צרור הערות 14.4.21

* על שואה ותקומה – מגילת העצמאות מתחלקת לשלושה חלקים. חלקה הראשון הוא סקירה אפולוגטית של הצדק העומד בבסיס הקמת המדינה. החלק המרכזי, הקצר, הוא ליבת המגילה – הכרזת העצמאות. החלק השלישי הוא שורה של התחייבויות של המדינה הצעירה למימוש האני מאמין שלה.

על פי המיתוס לפיו תקומתה של ישראל היא תוצאה של השואה או פיצוי של העולם על השואה, אמור היה החלק הראשון לעסוק בעיקר בשואה. אך החלק הראשון נפתח במילים "בארץ ישראל קם העם היהודי" כלומר בזכותנו ההיסטורית על ארץ ישראל. וכך הוא ממשיך ומרחיב בסעיפים שזה המסר שלהם ובפסקאות על זכותנו הטבעית למדינה ריבונית במולדתנו, ועליהם – "לפיכך", נשענת ההכרזה על "הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל", "בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית".

השואה מופיעה רק בסעיף השישי, למרות שהיה זה שלוש שנים בלבד אחרי השואה, והיא אינה מופיעה כהצדקת הקמתה של מדינת ישראל, אלא כהוכחה בעליל להכרח שבמימוש ההצדקה, כלומר למימוש זכותנו הטבעית וההיסטורית, שהיא זכות-על מוחלטת, שאינה מותנית בשום דבר אחר, גם לא בשואה. "השואה שנתחוללה על עם ישראל בזמן האחרון, בה הוכרעו לטבח מיליונים יהודים באירופה, הוכיחה מחדש בעליל את ההכרח בפתרון בעיית העם היהודי מחוסר המולדת והעצמאות על-ידי חידוש המדינה היהודית בארץ-ישראל, אשר תפתח לרווחה את שערי המולדת לכל יהודי ותעניק לעם היהודי מעמד של אומה שוות-זכויות בתוך משפחת העמים".

מכאן, שבוני המדינה ממש לא ראו בה תוצאה של השואה ולא תבעו בשמה פיצוי מהעולם בדמות מדינה; לא במגילת העצמאות ולא בכל הנאומים של מנהיגי התנועה הציונית והיישוב היהודי בא"י בפני ועדת החקירה של האו"ם ולא בפניותיהם ובלחצם על העולם לפני החלטת עצרת האו"ם. מי שיקרא את נאומיהם של בן גוריון, ויצמן, שרת, גולדה ואבא אבן באותם ימים ייווכח שהשואה כמעט אינה מופיעה בהם והם ממוקדים בצדקת טענתנו – בזכותנו הטבעית להגדרה עצמית ובזכותנו על ארץ ישראל.

יתר על כן, בפרוטוקולים של ועדת החקירה ובדו"ח שלה, השואה נמצאת לגמרי בשוליים ואילו הנימוקים של ההמלצה על הקמת הארץ, הם ברוח הנימוקים של מנהיגי הציונות שהופיעו בפניהם.

הציונות קדמה לשואה. העליות לארץ ישראל קדמו לשואה. ההכרה הבינלאומית בזכותו של העם היהודי על ארץ ישראל וזכותו לממש בה את הגדרתו העצמית קדמה לשואה בעשרים שנה, בהחלטות חבר הלאומים, שבהם לא דובר על גבולות החלוקה, גם לא על ארץ ישראל מן הירדן עד הים אלא על ארץ ישראל משתי גדות הירדן, כולל כל שטחה של ירדן.

הצגת הקמתה של ישראל כפיצוי על השואה, היא פוסט ציונית. היא שומטת את הבסיס של הצדק המוחלט שעליו מושתתת זכותו של העם היהודי למדינה במולדתו. היא המבוא לטענות הבזויות שהעולם פיצה את היהודים במדינה על חשבון הפלשתינאים שלא חטאו ולא אשמים בשואה. אגב, הנראטיב הבזוי הזה מתעלם מהתמיכה הנלהבת והאהדה של הפלשתינאים, בראשות מנהיגם הנערץ המופתי הירושלמי חאג' אמין אל-חוסייני, בהשמדת העם היהודי. אך גם בלי קשר לכך, ברור שזו טענה שנועדה ליצור דה-לגיטימציה לקיום ישראל. או כפי שנשיא איראן לשעבר אחמדיניג'אד נהג לומר: "אם הייתה שואה, האירופים ביצעו אותה, לא הפלשתינאים. אז שהאירופים יתכבדו ויקימו מדינה יהודית על חשבונם, באירופה, ולא בפלשתין על חשבון הפלשתינאים". אם ישראל היא באמת "פיצוי" על השואה, הצדק אתו… אך, כאמור, זהו שקר מוחלט. על בסיס השקר הזה מפיצים גורמים אנטי ציוניים כולל גורמים אוטו-אנטישמים בתוכנו (גדעון לוי כבר אמרנו? את רוגל אלפר הזכרנו?) את השקר הנתעב שאנו משתמשים בשואה כדי להצדיק את השואה שאנו מעוללים לפלשתינאים.

חברי ההיסטוריון, פרופ' אודי מנור, מרבה לכתוב על הנושאים הללו, להוכיח עד כמה אין שחר לטענה שישראל קמה בגלל השואה, והוא יוצא נגד הביטוי "משואה לתקומה". אני מסכים עם כל הניתוח שלו, אך לא עם ההתנגדות לביטוי הזה. הביטוי הזה אינו מציג את שקר ה"פיצוי", אלא את האמת ההיסטורית המופלאה, ששלוש שנים אחרי שהעם היהודי חווה את הנורא באסונות, אחרי הניסיון של הנאצים להשמיד את העם היהודי "עד היהודי האחרון" – העם המוכה והחבול, המושפל עד עפר, קם והתנער ונאבק על תקומתו, ושורדי השואה התעקשו לעלות בספינות מעפילים לארץ ישראל מתוך התרסה נגד השלטון הבריטי שלא חשב לפצות את העם היהודי על השואה אלא חסם בפניו את שערי מולדתו וגירש אותם בחזרה לאירופה. והעם הזה ניהל מערכה מדינית חכמה, נחושה ומוצלחת למימוש זכויותיו הלאומיות בהקמת המדינה. והעם הזה ניצח במלחמה נגד כל צבאות ערב שצפצפו על החלטת האו"ם ולמחרת הכרזת המדינה פלשו אליה כדי להשמידה ולהשמיד את היישוב היהודי בארץ ישראל. שלוש שנים אחרי השואה הלך העם היהודי קוממיות בארצו והעפיל לפסגת ההיסטוריה היהודית, הקמת מדינת ישראל.

כן, משואה לתקומה. אך לא בפירוש המעוות של התקומה בזכות השואה, אלא היפוכו הגמור, התקומה על אף השואה. מדינת ישראל לא קמה בזכות השואה. מדינת ישראל קמה למרות השואה. אפילו השואה לא הצליחה לעצור את המהפכה הציונית שקדמה לה ביותר מחמישים שנה. עם ישראל חי!

* מדע ופוליטיקה – אני מתנגד עקרונית לכל עירוב של פוליטיקה בפרסי ישראל. הפרס הוא על מצוינות מדעית, ומי שראוי לפרס בזכות הישגיו המדעיים – מן הראוי שיקבלו גם אם עמדותיו קיצוניות ומקוממות ככל שתהיינה. אז למה קשה לי להגן על מתן הפרס לעודד גולדרייך? כי הסיבה להתנגדות להענקת הפרס לגולדרייך היא בדיוק כיוון שהוא עירב פוליטיקה באקדמיה באופן הבזוי והמכוער ביותר – חרם אקדמי על אקדמיה מסיבות פוליטיות. איך מי שנוקט בצעד בזוי כזה יכול לבקש הגנה בשם ההפרדה בין מדע לפוליטיקה?

* לא תהיה ברירה – עיקר החשיבות בפרישת ארה"ב בהנהגת טראמפ מתכנית הגרעין האיראנית לא הייתה עצם הפרישה אלא הסנקציות הקשות והכואבות על איראן, שנועדו למוטט את כלכלתה ולהכריח אותה לסגת מתכנית הגרעין, מהתמיכה בטרור ומההתפשטות התוקפנית במזה"ת. אך יש להודות שהסנקציות לא הביאו להשגת המטרה. המשטר האיראני מוכן להרעיב את עמו ולא לוותר על תכניותיו התוקפניות. אילו טראמפ נבחר לכהונה נוספת, מן הסתם הוא היה ממשיך בסנקציות ואולי אף מחריף אותן. האם הנהגת איראן הייתה נשברת? ספק רב.

כנראה שלא תהיה ברירה, אלא להשמיד את מתקני הגרעין האיראני בפעולה צבאית. עלינו להתרגל למחשבה שאין דרך אחרת. כי אם לא נעשה כן, זו עלולה להיות בכיה לדורות.

* ההבדל הקטן – כאשר אני כותב על כך שהפתרון למשבר הפוליטי הוא פשוט שנתניהו ישחרר, אחרי שארבע פעמים לא הצליח לנצח בבחירות, שאינו מסוגל להקים ממשלה, וכאשר מפלגות יריבות נשאו אותו על גבן והקימו אתו ממשלה הוא עקץ אותן ובכך הרוויח באי-יושר את אי-האמון בו ואת העובדה שאף מפלגה שמכבדת את עצמה אינה מעלה על דעתה לחתום אתו על הסכם, אני מקבל תגובות כמו: "למה שלפיד לא יתפטר, הרי מאז 2013 הוא מנסה לנצח בבחירות ולא מצליח", "למה שסער לא יתפטר אחרי כישלונו" וכד'.

אכן, יש היגיון בשאלה. אבל מה הבדל בין נתניהו לבין יריביו? שאם לפיד ו/או גנץ ו/או סער ו/או ליברמן ו/או בנט ו/או כולם כאיש אחד יתפטרו, זה לא יעלה ולא יוריד באשר ליכולת להקים ממשלה. לעומת זאת, אם נתניהו ישחרר, מיד תקום ממשלה חזקה ויציבה לארבע שנים בראשות הליכוד.

* בב"ב – אין לביביזם משת"פים גדולים יותר מקיצוני המוחים נגדו. הביביסטים מנסים להציג את משפט נתניהו ועוד יותר מכך, את הצעות החוק לפיהן מי שהוגש נגדו כתב אישום לא יוכל לכהן כראש הממשלה, בסיסמה: "שלטון הפקידים", "לא יכול להיות שפקיד שאף אחד לא בחר בו יוכל להדיח ראש ממשלה נבחר" וכו'.

באים קיצוני הבלפורואידים וקוראים למנדלבליט להכריז על נבצרותו של נתניהו. כלומר, נותנים לביביסטים שי לחג – הנה, אנחנו מוכיחים שאתם צודקים. כן, "אנחנו" (וה"אנחנו" הזה הופך בפי הביביסטים ל"אתם", כלומר להכללת כל מי שאינו סוגד לנתניהו משויך לקיצוני הנאבקים בו) רוצים ש"פקיד" יוכל להדיח ראש ממשלה נבחר. והם שבו להפגין בכיכר גורן בפ"ת נגד היועמ"ש בתביעה שיכריז על נבצרותו של נתניהו. התגעגעו למקום. במשך שנתיים מיררו את חייו, הפגינו ליד ביתו הפרטי (וכאן מדובר באמת בבית פרטי, לא בבית שרד של המדינה כמו בבלפור, ואני גם לא אוהב הפגנות ליד מעון ראש הממשלה. צריך להפגין מול משרד ראש הממשלה, מול הכנסת. אבל בטח לא ליד ביתו הפרטי של משרת ציבור כמו היועמ"ש), שפכו את דמו, הציגו אותו כ"יועץ המשפחתי", אהוד ברק במופעי האימים שלו כינה אותו, בעזות מצח, "קונסיליירי", וכל זאת שעה שמנדלבליט הנהיג את המלחמה בשחיתות ואת חקירת ראש הממשלה. ההפגנות ההן היו חמורות, כי הן ניסו "להורות" ליועמ"ש מה עליו לפסוק, כאילו הראיות נמצאות בידיהם ולא בידיו. והנה, מנדלבליט קיבל החלטה אמיצה והגיש כתבי אישום, כולל על סעיף שוחד, כי הראיות הצדיקו זאת. וכל אלה ששפכו את דמו במשך שנתיים לא כרעו ברך וביקשו סליחה ומחילה מהיועמ"ש שעליו העלילות עלילות שווא.

מנדלבליט הגיש כתב איום על סמך ראיות, וכאשר הוא חשב שהראיות אינן מספיקות, הוא החליט לא להגיש כתב אישום או למתן את כתב האישום. יכול להיות שיועמ"ש אחר, פחות בית הלל, היה מנסח כתב אישום חריף יותר, אבל מנדלבליט ראוי להערכה ולחיזוק מצד תומכי מדינת החוק, ומצד מי שתומכים במלחמת חורמה בשחיתות. אבל הבלפורואידים הרדיקלים חייבים להוכיח לביביסטים שהם צודקים בטענות הרל"ב; כלומר שמה שמעניין אותם אינו המלחמה בשחיתות אלא מלחמה אישית בנתניהו. הרל"ב הזה הוא תמונת ראי של הביביזם; גישה לא עניינית, שכל כולה תמיכה/התנגדות עיוורת בביבי. כך ההפגנות להגשת כתב אישום בטרם הוגש כתב אישום וכך הקריאות "נתניהו לכלא" ובובות נתניהו במדי אסיר ואזיקים בטרם משפט. כל אלה הם בב"ב – ביביזם בלי ביבי.

המתקפה על שלטון החוק היא דו-ראשית.

* המבוגר האחראי – בתחילת החודש פגה תקופת מילוי המקום של בני גנץ במשרד המשפטים. על פי החוק, ניתן למנות מ"מ לשלושה חודשים בלבד ואי אפשר להאריך את מילוי המקום אלא יש לבחור שר קבוע. לשם כך, יש צורך בהחלטת ממשלה. זו החלטה טכנית שלא הייתה אמורה להימשך יותר מדקה.

אלא שראש הממשלה אינו רוצה שיהיה בישראל שר משפטים. מבחינתו, מדינת החוק על כל מוסדותיה הם אויב. וכיוון שהוא מאמין לפולחן האישיות של עצמו ובטוח ש"המדינה זה אני", מרגע שמדינת החוק היא האויב שלו – היא האויב של המדינה. ואם הוא אינו יכול למנות נער שליחויות כמו אוחנה להיות סוס טרויאני במשרד המשפטים, למה שיהיה שר משפטים? ולכן, הוא מסרב לאפשר לממשלה לבחור שר משפטים.

בתגובה, הודיע בני גנץ, בתוקף סמכותו, שהוא לא יאפשר לכנס את הממשלה בלי הסעיף של מינוי שר משפטים. מבחינת נתניהו – סבבה. שהממשלה לא תתכנס. העיקר שלא יהיה במדינת ישראל שר המשפטים. אחד הסעיפים בישיבת הממשלה היה אישור רכישת חיסונים. מיד תעשיית השקרים וההסתה החלה להפיץ בכל הווליום את הסיפור שבני גנץ (!) מעכב רכישת חיסונים, והנראטיב חלחל מיד בכל תעלות הביבים וכבר קראתי ביביסט מוסת שכתב שבני גנץ רוצח כי באשמתו ימותו המוני אנשים מקורונה.

בני גנץ טעה. הוא חשב שיש לנתניהו מינימום אחריות לאומית. שאם הוא יסרב לכנס ישיבת ממשלה בלי מינוי שר המשפטים, נתניהו יכנס את הממשלה ויעביר לצד כל הנושאים, ובהם החיסונים, את מינוי שר המשפטים.

מעניין שגם אחרי שנה במחיצתו גנץ עדין לא הבין מי זה נתניהו. מבחינת נתניהו, שהממשלה לא תתכנס חודש, לא תתכנס שנה, לא יוחלט על רכישת החיסונים עוד חודש או שנה, העיקר שלא יהיה למדינת ישראל שר משפטים. ותעשיית השקרים וההסתה תאשים את… גנץ. והמוני מוסתים שטופי מוח ידקלמו את זה.

במקום שאין אנשים היה אתה איש. ובמקום שאין מבוגר אחראי, על גנץ להיות המבוגר האחראי. עליו לאשר ישיבת ממשלה לצורך ההחלטה על רכישת החיסונים, ולא לשחק לידי נתניהו.  

* חלום שמתגשם – לפני חודשים אחדים ערכנו את מפגש המתעניינים הראשון ברמת טראמפ. לקחנו אותם לסיור והסברנו: כאן יהיה כביש, כאן תהיה מדרכה, כאן יוצבו המגורונים. ממפגש למפגש ה"כאן יהיה" קם והיה למראה עיניים. ביום שני נערך מפגש נוסף. הפעם הם לא ראו רק את כל המגורונים של המחנה הזמני עומדים, כל התשתיות מחוברות, הכביש סלול והמדרכות בנויות, אלא גם פגשו את המשפחה הראשונה, משפחת הנחשונים שנכנסו למגורון שלהם בשבוע שעבר. החזון הופך למציאות.

* כך קישטנו ביום העצמאות – ביום העצמאות בילדותנו, אבא שלי תלה דגל גדול מהמרפסת החוצה, אבל עיקר הקישוט היה פנימה, בחדר הילדים שלנו. תחת התקרה היו שתי שרשראות דגלים מוצלבות, עם דגלוני כל חילות צה"ל ודגלוני ישראל. על הקירות נתלה סמל המדינה גדול לצד תמונה גדולה של הרצל. מגילת העצמאות מעוטרת באיוריו של ארתור שיק. ותמונות של מנהיגי המדינה: הנשיא זלמן שז"ר, ראש הממשלה גולדה מאיר, שר הביטחון משה דיין במדי חאקי ומשקפי אבק תלויים על צווארו והרמטכ"ל חיים בר-לב. כמו כן, נתלתה תמונתו של יצחק רבין, שאמנם כבר לא היה רמטכ"ל אך בכל זאת הוא היה רמטכ"ל הניצחון במלחמת ששת הימים. ותמונה של זאב ז'בוטינסקי.

ב-1972 עברנו דירה (באותו רחוב, בצדו השני של הכביש). אולי כבר היינו גדולים ופחות התאים קישוט החדר שלנו. על מעקה המרפסת בקומה החמישית אבא שלי התקין תורן קטן שבו תלינו ביום העצמאות את הדגל, ובנוסף אליו תלינו את סמל המדינה וגרלנדה של אורות צבעוניים.

* זיכרונות מיום העצמאות – אחד מימי העצמאות שנחרטו בזיכרוני, היה יום העצמאות ה-33 של ישראל, לפני ארבעים שנה, יום העצמאות תשמ"א, 1981.

הייתי אז תלמיד כיתה י"ב. בליל יום העצמאות בילינו בקומזיץ בפארק הירקון, עד שעות הבוקר. איני זוכר אם היה זה ערב של כל הגרעין שלי, או רק של השכבה שלי בצופי ר"ג. מה שבטוח הוא שהחברה שלי באותם ימים, עתליה, שהייתה אתי בגרעין, אך לא מהשכבה שלי, הייתה אתנו במדורה.

לפנות בוקר ליוויתי את עתליה לביתה, ליד קולנוע רמה בר"ג, המשכתי ברגל לאצטדיון ר"ג, התחנה הראשונה של קו 67 ונסעתי באוטובוס הביתה להתקלח ולהחליף בגדים והלכתי לתחנת האיסוף של ההסעה לצעדת ימית.

היה זה שנה בדיוק טרם עקירת ימית ובנותיה. התנועה לעצירת הנסיגה מסיני ערכה צעדת מחאה המונית, תחת הסיסמה "אל נא תעקור נטוע", ואני השתתפתי בה.

רוב הדרך ישנתי באוטובוס, אך בכל פעם שהתעוררתי שמעתי שיח של קבוצת נערות דתיות, ונחרדתי מהקיצוניות שלהן.

הצעדה זכורה לי כחוויה חזקה. אלפי ישראלים צעדו בנוף החולי של חבל ימית. בסיום הצעדה נערכה עצרת ונשמעו נאומים. נחרט בזיכרוני בעיקר נאום של גאולה כהן, שדיברה על ערך ההתיישבות וערך החקלאות ותפקידם הלאומי.

כשהגעתי הביתה התבשרתי שאבא שלי בבית החולים. שכנים נתקעו במעלית. אבא שלי עלה לקומת הפנטהאוז לחלץ את המעלית. הוא טיפס על סולם, הסולם ניתק, הוא איבד שליטה ונפל, שבר את הרגל ונכנס לניתוח. היה זה בעבורי סיום עצוב לחג מרומם נפש.

