צרור הערות 25.10.20

* היורשים של דור מזוין – אם לזקק מה הדבר האחד שגורם לי לתחושת סלידה ממאבק בלפור, למרות שאני מזדהה עם חלק ניכר מן הביקורת של המוחים – זו לא העובדה שאיני חושב שזה זמן למאבקים, זו לא ההתקהלות הצפופה בעידן של קורונה, אף לא אי הסולידריות הלאומית והחברתית שבהתקהלות-הדווקא הזאת, זה לא אופי המאבק הכולל חסימת כבישים, הפרת חוק והתגוששות אלימה עם המשטרה, זו לא ההתבכיינות הפרנואידית על "אכיפה בררנית", זה לא העדר ההנהגה שיוצר ואקום אותו תופס קומץ אנרכיסטים שמובילים את המאבק למקום מאוד לא טוב. הדבר שמעורר בי סלידה יותר מכל דבר אחר, הוא המסר של "דור אבוד". ולא סתם דור אבוד – "הדור האבוד", בה"א הידיעה. אין זה רק צמד מילים, זה מסר, זו רוח שאותה מבטא צמד המילים הזה. הרוח הזאת, המסר הבכייני הזה, האמירה המיואשת והמייאשת הזאת – מעוררת בי שאט נפש. אותה צעירה בכיינית שהתראיינה לטלוויזיה וסיפרה שאין טעם להביא ילדים לעולם הזה – איזה מסר זה? והיא רואה עצמה כ… אקטיביסטית. הדור האבוד – שנות דור אחרי הדור המזוין.

איזה מסר נורא. יותר משזה מסר של מיואשים, זה מסר של מייאשים, של מרפי ידיים. עם ששלוש שנים אחרי השואה הנוראה נחלץ והקים את המדינה היהודית, מדבר על דור אבוד? עברנו מלחמות קשות, מתקפות טרור איומות, ומעולם לא התייאשנו, אף דור לא היה אבוד. מכל משבר כזה רק צמחנו, רק נבנינו. אחרי חורבן גוש קטיף, רבים מן המתיישבים קמו למחרת בבוקר עם שיר חדש בלב והקימו התיישבות חדשה בנגב.

במסגרת מחקריי על ההתיישבות בגולן, נפעמתי מההתנערות של תושבי הגולן, לאחר שפונו מיישוביהם שנכבשו בידי האויב הסורי במלחמת יום הכיפורים. כבר במהלך המלחמה הראשונים חזרו בעקבות צה"ל לשקם את ההריסות. קראתי את עלוני מרום גולן וראיינתי את נשות מרום גולן, אימהות צעירות בגיל של "הדור האבוד". הן פונו תחת אש והפכו פליטות בבית השיטה, יחד עם ילדיהן הקטנים, כשהבעלים שלהם היו במלחמה. הן קיבלו את בשורות האיוב על ארבעת החברים שנפלו במלחמה, שהתערבבו עם בשורות האיוב על 11 בני בית השיטה שנפלו. וברגע שניתן האישור הן עלו חזרה לקיבוץ, לעוד חצי שנה של מלחמת התשה קשה ולמאבק נגד נסיגה מהגולן בהסדר הפרדת הכוחות עם סוריה ולבניה מחדש של היישוב. ולא מצאתי שמץ של בכיינות בנוסח "דור אבוד". להיפך, בעיצומם של הימים הקשים האלה, יישובי הגולן הקימו יישוב חדש – קשת ויזמו את הקמת קצרין.

אני פוגש את הנוער הנפלא במדרשת השילוב בנטור, שיש לי הזכות להיות היו"ר שלה; אני מרצה לחניכי המכינות הקדם צבאיות שעולים לגולן, פוגש צעירים בשנת שירות, נפגש עם צעירי "השומר החדש" – איזה הבדל תהומי בין האנרגיות ורוח העשיה והיצירה והאמונה והאופטימיות שהם מקרינים, לבין היאוש, הדכדוך והאובדן של המכנים עצמם "הדור האבוד". דור אבוד?! אבוד?! התחרפנתם?

מה זה הדיבור הזה? מה זה הדכדוך הזה? מה זאת ההתבכיינות הזאת? מה זה הייאוש המתפנק הזה?

איזו תוחלת יש למאבק שדגלו הוא הדגל השחור, דגל של אבל, של יאוש, של מוות?

במאבק על הגולן, יותר משנאבקנו נגד – נאבקנו בעד. אנו, יריבינו, התקשורת וכלל הציבור; הכל ידעו על מה אנו נאבקים, בעד מה אנחנו. איזה טעם יש במאבק שכל כולו נגד?

קראנו השבת את פרשת נח. פרשה המתארת את האסון הנורא מכל, החורבן הטוטלי של האנושות ושל העולם. הפסוק החשוב ביותר בפרשה מתאר את הבוקר שלמחרת: "וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם".

* חלוציות 2020 – בשעה טובה ומוצלחת התקבלו שלוש המשפחות הראשונות לרמת טראמפ.

לגמרי במקרה, הקבלה נעשתה ביום כינוסו של הקונגרס הציוני. העיתוי מקרי – אך סמלי. שלוש המשפחות הנחשוניות מבטאות את ההמשכיות של החזון והמעש הציוניים. זו חלוציות 2020.

* בקעת ביידן – אנשים השומעים על מעורבותי בהקמת רמת טראמפ, מעקמים את האף בשל שם היישוב. מצדי, אותם אנשים מוזמנים לקרוא ליישוב בקעת ביידן. העיקר שקם עוד יישוב ציוני, חילוני-דתי, בארץ ישראל, בגולן.

* נגד אלימות כלכלית – ועדת חוק חוקה ומשפט של הכנסת החלה דיון להכנת הצעת החוק הממשלתית והצעת החוק הפרטית של ח"כ ברק מהליכוד נגד אלימות כלכלית במשפחה. ככל שאנו לומדים על אלימות במשפחה, כולל אלימות שמסתיימת ברצח, אנו מגלים שמרכיב מרכזי בתוכה הוא שליטת הגבר בחיי אשתו באמצעות אדנות כלכלית. עם התופעה הזאת נועד החוק להתמודד.

הצעת החוק מציעה לתקן את החוק למניעת אלימות במשפחה, כך שייתן מענה גם במקרה של אלימות כלכלית, באופן שיאפשר לבית המשפט לתת צו הגנה לאישה, שמופעלת נגדה אלימות כלכלית. עוד קובעת ההצעה כי אלימות כלכלית תאפשר לתבוע נזיקין. על פי ההצעה, אלימות כלכלית היא התנהגות מתמשכת המטילה אימה או הפעלת שליטה או כפייה, היכולה להתבטא בכמה דרכים: מניעת התנהלות כלכלית עצמאית, מניעה או הטלת קשיים על גישה לנכסים כמו כרטיס אשראי וכן התנהלות כלכלית המונעת ניהול סביר ותקין של בן משפחה.

בוועדה הייתה התנפלות על החוק, בהובלת סמוטריץ'. סמוטריץ' הוכיח שאינו רק גזען והומופוב, אלא גם מיזוגין. כדרכו הוא מצקצק בלשונו במילים מכובסות כמו "ערכי המשפחה" לצד המשך רדיפת מערכת המשפט ודיבורים על "משפטיזציה של המשפחה", אך הוא מבטא גישה פונדמנטליסטית, שמזמן ממתין לה מקום של אי-כבוד בפח האשפה של ההיסטוריה.

ערכי המשפחה הם זוגיות מכבדת, הדדית, אוהבת ושוויונית. זוגיות פטריאכלית מדכאת מנוגדת לערכי המשפחה.

למרבה הצער, ח"כים מהליכוד הצטרפו אליו ולמתקפתו. מדהים לראות לאן הידרדרה תנועתו של ז'בוטינסקי, שהיה פמיניסט מובהק, שהקדים את זמנו.

אמנם אני מאמין שהחוק יעבור והליכוד יתמוך בו, אך צר לי שקולות כאלה הופכים יותר ויותר בולטים בקרב סיעת הליכוד.

* לדחוף את האף – בראשית השבוע נערך משפט לאדם אלים שבמשך 11 שנים הכה את אשתו והתעלל בה. הוא לא כפר באשמה, אלא הסביר את מעשיו. כל מטרתו היא לחנך אותה, כי היא לא מבשלת ולא מכבסת כמו שהוא רוצה, וכי היא לא סגרה את הפייסבוק שלה אפילו שהוא הורה לה לא פעם לעשות זאת.

אני רק שאלה – האם בית המשפט צריך להתערב בזה? למה המדינה צריכה לדחוף את האף שלה לאופן שבו מתנהלת משפחה? הרי זו חירות הפרט! זכותה של כל משפחה לנהל את חייה על פי הבנתה ועל פי ערכיה. רק סוציאליסטים-אטטיסטים-פרוגרסיבים-אחוס"לים-אקטיביסטים-בולשביקים חושבים שבית משפט צריך להתערב במה שקורה בתוך המשפחה, ולכפות על המשפחה בגסות את הערכים שלהם.

(למי שלא הבין, אלה הטיעונים נגד החוק למניעת אלימות כלכלית במשפחה).

* ועדת פוזיציה – פרשת הצוללות עוסקת בקודש הקודשים של ביטחון ישראל. עולים ממנה סימני שאלה כבדים ונודף ממנה ריח עז של שחיתות. הפרשה חייבת להיחקר, לאו דווקא בהיבטים הפליליים, ובמוקדם או במאוחר לא יהיה מנוס מחקירה כזו. אולם האופן הגרוע ביותר לחקור נושא כזה, הוא ועדת חקירה פרלמנטרית.

ועדת חקירה פרלמנטרית לא תנסה להגיע לחקר האמת. תהיה זו ועדת פוזיציה. חבריה מצד אחד של המתרס ירצו "להוכיח" בכל מחיר שביבי אשם. במה? בהכל. בכל עבירה שמישהו יכול להעלות על דעתו. חבריה מצד אחר ירצו "להוכיח" בכל מחיר שאין כלום ולא היה כלום ותופרים תיקים והפיכה שלטונית ומדינת עומק. מה תהיה מסקנת החקירה? התשובה לשאלה הזו תלויה רק בדבר אחד: לא בראיות, לא בהוכחות, לא בעובדות, אלא בהרכב הוועדה. האם יהיה בה רוב לצד א' או לצד ב'.

בקיצור, הרעיון להקים ועדת חקירה פרלמנטרית לחקר פרשת הצוללות רציני כמו הרעיון להקים ועדת לינץ' פרלמנטרית למערכת המשפט.

* דינה להידחות – מרצ הודיעה שתעתור לבג"ץ נגד החלטת יו"ר הכנסת לפסול את ההצבעה על מינוי ועדת חקירה לפרשת הצוללות.

אילו מ"מ היועץ המשפטי לכנסת הייתה קובעת שיריב לוין נהג בניגוד לחוק ולתקנון, ולוין היה מתעקש ועומד על דעתו, היה טעם לעתירה והיו לה סיכויים להתקבל.

אולם כאשר הייעוץ המשפטי גיבה את היו"ר, אין שום טעם לעתירה, שדינה להידחות בבג"ץ.

* שבחים לאיש הרשימה המשותפת – ח"כ עבאס, סגן יושב ראש הכנסת, צפה עם יו"ר הכנסת יריב לוין בסרטון המתעד את ההצבעה על ועדת החקירה, ונוכח שהוא טעה כאשר הכריז על הצבעה אחרי שהוגשה לו בקשת הממשלה להצבעה שמית. לוין ועבאס פרסמו הודעה משותפת על פיה נכון היה לבטל את ההצבעה.

בכך נהג עבאס בהגינות ובממלכתיות הראויה – כיבד את תפקידו כסגן היו"ר ולא נהג כאוטומט של האופוזיציה.

וכשראוי לשבח את איש הרשימה המשותפת – אני שמח לעשות כן.

* בוחן מציאות – ביום רביעי נערכו הפגנות מחאה ליד משרדי "קשת" ו"רשת" וחברת החדשות, נגד "סיקור מוטה לטובת ראש הממשלה נתניהו" ו… תחזיקו טוב! תנשמו עמוק! "ההתעלמות המבישה מהמחאה".

על פי בוחן המציאות של המפגינים, אני מעריך שאם נתניהו יתפטר, הם יערכו הפגנות מחאה נגד נתניהו שמסרב להתפטר.

* שני תנאים – אם נתניהו יתעשת, יתחיל לקיים את ההסכם הקואליציוני ויעביר בזמן את התקציב, אני עדיין חושב שהמשך קיומה של ממשלת האחדות עדיף על האופציה האחרת היחידה – סיבוב בחירות רביעי.

האם זה יקרה? כל הסימנים מעידים שלא, אבל יש לי תחושה שיש מקום לאופטימיות.

כדי שזה יקרה יש צורך בשני תנאים. א. שגנץ לא ימצמץ ולא יתפשר על דרישתו הצודקת לחלוטין להגשת התקציב וכיבוד ההסכמים. ב. שבנט ימשיך לנסוק בסקרים.

* החלופה האפשרית – אם נתניהו יסרב להציג תקציב ויגרור אותנו לבחירות (ולמרות הספינים השונים, אין שום אופציה מלבד המשך קיום הממשלה הנוכחית או בחירות), יש להביא לכך שאחרי הבחירות תקום ממשלה ציונית בלעדיו. הדרך היחידה לכך, היא שכחול לבן, יש עתיד-תל"ם, דרך ארץ, מפלגת העבודה וישראל ביתנו יודיעו מראש שאחרי הבחירות הן תמלצנה על בנט לראשות הממשלה ותצטרפנה לממשלה בראשותו, ושליברמן ולפיד יודיעו שאינם מתנגדים לממשלה עם הסיעות החרדיות. תמורת ההתחייבות הפומבית מראש של אותן מפלגות, יהיה על בנט להתחייב מראש שהוא יקים את הקואליציה אתן ולא עם נתניהו.  רק בפתרון הפרגמטי והיצירתי הזה, ניתן להקים ממשלה ללא נתניהו, שאינה תלויה ברצונה הרע של רשימה אנטי ישראלית עוינת. רק פתרון כזה ישבור את הדיכוטומיה המחנאית שהביאה לשלושה סיבובי בחירות ללא הכרעה.

* נו, באמת – בוגי יעלון השתתף בתכנית "רשות הציבור" בתחנת "דמוקרטTV" של תנועת "דרכנו" (בהובלת לוסי אהריש), שבה המרואיין משיב על שאלות צופים. בראיון סיפר יעלון שאחרי הסיבוב השני גם יועז הנדל וצביקה האוזר הסכימו לממשלה בתמיכת הרשימה המשותפת. הטענה של יעלון היא שקר וכזב. לא זו בלבד שהנדל והאוזר לא היו מוכנים לכך מעולם – אחרי הסיבוב השני גם בוגי התנגד לכך לחלוטין. גם בפומבי, גם בישיבות תל"ם וגם בשיחות אישיות ארוכות אתי. זו הייתה עמדתו גם בסיבוב השלישי. הוא טען מעל כל במה שהטענה שכחול לבן תקים ממשלה בתמיכת המשותפת היא עלילה נוספת של נתניהו. "נו, באמת. אתם מעלים על דעתכם ששלושת הרמטכ"לים יקימו ממשלה בתמיכת מי שפועלים להעמיד אותם לדין בהאג על פשעי מלחמה?" הוא צייץ ציוץ ברוח זו גם אחרי הסיבוב השלישי, בבוקרו של היום המר והנמהר שבסופו הוא הסכים לכך. השואל החצוף "שאל" אותו למה הוא לא העיף את הנדל והאוזר כבר כאשר החרימו את ההפגנה נגד השחיתות ברגע שאיימן עודה שותף בה וניתן לו לנאום (כלומר הוא לא שאל אלא אמר: "היית צריך 'להעיף' " וכו'). על דבר אחד השואל עלה. אכן, המדרון החלקלק של יעלון ושל תל"ם היה הרגע שבוגי נכנע, אחרי שעופר שלח הערמומי העמיד אותו בפני עובדה קיימת, ונשאר באותה עצרת, למרות שאף הוא התנגד לשיתופו של עודה, כדי למנוע פיצוץ בקוקפיט ערב בחירות וכדי לשמור על שלמות כחול לבן. אז החלה ההידרדרות.

* תנאים לקואליציה עם המשותפת – שאלה שנשאלתי: "בשום אופן לא תהיה מוכן לממשלה עם המשותפת? אין מצב שתתפשר?"

תשובתי היא, שאני מוכן לממשלה עם המשותפת, ברגע שתצהיר שהיא מכבדת את העובדה שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי ושיהדותה של המדינה אינה ולא תהיה נושא לדיון. שהיא מסירה את תביעת "זכות" ה"שיבה". שהיא תפעל להשתלבות אזרחית אמתית של ערביי ישראל במדינת ישראל היהודית. שהיא תומכת במלחמה נגד הטרור ושהיא מוקיעה אתBDS . כשהיא תאמץ את הקו הזה, היא תהיה פרטנר לגיטימי ואף רצוי. 

* הלוחם בגזענות ובאנטישמיות – התועמלן האנטי ישראלי גדעון לוי פרסם בשוקניה פשקוויל נאצה נגד ח"כ מיכל קוטלר מכחול לבן. בין השאר הוא התייחס לייחוס המשפטי שלה וכך כתב: "אביה החורג, שגידל אותה ואת שם משפחתו היא נושאת, הוא פרופ' ארווין קוטלר, לשעבר שר המשפטים הנודע של קנדה, משפטן ליברל, שנחשב לאיש זכויות האדם למרות תמיכתו העזה בציונות. פרופ' קוטלר פעיל נגד גזענות ונגד פשעי מלחמה, אך מעולם לא ראה לכך קשר לתמיכתו בישראל. האב וכנראה גם בתו אינם רואים כל סתירה בין זכויות האדם לבין כיבוש, ולא כל קשר בין גזענות לציונות ובין אפרטהייד לבין ישראל".

לוי, כדרכו, מציג את הציונות כגזענות, כגרועים באנטישמים. הוא טועה כאשר הוא כותב שפרופ' קוטלר, שבין השאר היה פרקליטו של נלסון מנדלה, פועל נגד הגזענות ונגד פשעי מלחמה אך לא ראה לכך קשר לתמיכתו בישראל. הוא ראה גם ראה את הקשר ותמיד הבהיר שזה מאבק אחד. המאבק נגד הגזענות והמאבק נגד האנטישמיות הוא מאבק אחד. המאבק נגד פשעי מלחמה ונגד הטרור הוא מאבק אחד. המאבק נגד BDS, הארגון הנאלח שלוי תומך בו בהתלהבות, הוא מאבק נגד הגזענות והאנטישמיות. ארווין קוטלר הוא מגדולי הלוחמים בעולם נגד הגזענות למיניה ובתוכה האנטישמיות, גם האנטישמיות החדשה הטוענת שהיא "רק" אנטי-ציונות.

* מייצגת הרוב השפוי – יום לפני שהתועמלן השמאלני גדעון לוי השתלח בח"כ מיכל קוטלר, התועמלן הימנני המתלהם והמתבהם שמעון ריקלין נבח עליה ב"ראיון" בערוץ 20. אם שניהם משתלחים בה, כנראה שהיא באמת מייצגת את הרוב השפוי במדינת ישראל.

* חרטום כסמל – בימים הקרובים ישראל וסודן תחתומנה על הסכם שלום ונרמול ביניהן.

סודאן אינה סתם עוד מדינה. סודן היא סמל. אמרת חרטום (בירת סודן) – אמרת "שלושת הלאווים".

ב-29 באוגוסט 1967, חודשיים וחצי לאחר מלחמת ששת הימים, התכנסה בחרטום ועידת פסגה של מנהיגי מדינות ערב, שנועדה לגבש את עמדת מדינות ערב בעקבות המלחמה. ב-1 בספטמבר קיבלה הוועידה את החלטת "שלושת הלאווים" המפורסמת: לא שלום עם ישראל, לא הכרה בישראל, לא מו"מ עם ישראל. ובלשון ההחלטה: "פעולה מתואמת לסילוק תוצאות התוקפנות והחזרת השטחים הערביים הכבושים היא אחריות משותפת של כל מדינות ערב. איחוד מאמצים לפעולה מדינית ודיפלומטית בזירה הבינלאומית שתביא לנסיגה ישראלית, בלי להכיר בה, בלי להתפשר אתה ובלי לשאת ולתת עמה, תוך עמידה על זכויות הפלשתינאים למולדתם". 

ראוי לנתח את ההחלטה. היא מדברת על "החזרת השטחים הכבושים", אולם לא כדי להגיע לשלום עם ישראל, אלא להיפך, בלי להכיר בה, בלי להתפשר אתה ובלי לשאת ולתת אתה, כלומר מדובר בנסיגה שנועדה להחזיר את המצב לקדמותו, כלומר למציאות שבה נמשך מצב המלחמה כשישראל אינה נהנית מגבולות בני הגנה וניתן להכריע אותה בשעת כושר. יתר על כן, ראוי לשים לב להמשך המשפט אחרי אותם "שלושת הלאווים", שהוא אולי הלאו הרביעי והחשוב מכולם: "תוך עמידה על זכויות הפלשתינאים למולדתם". כלומר, הנסיגה מכל השטחים לא תממש את זכויות הפלשתינאים, אלא בנוסף על הנסיגה, יש לעמוד על זכויות הפלשתינאים למולדתם. זכויות אלו אינן ב"שטחים הכבושים", אלא בשטח מדינת ישראל בקווי 1949 ובמימוש "זכות" השיבה. פרופ' יואב גלבר מתאר בספרו על מלחמת ההתשה את הנושאים שעמדו על סדר יומן של מדינות ערב במהלך שהוביל לוועידת חרטום והחלטותיה: "הבעיה שניצבה לפני מדינות ערב היתה כפולה: 1. בעיית פלשתין משנת 1948 ובמרכזה שאלת הפליטים. 2. בעיית ה'כיבוש' בשנת 1967 – כיצד להביא לנסיגת ישראל מן השטחים שכבשה". כלומר, הנסיגה הישראלית משטחי 1967 אינה פותרת את בעיית 1948 ולכן אינה אלא שלב בדרך לפתרון בעיית 1948. יש לציין שלא כל מדינות ערב היו שותפות להחלטות חרטום. סוריה ואלג'יריה החרימו את הפסגה, כיוון שדובר בה על מאבק מדיני ודיפלומטי ולא על מאבק מזוין.

והנה, המארחת את הוועידה מכירה בישראל, מנהלת מו"מ עם ישראל, מכוננת שלום עם ישראל. יתר על כן, בעוד החלטות חרטום דיברו על הסגת ישראל מכל "השטחים" + "זכויות הפלשתינאים" (הכוונה ל"זכות" השיבה, כלומר הטבעת ישראל במיליוני פלשתינאים) ללא הכרה, מו"מ ושלום – סודן מכירה, נושאת ונותנת ומכוננת שלום בלי נסיגה ישראלית ובלי "השבת הזכויות". סודן הייתה עד חילופי השלטון האחרונים בעלת בריתה של איראן, מדינת טרור ותחנת מעבר להעברת נשק ואמצעי לחימה מאיראן לחמאס וחיזבאללה – והיום היא מכוננת שלום אתנו ונוטשת את חזית הטרור. סודן אינה רק מדינה ערבית אלא גם מדינה אפריקאית חשובה, שהיחסים אתה עשויים להדק את יחסינו עם מדינות אפריקה. יחד עם איחוד האמירויות ובחריין סודן מוחקת את "היוזמה הערבית" שהיא תכתיב התאבדות לישראל באמצעות מלכודת דבש של שלום עם כל מדינות ערב. הנה, אנו חותמים על הסכמי שלום עם מדינות ערב ללא התכתיב.

נתניהו וטראמפ ראויים לברכות על ההישג המדיני החשוב – הסכם שלום ונרמול עם סודן, המשך להסכמים עם איחוד האמירויות ובחריין, וכנראה יש עוד מדינות בדרך.

* מי ערב לנו? – מי ערב לנו שהסכמי השלום עם מדינות ערב במפרץ ובאפריקה יחזיקו מעמד? שהשלום החם לא יהפוך לשלום קר, כפי שקרה להסכם עם ירדן ביום שעבדאללה החליף את חוסיין? שהשלום החם לא יהפוך למלחמה קרה, כפי שקרה לשלום עם מצרים ביום שמובארק החליף את סאדאת? או כמו הסכם השלום עם לבנון שלא החזיק מעמד אפילו עשר דקות (בשל הפחד של הלבנונים מסוריה)? או כמו איראן וטורקיה שהיו בנות בריתנו וידידותינו הקרובות והפכו לאויבותינו המרות ביותר?

אף אחד אינו ערב לנו. הרי אנחנו פה במזרח התיכון. אך יש לנו כל הסיבות לברך ולשמוח על עצם החתימה עליהם, ולפעול ככל יכולתנו כדי לטפח אותם ולחזק אותם. ואם חלילה הם לא יחזיקו מעמד… לפחות לא איבדנו בעבורם נכסים לאומיים אסטרטגיים.

* תגובה ירדנית הולמת – מחבל מוסלמי ערף את ראשו של מורה בצרפת, שבשיעור שעסק בחופש הביטוי הציג קריקטורה של מוחמד. בתגובה, משרד החוץ הירדני פרסם הודעת גינוי המתייחסת לאירועים האחרונים בצרפת ובה נאמר כי "הממלכה מגנה את המשך הפצת הציורים שמטרתם לפגוע בנביא מוחמד תחת הטענה לחופש הביטוי". כמו כן, נכתב בהודעה כי "הציורים פוגעים ברגשותיהם של כשני מיליארד מוסלמים בעולם ומפרים את עקרון קבלת אמונתו של האחר". אזרחים בירדן קראו להחרים מוצרים שמקורם בצרפת והפיצו את תמונות הלוגו של חברות אלה ברשתות החברתיות.

התגובה הירדנית הייתה מתונה מאוד לעומת תגובתו של הרודן הטורקי ארדואן ששלח את מקרון לבדיקה פסיכיאטרית בשל "מתקפתו על האסלאם".

* מפלצת נקמנית – אפי נווה ניסה בראיון עמו בערוץ 12 לנקות את שמו, יומיים לפני השימוע, ובעיקר – להציג את שי ניצן כ"מפלצת נקמנית", כהגדרתו. אולם הראיון חשף דווקא אותו כמפלצת נקמנית.

עד הראיון, לא היה ידוע מה מקור הדלפת ההקלטה של שיחתו עם מנדלבליט. ברשתות רווחה הספקולציה שזו תוצאת פריצת מכשיר הנייד שלו בידי הדס שטייף. בראיון התברר שהוא עצמו המדליף.

מתברר שהוא הקליט בסתר שיחות אישיות עם חבריו הקרובים, ובהם מנדלבליט שהיה חבר קרוב שלו ושפך באוזניו את לבו, במצוקתו. והוא חשף את ההקלטה שעה שמנדלבליט נמצא תחת מסע הסתה נורא, של תעשיית השקרים וההסתה בראשות ראש הממשלה רב העוצמה; הסתה שעלולה להביא לרציחתו של מנדלבליט. הוא ידע שהביטוי הסמלי "מחזיק אותי בגרון" ינוצל בציניות בידי תעשיית השקרים כ"הוכחה" לקונספירציה המטורללת על "תפירת התיקים" נגד נתניהו. והוא הדליף אותה. כדי לנקום בשי ניצן, הוא פגע יותר בחברו במנדלבליט ונתן נשק למי שמנסים להחריב את מדינת החוק, באמצעות הפגיעה בו.

