נֶקֶר.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 6.7.22

* יש דרך שלישית – אחרי שמרצ ומפלגת העבודה היו שותפות בממשלה הראשונה מאז ועידת מדריד (1991), שלא קיימה מו"מ עם הפלשתינאים ובממשלה הראשונה אחרי הסכם אוסלו, שהעומד בראשה הביע בפומבי ובפני כל העולם התנגדות נחרצת להקמת מדינה פלשתינאית עצמאית, ותומכי המפלגות הללו תמכו בהתלהבות בישיבתם בממשלה, ולא התרשמו במיוחד מהפשקווילים של דבוקת שוקן שזינבו במרצ, נוצר מצב חדש בציבוריות הישראלית. מעתה, יהיה קשה למפלגות השמאל להמשיך ולהילחם באותו מרץ ובאותה אסרטיביות נגד ה"סרבנות" הישראלית, נגד מבצעי המעצרים מדי לילה ביהודה ושומרון, נגד המשך הבניה ביישובים ביו"ש ובמזרח ירושלים, כפי שעשו קודם. הרי בצדק ייאמר להם – הרי אתם הייתם בשלטון והייתם שותפים למדיניות כזו.

ואולי… אולי דברים שרואים מכאן לא רואים משם? אולי כאשר אחריות שלטונית ניצבה על כתפיהם, הם לא יכלו לדבוק בסיסמאות העבר, שאבד עליהן כלח? אולי נוצרה שעת רצון לגיבוש קונצנזוס לאומי רחב, שמבוסס על פרידה מן הפרדיגמה של דיכוטומיה בין שתי האפשרויות היחידות שעלינו לבחור ביניהן, כביכול – פתרון "שתי המדינות" או פתרון "המדינה האחת"?  

הגישה הדיכוטומית כאילו אלו שתי הדרכים ואין בלתן ועלינו לבחור ביניהן, תוקעת את ישראל בפני ברירה אכזרית בין דֶּבֶר וכולירע, בין נבלה וטריפה. לא, אין לנו ברירה רק בין שתי דרכים רעות ואל לנו להשלים עם הפרדיגמה כאילו אלו האפשרויות היחידות. יש דרך שלישית (ואולי גם רביעית, חמישית ושישית). אל לנו להיכנע לתקיעות המחשבתית הזאת.

מדינה פלשתינאית עצמאית בקווי 4.6.67 תהפוך את גוש דן לעוטף עזה רבתי. ראינו מה קרה בכל שטח שנסוגונו ממנו, הן בהסכם (אוסלו) והן באופן חד-צדדי (ההתנתקות). לא בכדי, אחרי שיותר מאלף ישראלים נרצחו בעקבות הסכמי אוסלו, נאלצנו לצאת למבצע "חומת מגן" ולהחזיר את חופש הפעולה הביטחוני שלנו ברש"פ. מישהו מאתנו מתגעגע למה שקרה כאן בין אוסלו ל"חומת מגן"? האם ההתנהלות של הרש"פ ושל שלטון חמאס בעזה נותנת לנו סיבה להאמין שיש תוחלת למדינה פלשתינאית עצמאית, ושהיא תדע לכלכל את אזרחיה ולקיים יחסי שכנות טובה ושלום עם ישראל? די ברור שחמאס ישלוט במדינה הזאת (הרי שלטון הפת"ח ברשות אפשרי רק כיוון שאבו-מאזן אינו מאפשר קיום בחירות מאז ניצחון חמאס ב-2006) ואנו יודעים מה משמעות הדבר. אנו גם יודעים, שהשנאה והקרע העקובים מדם בין פת"ח לחמאס נובעים ממחלוקות תהומיות, לבד מנושא אחד – ישראל. שני הפלגים אינם מוכנים לקבל את קיומה של מדינת ישראל, רואים בעצם קיומה את האסון ("נכבה") של העם הפלשתינאי ורק חורבנה יאפשר את פתרון הבעיה הפלשתינאית. המדינה הפלשתינאית העצמאית לא תשכיל לקיים את אזרחיה טוב יותר מהרש"פ ומשלטון חמאס בעזה, ומהר מאוד תפנה את זעם ההמונים לכיוון "השיבה", אותה "זכות" שעליה אין הם מוכנים לוותר והיא תוצג כמזור לכל מדווי העם הפלשתינאי, ומשמעותה – הטבעת מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים. מהר מאוד פתרון שתי המדינות יתפוצץ בפרצופנו, תרתי משמע, ומחיר הדמים יהיה כבד מאוד.

לעומת זאת, מדינה אחת, דו-לאומית, תקבור את החזון הציוני של מדינת לאום יהודית עצמאית וחופשית בארץ ישראל. ייעודה של ישראל הוא הגשמת הציונות, ותנאי הכרחי להגשמת הציונות הוא רוב יהודי מאסיבי לדורות במדינת ישראל.

כמובן שה"פתרון" הכהניסטי – פתרון-סופי לבעיה הפלשתינאית בדרכו של ברוך גולדשטיין ימ"ש הוא זוועה חיה, שהעם היהודי לא יהיה עם יהודי אם יאמץ אותו חלילה. לכן, גם היום כאשר מנהיג הכהניסטים הוא מועמד מוביל לתפקיד שר בכיר בממשלה אם גוש נתניהו יזכה חלילה ב-61 מנדטים, צריך לקבוע שה"פתרון" הזה לא לגיטימי והוא אינו חלק מסל הרעיונות שמותר לנו לדון בהם.

יש דרך שלישית. יש לחתור להסכם עם מדינה ירדנית-פלשתינאית, המבוסס על פשרה טריטוריאלית, על בסיס תכנית אלון מותאמת לשינויים שחלו עם השנים בשטח. שטחי הרש"פ-פלוס יהיו שטח ריבוני ירדני-פלשתינאי מפורז בצד המערבי של הירדן וישראל לא תשלוט בפלשתינאים ולא תסכן את צביונה היהודי דמוקרטי. על בקעת הירדן רבתי, סובב ירושלים, גושי ההתיישבות והאזורים הפנויים להתיישבות יהודית, תוחל ריבונות ישראל.  הפתרון הזה מבוסס על אופטימיזציה של מימוש מקסימלי של זכותנו על ארץ ישראל מבלי לסכן את היותנו מדינה יהודית בעלת רוב יהודי מוצק לדורות, בלי לסכן את קיומה וביטחונה של ישראל, בלי לעקור חצי מיליון יהודים מאדמתם ובלי להקים מדינת טרור בתוככי ארץ ישראל.

הגיעה השעה להשתחרר מהדוגמות המיושנות שאבד עליהן כלח, ולגבש פתרונות יצירתיים, שגם ניתן לגבש סביבם קונצנזוס לאומי רחב. נכון, הבעיה בפתרון שאני מציע, היא שאין לו לעת עתה פרטנר ערבי. אך בדיוק באותה מידה אין פרטנר לרעיון של "שתי מדינות לשני עמים", כפי שראינו כאשר הוצעו הצעות כאלו בידי ברק, אולמרט, קלינטון ואובמה.

עד שיהיה פרטנר, יש לנהל את הסכסוך על בסיס המציאות הקיימת, שבה פועלת הרש"פ ואיננו שולטים בפלשתינאים, אך צה"ל מגן באופן אקטיבי על שלום אזרחי ישראל. ולנצל שעות כושר מדיניות, כמו זו שהוחמצה בידי נתניהו לאחר פרסום תכנית טראמפ, להחלת ריבונות ישראל על השטחים שבכוונתנו להישאר בהם לעד.

* ציוני ממלכתי – נאומו לאומה של לפיד היה נאום מצוין. אלה הדברים שראוי שמנהיג לאומי יאמר לעמו. כך נשמע מנהיג של מדינת הלאום של העם היהודי; מדינה  יהודית דמוקרטית. כך נשמע מנהיג ציוני ממלכתי.

מה שהפריע לי הוא הפורמט – "הצהרה", ולא מסיבת עיתונאים שבה הוא נשאל שאלות. אריק שרון הוא אבי הז'אנר, ונתניהו שיכלל אותו עד שהפך לפרקטיקה קבועה של עקיפת התקשורת והימנעות משאלות.

אני מקווה שלפיד, שנולד לעולם התקשורת (דור שלישי של עיתונאים) וצמח בתקשורת, יחזיר עטרה דמוקרטית ליושנה, ויחזור לראיונות לכלי התקשורת ומסיבות עיתונאים.

* בעזרת השם – לפני שנים, כאשר ניהלתי את מתנ"ס הגולן, קיבלתי מכתב מאחד התושבים, דוסופוב נודניק, שהתלונן על כך שהמתנ"ס פגע ברגשותיו, כאשר נשלח לו מכתב ובראשו התנוססו ראשי התיבות בס"ד. הוא דרש את זכותו לא לקבל מכתבים כאלה, כי זו "כפיה דתית".

