* יש דרך שלישית – אחרי שמרצ ומפלגת העבודה היו שותפות בממשלה הראשונה מאז ועידת מדריד (1991), שלא קיימה מו"מ עם הפלשתינאים ובממשלה הראשונה אחרי הסכם אוסלו, שהעומד בראשה הביע בפומבי ובפני כל העולם התנגדות נחרצת להקמת מדינה פלשתינאית עצמאית, ותומכי המפלגות הללו תמכו בהתלהבות בישיבתם בממשלה, ולא התרשמו במיוחד מהפשקווילים של דבוקת שוקן שזינבו במרצ, נוצר מצב חדש בציבוריות הישראלית. מעתה, יהיה קשה למפלגות השמאל להמשיך ולהילחם באותו מרץ ובאותה אסרטיביות נגד ה"סרבנות" הישראלית, נגד מבצעי המעצרים מדי לילה ביהודה ושומרון, נגד המשך הבניה ביישובים ביו"ש ובמזרח ירושלים, כפי שעשו קודם. הרי בצדק ייאמר להם – הרי אתם הייתם בשלטון והייתם שותפים למדיניות כזו.
ואולי… אולי דברים שרואים מכאן לא רואים משם? אולי כאשר אחריות שלטונית ניצבה על כתפיהם, הם לא יכלו לדבוק בסיסמאות העבר, שאבד עליהן כלח? אולי נוצרה שעת רצון לגיבוש קונצנזוס לאומי רחב, שמבוסס על פרידה מן הפרדיגמה של דיכוטומיה בין שתי האפשרויות היחידות שעלינו לבחור ביניהן, כביכול – פתרון "שתי המדינות" או פתרון "המדינה האחת"?
הגישה הדיכוטומית כאילו אלו שתי הדרכים ואין בלתן ועלינו לבחור ביניהן, תוקעת את ישראל בפני ברירה אכזרית בין דֶּבֶר וכולירע, בין נבלה וטריפה. לא, אין לנו ברירה רק בין שתי דרכים רעות ואל לנו להשלים עם הפרדיגמה כאילו אלו האפשרויות היחידות. יש דרך שלישית (ואולי גם רביעית, חמישית ושישית). אל לנו להיכנע לתקיעות המחשבתית הזאת.
מדינה פלשתינאית עצמאית בקווי 4.6.67 תהפוך את גוש דן לעוטף עזה רבתי. ראינו מה קרה בכל שטח שנסוגונו ממנו, הן בהסכם (אוסלו) והן באופן חד-צדדי (ההתנתקות). לא בכדי, אחרי שיותר מאלף ישראלים נרצחו בעקבות הסכמי אוסלו, נאלצנו לצאת למבצע "חומת מגן" ולהחזיר את חופש הפעולה הביטחוני שלנו ברש"פ. מישהו מאתנו מתגעגע למה שקרה כאן בין אוסלו ל"חומת מגן"? האם ההתנהלות של הרש"פ ושל שלטון חמאס בעזה נותנת לנו סיבה להאמין שיש תוחלת למדינה פלשתינאית עצמאית, ושהיא תדע לכלכל את אזרחיה ולקיים יחסי שכנות טובה ושלום עם ישראל? די ברור שחמאס ישלוט במדינה הזאת (הרי שלטון הפת"ח ברשות אפשרי רק כיוון שאבו-מאזן אינו מאפשר קיום בחירות מאז ניצחון חמאס ב-2006) ואנו יודעים מה משמעות הדבר. אנו גם יודעים, שהשנאה והקרע העקובים מדם בין פת"ח לחמאס נובעים ממחלוקות תהומיות, לבד מנושא אחד – ישראל. שני הפלגים אינם מוכנים לקבל את קיומה של מדינת ישראל, רואים בעצם קיומה את האסון ("נכבה") של העם הפלשתינאי ורק חורבנה יאפשר את פתרון הבעיה הפלשתינאית. המדינה הפלשתינאית העצמאית לא תשכיל לקיים את אזרחיה טוב יותר מהרש"פ ומשלטון חמאס בעזה, ומהר מאוד תפנה את זעם ההמונים לכיוון "השיבה", אותה "זכות" שעליה אין הם מוכנים לוותר והיא תוצג כמזור לכל מדווי העם הפלשתינאי, ומשמעותה – הטבעת מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים. מהר מאוד פתרון שתי המדינות יתפוצץ בפרצופנו, תרתי משמע, ומחיר הדמים יהיה כבד מאוד.