אני חייב לציין שהגרסה שלו בפרשת "המין והמינוי" משכנעת מאוד, בכפוף לכך שאיני מכיר את הראיות שבבסיס ההאשמות נגדו בנדון.

* מחשבה קונספירטיבית שעלתה למוחי – בשבוע שעבר, בעקבות המתקפה הביריונית על מוסקי זיתים פלשתינאים בשומרון ועל אוהד חמו, מתחתי ביקורת על צה"ל וכוחות הביטחון, שאינם מגִנים על המוסקים. מסתבר שטעיתי. צה"ל מאבטח את המסיק, אולם כדי שיספק את האבטחה המסיק צריך להיעשות בתיאום. אלה שמסקו באותו יום לא תיאמו עם צה"ל אלא עם אוהד חמו. אין בכך, כמובן, כדי להמעיט כהוא זה בחומרת ההוקעה שלי את הפוגרומצ'יקים, אבל הביקורת שלי על צה"ל הייתה שגויה, לשמחתי.

ומחשבה קצת קונספירטיבית שעלתה לראשי – שמא מי שטרחו להזמין את צוות הטלוויזיה, דאגו שעיתוי המסיק הזה יגיע גם לנערי הגבעות?

* למה שיניתי את דעתי – אחרי הסגר הראשון הייתי בעד יציאה מהירה ככל האפשר, כדי להניע את הכלכלה ואף ביקרתי את הממשלה על כך שהקצב איטי מדי.

הפעם דעתי הפוכה. אני בעד יציאה מדורגת וזהירה.

מה שגרם לשינוי בדעתי, הוא הסגר השני, שהוא תוצאה של כישלון ההתמודדות עם הסגר הראשון, ובין השאר – לא רק ולא בעיקר – היציאה הלא מסודרת והנחפזת.

תוצאות הסגר השני מעולות. בתוך חודש ירדנו מסף 10,000 מאומתים חדשים ביום, בקצב עליה מסחרר שעלול היה להביא אותנו לעשרות אלפים ביום, למצב של פחות מאלף מאומתים חדשים ביום. מ-15% חיוביים ירדנו ל-2.5%. אסור להחמיץ את ההישג. עדיף להתאפק היום, כדי לא להגיע חלילה לסגר שלישי. יתכן שהיה נכון אפילו להאריך בעוד שבוע את הסגר המלא, כדי להתחיל את היציאה במספר תלת ספרתי של מאומתים.

עם זאת, תהליך היציאה אינו המרכיב היחיד בהתמודדות עם הקורונה. קטיעת שרשראות ההדבקה חשובה יותר. אך כאן יש בעיה. כמחצית מן הנחקרים משקרים בחקירות. וזה מוביל אותנו לדבר החשוב ביותר במאבק בקורונה – האחריות האישית של הפרט, של האזרח. כך בעטיית מסכות, בשמירת מרחק, בהימנעות מהתקהלות, בשמירה על היגיינה, אך לא פחות חשוב – משיתוף פעולה מלא וכן בחקירות.

* הגל השלישי במגזר הערבי – הגל השני של הקורונה החל בחתונות המוניות במגזר הערבי. לאחר מכן, הייתה במגזר הערבי התעשתות מרשימה מאוד. עקומת התחלואה ירדה בתלילות ונתוני התחלואה היו נמוכים יותר מאשר בציבור הכללי. למרבה הצער, שוב מסתמן מהפך. חודשו החתונות ההמוניות, ושוב יש עליה תלולה בהידבקות.

* שופרם של שני אדונים – בועז ביסמוט הוא שופרם של שני אדונים, נתניהו וטראמפ. ויש לו בעיה. בסוגיה הבוערת ביותר על סדר היום, הקורונה, הם הפכים. טראמפ מזלזל בקורונה, על סף הכחשתה. הוא נגד סגרים, נגד הגבלות, נגד מסכה, מזלזל בהנחיות ומטיף לא לקחת את המחלה ברצינות. נתניהו הוא היפוכו הגמור. הוא מתייחס במלוא הרצינות לקורונה, אולי אפילו ברצינות יתר. הוא בעד סגרים, בעד הגבלות, מטיף לשמירה קפדנית על ההנחיות. אז מה עושה ביסמוט? פשוט מאוד. כשהוא כותב על ארה"ב הוא בדעה אחת וכשהוא כותב על ישראל הוא בדעה ההפוכה.

* כאב הלב הגדול – ב"ידיעות אחרונות" התפרסם מאמר מרתק של פרופ' גבי ברבש, מי שהיה המנהל הצעיר של ביה"ח איכילוב ברצח רבין, שבו תיאר לראשונה בפרטי פרטים את אותו הלילה הנורא, שבה נפטר רבין על שולחן הניתוחים בבית החולים שלו. 

פסקה אחת בסיפורו אינה מרפה ממני: "כאב הלב הגדול הוא שניתן לטפל ולמנוע את חזה האוויר אחרי פגיעה כמו של רבין על ידי פעולה פשוטה של החדרת מחט עירוי רגילה לכל אחד מצדדי החזה. המחט משחררת את האוויר שמצטבר שם בלחץ ומאפשרת לריאות להתרחב ולחולה לנשום ולקבל חמצן. לו היה ליד רבין באותו הערב פרמדיק, יש סיכוי טוב שהוא היה שורד את האירוע. אלא שההחלטה להצמיד לצוות של ראש הממשלה איש צוות רפואי התקבל רק לאחר הרצח".

והערה צדדית למאמר. היו בו שתי שגיאות היסטוריות. ברבש סיפר שבית החולים היה בכוננות, מחשש לפיגוע נקם פלשתינאי על חיסולו של פתחי שקאקי. הוא הגדיר את שקאקי "אחד ממנהיגי החזית העממית". שקאקי היה מנהיג הג'יהאד האיסלמי. שגיאה שניה – ברבש סיפר על כך שבית החולים היה מורגל לאירועי חירום בשל פיגועי ההתאבדות בשנים 1994-1995. בין הפיגועים הללו הוא הזכיר את הטבח בדולפינריום. הטבח הזה היה ב-2001.

אין אלו שגיאות קריטיות, הן אינן בליבת הסיפור עצמו ואינן בתחום התמחותו המקצועית של הכותב. אבל הן בתחום התמחותו המקצועית של העורך, שקיים בדיוק כדי לנכש שגיאות כאלו מהטקסט.

* אישיות של מחבל חמאס – במוסף השבת של "ישראל היום", רואיינו שני קציני החקירות במרחב ת"א של המשטרה, שחקרו את יגאל עמיר בליל הרצח וביום שלמחרת, עד העברתו לידי השב"כ. לב הכתבה היא הסטנוגרמה המרתקת של החקירה.

מה שעולה מהסטנוגרמה מאושש את הגדרתו של החוקר: מדובר באישיות של מחבל חמאס. עמיר הלך לבצע את הרצח מתוך ידיעה כמעט ברורה שהוא ייהרג. קריאת הסטנוגרמה מבהירה הבהר היטב שכל קשקושי הקונספירציה על הרצח הם הבל הבלים, אם כי שטופי המוח שמאמינים לקונספירציה המטורללת הזאת לא עשויים להשתכנע, כי מה הן, בסך הכל, עובדות, מול הקונספירציה שמלהיבה את דמיונם החולני.

קריאת הכתבה חיזקה את התובנה שלי למן הרגע שבו, דומני שכבר למחרת הרצח, סופר על הקריאות "סרק סרק". כבר אז היה ברור לי מי צעק זאת – אף אחד. בתוך האנדרלמוסיה וההלם במקום, מישהו שהיה שם דמיין שהוא שמע את הקריאה הזאת. ואחרי שהוא סיפר את זה, עוד כמה שהיו שם אמרו שנדמה להם שאולי גם הם שמעו משהו דומה. ויוצרי תאוריית הקונספירציה השתמשו בסיפור הזה כמרכיב בסיפור שבדו.

* עמית או טורף – במלאת עשרים שנה להפקרתו למוות של לוחם מג"ב מדחאת יוסף בקבר יוסף, נערך ב"7 ימים" ראיון עם בן דודו עאדל יוסף, שמונה למפקד גדוד מג"ב בגזרת שכם, שבה נפל בן דודו. הכל נאמר בכתבה, חוץ מהדבר החשוב מכל. ההסבר למה הוא הופקר. הסיבה להפקרתו היא שהסכם אוסלו בלבל אותנו. שכחנו איך להבחין בין עמית לטורף. התייחסנו לאש"ף כאל שותף, לא כאל אויב. וכאשר השותף החל לירות עלינו, המשכנו לשכנע את עצמנו שזו רק אי הבנה קטנה. במשך שעות הופקר מדחאת ודימם אל מותו, כש-800 מ' ממנו נמצאת כל צמרת צה"ל, בראשות הרמטכ"ל שאול מופז, שעמד בקשר עם ראש הממשלה ושר הביטחון הכושל אהוד ברק, ובמקום לחלץ את הפצוע, הם התחננו למחבל ג'יבריל רג'וב שיחלץ אותו. ורג'וב צחק עליהם. "כן, כן, הוא כבר מתפנה", ועוד חצי שעה עברה, ושעה, ושעה וחצי… שלוש שעות וחצי לוחם שלנו דימם אל מותו, וצה"ל הגדול התחנן בפני מחבל ארור שיחלץ אותו, והמחבל היתל בנו והיתל בנו עד שהפצוע נפטר. זה הסיפור. אמת אחת ואין אחרת. חרפה לאומית.

ובכתבה יש הכל, כולל הטענה ההזויה שהוא הופקר כי הוא דרוזי (שבן דודו דחה על הסף ואמר שהמשפחה מעולם טענה זאת) – רק הסיבה להפקרה משום מה נשכחה. טוב, למה כבר אפשר לצפות מכתבה שממחזרת את הקשקוש כאילו הגורם למתקפת הטרור הוא ביקורו של אריק שרון בהר הבית.

* חזון בן מאה – כבר שנים רבות מדובר על הנחת מסילת רכבת לקריית שמונה, וכעת התכנית הולכת וקורמת עור וגידים. מתי זה ייצא לפועל? האופטימיסטים מדברים על עשור. המסילה תצא מכרמיאל, ותמשיך במנהרה תת-קרקעית שתחצה את הגליל העליון, עשרות מטרים מתחת לצפת, עד חצור הגלילית, ומשם תצפין לקריית שמונה.

במאמר של גיורא גודמן על מדיניות הביטחון הבריטי בגבולה הצפון מזרחי של ארץ ישראל בזמן פרשת תל-חי, המופיע בקובץ "תל-חי 1920-2020" בהוצאת יד בן צבי והמכללה האקדמית תל-חי, קראתי שבשנת 1920 הציע הגנרל סר לואי בולס, ראש מנהל השטח הכבוש בפלשתינה, להניח מסילת רכבת מצמח, לשם הגיעה הרכבת הקיימת, ועד גשר בנות יעקב ועריכת סקר להארכת המסילה צפונה לכיוון מרג' עיון, כדי ליצור נתיב אספקה לכוחות בריטיים שישוגרו לצפון.

אז אולי 110 שנים מאוחר יותר חזונו של בולס יתממש.

* הוועה"פ – נבחר הוועד הפועל הציוני החדש. אני חבר בוועה"פ כנציג דרך ארץ.

* שחקן גנוב – רוב סרטיו של יהודה בארקן (אגב, רק אחרי מותו נודע לי ששינה את שמו מברקן לבארקן) אינם הטעם שלי. אבל אין ספק שהוא היה שחקן גדול, עם כריזמה מתפרצת בכל תנועה שלו ובכל מילה שהוציא מפיו.

את "צ'ארלי וחצי" ראיתי כילד ואהבתי מאוד. כשראיתי שוב כמבוגר, ממש לא היה לטעמי. כך גם "חגיגה בסנוקר" (אותו ראיתי רק כמבוגר). אבל את "אבא גנוב" אהבתי מאוד, והזלתי בו יותר מדמעה אחת.

בחדשות 12 הייתה כתבה יפה מאוד של ציון נאנוס שהציגה בהרחבה את הקריירה הקולנועית של בארקן. אבל אחת האמירות המרכזיות בה הייתה שגויה. הוא הציג את סרטי המתיחות שלו כהמצאה עולמית. לטענתו, היו בעולם תכניות מתיחות בטלוויזיה אך רק בארקן בישראל יצר סרטי מתיחות בקולנוע. זה לא נכון. הוא אפילו לא הראשון שעשה סרט מתיחות בישראל. קדמו לו בועז דוידזון וצבי שיסל בסרטם "ישראלים מצחיקים" (1978), הזכור לטוב בעיקר בזכות שיר הנושא של אריאל זילבר. הם לקחו את הרעיון מסרט אמריקאי (שראיתי כנער), שנקרא אם אני זוכר נכון "אנשים מצחיקים". סרט המתיחות הראשון של יהודה ברקן, "חייך אכלת אותה", עלה לאקרנים ב-1980.

אבל קריירת המתיחות שלו לא החלה במצלמה נסתרת אלא במתיחות טלפוניות ששודרו ברדיו. חבריי ואני הערצנו את המתיחות הללו, הקלטנו אותן ודקלמנו אותן בע"פ.

שמעתי בצער על פטירתו של יהודה בארקן. עוד קורבן של מחלת הקורונה. לא, זו לא שפעת עם יחסי ציבור.

יהי זכרו ברוך!

            * ביד הלשון

* עמק הבכא – ימי אוקטובר אלה, שבהם אנו זוכרים ומזכירים מדי שנה את מלחמת יום הכיפורים, מעלים בתודעתנו את אחד מסמלי אותה מלחמה – קרב עמק הבכא.

היכן הוא עמק הבכא? זה השטח בצפון הגולן שבין הר חרמונית לעיירה קוניטרה, שבו נערך קרב בלימה הרואי; לוחמי גדוד השריון עֹז 77 מחטיבה 7, בפיקודו של אביגדור קהלני, בלמו את הפולש הסורי; כוחות שריון עדיפים עליהם פי ארבעה בגודלם, בקרב עקוב מדם שנמשך ארבע יממות. בקרב זה איבד צה"ל 76 לוחמים. אביגדור קהלני זכה בעקבות הקרב בעיטור הגבורה. במקום הוקמה האנדרטה לזכר חללי גדוד עז 77.

יש לציין שהקרב לא נערך במקום ששמו היה עמק הבכא. את הכינוי עמק הבכא קיבל המקום בעקבות הקרב העקוב מדם. את השם נתן לו אביגדור קהלני עצמו, בראיון לכתבה על הקרב בעיתון "במחנה", מיד אחרי המלחמה. שנתיים אחרי המלחמה סיפר קהלני את סיפור הקרב בספרו "עז 77". את הספר קיבלתי מתנה לבר המצווה שלי, קראתי אותו בשקיקה, ומאז לבי הולך שבי אחרי קהלני.

למה ניתן למקום השם עמק הבכא? עמק הבכא המופיע בתנ"ך הוא סמל לסבל יהודי. צליל המילה בכא נשמע כבכי. אבל כנראה שהבכא הוא שם של עץ. איזה עץ? לכך יש גרסאות שונות – ערבה בוכיה, צפצפה, תות-עץ או אלת המסטיק. עמק הבכא הוא עמק שצומח בו עץ-הבכא. פירוש אחר למילה בכא, היא השרף הנוטף מן העץ כדמעות; כאילו העץ בוכה.

הביטוי "עמק הבכא" מופיע במזמור פד בתהלים: "עֹבְרֵי בְּעֵמֶק הַבָּכָא מַעְיָן יְשִׁיתוּהוּ גַּם בְּרָכוֹת יַעְטֶה מוֹרֶה. יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל יֵרָאֶה אֶל אֱלֹהִים בְּצִיּוֹן". המשמעות של הפסוק היא, שבשעה שבני ישראל עולים לרגל לירושלים, כאשר הם עוברים בעמק המסמל עצבות ובכי, הוא הופך למבורך.

במשך השנים הפך הביטוי "עמק הבכא" לתיאור סבלו של העם היהודי ולשם נרדף לגלות. כך, למשל, בפיוט "לכה דודי":

"מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ עִיר מְלוּכָה

קוּמִי צְאִי מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה

רַב לָךְ שֶׁבֶת בְּעֵמֶק הַבָּכָא

וְהוּא יַחֲמוֹל עָלַיִךְ חֶמְלָה".

רב לך שבת בעמק הבכא – די לך (לכנסת ישראל) לשבת בגולה הדוויה. אלוהים יחמול עליך ויקים מחדש את עיר המלוכה, ירושלים, והמקדש במרכזה.

במאה ה-16 כתב ההיסטוריון היהודי ר' יוסף הכהן הרופא ספר המתאר את תולדות עם ישראל והוא נקרא "עמק הבכא". מנדלי מוכר ספרים חיבר במאה ה-19 ספר שנקרא "בעמק הבכא".

אני לא נלהב מכך שאזור בארץ ישראל נושא את השם הכואב הזה, על אף הבנתי את הרצון לתת שם כזה למקום שנשפך בו כל כך הרבה דם של חיילי צה"ל. אבל אני מפרש את השם ברוח הפסוק בתהילים: "עֹבְרֵי בְּעֵמֶק הַבָּכָא מַעְיָן יְשִׁיתוּהוּ גַּם בְּרָכוֹת … יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל". אנו, מתיישבי הגולן, הופכים את הגולן משדה קטל לגן פורח, מעמק הבכא לחבל ארץ מבורך.

בימים אלה מוקם בעמק הבכא מיזם של טורבינות רוח, להפקת אנרגיה נקיה באמצעות הרוח. יש לציין שהמיזם שנוי במחלוקת בגולן, ויש הרואים בו מפגע סביבתי הפוגע בנוף.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 21.10.20

* הקונגרס הציוני הל"ח – ב-1897 התכנס בבזל הקונגרס הציוני הראשון, בהובלתו של הרצל. בבזל הוא ייסד את מדינת היהודים.

ב-1951 התכנס הקונגרס הציוני ה-23, לראשונה בירושלים, לראשונה במדינת ישראל.

אמש התכנס הקונגרס הציוני ה-38, לראשונה במרחב המקוון. אני מקווה שזו גם הפעם האחרונה שהקונגרס הוא וירטואלי. זהו הקונגרס הציוני הראשון לאחר שבאיחור אופנתי של שבעים שנה מדינת ישראל עיגנה בחוקתה המתגבשת את מהותה וזהותה כמדינת הלאום של העם היהודי.

הקורונה מציבה אתגרים גדולים לעם היהודי בכל העולם ולהידוק הזיקה בין היהודים בכל רחבי העולם ובין מדינת ישראל לעם היהודי בגולה. השנה חלה עליה דרמטית במספר הבקשות לעליה. אלו החדשות הטובות והחשובות ביותר למדינת ישראל בימים אלה.

לצערי, בנאומי הפתיחה של הקונגרס, נשיא המדינה רובי ריבלין וראש הממשלה בנימין נתניהו לא ניצלו את הבמה לקריאה ליהודי העולם לעלות לארץ ישראל. מי שעשתה זאת הייתה הנואמת הבאה אחריהם, נשיאת בית הדין העליון של ההסתדרות הציונית העולמית ולשעבר נשיאת בית המשפט העליון, השופטת מרים נאור. היא אמרה שאנו נוכחים בימים אלה באפשרות העבודה מרחוק, מה שמאפשר ליהודים לעלות ארצה בלי לאבד את מקומות עבודתם בארצותיהם.

למרבה הצער, הקונגרס הציוני נמצא הרחק מתחת לרדאר של התקשורת, שאינה מתעניינת בשאלות הציונות. רסיסי המידע מהקונגרס שקצת הצליחו להסתנן לתקשורת הם מאבקי הכוח על תפקידים. אין לנושאים אלה רייטינג סקסי. חבל, חבל מאוד. כיוון שסוגיית העליה והקליטה, ההתיישבות, החינוך היהודי והציוני, הקשר בין מדינת ישראל לעם היהודי בגולה, החיבור של מדינת ישראל לכל זרמי היהדות, הערבות ההדדית של העם היהודי בעידן הקורונה, התרבות החינוך והזהות היהודית של קהילות ישראל באשר הן, חיזוק תנועות הנוער הציוניות בארץ ובגולה והמכינות הקדם צבאיות בישראל, המלחמה באנטישמיות הישנה והחדשה וב-BDS  – אלה ליבת מהותה וזהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, כמדינה ציונית שנוצרה בידי הציונות על מנת להבטיח את המשך הציונות, שאותה הגדיר הרצל כאידאל אין סופי.

בקונגרס הציוני שהתקיים בירושלים ב-1998 הייתי ציר מטעם הדרך השלישית זצ"ל. הייתי חבר בוועדת ההתיישבות ואף נשאתי נאום במליאת הוועדה. בקונגרס הנוכחי אני משרת כממלא מקום ציר מטעם דרך ארץ.

* דינא דמלכותא דינא – רבות דובר בשבועות האחרונים על סכנת האנרכיה. לרוב דובר על כך בהקשר של הפגנות המחאה נגד נתניהו. גם אני כתבתי על כך. אמנם האנרכיסטים הם קומץ מבין המפגינים, אבל באין הנהגה למחאה, הם ממלאים את הוואקום, נותנים את הטון, יוצרים את האווירה ומדרדרים את המחאה למחוזות אנרכיסטיים.

אבל הביטוי הבוטה ביותר לאנרכיה, הוא פתיחת תלמודי התורה במגזר החרדי, מתוך התרסה על החוק וצפצוף עליו. מדובר בציבור שלם (שאינו כולל את כל החרדים, אבל את רובם), שההנהגה שלו החליטה בעליל להפר חוק, בגלוי, בהתרסה, ודווקא בנושא שמבטא את הערך היהודי העילאי "כל ישראל ערבין זה בזה"; ערך הערבות ההדדית. ואותו ציבור בוחר במפגיע להישמע להוראות ההנהגה המגזרית ולא להוראות המדינה. זאת אנרכיה.

אנרכיה פירושה – אי שלטון. והפרשה הזאת היא שילוב של מחדל ומעשה. מעשה של המגזר – ההוראה האוטונומית, המרי האזרחי. המחדל של המדינה, של הממשלה, של ראש הממשלה – הימנעות מאכיפה והשלמה עם המרי האזרחי.

המסר של החרדים הוא שהמדינה אינה "אנחנו" אלא "הם". הם חיים במולדת בתובנה של גלות. המדינה היא "הגויים". אולם בעוד בגולה הם קיבלו על עצמם את "דינא דמלכותא דינא", כאן בארץ הם מרשים לעצמם לעשות שבת לעצמם. ונתניהו מאפשר זאת, כי הם הבייס שלו.

תאוריות הקונספירציה על פיהן הסגר הוא פוליטי, נועד לסכל את המשפט, הוא עונש קולקטיבי לציבור כדי לא לפגוע בחרדים וכו' הן קשקוש חסר שחר. נכון, נתניהו הרוויח את אי האמון בו בחוסר יושר, ועדיין לא צריך להאמין לכל טענה מופרכת נגדו ולחפש מזימה בכל מעשה שלו. אין לי ספק שמה שמדריך אותו בנושא הקורונה הוא הרצון לזכות בתהילה של ניצחון על הקורונה. לכן, החלטותיו הן ענייניות, מתוך רצון להצליח, והשגיאות שלו נובעות מכך שהוא פועל לכך שכל ההצלחות תיוחסנה רק לו. וההחלטה על הסגר השני מוצדקת והוכיחה את עצמה. אבל בנושא אי אכיפת הסגר על המגזר החרדי, הוא בהחלט פועל לפי שיקולים פוליטיים של שמירה על החרדים בבייס שלו, בניגוד לאינטרס הלאומי ולצו המלחמה בקורונה.

רבות שמענו בשנים האחרונות על תהליך הישראליזציה של המגזר החרדי. אין ספק שזהו תהליך מבורך, שיש לעודד ולטפח אותו. אבל בשעת המבחן נוכחנו שהתהליך הזה הוא בשוליים, והמרכז נטוע עמוק בבדלנות המסתגרת.

בראשית הקורונה האמנתי, ואף נתתי לכך ביטוי בכתיבתי, שהמגפה יוצרת הזדמנות להעמקת החיבור בין המגזר החרדי והרוב הציוני בישראל. האמנתי שהיא תקדם את הישראליזציה של החרדים. האמנתי שהסיוע של חיילי צה"ל לעיר בני ברק, תחבר את החרדים לצה"ל ולמדינה, שהילדים החרדים שפתאום יראו את חיילי צה"ל באור חיובי אולי אף ירצו להידמות להם. התקווה הזאת עדין מפעמת בי, אך ההכרה הריאלית שלי היא שהמגפה הסיגה לאחור את הישראליזציה והתנהלות החרדים מעצימה את הניכור שלהם כלפי המדינה ואת השסע בינם לבין הציבור הכללי. אם לא נצליח, יחד עם החרדים, לחולל מפנה, זו עלולה להיות בכיה לדורות.  

* קריצה לחוליגנים – במסיבת העיתונאים נשאל ראש הממשלה האם יגנה את גל האלימות נגד המפגינים. נתניהו השיב בהתחמקות שהוא נגד כל אלימות מכל צד – אלימות נגד השוטרים, אלימות של השוטרים, אלימות נגד מפגינים.

על פניו, הוא צודק. אכן, כל אלימות פסולה וראויה לגינוי. אבל הוא מתחמק. כי החוליגנים שתוקפים מדי ערב את המפגינים הם מעריציו, הם עושים זאת למענו והם משוכנעים שהם עושים את רצונו. וכאשר הם שומעים שהוא אינו מסוגל לגנות אותם, הם רואים את הגינוי כקריצה.

על ראש הממשלה לפנות לחוליגנים הללו, להוקיע בכל לשון את מעשיהם, לומר להם שכאשר הם פוגעים במפגינים הם פוגעים בו ולתת להם להבין שהוא מגנה את המעשה בכל לבו.

* בין הנגב לגליל – בקומה ג' של עיריית בני ברק, קבוע שלט עם הסמליל של עיריית בני ברק והמשרד לפיתוח הגליל והנגב בהאי לישנא: "אגף זה שופץ בסיוע משרד הפריפריה, הנגב והגליל – אב תשע"ח אוגוסט 2018".

השר לפיתוח הגליל והנגב, בממשלה הנוכחית ובקודמתה, הוא האסיר המשוחרר אריה דרעי. כנראה שהוא לא ידע אם להשקיע בגליל או בנגב אז הוא התפשר על אמצע הדרך.

כשדרעי נכנס לתפקיד הוא הוסיף לשם המשרד את המילה "פריפריה" וטען שהמשרד, שנועד לקדם את אזורי הספר של המדינה, יסייע גם ל"פריפריה החברתית". בכך יש כסת"ח – הוא לא עבר על החוק אלא העביר כספים לבני ברק שהיא "פריפריה חברתית".

אבל גם אם אין זו עבירה על החוק, זה אולי כשר, אבל מסריח. זו שחיתות.

