הפרוטוקולים של זקני הקיבוצים

עידן הפוסט-אמת, הפייק ניוז ותאוריות הקונספירציה המטורללות, מחזיר אותנו לימי עלילות הדם.

לאחרונה, מנוהל מסע הסתה נגד הקיבוצים, שכל כולו מבוסס על פייק ניוז. שני דוקטורים אנטי ציוניים, בני נוריאלי והני זובידה, מובילים לאחרונה, בעיקר ב"הארץ" (אלא איפה?), ג'יהאד נגד הקיבוצים, המבוסס על שקרים בוטים ברוח הפרוטוקולים של זקני ציון. הם מציגים טיעונים מופרכים על ביזת קרקעות המדינה; עלילות שאין בהן אפילו שמץ שמצה של אמת. אבל השנאה מכשירה כל עלילה ושקר; הכל מותר בשם ההסתה הגסה נגד הקיבוצים. בפשקוויל האחרון הם קראו לפרק את הקיבוצים ולספח אותם כשכונות בערים הסמוכות.

דליתי כמה פנינים כדי להציג את ההסתה הזאת: "… זכויות היתר של הקיבוץ מוגדרות, בין השאר, באמצעות שפה ביורוקרטית־משפטית, שפועלת כמסך עשן… ספסור בקרקע… צבירת הרווח על חשבון כלל הציבור מקרקעות הלאום… ככל שכרסן תופחת כך תאבונן גדל… טייקון המועצה האזורית הוא מעין הכלאה של פיאודל מימי הביניים שמקיים יחסי פטרון־קליינט עם אוכלוסיות שתלויות בו, יחד עם בעל הון מודרני, השולט באמצעי ייצור שמהם הוא מפיק הון באמצעות כוח עבודה… נוכחות לא־פרופורציונלית במוסדות הכוח, ובמוקדי קבלת החלטות פוליטיים… הקיבוץ הוא בית חרושת לביזה… 20 מיליארדי השקלים שהקיבוצים פושטי הרגל קיבלו מאתנו… במשך שנים מיליארדים נחמסים במישרין ובעקיפין מהציבור. חברה נורמלית שחפצה חיים אינה יכולה להמשיך את הגזל הזה על חשבון כ–92% מאוכלוסייתה… השוד של אמצעי הייצור וניהול משאבי המדינה… פריווילגיה אשכנזית שמודעת לגמרי לפריווילגיותה, שכן היא מתנסחת בכל יום מחדש נגד אזרחים שגרים לידה ועובדים אצלה…" ממש הפרוטוקולים של זקני הקיבוצים. ומכאן המסקנה המתבקשת: "תהליך דה־קולוניזציה של השוד הכלכלי־קרקעי הגדול בתולדות המדינה יכול להתחיל בשינוי שטחי השיפוט ובסיפוח הקיבוצים והמושבים לערים הסמוכות להם". אם כפר גלעדי יפורק ויהפוך להיות שכונה בקריית שמונה, וכך יפורקו שאר הקיבוצים, תבוא תשועה גדולה למדינת ישראל. הכו בקיבוצים והצלתם את ישראל.

תמצית המסר שלו היא שלמעלה מ-85% מקרקעות המדינה נמצאות בשליטת קומץ קיבוצניקים אשכנזים פריוויליגים קולוניאליסטים, שמתעשרים כקורח מהנדל"ן האינסופי הזה, תוך ניצול של שאר האוכלוסיה. כמובן שהכל שקר אחד גדול. אבל לתועמלנים מסוגם היה מורה, שאמר פעם: "ככל שהשקר גדול, בוטה וגס יותר, כך הוא נאמן יותר על הציבור ויאמינו בו יותר אנשים". ועוד אמר מורם ורבם: "אם תחזרו ותשננו שקר מספיק פעמים הוא יהפוך לאמת". בגרמנית זה נשמע טוב יותר.

הנשק היחיד שאני מכיר נגד השקר, הוא האמת. אז הבה נציג כמה עובדות, כי בכל זאת, יש אנשים שגם העובדות מעניינות אותם.

ראשית, הקיבוצים אינם כל המרחב הכפרי וכל המועצות האזוריות. הקיבוצים הם בערך שליש מן המגזר הכפרי. מספר חברי הקיבוצים מבין ראשי המועצות האזוריות הוא פחות מ-20%. יו"ר מרכז השלטון האזורי, למשל, שי חג'ג', הוא חבר מושב. ועל פי שם משפחתו, ניתן להסיק שהוא גם אינו עונה על התנאי השני של הפרוטוקולים של זקני הקיבוצים – הוא גם לא "אשכנזי". אגב, חלק גדול מאוד מן המושבים במועצות האזוריות הוקמו בידי עולים בשנות החמישים והשישים, רובם מארצות האסלאם. וגם בקרב הקיבוצים, אגב, כשליש הם בני "עדות המזרח", אם זה מעניין מישהו. יתר על כן, פריסת הקיבוצים הם בעיקר לאורך הגבולות, מן הגליל המערבי, דרך הגליל העליון, הגולן, עמק הירדן, בקעת הירדן, הערבה, רמת הנגב ועד עוטף עזה. כלומר, השטח שבו מרוכזים מרבית הקיבוצים קטן לאין ערוך ממכלול השטח של המגזר הכפרי שעליו טוענים המעלילים שהוא בשליטת הקיבוצים. והאזורים האלה רחוקים מלהיות פנינה נדל"נית, אם לנקוט לשון המעטה.

שנית, השטחים שבשטח השיפוט של המועצות האזוריות, אינם נמצאים בבעלות כלשהי של היישובים שבמועצות – לא הקיבוצים, לא המושבים ולא היישובים הקהילתיים. לכל יישוב שטח השייך לו – שטחים למגורים ושטחים לחקלאות, ומעבר להם, אין להם שום בעלות ושום שותפות בקרקעות שבשטח שיפוט המועצה. הם אינם נהנים משום רווח משימוש זה או אחר בנדל"ן בשטחי המועצה האזורית. האם קיבוץ אורטל הרוויח משהו מהקמת המלון החדש בבית המכס? האם יישוב אחר הרוויח מכך?

שלישית, הרוב הגדול של שטחי המועצות האזוריות, הם שטחי אש ושמורות טבע, ואין למועצות עצמן שום יכולת להרוויח מהם.

רביעית, גם שאר הקרקעות בשטחי המועצות האזוריות אינן בבעלות המועצה אלא בבעלות רשות מקרקעי ישראל. כך שלא רק היישובים אלא גם המועצה אינם יכולים ליהנות מרווחי נדל"ן בשטחים אלה. הרווח היחיד של המועצה, לא של היישובים, הוא הארנונה שהיא מקבלת ממשתמשים בקרקע.

השטחים של מועצה אזורית אינם קרקעות בבעלותה, אלא שטח השיפוט שלה, כלומר בעיקר הגדרה משפטית. המקור שלה היסטורי, עוד מימי המנדט הבריטי. כל קרקעות המדינה משויכות לרשויות מוניציפליות. לכל רשות יש גבולות – לכל עיר ולכל מועצה מקומית. אין אפשרות להגדיר כל יישוב כפרי קטן – קיבוץ, מושב, יישוב קהילתי, התיישבות בודדים, כרשות מוניציפלית. כל היישובים הללו הם חלק ממועצה אזורית. המועצה האזורית אינה תחומה רק ביישובים שבתוכה, אלא היא פרוסה לאורך כל השטח הפנוי.

בניגוד לעלילת המקרו – במיקרו יש לעתים ביקורת מוצדקת על מועצות אזוריות בנוגע לקרקעות. הכוונה למחלוקות בין מועצות אזוריות למועצות מקומיות וערים על תיחום הגבול ביניהם. אכן, לעתים עיר או מועצה מקומית מתפתחת וגדלה, והיא נתקלת במצוקת קרקעות המקשות על המשך התפתחותן. המקור האפשרי הוא הקרקעות שסביבה ששייכות למועצה האזורית. על כך יש מחלוקות, שבחלקן, אולי אפילו בחלקן הגדול, הרשות המקומית/עירונית צודקת. אבל לבעיות הללו יש פתרון. בדרך כלל משרד הפנים מקים ועדת חקירה לסימון הגבולות, ופותר את הבעיה, לרוב בהסכמה. ובמקרים אחרים, ראויים יותר, כלל אין צורך בוועדה כזו, כי המועצה האזורית מוותרת מרצונה ומיוזמתה על שטחים שלה, לטובת היישובים העירוניים שבתוכה. המועצה האזורית גולן, למשל, ויתרה לא אחת, תמיד מרצונה, על אדמות למען התפתחות קצרין ולטובת הכפרים הדרוזיים בצפון הגולן. כאשר מג'דל שמס הגיעה לרוויה קרקעית ללא יכולת לבנות שכונה כדי שהדור הבא יוכל לגור בה, המועצה האזורית גולן לא נזקקה למשרד הפנים, ואף לא לבקשה מצד המועצה המקומית מג'דל שמס, אלא ביוזמתה העבירה קרקעות מרשותה לרשות המועצה המקומית. לצערי, זו לא דרכן של כל המועצות האזוריות. אך בכל המקרים, הבעיה מסתדרת, אם במו"מ בין הרשויות ואם בהחלטת משרד הפנים. כאמור, הבעיות הללו הן נקודתיות, ובוודאי שאין כל קשר בינן לבין העלילה המרושעת נגד המועצות האזוריות והקיבוצים.

בעיה נוספת נוגעת לארנונה על פעילויות שנמצאות בקרבת רשויות מקומיות, בשטח המועצה האזורית. למשל, בסיסי צה"ל בנגב. למה המועצה האזורית נהנית מהארנונה שלהם ולא הערים, כמו דימונה וירוחם? מכאן עלתה בעשור הקודם קריאה לתיחום מחדש של הגבולות המוניציפליים והעברת הבסיסים לתחומי העיר. אני פרסמתי לפני כשבע עד עשר שנים שורה של מאמרים, כולל מעל במה זו, שבהם הצעתי פתרון צודק לבעיה, ללא שינוי גבולות. כך, למשל, כתבתי במאמר ל"ידיעות הקיבוץ" ב-2013: "המצב הקיים פוגע בעקרונות הצדק החברתי והשוויון. הארנונה מעסקים היא אחד הגורמים המרכזיים המעשירים את קופת הרשות המקומית. כאשר סמוך לעיר בת 40,000 תושבים, כמו דימונה, שרובם אינם מן המעמדות הסוציואקונומיים הגבוהים בישראל, קיימים מפעלים שרוב המועסקים בהם הנם תושבי העיר, ומי שנהנים מן הארנונה הזאת הם רק 1,200 תושבי המועצה האזורית תמר – זהו אי צדק חברתי. וכאשר מדובר בסכומים של כ-90 מיליון ₪ בשנה, זהו עוול. וכאשר עיריות דימונה, ירוחם וערד נאלצות לפשוט יד מול הממשלה כדי לאפשר חינוך, תרבות ורווחה לתושביהן, והדימוי העצמי של תושביהן נפגע כתוצאה מכך, העוול זועק לשמים. ולכן, הרצון לשנות את המצב הזה הוא מוצדק. מי שמאמין בצדק חברתי, יתמוך בו. התנועה הקיבוצית, שיחד עם תנועת המושבים היא הגורם הדומיננטי במועצות האזוריות, חרטה על דגלה את ערכי הצדק החברתי והשוויון, ומן הראוי שתיתן יד לשינוי המצב. אגב, השינוי אינו חייב להיות דווקא שינוי הגבולות בין הרשות המקומית לאזורית, אלא שינוי המדיניות בנוגע לארנונה מעסקים. למשל, חלוקה מחדש של שיוך הארנונה על העסקים על פי המרחק מגבול הרשות המקומית ואחוז העובדים השייכים לה, או כל פתרון יצירתי אחר שיתקן את המצב הקיים".

הבעיה עליה הצבעתי אז, כבר אינה קיימת היום. תחילה, כיוון שהמועצות האזוריות והרשויות העירוניות בנגב הגיעו להסכם שפתר את המחלוקת. ומאוחר יותר, שר הפנים לשעבר אריה דרעי ביטל את תשלום הארנונה של גופים ציבוריים לרשויות האזוריות והפנה את התשלום שלהם לקרן שתחולק באופן שוויוני בכל הארץ. כך שהטענה מן העשור הקודם על שטחי שיפוט ותשלומי ארנונה פשוט כבר לא בתוקף. תשלומי הארנונה כבר אינם הולכים למועצות האזוריות שמחנות צה"ל נמצאים בתחומם, ולכן, העובדה שתחום השיפוט הכולל של המועצות האזוריות חולש על כ-86% מהקרקע, הוא חסר כל משמעות מבחינה כלכלית.

יתר על כן, עו"ד רון רוגין הוכיח, במאמר תגובה ב"הארץ" למאמריהם של זוביידה ונוריאלי, עד כמה הטענות בנושא הארנונה מופרכות. בהסתמך על נתוני הדו"חות הכספיים המבוקרים שפרסמה הלמ"ס (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה), ברשימת עשרים הרשויות המקומיות בישראל, שהן בעלות ההכנסה הגבוהה ביותר מארנונה מסחרית, לא מופיעה אף מועצה אזורית. גם את טענתם של השניים על ההכנסה לנפש, הנובעת ממיעוט התושבים על שטח ענק ברשויות האזוריות מפריכים נתוני הלמ"ס. סך ההכנסה המצטברת מארנונה מסחרית בכל 54 המועצות האזוריות בארץ נמוכה באופן משמעותי מסך ההכנסה מארנונה מסחרית של עיריית תל-אביב. זאת, חרף העובדה שהאוכלוסיה במועצות האזוריות מונה כ-950,000 איש בעוד שאוכלוסיית ת"א מונה 461,000 נפש. ההכנסה מארנונה לנפש בת"א גדולה פי שלושה מזו שבמועצות האזוריות. וכך גם בעיריות נוספות, קטנות הרבה יותר.

כל הטענות שבבסיס מסע ההסתה שמובילים שני הדוקטורים האנטי ציוניים, הן שקר על גבי שקר על גבי שקר ואין בהן אפילו שמץ של בסיס עובדתי. כל כוונתן להסית ולהשניא. ולמרבה הצער יש לא מעט אנשים, שקופצים על ההסתה הזאת כמוצאי שלל רב ומפיצים אותה בתעלות הביבים של הרשתות החברתיות ושאר נתיבי הפצת השקרים הקיימים בחברה הישראלית.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 24.10.21

* פיגוע התאבדות – החוק הישראלי מתיר הזנה בכפיה של אסירים השובתים רעב. עתירה נגד החוק נדחתה בבג"ץ.

ההזנה בכפיה מוצדקת מסיבה הומניטרית ומסיבה פוליטית ביטחונית. הומניטרית – האחריות על שלומם של אסירים החובשים את בית הסוהר הישראלי, היא על מדינת ישראל. היא אחראית על בריאותם ועל חייהם. אם סוהר ימצא אסיר תלוי על חבל, חובתו להוריד אותו מיד מן החבל ולעשות כל מאמץ להציל את חייו. אין הבדל בין התאבדות בתליה או בהרעבה. חובת בתי הסוהר וחובת הרופאים להציל את חייו של האסיר. מדינית ביטחונית – שביתות הרעב של מחבלים כלואים הן פיגועי התאבדות. מטרתן להזיק למדינת ישראל ולהצית תבערה ביטחונית. אין לישראל שום סיבה לאפשר להם להשיג את מבוקשם. וכפי שקבע המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, השופט בדימוס אליקים רובינשטיין, בפסק הדין: לשביתת רעב של אסיר "השלכות החורגות מעניינו האישי של שובת הרעב". כלומר, על פי פסיקת בית המשפט העליון, השיקול המדיני-ביטחוני הוא מכריע בסוגיה.

מקדאד קוואסמה, מחבל חמאס העצור בכלא הישראלי, ששובת רעב ומאושפז בבית החולים קפלן, הועבר ליחידת טיפול נמרץ ונשקפת סכנה לחייו. מותו יהיה פיגוע התאבדות, שייתן לאויב הישג תודעתי ומדיני ויצית תבערה של טרור. עד כמה אנחנו מטומטמים כדי לתת לו את ההישג הזה, כאשר החוק המפורש נותן למדינה כלים לסיכול הפיגוע?

* מוקד הבעיה – כמעט כל מקרי הרצח במגזר הערבי נעשו בנשק חם. כך גם הפשיעה של ערבים כלפי יהודים. נשק חם הופעל גם בפשיעה הלאומנית וראינו זאת בפרעות במהלך "שומר החומות". והחשש הגדול הוא שבשעת מלחמה הנשק הזה יופעל בידי גיס חמישי בתוך מדינת ישראל נגד צה"ל.

לכן, יש להתייחס לסוגיית הנשק הבלתי חוקי כאל מוקד הבעיה בכל תכנית למאבק בפשיעה במגזר הערבי. מדובר בשעת חירום לאומית, המחייבת צעדי חירום לאומי. הפעולה הזאת חייבת לכלול את השב"כ ואת צה"ל, כי המשטרה לבדה לא תוכל להתמודד עם הבעיה. ובאשר לצה"ל, השינוי העיקרי צריך להיות בתוכו, כי שוד הנשק בבסיסי צה"ל, בעיקר בדרום, הוא התגלמות אובדן הריבונות. השינוי צריך להיות הן באבטחת הבסיסים והן בהוראות הפתיחה באש. גניבת נשק היא פיגוע קטלני ויש לנהוג בה כבפיגוע קטלני, כלומר יש לירות בשודדי הנשק על מנת להרוג. יש לאפשר לצה"ל לערוך מרדפים אחרי שודדי הנשק מחוץ לבסיס, עד תפיסתם ונטרולם.

* צעדי חירום – לאורך כל הקריירה הפרלמנטרית שלו, גדעון סער היה נושא הדגל של זכויות האדם בחקירה ובמשפט. החוק הראשון שהוא חוקק היה האיסור על כבילת עצורים בפומבי. וברוח הזו הוא פעל לאורך כל השנים. כך, למשל, הוא העביר את חוק "ההגנה מן הצדק", המאפשר לבית המשפט לבטל אישום שהוגש נגד אזרח בניגוד לצדק (אגב, פרקליטי נתניהו נתלים בחוק הזה בטענתם לאכיפה בררנית ולאישום תקדימי). גם בנאומו בטקס חילופי השרים, עם כניסתו לתפקיד שר המשפטים, נושא זכויות חשודים, עצורים ואסירים ומניעת עינוי דין, עמד במוקד דבריו והוא מתכנן רפורמות בנושא הזה. למשל – הגבלת זמני חקירת חשודים על חומרת העבירה המיוחסת, צמצום היקף כתבי האישום נגד אזרחים והפיכת חלק גדול מהקוד הפלילי לעבירות מנהליות, חוק "פירות העץ המורעל" על פיו ראיות שהושגו שלא כדין אינן קבילות בבית המשפט ועוד ועוד. בספר השיחות עם סער, "שיחות על הדרך", הוא אמר, בנושא זכויות האדם בחקירה ובמשפט: "אני מאמין גדול בחירות האדם ובכבוד האדם. אלו היסודות עליהם מושתתת חברה צודקת, ואני חושב שהערכים האלו חייבים לבוא לידי ביטוי במערכת המשפט שלנו".

אז איך זה שדווקא סער, כשר המשפטים, הציע את ההצעה שהיא בדיוק בכיוון הפוך לעקרונותיו, המאפשרת חיפוש בבתי חשודים, במקרים של חשד סביר להימצאות עבריינים או אמצעי לחימה בבית, בהחלטת קצין משטרה, ללא צו שופט? התשובה לכך היא בשתי מילים: מצב חירום. לא בכדי, ההצעה מוגדרת כתקנה לשלוש שנים. סוגיית הנשק הבלתי חוקי במגזר הערבי והנגזרת שלו – הפשיעה הפלילית והלאומנית שכבר קטלה מעל מאה נרצחים בחברה הערבית בכעשרה חודשים, יצרה מצב חירום, ואי אפשר לפעול בחירום כבשגרה. בדיוק כפי שבמגיפה קשה ממשלה יכולה להכניס את אזרחיה לסגר, צעד שהיא לא הייתה מעלה על דעתה בשגרה, כך גם מצב החירום הנוכחי מחייב החלטות חירום. לכן, נכון שהשב"כ יכנס לפעולה ולכן נכון גם החוק הזה.

אחת הטענות שהושמעו נגד החוק, היא שהוא כללי ואינו מגביל את המשטרה רק במאבק בפשיעה במגזר הערבי. מה רוצים הטוענים? שיהיה חוק אחד ליהודי ולערבי? חוק כזה יעלה על הדעת? חוק כזה יעבור בג"ץ? איזה נזק בינלאומי ייגרם מחוק כזה? החוק אינו מבטל את הצורך באישור שופט, אלא הוא מאפשר להימנע מאישור זה במקרים חריגים, והשימוש בו יהיה במה שקשור לשעת החירום. למשל, סוחר נשק יהודי שמוכר נשק לעברייני המגזר הערבי הוא יעד לגיטימי לפעולה על פי תקנות החירום.

אני תומך בחוק הזה, ובלבד שהוא אכן מוגבל בזמן. אני בספק אם בג"ץ יאשר אותו.

* אדם נשך כלב – ביום שלישי בלילה הוצת מתבן בקיבוץ שניר.

נו? אז איפה החדשות? הוצת מתבן זה בערך כמו כותרת "הבוקר זרחה השמש". למה אני מטריח בידיעה המשעממת הזאת? הן אחד מכללי היסוד של התקשורת הוא שכלב נשך אדם – לא ידיעה. אדם נשך כלב – ידיעה.

אז זהו, שבמקרה הזה יש גם "אדם נשך כלב".

המשטרה יצאה למרדף אחרי המציתים, שכלל ירי, ובסופו נעצרו שני החשודים, תושבי טובא-זנגריה.

* בחרו בטרור החקלאי – הטרור החקלאי שמבצעים מחבלים ערבים, בעיקר ערבים ישראלים וגם פלשתינאים מיו"ש, הוא מכה קשה וארוכת ימים, שהוזנחה בידי מדינת ישראל ועל הממשלה והמשטרה להתעשת ולהילחם בה עד חורמה.

לבושתנו, יש גם טרור חקלאי של יהודים. טרור של עקירת שתילים של פלשתינאים ביו"ש, ביזת כרמי זיתים לפני שבעלי הכרם מגיעים למסיק והפרעה אלימה למסיק של פלשתינאים העובדים את אדמתם.

מלבד ממדי התופעה (הטרור החקלאי הערבי נפוץ הרבה יותר) אין שום הבדל בין הטרור החקלאי הערבי והטרור החקלאי היהודי, ואין שום הבדל בין המחבלים האלה והאלה. בשני המקרים מדובר בשנאה לאומנית חשוכה ואלימה. בשני המקרים מדובר באנשים שבמעשיהם מוכיחים שהם שונאים את הארץ. בשני המקרים, הטרור החקלאי הוא רק חלק ממסכת הטרור. בשני המקרים, המחבלים פוגעים גם בצה"ל ובכוחות הביטחון. ובשני המקרים מדינת ישראל וכוחות הביטחון מגלים אוזלת יד מתמשכת ו"מכילים" את הטרור. ובשני המקרים, על המדינה לשנות את דרכה, להפסיק להכיל ולחתור למגע, כדי לגדוע את התופעה הארורה.

אבל יש הבדל בין המחבלים האלה והאלה. כאשר המחבלים הם בני עמי שבחרו בטרור החקלאי, הם ממיטים קלון על עמנו.

* מחמאה למראיינים – קלמן וליברמן היקשו בשאלות קשות על ח"כ מירב בן ארי, באשר לתמיכתה בחוק לפיו לא יוטל על ח"כ שנאשם בעבירות שהעונש עליהן הוא מעל שלוש שנים להרכיב ממשלה. בן ארי נזפה בהם, איך זה שרק לפני רגע הם הקשו בשאלות קשות על ח"כ דוד ביטן שמתנגד לחוק, ופתאום הם הופכים את עורם בטענות הפוכות?

בעיניי, היא נתנה למראיינים מחמאה גדולה. זה בדיוק תפקידם. זה השירות שלהם למאזיניהם ולציבור – לשאול את השאלות הקשות ביותר את המרואיין. השאלות אינן צריכות לשקף את דעתם האישית, אלא לחדד את הדיון הציבורי באמצעות השאלות הקשות. כאשר הם עקביים בכך, מי שמאשים אותם בחוסר עקביות אינו מבין מהי שליחותם העיתונאית.

* זה לא מצחיק – אם רצונכם להבין מהי עבודת אלילים של פולחן אישיות, אתם מוזמנים לצפות בתמונות חגיגת יום ההולדת של נתניהו בסיעת הליכוד. "חג לו שמח וזר לו פורח" – עלא כיפאק. "היום יומולדת ל" – אחלה. למי?

לא לנתניהו. "היום יום הולדת לראש הממשלה".

יפה מאוד שסיעת אופוזיציה חוגגת את יום ההולדת של ראש הממשלה. זה ביטוי נאה של ממלכתיות, של אחדות. אבל האם ראש הממשלה חגג השבוע יומולדת?

התייעצתי עם היועצת שלי לענייני ימי הולדת – ויקיפדיה, ולטענתה, ואני סומך עליה, יום הולדתו של נפתלי בנט חל ב-25 במרץ.

אפשר ללעוג לאיש הילדותי שמשחק במטוס צעצוע ומאמין שהוא טייס. אפשר לבוז לחבורה העלובה של המשרתים שממלאים את הצו של נתניהו לקרוא לו "אדוני ראש הממשלה". אפשר לרחם על האנשים שרואים ששרה נמצאת שם ועינה פקוחה ומבינים שאם לא ישירו "ראש הממשלה" הם צפויים לשיימינג של תעשיית ההסתה. אפשר להשתעשע מהטקס הפגאני של סיעת הליקוק.