השבתי לו, שאת המכתב כתבה עובדת המתנ"ס, שהיא יהודיה דתית, שעל כל דף שהיא כותבת מתנוסס בס"ד, ואיני מעלה על דעתי כפיה חילונית – לכפות עליה לא לכתוב בס"ד על מכתבים שהיא מוציאה מהמתנ"ס, כפי שאף אחד לא יכפה עליי לכתוב בס"ד, כאשר אין זו דרכי.

נזכרתי בכך בעקבות דברי הבלע של דרעי נגד לפיד, על כך שבנאומו לא אמר "בעזרת השם". כפי שאף אחד אינו נובח על דרעי כאשר הוא אומר בעזרת השם, שלא ינבח על לפיד כאשר אינו אומר זאת. אגב, לפיד דווקא הזכיר את השם בנאומו, אבל עובדות הן עניין ללוזרים, לא לאסיר המשוחרר דרעי.

* הכזב הביביסטי התורן – מסתמן קמפיין השקר הביביסטי התורן – הצגתו של לפיד כאיש שמאל רדיקלי אנטי ציוני ואנטי יהודי, והצגת כל מי שמועמד להיות שותף לו, כמו תקווה חדשה, ימינה וישראל ביתנו כמשת"פים. אין להם עכבות לשקרנים הבזויים האלה. נשאי הכזב המפיצים את השקרים הללו, מדברים בשם האידאולוגיה, כביכול, אבל אין בשקר הזה שום אידאולוגיה, רק ביביאולוגיה. המדינה היא ביבי, הציונות היא ביבי ומי שאינו סוגד לו הוא בוגד. אין שום פטריוטיות ושום ציונות בביביזם, אלא רק תרבות השקר. אין פגיעה אנושה יותר בציונות מניצחון גוש בן-גביר.

מיהם השקרנים האלה שמעזים להטיף על… "ציונות".

* על הכוונת השוקניסטית – בעוד תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית מציגה את לפיד כאיש שמאל רדיקלי, דבוקת שוקן מתגוללת עליו בשל ימניותו. גדעון לוי, עודה בשאראת, רוגל "התעלמות נפשעת וחסרת אחריות מהכיבוש, מהאפרטהייד" אלפר ושות', יוצאים מגדרם כדי להלקות את לפיד ולהיכנס באמ-אמא שלו.

יש לציין, שבניגוד לעלילה הביביסטית, שכל כולה שקר גס, לשיטתם של השוקניסטים הם צודקים.

* איחולי כישלון – גדעון לוי פרסם פשקוויל שבו איחל ליאיר לפיד כישלון בתפקידו. למה? כי מדדי ההצלחה של ממשלתו, כמו של ממשלת בנט, כפי שהם מודדים אותם, הם העמקת ה"עליונות היהודית", "האפרטהייד", "ההתנחלויות" ו"הכיבוש". עובדה – הפגישה הראשונה שלו הייתה, אוי לאוזניים שכך שמעו ולעיניים שכך קראו, עם ראש השב"כ. ראש ממשלת ישראל נפגש עם ראש השב"כ? נורא.

מילון לוויי עברי קצר: "עליונות יהודית" = ציונות. "אפרטהייד" = מדינה יהודית. "התנחלויות" = מקום שיהודים חיים בהם, ביו"ש, בגולן, בנגב, בגליל או בגרעינים התורניים ביפו ולוד.  "הכיבוש" = אקיבוש.

* פסולי חיתון – שתי רשימות לכנסת הן פסולות חיתון לקואליציה, מוקצות מחמת מיאוס. האחת היא הרשימה האנטי-ישראלית המשותפת עם עופר כסיף האוטו-אנטישמי וחבר מרעיו. השניה היא הכנופיה הכהניסטית, הגזענית והפשיסטית. זו נבלה וזו טריפה ו/או להיפך. כל ממשלה התלויה ברצונה הרע של אחת משתי הכנופיות הללו, תהיה ממשלת פיגולים.

הפרשנים והתקשורת מתארים לנו מצב כאילו הבחירה היא בין שתי האפשרויות הללו ואין בלתן. אסור לקבל זאת. המטרה העליונה של הבחירות היא למנוע מגוש בן-גביר 61 מנדטים. מרגע שהמטרה הזו תושג, נפתחות אפשרויות קואליציוניות שונות, שאינן כוללות את הרשימה המשותפת ואת הכהניסטים ועוזריהם. כמובן שהפתרון הראוי הוא שהאיש שתוקע את מדינת ישראל במשבר הפוליטי החמור בתולדותיה כבר שלוש שנים וחצי וחמש מערכת בחירות, יעשה את מה שכל אדם אחר במקומו היה עושה מזמן – משחרר. ברגע שזה יקרה, ניתן יהיה בנקל להקים ממשלה רחבה בהנהגת הליכוד. אבל אי אפשר לבנות על תפיסת האחריות של חסר האחריות. לשם הרכבת הקואליציה ללא פסולי החיתון, לא יהיה מנוס מוויתורים, פשרות וירידה מעצים; מוטב לוותר מראש על כל הנדרים, האיסורים, השבועות והחרמות וגילוח השפמים, ושכל מפלגה תשאיר בידיה אופציות מרביות (זולת פסולי החיתון).

* בחירתה של איילת – הבחירה של איילת שקד היא בין מתן כהנא לבין "הרב" כהנא שר"י. כלומר, בין ציונות ממלכתית לביביזם כהניסטי.

* משמעותה של ריצה משותפת – מרב מיכאלי דוחה על הסף אפשרות של הליכה משותפת עם מרצ, בשל הפערים האידיאולוגיים בין המפלגות. גישתה של מיכאלי מעניינת. מיכאלי העיתונאית השוקניסטית, מבכירות דבוקת שוקן, אכן ביטאה פער אידיאולוגי ממרצ. היא הייתה קרובה יותר בעמדותיה לחד"ש. לזכותה ייאמר, שבעשר שנותיה בפוליטיקה היא עוברת תהליך התמרכזות ופרגמטיזציה, בעיקר בשבתה בממשלה שהובילה קו הפוך להשקפות השמאל (אבל זה נכון גם לגבי מרצ).

בדרך כלל, הרעיון של חיבור בין העבודה למרצ מעורר בי חלחלה, דווקא מתוך שאיפה שמפלגת העבודה תחזור אי פעם לכור מחצבתה הרעיוני. אבל הפעם, יכול להיות שההחלטה של שתי המפלגות אם לרוץ יחד תקבע אם בן-גביר יהיה, חלילה, שר בישראל.

* איום מאפיוזי – נער השליחויות של נתניהו יואב קיש, שיגר איום מאפיוזי ליועמ"שית, שאם תאשר בחירת רמטכ"ל, היא תודח "כשנחזור". כמובן, שכוונתם להכשיר את הקרקע לתכנית להדיח את היועמ"שית ולמנות תחתיה בובה שתחלץ את הנאשם מאימת הדין, אם חלילה גוש בן-גביר ינצח בבחירות.

* לא כל מה שחוקי ראוי – אם היועמ"שית תפסוק שממשלת המעבר רשאית למנות רמטכ"ל, זו תהיה הפסיקה הנכונה. איני חושב שהיועמ"ש אמור לאסור מה שהחוק מאפשר ובוודאי כאשר יש תקדימים לכך.

אבל לא כל מה שחוקי ראוי, ובלי קשר לפסיקת היועמ"שית, לדעתי הממשלה צריכה לנהוג באיפוק וריסון ולא להציב עובדה מוגמרת בפני הממשלה הבאה. לדעתי, יש להאריך בשנה את כהונתו של כוכבי. אם נחזור, חלילה, לשורה של סבבי בחירות, נכון יהיה למנות רמטכ"ל קבוע בעוד שנה, גם אם תהיה ממשלת מעבר.

* אל תקרא לי אשכנזי – מתחתי ביקורת על נתניהו, ובתגובה ביביסטית הולמת הותקפתי בצרור נאצות וגידופים, שהחלו במילה… אשכנזי.

מיהו, אם כן, אשכנזי? מי שאינו סוגד למנהיג האשכנזי מקיסריה.

ובאשר אליי – ההגדרות הגלותיות "אשכנזי" ו"מזרחי" זרות לי ואין לי כל עניין בהן. איני "אשכנזי" כיוון שאין לאשכנזיות שום משמעות בזהות שלי. אני יהודי, ישראלי, ציוני. זאת הזהות שלי, ואני מתכחש לכל זהות אחרת, שמישהו מלביש עליי. החיבור שלי אינו למקומות שמהם יצאו הוריי, אלא אל המקום שאליו חתרו והגיעו. אז מה העדה שלי? אין לי עדה. יש לי לאום. ובני הלאום שלי, יהודים מרוסיה וממרוקו, מפולין ומאמריקה, מאתיופיה ומרומניה ומכל קצות תבל, הם ה"עדה" שלי.