          * ביד הלשון

שוויון זכויות מדיני – במסמך ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, המוכר יותר בכינויו מגילת העצמאות, נאמר: "מדינת ישראל… תקיים שוויון זכויו​ת חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין".

מה פירוש "שוויון זכויות מדיני"? נתחיל בהבהרה שאין המדובר בשוויון לאומי. מגילת העצמאות, מתחילתה ועד סופה, מבהירה שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי המגשימה את זכותו הטבעית להגדרה עצמית במדינה ריבונית במולדתו. המגילה נפתחת במילים "בארץ ישראל קם העם היהודי" ומסתיימת בקריאה: "אנו קוראים אל העם היהודי בכל התפוצות להתלכד סביב הישוב בעליה ובבניין ולעמוד לימינו במערכה הגדולה על הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל". ליבת המגילה היא ההכרזה: "לפיכך נתכנסנו, אנו חברי מועצת העם, נציגי הישוב העברי והתנועה הציונית, ביום סיום המנדט הבריטי על ארץ-ישראל, ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל".

מהו, אם כן, שוויון זכויות מדיני? שוויון זכויות פוליטי, כלומר הזכות לבחור ולהיבחר. ולמה נכתב שוויון זכויות מדיני ולא פוליטי?

מדיניות היא המונח העברי לפוליטיקה. מקור המילה פוליטיקה הוא יוונית, והיא נגזרת מן המילה פוליס. פוליס בעברית היא מדינה. ולכן התרגום של פוליטיקה הוא מדיניות.

בנאומיהם של בן גוריון, שרת, בגין ואחרים בימיה הראשונים של המדינה, וכך גם במאמרים בעיתונות באותה תקופה, היה שימוש רווח במילה מדיניות ובנגזרותיה – מדיני, מדיניים וכו', ולא בפוליטיקה. אולם המילה מדיניות לא נקלטה בציבור והמונח הלועזי פוליטיקה ונגזרותיו – פוליטי, פוליטיים וכו', נפוץ הרבה יותר. בהדרגה, נוצרה אבחנה בין פוליטי למדיני. פוליטי – קשור לענייני מפלגות, כנסת, בחירות, קואליציות וכד' ומדיני – ענייני חוץ וביטחון ויחסים בין לאומיים. בכלי התקשורת יש פרשנים פוליטיים ופרשנים מדיניים, על סדר היום הציבורי יש עיסוק בנושאים פוליטיים ומדיניים, וזה לא אותו הדבר. כשראש הממשלה מוסר הודעה מדינית בכנסת, ברור שהנושא אינו הקורונה או הכלכלה אלא נושאים כמו איראן, הסכמי אברהם וכד'. ולא אחת נשמעת ביקורת על עירוב שיקולים פוליטיים בנושאים מדיניים, והכל מבינים את הכוונה למרות שלשונית אין הבדל בין פוליטי למדיני.

ולמרות שמבחינה לשונית אין הבדל בין פוליטיקאי למדינאי, בשימוש בפועל בשפה, פוליטיקאי הוא כל מי שעיסוקו פוליטיקה ומדינאי הוא מי שעוסק בנושאים מדיניים, כלומר בנושאי חוץ וביטחון.

המושג מדיניות נשאר כהגדרה העברית לפוליסי, ואנו מדברים על מדיניות כלכלית, מדיניות תרבותית וכו', כלומר כל ענייני המדינה (ואנו משתמשים בכך לא רק ברמת המדינה, אלא גם בארגונים קטנים). לעומת זאת, צצה המילה מדינאות, במובן של מדיניות החוץ והביטחון או במובן של מיומנות לעיסוק בחוץ וביטחון.

* "חדשות בן עזר"

כאן על פני אדמה

ב-6.6.82, פרצה מלחמת לבנון הראשונה, או כפי שנקראה בחודשים הראשונים – מבצע "שלום הגליל".

קיבוץ אורטל הצעיר והקטן, בן הארבע, שחבריו היו כבני עשרים, ספג מכה קשה במלחמה הזאת – בתוך שבועות ספורים נפלו ארבעה חברים, ארז פוטרמן, גדי שנהר, אילן מילבאור ומידד אלון. היה זה שנה אחת בלבד אחרי שהקיבוץ שכל את חברו הראשון – עודד בן אריה, שנהרג בתאונת דרכים, בשירותו הצבאי. בשורות האיוב נחתו בזו אחר זו – עוד זה מדבר וזה בא. היגון היה כבד.

שנים מן החללים – ארז ומידד, היו חברים בגרעין "שיאון", גרעין ד'. חברי הגרעין לקחו על עצמם את המשימה, להוביל את הקמת אתר ההנצחה לזכר חללי אורטל. האדריכל שתכנן את אתר ההנצחה היה שבתאי ארגוב, אבא של חנן, חבר הגרעין.

האתר – בתוך בריכת מים, ולפניו רחבת טקסים בזלתית, נבנה בתוך בוסתן נשירים, והוא מוקף בפרגולה, שעליה מטפסות גפנים. מאחורי האתר חלקת ורדים. מתחת לפרגולות – ספסלי עץ למנוחה. הנוף הנשקף מהמקום מקסים – החרמון מזה ורכס בשנית מזה (כשהאתר נבנה עוד לא היו טורבינות הרוח על הרכס, והן הוסיפו ליפי הנוף). התפיסה שעמדה מאחורי העיצוב הסביבתי, הייתה הרצון להפוך אותו למקום חי ותוסס, שמשפחות וילדים יבלו בו, ויהיה חלק מן החיים. בפועל, הדבר לא קרה. המקום אינו שוקק חיים, אך מפעם לפעם פוקדים אותו חברים וילדים.

האתר פעיל בעיקר בטקסי יום הזיכרון, הנפתחים בו – הטקס הרשמי של קריאת "יזכור" וקינת דוד, הורדת הדגל לחצי התורן, הדלקת משואת הזיכרון ושירת "התקווה", טרם ההליכה לערב הזיכרון במבנה ייחודי שנקרא "בזיליקום". בעבר, השביל אל המקום היה עשוי אבני טוף זעירות. ההליכה בהם הייתה כבדה והגישה בעגלות ואופניים הייתה בלתי אפשרית. לכן, הוחלט לסלול מדרכה. אולם היה משהו מיוחד בשאון הצעידה בטוף; היה זה בעבורי פס הקול של יום הזיכרון.

אתר ההנצחה נחנך ביום הזיכרון תשמ"ג, יום הזיכרון הראשון אחרי המלחמה. על האתר נכתבו באותיות מנחושת שמותיהם של חמשת החללים, ולמרבה הצער בשנים שלאחר מכן נוספו עליהם שמותיהם של אלון צור, גילי אבוחצירה ואורי פרידמן.

הטקסט שנחקק על האתר, הוא השורות הראשונות משירה של רחל המשוררת "כאן על פני אדמה".

****

כָּאן עַל פְּנֵי אֲדָמָה – לֹא בֶּעָבִים, מֵעָל –

עַל פְּנֵי אֲדָמָה הַקְּרוֹבָה, הָאֵם;

לְהֵעָצֵב בְּעָצְבָּהּ וְלָגִיל בְּגִילָהּ הַדַּל

הַיּוֹדֵעַ כָּל כָּךְ לְנַחֵם.

לֹא עַרְפִלֵּי מָחָר – הַיּוֹם הַמּוּמָשׁ בַּיָּד,

הַיּוֹם הַמּוּצָק, הֶחָם, הָאֵיתָן:

לִרְווֹת אֶת הַיּוֹם הַזֶּה, הַקָּצָר, הָאֶחָד,

עַל פְּנֵי אַדְמָתֵנוּ כָּאן.

בְּטֶרֶם אָתָא הַלֵּיל – בּוֹאוּ, בּוֹאוּ הַכֹּל!

מַאֲמָץ מְאֻחָד, עַקְשָׁנִי וָעֵר

שֶׁל אֶלֶף זְרוֹעוֹת. הַאֻמְנָם יִבָּצֵר לָגֹל

אֶת הָאֶבֶן מִפִּי הַבְּאֵר?

רחל כתבה את השיר ב-1927 והקדישה אותו לידידה הקרוב משה ביילינסון, ממנהיגי תנועת העבודה ועורך העיתון "דבר". יהודה שרת הלחין אותו.

השיר אומץ בידי תנועת העבודה הציונית, כמבטא את ההוויה הציונית, החלוצית. בכנס היסוד של מפא"י – עם איחוד "אחדות העבודה" ו"הפועל הצעיר" ב-1930, עיטרה את במת הנשיאות כתובת גדולה ובה המילים מתוך השיר: "האמנם יבצר לגול את האבן מפי הבאר?"

שנה לפני מלחמת לבנון, יצא לאור ספר נפלא, ובו סיפורים ומקורות מעשרים השנים הראשונות של התנועה הקיבוצית, בעריכת מוקי צור. הספר נקרא "כאן על פני אדמה". במלאת לדגניה א' מאה שנים, מוקי כתב עליה ביוגרפיה קיבוצית. שם הספר – "לא בעבים מעל" (שמותיהם של עוד שלושה מספריו של מוקי לקוחים משיריה של רחל – "התשמע קולי", "אורות רחוקים" ו"כחכות רחל").

מה יש בו, בשיר הזה, שיצר לו מעמד ייחודי כזה?

כמו ברבים משיריה, מזדהה רחל המשוררת עם רחל אמנו. כאשר היא מדברת על האם, היא מתכוונת לאדמה – אמא אדמה, אך גם לרחל אמנו, כפי שנרמז בפסוק גלילת האבן על פי הבאר; רמז ליעקב שגלל את האבן הכבדה על פי הבאר והשקה את צאן רחל: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת-רָחֵל בַּת-לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת-צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת-צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ" (בראשית כט, י). יעקב לא נודע כבעל כוח פיסי, והנה מיד אחרי שהרועים שנאספו סביב הבאר אמרו לו שהם ממתינים עד שיבואו כל העדרים, כדי שיוכלו יחד לגול את האבן ולהשקות את הצאן, "והאבן גדולה על פי הבאר". אהבתו העניקה לו כוחות על אנושיים.

רחל אינה מצפה לכוח על אנושי. היא אינה מפארת את ארצה בעלילות גבורה, בשלל קרבות. היא מאמינה באנשים רגילים, אנשי עבודה, הבאים מאהבה ומשתפים פעולה ויחד עושים את המעשה הגדול. האבן על פי הבאר, מסמלת את הקשיים הגדולים העומדים בפני המפעל הציוני, הקורבן הכבד שהמפעל הזה תובע מאתנו. האם יבצר מאתנו לגול את האבן הזאת מעל פי הבאר? שואלת רחל. השיר מסתיים בספק המאתגר הזה, אך התשובה נרמזת בשורה הקודמת לשאלה – הדבר יתכן במאמץ משותף של אלף זרועות.

רחל מתכתבת בשירה עם הסיפור התלמודי אודות תנורו של עכנאי. בסיפור זה, מתוארת מחלוקת הלכתית בדיני טומאה וטוהרה. רבי אליעזר בן הורקנוס סירב לקבל את הכרעת הרוב, כיוון שהיה משוכנע שהוא מבטא את כוונת האל, והוכיח את צדקתו באמצעות הזמנת מעשי נסים ומשהללו לא שכנעו – בהזמנת בת קול שיצאה מהשמים וצדדה במפורש בעמדתו. קם רבי יהושע, דחה את כל אמצעי השכנוע הנסיים הללו באמירה האלמותית: "לא בשמים היא". המסר היה ברור – התורה נתנה פעם אחת. מרגע זה ואילך, אנחנו בני האדם, החיים את החיים הארציים, האמתיים, בני חורין לפרשה על פי הבנתנו האנושית.

"כאן, על פני אדמה, לא בעבים מעל" – כותבת רחל. אנו הציונים נושאים באחריות על עתיד העם היהודי. "לא ערפילי מחר" – איננו מצפים לנסים ולגאולה משיחית, על טבעית. את הגאולה אנו מביאים בעצמנו, באלף זרועות, ואיננו ממתינים למחר – היום, "היום המומש ביד, היום המוצק, החם, האיתן". איננו בורחים מאחריות ולא משאירים את המעשה הציוני לדורות הבאים – ניתנה לנו אחריות על "הקדנציה שלנו"; "לרוות את היום הזה, הקצר, האחד". ואת היום הזה לא נרווה בחלומות גאולה תוך ישיבה בגולה, אלא במאמץ אדירים "על פני אדמתנו כאן".

זאת התורה הציונית כולה על רגל אחת – אנו רואים עצמנו כמי שנושאים על כתפנו הדלה את מלוא האחריות על ההיסטוריה היהודית ועל עתיד העם היהודי, תוך שיתוף פעולה של אלף זרועות, של בני אדם מן היישוב, כאן, על פני אדמה.

אין שורות מתאימות יותר, לאתר הנצחה לזכר חללי קיבוץ צעיר, קיבוץ בן ארבע בלבד, שנטע את שורשיו כאן, על פני אדמת הגולן, כחוליה נוספת בשרשרת ההגשמה הציונית.

בימים אלה אנו מציינים תשעים שנה למותה של רחל בלובשטיין, רחל המשוררת. יהי זכרה ברוך!

* תבור – יהדות ישראלית

לארץ ללא עם

"עם ללא ארץ שב לארץ ללא עם" – כך היטיב להגדיר הסופר והפעיל הציוני ישראל זנגוויל (1864-1926) את אמת הציונות.

האמת הזאת היא אחת האמתות המושמצות בלהג הפוסט ציוני, המרעיל את השיח הישראלי. ארץ ללא עם?! טוענים המלעיזים. מה, הערבים הם אוויר? שאול אריאלי אינו פוסט ציוני, אך במאמריו האחרונים הוא מאמץ יותר ויותר את המיתוסים הפוסט ציוניים באופן שמציב אותו על הספקטרום הפוסט ציוני. במאמר שפרסם ערב החג ב"הארץ" הוא התייחס לאמירה זו של זנגוויל והפריך אותה בהצגת נתונים המוכיחים שארץ ישראל לא הייתה ריקה כיוון שחיו בה מאות אלפי ערבים.

אלא שזו ממש לא משמעות האמירה של זנגוויל. זו אמירה המדברת על חזרתו של העם היהודי למולדתו. משמעותה היא שלעם הזה יש ארץ – ארץ ישראל. לארץ הזו יש עם – העם היהודי. בפועל, הזיקה בין העם לארצו אינה מתממשת; העם היהודי אינו חי בארצו, ולכן הוא עם בלי ארץ, וארץ ישראל אינה ממלאת את ייעודה כארצו של העם היהודי, ולכן היא ארץ בלי עם. 

עיוות מהותו של המשפט, הוא מעמודי התווך של ילקוט הכזבים הפוסט ציוני, המאשים את הציונות בעיוורון לעובדה שיש אוכלוסיה ערבית בא"י. האמת היא שכל האבות המייסדים של התנועה הציונית  – הרצל, אחד העם, בורוכוב, ויצמן, ז'בוטינסקי, בן צבי, בן גוריון ואחרים, ראו בפירוש את הבעיה הערבית כאתגר שיש להתמודד עמו בדרך להגשמת הציונות. 

אולם אין האתגר הזה משנה את האמת הציונית ולא את המחויבות הציונית – החזרת העם הגולֶה והמפוזר בארצות הגולָה למולדתו, השוממה מנוכחות עמה.

היסוד התרבותי והרוחני של הציונות היה חזונם של נביאי ישראל. כך נכתב בספר יחזקאל פ' לו: כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה לֶהָרִים וְלַגְּבָעוֹת, לָאֲפִיקִים וְלַגֵּאָיוֹת, וְלֶחֳרָבוֹת הַשֹּׁמְמוֹת וְלֶעָרִים הַנֶּעֱזָבוֹת, אֲשֶׁר הָיוּ לְבַז וּלְלַעַג לִשְׁאֵרִית הַגּוֹיִם אֲשֶׁר מִסָּבִיב. … אַתֶּם, הָרֵי יִשְׂרָאֵל, עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ, וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל, כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא. כִּי הִנְנִי אֲלֵיכֶם, וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם, וְנֶעֱבַדְתֶּם וְנִזְרַעְתֶּם. וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם, כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה, וְנֹשְׁבוּ הֶעָרִים וְהֶחֳרָבוֹת תִּבָּנֶינָה. וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם וּבְהֵמָה, וְרָבוּ וּפָרוּ, וְהוֹשַׁבְתִּי אֶתְכֶם כְּקַדְמוֹתֵיכֶם, וְהֵיטִבֹתִי מֵרִאשֹׁתֵיכֶם, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה. וְהוֹלַכְתִּי עֲלֵיכֶם אָדָם, אֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל, וִירֵשׁוּךָ, וְהָיִיתָ לָהֶם לְנַחֲלָה, וְלֹא תוֹסִף עוֹד לְשַׁכְּלָם.

****

עם ישראל שב לארצו, בשיבת ציון המודרנית, חונן את עפרה, גאל את שממותיה, אך גם אחרי שקמה מדינת ישראל, ירושלים הייתה חצויה, חלקה המזרחי נפל בשבי, העיר העתיקה שממה מבני עמה.

על כך כתבה נעמי שמר את הקינה, שהרעידה את לבבות אזרחי ישראל במוצאי יום העצמאות תשכ"ז:  

איכה יבשו בורות המים

כיכר השוק ריקה

ואין פוקד את הר הבית

בעיר העתיקה,

ובמערות אשר בסלע

מיללות רוחות

ואין יורד אל ים המלח

בדרך יריחו.

כעבור שלושה שבועות שוחררה העיר העתיקה, ירושלים אוחדה. נעמי שמר שוררה בית חדש, שהפך את השיר מקינה לשיר הלל. 

חזרנו אל בורות המים

לשוק ולכיכר

שופר קורא בהר הבית

בעיר העתיקה

ובמערות אשר בסלע

אלפי שמשות זורחות

נשוב נרד אל ים המלח

בדרך יריחו.

ושוב, בדומה לאמת שביטא ישראל זנגוויל, כך גם האמת שביטאה נעמי שמר הייתה למרמס.

בימי השבעה אחר מותה של נעמי שמר, כתב ב"הארץ" אהוד אשרי מאמר בו תקף בחריפות את הקונצנזוס על אודותיה. "היא הייתה אחראית לכמה מהאמירות היותר גזעניות שנשמעו כאן על ערבים", כתב אשרי במאמרו "לשיר זה כמו להיות קונצנזוס" ("הארץ" 2.7.04). כוונתו הייתה לשורות "כיכר השוק ריקה" ו"אין יורד אל ים המלח בדרך יריחו".

מי שהרבה לתקוף את נעמי שמר על השורות הללו היה עמוס עוז. "מה זאת אומרת 'יבשו בורות המים, כיכר השוק ריקה'? זה מלא ערבים. ששון ושמחה. מה זה 'אין יורד אל ים המלח'? בעיניי ראיתי ערביות יורדות. כל הזמן". בנאום שנשא שבועות אחדים לאחר מותה של נעמי שמר (20.8.04) שב עוז לדון בנושא: "מי שיגיע לכיכר פיקדילי בלונדון באחת בלילה, ימצא אותה מלאה באנשים ויתכן שאין שם יהודים. האם גם על כיכר פיקדילי הייתה כותבת נעמי שמר שהיא כיכר ריקה?"

ימים אחדים לפני הנאום הזה, נערך בגני יהושע ערב לזכרה, במלאת שלושים למותה, בהשתתפות רבבות צופים. הערב שודר בשידור חי ברשתות הרדיו והטלוויזיה. במהלך הערב הוקרן קטע מתוך סרט הטלוויזיה "אל בורות המים", בו הפגיש מוטי קירשנבאום את נעמי שמר עם עמוס קינן (1981). בקטע ששודר, הביעה נעמי שמר זעם על ביקורתו החוזרת ונשנית של עמוס עוז על שירה "ירושלים של זהב". "נעמי שמר יצאה מקברה כדי לתקוף אותי" התלונן עמוס עוז.

מה שמקומם בביקורתו של עמוס עוז, הוא שהיא באה דווקא מפיו של סופר. עוז, כיוצר, יודע היטב להבחין בין אמת אמפירית לבין אמת שירית, לירית, ספרותית. האם הדמויות שהוא בודה בספריו, מעצב להן ביוגרפיה, מכניס מילים לפיהם וכו', קיימות במציאות? האם העלילות שהוא רוקם, אכן התרחשו? כמובן שלא. אבל העלילות הללו מבטאות את האמת הספרותית של היוצר, שלעתים רבות היא משמעותית לא פחות מן האמת האמפירית.

