צרור הערות 31.3.21

* משל האוניה – מה שעומד כעת על הפרק הוא האינטרס הלאומי להקמת ממשלה ציונית רחבה או האינטרס הפרטי של מי שחושב שהשלטון רשום על שמו בטאבו וגורר את ישראל ממערכת בחירות למערכת בחירות כיוון שאינו משלים עם אי יכולתו לגבש רוב ולהקים ממשלה.

נתניהו כמוהו כאוניה שסתמה את תעלת סואץ. צריך להזיז אותו כדי שהתנועה תתחיל לזרום. אילו היה לנתניהו קורטוב של אחריות לאומית, שמץ פטריוטיות, הוא היה זז הצדה ומאפשר למערכת לנוע. אם רק יזוז, תקום מיד ממשלה ציונית רחבה בהנהגת הליכוד; ממשלה יציבה שתכהן ארבע שנים. וכיוון שנתניהו כנתניהו, מתעקש על שלטון בכל מחיר, כי הוא מאמין לתעמולה של פולחן האישיות של עצמו, שהמדינה זה הוא ושהליכוד זה הוא, הגיע הזמן שמנהיגי הליכוד יצאו מאזור הפחדנות ויעשו מה שעשו ראשי קדימה כאשר אולמרט הסתבך בפלילים.

* התוצאה המחרידה של פולחן האישיות – אני מודה ומתוודה שגם אני מופתע לקרוא באיזו מהירות המוני חסידיו השוטים של נתניהו אימצו את הפליק-פלאק שלו ותומכים בממשלת פיגולים בראשותו, שקיומה תלוי ברצונה הרע של תנועת האחים המוסלמים, תנועת האחות של חמאס.

ברור לי איך הם היו מריעים לו אילו "הצליח" במו"מ עם סוריה למסירת הגולן לאויב הסורי, שנקטע בשל מלחמת האזרחים בסוריה.

פולחן האישיות, שגורם לאנשים למחוק את תודעתם ולעקור כל יכולת חשיבה עצמאית ולהאמין במנהיג כמו באלוהים, היא תופעה מסוכנת מאוד לדמוקרטיה. תהליך הדה-ביביזציה של החברה הישראלית יחייב מהלכי עומק חינוכיים להחזרת התודעה הפוליטית, האזרחית הדמוקרטית של אזרחי ישראל. להפסיק להתייחס למנהיג פוליטי כמו שילדים קטנים מתייחסים לאבא שלהם. לפתח חשיבה ביקורתית, נקיה מהערצה ובטח מסגידה.

* המודל לחיקוי – יו"ר מרצ ניצן הורוביץ התייחס בריאיון לאולפן ynet להרכבת קואליציה אפשרית ואמר כי "צריך להשתחרר מכל מיני עקבות כמו 'לא נשב עם הערבים'. חלאס, נגמר הסיפור הזה". לדברי הורוביץ, "אם לנתניהו אין בעיה אז בטח שלסער ולבנט לא צריכה להיות בעיה כזאת".

ואני תמה. איך הורביץ מצפה לשותפות אתו כאשר הוא משקר במצח נחושה ומעליל על אלה שהוא רוצה להיות שותף שלהם עלילות שווא? האם אי פעם הוא שמע מצד סער או בנט ומפלגותיהם שיש להם בעיה כלשהי לשבת עם הערבים? מה, הוא מתחיל להאמין לתעמולה של עצמו, שזאת פסילה של ערבים? זאת התנגדות לממשלה עם מפלגות פוליטיות שהאידיאולוגיה הפוליטית שלהן שוללת את זכות קיומה של מדינה יהודית. אידיאולוגיה שבשמה הן תומכות באויבי ישראל. בתור שכאלה אין ולא יכול להיות אתן שיתוף פעולה. עופר כסיף היהודי לא כשר יותר מאף ח"כ ברשימה המשותפת (אך הוא מעורר יותר סלידה מכך שכיהודי הוא תומך באויבי ישראל). גם מפלגה שכולה יהודים מן הזן של כסיף הייתה פסולה לשותפות באותה מידה. גם כאשר מאיר וילנר עמד בראש רק"ח וחד"ש הן לא היו שותפות פוטנציאליות באף קואליציה. הסיבה היא אידיאולוגית, פוליטית, לא אתנית. הלוואי שתקום מפלגה ערבית שתקבל על עצמה את ההסדר המכונן של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית וירצו להשתלב בתוכה בתור שכזאת ולא לרשת אותה. היא תהיה שותפה רצויה לכל ממשלה.

האם העובדה שנתניהו מחזר אחרי האחים המוסלמים מכשירה את השרץ? נתניהו – הוא המודל לחיקוי? אם נתניהו מקבל טובות הנאה בדמות "מתנות" בקווי אספקה על פי דרישה, זה הופך את הדבר ללגיטימי? אם נתניהו מסית נגד מערכת החוק והמשפט בישראל וממציא תיאוריות קונספירציה מטורללות עליהן, זה הופך את המעשה ללגיטימי? אם הוא לא מעביר תקציב כדי שיוכל לגנוב את הרוטציה זה הופך את אי העברת תקציב ללגיטימי? רק כאשר הוא זוחל למנסור עבאס הוא פתאום המודל לחיקוי? הוא עושה זאת כי הוא אדם ציני, והשלטון הוא בעבורו מטרה המקדשת את כל האמצעים. ההכשר שהוא מעניק לאחים המוסלמים תיזכר לדיראון עולם ואינה מכשירה את השרץ.

* הבורר – רק לפני חודשים אחדים, הצביע מנסור עבאס נגד הסכמי השלום של ישראל עם איחוד האמירויות ובחריין. הוא לא הצביע נגד ההסכמים כי הוא נגד שלום עם בחריין, אלא כי הוא נגד שלום עם ישראל.

אז איך נתניהו ולפיד רוצים להשתית את ממשלתם על מי שמתנגד לשלום עם המדינה שאותם הם רוצים להנהיג? איך הם הפכו אותו לבורר, שיכריע ביניהם?

טירוף מערכות.

* הדרישות מרע"ם – קראתי את הדיווחים על פגישת יאיר לפיד עם מנסור עבאס, מנהיג האחים המוסלמים (רע"ם). בדיווחים נמסר על הדרישות של רע"ם מלפיד בתמורה לתמיכתו: הקפאת חוק הלאום וחופש הצבעה בנושא הלהט"ב.

ומה לפיד דרש מעבאס? על כך לא נמסר דבר. ונדמה שכל מה שלפיד דורש מעבאס, כמו גם מה שנתניהו דורש מעבאס, זו תמיכה בו לראשות הממשלה. המו"מ הוא רק על התמורה.

אני מצפה ממי שמנהל מגעים עם רע"ם או עם הרשימה המשותפת שידרוש מהם כתנאי למו"מ קואליציוני הכרזה רשמית של קבלת ההסדר המכונן של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית לנצח, דחיה של דרישת "זכות" השיבה ותמיכה במאבק בטרור הערבי.

אין שום סיכוי שתקווה חדשה וימינה תסכמנה לממשלה עם רע"ם כל עוד האידיאולוגיה שלה היא אנטי ישראלית ולבטח לא יתנו ידם להקפאת חוק הלאום (אגב, איך מקפיאים חוק? זו מילה מכובסת לביטול החוק). כך שהמו"מ שלפיד מקיים עם עבאס הוא מו"מ עקר.

* בין שיח הזכויות לשיח פוליטי – הטענה שהתנגדות לקואליציה עם הרשימה המשותפת ורע"ם היא פגיעה בזכויותיהם של האזרחים הערבים, היא טענה א-פוליטית, שמערבבת בין שיח זכויות לשיח פוליטי. אין שום קשר בין זכויות האזרח לבין ישיבה בקואליציה או ישיבה בממשלה. הזכויות הפוליטיות של האזרח הן הזכות לבחור והזכות להיבחר. אין שום הבדל בין יהודי וערבי בזכות הזאת. יתר על כן, הזכות של מפלגות השוללות את מהותה היהודית דמוקרטית של המדינה להתמודד בכנסת מנוגדות לחוק יסוד ומבוססות על פסיקה אקטיביסטית של בית המשפט העליון בניגוד לחוק היסוד.

בישראל לא נבחרת ממשלה. נבחרת כנסת. הממשלה קמה מתוך הכנסת. היא קמה מתוך מו"מ קואליציוני על בסיס הסכמות פוליטיות, בין אם על בסיס אידיאולוגיה משותפת או התאמה זמנית של אינטרסים פוליטיים.

אם תקום ממשלה ללא הליכוד, פירוש הדבר שזכויות האזרח של מצביעי הליכוד נפגעו? האם כאשר יש עתיד יושבת באופוזיציה, נפגעות זכויות האזרח של מי שהצביעו לה? האם כאשר יהדות התורה וש"ס היו באופוזיציה הייתה זו פגיעה בזכויות היסוד של הציבור החרדי?

הזכויות הפוליטיות של ערביי ישראל באות לידי ביטוי בייצוג שלהם בכנסת, בין אם הם באופוזיציה ובין אם הם בקואליציה. צריך לטהר את הדיון הפוליטי משיח הזכויות הזה. ישיבה בממשלה אינה זכות מזכויות האזרח.

אילו הייתה חקיקה לפיה ערבים אינם יכולים לכהן בממשלה או מפלגות שרוב תומכיהן ערבים אינם יכולים להיות בקואליציה – הייתה זו חקיקה גזענית. אבל התנגדות לקואליציה עם מפלגות בשל העמדות שלהן, היא התנגדות פוליטית לגיטימית. אני שולל קואליציה עם הכהניסטים. זה כיוון שהם יהודים? זה בשל העמדות שלהם. אני מודה ומתוודה שגם קואליציה עם מרצ קשה לי. בסיטואציה מסוימת, אני יכול להסכים לכך מול אלטרנטיבות. מבחינתי, מרצ היא קצה גבול היכולת שלי לשותפות קואליציונית. על אחת כמה וכמה מפלגות שאינן מוכנות לחתום על הסכם עודפים עם מרצ כי היא ציונית.

* במקום הנכון – לפני שנה סיכלו יועז הנדל וצביקה האוזר פיגוע פוליטי המוני; הקמת ממשלת פיגולים – ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית הקנאית, הלאומנית המשותפת, ששוללת את עצם קיומה של מדינת ישראל ותומכת באויביה (כל עוד הם אויבים. כשהם עושים אתה שלום – היא נגדם, כפי שראינו בהצבעות על הסכמי השלום השנה).

נועה לנדאו, המגרועים בדבוקת שוקן, פרסמה פשקוויל נגד הנדל, שכביכול דרישתו לממשלה ציונית היא "נגד הערבים" או איזה קשקוש מן הסוג הזה, והיא אבן הנגף בפני הקמת ממשלת שינוי. לטענתה,  מה שעומד בפני ממשלה כזאת, של 61 כולל שתי הרשימות האנטי ישראליות, ובהן הרשימה הקנאית האיסלמיסטית הפונדמנטליסטית רע"ם, הוא הנדל העקשן.

אני מאמין שהיא טועה, שלא רק הוא עומד נגד הפיגוע, אני בטוח שגדעון סער וכל תקווה חדשה יעמדו איתן על העיקרון הבסיסי של קואליציה ציונית. אך אם היא צודקת – יש לחזק את ידי יועז ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות.

אם יועז נרגם באבני בליסטראות מצד השוקניה, סימן שהוא במקום הנכון.

* האם הוא כהניסט – תועמלני הליכוד מנסים להצדיק את החיבוק החם של נתניהו לאיתמר בן גביר, בכך שהוא לא כהניסט. הוא לא כהניסט?

להלן דברים שאמר כדובר המרכזי באזכרה ל"רב" כהנא שר"י ב-2018, בעודו עומד לצד הסלוגן "כהנא צדק": "היום אנחנו רואים את זה בפרספקטיבה של 30 שנה, הפסילה של תנועת כך לא הביאה לכלום. עובדה, גם אחרי 30 שנים: הכלבים נבחו והשיירה עברה. מרום ההיסטוריה, הסתבר לכל אלה שהיו שותפים לאותו החטא [פסילת כך] שהם לא יכולים להשתיק, לא יכולים לסתום פיות…. היום גם הם אומרים לעצמם, אגב, 'נכשלנו'. עוכרי ישראל האלה נכשלו… שלושים שנה אחרי והיום כבר אפשר לומר שלא סתמו לנו את הפה. לד"ר בן-ארי ולי יש תוכנית ברדיו. גם הפכנו להיות פרשנים בתוכנית רדיו מאוד מאוד פופולרית. ברוך מרזל ובנצי גופשטיין מתראיינים חדשות לבקרים. יש לנו במות ציבוריות. יש לנו כלים. יש לנו מפלגה".

יש לנו מפלגה. למי? לכהניסטים. איזו מפלגה? עוצמה יהודית. היא ההמשך הישיר של כך. האנשים שלצדו ואותם הוא הזכיר, גופשטיין, מרזל ובן ארי הם חבריו להנהגת הכהניזם, שנפסלו כי הם פחות מתוחכמים ממנו. כשבן ארי היה ח"כ מרזל ובן-גביר היו עוזריו הפרלמנטריים. אם אכן בן-גביר היה סוטה מן הדרך הכהניסטית הם היו מוקיעים אותו כבוגד, הם היו מפנים לו עורף. אך הם שותפיו הנאמנים ביותר, חבריו להנהגת עוצמה-כהניסטית. הוא בשר מבשרם. ותורת הגזע הכהניסטית היא האידיאולוגיה שלו.  

* שחקן מפתח – המפלגות החרדיות הן שחקן מפתח מרכזי ביכולת להקים ממשלה בישראל. כל עוד הייתה לנתניהו אפשרות להקים קואליציה, הן מחויבות לו. אולם באין לו אפשרות כזו, איזו מחויבות יש להן כלפיו? תודה על כך שפעל  נגד יהדות התורה, ערב הבחירות והעביר מנדט ממנה לכהניסטים ועוזריהם?

האם המפלגות החרדיות כבולות לנתניהו עד כדי העדפת בחירות חמישיות על אפשרות לשותפות בממשלה חלופית? ואם יש להן קושי בממשלה בראשות לפיד, אין סיבה שיהיה להן קושי לשבת בממשלה תחת גנץ, בנט או סער.

* הערכה לגנץ – בשלושת סבבי הבחירות הראשונים הצבעתי לכחול לבן בראשות בני גנץ. לא בחרתי בכחול לבן בזכות גנץ. כמעט הייתי אומר שהצבעתי לכחול לבן למרות גנץ. הייתי חבר בתל"ם ותמכתי בכחול לבן כי תל"ם הייתה בתוכה וגם כי האמנתי שיש צורך בחיבור עם מפלגות מרכז אחרות לגוש גדול שיאבק להחלפתו של נתניהו. פרשתי מתל"ם כאשר יעלון עשה סיבוב פרסה, ובניגוד לכל מה שאמר עד אז, בניגוד להתחייבויות מוחלטות, כולל בשיחות רבות בארבע עיניים אתי, נתן את ידו לממשלת מיעוט שתלויה ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית הלאומנית הקנאית המשותפת. התחלתי להעריך את גנץ דווקא כאשר העז לעשות את הטוב למדינת ישראל, תוך נכונות לאבד את מחצית כוחו הפוליטי ולחטוף אש עזה מרבים ממצביעיו כאשר הקים ממשלת אחדות ומנע גרירת ישראל לסיבוב רביעי בשיא הקורונה. אני מעריך מנהיגים שמוכנים לעשות צעדים בלתי פופולריים כי זה מה שטוב למדינת ישראל. נכון, גנץ נעקץ בידי נוכל. בעקבות זאת, "המיליה" ניסה להפוך אותו לדמות נלעגת. אבל אזרחים פטריוטיים ישרים רבים הבינו את צדקת מעשהו ותמכו בו. אני לא הצבעתי בעדו בשל מחלוקות אידיאולוגיות (למשל בנושא החלת הריבונות על בקעת הירדן). את קולי נתתי לתקווה חדשה, שמבטאת במידה רבה את השקפת עולמי. אבל אילו אפשר היה להצביע לשתי רשימות, הרשימה השניה שהייתה מקבלת את קולי הייתה כחול לבן. אני שמח מאד על הצלחתו של גנץ.

 אני מאמין שאלמלא יאיר לפיד ויעלון ערקו ופירקו את כחול לבן ואילו הצטרפו לממשלת האחדות וכחול לבן הייתה במלוא כוחה בממשלה, נתניהו לא יכול היה לעשות את מה שעשה, ממשלת האחדות עדיין הייתה פועלת ובנובמבר גנץ היה מחליף את נתניהו.

* ותיק הח"כים – עם התפזרות הכנסת ה-23, פרש ממנה ותיק חברי הכנסת, עמיר פרץ. פרץ כיהן ברציפות מאז 1988, במשך 32 שנים, למעט הפסקה של שבועות ספורים במעבר שלו ממפלגת העבודה לתנועה.

ומי ותיק חברי הכנסת היום? ארבעה ח"כים החלו את דרכם הפרלמנטרית לצד עמיר פרץ ב-1988, אך לא כיהנו ברציפות: בני בגין, משה גפני, צחי הנגבי ובנימין נתניהו.

בני בגין כיהן שלוש תקופות עם הפסקות ביניהן ובסך הכל 18 שנים ו-8 חודשים.

נתניהו פרש לאחת הפסדו ב-1999 וחזר לכנסת ב-2003 (בשנתיים מתוך ארבע השנים שלא היה בכנסת כיהן כשר החוץ בממשלת שרון). בסך הכל כיהן 28 שנים, 8 חודשים ו-3 שבועות.

גפני נבחר לכל הכנסות אך מחלקן פרש בשל הסדרי רוטציה פנימיים ביהדות התורה, ובסה"כ כיהן 29 שנים וחודש.

גם הנגבי לא כיהן ברצף לאורך כל התקופה, אך בסה"כ כיהן 29 שנים ו-7 חודשים.

לפיכך, צחי הנגבי הוא ותיק חברי הכנסת.

ספק אם אי פעם ישבר שיאו של שמעון פרס, שכיהן למעלה מ-47 שנים, עד בחירתו לנשיא המדינה.

* מחסנית בהכנס – בעקבות חטיפת נשקו של לוחם "אגוז" בעת ניווט-בדד, שינה צה"ל את פקודותיו ומעתה, חייל בניווט-בדד ילך עם מחסנית בהכנס. כך יוכל להגן ביתר קלות על חייו ועל נשקו, ולהיות מוכן לדרוך את הנשק ולירות בתוקפים גם כאשר הוא מותקף בהפתעה.

הרמטכ"ל כוכבי הורה לבחון שינוי ההנחיות כך שניתן יהיה לירות במי שחודרים לבסיסי צה"ל כדי לגנוב נשק. שינוי כזה נחוץ מאוד. יש להתייחס לכל מי שחודר למחנה צה"ל כאל מחבל שבא לבצע פיגוע ולירות בו. סביר להניח שכבר הגוויה הראשונה תקטין באופן משמעותי את גל גניבות הנשק והגוויה השלישית תשים קץ לתופעה.

* עניין לציבור – אני תומך במשפט חוזר לרומן זדורוב. אני תומך בכך למרות שאני מאמין באשמתו.

אני מאמין באשמתו מתוך קריאת פסקי הדין בשתי הערכאות ומתוך מעקב אחרי כל הדיונים במשפט, ומתוך שיחות עם עיתונאים שהקפידו לפקוד כל ישיבה וישיבה במשפט. וגם כיוון שאם כל השוטרים, הפרקליטים ושאר השותפים בחקירת התיק תפסו סתם שעיר לעזאזל והלבישו עליו אשמת שווא, לא יכול להיות שבמשך 15 השנים לא קם ולו אדם אחד שיתוודה על המזימה. דבר נוסף ששכנע אותי היה עמדת המיעוט של השופט דנציגר שזיכה את זדורוב בעליון. אם לתמצת את דבריו למילותיי, הוא אמר שהוא בטוח כמעט ב-100% באשמתו של זדורוב, אבל כאשר מדובר באשמת רצח ששולחת אדם למאסר עולם, די בספק הקל כדי לזכות אותו.

אז למה אני בעד משפט חוזר? ולמה דווקא במקרה הזה ולא במקרים אחרים? כי בתוך עמי אני יושב ואני ער לאי האמון בציבור, אולי אפילו של רוב הציבור, באשמתו של זדורוב. ולמרות שלכאורה בית המשפט צריך להיות מנותק מדעת הקהל, בכל זאת יש מושג שנקרא עניין לציבור. במקרה הזה יש עניין לציבור בקיומו של משפט חוזר. ואם במשפט החוזר יעלו ספקות סבירים כדי לזכות אותו – מן הראוי שיזוכה. ההתלבטות היחידה שלי בנוגע למשפט החוזר, היא שאני בטוח שחלק ניכר מאלה שטוענים שזדורוב חף מפשע לא ישתכנעו גם אם הוא יורשע במשפט החוזר.

          * ביד הלשון

אחד עשר כוכביא – מיהם אחד עשר כוכביא שאנו שרים עליהם בליל הסדר ב"אחד מי יודע"?

אלה הם אחד עשר הכוכבים שראה יוסף בחלומו: "וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר, וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו, וַיֹּאמֶר: הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד, וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי" (בראשית ל"ז ט').

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 28.3.21

* עצם בגרון – הטענה שהגענו למבוי סתום, לדרך ללא מוצא, פשוט אינה נכונה. יש מוצא. והוא פשוט מאוד, הגיוני מאוד, ממש מתבקש. בארבעה סיבובי בחירות נתניהו לא הצליח להשיג רוב להקמת ממשלה. הדבר היחיד שהוא הצליח הוא למנוע רוב לממשלה חלופית. וכך אנו תקועים סיבוב רביעי ללא פתרון. כל מה שנדרש הוא ממש פשוט. שאבן הנגף בפני יציבות שלטונית, בפני הקמת ממשלה ובפני ממשלה בראשות הליכוד ירפה, ישמוט, ישחרר, יזוז הצדה.

הרי ברור שכל אחד אחר במקומו (אני חושב שאפילו פרס!) היה נוהג כך, מתוך אחריות לאומית, מתוך רגש פטריוטי, וגם מתוך אחריות למפלגתו. זה פתרון כל כך מתבקש, כל כך מובן מאליו, שאין לו שום סיכוי, בשל אישיותו של נתניהו. נתניהו, בשלטונו הממושך ובאגוצנטריות הנרקיסיסטית שלו, באמת מאמין שהמדינה זה הוא ושהליכוד זה הוא, ולכן גורלם חייב להיות קשור בגורלו. ולכן הוא לופת את קרנות השלטון ואינו מרפה. מצדו, נלך לסיבוב חמישי, שישי ועשירי. עד שנקבל שכל ונבחר בו.

פתרון אחר הוא שהליכוד יאמר לו יפה תודה ושלום, סור מדרכנו. הרי ברגע שנתניהו יפנה את מקומו, הליכוד יבחר מנהיג אחר שיוכל בתוך 24 שעות להקים ממשלה רחבה מאוד, וכמובן בלי הכהניסטים ועוזריהם. הסיכוי שחברי הליכוד יאזרו אומץ לעשות כן זהה כמעט לסיכוי שנתניהו עצמו ישחרר.

וכך נתניהו תקוע לנו כמו עצם בגרון – לא לבלוע ולא להקיא.

לכן, אין מנוס מפתרונות מחוץ לקופסה, כמו הקמת ממשלת שינוי יצירתית, למשל בראשות גנץ / בנט / סער, כך שגם מפלגה חרדית תוכל להצטרף ואולי גם ליברמן ישתכנע שזו לא טריפה. אני כמובן מעדיף ממשלה כזו בראשות סער. ואולי בסיטואציה שאין חלופה של ממשלת נתניהו, בנט יסיר את ההתנגדות ללפיד ויחזור לעמדתו המקורית שהוא אינו מחרים אף אחד. ואולי ניתן להקים באופן יצירתי ממשלת אחדות עוקפת נתניהו.

ואפשר גם לחוקק את החוקים המתבקשים שיאסרו על מי שהוגשו נגדו כתבי אישום לכהן כראש הממשלה והגבלת אורך כהונת רוה"מ לשתי קדנציות. אמנם קיוויתי שהחוקים הללו יעברו אחרי שנתניהו ילך, כדי שלא תהיה ולו מראית עין של חקיקה פרסונלית, אבל יתכן שאין ברירה.

* איך אפשר לצאת מהפלונטר? – משמעות תוצאות הבחירות היא שאין לגוש התומך בנתניהו רוב לקואליציה ואין למתנגדי נתניהו רוב לקואליציה. יש למתנגדי נתניהו רוב לגוש חוסם, אך כדי להקים קואליציה יש צורך בבסיס רעיוני משותף; ביכולת להגיע להסכמות על מה כן, לא רק על מה לא. ואין יכולת כזו.

במצב של תיקו, יש שתי אפשרויות. או ממשלת אחדות רוטציונית או סיבוב חמישי. מה הבעיה בסיבוב חמישי כולנו יודעים, ואוסיף בעיה נוספת החמורה מכולם: מניסיון ארבעת הסיבובים סביר להניח שגם אחרי הסיבוב החמישי הדילמה תהיה בין ממשלת אחדות לסיבוב שישי. עד מתי?

הבעיה בממשלת אחדות רוטציונית היא שניסינו את זה, אני תמכתי בכך מאוד ופעלתי לכך, ואיך זה נגמר בסוף? כולם יודעים.

מה עושים? מן הראוי שיש עתיד, כחול לבן, ימינה ותקווה חדשה, ואולי גם ישראל ביתנו אם תסיר את הווטו על החרדים, יתאגדו לבלוק בראשות בני גנץ וילכו לממשלת אחדות רוטציונית עם גוש הליכוד והחרדים ללא הכהניסטים, בתנאי שבני גנץ יהיה הראשון.

למה בני גנץ? הרי הרשימה הגדולה בגוש הזה היא יש עתיד. אבל ימינה אינה מסכימה לשבת תחת לפיד. כחול לבן היא הרשימה השניה בגודלה בגוש ואף מפלגה אינה פוסלת ישיבה תחת גנץ.

למה ראשונים ברוטציה? זה ברור. כי האופציה השניה נוסתה וראינו מה קרה. אם נתניהו יהיה ראשון ברוטציה, אין ספק שלא תהיה רוטציה. אם גנץ יהיה ראשון ברוטציה, אין ספק שתהיה רוטציה.

בשנתיים הראשונות, שבהן גנץ יהיה ראש הממשלה, יתנהל משפט נתניהו. אם הוא יזוכה מכל ההאשמות, הוא יחליף את גנץ בתום השנתיים. אם הוא יורשע, הליכוד יבחר מנהיג אחר שיעמוד בראש הממשלה אחרי הרוטציה.

* בזכות תקווה חדשה – התוצאה של תקווה חדשה בבחירות מאכזבת ומתסכלת, אבל בזכות תקווה חדשה אין רוב לנתניהו.

* מעוז של תקווה – עד כמה שהצלחתי לברר, באורטל קיבלה תקווה חדשה את אחוז התמיכה הגבוה ביותר בארץ (13.6%) אחרי זרזיר (למעלה מ-15%).

* הישראלי המכוער – במשך חודשים הפך התועמלן הבריון ברדוגו את השעה היומית עליה השתלט בתחנה הצבאית לשעת הסתה ממוקדת נגד גדעון סער. עכשיו, בניסיון להציל את משלחו, הוא פרסם מאמר ב"ישראל היום" שבו "קרא" לנתניהו לפתוח את לבו להחזרת גדעון סער "הביתה". איש צבוע.

* מי יאמין לו? – נתניהו הציע לסער הצעה שאי אפשר לסרב לה – סער יצטרף לממשלה וכעבור שנה נתניהו יפרוש.

נעזוב אידיאולוגיה, נעזוב עמדה עקרונית, נעזוב הכל. רק ברמה הפרקטית. נתניהו מבטיח שיפרוש בעוד שנה? והוא חושב שמישהו עוד יאמין לו שהוא יכבד את ההתחייבות?

כמובן שסער דחה על הסף את ההצעה באמירה: "ודרעי יהיה ערב".