אבל זה לא מצחיק. זה מסוכן. כי זה ביטוי אנטי דמוקרטי של קבוצה העושה דה-לגיטימציה לממשלה החוקית של מדינת ישראל. וכאשר הח"כים והשרים לשעבר עושים כך, זהו מסר להמוני התומכים, שהממשלה לא לגיטימית. זאת חבורה אנטי דמוקרטית מסוכנת שמסרבת להשלים עם תוצאות הבחירות ועם אובדן השלטון.

* שונא ישראל על פי רגב – רם בן ברק הקדיש את כל חייו לביטחון ישראל. אף ששכל את אחיו במלחמת יום הכיפורים, התנדב לסיירת מטכ"ל ושירת בה כלוחם וכקצין. עם שחרורו, התגייס למוסד כלוחם והתקדם עד תפקיד המשנה לראש המוסד. לאחר מכן שירת כמנכ"ל המשרד למודיעין ונושאים אסטרטגיים. היום הוא מכהן כיו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. בן ברק הוא איש של ביטחון והתיישבות, חבר מושב נהלל ויו"ר השדולה החקלאית בכנסת.

מירי רגב, בחוצפתה ועזות מצחה, לא התביישה לכנות אותו, במליאת הכנסת, "שונא ישראל".

מה עומד מאחורי הכינוי הזה?

בכת הפגאנית של פולחן האישיות לנתניהו, הדיבר הראשון הוא "המדינה זה ביבי". מכאן שמי שכופר באלוהותו ואינו סוגד לו, הוא "שונא ישראל".

כאשר התגרנית הזאת צווחה את דברי הבלע שלה, ראיתי את יובל שטייניץ מתכווץ בכיסאו, מחוויר מבושה, מחפש היכן לקבור את עצמו. כשבן ברק השתחרר מן המוסד, שטייניץ מינה אותו למנכ"ל משרדו, ולא עניין אותו באיזו מפלגה הוא תומך.

גילוי נאות – רם בן ברק הוא קרוב משפחה, אחיה של גיסתי.

* על כהניזם וחתולים – הח"כ הכהניסט כינה את ח"כ יסמין סאקס פרידמן: "הגברת מאכילת החתולים". וזה הזכיר לי את הבדיחה על האיש שרצה להתקבל למפלגת "עוצמה כהניסטית". אמרו לו: "קודם אתה צריך להרוג ערבי וחתול". הוא הגיב: "למה להרוג חתול?". – "התקבלת!"

* השבועה של שלמה הלל – הסרט "קלון" ששודר ב"כאן 11" החזיר אותנו לפרשיות השחיתות הגדולות שהסעירו את המדינה בשנים 1976-1977 והיו נדבך מרכזי באובדן שלטונו של המערך; פרשות ידלין ועופר.

כאשר מציבים את עופר וידלין יחד, ראוי לציין שאשר ידלין הורשע בדין וישב בכלא ואילו עופר התאבד עוד במהלך החקירות, וכפי שכתב היועמ"ש אהרון ברק: עופר היה בחזקת זכאי בחייו והוא מת בחזקת זכאי.

שחיתות שלטונית היא מבחנה העליון של מדינת החוק. קשה מאוד למוסדות החוק והמשפט להתמודד עם האנשים בעלי העוצמה הפוליטית והכלכלית החזקה ביותר במדינה. במקרה הזה, היו שלושה גיבורים שנאמנותם לחוק ולטוהר המידות הייתה מוחלטת, והם הלכו עד הסוף, ייקוב הדין את ההר. ומן הראוי לזכור ולהזכיר אותם ולהעלות אותם על נס.

ראש וראשון להם היה היועמ"ש אהרון ברק, שהנהיג את המערכה למען מדינת החוק ונגד השחיתות באומץ וביושרה, ללא פשרות. השני הוא שר המשטרה שלמה הלל. הלל היה פוליטיקאי, בשר מבשרה של מפלגת העבודה, החקירות היו נגד בכירים במפלגתו, וכפי שהוא סיפר, הם גם היו חברים אישיים קרובים שלו. הוא עמד איתן מול כל הלחצים, נתן גיבוי מוחלט לשוטרים וסירב להתערב כהוא זה כדי לגונן על חבריו. השלישי הוא ראש היחידה לחקירות הונאה נצ"מ (לימים ניצב) בנימין זיגל. חוקר חכם, ישר ונחוש ללכת עד הסוף כדי לנקות את אורוות השחיתות. וכאשר חסמו הגורמים שמעליו העברת חומר על החשדות נגד השר עופר, הוא מצא את הדרך להדליף אותו לעיתונאי, כדי להבטיח שהחקירה תימשך.

יש לציין לשבח גם את העיתונאי החוקר יגאל לביב מ"העולם הזה" ועורך העיתון אורי אבנרי, שלא הרפו מהפרשה והיו חלק משמעותי בחשיפתה. על אורי אבנרי לחצו אנשי שמאל להרפות מעופר, שהיה ממנהיגי היונים במפלגת העבודה, אך הוא העדיף לדבוק בשליחותו העיתונאית.

מי שלא יוצא טוב מהפרשה הוא ראש הממשלה יצחק רבין, שהפעיל לחצים כבדים על היועמ"ש ושר המשטרה להרפות מהחקירות.

והייתה גם דמות גרוטסקית, בדיעבד. אהוד אולמרט, הח"כ מהליכוד שחשף מעל במת הכנסת את פרשת עופר. אולמרט, בצעירותו (הוא נבחר לכנסת ב-1973 בגיל 28), היה הלוחם מס' 1 בשחיתות: תחילה בשחיתות בספורט, אח"כ בפשע המאורגן וגם בפרשת ידלין-עופר. אבל הכוח משחית, ולא כל אחד יכול לעמוד בפיתוי, והלוחם הגדול בשחיתות היה לאחד מגדולי המושחתים בהיסטוריה של הפוליטיקה הישראלית.

שלמה הלל הוא בעיניי ניגודו המוחלט של אמיר אוחנה. הוא סיפר על חברותו עם "אושרק'ה" ידלין ואברהם עופר, על כך שגם למעלה מארבעים שנה אחרי האירועים עוד קשה לו ברמה האישית, אך כפי שהצהיר: "כשנשבעתי אמונים כחבר כנסת ושר, נשבעתי אמונים למדינת ישראל ולחוקיה. לא נשבעתי להגן על חבריי מפני החוק". דמות מופת.

* היכונו לגל החמישי – הגל הרביעי בדעיכה. הוא עוד לא חלף, אסור להיות שאננים, אבל הכיוון ברור. וזה הזמן שהמערכת תיערך בכל כוחה לגל החמישי.

יש לנו כל הנתונים להיווצרות גל חמישי – 600,000 איש עוד לא התחסנו אפילו חיסון ראשון ו-1.15 מיליון איש, שחלפה חצי שנה מאז שהתחסנו בחיסון השני, טרם התחסנו במנת הדחף. עם נתונים כאלה, השאלה אינה אם יהיה גל חמישי, אלא מתי.

כאשר אני מדבר על היערכות המערכת לגל החמישי, כוונתי בעיקר לפעולה מאסיבית לחיסון האוכלוסיה, דווקא כעת, ולא אחרי שסוסי הגל החמישי כבר יברחו מן האורווה.

* ציונות מעשית – בנוסף לתכנית הממשלתית חסרת התקדים להכפלת ההתיישבות היהודית בגולן, הממשלה מקדמת תכנית להכפלת ההתיישבות בבקעת הירדן. זאת, בנוסף להקמת עשרה יישובים חדשים בנגב.

אפשר לציין בסיפוק, שכבר שנים רבות לא הייתה כאן ממשלה כה ציונית.

* היכן יוקם שדה התעופה – תושבי ויישובי עמק יזרעאל מנהלים מאבק נגד הקמת שדה תעופה אזרחי חדש בעמק, ברמת דוד, מתוך חשש שהוא יהווה מפגע רעש ומפגע סביבתי שיפגע קשות באיכות החיים בעמק וביכולת יישובי העמק להמשיך להיות אבן שואבת לצמיחה דמוגרפית. הם רואים בהקמת שדה התעופה איום של ממש על עתידם.

במקביל, יישובי הנגב רחב-הידיים נאבקים על כך ששדה התעופה יוקם בנגב, בנבטים, כאמצעי לפיתוח הנגב. הם מאמינים ששדה תעופה כזה, לצד הקמת תשתיות נוספות, יהווה קפיצת מדרגה בפיתוח הנגב.

החלטה על שינוי מיקומו המיועד של שדה התעופה מהעמק לנגב היא win-win. יש לקוות שהממשלה תשנה בהקדם את ההחלטה.

* מפגן מבחיל של שנאה – כאשר בני הציונות הדתית הלכו בשנות השבעים ליישב את יהודה ושומרון, סנטו בהם הדוסופובים: לכו לגליל ולנגב. אבל כאשר הם הולכים לגליל ולנגב, התיישבות בכלל היא כבר מעשה מגונה. שילכו לערי הפיתוח. אבל כאשר הם הולכים לערי הפיתוח מאשימים אותם הדוסופובים ב"הדתה" ובמיסיונריות וכשהם הולכים למקומות הקשים ביותר ומקימים גרעינים תורניים בערים המעורבות, מאשימים אותם בפרעות של הערבים נגד יהודים.

ונראה שאין גבול לשנאה, וכל מה שיעשו הדתיים, כולל הפעולה הכי טהורה ושלא אמורה להיות עליה מחלוקת – אפילו אז יאשימו אותם במשהו. לא חשוב במה, במשהו. אפילו אם… אני מנסה לחשוב על דוגמה קיצונית. טוב, הדוגמה הזאת אולי קיצונית מדי, אבל רק כדי להמחיש את האבסורד אשתמש בה. אפילו אם דתיים יתרמו כליה לאנשים שאינם מכירים, אפילו אז יתקיפו אותם. הגזמתי, הא?

מסתבר שלא. טל ניב, מבכירות השוקניה, פרסמה פשקוויל נאצה, שאפילו במונחי השוקניה הוא פשקוויל שפל, שבו היא משתלחת בגסות בדתיים שתורמים כליה לאנשים שאינם מכירים. ויש מעל אלף כאלה, ראוי לציין. לאחר שהשר חילי טרופר ואחיו, שניהם דתיים, תרמו כליות לאנשים שאינם מכירים, היא פתחה במתקפה, תחת הכותרת: "האחים טרופר מציגים: תרומת כליה כעליונות מוסרית". כמה פנינים מהפשקוויל המבחיל: "בקרב הקבוצה הדתית לאומית, התרומה הזאת נהפכה לאידיאל, חלק מאתוס… למה זו אופנה דתית, מה מעורר אותה, על איזה צורך היא עונה, מה המשמעות שלה? האם הרעיון שתרומה כזאת מרוממת את האדם ואת החברה לדרגת אנושיות גבוהה יותר מיטיב עם החברה, או שהוא סוג של מאניה חברתית בעלת פוטנציאל לקיצוניות?… הקרבה עצמית ונתינה מסוג זה מעניקה עוצמה חברתית לתורם, בדמות הערכה וכבוד מצד הקהילה ו'קבוצת השווים' הסוציולוגית שלו… באימוץ האתוס הזה, המחמיא לעצמו, החברה הדתית־לאומית מתקדמת עוד צעד בכיוון מסוכן, שבו הקרבה, עד עקירת איברים, היא מעשה שמסמן מסירות נפש, וזו בְּתוֹרָהּ מסמנת עליונות מוסרית. על מי? על כל מי שאינו מוכן להוציא מגופו איבר כדי להמחיש את עליונותו המוסרית — כלומר על כל השאר".

להקיא. דומני שהיא מאתגרת אפילו את רוגל אלפר בתחרות השנאה.

אני שומע מדי פעם אמירה, שאין דבר כזה אלטרואיזם, כי האלטרואיסטים הם בעצם אגואיסטים, שפועלים למען הזולת למען ההרגשה העצמית הטובה שלהם או כדי לזכות בתהילה. אוקיי. אז נתאר לעצמנו איזה עולם נפלא היה, אילו האפיק של כל האגואיסטים למימוש האגואיזם שלהם היה… אלטרואיזם.

איני מאחל, חלילה, לטל ניב להזדקק לתרומת כליה. אך אם, חלילה, היא תזדקק לתרומה כזו, רבים הסיכויים שהיא תבוא מצד אלא שבהם היא סנטה בפשקוויל הזה.

* רצחתם וירשתם – אחרי הפשקוויל של טל ניב, שתקפה את הדתיים שתורמים כליה, קרולינה לנדסמן לא יכלה לשבת בשקט בצילה, בלי להפציץ בפשקוויל שנאה משל עצמה נגד הציונות הדתית. המסר שלה, הוא שרצח רבין הוא ניצחון הציונות הדתית, והביטוי לכך הוא עלייתו לשלטון של נפתלי בנט הדתי, נציג מחנה הרוצחים. "לא רק רצחתם. רצחתם וירשתם. האם יש למישהו ספק שהציונות הדתית ירשה את הארץ? איפה שלא מסתכלים היום רואים את הציונות הדתית. הם בכל מקום, עם כיפות, בלי כיפות, במחנה הימין, במחנה השמאל, בממשלה ובאופוזיציה, בכל שדרת הפיקוד של צה"ל, במשטרה, בפרקליטות, בתקשורת. כולם מדברים את שפת הציונות הדתית. מי זה ראש הממשלה, לכל הרוחות?"

הפשקוויל הזה, בתרגום לשפות שונות, יכול היה להשתלב בקלות בעלילות הדם נגד יהודים לאורך הדורות.

* האיום על הממשלה – הברקה ישנה, שלא נס לחה, אומרת שהממשלה האחרונה שמערכת "הארץ" תמכה בה הייתה ממשלת המנדט. והנה היום, כל העוצמה האופוזיציונית של השוקניה מופנית כלפי ממשלת בנט.

כך מגדיר את הממשלה מאמר המערכת: "ממשלת ימין סיפוחיסטית שמשרתת את האינטרסים של המתנחלים". מחרה מחזיק אחריה ב. מיכאל: "תם פסק הזמן… הממשלה הנוכחית, כך מתברר, איננה טובה מקודמתה". פסק זמן?! מעניין, לא הבחנתי בו. שלא לדבר על גדעון לוי וקרולינה לנדסמן שחובטים בממשלה בכל כוחם, מאמר אחר מאמר.

הבעיה היא שהעיתון הזה מעצב את הבייס של מרצ ובמידה מסוימת גם של מפלגת העבודה. הלחץ הזה עלול לסדוק את המחויבות של מפלגות אלו, בעיקר מרצ, לממשלה. דומני שהאיום האמתי על קיום הממשלה אינו מן האופוזיציה הפרלמנטרית, אלא דווקא מצד הבייס של מרצ.

* טשטוש ההבדלים – השתתפתי ביום העיון השנתי של הזרם השיתופי בתנועה הקיבוצית ושל מעגל הקבוצות השיתופיות לזכרו של אמרי רון, שנערך מדי שנה בקיבוצו משמר העמק (מלבד השנה שעברה שבה הוא נערך בזום). אמרי רון היה מזכיר הקיבוץ הארצי, חבר כנסת מטעם מפ"ם (כשעוד הייתה חלק מן המערך) ובעשרים השנים האחרונות לחייו היה המנהיג הבלתי מוכתר של הזרם השיתופי בתנועה הקיבוצית. אמרי רון הוא האדם שחי עם לב מלאכותי יותר מכל מושתל לב מלאכותי אחר בעולם, ועד יומו האחרון המשיך לכתוב ולפעול.

אמרי רון, כתלמידו המובהק של יעקב חזן, היה איש הזרם הניצי והביטחוניסטי במפ"ם. אחרי שמפ"ם איבדה את זהותה והתמזגה במרצ הוא פרש ממנה ועבר למפלגת העבודה, שבה פעל עד אחרית ימיו.

מזכירת משמר העמק, שנשאה בפתח יום העיון את דבר הקיבוץ המארח, הזכירה את העובדה שאמרי רון היה חבר מפלגת העבודה והיא חברת מרצ, אבל אמרה שאילו היום הייתה יושבת אתו בארוחת הבוקר והם היו מנסים להתווכח על ההבדלים בין שתי המפלגות, הם היו משתעממים על נקלה, כי לא היה להם על מה להתווכח.

איני מתיימר לדעת, שמונה שנים אחרי מותו, מה אמרי רון היה חושב ואומר היום. אך נדמה לי שהוא לא היה שבע רצון מהמציאות שהמזכירה היטיבה לתאר. זאת, כיוון שהשינוי לא קרה במרצ, אלא במפלגת העבודה. כלומר, הסיבות שבעטיין הוא עזב את מרצ נשארו בעינן ואולי אף הקצינו, אולם מה שהוא חיפש במפלגת העבודה אבד, כי מפלגת העבודה של מרב מיכאלי אינה שונה ממרצ.

אמרי רון היה איש תנועת העבודה הציונית בכל רמ"ח ושס"ה; תנועת העבודה של בניין הארץ, יישוב הגבולות, בניית אומה, יצירת תרבות עברית, חיזוק הביטחון הלאומי. כשמפ"ם נטשה את הדרך הוא נטש אותה ועבר למפלגת העבודה. כעת גם מפלגת העבודה נטשה את הדרך.  

* עצם לבייס – ניצן הורוביץ הביע התנגדות להחלטתו של בני גנץ להכריז על ארגוני-הדמה ה"אזרחיים" של החזית העממית – ארגוני טרור. אוקיי. הורוביץ יזרוק עצם לבייס וגנץ יבצע את הנחוץ לביטחון המדינה. אני יכול לחיות עם החלוקה הזאת עד סוף הקדנציה.

* צדיק אחד בסדום – לפני שנים אחדות התפרסם "מחקר" של אחת, טל ניצן, הנושא את השם "גבולות הכיבוש – נדירותו של אונס צבאי בסכסוך הישראלי פלסטיני". זהו "מחקר" שנעשה לתואר שני במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה של האוניברסיטה העברית בהנחייתם של פרופסור אייל בן ארי וד"ר עדנה לומסקי פדר. השורה התחתונה של ה"מחקר" המלומד, היא שחיילי צה"ל אינם אונסים פלשתינאיות כי הם גזענים. למשל, הם חוששים להוליד תינוק פלשתינאי וכיוון שהנשים הפלשתינאיות עברו תהליך דה-הומניזציה, וקשה לאנוס מי שאינה נחשבת אדם, ועוד טיעונים "מחקריים" ברוח זו.

אז הנה, יש חדשות טובות. סוף סוף נמצא קצין במנהל האזרחי שאינו גזען. הוא הורשע באונס פלשתינאיות ובקבלת שוחד מיני מאחרות.

* שיטת ערפאת – למה חמאס אינו מפרק את הג'יהאד האסלאמי מנשקו? הרי הבסיס של ריבונות הוא מונופול מוחלט של הריבון על הנשק ועל הפעלת הכוח. אין איום גדול יותר על ריבונות מצבאות פרטיים שאינם סרים למרותו.

לבנון אינה יכולה לפרק את צבא חיזבאללה, כי הוא גדול וחזק לאין ערוך יותר מצבא המדינה. זה לא המצב ברצועת עזה. חמאס חזק הרבה יותר מהג'יהאד האסלאמי, ואם הנהגת חמאס תרצה בכך, יהיה בכוחה לפרק את הג'יהאד האסלאמי.

חמאס נוהג בשיטת ערפאת. נוח היה לערפאת לקיים את חמאס כקבלן משנה לפיגועים שעה שהוא הונה את ישראל ואת העולם במשאים ומתנים פיקטיביים ובהצהרות שלום (לעולם לא בערבית. בערבית הוא נאם על ג'יהאד). כך נוהג חמאס. נוח לו לקיים זרוע משנה, שניתן להטיל עליה אחריות כדי להתחמק מאחריות על הפרת הסכמים ורגיעות, וכדי שאפשר יהיה לנהל מו"מ על הסדרי הרגעה נוחים, ובמקביל להשתמש בקבלן המשנה לפיגועים.

אבל מבחינתנו, יש להתייחס לשליט בשטח, חמאס, כאחראי ואשם בכל פעולת תוקפנות היוצאת מרצועת עזה, גם אם זה "ארגון סורר" וגם אם זו "פגיעת ברק".

* ספרא וסייפא – איני שותף לביקורת על כך שהרמטכ"ל אביב כוכבי כתב ספר, ועל הטענה שאם הוא מצא זמן לכתוב ספר, סימן שהוא אינו ממלא כראוי את תפקידו. בן-גוריון כתב מספר ספרים כאשר היה ראש הממשלה ושר הביטחון. האם נטען שהוא התרשל בתפקידו?

אני רואה בחיוב את העובדה שהרמטכ"ל הוא אינטלקטואל ולא רק טכנוקרט צבאי. ואני מאמין שספר שלו, העוסק במנהיגות צבאית, הוא תרומה לחיזוק המנהיגות של מפקדי צה"ל ולביטחון ישראל.

ספרא וסייפא הוא אידיאל יהודי ואני שמח שרמטכ"ל צה"ל מגשים אותו.

* סטיה מינית – פרשיות הרצח המזעזעות משנות ה-80 בידי שלוחיו של "הרב" ברלנד, החלו במתקפות אלימות של "משמרות הצניעות" של הכת, כלפי מי שהואשמו בחריגה מהתנהגות "צנועה" שאותה ברלנד הכתיב.

כידוע, תו התקן החולני של ה"צניעות" אינו חל על "הרב" עצמו, שהנו אנס, תוקף מיני ומבצע מעשים מגונים. הוא אף ישב, מעט מדי זמן, במקום הראוי לאנשים כמותו, מאחורי סורג ובריח.

זה לא צריך להפתיע. עצם ההתעסקות האובססיבית ב"צניעות" היא כשלעצמה סטיה מינית.

* צדיק גמור – הרב אהרון בוימל על חברו יהודה משי זהב: "בחמש השנים האחרונות הוא צדיק גמור". לא הייתי בונה על זה, אבל על חמשת החודשים האחרונים אני מוכן לחתום.

          * ביד הלשון

חוטבי עצים ושואבי מים – בהקלטות שהודלפו מישיבת סיעת הליכוד בכנסת, נשמע ח"כ דוד ביטן במילים אלה: "מה, אנחנו שואבי אבק וחוטבי עצים? איך בדיוק אומרים את זה?"

לשם כך אנחנו כאן. לעזור לח"כ ביטן. כך בדיוק אומרים את זה: חוטבי עצים ושואבי מים. הכוונה לאנשי המעמד הסוציו-אקונומי והתעסוקתי הנמוך ביותר; אלה שמבצעים את העבודות הפשוטות ביותר.

מקור הביטוי הוא תנ"כי, והוא מופיע בשני מקומות.

הראשון הוא בפרשת "ניצבים", לקראת סוף ספר "דברים", ערב הכניסה לארץ כנען; הפרשה שאנו קוראים לפני ראש השנה. משה פונה לבני ישראל במילים: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם". זהו מסר מהפכני מבחינה תיאולוגית, לפיו היכולת לעמוד לפני האלוהים היא של כל ישראל. אין ביהדות אפיפיור. הוא מעביר את המסר באמצעות פירמידה אליטיסטית שנפתחת ב"רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם", ועוברת לכלל ישראל – "כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל – טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם" וכן לבני המיעוטים החיים בקרב עם ישראל – "גֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ". בתחתית הרשימה: "מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ".

 המקור השני מופיע ביהושע, פרק ט'. כאשר ראו הגבעונים, תושבי העיר גבעון, את ניצחונותיו של יהושע, והבינו שאי אפשר לעצור אותו ושכיבושיו פירושם השמדה, הם פעלו בדרך תחבולה. התחפשו לאנשים שבאו מארץ רחוקה כדי לחתום עם יהושע ברית שלום. יהושע ונשיאי ישראל חתמו אתם על ברית. לאחר שלושה ימים התגלתה התרמית. הישראלים כעסו והאשימו את הגבעונים בתרמית. הגבעונים הודו בתרמית ואמרו לישראלים שיעשו בהם כרצונם. החלטת נשיאי ישראל הייתה להשאיר את הגבעונים בחיים ובמקומם, אך הם יהיו חוטבי העצים ושואבי המים של ישראל.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 20.10.21

* להקים יישובים בגולן – בשנת 2000, לאחר ניצחוננו במאבק בן 9 השנים על הגולן (מאבק "העם עם הגולן"), השאלה שעמדה לנגד עינינו הייתה מה עושים עכשיו. איך ממנפים את הניצחון לקידום ההתיישבות בגולן. השאלה הקונקרטית הייתה האם להתמקד בהקמת יישובים חדשים בגולן או בהרחבת היישובים הקיימים.

האמת היא שלא הייתה התלבטות. כולנו סברנו שהדבר הנכון הוא להרחיב את היישובים הקיימים. זו הייתה גם דעתי. במשך העשור של המאבק לא נבנה בית אחד ביישובי המועצה האזורית גולן. בקצרין הייתה קליטה של עליה מחבר המדינות, אך גם היא נעצרה. יישובים החלו להזדקן. בתי ילדים החלו להיסגר. הרחבת היישובים הייתה הכרח. לעומת זאת, ידענו שהממשלה תתנגד להקמת יישובים חדשים, ושלא יהיה זה נכון, אחרי עשור של מאבק, לכלות את כוחותינו במאבק על הקמת יישובים, כשאין לכך סיכוי להתממש, במקום להקדיש את מרצנו להרחבת היישובים. ידענו גם, שאם עכשיו, אחרי הניצחון, נמשיך להיאבק ולהתעמת, נְמוּתָּג בציבור הרחב כנאבקים לשם מאבק, כעושי צרות מקצועיים, ונאבד את הקרדיט שצברנו במאבק הממלכתי והמכובד שניהלנו. ואילו אנו רצינו לשנות את המיתוג של הגולן, ממיתוג של מלחמות, משא ומתן מדיני ומאבקים ציבוריים, למותג אזרחי של אזור שטוב לחיות בו, טוב לבנות בו בית ומשפחה, טוב להשקיע בו, טוב לטייל בו; אזור של חיי קהילה כפרית.