לעומת זאת, מדינה אחת, דו-לאומית, תקבור את החזון הציוני של מדינת לאום יהודית עצמאית וחופשית בארץ ישראל. ייעודה של ישראל הוא הגשמת הציונות, ותנאי הכרחי להגשמת הציונות הוא רוב יהודי מאסיבי לדורות במדינת ישראל.
כמובן שה"פתרון" הכהניסטי – פתרון-סופי לבעיה הפלשתינאית בדרכו של ברוך גולדשטיין ימ"ש הוא זוועה חיה, שהעם היהודי לא יהיה עם יהודי אם יאמץ אותו חלילה. לכן, גם היום כאשר מנהיג הכהניסטים הוא מועמד מוביל לתפקיד שר בכיר בממשלה אם גוש נתניהו יזכה חלילה ב-61 מנדטים, צריך לקבוע שה"פתרון" הזה לא לגיטימי והוא אינו חלק מסל הרעיונות שמותר לנו לדון בהם.
יש דרך שלישית. יש לחתור להסכם עם מדינה ירדנית-פלשתינאית, המבוסס על פשרה טריטוריאלית, על בסיס תכנית אלון מותאמת לשינויים שחלו עם השנים בשטח. שטחי הרש"פ-פלוס יהיו שטח ריבוני ירדני-פלשתינאי מפורז בצד המערבי של הירדן וישראל לא תשלוט בפלשתינאים ולא תסכן את צביונה היהודי דמוקרטי. על בקעת הירדן רבתי, סובב ירושלים, גושי ההתיישבות והאזורים הפנויים להתיישבות יהודית, תוחל ריבונות ישראל. הפתרון הזה מבוסס על אופטימיזציה של מימוש מקסימלי של זכותנו על ארץ ישראל מבלי לסכן את היותנו מדינה יהודית בעלת רוב יהודי מוצק לדורות, בלי לסכן את קיומה וביטחונה של ישראל, בלי לעקור חצי מיליון יהודים מאדמתם ובלי להקים מדינת טרור בתוככי ארץ ישראל.
הגיעה השעה להשתחרר מהדוגמות המיושנות שאבד עליהן כלח, ולגבש פתרונות יצירתיים, שגם ניתן לגבש סביבם קונצנזוס לאומי רחב. נכון, הבעיה בפתרון שאני מציע, היא שאין לו לעת עתה פרטנר ערבי. אך בדיוק באותה מידה אין פרטנר לרעיון של "שתי מדינות לשני עמים", כפי שראינו כאשר הוצעו הצעות כאלו בידי ברק, אולמרט, קלינטון ואובמה.
עד שיהיה פרטנר, יש לנהל את הסכסוך על בסיס המציאות הקיימת, שבה פועלת הרש"פ ואיננו שולטים בפלשתינאים, אך צה"ל מגן באופן אקטיבי על שלום אזרחי ישראל. ולנצל שעות כושר מדיניות, כמו זו שהוחמצה בידי נתניהו לאחר פרסום תכנית טראמפ, להחלת ריבונות ישראל על השטחים שבכוונתנו להישאר בהם לעד.
* ציוני ממלכתי – נאומו לאומה של לפיד היה נאום מצוין. אלה הדברים שראוי שמנהיג לאומי יאמר לעמו. כך נשמע מנהיג של מדינת הלאום של העם היהודי; מדינה יהודית דמוקרטית. כך נשמע מנהיג ציוני ממלכתי.
מה שהפריע לי הוא הפורמט – "הצהרה", ולא מסיבת עיתונאים שבה הוא נשאל שאלות. אריק שרון הוא אבי הז'אנר, ונתניהו שיכלל אותו עד שהפך לפרקטיקה קבועה של עקיפת התקשורת והימנעות משאלות.
אני מקווה שלפיד, שנולד לעולם התקשורת (דור שלישי של עיתונאים) וצמח בתקשורת, יחזיר עטרה דמוקרטית ליושנה, ויחזור לראיונות לכלי התקשורת ומסיבות עיתונאים.