* ממשלה בלתי אפשרית – בימים האחרונים פרסמתי מספר רשומות שעסקו ברעיון של הקמת ממשלת מיעוט שתלויה ברשימה המשותפת. הסיבה לכך היא שילוב בין שני אירועים – היוזמה של יאיר לפיד להקמת ממשלה חדשה ללא בחירות, כלומר ממשלת מיעוט שתלויה במשותפת, והצבעתה של הרשימה המשותפת נגד הסכמי השלום, כיוון שהם מתנגדים לשלום עם ישראל.

בין השאר, הסברתי את הסתירה המובנית וניגוד העניינים המהותי בין ממשלה ישראלית לרשימה אנטי ישראלית, ומדוע החיבור הזה נדון לכישלון וממשלה כזאת לא תשרוד יותר משבועות ספורים.

את תגובות הנגד שקיבלתי אחלק לשתי קטגוריות. קטגוריה אחת הן התגובות המתלהמות, האספסופיות: "גזען", "שונא ערבים", "מפחד מערבים", "אימאל'ה ערבים", שמעידות בעיקר על כותביהן ואינן ראויות להתייחסות.  

הקטגוריה השניה הן התגובות השוללות את ההערכה הפוליטית שלי. לטענת המגיבים, ממשלת מיעוט כזאת תהיה ממשלה יציבה, כיוון שכדי להפיל ממשלה יש צורך באי אמון קונסטרוקטיבי, כלומר בתמיכה של 61 ח"כים במועמד חלופי, וכיוון שאין מצב שהרשימה המשותפת תתמוך בנתניהו או במועמד אחר מהימין, אין איום על הממשלה.

משמעות הדבר היא, שהם מאמינים שניתן לנהל את המדינה בשעת משבר קשה בידי ממשלת מיעוט שאין לה רוב בכנסת ובעם, אך ורק על בסיס הלעומתיות והנטרול ההדדי של שני חלקי האופוזיציה, זו מימין וזו של המשותפת, שהממשלה זקוקה לה "רק להצבעה אחת". הם רק שוכחים שכדי למשול, הממשלה זקוקה לרוב בכנסת ביום יום, להעברת חוקים והחלטות במליאה ובוועדותיה. היא זקוקה לרוב כדי להעביר תקציב כי ללא רוב כזה הכנסת מתפזרת באופן אוטומטי, גם ללא הצבעת אי-אמון קונסטרוקטיבי. משמעות הדבר היא, שהממשלה תהיה נתונה לסחיטה מתמדת של הרשימה המשותפת, שבה תהיה תלויה מדי יום. יתר על כן, אין ספק שההפגנות ההמוניות היום נגד הממשלה הן משחק ילדים לעומת המחאה העממית נגד ממשלה כזאת.

טענה נוספת בקטגוריה זו, היא שכאשר הממשלה תבצע פעולות שיגרמו לרשימה המשותפת להתנגד לה, כמו פעולות נגד המחבלים בעזה, נגד התבססות איראן בסוריה (איימן הסביר השבוע שאיראן אינה האויב שלו. אקיבוש הוא האויב שלו. ומשלה את עצמו מי שחושב שאקיבוש הוא רק ממזרח לקו הירוק), בניה ביו"ש וכו', האופוזיציה מימין תתמוך בה, וכך תמיד יהיה לה רוב. זו עוד פנטזיה. האופוזיציה מהימין לא תציל ממשלת מיעוט שתלויה במשותפת, ותצביע נגדה גם אם תתמוך בצעדים אלה או אחרים שלה, והיו דברים מעולם.

לדוגמה, ב-1995, בעיצומו של תהליך אוסלו, כאשר ממשלת רבין הפכה לממשלת מיעוט אחרי פרישת ש"ס והתבססה על תמיכת חד"ש ומד"ע, שתי הסיעות הללו הגישו הצעת אי-אמון בממשלה בשל החלטתו של רבין על הקמת השכונה היהודית בהר חומה. האופוזיציה בראשות נתניהו הודיעה מיד שתתמוך באי-האמון. משמעות הדבר הייתה נפילת הממשלה. הופעל לחץ כבד על חד"ש ומד"ע למשוך את הצעת האי-אמון, כדי לא להפיל את הממשלה בעיצומו של תהליך אוסלו ולא להעלות את הימין לשלטון, אך הן סירבו והתעקשו שההצעה תעלה והממשלה תיפול. כתוצאה מכך רבין נכנע והקפיא את תכנית הר חומה.

כשהזכרתי זאת בתגובותיי למגיבים, נעניתי בדוגמה הפוכה, כביכול – הנה, ממשלות רבין ופרס יצאו למבצעי "דין וחשבון" ו"ענבי זעם" בלבנון וממשלת רבין גירשה את מאות מחבלי חמאס והרשימות הללו המשיכו לתמוך בהן. גם הטענה הזאת אינה נכונה. גירוש חמאס ומבצע "דין וחשבון" נערכו כאשר ממשלת רבין הייתה ממשלת רוב וחד"ש ומד"ע היו באופוזיציה. הן תקפו בחריפות את הממשלה, הפגינו נגדה ובעד חמאס וחיזבאללה והביעו בה אי אמון. כך הם נהגו גם במבצע "ענבי זעם", שנעשה בידי ממשלת פרס שכבר הייתה ממשלת מעבר, לקראת בחירות 96', ואי אפשר להפילה. אך בבחירות, שנעשו בשני פתקים – לכנסת ולראשות הממשלה, רבים בציבור הערבי החרימו את ההצבעה בפתק הצהוב, לראשות הממשלה, וכך נתניהו עלה לשלטון כנגד כל הסיכויים.

אם כך הם נהגו בממשלת אוסלו, קל וחומר שכך הם ינהגו בממשלת לפיד-יעלון-ליברמן שלבטח לא תוביל לנסיגות כמו שהיו בתהליך אוסלו. במיוחד כשהרשימה המשותפת קיצונית יותר מחד"ש ומד"ע באותם ימים.

ממשלת מיעוט שתלויה ברשימה המשותפת היא ממשלת בלתי אפשרית, שתתפורר ותנשור בתוך שבועות ספורים.

* לוחם חופש – גדעון לוי פרסם בשוקניה פשקוויל הזדהות והערצה למחבל הג'יהאד האיסלמי, ששובת רעב. הוא הביע תמיכה בביקור ההזדהות של עופר כסיף אצל המחבל. כותרת הפשקוייל: "ככה נראה לוחם חופש". כלומר, בעיניו הג'יהאד האסלמי הוא ארגון של לוחמי חופש והמחבלים החברים בו הם מודל להערצה.

באותו פשקוויל הציג לוי את מי שאינו מזדהה עם המחבל – "גזען" (במקרה זה יועז הנדל) ומתגולל בשופטי בג"ץ שאישרו את מעצר המחבלים. "דעתם של שופטי מגדלור הצדק נחה והם מצדיקים חרפת מעצר בלא משפט".

ולקינוח, אחרי שהאדיר ופיאר את המחבל, הוא ביזה את זכרו של סגן ראש השב"כ יצחק אילן, אדם שאחראי להצלת חייהם של אלפי ישראלים בכך שסיכל פיגועי טרור, שהלך לעולמו ביום שישי. לוי הוקיע את בני גנץ על כך שספד ליצחק אילן. "דמו של אל־אח'רס ושל אלפי פלסטינים אחרים על ידיה של המשטרה החשאית הזו, השב"כ, שבה קנה אילן את תהילתו. ספק אם יש עוד מדינה דמוקרטית אחת, שבה זה היה נחשב לתהילה".

את מדינת ישראל מגדיר ג' האו האו: "המדינה שחוטפת רבבות בני אדם ומשליכה אותם לכלא בלא משפט". כדאי לזכור – בשנים שבהן הייתה חסינות למחבלים שפעלו מתוך הרש"פ, נרצחו למעלה מאלף ישראלים. בכל יום התפוצץ לוחם חופש באוטובוס או מסעדה ורצח גברים ונשים, זקנים וילדים, ללא אבחנה. כתוצאה מכך נאלצנו להחזיר לידינו את האחריות הביטחונית על שטחי הרש"פ. הפעולה שאותה מכנה המנוול "חטיפת בני אדם", היא ההגעה אל המחבל לפני שהוא מספיק לבצע את זממו. אלמלא כן, אילו הייתה ל"לוחמי החופש" היכולת שהפגינו לפני חומת מגן, והם היו ממשיכים להשליט מוות ברחובותינו כפי שעשו קודם, כבר היו כאן עוד רבבות הרוגים.

עם ישראל חב חוב עצום ליצחק אילן ז"ל ולכל לוחמי שב"כ וצה"ל, שמסכלים את פיגועי הטרור ומצילים חיי אדם. ואלפים מאתנו, שכמובן אינם יודעים על כך, חייבים להם באופן אישי את חייהם. ואולי אחד מהם הוא גדעון לוי, כי הטרור של לוחמי החופש חסר אבחנה. או שמא כמו עמיתו לדבוקת שוקן רוגל אלפר, גם הוא מביע הזדהות עם המחבל שירצח אותו, בהיותו "בן לעם אקובש".    

* החלטה מוצדקת – כאשר נופל בשבי שלנו אויב, גם מחבל, והוא פצוע, חובה להעניק לו טיפול רפואי בכל המסירות והמקצועיות. כנ"ל במחבל, ויהיה זה הנורא שברוצחים, אם יחלה בכלא הישראלי. המקרה של סאיב עריקאת אינו כזה, אבל ברגע שהרשות הפלשתינאית ביקשה מאתנו לאשפז אותו בבית חולים ישראלי – סירוב היה כמעט כמו אי טיפול בשבוי.

מחוות הומניטריות הן דבר ראוי. אמנם כבר הבעתי את דעתי, שכל עוד לא מוחזרות גופותיהם של אורון שאול והדר גולדין אין מקום למחוות הומניטריות, אבל כאן אני רואה משמעות מדינית והסברתית חשובה, ובעיקר נזק מדיני והסברתי במקרה של סירוב.

לכן, החלטתו של נתניהו לאשר את אשפוזו של עריקאת בישראל הייתה צעד נכון. עם זאת, ברור שאם הוא יצא בשלום מבית החולים הוא לא יפחית את עוצמת ההשמצות שלו על ישראל, ואם ימות בבית החולים, כבר נואשם שהרעלנו אותו. סמכו על גדעון לוי.

* תגובה ראויה – ירי רקטות לעבר אוכלוסיה אזרחית בישראל הוא תגובה פלשתינאית הולמת, מידתית ומדודה על התוקפנות הנפשעת של ישראל (כלומר של אקיבוש) שהרסה מנהרת טרור לגיטימית לתוך ישראל.

* המדרון – יעקב אחימאיר ביכה, במאמר ב"ישראל היום", את "תהליך טשטוש הערכים המתהווה בליכוד". משפט אחד במאמר ממצה ומדייק בתיאור ההידרדרות של הליכוד: "סברה מצמררת: אולי שלוש הכ"פים שטבע ח"כ מיקי זוהר – כוח, כסף, כבוד – כבר תפסו את מקומן של חמש המ"מים שטבע ז'בוטינסקי: מזון, מעון, מלבוש, מורה, מרפא".

* תת-במה – כשמירי רגב מתארחת אצל אופירה וברקו – מצא מין את מינו. אני לא מבין מה מביא פוליטיקאים נורמטיביים לרדת לתכנית תת-רמה הזאת. כלומר, אני מבין כמובן, רייטינג. ובכל זאת, הייתי מציע למנהיגי ציבור לשמור על הכלל "במושב לצים לא ישב" ולהשאיר את תת-הבמה הזאת לאורחים מן הסוג של מירי רגב.

* פגיעה ממושכת באמון הציבור – דברים שאמרתי במפגש פורום "עמק השווה" בנושא מקומה של מערכת המשפט בחברה הישראלית, 19.10.20:

מערכת המשפט הישראלית נמצאת היום תחת מתקפה קשה ומרושעת; מאשימים אותה לשווא בשחיתות, בזדון, במרמה, בתפירת תיקים, בהפיכה שלטונית. המונים מדקלמים את תאוריות הקונספירציה המטורללות הללו. חובתו של כל פטריוט שומר חוק להגן על מערכת המשפט מול המתקפה הזאת.

אבל האמת חייבת להיאמר, שהצלחת ההסתה לחלחל ללב האזרחים, נובעת מפגיעה ממושכת באמון הציבור במערכת ובעיקר בבית המשפט העליון, ומערכת המשפט אינה יכולה להתנער מאחריותה לפגיעה במעמדה.

הגורם המרכזי לכך הוא האקטיביזם השיפוטי, שמשלב משפוט יתר ופוליטיזציה של בית המשפט. אליקים רובינשטיין ציין שבסך הכל בוטלו עשרים חוקים מתוך 400 עתירות. השאלה היא האם הייתה הצדקה אמתית לביטול עשרים חוקים. האם באמת ובתמים הייתה בכל אותם חוקים פגיעה בעליל בזכויות האדם והאזרח או שהם סותרים בעליל חוקי יסוד? הזמן אינו מאפשר כניסה לדוגמאות, אך תשובתי היא שבהחלט לא. עצם העובדה שהוגשו 400 עתירות, היא הבעיה, היא ביטוי למשפוט. העובדה שח"כים, מפלגות וארגונים פוליטיים עותרים לבית המשפט כאשר מתקבלים חוקים שהם מתנגדים להם, מעידה על תופעה המשפוט. בית המשפט יצר אווירה המעודדת זאת. העובדה שבית המשפט אינו פוסל על הסף את רובן אלא דן בהן, יוצרת תחושה שבית המשפט רואה עצמו כשמרטף של הריבון; כלומר האקטיביזם בא לידי ביטוי לא רק כשחוק נפסל, אלא גם כאשר בג"ץ רואה לנכון לאשר אותו. והבעיה היא גם בהתבטאויות של ראשי המערכת, כמו ביטוייו של אהרון ברק "הכל שפיט", "מלוא כל הארץ משפט", "גם החלטה להסתער מימין או משמאל היא סוגיה שפיטה" וכו'.

אנו, כגוף החותר להגיע לעמק השווה, צריכים לקדם את עמק השווה גם בסוגיית המשפט והפוליטיקה והפרדת הרשויות, ולקדם חקיקת חוק יסוד חקיקה, שיעגן בחוקה מהם הנושאים שרק בהם רשאי בית המשפט לפסול חוקים, באיזה הרכב ובאיזה רוב, ובאיזה רוב (בטח לא 61 ח"כים) הכנסת יכלה להתגבר על ביטול חוק.

* שעת נעילה; רשמים ראשונים – צפיתי בפרק הראשון של "שעת נעילה". סרט מטלטל.

אני מניח שאחרי הפרק האחרון אכתוב על הסדרה (ועל המלחמה) באופן מסודר ומעמיק.

כעת אשתף בכמה תובנות ראשוניות.

– לאורך השנים קראתי ספרים רבים על מלחמת יום הכיפורים. הספרים הללו היו תמיד מנקודת מבט של היסטוריונים, של מדינאים או של קצינים בכירים. עד שיצא לאור "תיאום כוונות", של חיים סבתו, שתיאר את המלחמה מזווית הראיה של הלוחם הפשוט. ורק אז חשתי שאני חווה את התופת, לא את המהלכים האסטרטגיים והטקטיים. בסרט, זה היה אפילו חזק יותר. הסרט ממש מצליח להכניס אותנו לתוך הוויית המלחמה, בצורה מוחשית מאוד.

– מן השניה הראשונה הבנתי שאבינועם הוא בן דמותו של עמוס לוינברג, איש המודיעין בעל הזיכרון האבסולוטי, שנפל בשבי הסורים וסיפר להם את כל הסודות של ישראל לפרטי הפרטים. נפילתו בשבי הייתה נזק אסטרטגי חמור לישראל. קשה לומר זאת, אבל הוא החייל היחיד בתולדות צה"ל שאילו נהרג, הייתה זו התרומה הגדולה ביותר שלו למלחמה.

– אני חי באזורי הקרבות בגולן. קרב השריון בסרט צולם ממש סמוך לביתי, בהר שיפון (שבסרט נכתב שהקרב הוא בדרום הגולן. אך הוא צולם בצפון הגולן). חבל הארץ שלנו זרוע בכמעט 200 אנדרטאות, רובן הגדול ממלחמת יום הכיפורים. אני חבר בוועדת ההנצחה של המועצה האזורית גולן, אנו נפגשים עם לוחמים ומפקדים שמעוניינים להנציח את חבריהם, ושומעים את סיפוריהם, אותם אנו רואים בסרט. ואני שומע מהם לא רק את האימה, אלא לא פחות מכך את הגאווה, את האמונה בצדקת הדרך, את הידיעה שהם עצרו את הצבא הסורי, הם חוללו את המהפך והביאו לנו את הניצחון. אני מקווה מאוד שהסדרה תדע להביא את הקול הזה; את הקול של הלוחמים השלמים עם לחימתם וגאים בה.

– אין דבר שאני גאה בו יותר מכך שהפכנו את שדה הקטל בגולן, לשדות פורחים של חיים ויצירה.

– הביצוע של רות דולורס וייס ל"משירי ארץ אהבתי" ("מכורה שלי") ששודר בתום שידור התכנית "אחרי נעילה" שלאחר שידור הפרק, מזעזע בעיניי. היא לא שרה את השיר היפה הזה; הבכי אינו שירה ולא חשתי כל אותנטיות בבכי. ובכלל, מה הקשר של השיר הזה למלחמת יום הכיפורים? זהו שיר שכתבה לאה גולדברג על ליטא, לא על ארץ ישראל. "רק שבעה ימים אביב בשנה, וסגריר וגשמים כל היתר" – זה תיאור של ארץ ישראל?

אגב, נכון ליאור אשכנזי עם הפאה נראה כמו ז'ראר דפארדיה?

* חוויה מטלטלת – פינוי בית ההורים, הבית בו גדלנו, הוא חוויה מורכבת ומציפה מבחינה רגשית. מצד אחד, המון כאב, צער הפרידה והאובדן, המוחשיות של הסוף. מצד שני, יש במשימה רגעים של התרוממות רוח והתרגשות, של זיכרונות ילדות, של מפגש עם נכסים בעלי ערך סנטימנטלי רב.

הקיטבג שבו צרר אבי את כל "רכושו" כשעלה לארץ בספינת המעפילים, אתו התגלגל אל מחנה המעפילים בקפריסין ובחזרה לארץ. התעודות של אמי בבית הספר העברי במחנה העקורים בגרמניה, אחרי השואה ועד העליה לארץ. למותר לציין שבכל התעודות, כל הציונים בכל המקצועות הם "טוב מאוד". מכתבים מרגשים שכתבו לאמי תלמידיה האוהבים והאהובים לבית החולים, במחלתה. צעצועים של ילדותינו, האוהל ושקי השינה עמם נסענו לטיולים, המטקות וכדור הים עמם נסענו לים, מחברת שערכתי בילדותי על קבוצתי האהובה "הכח מכבי ר"ג", מכונת החישוב של אבי (שמהערב מעטר את החדר של בתי), מחברות שלנו ובהן מחברת "כטיב" שלי מכיתה ב' – מה לא?

והדילמה – מה לזרוק? מה לשמור? איך אפשר לזרוק? אבל מה יש לעשות עם זה? לדוגמה – אבא שלי קרא את עיתון "חרות". בכל יום שישי היה שם מדור – דיוקן של אישיות בינלאומית מפורסמת; מדינאים, גנרלים, מדענים ואמנים. אבא שלי גזר ושמר את כל הכתבות הללו. איך אפשר לזרוק אותם אחרי שנשמרו 65 שנה? אבל תכלס, למה צריך אותם? לשמור אותם כדי שבבוא יומנו הילדים שלנו יעמדו בפני אותה שאלה? אז שמרתי דוגמית, כתבה אחת על מונטגומרי, ובצער רב נפרדתי מכל השאר. מצאנו פלקטים וכרזות שאמי תלתה בכיתות שלימדה ותפאורות להצגות. לקחתי פלקט לסוכות על ארבעת המינים, ובשנים הבאות נתלה אותו בסוכה.

לקודש הקודשים – ארון הספרים, עוד לא הגענו.

            * ביד הלשון

מקצת שבחו של אדם בפניו – מה הקשר בין הביטוי "אומרים מקצת שבחו של אדם בפניו" לפרשת השבוע, פרשת נֹחַ?

הביטוי, שמקורו בתלמוד, מתייחס לנח. וכך נאמר במסכת עירובין יח, ע"ב: "מקצת שבחו של אדם אומרים בפניו, וכולו שלא בפניו.

מקצת שבחו בפניו, דכתיב 'כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה'.

כולו שלא בפניו, דכתיב 'נח איש צדיק תמים היה בדורותיו" '.

הכוונה היא שמוטב להיזהר מהרעפת שבחים מוגזמים על אדם, כדי שלא תזוח דעתו, לא ירום לבבו, לא יעלה השתן לראשו ולא יעוף על עצמו.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 7.10.20

* מטרילים את המדינה – נניח שההפגנות ישכנעו את נתניהו להתפטר, נלך לבחירות ונתניהו ינצח. מה יעשו אז המפגינים? ימשיכו להפגין בכל יום ולהטריל את המדינה כי מי זה הבוחר הזה שבחר את השלטון הזה? ונניח שבבחירות כאלה נתניהו יפסיד, וראש הממשלה יהיה, נניח לפיד. הם לא מבינים שמעריצי נתניהו ילמדו את שיטותיהם וינהגו בדיוק באותה דרך? יצורו על בלפור ויערערו את המדינה כדי להפיל את השלטון שלא יהיה לגיטימי בעיניהם?

 כאשר אני מדבר עם חברים שמשתתפים בבלפוריאדה, על כל טענה שאני אומר יש להם תשובה ברורה: "אבל נתניהו כך וכך". זה מקדש הכל. קורונה? אבל נתניהו… הטרפת חייהם של השכנים? אבל נתניהו… פריעת חוק וסדר? אבל נתניהו… הם משוכנעים שהם צודקים ולכן מותר להם הכל. אבל כל מי שיוצאים לכל מאבק משוכנעים שהם צודקים. ובכל זאת, המטרה אינה מקדשת את כל האמצעים ואי אפשר להיות כאלה חד-ממדיים בשל הביטחון של אנשים שהם יודעים והם צודקים והכל מותר. חייבים להיות כללי משחק.

היו כאן שלוש מערכות בחירות. באף מערכת בחירות נתניהו לא ניצח, אבל הוא גם לא הפסיד. אף צד לא יכול היה להקים ממשלה. אפשר היה להמשיך להטריל את המדינה בעוד ועוד ועוד מערכות בחירות אינסופיות, שבהן נתניהו מושל במדינה באמצעות ממשלת מעבר לא נבחרת. בסופו של דבר, כדי לסכל את זה, קמה הממשלה היחידה שיכלה לקום, ונבחרה ברוב גדול בכנסת. זאת הדמוקרטיה, כבדו את זה. אני הייתי שותף פעיל במערכות הבחירות בניסיון להביא להחלפתו של נתניהו. אבל כבר למחרת הסיבוב השני קראתי להקמת ממשלת אחדות לאומית כדי לסכל את הטירוף של סיבוב שלישי. אחרי הסיבוב השלישי גנץ גילה אחריות לאומית וממלכתית והציל את המדינה מסיבוב רביעי. די, צריך לאפשר למדינה ולממשלה להתנהל עד הבחירות הבאות.

הניסיון להחליף את נתניהו באמצעות בית המשפט וכנגד החוק נחל כישלון מהדהד. 11 שופטים הכריעו פה אחד, שבית המשפט אינו עומד מעל החוק ואינו יכול לפעול בניגוד לו.

אז מה אתם רוצים? להביא את נתניהו להתפטר באמצעות הפיכת החיים במדינה לבלתי נסבלים? אתם רק מדרדרים את המדינה לאנרכיה. מה שהיה במוצ"ש בתל-אביב – זו אנרכיה. זו פריעת חוק המונית, זו פריעה המונית של תקנות הקורונה בעיצומה של מגיפה קשה. מה זו הקריאה שלוחת הרסן וחסרת האחריות של עופר שלח לא לשלם קנסות כדי להציף את בתי המשפט ואז "נראה אותם"? זאת קריאה למרי אזרחי. זו הסתה לאנרכיה. זו שבירת כללי המשחק הדמוקרטיים.

תנו לעצמכם דין וחשבון מה אתם עושים, לאן אתם מדרדרים את החברה הישראלית.

נכון, נתניהו אובססיבי להפגנות. אני כלל לא בטוח אם האובססיה הזאת נועדה להפסיק אותן, או נועדה להעלות אותן לכותרות כדי לשלהב את היצרים. גם המפגינים אובססיביים. לא רק בהטרלה היומיומית של החברה הישראלית, אלא גם בהפיכת ההפגנות מאמצעי למטרה, לפרה קדושה שבשם חופש ההפגנה הכל מותר בה. כאילו אי פעם בתולדות המדינה לא היו הגבלות על הפגנות, לא היו הפגנות בלתי חוקיות, לא היה צורך ברישיון הפגנה, המשטרה איפשרה למפגינים לעשות ככל העולה על רוחם. כאילו באיזושהי דמוקרטיה בעולם ההפגנה עומדת מעל הכל. כאילו במדינות אירופה אין הגבלה על ההפגנות בשל הקורונה.

בסופו של דבר, הביביזם והבלפוריאדה הם שני צדדיו של אותו מטבע – מטבע השנאה, הקרע, השסע, השיסוי, הקנאות, האובססיה המטורפת, חוסר האחריות הלאומית. הביביזם והבלפוריאדה מזינים זה את זה ומעצימים זה את זה. והעוצמה המטורפת של הביביזם והבלפוריאדה מחלישה את מדינת ישראל, מערערת את החברה הישראלית, פוגעת בעתידנו.

מה שדרוש למדינת ישראל היום הוא אחריות, שפיות וממלכתיות. למרבה הצער המדינה מוטרפת בידי שני צדדים שהאחריות, השפיות והממלכתיות מהם והלאה.   

* באוויר הפתוח – צפון איטליה, עם אוכלוסייה כפולה מישראל ועם צפיפות דומה לזו שבמרכז הארץ, נפלה שדודה בעקבות משחק כדורגל שהתקיים בפברואר באיצטדיון פתוח. ביציעים היו 45 אלף צופים. 2,500 מהם היו אוהדי הקבוצה האורחת, ולנסיה, שחזרו הביתה עם הנגיף והציתו את המגפה שגבתה יותר מ–10,000 מתים ברחבי ספרד.

המשחק הזה לא היה באולם סגור אלא באיצטדיון, באוויר הפתוח. התקהלות המונית צפופה, גם באוויר הפתוח, היא סכנה.

בשבוע שעבר כתבתי שצריך להציג תמונות קשות מבתי החולים כדי שאנשים יבינו שהקורונה היא אמתית, היא מסוכנת ויכבדו את הכללים וההנחיות. כנראה שטעיתי. מה לעשות, וגם כאשר אדמו"ר לא זקן, בן 64, האדמו"ר מפיטסבורג, מת מקורונה, אלפי חסידיו לא לומדים לקח ומצטופפים בהלוויה. ההלוויה הזאת הייתה באוויר הפתוח, אבל מה הם חשבו? שהקב"ה מעמיד חומה מימינם ומשמאלם והנגיף, שלא הבחין באדמו"ר שלהם, לא יחצה את החומה?

