נשמה ואידיאולוגיה

לא אכנס לחילופי מהלומות מילוליים. לא תקפתי את רינה. התייחסתי למשפטים שנאמרו לי ביותר משיחה אחת ומיותר מאדם אחד. התייחסתי להלך רוח שקיים באורטל. לכן לא ציינתי שֵׁם ולא כתבתי אף פרט מזהה. הצגתי עמדה שאני שומע והגבתי עליה. חבל שרינה בחרה לקחת את זה להתנגחות אישית – אני אמנע מכך, ואשאר במישור הענייני.

לגופו של עניין – אני באורטל בגלל הנשמה ובגלל האידיאולוגיה. אני שותף לסלילת דרך ולבניין בית. 

האידיאולוגיה היא אותה אידיאולוגיה, הנשמה היא אותה נשמה, הדרך אותה דרך והבית – אותו בית. התאמות? לאורך כל השנים התאמנו התאמות. בכל המקרים הייתי שותף לעיצוב ההתאמות ובחלק מהמקרים יזמתי והובלתי את ההתאמות.

כל ההתאמות נועדו להמשיך ולקיים את אורטל, הקיבוץ השיתופי, עם כל האידיאולוגיה ועם כל הנשמה. ובזכות אותה אידיאולוגיה ואותה נשמה בנינו קיבוץ לתפארת.

גם היום יש מקום להתאמות. השאלה היא האם אלה התאמות שנועדו לקיים את אורטל כקיבוץ שיתופי או להפוך את אורטל לדבר אחר. אני בעד התאמות שנועדו לקיים את אורטל כקיבוץ שיתופי ואני מקווה מאוד שרוב חברי אורטל שותפים לשאיפה הזאת.

****

דומני שהיה זה אריק שרון, שסיפר על חוויית הילדות שעיצבה את חייו. הוא חרש יחד עם אביו תלם ארוך, אין סופי, וחש תשישות וייאוש כשראה כמה עוד ארוכה הדרך. אביו הציע לו להביט אחורה, לראות שאת רוב הדרך כבר עשינו. מהמבט אחורה הוא שאב את הכוחות, והעבודה בהמשך הייתה קלה הרבה יותר.

רינה הציגה תיאור יפה ומרגש של אורטל בראשיתה. השאלה היא מה אנו עושים עם התיאור הזה. לאן הוא לוקח אותנו.

כשאני מביט לאחור, אני נפעם מן הדרך הארוכה והמרשימה שעשינו, שהביאה אותנו עד הלום, ואני מלא סיפוק, שמחה וגאווה. עשינו זאת בעשר אצבעותינו, בנחישות ובעבודה קשה, בזכות ההון האנושי שלנו ובזכות ההון האידיאולוגי שלנו – האמונה בדרך. עשינו זאת כקיבוץ שיתופי, ששוב ושוב בוחן את דרכו ועושה התאמות לאתגרי הזמן והסביבה המשתנים. כשאני מביט לאחור, אני מתמלא בתעצומות נפש להמשך הדרך בה הלכנו, ובה נמשיך לפסוע בשנים הבאות ובדורות הבאים, יחד עם כל מי שהצטרפו אלינו ועם כל מי שיצטרפו אלינו בעתיד, והם שיבטיחו שיהיה המשך למפעל חיינו. ובדרך הזו עלינו להמשיך וללכת, כי הדרך שבה הלכנו לא הייתה לשווא. ביטויים כמו "בית במתנה", "לא פראייר" וכד' אינם ראויים, בהתייחס למי שמבטיחים את עתידנו.

ובאשר להגדלת דמי הקליטה; כפי שכתבתי במאמרי הקודם, ברור לי שמבחינה כלכלית לא נוכל להמשיך לקלוט בקצב הרצוי במודל הקיים ולכן אנו מעצבים מודל חדש. הגדלת דמי הקליטה היא בהחלט אפשרות ראויה. יש גם אפשרויות נוספות, טובות לא פחות.

כדאי לזכור: ההחלטה העקרונית והתקציבית על המודל הקיים התקבלה פה אחד באסיפה רבת-משתתפים מאוד. עם המצביעים בעדה, נמנים אלה שמלינים עליה היום. יתכן שמה שהיה נכון כשהיא התקבלה כבר לא נכון היום. נדון ונחליט.

אורטל כקיבוץ שיתופי היא בעבורי מפעל חיים. זהו מפעל חיינו המשותף. נשמור עליו! 

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

 

 

 

 

שעת רצון

כמי שעוסק עשרות שנים בצמיחה הדמוגרפית לאורטל, אני מזהה עליה חדה במספר הפניות לקליטה בעקבות הקורונה. תנועת הפניות אלינו בימים האחרונים חסרת תקדים, עולה על שיאי תנופת הקליטה בעשור האחרון. וכפי שאני שומע מעמיתיי, גם הם מזהים תנועה כזו.