נצח ישראל לא ישקר והמהלך הציוני הגדול של מיזוג גלויות יגבר על כל העסקנים הציניים שמנסים להנציח את הגלותיות והעדתיות, כי היא משרתת את הפוליטיקה הקטנה שלהם. הם אולי יצליחו לעכב מעט את המהלך הגדול, לתקוע מקלות בגלגלים, אך הציונות תנצח. מיזוג הגלויות מנצח באמצעות האהבה, הזוגיות והנישואין. בדור הבא לא יהיה ילד שידע להשיב על השאלה האנכרוניסטית אם הוא "מזרחי" או "אשכנזי".

* מי אינטליגנט – לא אהבתי את הערתו של גדי סוקניק על כך שנבחרי יש עתיד אינטליגנטים יותר מנבחרי הליכוד. מי שָׂמוֹ? על סמך מה הוא ממנה את עצמו לאינטליגנטומטר של נבחרי הציבור ולחלוקתם המפלגתית.

אבל אחרי שהוא אמר זאת, מיד החלה תעשיית השקרים וההסתה להציג את דבריו כאמירה "גזענית" נגד ה"מזרחים"; הנה עוד אחד שטוען שה"אשכנזים" מיש עתיד אינטליגנטים יותר מה"מזרחים" נבחרי הליכוד. ושוב תאוריות "ישראל השניה" בלה בלה בלה. והרשת גועשת בטענה הזאת.

אבל האמירה של סוקניק הייתה לגמרי אחרת. הוא אמר שמאיר כהן, שעלה ממרוקו והוא תושב דימונה, אורנה ברביבאי שאמה יוצאת עיראק, מירב כהן שהוריה עלו ממרוקו, קרין אלהרר שהוריה עלו ממרוקו ומיקי לוי שהוריו עלו מכורדיסטן וטורקיה אינטליגנטים יותר מיולי אדלשטיין יליד אוקראינה, ישראל כ"ץ שהוריו עלו מרומניה, יואב גלנט שהוריו עלו מרומניה ואבי דיכטר ה"אשכנזי".

* חוק נורווגי גורף – כאשר יאיר לפיד ויש עתיד היו באופוזיציה הם תקפו בחריפות את נתניהו על כך שבממשלתו יושם החוק הנורווגי. כאשר לפיד עלה לשלטון (כראש ממשלה חלופי ועכשיו כראש הממשלה), גם ממשלתו מיישמת את החוק הנורווגי. ואילו הליכוד, שיישם אך אתמול את החוק הנורווגי, יצא בחריפות נגד יישום החוק, ואף רדף אישית באלימות מילולית וגידופים מכוערים את הח"כים שנכנסו לכנסת במסגרת החוק הנורווגי, והדביק להם את כינוי הגנאי "נורווגים".

דני קושמרו נשא בפתח אולפן שישי מונולוג פופוליסטי נגד "הנורווגים" (הוא אימץ את כינוי הגנאי). הוא לפחות לא בא מפוזיציה ותקף את החוק בלי קשר לצד המיישם אותו. הוא בא מפופוליזם, עם טיעון ה"ביזבוז".

אני חסיד מושבע של החוק הנורווגי. אני סבור שעלינו לחוקק חוק נורווגי גורף, ללא שיקול דעת, כמו בנורווגיה. ברגע שח"כ יושבע לממשלה, אוטומטית תפקע חברותו בכנסת, והבא בתור ברשימה יכנס אליה במקומו. אם הוא יתפטר / יודח מן הממשלה, הוא אוטומטית יחזור להיות ח"כ, במקום הח"כ שנכנס במסגרת החוק הנורווגי. הדבר חשוב לצורך הפרדת הרשויות, לחיזוק הכנסת ולחיזוק הממשלה. מן הראוי שיהיו לנו 120 מחוקקים במשרה מלאה, שהעבודה שלהם היא לשרת את הציבור בכנסת, ושרים במשרה מלאה, שמתמסרים לעבודת משרדם ולחברות בממשלה, ואינם צריכים לבזבז את זמנם המיניסטריאלי על מאות הצבעות בשבוע. בתחילת כהונתה של הכנסת הנוכחית, האופוזיציה ריתקה את הכנסת לילות שלמים בפיליבסטרים על כל חוק ועל כל הצבעה, מתוך רצון להתיש את השרים, להכשיל אותם ולמנוע מהם את מילוי תפקידם. הם סירבו להתקזז עם שרים שנסעו לשליחות מדינית או ביטחונית לחו"ל. לכן, יישום החוק הנורווגי היה אילוץ. הוא לא צריך להיות מתוך אילוץ. זה חוק טוב, נכון וחשוב, וצריך לשפר אותו בכך שהוא לא יהיה מותנה ברצון השר, אלא יהיה חובה על פי חוק.

אגב, כ"הוכחה" לכך שהחוק הנורווגי מיותר, הציג קושמרו מחקר על הפעולה של כל אחד מהח"כים (נוכחות במשכן, נאומים, הצעות חוק, נוכחות בוועדות וכד'), והצביע על כך שבין עשרת הראשונים, שאת שמותיהם ותמונותיהם הציג, אין אף ח"כ "נורווגי". הוא הציג גם את עשרת האחרונים. ומיהם? כמעט כולם, אולי אפילו כולם, שרים לשעבר, שכנראה מסרבים להתרגל לעבודה הפרלמנטרית שלכאורה קטנה עליהם. לא היה ביניהם אף "נורווגי". כמובן ששרים בפועל, בצדק, אינם פעילים בכנסת, אינם חברים בוועדות ורק תופסים מקום, שראוי להיות פנוי לח"כ שזו משימתו. בזבוז? הדמוקרטיה עולה כסף. בזבוז הוא ח"כים שאינם מתפקדים כח"כים.

* הכנסת תאבד אחד מטובי חבריה – את יובל שטייניץ הכרתי כאשר הייתי דובר ועד יישובי הגולן והוא ח"כ צעיר באופוזיציה, פעיל למען הגולן. התרשמתי ממנו מאוד; כאדם חכם מאוד, משכיל, רחב אופקים ובעל ראייה אסטרטגית מקיפה, כציוני נלהב וביטחוניסט מובהק.

התפלאתי איך במשך שנים רבות הוא היה יס-מן של נתניהו; כל כך לא מתאים לאינטלקטואל כמוהו. אבל בשנים האחרונות הוא נגמל. זה התחיל בפרשת אלאור אזריה. שטייניץ הקפיד לאורך כל הפרשה לתמוך במשפטו של אזריה, המבטא את היותה של ישראל מדינת חוק ואת צה"ל – צבא מוסרי ולא כנופיה מזרח תיכונית נוסח לבנון. יחד עם ח"כ דיכטר הוא ניסה עד הרגע האחרון לשכנע את הליכוד והאופוזיציה לתמוך בחוק האזרחות (אך לא אזר אומץ להפר את המשמעת הסיעתית ולהצביע על פי צו מצפונו בעד האינטרס הלאומי). בכל פעם שלה-פמיליה הפרלמנטרית, הצווחנים הביביסטיים בראשות אמסלם התפרעו בכנסת, ראיתי את ח"כ שטייניץ מתכווץ בכיסאו, בהלם ובאלם, אינו יודע היכן לקבור את עצמו מבושה.

ממש לא הופתעתי מפרישתו. קשה לי להאמין שהוא היה נבחר בפריימריז, מול הבייס הביביסטי, במיוחד לאחר פשעו הנורא – אשתו נבחרה לשופטת בית המשפט העליון.

עם פרישתו, תאבד הכנסת את אחד מטובי חבריה.

מכל פועלו רב השנים אצטיין את ועדת ששינסקי – הוועדה הציבורית שהוא הקים לבחינת המיסוי על הפקת נפט וגז טבעי בישראל. עד אז, טייקוני הנפט והגז כמעט ולא שילמו מס. הוועדה שינתה את המצב באופן משמעותי. שטייניץ גיבה את מסקנות הוועדה ועמד על יישומן בנחישות, מול מסע הסתה איום ונורא, נגד שטייניץ הקומוניסט, שמופעל בידי הקרן החדשה נגד האינטרס של ישראל ולמען הגז הערבי. שטייניץ לא התקפל, גייס את תמיכת נתניהו ומסקנות הוועדה אומצו בידי הממשלה ובחקיקה של הכנסת.

* קבס – כאשר אני קורא את עדותה המזעזעת של הדס קליין, אני נמלא בושה. כפטריוט ישראלי אני חש תחושת קבס ובושה עמוקה על שאדם כזה היה ראש ממשלת ישראל.

השאלה האם זה פלילי או לא, והאם נתניהו יורשע או יזוכה, אינה רלוונטית לכך שמדובר בשחיתות ציבורית מגעילה. גם אם החוק הישראלי היה מאפשר קבלת מתנות ללא הגבלה, התנהלות כזאת היא מושחתת וגרגרנית. להקיא.