ומה חושבים מפגיני הבלפוריאדה? שהנגיף פוסח על מי שמפגין נגד נתניהו?

בעת הזאת סדר העדיפויות צריך להיות – בראש ובראשונה ניצחון על הקורונה.

* המדרון לאנרכיה – משטרת ישראל הפכה להיות שק החבטות של החברה הישראלית.

נתניהו ותעשיית השקרים וההסתה שלו מעלילים עליה עלילה בזויה כאילו היא תפרה תיקים לנתניהו. וכמובן – מאשימים אותה באכיפה בררנית. נגדו.

הבלפוריאדה מעלילה עליה שהיא משטרה פוליטית בשרות נתניהו, שהיא משטרה אלימה. וכמובן – מאשימים אותה באכיפה בררנית. נגדם.

המתפרעים החרדים מאשימים את השוטרים שהם נאצים. טוענים שהם אלימים. וכמובן – מאשימים אותם באכיפה בררנית. נגדם.

אלמלא מוראה של מלכות איש את אחיו חיים בלעו. כך נראה המדרון לאנרכיה.

* המדינה נסוגה – כותרת ראשית: "המשטרה נסוגה. ההתקהלות בבני ברק נמשכה עד הלילה".

לא המשטרה נסוגה. המדינה נסוגה.

* אני רק שאלה – לאנשי ה"לך", "לכו אתם" ו"לכו קיבינימט": לאן?

* די לגזענות – אמיר השכל, הדמות הבולטת בהנהגת הבלפוריאדה, צרח על שוטרת יוצאת אתיופיה (או שהוריה עלו מאתיופיה) – "את לא מתביישת? אני העליתי את ההורים שלך".

די עם הגזענות הזאת. הישראלים יוצאי אתיופיה הם ישראלים כמוני וכמוך, המדינה היא שלהם לא פחות משל אף אחד אחר. השוטרים מבצעים את תפקידם נאמנה ויש להתייחס אליהם בכבוד, ובוודאי לא להשפיל אותם על רקע של השתייכות לעדה, מגזר או מגדר.

"הוא תת אלוף" זעקו כותרות בעיתון כשהוא נעצר לראשונה, כאילו הרקורד הצבאי מציב אותו מעל החוק ונותן לו פטור מציות לחוק. כנראה שהוא באמת חושב שהוא מורם מעם, שצריך לומר לו תודה על מי שהוא, ועל כך שהוא העלה את ההורים של השוטרת.

אני מכבד ומעריך מאוד את הרקורד הצבאי שלו, כמו של כל מי שתרם עשרות שנים מחייו למען המדינה. אך הרקורד הזה אינו מציב אותו מעל החוק ואינו נותן לו רישיון להתגזען, לתקוף שוטרים המבצעים את תפקידם ולהרשות לעצמו להתנהג כפי שהוא מתנהג. אגב, נדמה לי שהוא נלחם על שוויון בפני החוק.

* על גמליאל להתפטר – אני מאחל לגילה גמליאל רפואה שלמה והחלמה מהירה. וביום שהיא תחלים, עליה להתפטר.

ומול ההתנהלות המופקרת של יותר ויותר אנשי שלטון, על כל אחד מאתנו, האזרחים, לקחת אחריות במקום הממשלה. לשמור על כל הכללים של הסגר, הריחוק החברתי, המסכה, ההיגיינה, הימנעות מוחלטת מהתכנסויות. חוסר המנהיגות וחוסר האחריות של הממשלה אינם מצדיקים גם חוסר אחריות מצדנו. לא ניקח דוגמה אישית מגמליאל, מעוזרי ראש הממשלה שהפרו בידוד, ממיקי לוי (שלפחות התפטר מוועדת הקורונה ובכך סימן את הדרך לגמליאל) וכו', אלא כל אחד מאתנו ייתן דוגמה אישית לילדיו.

* אין ברירת קנס – תשלום קנס אינו תחליף להתפטרות. מדינת ישראל יכולה להסתדר גם בלי ה-500 ש"ח של גמליאל. אבל על גילוי כל כך קיצוני של חוסר דוגמה אישית, של חוסר סולידריות עם הציבור בשעה קשה, של התנהגות הפוכה לזו שהממשלה שהיא חברה בה דורשת מן האזרחים, על שקר בחקירה אפידמיולוגית שנועדה להציל חיים,  אי אפשר לעבור לסדר היום.

אם יש בה טיפת כבוד עצמי, עליה להתפטר. ולא – ראוי שתפוטר.

* הכרח וכישלון – הסגר הוא הכרח, אך הוא גם כישלון. כלומר העובדה שהגענו למצב שבו הסגר הוא הכרח, היא כישלון. בדילמה בין השיקול הבריאותי לשיקול הכלכלי-חברתי-נפשי, יש לראות בסגר נשק יום הדין, המוצא האחרון אחרי שכלו כל הקצין. הסגר הראשון (שהיה מוצדק כטיפול בהלם מול מגפה חדשה ולא מוכרת, כדי לא לתת לה להכות בנו) צריך היה להיות מנוצל להגדלה משמעותית של מערך הבדיקות והחקירות האפידמיולוגיות, באחריות צה"ל ובגיוס מתנדבים ומובטלים, כדי לקטוע את שרשראות ההדבקה. כלומר, המשימה המרכזית בסגר הראשון הייתה צריכה להיות היערכות לגל השני. זה לא קרה.

סוף סוף, באיחור מופקר של חודשים, מונה פרויקטור. לשמחתי, לא היה זה מי שמאמין בסגר ודוחף לסגר (ברבש) אלא מי שהתחייב לעשות הכל כדי למנוע סגר – רוני גמזו. הוא בנה את תכנית הרמזור, של סגר דיפרנציאלי על ערים אדומות וטיפול דיפרנציאלי באזורים שונים על פי רמת התחלואה. במקום להבין שזו שעת חירום ולאשר את הצעתו מיד, הממשלה מרחה את הדיונים על פני חודש תמים, שבו התחלואה עלתה ויצאה מכלל שליטה. כשכבר אישרו את התכנית, היא לא הייתה עוד רלוונטית. הסוסים ברחו מן האורווה. רמת התחלואה ופריסת התחלואה לא הותירו ברירה אחרת וחייבו סגר.

בסיטואציה הזאת, הדרך לקצר את הסגר היא לקיים אותו בלי כל החרגות. זו צריכה להיות אחריות אישית של כל אזרח, אך למרבה הצער מסתבר שזה לא מספיק, ומתחייבת פעולה כמו חקיקה בעייתית מאוד בנושא ההפגנות, אך אין ברירה אלא לקבל אותה, ואכיפה של הסגר ללא פשרות.

היציאה מן הסגר חייבת להיות על פי הרמזור וכך גם הפעולה לאורך זמן אחרי הסגר. לצד הבדיקות והחקירות, שהן הכלי לקטיעת שרשראות ההדבקה, יש להפעיל את הטיפול הדיפרנציאלי על פי אורות הרמזור, כדי לא להידרדר שוב לסגר.

במצב הנוכחי, אין מנוס מן הסגר, אך הסגר הוא פרי באושים של מחדל.

* מודה בטעותי – תמכתי בעמדתו של שר החינוך גלנט בזכות פתיחת בתי הספר. אני מודה שטעיתי. הנתונים העמידו אותי על טעותי. בגולן היה גל של הידבקויות רבות, רובן מבתי הספר. מאות תושבים הוכנסו לבידוד, כיוון שכיתות ומחזורים שלמים הוכנסו לבידוד. כאשר ילד הוא חולה מאומת, כל הכיתה שלו וכל תלמידי בית הספר מן היישוב שלו, שנסעו יחד בהסעה, הוכנסו לבידוד. היום, אחרי שבועיים וחצי של סגר, מספר החולים ירד באופן דרסטי, עקומת ההדבקות כמעט התאפסה וכמעט אין עוד תושבים בבידוד.

* עד כאן – במשבר התקציב באוגוסט, דרך ארץ הצילה את המדינה מבחירות בכך שהציבה לנתניהו סולם. אך יש להודות שהייתה זו פשרה בעייתית. נתניהו הפר ברגל גסה את ההסכם הקואליציוני ופגע בכלכלת המדינה, בכך שלא הביא תקציב עד סוף 2021. הפשרה שהציע צביקה האוזר הייתה פשרה בין הפרת ההסכם לקיומו. והרי נכון היה פשוט לדרוש את קיום ההסכם. מה יותר ברור מזה?

מרגע שהוחלט לדחות את הדד-ליין של התקציב עד סוף דצמבר, לא הייתה כל סיבה להמתין לדצמבר, אלא להפשיל שרוולים כדי לבנות תקציב ולאשר אותו בהקדם האפשרי. חלפו חודש וחצי, ונתניהו אוסר על האוצר להתחיל לבנות תקציב. בכך הוא פוגע במזיד בכלכלת המדינה, בעיצומו של משבר כלכלי וחברתי מהקשים בתולדות המדינה, רק כדי לאפשר לעצמו לגנוב את הרוטציה בתרגיל הפוליטי הנכלולי והמסריח ביותר בתולדות המדינה.

הפעם יועז הנדל הודיע לו פומבית: עד כאן! או תקציב או בחירות. הפעם הוא לא יקבל שום סולם. נכון, סיבוב בחירות רביעי בעיצומה של הקורונה הוא הרה אסון. אבל אי העברת תקציב ופגיעה מכוונת בכלכלת המדינה כדי לגנוב את הרוטציה היא אסון גדול אף יותר.

* מוליך שולל – יאיר לפיד מוליך שולל את הציבור, בעוד תרגיל שנועד להפעיל לחץ על כחול לבן לפרוש מן הקואליציה. במודעות שהוא מפרסם, הוא מספר שב-12 באוקטובר, עם פתיחת מושב הכנסת, יש עתיד תציג הצעת אי-אמון קונסטרוקטיבי ואם כחול לבן תצטרף, תקום אוטומטית ממשלה חלופית, ללא צורך בבחירות. לפיד מסלף את משמעות הצבעת אי-אמון קונסטרוקטיבי. הוא טוען בהסברו, שכמו בכל שבוע תוצג הצעת אי אמון. בכל שבוע כל האופוזיציה מצביעה בעדה – בסך הכל 48 ח"כים. אם כחול לבן ומפלגת העבודה יצביעו אתם, יש ממשלה חדשה.

זה לא מדויק, בשפה עדינה. הצבעת אי-אמון קונסטרוקטיבית, שהיא היחידה שעמה אפשר להחליף את הממשלה, היא כזאת שבה 61 ח"כים מצביעים בעד ראש ממשלה אחר. כלומר, על לפיד להציג הצעה כזו, שבה הוא גם מוסיף את שמו כראש הממשלה. האם במקרה זה "ימינה", שאכן כמפלגת אופוזיציה מצביע בכל שבוע אי אמון בממשלה, תתמוך בו לראשות הממשלה? היא תלך לבחירות על תקן מי שהפילה את שלטון הימין? ודאי שלא. לכן, זו אחיזת עיניים. בלי ימינה, כל העסק הזה לא יקרה. בלי ימינה האפשרות היא רק לממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית הלאומנית המשותפת. ברור שכחול לבן לא תפרק את ממשלת האחדות למען ממשלת פיגולים כזאת, בראשות לפיד, שתתפורר ותיבול בתוך שבועות. אז זה בסדר, בתור אופוזיציה, להציע הצעות אי אמון ולנסות להפיל את השלטון. זה תפקידה של אופוזיציה. אבל בלי לסנוור את הציבור במקסמי שווא חסרי שחר וחסרי סיכוי.

* הגנרל התורן – אני רחוק מאוד מדעותיו הפוליטיות של רון חולדאי והסיכוי שאצביע בעד מפלגה בראשותו הוא אפס. עם זאת, בתגובות על הודעתו שיתמודד בבחירות הארציות הקרובות, נשמעה נימה מכוערת. "עוד גנרל", "הגנרל התורן" וכו'. כאילו העובדה שאדם שרת שנים רבות בצה"ל עומדת לגנותו ולא לזכותו.

מיהו גנרל? אלוף הוא שלנו (במקרה הזה תא"ל), גנרל הוא שלהם. כלומר, גנרל הוא קצין בכיר במפלגה היריבה.

במקרה של חולדאי ההגדרה הזאת מכעיסה שבעתיים. אני יכול להבין ביקורת על אדם שהשתחרר מהצבא, עוד אין לו כל ניסיון אזרחי ופוליטי והוא רץ לראשות הממשלה. יש הגיון באמירה – לאט לאט. תהיה קודם שר, תשתפשף בחיים הפוליטיים, תצבור ניסיון. יש היגיון בקריאה הזאת. אבל הרקורד המרכזי של חולדאי, שאתו הוא מציב את עצמו לבחירה, הוא רקורד של מנהיגות אזרחית, פוליטית, של 22 שנים כראש העיר תל-אביב. יתר על כן, גם בריצה לראשות העיר, הוא הציג בעיקר את הרקורד האזרחי שלו כמנהל גימנסיה הרצליה במשך 6 שנים. כאשר מטיחים כלפיו את ה"גנרל", כאילו אומרים שאדם ששירת שנים רבות בצה"ל פסול למנהיגות לכל חייו. טענה כזאת, במדינת ישראל, שהביטחון הוא מרכזי כל כך בהווייתה, היא אבסורדית.

* הישראלי המכוער – הישראלי המכוער (יאיר נתניהו) שיתף ציוץ בנושא "מפגן הצוללות הגדול" וכתב: "להחרים את הקומוניסטים הארורים האלה! בפוסט ששותף נכתב שהקיבוצים חזק בתמונה: אחרי יטבתה מגיעה נציגות מהזורע. בין היתר תחנת הדלק דור אלון וחנות אלונית שסמוך לקיבוץ". הישראלי המכוער מנהל זה לא מכבר מסע הסתה והשמצות נגד הקיבוצים, כלומר גם נגד הקיבוצים. בעבר כתבתי שצריך לתבוע אותו, כי זו השפה שמנוולים מן הזן הנחות שלו מבינים, אך הסבירו לי שכמעט אין סיכוי לתביעת דיבה קולקטיבית.  כנראה שהסבירו זאת גם לישראלי המכוער, ולכן הוא ממשיך בדרכו הנלוזה ללא חשש.

כיוון שהמון מוסתי נתניהו מתייחסים לישראלי המכוער כאל צינור, כלומר הם רואים בדבריו דברי אלוהים חיים, הם מיד מינפו זאת להסתה וקריאה להחרמה. זו השיטה של בי.די.אס.ים מן הסוג הזה. רבים קראו להחרים את רשת "שמרת הזורע" ששייכת לקומוניסטים הארורים מקיבוץ הזורע. אלא שאין שום קשר בין "שמרת הזורע" לקיבוץ הזורע. הישראלי המכוער קיבל מכתב אזהרה לפני תביעה מ"שמרת הזורע" ואז הוא צייץ הבהרה שאין קשר בין "שמרת הזורע" לקיבוץ הזורע, כלומר – תמשיכו לקרוא לחרם על הקיבוצים, אבל הניחו ל"שמרת הזורע".

אלא שלא כל מי שנחשף לציוץ ההסתה של הישראלי המכוער שהופץ בכל תעלות הביבים, נחשף גם להבהרה. והפגיעה ב"שמרת הזורע" נמשכת. כותב בא כוח החברה עו"ד קובי בן סימון: "גם היום אנו עסוקים בשליחת מכתבי התראה לגולשים שקוראים לחרם על שמרת הזורע. על אף מכתב התראה ופרסום ההבהרה מצד נתניהו, הקריאות ממשיכות לעשות את שלהן ויש בהן חשש לגרימת נזק גדול מאוד לחברתנו".

לכן, כיוון שמדובר בעסק ספציפי שנפגע באופן ספציפי מקריאת החרם, מן הראוי שיתבעו בסכום גבוה מאוד את הישראלי המכוער. מן הראוי שגם עסקים קיבוציים אחרים שנפגעו מן ההסתה והקריאה הבי.די.אס.ית של הישראלי המכוער, ויכולים להוכיח זאת, יתבעו אותו בסכומים אסטרונומיים. רק את השפה הזאת הוא יבין.

* כוחות צנטריפטליים – השתתפתי בשיחת זום של כמה אנשי חינוך מובילים בארץ, שנבעה מדאגה חמורה לנוכח מה שקורה היום בחברה הישראלית – הקרע, השנאה, ההקצנה, השבטיות, סכנת ההידרדרות לאנרכיה. שיחה שלא נועדה לקוטראי, אלא לאקטיביזם, לחולל שינוי בחברה הישראלית. אני שייך לכמה פורומים שזה סדר היום שלהם, ואני מוזמן ליטול חלק במספר יוזמות כאלו.

העובדה שמול התהליכים המפרקים והמפרידים האלה, מול הכוחות הצנטריפוגליים (ובעברית – כוחות סירכוזיים) האלה יש התארגנויות רבות שנועדו להחזיר את השפיות לחברה ואת החברה לשפיות, כוחות צנטריפטליים, שואפים אל המרכז, מעודדת וממלאת אותי תקווה. כי אני מאמין שמעט מן האור דוחה הרבה מן החושך.

* היו הנדלים – אחרי תקיעה של עשור, יועז הנדל משחרר את הפקקים בכל תחומי התקשורת כמו גם בתשתיות האינטרנט המהיר, למען אזרחי ישראל. העשיה שלו בחצי השנה האחרונה אדירה. אם כל שרי ישראל ינהלו את משרדיהם כמו יועז הנדל, ישראל תזנק ותפרח בכל תחומי החיים. היו הנדלים!

* אושפיזום – לאורך חג הסוכות, עורך צביקה האוזר מפגשי "אושפיזום" – אושפיזין בזום, שבהם הוא מארח בסוכה הווירטואלית מדי ערב אישיות מסוימת. האושפיז הראשון היה יו"ר הסוכנות בוז'י הרצוג, לשיחה על ישראל והעם היהודי. ועוד לפני שהחלה השיחה, אהבתי את עצם העובדה שצביקה בחר לפתוח את הסדרה בנושא שאינו "סקסי" ואינו מושך רייטינג, אך חשיבותו לייעודה של מדינת ישראל ולעתידה חשוב יותר מכל נושא אחר.

המפגש היה מרתק וברמה גבוהה מאוד. הוא היה שונה מהשיח הפוליטי הן בעומקו וברמתו ובוודאי בתרבות הדיון שהייתה בו; הנגאטיב המוחלט של תרבות "אופירה וברקו" ושכמותם.

ניכרה ההיכרות ארוכת השנים בין שניהם, החיבה וההערכה ההדדית שהם רוחשים זה לזה, ובעיקר העניין המשותף שלהם בנושא הדיון. הדיון עסק ביחסי ישראל והתפוצות, במחויבות של מדינת ישראל לעתיד העם היהודי, ההתבוללות, העליה, האנטישמיות.

שאלה אחת ניקרה במוחי לאורך המפגש – איך זה שבוז'י הרצוג הצביע נגד חוק הלאום? הרי כל מילה שאמר בדיון הייתה חוק הלאום. כשהרצוג היה עצמו הוא נשמע כל כך שונה מהזיוף, כאשר אינטרסים פוליטיים זרים גרמו לו לפעול נגד כל מה שהוא מאמין בו, כל מה שאביו וסבו האמינו בהם, נגד כל מה שתנועת העבודה האמינה בו והגשימה אותו.

* רובינשטיין על שמיר – אושפיז מס' 2 ב"אושפיזום" בסוכתו הווירטואלית של צביקה האוזר היה המשנה לנשיאת בית המשפט העליון בדימוס אליקים רובינשטיין. רובינשטיין הוא אישיות משכמו ומעלה. אחד האנשים החכמים והמשכילים שאני מכיר. וכמי שבמשך חמישים שנה ניצב ברבים מצמתי ההכרעה המדינית והמשפטית של ישראל, הוא אוצר בלום של זיכרון היסטורי, מה גם שהוא בור סוד שאינו מאבד טיפה.

השיחה נסובה גם סביב הסוגיות המשפטיות האקטואליות, אך בעיקר בסיפורי העבר, מהיותו עוזרו המשפטי של דיין בוועדת אגרנט, דרך ועידת קמפ-דיוויד והשלום עם מצרים, פרשת פולארד, השלום עם ירדן ועוד. לאורך שנותיו בשירות הציבורי הוא עבד לצד אישים כדיין, שמיר, רבין ואחרים. וכיוון שהוא יודע לספר סיפור, והוא בעל חוש הומור טוב, תענוג להאזין לו.

אתעכב כאן על נושא אחד. קוראיי יודעים זה מכבר, שאני רואה ביצחק שמיר את אחד מראשי הממשלה הטובים שהיו כאן, אולי שני רק לבן גוריון. תרומתו האדירה כראש הממשלה היא התשתית להרבה דברים שאנו נהנים מהם היום ונהנה מהם גם עוד עשרות שנים. הוא האיש שהיטיב לזהות את הפוטנציאל האדיר של עליה גדולה מבריה"מ כשרק החלה בה הפרסטרויקה. הוא זה שכנגד דעת הכל וכנגד כל הסיכויים הצליח לשכנע את הנשיא רייגן לבטל את מעמד הפליט ליהודים היוצאים מבריה"מ, כיוון שכאשר יש מדינה יהודית, יהודי אינו פליט, אלא יש לו בית. פתיחת שערי בריה"מ מצד אחד וסגירת שערי ארה"ב בפניהם, ניתבו אותם למדינת ישראל. שמיר הטריף את כל משרדי הממשלה ואת כל מוסדות המדינה להיערכות לקליטת מיליון עולים בתוך שנים ספורות, כאשר לכולם הייתה קורת גג, והם נקלטו וקודמו בעבודה, רבים מהם במקצועותיהם והביאו למהפכה מדעית וטכנולוגית שהקפיצה את ישראל, הפכה את ישראל לאומת סטארט-אפ וקידמה את ישראל בכל תחום מתחומי החיים. הוא זה שהחליט וביצע את מבצע שלמה שהעלה ארצה את יהדות אתיופיה. הוא חתר לממשלות אחדות והקים ממשלות אחדות, גם כשהשותפות עם פרס הייתה לו קשה (להבדיל משיתוף הפעולה המצוין והכימיה הטובה עם רבין) מתוך אמונה בחשיבות האחדות הלאומית, וכדי לא להיכנע לדרישות החרדים בנושאי הגיור, שהיו מביאים לנתק בין ישראל ליהדות ארה"ב. הוא הביא לכינון היחסים הדיפלומטיים עם בריה"מ, סין, הודו ועוד עשרות מדינות. רובינשטיין סיפר איך לפני ועידת השלום במדריד, הוא התנה את השתתפותן של מעצמות בוועידה בכינון יחסים דיפלומטיים מלאים ישראל ולא היה נכון לכל פשרה בנדון, וכך בריה"מ סין וכו' כוננו את היחסים. במהלך דיפלומטי מזהיר, יחד עם דוד לוי, שר החוץ, הוא הוביל להישג הגדול של ביטול החלטת האו"ם שהגדירה את הציונות כגזענות. הוא תרם תרומה אדירה להתיישבות ביהודה ושומרון. ולא פחות חשוב – הוא נמנע מהרפתקאות מדיניות וביטחוניות, כלומר לשורת ההישגים האדירים לא מתלווה שורה של שגיאות וכישלונות גדולים.

רובינשטיין סיפר על חלק מן הדברים האלה, והוסיף גם מהיכרותו האישית אתו. הוא אמר שמעולם לא פגש אדם עם אגו קטן כל כך. "לכולנו יש אגו. לי יש אגו, לך יש אגו. בטח שלפוליטיקאים יש אגו גדול. לשמיר לא היה אגו. כולו היה קודש לנושא, למילוי התפקיד, לשרות". כמו כן הוא דיבר על העצבים החזקים מאוד שלו וכושר העמידה שלו שמעוררים קנאה.

אחד הדברים שרובינשטיין ציין, הוא ששמיר טיפח וקידם דור שלם של מנהיגים צעירים. זה נכון. חבל שגם אולמרט ונתניהו נמנים עם בני טיפוחיו, כך שלא הייתי רואה דווקא בכך את תרומתו הגדולה.

צביקה ורובינשטיין דיברו בצער על הפער בין מעשיו ותרומתו של שמיר לבין תדמיתו. אני חייב לציין שבשנים האחרונות יותר ויותר אנשים, בעיקר כאלה שזכו לעבוד אתו (כולל יריבים אידיאולוגיים כאהוד ברק) מדברים עליו בהערכה הולכת וגוברת. כך, למשל, גם עמוס גלעד, שעבד עם מנהיגים רבים, שהעלה אותו על נס בספר "המתריע" ועוד. אני מאמין ששמיר, שמקומו בהיסטוריה לא כל כך העסיק אותו, יזכה להכרה בגדולתו כראש הממשלה. בדיוק כפי שאשכול, שהיה מושא לבדיחות, מוכר היום כאחד מראשי הממשלה הטובים שהיו כאן.  

* אנטישמיות נגד המדע – אני מקבל כמעט מדי יום הודעה של דובר הארגון האנטי ישראלי "גוש שלום" אדם קלר. בדרך כלל הודעותיו מצטיירות כהודעות של אדם נרגן וממורמר. והנה – שישו ושמחו. הודעה ובה פרץ של שמחה. לפתע האיש מר הנפש הזה – שמח וטוב לב. שמא לכבוד חג הסוכות?

לא. הוא חגג את שמחת הניצחון. ניצחון קטן של BDS. "מולקולות", בטאון מדעי בינלאומי העוסק בכימיה, ביטל פרסום מחקר של ד"ר מינדי לוין, חוקרת מאוניברסיטת אריאל. הבטאון התכוון להקדיש בגיליון ינואר 2021 מקום נרחב לתוצאות מחקר של ד"ר לוין – חוקרת שעלתה לארץ מארה"ב, שם הרצתה בכמה אוניברסיטאות, וכעת היא מרצה וחוקרת באוניברסיטת השומרון באריאל. אולם מאמרה נפסל, מתוך כניעת המערכת ללחצים ברוטליים לא לפרסם את המאמר, כיוון שהחוקרת מלמדת באוניברסיטת אריאל. הם אפילו לא הסתירו, מפאת הבושה, את סיבת הפסילה.

לשמחה, מה זה עושה? אז היה איזה ניצחון לבני החושך, לאנטישמים. אבל יותר משזה ניצחון על ישראל ועל היהודים – זה ניצחון על המדע. בני החושך נלחמים בנאורות, במדע, בקדמה. אז היה זה ניצחון הברבריות על הנאורות.

איני מכיר את מינדי לוין, אין לי מושג בכימיה, לצערי, ובוודאי שלא קראתי את המחקר. אבל נניח שזהו מחקר פורץ דרך בעולם הכימיה. מי ניזוק מהפסילה הפוליטית הזאת? העולם. המדע.

העובדה שכתב עת אקדמי פוסל מחקר מדעי מתוך פחד ובשל כניעה לארגון אנטישמי, היא הזניית האקדמיה.

* אנטישמיות נגד הבריאות – אם ישראלים ימציאו את החיסון נגד קורונה, אני מניח שגדול המטיפים האנטישמים אחרי מלחמת העולם השניה רוג'ר ווטרס והארגונים האנטישמים שלו יקראו לעולם להחרים את החיסון.