השיר "ירושלים של זהב" נכתב בימים שהעיר ירושלים הייתה מחולקת, חציה היה תחת כיבוש ירדני, ובחלק הכבוש היו העיר העתיקה, הר הבית, הכותל המערבי – המקומות הקדושים ביותר לעם היהודי. כף רגלו של יהודי לא יכלה לדרוך בהם. בשירה, זועקת נעמי שמר כנגד העוול הזה וכנגד האנומליה הזו. כאשר נעמי שמר כתבה "איכה יבשו בורות המים", היא לא תיארה אמת הידרולוגית. היא לא חשבה שמעיין השילוח חדל לפעום. אבל בורות המים מסמלים בעבורה את ארץ ישראל. כשהמשוררת אינה יכולה ללכת מאהבתה אל בורות המים, היא מתארת את הבורות כיבשים. יש להניח שנעמי שמר ידעה היטב שבורות המים בירושלים לא יבשו.

באותה מידה, נעמי שמר ידעה שכאשר היא כותבת ש"כיכר השוק ריקה" אין היא מפענחת תצלום אוויר דמוגרפי, אלא זועקת כנגד האבסורד, שהעיר העתיקה חסומה בפני יהודים (אגב, כלל אין בעיר העתיקה "כיכר השוק"). כאשר היא כותבת ש"אין יורד לים המלח בדרך יריחו" היא מבטאת את האמת הרוחנית, שמצב שבו יהודי אינו יורד לים המלח בדרך יריחו הוא קלקול היסטורי הדורש תיקון.

סופר כעמוס עוז מבין, כמובן, למה התכוונה המשוררת, אך הוא מעדיף להיתמם ולהתעמת עם נעמי שמר על כך שלא תארה אמת דמוגרפית. וכיוון שנעמי שמר אמרה שמקום שהוא ריק מיהודים הוא בשבילה מקום ריק, עמוס עוז מוסיף ומיתמם. ההשוואה לכיכר פיקדילי היא דמגוגיה זולה. מקולו של עוז ניתן לשמוע את שביעות הרצון העצמית משאלת המחץ, שעליה, הוא מעריך בוודאי, תתקשה המשוררת המנוחה להשיב. וכך, הוא אמר את המילה האחרונה – נעמי שמר היא גזענית. היא לא הייתה אומרת על כיכר פיקדילי שהיא ריקה, כיוון שאין היא מלאה בערבים. כיוון שכיכר השוק מלאה בערבים, ובעיני נעמי שמר הערבים אינם נחשבים בני אדם, היא כתבה שכיכר השוק ריקה.

עמוס עוז מיתמם פעמיים בהשוואה הדמגוגית הזו. ראשית, כל יהודי וכל ישראלי רשאי לבקר ככל שיחפוץ בכיכר פיקדילי. לעומת זאת, תחת הכיבוש הירדני יהודי לא יכול היה לצאת חי מניסיון לבקר בעיר העתיקה. שנית, כיכר פיקדילי אינה בארץ ישראל, אינה בירושלים, והרי בדבריה בסרט "אל בורות המים" שהקפיצו את עמוס עוז, אמרה נעמי שמר בפרוש: "ארץ ישראל שהיא ריקה מיהודים היא בשבילי שוממת וריקה". זו האמת הרוחנית של נעמי שמר, אותה ביטאה בשירה המקסים "ירושלים של זהב". ולא בכדי, השיר הרטיט את לבבות הישראלים, וממשיך להרטיטם עד היום.

וכאשר שוחררה ירושלים והתרחבה בהתיישבות יהודית, התגשמו דברי הנביא: וְנֹשְׁבוּ הֶעָרִים וְהֶחֳרָבוֹת תִּבָּנֶינָה.

****

ימים אחדים לאחר שחרור ירושלים והכותל המערבי, כתב יוסי גמזו את שירו היפה והמרגש "הכותל", ובו המילים: "יש אנשים עם לב של אבן. יש אבנים עם לב אדם".

שיבת ציון כוללת שינוי מהותי בחברה היהודית ובפרט היהודי: "וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ, וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם. וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם, וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר".

ומיהם אותם אנשים עם לב של אבן? אלה שבזים למשמעות של אבנים עם לב אדם.

****

ועוד נאמר בפרק לו ביחזקאל: "וְהִרְבֵּיתִי אֶת פְּרִי הָעֵץ וּתְנוּבַת הַשָּׂדֶה, לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא תִקְחוּ עוֹד חֶרְפַּת רָעָב בַּגּוֹיִם… וְהוֹשַׁבְתִּי אֶת-הֶעָרִים וְנִבְנוּ הֶחֳרָבוֹת. וְהָאָרֶץ הַנְּשַׁמָּה תֵּעָבֵד, תַּחַת אֲשֶׁר הָיְתָה שְׁמָמָה לְעֵינֵי כָּל עוֹבֵר.  וְאָמְרוּ: הָאָרֶץ הַלֵּזוּ הַנְּשַׁמָּה הָיְתָה כְּגַן עֵדֶן, וְהֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת וְהַנְשַׁמּוֹת וְהַנֶּהֱרָסוֹת בְּצוּרוֹת יָשָׁבוּ. … בָּנִיתִי הַנֶּהֱרָסוֹת, נָטַעְתִּי הַנְּשַׁמָּה". 

ברוח הנבואית הזו כתב אלתרמן:

בֶּהָרִים כְּבָר הַשֶּׁמֶשׁ מְלַהֶטֶת

וּבָעֵמֶק עוֹד נוֹצֵץ הַטַּל,

אָנוּ אוֹהֲבִים אוֹתָךְ, מוֹלֶדֶת,

בְּשִׂמְחָה, בְּשִׁיר וּבְעָמָל.

מִמּוֹרְדוֹת הַלְּבָנוֹן עַד יָם הַמֶּלַח

נַעֲבֹר אוֹתָךְ בְּמַחְרֵשׁוֹת,

אָנוּ עוֹד נִטַּע לָךְ וְנִבְנֶה לָךְ,

אָנוּ נְיַפֶּה אוֹתָךְ מְאוֹד.

נַלְבִּישֵׁךְ שַׂלְמַת בֶּטוֹן וָמֶלֶט

וְנִפְרֹשׂ לָךְ מַרְבַדֵּי גַּנִּים,

עַל אַדְמַת שְׂדוֹתַיִךְ הַנִּגְאֶלֶת

הַדָּגָן יַרְנִין פַּעֲמוֹנִים.

הַמִּדְבָּר – אָנוּ דֶּרֶךְ בּוֹ נַחְצֹבָה,

הַבִּצּוֹת – אֲנַחְנוּ נְיַבְּשֵׁן.

מַה נִּתֵּן לָךְ עוֹד לְהוֹד וָשֹׂבַע,

מָה עוֹד לֹא נָתַנּוּ וְנִתֵּן.

בֶּהָרִים, בֶּהָרִים זָרַח אוֹרֵנוּ

אָנוּ נַעְפִּילָה אֶל הָהָר.

הָאֶתְמוֹל נִשְׁאַר מֵאֲחוֹרֵינוּ,

אַךְ רַבָּה הַדֶּרֶךְ לַמָּחָר.

אִם קָשָׁה הִיא הַדֶּרֶךְ וּבוֹגֶדֶת,

אִם גַּם לֹא אֶחָד יִפֹּל חָלָל,

עַד עוֹלָם נֹאהַב אוֹתָךְ, מוֹלֶדֶת,

אָנוּ לָךְ בַּקְּרָב וּבֶעָמָל!

השורה משירו של אלתרמן "שיר בוקר" – "נַלְבִּישֵׁךְ שַׂלְמַת בֶּטוֹן וָמֶלֶט", הייתה למוקד חִצי הביקורת של ארגונים ירוקים, במאבקם למען שמירה על הריאות הירוקות של ישראל.

האמת היא שהביקורת הזו אנכרוניסטית. אלתרמן לא כתב על כרישי הנדל"ן הבונים מֵיזָמִים יוקרתיים ומנקרי עיניים על החופים האחרונים שנותרו לנו, בים התיכון ובכינרת. הוא כתב על הפרחת שממות א"י כדי להקים בה בית לאומי לעם היהודי.

"שיר בוקר" נכתב בידי אלתרמן ללחנו של דניאל סמבורסקי, עבור הסרט "לחיים חדשים", סרט הסברה על המפעל הציוני בהפקת קרן היסוד (1935). הלבשת הארץ בשלמת בטון ומלט, הייתה צו לאומי קדוש.

מאז ועד היום ההגשמה הציונית נאלצת להתמודד עם התגוללות בלתי פוסקת מבית. כאז גם עתה אותה התגוללות לא תעצור את ההגשמה הציונית, שמבוססת על האמת הציונית האיתנה מכל המלעיזים והלועגים, כי היא התיקון לעוול היסטורי והגשמת הצדק ההיסטורי.

* "חדשות בן עזר"

דרך מורשת ההתיישבות בגולן

ב-21 ביוני 1967, אחד עשר יום לאחר מלחמת ששת הימים, נערכה במועדון קיבוץ גדות, שהיה מחורר מפגיעות פגזים וכדורים, פגישה של מזכירי הקיבוצים ופעילים בקיבוצי הגליל העליון, לדיון על המצב. בדיון עלה חשש כבד מפני נסיגה מהגולן וחזרה למציאות שקדמה לשחרורו, כפי שהייתה נסיגה מסיני בלחץ המעצמות לאחר מלחמת סיני. הרעיון שעלה בדיון ועליו הוחלט, הוא לפעול להקמת התיישבות בגולן, כדי ליצור עובדות בשטח ולהפוך את הגולן לישראלי, על פי העיקרון שבמקום שבו עוברת המחרשה היהודית – שם יקבע הגבול.

כך, לא מתוך החלטת ממשלה, לא מתוך יוזמה של המוסדות המיישבים והתנועות המיישבות, אלא מתוך יוזמה מלמטה, של התושבים שספגו במשך 19 שנה את נחת זרועם של הסורים שישבו על הגולן – ההר שהיה כמפלצת, החל מפעל ההתיישבות בגולן.

ב-14 ביולי 1967, חמישה שבועות אחרי שוך הקרבות ושלושה שבועות וחצי אחרי אותה ישיבה, עלו ראשוני המתיישבים למחנה הסורי עליקה, כמחנה עבודה לאיסוף הבקר המשוטט ברחבי הגולן. כך החלה ההתיישבות הישראלית בגולן.

היום, בחלוף 54 שנים, ההתיישבות בגולן מונה 33 יישובים ועוד יישוב בהתהוות. יש בגולן יישוב עירוני – קצרין, בירת הגולן, וסביבה קיבוצים, מושבי עובדים, מושבים שיתופיים, מושבה ויישובים קהילתיים. יש בגולן יישובים חילונים, יישובים דתיים, יישוב מעורב ועוד יישוב מעורב בהקמה.

אותם חלוצים שעלו לקרקע מיד לאחר מלחמת ששת הימים, פרצו את הדרך למפעל התיישבות ששינה את גבולות המדינה ועיצב אותם מחדש. מפעל ההתיישבות בגולן הוביל את המהלך שהביא להחלת הריבונות על הגולן (1981) ואת המהלך שהביא לחוק יסוד משאל עם המחייב משאל עם על נסיגה משטח ריבוני של המדינה. ההתיישבות בגולן הובילה מאבק ציבורי כלל ישראלי, שכותרתו – "העם עם הגולן", כאשר התקיים מו"מ על נסיגה מהגולן, מאבק שהסתיים בהצלחה.

ההתיישבות בגולן היא סיפור של הצלחה חקלאית ותיירותית. ההתיישבות בגולן היא סיפור של חדשנות קהילתית וחינוכית. ההתיישבות בגולן היא מארג מופתי של חיים יחד – חילונים ודתיים; קיבוצים, מושבים ויישובים קהילתיים ומערכת יחסים יפה עם הכפרים הדרוזים בגולן.

סיפור ההתיישבות בגולן כמעט שלא נחקר, כמעט שלא נכתב עליו והוא כמעט שלא סופר.

מורשת הקרב של מלחמות ישראל על הגולן, נוכחת מאוד ברחבי הגולן, לאורכו ולרוחבו. לעומת זאת, המורשת האזרחית – מורשת ההתיישבות הציונית בגולן, אינה נוכחת. הגיעה השעה לשנות זאת, ולהנכיח את הסיפור ההיסטורי של ההתיישבות, ברחבי הגולן, בעבור תושבי הגולן והמבקרים בגולן.

בגולן פזורים מבנים ששימשו את ראשוני המתיישבים והיו לנקודות היישוב הראשונות באזור. חלק מן המבנים מצויים בתוך יישובים וחלקם מחוץ ליישובים. חלקם הינם מבנים סוריים ששימשו את המתיישבים. המבנים הללו עומדים, רובם נטושים ומעטים מכירים את סיפורם – סיפור ההתיישבות החדשה בגולן. עם הזמן ומתוך חוסר מודעות, נהרסים חלק מן המבנים כפי שנעשה באפיק – שם נהרסו מבנים שהיוו נקודות התיישבות ראשונות של מספר יישובים בגולן, לצורך בניית הרחבה קהילתית.

יגאל אלון אמר: "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל". הוא אמר את הדברים בישיבת צוות ההיגוי לאירוע שנת המאה לראש פינה. אנו, בגולן, לא פעלנו להנחלת המורשת המפוארת של מפעל חיינו – לא בתוכנו ולא בקרב הציבור הישראלי. את המציאות הזאת רצוי לשנות.

מן הרעיון הזה צמחה היוזמה לשביל מורשת ההתיישבות בגולן, שנועד לספר את סיפור ההתיישבות. זו יוזמה של ערן מאיר ושלי, שנינו חוקרים במכון שמיר למחקר. הגשנו אותה כמיזם מטעם המכון לוועדת הנצחה של המועצה האזורית גולן, שאישרה אותו וכעת הוגשה לקול קורא של המשרד למורשת תכנית מפורטת והצעת תקציב בצדה.  

אנו מציעים למתג מסלול בעקבות ראשית ההתיישבות (כדוגמת שביל אלי כהן, כלומר לא שביל הליכה אלא מסלול בכבישים הקיימים), שיספר את סיפור ההתיישבות בגולן באמצעות הנצחת אתרי ראשית ההתיישבות. הכוונה היא להנצחה צנועה – הצבת שלטי הסבר ממותגים ב-15 אתרים, והוספת תחנות שמע בחלקם. בנוסף לעצם הנחלת המורשת, למטיילים, לתושבי הגולן ולילדי הגולן, אנו מצפים ששילוט זה ימנע הרס של מבנים בעלי ערך לשימור.

בכל אתר יוצב שלט הסבר מאיר עיניים ומלווה בתמונות. בשלב הבא ייבנה מערך סיור בו יוכלו להשתמש מדריכים ולהוביל קבוצות מטיילים בין המוקדים השונים. בקטע מן המסלול יפעל משחק דיגיטלי אינטראקטיבי שינגיש את הנושא למטיילים בצורה משחקית ומהנה.

עיקרון משמעותי מאוד בעיניי, הוא שיהיה זה מיזם משותף למועצה האזורית גולן ולמועצה המקומית קצרין. נכון שמבחינת המסלול, קצרין היא נקודה אחת מבין הנקודות השונות, אך קצרין היא בירת הגולן, ואינה "עוד יישוב".

דרך מורשת ההתיישבות אינה יכולה להיות על פי רצף כרונולוגי. די בכך שהיישוב הראשון הוא מרום גולן בצפון, השני הוא מבוא חמה בדרום והשלישי הוא עין זיוון בצפון, כדי להבהיר זאת. יהיה זה אתגר למדריך למצוא את הדרך לספר את סיפור ההתיישבות בגולן באופן שישלב את הרצף הכרונולוגי עם המיקום הגיאוגרפי. המסלול יפתח בקוניטרה שבצפון ויסתיים בתחנת הרכבת שליד חמת גדר בדרום (או להיפך). קוניטרה הייתה הנקודה הזמנית השנייה של מרום גולן, והנקודה הראשונה של קשת, היישוב שקם בתוך המאבק נגד הסדר הביניים עם סוריה לאחר מלחמת יום הכיפורים וכחלק מן המאבק. השלט יוצב בבתים ההרוסים של השכונה בה התגוררו אנשי מרום גולן, שנמצאים בצד הישראלי של הגבול. תחנת הרכבת ליד חמת גדר הייתה הנקודה הזמנית של קיבוץ מבוא חמה, היישוב הראשון בדרום הגולן.

נקודות חשובות נוספות במסלול הם מצפה גדות שבו תצוין העובדה שהיוזמה להקמת ההתיישבות בגולן וההקמה בפועל של היישוב הראשון, יצאה מתוך קיבוץ גדות. ניתן יהיה לספר שם את סיפור העמידה של יישובי הגליל והעמק בימים הקשים שבהם הסורים ישבו בגולן. עליקה – הנקודה הראשונה שבה התיישבו חלוצי ההתיישבות בגולן, מייסדי קיבוץ גולן – לימים מרום גולן, חמישה שבועות לאחר שחרור הגולן. פיק: נקודת ההתיישבות הזמנית של רמת מגשימים, אפיק ויישובים נוספים. כמובן שהמסלול יכלול את כל סוגי ההתיישבות בגולן, כל המגזרים בגולן וכל גושי ההתיישבות. אתרים נוספים שייכנסו למסלול יציינו את הפעילות הכלכלית של פיתוח הגולן, כמו מפעל המאגרים והמחצבה שליד צומת השריון.

הגולן הוא אחד האזורים המטוילים בארץ. המוני בית ישראל צבאו על הגולן ליהנות מהשלג האחרון, וכעת הם באים ליהנות מן הפריחה האביבית המקסימה, בשלל צבעיה. מה הם יודעים על מפעל ההתיישבות הנפלא שלנו, שאלמלא הוא הם לא היו יכולים לבקר בגולן? כמעט מאומה. את המעוות הזה נועדה דרך מורשת ההתיישבות לתקן.  

* "שישי בגולן"

צרור הערות 17.3.21

* החתן – בב' בניסן, לפני עשרים שנה, בעיצומה של מתקפת הטרור הפלשתינאית בראשית המילניום, המכונה בשם החיבה "האינתיפאדה השניה", נרצחה בדם קר בחברון התינוקת שלהבת פס, מפגיעה מדויקת במצחה של צלף פלשתינאי. בשיר שכתבתי בעקבות הרצח, התייחסתי לדמותו של ערפאת – רב המרצחים שהנהיג את מתקפת הטרור, אך עדיין היו בתוכנו מי שהתייחסו אליו כאל איש שלום. השורה האחרונה רומזת לדמותו כסבא חביב בתכנית הטלוויזיה הסאטירית "החרצופים", שבה הוא נהג לגמגם בחביבות "קוּל קוּל קוּל קוּל קוּל". פרסמתי את השיר בגיליון ערב פסח של העיתון "הקיבוץ" (ז"ל).

החתן

(שפוך חמתך, ה'תשס"א)

חתן פרס נובל לשלום

יאסר ערפאת, אבו עמאר

(להלן – "החתן")

יכול להתגאות.

הוא טיפח בעלי מקצוע מצטיינים.

למשל – צלפים.

צלף מצטיין הוא,

שליחו של החתן

כזכור – פרס נובל,

(לשלום, אם מישהו שכח).

ניסיון ראשון

והוא פגע בראשה של תינוקת קטנה.

ראש קטן, של תינוקת.

מטרה לא קלה.

כדי לפגוע במכה ראשונה

צריך כשרון רב.

וכידוע, מצוינות היא ערך מקודש

במזרח התיכון החדש.

עמד שליחו של החתן

(פרס נובל… שלום… זוכרים?)

מצא את התנוחה הנוחה בעמדת הצלפים

אחז בנחת ברובה הצלפים בשתי ידיו

הביט בשלווה בעד העדשה הטלסקופית

עד שהצלב התמקד על הראש הקטן.

ואז, נציגו של החתן

סחט אט אט, בקור רוח

את ההדק.

לחיצה קלה ו… בול!!!

קוּל קוּל קוּל קוּל קוּל קוּל קוּל

* תקווה ציונית חדשה – בתכנית הכלכלית של תקווה חדשה נאמר: "נציב יעד של 250,000 עולים ב-5 השנים הקרובות, ונהפוך את ישראל למוקד משיכה למוחות וטאלנטים מרחבי העולם". מאז ימי יצחק שמיר לא היה מנהיג ישראלי שהציב את העליה כיעד לאומי. תקווה ציונית חדשה.

* סגירת מעגל – לפני ארבעים שנה, בבחירות לכנסת העשירית (1981) הצבעתי לראשונה. תמכתי אז בתנועת התחיה, שסימנה היה ת'. חלפו ארבעים שנה, ובבחירות לכנסת ה-24 אתמוך בתקווה חדשה, שסימנה – ת'.