* בעזרת השם – לפני שנים, כאשר ניהלתי את מתנ"ס הגולן, קיבלתי מכתב מאחד התושבים, דוסופוב נודניק, שהתלונן על כך שהמתנ"ס פגע ברגשותיו, כאשר נשלח לו מכתב ובראשו התנוססו ראשי התיבות בס"ד. הוא דרש את זכותו לא לקבל מכתבים כאלה, כי זו "כפיה דתית".
השבתי לו, שאת המכתב כתבה עובדת המתנ"ס, שהיא יהודיה דתית, שעל כל דף שהיא כותבת מתנוסס בס"ד, ואיני מעלה על דעתי כפיה חילונית – לכפות עליה לא לכתוב בס"ד על מכתבים שהיא מוציאה מהמתנ"ס, כפי שאף אחד לא יכפה עליי לכתוב בס"ד, כאשר אין זו דרכי.
נזכרתי בכך בעקבות דברי הבלע של דרעי נגד לפיד, על כך שבנאומו לא אמר "בעזרת השם". כפי שאף אחד אינו נובח על דרעי כאשר הוא אומר בעזרת השם, שלא ינבח על לפיד כאשר אינו אומר זאת. אגב, לפיד דווקא הזכיר את השם בנאומו, אבל עובדות הן עניין ללוזרים, לא לאסיר המשוחרר דרעי.
* הכזב הביביסטי התורן – מסתמן קמפיין השקר הביביסטי התורן – הצגתו של לפיד כאיש שמאל רדיקלי אנטי ציוני ואנטי יהודי, והצגת כל מי שמועמד להיות שותף לו, כמו תקווה חדשה, ימינה וישראל ביתנו כמשת"פים. אין להם עכבות לשקרנים הבזויים האלה. נשאי הכזב המפיצים את השקרים הללו, מדברים בשם האידאולוגיה, כביכול, אבל אין בשקר הזה שום אידאולוגיה, רק ביביאולוגיה. המדינה היא ביבי, הציונות היא ביבי ומי שאינו סוגד לו הוא בוגד. אין שום פטריוטיות ושום ציונות בביביזם, אלא רק תרבות השקר. אין פגיעה אנושה יותר בציונות מניצחון גוש בן-גביר.
מיהם השקרנים האלה שמעזים להטיף על… "ציונות".
* על הכוונת השוקניסטית – בעוד תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית מציגה את לפיד כאיש שמאל רדיקלי, דבוקת שוקן מתגוללת עליו בשל ימניותו. גדעון לוי, עודה בשאראת, רוגל "התעלמות נפשעת וחסרת אחריות מהכיבוש, מהאפרטהייד" אלפר ושות', יוצאים מגדרם כדי להלקות את לפיד ולהיכנס באמ-אמא שלו.
יש לציין, שבניגוד לעלילה הביביסטית, שכל כולה שקר גס, לשיטתם של השוקניסטים הם צודקים.
* איחולי כישלון – גדעון לוי פרסם פשקוויל שבו איחל ליאיר לפיד כישלון בתפקידו. למה? כי מדדי ההצלחה של ממשלתו, כמו של ממשלת בנט, כפי שהם מודדים אותם, הם העמקת ה"עליונות היהודית", "האפרטהייד", "ההתנחלויות" ו"הכיבוש". עובדה – הפגישה הראשונה שלו הייתה, אוי לאוזניים שכך שמעו ולעיניים שכך קראו, עם ראש השב"כ. ראש ממשלת ישראל נפגש עם ראש השב"כ? נורא.
מילון לוויי עברי קצר: "עליונות יהודית" = ציונות. "אפרטהייד" = מדינה יהודית. "התנחלויות" = מקום שיהודים חיים בהם, ביו"ש, בגולן, בנגב, בגליל או בגרעינים התורניים ביפו ולוד. "הכיבוש" = אקיבוש.
* פסולי חיתון – שתי רשימות לכנסת הן פסולות חיתון לקואליציה, מוקצות מחמת מיאוס. האחת היא הרשימה האנטי-ישראלית המשותפת עם עופר כסיף האוטו-אנטישמי וחבר מרעיו. השניה היא הכנופיה הכהניסטית, הגזענית והפשיסטית. זו נבלה וזו טריפה ו/או להיפך. כל ממשלה התלויה ברצונה הרע של אחת משתי הכנופיות הללו, תהיה ממשלת פיגולים.