* דרך ארץ קדמה לשררה – כיוון שתקווה חדשה קיבלה רק 6 מנדטים, רק חבר אחד מדרך ארץ נכנס לכנסת – יועז הנדל. צביקה האוזר, מועמד מס' 8, נשאר, לצערי הרב, בחוץ.

נתניהו הציע ליועז הנדל, תמורת עריקה לתמיכה בממשלתו, שני שרים – הוא וצביקה האוזר. כמובן שיועז דחה את ההצעה על הסף.

אגב, לפני הקמת ממשלת האחדות ואף לאורך שנת קיומה, נציגי נתניהו + איילת שקד הפעילו לחץ אדיר על יועז וצביקה לחבור לממשלתו עם הצעות מרחיקות לכת של תיקים בכירים לשניהם. הפעם הוא מציע שני תפקידי שר על ח"כ אחד. כפי שדרך ארץ עמדה בפני הלחצים והפיתויים אז (והצעות דומות הוצעו לה אז אם תתמוך בממשלת גנץ + המשותפת) כך היא עומדת בהם היום ובעתיד. דרך ארץ קדמה לשררה.

* ציר הרשע – ציר הרשע שנתניהו מנסה להקים – ממשלה שמצדה האחד האחים המוסלמים (רע"ם), תנועת האחות של חמאס, ומצדה השני הכהניסטים, תמונת הראי של חמאס.

* אין להם דרך – כל הביביסטים שאומרים אמן אחרי החיזור הנמרץ של נתניהו אחרי האחים המוסלמים, בתקווה שיצילו את שלטונו, היו מכנים מעשה כזה של כל מנהיג אחר – בגידה. הם מוכיחים שאין להם אידיאולוגיה, אין להם השקפת עולם, אין להם דרך. יש להם אך ורק פולחן אישיות. ברור לי איפה הם היו עומדים אילו הצליח נתניהו במזימתו למסור את הגולן לאויב הסורי.

* משפט המפתח – אין זה מן הנמנע, שבדיעבד יתברר, שהמשפט המשמעותי במסמך הכניעה בטקס המשפיל של בנט לפני הבחירות, הוא דווקא הזניח; זה שנכתב כדי לצאת ידי חובה – ההתחייבות לא להקים ממשלה בתמיכת האחים המוסלמים (רע"ם).

* רע"ם ביום בהיר – אם רע"ם תכריז באופן רשמי ובלי התחכמויות, שהיא תומכת בישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, שוללת את טענת "זכות" השיבה ותומכת במלחמה בטרור, היא תהיה פרטנר לגיטימי לקואליציה.

תזכורת לכל המפנטזים – כאשר הובאו הסכמי השלום לאישור הכנסת, רע"ם הצביעה נגדם. למה? כי היא נגד שלום עם מדינת ישראל, מדינה שהיא שוללת את זכות קיומה.

* באיזה צד של הרקטה – לאלה שמנסים לבנות ממשלה חלופית שמסתמכת על הרשימה המשותפת ו/או רע"ם יש שני טיעונים מרכזיים. א. גם נתניהו מנסה להקים ממשלה עם רע"ם. אם הוא כן, למה אנחנו לא? ב. לא מדובר בכך שיהיו בממשלה אלא רק שיתמכו בה מבחוץ.

לגבי הטיעון הראשון: זה לא הדבר הראשון ולא היחיד שנתניהו עושה והוא פסול בעינינו. הוא לא האורים והתומים שלנו, איננו נושאים אליו את עינינו. לא בנושא הזה ולא בנושאים אחרים. עלינו להבחין בין טוב ורע על פי ערכינו ולא על פי האישור מנתניהו.

לגבי הטיעון השני: אם הייתה ממשלת 61 בלעדיהם והם היו תומכים בה מבחוץ, שיתמכו. אבל ממשלת מיעוט שנשענת עליהם, גרועה בעיניי יותר ממשלה שהם חברים בה, כיוון שכאשר תלויים בהם מבחוץ – התלות בהם היא אותה תלות, אבל אין להם שום אחריות. פירוש הדבר מו"מ קואליציוני על כל הצבעה בכנסת ובוועדותיה. זאת ממשלה תחת סחיטה מתמדת, של מפלגה אנטי ישראלית.

כל הפנטזיה הזאת של "גוש אנטי ביבי" מימינה ועד המשותפת, שיתלכד לממשלת שינוי, חסרת שחר. כדי להקים גוש חוסם, די בכך שהמכנה המשותף הוא התנגדות למישהו או למשהו. כדי להקים ממשלה, צריך מכנה משותף חיובי, קונסטרוקטיבי. איזה מכנה משותף יש בין סער ובנט לבין עופר כסיף, איימן עודה ומנסור עבאס? אין מכנה כזה. סער ובנט לא יתנו לכך יד, כך שכל הרעיונות הללו הם רעיונות סרק. אבל אין גם שום מכנה משותף חיובי בין לפיד וגנץ לבינם, גם אם הם לא שוללים עקרונית את הרעיון. גם אילו יכלו להקים ממשלה כזו, היא לא הייתה יכולה לתפקד, בשל ניגוד עניינים מובנה, על הבסיס. הסכמה עם היותה של ישראל מדינה יהודית דמוקרטית, זה המינימום שבמינימום שבמינימום להתחיל לחפש מכנה משותף. כאשר רקטה נורית מרצועת עזה לשדרות – באיזה צד של הרקטה נמצאים עופר כסיף, עודה ועבאס? שאלה רטורית. אז איך הם יכולים לשבת בממשלה או בקואליציה ישראלית?

* מאיימים על סמוטריץ' – אני כבר קורא ברשתות את הביביסטים מאיימים על סמוטריץ', שבזכותם נכנס לכנסת, שאם הוא יסכל את הקמת הממשלה עם האחים המוסלמים, הוא לא יעבור את אחוז החסימה.

* מאתרגים את נתניהו – אם נתניהו יקים ממשלה עם האחים המוסלמים, הוא יקבל רהביליטציה מצד חלק מהשמאל הרדיקלי בישראל. סנונית ראשונה של האיתרוג הזה היא קרולינה לנדסמן, מהבולטים בדבוקת שוקן. "גו גו, עבאס" הוא כותרת מאמרה, שבו היא מציגה את החיזור של נתניהו אחרי רע"ם כאירוע היסטורי מהפכני, הדומה להכרה של רבין באש"ף. היא מציעה "לא להיות קטנוניים" –  מילה מכובסת לאיתרוג, ולא להחמיץ את ההזדמנות ההיסטורית. היא נפעמת מדוברים בולטים של הימין (ריקלין, ברדוגו, קרולין גליק, צחי הנגבי ודוד ביטן) שביטאו תמיכה במהלך ורואה בכך כמעט התגשמות חזון אחרית הימים. היא קוראת לשמאל להתעלות מעל היצר להצביע על הצביעות והמוסר הכפול הכרוך במהלך, כדי לא להחמיץ מה שהיא מגדירה "מהפכה הפוליטית" שאותה היא משווה, לא פחות, לביטול מוסד העבדות. היא נפעמת מהתמיכה של מעריצי נתניהו במהלך, ולועגת לילדותיות הפוליטית של מי שבזים לתופעה. "מנהיג נמדד ביכולתו להוביל שינויים, גם אם קשים לעיכול, החיוניים לחברה ולמדינה. הנכונות של תומכי נתניהו ללכת אחריו גם כאשר הוא מוביל אותם בדרך שממנה הם פחדו או נרתעו מללכת בה עד כה, מעידה על האמון המלא שלהם בו".

קרולינה קוראת לאתרג את נתניהו ולשים בצד את כל הסיבות להתנגדות לו, אם ילך לצעד הזה, כיוון ש"ריסוק תקרת הדה-לגיטימציה של הייצוג הערבי בממשלה חשוב יותר מכל תהליך אחר שמתרחש לנגד עינינו". זה יהיה התיקון הגדול לחוק הלאום, היא כותבת.

היא קוראת למה שמכונה "מחנה השלום" לגלות יושר "ולהעמיד את החשיבות של שותפות ערבית בכוח הפוליטי מעל האינטרסים המעמדיים של המחנה". בעיניה, העובדה שבממשלה כזו יישבו גם כהניסטים וגם האחים המוסלמים (כן, היא לא מכבסת את המושג) היא בעלת חשיבות מיוחדת בעיניה, כי מה יותר מקדם את השלום ממחזה כזה. ולכן "יש להוריד את הכובע" בפני המהלך.

הצעתה הקונקרטית של לנדסמן, היא שהרשימה המשותפת, מרצ והעבודה "ישקלו באופן רציני אם לתמוך בממשלה כזאת, לפחות מבחוץ".

אני בטוח שנתניהו קרא את המאמר בעניין רב.

* אתרוג כפול – לא רק את נתניהו קרולינה לנדסמן מאתרגת, אם הוא יכניס רשימה ערבית לממשלתו, אלא גם את מחמוד עבאס ההומופוב ומפלגתו ההומופובית. מה שאסור לאבי מעוז מותר לעבאס, כי הוא ערבי. זה סוג של גזענות מתנשאת, המסירה אחריות מערבי כאילו מדובר בילד קטן, ולכן סולחים לו על הכל.

* צעד מבורך וצעד בלתי לגיטימי – נתניהו עשה בשנה האחרונה שני מהלכים בנושא ערביי ישראל. האחד הוא מסע בחירות של הליכוד בקרב האוכלוסיה הערבית וקריאה להם להצביע בעבורו. השני הוא החיזור הנמרץ אחרי האחים המוסלמים. הראשון הוא מבורך ורצוי. נכון שכל המפלגות הישראליות תפנינה לציבור הערבי. נכון היה גם אילו שריינו נציגים ערבים במקום ריאלי. זאת הדרך לשילוב. ונתניהו ראוי לשבח על כך שעשה כן, והעביר לציבור שלו מסר של לגיטימיות לקול הערבי ולאזרחות השווה של ערביי ישראל. השני הוא חמור ביותר. לגיטימציה לאחים המוסלמים ששוללים את קיומה של מדינה יהודית היא חציית הקווים האדומים. השלטון אינו מטרה המקדשת את כל האמצעים.

* חוק מגה-שחיתות – לא אחת אני שומע התבטאויות כמו "לא ניתן ידינו לחוק הצרפתי, כחוק פרסונלי רטרואקטיבי למען נתניהו". מאמירה כזו משתמע שאם החוק לא יהיה רטרואקטיבי ופרסונלי הוא יהיה כשר. אני מתנגד בתוקף לחוק הזה ללא כל קשר לנתניהו. נניח שהחוק ינוסח כך שהוא יכנס לתוקף עשר שנים אחרי תום שלטונו של נתניהו. גם אז הוא יהיה פסול באותה מידה. זהו חוק מגה-שחיתות.

למה חוק מגה-שחיתות ולא סתם חוק מושחת? כיוון שהוא חוק שהופך את השחיתות להליך לגיטימי, כאשר המושחת הוא ראש המדינה, דווקא האיש שצריך לתת דוגמה אישית לציבור; דוגמה של כיבוד החוק, של טוהר מידות וניקיון כפיים. במקום להציב בפני מנהיגי המדינה רף מוסרי הרבה יותר גבוה מכיבוד החוק, מנמיכים בפניו באופן מוחלט את הסף שנדרש מאחרון האזרחים – לשמור על החוק.

יש תפיסה המרדדת את הדמוקרטיה לשיטה לבחירת המנהיג ותו לא. אם המנהיג נבחר, הוא מגלם את רצון העם ולכן כל מה שהוא רוצה הוא רצון העם וכל מה שהוא עושה הוא רצון העם. ומי שחולק עליו, חותר תחת רצון העם. ואם השליט חטא, פשע, עבר על החוק – זה רצון העם. עובדה – הוא נבחר. המנהיג הוא החוק ולכן הוא אינו יכול לעבור על החוק. זאת הארדואנוקרטיה. החוק הצרפתי אינו זהה לתפיסה הזאת, אבל זה הכיוון שלו. כל עוד האיש הוא המנהיג, מותר לו לעשות מה שהוא רוצה והחוק או המוּסָר אינם מהווים מגבלה בפניו. המגבלה היחידה היא אם לא יבחר. כי אז הוא כבר לא יגלם את רצון העם.

דמוקרטיה אינה רק בחירת ההנהגה, יש בה מרכיבים רבים נוספים, חשובים לא פחות. אחד מהם הוא מדינת חוק. מדינת חוק פירושה, שהממשלה וכל מוסדות המדינה וכל מנהיגי המדינה כפופים לחוק. ואין מדינת החוק בלי שוויון בפני החוק. וכאשר מעמידים את המנהיג מעל החוק, חותרים תחת השוויון בפני החוק, חותרים תחת מדינת החוק, חותרים תחת הדמוקרטיה.

צרפת היא דמוקרטיה, אבל היא דמוקרטיה פגומה. מה הפגם שבה? החוק הצרפתי.

אבל בצרפת חוק מגה-שחיתות הזה מאוזן במידה מסוימת בהגבלת קדנציות. המחשבה על ראש ממשלה או נשיא שאינו מוגבל בקדנציות והוא יכול להיות מעל החוק לאורך עשרות שנים ואסור אפילו לחקור אותו, מנוגדת לכל תפיסה של דמוקרטיה ושלטון החוק. (אני בעד הגבלת קדנציות בלי קשר לחוק הצרפתי, אך זה נושא לרשומה אחרת).

מה ההבדל בין מדינה מושחתת למדינה שיש בה שחיתות? מדינה מושחתת היא מדינה שמשלימה עם השחיתות ומקבלת אותה. בישראל, כדמוקרטיה ומדינת חוק, נשיא וראש ממשלה שפשעו ישבו בכלא. וכך, אף שהייתה בה שחיתות בצמרת, היא הוכיחה את חוסנה כדמוקרטיה ומדינת חוק. היום, התמיכה הגורפת בנתניהו והנכונות של למעלה ממיליון איש להתמסר לשטיפת המוח של הקונספירציות המטורללות על "תפירת תיקים" וכל ערימת השקרים הזאת, מדרדרת אותנו להיות מדינה מושחתת. ואם גם יהיה אצלנו, חלילה, חוק מגה-שחיתות הצרפתי, הוא יהיה החותמת של המגמה החמורה הזו.

* הגנה על הנשק כהגנה על החיים – עם הגשת כתב האישום נגד חוטפי הנשק מלוחם אגוז שניווט בדד, חשוב מאוד לחדד ולהבהיר, שאסור שתוצאת היתקלות כזו תהיה חטיפת הנשק. כל חייל צריך לדעת, שמי שמנסה לחטוף את נשקו עושה זאת כדי לרצוח אותו ואנשים אחרים. לכן, חובתו להגן על נשקו כמו שהוא מגן על חייו. פירוש הדבר, נוהל מעצר חשוד לכל דבר ועניין, כולל ירי על מנת להרוג.

אלו ההוראות, אבל יתכן שהן לא ברורות, ולכן יש להבהיר ולחדד את ההוראות הללו. כל חייל חייב לדעת, שאם חטפו את נשקו כי הוא היסס לירות, הוא עבר על הוראות פתיחה באש והוא יעמוד על כך לדין.

כמו כן, יש לשנות את הפקודות כך שחייל בניווט-בדד ילך עם נשק ב"הכנס".

* ארץ ללא עם – במאמר ב"הארץ" מזכיר שאול אריאלי את אמרתו המפורסמת של המנהיג הציוני ישראל זנגוויל על "עם ללא ארץ חוזר לארץ ללא עם", ומקטלג אותו ברשימה של מיתוסים ציוניים שקריים. הוא מזכיר שהיו כאן ערבים ומציג מסמכים המאוששים זאת.

אולם דבריו מבטאים אי הבנה של עומק דבריו של זנגוויל. זנגוויל לא כתב סקירה דמוגרפית אלא ביטא אמירה ערכית. מה פירוש עם ללא ארץ? הרי יש לעם ישראל ארץ – ארץ ישראל. אלא שהוא אינו חי בה אלא בגלות. וזה בדיוק פירוש המושג ארץ בלי עם. יש לארץ ישראל עם – עם ישראל. אלא שהעם בגולה והארץ שוממה מן העם שלה. התיקון הציוני הוא עליית עם ישראל לארץ ישראל, ואז עם ישראל יחיה בארצו וארץ ישראל תיושב בעמה.

מאמרו של אריאלי רצוף במיתוסים חסרי שחר המבוססים על רסיסי אמת מצופים בתעמולה. לטענתו מאז 1988 הפלשתינאים כמהים לפשרה וחלוקת הארץ וישראל דוחה זאת. כן, אפילו את ברק הוא תוקף כמי שסירב לפשרה עם הפלשתינאים. לטענתו רק אולמרט היה מוכן לפשרה ואז נאלץ להתפטר, והוא ממחזר את המיתוס השקרי כאילו אבו-מאזן לא דחה את הצעות אולמרט.

* וגר לא תלחץ – טקסט שכתבתי וקראתי בליל הסדר:

בהגדה של פסח אנו אומרים: "וְאִלּוּ לֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרָיִם, הֲרֵי אָנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ מְשֻׁעְבָּדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם". הרב קוק תמה. למה בעצם? הרי פרעה היה מתחלף, אומה אחרת הייתה תופסת את מקומה של מצרים. משהו היה קורה. אמר הרב קוק: "כי אילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים, לחרות עולם, הרי כל העולם כולו וכל סדר חיי האדם היו נשארים על מקומם בלי השתנות, וכך היה נשאר השעבוד לאותו פרעה במצרים". ומסכם הרב קוק באמירה הנפלאה: "יציאת ישראל ממצרים תישאר לעד האביב של העולם כולו".

כל מהותו של ליל הסדר הוא "והגדת לבנך" ו"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". יציאת מצרים היא יום ההולדת של עם ישראל "היום הזה נהיית לעם", וזהו חג של החירות הלאומית של עם ישראל. אבל אני רוצה לעמוד הפעם דווקא על המסר האוניברסלי.

אחד המסרים השכיחים ביותר בתורה הוא היחס הטוב לגר, אהבת הגר, והנימוק הוא ההיסטוריה שלנו כגרים בארץ אחרת. "וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם". כלומר, מי כמונו יודעים את הקושי של להיות גר בארץ אחרת – הבה נהיה מופת ביחס לגרים החיים בתוכנו. "וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם… וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם". המושג "תלחץ" מופיעה בתורה רק בשני הקשרים. האחד הוא המצווה לא ללחוץ את הגר. וקודם לכן, בסיפור על עבדות ישראל במצרים, בפסוק שאותו אנו קוראים גם בליל הסדר: "וַנִּצְעַק אֶל יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ, וַיִּשְׁמַע יְהוָה אֶת קֹלֵנוּ, וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ". את זכר הלחץ שלחצו אותנו כשהיינו גרים במצרים, עלינו לתרגם ליחס אחר לגמרי לגרים החיים בתוכנו.

ואחרי שהשבוע נבחר לכנסת נציג של זרם קיצוני שהמסר שלו הוא ושנאת את הגר, ו"מצוות עשה" שלו היא ללחוץ את הגר, כדאי לזכור ולהזכיר זאת בליל הסדר ולהגיד לבנינו ולבנותינו שזו אינה דרכו של עם ישראל, לא דרכה של היהדות.

* המופע הבלתי נשכח של זהבה בן – זהבה בן בכותרות, ואספר זיכרון הנוגע אליה. אפתח ואומר שבעיניי היא זמרת נפלאה. אשמח אם תחזור לקדמת הבמה. חבל שזה בזכות תכנית נחותה כמו "האח הגדול" (ואיני צריך לראות אותה, לא צפיתי אפילו בדקה של התכנית הזאת בכל העונות שלה, כדי לדעת שהיא נחותה. די לי בכך שאני יודע מה הפורמט).

הסיפור הוא משנת 1999. הייתי אז המזכיר ורכז התרבות של אורטל. פורום רכזי התרבות של יישובי צפון הגולן יחד עם השלוחה הצפונית של מתנ"ס הגולן בנה סל הופעות ואחת המופיעות הייתה זהבה בן.

ההופעה הייתה באולם הספורט במרום גולן. מוצאי שבת. האולם מלא מפה לפה. אני יודע שזה לא מסתדר עם הדעה הקדומה של חלקכם שקיבוצניקים לא אוהבים זמר מזרחי, אבל הבעיה היא בדעה הקדומה. כל המקומות תפוסים. ומי לא בא? לא טעיתם.

יושבים. ומחכים… ומחכים… וממתינים… ומתעצבנים… מצלצלים ואין עונה. לבסוף מנהל השלוחה תפס את האמרגן, והוא הסביר שזהבה בן שומרת שבת ולכן יצאה רק אחרי צאת השבת, אבל היא כבר מגיעה. חמש דקות.

איזו חוצפה. הרי שעת ההופעה הייתה ידועה מראש, נקבעה מראש, וגם שעת יציאת השבת ידועה. ביקשנו מהקהל שימתין עוד כמה דקות, יש איזה עיכוב וכבר האמנית מגיעה.

ומחכים… וממתינים… ומצפים. כבר איחור של למעלה משעה, ובכל זאת רוב הקהל נשאר והמתין.

והנה היא באה. הנגנים במקומם, וזהבה בן, באותם ימים כוכבת-על פופולרית ביותר, נכנסת בסערה והקהל מריע לה ארוכות. זהבה שרה, והקהל מתמוגג. איזו קול מדהים! איזו שירה!

אחרי עשרים דקות, אולי אחרי השיר הרביעי או החמישי, הקהל מריע וזהבה בן קוראת: תודה רבה! שבוע טוב!

ויוצאת מהאולם בחצי ריצה. הקהל בהלם. אולי היא מחליפה תלבושות. אולי אצלה ההופעה היא החלק הקטן וההדרנים הם גוף המופע. ברור שהיא תחזור. הקהל עומד ומריע כדי שהאמנית תחזור לתת הדרן, אבל היא כבר הייתה במכוניתה, בדרך להופעה הבאה.

אח"כ… מכתבים זועמים… עורכי דין… לא ויתרנו ורוב הכסף ששילמנו הוחזר לנו.

          * ביד הלשון

עוגה – "וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם" (שמות יב, לט).

אם הם כל כך מיהרו ולא יכלו להתמהמה, מדוע הם אפו עוגות?

בלשון המקרא עוגה, פרושו – מאפה שמשטחים אותו בצורת עיגול. אבותינו כל כך מיהרו שפשוט לשו את עיסת הבצק בצורה המהירה ביותר, בצורת עיגול.

ומכאן לשיר הילדים של אהרון אשמן "עוגה עוגה עוגה". למה אנחנו שרים עוגה במילעיל? הרי אנחנו אוכלים את העוגה במילרע. והתשובה – השיר כלל אינו מדבר על מאפה. כאן המילה עוגה, במילעיל, היא צורת הציווי הארוכה של הפעל "עג". עוגה = רקוד במעגל. הסתובבה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 7.3.21

* מבחנה של מעצמת-על – הגינוי האמריקאי להחלטת הצביעות הפרו-טרוריסטית של בית ה"דין" בהאג חשוב מאוד, אבל מבחנו של ביידן יהיה מבחן המעשה. ארה"ב כמעצמת-על יכולה לסכל את המגה-פיגוע הזה, באמצעות סנקציות קשות וכבדות על הארגון ועל ראשיו. בידיו של ביידן לגרום לראשי הארגון הזה להבין, שאם לא ישנו כיוון – הארגון לא יתקיים.

* ה-שופט בן סודה!

* נראטיב מעוות – הפרק השלישי והאחרון של הסדרה על אריק שרון ב"כאן 11" יוחד לעקירת גוש קטיף, הידועה בכינויה המכובס "ההתנתקות". פרק מוטה באופן קיצוני.

אין בו שום סימני שאלה, שום פקפוק בהגיון של המהלך, שום עימות עם תוצאותיו. ואין שום פקפוק בשפה של המהלך. למשל, "היציאה מעזה". אף אחד לא טרח להזכיר שישראל יצאה מעזה, דיר אל-בלאח, חאן יונס ורפיח כבר ב-1994, ביישום הסכם אוסלו א' – עזה ויריחו תחילה. כלומר, נקודת המוצא של המהלך הייתה כאשר כבר לא היינו בעזה. היה זה מהלך של חזרה לקווי 1949 ושל עקירת גוש קטיף ויישובי צפון השומרון. לא יציאה מעזה.

ולכן, טענתו של שרון על כך ש-3.5 מיליון פלשתינאים נמצאים תחת "כיבוש" הייתה שקרית. לא רק כיוון שרוב מוחלט של הפלשתינאים ברצועת עזה כבר לא היו תחת שלטון ישראל, אלא גם כיוון שהרוב המוחלט של הפלשתינאים ביהודה ושומרון לא היו תחת שלטון ישראל, אלא תחת שלטון הרש"פ. והנה, גם אחרי שישראל נסוגה מכל שטחי הרצועה, עדין הפלשתינאים ותומכיהם, גם בישראל, מציגים את רצועת עזה כ"כבושה". אבל אם שרון צדק כאשר הציג את התושבים הפלשתינאים שתחת שלטון הרש"פ כמי שנמצאים תחת כיבוש ישראלי, הרי באותה מידה צודקים אלה שטוענים שישראל נשארה כובשת בעזה גם כאשר יצאה משם. אז מה הועיל המהלך? אז איזו התנתקות היא זו? אלה מקצת השאלות, שניתן היה לצפות מסדרה דוקומנטרית לשאול. אבל זו לא הייתה סדרה המחפשת את האמת, אלא סדרת תעמולה מטעם אג'נדה.

ומהי האג'נדה? שיש "מאבק בין ארץ ישראל למדינת ישראל". עצם הצגת המאבק הזה היא עיוות. והניסיון להציג ניצחון של ארץ ישראל כהפסד של מדינת ישראל היא עיוות בריבוע. כדאי לזכור באלו מילים נפתחת מגילת העצמאות של מדינת  ישראל. "בארץ ישראל קם העם היהודי". איזו הצגה מעוותת! אין לי ספק, שאריק שרון עצמו, גם כאשר הוביל את עקירת גוש קטיף, היה דוחה מכל וכל את המסר המעוות הזה.

ארץ ישראל ניצחה את מדינת ישראל, פסקו יוצרי הסרט. ומהו אותו ניצחון של ארץ ישראל על מדינת ישראל? העובדה שהנסיגה מעזה לא הביאה לנסיגה מיהודה ושומרון. האם רצונו של שרון היה לסגת מיהודה ושומרון? לטענתו של דובי וייסגלס בתכנית – התשובה חיובית. אבל אותו ויסגלס אמר בראיון ל"הארץ" לפני שנים אחדות, שמטרת ההתנתקות הייתה להציל את יהודה ושומרון ואריק שרון רצה "להכניס את הסוגיה הפלשתינאית לפורמלין". הרי בתכנית סופר בפירוש ששרון אמר לאנשי יש"ע: "ביהודה ושומרון יש מאות אלפי יהודים. שם ניצחנו. ברצועת עזה נכשלנו". כלומר, הנסיגה היא תוצאה של כישלון ביישוב מאסיבי של רצועת עזה, לעומת ההצלחה ביהודה ושומרון. איך מסיקים מכאן שהוא רצה גם בנסיגה מיו"ש? איני מתיימר לדעת מה הוא התכוון, ואני לא בטוח שהוא עצמו ידע מה כוונתו. מה שבטוח הוא, שבעקבות תוצאות ההתנתקות – המצב הביטחוני בעוטף עזה, שרון לא היה ממשיך את המהלך ביהודה ושומרון.

אבל המציאות הביטחונית בגבול עזה מן ההתנתקות ועד היום לא הוזכרה ולו ברמז בתכנית. מה שהוצג הוא ש"מורשתו המדינית של שרון נמחקה" בשמונה שנות התרדמת שלו, עד מותו. ההישג המדיני של הצהרת הנשיא בוש, וזה באמת ההישג היחיד של עקירת גוש קטיף, נקבר. והטענה היא שישראל קברה אותו בכך שלא ניהלה מו"מ עם הפלשתינאים. איזה נראטיב מעוות. ראשית, מי שהפסיק את המו"מ וסירב לנהל מו"מ אינה ישראל, אלא הפלשתינאים. שנית, מי שקבר את מסמך בוש היה אולמרט, בשיא המו"מ עם הפלשתינאים, כאשר הציע להם תכנית שמחקה את כל הישגי הצהרת בוש. לא היה לכך רמז בתכנית.