* ביביריונות – איני יודע אם נתניהו אישית שלח את הביביריונים לבצע את המתקפה האלימה נגד משתתפי כנס הבחירות של תקווה חדשה במושב עזריה. אבל אין ספק שהביביריונים פעלו על פי רוח המפקד. הם בסך הכל הוציאו לפועל את מה שהם עשו עד כה ברשתות החברתיות, כי לא היו עדין כנסי בחירות. הפרעות בעזריה הן תוצאה ישירה של תעשיית ההסתה היוצאת מרחוב בלפור.

* ממשלת האחדות: פוסט מורטם – הסיבוב השלישי בבחירות הסתיים ללא הכרעה. לאף צד לא הייתה יכולת להקים ממשלה. בסיטואציה הזו היו שתי אפשרויות. האחת, סיבוב רביעי בשיא הקורונה. השניה, ממשלת אחדות לאומית. ממשלת אחדות לאומית בתנאי תיקו, אינה הצטרפות כחול לבן לממשלת הליכוד, אלא הקמת ממשלה פריטטית רוטציונית. זו הייתה ההסכמה וזה החוזה שנחתם.

אלמלא היה מדובר בנתניהו; אילו היה מדובר בכל מנהיג אחר, די היה בכך שמועד הרוטציה יופיע בהסכם ושני המנהיגים ילחצו יד. כיוון שמדובר בנתניהו, שלאורך שנים הרוויח בחוסר יושר את אי האמון בו, נחתם הסכם קואליציוני די דוחה, המבוסס על ההנחה, בעצם על הידיעה, שנתניהו יפר את ההסכם, אם רק יוכל, ולכן יש לסתום כל פרצה שעלולה לאפשר לו זאת. לכן הומצאו כל האבסורדים של "ראש ממשלה חליפי", מועד הרוטציה עוגן בחוק יסוד (!) ונקבעו מסמרות בחוק היסוד של העברה אוטומטית של השלטון לצד השני בכל מקרה של הפלת הממשלה. אלא שנתניהו, שמלכתחילה לא הייתה לו כל כוונה לממש את ההסכם, מצא פרצה בהסכם. שכחו לכתוב בפירוש שאם הממשלה נופלת גם בגין אי העברת תקציב, ראשות הממשלה עוברת אוטומטית לגנץ. ולכן, מרגע הקמת הממשלה מנע נתניהו העברת תקציב. כל בסיס פעולתה של ממשלה הוא התקציב. ממשלה שאינה מעבירה תקציב מאבדת כל לגיטימיות. מדובר בפשע כלכלי בדם קר נגד מדינת ישראל, בעיצומו של אחד המשברים הכלכליים החמורים בתולדות המדינה, אך ורק כדי לגנוב את הרוטציה. העברת תקציב לשנה ורבע, עד סוף 2021 הייתה חלק מההסכם הקואליציוני. זו לא הייתה דרישה של כחול לבן שנענתה על ידי הליכוד, אלא הסכמה מלאה של שני הצדדים על המובן מאליו. נתניהו הפר את ההסכם הקואליציוני כדי לאפשר לעצמו להפר את ההסכם ולגנוב את הרוטציה.

מה הלקח? לקח אפשרי אחד הוא שלהבא צריך לבדוק בצורה מקצועית ויסודית יותר את ההסכם, כדי לוודא שאין בו פרצה, כי פרצה קורצת לגנב. נו, וכי אם הוא ירצה לגנוב הוא לא ימצא דרך אחרת? לכן הלקח הנכון, הוא שאין לחתום על הסכמים עם מפר הסכמים, שאין שום ערך לחתימת ידו.

* אין דבר זול יותר – בנט לנתניהו: "לשמוע את המילה 'התחייבות' ממך – זה קצת כמו לשים את יורם לס כפרזנטור נגד קורונה". הוא צודק. אז מה עושים עם זה? המסקנה ברורה. כיוון שאין דבר זול יותר מחתימת ידו של נתניהו, שהיא חסרת כל ערך, ואין שום משמעות להתחייבות שלו, וכל הסכם שהוא חותם נדון מראש להפרה, וכל שותף שלו הופך יעד לעקיצה (ובנט חווה זאת רק 100% מהשותפויות אתו), הרי שהאיש פסול לכל מו"מ קואליציוני ובוודאי לכל הסכם, שבלאו הכי אינו שווה את הנייר עליו ייכתב.

* יד רוחצת יד – יום אחרי שהכהניסט, מעריצו של המחבל הרוצח גולדשטיין, הודיע שיציב תנאי לכניסתו לקואליציה – חקיקה שתביא לביטול משפטו של נתניהו, נתניהו נשא נאום שבו המליץ להצביע לכהניסטים ועוזריהם. מבחינתו, כניסת הכהניסט לכנסת היא עניין קיומי – אף אחד אחר לא מוכן להתבזות בהצבת תנאי כזה, שלא תהיה לנתניהו ברירה אלא "להיאנס" ולהסכים לו.

* ציר הרשע – ציר הרשע המסתמן כממשלת החלומות של נתניהו: מצד אחד האחים המוסלמים, תנועת האחות של חמאס. מצד שני הכהניסטים, תמונת הראי של חמאס.

הגושפנקא שנותן בן גביר לאחים המוסלמים מעידה על העסקה האפלה בין נתניהו לבן גביר. נתניהו יעשה הכל, כולל הכל, כדי להכניס את בן גביר לכנסת. בן גביר יעשה הכל, כולל הכל, כדי להשאיר את נתניהו ראש הממשלה.

* תאוות נקם – שבוע לפני הבחירות הגורליות, מה שמעסיק את לפיד הוא הניסיון לחסל את כחול לבן. אם כחול לבן לא תעבור את אחוז החסימה נתניהו יהיה ראש הממשלה. כנראה שתאוות הנקם של לפיד חזקה יותר מהרצון לחילופי שלטון.

* זובור למרב מיכאלי – עד כניסתה לפוליטיקה, הייתה מרב מיכאלי בשר מבשרה של דבוקת שוקן. אולם השבוע, אחרי שהביעה התנגדות (מסויגת) לחקירת ישראל בידי בית ה"דין" בהאג, חבריה לשעבר לדבוקה הסירו את הכפפות ונוהגים בה כיאה לבוגדת ועריקה. ביום ראשון היה זה גדעון לוי. ושוב הוא הסביר שאין שום הבדל בין הצבעה למפלגת העבודה ולמפלגות הימין, כי אין ביניהן כל הבדל אמתי: "כל המפלגות היהודיות אומרות אותו דבר: כן לציונות, כן להמשך העליונות היהודית, כן להמשך הכיבוש". בבחירות הקודמות הוא כתב שאין הבדל בין ניצן הורביץ לאיתמר בן-גביר ולכל מה שביניהם – כולם ציונים. הפעם יש לו בעיה. מוקד הפשקוויל שלו היה התגובות לחקירה בהאג (הרי ביום שהתקבלה ההחלטה על החקירה, שלה הוא מטיף שנים, הוא פרסם פשקוויל שכותרתו: "האג שמח"). והפעם הוא אינו יכול לצאת נגד מרצ שהביעה תמיכה בחקירה. אז הוא הפטיר: "רק ניצן הורוביץ אמר משהו שונה — לא די שונה".    

* החוק הישראלי – יש כבר בישראל חוק צרפתי – חוק יסוד הנשיא. כך נכתב בו: "נשיא המדינה לא יובא לדין פלילי כל עוד הוא מכהן כנשיא המדינה". זהו חוק מושחת, המקעקע את העיקרון של השוויון בפני החוק, שהוא תנאי הכרחי לקיומה של מדינת חוק. יש למחוק את הסעיף הזה מספר החוקים. נשיא המדינה צריך להיות דמות מופת ואסור שמוסד הנשיאות יהיה עיר מקלט לעבריינים.

* בדרכו – במלחמת המפרץ תמכתי בפעולה ישראלית בעיראק והתנגדתי להבלגה שבה נקט ראש הממשלה שמיר. עקרונית, זו עמדה נכונה, זו דרכה המוצדקת של ישראל. שמירה על הריבונות ואי הבלגה על תוקפנות היא ערך מרכזי ומרכיב מרכזי במסד הביטחון הלאומי שעליו  מושתתת מדינת ישראל.

אולם בדיעבד, במקרה הספציפי הזה שמיר צדק, גם אם היה להחלטתו מחיר של פגיעה בהרתעה הישראלית. התערבות ישראלית במלחמה הזו; היגררות למלכודת העיראקית, הייתה מפרקת את הקואליציה נגד סדאם חוסיין. בוש (האב) הבהיר לשמיר שאם ישראל תתערב המבצע ייפסק והוא יאשים בכך את ישראל. הדברים אמנם לא נאמרו בפירוש, אך שמיר והמלך חוסיין הסכימו ביניהם על כך עוד טרם המבצע. בשיקול כולל של הביטחון הלאומי של ישראל, מחיר הפעולה מצד אחד לצד הספק על התועלת ממנה, הצדיק את ההחלטה.

במקרה הזה, דווקא האיפוק התאים לדפוס מנהיגותו של שמיר – מנהיג חזק, בלתי לחיץ, בלתי סחיט, בעל עצבי ברזל, דבק בדרכו, יודע מה הוא רוצה ולא נותן לפופוליזם להטות אותו מדרכו.

צפיתי בסרט התיעודי "שמיר, בדרכו". סרט מצוין. אבל הצטערתי שהסרט נפתח במלחמת המפרץ ובמקום המרכזי מדי למלחמה הזו במסכת סיפורו של שמיר. התמקדות דווקא בהחלטה של "שב ואל תעשה" מחזקת את הדימוי המופרך של שמיר כראש ממשלה פאסיבי. התדמית הזאת נבנתה בידי גורמים שבעיניהם אקטיביות היא רק בנסיגות ועקירות. אבל שמיר היה אקטיבי מאוד, בחיזוקה וביצורה של ישראל, בחיזוק מעמדה הבינלאומי ובקשירת קשרים דיפלומטיים עם עשרות מדינות ובהן בריה"מ, סין והודו, בחיזוק האחדות הלאומית והעדפת ממשלת אחדות גם כאשר היה בידו להקים ממשלות "ימין על מלא", במפעל התיישבות רחב ממדים ומעל הכל בפתיחת שערי בריה"מ לעליה יהודית, בפועלו לביטול מעמד הפליט ליהודי בריה"מ ובכך למעשה סגירת שערי ארה"ב בפניהם והטייתם לישראל, בפעולה הנמרצת לקליטת עליה בצורה המוצלחת ביותר אי פעם, ובהעלאת יהדות אתיופיה.

זו גולת הכותרת של עשייתו וזה גם הנושא שהיה חשוב לו מכל. ובכך הוא הוכיח את מנהיגותו החזקה, הדבקה בדרך הציונית, הנחושה לפעול בניגוד לעמדות המקובלות. כמובן שהדברים הופיעו בסרט, אך בעיניי נכון היה להתמקד בעיקר בהם. אך המסר של הסרט בנושא הזה היה מדויק – בלי שמיר לא הייתה העליה הגדולה לישראל. ומכאן נחשוב על התרומה האדירה של העליה הזאת – בדמוגרפיה, בכלכלה, במדע, בהשכלה הגבוהה, בחינוך, ברפואה, באמנות. מדינת ישראל לא הייתה אותה מדינה ללא העליה הזאת. וכל ההישגים הללו לא היו קורים ללא שמיר. לא היה בישראל ראש ממשלה כה צנוע, קטן-אגו, לא פופוליסט ובעל תפיסה היסטורית רחבה שהתייחס לתפקידו כמשימה לאומית לעצב את מדינת ישראל לדורות, בלי שום שיקול זר וללא כל חשיבה על עצמו, על פופולריות ועל מקומו האישי בהיסטוריה, כמו שמיר. ואכן תרומתו לדורות היא אדירה. בעיניי הוא ראש הממשלה הטוב ביותר שהיה כאן זולת דוד בן גוריון. מול מפעלי ההנצחה האדירים לבגין, פרס, רבין ושרון, בולט מיעוט ההנצחה של שמיר. כאילו הוא הצליח להנכיח ולהנציח את צניעותו. חבל. מן הראוי שמדינת ישראל תתקן את המעוות.

ביקורת נוספת שלי על הסרט, היא על מיעוט קטעים דוקומנטריים של שמיר בקולו. אך למרות פגמיו זה סרט מצוין, מרתק, אין בו שניה שבה המתח של הצופה מתפוגג. יש בו ראיונות מרתקים. מרואיינים ראשי מערכות המודיעין והביטחון של ישראל – ראש המוסד שבתי שביט, ראש השב"כ יעקב פרי וסגן הרמטכ"ל ואח"כ הרמטכ"ל אהוד ברק; כולם מעריצים אותו, את אישיותו, את אופיו, את שמירת הסוד שלו, את עוצמתו. התראיין חברו מהשירות במוסד רפי איתן. התראיינו ותיקי הלח"י שעד יומו האחרון קראו לו בשמו המחתרתי מיכאל, וראו בו את מפקדם הנערץ. התראיינו אנשי צוותו ולשכתו – יוסי בן אהרון, יוסי אחימאיר, אליקים רובינשטיין, אבי פזנר, עזריאל נבו ומרית דנון. התראיינו השרים המקורבים לו דן מרידור, רוני מילוא ואהוד אולמרט. וכן העיתונאים, המתמחים בפרשיות מודיעיניות ומדיניות, רונן ברגמן, שמעון שיפר ושלמה נקדימון. בנוסף אליהם התראיינו ילדיו יאיר שמיר וגלעדה דיאמנט ונכדתו מיכל דיאמנט. נכדו אלעד שמיר שוחח עם הקהל בבית גבריאל לאחר ההקרנה.

אני ממליץ בחום על הסרט. אגב, בשיחה שלאחר הסרט סיפר הבמאי יגאל לרנר שהסרט  אמור היה להיות מוקרן בערוץ 8 ערב הסיבוב הראשון של הבחירות ב-2019, ונפסל לשידור מחשש לתעמולת בחירות. למה? כי התראיין בו אהוד ברק, שהיה מועמד מס' 10 מטעם מרצ לכנסת. איזו החלטה של ראש קטן. מועמד רחוק מאוד ממקום ריאלי, שמדבר על אירועים שהתרחשו לפני שלושים שנה, פוסל הקרנת סרט בטענה של תעמולה אסורה. איזו טיפשות.

          * ביד הלשון

דיבר – מתוך יומנה של רות אלמוג, "הארץ" תרבות וספרות 12.3.21: "אחת מעשרת הדברות מצווה: 'לא תחמוד' ".

מה הבעיה במשפט הזה? "אחת מעשרת". אחת היא נקבה. עשרת הם זכרים (סמיכות של עשרה). הצירוף הזה שגוי מעיקרו, הוא בלתי אפשרי. האפשרויות הן "אחד מעשרת" או "אחת מעשר".

וכיוון שאנו מדברים על עשרת הדיברות, הרי שהדיברות הם זכר. היחיד של דיברות אינו דיברה כי אם דיבר.

אם כן, למה הרבים של דיבר מסתיים בXוֹת, בריבוי של נקבה? כי יש יוצאים מן הכלל; עצמים זכרים שהסיום שלהם הוא Xוֹת. למשל – שולחן ושולחנות, כיסא וכיסאות, קיר וקירות, עיפרון ועפרונות ועוד.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 10.3.21

* מסית ומדיח – נתניהו ביצע פשע כלכלי נגד מדינת ישראל, כאשר מנע מן האוצר הכנת תקציב מדינה, כדי שיוכל לגנוב את הרוטציה. זאת, בעיצומו של משבר כלכלי וחברתי מהחמורים ביותר בתולדות המדינה.

כעת, הוא מנסה לאלתר טלאים טלאים כדי להתמודד עם נזקי הפשע. כזו למשל הצעה למענק לעידוד חזרת עובדים מחל"ת. הטלאי אולתר ביום חמישי שעבר והועבר מן האוצר לבחינת משפטית במשרד המשפטים.

במהלך סיור בחירות בבית קפה בירושלים הסביר נתניהו, שדרכו משכבר היא למצוא שעירים לעזאזל לכל כישלונותיו, שהסיבה שאין מענק כזה היא ש"הגנצים והיועצים המשפטיים למיניהם" מונעים "בחוצפתם" את העברת המענק, והסית והדיח את בעלי העסקים להפגין במשרד המשפטים ברח' צלאח הדין.

ראש ממשלה בישראל, שמסית את הציבור נגד משרדי ממשלתו. איש קטן.

כפטריוט ישראלי אני מייחל בכל לבי שבעוד שבועיים זה יגמר.

* אגדת השנאה – אהוד בן עזר וישראל בר-ניר מאשימים אותי בשנאה לנתניהו. זו האשמה חסרת שחר. אין בי שמץ של שנאה לנתניהו. אני אזרח שמותח עליו ביקורת עניינית שכולה אמת לאמתה.

מנין באה אגדת ה"שנאה"? מפולחן האישיות לנתניהו. אם הוא אלוהים, הרי הוא מושלם. מי שמותח עליו ביקורת כופר באלוהותו ובמושלמותו. כיוון שהוא מושלם, ברור שמי שכופר בכך אינו עושה זאת מתוך תובנה הגיונית, כי אם מרגש בלתי רציונלי. שנאה.

כמה שהטענה הזאת מגוחכת. מה שיותר מגוחך, הוא שמעריצים של נתניהו (!) מדברים בלי בושה על… שקרים.

* ממשלה אוטואימונית – יאיר לפיד מקפיד לדבר בכל הזדמנות בזכות ממשלה עם הרשימה המשותפת (או בלשונו עד לאחרונה "הזועביז") או בתמיכתה מבחוץ. לאמירה הזאת אתייחס הן במישור העקרוני-אידיאולוגי, והן במישור האסטרטגי-פוליטי.

במישור העקרוני מדובר במתן לגיטימציה לארגון עוין המתנגד לעצם קיומה של ישראל, תומך באויביה, תומך בטרור נגד אזרחיה. כפי שראינו רק בשנה האחרונה, תמיכתו באויבי ישראל מסתיימת ביום שהם חותמים עמה על שלום. לא בכדי הם הצביעו נגד הסכמי השלום – הם נגד שלום עם ישראל. הם מעולם לא יצאו נגד מדינות ערב כאשר נלחמו בישראל או נגד ארגוני הטרור כאשר פיגעו באזרחי ישראל. ממשלה עם ארגון כזה בתוכה היא ממשלה אוטואימונית, התוקפת את עצמה ומשמידה את עצמה. זו ממשלה שעצם הרכבה הוא ניגוד עניינים מובהק – ממשלה שתפקידה לקדם את מדינת ישראל ואת האינטרסים שלה ולהגן על ביטחונה עם מפלגה השוללת את קיומה של ישראל, רוצה לפגוע בה, והאינטרסים שלה הם הדבר שנגדו היא נלחמת. ממשלה כזו אינה לגיטימית ואין לה יכולת קיום. היא לא תוכל לשרוד יותר ממספר שבועות. ומה שגרוע יותר מאשר ממשלה עם הרשימה האנטי ישראלית המשותפת, הוא ממשלה שתלויה ברצונה הרע של אותה רשימה מבחוץ. במקרה כזה, מדובר בממשלת מיעוט חסרת יכולת שלטון, שעל כל הצבעה בכנסת ובוועדותיה, ויש עשרות כאלו בשבוע, תנהל מו"מ קואליציוני סחטני עם ארגון עוין. ומן הראוי לציין שהרשימה המשותפת, ברובה, היא גם מפלגה הומופובית מובהקת.

במישור הפוליטי קשה להבין מה דוחף את לפיד לתועבה הזאת. הרי הוא יודע שאין לו שום סיכוי להקים ממשלה כזו. הרי הוא יודע שתקווה חדשה וימינה לעולם לא תתנה יד לממשלה כזו. להערכתי, גם ישראל ביתנו לא. גם על פי התחזית האופטימית ביותר של יש עתיד – עם מפלגת מרב מיכאלי (מפלגת העבודה לשעבר) ומרצ (אם במקרה תעבור את אחוז החסימה) הוא רחוק מלהרכיב ממשלה.

אז מה דוחף אותו לומר את השטות הזאת? לא ברור. אולי הוא רוצה להצדיק בדיעבד את הרפתקת הניסיון להקים ממשלת פיגולים כזאת אחרי הסיבוב השלישי. אולי זה ניסיון למשוך את פליטי מרצ שאינם רוצים לבזבז את קולם על מפלגה שכנראה לא תעבור את אחוז החסימה. מה שבטוח – זה לא מקרב אותו לשלטון.