הפרשנים והתקשורת מתארים לנו מצב כאילו הבחירה היא בין שתי האפשרויות הללו ואין בלתן. אסור לקבל זאת. המטרה העליונה של הבחירות היא למנוע מגוש בן-גביר 61 מנדטים. מרגע שהמטרה הזו תושג, נפתחות אפשרויות קואליציוניות שונות, שאינן כוללות את הרשימה המשותפת ואת הכהניסטים ועוזריהם. כמובן שהפתרון הראוי הוא שהאיש שתוקע את מדינת ישראל במשבר הפוליטי החמור בתולדותיה כבר שלוש שנים וחצי וחמש מערכת בחירות, יעשה את מה שכל אדם אחר במקומו היה עושה מזמן – משחרר. ברגע שזה יקרה, ניתן יהיה בנקל להקים ממשלה רחבה בהנהגת הליכוד. אבל אי אפשר לבנות על תפיסת האחריות של חסר האחריות. לשם הרכבת הקואליציה ללא פסולי החיתון, לא יהיה מנוס מוויתורים, פשרות וירידה מעצים; מוטב לוותר מראש על כל הנדרים, האיסורים, השבועות והחרמות וגילוח השפמים, ושכל מפלגה תשאיר בידיה אופציות מרביות (זולת פסולי החיתון).
* בחירתה של איילת – הבחירה של איילת שקד היא בין מתן כהנא לבין "הרב" כהנא שר"י. כלומר, בין ציונות ממלכתית לביביזם כהניסטי.
* משמעותה של ריצה משותפת – מרב מיכאלי דוחה על הסף אפשרות של הליכה משותפת עם מרצ, בשל הפערים האידיאולוגיים בין המפלגות. גישתה של מיכאלי מעניינת. מיכאלי העיתונאית השוקניסטית, מבכירות דבוקת שוקן, אכן ביטאה פער אידיאולוגי ממרצ. היא הייתה קרובה יותר בעמדותיה לחד"ש. לזכותה ייאמר, שבעשר שנותיה בפוליטיקה היא עוברת תהליך התמרכזות ופרגמטיזציה, בעיקר בשבתה בממשלה שהובילה קו הפוך להשקפות השמאל (אבל זה נכון גם לגבי מרצ).
בדרך כלל, הרעיון של חיבור בין העבודה למרצ מעורר בי חלחלה, דווקא מתוך שאיפה שמפלגת העבודה תחזור אי פעם לכור מחצבתה הרעיוני. אבל הפעם, יכול להיות שההחלטה של שתי המפלגות אם לרוץ יחד תקבע אם בן-גביר יהיה, חלילה, שר בישראל.
* איום מאפיוזי – נער השליחויות של נתניהו יואב קיש, שיגר איום מאפיוזי ליועמ"שית, שאם תאשר בחירת רמטכ"ל, היא תודח "כשנחזור". כמובן, שכוונתם להכשיר את הקרקע לתכנית להדיח את היועמ"שית ולמנות תחתיה בובה שתחלץ את הנאשם מאימת הדין, אם חלילה גוש בן-גביר ינצח בבחירות.
* לא כל מה שחוקי ראוי – אם היועמ"שית תפסוק שממשלת המעבר רשאית למנות רמטכ"ל, זו תהיה הפסיקה הנכונה. איני חושב שהיועמ"ש אמור לאסור מה שהחוק מאפשר ובוודאי כאשר יש תקדימים לכך.
אבל לא כל מה שחוקי ראוי, ובלי קשר לפסיקת היועמ"שית, לדעתי הממשלה צריכה לנהוג באיפוק וריסון ולא להציב עובדה מוגמרת בפני הממשלה הבאה. לדעתי, יש להאריך בשנה את כהונתו של כוכבי. אם נחזור, חלילה, לשורה של סבבי בחירות, נכון יהיה למנות רמטכ"ל קבוע בעוד שנה, גם אם תהיה ממשלת מעבר.
* אל תקרא לי אשכנזי – מתחתי ביקורת על נתניהו, ובתגובה ביביסטית הולמת הותקפתי בצרור נאצות וגידופים, שהחלו במילה… אשכנזי.
מיהו, אם כן, אשכנזי? מי שאינו סוגד למנהיג האשכנזי מקיסריה.