מה קרה לאריק? איני מקבל את תאוריות הקונספירציה של "עומק העקירה כעומק החקירה". אפשר לומר דברים רבים על שרון, אך מעולם לא שמעתי מישהו הטוען שהוא טיפש. ודאי שהוא לא חשב שצעד מדיני זה או אחר יסייע לו בחקירות נגדו. הוא ידע שזה קשקוש. מה שעצר את החקירות נגדו היה האירוע המוחי שהפיל אותו לתרדמת ארוכה.

אני מאמין ששרון באמת שינה את דעתו. הרי 3.5 מיליון פלשתינאים לא נולדו ב-2003. וכאשר הם היו באמת תחת שליטתנו, הוא לא העלה על דעתו להגדיר אותנו ככובשים במולדתנו. אז דווקא כאשר איננו שולטים בהם, פתאום זה "כיבוש"? כיוון שהוא שינה את דעתו – היה עליו ללכת אל העם ולבקש מנדט לדרך חדשה. הוא לא עשה זאת. אולם הוא עשה דבר אחר – הלך למוסד העליון של מפלגתו, משאל חברים. ונחל תבוסה. מנהיג מפלגה דמוקרטית, אם הוא עצמו דמוקרט, היה עושה אחד מהשניים: או מכבד את ההכרעה, כפי שהתחייב, ומוותר על תכניתו, או מתפטר. ומה עשה שרון? הזמין את יועציו לארוחת סטייקים בה הצהיר באוזניהם שהוא נחוש להמשיך במהלך. בכתבה הוא הועלה על נס כמנהיג נחוש ונחרץ. לא הוטל שום ספק ולא נשאלה שום שאלה על המשמעות האנטי-דמוקרטית של המעשה.

עוד שתי נקודות מעניינות. האחת, היא שפילוג הליכוד והקמת קדימה לא הוזכרה כלל. למה? אולי בשל התרסקותה ותבוסתה, אחרי שזכתה לניצחון בבחירות?

הנקודה המעניינת השניה, היא הצבעתו של נתניהו בהצבעה השמית על עקירת גוש קטיף. בניגוד להכחשות של תעשיית השקרים שלו, ראינו בבירור את נתניהו מכריז בקול: "בעד".

* אתיקה של מחויבות – זכותי, זכותך, זכותו, זכותנו. "זכותי על גופי ורק אני אחליט מה אני מכניס לגוף שלי… אין לאף אחד זכות להתערב". שיח זכויות פוסט-מודרניסטי, ליברטריאני, אגואיסטי, מפונק. השיח היהודי אינו שיח של זכויות. זכויות הפרט הן ערך חשוב מאוד, אבל אינן חזות הכל. האתיקה היהודית היא אתיקה של חובות האדם, של מחויבות, של אחריות, של אכפתיות, של רעות, של "כל ישראל ערבין זה בזה".

זכותי על גופי, ובכל זאת המדינה מחייבת אותי לחגור חגורת בטיחות ברכב ולחבוש קסדה ברכיבה על אופנוע. האם נטילת האחריות של המדינה פוגעת בי ובזכויותיי?

הדוגמה הזאת אינה שוות ערך לנושא החיסון, כי כאשר איני חגור אני פוגע רק בעצמי. אך כאשר מדובר בפגיעה בזולת?

זכותי לעשן ולפגוע בבריאותי. אך החוק אוסר עליי לעשן במקומות ציבוריים סגורים, באוטובוס ובמטוס. למה? כי אני פוגע בבריאותם של אחרים ובזכותם לנשום אוויר נקי. כלומר, הזכות שלי מוגבלת. הגבול הוא הפגיעה באחרים. הזכות שלי אינה חזות הכל. יש גם זולת, יש גם ציבור, יש גם כלל. לא רק פרט. אני חלק מכלל ויש לי אחריות גם עליו.

כאשר איני מתחסן איני פוגע רק בעצמי אלא גם בזולת. קל וחומר כאשר במקצועי אני נותן שרות שבא במגע עם אחרים. קל וחומר בן בנו של קל וחומר אם אני איש צוות חינוכי, השוהה במשך שעות רבות במחיצתם של ילדים שעדין אינם יכולים להתחסן. קל וחומר בן בנו של על-אחת-כמה-וכמה כאשר אני איש צוות חינוכי בגיל הרך, שלוקח את הילדים על הידיים, מחבק ומנשק אותם. זכותי להדביק אותם, והם את אחיהם, ואם הוריהם אינם מחוסנים – גם את הוריהם? זכותי להשבית מקום עבודה, לשלוח את הילדים לבידוד ולהשבית לפחות הורה אחד של כל ילד משבועיים עבודה?

וכל שיח הזכויות הזה מתקיים כאשר כלל אין חובת התחסנות ואין הצעה לחייב התחסנות. הוא מתנהל על עצם הזכות לשכנע אנשים להתחסן. "אל תטיף לי, זה הגוף שלי וזכותי להחליט מה אני מכניס אליו". הוא מתנהל על התו הירוק, שנועד למנוע ענישה קולקטיבית לרוב המחוסן בשל המיעוט הסרבן ולהמשיך להשבית את ענפי המשק בשל הסרבנים.

קצת איבדנו כיוון ודרך עם שיח הזכויות הזה.

* שמים פתוחים – החלטת הממשלה לפתוח את השמים מחדש, באופן מדוד, בכפוף לחובת בידוד והגברת האכיפה היא החלטה נכונה. היא נכונה למרות שיש בה סכנות.

אני תומך בה משתי סיבות. א. כישלון ועדת החריגים שהפכה לוועדת פרוטקציה ו"קשרים" מושחתת ומפלה, כפי שהוכיחו התחקירים העיתונאיים. ב. הסיבה העיקרית – הבטחת הזכות הבסיסית ביותר של אזרח, והיא הזכות להצביע בבחירות. אילו הייתי נתקע בחו"ל והיה ספק אם אוכל לחזור לממש את זכותי האזרחית, הייתי עותר לבג"ץ. בג"ץ לא יכול היה להחליט כל החלטה זולת פתיחת השמים לכל אזרח עד הבחירות. מוטב שהממשלה תחליט על כך ותנהל זאת בצורה מושכלת.

* לא לשלוט בשטחים צפופי אוכלוסיה פלשתינאית – מדי שבוע נעמן כהן חוזר במילים אלה או אחרות על המנטרה של תמיכה בנתניהו (או בלשונו הטרחנית, המגושמת, המגוחכת והילדותית בנימין מיליקובסקי-נתניהו) כיוון שהוא דבק בתכנית אלון-רבין-טראמפ והתנגדות לגדעון סער (או בלשונו הטרחנית, המגושמת, המגוחכת והילדותית גדעון משה זריצ'נסקי-סער) ש"נאבק למען סיפוח כולל של כל שטחי יו"ש". וכדרכו הוא חוזר על המנטרה הזאת שבוע אחר שבוע אחר שבוע, אולם מעולם לא הציג ראיה לטענתו.

האם סער באמת מטיף לסיפוח כל יהודה ושומרון על מיליוני הפלשתינאים שבו? נקרא לנערה ונשאל את פיה.

 מתוך ספרו של גדעון סער "שיחות על הדרך", שיצא לאור לפני ימים אחדים: "אני לא חושב שמדינת ישראל צריכה לשלוט בשטחים צפופי האוכלוסיה הפלשתינאית: לא בג'נין, לא בשכם, לא בטול-כרם ולא ברמאללה. יש ליצור הפרדה בין השטחים האלו לבין מדינת ישראל". זאת האמת.

האם נעמן כהן יחזור בו? חחחחח. הוא ימשיך לדקלם את המנטרה.

אגב, למה "תכנית אלון-רבין" ולא "תכנית יגאל פייקוביץ' אלון-יצחק רביצוב רבין?"

* עבודת אלילים – צפיתי בתחושת קבס בשיר ההלל הפגאני "היידה ביבי – דיינו" של להקת "פרחי ירושלים", להקת תינוקות שנשבו. לעתים אני תוהה ביני לביני, לשם מה אברהם אבינו צריך היה לנתץ את הפסילים של אביו, אם צאצאיו מידרדרים לעבודת אלילים כזאת.

"מלכנו ביבי" יכול לספר שהתקשרו אליו מצפון קוריאה ללמוד על פולחן האישיות.

* חוק אנכרוניסטי – לאחר תקיפת הכור העיראקי, ב-7 ביוני 1981, נערכה מסיבת עיתונאים של ראש הממשלה ושר הביטחון מנחם בגין ולצדו הרמטכ"ל רפול ומפקד חיל האוויר דוד עברי. דבריהם של הרמטכ"ל ומח"א שודרו בשידור חי והוקרנו שוב ב"מבט" (היה אז עדין ערוץ אחד). לא זו בלבד שדבריו של בגין לא שודרו – זווית הצילום של מסיבת העיתונאים הייתה כזו שדמותו של בגין כלל לא תכנס לפריים. את דבריו של בגין ראו האזרחים באותו ערב, בשידורי תעמולת הבחירות של הליכוד.

ימים אחדים קודם לכן, נערכה פסגה של בגין והנשיא סאדאת באופירה, היישוב הישראלי בשארם א-שייך, שהיה עדין בידינו. גם באירוע הזה שידרה הטלוויזיה את נאומיהם של האורח ושל הנשיא נבון. גם אז נאומו של בגין לא שודר ותמונתו לא נכנסה לפריים. גם אז אזרחי ישראל צפו בנאומו בשידורי התעמולה של הליכוד.

הסיבה לכך הייתה חוקי הבחירות המחמירים, שאסרו הצגת תמונתו או קולו של מועמד לכנסת, מחשש לתעמולת בחירות.

חוק הבחירות האנכרוניסטי שונה מזמן, אך נותר בו שריד – האיסור לשלב תעמולת בחירות בשידורי בידור. גם זו גזירה אנכרוניסטית. מאז ימי "המעגל" של דן שילון היטשטש הגבול בין תכניות בידור ותכניות אקטואליה. ובכלל, בעידן הרשתות החברתיות והאינטרנט כל ההגבלות הללו כבר אינן רלוונטיות.

החלטתו של יו"ר ועדת הבחירות השופט פוגלמן לאסור שידור הופעתו של נתניהו בתכנית בידור הסתמכה על החוק הזה. אין להלין על השופט שפסק על פי חוק, אולם המחוקק צריך לבטל את הסעיפים האנכרוניסטיים שעוד נותרו בחוק הבחירות.

* הבכיין – לא רחוק היום, אני מקווה שזה עניין של שבועות ספורים, שבראש ממשלת ישראל לא יעמוד בכיין, וראש הממשלה לא יתבכיין כל הזמן על התקשורת שדופקת אותו, ושלטון החוק שרודף אותו ולא נשמע עוד אותו נהי מאוס ופרנואידי. וראש הממשלה לא יהיה מלווה בכת של מקוננות ויללנים שימחזרו את הבכיינות הזאת. הגיע השעה למנהיג אמתי במדינת ישראל.

* למה הוא גורש? – למה גורש ח"כ מנסור עבאס מן ההפגנה באום אל-פחם? כי מה שעומד באמת מאחורי ההפגנות, הוא הניסיון של הרשימה המשותפת לבלום את הירידה של בסקרים. עבאס סולק כיוון שהתפלג מהרשימה המשותפת.

בסיקור הכתבה ב"אולפן שישי" נאמר שבלטה בהפגנה הנוכחות של יהודים. איזה יופי, סולידריות יהודית-ערבית במאבק נגד האלימות בחברה הערבית. אלא שבתמונות נראתה ההפגנה מוצפת בדגלי אש"ף. אלו דגלים המסמלים את החלום של מדינה במקום ישראל. עם מה גילו אותם יהודים סולידריות?

* למה הוא לא ירה בהם? – לוחם קומנדו שניווט בדד באזור שפרעם הותקף ונשקו נחטף. בצה"ל שיבחו אותו על קור רוחו, על כך שנאבק, על כך שדיווח וקרא לעזרה בשעת מעשה, על כך שהשליך את המחסניות לשיחים כדי שלא יפלו לידי התוקפים. אני לא מתפעל מתפקודו. היה עליו לירות בתוקפים ולהרוג אותם. ככל הידוע לי, אלו הפקודות. והן מובנות מאליו, כי חטיפת נשק היא איום על החיים. והיא לא רק איום על חייו של החייל אלא גם של אחרים.

* היה פיגוע? – אילו אסון הזפת היה מגה-פיגוע איראני, לא המשרד להגנת הסביבה היה חוקר אותו אלא המוסד ו/או השב"כ. ולא השרה להגנת הסביבה הייתה עוסקת בו אלא ראש הממשלה, שר הביטחון והקבינט הביטחוני. הנושא היה בטיפול ראש הממשלה, כל ראש ממשלה, ולבטח נתניהו שנושא את דגל המאבק באיראן ולבטח היה ממנף את המגה-פיגוע להסברה נגד איראן בעולם. ובוודאי שהוא היה מכנס מסיבת עיתונאים דרמטית, נאום לאומה, הודעה לכנסת, בפרט לקראת בחירות, כדי לחזק את המותג שרק ביבי יכול לעמוד נגד איראן.

לא זו בלבד שכל אלה לא קרו, אלא שמערכת הביטחון והמודיעין על אגפיה השונים שמעו על המגה-פיגוע האיראני מהתקשורת שדיווחה על ההצהרה של השרה גילה גמליאל והסתייגו ממנה.

מסתבר שהיה זה מופע פאתטי של עסקנית שניסתה לגנוב שתי דקות תהילה והרגשה שהיא משחקת במגרש של הגדולים.

האם המסקנה מכל מה שכתבתי היא שבוודאות לא היה זה פיגוע איראני? כל עוד איננו יודעים מה היה, אין לפסול על הסף כל כיוון. אם החקירה תניב כיוון כזה, לא נשמע על כך במסיבת עיתונאים פאתטית של השרה להגנת הסביבה, אלא בדרך שציינתי.

* מי למעלה מי למטה – מתוך מאמרו של יוסי ורטר ב"הארץ": "מי למעלה, מי למטה, כפי ששורר ביאליק". לא כך שורר ביאליק, אבל הגרסה הזו קרובה יותר למקור הביאליקי מהטעות השגורה "מלמטה עד למעלה".

מילות השיר אינן "מי למעלה מי למטה" ולבטח לא "מלמעלה עד למטה", אלא "מה למעלה מה למטה", שזה שיבוש מהותי ביותר של משמעות השיר.

מילות השיר המלאות:

נַדְנֵדָה

נַד, נֵד, נַד, נֵד

רֵד, עֲלֵה, עֲלֵה וָרֵד!

מַה לְמַעְלָה?

מַה לְמָטָּה? –

רַק אֲנִי,

אֲנִי וָאָתָּה;

שְׁנֵינוּ שְׁקוּלִים

בַּמֹּאזְנָיִם

בֵּין הָאָרֶץ

לַשָּׁמַיִם.

דרך שיר הילדים התמים, ביאליק מעביר מסר תיאולוגי נועז וחתרני.

במשנה, מסכת חגיגה, נאמר: "כל המסתכל בארבעה דברים, ראוי לו כאילו לא בא לעולם, מה למעלה, מה למטה, מה לפנים, ומה לאחור". ובמילים אחרות – אל תחקור במופלא ממך. קבל כנתון את הטקסט שלמדת, ואל תנסה לחקור ולבחון אותו.

ביאליק תלוי בין הארץ והשמים, כמו הילד על הנדנדה; בין היהדות השמיימית של עולם הישיבות אותו עזב, לבין היהדות הארצית של הכאת השורשים הציונית באדמת א"י. הוא כבר לא שם ועוד לא כאן ולא ברור שירצה לבחור בחירה דיכוטומית בין שני העולמות. וכאשר הוא מיטלטל בין שמים וארץ, הוא בוחר להסתכל דווקא באותם הדברים מהם המשנה מזהירה אותו: מה למעלה, מה למטה, מה מלפנים ומה מאחור. הוא מדבר אל אלוהיו בגוף שני, כמקובל גם בתפילה, אך כשווה אל שווה – שנינו תלויים במאזנים בין הארץ לשמים, רק אני ואתה. ובעמדת הכוח הזאת הוא מרשה לעצמו למרוד באיסור ובקללה, ולחקור דווקא במופלא ממנו.

את החלון לאפשרות הפרשנית הזאת פתח בפניי ארי אלון, לפני למעלה משלושים שנה, בספרו "עלמא די".

* חרא דרא – בראיון עם ריטה לקראת צאת ספר ממואר שלה על ילדותה, ב"אולפן שישי", היא קראה קטע מן הספר, בו סיפרה איך זמן קצר אחרי שעלתה ארצה, בגיל 8, אימהּ שלחה אותה למכולת לקנות לחם. כל הדרך היא ניסתה לשנן את המילה "לחם לחם לחם" וכשהגיעה למכולת ביקשה … חלם.

וזה הזכיר לי סיפור כמעט זהה של אמא שלי. אמי עלתה ארצה בגיל 13 ב-1949. נכנסה לבית הספר בכיתה ז'. היא ידעה עברית, שלמדה בבית ספר עברי במחנה עקורים בגרמניה, אבל בשיעור תזונה וכלכלת הבית, שלחו אותה למכולת לקנות מילה שלא ידעה. חרדל. כל הדרך היא שיננה "חרדל חרדל חרדל" וכשהגיעה למכולת ביקשה "חרא דרא".

אגב, סיפוריה של אמי התחילו מיום עלייתה לארץ. את מה שקדם היא הדחיקה לגמרי.

          * ביד הלשון

גיתית – המושב גיתית נמצא במערב בקעת הירדן, במעלות המזרחיים של השומרון, בקרבת היישוב הקהילתי מעלה אפרים. היישוב נוסד כהיאחזות נח"ל בקיץ 1972, ואוזרח בידי תנועת חירות-בית"ר ב-1975. תחילה היה זה מושב שיתופי, ובהמשך הדרך הוא הפך למושב עובדים. גיתית היה יישוב חילוני, אך בשנות ה-2000, עקב מחסור במתיישבים, הוא נפתח גם למשפחות דתיות וכעת הוא יישוב מעורב.

את שמו של היישוב קבע מפקד פיקוד המרכז בעת עליית ההיאחזות, אלוף רחבעם זאבי – גנדי. הוא נושא את שמו של כלי נגינה, כלי מיתר דמוי נבל, שבו ניגנו הלוויים בבית המקדש. שלושה מזמורי תהילים נפתחים במילים "לַמְנַצֵּח עַל-הַגִּתִּית", והפירוש המקובל הוא שאלו הוראות הפעלה למנצח על המקהלה, שהשיר הזה מלווה בנגינת גיתית. על פי פירוש אחר, ההוראה למנצח היא שאת השיר הזה שרה משפחת הלוויים מצאצאיו של עובד אדום הגתי.

* "חדשות בן עזר"

שעת גבורה

כאשר אביגדור קהלני מרצה בעמק הבכא לבני הנוער העולים לגולן "בעקבות לוחמים" על קרבות הבלימה ההרואיים במלחמת יום הכיפורים, הוא לא רק מספר להם על העבר, אלא מעביר להם את המסר שעכשיו תורם לשאת את המדינה על שכמם. ובאופן סמלי, הוא מעביר לידיהם דגל בסוף דבריו. מטרתו היא לעודד אותם לשירות משמעותי בצה"ל.

האם המוטיבציה של נער שצפה בסדרה "שעת נעילה" תהיה להתגייס לשירות קרבי משמעותי, ולשאת הלאה את הדגל של לוחמי מלחמת יום הכיפורים, או אימת המלחמה תרתיע אותו מפני שירות כזה?

כאשר צפיתי בסדרה השאלה הזאת העסיקה אותי מאוד. וכמובן, שאלת המוטיבציה של הנער הצופה בסדרה היא ביטוי לשאלה הגדולה יותר – מה המסר של הסדרה?

הסדרה היטיבה להציג את מוראות המלחמה הקשה הזו, הקשה ביותר מכל המלחמות מאז מלחמת השחרור. אך מה הייתה המגמה האידיאולוגית של יוצריה?

ירון זילברמן, במאי הסדרה, אמר בראיון ל"הארץ": "אני רוצה שכל הצופים יבינו שמלחמה זה דבר איום ונורא ועד כמה חייבים לעשות שלום".

וואלה?! מה אתה אומר? לפעמים בלתי נתפס עד כמה אנשים מאמינים לתעמולה של המיליה שלהם… וכי מישהו בתוכנו רוצה מלחמה? וכי יש למישהו ספק שמלחמה זה דבר איום ונורא? וכי יש מחלוקת בישראל על הרצון בשלום? זו אמירה דמגוגית. הרי ניתן לעשות סדרה קשה מאוד על פיגועי ההתאבדות, שהיו תוצאה של מהלך מדיני שנבע מניסיון לקדם את השלום. הטענה הזו היא הרדדה ואינפנטיליזציה של המחלוקת הפוליטית בישראל, כאילו זו מחלוקת בן מחרחרי מלחמה לבין שוחרי שלום. אם רק נראה למחרחרי המלחמה שמלחמה זה לא כיף נשכנע אותם שכדאי לעשות שלום… אגב, לא ראיתי התלהבות רבה במחנה השלום מתהליך השלום במזרח התיכון שאנו נמצאים בעיצומו בדיוק בימים אלה. נהפוך הוא.

היו מגמות פוליטיות בולטות בסדרה. למשל, דחיפת השסע העדתי אל תוך המלחמה, אל תוך הקרבות, דווקא באמצעות הייצוג הקיצוני של הפנתרים השחורים. והיה שם מני בן דרור, העיתונאי הבוהמיין המצפניסט, כמייצג מגמה באותה תקופה. אך מצפן, ארגון רדיקלי אנטי ישראלי, שבמלחמת יום הכיפורים תמך בפלישה הסורית והמצרית, מנה בסך הכל כמה מאות איש ואף הוא התפצל לרסיסים כאמבה, והתוצר הבולט שלו היה ארגון הריגול והחבלה של אודי אדיב. איזו מגמה הוא מייצג? לאורך הסדרה, קשה היה שלא להבחין במגמות הללו מחלחלות בכל פרק. עובדה זו עוררה ביקורת על הסדרה, ואף להחרמתה.

אולם המגמות הללו היו בטלות בשישים בתמונה הגדולה של הסדרה. איני יודע האם ועד כמה המגמה המרכזית של היוצרים הייתה לדחוף אותם מסרים, אך המסר הגדול היה הפוך. בסופו של דבר, הסדרה האירה באור יקרות את ערכי הגבורה העילאית, אומץ הלב, ההקרבה, המסירות, הדבקות במשימה, הנחישות, הסולידריות הלאומית והחברתית, אחוות הלוחמים והרֵעות. הערכים הנעלים של החברה הישראלית ושל צה"ל, הם שעמדו לנו בשעת המבחן הקשה ביותר. והמראות הללו, שהיו לוז הסדרה, מרגשים ומרוממי נפש.

כבר בפרק הראשון הוצגו מכאובי החברה – העימות בין "ישראל הראשונה" ו"ישראל השניה", באמצעות הייצוגים המובהקים שלהם – הקצינים הקיבוצניקים והחיילים "הפנתרים השחורים". הייצוג, ראוי לציין, סטיגמטי מאוד. כל צד אומר את מה שניתן היה לצפות שיאמר. מאוד שבלוני.

אבל ברגע שנורה הפגז הראשון, הכל זז הצדה וכולם כאיש אחד יצאו להגן על המדינה. וזה, בעיניי, המסר הגדול של הסדרה. איני יודע מה המסר המרכזי שהיוצרים רצו להעביר, אבל המסר שאני ראיתי, הוא שהוא שאותו קיבוצניק, אותו פנתר שחור, אותו צעיר שבא מצרפת, אותו דתי, עם כל החיכוכים והמתחים ביניהם – בשעת הקרב כולם מתאחדים כאיש אחד ויוצאים לחרף את נפשם על הגנת המולדת.

אחד השיאים של הסדרה היה נאום המוטיבציה של האל"מ באוזני הלוחמים התשושים והפצועים שחזרו מהקרבות, שבו הוא הסביר להם שעתיד המדינה מוטל על כתפיהם, וקרא לכל מי שיכול – לקום ולעלות לטנקים. וכולם קמו ועלו לטנקים. גם יוני הפצוע, בנו של המצפניסט הפציפיסט שבא לקחת אותו מהמלחמה. זה המסר האמתי של הסרט, גם אם יוצריו רצו להשחיל דרכו מסרים חתרניים.

אכן, הלוחמים ידעו והבינו שהם אלה שעומדים בין תבוסה וניצחון, ושהם מגִנים על תל-אביב וירושלים, הם מגנים על הבית, על ההורים, על החבֵרה שלהם. זאת המוטיבציה שלהם. לא "אני שונא את המדינה ואוהב את הפלוגה", אלא אני קודם כל מגן על המדינה וזאת המוטיבציה האמתית.

הסדרה הציגה את החיילים והמפקדים הזוטרים, שחשו שקיום המדינה מוטל על כתפיהם,

השליכו את נפשם מנגד והצילו את המדינה. והסיפור הזה, הסיפור המרכזי של הסדרה, הוא אכן סיפורה של מלחמת יום הכיפור, שלמרות תנאי הפתיחה האיומים והנוראים, הסתיימה בניצחון ישראלי, כשצה"ל ניצב בפאתי דמשק ו-101 ק"מ מקהיר, ומדינות ערב לא שבו עוד לתקוף את ישראל במלחמה כוללת.

אם לחזור לשאלת הפתיחה – איך תשפיע הסדרה על הנער שצפה בה; איני יודע מה הייתה כוונתם של יוצרי הסדרה, אבל אני מאמין שהיא תגביר מאוד את המוטיבציה.

****

הסדרה עוסקת בקרבות בגולן, צולמה בגולן והיא מביאה אנשים רבים לבקר באתרי הגבורה בגולן. ואסיים את המאמר בהתייחסות לסדרה מזווית גולנית.

הארכיאולוג שמריה גוטמן, האיש שחפר את גמלא וחשף אותה, נהג לאחוז בידיו מטבע שנמצא במקום, מטבע מקומי שהוטבע במהלך המצור, ועליו נכתב "לגאולת ירושלים הקדושה", ולתאר את התרגשותו העצומה כאשר הבין שלא רק על ביתם, על יישובם, לחמו גיבורי גמלא, אלא על גאולת ירושלים. את הסרטון הזה של שמריה הכנסנו למיצג הגולן, שהרצנו בכל רחבי הארץ בזמן המאבק על הגולן בשנות ה-90. זה היה המסר שלנו – לא רק על גמלא שלנו אנו נלחמים, אלא על המדינה כולה. גמלא לא תיפול שנית, כי אם הגולן ייפול, ירושלים תיפול. כך במאבק הפוליטי וכך במלחמה. וכפי שראינו בסדרה, הלוחמים על הגנת הגולן הבינו היטב את משמעות הלחימה בכל מחיר על הגולן. הם לחמו על הגולן וידעו שהם לוחמים על המדינה כולה, כי אם הגולן ייפול, חלילה, אין תקומה למדינה כולה. בכוח זה לחמו הלוחמים במלחמת יום הכיפורים.

מרבית הסדרה צולמה כאן, בגולן. חלק מסצנות הקרב צולמו ממש על סף ביתי, בין השיפון ליוסיפון. וכאן, בגולן, אכן התנהלו הקרבות הקשים הללו.

והמחשבות שחלפו בראשי למראה הנופים הללו, היו שאין דבר שאני גאה בו יותר מכך שהפכנו את שדה הקטל בגולן, לשדות פורחים של חיים ויצירה.

* "שישי בגולן"

שעת נעילה – יומן צפיה

עוד טרם החלה הסדרה, ידעתי שארצה לכתוב עליה. כדי לזכור, כתבתי לעצמי את הרשמים מכל פרק, כחומר גלם למאמר המסכם.

הכתיבה הזאת הייתה ליומן צפיה. ונדמה לי שנכון יותר לפרסם אותו במלואו.

פרק כפול, 1+2

*  סרט מטלטל.

