צרור הערות 24.1.21

* מגדיר את עצמו ציוני – מזכיר המדינה האמריקאי הנכנס אנתוני בלינקן הודיע שממשל ביידן מכיר בירושלים כבירת ישראל וישאיר את שגרירות ארה"ב בירושלים.

זו התחלה טובה וזה מעודד ומשמח מאוד. אבל יש לזכור – טראמפ היה הנשיא ה-13 של ארה"ב מאז הקמת מדינת ישראל. 12 קודמיו לא עשו את המובן מאליו; לא הכירו בירושלים כבירת ישראל ולא הציבו בירושלים את שגרירותם. אולי הם פחדו מהאיומים ש"המזה"ת יבער". השגרירות עברה והמזה"ת לא בער. נהפוך הוא – תהליך השלום המזרח תיכוני התקדם ונחתמו ארבעה הסכמי שלום ונרמול עם מדינות ערביות.

אין ספק שטראמפ הוא הנשיא האמריקאי הידידותי ביותר שהיה אי פעם לישראל. ואני מאמין שהחלטותיו המהפכניות ביחס לישראל לא יימוגו עם תום תקופתו, אלא רובן תישארנה תחת כל הנשיאים הבאים.

ג'ו ביידן הוא ידיד ותיק של ישראל, שתמך בישראל לאורך שנותיו הרבות בסנאט. הוא מגדיר את עצמו ציוני. הוא מגדיר את BDS ארגון אנטישמי. סביר להניח שתהיינה מחלוקות בינו לביננו, אך תהיינה אלו מחלוקות בין בעלות ברית. ואם ביידן חכם ורוצה להצליח, יש לקוות שהוא ידבק בדרך של קודמו – חיזוק ציר המדינות הערביות המתונות, לחץ כבד על איראן עד ביטול תכנית הגרעין והמשך תהליך השלום המבורך בין ישראל למדינות ערב. התנאי להמשך התהליך המבורך הזה, הוא לא לתת לפלשתינאים לשוב ולהטיל וטו על השלום המזרח תיכוני. כלומר, להשאיר את הפלשתינאים במדרון אחורי.

* פרו ציוני – ביידן מגדיר עצמו ציוני, בשל אמונתו הנחרצת בזכותו של העם היהודי למדינת לאום במולדתו, בארץ ישראל. האם פירוש הדבר שהוא ציוני? האם האוונגליסטים, אוהדי ישראל הצרופים כעיקר באמונתם הדתית, הם ציונים?

אני אוהד מאוד את התנועה הלאומית האיטלקית. האם זה הופך אותי חלק ממנה? כמובן שלא, הן איני איטלקי. למיטב הכרתי, כיוון שהציונות היא התנועה הלאומית של העם היהודי, מי שאינו יהודי אינו שייך אליה ולכן אינו ציוני. ביידן, אפוא, הוא פרו-ציוני וזה נהדר. אבל אם הוא מגדיר עצמו ציוני, מי אני שאשבור לו את המילה?

* צווים ישנוניים – בולמוס הצווים הנשיאותיים מעמיד באור קצת מביך את הכינוי "ג'ו הישנוני".

* שתי שגיאות קריטיות – לפני הבחירות בארה"ב כתבתי שאילו הייתי אמריקאי הייתי תומך בביידן, אבל כישראלי אני מקווה שטראמפ ינצח. מדוע כישראלי רציתי בניצחונו של טראמפ – זה ברור. מדוע כאמריקאי הייתי תומך בביידן, הבנו כולנו ב-6.1, בפלישה לקפיטול.

אבל יש להודות שלא רק בהקשר הישראלי והמזרח תיכוני היו לטראמפ הישגים, אלא גם במישור הפנימי והכלכלי. וכדאי לזכור שמדיניותו הכלכלית הייתה רחוקה מליברטריאניות ואפילו משמרנות רפובליקאית. בהגדרות המסורתיות של שמאל/ימין, זו כלכלה שמאלית יותר מהגלובליזם של אובמה. מכסי מגן והגנה על התעשיה הם ממש לא מדיניות כלכלית "ימנית". יש המכנים אותה "ימין פופוליסטי". בעיניי, הפופוליזם הזה חיובי.

75 מיליון אמריקאים תמכו בטראמפ לכהונה שניה. סביר להניח, שאלמלא הכחשת הקורונה והתמודדותו השערורייתית עם המגפה הוא היה מנצח בבחירות. מדיניות הקורונה שלו הייתה שגיאה קשה ביותר, שעלתה לו בשלטון.

השגיאה הגדולה השניה הייתה סירובו להכיר בהפסדו בבחירות. אילו נשא בליל הבחירות נאום שבו היה משתבח בהישגיו, מודה לבוחריו, מודה בהפסדו ומאחל הצלחה לביידן, ולמחרת מזמין את ביידן לשיחת חפיפה, היה זה סיום ראוי לנשיאותו. התנהלותו האנטי-דמוקרטית, סירובו לקבל את התוצאות, הפצת תיאוריות הקונספירציה על גניבת הבחירות וההסתה שהביאה לפריצה לקפיטול הכתימו את מורשתו. היו לו הישגים גדולים, אך התמונה שתיחרט בהיסטוריה יותר מכל היא הביריון המקורנן והאספסוף הטראמפי הפורץ לקפיטול.

* המסע לשיקום אמינותו – גיא בכור פרסם מאמר מאוזן ורציני, שבו הסביר שביידן הוא ידיד ישראל וכך גם המינויים הבכירים שלו. הוא הזכיר שהמיינסטרים של המפלגה הדמוקרטית פרו-ישראלי להבדיל מן המיעוט הרדיקלי הפרוגרסיבי.

זאת, לאחר חודשים שבהם הציג את המפלגה הדמוקרטית כמפלגה רדיקלית, אנטי דמוקרטית, אנטי ישראלית ואנטישמית, וצבע את כולה בצבע של הקבוצה הפרוגרסיבית.

גם את ביידן הוא כבר אינו מציג כדימנטי סנילי שהמפלגה מסתירה אותו במרתף, כדי שהציבור לא יידע זאת.

יתכן שהמאמר הזה הוא הצעד הראשון במסע של גיא בכור לשיקום אמינותו.

* ניגוד האינטרסים המוחלט – לקראת סיום תפקידו של טראמפ, רווחו בתקשורת האמריקאית ספקולציות שהוא יחון את עצמו ואת בני משפחתו. לזכותו ייאמר שהוא לא עשה כן. אבל עצם האפשרות שאדם יכול לחון את עצמו או את בני משפחתו – הזויה. אין ניגוד אינטרסים מובהק וקיצוני מזה. זה כאילו שופט שיוגש נגדו כתב אישום ישפוט את עצמו.

* דרבניזם – מנין נובעת הפרברסיה של הצגת ישראל כמדינת אפרטהייד? בספר שאני כותב, אני מקדיש פרק שלם להפרכת הטענה ההזויה הזאת מבחינה עובדתית. אני מסביר בו מהו אפרטהייד, ומוכיח איך על פי כל קנה מידה ישראל היא היפוכו. אני מעמיד כל חוק מחוקי האפרטהייד מול החקיקה והמציאות הישראלית, ואין ניגוד עמוק יותר לאפרטהייד מהדמוקרטיה הישראלית. באותו פרק אני מסביר גם מה עומד מאחורי הטענה הזאת.

המטרה היא למוטט את ישראל באמצעות חרם בינלאומי מוחלט, כפי שמוּטָט שלטון האפרטהייד בדרום אפריקה. זו האסטרטגיה. היא עוצבה בפרטי פרטים בהצעת ההחלטה שהוגשה לוועידת דרבן (2001) – ועידת הגזענות והאנטישמיות, שכותרתה האורוויליאנית הייתה ועידה נגד הגזענות. אמנם ארה"ב וישראל הביאו לסיכול ההחלטה, אבל המצע הפך לתכנית הפעולה של מסע הדה-לגיטימציה שמוביל הארגון האנטישמי BDS. ודוק – אין המדובר בכך שכיוון שישראל היא משטר אפרטהייד יש לנקוט נגדה באמצעים כמו נגד דרום אפריקה, אלא להיפך – כיוון שרוצים לנקוט נגד ישראל אמצעים כמו נגד דרום אפריקה, הומצאה הטענה המופרכת הזאת. באמצעות הצגת מדינת הלאום היהודית, המבטאת את זכותו הטבעית של העם היהודי להגדרה עצמית באמצעות ריבונות במולדתו, כמדינת אפרטהייד, הם מעוררים תקווה אצל שונאי ישראל שיוכלו למוטט את המדינה היהודית כמו את משטר האפרטהייד.

הנה, רק השבוע כתב ג. האו האו, הלא הוא גדעון לוי, בשוקניה פשקוויל המסביר את חשיבות המסמך של "בצלם" שמגדיר את ישראל מדינת אפרטהייד מיום הקמתה, כמצע לפעולה בינלאומית שתכפה על ישראל לחדול להיות מדינה יהודית. "נדרשת פעולה בינלאומית, כן, בדיוק כמו בדרום אפריקה. מה שעבד שם עשוי לעבוד גם כאן. הבה נראה, מה יקרה כשהישראלים יתחילו לשלם על חטאי מדינתם".

יש להוביל מלחמת חורמה באנטישמיות. המלחמה באנטישמיות היא מלחמת הנאורות בגזענות החשוכה. טוב לדעת שנשיא ארה"ב החדש ביידן הגדיר את BDS – ארגון אנטישמי. יש לקוות שהוא יהיה נחרץ במלחמה למיגור האנטישמיות.

אגב, גרמניה, שמבינה משהו באנטישמיות, הגדירה את BDS ארגון אנטישמי ופועלת על פי חוק להדרתו ולאי מתן במה למטיפיו. ועל כך, מתנהל מאבק חריף של גורמים רדיקליים בעולם נגד גרמניה, בשם חופש הביטוי. מובילי המלחמה הם… יהודים וישראלים, אכולי שנאה עצמית חולנית, דוגמת אברום בורג ועיתון "הארץ".

* עכשיו תורם – המלצת הקריאה שלי בעיתוני סופ"ש היא כתבה ב"ידיעות אחרונות", שכותרתה "עכשיו תּוֹרָם לשבור שתיקה". תקציר הסיפור – לוחמי שריון מחטיבה 7, זומנו אחרי שחרורם לחקירות ארוכות וקשות, בחשד לפשעי מלחמה. הם נחקרו, על פי עדותם, בתחושה שהם פושעים שמשקרים. הם המתינו שנים, בעינוי דין קשה מנשוא, עד שתיקיהם נסגרו.

החקירה הייתה בשל עדות אנונימית, שמסתבר שהיא של אחד מחבריהם, בחוברת עדויות ממבצע "צוק איתן" שהוציאה תנועת "שוברים שתיקה". אגב, מסופר בכתבה שהעדות שלו חולקה ל-14 ופוזרה לאורך החוברת, כך שמצטייר כאילו מדובר ב-14 "עדויות" של 14 חיילים שונים, מה שמעצים את הסיפור ומקנה לו אמינות. אפשר להסיק שעל פי אותה שיטה, מאות ה"עדויות" הן של קומץ שקרנים. העדות שלו הוקראה בידי דנה גולן, מנכ"לית "שוברים שתיקה", בפני הפרלמנט האירופי, והתקבלה בתשואות.

"שוברים שתיקה" סירבו למסור את שמו של מוסר העדות. אך הנפגעים מהחקירה דרשו לקבל את חומרי החקירה לצורך הליך משפטי, כולל שמו של מוסר העדות. לאחר מאבק ממושך המפורט בכתבה, הם קיבלו את החומר וגם את שם המעיד; טוב, אפשר כבר לנטוש את הפוליטקלי קורקט, שם מעליל עלילת הדם – ירון זאב. היום – יורד לגרמניה, איך לא. מסתבר, שבמסגרת חקירת מצ"ח, הגרסה של ירון הייתה רחוקה ת"ק פרסה מסיפורי האימה מסמרי השיער ב"עדותו" ב"שוברים שתיקה". וגם מה שמסר במצ"ח – שקר. יתר על כן, האמת היא שהפלוגה פעלה לעתים בניגוד לפקודות כדי למנוע פגיעה באזרחים ואף הסתכנה לא אחת מסיבה זו. וכל סיפור שסיפר – הוא ההיפך המוחלט של מה שקרה.

טוב, זה לא חדש. מה שחדש, הוא שהלוחמים תבעו הפעם את "חברם" המנוול ואת "שוברים שתיקה" תביעת דיבה בסך 2.6 מלש"ח. "לצערי, ירון עשה לנו עוול ולא הותיר לנו ברירה, בייחוד אחרי שראינו איך בכל העולם מצטטים את העדויות שלו. הבנתי שאנחנו חייבים לצאת למסע של טיהור שמנו שהוכפש וטיהור שמם של חיילי צה"ל".

התביעה הזאת הוגשה עוד טרם פסק הדין החשוב בתביעת הדיבה נגד הסרט "ג'נין, ג'נין". יש לקוות שפסק הדין יהיה תקדים שיסייע בתביעה שלהם. חשוב מאוד שגם לוחמים אחרים ינהגו כמותם. צריך להפסיק להיות פראיירים, ולא לתת עוד את הלחי השניה למנוולים הללו. צריך להכות אותם במקום הכואב ביותר, בכיסם ובארנקם. את "שוברים שתיקה", העומד בחוד החנית של מלחמת הדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל, מניע כסף גדול, תקציבים של מדינות. הגיע הזמן שהם גם ישלמו על עלילות הדם נגד חיילי צה"ל ומדינת ישראל.

* חבל שלא נפגש עם ערפאת – הפרק השני בסדרה "אויבים" ב"כאן 11" הוקדש לערפאת. המילה האחרונה בפרק הייתה של דני רובינשטיין, הביוגרף של ערפאת, שהעלה על נס את ההסכם ההיסטורי בין ישראל לאש"ף. אבל רוח הדברים של הפרק ושל שאר המשתתפים בו הייתה הפוכה. נאמר בפירוש שערפאת מעולם לא התכוון להפסיק את הטרור, מעולם לא חלם על שלום ופיוס עם ישראל; הוא היה פוליטיקאי ערמומי וממולח, שקרן ורמאי, שידע לתמרן באמצעות שילוב בין דברי חלקות וחנופה, מאור פנים ובכיינות, תוקפנות ואיומים, באופן שתמיד ישרת את עניינו וישאיר בידיו את האופציות פתוחות. דניס רוס סיפר שערפאת ידע להתגמש בהסדרי ביניים שהשאירו את האופציות שלו פתוחות, אך כאשר נדרש לחתום על הסכם שלום וויתור על תביעות נוספות, הוא לא היה מסוגל לכך ולא היה מוכן לכך בשום מחיר. ז'ק נריה, שליחו האישי של רבין לערפאת סיפר, שרבין אמר לו: "חבל שלא נפגשתי עם ערפאת לפני הסכם אוסלו. אילו הכרתי אותו קודם לא הייתי חותם על ההסכם".

אחת המרואיינות הייתה סוהא ערפאת, אלמנתו של רב המרצחים (הראיון המלא התפרסם לפני שבועות אחדים ב"7 ימים"). היא אמרה שהטעות הגדולה של ערפאת הייתה האינתיפאדה השניה. היא אמרה שאינה מבינה למה ערפאת עשה את זה, למה הוא בחר להמשיך בטרור. מעניין. הרי יש בתוכנו אנשים שעד היום מדקלמים את השקר שערפאת בכלל לא תכנן ולא יזם את האינתיפאדה, זו הייתה תגובה עממית ספונטנית על ביקור שרון בהר הבית, את הפיגועים עשה בכלל חמאס שהיה האופוזיציה של ערפאת וכו'.

* השפעה תרבותית – אחד המרואיינים בסרט המצוין על ערפאת, איש המוסד אודי לוי, שעמד בראש היחידה ללוחמה כלכלית בטרור, סיפר שלקראת חתימת הסכם אוסלו אמר לו פלשתינאי: "מטומטמים, מה עשיתם? אתם משלים את עצמכם שאם תקום הרש"פ היא תושפע מישראל ומהתרבות הישראלית, אבל יקרה ההיפך; הם לא ישתנו אבל ישנו אתכם. אתם תאמצו תרבות של שקר ושחיתות".

אוי לנו.

* בלון ניסוי – לנתניהו ניתנה ממשלת אחדות לאומית לשלוש שנים, עם השותף הכי נאמן, אפילו כנוע, שיכול היה למצוא. ממשלה רוטציונית. אבל העקרב עקץ את הצב, כי זה טבעו. הוא פירק את הממשלה כדי לגנוב את הרוטציה. שיא השיאים היה, שבעיצומו של המשבר הכלכלי-חברתי מן הקשים ביותר בתולדות המדינה, הוא ביצע פשע במזיד נגד כלכלת ישראל באי העברת תקציב, אך ורק כדי לגנוב את הרוטציה. 100% מהאשמה בפירוק הממשלה היא עליו. הוא הוכיח שלחתום אתו על הסכם, זה כמו לחתום על הסכם עם ערפאת.

פתאום, כאשר הסקרים מטילים ספק רב ביכולת שלו להקים קואליציה (כנראה שהקואליציה הטבעית שהוא מנסה להקים עם בן גביר והאחים המוסלמים, מורכבת מגורמים שינטרלו זה את זה ויקשו על הקמת קואליציה), וכשהוא מבין שיש היתכנות סבירה להקמת ממשלה חלופית בהנהגת גדעון סער, שתכלול את הגורמים הקונסטרוקטיביים במניפה רחבה מנפתלי בנט עד חולדאי, הוא מפריח בלוני ניסוי על דחיית הבחירות, בתירוץ של המגפה; אותה מגיפה שלא הפריעה לו לא להעביר תקציב.

את בלון הניסוי הזה יש ליירט לאלתר.

* סופו של כל סמרטוט – ישראל כ"ץ היה שר תחבורה מעולה. תושבי הספר הישראלי, הגליל והנגב, מכירים לו תודה על פועלו לקירוב הפריפריה למרכז. הוא הוכיח את עצמו כביצועיסט מצוין, כאדם שיודע לדחוף רפורמות משמעותיות; בולדוזר במלוא מובן המילה.

איך שר מוצלח כל כך הפך לשר האוצר הכושל ביותר בתולדות המדינה; השר היחיד אי פעם שלא הגיש תקציב מדינה, ודווקא בעיצומו של משבר כלכלי-חברתי מהקשים בתולדות המדינה, שמחייב יותר מתמיד תקציב? איך שר, שממשק נכון בינו כדרג פוליטי לבין גורמי המקצוע הביא אותו להישגים גדולים כל כך, הפך את אנשי המקצוע באוצר לאויבים, רמס אותם, התעלם מהם ומנהל את המשרד כמו במדינת עולם שלישי?

לתשובה לשאלות הללו יש שם פרטי ושם משפחה – בנימין נתניהו. נתניהו רמס אותו כשר אוצר, הכשיל אותו, כפה עליו לפעול בניגוד לאמונתו המקצועית, הכריח אותו לפעול נגד כלכלת ישראל, נגד האינטרס הלאומי, נגד האינטרס האישי שלו להצליח בתפקידו – למען האינטרס הפרטי של נתניהו. וכי כ"ץ אינו יודע שתפקידו להעביר תקציב? אינו מבין שזה הכרח כלכלי? וכי מישהו מאמין לו שהוא מאמין לעצמו כשהוא מקשקש שיש, כביכול, איזו סיבה מקצועית כלשהי לאי העברת תקציב? הרי ברור שהוא לא העביר תקציב כי נתניהו אסר עליו להעביר תקציב, כי אי העברת תקציב היא הדרך הנכלולית היחידה שלו לגנוב את הרוטציה.

ואם מישהו חושב שאני כותב זאת כדי להמעיט מחומרת אשמתו של כ"ץ – אין הוא אלא טועה. כ"ץ כשר חייב לפעול למען מדינת ישראל ולמען הציבור הישראלי וכאשר הוא פועל במזיד נגדם, הוא אינו יכול להסתתר מאחורי גבו של נתניהו. אסור לו להתקרנף. עליו לעמוד איתן מול נתניהו או להתפטר.

אבל כ"ץ עושה את החשבון שלו. הוא מבין שהבייס של הליכוד מצפה ממנו לנאמנות לבוס, מעל כל שיקול אחר, מעל לכל שיקול לאומי, כלכלי, מקצועי. והשאיפה שלו לראשות הממשלה בעתיד, מחייבת אותו, להבנתו, להתאים את עצמו לרצון הבייס. הוא רק שוכח עם מי יש לו עסק. נתניהו יגמור להשתמש בו, יסחט את הלימון עד הסוף ויזרוק אותו לכלבים.

זה סופו של כל סמרטוט.

* הרהורים בעקבות התכנית "עובדה" – אי העברת התקציב הייתה פשע נגד כלכלת המדינה למען צורך אישי זר ולעומתי לטובת המדינה. הדרת אנשי המקצוע והיחס הרודה והמזלזל בהם היא תופעה מגונה. דרישה מאיש מקצוע לעוות נתונים היא מעשה חמור ביותר.

אבל במחלוקת העקרונית בין אגף התקציבים ליועץ הכלכלי של רוה"מ אבי שמחון, יש הרבה צדק בעמדתו של שמחון. אכן, במצב חירום כזה, חייבים היו להוציא ומיד סכומי עתק כדי להניע את המשק, ולו להנעה מינימליסטית. צריך היה "לשפוך" הרבה כסף כדי לאפשר לאנשים שכל כך נפגעו מהסגר להיות עם הראש מעל המים. גם בוויכוח בין התשלום האוניברסלי לדיפרנציאלי, האמת אינה נמצאת בצד אחד. בעיקרון, אני בעד הדיפרנציאליות – לתת יותר למי שזקוק יותר, לתת פחות למי שזקוק פחות, לא לתת כלל למי שאיזו זקוק כלל. זו תפיסת השוויון המהותי (לכל אחד לפי צרכיו), להבדיל משוויון טכני של לחלק לכולם אותו הדבר, שזו גישה שמנציחה פערים. השאלה היא אם במצב החירום, שבו היה צורך במענה מידי, ניתן היה לבצע את הדיפרנציאציה הזאת. אני בספק.

טרנר ומרידור הזכירו את ימיו של נתניהו כשר האוצר. אין ספק שהם אלה שייצגו במחלוקת הזאת את האידיאולוגיה הכלכלית של נתניהו, כפי שבאה לידי ביטוי מובהק כשהיה שר האוצר. אני דווקא רואה בחיוב את העובדה שאפילו הוא, שזו השקפת עולמו, הבין שהיא אינה רלוונטית בשעת חירום.

יש צדק בטענתו של שמחון שפקידי האוצר לא התעלו לגודל השעה או לחומרת השעה. אבל דווקא בשל כך; דווקא בשל חומרת השעה וגודל השעה, בולטת קטנותו של נתניהו שבשעה קשה כל כך נמנע מלהעביר תקציב, רק בשל רצונו לגנוב את הרוטציה.

השחיתות הכלכלית והציבורית הזאת חמורה לאין ערוך אף יותר מכל ההאשמות הכבדות בכתב האישום נגדו.

* קונספירציה בתוך קונספירציה – בישיבת ועדת הכספים, שקטעים ממנה הוצגו ב"עובדה", אמר ישראל כץ שאנשי אגף התקציבים מכינים "תקציב בתוך תקציב". אמיר אוחנה, בשבתו כסוס טרויאני במשרד המשפטים, בטרם הפך לסוס טרויאני במשרד לביטחון פנים, האשים שיש "פרקליטות בתוך פרקליטות". רוה"מ האשים את כחול לבן, השותף הנאמן, החנוני והכנוע ביותר שיכול היה לדמיין אי פעם כ"ממשלה בתוך ממשלה". זאת תרבות השקר והקונספירציות של נתניהו, שמחלחלת לחברה הישראלית, תוקפת את המערכת החיסונית שלה וחותרת תחת תשתיתה המוסרית והערכית.    

* חשש מלינץ' – תקווה חדשה מציגה מסר חשוב בנושא מערכת המשפט: לא להרס מערכת המשפט, כן לתיקון מערכת המשפט. אין מערכת מושלמת, בכל מערכת יש פגמים וכך גם במערכת המשפט הישראלית. ראוי לערוך בה שינויים ורפורמות, שתהפוכנה אותה לטובה יותר. אולם היום נתניהו ואנשיו לא מנסים לתקן את המערכת אלא למוטט אותה. הם מציעים חוקים נוראים, מסוכנים, ארדואנוקרטיים, כמו החקיקה שנועדה להעמיד את נתניהו מעל החוק ולאפשר לו להימלט מאימת הדין (תאווה שבעטיה מושלכת החברה הישראלית לסיבוב בחירות רביעית, כי הוא לא מוותר עד שיצליח להקים קואליציית חסינות, בין אם בסיוע החיה הכהניסטית או האחים המוסלמים או שניהם יחדיו). או כמו חקיקה שנועדה לנטרל את בית המשפט העליון – חוק התגברות רדיקלי, שאין כדוגמתו באף דמוקרטיה.

כל עוד נתניהו ראש הממשלה, יש להגן בכל הכוח על מערכת המשפט מפגיעתו הרעה. אי אפשר לחולל רפורמות במערכת, בשעה של ניגוד עניינים מובהק בין ראש הממשלה לבין החוק והמשפט.

אבל בתקווה שלאחר הבחירות תקום ממשלה שפויה בהובלת תקווה חדשה, ראוי גם ראוי לחולל שינויים. בין ההצעות שהוצגו בידי תקווה חדשה – הפרדה בין תפקיד היועמ"ש לתפקיד התובע הכללי. אני תומך כבר שנים רבות בהצעה הזאת. אני יודע שחלק מן התומכים בה, אנשי נתניהו, דוגלים בה מתור רצון להחליש את מעמד היועמ"ש. אני מאמין שהפרדה כזאת תחזק את מעמדו של היועמ"ש ובוודאי את מעמדו ועצמאותו של התובע הכללי. מי שחושבים שפיצול כזה יסייע למושחתים, יתחרטו על תמיכתם בו. אני מאמין שתובע כללי שאינו יועמ"ש היה מגיש כתב אישום חמור יותר כלפי נתניהו (ברוח המלצת הפרקליטות) והרבה יותר מהר.

באשר לרפורמה נוספת שתקווה חדשה מציעה, אני חצוי. ההצעה היא שהוועדה למינוי שופטים תערוך שימוע פומבי לשופטי בית המשפט העליון. קודם כל, אני שמח שבניגוד להצעות נוסח נתניהו ואיילת שקד שנועדו להכפיף את הרשות השופטת לראש הממשלה (הצעות הזויות לפיהן הכנסת, שכבר מזמן כפופה בפועל לראש הממשלה, תבחר את השופטים) ההצעה משאירה על כנה את המבנה המצוין של הוועדה למינוי שופטים. הלאקונה שהייתה בשיטת מינוי השופטים – המאיוריזציה בוועדה, תוקנה ביוזמת סער, לפני שנים אחדות, בחוק שמחייב רוב של למעלה מ-2/3 מן הוועדה לבחירת שופטי בית משפט העליון.

האם נכון שהוועדה תערוך שימוע פומבי? יש לרעיון הזה יתרונות. הוא עשוי לחזק את אמון הציבור בבית המשפט העליון, בזכות השקיפות שתיווצר בשימוע כזה. כיוון שבית המשפט העליון עוסק גם בעניינים שבהשקפת עולם, כולל ביקורת שיפוטית על חקיקה, טוב יהיה לשמוע את השקפת השופטים טרם כניסתם לתפקיד.

אבל אני חושש מהרעיון. החשש שלי הוא מפני הפיכת סוגיית בחירת שופטי בית המשפט העליון לקרקס, להצגה. אני חושש מח"כים פופוליסטים ודמגוגים שיהפכו את מעמד השימוע ללינץ', להשתלחות, לפרובוקציות, לחקירה פוליטית. די בעובדה מסמרת שיער שדמויות כמו מירי רגב ואסנת מארק מאיישות היום את הוועדה, ומי ערב שלא תהיינה דמויות מן הזן הזה גם בעתיד, כדי לשלול את הרעיון.

אני מתלבט בנושא. אם יוחלט על שימוע כזה, יש לקבוע כללים נוקשים באשר לאופן ניהולו, ולקבוע תקופת ניסיון לרעיון, כדי להבטיח שהשימוע לא יהפוך ללינץ'.

אולי עדיפים פתרונות מתונים יותר, כמו הצגת שמות המועמדים להתנגדויות הציבור ופרסום פרוטוקולי הדיונים.

* לא מכויל – השבתי על השאלון של יישומון "המצפן" והוא צפה שאצביע ל… תל"ם. מקום שני – ישראל ביתנו. מקום שלישי – יש עתיד. תקווה חדשה לא הייתה בין העדיפויות.

המצפן לא מכויל.

* מחרחר מלחמת אחים – ההתנהלות בציבור החרדי בקורונה והרפיסות של רוה"מ לנוכח התופעה מעוררת כעס ציבורי כלפי החרדים. הכעס מוצדק. ודווקא כאשר הכעס מוצדק, יש לעמוד על המשמר מפני הידרדרות לשנאת חרדים, להסתה נגד החרדים ולאלימות.

אורי משגב פרסם ב"הארץ" פשקוויל שנאה והסתה נגד הציבור החרדי. הוא טוען שהחרדים הם האויב הפנימי, וכפי שאנו מתגייסים למלחמה נגד אויב חיצוני כך יש לעשות נגד האויב הפנימי. כותרת הפשקוויל: "איפה השמאל שיצית אינתיפאדה חילונית?" והוא מסיים אותו במילים: "מי שיצית אינתיפאדה חילונית ייהפך לכוכב עליון".

יתכן שהמטרה שלו היא ליהפך לכוכב עליון, אבל אני מציע לנער את זיכרוננו ולשחזר מה היה כאן באינתיפאדות. היה זה טרור עקוב מדם. משגב מחרחר מלחמת אחים (הוא בטח יסביר שהוא "רק" בעד מלחמת אזרחים כי הם לא אחים שלו) ואין מלחמה איומה יותר ממלחמת אחים.

כאשר הוא מסית ל"אינתיפאדה חילונית" – באיזה צד אמורה להיות הציונות הדתית? באיזה צד אמורים להיות המסורתיים?

גם חברו לדבוקת שוקן רוגל אלפר מפרסם מדי יום פשקווילי הסתה אלימים כלפי החרדים. בתחילת האינתיפאדה הוא היה מכחיש קורונה אובססיבי שפרסם בכל יום פשקווילי הכחשת קורונה. עד שהבין שהקורונה היא הזדמנות להסתה נגד החרדים, ופתאום הקורונה היא מחלה מסוכנת שהחרדים מפיצים. באחד הפשקווילים האחרונים הוא השווה בין הרב קנייבסקי ליגאל עמיר. בהשוואה הזאת קנייסבקי יצא רע יותר מיגאל עמיר, כי עמיר רצח רק אדם אחד וקנייבסקי – המונים. ולכן יש להשליך מיד את קנייבסקי לכלא.  

יש מקום לביקורת ואף לביקורת חריפה על ההתנהלות החרדית בקורונה. לא פחות מכך יש לצאת בכל תוקף נגד ההסתה והשנאה הנוראים. מי שקרא את פשקוויליהם של משגב ואלפר לפני הקורונה יודע, שהקורונה היא רק תירוץ. השנאה היוקדת המפעפעת מכל נקבובית בגופם היא השגרה.

* הקסבה של בני ברק.

* הקומץ – "קומץ" המפגינים החרדים צווחים לעבר השוטרים: "מזכירים תהליכים! מזכירים תהליכים!"

* שוויון בפני הבררנות – מה המשותף לכל קצוות הקשת הפוליטית והחברתית בישראל? נגד כולם המשטרה נוקטת באכיפה בררנית.

          * ביד הלשון

הפוליטיקה היא אמנות האפשרי – אנו נמצאים בישורת האחרונה לפני הגשת הרשימות לכנסת, והימים הבאים יהיו זמן החיבורים, האיחודים, המעברים. בכל חיבור יש גם פשרה; לעתים אידיאולוגית, לעתים על עמדות כוח, לרוב על פנטזיות. וכשנשאלים נציגי המפלגות על הוויתורים שעשו, תשובה פופולרית היא שהפוליטיקה היא אמנות האפשרי.