ואכן, כל היישובים בגולן הורחבו. דם חדש הוזרם ביישובים, הן של בנות ובנים חוזרים והן של משפחות צעירות ממרכז הארץ. צריך להמשיך להתרחב. תמיד נכון להמשיך ולהתרחב. אך האיום על עתיד היישובים הוסר. במצב זה, הגעתי לפני שנים אחדות למסקנה, שהגיע הזמן לשוב ולהקים יישובים חדשים בגולן, להזרים שוב רוח חלוצית, של משפחות צעירות שרוצות לעלות על הר טרשים קרח ולהפוך אותו לבית ולקהילה, לבנות ולהיבנות בו ולהגשים בו את מאווייהם. כל הרעיונות והניסיונות החברתיים היפים שצמחו בארץ ישראל – צמחו מהתיישבות חדשה.

בשנים האחרונות אני מנצל כל במה גולנית, אם זה הטור השבועי שלי בעיתון "שישי בגולן", חברותי (עד לאחרונה) במליאת המועצה האזורית גולן, שיחותיי עם ראש המועצה ועם דמויות מפתח בגולן ועוד, כדי להעביר את המסר הזה.

מסתבר, שאיני היחיד. כנראה שהצורך הזה הבשיל ולכן הוא צץ ממקומות שונים. וכך, לפני כשלוש שנים קם גרעין "חגי" להקמת יישוב בגולן. ולפתע ראש הממשלה נתניהו החליט על הקמת רמת טראמפ. ורמת טראמפ קמה, יש בה כבר עשרים משפחות ועד סוף 2022 ישווקו בה מאה מגרשים. ועכשיו ממשלת בנט עומדת להחליט על הקמת עוד שני יישובים. וללא קשר קם גרעין המבקש להתיישב בהר דב.

אני משוכנע שהקמת יישובים חדשים לא תבוא על חשבון חיזוק היישובים הקיימים ובראשם קצרין, אלא להיפך, תדרבן את ההרחבה. מי שרוצה להקים יישוב חדש, בלאו הכי לא יבוא לרובע בקצרין וכנראה שגם לא להרחבה של יישוב קיים, כי באלה הוא לא יוכל לתת ביטוי לרוח החלוצית שפועמת בו, שמייחלת להתיישבות כפרית קהילתית חדשה, ולעיצוב קהילה מבראשית. אבל הצטרפות של מאות משפחות צעירות, אידיאליסטיות, חלוציות לגולן, אולי גם משפחות מתפוצות הגולה, תתן מנת דחף התיישבותית חזקה לגולן, ותחזק את הגולן מכל בחינה אפשרית. הקמת יישובים חדשים תיצור תנופת צמיחה, שתבוא לידי ביטוי גם בהרחבת היישובים ובגידול משמעותי של קצרין.

התיישבות אלפי אנשים בקצרין וביישובים המורחבים היא בשורה גדולה. ואני משוכנע שהמתיישבים האלה הם אנשים נפלאים. ואני אומר זאת מניסיון – רק לאחרונה סיימתי תשע שנים בהובלת הצמיחה הדמוגרפית באורטל, ומעבר לגידול המספרי המשמעותי של עשרות משפחות חדשות ובנוסף להצערה משמעותית אורטל, המהלך הזה הביא לפריחה רבתי של אורטל בכל תחומי החיים ולדם חדש בהנהגת הקיבוץ. אולם רוב האנשים שיש בהם דחף חלוצי להקמת יישוב חדש – לא ימצאו את סיפוקם בהרחבת יישוב קיים.

* אין ואקום – היוזמה להקמת עשרה יישובים חדשים בנגב מעוררת ביקורת בשם הגנת הסביבה. הגנת הסביבה? אין ואקום בנגב. מי שמסתובב ברחבי הנגב רואה איך באזורים שלא התיישבנו בהם, הודרה הריבונות הישראלית והפזורה הבדואית השתלטה עליהם בהתנחלות בלתי חוקית רבתי וכנופיות אלימות מתוכה שולטות באותם אזורים ועושות בהם כרצונם הרע, באין מפריע. ובמבצע "שומר החומות" אזורים שלמים בנגב היו מנותקים ויישובים היו נצורים.

* תכלית הסוכנות היהודית – בראיון שהעניק שר התפוצות נחמן שי לפני כחודשיים, הוא אמר שהעליה אינה יעד של משרדו. השבוע קראתי ששי שוקל להציג את מועמדותו לתפקיד יו"ר הסוכנות היהודית. הצגת מועמדות זו מחייבת ממנו הבהרה – האם בעיניו העליה היא יעד מרכזי של הסוכנות?

המדאיג בדבריו של נחמן שי, הוא שדבריו לא עסקו בסוגיה הטכנית, האם העליה היא בתחום האחריות של משרד התפוצות או בתחום אחריות של גוף אחר, אלא אמירתו שהיום חו"ל זה לא בהכרח גולה.

אם חו"ל אינה גולה, ארץ ישראל אינה מולדת. אם אנו מאמינים שארץ ישראל היא מולדתו של העם היהודי, מן הסתם יהודי שאינו חי בה הוא בגולה. מה פירוש המושג ארץ ישראל? ארצו של ישראל. של עם ישראל. מה פירוש המושג מדינת ישראל? מדינתו של עם ישראל. ארץ ישראל היא המולדת של כל יהודי, ורבים בעם היהודי חיים עדין בגולה.

נחמן שי אמר שהוא כמובן שמח על כל יהודי שעולה לארץ, אבל "אני לא חושב שהתפקיד שלי הוא לדרוש מכל יהודי לעלות לארץ". נכון. לא צריך "לדרוש". אבל ממשלת ישראל, הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית צריכות לעצב אסטרטגיה איך למשוך את היהודים לעלות לארץ. איך למשוך יהודים רבים ככל האפשר לעלות לארץ.

לעתים, כאשר אני מדבר על חשיבות העליה, שואלים אותי בשביל מה ישראל צריכה את העליה הזאת. בעיניי השאלה הזאת היא עצמה מקור הבעיה. ישראל היא מדינה שייעודה הוא הגשמת הציונות – עליית היהודים לארץ ישראל, יישוב ארץ ישראל ביהודים. כלומר, העליה אינה כלי לטובתה של המדינה, אלא המדינה היא כלי למימוש מטרות הציונות ובראשן העליה. אחרת, זו סתם עוד מדינה. עם זאת, ודאי שיש לעליה גדולה תרומה אדירה למדינה. קודם כל תרומה דמוגרפית, והבעיה הדמוגרפית היא אחת הבעיות הקשות שלנו. אם יעלו עוד מיליוני יהודים לארץ, ניתן יהיה להחיל את ריבונותנו על ארץ ישראל כולה ולהעניק אזרחות מלאה לכל תושביה ללא כל איום על זהותה של ישראל כמדינה יהודית בעלת רוב יהודי מוצק לדורות. זהו אינטרס לאומי וביטחוני ממדרגה ראשונה. אבל כפי שראינו בעליה הגדולה מחבר המדינות, התרומה של עליה גדולה היא בכל תחומי החיים; ברפואה, במדע, בחינוך, בתרבות, בספורט, בכלכלה, במה לא?

התרשמתי מאוד מהפן החיובי במדיניותו של נחמן שי כשר התפוצות; מן האמירות שלו מה כן צריך לעשות. כן, חשוב מאוד לחזק את הקהילות היהודיות, חשוב מאוד להדק את הזיקה ההדדית בין העם היהודי בגולה למדינת ישראל ואת מרכזיותה של ישראל בעם היהודי. חשוב לחזק את התמיכה בישראל בקרב הקהילה היהודית בגולה ואת הירתמותה למאבקים למען ישראל. חשוב לחזק את החינוך היהודי, את השפה העברית את התרבות היהודית. הכל נכון וטוב ויפה, ואין כל סתירה בין המטרות החשובות הללו לבין הקריאה לעליה והפעולה לעידוד לעליה. אלו ואלו צריכות להיות מטרות המדינה והסוכנות היהודית.

חיזוק הקשר היהודי בינינו לבין תפוצות הגולה והקריאה לעלות לארץ אינן סותרות זו את זו ואינן באות זו על חשבון זו; אין כאן משחק סכום אפס אלא כלים שלובים. ככל שנחזק את הקהילה היהודית בגולה ואת הזיקה שלה ליהדות, לארץ ישראל ולמדינת ישראל, כך תגבר העליה לארץ. ככל שנעודד אקטיביזם ציוני בדמות עליה לישראל, כך נחזק את הקהילה היהודית ואת הזיקה בינה לביננו. שום דבר לא יחזק את הזיקה ההדדית יותר מאשר הקריאה שלנו ליהודי הגולה: אחינו אתם, אנו אוהבים אתכם, אנו רוצים אתכם כאן אתנו, למענכם ולמעננו.

לנוכח הניכור של רבים מאתנו כלפי יהדות הגולה, ולנוכח גילויי פוסט ציונות של כפירה במהותנו וזהותנו כמדינת הלאום של העם היהודי כולו, יש חשיבות רבה לדגל של שותפות הייעוד והגורל בין חלקי העם היהודי, שאותו מניף נחמן שי. אולם בשום אופן אין לוותר על הקריאה הציונית לעלות לארץ.

אם אכן נחמן שי מתכוון להציג את מועמדותו לתפקיד, ואין ספק שיש לו הכישורים והניסיון לכך, כולל קשרים הדוקים בני עשרות שנים עם יהדות התפוצות, יהיה עליו להבהיר את עמדתו על העליה לארץ ועל תפקיד הסוכנות היהודית בעידודהּ. אם אין הוא רואה בעליה את היעד המרכזי של הסוכנות, אין הוא ראוי לתפקיד.

* גדעון לוי צודק – המסקנה של גדעון לוי מקיומה של ממשלת השמאל-ימין, היא שאין בישראל מחלוקת אמתית בין שמאל וימין, אלא בין ציונים ללא-ציונים. גדעון לוי צודק. הוא רואה זאת מהצד הלא-ציוני, אני רואה זאת מהצד הציוני. אבל זאת המחלוקת האמתית.

הציונים אינם מיקשה אחת. יש מחלוקות גדולות בין הציונים. היטיב להגדיר זאת עמוס עוז: הציונות היא שם משפחה, ויש בתוכה שמות פרטיים רבים. הפערים בין השמות הפרטיים גדולים (בניגוד לניתוח של גדעון לוי), אך המאחד רב על המפריד.

הבעיה היא, שהרעל האנטי ציוני מחלחל גם לתוך השמאל הציוני. אני מקווה שהשותפות בקואליציה הזאת תחסן את השמאל הציוני מפני השפעת הרעל הזה.

* יוסף חדאד – העיתון היהודי אמריקאי algemeiner בחר ביוסף חדאד כאחד ממאה המשפיעים על חיי היהודים בעולם. אני גאה ביוסף ובבחירה בו.

יוסף חדאד הוא ערבי ישראלי מן העיר נצרת. הוא ערבי גאה, ישראלי גאה, ערבי גאה בישראליותו וישראלי הגאה בערביותו. כערבי-ישראלי הוא מזדהה עם מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית; כמדינת הלאום של העם היהודי, המעניקה שוויון זכויות מלא לכל אזרחיה, ללא הבדל דת ולאום.

יוסף חדאד היה לוחם גולני שנפצע קשה במלחמת לבנון השניה. את כל חייו הוא מקדיש לפעילות ציבורית, למען שילוב ערביי ישראל במדינת ישראל, למען קירוב לבבות בין יהודים וערבים בישראל ולהסברת צדקתה של ישראל בעולם. הוא איש הסברה מחונן, שמביא בצורה מופתית ומשכנעת את דברה של ישראל בעולם – בערבית, באנגלית ובעברית. הוא מוביל מאבקים נגד הדה-לגיטימציה לישראל, נגד העלילות והשקרים על ישראל, נגד BDS ונגד האנטישמיות בעולם. הוא פועל להנחלת תודעת השואה בקרב ערביי ישראל ובעולם הערבי.

זכיתי להכיר את יוסף בחברותנו המשותפת בפורום עמק השווה, הפועל לפיוס ואיחוי הקרעים בין חלקי החברה הישראלית. יוסף הוביל סיור של הפורום בנצרת ואף אירח אותנו בבית הוריו.

מן הראוי שהמדינה תשכיל לגבות ולחזק מנהיגים כמו יוסף חדאד, אם רצונה בהשתלבות אמת של ערביי ישראל בהּ. הייתי שמח מאוד לראות את יוסף חדאד ושכמותו, לא רק כעוזרים בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, אלא גם בתפקיד יו"ר ועדת החוץ והביטחון.

* ניכרים דברי אמת – המסר של בנט בנאומו בכנסת, בישיבה לציון יום השנה לרצח רבין, נגד ההאשמה הקולקטיבית שהוטחה בימין ובעיקר בציבור הדתי בשל מעשה הרצח של יגאל עמיר, הוא מסר חשוב מאוד.

סיפורו האישי של בנט, על כך שקשה היה באותם ימים לחבוש כיפה, ובשל כך הוא החזיר את הכיפה לראשו, אחרי שנתיים, צריך להדהד ולהזכיר שגם זה היה חלק מאותה תקופה חשוכה וגם על תופעה כזו יש לומר: לעולם לא עוד.

* כיוון ההסתה – זה לא נכון שההסתה היא תמיד מימין לשמאל. היום עיקר ההסתה היא מימין ימינה.

* אז הוא לא הסית. היום כן – בנאומו בכנסת, ציטט נתניהו דברים רבים שאמר בתקופת המאבק באוסלו, נגד ההסתה, נגד הקריאות "בוגד ורוצח" שהוטחו ברבין, נגד ההקצנה.

הציטוטים נכונים ואמתיים. אכן, זו הייתה גישתו. ונעשה לו עוול ב-26 שנים של האשמות שווא.

יתר על כן, רוב המפגינים והנאבקים נגד אוסלו, שרובם הפגינו באופן דמוקרטי, היו אנשי הציונות הדתית, לא ליכודניקים ובטח לא אנשים שנהו אחרי נתניהו ופעלו על פי דבריו ורצונו. לא כל שכן, הקומץ הקנאי, המסית, האלים.

אולם היום זה שונה. היום מערכת הסתה משומנת היטב בראשותו מובילה מסע הסתה ודה-לגיטימציה לממשלה ולראש הממשלה. והמילה בוגד מוטחת בו שוב ושוב, מצד מעריצי נתניהו ועושי דברו, כולל ח"כים, המתפרעים כל אימת שבנט נואם מעל דוכן הכנסת. אילו רק עִפְעֵף, הם היו מפסיקים.

האשמת נתניהו בהסתה לרצח רבין היא שקר. אבל נתניהו מסית נגד ראש הממשלה וכראש הממשלה (!) הוא הסית נגד היועמ"ש, פרקליט המדינה ומפכ"ל המשטרה.

* ממלא המקום – האזכרות הממלכתיות לזכר רבין בשנים הקודמות, חוּלְלוּ בנאומי שטנה פוליטיים נגד נתניהו. אין צורך להיות תומך נתניהו, ואני רחוק מלהיות כזה, כדי להבין עד כמה התופעה מכוערת ועד כמה היא מנוגדת למסר הממלכתי של יום הזיכרון הממלכתי ושל האזכרה. כן, גם לבני משפחת רבין לא הכל מותר.

לכן, אני יכול להבין את נתניהו שנמנע מלהשתתף בטקס האזכרה. אני מבין, אך איני מסכים. חשוב מאוד שכראש האופוזיציה הוא ישתתף באירוע. ואם הוא נמנע מלהשתתף בטקס, היה עליו למנות נציג רשמי של האופוזיציה, למשל יו"ר הנהלת האופוזיציה יריב לוין, כממלא מקומו. אלא שמבחינת נתניהו, אין דבר כזה ממלא מקום שלו. אם הוא לא יהיה, אף אחד לא יהיה.

* נאום משסע – נאומו של יאיר לפיד בישיבת הזיכרון לרבין היה משסע, לא מכובד, לא ממלכתי; ההיפך מהשינוי, הריפוי ורוח האחדות שלשמה קמה הממשלה.

בדבריו הוא ניסה ליצור רושם כאילו מי שבקואליציה הנוכחית הוא בצד שנגד הרצח ומי שבאופוזיציה הוא בצד של מבצע הרצח. הוא לא אמר זאת ישירות, אך  הרמזים היו עבים כפיל.

בכנסת לא יושבים צאצאיו של הרוצח, אלא רק צאצא אחד. איתמר בן גביר. יש להוקיע את מי שנתנו לו לגיטימציה, אך יש להבחין בינו לבינם.

* חסך את נוכחותו – הדבר הטוב ביותר שעשה הכהניסט בן גביר מאז שנבחר בכנסת, היה החרמת ישיבת הכנסת לזכר רבין. אילו נכח בה, היה זה ביזוי יום הזיכרון הממלכתי וחילול המעמד.

בדיוק חודש לפני הרצח, בן גביר הפרחח הציג בפני צלמי הטלוויזיה את הסמל שנתלש ממכוניתו של ראש הממשלה והתרברב: "בפעם הבאה נגיע אליו". ולאסוננו הוא צדק. הם אכן הגיעו.

עצם העובדה שהכהניסט הוא ח"כ היא כתם על הדמוקרטיה הישראלית. אבל הוא לפחות חסך מאתנו את נוכחותו בישיבת הזיכרון.

* עודה&בן גביר – אלמלא היה זה בית הנבחרים שלנו, והבושה הייתה שלנו, הייתי מאחל הצלחה לשני הצדדים.

* ארגון טרור – יש להוציא את ארגון הטרור "לה פמיליה" מחוץ לחוק. וכפי שראינו במפגן האלימות שלהם בבלומפילד, הארגון הזה הוא בראש ובראשונה האויב של בית"ר ירושלים ושל אוהדיה האמתיים.

* חוקים אנטי ארדואניים – במפגן משעשע של חוסר מודעות, שלמה קרעי מגדיר את החוקים להגבלת קדנציות ולמניעת הטלת ראשות הממשלה על נאשם בפלילים חוקים "ארדואניים".

מהו ארדואניזם? תפיסה של פולחן אישיות למנהיג, שמעצם בחירתו הוא מגלם את רצון העם, ורצונו הוא "רצון העם" והכל מותר לו. מהם החוקים שגדעון סער יוזם? ההיפך הגמור. אלה חוקים שנועדו להגביל את כוחו של המנהיג, מתוך תובנה, על בסיס ניסיון השנים האחרונות, מה נגרם משלטון ממושך מדי ומה נגרם כאשר נאשם בפלילים הוא ראש הממשלה. מהם חוקים ארדואניים? החוקים שנתניהו ניסה לדחוף כדי להעמיד את עצמו מעל החוק, ושפירק ממשלות וגרר אותנו לעוד ועוד סיבובי בחירות, כי לא נרגע עד שיצליח להקים ממשלה עם רוב לחוקים האלה.

החוקים שגדעון סער יוזם הם חוקים אנטי ארדואניים. והטיעונים של מתנגדי החוק, כמו גם תאוריות הקונספירציה המטורללות על "מדינת עומק", "שלטון הפקידים" וכל הזבל הזה, הם הארדואניזם בהתגלמותו.

* למה אכפת לי? – בעקבות דברי תמיכה שכתבתי במועמדותו של אדלשטיין לראשות הליכוד, נשאלתי בהתרסה מדוע אני מתערב בענייניה של מפלגה יריבה.

כאזרח המדינה וכפטריוט, אכפת לי מכל מה שקורה במדינה. אני רואה בליכוד מפלגת שלטון פוטנציאלית, ולכן אכפת לי שיעמוד בראשה האדם המתאים ביותר מתוכה לראשות הממשלה. ואם לא תהיה מפלגת השלטון, אכפת לי שיעמוד בראשה מי שראוי להיות שותף קואליציוני. ואם תהיה באופוזיציה, אכפת לי שיעמוד בראשה מי שיוביל אופוזיציה ממלכתית ונאמנה.

ויש לכך סיבה נוספת. נתניהו אינו ראש הממשלה אבל הביביזם חי ובועט וממשיך להצית שרפות ולהרעיל את החברה הישראלית. רק הנהגת הליכוד יכולה לשקם את הליכוד ואת הימין מן הביביזם. לצערי, גם אדלשטיין עוד לא אזר אומץ להוביל מהלך כזה, והוא מנמק את ריצתו רק בכך שאין לנתניהו יכולת להרכיב קואליציה (מה שנכון), ללא אמירה ערכית, מוסרית. אבל אולי עם המרוץ יבוא גם האומץ.

מאז ומתמיד הבעתי את דעתי בכל התמודדות בכל מפלגה, הן להנהגתה והן לרשימתה לכנסת, וכך אמשיך לעשות גם בעתיד.

* הסוס הטרויאני בדימוס – אמיר מחדל-הר-מירון אוחנה מאשים את השר לביטחון פנים עומר בר לב, שהוא אשם בהתקפה על השוטרים בכפר קאסם בשל בקשה שלו לתחקיר על ירי שוטרים.

לא. האשמה היא בראש ממשלה לשעבר ותעשיית השקרים וההסתה שלו, שבמשך חמש שנים הסית נגד משטרת ישראל, הציג אותה ככנופיית פשע, עשה הכל כדי להבאיש את ריחה, רדף אישית עד חורמה את מפכ"ל המשטרה, ביזה את המשטרה, החליש אותה, במשך למעלה משנתיים לא מינה מפכ"ל כדי שבראשה יעמוד ממלא מקום חסר מעמד ולכן תלוי בו. שיא השיאים של הניסיון להרוס את המשטרה, היה מינויו של הסוס הטרויאני אמיר אוחנה לשר לביטחון פנים, כדי שימשיך במסע הנקם והאדמה החרוכה נגד מדינת החוק ויעשה למשטרה מה שעשה למערכת המשפט.

* כבר מותר להפסיק לקרוא לברלנד "רב"?  

* ביד הלשון

אירוע – בראיון ל"ישראל היום" נשאל יועז הנדל על הגדרתו כחתיך והוא השיב: "אין לי מה לעשות עם האירוע הזה".

יוסי ורטר ב"הארץ": "הם מתרשמים שגם מקץ כארבעה חודשים, מספר שרים בימינה 'לא באירוע' ".

בוועידת הגולן, הנחה העיתונאי יאיר קראוס רב שיח של יזמי אנרגיה ירוקה. הוא הציג באוזניהם את ההתנגדות בקרב תושבים בגולן למיזם אנרגיית הרוח ושאל: "איך אתם מתייחסים לאירוע הזה"?

ועוד בוועידת הגולן ושוב יועז הנדל. הוא דיבר על הנזק של הרשתות החברתיות שאין עליהן פיקוח וכדוגמה הציג את הפצת הפייק ניוז של מתנגדי החיסונים, ואמר שבכוונתו לטפל באירוע הזה.

באסיפה באורטל מרכז המשק הציג מיזם עסקי חדש שאנו בוחנים את היתכנותו ואמר שאנו בוחנים את האירוע.

ח"כ יואב קיש בראיון טלוויזיוני: הקורונה אחרי החיסונים היא אירוע אחר לגמרי.

מהו האירוע שעליו הם מדברים. ההגדרה לאירוע במילון אבן שושן: 1. מקרה, מאורע. 2. הופעה מתוכננת. 3. ברפואה – מקרה או תסמין מזדמן.

אף אחת משש הדוגמאות שהבאתי אינה מתאימה לאף אחת מן ההגדרות שבמילון. כל ההגדרות מדברות על מקרה חד פעמי, ואילו כל הדוגמאות מדברות על דבר מה ממושך, תהליכי, דבר שחוזר על עצמו, תופעה.

אלו שש דוגמאות שליקטתי רק בימים האחרונים, ואלה רק דוגמאות בודדות ממה ששמעתי באותם ימים.

המילה אירוע בסלנג העכשווי, ולדעתי מדובר בתופעה חדשה מאוד, אינה ממוקדת אלא כללית מאוד, שמתאימה לתיאור כל דבר, כל תופעה. הכל נכנס תחת הכותרת "אירוע". לעתים סלנג נותן מענה לצורך לשוני, למשל למילה חסרה. איני רואה זאת במקרה הזה. אולי מדובר בעצלות לשונית, כמו "לשים" במקום ללבוש, לנעול, לגרוב, להרכיב, לענוד, לענוב ולחבוש. אירוע הוא… הכל.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 17.10.21

* לממש את הריבונות – ראש הממשלה והשרים שהופיעו בוועידת הגולן התחייבו לתכנית להכפלת ההתיישבות בגולן, באמצעות הרחבת קצרין והיישובים והקמת שני יישובים חדשים. לא נאמר היכן יהיו היישובים. אני מציע להקים אחד מהם (או עדיף, שזה יהיה השלישי. מי אמר שחייבים לקום רק שני יישובים?) בהר דב.

הר דב הוא שטח ריבוני של מדינת ישראל, על פי חוק הגולן, שבעוד חודשיים ימלאו ארבעים שנה לחקיקתו ולפני שלוש שנים גם ארה"ב הכירה בו. אולם בפועל, אנו מתייחסים אליו כאל שטח צבאי, כמו דרום לבנון בשעתו. לא זו בלבד שאזרחים אינם חיים בו – הם גם אינם נכנסים אליו, אלא באישור מיוחד, אם יש להם סיבה מיוחדת. גם עדר בקר של תושב מטולה, שרעה בו לאורך שנים רבות, סולק משטח המרעה שלו לפני כשש שנים, בטענה שהאזור מסוכן.

שטח שאיננו מתייחסים ברצינות לריבונותנו עליו – איננו ריבוניים בו באמת. שטח כזה, קל יהיה לנטוש אותו. אחרי שישראל נסוגה מלבנון עד הגבול הבינלאומי שסומן לקראת הנסיגה בידי פקחי האו"ם, חיזבאללה המציא את סיפור חוות שבעא בהר דב, כעילה להמשך התוקפנות והטרור נגדנו. ביחס שאנו מתייחסים להר דב, אנו משדרים שגם מבחינתנו זה אזור במחלוקת. את הפִּרְצָה הזאת יש לאטום, והדרך לכך היא התיישבות אזרחית.

