צרור הערות 27.4.22

* הפשיזם מרים ראש – מחצית הכוס המלאה – מקרון ניצח. מחצית הכוס הריקה – 78 שנים אחרי נפילת שלטון וישי, למעלה מ-40% מהצרפתים הצביעו בעד המפלצת הפשיסטית.

* דיסאוריינטציה – מגמות צנטריפוגליות המקעקעות את הלכידות הלאומית, את הסולידריות הלאומית והחברתית, הן איום על מדינת ישראל. והמגמות הללו הן מימין ומשמאל.

את מקום ההזדהות הלאומית מחליפה הזדהות מחנאית. ה"אנחנו" אינו עם ישראל, אלא המחנה הפוליטי שלי. "הם" אינם אויבי ישראל, אלא המחנה השני. וכפי שאנחנו רואים, כאשר מישהו מהמחנה של "אנחנו" מקים קואליציה ששותפות בה מפלגות מן המחנה של "הם", הוא בוגד.

השלב הבא בתהליך, הוא שמעגל ההזדהות וההשתייכות הרחב יותר של המחנה, אינו עַם ישראל, אלא המחנה הגלובלי – הימין הגלובלי או השמאל הגלובלי. אנשי שמאל מזדהים יותר עם השמאל באירופה וארה"ב מאשר עם כלל ישראל ואנשי ימין – כנ"ל, עם הימין באירופה וארה"ב ומנהיגיו.

וההזדהות הזאת היא גם עם אנטישמים שבמחנה הגלובלי; אנשי שמאל אנטישמי ואנשי ימין אנטישמי. זה השפל של אובדן הדרך; של הדיסאוריינטציה במחנות השמאלימין.

מול המגמות הצנטריפוגליות המסוכנות הללו יש לחזק את חישוקי הציונות הממלכתית, הסולידריות הלאומית והחברתית, והרעיון הנעלה של "כל ישראל ערבים זה בזה".

* פרובוקציה צינית – ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, חוזר שנית ומדגיש – לחללי מערכות ישראל, ייערך טקס פרובוקטיבי חולני של התייחדות משותפת עם המחבל דיא חמארשה מג'נין, שחדר לישראל ורצח חמישה ישראלים בר"ג ובני ברק ועם רס"מ אמיר חורי, שהסתער לעברו, עצר את מסע הטבח ונפל בקרב. שניהם "קורבנות השנאה".

הפרובוקציה הזאת, היא התגלמות אובדן הדרך והתהליכים הצנטריפוגליים; המרת יום הזיכרון מיום של סולידריות לאומית עם חללי מערכות ישראל, ערב יום העצמאות, לאיזו סולידריות עם מישמַש של חללינו וחללי האויב, תוך הפניית עורף לחברה הישראלית.

* סגר מלא – מן הראוי להטיל סגר מלא על יהודה ושומרון מערב יום הזיכרון עד מוצאי יום העצמאות. בין השאר, יש למנוע כניסת הפלשתינאים לטקס הפרובוקטיבי של חילול יום הזיכרון.

* קורבנות השנאה – ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, יתקיים טקס משותף לזכר הנספים בשואה וההרוגים הנאצים. כולם – "קורבנות השנאה".

* חלוקת הרכוש היהודי – ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, ראוי לזכור ולהזכיר שהמנהיג העליון של הפלשתינאים, המופתי חאג' אמין אל-חוסייני, היה תומך נלהב של היטלר ושל הפתרון הסופי לעם היהודי. הוא פעל לחתימת חוזה ידידות ושיתוף פעולה בין הערבים לגרמניה הנאצית. הוא היה מיוזמי ההפיכה הפרו-נאצית של ראשיד עלי בעיראק.

המופתי היה קשור גם לשלטון וישי הפרו-נאצי, ששלט בסוריה ובלבנון. היישוב היהודי בארץ ישראל עבר ימי חרדה קשים מפני פלישה אפשרית מסוריה ולבנון לארץ ישראל. היישוב הערבי, לעומת זאת, היה באופוריה. מתוך יומנו של בן גוריון, 12 באפריל 1941: "… אחדים מידידיי הערבים בעיר ובסביבה באו אליי אתמול לביקור חג ובפי כולם עצה, שאעביר את משפחתי לאחד הכפרים הערביים. היו שיחות בין השבאב על חלוקת הרכוש היהודי בהדר הכרמל, בחיפה ובקריות ומספרים שמינו כבר ראיסים לכל שכונה יהודית וממונים על הרכוש".

אל-חוסייני הוא האיש שהמציא, כדי להצית את מאורעות תרפ"ט (1929), את סיסמת השקר "אל-אקצא בסכנה", שעד היום מציתה אלימות וטרור.

* מנהיגות של דוגמה אישית – ברור שאי אפשר להשוות את בנט לנהנתנות המסואבת, המושחתת והרקובה של נתניהו, משפחתו והבריכה הפרטית שלהם, שמימנתי במסים שאני משלם. אבל הרשומה שבנט פרסם בנדון מאכזבת מאוד. נתניהו, הוא נקודת הייחוס וההשוואה של בנט?!

הציפיה מבנט אינה להיות טוב מנתניהו, אלא לסובב את הספינה ב-180 מעלות. להחזיר לחיינו מודל מנהיגות של דוגמה אישית. איני מדבר על פייק ניוז שמופץ נגדו. נכון, המעון בבלפור בשיפוצים על פי דרישת השב"כ. נכון, ביתו של בנט אינו משופץ, אלא רק על פי צרכי האבטחה. נכון, הסכומים שנזרקים לחלל מופרכים. אני מדבר על כל הטייק-אוואי שאני, כמשלם מסים, מממן למשפחתו. למה אני צריך לממן את האוכל של ילדיו של בנט? הרי הוא מקבל ממני משכורת, כדי לכלכל את משפחתו, לצד המשכורת של אשתו. החוק מאפשר זאת? היועמ"שית אישרה זאת? אז מה? הציפיה מראש הממשלה היא להרבה יותר מאשר לא לעבור על החוק. למשל, לדוגמה אישית של אכפתיות לכספי ציבור ולאי שימוש בהם לצרכיו הפרטיים. ובוודאי ובוודאי כאשר הוא צריך לחולל מהפך ציבורי ומוסרי אחרי נתניהו, ולהחזיר לחיינו מודל מנהיגות הפוך; של דוגמה אישית, טוהר מידות וניקיון כפיים.

צריך לשנות את החוק, ולקבוע שראש הממשלה יממן את הוצאותיו הפרטיות ואת ההוצאות הפרטיות של משפחתו ואת ביתו הפרטי ממשכורתו בלבד. הוא מקבל מן המדינה דירת שרד, ואין להשקיע אגורה שחוקה בביתו הפרטי, למעט צרכי אבטחה. את החוק הזה יש לחוקק לאלתר, כחלק מתהליך הדה-ביביזציה הדרוש לחברה הישראלית. אך גם בלי חוק – יש לקוות שבנט יפעיל שיקול דעת ראוי יותר ויתקן את דרכיו.

* היד שאוחזת באקדח – סמוטריץ', המסית והמדיח, שהמאיימים לרצוח את בנט ומשפחתו הם קהל היעד של ההסתה שלו, טוען שמדובר בספין כדי לסייע לבנט.

אם יירו בבנט, סמוטריץ' לא יוכל לרחוץ בניקיון כפיו. הוא יהיה אשם לא פחות מהיורה.

* עוכרת ישראל – דיסטל אטבריאן הגאון טוענת שישראל היא המדינה הגזענית ביותר בעולם. אף תועמלן של bds או שוברים שתיקה לא היה מבטא שנאה מזוקקת יותר למדינת ישראל, כמו עוכרת ישראל הזאת. היא שונאת את המדינה שלא בחרה באשכנזי שהיא מעריצה לראשות הממשלה. להקיא.

* להיזהר מפרובוקציה – בקרוב הנשיא ביידן יערוך ביקור בישראל. אני מקווה מאוד שהוא לא יוזמן לנאום בכנסת, כי לה-פמיליה הפרלמנטרית עלולה לפתוח כדרכה בהפס"ד, להשתולל ולהתפרע ויהיה זה קלון על מדינת ישראל כולה.

* טרור – מפכ"ל המשטרה קובי שבתאי מגדיר את הירי והנשק הבלתי חוקי ברהט – טרור. הוא צודק. אבל מי שמכחיש את הטרור החקלאי, כי אם הוא לא קיים אין צורך להילחם בו – אינו האיש שראוי ומסוגל להילחם בטרור.

* כיכר השאהיד – ראש עיריית רהט מלין על אוזלת ידה של משטרת ישראל במאבק בפשיעה בעירו, אבל העיריה העניקה לכיכר בעיר את השם "כיכר השאהיד" על שם עבריין ששלף נשק לעבר שוטרים וחוסל. אז על מה הם מלינים? הרי הם בעצמם מעודדים בכך את הפשיעה ומחנכים על ברכי פושעים.

* תמונת הניצחון – אגף קהילה במועצה האזורית גולן ארגן סיור לפעילים ביישובי הגולן בקיבוצי "עוטף עזה", בעיקר ללימוד על המהלכים החשובים והמוצלחים שנעשו שם בתחום הצמיחה הדמוגרפית והבניה לקליטה חדשה. הוביל את הסיור פנחס ולרשטיין. יש מעט מאוד אנשים שקידמו את ההתיישבות בארץ ישראל כמו פנחס. הוא היה הפרויקטור של השיקום הקהילתי והצמיחה הדמוגרפית בקיבוצי העוטף בשנים שלאחר "צוק איתן". הוא הוביל מהלכים מוצלחים ביותר והוא דמות נערצת בקיבוצי העוטף. כעת הוא מלווה מטעם משרד השיכון את הצמיחה הדמוגרפית ביישובי המועצה האזורית גולן.

ביקרנו בנחל עוז, בעלומים ובכרם שלום. בכל קיבוץ שמענו את סיפורו ההיסטורי, כיישוב סְפָר לצד ישות אויבת, עוינת, מתנכלת, לאורך עשרות שנים, אך המיקוד היה תהליכי הצמיחה. בנחל עוז עזבו מיד לאחר צוק איתן 17 משפחות. הקיבוץ ירד ל-215 איש, והגיל הממוצע היה 65. היום, הקיבוץ מונה 500 איש, בזכות קליטת עשרות משפחות צעירות לחברות מלאה בקיבוץ. שכונות חדשות קמו, בתי הילדים נפתחו. אין תמונת ניצחון ציונית יותר מזו!

בקיבוץ הדתי עלומים לקח אותנו צביקי פורת (אחיו של חנן ז"ל, שלו גם שני אחים בגולן) לצפות במיזם שימור חצר הראשונים של הקיבוץ.

כרם שלום, היה בעבר הקיבוץ השמאלני הרדיקלי ביותר בקיבוץ הארצי (השומר הצעיר). הם הפגינו שוב ושוב נגד הקמת ההתיישבות הישראלית בחבל ימית ובגוש קטיף. הפגינו הפגנות סוערות ואף אלימות מול חוות שקמים של אריק שרון, בשנות ה-70 וה-80. ובשנות ה-90 הם התפוררו והתפרקו. אין זה פלא; קיבוץ שבמקום לטעת שורשים עוסק בהפגנות נגד התיישבות אחרת – אין לו תקומה.

גם הגלגול הבא של המקום לא עלה יפה, והקיבוץ נשאר בתת-אכלוס ובמשבר חברתי וכלכלי, בעיקר אחרי צוק איתן. כעת, יחד עם קומץ החברים שנשארו מהגלגול השני, יצא הקיבוץ לפני שנים אחדים למהלך גדול של הפיכתו לקיבוץ משותף של חילונים ודתיים, והגיעו אליו משפחות רבות. זה היישוב המרוחק ביותר, המערבי ביותר בארץ, מוקף משני כיוונים בחומה גבוהה. ההליכה אליו היא חלוציות של ממש, הן בשל המיקום והמצב הביטחוני והן כיוון שלמעשה מדובר בהקמת קיבוץ חדש. המפגש עם רכזת הקהילה של הקיבוץ, צעירה דתיה שהתיישבה שם עם משפחתה מטעמים אידיאולוגיים לפני שלוש שנים וחצי, היה מפעים ומרגש. אני מאמין, שיישובים משותפים של חילונים ודתיים – זו הבשורה הגדולה של ההתיישבות בעשורים הבאים.

הפעם האחרונה שהייתי בכרם שלום, הייתה בביקור הזדהות של צח"י (צוות חירום יישובי) אורטל במהלך מבצע "צוק איתן". הפעם האחרונה שהייתי בנחל עוז, הייתה חודשים אחדים לאחר מבצע "צוק איתן", כאשר בני, שהיה אז בטירונות, היה באבט"ש (אבטחת יישוב) בקיבוץ. הביקורים ההם היו ממש מדכאים. ואילו הביקור השבוע, לנוכח התמורה הגדולה, היה מרומם נפש.

רציתי לחבק שם את כולם.

          * ביד הלשון

יד ושם – יד ושם הוא שמה של רשות הזיכרון לשואה, המוסד הרשמי להנצחת מורשת השואה בישראל.

מקור השם הוא ישעיהו, מו, ה: "וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם, טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת; שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ, אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת".

* "חדשות בן עזר"

משימה לאומית

בחזון אורטל, אנו מגדירים עצמנו קיבוץ משימתי.

אחת המשימות שנטלנו על עצמנו בעבר הייתה קליטת עליה – קלטנו ארבעה גרעיני עולים וגרעין צבר והפעלנו תכנית בית ראשון במולדת בתקופת העליה הגדולה מחבר המדינות.

אנו עומדים בפתח עליה גדולה מאוקראינה ומרוסיה. הממשלה קיימה השבוע דיון בהיערכות המדינה לתרחיש של 50,000 עולים. אני רואה בכך קוצר רואי והעדר מעוף. אני מאמין שיגיעו מאות אלפי עולים, ולכך יש להיערך.

זהו אתגר ציוני אדיר, משימה לאומית עליונה, שהרי מדינת ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, קיימת בראש ובראשונה כדי להוות בית ומולדת לכל היהודים בעולם ובוודאי – ליהודים במצוקה.

האתגר הלאומי הזה יחייב את מדינת ישראל למתוח את כל יכולותיה, על מנת לעמוד בו בהצלחה. הוא מחייב את הממשלה, את המוסדות הלאומיים, את הרשויות המקומיות, את תנועות ההתיישבות, את המגזר השלישי, את המגזר העסקי, את מוסדות החינוך וההשכלה; הכל צריכים להציב את האתגר הזה בראש מעייניהם.

הדבר נכון גם ליישובים ובוודאי לקיבוץ משימתי כמונו. יש להיערך ולהכין תכניות בנדון כבר עתה, בלי להמתין למועצה או לתנועה. הבעיה העיקרית שלנו היא העדר דיור למשימה הזאת. אולם המחסור בכל המדינה יחייב מתן פתרונות, אם בצורה של קרוונים, מגורונים ואולי אף חזרה לבניה תקציבית, כפי שעשתה ממשלת שמיר ושר השיכון שרון לפני שלושים שנה. אנו הרווחנו מהמבצע הזה את שכונת החורשה.

עלינו לבנות תכניות ולהגיש בקשות לגולניות נוספות או סוגים אחרים של מגורונים, לסמן את המיקום בעבורם (כולל שינויים בתב"ע) ולהיערך לבקשה גם לבניה תקציבית, בתקווה שתיעשה.

יש להציע דיור ואולפן לעברית. במקרה המינימליסטי אורטל תהווה בית ראשון במולדת לעולים רבים ובמקרה הטוב יותר – גם בית קבע.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

דרשה לשבת זכור, פרשת "ויקרא" תשפ"ב

קבלת שבת וחנוכת בית של משפחת סביצקי

כָּתְלֵי בֵּיתִי אֵינָם כְּחַיִץ לִי בֵּינִי לְבֵין עוֹלָם, –

יֵשׁ חֶסֶד הַצְמִיחָה, הַמַקְשִׁיבָה אַךְ פְּנִימָה,

כִּי הַמַקְשִׁיב לַכֹּל אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ כְּלוּם,

רַק הַמַחְרִישׁ הֲמֻלוֹתָיו לְשֶׁמַע הַדְמָמָה

שׁוֹמֵעַ אֶת הַכֹּל וְאֶת כֻּלָם.