משמעות הביטוי היא שפוליטיקאי צריך להכיר בכוחו אך גם במגבלות כוחו, ועליו לתמרן כך שישיג את המיטב הריאלי בתוך המציאות הפוליטית. לעתים ויתור על עמדת כוח תאפשר לשמור על עוצמה רבה יותר מאשר הימנעות מהוויתור. לעתים ויתור אידיאולוגי יאפשר מימוש חלק גדול יותר מן האידיאולוגיה מאשר הימנעות מן הוויתור.

את המושג הזה טבע המדינאי הדגול אוטו פון ביסמרק (1815-1898), "קנצלר הברזל"; "נשיא השרים" של פרוסיה שאיחד את גרמניה והיה הקנצלר הראשון של גרמניה המאוחדת.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 23.12.20

* יש אשם אחד – סיבוב בחירות רביעי בתוך שנתיים, בעיצומה של הקורונה, הוא טירוף מערכות. האשמה בכך נעוצה באדם אחד – נתניהו. כחול לבן, דרך ארץ ומפלגת העבודה נכנסו אתו לקואליציה בלב פתוח ונפש חפצה, שופעי רצון טוב להיכנס מתחת לאלונקה ולהיחלץ לשותפות אמת בעשיה לקידום מדינת ישראל בשעת משבר. אבל נתניהו עקץ את שותפיו, רימה אותם, הונה אותם, הפר כל תו בהסכם ופגע ביודעין בכלכלת ישראל באי העברת תקציב. נתניהו הפך את ההסכם אתו לבדיחה ופורר את הממשלה.

* אפקט סער – פתאום נתניהו רוצה להעביר את התקציב בתוך שבועיים. הרי היה עליו להעביר אותו באוגוסט ונתנה לו אורכה עד דצמבר. היו לו תירוצים מגוחכים, שלא נכון במצב המשבר להעביר תקציב ושצריך כמה חודשים להכנת תקציב וכו'. פתאום צריך תקציב ואפשר להכין אותו בשבועיים. מה קרה? אפקט סער. נתניהו התחיל ל-פ-חד מהבחירות.

* תוספת הכרחית – החלטת הממשלה על תוספת תקציבית של 50 מיליארד ₪ מחויבת המציאות. היא רק מוכיחה עד כמה הכרחי להעביר תקציב. עד כמה ההימנעות להעביר תקציב ולהשתמש בו כבן ערובה היה פשע כלכלי נגד המדינה, רק כדי לגנוב את הרוטציה.

* פשרה רקובה – אילו הייתה פשרה בין הליכוד וכחול לבן, היתה זו פשרה רקובה, כיוון שהמו"מ עצמו היה רקוב ומסואב. היה זה מו"מ בין כיבוד ההסכם להפרתו. אין מקום למו"מ כזה. ומה הטעם לחתום על הסכם עם מי שהפר את ההסכם הקודם מתחילתו ועד סופו?

ורגע לפני פשרה אפשרית, קפצו החרדים ודרשו כתנאי להסכמתם ל"פשרה" לחוקק את חוק הגיוס (כלומר חוק ההשתמטות) וחוק הגיור (כלומר החוק נגד גיור). חוק הגיור הוא חוק אנטי ציוני, המתנקש במהותה וזהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, והופך אותה למדינת מגזר של הזרם האורתודוכסי. זהו חוק שבו המדינה היהודית מפנה עורף לרוב העם היהודי.

* צל"ש או טר"ש – בני גנץ הוא הגיבור הטרגי של הפוליטיקה הישראלית. וכשאני כותב "גיבור טרגי", אין זה לתפארת המליצה, אלא אני מתכוון בפירוש לשני חלקי הביטוי. טרגי – זה ברור. אבל גם גיבור. כאשר הצטרף לממשלת האחדות הלאומית, במחיר פירוק כחול לבן, הוא נהג בגבורה פוליטית; הקריב את עצמו ואת מפלגתו למען האינטרס הלאומי. הוא ידע עם מי יש לו עסק, ולקח סיכון.

היה זה מעשה של צל"ש או טר"ש. והבעיה הייתה, שמי שיקבע אם יהיה זה צל"ש או טר"ש אינו הוא אלא אדם אחר. אילו כובד עמו ההסכם, והייתה מגיעה הרוטציה, רבים ממתנגדי ממשלת האחדות היו משנים את דעתם ותומכים בו, וסיכוייו לנצח בבחירות הבאות היו גבוהים. אבל נתניהו עקץ אותו ואת כחול לבן, והוא איבד את עולמו.

מה שחבל, הוא המסר שהפוליטיקה היא ג'ונגל ואין בה מקום להגינות, לכיבוד הסכמים, לענייניות. מי שנוהג כך מוצג כלוזר, כשוטה הכפר, כנאיבי. גנץ עצמו ישלם מחיר פוליטי כבד. אבל אני מקווה שההונאה הגדולה של נתניהו הייתה גשר אחד רחוק מדי, ובעטיה יאבד את השלטון.

* כפני הכלב – נערת השליחויות של נתניהו אסנת מארק כינתה את ח"כ מיכל שיר "כלבה". זה הסגנון.

פני הדור כפני הכלב.

הביטוי פני הדור כפני הכלב, מן התלמוד הבבלי, מסכת סנהדרין,  הוא חלק מתיאור של מצב איום ונורא שיפקוד את עם ישראל רגע לפני הגאולה.

אני מקווה שהתנהלות והסגנון הללו מבשרים את המהפך בעוד שלושה חודשים.

* מסיבת סיום – לאורך כל השנים האחרונות, משרד התקשורת היה בסטגנציה ורמת תשתיות התקשורת בישראל, אומת הסטארט-אפ, נסוגה אחור, כמעט עד רמת עולם שלישי. נתניהו היה שר התקשורת, כשכל מה שעניין אותו היה איך להשתלט על התקשורת. רק בזה הוא עסק, והשאר יסופר בכתב האישום. כאשר נאסר עליו להמשיך להיות שר התקשורת, הוא שלח את מלחך הפינכה שלו איוב קרא (שאחרי שסיים להשתמש בו – זרק אותו) להמשיך במסע ההשתלטות.

7 חודשים יועז הנדל שירת כשר התקשורת, וב-7 חודשים עשה יותר משנעשה במשרד במשך 7 שנים. ובסך הכל הוא עשה את מה שכל שר צריך לעשות. להסתער על תחום אחריותו, להיות ענייני, לפעול למען אזרחי ישראל, לקדם את הפריפריה, לקדם את האוכלוסיה הערבית, לתקן את האפליה נגד ההתיישבות ביהודה ושומרון.

ימים אחדים לאחר סיום תפקידו אישרה מליאת הכנסת בקריאה שניה ושלישית את חוק מתווה הסיבים האופטימיים. יופי של מסיבת סיור לשר מצטיין.

* בעד תקשורת מגויסת – תקשורת מגויסת היא תופעה שמעוררת בי סלידה בדרך כלל, אבל במקרה של קמפיין החיסון, ההתגייסות של התקשורת מוצדקת לחלוטין. אין זו סוגיה של אידיאולוגיה או פוליטיקה. האידיאולוגיה היחידה היא לנצח את הנגיף, לעצור את המוות והתחלואה, להחזיר את המשק, את החינוך, את התרבות, בקיצור – את החיים לסדרם.

החיסון הוא הפתרון. כל ההחלטות של ממשלת ישראל וממשלות כל המדינות בעולם אינן יכולות לתת פתרון, אלא לעצור זמנית את ההידרדרות ולהשאיר את התפשטות המגפה תחת שליטה. כל צעד העוצר את המגפה גורם לנזק חמור לכלכלה ולחברה. כל צעד המשחרר את הכלכלה מעורר עוד גל של המגפה. המשך האקורדיון הזה לעוד שנים הוא מטורף. ויש רק דרך אחת לשים לכך קץ – החיסון.

החיסון הוא ניצחון גדול של המדע והטכנולוגיה. התגייסות של המדינות למימון המחקר והפיתוח ולקיצור דרמטי בתהליכי הייצור והתגייסות המדע למטרה, יצרו הישג בלתי נתפס. החיסון עבר את כל הבדיקות הנחוצות והחמורות ביותר והתברר כיעיל באופן חסר תקדים.

כעת יש פתרון לקורונה, אך יותר משהוא תלוי במדינות ובממשלות, הוא תלוי באחריות האישית של כל אזרח – להתחסן. אבל יש לא מעט אזרחים שמפחדים, והפחד הוא טבעי. ומה שמלבה את הפחד הוא פייק ניוז, תאוריות קונספירציה מטורללות והכחשת המדע. המסרים האלה משפיעים על אנשים ומחזקים את הפחדים.

לממשלות, לאמצעי התקשורת ולרשתות החברתיות יש אינטרס אחד – לנצח את המגפה. ולכן, על כולם להתגייס לקמפיין הסברה אדיר להתחסנות, להרגעת הפחדים ולהפרכת הקונספירציות ותעמולת הבערות. אני שמח שהתקשורת בישראל מגלה אחריות ומתגייסת.

* דוגמה אישית – טרנד הלעג והביקורת על החיסון לנתניהו בשידור חי מול המצלמות היה צפוי. איני שותף לטרנד הזה. לפני שבועות אחדים כתבתי שעל נתניהו להתחסן ראשון בפומבי, וצפיתי את הטרנד.

כאשר החיסון כל כך חשוב להדברת הקורונה, והוא תלוי בבחירה החופשית של כל אדם, אנשים רבים מפחדים מן החיסון ומושפעים מפייק ניוז נבער מדעת נגד החיסון – יש חשיבות בכל פעולה שתעודד את הציבור להתחסן. ולכן, מן הראוי שנתעלה מעל ענייני האהבה או השנאה, ההערצה או הסלידה לנתניהו ונתמקד בשאלה אחת – האם החיסון בשידור חי מקדם את המטרה או לא. אין לי ספק שהוא יקדם את המטרה.

נתניהו הוא מנהיג נערץ על המונים רבים והשפעתו עליהם אדירה. כאשר הם רואים אותו מתחסן, זה לבטח ישפיע עליהם ויעודד רבים מהם, שהתלבטו, ללכת בעקבותיו ולהתחסן. מתנגדיו הרבים לא יושפעו מן הדוגמה של נתניהו, אך היא לבטח לא תגרום להם להימנע מחיסון.

מנהיג נדרש לדוגמה אישית. כמו רבים, אני מרבה לבקר את נתניהו על העדר דוגמה אישית, או ליתר דיוק, על דוגמה אישית שלילית. אז כאשר הוא מגלה דוגמה אישית חיובית, בנושא חשוב כל כך ובעיתוי קריטי כל כך – דווקא על כך צריך לתקוף  אותו?

רבים מהמותחים עליו ביקורת בגין החיסון הפומבי, היו מבקרים אותו בחריפות אלמלא עשה כן; אילו קרא לציבור להתחסן ולא עשה זאת בעצמו ראשון. במקרה כזה הביקורת הייתה מוצדקת. וכיוון שהוא נהג כראוי, יש לשבח אותו על כך.

לצד הביקורת על עצם החיסון הפומבי, יש ביקורת נקודתית; למשל על כך שהרופא האישי שלו חיסן אותו ולא אחות, או על כך שלא עבר את הפרוצדורה של שאלון לפני החיסון. את הפרוצדורה הוא עבר בחדר צדדי. יתכן שנכון היה שיעבור אותה בשידור (אלא אם יש בכך פגיעה בחיסיון רפואי). נכון היה שאחות תחסן אותו ולא הרופא האישי, ולו כדי שידגים את קבלת החיסון כפי שיקבל אותו כל אזרח. אך אלו הערות שוליות. העיקר הוא הצעד הנכון שעשה נתניהו, גם אם כדרכו הוא עשה זאת במפגן מגלומני סר טעם של תעופה עצמית.

* בלתי בגיץ – אני משוכנע שבג"ץ ידחה את העתירות נגד חוק הלאום, אבל הבעיה היא בעצם הדיון בהן.

את העתירות צריך היה לדחות על הסף משלוש סיבות:

א. כיוון שמדובר בחוק יסוד. התערבות בחוק יסוד היא נשק יום הדין, המוצדק רק במקרי קצה של פגיעה מכוונת בעליל בזכויות האדם. למשל, אילו בחוק יסוד הייתה נשללת זכות הבחירה מערביי ישראל או מהמתנחלים. כמובן שהטענה כאילו החוק פוגע בזכויות האדם היא שקר.

ב. כי אל לו לבית המשפט להתערב במחלוקות על השקפת עולם. אלה נושאים מובהקים של המערכת הפוליטית.

ג. כיוון שהחוק אינו ממציא דבר חדש, אלא מעגן בחוקה את זהותה ומהותה של מדינת ישראל מיום הקמתה, כמדינת הלאום של העם היהודי. בית המשפט העליון של המדינה היהודית דמוקרטית צריך להגן על מהות זו, ולבטח לא לערער אותה.

* לא מתאים ליחידה – לוחם גולני שמחבל יידה לעברו בקבוק תבערה והוא לא הגיב הודח מן היחידה. הוא הודח בצדק, כי בשעת מבחן הוא פעל בצורה מחפירה, בניגוד לרוח צה"ל ולערכי החתירה למגע, הדבקות במשימה והחתירה לניצחון. חייל שאינו מגיב על יידוי בקבוק תבערה, אינו מתאים להיות לוחם, בטח לא בסיירת גולני. הוא לא עבר עבירה פלילית. הוא לא יכנס למעצר. הוא פשוט לא יישאר ביחידה כי אינו מתאים.

הדמגוגים שעושים עליו סיבוב ונותנים אליבי לפחדנות ולברחנות בקשקושים כמו "אפקט אלאור אזריה", "פחד מהפצ"ר", "פחד מבג"ץ" וכו' פוגעים בצה"ל וברוח הלחימה של לוחמיו.

* מפני תיקון עולם – מצוות פדיון שבויים היא מצווה קדושה ביהדות, אך הרמב"ם, שקבע ש"אין לך מצווה גדולה כפדיון שבויים" סייג אותה באמירה ש"אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן, מפני תיקון העולם". מהו תיקון העולם כאן? מניעת מצב שבו חטיפת יהודים תהפוך לשיטה, מתוך הבנה שהיהודים ישלמו כל מחיר לפדיון השבוי.

הרמב"ם דיבר על דמים, במובן של ממון. כאשר מדובר בדמים במובן של דם – על אחת כמה וכמה. בעסקאות ג'יבריל, טננבוים, ושליט רוב גדול של המחבלים ששוחררו חזרו לטרור. לפחות עשרה ישראלים נרצחו בידי מחבלים ששוחררו בעסקת שליט.

כדאי שנזכור זאת כעת, כאשר עסקת חליפין חדשה עומדת כנראה על סדר היום.

* ספר התועבה – עדות מצמררת של הרב אביה הכהן:

"חזרתי הביתה עכשיו נרעש ונפחד. לקחתי טרמפ נער חמוד ויפה בן שש עשרה שפאותיו מפארות את פניו. הנער לומד ביצהר בישיבה של יצחק שפירא ויוסי אליצור מחברי הספר 'תורת המלך'. לי אין ספק שהספר קורא להפרות חוק ופגיעה בערבים אולם עורכי הספר טענו שהספר אינו אלא פלפול בעלמא. ובכן אני יכול לומר בוודאות – תלמידי הרבנים האלו מבינים את הספר בצורה חד משמעית – יש לפגוע בערבים! הנער אמר זאת בשמם. אני אומר זאת בוודאות מוחלטת. כבר שמעתי זאת כמה וכמה פעמים מתלמידים של שני הרבנים. בעיני רוחי אני רואה את הנער היפה יושב על ספסל הנאשמים וחייו נהרסים ושוב הדתיים במקהלה – השב"כ המרושע ממציא דברים כמו ברוסיה. צריך  לעצור את זה לפני שתהיה עוד משפחת דוואבשה. אגב מסכת הטיעונים של הנער הייתה זהה למילים שכבר שמעתי מתלמידי שני הרבנים".

שני ה"רבנים" האלה, שכתבו את הספר הנתעב, וכל ה"רבנים" שחתמו על הסכמה לתועבה – ארורים. הם סכנה לאומית. והם משחיתים את הנוער האומלל שהתגלגל אליהם. זו אוזלת יד של המדינה בכלל ושל השב"כ בפרט.

אך לא הכל בידי המדינה. לחברה יש תפקיד חשוב לא פחות, בהגדרת הטוב והרע. איפה רבני הציונות הדתית, מנהיגי הציבור ומורי הדרך, ששותקים במקום לזעוק זעקה מרה, במקום להוציא את הרשעים האלה אל מחוץ למחנה, במקום לשתף פעולה עם מוסדות המדינה לדיכוי התופעה הכהניסטית הנוראה הזאת – נוער הזוועות?

* פסול – עודה בשאראת בשוקניה: "בעיני כל אדם הגון, בן־גוריון פסול מלהיות אפילו מחנך בבית ספר יסודי". הרי בן גוריון אחראי לאסון הנורא – הקמת מדינת ישראל.

* מעל לכל אופנה – 16 שנים חלפו מאז מותה של נעמי שמר. ובשנת 2020 היא היוצרת המושמעת ביותר, על פי דו"ח אקו"ם.

נעמי שמר, משוררת דגולה (או כהגדרתה – מזמוראית) ניצבת יציבה מעל לכל אופנה וטרנד.

          * ביד הלשון

קפצית – תרומת התכנית "הנינג'ה הישראלי" לשפה העברית – הפנמת התחדיש העברי לטרמפולינה – קפצית. יישר כוחו של ניב רסקין המקפיד על כך.

* "חדשות בן עזר"

שעת גבורה

כאשר אביגדור קהלני מרצה בעמק הבכא לבני הנוער העולים לגולן "בעקבות לוחמים" על קרבות הבלימה ההרואיים במלחמת יום הכיפורים, הוא לא רק מספר להם על העבר, אלא מעביר להם את המסר שעכשיו תורם לשאת את המדינה על שכמם. ובאופן סמלי, הוא מעביר לידיהם דגל בסוף דבריו. מטרתו היא לעודד אותם לשירות משמעותי בצה"ל.

האם המוטיבציה של נער שצפה בסדרה "שעת נעילה" תהיה להתגייס לשירות קרבי משמעותי, ולשאת הלאה את הדגל של לוחמי מלחמת יום הכיפורים, או אימת המלחמה תרתיע אותו מפני שירות כזה?

כאשר צפיתי בסדרה השאלה הזאת העסיקה אותי מאוד. וכמובן, שאלת המוטיבציה של הנער הצופה בסדרה היא ביטוי לשאלה הגדולה יותר – מה המסר של הסדרה?

הסדרה היטיבה להציג את מוראות המלחמה הקשה הזו, הקשה ביותר מכל המלחמות מאז מלחמת השחרור. אך מה הייתה המגמה האידיאולוגית של יוצריה?

ירון זילברמן, במאי הסדרה, אמר בראיון ל"הארץ": "אני רוצה שכל הצופים יבינו שמלחמה זה דבר איום ונורא ועד כמה חייבים לעשות שלום".

וואלה?! מה אתה אומר? לפעמים בלתי נתפס עד כמה אנשים מאמינים לתעמולה של המיליה שלהם… וכי מישהו בתוכנו רוצה מלחמה? וכי יש למישהו ספק שמלחמה זה דבר איום ונורא? וכי יש מחלוקת בישראל על הרצון בשלום? זו אמירה דמגוגית. הרי ניתן לעשות סדרה קשה מאוד על פיגועי ההתאבדות, שהיו תוצאה של מהלך מדיני שנבע מניסיון לקדם את השלום. הטענה הזו היא הרדדה ואינפנטיליזציה של המחלוקת הפוליטית בישראל, כאילו זו מחלוקת בן מחרחרי מלחמה לבין שוחרי שלום. אם רק נראה למחרחרי המלחמה שמלחמה זה לא כיף נשכנע אותם שכדאי לעשות שלום… אגב, לא ראיתי התלהבות רבה במחנה השלום מתהליך השלום במזרח התיכון שאנו נמצאים בעיצומו בדיוק בימים אלה. נהפוך הוא.

היו מגמות פוליטיות בולטות בסדרה. למשל, דחיפת השסע העדתי אל תוך המלחמה, אל תוך הקרבות, דווקא באמצעות הייצוג הקיצוני של הפנתרים השחורים. והיה שם מני בן דרור, העיתונאי הבוהמיין המצפניסט, כמייצג מגמה באותה תקופה. אך מצפן, ארגון רדיקלי אנטי ישראלי, שבמלחמת יום הכיפורים תמך בפלישה הסורית והמצרית, מנה בסך הכל כמה מאות איש ואף הוא התפצל לרסיסים כאמבה, והתוצר הבולט שלו היה ארגון הריגול והחבלה של אודי אדיב. איזו מגמה הוא מייצג? לאורך הסדרה, קשה היה שלא להבחין במגמות הללו מחלחלות בכל פרק. עובדה זו עוררה ביקורת על הסדרה, ואף להחרמתה.

אולם המגמות הללו היו בטלות בשישים בתמונה הגדולה של הסדרה. איני יודע האם ועד כמה המגמה המרכזית של היוצרים הייתה לדחוף אותם מסרים, אך המסר הגדול היה הפוך. בסופו של דבר, הסדרה האירה באור יקרות את ערכי הגבורה העילאית, אומץ הלב, ההקרבה, המסירות, הדבקות במשימה, הנחישות, הסולידריות הלאומית והחברתית, אחוות הלוחמים והרֵעות. הערכים הנעלים של החברה הישראלית ושל צה"ל, הם שעמדו לנו בשעת המבחן הקשה ביותר. והמראות הללו, שהיו לוז הסדרה, מרגשים ומרוממי נפש.

כבר בפרק הראשון הוצגו מכאובי החברה – העימות בין "ישראל הראשונה" ו"ישראל השניה", באמצעות הייצוגים המובהקים שלהם – הקצינים הקיבוצניקים והחיילים "הפנתרים השחורים". הייצוג, ראוי לציין, סטיגמטי מאוד. כל צד אומר את מה שניתן היה לצפות שיאמר. מאוד שבלוני.

אבל ברגע שנורה הפגז הראשון, הכל זז הצדה וכולם כאיש אחד יצאו להגן על המדינה. וזה, בעיניי, המסר הגדול של הסדרה. איני יודע מה המסר המרכזי שהיוצרים רצו להעביר, אבל המסר שאני ראיתי, הוא שהוא שאותו קיבוצניק, אותו פנתר שחור, אותו צעיר שבא מצרפת, אותו דתי, עם כל החיכוכים והמתחים ביניהם – בשעת הקרב כולם מתאחדים כאיש אחד ויוצאים לחרף את נפשם על הגנת המולדת.

אחד השיאים של הסדרה היה נאום המוטיבציה של האל"מ באוזני הלוחמים התשושים והפצועים שחזרו מהקרבות, שבו הוא הסביר להם שעתיד המדינה מוטל על כתפיהם, וקרא לכל מי שיכול – לקום ולעלות לטנקים. וכולם קמו ועלו לטנקים. גם יוני הפצוע, בנו של המצפניסט הפציפיסט שבא לקחת אותו מהמלחמה. זה המסר האמתי של הסרט, גם אם יוצריו רצו להשחיל דרכו מסרים חתרניים.

אכן, הלוחמים ידעו והבינו שהם אלה שעומדים בין תבוסה וניצחון, ושהם מגִנים על תל-אביב וירושלים, הם מגנים על הבית, על ההורים, על החבֵרה שלהם. זאת המוטיבציה שלהם. לא "אני שונא את המדינה ואוהב את הפלוגה", אלא אני קודם כל מגן על המדינה וזאת המוטיבציה האמתית.

הסדרה הציגה את החיילים והמפקדים הזוטרים, שחשו שקיום המדינה מוטל על כתפיהם,

השליכו את נפשם מנגד והצילו את המדינה. והסיפור הזה, הסיפור המרכזי של הסדרה, הוא אכן סיפורה של מלחמת יום הכיפור, שלמרות תנאי הפתיחה האיומים והנוראים, הסתיימה בניצחון ישראלי, כשצה"ל ניצב בפאתי דמשק ו-101 ק"מ מקהיר, ומדינות ערב לא שבו עוד לתקוף את ישראל במלחמה כוללת.

אם לחזור לשאלת הפתיחה – איך תשפיע הסדרה על הנער שצפה בה; איני יודע מה הייתה כוונתם של יוצרי הסדרה, אבל אני מאמין שהיא תגביר מאוד את המוטיבציה.

****

הסדרה עוסקת בקרבות בגולן, צולמה בגולן והיא מביאה אנשים רבים לבקר באתרי הגבורה בגולן. ואסיים את המאמר בהתייחסות לסדרה מזווית גולנית.

הארכיאולוג שמריה גוטמן, האיש שחפר את גמלא וחשף אותה, נהג לאחוז בידיו מטבע שנמצא במקום, מטבע מקומי שהוטבע במהלך המצור, ועליו נכתב "לגאולת ירושלים הקדושה", ולתאר את התרגשותו העצומה כאשר הבין שלא רק על ביתם, על יישובם, לחמו גיבורי גמלא, אלא על גאולת ירושלים. את הסרטון הזה של שמריה הכנסנו למיצג הגולן, שהרצנו בכל רחבי הארץ בזמן המאבק על הגולן בשנות ה-90. זה היה המסר שלנו – לא רק על גמלא שלנו אנו נלחמים, אלא על המדינה כולה. גמלא לא תיפול שנית, כי אם הגולן ייפול, ירושלים תיפול. כך במאבק הפוליטי וכך במלחמה. וכפי שראינו בסדרה, הלוחמים על הגנת הגולן הבינו היטב את משמעות הלחימה בכל מחיר על הגולן. הם לחמו על הגולן וידעו שהם לוחמים על המדינה כולה, כי אם הגולן ייפול, חלילה, אין תקומה למדינה כולה. בכוח זה לחמו הלוחמים במלחמת יום הכיפורים.

מרבית הסדרה צולמה כאן, בגולן. חלק מסצנות הקרב צולמו ממש על סף ביתי, בין השיפון ליוסיפון. וכאן, בגולן, אכן התנהלו הקרבות הקשים הללו.

והמחשבות שחלפו בראשי למראה הנופים הללו, היו שאין דבר שאני גאה בו יותר מכך שהפכנו את שדה הקטל בגולן, לשדות פורחים של חיים ויצירה.

* "שישי בגולן"

שעת נעילה – יומן צפיה

עוד טרם החלה הסדרה, ידעתי שארצה לכתוב עליה. כדי לזכור, כתבתי לעצמי את הרשמים מכל פרק, כחומר גלם למאמר המסכם.

הכתיבה הזאת הייתה ליומן צפיה. ונדמה לי שנכון יותר לפרסם אותו במלואו.

פרק כפול, 1+2

*  סרט מטלטל.

– לאורך השנים קראתי ספרים רבים על מלחמת יום הכיפורים. הספרים הללו היו תמיד מנקודת מבט של היסטוריונים, של מדינאים או של קצינים בכירים. עד שיצא לאור "תיאום כוונות", של חיים סבתו, שתיאר את המלחמה מזווית הראיה של הלוחם הפשוט. ורק אז חשתי שאני חווה את התופת, לא את המהלכים האסטרטגיים והטקטיים. בסרט, זה היה אפילו חזק יותר. הסרט ממש מצליח להכניס אותנו לתוך הוויית המלחמה, בצורה מוחשית מאוד.

– מן השניה הראשונה הבנתי שאבינועם הוא בן דמותו של עמוס לוינברג, איש המודיעין בעל הזיכרון האבסולוטי, שנפל בשבי הסורים וסיפר להם את כל הסודות של ישראל לפרטי הפרטים. נפילתו בשבי הייתה נזק אסטרטגי חמור לישראל. קשה לומר זאת, אבל הוא החייל היחיד בתולדות צה"ל שאילו נהרג, הייתה זו התרומה הגדולה ביותר שלו למלחמה.

– אני חי באזורי הקרבות בגולן. קרב השריון בסרט צולם ממש סמוך לביתי, בהר שיפון (בסרט נכתב שהקרב הוא בדרום הגולן. אך הוא צולם בצפון הגולן). חבל הארץ שלנו זרוע בכמעט 200 אנדרטאות, רובן הגדול ממלחמת יום הכיפורים. אני חבר בוועדת ההנצחה של המועצה האזורית גולן, אנו נפגשים עם לוחמים ומפקדים שמעוניינים להנציח את חבריהם, ושומעים את סיפוריהם, אותם אנו רואים בסרט. ואני שומע מהם לא רק את האימה, אלא לא פחות מכך את הגאווה, את האמונה בצדקת הדרך, את הידיעה שהם עצרו את הצבא הסורי, הם חוללו את המהפך והביאו לנו את הניצחון. אני מקווה מאוד שהסדרה תדע להביא את הקול הזה; את הקול של הלוחמים השלמים עם לחימתם וגאים בה.

– אין דבר שאני גאה בו יותר מכך שהפכנו את שדה הקטל בגולן, לשדות פורחים של חיים ויצירה.

– הביצוע של רות דולורס וייס ל"משירי ארץ אהבתי" ("מכורה שלי") ששודר בתום שידור התכנית "אחרי נעילה" שלאחר שידור הפרק, מזעזע בעיניי. היא לא שרה את השיר היפה הזה; הבכי אינו שירה ולא חשתי כל אותנטיות בבכי. ובכלל, מה הקשר של השיר הזה למלחמת יום הכיפורים? זהו שיר שכתבה לאה גולדברג על ליטא, לא על ארץ ישראל. "רק שבעה ימים אביב בשנה, וסגריר וגשמים כל היתר" – זה תיאור של ארץ ישראל?

– נכון ליאור אשכנזי עם הפאה נראה כמו ז'ראר דפארדיה?

– בפרק הראשון הוצגו מכאובי החברה – העימות בין "ישראל הראשונה" ו"ישראל השניה", באמצעות הייצוגים המובהקים שלהם – הקצינים הקיבוצניקים והחיילים "הפנתרים השחורים". הייצוג, ראוי לציין, סטיגמטי מאוד. כל צד אומר את מה שניתן היה לצפות שיאמר. מאוד שבלוני.

אבל ברגע שנורה הפגז הראשון, הכל זז הצדה וכולם כאיש אחד יצאו להגן על המדינה. בין אם היוצרים רצו להעביר את המסר הזה ובין אם לאו – בעיניי זה היה המסר החשוב והמשמעותי ביותר בפרק.

פרק 3

– יהונתן גפן כתב פעם שהוא שונא את המדינה ואוהב את הפלוגה. יוצרי הסרט הכניסו את המשפט הזה לפיו של מלאכי, הפנתר השחור שברח מהמעצר כי יש מלחמה ועלה בטרמפים לגולן. הוא הסביר שאינו עושה זאת למען המדינה אלא למען החברים שלו (אגב, הפאות של מלאכי אמנם מציגות באופן אותנטי את אופנת התקופה, אך חייל סדיר, בוודאי בשריון של שנות ה-70, לבטח לא הורשה ללכת עם תספורת כזו).

אני לא מאמין במסר הזה, כיוון שמלכתחילה החבר'ה, אלה משכונת העוני בירושלים ואלה מהקיבוצים, והבחורים הדתיים שהמלחמה תפסה אותם באמצע תפילת יום הכיפורים, אינם חברים טבעיים שהתקבצו מסיבה חברתית, אלא לוחמים שהתגייסו לצה"ל בהכרה מלאה, כדי להגן על המולדת, וקובצו ליחידה אחת. וביחידה עצמה הפכו לחברים. ובקרב – אחוות הלוחמים היא מרכיב חשוב ביותר, אך אינו עומד בפני עצמו, בלי המטרה הגדולה שלשמה הם לוחמים. ובשם המטרה הזאת, הלוחמים הפשוטים והמפקדים הזוטרים והקצונה בדרגי הביניים, הם אלה שהביאו לנו את הניצחון הגדול. ומלחמת יום הכיפורים, בסופו של חשבון, הייתה ניצחון גדול.

– מני בן דרור, העיתונאי הבוהמיין המצפניסט, הוא הדמות האזרחית, החיצונית למלחמה. הוא יצא לחפש את בנו, ותוך כדי הפרק השני אנו מבינים שיונתן הלום הקרב ש"סופח" לחבורת השיריונרים, שאינו אומר מילה, אולי אינו יודע מילה בעברית, הוא בנו.

הסרט מנסה להביא דווקא אותו, האזרח המבוגר שאינו רואה את המלחמה בעד עיני הלוחמים, כקול ה"אוביקטיבי", זה שמציג לצופה את האמת? הוא זלזל באמירה של דפנה שהערבים התחילו במלחמה, והאשים אותנו. האם כך לאורך הסרט, דווקא הוא, המצפניסט, יהיה האיש שמעביר את המסר של יוצריי הסרט? האם הפרשנות של מלחמת יום הכיפורים תוצג דרך עיניים של ארגון אנטי ישראלי עוין?