ב-1979, הוקמה על הר דב היאחזות נח“ל שיאון, שנועדה להפוך ליישוב אזרחי. כעבור שבע שנים, ב-1986, פורקה ההיאחזות. הסיבה לכך הייתה התנגדות צה"ל ומערכת הביטחון להקמת יישוב אזרחי במקום, כיוון שהוא מסוכן. הייתה זו טעות ולא מאוחר לתקן אותה. מן הראוי להקים בהר דב את היישוב שיאון ויישובים ישראליים נוספים.

לאחרונה התארגן גרעין של משפחות צעירות רציניות מאוד, החותרות להתיישבות בשיאון. אני קשור אליהם ומסייע להם. אני מקווה מאוד שנצליח לפרוץ את קיר ההתנגדות ולהקים את היישוב.

רק התיישבות אזרחית ישראלית תממש את הריבונות הישראלית על הר דב. העיקרון, שאותו ניסח טרומפלדור, על פיו במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון, שם יעבור גבולנו, הוא העיקרון הציוני הראוי והנכון; כפי שהוא נכון בעוטף עזה, בבקעת הירדן, בגליל המערבי, בגליל העליון ובגולן – כך הוא תקף גם בהר דב.

* מורשת ימית – שוחחתי השבוע עם תושבת הגולן, שעלתה לכאן אחרי עקירת חבל ימית, המקום בו חייתה עד העקירה. היא פנסיונרית שמרבה לתת שיעורים והרצאות ביהדות ותחומים נוספים. כשהיא מציגה את עצמה בפני קהל צעיר ומספרת שבאה לגולן מחבל ימית, היא שואלת מי שמע על חבל ימית. לפעמים יש אחד ששמע על חבל זה.

כאב לי לשמוע על כך. בלי להיכנס לוויכוח אם נכון היה לעקור את היישובים תמורת הסכם השלום עם מצרים – מן הראוי שסיפורו של חבל התיישבות חלוצי זה וסיפורם של אלפי ישראלים שהפריחו את השממה והקימו מאפס מפעל חיים למופת ונעקרו ממנו, יהיה חלק מהפנתיאון הציוני.

ארבעים שנה ימלאו השנה לעקירת יישובינו בסיני; בחבל ימית ובמרחב שלמה. מן הראוי שנמנף את יום הזיכרון העגול הזה להנחלת מורשת ההתיישבות הזו.

* נמיכות קומה – כאשר עבדאללה מלך ירדן החליט לנשל את חקלאי צופר ונהריים מאדמתם, בשטח הריבוני של ירדן, בתום 25 שנה, כפי שהסכם השלום אִפְשֵׁר לו, היה על ישראל להבהיר לו שאם הוא מנצל לרעה את האותיות הקטנות בהסכם, ישראל תקטין לחצי את כמות המים שהיא מעבירה לירדן, בהתאם לאותיות הקטנות שבהסכם השלום. נתניהו לא נהג כך, והיה זה מחדל מדיני.

כעת, שרת האנרגיה קארין אלהרר חתמה על הסכם עם שר המים של ירדן, על אספקת עוד 50 מיליון מ"ק בשנה. עיני אינה צרה בירדנים ומצדי אפשר להעביר להם אף כמות גדולה יותר של מים, אך ביחסים בינלאומיים אין מקום למתנות חינם. ישראל הייתה צריכה להתנות את הגדלת כמות המים ואולי אף להציע כמות גדולה יותר, תמורת חידוש ההסדר המיוחד שאִפְשֵׁר לחקלאים הישראלים לעבד את אדמותיהם. לא רק לירדן יש אינטרסים לאומיים, גם לנו יש כאלה. וכאשר אנחנו מוותרים עליהם, זו נמיכות קומה, שפוגעת במעמדנו באזור.

* רצף טריטוריאלי – הוועדה המקומית לתכנון ובניה בירושלים אישרה בשבוע שעבר הפקעת שטחים באזור גבעת המטוס, וכן אישרה להפקדה תכנית להרחבת שכונת פסגת זאב. השבוע יחלו הדיונים בהתנגדויות להקמת היישוב החדש באזור E1 ובעוד חודש תובא לדיון תכנית להקמת שכונה יהודית ענקית באזור עטרות. משרד השיכון, בראשות זאב אלקין, עומד מאחורי רוב היוזמות. היוזמה החשובה ביותר היא הקמת היישוב באזור E1, שתמנע את ניתוקה של מעלה אדומים ותבטיח רצף טריטוריאלי ישראלי מירושלים לבקעת הירדן וצפון ים המלח. "הארץ" כבר נוזף בממשל האמריקאי על שאינו מונע מישראל את קידום תנופת ההתיישבות הזו.

* שגרירות אחת – ירושלים היא עיר אחת, בירתה של מדינה אחת, כך היא היום וכך היא תהיה. שגרירות ארה"ב בישראל נמצאת בירושלים ואין כל מקום לקונסוליה אמריקאית במזרח ירושלים, קונסוליה לפלשתינאים. על ישראל לעמוד על כך בתוקף.

אם כך, מדוע ישראל השלימה עם קיומה של הקונסוליה במזרח ירושלים לאורך כל השנים עד שטראמפ סגר אותה? זו הייתה סיטואציה אחרת. הקונסוליה הייתה קיימת עוד בזמן הכיבוש הירדני של מזרח ירושלים וארה"ב לא הייתה זקוקה להסכמת ישראל כדי להשאיר אותה. היום, כדי לפתוח אותה מחדש, ישראל צריכה להסכים לכך.

בנושא הזה על בנט לעמוד איתן ללא פשרות מול כל לחץ. אני מאמין שכך הוא ינהג.

* אידיאל אינסופי – לקראת בחירת יו"ר הסוכנות היהודית, חוזרת המקהלה של לעג למוסדות הלאומיים, שאינם אלא ארגונים לחלוקת טובות הנאה לפוליטיקאים, ומי צריך אותם, הם אנכרוניסטים וכו'. "הארץ", איך לא, מוביל קמפיין בנושא.

מדינת ישראל אינה יכולה להיות תחליף לסוכנות היהודית, להסתדרות הציונית ולקק"ל, כיוון שהמוסדות הללו עושים פעילות שמדינה אינה יכולה לעשות. מדינה אינה יכולה לפעול כמדינה בקרב הקהילות היהודיות בעולם. היא לא יכולה לפעול לעידוד עליה של אזרחי מדינות אחרות. היא לא יכולה לרכוש ולהחזיק אדמה שנועדה רק להתיישבות יהודית. היא לא יכולה לפעול במדינות אחרות נגד האנטישמיות. ובנוסף לכך – רוב מוחלט של תקציבי המוסדות הללו הם מתרומות של יהודי העולם שרוצים לקדם את הגשמת הציונות ולא נכון להעמיס את ההוצאות הללו על תקציב המדינה.

מזה שנים מתנהלת מלחמה לפירוק המוסדות הלאומיים מתוך תפיסה פוסט ציונית, לפיה מרגע שהקמנו את המדינה אין עוד צורך בציונות, וזו מדינה דמוקרטית ליברלית רגילה שכל תפקידה הוא לשרת את כל אזרחיה. הגורמים האלה פועלים נגד ההתיישבות הציונית (התירוץ – ועדות הקבלה) ומנסים כל העת, לעתים בהצלחה, לנגח אותה ולפגוע בה באמצעות בג"ץ.

חשוב מאוד להמשיך ולקיים את הגופים האלה, דווקא כגופים שאינם מדינתיים, אם כי גם המדינה צריכה, במקביל, לפעול להגשמת הציונות ואף להשתמש בכלים הללו לקידום יעדיה הלאומיים. הציונות עוד לא נגמרה. הפוסט ציונות טוענת שמטרת הציונות הייתה להקים מדינה ומרגע שהמדינה קמה אין צורך בציונות. אבל לתפיסתי, מדינת ישראל קמה כדי להגשים את הציונות. זה ייעודה וזה תפקידה כמדינת הלאום של העם היהודי. זאת זכות קיומה והצדקת קיומה.

הרצל הגדיר את הציונות אידיאל אינסופי.

גילוי נאות – אני חבר הוועד הפועל הציוני ואסיפת קק"ל. טובות ההנאה שקיבלתי עד כה הם הזמן שהקדשתי לכך בהתנדבות ונסיעה על חשבוני לירושלים (שאר הישיבות היו בזום). הבן שלי, שהשתחרר הקיץ מצה"ל, הדריך במשך חודשיים, מטעם הסוכנות היהודית, מחנה של נוער יהודי בארה"ב.

* אחוות התיישבות – שני דוקטורים אנטי ציוניים, בני נוריאלי והני זובידה, מובילים לאחרונה, בעיקר ב"הארץ" (אלא מה?), ג'יהאד נגד הקיבוצים, המבוסס על שקרים בוטים ברוח הפרוטוקולים של זקני ציון. הם מציגים טיעונים מופרכים על ביזת קרקעות המדינה וכו'; עלילות שאין בהן אפילו שמץ שמצה של אמת. אבל השנאה מכשירה כל עלילה ושקר; הכל מותר בשם ההסתה הגסה נגד הקיבוצים. בפשקוויל האחרון הם קראו לפרק את הקיבוצים ולספח אותם כשכונות בערים הסמוכות.

בהסתה שלהם, הם נוהגים לכרוך יחדיו את הקיבוצים ו"המתנחלים", וכיוון שבתוך עמי אני יושב, אני משער שלא מעטים בתנועה הקיבוצית מזדעזעים מהחיבור הזה לא פחות משהם מזדעזעים מסיפורי הבדים של ההסתה. אך אני מקווה, שיש בתוכנו מי שהחיבור הזה יעורר אותם להבין עד כמה הקרע בין הקיבוצים להתיישבות ביהודה ושומרון מיותר ומזיק, ושעלינו לראות במתיישבים ביו"ש את שותפינו לדרך הציונית ההתיישבותית.

* תרווה רוב טל ומטר – הלך לעולמו יצחק קינן, מורה ומחנך, סופר, משורר, פזמונאי ותסריטאי ומי שכיהן כראש מועצת בית שאן. בין שיריו המפורסמים – "ים השיבולים" ו"עמק שלי". קינן הוא מופת של הרעות והשותפות בין בית שאן והקיבוצים ובין עדות ישראל. קינן (ועקנין במקור) הוא יליד מרוקו גאה שפעל תמיד למען החיבור בין יוצאי עדות שונות. יהי זכרו ברוך!

במאמרי "תרווה רוב  טל ומטר", שפרסמתי לפני 11 שנה, העוסק במקומו של הגלבוע ושל ההתיישבות היהודית על הגלבוע בתרבות הישראלית, כתבתי גם על שירו של קינן "עמק שלי":

"בשנים הקשות של מלחמת ההתשה, אזור הגלבוע ועמק בית שאן בער. יצחק קינן, תושב בית שאן, מורה בבית ספר שהופגז ושלוש מתלמידותיו נהרגו מפגז מרגמה (לימים כיהן כראש המועצה המקומית בית שאן) כתב בעקבות המקרה את השיר 'עמק שלי' , שהושר בפי להקת 'הגבעטרון', אף היא מן העמק. בשיר הוא עוסק בימים הקשים העוברים על העמק: 'עמק האש, עמק הדם / זמר הקרב עוד לא נדם / עמק יפה, עמק שלי / יקרת לי, עמק שלי'. אולם בניגוד לקללת דוד את הרי הגלבוע, מסיים יצחק קינן את שירו בברכה ושבועה: 'השחר עולה, לעמק ניגר / המלך חזר אל ההר / גלבוע שלי – נשבעתי: מחר / תרווה רוב טל ומטר'.

* בית היוצר של הבדותות – בדבריו הנכוחים של מנחם רהט על הפצת הבדותות והשנאה לנפתלי בנט בידי הביביסטים, הוא כתב: "אפילו יו"ר האופוזיציה נתניהו, נסחף לבדותות הללו". מה זה "אפילו"? מה זה "נסחף"? הוא המקור, הוא בית היוצר של השקרים, הקונספירציות, הפייק-ניוז וההסתה.

* חשבון הנפש של יובל שטייניץ – כל אימת שח"כים חוליגנים מהליכוד מתפרעים במליאת הכנסת, אני רואה איך יובל שטייניץ מתכווץ בכיסאו באי נחת, אינו יודע היכן לקבור את עצמו מן הבושה. בראיון ל"מקור ראשון" הוא מתח ביקורת, בשפת האנדרסטייטמנט הסולידית והמנומסת שלו, על ההתנהלות הזאת, וקרא לאופוזיציה להיות ממלכתית.

המסר המעניין ביותר בראיון הוא זה: "חשבתי שאנחנו צריכים לקיים את הסכם הרוטציה, להעביר תקציב. אמרתי את זה לכל חבריי בצמרת הליכוד וגם לנתניהו. טענתי שיש לעשות זאת משתי סיבות. ראשית – כי כיבוד הסכמים הוא נורמה שמועילה גם לך, כי אתה רוצה שאנשים יסמכו עליך… שנית – הערכתי שאם נלך לבחירות נוספות, הרביעיות, אנחנו במצב של lose-lose … אמרתי שאם נפסיד – נפסיד ואם ננצח – גם נפסיד. כי בישראל, גם כשאתה מנצח אתה צריך קואליציה. אמרתי כבר לפני שנה שלא יישאר מי שיהיה מוכן לעשות אתנו קואליציה". מעניין כמה מהח"כים הליכודניקים מודעים לכך ומודים בכך בינם לבין עצמם, גם אם אינם מעזים לומר זאת בגלוי. ומעניין האם נתניהו עושה חשבון נפש ושואל את עצמו אם גניבת הרוטציה – השגיאה הפוליטית הגסה ביותר בקריירה שלו, השתלמה.

* על מי חובת ההזמנה – בתיקון לחוק יסוד הכנסת נאמר: "דיווח ראש הממשלה לראש האופוזיציה – ראש הממשלה יזמין לפי הצורך, ולא פחות מאשר פעם בחודש, את ראש האופוזיציה ויעדכן אותו בענייני המדינה".

ארבעה חודשים חלפו מאז הקמת הממשלה, וראש הממשלה טרם הזמין לעדכון את ראש האופוזיציה, וזאת בניגוד לחוק מפורש. בסביבתו של בנט מסבירים שהנוהג הוא שראש האופוזיציה הוא זה שיוצר קשר ויוזם את המפגש. יכול להיות שזה הנוהג, ונתניהו אינו פועל על פי הנוהג, אבל מה שקובע אינו הנוהג אלא החוק. ועל פי החוק, האחריות היא על ראש הממשלה.

הדבר חיוני לא רק על פי החוק, אלא גם על פי השכל הישר, על פי האינטרס הציבורי ועל פי המסורת (התיקון לחוק הוא משנת אלפיים, אך גם קודם לכן נהגו כך ראשי הממשלה, אם כי לא בתדירות קבועה אלא כשהיו על סדר היום נושאים שהצדיקו זאת).

כעת יש למפגשים הללו חשיבות גדולה אף יותר, דווקא לנוכח הקרע העמוק בין הממשלה והאופוזיציה. מפגשים כאלה בין שני האישים, עשויים להנמיך את הלהבות וזה אינטרס לאומי ראשון במעלה.

דווקא כראש ממשלת הריפוי, מן הראוי שבנט ינהג בממלכתיות, למרות המתקפות חסרות התקדים והמרושעות של נתניהו ותומכיו על בנט, ולמרות מסע הדה-לגיטימציה שהוא מוביל. אדרבא, הם עושים לך דה-לגיטימציה, ואתה תנהג כראש ממשלה ממלכתי.

אם בנט יזמין את נתניהו לפגישות – האם נתניהו יהיה מעונין בכך? איני יודע. כיוון שנתניהו יוצר דה-לגיטימציה לכך שאדם אחר ולא הוא עומד בראש הממשלה, לא אתפלא אם יחרים את הפגישה.

ואף על פי כן, אני מצפה מבנט להזמין את נתניהו. אם הפגישות תתקיימנה – מה טוב. הן נחוצות וחשובות. אם נתניהו יסרב – יהיה זה קלונו. וגם אם הוא יסרב, על בנט להתמיד ולהזמין אותו אחת לחודש.

* נאום נתניהו בטקס הפרידה מנדב ארגמן – איש קטן.

* האם הסקרים מוטים? – מתוך רשומה שקראתי: "… הסקרים הקיקיוניים של השופר סגל (מי מפרסם סקרים באין בחירות ולשם מה?) המראים כי הליכוד יתחזק…".

לצערי, הליכוד אכן מתחזק בסקרים. ולא רק בערוץ 12 אלא בכל הערוצים. ובערוץ 12 לא סגל עורך את הסקרים אלא מנו גבע וחברת "מדגם". וסגל אינו שופר.

סקרים מתפרסמים כל הזמן, גם כשאין בחירות. גם בעיניי זה מיותר, אך זה לא חדש. הסקרים עצמם אמינים בהצגת תמונת המצב ביום הסקר. אני מייחס להם פחות חשיבות כמנבאים תוצאות בעתיד.

בדרך כלל מי שמתבכיינים על סקרים מוטים, הם אלה שמפסידים בהם. כאשר הליכוד מאבד כוח בסקרים, הוא הראשון שבז לסקרים של "התשקורת הסמולנית" ומזכיר שפרס והרצוג היו ראשי ממשלת הסקרים והפסידו בבחירות. וכאשר הליכוד מצליח בסקרים, מתנגדיו קופצים בטענות על הסקרים המוטים של "השופר סגל" ואילו דוברי הליכוד מתהדרים בתוצאות הסקרים ובזים למי שמפסידים בהם.

מי שטוען שהסקרים מזויפים ומוטים, כדאי שישאל את עצמו מה האינטרס של הסוקרים. האינטרס שלהם הוא להצליח. כל סוקר או חברת סוקרים מתגאה בהצלחות שלו, בכך שהוא זה שניבא טוב מאחרים את התוצאות. הצלחותיו מביאות לו פרסום והצלחה ובעיקר פרנסה. לכן, אין לו כל עניין להטות את הסקר אלא לדייק ככל האפשר.

אני לא אוהב את תוצאות הסקרים היום, בעיקר כיוון שמפלגתי, תקווה חדשה, מקבלת בהם רק כארבעה מנדטים. אני מקווה ומאמין שזה ישתנה. אבל התעלמות מהסקרים לא תקדם שינוי כזה והאשמת הסקרים כמוטים לא מקדמת כלום אלא רק משדרת בכיינות.

השורה התחתונה של הסקרים, היא עליה לליכוד בראשות נתניהו, אבל אין לנתניהו יכולת להקים ממשלה, כי למפלגות שמוכנות להצטרף לממשלה בראשותו אין רוב בכנסת ובעם.

* המתאים מכולם – כבר מזמן כתבתי שמבין הטוענים לכתר בהנהגת הליכוד, אדלשטיין הוא המתאים ביותר. בכל הקריירה שלו הוא הוכיח ערכיות, אומץ, נחישות ודבקות במטרה. כך, כבר מימיו כאסיר ציון בבריה"מ ואח"כ בהתיישבות בגוש עציון וכמובן בחיים הפוליטיים. בתקופת כהונת אהוד ברק כראש הממשלה, כאשר הוא היה נחוש יותר מכל אחד אחר למסור את הגולן לאויב הסורי, יולי אדלשטיין, אז עדין במפלגת ישראל בעליה, שירת כראש שדולת הגולן בכנסת. הוא היה בין הראשונים והעקביים ביותר בהתנגדותם לעקירת גוש קטיף בידי ממשלת הליכוד, והקים את "מחנה המורדים", תוך נכונות לשלם מחיר אישי ופוליטי כתוצאה מכך.

בתפקידו כיו"ר הכנסת, היטיב לשמור על ממלכתיות והגינות, ובמפלגת ביבי יש צורך באומץ רב כדי להיות ממלכתי והגון. על רקע זה הוא נקלע לעימותים קשים עם נתניהו, והכיר את נחת זרועו של האספסוף הביביסטי שהחל להסית נגדו בהשמצות, שקרים ושיימינג בזויים. הוא הצטיין בתפקידו כשר הבריאות, בעיצומה של הקורונה, וזכה להערכה מקצועית רבה ביותר על פועלו, בעיקר מצד גורמי המקצוע.

תמיד יטיחו בו את האשמה שהפר את החלטת בג"ץ כיו"ר הכנסת. אלא שאין שחר להאשמה הזאת. להיפך, כאשר בג"ץ פסק פסיקה שמנוגדת למצפונו, הוא התפטר כדי לא לבצע אותה בעצמו, ולא הפר אותה. אגב, הוא צדק לחלוטין בעמדתו נגד התערבות בוטה ללא כל הצדקה של בג"ץ בחיי הכנסת.

קפיצתו הנחשונית למים הקרים בהכרזתו על התמודדות נגד נתניהו, מתוך ידיעה שמעתה יעמוד במוקד מתקפות הסתה ושקרים, כפי שאכן קורה מרגע הודעתו, בהובלת נתניהו ובאמצעות בנו, רק מעידה על אומץ לבו ומנהיגותו. לצערי, רוב הליכודניקים מעריצים את נתניהו וממשיכים לתמוך בו למרות שהם אמורים להבין שהוא לא יוכל עוד להרכיב ממשלה בישראל, ולכן סיכוייו של אדלשטיין נמוכים. הלוואי ואתבדה. אדלשטיין ראוי בהחלט להיות ראש ממשלה בישראל. 

* חוקים צפון קוריאנים – אחד מדפי המסרים הביביסטיים הפופולריים הוא הכינוי "חוקים צפון קוריאניים", להצעות החוק להגבלת קדנציות לראש הממשלה ולאי הטלת הרכבת ממשלה על נאשם בפלילים. ובמחשבה שניה, הם בעצם צודקים. אלה ממש חוקים צפון קוריאנים. באמת, בצפון קוריאה יש הגבלה של שתי קדנציות על המנהיג, הוא כפוף לחוק ואם הוגש נגדו כתב אישום הוא לא יוכל לכהן כמנהיג. זה באמת, ממש אחד לאחד.

אפרופו צפון קוריאה… פולחן אישיות… נו, נו.

* תביעה על טיפשות – יפנים שהושפעו מהתעמולה של צפון קוריאה ועברו אליה, הצליחו להימלט חזרה ליפן וכעת הם תובעים את קים ג'ונג און על הונאה, כי הובטח להם גן עדן. לדעתי, הם צריכים לתבוע את עצמם על טיפשות.

* ריקוד הדגלים של מק"י – בשבוע שעבר נערכה, במשך שלושה ימים, ועידת מק"י. מק"י, המפלגה הקומוניסטית הישראלית, היא חלק מתוך חד"ש שהיא חלק מהרשימה המשותפת, כלומר היא אי, בתוך אי. ובתוכה – קומץ יהודֵי-המחמד הם אי בתוך אי בתוך אי.

הוועידה הזאת עברה לגמרי מתחת לרדאר של התקשורת הישראלית, אולם לאחר הוועידה, מוסף "הארץ" הקדיש לה את כתבת השער – 6 עמודים צבעוניים עם תמונות רבות (לא כולל תמונת השער). את הכתבה (המרתקת, יש לציין) כתב דני בר-און. הוא פתח אותה בסיפור על סבא שלו, שהיה קומוניסט אדוק, חבר פעיל במק"י ומעריץ של סטלין ושל גן העדן הסובייטי. מנקודת מוצא זו הוא תיאר את הוועידה, בכתבה שהתמקדה בעיקר בקומץ היהודים החברים בה, שאותם תיאר בחמלה, כאנשים שוחרי טוב אך אנכרוניסטים שחיים במציאות וירטואלית שחלפה מהעולם והם ממשיכים לספר שהם העתיד, הם המחר.

אמנם הם רואים בסטליניזם תאונה ובסטלין פושע, אך הם דבקים בקומוניזם והאויב הגדול שלהם הוא הסוציאל-דמוקרטיה, שהיא יצור בורגני שנועד להנציח את שלטון הקפיטליזם. עופר כסיף: "קפיטליזם וסוציאליזם זה כמו להיות בהריון. אין חצי הריון. יש כל מיני שיטות שבאמצעותן הקפיטליזם ניסה להציל את עצמו, אחד הבולטות ביותר היא הסוציאל-דמוקרטיה של קיינס, מה שהיום אנחנו מכנים מדינת רווחה. אני לא קורא לזה סוציאליזם. זו שיטה מסוימת של שמירה על השוק. או שיש שוק או שאין שוק". שלא לדבר על הבוז למפלגות שמאל ציוני, שבעיניהם (כמו בעיני הימין הקיצוני) זו סתירה מובנית. כשדני בר-און שאל את אריאל עמר, העוזר הפרלמנטרי של כסיף, אם אינו חש אי נוחות לצפות בנפנופי דגל הפטיש והמגל על במת הוועידה, לאחר שעשרות מיליונים נרצחו בשמו, הצביע עמר על סמל הדולר במקלדת של בר-און ואמר: "אתה יודע כמה מיליונים נהרגו בשם הסמל הזה? הקומוניזם עדיף, בכל צורה שהיא, על הקפיטליזם".

כאמור הכתבה מתמקדת בקומץ היהודים, מתוך מבט של חמלה ושל השתאות. הם, היהודים, אינם מכחישים את היותם קומץ, היו שמחים כמובן להצליח יותר ברחוב היהודי, אך בעיניהם עצם העובדה שיש במפלגה גם כמה יהודים (אפילו צוין שבוועד המרכזי החדש עלה מספר היהודים מ-6 ל-8 מתוך 51), היא הוכחה שיש אפשרות לשותפות יהודית-ערבית והם גאים לשאת את הדגל הזה.