– לאורך השנים קראתי ספרים רבים על מלחמת יום הכיפורים. הספרים הללו היו תמיד מנקודת מבט של היסטוריונים, של מדינאים או של קצינים בכירים. עד שיצא לאור "תיאום כוונות", של חיים סבתו, שתיאר את המלחמה מזווית הראיה של הלוחם הפשוט. ורק אז חשתי שאני חווה את התופת, לא את המהלכים האסטרטגיים והטקטיים. בסרט, זה היה אפילו חזק יותר. הסרט ממש מצליח להכניס אותנו לתוך הוויית המלחמה, בצורה מוחשית מאוד.

– מן השניה הראשונה הבנתי שאבינועם הוא בן דמותו של עמוס לוינברג, איש המודיעין בעל הזיכרון האבסולוטי, שנפל בשבי הסורים וסיפר להם את כל הסודות של ישראל לפרטי הפרטים. נפילתו בשבי הייתה נזק אסטרטגי חמור לישראל. קשה לומר זאת, אבל הוא החייל היחיד בתולדות צה"ל שאילו נהרג, הייתה זו התרומה הגדולה ביותר שלו למלחמה.

– אני חי באזורי הקרבות בגולן. קרב השריון בסרט צולם ממש סמוך לביתי, בהר שיפון (בסרט נכתב שהקרב הוא בדרום הגולן. אך הוא צולם בצפון הגולן). חבל הארץ שלנו זרוע בכמעט 200 אנדרטאות, רובן הגדול ממלחמת יום הכיפורים. אני חבר בוועדת ההנצחה של המועצה האזורית גולן, אנו נפגשים עם לוחמים ומפקדים שמעוניינים להנציח את חבריהם, ושומעים את סיפוריהם, אותם אנו רואים בסרט. ואני שומע מהם לא רק את האימה, אלא לא פחות מכך את הגאווה, את האמונה בצדקת הדרך, את הידיעה שהם עצרו את הצבא הסורי, הם חוללו את המהפך והביאו לנו את הניצחון. אני מקווה מאוד שהסדרה תדע להביא את הקול הזה; את הקול של הלוחמים השלמים עם לחימתם וגאים בה.

– אין דבר שאני גאה בו יותר מכך שהפכנו את שדה הקטל בגולן, לשדות פורחים של חיים ויצירה.

– הביצוע של רות דולורס וייס ל"משירי ארץ אהבתי" ("מכורה שלי") ששודר בתום שידור התכנית "אחרי נעילה" שלאחר שידור הפרק, מזעזע בעיניי. היא לא שרה את השיר היפה הזה; הבכי אינו שירה ולא חשתי כל אותנטיות בבכי. ובכלל, מה הקשר של השיר הזה למלחמת יום הכיפורים? זהו שיר שכתבה לאה גולדברג על ליטא, לא על ארץ ישראל. "רק שבעה ימים אביב בשנה, וסגריר וגשמים כל היתר" – זה תיאור של ארץ ישראל?

– נכון ליאור אשכנזי עם הפאה נראה כמו ז'ראר דפארדיה?

– בפרק הראשון הוצגו מכאובי החברה – העימות בין "ישראל הראשונה" ו"ישראל השניה", באמצעות הייצוגים המובהקים שלהם – הקצינים הקיבוצניקים והחיילים "הפנתרים השחורים". הייצוג, ראוי לציין, סטיגמטי מאוד. כל צד אומר את מה שניתן היה לצפות שיאמר. מאוד שבלוני.

אבל ברגע שנורה הפגז הראשון, הכל זז הצדה וכולם כאיש אחד יצאו להגן על המדינה. בין אם היוצרים רצו להעביר את המסר הזה ובין אם לאו – בעיניי זה היה המסר החשוב והמשמעותי ביותר בפרק.

פרק 3

– יהונתן גפן כתב פעם שהוא שונא את המדינה ואוהב את הפלוגה. יוצרי הסרט הכניסו את המשפט הזה לפיו של מלאכי, הפנתר השחור שברח מהמעצר כי יש מלחמה ועלה בטרמפים לגולן. הוא הסביר שאינו עושה זאת למען המדינה אלא למען החברים שלו (אגב, הפאות של מלאכי אמנם מציגות באופן אותנטי את אופנת התקופה, אך חייל סדיר, בוודאי בשריון של שנות ה-70, לבטח לא הורשה ללכת עם תספורת כזו).

אני לא מאמין במסר הזה, כיוון שמלכתחילה החבר'ה, אלה משכונת העוני בירושלים ואלה מהקיבוצים, והבחורים הדתיים שהמלחמה תפסה אותם באמצע תפילת יום הכיפורים, אינם חברים טבעיים שהתקבצו מסיבה חברתית, אלא לוחמים שהתגייסו לצה"ל בהכרה מלאה, כדי להגן על המולדת, וקובצו ליחידה אחת. וביחידה עצמה הפכו לחברים. ובקרב – אחוות הלוחמים היא מרכיב חשוב ביותר, אך אינו עומד בפני עצמו, בלי המטרה הגדולה שלשמה הם לוחמים. ובשם המטרה הזאת, הלוחמים הפשוטים והמפקדים הזוטרים והקצונה בדרגי הביניים, הם אלה שהביאו לנו את הניצחון הגדול. ומלחמת יום הכיפורים, בסופו של חשבון, הייתה ניצחון גדול.

– מני בן דרור, העיתונאי הבוהמיין המצפניסט, הוא הדמות האזרחית, החיצונית למלחמה. הוא יצא לחפש את בנו, ותוך כדי הפרק השני אנו מבינים שיונתן הלום הקרב ש"סופח" לחבורת השיריונרים, שאינו אומר מילה, אולי אינו יודע מילה בעברית, הוא בנו.

הסרט מנסה להביא דווקא אותו, האזרח המבוגר שאינו רואה את המלחמה בעד עיני הלוחמים, כקול ה"אוביקטיבי", זה שמציג לצופה את האמת? הוא זלזל באמירה של דפנה שהערבים התחילו במלחמה, והאשים אותנו. האם כך לאורך הסרט, דווקא הוא, המצפניסט, יהיה האיש שמעביר את המסר של יוצריי הסרט? האם הפרשנות של מלחמת יום הכיפורים תוצג דרך עיניים של ארגון אנטי ישראלי עוין?

– לב הסרט, גם בפרק הראשון אך בעיקר בפרק השני, הוא הלומי הקרב. כל אחד מגיב בדרך אחרת. כספי, המפקד, הופך למסוכן, מסכן את חיי הלוחמים שלו, יורה על כוחותינו, שיקול הדעת שלו לקוי. אך נפשי יוצאת אליו, כי לתפיסתי, הוא לא איבד את המצפן. וגם החלטותיו השגויות ושיקול הדעת הלקוי, הם על רקע המצפן של קצין ולוחם שדבק במשימה ומבין מה המשימה ומה המטרה – להילחם כדי לנצח, כדי להגן על הבית, על הקיבוץ שלו ובראש ובראשונה על המדינה. הסרט מנסה להציג את הפטריוטיות והדבקות הזו בצורה נלעגת, כתוצאה של הלם הקרב. אבל אני מזדהה עם הרוח שלו.  

– "שעת נעילה" מנסה לשדר אותנטיות, בהצגת רוח התקופה, הסלנג, המוסיקה, התספורות. אבל היא לוקה פה ושם באנכרוניזם. למשל, מדי הא' של החיילות לא היו אז ירוקים אלא חאקי. המעבר שלהן מחאקי לירוק היה באמצע השירות הסדיר שלי, כעשור מאוחר יותר. גם הביטוי גלח"ץ, למשל, ראשי התיבות של גילוח-צחצוח, לא היה קיים אז. גם לא בשירות הסדיר שלי. אני הכרתי אותו רק כמילואימניק.

כנ"ל אנכרוניזמים לשוניים כמו "שחרר", "אין מצב", "אחי" ועוד.

– בניגוד לסיום שמאוד לא אהבתי של "אחרי נעילה" בעקבות הפרק הראשון – הביצוע המזעזע של "משירי ארץ אהבתי", השיר שסיים את "אחרי ינעילה" של הפרק השני היה נפלא – ביצוע מקסים של "מי מאש", שכתב לאונרד כהן במלחמה, בפי איתי פרל ומאיה בלזיצמן.

פרק 4

– בפרק אנו רואים מקרוב את זוועות המלחמה. ואנו רואים את רוח הלחימה, הדבקות במשימה והרעות.

אני אמביוולנטי באשר לשילוב של השסע העדתי לסרט. איני מאמין שבקרב הלוחמים בשעת מלחמה, עסקו בכך.

עם זאת, המסר שאני קורא מן המתח העדתי בסרט, הוא דווקא ברית הדמים בין הלוחמים. בסופו של דבר מרקו ואלוש לא רק מורדים בכספי, אלא גם מצילים את חייו.

כספי, הלום הקרב, מאבד את שפיותו והדבר מגיע לשיא כאשר הוא יורה מעל ראשי חייליו כדי שיישמעו לו. עם זאת, ברגע שהוא רואה טייס צונח ועומד ליפול בשבי, הוא הראשון היודע שעליו לעשות הכל כדי להצילו. מרקו ואלוש הולכים אתו. וכששוב מרקו לוקח פיקוד, כספי מציית. ורוח הלחימה שלו מגיעה למצב שבו הוא נלחם בגבורה באבן ובידיים חשופות מול אויב סורי חמוש.

בסדרה הזו איננו רואים את האסטרטגיה הגדולה, את ההחלטות הגדולות של המפקדים הבכירים, אלא את גבורתם ועוז רוחם של לוחמים שנלחמים עד הכדור האחרון, ברוח לחימה שאין גדולה ממנה. כך החבורה שנחלצה ממוצב החרמון ונתקלה במארב סורי וכך לוחמי השריון במרכז הגולן. אגב, היה מעניין לראות את השריונאים לוחמים כחי"רניקים לכל דבר.

– ירון זילברמן, במאי הסדרה, אמר בראיון ל"הארץ": "אני רוצה שכל הצופים יבנו שמלחמה זה דבר איום ונורא ועד כמה חייבים לעשות שלום". 

וואלה?! מה אתה אומר? עד כמה אנשים מאמינים לתעמולה של המיליה שלהם. וכי מישהו בתוכנו רוצה מלחמה? וכי יש למישהו ספק שמלחמה זה דבר איום ונורא? וכי יש מחלוקת בישראל על הרצון בשלום? זו אמירה דמגוגית. הרי ניתן לעשות סדרה קשה מאוד על פיגועי ההתאבדות, שהיו תוצאה של פעולה שנבעה מניסיון לקדם את השלום. הטענה הזו היא הרדדה ואינפנטיליזציה של המחלוקת הפוליטית בישראל, כאילו זו מחלוקת בן מחרחרי מלחמה לבין שוחרי שלום. אם נראה למחרחרי המלחמה שמלחמה זה לא כיף נשכנע אותם שכדאי שלום… אגב, לא ראיתי התלהבות רבה במחנה השלום מתהליך השלום במזרח התיכון שאנו נמצאים בעיצומו בדיוק בימים אלה. נהפוך הוא.

הקטע הקיטשי שבו אבינועם והחייל הסורי ניהלו שיח של שלום, נועד להעביר את המסר ה"פיסניקי" הזה. הנה, דווקא אבינועם המוזר הזה ועמיתו הסורי הם השפויים היחידים בטירוף הזה. ומן הסתם הקטע נועד גם להוציא רע את יואב מזוז, מפקד המחלקה, שירה בסורי למוות. אך יואב עשה את הדבר הנכון במלחמה, גם אם יש קסם בקטע הקיטשי של שיח השלום האנושי של שני חיילים משני צבאות אויבים.

פרק 5

מה היה לנו בפרק החמישי?

היה לנו המשך טיפוח השסע העדתי, גם בתוך המלחמה, בצורה מגושמת ולא אמינה.

היה לנו ניסיון דמגוגי להציג את הפיקוד הצה"לי כסוחר בחיי אדם על פי מעמדות: טייס בראש, הרבה רמות מתחת הטנקיסטים ובתחתית הצנחנים. מי שבתחתית – לא מעניין אף אחד ולא יהיה ניסיון לחלץ אותו. תפקידו להיות בשר תותחים. ואולי דווקא יש היגיון בחילוץ קודם כל של הטנקיסטים, כאשר המספר הוא מוגבל, כי באמת ובתמים חסרים טנקיסטים. הרי אנחנו במלחמה קשה.

והיה המצפניסט, כמובן. מני בן דרור. מצפן היה ארגון שמאל רדיקלי אנטי ישראלי קיצוני. במלחמת יום הכיפורים הוא צידד באופן ברור בסורים ובמצרים. זה ארגון שבאופן פעיל תמך תדיר באויבי ישראל. הארגון מנה לכל היותר כמה מאות עלובי נפש. ומראשית שנות השבעים הוא התפלג לרסיסי רסיסים. ממנו יצאה רשת הריגול והחבלה של פת"ח, בראשות הבוגד אודי אדיב. בבחירות 1973, רסיסי מצפן רצו יחד לכנסת תחת השם "הרשימה הסוציאליסטית המהפכנית" וקיבלו כאלף קולות. בראש הרשימה הם הציבו את רמי לבנה, חבר רשת הריגול והחבלה שעדין ישב בכלא. לשם מה צריך היה לדחוף את המצפניסט לסדרה? במקרה הטוב, מתוך כוונה להציג את פני החברה הישראלית באותה תקופה. אבל אין דבר רחוק יותר מאותו רסיס קיקיוני כדי להציג את החברה. במקרה הרע, הוא השליח של יוצרי הסדרה – דרכו הם מביעים את דעותיהם הפוליטיות.

אך כל אלה זוטות. לב לבו של הפרק, ובעצם של הסדרה כולה, הוא ביטוי הגבורה העילאית, אומץ הלב, הסולידריות הלאומית והחברתית, הדבקות במשימה, הנחישות, ההקרבה, אחוות הלוחמים, הרעות; הערכים הנעלים של החברה הישראלית ושל צה"ל, בשעת המבחן הקשה ביותר. והמראות הללו מרגשים ומרוממי נפש.

פרק 6

השקעה כספית חסרת תקדים ושנים של עבודה על הסדרה, נועדו להציג את המלחמה בצורה האותנטית ביותר שניתן. ואכן, במובנים רבים זו הצלחה. אך איך אפשר להאמין לאותנטיות של סצנה שבה יושבים לוחמים תחת הפגזה כבדה, ומתעסקים בפוליטיקה הפנתרית, של חיפוש השטינקר בתוכם? דומני, שיותר משיש כאן תיאור אותנטי של המלחמה, יש כאן תיאור אותנטי של האג'נדה של יוצר הסרט. אג'נדה של ניסיון ללבות את הקרע והשסע העדתי.

ושמא האג'נדה מבוטאת דרך מני בן דרור, העיתונאי המצפניסט, שמסביר לדפנה שהדבר החשוב ביותר הוא הקרובים לנו אישית, יואב החבר שלך ויונתן הבן שלי, "עם כל הכבוד לפרויקט הציוני". הסלידה באמירה "הפרויקט הציוני" מבטאת את רמת ה"כבוד" לפרויקט. המצפניסט האולטרה סוציאליסט, כביכול, מפריט בצורה הבוטה ביותר את האתוס של הסולידריות הלאומית והחברתית. איש לנפשו. כל אחד דואג לקרוב אליו ביותר. הוא מתערב כמתחזה לקשר כדי להסיט ב"פקודה" מזויפת יחידה ממשימתה, לחילוץ הכוח שבו נמצא בנו. הוא, שנטש את בנו וניתק ממנו מגע כל חייו, נזכר לפתע שהוא אבא, וכאבא – ש"הפרויקט הציוני" ישלם כל מחיר, כאשר המחיר הוא בנים לאבות אחרים, שלא נטשו מעולם את ילדיהם, העיקר שיחלצו את בנו. כאשר ניתנת לבן הזדמנות לדבר בקשר עם אביו, הוא ממאן להחליף עמו מילה. אני מבין אותו.

כמו בכל הפרקים, אני אמביוולנטי ביחסי לסדרה. מבחינה מקצועית זו סדרה נפלאה. מבחינת האג'נדה, יש מסר כפול. מצד אחד, שתי הדוגמאות שנתתי והמסר הפוליטי הרדיקלי הטמון בהן. אבל מי שמספר את סיפורה של המלחמה, את סיפורם של הלוחמים, לא יכול שלא להציג את הגבורה העילאית. את מסירות האין קץ. את אחוות הלוחמים. את הנכונות להקרבה של נערים שיודעים שקיומה של המדינה מוטל על כתפיהם, והם לוחמים בנחישות וגבורה בכל מאודם. ובסופו של דבר – זה המסר החשוב ביותר שהסדרה מעבירה; מסר שמאפיל על היסודות החתרניים המובלעים בהּ.

– החברות האמיצה שנרקמת בין יואב ואבינועם, שני אנשים שקשה להמציא ניגודים גדולים מהם, שמה שחיברה אותם זו המלחמה, הוא סיפור אנושי מאלף.

– סיפור הלוחמים המוצאים מחסה בבונקר המוצב, באזור שנכבש בידי האויב הסורי וממתינים לחילוץ שמבושש לבוא, הוא סיפור הגבורה של תל סאקי.

מעניין שהסצנות על תל-סאקי צולמו בתל-בזק, בעוד הסצנות על מוצב החרמון צולמו ב… תל-סאקי.

– בשיחה שלאחר הקרנת הפרק, בתכנית "אחרי נעילה", הסעירו אותי דברים שאמר רוני דניאל, ולא בפעם הראשונה. הוא, שלעתים הוא פוסטר של פטריוטיות, שדיבר בערגה על הקשר לאדמה, על כך שהאירוע שעיצב את חייו היה חריש לבד בלילה לאורך הירדן, כנער עולה חדש מעיראק בקיבוץ מעוז חיים; הוא, דווקא הוא, אומר שאינו בטוח שהוא רוצה שהילדים שלו יחיו בישראל.

איזו אמירה קשה!

מצד אחד, אם הוא הגיע למצב כזה, אנחנו באמת צריכים לבדוק את עצמנו, לאן הגענו, איך הידרדרנו.

אבל בראש ובראשונה אי אפשר שלא לראות את ההתבטאות הזה כביטוי לאליטה מנוכרת, מתנתקת. מתנתקת במובן של מנתקת את עצמה.

אין לנו ארץ אחרת. גם אם אדמתנו בוערת.

– התכנית "אחרי נעילה" הסתיימה בשיר "אימפריות נופלות לאט". וחשבתי על התודעה העקומה של מי שבחר את השיר, מן הסתם קובי מידן. אנו רואים לוחמים במלחמה על הבית, פשוטו כמשמעו, והוא מביא לי שיר על "לאלכסנדר מוקדון יש את חצי היבשת". רק לדמיין את המלחמה הזאת אילו פרצה, חלילה, כשהגולן בידי האויב הסורי. את הטבח ההמוני והאונס ההמוני בקריית שמונה ובטבריה שהיו נכבשות בשעות הראשונות של המלחמה.

פרק 7

סצנת הסיום של הפרק הייתה מיוחדת במינה. חיילי המילואים מגיעים אל הבונקר הנצור לחלץ את הלוחמים, רובם פצועים. אליהם הצטרף מני, שחיפש את בנו יוני. יוני היה בין הלוחמים בבונקר. בין הפצועים. האב גוהר על בנו הפצוע, מרעיף עליו אהבה (אותה אהבה שלא ידע מעולם להקרין, בלשון המעטה, כפי שהוא עצמו סיפר לילה קודם לכן למילואימניקים שאליהם הגיע). הלוחם היה פתאום לילד.

וברקע – השיר "ציור", שירם הקסום, מאותה התקופה, של מתי כספי ושלמה גרוניך. "ופתאום אני הילד שחי מחדש בעולם של צבעים מצייר לי את כל העולם". כמו בכל פרק, רצות בקטע הסיום תמונות אותנטיות ובמרכז – נראים מתי כספי וגיטרה ושלמה גרוניך על פסנתר (הוא אישית אינו בפריים) מופיעים בפני לוחמים באמצע שום מקום. ואם המתח והחיבור בין אימת המלחמה והרגעים האנושיים, שמלווים את הסדרה כולה ואף את הפרק הזה; אותו חיבור שנראה סוריאליסטי, מתגלה כסוריאליסטי גם בתמונות המציאות מהופעת הזמרים בפני הלוחמים בשדה הקרב.

– הפרק הזה תיאר את סיפור תל-סאקי (בסדרה המוצב נקרא 87); סיפורם של הלוחמים שנתקעו במקום, משוועים לחילוץ, מכותרים בצבא הסורי מסביב, והם תקועים בתוך הבונקר, שלבטח עומד בפני כיבוש בידי הכוח הסורי. מה עושים? נכנעים ונופלים בשבי או נשארים להילחם ולמות מות גבורה? בסדרה הלוחמים מעלים את הנושא להצבעה, וכולם זולת אחד מחליטים לא להיכנע.

אני שומע ביקורת רבה על המסר הפציפיסטי של הסדרה, וללא ספק יש גם מסר כזה. אבל הסרט מציג מעל הכל את גבורת הלוחמים. הדבר מתבטא בהצבעת הלוחמים, בנחישות שלהם לא להיכנע גם כשאין סיכוי, כמו גם בכך שלפחות חלקם נשארו במקום מתוך בחירה, כאשר באו לחלצם; כדי לא לנטוש את קומץ הצנחנים על התל.

הסרט משלב סיפורים אמתיים עם בדיון, וכך גם הפרק הזה. הוא לא מתאר אחד לאחד את אותו לילה נורא בבונקר בתל-סאקי. בסדרה פיקד על הלוחמים אלוש, לוחם מן השורה שתפס פיקוד. בפועל פיקד על הכוח המ"מ מנחם אנסבכר. האירוע של החייל שנשכב על הרימון החי ובמותו הציל את חיי חבריו לא היה באותו קרב, אך אירועים כאלו היו בתולדות צה"ל, כדוגמת סיפור גבורתו של נתן אלבז בשנת 1954 ושל רועי קליין במלחמת לבנון השניה.

אך בסך הכל – התיאור נאמן במידה רבה למקור. אכן, הלוחמים בבונקר אחזו בידיהם ברימונים, הוציאו מהם את הנצרות והמתינו לאויב, במטרה להשליך עליו את הרימונים ולגרום להרג מרבי בקרבו, באקט של "תמות נפשי עם פלישתים". אכן, אחד הפצועים ביקש שוב ושוב מים והפר את משמעת השקט, עד שעלול היה להביא לגילוי הבונקר. המפקד ציווה לחנוק אותו למוות כדי שלא יסכן את כולם. וחייל בעל תושיה חשב לפתע שאולי הפצוע אינו שומע. הוא כתב על חפיסת סיגריות (בסרט – על כף ידו) שאין מים, הסורים בחוץ ושישתוק. והחייל שתק וחייו ניצלו. כך היה במציאות. וכמו בסרט, גם במציאות אחד הלוחמים יצא מן הבונקר, הסגיר את עצמו לידי הסורים, סיפר להם שהם נותרו רק ארבעה, שלושה מתו ורק הוא נשאר. וכמו בסרט – הסורים האמינו. לקחו אותו בשבי וחיי חבריו ניצלו. בסרט היה זה גיבור הסרט, אלוש. במציאות היה זה לוחם השריון יצחק נגרקר. נגרקר הוא תושב קצרין, ושמעתי מפיו פעמים רבות את סיפור המלחמה; סיפור הקרב על תל-סאקי וסיפור השבי הסורי.

– אחד מרגעי השיא בפרק היה המפגש בין דפנה לאבינועם. אבינועם הוא איש המודיעין שהתייבש והתעלף בדרכו לחפש עזרה ליואב מזוז, קצין גולני, שפיקד על הקרב במוצב החרמון ועל החילוץ מתוכו. דפנה קצינת הנפגעים וגיבורה בפני עצמה, היא חברתו של יואב, שאינה יודעת על גורלו. בכיסו של אבינועם מצויה הטבעת שיואב השאיר בידיו כדי שייתן אותה לדפנה.

אבינועם ניסה בכל מאודו לשכנע את כל מי שהיה בסביבתו שיש לחלץ מיד את יואב, אך דבריו נפלו על אוזניים ערלות. היחידה שאולי הייתה עושה משהו זו דפנה. דפנה ששמעה שיש פצוע ממוצב החרמון הגיע אליו, אך דווקא אז הוא היה תחת טשטוש של זריקת הרגעה. ואולי ההחמצה הזאת תהיה החמצת חילוצו של יואב.

פרק 8

מראשית הסדרה, אני צופה בה ברגשות מעורבים. יש בה מרכיבים שמעוררים בי כעס רב ויש בה מרכיבים נפלאים בעיניי. אני סולד מהמסרים הפוליטיים הפציפיסטיים המושחלים לתוכה ומהניפוח של השסע העדתי בעיצומה של מלחמה, בעלילה שבתוך העלילה – סיפור שלושת הפנתרים. אני מזדהה מאוד עם סיפור הגבורה, המסירות, הנחישות, ההקרבה והרעות. ובסופו של דבר, הבחירה שלי היא לבור את המוץ מן התבן, כי אני באמת מוצא בסדרה, בראש ובראשונה, את ערכי הגבורה. אני מאמין שזה הסיפור האמתי שנחרט בתודעת הצופה ובעיקר בתודעת הדור הצעיר.

ביום שישי התפרסם מאמר ב"הארץ" של דורון נשרי, שהיה לוחם בשריון במלחמת יום כיפור, שכותרתו היא: "שעת אכזבה (וכעס)". הוא מבטא במאמר את אכזבתו וכעסו על סיפור הפנתרים במלחמה. "אני, דורון נשרי, מספר אישי 2158120. במלחמת יום הכיפורים לחמתי בחיל השריון כמפקד טנק שוט קל. מן המלחמה ההיא, שבה הייתי עלם בן פחות מ-20, שבתי שלם בגופי, אך חבול קשות בנפשי. לא רק מוראות המלחמה והמראות שהיה עליי ועל חבריי לראות הם שחיבלו בנפשי הצעירה. עיקר הסבל נבע ונובע עד היום מאובדנם של החברים, שרק מזל וגורל הפרידו בין מותם לחיי. רק אדם שזכה לחוות רעות לוחמים יבין את רוח הצוות, המחלקה והפלוגה בחיל השריון, וממילא יהפוך אחווה ורעות אלו לערך נשגב… חבריי לצוות היו דוד גולן מקריית שמונה, בחור מאיר עניים, מצחיק ונוח לבריות, בן למשפחה קשת יום של עולים מאיראן. נהג הטנק היה משה נילי, בחור גבוה, נאה, מחייך תדיר וחבר בנפש, מפקד הטנק היה קובי ויידנפלד בן קיבוץ איילת השחר, בחור עדין, טוב לב, שקט ומופנם, חרוץ, וכזה שאתה מרגיש אליו חיבה והערצה מרגע שהכרת אותו. ויידנפלד וגולן נפלו. נילי לא חזר לעצמו לאחר המלחמה… אני, בן למשפחת פועלים מנשר… את מקומי בטנק תפס תותחן אחר, איציק תורג'מן מחיפה. גם הוא נפל ביום הכיפורים… מעולם לא עלו בינינו בצוות ובין יתר חברינו בפלוגה נושאים כמו פער עדתי, התייחסות לבני הקיבוצים כמתנשאים, מצוקה בבית וכל יתר הנושאים שהסדרה מנסה לגרום לצופה להרגיש כאילו היו על סדר יומם של הלוחמים. לוחמים בשריון לא נראו כמו הדמויות הפלקטיות בסדרה. איש לא העז לגדל פאות לחיים של כוכבי רוק, איש לא שוחח במרוקאית עם מי מחבריו… לא ככה רצינו שיזכור עם ישראל את שחווינו. לא ככה רצינו שתיראה גבורת הלוחמים בקרב וגבורת כולנו".

אני מבין אותו ומסכים אתו, אך אני רואה אחרת את הסדרה. המסר המרכזי שלה שהוא שאותו קיבוצניק, אותו פנתר שחור, אותו צעיר שבא מצרפת, אותו דתי, עם כל החיכוכים והמתחים ביניהם, בשעת הקרב כולם מתאחדים כאיש אחד ויוצאים לחרף את נפשם על הגנת המולדת. ההרכב של הלוחמים בסדרה, בדומה להרכב שתיאר נשרי, הוא התשובה לדבריו הנלוזים של יאיר תהליכים גולן על אלה שלחמו ובנו… אלה שלחמו ובנו הם מכל שדרות החברה.