– לב הסרט, גם בפרק הראשון אך בעיקר בפרק השני, הוא הלומי הקרב. כל אחד מגיב בדרך אחרת. כספי, המפקד, הופך למסוכן, מסכן את חיי הלוחמים שלו, יורה על כוחותינו, שיקול הדעת שלו לקוי. אך נפשי יוצאת אליו, כי לתפיסתי, הוא לא איבד את המצפן. וגם החלטותיו השגויות ושיקול הדעת הלקוי, הם על רקע המצפן של קצין ולוחם שדבק במשימה ומבין מה המשימה ומה המטרה – להילחם כדי לנצח, כדי להגן על הבית, על הקיבוץ שלו ובראש ובראשונה על המדינה. הסרט מנסה להציג את הפטריוטיות והדבקות הזו בצורה נלעגת, כתוצאה של הלם הקרב. אבל אני מזדהה עם הרוח שלו.  

– "שעת נעילה" מנסה לשדר אותנטיות, בהצגת רוח התקופה, הסלנג, המוסיקה, התספורות. אבל היא לוקה פה ושם באנכרוניזם. למשל, מדי הא' של החיילות לא היו אז ירוקים אלא חאקי. המעבר שלהן מחאקי לירוק היה באמצע השירות הסדיר שלי, כעשור מאוחר יותר. גם הביטוי גלח"ץ, למשל, ראשי התיבות של גילוח-צחצוח, לא היה קיים אז. גם לא בשירות הסדיר שלי. אני הכרתי אותו רק כמילואימניק.

כנ"ל אנכרוניזמים לשוניים כמו "שחרר", "אין מצב", "אחי" ועוד.

– בניגוד לסיום שמאוד לא אהבתי של "אחרי נעילה" בעקבות הפרק הראשון – הביצוע המזעזע של "משירי ארץ אהבתי", השיר שסיים את "אחרי ינעילה" של הפרק השני היה נפלא – ביצוע מקסים של "מי מאש", שכתב לאונרד כהן במלחמה, בפי איתי פרל ומאיה בלזיצמן.

פרק 4

– בפרק אנו רואים מקרוב את זוועות המלחמה. ואנו רואים את רוח הלחימה, הדבקות במשימה והרעות.

אני אמביוולנטי באשר לשילוב של השסע העדתי לסרט. איני מאמין שבקרב הלוחמים בשעת מלחמה, עסקו בכך.

עם זאת, המסר שאני קורא מן המתח העדתי בסרט, הוא דווקא ברית הדמים בין הלוחמים. בסופו של דבר מרקו ואלוש לא רק מורדים בכספי, אלא גם מצילים את חייו.

כספי, הלום הקרב, מאבד את שפיותו והדבר מגיע לשיא כאשר הוא יורה מעל ראשי חייליו כדי שיישמעו לו. עם זאת, ברגע שהוא רואה טייס צונח ועומד ליפול בשבי, הוא הראשון היודע שעליו לעשות הכל כדי להצילו. מרקו ואלוש הולכים אתו. וכששוב מרקו לוקח פיקוד, כספי מציית. ורוח הלחימה שלו מגיעה למצב שבו הוא נלחם בגבורה באבן ובידיים חשופות מול אויב סורי חמוש.

בסדרה הזו איננו רואים את האסטרטגיה הגדולה, את ההחלטות הגדולות של המפקדים הבכירים, אלא את גבורתם ועוז רוחם של לוחמים שנלחמים עד הכדור האחרון, ברוח לחימה שאין גדולה ממנה. כך החבורה שנחלצה ממוצב החרמון ונתקלה במארב סורי וכך לוחמי השריון במרכז הגולן. אגב, היה מעניין לראות את השריונאים לוחמים כחי"רניקים לכל דבר.

– ירון זילברמן, במאי הסדרה, אמר בראיון ל"הארץ": "אני רוצה שכל הצופים יבנו שמלחמה זה דבר איום ונורא ועד כמה חייבים לעשות שלום". 

וואלה?! מה אתה אומר? עד כמה אנשים מאמינים לתעמולה של המיליה שלהם. וכי מישהו בתוכנו רוצה מלחמה? וכי יש למישהו ספק שמלחמה זה דבר איום ונורא? וכי יש מחלוקת בישראל על הרצון בשלום? זו אמירה דמגוגית. הרי ניתן לעשות סדרה קשה מאוד על פיגועי ההתאבדות, שהיו תוצאה של פעולה שנבעה מניסיון לקדם את השלום. הטענה הזו היא הרדדה ואינפנטיליזציה של המחלוקת הפוליטית בישראל, כאילו זו מחלוקת בן מחרחרי מלחמה לבין שוחרי שלום. אם נראה למחרחרי המלחמה שמלחמה זה לא כיף נשכנע אותם שכדאי שלום… אגב, לא ראיתי התלהבות רבה במחנה השלום מתהליך השלום במזרח התיכון שאנו נמצאים בעיצומו בדיוק בימים אלה. נהפוך הוא.

הקטע הקיטשי שבו אבינועם והחייל הסורי ניהלו שיח של שלום, נועד להעביר את המסר ה"פיסניקי" הזה. הנה, דווקא אבינועם המוזר הזה ועמיתו הסורי הם השפויים היחידים בטירוף הזה. ומן הסתם הקטע נועד גם להוציא רע את יואב מזוז, מפקד המחלקה, שירה בסורי למוות. אך יואב עשה את הדבר הנכון במלחמה, גם אם יש קסם בקטע הקיטשי של שיח השלום האנושי של שני חיילים משני צבאות אויבים.

פרק 5

מה היה לנו בפרק החמישי?

היה לנו המשך טיפוח השסע העדתי, גם בתוך המלחמה, בצורה מגושמת ולא אמינה.

היה לנו ניסיון דמגוגי להציג את הפיקוד הצה"לי כסוחר בחיי אדם על פי מעמדות: טייס בראש, הרבה רמות מתחת הטנקיסטים ובתחתית הצנחנים. מי שבתחתית – לא מעניין אף אחד ולא יהיה ניסיון לחלץ אותו. תפקידו להיות בשר תותחים. ואולי דווקא יש היגיון בחילוץ קודם כל של הטנקיסטים, כאשר המספר הוא מוגבל, כי באמת ובתמים חסרים טנקיסטים. הרי אנחנו במלחמה קשה.

והיה המצפניסט, כמובן. מני בן דרור. מצפן היה ארגון שמאל רדיקלי אנטי ישראלי קיצוני. במלחמת יום הכיפורים הוא צידד באופן ברור בסורים ובמצרים. זה ארגון שבאופן פעיל תמך תדיר באויבי ישראל. הארגון מנה לכל היותר כמה מאות עלובי נפש. ומראשית שנות השבעים הוא התפלג לרסיסי רסיסים. ממנו יצאה רשת הריגול והחבלה של פת"ח, בראשות הבוגד אודי אדיב. בבחירות 1973, רסיסי מצפן רצו יחד לכנסת תחת השם "הרשימה הסוציאליסטית המהפכנית" וקיבלו כאלף קולות. בראש הרשימה הם הציבו את רמי לבנה, חבר רשת הריגול והחבלה שעדין ישב בכלא. לשם מה צריך היה לדחוף את המצפניסט לסדרה? במקרה הטוב, מתוך כוונה להציג את פני החברה הישראלית באותה תקופה. אבל אין דבר רחוק יותר מאותו רסיס קיקיוני כדי להציג את החברה. במקרה הרע, הוא השליח של יוצרי הסדרה – דרכו הם מביעים את דעותיהם הפוליטיות.

אך כל אלה זוטות. לב לבו של הפרק, ובעצם של הסדרה כולה, הוא ביטוי הגבורה העילאית, אומץ הלב, הסולידריות הלאומית והחברתית, הדבקות במשימה, הנחישות, ההקרבה, אחוות הלוחמים, הרעות; הערכים הנעלים של החברה הישראלית ושל צה"ל, בשעת המבחן הקשה ביותר. והמראות הללו מרגשים ומרוממי נפש.

פרק 6

השקעה כספית חסרת תקדים ושנים של עבודה על הסדרה, נועדו להציג את המלחמה בצורה האותנטית ביותר שניתן. ואכן, במובנים רבים זו הצלחה. אך איך אפשר להאמין לאותנטיות של סצנה שבה יושבים לוחמים תחת הפגזה כבדה, ומתעסקים בפוליטיקה הפנתרית, של חיפוש השטינקר בתוכם? דומני, שיותר משיש כאן תיאור אותנטי של המלחמה, יש כאן תיאור אותנטי של האג'נדה של יוצר הסרט. אג'נדה של ניסיון ללבות את הקרע והשסע העדתי.

ושמא האג'נדה מבוטאת דרך מני בן דרור, העיתונאי המצפניסט, שמסביר לדפנה שהדבר החשוב ביותר הוא הקרובים לנו אישית, יואב החבר שלך ויונתן הבן שלי, "עם כל הכבוד לפרויקט הציוני". הסלידה באמירה "הפרויקט הציוני" מבטאת את רמת ה"כבוד" לפרויקט. המצפניסט האולטרה סוציאליסט, כביכול, מפריט בצורה הבוטה ביותר את האתוס של הסולידריות הלאומית והחברתית. איש לנפשו. כל אחד דואג לקרוב אליו ביותר. הוא מתערב כמתחזה לקשר כדי להסיט ב"פקודה" מזויפת יחידה ממשימתה, לחילוץ הכוח שבו נמצא בנו. הוא, שנטש את בנו וניתק ממנו מגע כל חייו, נזכר לפתע שהוא אבא, וכאבא – ש"הפרויקט הציוני" ישלם כל מחיר, כאשר המחיר הוא בנים לאבות אחרים, שלא נטשו מעולם את ילדיהם, העיקר שיחלצו את בנו. כאשר ניתנת לבן הזדמנות לדבר בקשר עם אביו, הוא ממאן להחליף עמו מילה. אני מבין אותו.

כמו בכל הפרקים, אני אמביוולנטי ביחסי לסדרה. מבחינה מקצועית זו סדרה נפלאה. מבחינת האג'נדה, יש מסר כפול. מצד אחד, שתי הדוגמאות שנתתי והמסר הפוליטי הרדיקלי הטמון בהן. אבל מי שמספר את סיפורה של המלחמה, את סיפורם של הלוחמים, לא יכול שלא להציג את הגבורה העילאית. את מסירות האין קץ. את אחוות הלוחמים. את הנכונות להקרבה של נערים שיודעים שקיומה של המדינה מוטל על כתפיהם, והם לוחמים בנחישות וגבורה בכל מאודם. ובסופו של דבר – זה המסר החשוב ביותר שהסדרה מעבירה; מסר שמאפיל על היסודות החתרניים המובלעים בהּ.

– החברות האמיצה שנרקמת בין יואב ואבינועם, שני אנשים שקשה להמציא ניגודים גדולים מהם, שמה שחיברה אותם זו המלחמה, הוא סיפור אנושי מאלף.

– סיפור הלוחמים המוצאים מחסה בבונקר המוצב, באזור שנכבש בידי האויב הסורי וממתינים לחילוץ שמבושש לבוא, הוא סיפור הגבורה של תל סאקי.

מעניין שהסצנות על תל-סאקי צולמו בתל-בזק, בעוד הסצנות על מוצב החרמון צולמו ב… תל-סאקי.

– בשיחה שלאחר הקרנת הפרק, בתכנית "אחרי נעילה", הסעירו אותי דברים שאמר רוני דניאל, ולא בפעם הראשונה. הוא, שלעתים הוא פוסטר של פטריוטיות, שדיבר בערגה על הקשר לאדמה, על כך שהאירוע שעיצב את חייו היה חריש לבד בלילה לאורך הירדן, כנער עולה חדש מעיראק בקיבוץ מעוז חיים; הוא, דווקא הוא, אומר שאינו בטוח שהוא רוצה שהילדים שלו יחיו בישראל.

איזו אמירה קשה!

מצד אחד, אם הוא הגיע למצב כזה, אנחנו באמת צריכים לבדוק את עצמנו, לאן הגענו, איך הידרדרנו.

אבל בראש ובראשונה אי אפשר שלא לראות את ההתבטאות הזה כביטוי לאליטה מנוכרת, מתנתקת. מתנתקת במובן של מנתקת את עצמה.

אין לנו ארץ אחרת. גם אם אדמתנו בוערת.

– התכנית "אחרי נעילה" הסתיימה בשיר "אימפריות נופלות לאט". וחשבתי על התודעה העקומה של מי שבחר את השיר, מן הסתם קובי מידן. אנו רואים לוחמים במלחמה על הבית, פשוטו כמשמעו, והוא מביא לי שיר על "לאלכסנדר מוקדון יש את חצי היבשת". רק לדמיין את המלחמה הזאת אילו פרצה, חלילה, כשהגולן בידי האויב הסורי. את הטבח ההמוני והאונס ההמוני בקריית שמונה ובטבריה שהיו נכבשות בשעות הראשונות של המלחמה.

פרק 7

סצנת הסיום של הפרק הייתה מיוחדת במינה. חיילי המילואים מגיעים אל הבונקר הנצור לחלץ את הלוחמים, רובם פצועים. אליהם הצטרף מני, שחיפש את בנו יוני. יוני היה בין הלוחמים בבונקר. בין הפצועים. האב גוהר על בנו הפצוע, מרעיף עליו אהבה (אותה אהבה שלא ידע מעולם להקרין, בלשון המעטה, כפי שהוא עצמו סיפר לילה קודם לכן למילואימניקים שאליהם הגיע). הלוחם היה פתאום לילד.

וברקע – השיר "ציור", שירם הקסום, מאותה התקופה, של מתי כספי ושלמה גרוניך. "ופתאום אני הילד שחי מחדש בעולם של צבעים מצייר לי את כל העולם". כמו בכל פרק, רצות בקטע הסיום תמונות אותנטיות ובמרכז – נראים מתי כספי וגיטרה ושלמה גרוניך על פסנתר (הוא אישית אינו בפריים) מופיעים בפני לוחמים באמצע שום מקום. ואם המתח והחיבור בין אימת המלחמה והרגעים האנושיים, שמלווים את הסדרה כולה ואף את הפרק הזה; אותו חיבור שנראה סוריאליסטי, מתגלה כסוריאליסטי גם בתמונות המציאות מהופעת הזמרים בפני הלוחמים בשדה הקרב.

– הפרק הזה תיאר את סיפור תל-סאקי (בסדרה המוצב נקרא 87); סיפורם של הלוחמים שנתקעו במקום, משוועים לחילוץ, מכותרים בצבא הסורי מסביב, והם תקועים בתוך הבונקר, שלבטח עומד בפני כיבוש בידי הכוח הסורי. מה עושים? נכנעים ונופלים בשבי או נשארים להילחם ולמות מות גבורה? בסדרה הלוחמים מעלים את הנושא להצבעה, וכולם זולת אחד מחליטים לא להיכנע.

אני שומע ביקורת רבה על המסר הפציפיסטי של הסדרה, וללא ספק יש גם מסר כזה. אבל הסרט מציג מעל הכל את גבורת הלוחמים. הדבר מתבטא בהצבעת הלוחמים, בנחישות שלהם לא להיכנע גם כשאין סיכוי, כמו גם בכך שלפחות חלקם נשארו במקום מתוך בחירה, כאשר באו לחלצם; כדי לא לנטוש את קומץ הצנחנים על התל.

הסרט משלב סיפורים אמתיים עם בדיון, וכך גם הפרק הזה. הוא לא מתאר אחד לאחד את אותו לילה נורא בבונקר בתל-סאקי. בסדרה פיקד על הלוחמים אלוש, לוחם מן השורה שתפס פיקוד. בפועל פיקד על הכוח המ"מ מנחם אנסבכר. האירוע של החייל שנשכב על הרימון החי ובמותו הציל את חיי חבריו לא היה באותו קרב, אך אירועים כאלו היו בתולדות צה"ל, כדוגמת סיפור גבורתו של נתן אלבז בשנת 1954 ושל רועי קליין במלחמת לבנון השניה.

אך בסך הכל – התיאור נאמן במידה רבה למקור. אכן, הלוחמים בבונקר אחזו בידיהם ברימונים, הוציאו מהם את הנצרות והמתינו לאויב, במטרה להשליך עליו את הרימונים ולגרום להרג מרבי בקרבו, באקט של "תמות נפשי עם פלישתים". אכן, אחד הפצועים ביקש שוב ושוב מים והפר את משמעת השקט, עד שעלול היה להביא לגילוי הבונקר. המפקד ציווה לחנוק אותו למוות כדי שלא יסכן את כולם. וחייל בעל תושיה חשב לפתע שאולי הפצוע אינו שומע. הוא כתב על חפיסת סיגריות (בסרט – על כף ידו) שאין מים, הסורים בחוץ ושישתוק. והחייל שתק וחייו ניצלו. כך היה במציאות. וכמו בסרט, גם במציאות אחד הלוחמים יצא מן הבונקר, הסגיר את עצמו לידי הסורים, סיפר להם שהם נותרו רק ארבעה, שלושה מתו ורק הוא נשאר. וכמו בסרט – הסורים האמינו. לקחו אותו בשבי וחיי חבריו ניצלו. בסרט היה זה גיבור הסרט, אלוש. במציאות היה זה לוחם השריון יצחק נגרקר. נגרקר הוא תושב קצרין, ושמעתי מפיו פעמים רבות את סיפור המלחמה; סיפור הקרב על תל-סאקי וסיפור השבי הסורי.

– אחד מרגעי השיא בפרק היה המפגש בין דפנה לאבינועם. אבינועם הוא איש המודיעין שהתייבש והתעלף בדרכו לחפש עזרה ליואב מזוז, קצין גולני, שפיקד על הקרב במוצב החרמון ועל החילוץ מתוכו. דפנה קצינת הנפגעים וגיבורה בפני עצמה, היא חברתו של יואב, שאינה יודעת על גורלו. בכיסו של אבינועם מצויה הטבעת שיואב השאיר בידיו כדי שייתן אותה לדפנה.

אבינועם ניסה בכל מאודו לשכנע את כל מי שהיה בסביבתו שיש לחלץ מיד את יואב, אך דבריו נפלו על אוזניים ערלות. היחידה שאולי הייתה עושה משהו זו דפנה. דפנה ששמעה שיש פצוע ממוצב החרמון הגיע אליו, אך דווקא אז הוא היה תחת טשטוש של זריקת הרגעה. ואולי ההחמצה הזאת תהיה החמצת חילוצו של יואב.

פרק 8

מראשית הסדרה, אני צופה בה ברגשות מעורבים. יש בה מרכיבים שמעוררים בי כעס רב ויש בה מרכיבים נפלאים בעיניי. אני סולד מהמסרים הפוליטיים הפציפיסטיים המושחלים לתוכה ומהניפוח של השסע העדתי בעיצומה של מלחמה, בעלילה שבתוך העלילה – סיפור שלושת הפנתרים. אני מזדהה מאוד עם סיפור הגבורה, המסירות, הנחישות, ההקרבה והרעות. ובסופו של דבר, הבחירה שלי היא לבור את המוץ מן התבן, כי אני באמת מוצא בסדרה, בראש ובראשונה, את ערכי הגבורה. אני מאמין שזה הסיפור האמתי שנחרט בתודעת הצופה ובעיקר בתודעת הדור הצעיר.

ביום שישי התפרסם מאמר ב"הארץ" של דורון נשרי, שהיה לוחם בשריון במלחמת יום כיפור, שכותרתו היא: "שעת אכזבה (וכעס)". הוא מבטא במאמר את אכזבתו וכעסו על סיפור הפנתרים במלחמה. "אני, דורון נשרי, מספר אישי 2158120. במלחמת יום הכיפורים לחמתי בחיל השריון כמפקד טנק שוט קל. מן המלחמה ההיא, שבה הייתי עלם בן פחות מ-20, שבתי שלם בגופי, אך חבול קשות בנפשי. לא רק מוראות המלחמה והמראות שהיה עליי ועל חבריי לראות הם שחיבלו בנפשי הצעירה. עיקר הסבל נבע ונובע עד היום מאובדנם של החברים, שרק מזל וגורל הפרידו בין מותם לחיי. רק אדם שזכה לחוות רעות לוחמים יבין את רוח הצוות, המחלקה והפלוגה בחיל השריון, וממילא יהפוך אחווה ורעות אלו לערך נשגב… חבריי לצוות היו דוד גולן מקריית שמונה, בחור מאיר עניים, מצחיק ונוח לבריות, בן למשפחה קשת יום של עולים מאיראן. נהג הטנק היה משה נילי, בחור גבוה, נאה, מחייך תדיר וחבר בנפש, מפקד הטנק היה קובי ויידנפלד בן קיבוץ איילת השחר, בחור עדין, טוב לב, שקט ומופנם, חרוץ, וכזה שאתה מרגיש אליו חיבה והערצה מרגע שהכרת אותו. ויידנפלד וגולן נפלו. נילי לא חזר לעצמו לאחר המלחמה… אני, בן למשפחת פועלים מנשר… את מקומי בטנק תפס תותחן אחר, איציק תורג'מן מחיפה. גם הוא נפל ביום הכיפורים… מעולם לא עלו בינינו בצוות ובין יתר חברינו בפלוגה נושאים כמו פער עדתי, התייחסות לבני הקיבוצים כמתנשאים, מצוקה בבית וכל יתר הנושאים שהסדרה מנסה לגרום לצופה להרגיש כאילו היו על סדר יומם של הלוחמים. לוחמים בשריון לא נראו כמו הדמויות הפלקטיות בסדרה. איש לא העז לגדל פאות לחיים של כוכבי רוק, איש לא שוחח במרוקאית עם מי מחבריו… לא ככה רצינו שיזכור עם ישראל את שחווינו. לא ככה רצינו שתיראה גבורת הלוחמים בקרב וגבורת כולנו".

אני מבין אותו ומסכים אתו, אך אני רואה אחרת את הסדרה. המסר המרכזי שלה שהוא שאותו קיבוצניק, אותו פנתר שחור, אותו צעיר שבא מצרפת, אותו דתי, עם כל החיכוכים והמתחים ביניהם, בשעת הקרב כולם מתאחדים כאיש אחד ויוצאים לחרף את נפשם על הגנת המולדת. ההרכב של הלוחמים בסדרה, בדומה להרכב שתיאר נשרי, הוא התשובה לדבריו הנלוזים של יאיר תהליכים גולן על אלה שלחמו ובנו… אלה שלחמו ובנו הם מכל שדרות החברה.

שיאו של הפרק השמיני, הוא נאום המוטיבציה של האל"מ באוזני הלוחמים התשושים והפצועים שחזרו מהקרבות, שבה הוא הסביר להם שעתיד המדינה מוטל על כתפיהם, וקרא לכל מי שיכול – לקום ולעלות לטנקים. וכולם קמו ועלו לטנקים. גם יוני הפצוע, בנו של המצפניסט הפציפיסט שבא לקחת אותו מהמלחמה. זה המסר האמתי של הסרט, גם אם יוצריו רצו להשחיל דרכו מסרים חתרניים.

אכן, הלוחמים ידעו והבינו שהם אלה שעומדים בין תבוסה וניצחון, ושהם מגִנים על תל-אביב וירושלים, הם מגנים על הבית, על ההורים, על החברה שלהם. זאת המוטיבציה שלהם. לא "אני שונא את המדינה ואוהב את הפלוגה", אלא אני קודם כל מגן על המדינה וזאת המוטיבציה האמתית. וכאשר מני לעג לבנו ולחבריו, שהם הכירו רק כמה שעות, והם השיבו לו שהם אחים – הם אמרו אמת. הוא לא היה אתם בפלוגה. אכן, הם הכירו רק כמה שעות. אך הם לחמו יחד על המדינה ובקרב חושלה אחוות הלוחמים ביניהם.

היו בפרק הזה הרבה קטעי קיטש מלודרמטיים, החל בהצטרפות ההזויה של מני, האבא הפציפיסט, להיות מט"ק כדי להישאר עם בנו. קטע הזוי לחלוטין. וכך גם הריב בקשר הפנים של הטנק בין מלאכי וויקטור ועוד. אבל כל אלה בטלים בשישים לעומת הקטע שאותו ציינתי. הקטע של המתנדבים בעם, אותם נערה ונער שהיו מגש הכסף, גם ב-1973.

– הארכיאולוג שמריה גוטמן, האיש שחפר את גמלא וחשף אותה, נהג לאחוז בידיו מטבע שנמצא במקום, מטבע מקומי שהוטבע במהלך המצור, ועליו נכתב "לגאולת ירושלים הקדושה", ולתאר את התרגשותו העצומה כאשר הבין שלא רק על ביתם, על יישובם לחמו גיבורי גמלא, אלא על גאולת ירושלים. את הסרטון הזה של שמריה הכנסנו למיצג הגולן, שהרצנו בכל רחבי הארץ בזמן המאבק על הגולן בשנות ה-90. זה היה המסר שלנו – לא רק על גמלא שלנו אנו נלחמים, אלא על המדינה כולה. גמלא לא תיפול שנית, כי אם הגולן ייפול, ירושלים תיפול. כך במאבק הפוליטי וכך במלחמה. בכוח זה לחמו הלוחמים במלחמת יום הכיפורים. הם לחמו על הגולן וידעו שהם לוחמים על המדינה כולה, כי אם הגולן ייפול, חלילה, אין תקומה למדינה כולה.

פרק כפול 9+10, פרק הסיום

הפרק הכפול הציג את קרב עמק הבכא.

עשרות פעמים זכיתי לשמוע את בעל עיטור הגבורה בגין הקרב הזה, אביגדור קהלני, עומד באמפי של עמק הבכא ומספר את סיפור הקרב. גם הילדים שלי שמעו את הסיפור.

צפיתי פעמים רבות, גם עם קבוצות שהעליתי לגולן, בסרט התיעודי על הקרב, המוקרן באולם הקולנוע באל-רום, הקיבוץ הסמוך לעמק הבכא.

כמובן שקראתי את ספריו של קהלני "עוז 77" (אותו קיבלתי לבר מצווה וקראתי בשקיקה) ו"דרך לוחם".

צפיתי בפרק כמי שמכיר היטב את הסיפור. ואכן, הפרק הזה היטיב לתאר את הקרב. איך קומץ של לוחמים, במספר קטן מאוד של טנקים, בגבורה עילאית, בנחישות בלתי נתפסת, בהבנה שגורל המדינה ניצב על כתפיהם, בידיעה שהם אלה שעומדים בין הסורים לבין הדרך לת"א ולירושלים, בהבנה שהם מגִנים על האימהות שלהם – בלמו כוחות אויב גדולים מהם פי כמה וכמה. איך הטנקיסטים נכנסו אל תוך כוח האויב ומתוכו השמידו את טנקי האויב, בהקרבה עילאית ובמחיר דמים כבד.

מלחמת יום הכיפורים, כבדת הימים, כבדת הדמים, המלחמה הקשה ביותר בתולדות המדינה אחרי מלחמת השחרור, הסתיימה בניצחון ישראלי. למרות ההפתעה ועל אף המחדלים, צה"ל סיים את המלחמה 101 ק"מ מקהיר ובפאתי דמשק. לאורך הסדרה סקרנה אותי השאלה, האם הסדרה תסתיים בתחושת התבוסה או בהצגת הניצחון. העובדה שהסדרה עוסקת בימים הראשונים של המלחמה, העלתה בי את החשש שהניצחון יודר ממנה.

אני שמח שהתבדיתי. אמנם הסדרה עוסקת בימים הראשונים של המלחמה, אבל בגבול סוריה היציאה מבלימה למתקפה הייתה ביום החמישי למלחמה, ב-10 באוקטובר. כאן הסתיימה הסדרה. אמנם המתקפה עצמה כבר לא נכנסה לסדרה, אך היא הסתיימה בנאום מוטיבציה של האל"מ שאותו מגלם אוהד קנולר, שבחלקו הראשון הוא הבטיח שאחרי המלחמה נהיה אנשים טובים יותר ומדינה טובה יותר, ובחלק השני הוא הלהיב את החיילים היוצאים למתקפה, בדרך לדמשק.

לאורך הסדרה צפיתי בה בשתי נקודות תצפית. האחת, היא מה אני רואה בעיניים הסובייקטיביות שלי (ועם מודעות שאני בוחר מה לראות) והשניה היא מה יוצרי הסדרה רצו להראות לי. וזה לא בהכרח אותו הדבר. יש לי תחושה, שכאשר הם הכניסו לפיו של המפקד את הדיבורים על מדינה טובה יותר, הם התכוונו לטובה יותר מהמסר הלוחמני של חציו השני של הנאום. ולא בכדי הם הציגו את עמי בן דרור, העיתונאי המצפניסט, שכעת היה לאב שכול, שלחם באותו טנק עם בנו שמת בידיו – מסתלק אט אט לעבר הרכב שעמו יסע, ללא בנו, שעלה כדי לחלצו מן המלחמה, הביתה. נדמה לי שהם רצו להציג מסר של… הוא צדק. הנה, המיליטריסטים הללו לא הבינו דבר והם שוב שועטים לדמשק…

אך גם אם זה מה שרצו להראות לי – זה לא מה שראיתי. אני ראיתי נאום מוטיבציה אמתי, של מפקד שבאמת רוצה ומאמין שנהיה מדינה טובה יותר, ולמען המדינה הזאת ראוי להילחם וכעת – אחת המטרה, לנצח במלחמה. והניצחון הוא בעליה לדרך לדמשק. כן, עם אותם לוחמים שחוו קרבות קשים כל כך ואיבדו את הטובים בחבריהם לנגד עיניהם.

ובסיום – כתוביות שהציגו את סיום המלחמה. וגם אם המילה ניצחון לא הופיעה בכתוביות, נאמר היכן הסתיימה המלחמה בשתי הגזרות.

היו מחזות סוריאליסטיים בפרק הזה, שהציגו את הגבורה של האחרונים שציפינו לכך מהם. אבינועם, החנון האולטימטיבי, שיוצא לקרב, לוקח נשק, יורה על האויב שמשתלט על נגמ"ש ונופל בשבי. מני הפציפיסט, כמט"ק נחוש במלחמה, חדור רצון לנצח ומאושר על כל טנק אויב שהוא דופק. מלאכי, הפנתר שישב במעצר בעקבות הלשנה של חברו לפנתרים ולנשק, ששוב ושוב מקלל את "המדינה המזדיינת הזאת", מתגלה כמיני קהלני, שבסערת הקרב מוצא את נקודת התורפה של האויב, העובדה שהמפקדים מתחפרים בתוך הטנק ואין להם תפיסת מרחב, נושא נאום מוטיבציה ציוני ומוביל כוח מאולתר לטקטיקה הנועזת של כניסה אל תוך נחשול הטנקים הסוריים כדי להכות בהם מבפנים, ובסוף הפרק נאמר לו שהוא יהיה על הטנק הראשון שיכנס לסוריה. מני, המצפניסט, בשיחתו האחרונה עם בנו יוני, לפני הקרב האחרון שבו מצא את מותו, אומר לו שביומיים האחרונים הוא, הבן, נתן לו את השיעור החשוב ביותר בחיים. מן הסתם – על משמעות האבהות, והרי הוא היה אבא דפוק ומחורבן, על משמעות אהבת אב לבן. ואני בוחר להבין, שהוא גם הבין את משמעות הניכור שלו כלפי המדינה ואת המשמעות הבלתי מוסרית של פציפיזם, כשאתה בן לאומה הנאבקת על קיומה. אולי הוא הבין, דווקא במלחמה, שכל חייו היו טעות גדולה, כאב מנוכר, כישראלי מנוכר. ומן הסתם הפלייבוי הנהנתן שבו צפינו בפרק הראשון מבלה עם שתי בחורות במיטה, לא חוזר רק כאב שכול, אלא גם כאדם אחר, טוב יותר. הוא אולי עזב לאטו כאשר המפקד דיבר על השעיטה לדמשק, אך אולי הוא באמת יחזור להיות איש טוב יותר, כפי שאמר אותו מפקד בראשית דבריו.