בית זה מתוך שירו של שלונסקי "כתלי ביתי" מבטא את האירוע הזה, של חנוכת בית בקיבוץ. כתלי הבית אינם חיץ בין דיירי הבית לבין הקהילה; ומי שחי בקיבוץ, גם בהרחבה הקהילתית, הבית המשפחתי שלו הוא חלק מן הבית הקיבוצי. בית אורטל מורכב מבתים רבים. בשם בית אורטל אני מברך אתכם שתדעו שלווה ואהבה ומשפחתיות בביתכם הפרטי, ותהיו חלק משמעותי בביתנו המשותף.

בראשית תהליך הקליטה שלכם ביקרתי בביתכם בירושלים והתפעלתי מהגינה שלכם. סיפרתם שכאשר שכרתם את הדירה, זמן קצר קודם לכן, כל החצר הזו הייתה שדה קוצים ועשביה בגובה אדם. לבית הזה, שאנו חונכים היום, הגעתם בשיא החורף אבל בקרוב יבוא אביב ואחריו הקיץ ואני בטוח שגינתכם תהיה כתכשיט יקר-ערך בנוף האורטלי.

פרשת השבוע שלנו היא פרשת "ויקרא" הפותחת את החומש השלישי, חומש "ויקרא". הפרשה עוסקת בדיני עבודת הקורבנות. השבת הזאת נקראת שבת "זכור". המן היה מזרע עמלק ולכן בשבת שלפני פורים אנו קוראים, בנוסף לפרשה, את הפסוקים "זכור את אשר עשה לך עמלק".

הזיכרון הוא בסיס התרבות האנושית וכמובן שהוא בסיס התרבות היהודית; תרבות של עם עתיק יומין, ששרד מהמורות שלא ידעו כמותם שום עם ולשון. הוא שרד בזכות הזיכרון ההיסטורי שהעניק לו, גם בתקופות הקשות ביותר, את העוצמה והאופטימיות להאמין שצפוי לו עתיד מזהיר ובזכות הזיכרון הזה, העם היהודי התנער ויצר את התקומה שאנו חלק ממנה. יגאל אלון, שהשבוע ימלאו 42 שנים למותו אמר: עם שאינו זוכר את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל.

בקבלות השבת ובאירועי התרבות היהודית שאנו מקיימים באורטל, כמו קריאת המגילה בפורים, אנו מתחברים לעברנו ושואבים את הכוחות לעיצוב עתידנו.

פתחנו בשלונסקי ונסיים בעמיחי, מתוך שירו "בניית בית":

בִּצְעָקוֹת קָמִים הַקִּירוֹת וּבְרַעַשׁ הַגַּג.

אֵיךְ יִצְמַח בַּיִת שָׁקֵט מִכָּל אֵלֶּה!

הַקִּירוֹת מֻחְלָקִים בְּטִיחַ, הַחֲרִיצִים נִסְתָּמִים

שֶׁלֹּא יִהְיוּ כְּמוֹ הַכֹּתֶל הַמַּעֲרָבִי

שֶׁיִּהְיוּ בְּלִי בְּכִי, בְּלִי תַּחֲנוּנִים.

וְיֵשׁ בַּנַּאי שֶׁבּוֹדֵק אֶת הַחוֹמָה בְּפֶלֶס מַיִם

הַבּוּעָה קוֹפֶצֶת וְיוֹרֶדֶת, אַחַר-כָּךְ

עוֹמֶדֶת בֵּין הַקַּוִּים: הַחוֹמָה יְשָׁרָה וּמְאֻפֶּסֶת

הַבַּיִת גָּמוּר…

המשימה הלאומית שלנו

מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. כזו היא מיום הקמתה ולאחרונה היא עיגנה את מהותה בחוקה. משמעות הדבר היא, שאין זו מדינה שתכליתה היא מתן שירות לאזרחיה, אלא היא נושאת יעוד וחזון ציוני של העם היהודי כולו. אין היא רק מדינתם של אזרחיה בפועל, אלא גם של אזרחיה בכוח; של כל יהודי ויהודי היושב בגולה, והוא מבחינתנו אזרח שטרם עלה למולדתו.

תולדות הציונות, לפני ואחרי הקמת המדינה, הן בראש ובראשונה תולדות גלי עליה. הסיסמה הציונית "מעולה לעולה כוחנו עולה" נכונה, אך ההיסטוריה הציונית אינה של עליה קבועה בקצב סטטי, אלא של פּוּלסים קצרים, גלי עליה גדולים, שתרומתם לכוחנו הייתה אדירה; כל גל חיזק והזניק את מדינת ישראל באופן משמעותי. בדרך כלל, גלי העליה היו תגובה להתפתחות עולמית או מקומית בגולה זו או אחרת. גל העליה הגדול האחרון, היה העליה מחבר המדינות בשנות התשעים של המאה שעברה, בעקבות התפרקות בריה"מ והגוש הסובייטי והרמת מסך הברזל.

המלחמה באוקראינה פותחת פתח לגל העליה הגדול הבא; עליה רבתי של יהדות אוקראינה והגברה משמעותית של העליה מרוסיה, שהדיקטטורה הפוטינית בה הולכת ומתהדקת ועמה החשש מפני המשך התוקפנות הרוסית ויציאה למלחמות אימפריאליסטיות נוספות. על מדינת ישראל לעודד את העליה ולהיערך לקליטה של מאות אלפי יהודים בטווח קצר. הדבר מחייב היערכות חירום לאומית בכל התחומים.

העליה הצפויה מעמידה באור חדש את חשיבותה של ההתיישבות. היכן נקלוט את ההמונים? בגוש דן רבתי, שהוא האזור הצפוף ביותר במערב, בעוד מרחבי ארץ רחבים פתוחים להתיישבות? מן הראוי שננתב את העליה הגדולה להתיישבות באזורי הספר; בגליל ובנגב, בגולן ובבקעת הירדן, בערבה וביהודה ושומרון. לחזק באזורים אלה את ההתיישבות העירונית והכפרית ולהקים התיישבות חדשה.

זוהי שעת רצון ושעת כושר וזה מבחן עליון לחברה הישראלית ולמנהיגות הלאומית. זה היעד הלאומי העליון, העומד מעל כל יעד אחר. האם הנהגת המדינה תשכיל להרים את הכפפה?

****

העליה וההתיישבות צעדו תמיד, יד ביד, לאורך כל תולדות הציונות, לפני הקמת המדינה ואחריה. כאשר אנו עומדים בפתחו של גל העליה, אני מקווה מאוד שנשכיל למנף אותו לגל התיישבות. אני מקווה שהגולן ייטול חלק משמעותי במהלך הציוני החשוב הזה.

בגל העליה מבריה"מ בראשית שנות השבעים, עשו יישובי הגולן, שמנו יחד מאות ספורות של אנשים, מאמץ ניכר לקליטת עליה מבריה"מ. גולת הכותרת של המאמץ הייתה כנס גדול, בן שלושה ימים, לעולים חדשים, שנערך בקוניטרה, מקום מושבו הזמני של קיבוץ מרום גולן, בו נטלו חלק 1,200 עולים. ראש הממשלה גולדה מאיר ושר הקליטה נתן פלד השתתפו בכנס, מה ששיווה לו נופך של יעד לאומי, ממלכתי. למרבה הצער, המהלך לא נשא פרי. מספר המתיישבים החדשים מקרב העליה הזו היה זעום.

גל העליה הגדול של שנות ה-90, הביא לצמיחה משמעותית של קצרין. הייתה זו תוצאה של מהלך פרו-אקטיבי של המועצה המקומית קצרין, שעודדה קליטה ישירה של העולים, מנתב"ג לקצרין. סמי בר-לב, ראש המועצה הקודם, הוביל אישית את המהלך, ולא אחת הגיע באופן אישי לנתב"ג לקדם את פני העולים. העליה הגדולה שידרגה מאוד את קצרין ואחד מבניה הוא ראש המועצה הנוכחי, דימיטרי אפרצב, וחזקה עליו שישכיל למנף גם את הגל הקרב ובא לצמיחה גדולה של קצרין.

ביישובים הכפריים בגולן, לעומת זאת, לא הייתה הצלחה דומה. חלק מקיבוצי הגולן נרתמו למבצע בית ראשון במולדת, שכשמו כן הוא – מתן בית ראשון לעולים. הייתה זו תכנית חשובה מאוד שסייעה מאוד לעולים בראשית דרכם, אך למרבה הצער, הבית הראשון לא הפך, בדרך כלל, לבית הקבע של העולים; לא בגולן ולא בכל רחבי התנועה הקיבוצית. אולם יש בתנועה קיבוצים שבהן המבצע הניב קליטה, וראוי ללמוד מהם איך לעשות זאת נכון. יש לזכור שבשנות ה-90 היינו עסוקים עד צוואר במאבק הקיומי נגד סכנת הנסיגה והעקירה, ואולי זו אחת הסיבות לאי ההצלחה. היום, עיקר מעיינינו נתונים לפיתוח הגולן, וקליטת העליה עשויה להשתלב בצורה מצוינת במהלך הזה.

יש להקים כוח משימה גולני מיוחד לנושא הזה, ולשם שינוי – משותף לשתי המועצות. יש להקים את הצוות ולבנות תכניות מתאימות עכשיו, לא בעיצומו של גל העליה ולא אחרי שהממשלה תגבש את תכניותיה. יש לשלב את התכניות הללו בתוך התכנית הלאומית לפיתוח הגולן, שקיבלה הממשלה. יש לרתום למהלך את כל היישובים.

הבעיה המרכזית שלנו, היא כמובן התשתית הפיזית הנוכחית. הרי במרבית היישובים אין היום דירה פנויה אחת להשכרה. על הנושא הזה יש לשים דגש מרכזי. למשל, אם עד כה הגולניות – המגורונים שנועדו להוות מחסניות קליטה, יוצרו וסופקו במשורה ובקצב של צב זקן ועייף, כעת יש לדרוש ולקדם הקמת עשרות גולניות בכל יישוב בתוך תקופה קצרה. ואולי לרגל המשימה הלאומית, הממשלה תשכיל לקדם לצורך הקליטה בניה תקציבית, כפי שהובילו ראש הממשלה שמיר ושר השיכון שרון בראשית שנות ה-90, כאשר בנו עשרות דירות ביישובים. אפשר לחזור על כך ביתר שאת, ובכמויות גדולות הרבה יותר. אלו רק דוגמאות ומה שחשוב הוא הכיוון – לפתוח את החסמים, לרתום את היצירתיות והמעוף הקיימים בתוכנו ולהירתם למשימה הציונית העליונה של קליטת העליה.

כאשר התקבלה החלטת הממשלה על התכנית הלאומית לפיתוח הגולן, כתבתי שאני תומך בה מאוד ורואה בה התפתחות חשובה, אך יעדיה הכמותיים אינם מעשיים, בוודאי בלוח הזמנים שבתכנית. העליה הגדולה הצפויה, עשויה להפוך את התכנית למעשית, אם נשכיל להיערך אליה בגדול ובראיה יצירתית ופתוחה.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 9.3.22

* שעת רצון – מדינת ישראל – כאילו לא קמה אלא לרגע הזה, שבו אנו יכולים להעלות ולקלוט מאות אלפי יהודים מאוקראינה ורוסיה.

כך עלינו להתייחס לאתגר הלאומי העליון הזה. אנחנו, הכוונה לממשלת ישראל, לרשויות המקומיות, לתנועות ההתיישבות ולחברה הישראלית כולה.

* מעוררת קבס – התווכחתי בפייסבוק עם מישהי שכתבה נגד העדפת יהודים בקליטת הפליטים מאוקראינה ("הגיע הזמן שלא נקלוט 'יהודים' ולא 'ישראלים' אלא אנשים". המירכאות במקור). השבתי לה שכל מהותה, זהותה והצדקת קיומה של מדינת ישראל, היא היותה המדינה של כל יהודי בעולם וכעת – העלאת יהדות אוקראינה היא המשימה הלאומית העליונה שלנו.

ומה הייתה תשובתה?

"הייל".

מיותר לציין שמיהרתי לחסום אותה.

* אור לגויים – לביטאון ההסתדרות הציונית שייסד וערך (וגם כתב כמעט את כולו) הרצל, הוא העניק את השם "די-ולט" -Die Welt. ובעברית – "העולם". מוזר ומעניין. ניתן היה לצפות שביטאון התנועה הלאומית של העם היהודי יקרא "האומה" או "ישראל". מה פתאום "העולם"? היה בכך מסר, שתקומת העם היהודי היא בשורה לעולם כולו.

המסר הזה טבוע היטב ב-DNA של העם היהודי. הוא מלווה את סיפורו של העם היהודי מן הרגע הראשון, מ"לך-לך", הרגע בו אברם הצטווה ללכת "אל הארץ אשר אראך", כלומר לארץ ישראל. כבר אז מבטיח אלוהים לאברם: "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה".

גם חזון אחרית הימים הוא לא רק חזון לאומי כי אם גם אוניברסלי: "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, יִהְיֶה הַר בֵּית יְהוָה נָכוֹן בְּרֹאשׁ הֶהָרִים, וְנִשָּׂא הוּא מִגְּבָעוֹת, וְנָהֲרוּ עָלָיו עַמִּים. וְהָלְכוּ גּוֹיִם רַבִּים וְאָמְרוּ: לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר יְהוָה וְאֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְיוֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו, וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו, כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר יְהוָה – מִירוּשָׁלִָם. וְשָׁפַט בֵּין עַמִּים רַבִּים, וְהוֹכִיחַ לְגוֹיִם עֲצֻמִים עַד רָחוֹק. וְכִתְּתוּ חַרְבֹתֵיהֶם לְאִתִּים וַחֲנִיתֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשְׂאוּ גּוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּן עוֹד מִלְחָמָה. וְיָשְׁבוּ אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ, וְאֵין מַחֲרִיד" (מיכה, ד).

טוב, עד שלא יישאו גוי אל גוי חרב ועד שניתן יהיה לכתת את חרבותינו לאתים עוד נכונו לנו עלילות רבות. אולם החזון הזה של שלום עולמי, הוא חזון יהודי, ומן הראוי שאנו נשא אותו לעולם כולו.

המדינה היהודית תרמה ותורמת רבות לאנושות – בפיתוח המדעי, ברפואה, בחקלאות; ישראל היא מעצמה הומניטרית, הראשונה המגיעה לכל אסון בעולם כדי לסייע לבני אדם במצוקה. כעת היא עושה זאת באוקראינה.

אולם עד כה ישראל לא שיחקה תפקיד מרכזי בפוליטיקה העולמית. עובדה זו די טבעית, לא רק בשל היותה של ישראל מדינה קטנה, אלא בעיקר כיוון שהיא נמצאת מיום הקמתה במלחמה על קיומה.

והנה, נקרתה הזדמנות ואנו מוצאים את עצמנו, ישראל הקטנה, בלב העשיה המדינית העולמית לסיום המלחמה הקשה באוקראינה. וראש ממשלתנו הוא המתווך המרכזי בין אוקראינה לרוסיה ובין המערב לרוסיה. הסיכויים להצלחה אינם נראים גדולים, אך אם יש סיכוי ולו קטן לשים קץ לשפיכות הדמים ואנו יכולים לתרום לכך את חלקנו – אין אנו בני חורין להיבטל מן המלאכה הזו. נקווה מאוד שהמאמץ יישא פרי.

עצם העובדה שראש ממשלת ישראל מוביל את המהלך הבינלאומי הזה, תשדרג את מעמדה הבינלאומי של ישראל. רבים הסיכויים שהעולם יהיה קשוב יותר לישראל, לאינטרסים הלאומיים שלה ולצרכיה הביטחוניים.

כל פטריוט ישראלי גאה, בשעה זו, במדינת ישראל ובראש הממשלה.

ובאשר לחמוצים שבינינו – חוששני שיש מי שעלולים להרעיל עצמם למוות מחַמֶצֶת.

* בשורת השבת – השבת היא הבשורה הגדולה ביותר שהעניק העם היהודי לאנושות. ועכשיו העולם לומד גם שפיקוח נפש דוחה שבת.

* רפורמה מאכזבת – העליה הגדולה הצפויה מאוקראינה ורוסיה מחייבת אותנו לשידוד מערכות לאומי; יש להכפיף כל יעד למטרה הגדולה הזו, כי זה הייעוד של המדינה.

אחד האתגרים הגדולים הוא אתגר הגיור; כמו בעליה הגדולה של שנות ה-90 רבים מן העולים אינם מוכרים כיהודים על פי ההלכה. האתגר הגדול הוא לצרף אותם בהמוניהם לחיק העם היהודי.