* אסור להחמיץ את ההזדמנות – ביטול מתווה המהגרים-מאוקראינה של שקד בידי בג"צ, הוא התערבות בלתי נסבלת ובלתי מידתית במדיניות ההגירה של ישראל, שהיא פררוגטיבה של הממשלה. המתווה שבוטל הוא טוב ומידתי. חבל שבוטל. אבל מבחינה מעשית אין להחלטה משמעות של ממש, כיוון שאין שטף של מהגרים שאינם זכאי חוק השבות, ואלה שבאו עזבו אחרי זמן קצר.

מה שחשוב באמת הוא ההזדמנות לעליה גדולה מאוקראינה ורוסיה. זה צריך להיות היעד העליון של מדינת ישראל לעת הזאת. מן הבחינה הזאת, גם מן הבחינה הזאת, הבחירות באו לנו בעיתוי גרוע מאוד.

לצערי, הן בנט בהודעות הפרישה שלו והן לפיד בנאומו לאומה, אפילו לא הזכירו את המשימה הגדולה והחשובה הזאת, מה שמעיד שהם לא התעלו לגודל השעה. יש כאן הזדמנות גדולה למדינת ישראל, שלא הייתה כמותה מאז שנות התשעים, ואסור לנו להחמיץ אותה.

* אורחה ומטר – המועצה הארצית לתכנון ובניה אישרה את היישובים החדשים בגולן, אורחה ומטר. זה השלב השלישי מתוך ארבעה. השלב האחרון הוא אישור מליאת הממשלה. אני מקווה שהממשלה תדון ותאשר מוקדם ככל האפשר.

* דובוני לא-לא – בפני המועצה הארצית לתכנון ובניה, שאישרה את הקמת היישובים החדשים בגולן, הופיעו נציגי ארגון "שומרי הגולן", המובילים את המאבק נגד מיזם חוות הרוח בגולן, מטעמי הגנה על הסביבה. הם הציגו את התנגדויותיהם להקמת היישובים החדשים. ואני תמה. האם הם חושבים שהתייצבותם כדובוני לא-לא לכל פיתוח הגולן, תקל עליהם לשכנע את תושבי הגולן במאבקם נגד טורבינות הרוח? הטיעונים שהם מעלים נגד הקמת היישובים החדשים, תקפים באותה מידה בנוגע ליישובים שבהם הם חיים. אילו הרוח שלהם הייתה שלטת במדינה לפני חמישים שנה, לא הייתה התיישבות בגולן (ובלי התיישבות, הגולן כבר מזמן היה בידי האויב הסורי).

"שומרי הגולן"… מפני מי אתם שומרים על הגולן? מפני ההתיישבות הציונית?

לעתים נדמה לי שיש הסבורים שהפתרון הראוי לאנושות הוא לרכז את כולה במגדל בבל אחד שראשו בשמים, וכך נשמור על העולם מפני האדם.

* קיבוץ חדש – מזכירות התנועה הקיבוצית החליטה להקים קיבוץ חדש במבואות ערד. זוהי החלטה היסטורית, לאחר למעלה משלושה עשורים שהתנועה לא הקימה אף קיבוץ (ואף איבדה קיבוצים אחדים). איזו זכות קיום יש לתנועת התיישבות שאינה מיישבת?

בביקור של מטה התנועה באורטל, זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד של מזכ"ל התנועה ניר בן-מאיר, העליתי את הסוגיה (שעליה אני נאבק לאורך כל השנים). הצעתי לו לקחת אתגר: הקמת קיבוץ אחד לפחות בקדנציה שלו. הוא דחה את דבריי על הסף ובקוצר רוח, באומרו שהיום ההתיישבות אינה יעד לאומי.

ניר שינה את עמדתו לאחר הקמת ממשלת בנט, שאחרי עשרות שנים שבה והעמידה את ההתיישבות הציונית על ראש שמחתה. הממשלה החליטה על תכנית לאומית לפיתוח ההתיישבות בגולן, כולל הקמת שני יישובים קהילתיים חדשים, ועל הקמת 14 יישובים חדשים בנגב. אם הממשלה מגדירה מחדש את ההתיישבות כיעד לאומי – אנחנו שם, אמר ניר. ההחלטה העקרונית התקבלה כבר לפני חודשים אחדים, והשבוע התקבלה החלטה מעשית.

ברוך מציב גבול אלמנה.

* כשר לפסח – הרש"פ: היהודים רצחו את הכתבת, כי הם בדם של כתבות פלשתינאיות לאפיית מצות.

* לא נעים לאוזן – מרב מיכאלי היא זאת שמשלם או משלמת את מחיר סגנון הדיבור הטרחני והמסורבל שלה. היא משלמת את המחיר פעמיים. א. היא מבזבזת את מחצית זמן השידור שלה על חזרות מיותרות, טרחניות ומסורבלות וכך היא משמיעה רק את מחצית המסר שלה. ב. היא מאבדת רבים ורבות מן המאזינים והמאזינות, שמזפזפים או מזפזפות כשהיא מדבר או מדברת. הם אינם עושים זאת מסיבה עקרונית או אידיאולוגית, לאו דווקא בשל דאגתם לעברית שהיא אונס.ת, אלא פשוט כי זה לא נעים לאוזן.

אגב, עוד לא שמעתי אותה מדברת, משום מה, על: נשים או נשות.

* לא יקרה – אני יכול לקבוע בוודאות – לא של מאה אחוז אלא של מיליון אחוז, שאין צל צלו של סיכוי כלשהו, שאי פעם אשכח תינוק ברכב.

אלא מה? גם זה ששכח את התינוק ברכב, היה משוכנע בוודאות של מיליון אחוז, שאין צל צלו של סיכוי שזה יקרה לו. עובדה – עד לאותו רגע, אלפי פעמים זה לא קרה לו.

אני סולד מהאנשים שנדים ובזים לאותם אנשים שחרב עליהם עולמם, ובאסונם גם מטילים בהם רפש (ולעתים תוך תיוג קבוצתי שלהם).

כשהיו לי ילדים קטנים עוד לא הייתה טכנולוגיה המתריעה נגד שיכחת ילדים. אילו היום היו לי ילדים קטנים, או כשיהיו לי נכדים, בטוח שארכוש את הטכנולוגיה הזאת. ואם בכל זאת לסווג ולתייג על פי קבוצות באוכלוסיה את מי שזה עלול לקרות להם: הסיכוי הגדול יותר הוא שזה יקרה למי שבטוח שלו זה לא יקרה ולכן הוא יחסוך ולא ישתמש בתכשיר טכנולוגי.

          * ביד הלשון

מציב גבול אלמנה – תשובה לשאלה של קורא, בעקבות שימוש בברכה ברשומה שכתבתי.

ברכת מציב גבול אלמנה מוזכרת בתלמוד הבבלי במסכת ברכות: "תנו רבנן: הרואה בתי ישראל ביישובן, אומר: 'ברוך מציב גבול אלמנה'".

הרעיון העומד מאחורי הברכה, הוא המשלת עם ישראל שנמצא בגלות לאישה שנעזבה מבעלה, שהיא כאלמנה. כאשר ישראל שבים לארצם וגבולם, הם כאותה "אלמנה" ששבה לבעלה.

עם ראשית שיבת ציון בימינו, בתקופת העליה הראשונה והקמת המושבות הראשונות, החלו לברך כך על כל יישוב חדש שקם, וכך מקובל עד היום.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 15.6.22

* התיישבות חדשה בגולן – השבוע אנו חוגגים 55 שנים לשחרור הגולן. בחודש הבא ימלאו 55 שנה למפעל ההתיישבות בגולן. והשבוע, ביום שלישי, מוסדות התכנון הארציים (הוולנת"ע – הוועדה לנושאים תכנוניים עקרוניים) יתכנסו לדון, בשעה טובה ומוצלחת, בתכנית להקמת שני יישובים חדשים בגולן – אורחה ומטר, עליהם החליטה הממשלה במסגרת התכנית הלאומית לפיתוח הגולן ולהכפלת האוכלוסיה בגולן.

ובינתיים, הארגונים הירוקים יוצאים נגד הקמת היישובים ומעלים התנגדויות והסתייגויות. הם טוענים שהקמת יישובים חדשים תפגע בטבע בגולן ושיש להתמקד בהרחבת היישובים הקיימים ולא בהקמת יישובים חדשים.

אין שום סתירה בין הקמת התיישבות חדשה והרחבת היישובים הקיימים. התכנית הלאומית מדברת על הכפלת קצרין, על הרחבת כל היישובים ועל הקמת היישובים החדשים. הקמת יישובים חדשים והרחבת יישובים קיימים הם כלים שלובים. כאשר אזור התיישבות נמצא בתנופת פיתוח וצמיחה דמוגרפית גדולה, ואין ביטוי מובהק לכך כהקמת יישובים חדשים, הביקוש של משפחות צעירות ואיכותיות להתיישבות בו גדלה, והיא תתבטא גם בהרחבת היישובים הקיימים.