שיאו של הפרק השמיני, הוא נאום המוטיבציה של האל"מ באוזני הלוחמים התשושים והפצועים שחזרו מהקרבות, שבה הוא הסביר להם שעתיד המדינה מוטל על כתפיהם, וקרא לכל מי שיכול – לקום ולעלות לטנקים. וכולם קמו ועלו לטנקים. גם יוני הפצוע, בנו של המצפניסט הפציפיסט שבא לקחת אותו מהמלחמה. זה המסר האמתי של הסרט, גם אם יוצריו רצו להשחיל דרכו מסרים חתרניים.

אכן, הלוחמים ידעו והבינו שהם אלה שעומדים בין תבוסה וניצחון, ושהם מגִנים על תל-אביב וירושלים, הם מגנים על הבית, על ההורים, על החברה שלהם. זאת המוטיבציה שלהם. לא "אני שונא את המדינה ואוהב את הפלוגה", אלא אני קודם כל מגן על המדינה וזאת המוטיבציה האמתית. וכאשר מני לעג לבנו ולחבריו, שהם הכירו רק כמה שעות, והם השיבו לו שהם אחים – הם אמרו אמת. הוא לא היה אתם בפלוגה. אכן, הם הכירו רק כמה שעות. אך הם לחמו יחד על המדינה ובקרב חושלה אחוות הלוחמים ביניהם.

היו בפרק הזה הרבה קטעי קיטש מלודרמטיים, החל בהצטרפות ההזויה של מני, האבא הפציפיסט, להיות מט"ק כדי להישאר עם בנו. קטע הזוי לחלוטין. וכך גם הריב בקשר הפנים של הטנק בין מלאכי וויקטור ועוד. אבל כל אלה בטלים בשישים לעומת הקטע שאותו ציינתי. הקטע של המתנדבים בעם, אותם נערה ונער שהיו מגש הכסף, גם ב-1973.

– הארכיאולוג שמריה גוטמן, האיש שחפר את גמלא וחשף אותה, נהג לאחוז בידיו מטבע שנמצא במקום, מטבע מקומי שהוטבע במהלך המצור, ועליו נכתב "לגאולת ירושלים הקדושה", ולתאר את התרגשותו העצומה כאשר הבין שלא רק על ביתם, על יישובם לחמו גיבורי גמלא, אלא על גאולת ירושלים. את הסרטון הזה של שמריה הכנסנו למיצג הגולן, שהרצנו בכל רחבי הארץ בזמן המאבק על הגולן בשנות ה-90. זה היה המסר שלנו – לא רק על גמלא שלנו אנו נלחמים, אלא על המדינה כולה. גמלא לא תיפול שנית, כי אם הגולן ייפול, ירושלים תיפול. כך במאבק הפוליטי וכך במלחמה. בכוח זה לחמו הלוחמים במלחמת יום הכיפורים. הם לחמו על הגולן וידעו שהם לוחמים על המדינה כולה, כי אם הגולן ייפול, חלילה, אין תקומה למדינה כולה.

פרק כפול 9+10, פרק הסיום

הפרק הכפול הציג את קרב עמק הבכא.

עשרות פעמים זכיתי לשמוע את בעל עיטור הגבורה בגין הקרב הזה, אביגדור קהלני, עומד באמפי של עמק הבכא ומספר את סיפור הקרב. גם הילדים שלי שמעו את הסיפור.

צפיתי פעמים רבות, גם עם קבוצות שהעליתי לגולן, בסרט התיעודי על הקרב, המוקרן באולם הקולנוע באל-רום, הקיבוץ הסמוך לעמק הבכא.

כמובן שקראתי את ספריו של קהלני "עוז 77" (אותו קיבלתי לבר מצווה וקראתי בשקיקה) ו"דרך לוחם".

צפיתי בפרק כמי שמכיר היטב את הסיפור. ואכן, הפרק הזה היטיב לתאר את הקרב. איך קומץ של לוחמים, במספר קטן מאוד של טנקים, בגבורה עילאית, בנחישות בלתי נתפסת, בהבנה שגורל המדינה ניצב על כתפיהם, בידיעה שהם אלה שעומדים בין הסורים לבין הדרך לת"א ולירושלים, בהבנה שהם מגִנים על האימהות שלהם – בלמו כוחות אויב גדולים מהם פי כמה וכמה. איך הטנקיסטים נכנסו אל תוך כוח האויב ומתוכו השמידו את טנקי האויב, בהקרבה עילאית ובמחיר דמים כבד.

מלחמת יום הכיפורים, כבדת הימים, כבדת הדמים, המלחמה הקשה ביותר בתולדות המדינה אחרי מלחמת השחרור, הסתיימה בניצחון ישראלי. למרות ההפתעה ועל אף המחדלים, צה"ל סיים את המלחמה 101 ק"מ מקהיר ובפאתי דמשק. לאורך הסדרה סקרנה אותי השאלה, האם הסדרה תסתיים בתחושת התבוסה או בהצגת הניצחון. העובדה שהסדרה עוסקת בימים הראשונים של המלחמה, העלתה בי את החשש שהניצחון יודר ממנה.

אני שמח שהתבדיתי. אמנם הסדרה עוסקת בימים הראשונים של המלחמה, אבל בגבול סוריה היציאה מבלימה למתקפה הייתה ביום החמישי למלחמה, ב-10 באוקטובר. כאן הסתיימה הסדרה. אמנם המתקפה עצמה כבר לא נכנסה לסדרה, אך היא הסתיימה בנאום מוטיבציה של האל"מ שאותו מגלם אוהד קנולר, שבחלקו הראשון הוא הבטיח שאחרי המלחמה נהיה אנשים טובים יותר ומדינה טובה יותר, ובחלק השני הוא הלהיב את החיילים היוצאים למתקפה, בדרך לדמשק.

לאורך הסדרה צפיתי בה בשתי נקודות תצפית. האחת, היא מה אני רואה בעיניים הסובייקטיביות שלי (ועם מודעות שאני בוחר מה לראות) והשניה היא מה יוצרי הסדרה רצו להראות לי. וזה לא בהכרח אותו הדבר. יש לי תחושה, שכאשר הם הכניסו לפיו של המפקד את הדיבורים על מדינה טובה יותר, הם התכוונו לטובה יותר מהמסר הלוחמני של חציו השני של הנאום. ולא בכדי הם הציגו את עמי בן דרור, העיתונאי המצפניסט, שכעת היה לאב שכול, שלחם באותו טנק עם בנו שמת בידיו – מסתלק אט אט לעבר הרכב שעמו יסע, ללא בנו, שעלה כדי לחלצו מן המלחמה, הביתה. נדמה לי שהם רצו להציג מסר של… הוא צדק. הנה, המיליטריסטים הללו לא הבינו דבר והם שוב שועטים לדמשק…

אך גם אם זה מה שרצו להראות לי – זה לא מה שראיתי. אני ראיתי נאום מוטיבציה אמתי, של מפקד שבאמת רוצה ומאמין שנהיה מדינה טובה יותר, ולמען המדינה הזאת ראוי להילחם וכעת – אחת המטרה, לנצח במלחמה. והניצחון הוא בעליה לדרך לדמשק. כן, עם אותם לוחמים שחוו קרבות קשים כל כך ואיבדו את הטובים בחבריהם לנגד עיניהם.

ובסיום – כתוביות שהציגו את סיום המלחמה. וגם אם המילה ניצחון לא הופיעה בכתוביות, נאמר היכן הסתיימה המלחמה בשתי הגזרות.

היו מחזות סוריאליסטיים בפרק הזה, שהציגו את הגבורה של האחרונים שציפינו לכך מהם. אבינועם, החנון האולטימטיבי, שיוצא לקרב, לוקח נשק, יורה על האויב שמשתלט על נגמ"ש ונופל בשבי. מני הפציפיסט, כמט"ק נחוש במלחמה, חדור רצון לנצח ומאושר על כל טנק אויב שהוא דופק. מלאכי, הפנתר שישב במעצר בעקבות הלשנה של חברו לפנתרים ולנשק, ששוב ושוב מקלל את "המדינה המזדיינת הזאת", מתגלה כמיני קהלני, שבסערת הקרב מוצא את נקודת התורפה של האויב, העובדה שהמפקדים מתחפרים בתוך הטנק ואין להם תפיסת מרחב, נושא נאום מוטיבציה ציוני ומוביל כוח מאולתר לטקטיקה הנועזת של כניסה אל תוך נחשול הטנקים הסוריים כדי להכות בהם מבפנים, ובסוף הפרק נאמר לו שהוא יהיה על הטנק הראשון שיכנס לסוריה. מני, המצפניסט, בשיחתו האחרונה עם בנו יוני, לפני הקרב האחרון שבו מצא את מותו, אומר לו שביומיים האחרונים הוא, הבן, נתן לו את השיעור החשוב ביותר בחיים. מן הסתם – על משמעות האבהות, והרי הוא היה אבא דפוק ומחורבן, על משמעות אהבת אב לבן. ואני בוחר להבין, שהוא גם הבין את משמעות הניכור שלו כלפי המדינה ואת המשמעות הבלתי מוסרית של פציפיזם, כשאתה בן לאומה הנאבקת על קיומה. אולי הוא הבין, דווקא במלחמה, שכל חייו היו טעות גדולה, כאב מנוכר, כישראלי מנוכר. ומן הסתם הפלייבוי הנהנתן שבו צפינו בפרק הראשון מבלה עם שתי בחורות במיטה, לא חוזר רק כאב שכול, אלא גם כאדם אחר, טוב יותר. הוא אולי עזב לאטו כאשר המפקד דיבר על השעיטה לדמשק, אך אולי הוא באמת יחזור להיות איש טוב יותר, כפי שאמר אותו מפקד בראשית דבריו.

בפרק הראשון, זיהיתי מיד את אבינועם כבן דמותו של עמוס לוינברג, איש המודיעין בעל הזיכרון האבסולוטי, שנפל בשבי הסורים וסיפר להם את כל הסודות של ישראל לפרטי הפרטים וגרם לנזק אסטרטגי כבד למדינת ישראל. בניגוד ללוינברג שנפל בשבי במוצב החרמון, אבינועם הצליח להיחלץ מן החרמון. אך הוא חזר לקרב ונפל בשבי. בניגוד ללוינברג, אבינועם עמד בגבורה ושתק. הוא שתק, בין השאר, כיוון שיואב, הקצין הגולנצ'יק, שעמו ירד ממוצב החרמון, שנפצע לצדו ושנפשו נקשרה בנפשו, הובא לפניו, שבוי קטוע רגל, כדי להפעיל עליו לחץ לדבר כדי להציל אותו, צרח עליו "אל תספר כלום". הוא הרי הבין מה אבינועם יודע. הלוואי שניתן היה להחזיר את הגלגל אחורה, והסרט היה מתקן את מעשהו של לוינברג. אבינועם הספיק לספר ליואב, שהוא נתן לדפנה את הטבעת שלו.

הייתה זו סדרה נפלאה, הן מבחינת העלילה והמשחק ובעיקר בכך שהעבירה לדורות הצעירים את סיפורה של אותה מלחמה, את הגבורה העילאית של הלוחמים שבלמו בגופם את הפולש.

כאשר אביגדור קהלני מרצה בעמק הבכא לבני הנוער העולים לגולן "בעקבות לוחמים", הוא לא רק מספר להם על העבר, אלא מעביר להם את המסר שעכשיו תורם לשאת את המדינה על שכמם. ובאופן סמלי, הוא מעביר לידיהם דגל בסוף דבריו. מטרתו היא לעודד אותם לשירות משמעותי בצה"ל.

האם המוטיבציה של נער הצופה בסדרה תהיה להתגייס לשירות קרבי משמעותי, ולשאת הלאה את הדגל של לוחמי מלחמת יום הכיפורים, או אימת המלחמה תרתיע אותו מפני שירות כזה. איני יודע מה הייתה כוונתם של יוצרי הסדרה, אבל אני מאמין שהיא תגביר מאוד את המוטיבציה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 29.7.20  

* מופת של ממלכתיות – ההפגנות האלימות והעימות האלים מדי יום עם המשטרה, שאנו חווים בשבועות האחרונים, מאירים באור יקרות את הנהגת הציונות הדתית, הנהגת מועצת יש"ע, הנהגת גוש קטיף ובעיקר – את המתיישבים עצמם, על הדרך הממלכתית שבה הם נהגו בעקירת גוש קטיף, לפני 15 שנים. בכל תולדות ישראל לא נעשה עוול כזה של המדינה נגד אזרחים – ותושבי גוש קטיף, ברובם הגדול, נשאו את כאבם, דבקו בערך הממלכתיות עליו התחנכו וחינכו וגילו אזרחות למופת, אחריות לאומית עילאית, קיבלו בחיבוק את עוקריהם ובזכותם (לא רק בזכותם, אך בעיקר בזכותם) אירוע שעלול היה להידרדר למלחמת אחים ולשפיכות דמים לא הידרדר למחוזות האלה. לא כל המתיישבים נהגו כך, היו מקרים של אלימות, אפילו אלימות קשה, אבל הם היו בשוליים, אפילו בשולי השוליים ולבטח אינם מאפיינים את הכלל.

לקראת העקירה הייתה הסתה חמורה נגד המתיישבים שהוצגו כציבור אלים שלא יהסס לירות בחיילי צה"ל. המציאות הוכיחה שהייתה זו עלילת דם.

הגיעה השעה שמדינת ישראל, באופן רשמי, תתנצל בפני עקורי גוש קטיף על עקירתם העקרה – שלא הניבה דבר מן ההבטחות של הוגיה. והגיעה השעה שמדינת ישראל תצדיע להם גם על היותם מופת של ממלכתיות, שלימדו את כולנו שיעור בממלכתיות ודמוקרטיה.

* מופת של אחריות לאומית – את אלוף (מיל') גרשון הכהן הכרתי בשנת 2000, עת גויסתי לתפקיד מזכיר ההקמה של היישוב נמרוד והוא בנה בו (במו ידיו, פשוטו כמשמעו) את ביתו. נוצרו בינינו אז קשרי חברות והרבינו לשוחח גם אחרי שסיימתי את תפקידי. כשהכרתי את גרשון, הוא שירת בקריה כראש תוה"ד (חטיבת תורה והדרכה) בצה"ל וב-2003 חזר לשרת בגולן כמפקד אוגדה 36.

את ההחלטה על עקירת גוש קטיף הוא קיבל כאסון, ברמה האישית ביותר. כאשר התקשרתי אליו ושאלתי את שאלת הנימוס "מה נשמע" תשובתו הייתה: "נורא ואיום, מגרשים יהודים, זה אסון". ודווקא עליו הוטלה המשימה הנוראה, לפקד על הגירוש.

גרשון, כחייל וכמפקד, עשה את המצופה מחייל ומפקד. הוא קיבל על עצמו את ביצוע המשימה שכל ישותו זעקה נגדה. בעצם נכונותו הוא העביר מסר ממלכתי נגד סרבנות. מסר של כפיפות הצבא לדרג המדיני, המוסמך לקבל החלטות גרועות, ושל החובה של צה"ל לבצע את ההחלטות הללו.

את העובדה שעקירת גוש קטיף הייתה כמעט ללא אלימות (כלומר, עצם אקט העקירה הוא אקט אלים, אך ההתנגדות לו לא הייתה אלימה, למעט מקרים חריגים) ולא הידרדרה חלילה לאסון לאומי של שפיכות דמים ומלחמת אחים, יש לזקוף בראש ובראשונה לזכות המתיישבים והנהגתם. אך יש לזקוף אותה גם לזכותו של גרשון. וגם לזכותו של בוגי יעלון, שאף הוא התנגד להתנתקות ולכן שרון ופורום החווה המושחת לא האריכו את כהונתו כרמטכ"ל, על החלטתו החוץ-קופסתית למנות לתפקיד דווקא את גרשון.

גרשון לקח את התפקיד על עצמו, מתוך הבנה שאת ההחלטה חייבים ליישם, והשליחות שלו היא למנוע מלחמת אחים. לשם כך עיקר המשימה שלו הייתה יצירת התודעה בקרב כל שותף לעקירה, שמדובר באחים. גרשון, שבלבו היה עם המתיישבים, שאחיו (לא כמטפורה, אחיו ממש) היו פיזית בצד השני של המתרס, שאלמלא היה חייל – הוא עצמו היה עמם, עשה את כל הדרוש, בהידברות מתמדת עם הנהגת המתיישבים, כדי שלא יישפך דם ולא תהיה מלחמת אחים. אחרי הנהגת המתיישבים – גרשון הוא הראוי לקרדיט על כך.

גרשון שילם ומשלם עד היום מחיר אישי כבד במיליה שלו על התפקיד הזה. שנה לאחר העקירה, ערב ט' באב, בהיותי מנהל מתנ"ס הגולן, הזמנתי את גרשון להרצאה בהתכנסות הנערכת מדי שנה ערב תשעה באב. כשפרסמתי את הדברים, החל מסע לחצים כבד, מתוך הגוש הדתי בגולן, לבטל את ההזמנה. אני עמדתי בתוקף על כך שהיא תתקיים, וסירבתי להתקפל מול הלחצים. לא רציתי לתת יד לקיצוניות ולקיצונים. בתגובה הם הודיעו לי שיפגינו נגדו בביקורו.

דיווחתי על כך לגרשון. לא רציתי שיהיה מופתע בבואו. הוא החליט מיד לבטל את השתתפותו באירוע. הוא הסביר לי שאינו רוצה בתמונות של הפגנה נגד אלוף בצה"ל ערב תשעה באב. כיבדתי את החלטתו האצילית. 

* נתניהו וההתנתקות – אחד השקרים החביבים על נתניהו, הוא טענתו כאילו התנגד להתנתקות. לא זו בלבד שהוא תמך בה – מעמדו הבכיר היה כזה, שהוא היחיד שיכול היה למנוע אותה, אילו התייצב נגדה. אולם בכל הזדמנות שהייתה לו להשפיע – הוא תמך. לא בהתלהבות, תמיד בכפל לשון (היו שטענו שמאחורי הקלעים הוא פעל נגדה), אך הוא תמך.

ב-2 במאי 2004 נערך משאל חברי הליכוד. עד ספירת הקולות, ההנחה הרווחת הייתה שיש לשרון רוב (אחרת הוא לא היה מביא את ההחלטה למשאל ולא מתחייב לכבד את תוצאותיו).  בכל התקופה שקדמה למשאל, נתניהו הודיע שוב ושוב על תמיכתו בתכנית.

לאחר שבמשאל חברי הליכוד היה רוב נגד ההתנתקות, נתניהו תבע לכבד את תוצאות המשאל. כזכור, שרון צפצף על תוצאות המשאל, וב-6 ביוני 2004 הביא את ההתנתקות להחלטת הממשלה. לפני ההצבעה הוא פיטר שני שרים מתנגדים. בהצבעה, 14 שרים הצביעו בעד, 7 נגד. התומכים היו: שרון, נתניהו, לבנת, שטרית, לבני, אולמרט, מופז, עזרא, וחמשת שרי שינוי. יש לציין, שבממשלה אין משמעת סיעתית. ההצבעה היא אישית. והיו שרים שהתנגדו, כמו צחי הנגבי. נתניהו הצביע בעד.

ב-26 באוקטובר 2004 עלתה ההתנתקות להצבעה בכנסת. נתניהו הגיש ברגע האחרון אולטימטום, שאם ההתנתקות לא תובא למשאל עם, הוא יצביע נגד. שרון סירב אפילו לדון בכך, ועמד על כך שתהיה הצבעה בכנסת בו ביום, תהיינה תוצאותיה אשר תהיינה. נתניהו, למרות האולטימטום ובניגוד להתחייבותו, הצביע בעד. אחרי ההצבעה הוא הודיע שאם לא יוחלט בתוך 14 יום על משאל עם – הוא יתפטר. חלפו 14 יום, לא הוחלט על משאל עם, והוא נשאר בתפקידו.

ב-16 בפברואר 2005 הובא חוק יישום תכנית ההתנתקות לאישור הכנסת. רק 11 מח"כי הליכוד הצביעו בעד. נתניהו נמנה עמם.

רק ב-7 באוגוסט 2005, 8 ימים לפני ביצוע ההתנתקות בפועל, כשכבר הכל היה אבוד (אחרי שמתנגדי ההתנתקות – המפד"ל, האיחוד הלאומי ושרנסקי כבר פרשו מן הממשלה והרוב היה מובטח לחלוטין), הביא שרון להחלטה טכנית של הממשלה את ביצוע השלב הראשון של החלטות הממשלה והכנסת על ההתנתקות; עקירת נצרים, מורג וכפר דרום. רק אז נתניהו הצביע נגד והתפטר.

כשנתניהו מספר על התנגדותו להתנתקות, כביכול, הוא משקר במצח נחושה.

* התפכחות – כל התקוות שתלו בהתנתקות תומכיה – נכזבו. אבל דבר טוב אחד יצא ממנה. כהמשך לתוצאות אוסלו ולתוצאות ועידת קמפ-דיוויד, תוצאות ההתנתקות הביאו את הציבור הישראלי להתפכחות. הסכנה לחזרה על צעד כזה בעתיד קיימת, אך בעקבות תוצאות ההתנתקות, היא פחתה באופן משמעותי.

* רשימת הקלון – בשנת 67 לפנה"ס, השנה ה-73 לממלכת החשמונאים, לאחר מותה של שלומציון המלכה, פרצה מלחמת אזרחים בין התומכים של שני בניה – אריסטובלוס השני והורקנוס השני. באין הכרעה הם הזמינו את המצביא הרומי פומפיוס לברור ביניהם. הפניה לרומי, הביאה לקצה של ממלכת החשמונאים, לכיבוש הארץ בידי האימפריה הרומית ולחורבן.

בשנה ה-73 למדינת ישראל, כתבו ח"כים לשעבר, שגרירים לשעבר ועוד כמה לשעברים, מכתב למפלגה הדמוקרטית בארה"ב בדרישה לאמץ במצעה החלטות אנטי ישראליות קיצוניות, מתוך מטרה שאם הדמוקרטים יעלו לשלטון הם יכפו על ישראל את המדיניות הזאת. איזו עליבות, של אנשים שנואשו מהסיכוי לשכנע את עם ישראל בעמדתם (לאחר שאומצה, נוסתה וכשלה במחיר דמים כבד) ולכן הם פונים למעצמה זרה כדי שתכפה על מדינתם דרך שעמם מאס בה.

רשימת הקלון כוללת את קולט אביטל, אלון ליאל, רומן ברונפמן, אברהם בורג, רן כהן, זהבה גלאון, חיים אורון, מלי פולישוק, צלי רשף, יוסי יונה, דדי צוקר ועוד.

עלובי נפש. 

* בוגדים ארורים – ושוב – לוחמי מג"ב הותקפו ליד יצהר. לא, לא על ידי ערבים. על ידי יהודים. על ידי קין.

מי שמרים יד על חיילי צה"ל הוא בוגד. מי שמתייחס ללוחמינו כאל אויב – הוא אויב. בני הבליעל הללו הם אויבי מדינת ישראל, אויבי ארץ ישראל, אויבי העם היהודי.

בוגדים ארורים!

* מגבלות בלי היגיון – אני מתרשם מאוד, לטובה, מרוני גמזו. הוא נותן תחושה שסוף סוף יש מי שבאמת מנהל את המשבר. אני מאמין שהוא יצליח להחזיר את אמון הציבור. הכיוון שלו נכון – העברת נושא הבדיקות והחקירות האפידמיולוגיות לצה"ל, מה שצריך היה לעשות מראשית המשבר. שימת הדגש על צעדים ממוקדים לקטיעת שרשרת ההדבקה. ואולי הדבר החשוב ביותר, להחזרת אמון הציבור במערכת, הוא התחייבותו שלא תהיינה עוד מגבלות בלי היגיון.

נתניהו אמר שהוא נותן גיבוי מלא לגמזו, ופירוש הדבר שהוא מקבל את הקו שלו. וזה חשוב. אם כך, למה הוא מדיח את ח"כ יפעת שאשא ביטון, שפעלה כיו"ר ועדת הקורונה בדיוק בקו הזה – למנוע מגבלות בלי היגיון? 

* האקדח מת מצחוק – נתניהו מצמיד אקדח לרקתו של גנץ. הוא דורש ממנו להיכנע לגחמה שלו – הפרה ברגל גסה, במזיד, של ההסכם הקואליציוני, והחלטה על "תקציב" לחודשיים במקום תקציב לשנה (+חודשיים) בניגוד מוחלט לכל היגיון כלכלי ולאינטרס הלאומי. ברור שהסיבה היחידה לכך שנתניהו נוהג כך, היא הרצון להשאיר לעצמו אופציה נכלולית לסכל את הרוטציה.

אסור לגנץ להיכנע. סביר להניח שהאקדח שנתניהו מצמיד לרקתו ריק מכדורים. הדבר האחרון שנתניהו ירצה הוא בחירות עכשיו. ולכן, אם גנץ לא ימצמץ ראשון, נתניהו ימצמץ ראשון.

ואם נתניהו יחליט, בחוסר אחריות, להוליך את עם ישראל לבחירות רביעיות בתנאי רוטציה – שיוליך. אי אפשר כל הזמן להיכנע לשרלטנות הנכלולית שלו. גנץ הוא המבוגר האחראי, הרואה כל הזמן את ישראל לפני הכל ולכן מתפשר ומוותר, אך הפעם זה כבר גשר אחד רחוק מדי. אסור לו להיכנע. גם במחיר בחירות.

* מגלים אומץ – אני מעריך שהיוזמה להדחת נער השליחויות של נתניהו מיקי זוהר לא תצלח. אבל הבשורה החשובה היא שאחרי שנים, סוף סוף חברי סיעת הליכוד מגלים אומץ. זו התחלה טובה.

* רוח רעה של קיצוניות ואלימות – מפגין בשער הנגב נדקר. מפגינים בר"ג רוססו בגז פלפל. מפגין בירושלים הוכה בראשו בקסדה. אלה פשעי שנאה טרוריסטיים. מדוע ראש הממשלה לא מיהר לגנות את האלימות הזאת ולהוקיע את הפושעים? הרי אלה מעריציו. הוא היחיד שיכול לעצור אותם.

רוח רעה של קיצוניות ואלימות מאיימת על החברה הישראלית. והקיצוניות, האלימות וההסתה אינן רק בצד אחד של המתרס.

* התבכיינות דו-צדדית – המפגינים הטוענים שהמשטרה פוליטית ורודפת אותם בשל התנגדותם לנתניהו, שוכחים שזו אותה המשטרה שנתניהו ותומכיו טוענים שהיא תפרה לו תיקים כדי לבצע הפיכה שלטונית.

ההתבכיינות של אלה ושל אלה חסרת שחר.

* המפגינים והחוק – עוד לא שמעתי על מפגינים על פי החוק, שהמשטרה פגעה בהם.

* לקנוס אותם – אם אכן (סביר להניח שלא) המשטרה נותנת למפגינים בבלפור יותר קנסות על אי עטיית מסכות מאשר בהתקהלויות אחרות – זה לא בסדר. יש לנהוג באותה דרך כלפי כל התקהלויות. ההפגנות הללו מסוכנות מאוד. מאות ואלפי אנשים דבוקים זה לזה, ללא מינימום של ריחוק חברתי. לפחות שיעטו מסכות. מי שאינו עוטה מסכות – יש לקנוס אותו.

* אחרי מות, לא תמיד קדושים – " 'קראתי לו השטן': נשים מספרות על ההתעללויות מצד העיתונאי יהודה נוריאל". כותרת של תחקיר ענק ב"הארץ", שבועות ספורים אחרי מותו של נוריאל. כשראיתי את הכותרת, רתחתי. הבנאדם מת. הניחו לו. פתאום נזכרתן? לא התלוננתן כל השנים, ועכשיו? כבוד המת… אחרי מות קדושים אמור… וכו'. אבל קראתי. והבנתי. הבנתי את השיתוק, את הפחד, את האימה. הבנתי שיש לבטח עוד עשרות שעדיין מפחדות, מתביישות, לא מספרות. כן, התחקיר הזה חשוב. והוא אמיץ דווקא כיוון שמדובר באיש הברנז'ה. וזה חשוב כדי שנשים / נערות תדענה להיזהר. ואם נערה אחת תדע לא ליפול למלכודת הדבש הרעילה הזאת, בזכות אותה הכתבה – די בכך כדי שהכתבה הזו תהיה יותר ממוצדקת.