ובאשר אליי – ההגדרות הגלותיות "אשכנזי" ו"מזרחי" זרות לי ואין לי כל עניין בהן. איני "אשכנזי" כיוון שאין לאשכנזיות שום משמעות בזהות שלי. אני יהודי, ישראלי, ציוני. זאת הזהות שלי, ואני מתכחש לכל זהות אחרת, שמישהו מלביש עליי. החיבור שלי אינו למקומות שמהם יצאו הוריי, אלא אל המקום שאליו חתרו והגיעו. אז מה העדה שלי? אין לי עדה. יש לי לאום. ובני הלאום שלי, יהודים מרוסיה וממרוקו, מפולין ומאמריקה, מאתיופיה ומרומניה ומכל קצות תבל, הם ה"עדה" שלי.
נצח ישראל לא ישקר והמהלך הציוני הגדול של מיזוג גלויות יגבר על כל העסקנים הציניים שמנסים להנציח את הגלותיות והעדתיות, כי היא משרתת את הפוליטיקה הקטנה שלהם. הם אולי יצליחו לעכב מעט את המהלך הגדול, לתקוע מקלות בגלגלים, אך הציונות תנצח. מיזוג הגלויות מנצח באמצעות האהבה, הזוגיות והנישואין. בדור הבא לא יהיה ילד שידע להשיב על השאלה האנכרוניסטית אם הוא "מזרחי" או "אשכנזי".
* מי אינטליגנט – לא אהבתי את הערתו של גדי סוקניק על כך שנבחרי יש עתיד אינטליגנטים יותר מנבחרי הליכוד. מי שָׂמוֹ? על סמך מה הוא ממנה את עצמו לאינטליגנטומטר של נבחרי הציבור ולחלוקתם המפלגתית.
אבל אחרי שהוא אמר זאת, מיד החלה תעשיית השקרים וההסתה להציג את דבריו כאמירה "גזענית" נגד ה"מזרחים"; הנה עוד אחד שטוען שה"אשכנזים" מיש עתיד אינטליגנטים יותר מה"מזרחים" נבחרי הליכוד. ושוב תאוריות "ישראל השניה" בלה בלה בלה. והרשת גועשת בטענה הזאת.
אבל האמירה של סוקניק הייתה לגמרי אחרת. הוא אמר שמאיר כהן, שעלה ממרוקו והוא תושב דימונה, אורנה ברביבאי שאמה יוצאת עיראק, מירב כהן שהוריה עלו ממרוקו, קרין אלהרר שהוריה עלו ממרוקו ומיקי לוי שהוריו עלו מכורדיסטן וטורקיה אינטליגנטים יותר מיולי אדלשטיין יליד אוקראינה, ישראל כ"ץ שהוריו עלו מרומניה, יואב גלנט שהוריו עלו מרומניה ואבי דיכטר ה"אשכנזי".
* חוק נורווגי גורף – כאשר יאיר לפיד ויש עתיד היו באופוזיציה הם תקפו בחריפות את נתניהו על כך שבממשלתו יושם החוק הנורווגי. כאשר לפיד עלה לשלטון (כראש ממשלה חלופי ועכשיו כראש הממשלה), גם ממשלתו מיישמת את החוק הנורווגי. ואילו הליכוד, שיישם אך אתמול את החוק הנורווגי, יצא בחריפות נגד יישום החוק, ואף רדף אישית באלימות מילולית וגידופים מכוערים את הח"כים שנכנסו לכנסת במסגרת החוק הנורווגי, והדביק להם את כינוי הגנאי "נורווגים".
דני קושמרו נשא בפתח אולפן שישי מונולוג פופוליסטי נגד "הנורווגים" (הוא אימץ את כינוי הגנאי). הוא לפחות לא בא מפוזיציה ותקף את החוק בלי קשר לצד המיישם אותו. הוא בא מפופוליזם, עם טיעון ה"ביזבוז".