בפרק הראשון, זיהיתי מיד את אבינועם כבן דמותו של עמוס לוינברג, איש המודיעין בעל הזיכרון האבסולוטי, שנפל בשבי הסורים וסיפר להם את כל הסודות של ישראל לפרטי הפרטים וגרם לנזק אסטרטגי כבד למדינת ישראל. בניגוד ללוינברג שנפל בשבי במוצב החרמון, אבינועם הצליח להיחלץ מן החרמון. אך הוא חזר לקרב ונפל בשבי. בניגוד ללוינברג, אבינועם עמד בגבורה ושתק. הוא שתק, בין השאר, כיוון שיואב, הקצין הגולנצ'יק, שעמו ירד ממוצב החרמון, שנפצע לצדו ושנפשו נקשרה בנפשו, הובא לפניו, שבוי קטוע רגל, כדי להפעיל עליו לחץ לדבר כדי להציל אותו, צרח עליו "אל תספר כלום". הוא הרי הבין מה אבינועם יודע. הלוואי שניתן היה להחזיר את הגלגל אחורה, והסרט היה מתקן את מעשהו של לוינברג. אבינועם הספיק לספר ליואב, שהוא נתן לדפנה את הטבעת שלו.

הייתה זו סדרה נפלאה, הן מבחינת העלילה והמשחק ובעיקר בכך שהעבירה לדורות הצעירים את סיפורה של אותה מלחמה, את הגבורה העילאית של הלוחמים שבלמו בגופם את הפולש.

כאשר אביגדור קהלני מרצה בעמק הבכא לבני הנוער העולים לגולן "בעקבות לוחמים", הוא לא רק מספר להם על העבר, אלא מעביר להם את המסר שעכשיו תורם לשאת את המדינה על שכמם. ובאופן סמלי, הוא מעביר לידיהם דגל בסוף דבריו. מטרתו היא לעודד אותם לשירות משמעותי בצה"ל.

האם המוטיבציה של נער הצופה בסדרה תהיה להתגייס לשירות קרבי משמעותי, ולשאת הלאה את הדגל של לוחמי מלחמת יום הכיפורים, או אימת המלחמה תרתיע אותו מפני שירות כזה. איני יודע מה הייתה כוונתם של יוצרי הסדרה, אבל אני מאמין שהיא תגביר מאוד את המוטיבציה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 5.12.20

* עכשיו באים? – בערב חנוכה ייערך למרגלות הר סרטבא בבקעת הירדן אירוע הקורא להחלת ריבונות ישראל על בקעת הירדן. החלת הריבונות הישראלית על בקעת הירדן חשובה מאוד – משמעותה היא קביעת הירדן כגבולה המזרחי של ישראל, באמצעות ריבונות על הבקעה במובנה הרחב ביותר, כלומר כולל המורדות המזרחיים של השומרון ומדבר יהודה.

הסיכוי שצעד כזה ייעשה בקרוב – אפסי. לאחר פרסום תכנית טראמפ ועד הבחירות בארה"ב היה לנו חלון הזדמנויות להחלת הריבונות בתיאום עם ארה"ב, והחמצנו את השעה. אני מקווה שלא תהיה זו בכיה לדורות.

על אף הסיכוי הקלוש של המהלך, חשוב מאוד להשאיר את הרעיון בתודעה הציבורית, להכשיר את הלבבות, כדי שבשעת כושר מדינית ייעשה הצעד החשוב הזה.

לכן, אני רואה חשיבות רבה באירוע בסרטבא. דבר אחד צרם לי. עם המשתתפים בו נמנה ראש המועצה האזורית בקעת הירדן ויו"ר מועצת יש"ע דוד אלחיאני. לכאורה, אך טבעי שהוא יוביל מהלך לריבונות על בקעת הירדן. מי אם לא הוא? אלא שכאשר הייתה הזדמנות כזו – הוא היה בראש הלוחמים נגדה. אולי היה חשוב לו לצאת מעורו כדי להוכיח לחבריו במועצת יש"ע שהוא אינו נאבק רק למען הבקעה. הוא יצא נגד המהלך בשם רעיון ה"הכל או לא-כלום". וכיוון שלא הייתה כוונה להחיל את הריבונות על כל יו"ש, אלא על בקעת הירדן וגושי היישובים, זה לא היה מספיק טוב בשבילו. הבעיה ב"הכל או לא-כלום" היא שפעמים רבות היא משאירה אותנו בלא-כלום, כיוון שלא פשוט, בלשון המעטה, להשיג הכל.

הציונות הלכה תמיד בדרך של צעד ועוד צעד, עוד דונם ועוד עז, ניצול הזדמנויות, לא בדקלרציות רמות שאין מאחוריהן מציאות מוחשית. והנה, כאשר הייתה הזדמנות לריבונות על בקעת הירדן, היא לא התאימה לראש המועצה האזורית.

איני יודע האם הייתה למאבק שהוביל אלחיאני השפעה על התוצאה המאכזבת של המהלך, אך בטוח שהוא לא תרם לו.

ועכשיו, כשכבר מאוחר מדי, הוא פתאום נזכר.

* התפארות שווא – במסיבת העיתונאים, שבה הודיע על החלטת כחול לבן להצביע בעד פיזור הכנסת, ציין גנץ את הישגי כחול לבן בממשלה. אכן, היו לה הישגים והחשוב ביותר היה ההגנה על מערכת המשפט מפני ניסיונו של הנאשם להשתלט עליה ולהעמיד את עצמו מעל החוק.

אבל התפארותו של גנץ בכך שהוא עצר את החלת הריבונות היא התפארות שווא. איני מציין זאת מהסיבה שאני תומך בכל לבי בהחלת הריבונות ואיני רואה בכך דבר שיש להתפאר בו, אלא כיוון שזה פשוט לא נכון. בהסכם הקואליציוני נכתב בפירוש שיש לכחול לבן זכות וטו על כל נושא זולת החלת הריבונות. לנתניהו היה רוב בממשלה (יועז הנדל תמך ואני משער שגם ינקלביץ' הייתה תומכת) והיה רוב בכנסת (כולל דרך ארץ, ימינה וישראל ביתנו) להחלת הריבונות. אז מה, מי שהפר את כל ההסכמים – דווקא בנושא שבו ההסכם נתן לו יד חופשית הוא פעל על פי תכתיב של כחול לבן? זה מגוחך.

נתניהו לא החיל את הריבונות כיוון שקיבל רגליים קרות בעקבות איומי הפלשתינאים והאירופים. הוא חשש מאינתיפאדה וירי רקטות בעיצומה של הקורונה ומכאן נבעה החלטתו. אגב, זו החלטה לגיטימית והגיונית, ובעיניי היא הייתה נכונה, אלמלא היה חלון הזדמנויות עד הבחירות בארה"ב.

גנץ מתהדר בנוצות לא לו כדי להתפאר באוזני הבייס שלו.

* מורשת נתניהו – החותם העמוק ביותר של נתניהו בחברה הישראלית, הוא הנחלת תרבות של שקר ומרמה, תרבות של הפרת הסכמים, תרבות שבה מילה אינה מילה, חתימה אינה חתימה. תרבות שבה ראש ממשלה שהפר הסכמים ניצב שעה ארוכה במסיבת עיתונאים ובשידור חי משקר ומשקר ומשקר, בלי להניד עפעף, בלי שניתן יהיה לתפוס אותו בדבר אמת.

חוששני, שאחרי שנשתחרר מנתניהו יחלפו עוד שנים רבות עד שנצליח להשתחרר מפגיעתו הרעה של הביביזם.

* רק אשם אחד – הרב אביה הכהן היה חבר ביוזמת אחדות לאומית, שגם אני השתתפתי בה. כך הוא כתב בקבוצת הווטסאפ של היוזמה: "התכנסנו יחד על מנת לעזור ולהקים ממשלת אחדות. נראה שבאותו הזמן זה היה נכון. נראה גם שבזכות המשך כהונת נתניהו נעשו הסכמי אברהם שהם מהפכה שקשה לתאר את גודל משמעותה, ודווקא משום כך חשוב לי לכתוב את דבריי הבאים דווקא כאן. בכימיה אפשר לבודד חומרים אולם בפוליטיקה ובמציאות החומרים מתערבבים והמציאות מורכבת. הפעם אפשר לבודד חומרים ולומר בפשטות – יש רק אשם אחד, בנימין נתניהו!

גנץ היה יכול להישאר בעמדה של 'לוחם היושר' ולהוביל את מדינת ישראל לאנרכיה. הוא עשה צעד אמיץ והקים את ממשלת האחדות. מי שקלקל פעם אחר פעם את מערכות היחסים, עד כדי שזה הפך לפארסה זה נתניהו, ואנשיו הגסים עזרו לו. כשהיו הדיונים על הקמת ממשלת אחדות לא חשבתי על תסריט כל כך נמוך ומשפיל. האכזבה הרחבה מגנץ היא נזק לאמון הציבור במערכות השלטון. נתניהו משאיר מערכת פצועה ומדממת, מציאות שלא היינו חייבים להגיע אליה. היה אפשר אחרת!"

* בינתיים בסדר – אדם נפל מהקומה העשרים. בהגיעו לקומה העשירית הוא נשאל מה שלומו והשיב: בינתיים הכל בסדר.

נזכרתי בבדיחה הישנה הזאת למשמע ראיון עם השר אקוניס ב"כאן ב'", שבו טען שאי אפשר להאשים את נתניהו שלא קיים את הסכם הרוטציה, כי נותרו עוד 11 חודשים עד מועד הרוטציה.

בראיון אמר אקוניס שכחול לבן הפרה את פשרת האוזר, לפיה יש להעביר את התקציב עד 23 בדצמבר, והאוצר אכן הכין תקציב ל-23 בדצמבר. זאת תרבות השקר הביביסטית, שהייתה לאורח חיים אצל תומכיו ושלוחיו. על פי ההסכם הקואליציוני, צריך היה להביא 100 יום אחרי הקמת הממשלה, כלומר באוגוסט, תקציב של שנה וחצי עד תום 2021. נתניהו הפר את ההסכם ברגל גסה, כי ראה באי העברת התקציב, תוך פגיעה במזיד בכלכלת המדינה דווקא בעת משבר כלכלי חברתי מהקשים שידענו, פִּרצה שתאפשר לו לגנוב את הרוטציה. פשרת האוזר הייתה פשרה בעייתית, כי זו פשרה בין כיבוד ההסכם להפרתו. אך היא נתנה לנתניהו מרווח להביא את התקציב שעליו הוסכם, כלומר תקציב עד סוף 2021, לאישור הכנסת עד 23 בדצמבר. אקוניס זורה חול בעיניים כאשר הוא מדבר על הבאת תקציב עד מועד זה, כאשר התקציב המוצע הוא לשמונה ימים (!) בלבד, תוך הפרת ההתחייבות לתקציב אמתי לשנת 2021.

* האגואיזם כאידיאולוגיה – הסיבה לכך שנתניהו אינו מעביר תקציב היא כיסאולוגית נטו – אך ורק כדי לגנוב את הרוטציה. אבל יש מי שמתלהבים דווקא מכך שלא יהיה תקציב; שהעדר תקציב הוא אידיאולוגיה בעבורם. אלה הם הליברטריאנים של "מסיבת התה" הישראלית. ציטוט של אחד מהם: "אתם יודעים מה מהמשמעות של 'אין תקציב', נכון? המשמעות היא שהממשלה פועלת עם 1/12 מתקציב השנה הקודמת (עם תיקונים שנחקקו בגלל הקורונה). כלומר, הוצאות הממשלה מוגבלות בצורה קיצונית, ידיה קשורות, והכסף שלנו – של כולנו – נשאר בכיסים שלנו. אני בעד שלא יהיה תקציב בעשור הקרוב. סופסוף תהיה ממשלה קטנה וחלשה". איזו מסיבת תה נפלאה לאלה שרוצים שהכסף יישאר בכיס שלהם ולא יקדם את הביטחון, החינוך, הבריאות, הרווחה, ביטחון הפנים, המדע, האקדמיה, התרבות, התשתיות, פיתוח הגליל והנגב, צמצום פערים, מלחמה בקורונה. האגואיזם ורדיפת הבצע כאידיאולוגיה.

הערך החשוב ביותר ביהדות הוא הערבות ההדדית. אין דבר פחות יהודי מהאידיאולוגיה האגואיסטית, האנטי-סולידרית הזאת.

* איחולי הצלחה ליעלון – בוגי יעלון הודיע על ריצה לכנסת ברשימה בראשותו, עם גדי איזנקוט כמספר 2. אני מאחל ליעלון להשתחרר מעמדת הזנב לשועלים, כמספר 2 של יאיר לפיד.

אני מעריך מאוד את יעלון. אני רואה בו את האדם המתאים ביותר בישראל לראשות הממשלה. הבעיה היא שבשנה האחרונה המצפן שלו יצא מכיול, סדר העדיפויות שלו השתבש, ועמדתו הצודקת נגד נתניהו הביאה אותו למוד של "המטרה מקדשת את האמצעים". הביטוי המרכזי לכך, אך לא היחיד, הוא הנכונות להקמת ממשלת מיעוט הנסמכת על הרשימה האנטי ישראלית.

אם אכן יעלון יעמוד בראש מפלגה חדשה לא אצביע לו, אני מאחל לו הצלחה בכל לבי.

* לעגן את השוויון – אני תומך בחוק יסוד השוויון האזרחי שיעגן בחוקה את השוויון האזרחי לכל אזרחי ישראל ללא הבדל של השתייכות לאומית ודתית. אפילו כתבתי טיוטה לחוק יסוד כזה, שלחתי אותה ליועז הנדל ואני מקווה מאוד שדרך ארץ תגיש אותו. בינתיים, חברי הכנסת צביקה האוזר מדרך ארץ וגדעון סער מהליכוד הגישו הצעה לתוספת סעיף השוויון בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו: "כל אזרח שווה בפני החוק; אין פוגעים בזכויות הפרט של אדם מחמת דת, גזע ומין".

בדברי ההסבר לחוק, מצטטים הח"כים ממגילת העצמאות, מפסיקות בג"ץ ומהצעת תנועת החירות לחוקה. כמו כן, הובהר בהסבר לחוק: "יובהר, כי בתיקון המוצע אין כל פגיעה באופייה ובזהותה של ישראל כמדינה יהודית והוא בא לבסס את עקרון השוויון בין אזרחיה בזכויות הפרט – שוויון אזרחי ולא שוויון לאומי. התיקון המוצע יתרום לחיזוק הסולידריות והחוסן החברתי".

אני בעד התוספת הזאת, אך אין זה תחליף לצורך בחוק יסוד.

* מעמד מיוחד – בדיון בכנסת על חוק פיזור הכנסת, נשא ח"כ אחמד טיבי נאום דו-לשוני. חלקו נישא בעברית וחלקו – בערבית.

יש לציין שאין בכנסת אפשרות לשאת נאומים באנגלית, בצרפתית, ברוסית או בכל שפה אחרת, זולת עברית וערבית.

מדוע אני רואה לנכון לציין זאת? כאשר נחקק חוק הלאום, טענו נגדו טענת כזב שהוא פוגע בזכויות האזרח של הערבים. כאשר מי שטענו זאת התבקשו להוכיח איזו זכות אזרח נפגעה, הם טענו שהשפה הערבית שונמכה והיא לא תהיה עוד שפה רשמית.

אלא שבחוק הלאום נכתב במפורש שכל הזכויות של השפה הערבית כפי שהיו עד כה יישארו בתוקף. פירוש הדבר, שניתן לנאום בערבית בכנסת, ניתן לטעון בבית המשפט בערבית, קיימת רשת חינוך ממלכתית בשפה הערבית.

חוק הלאום קובע את המובן מאליו, ששפתה הלאומית של מדינת הלאום של העם היהודי היא עברית. אך הוא גם קובע שיש מעמד מיוחד לשפה הערבית, שהיא שפתם של חמישית מאזרחי המדינה.

לא זו בלבד שחוק הלאום משמר את הזכויות המיוחדות של השפה הערבית – הוא אף מעגן אותן בחוקה ובך הוא משדרג את מעמדה של השפה הערבית.

מדינת ישראל מקיימת שוויון אזרחי ופוליטי גמור לכל אזרחיה, ובנוסף לכך היא מאפשרת זכויות קולקטיביות לערביי ישראל בתחומי החינוך, התרבות והשפה.

* מתנגד נחרצות – היועמ"ש אביחי מנדלבליט הודיע בתשובת המדינה לבג"ץ שהוא מתנגד נחרצות להתערבות שיפוטית בחוק הלאום. אני משוכנע שגם פסיקת בג"ץ תהיה ברוח זו.

* כמו 100% מתוצרי תעשיית השקרים – על פי הנראטיב השקרי והמרושע של תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית, מנדלבליט עומד בראש מערכת שתופרת תיקים לנתניהו כדי לבצע הפיכה שלטונית, שנועדה לשים קץ ליהדותה של המדינה ולהפיכתה ל"מדינת כל אזרחיה" לא-יהודית, מתוך הבנה שהמחסום בין מדינה יהודית למדינה לא-יהודית הוא שלטונו של נתניהו, שאותו אי אפשר להפיל בקלפי אלא רק בהפיכה בלה בלה בלה בלה בלה.

הגורם המוביל את המהלך של ביטול המדינה היהודית הוא בג"ץ. והנה, כרגע עומדת בפני בג"ץ ההזדמנות לבטל את יהדותה של המדינה באמצעות ביטול חוק הלאום. וברור שמנדלבליט, שעל פי גרסה אחת של תעשיית השקרים הוא סססמולן פרוגרסיבי ועל פי גרסה שניה הוא נסחט על ידי הסססמולנים הפרוגרסיבים, ישמח לתת לבג"ץ חוות דעת סססססמולנית פרוגרסיבית נגד חוק הלאום.

וכך כותב מנדלבליט בחוות דעתו: "התערבות של בג"ץ בחוק יסוד היא צעד שאין לו תקדים בהיסטוריה המשפטית של מדינת ישראל, והעותרים לא הצביעו על פגמים מהותיים בחוק הלאום, המצדיקים התערבות כזו… חוק הלאום מעגן את מרכיבי הזהות הלאומית של מדינת ישראל בחוק יסוד… תוכן זה, של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, מבוסס למעשה על האתוס של מדינת ישראל מאז הקמתה ומעוגן גם בהכרזת העצמאות, וממילא שוודאי שלא ניתן לראותו כ'מזעזע את אמות הספים של המבנה החוקתי כולו'. לפיכך, חוק יסוד הלאום כלל אינו מתקרב לאותם מקרים חריגים בני חריגים שהוזכרו בפסיקה ביחס להיתכנות יישומה של דוקטרינה המאפשרת ביקורת שיפוטית על תוכנם של חוקי יסוד… אף שהחוק מבסס את זהותה היהודית של ישראל, הוא אינו גורע מזכויות הפרט של כל אדם במדינת ישראל, ללא הבדל דת או לאום".

כמו 100% מתוצרי תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית, גם הנראטיב הזה הוא שקר וכזב.

* תמיכה מותנית – לא אחת הסברתי מדוע אסור להקים ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. בין השאר, כי היא תומכת באויביה של ישראל. בשבועות האחרונים למדנו, שתמיכתה באויב אינה אוטומטית. היא מפעילה שיקול דעת. היא תומכת באויב רק כל עוד הוא אויב. היא תומכת בו כאשר הוא נלחם בישראל, כאשר הוא מפעיל טרור נגד אזרחי ישראל. אבל ברגע שהוא חותם על הסכם שלום עם ישראל, היא מסירה ממנו את תמיכתה ורואה בו בוגד.

* כך נראה שלום אמת – ידיעה בוויינט: "שר המסחר והתיירות של בחריין, זייד בן ראשיד אל-זיאני אמר בעת ביקורו בירושלים כי בחריין לא תבחין בין מוצרים שמקורם בשטחים לבין מוצרים שמקורם בישראל. זאת בהמשך להסכמי כינון היחסים, 'הסכמי אברהם', שחתמו ישראל ובחריין". 

אלה חדשות נפלאות ועכשיו אתרגם את הידיעה מוויינטית לעברית. המשפט "בחריין לא תבחין בין מוצרים שמקורם בשטחים לבי מוצרים שמקורם בישראל" הוא בעברית: בחריין לא תבחין בין מוצרים שמקורם בירושלים, יהודה, שומרון והגולן לבין מוצרים שמקורם בשאר חלקי הארץ.

* פליטים ועולים – במשך שנים רבות התנגדתי לאזכור של גירוש יהודי ארצות ערב, כתשובה לשקר הנכבה. עמדתי נבעה מנקודת המבט הציונית, על פיה יהודים שעלו לארץ ישראל, אינם יכולים להיחשב פליטים, כי ארץ ישראל היא המולדת היהודית, מדינת ישראל היא מדינת הלאום היהודית, וכיוון שארץ ישראל היא מולדתם של המגורשים ומדינת ישראל היא מדינתם, הם אינם פליטים אלא עולים ששבו לביתם הלאומי. התייחסות אליהם כאל פליטים פוגעת בהם ובעליה שלהם.

אף שזו גישתי הבסיסית גם היום, שיניתי את דעתי באשר להצגת הגירוש, הפרעות ומעשי הרצח ביהודי ארצות ערב ואיראן בהקשר של טענת שקר הנכבה. כפי שעליית יהודי גרמניה לארץ ישראל לאחר עליית הנאצים לשלטון (העליה החמישית) היא מעשה ציוני של עליה ארצה לבנות ולהיבנות בה, אך אין בכך כדי להמעיט מחומרת הפגיעה הנוראה ביהודים בידי השלטון הנאצי, וכפי שהעליה הראשונה הראויה לכבוד ויקר אינה ממעיטה מחומרת הפרעות ביהודי רוסיה "סופות בנגב",  כך יש להוקיע את ה"פרהוד" – הפרעות ביהודי עיראק, והפרעות והגירושים של היהודים בארצות ערב, בלי לפגוע בגודלה וחשיבותה של עלייתם למולדתם והשתתפותם בבניינה, בעיקר בהתיישבות החלוצית שלהם בגליל ובנגב.

השינוי בעמדתי נעשה בעקבות קריאה והעמקה בפרשה וקריאה והאזנה לדעות שונות בוויכוח. אולי הגורם שהשפיע ביותר על השינוי בעמדתי היה ספרו המכונן של בן דרור ימיני "תעשיית השקרים".

בעת הדיונים בעצרת האו"ם ולקראתה על תכנית החלוקה, נציגי מדינות ערב באו"ם הזהירו שהקמת מדינה יהודית תביא לשנאה ואלימות כלפי היהודים בארצותיהם. מצד אחד, טענתם העיקרית הייתה שאין עם יהודי ולכן אין הוא ראוי למדינה, ומצד שני הם איימו שאם לעם היהודי תקום מדינה הם יפגעו בבני העם-שלא-קיים החיים בארצם. ואכן, האיום מומש. 850,000 יהודים גורשו וברחו ממדינות ערב ורכושם נבזז.

הצד השווה בין ה"נכבה" של ערביי ארץ ישראל לגירוש יהודי ארצות ערב, הוא שבשני המקרים 100% מהאשמה היא על הערבים. בעוד העם היהודי קיבל את החלטת האו"ם בשמחה גדולה והיישוב היהודי חגג כל אותו הלילה ברחובות, למרות שגבולות החלוקה היו אבסורדיים, בלתי אפשריים, הערבים דחו אותו על הסף ולמחרת התנפלו על היישוב היהודי בארץ על מנת להשמידו, שנתיים וחצי אחרי השואה, וכדי לסכל את הקמת המדינה. וכאשר נסיונם לא עלה יפה והמדינה קמה – בו ביום פלשו מדינות ערב למדינה היהודית בת יומה, על מנת להטביע אותה בדם ולהשמיד אותה. בכך, הם נושאים באחריות מוחלטת לכל תוצאות המלחמה, כולל ה"נכבה".

ואילו הפרעות והגירוש של יהודי ארצות ערב נעשו ללא כל סכסוך ובלי כל פרובוקציה. היו אלו פרעות אנטישמיות לכל דבר, כמו הפרעות ברוסיה, כמו ליל הבדולח בגרמניה וכד'.

הערבים הטוענים ב"זכות" השיבה וממשיכים להנציח את פליטות הדור הרביעי והחמישי של עקורי מלחמת השחרור, עושים זאת ככלי פוליטי נגד קיומה של ישראל וכדי לאפשר להם להטביע את המדינה היהודית במיליוני פלשתינאים. היהודים, גם אלה שלא עלו לישראל אלא היגרו למדינות אירופה ולארה"ב, לא התייחסו לעצמם כאל פליטים, ובטח שניניהם אחרי 73 שנים אינם מתייחסים כך אל עצמם. הם שיקמו את עצמם במקום שאליו עברו. ואילו ערביי ארץ ישראל נמצאים במדינות ערביות, בתרבות הערבית, בשפה הערבית, ומתעקשים לא להתערות, אלא לדבוק בפליטותם ככלי במלחמה נגד ישראל.

ראש הממשלה יצחק שמיר לחם נגד מעמד הפליט ליהודי בריה"מ בארה"ב, בטענה הצודקת שכאשר קיימת מדינה יהודית, יהודים אינם יכולים להיות פליטים, ואם בחרו להגר לגלוּת אחרת, זו גלות מבחירה ולא פליטות. בלחצו, ארה"ב ביטלה את מעמד הפליט ליהודי בריה"מ וכך נותבה העליה הברוכה של יהדות בריה"מ לישראל, והביאה ברכה עצומה למדינה. באותן שנים, בנאומו בוועידת מדריד, העלה שמיר את סוגיית הגירוש של יהודי ערב ובזיזת רכושם, כמשקל נגד לשקר הנכבה. באותם ימים תמכתי מאוד בפעולתו נגד מעמד הפליט ליהודי בריה"מ אך התנגדתי לדברים שהעלה בנאומו ובמאמר שפרסמתי בזמן הוועידה תקפתי אותו על כך. טענתי שהטענה הזאת מנוגדת לתפיסה הציונית והיא הפוכה למאבקו בנושא יהדות בריה"מ. היום אני סבור ששמיר צדק. עם זאת, צריך להשתמש בהגדרות ציוניות נכונות, המבחינות בין עובדת הגירוש, הפרעות והאפליה לבין עובדת העליה הציונית המבורכת של המגורשים.

* הזניית האקדמיה – בנאום הסתה בבלפוריאדה, ערכה פרופ' חנה יבלונקה השוואה נואלת בין מדינת ישראל לגרמניה הנאצית, לקול מצהלות האספסוף. יבלונקה היא היסטוריונית וחוקרת שואה מוערכת, אבל כאשר היא הופכת את מחקרה קרדום לחפור בו למטרות פוליטיות, המעשה שלה הוא הזניית האקדמיה, הזניית המחקר והמרת היושרה האינטלקטואלית בשיח שנאה והסתה ירוד.

* אוניברסיטת הגליל בבאר שבע – לפני 16 שנים החליטה ממשלת ישראל על הקמת אוניברסיטה בגליל. זו החלטה חשובה ונכונה, החלטה ציונית על שדרוג וקפיצת מדרגה של פיתוח הגליל.

כעבור שנתיים מונה פרס לשר לפיתוח הגליל והנגב, תפקיד שהומצא בעבורו כפרס ניחומים. הוא דיבר גבוהה גבוהה על הקמת אוניברסיטת הגליל, אך כיוון להקמתה בכרמיאל או בגליל המערבי. זה אבסורד, כיוון שמדובר באזורים סמוכים לחיפה, שבה יש שתי אוניברסיטאות. את אוניברסיטת הגליל יש להקים בגליל המזרחי. לאחר מאבק של הרשויות בגליל המזרחי, הוא החליט על הקמת אוניברסיטה בצפת. מה שיצא מזה הוא הפקולטה לרפואה בצפת, שהיא שלוחה של בר-אילן. צעד חשוב כשלעצמו, אך רחוק מלהיות אוניברסיטה.

השנה הוקם משרד חדש, משרד ההשכלה הגבוהה והמשלימה. לתפקיד מונה זאב אלקין. אלקין התחייב לפני חודשיים לממש את החלטת הממשלה ולהקים סוף סוף את אוניברסיטת הגליל.

והנה, הוא סוף סוף מימש את ההחלטה. הוא החליט לשנות את שמה של אוניברסיטת חיפה לאוניברסיטת חיפה והגליל.

יפה מאוד. אולי עדיף שאוניברסיטת בן גוריון בנגב תיקרא אוניברסיטת בן גוריון בנגב ובגליל.

* נכי צה"ל יוחרגו – נכי צה״ל יוחרגו מחוק הקפאת השכר במשק, המתוכנן מינואר 2021 על כלל המשק. זו יוזמה ברוכה של עוזי דיין, והוא ראוי לשבח.

* חוק פמיניסטי – ח"כ מתן כהנא מימינה הגיש הצעת חוק לביטול חזקת הגיל הרך. כפמיניסט אני תומך בחוק שלו.

יש שני סוגים של פמיניזם. יש פמיניזם רדיקלי של שנאת גברים. ויש פמיניזם הומני שנאבק על שוויון זכויות בין המגדרים. אני פמיניסט הומני. ככזה, אני תומך בחוק שמחזק את השוויון בין המינים.

חזקת הגיל הרך פוגעת בשוויון. היא פוגעת בגברים, המופלים לרעה ולעתים חייהם נהרסים כשילדיהם הקטנים נלקחים מהם. הגישה הזאת נובעת מדעה קדומה, פרימיטיבית ופטריאכלית, על פיה הגבר אינו בנוי להורות, הוא מקסימום עוזר לאמא בגידול הילדים. הגישה הזאת פוגעת גם בנשים, בכך שהיא כופה עליהן למעשה להיות אימהות חד-הוריות שאינן יכולות להתפתח ולפתח קריירה, כי כל עול גידול הילדים – עליהן.

בן הולך עם אמא? במקרה שבו בני הזוג המתגרשים אינם מגיעים להסכמות, על בית המשפט להכריע בכל מקרה לגופו – על פי טובת הילד.

* חקלאות טרוריסטית – נעמן כהן תמה מדוע העורך אינו מצנזר את המושג "חקלאות טרוריסטית", שהנו מושג שגוי. נעמן צודק. אכן, אם מישהו יכתוב חקלאות טרוריסטית, יש לתקן זאת לטרור חקלאי, כיוון שחקלאות אינה יכולה להיות טרוריסטית. במושג טרור חקלאי, המילה "חקלאי" מתארת את סוג הטרור. יש טרור אישי, יש טרור מתאבדים, יש טרור עירוני, יש טרור הצתות, יש טרור סכינים, יש טרור כלכלי, יש טרור משפטי ועוד. טרור חקלאי הוא טרור בתחום החקלאות. כל בר-דעת, מלבד נודניק אובססיבי אחד, מבין זאת.

ואם באובססיות עסקינן – מדוע נעמן כהן מכנה את נתניהו בשמו ולא נתניהו-מיליקובסקי? אמנם נתניהו נולד נתניהו, אך גם ציפי לבני נולדה לבני, גם יוסי אחימאיר נולד אחימאיר. מה קרה? שמא יש סדקים באובססיה הילדותית?

* מאזן – מסקרן אותי אם בתגובות בפייסבוק לאורך השנים כתבו לי יותר "אתם השמאלנים" או "אתם הימנים".

* נימוסים והליכות – כשמפהקים עם מסיכה, יש להניח יד על הפה?

          * ביד הלשון

הר חרמונית – בסיום הפרק השמיני של "שעת נעילה" שעטו הטנקים לכיוון חרמונית. הכוונה להר חרמונית, ומכאן שמדובר בקרב עמק הבכא, שנערך מדרום לחרמונית.

מה מקור השם חרמונית? שמו של ההר בערבית הוא תל א-שייחה. השם הזה נגזר משמו בערבית של החרמון – ג'בל א-שייח. על פי האגדה הדרוזית, תל א-שייחה היא אשתו של ג'בל א-שייח, וברכת רם היא העין הכחולה שבה הג'בל משגיח שאשתו אינה בוגדת בו.

אם שמו העברי (התנ"כי) של ג'בל א-שייח הוא חרמון, מה השם העברי המתאים לתל א-שייחה? חרמונית.  

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 2.12.20

* הסכם חודייבה של נתניהו – נתניהו הוכיח בעליל שלחתום אתו על הסכם זה כמו לחתום על הסכם עם ערפאת.

זו לא סתם הפרת הסכם. כמו ערפאת באוסלו, כך נתניהו בממשלת האחדות לא התכוון לרגע לקיים את ההסכם. כבר בשעת החתימה הוא ידע שבכוונתו להפר אותו. כמו ערפאת באוסלו, כך נתניהו בממשלת האחדות חתם על הסכם כתמרון לשעה שנועד לשפר את מצבו לצורך עקיצת השותף להסכם. כאשר נתניהו הבין שאין לו שום דרך להקים ממשלה מלבד ממשלת האחדות ושאם לא יקים ממשלה כזאת הכנסת עשויה לחוקק חקיקה שתמנע ממנו את ראשות הממשלה, הוא חתם על ההסכם. אך כמו ערפאת באוסלו, הייתה זו הונאה.