ועכשיו הוא הוסיף חטא על פשע, כאשר אמר שהוא יודע שתקווה חדשה וימינה "יתיישרו" ויסכימו לממשלה שנתמכת ברשימה האנטי ישראלית. הוא הרי יודע שהוא משקר. הוא אומר זאת כדי לפגוע בשתי המפלגות הללו, על מנת לבסס את מעמד יש עתיד כשניה בסקרים, לקראת הבחירות. אבל אם הוא יבריח קולות מיש תקווה ומימינה, הוא יבריח אותם לנתניהו. באמירות הללו הוא עוד עלול להביא לניצחונו של נתניהו.

אחת הטענות של תומכי המהלך היא "אבל גם ביבי מחזר אחרי האחים המוסלמים (רע"ם)". זה נכון. אבל זה לא הדבר היחיד שנתניהו עושה ואיני חושב שנכון לחקות אותו. בעבורי, נתניהו ממש לא המודל לחיקוי. המטרה אינה רק להחליף את נתניהו האיש, אלא להחליף את הביביזם כתרבות שלטון.

האם יש מצב שבו הרשימה המשותפת תהיה שותפה לגיטימית בממשלה? כן, בהחלט. ביום שהיא תצהיר שהיא בעד ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, נגד "זכות" ה"שיבה", בעד מלחמה נחרצת בטרור ובעד שלום בין ישראל למדינות ערב, היא תהיה בהחלט פרטנר ראוי.

(אגב, באותה מידה אראה באיתמר בן גביר שותף ראוי ביום שבו יוקיע את הכהניזם הגזעני, יתמוך בשוויון זכויות מלא לכל אזרחי ישראל ללא הבדל דת, גזע ומין, יתמוך במלחמת חורמה בטרור הגזעני המכנה את עצמו "תג מחיר" ויקרא לשוויון זכויות ללהט"ב).

* לידי ביזיון – בנט צריך להתפלל בכל בוקר בכוונה עצומה "אל תביאני לידי ניסיון ולא לידי ביזיון". שחס וחלילה ימינה לא תהיה מסוגלת לתת לנתניהו את המנדט ה-61. אין לי ספק שבנט מבין את החשיבות הלאומית בהחלפת שלטון נתניהו. אין לי ספק שהוא רוצה לכהן בממשלה שתחולל שינוי. כמובן שיעדיף לעמוד בראשה, אבל ישמח גם לכהן כשר בכיר בממשלה כזאת, בוודאי בראשות סער אך גם בראשות לפיד. אלא שהוא מפחד מהבייס, וספק אם ירשה לעצמו להיות זה שימנע ממשלת "ימין על מלא" כלומר ממשלת בן גביר בראשות נתניהו. אם יחד עם ימינה יהיה לגוש בן-גביר נתניהו רוב של 61, קשה לי להאמין שהוא יעמוד בפרץ, שהוא יעמוד בניסיון. סביר להניח שייגרר לביזיון.

* מי יקים את אוניברסיטת הגליל – יו"ר תקווה חדשה ומועמדה לראשות הממשלה גדעון סער וח"כ ד"ר יפעת שאשא ביטון, המועמדת לתפקיד שרת החינוך, ערכו סיור בגליל המזרחי. במסגרתו הם ביקרו במכללה האקדמית תל-חי, שם גם אני השתתפתי במפגש. סער נשא הצהרה על תכנית הצפון שלו. במרכזה – הקמת אוניברסיטת הגליל. סער הזכיר שכשר החינוך הוא הקים את אוניברסיטת השומרון באריאל, האוניברסיטה היחידה שקמה בישראל לאחר 40 שנה, על אף כל ההתנגדויות, בעיקר של ועד האוניברסיטאות האינטרסנטי. יש הכרח בגידול האקדמיה בישראל לנוכח הגידול באוכלוסיה לאורך השנים. אוניברסיטת הגליל היא העוגן החשוב ביותר לפיתוח הגליל. "אני יודע איך להקים אוניברסיטה בישראל ואני מתחייב להקים את אוניברסיטת הגליל". המרכיבים הנוספים בתכנית הצפון של סער הם העלאת מקומות תעסוקה איכותיים לגליל, באמצעות תמריצים ממשלתיים למשקיעים ישראליים וזרים ופיתוח התיירות בגליל. "זמן קצר אחרי הקמת הממשלה נציג את תכנית הגליל, שתגשר על עשר השנים האבודות של הצפון". יפעת שאשא ביטון חזרה אף היא על ההתחייבות להקים אוניברסיטה בגליל והצהירה: "זו משימת חיי!"

יום קודם לכן גם נתניהו הבטיח להקים את אוניברסיטת הגליל. יש להזכיר שנתניהו ראש הממשלה 12 שנה, ובאותן 12 שנים לא הקים את האוניברסיטה, עליה החליטה הממשלה ב-2005. מי פתי ויאמין שמי שלא עשה זאת ב-12 שנים, יעשה זאת פתאום עכשיו?

* להם מותר – אני רק שאלה. אילו ליברמן או לפיד היו מפרסמים בדיוק אותן תמונות של כלבים עם טלית, תפילין וכיפה – במה החרדים היו מאשימים אותם?

התשובה היא במילה אחת.

* רוח גבית – ההחלטה הצבועה של בית ה"דין" בהאג על חקירה נגד ישראל, היא החלטה פרו-טרוריסטית מובהקת. התמיכה של מרצ בחקירה הזאת היא פרו-פרו-טרוריסטית מובהקת.

* מספר 3 – ניצן הורביץ הביע תמיכה בחקירת ישראל בבית ה"דין" בהאג. הוא מבין, בוודאי, שאחד מראשי הנחקרים הוא מועמד מס' 3 ברשימתו – יאיר גולן. שמא הוא רוצה להיפטר ממנו?

* מהתלים בנו – איני מאמין שהסורים אינם יודעים היכן קבור אלי כהן. כל ה"חיפושים" הם חרטא. הם מהתלים בנו.

* גבול לכל תעלול – אם "הצעירה" תנסה שוב לחצות את הגבול לארץ אויב – יש להניח לה לנפשה. יעשו לה מה שיעשו לה. ירצו להחזיר אותה ללא תמורה, שיחזירו. יש גבול לאחריות חד צדדית של המדינה לאזרחית סוררת.

* תירוץ לכל צ'יקמוק – אוהדיו של החייל שסרח, אלאור אזריה, שירה בדם קר בראשו של מחבל גוסס אחרי שנפל בידינו (מי שמצדיק זאת לא יוכל שלא להצדיק סוהר שיכנס לתאו של מחבל אסיר ויירה בראשו), משתמשים בסיפורו כתירוץ לכל צ'יקמוק. חייל גולני לא יורה במחבל שמיידה בקבוק תבערה על העמדה שלו? זה בגלל שהוא מפחד ממשפט אלאור אזריה. לוחם שנשקו נחטף אינו יורה במי שתקפו אותו וחטפו את נשקו? זאת תסמונת אלאור אזריה. כל חייל שלא יבצע את תפקידו יוכל להיתלות בתירוץ הנבוב הזה, יש לו אליבי. ומיד יפוצו זרזירי מקלדת עם ההאשמה חסרת השחר על "הוראות פתיחה באש", על "החיילים שמפחדים מהפצ"ר" ושאר הבלים וקשקושים ריקים.

כל חייל בצה"ל לתולדותיו יודע שמעשהו של אלאור אזריה הוא מעשה פלילי אסור, ושהוא יצא בזול במשפטו. כל חייל בצה"ל יודע שכאשר מיידים בו בקבוק תבערה עליו לירות במחבל. וכל חייל בצה"ל יודע שכאשר מנסים לחטוף את נשקו עליו לירות בחוטפים, כי עם הנשק הזה הם עלולים להרוג אותו ורבים אחרים.

מי שרוצים להפוך את צה"ל לכנופיה, מגבים חיילים שלא מבצעים את תפקידם מסיבה זו או אחרת, בתירוצי אזריה. אותו חייל גולני שלא ירה במחבל, לא תירץ את מעשהו בשקר הזה. הוא אמר בכנות, שהפקודות ברורות וחד משמעיות, שהוא יודע שהיה עליו לירות, אך הוא היה בהלם, קפא במקומו ולא הגיב. והוא הושעה מתפקיד לוחם.

אני יודע מכל שנותיי בסדיר ובמילואים שהוראות הפתיחה באש מחייבות ירי במי שמנסה לחטוף את הנשק. אבל השתחררתי מהמילואים לפני 15 שנים. אולי משהו השתנה? שאלתי את בניי ותשובתם הייתה חד-משמעית: אלה ההוראות, הן ברורות וכל חייל יודע אותן.

* אתגר ציוני מול מסר של יאוש – מדינות אירופה ועמי אירופה מתמודדים עם סכנה ממשית לעתידם; איום דמוגרפי חמור, ילודה נמוכה שאינה מדביקה את קצב התמותה, משפחות קטנטנות. הם נאלצים לייבא המוני מהגרים רק כדי לקיים את המדינה, אך בכך הם מאבדים את זהותם ותרבותם.

האם בכך מתקנא שר החקלאות אלון שוסטר, כאשר הוא מציב אתגר של צמצום הילודה בישראל, בשל הצפיפות הרבה בתוכה? האם באמת זה מה שנחוץ לעם היהודי ולמדינה היהודית? האם זה האתגר הציוני?

העם היהודי בכל רחבי העולם טרם הדביק את הפער הדמוגרפי שיצרה השואה, והוא נמצא בזליגת התבוללות בגולה. לפני השואה מנה העם היהודי 18 מיליון איש והיום – 15 מיליון. הזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי מצליחים לבלום ולהאט בצורה מרשימה את הזליגה החוצה, אך למרות זאת זהו שטף גדול ומסוכן. בראיה אחראית של עתיד העם היהודי, יש לראות בעליה ובילודה אתגר חשוב וחיובי.

שוסטר מזהיר אותנו מפני צפיפות האוכלוסיה בישראל. אילו היה אומר זאת אדם המתגורר בגוש דן, הייתי חושד בו שהוא לא חצה את גבולות חדרה וגדרה. העובדה שאיש שער הנגב אומר זאת מוזרה. הרי הוא יודע שמרחבי הנגב ריקים ומשוועים להתיישבות יהודית גדולה, כדי לשוב ולממש את הריבונות הישראלית באזור שריבונותנו בו מתערערת. בקעת הירדן ריקה ומשוועת להתיישבות. הגליל משווע להתיישבות ציונית. הגולן משווע להתיישבות.

מדינת מישור החוף צפופה, אך מדינת ישראל אינה רק מישור החוף. במקום להציב "אתגר" של צמצום הילודה, מן הראוי שהנהגה ציונית תציב אתגר של התיישבות ענפה ופיזור האוכלוסיה. צמצום הילודה הוא "אתגר" של ייאוש. אתגר של התיישבות הוא אתגר של משימה, של יצירה, של התחדשות ציונית.

* הרדופים – מדי שבוע מתארח בתכנית קלמן-ליברמן ב"כאן" ב' ד"ר חזי עמיאור, אוצר אוסף ישראל בספריה הלאומית, ומספר את סיפורו של שיר ישראלי. זו פינה חביבה עליי במיוחד, שעוסקת בנושא שגם אני מרבה לעסוק בו – חקר הזמר העברי.

השבוע הוקדשה הפינה לשירו של נתן יונתן בלחנו וביצועו של שלמה ארצי, "הרדופים". חזי סיפר שיונתן כתב את השיר בשנות השלושים לחייו, בפרספקטיבה של זקנתו העתידית, שבה יביט אחורה אל חייו ויתענג על ימי פריחתו בתקופת הפלמ"ח, מתוך תובנה ש"לא יפרח כבר פעמיים", כלומר אי אפשר לשחזר תקופה יפה כל כך.

עמיאור תהה מה הפך את השיר לשיר זיכרון ואבל. סיבה אחת היא היותו של נתן יונתן אב שכול – הוא שכל את בנו ליאור במלחמת יום הכיפורים. סיבה שניה היא שהלחן של שלמה ארצי נוגה. הסיבה השלישית היא שהשיר התפרסם בתקופת מלחמת שלום הגליל (הסינגל נשלח לרדיו ביום פרוץ המלחמה, אך שלמה ארצי ביקש לעצור ושיחרר אותו כעבור כחודשיים), בימים שבהם נהרגו מאות חיילים, והפך למעין שיר המזוהה עם זכרם.

עמיאור העלה השערה, ולטענתו אימת אותה עם עשרות לוחמים ומפקדים, לפיה הקוד "הרדוף" להרוג בשפת הקשר הצה"לי נובע מהשיר הזה. לטענתו, לא מצא מישהו שסיפר על שימוש בקוד הזה לפני המלחמה. הקוד הקודם להרוג, הוא סיפר, היה "שחור".

הוא הציג זאת כהשערה ואף הזמין מי שהכיר מוקדם יותר את הקוד לספר על כך.

אני התגייסתי חודשים אחדים לפני פרוץ מלחמת שלום הגליל. וכבר בטירונות, לפני המלחמה, כאשר למדנו נדב"ר (נוהל דיבור ברשת) למדנו שהרוג = הרדוף, פצוע = פרח וכביש = שחור.

          * ביד הלשון

מהר שלל חש בז – שמעתם פעם על אדם ששמו שלל?

אני שמעתי ונדהמתי. איזה מין שם זה? מה, הוא נלקח שלל?

והתגובה המידית שלי הייתה "מהר שלל חש בז".

מהר שלל חש בז הוא השם שהנביא ישעיהו נצטווה לקרוא לבנו, "כִּי בְּטֶרֶם יֵדַע הַנַּעַר קְרֹא אָבִי וְאִמִּי, יִשָּׂא אֶת חֵיל דַּמֶּשֶׂק וְאֵת שְׁלַל שֹׁמְרוֹן לִפְנֵי מֶלֶךְ אַשּׁוּר". כלומר, האומלל יישא כל חייו את השם הנורא הזה, רק כדי שבינקותו, בטרם יאמר אבא ואמא, יעביר לעם מסר, באמצעות שמו, על כך שאשור יכבוש את ארם ואת ישראל.

נחזור אל שלל הנ"ל. מה מתברר? מדובר בעולה מאתיופיה, שהשם שלל הוא שם חיבה, או קיצור. שמו המלא… ניחשתם נכון.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 3.2.21

* ניסה למסור לאויב – המתווך בין ארה"ב וישראל בין 2009-2011 ובהמשך יועץ של משרד החוץ האמריקאי בנושא סוריה, פרדריק הוף מדווח במאמר באל-שרק אל-אוסט: ב- 28.2.2011 הגיעה הדיפלומטיה האמריקאית לנקודה מכרעת במאמציה להשיג שלום בין סוריה וישראל. הנשיא אסד הודיע אז כי החליט לנתק את היחסים הצבאיים עם איראן, חיזבאללה וחמאס ולנטרל את כל האיומים מסוריה נגד ישראל, אם זו תשיב לסוריה כל האדמות שכבשה ב-1967. גם רה"מ הישראלי נתניהו הורה לצוותו להתקדם לעבר הסכם. ואולם כעבור שבועיים, לאחר שכוחות הביטחון הסורים ירו על המפגינים במדינה, התעוררה שאלה לגבי זכותו של אסד לדון בשם האומה הסורית כולה על שלום. התשובה הייתה –  לא. ייתכן שהפנייה של אסד לאלימות, נועדה לאפשר לו לבטל את התחייבויותיו לשלום ולברוח מהתיווך האמריקאי. בכתבה באל-שרק אל אוסט נכתב בפירוש שנתניהו הסכים לנסיגה לקווי 4 ביוני 1967.

כן, כן. כמו ב-1996-1999, כך גם כשחזר לראשות הממשלה ניסה נתניהו למסור את הגולן לאויב הסורי.

* שכחו אותו בבלפור – ב"ישראל היום" התפרסמה ידיעה על המו"מ עם סוריה על נסיגה מהגולן סמוך לפרוץ מלחמת האזרחים, שהופסקה בשל פרוץ המלחמה. הכותרת היא "דיווח: אובמה הציע לאסד נסיגה מהגולן". הם רק "שכחו" לציין מי היה ראש ממשלת ישראל ב-2010 שניהל את המו"מ ושאובמה תיווך בינו לבין אסד ואת העובדה שהוא הסכים לנסיגה לקווי 4 ביוני 1967. בכל זאת יש בחירות בעוד פחות מחודש.

* יש תמורה – יום אחד עוד יתברר מה הבטיח נתניהו לאש"ף תמורת התגייסותו למענו.

* ככה ייעשה לעיתונאי – המיליציות הביביסטיות מפיצות את מספר הטלפון הפרטי של אודי סגל, כדי שאנשים יטרידו אותו ויגדפו אותו. ככה יעשה לעיתונאי רציני שעושה את מלאכתו נאמנה, ככלב השמירה של הדמוקרטיה. זאת הנקמה שלהם במי שגרם לנתניהו להתגלות במערומיו; במי שגרם לנתניהו להתפורר כאבקה כאשר נאלץ להתמודד עם שאלות קשות.

* דוגמה אישית – מי אמר שנתניהו אינו נותן דוגמה אישית? הוא נותן גם נותן למעריציו דוגמה אישית בסגידה לנתניהו.

* הגזען הקטן – נתניהו לא היה מעלה על דעתו לומר "פקה-פקה-סער-סער", גם לא "לפיד-לפיד", גם לא "בנט-בנט", אפילו לא "מיכאלי-מיכאלי". אבל "שאשא-שאשא" זה משהו אחר. למה? כי כשהוא עם הגב אל הקיר ומאבד את העשתונות, יוצא הגזען הקטן שבתוכו.

* מצע הליכוד לכנסת ה-24 –  א. נה נה נה נהה. ב. לה לה לה להה. ג. פקה פקה שאשא שאשא.

* איום אקולוגי – יאיר נתניהו הוא תעשיית דיבה. בית המשפט חייב אותו לשלם חצי מיליון ש"ח לאחת מקורבנות התעשיה. יהיה טוב אם בכל יום אחד הנפגעים יגיש נגדו תביעה כזו, כי הנשורת הרעילה של התעשיה שלו היא איום אקולוגי על החברה הישראלית.

* כבוד השופט – בית המשפט העליון אישר ברוב של 8:1 את מועמדותה של מראענה ברשימת מפלגת העבודה לכנסת. השופט מינץ היה בדעת מיעוט.

אבל יש מי שתוצאה של 8:1 לא מספקת אותם והחל מסע מקארתיסטי נגד השופט מינץ. הוא כבר אינו כבוד שופט בית המשפט העליון של מדינת ישראל, אלא מתנחל-דתי-לאומני-מינוי-פוליטי וכו'.

מתקפה מקארתיסטית של מי שחושבים שבית המשפט העליון הוא נחלתם הפרטית ומקפידים לספק עוד ועוד תחמושת לשוחרי רעתו של שלטון החוק בישראל.

אגב, אני תומך בעמדת הרוב. בכלל נראה לי שהריטואל של הפסילות, שנועדו מלכתחילה לכך שבית המשפט יפיל אותן, מיצה את עצמו. כדאי להפסיק את ההצגה. בוודאי שאני נגד פסילות של מועמדים בודדים במפלגה לגיטימית. ובפרט לאחר התצהיר לבית המשפט שבו מראענה כתבה שהיא תומכת בישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, בחוק השבות וכו'. ויהיה זה מגוחך לפסול אותה כאשר יש בכנסת מפלגות אנטי ישראליות מובהקות. עופר כסיף כן ומראענה לא?

אין כאן עניין משפטי אלא פוליטי, ציבורי, ערכי. הבעיה היא במפלגת העבודה שבחרה במראענה (בעיניי הבעיה העיקרית היא בחירת מרב מיכאלי להנהגה) ואני מקווה שתומכי מפלגת העבודה המסורתיים לא יצביעו למפלגה זו. אך פסילת התמודדות אינה הדרך.

עם זאת, אני שמח שההחלטה לא התקבלה פה אחד. ריבוי הקולות הזה חשוב. ואני סולד מרדיפה אישית נגד שופט בשל אמונתו הדתית או מקום מגוריו. מעניין מה היו אומרים המתקיפים על תגובות מסוג זה על פסיקה של כבוד השופט ג'ובראן?

* עדלאידעת הקורונה – לקראת פורים כתבתי פעמים אחדות שיש להטיל סגר מהודק לארבעה ימים. המסיבות ההמוניות בשעות היום הן עדות לכך, שלמרבה הצער צדקתי והעוצר הלילי אינו מספיק. אני מקווה מאוד שזה לא יתנקם בכולנו בפסח.

* התבודד – האם מי שלא התחסן ונכנס לבידוד צריך לקבל משכורת על הימים האלה?