* יצאת אמיץ – צפיתי בתכנית יצאת צדיק" בערוץ 12. התכנית חשפה, כבר בפעם השלישית, את יריב בוהדנא; נוכל, חשמלאי שתחת שם בדוי עוקץ קשישים, עולים מחבר העמים, באלפי ₪, ברמאות בוטה וקשה. כאשר חיים אתגר הפתיע אותו בדירת פיתיון שבה עקץ שוב, הוא החל לברוח. אתגר רדף אחריו ו"ראיין" אותו תוך כדי ריצה. כאן הנוכל עצר, שבר את המצלמה והכה את אתגר נמרצות, פתח את ראשו, עד שהובהל באמבולנס לבית חולים. עוד בטרם הוזמן האוטובוס, מוכה ופצוע, אתגר המשיך לרדוף אחרי הנוכל ולהפנות אליו את השאלות הקשות.

חיים אתגר הפגין מופת של עיתונאות. נחישות, דבקות במשימה, אומץ, מקצועיות, אכפתיות אדירה. הוא דיבר על המחיר ששילם, ואמר שהוא שלם עם המחיר, למען השליחות החברתית שלו, להגן על הקורבנות מפני הנוכל. ניכרים דברי אמת.

* חלוקת קשב – בכל ישיבת זום, ויש לי כאלו בכל יום, אני יושב מול המסך בשיחה, ובמקביל אני בנייד – ווטסאפ, מיילים, פייסבוק וכו'. מה שלא הייתי מעלה על דעתי לעשות בישיבה פנים אל פנים, ולו בשל הנימוס והכבוד לעמיתיי.

מצד אחד, זה יעיל מאוד ומנצל היטב את היקר במשאבים – הזמן. מצד שני, הרי אני לא באמת בשיחה, כפי שראוי שאהיה בה. דילמה.

* ביד הלשון

* אדמו"ר – דני קושמרו הגדיר פעמיים את הרב חיים קנייבסקי – אדמו"ר. זאת טעות. אדמו"ר (אדוננו, מורנו ורבנו) הוא הכינוי למנהיג חצר חסידית. הרב קנייבסקי הוא מנהיג הזרם הליטאי, שהוא אנטי חסידי. הליטאים הם ה"מתנגדים" (או בהברה אשכנזית "מסנגדים". במלעיל, כמובן), כלומר המתנגדים לחסידות.

בזרם הליטאי מוגדר הרב קנייבסקי: "מרן שר התורה".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 4.10.20

* הברירה האכזרית – אושפיזין או אישפוזין.

* המשת"פ של הקורונה – חברת קיבוץ אורטל, ששני הוריה לקו בקורונה ואביה מונשם ומורדם ונלחם על חייו, פרסמה בקבוצת הפייסבוק הקיבוצית רשומה מטלטלת, בה תיארה לנו את סבלו של אביה, והפצירה בנו להתייחס לקורונה ברצינות, להישמר לנפשנו, להקפיד למלא אחרי כל הנחיות הסגר, הריחוק החברתי, המסכה, ההיגיינה, ההימנעות מהתקהלות.

במלחמה בקורונה, יש בתוכנו גיס חמישי; המשת"פ של הקורונה. זוהי מחלת הרקע הידועה בשם "לי זה לא יקרה". ובעקבות הרשומה חשבתי, שאולי טוב תעשה התקשורת אם תתגייס למלחמה, בשיתוף עם משרד הבריאות, ופשוט תצלם ותשדר "אכן, תמונות קשות" ממחלקות הקורונה. כן, אני יודע שזה רעיון מזעזע. אני מתקשה להאמין שאני מציע זאת.

אבל… פיקוח נפש.

למרבה הצער, אתמול נפטר האב.

* היישוב הרביעי – בכתבה בוויינט דווח שרק בשלושה יישובים בארץ לא היה עד כה אף חולה מאומת: ביר הדאג', שבט אבו ג'ווייעד ושבט אבו קרינאת. כיוון שבאורטל לא היה אף חולה מאומת, אז יש לפחות ארבעה יישובים כאלה. אני בטוח שהרבה יותר.

* יותר משבוע – המועצה האזורית גולן היא הרשות הראשונה שהוסמכה לבצע חקירה אפידמיולוגית. הוקם צוות, עבר הכשרה במשרד הבריאות, והוא עובד 24/7 כבר שבועות אחדים. הצוות פועל ביעילות, והתוצאות של כל חקירה כזאת מגיעות בתוך שעה! המועצה גם פעלה להקמת מתחם בדיקות בצנובר. בשבוע שעבר הוא פעל ביום חמישי ושוב השבוע, ביום רביעי. אבל… חלף לפחות שבוע (!) מאז הבדיקות [רשומה זו נכתבה ביום חמישי בבוקר] וטרם הגיעו תוצאות. שבוע! זאת שערוריה. אם כך זה ימשך, שום סגר לא יעזור.

* השתכנעתי – תגובה שכתבה לי מכחישת קורונה: "אם יש מגפה, איך זה שאני לא מכירה אף חולה מאומת?"

נו, מול הוכחה כזו לא נותר לי אלא לבלוע את הלשון.

* לא הותירו ברירה – איני אוהב את החקיקה להגבלת ההפגנות בתקופת הסגר. טוב היה אלמלא באה לעולם. אך התנהגותה המופקרת וחסרת האחריות של הבלפוריאדה לא הותירה ברירה.

ולמען הפרופורציות – בתקופת ההתנתקות, המשטרה עצרה את האוטובוסים עם המפגינים בנקודות היציאה שלהם, כדי למנוע את הגעתם להפגנות בירושלים ובכפר מימון. אז לא הייתה מגיפה, לא הייתה כל סכנה, לא היה לכך אפילו כל תירוץ. סתם, לא כל כך התחשק לאריק שרון שיפגינו נגדו.

* עסקנות או ממלכתיות – "אנחנו גוף פוליטי", אמר אסף זמיר בישיבת סיעת כחול לבן, ימים אחדים טרם התפטרותו מן הממשלה. "אנו חייבים לעשות פוליטיקה כדי שיישארו לנו מצביעים. כי אם לא יהיו לנו מצביעים, לא יהיה לנו מקום בחיים הציבוריים. חייב להיות גבול לממלכתיות שלנו. אנחנו לא אמא תרזה של הפוליטיקה הישראלית".

יכול להיות שהוא צודק. יתכן מאוד שהוא מייצג טוב יותר את האינטרס הפוליטי המפלגתי של כחול לבן. אבל הוא עצמו היטיב לתאר את מהות הדילמה – האינטרס הפוליטי האלקטורלי העסקני של המפלגה, או האינטרס הלאומי הממלכתי. ויתכן שתרומתו העיקרית של גנץ לפוליטיקה הישראלית, היא בהצגת המודל הנשכח של ממלכתיות, לאחר עשור וחצי של שלטון האיש המגלם בעצם הווייתו, סגנון שלטונו וערכיו את האנטי-ממלכתיות הקיצונית ביותר.

יתכן מאוד שניסיון השותפות בממשלת אחדות לאומית יתפרק ואולי אפילו בקרוב. יתכן ששותפות בין איש אמת לשקרן בלתי אפשרית, כי השקרן מרמה כל הזמן את איש האמת. אבל עצם הניסיון ההירואי, בשעת המשבר הפוליטי החמור ביותר בתולדות המדינה, שהתלוו אליו המשבר הרפואי והכלכלי החמורים כל כך, לא לנצל את המשבר לפעולה, בגישה שככל שיהיה רע יותר (למדינה) יהיה טוב יותר (למפלגה) ולהיגררות אחרי התעלולים והפנטזיות מבית מדרשו של עופר שלח, אלא בניסיון הרואי להיכנס תחת האלונקה ולהיות שותפים להתמודדות עם המשבר, גם אם זה פוגע בשיקול האלקטורלי, הוא המופת שמציג גנץ.

התמיכה של כחול לבן בהגבלת ההפגנות הייתה מוצדקת. האובססיה של נתניהו כלפי ההפגנות וההסתה שלו נגדן, אינה הופכת את ההגבלה לבלתי מוצדקת. יש לומר שהבלפוריאדה אינה התשובה לביביזם אלא היא השתקפות שלו – הכפפת האינטרס הלאומי הממלכתי לאינטרסים כיתתיים זרים והעמקת שיח השנאה, הקרע, השסע, המחנאות, השבטיות והפלגנות, שהוא שיח הרסני לחברה הישראלית. ובסך הכל הביביזם והבלפוריאדה רק מחזקים זה את זה ומעצימים זה את זה, במודע או שלא במודע. אבל כחול לבן, וכך גם דרך ארץ ומפלגת העבודה, שקלו את השיקול הממלכתי, והבינו שהמשך ההתכנסויות ההמוניות בתקופת הסגר ובשיא הקורונה, הן פגיעה קשה באינטרס הלאומי שמעמיד בראש מעייניו את המלחמה בקורונה. ואין מנוס מחקיקה כדי להגביל את מה שצריך היה להיפסק מעצמו בשעה זו מתוך אזרחות טובה, ממלכתיות, אחריות לאומית וסולידריות חברתית.

אני קורא את המארבים היויומיים של הטרולים הבלפוריסטים לכל רשומה או ציוץ של חבריי יועז הנדל וצביקה האוזר. על כל נושא שהם כותבים, בנושאי קורונה או בכל נושא, אפילו פוסטים משפחתיים, הם סופגים התנפלות אוטומטית במטח כבד של עלבונות, הסתה ושיימינג, כאשר המילה המובילה היא השרש ב.ג.ד., שאחרי רצח רבין ראוי היה שתמחק מן הלקסיקון. ברור לי שכלפי אנשי כחול לבן המארבים הללו קשים שבעתיים, ובמיוחד אצל אסף זמיר, שהבייס שלו הוא בלפוריסטי. צריך חוסן נפשי וכושר עמידה בלתי רגילים כדי לעמוד בלחץ הזה. כנראה שזמיר לא ניחן בחוסן הזה. החוסן הזה הוא תנאי למנהיגות.    

* השתמטותם אומנותם – ההתנהלות של חלקים רבים מן הציבור החרדי, היא ייבוא של הגישה הגלותית שהמדינה היא "הם", היא לא שלנו. היא לא אנחנו. אבל את ה"דינא דמלכותא דינא" הם שכחו בגולה. ואת "ובחרת בחיים", "וחי בהם" ו"פיקוח נפש דוחה שבת" הם בכלל הדירו מעולמם. מי שמשתמטים ממלחמת מצווה להגנת המולדת משתמטים גם מהמלחמה בקורונה. השתמטותם – אומנותם.

* קהל בלי מסכה – אז מה היה לנו שם? תפילות, הפגנות, חתונות. אז הנה עוד משהו: הקהל ב"זמר במסכה". הקהל יושב צפוף, בלי מסכות, צועק ושר ומרסס את סביבתו בהבל פה.  

* לחיזוק הלכידות – בצרור ההערות הקודם ציטטתי מנאום של ראש האופוזיציה מנחם בגין במלחמת יום הכיפורים, כמופת של אופוזיציה ממלכתית, אחראית, פטריוטית.

ויש גם צד שני למטבע. לאורך כל המלחמה, מיום כיפור עצמו ואילך, קיבל בגין עדכונים שוטפים ומפעם בפעם הוא הוזמן להתייעצויות. וכך היה גם במשברים לאומיים אחרים.

במסמך בן 7 נקודות שפרסם שר התקשורת יועז הנדל, בהן התווה אסטרטגיה ליציאה מן הסגר, הוא הציע, בין השאר: "יו"ר האופוזיציה ויו"ר ועדת הקורונה יוזמנו לעדכון בקבינט הקורונה אחת לשבוע. בעדכון זה ימסרו להם הנתונים המלאים והצעדים המתוכננים".

צעד כזה חיוני ביותר להגברת אמון הציבור במקבלי ההחלטות ולחיזוק הלכידות הלאומית בשעת חירום ומשבר. למרבה הצער, מתוך היכרות עם הנפשות הפועלות, הצעתו של יועז – אי של שפיות ואחריות לאומית במערכת הפוליטית הישראלית, לא תיושם. נתניהו לא יזמין את לפיד, ואם הוא יזמין – לפיד ידחה את ההזמנה.

* שיטת יאיר נתניהו – מרצ העלתה את מודעת ההסתה נגד דרעי וליצמן. ואחרי שכולם ראו והפיצו – הסירה אותה.

* הבהרה – כאשר נער השליחויות של נתניהו מיקי זוהר מכונה מיקי מאוס, יש לקרוא את מאוס במילרע, ולא לבייש את העכבר החביב שלנו.

* נער השליחויות – נער השליחויות, שלמרבה הבושה הוא גם סגן יו"ר הכנסת, יושב על דוכן היו"ר, מנבל את הפה, מחלק מכס היו"ר ציונים כמו: "זה הנאום הדוחה והמגעיל ביותר שנשמע בכנסת" וכד', מסלק מן המשכן בביריונות מי שמעיר לו על התנהגותו הברברית. כך בלילה. ויהי ערב ויהי בוקר, ונער השליחויות מצייץ: "גמזו הביתה". השרלטן מינה את גמזו לשעיר ועכשיו הוא משגר את נער השליחויות שלו לשלוח אותו לעזאזל. בושה שאדם כזה הוא ח"כ.

ליד מיקי זוהר אפילו דודי אמסלם נשמע כמעט נורמטיבי.

* תועמלן של תעשיית השקרים – כתב אהוד בן עזר ("חדשות בן עזר" 1.10.20): "זה זמן רב לא קראתי שטויות כמו הציטוטים מדברי ד"ר בן חיים". את המשך המשפט לא אצטט כי הוא גזעני ומכליל על עדתו של בן חיים.

אז עוד כמה דברים שאהוד לא ידע על בן חיים. בן חיים אינו אלא תועמלן של תעשיית השקרים וההסתה של נתניהו, מושא הערצתו של אהוד. הוצאת השד העדתי מן הבקבוק היא מעשה שעשה בן חיים בשליחותה של תעשיית השקרים. כל הסיפור שלו על "ישראל הראשונה" ו"ישראל השניה", הוא חלק מתאוריית קונספירציה מבית המדרש של נתניהו, על פיה "ישראל הראשונה" ששלטה כאן עד 1977 ואיבדה את השלטון, ממשיכה להיאחז בשליטתה במערכת המשפט, בתקשורת ובאקדמיה, והיא נלחמת על מעמדה ועל הנצחת ההגמוניה שלה באמצעות הפיכה שלטונית נגד מי שמאיים עליה, היחיד שמסכן אותה, נתניהו. ולכן היא "תופרת תיקים" נגדו ובלה בלה בלה. כל דברי הבלע והשקר וההסתה העדתיים של בן חיים מכוונים אך ורק למטרה זו – תמיכה בנתניהו ופעולה למענו.

נתניהו נבנה מהקרע, מהפלגנות, מהעמקת השסעים ומהשנאה בחברה הישראלית, ובן חיים הוא אחד מתועמלניו. ולא בכדי בנו יאיר, כמו גם תועמלנים כיעקב ברדוגו, ריקלין וארז תדמור מהדהדים שוב ושוב את בן חיים ומדקלמים את ה"תיאוריה" שלו.

אני מאחל לאהוד שיתפכח מסגידתו לנתניהו, שיפקח את עיניו ויראה איך מושא הערצתו הורס את החברה הישראלית, בין השאר באמצעות התועמלן שלו אבישי בן חיים ושלהוב היצרים העדתיים כדי להיבנות מהם.

וכן, אני נגד הבלפוריאדה ונגד נתניהו בעת ובעונה אחת, גם אם אהוד אינו מסוגל להבין זאת. מה לעשות, איני שייך לאף כת אוטומטית. לא לחסידיו השוטים של נתניהו ולא לתמונת הראי שלהם מן הבלפוריאדה.

* שיחדש פוסט ציוני – פרופסור ישראל ברטל, אחד ההיסטוריונים החשובים בישראל, שבדרך כלל מתמודד עם השיחדש של הפוסט ציונים מן השמאל הרדיקלי, כתב ב"הארץ" תגובה ציונית הולמת נגד השיחדש של הפוסט ציונים מן הסוג של אבישי בן חיים ושאר תועמלני תעשיית השקרים וההסתה של נתניהו. כותרת המאמר החשוב: "הבדיה על ישראל הראשונה והשניה". מאמר חשוב ומומלץ ביותר.

* בשורה ציונית גדולה – בכל עיתוני החג, כתבה אחת גרמה לי לתחושה של התרוממות רוח ושמחת חג – ראיון עם יו"ר הסוכנות היהודית יצחק הרצוג ב"ישראל היום", שהביא עמו בשורה ציונית גדולה.

להלן מספר ציטוטים מן הראיון: "מגפת הקורונה הציבה את העליה כאתגר הדחוף ביותר. נתוני העליה של אוגוסט מספרים את הסיפור כולו: בצפון אמריקה חלה עליה של 238% בפתיחת תיקי עליה לעומת התקופה המקבילה אשתקד, בבריטניה 165%, בדרום אפריקה פי שניים ובכלל – פי שניים יותר תיקי עליה שנפתחו ממדינות המערב… זה רק קצה הקרחון. לאלו יש להוסיף 100 אלף פניות כלליות מתחילת השנה לבקשת מידע על עלייה, גידול של פי שניים בפתיחת תיקי עלייה ממדינות דוברות אנגלית ושל יותר מ־150% ממדינות דוברות צרפתית. במדינות אחרות מצב היהודים לא בהכרח טוב יותר. אנשים חוששים לעתיד חייהם בתפוצות ומעוניינים לממש את חלום העליה. דווקא על הרקע הזה צריך להעריך במיוחד את העובדה שעלו 9,000 עולים מ־70 מדינות במהלך משבר הקורונה, אלו אנשים שצריכים להיכנס לבידוד בארץ חדשה עם שפה זרה, לעיתים עם ילדים קטנים והכל – וכל זה כדי להגשים את החלום הציוני. חרף כל ההגבלות, בשבוע שלפני ראש השנה עלו 450 איש, ובהם גם עולים חדשים ממדינות שהשתיקה יפה להן.

צריך להסתכל על ההזדמנות הנדירה שלפנינו בפרספקטיבה היסטורית. על ממשלת ישראל להיענות לאתגר ולאשר בהקדם תכנית לאומית לקליטת עליה. הדבש שבתוך העוקץ של הנגיף הוא גל עליה גדול ובלתי נמנע שבדרך אלינו ועלינו לאמצו בחום. זה לא פשוט אבל הכרחי.

קלטנו כמיליון עולים בתחילת שנות ה־90 והם חוללו שינוי אדיר. כל החברה הישראלית נהנתה מפירות העליה. כמובן שזה מצריך שיתופי פעולה תכליתיים של משרדי ממשלה – ובכלל זה עיסוק בסוגיות של דיור ותמריצים לאזורי פריפריה, נגב וגליל.

מבין 14 אלף העולים שהגיעו השנה, רבים מהם חרף המגבלות שמכתיבה המגיפה, כ־40% הם צעירים בני 35-18, רבים עם תארים אקדמיים. לפי כל הפרמטרים שברשותנו, יש בגל העלייה הזה, שזוהי רק תחילתו, איכויות נדירות. כבר עכשיו יש אצלנו דרישה לאולפני צעירים בהיקפים כפולים מהקיים. אנחנו צריכים לעודד יזמות, תעסוקה והשתלבות בתעשייה. אבל לשם כך אני צריך את הממשלה כשותף אמיתי. אין זמן אחר, בואו ננצל את ההזדמנות הזו כחלק מתהליך השיקום הנדרש מהשלכות המגיפה".

האם תשכיל מדינת ישראל להרים את הכפפה ולא להחמיץ את ההזדמנות. בימים כאלה אנו זקוקים לראש ממשלה מן הסוג של יצחק שמיר – מנהיג שידע להעמיד את השיקול הציוני ובפרט את העליה על ראש שמחתו, התייחס לאתגר העליה והקליטה כאל המשימה העליונה של ממשלתו ושל החברה הישראלית וכעמוד התווך של הביטחון הלאומי, והוביל למהלך הציוני החשוב ביותר מאז שנות החמישים, שהביא ברכה עצומה שעד היום אנו נהנים מפירותיה. התדע ממשלת האחדות להבין את גודל השעה ואת גודל המשימה ולנהוג בדרכו של שמיר?

* סוס על אביר לבן – עשרים שנה מלאו למתקפת הטרור הרצחנית ביותר בתולדות המדינה ("האינתיפאדה השניה" בכיבוסית). מתקפה זו הייתה התשובה של ערפאת להצעות המופקרות שקיבל מאהוד ברק, שריסקו את הקונצנזוס הלאומי ובמקום שלום הביאו טרור נורא. היה זה כישלונו החרוץ של אהוד ברק, ראש הממשלה הכושל ביותר בתולדות המדינה.

ברק התארח אצל אופירה וברקו, והם לא שאלו אותה שאלה אחת על כישלונו הגדול. ה"ראיון" היה ניסיון שלהם לשכנע אותו להתמודד על ראשות הממשלה. בסוף הם אפילו הצליחו לחלץ ממנו אמירה שאם הוא יבין שזאת הדרך היחידה להחליף את נתניהו הוא ישקול להיענות להפצרותיהם.

מילא, כישלונו כראש הממשלה. אבל רק לפני שנה הוא ניסה לחזור לפוליטיקה עם תכנית סדורה ופנטזיונרית כיצד יגיע לראשות הממשלה. זה נגמר במקום העשירי במרצ שהתנדנדה על סף אחוז החסימה. וגם את המקום הזה הוא השיג באמצעות סחיטה – שהוא ירוץ לבחירות וכך גם הם וגם הוא לא יעברו את אחוז החסימה. אז באמת, הוא הסוס על האביר הלבן שיכבוש את בלפור?

בדבריו הוא הזכיר שאיכשהו בקושי בקושי בית המשפט איפשר לנתניהו להישאר ראש הממשלה. הוא שכח שהבקושי הזה היה ברוב של 11:0. הייתה זו תוצאה ברורה מראש (אני, למשל, כתבתי שאין לי ספק שהעתירה תידחה פה אחד) של עתירה שלא היה לה כל סיכוי, כי למרות כל ההשמצות בג"ץ פועל על פי חוק והחוק בנושא הזה שגוי, אך ברור.

* עשרים שנה לאירועי אוקטובר – עשרים שנה מלאו לאירועי אוקטובר במגזר הערבי. יומיים קודם לפרוץ האירועים, ,פרצה מתקפת הטרור הקשה ביותר בתולדות המדינה, שבה נרצחו למעלה מאלף ישראלים, שיש המכנים אותה בשם המכובס "האינתיפאדה השניה", והמהדרין יכנו אותו בשם החיבה "אינתיפאדת אל-אקצא". מתקפת הטרור פרצה לאחר שברק הציע לפלשתינאים הצעה מרחיקת לכת ביותר, בעיניי – מופקרת, שבה החריב את הקונצנזוס הלאומי לחלוטין, שבר את כל הקווים האדומים של מורשת רבין כשאת כל ה'לאווים' שלו הפך ל'הנים' – הציע מדינה בקווי 4.6.67 (עם "חילופי שטחים" סמליים) שבירתה ירושלים. הוא הציע לחלק את ירושלים, כולל העיר העתיקה, לסגת מבקעת הירדן. אבל בתמורה דרש הסכם שלום. ועל כך הם הגיבו במתקפת טרור איומה.

וכאשר הם פתחו במתקפת הטרור, כעבור יומיים פרץ מרד אלים של ערביי ישראל בהזדהות עם מתקפת הטרור. הצירים המרכזיים של המדינה נחסמו באלימות. יהודים הותקפו. יישובים יהודיים הותקפו. ובדיכוי המרד נהרגו 13 אזרחים ערבים. הם נהרגו כי המשטרה לא הייתה ערוכה למרד כזה ושוטרים מעטים עמדו מול המון אלים, מוסת וסוער ונאלצו להשתמש באש חיה כדי להגן על חייהם.

ועד היום האירוע הזה מוצג כאירוע של הרג אזרחים ערבים. כאילו באה משטרת קלגסים והחלה לירות באזרחים.

ומול תרבות השקר צריך לשוב ולהזכיר את האמת.

ודווקא מי שמייחל ופועל להשתלבות אמתית של ערביי ישראל במדינת ישראל, צריך לומר את האמת ולא לטייח אותה. כי טיפוח השקר רק מחזק את הכוחות הלאומניים מן הסוג של הרשימה המשותפת, שהם המכשול בפני השתלבות ערביי ישראל במדינה.

* זהירות, תהליכים – דומני שאף פעם לא כתבתי משהו חיובי על יאיר "תהליכים" גולן. למחרת נאום התהליכים האומלל קראתי להדיח אותו מתפקיד סגן הרמטכ"ל. כשהוא התמודד על תפקיד הרמטכ"ל ציינתי שמבין ארבעת המועמדים – שלושה לא השוו את ישראל לגרמניה הנאצית ולכן כל אחד מהם ראוי לתפקיד. וגם היום, כפוליטיקאי, הוא משכנע אותי שוב ושוב שאני צודק בעמדתי השלילית כלפיו. כך גם בימים אלה, שבהם הוא מקשקש את המנטרה שהסגר הוא דיקטטורה וכו'.

אבל כאשר מגיעה לו מחמאה – אני שמח להחמיא לו. במיוחד כאשר הוא מפתיע אותי. יאיר גולן קרא לאסור על הקרנת סרט עלילת הדם האנטישמית "ג'נין ג'נין". אמנם רבים וטובים הביעו עמדה דומה, אך אני מעריך אנשים כאשר הם מבטאים עמדה שלא תהיה מקובלת על הבייס שלהם. ובבייס של גולן, עמדה זו היא בגדר "תהליכים".

* נחמת טיפשים – אלמלא צרת רבים הייתה נחמת טיפשים, אולי הייתה חצי נחמה בצפיה בעימות המבחיל בין המועמדים לנשיאות ארה"ב. הנה, לא רק אצלנו השיח מידרדר לתהומות. אבל אין בכך נחמה. להיפך, רק תסכול לראות את קרב הבוץ הנמוך בין שני המועמדים לתפקיד הרם ביותר בעולם.

ועוד תובנה מן העימות – במשך חודשים אני קורא אצל גיא בכור שביידן סנילי, דימנטי, ולכן הדמוקרטים מסתירים אותו "במרתף" מעין הציבור. צפיתי בעימות – הוא לא דימנטי ולא סנילי.

            * ביד הלשון

פתקא טבא – חגי תשרי מבורכים בברכות רבות – שנה טובה, כתיבה וחתימה טובה, חתימה טובה, גמר חתימה טובה, חג שמח, מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון ועוד. בין הברכות, ברכה אחת כמעט שאינה מוכרת בקרב הציבור החילוני: "פתקא טבא" בארמית, שמשמעותה בעברית – פתק טוב. ביידיש – "א גוט קוויטל". הברכה הזו מקובלת בין יום הכיפורים להושענא רבה (היום השביעי והאחרון של סוכות, שהוא גם ערב שמחת תורה). על פי המסורת, ביום זה הקב"ה מוסר ביד שליחיו את הפתקים עם גזר דינו של כל אדם. עד הושענא רבה, ניתן עדין להשפיע על גזר הדין ולשנותו לטובה.