כחול לבן ידעו עם מי יש להם עסק. הם ידעו שאינם חותמים עם אדם ישר. הם ידעו שאינם חותמים על הסכם עם בן תרבות שמחויב למילתו ולחתימת ידו. הם לא האמינו לנתניהו, שהרוויח את אי האמון בו בחוסר יושר. ולכן, הם עיצבו הסכם מחושק מכל עבר בחישוקים שנועדו לחסום בפני נתניהו את נתיב הבריחה. כל ניסיון שלו לברוח – יעביר אוטומטית את ראשות הממשלה לראש הממשלה החלופי. ואת כל החישוקים הללו הם העבירו בכנסת בחוק יסוד הממשלה. אולם נתניהו ערמומי מהם. הוא חתם על ההסכם ההזוי הזה על כל החישוקים שבו, כי הוא מצא פרצה שכחול לבן לא חשבה עליו – התקציב. כאשר התקציב אינו עובר הכנסת מתפזרת והממשלה הופכת לממשלת מעבר. בהסכם ובחוק היסוד לא נכתב שבמקרה כזה ראשות הממשלה עוברת לראש הממשלה החליפי. פרצה קורצת לגנב, ונתניהו לא העביר את התקציב כדי לגנוב את הרוטציה.

אי העברת תקציב והמשך שיתוק הממשלה, כאשר ישראל נמצאת בעיצומו של משבר כלכלי חברתי מהקשים בתולדותיה, היא פשע נגד כלכלת ישראל. והכל, למען מטרה אישית נכלולית – רק כדי לגנוב את הרוטציה.

הסכם ממשלת האחדות הוא הסכם חודייבה של נתניהו.

* בשל היותו נוכל – למה נתניהו נוהג כפי שהוא נוהג; כפי שאף אדם נורמטיבי אינו מעלה על דעתו להתנהג? כי הוא יכול. ולמה הוא יכול? כי הוא יודע שחסידיו ילכו אתו לכל מעשה נבלה.

למרבה הצער רבים מהם תומכים בו – לא למרות היותו נוכל אלא בשל היותו נוכל.

* אמרתם לנו – הייתי בין פעילי יוזמת-אחדות-לאומית שדחפה להקמת ממשלת האחדות ולפעולתה הייתה השפעה רבה על הקמתה.

רבים רבים יכולים לומר לנו עכשיו: "אמרנו לכם". אכן, אמרתם לנו. אמרתם לנו שנתניהו ירמה ולא יכבד את ההסכם. ניבאתם במדויק את מה שקרה.

אבל האמת היא שלא רק אתם אמרתם לנו. גם אנו אמרנו לעצמנו. אדבר בשם עצמי – אני ידעתי שאין לנתניהו עכבות של "הבלים" כמו מוסר, ערכים, אמינות, יושר. ואף על פי כן דחפתי בכל מאודי להקמת ממשלת האחדות, וגם היום אני משוכנע שהדבר היה נכון.

מה היו החלופות? חלופה אחת הייתה סיבוב בחירות רביעי, בעיצומה של הקורונה, כאשר סביר להניח שתוצאותיהן היו שוב אותה דילמה – סיבוב חמישי או ממשלת אחדות. ובינתיים המשך ממשלות מעבר לא-נבחרות בראשות נתניהו. חלופה זו עלולה הייתה לדרדר אותנו לאנרכיה. החלופה השניה הייתה ממשלת אחדות. ובמצב שהיה, נכון היה להעמיד את ישראל לפני הכל ולהיכנס תחת האלונקה.

תיאורטית לפחות הייתה גם חלופה שלישית – גרועה מכל חלופה אחרת. הקמת ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית הלאומנית הקנאית המשותפת. רק לאחרונה גילינו את פרצופה האמתי, כאשר הצביעה נגד הסכמי השלום, כי מתנגדת לשלום עם ישראל; מדינה שהיא שוללת את קיומה.

לעתים עלינו לבחור בין רע לרע יותר. מבין החלופות, ממשלת האחדות הייתה הפחות רעה. שווה היה לעשות את הניסיון להקימה.

קיוויתי מאוד ואף האמנתי במידה מסוימת, שההסכם יכובד. טעיתי. אך בסיטואציה שהייתה נכון היה לעשות את המאמץ למען מדינת ישראל.

* ואם יעבור התקציב – במסיבת העיתונאים אמר גנץ שאם נתניהו יעביר את התקציב ויאפשר לממשלה לתפקד – לא נלך לבחירות.

האם אני תומך באמירה הזו? זה לא קל, אך בכל זאת אני מסכים אתו. אם התקציב יעבור, הממשלה תתפקד והרוטציה תתקיים, ראוי להמשיך לקיים את הממשלה ולמנוע סיבוב רביעי, מיותר ובזבזני, של בחירות.

* האלטרנטיבה לשלטון נתניהו – אני רואה היום רק דרך אחת להפיל את שלטון נתניהו – התייצבות של כחול לבן, יש עתיד-תל"ם, ישראל ביתנו ודרך ארץ (ושאשא ביטון ואולי אף אחרים שאני מקווה שיפרשו מהליכוד) מאחורי נפתלי בנט. עוד לפני הבחירות על כל הסיעות הללו להגיע עם בנט להסכם שהם ימליצו עליו לראשות הממשלה לקדנציה שלמה, ללא רוטציה. גם החרדים יעדיפו קואליציה בראשות בנט על הליכה לאופוזיציה וימליצו עליו. במקרה כזה  נתניהו יישאר עם הליכוד ורע"ם.

השאלה היא האם לפיד וגנץ יאפסנו את האגו, למען מדינת ישראל.

* שבע פעמים רצח – בפשקוויל שפרסם גדעון לוי בשוקניה על מבצע החיסול הממוקד של אבי תכנית הגרעין האיראנית הופיעה המילה "רצח" לפחות שבע פעמים. כמובן שהוא כופר בלגיטימיות של הסיכול הממוקד, שאינו אלא רצח לכל דבר. הטרור הפלשתינאי חסר האבחנה נגד אזרחים ישראלים, נגד נשים וילדים, מוצדק בעיניו תמיד, כי "אקיבוש" וזה, אתם יודעים. אבל צעד הגנתי כמו סיכול טרור באמצעות חיסול המחבלים ושולחיהם בעוד מועד, הוא מעשה רצח נפשע. וכנ"ל צעדים שנועדו לסכל, להאט או להסיג אחור את תכניתה של מדינת טרור רצחנית שחותרת להשמדת ישראל ומאיימת בפועל בהשמדת ישראל להצטייד בנשק גרעיני. צעדים כאלה אינם לגיטימיים.

ובהיתממות מעוסה הוא כמובן משווה בין תכנית הגרעין התוקפנית של איראן, שנועדה לביצוע פשעים נוראים נגד האנושות, לתכנית הגרעין ההגנתית של ישראל, שנועדה לסכל פשעים נוראים נגד האנושות. "עמוס ידלין צייץ בסוף השבוע על פאחריזאדה: 'האיש עסק בכל הפעילות הגרעינית הלא לגיטימית של איראן'. שאלה: האם יש גם דבר כזה שנקרא 'פעילות גרעינית לא לגיטימית' של ישראל? אם כן, האם מי שמתכנן אותה גם הוא בן מוות? ואם לא, האין זה אומר שלישראל מותר הכל, גם מה שאסור על כל מדינה אחרת?"

למי שאינו מצוי בז'אנר, גדעון לוי, שאחד מתחביביו הוא להשוות את ישראל לגרמניה הנאצית, נוהג להאשים את העולם בשתיקה לנוכח פשעי ישראל. "והעולם שותק" הוא נוהג להתבטא, כמו שהעולם שתק כאשר קודמתה של ישראל, גרמניה הנאצית, ביצעה פשעים מן הסוג שישראל עושה. והוא מלין על כך שבעולם הנורא הזה לישראל מותר הכל, כל מה שאסור למדינות אחרות. והרי זה שקר נתעב. כל מה שעושה כל צבא אחר בגדול והדבר נחשב מובן מאליו – מגונה ומוקע, כאשר הוא נעשה בקטן בידי המדינה היהודית. יש המנסחים זאת כמסר פילושמי, כביכול – מן המדינה היהודית אנחנו מצפים ליותר, להיות מופת מוסרי וכו'. אבל גדעון האו האו פשוט מציג תמונת שקר טוטלית, תמונה הפוכה למציאות, על פיה העולם מאפשר לישראל לעשות מה שהיא רוצה, כי ישראל סוחטת את העולם באמצעות פריטה על רגשות אשם על השואה.

האם יש בעולם עוד מדינה אחת שיש הכופרים בעצם הלגיטימיות שלה? האם יש בעולם עוד מדינת לאום שיש הכופרים (כמו גדעון לוי) בכך שמדינת לאום יכולה להיות דמוקרטית? האם יש עוד מדינה בעולם שאזרחיה הם יעד לירי רקטות (ירי שגדעון לוי תומך בו ומצדיק אותו, כי "אקיבוש" – כן רצועת עזה, שישראל נסוגה ממנה, תישאר לעד "קבושה" במנגנון השקר שלו, או כיוון שעזה היא "גטו" ולכן כאשר היא יורה רקטות על אזרחי ישראל זהו "מרד גטו עזה", כלשונו)? האם יש עוד מדינה בעולם שפועלת כמו ישראל להפרדה מרבית בין לוחמי אויב לאוכלוסיה אזרחית, גם במחיר דמים של חייליה, כמו ישראל? האם יש עוד מדינה בעולם שמשלימה עם טיווח אזרחיה ברקטות כמו ישראל, ומרסנת כמו ישראל את תגובותיה המדודות? האם יש עוד מדינה בעולם שהאויב מצית את שדותיה והיא מבליגה ומכילה, ואם היא מגיבה במינוריות מגנים אותה על פשעיה?

תעמולת הכזב האנטי ישראלית של גדעון האו האו היא שילוב של צביעות, זדון ובעיקר שנאה. שנאה יוקדת לעם היהודי ולמדינתו.

* שלום עם עצמנו – איחוד האמירויות, בחריין ועומן הן דיקטטורות. אי אפשר להכחיש זאת. אבל אלה המעקמים את אפם על השלום אתן מהסיבה הזאת – האם הם התנגדו למו"מ על  שלום עם הדיקטטורה הרצחנית הסורית, שטובחת באזרחיה בהמוניהם (כן, גם חאפז אסד, האב, טבח בעשרות אלפים מבני עמו)? הרי לא זו בלבד שהם תמכו, הם אפילו תמכו במסירת הגולן ועקירת ההתיישבות בגולן כדי לרצות את הרודן צמא הדם הזה. האם הם התנגדו להסכמים עם ארגון הטרור אש"ף ורב המרצחים ערפאת? האם הם נגד הסכמים עם הדיקטטור אבו מאזן? האם הם התנגדו להסכמי השלום עם הדיקטטורה המצרית והמונרכיה האבסולוטית הירדנית?

מי שתומך בשלום רק עם דמוקרטיות – השלום היחיד האפשרי במזרח התיכון שיוכל לתמוך בו הוא עם עצמנו. אגב, רעיון לא רע לכונן שלום בתוכנו.

הייתי שמח מאוד אילו הוקפנו בדמוקרטיות. במקרה כזה לא היו כאן מלחמות וכבר מזמן היה שלום. הלוואי שאי פעם המציאות הזאת תשתנה. אבל כל עוד זה המצב, עלינו לחתור לשלום ולנרמול עם מדינות ערב, כי עדיף שלום עם הדיקטטורות על מלחמה עם הדיקטטורות, ובלבד שאלה הסכמי שלום שאינם מסכנים את ישראל.

* אופס – אני מניח שגם בלון הנפץ ששוגר אמש מרצועת עזה, שוגר בטעות. אולי זו הייתה הצתה מאוחרת של פגיעת ברק בשבוע שעבר.

אני מקווה שצה"ל יגיב בטעות.

* הישג לסְפָר הישראלי – לאחר מאבק נחוש, יוזמתו של שר התקשורת יועז הנדל – חוק מתווה הסיבים, עבר בוועדת שרים לחקיקה. החוק יבטיח הקמת תשתיות אינטרנט מהיר במקומות בהם אין כדאיות כלכלית לפרוס סיבים אופטיים (יישובי הספר, יו"ש והמגזר הכפרי והערבי) – בעזרת קרן ממשלתית שתוקם מכספי חברות התקשורת. הישג חשוב לסְפָר הישראלי. כלכלה ציונית.

ולמה יועז היה צריך להיאבק על מה שאמור להיות מובן מאליו? איזו סיבה יש להתנגד לכך? פשוט, נתניהו חסם כל יוזמה וכל חקיקה שבאה מצד שרי כחול לבן, דרך ארץ ומפלגת העבודה, מאותה סיבה שהוא אינו מעביר תקציב. כלומר, אין כל סיבה עניינית להתנגדות, אלא פוליטיקה עסקנית מן הרמה הנמוכה ביותר.

* ניצול לרעה של חוק הלאום – שני אחים ערבים המתגוררים בכרמיאל עתרו לביהמ"ש בבקשה להורות לעירייה להחזיר להם את התשלומים על הסעות למוסדות חינוך ערביים מחוץ לעיר, שבהם הם לומדים. בית משפט השלום בקריות מחק את התביעה. ההחלטה, שנכתבה בידי רשם בית המשפט, מתבססת על שבעה נימוקים. האחרון שבהם היה, כי מצב כזה עלול לפגוע בצביונה היהודי של העיר, כי הוא יעודד ערבים להתגורר בה. הוא סמך את החלטתו על חוק הלאום.

למיטב הכרתי ולמיטב היכרותי (העמוקה) עם חוק הלאום, אין הפסיקה הזאת יכולה להיסמך על תכלית החוק והיא ניצול לרעה של הכתוב בו. חוק הלאום הוא חוק חשוב מאוד, כי הוא מגדיר בחוקה הנבנית את מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי – והרי זו זהותה ואלה ייעודה, ייחודה והצדקת קיומה של המדינה. יש לחוקק חוק יסוד השוויון האזרחי, שיעגן בחוקה את ערך השוויון האזרחי של כל אזרחי ישראל, מכל הלאומים, הדתות והמגזרים. אין שום סתירה בין השניים. הפרשנות לחוק של רשם בית המשפט אינה הולמת את תכלית חוק הלאום ודינה להתבטל בערכאות גבוהות יותר. ובכלל, כיוון שזה חוק חדש, יש ניסוי וטעיה של שופטים מסוימים. סביר להניח שהדבר יגיע לבג"צ ויקבעו הגבולות והתקדימים.

אם עיריית כרמיאל מסיעה תלמידים הלומדים מחוץ לעיר, עליה לעשות זאת ללא כל אפליה, ואין שום סעיף בחוק הלאום המתיר אפליה. אם העיריה אינה מסיעה תלמידים, ושני התלמידים הנ"ל עתרו לבית המשפט כי הם סבורים שהדבר מגיע להם והעיריה מתנגדת לכך, למשל מטעמים תקציביים, יחליט בית המשפט כאשר יחליט, אך חוק הלאום אינו קשור לכך.

מכל מקום, מן הראוי לקדם את חוק השוויון. לא כיוון שנחקק חוק הלאום, אלא כי הדבר נכון כשלעצמו.

הטענה שיש לשמור על צביונה היהודי של כרמיאל אינה רלוונטית לזכויות השוות של כל אזרחי העיר. הדרך לשמירת צביונה של העיר היא פיתוחם וקידומם של היישובים הערביים בגליל, כדי שיהיו אטרקטיביים לתושביהם.

* הוציא את דיבת חוק הלאום – אבן הבוחן לשאלה האם הסעת תלמידים ערבים מכרמיאל לבתי ספר מחוץ לעיר היא אפליה, היא השאלה כיצד נוהגת העיריה בתלמידים אנתרופוסופים שלומדים בהרדוף ומבקשים שהעיריה תסיע אותם. אם העיריה מסיעה את האנתרופוסופים ולא מסיעה את הערבים – זו אפליה. אם העיריה אינה מסיעה את האנתרופוסופים ולא את הערבים – זו אינה אפליה. מבירור שעשיתי הבנתי שהיא אינה מסיעה תלמידים שלומדים מחוצה לה, ולכן אין כאן אפליה. אפשר להתווכח אם העיריה צריכה להסיע בשני המקרים או לא, וזו שאלה עקרונית ותקציבית, אך אין היא קשורה כלל לחוק הלאום. מי ששרבב לכאן את חוק הלאום כדי להצדיק את אי הסעת הערבים, עשה עוול לעיריית כרמיאל ובעיקר עשה עוול בהצגה מעוותת של חוק הלאום, כאילו הוא מכשיר אפליה בזכויות הפרט על רקע לאומי. הרשם בבית משפט השלום בקריות הוציא את דיבת חוק הלאום רעה.

          * ביד הלשון

קניון – עם פתיחת תכנית ההרצה (פיילוט) של פתיחת הקניונים, מרואיינים רבים וגם שדרים (דנה וייס, למשל) ביטאו את המילה – קֶנְיוֹנִים. וזאת טעות, יש לבטא אותה – קַנְיוֹנִים. 

קַניון הוא מרכז קניות. קֶניון הוא עמק עמוק שגדותיו תלולות ובנויות מצוקים גבוהים וזקופים.

אורי הייטנר

צרור הערות 18.11.20

* פיגוע כלכלי – כאשר נתניהו ניסה להעביר תקציב לחודשיים במקום לשנה וחודשיים, היו כמה… נכנה אותם בעדינות ובזהירות נאיבים, שהאמינו שיש לכך איזשהו נימוק כלכלי. אבל כעת, כאשר הוא רוצה להעביר תקציב ל-8 ימים, הוא מוכיח שזה היה שקר.

יש לומר את הדברים גלויות, בלי להתייפייף ובלי פוליטיקלי קורקט. במזימתו לא להעביר תקציב למדינת ישראל, נתניהו מחבל במזיד בכלכלת ישראל, המצויה בעיצומו של משבר כלכלי וחברתי מהחמורים בתולדותיה. זהו פשע כלכלי, פיגוע כלכלי נגד מדינת ישראל. הוא נעשה במזיד.

הפשע הזה נועד למטרה אחת בלבד. להשאיר לנתניהו פרצה לגנוב את הרוטציה, בתרגיל הנוכלות הפוליטי המסריח ביותר בתולדות המדינה.

הפשע הזה אינו פלילי. אך הפשע הזה מושחת יותר מכל כתבי האישום הפליליים נגד נתניהו גם יחד.

* תנאי ללגיטימציה – לנוכח הרומן המסתמן בין נתניהו ומנסור עבאס מתעוררת השאלה האם רע"ם היא שותפה לגיטימית לקואליציה? תשובתי היא: בהחלט כן. אולם רק אחרי שהיא תכיר בכך שישראל הינה מדינה יהודית וכזאת תהיה תמיד ותתנגד לכל ניסיון לקעקע זאת. אחרי שהיא תבהיר שעל ערביי ישראל להשתלב במדינה ולא לרשת אותה. אחרי שהיא תבהיר שאין "זכות" שיבה. אחרי שהיא תסכים שעל ישראל להילחם בטרור הערבי. ברגע שהיא תקבל על עצמה את העקרונות הללו היא תהיה שותפה רצויה בממשלה. אגב, הדברים נכונים גם לגבי בל"ד.

מי שאינו מקבל על עצמו את ההסדר המכונן של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית אינו יכול להיות שותף בשלטון.

איפה עומדת רע"ם בסוגיות אלו? את התשובה קיבלנו בהצבעותיה נגד הסכמי השלום עם איחוד האמירויות ובחריין, כי היא נגד שלום עם מדינת ישראל.

אם נתניהו ינסה להקים ממשלה עם רע"ם או ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של רע"ם, תהיה זו ממשלת פיגולים בלתי לגיטימית.  

* דמות המפתח – על פי תמונת הסקרים, אם הבחירות תוקדמנה איש המפתח בפוליטיקה הישראלית יהיה נפתלי בנט. אם נתניהו ובנט יקימו ממשלת ימין צרה, היא עלולה לקבל את "החוק הצרפתי".

"החוק הצרפתי" הוא חוק מגה-שחיתות, שנועד להעמיד את נתניהו מעל החוק ולמלט אותו מהתמודדות בבית המשפט עם הראיות על פשעים חמורים שבהם הוא נאשם. אם חוק הפיגולים הזה יעבור, הוא יהפוך את ישראל מדמוקרטיה שיש בה שחיתות למדינה מושחתת. ממשלה שתעשה כן היא איום חמור על הדמוקרטיה הישראלית.

הדרך לסכל זאת, היא אם כחול לבן, יש עתיד-תל"ם, דרך ארץ, מפלגת העבודה וישראל ביתנו יסכמו עם ימינה לפני הבחירות, בגלוי, על ממשלה בראשות בנט, ללא רוטציה, אחרי הבחירות. יש עתיד וישראל ביתנו יבהירו שאינם שוללים ממשלה עם החרדים. סביר להניח שמהלך כזה יביא לפרישת סמוטריץ' הגזען וההומופוב מימינה.

אני מקווה שהנסיקה של בנט בסקרים וחששו של נתניהו מניצחונה של ימינה בבחירות, תביא אותו להתעשת, להתחיל לקיים את ההסכם הקואליציוני, להגיש תקציב, לחדש את פעולת ועדת השרים לחקיקה, לאפשר את המינויים הבכירים בשירות הציבורי ובכך לסכל את הסיבוב הרביעי בתנאי קורונה, ולקיים את הסכם הרוטציה. עדיפה ממשלה מתפקדת על בחירות עכשיו.

ודוק – כתבתי שאני מקווה, לא שאני מעריך.

* הקשית כחרב פיפיות – לאור נסיקתו של בנט בסקרים, הליכוד מוציא הודעות אוטומטיות על פיהן בנט תמיד מצליח בסקרים הרבה יותר מאשר בבחירות, וכך יהיה גם הפעם.

באשר למערכות הבחירות האחרונות – הם צודקים. אלו העובדות. האם זה מנבא גם את הבחירות הבאות?

יתכן, אבל אני רואה הבדל בסיטואציה. המסר של נתניהו בשתיית קולות ימינה לפני בחירות היה שהנשיא יטיל את הרכבת הממשלה על הסיעה הגדולה ביותר ולכן קול לימינה יוציא את השלטון מידי הימין. ספק אם טיעון כזה רלוונטי במצב של כמעט שוויון בין הליכוד לימינה. אדרבא, ימינה עשויה להצטייר כחלופה מועדפת עבור אנשי ימין שמאסו בנתניהו ובביביזם. ואם ימינה תעבור את הליכוד בסקרים, היא עשויה לתפוס את הסנטימנט של הצבעה למפלגת הימין הגדולה ביותר, ובנט עשוי לפתוח במשתה הגדול של קולות הליכוד.

* התרומה של אסנת מארק – התרומה המשמעותית של אסנת מארק לפוליטיקה הישראלית, היא שמאז כניסתה לכנסת מירי רגב מצטיירת כמעט כנורמטיבית.

* העובדות – כתבתי נגד אלה שחסמו את כביש 1 ואח"כ התבכיינו שהמשטרה פינתה אותם ועצרה חלק מהם. על כך הגיבו כמה קוראים שאיני בקיא בעובדות. בדקתי את העובדות ואלו הן: א. הם לא חסמו את כביש 1. ב. חסימת כביש 1 הייתה ברישיון. ג. העובדה שהמשטרה לא נתנה רישיון לחסימת כביש 1 מוכיחה שהמשטרה פוליטית ולא לשכוח – אכיפה בררנית, כמובן.

* החינוך בראש – פתיחת תלמודי התורה במגזר החרדי בניגוד להחלטות הממשלה הייתה מעשה שלא ייעשה. הייתה זו עבירה מאורגנת על החוק, של מגזר שלם שבחר לעשות שבת לעצמו. הייתה זו פגיעה במאמץ הלאומי למלחמה בקורונה וחתירה תחת ערך הערבות ההדדית, הדורש מכל מגזר, מכל רשות, מכל קהילה ומכל אזרח להטות שכם למאמץ המשותף, ולהימנע מצעדים שעלולים להפיץ את המחלה ולהגביר את התחלואה. המעשה הזה ואוזלת היד בהתמודדות עמו (הפארסה של הקנסות, למשל) הם ביטויים של אנרכיה.

לצד הביקורת החריפה על ההתנהגות הזאת, אני חש כבוד רב לחברה החרדית על כך שהיא מציבה את החינוך על ראש שמחתה, לא כמס שפתיים, אלא הלכה למעשה.

ועם כל הביקורת על המעשה, מכיוון שהוא נעשה, ומאחר שההתמודדות עם הקורונה היא עם הלא-­נודע ולימוד המגפה נעשה תוך כדי תנועה – יש להתייחס לקיומם של הלימודים במגזר החרדי כמעבדת ניסיונות לחברה הישראלית כולה. מה ההשלכות של החזרה מהסגר השני ללימודים.

תוצאות הניסוי מעניינות ומעודדות. לא זו בלבד שהצעד לא גרם לעליה בתחלואה בכלל החברה הישראלית, הוא גם לא גרם לעליה בתחלואה במגזר החרדי עצמו. ולא זו בלבד שבעקבות פתיחת תלמודי התורה לא התחוללה עליה בתחלואה במגזר החרדי – חלה בו ירידה תלולה. הסיבות לירידה, מן הסתם, אינן קשורות לחזרה ללימודים, אולם החזרה ללימודים לא מנעה את המהלך.

עובדות אלו מצדיקות גישה נועזת יותר באשר לחזרה ללימודים בכלל המדינה. המחיר של חודשים רבים כל כך ללא מסגרת לימודית כבד ביותר. הלימודים המקוונים נותנים מענה חלקי ביותר להשכלה, אך אינם נותנים כל מענה לצורך החברתי והנפשי של הילדים במפגש עם חברת השווים וגם עם המורים, ולא לצורך להשתייכות פעילה לחברת בית הספר. בית הספר נועד להיות בית חינוך לא פחות מאשר מוסד להשכלה, ואת החינוך אי אפשר להעניק בזום. בהרצאה ששמעתי לפני ימים אחדים, דובר על עליה תלולה בהפרעות אכילה של נערות במערב כולו בעידן הקורונה. זו רק דוגמית אחת למחיר הכבד לטווח רחוק של הישיבה בבית זמן רב כל כך.

כשהייתי תלמיד בכיתה יו"ד, הייתה שביתת מורים בת כחודשיים. חבריי ואני היינו מאושרים. אך היום, אחרי קרוב לשנה של העדר מסגרת וגם העדר מסגרות חלופיות שאף הן מושבתות (מרכז חיי באותה תקופה הייתה בשבט הצופים ובהדרכה, ומבחינתי השביתה רק נתנה לי יותר פנאי להשקיע בפעילות זו), אנו רואים את הסבל של הילדים, את הכמיהה שלהם לחזור לבית הספר, את ההפגנות שלהם נגד המשך הרביצה בבית, שנפשם קצה ממנה. אני חש בסבל של בתי הצעירה, השייכת לקבוצת כיתות ז'-י', שאינן נמצאות בשום מתווה של חזרה ללימודים בעתיד הנראה לעין.

אני מבין את הרצון של משרד הבריאות וקבינט הקורונה לחזרה איטית ומדורגת לשגרה, כדי למנוע אובדן שליטה וסגר שלישי, חלילה. אך אני מאמין שעל גופים אלה לשנות את סדר העדיפויות בתהליך החזרה לשגרה, ולהציב את החזרה ללימודים, במתווה זהיר ואחראי, בראש סדר העדיפויות; לפחות בערים הירוקות.

* בלתי סביר – לאחר פרסום ההודעה של חברת "פייזר" על סיום שלבי הניסוי לחיסון נגד קורונה, צייץ טראמפ שהחברה דחתה את הפרסום עד אחרי הבחירות כדי לפגוע בו. האם הוא צודק?

כמובן שאיני יודע את התשובה, אבל ההיגיון אומר לי שההיתכנות של קונספירציה כזו נמוכה מאוד. בין חברות "פייזר" ו"מודרנה" התנהל מרוץ חיסון אדיר – מי תהיה הראשונה. לא מתקבל על הדעת ש"פייזר" הייתה דוחה את הפרסום ולוקחת סיכון ש"מודרנה" תעקוף אותה. יתכן שראשי החברה עוינים את טראמפ, אך בטח לא עד כדי סיכון האינטרס העסקי המובהק שלהם.

* לסמן V – מפלגת הלייבור ביטלה את השעייתו של הצורר האנטישמי קורבין. כאילו ההשעיה הייתה עונש ואפשר לסמן V. כך לא נלחמים באנטישמיות.

* האסיפה הכללית – השתתפתי ביום ראשון בישיבה הראשונה של האסיפה הכללית של קק"ל, שבה אני מייצג את תנועת דרך ארץ. אני רואה זכות גדולה להיות שותף לעיצוב דרכה של החברה החשובה הזאת ולעשייתה בבניין הארץ והגשמת הציונות. למרבה הצער, האסיפה הייתה בזום. אני מקווה שהאסיפה הבאה תהיה פנים אל פנים.

            * ביד הלשון

מחנה פילון – ברשומה שהוקדשה למחנה נפח, כתבתי ששם ישבה מפקדת אוגדה 36 בפיקודו של רפול. אביגדור קהלני העמיד אותי על טעותי. עד המלחמה לא ישבה בנפח אוגדה, אלא מפקדת החטיבה בפיקודו של צבי בר. מפקדת האוגדה ישבה במחנה פילון, בקרבת ראש פינה, ועלתה לנפח במלחמה. אחרי המלחמה היא התמקמה בנפח כמחנה קבע.

מחנה פילון קרוי על שמו של סגן פילון פרידמן, מ"מ בגדוד השלישי של הפלמ"ח שנפל בקרב על מצודת נבי יושע (מצודת ישע או מצודת כ"ח) בגליל העליון המזרחי. פילון פיקד על מחלקה, שהורכבה ברובה מעולים חדשים, שורדי שואה, שביצעה פעולת הסחה מדרום למצודה, שעה שחבלנים פרצו למצודה מצפון. הייתה זו ההתקפה השניה על המצודה שאף היא, כמו הראשונה, כשלה. לפנות בוקר לוחמיו נסוגו לרמת נפתלי והוא חיפה עליהם. לאחר מכן פילון נשאר בשטח האויב עם שני לוחמים שנפצעו קשה ולא יכלו לסגת. הוא העביר אותם לנקיק סלע מדרום לכביש העולה למצודה בהמתנה לחילוץ. כאשר פילון ראה שהערבים רוצחים את הפצועים שנשארו בשטח, הוא ירה בפצועים שאתו והתאבד. גופתו וגופות חבריו חולצו לתל-חי.

סיפור גבורתו של פילון מונצח בסרט יפה ומרגש במוזיאון הרעות במצודת ישע, שאני ממליץ מאוד לבקר בו.

עוד על המצודה כתבתי לפני 4.5 שנים באחת הפינות,  שהוקדשה לצומת כח:

צומת כח – כאשר אנו כותבים ללא ניקוד, אנו נוהגים לכתוב בכתיב מלא. וכך, את צומת כֹּחַ, שעל כביש 90, בין יסוּד המעלה לקריית שמונָה, נאיית "צומת כוח". אולם איות כזה יחמיץ את מהות שמו של הצומת.

צומת כח קרוי כך על שם מצודת כח, ששם נוסף שלה הוא מצודת ישע. המצודה נקראת כך, כדי להנציח את 28 חללי שלושת הקרבות לשחרור המצודה במלחמת השחרור. כח = 28 בגימטריה. כמובן שהבחירה בשם הזה, נועדה גם לשדר כוח.

מצודת כח היא מצודת טיגארט בריטית, שהוקמה בשנות השלושים של המאה שעברה, כדי לבלום הסתננויות מלבנון, כחלק מרשת מצודות לאורך הגבול. זו מצודה בעלת יתרון טופוגרפי משמעותי, השולטת על כל סביבתה. המצודה סמוכה לכפר הערבי נבי יושע שהיה במקום עד תש"ח, ומכאן השם מצודת ישע – לציון הישע לגליל בכיבושה, תוך שמירת זיקה לשם הכפר הערבי.