למרבה הצער, נחלנו כישלון חרוץ בנושא הזה, בשל העדר מנהיגות רוחנית בעלת מעוף, שידעה להתרומם לגודל השעה. רבנות חרדית, עוכרת גיור, המונהגת בידי בית שמאי ובדרך של ראש הלכתי קטן וכסת"חי, הפכה להיות המחסום הגדול ביותר בפני האתגר הציוני הגדול הזה.

הרי זה לא הגיוני שמי שרוצה לחיות כיהודי כמוני לא יורשה להתגייר, אך אם הוא רוצה להיות יהודי כמו ברלנד, בן גביר או איזה משתמט מצה"ל הוא יורשה גם יורשה. הרי ברור שזה עיוות; התאבנות מושג הגיור באופן שעבד עליו כלח לפני דורות.

מן הראוי שיהיה לנו תהליך גיור לאומי, שיקבל באהבה את מי שחפץ בתום לב להיות חלק מן העם היהודי. מן הראוי ששלושת הזרמים הגדולים ביהדות יוכלו לגייר גם במדינת ישראל והגיור שלהם יהיה מקובל על פי החוק הישראלי.

לצערי, אני יודע שאין היום היתכנות פוליטית למהלכים הללו, ובעתיד הנראה לעין הגיור בישראל יהיה אורתודוקסי. אולם גם בגיור האורתודוקסי יש מקום לרפורמה מרחיקת לכת.

אין עיתוי מתאים יותר להעלאת הרפורמה בגיור לקריאה ראשונה מאשר השבוע. אולם למרבה הצער, הרפורמה שהממשלה עתידה להעלות בימים אלה לדיון ולהצבעה בכנסת היא אכזבה גדולה. מן הראוי היה לאמץ את המלצות ועדת ניסים ולהקים רשות גיור ממלכתית עצמאית, שאינה כפופה לרבנות החרדית, שתונהג בידי רבנים ציונים מבית הלל; בידי רבנים החפצים בגיור, המבינים את גודל השעה, מאירי פנים ואוהבים את הגר. למרבה הצער, על פי הרפורמה של מתן כהנא רשות הגיור תישאר כפופה לרבנות הראשית, וזכות הוטו של בית שמאי עלולה להחריב את המהלך הציוני החשוב הזה.

חשוב שחוק הגיור יעבור בקריאה ראשונה, כי יש בו שיפור לעומת המצב הקיים. עצם האפשרות של רבני הערים לגייר והאפשרות של המתגיירים לעשות להם רב ולבחור היכן להתגייר, היא התפתחות חיובית. ואם הרבנים הראשיים ינהגו בעזות מצח ויפסלו גיורים, יהיו בידי המדינה כלים להעניש אותם ואולי אז תצא רשות הגיור לעצמאות. אני מקווה שחוק הגיור יעבור בקריאה ראשונה, אך חשוב מאוד לתקן אותו ולשפר אותו לקראת קריאה שניה ושלישית.

* המחויבות של בנט למתווה הכותל – שני השושבינים הפוליטיים של מתווה הכותל, היו בנימין נתניהו, אז ראש הממשלה ונפתלי בנט, אז שר התפוצות (לצד תפקידו כשר החינוך). נתניהו הוא שהטיל על שרנסקי לגשר בין הזרמים ולהציע את מתווה הפשרה, העניק לה גיבוי והעביר אותה בהחלטת ממשלה. בנט היה בין הדוחפים למתווה, היה מעורב מאוד בתהליך התווייתו ובקבלתו בממשלה.

ההחלטה על מתווה הכותל הייתה ההחלטה הציונית ביותר שקיבלו ממשלות נתניהו. נתניהו ראה בה הישג גדול והתגאה בה מאוד. גם בנט ראה כך את הדברים. כפוליטיקאים, הייתה ביניהם גם תחרות על הקרדיט.

ממשלת ישראל החליטה על מתווה הכותל ב-2016. כעבור שנה, נתניהו נכנע ללחץ החרדים וביטל את המתווה.

ראש הממשלה נפתלי בנט אינו תלוי בחרדים, שבאופוזיציה. אין לו כל תירוץ להשתמט מביצוע ההחלטה. יש כבר החלטת ממשלה בנושא כך שכל מה שדרוש הוא מנהיגות והחלטה לבצע את המתווה.

אפשר היה לקבל השהיה של חודשיים שלושה מהקמת הממשלה, להבין שהיא זקוקה לזמן כדי להתקדם, אבל בנט ראש הממשלה כבר כמעט שנה ואי אפשר לקבל שום תירוץ. הגיעה השעה שבנט יחליט והמתווה יבוצע במלואו.

* חומר אנושי נחות – אחרי השבעת אובמה לנשיא ארה"ב, פרסם גדעון לוי בשוקניה מכתב גלוי תחת הכותרת: "אנא, בכוח". בפשקוויל הזה הוא הפציר באובמה לפעול בכוח נגד ישראל. בהמשך הדרך הוא פרסם אינספור פשקווילי נזיפה באובמה, שלא נענה להפצרתו. באופן עקבי הוא מטיף למען BDS האנטישמי וקורא לחרמות על ישראל ונוזף בעולם שהוא נוהג כשבוי של ישראל.

מאז הפלישה הרוסית לאוקראינה, מובילים לוי וחבריו לדבוקת שוקן קמפיין אובססיבי של הצגת ישראל כבת דמותה של רוסיה הפוטינית. ובימים האחרונים הם מייחלים לסנקציות על ישראל כמו על רוסיה. הפשקוויל האחרון שלו נקרא "סוויפט אחד – ודי לכיבוש" ובו הוא מרייר באקסטזה מטורפת שמביאה אותו לאורגזמה: "יבוטלו הטיסות מישראל ואליה… העולם מנתק את ישראל ממערכת התקשורת הבנקאית. ישראל בלי סוויפט" וכו' וכו' וכו'.

ואני תמה, מאיזה חומר אנושי נחות קורץ האיש הנאלח הזה, השונא באובססיה חולנית כזו את עמו ומדינתו, מאחל לה רק רע ומסית נגדה את העולם?

* אויבו של אויבו – במאמר ב"הארץ" תקף רזי ברקאי את גדעון לוי בחריפות, על האנטי ישראליות הקיצונית שלו, על תמיכתו המוחלטת והאוטומטית באויב, על תמיכתו בחמאס ובירי רקטות לישראל ועל ההצגה המטורללת של ישראל כבת דמותו של פוטין. במקביל הוא תקף אותו על תמיכתו בבני הזוג נתניהו ובברדוגו. הוא הגדיר את התמיכה הזאת כ"פליק פלאק" מרהיב.

רבים מתפלאים איך איש השמאל הרדיקלי האנטי ציוני תומך במנהיג הימין. יש כאלה שטוענים שהוא פשוט איש הנגד, פברובוקטור שרוצה לבלוט ולהרגיז וכך הוא מרגיז את כולם. בעיניי, זה הסבר פשטני ופסיכולוגיסטי לא משכנע.

אני חושב שהתשובה לשאלה היא "אויבו של אויבי הוא ידידי". האויב הגדול של גדעון לוי הוא השמאל הציוני. בעיניו, אין סתירה גדולה יותר מאשר בין שמאל וציונות (גם תמונת הראי שלו בימין הרדיקלי רואים זאת כך), ולכן התיעוב המוחלט שלו הוא לשמאל הציוני. מה גם, שהשמאל הציוני אשם בפשע הגדול ביותר בתולדות האנושות – הקמת מדינת ישראל (אתם יודעים, נכבה-שמכבה בלה בלה בלה). כיוון שהשמאל הציוני מתעב את נתניהו, לוי רואה גם את נתניהו כנרדף של השמאל הציוני האשכנזי. כמו העוול שהם עשו לערבים, למזרחים ולחרדים עכשיו הם רודפים את נתניהו.

* כמנצח – כפי שכבר כתבתי פעמים אחדות, איני שש להתחממות היחסים עם טורקיה. פשוט, אין לי שמץ של אמון בארדואן, ואיני מאמין שהוא הפך את עורו. הוא רודן אנטישמי, שהפך את טורקיה מבעלת ברית של ישראל למדינת אויב, תומך בטרור ומסייע לו.

אבל אני רואה גם את הצד החיובי בהתפתחות. החיזור של ארדואן אחרי ישראל, אפשר לומר – הזחילה שלו, מעידה על המצוקה שבה טורקיה נמצאת ועל העוצמה הביטחונית, הכלכלית והמדינית של ישראל. הנשיא הרצוג מגיע לאנקרה כמנצח! (אבל לא רחוק היום שבו ארדואן שוב יתקע סכין בגבנו).

* מנטליות של תנועת מחאה – מרצ, מפלגה קיצונית קטנה, אינה מסוגלת להשתחרר מהמנטליות של תנועת מחאה, ובוודאי שמסרבת להבין מה משמעותה של אחריות פוליטית וקואליציונית. הם יושבים בקואליציה, נהנים ממנעמי השלטון, נציגיהם קיבלו אחריות אדירה בנושאים קריטיים למדינת ישראל – הבריאות בעידן הקורונה והגנת הסביבה. במקביל, הם ממשיכים להתנהג כאופוזיציה. וכעת, הם נוקטים במלחמת גרילה אופוזיציונית להכשלת חוק האזרחות. ראש האופוזיציה מוסי רז (נתניהו עומד בראש אופוזיציה פרסונלית, שהמניע היחיד שלה הוא שאדם אחר הוא ראש הממשלה. מוסי רז הוא ראש האופוזיציה האמתי, כי הוא נלחם בדרכה של הממשלה) וחברתו מיכל רוזין הציפו את החוק בלמעלה מ-50,000 הסתייגויות סרק. כך נוהגת אופוזיציה לוחמת.

חוק האזרחות, שהוא חוק חיוני ביותר לביטחון המדינה ולאינטרס הציוני הדמוגרפי שלה, נהנה מתמיכה אדירה, כמעט מקיר לקיר, בעם, בכנסת ובממשלה. הממשלה הלכה לקראת מרצ והעניקה לחבריה חופש הצבעה, כדי שלא ייאלצו להצביע נגד מצפונם. זו לא מחווה קטנה. במקום להגיד תודה, להצביע נגד ולהתקדם, הם מנסים לחבל בעבודת הממשלה ולסכל את העברת החוק.

אם הם יתנהגו כך, אם איש הישר (או העקום) בעיניו יעשה, אדרבא, שתקווה חדשה וימינה יצביעו עם האופוזיציה בעד ביטול חוק ההתנתקות וחוקים נוספים. הרי לא רק מרצ יכולה לנהוג בחוסר אחריות קואליציונית.

על בנט ולפיד לזמן את ראשי מרצ ולקרוא אותם לסדר. עליהם להבהיר להם שכך אי אפשר לנהל קואליציה. הם טוענים בעזות מצח שהחוק "גזעני". החוק מבטא את עמדת הממשלה. אם הם חושבים שהממשלה גזענית, שיפרשו ממנה. הם כל כך מתגעגעים לנתניהו? כל כך בוער להם לראות את הכהניסט בתפקיד שר המשפטים?

* אחריות הורית – לראשונה אחרי 33 שנים, ילד בישראל לקה בפוליו. הילד לא היה מחוסן. סיבת ההידבקות – כשל באחריות ההורית.

* החפצה – 13 גברים בגילאים שונים בקיבוץ שער הגולן, הצטלמו במקומות העבודה שלהם בעירום כמעט מלא ללוח שנה של הקיבוץ. מה פירוש "כמעט מלא" – איזה ענף או צינור מסתיר את ערוותם.

מה אומר? זה לא בדיוק מפגן של טעם טוב. אילו היו אלו נשים, הלוח היה מגונה כהחפצה. ובצדק. גם כשמדובר בגברים זו החפצה.

* והמלך היה מועמד במרכבה – "באחד מסרטיו של קורוסאווה נראים חיילים יפנים צועדים בתום קרב, עיניהם כבויות, פניהם מזוקנות, הזיעה ניגרת ממצחם, רגליהם נגררות בצעד אטי מדשדש וכל חזותם מביעה תשישות נוראה. לפתע מפנה החייל הראשון בטור את מבטו, ורואה על ראש הגבעה את מפקדו מניף יד. למראה המנהיג, עובר החייל שינוי דרמטי, והצופה חש שקיבל זריקת אנרגיה. גופו מתיישר, עיניו בורקות, צעדיו הופכים נמרצים. כל חייל, בהגיעו לאותו עיקול, מביט במנהיג, מקבל את אותה זריקת אנרגיה ומתקדם נמרצות אל הקרב הבא.

בתמונה הבאה המצלמה מטפסת לאורך הרכס, ניצבת מול המנהיג. הוא מתגלה כמת, מוחזק מאחור בידי אדם אחר המניף את ידו".

כך נפתח מאמרו של פרופ' מיכה פופר במוסף "הארץ", "זה לא אתה, זה אנחנו". אלא שזכות היוצרים אינה מגיעה לקורוסאווה אלא לתנ"ך. כך נכתב על מות אחאב: "וְאִישׁ מָשַׁךְ בַּקֶּשֶׁת לְתֻמּוֹ וַיַּכֶּה אֶת-מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בֵּין הַדְּבָקִים וּבֵין הַשִּׁרְיָן וַיֹּאמֶר לְרַכָּבוֹ: הֲפֹךְ יָדְךָ וְהוֹצִיאֵנִי מִן-הַמַּחֲנֶה כִּי הָחֳלֵיתִי. וַתַּעֲלֶה הַמִּלְחָמָה בַּיּוֹם הַהוּא וְהַמֶּלֶךְ הָיָה מָעֳמָד בַּמֶּרְכָּבָה נֹכַח אֲרָם וַיָּמָת בָּעֶרֶב וַיִּצֶק דַּם-הַמַּכָּה אֶל-חֵיק הָרָכֶב". אחאב היה פצוע אנוש, אך הועמד באופן מלאכותי במרכבה כדי להעלות את מורל הצבא וכדי שהחיילים יראו אותו וימשיכו להילחם.

          * ביד הלשון

שביזות – בתכנית "אמילי והפרופסור" ברשת ב' (הפעם שרה העצני כהן החליפה את אמילי אמרוסי), התראיינה ד"ר שני פינדק מהחוג לשירותי אנוש באוניברסיטת חיפה על מחקר שערכה בנושא "שביזות יום א'"; אותה תחושת לאות וחוסר חשק בקרב רבים לחזור לעבודה ביום ראשון.

לאורך כל השיחה השתמשו המשתתפים במושג שביזות באופן המעיד עד כמה הוא קנה שבת בשפה העברית. זהו מקרה אחד מרבים שבהם סלנג צה"לי הכה שורשים בשפה.

על פי "מילוג", המילון העברי החופשי ברשת, פירוש המושג שביזות הוא: א. עייפות, תשישות. ב. עצב, דיכאון.

מקור הביטוי הוא הסלנג הצה"לי. שבוז הוא קיצור של שבור-זין.

רחוק מהעין, רחוק מהלב

שכחת אותי וזה כואב

חושב עלייך המון

חייל שבוז, בלבנון

("שתי אצבעות מצידון", אלי מדורסקי)

* "חדשות בן עזר"

חדוות ניתוץ המיתוסים

תגובה לדניאלה שאול: "כן, אל תגעו לי בגולן", 5.1.22

ב-30 ביולי 1946 התפרסמה תכנית מוריסון גריידי, תכנית אמריקאית-בריטית למימוש מסקנות ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לפתרון בעיית ארץ ישראל. התכנית הציעה להקים בא"י פדרציה המחולקת לארבעה אזורים אוטונומיים: שני אזורים בשלטון בריטי, אזור ערבי שיכלול 40% משטח הארץ ואזור יהודי שיכלול 17% משטח הארץ. התכנית נדחתה על הסף הן בידי הערבים והן בידי היהודים, עוררה התנגדות עזה גם של האופוזיציה בבריטניה בראשות צ'רצ'יל וגם בארה"ב ונגנזה. הכישלון שלה הביא להקמת אונסקו"פ, ועדת החקירה של האו"ם שהציעה את תכנית החלוקה שהתקבלה בכ"ט בנובמבר 1947 בלייק-סקסס.

הסוכנות היהודית הבינה שהכיוון של המהלכים הבינלאומיים הוא חלוקת הארץ, ומשימתה הייתה להשפיע על גבולות החלוקה. הלקח המרכזי מתכנית מוריסון גריידי היה העובדה שהנגב כולו היה מחוץ לשטח שיועד ליהודים. הלקח הוביל לפעולה – בתוך חודשיים (!) אורגנו גרעינים שמנו מאות חלוצים, התארגנה תשתית לוגיסטית אדירה, ובמוצאי יום הכיפורים תש"ז עלו לקרקע בשיטת חומה ומגדל 11 יישובים יהודיים בנגב השומם. גולת הכותרת הלוגיסטית, שאיפשרה את קיום אותם יישובים, היא בניית תשתית צנרת שהביאה אליהם מים, בתוך חודשים מעטים. ההנהגה הציונית האמינה שההתיישבות היא שתעצב את הגבול.