* "חדשות בן עזר"

העצים והשבבים

אריה אלדד, "העצים והשבבים – הפרק האחרון של לח"י", הוצאת כינרת זמורה, 2020. 367 עמ'

"כשחוטבים עצים ניתזים שבבים" – משפט זה שטבע לנין, מנהיג המהפכה הבולשביקית ומנהיגה הראשון של בריה"מ, אופייני לכל תנועה מהפכנית. המסר הוא שבמעשה הגדול של הגשמת המהפכה, יש גם קורבנות שווא, קורבנות של שגיאות וטעויות. אין תנועה מהפכנית שלא תאמץ את המושג (ואולי מסיבה זאת אני סולד משימוש במושג "מהפכה" כאשר מדובר במאבק במדינה דמוקרטית, כמו בכרזות הגדולות בהפגנות הבלפוריאדה).

לח"י – ארגון המחתרת לוחמי חירות ישראל, היה התנועה המהפכנית ביותר שפעלה בארץ ישראל בשנות הסער של המאה ה-20. וגם מהעצים שהיא חטבה ניתזו שבבים.

פרופ' אריה אלדד, חבר הכנסת לשעבר ובנו של ישראל אלדד, חבר מרכז לח"י, הכתיר את ספרו על לח"י בשם "העצים והשבבים". הספר שעוסק בפרק האחרון של לח"י, הוא סיפור שמכיל בתוכו סיפור. הסיפור הגדול, חטיבת העצים, הוא המלחמה בבריטים והאקורד האחרון של הארגון, ההתנקשות בחיי המתווך השבדי ברנדוט במלחמת השחרור. הסיפור הקטן, השבב, הוא סיפור של הוצאה להורג של אחד מחברי המחתרת, במשפט שדה, על לא עוול בכפו, בהחלטה של איש אחד, "גרא", הלה הוא חבר מרכז לח"י נתן ילין-מור.

הספר הוא רומן היסטורי, המשלב אמת ובדיה, אך הסיפורים הבדיוניים הם מרכיב משמעותי באמת הגדולה, כמאמר המכתם "מיטב השיר – כזבו". וכפי שהגדיר זאת אלדד בהקדמה לספר, "כדי למסור את סיפור המחתרת והתקופה בדיתי פה ושם גם דמויות שלא היו ותיארתי שיחות שאולי לא התקיימו. ולעתים הקדמתי את המאוחר, ובכל זאת, המאורעות כולם, בין שהיו ובין שלאו, יכלו להתרחש, ודומים להם התרחשו. ומה שאמרו הדמויות הפועלות בספר ומה ששוחחו ביניהן ומה שחשבו ומה שחלמו – היה ממש, או ממש היה יכול להיות".

יש לציין שאלדד בחר לספר על המחתרת דווקא בתקופה הבעייתית שלה, ועל כך הוא ראוי לשבח על אומץ ויושרה. ואין בספר כל ניסיון ליפות את המציאות. התקופה המתוארת בספר היא זו שלאחר החלטת עצרת האו"ם על תכנית החלוקה והודעת הבריטים על סיום המנדט (ולמעשה מעט לפני אותה החלטה). המחתרת הקטנה והמהודקת שהייתה נחושה לנהל מלחמת חורמה בשלטון הבריטי הזר, מצאה את עצמה לפתע ללא האויב, ללא התכלית, לא רלוונטית והיא לא ממש ידעה מה לעשות עם זה. לח"י ליכדה בתוכה אנשי ימין קיצוני ושמאל קיצוני, אנשים שדגלו במלכות ישראל מהנילוס עד הפרת והקמת בית המקדש השלישי וקומוניסטים שראו עצמם חיל חלוץ במלחמה באימפריאליזם הבריטי וראו עצמם נחשוני המהפכה הקומוניסטית בארץ. היו בה חרדים והיו בה כנענים שכפרו בהיותם יהודים. וכל אלה פעלו יחד במטרה המשותפת של מלחמה בבריטים. וכשלפתע האויב המשותף הפך לבלתי רלוונטי, לא היה עוד דבק וכל פלג משך לכיוון אחר, וכל אחד מחברי המרכז הוביל לכיוון אחר והמחתרת לא הפכה לתנועה אלא התפוררה.

כמי שקרא הרבה על לח"י ומכיר את הספרות שלה, זיהיתי חלק מן הדמויות בספר, על פי הכינויים המחתרתיים שלהם. חלקם לא הכרתי ואיני יודע מי מהם בדויים ומי אמתיים. הספר – מצוין. כתוב היטב, מרתק ומותח. סיפור ההתנקשות בברנדוט מסופר כספר מתח קלסי. גם רומנטיקה מצויה בספר. והומור דק משובץ בו.

אי אפשר להתעלם מכך שאחד מגיבורי הספר הוא אביו של הסופר ומורו הרעיוני. וראוי לציין שגם אותו הוא אינו מציג בצורה פלקטית, ואינו מכסה על חולשותיו. הוא כותב בהומור על הלא-יוצלחיות שלו, על חוסר המעשיות שלו, על נטייתו להתיש בנאומים ארכניים, לא תמיד בטקט והבנת הרגע והסביבה. אך ניכרת האהבה הרבה שלו לאביו, כשחולשותיו אלה מתוארות בהומור וחמלה.

כך למשל בפסקה הבאה: "אבל מאיר [יהושע זטלר, מפקד לח"י בירושלים במלחמת השחרור] היה עסוק ראשו ורובו בכל ענייני המחתרת בירושלים ולא תמיד מצא זמן לשיחות ארוכות ואלדד אהב להאריך. כדי להגיע לבן גוריון, היה מתחיל ביהושע בן נון ועובר בדרך אצל בר כוכבא".

באחד הפרקים מתוארת שיחה לילית של שלושת חברי המרכז, על דרכם האישית לאחר שיצאו מן המחתרת. אלדד לועג לגרא על כוונתו להקים מפלגה שתתמודד על השלטון.

" 'אולי תהיה ראש ממשלה'.

'איש מאתנו לא יהיה ראש ממשלה', פסק מיכאל. 'איננו בנויים לתככים שזה דורש. יש לי חלום אחד שלא הגשמתי – זה להביא ארצה עולים. לעשות את מה שלא הספקנו לפני המלחמה. להביא את היהודים שנותרו. בלי מיליוני יהודים לא נוכל אפילו לדבר על שלמות המולדת' ".

מיכאל הוא יצחק שמיר, ראש הממשלה השביעי של ישראל. מי שהיה ראש ממשלה, ללא התככים, שאכן, אינו בנוי להם. וכראש הממשלה עיקר מעייניו, הישגיו הגדולים ומה שהפך אותו בעיניי לאחד מראשי הממשלה הטובים ביותר שהיו כאן, היה העלאתם וקליטתם של יהודי חבר המדינות ואתיופיה.

אני  ממליץ בחום על הספר.

* "שישי בגולן"

אש יוקדת בחזה

בתגובה למאמרי "המגדל הראשון" ציין דניאל וולצ'ונוק שבניגוד למה שכתבתי, ניר דוד (תל-עמל) לא היה היישוב הראשון של "חומה ומגדל" וכי קדם לו כפר חיטים.

כבר במאמרי המקורי רציתי להקדיש פסקה למאבק בין היישובים על הבכורה, אך מפאת קוצר היריעה נמנעתי מכך. לכן, אני מודה לדניאל שהאיר את המחלוקת הזאת, ובעיקר על כך שזימן לי סיבה למאמר נוסף, שלישי במספר, על הסיפור ההרואי של התיישבות חומה ומגדל, שהרי כל המרבה לספר בתולדות הציונות וההתיישבות, הרי זה משובח.

יש מחלוקות בין יישובים על הבכורה, שכנראה יישארו לעד וסופן להתקיים. מיהו המושב הראשון – נהלל או עין גנים? כיוון שאני קשור בקשרי נישואין עם נהלל, אני כמעט מתחייב בנפשי כשאני מציב סימן שאלה. או מי הקיבוץ הראשון בגליל העליון – כפר גלעדי או איילת השחר? שומר נפשו לא יאמר ליד חברי כפר גלעדי שאיילת השחר קדמה להם ולהיפך.

לחברי אותם יישובים זה מאוד חשוב. אבל בראיה כוללת, מה שחשוב הוא שאלה אף אלה תרמו תרומה חלוצית אדירה להגשמת הציונות, לבניין הארץ ולהרחבת גבולותיה.

כזו היא גם המחלוקת בין תל עמל לכפר חטים על הבכורה ב"חומה ומגדל". מה שחשוב באמת הוא ששני היישובים תרמו תרומה גדולה למפעל הציוני החשוב של "חומה ומגדל".

ובכל זאת, אנסה להסביר את הנימוקים לכאן ולכאן, וישפוט כל קורא כהבנתו.

על דבר אחד אין מחלוקת – חלוצי כפר חיטים עלו לקרקע שלושה ימים לפני חלוצי תל-עמל. המושב כפר חיטים נוסד ב-7 בדצמבר 1936 ותל עמל "רק" בעשרה בו. אם כך, למה תל-עמל טוען לבכורה?

קיבוץ תל-עמל שקם שלושה ימים אחרי כפר חיטים הוא הראשון שקם בצורה הקלסית של "חומה ומגדל", וחבריו הם הוגי הרעיון.

אחזור על תקציר הפרקים הקודמים. חברי קיבוץ א' של השומר הצעיר, הגרעין שייסד את תל-עמל, ישבו בהכשרה בבית אלפא, וכבר עבדו את אדמות תל-שוך, קילומטרים אחדים ממזרח לבית אלפא, במטרה להתיישב באזור. בפרוץ מאורעות 1936-1939 הם נדרשו בידי המוסדות לנטוש מיד את השטח, למען ביטחונם. התסכול שלהם היה עצום, והם היו נחושים לחזור למקום ולהתיישב בו, אך המוסדות סירבו. היה זה אזור ריק מיהודים וההנהגה חששה לסכן אותם בתקופה המתוחה הזאת. הטענה הייתה שעד שהם יספיקו להתארגן, הערבים ירצחו את כולם.

המתיישבים לא ויתרו, התעקשו ולחצו. חבר הקיבוץ, המהנדס שלמה גרזובסקי (לימים – גור) הגה את שיטת ההתיישבות המבוצרת של חומה ומגדל: הקמה בן לילה של מאחז קטן, מוקף חומה של תבניות עץ ממולאת חצץ, ובה שתי עמדות מגן, ובתוך המחנה ארבעה צריפים ומגדל שמירה במרכזו, ועליו זרקור ופנס איתות. מחוץ לחומה, במרחק של כ-150 מ' ממנה, הוקף היישוב בתלתלית (כדי למנוע השלכת רימונים מעל החומה). שיטת ההתיישבות נקראה "חומה ומגדל". גור ושותפו לרעיון, פרופ' יוחנן רטנר, מראשי ההגנה (ותקופה מסוימת אף עמד בראש הארגון) עמלו קשה לשכנע את מפקדת ההגנה וראשי המוסדות המיישבים לאשר את התכנית. חברי תל-עמל הכינו בעוד מועד את כל חלקי המחנה העשויים עץ, ובנו את המחנה בלילה אחד.

הרעיון יושם ב-52 יישובים שהוקמו במהלך המאורעות, והיו הניצחון הגדול של הציונות על הפורעים הערבים. אולם ברוב רשימות יישובי "חומה ומגדל" מופיעים 53 יישובים, כולל כפר חיטים. הכללתו צודקת במידה רבה, כי הוא בהחלט חלק מאותה תנופת התיישבות מרחיבה גבולות במאורעות. אולם מצד שני, הוא לא קם בשיטת "חומה ומגדל", אלא התבסס על מבני אבן שהיו במקום מניסיונות ההתיישבות הקודמים. כפר חיטים הוקם לראשונה ב-1913 אך חלוציו לא החזיקו מעמד בשל הצקות הערבים ומחסור במים. הוא הוקם בשנית ב-1923, עמד במתקפה ערבית במאורעות תרפ"ט (1929), אך ננטש ב-1933. העליה השלישית למקום הייתה בדצמבר 1936. לא היה צורך בחומה ובמגדל, כי היו במקום מבנים.

אז מי משני היישובים ראוי לתואר בכור יישובי "חומה ומגדל"? מי אני שאפסוק? אומר רק שאלה ואלה חלוצים וגיבורים הראויים למקום של כבוד בכותל המזרח של ההיסטוריה הציונית.

****

במאמרי הראשון על תל-עמל, כתבתי בהרחבה על שירו של אלתרמן "המגדל הראשון", שנכתב על תל-עמל, ובו המילים: "תל-עמל ראשונה לחומה ומגדל".

אין זה השיר הראשון שנכתב על תל-עמל. שיר נוסף הוא "שורו הביטו וראו". למחרת העליה של תל-עמל לקרקע, שמר המשורר, הפזמונאי והסופר זלמן חן ביישובו תל צור, ובמהלך השמירה הגיעה לאוזניו הידיעה המרגשת על היישוב שעלה בן לילה. זלמן, נרגש כולו, שלף עט וכתב ואף הלחין את השיר:

שׁוּרוּ, הַבִּיטוּ וּרְאוּ

מַה גָּדוֹל הַיּוֹם הַזֶּה, הַיּוֹם הַזֶּה!

אֵשׁ יוֹקֶדֶת בֶּחָזֶה

וְהַמַּחְרֵשָׁה

שׁוּב פּוֹלַחַת בַּשָּׂדֶה.

אֵת, מַכּוֹשׁ, טוּרִיָּה וְקִלְשׁוֹן

הִתְלַכְּדוּ בִּסְעָרָה,

וְנַדְלִיקָה שׁוּב,

שׁוּב אֶת הָאֲדָמָה,

בְּשַׁלְהֶבֶת יְרֻקָּה.

עוּרוּ, הַעְפִּילוּ, עֲלוּ

מַה מּוֹרָא וּמָה רָעָב, וּמָה רָעָב?

לֹא נֵחַת וְלֹא נִיעַף

עַד שֶׁיָּזוּבוּ שׁוּב

דְּבַשׁ מִסֶּלַע וְחָלָב.

יָד, מַכּוֹשׁ, טוּרִיָּה וְקִלְשׁוֹן

הִתְלַכְּדוּ בִּסְעָרָה,

וְנַדְלִיקָה שׁוּב,

שׁוּב אֶת הָאֲדָמָה,

בְּשַׁלְהֶבֶת יְרֻקָּה.

ארבעה חודשים לאחר מכן, בטקס העליה לקרקע של המושב בית יוסף, אף הוא יישוב "חומה ומגדל" בעמק בית שאן, עלה אברהם הרצפלד, מאבות תנועת העבודה ומובילי ההתיישבות בארץ ישראל, ולימים חבר כנסת וחתן פרס ישראל על מפעל חיים, לברך את המתיישבים בשם ההסתדרות הכללית. ברכתו הייתה קצרה מאוד ובסופה הוא שר את השיר. ומאז ועד אחרית ימיו, השתתף הרצפלד בטקסי העליה לקרקע כמעט של כל יישוב בארץ ישראל, ושר את השיר, המזוהה עם זכרו עד היום.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 13.9.20

* נקודת מפנה – לפני עשרים שנה פרצה מתקפת הטרור החמורה, הקשה והעקובה ביותר מדם בתולדות מדינת ישראל, הקרויה משום מה בשם החיבה "האינתיפאדה השניה" והמהדרין ידקלמו "אינתיפאדת אל-אקצה". ביום פרוץ מתקפת הטרור, פרץ במקביל מרד אלים בקרב ערביי ישראל.

מתקפת הטרור פרצה שבע שנים אחרי הסכם אוסלו, שבו הכירה ישראל באש"ף והכניסה את ערפאת ואת צבאו לתוככי ארץ ישראל. היא פרצה מיד לאחר פסגת קמפ-דיוויד שבה אהוד ברק הציע לערפאת הצעה מופקרת, שריסקה את ההסכמה הלאומית הבסיסית בישראל ומחקה את מורשת רבין; הצעה לנסיגה לקווי 4 ביוני 1967 (עם "חילופי שטחים" סמליים), חלוקת ירושלים, כולל חלוקת העיר העתיקה, נסיגה מבקעת הירדן וכד'. אבל הוא דרש בתמורה הסכם שלום והצהרה משותפת על סיום הסכסוך. לכך, כמובן, ערפאת לא הסכים. סלע המחלוקת היה תביעת "זכות" השיבה, כלומר הטבעת כבשת הרש שתישאר ממדינת ישראל במיליוני פלשתינאים.

מתקפת הטרור פרצה שש שנים אחרי הקמת הרש"פ בעזה ויריחו וחמש שנים אחרי הנסיגה הישראלית מן הערים הערביות ומהאזורים ביו"ש המאוכלסים בפלשתינאים לאחר הסכם אוסלו ב'. במשך אותן שנים, פלשתינאים ראו חייל ישראלי רק בטלוויזיה. הרש"פ הייתה למעשה מדינה עצמאית.

כאלף ישראלים נרצחו במתקפת הטרור הזאת. רובם בפיגועי התאבדות בכל רחבי מדינת ישראל.

המודיעין הישראלי ידע על הכוונה לפתוח במתקפת הטרור, כולל על תאריך היעד – ספטמבר 2000, והתרה על כך בפני הדרג המדיני. המידע שהיה בידי המודיעין תיאר במדויק את ההתפתחויות. אך כל ההתראות נפלו על אוזניו הערלות של אהוד ברק, שהיה אובססיבי להיות האיש ששם קץ לסכסוך הישראלי ערבי. בספרו של ראש אמ"ן באותם ימים בוגי יעלון "דרך ארוכה קצרה" ובספר השיחות עם ראש חטיבת המחקר באמ"ן באותם ימים עמוס גלעד – "המתריע", ניתן לקרוא על ההערכות המדויקות של אמ"ן ועל הצפצוף והבוז של ברק להערכות, שהתאמתו במלואן. ויש אנשים הזויים שעד היום מדקלמים את השקר שה"אינתיפאדה השניה" פרצה כיוון שאריק שרון ביקר בהר הבית… הרי איך אפשר לא להאשים את ישראל בתוקפנות נגדה?

רק מבצע "חומת מגן" והפעולות שנקטה ישראל בשנה שלאחריו, דיכאו את מתקפת הטרור. ישראל החזירה לידיה את האחריות הביטחונית הכוללת על שטחי הרש"פ ביהודה ושומרון, והפכה את הרש"פ ממדינה-מינוס לאוטונומיה-פלוס. מאז, בכל יום ובכל לילה פועלים צה"ל והשב"כ בשטחי הרש"פ ומגיעים למחבלים לפני שהם מספיקים לבצע את הפיגועים (מה שנקרא בתעמולת החמאס וגדעון לוי: "הקלגסים שחוטפים ילדים פלשתינאים ממיטותיהם" או משהו כזה). בכך, הצילו כוחות הביטחון את חייהם של עוד אלפי ישראלים.

פרוץ מתקפת הטרור בשנת 2000 הוא קו פרשת המים בדעת הקהל הישראלית בסוגיה המדינית ביטחונית. במשך שנות השמונים והתשעים של המאה שעברה, הצליחה "שלום עכשיו" להנדס את התודעה הישראלית, ומה שהיה בשנות השבעים עמדת-קצה זניחה, הפכה בהדרגה לעמדת השמאל הישראלי, לעמדת ממשלת ישראל ולעמדה שנתמכה בידי חצי העם. האסון של "שלום עכשיו", הוא שדרכם נוסתה והתנפצה אל סלעי המציאות. היא הוכחה כשלום אך-שווא, כשלום באספמיה. דרכם – בְּפִרְפּוּרֵיהָ, נוסתה עוד בעקירת גוש קטיף בתכנית ההתנתקות ובהצעתו של אולמרט לאבו מאזן שהרחיקה לכת אף יותר מהצעת ברק ונדחתה אף היא. שני האירועים הללו היו, בדיעבד, לווידוא ההריגה של התפיסה הזאת. נקודת המפנה הייתה "האינתיפאדה השניה"; נקודת ההתפכחות מן האשליות (הגם שפועלים בתוכנו עדיין קומץ סרבני התפכחות).

* ראוי לפרס – עם היבחרו לנשיאות ארה"ב זכה ברק אובמה בפרס נובל לשלום. הוא עוד לא הספיק לבצע אף שגיאה, אך גם לא לעשות דבר חיובי כנשיא כשקיבל את הפרס. בעצם, הוא קיבל את הפרס על כך שנבחר.

ואולי גם כמקדמה לקראת השלום שיביא לעולם בשנות כהונתו. היום אנו יודעים איזה שלום הוא הביא לעולם. הדרך בה נקט, ואין לי ספק שמתוך כוונות חיוביות לקדם שלום, הייתה דרך של פייסנות כלפי הקנאות האיסלמית. האם הדרך הזאת קידמה את השלום בעולם, במזרח התיכון, במדינות ערב? האם העולם בטוח יותר? כמה דם נשפך בידי מושאי פייסנותו? גולת הכותרת של מדיניות הפייסנות שלו הייתה הסכם מינכן ב' – הסכם הגרעין האיראני; הסכם שהעצים את איראן, המדינה המאיימת על שלום העולם יותר מכל מדינה אחרת מאז גרמניה הנאצית, ומאפשר לה להגיע למעמד של מעצמת-סף גרעינית.

השבוע הוגשה לוועדת פרס נובל לשלום מועמדותו של הנשיא טראמפ. התגובות להמלצה נעו בין צחוק פרוע לגינוי. אבל בניגוד לפרס ההזוי לאובמה, לטראמפ יש בהחלט קבלות שבעטיין הוא ראוי לפרס. טראמפ הוא השושבין של הסכם השלום והנרמול בין ישראל לאיחוד האמירויות, להסכם השלום והנרמול עם בחריין ועל פי כל הסימנים אנו צפויים להסכמים דומים עם מדינות ערביות נוספות. זהו צעד משמעותי ביותר בדרך לשלום במזה"ת, אחד האזורים הסוערים ביותר בעולם בעשרות השנים האחרונות. ההסכמים עם איחוד האמירויות ובחריין הם שלב בדרך להתקבלותה של מדינת ישראל בידי שכנותיה, שבמשך למעלה משבעים שנה מסרבות להכיר בה. זו בשורה לכל שוחר שלום בעולם.

טראמפ הוא גם השושבין של הסכם הנרמול בין סרביה וקוסובו. אנו זוכרים את מרחץ הדמים הנורא שהיה שם לפני פחות משנות דור. גם זה הישג משמעותי המקדם את שלום העולם.

טראמפ בהחלט ראוי לפרס נובל לשלום.

אגב, באותה מידה גם נתניהו ובן זאיד ראויים לַפרס.  

מצד שני… אחרי שאיש הדמים, רב המרצחים ערפאת זכה בפרס נובל ל…שלום, לא בטוח שזו מציאה גדולה כל כך.

* הרש"פ צודקת – הרשות הפלשתינאית מאשימה את בחריין שהיא ממוטטת את היוזמה הערבית. הרש"פ צודקת.

וזה מה שטוב בהסכמי הנרמול עם איחוד האמירויות ועם בחריין. הן ממוטטות את היוזמה הערבית. היוזמה הערבית הייתה תכתיב התאבדות לישראל, בתוך מלכודת דבש של "שלום" כביכול עם כל המזה"ת. כל צעד שממוטט את היוזמה הזאת, מקדם את השלום במזרח התיכון.

* סדר עדיפויות – כתבתי כבר מספר פעמים שאין שום סתירה בין החלת הריבונות על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות לבין הנרמול עם איחוד האמירויות ומדינות נוספות. הסברתי שניתן להחיל את הריבונות ולקדם את הנרמול, שהוא אינטרס שלהם לא פחות משלנו. הבהרתי שנתניהו נבהל מן ההפחדות מפני החלת הריבונות, והלינקג' בין ביטול (דחיית?) החלת הריבונות להסכם עם איחוד האמירויות היה הסולם שלו לרדת מהעץ ועל הדרך גם מתן "הישג" מדיני מדומה לאיחוד האמירויות מול המתקפות עליה בעולם הערבי.

אבל על כך אוסיף, שאילו היה עלינו לבחור בין השניים – הריבונות קודמת וחשובה יותר. היא מעצבת את גבולה המזרחי של ישראל, מבטיחה גבולות בני הגנה לישראל, מסכלת את הרעיון של גימוד מדינת ישראל לקווי 1949 ומאפשר פשרה טריטוריאלית ראויה שאינה מסכנת את ישראל.

* מוצא אחרון – מאז כניסתו לתפקיד הפרויקטור ועוד קודם לכן, פעל פרופ' רוני גמזו נגד הסגר. הוא הציג את הסגר כנשק יום הדין, שיש להשתמש בו רק כמוצא האחרון. ולכן, כאשר גמזו תומך בסגר וממליץ עליו, אני מאמין שכנראה אין ברירה. אילו היה זה, למשל, פרופ' גבי ברבש, נושא דגל הסגר, היה לי קשה הרבה יותר לקבל זאת.

העובדה שהידרדרנו למצב המחייב סגר, היא תוצאה של כישלון הממשלה בטיפול בקורונה. עיקר הכישלון היה בזמן הגל הראשון. אמנם בגל הראשון התקבלו החלטות נכונות שבזכותן צלחנו אותו טוב יותר ממרבית העולם, אך הסגר הממושך בוזבז, כיוון שלא נערכנו בו לגל השני, בעיקר בהקמת מערך יעיל לקטיעת שרשרת ההדבקה, שאינו מוכן גם היום, כחצי שנה אחרי פרוץ הקורונה. זה מחדל לאומי.

יש לקוות שהסגר השני ינוצל למאמץ מרוכז שיסכל התפרצות שלישית בחורף.

* כן לקורונה – מחאת בלפור והגשרים הייתה אמש תחת סיסמה אחת: "לא לסגר".

אולי בשבוע הבא תהיה המחאה תחת הסיסמה: "כן לקורונה".

* הדילמה של רוגל אלפר – רוגל אלפר בדילמה. מצד אחד, הוא מכחיש קורונה קיצוני, מיום שהיא החלה. מכאן, שהיה עליו לשבח את החרדים שקוראים תיגר על הוראות הקורונה, למשל בחתונות המוניות או בנסיעה לאומן, כפי שהוא שמח על כל קריאת תיגר בארץ ובעולם על ההנחיות, שהרי כל הקורונה היא קונספירציה של דיקטטורים בכל העולם. אבל כאן יש בעיה. מדובר בחרדים. והרי הוא מסית ומדיח קנאי נגד כל מה שמריח דת, דתיים, מסורת, מסורתיים, אמונה באלוהים וכו'. הדילמה של אלפר היא מה הוא יותר, מכחיש קורונה או שונא דתיים. מסתבר שהשנאה לדתיים ולחרדים המפעפעת בכל נים ונים שבו עולה על הכחשת הקורונה. ולכן, רק כאשר מדובר בחרדים, האנרכיסט פתאום מדבר על "הפרת הנחיות המדינה" וכו' כפשע. בדרך כלל, כאשר לא מדובר בחרדים, הפשע הוא הנחיות המדינה.