ובאשר להגנה על הסביבה – הקמת שני יישובים חדשים ואפילו עשרה, לא תשנה את צביונו של הגולן כשטח פתוח. כמעט בכל נקודה בגולן, כאשר מביטים לכל הכיוונים, העין אינה פוגשת יישוב. לכן, ההפחדות הללו, של דובוני לא-לא, אינן צריכות לעשות עלינו רושם. אנו, תושבי הגולן, מחויבים להגנה על הסביבה ועל הטבע בגולן יותר מכל אחד אחר. ההתנגדות להקמת היישובים היא על אוטומט. בעד הנגד ונגד הבעד.

יש לי הצעה. נקים מגדל בבל חדש וניישב בו את כל האנושות, כדי שלא תפריע.

* יחד – ממשלת בנט היא ממשלה מצוינת, בעלת הישגים רבים ומובילה קו ניצי תקיף בנושאי חוץ וביטחון וקו ציוני מגשים בענייני התיישבות. היא ממשלה טובה בפני עצמה ובוודאי בהשוואה לאלטרנטיבה. לכן, ראוי שהיא תמשיך ותשלים קדנציה מלאה.

אולם הממשלה הזאת מתבססת על קואליציה מחורבנת, בשל קומץ אופורטוניסטים שתופסים אותה בביצים. לכן, היא נמצאת כל הזמן בסכנה קיומית.

אין לי מושג האם הממשלה תצלח את השבוע הקרוב, ואם כן – מתי יבוא המשבר הבא, וכמה היא תחזיק, אך גם איני שולל את האפשרות שהיא תשלים את הקדנציה. הכל אפשרי.

כך או כך, בין אם הבחירות תתקיימנה מיד, בין אם במועדן או בכל מועד אחר, אני סבור שכבר כעת על תקווה חדשה וימינה להחליט על ריצה משותפת לבחירות ולהקים סיעה משותפת לאלתר. יש לגבש כוח גדול ככל האפשר המחויב לציונות ממלכתית עם מדיניות ניצית. יש קרבה רעיונית רבה בין המפלגות ואין סיבה שלא תשלבנה ידיים.

את השאלה מי יעמוד בראש הרשימה יש להחליט על סמך סקרי עומק, ועל פי הניתוח למי יש סיכוי טוב יותר להביא את ההישג המרבי.

לא שכחתי שבנט היה שותף לשלהוב היצרים בפרשת אלאור אזריה ואת הקריאות הפופוליסטיות שלו לגזר דין מוות למחבלים. אבל אני מאמין שהוא התבגר, כובד האחריות עיצב את דמותו כמנהיג אחראי וממלכתי, ולא תהיה לי היום כל סיבה לא לתמוך ברשימה משותפת, שבה הוא יוצב באחד משני המקומות הראשונים.

* התנקשות בדמוקרטיה – הליכוד הציע הצעת חוק, על פיה הממשלה תמנה את שופטי בג"ץ ומליאת הכנסת תאשר. זו התנקשות בדמוקרטיה, פיגוע נגד שלטון החוק והרס עצמאות המשפט. העובדה שאת ההצעה מעלה סיעה שמנהיגהּ נאשם בפלילים מעידה יותר מכל עד כמה זו הצעה חולנית ומטורפת.

מצער מאוד להיווכח בירידת הדורות, כאשר את ההצעה המטורפת הזו מציעה המפלגה, שמייסדהּ היה נושא הדגל של עליונות המשפט.

בכל ממשלות נתניהו היו גורמים שפויים שלא איפשרו הרפתקאות מסוכנות כאלה. הדרך השלישית, מפלגת העבודה/עצמאות ובהמשך קדימה, יש עתיד + התנועה, כולנו, כחול לבן + דרך ארץ + מפלגת העבודה. אם חלילה יהיה שלטון על טהרת גוש ביבי, עם או בלי רע"ם, ישראל תידרדר לארדואנוקרטיה.

* נגד מדינת ישראל – בבית המשפט: מדינת ישראל נגד בנימין נתניהו.

בכנסת: בנימין נתניהו נגד מדינת ישראל.

* קודם כל רעת האזרח – כה כתב מאיר אריאל: "תודו שמפלגה שיורדת משלטון מאחלת לנכנסת כישלון חרוץ. והלא כישלון חרוץ של מפלגת שלטון זה קודם כל רעת האזרח – משמע שאין טובת האזרח לנגד עיני המפלגות כמו היותן בשלטון".

והנה, המפלגה שירדה מן השלטון לא רק מאחלת לנכנסת כישלון חרוץ, אלא פועלת באופן אקטיבי להכשלתה ובעיקר להכשלת פעולות שמיישמות את האידיאולוגיה שבשמה מדברת האופוזיציה.

סהדי במרומים, שגם כאשר שלטו ממשלות שהתנגדתי להן וגם כאשר עמד בראשן אדם שאני סולד ממנו, התפללתי בכל לבי להצלחתן, כאבתי כל כישלון שלהן ושמחתי על כל הישג שלהן.

* ההיגיון של אורבך – ניר אורבך זועם בצדק על שני חברים סוררים בקואליציה, שמצביעים עם תשלובת ביביטיבי נגד המדינה. במחאה, הוא מאיים לנהוג בדיוק כמותם. הגיוני.

* מה הבעיה של ניר אורבך? – אופי חלש.

מהח"כים של ימינה נדרש חוסן נפשי ותעצומות נפש גדולים, כדי לעמוד במסע הטרור האישי נגדם ונגד משפחותיהם, המתנהל זה שנה.

למרבה הצער, אורבך לא גילה כושר עמידה של מנהיג.

* הצבעה קונסיסטנטית – הצבעת הליכוד נגד חוק יו"ש מנוגדת לאידיאולוגיה שלו. אבל הצבעתו של הכהניסט נגד החוק דווקא מובנת. עדיף לו שלא יהיה חוק, לא דין ולא דיין, ושהזרוע הצבאית של הכהניזם תשתולל באין מפריע.

* מדרון חלקלק – אך טבעי, שאחרי שהצביעה יחד עם ביביטיבי נגד המדינה, ח"כ רינאווי זועבי כבר מדברת בבוז על אנשי הרל"ב ("רק לא ביבי").

* דרבי המושחתים – ההתפלשות בבוץ בדרבי המושחתים גורם למבוכה עמוקה – מבוכה ששני האנשים הללו היו ראשי ממשלה.

* היורש – יש רק אדם אחד שנתניהו יהיה מוכן להוריש לו אי פעם את השלטון.

מתוך עדותו של ניר חפץ השבוע בבית המשפט:

במהלך דיון על התאגיד, יאיר נתניהו ירד על ארבע, שירבב את הלשון כמו כלב ואמר לאביו "תמשיך ללקק לכחלון" ואז נעמד על רגליו, שם ידיו על חלציו ואמר "תמשיך למצוץ לכחלון".

* טיפשות ההמונים – מסר מפרשת "שלח לך": עשרת המרגלים קיבלו הרבה יותר לייקים מיהושע בן-נון וכלב בן-יפונה.

* של מי השיר הזה – בתקופת המאבק על הגולן, המענה הקולי בטלפון שלי היה השיר "אין לי ארץ אחרת", בקולה של קורין אלאל, ומתוך ההקלטה בקע קולי: "שלום עם הגולן. כאן אורי הייטנר". השיר היה אחד מהמנוני המאבק שלנו. הזדהותנו עמו הייתה כפולה. הזדהות עם המסר של דבקות בארץ בכל מקרה, גם כאשר אדמתי בוערת, ומתי בערה אדמתנו יותר מכאשר ממשלות ניסו למסור את הגולן לאויב הסורי ולהחריב את מפעל ההתיישבות? וגם כמסר שהגולן הוא ארצנו, אין לנו ארץ אחרת, ואנו נחושים לסכל את כוונת הנסיגה.

מפעם בפעם העירו לי, שזו "חוצפה" שאני משתמש בשיר "שמאלני" שאהוד מנור כתב נגד מלחמת לבנון. באותם ימים, אירחנו את אהוד מנור למופע משיריו (איני זוכר מי היה הזמר שהופיע אתו) בעין זיוון. כשהגיעו לשיר "אין לי ארץ אחרת", אמר אהוד מנור: "אני כתבתי את השיר במחאה על מלחמת לבנון. אני יודע שאתם משתמשים בו במאבק שלכם נגד נסיגה מהגולן. וזה יפה מאוד בעיניי. אם כל צד שנאבק על אמונתו ודרכו מרגיש שהשיר הזה מבטא אותו, זה משמח אותי מאוד".

נזכרתי בכך בעקבות מכתב למערכת "הארץ" של יצחק שריג, אחיו של המשורר יוסף שריג שנפל במלחמת יום הכיפורים, שבו תקף בחריפות את עמיחי שיקלי על שציטט משירו של אחיו "אור וירושלים" במאמר שכתב ל"הארץ". לטענתו, השימוש בשיר בידי שיקלי הוא "מעשה נבלה", לא פחות, כי אחיו "לא האמין בכיבוש". גם אילו יוסף היה חי אתנו והיה כותב את הדברים, לא היה בכך צדק, כיוון שברגע ששיר יצא לעולם, היא לרשות הכל, וכולם רשאים לאהוב את השיר ולצטט אותו. בוודאי שאחיו של שריג, 49 שנים אחרי נפילתו, אינו זכאי לבעלות על השיר, בשל הערכתו מה היו דעותיו של אחיו היום, אילו היה חי עמנו. השיר המקסים הזה נכתב לציון חמש שנים לשחרור ירושלים, כך שלפחות באשר לירושלים, שריג בחייו לא ראה בשחרורה – "כיבוש".