בתכנית החלוקה של אונסקו"פ, מרבית הנגב נכלל בשטח המדינה היהודית. כפי שמוכיח ד"ר אלון פאוקר במחקר על עליית י"א הנקודות, הסיבה הישירה להכללת הנגב בשטח ישראל, היא 11 הנקודות. הדברים נאמרים בפירוש בפרוטוקולים של דיוני הוועדה ובדו"ח שלה. לא זו בלבד שצפון הנגב, בו הוקמו היישובים, נכלל בשטחה של ישראל, אלא הנגב ברובו נכלל בשטחה, בשל התרשמות הוועדה מהיכולת של היהודים ליישב את הנגב ולפתח אותו ובעיקר מהתרשמותם מן הקיבוצים.

כך נאמר במילים שאינן משתמעות לשני פנים בדו"ח הוועדה: "היהודים הפכו מדבר לגן פורח … במפעלם זה הניע אותם כוחו של אידיאל … הקיבוצים הם המביעים מבע מושלם ביותר של רוח ההקרבה והקואופרציה שבכוחה הושג כל מה שהושג".

נציג גואטמלה בוועדה, ד"ר חורחה גרסיה גרנדוס כתב בזיכרונותיו: "הַעֲרָכָתִי את החשיבות העצומה של ניסיון חברתי זה, הקיבוץ, היא שחיזקה בי את החלטתי האיתנה להגן בכל העוז שבי על זכותם של היהודים למדינה משלהם". אגב, נציג הודו האנטי-ציוני זעם על כך שמראים לנו רק קיבוצים יהודים ולא מביאים אותנו לראות אף קיבוץ ערבי…

ובכן, דניאלה, צר לי להשבית את חדוות ניתוץ המיתוסים שלך. הנה כי כן, אנו רואים בעליל שקו המחרשה הוא שקבע את גבולנו. אין זה רק ניתוח בדיעבד של היסטוריונים, אלא שמענו זאת בפירוש מפי הסוס – מי שכללו את הנגב במדינה היהודית עשו זאת בזכות המעשה ההתיישבותי. אלמלא הוקמו 11 הנקודות, הנגב היה נכלל במדינה הערבית. ההתיישבות הציונית היא שכללה את הנגב בשטח ישראל. הנה, אפשר לסיים את הוויכוח בעובדה חד משמעית.

אלא ש… הטיעון הזה מביס את עצמו. למה? כיוון שבאותה תכנית החלוקה, לא מעט יישובים יהודיים, כמו למשל נהריה ויישובי הגליל המערבי ויישובים נוספים באזורים אחרים, נכללו במדינה הערבית. יתר על כן, גם כפר דרום, אחד מ-11 היישובים, נכלל אף הוא בשטח המדינה הערבית. הנה, הוכח בעליל שהמחרשה לא קבעה את קו הגבול.

אז מה היה לנו כאן? הוכחה נחרצת וחד-משמעית שהיישובים קבעו את קו הגבול והוכחה נחרצת וחד-משמעית שהיישובים לא קבעו את קו הגבול. איך פותרים את הפרדוקס?

התשובה היא שהוכח בעליל שלהתיישבות יש משמעות רבה בקביעת הגבול, אך אין היא הגורם היחיד בעיצובו. כלומר, החזון הציוני לפיו "היכן שתעבור המחרשה היהודית שם יקבע גבולנו", כמאמרו של טרומפלדור, הוכיח את עצמו בשטח באופן חלקי. אולם כאשר אנו בוחנים לעומק את תכנית החלוקה, אנו רואים שהיישובים היהודיים שנכללו בשטח המדינה הערבית, הם יישובים שקמו באזורים שרוב אוכלוסייתם ערבית. כלומר, השיקול של האוכלוסיה הוא מרכזי מאוד בקביעת הגבול, ולכן אין די בהקמת יישובים יהודיים, יש צורך במסה קריטית של תושבים, כדי שאזור התיישבות יקבע את הגבול. גושי ההתיישבות בצפון סיני ומרחב שלמה וגוש קטיף, היו דלילים באוכלוסיה ולכן ניתן היה לעקור אותם. גושי היישובים הגדולים ביהודה ושומרון יצרו מציאות בלתי הפיכה, ולכן אפילו בתכניות המופקרות ביותר שהציעו אהוד ברק ואהוד אולמרט לפלשתינאים, הם נכללו בשטח ישראל, ובמקומם הוצעו לפלשתינאים שטחים בנגב, בחולות חלוצה, במסגרת "חילופי שטחים". למה באזור חולות חלוצה? בדיוק מהסיבה שזהו אזור ריק מהתיישבות יהודית (מאז חל תיקון מסוים. הוקמו כמה יישובים, בהם של עקורי גוש קטיף).

המסקנה מכל אלה, היא שה"מיתוס" שדניאלה ניפצה בחדווה, שב ועולה פצוע במקצת אך תקף – ההתיישבות מעצבת את הגבול, ובלבד שלא תהיה התיישבות דלילה אלא מרובת אוכלוסין.

****

בתקופת המו"מ על הסדר הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה לאחר מלחמת יום הכיפורים והמאבק של תושבי הגולן נגדו, תוך כדי מלחמת ההתשה שליוותה את המו"מ, נפגש יו"ר ועדת השרים להתיישבות ומגדולי הדוחפים להתיישבות בגולן, ישראל גלילי, עם חברי מרום גולן באחד המקלטים ביישוב.

הביוגרף של גלילי עמוס שיפריס, מספר על הפגישה בספרו "ישראל גלילי – שומר המסד ונוטה הקו". חברי מרום גולן דרשו מגלילי במפגיע להתחייב בשם הממשלה שהישיבה שלהם בגולן היא לעד. גלילי, "בקול רועד שהפך בהדרגה להתפרצות", השיב להם בזו הלשון: "אינני יכול להתחייב לכם לשום דבר. על הגולן יהיו עוד מאבקים קשים. יהיה מאבק דמים. אני לא יכול להבטיח לכם כלום. אתם צריכים להבטיח לי, שנעמוד במאבק הזה!" גלילי תיאר למתיישבים את המציאות האכזרית, במיוחד לנוכח מלחמת ההתשה בגולן, שהתנהלה לאחר מלחמת יום הכיפורים, ו"תבע מחברי מרום גולן לגייס את כל כוחם כדי לשמור על יישובם ועל רמת הגולן. רק כוח העמידה של חברי הקיבוץ, אמר, יאפשר לממשלה להיאבק בהצלחה על האחיזה בגבולות שאחרי מלחמת ששת הימים". גלילי האמין, שוויתורים זעירים כמו באזור קונייטרה בלתי נמנעים, ו"הסטיה הקלה מהקו הסגול כדי להשיג הפרדת כוחות תבסס את האחיזה הישראלית בגולן".

איך נכון לפרש את הדרמה הזאת? גלילי היה אמן השילוב בין אידיאולוגיה לפרגמטיזם. הוא ידע מה הוא רוצה ולאן הוא חותר, אך הכיר בכך שלא תמיד ניתן ליישם במציאות את האידיאולוגיה בשלמותה ולעתים אין מנוס מפשרות אידיאולוגיות כדי לשמור על העיקר. בעיקרון, הוא נמנע מלקבוע מסמרות קשיחים, לשרטט גבולות חד משמעיים, להצהיר הצהרות גבוהות שאינן ניתנות לשינוי. הוא הבין שהפוליטיקה היא אמנות האפשרי, ושישראל נמצאת במאבק ביטחוני ומדיני מתמיד על קיומה. במקום קביעות ברורות, הוא העדיף מעשים שייצרו בשטח את המציאות אליה חתר, ושיקשו ככל הניתן על יצירת מציאות לה התנגד. באזורים שבהם הוא ראה קלף למיקוח, בשל הרכבם הדמוגרפי (אוכלוסיה פלשתינאית צפופה) הוא התנגד להתיישבות. לעומת זאת, הוא דחף בכל כוחו להתיישבות באזורים שבהם לא ראה קלף למיקוח, אלא גבול הקבע של ישראל. בין השאר, הוא עמד מאחורי ההתיישבות בגולן בשנים 1967-1977. כמנהיג ישר והגון, נמנע גלילי מלהבטיח לחברי מרום גולן הבטחות שאין הוא יודע האם יתקיימו. אין הוא יודע מה יהיה המצב המדיני, הביטחוני והפוליטי בעתיד. אין הוא יודע מי תהיה הממשלה בעתיד ומה תהיה מדיניותה. על סמך מה הוא יכול להבטיח הבטחות? אולם דבר אחד הוא ידע – ההתיישבות היא הכלי הציוני העיקרי בקביעת הגבולות, ובכל מאבק מדיני על הגבול הם ימלאו תפקיד מכריע. משמעות אמירתו הייתה, שבתור מיישבי הגולן, תרומתם במאבק המדיני על עיצוב גבול המדינה, כך שהגולן יהיה חלק ממנו, היא הגדולה ביותר. תפקידו כשר בכיר מאוד בממשלה וכיו"ר ועדת השרים להתיישבות, אינו הפרחת הבטחות, אלא הקמת יישובים וחיזוקם.

ההתיישבות היהודית בגולן נועדה להבטיח שהגולן יהיה ישראלי. המתיישבים האמינו שעצם הקמת יישובים על הגולן יבטיח זאת. בעקבות ההחלטה על עקירת יישובי סיני הם הבינו שיש לחזק את ההתיישבות במהלך מדיני – החלת הריבונות, ונאבקו על חוק הגולן. בשנות התשעים נוכחנו שאפילו השילוב של התיישבות וריבונות לא מנע מממשלות ישראליות לשאת ולתת על נסיגה מהגולן. אך בזכות קיומה של ההתיישבות והמאבק הארצי שאנו, תושבי הגולן, הובלנו, נמנע האסון הלאומי של הנסיגה. לאחר תום המאבק, התמקדנו בהרחבת יישובי הגולן. עם זאת, האמנו שאחרי שהסורים דחו את כל ההצעות לנסיגה מהגולן, אפשרות הנסיגה ירדה מן הפרק. אך זה לא קרה. ב-2008 חידש אולמרט את המו"מ על נסיגה מהגולן, באמצעות "המתווך ההוגן" ארדואן. המו"מ לא האריך ימים. "שיחות הקירבה" בטורקיה פוצצו בידי הסורים כתגובה על מבצע "עופרת יצוקה" ברצועת עזה. בתקופת המו"מ דיברנו על כך שאם אחרי כל מה שקרה, הנסיגה עדין על הפרק, חייבים לעשות מעשה להפיכת ההתיישבות בגולן לבלתי הפיכה. יהודה הראל הגה את חזון "הגולן 70/70". הרעיון היה עשור של פיתוח מואץ, על מנת שבשנת השבעים למדינת ישראל יהיו בגולן 70 אלף תושבים יהודיים. כידוע, אנו רחוקים מאוד מהחזון הזה, אך הוא החזון הנכון והראוי. התכנית הלאומית לפיתוח הגולן, שעליו החליטה הממשלה, עשוי להפוך את החזון למציאות.

****

דניאלה, במאמרה, ניתצה בחדווה מיתוס נוסף. "ציטטת, הייטנר, את יעל מאלי, שאמרה בעת המאבק: 'אנחנו חיכינו לה לאדמת הגולן והיא חיכתה לנו'. נו באמת, ככה מוחקים למעלה ממאה אלף אזרחים סוריים, חקלאים ועובדי מדינה, שהיו כאן עד 1967? וגם את הביזנטים הנוצריים, הממלוכים, הבדואים, הצ‘רקסים, הדרוזים – לפניהם".

צהלת ניתוץ המיתוס מזכירה את הניתוץ הצוהל של "עם ללא ארץ לארץ ללא עם". הו, כמה הפוסט היסטוריונים אוהבים ללעוג לאתוס הזה. ארץ ללא עם? לא היו כאן ערבים? זאת הבעיה של הציונות – העיוורון לכך שהיו ערבים בארץ.

אלא שהמיתוס, הוא דווקא הטענה על אודות העיוורון הזה, עיוורון שלא היה ולא נברא. כל ראשוני הציונות ידעו שיש ערבים בארץ ואף אחד לא התעלם מהם. כל מנהיגי הציונות, הרצל ("אלטנוילנד"), אחד העם ("אמת מארץ ישראל"), ויצמן (הסכם ויצמן פייסל), ז'בוטינסקי ("קיר הברזל"), בן צבי (שהאמין שרובם הם צאצאי היהודים שנשארו בארץ ושראוי לגיירם) וכמובן בן גוריון; כולם התמודדו עם הבעיה. היו שהשלו את עצמם שהערבים יקבלו בשמחה את הציונים שיביאו את הקדמה לארץ ישראל או שהמוני הפלאחים הערבים יראו בפועלים היהודים שותפים במלחמת המעמדות נגד האפנדים שרודים בהם. אך מהר מאוד הכל הבינו שיש כאן תנועה לאומית הנלחמת ותילחם בציונות, ואין לנו מנוס מלהילחם על הארץ.

אז מה פירוש "עם ללא ארץ לארץ ללא עם"? את המשפט הזה כתב המנהיג הציוני ישראל זנגוויל. אי אפשר להבין את חלקה השני של המשוואה במנותק מחלקה הראשון. מה פירוש "עם ללא ארץ"? הרי לעם היהודי יש ארץ – ארץ ישראל. אלא שבפועל, הוא אינו חי בה ואינו מממש את בעלותו עליה. וכך גם "ארץ ללא עם". ארץ ישראל היא ארצו של עם ישראל, אך היא אינה מממשת את ייעודה כאשר העם היהודי אינו מיישב אותה. לכך בדיוק התכוונה נעמי שמר כששוררה "כיכר השוק ריקה. ואין יורד לים המלח". היא לא ריקה ויש יורד לים המלח, אך היא קוננה על כך שאנחנו, היהודים, נותקנו מירושלים שלנו. וזו המשמעות של דבריה של יעל מאלי. הגולן הוא ארץ ישראל, רווי בהיסטוריה יהודית, שבצוק העתים נותקנו ממנו, והנה חזרנו אל אדמתנו שחיכתה לנו.

****

אני מכיר את חדוות ניתוץ המיתוסים, אך גם הרעיון שכל מיתוס חייבים לנתץ הוא מיתוס. ואת המיתוס הזה כדאי ורצוי לנתץ.

* "שישי בגולן"

חוק הכרחי לחיזוק ההתיישבות

בחודשים האחרונים עומדת התנועה הקיבוצית, ועמה ההתיישבות העובדת והמועצות האזוריות כולן, תחת מתקפת הסתה ושקרים פרועה בעיתון "הארץ". בראש ובראשונה הדבר מתבטא בפשקווילים הארסיים של נוריאלי וזובידה, אך הם רק חלק מאותו מסע. אחד המוקדים של ההסתה נגד ההתיישבות, הוא ועדות הקבלה, שמוצגות בידי עוכרי ההתיישבות כחוק מפלה וגזעני.

"הארץ" הוא חוד החנית של כל מאבק למען דה-ציוניזציה של ישראל, ובראש ובראשונה נגד ההתיישבות הציונית, בעיקר בגליל ובנגב. הוא מתנגד להקמת יישובים יהודיים בגליל ובנגב ונלחם נגד הרחבת היישובים הקיימים, נגד פיתוח שלהם, נגד צמיחה דמוגרפית בתוכם. 

ציר הרשע; שוקניה-עדאללה-הקשת המזרחית הוביל את המסע האנטי ציוני נגד ועדות הקבלה. ועדות הקבלה הן תנאי הכרחי לקיומה של התיישבות קהילתית-כפרית. אי אפשר לקיים יישוב קהילתי ללא היכולת של הקהילה לבחור את חבריה. עוכרי ההתיישבות מצאו בטן רכה משפטית בג"צית במלחמתם להרס ההתיישבות הציונית, והיא הצגת ועדות הקבלה כ"אפליה". הם הובילו מסע תקשורתי ומשפטי, תוך הסתמכות על הנטיה של בג"ץ לקפוץ כאוטומט בכל מקרה שמוצג כ"זכויות הפרט" ולהעדיף אותו על כל שיקול קולקטיבי, בין אם הוא אינטרס לאומי או קהילתי. כמה פסיקות של בג"ץ נגד ועדות הקבלה חייבו את קבלת חוק ועדות הקבלה.