"הארץ" לא היה מפרסם, בצדק, פשקוויל כמו של אלפר, אילו נכתב על ערביי ישראל, למשל. כמה דוגמיות: "החרדים הם המגזר שמוביל הפרה שיטתית והמונית של המגבלות, והנגיף נפוץ בקרבם. למה הם עושים זאת? הסיבה השטחית: מיאון לשנות את אורחות חייהם — בישיבות, בטיש ובחתונות. והסיבה האמתית, העמוקה יותר? זו חברה כוחנית מאוד, ששואפת להתפשט ולהשתלט. החרדים מזהים במשבר הקורונה הזדמנות פז לייצר אמירה אוטונומית מהדהדת שפירושה שהם אינם סרים למרות המדינה, אך ממשיכים להיות ממומנים על ידה. כלומר, שהמדינה היא העבד שלהם… החרדים חיים במידה רבה על חשבון משלמי המסים החילונים, שמממנים גם את מחלקות הקורונה, שחלק מהמאושפזים בהן חרדים. והתנהגותם עוד תכפה סגר כללי באשמתם, שישבור את מטה לחמם של חילונים נוספים המפרנסים אותם בכספי מסיהם". אנטישמיות לשמה. הוא, שטוען בכל הזדמנות שחופש ההפגנה הוא מוחלט, וכל מחשבה על מגבלה כלשהי היא דיקטטורה, תומך באיסור תפילה, וברור שהקורונה, שבעיניו היא קונספירציה, היא רק צידוק לאיסור תפילות. הוא כבר כתב על כך כמה פשקווילים. וכך גם ביום חמישי: "זכות ההפגנה הדמוקרטית מנוגדת לזכות התפילה הדתית. זה קרב לחיים ולמוות". ולמה החרדים מתחתנים? הנה, "דר שטירמר" במרעו: " 'מחאת החתונות': קיום חתונות המוניות בניגוד לתקנות לכל אורך הגל השני, וביתר שאת לאחר כניסת העוצר הלילי. המסר של המחאה הזו הוא: החרדים לא כפופים למדינה, אבל באמצעות כוחם הפוליטי ימשיכו לסחוט אותה… כוחם של החילונים כלכלי. כוחם של החרדים במספריהם, הנובעים משיעור הילודה הגבוה אצלם. והנה עובדה הלכתית פשוטה: חתונה היא תנאי הכרחי להזדווגות במגזר החרדי. כדי לנצח את החילונים, החרדים חייבים לעשות ילדים. וכדי לעשות ילדים, הם חייבים להתחתן. כך שלא בכדי נהפכה החתונה ההמונית לסמל המאבק החרדי נגד החברה החילונית בימי הקורונה. החתונה מסמלת את הפוריות החרדית. לא רק כדימוי: אם ייפסקו החתונות במגזר החרדי, ייפסקו גם הלידות. זה עניין הישרדותי בעבורם. בלי חתונות לאורך זמן הם ייכחדו".

אבל כאן יש לו בעיה נוספת. במגזר הערבי בעיית החתונות ההמוניות בולטת יותר. מה הוא כותב עליהם? משפט אגבי אחד: "גם הערבים מפרים ומפיצים, אבל בישראל הם ממילא לא נחשבים חלק אינטגרלי מהציבור. הם מחוץ למחנה גם כך, ונענשים בתת־תקצוב כרוני".

ולגבי ה"חילונים שמפרנסים אותם". מעבר לביקורת המוצדקת על מודל "חברת הלומדים" – האם באמת "החרדים" בהכללה אינם מתפרנסים? לא כולם בחורי "כולל", ואלה שכן – הנשים שלהם עובדות ומפרנסות. והעוני שם קשה מאוד. ומעבר לכך, האם מי שאינם חרדים ומפרנסים אותם הם רק חילונים? האם הדתיים לאומיים והמסורתיים עובדים ומפרנסים ומשלמים מסים פחות מהחילונים?

איש רע ושקרן. חלאה.

* גאון מכחיש קורונה – מתי כספי הוא מכחיש קורונה. מה שמוכיח שאפשר להיות גאון מוסיקלי ואידיוט ציבורי בעת ובעונה אחת. הכחשת הקורונה לא גורעת כהוא זה מגאוניותו המוסיקלית של מתי כספי. גאוניותו המוסיקלית של מתי כספי אינה מוסיפה גרם של היגיון לקונספירציה של מכחישי הקורונה.

* הצד של העיתונות החופשית – עמית סגל וגיא פלג מייצגים לכאורה שני מחנות, שני צדדים של המתרס. אך למעשה, הם באותו צד בדיוק – הצד של העיתונות החופשית, של התקשורת החוקרת. שניהם מופת של עיתונאים שחוקרים, שמשיגים מידע על גורמי כוח בישראל, לא מטייחים ומציגים את חולשותיהם, טעויותיהם, קלונם, שקריהם, ושחיתות שקיימת בהם. זה תפקידם, זו שליחותם; אחת היא אם מדובר במערכת הפוליטית על כל חלקיה, במערכת המשפטית, במערכת הביטחון או במרכזי ההון בישראל. וגם במערכות התקשורת. אין גוף חסין מפני ביקורת וחשיפה. עמית סגל אינו אחראי לשימוש הציני והספינולוגי שהשקרן עושה עם המידע שהוא חשף. חובתו הייתה לחשוף זאת.

אין לי ספק, שאילו המידע שגיא פלג חושף היה מגיע לעמית סגל והמידע שסגל חושף היה מגיע לגיא פלג, כל אחד מהם היה חושף אותו ללא משוא פנים.

גילוי נאות – עמית סגל חשף לפני כשנה, לפני אחד מסיבובי הבחירות, התבטאות בעייתית שלי בתכתובת פנימית של תל"ם; חשיפה שגרמה לי ולתנועתי (לשעבר) מבוכה רבה. ולמרות המבוכה, שאף חייבה אותי למהר ולהתנצל, אישית ובאופן פומבי, הסרתי בפניו את הכובע, כי הוא מילא היטב את תפקידו (כעסתי רק על החפרפרת שהדליפה, שעד היום איני יודע מיהי). מאוחר יותר הוא שוב חשף התבטאות פנימית חריפה שלי בקבוצה, אבל אז דווקא שמחתי שהיא דלפה…

* בדיקה בלתי תלויה – "דוברוּת הליכוד" (כלומר נתניהו) הוציאה הודעה הדורשת בדיקה בלתי תלויה של סוגיית חקירות נתניהו, או בלשונם השקרנית משולחת הרסן "תפירת התיקים" ושאר עלילות הקונספירציה המטורללות.

מהי בדיקה בלתי תלויה? בדיקה של ועדה בראשות שופט. אבל אם תקום ועדה כזאת, הרי הם יטענו מראש, שזו ועדה מוטה הרי השופטים הם "מפלגת צלאח א-דין" "דיפסטייט" ושאר הבלי העלילה.

אז מי הם רוצים שיערכו את הבדיקה ה"בלתי תלויה"? ועדת לינץ' פרלמנטרית של עסקנים "בלתי תלויים" כיריב לוין, מיקי זוהר, אסנת מארק, שלמה קרעי, סמוטריץ' ודומיהם. שונאי החוק והמשפט ונערי השליחויות של הנאשם. כמובן שאסור לאפשר את הקמת ועדת הלינץ' הזאת.

אז מי צריך לבדוק את הסוגיה?

יש שופטים בירושלים. ובינואר יחל משפטו של נתניהו. הוא נכנס למשפט כנאשם, אך עומדת לו חזקת החפות, כלומר הוא מגיע למשפט כחף מפשע. הוא אינו צריך להוכיח את חפותו, אלא התביעה נדרשת להוכיח את אשמתו. שם, במשפט, תוצגנה הראיות ועל פיהן ורק על פיהן השופטים יפסקו את דינו. ושם, במשפט, יוכל נתניהו להציג את כל טענותיו כלפי החקירה, אך שם הוא גם יצטרך להוכיח את טענותיו על סמך עובדות.

בבית המשפט יזכה נתניהו למשפט צדק. ניסיונותיו לסכל בכל מחיר את המשפט מעידים שכנראה הוא אינו משוכנע כל כך בחפותו.

* השאלה הרלוונטית – יעקב אבו-אלקיעאן אינו מחבל. נקודה. וזה נכון ללא קשר לספין הציני של ה"התנצלות" של נתניהו, שבה כהרגלו הוא שם את עצמו במרכז כ"קורבן".

יעקב אבו-אלקיעאן אינו מחבל, אך עובדה זו אינה רלוונטית לשאלה מה קרה באום אלחיראן. השאלה הרלוונטית היא האם השוטרים שירו בו חשו סכנה, סברו שהם בפיגוע דריסה וירו מתוך הגנה עצמית. העובדה שעד היום הנושא הזה לא נסגר, היא עינוי דין ממושך ומיותר. יש להאיץ את החקירה ולסגור את הפרשה. אבל כל עוד היא לא הסתיימה, מן הראוי שלא נשפוט את השוטרים היורים ולא נציג אותם כעבריינים (כפי שהוצגו בימים האחרונים בכלי התקשורת).

* חקירה כוללת – הרשימה המשותפת קוראת להקים ועדת חקירה על אירועי אום אלחיראן. הם צודקים. יש להקים ועדה כזאת. אך ועדה כזו, אם תקום, חייבת לדון בכל האירועים במקום באותו יום, שהביאו להשתלשלות העניינים הטרגית שהסתיימה במותם של השוטר ארז עמדי לוי ושל יעקב אבו-אלקיאן. יש לחקור את האלימות הקשה שבה נתקלו שוטרי משטרת ישראל שבאו לאכוף את החוק ואת פסיקת בית המשפט. יש לחקור את תפקידם של הח"כים מן הרשימה המשותפת, בראשות איימן עודה, שהיו במקום, התסיסו את הרוחות, שלהבו את היצרים ועודדו את הפרת החוק ואת האלימות. עודה עצמו נפצע בראשו מאבן שיידו המתפרעים שהוא הסית, והתקשורת חגגה סביב תמונתו חבוש ראש א-לה אריק שרון במלחמת יום הכיפורים. אלמלא האלימות הזאת ואלמלא ההסתה הזאת, סביר להניח שהשוטרים לא היו חשים סכנה וכל הטרגדיה הייתה נמנעת.

ובכלל, כל אימת שהח"כים מהרשימה המשותפת מלינים על כך שהמשטרה אינה פועלת נגד האלימות במגזר הערבי, והם צודקים בטענתם, כדאי לזכור כיצד מתקבלת המשטרה כאשר היא באה לאכוף את החוק ואיזה תפקיד ממלאים אותם ח"כים באירועים האלה.

* אסור לקבל מתנות? – טיילתי עם חבריי לבית המדרש "מעגלים" בחורבות רעבנה שביער אודם. הדריך אותנו (זו כבר הפעם השניה) מנהל אזור הגליל המזרחי והגולן ברשות העתיקות אורן זינגבוים.

ההדרכה הייתה ללא תשלום, כמו בפעם שעברה. בתום הסיור הענקנו לו שי צנוע – שובר לקניית ספר בסטימצקי. "אני מתנצל", אמר אורן, "אסור לי לקבל מתנות".

כשראינו את עקשנותו, ניסינו כיוון אחר. "בשעה שאתה הדרכת אותנו, לא היית בבית עם אשתך והילדים ואשתך הייתה לבד. זאת מתנה לאשתך".

לא עזר שום דבר. "חברים, אני עובד מדינה, זה חלק מהעבודה שלי, אני מקבל על זה משכורת, אני לובש חולצה עם הסמל של רשות העתיקות, מצטער, איני יכול".

טוב, כבר נמצא למי להעניק את השי הצנוע.

ולמה אני מספר זאת? באמת, למה?  

* השקרן – כמה עשרות מבוגרי קרן וקסנר תבעו את יאיר נתניהו השקרן בסכום של מיליון ₪. מצוין! זאת הדרך לטפל בַּשקרן.

* קליפורניה הבוערת – יושב בסן פרנציסקו על המים. שוטף את העיניים בכתום ובאדום.

* בוג'ה – יקירנו בוג'ה, בנימין יוגב, חבר קיבוץ בית העמק, מי שניהל במשך שנים רבות את מכון "שיטים" והמשיך לעבוד כמרצה מרכזי עד יומו האחרון, הלך בשבת בבוקר לעולמו. בן 82 היה במותו. בוג'ה נפטר ממחלת הסרטן.

בוג'ה היה מן הדמויות המרכזיות בעולם ההתחדשות היהודית בחברה הישראלית בכלל ובתנועה הקיבוצית בפרט. עד מחלתו, המשיך להרצות כמעט מדי יום בכל רחבי הארץ, בפני חיילים, סטודנטים ומעגלים שונים בנושא התרבות היהודים והחגים. הוציא הרבה מאוד חוברות וילקוטים על חגי ישראל, על השבת ובנושאים נוספים של התרבות היהודית ישראלית. היה מרכז תנועת הצופים ושליח עליה בארה"ב.

בוג'ה היה מורי ורבי וחברי. הרבה מאוד שיתופי פעולה היו לנו, ובהם קורסים משותפים שהעברנו במתנ"ס הגולן בנושא מעגל השנה וחגי ישראל, סדרי טו בשבט שהעברנו יחד במשך שנים רבות ביישובי הגולן והגליל ועוד.

בוג'ה היה יקיר אורטל. במשך שנים הוביל באורטל מדי שנה קבלת שבת לקבוצת בנות ובני המצווה, משפחותיהם והסבים והסבתות שלהם שהגיעו אותה שבת לאורטל. הנחה יחד אתי סדרי טו בשבט בקיבוץ והרצה בחגים שונים. הוא אהב את אורטל מאוד, ותמיד ראה בה מופת של קהילתיות וחיי תרבות. לפני שנתיים ערכנו באורטל ט"ו בשבט בהנחיה משותפת של שנינו, שנושאה היה: ארבעים שנה לאורטל, שמונים שנה לבוג'ה. בארבע הכוסות, ארבעה חברים בירכו את בוג'ה. הביקור האחרון באורטל של דניאלה ובוג'ה היה במופע המרכזי של שנת הארבעים לאורטל, שהיה גם האירוע המרכזי של שנת המצוות, בקבוצה שבה הייתה חברה בתי תמר.

היה איש צנוע, עממי, שמח, מקרין שמחה, אופטימיות ואהבת האדם. בר אוריין אוטודידקט, שופע ידע ביהדות על כל גווניה ושלל מקורותיה.

בוג'ה הוא אבדה ענקית. כאב לי מאוד לאורך השבת. יהי זכרו ברוך!

* הפריבילגית – אני רוצה לספר על אמא שלי, רחל הייטנר, שאמש מלאו 32 שנים לפטירתה, בטרם עת, בגיל 52, ממחלת הסרטן.

ילדותה של אמי נעשקה בתלאות השואה. לאחר השואה, משפחתה התאחדה וחייתה עוד ארבע שנים במחנה עקורים בגרמניה. בגיל 13 אמי עלתה עם משפחתה לארץ. תחילה התגוררו במחנה העולים "שער עליה" בחיפה ולאחר מכן עברו לאזוּר, ונכנסו לבית ערבי נטוש וקטן בלי גג ובהמשך עברו לבית עם תנאים קצת יותר סבירים.

אמי החליטה למתוח קו על עברה עד עלייתה לארץ. עד מותה לא סיפרה לנו במילה על מוראות השואה, כמי שרוצה לגונן עלינו (ועל עצמה) מן המידע הזה (את הסיפורים דלינו אחרי מותה). היא התערתה בארץ, הקדישה את זמנה ללימודים והייתה תלמידה מצטיינת, ולתנועת הנוער השומר הצעיר בה הייתה פעילה ומדריכה. היא למדה בסמינר למורות והתגייסה לצה"ל כמורה חיילת. היא שירתה ביישובי העולים בנגב ולימדה את ילדי העולים עברית ואת כל מקצועות היסוד. היא, העולה החדשה, ירדה לנגב כוותיקה המסייעת לעולים החדשים. בשובלים היא פגשה את אבי, יוסי הייטנר, שהלך לעולמו אשתקד בגיל 90. גם אבי שרד את השואה, שבה הוא איבד את אחיו ורבים ממשפחתו במחנה טרנסניסטריה ושם לקה, עוד כילד, באולקוס ממנו סבל עשרות שנים. הוא עלה לארץ בספינת המעפילים "מדינת היהודים", גורש לקפריסין וחזר עדין כנער (בן פחות מ-18) היישר למלחמת השחרור בה לחם. אבי ירד לנגב כדי לסייע, כוותיק, לעולים החדשים. הוא היה מזכיר, גזבר ומנהל חשבונות של מושבי עולים. הוריי היו בין המייסדים של היישוב מבועים בנגב, שם נולדה אחותי הבכורה. הייתה זו התקופה היפה בחייהם. כאשר החבורה של המייסדים התפרקה, הם היו בין אחרוני העוזבים ועברו לרמת גן. הם קנו בית קטן, שם גידלו את שלושת ילדיהם. שלושתנו גדלנו בחדר ילדים אחד, וכשאחותי הגיעה לגיל ההתבגרות הם סגרו לה מרפסת קטנה, כדי להקנות לה מעט פרטיות. הוריי היו אנשי עבודה, חרוצים מאוד ובעלי מוסר עבודה גבוה, כערך עליון. אמי חינכה דורות של תלמידים ורבים מציינים אותה עד היום כמורה לחיים. אבי היה מנהל החשבונות של שירותי רכב בע"מ, וכשחזר אחה"צ מהבית המשיך במשרות הנהלת חשבונות נוספות, לעתים עד השעות הקטנות. הורינו חינכו אותנו על אהבת האדם, העם והארץ, עבודה קשה, הצנע לכת וחיסכון. כך הוריי חסכו, בעבודה קשה, אגורה לאגורה, לירה ללירה, עברנו לגור בבית מרווח יותר, בשנות הארבעים לחייהם הוריי החלו לנסוע בחופשות הקיץ לחו"ל, ובגיל מאוחר אמי הרשתה לעצמה לצאת ללימודים אקדמיים, אך נפטרה בטרם השלימה את התואר השני.

ולמה אני מטריח אתכם בסיפור המשפחתי שלנו? רק כדי שכאשר מספרים לכם על "ישראל הראשונה", על האשכנזים-הפריבילגים-ההגמונים-המתנשאים-המנותקים – שתדעו על מי מדובר. 

            * ביד הלשון

העלה חרס בידו – השתתפתי בסיור ארכיאולוגי. אחת המשתתפות הרימה חרס ואמרה: "העליתי חרס בידי". ובאותו הרגע העליתי בידי את הרעיון לפינה.

מה מקור הביטוי? ברור שאין הכוונה למציאת חרס בחפירות ארכיאולוגיות. נהפוך הוא – מציאת חרס בחפירות היא מציאת האוצר שאותו הארכיאולוג מחפש. ואילו הביטוי מדבר על כך שחיפשתי וחיפשתי אחר האוצר שאני מבקש, ולא מצאתי. אז מה עושה כאן חרס?

מקור הביטוי הוא תלמודי, בבא קמא צא ע"א: "…אמר לו ר' עקיבא; צללת במים אדירים והעלית חרס בידך".

למה הכוונה? כאן חרס – פירושו צדף. המשל של ר' עקיבא מתייחס למלאכתם של שולי הפנינים, המתייגעים בחיפוש צדפות הפנינים וכושלים במוצאם צדפים חסרי תועלת.

התייחסות לכך נמצאת במקום אחר בתלמוד הבבלי, ששם השולים דווקא מצאו את אוצרם; מסכת יבמות צב ע"ב: "אי לאו דדלאי לך חספא, מי משכחת מרגניתא תותיה?" ובעברית: "לולא העליתי לך את מכיתת החרס, לא היית מוצא המרגלית שתחתיה".

המים האדירים שעליהם דיבר ר' עקיבא לקוחים משירת הים: "נָשַׁפְתָּ בְרוּחֲךָ כִּסָּמוֹ יָם, צָלֲלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים".

פירוש נוסף לחרס – שמש.

* "חדשות בן עזר"

אגדת הקיפוח

בעקבות מאמרי "המגדל הראשון", שבו סיפרתי את סיפורו ההרואי של קיבוץ ניר דוד (תל עמל), על רקע פרשת נחל האסי, קיבלתי תגובה שאליה צורפה הרשומה הבאה:

"צ'מעו סיפור קטן שנזכרתי בו בשל כל הבלגן סביב האסי וקיבוץ ניר דוד.

ב-1929 התארגנו שתי הכשרות דתיות (קבוצת רודגס הייקית וקבוצת שח”ל המזרח אירופית) שרצו להקים קיבוץ באדמות עמק בית שאן לקראת עליה על הקרקע. שתי ההכשרות התאחדו לקבוצה אחת שהתמקמה בבית אלפא ב-1935 והמתינה לתורה לעלות על הקרקע. הנוהג אז ב'מוסדות הלאומיים', היה שהאדמות יוקצו לקבוצות לפי התור וכל הקודם זוכה, והקבוצה הדתית 'שלנו' ביקשה אדמות מסוימות שהיו קרובות יחסית ליישובים יהודיים נוספים שכבר היו קיימים, ולא פחות חשוב – קרובות לכמה מעיינות גדולים, דרומית לבית שאן. הקצאת הקרקע התמהמהה, וכשחברי הקבוצה ניסו להבין מה קורה, התברר להם שהאדמה, שלפי התור אמורה הייתה לעבור לידיהם, הועברה דווקא לקבוצה מהשומר הצעיר, בעקבות לחץ חזק מהתנועה האם (הפועל המזרחי של אז לא בדיוק יכלה לתת פייט פוליטי במוסדות הלאומיים לשמו"צ) לתת לקבוצת ההכשרה של השמו"צ דווקא את חלקת האדמה הנחשקת הזו, למרות שלפי התור דווקא הקבוצה הדתית 'שלנו' הייתה זו שצריכה לקבל אותם. ואכן הקבוצה השמו"צניקית החלה לעבד את האדמה הנדונה, והקבוצה הדתית נותרה ללא שום הקצאה.

כשחברי הקבוצה ראו שהם לא מקבלים כלום, הם החליטו לקבוע עובדות בשטח ובאפריל 36' עלו על הקרקע בחווה שיזם יהודי בשם קסטנר קנה, קרוב לאדמות המקוריות אותן היו אמורים לקבל, וקראו למקום 'בית יהודה'. גם משם הם נאלצו להתפנות כתוצאה מלחץ של ה'וותיקים' והמאורגנים (התירוץ הפעם היה תחילת המרד הערבי. למה אני קורא לזה תירוץ? עוד מעט תדעו).

בסופו של דבר הם קיבלו אדמה. אבל איזו אדמה? או, טוב ששאלתם. קק”ל קנתה חווה חקלאית שהייתה רחוקה 12 ק"מ מבית שאן (אל תזלזלו, 12 ק"מ היו מרחק לא קטן אז), מוקפת בדואים, רחוקה מכל יישוב יהודי, וללא מקור מים משמעותי קרוב, וודאי לא בגודל של מקורות המים באזור בית אלפא ובנותיה (כולל האדמות ה'מקוריות' שהם לא קיבלו). למה הם קיבלו דווקא את החווה הזו? אוף, אתם שואלים שאלות מצוינות היום. כי התנועות החזקות והוותיקות יותר לא רצו אותה לקבוצות ההכשרה שלהן. הקבוצה הדתית שלנו קיבלה את ה'בררה' שאף אחד אחר לא רצה. וזו גם ההוכחה לכך שעניין המרד הערבי היה סתם תירוץ להעיף אותם מאדמה נחשקת. שכן אם יש חשש לגורלה של הקבוצה החדשה בנקודה קרובה ליישובים יהודיים אחרים, להיכן הוא נעלם פתאום כשמדובר היה באדמות עליהן היו פחות קופצים?

הקבוצה הדתית המדוברת אכן עלתה בחלקה, ובתוספת חברים מקבוצה נוספת שישבה ליד כפר יעבץ, על הקרקע במסגרת מבצע חומה ומגדל (ב-30.6.37), הצליחה להקים קיבוץ לתפארת, ואף הדפה ללא עזרה התקפה ערבית עליה. אתם מכירים את המקום כ'טירת צבי'.

ולמה הבלגן סביב האסי הזכיר לי את הסיפור הזה? פשוט מאוד: האדמות הנחשקות שנלקחו מהקבוצה הדתית והועברו לקבוצה מהשמו"צ? הקבוצה הזו אכן עיבדה את האדמות, ואפילו עלתה על הקרקע בדצמבר 36' במבצע חומה ומגדל – שימו לב, שמונה חודשים תמימים אחרי שהקבוצה הדתית הקימה את בית יהודה! – והקימה עליהם קיבוץ שמו”צניקי לתפארת בשם תל-עמל, המוכר היום בשם ניר דוד. שווה לזכור את זה בפעם הבאה שידובר על אדמות ניר דוד כאדמות נידחות ואומללות בעבר, ולא פחות מכך שווה גם לזכור את האדמות הנידחות באמת, שבאמת אף אחד לא רצה, שאליהן זרקו תנועת השומר הצעיר והמוסדות הלאומיים את הדוסים, בזמן שאת האדמות הנחשקות והנוחות יותר העבירו דווקא למקימי ניר דוד".

לא נגענו.

וכך הגבתי מיד: "איני מכיר את הסיפור ולכן איני יכול לחוות דעה על רמת הדיוק שלו. גם אם הוא מדויק, אין בכך כדי לשנות כהוא זה את מה שכתבתי. בעיקרון, פעמים רבות היו ויכוחים וריבים בין התנועות על נקודות התיישבות. הלוואי עלינו היום. ומי שהפסיד בתחרות הזאת תמיד הרגיש מקופח, ולעתים הוא באמת קופח. כך או כך – ניר דוד וטירת צבי הם התיישבות חלוצית קיבוצית מפוארת, יישובי חומה ומגדל שהרחיבו את גבולות ההתיישבות, והם ראויים להוקרת החברה הישראלית".

בדקתי את הסיפור עם חבריי בקיבוץ הדתי ובראשם ד"ר נחום ברוכי, חוקר הקיבוץ הדתי וההיסטוריון המובהק של תנועה זו ולשעבר מזכיר התנועה, חבר קיבוץ בארות יצחק. והסיפור האמתי הוא… איך נאמר? קצת שונה.

במשך עשרות שנים תנועת הקיבוץ הדתי חוותה תחושת קיפוח. "היינו בטוחים שדפקו אותנו, תמיד קיפחו אותנו ואף פעם לא הכירו בנו", אמר ברוכי. המיתוס היה חזק מאוד בתנועה, עד שנחקר. מי שחקר אותו, היה חתן פרס ישראל פרופ' יוסי כץ, שהוא אולי החוקר החשוב והרציני ביותר לתולדות ההתיישבות הציונית בארץ ישראל. היה זה המחקר המדעי האוביקטיבי הראשון של ההתיישבות של תנועת הקיבוץ הדתי. החרה החזיק אחריו ד"ר נחום ברוכי, שכבר שנים רבות הוא החוקר המובהק והמוסמך של תולדות הקיבוץ הדתי. והמסקנה של שני החוקרים, היא שמיתוס הקיפוח של הקיבוץ הדתי אינו נכון.

ומה האמת בנוגע לטירת צבי?