הדברים שכתב שיקלי במאמרו ב"הארץ", על אודות "אור וירושלים", יפים ומרגשים: "כיליד העיר הזאת, השיר שאני הכי אוהב על ירושלים, שיר שמלווה אותי עוד מימי הגן, הוא השיר 'אור וירושלים': 'השקט שוב צונח כאן משמי הערב כדאיית דיה מעל התהומות, וקרן אדומה נושקת להט חרב את הפסגות המגדלים והחומות. ראיתי עיר עוטפת אור והיא עולה בשלל צבעי הקשת, והיא נוגנת בי כנבל ועשור, ראיתי עיר עוטפת אור'. את השיר המופלא הזה חיבר חבר קיבוץ בית השיטה יוסף שריג לכבוד יום ירושלים 1972, במלאות חמש שנים לשחרור העיר. שנה אחר כך, והוא אז מפקד פלוגת שריון במילואים, נפל שריג בקרבות הקשים של מלחמת יום הכיפורים ברמת הגולן. על אומץ לבו ותפקודו הוענק לו עיטור המופת".

* התשובה לדן מירון – במאמרה המרתק של זיוה שמיר על שירו של אלתרמן "הבלדה על חמוריקו", הופיע משפט כאילו-צדדי, שמתוכן המאמר לא היה נגרע דבר אלמלא הופיע בו, אך דווקא הוא שבה את לבי. "ובטורו 'האיר השחר' כתב אלתרמן על שירת רחל: ' 'כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי'. מִי יֵדַע מַה קובֵעַ /  אֶת נִצְחָם שֶׁל שִׁירִים? דְּמוּת גּוֹלֶֹשֶת מִתֵּל: / כִּצְלִיל נֵבֶל רוֹנֵן וְרוֹחֵק וְגוֹוֵעַ / נִשְׁתַּלְּבָה הִיא לָעַד בְּשִׁירַת יִשְׂרָאֵל.'

אלתרמן הבין אל-נכון ששיריה הקטנים והצנועים של רחל, שלא התהדרו במחלצות ובמליצות, ישרדו בשירה העברית אף יותר משיריהם של  אותם משוררים שהיו גדולים וחשובים בדורם, כי עשו בשפה העברית כבלהטים. אלה זלזלו בשירת רחל ולגלגו על 'קוצר ידה', אך חרף 'דלותם' שירי רחל לא נשכחו כשיריהם של מקטרגיה".   

כך, במעין הערת אגב במאמרה על "הבלדה על חמוריקו" הגיבה זיוה שמיר על מסתו בהמשכים של דן מירון ב"הארץ", שבו הציג את אלתרמן כעוין לקיבוץ, לפלמ"ח ולרחל המשוררת. כנראה שזיוה שמיר לא רצתה לתקוף את מירון חזיתית, אך מי שקרא את המאמרים של מירון ושל זיוה שמיר, לא יכול שלא להחמיץ את תשובתה המשכנעת של זיוה.

מאמרה הקודם של זיוה שמיר בסדרה, על שירו של אלתרמן "המגדל הראשון", מפריך את טענתו של מירון על הניכור של אלתרמן כלפי הקיבוץ (ותודה לזיוה על הציטוט ממאמרי על השיר).

ובאשר ל"בלדה על חמוריקו" אוסיף, שאריק איינשטיין הקליט גרסת כיסוי מקסימה לשיר, בתקליטו מ-1980 "ארץ ישראל הישנה והטובה: משירי סשה ארגוב", בעיבודו של אילן מוכיח ובהפקה מוסיקלית של שלום חנוך.

* מגדולי הסופרים העבריים – הייתי בן 14 כאשר קראתי את "המאהב". הייתה זו פגישתי הראשונה עם יצירתו של א.ב. יהושע. הוקסמתי. ומאז, יהושע היה אחד הסופרים האהובים עליי. קראתי את מרבית ספריו, ואף פעם לא התאכזבתי. אהבתי את כולם. ובין כולם אהבתי במיוחד את יצירת המופת "מר מאני". יהושע היה סופר דגול, מגדולי הסופרים בהיסטוריה של הספרות העברית. הצטערתי מאוד לשמוע על מותו, בעיצומו של שבוע הספר העברי.

פוליטית, הייתי רחוק מאוד מדעותיו היוניות של א.ב. יהושע, איש מועצת חכמי השמאל, לצד עמוס עוז וגרוסמן. אבל יהושע לא היה דוגמטי, ומלבד העובדה שהוא בחן את השקפותיו ושינה אותן בהתאם לאופן בו תפס את השינויים במציאות – הייתה לו דרך מקורית וייחודית בציונות. היה לו יחס מנוכר ליהדות הגולה, והיו שראו בו סוג מרוכך של כנעניות. אך איני מקבל זאת. הכנענים רצו להתנתק מן העם היהודי, מן ההיסטוריה היהודית ומן היהדות. א.ב. יהושע היה רחוק מכך מאוד. גישתו הייתה מאוד יהודית וציונית. טענתו הייתה שרק בארץ ישראל, במדינת ישראל, יהודי יכול להיות שלם, הנוטל אחריות טוטלית על הקולקטיב היהודי ועל כל תחומי החיים, בעוד יהודי בגולה הוא, כלשונו, "חצי יהודי".

פעם אחת פגשתי את א.ב. יהושע. היה זה באירוע של מכון "שיטים" לכבוד יום הולדתו השמונים של חברי, מורי ורבי בוג'ה זצ"ל, שהיה חברו וחניכו בתנועת הצופים בירושלים של א.ב. יהושע. שנינו הרצינו באירוע.

מותו של יהושע לא בא במפתיע. הוא הכין אותנו לכך בראיונות רבים בשנים האחרונות.

יהי זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

כל ממזר מלך – במונולוג הפתיחה של "אולפן שישי" דיבר דני קושמרו על מצבה הרעוע של הקואליציה ועל הבעיה הבסיסית בשיטה הפוליטית הישראלית, שבה קיומה של הממשלה תלוי בכל ח"כ סורר מהספסלים האחוריים, והגדיר זאת – "כל ממזר מלך".

"כל ממזר מלך" הוא שמו של סרט שכתב וביים אורי זוהר, שהלך לפני כשבוע לעולמו. הסרט, על רקע מלחמת ששת הימים, עלה לאקרנים בשנת 1968, בכיכובם של שני חתני פרס ישראל יהורם גאון ועודד קוטלר.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 27.4.22

* הפשיזם מרים ראש – מחצית הכוס המלאה – מקרון ניצח. מחצית הכוס הריקה – 78 שנים אחרי נפילת שלטון וישי, למעלה מ-40% מהצרפתים הצביעו בעד המפלצת הפשיסטית.

* דיסאוריינטציה – מגמות צנטריפוגליות המקעקעות את הלכידות הלאומית, את הסולידריות הלאומית והחברתית, הן איום על מדינת ישראל. והמגמות הללו הן מימין ומשמאל.

את מקום ההזדהות הלאומית מחליפה הזדהות מחנאית. ה"אנחנו" אינו עם ישראל, אלא המחנה הפוליטי שלי. "הם" אינם אויבי ישראל, אלא המחנה השני. וכפי שאנחנו רואים, כאשר מישהו מהמחנה של "אנחנו" מקים קואליציה ששותפות בה מפלגות מן המחנה של "הם", הוא בוגד.

השלב הבא בתהליך, הוא שמעגל ההזדהות וההשתייכות הרחב יותר של המחנה, אינו עַם ישראל, אלא המחנה הגלובלי – הימין הגלובלי או השמאל הגלובלי. אנשי שמאל מזדהים יותר עם השמאל באירופה וארה"ב מאשר עם כלל ישראל ואנשי ימין – כנ"ל, עם הימין באירופה וארה"ב ומנהיגיו.

וההזדהות הזאת היא גם עם אנטישמים שבמחנה הגלובלי; אנשי שמאל אנטישמי ואנשי ימין אנטישמי. זה השפל של אובדן הדרך; של הדיסאוריינטציה במחנות השמאלימין.

מול המגמות הצנטריפוגליות המסוכנות הללו יש לחזק את חישוקי הציונות הממלכתית, הסולידריות הלאומית והחברתית, והרעיון הנעלה של "כל ישראל ערבים זה בזה".

* פרובוקציה צינית – ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, חוזר שנית ומדגיש – לחללי מערכות ישראל, ייערך טקס פרובוקטיבי חולני של התייחדות משותפת עם המחבל דיא חמארשה מג'נין, שחדר לישראל ורצח חמישה ישראלים בר"ג ובני ברק ועם רס"מ אמיר חורי, שהסתער לעברו, עצר את מסע הטבח ונפל בקרב. שניהם "קורבנות השנאה".