יש להבין, שחוק ועדות הקבלה הרע באופן דרמטי את האוטונומיה של היישובים כפי שהייתה עד קבלתו. עד אז, היה מובן מאליו שכל יישוב זכאי לבחור את תושביו על פי שיקול דעתו; כך היה מראשית ההתיישבות הציונית. החוק הגביל מאוד את היכולת הזאת. הוא איפשר ועדות קבלה רק בגליל ובנגב, עד 400 משפחות בלבד (מה שחונק את יכולת ההתפתחות של יישובים בגליל ובנגב שהגיעו או מתקרבים למספר הזה), קבע קריטריונים מגבילים מאוד ליכולת לא לקבל משפחה ליישוב, קבע שוועדות הקבלה הן אזוריות ומספר הנציגים מן היישוב הוא מיעוט בתוכן (כלומר ביטלה את האוטונומיה היישובית, למעט קבלה לחברות באגודה שיתופית חקלאית, שבה החוק עדין לא פגע) והוסיפה ועדת ערר במשרד המשפטים, שבו אין ייצוג ליישוב, למועצה האזורית, לחטיבה להתיישבות ולתנועה המיישבת. 

אמנם חוק ועדות הקבלה הרע מאוד את האוטונומיה של היישובים, אבל קבלתו הייתה מחויבת המציאות, כדי להציל מינימום של שליטה בהתיישבות. אך גם בכבשת הרש הזאת נלחם ציר הרשע. אמנם בג"ץ דחה את עתירתו נגד החוק, אך הוא ממשיך להילחם.

עם מינויה של איילת שקד לשרת הפנים, היא החלה ללמוד את הפרטים והבינה שיש לחולל מספר שינויים למען ההתיישבות והציונות. אחד השינויים שהיא מובילה הוא מהלך לשינוי חוק ועדות הקבלה, כך שניתן יהיה להפעיל ועדות קבלה גם ביישובים עד 600 משפחות, ובכך להסיר את עניבת החנק מיישובים בני 400 משפחות.

ועדת השרים לחקיקה תדון בשבוע הבא בהצעת החוק החשובה כל כך לחיזוק ההתיישבות הכפרית הקהילתית באזורי הספר – תיקון פקודת האגודות השיתופיות (מספר בתי אב ביישוב קהילתי), הידוע כ"חוק ועדות הקבלה". הצעת החוק קובעת כי יישוב קהילתי יוגדר כישוב ששווקו בו 600 מגרשים בפועל לבניית בתי קבע (במקום 400 בחוק הקיים) וכי ההסדר יחול על כלל הישובים הקהילתיים שהקימו זרועות ההתיישבות של המדינה בפריפריה וביהודה ושומרון וזאת הן מטעמים התיישבותיים-ציוניים והן מטעמים ביטחוניים. הפריפריה מוגדרת בהצעת החוק: בגליל, בנגב, בעמק עירון, בדרום הר חברון, בחבל עדולם ובחבל לכיש (במקום בגליל ובנגב בלבד).

ציר הרשע לא ינוח ולא ישקוט עד שיצליח לא רק לסכל התיישבות חדשה, אלא גם להחריב את ההתיישבות הקיימת. כעת הוא נלחם נגד הצעת החוק הזו. לפני שבועות אחדים, יצא מאמר המערכת של "הארץ" נגד החוק ונגד השרה שקד, תחת הכותרת "שרת האפליה". אין דבר שמאיים על השקפת עולמם יותר מהתיישבות ציונית, והם יצאו למלחמת חורמה בשרה המקדמת את ההתיישבות העובדת וכמובן מלחמת חורמה נגד הקיבוצים והמושבים, שנואי נפשם. פנינים מתוך פשקוויל המערכת: "ועדות הקבלה הן מנגנון מפוקפק… להעביר מן העולם מוסד זה… לא מדובר בקהילתיות אלא בפריווילגיות… אפליה על בסיס דת ולאום… נרטיב שקרי… סלקציה משפילה" וכו' וכו'. והשורה התחתונה: "חברות אחרות בקואליציה צריכות לבלום יוזמה מסוכנת זו". כלומר, ציפיה שמפלגת העבודה (!) ומרצ יבלמו צעדים שנועדו לאפשר את קיומם של הקיבוצים והמושבים.

מפלגת העבודה ומרצ הצביעו בשעתו נגד חוק ועדות הקבלה. הייתה זו סתירת לחי להתיישבות. היום, כאשר מפלגת העבודה ומרצ הן חלק מן הממשלה והן נושאות באחריות לאומית, יש לקוות שהן תנהגנה באחריות ותתמוכנה בחוק. על התנועות הקיבוציות והמושביות להפעיל את כל כובד משקלן כדי להבטיח את תמיכתן.

* "זמן קיבוץ"

הנדבך הראשון של השידרה המזרחית

ממשלת ישראל אישרה פה אחד תכנית לאומית לפיתוח רבתי של הגולן ולהכפלה של מספר התושבים היהודים בו, באמצעות הגדלה דרמטית של קצרין, הקמת שני יישובים חדשים וצמיחה מקסימלית של היישובים הקיימים. זו החלטה דרמטית, היוזמה הציונית החשובה ביותר של ממשלות ישראל בעשרות השנים האחרונות. משמעותה האסטרטגית – יצירת מסה קריטית של תושבים בגולן שתסכל סופית כל מחשבה על נסיגה מהגולן, חלילה.

העובדה שההחלטה הזו התקבלה פה אחד, כולל תמיכה של מרצ ושל מרב מיכאלי, הייתה משמחת במיוחד. הקונצנזוס מקיר אל קיר סביב ההתיישבות בגולן, הוא הישג אדיר של 55 שנות מפעל ההתיישבות הציוני בגולן.

ההחלטה ההיסטורית הזו חשובה מאוד בפני עצמה, אך מן הראוי שתהיה הנדבך הראשון למהלך אסטרטגי לאומי גדול ורחב יותר – בניין השדרה המזרחית של ארץ ישראל. היום מרוכזת מרבית האוכלוסיה הישראלית בשידרה המערבית של הארץ, במישור החוף ובעיקר במרכז מישור החוף. על פי התחזיות הדמוגרפיות, בשנת המאה למדינת ישראל, בעוד 26 שנים, מדינת ישראל תמנה 20 מיליון תושבים. זאת, בלי לקחת בחשבון אפשרות של עליה גדולה, בין אם בשל עליית האנטישמיות באירופה וארה"ב ובין אם מסיבות פוזיטיביות של דחף ציוני לארץ ישראל. המשך המגמה של התקבצות והצטופפות עם הגב לים, היא סכנה אקולוגית וביטחונית. מן הראוי להוציא מן הנפטלין את תכניתו מרחיקת הראות של פרופ' אברהם וכמן מלפני כמעט יובל שנים – תכנית השדרה הכפולה.

תכנית השידרה הכפולה היא תכנית שאפתנית, לפיזור האוכלוסיה היהודית בארץ ישראל בשתי שדרות – השידרה המערבית, שבלאו הכי היא מאוכלסת ביהודים, והשידרה המזרחית. הכוונה היא ליצור תכנית אב, משימה לאומית ראשונה במעלה, לריבונות ישראלית ופיתוח התיישבותי מאסיבי של כל השטח שבין החרמון לאילת. המטרה הייתה ליצור מציאות שבה רבע מן הציבור היהודי בישראל חי בשידרה המזרחית. התכנית הזו נחוצה היום יותר מתמיד. השדרה המזרחית, מהחרמון, דרך הגולן והגליל המזרחי, עמק הירדן ועמק המעיינות, בקעת הירדן, ים המלח והערבה בואכה אילת ראויה לתנופת פיתוח, ברוח התכנית הלאומית לפיתוח הגולן.

בראש סדר העדיפויות ניצבת בקעת הירדן, שלאחר 55 שנות התיישבות, ההתיישבות היהודית בה דלילה ביותר וחלקים ממנה הולכים ונתפסים באופן בלתי חוקי בידי פלשתינאים המשתלטים עליהם. "בקעת הירדן במובן הרחב ביותר של המושג", כפי שהגדיר אותה יצחק רבין בנאומו האחרון בכנסת חודש לפני הירצחו, שבו הציג את מורשתו המדינה, היא הערובה לעומק אסטרטגי למדינת ישראל, כך שנהר הירדן יהיה גבולה המזרחי. ריבונות ישראלית על בקעת הירדן רבתי והתיישבות גדולה במרחביה, תאפשר לישראל פשרה טריטוריאלית שבה האזורים המאוכלסים בצפיפות פלשתינאים יהיו שטח מפורז בריבונות ירדנית-פלשתינאית, ותסיר את האיום הדמוגרפי על הרוב היהודי בישראל.

 לפני שנתיים החמצנו הזדמנות פז להחלת הריבונות הישראלית על בקעת הירדן בתמיכה אמריקאית. אני מאמין בהכרח של ריבונות ישראל על הבקעה, אך לא פחות חשובה מן הריבונות היא ההתיישבות הנותנת תוקף לריבונות. הרי ראינו איך ממשלות ישראליות ניסו למסור את הגולן לאויב הסורי גם לאחר שהוחלה עליו הריבונות. כעת, לאחר שהממשלה קיבלה את ההחלטה על פיתוח הגולן, ומשרדי הממשלה, המועצה האזורית גולן והמועצה המקומית קצרין, החטיבה להתיישבות ושאר הגורמים הרלוונטיים יסתערו על הגשמתה בשטח, מן הראוי שהממשלה תתפנה לתכנית דומה בבקעת הירדן. יש להפוך את מעלה אפרים לעיר ואם בישראל, להקים יישובים חדשים בבקעה, והלוואי שיהיו בתוכם גם קיבוצים, ולחזק ולהרחיב את היישובים הקיימים.

תכנית לאומית כזו, מחייבת שדרוג מהפכני של התשתיות. מן הראוי להפוך את כביש 90, כביש השדרה המזרחית, לכביש חוצה ישראל המזרחי, המקביל לכביש 6.

****

ובעניין אחר – במאמרו "חיפוש אחר תכנית מתאר" כתב מוקי צור: "את שרידי ההבטחה למדינת רווחה אנו רואים בגולן, ביהודה ושומרון. לא בגליל ובנגב".

לאחר 38 שנים בגולן אשמח לקבל ממוקי פירוט, מה בדיוק ניתן לי מהמדינה, שאינו ניתן לחבר עין גב, למשל.

* "זמן קיבוץ"

צרור הערות 2.1.22

* מי זוכר את הפריטט? – ממשלת בנט-לפיד הוקמה כממשלה פריטטית. לשרי ימינה ותקווה חדשה ניתן מעמד שווה בממשלה כלשרי שאר המפלגות, בהצבעות בממשלה ובקבינט, למרות שמספרם קטן יותר.

היו לכך שתי סיבות. האחת, היא שהדרך המדינית ביטחונית של ימינה ותקווה חדשה מבטאת את עמדות רוב הציבור ורוב הכנסת, ואם קמה ממשלת אחדות, מן הדין שעמדת הרוב לא תהיה במיעוט בתוכה. השניה, היא להבטיח שראש הממשלה בנט לא יהיה במיעוט בהצבעות בממשלתו.

יש לציין, שאחת המפלגות בחציון שבראשות לפיד, ישראל ביתנו, שייכת מבחינת עמדותיה לגוש של ימינה ותקווה חדשה. והאמת היא שיש עתיד וכחול לבן, אולי בניגוד לתדמיתן, קרובות אף הן לעמדות ימינה ותקווה חדשה יותר מאשר לעמדות מפלגת העבודה ומרצ.

לאחר למעלה מחצי שנה מהקמת הממשלה, מי זוכר בכלל את העיקרון הפריטטי? ספק בידי אם הייתה ולו הצבעה אחת שבה הממשלה התחלקה על פי גושים. הדבר נובע מהרמוניה בעבודת הממשלה, מעל ומעבר למחלוקות וכן מכך שבנושא המחלוקת המרכזי, הסוגיה הפלשתינאית, ההסכמה בין הצדדים הייתה לא להסכים ולא לבצע מהלכים משמעותיים כמו החלת ריבונות או ויתור על שטח.

לא אחת, הבעתי חשש שמרצ היא החוליה החלשה בממשלה, בשל הלחץ עליה של הבייס שלה ושל "הארץ", בהיותה חברה בממשלה המגשימה מדיניות רחוקה מעמדותיה. והנה, עברנו בשלום מספר משברונים כמו הגדרת ארגוני הבת של החזית העממית כארגוני טרור. הם מחו, ביטאו את התנגדותם והמשיכו הלאה.

ההפתעה הגדולה, מבחינתי, הייתה בהצבעה על התכנית הלאומית לפיתוח ההתיישבות בגולן. בחלומותיי הוורודים לא העליתי על דעתי ששרי מרצ יתמכו בתכנית הזאת. אני זוכר היטב את עמדתה האידיאולוגית התקיפה של מרצ בעד נסיגה מהגולן, נגד ההתיישבות בגולן, נגד הריבונות בגולן, בטענה שהגולן סורי והוא שטח כבוש. והנה, לא זו בלבד שמרצ יושבת בממשלה המיישבת את הגולן יותר מכל ממשלה אחרת בעבר – היא הצביעה בעד התכנית הזאת. השר פריג' לא הגיע לישיבה. אילו רצה, יכול היה להתנגד ולו כדי שההחלטה לא תהיה פה אחד. אפילו הוא לא עשה כן (אולי גם הוא מבין שהתכנית היא הדבר הנכון למדינה, אך אינו מעז לתמוך בה). השרים הורוביץ וזנדברג תמכו. מי היה מאמין?

הממשלה הזאת מחזקת, מגבשת ומחדשת הסכמה לאומית רחבה בנושאים שיצאו מהקונצנזוס, כמו הגולן, וזו בשורה גדולה לחברה הישראלית. חבל כל כך, שבעוד הקונצנזוס על הנושאים הלאומיים מתהדק, האופוזיציה מעמיקה את הקרע בהפצת שקרים ושנאה. האמת היא שאין לאופוזיציה באמת סיבות להתנגד לממשלה ולמדיניותה. "הארץ" הוא באמת אופוזיציה עקרונית, אידיאולוגית, לממשלה. מוסי רז, החבר בקואליציה, הוא באמת אופוזיציה מהותית, עניינית, אידיאולוגית לממשלה. כך גם הרשימה המשותפת. המפלגות החרדיות הן אופוזיציה למהלכי הממשלה בנושאי דת ומדינה, שמחזקים את הצביון היהודי של המדינה בכך שהם מערערים את המונופול החרדי על הגיור והכשרות. אולם באופן כללי, האופוזיציה של הליכוד וגרורותיו היא אופוזיציית סרק, אופוזיציה פרסונלית נטו, נגד ממשלה שחטאה היחיד הוא שאדם אחר ולא נתניהו עומד בראשה, ולכן היא לא לגיטימית, לשיטתם. וכיוון שאין להם סיבות אמתיות לביקורת, הם מפיצים פייק ניוז ומייצרים דחלילים כדי שיהיה להם מה לתקוף. והם עושים זאת בחמת זעם, בשנאה מטורפת, למרות שמבחינה מהותית זה באמת פול גז בניוטרל.

* הפנטזיה של ביילין – ליוסי ביילין קרה השבוע אסון. המפלגה שהוא עמד בראשה, ואחת ממטרותיה המרכזיות הייתה מסירת הגולן לאויב הסורי וחורבן מפעל ההתיישבות הישראלי, הצביעה בעד התכנית הגדולה ביותר בתולדות ההתיישבות בגולן, לפיתוח הגולן הישראלי. בטור שלו ב"ישראל היום" הוא מבטיח שלא התייאש מהפנטזיה ושישראל תיסוג בסופו של דבר מהגולן. הוא מנחם את עצמו שלא ייצא כלום מן התכנית, ויש לו "הוכחה": "ב-16 ביוני 2019 עלתה ממשלת ישראל, בראשות בנימין נתניהו, לרמת הגולן כדי להכריז על הקמת היישוב רמת טראמפ… ההצלחה הייתה מוגבלת ובימים אלה ממש יש שם עשרים קרווילות". בכך הוא מוכיח בורות בהתיישבות; בורות שאינה צריכה להפתיע, כשמדובר באדם שרעיון ההתיישבות זר כל כך לעולמו ולהשקפת עולמו. מה שקורה ברמת טראמפ הוא הישג גדול. ראשית, היו פניות של מאות משפחות להתיישב במקום. אולם מלכתחילה סוכם שתקום תחילה שכונת מגורונים של 20 משפחות, שכונת החלוצים. ובפינצטה נבחרו עשרים המשפחות המתאימות ביותר להקים קהילה חילונית-דתית משולבת, שמתאים להן לחיות שלוש שנים במגורונים קטנים ובקהילה קטנה וצפופה על כל הכרוך בכך. אותן עשרים משפחות אמורות ליצור את התרבות וה-DNA הקהילתי, כיוון שהניסיון ההתיישבותי מוכיח שלרוב, הרוח הייחודית של השנים הראשונות בכל יישוב מעצבת אותו לדורות.