מה הגורם לכך? אנשים עצרו לרגע את מהלך חייהם והיה להם זמן לחשיבה ולשיח משפחתי על מה חשוב להם בחיים. רבים מהם הבינו פתאום שהם חווים עבדות במרדף אחרי הכסף ובמרדף ההישרדותי אחרי הזנב של עצמם. הם תפסו שהם חווים ניכור ובדידות בכרך הגדול. הם קלטו שלא טוב להם במרכז הצפוף והמפויח וכמה הם כמהים לחיים בטבע ובאוויר הנקי, לא רק בטיול שבת או נופש משפחתי אלא כאורח חיים. פסק הזמן הזה הביא אותם לחיפוש אחרי חיים בעלי משמעות, חיים של הגשמת ערכי ערבות הדדית, קהילתיות, צדק חברתי, שיתוף ושוויון; חיים של התיישבות, של ציונות. הם מחפשים שייכות לקהילה, שבה יוכלו לבטא את עצמם ולהשפיע על חייהם ועל סביבתם.

מוקדם לדעת מה היקף התופעה ועד כמה המחשבות והחלומות יניבו הגשמה, הלכה למעשה. אך לנו, בתנועה הקיבוצית ובהתיישבות הכפרית, נוצרה הזדמנות, ומן הראוי שנשכיל לנצל את שעת הרצון.

ואני מקווה שאנו, אורטל, נתגייס ונירתם למינוף שעת הרצון הזאת לתנופה מחודשת של צמיחה דמוגרפית.

****

בשבוע הבא אגיב על מאמרו של אריאל ל'. איני מקבל כלל את התיאור ההיסטורי של מהלך השינויים של אורטל, שברובם נועדו לחזק את השיתופיות שלנו, חיזקו את השיתופיות שלנו ובזכותם אנו קיבוץ שיתופי בניגוד לשכנינו ולמרבית התנועה הקיבוצית (כאשר התחלנו את השינויים רבים משכנינו טענו שזה סוף הקיבוץ. כעבור שנים ספורות, כשהם הפריטו את עצמם לדעת, לא נסחפנו בזרם ושמרנו על דרכנו – בזכות אותם שינויים). גם איני מקבל את הצעתו להפוך פשרה מסוימת, שנוצרה ככורח המציאות, ל"זכות" שיש להפכה בשם שוויון הזכויות לנחלת הכלל.

כאן אתייחס לאמירה אחת, שנאמרה כדרך אגב במאמרו. לצד שבחים לקליטה הברוכה, הוא טען שהיא פגעה בלכידות החברתית. אני שולל זאת לחלוטין. התחלנו את התהליך בתקופה של קרע חברתי ועזיבה גדולה ומדממת. אלמלא תהליך הקליטה, הקרע היה מעמיק, העזיבה הייתה הופכת להמונית והדימום היה מסכן את קיומנו. העובדה שלקחנו על עצמנו משימה אדירה, נרתמנו אליה בשותפות בפועל של מרבית חברי אורטל ועמדנו בה, הייתה מגנט של לכידות. נכון, הקצב הגדול של הקליטה יצר גם ניכור מסוים בשלבים מסוימים ולתחושה של "אני נכנס לחדר האוכל ולא מכיר חלק גדול מן האנשים", אך זו תחושה זמנית, טבעית ושולית ביחס ללכידות שנוצרה בזכות המשימה המשותפת, בזכות תחושת ההצלחה ובזכות התמורה הגדולה שהביאה הקליטה, כמו יציבות דמוגרפית, הצערת היישוב, התמלאות בתי הילדים בילדינו (בלי הקליטה היום קומץ ילדים מאורטל היו נאלצים לאכלס את בתי הילדים בעין זיוון) והתסיסה התרבותית שהיא הביאה.

לא צעדי פירור השותפות נחוצים לנו, אלא משימות משותפות ועשיה משותפת. כך היה בתנופת הקליטה האחרונה, כך היה בשנת הארבעים ולאורך כל שנות אורטל, זו הייתה הדרך שבנתה אותנו. עלינו למקד את אורטל לעשיה משותפת בתנופת קליטה מחודשת, בצמיחה תרבותית ובמשימות לאומיות. "אדם ואדמה" היא משימה לאומית אדירה שלקחנו על עצמנו ומקור לגאווה גדולה, אך מספר השותפים לה מתוך אורטל נמוך. עלינו לחפש משימות נוספות בתחומים שונים, ואולי כאלו שמאפשרות הירתמות של חברים רבים.

התחלתי את המאמר בתיאור שעת הרצון שהקורונה יצרה, שהיא שעת כושר לתנופת קליטה באורטל. שעת רצון נוספת היא עליה במאות אחוזים בביקוש לעליה לארץ מארצות הרווחה (צפון אמריקה, מערב אירופה ואוסטרליה). יו"ר הסוכנות בוז'י הרצוג חזה השבוע עליה של רבע מיליון עולים מארצות אלו בשלוש השנים הבאות. אולי זו הזדמנות לשלב משימה לאומית עם צמיחה דמוגרפית שתצעיד את אורטל לשיאים חדשים לקראת שנת היובל שלנו.