ב-15 באפריל 1948, חודש לפני סיום המנדט, כאשר הגבול נפרץ וכנופיות "צבא ההצלה הערבי" של קאוקג'י הסתננו ופלשו מלבנון ותקפו שיירות ליישובים הנצורים למחצה מנרה ורמות נפתלי, הבריטים מסרו את הנקודה האסטרטגית הקריטית הזאת לערבים. שליטת הערבים במצודה, סיכנה את אצבע הגליל כולו, ועלולה הייתה להביא לנפילת הגליל העליון. כבר בלילה הראשון לאחר מסירת המצודה לערבים, ניסה כוח של הפלמ"ח לכבוש אותה, אך הניסיון כשל. ב-20 באפריל, השבוע לפני 68 שנים, עשה הפלמ"ח את הניסיון השני, שאף הוא לא צלח, והכוח ספג אבדות רבות. רק בניסיון השלישי, במסגרת מבצע "יפתח", יומיים לאחר הקמת המדינה, הצליח הפלמ"ח לכבוש את המצודה. בשלושת הקרבות נפלו 28 לוחמי פלמ"ח.

המצודה עצמה משמשת היום כבסיס מג"ב. לצדה – אתר ההנצחה ל-28 החללים, כולל קבר אחים של 19 מן הנופלים, ועליו אנדרטה מכובדת, משדרת עוצמה. במקום קם בשנים האחרונות מוזיאון הרעות, ואני ממליץ מאוד לבקר בו, כיוון שהוא מיטיב להנחיל את האתוס הציוני, את סיפור הפלמ"ח, את סיפור מלחמת השחרור והדגש שלו הוא על ערך הרעות ואחוות הלוחמים.

צומת כח עצמו הוא היום מרכז מסחרי שוקק חיים, ולצדו מוסדות המועצה האזורית מבואות חרמון.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 11.11.20

* הכרה במציאות – אם הדיווחים על כך שטראמפ מתכוון לרוץ בבחירות 2024 נכונים – פירוש הדבר שהוא הכיר בעובדה שהפסיד בבחירות.

* תקדים – יש לברך על כך שנבחרה לראשונה אישה לתפקידי סגנית נשיא ארה"ב. וכדאי לזכור שבישראל כבר לפני כמעט 52 שנה (כאשר בשוויץ, למשל, אפילו לא הייתה זכות בחירה לנשים) אישה, גולדה מאיר, נבחרה לראשות הממשלה.

* המאוכזבים – ידידותו של ביידן לישראל תאכזב שני סוגים של ישראלים. אלה שתמכו בו דווקא כיוון שטראמפ היה אוהד ישראל, והחסידים השוטים של טראמפ ששכנעו את עצמם שביידן הוא עוכר ישראל.

* למרות טראמפ – בן דרור ימיני פרסם מאמר שכותרתו: "נסחפתם. צריך להגיד תודה לטראמפ". בן דרור יצא נגד החגיגה בתקשורת הישראלית על נצחונו של ביידן. בן דרור מכיר בבעייתיות שבאישיותו של טראמפ, ומבין את מי שמתנגדים לו, אך מונה את ההחלטות ההיסטוריות הפרו-ישראליות שלו, את מדיניותו המפוכחת כלפי המזה"ת ואת ידידותו לישראל, כמו גם את העובדה שמדובר בנשיא ששבעים מיליון אמריקאים בחרו בו לכהונה שניה, כמעט מחצית הבוחרים, ואין זה ראוי להתייחס אליו בזלזול.

אני מזדהה עם המסר המרכזי של המאמר, אך לא עם כולו. בן דרור מבהיר שלא רק הימין אלא גם השמאל הישראלי צריך להודות לטראמפ וכותב: "ללא טראמפ ממשלת נתניהו הייתה מובילה אותנו לאסון הסיפוח". איני מסכים עם האמירה הזאת. ראשית, כי החלת הריבונות על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות אינה אסון אלא אינטרס לאומי ישראלי מובהק. שנית, כי אלמלא טראמפ, רעיון החלת הריבונות כלל לא היה עולה. שלישית, כי הריבונות לא הוחלה לא בגלל טראמפ, אלא למרות טראמפ; כי נתניהו נבהל וקיבל רגליים קרות, בעקבות איומי הפלשתינאים, האירופים וביידן. בקרב חסידיו השוטים של נתניהו רווחת הטענה שנתניהו רצה אבל גנץ ואשכנזי טרפדו. כרגיל, נתניהו אחראי בלעדי על כל ההצלחות ואין לו כל אחריות לכישלונות. כדאי לזכור, שבהסכם הקואליציוני סוכם שהנושא היחיד שבו אין לכחול לבן זכות וטו הוא החלת הריבונות. לנתניהו היה רוב בממשלה ובכנסת להחלת הריבונות. הוא החליט לא לממש אותו, כי נבהל מהאיומים. הוא השתמש בהסכמי השלום המבורכים כסולם ל"דחיית" החלת הריבונות. איני מקבל זאת. המדינות שחתמו עמנו על הסכמי השלום עשו זאת כי זה האינטרס שלהן. כפי שהן חתמו על ההסכם למרות העברת שגרירות ארה"ב לירושלים, שעליה הפחידו אותנו שהיא "תבעיר את המזה"ת", כך הם היו חותמים עמנו על ההסכמים גם אילו החלנו את הריבונות. לזכותו של נתניהו ייאמר, שהוא הפריך, במדיניותו, את כל ההפחדות על "צונאמי מדיני", "בידוד מדיני" והבערת המזה"ת. חבל שבחלק מהמקרים, ובעיקר בנושא החלת הריבונות, הוא נבהל מהאיומים.

* פיתוח הבקעה עכשיו – נתניהו החמיץ החמצה היסטורית כאשר לא הוביל להחלת ריבונות ישראל על בקעת הירדן בתמיכת ארה"ב בחודשים האחרונים. כעת, הדבר אינו אפשרי.

לגושי ההתיישבות הגדולים ביהודה ושומרון איני דואג. נוצרה בהם מסה התיישבות קריטית שהפכה אותם למציאות בלתי הפיכה. כבר לפני 25 שנה אפילו ביילין הבין זאת ולכן המציא את הרעיון המטורף של "חילופי שטחים" כלומר נסיגה ישראלית משטחים בנגב כ"פיצוי" לפלשתינאים על סיפוח גושי ההתיישבות לישראל, וכדי לשמור על העיקרון ה"מקודש" של נסיגה מלאה. היום אף בר דעת אינו מעלה על דעתו עקירה של גושים אלה.

אני מודאג הרבה יותר מעתיד בקעת הירדן. כבר ראינו את תכניותיהם ההזויות של ברק ואולמרט, קלינטון ואובמה, לנסיגה מהבקעה. ההתיישבות בבקעת הירדן דלילה ואין בה כדי להפוך את ישיבתנו בבקעה לבלתי הפיכה. בקעת הירדן היא האזור החשוב ביותר להבטחת גבולות בני הגנה לישראל וכדי לאפשר לישראל פשרה טריטוריאלית שפויה.

קיוויתי מאוד שבעקבות תכנית טראמפ ישראל תחיל את ריבונותה על בקעת הירדן. כיוון שכעת ברור שזה לא ייעשה, אני מצפה לתכנית לאומית לפיתוח ההתיישבות הציונית בבקעת הירדן.

* נראטיב לבייס – בנאומו בכנסת בדיון על הסכם השלום עם בחריין אמר גנץ: "במקום סיפוח חד צדדי שהיה מחליש אותנו מול הקיצוניים שבאויבנו, אנחנו מציינים היום ברית שמחזקת את ביטחוננו".

אלה פטפוטי סרק, שנועדו לקרוץ לשמאל שתוקף אותו על כניסתו לממשלת האחדות. הוא מעביר להם מסר – תראו, אלמלא נכנסנו לממשלה היה סיפוח חד צדדי וכיוון שנכנסנו לממשלה מנענו זאת וכך השגנו את הסכמי השלום.

הנראטיב הזה משרת את שני הבנימינים מול הבייסים שלהם. הבייס של נתניהו יאשים את כחול לבן במניעת הריבונות וכחול לבן יתגאו בכך בפני הבייס שלהם.

אולם העובדות – שונות. בהסכם הקואליציוני נאמר בפרוש שתהיה החלת ריבונות ביולי. כחול לבן לא אמרה שתתמוך בכך, אך קיבלה על עצמה שאין לה וטו על המהלך והוא לא יהיה עילה לפרישה. דרך ארץ הודיעה על תמיכתה ללא סייג במהלך, כך שהיה לנתניהו רוב בממשלה ובכנסת. אני מעריך שחלק משרי כחול לבן היו תומכים במהלך.

הריבונות לא הוחלה כי נתניהו לא העז לעשות את הצעד, בשל האיומים בהסלמה עם הפלשתינאים, לצד איומי האיחוד האירופי וביידן. בעיניי הוא טעה. אפשר להסכים אתו. אך זו האמת. אני משוכנע, שכפי שהעברת שגרירות ארה"ב לירושלים לא מנעה את הסכמי השלום – גם החלת הריבונות לא הייתה מונעת אותם.

כחול לבן הביעה תמיכה בריבונות ישראלית על בקעת הירדן, אך התנתה זאת בהסכמה בינלאומית. יש הסכמה בינלאומית גדולה יותר מאשר תמיכת ארה"ב, מעצמת העל? היה לנו חלון הזדמנויות להחלת הריבונות בתיאום עם ארה"ב. החמצת ההזדמנות היא כישלון מדיני.  

* שלום אמת – איחוד האמירויות חתמה על הסכם לקניית יינות מיקבי רמת הגולן. כך נראה שלום אמת. זו התשובה המזרח תיכונית לטרור הבי.די.אס.

* תשובה ציונית הולמת – ממשלת ישראל קיבלה את הצעתו של נתניהו להקים יישוב חדש במועצה האזורית שדות נגב בעוטף עזה.

איך אומרת אופירה? מה ששלו – שלו. כשמגיעים לנתניהו שבחים, אני משבח אותו בשמחה. הקמת יישוב ציוני חדש בעוטף עזה, זאת התשובה הציונית ההולמת לתוקפנות הפלשתינאית. הם רוצים לחבל ולהחריב – אנו בונים ויוצרים ומיישבים את מולדתנו.

ולמי שמטיל ספק בכך שהדיבורים וההחלטות ייצאו לפועל במעשים, אני יכול להעיד שבנושא רמת טראמפ בגולן, הממשלה לא רק קיבלה החלטה, אלא משרד ראש הממשלה דוחף ועושה, היישוב קורם עור וגידים, הקמת המחנה הזמני בעיצומה והמשפחות הראשונות תעלנה לקרקע כבר בסוף דצמבר או ראשית ינואר.

* בנפול אויבך – החכם מכל אדם כתב בספר משלי: "בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו – אל יגל לבך". ולכן, אין שם סיבה לשמחה וצהלה במות סאיב עריקאת. עם זאת, אין לשכוח שמדובר באויב. גילויי האבל וההספדים המביכים – מיותרים והזויים. אילו היה מדובר רק בנימוס, או במחווה מדינית של גילוי רצון טוב, ניחא. אבל למה השקרים?

ציפי לבני התפייטה איך עריקאת והיא היו נחושים להביא שלום בין העמים. אני מאמין לה שהיא הייתה נחושה. אז למה היא לא השיגה את השלום? למה ברק ואולמרט שהציעו נסיגה מלאה (עם חילופי שטחים סמליים) לא השיגו שלום, אלא רק טרור? למה עקירת גוש קטיף והנסיגה עד המ"מ האחרון ברצועת עזה לא קרבו את השלום אלא את משגרי הרקטות (ויש לזכור שהנסיגה הייתה שנתיים לפני עליית חמאס לשלטון)? כי הצד השני לא רצה בשלום.

סאיב עריקאת היה ראש צוות המו"מ הפלשתינאי לאורך שנים. מאז ועידת מדריד (1991) הוא היה שותף בכיר בכל תהליך מדיני. והוא מעולם לא ויתר כהוא זה על תביעת "זכות" השיבה, שנועדה להטביע את כבשת הרש שתישאר ממדינת ישראל אחרי הנסיגה המלאה במיליוני פלשתינאים. אז על איזה שוחר שלום מדובר?

* והרי התחזית – בימים הקרובים נשמע תאוריות על כך שישראל הרעילה את סאיב עריקאת.

* יושר אינטלקטואלי – אטילה שומפבלי צייץ: "אם להנדל והאוזר היה יושר אינטלקטואלי, אחרי שנחשף הרומן הפוליטי הפרברטי של נתניהו, הליכוד ומנסור – הם היו מתייצבים ומסירים כל התנגדות לשת"פ עם המפלגות הערביות".

הציוץ הזה מלא כשלים לוגיים. ראשית, לא כל מה שנתניהו עושה – כשר. להיפך. הרי דרך ארץ לא הייתה קמה אילו נתניהו פעל רק בדרכים כשרות, כי היא לא חלוקה באופן מהותי על מדיניותו. הבעיה נובעת מתפיסת העולם של נתניהו "המדינה זה אני", לפיכך כל מה שמשרת את נתניהו הוא אינטרס לאומי ולכן הכל מותר לו, וכיוון ששלטונו הוא הצלת מדינת ישראל, כל אמצעי מקדש את המטרה של היאחזותו בשלטונו. ולכן, אילו באמת נתניהו היה מקים קואליציה שתלויה ברשימה המשותפת, זה לא היה מכשיר את הצעד הזה.

שנית, נתניהו לא הקים קואליציה שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה המשותפת. איש אינו שולל, גם לא הנדל והאוזר, שיתוף פעולה נקודתי עם הרשימה המשותפת. השלילה היא של קואליציה עמה, או ממשלת מיעוט שקיומה תלוי בה.

שלישית, הביטוי הדמגוגי "עם המפלגות הערביות" נועד לצייר את ההתנגדות לקואליציה עם המשותפת בכך שמדובר ברשימות ערביות. זה שקר גס. אילו הרשימה המשותפת הייתה על טהרת יהודים אוטו-אנטישמים מן הזן של עופר כסיף, ח"כ מטעם הרשימה המשותפת, היא הייתה פסולה באותה מידה. מצד שני, אם תקום מפלגה ערבית שחותרת להשתלבות ערביי ישראל במדינה ולא לחיסולה באמצעות הפיכתה ללא-יהודית, היא הייתה שותפה רצויה לכל קואליציה. ישראל נמצאת עכשיו בתנופת שלום ונרמול עם מדינות ערב, מתוך כבוד לערבים ורצון בדו-קיום עמם. הרשימה המשותפת לוחמת נגד ההסכמים, כי היא נגד שלום ונרמול עם ישראל. כלומר, הבעיה אינה שהיא רשימה ערבית, אלא שהיא רשימה לאומנית אנטי ישראלית. יש לציין שיש חברים ערבים בדרך ארץ, כאלה החותרים להשתלב במדינת ישראל ולא לרשת אותה. וראוי להזכיר שיועז הנדל, כשר התקשורת, פועל רבות לקידום המגזר הערבי בישראל, בתחומי משרדו, בדרך של העדפה מתקנת.

כך, שמי שמגלה כאן חוסר יושר אינטלקטואלי הוא אטילה שומפבלי.

* למי אכפת מהאלימות במגזר הערבי – ראש הממשלה הוזמן להשתתף בישיבת הפתיחה של ועדת הכנסת למיגור האלימות במגזר הערבי, וסירב לבוא. איך הרשימה המשותפת הייתה מגיבה על הסירוב? גזען. שונא ערבים. מתעלם מ-20% מאזרחי ישראל. הוא אשם באלימות במגזר הערבי. נעים בהמוניהם וכו'.

זה לא קרה. להיפך, ראש הממשלה נענה להזמנה והשתתף בישיבה. איך הגיבה הרשימה המשותפת? גזען. שונא ערבים. מתעלם מ-20% מאזרחי ישראל. הוא אשם באלימות במגזר הערבי. נעים בהמוניהם וכו'.

אם מה שהיה אכפת לרשימה המשותפת הוא באמת מיגור האלימות במגזר, הם קודם כל היו מברכים את ראש הממשלה על השתתפותו בישיבה ועל הודתו שבתוך שבועיים יגיש לממשלה תכנית לאומית בנושא. והיו מוסיפים שהוא ייבחן במעשים ולא בתכניות. אבל אם היה אכפת לה ממיגור האלימות, הח"כים שלה לא היו מגיעים ראשונים לכל מקום שאליו נכנסת המשטרה כדי לאכוף את החוק ומסיתים את התושבים נגד האויב שחדר ליישוב שלהם.

* כפר סגור –לא כל כך נעים לראות כפר סגור. לא כך נעים לראות שכנים בסגר. מג'דל שמס, מסעדה ובוקעתא, שכנינו הדרוזים בצפון הגולן, נמצאים תחת סגר. מג'דל שמס כבר בשבוע השלישי של הסגר, מסעדה – מהשבוע שעבר ובוקעתא מראשית השבוע. זאת, עקב עליה בתחלואה בכפרים, בעיקר בעקבות חתונות המוניות.

מלבד תחושת ההזדהות עם שכנים, יש בסגר הזה פגיעה גם בנו, תושבי הגולן היהודים. הסגר הדוק מאוד, גם עובדים חיוניים אינם מורשים לצאת (מלבד מקרים חריגים כמו רופאים, למשל), ויש לא מעט עובדים מן הכפרים אצלנו. למשל, יש נהגים דרוזים במועצה האזורית גולן, וכתוצאה מהסגר בכפרים יש שיבוש בהסעות לבתי הספר.

אבל אני מאמין בשיטת הרמזור – סגרים נקודתיים על מוקדי תחלואה, כדי למנוע את התפשטות המגפה. כאשר הוחלט על הסגר השני, לא היה מנוס מכך, כי היינו על סף אובדן שליטה. אולם אילו אומץ מודל הרמזור מוקדם יותר ויושם ללא הנחות וללא כניעה ללחצים פוליטיים, לא היינו מגיעים למצב שחייב סגר. אני מאמין שמה שימנע סגר שלישי הוא אכיפה חסרת פשרות של הסגרים המקומיים.

לבי לבי לאותם תושבים בכפרים שמקפידים על כל ההנחיות ומדירים רגליהם מהחתונות ההמוניות, ונאלצים לסבול בגלל שכניהם. על כך נאמר במשנה: "אוי לרשע ואוי לשכנו".

* רמזור חלקי – הרעיון של מודל הרמזור, הוא חלוקת כל היישובים בארץ לארבע קטגוריות, על פי מדדי התחלואה בהם: אדום, כתום, צהוב וירוק. בפועל, החלוקה היא רק לאדום ולכל השאר. כך, יישובים ירוקים נתונים להגבלות כמו יישובים כתומים. זו החמצה של הרעיון. הרמזור נועד לתת מענה הן לצורך הבריאותי והן לצורך הכלכלי, של חזרה מרבית לשגרה. מן הראוי שבכל שלב בתכנית היציאה, תהיה הגדרה לכל צבע ברמזור, והיכן שניתן לשחרר יותר, יש לעשות זאת.

* מנהיג עם ארנק בכיס – פרשת השבוע, פרשת "חיי שרה", נפתחת במותה של שרה. אברהם הלך לחברון, לקנות חלקת קבר לשרה; חלקת קבר משפחתית. אומרים לו תושבי חברון: "שְׁמָעֵנוּ אֲדֹנִי, נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ, בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ קְבֹר אֶת-מֵתֶךָ, אִישׁ מִמֶּנּוּ אֶת-קִבְרוֹ לֹא-יִכְלֶה מִמְּךָ מִקְּבֹר מֵתֶךָ". אבל אברהם רצה חלקת קבר ספציפית, את מערת המכפלה, השייכת לעפרון החתי. "וְיִתֶּן-לִי אֶת-מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר-לוֹ אֲשֶׁר בִּקְצֵה שָׂדֵהוּ, בְּכֶסֶף מָלֵא יִתְּנֶנָּה לִּי בְּתוֹכְכֶם לַאֲחֻזַּת-קָבֶר". עפרון אינו רוצה לקבל תמורה בעד מערת המכפלה. שכרו הוא עצם הכבוד, שנשיא אלוהים ביקש את חלקת הקבר שברשותו. הוא מבקש לתת את המערה לאברהם במתנה: "לֹא-אֲדֹנִי, שְׁמָעֵנִי! הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ, וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר-בּוֹ לְךָ נְתַתִּיהָ, לְעֵינֵי בְנֵי-עַמִּי נְתַתִּיהָ לָּךְ. קְבֹר מֵתֶךָ". אברהם היה מנהיג גדול, אדם נשוא פנים, זכה לכבוד והערצה מכל הסביבה. ואברהם הוא מין מנהיג מוזר כל כך. הוא לא רוצה מתנות. הוא רוצה לשלם בכסף מלא: "אַךְ אִם-אַתָּה לוּ שְׁמָעֵנִי, נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה. קַח מִמֶּנִּי וְאֶקְבְּרָה אֶת-מֵתִי שָׁמָּה". עפרון נוקב במחיר, ארבע מאות שקל כסף. פרשנים טוענים שהיה זה סכום מופקע ואברהם ידע זאת. אך ללא אומר, הוא הוציא את הארנק מכיסו, כן, ראו זה פלא, מנהיג הנושא עמו ארנק. ומשלם על המקום.

ומי שמוצא כאן איזו השוואה, עושה זאת על אחריותו. בעצם גם על אחריותי.

            * ביד הלשון

רואים עין בעין – בראיון ל"כאן ב' " אמר מנכ"ל משרד הבריאות פרופ' חזי לוי, שיש נושאים שבהם משרד הבריאות ומשרד האוצר "רואים בעין אחת".

ותמהתי. מה קרה? איבדתם את כל העיניים ונותרה רק עין מתפקדת אחת?

כוונתו הייתה כמובן שבאותם נושאים משרדי הבריאות והאוצר מסכימים על תיאור המצב ועל הפתרונות; שהם נוקטים אותה עמדה.

נכון היה לומר שבנושאים אלה שני המשרדים רואים עין בעין.

בעברית המודרנית, הביטוי "רואים עין בעין" מבטא הסכמה. במקור המקראי, משמעות הביטוי הוא "פנים אל פנים".  "אשר עין בעין נראה אתה ה'" (במדבר יד), וכך גם מובן הביטוי בישעיהו "כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 25.10.20

* היורשים של דור מזוין – אם לזקק מה הדבר האחד שגורם לי לתחושת סלידה ממאבק בלפור, למרות שאני מזדהה עם חלק ניכר מן הביקורת של המוחים – זו לא העובדה שאיני חושב שזה זמן למאבקים, זו לא ההתקהלות הצפופה בעידן של קורונה, אף לא אי הסולידריות הלאומית והחברתית שבהתקהלות-הדווקא הזאת, זה לא אופי המאבק הכולל חסימת כבישים, הפרת חוק והתגוששות אלימה עם המשטרה, זו לא ההתבכיינות הפרנואידית על "אכיפה בררנית", זה לא העדר ההנהגה שיוצר ואקום אותו תופס קומץ אנרכיסטים שמובילים את המאבק למקום מאוד לא טוב. הדבר שמעורר בי סלידה יותר מכל דבר אחר, הוא המסר של "דור אבוד". ולא סתם דור אבוד – "הדור האבוד", בה"א הידיעה. אין זה רק צמד מילים, זה מסר, זו רוח שאותה מבטא צמד המילים הזה. הרוח הזאת, המסר הבכייני הזה, האמירה המיואשת והמייאשת הזאת – מעוררת בי שאט נפש. אותה צעירה בכיינית שהתראיינה לטלוויזיה וסיפרה שאין טעם להביא ילדים לעולם הזה – איזה מסר זה? והיא רואה עצמה כ… אקטיביסטית. הדור האבוד – שנות דור אחרי הדור המזוין.

איזה מסר נורא. יותר משזה מסר של מיואשים, זה מסר של מייאשים, של מרפי ידיים. עם ששלוש שנים אחרי השואה הנוראה נחלץ והקים את המדינה היהודית, מדבר על דור אבוד? עברנו מלחמות קשות, מתקפות טרור איומות, ומעולם לא התייאשנו, אף דור לא היה אבוד. מכל משבר כזה רק צמחנו, רק נבנינו. אחרי חורבן גוש קטיף, רבים מן המתיישבים קמו למחרת בבוקר עם שיר חדש בלב והקימו התיישבות חדשה בנגב.

במסגרת מחקריי על ההתיישבות בגולן, נפעמתי מההתנערות של תושבי הגולן, לאחר שפונו מיישוביהם שנכבשו בידי האויב הסורי במלחמת יום הכיפורים. כבר במהלך המלחמה הראשונים חזרו בעקבות צה"ל לשקם את ההריסות. קראתי את עלוני מרום גולן וראיינתי את נשות מרום גולן, אימהות צעירות בגיל של "הדור האבוד". הן פונו תחת אש והפכו פליטות בבית השיטה, יחד עם ילדיהן הקטנים, כשהבעלים שלהם היו במלחמה. הן קיבלו את בשורות האיוב על ארבעת החברים שנפלו במלחמה, שהתערבבו עם בשורות האיוב על 11 בני בית השיטה שנפלו. וברגע שניתן האישור הן עלו חזרה לקיבוץ, לעוד חצי שנה של מלחמת התשה קשה ולמאבק נגד נסיגה מהגולן בהסדר הפרדת הכוחות עם סוריה ולבניה מחדש של היישוב. ולא מצאתי שמץ של בכיינות בנוסח "דור אבוד". להיפך, בעיצומם של הימים הקשים האלה, יישובי הגולן הקימו יישוב חדש – קשת ויזמו את הקמת קצרין.

אני פוגש את הנוער הנפלא במדרשת השילוב בנטור, שיש לי הזכות להיות היו"ר שלה; אני מרצה לחניכי המכינות הקדם צבאיות שעולים לגולן, פוגש צעירים בשנת שירות, נפגש עם צעירי "השומר החדש" – איזה הבדל תהומי בין האנרגיות ורוח העשיה והיצירה והאמונה והאופטימיות שהם מקרינים, לבין היאוש, הדכדוך והאובדן של המכנים עצמם "הדור האבוד". דור אבוד?! אבוד?! התחרפנתם?

מה זה הדיבור הזה? מה זה הדכדוך הזה? מה זאת ההתבכיינות הזאת? מה זה הייאוש המתפנק הזה?

איזו תוחלת יש למאבק שדגלו הוא הדגל השחור, דגל של אבל, של יאוש, של מוות?

במאבק על הגולן, יותר משנאבקנו נגד – נאבקנו בעד. אנו, יריבינו, התקשורת וכלל הציבור; הכל ידעו על מה אנו נאבקים, בעד מה אנחנו. איזה טעם יש במאבק שכל כולו נגד?

קראנו השבת את פרשת נח. פרשה המתארת את האסון הנורא מכל, החורבן הטוטלי של האנושות ושל העולם. הפסוק החשוב ביותר בפרשה מתאר את הבוקר שלמחרת: "וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם".

* חלוציות 2020 – בשעה טובה ומוצלחת התקבלו שלוש המשפחות הראשונות לרמת טראמפ.

לגמרי במקרה, הקבלה נעשתה ביום כינוסו של הקונגרס הציוני. העיתוי מקרי – אך סמלי. שלוש המשפחות הנחשוניות מבטאות את ההמשכיות של החזון והמעש הציוניים. זו חלוציות 2020.

* בקעת ביידן – אנשים השומעים על מעורבותי בהקמת רמת טראמפ, מעקמים את האף בשל שם היישוב. מצדי, אותם אנשים מוזמנים לקרוא ליישוב בקעת ביידן. העיקר שקם עוד יישוב ציוני, חילוני-דתי, בארץ ישראל, בגולן.

* נגד אלימות כלכלית – ועדת חוק חוקה ומשפט של הכנסת החלה דיון להכנת הצעת החוק הממשלתית והצעת החוק הפרטית של ח"כ ברק מהליכוד נגד אלימות כלכלית במשפחה. ככל שאנו לומדים על אלימות במשפחה, כולל אלימות שמסתיימת ברצח, אנו מגלים שמרכיב מרכזי בתוכה הוא שליטת הגבר בחיי אשתו באמצעות אדנות כלכלית. עם התופעה הזאת נועד החוק להתמודד.

הצעת החוק מציעה לתקן את החוק למניעת אלימות במשפחה, כך שייתן מענה גם במקרה של אלימות כלכלית, באופן שיאפשר לבית המשפט לתת צו הגנה לאישה, שמופעלת נגדה אלימות כלכלית. עוד קובעת ההצעה כי אלימות כלכלית תאפשר לתבוע נזיקין. על פי ההצעה, אלימות כלכלית היא התנהגות מתמשכת המטילה אימה או הפעלת שליטה או כפייה, היכולה להתבטא בכמה דרכים: מניעת התנהלות כלכלית עצמאית, מניעה או הטלת קשיים על גישה לנכסים כמו כרטיס אשראי וכן התנהלות כלכלית המונעת ניהול סביר ותקין של בן משפחה.

בוועדה הייתה התנפלות על החוק, בהובלת סמוטריץ'. סמוטריץ' הוכיח שאינו רק גזען והומופוב, אלא גם מיזוגין. כדרכו הוא מצקצק בלשונו במילים מכובסות כמו "ערכי המשפחה" לצד המשך רדיפת מערכת המשפט ודיבורים על "משפטיזציה של המשפחה", אך הוא מבטא גישה פונדמנטליסטית, שמזמן ממתין לה מקום של אי-כבוד בפח האשפה של ההיסטוריה.

ערכי המשפחה הם זוגיות מכבדת, הדדית, אוהבת ושוויונית. זוגיות פטריאכלית מדכאת מנוגדת לערכי המשפחה.

למרבה הצער, ח"כים מהליכוד הצטרפו אליו ולמתקפתו. מדהים לראות לאן הידרדרה תנועתו של ז'בוטינסקי, שהיה פמיניסט מובהק, שהקדים את זמנו.

אמנם אני מאמין שהחוק יעבור והליכוד יתמוך בו, אך צר לי שקולות כאלה הופכים יותר ויותר בולטים בקרב סיעת הליכוד.

* לדחוף את האף – בראשית השבוע נערך משפט לאדם אלים שבמשך 11 שנים הכה את אשתו והתעלל בה. הוא לא כפר באשמה, אלא הסביר את מעשיו. כל מטרתו היא לחנך אותה, כי היא לא מבשלת ולא מכבסת כמו שהוא רוצה, וכי היא לא סגרה את הפייסבוק שלה אפילו שהוא הורה לה לא פעם לעשות זאת.

אני רק שאלה – האם בית המשפט צריך להתערב בזה? למה המדינה צריכה לדחוף את האף שלה לאופן שבו מתנהלת משפחה? הרי זו חירות הפרט! זכותה של כל משפחה לנהל את חייה על פי הבנתה ועל פי ערכיה. רק סוציאליסטים-אטטיסטים-פרוגרסיבים-אחוס"לים-אקטיביסטים-בולשביקים חושבים שבית משפט צריך להתערב במה שקורה בתוך המשפחה, ולכפות על המשפחה בגסות את הערכים שלהם.

(למי שלא הבין, אלה הטיעונים נגד החוק למניעת אלימות כלכלית במשפחה).

* ועדת פוזיציה – פרשת הצוללות עוסקת בקודש הקודשים של ביטחון ישראל. עולים ממנה סימני שאלה כבדים ונודף ממנה ריח עז של שחיתות. הפרשה חייבת להיחקר, לאו דווקא בהיבטים הפליליים, ובמוקדם או במאוחר לא יהיה מנוס מחקירה כזו. אולם האופן הגרוע ביותר לחקור נושא כזה, הוא ועדת חקירה פרלמנטרית.

ועדת חקירה פרלמנטרית לא תנסה להגיע לחקר האמת. תהיה זו ועדת פוזיציה. חבריה מצד אחד של המתרס ירצו "להוכיח" בכל מחיר שביבי אשם. במה? בהכל. בכל עבירה שמישהו יכול להעלות על דעתו. חבריה מצד אחר ירצו "להוכיח" בכל מחיר שאין כלום ולא היה כלום ותופרים תיקים והפיכה שלטונית ומדינת עומק. מה תהיה מסקנת החקירה? התשובה לשאלה הזו תלויה רק בדבר אחד: לא בראיות, לא בהוכחות, לא בעובדות, אלא בהרכב הוועדה. האם יהיה בה רוב לצד א' או לצד ב'.