אני חסיד מושבע של החוק הנורווגי. אני סבור שעלינו לחוקק חוק נורווגי גורף, ללא שיקול דעת, כמו בנורווגיה. ברגע שח"כ יושבע לממשלה, אוטומטית תפקע חברותו בכנסת, והבא בתור ברשימה יכנס אליה במקומו. אם הוא יתפטר / יודח מן הממשלה, הוא אוטומטית יחזור להיות ח"כ, במקום הח"כ שנכנס במסגרת החוק הנורווגי. הדבר חשוב לצורך הפרדת הרשויות, לחיזוק הכנסת ולחיזוק הממשלה. מן הראוי שיהיו לנו 120 מחוקקים במשרה מלאה, שהעבודה שלהם היא לשרת את הציבור בכנסת, ושרים במשרה מלאה, שמתמסרים לעבודת משרדם ולחברות בממשלה, ואינם צריכים לבזבז את זמנם המיניסטריאלי על מאות הצבעות בשבוע. בתחילת כהונתה של הכנסת הנוכחית, האופוזיציה ריתקה את הכנסת לילות שלמים בפיליבסטרים על כל חוק ועל כל הצבעה, מתוך רצון להתיש את השרים, להכשיל אותם ולמנוע מהם את מילוי תפקידם. הם סירבו להתקזז עם שרים שנסעו לשליחות מדינית או ביטחונית לחו"ל. לכן, יישום החוק הנורווגי היה אילוץ. הוא לא צריך להיות מתוך אילוץ. זה חוק טוב, נכון וחשוב, וצריך לשפר אותו בכך שהוא לא יהיה מותנה ברצון השר, אלא יהיה חובה על פי חוק.
אגב, כ"הוכחה" לכך שהחוק הנורווגי מיותר, הציג קושמרו מחקר על הפעולה של כל אחד מהח"כים (נוכחות במשכן, נאומים, הצעות חוק, נוכחות בוועדות וכד'), והצביע על כך שבין עשרת הראשונים, שאת שמותיהם ותמונותיהם הציג, אין אף ח"כ "נורווגי". הוא הציג גם את עשרת האחרונים. ומיהם? כמעט כולם, אולי אפילו כולם, שרים לשעבר, שכנראה מסרבים להתרגל לעבודה הפרלמנטרית שלכאורה קטנה עליהם. לא היה ביניהם אף "נורווגי". כמובן ששרים בפועל, בצדק, אינם פעילים בכנסת, אינם חברים בוועדות ורק תופסים מקום, שראוי להיות פנוי לח"כ שזו משימתו. בזבוז? הדמוקרטיה עולה כסף. בזבוז הוא ח"כים שאינם מתפקדים כח"כים.
* הכנסת תאבד אחד מטובי חבריה – את יובל שטייניץ הכרתי כאשר הייתי דובר ועד יישובי הגולן והוא ח"כ צעיר באופוזיציה, פעיל למען הגולן. התרשמתי ממנו מאוד; כאדם חכם מאוד, משכיל, רחב אופקים ובעל ראייה אסטרטגית מקיפה, כציוני נלהב וביטחוניסט מובהק.
התפלאתי איך במשך שנים רבות הוא היה יס-מן של נתניהו; כל כך לא מתאים לאינטלקטואל כמוהו. אבל בשנים האחרונות הוא נגמל. זה התחיל בפרשת אלאור אזריה. שטייניץ הקפיד לאורך כל הפרשה לתמוך במשפטו של אזריה, המבטא את היותה של ישראל מדינת חוק ואת צה"ל – צבא מוסרי ולא כנופיה מזרח תיכונית נוסח לבנון. יחד עם ח"כ דיכטר הוא ניסה עד הרגע האחרון לשכנע את הליכוד והאופוזיציה לתמוך בחוק האזרחות (אך לא אזר אומץ להפר את המשמעת הסיעתית ולהצביע על פי צו מצפונו בעד האינטרס הלאומי). בכל פעם שלה-פמיליה הפרלמנטרית, הצווחנים הביביסטיים בראשות אמסלם התפרעו בכנסת, ראיתי את ח"כ שטייניץ מתכווץ בכיסאו, בהלם ובאלם, אינו יודע היכן לקבור את עצמו מבושה.
ממש לא הופתעתי מפרישתו. קשה לי להאמין שהוא היה נבחר בפריימריז, מול הבייס הביביסטי, במיוחד לאחר פשעו הנורא – אשתו נבחרה לשופטת בית המשפט העליון.
עם פרישתו, תאבד הכנסת את אחד מטובי חבריה.