* החוזר בתשובה – חתן פרס ישראל יהודה משי זהב הוא התגלמות החזרה בתשובה, במובן האמתי של המושג – יהודי שחוזר לדרך הישר. הוא, שהיה הסמל של החרדיות האנטי ציונית והאנטי ישראלית הקיצונית, קמב"ץ העדה החרדית האנטי ציונית, שעמד מאחורי אינספור מעשים אלימים, הפגנות פרועות ואלימות – ולפני למעלה משלושים שנה חזר בתשובה והיה לחרדי ציוני ופטריוט. הוא, שהיה תינוק שנשבה, בחר בטוב, חינך על כך את ילדיו והם התגייסו לצה"ל, ליחידות קרביות. מפעל חייו – זק"א, מצדיק לחלוטין את פרס ישראל שיקבל ביום העצמאות. משי זהב חווה טרגדיה קשה כאשר איבד בקורונה את שני הוריו ואת אחיו. הוא היה למבקר החריף ביותר של ההתנהלות חסרת האחריות במגזר החרדי בנושא הקורונה. יהודה משי זהב ואני חברים בפורום עמק השווה, הפועל ליצירת הסכמה לאומית בין חלקי החברה הישראלית. משי זהב הוא מופת קירוב לבבות בין המגזרים בישראל. אני שמח מאוד על זכייתו בפרס ישראל על מפעל חיים ותרומה ייחודית לחברה הישראלית.

* החמצה היסטורית – במאמר ל"ידיעות אחרונות" הזכיר הנסיך הירדני חסן את הסכם ויצמן-פייסל. "אני מהרהר במפגשים בין הנשיא הראשון של מדינת ישראל, חיים ויצמן, לבין דודו של אבי, האמיר פייסל הראשון, בעקבות חוזה ורסאי, שבהם דנו בחזונם המשותף, פדרציה של מדינות ערב שבה יהודים, נוצרים ומוסלמים בני התרבות הערבים יחיו יחד. זה היה חזון נאור שבו תמך גם סבי, המלך עבדאללה הראשון".

ככל הזכור לי, זו הפעם הראשונה שמנהיג ערבי כלשהו הזכיר את ההסכם הזה. הערבים התכחשו להסכם, הדחיקו אותו והשליכו אותו לפח האשפה של ההיסטוריה. אלמלא כן, אילו הערבים אימצו את ההסכם, היה נמנע הסכסוך הישראלי-ערבי ונהרות של דם רבבות יהודים וערבים היה נחסך. איזו החמצה היסטורית!

ב-3 בינואר 1919 נחתם הסכם בין האמיר פייסל אבן חוסיין, מנהיג הלאומיות הערבית, תקופה קצרה מלך הממלכה הערבית של סוריה ולימים המלך הראשון של עיראק, לבין המנהיג בפועל של ההסתדרות הציונית העולמית חיים ויצמן, שב-1920 נבחר רשמית לתפקיד נשיא ההסתדרות הציונית. בהסכם נאמר: "…מתוך הכרת הקרבה הגזעית והקשרים העתיקים הקיימים בין הערבים והעם העברי, ומתוך הנחה שהדרך הבטוחה ביותר להשגת שאיפותיהם הלאומיות הוא שיתוף הפעולה האמיץ ככל האפשר בפיתוחן של המדינה הערבית ושל ארץ ישראל, ומתוך רצון לאשר שוב את ההבנה הטובה הקיימת ביניהם, באו לידי הסכם בסעיפים הללו: א. המדינה הערבית וא"י יתנהלו בכל יחסיהן ומפעליהן ברוח רצון טוב והבנה הדדית הלבביים ביותר, ולשם כך ימונו ויוחזקו באי כוח ערביים ויהודים מיופי כוח כדין בכל אחת מהארצות האלה… ג. בקביעת החוקה וההנהלה של א"י יאחזו בכל האמצעים שיש בהם משום ערובה שלמה להגשמת ההצהרה של ממשלת בריטניה מיום 2 בנובמבר 1917 [כלומר הצהרת בלפור]. ד. ינקטו בכל האמצעים הדרושים, כדי לעודד ולהגביר את עליית היהודים לא"י בקנה מידה רחב וליישב במהירות האפשרית את העולים היהודיים על הקרקע, התיישבות צפופה ומתוך עיבוד אינטנסיבי של האדמה. עם זאת יגנו על הפלח הערבי ועל האריסים וזכויותיהם ויסייעו בידם לשם התפתחות הכלכלית". ובמכתב של פייסל למשפטן היהודי פרופ' פליקס פרנקפורטר, שופט בית המשפט העליון של ארה"ב, הוא כתב: "אנו מאחלים ליהודים ברכה לבבית לשיבה אל המולדת… שתי תנועותינו משלימות זו את זו, התנועה היהודית היא לאומית ולא אימפריאליסטית; תנועתנו היא לאומית ולא אימפריאליסטית".  

כידוע, האידיליה היהודית-ערבית הזאת לא האריכה ימים. אולם ראוי לציין, שכאשר פני המנהיג הערבי הבכיר היו לשלום בין העמים, גם הוא הכיר בזכותו הלאומית של העם היהודי על ארץ ישראל. ללא הכרה זו, לא ייכון שלום במזרח התיכון. יש לציין שארץ ישראל שבה היה מדובר אז, הייתה משתי גדות הירדן, כולל שטח ממלכת ירדן בעבר הירדן המזרחי.

* אות המערכה – אות המערכה על מלחמת שלום הגליל ניתן לכל מי ששירת בחודשים יוני-ספטמבר 1982. בשלום הגליל הייתי בטירונות. במלחמה הוקפצנו לצפון ושירתנו בסיורי בט"ש על הגבול ובמוצב ראש הנקרה, אך עדין לא נכנסנו ללבנון. וקיבלתי את האות.

בהמשך שירותי בילינו חודשים ארוכים, קשים ועקובים מדם בלבנון. השבוע הממשלה הכירה בשירות בלבנון מספטמבר 1982 עד מאי 2000 כראוי לאות משלו. אני שמח וגאה על כך.

אגב, את אות מלחמת שלום הגליל איבדתי. גם את אות מלחמת לבנון השניה, שקיבלתי על פעולתי בעורף כמנהל מתנ"ס במחוז הצפון (בדיוק באותה שנה, בגיל 43, השתחררתי מהמילואים בצנחנים, אבל במלחמה חשתי שתרמתי לא פחות מכפי שהייתי תורם כמילואימניק). אני אדם מסודר ולא מתאים לי לאבד זאת, אבל עובדה. אני משער ומקווה שאמצא אותם.

          * ביד הלשון

שופט עליון – בדין ודברים בפייסבוק בעקבות רשומה שהתייחסתי בה לפסיקה של שופט בית המשפט העליון, מישהו כתב בעניינו את צירוף המילים "שופט עליון". זהו ביטוי שגור, באשר לשופטי בית המשפט העליון. אבל ביהדות יש רק שופט עליון אחד, והוא אינו בשר ודם.

שופט בית המשפט העליון הוא תואר מכובד מאוד. ובתור שכזה הוא אינו מושלם, הוא עלול לשגות, הוא עומד לביקורת.

המשנה לנשיאת בית המשפט העליון בדימוס אליקים רובינשטיין: "תדיר כשמציגים אותי בהרצאות כ'שופט עליון', אני מתקן ל'שופט בית המשפט העליון' – כי שופט עליון ישנו רק אחד, שוכן שחקים".

* "חדשות בן עזר"

יש תקווה (חלק ב')

בחלקו הראשון של המאמר, תיארתי את השינוי הדרמטי במערכת הפוליטית שחוללה פרישתו של גדעון סער מהליכוד והקמת תקווה חדשה. צעד זה יצר לראשונה, אחרי שלוש מערכות בחירות עקרות, הזדמנות להקמת ממשלה חלופית לנתניהו, על טהרת מפלגות ציוניות ופטריוטיות, ללא תלות הרסנית ברשימה המשותפת. הבעתי את הערכתי שגדעון סער הוא היחיד שיכול להקים ממשלה חלופית כזו, שתוכל ללכד מפלגות מימין ומשמאל, חילוניות ודתיות, ולתמרן בין המפלגות הללו, כדי להקים ממשלה יציבה שתסיים את שלטון נתניהו. אולם לשם כך, על תקווה חדשה להיות המפלגה השניה בגודלה, אחרי הליכוד.

גם נתניהו מבין זאת. לא בכדי הוא מקפיד להציג את יאיר לפיד כיריבו האמתי, להאדיר ולנפח אותו כיריב. נוח לו שלפיד יהיה המועמד המוביל מולו, כי מציאות כזו תנציח את שלטונו. לכן, מי שחפץ באמת בהחלפת השלטון ובהקמת אלטרנטיבה שפויה שתוביל את מהלך הדה-ביביזציה של ישראל – מן הראוי שיתמוך בתקווה חדשה.

****

בחלקו השני של המאמר, ברצוני להציג את תקווה חדשה כבית האמתי של ההתיישבות העובדת, של המגזר הכפרי, של תושבי הספר, של המאמינים ברעיון ההתיישבותי.

הגעתי לתקווה חדש ממפלגת דרך ארץ, שמיום הקמתה נשאה את דגל ההתיישבות. בתפקידו כשר התקשורת, יועז הנדל הציב בראש מעייניו את פיתוח תשתיות התקשורת והאינטרנט המהיר באזורי הספר וביישובים הכפריים. צביקה האוזר נשא את דגל הגולן, נושא שבנפשו עוד מאז היה סטודנט פעיל במאבק על הגולן, ומי שהקים את היחדה למען הגולן ועמד בראשה עד בחירתו לכנסת.

עם הקמת תקווה חדשה, הדגלים הללו הם דגליה. הוקם מטה ההתיישבות, החקלאות והמגזר הכפרי ויועז הנדל עומד בראשו. רכז המטה הוא משה הר ציון מאחוזת שושנה, בנו של מאיר הר ציון, לוחם היחידה ה-101.

תכנית תקווה חדשה לחקלאות ולהתיישבות מורכבת משש נקודות:

1. נחוקק את חוק החקלאות – חוק שנועד להסדיר את היחסים בין המדינה לחקלאים, לחזק את החקלאות ולעגן את מעמדה בחוק.

2. נחזק את החדשנות החקלאית.

3. נילחם מלחמת חורמה בפשיעה החקלאית.

4. נחזק את ההתיישבות והתשתיות בגבולות המדינה.

5. נסמן את תוצרת הארץ.

6. נתמוך בחקלאים ונאפשר להם תנאי פתיחה הוגנים.

באירוע פתיחת מטה ההתיישבות, בטו בשבט, אמר יועז הנדל, ראש המטה: "מה שנעשה כאן הוא דבר שלא נעשה כבר שנים רבות בישראל, והוא הובלה ומנהיגות בנושא ההתיישבות והחקלאות. תקווה חדשה, לא מן השפה אל החוץ, מתכוונת, רוצה ותהיה הבית של החקלאים, הבית של ההתיישבות, כל התיישבות בכל מקום בארץ, כל חקלאי של המרחב הכפרי, של המועצות האזוריות. יותר מדי שנים לא היה בית כזה. בית הוא מקום שבו אתה מרגיש שאתה עם האנשים שרוצים בטובתך ומסתכלים על המשימות הלאומיות ברמה הממלכתית. מהי המשימה הלאומית? היא לא השתנתה מאז הקמת המדינה ואף לפני כן – צומוד. להיצמד לקרקע, לעבד את הקרקע, להחזיק את הקרקע, לפתח את מדינת ישראל. אין מישהו שמבטא זאת טוב יותר מגדעון סער בהנהגה שלו, ברצון ובחזון שלו. אנחנו יושבים על כל נושא ודנים בו ויורדים לדקויות, כדי להפוך את החזון הזה למימוש. המצע של תקווה חדשה נועד לחזק את ההתיישבות, קודם כל בגבולות, בשטחים הפזורים ובעתודות הקרקע. במרכז הארץ יש מספיק תושבים. חזון בן גוריון הוא לפזר את האוכלוסיה ברחבי הארץ ובשטחים הפתוחים, גם מתוך שמירה על הראות הירוקות וגם מתוך שמירה על הגבולות. מרבית אזרחי ישראל מרוכזים במרכז ומעט מאוד בקצוות. כדי לעשות זאת, צריך מעֵבר לאידיאולוגיה לתת את התנאים, את התשתיות – חינוך, בריאות, תחבורה, תקשורת. נקודה חשובה נוספת היא סימון תוצרת כחול לבן, כדי לעודד צריכה של מוצרים שגדלים בארץ וליצור גאוות יחידה. להיות חקלאי בישראל, להיות תושב במרחב הכפרי, זה לצערנו בשנים האחרונות אובדן הביטחון, בשל הפשיעה החקלאית שהלכה וגדלה כתוצאה מחוסר הרצון להתמודד על הביטחון בארץ. תקווה חדשה יצרה תכנית להגברת המשילות והריבונות, על ידי הגברת האכיפה והחמרת הענישה. ריבונות בארץ ישראל מתחילה באחיזה בקרקע, עוברת לעבודת אדמה ומסתיימת בתשתיות ובתשתיות חוק וסדר, כדי שאנשים ישבו תחת גפנם ותאנתם בצורה בטוחה ושלמה. אנחנו לא נהיה רק בית של ההתיישבות העובדת, אלא ביתה הבטוח… יש צימאון גדול לייצוג אמתי לקיבוצים, למושבים, להתיישבות העובדת, לרעיון שקו המחרשה הוא קו הגבול, הוא המקום שבו צומחת ההתיישבות. את הייצוג הזה אנחנו נותנים בתקווה חדשה".

גדעון סער אמר במעמד זה: "אנחנו רציניים בנושא ההתיישבות והחקלאות. אנחנו מאמינים ביסודות של התנועה הציונית – עליה והתיישבות. שני הנושאים האלה נזנחו, הם היום בשוליים, גם בשולי השיח. הציונות קמה והתקדמה על שני היסודות הללו. לכן אנו רציניים ברצוננו להחזיר את הנושאים הללו למרכז סדר היום הלאומי. אנו רואים את החקלאות כערכיות של חזרת העם היהודי לאדמתו, שמירת אדמת המולדת, עיבודה, הנושא של ביטחון תזונתי; אנחנו רואים את הערכים שבתוך החקלאות, את הערכים של ההתיישבות. על הערכים האלה אנחנו רוצים להגן. לתת להם מענים. אני מאמין שלא צריך להציב את היכולת של החקלאות להתחרות גם בשווקים בעולם בהתנגשות עם יוקר המחיה. אפשר למצוא את האיזון שמשרת את שני הערכים האלה וזה מה שנעשֶׂה. … אין בית טבעי אחר, קודם כל בבסיס הערכי, להתיישבות ולחקלאות, זולת תקווה חדשה. אנחנו ניקח את הנושא הזה בכל הרצינות".  

איזה מנהיג זולת סער ואיזו מפלגה זולת תקווה חדשה נושאים את הדגלים הללו? בטח לא מפלגת העבודה ובוודאי לא בגרסת מרב מיכאלי. בטח לא נתניהו ולא לפיד. לנו, מי שמגשימים בחיינו ובאורח חיינו את הערכים הללו, לא הייתה כבר שנות דור מפלגה שמדברת את השפה שלנו. היום יש מפלגה כזו, יש תקווה כזו – תקווה חדשה. תקווה חדשה יוצרת תקווה לחילופי שלטון, לחזרה למנהיגות שרואה עצמה משרתת את האינטרס הלאומי ולא מכפיפה אותו לאינטרס האישי, כפי שהתרגלנו בעידן נתניהו. ערכי ההתיישבות, החלוציות, החקלאות, הציונות המעשית מתנוססים על דגלה של תקווה חדשה. אין ראויה ממנה לתמיכתנו בבחירות הקרובות.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

צרור הערות 21.2.21

* התיישבות וריבונות – רבות מדובר לאחרונה על מחדל ביטחון הפנים, על אובדן המשילות והריבונות בנגב. ועולים רעיונות שונים להתמודדות עם המצב, כולם בתחומי הביטחון והמשפט. ובצדק. גם אני מייחל לשינוי כזה, ואני בטוח שהוא מותנה במהפך פוליטי, כי מי שהפקיר במשך 12 שנה את ביטחון הפנים לא יהפוך לפתע חברבורותיו.

אך התשובה האמתית לבעיה היא בתחום אחר. אנו מאבדים את הריבונות בנגב, כי ויתרנו על יישוב הנגב. איני מדבר על מספר התושבים בבאר שבע ובערי הנגב, וברור שיש חשיבות אדירה למספר התושבים בערים, אלא למספר היישובים הכפריים והפריסה שלהם. באין התיישבות – אין ריבונות. באין התיישבות – מישהו אחר הופך לריבון בפועל. הפזורה הבדואית שהשתלטה שלא כחוק על שטחים אדירים, יכלה לעשות כן, כי אין מי ששומר על קרקעות הלאום. על קרקע הלאום לא שומרת משטרה, אלא התיישבות. אילו ברחבי הנגב הייתה פרוסה התיישבות כפרית ענפה, כולל התיישבות בודדים – המצב היה שונה.

הגיון הציונות הוא ההיגיון הנכון גם במאה ה-21.

זה לא בלתי-הפיך.

* יהודי שחצה את הגבול – מהי התמורה הסודית שישראל העבירה לסוריה תמורת הצעירה ששוחררה? אפשר ללמוד על כך מציוץ של אחמד טיבי: "האם חייבים להמתין שיהודי יחצה את הגבול כדי לזכות בחיסון?" בציוץ הוא דרש מישראל להעביר את החיסונים לעזה. הטיעון שלו: "ישראל היא כוח כובש".

אז כדאי להזכיר לאדון טיבי הנכבד, שיהודי לוקה בנפשו, אברה מנגיסטו, כבר חצה את הגבול לפני 7 שנים. חבריו של טיבי המחזיקים אותו, מסרבים אפילו להודיע אם הוא חי או מת. למותר לציין שהם אינם מאפשרים לצלב האדום לבקר אותו.

האמירה שישראל היא כוח כובש, 16 שנים אחרי שאין ישראלי אחד, אזרח או חייל, חי או מת, בשטח הרצועה, נועדה להצדיק את המשך הטרור מרצועת עזה אחרי הנסיגה. היא גם מלמדת מה יהיה התירוץ שבו יצדיק טיבי את המשך הטרור נגד ישראל אם ישראל תיסוג, חלילה, גם מיהודה ושומרון וגוש דין יהיה עוטף יו"ש.

אין לישראל שום אחריות לחיסונים בעזה. יש לעזתים ממשלה. במקום לעסוק בטרור נגד ישראל – שתעסוק בבריאות הציבור ותדאג לחיסונים. וישראל כבר העבירה חיסונים רבים לעזה.

למרות שאין זו אחריותה של ישראל, אני בעד מעשה חסד של העברת החיסונים לרצועת עזה יום אחרי שגופות חללי צה"ל אורון שאול והדר גולדין יוחזרו לישראל ואזרחי ישראל אברה מנגיסטו והישאם אל-סייד ייצאו לחופשי.

אגב, כשאחמד טיבי מדבר על "יהודיה שחצתה את הגבול", הוא שוכח שבידי חבריו ברצועת עזה מצוי גם ערבי שחצה את הגבול, הישאם אל-סייד. את מי אמור טיבי לייצג – את הישראלי ערבי החטוף או את הפלשתינאים החוטפים?

* שי לחמאס – האם בחיסונים שחילקנו מתנה לחמאס, הוא יחסן את אברה מנגיסטו והישאם אל-סייד?

* למה הליכוד ברח – הליכוד לא השתתף בהצבעה על פסילת הרשימה המשותפת ורע"ם, בניגוד לנוהגו בכל מערכות הבחירות הקודמות. מה קרה? הם הקריצו איזה הסבר מגוחך, אבל האמת היא, שנתניהו בונה על קואליציה עם האחים המוסלמים (רע"ם), ולא יוכל להסביר מדוע הוא פוסל את המשותפת ולא את רע"ם, שאינה אנטי ישראלית פחות מהמשותפת.

* טיעון דמגוגי – ג'ידא רינאווי זועבי היא מועמדת מס' 4 ברשימת מרצ לכנסת. עיסאווי פרייג' הוא המועמד מס' 5. שניהם ערבים. האם מישהו הציע לפסול אותם כמועמדים לכנסת? כמובן שלא. לכן, הטענה שהתביעה לפסול את מראענה, המועמדת מטעם מפלגת העבודה, היא בשל היותה ערבית, היא שקר ודמגוגיה. אם מועמד יהודי היה מתבטא כמוה, הוא היה מעורר בדיוק אותה סערה, אם לא יותר. הראשונים שעתרו לוועדת הבחירות היו חמישים חברי מפלגת העבודה, שכואבים את העובדה שרשימתם כוללת מועמדת אנטי ישראלית רדיקלית.