במהירות שיא הוכשר השטח, נבנו התשתיות, הוצבו עשרים המגורונים ועשרים המשפחות כבר יושבות שם. במקום כבר פועל גן ילדים. ובעוד חודש-חודשיים ייצא כבר המכרז ל-100 המגרשים הראשונים למגורי הקבע (ושכונת המגורונים תשמש "מחסנית קליטה" למשפחות בעתיד שתוכלנה להתגורר במקום בזמן שהן בונות את בתיהן).

יוסי ביילין הוא האיש שהמציא בשנות ה-90 את רעיון העוועים של "חילופי שטחים" כלומר מסירת אזורים ריבוניים של ישראל בנגב לידי הפלשתינאים, כדי "לפצות" אותם על כך שגושי היישובים הגדולים יסופחו לישראל. כלומר, גם הוא הבין, כבר בשנות התשעים, שבאותם גושי יישובים נוצרה מסה קריטית של אוכלוסיה שכבר אי אפשר לעקור אותה. זה מה שתעשה התכנית הלאומית, שהתקבלה בתמיכת מרצ. זה מה שאוכל את ביילין. כאשר יהיו בגולן 50-60 אלף יהודים, הוא ייאלץ להודות שזו מציאות בלתי הפיכה. אולי בתמורה הוא יציע גם לסורים שטח בנגב.

* השתתף גם השתתף – בניגוד לדבריו של נעמן כהן, נפתלי בנט השתתף גם השתתף בישיבת הממשלה בגולן. כבר בבוקר הוא השתתף בטקס השקת מיזם הסיבים האופטיים בקצרין. לאחר מכן נפגש במבוא חמה עם הנהגת הקיבוץ ועם ילדי הגן. הוא פתח את הישיבה בנאום חשוב על החשיבות הלאומית של הגולן וניהל את הישיבה. סמוך לסיומה של הישיבה הוא קיבל את הידיעה שבתו מאומתת לקורונה ועזב אותה כדי להיכנס לבידוד.

* ביקורת צבועה – הביקורת של הליכוד על פגישת גנץ עם אבו-מאזן צבועה. וכי נתניהו לא נפגש עם אבו-מאזן? נפגש גם נפגש, אתו וקודם לכן עם ערפאת, ובצדק. נכון, בשנים האחרונות הם לא נפגשו, אך הסיבה לכך לא הייתה סירובו של נתניהו לפגוש את אבו-מאזן אלא סירובו של אבו-מאזן לפגוש את נתניהו. וגם באותן שנים, בכל נאומיו באו"ם קרא נתניהו לאבו-מאזן לחזור מיד לשולחן הדיונים ותקף אותו על סרבנותו.

בעיניי, אין הצדקה לסירובו של בנט לפגוש את אבו-מאזן. השאלה אינה עם מי מדברים אלא על מה. יש מספיק נושאים שניתן לדון בהם בין הצדדים. אין לישראל אינטרס בקריסת הרשות, ועובדה שכך נהגו כל הממשלות, כולל ממשלות הליכוד. יתכן שדי בפגישות מקצועיות של שר הביטחון ואין הכרח בפגישות של ראש הממשלה, אך אין מקום לאמירה העקרונית של בנט שהוא לא ייפגש עם אבו מאזן.

אין מקום למו"מ מדיני, כי הוא יהיה עקר. הפלשתינאים דחו על הסף הצעות למדינה עצמאית ובירתה ירושלים ונסיגה ישראלית מלאה + חילופי שטחים. אחמד טיבי הגדיר זאת פעם נכון – המקסימום שישראל יכולה לתת רחוק מאוד מהמינימום שהפלשתינאים מוכנים לקבל. בוודאי שאין טעם למו"מ כאשר בתוך ממשלת ישראל יש מחלוקת אידיאולוגית עמוקה בסוגיה הפלשתינאית. אבל יש מקום לערוץ הידברות ישיר ופתוח, בסוגיות ביטחוניות וכלכליות. אין אפשרות לפתור את הסכסוך, אבל רצוי לנהל אותו בצורה מושכלת, וברוגז אינו הדרך הנכונה לעשות כן.

* הדרך לשלום אמת – פגישות שוטפות עם הפלשתינאים לצורך ניהול הסכסוך רצויות וחשובות. אולם אין מקום למו"מ מדיני עמם, שנגזר שיהיה עקר וחסר תוחלת. מה הבעיה בניהול מו"מ עקר אינסופי? שהוא עלול לפגוע בתהליך השלום במזרח התיכון, שקיומו מותנה בניתוק הקשר הגורדי בין תהליך השלום עם מדינות ערב לבין התהליך עם הפלשתינאים. הדרך הראויה לשלום היא הרחבת הסכמי אברהם על מדינות ערב האחרות ובידוד הפלשתינאים והסכסוך עמם. רק שלום אמת עם מרבית מדינות ערב, עשוי לאפשר מו"מ עתידי עם הפלשתינאים והירדנים על סיום הסכסוך בתנאים סבירים.

* משפחת פשע – שר החקלאות עודד פורר מתח ביקורת על פגישתו של גנץ עם אבו-מאזן, ואמר שאין לדבר עם אבו-מאזן בשל היותו מושחת וראש משפחת פשע.

עמדתי בנדון היא שפורר צודק בעובדות, אך הן אינן רלוונטיות למסקנה. האם המדינות שעמן חתמנו על הסכמי אברהם הן מופת של טוהר מידות וניקיון כפיים? האם מצרים וירדן שעמן אנו חתומים על הסכמי שלום אינן מדינות מושחתות? ההישג המדיני הגדול ביותר שיכול להיות להסכמי אברהם, הוא אם סעודיה תצטרף אליהם. אין טעם להכביר מילים על השלטון הסעודי המושחת. יש לנו יחסים עם מדינות מושחתות לא רק במזה"ת. האם פורר מציע לנתק את היחסים אתן?

השאלה שאנו צריכים לשאול את עצמנו היא אחת – האם הפגישות עם אבו-מאזן משרתות את האינטרסים של ישראל? אם התשובה חיובית, ראוי להיפגש אתו למרות היותו מושחת. אם התשובה שלילית, אין להיפגש אתו גם אם ינהל שלטון תקין, נקי ואיכותי.

יש לנו לא מעט עבודה לביעור השחיתות אצלנו, ולצערי הרב עסקאות הטיעון עם השרים לשעבר דרעי וחיים כץ אינן מעידות על מלחמה נחרצת בשחיתות. אין זה מעניינינו לדאוג לאיכות השלטון של אויבינו.

* תקלת מזג אוויר – בשנה שעבר שוגרו שתי רקטות מעזה, וחמאס הודיעו שזאת טעות שנבעה מפגיעת ברק. ואנחנו "הכלנו" את הסיפור ההזוי הזה.

הקיץ חלף והחורף חזר ושוב, שתי רקטות נורו לכיוון גוש דן, ושוב זאת תקלה בגלל מזג האוויר.

כיוון שהתחלפה ממשלה, אני מקווה מאוד שהפעם לא נכיל שוב הירי.

על צה"ל להגיב, וצריך להסביר שהתגובה היא תקלה בשל מזג האוויר.

* לא לוותר על הייעור – הגורם המרכזי לאובדן הריבונות בנגב, הוא חידלון בהגשמת הציונות, כלומר אי הקמת יישובים חדשים ואי נטיעת יערות. במשך עשרים השנים האחרונות, פסקו הנטיעות בארץ, על פי מדיניות הממשלות. עם כניסתו של אברהם דובדבני, הידוע יותר בכינויו דּוּבְדֵב לתפקיד יו"ר קק"ל, בשנה שעברה, הוא פעל לשינוי ההחלטה. בכנס "אדמות הלאום – ללאום" של ארגון "מבטחי ישראל" ובשותפות עם קק"ל, שנערך בכ"ט בנובמבר, סיפר דובדב שההחלטה שונתה, וקק"ל מתחילה בתוך שבועות בעבודות ייעור בנגב, בהשתתפות הממשלה ב-50% מהמימון. זו בשורה גדולה.

העבודות החלו, תוך התנגדות ומחאה של הבדואים השכנים. השבוע, בהתערבותו של מנסור עבאס, הופסקו העבודות, עד קיום ישיבה דחופה בנושא. בגל"צ נמסר שעבאס איים בפירוק הקואליציה אם העבודות ימשכו, אולם מהבירורים שאני עשיתי, אני מבין שכנראה שלא היה איום כזה.

אסור לוותר על המשך העבודות, שהן יעד לאומי וציוני חשוב ביותר ואמצעי משמעותי להחזרת הריבונות לנגב. ואם אכן רע"ם מאיימת לפרוש – אין להיכנע לאיומים. אי אפשר לנהל ממשלה עם אקדח על הרקה. לרע"ם יש אינטרס בקיום הממשלה לא פחות מלשאר השותפות, כי אם נלך עכשיו לבחירות (אם הממשלה נופלת נלך לבחירות, כי איני מתרשם שסמוטריץ' הסיר את הווטו שלו על הקמת ממשלת נתניהו-רע"ם), עוד בטרם הם יכולים להציג הישגים לציבור שלהם, הם לא יעברו את אחוז החסימה. האינטרס שלהם הוא שהממשלה תכהן עד סוף הקדנציה, כדי שיוכלו להוכיח לציבור הערבי שדרכם – להשתלב במדינה ובממשלה (כל ממשלה) ולא לנהל מלחמת עולם נגד המדינה, צלחה, והם יביסו את המשותפת.

אם הוחלט להפסיק את העבודות עד לקיומו של דיון בנושא, יש לקיים את הדיון בדחיפות ולהחליט על המשך העבודות. אסור להמשיך את המחדל של הממשלות הקודמות, שגרם לנזק לאומי עצום.

* האמנה הבסיסית – בתגובה לרשומה שבה קראתי לממשלה להגדיר את שפעת העופות כאסון טבע ולפצות ברוחב לב את בעלי הלולים על הנזק, קיבלתי תגובות על פיהן החקלאים מבוטחים נגד נזקי טבע ולכן אין צורך שגם המדינה תעשה זאת.

אכן, החקלאים מבוטחים, ומשלמים סכומי עתק לחברות הביטוח, אולם הביטוח אינו מכסה מקרי קצה כמו אסון טבע הגורם לחיסול מוחלט של לולים שלמים. אם החקלאים יצטרכו לשלם על ביטוחים שלוקחים בחשבון מקרי קצה כאלה – הם יקרסו.

יש לזכור את העובדה שהחקלאים בארץ סובלים כבר שנים רבות מן הטרור החקלאי ומאוזלת היד של המדינה לנוכח התופעה. בממשלה החדשה אנו רואים שינוי, לפחות ברמת ההצהרות וההחלטות בנושא הטרור החקלאי, כמו תוספת 6 מחוזות של שיטור מחוזי שמטרתו לפעול בעיקר נגד הטרור החקלאי, הקמת שני מוקדים של מתנדבים במג"ב, בדרום ובצפון, למטרה הזאת וחקיקה ייעודית נגד פרוטקשן. אולם בשטח, השינוי עדין מינורי, והבעיה עדין מעיקה מאוד, כיוון שמדובר באלפי פיגועים בשנה. הנזקים לחקלאות כבדים ביותר וכך גם חוסר האמון במוסדות, המביא לכך ש-35% אחוז מן החקלאים התייאשו מלהתלונן במשטרה על הפיגועים וכאשר כבר יש חשודים, 60% מהתיקים נסגרים. המחיר הכלכלי של הטרור החקלאי כבד ביותר. רק לאחרונה הוצתו מתבנים שלמים של קיבוץ שניר ושל קיבוץ גינוסר. האם מישהו חושב שהביטוח מכסה הצתת מתבן של 100 טון קש?

ועכשיו, אסון טבע כבד פוגע בצורה קשה כל כך בענף הלול. הממשלה יכולה לעמוד מן הצד ולא לפצות את המגדלים בנדיבות? אם תנהג כך, תהיה זו מעילה באמנה הבסיסית בין המדינה לאזרח, המשלם מסים ומשרת בצה"ל, ובמקרה של החקלאות – גם ממלא משימה לאומית גדולה.

* שעון קוקיה מקולקל – "כאשר עשרות אחוזים מהמשק מושבתים, כאשר מיליון עובדים נשלחים לחופשה ללא תשלום, משימת הממשלה היא להציל את הכלכלה באמצעות תקציבים נוספים. רק כך ניתן למנוע הידרדרות לשפל רב-שנתי, לריסוק. אדוני ראש הממשלה, לך על תכניות הסיוע הגדולות בלי לחשוש מאינפלציה. אני מבטיח לך שאינפלציה, בניגוד לאבטלה, תהיה הדאגה האחרונה שלך, לפחות בשנתיים הקרובות". במילים אלה, מספר סבר פלוצקר בטורו השבועי ב"ממון", שכנע בליל 20 במרץ 2020 נגיד בנק ישראל פרופ' אמיר ירון את נתניהו לשנות את מדיניותו הכלכלית "ב-180 מעלות, מהידוק וריסון להרחבה והזרמה". מספר פרופ' ירון: "הייתי צריך לשכנע גורמים בכירים באוצר שלא הבינו את גודל האירוע. הייתי צריך לדחוף בעליה, כמו שאומרים במקומותינו, את התובנה שלמרות הגירעון בתקציב, אין מנוס מסיוע ענק". פלוצקר: "זה לא הנרטיב שאפשר היה לצפות לשמוע ממך, פרופ' בעל שם באוניברסיטה אמריקאית מובילה". ירון: "שלוש שנים אני על ההגה של הכלכלה הישראלית, מזה שנתיים של התמודדות עם משבר שלא היה כמותו. פעם בדורות. הייתי שקוע 24/7 בניהולו והתובנה שלי ממנו היא שבנסיבות יוצאות דופן, תחת אי – ודאות קיצונית, אסור להתנהג כמו שעון קוקיה מקולקל האומר שוב ושוב, זהירות גירעון, זהירות יחס חוב/תוצר, לא נשפוך כסף, הבה נסמוך על השוק החופשי שיעשה את העבודה. את כל זה צריך לשם בצד ולהבין: אנחנו לא בעולמות של שוק חופשי".

"שפיכת הכסף" של הממשלה למשק, הוכיחה את עצמה. היא הייתה נכונה. בלעדיה היינו היום במצב קשה מאוד. לא צריך להיבהל מהגירעון שירשה הממשלה הנוכחית, בעיקר כי האלטרנטיבה הייתה הרת אסון. כך נהגו הממשלות ברוב מדינות העולם, בארה"ב  ובאירופה. כך הן נהגו גם במשבר של 2008.

מעבר לוויכוח המסורתי, האידיאולוגי (כן זה ויכוח אידיאולוגי, לא ויכוח בין "מדע הכלכלה" למתנגדיו, כפי שיש המציגים אותו), בין כלכלה מרחיבה, מדינת רווחה ומעורבות המדינה במשק לבין המדינה הקטנה, "היד הנעלמה" וריסון תקציבי, שכיוון שהוא ויכוח אידיאולוגי, הוא ימשך לדורות, יש סוגיה נפרדת של כלכלת חירום בשעות משבר. לא צריך לדגול בכלכלה מרחיבה ובמדינת רווחה כדי להבין, שבשעת משבר גדול כמו מלחמה, אסון טבע כבד, מגפה וכד' או מול אתגר לאומי ענק כמו קליטת העליה הגדולה אחרי קום המדינה, השוק החופשי אינו יכול לתת מענה לאתגרים ואין מנוס ממעורבות עמוקה ביותר של המדינה. דבקות בסיסמאות הכלכלה החופשית בשעת משבר היא, כמאמר פרופ' ירון, להתנהג כמו שעון קוקיה מקולקל.  

חוששני שליברמן מצוי בסביבת שעון הקוקיה המקולקל, וזקוק בדחיפות לשעון מעורר.

* הפייק-ניוז הורג – יולדת לא מחוסנת מחוברת לאקמו. עוד קורבן ישיר של תעמולת הפייק ניוז. הקורונה מסוכנת להריון ומסכנת את היולדת ואת הילוד – את בריאותם ואת חייהם. הצורך בחיסון חיוני לכולם, אך ביתר שאת לנשים הרות. תעמולת הפייק ניוז מבהילה אותן, ללא כל ביסוס מדעי, בטענת כזב שהחיסון מסכן אותן. התעמולה הזאת גובה חיי אדם.