בקיצור, הרעיון להקים ועדת חקירה פרלמנטרית לחקר פרשת הצוללות רציני כמו הרעיון להקים ועדת לינץ' פרלמנטרית למערכת המשפט.

* דינה להידחות – מרצ הודיעה שתעתור לבג"ץ נגד החלטת יו"ר הכנסת לפסול את ההצבעה על מינוי ועדת חקירה לפרשת הצוללות.

אילו מ"מ היועץ המשפטי לכנסת הייתה קובעת שיריב לוין נהג בניגוד לחוק ולתקנון, ולוין היה מתעקש ועומד על דעתו, היה טעם לעתירה והיו לה סיכויים להתקבל.

אולם כאשר הייעוץ המשפטי גיבה את היו"ר, אין שום טעם לעתירה, שדינה להידחות בבג"ץ.

* שבחים לאיש הרשימה המשותפת – ח"כ עבאס, סגן יושב ראש הכנסת, צפה עם יו"ר הכנסת יריב לוין בסרטון המתעד את ההצבעה על ועדת החקירה, ונוכח שהוא טעה כאשר הכריז על הצבעה אחרי שהוגשה לו בקשת הממשלה להצבעה שמית. לוין ועבאס פרסמו הודעה משותפת על פיה נכון היה לבטל את ההצבעה.

בכך נהג עבאס בהגינות ובממלכתיות הראויה – כיבד את תפקידו כסגן היו"ר ולא נהג כאוטומט של האופוזיציה.

וכשראוי לשבח את איש הרשימה המשותפת – אני שמח לעשות כן.

* בוחן מציאות – ביום רביעי נערכו הפגנות מחאה ליד משרדי "קשת" ו"רשת" וחברת החדשות, נגד "סיקור מוטה לטובת ראש הממשלה נתניהו" ו… תחזיקו טוב! תנשמו עמוק! "ההתעלמות המבישה מהמחאה".

על פי בוחן המציאות של המפגינים, אני מעריך שאם נתניהו יתפטר, הם יערכו הפגנות מחאה נגד נתניהו שמסרב להתפטר.

* שני תנאים – אם נתניהו יתעשת, יתחיל לקיים את ההסכם הקואליציוני ויעביר בזמן את התקציב, אני עדיין חושב שהמשך קיומה של ממשלת האחדות עדיף על האופציה האחרת היחידה – סיבוב בחירות רביעי.

האם זה יקרה? כל הסימנים מעידים שלא, אבל יש לי תחושה שיש מקום לאופטימיות.

כדי שזה יקרה יש צורך בשני תנאים. א. שגנץ לא ימצמץ ולא יתפשר על דרישתו הצודקת לחלוטין להגשת התקציב וכיבוד ההסכמים. ב. שבנט ימשיך לנסוק בסקרים.

* החלופה האפשרית – אם נתניהו יסרב להציג תקציב ויגרור אותנו לבחירות (ולמרות הספינים השונים, אין שום אופציה מלבד המשך קיום הממשלה הנוכחית או בחירות), יש להביא לכך שאחרי הבחירות תקום ממשלה ציונית בלעדיו. הדרך היחידה לכך, היא שכחול לבן, יש עתיד-תל"ם, דרך ארץ, מפלגת העבודה וישראל ביתנו יודיעו מראש שאחרי הבחירות הן תמלצנה על בנט לראשות הממשלה ותצטרפנה לממשלה בראשותו, ושליברמן ולפיד יודיעו שאינם מתנגדים לממשלה עם הסיעות החרדיות. תמורת ההתחייבות הפומבית מראש של אותן מפלגות, יהיה על בנט להתחייב מראש שהוא יקים את הקואליציה אתן ולא עם נתניהו.  רק בפתרון הפרגמטי והיצירתי הזה, ניתן להקים ממשלה ללא נתניהו, שאינה תלויה ברצונה הרע של רשימה אנטי ישראלית עוינת. רק פתרון כזה ישבור את הדיכוטומיה המחנאית שהביאה לשלושה סיבובי בחירות ללא הכרעה.

* נו, באמת – בוגי יעלון השתתף בתכנית "רשות הציבור" בתחנת "דמוקרטTV" של תנועת "דרכנו" (בהובלת לוסי אהריש), שבה המרואיין משיב על שאלות צופים. בראיון סיפר יעלון שאחרי הסיבוב השני גם יועז הנדל וצביקה האוזר הסכימו לממשלה בתמיכת הרשימה המשותפת. הטענה של יעלון היא שקר וכזב. לא זו בלבד שהנדל והאוזר לא היו מוכנים לכך מעולם – אחרי הסיבוב השני גם בוגי התנגד לכך לחלוטין. גם בפומבי, גם בישיבות תל"ם וגם בשיחות אישיות ארוכות אתי. זו הייתה עמדתו גם בסיבוב השלישי. הוא טען מעל כל במה שהטענה שכחול לבן תקים ממשלה בתמיכת המשותפת היא עלילה נוספת של נתניהו. "נו, באמת. אתם מעלים על דעתכם ששלושת הרמטכ"לים יקימו ממשלה בתמיכת מי שפועלים להעמיד אותם לדין בהאג על פשעי מלחמה?" הוא צייץ ציוץ ברוח זו גם אחרי הסיבוב השלישי, בבוקרו של היום המר והנמהר שבסופו הוא הסכים לכך. השואל החצוף "שאל" אותו למה הוא לא העיף את הנדל והאוזר כבר כאשר החרימו את ההפגנה נגד השחיתות ברגע שאיימן עודה שותף בה וניתן לו לנאום (כלומר הוא לא שאל אלא אמר: "היית צריך 'להעיף' " וכו'). על דבר אחד השואל עלה. אכן, המדרון החלקלק של יעלון ושל תל"ם היה הרגע שבוגי נכנע, אחרי שעופר שלח הערמומי העמיד אותו בפני עובדה קיימת, ונשאר באותה עצרת, למרות שאף הוא התנגד לשיתופו של עודה, כדי למנוע פיצוץ בקוקפיט ערב בחירות וכדי לשמור על שלמות כחול לבן. אז החלה ההידרדרות.

* תנאים לקואליציה עם המשותפת – שאלה שנשאלתי: "בשום אופן לא תהיה מוכן לממשלה עם המשותפת? אין מצב שתתפשר?"

תשובתי היא, שאני מוכן לממשלה עם המשותפת, ברגע שתצהיר שהיא מכבדת את העובדה שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי ושיהדותה של המדינה אינה ולא תהיה נושא לדיון. שהיא מסירה את תביעת "זכות" ה"שיבה". שהיא תפעל להשתלבות אזרחית אמתית של ערביי ישראל במדינת ישראל היהודית. שהיא תומכת במלחמה נגד הטרור ושהיא מוקיעה אתBDS . כשהיא תאמץ את הקו הזה, היא תהיה פרטנר לגיטימי ואף רצוי. 

* הלוחם בגזענות ובאנטישמיות – התועמלן האנטי ישראלי גדעון לוי פרסם בשוקניה פשקוויל נאצה נגד ח"כ מיכל קוטלר מכחול לבן. בין השאר הוא התייחס לייחוס המשפטי שלה וכך כתב: "אביה החורג, שגידל אותה ואת שם משפחתו היא נושאת, הוא פרופ' ארווין קוטלר, לשעבר שר המשפטים הנודע של קנדה, משפטן ליברל, שנחשב לאיש זכויות האדם למרות תמיכתו העזה בציונות. פרופ' קוטלר פעיל נגד גזענות ונגד פשעי מלחמה, אך מעולם לא ראה לכך קשר לתמיכתו בישראל. האב וכנראה גם בתו אינם רואים כל סתירה בין זכויות האדם לבין כיבוש, ולא כל קשר בין גזענות לציונות ובין אפרטהייד לבין ישראל".

לוי, כדרכו, מציג את הציונות כגזענות, כגרועים באנטישמים. הוא טועה כאשר הוא כותב שפרופ' קוטלר, שבין השאר היה פרקליטו של נלסון מנדלה, פועל נגד הגזענות ונגד פשעי מלחמה אך לא ראה לכך קשר לתמיכתו בישראל. הוא ראה גם ראה את הקשר ותמיד הבהיר שזה מאבק אחד. המאבק נגד הגזענות והמאבק נגד האנטישמיות הוא מאבק אחד. המאבק נגד פשעי מלחמה ונגד הטרור הוא מאבק אחד. המאבק נגד BDS, הארגון הנאלח שלוי תומך בו בהתלהבות, הוא מאבק נגד הגזענות והאנטישמיות. ארווין קוטלר הוא מגדולי הלוחמים בעולם נגד הגזענות למיניה ובתוכה האנטישמיות, גם האנטישמיות החדשה הטוענת שהיא "רק" אנטי-ציונות.

* מייצגת הרוב השפוי – יום לפני שהתועמלן השמאלני גדעון לוי השתלח בח"כ מיכל קוטלר, התועמלן הימנני המתלהם והמתבהם שמעון ריקלין נבח עליה ב"ראיון" בערוץ 20. אם שניהם משתלחים בה, כנראה שהיא באמת מייצגת את הרוב השפוי במדינת ישראל.

* חרטום כסמל – בימים הקרובים ישראל וסודן תחתומנה על הסכם שלום ונרמול ביניהן.

סודאן אינה סתם עוד מדינה. סודן היא סמל. אמרת חרטום (בירת סודן) – אמרת "שלושת הלאווים".

ב-29 באוגוסט 1967, חודשיים וחצי לאחר מלחמת ששת הימים, התכנסה בחרטום ועידת פסגה של מנהיגי מדינות ערב, שנועדה לגבש את עמדת מדינות ערב בעקבות המלחמה. ב-1 בספטמבר קיבלה הוועידה את החלטת "שלושת הלאווים" המפורסמת: לא שלום עם ישראל, לא הכרה בישראל, לא מו"מ עם ישראל. ובלשון ההחלטה: "פעולה מתואמת לסילוק תוצאות התוקפנות והחזרת השטחים הערביים הכבושים היא אחריות משותפת של כל מדינות ערב. איחוד מאמצים לפעולה מדינית ודיפלומטית בזירה הבינלאומית שתביא לנסיגה ישראלית, בלי להכיר בה, בלי להתפשר אתה ובלי לשאת ולתת עמה, תוך עמידה על זכויות הפלשתינאים למולדתם". 

ראוי לנתח את ההחלטה. היא מדברת על "החזרת השטחים הכבושים", אולם לא כדי להגיע לשלום עם ישראל, אלא להיפך, בלי להכיר בה, בלי להתפשר אתה ובלי לשאת ולתת אתה, כלומר מדובר בנסיגה שנועדה להחזיר את המצב לקדמותו, כלומר למציאות שבה נמשך מצב המלחמה כשישראל אינה נהנית מגבולות בני הגנה וניתן להכריע אותה בשעת כושר. יתר על כן, ראוי לשים לב להמשך המשפט אחרי אותם "שלושת הלאווים", שהוא אולי הלאו הרביעי והחשוב מכולם: "תוך עמידה על זכויות הפלשתינאים למולדתם". כלומר, הנסיגה מכל השטחים לא תממש את זכויות הפלשתינאים, אלא בנוסף על הנסיגה, יש לעמוד על זכויות הפלשתינאים למולדתם. זכויות אלו אינן ב"שטחים הכבושים", אלא בשטח מדינת ישראל בקווי 1949 ובמימוש "זכות" השיבה. פרופ' יואב גלבר מתאר בספרו על מלחמת ההתשה את הנושאים שעמדו על סדר יומן של מדינות ערב במהלך שהוביל לוועידת חרטום והחלטותיה: "הבעיה שניצבה לפני מדינות ערב היתה כפולה: 1. בעיית פלשתין משנת 1948 ובמרכזה שאלת הפליטים. 2. בעיית ה'כיבוש' בשנת 1967 – כיצד להביא לנסיגת ישראל מן השטחים שכבשה". כלומר, הנסיגה הישראלית משטחי 1967 אינה פותרת את בעיית 1948 ולכן אינה אלא שלב בדרך לפתרון בעיית 1948. יש לציין שלא כל מדינות ערב היו שותפות להחלטות חרטום. סוריה ואלג'יריה החרימו את הפסגה, כיוון שדובר בה על מאבק מדיני ודיפלומטי ולא על מאבק מזוין.

והנה, המארחת את הוועידה מכירה בישראל, מנהלת מו"מ עם ישראל, מכוננת שלום עם ישראל. יתר על כן, בעוד החלטות חרטום דיברו על הסגת ישראל מכל "השטחים" + "זכויות הפלשתינאים" (הכוונה ל"זכות" השיבה, כלומר הטבעת ישראל במיליוני פלשתינאים) ללא הכרה, מו"מ ושלום – סודן מכירה, נושאת ונותנת ומכוננת שלום בלי נסיגה ישראלית ובלי "השבת הזכויות". סודן הייתה עד חילופי השלטון האחרונים בעלת בריתה של איראן, מדינת טרור ותחנת מעבר להעברת נשק ואמצעי לחימה מאיראן לחמאס וחיזבאללה – והיום היא מכוננת שלום אתנו ונוטשת את חזית הטרור. סודן אינה רק מדינה ערבית אלא גם מדינה אפריקאית חשובה, שהיחסים אתה עשויים להדק את יחסינו עם מדינות אפריקה. יחד עם איחוד האמירויות ובחריין סודן מוחקת את "היוזמה הערבית" שהיא תכתיב התאבדות לישראל באמצעות מלכודת דבש של שלום עם כל מדינות ערב. הנה, אנו חותמים על הסכמי שלום עם מדינות ערב ללא התכתיב.

נתניהו וטראמפ ראויים לברכות על ההישג המדיני החשוב – הסכם שלום ונרמול עם סודן, המשך להסכמים עם איחוד האמירויות ובחריין, וכנראה יש עוד מדינות בדרך.

* מי ערב לנו? – מי ערב לנו שהסכמי השלום עם מדינות ערב במפרץ ובאפריקה יחזיקו מעמד? שהשלום החם לא יהפוך לשלום קר, כפי שקרה להסכם עם ירדן ביום שעבדאללה החליף את חוסיין? שהשלום החם לא יהפוך למלחמה קרה, כפי שקרה לשלום עם מצרים ביום שמובארק החליף את סאדאת? או כמו הסכם השלום עם לבנון שלא החזיק מעמד אפילו עשר דקות (בשל הפחד של הלבנונים מסוריה)? או כמו איראן וטורקיה שהיו בנות בריתנו וידידותינו הקרובות והפכו לאויבותינו המרות ביותר?

אף אחד אינו ערב לנו. הרי אנחנו פה במזרח התיכון. אך יש לנו כל הסיבות לברך ולשמוח על עצם החתימה עליהם, ולפעול ככל יכולתנו כדי לטפח אותם ולחזק אותם. ואם חלילה הם לא יחזיקו מעמד… לפחות לא איבדנו בעבורם נכסים לאומיים אסטרטגיים.

* תגובה ירדנית הולמת – מחבל מוסלמי ערף את ראשו של מורה בצרפת, שבשיעור שעסק בחופש הביטוי הציג קריקטורה של מוחמד. בתגובה, משרד החוץ הירדני פרסם הודעת גינוי המתייחסת לאירועים האחרונים בצרפת ובה נאמר כי "הממלכה מגנה את המשך הפצת הציורים שמטרתם לפגוע בנביא מוחמד תחת הטענה לחופש הביטוי". כמו כן, נכתב בהודעה כי "הציורים פוגעים ברגשותיהם של כשני מיליארד מוסלמים בעולם ומפרים את עקרון קבלת אמונתו של האחר". אזרחים בירדן קראו להחרים מוצרים שמקורם בצרפת והפיצו את תמונות הלוגו של חברות אלה ברשתות החברתיות.

התגובה הירדנית הייתה מתונה מאוד לעומת תגובתו של הרודן הטורקי ארדואן ששלח את מקרון לבדיקה פסיכיאטרית בשל "מתקפתו על האסלאם".

* מפלצת נקמנית – אפי נווה ניסה בראיון עמו בערוץ 12 לנקות את שמו, יומיים לפני השימוע, ובעיקר – להציג את שי ניצן כ"מפלצת נקמנית", כהגדרתו. אולם הראיון חשף דווקא אותו כמפלצת נקמנית.

עד הראיון, לא היה ידוע מה מקור הדלפת ההקלטה של שיחתו עם מנדלבליט. ברשתות רווחה הספקולציה שזו תוצאת פריצת מכשיר הנייד שלו בידי הדס שטייף. בראיון התברר שהוא עצמו המדליף.

מתברר שהוא הקליט בסתר שיחות אישיות עם חבריו הקרובים, ובהם מנדלבליט שהיה חבר קרוב שלו ושפך באוזניו את לבו, במצוקתו. והוא חשף את ההקלטה שעה שמנדלבליט נמצא תחת מסע הסתה נורא, של תעשיית השקרים וההסתה בראשות ראש הממשלה רב העוצמה; הסתה שעלולה להביא לרציחתו של מנדלבליט. הוא ידע שהביטוי הסמלי "מחזיק אותי בגרון" ינוצל בציניות בידי תעשיית השקרים כ"הוכחה" לקונספירציה המטורללת על "תפירת התיקים" נגד נתניהו. והוא הדליף אותה. כדי לנקום בשי ניצן, הוא פגע יותר בחברו במנדלבליט ונתן נשק למי שמנסים להחריב את מדינת החוק, באמצעות הפגיעה בו.

אני חייב לציין שהגרסה שלו בפרשת "המין והמינוי" משכנעת מאוד, בכפוף לכך שאיני מכיר את הראיות שבבסיס ההאשמות נגדו בנדון.

* מחשבה קונספירטיבית שעלתה למוחי – בשבוע שעבר, בעקבות המתקפה הביריונית על מוסקי זיתים פלשתינאים בשומרון ועל אוהד חמו, מתחתי ביקורת על צה"ל וכוחות הביטחון, שאינם מגִנים על המוסקים. מסתבר שטעיתי. צה"ל מאבטח את המסיק, אולם כדי שיספק את האבטחה המסיק צריך להיעשות בתיאום. אלה שמסקו באותו יום לא תיאמו עם צה"ל אלא עם אוהד חמו. אין בכך, כמובן, כדי להמעיט כהוא זה בחומרת ההוקעה שלי את הפוגרומצ'יקים, אבל הביקורת שלי על צה"ל הייתה שגויה, לשמחתי.

ומחשבה קצת קונספירטיבית שעלתה לראשי – שמא מי שטרחו להזמין את צוות הטלוויזיה, דאגו שעיתוי המסיק הזה יגיע גם לנערי הגבעות?

* למה שיניתי את דעתי – אחרי הסגר הראשון הייתי בעד יציאה מהירה ככל האפשר, כדי להניע את הכלכלה ואף ביקרתי את הממשלה על כך שהקצב איטי מדי.

הפעם דעתי הפוכה. אני בעד יציאה מדורגת וזהירה.

מה שגרם לשינוי בדעתי, הוא הסגר השני, שהוא תוצאה של כישלון ההתמודדות עם הסגר הראשון, ובין השאר – לא רק ולא בעיקר – היציאה הלא מסודרת והנחפזת.

תוצאות הסגר השני מעולות. בתוך חודש ירדנו מסף 10,000 מאומתים חדשים ביום, בקצב עליה מסחרר שעלול היה להביא אותנו לעשרות אלפים ביום, למצב של פחות מאלף מאומתים חדשים ביום. מ-15% חיוביים ירדנו ל-2.5%. אסור להחמיץ את ההישג. עדיף להתאפק היום, כדי לא להגיע חלילה לסגר שלישי. יתכן שהיה נכון אפילו להאריך בעוד שבוע את הסגר המלא, כדי להתחיל את היציאה במספר תלת ספרתי של מאומתים.

עם זאת, תהליך היציאה אינו המרכיב היחיד בהתמודדות עם הקורונה. קטיעת שרשראות ההדבקה חשובה יותר. אך כאן יש בעיה. כמחצית מן הנחקרים משקרים בחקירות. וזה מוביל אותנו לדבר החשוב ביותר במאבק בקורונה – האחריות האישית של הפרט, של האזרח. כך בעטיית מסכות, בשמירת מרחק, בהימנעות מהתקהלות, בשמירה על היגיינה, אך לא פחות חשוב – משיתוף פעולה מלא וכן בחקירות.

* הגל השלישי במגזר הערבי – הגל השני של הקורונה החל בחתונות המוניות במגזר הערבי. לאחר מכן, הייתה במגזר הערבי התעשתות מרשימה מאוד. עקומת התחלואה ירדה בתלילות ונתוני התחלואה היו נמוכים יותר מאשר בציבור הכללי. למרבה הצער, שוב מסתמן מהפך. חודשו החתונות ההמוניות, ושוב יש עליה תלולה בהידבקות.

* שופרם של שני אדונים – בועז ביסמוט הוא שופרם של שני אדונים, נתניהו וטראמפ. ויש לו בעיה. בסוגיה הבוערת ביותר על סדר היום, הקורונה, הם הפכים. טראמפ מזלזל בקורונה, על סף הכחשתה. הוא נגד סגרים, נגד הגבלות, נגד מסכה, מזלזל בהנחיות ומטיף לא לקחת את המחלה ברצינות. נתניהו הוא היפוכו הגמור. הוא מתייחס במלוא הרצינות לקורונה, אולי אפילו ברצינות יתר. הוא בעד סגרים, בעד הגבלות, מטיף לשמירה קפדנית על ההנחיות. אז מה עושה ביסמוט? פשוט מאוד. כשהוא כותב על ארה"ב הוא בדעה אחת וכשהוא כותב על ישראל הוא בדעה ההפוכה.

* כאב הלב הגדול – ב"ידיעות אחרונות" התפרסם מאמר מרתק של פרופ' גבי ברבש, מי שהיה המנהל הצעיר של ביה"ח איכילוב ברצח רבין, שבו תיאר לראשונה בפרטי פרטים את אותו הלילה הנורא, שבה נפטר רבין על שולחן הניתוחים בבית החולים שלו. 

פסקה אחת בסיפורו אינה מרפה ממני: "כאב הלב הגדול הוא שניתן לטפל ולמנוע את חזה האוויר אחרי פגיעה כמו של רבין על ידי פעולה פשוטה של החדרת מחט עירוי רגילה לכל אחד מצדדי החזה. המחט משחררת את האוויר שמצטבר שם בלחץ ומאפשרת לריאות להתרחב ולחולה לנשום ולקבל חמצן. לו היה ליד רבין באותו הערב פרמדיק, יש סיכוי טוב שהוא היה שורד את האירוע. אלא שההחלטה להצמיד לצוות של ראש הממשלה איש צוות רפואי התקבל רק לאחר הרצח".

והערה צדדית למאמר. היו בו שתי שגיאות היסטוריות. ברבש סיפר שבית החולים היה בכוננות, מחשש לפיגוע נקם פלשתינאי על חיסולו של פתחי שקאקי. הוא הגדיר את שקאקי "אחד ממנהיגי החזית העממית". שקאקי היה מנהיג הג'יהאד האיסלמי. שגיאה שניה – ברבש סיפר על כך שבית החולים היה מורגל לאירועי חירום בשל פיגועי ההתאבדות בשנים 1994-1995. בין הפיגועים הללו הוא הזכיר את הטבח בדולפינריום. הטבח הזה היה ב-2001.

אין אלו שגיאות קריטיות, הן אינן בליבת הסיפור עצמו ואינן בתחום התמחותו המקצועית של הכותב. אבל הן בתחום התמחותו המקצועית של העורך, שקיים בדיוק כדי לנכש שגיאות כאלו מהטקסט.

* אישיות של מחבל חמאס – במוסף השבת של "ישראל היום", רואיינו שני קציני החקירות במרחב ת"א של המשטרה, שחקרו את יגאל עמיר בליל הרצח וביום שלמחרת, עד העברתו לידי השב"כ. לב הכתבה היא הסטנוגרמה המרתקת של החקירה.

מה שעולה מהסטנוגרמה מאושש את הגדרתו של החוקר: מדובר באישיות של מחבל חמאס. עמיר הלך לבצע את הרצח מתוך ידיעה כמעט ברורה שהוא ייהרג. קריאת הסטנוגרמה מבהירה הבהר היטב שכל קשקושי הקונספירציה על הרצח הם הבל הבלים, אם כי שטופי המוח שמאמינים לקונספירציה המטורללת הזאת לא עשויים להשתכנע, כי מה הן, בסך הכל, עובדות, מול הקונספירציה שמלהיבה את דמיונם החולני.

קריאת הכתבה חיזקה את התובנה שלי למן הרגע שבו, דומני שכבר למחרת הרצח, סופר על הקריאות "סרק סרק". כבר אז היה ברור לי מי צעק זאת – אף אחד. בתוך האנדרלמוסיה וההלם במקום, מישהו שהיה שם דמיין שהוא שמע את הקריאה הזאת. ואחרי שהוא סיפר את זה, עוד כמה שהיו שם אמרו שנדמה להם שאולי גם הם שמעו משהו דומה. ויוצרי תאוריית הקונספירציה השתמשו בסיפור הזה כמרכיב בסיפור שבדו.

* עמית או טורף – במלאת עשרים שנה להפקרתו למוות של לוחם מג"ב מדחאת יוסף בקבר יוסף, נערך ב"7 ימים" ראיון עם בן דודו עאדל יוסף, שמונה למפקד גדוד מג"ב בגזרת שכם, שבה נפל בן דודו. הכל נאמר בכתבה, חוץ מהדבר החשוב מכל. ההסבר למה הוא הופקר. הסיבה להפקרתו היא שהסכם אוסלו בלבל אותנו. שכחנו איך להבחין בין עמית לטורף. התייחסנו לאש"ף כאל שותף, לא כאל אויב. וכאשר השותף החל לירות עלינו, המשכנו לשכנע את עצמנו שזו רק אי הבנה קטנה. במשך שעות הופקר מדחאת ודימם אל מותו, כש-800 מ' ממנו נמצאת כל צמרת צה"ל, בראשות הרמטכ"ל שאול מופז, שעמד בקשר עם ראש הממשלה ושר הביטחון הכושל אהוד ברק, ובמקום לחלץ את הפצוע, הם התחננו למחבל ג'יבריל רג'וב שיחלץ אותו. ורג'וב צחק עליהם. "כן, כן, הוא כבר מתפנה", ועוד חצי שעה עברה, ושעה, ושעה וחצי… שלוש שעות וחצי לוחם שלנו דימם אל מותו, וצה"ל הגדול התחנן בפני מחבל ארור שיחלץ אותו, והמחבל היתל בנו והיתל בנו עד שהפצוע נפטר. זה הסיפור. אמת אחת ואין אחרת. חרפה לאומית.

ובכתבה יש הכל, כולל הטענה ההזויה שהוא הופקר כי הוא דרוזי (שבן דודו דחה על הסף ואמר שהמשפחה מעולם טענה זאת) – רק הסיבה להפקרה משום מה נשכחה. טוב, למה כבר אפשר לצפות מכתבה שממחזרת את הקשקוש כאילו הגורם למתקפת הטרור הוא ביקורו של אריק שרון בהר הבית.

* חזון בן מאה – כבר שנים רבות מדובר על הנחת מסילת רכבת לקריית שמונה, וכעת התכנית הולכת וקורמת עור וגידים. מתי זה ייצא לפועל? האופטימיסטים מדברים על עשור. המסילה תצא מכרמיאל, ותמשיך במנהרה תת-קרקעית שתחצה את הגליל העליון, עשרות מטרים מתחת לצפת, עד חצור הגלילית, ומשם תצפין לקריית שמונה.

במאמר של גיורא גודמן על מדיניות הביטחון הבריטי בגבולה הצפון מזרחי של ארץ ישראל בזמן פרשת תל-חי, המופיע בקובץ "תל-חי 1920-2020" בהוצאת יד בן צבי והמכללה האקדמית תל-חי, קראתי שבשנת 1920 הציע הגנרל סר לואי בולס, ראש מנהל השטח הכבוש בפלשתינה, להניח מסילת רכבת מצמח, לשם הגיעה הרכבת הקיימת, ועד גשר בנות יעקב ועריכת סקר להארכת המסילה צפונה לכיוון מרג' עיון, כדי ליצור נתיב אספקה לכוחות בריטיים שישוגרו לצפון.

אז אולי 110 שנים מאוחר יותר חזונו של בולס יתממש.

* הוועה"פ – נבחר הוועד הפועל הציוני החדש. אני חבר בוועה"פ כנציג דרך ארץ.

* שחקן גנוב – רוב סרטיו של יהודה בארקן (אגב, רק אחרי מותו נודע לי ששינה את שמו מברקן לבארקן) אינם הטעם שלי. אבל אין ספק שהוא היה שחקן גדול, עם כריזמה מתפרצת בכל תנועה שלו ובכל מילה שהוציא מפיו.

את "צ'ארלי וחצי" ראיתי כילד ואהבתי מאוד. כשראיתי שוב כמבוגר, ממש לא היה לטעמי. כך גם "חגיגה בסנוקר" (אותו ראיתי רק כמבוגר). אבל את "אבא גנוב" אהבתי מאוד, והזלתי בו יותר מדמעה אחת.

בחדשות 12 הייתה כתבה יפה מאוד של ציון נאנוס שהציגה בהרחבה את הקריירה הקולנועית של בארקן. אבל אחת האמירות המרכזיות בה הייתה שגויה. הוא הציג את סרטי המתיחות שלו כהמצאה עולמית. לטענתו, היו בעולם תכניות מתיחות בטלוויזיה אך רק בארקן בישראל יצר סרטי מתיחות בקולנוע. זה לא נכון. הוא אפילו לא הראשון שעשה סרט מתיחות בישראל. קדמו לו בועז דוידזון וצבי שיסל בסרטם "ישראלים מצחיקים" (1978), הזכור לטוב בעיקר בזכות שיר הנושא של אריאל זילבר. הם לקחו את הרעיון מסרט אמריקאי (שראיתי כנער), שנקרא אם אני זוכר נכון "אנשים מצחיקים". סרט המתיחות הראשון של יהודה ברקן, "חייך אכלת אותה", עלה לאקרנים ב-1980.

אבל קריירת המתיחות שלו לא החלה במצלמה נסתרת אלא במתיחות טלפוניות ששודרו ברדיו. חבריי ואני הערצנו את המתיחות הללו, הקלטנו אותן ודקלמנו אותן בע"פ.

שמעתי בצער על פטירתו של יהודה בארקן. עוד קורבן של מחלת הקורונה. לא, זו לא שפעת עם יחסי ציבור.

יהי זכרו ברוך!

            * ביד הלשון

* עמק הבכא – ימי אוקטובר אלה, שבהם אנו זוכרים ומזכירים מדי שנה את מלחמת יום הכיפורים, מעלים בתודעתנו את אחד מסמלי אותה מלחמה – קרב עמק הבכא.

היכן הוא עמק הבכא? זה השטח בצפון הגולן שבין הר חרמונית לעיירה קוניטרה, שבו נערך קרב בלימה הרואי; לוחמי גדוד השריון עֹז 77 מחטיבה 7, בפיקודו של אביגדור קהלני, בלמו את הפולש הסורי; כוחות שריון עדיפים עליהם פי ארבעה בגודלם, בקרב עקוב מדם שנמשך ארבע יממות. בקרב זה איבד צה"ל 76 לוחמים. אביגדור קהלני זכה בעקבות הקרב בעיטור הגבורה. במקום הוקמה האנדרטה לזכר חללי גדוד עז 77.

יש לציין שהקרב לא נערך במקום ששמו היה עמק הבכא. את הכינוי עמק הבכא קיבל המקום בעקבות הקרב העקוב מדם. את השם נתן לו אביגדור קהלני עצמו, בראיון לכתבה על הקרב בעיתון "במחנה", מיד אחרי המלחמה. שנתיים אחרי המלחמה סיפר קהלני את סיפור הקרב בספרו "עז 77". את הספר קיבלתי מתנה לבר המצווה שלי, קראתי אותו בשקיקה, ומאז לבי הולך שבי אחרי קהלני.

למה ניתן למקום השם עמק הבכא? עמק הבכא המופיע בתנ"ך הוא סמל לסבל יהודי. צליל המילה בכא נשמע כבכי. אבל כנראה שהבכא הוא שם של עץ. איזה עץ? לכך יש גרסאות שונות – ערבה בוכיה, צפצפה, תות-עץ או אלת המסטיק. עמק הבכא הוא עמק שצומח בו עץ-הבכא. פירוש אחר למילה בכא, היא השרף הנוטף מן העץ כדמעות; כאילו העץ בוכה.