איך באה לידי ביטוי השותפות הזאת? נבחן זאת באמצעות הדגלים המתנוססים בוועידה. אירוע הפתיחה החגיגי של הוועידה הסתיים ב"חפלת הריקודים הבלתי-נמנעת עם דגל המגל והפטיש (מבד פשוט) ודגל פלשתין (מסאטן עם פרנזים מוזהבים)". אילו היו שם דגל ישראל ודגל פלשתין, ניתן היה לומר שהנה, יש כאן שותפות דו-לאומית, יהודית ערבית. הנה, כך תיראה "מדינת כל אזרחיה", מדינה שמכילה את שני הלאומים שבתוכה. אם היה רק דגל הפטיש והמגל, ניתן היה לומר שכך תיראה המדינה האוטופית אחרי המהפכה; היא תהיה מדינת של סולידריות אנושית מעמדית מעל ללאומים, ללא הבדל בין אדם לאדם, בין לאום ללאום. אבל כאשר הריקודים הם עם דגל פלשתין ודגל הפטיש והמגל, ברור לאן זה חותר. הם חותרים למדינת לאום פלשתינאית קומוניסטית, המוחקת כל סממן לאומי יהודי. התמונה הזו חזקה יותר מכל הלהג על שותפות יהודית-ערבית בפי המרואיינים, החל ביהודי-המחמד לשעבר של הרשימה המשותפת דב חנין, ועד עופר כסיף שלשמו אפילו בצחוק איני יכול להוסיף את המילה "מחמד".

ומה קודם בעיניהם, דגל פלשתין או דגל הפטיש והמגל, הלאומנות הפלשתינאית או הקומוניזם? התשובה לכך נעוצה במהות הרשימה המשותפת. כה טבעי שבשותפות הלאומנית הזו, הקומוניסטים האתאיסטים לא חשו כל בעיה בריצה משותפת עם התנועה האסלאמית. והיום, כאשר רע"ם פרשה מהמשותפת, הם אינם תוקפים אותה על האידיאולוגיה האסלאמית הקלריקלית שלה או על ההומופוביה של נציגיה, אלא על שותפותה הבוגדנית בקואליציה הציונית. כך אמר בדברי הפתיחה יו"ר חד"ש (שאינו חבר מק"י) איימן עודה: "יש אנשים שמוציאים את עצמם מהכלל", אמר עודה בזעם, וממש לא התכוון ליהודים המפנים עורף לעמם ומצטרפים לרשימה המשותפת הלאומנית פלשתינאית. הוא אמר זאת על רע"ם, וציין שגם הוא קיבל הבטחות בנוסח "קחו כספים וותרו על השאיפות הלאומיות שלכם" אך דחה אותן בשאט נפש. לדבריו, מק"י היא "המפלגה היחידה שעומדת מול הציונות לפני קום המדינה ואחריו… היא המפלגה היחידה שנשארת עקבית כל הזמן. היחידה שמניפה בעקביות את נס המאבק הפלשתינאי לשחרור". כלומר, שאיפות לאומיות הן דבר שאסור לוותר עליו בעד שום הון שבעולם וכל הצעה לוויתור כזה יש לדחות בשאט נפש, אך הדבר נכון רק כאשר מדובר בשאיפות הלאומיות של הפלשתינאים. לעומת זאת, השאיפות הלאומיות של היהודים – הציונות, הן דבר שיש לעמוד מולו ולהילחם בו.

ולכך שותפים אותם יהודים עלובי נפש, ואת זה הם מכנים בגאווה נטולת מודעות עצמית "שותפות יהודית-ערבית".

* מחבלים הם מחבלים – מה צריך לעשות קצין צה"ל כאשר מחבלים יהודים מתיזים בפניו גז מדמיע?

בדיוק מה שהוא היה עושה אילו המחבלים היו ערבים.

* הנורווגים אשמים – על מה ולמה דֶנִי שהתאסלם רצח חמישה נורווגים?

בגלל אקיבוש?

בגלל ה"נכבה"?

או שמא בגלל הגרעין התורני?

* גורמים גזעניים – מאמין אדוק בדת הפוליטיקלי קורקט האשים אותי בגזענות, כיוון שציינתי שהמחבל שביצע את הטבח בנורווגיה הוא קנאי אסלמי. הוא צודק. אגב, הסתמכתי על גורמים גזעניים כמו משטרת נורווגיה, הסוכנות לביטחון של נורווגיה וכלי התקשורת הנורווגיים.

והנה, מסתבר שגם המשטרה הבריטית גזענית, כי היא חושדת שרצח חבר הפרלמנט דייוויד איימס היא מעשה טרור והטרוריסט עבר הקצנה אסלאמית.

* הגדרה חדשה לגזענות – מיהו גזען? מי שמותח ביקורת על ח"כ גלית דיסטל-אטבריאן. שדר הרדיו אריה גולן, שהיה שותף אתה לפאנל ב"פגוש את העיתונות", הזכיר שהיא מעריצה את נתניהו, והיא התנפלה עליו בטענה שהוא גזען. למה גזען? למה לא?

היא מזכירה לי את אחמד טיבי. גם אותו אסור לבקר. גם מי שמבקר אותו הוא גזען.

אגב, אריה גולן טעה. דיסטל-אטבריאן לא מעריצה את נתניהו. היא סוגדת לו.

* מבחינתו הוא צודק – עכשיו ברור למה פרס עמד על כך שיוצב פסל של קצב במשכן הנשיא.

* אג'נדה מסכנת חיים – דברי הבלע של ח"כ יברקן נגד השר הורוביץ "הגיי האשכנזי" דוחים וראויים להוקעה. אולם חמורה הרבה יותר האג'נדה האנטי חיסונית שהוא נושא. זו אג'נדה מסכנת חיים.

* קונספירציה נדבקת לקונספירציה – כידוע, אין קורונה. הקורונה היא המצאה שנועדה להשליט גורמים מסוימים על העולם. אבל בכל זאת, אנשים חולים, אנשים מתים, צריך להסביר את זה. אז יש הסבר. אלו התוצאות של אנטנותG5  – הרשת ללוחמה ביולוגית בלה בלה בלה. "מדובר באג’נדה לדילול אוכלוסין ותוכנת ניטור מעקב ודירוג חברתי". כן, תאוריית הקונספירציה המטורללת על G5 קדמה לקורונה, אך כפי שחרא נדבק לחרא – נדבקה קונספירציה לקונספירציה. אני משער ש-100% מהמאמינים לקוסנפירציה הזאת הם גם סרבני חיסונים.

וכפי שהרופאים הם "פושעים נגד האנושות" שמבצעים "ניסויים בבני אדם" וד"ר שרון אלרועי פרייז היא "מנגלה" והתו הירוק הוא "הטלאי הירוק", כך" הבחור הזה יועז הנדל בעתיד הקרוב יועמד לדין על פשעים נגד האנושות. על רישות הארץ כולה באנטנות – G5 אשר מקרינות קרינה אלקטרומגנטית".

כן, אנחנו צוחקים, וזה באמת מצחיק, אבל זה גם עצוב, כי לכתות הללו יש השפעה, ולקונספירציות והפייק ניוז הללו יש רייטינג ובמגפת הקורונה המחיר של התופעה הוא בחיי אדם רבים ובבריאותם של רבים עוד יותר, שפחדו להתחסן. זה נזק לכולנו, כיוון שכולנו סובלים מכך שהמגפה, שיכלה להיות מאחורינו, עדין כאן.

          * ביד הלשון

חמיו – מיד לאחר שיולי אדלשטיין הודיע על החלטתו להתמודד נגד נתניהו, יאיר נתניהו פרסם ציוץ הסתה גס נגדו, שהחל במילים "חמו של אדלשטיין".

מעבר לתוכן הנורא, זו גם עילגות. אין אומרים חמו.

כדי לזכור את ההטיות של חם, נזכור שהן זהות לשל אח.

אח ואחות – חם וחמות. אחי ואחותי – חמי וחמותי. אחיו ואחותו – חָמִיו וחמותו. אחים ואחיות – חמים וחמיות.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 13.10.21

* י' הנקודות – במוצאי יום הכיפורים תש"ז, לפני 75 שנה, עלו לקרקע, במבצע חשאי, מתחת לאפו ולעיניו של הצבא הבריטי, 11 יישובים חדשים בנגב.

היה זה מבצע ההתיישבות החשוב ביותר בתולדות הציונות. לא היה עוד דבר כזה, לא לפני כן ולא אחרי כן.

רק לחשוב על התעוזה המדינית והמבצעית של ההנהגה המדינית של היישוב, שקיבלה את ההחלטה. רק לחשוב על היכולת המבצעית והלוגיסטית של ביצוע המבצע, ושל ההצלחה לשמור אותו בסוד, אף שכל כך הרבה אנשים היו שותפי סוד. דבר לא דלף לבריטים. מכל בחינה, היה זה מבצע יוצא דופן באיכות ביצועו.

אך החשוב ביותר הוא התוצאה. בזכות עליית 11 הנקודות, נכלל הנגב בתחומי מדינת ישראל. אכן, ההתיישבות היא שעצבה את גבול המדינה. ההתיישבות היא שהבטיחה את הנגב למדינת ישראל. וללא הנגב, ספק אם מדינת ישראל הייתה יכולה לקום ולהתקיים.

בעוד פוסט היסטוריונים מנסים להכחיש את העובדה שההתיישבות הציונית במטולה, תל-חי וכפר גלעדי היא זו שהבטיחה את הכללת אצבע הגליל בשטח ישראל, ויש שאף טורחים לכתוב על כך בספרים; אף אחד לא יוכל לומר זאת על ההתיישבות בנגב. זאת, כיוון שהדבר כתוב בפירוש, שחור על גבי לבן, בהמלצות אונסקו"פ – ועדת האו"ם שהמליצה לעצרת האו"ם על תכנית החלוקה. במסמך, בפרוטוקולים ובזיכרונותיהם של חברי הוועדה, נכתב בפירוש, שהסיבה להכללת הנגב היא ההתיישבות הציונית, החקלאות, צינור המים לנגב, הפרחת שממות הנגב ואף הדמות החברתית של חיי הקיבוץ.

בעשור האחרון נשחקה ריבונותנו בנגב. במבצע "שומר החומות" צירים מרכזיים נשלטו בידי פורעים בדואים ויישובים ישראליים היו במצור, אוי לבושה. דומני שאירוע זה מעיד על פשיטת הרגל של הפוסט-התיישבות ואובדן ההכרה וההבנה בחשיבות ההתיישבות והקמת יישובים חדשים כדי לשלוט על השטח, לשמור על אדמות הלאום ולממש את הריבונות.

התכנית המתגבשת בממשלה להקמת עשרה יישובים יהודיים חדשים בנגב היא בשורה ציונית מרעננת. תכנית זו לצד התכנית הלאומית לפיתוח הגולן והכפלת ההתיישבות בו, נושאת בשורה של התחדשות ציונית בישראל.

* המרוץ לגולן – בנאומו בוועידת הגולן, סיפר ראש הממשלה ששרי הממשלה מתחרים ביניהם מי יתרום יותר לפיתוח הגולן. ואכן, ביום עמוס שכלל גם ישיבת ממשלה ודיון מיוחד בכנסת, הרחיקו עד הגולן, בנוסף לראש הממשלה, עוד חמישה שרים – גדעון סער, יועז הנדל, זאב אלקין, איילת שקד וקארין אלהרר.

* ומה עם הטרור החקלאי? – עיקרי תכנית החירום למלחמה בפשיעה במגזר הערבי של סגן השר לביטחון פנים יואב סגלוביץ', הפרויקטור של הנושא, התפרסמו בטור של נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות". התכנית אמנם אינה של טיפול עומק לטווח הרחוק, אלא תכנית חירום לייצוב המצב בחצי השנה הקרובה, כדי לאפשר טיפול עומק לאחר מכן. התכנית מרשימה, ודומה שסוף סוף, אחרי שנים מבוזבזות של אוזלת יד, מחדל ואובדן הריבונות, הממשלה מתכוונת להתמודד עם התופעה ולחולל שינוי.

אולם נושא אחד לא מוזכר ולו במילה בתכניתו של סגלוביץ', או לפחות בהצגתה בטור של ברנע – הטרור החקלאי. האם בכוונת הממשלה הנוכחית להמשיך במדיניות ה"הכלה" של הטרור החקלאי, כפי שנהגו קודמותיה? בלי מלחמת חורמה בטרור החקלאי, כל התמודדות עם הפשיעה במגזר הערבי תהיה נכה ובלתי אפקטיבית.

* נגע עמוק – משטרה הוזעקה לטפל בתלונות על רעש חריג בחתונה במג'ד-אל-כרום. כשהגיעו השוטרים הם מיד הוקפו בחוגגים שניסו לעצור אותם מלבצע את משימתם. כך נראית התפוררות הריבונות. המשך להתקפה האלימה של המיליציה האסלאמית של עיריית כפר קאסם על השוטרים בשבוע שעבר.

המראות הללו מבהירים עד כמה עמוק הנגע בחברה הערבית ועד כמה תהיה קשה המלחמה להחזרת הריבונות, אך זו מלחמת אין ברירה ואין אנו בני חורין להשתמט ממנה.

ואם להנהגה הערבית באמת אכפת מהמצב, מוטב שלפחות חלק מן האנרגיה שהיא משקיעה בהאשמת המדינה, הממשלה והמשטרה באחריות למצב, תופנה לגילוי מנהיגות אמת ולפעולה לשינוי הנורמות בחברה הערבית. ובין השאר, בשינוי היחס למשטרת ישראל.

* מה כן – מצב הפשיעה בחברה הערבית הוא מצב חירום לאומי. במצב חירום יש לנקוט צעדי חירום, כי צעדי השגרה מתאימים לשגרה ולא לחירום. לכן עלו רעיונות לצעדי חירום, כמו כניסת השב"כ וצה"ל לפעולה ומעצרים מנהליים.

כל אחד מהצעדים הללו בעייתי וניתן להציג סיבות רבות ומוצדקות למה לא לעשות אותו. אבל מי שמתנגד לכל צעד של חירום – מה הוא מציע? איך הוא רוצה לפתור את הבעיה? ו… האם הוא באמת רוצה לפתור את הבעיה?

* לפחות חמש שנים – הכנסת אישרה פה אחד בקריאה טרומית, את הצעת החוק הפרטית של ח"כ שרן השכל מתקווה חדשה, לקבוע עונש מינימום של שנתיים מאסר על אחזקת נשק בלתי חוקי. החוק הזה מוצדק אבל מתון מדי. לא, איני מציע לאמץ את תקנות החירום של המנדט הבריטי – גזר דין מוות על אחזקת נשק בלתי חוקי. אבל עונש המינימום לא צריך להיות פחות מחמש שנות מאסר. ועונש המינימום על סחר בנשק בלתי חוקי אינו צריך להיות פחות מעשר שנות מאסר.

* לא ויתר על חלום רע"ם – עמית סגל מביא ב"ידיעות אחרונות" סיפור מעניין. נער השליחויות של נתניהו שלמה קרעי פנה לח"כ ווליד טאהא. "מתי תפילו כבר את הממשלה הזו, מתעניין ח"כ שלמה קרעי אצל ח"כ ווליד טאהא. הח"כ מרע"מ השיב: אם יש לך הצעה רצינית לממשלה חלופית תבוא אליי. תלך לאבו יאיר ותגיד לו שיציע לנו כזו. כידוע, מנסור עבאס עדיין חולם בלילות על ממשלה כזו, שאותה הוא מעדיף על הנוכחית, אבל אין סיכוי שסמוטריץ' יסיר את הווטו".

כידוע, רע"ם היא הבייבי של נתניהו, היא בת טיפוחיו, היא הסטארט-אפ הפוליטי הגאוני שלו. כאשר הבין שאיבד את הסיכוי לקואליציה של רוב יהודי, בנה במשך שנתיים את רע"ם, הביא אותה לפרישה מהרשימה המשותפת וטיפח אותה כשותפתו הקואליציונית. הוא בנה על כך ש"סמוטריץ' מצביע כמו שאני אומר לו", כפי שהתרברב בפגישה עם נציגי העצמאים לפני הבחירות, והיה בטוח שיקים את ממשלת נתניהו-עבאס-בן גביר. לאחר הבחירות הוא הטיל את כל כובד משקלו על הקמת ממשלה כזו, שכנע רבנים לתמוך בה ושיגר אותם לשכנע את סמוטריץ'. אלא שסמוטריץ' הבריז לו. מסתבר שנתניהו לא מתייאש וממשיך להשאיר ערוץ פתוח עם רע"ם בתקווה שיפרשו מן הקואליציה ויצטרפו לממשלה בראשותו. הרי עד הרגע האחרון לפני הקמת הממשלה הוא התחייב לרע"ם שכל מה שיקבלו מממשלת בנט, הוא ייתן להם יותר (ובכך האמיר את מחירם במו"מ).

אלא שסמוטריץ' לא ישנה, קרוב לוודאי, את עמדתו. יתר על כך, הקואליציה של נתניהו עם רע"ם, שאותה הכשיל סמוטריץ', כללה את ימינה. ברור שכעת ימינה לא תצטרף לממשלה כזו, כך שגם אם סמוטריץ' ישנה את דעתו, זה לא ישנה את התמונה.

* דוד וגוליית – יולי אדלשטיין הוא מנהיג אמיץ. הוא יודע היטב מה מחיר קפיצתו הנחשונית למים, בהודעתו על התמודדות נגד נתניהו. שמץ ממנה הוא חש על בשרו. ביום שהעז להיבחר במקום הראשון בפריימריז ולהיות שני ברשימה בליכוד, הוא הפך יעד לשנאה, שיימינג, הגחכה והסתה. בדיוק כפי שחוו קודמיו כחלון, גדעון סער וארדן. להיות מספר 2 במפלגת ביבי זה פשע נורא, אין עליו מחילה. הוא חווה על בשרו את נחת זרועה של תעשיית השקרים וההסתה. בכל פעם שהעז לנהוג כיו"ר כנסת ממלכתי ולא אסקופה נרמסת של נתניהו ולהגן על עצמאותה של הכנסת, ניתן האות למתקפה מאורגנת. בדפי המסרים הוא לא יהודי, בן של כומר אנטישמי וכו' וכו'. וכל זה קייטנה לעומת מה שהוא יחווה עכשיו. הוא יודע זאת היטב ובכל זאת אזר אומץ לצאת למסע שאיש ממנו חי עוד לא חזר.

ההתמודדות של אדלשטיין נגד נתניהו בליכוד של היום נראית כמו מלחמת דוד וגוליית. קרב חסר סיכוי. אבל דוד הוכיח שגם בקרב כזה אפשר להפתיע.

אגב, כבר ראיתי בין שלל דברי הבלע נגד אדלשטיין, שהוא צריך לעבור למרצ, שמבטאת את עמדותיו הפוליטיות. כזכור, אדלשטיין היה מהמתנגדים העקביים ביותר והנחושים ביותר לעקירת גוש קטיף, שבה נתניהו תמך בממשלה ובכנסת. אבל כאשר הביביולוגיה עומד מעל האידיאולוגיה, מי שאינו סוגד לנתניהו הוא כופר ובוגד.

ועוד – מיד אחרי הריאיון עם אדלשטיין, צייץ יאיר נתניהו: "חמו של אדלשטיין הורשע בניסיון רצח ושותף בהארץ". כל הביביסטים שקוראים זאת יודעים שיאיר הוא הצינור ושאלה דברי "אלוהים" חיים וזה האות להסתער.

* האיומים על קיום הממשלה – מה האיומים על קיום הממשלה ועל יציבותה? האיום שבנט לא יקיים את הרוטציה לא קיים. יש אפס היתכנות לתרחיש כזה. בנט אדם הגון, אינו נוכל כמו קודמו, והוא יכבד את ההסכם שעליו הוא חתם. האיום שגנץ יפיל את הממשלה כדי להיות ראש ממשלת ביבי, גם הוא אפסי. הוא יודע שכל ההצעות הללו הן תרגיל עוקץ של מי שכבר עקץ והכיש אותו, ושגם במקרה התיאורטי שנתניהו יאפשר הקמת ממשלה בראשותו, הוא יהיה בובה של ממשלה שנתניהו עומד בראשה בפועל. כיוון שגנץ יודע זאת, זה לא יקרה. גם הסיכוי שרע"ם תפרוש ותפיל את הממשלה קלוש. כל זכות הקיום של רע"ם כמפלגה עצמאית ופירוק הרשימה המשותפת, היא הבטחתה להצטרף לכל ממשלה, בין אם תהיה זו ממשלת ימין, מרכז או שמאל, כדי לקדם מתוכה את הנושאים האזרחיים של ערביי ישראל. אם היא תפרוש, היא תאבד את הצדקת קיומה הנפרד ותימחק.

אין זה אומר שמובטחת יציבות של הממשלה ושקיומה עד סוף הקדנציה בטוח. בעיניי, החוליה החלשה בקואליציה היא מרצ. מרצ היא מפלגה אידיאולוגית, עם בייס אידיאולוגי קיצוני, ולא קל לה לשבת בממשלה שמגשימה אידיאולוגיה אחרת לגמרי משלה. ככל שנתרחק מטראומת שלטון נתניהו, הבייס יתקשה להצדיק את הוויתור על האג'נדה המדינית והזהותית של מרצ, את ישיבתה בממשלה שלא מקדמת מדינה פלשתינאית, שלא מביאה לביטול חוק הלאום, שבונה ביהודה ושומרון, שמובילה פיתוח חסר תקדים בגולן, שממשיכה לתקוף בסוריה ובמקומות אחרים במסגרת המב"מ, שדבקה בחוק האזרחות ועוד. נכון, יש למרצ הישגים שהיא תוכל להציג לבוחריה, כמו האחריות שלה על נושאים חשובים ומרכזיים כמו מערכת הבריאות בתקופה שבה משרד הבריאות הוא כמעט בחשיבות של משרד הביטחון ועל איכות הסביבה, וכמו העובדה שבשל ישיבתה בממשלה היא ממתנת ומאזנת מדיניות "ימנית" ברורה. אך ספק אם זה יספק לאורך זמן את הבייס. חשש דומה קיים גם מצד מפלגת העבודה, שמנהיגתה אינה שונה בעמדותיה ממרצ, אך הקהל של מפלגת העבודה הרבה יותר מתון ופרגמטי לכן מפלגת העבודה חוליה חזקה יותר ממרצ, אם כי היא עלולה להיגרר אחריה.

* נגד שלטון ההון – האם הצעת החוק של דודי אמסלם להגבלה משמעותית של התרומות של מועמד בפריימריז ובני משפחתו נועדה לחסום את מועמדותו של ברקת, או שהיא באמת נועדה ליצור שוויוניות והוגנות?

איני יודע מה המטרות של אמסלם (אם כי יש לי השערה), אבל החוק כשלעצמו נכון וטוב, למניעת פלוטוקרטיה, שלטון ההון.

* האויב של שטרן – מאז ומתמיד האויב הגדול ביותר של אלעזר שטרן היה הפה שלו.

* המגרסה – מועמדותו של שטרן לתפקיד יו"ר הסוכנות נגרסה.

* סוגרת חשבון – מירי רגב פנתה ליועמ"ש בתביעה לפתוח בחקירה נגד השר אלעזר שטרן על טיוח הטרדות מיניות.

ניתן היה לראות בכך עוד חלק מהמתקפה חסרת הגבולות של האופוזיציה על הממשלה וחבריה, אך כאן מדובר במקרה אחר. כאן מדובר בסגירת חשבונות.

כאשר רגב הייתה שרה ושטרן היה באופוזיציה, הוא אמר מעל דוכן הכנסת ש"אני יודע איך התקדמת בצבא" ואף חזר על כך פעמים אחדות. הייתה זו מתקפה סקסיסטית מכוערת ומרושעת. כאשר נקרתה לרגב ההזדמנות, שעת הנקם הגיעה.

אין מה לומר, שטרן הזמין זאת על עצמו הן בדבריו אז והן בדבריו עתה.

* החדשות הרעות – הגל הרביעי של הקורונה דועך, ואלו חדשות מצוינות, אך לצדן יש גם חדשות רעות – צניחה במספר המתחסנים. כאילו… אם אין קורונה למה להתחסן? גם לבזבז רבע שעה, גם לחוש (אולי) דקירה קלילה ואולי יש משהו בפייק ניוז של הכת?

הבעיה היא שאם אלה שטרם עשו זאת לא יתחסנו ולא יקחו את מנת הדחף, הגל החמישי עלול להכות בנו (וגם הגל הרביעי אמנם דועך אך הוא עוד כאן). ולכן, על הממשלה ומערכת הבריאות לפעול בכל דרך כדי להגיע אל המהססים, הדחיינים, החוששים, המושפעים מהפייק ניוז (אך לא לבזבז אנרגיה על הכת, כי זה כמו לדבר עם הודעה מוקלטת), כדי להשלים במהירות את מבצע החיסונים.

* בגידה במולדת – חייל צה"ל נפצע בהתקפה של נערי זוועות על כוחותינו. התוקפים הם גיס חמישי; בוגדים שנלחמים בצה"ל. הגיעה השעה להסיר את הכפפות ולהכות בהם בכל העוצמה. ויש להעמיד אותם לדין על בגידה במולדת.

* הכמיהה לחופש – לאחר בריחת האסירים מכלא גלבוע, היה גל של גילויי גלוריפיקציה של הבורחים, מצד עיתונאים מ"הארץ" ומנהל בי"ס בתל-אביב, שהתפייטו על הכמיהה לחופש והצורך להזדהות אתה והזהירו מ"ציד אדם".

אין ספק שאדם נורמלי כמה לחופש ואך טבעי שאדם היושב בכלא ישאף לחופש. זאת יודע כל שופט ששולח אדם למאסר. אפשר להזדהות עם השאיפה של אסיר לחופש, אולם הכלא נועד להגן על כלל החברה מפני הפוגעים בה והעוברים על חוקיה. ועד היום האנושות טרם מצאה פתרון פחות גרוע מכלא.

זביידי וחבריו לא היו האסירים הראשונים שברחו מהכלא בישראל. אזכיר כמה בורחים מפורסמים: צבי גור, רוצחו האכזר של הילד אורון ירדן, האנס הסדרתי בני סלע, הרוצח הרצל אביטן. גם הם אנשים הכמהים לחופש וברחו אל הדרור. ולא זכור לי שאותם עיתונאים יצאו מגדרם כדי לפאר את הנמלטים. ולא זכור לי שהם יצאו נגד ציד אדם אכזרי, כלומר נגד המצוד אחרי הנמלטים.