ולא פחות מזעזע – קשר השתיקה של הברנז'ה שסבבה אותו.

* טהראן – חבל. חבל. בשביל מה היה צריך את כל הסדרה הזאת, אם הכור האיראני לא הופצץ?וטייס ישראלי נטש בשטח האויב.

הרעים ניצחו!

רעים? בעיניים ישראליות. מי שצפה בסדרה בעיניים אובייקטיביות – בעיניו הישראלים הם הרעים. חוטפים בת ערובה חולה. מחסלים משת"פים כי הם ידעו יותר מידי. סוכנת בוגדת שמסכנת את מטוסי חיל האוויר. ואילו ראש המודיעין המסכל האיראני הוא האיש הטוב. ולכן תמר חסה על חייו.

המסר של הסדרה הוא סיפור אהבה יפה בין צעירה ישראלית וצעיר איראני, וכל השאר – כן גרעין איראני, לא גרעין איראני, לא מעניין. ומנקודת מבט זו, ההאפי-אנד הוא שהזוג הצעיר נמוג על אופנוע אל השקיעה.

חבל, כי מבחינה אמנותית זו סדרה מעולה – המשחק, המתח.

(ואולי מה שקרה הוא הספתח של עונה ב'?)

            * ביד הלשון 

כדלעיל וכדלקמן – שאל אותי קורא מה ההבדל בין כדלעיל וכדלקמן.

לעיל – פירושו למעלה, כלומר קודם לכן. כאמור לעיל – כפי שנאמר קודם.

לקמן – פירושו למטה, והלאה. כאמור לקמן – כפי שייאמר בהמשך.

להלן – הלאה. כנראה שיבוש (עוד מתקופת המשנה) של המילה המקראית – הלאה.

כדלעיל – כמו שלמעלה. כ=כמו. ד=ש. לעיל=למעלה.

כדלקמן – כמו שלפנינו, כמו שלמטה.

כדלהלן – כמו שבהמשך.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 15.7.20  

* הטרמפיסטים האנרכיסטים – למעלה מעשרת אלפים אזרחים – עצמאים ושכירים, הפגינו הפגנת כאב וזעם בעקבות הפגיעה הכלכלית של הקורונה ומחדלי הממשלה במתן מענה למצוקתם. הייתה זו הפגנה ראויה ומכובדת. הפגנה צודקת. הפגנה של אנשים במצוקה המבקשים פיתרון.

בתום ההפגנה החלה הפגנה אחרת, של אנרכיסטים שהחלו להשתולל, לחסום כבישים, ליידות אבנים בשוטרים ולנפץ חלונות ראווה. אנרכיסטים שמתקנאים בהפגנות הביזה בארה"ב וכבר שבועות מנסים לייבא אותן לישראל.

הדבר האחרון שמעניין את האנרכיסטים הוא המצוקה שהביאה את אלפי המפגינים לכיכר. האנשים האחרונים שמעניינים את האנרכיסטים הם המפגינים בכיכר. והאסון הגדול ביותר בעבורם יהיה פתרון לבעייתם של המפגינים. מה שמעניין אותם הוא ליצור אנרכיה. תפקידם בהפגנת הענק היה תפקיד של טרמפיסטים שהתעלקו על ההפגנה ועל המפגינים.

מן הראוי שמנהיגי הפגנת המצוקה ומארגניה יוקיעו את האנרכיסטים וינערו את חוצנם מהם. כי אם לא יעשו כן, ויתנו להם לתפוס עליהם טרמפ, הם יזיקו בראש ובראשונה להם ולמחאתם.

* חזקת החפות – "נתניהו לכלא" קרא אסף אמדורסקי בהפגנה בכיכר רבין. כדאי שאמדורסקי יזכור שנתניהו אמנם נאשם בפשעים חמורים ביותר, ולכן הוא בעיצומו של משפט, אולם כמו כל נאשם במשפט, הוא מגיע למשפט כחף מפשע. הוא אינו צריך להוכיח את חפותו, אלא התביעה צריכה להוכיח את אשמתו. יש שופטים בירושלים, הם ישפטו אותו על פי ראיות ואך ורק על פי ראיות. והם ישפטו אותו משפט צדק.

אסף אמדורסקי אינו השופט, הוא אינו מכיר את הראיות ואיני מתרשם שמעניין אותו להכיר את הראיות. הוא כבר קבע שהנאשם אשם ואפילו גזר את דינו. דבריו מבטאים זלזול במדינת החוק ואי הבנת משמעות ערכי המשפט והצדק.

(והעובדה שנתניהו עצמו מצייץ "רביב דרוקר לכלא" ונחילי מעריציו מדקלמים את המנטרה שמנדלבליט היה צריך לשבת מאחורי סורג ובריח – אינה מכשירה אמירות דומות נגדו).

* מה מוכיח הטור של אלפר – רוגל אלפר פרסם בטור שלו ב"הארץ" מעין "מכתב" ששוגר לאסף אמדורסקי מ"השלטונות" שבו נמסר לו שכיוון שהעז להשמיע דעה פוליטית יינקטו נגדו צעדים חמורים, יישלל ממנו רישיון הזמר וכו' וכו'. כמה דוגמיות: "סנקציה זו (להלן, 'הסנקציה') מושתת עליך לאלתר בגין השמעת קריאות פוליטיות בפרהסיה (קפ"פ) בגנות ראש הממשלה בנימין נתניהו (להלן, 'המנהיג'). הקריאות הנ"ל הושמעו מפיך בלא שהגשת למשטרת ישראל בקשה לקבלת היתר להשמעת קפ"פ, שבועיים לפחות לפני המועד המשוער להשמעתן, ובלא שהונפק לך רישיון להשמעת דעה פוליטית במרחב הציבורי כנדרש… הרינו גם להודיעך כי אתה מפוטר מתפקידך כזמר בישראל. אנא התייצב לקורס שמאות-רכב. רישיון הזמרה נשלל ממך לצמיתות בהתאם לתקנות לשעת חירום, ואתה נדרש להפקידו בתחנת המשטרה הקרובה לביתך בתוך 24 שעות מקבלת הודעה זו. אם לא תעשה זאת, שוטרים יגיעו למעונך, יחרימו את רישיונך, ייתנו לך מכות רצח, ויאזקו אותך לאנדרטת רבין. אם תנסה להתנגד למעצר — דמך בראשך (זה לא נעים, ראה אנדרטת רבין)".

וכן הלאה, וכן הלאה. טוב, מכירים את ההפחדות הללו. ובכל זאת, תמיהה קלה על רמת המודעות העצמית של אלפר. במשך שנים הוא מפרסם כמעט מדי יום מאמרי דעה רדיקליים ומיליטנטיים, נגד מדינת ישראל, נגד הציונות, נגד קיומה של מדינת ישראל, בעד אויבי ישראל, בעד מעשי טרור נגד ישראלים. הוא בז למשפחות שכולות, לועג לנכי צה"ל ושמח לאידן של משפחות השכול. האם אי פעם נשללה ולו ברמז זכותו להשמיע זאת? יתר על כן, הכתיבה שלו משתלבת בזרם המוביל של עיתונו, שאף מופץ בגרסה אנגלית וגרסה ערבית והופך כלי במלחמה התודעתית לדה-לגיטימציה של ישראל. האם אי פעם מישהו רמז על צעדי ענישה כלשהם כלפי העיתון?

הרי עצם קיומו החופשי לחלוטין של הטור שלו מוכיח מדי יום שמה שכתוב בו הוא שקר וכזב.

* לעצור את הטירוף – העיתונאי אבישי בן חיים מערוץ 13 הותקף באלימות בידי מפגינים אנרכיסטים, שחורי החולצות.

אלימות נגד עיתונאים היא הרמת יד גסה על הדמוקרטיה. יש להגן מכל משמר על עיתונאי ישראל שהיו למרמס בידי מסיתים ומוסתים.

לפני שבועיים היה זה אמנון אברמוביץ' בהפגנת ימננית נגד מדינת החוק. היום זה היה אבישי בן חיים בהפגנת האנרכיסטים נגד… נגד הכל. נגד הבעד. לפני שלושה שבועות היה זה ראש הממשלה (!)  שהסית אישית נגד רביב דרוקר.

יש לעצור את הטירוף הזה, לפני שיהיה מאוחר.

* משטרה פוליטית – המשטרה הפוליטית שפירקה את המאהל בבלפור כדי לסתום את פיות המוחים נגד הדיקטטור, היא אותה משטרה פוליטית שתפרה תיקים לנתניהו כדי לבצע הפיכה שלטונית מטעם הדיקטטורה המשפטית.

מתי נתבגר?

* ניטרול הדדי – מפגינים מן השמאל והימין, תומכי ומתנגדי נתניהו, חרדים, ערבים, עולים מאתיופיה וכו', כולם טוענים תמיד שהמשטרה אלימה ושהמשטרה פוליטית ומתנכלת להם.

יתכן שהמשטרה אלימה. זה נושא שצריך לטפל בו. אני מעריך שהמשטרה לא אלימה, אך יש שוטרים אלימים, שיש להתלונן עליהם ולטפל בהם. אבל המשטרה אינה פוליטית. עצם העובדה שכל צד טוען את הטענה הזאת מנטרלת הדדית את הטענות.

* לאכול את הענבים – בתחילת המאבק על הגולן, ב-1992, יצאנו להפגנה של כמה מאות אנשים מול בתיהם של פרס ורבין ברמת אביב (המרחק בין בתיהם היה כמה מאות מטרים). ההפגנה הייתה ברישיון ולא הייתה כל בעיה עם המשטרה. קראנו קריאות, הפעלנו מגפון, שרקנו במשרוקיות.

לא היה לנו מושג האם רבין ופרס נמצאים בבתיהם ושומעים את ההפגנה. אבל השכנים כעסו ורטנו על כך שאנחנו פוגעים בהם ובשגרת חייהם (ומן הסתם לא היינו ראשונים ולא האחרונים).

בישיבת סיכום שערכנו לאחר האירוע, החלטנו לא להפגין עוד ליד בתים פרטיים של המנהיגים. אין כל סיבה שבעולם שנגרום לאזרחים להיות עוינים כלפינו. הקפדנו על כך בשמונה שנות המאבק שלאחר מכן.

המאבק הממושך והנחוש שניהלנו, היה כולו על פי חוק, ללא אלימות, ללא חסימות כבישים (למעט שני מקרים חריגים). זאת, למרות שהיה מדובר באמת במאבק על עצם החיים. מאבק נגד מעשה שמנוגד לכל הערכים והאמונות שלנו שאותם אנו מגשימים בהתיישבותנו בגולן, ונגד חורבן מפעל חיינו, גירושנו מבתינו, נישולנו מאדמתנו. איך הצלחנו?

פשוט, היינו הנהגה אחראית. הזכרנו לעצמנו תמיד שהמטרה שלנו היא לאכול את הענבים ולא לריב עם השומר, שצריך לנהל מאבק חכם ולא מאבק להוצאה מיידית של העצבים, התסכול והכעס שלנו. וברגע שהגבלנו את עצמנו במגבלות הללו, גילינו יצירתיות במאבק שמכל העולם באו ללמוד עליו. מאבק כנגד כל הסיכויים שניצחנו בו.

אין שום סיבה להפגין ליד בתים פרטיים ולהרוס את החיים לשכנים שבמשך שנים כולם באים להפגין ליד בתיהם. יש כיכרות בכל הערים, יש גן הוורדים מול הכנסת ומשרד ראש הממשלה. שם המקום להפגין.

* חצה את הקווים האדומים – ח"כ עידן רול מ"יש עתיד" מסית את הציבור לעבריינות. הוא קורא לאזרחים להפר את הסגר, אם יוטל. עידן רול, המייצג מפלגה שחרטה על דגלה את שלטון החוק, חצה את הקווים האדומים, בהסתה להפרת חוק. רול, המייצג מפלגת מרכז, מתנהג כקנאי רדיקלי מיליטנטי פנאט.

חבר בית המחוקקים שמסית את אזרחי ישראל להפרת חוק, אינו ראוי להיות חבר כנסת. ובמקרה זה הדבר חמור הרבה יותר מסתם הפרת חוק, כי מדובר בהמרדה שעלולה לסכן את בריאותם וחייהם של אזרחי ישראל, בעיצומו של משבר בריאותי החמור ביותר בתולדות המדינה.

אני מצפה מיאיר לפיד ומבוגי יעלון לגלות אחריות – לגנות ולהוקיע את הח"כ הסורר.

הנשיא ריבלין גינה את הדברים, וזה חשוב מאוד. חבל רק שהוא לא נקב בשמו של הח"כ הסורר.

* ערבות הדדית בעת מגפה – מה ההבדל בין מחלה למגפה? במחלה, אדם שאינו שומר על בריאותו פוגע בעצמו. במגפה, הוא פוגע גם בזולתו. אם אדם רוצה לפגוע בבריאותו, זו זכותו. אין לו זכות לפגוע בבריאותם של אחרים. זה הבסיס של סולידריות וערבות הדדית.

* מבחנה של הכנסת – נער השליחויות של נתניהו מיקי זוהר הדיח מתפקידה את יו"ר ועדת הקורונה של הכנסת יפעת שאשא-ביטון, כיוון שהוועדה שהיא עומדת בראשה לא נהגה כחותמת גומי והחליטה בניגוד לעמדת רוה"מ.

נתניהו רומס את הכנסת. מעולם הכנסת לא הייתה כה חלשה, מרמס לרגלי השלטון, כמו בעידן נתניהו. וכעת המצב מחמיר כאשר יו"ר הכנסת בעצמו רואה עצמו כחייל של ראש הממשלה. הוא מתבכיין שכוחה של הכנסת נפגע בשל האקטיביזם השיפוטי. הפגיעה בכנסת בידי בית המשפט, שהיא בהחלט קיימת, היא כאין וכאפס מול הפגיעה בידי הרשות המבצעת.

זוהי שעת מבחן של הכנסת ושל יו"ר הכנסת. האם לוין יעשה את המתחייב מתפקידו ויתייצב בכל כוחו לסכל את ההדחה השערורייתית? האם כחול לבן תתייצב להגנת הח"כית מן הליכוד מפני ידו הגסה של יו"ר הקואליציה? האם יקומו ח"כים אמיצים בליכוד שיתייצבו נגד ההדחה?

אגב, בשאלה השנויה במחלוקת של פתיחת חדרי הכושר אין לי דעה חד-משמעית. יש טיעונים מוצדקים וטובים בעד ונגד. אני מדבר כאן על נפשה של הדמוקרטיה, נפשו של הפרלמנטריזם, על הפרדת הרשויות והאיזונים והבלמים בין הרשויות.

(הערה זו נכתבה בטרם ראש הממשלה קיבל רגליים קרות ולא העז להדיח את ח"כ שאשא ביטון. בכל זאת השארתי אותה כאן, כיוון שיש כאן עניין עקרוני, של רמיסת הכנסת, שלבטח לא הסתיים).

* דפק על מכסה המנוע – יעקב אחימאיר כתב ב"ישראל היום": "ההבטחות לפיצוי הכספי למובטלים, לעסקים, לנפגעי המגיפה, לא התמלאו במועד שצוין על ידי נתניהו". אמת. והוסיף: "שרון, בשעתו, דפק על מכסה המנוע של מכונית כדי להעצים את דרישתו לזרז הכנת פתרונות דיור למפוני גוש קטיף". גם זה נכון. הוא רק שכח לציין, ששרון אמנם דפק על מכסה המנוע, אך לעקורים לא היו פתרונות דיור.

* מיהו תוצר החינוך הישראלי – סרטון "מי רוצה להאכיל בדואי" הוא סרטון גזעני נחות ונתעב, הראוי לכל גינוי והוקעה.

חברת הכנסת סונדוס סאלח מהרשימה המשותפת קפצה על הסרטון כמוצאת שלל רב, ופרסמה הודעה המאשימה בסרטון את "החינוך הישראלי לעליונות".

בשבוע שעבר מיכאל בן זיקרי מאשדוד קפץ למים, חילץ מבוגר ושלושה ילדים שטבעו – הציל את חייהם עד נשמת אפו האחרונה ומת.

מעשה הגבורה וההקרבה שלו עורר השראה והזדהות של החברה הישראלית כולה. בן זיקרי היה לגיבור לאומי, וההערצה לו ולמעשהו חצתה את כל הגבולות בין מגזרים בחברה הישראלית – יהודים וערבים, חילונים ודתיים, ימין ושמאל.

לא רוי בוי והסרטון הגזעני שלו מייצג את ערכי החינוך הישראלי ואת ערכי החברה הישראלית, אלא מיכאל בן זיקרי. רוי בוי הוא כישלון החינוך הישראל. בן זיקרי הוא הצלחת החינוך הישראלי.

וח"כ סלאח היא פוליטיקאית פופוליסטית שלא תחמיץ הזדמנות לדוג במים עכורים.

* התקווה האוטואנטישמית – העיתונאי היהודי אמריקאי פיטר ביינרט פרסם מאמר ב"ניו יורק טיימס" שכותרתו "אני לא מאמין עוד במדינה יהודית". גדעון לוי קפץ על המציאה כמוצא שלל רב. כותרת הפשקוויל שפרסם ב"הארץ" היא: "הבשורה הגדולה של פיטר ביינרט". המאמר הזה עורר בו אופטימיות רבה. הוא מאושר לגלות שביינרט "נותן גט כריתות לציונות", והוא מתמלא תקווה: "ביינרט אינו קול בודד באמריקה. יהדות ארה"ב מתעוררת, אם כי באיחור משווע". והוא מסיים: "עכשיו ביינרט משמש מקור לגאווה: יהודי אמריקאי שמבשר שינוי מפיח תקווה".

הזכות להגדרה עצמית של כל עם במדינת לאום בארצו היא זכות טבעית המוכרת ומקובלת בכל העולם. הזכות הזאת עמדה בבסיס החלטת האו"ם על הקמת מדינה יהודית. ודוק: ההחלטה לא הייתה להקים את מדינת ישראל, וישראל הכריזה על עצמה כמדינה יהודית. ההחלטה הייתה על הקמת מדינה יהודית, והמדינה היהודית בחרה בשם "מדינת ישראל" כשמה. לא בכדי, ליבת הכרזה העצמאות היא המשפט: "בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית, ובתוקף החלטת עצרת האומות המאוחדות, אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". מה פירוש "מדינת ישראל"? מדינתו של ישראל. מדינתו של עם ישראל. מדינתו של העם היהודי.

מי שמתנגד עקרונית ללאומיות ולמדינות לאום ובין השאר הוא הוא מתנגד גם למדינת לאום יהודית, הוא אדם שאני מתנגד לחלוטין להשקפת עולמו, אך זו לפחות השקפה אוניברסלית, קוהרנטית, שאני יכול לכבד אותה חרף המחלוקת. אבל מי שתומך במדינות לאום ורואה בזכות ההגדרה העצמית זכות טבעית של כל העמים, זולת העם היהודי, הוא גזען אנטישמי. ואם הוא יהודי, הוא אנטישמי מן הזן הנחות ביותר – אוטואנטישמי.

אנטישמיות ואוטואנטישמיות השוללת את זכותו של העם היהודי והעם היהודי בלבד, להגדרה עצמית, הייתה מזוויעה גם לפני הקמת המדינה. קל וחומר, כאשר משמעותה היא השמדת מדינה קיימת, בת 72 שנה. ומי שטוען שזו לא השמדה, זה רק ביטול "בהסכמה", משקר קודם כל לעצמו. אם קיימת מדינה יהודית ויום אחד היא לא תהיה קיימת – זו השמדה. גם אם לא תישפך טיפת דם. אך ברור שתישפך גם תישפך. למה? כי עם ישראל לעולם לא יסכים לוותר על מדינתו וילחם על כך עד טיפת דמו האחרונה. כי מה שלוי מכנה בשאט נפש "המקהלה הציונית" לא תאפשר לחזונו להתממש, והיא תסכל אותו בכל מחיר. הרי החזון שאליו מטיף גדעון האו האו כבר התממש. העם היהודי כבר חי כמה שנים ללא מדינת לאום ריבונית במולדתו. לא זכור לי שזה היה תענוג כל כך גדול.

מול התקווה של גדעון לוי, למחיקתה מהמפה של מדינת ישראל, עומדת תקווה אחרת, "בת שנות אלפיים. להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים". והמדינה הזאת קיימת גם בעבור אותו ביינרט עלוב נפש, שהרי שערי תשובה אינם ננעלים.

* איום ביטחוני – הרמטכ"ל אביב כוכבי הביע דאגה מרמת הכשירות של המילואים. אמירה זו מדאיגה מאוד, כיוון שבמלחמה ובמיוחד במלחמה כוללת, עיקר כוחו של צה"ל הוא המילואים. לנוכח עובדה זו, קיצור השירות הסדיר הוא איום ביטחוני. משמעותו, היא הקצאת יותר כוחות מילואים לתעסוקה מבצעית, על חשבון אימונים.

* עוצמת העמימות – סדרת הפיצוצים המבורכים במתקני הגרעין והטילים ובמתקנים של משמרות המהפכה באיראן, היא בשורה גדולה לשלום העולם, שאמורה לשמח כל אדם שוחר שלום. אין לי צל של מושג מי עומד מאחורי הפיצוצים, ולמרות שאני מת מסקרנות – טוב מאוד שאין לי מושג. אני מאמין בכל לבי בעוצמת העמימות ובהישגיה המוכחים. ואם האיראנים חושדים שישראל עומדת מאחורי הפיצוצים, זה מצוין, בין אם זו אמת ובין אם לאו.

* ביד הלשון 

היוועדות חזותית – הקורונה יצרה פופולריות בלתי רגילה לזום – טכנולוגיית ועידות וידאו, המאפשרת קיום ישיבות ופגישות מרחוק.

האמת היא שזום אינה טכנולוגיה אלא חברה – Zoom Video Communications, המספקת את השירות. זום אינה היחידה בתחום, אך היא הפכה מותג גנרי שאנו משתמשים בו גם כאשר אנו משתמשים בשירותי חברה מתחרה.

מותג גנרי, ובעברית – סוּגָנִי, הוא מותג שהפך שם נרדף למוצר עצמו. דוגמאות: פלאפון כמותג גנרי למכשירים ניידים, פריג'ידר – שבמשך שנים רבות היה מותג גנרי למקררים, ארטיק – שעשרות רבות של שנים ועד היום הוא מותג גנרי לשלגונים ועוד.

ואיך נקראת בעברית ועידת וידאו או וידאו קונפרנס? היוועדות חזותית (להבדיל משיחת טלפון, שהיא קולית בלבד). השימוש במושג נפוץ בעיקר בשפה המשפטית וטרם חלחל לשפת היום יום.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 26.4.20

* אחדות חמוצה – ממשלת אחדות לאומית היא אינטרס לאומי עליון. פחות בשל הקורונה, יותר בשל המשבר הכלכלי שבעקבותיה, ובראש ובראשונה כדי לשים קץ למשבר הפוליטי המתמשך וחסר ההכרעה שהוביל לשלוש מערכות בחירות שהסתיימו בתיקו והסכנה לדמוקרטיה אם המגמה הזאת תמשך ללא סוף, בממשלות מעבר אינסופיות ותהליכי קרע ושנאה הולכים ומתעצמים ממערכת בחירות אחת לשניה.

הקמת ממשלת האחדות כרוכה במחיר כבד מאוד – נכונות לכך שנתניהו יהיה ראש הממשלה עוד שנה וחצי (אגב, בשל הצורך לייצב את המערכת החולה, הייתי מעדיף שהוא יהיה ראש ממשלה לשנתיים, כלומר שתהיה זו קדנציה מלאה בת ארבע שנים). ללא המחיר הזה, היינו נגררים למערכת בחירות רביעית. זה מחיר כבד, כיוון שנתניהו אינו ראוי להנהגה לאומית, לא רק כיוון שהוא נאשם בפלילים, אלא יותר מכך בשל המסע שהוביל נגד מדינת החוק, ההסתה והשיימינג לקברניטי מערכות החוק והמשפט, הניסיונות להעמיד את עצמו מעל החוק וכד'. זהו מחיר ערכי, שהדבר היחיד שמצדיק אותו הוא החלופה – סיבוב בחירות רביעי בתנאי קורונה שעלול לדרדר את ישראל לאנרכיה (ולהעניק רוב לנתניהו, חלילה).

ממשלת אחדות הנובעת מחוסר הכרעה, במיוחד כאשר ראש הממשלה באופן אישי הוא הבעיה, חייבת להיות רוטציונית. היא חייבת להיות פריטטית. אם היא לא תהיה פריטטית, פירוש הדבר שכאשר גנץ יהיה ראש הממשלה הוא יהיה במיעוט בממשלתו ולא יוכל למלא את תפקידו.

הטענה שהניפוח המופקר של הממשלה נובע מדרישת הפריטטיות אינה נכונה ונגועה בצביעות. ממשלה פריטטית יכולה להיות של עשרה שרים, של שלושים שרים ושל שמונים שרים. הדבר היחיד שהיא תובעת הוא שוויון בין הגושים במספר השרים. אין שום סיבה בעולם שתצדיק את היותה בת 30 שרים שאמורה להתנפח ל-36 שרים + אינפלציה בסגני שרים שכולם מיותרים כי תפקיד סגן שר הוא תפקיד מיותר, שראוי שיעבור מן העולם בחוק. האינפלציה הזאת נובעת מחוסר המנהיגות של נתניהו, שמפחד להסביר לשרים שעליהם לסיים את תפקידם, כי בממשלת אחדות יש לליכוד ולמחנהו פחות שרים. והסיבה לכך שכחול לבן נאלצה להסכים לכך היא שוב, האלטרנטיבה, שמכל בחינה ולבטח מן הבחינה הכלכלית מחירה גדול לאין שיעור.

אני שותף לביקורת על מספר השרים ועוד יותר על מספר סגני השרים, אך לא על החוק הנורווגי, שבו תמכתי הרבה לפני שנחקק בישראל לפני שנים אחדות. החוק הנורווגי חשוב לתפקודה ולעצמאותה של הכנסת ולהפרדת הרשויות. טוב שהשרים יתרכזו בתפקידם המיניסטריאלי ולא יקדישו חלק ניכר ממנו לישיבה בכנסת ועוד יותר חשוב שהרוב המוחלט של הח"כים יקדישו את כל זמנם לעשיה הפרלמנטרית החשובה, ולא יהיו שרים וסגני שרים.

ממשלת האחדות היא הכרח. אין לה אלטרנטיבה. אבל חבל שהיא מתחילה באופן שמשאיר טעם מר וחמוץ כל כך.

* פתרון לסוגיית השרים – יש לי הצעה כיצד ניתן לצמצם את מספר השרים בממשלה, תוך שמירה על עקרון הפריטטיות שהוא עיקרון יסוד בממשלת האחדות. כחול לבן לא תמנה את כל מכסת השרים שלה (ולא תמנה אף סגן שר), אבל הרכב הקבינט יהיה פריטטי, וכל נושא שנוי במחלוקת שכחול לבן תדרוש, יעבור להחלטת הקבינט.

עם זאת, יש לשמור בהסכם הקואליציוני על זכותה של כחול לבן למלא את מכסתה, אם המנגנון הזה לא יפעל לשביעות רצונה.

* רצון העם – על פי סקר של קמיל פוקס, רק 22% מאזרחי ישראל מתנגדים לממשלת האחדות.

זכותו של המיעוט לדבוק בעמדתו ולהטיף לה היא זכות מוחלטת, שאינה ניתנת לערעור.
רק בקשה: אל תדברו בשם העם, אל תדברו בשם מצביעי כחול לבן, אל תאמרו שמצביעי כחול לבן חשים מרומים ונבגדים.