אורלי וגיא, מהבולטים בסוכני הפייק ניוז והקונספירציות, שיתפו בדף הפייסבוק שלהם, שלו 180,000 עוקבים, רשומה שמבהילה את היולדות מפני לידות שקטות בשל החיסונים, ומספרת שכביכול היו מקרים כאלו. משרד הבריאות פרסם אזהרה מפני הרשומה הכוזבת הזאת, אך הם התעקשו להשאיר אותה והגיבו בבוז לתגובת משרד הבריאות. הפעם "מטא", חברת האם של פייסבוק וטוויטר התערבה והסירה את הרשומה.

ב"7 ימים" התפרסמה כתבה חשובה על מסע הפייק-ניוז של אורלי וגיא, תחת הכותרת "אורלי וגיא קונספירציות בע"מ".

המשפט שהכעיס אותי במיוחד בכתבה, הוא שגיא ואורלי התחסנו שלוש פעמים. כלומר, לעצמם ולבריאותם הם דאגו, ולמען מולך הרייטינג הם מסכנים את הזולת.

* מדגרת קורונה – מסיבת סוף השנה האזרחית באורטל, המתקיימת מדי שנה (אני לא שותף לה, כי לי יש ראש השנה אחד) בוטלה השנה, בשל התפרצות הגל החמישי של הקורונה.

לדעתי, היה על הממשלה לאסור קיומן של המסיבות הללו השנה, כי הן עלולות להיות מדגרת קורונה.

* פיקוח נפש – המתקפות של עסקני ש"ס בראשות העבריין הסדרתי על ההחלטה המקצועית לאסור את ההתקהלות ההמונית בת 100,000 איש בהילולת הבאבא-סאלי, והטענה כאילו זו החלטה שנועדה לפגוע, כביכול, בציבור המסורתי, אינה אלא הסתה, שנועדה להרוויח הון פוליטי באמצעות הפצת שנאה, תוך סיכון בריאותו של הציבור שאותו הם מתיימרים לייצג. מן הראוי היה, שהרבנים יבטלו השנה את האירוע ביוזמתם, מחמת פיקוח נפש. הם לא למדו את לקח אסון הר מירון.

בסוף, נמצאה פשרה שמאפשרת את קיום ההילולה רק באוויר הפתוח. כמובן שהיא עדיפה על הצטופפות במתחם, אך אני בספק אם זו פשרה מוצדקת ולא כניעה ללחץ הפוליטי. עצם הפשרה מעידה שהטענה על רצון הממשלה לפגוע בציבור המסורתי היא שקר, עלילה והסתה. מישהו מוכן לסכן חצי שקל בהימור על כך שהעבריין הסדרתי יתנצל?

* מיהו אנטישמי – לעסקנים החרדים יש שיטה. כל אימת שמותחים עליהם ביקורת הם מתקרבנים: "זאת אנטישמיות".

מעבר להתבכיינות התוקפנית המתקרבנת, שזו תופעה דוחה כשלעצמה – למה דווקא "אנטישמיות"?

כי המסר הסמוי שלהם, הוא שהם היהודים האמתיים. אם תוקפים אותם, תוקפים את היהודים ולכן זאת אנטישמיות. אם הם תוקפים את החילונים, או את הציונים הדתיים, או את הרפורמים, או את העולים החדשים, זו לא אנטישמיות כי אלה לא באמת יהודים.

זו כשלעצמה אמירה נוראית, מתנשאת, שונאת, מדירה. מי אתה, חתיכת גפני חצוף, מי אתה חתיכת ליצמן עז מצח; מי אתם שתתייחסו אליי כאל פחות יהודי מכם? מי אתם, חצופים? מי אתם, חבורת משתמטים מהגנה על המולדת, על המדינה היהודית ועל העם היהודי, שתטיפו על יהדות? מי אתם שחיים בזכות ההקרבה שלנו ושל בנינו, החילונים, הדתיים הלאומיים, החרד"לים והמסורתיים, שתטילו דופי ביהדות שלנו?

ולאחרונה יש להם תחביב חדש. הם מתגזענים על ח"כים יוצאי חבר המדינות בקריאות "שיכור". המקבילה החרדית לסטיגמה הגזענית הבזויה של "רוסים שיכורים" היא "חרדים מסריחים". אז תרגיעו.

והם עושים זאת בגלוי, בצווחות, בכנסת, ללא טיפת בושה, כדרכה הנלוזה של האופוזיציה הביביסטית הנוראית. ההתנהגות שלהם היא כמעט הדבר הכי פחות יהודי שיש. למה כמעט? כי ההשתמטות שלהם עוד פחות יהודית.

* להעמיד את הפקיד במקומו – הרב הראשי דוד לאו הודיע שלא יאשר גיורים על פי המתווה החדש.

על דוד לאו לזכור שאינו אלא פקיד מדינה ואין לו שום סמכות להפר את החוק ואת החלטות הממשלה והכנסת. יתר על כן, כיוון שמתווה הגיור החדש מאשר רק גיור אורתודוקסי הלכתי, ביטול גיור כזה מנוגד גם להלכה. אם הוא מתנגד למתווה ואינו רוצה לפעול על פיו וברוחו, שיתכבד ויפנה את המקום לרב טוב וראוי ממנו.

דבריו של לאו מצביעים על הכשל הבסיסי במתווה הגיור של השר מתן כהנא, המעניק זכות וטו על גיורים לרבנות הראשית, שכידוע נשלטת בידי חרדים לא ציונים ועוכרי גיור. יש לאמץ את מתווה ועדת משה ניסים, המפקיעה מדי הרבנות את השליטה ומבזרת אותה לרבני ערים, שיש בהם בהחלט רבנים ציונים ורבנים מבית הלל. מתן כהנא אימץ את רעיון הגיור בידי רבני הערים ואת חופש הבחירה של המתגייר ברב שיגייר אותו, אולם הוציא את העוקץ ממתווה ניסים כאשר הכפיף את הגיורים לרבנות החרדית.

אני בעד הכרה גורפת בגיור של כל הזרמים ביהדות ובגיור לאומי שאינו דתי. אני גם בעד הכרה גורפת בדיעבד ביהדותם של כל העולים מחבר המדינות. לצערי, אני יודע שאין לכך סיכוי היום. לכן, לעת עתה אני בעד פשרת משה ניסים.

* לא נקרא לך דודי – פרא האדם משולח הרסן אמסלם, ממשיך להתפרע ולהשתולל במליאה, מן הספסל או מן הדוכן. ביום רביעי הוא עמד על הדוכן, שילח כהרגלו את גפיו העליונות לכל עבר והשתלח בגסות אופיינית בשופט בית המשפט העליון מינץ, בפרץ של גידופים. בין השאר צווח "אם הוא לא שתה בקבוק ויסקי לפני שכתב את פסק הדין, אל תקראו לי דודי". בסדר, מעתה נקרא לך "הבהמה".

* סיבולת – הצלחתי לשרוד ראיון עם מירי רגב בלי להקיא.

* מתחפשים לטהרנים – אילו שי ניצן היה ממונה לעוזר סגן מנהל הקיוסק השכונתי – גם אז תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית הייתה רודפת אותו עד חורמה, וגם אז היא הייתה "מוצאת" "טיעונים" נגדו. כל המסע המכוער הזה אינו אלא מסע נקם נגד מי שהיה שותף מרכזי לכתבי האישום של אלילם ויותר מכך – ניסיון להלך אימים על השופטים.

לתופעה המאיימת הזו יש גם צד גרוטסקי – לראות את שוחרי השחיתות מתחפשים לטהרנים.

* המסר ההזוי של השופטת – שופטת בית המשפט המחוזי בירושלים תמר בר־אשר צבן, גזרה עונש מגוחך של 11 חודשי מאסר בלבד על מחבל שתקף בנשק קר שני יהודים בירושלים במהלך מבצע "שומר החומות". היא נימקה את החלטה ההזויה בהסבר הזוי עוד יותר, שבסרטון האבטחה קורבנות התקיפה לא נראו לה מפוחדים מספיק והם אף השיבו מלחמה שערה. המסר למותקפים בעתיד הוא לא להגיב, אלא לנוס מפוחדים כל עוד נפשם בם ולאפשר למחבל להמשיך במסע התקיפה או לברוח.

יש לקוות שהפרקליטות, שדרשה עונש, נמוך גם הוא, של 30 חודש, תערער על ההחלטה לעליון.

המותקפים שלא נרתעו, הסתערו על המחבל, השכיבו אותו על הרצפה ולא אפשרו לו לברוח עד הגעת כוחות הביטחון, ראויים לצל"ש.

* האומץ האזרחי של כוכבי – כל הכבוד לרמטכ"ל אביב כוכבי, שסירב להיענות ל"פשרה" שהוצעה לו בידי בג"ץ, או ליתר דיוק ל"הצעה של בג"ץ שאי אפשר לסרב לה" ולהימנע מהדחת רס"ן פרנקן, שמחדליו הביאו להתאבדותו של הלוחם ניב לובטון. יותר משעמדתו נכונה נקודתית, למקרה הזה, היא נכונה עקרונית. ההצעה של בג"ץ חותרת תחת סמכותו הפיקודית של הרמטכ"ל ולכן היא בלתי נסבלת.

כעת הכדור חוזר לבג"ץ. האם הם ידבקו באקטיביזם תוך פגיעה בצה"ל ויאנסו את הרמטכ"ל לפעול בניגוד לעקרונותיו, או יפעלו על פי השכל הישר ודרך הישר, ולא יתערבו בהחלטת הרמטכ"ל?

הרמטכ"ל הפגין בתשובתו לבג"ץ אומץ אזרחי ומנהיגות.

* אחשל – קראתי ראיון עם איזה כוכבי, עמוס בקלישאות הנדושות, המשומשות, השחוקות והמשמימות על אקיבוש, ולא מצאתי שום סיבה לפרסומו, זולת העובדה שהמרואיין הוא אחשל.

* הישג גדול – מתחילת 2022 לא נרצח ולו אדם אחד במגזר הערבי.

* הח"כ האוטואנטישמי – רבים מבין ערביי ישראל והרש"פ משתלחים  במנסור עבאס, בשל דבריו על כך שישראל קמה כמדינה יהודית ותישאר מדינה יהודית. אולם המסית הקיצוני מכולם הוא הח"כ האוטואנטישמי הנאלח עופר כסיף, שבנאום בכנס אנטי ישראל של ערבים תקף אותו בחריפות, כמשת"פ של הממשלה הגזענית בכלל, ושל השרה איילת שקד, שעליה הוא אמר שאינה ראויה להיקרא בן אדם, בפרט.

* "אמנות" מהתחת – המשותף ל"אמנית" שצילמה את עצמה מחרבנת על דגל הלאום ול"אמן" שצילם תמונה של חרדי מתפלל בכותל ולידו הכיתוב "ירושלים של חרא" הוא מוטיב החרא. שני "אמנים" מחורבנים "יוצרים" חרא של "אמנות".

אני שמח שבית המשפט דחה את עתירתו של היוצר דוד ריב ומדון נגד טיהור מוזיאון ר"ג מן ה"יצירה" שלו.

* מועמדת מצוינת – רות קלדרון, מייסדת בית מדרש "אלול" ובית מדרש "עלמא", ח"כית לשעבר, היא תלמידת חכמים מובהקת, גדולה בתורה, בעלת מחויבות גדולה לתורה, ללימוד תורה, ליהדות, לעם היהודי בארץ ובגולה, ובעלת יכולות רבות. יאיר לפיד הגיש את מועמדותה לתפקיד יו"ר הסוכנות היהודית, ובעיניי היא מועמדת מצוינת.

למרבה השמחה, בנוסף אליה יש מועמדים מצוינים נוספים לתפקיד, וכוונתי בעיקר למיכל קוטלר-וונש ולמייקל אורן. גם מועמד הליכוד דני דנון הוא מועמד טוב. בעבר, בהיותו ח"כ, לא הערכתי אותו, בעיקר בשל העמדות הקיצוניות שבהן נקט ובשל התנהגותו הלא ממלכתית כסגן שר הביטחון. אולם שיניתי את דעתי על אודותיו כאשר הצטיין כשגריר ישראל באו"ם.

* התקשורת אשמה – כבר שנתיים אני מתריע כנגד התופעה המטרידה, שלצד נתניהו, גם התקשורת אשמה בהכשרת השרץ הכהניסטי ובהלבנת בן גביר. התקשורת, רודפת רייטינג וחולת צהבת, אוהבת את ה"אדם-נשך-כלב", ומבחינתה להביא את הבנדיט לאולפן, זה אירוע שואב רייטינג כמו סרט פורנו או סנאף. הדבר נכון בעיקר לגבי ערוצים 12 ו-13, שהאקדוחן הכהניסט היה לבן בית באולפניהם, והם פינקו אותו והתסחבקו אתו.

את תחושת הבטן שלי תיקף דו"ח של חברת "יפעת מידע תקשורתי" על רשימת האנשים שהופיעו במספר האייטמים הגבוה ביותר בתקשורת ב2021. וזה הרכב החמישיה הפותחת: 1. בנט. 2. נתניהו. 3. לפיד. 4. גנץ. 5. הכהניסט. כלומר, מי שהופיע יותר מכל אחד אחר זולת ראשי הממשלה וראשי הממשלה החליפיים, היה החוליגן.

בשנות ה-80 התקשורת הישראלית הייתה אחראית יותר, פחות צהובה, פחות רודפת סנסציות ובלגן. כאשר אבי אבות הטומאה, "הרב" כהנא שר"י כיהן בכנסת, התקשורת החרימה אותו. הוא לא הוזמן לאף אולפן ואף תחנת רדיו וטלוויזיה לא ראיינה אותו. יכול להיות שב-2021 אי אפשר עוד לנהוג באחריות כזו, אך מכאן ועד ההפקרות הנוכחית, שאין לה שום הצדקה חדשותית, זולת רדיפת הצהוב, הדרך ארוכה.

* מתי נתעורר? – שלושה לוחמי צה"ל נפצעו מידי מחבלים שנולדו לאימהות יהודיות ליד יצהר. האם רק אחרי שחייל צה"ל יחזור הביתה בארון נתעורר?

מלחמת חורמה למדינת ישראל ולציונות נגד הגיס החמישי – נוער הזוועות הכהניסטי, בני עמנו שבחרו בטרור!

* היצירה עומדת בפני עצמה – מעולם לא קראתי ספר של חיים ולדר, לא ראיתי ספר שלו, הילדים שלי לא הכירו ספר שלו. כך שדבריי הם במישור העקרוני. אני מתנגד לדיבור על השלכת ספריו, הוצאתם מן הספריות ומן החנויות. יהיה הסופר אדם נתעב ככל שיהיה, והוא אכן אדם נתעב – יצירתו עומדת בפני עצמה ויש לשפוט אותה כיצירה; על פי תוכנה ועל פי סגנונה. גם רשע מרושע יכול לכתוב ספר טוב או להלחין יצירה נפלאה. ע"ע רוג'ר ווטרס ואחרים.

          * ביד הלשון

הסגנון הוא האדם – תגובה יפה וקולעת שקראתי, על השתלחויותיו המתלהמות של דודי אמסלם, היא "הסגנון הוא האדם".

הביטוי הזה לקוח מצרפתית. המקור הוא "הסגנון הוא האדם עצמו". את הביטוי הזה כתב לראשונה המדען הצרפתי ז'ורז-לואי לקלרק דה בופון, 1707-1788. ז'ורז-לואי לקלרק דה בופון היה עורך אנציקלופדיות, חוקר טבע, מתמטיקאי, קוסמולוג, עורך דין ומתרגם. יצירתו הגדולה היא "ההיסטוריה של הטבע" – יצירה בת 44 כרכים. דרווין הושפע מיצירתו, בכתיבת תורת האבולוציה, וטען שזכות היוצרים היא שלו.

עוד אמרת שפר שלו: "אלה הכותבים כפי שהם מדברים, מדברים היטב אך כותבים באופן גרוע".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 29.12.21

* יעד לא ריאלי – תכנית המיליארד, התכנית הלאומית לפיתוח הגולן והכפלת תושביו, היא קפיצת מדרגה היסטורית בתולדות ההתיישבות בגולן. היא תקדם באופן משמעותי את כל תחומי החיים בגולן.