כך שהסיבה להזדהות שלהם עם הבורחים הפעם, אינו הבריחה שלהם, אלא הפעולות שלהם שבעטיים הם נכנסו לכלא. כלומר הזדהות עם הטרור.

* הרי אין כבר סכסוך – השר לשעבר אברהם כץ-עוז קרא בניוזלטר שלו לראש הממשלה בנט לקחת דוגמה מאריק שרון. "דווקא בגלל שאתה מימין (גם  שרון היה איש ימין) יש ביכולתך להנציח את עצמך לדורות בעם היהודי, אם תגמור את נושא הסכסוך רב השנים".

ואני תמה. הרי אם שרון כבר גמר את נושא הסכסוך רב השנים, למה צריך שוב לגמור את נושא הסכסוך רב השנים?

          * ביד הלשון

קלקולים – בימים האחרונים דובר רבות על "הקלקולים בממשלה". כך, למשל, במאמרה של סימה קדמון ב"ידיעות אחרונות": "וגם אם יש קלקולים, הרי שהוא מנחה את אנשיו ברוח חז"ל, שפירושה להיות 'הנעלבים ואינם עולבים' ".

הביטוי "קלקולים" מדבר על התנהלות בלתי תקינה ושאינה הרמונית של הממשלה.

מקור הביטוי הוא אחרי המהפך הפוליטי של 1977. ממשלת רבין הראשונה התאפיינה בהתנהלות בעייתית; בראש ובראשונה החתרנות של שר הביטחון שמעון פרס תחת ראש הממשלה, וכן במכת הדלפות בלתי פוסקות ובמריבות מתוקשרות בין שרים. עם המהפך והקמת ממשלת בגין, חל גם מהפך בהתנהלות. הממשלה תפקדה היטב ובולט היה שיש בעל בית. אולם זה החזיק מעמד חצי שנה. כעבור חצי שנה, העסק החל להתפורר, והתופעות הקלוקלות של הממשלה הקודמת שבו והופיעו ואף ביתר שאת, וכך עד תום שלטונו של בגין.

כאשר הסדר החל להתערער, בגין נהג לספר בערגה על חצי השנה המצוינת, ועל כך שהחלו "קלקולים". דומני שבאמירה זו הוא רצה לשכנע שמדובר בתקלה קלה שלבטח תתוקן והסדר הטוב יחזור לתיקונו. מאז נשאר המושג "קלקולים" בלקסיקון הפוליטי של ישראל, כביטוי למריבות, מתחים, הדלפות ותדרוכים נגטיביים בכל ממשלה.

* "חדשות בן עזר"

תבחנו אותנו על פי המעשים

רשמים מוועידת הגולן

"אז מה הכותרת שלך לוועידה?" שאל אותי חבר במהלך ועידת הגולן.

עוד אחזור לכותרת. בינתיים אתחיל עם הפיל שבחדר, מה שריחף מעל לכל הדיונים והיה שיחת היום בין האנשים. נגדיר זאת "הכל דיבורים". או בעצם, עם סימן שאלה: הכל דיבורים?

כן, רבים אמרו ששבענו דיבורים, שבענו הבטחות, שבענו נאומים של פוליטיקאים, מילים יפות ללא כיסוי.

האמנם? זאת שאלת השאלות של הוועידה. כי יש לומר – מעולם לא הייתה ממשלה שהתחייבה כמו הממשלה הזאת לעשות ולפעול למען פיתוח הגולן, עם הגדרת מטרה ברורה: הכפלת ההתיישבות בגולן. וכגודל יצירת הציפיות – גובה השטר לפירעון.

העיתון "מקור ראשון" יזם את ועידת הגולן לכלכלה ופיתוח אזורי. הוועידה משותפת לעיתון ולמועצות בגולן. המטרה הייתה לשוות לאירוע צביון ממלכתי – מדינת ישראל מתגייסת לפיתוח הגולן. ואכן, נאומי הפתיחה של הוועידה היו של נשיא המדינה וראש הממשלה, ומה יותר ממלכתי ומבטיח מזה?

הרצוג, ששיגר נאום מוקלט, נשא את דבר הקונצנזוס הלאומי הרחב סביב הגולן, ובעצם השתתפותו גילם את מעמדו הממלכתי של הגולן. הוא דיבר על הגולן כנכס למדינת ישראל כולה וקרא להעמקת השורשים הישראליים בגולן. עד כה ההתיישבות בגולן התפתחה קמעה קמעה וכעת הגיעה עת הפריצה הגדולה.

לא יכולתי שלא להיזכר שהרצוג היה מזכיר הממשלה בתקופת ממשלת ברק. ברק היה נחוש יותר מכל ראש ממשלה אחר, אובססיבי ממש, למסירת הגולן לאויב הסורי. שלטונו היה המסוכן ביותר לגולן. אפשר לומר שההישג הגדול ביותר לישראל בתקופת שלטונו הוא כישלונו בהשגת המטרה. והנה, מזכיר ממשלתו מברך כנשיא המדינה את ועידת הגולן וקורא לתנופת פיתוח של ההתיישבות בגולן. מה ממחיש יותר מכך את גודל התמורה של עשרים השנים האחרונות; שנות ההתפכחות.

אם הרצוג העניק לוועידה את הארשת הממלכתית, הציפיה מראש הממשלה בנט, ראש הרשות המבצעת, היא מעשית – להציג את כוונות העשיה של הממשלה בגולן. בנט נכח פיזית בוועידה, מה שהפך את מדרשת הגולן למתחם מבוצר ואת שרשרת הבידוק למעיקה ומטורפת. תודה ליגאל עמיר.

בנט פתח את דבריו בסקירה על עומק שורשי עם ישראל בגולן, מימי הבית השני, דרך ההתיישבות בחורן בעליה הראשונה, דרך מלחמות ישראל ועד החלת ריבונות ישראל על הגולן לפני ארבעים שנה והכרת ארה"ב בה לפני שלוש שנים. בנט אמר שגם הממשל הנוכחי מחויב לעמדה זו. אני לא הייתי מהמר על כך, אבל הוא לפחות לא מסיר את ההכרה ואני מקווה שיתמיד בכך, אך רצוי להביא להחלטה ברוח זו של בתי הנבחרים.

הבשורה של בנט לא הייתה בדבריו על העבר, אלא על ההווה והעתיד. הוא דיבר על הצורך בשינוי מדיניות ובפיתוח רבתי של הגולן, שמטרתו להכפיל בזמן קצוב את ההתיישבות בגולן. זה היעד האסטרטגי של הממשלה, הוא אמר. בעוד ששה שבועות, הוא הבטיח, תתכנס הממשלה לישיבה מיוחדת בגולן, שבה תקבל בהחלטת הממשלה את תכנית הפיתוח להכפלת ההתיישבות בגולן, באמצעות פיתוח גדול של קצרין, הרחבת היישובים והקמת שני יישובים חדשים.

הדובר הבא אחריו היה סגן ראש הממשלה ושר המשפטים גדעון סער. מפלגתו של סער, תקווה חדשה, היא שיזמה את התכנית להכפלת הגולן, שאותה הגה ח"כ צביקה האוזר, וזו הייתה תביעתה המרכזית במו"מ הקואליציוני וסעיף מרכזי בהסכם הקואליציוני אתה. גם הנוכחות שלה בוועידה הייתה הגדולה מכולם – השרים סער, יועז הנדל וזאב אלקין וח"כ האוזר.

סער דיבר על החשיבות בריבונות על הגולן, בהכרה האמריקאית בה, בחוק משאל העם, אך לא באלה תלוי עתיד ארץ ישראל, אלא הוא יקבע בשטח, בהתיישבות. אף הוא התחייב לפיתוח מואץ של הגולן וכן להקמת אוניברסיטת הגליל, שעשויה להיות מנוף צמיחה אדיר לגולן ולגליל.

עניין מיוחד עורר נאומו של צביקה האוזר. צביקה נשא נבואת זעם על הסכנה הקיימת לעתיד הגולן והזהיר מפני שאננות. הוא הביע חשש מעסקה בינלאומית של "הגולן תמורת איראן" – יציאת איראן מסוריה, שיקומה של סוריה וחלקה של ישראל יהיה מסירת הגולן לסוריה. זו סכנה קיומית למדינת ישראל, ועיקר מעיינינו צריכים להיות מוקדשים למניעתה. הוא כינה את העשור של מלחמת האזרחים בסוריה, שלא נוצל לפיתוח רבתי של הגולן – העשור האבוד. הוא האשים בכך הן את הממשלה הקודמת והן אותנו, תושבי הגולן. הוא אמר שהשנים הקרובות הן עדיין חלון הזדמנויות שמחייב אותנו לפעולה שתביא לעיצוב מחדש של ההתיישבות בגולן כדי שתמנה מאה אלף יהודים בגולן, שרק הם יבטיחו שהגולן יהיה ישראלי. הוא קרא לממשלה להקים מנהלת ממלכתית לפיתוח הגולן ולהעמיד בראשה פרויקטור.

צביקה האוזר הוא יו"ר שדולת הגולן בכנסת והוא מייסד היחדה למען הגולן. כשהקים את היחדה, הוא הציב בראש סדר היום פעולה למען הכרה אמריקאית בריבונותנו בגולן. בנאומו הוא הזכיר שהרעיון נתפס כפנטזיה אך עובדה שהוגשם, וכך יש להתייחס גם לאמירה שלו על יעדי ההתיישבות של הגולן.

בעיניי, צביקה פסימי מדי ואופטימי מדי. פסימי מדי בראיית הסכנות ואופטימי מדי בהיתכנות ובנכונות של היעד מרחיק הלכת שהוא הציג. אך אני רואה חיוב בכך שיש מי שמאתגר אותנו כך. אני דוגל בפיתוח הגולן כדי שיכלול 50,000 יהודים ב-2030. גם זה יעד לא קל למימוש, אבל ספק אם נשיג אותו אם לא יהיו מי שיאתגרו אותנו ליעד גדול יותר וינערו אותנו כפי שעשה צביקה.

הנציג הבכיר של האופוזיציה היה ח"כ ניר ברקת. ברקת הזהיר מפני האיום האסטרטגי של המשך התרכזות האוכלוסיה במרכז הארץ, לאור צפי הגידול הדמוגרפי של ישראל, והציג את עיקרי תכניתו לפיתוח הפריפריה. אפילו הוא, נציג האופוזיציה, שיבח את הממשלה על תמיכתה בגולן, אך הביע חשש שבשל הרכבה היא לא תבנה ביהודה ושומרון. שרת הפנים איילת שקד אמרה שהממשלה בהחלט תבנה ביהודה ושומרון. היא גם דחתה את הביקורת בימין על כוונת הממשלה לבנות במגזר הערבי, וביטאה את המחויבות של הממשלה לבניה גם במגזר זה. עיקר דבריה התייחסו לגולן, והיו בפיה גם שתי בשורות מעשיות. האחת, היא פעולה שלה לתיקון חוק ועדות הקבלה כך שגם יישובים בני 600 משפחות יוכלו להקים ועדות קבלה. זאת, כדי לפזר את החשש של היישובים לגדול מעבר ל-400 משפחות. השניה, היא הקמת ועדת תכנון ובניה אזורית נפרדת לגולן, במקום התלות בוועדה האזורית, מה שעשוי לפרוץ בירוקרטיות ולקדם את תכניות הפיתוח. היא העלתה על נס את שיתוף הפעולה הפורה שלה עם שר השיכון אלקין ודיברה על החשיבות בהקמת יישובים חדשים.

שר התקשורת יועז הנדל הודיע שבחודש הבא תחל פריסת הסיבים האופטיים בקצרין ובתוך זמן קצר הגולן כולו ירושת. המוקד של פריסת הסיבים הוא הפריפריה, כלומר לא איפה שכדאי, אלא היכן שנחוץ מבחינה ציונית. "אני מחויב לכדאיות הלאומית ולאו דווקא לכדאיות הכלכלית, כי כלכלית – לא כדאי לפרוס בגולן ובפריפריה".

התמקדתי במאמר זה בהופעת חלק מן הפוליטיקאים, אך בלטו בוועידה גורמי המקצוע – מנכ"ל משרד ראש הממשלה ומנכ"לי משרדי הפנים, השיכון, החקלאות ופיתוח הכפר, התיירות, האנרגיה, הגנת הסביבה והכלכלה וראשי המועצות בגולן. כמו כן תפסו חלק חשוב ביותר יזמים עסקיים וחקלאיים מן הגולן.

אי אפשר לעסוק בפיתוח הגולן בלי לעסוק במיזם אנרגיית הרוח. כאן הביקורת שלי על הוועידה. חברת "אנלייט" הייתה בין הספונסרים, ולכן לא היה דיון אמתי בנושא, אלא רק הצגת העמדה התומכת במיזם. לדעתי, מוטב היה לוותר על תמיכת החברה אם התנאי שלה הוא חד-צדדיות בהצגת הנושא. מי שנשא בנאומו את דגל ההתנגדות למיזם היה דולן אבו-סלאח, ראש המועצה המקומית מג'דל שמס. שרת האנרגיה קורין אלהרר הביעה תמיכה במיזם. היא תקפה את מי שמתנגדים הן לגז הטבעי, הן לאנרגיית הרוח והן לאנרגיית השמש ואמרה ש"להיות דובוני לא-לא זו לא פרוגרמה". מנכ"ל רשות הטבע והגנים הלאומיים אמר בתגובה, שהרשות אינה אומרת רק לא, אלא "כן אבל", כלומר מציגה עמדה מאוזנת.

בדיונים עלתה מחלוקת בשאלה האם יש להקים יישובים חדשים או להרחיב את הקיימים. זהו ויכוח מיותר כי אין שום סתירה בין השניים. עיקר הפיתוח צריך להיות של קצרין, יש להרחיב את כל היישובים ולהקים יישובים חדשים. מי שעולים להתיישבות חדשה לא יבואו לקצרין ורובם גם לא ליישובים קיימים. האנשים האלה מביאים אתם רוח של חלוציות, שעשויה להשפיע על הגולן כולו. אני מאמין שהקמת יישובים חדשים תחזק את תנופת ההתיישבות כולה, כולל הרחבת קצרין והיישובים הכפריים.

אז מה הכותרת שלי? הכותרת היא של בנט. הוא פנה לעורך "מקור ראשון" וביקש לכנס בשנה הבאה את ועידת הגולן השניה. הוא הבטיח לבוא גם לוועידה הזאת, ואז תבחנו אותנו על פי המעשים.

כי אכן, המבחן האמתי הוא במעשים.  

* "שישי בגולן"

שהשמש תעבור עליי / ירדנה ארזי

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 11.10.21

בשבוע שעבר חנן יובל חגג את יום הולדתו ה-75. לפני שבועיים ירדנה ארזי חגגה את יום הולדתה ה-70. ואנו נערוך להם כאן היום חגיגת יום הולדת משותפת.

אז איך מתחברים חנן יובל וירדנה ארזי? אולי להקת הנח"ל? לא. חנן יובל השתחרר מן הלהקה שנים אחדות לפני שירדנה ארזי הצטרפה אליה.

החיבור הבולט ביותר ביניהם הוא בשיר "ליל חניה", ששניהם שרו יחד עם אפרים שמיר בפסטיבל הזמר והפזמון תשל"ג. אבל את השיר הזה כבר השמענו.

השיר שנשמיע היום הוא שיר של יורם טהרלב שחנן יובל הלחין וירדנה ארזי שרה, ומאז 1985 הוא אחד מסמלי הקריירה שלה – "שהשמש תעבור עליי".

סיפורו של השיר מתחיל לאחר מלחמת ששת הימים. ההערצה לישראל בעולם הרקיעה שחקים. כנסיה נוצרית אוהבת ישראל בדנוור, קולורדו, הקימה מעין "להקה צבאית" – שמדי שנה הגיעה לשבועיים בישראל, ושרה בעברית במבטא אמריקאי שירי מולדת ישראליים, והופיעה אתם במדי צה"ל בפני חיילים.

הלהקה המשיכה את המסורת לכל אורך שנות השבעים וגלשה לשנות השמונים. בתחילת שנות השמונים הוזמנו אליה הפזמונאי יורם טהרלב והבמאי שי אביב, כדי לעבוד אתה על סיבוב ההופעות. אחת מחברות הלהקה, ששמה טומי, ביקשה מיורם טהרלב שיכתוב בעבורה שיר שיבטא את געגועיה לארץ ישראל. והוא כתב את "שהשמש תעבור עליי". באותה תקופה נורית הירש, שותפה של טהרלב לשירים רבים, התגוררה בארה"ב. יורם טהרלב נתן לה את המילים והיא הלחינה אותם. הלהקה הגיעה לארץ ובמסע הופעותיה טומי שרה את השיר, בלחנו המקורי. היא אף העלתה אותו על קלטת של שירים עבריים, ששמה me Let The Sun Shine For.

בינתיים השיר נשכח מלב. בטרם אספר על גלגוליו הבאים של השיר, אדלג שלושים וחמש שנה קדימה, לימינו. עופר גביש, חברי, חוקר הזמר העברי, ששמע את הסיפור, ביקש מנורית הירש את הלחן, אך לא היה לה אותו ובשום  מקום לא הייתה הקלטה שלו. פשוט, השיר נמחק מעל פני האדמה. במבצע בלשי מורכב הגיע עופר אל הזמרת טומי והשיג את הקלטת השיר. הוא התנפל עליו כמוצא שלל רב, והוא אכן מצא שלל רב, והתכוון להשמיע אותו בפינתו בגל"צ, בתכניתו של שמעון פרנס. אך אויה, מסתבר שהיה בשיר זיוף קל, שאוזן של מי שאינו מוסיקאי מקצועי כלל לא יבחין בו, ונורית הירש הטילה וטו מוחלט על השמעת השיר. עופר נאלץ להסתפק בהשמעת הפזמון, שבו הזמרת דייקה בשירתה.

ב-1985, ירדנה ארזי, באותן שנים – הטוענת לכתר מלכת-הפופ הישראלית בתחרות עם הנמסיס שלה עופרה חזה, ביקרה עם המפיק שלה, גברי מזור, בביתו של יורם טהרלב וביקשה ממנו שירים. הוא הזמין אותם לחטט במגירתו ולחפש שירים, והם מצאו את השיר הזה והתלהבו. מטהרלב הם נסעו היישר לחנן יובל שעל המקום הלחין את השיר, שהיה מיד ללהיט גדול, שכבש את צמרת מצעדי הפזמונים ורשימות ההשמעה ועד היום הוא פופולרי מאוד. השיר מופיע בתקליטה "דרישת שלום".

הגלגול הבא של השיר מפתיע – הזמר החסידי הפופולרי אברהם פריד הקליט אותו. הוא שינה את שמו ל"רק תפילה" והוא לא שר "אלי אלי", אלא "קלי קלי", והשיר היה ללהיט חסידי חרדי ענק. וכך, שיר שנכתב לזמרת נוצריה התגלגל לזמר חסידי, כשהמשותף להם הוא אהבת ארץ ישראל, כארצו של העם היהודי.

יורם טהרלב כתב על השיר: "השיר 'שהשמש תעבור עליי' מבטא תחושה של כל אדם שגדל בחיק הטבע: האמונה שיש לאן לברוח, שיש מי שמנחם, שמעניק כוחות חדשים: הטבע. האדמה, הפרחים, השמש, כל אלה מחכים לנו לסעוד אותנו בשעה קשה וברגעי משבר. כל אחד יכול למצוא בטבע משהו שיגלה לו סוד חדש. החצב למשל פורח ערב הגשמים, כדי לשרוד. הוא יודע שאחרי הגשם יופיעו עשרות מיני פרחים יותר אטרקטיביים ממנו ויגזלו את תשומת לִבם של החרקים והדבורים המבטיחים את המשך קיומו. אבל כמובן שלא רק אני חשבתי על כך, ולעדות אני נתלה באילנות גבוהים, כך הרמב"ם והמגיד מדובנא המסבירים לנו כל אחד בדרכו, שכל מה שברא אלוהים נועד לאדם".

מפאת קוצר היריעה, לא אקרא כאן את דבריהם בנדון של הרמב"ם והמגיד, אך הם מופיעים בספרו של חנן יובל "סידור אישי", המצורף לתקליט בשם זה.

"סידור אישי" הוא מיזם של חנן יובל, מסע יצירה בן עשר שנים, שהניב תקליט הכולל 16 שירים וספר מהודר המביא את נוסח השירים, כשאליהם נלווים טקסטים מן הספרות, השירה ומקורות ישראל וכן חומרים חזותיים. המסע החל בשנת 2000, כאשר חנן התבקש לערוך ולהפיק מופע מוזיקלי בשם "מסע אישי יהודי" במסגרת הפסטיבל הגלילי "לא בשמים". משם הוא המשיך במסעו שהניב את התקליט והספר.

וכך הוא כתב על השיר: "השירה בציבור וריקודי העם הם אולי המקבילה החילונית של ההתכנסות בבית הכנסת. שהרי מעבר לתפילה, אותה יכול לקיים אדם בביתו, ישנו הצורך הזה לבוא בקהילה. אמר לי פעם חבר, ששיר שהפך ללהיט, הן בפרסומו והן במכירותיו, לא סיים את המסלול עד שהפך לזמר עם בערבי השירה ועד שלא חובר לו ריקוד. תודה לאל, השיר הזה עומד בכל הקריטריונים… מאז שחיברתי לחן למילים של יורם טהרלב עבור ירדנה ארזי, מפגש משולש שזכה להצלחה גדולה, עבר השיר גלגולים שונים, ורבים הם מבצעיו. לאחרונה הופתעתי לשמוע שהזמר החרדי המפורסם אברהם פריד פותח את הקונצרטים שלו בשיר 'רק תפילה', הלא הוא 'שהשמש תעבור עליי'. בין השאר אימצה אותו בתי שירה. בהופעותינו המשותפות היא הייתה הראשונה לתת לו גִּרְסָה מרגשת וחסרת קצב של תפילה עמוקה".

אך אנו, כאמור, חוגגים היום את יום ההולדת של ירדנה, ולכן נשמע את הביצוע שלה.

לפני כן, עוד התייחסות קצרה לירדנה ארזי. ב-1972, בהיותי ילד בכיתה ג', במהלך חופשה אצל משפחתי בקיבוץ בית זרע, נסעתי עם בני דודיי להופעה של להקת הנח"ל, "הפלנ"חניק", במלאת 25 שנים לפלמ"ח. הסולנית הייתה ירדנה ארזי. המופע נערך בעין גב. 45 שנים אחר כך, ב-2017, באותו אולם בעין-גב צפיתי במופע של ירדנה ארזי עם "הגבעתרון", בוועידת התנועה הקיבוצית. כל כך הרבה השתנה באותם ארבעה עשורים וחצי, אך מה שנשאר הוא יופיה הממגנט של ירדנה ארזי.

מזל טוב לחנן יובל ולירדנה היפה ונאחל להם ולנו שנמשיך ונהנה מיצירתם עוד שנים רבות.

יֶשְׁנָם יָמִים לְלֹא מַרְגּוֹעַ

בָּם לֹא אֶמְצָא לִי נֶחָמָה

וּמֻכְרָחָה אֲנִי לִנְגּוֹעַ

בַּעֲשָׂבִים, בָּאֲדָמָה

לִפְסֹעַ בְּאוֹתָהּ הַדֶּרֶךְ

בְּתוֹךְ פְּרִיחַת הַכַּרְכֹּמִּים

וְלִהְיוֹת כָּל כָּךְ אַחֶרֶת

וְלִפְרוֹחַ עֶרֶב הַגְּשָׁמִים

רַק תְּפִלָּה אֶשָּׂא

הוֹי אֵלִי, אֵלִי

שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ תַּעֲבוֹר עָלַי

וְתַּרְאֶה לִי שׁוּב אֶת מִשְׁעוֹלַי

הוֹ אֵלִי, אֵלִי

רַק תְּפִלָּה אֶשָּׂא

שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ תַּעֲבוֹר עָלַי

וַתִּקַּח אוֹתִי אֶל הַמַּסָּע

וְאִם אָשׁוּב אֶל זֹאת הָאָרֶץ

וְאִם אֶפְסַע שׁוּב בַּדְּרָכִים

הַאִם כְּקֶדֶם יַכִּירוּנִי

הָאֲנָשִׁים וְהַפְּרָחִים

רַק תְּפִלָּה אֶשָּׂא

הוֹ אֵלִי, אֵלִי

שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ תַּעֲבוֹר עָלַי

וְתַּרְאֶה לִי שׁוּב אֶת מִשְׁעוֹלַי

הוֹ אֵלִי, אֵלִי

רַק תְּפִלָּה אֶשָּׂא

שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ תַּעֲבוֹר עָלַי

וַתִּקַּח אוֹתִי אֶל הַמַּסָּע

הַאִם אֶמְצָא אֶת כָּל הַיּוֹפִי

הָאַהֲבָה הַנּוֹשָׁנָה

אֲשֶׁר הָיְתָה שָׁם כְּשֶׁעָזַבְתִּי

עֵת אָהַבְתִּי פָּעָם רִאשׁוֹנָה

צרור הערות 29.9.21

* מחדל היסטורי – רון בן ישי, חתן פרס ישראל, פרסם ב- ynetניתוח מצוין של המצב האסטרטגי שלנו במערכה נגד הגרעין האיראני. השורה התחתונה של המאמר, היא שאין לישראל כרגע יכולת קונבנציונלית להשמדת מתקני הגרעין האיראני. עובדה זו היא המחדל הביטחוני הגדול ביותר בתולדות המדינה. היעד הביטחוני מס' 1 של בנט, צריך להיות בניית היכולת הזאת במהירות רבה. כי בסופו של דבר, וגם רון בן ישי אומר זאת כמעט במפורש, לא יהיה מנוס מפעולה צבאית להשמדת היכולות הגרעיניות של איראן, ואף אחד מבלעדי ישראל לא יעשה זאת.

* מבחן הנאום ומבחן המעשה – נאומו של בנט בעצרת האו"ם היה מצוין. הוא היטיב להציג את צדקתה ואת יופיה של ישראל ולהזהיר מפני האיום האיראני וחשף את פרצופה הכעור והמאיים של איראן.