טירת צבי עלתה לקרקע ב-30 ביוני 1937. היא עלתה אחרי תל-עמל ושדה נחום מהסיבה הפשוטה שהם היו קודם בהמתנה להתיישבות. התור נבע משתי סיבות – מתי היה גרעין מוכן להתיישבות ומתי התנועות השיגו בעבור קק"ל משאבים לרכישת האדמה. מי שהביא את הכסף קודם – התיישב קודם. אגודת "ניר שיתופי" של הסתדרות העובדים הכללית העבירה את המשאבים הדרושים לקק"ל, בעבור הקמת תל-עמל, שדה נחום ומעוז חיים.

תנועת הקיבוץ הדתי, תנועה בחיתוליה (טירת צבי היא הקיבוץ הראשון של התנועה) לא הייתה עתירה במשאבים, אך כאשר הביאה כסף – קיבלה אדמה. כאשר הקיבוץ הדתי הביא את הכסף הוא קיבל את האדמה להקמת טירת צבי. הכסף לגאולת האדמה של טירת צבי, הגיע ב"הסכם ההעברה". היה זה הסכם שנחתם ב-1933 בין השלטונות הנאציים לבין הסוכנות היהודית. מטרת ההסכם הייתה לאפשר ליהודי גרמניה למכור נדל"ן, טובין ורכוש אחר, הנמצאים בבעלותם בשטחים שתחת שלטון גרמניה הנאצית, בטרם יופקע בידי השלטונות, להעביר את תמורת המכירה לארץ ישראל בסחורות שנרכשו בגרמניה, והפדיון ממכירתן בארץ ישיב לעולים מקרב יהודי גרמניה חלק מהונם ויקל על קליטתם.

קבוצת רודגס הייתה קבוצה של עולים מגרמניה בתחילת שנות השלושים, שהקימה חוות הכשרה ליד פתח תקווה וב-1941 הקימה את קבוצת יבנה. במסגרת הכספים של הסכם ההעברה, שעברו לאגודה לשיקום עולי גרמניה, עבר סכום כסף לקבוצת רודגס, לצורך גאולת אדמה בעמק בית שאן. רוב חברי קבוצת רודגס העדיפו להישאר במרכז הארץ והתיישבו ביבנה, אך הכסף אכן עבר לרכישת הקרקע עבור הקיבוץ הדתי, ועל האדמה שנרכשה קם קיבוץ טירת צבי, הקרוי על שם הרב צבי הירש קלישר, ממבשרי הציונות ומראשי "חובבי ציון". אחדים ממייסדיו היו בני קבוצת רודגס, ובהם מוכתר הקיבוץ יהושע ברוכי, אביו של נחום. אגב, אנקדוטה שהשבוע היא אקטואלית מאוד – בטירת צבי נמדדה הטמפרטורה הגבוהה ביותר בתולדות המדידות בארץ ישראל – 54 מעלות, בקיץ 1942.

ראשוני המתיישבים, כעשרה איש, עלו לבקעת בית שאן עוד לפני עליית תל-עמל, אך כעבור שבועות אחדים, עם פרוץ המאורעות, אנשי קק"ל הבהילו אותם להסתלק מהר לבית אלפא. הם חיו באוהלים בפאתי הקיבוץ ואכלו בחדר האוכל הכשר של הורי חברים.

כאשר ועדת פיל תכננה את גבולות תכנית החלוקה, פעלה ההסתדרות הציונית לקביעת עובדות בשטח בהרחבת גבולות ההתיישבות. אחד הדגשים היה התיישבות בדרום בקעת בית שאן. כלומר, לא הייתה זו נקודה "בררה" ולא נחשקת, אלא להיפך – זו הייתה משימה לאומית מועדפת, שאליה הגיעו מכל התנועות ובהן הקיבוץ הדתי. באחד המבצעים המרשימים ביותר של "חומה ומגדל", קמו בתוך שבוע חמישה יישובים, שנועדו להרחיב את גבולות היישוב: ב-30 ביוני עלתה לקרקע טירת צבי ובימים שאחריה מולדת, עין השופט, עין גב ומעוז. מעוז, שלימים נקראה מעוז חיים על שמו של חיים שטורמן מעין חרוד שנפל במאורעות, קמה אף היא בדרום עמק בית שאן, כמו טירת צבי, בדיוק שבוע אחרי טירת צבי, ב-6 ביולי. כעבור שנה הצטרפו אליהם כפר רופין, נווה איתן ומסילות, וכעבור שנתיים הקיבוץ הדתי השני בעמק – שדה אליהו.

סיפורה של טירת צבי הוא סיפור הרואי, והיא מסמלי "חומה ומגדל", לא פחות מניר דוד. ב-1938 הותקף הקיבוץ בידי פורעים ערבים, והדף את התוקפים בקרב גבורה, עוד בטרם הספיקו חבריו להזעיק עזרה. הקיבוץ הותקף שוב בתש"ח, עוד טרם הקמת המדינה, בידי צבא ההצלה של קאוקג'י, ושוב הדף את המתקפה בקרב גבורה.

כאשר קראתי את הרשומה, באמת לא ידעתי האם הסיפור נכון. אך באמת האמנתי שגם אם הוא נכון הוא אינו רלוונטי. ממחקרי על ההתיישבות בגולן, אני יודע אלו מלחמות עולם היו בין התנועות השונות על נקודות ההתיישבות, ומן הסתם כך היה גם בשנות השלושים. כעת, לאחר שבדקתי את העובדות, אלו הן מסקנותיי:

א. הסיפור אינו נכון. ב. הסיפור נועד לסכסך ולפלג. ג. הניסיון לסכסך ולפלג התלבש על פרשת נחל האסי, כחלק מההסתה נגד קיבוץ ניר דוד ובהזדמנות חגיגית זו, נגד התנועה הקיבוצית כולה.

****

תגובה נוספת על המאמר, הופיעה בגיליון האחרון של "שישי בגולן", מכתבו של דניאל וולצ'ונוק החוזר לקרב העתיק והאינסופי על הבכורה – מיהו בכור יישובי חומה ומגדל, תל-עמל או כפר חיטים? לכך אתייחס במאמר נפרד.

* "שישי בגולן"

הכסף יענה את הכל?

שבועות אחדים טרם עקירת יישובי חבל ימית ומפרץ שלמה, ניסתה התנועה לעצירת הנסיגה בסיני ליצור קמפיין שיחולל הלם תודעתי – "הקמפיין הסעודי". בגיליונות השבת של העיתונים הגדולים פורסמה מודעה על גבי עמוד שלם, עם תמונה של פייסל, מלך סעודיה, ותחתיו ערימה של דולרים. הייתה זו פנייה לאזרחי ישראל, בה מקונן פייסל על הדם והכסף הרב שנשפכו לשווא במלחמות בין ישראל לערבים. במקום להשקיע את הכסף במלחמות, הוא מציע לכל אזרח ישראלי שיעזוב את הארץ סכום של חצי מיליון דולר. למודעה צורף מספר טלפון של נציגו. היה זה מספר במשרדי קשר-בראל, משרד הפרסום שעבד עם התנועה. ההנחה הייתה שרבים יענו למודעה. ואכן, אלפי אזרחים, ובהם קיבוצניקים, כפי שיהודה הראל, ממנהיגי התנועה, מקפיד לציין, התקשרו למשרד, עד שלא נותרה ברירה אלא להוסיף סוללת טלפניות. השלב הבא של הקמפיין עתיד היה לכלול מודעות בתגובה להצעתו של פייסל, ובהן תמונות ראשי המתיישבים הנאבקים בנסיגה, תחת הכותרת "אני טמבל". החתומים אמורים היו להסביר שהם דבקים בארצם ולא יעזבוה בעד שום סכום כסף. לאחר מכן תוקם תנועה ציבורית של "טמבלים". אך בטרם הספיקו ליישם שלב זה, התבצעה הנסיגה והיישובים נעקרו.

נזכרתי בסיפור הזה בעקבות תגובתו של יו"ש (אני מודה שאין לי הערכה רבה לאנשים שמתחבאים מאחורי פסבדונים, ואינם מסוגלים לעמוד בשמם המלא מאחורי דבריהם) על מאמרי בנושא עקירת גוש קטיף. עיקר המסר שלו הוא: מה הם מתלוננים? אלו פיצויים אדירים הם קיבלו! איזה עשירים הם נהיו! "ראוי שתגיעו לחוות שקמים, תעלו לקברו של אריק שרון, תתפללו לעילוי נשמתו".

איני יודע מיהו יו"ש, אך כחבר קיבוץ התביישתי לקרוא חבר קיבוץ שסבור שמתיישבים שמפעל חייהם נחרב, הם גורשו מן הבית שבנו, נושלו מאדמתם ונעקרו מחבל הארץ שהפריחו את שממותיה צריכים להודות למי ששפך עליהם כסף. איך קיבוצניק מסוגל לכתוב דברים מרושעים כאלה? איזו בושה. איזה אובדן מצפן, איזה אובדן מצפון, איזה אובדן ערכים, איזה אובדן דרך. איזה היפוך ערכים – עצם המחשבה שמתיישבים ישמחו על חורבן יישוביהם בעבור חופן דולרים. איני יודע מיהו יו"ש, אבל כנראה שעולם הערכים המעוות שלו והמוסר הדקדנטי שלו הוא כמתואר בפי קהלת: וְהַכֶּסֶף יַעֲנֶה אֶת הַכֹּל.

בימים הקשים של שנות התשעים, כאשר חרב העקירה והחורבן הונפה מעל ראשינו – תושבי הגולן, גם לנו זרקו את דברי האיוולת המרושעים, על כך שאין לנו על מה להלין הרי נקבל כאלה פיצויים… אבל אין סכום כסף בעולם שהיה גורם לחבריי ולי להסכים לעקירה. אני מניח שקשה לאדם כמו יו"ש להבין סולם ערכים כזה. טוב, כנראה שאנחנו באמת טמבלים.

ועתה, כמה התייחסויות עובדתיות לדברים שכתב יו"ש. ראשית, הוא כתב על הפיצויים המוגדלים, אבל האמת היא, כפי שקבעה גם וועדת החקירה של הכנסת, וגם התומכים הנלהבים ביותר של העקירה בוועדה היו שותפים לה, היא שהמדינה נהגה בצורה מופקרת כלפי העקורים שנזרקו לבתי מלון ולקח לחלקם עשר שנים להגיע לבית נורמלי. שנית, יש לזכור שגם הפיצויים שקיבלו העקורים נכפו על הממשלה בידי בג"ץ. הממשלה התכוונה לתת להם פרוטות.

יו"ש כותב שבגין הקים "בחטא" את גוש קטיף כדי לפצות את הימין על עקירת חבל ימית. זו בורות מוחלטת. חבל הארץ שבגין הורה להקים עבור המתיישבים היה "חבל שלום" בחבל הבשור שבנגב המערבי. גוש קטיף לא הוקם בידי בגין, אלא בידי ממשלת המערך. הראשון שהציע להקים את היישובים היה יגאל אלון שהביא את הצעתו להחלטת ממשלה במאי 1968. תכניתו לא התקבלה. בדברי ההסבר לתכנית הוא כתב: "קיימות משבצות קרקע אשר בהכשרה לא יקרה ניתן להכשירן. להתיישבויות אלו חשיבות עליונה לעתיד המדיני של הרצועה על ידי כך שהן מפצלות את הרצועה דרומה מהעיר עזה. כמו-כן, קיימת חשיבות ביטחונית רבה לנוכחות יהודית בלִבָּהּ של עזה".

ב-1971 הגה אלוף פיקוד הדרום אריק שרון את תכנית "חמש האצבעות". כוונת התכנית הייתה לקטוע את הרצף הערבי בחמש שלוחות של התיישבות יהודית, מהתוחמת הצפונית שבצפון רצועת עזה ועד חבל ימית בדרום. הוא הזמין לסיור את ועדת השרים להתיישבות בראשות ישראל גלילי והציג להם את תכניתו. גם סגן ראש הממשלה יגאל אלון הצטרף לסיור. הם התלהבו מהרעיון ועל פי עדותו של שרון "עיניהם נצצו".

ואכן, בחלוף שנתיים התכנית החלה לקרום עור וגידים. הגוש קם בפועל ב-1973, עת הוקמה היאחזות הנח"ל קטיף, שאוזרחה בראשית 1977 והוקם בה המושב נצר חזני.

כאשר רבין הציג את הקווים האדומים שלו במו"מ על הסדר הקבע, בנאום שנשא בכנסת חודש לפני הרצח, הוא כלל בהם את גוש קטיף, ואף הביע תקווה שגושי התיישבות כאלו יוקמו גם ביהודה ושומרון.

אכן, בגוש קטיף קמו שני יישובים של עקורים מחבל ימית – עצמונה ואלי סיני, אך לא הייתה זו יוזמתו של בגין, אלא יוזמתם של העקורים, שבחרו להמשיך במעשה חלוצי גם אחרי המכה שקיבלו. עקורי עצמונה הקימו בגוש קטיף את בני עצמון. וגם אחרי עקירתם מגוש קטיף, לא פסה מהם רוח החלוציות. היישוב התפצל לשניים – מחציתו התיישבה בחולות חלוצה ומחציתו בשומריה. שרידי קיבוץ שומריה התפנו מיישובם – אוי לבושה, תמורת פיצויים. עקורי עצמונה הפריחו את השממה שהותירו.

ועל אדמות בני עצמון הוקם בסיס של הג'יהאד האיסאלמי, שממנו שוגרו לאורך השנים מטחי רקטות רבים לעבר אזרחי ישראל. וזאת תמצית סיפורה של "ההתנתקות".

* "הזמן הירוק"

פינתי השבועית ברדיו: המגדל הראשון

המגדל הראשון / אלי גורנשטיין

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 24.8.20

באפריל 1936 פתחו ערביי ארץ ישראל במתקפת טרור רצחנית נגד היישוב היהודי, במטרה לשים קץ למפעל הציוני. שלוש שנים ארכו מאורעות תרצ"ו-תרצ"ז או 1936-1939, שמשום מה היסטוריונים ישראלים בוחרים לכנות אותן על פי הסיפר (נראטיב) הערבי בשם החיבה "המרד הערבי הגדול".

המתקפה הייתה בכל רחבי הארץ ובתוכם יישובי עמק יזרעאל. שדותיהם ורכושם הוצתו (זו לא המצאה חדשה), פועלים הותקפו בשדות והסכנה הייתה גדולה. היה ברור שמתנהל כאן מאבק על הארץ, ושזהו מאבק על כל פיסת אדמה.

בקיבוץ בית אלפא, קיבוץ הסְפָר המרוחק ביותר בעמק המזרחי, ישבו מאה חברי קיבוץ תל-עמל. קבוצת החלוצים הזאת, של חברי השומר הצעיר, קמה ב-1932, עברה תחנות שונות, ובשהותה בבית אלפא עבדו שלושים מחבריה בהכשרת קרקע, עיבוד שטחים וניסויים חקלאיים באדמות שנגאלו בבקעת בית שאן. עם פרוץ המאורעות הערבים התנכלו לעובדים בשדות תל-עמל. דרכי הגישה לשדות היו בסכנה מתמדת. חברי תל-עמל חששו מאבדן אדמותיהם. ועדה של חברי הקיבוץ גיבשה תכנית להקמת ישוב מבוצר תוך יום. עיקריה של התוכנית היו: הכנה מראש של חלקי מבנים, מגדל וחומות מעץ; העברתם בסתר אל המקום המיועד והקמתם בעזרת מתנדבים מיישובי הסביבה. התוכנית קיבלה את אישור מטה "ההגנה" והנהגת הסוכנות היהודית.

בחנוכה תרצ"ז, 10 בדצמבר 1936, הוקם בן לילה, בעמק בית שאן, בלב יישוב ערבי עוין, קיבוץ חדש, ושמו תל-עמל. עלייתו של תל-עמל לקרקע חנכה את מבצע "חומה ומגדל", שבו במשך שלוש שנים עלו לקרקע 52 יישובים יהודים חדשים, שעיצבו את גבול המדינה שבדרך.

למחרת נכתב בעיתון "דבר": "כל היום העבירו מכוניות וטרקטורים את המכשירים והכלים מבית אלפא, מקום מגוריו הארעי של הקיבוץ. השמחה בבית אלפא הייתה רבה: כל ימי קיום העמק העברי הייתה בית אלפא הנקודה הקיצונית במזרח, ועתה נוספו להם שכנים".

מפעל ההתיישבות "חומה ומגדל" היה מפעל התרסה נגד גזירות המדיניות הבריטית של מגבלות על רכישת קרקעות, הקמת יישובים ועליה לארץ, מתוך חנופה לערבים ותוך רמיסה בוגדנית, ברגל גסה, של המנדט שבריטניה קיבלה מחבר הלאומים להקים מדינה יהודית בארץ ישראל. האזורים שבהם הוקמו  יישובי "חומה ומגדל" היו במכוון האזורים שהבריטים אסרו על התיישבות בהם. היו אלו לרוב נקודות מבודדות בסְפָר או באזורים עתירי אוכלוסיה ערבית. הביצוע היה בידי "ההגנה" שתפעלה את מבצעי הבזק של הקמת היישובים. בתוך יום הוקם יישוב כולל חומה מלוחות עץ ושכבות חצץ, עמדות מגן ומגדל שמירה, כדי להגן על היישוב והמתיישבים. תל-עמל בעמק בית שאן היה החלוץ של "חומה ומגדל". תל-עמל פרץ את הדרך להתיישבות היהודית בבקעת בית שאן ולעיר בית שאן ולהבטחת האזור כחלק ממדינת ישראל. לאורך שנים, עד 1970, היה תל-עמל יישוב ספר שספג פגיעות מן הירדנים.

החלוצים, חברי תנועת "השומר הצעיר" מארץ ישראל ומגליציה, נתנו לקיבוץ את השם תל עמל. שם המסמל את ערך העבודה שבו האמינו, והתל מסמל את ההתחדשות, שבחזרת עם ישראל לגלבוע והסרת הקללה מקינת דוד.

חצי שנה לאחר הקמת הקיבוץ, צאצאי הנשיא השני של ההסתדרות הציונית דוד וולפסון העניקו לקיבוץ תרומה כספית, שבה הם בנו את חדר האוכל שלהם. בתמורה הם דרשו להנציח את שמו של אביהם, ושם היישוב שונה לניר דוד.

חברי הקיבוץ חשו לא בנוח עם השינוי הזה, ונשאו געגוע לשם המקורי. בשנות השמונים המוקדמות, החליט הקיבוץ להחזיר את שמו הקודם, אך לא במקום השם שכבר היה חלק מן הזהות שלו, אלא לצדו. ומאז שמו של הקיבוץ הוא כפול, ניר דוד (תל-עמל).

המקום שבו התיישבו חלוצי תל-עמל, היה על גדותיה של ביצה, שורצת יתושי אנופלס נושאי קדחת הביצות, מלריה. הקדחת היכתה בחלוצים. על מנת ליצור תנאי מחיה אנושיים, במשך שנים עמלו חברי הקיבוץ בייבוש הביצה. הביצה הייתה חלק מנחל עמל ובשמו הערבי – נחל אל-אסי.

הנחל נובע מעין עמל שבגן השלושה, הסחנה. הוא חוצה את קיבוץ ניר דוד וזורם עד נחל חרוד. הקטע של הנחל הזורם בקיבוץ שוקם וטופח במשך השנים בידי חברי הקיבוץ ובמיטב כספם. מקטעים של דפנות הנחל צופו בבטון צבוע בטורקיז, שהעניק לו את הגוון התכול, הייחודי. מחנה חומה ומגדל תל עמל ישב בגדתו הדרומית של הנחל. בתי האבן הראשונים של היישוב הוקמו ב-1939 בחלקו הצפוני של הנחל. ב-1951 נבנתה שכונה בגדתו הדרומית וקטע הנחל העובר בקיבוץ מיושב בשתי גדותיו.

בחמש השנים האחרונות, מתנהלת מערכה נגד הקיבוץ, בתביעה לאפשר כניסה חופשית ורחצה חופשית לכל אחד באסי. המאבק, שלא אחת הידרדר לאלימות, נקרא "לשחרר את האסי". חברי הקיבוץ מסרבים לדרישה, כיוון שהבתים שלהם הם על גדות הנחל ופתיחתו לכל עלולה להיות מטרד קשה לחייהם ואולי אף מפגע תברואתי. הם טוענים, שהאסי פתוח לכל למעט קטע מתוכו הזורם בקיבוץ. האזור מלא במעיינות, על שמם נקראת המועצה האזורית – עמק המעיינות. הסחנה מצוי בקרבת מקום. למה נטפלים דווקא לכבשת הרש שלהם?

יש לומר את האמת – יש צדק גם בטענות המוחים. על פי החוק כל מקורות המים של המדינה שייכים לציבור, נתונים לשליטת המדינה ומיועדים לצרכי תושביה ולפיתוח הארץ. יתר על כן, החוק הזה הוא חוק צודק וראוי. יש כאן מקרה מובהק של צדק מול צדק. ובמקרה כזה, מן הראוי להגיע לפשרה; פשרה שתאפשר פתיחה מקסימלית של חלקים מן הנחל שביישוב תוך הגנה על אורח חייהם של חברי הקיבוץ, שעלו לשם בזכות, לפני הקמת המדינה, לפני חוק המים, ויש להם זכויות מוצקות על המקום. פשרה שאפשר לחיות אתה. ואכן, כבר הגיעו ליותר מפשרה אחת, ורק לאחרונה גובשה פשרה נוספת בין ראש המועצה האזורית עמק המעיינות וראש העיר בית שאן. הבעיה היא שהגורמים המיליטנטיים המובילים את המאבק אינם רוצים פתרון. הם רוצים לנצח, להביס, לדרוס, לרמוס, להשפיל ולפגוע ומסכלים כל פשרה, בשם שיח הזכויות. הם מוּנעים משנאה ומפוליטיקה זרה – ברית בין ארגון השמאל הרדיקלי "הקשת המזרחית" שמנהל מלחמת חורמה בקיבוצים ובהתיישבות ואנשי ימין שונאי קיבוצים המתודלקים בידי המסית והמדיח שאבא שלו הוא ראש הממשלה.

את הפינה אני מקדיש היום לחברי ניר דוד (תל עמל). אחת הסיבות לכך שחברי ניר דוד התעקשו להחזיר את שמם המקורי, הוא המנון הקיבוץ, אותו כתב אלתרמן, "המגדל הראשון".

עם החלוצים שעלו לנקודת חומה ומגדל ביומה הראשון, נמנו לאה ומשה לבקוביץ' ובנם הפעוט ערן, בן השלושה חודשים. לאה היא אחותו האהובה של נתן אלתרמן.

זמן קצר לאחר הקמת הנקודה החדשה יצא אלתרמן מתל אביב ונסע בדרך לא דרך לבקעת בית שאן, לבקר את אחותו, גיסו ואחיינו, שהתגוררו עם חברים נוספים באחד הצריפים בחצר הקיבוץ. אלתרמן העריץ את לאה על נחישותה, דבקותה באמונותיה וערכיה, אומץ לבה ועוז הרוח שֶׁבָּהּ ועל שבחרה ללכת בדרך של הגשמה חלוצית. הוא ראה בעצמו את מי שמסתפק במילים, כמו כתיבת מילות 'שיר העמק', בעוד היא עושה את המעשים. היא התיישבה בעמק, היא סִתְּתָה אבנים כדי לסלול כביש, היא דבקה באדמת המולדת. הביקור בתל-עמל היה בעיצומו של החורף. אלתרמן פגש את לאה עייפה וסחוטה כשהיא עומדת על אדמת הטרשים של הקיבוץ ובנה חבוק בזרועותיה. במרוצת הזמן הוא נעשה בן בית בקיבוץ הצעיר, כשהוא מלווה בהערצה את תהליך הפיכתו ליישוב של ממש. את רשמיו העלה בשיר "המגדל הראשון", בו העלה על נס את הקמת תל-עמל, הן בזכות עצמה והן מתוקף היותה מפלסת דרך למפעל כולו. הוא נתן את המילים למרדכי זעירא שהלחין אותו. השיר בוצע לראשונה בנשף לכבוד עשור ליצירתו של זעירא. לקראת סוף הערב עלה זעירא לבמה ולימד את הקהל את השיר, שמילותיו הופיעו בתוכניית הנשף. צילום של התוכניה מופיע באתר "זמרשת". שמו המקורי בתוכניה הוא פשוט – "תל-עמל". לאחר מכן זעירא נסע לתל-עמל ולימד את החברים את השיר, במהלך אירוע לציון חמש שנים לעליית הקיבוץ לקרקע.  

השיר נפתח במילים "בהרי בגלבוע", לא הרי הגלבוע, חיבור מובהק לקינת דוד על שאול שנפל בגלבוע: "הרי בגלבוע, אל טל ואל מטר עליכם". המסר של השיר, הוא שהחלוצים המתיישבים בגלבוע מסירים מן ההר את הקללה. הסרת הקללה היא אתוס שהיה טבוע באידיאל של חלוצי ההתיישבות בגלבוע וגם בשירתו של שלונסקי. כותב אלתרמן: "בערבת הקללה עלי באר לי". ובהמשך – "המגדל הראשון את הנדר נדר, עת חרגת חמושה ומונפת, לעמוד מול הרים שאמרו 'אַל מטר' וצרים שהיגידו – אַל נפש". את הקללה מחליפה ברכה: "תבורכי תל עמל, במטר ובטל, בדגה עלי גל, תל עמל". תל עמל – ראשונה לחומה ומגדל.

החלק המושר הוא רק כמחצית השיר המקורי שכתב אלתרמן.

עד היום, מידי שנה שרים ילדי הקיבוץ את השיר בחג העליה לקרקע. בכנס חגיגי בדגניה, במלאת מאה שנים לתנועה הקיבוצית, הופיעו ילדי וחברי ניר דוד בשירה ובריקוד עם השיר הזה.

אנו נאזין לשיר בפיו של אלי גורנשטיין מתוך תכנית הטלוויזיה המיתולוגית של דן אלמגור ואליהו הכהן "שרתי לך ארצי". תל עמל – לחומה ומגדל!

בְּהָרֵי בַּגִּלְבּוֹעַ חָרוֹן יֶעֱשַׁן

וּבְעַרְבַת הַקְּלָלָה עֲלִי בְּאֵר לִי.

תֵּל-עָמָל, דַּבְּרִי שִׁיר בְּלֵילוֹת בֵּית-שְׁאָן,

בְּלֵילוֹת עֲרָבָה שִׁיר דַּבֵּרִי.

הַמִּגְדָּל הָרִאשׁוֹן אֶת הַנֵּדֶר נָדַר

עֵת חָרַגְתְּ חֲמוּשָׁה וּמוּנֶפֶת

לַעֲמֹד מוּל הָרִים שֶׁאָמְרוּ "אַל מָטָר"

וְצָרִים שֶׁהִגִּידוּ – "אַל נֶפֶשׁ".

תֵּל-עָמָל, תֵּל-עָמָל, תֵּל-עָמָל,

רִאשׁוֹנָה לְחוֹמָה וּמִגְדָּל

תְּבֹרְכִי, תֵּל-עָמָל!

בְּמָטָר וּבְטַל

בְּדָגָה עֲלֵי גַּל, תֵּל-עָמָל

בְּדָגָן לַמַּגָּל, תֵּל-עָמָל

בִּנְעוּרִים לַמִּגְדָּל

תֵּל-עָמָל!