הפרובוקציה הזאת, היא התגלמות אובדן הדרך והתהליכים הצנטריפוגליים; המרת יום הזיכרון מיום של סולידריות לאומית עם חללי מערכות ישראל, ערב יום העצמאות, לאיזו סולידריות עם מישמַש של חללינו וחללי האויב, תוך הפניית עורף לחברה הישראלית.

* סגר מלא – מן הראוי להטיל סגר מלא על יהודה ושומרון מערב יום הזיכרון עד מוצאי יום העצמאות. בין השאר, יש למנוע כניסת הפלשתינאים לטקס הפרובוקטיבי של חילול יום הזיכרון.

* קורבנות השנאה – ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, יתקיים טקס משותף לזכר הנספים בשואה וההרוגים הנאצים. כולם – "קורבנות השנאה".

* חלוקת הרכוש היהודי – ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, ראוי לזכור ולהזכיר שהמנהיג העליון של הפלשתינאים, המופתי חאג' אמין אל-חוסייני, היה תומך נלהב של היטלר ושל הפתרון הסופי לעם היהודי. הוא פעל לחתימת חוזה ידידות ושיתוף פעולה בין הערבים לגרמניה הנאצית. הוא היה מיוזמי ההפיכה הפרו-נאצית של ראשיד עלי בעיראק.

המופתי היה קשור גם לשלטון וישי הפרו-נאצי, ששלט בסוריה ובלבנון. היישוב היהודי בארץ ישראל עבר ימי חרדה קשים מפני פלישה אפשרית מסוריה ולבנון לארץ ישראל. היישוב הערבי, לעומת זאת, היה באופוריה. מתוך יומנו של בן גוריון, 12 באפריל 1941: "… אחדים מידידיי הערבים בעיר ובסביבה באו אליי אתמול לביקור חג ובפי כולם עצה, שאעביר את משפחתי לאחד הכפרים הערביים. היו שיחות בין השבאב על חלוקת הרכוש היהודי בהדר הכרמל, בחיפה ובקריות ומספרים שמינו כבר ראיסים לכל שכונה יהודית וממונים על הרכוש".

אל-חוסייני הוא האיש שהמציא, כדי להצית את מאורעות תרפ"ט (1929), את סיסמת השקר "אל-אקצא בסכנה", שעד היום מציתה אלימות וטרור.

* מנהיגות של דוגמה אישית – ברור שאי אפשר להשוות את בנט לנהנתנות המסואבת, המושחתת והרקובה של נתניהו, משפחתו והבריכה הפרטית שלהם, שמימנתי במסים שאני משלם. אבל הרשומה שבנט פרסם בנדון מאכזבת מאוד. נתניהו, הוא נקודת הייחוס וההשוואה של בנט?!

הציפיה מבנט אינה להיות טוב מנתניהו, אלא לסובב את הספינה ב-180 מעלות. להחזיר לחיינו מודל מנהיגות של דוגמה אישית. איני מדבר על פייק ניוז שמופץ נגדו. נכון, המעון בבלפור בשיפוצים על פי דרישת השב"כ. נכון, ביתו של בנט אינו משופץ, אלא רק על פי צרכי האבטחה. נכון, הסכומים שנזרקים לחלל מופרכים. אני מדבר על כל הטייק-אוואי שאני, כמשלם מסים, מממן למשפחתו. למה אני צריך לממן את האוכל של ילדיו של בנט? הרי הוא מקבל ממני משכורת, כדי לכלכל את משפחתו, לצד המשכורת של אשתו. החוק מאפשר זאת? היועמ"שית אישרה זאת? אז מה? הציפיה מראש הממשלה היא להרבה יותר מאשר לא לעבור על החוק. למשל, לדוגמה אישית של אכפתיות לכספי ציבור ולאי שימוש בהם לצרכיו הפרטיים. ובוודאי ובוודאי כאשר הוא צריך לחולל מהפך ציבורי ומוסרי אחרי נתניהו, ולהחזיר לחיינו מודל מנהיגות הפוך; של דוגמה אישית, טוהר מידות וניקיון כפיים.

צריך לשנות את החוק, ולקבוע שראש הממשלה יממן את הוצאותיו הפרטיות ואת ההוצאות הפרטיות של משפחתו ואת ביתו הפרטי ממשכורתו בלבד. הוא מקבל מן המדינה דירת שרד, ואין להשקיע אגורה שחוקה בביתו הפרטי, למעט צרכי אבטחה. את החוק הזה יש לחוקק לאלתר, כחלק מתהליך הדה-ביביזציה הדרוש לחברה הישראלית. אך גם בלי חוק – יש לקוות שבנט יפעיל שיקול דעת ראוי יותר ויתקן את דרכיו.

* היד שאוחזת באקדח – סמוטריץ', המסית והמדיח, שהמאיימים לרצוח את בנט ומשפחתו הם קהל היעד של ההסתה שלו, טוען שמדובר בספין כדי לסייע לבנט.

אם יירו בבנט, סמוטריץ' לא יוכל לרחוץ בניקיון כפיו. הוא יהיה אשם לא פחות מהיורה.

* עוכרת ישראל – דיסטל אטבריאן הגאון טוענת שישראל היא המדינה הגזענית ביותר בעולם. אף תועמלן של bds או שוברים שתיקה לא היה מבטא שנאה מזוקקת יותר למדינת ישראל, כמו עוכרת ישראל הזאת. היא שונאת את המדינה שלא בחרה באשכנזי שהיא מעריצה לראשות הממשלה. להקיא.

* להיזהר מפרובוקציה – בקרוב הנשיא ביידן יערוך ביקור בישראל. אני מקווה מאוד שהוא לא יוזמן לנאום בכנסת, כי לה-פמיליה הפרלמנטרית עלולה לפתוח כדרכה בהפס"ד, להשתולל ולהתפרע ויהיה זה קלון על מדינת ישראל כולה.

* טרור – מפכ"ל המשטרה קובי שבתאי מגדיר את הירי והנשק הבלתי חוקי ברהט – טרור. הוא צודק. אבל מי שמכחיש את הטרור החקלאי, כי אם הוא לא קיים אין צורך להילחם בו – אינו האיש שראוי ומסוגל להילחם בטרור.

* כיכר השאהיד – ראש עיריית רהט מלין על אוזלת ידה של משטרת ישראל במאבק בפשיעה בעירו, אבל העיריה העניקה לכיכר בעיר את השם "כיכר השאהיד" על שם עבריין ששלף נשק לעבר שוטרים וחוסל. אז על מה הם מלינים? הרי הם בעצמם מעודדים בכך את הפשיעה ומחנכים על ברכי פושעים.

* תמונת הניצחון – אגף קהילה במועצה האזורית גולן ארגן סיור לפעילים ביישובי הגולן בקיבוצי "עוטף עזה", בעיקר ללימוד על המהלכים החשובים והמוצלחים שנעשו שם בתחום הצמיחה הדמוגרפית והבניה לקליטה חדשה. הוביל את הסיור פנחס ולרשטיין. יש מעט מאוד אנשים שקידמו את ההתיישבות בארץ ישראל כמו פנחס. הוא היה הפרויקטור של השיקום הקהילתי והצמיחה הדמוגרפית בקיבוצי העוטף בשנים שלאחר "צוק איתן". הוא הוביל מהלכים מוצלחים ביותר והוא דמות נערצת בקיבוצי העוטף. כעת הוא מלווה מטעם משרד השיכון את הצמיחה הדמוגרפית ביישובי המועצה האזורית גולן.

ביקרנו בנחל עוז, בעלומים ובכרם שלום. בכל קיבוץ שמענו את סיפורו ההיסטורי, כיישוב סְפָר לצד ישות אויבת, עוינת, מתנכלת, לאורך עשרות שנים, אך המיקוד היה תהליכי הצמיחה. בנחל עוז עזבו מיד לאחר צוק איתן 17 משפחות. הקיבוץ ירד ל-215 איש, והגיל הממוצע היה 65. היום, הקיבוץ מונה 500 איש, בזכות קליטת עשרות משפחות צעירות לחברות מלאה בקיבוץ. שכונות חדשות קמו, בתי הילדים נפתחו. אין תמונת ניצחון ציונית יותר מזו!

בקיבוץ הדתי עלומים לקח אותנו צביקי פורת (אחיו של חנן ז"ל, שלו גם שני אחים בגולן) לצפות במיזם שימור חצר הראשונים של הקיבוץ.

כרם שלום, היה בעבר הקיבוץ השמאלני הרדיקלי ביותר בקיבוץ הארצי (השומר הצעיר). הם הפגינו שוב ושוב נגד הקמת ההתיישבות הישראלית בחבל ימית ובגוש קטיף. הפגינו הפגנות סוערות ואף אלימות מול חוות שקמים של אריק שרון, בשנות ה-70 וה-80. ובשנות ה-90 הם התפוררו והתפרקו. אין זה פלא; קיבוץ שבמקום לטעת שורשים עוסק בהפגנות נגד התיישבות אחרת – אין לו תקומה.