מכל פועלו רב השנים אצטיין את ועדת ששינסקי – הוועדה הציבורית שהוא הקים לבחינת המיסוי על הפקת נפט וגז טבעי בישראל. עד אז, טייקוני הנפט והגז כמעט ולא שילמו מס. הוועדה שינתה את המצב באופן משמעותי. שטייניץ גיבה את מסקנות הוועדה ועמד על יישומן בנחישות, מול מסע הסתה איום ונורא, נגד שטייניץ הקומוניסט, שמופעל בידי הקרן החדשה נגד האינטרס של ישראל ולמען הגז הערבי. שטייניץ לא התקפל, גייס את תמיכת נתניהו ומסקנות הוועדה אומצו בידי הממשלה ובחקיקה של הכנסת.
* קבס – כאשר אני קורא את עדותה המזעזעת של הדס קליין, אני נמלא בושה. כפטריוט ישראלי אני חש תחושת קבס ובושה עמוקה על שאדם כזה היה ראש ממשלת ישראל.
השאלה האם זה פלילי או לא, והאם נתניהו יורשע או יזוכה, אינה רלוונטית לכך שמדובר בשחיתות ציבורית מגעילה. גם אם החוק הישראלי היה מאפשר קבלת מתנות ללא הגבלה, התנהלות כזאת היא מושחתת וגרגרנית. להקיא.
* אסור להחמיץ את ההזדמנות – ביטול מתווה המהגרים-מאוקראינה של שקד בידי בג"צ, הוא התערבות בלתי נסבלת ובלתי מידתית במדיניות ההגירה של ישראל, שהיא פררוגטיבה של הממשלה. המתווה שבוטל הוא טוב ומידתי. חבל שבוטל. אבל מבחינה מעשית אין להחלטה משמעות של ממש, כיוון שאין שטף של מהגרים שאינם זכאי חוק השבות, ואלה שבאו עזבו אחרי זמן קצר.
מה שחשוב באמת הוא ההזדמנות לעליה גדולה מאוקראינה ורוסיה. זה צריך להיות היעד העליון של מדינת ישראל לעת הזאת. מן הבחינה הזאת, גם מן הבחינה הזאת, הבחירות באו לנו בעיתוי גרוע מאוד.
לצערי, הן בנט בהודעות הפרישה שלו והן לפיד בנאומו לאומה, אפילו לא הזכירו את המשימה הגדולה והחשובה הזאת, מה שמעיד שהם לא התעלו לגודל השעה. יש כאן הזדמנות גדולה למדינת ישראל, שלא הייתה כמותה מאז שנות התשעים, ואסור לנו להחמיץ אותה.
* אורחה ומטר – המועצה הארצית לתכנון ובניה אישרה את היישובים החדשים בגולן, אורחה ומטר. זה השלב השלישי מתוך ארבעה. השלב האחרון הוא אישור מליאת הממשלה. אני מקווה שהממשלה תדון ותאשר מוקדם ככל האפשר.
* דובוני לא-לא – בפני המועצה הארצית לתכנון ובניה, שאישרה את הקמת היישובים החדשים בגולן, הופיעו נציגי ארגון "שומרי הגולן", המובילים את המאבק נגד מיזם חוות הרוח בגולן, מטעמי הגנה על הסביבה. הם הציגו את התנגדויותיהם להקמת היישובים החדשים. ואני תמה. האם הם חושבים שהתייצבותם כדובוני לא-לא לכל פיתוח הגולן, תקל עליהם לשכנע את תושבי הגולן במאבקם נגד טורבינות הרוח? הטיעונים שהם מעלים נגד הקמת היישובים החדשים, תקפים באותה מידה בנוגע ליישובים שבהם הם חיים. אילו הרוח שלהם הייתה שלטת במדינה לפני חמישים שנה, לא הייתה התיישבות בגולן (ובלי התיישבות, הגולן כבר מזמן היה בידי האויב הסורי).
"שומרי הגולן"… מפני מי אתם שומרים על הגולן? מפני ההתיישבות הציונית?
לעתים נדמה לי שיש הסבורים שהפתרון הראוי לאנושות הוא לרכז את כולה במגדל בבל אחד שראשו בשמים, וכך נשמור על העולם מפני האדם.
* קיבוץ חדש – מזכירות התנועה הקיבוצית החליטה להקים קיבוץ חדש במבואות ערד. זוהי החלטה היסטורית, לאחר למעלה משלושה עשורים שהתנועה לא הקימה אף קיבוץ (ואף איבדה קיבוצים אחדים). איזו זכות קיום יש לתנועת התיישבות שאינה מיישבת?