אני, באופן כללי, לא מתלהב מריטואלי הפסילות בכל מערכת בחירות.

* מי הפרטנר? – ח"כ מאיר כהן מ"יש עתיד" אמר בראיון שהרשימה המשותפת היא פרטנר לקואליציה. גם יאיר ("זועביז") לפיד אמר דברים דומים. אז עם מי הם חושבים להקים קואליציה? הרי תקווה חדשה וימינה לא יצטרפו לממשלה כזו. גם לא המפלגות החרדיות. אני בספק רב לגבי ישראל ביתנו.

הם לא יודעים זאת? הם יודעים זאת. אז למה הם אומרים זאת? כדי להצדיק בדיעבד את מהלך הנפל אחרי הסיבוב השלישי. אני רואה שעופר שלח הלך אבל פגיעתו הרעה לא סרה מיש עתיד.

* המרוויח היחיד – היחיד שמרוויח ממלחמת האחים המיותרת בין תקווה חדשה וימינה הוא נתניהו. אני שמח שסער התעשת והודיע על הפסקת אש חד-צדדית. אני מקווה שידו המושטת תפגוש יד אחות.

* אנד ד'ה ווינר איז – בתחרות האקסטרים האנטי ישראלי בין גדעון לוי לרוגל אלפר – רוגל אלפר ניצח ביום חמישי האחרון. בעוד גדעון לוי הכה על חטא על שבהיותו ילד בגן תרם לארגון הגזעני קק"ל שגוזל אדמות מהבעלים האמתיים של הארץ, הערבים שהיו שם תמיד ולא היגרו אליה כמו היהודים, רוגל אלפר התפאר שבהיותו נער בן 16 לא עמד בצפירה כמחאה נגד "תעשיית השכול".

* מדינת היהודים היהודית – 125 שנים מלאו לפרסום ספרו של הרצל "מדינת היהודים". מאיר שלו התייחס לכך בטור שלו ב"ידיעות אחרונות", וכתב: "הרצל, בכוונת מכוון, קרא לספרו 'מדינת היהודים' ואילו המנהיגים שלנו היום אומרים 'מדינה יהודית'. יש שוני גדול ועקרוני בין שני המונחים. 'מדינה יהודית' היא מדינת דת, שמתנהלת על פי עקרונות היהדות. אך השם 'מדינת היהודים' אינו מייחס אמונה למדינה, אלא השתייכות לאומית של אזרחים. 125 שנים חלפו, ושינוי השם ההרצליאני 'מדינת היהודים' לשם הקואליציוני 'המדינה היהודית' כבר התבסס. למעשה, הוא הכשרת הקרקע בדרך למדינת הלכה בנוסח איראן, שמגדירה את עצמה באופן דומה 'רפובליקה אסלאמית' ".

הבה נבחן את הטענה. האם שם ספרו של הרצל הוא "מדינת היהודים"? האם זו באמת בחירה "בכוונת מכוון" לא להיקרא "מדינה יהודית".

ובכן, שם ספרו של הרצל היה: "Der Judenstaat". הרי הספר נכתב גרמנית. ומה פירוש "Der Judenstaat"? הן מדינת היהודים והן המדינה היהודית. מיכאל ברקוביץ', המתרגם שנתן לספר את שמו העברי "מדינת היהודים" יכול היה באותה מידה לתרגם אותו ל"מדינה יהודית". וזה לא היה מעלה ולא מוריד דבר וחצי דבר מבחינת מהות הספר ומהות שמו. האבחנה המלאכותית הזאת היא פשוט קשקוש.

כתבתי על כך לא אחת, אולם הפעם, ליתר ביטחון, בדקתי את הדברים עם פרופ' שלמה אבינרי, חתן פרס ישראל, הביוגרף של הרצל ואולי גדול המומחים להרצל. והוא אושש את הדברים.

אין ספק שהרצל חזה שישראל תהיה מדינת היהודים, כלומר מדינתם של היהודים המגלמת את זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי, אך הוא בפירוש ראה בה מדינה שתרבותה יהודית, היונקת ממורשת ישראל. בנאומו בקונגרס הציוני הראשון אמר הרצל שהשיבה ליהדות קודמת לשיבה לארץ ישראל. הוא לא דיבר על שיבה לדת, אלא על כך שהציונות אינה רק פתרון למצוקה הפיזית של היהודים, אלא גם למצוקה הרוחנית, להתבוללות. הוא דיבר בפירוש על שיבה לזהות ולתרבות היהודית. בספרו האוטופיסטי "אלטנוילנד" חזה חוזה המדינה שהמדינה תקים את בית המקדש (ללא עבודת קורבנות).

שלו כותב שהמושג "מדינה יהודית" הוא הגדרה קואליציונית, ומתכוון מן הסתם לקואליציית ימין דתיים. אחזיר את מאיר שלו במנהרת הזמן לשנת הולדתו, 1948. ל-14 במאי, ה' באייר תש"ח, חודשיים לפני הולדתו. ביום זה עמד בן גוריון בפני מועצת העם, כשמאחוריו תמונה גדולה של הרצל, והכריז: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". מדינת ישראל הוכרזה מלידתה כמדינה יהודית, ואין זה איזה ניסוח קואליציוני בן ימינו.

הצגת המושג "מדינה יהודית" כשווה ערך להגדרת איראן את עצמה כ"רפובליקה אסלאמית" חסרת שחר. איראן היא מדינת לאום איראנית והגדרתה כרפובליקה אסלאמית היא הגדרה דתית. ישראל היא מדינת הלאום היהודית, וזו משמעות הגדרתה. ההשוואה המופרכת לרפובליקה האסלאמית מתכתבת עם הטענה המופרכת שאין לאום יהודי אלא רק דת יהודית. ערפאת, למשל, הרבה לטעון זאת. הכחשת העם היהודי נועדה לשלול את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית ולמדינה ריבונית במולדתו. אם אין עם יהודי, אין לו זכות למדינה, מש"ל. הטענה הזו נועדה לקעקע את יסוד הכרזת העצמאות: "זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית". אם היהדות אינה לאום אלא רק דת, הזכות הטבעית הזאת אינה קיימת.

אבא שלי עלה לא"י בספינת המעפילים "מדינת היהודים". הוא ושאר המעפילים שהצטופפו על סיפון הספינה לא העלו על דעתם שמדינת היהודים עליהם הם חולמים ואליה הם חותרים, תרתי משמע, אינה מדינה יהודית.  

* אחריות – כאופטימיסט חשוך מרפא, אני טיפוס מובהק של "לי זה לא יקרה". מתחילת הקורונה לא חלף במוחי ולו כהרף עין הרהור על אפשרות שאני או מישהו ממשפחתי ילקה בקורונה. למה? אין לזה תשובה. זה לא רציונלי.

ואף על פי כן, אני מקפיד על קלה כחמורה בשולחן ערוך של הקורונה. וכמובן שהתחסנתי מיד כשיכולתי. למה אני נוהג כך? משלוש סיבות: א. אחריות. ב. ערבות הדדית. ג. דוגמה אישית כדובר מטה קורונה באורטל. זה חלקי במאמץ הלאומי והעולמי למיגור המגפה.

אני ממשיך לעטות מסכה, למרות שאני מחוסן ואני יודע שאין בכך צורך, גם מהסיבה שיש לפעול על פי הנחיות משרד הבריאות וגם מהסיבה שאני מבין למה המחוסנים לא שוחררו מחובת העטיה; כי אם ישוחררו, מיד כולם יסירו, גם אלה שלא התחסנו.

* מודה בטעות – שר הבריאות יולי אדלשטיין הודה בטעות של העדפת המסחר על החינוך במתווה היציאה מהסגר. עצם העובדה שאדם מכיר בטעותו ומודה בה, לא כל שכן – פוליטיקאי, ראויה לשבח. אבל למאות אלפי תלמידי ז'-י', ובהם בתי הצעירה, זה לא עוזר. הם כבר שנה בבית. זה בלתי נתפס. לבתי כבת קיבוץ קל יותר, כי יש לה מענה חברתי שאין לבני עיר. וכשאני רואה כמה קשה לה, ברור לי כמה קשה ובלתי נסבל לרוב בני גילה.

אז מה עושים? הוחלט שלא להחזיר אותם ביום ראשון הקרוב. בשבוע הקרוב יש להחליט על הקדמת חזרתם, מבלי להמתין לפעימה השלישית ב-9 במרץ, שבו הם רק יחזרו ללימודים ויצאו מיד לחופשת הפסח. יש להחריג אותם ולהחזיר אותם ללימודים בראשית השבוע הבא (28.2).

* ממעללי פייסבוק – ברשומה שהעליתי לפייסבוק כתבתי על הפגיעה בילדים שכבר שנה לא הלכו לבית הספר. השיבה לי המגיבה גילי שטקר: "הם נהנים מכל רגע שאין בו לימודים, רוב הילדים לא אוהבים את בית הספר. הבעיה היא ההורים שלא רוצים את הילדים בבית ולכן מחפשים תירוצים ומעשיות". בתגובה לתגובה הגיב אדם שסיפר על בנו שבכיתה ב' ועד כמה הוא רצה לחזור כבר לבית הספר. השיבה לו שטקר בגסות רוח ויהירות: "אולי יש לילד שלך ספציפית סיבות לרצות". אני השבתי, שבתי, שממש לא אהבה ללכת לבית הספר, משתוקקת לחזור אליו". שטקר הגיבה בחוצפה: "סביר להניח שילדים שלא טוב להם בבית ירצו לחזור". השבתי לה: "תת רמה. אין טעם להתווכח אתך. לילה טוב!" הנ"ל התלוננה נגדי על "תגובה פוגענית" ונחסמתי לשלושה ימים. לא ייאמן.

* 90% – במפגן משעשע של חוסר מודעות עצמית, העניק לעצמו שר החינוך ציון 90 על תפקוד משרדו במשבר הקורונה.

וכששמעתי זאת נזכרתי ביצחק מודעי. ב-1980 משה דיין התפטר מתפקידו כשר החוץ. יצחק מודעי, איש המפלגה הליברלית בליכוד (טרם איחוד הליכוד למפלגה אחת), שר האנרגיה והתשתית, ביקש להתמנות לתפקיד. בראיון טלוויזיוני הוא נשאל על סמך מה הוא סבור שהוא מתאים לתפקיד, והוא השיב שיש לו 90% כישורים לתפקיד. לבסוף בגין מינה לתפקיד את יו"ר הכנסת יצחק שמיר, שכעבור שלוש שנים החליף אותו כראש הממשלה. יצחק מודעי מונה ב-1984 לשר האוצר בממשלת האחדות הלאומית.

* נחתה או לא? – יש כבר תאוריות קונספירציה ש"התמדה" לא נחתה באמת על מאדים, או שייקח קצת זמן עד שזה יתפתח?

* האגף הרדיקלי – סופת השלגים הייתה החזקה ביותר זה 6 שנים. גובה השלג באורטל הגיע ל-40 ס"מ. היופי קסום ומהפנט. אך יש גם נזקים – עצים וענפים רבים ועמודי תאורה קרסו. היו הפסקות חשמל ארוכות.

יש באורטל שתי מפלגות – אוהבי השלג ואלה שנמאס להם מהשלג. אני שייך לפלג הרדיקלי של מפלגת אוהבי השלג. האגף הזה כולל ילדים ואינפנטילים.

* השלג השנה הוא ממש לא שלג דאשתקד.

          * ביד הלשון

לוּט בערפל – קורא פנה אליי בשאלה על מקור המילה לוט, בעקבות שימוש שלי בביטוי לוט בערפל (על המדיניות המזרח-תיכונית של ביידן).

ראשית, אתייחס להגיית המילה – לוּט בשורוק ולא לוֹט בחולם, כפי שרבים שוגים. ובהטיה – לוּטָה, לוּטִים, לוּטוֹת. ובשום אופן לא לוטֶה – זאת שגיאה. אין מילה כזאת.

פירוש המילה לוט הוא מכוסה. מכאן הפועל "הליט פניו", כיסה, הסתיר את פניו.

"וַיֹּאמֶר הַכֹּהֵן: חֶרֶב גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי, אֲשֶׁר הִכִּיתָ בְּעֵמֶק הָאֵלָה, הִנֵּה הִיא לוּטָה בַשִּׂמְלָה אַחֲרֵי הָאֵפוֹד. אִם אֹתָהּ תִּקַּח לְךָ, קָח, כִּי אֵין אַחֶרֶת זוּלָתָהּ בָּזֶה. וַיֹּאמֶר דָּוִד: אֵין כָּמוֹהָ. תְּנֶנָּה לִּי". חרבו של גליית הייתה מכוסה בשמלה, לוטה בשמלה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 14.2.21

* לדראון עולם – ראש ממשלת ישראל חתם על הסכם עודפים עם המוטציה הכהניסטית. זהו כתם בל יימחה על תולדות מדינת ישראל. הסיבה היחידה שהוא מכשיר את השרץ הכהניסטי היא ביטחונו בכך שבן גביר יתמוך בכל ניסיון שלו להימלט מאימת הדין. די במעשה הנואל הזה כדי לקבוע שנתניהו אינו ראוי להנהגה לאומית.

* ורטיגו – ח"כ ניסים ואטורי מהליכוד (ההוא שמתחזה לד"ר ולעו"ד) צייץ: "בן גביר זה אח". בגין ושמיר בוורטיגו בקבריהם. איזו מוטציה צמחה מהליכוד. יהי זכר הליכוד ברוך!

לא אתפלא אם ואטורי יצייץ גם "יגאל עמיר הוא אח".

* פצצה מתקתקת – מנחם בגין התנגד בכל שנותיו באופוזיציה לקיום חוקי החירום המנדטוריים בכלל ובמעצרים מנהליים בפרט, בטענה שאין להם מקום בדמוקרטיה מתוקנת. הוא הבטיח שכאשר יעלה לשלטון הוא יבטל אותם. אבל דברים שרואים מכאן לא רואים משם, וכאשר האחריות על ביטחון המדינה הייתה מוטלת על כתפיו, הוא לא דבק בעמדתו ולא ביטל את חוקי החירום. עם זאת, הוא נמנע מהפעלתם ככל הניתן, ונזהר בכך יותר מכל ראש ממשלה אחר לפניו או אחריו.

ב-1980, בהיותו ראש הממשלה ושר הביטחון (אחרי התפטרותו של עזר ויצמן מן התפקיד) הוא חתם על צו מעצר מנהלי לחצי שנה נגד "הרב" כהנא שר"י. הוא עשה זאת, כי הבין שמדובר בפצצה מתקתקת שהסית לפיגועי טרור בעיר חברון. ארבע שנים אחרי מותו, ביצע תלמידו המובהק ומועמד מס' 3 ברשימתו, המחבל הרוצח ברוך גולדשטיין שר"י, את הטבח הנורא במערת המכפלה, בו הוא רצח בדם קר, בשעת תפילתם, 29 אנשים וילדים שכל חטאם הוא היותם ערבים. בכך הוא הגשים את צוואתו הרוחנית של מורו ורבו ויישם את תורת הגזע שלו.

וכעת, נתניהו, העומד בראש המפלגה שבגין הקים, חתם על הסכם עודפים עם בן גביר, נושא דגל התועבה הכהניסטית שתלה את תמונת המחבל רב המרצחים בסלון ביתו.

* האידיאולוגיה הכהניסטית – "מהי האידיאולוגיה הכהניסטית" מעיר לי מאיר שרגאי עם איזו מעשיה שבעזרתה הוא מנסה לטהר את השרץ.

אז אספר לך, מר שרגאי, מהי האידיאולוגיה הזאת. כאשר אבי אבות הטומאה היה, לבושתנו, חבר כנסת, הוא הציע כמה הצעות חוק. מיקי איתן, ח"כ (ולימים שר) מהליכוד, שבאותם ימים היה יו"ר שדולת ארץ ישראל בכנסת, השווה את הצעותיו של הכהנא שר"י לחוקי נירנברג. הוא פרסם טבלה ובה העמיד זה מול זה, את חוקי הגזע הכהניסטיים ואת חוקי נירנברג, והתברר שההבדל הוא שאלה כתובים בגרמנית ואלו בעברית. לא בכדי, על דעת כל סיעות הכנסת, הצעות החוק הגזעניות נפסלו ולא עלו לדיון ולהצבעה.

אספר לך עוד מהי האידיאולוגיה הכהניסטית. היא מה שהגשים תלמידו המובהק ומס' 3 ברשימתו לכנסת, המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין שר"י, בטבח הנורא שערך במערת המכפלה. גולדשטיין הגשים יותר מכל אדם אחר את האידיאולוגיה הכהניסטית, ולכן הוא מושא הערצתם של הכהניסטים. ולכן, המנהיג הנוכחי של התועבה הכהניסטית, תלה את תמונתו בסלון ביתו, סמוך לתמונת כהנא.

אותו בן גביר היה שותף בחתונת הדמים שבה, לעיניו, רקדו כהניסטים סביב תמונת התינוק שחבריהם שרפו למוות בכפר דומא תוך שהם דוקרים את תמונתו. לשרוף למוות תינוקות ערבים, זו האידיאולוגיה הכהניסטית.

אותו בן גביר, בהיותו פרח כהניסטים צעיר, הציג בגאווה בפני המצלמות את הסמל שהם תלשו ממכוניתו של רבין ואמר: "בפעם הבאה נגיע אליו". זה לקח בדיוק חודש, ליתר דיוק חודש פחות יום, עד שהם באמת הגיעו אליו.

מקווה שעזרתי לך.

(אגב, אני מתנצל בפני מר שרגאי שלא ביליתי אתו באותו יום ו' גשום. הייתי אז ילד).

* השוואה דמגוגית – אחת הטקטיקות לטהר את שרץ הלגיטימציה לבן-גביר היא טענה שהוא לא ממש כהניסט. אריה אלדד, למשל, הזכיר את ההזדהות והאהדה בשנות החמישים של מפ"ם – אחת משלוש המפלגות שהקימו את מרצ – עם סטלין, אחד מרוצחי ההמונים הגרועים בהיסטוריה. "לטעון שעוצמה יהודית יורשת את כהנא", כתב אלדד, "זה כמו להגיד שמרצ היא גלגול של סטלין". זו דמגוגיה צרופה. ברגע שבן גביר יאמר על כהנא מה שאנשי מרצ אומרים על סטלין וברגע שבן גביר יכה על חטא תמיכתו בכהנא כפי שאנשי מפ"ם מכים על חטא תמיכתם בסטלין מאז אמצע שנות החמשיים – אז זו תהיה טענה נכונה. בינתיים בן גביר הוא מנהיג המוטציה הכהניסטית. הוא הנואם המרכזי באזכרות לו. תמונתו הגדולה מתנוססת בסלון ביתו. שותפיו לעוצמה כהניסטית הם ברוך מרזל, בנצי גופשטיין (מנהיג קו-קלוקס-קלאן הישראלית) ומיכאל בן ארי – שלושתם נפסלו מריצה לכנסת. ולמה הוא לא נפסל? כי הוא מתוחכם יותר, ובתור עו"ד (עוכר דין, תמונת הראי של לאה צמל) הוא יודע למתוח את חבל הלגיטימיות בהתבטאויותיו הפומביות בלי לקרוע אותו.

* למה לפסול מראש – אני תומך בהכרזתו של גדעון סער שתקווה חדשה לא תקים ממשלה עם נתניהו, אך לא מהסיבות שהוא ציין.

סער הסביר זאת בכך, שאין זה רציני להתמודד בבחירות כדי להציב אלטרנטיבה ואח"כ להצטרף לממשלה שנגדה התמודדת. איני מסכים עם הטיעון. היו בישראל ממשלות אחדות לגמרי לא רעות. והיו משאים ומתנים להקמת ממשלות אחדות שלא הבשילו. התפקיד של מפלגה הוא לקדם את הדרך שלה ואת סדר היום שלה. לשם כך היא מתמודדת על השלטון. אך אם לא ניצחה בבחירות, עליה לבחון מה הדרך הנכונה לקדם את דרכה – ישיבה באופוזיציה והצגת אלטרנטיבה לשלטון או הצטרפות לממשלה, השפעה על דרכה וניהול משרדים חשובים בה. אין תשובה אחידה מה הדרך הנכונה. בכל זמן ובכל סיטואציה פוליטית התשובה לשאלה יכולה להיות שונה. בעיקרון, נכון להשאיר את כל הקלפים פתוחים לאחרי הבחירות. בדרך כלל, מפלגה שמחשקת את עצמה לפני הבחירות, מאבדת את יכולת התמרון שלה ופוגעת בעצמה.

אולם במקרה הזה הצדק עם גדעון סער. הסיבה לכך היא מה שקרה בשנה האחרונה. או אם להיות ספציפי יותר, הסיבה לכך היא נתניהו.