גם הגלגול הבא של המקום לא עלה יפה, והקיבוץ נשאר בתת-אכלוס ובמשבר חברתי וכלכלי, בעיקר אחרי צוק איתן. כעת, יחד עם קומץ החברים שנשארו מהגלגול השני, יצא הקיבוץ לפני שנים אחדים למהלך גדול של הפיכתו לקיבוץ משותף של חילונים ודתיים, והגיעו אליו משפחות רבות. זה היישוב המרוחק ביותר, המערבי ביותר בארץ, מוקף משני כיוונים בחומה גבוהה. ההליכה אליו היא חלוציות של ממש, הן בשל המיקום והמצב הביטחוני והן כיוון שלמעשה מדובר בהקמת קיבוץ חדש. המפגש עם רכזת הקהילה של הקיבוץ, צעירה דתיה שהתיישבה שם עם משפחתה מטעמים אידיאולוגיים לפני שלוש שנים וחצי, היה מפעים ומרגש. אני מאמין, שיישובים משותפים של חילונים ודתיים – זו הבשורה הגדולה של ההתיישבות בעשורים הבאים.

הפעם האחרונה שהייתי בכרם שלום, הייתה בביקור הזדהות של צח"י (צוות חירום יישובי) אורטל במהלך מבצע "צוק איתן". הפעם האחרונה שהייתי בנחל עוז, הייתה חודשים אחדים לאחר מבצע "צוק איתן", כאשר בני, שהיה אז בטירונות, היה באבט"ש (אבטחת יישוב) בקיבוץ. הביקורים ההם היו ממש מדכאים. ואילו הביקור השבוע, לנוכח התמורה הגדולה, היה מרומם נפש.

רציתי לחבק שם את כולם.

          * ביד הלשון

יד ושם – יד ושם הוא שמה של רשות הזיכרון לשואה, המוסד הרשמי להנצחת מורשת השואה בישראל.

מקור השם הוא ישעיהו, מו, ה: "וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם, טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת; שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ, אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת".

* "חדשות בן עזר"

משימה לאומית

בחזון אורטל, אנו מגדירים עצמנו קיבוץ משימתי.

אחת המשימות שנטלנו על עצמנו בעבר הייתה קליטת עליה – קלטנו ארבעה גרעיני עולים וגרעין צבר והפעלנו תכנית בית ראשון במולדת בתקופת העליה הגדולה מחבר המדינות.

אנו עומדים בפתח עליה גדולה מאוקראינה ומרוסיה. הממשלה קיימה השבוע דיון בהיערכות המדינה לתרחיש של 50,000 עולים. אני רואה בכך קוצר רואי והעדר מעוף. אני מאמין שיגיעו מאות אלפי עולים, ולכך יש להיערך.

זהו אתגר ציוני אדיר, משימה לאומית עליונה, שהרי מדינת ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, קיימת בראש ובראשונה כדי להוות בית ומולדת לכל היהודים בעולם ובוודאי – ליהודים במצוקה.

האתגר הלאומי הזה יחייב את מדינת ישראל למתוח את כל יכולותיה, על מנת לעמוד בו בהצלחה. הוא מחייב את הממשלה, את המוסדות הלאומיים, את הרשויות המקומיות, את תנועות ההתיישבות, את המגזר השלישי, את המגזר העסקי, את מוסדות החינוך וההשכלה; הכל צריכים להציב את האתגר הזה בראש מעייניהם.

הדבר נכון גם ליישובים ובוודאי לקיבוץ משימתי כמונו. יש להיערך ולהכין תכניות בנדון כבר עתה, בלי להמתין למועצה או לתנועה. הבעיה העיקרית שלנו היא העדר דיור למשימה הזאת. אולם המחסור בכל המדינה יחייב מתן פתרונות, אם בצורה של קרוונים, מגורונים ואולי אף חזרה לבניה תקציבית, כפי שעשתה ממשלת שמיר ושר השיכון שרון לפני שלושים שנה. אנו הרווחנו מהמבצע הזה את שכונת החורשה.

עלינו לבנות תכניות ולהגיש בקשות לגולניות נוספות או סוגים אחרים של מגורונים, לסמן את המיקום בעבורם (כולל שינויים בתב"ע) ולהיערך לבקשה גם לבניה תקציבית, בתקווה שתיעשה.

יש להציע דיור ואולפן לעברית. במקרה המינימליסטי אורטל תהווה בית ראשון במולדת לעולים רבים ובמקרה הטוב יותר – גם בית קבע.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

דרשה לשבת זכור, פרשת "ויקרא" תשפ"ב

קבלת שבת וחנוכת בית של משפחת סביצקי

כָּתְלֵי בֵּיתִי אֵינָם כְּחַיִץ לִי בֵּינִי לְבֵין עוֹלָם, –

יֵשׁ חֶסֶד הַצְמִיחָה, הַמַקְשִׁיבָה אַךְ פְּנִימָה,

כִּי הַמַקְשִׁיב לַכֹּל אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ כְּלוּם,

רַק הַמַחְרִישׁ הֲמֻלוֹתָיו לְשֶׁמַע הַדְמָמָה

שׁוֹמֵעַ אֶת הַכֹּל וְאֶת כֻּלָם.

בית זה מתוך שירו של שלונסקי "כתלי ביתי" מבטא את האירוע הזה, של חנוכת בית בקיבוץ. כתלי הבית אינם חיץ בין דיירי הבית לבין הקהילה; ומי שחי בקיבוץ, גם בהרחבה הקהילתית, הבית המשפחתי שלו הוא חלק מן הבית הקיבוצי. בית אורטל מורכב מבתים רבים. בשם בית אורטל אני מברך אתכם שתדעו שלווה ואהבה ומשפחתיות בביתכם הפרטי, ותהיו חלק משמעותי בביתנו המשותף.

בראשית תהליך הקליטה שלכם ביקרתי בביתכם בירושלים והתפעלתי מהגינה שלכם. סיפרתם שכאשר שכרתם את הדירה, זמן קצר קודם לכן, כל החצר הזו הייתה שדה קוצים ועשביה בגובה אדם. לבית הזה, שאנו חונכים היום, הגעתם בשיא החורף אבל בקרוב יבוא אביב ואחריו הקיץ ואני בטוח שגינתכם תהיה כתכשיט יקר-ערך בנוף האורטלי.

פרשת השבוע שלנו היא פרשת "ויקרא" הפותחת את החומש השלישי, חומש "ויקרא". הפרשה עוסקת בדיני עבודת הקורבנות. השבת הזאת נקראת שבת "זכור". המן היה מזרע עמלק ולכן בשבת שלפני פורים אנו קוראים, בנוסף לפרשה, את הפסוקים "זכור את אשר עשה לך עמלק".

הזיכרון הוא בסיס התרבות האנושית וכמובן שהוא בסיס התרבות היהודית; תרבות של עם עתיק יומין, ששרד מהמורות שלא ידעו כמותם שום עם ולשון. הוא שרד בזכות הזיכרון ההיסטורי שהעניק לו, גם בתקופות הקשות ביותר, את העוצמה והאופטימיות להאמין שצפוי לו עתיד מזהיר ובזכות הזיכרון הזה, העם היהודי התנער ויצר את התקומה שאנו חלק ממנה. יגאל אלון, שהשבוע ימלאו 42 שנים למותו אמר: עם שאינו זוכר את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל.

בקבלות השבת ובאירועי התרבות היהודית שאנו מקיימים באורטל, כמו קריאת המגילה בפורים, אנו מתחברים לעברנו ושואבים את הכוחות לעיצוב עתידנו.

פתחנו בשלונסקי ונסיים בעמיחי, מתוך שירו "בניית בית":

בִּצְעָקוֹת קָמִים הַקִּירוֹת וּבְרַעַשׁ הַגַּג.

אֵיךְ יִצְמַח בַּיִת שָׁקֵט מִכָּל אֵלֶּה!

הַקִּירוֹת מֻחְלָקִים בְּטִיחַ, הַחֲרִיצִים נִסְתָּמִים

שֶׁלֹּא יִהְיוּ כְּמוֹ הַכֹּתֶל הַמַּעֲרָבִי

שֶׁיִּהְיוּ בְּלִי בְּכִי, בְּלִי תַּחֲנוּנִים.

וְיֵשׁ בַּנַּאי שֶׁבּוֹדֵק אֶת הַחוֹמָה בְּפֶלֶס מַיִם

הַבּוּעָה קוֹפֶצֶת וְיוֹרֶדֶת, אַחַר-כָּךְ

עוֹמֶדֶת בֵּין הַקַּוִּים: הַחוֹמָה יְשָׁרָה וּמְאֻפֶּסֶת

הַבַּיִת גָּמוּר…