נכון, בין מצביעי כחול לבן יש מיעוט שחש מרומה ונבגד. אני יכול להזדהות עם התחושה, כי גם אני, כמו רבים רבים ממצביעי כחול לבן, חשתי נבגד ומרומה כאשר כחול לבן ניסתה להקים ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת.
ממשלת האחדות הלאומית מבטאת את רצון העם. רוב מוחלט של מצביעי כחול לבן מאמינים ברעיון הנשגב: ישראל לפני הכל. והם בעד ממשלת אחדות ונגד סיבוב בחירות רביעי בתנאי קורונה.

* השתכנעתי – ציוץ של יאיר לפיד, 3 באוקטובר 2019: "בשביל ממשלת אחדות אני מוותר על הרוטציה. הרבה יותר חשוב לי שתהיה אחדות בעם. שהמדינה הזו תתחיל תהליך של ריפוי. של איחוי פצעים. של שינוי בסדר עדיפויות".

ציוץ של יאיר לפיד, 10 במרץ 2020: "אם הליכוד כל כך מודאג מממשלה צרה אז קדימה כבר, בואו לאחדות".

אותי לפיד שכנע.

* תסריט במבחן – בין הסיבוב השני והשלישי, הציע הליכוד לכחול לבן ממשלת אחדות רוטציונית שבה יכהן נתניהו חמישה חודשים ואח"כ יוחלף בידי גנץ. אילו קיבלה כחול לבן את ההצעה, גנץ כבר היה ראש הממשלה.

אני סברתי שיש לקבל את ההצעה. קיימתי על כך שיחה ארוכה עם בוגי יעלון. הבעתי באוזניו את דעתי שיש לקבל את ההצעה. יעלון שלל את עמדתי בתוקף, ואמר שזו מלכודת. המטרה של נתניהו היא לפלג את כחול לבן ולקבל לגיטימציה מכחול לבן לכך שהוא יכול לכהן כראש הממשלה למרות היותו נאשם. ברגע שכחול לבן תסכים לכך, הוא לא יקים את הממשלה וילך לסיבוב שלישי, עם הלגיטימציה מכחול לבן ועם הרס כחול לבן.

לאחר הבחירות קראתי בטור שלי "צרור הערות" להקמת ממשלת אחדות (כיניתי אותה ממשלת אחריות לאומית) וחזרתי על עמדתי שהייתה זו טעות לדחות את ההצעה, שאילו התקבלה, בקרוב מאוד גנץ היה מתמנה לראש הממשלה. יעלון הגיב במסרון ווטסאפ, שאליו צירף דיווח של דפנה ליאל, על פיו מקורבי נתניהו הודו שהוא מעולם לא התכוון להצעה שהציע, והוסיף: "שולח לך בעקבות הערתך בצרור האחרון. אני הערכתי שנתניהו ניסה לקבל מאתנו הסכמה לישיבה תחתיו בקואליציה, על אף כתבי האישום, ואז היינו הולכים לבחירות כשכחול לבן חבולה, ואף מפורקת".

אני מניח שמכאן נבעה גם התנגדותו הנחרצת לממשלת האחדות אחרי הסיבוב השלישי. כעת, עם חתימת ההסכם הקואליציוני, אפשר לבחון האם התסריט שלו היה נכון. ובכן, אחרי שכחול לבן הסכימה לכך שנתניהו יכהן למרות כתבי האישום, הוא לא הוליך לבחירות אלא הקים את הממשלה (אכן, עם הרבה תרגילים נכלוליים בדרך. בכל זאת, מדובר בנתניהו). ובכן, יעלון טעה. אבל הוא צדק, לכאורה, בתחזיתו שההסכמה תפרק את כחול לבן. נכון, אך לא היה בכך כל הכרח. מי שפרק את כחול לבן היו לפיד והוא ולא הייתה לכך כל הצדקה. אלמלא עשו כן, כחול לבן הייתה נכנסת בכוח מוכפל לממשלת האחדות, הרבה יותר חזקה ומשמעותית מכפי שהיא תהיה בקואליציה, בשל הפירוק. ובממשלת האחדות יעלון היה מכהן בתפקיד בכיר; אולי שר החוץ, אולי שר המשפטים. חבל. ממש חבל. ואלמלא הסרבנות לפני חצי שנה, היום הוא היה שר בכיר בממשלת גנץ.

* טול קורה – בטקס הממלכתי בגבעת התחמושת ביום שחרור ירושלים תש"ס 2000, לפני עשרים שנה, נשא דברים ראש הממשלה ושר הביטחון אהוד ברק. וכך הוא אמר: "רק מי שאיננו מבין את עומקו של הקשר הנפשי הטוטלי של העם לירושלים, רק מי שתלוש לחלוטין מכל זיקה למורשת ההיסטורית ומנוכר לחזון העם, לשירת חייו, לאמונתו ולתקוות חייו – מסוגל בכלל להעלות על דעתו ויתור על חלק מירושלים".

שבועות ספורים לאחר מכן הציע ברק לערפאת, בפסגת קמפ-דיוויד, חלוקה של ירושלים, כולל חלוקה של העיר העתיקה ונסיגה ממנה מלבד הרובע היהודי והכותל, ולמעשה גם על הר הבית.

ועכשיו הוא מטיף לגנץ בטענה שהוא פועל בניגוד להבטחתו…
טול קורה מבין עיניך.

* אין לנו מדינה ספייר – שוללי ממשלת האחדות במפלגת העבודה נשבעים בשמו של יצחק רבין. איך לא?

תזכורת: אחרי מלחמת לבנון הראשונה, כאשר הבחירות הסתיימו ללא הכרעה, יצחק רבין דחף בכל כוחו להקמת ממשלת אחדות לאומית. הוא טבע את מטבע הלשון האלמותי "אין לנו מדינה ספייר". הוא לא גרר את ישראל לסיבוב שני, שלישי ובטח לא רביעי. כי הוא היה מנהיג אחראי. הוא ראה את טובת המדינה מעל לפופוליזם מתייפייף נוסח יאיר לפיד. ב-1988 הוא שוב דחף להקמת ממשלת אחדות לאומית, יחד עם שמיר שניצח בבחירות והיו לו 61 תומכים, אך גם הוא העדיף את האינטרס הלאומי. רבין התנגד לפירוק ממשלת האחדות בתמרון מכוער של פרס, והדביק לו את הכותרת "התרגיל המסריח".

* העיתון הסמיק – אהוד אולמרט הוא פושע. זו לא הבעת דעה. זה ציון עובדה. לא אני קבעתי זאת, אלא כל ערכאות המשפט בישראל. קבעו זאת השופטים בירושלים, ויש שופטים בירושלים. אהוד אולמרט הוא עבריין מורשע. אסיר משוחרר. יש הבדל משמעותי בינו לבין נתניהו. נתניהו הוא נאשם, שעומדת לו חזקת החפות. אולמרט הוא אשם, שלא הצליח להגן על חפותו באף ערכאה. בדומה לנתניהו, גם הוא התגולל במשטרה, בפרקליטות ובבתי המשפט, בארסיות לא פחותה. גם הוא קישקש, כמו נתניהו, על "רדיפה", על "תפירת תיקים". גם הוא, כמו נתניהו, בדה מלבו תיאוריות קונספירציה מטורללות וחולניות, והוא משכנע את עצמו ואת מי שמוכנים להקשיב להבליו, שאך כְּפֶשַׂע היה בינו לבין השגת שלום קוסמי נצחי, ואז באו הימין הקיצוני, המשטרה, הפרקליטות ובית המשפט, "הדיחו ראש ממשלה מכהן" וסיכלו את השלום. גם הוא, כמו נתניהו, החזיק סוללות פרקליטי יוקרה שלא בחלו בשום דרך להכפיש את מי שהיו המקורבים לו ביותר, כולל מי שהייתה שפחתו לאורך עשרות שנים, ברגע שאמרו עליו את האמת. בדבר אחד נתניהו מסוכן ממנו – אותו הקיפו קומץ של חסידים שוטים ואילו לנתניהו יש המון עצום ורב של חסידים שוטים.

אילו היה לאולמרט קצת כבוד עצמי, הוא היה מסתגר כל חייו בביתו ולא מציג את פרצופו ברבים, מפאת הבושה. אבל הוא מרשה לעצמו להופיע בציבור כנביא זעם ולהטיף נגד ה… שחיתות, העבריינות, הפגיעה בבית המשפט וכו'.

דפי "מעריב" בערב שבת הסמיקו כאשר הוא התגולל בבני גנץ על כך שנתן את ידו ל"ראש ממשלה שנאשם בפלילים… המאיים על מוסדות שלטון החוק, המערער על הלגיטימיות של בית המשפט העליון והוראותיו, הנותן יד לקעקוע מעמד הפרקליטות" ולכן הוא "אינו ראוי למלא את התפקיד". רק תזכורת, אפרופו קעקוע מעמד הפרקליטות – אחד המקורבים לו ביותר, איש סודו אמנון דנקנר, קרא לפרקליט המדינה שתבע את אולמרט, להתאבד. לא פחות.

אהוד אולמרט. איש נקלה. עבריין מורשע, אסיר משוחרר וחף מבושה.

* הדובר של MeToo – כשאני רואה את העבריין המורשע והאסיר המשוחרר אהוד אולמרט מטיף בשער נגד השחיתות (בלי שלרגע הכה על חטא והתנצל בפני החברה הישראלית על פשעיו), אני יכול בהחלט לדמיין את האנס הסדרתי משה קצב הופך לדובר של MeToo.

* תהיה רוטציה – כאשר הוקמה ממשלת האחדות הרוטציונית ב-1984, מעטים האמינו שפרס יכבד את הרוטציה. האמינות שלו לא הייתה הרבה יותר גבוהה משל נתניהו וכך גם תאוות השלטון. הן בליכוד והן במערך העריכו שפרס ימצא את הפטנט להתחמק מהרוטציה. דווקא התחושה הזאת הכניסה את פרס לאמביציה. כל אמינותו עמדה למבחן, והוא היה נחוש להוכיח שהוא מכבד את ההסכם. עזר ויצמן העניק לו אז את הכינוי "חאג' אמין". ואכן הוא קיים את הרוטציה.

אני מאמין שכך יהיה גם עם נתניהו. ובכל זאת, כיוון שמדובר בנתניהו, שהרוויח את אי האמון בו בחוסר יושר, נקבע ההסכם הקואליציוני שמבוסס כולו על אי האמון בנתניהו והוא מחשק את הרוטציה בחישוקי פלדה. ולכן, הסיכוי שהיא לא תתבצע קלוש.

ואם בכל זאת נתניהו ימצא דרך מילוט ממנה – גם אז אהיה משוכנע שגנץ עשה את הצעד הנכון. הוא עשה את כל הנחוץ, למען האינטרס הלאומי וכדי לשים קץ לדימום של הדמוקרטיה לעוד ועוד מערכות בחירות ללא הכרעה ולהקמת ממשלת אחדות.

הפעם האחרונה שהכנסת מילאה את ימיה והבחירות לא הוקדמו הייתה ב-1988, בקדנציה של ממשלת האחדות הרוטציונית.

* מתנה לנתניהו – במשך שבועות נתניהו מרח ומרח את המו"מ על ממשלת האחדות, כל יום העלה דרישה חדשה, כל סיכום הוא פתח מחדש. רק על דרישונת אחת של כחול לבן הוא התנפל כמוצא שלל רב – התנגדות למינויו של יולי אדלשטיין ליו"ר הכנסת.

נתניהו מתעב את אדלשטיין. ראשית, הוא מספר 2 בליכוד, שזו כשלעצמה אשמה חמורה ביותר וסיבה להתנכלות של נתניהו כפי שנהג כלפי כל מי שהיה מספר 2 (כחלון, סער וכו'). שנית, כיו"ר הכנסת הוא ניסה בכל כוחותיו להגן על עצמאות הכנסת ולא היה שותף אוטומטי לגניבת סוסים עם רוה"מ. שלישית, הוא ממלכתי, ואין דבר שנתניהו סולד ממנו יותר מממלכתיות.

נתניהו, האב האם ורוח השטות, הובילו מסעות רדיפה, שנאה, שיימינג והסתה איומים ונוראים נגד אדלשטיין, נגד משפחתו, אפילו נגד עברו של אסיר ציון הזה.

נתניהו סולד מיושבי ראש כנסת ממלכתיים. לכן עד היום הוא רודף עד חורמה, בהסתה נוראית, את הנשיא ריבלין. המסע הזה החל כאשר ריבלין היה יו"ר הכנסת. הוא רוצה לשלוח לכנסת נערי שליחויות, עושי דברו, יס-מנים, אנשים שיעשו לכנסת מה שעשתה מירי רגב לתרבות הישראלית ומה שעשה אוחנה למשפט הישראלי. הוא רוצה לתפקיד יו"ר הכנסת מי שיאפשר לו לרמוס את הכנסת. מישהו כמו יריב לוין.

באה כחול לבן, ומתוך כניעה לבייס, שבחר להגדיר דווקא את אדלשטיין כאויב הציבור מס' אחת, גמגמה באוזני נתניהו משהו נגד מינויו של אדלשטיין. לנתניהו זה הספיק כדי "להיכנע" לדרישה הזאת. יריב לוין קרא לאדלשטיין להפר את החלטת בג"ץ. אדלשטיין לא שעה להצעתו. כאשר מצפונו לא אפשר לו לקיים את פסיקת בג"ץ (שהייתה מופרכת ומוטעית) הוא העדיף להתפטר. זה צעד אצילי שצריך לעורר כבוד והערכה מצד תומכים ומתנגדים כאחד (למרות שלדעתי היה עדיף שיבצע את ההחלטה, ובנאומו יביע את דעתו עליה). אבל הבייס ביקש את ראשו, וגנץ גילה במקרה זה חולשה וביקש בנימוס שלא ימנו אותו. הוא העניק לנתניהו מתנה.

אבל נתניהו קצת הסתבך. אדלשטיין מסרב לקבל כל תפקיד מלבד יו"ר הכנסת. והוא פופולרי מאוד בליכוד. ובליכוד מתחילים ללחוץ על נתניהו למנות אותו. לנתניהו יש תירוץ. כחול לבן. אני מקווה שכחול לבן יתעשתו, יסירו את התנגדותם, כי הם יצטערו על היום שפסלו אותו, כאשר לוין ינהל את הכנסת כשלוחה של בלפור.

* חוק השוויון האזרחי – אחד הסעיפים החשובים בהסכם בין הליכוד לכחול לבן, הוא השמירה על חוק הלאום כמות שהוא, בלי לפתוח אותו ובלי לשנות אותו. זהו חוק יסוד חשוב מאוד, שחייב לפתוח את חוקת המדינה, כי הוא מגדיר את זהותה וייעודה.

המתקפה על החוק הייתה שקרית. הטענה בבסיסה הייתה שהחוק פוגע בשוויון האזרחי בין יהודים ושאינם יהודים במדינת ישראל. אין לכך שחר. החוק כלל אינו עוסק בנושא השוויון האזרחי ולכן הוא אינו יכול לפגוע בו או לחזק אותו. החוק עוסק בהגדרתה הקולקטיבית של המדינה.

אולם מתוך המאבק נגד החוק, עלתה טענה מוצדקת, שהשוויון האזרחי אינו מופיע באף חוק יסוד, כלומר אינו קיים בחוקה. בלי קשר לחוק הלאום (כי אין שום קשר בין השניים) יש מקום לחקיקה כזו. בדומה לחוק הלאום – גם המובן מאליו צריך להיחקק.

ניתן לעשות זאת באמצעות תוספת לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. אני מעדיף חקיקת חוק יסוד מיוחד לנושא. הייתי שותף לגיבוש הצעת חוק כזו, שאותה העברתי בזמנו לבוגי יעלון, במטרה לקדם אותה לאחר הבחירות דרך תל"ם. חשוב מאוד שהבשורה הזאת תצא מממשלת האחדות הלאומית, כחלק מהליך פיוס בחברה הישראלית.

* הצבעה חשאית – במאמר ב"זמן ישראל" העלה שלום ירושלמי אפשרות שנתניהו יבחר לנשיא המדינה הבא. הוא לא לקח בחשבון שההצבעה לנשיאות המדינה היא חשאית. כמה ח"כים של הליכוד יתמכו בו? חמישה? שישה? לא יותר. אם נתניהו יהיה מועמד לנשיא המדינה, נשיא המדינה יהיה האיש שיתמודד מולו. בכלל לא משנה מי הוא יהיה.

* Corona – ליצמן פרש ב-C.

* מאות עולמות שלמים – כל המקיים נפש אחת, כאילו קיים עולם מלא. הרב ישעיהו הֶבֶּר, שהלך לעולמו ממחלת הקורונה, קיים מאות נפשות. הוא הציל חייהם של מאות מושתלי כליות, כולם בתרומות אלטרואיסטית, של תורמים שלא הכירו את המושתלים. הוא הניע מהלך אדיר, שבעטיו ישראל היא המדינה המובילה בעולם בהפרש עצום בתרומות כליה אלטרואיסטיות. הוא הצליח לא רק להניע אנשים לתרום כליה, אלא גם להניע אותם לפרסם את התרומה כדי לעודד אחרים ובכך להציל עוד נפשות, ויש כאלה שהפרסום היה קשה להם יותר מהתרומה עצמה.

נחשפתי לרב הבר ולפועלו בזכות שתי חברות יקרות. האחת היא אפרת בדיחי ממושב קשת בגולן שתרמה כליה (ויש עוד תורמים רבים ביישוב שלה) והשניה היא איילת שמש מקיבוץ מרום גולן, שהושתלה לה כליה. דרכן נחשפתי לדמותו יוצאת הדופן של הרב הבר, ואף זכיתי לפגוש אותו במסיבת הודיה שקיימה אפרת במלאת שנה לתרומת הכליה.

הרב הבר הלך לעולמו בטרם עת, בגיל 55, אבל הספיק בחייו לקיים מאות עולמות שלמים. ומפעל חייו יימשך גם אחרי מותו.

יהי זכרו ברוך!

* הזוי – הנאום של נתניהו בטקס ביד ושם, שבו השווה את הקורונה לשואה, היה הזוי ופאתטי. ישבתי מול הטלוויזיה נדהם, מסרב להאמין. טוב שהוא לא אמר שגם בשואה חלק מן הנספים היו קשישים עם מחלות רקע, כדי להשלים את ההשוואה המוזרה.

* חד-גדיא – השוויון בפני החוק הוא יסוד מוסד של דמוקרטיה ושל מדינת חוק. אין אדם העומד מעל החוק. לא נשיא, לא ראש ממשלה, לא שופט ולא יועץ משפטי לממשלה.

אם הוגש למ"מ פרקליט המדינה חומר שיש בו קצה חוט לבדיקה ואולי לחקירה נגד היועמ"ש, חובתו לפתוח בבדיקה ואם צריך, גם בחקירה. כך שברמה העקרונית, החלטתו של דן אלדד לפתוח בבדיקה היא החלטה נכונה.

יתכן מאוד שבדיקה כזאת תוודא שאין כל חשד שמצדיק חקירה. יכול להיות שהיא תצדיק חקירה. וחקירה מקצועית וחסרת פניות יכולה להביא לסגירת התיק או להמלצה לכתב אישום וכן הלאה, בדיוק כמו בכל חשד לעבירה של כל אזרח.

אין לי כמובן שמץ של מושג לגבי המידע שהועבר על מנדלבליט ומה טיבו. אין לי שמץ של מושג אם מ"מ פרקליט המדינה נהג כשורה במידע שהגיע אליו. אין לי שמץ של מושג אם אלדד מילא נאמנה את תפקידו. וכמוני גם לכל המתפרעים ברשתות החברתיות – גם להם אין מושג.

אבל מבחינתם הרי זה ברור. מנדלבליט הוא פושע מושחת. אמנם הוא אפילו לא חשוד, אבל מבחינתם הוא כבר הורשע. למה? מה הם יודעים? הם יודעים שהוא הגיש את כתבי האישום נגד נתניהו. ומי שהגיש כתבי אישום נגד נתניהו, ברור שהוא אשם בכל חשד אפשרי. כי הוא האויב.

ועל פי החד-גדיא, ברור שדן אלדד הוא צדיק ומקצוען ללא רבב. הרי לא זו בלבד שהוא החליט לבדוק מידע על הפושע, הוא גם מונה על ידי צדיק גדול ממנו, אוחנה. כלומר, הוא בצד הנכון של סיפור החד-גדיא.

ומהי עבודת אלילים בפולחן אישיות, אם לא צורת החשיבה העקומה והמוזרה הזאת?

יכול להיות שדן אלדד הוא אדם נפלא ויכול להיות שלא. יכול להיות שהוא פעל בצורה המקצועית ביותר ויכול להיות שלא. באמת איני יודע. אבל דבר אחד אני יודע בוודאות. הוא לא נבחר לתפקיד על סמך כישורים. הוא נבחר מסיבה אחת בלבד – הוא לא היה ברשימה הארוכה של המועמדים שמנדלבליט הציג לשר. אילו הוא היה ברשימה – לא היה נבחר. אילו מנדלבליט הציג רשימה של מאתיים מועמדים, המאתיים ואחד היה נבחר. למה? כי אוחנה הוא נער השליחויות של הנאשם, שנשלח למשרד המשפטים כסוס טרויאני, לחבל בעבודת המשרד ולהרוס את מערכת המשפט.

וכל הקמתה של ממשלת האחדות הייתה כדאית ולו בשביל תמונת הניצחון של הדמוקרטיה – התמונה של הסוס הטרויאני מסתלק אחר כבוד ממשרד המשפטים. וכל יום שתוקדם השבעת ממשלת האחדות הלאומית הוא חשוב, כי הוא יקדים ביום את הסתלקותו של הסוס הטרויאני.

* דין הצתה – ובינתיים… "עפיפון" תבערה שוגר היום לעבר שדות קיבוץ מפלסים. אני מקווה מאוד שהממשלה החדשה ושר הביטחון גנץ ישנו את היחס של הממשלה היוצאת לטרור ההצתות. דין הצתה כדין רקטה.

* להכיר ברצח העם הארמני – ב-24 באפריל חל יום הזיכרון לרצח העם הארמני. מדינת ישראל, למרבה הבושה, טרם הכיר ברצח העם. מאז שנות ה-90, אני מטיף, במאמרים רבים, להכיר ברצח העם הארמני. העליתי את הדרישה בתקופה שישראל וטורקיה היו בעלות ברית, ונטען כנגדי שהפגיעה ביחסים עם טורקיה תפגע באינטרס הלאומי של ישראל. בעידן ארדואן הטיעון הזה, שגם אז לא קיבלתי אותו, אינו תקף. הגיעה השעה לקבל את ההחלטה המוסרית, שאי קבלתה היא בושה לישראל כמדינה יהודית, הנלחמת בהכחשת השואה.

* אין סיבה לקטר – חמש שבתות ושני חגים אסף, הבן שלנו, סגר במוצב, כמו כל החיילים הקרביים בעידן הקורונה, ובשעה טובה ומוצלחת יצא סוף סוף לסופ"ש ארוך.

בגעגועיי לאסף, חשבתי הרבה על הוריי, ומה שעבר עליהם בימים שבהם גם אני יצאתי לעתים רחוקות. וככל שחשבתי על כך, יכולתי לשמוח שהתמזל מזלי להיות הורה לחייל בתקופה אחרת. ראשית, אין להשוות לדאגה לבן שמשרת בעומק לבנון, כאשר כמעט בכל יום נמסרים שמות חיילים שנהרגו בלבנון. ושנית, לא היו לנו טלפונים. בטח לא ניידים, אך גם לא טלפון נייח. הקשר היה של מכתבים וגלויות. אני זוכר פעם אחת בלבד, שהגיעה למוצב שלנו ניידת עם סוללת טלפונים להתקשר הביתה. היינו המוצב המרוחק ביותר, והניידת הגיעה אלינו בשעת לילה מאוחרת. כמובן שכולנו התקשרנו, אמרנו בהתרגשות כמה מילים, כדי לאפשר גם לחברינו. והיום… בכל שעה שרוצים אפשר להרים טלפון, לשלוח ווטסאפים וכו'. עולם אחר. אז באמת אין לנו מה לקטר. התמזל מזלנו.

* ביד הלשון

וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ – שנה לאחר הקמת המדינה, תיקנה הרבנות הראשית לישראל (שעוד הייתה רבנות ציונית, בטרם השתלטו עליה החרדים) שביום העצמאות תקרא בבתי הכנסת הפטרה בספר ישעיהו, החל בפס' לב בפרק י, ועד פרק יב פסוק ו.

חז"ל קבעו את ההפטרה הזו ליום טוב שני של גלויות למחרת שביעי של פסח. בארץ ישראל אין יום כזה. הרבנות קבעה אותה ההפטרה ליום העצמאות. ההפטרה מדברת על שיבת ציון וקיבוץ גלויות ישראל וגאולה גדולה לעם ישראל אחרי הניצחון על סנחריב. וחלק מהגאולה הוא השלום – שלום קוסמי, לא רק בין העמים, אלא אפילו בין בעלי החיים. משם לקוח הביטוי המוכר "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ". והפסוק השלם: "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם-גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם".

וכבר אמרו חכמולוגים, שכדי ליישם את הנבואה וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ, יש לספק לזאב מידי יום כבש חדש.

* "חדשות בן עזר"

הזדמנות לגשר

המקור המקראי של המילה משבר, הוא מקום מושבה של היולדת בעת הלידה. "כִּי בָאוּ בָנִים עַד-מַשְׁבֵּר וְכֹחַ אַיִן לְלֵדָה". ומכאן שכל משבר הוא איום, אך לא פחות מכך – הזדמנות. התשובה לשאלה האם משבר יהיה הזדמנות תלויה בבחירה של מי שנקלע למשבר.

משבר הקורונה מעמיד בפנינו לא מעט איומים והזדמנויות, והשאלה לאן ניקח אותו בשש אחרי הקורונה, תלויה בעיקר בבחירתנו.

במאמר זה אתייחס לסוגיה אחת – מערכת היחסים בין מדינת ישראל לבין החרדים.

חווינו בשבועות האחרונים גל מכוער של גילויי שנאה כלפי החרדים. גל שבו הם ממש הוצגו כמפיצי מגפות. גל שלא היה חף משימוש בסטריאוטיפים אנטישמיים. גל של שמחה לאידם של החרדים, שנפגעו יותר מכלל החברה מהנגיף. נתקלתי אפילו באמירות כמו "הם" יתפסו את כל מכונות ההנשמה "שלנו".

התופעה הזאת רווחה ברשתות ובתרבות הטוקבקים. אבל הגל הזה אינו התופעה המשמעותית ביחס החברה הישראלית כלפי החרדים במשבר הזה. התופעה המשמעותית ביותר, שעשויה להפוך את המרור הזה לחרוסת ולחולל שינוי חברתי של ממש, היא גילויי האחווה, האמפתיה, הערבות ההדדית כלפי הציבור החרדי בשעתו הקשה. ההתנדבות הגדולה לסייע להם. והעיקר – פעולת חיילי צה"ל לעזרת בני ברק.

צה"ל וחייליו מסמלים יותר מכל את המרחק התהומי בין המגזר החרדי לבין מדינת ישראל. והנה, בשעתם הקשה של החרדים, הראשונים שנחלצים לעזרתם הם צה"ל וחייליו. ופתאום דומה שאין דבר טבעי יותר מאשר חיילים במדים ברחובות בני ברק. ופתאום תושבי בני ברק יוצאים מגדרם בהרעפת אהבה על החיילים והמפקדים, וגם החיילים חשים אהבה כלפי אחים בצרה. ופתאום כולנו נוכחים שאנשים אחים אנחנו.

ומה יהיה אחרי המשבר? האם גם אחרי הקורונה חיילים חרדים יסירו את מדיהם לקראת חזרתם הביתה, כדי שלא יראו אותם במדים? או שמא הם יזקפו ראשם בגאווה כשהם לובשים את מדי צה"ל? שמא ילדים ונערים חרדים יתחילו לחשוב שאולי הגיוס לצה"ל ראוי? אולי הם יראו בחיילים שנרתמו לסייע להם מודל לחיקוי?

גילויי השנאה לחרדים מכוערים ונפסדים. אולם לצד האמפתיה, ההתגייסות והאחווה, יש מקום גם לתוכחה; לא תוכחה מתוך לעומתיות, אלא כחלק מאותה אכפתיות וסולידריות, כחלק מאותה ערבות הדדית, בחינת "הוכח תוכיח את עמיתך".