הביטוי "עמק הבכא" מופיע במזמור פד בתהלים: "עֹבְרֵי בְּעֵמֶק הַבָּכָא מַעְיָן יְשִׁיתוּהוּ גַּם בְּרָכוֹת יַעְטֶה מוֹרֶה. יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל יֵרָאֶה אֶל אֱלֹהִים בְּצִיּוֹן". המשמעות של הפסוק היא, שבשעה שבני ישראל עולים לרגל לירושלים, כאשר הם עוברים בעמק המסמל עצבות ובכי, הוא הופך למבורך.

במשך השנים הפך הביטוי "עמק הבכא" לתיאור סבלו של העם היהודי ולשם נרדף לגלות. כך, למשל, בפיוט "לכה דודי":

"מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ עִיר מְלוּכָה

קוּמִי צְאִי מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה

רַב לָךְ שֶׁבֶת בְּעֵמֶק הַבָּכָא

וְהוּא יַחֲמוֹל עָלַיִךְ חֶמְלָה".

רב לך שבת בעמק הבכא – די לך (לכנסת ישראל) לשבת בגולה הדוויה. אלוהים יחמול עליך ויקים מחדש את עיר המלוכה, ירושלים, והמקדש במרכזה.

במאה ה-16 כתב ההיסטוריון היהודי ר' יוסף הכהן הרופא ספר המתאר את תולדות עם ישראל והוא נקרא "עמק הבכא". מנדלי מוכר ספרים חיבר במאה ה-19 ספר שנקרא "בעמק הבכא".

אני לא נלהב מכך שאזור בארץ ישראל נושא את השם הכואב הזה, על אף הבנתי את הרצון לתת שם כזה למקום שנשפך בו כל כך הרבה דם של חיילי צה"ל. אבל אני מפרש את השם ברוח הפסוק בתהילים: "עֹבְרֵי בְּעֵמֶק הַבָּכָא מַעְיָן יְשִׁיתוּהוּ גַּם בְּרָכוֹת … יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל". אנו, מתיישבי הגולן, הופכים את הגולן משדה קטל לגן פורח, מעמק הבכא לחבל ארץ מבורך.

בימים אלה מוקם בעמק הבכא מיזם של טורבינות רוח, להפקת אנרגיה נקיה באמצעות הרוח. יש לציין שהמיזם שנוי במחלוקת בגולן, ויש הרואים בו מפגע סביבתי הפוגע בנוף.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 21.10.20

* הקונגרס הציוני הל"ח – ב-1897 התכנס בבזל הקונגרס הציוני הראשון, בהובלתו של הרצל. בבזל הוא ייסד את מדינת היהודים.

ב-1951 התכנס הקונגרס הציוני ה-23, לראשונה בירושלים, לראשונה במדינת ישראל.

אמש התכנס הקונגרס הציוני ה-38, לראשונה במרחב המקוון. אני מקווה שזו גם הפעם האחרונה שהקונגרס הוא וירטואלי. זהו הקונגרס הציוני הראשון לאחר שבאיחור אופנתי של שבעים שנה מדינת ישראל עיגנה בחוקתה המתגבשת את מהותה וזהותה כמדינת הלאום של העם היהודי.

הקורונה מציבה אתגרים גדולים לעם היהודי בכל העולם ולהידוק הזיקה בין היהודים בכל רחבי העולם ובין מדינת ישראל לעם היהודי בגולה. השנה חלה עליה דרמטית במספר הבקשות לעליה. אלו החדשות הטובות והחשובות ביותר למדינת ישראל בימים אלה.

לצערי, בנאומי הפתיחה של הקונגרס, נשיא המדינה רובי ריבלין וראש הממשלה בנימין נתניהו לא ניצלו את הבמה לקריאה ליהודי העולם לעלות לארץ ישראל. מי שעשתה זאת הייתה הנואמת הבאה אחריהם, נשיאת בית הדין העליון של ההסתדרות הציונית העולמית ולשעבר נשיאת בית המשפט העליון, השופטת מרים נאור. היא אמרה שאנו נוכחים בימים אלה באפשרות העבודה מרחוק, מה שמאפשר ליהודים לעלות ארצה בלי לאבד את מקומות עבודתם בארצותיהם.

למרבה הצער, הקונגרס הציוני נמצא הרחק מתחת לרדאר של התקשורת, שאינה מתעניינת בשאלות הציונות. רסיסי המידע מהקונגרס שקצת הצליחו להסתנן לתקשורת הם מאבקי הכוח על תפקידים. אין לנושאים אלה רייטינג סקסי. חבל, חבל מאוד. כיוון שסוגיית העליה והקליטה, ההתיישבות, החינוך היהודי והציוני, הקשר בין מדינת ישראל לעם היהודי בגולה, החיבור של מדינת ישראל לכל זרמי היהדות, הערבות ההדדית של העם היהודי בעידן הקורונה, התרבות החינוך והזהות היהודית של קהילות ישראל באשר הן, חיזוק תנועות הנוער הציוניות בארץ ובגולה והמכינות הקדם צבאיות בישראל, המלחמה באנטישמיות הישנה והחדשה וב-BDS  – אלה ליבת מהותה וזהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, כמדינה ציונית שנוצרה בידי הציונות על מנת להבטיח את המשך הציונות, שאותה הגדיר הרצל כאידאל אין סופי.

בקונגרס הציוני שהתקיים בירושלים ב-1998 הייתי ציר מטעם הדרך השלישית זצ"ל. הייתי חבר בוועדת ההתיישבות ואף נשאתי נאום במליאת הוועדה. בקונגרס הנוכחי אני משרת כממלא מקום ציר מטעם דרך ארץ.

* דינא דמלכותא דינא – רבות דובר בשבועות האחרונים על סכנת האנרכיה. לרוב דובר על כך בהקשר של הפגנות המחאה נגד נתניהו. גם אני כתבתי על כך. אמנם האנרכיסטים הם קומץ מבין המפגינים, אבל באין הנהגה למחאה, הם ממלאים את הוואקום, נותנים את הטון, יוצרים את האווירה ומדרדרים את המחאה למחוזות אנרכיסטיים.

אבל הביטוי הבוטה ביותר לאנרכיה, הוא פתיחת תלמודי התורה במגזר החרדי, מתוך התרסה על החוק וצפצוף עליו. מדובר בציבור שלם (שאינו כולל את כל החרדים, אבל את רובם), שההנהגה שלו החליטה בעליל להפר חוק, בגלוי, בהתרסה, ודווקא בנושא שמבטא את הערך היהודי העילאי "כל ישראל ערבין זה בזה"; ערך הערבות ההדדית. ואותו ציבור בוחר במפגיע להישמע להוראות ההנהגה המגזרית ולא להוראות המדינה. זאת אנרכיה.

אנרכיה פירושה – אי שלטון. והפרשה הזאת היא שילוב של מחדל ומעשה. מעשה של המגזר – ההוראה האוטונומית, המרי האזרחי. המחדל של המדינה, של הממשלה, של ראש הממשלה – הימנעות מאכיפה והשלמה עם המרי האזרחי.

המסר של החרדים הוא שהמדינה אינה "אנחנו" אלא "הם". הם חיים במולדת בתובנה של גלות. המדינה היא "הגויים". אולם בעוד בגולה הם קיבלו על עצמם את "דינא דמלכותא דינא", כאן בארץ הם מרשים לעצמם לעשות שבת לעצמם. ונתניהו מאפשר זאת, כי הם הבייס שלו.

תאוריות הקונספירציה על פיהן הסגר הוא פוליטי, נועד לסכל את המשפט, הוא עונש קולקטיבי לציבור כדי לא לפגוע בחרדים וכו' הן קשקוש חסר שחר. נכון, נתניהו הרוויח את אי האמון בו בחוסר יושר, ועדיין לא צריך להאמין לכל טענה מופרכת נגדו ולחפש מזימה בכל מעשה שלו. אין לי ספק שמה שמדריך אותו בנושא הקורונה הוא הרצון לזכות בתהילה של ניצחון על הקורונה. לכן, החלטותיו הן ענייניות, מתוך רצון להצליח, והשגיאות שלו נובעות מכך שהוא פועל לכך שכל ההצלחות תיוחסנה רק לו. וההחלטה על הסגר השני מוצדקת והוכיחה את עצמה. אבל בנושא אי אכיפת הסגר על המגזר החרדי, הוא בהחלט פועל לפי שיקולים פוליטיים של שמירה על החרדים בבייס שלו, בניגוד לאינטרס הלאומי ולצו המלחמה בקורונה.

רבות שמענו בשנים האחרונות על תהליך הישראליזציה של המגזר החרדי. אין ספק שזהו תהליך מבורך, שיש לעודד ולטפח אותו. אבל בשעת המבחן נוכחנו שהתהליך הזה הוא בשוליים, והמרכז נטוע עמוק בבדלנות המסתגרת.

בראשית הקורונה האמנתי, ואף נתתי לכך ביטוי בכתיבתי, שהמגפה יוצרת הזדמנות להעמקת החיבור בין המגזר החרדי והרוב הציוני בישראל. האמנתי שהיא תקדם את הישראליזציה של החרדים. האמנתי שהסיוע של חיילי צה"ל לעיר בני ברק, תחבר את החרדים לצה"ל ולמדינה, שהילדים החרדים שפתאום יראו את חיילי צה"ל באור חיובי אולי אף ירצו להידמות להם. התקווה הזאת עדין מפעמת בי, אך ההכרה הריאלית שלי היא שהמגפה הסיגה לאחור את הישראליזציה והתנהלות החרדים מעצימה את הניכור שלהם כלפי המדינה ואת השסע בינם לבין הציבור הכללי. אם לא נצליח, יחד עם החרדים, לחולל מפנה, זו עלולה להיות בכיה לדורות.  

* קריצה לחוליגנים – במסיבת העיתונאים נשאל ראש הממשלה האם יגנה את גל האלימות נגד המפגינים. נתניהו השיב בהתחמקות שהוא נגד כל אלימות מכל צד – אלימות נגד השוטרים, אלימות של השוטרים, אלימות נגד מפגינים.

על פניו, הוא צודק. אכן, כל אלימות פסולה וראויה לגינוי. אבל הוא מתחמק. כי החוליגנים שתוקפים מדי ערב את המפגינים הם מעריציו, הם עושים זאת למענו והם משוכנעים שהם עושים את רצונו. וכאשר הם שומעים שהוא אינו מסוגל לגנות אותם, הם רואים את הגינוי כקריצה.

על ראש הממשלה לפנות לחוליגנים הללו, להוקיע בכל לשון את מעשיהם, לומר להם שכאשר הם פוגעים במפגינים הם פוגעים בו ולתת להם להבין שהוא מגנה את המעשה בכל לבו.

* בין הנגב לגליל – בקומה ג' של עיריית בני ברק, קבוע שלט עם הסמליל של עיריית בני ברק והמשרד לפיתוח הגליל והנגב בהאי לישנא: "אגף זה שופץ בסיוע משרד הפריפריה, הנגב והגליל – אב תשע"ח אוגוסט 2018".

השר לפיתוח הגליל והנגב, בממשלה הנוכחית ובקודמתה, הוא האסיר המשוחרר אריה דרעי. כנראה שהוא לא ידע אם להשקיע בגליל או בנגב אז הוא התפשר על אמצע הדרך.

כשדרעי נכנס לתפקיד הוא הוסיף לשם המשרד את המילה "פריפריה" וטען שהמשרד, שנועד לקדם את אזורי הספר של המדינה, יסייע גם ל"פריפריה החברתית". בכך יש כסת"ח – הוא לא עבר על החוק אלא העביר כספים לבני ברק שהיא "פריפריה חברתית".

אבל גם אם אין זו עבירה על החוק, זה אולי כשר, אבל מסריח. זו שחיתות.

* ממשלה בלתי אפשרית – בימים האחרונים פרסמתי מספר רשומות שעסקו ברעיון של הקמת ממשלת מיעוט שתלויה ברשימה המשותפת. הסיבה לכך היא שילוב בין שני אירועים – היוזמה של יאיר לפיד להקמת ממשלה חדשה ללא בחירות, כלומר ממשלת מיעוט שתלויה במשותפת, והצבעתה של הרשימה המשותפת נגד הסכמי השלום, כיוון שהם מתנגדים לשלום עם ישראל.

בין השאר, הסברתי את הסתירה המובנית וניגוד העניינים המהותי בין ממשלה ישראלית לרשימה אנטי ישראלית, ומדוע החיבור הזה נדון לכישלון וממשלה כזאת לא תשרוד יותר משבועות ספורים.

את תגובות הנגד שקיבלתי אחלק לשתי קטגוריות. קטגוריה אחת הן התגובות המתלהמות, האספסופיות: "גזען", "שונא ערבים", "מפחד מערבים", "אימאל'ה ערבים", שמעידות בעיקר על כותביהן ואינן ראויות להתייחסות.  

הקטגוריה השניה הן התגובות השוללות את ההערכה הפוליטית שלי. לטענת המגיבים, ממשלת מיעוט כזאת תהיה ממשלה יציבה, כיוון שכדי להפיל ממשלה יש צורך באי אמון קונסטרוקטיבי, כלומר בתמיכה של 61 ח"כים במועמד חלופי, וכיוון שאין מצב שהרשימה המשותפת תתמוך בנתניהו או במועמד אחר מהימין, אין איום על הממשלה.

משמעות הדבר היא, שהם מאמינים שניתן לנהל את המדינה בשעת משבר קשה בידי ממשלת מיעוט שאין לה רוב בכנסת ובעם, אך ורק על בסיס הלעומתיות והנטרול ההדדי של שני חלקי האופוזיציה, זו מימין וזו של המשותפת, שהממשלה זקוקה לה "רק להצבעה אחת". הם רק שוכחים שכדי למשול, הממשלה זקוקה לרוב בכנסת ביום יום, להעברת חוקים והחלטות במליאה ובוועדותיה. היא זקוקה לרוב כדי להעביר תקציב כי ללא רוב כזה הכנסת מתפזרת באופן אוטומטי, גם ללא הצבעת אי-אמון קונסטרוקטיבי. משמעות הדבר היא, שהממשלה תהיה נתונה לסחיטה מתמדת של הרשימה המשותפת, שבה תהיה תלויה מדי יום. יתר על כן, אין ספק שההפגנות ההמוניות היום נגד הממשלה הן משחק ילדים לעומת המחאה העממית נגד ממשלה כזאת.

טענה נוספת בקטגוריה זו, היא שכאשר הממשלה תבצע פעולות שיגרמו לרשימה המשותפת להתנגד לה, כמו פעולות נגד המחבלים בעזה, נגד התבססות איראן בסוריה (איימן הסביר השבוע שאיראן אינה האויב שלו. אקיבוש הוא האויב שלו. ומשלה את עצמו מי שחושב שאקיבוש הוא רק ממזרח לקו הירוק), בניה ביו"ש וכו', האופוזיציה מימין תתמוך בה, וכך תמיד יהיה לה רוב. זו עוד פנטזיה. האופוזיציה מהימין לא תציל ממשלת מיעוט שתלויה במשותפת, ותצביע נגדה גם אם תתמוך בצעדים אלה או אחרים שלה, והיו דברים מעולם.

לדוגמה, ב-1995, בעיצומו של תהליך אוסלו, כאשר ממשלת רבין הפכה לממשלת מיעוט אחרי פרישת ש"ס והתבססה על תמיכת חד"ש ומד"ע, שתי הסיעות הללו הגישו הצעת אי-אמון בממשלה בשל החלטתו של רבין על הקמת השכונה היהודית בהר חומה. האופוזיציה בראשות נתניהו הודיעה מיד שתתמוך באי-האמון. משמעות הדבר הייתה נפילת הממשלה. הופעל לחץ כבד על חד"ש ומד"ע למשוך את הצעת האי-אמון, כדי לא להפיל את הממשלה בעיצומו של תהליך אוסלו ולא להעלות את הימין לשלטון, אך הן סירבו והתעקשו שההצעה תעלה והממשלה תיפול. כתוצאה מכך רבין נכנע והקפיא את תכנית הר חומה.

כשהזכרתי זאת בתגובותיי למגיבים, נעניתי בדוגמה הפוכה, כביכול – הנה, ממשלות רבין ופרס יצאו למבצעי "דין וחשבון" ו"ענבי זעם" בלבנון וממשלת רבין גירשה את מאות מחבלי חמאס והרשימות הללו המשיכו לתמוך בהן. גם הטענה הזאת אינה נכונה. גירוש חמאס ומבצע "דין וחשבון" נערכו כאשר ממשלת רבין הייתה ממשלת רוב וחד"ש ומד"ע היו באופוזיציה. הן תקפו בחריפות את הממשלה, הפגינו נגדה ובעד חמאס וחיזבאללה והביעו בה אי אמון. כך הם נהגו גם במבצע "ענבי זעם", שנעשה בידי ממשלת פרס שכבר הייתה ממשלת מעבר, לקראת בחירות 96', ואי אפשר להפילה. אך בבחירות, שנעשו בשני פתקים – לכנסת ולראשות הממשלה, רבים בציבור הערבי החרימו את ההצבעה בפתק הצהוב, לראשות הממשלה, וכך נתניהו עלה לשלטון כנגד כל הסיכויים.

אם כך הם נהגו בממשלת אוסלו, קל וחומר שכך הם ינהגו בממשלת לפיד-יעלון-ליברמן שלבטח לא תוביל לנסיגות כמו שהיו בתהליך אוסלו. במיוחד כשהרשימה המשותפת קיצונית יותר מחד"ש ומד"ע באותם ימים.

ממשלת מיעוט שתלויה ברשימה המשותפת היא ממשלת בלתי אפשרית, שתתפורר ותנשור בתוך שבועות ספורים.

* לוחם חופש – גדעון לוי פרסם בשוקניה פשקוויל הזדהות והערצה למחבל הג'יהאד האיסלמי, ששובת רעב. הוא הביע תמיכה בביקור ההזדהות של עופר כסיף אצל המחבל. כותרת הפשקוייל: "ככה נראה לוחם חופש". כלומר, בעיניו הג'יהאד האסלמי הוא ארגון של לוחמי חופש והמחבלים החברים בו הם מודל להערצה.

באותו פשקוויל הציג לוי את מי שאינו מזדהה עם המחבל – "גזען" (במקרה זה יועז הנדל) ומתגולל בשופטי בג"ץ שאישרו את מעצר המחבלים. "דעתם של שופטי מגדלור הצדק נחה והם מצדיקים חרפת מעצר בלא משפט".

ולקינוח, אחרי שהאדיר ופיאר את המחבל, הוא ביזה את זכרו של סגן ראש השב"כ יצחק אילן, אדם שאחראי להצלת חייהם של אלפי ישראלים בכך שסיכל פיגועי טרור, שהלך לעולמו ביום שישי. לוי הוקיע את בני גנץ על כך שספד ליצחק אילן. "דמו של אל־אח'רס ושל אלפי פלסטינים אחרים על ידיה של המשטרה החשאית הזו, השב"כ, שבה קנה אילן את תהילתו. ספק אם יש עוד מדינה דמוקרטית אחת, שבה זה היה נחשב לתהילה".

את מדינת ישראל מגדיר ג' האו האו: "המדינה שחוטפת רבבות בני אדם ומשליכה אותם לכלא בלא משפט". כדאי לזכור – בשנים שבהן הייתה חסינות למחבלים שפעלו מתוך הרש"פ, נרצחו למעלה מאלף ישראלים. בכל יום התפוצץ לוחם חופש באוטובוס או מסעדה ורצח גברים ונשים, זקנים וילדים, ללא אבחנה. כתוצאה מכך נאלצנו להחזיר לידינו את האחריות הביטחונית על שטחי הרש"פ. הפעולה שאותה מכנה המנוול "חטיפת בני אדם", היא ההגעה אל המחבל לפני שהוא מספיק לבצע את זממו. אלמלא כן, אילו הייתה ל"לוחמי החופש" היכולת שהפגינו לפני חומת מגן, והם היו ממשיכים להשליט מוות ברחובותינו כפי שעשו קודם, כבר היו כאן עוד רבבות הרוגים.

עם ישראל חב חוב עצום ליצחק אילן ז"ל ולכל לוחמי שב"כ וצה"ל, שמסכלים את פיגועי הטרור ומצילים חיי אדם. ואלפים מאתנו, שכמובן אינם יודעים על כך, חייבים להם באופן אישי את חייהם. ואולי אחד מהם הוא גדעון לוי, כי הטרור של לוחמי החופש חסר אבחנה. או שמא כמו עמיתו לדבוקת שוקן רוגל אלפר, גם הוא מביע הזדהות עם המחבל שירצח אותו, בהיותו "בן לעם אקובש".    

* החלטה מוצדקת – כאשר נופל בשבי שלנו אויב, גם מחבל, והוא פצוע, חובה להעניק לו טיפול רפואי בכל המסירות והמקצועיות. כנ"ל במחבל, ויהיה זה הנורא שברוצחים, אם יחלה בכלא הישראלי. המקרה של סאיב עריקאת אינו כזה, אבל ברגע שהרשות הפלשתינאית ביקשה מאתנו לאשפז אותו בבית חולים ישראלי – סירוב היה כמעט כמו אי טיפול בשבוי.

מחוות הומניטריות הן דבר ראוי. אמנם כבר הבעתי את דעתי, שכל עוד לא מוחזרות גופותיהם של אורון שאול והדר גולדין אין מקום למחוות הומניטריות, אבל כאן אני רואה משמעות מדינית והסברתית חשובה, ובעיקר נזק מדיני והסברתי במקרה של סירוב.

לכן, החלטתו של נתניהו לאשר את אשפוזו של עריקאת בישראל הייתה צעד נכון. עם זאת, ברור שאם הוא יצא בשלום מבית החולים הוא לא יפחית את עוצמת ההשמצות שלו על ישראל, ואם ימות בבית החולים, כבר נואשם שהרעלנו אותו. סמכו על גדעון לוי.

* תגובה ראויה – ירי רקטות לעבר אוכלוסיה אזרחית בישראל הוא תגובה פלשתינאית הולמת, מידתית ומדודה על התוקפנות הנפשעת של ישראל (כלומר של אקיבוש) שהרסה מנהרת טרור לגיטימית לתוך ישראל.

* המדרון – יעקב אחימאיר ביכה, במאמר ב"ישראל היום", את "תהליך טשטוש הערכים המתהווה בליכוד". משפט אחד במאמר ממצה ומדייק בתיאור ההידרדרות של הליכוד: "סברה מצמררת: אולי שלוש הכ"פים שטבע ח"כ מיקי זוהר – כוח, כסף, כבוד – כבר תפסו את מקומן של חמש המ"מים שטבע ז'בוטינסקי: מזון, מעון, מלבוש, מורה, מרפא".

* תת-במה – כשמירי רגב מתארחת אצל אופירה וברקו – מצא מין את מינו. אני לא מבין מה מביא פוליטיקאים נורמטיביים לרדת לתכנית תת-רמה הזאת. כלומר, אני מבין כמובן, רייטינג. ובכל זאת, הייתי מציע למנהיגי ציבור לשמור על הכלל "במושב לצים לא ישב" ולהשאיר את תת-הבמה הזאת לאורחים מן הסוג של מירי רגב.

* פגיעה ממושכת באמון הציבור – דברים שאמרתי במפגש פורום "עמק השווה" בנושא מקומה של מערכת המשפט בחברה הישראלית, 19.10.20:

מערכת המשפט הישראלית נמצאת היום תחת מתקפה קשה ומרושעת; מאשימים אותה לשווא בשחיתות, בזדון, במרמה, בתפירת תיקים, בהפיכה שלטונית. המונים מדקלמים את תאוריות הקונספירציה המטורללות הללו. חובתו של כל פטריוט שומר חוק להגן על מערכת המשפט מול המתקפה הזאת.

אבל האמת חייבת להיאמר, שהצלחת ההסתה לחלחל ללב האזרחים, נובעת מפגיעה ממושכת באמון הציבור במערכת ובעיקר בבית המשפט העליון, ומערכת המשפט אינה יכולה להתנער מאחריותה לפגיעה במעמדה.

הגורם המרכזי לכך הוא האקטיביזם השיפוטי, שמשלב משפוט יתר ופוליטיזציה של בית המשפט. אליקים רובינשטיין ציין שבסך הכל בוטלו עשרים חוקים מתוך 400 עתירות. השאלה היא האם הייתה הצדקה אמתית לביטול עשרים חוקים. האם באמת ובתמים הייתה בכל אותם חוקים פגיעה בעליל בזכויות האדם והאזרח או שהם סותרים בעליל חוקי יסוד? הזמן אינו מאפשר כניסה לדוגמאות, אך תשובתי היא שבהחלט לא. עצם העובדה שהוגשו 400 עתירות, היא הבעיה, היא ביטוי למשפוט. העובדה שח"כים, מפלגות וארגונים פוליטיים עותרים לבית המשפט כאשר מתקבלים חוקים שהם מתנגדים להם, מעידה על תופעה המשפוט. בית המשפט יצר אווירה המעודדת זאת. העובדה שבית המשפט אינו פוסל על הסף את רובן אלא דן בהן, יוצרת תחושה שבית המשפט רואה עצמו כשמרטף של הריבון; כלומר האקטיביזם בא לידי ביטוי לא רק כשחוק נפסל, אלא גם כאשר בג"ץ רואה לנכון לאשר אותו. והבעיה היא גם בהתבטאויות של ראשי המערכת, כמו ביטוייו של אהרון ברק "הכל שפיט", "מלוא כל הארץ משפט", "גם החלטה להסתער מימין או משמאל היא סוגיה שפיטה" וכו'.

אנו, כגוף החותר להגיע לעמק השווה, צריכים לקדם את עמק השווה גם בסוגיית המשפט והפוליטיקה והפרדת הרשויות, ולקדם חקיקת חוק יסוד חקיקה, שיעגן בחוקה מהם הנושאים שרק בהם רשאי בית המשפט לפסול חוקים, באיזה הרכב ובאיזה רוב, ובאיזה רוב (בטח לא 61 ח"כים) הכנסת יכלה להתגבר על ביטול חוק.

* שעת נעילה; רשמים ראשונים – צפיתי בפרק הראשון של "שעת נעילה". סרט מטלטל.

אני מניח שאחרי הפרק האחרון אכתוב על הסדרה (ועל המלחמה) באופן מסודר ומעמיק.

כעת אשתף בכמה תובנות ראשוניות.

– לאורך השנים קראתי ספרים רבים על מלחמת יום הכיפורים. הספרים הללו היו תמיד מנקודת מבט של היסטוריונים, של מדינאים או של קצינים בכירים. עד שיצא לאור "תיאום כוונות", של חיים סבתו, שתיאר את המלחמה מזווית הראיה של הלוחם הפשוט. ורק אז חשתי שאני חווה את התופת, לא את המהלכים האסטרטגיים והטקטיים. בסרט, זה היה אפילו חזק יותר. הסרט ממש מצליח להכניס אותנו לתוך הוויית המלחמה, בצורה מוחשית מאוד.

– מן השניה הראשונה הבנתי שאבינועם הוא בן דמותו של עמוס לוינברג, איש המודיעין בעל הזיכרון האבסולוטי, שנפל בשבי הסורים וסיפר להם את כל הסודות של ישראל לפרטי הפרטים. נפילתו בשבי הייתה נזק אסטרטגי חמור לישראל. קשה לומר זאת, אבל הוא החייל היחיד בתולדות צה"ל שאילו נהרג, הייתה זו התרומה הגדולה ביותר שלו למלחמה.

– אני חי באזורי הקרבות בגולן. קרב השריון בסרט צולם ממש סמוך לביתי, בהר שיפון (שבסרט נכתב שהקרב הוא בדרום הגולן. אך הוא צולם בצפון הגולן). חבל הארץ שלנו זרוע בכמעט 200 אנדרטאות, רובן הגדול ממלחמת יום הכיפורים. אני חבר בוועדת ההנצחה של המועצה האזורית גולן, אנו נפגשים עם לוחמים ומפקדים שמעוניינים להנציח את חבריהם, ושומעים את סיפוריהם, אותם אנו רואים בסרט. ואני שומע מהם לא רק את האימה, אלא לא פחות מכך את הגאווה, את האמונה בצדקת הדרך, את הידיעה שהם עצרו את הצבא הסורי, הם חוללו את המהפך והביאו לנו את הניצחון. אני מקווה מאוד שהסדרה תדע להביא את הקול הזה; את הקול של הלוחמים השלמים עם לחימתם וגאים בה.

– אין דבר שאני גאה בו יותר מכך שהפכנו את שדה הקטל בגולן, לשדות פורחים של חיים ויצירה.

– הביצוע של רות דולורס וייס ל"משירי ארץ אהבתי" ("מכורה שלי") ששודר בתום שידור התכנית "אחרי נעילה" שלאחר שידור הפרק, מזעזע בעיניי. היא לא שרה את השיר היפה הזה; הבכי אינו שירה ולא חשתי כל אותנטיות בבכי. ובכלל, מה הקשר של השיר הזה למלחמת יום הכיפורים? זהו שיר שכתבה לאה גולדברג על ליטא, לא על ארץ ישראל. "רק שבעה ימים אביב בשנה, וסגריר וגשמים כל היתר" – זה תיאור של ארץ ישראל?

אגב, נכון ליאור אשכנזי עם הפאה נראה כמו ז'ראר דפארדיה?

* חוויה מטלטלת – פינוי בית ההורים, הבית בו גדלנו, הוא חוויה מורכבת ומציפה מבחינה רגשית. מצד אחד, המון כאב, צער הפרידה והאובדן, המוחשיות של הסוף. מצד שני, יש במשימה רגעים של התרוממות רוח והתרגשות, של זיכרונות ילדות, של מפגש עם נכסים בעלי ערך סנטימנטלי רב.

הקיטבג שבו צרר אבי את כל "רכושו" כשעלה לארץ בספינת המעפילים, אתו התגלגל אל מחנה המעפילים בקפריסין ובחזרה לארץ. התעודות של אמי בבית הספר העברי במחנה העקורים בגרמניה, אחרי השואה ועד העליה לארץ. למותר לציין שבכל התעודות, כל הציונים בכל המקצועות הם "טוב מאוד". מכתבים מרגשים שכתבו לאמי תלמידיה האוהבים והאהובים לבית החולים, במחלתה. צעצועים של ילדותינו, האוהל ושקי השינה עמם נסענו לטיולים, המטקות וכדור הים עמם נסענו לים, מחברת שערכתי בילדותי על קבוצתי האהובה "הכח מכבי ר"ג", מכונת החישוב של אבי (שמהערב מעטר את החדר של בתי), מחברות שלנו ובהן מחברת "כטיב" שלי מכיתה ב' – מה לא?

והדילמה – מה לזרוק? מה לשמור? איך אפשר לזרוק? אבל מה יש לעשות עם זה? לדוגמה – אבא שלי קרא את עיתון "חרות". בכל יום שישי היה שם מדור – דיוקן של אישיות בינלאומית מפורסמת; מדינאים, גנרלים, מדענים ואמנים. אבא שלי גזר ושמר את כל הכתבות הללו. איך אפשר לזרוק אותם אחרי שנשמרו 65 שנה? אבל תכלס, למה צריך אותם? לשמור אותם כדי שבבוא יומנו הילדים שלנו יעמדו בפני אותה שאלה? אז שמרתי דוגמית, כתבה אחת על מונטגומרי, ובצער רב נפרדתי מכל השאר. מצאנו פלקטים וכרזות שאמי תלתה בכיתות שלימדה ותפאורות להצגות. לקחתי פלקט לסוכות על ארבעת המינים, ובשנים הבאות נתלה אותו בסוכה.

לקודש הקודשים – ארון הספרים, עוד לא הגענו.

            * ביד הלשון

מקצת שבחו של אדם בפניו – מה הקשר בין הביטוי "אומרים מקצת שבחו של אדם בפניו" לפרשת השבוע, פרשת נֹחַ?

הביטוי, שמקורו בתלמוד, מתייחס לנח. וכך נאמר במסכת עירובין יח, ע"ב: "מקצת שבחו של אדם אומרים בפניו, וכולו שלא בפניו.

מקצת שבחו בפניו, דכתיב 'כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה'.

כולו שלא בפניו, דכתיב 'נח איש צדיק תמים היה בדורותיו" '.

הכוונה היא שמוטב להיזהר מהרעפת שבחים מוגזמים על אדם, כדי שלא תזוח דעתו, לא ירום לבבו, לא יעלה השתן לראשו ולא יעוף על עצמו.

* "חדשות בן עזר"