בביקור של מטה התנועה באורטל, זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד של מזכ"ל התנועה ניר בן-מאיר, העליתי את הסוגיה (שעליה אני נאבק לאורך כל השנים). הצעתי לו לקחת אתגר: הקמת קיבוץ אחד לפחות בקדנציה שלו. הוא דחה את דבריי על הסף ובקוצר רוח, באומרו שהיום ההתיישבות אינה יעד לאומי.
ניר שינה את עמדתו לאחר הקמת ממשלת בנט, שאחרי עשרות שנים שבה והעמידה את ההתיישבות הציונית על ראש שמחתה. הממשלה החליטה על תכנית לאומית לפיתוח ההתיישבות בגולן, כולל הקמת שני יישובים קהילתיים חדשים, ועל הקמת 14 יישובים חדשים בנגב. אם הממשלה מגדירה מחדש את ההתיישבות כיעד לאומי – אנחנו שם, אמר ניר. ההחלטה העקרונית התקבלה כבר לפני חודשים אחדים, והשבוע התקבלה החלטה מעשית.
ברוך מציב גבול אלמנה.
* כשר לפסח – הרש"פ: היהודים רצחו את הכתבת, כי הם בדם של כתבות פלשתינאיות לאפיית מצות.
* לא נעים לאוזן – מרב מיכאלי היא זאת שמשלם או משלמת את מחיר סגנון הדיבור הטרחני והמסורבל שלה. היא משלמת את המחיר פעמיים. א. היא מבזבזת את מחצית זמן השידור שלה על חזרות מיותרות, טרחניות ומסורבלות וכך היא משמיעה רק את מחצית המסר שלה. ב. היא מאבדת רבים ורבות מן המאזינים והמאזינות, שמזפזפים או מזפזפות כשהיא מדבר או מדברת. הם אינם עושים זאת מסיבה עקרונית או אידיאולוגית, לאו דווקא בשל דאגתם לעברית שהיא אונס.ת, אלא פשוט כי זה לא נעים לאוזן.
אגב, עוד לא שמעתי אותה מדברת, משום מה, על: נשים או נשות.
* לא יקרה – אני יכול לקבוע בוודאות – לא של מאה אחוז אלא של מיליון אחוז, שאין צל צלו של סיכוי כלשהו, שאי פעם אשכח תינוק ברכב.
אלא מה? גם זה ששכח את התינוק ברכב, היה משוכנע בוודאות של מיליון אחוז, שאין צל צלו של סיכוי שזה יקרה לו. עובדה – עד לאותו רגע, אלפי פעמים זה לא קרה לו.
אני סולד מהאנשים שנדים ובזים לאותם אנשים שחרב עליהם עולמם, ובאסונם גם מטילים בהם רפש (ולעתים תוך תיוג קבוצתי שלהם).
כשהיו לי ילדים קטנים עוד לא הייתה טכנולוגיה המתריעה נגד שיכחת ילדים. אילו היום היו לי ילדים קטנים, או כשיהיו לי נכדים, בטוח שארכוש את הטכנולוגיה הזאת. ואם בכל זאת לסווג ולתייג על פי קבוצות באוכלוסיה את מי שזה עלול לקרות להם: הסיכוי הגדול יותר הוא שזה יקרה למי שבטוח שלו זה לא יקרה ולכן הוא יחסוך ולא ישתמש בתכשיר טכנולוגי.
* ביד הלשון
מציב גבול אלמנה – תשובה לשאלה של קורא, בעקבות שימוש בברכה ברשומה שכתבתי.
ברכת מציב גבול אלמנה מוזכרת בתלמוד הבבלי במסכת ברכות: "תנו רבנן: הרואה בתי ישראל ביישובן, אומר: 'ברוך מציב גבול אלמנה'".
הרעיון העומד מאחורי הברכה, הוא המשלת עם ישראל שנמצא בגלות לאישה שנעזבה מבעלה, שהיא כאלמנה. כאשר ישראל שבים לארצם וגבולם, הם כאותה "אלמנה" ששבה לבעלה.
עם ראשית שיבת ציון בימינו, בתקופת העליה הראשונה והקמת המושבות הראשונות, החלו לברך כך על כל יישוב חדש שקם, וכך מקובל עד היום.
* "חדשות בן עזר"
הבלוג של אורי הייטנר 