הרי אין זה מקרה שהמגזר החרדי נפגע מהקורונה יותר מאחרים. יש לכך סיבה. הסיבה היא ההתבדלות. ההתבדלות ממדינת ישראל ומהחברה הישראלית והיחס העוין למדינת ישראל ולמוסדותיה גרם למגזר החרדי להישמע להנחיות מוסדות המדינה פחות מכל מגזר אחר, ואלו התוצאות. יתר על כן, הרי החרדים אינם מקשה אחת, יש בתוכם פלגים רבים. ניתן לראות בעליל, איך ככל שפלג בתוך המגזר החרדי רחוק יותר מהציונות, כך הוא היה קשוב פחות להנחיות משרד הבריאות. ובקרב הגורמים האנטי ציונים הרדיקלים גם היום נמשך הצפצוף על ההנחיות.

יש לקוות שמשבר הקורונה יחולל תמורה בחברה החרדית. שלפתע היא תבין שגורלה קשור בעבותות למדינת ישראל ושההתבדלות רק מזיקה להם. אולי הם לפתע יבינו, שמדינת ישראל שוחרת טוב, ומוסדותיה המקצועיים מבינים בתחומי האחריות שלהם קצת יותר מגדולי התורה. אולי הם יפקחו עיניהם, ויראו שמדינת ישראל אינה איום עליהם אלא הזדמנות בעבורם. אולי הם יבינו שאילו אלפי צעירים חרדים היו משרתים בשירות לאומי הם יכלו להתגייס ולסייע להם בצרתם. לא, איני סבור שאירועי הקורונה ישימו קץ להשתמטות החרדים מצה"ל. אבל אולי הם יקטינו את התופעה ויתחילו בתהליך אמתי של השתלבות החרדים במדינת ישראל.

משבר הקורונה עשוי להיות הזדמנות לגשר בין מדינת ישראל והחרדים. הלוואי שנשכיל לנצל את ההזדמנות.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 12.4.20

* מאזן ביניים – מאזן הביניים של משבר הקורונה בישראל, מעיד על תוצאות טובות מאוד, בהשוואה למדינות אחרות ובהשוואה למה שעלול היה להיות כאן, בכל קנה מידה: מספר החולים, מספר החולים במצב קשה, מספר המונשמים, מספר הנפטרים ואחוז המחלימים. מבחן התוצאה הזה מעיד על שילוב של מדיניות נכונה, החלטות נכונות והתנהגות מופתית של הציבור.

מקבלי ההחלטות ובראשם ראש הממשלה ראויים לשבח על כך שהקדימו לפעול ועשו את הפעולות הנכונות. איני סובל את הופעותיו הנרקיסיסטיות של נתניהו שעף על עצמו עם כל האני אני אני אני אני ואני וידידי פוטין וידידתי מרקל. אבל אי אפשר לקחת ממנו את העובדה שהוא ניהל ומנהל היטב את המשבר. ובעבור אנשים רבים, לאו דווקא מחסידיו, גם הופעותיו הללו נוסכות ביטחון. וכשאני מדבר על מקבלי ההחלטות, כוונתי גם לליצמן המושמץ, לבר סימנטוב, לראש המל"ל בן שבת ואחרים.

אין ספק שנעשו ונעשות גם טעויות, שאת חלקן כלל איננו יודעים עדיין ושהיו מחדלים כמו מחדל בתי האבות. אבל צריך גם לזכור שמדובר באירוע שאי אפשר היה להיערך אליו ולצפות לו, והמערכת הישראלית היטיבה לגלות גמישות מחשבתית כדי להיערך אליו ולתת לו את המענים הנכונים, שאמנם הוכיחו את עצמם.

מערכת הבריאות הישראלית התגלתה כמערכת בריאה וחזקה והרופאים והצוותים הרפואיים ראויים להערצה. מסתבר שעשרות שנים של טיפוח מערכת הבריאות הציבורית של מדינת הרווחה הישראלית יצרו תשתית איתנה, ששרדה גם את שנות ההזנחה, בשם עגל הזהב הקפיטליסטי החזירי. אולם המערכת הייתה קורסת אילו המגפה הייתה פוגעת בנו באופן קשה יותר. לאחר המשבר, יהיה צורך לא רק במכונות הנשמה, אלא בהרבה חמצן למערכת הבריאות, ולחיזוק הבריאות הציבורית ושאר מערכות מדינת הרווחה, ולו מתוך תצפית על האסון הפוקד את ארה"ב והפקת הלקחים המתאימים.

ההתמודדות עם המשבר הרפואי טובה, אך המחיר הכלכלי, החברתי והנפשי של התמשכות מדיניות הסגר עלול להיות הרסני. לכן, אין מנוס מהחזרה הדרגתית של המשק ושל מערכת החינוך לפעולה. יש מקום לקחת סיכונים מחושבים באסטרטגיית היציאה.

כצפוי, אני שומע את הקריאות להקמת ועדת חקירה ממלכתית לחקר מחדלי הקורונה. אני מתנגד עקרונית לוועדות חקירה משפטיות, שהניסיון מלמד אותנו שהן מטפחות את תרבות הכסת"ח (אך זה נושא למאמר נפרד). אני תומך בתחקיר מקצועי שנועד להפקת לקחים מהצלחות וכשלים (ובכל הצלחה יש כשלים ובכל כישלון יש הצלחות). אך עצם הדיבור על "מחדל הקורונה" מנותק מן המציאות וחוטא לאמת.

* הישראליות והקורונה – למה דווקא ישראל מצליחה טוב יותר מאחרים במלחמה בקורונה? לפחות אחת מן הסיבות נעוצה באופי הישראלי. אחד ממאפייני הישראליות הוא הגמישות המחשבתית, יכולת האלתור ומציאת פתרונות מהירים לבעיות בלתי צפויות ולשינויים מהירים, החשיבה מחוץ לקופסה.

אבל הישראליות מתאפיינת גם בחוסר משמעת ואי ציות וכאן הציבור הישראלי ממש מפתיע במשמעת המאפיינת אותו במשבר הזה.

* מקעקע את יסודות האחריות המשותפת – נפתלי בנט נוהג במשבר הקורונה כפי שנהג בצוק איתן. הוא חבר בקבינט, שותף לקבלת ההחלטות, נושא באחריות המשותפת, ותוך כדי המשבר מנהל פוליטיקה פרסונלית שנועדה לבדל אותו ולהבליט את עצמו כאלטרנטיבה לכשלי המערכת. וגם אם לפחות חלק מטיעוניו נשמעים הגיוניים, זו התנהלות אנטי ממלכתית, בלתי לגיטימית, מקעקעת את יסודות האחריות המשותפת ואין לקבל אותה.

* לעג לרש – יש משהו אירוני, בימים אלה, בצירוף המילים: דיור מוגן.

* הרהורי חג של אבא מתגעגע – כאשר חושבים על אסטרטגיית היציאה ממצב החירום, כדאי לתת את הדעת על החיילים שלא יצאו הביתה חודש ולא ברור עוד כמה זמן יחלוף עד שיוכלו לצאת. אלה מהם המשרתים כעת בתעסוקה מבצעית, לא יוכלו לנטוש כאיש אחד את המוצבים כדי לצאת יחד הביתה. ואז עלול להיות מצב, שחיילים שלא יצאו כל כך הרבה שבתות וחגים, רק יחלו בסבב יציאות. וזה מאוד מאוד לא סימפטי, בלשון המעטה. אפשר למצוא לכך פתרון, כולל גיוס מילואים לסופשבוע הראשון אחרי היציאה מהסגר, כדי לתת לכל החיילים לצאת לחופשה. אני בטוח שכביטוי לערבות ההדדית, אותם מילואימניקים ישמחו למלא את המשימה.

* מנהיג או סמרטוט – ביום שבו ביצע החייל שסרח, אלאור אזריה, את מעשהו הפחדני, יצאו ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון יעלון בהודעה מנהיגותית וערכית, שהציבה תהום בין המעשה הכנופייתי לבין ערכי צה"ל ומדינת ישראל. 48 שעות מאוחר יותר, לאחר שליברמן, אלוף העולם בדיג במים עכורים, החל להסית את "הבייס" הימני, נתניהו זיהה את כיוון הזרם העכור ונסחף בו בגילוי מנהיגות של דג מת.

באפריל 2018 הגיע נתניהו להישג לאומי אדיר – הסכם עם האו"ם שהיה פותר את בעיית מבקשי המקלט בישראל. הוא כינס מסיבת עיתונאים חגיגית יחד עם שר הפנים דרעי, והשתבח בצדק בהישגו. כעבור שש שעות של מיני אינתיפאדה של "הבייס", הוא חטף פיק ברכיים, עשה במכנסיים ומחק את תכניתו.

אחד ההישגים הציוניים החשובים והמרשימים אליו הגיע נתניהו כראש הממשלה, לצד יו"ר הסוכנות לשעבר שרנסקי ושר החינוך והתפוצות בנט, היה מתווה הכותל. נתניהו השתבח בצדק במתווה ההיסטורי, שמחזיר את הכותל להיות נכס לאומי של עם ישראל כולו. החרדים עשו שריר, והוא התמוטט וקרס כמו מגדל קלפים והתקפל בפני איומיהם.

ביום ראשון שעבר הגיע נתניהו לסיכום עם גנץ על הקמת ממשלת אחדות לאומית. ממשלת אחדות לאומית, מעצם טבעה, אינה ממשלת שמאל ואינה ממשלת ימין, וכל צד יוצא מן המו"מ כשחצי תאוותו בידו. אך שני הבנימינים הגיעו להסכם, שעשוי היה להיות בשורה גדולה לעם ישראל ערב פסח. שעות ספורות לאחר שתוכן ההסכם התפרסם, שעות שבהן לה-פמיליה של הבייס שלו החלו להשתולל, הוא חזר בו ופוצץ את המו"מ.

האם שוב חוזר הדפוס של חוסר המנהיגות ושל הפחדנות של נתניהו?

בני גנץ קיבל החלטה מנהיגותית אמיצה – בחר בשלמות העם והמדינה על חשבון שלמות המפלגה תוך נכונות להתעמת עם ה"בייס" שלו. הוא הבין שזה האינטרס הלאומי ושהאלטרנטיבה עלולה להיות אנרכיה.

האם גם נתניהו יגלה מנהיגות אמיצה ויחליט על ממשלת אחדות, בהתאם לאינטרס הלאומי, או שוב הוא ייכנע לבייס?

הבחירה בידי נתניהו. האם הוא מנהיג או סמרטוט?

* עכשיו תורכם – עד שבני גנץ קיבל את ההחלטה הקשה ללכת לממשלת אחדות גם במחיר פירוק כחול לבן, הפעלנו עליו, מצביעי כחול לבן שוחרי האחדות הלאומית, לחץ כבד מאוד לקבל את ההכרעה האמיצה, למען אחדות ישראל.

כאשר הבייס של גנץ זינב בו, סנט בו, העליב אותו, ירד לחייו והפעיל עליו מכבש לחצים לחזור בו, הפעלנו לחץ נגדי, חיבקנו אותו ואת חבריו ונתנו להם את התחושה שהם לא לבד.

כאשר גנץ הציב את דרישת הווטו על סיפוח בקעת הירדן כמכשול במו"מ לאחדות, הפעלתי כל לחץ, עד רמת הטרדה, על כל מי שאני בקשר אתו בכחול לבן, שיסיר את המכשול הזה.

עכשיו תורכם, שוחרי האחדות בליכוד, בימין ובין תומכי נתניהו. אחרי שהליכוד וכחול לבן הגיעו להסכמות מלאות, פתאום נתניהו חזר בו. שעה שהבייס שלו מפעיל עליו לחץ ברוטלי להכשיל את האחדות, לשרוף את המועדון ולהשליך את מדינת ישראל לגלגלי סיבוב רביעי, ובלבד שלא להתפשר – היו אתם הקול של הרוב הדומם והפעילו לחץ נגדי, כבד, בכל כוחכם. זו חובתכם הפטריוטית.

* צעד ראשון – טוב עשה בני גנץ כשוויתר על דרישתו לזכות וטו בממשלת האחדות על החלת הריבונות על בקעת הירדן. זהו צעד חשוב, אך אין די בכך.

בידיו המפתח לכך שהחלת הריבונות תהיה בשורה של אחדות לאומית; הגשמת ייעוד ציוני שמעל הפוליטיקה העסקנית הקטנה, בהובלת ממשלת האחדות על כל חלקיה. ומן הראוי שגם האופוזיציה – תל"ם, ישראל ביתנו וגם יש עתיד, יתמכו בצעד החשוב הזה. שרק הרשימה המשותפת, מרצ, מרב מיכאלי ועופר שלח יתנגדו.

יש לקוות, שבשש אחרי הקורונה ייצאו נתניהו וגנץ לביקור משותף בארה"ב, ייוועדו עם הנשיא טראמפ, ויגיעו עמו להבנות על תמיכת ארה"ב בהחלת הריבונות.

אך לשם כך על נתניהו לגלות מנהיגות ולהקים ממשלת אחדות.

* התבהמות – הזדעזעתי לגלות שהנכד של רבין מתבהם כמו הבן של נתניהו.

* קיטש פופוליסטי רגשני – כתב שמעון שיפר ב"ידיעות אחרונות": "מי שמפקפק בדרישה הלגיטימית של ערביי ישראל, שמהווים 20% מכלל התושבים כאן, לזכות בשוויון זכויות מלא, שייצא בשעות הבוקר לרחובות העיר, שישמע את שפתם של הרופאים, האחים והאחיות בבתי החולים, אלה שנאבקים על חייהם של החולים היהודים, ואולי ישתכנע שהגיעה השעה לשוויון. אבל על הכרזה הענקית של הליכוד, שתלויה על מבנה אחד שבו עובדים הפועלים הערבים, נראים בני גנץ ואחמד טיבי ומרוח עליה המשפט: 'גנץ הולך עם המשותפת'. מה לעשות שגנץ בינתיים כבר כמעט נשאב לממשלת נתניהו וזרק את המשותפת שהמליצה עליו לראשות הממשלה לכל הרוחות".

איזו דמגוגיה פופוליסטית זולה. האיש בורח מדיון אידיאולוגי פוליטי תבוני, שהוא בסיס ההתנגדות להקמת ממשלה התלויה ברצונה הרע של רשימה אנטי ישראלית ואנטי ציונית מובהקת, לקיטש רגשני שבו אין אידיאולוגיה ופוליטיקה אלא רק אתניות, והנה איזה כפויי טובה אנחנו, "הם" מטפלים בחולים "שלנו" ואנחנו לא נותנים להם שוויון. "הם" לא עושים "לנו" טובה. רופאים יהודים וערבים מטפלים בחולים יהודים וערבים במסירות ומקצועיות, וכל הכבוד להם על עשייתם, לא כיהודים וערבים אלא כרופאים. זה השוויון והוא שוויון אמתי – רופא הוא מי שמתאים להיות רופא ולמד להיות רופא בלי אפליה על רקע מוצא, וכל רופא מטפל בחוליו באשר הם חולים, בלי אפליה על רקע אתני, לאומי, דתי, עדתי, מגדרי או פוליטי. זה השוויון האמתי. והשוויון הפוליטי מתבטא בזכות ההצבעה לכל אזרח ללא הבדל דת, גזע ומין, ובזכותו של כל אזרח לבחור ולהיבחר, ובכך שכל קול של כל אזרח שווה, ובכך שכל קול של כל ח"כ שווה. אך כאשר מקימים קואליציה, מקימים אותה על בסיס מכנה משותף, ואין שום מכנה משותף עם מפלגה השוללת את זכותו של העם היהודי, ורק של העם היהודי, להגדרה עצמית.

לפני חודשים אחדים הוציא שמעון שיפר ספר מעולה – "המתריע – שיחות עם עמוס גלעד". בספר דיבר גלעד על האבסורד בכך שאחמד טיבי, אזרח ישראל, ישב במו"מ מן הצד של האויב. והוא סיפר איך אילץ את ערפאת לסלק מן החדר את אחמד טיבי, בשל האבסורד הזה. זה היה אבסורד גם אילו אכן היו לערפאת כוונות שלום. אך שיפר וגלעד הסכימו שלא היו לו שום כוונות כאלה, ושהייתה זו הונאה שנועדה לשפר את מצבם של ערפאת ואש"ף בהמשך סכסוך הדמים שנועד להשמיד את ישראל.

אחמד טיבי הוא רופא. אילו עסק ברפואה, הוא היה ראוי לכל הכבוד והיקר כמו כל הרופאים, ללא קשר להשקפתו הפוליטית. אבל הוא בחר בקריירה פוליטית, ושם הוא נשפט כפוליטיקאי. וכפוליטיקאי הוא היה ונשאר אויב. הוא ורשימתו (והוא אינו הקיצוני ביותר בתוכה).

* הנאמנים לדרך – בשבועות האחרונים מתנהל ב"הארץ" מסע השמצות מכוער נגד חברי הכנסת יועז הנדל וצביקה האוזר. רק בימים האחרונים השתלחו בהם יוסי ורטר, רווית הכט וחיים לוינסון. לוינסון אף טען, תחזיקו טוב – שכיוון שהם "אשכנזים" סלחו להם על המעשה הנורא שלהם. אילו "מזרחים" היו נוהגים כמוהם…

אפשר להבין את המוטיבציה שמאחורי המסע. מי שחלומם – ממשלה התלויה בשמאל הרדיקלי האנטי ציוני היה, לכאורה, בהישג יד, נופץ בידי הנדל והאוזר, או לשיטתם באשמת הנדל והאוזר, ולכן הם בועטים. זה בסדר, אילו נהגו בהוגנות, כלומר שבחו אותם על נאמנותם לדרך, תוך מחלוקת עם אותה דרך. אבל כאשר הם נוקטים בדרך ההגחכה והביוש, הדבר ראוי לגנאי.

אנסה בשורות הבאות להתייחס לכמה מן הטענות כלפיהם. טענה אחת היא שהם טרמפיסטים ואין להם כל כוח פוליטי, הם לא הוסיפו כלום, "אפילו קול אחד" לכחול לבן, והרשו לעצמם לסכל את הקמת הממשלה בראשות גנץ.

יש לזכור שהנדל והאוזר נבחרו לכנסת מטעם מפלגת תל"ם שהיא אחת משלוש המפלגות שהרכיבו את כחול לבן. הנדל והאוזר מבטאים את האידיאולוגיה של תל"ם. דרכם היא דרכה של תל"ם. מי שסטה מהדרך הוא דווקא יו"ר המפלגה יעלון, שלפתע היה מוכן לממשלת מיעוט התלויה ברשימה המשותפת. איש אינו יכול להכחיש, שעמדתם של הנדל והאוזר היא עמדת תל"ם. וגם אם זו זכותו של יעלון לעשות סיבוב פרסה, אין הדבר מחייב את חברי מפלגתו הדבקים בדרך. אני אומר זאת גם כמי שהיה חבר פעיל בתל"ם מראשיתה, ופרש בדיוק בשל אותו סיבוב פרסה. יש לזכור, שביום שבו החליטו גנץ ויעלון על ריצה משותפת (עוד טרם החיבור עם יש עתיד) זינק גנץ בסקרים בשבעה מנדטים, כלומר הדרך של תל"ם, שבה דבקים הנדל והאוזר, היא בעלת עוצמה אלקטורלית לא מבוטלת.

מערכת הבחירות, בעיקר בסיבוב השלישי, התמקדה באלקטורט המוגדר כ"ימין רך" – ליכודניקים שמתגעגעים לדרך הממלכתית והליברלית של מפלגתם ומאסו בנתניהו, בשחיתות ובמלחמה במדינת החוק. אנשים בצד המתון בציונות הדתית, שמאסו בהקצנה הלאומנית והדתית, בלגיטימציה לכהניזם, בקשר הגורדי עם נתניהו.

כחול לבן הבינה שהדרך היחידה להחליף את השלטון היא להעביר מספר מנדטים רב ככל הניתן מן הליכוד והציונות הדתית לכחול לבן. מי שעוד הבין זאת, הוא הקמפיינר מספר 1 בארץ, נתניהו. את כל מסע הבחירות של הליכוד הוא מיקד במלחמה על הציבור הזה. הוא עשה זאת בטענה שכחול לבן תקים ממשלה עם הרשימה המשותפת או בתמיכתה. הטיעון הזה היה לב מסע הבחירות שלו. ומול הטיעון הזה טענה כחול לבן שמדובר בשקר ועלילה וכל ראשיה נשבעו בנטילת חפץ שלא תהיה כל קואליציה עם הרשימה המשותפת.

אני בספק אם נתניהו באמת חשב שכחול לבן תלך על מהלך כזה, אבל אין ספק שהוא שכנע רבים שנמנעו מהמעבר ולא העניקו לכחול לבן את השלטון. הסיבה שאותם אנשים האמינו לנתניהו ולא לכחול לבן, לבטח אינה נעוצה בהנדל והאוזר, אלא באלה שפלירטטו עם הרשימה המשותפת גם לאחר הסיבוב השני. בסופו של דבר, כידוע, המציאות הוכיחה, למרבה הצער, שנתניהו צדק בתיאורו וכחול לבן הפרה את הבטחתה.

הנדל והאוזר היו חוד החנית במאבק על הקול של "הימין הרך". מהשכם עד הערב הם רצו לאורכה ורוחבה של הארץ, עשו לילות כימים במאבק על כל קול והתחייבו שקואליציה התלויה ברשימה המשותפת לא תקום ולא תהיה. הם אמרו זאת כי הם האמינו בכך. לבטח הם האמינו שיעלון ותל"ם לא יתנו ידם לכך. איך ניתן לצפות מהם לבגוד בעצמם, בדרכם ובבוחריהם ולתת יד להפרת ההבטחה לבוחר?

נכון, התעמולה של נתניהו הצליחה לסכל מעבר של קולות רבים, להערכתי – כחמישה מנדטים, לכחול לבן. אבל ההתחייבות הזו של כחול לבן מנעה מעבר של כחמישה מנדטים ממנה לליכוד, ואת הרוב המוחלט לנתניהו. על סמך מה אני קובע זאת? על סמך כל הסקרים מאז שכחול לבן ניסתה להקים ממשלת מיעוט התלויה ברשימה המשותפת, ובהם כחול לבן איבדה כחמישה מנדטים שעברו כולם לליכוד.

בניגוד לטענות נגד הנדל והאוזר, הם בשום אופן לא שללו ממשלה "עם ערבים" – זו השמצה גסה. הם שללו ממשלה עם רשימה השוללת את זכות קיומה של מדינה יהודית והדבק היחיד בין מרכיביה הוא שלילת הציונות ומלחמה בה. זו עמדה אידיאולוגית, של מי שהציונות היא בעבורם יותר מאמונה דתית וברית עם האנטי ציונות היא קו אדום שאותם לא יחצו.

לוינסון טען כלפיהם, שהם סיכלו הקמת ממשלה לא בשל קווי היסוד שעוד לא היו ולא בשל עמדות הממשלה, אלא בשל התנגדותם לזהות של מי שרק תומכים בה. הטענה הזו היא היתממות. אילו היה מדובר בממשלה שיש לה 61 ח"כים והרשימה המשותפת הייתה מתנדבת לתמוך בה מבחוץ ללא תמורה, לא הייתה בכך כל בעיה. אבל מדובר בממשלת מיעוט, שבתור שכזו היא מקרטעת וחסרת משילות, וקיומה תלוי ברצונה הרע של רשימה אנטי ישראלית, שחבריה אינם פראיירים, וכל הצבעה בכנסת ובוועדותיה הייתה כרוכה במו"מ קואליציוני סחטני אתם. כמובן שהנדל והאוזר לא העלו על דעתם לתת לכך יד.

יועז הנדל וצביקה האוזר הם מופת של דבקות בדרך ונאמנות לה. הם לא התקרנפו, הביעו בגלוי וללא פשרות עמדה שרבים מבין ח"כי כחול לבן היו שותפים לה אך השתפנו. הם ראויים על כך להערכה ויקר.

* תנאי העִסקה – בימים האחרונים אנו שומעים על סיכוי לעסקת חילופי שבויים ונעדרים המתרקמת בינינו לבין חמאס. ואני חוזר על עמדתי משכבר: תמורת גופותיהם של חללי צה"ל הדר גולדין ואורון שאול, עלינו להעביר לפלשתינאים את כל הגופות של חללי אויב, אבל אפילו לא מחבל חי אחד.

* קל וחומר – בעניין הקטניות אבא שלי נהג לומר, שמה שהרב עובדיה מרשה לעצמו לאכול בפסח, בטח שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו.

* אנחנו דור מקוון – אפשר לעשות ביעור חמץ בזום?

* שבע שבתות תמימות תהיינה – בשל הקורונה, החיילים הקרביים בצה"ל, ובהם בני אסף, לא יצאו הביתה כבר חודש, ולא ברור מתי יוכלו כבר לצאת. מה שמזכיר לי את התקופה הארוכה ביותר שבה אני לא יצאתי הביתה – 7 שבועות.

ומעשה שהיה – כך היה. היינו במוצב גפן ליד הכפר עמיק, המוצב הצפוני ביותר בבקעת הלבנון. היו אלה שלושה חודשים קשים מאוד ועקובים מדם וכבר כתבתי לא מעט על התקופה.

היציאות הביתה היו בערך אחת לחודש. לקראת שבת שבה הייתי אמור לצאת, אחרי ארבע שבתות במוצב, קרה מקרה בלתי נעים. במהלך תו"ס (סיור רגלי, ראשי תיבות של תנועה וסריקה) מצאו החיילים שהשתתפו זנב שועל. בחכמתם כי רבה הם הרימו אותו, והחלו להתמסר ביניהם בזנב. כשנודע הדבר, החליט הרופא הגדודי שכל מי שהשתתף בטווס חשוד בכלבת. כולם קיבלו זריקות רבות ויצאו לשבועיים בידוד בבית חולים או מרפאה כלשהי. כיוון שכך, מצבת כוח האדם של הפלוגה הייתה בחסר ואי אפשר לצאת הביתה. וכך נתקעתי במוצב עוד שבועיים תמימים.

* לא אבדה תקוותנו – ההפטרה שאותה אנו קוראים בשבת חול המועד פסח היא חזון העצמות היבשות. זהו חזון ציוני של עם שקם לתחיה. בחזון מצוטט "בן אדם" בייאושו: "הָעֲצָמ֣וֹת הָאֵ֔לֶּה כׇּל־בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵ֖ל הֵ֑מָּה הִנֵּ֣ה אֹמְרִ֗ים יָבְשׁ֧וּ עַצְמוֹתֵ֛ינוּ וְאָבְדָ֥ה תִקְוָתֵ֖נוּ". השיב לו נפתלי הרץ אימבר בשירו "התקווה" שהיה להמנון הלאומי: "עוד לא אבדה תקוותנו".

מתנגדי הציונות נאחזו באובדן התקווה, אך התקווה הציונית ניצחה. והיא תנצח גם את החזון הפוסט ציוני שמנסה להחזיר אותנו לאובדן התקווה.

* ביד הלשון

שה"י פה"י – במסכת מגילה בתלמוד הבבלי, נדרשת האמירה של המן "ואת דתי המלך אינם עושים" במילים: "דמפקי לכולא שתא בשה"י פה"י". ובעברית – שמוציאים את כל השנה בשה"י פה"י.

התרגום מארמית לעברית אינו מבהיר את המשפט. מה זה אותו שה"י פה"י?

רש"י פירש את ראשי התיבות: שבת היום, פסח היום. כלומר, המן הלין על היהודים שהם מתבטלים מעבודה, בכל מיני תירוצים משונים של שבתות וחגים שיש להם.

בכתבי היד התלמודיים העתיקים המילים שהי פהי מופיעים ללא גרשיים, לא כראשי תיבות. בלשנים בני ימינו מצאו מילים קרובות בשפות השמיות העתיקות, שמתארות שיהוי ודחיה. והמילה שהי אכן מזכירה שיהוי.

אבל פירוש רש"י הפך את הביטוי שה"י פה"י כראשי התיבות "שבת היום פסח היום", למטבע לשון מקובלת בעברית, מימיו ועד ימינו, כתירוצים שבאים לחפות על בטלנות.

* "חדשות בן עזר"