היעד שלה, הוא הכפלת מספר התושבים היהודיים עד 2025, כלומר להגיע לכ-60,000 איש בתוך כשלוש שנים. להערכתי, גם אם החלטת הממשלה על כל סעיפיה תתממש במלואה, לא נגיע ליעד הזה. צריך להתאמץ מאוד כדי להגיע ליעד צנוע יותר, של 50,000 תושבים עד 2030.

* פשע מלחמה – סוריה גינתה את החלטת ממשלת ישראל לאשר תכנית להכפלת אוכלוסיית רמת הגולן. משרד החוץ הסורי פרסם הודעה שבה כינה את ההחלטה "הסלמה חמורה וחסרת תקדים מצד הרשויות בישראל בגולן הסורי הכבוש". עוד נאמר בהודעה: "ישראל ממשיכה במדיניות ההתנחלות ובהפרות השיטתיות, שהן פשעי מלחמה. הגולן הוא חלק בלתי נפרד מאדמת סוריה, ונפעל להשיבו במלואו לחיק המולדת, בכל האמצעים שמאפשר הדין הבינלאומי".

נו, נחמד לשמוע את מי שטבח בבני עמו, רצח מאות אלפים מהם, רובם נשים וילדים, חלקם בנשק כימי, מכנה פעולות של שלום כמו התיישבות אזרחית, הפרחת השממה, הקמת בתי ילדים ומוסדות חינוך ותרבות, תיירות וחקלאות "פשע מלחמה".

הגולן ישראלי לעד, ולא יעזור לסורים. הלוואי שאי פעם, אולי הנינים שלנו יזכו לכך, אולי ניני הנינים שלנו – תהיה מדינה סורית שוחרת שלום, והגולן הישראלי הפורח יהיה גבול השלום ושגם החלק של הגולן שבידי סוריה יפרח ושכנות טובה תהיה בין המדינות ובין העמים.

* מפרגן לממשלה – במאבק נגד הנסיגה מהגולן בשנות ה-90, מאבק "העם עם הגולן", שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן. כשנכנסתי לתפקידי, מנחם הורביץ היה הכתב בצפון של גל"צ, "הארץ" ו"חדשות". כשקם הערוץ השני, הוא עזב את העיתונות הכתובה ולצד גל"צ היה גם הכתב של הערוץ. הייתי אתו בקשר יומיומי, לעתים מספר פעמים ביום; ראיונות, תגובות, שיחות רקע ואין סוף הודעות לתקשורת ששלחתי אליו ולעמיתיו לביפרים (מי שאינו יודע מה זה ביפר, שישאל את הוריו, ובאותה הזדמנות שישאל אותם מה זה העיתון "חדשות").

בכל הראיונות באותה תקופה הייתי לעומתי מאוד לממשלות שנשאו ונתנו על נסיגה מהגולן ופגעו בפיתוח הגולן. אמש התראיינתי למנחם הורביץ בתחנת "גלי ישראל", לכבוד החלטת הממשלה על פיתוח הגולן, ולחדוותי הפעם היה זה ראיון מפרגן מאוד לממשלה הציונית המיישבת, שמובילה את המהלך ההיסטורי הזה.

* צעד משלים – צעד משלים להחלטה ההיסטורית על התכנית הלאומית לפיתוח הגולן, הוא הקמת אוניברסיטת הגליל. כמו התכנית לפיתוח הגולן, כך גם הקמת האוניברסיטה מופיעה בהסכם הקואליציוני עם תקווה חדשה. אני יודע שיש התקדמות רבה בנושא. תהיה זו החלטה אסטרטגית לקידום משמעותי של הגליל והגולן.

* שפל ערכי – החמיצות שבה הביביסטים מקבלים את החלטת הממשלה על התכנית הלאומית לפיתוח הגולן, מעידה על השפל הערכי העמוק שלתוכו הם שקעו.

ההחלטה ההיסטורית חסרת התקדים מטריפה את החמוצים הביביסטים. איך השנאה והקנאה מוציאה אנשים מדעתם.

דף הפייסבוק שלי עמוס במאות תגובות ביביסטיות מטורללות של החסידים השוטים שלא יודעים את נפשם מאכזבה על ההחלטה. אחד מעובדי האלילים הגדיר את ההחלטה כ"אתנן" לתושבי הגולן.

לא נורא. הכלבים נובחים והשיירה הציונית עוברת.

* בגין מתהפך בקברו – כנופיית ביביריונים מוסתים התנפלה על ח"כ בני בגין בצווחות ביביסטיות אופייניות, כמו "בוגד מתועב וזקן" ו"אבא שלך מתהפך בקרבו".

הם צודקים. אכן אבא של בני בגין מתהפך בקרבו, כאשר הוא רואה לאיזו מוטציה ביביסטית הידרדרה התנועה שהקים.

* התעשיה לא נחה לרגע – תשלובת תעשיות השקרים וההסתה הביביסטית מפיצה שמועה שגילת בנט נשארה בחו"ל ולא חזרה. הנשאים מפיצים, כהרגלם בטומאה, את השקר הזה בתעלות הביבים וברשתות, עם "פרשנות" ביביסטית רעילה.

זאת חלוקת העבודה. יש מי שעסוקים בקידום הציונות, בהקמת יישובים והרחבת היישובים בגולן, ביישוב הנגב, במלחמה להחזרת הריבונות שאבדה בנגב, בפריסת סיבים אופטיים לאורך גבולות המדינה, מעוטף עזה, דרך אילת, הערבה, בקעת הירדן, הגולן והגליל. ויש מי שמתעסקים בייצור הסתה, שקרים, הכפשות, השמצות, קונספירציות ועלילות. זו תמצית המציאות הפוליטית הישראלית.

* אפשר לפטר את יאיר – אם הטוקבקיסט ביבי נתניהו כותב גדעון 0ער, באחד מציוצי הבלע, ההסתה והשקרים, אפשר לפטר את יאיר נתניהו מתפקיד המעי הגס של אבא שלו. הוא כבר מסתדר לבד.

* אין ואקום – הגורם המרכזי לאובדן הריבונות בנגב, אינו אי אכיפה, אינו חולשת מערכות השלטון, אינו המחדל החמור של ממשלות נתניהו, אינו הסלחנות המוזרה של מערכת המשפט. כל הגורמים הללו הם חלק מן הבעיה, הם מחדלים חמורים ביותר, אך אינם הגורם המרכזי. הגורם המרכזי הוא עשרות שנים ללא התיישבות יהודית בנגב. אין ואקום. יש כאן מאבק על אדמת הארץ. ריבונות אין מממשים רק בכוח צבאי, משטרתי, ממשלתי ומשפטי. ריבונות מממשים קודם כל בהתיישבות, בהכאת שורשים בקרקע.

אם החקלאות היהודית תיהרס לא יהיה ואקום. אנו רואים זאת כבר היום במקומות רבים ברחבי הארץ. בכל מקום שבו ננטוש את אדמות הארץ – אחרים יתפסו אותן, והאוטונומיה של ה"פזורה" הבדואית הפיראטית, תתפשט גם לגליל, לכרמל, לשפלה ואף לשרון.

לכן, גם אילו הייתה אמת בטענה שיוקר הפירות והירקות הוא בשל החקלאים ולא בשל פערי התיווך וכוחם חסר הגבולות של רשתות השיווק; גם אם באמת החקלאים היו מרוויחים מיוקר הפירות והירקות ולא רק אחוזים קטנים מאוד מאוד מהמחיר; גם אם החשיפה הבלתי מבוקרת ליבוא לא הייתה מחייבת תחרות עם ניצול עבדים בעזה, ברש"פ ובטורקיה; גם אם היא לא הייתה מחייבת תחרות עם מדינות אירופה שבהן המדינה מסבסדת ברוחב לב את החקלאות; גם אלמלא ההיסטוריה של השנים האחרונות הוכיחה שהורדת המכסים ויבוא בלתי מוגבל בענפים שונים לא הורידה את המחיר. גם אם כל הטיעונים הדמגוגיים של עוכרי ההתיישבות הציונית ושונאי החקלאים היו נכונים – גם אז היה זה אינטרס לאומי עליון להבטיח את קיומה של החקלאות, כדי להבטיח שאדמות הלאום תהיינה בידינו. קל וחומר בן בנו של בן בנו של קל וחומר, שלנוכח העובדות הללו, מדובר בהרס ופגיעה שלא תצמח מהם שום תועלת למולך יוקר המחיה. ועוד לא אמרתי מילה על ביטחון המזון של מדינה בישראל, שהיא מדינה במלחמה, שלא צריך דמיון מפותח מדי כדי לתאר מצבים שבהם, בשל מצב ביטחוני בארץ, או אפילו בשל מגיפה כמו הקורונה, לא תהיה אספקת מוצרים חקלאיים מחו"ל.

ויש לזכור, שהחקלאים מעוניינים ברפורמות של התייעלות, של חדשנות, של הסכמה על ענפים שבהם נכון לחזק את החקלאות הישראלית וענפים שאותם נכון לחשוף לייבוא, של פעולה של כל הגורמים המשפיעים על יוקר הפירות ירקות (שהחקלאים אינם הגורם המשפיע עליהם ביותר) להוזלת מחיריהם.

השאלה היא מה נקודת המוצא לרפורמה. האם נקודת המוצא היא החזון הציוני או החלום הליברטריאני.

* אסון טבע – על הממשלה להכריז לאלתר על מגפת שפעת העופות כאסון טבע ולפצות ברוחב לב את מגדלי העופות שמטה לחמם נשבר.

* קורונה עם יחסי ציבור – יורם לס: זו לא שפעת העופות. זאת קורונת העופות עם יחסי ציבור.

* הנתון המשמעותי – בקרב המאושפזים קשה 87% לא התחסנו אפילו פעם אחת. וזאת, אף שרוב גדול מן הציבור התחסן. זה הנתון המשמעותי ביותר.

* לא לחכות למערכה השלישית – מסתבר שקצין הכנסת חסר האחריות שהפקיר נשק בידי הכהניסט בן-גביר, הוא כבר לשעבר.

אם כן, על מחליפו להתעשת ולהחרים את הנשק מיד. לא צריך להמתין למערכה השלישית.

אל תתנו להם אקדחים!

* לצמצם את סכנת הפלוטוקרטיה – איש אינו חושד בדודי אמסלם, שיש שיקול ענייני כלשהו, מצדו, בהצעת החוק על פיה יש להגביל את הוצאות מועמד בבחירות מקדימות ל-100,000 ₪ לשנה. ברור שהשיקול היחיד שלו הוא הרצון לעצור את ניר ברקת. לא בכדי, זכתה ההצעה, בצדק, לכינוי "חוק ברקת".

ואף על פי כן, בעיניי זו הצעה נכונה וטובה. היא נועדה לצמצם את סכנת הפלוטוקרטיה (שלטון בעלי ההון) ולצמצם את אי-השוויון בין מועמדים, על בסיס מצבם הכלכלי.

אני מקווה שוועדת השרים לחקיקה תאשר את הצעת החוק ושהוא יתקבל, בתמיכת הקואליציה, בכנסת.

* אילו הוצג בגרמניה – איני אוהב שפוליטיקאים מתערבים בחופש האמנותי, אולם יש מקרים חריגים, שבהם ההתערבות הכרחית. כזו היא החלטתו של כרמל שאמה, ראש העיר ר"ג, להסיר מיצג מתערוכה במוזיאון ר"ג, עם הכתובת "ירושלים של חרא" ליד דיוקן של יהודי חרדי מתפלל ליד הכותל.

איך היינו מגיבים למיצג כזה במוזיאון בברלין? אמנם אין סיכוי שהיה עולה שם מיצג כזה, אבל אילו עלה, כולנו היינו זועקים נגד האנטישמיות.

ומה הייתה התגובה למיצג כזה בישראל, לצד דיוקנו של ערבי שמתפלל במסגד אל-אקצא. גם במקרה זה אין סיכוי שהיה עולה מיצג כזה, אך אילו עלה, כולנו היינו מגדירים אותו גזעני והוא היה מוסר.

אני מקווה מאוד שבית המשפט העליון ידחה את עתירת היוצר והמוזיאון נגד החלטת ראש העיר.

* היסטוריה משפחתית – רדאוץ היא עיר בבוקובינה, שלאחר מלחמת העולם הראשונה עברה מן האימפריה האוסטרו-הונגרית לרומניה. אבי נולד וגדל ברדאוץ. לפני 15 שנים ביקרתי שם עם אחיי ואבי. העיר התפתחה מאוד, אך כשאבי חי בה, היא הייתה עיירה קטנה. קרוב למחצית תושביה היו יהודים, אך לתחושתם, הייתה זו עיירה יהודית. היו בה מוסדות קהילה וחיים קהילתיים עשירים; בתי כנסת, מוסדות חינוך דתיים וחילונים, מוסדות עזרה הדדית, צדקה ורווחה, איגודים מקצועיים, תנועה ציונית חזקה, מפלגות ותנועות נוער.

ב-1990 יצא לאור ספר על רדאוץ – "קהילה יהודית בצמיחתה ובשקיעתה". אף שגם אחרי שעזבתי את הבית עקבתי אחרי הספריה של אבי וגם הוא נהג לשתף אותי, במקרה, את הספר הזה לא פגשתי, עד שפינינו אותו אחרי מות אבי. לקחתי את הספר הזה לביתי.

מצאתי בו כמה אזכורים שהביאו אותי לידי התרגשות גדולה. "ב-1938 התמרדה קבוצת בית"רים צעירים תלמידי גמנסיה וחברי צרור הביריונים ע"ש אבא אחימאיר נגד מפקדת הקן, בדרישה לחייב כל בית"רי בהגיעו לגיל 21 (שאינו זקוק להסכמת הורים) לעלות ארצה. בראש קבוצת המורדים היו: טמלר איתמר, הייטנר חיים וקרייזל חיים. הללו שכרו מועדון גדול (אצל ד"ר דולר) ופעלו בנפרד כמה חודשים עד בואו של אייזיק רמבה שהצליח אחרי מאמצים רבים לפשר בין הצדדים והפעילות שוב אוחדה".

חיים קארל הייטנר הוא דודי, אחיו הבכור של אבי. הוא היה אז בן 18. בגיל 21, במקום לעלות לארץ, הוא נספה במחנה הריכוז טרנסניסטריה. הוא התחתן בגיל 20 ואשתו והוא התארגנו לעליה לארץ (כשראיינתי את אבי על חייו, בהגיעו לגיל 80, הוא לא זכר אם אחיו אמור היה לעלות באמצעות רסטיפיקט, או בעליית "אף על פי כן" הבלתי לגלית). אך הגירוש לטרנסניסטריה הקדים את העליה.

"בקיץ 1947, נשלח המפקד מקס קורץ לנהל את סניף ההכשרה של בית"ר בפוקשן. אליעזר זונטג מונה מפקד הקן, יוסף הייטנר כמפקד בית"ר הצעירה". ובמקום אחר – "בעליה זו עלו ארצה חלק נכבד ממפקדי הקן ומוותיקיו ביניהם ד"ר מכל, שלמה קרן, ינקו קסטנר, מקס קורץ, אליעזר זונטג, אוניו מלצר, יוסף הייטנר, דוד שיפר, אריה פוקס, האחים אברהם ואמם ועוד רבים אחרים. כמפקד הקן מונה אוטו וילדמן ומפקד בית"ר הצעירה ניסן אלנבוגן".

יוסף הייטנר הוא אבי. חלק מן המוזכרים כאן הם חבריו, שאותם הכרתי. כולם כבר אינם בין החיים. ניסן אלנבוגן היה חברו הטוב מנוער ועד אחרית ימיהם; חברי נפש. אוטו וילדמן, שבארץ נקרא חיים שלמון, לאו זונטג אריה אברהם ועוד היו חברים טובים שלו.

* אבאל'ה – אם המוכר בסופר קורא לי "אבאל'ה", אני צריך לעשות בדיקת רקמות?

          * ביד הלשון

יושב עם נרגילה – חנוך דאום סירב להשתתף בפאנל בנושא "אלימות המתנחלים", בטענה שעצם ההשתתפות בדיון יוצרת לגיטימציה לקמפיין הזה.

רשומה שבה הוא הסביר את עמדתו, מסתיימת במילים: "ובסוף כל משפט שיאמר שם בעברית, ישב בבריסל בנאדם אנטישמי עם נרגילה, יחכך את ידיו, והבה נגילה".

דאום כתב זאת בהשראת "שיר כאב" של מאיר אריאל, שבו מופיעה השורה האלמותית: "בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית / יושב ערבי עם נרגילה. / אפילו אם זה מתחיל בסיביר / או בהוליווד עם הבה נגילה".

* "חדשות בן עזר"