בכך הצטרף נאומו לשורה ארוכה של נאומים מצוינים של מנהיגים ישראלים באו"ם. שעה שמנהיגינו היטיבו לנאום, איראן התקדמה לעבר הפצצה. מבחנו של בנט לא יהיה בנאומים, מרשימים ככל שיהיו, אלא במעשים.

ובל יתפרשו דבריי כזלזול, חלילה, בחשיבותם של נאומים מדיניים. חשיבותם רבה. אך, כאמור, המבחן האמתי הוא במעשים. בוודאי בנושא הגרעין האיראני.

* במקרה הכינותי מראש – דפי המסרים הביביסטיים בימים האחרונים עוסקים בלעג לנאומו של בנט. סביר להניח שהם הוכנו מראש.

* אין עוד מלבדו – בדפי המסרים, שהוכנו בעוד מועד בידי התעשיה, על הנאום העלוב, הפלקטי והמשעמם של הגמד, וההשוואה להוד רוממותו, השם בנט הוא שם גנרי. אותם דפי הלעגה ושיימינג היו נכתבים על כל ראש ממשלה שהיה מחליף את נתניהו. הפשקווילים היו אותם פשקווילים, רק השם היה משתנה. כי אמנם הביביזם הוא דת פגאנית, אך זו דת מונותאיסטית (דת פגאנית מונותאיסטית היא בהחלט סטארט-אפ ביביסטי מקורי). אין עוד מלבדו.

* כבוד לדרג המקצועי – מה שלא אהבתי בנאומו של בנט, הייתה אמירתו שלא הרופאים מחליטים אלא הדרג המדיני. לא כי זה לא נכון. לא זו בלבד שזה נכון – זה מובן מאליו. וכיוון שזה מובן מאליו, האמירה הזאת היא קנטרנית ומתגרה.

האמירה הזאת מצטרפת לתדרוכים נגד ד"ר אלרעי פרייס. אני מקווה מאוד שאין אמת בפרסומים על כך שהתדרוכים הם של בנט עצמו.

עברנו בשנים האחרונות מסע ביוש, גימוד ודה-לגיטימציה, מצד ראש הממשלה הקודם ואנשיו, נגד הדרגים המקצועיים, שכונו בבוז "פקידים" והמהדרין יאמרו "פקידונצ'יקים". היה זה אחד הביטויים לתרבות שממשלת השינוי קמה כדי למגר. על ההנהגה המדינית לחזק את מעמד הדרגים המקצועיים ואת תדמיתם הציבורית.

בהסכם אוסלו הודר הדרג המקצועי, הביטחוני והמודיעיני, בידי פוליטיקאים שהיו בטוחים שהם יודעים הכל טוב יותר מכולם. ראינו את התוצאות…

* שיחת פיוס – הדבר הראשון שעל בנט לעשות עם שובו לארץ, הוא לכנס את בכירי מערכת הבריאות לשיחת פיוס. איש אינו חולק על בכירותו של הדרג המדיני הנבחר, ועל כך שהוא מקבל ההחלטות. אך ללא הדרג המקצועי – עם מי בדיוק מתכוון בנט לנצח את המגיפה? והדרג המקצועי אינו רק פיונים שמבצעים הוראות, אלא זה הדרג המייעץ, שמציג את מסד העובדות המדעי למקבלי ההחלטות. הדרג המדיני אינו חייב לקבל את המלצות אנשי המקצוע, אבל הוא חייב להקשיב להן בכל הרצינות והכבוד. הדרג המדיני והמקצועי חייבים לעבוד ביחד. אלה ואלה משרתי ציבור והמחויבות שלהם היא לציבור. אם הציבור יאבד אמון – הוא יאבד אמון בשני הדרגים. יש ביניהם חילוקי דעות? שילבנו אותם ביניהם. אין שום מקום לתדרוכים של הדרג המדיני נגד הדרג המקצועי ולהיפך.

* פיטורין כן, פגיעה בדמי אבטלה – לא – מדינת ישראל מספקת לאזרחיה, ללא תשלום, חיסון שמגן עליהם מפני הקורונה. כל מי שמתחסן מגן על עצמו ותורם למאמץ הלאומי והעולמי המשותף למגר את המגיפה. מי שאינו מתחסן, מסכן את עצמו, ובהשתמטותו מן התרומה למאמץ המשותף הוא מסכן גם את הכלל.

בשם שיח הזכויות, יש המערערים על זכותה של החברה לתבוע מהפרטים שבתוכה להתחסן. ויש הטוענים אפילו נגד זכותה לשכנע ולהשפיע על חבריה להתחסן. זו גישה אגואיסטית ואנרכיסטית קיצונית.

יש לכלל זכות לכפות על הפרט לעצור באור אדום כדי לא לסכן את עצמו ואת הסביבה. יש לכלל זכות להכריח את הפרט לחגור חגורת בטיחות, לחבוש קסדה כשהוא רוכב על אופנוע או אופניים. וכך, יש לכלל זכות לכפות על הפרט גם להתחסן נגד קורונה. אולם בישראל ובכל מדינות העולם, יש מוסכמה שבניגוד לחיסונים נגד מגיפות במאה ה-20, הגם שהם היו פחות בטוחים ופחות יעילים, אין לכפות היום התחסנות.

אין כופים על הפרט להתחסן, אך מי שבחר לא להתחסן, יש לציבור זכות מוסרית מלאה לדרוש ממנו להיבדק לפחות פעמיים בשבוע, כתנאי לכך שיוכל לבוא בקהל. ואם מדובר באדם הנותן שירות לציבור, עובד במערכות חינוכיות וכד', חובתו המוסרית של מקום העבודה לדרוש ממנו להיבדק. ויש הצדקה מלאה לכך שמקום עבודה יפטר עובד המסרב להתחסן ולהיבדק.

עם זאת, אין זכות למדינה לשלול מעובד שפוטר או התפטר בשל סירובו להתחסן ולהיבדק את דמי האבטלה. יש לזכור, שדמי האבטלה אינם מתנה שהמדינה מעניקה לאזרחיה, אלא העובדים משלמים כל חייהם ביטוח לאומי ובכך הם מממנים בעבודתם, בין השאר, את דמי האבטלה שלהם. מן הראוי שהרעיון הזה יעבור מן העולם.

* מכה?! – כותרת ב"ישראל היום": "מכה לתלמידי הנהיגה: החל ממחר – טסטים בהצגת תו ירוק בלבד". איזו כותרת הזויה! זו לא מכה. להיפך, כל נער שיתחסן בשל ההחלטה – ירוויח ממנה בגדול. הוא ירוויח וסביבתו תרוויח.

* בלי קריאה לעליה – נאומו של בנט בפני מנהיגים יהודיים בניו-יורק, היה חשוב. חשוב לשוב ולהדק את הקשר עם יהדות ארה"ב, לאחות את הקרעים, להציג את שותפות הגורל והייעוד של היהודים במולדת ובגולה ולדבר על אחדות העם על אף המחלוקות בין הזרמים. כאשר ראש ממשלה דתי אורתודוכסי מחבק את היהודים על כל זרמיהם, מהרפורמים עד החרדים ומזכיר בשמם את הרפורמים, זה מסר ציוני הראוי למנהיג מדינת הלאום של העם היהודי; של העם היהודי כולו.

מה שחסר לי בנאומו של בנט, הוא הזמנה לעליה. לא בנזיפה וגערה אלא בהזמנה חמה ואוהבת לשותפות בבניין המדינה היהודית. מאז יצחק שמיר, אף ראש ממשלה ישראלי לא דיבר עם יהדות ארה"ב על עליה, ולצערי גם בנט ממשיך בעניין זה את קודמיו.

* ידידת אמת – אנגלה מרקל היא ידידת אמת של מדינת ישראל. ידידותה נובעת מאמונה מלאה בזכותו של העם היהודי למדינת לאום במולדתו, ומתוך הכרה עמוקה במחויבותו המוסרית של העם הגרמני, שחולל את השואה, לעמוד לצד ישראל וביטחונה. בתקופתה של מרקל, התהדקו היחסים בין המדינות, גרמניה עמדה לצד ישראל במבחנים ביטחוניים והעניקה לישראל תמיכה כלכלית, ביטחונית ומדינית. עד הקורונה, נערך מדי שנה מפגש משותף של שתי הממשלות, שהניב פירות של העמקת שיתוף הפעולה בין המדינות בנושאים השונים. ביקורה הממלכתי האחרון של מרקל בחו"ל אמור היה להתקיים בישראל, ולא בכדי, אך בוטל בשל המשבר באפגניסטן. המחלוקות בין המדינות, בנושא הפלשתינאי ובנושא הסכם הגרעין האיראני, אתגרו את הידידות בין המדינות אך לא פגעו בה. ידידות בין מדינות יכולה להתקיים גם כאשר יש ביניהן מחלוקות מדיניות.

מה שקלקל את השורה, היה התערבותה הבלתי נסבלת של גרמניה ושל האיחוד האירופי שגרמניה היא מנהיגתו, בענייניה הפנימיים של ישראל, באמצעות תמיכה בארגונים וקרנות של שמאל רדיקלי, כולל ארגונים אנטי ציוניים ואנטי ישראליים, שנושאים לשווא את מילת הקסם "זכויות האדם". ישראל צריכה לתבוע בתוקף מהאיחוד האירופי ומגרמניה לשים קץ לתמיכה הזאת.

אני מקווה שתחת הקנצלר החדש שיבחר תועמק הידידות ותיפסק או לפחות תקטן התמיכה בארגונים הנ"ל. חוששני שיקרה ההיפך.

* בעד חוק השוויון האזרחי – פסיקת בג"ץ, שדחתה ברוב של 10:1 את העתירות נגד חוק הלאום (לנוכח ריבוי מקרי הרצח במגזר הערבי, אפשר להבין מדוע השופט ג'ורג' קרא לא העז להצטרף לעמדת הרוב שביטאה את האמת המשפטית האובייקטיבית), תקעה סיכה בבלון ההליום של המאבק נגד חוק הלאום, ולא נשאר מהקמפיין נגד החוק יותר מריח רע של נפיחה. בג"ץ הפריך מכל וכל, אחת לאחת, את כל טענות הכזב לפיהן החוק "גזעני", הוא "חוק אפרטהייד", הוא חוק מפלה, הוא פוגע בשוויון הזכויות של ערביי ישראל, הוא הופך את הערבים והדרוזים לאזרחים סוג ב', הוא פוגע במעמד השפה הערבית, הוא מנוגד למגילת העצמאות וכל ערימת השקרים שהזינה את הקמפיין. בג"ץ הבהיר באופן שאינו משתמע לשני פנים, שאין שחר לטענות הללו.

מה שהביא את השופטים להחלטה, הייתה העובדה הפשוטה שהם קראו את החוק. אגב, זה לא מאמץ אינטלקטואלי מורכב כל כך; החוק אינו ארוך, הוא רהוט ואינו מעורפל. כל מה שצריך כדי להפריך את הטענות נגדו, הוא להקדיש כמה דקות לקריאתו.

מתנגדי החוק לא לחמו באמת נגד החוק. הם יצרו דחליל, שכל קשר בינו לבין החוק אפילו אינו מקרי, ולחמו נגדו. אילו רק חלק מטענות הכזב שלהם נגד החוק היו נכונות, בג"ץ היה מקבל את עתירתם. או כפי שאמרתי לפרופ' דני גוטוויין בעימות על החוק בכנס "לא בשמים" – גם אני מתנגד בכל תוקף לחוק שעליו הוא מדבר, אלא שאין חוק כזה בספר החוקים של ישראל ולבטח אין זה חוק הלאום. חוק הלאום, המעגן בחוקה את זהותה ומהותה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, אינו סותר כהוא זה את עקרון השוויון האזרחי.

טענה אחת שהשמיעו מתנגדי חוק הלאום מוצדקת, רק שאין שום קשר בינה לבין החוק – למה השוויון האזרחי אינו מופיע בחוק יסוד? בכך הם צודקים. מן הראוי להכניס את עקרון השוויון האזרחי לחוקה, כי בדומה לחוק הלאום – גם המובן מאליו, מן הראוי שיחוקק. כמובן שאין לחוקק אותו במסגרת חוק הלאום, כפי שיש המציעים, כי אין שום קשר בינו לבין חוק הלאום. מי שמציע להכניסו לחוק הלאום, מציג סתירה כביכול בין תכני חוק הלאום לעקרון השוויון ומכאן – צורך בהתייחסות לשוויון כבייביסיטר לחוק הלאום. כל יוזמה כזו – יש לדחות מכל וכל.

יש שתי דרכים ראויות לעגן את עקרון השוויון האזרחי בחוקה. הדרך האחת, שאותה הציעו בכנסת הקודמת גדעון סער וצביקה האוזר, היא להכניס את עקרון השוויון לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. הרי בלאו הכי בית המשפט העליון מפרש את חוק היסוד הזה גם על פי עקרון השוויון. הדרך השניה היא זו שמנסה לקדם ח"כ הרב גלעד קריב – חוק יסוד נפרד.

שתי הדרכים טובות אך אני מבכר את ההצעה לחוק העומד בפני עצמו. עקרון השוויון חשוב דיו כדי להקדיש לו חוק יסוד. חוק היסוד צריך לפרט מה מהות שוויון הזכויות. יש להגדיר בו מה משמעות השוויון האזרחי, ולהגדיר אותו כחוק השוויון האזרחי, וצריך שיהיה ברור שמדובר בשוויון לפרט ובשום אופן לא לשוויון לאומי. ההגדרה הלאומית של ישראל היא מדינת הלאום היהודית, כפי שהיא מעוגנת בחוק הלאום ובחוק השבות (שמן הראוי היה לכלול אותו בחוק הלאום). במדינה היהודית, יתקיים שוויון אזרחי ופוליטי לכל אזרחי המדינה ללא הבדל דת ולאום. ניתן להגדיר בחוק גם את הזכויות הקולקטיביות הקיימות, כמו המעמד המיוחד של השפה הערבית, כולל האפשרות לנאום בערבית בכנסת, לטעון בערבית בבתי המשפט וללמד בערבית בבתי הספר הערביים.

האם אני תומך בחוק השוויון הנדון בוועדת החוקה? זאת איני יכול לומר, כי איני יודע מה יהיה נוסחו. אבל עקרונית אני בעד חוק כזה, ובלבד שיגדיר את השוויון כאזרחי בלבד.

וכבר אני שומע מתקפות על החוק המוצע. וכמו בקמפיין נגד חוק הלאום, אני מזהה דחליל שהולך ונוצר, ומציג את החוק כסותר את זהותה היהודית של ישראל וכאיום על יהדותה של המדינה. לא רק שיטת הדחליל משותפת לנאבקים נגד חוק השוויון ולנאבקים נגד חוק הלאום. גם הטיעונים. אלה ואלה מציגים סתירה, לכאורה, בין מדינה יהודית לדמוקרטית, בין ציונות וליברליות, בין חוק הלאום לשוויון אזרחי.

אך אין שום סתירה כזו.   

* ממצודת ישע עד תיק אפרסק – ביום שישי האחרון, לקחתי את צוות קבלת שבת וחג באורטל שאני עומד בראשו, ליום צוות במוזיאון הרעות, במצודת ישע (נבי יושע). כבכל פעם שאני נמצא במקום או קורא על קרבות הגבורה בנבי יושע, אני נפעם מחדש מעוז רוחם, גבורתם, נחישותם, הקרבתם ודבקותם במשימה של הלוחמים ועל הרעות ביניהם.

תחת הרושם העז הזה, שמעתי ביום ראשון על פטירתו של לוחם הפלמ"ח הרצל שפיר, שהיה ממפקדי ההסתערות על נבי יושע. שפיר נשאר בצה"ל שנים רבות, והתקדם עד תפקידי ראש אכ"א (במלחמת יום הכיפורים) ואלוף פיקוד הדרום.

לאחר שחרורו מונה למפכ"ל המשטרה. כעבור שנה הוא הודח מתפקידו בידי שר הפנים יוסף בורג (כשבגין עלה לשלטון הוא ביטל את משרד המשטרה, היום המשרד לביטחון פנים, בטענה שבמדינה דמוקרטית אין מקום למשרד משטרה, והכפיף את המשטרה למשרד הפנים). בורג טען שהוא הדיח את שפיר בשל דיווחים כוזבים. שפיר טען, שהסיבה האמתית לפיטורין הייתה נחישותו לחקור את "תיק אפרסק", שעסק בשחיתות של גורמים במפד"ל, המפלגה שבורג עמד בראשה (בורג עצמו לא היה חשוד). אני האמנתי לשפיר.

יהי זכרו ברוך!

* לא רלוונטי – אהוד בן עזר נוזף בי על כך שהעזתי לכתוב על הסכמי אברהם בלי להזכיר שנתניהו הוביל להסכמים. כזכור, כתבתי מאמרים רבים בעד ההסכמים וציינתי לשבח את נתניהו שהוביל לחתימה עליהם (לצד ביקורת על כך שניתלה בהם כדי לתרץ את הרגליים הקרות שקיבל כשנמנע מהחלת הריבונות על בקעת הירדן). יתר על כן, לא אחת הצגתי את הסכמי אברהם כהתגלמות ד"ר נתניהו, להבדיל מאויבו הגדול מיסטר ביבי.

אבל כאשר איני כותב על הסכמי אברהם בעבר, אלא קורא להמשיך לחתור לשלום ברוח הסכמי אברהם בעתיד, אין שום צורך ענייני שאזכיר את נתניהו. זה פשוט לא רלוונטי לרשומה. בדיוק כפי שכאשר כתבתי בהקשר של פסגת בנט א-סיסי על השלום עם מצרים, לא ראיתי צורך להטריח את הקורא בתזכורת שבגין חתם על ההסכם.

אבל כדי לרצות את אהוד ואובססיביבים נוספים, הנה – על החשבון: ביביביביביביביביביביביביביביביביביביביביביביביביביביביבי.

          * ביד הלשון

אִסְרוּ חג – היום שאחרי החג, בשלוש הרגלים (סוכות, פסח ושבועות) נקרא אִסְרוּ חג. המקור לצירוף המילים הוא פסוק בתהילים קיח: "אֵל יְהוָה וַיָּאֶר לָנוּ אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ". חז"ל דרשו את הפסוק: "כל העושה איסור לחג – אגודה לחג ביום שלמחרתו – באכילה ושתיה, מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, שנאמר: אסרו חג בעבותים – בהמות עבות ושמנות – עד קרנות המזבח". ומכאן נהוג להוסיף עוד מעט שמחה לחג, וביום שאחריו להרבות באכילה ושתיה. אין איסור מלאכה באסרו חג. ביטויו העיקרי בימינו, היא יום חופשה נוסף במערכת החינוך.

היום שאנו מציינים כאסרו חג, בגולה הוא יום חג – יום טוב שני של גלויות.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 26.9.21

* השלום של אבו-מאזן – המשפט המשמעותי ביותר בנאומו של אבו מאזן: "זה המסמך שיש למיליון פלשתינאים יחד עם מפתחות בתיהם. על אף זאת אנחנו לא מצליחים לחזור לשטחנו, בגלל החוקים הישראליים המסרבים להכיר בחוקים הבינלאומיים המדגישים את זכות הפליטים הפלשתינאים לשיבה".

כלומר, לצד להג "אקיבוש", הוא אומר בפירוש שגם אם ישראל תיסוג לקווי 4.6.67, תגרש את מאות אלפי היהודים מיהודה, שומרון ומזרח ירושלים ותקים מדינה פלשתינאית, זה לא יספק אותם ולא יהיה שלום. וגם אם ישראל תתקפל בפני האולטימטום ותיסוג בתוך שנה, זה לא ירצה אותם. הם אינם מוכנים לוותר בשום אופן על דרישת ה"שיבה".

לכן, כאשר הוא משקר באומרו שהרש"פ לא דחתה אף הצעת שלום, כוונתו היא שההצעות של ברק, אולמרט ואובמה למדינה פלשתינאית בקווי 4.6.67 (עם "חילופי שטחים") אינן נחשבות הצעות שלום, כי אינן כוללות את ה"שיבה".

זו כוונתם של הפלשתינאים: נסיגה ישראלית לקווי 4.6.67 וגירוש כל תושביה ב"פתרון שתי המדינות"; לא "שתי מדינות לשני עמים". הקמת מדינה פלשתינאית נקיה מיהודים מהקו הירוק מזרחה, והטבעת כבשת הרש של ישראל מהקו הירוק מערבה במיליוני פלשתינאים חמושים במפתחות; מדינה שבשום אופן לא תהיה יהודית.

על כך ורק על כך נטושה המלחמה – על זכותו של העם היהודי למדינה ריבונית בארץ ישראל. ועל כך לעולם לא נתפשר.

* נאום השקרים – בנאום השקרים שלו בעצרת האו"ם, שיקר אבו-מאזן, בין השאר, בטענה שהפלשתינאים כיבדו ומכבדים את הסכם אוסלו. שקר וכזב. בהסכם אוסלו א' ישראל התחייבה לסגת מעזה ויריחו והפלשתינאים, בתמורה, התחייבו לשים קץ למאבק המזוין והטרור. ישראל ביצעה את חלקה לחלוטין. הפלשתינאים רק הגבירו את הטרור. אף על פי כן, ישראל חתמה עמם על הסכם אוסלו ב' שבו התחייבה לסגת מכל שטחי A ו-B ובהם כל הערים הפלשתינאיות ובתמורה הפלשתינאים התחייבו שוב לשים קץ למאבק המזוין והטרור. ישראל ביצעה את חלקה ללא כחל ושרק. הפלשתינאים לא מילאו את חלקם אפילו יום אחד. להיפך, הטרור רק גבר והגיע לשיאים שלא היו כמותם מאז קום המדינה.

* הדרך לשלום – שעה שאבו מאזן נשא את נאום האולטימטום המלחמתי, התכנסו בעיראק 300 מנהיגים, שיעים וסונים, וקראו לשלום ונרמול עם ישראל במסגרת הרחבת הסכמי אברהם.

הסכמי אברהם הם הדרך לשלום אמת במזרח התיכון. משמעות הסכמי אברהם היא שלמדינות ערב נמאס להיות בנות ערובה של הפלשתינאים. הן רוצות לקדם את האינטרסים שלהן, והאינטרס שלהן הוא שלום עם ישראל. נאומו של אבו-מאזן הוכיח בעליל שאין לנו פרטנר פלשתינאי לשלום. כעם שוחר שלום, עלינו לחתור לשלום אמת עם פרטנרים המקבלים את קיומה של מדינת ישראל ורוצים בשלום אתה. לכן, כל מאמצי השלום של ישראל צריכים להיות מוקדשים להרחבת הסכמי אברהם והעמקתם.

* סכנה לעולם החופשי – כיפת ברזל היא כלי הגנתי מובהק, שנועד להגן על אזרחי ישראל מפני פשע נגד האנושות – ירי רקטות מכוון לעבר אוכלוסיה אזרחית.

כאשר ה"פרוגרסיבים" הרדיקלים במפלגה הדמוקרטית בארה"ב פועלים לסיכול מימון ההצטיידות של כיפת ברזל, והצליחו בינתיים לעכב אותו – הם מעידים על עצמם שהם תומכים בחמאס ובירי הרקטות.

ה"פרוגרסיבים" הרדיקלים הללו מהווים סכנה ממשית לעולם החופשי ובראש ובראשונה לארה"ב.

ומדוע אני מציב את הביטוי "פרוגרסיבים" במירכאות? פרוגרסיבים = מתקדמים. מה בדיוק מתקדם באנטישמיות? איזה מסר של קדמה יש בתמיכה בטרור אסלמיסטי קנאי?

* מעז יצא מתוק – האנטישמים הרדיקלים בבית הנבחרים האמריקאים חגגו יומיים את הישגם – הוצאת מימון כיפת ברזל מן התקציב. לא חלפו יומיים ובית הנבחרים על שני אגפיו התאחד במפגן ידידות ואהדה לישראל, כאשר העביר את הסיוע ברוב של 420 נגד 9. יש לקוות ש-9 האנטישמים הרדיקלים לא יבחרו עוד לבתי הנבחרים ושהדמוקרטיה האמריקאית תהיה נקיה מאנטישמיות.

קשה שלא לשמוח לאידה של התועמלנית הארכי-אנטישמית הרדיקלית הנתעבת ראשידה טליב לנוכח המפלה.

* לשון מאזנים אנטישמית – הרוב הגורף, הדו-מפלגתי, בהצבעה על מימון כיפת ברזל, מעיד על התמיכה הרחבה בישראל בציבור האמריקאי ובקרב נבחריו. אבל אסור לנו להיות שאננים. כדאי לנתח את האירוע כולו, כדי להבין היכן הסכנה.

הסיוע הזה נכלל תחילה בתקציב הפדרלי והוצא ממנו. הסיבה לכך, היא שהגרעין האנטישמי הרדיקלי במפלגה הדמוקרטית הודיע שיצביע נגד התקציב אם הוא יכלול את מימון כיפת ברזל.

הצבעה על התקציב היא הצבעה של השלטון מול האופוזיציה. כיוון שהרוב הדמוקרטי בבית הנבחרים זעום, אם האנטישמים היו מצביעים נגד התקציב, הוא היה נופל וארה"ב הייתה משותקת. מצב זה חייב את ביידן למשוך את הסיוע מן התקציב ולהעבירו בדרך עוקפת תקציב.

מכך אנו למדים על שתי סכנות. האחת היא הפנאטיות והנחישות של האנטישמים הרדיקלים, שהאנטישמיות שלהם עומדת מעל כל אינטרס, והם מוכנים להפיל תקציב של ממשל דמוקרטי, למען האינטרס האנטישמי. השניה, חמורה יותר, היא שהמיעוט האנטישמי הוא לשון המאזנים בבית הנבחרים, ולכן, למרות שהוא קטן מספרית, כוחו הפוליטי רב. השילוב של העוצמה הפוליטית עם הנחישות והאובססיה, הופכת לסכנה ממשית.