כפעיל בתל"ם וכחול לבן, כבר לפני הסיבוב השני, כאשר היה לי ברור שהבחירות שוב תסתיימנה בתיקו, תמכתי בהקמת ממשלת אחדות. אחרי הבחירות תמכתי בהיענות למתווה ריבלין. אחרי הסיבוב השלישי הייתי בין מקימי "יוזמת ממשלת אחדות" שדחפה להקמת ממשלת האחדות, בשל המשבר הפוליטי והבריאותי החריף. אבל נתניהו עקץ את שותפיו. ההסכם היה תרגיל הונאה שלו. לא הייתה לו כל כוונה לקיים את ההסכם והוא הפר אותו ואת רוחו מן היום הראשון. וכדי להפר את ההסכם על אף כל החישוקים בחקיקת יסוד, הוא ניצל את הפירצה של התקציב, בפשע הכלכלי נגד המדינה של אי העברת תקציב, כדי לגנוב את הרוטציה. כלומר, המטרה – גניבת הרוטציה, קידשה את כל האמצעים.

ולכן, יש לשלול מכל וכל אפשרות של הקמת ממשלה עם נתניהו, גם במחיר סיבוב חמישי, חלילה. מה הטעם לחתום על הסכם עם מי שאין שום ערך למילה שלו, לחתימת ידו, להסכם עמו?

* הברירה של גדעון לוי – כבר עמדתי יותר מפעם (וכך גם אחרים) על היחס המיוחד של גדעון לוי לנתניהו. מצד אחד הוא מעריץ אותו כמנהיג. מצד שני הוא מתעב אותו בתור ראש ממשלת המדינה השנואה עליו ושהוא מתנגד לעצם קיומה, והוא חותר להעמדתו לדין בהאג. במאמרו "ביבי או טיבי" הוא ציין שכרגיל הוא יצביע בעד הרשימה האנטי ישראלית המשותפת, אך קרא לכל מי שאינו מצביע למשותפת לתמוך בנתניהו, כי הוא מוכשר יותר מכל האחרים, וכי בניגוד ללפיד, סער ובנט הוא אינו מחרחר מלחמה. אידיאולוגית, הוא טוען, הרי אין הבדל ביניהם "בבסיסם הם תאומים זהים: כולם יהודים ציונים תומכי הכיבוש". ומסקנתו: "לכן כל מי שחי בשלום במדינת אפרטהייד, שהצדק לפלסטינים מעניין אותו כקליפת השום, והכיבוש הוא לא יותר מזמזום טורדני באוזניו, צריך להצביע לנתניהו. הוא הרע במיעוטו". בבחירות הקודמות הוא כתב שאין הבדל בין ניצן הורביץ לבן גביר, "כולם ציונים". הפעם יש לו בעיה. הוא לא יוכל למצוא משהו נגד האידיאולוגיה של מרב מיכאלי, שאינה רחוקה כל כך משלו. ולכן הוא כותב "מרב מיכאלי מעוררת הרבה אהדה, בצדק, אבל לא מפלגתה מכוננת הכיבוש, תעשה משהו ממשי להביא לסיומו, גם לא בראשותה". ומה הוא אומר על מרצ? "עם גנרל בצמרתה, האומר שצה"ל לא ביצע מעולם פשעי מלחמה, אין לאיש שמאל מה לחפש בשורותיה". כמובן שהוא פוסל את לפיד ה"לאומן".

"ביבי או טיבי" – זו הברירה שמותיר לנו עוכר ישראל זה. מה שמזכיר לי קריאה בתנועות הנוער החלוציות בשנות החמישים (כהתרסה על השומר הצעיר שתקופה מסוימת תמך בסטלין): "סטלין אבינו, רוסיה אמנו, הלוואי שהיינו יתומים".

* המפלגה האנרכיסטית – אחת המפלגות המדשדשות הרחק מתחת לאחוז החסימה נקראת "המפלגה הדמוקרטית". מנהיגה הוא עו"ד ברק כהן. ברק כהן הוא ביריון אנרכיסט אלים. אנרכיה אינה דמוקרטיה, אלא איום על הדמוקרטיה. וכאשר אנרכיסטים רצים לבחירות, זה לא כיוון שמאסו בפעולה האנרכיסטית ופנו לאפיק פוליטי דמוקרטי, אלא כי הם רוצים להילחם בדמוקרטיה בכלים שלה.

כשמפלגה אנרכיסטית מגדירה את עצמה "המפלגה הדמוקרטית", זה כמו שיהדות התורה תגדיר את עצמה "המפלגה החילונית", הרשימה המשותפת תגדיר את עצמה "המפלגה הציונית" וסמוטריץ' & בן גביר יגדירו את עצמם "המפלגה השמאלנית".

* מה עוד צריך לקרות – מתוך רשומה של אלוף (מיל') יצחק בריק:

רק השבוע ניתן למנות את האירועים הבאים: (תקראו את הרצף ולא תאמינו שצה״ל הגיע לשפל כזה, פשוט מזעזע)  –

1. בתאריך ה 03/02/21 -מחנה צריפין-התגלתה פריצה לימ"ח מבה"ס 6023 -נתגלו חוסרים ב 113 ערכות נשק.

2. 04/02/21- מחנה שדה תימן- ניסיון גניבה מכוח מגדס"ר גבעתי במהלך מטווחים נתפסו 3 בדואים.

3. 05/02/21-גדוד קשר פדם (373)- מחנה נתן- פריצה למספר מחסנים נגנב ציוד כללי.

4. 08/02/21-מחנה שדה תימן-דווח אודות פריצה ל 17 נגמ״שים בגדחה"ן של חטיבה 84 ( גבעתי ) -מבדיקה ראשונית נגנבה תחמושת מסוג קליעית( האירוע עדין מתנהל בשטח ע"י חוקר מז"פ).

5. בלילה בין ה-7 ל 8 בפברואר, *פריצה למחנה קציעות*

בשעה 04:00 + – חדר אדם לשטח הנטוש בין מחנה קציעות למחנה נחל רביב, הפורץ חדר כ100 מטרים עד שהגיע למכולה ריקה נכנס לתוכה כדי לחפש ציוד ויצא מהבסיס. הפורץ חנה כ-500 מטרים דרומית לציר אדגרד, הפורץ עבר ברגל את התנ"ט וחדר למחנה.

6.בלילה של 9/2/21 גורמים המעורים בפרטי תקרית הפריצה הלילה (שלישי) לבסיס חיל האוויר נבטים שבנגב, תיארו שורה של תקלות אבטחה, החושפות את ההתנהלות הלקויה בשעת האירוע. הם תיארו כיצד כוח האבטחה לא הגיב בירי לפריצת המחסום בזמן אמת, ועל הגעתו של החשוד לשטח בו ממוקמים מטוסי ה-F-35 הרגישים.

הש.ג. יצא אשם.

7. בצהריים של 9/2/21-מטיילים מצאו בצאלים ג'יפ צה"לי ובו מכשיר הקשר וקודי הרשתות • הרכב נגנב מהצבא והמבריחים משתמשים בו להברחות סמים באזור הגבול עם מצרים • "זה הג'יפ השלישי שאנחנו מוצאים", סיפרו • המשמעות: רשת הקשר של צה"ל בכל הדרום חשופה •

8. יומיים אחרי החדירה לבסיס חיל האוויר בנבטים, עוד מחדל אבטחה חמור התגלה בבסיס צה"ל בדרום • כנופיית פורצים חדרה למחנה נתן בבאר שבע, אספה מודיעין באמצעות רחפנים – ופגעה ברשת החשמל של הבסיס – ואף גרמה להחשכת הבסיס באמצעות רחפנים. הרחפנים פגעו ברשת החשמל – וגרמו לחשכה בבסיס, אליו פרצו בחסותה הפורצים עשו שימוש בטיסנים ורחפנים וכך אספו מודיעין על מה שקורה בבסיס ועל דרכי פריצה והימלטות ממנו. הם חדרו לבסיס דרך הגדר ועל פי החשד היעד היה אמצעי לחימה וציוד צבאי נוסף. עם זאת, הם לא גנבו נשק אלא ציוד צבאי אחר. עד כה לא אותרו חשודים במעשה. 

9.בנוסף לכל מה שהצגתי -ריבוי גניבות הנשק והתחמושת, והחדירות למחנות צה״ל, רק בחודשים האחרונים:

א. אלמונים גנבו בשבוע שעבר 12 ארגזים של תחמושת, כ-12 אלף כדורים, מבסיס ניצנים בדרום הארץ.

ב.״שוד תחמושת ענק מבסיס האימונים בצאלים״

93 אלף כדורים:

ג. אתמול הסתיים תהליך התחקור, שבוצע על ידי ועדת החקירה בראשות ראש מטה אוגדה 146, אל"מ עידן מורג, בנושא גניבת מספר רב של כלי נשק מנשקיה בבסיס בצפון הארץ שהתרחשה לפני מספר חודשים.

ד. פריצה ל -11 נגמ״שים וטנק במחסן חירום באוגדה בצאלים וגניבת ציוד ואמצעי לחימה מתוכם.

ה. גניבת שני מא״גים (מקלעים) מתוך טנק בגדוד סדיר ברמת הגולן שעמד בתוך הבסיס של הגדוד.

ו. ריקון 7 מכולות בהן אופסן ציוד רגיש כולל מכשירי קשר ומצפינים שהיו שייכים ליחידה מבצעית גם כן מצאלים.

ז. לפני כחודש וחצי נרדמו לוחמים באחד מגדודי הנח"ל שעסק באימון בבקעת הירדן.

פלסטינים שהבחינו בכך גנבו לפחות שני כלי נשק מהחיילים, בהם מקלע נגב ורובה תבור. החיילים הבחינו בכך רק לאחר מכן, כשהתעוררו.

עד כאן הציטוט מן הרשומה של בריק. מה עוד צריך לקרות כדי שנבין שחייבים להחליף את השלטון?

* דאע"ש זה כאן – הרשות הפלשתינאית חיללה את אתר המורשת היהודית – מהחשובים ביותר, המזבח בהר עיבל, שזוהה בידי הארכיאולוג פרופ' אדם זרטל ז"ל כמזבחו של יהושע. פושעי הרִשְׁעוּת הפלשתינאית הרסו את האתר, גרסו את אבניו לצורך סלילת כביש חדש באזור שכם. זה פשע ברברי נגד ישראל והעם היהודי ופשע נגד התרבות האנושית. כך נהגו טליבאן באפגניסטן ודאע"ש בתדמור.

זו אוזלת יד של ממשלת ישראל. על ישראל לנקוט בצעדי עונשין כבדים ביותר נגד הרש"פ על הפשע. ולא חסרים לישראל מנופים. חסרים רק רצון, נחישות וכבוד לאומי.

* להעביר לשליטת ישראל – הר עיבל נמצא באזור B, כלומר בשליטת הרש"פ. אבל הוא נמצא 300 מ' משטח C. בעקבות מעשי הפשע נגד התרבות והארכיאולוגיה של הרש"פ, על ישראל לספח מיד את הר עיבל לשטח C, ולהעביר את האתר הארכיאולוגי החשוב הזה לשליטת ישראל. ובבוא היום – לריבונות ישראל.

* נגד ענישה קולקטיבית – אני תומך מאוד ברעיון התו הירוק. אני מקווה שהוא יאומץ ויחול על תחומים רבים, ואם יש צורך בשינויי חקיקה כדי לאפשר זאת, יש לעשות כן.

מציגים את מדיניות התו הירוק כהענשתם של מי שלא התחסנו. איני מקבל את ההצגה הזאת. זוהי מניעת ענישה קולקטיבית לכל הציבור בגלל מיעוט שאינו מתחסן. אין סיבה שאני, ורוב אזרחי ישראל, שהתחסנו, לא נוכל ללכת להופעות ולאירועים אחרי שנה בלי אירועים, בגלל אלה שאינם רוצים להתחסן. אין סיבה שעולם התרבות והבידור, שכולל לא רק את האמנים אלא גם את פועלי הבמה, אנשי ההגברה והתאורה, המאפרים, התפאורנים וכו' לא יוכל לחזור לחיים, ליצירה, לעבודה ולפרנסה בגלל מיעוט שמסרב להתחסן.

התו הירוק הוא גם תמריץ להתחסן. אין ראוי מכך. ההתחסנות היא אחריות אישית אבל היא אינטרס הכלל. מי שאינו מתחסן אינו מסכן רק את עצמו, אלא את זולתו. יש למדינה אינטרס מובהק להמריץ את הציבור להתחסן.

בנוסף לתו הירוק, יש להרחיב ולהעמיק את ההסברה ועל התקשורת להתגייס לכך. ההסברה חייבת להתייחס נקודתית לפייק ניוז ולהפחדות של מכחישי המדע ורופאי האליל למיניהם, שמטיפים לא להתחסן. יש להפריך בסבלנות את סיפורי המעשיות הללו.

* זהירות – שרלטן – תחקיר חשוב של קרני אלדד על השרלטן, רופא האליל, מכחיש המדע יובל אשרוב, התפרסם ב"ישראל היום". אשרוב אדם מסוכן. סיכן חיי "מטופלים", כלומר מאמינים בו, וכעת מסכן חיי המונים בהטפה שלו נגד חיסון הקורונה. מבחינה הלכתית אדם כמוהו נחשב "רודף". העדויות המופיעות בתחקיר מחייבות חקירה פלילית.

* רלטיביזם – אחת הרעות החולות של הפוסט-מודרניזם, היא הרלטיביזם. אין עובדות, יש נראטיבים. אין אמת ושקר – כל אחד והאמת שלו. הלגיטימציה לתופעות כמו מכחיש הקורונה הלוחם בחיסונים יובל אשרוב וכמו ה"הגות" של אבישי בן חיים הם תוצר ישיר של הרלטיביזם. הם לא משקרים, הם מספרים את הנראטיב שלהם.

* הוא הא מי זאת באה – אני מקווה מאוד שניקי היילי, שגרירת ארה"ב באו"ם לשעבר, תהיה הנשיאה הבאה של ארה"ב. היא ידידת ישראל לפחות כמו טראמפ, אך בניגוד אליו מנהיגה דמוקרטית וליברלית אמתית ובניגוד אליו היא אדם ישר ונורמטיבי. ניקי היילי, ביקרה בחריפות את הנשיא שמינה אותה לתפקיד, דונלד טראמפ. בריאיון לאתר "פוליטיקו" אמרה היילי: "טראמפ אכזב אותנו. עלינו להכיר בכך". לדבריה, "הוא עזב את הבית הלבן בדרך לא מקובלת, ולא היינו צריכים ללכת אחריו או להקשיב לו". היילי, ששמה מוזכר כמועמדת פוטנציאלית מטעם המפלגה הרפובליקנית בבחירות 2024, הבהירה: "אנחנו לא יכולים לתת לזה לקרות שוב". היילי הוקיעה את ההסתה של טראמפ נגד סגנו פנס, שכל השנים היה נאמן אליו, שבעקבותיה מעריציו הפולשים לקפיטול זעקו "מוות לפנס".

* הצעיר ביותר – אביחי שטרן, ראש העיר הנמרץ והמרשים מאוד של קריית שמונה, הוא ראש העיר הצעיר ביותר בישראל. הוא בן 35 ונבחר לתפקיד בגיל 33. בראיון לדני רופ בוועידת החדשנות, שאל אותו רופ אם הוא ראש הרשות הצעיר ביותר בתולדות המדינה, והוא השיב שרק אחד היה צעיר ממנו, מאיר שטרית שבגיל 26 היה ראש המועצה המקומית של יבנה. האמת היא ששטרית היה אפילו צעיר יותר, בן 25. אך גם הוא לא הצעיר ביותר, אלא משה קצב, שבגיל 24 היה ראש המועצה המקומית קריית מלאכי. אחיו, ליאור קצב, נבחר בגיל 29 לראשות העיר קריית מלאכי. אפרים דרעי נבחר בגיל 25 לראשות המועצה המקומית כפר יונה וכיהן בתפקיד 41 שנה. גם עמיר פרץ היה צעיר משטרן כשנבחר לראשות המועצה המקומית שדרות – הוא היה בן 32.

* השר האחרון – עם מותו של שלמה הלל, לא נותר עוד אף שר שכיהן בממשלה במלחמת יום הכיפורים. גם רובם הגדול של אנשי המטכ"ל באותה מלחמה לא נותרו בין החיים. שני בכירי מערכת הביטחון במלחמה שעוד חיים אתנו הם ראש המוסד צביקה זמיר בן ה-96 וראש אמ"ן אלי זעירא, בן ה-93.

שלמה הלל כיהן גם בממשלת רבין הראשונה, בשנים 1974-1977. הוא כיהן בה כשר המשטרה ובחלק מן התקופה גם כשר הפנים. הייתה זו הממשלה שהחליטה על מבצע אנטבה. הלל היה שר המשטרה באירועי יום האדמה, ולכן היה יעד להסתה מצד רק"ח,

(לימים חד"ש). הוא היה שר המשטרה בשעה שהתנהלו חקירות שחיתות נגד בכירים במפלגתו, כמו השר אברהם עופר, אשר ידלין שעמד להתמנות לנגיד בנק ישראל ואחרים. הוא לא העלה על דעתו לפגוע בחקירות ובמשטרה, והזכיר ששבועת האמונים שלו היא למדינת ישראל ולחוקיה ולא לאנ"ש מהמפלגה.

עם מותו של הלל, נשאר אתנו עוד שר אחד ממשלת רבין הראשונה, אהרון ידלין בן ה-95.

* או ציונות או כליה על העם היהודי – אני יו"ר פורום חינוך של אורטל. כל ישיבה של הפורום נפתחת ב"דבר תורה" – טקסט כלשהו, שלרוב עוסק באופן ישיר או עקיף בענייני חינוך ובענייני דיומא. בישיבה שהתקיימה ביום חמישי, הזכרנו שלמחרת, ל' בשבט, יתקיים יום המשפחה. במקור הוא נקרא יום האם. יום האם נקבע ביום השנה למותה של הנרייטה סאלד. אבל הנרייטה סאלד הייתה חשוכת ילדים. ובכל זאת, כמייסדת והמנהיגה של מפעל עליית הנוער, היא ראתה עצמה כאם של כל הילדים והנוער שהעלתה והם ראו בה אם. הטקסט שהבאתי, היה קטע ממכתב שכתבה לאחר ביקורה הראשון בארץ ישראל, ב-1909: "היו שהזהירו אותי שלא לקיים את המסע לארץ ישראל. היו שאמרו: 'את תתאכזבי,' היו שאמרו: 'כשתגיעי לציון, תחדלי להיות ציונית'. ובאמת הרבה ראיתי שם, בעיקר ביפו ובירושלים, שעשוי לעורר תגובה של דחייה, אפילו בכי. אבל זכיתי לראות גם את מפעלם של המתיישבים החדשים, החלוצים במושבות, בגליל ובשרון. נסענו בעגלה בדרכי הארץ. ראינו את הנופים מקרוב והתחככנו באנשים. ואני אומרת לכם, שהאנשים האלה מילאו אותי אנרגיה. לא, לא חזרתי פחות ציונית ממה שיצאתי, להיפך. נכון, היום אני יודעת שהציונות היא מטרה הרבה יותר קשה להגשמה ממה ששיערתי לפני המסע הזה. אבל היום אני משוכנעת יותר מתמיד: או ציונות או לא כלום; או ציונות או כליה על העם היהודי".

          * ביד הלשון

דפנה – מי זו דפנה שעל שמה קרוי הקיבוץ דפנה? הוא לא מנציח שמה של אף אישה, אלא את שם העיר העתיקה דפנה או דפני, מתקופת בית שני.

קיבוץ דפנה, בעמק החולה, נמצא בקרב הגבול בין ישראל ללבנון. בדפנה נמצא בית הספר התיכון "הר וגיא" שבו למדו בניי הגדולים. הוא עלה לקרקע בשנת 1932, בידי חלוצים עולים מפולין, גרמניה וליטא. שמו הראשון היה מצודת אוסישקין א'. ראש קק"ל מנחם אוסישקין, שהקפיד מאוד על הנצחתו בחייו, רצה ששמות ששה יישובים שהוקמו ביוזמתו בעמק החולה יישאו את שמו ויקראו מצודת אוסישקין א'-ו'. כל המתיישבים סירבו לכך והתעקשו, וכפי שקורה תמיד – כאשר התושבים מתנגדים לשם שניתן לשמם בידי המוסדות והם נחרצים בעמדתם, בסופו של דבר הם מנצחים ושמם נושא את השם שהם בחרו בו. וכך אף אחד מן הששה אינו נקרא מצודת אוסישקין.

* "חדשות בן עזר"