על ידידי ישראל ויהדות ארה"ב לפעול לטיהור מוחלט של בתי הנבחרים מנציגות אנטישמית.

* אני זוכר היטב את המספר 48 – השוקניה החליטה להמתיק את החג לקוראיה, בפשקוויל נאצה נגד מדינת ישראל של אחת, סנא כנאנה, תחת הכותרת "אני לא סולחת". היא לא סולחת ליהודים על כך שהקימו מדינה. היא לא סולחת ליהודים שעולים לארץ כדי לגזול עוד אדמות פלשתינאיות. היא לא סולחת על פרויקט "תגלית" שנועד לשטוף את המוח לעוד יהודים שיבואו לגזול את אדמותיה. היא לא סולחת ליהודים השמאלנים שפועלים לצדה נגד "הכיבוש" כשבעצם גם הם גזענים. דוגמית: היא לא סולחת "לכל יהודי שבוחר לקרוא 'מחבלים' לילדים הפלשתינאים שהכיבוש קילקל את חייהם והפך אותם לאסירים ביטחוניים, כדי להקל את כובד העוולות של גזילת החופש מאותם פלסטינים הרובץ על מצפונו", וכו' וכו' וכו'.

חשוב לקרוא פשקווילים כאלה. חשוב שנבין עד כמה חסרת שחר האמונה הנאיבית שהסכסוך הוא על "אקיבוש" ואם "רק תצאו מהשטחים" יהיה טוב הו יהיה טוב כן.

כנאנה מסיימת את פשקווילה כך: "אני לא סולחת! ואם הייתי אלוהים הייתי מצווה על כולם [כל היהודים א.ה.] לצום 48 ימי כיפור, כדי שיזכרו טוב מאוד את המספר 48 ואת המשמעויות שהוא טומן בחובו בזיכרון הקולקטיבי של בני עמי".

אז אני רוצה להרגיע את כנאנה. אני זוכר טוב מאוד את המספר 48. 48' היא השנה שבה הושם קץ לעוול הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית – העדר הגדרה עצמית וריבונות לעם היהודי במולדתו, שגרמה לו לנוע ולנוד, נרדפים ונטבחים בפזורות הגולה. 48' היא השנה שבה נעשה הצדק ההיסטוריה הגדול – חידושה של הריבונות היהודית במדינת לאום יהודית בארץ ישראל. 48' היא השנה שבה הוגשם חזון הדורות של העם היהודי לעצמאות בארצו. 48' היא השנה שבה סוכל הניסיון של ערבי א"י, שדחו את תכנית החלוקה, להשמיד את היישוב היהודי בארץ ישראל, שנתיים וחצי אחרי השואה. 48' היא השנה שבה מדינת ישראל הקטנה ניצחה את כל מדינות ערב שפלשו אליה ביום הקמתה על מנת לסכל את הקמתה ולהטביע את היישוב היהודי בדם. 48' היא השנה שבה נפתחו שערי המולדת למיליוני יהודים בעולם שהגיעו בהמוניהם לארץ ישראל. 48' היא השנה שבה צה"ל שחרר את חלקה של ירושלים, בירת ארץ ישראל והעם היהודי שהייתה לבירתה של מדינת ישראל. 48' היא השנה שבה צה"ל הרחיב את גבולות המדינה ושחרר חבלי מולדת רבים שעל פי תכנית החלוקה של האו"ם, שהיהודים קיבלו בשמחה, יועדו למדינה הפלשתינאית – בשל תוקפנותם של הערבים שדחו אותה בדם ואש. 1948, היא תש"ח, היא שנת מפנה בתולדות העם היהודי, שכיהודי אני נוצר אותה ואת זכרה כשנה החשובה והטובה ביותר בתולדות העם היהודי וכאחת החשובות והטובות ביותר בתולדות האנושות. ולכן, כיהודי, אני חוגג בכל שנה את חג העצמאות, אחד החגים החשובים והאהובים ביותר בלוח השנה העברי.

ולערביי ארץ ישראל אני מציע להפסיק להתבכיין ולהתחיל בחשבון נפש על האסונות שהמיטו על עצמם ושהם ממשיכים להמיט על עצמם. כנאנה והפשקוויל שלה מאותתים שבכוונתם להמשיך להמיט על עצמם אסונות ולהמשיך להתבכיין, ליילל, להתקרבן ולהתמסכן.

* אחריות החברה הערבית – ההאשטאג "חיי ערבים נחשבים" נועד להעלות על סדר היום הציבורי והתקשורתי את נושא האלימות והרצח במגזר הערבי. אכן, זה נושא חשוב ויש להעלות אותו לסדר היום ולתבוע מהממשלה ומהמשטרה מעשה. אולם השימוש בכותרת "חיי ערבים נחשבים" אינו תמים. ההשראה היא מחאת האפרו-אמריקאים בארה"ב "חיי שחורים נחשבים". שם המחאה הייתה נגד אלימות המשטרה כלפי השחורים. כאן מדובר באלימות פנימית, של ערבים נגד ערבים. שם הביקורת הייתה על שיטור יתר נגד שחורים. כאן הבעיה היא שיטור חסר.

התביעה מהמדינה ומהמשטרה להחזיר את הריבונות למגזר הערבי צודקת מאוד. אולם על החברה הערבית לעשות חשבון נפש בתוכה. מדוע כאשר נכנסת משטרה לפעול בכפרים ערביים, היא נתקלת במיני-אינתיפאדה מקומית אלימה, כאילו מדובר בכוח כיבוש שנכנס לכפר?

האירוע שחולל את המחאה היה הרצח בחתונה בטייבה. למה בדקות הספורות שחלפו בין הרצח להגעת המשטרה, מיהרו בעלי האולם לשטוף את זירת הרצח ולשבש את החקירה?

המאבק באלימות במגזר הערבי מחייב שינוי תרבותי דרמטי בחברה הערבית.

* פשיעה לאומנית ופלילית – מתנגדי הירתמות השב"כ למלחמה באלימות במגזר הערבי, ועל פי פרסומים בתקשורת גם ראשי השב"כ נמנים עמם, טוענים שאין זה מייעודו של השב"כ לעסוק בעניינים פליליים ובפשיעה אזרחית.

זה נכון, אך לאחר הפרעות בעת מבצע "שומר החומות" קשה להתייחס לסוגיית הנשק הבלתי חוקי והפשע במגזר הערבי כאל נושא אזרחי בלבד. אי אפשר להתייחס לטרור החקלאי כסוגיה פלילית נטו. יש כאן שילוב של פשיעה פלילית ולאומנית, המחייבת שילוב ידיים של המשטרה והשב"כ.

עיקר המיקוד צריך להיות בסוגיית הנשק הבלתי חוקי, שעלול להיות מופנה אלינו בשעת מלחמה עתידית, ולכן זהו לבטח נושא שהשב"כ נועד להיות מעורב בו.

אפשר להגביל את מעורבות השב"כ בזמן, למשל שנתיים, ולאחר מכן הממשלה תבחן אם יש צורך להאריך את המשימה.

בינתיים, יש כבר מי שמשתמשים ברעיון של שימוש בשב"כ להתמודדות עם האלימות ככלי לתקוף את המדינה השנואה. למשל, רוגל אלפר סבור שהמדינה מנצלת את האלימות במגזר הערבי כדי להעמיק את ה"אפרטהייד" – משטרה אזרחית ליהודים, "שטזי" לערבים. אבל אצל אלה, כל מה שישראל תעשה יהיה מש"ל – ישראל היא מדינה פושעת ואין לה זכות קיום. הן באותו פשקוויל מגדיר אלפר את פרעות תשפ"א "מלחמת עצמאות פלסטינית, ששורשיה בנכבה המוכחשת". כלומר, השורש לטרור הוא ה"נכבה", כלומר הקמתה של מדינת ישראל, ולכן כל עוד היא קיימת, הטרור נגדה מוצדק.

אגב, אלפר, למה "שטזי" ולא "גסטפו"? מה קרה?

* אבדן הפחד – אני רואה זיקה ישירה בין הירי על ביתו של ניצב חכרוש לבין דריסת השוטרים בנהריה. אלה שני ביטויים של אובדן הפחד מפני המשטרה, של אובדן המשילות והריבונות במגזר הערבי.

אחרי מאה ימי חסד ניתן לומר לממשלת בנט שהיא אינה יכולה להסתתר מאחורי מחדלי ממשלות נתניהו ועליה לחולל שינוי דרסטי.

* המתמטיקה של הקורונה – כאשר משרד הבריאות מדווח ש-85% מהחולים החדשים במצב קשה אינם מחוסנים, כדאי לזכור שאחוז המחוסנים גבוה מאוד (כמדומני בין 80%-90%), כלומר שהסיכוי לתחלואה קשה של בלתי מחוסנים אינו רק פי 6 משל המחוסנים, אלא הרבה הרבה יותר גבוה, בערך פי 40!

לפי נתוני פרופסור ערן סגל ממכון וייצמן, מקרב 6 מיליון מתחסנים, נוספים בכל יום כ-27 חולים במצב קשה, ומתוך 600 אלף לא מתחסנים נוספים מדי יום כ-58 חולים קשה. המסקנה היא שללא הסירוב היו מתווספים בכל יום כ-30 חולים קשה במקום 85. את הדברים אמר פרופ' סגל ב-14.9, על סמך הנתונים עד 13.9. מאז חלפו כשבועיים, והמגמה הזאת התחזקה.

בראיון לרשת ב' סיפר פרופ' מסעד ברהום, מנהל המרכז הרפואי בגליל (נהריה), ש-93% מקרב חולי הקורונה המאושפזים במרכז אינם מחוסנים. מבין החולים קשה – 100% (!) אינם מחוסנים, ומכאן שגם 100% מהמונשמים ו-100% מהמחוברים לאקמו אינם מחוסנים.

המשמעות דרמטית. למשל, אדם בן 51, שאינו חולה קורונה ונזקק לאקמו, נפטר כתוצאה ממחסור במכשירי אקמו שהוקצו, כמו רוב המכשירים, ללא מחוסנים.

ולכן, עם כל הכבוד לדורון גולדברג – כאזרח שאכפת לו, אמשיך להשתמש בבמות שלרשותי כדי להשמיע צעקה, גם אם הוא ימשיך לגדף ולכנות אותי "שרלטן המעמיד פני מומחה בנושא שאינו מבין בו דבר וחצי דבר". מדובר כאן בשאלה מוסרית ממדרגה ראשונה, שאלה של חיים ומוות, ועמדתי מבוססת על מסד נתונים חד-משמעי שאינו ניתן לערעור וקונצנזוס מוחלט של כל מנהלי בתי החולים, כל מנהלי מחלקות הקורונה, כל הרופאים והצוותים הרפואיים שקורסים תחת נטל המגיפה, ומסבירים שהגל הרביעי הוא גל הבלתי מחוסנים. בנושא המקצועי אין באמת ויכוח. הוויכוח הוא על השאלה המוסרית.

* חובת הרופא – לנוכח גל הבלתי מחוסנים והעומס על בתי החולים, עולים יותר ויותר קולות הקוראים להעדפת טיפול במחוסנים על פני טיפול בלא-מחוסנים. זו הצעה מסוכנת ומדרון חלקלק, אם החברה תאפשר לרופאים שיקול דעת בהחלטות, שלא על בסיס מקצועי נטו.

איני אוהב את שיח הזכויות, שיש בו מן הפינוק, האגואיזם והילדותיות. אני מעדיף את האתיקה היהודית המבוססת על חובות, מחויבות ואחריות. לכן, לא אדבר על זכות האדם לקבל את הטיפול המיטבי, אלא אל החובה של הרופא לתת את הטיפול המיטבי לכל חולה, ללא משוא פנים. אסור להתפשר על כך.

* החדשות הטובות – א. הניסוי של פייזר על חיסון ילדים בני 5-12 הצליח לחלוטין. בשבועות הקרובים FDA יאשר את החיסון ומיד אחריו גם משרד הבריאות שלנו. ב. מנכ"ל "מודרנה" הודיע שבקרוב החיסונים יהיו זמינים גם לתינוקות.

משמעות החדשות היא שהאנושות קרובה להדברת המגפה.

* חיסון נגד טרללת – הלוואי שימציאו חיסון נגד טרללת. הבעיה היא שהמטורללים יסרבו לקחת אותו.

* על קורונה ופוליטיקה – המאבק בקורונה אינו עניין אידיאולוגי. למעט ליברטריאנים רדיקלים, שמתנגדים לכל מעורבות של המדינה בכל נושא ללא תנאי – אין בנושא הקורונה ימין או שמאל. יש אידיאולוגיה אחת הנוגעת לקורונה – רצון לגבור על המגפה תוך נזק מינימלי למשק ולכלכלה. כיוון שאין מחלוקת אידיאולוגית בנושא הקורונה – כל מחלוקת פוליטית על הקורונה היא מזויפת ונובעת רק מפוזיציה. התנגדות לממשלה או תמיכה בה, בהתאם למיקום הפוליטי.

בנט וסביבתו מאשימים את נתניהו שהוא נקט במדיניות של סגרים, והיה עם יד קלה על השלטר. נתניהו ואנשיו מאשימים את בנט באדישות וחוסר מעש בנוגע לקורונה. האמת היא שההאשמות של שני הצדדים אינן נכונות.

ההבדל בין נתניהו לבנט הוא שנתניהו פעל בעידן של טרום חיסון ובנט בעידן החיסון. נתניהו לא הטיל "סגר פוליטי" כמו ההאשמות המגוחכות שהופנו אליו בעיקר מצד הבלפוריאדה ולא שש לסגרים, אלא הטיל סגרים כי לא הייתה ברירה, לא הייתה כל דרך אחרת ולא בכדי בכל העולם הוטלו סגרים. בלי הסגר, המדינה הייתה מאבדת שליטה על המגפה ומערכת הבריאות הייתה קורסת. היום, כאשר רוב האוכלוסיה מחוסנת, אין צורך בסגר ובהגבלות מיותרות, לא בישראל ולא במדינות אחרות.

אילו בנט היה ראש הממשלה בתחילת הקורונה, אין ספק שהוא היה מטיל סגרים (ונתניהו כראש האופוזיציה היה מאשים אותו ב"סגר פוליטי"). אילו נתניהו היה ראש הממשלה היום, הוא לא היה מטיל סגרים מיותרים, ואילו הטיל, הציבור לא היה משתף פעולה.

אין לי ספק שאילו בנט היה ראש הממשלה ואז ונתניהו היה ראש הממשלה היום – כל אחד היה נוהג אחרת ומקבל החלטות שונות, אבל האסטרטגיה הכללית הייתה אותה אסטרטגיה. והשוני בהחלטותיהם לא היה נובע מכך שנתניהו איש ימין ולעומתו בנט הוא איש ימין, אלא כי שני אנשים שונים לא היו נוהגים בדיוק אותו הדבר.

מה שעוד משותף לשתי התקופות, היא הביקורת השקרית והמרושעת של הרל"ב – של רק- לא-ביבי אז, ושל רק-לא-בנט עתה.

* נשוב לרחובות – פעילה מרכזית בגרעין הקשה של הבלפוריאדה איימה, שאם בנט לא יחליט על ועדת חקירה ממלכתית בנושא הצוללות נשוב לרחובות.

להערכתי, אם הוא יחליט על ועדת חקירה, תמצא במהרה תואנה אחרת לשוב לרחובות, כי הבעיה האמתית היא בעיית גמילה.

* בית המשפט העליון כפוף לחוק – כאשר הוגשו העתירות שקראו לפסול את נתניהו מלכהן כראש הממשלה כתבתי בביטחון מוחלט שהעתירה תידחה ברוב של 11:0. כך היה, כפי שידעתי בוודאות. לאחר מכן כתבתי, שאילו היו בבית המשפט העליון 111 שופטים, העתירה הייתה נדחית ברוב של 111:0.

מי שהופתעו מפסק הדין, היו אלא שמאמינים לאגדה שבג"ץ הוא סניף של מרצ, ואלה שחושבים שבג"ץ עובדים אצלם, כסניף של מרצ. אלה ואלה מתארים תמונה מדומיינת, רחוקה מן המציאות.

למה בית המשפט פסק כפי שפסק? כי החוק בנדון הוא חד-משמעי ובניגוד לאגדות, בית המשפט אינו פוסק בניגוד לחוק, בוודאי בניגוד לחוק יסוד, בוודאי בסוגיות פוליטיות ובפרט כאשר החוק חד-משמעי ואין בו פתח לפרשנות. אפשר לשנות את החוק, אך כל עוד זה החוק, בין המשפט אינו יכול לפסוק אחרת.

בראיון לנחום ברנע וטובה צימוקי, עם צאת הביוגרפיה שלה, נשאלה נשיאת בית המשפט בדימוס דורית בייניש, שנחשבת לאחת השופטות האקטיביסטיות ביותר, איך הייתה מצביעה אילו הייתה בהרכב. תשובתה הייתה חד-משמית. גם היא הייתה מצביעה נגד. והיא הסבירה: "לא הייתה אחיזה בחוק לפסילת נתניהו. כשיוצאים נגד רצון כל כך מפורש של הציבור, צריך אחיזה בחוק. בתנאים שהיו – נתניהו נבחר, מאחוריו עמדה קואליציה רחבה ולא היה בסיס לפסילה בחוק – בג"ץ לא יכול היה לנהוג אחרת. כאשר בית המשפט דן בנושאים שיש להם השלכות פוליטיות, הוא הולך על חבל דק. יש קו שאסור לו לחצות אותו. פסילת נתניהו הייתה צעד רחוק מדי… ליכולת של בית המשפט להתערב יש גבולות: תמיד יש למצוא עילה חוקית".

מי שסבור שבג"ץ רשאי לפסוק בניגוד לחוקי המדינה, אינו מדבר על מדינת חוק ולא על דמוקרטיה, אלא על שלטון מסוג שלא היינו רוצים לחיות בו. על פי מאמריו של פרופ' מרדכי קרמניצר, תפקידו של בית המשפט העליון לפסוק בכל נושא על פי עמדתו הפוליטית של קרמניצר. לא בכדי, אדם כקרמניצר אינו ראוי להיות שופט. אם כי סביר להניח, שאילו היה שופט, והייתה על כתפיו אחריות של שופט, הוא היה נוהג כשופט, בניגוד לכתיבתו.

* והרי התחזית – כותרות כל העיתונים וכל מהדורות החדשות כשיתפרסם דו"ח ועדת החקירה הממלכתית על אסון הר מירון יהיו: א', ב' ו-ג' יודחו מתפקידיהם. על A, B ו-C לא יוטלו תפקידים ניהוליים / פיקודיים בעתיד. לעומת זאת, המסקנות וההמלצות המקצועיות יידחקו לקרן זווית. כך היה תמיד בוועדות החקירה הממלכתיות והמשפטיות. הוועדות הללו הן גוף שיפוטי והן מתנהלות כמו משפט. יש בו נאשמים (שאינם מוגדרים כך באופן פורמלי), המצוידים בעורכי דין, שמטרתם להוציא אותם זכאים או להמעיט באשמתם ובעונשם, ולא לסייע לחקר האמת.

אני מאמין בתחקיר מקצועי, של אנשי מקצוע. ועדת תחקיר כזו צריכה לכלול בתוכה משפטן שיעסוק בצדדים המשפטיים והחוקיים, אבל מטרתה היא להגיע לחקר האמת על מה שקרה ולהצביע על הלקחים המקצועיים כדי למנוע זאת בעתיד.

* מקום קבורתו לא נודע – בפרשת "וזאת הברכה", שאותה נקרא בשמחת תורה הבעל"ט, מסופר על מותו של משה ונאמר: "וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב, מוּל בֵּית פְּעוֹר, וְלֹא-יָדַע אִישׁ אֶת-קְבֻרָתוֹ, עַד הַיּוֹם הַזֶּה".

למה מקום קבורתו של משה לא נודע? כדי למנוע הפיכתו למקום פולחן; לאתר עליה לרגל להשתטחות על קבר הצדיק וכל עבודה זרה ממין זה.

ובאסון בהר מירון נוכחנו כמה חוכמה יש ברעיון הזה.

          * ביד הלשון

להניא / להניע – מתוך כתבה ב-ynet: "בשיא המאבק מִסְפָּר חשפניות, ובהן גם אוליצקי, עלו לירושלים כדי לפגוש את חברת הכנסת מיכל רוזין, וניסו להניע אותה מלתמוך בחוק".

מה פירוש להניע מ…? להניע, פירושו לעורר לפעולה, לדחוף לעשיה. אפשר להניע ל… לא להניע מ…

הכוונה היא להניא – למנוע, לעכב, להשפיע על מישהו להימנע מעשיה. כלומר, ההיפך הגמור. החשפניות ניסו, ללא הצלחה, להניא את ח"כ רוזין מלתמוך בחוק האוסר מופעי חשפנות.

הצליל של הֵנִיא והֵנִיעַ דומה, ההבדל הוא של אות גרונית אחת בסוף המילה, אולם המשמעות היא הפוכה.

* "חדשות בן עזר"

ברך את מדינת ישראל

ישראל גולדברגר מוכר בכינויו "הזמיר מברגן-בלזן". הוא שרד את השואה במחנה, בזכות קולו כזמר וחזן; הנאצים השאירו אותו בחיים כדי שימשיך לשיר ולהנעים גם להם בקולו.

ביולי האחרון, נערכה צניחה של מאה צנחנים ישראלים בסלובניה, לזכרה של הצנחנית חנה סנש, במלאת מאה שנים להולדתה. לקראת הצניחה, נפגשו הצנחנים עם ישראל גולדברגר. גולדברגר בן המאה, עמד מולם, זקוף קומה, ובקול רם, ברור וצלול, ללא סדק של רעד, נשא בפניהם את התפילה לשלום המדינה.

לנו, שנולדנו למדינת ישראל, קיומה של המדינה הוא המובן מאליו. אבל בפרספקטיבה היסטורית, קיומה של המדינה הוא נס בלתי נתפס. ברור, שלאדם כמו גולדברגר, אחרי כל מה שעבר, אין דבר מרגש יותר מלהתפלל על מדינת ישראל: "אבינו שבשמים, צור ישראל וגואלו, ברך את מדינת ישראל ראשית צמיחת גאולתנו". האיש, שזכה לשרוד את השואה, להיות שותף לתקומה, לשרת בצה"ל, עמד זקוף וגאה מול הצנחנים שעמדו לצנוח לזכר חנה סנש, ושיתף אותם בתפילה. היה זה מעמד מרגש מאוד.

מן הסרטון של המפגש הזה, למדתי את הניגון של התפילה לשלום המדינה. איני יודע אם גולדברגר חיבר אותה, אבל מבחינתי זה הניגון שלו. לקראת יום הכיפורים למדתי את הניגון, וזה הניגון שבו התפללתי כשליח ציבור בתפילת יום הכיפורים. את התפילה הקדשנו לזכרה של גיבורה לאומית, אסירת ציון אידה נודל, שנפטרה יומיים קודם לכן בגיל 90.

****

בשנתיים האחרונות, תפילת יום הכיפורים הקהילתית שלנו, הייתה תפילה עצמית שלנו, בהובלה שלנו ולא של האורחים מירושלים. הסיבה לכך הייתה הקורונה.

כולי תקווה שכך ננהג גם בשנים הבאות, בחלוף הקורונה.

אני רואה יתרון גדול לתפילה הזאת. בראש ובראשונה בכך שהנשים היו חלק מן התפילה, ולא הודרו אל מאחורי מחיצה, מחוץ לחלל התפילה עצמו. המחיצה הזאת אינה אנחנו, היא מנוגדת לערכינו, לאורח חיינו, המקדש את השוויון המגדרי. אני כגבר חש מושפל מכך שאשתי, בתי וחברותיי לקיבוץ נדחקות אל מאחורי המחיצה בתפילה. אחד מרגעי השיא של התפילה, בעיניי, היה בתפילת "אבינו מלכנו", שבה כל מתפללת ומתפלל קראו פסוק מן הפיוט. אני מייחל לכך, שכך ננהג בכל שנה.

היתרון השני הוא בכך ששילבנו תפילה בנוסח אשכנזי ובנוסח מזרחי.

ובאופן עקרוני – בית כנסת הוא מוסד קהילתי מאוד. אין כל סיבה שהקהילה לא תנהל את התפילה בעצמה, בוודאי כאשר יש בה כוחות היכולים לעשות כן. אין כל סיבה שנביא מיקור חוץ של "יהודים אמתיים", כביכול, לנהל את תפילת יום הכיפורים שלנו. איני חש שאנו יהודים פחות אמתיים מהם. ומבחינה חינוכית, ככל שהילדים שלנו יכירו את היהדות כדבר רחוק מחייהם ומנוגד לערכיהם, כך הם יהיו מנוכרים אליה. וחשוב לי שהדורות הבאים שלנו יהיו בני בית ובעלי בית ביהדות.

בשנה שעברה, חלק מן החוויה מרוממת הנפש הייתה התפילה בחוץ, על הדשא. אולם האמת היא שמזג האוויר שיחק לטובתנו אשתקד. השנה, בערב יום הכיפורים היה קר ואנשים סבלו. לכן העברנו את התפילה למחרת למועדון. הקפדנו לפתוח לרווחה את כל החלונות ולספק מסכות למתפללים, שבאו להתפלל בחוץ ולא נערכו לתפילה באולם. "ועיניתם את נפשותיכם" – נכון. זה הצום. אבל לא צריך להיסחף…

****

  ובנימה אישית, זו השנה השניה שאני מוביל את תפילת יום הכיפורים באורטל. בשעת התפילה חשבתי על אבא שלי, שנפטר לפני שנתיים. מה לא הייתי נותן כדי שיראה אותי מוביל את התפילה. הרי מנין אני מכיר את התפילה, אם לא מהגרסא דינקותא שלי, בהליכתי עם אבי לבית הכנסת בילדותי ובנעוריי? הוא לבטח היה גאה בי מאוד.

כשחלקתי את התחושה הזאת עם משפחתי, תמר אמרה: "אולי הוא כן ראה אותך?". הלוואי.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל