שעת גבורה

כאשר אביגדור קהלני מרצה בעמק הבכא לבני הנוער העולים לגולן "בעקבות לוחמים" על קרבות הבלימה ההרואיים במלחמת יום הכיפורים, הוא לא רק מספר להם על העבר, אלא מעביר להם את המסר שעכשיו תורם לשאת את המדינה על שכמם. ובאופן סמלי, הוא מעביר לידיהם דגל בסוף דבריו. מטרתו היא לעודד אותם לשירות משמעותי בצה"ל.

האם המוטיבציה של נער שצפה בסדרה "שעת נעילה" תהיה להתגייס לשירות קרבי משמעותי, ולשאת הלאה את הדגל של לוחמי מלחמת יום הכיפורים, או אימת המלחמה תרתיע אותו מפני שירות כזה?

כאשר צפיתי בסדרה השאלה הזאת העסיקה אותי מאוד. וכמובן, שאלת המוטיבציה של הנער הצופה בסדרה היא ביטוי לשאלה הגדולה יותר – מה המסר של הסדרה?

הסדרה היטיבה להציג את מוראות המלחמה הקשה הזו, הקשה ביותר מכל המלחמות מאז מלחמת השחרור. אך מה הייתה המגמה האידיאולוגית של יוצריה?

ירון זילברמן, במאי הסדרה, אמר בראיון ל"הארץ": "אני רוצה שכל הצופים יבינו שמלחמה זה דבר איום ונורא ועד כמה חייבים לעשות שלום".

וואלה?! מה אתה אומר? לפעמים בלתי נתפס עד כמה אנשים מאמינים לתעמולה של המיליה שלהם… וכי מישהו בתוכנו רוצה מלחמה? וכי יש למישהו ספק שמלחמה זה דבר איום ונורא? וכי יש מחלוקת בישראל על הרצון בשלום? זו אמירה דמגוגית. הרי ניתן לעשות סדרה קשה מאוד על פיגועי ההתאבדות, שהיו תוצאה של מהלך מדיני שנבע מניסיון לקדם את השלום. הטענה הזו היא הרדדה ואינפנטיליזציה של המחלוקת הפוליטית בישראל, כאילו זו מחלוקת בן מחרחרי מלחמה לבין שוחרי שלום. אם רק נראה למחרחרי המלחמה שמלחמה זה לא כיף נשכנע אותם שכדאי לעשות שלום… אגב, לא ראיתי התלהבות רבה במחנה השלום מתהליך השלום במזרח התיכון שאנו נמצאים בעיצומו בדיוק בימים אלה. נהפוך הוא.

היו מגמות פוליטיות בולטות בסדרה. למשל, דחיפת השסע העדתי אל תוך המלחמה, אל תוך הקרבות, דווקא באמצעות הייצוג הקיצוני של הפנתרים השחורים. והיה שם מני בן דרור, העיתונאי הבוהמיין המצפניסט, כמייצג מגמה באותה תקופה. אך מצפן, ארגון רדיקלי אנטי ישראלי, שבמלחמת יום הכיפורים תמך בפלישה הסורית והמצרית, מנה בסך הכל כמה מאות איש ואף הוא התפצל לרסיסים כאמבה, והתוצר הבולט שלו היה ארגון הריגול והחבלה של אודי אדיב. איזו מגמה הוא מייצג? לאורך הסדרה, קשה היה שלא להבחין במגמות הללו מחלחלות בכל פרק. עובדה זו עוררה ביקורת על הסדרה, ואף להחרמתה.

אולם המגמות הללו היו בטלות בשישים בתמונה הגדולה של הסדרה. איני יודע האם ועד כמה המגמה המרכזית של היוצרים הייתה לדחוף אותם מסרים, אך המסר הגדול היה הפוך. בסופו של דבר, הסדרה האירה באור יקרות את ערכי הגבורה העילאית, אומץ הלב, ההקרבה, המסירות, הדבקות במשימה, הנחישות, הסולידריות הלאומית והחברתית, אחוות הלוחמים והרֵעות. הערכים הנעלים של החברה הישראלית ושל צה"ל, הם שעמדו לנו בשעת המבחן הקשה ביותר. והמראות הללו, שהיו לוז הסדרה, מרגשים ומרוממי נפש.

כבר בפרק הראשון הוצגו מכאובי החברה – העימות בין "ישראל הראשונה" ו"ישראל השניה", באמצעות הייצוגים המובהקים שלהם – הקצינים הקיבוצניקים והחיילים "הפנתרים השחורים". הייצוג, ראוי לציין, סטיגמטי מאוד. כל צד אומר את מה שניתן היה לצפות שיאמר. מאוד שבלוני.

אבל ברגע שנורה הפגז הראשון, הכל זז הצדה וכולם כאיש אחד יצאו להגן על המדינה. וזה, בעיניי, המסר הגדול של הסדרה. איני יודע מה המסר המרכזי שהיוצרים רצו להעביר, אבל המסר שאני ראיתי, הוא שהוא שאותו קיבוצניק, אותו פנתר שחור, אותו צעיר שבא מצרפת, אותו דתי, עם כל החיכוכים והמתחים ביניהם – בשעת הקרב כולם מתאחדים כאיש אחד ויוצאים לחרף את נפשם על הגנת המולדת.

אחד השיאים של הסדרה היה נאום המוטיבציה של האל"מ באוזני הלוחמים התשושים והפצועים שחזרו מהקרבות, שבו הוא הסביר להם שעתיד המדינה מוטל על כתפיהם, וקרא לכל מי שיכול – לקום ולעלות לטנקים. וכולם קמו ועלו לטנקים. גם יוני הפצוע, בנו של המצפניסט הפציפיסט שבא לקחת אותו מהמלחמה. זה המסר האמתי של הסרט, גם אם יוצריו רצו להשחיל דרכו מסרים חתרניים.

אכן, הלוחמים ידעו והבינו שהם אלה שעומדים בין תבוסה וניצחון, ושהם מגִנים על תל-אביב וירושלים, הם מגנים על הבית, על ההורים, על החבֵרה שלהם. זאת המוטיבציה שלהם. לא "אני שונא את המדינה ואוהב את הפלוגה", אלא אני קודם כל מגן על המדינה וזאת המוטיבציה האמתית.

הסדרה הציגה את החיילים והמפקדים הזוטרים, שחשו שקיום המדינה מוטל על כתפיהם,

השליכו את נפשם מנגד והצילו את המדינה. והסיפור הזה, הסיפור המרכזי של הסדרה, הוא אכן סיפורה של מלחמת יום הכיפור, שלמרות תנאי הפתיחה האיומים והנוראים, הסתיימה בניצחון ישראלי, כשצה"ל ניצב בפאתי דמשק ו-101 ק"מ מקהיר, ומדינות ערב לא שבו עוד לתקוף את ישראל במלחמה כוללת.

אם לחזור לשאלת הפתיחה – איך תשפיע הסדרה על הנער שצפה בה; איני יודע מה הייתה כוונתם של יוצרי הסדרה, אבל אני מאמין שהיא תגביר מאוד את המוטיבציה.

****

הסדרה עוסקת בקרבות בגולן, צולמה בגולן והיא מביאה אנשים רבים לבקר באתרי הגבורה בגולן. ואסיים את המאמר בהתייחסות לסדרה מזווית גולנית.

הארכיאולוג שמריה גוטמן, האיש שחפר את גמלא וחשף אותה, נהג לאחוז בידיו מטבע שנמצא במקום, מטבע מקומי שהוטבע במהלך המצור, ועליו נכתב "לגאולת ירושלים הקדושה", ולתאר את התרגשותו העצומה כאשר הבין שלא רק על ביתם, על יישובם, לחמו גיבורי גמלא, אלא על גאולת ירושלים. את הסרטון הזה של שמריה הכנסנו למיצג הגולן, שהרצנו בכל רחבי הארץ בזמן המאבק על הגולן בשנות ה-90. זה היה המסר שלנו – לא רק על גמלא שלנו אנו נלחמים, אלא על המדינה כולה. גמלא לא תיפול שנית, כי אם הגולן ייפול, ירושלים תיפול. כך במאבק הפוליטי וכך במלחמה. וכפי שראינו בסדרה, הלוחמים על הגנת הגולן הבינו היטב את משמעות הלחימה בכל מחיר על הגולן. הם לחמו על הגולן וידעו שהם לוחמים על המדינה כולה, כי אם הגולן ייפול, חלילה, אין תקומה למדינה כולה. בכוח זה לחמו הלוחמים במלחמת יום הכיפורים.

מרבית הסדרה צולמה כאן, בגולן. חלק מסצנות הקרב צולמו ממש על סף ביתי, בין השיפון ליוסיפון. וכאן, בגולן, אכן התנהלו הקרבות הקשים הללו.

והמחשבות שחלפו בראשי למראה הנופים הללו, היו שאין דבר שאני גאה בו יותר מכך שהפכנו את שדה הקטל בגולן, לשדות פורחים של חיים ויצירה.

* "שישי בגולן"

שעת נעילה – יומן צפיה

עוד טרם החלה הסדרה, ידעתי שארצה לכתוב עליה. כדי לזכור, כתבתי לעצמי את הרשמים מכל פרק, כחומר גלם למאמר המסכם.

הכתיבה הזאת הייתה ליומן צפיה. ונדמה לי שנכון יותר לפרסם אותו במלואו.

פרק כפול, 1+2

*  סרט מטלטל.

– לאורך השנים קראתי ספרים רבים על מלחמת יום הכיפורים. הספרים הללו היו תמיד מנקודת מבט של היסטוריונים, של מדינאים או של קצינים בכירים. עד שיצא לאור "תיאום כוונות", של חיים סבתו, שתיאר את המלחמה מזווית הראיה של הלוחם הפשוט. ורק אז חשתי שאני חווה את התופת, לא את המהלכים האסטרטגיים והטקטיים. בסרט, זה היה אפילו חזק יותר. הסרט ממש מצליח להכניס אותנו לתוך הוויית המלחמה, בצורה מוחשית מאוד.

– מן השניה הראשונה הבנתי שאבינועם הוא בן דמותו של עמוס לוינברג, איש המודיעין בעל הזיכרון האבסולוטי, שנפל בשבי הסורים וסיפר להם את כל הסודות של ישראל לפרטי הפרטים. נפילתו בשבי הייתה נזק אסטרטגי חמור לישראל. קשה לומר זאת, אבל הוא החייל היחיד בתולדות צה"ל שאילו נהרג, הייתה זו התרומה הגדולה ביותר שלו למלחמה.

– אני חי באזורי הקרבות בגולן. קרב השריון בסרט צולם ממש סמוך לביתי, בהר שיפון (בסרט נכתב שהקרב הוא בדרום הגולן. אך הוא צולם בצפון הגולן). חבל הארץ שלנו זרוע בכמעט 200 אנדרטאות, רובן הגדול ממלחמת יום הכיפורים. אני חבר בוועדת ההנצחה של המועצה האזורית גולן, אנו נפגשים עם לוחמים ומפקדים שמעוניינים להנציח את חבריהם, ושומעים את סיפוריהם, אותם אנו רואים בסרט. ואני שומע מהם לא רק את האימה, אלא לא פחות מכך את הגאווה, את האמונה בצדקת הדרך, את הידיעה שהם עצרו את הצבא הסורי, הם חוללו את המהפך והביאו לנו את הניצחון. אני מקווה מאוד שהסדרה תדע להביא את הקול הזה; את הקול של הלוחמים השלמים עם לחימתם וגאים בה.

– אין דבר שאני גאה בו יותר מכך שהפכנו את שדה הקטל בגולן, לשדות פורחים של חיים ויצירה.

– הביצוע של רות דולורס וייס ל"משירי ארץ אהבתי" ("מכורה שלי") ששודר בתום שידור התכנית "אחרי נעילה" שלאחר שידור הפרק, מזעזע בעיניי. היא לא שרה את השיר היפה הזה; הבכי אינו שירה ולא חשתי כל אותנטיות בבכי. ובכלל, מה הקשר של השיר הזה למלחמת יום הכיפורים? זהו שיר שכתבה לאה גולדברג על ליטא, לא על ארץ ישראל. "רק שבעה ימים אביב בשנה, וסגריר וגשמים כל היתר" – זה תיאור של ארץ ישראל?

– נכון ליאור אשכנזי עם הפאה נראה כמו ז'ראר דפארדיה?

– בפרק הראשון הוצגו מכאובי החברה – העימות בין "ישראל הראשונה" ו"ישראל השניה", באמצעות הייצוגים המובהקים שלהם – הקצינים הקיבוצניקים והחיילים "הפנתרים השחורים". הייצוג, ראוי לציין, סטיגמטי מאוד. כל צד אומר את מה שניתן היה לצפות שיאמר. מאוד שבלוני.

אבל ברגע שנורה הפגז הראשון, הכל זז הצדה וכולם כאיש אחד יצאו להגן על המדינה. בין אם היוצרים רצו להעביר את המסר הזה ובין אם לאו – בעיניי זה היה המסר החשוב והמשמעותי ביותר בפרק.

פרק 3

– יהונתן גפן כתב פעם שהוא שונא את המדינה ואוהב את הפלוגה. יוצרי הסרט הכניסו את המשפט הזה לפיו של מלאכי, הפנתר השחור שברח מהמעצר כי יש מלחמה ועלה בטרמפים לגולן. הוא הסביר שאינו עושה זאת למען המדינה אלא למען החברים שלו (אגב, הפאות של מלאכי אמנם מציגות באופן אותנטי את אופנת התקופה, אך חייל סדיר, בוודאי בשריון של שנות ה-70, לבטח לא הורשה ללכת עם תספורת כזו).

אני לא מאמין במסר הזה, כיוון שמלכתחילה החבר'ה, אלה משכונת העוני בירושלים ואלה מהקיבוצים, והבחורים הדתיים שהמלחמה תפסה אותם באמצע תפילת יום הכיפורים, אינם חברים טבעיים שהתקבצו מסיבה חברתית, אלא לוחמים שהתגייסו לצה"ל בהכרה מלאה, כדי להגן על המולדת, וקובצו ליחידה אחת. וביחידה עצמה הפכו לחברים. ובקרב – אחוות הלוחמים היא מרכיב חשוב ביותר, אך אינו עומד בפני עצמו, בלי המטרה הגדולה שלשמה הם לוחמים. ובשם המטרה הזאת, הלוחמים הפשוטים והמפקדים הזוטרים והקצונה בדרגי הביניים, הם אלה שהביאו לנו את הניצחון הגדול. ומלחמת יום הכיפורים, בסופו של חשבון, הייתה ניצחון גדול.

– מני בן דרור, העיתונאי הבוהמיין המצפניסט, הוא הדמות האזרחית, החיצונית למלחמה. הוא יצא לחפש את בנו, ותוך כדי הפרק השני אנו מבינים שיונתן הלום הקרב ש"סופח" לחבורת השיריונרים, שאינו אומר מילה, אולי אינו יודע מילה בעברית, הוא בנו.

הסרט מנסה להביא דווקא אותו, האזרח המבוגר שאינו רואה את המלחמה בעד עיני הלוחמים, כקול ה"אוביקטיבי", זה שמציג לצופה את האמת? הוא זלזל באמירה של דפנה שהערבים התחילו במלחמה, והאשים אותנו. האם כך לאורך הסרט, דווקא הוא, המצפניסט, יהיה האיש שמעביר את המסר של יוצריי הסרט? האם הפרשנות של מלחמת יום הכיפורים תוצג דרך עיניים של ארגון אנטי ישראלי עוין?

– לב הסרט, גם בפרק הראשון אך בעיקר בפרק השני, הוא הלומי הקרב. כל אחד מגיב בדרך אחרת. כספי, המפקד, הופך למסוכן, מסכן את חיי הלוחמים שלו, יורה על כוחותינו, שיקול הדעת שלו לקוי. אך נפשי יוצאת אליו, כי לתפיסתי, הוא לא איבד את המצפן. וגם החלטותיו השגויות ושיקול הדעת הלקוי, הם על רקע המצפן של קצין ולוחם שדבק במשימה ומבין מה המשימה ומה המטרה – להילחם כדי לנצח, כדי להגן על הבית, על הקיבוץ שלו ובראש ובראשונה על המדינה. הסרט מנסה להציג את הפטריוטיות והדבקות הזו בצורה נלעגת, כתוצאה של הלם הקרב. אבל אני מזדהה עם הרוח שלו.  

– "שעת נעילה" מנסה לשדר אותנטיות, בהצגת רוח התקופה, הסלנג, המוסיקה, התספורות. אבל היא לוקה פה ושם באנכרוניזם. למשל, מדי הא' של החיילות לא היו אז ירוקים אלא חאקי. המעבר שלהן מחאקי לירוק היה באמצע השירות הסדיר שלי, כעשור מאוחר יותר. גם הביטוי גלח"ץ, למשל, ראשי התיבות של גילוח-צחצוח, לא היה קיים אז. גם לא בשירות הסדיר שלי. אני הכרתי אותו רק כמילואימניק.

כנ"ל אנכרוניזמים לשוניים כמו "שחרר", "אין מצב", "אחי" ועוד.

– בניגוד לסיום שמאוד לא אהבתי של "אחרי נעילה" בעקבות הפרק הראשון – הביצוע המזעזע של "משירי ארץ אהבתי", השיר שסיים את "אחרי ינעילה" של הפרק השני היה נפלא – ביצוע מקסים של "מי מאש", שכתב לאונרד כהן במלחמה, בפי איתי פרל ומאיה בלזיצמן.

פרק 4

– בפרק אנו רואים מקרוב את זוועות המלחמה. ואנו רואים את רוח הלחימה, הדבקות במשימה והרעות.

אני אמביוולנטי באשר לשילוב של השסע העדתי לסרט. איני מאמין שבקרב הלוחמים בשעת מלחמה, עסקו בכך.

עם זאת, המסר שאני קורא מן המתח העדתי בסרט, הוא דווקא ברית הדמים בין הלוחמים. בסופו של דבר מרקו ואלוש לא רק מורדים בכספי, אלא גם מצילים את חייו.

כספי, הלום הקרב, מאבד את שפיותו והדבר מגיע לשיא כאשר הוא יורה מעל ראשי חייליו כדי שיישמעו לו. עם זאת, ברגע שהוא רואה טייס צונח ועומד ליפול בשבי, הוא הראשון היודע שעליו לעשות הכל כדי להצילו. מרקו ואלוש הולכים אתו. וכששוב מרקו לוקח פיקוד, כספי מציית. ורוח הלחימה שלו מגיעה למצב שבו הוא נלחם בגבורה באבן ובידיים חשופות מול אויב סורי חמוש.

בסדרה הזו איננו רואים את האסטרטגיה הגדולה, את ההחלטות הגדולות של המפקדים הבכירים, אלא את גבורתם ועוז רוחם של לוחמים שנלחמים עד הכדור האחרון, ברוח לחימה שאין גדולה ממנה. כך החבורה שנחלצה ממוצב החרמון ונתקלה במארב סורי וכך לוחמי השריון במרכז הגולן. אגב, היה מעניין לראות את השריונאים לוחמים כחי"רניקים לכל דבר.

– ירון זילברמן, במאי הסדרה, אמר בראיון ל"הארץ": "אני רוצה שכל הצופים יבנו שמלחמה זה דבר איום ונורא ועד כמה חייבים לעשות שלום". 

וואלה?! מה אתה אומר? עד כמה אנשים מאמינים לתעמולה של המיליה שלהם. וכי מישהו בתוכנו רוצה מלחמה? וכי יש למישהו ספק שמלחמה זה דבר איום ונורא? וכי יש מחלוקת בישראל על הרצון בשלום? זו אמירה דמגוגית. הרי ניתן לעשות סדרה קשה מאוד על פיגועי ההתאבדות, שהיו תוצאה של פעולה שנבעה מניסיון לקדם את השלום. הטענה הזו היא הרדדה ואינפנטיליזציה של המחלוקת הפוליטית בישראל, כאילו זו מחלוקת בן מחרחרי מלחמה לבין שוחרי שלום. אם נראה למחרחרי המלחמה שמלחמה זה לא כיף נשכנע אותם שכדאי שלום… אגב, לא ראיתי התלהבות רבה במחנה השלום מתהליך השלום במזרח התיכון שאנו נמצאים בעיצומו בדיוק בימים אלה. נהפוך הוא.

הקטע הקיטשי שבו אבינועם והחייל הסורי ניהלו שיח של שלום, נועד להעביר את המסר ה"פיסניקי" הזה. הנה, דווקא אבינועם המוזר הזה ועמיתו הסורי הם השפויים היחידים בטירוף הזה. ומן הסתם הקטע נועד גם להוציא רע את יואב מזוז, מפקד המחלקה, שירה בסורי למוות. אך יואב עשה את הדבר הנכון במלחמה, גם אם יש קסם בקטע הקיטשי של שיח השלום האנושי של שני חיילים משני צבאות אויבים.

פרק 5

מה היה לנו בפרק החמישי?

היה לנו המשך טיפוח השסע העדתי, גם בתוך המלחמה, בצורה מגושמת ולא אמינה.

היה לנו ניסיון דמגוגי להציג את הפיקוד הצה"לי כסוחר בחיי אדם על פי מעמדות: טייס בראש, הרבה רמות מתחת הטנקיסטים ובתחתית הצנחנים. מי שבתחתית – לא מעניין אף אחד ולא יהיה ניסיון לחלץ אותו. תפקידו להיות בשר תותחים. ואולי דווקא יש היגיון בחילוץ קודם כל של הטנקיסטים, כאשר המספר הוא מוגבל, כי באמת ובתמים חסרים טנקיסטים. הרי אנחנו במלחמה קשה.

והיה המצפניסט, כמובן. מני בן דרור. מצפן היה ארגון שמאל רדיקלי אנטי ישראלי קיצוני. במלחמת יום הכיפורים הוא צידד באופן ברור בסורים ובמצרים. זה ארגון שבאופן פעיל תמך תדיר באויבי ישראל. הארגון מנה לכל היותר כמה מאות עלובי נפש. ומראשית שנות השבעים הוא התפלג לרסיסי רסיסים. ממנו יצאה רשת הריגול והחבלה של פת"ח, בראשות הבוגד אודי אדיב. בבחירות 1973, רסיסי מצפן רצו יחד לכנסת תחת השם "הרשימה הסוציאליסטית המהפכנית" וקיבלו כאלף קולות. בראש הרשימה הם הציבו את רמי לבנה, חבר רשת הריגול והחבלה שעדין ישב בכלא. לשם מה צריך היה לדחוף את המצפניסט לסדרה? במקרה הטוב, מתוך כוונה להציג את פני החברה הישראלית באותה תקופה. אבל אין דבר רחוק יותר מאותו רסיס קיקיוני כדי להציג את החברה. במקרה הרע, הוא השליח של יוצרי הסדרה – דרכו הם מביעים את דעותיהם הפוליטיות.

אך כל אלה זוטות. לב לבו של הפרק, ובעצם של הסדרה כולה, הוא ביטוי הגבורה העילאית, אומץ הלב, הסולידריות הלאומית והחברתית, הדבקות במשימה, הנחישות, ההקרבה, אחוות הלוחמים, הרעות; הערכים הנעלים של החברה הישראלית ושל צה"ל, בשעת המבחן הקשה ביותר. והמראות הללו מרגשים ומרוממי נפש.

פרק 6

השקעה כספית חסרת תקדים ושנים של עבודה על הסדרה, נועדו להציג את המלחמה בצורה האותנטית ביותר שניתן. ואכן, במובנים רבים זו הצלחה. אך איך אפשר להאמין לאותנטיות של סצנה שבה יושבים לוחמים תחת הפגזה כבדה, ומתעסקים בפוליטיקה הפנתרית, של חיפוש השטינקר בתוכם? דומני, שיותר משיש כאן תיאור אותנטי של המלחמה, יש כאן תיאור אותנטי של האג'נדה של יוצר הסרט. אג'נדה של ניסיון ללבות את הקרע והשסע העדתי.

ושמא האג'נדה מבוטאת דרך מני בן דרור, העיתונאי המצפניסט, שמסביר לדפנה שהדבר החשוב ביותר הוא הקרובים לנו אישית, יואב החבר שלך ויונתן הבן שלי, "עם כל הכבוד לפרויקט הציוני". הסלידה באמירה "הפרויקט הציוני" מבטאת את רמת ה"כבוד" לפרויקט. המצפניסט האולטרה סוציאליסט, כביכול, מפריט בצורה הבוטה ביותר את האתוס של הסולידריות הלאומית והחברתית. איש לנפשו. כל אחד דואג לקרוב אליו ביותר. הוא מתערב כמתחזה לקשר כדי להסיט ב"פקודה" מזויפת יחידה ממשימתה, לחילוץ הכוח שבו נמצא בנו. הוא, שנטש את בנו וניתק ממנו מגע כל חייו, נזכר לפתע שהוא אבא, וכאבא – ש"הפרויקט הציוני" ישלם כל מחיר, כאשר המחיר הוא בנים לאבות אחרים, שלא נטשו מעולם את ילדיהם, העיקר שיחלצו את בנו. כאשר ניתנת לבן הזדמנות לדבר בקשר עם אביו, הוא ממאן להחליף עמו מילה. אני מבין אותו.

כמו בכל הפרקים, אני אמביוולנטי ביחסי לסדרה. מבחינה מקצועית זו סדרה נפלאה. מבחינת האג'נדה, יש מסר כפול. מצד אחד, שתי הדוגמאות שנתתי והמסר הפוליטי הרדיקלי הטמון בהן. אבל מי שמספר את סיפורה של המלחמה, את סיפורם של הלוחמים, לא יכול שלא להציג את הגבורה העילאית. את מסירות האין קץ. את אחוות הלוחמים. את הנכונות להקרבה של נערים שיודעים שקיומה של המדינה מוטל על כתפיהם, והם לוחמים בנחישות וגבורה בכל מאודם. ובסופו של דבר – זה המסר החשוב ביותר שהסדרה מעבירה; מסר שמאפיל על היסודות החתרניים המובלעים בהּ.

– החברות האמיצה שנרקמת בין יואב ואבינועם, שני אנשים שקשה להמציא ניגודים גדולים מהם, שמה שחיברה אותם זו המלחמה, הוא סיפור אנושי מאלף.

– סיפור הלוחמים המוצאים מחסה בבונקר המוצב, באזור שנכבש בידי האויב הסורי וממתינים לחילוץ שמבושש לבוא, הוא סיפור הגבורה של תל סאקי.

מעניין שהסצנות על תל-סאקי צולמו בתל-בזק, בעוד הסצנות על מוצב החרמון צולמו ב… תל-סאקי.

– בשיחה שלאחר הקרנת הפרק, בתכנית "אחרי נעילה", הסעירו אותי דברים שאמר רוני דניאל, ולא בפעם הראשונה. הוא, שלעתים הוא פוסטר של פטריוטיות, שדיבר בערגה על הקשר לאדמה, על כך שהאירוע שעיצב את חייו היה חריש לבד בלילה לאורך הירדן, כנער עולה חדש מעיראק בקיבוץ מעוז חיים; הוא, דווקא הוא, אומר שאינו בטוח שהוא רוצה שהילדים שלו יחיו בישראל.

איזו אמירה קשה!

מצד אחד, אם הוא הגיע למצב כזה, אנחנו באמת צריכים לבדוק את עצמנו, לאן הגענו, איך הידרדרנו.

אבל בראש ובראשונה אי אפשר שלא לראות את ההתבטאות הזה כביטוי לאליטה מנוכרת, מתנתקת. מתנתקת במובן של מנתקת את עצמה.

אין לנו ארץ אחרת. גם אם אדמתנו בוערת.

– התכנית "אחרי נעילה" הסתיימה בשיר "אימפריות נופלות לאט". וחשבתי על התודעה העקומה של מי שבחר את השיר, מן הסתם קובי מידן. אנו רואים לוחמים במלחמה על הבית, פשוטו כמשמעו, והוא מביא לי שיר על "לאלכסנדר מוקדון יש את חצי היבשת". רק לדמיין את המלחמה הזאת אילו פרצה, חלילה, כשהגולן בידי האויב הסורי. את הטבח ההמוני והאונס ההמוני בקריית שמונה ובטבריה שהיו נכבשות בשעות הראשונות של המלחמה.

פרק 7

סצנת הסיום של הפרק הייתה מיוחדת במינה. חיילי המילואים מגיעים אל הבונקר הנצור לחלץ את הלוחמים, רובם פצועים. אליהם הצטרף מני, שחיפש את בנו יוני. יוני היה בין הלוחמים בבונקר. בין הפצועים. האב גוהר על בנו הפצוע, מרעיף עליו אהבה (אותה אהבה שלא ידע מעולם להקרין, בלשון המעטה, כפי שהוא עצמו סיפר לילה קודם לכן למילואימניקים שאליהם הגיע). הלוחם היה פתאום לילד.

וברקע – השיר "ציור", שירם הקסום, מאותה התקופה, של מתי כספי ושלמה גרוניך. "ופתאום אני הילד שחי מחדש בעולם של צבעים מצייר לי את כל העולם". כמו בכל פרק, רצות בקטע הסיום תמונות אותנטיות ובמרכז – נראים מתי כספי וגיטרה ושלמה גרוניך על פסנתר (הוא אישית אינו בפריים) מופיעים בפני לוחמים באמצע שום מקום. ואם המתח והחיבור בין אימת המלחמה והרגעים האנושיים, שמלווים את הסדרה כולה ואף את הפרק הזה; אותו חיבור שנראה סוריאליסטי, מתגלה כסוריאליסטי גם בתמונות המציאות מהופעת הזמרים בפני הלוחמים בשדה הקרב.

– הפרק הזה תיאר את סיפור תל-סאקי (בסדרה המוצב נקרא 87); סיפורם של הלוחמים שנתקעו במקום, משוועים לחילוץ, מכותרים בצבא הסורי מסביב, והם תקועים בתוך הבונקר, שלבטח עומד בפני כיבוש בידי הכוח הסורי. מה עושים? נכנעים ונופלים בשבי או נשארים להילחם ולמות מות גבורה? בסדרה הלוחמים מעלים את הנושא להצבעה, וכולם זולת אחד מחליטים לא להיכנע.

אני שומע ביקורת רבה על המסר הפציפיסטי של הסדרה, וללא ספק יש גם מסר כזה. אבל הסרט מציג מעל הכל את גבורת הלוחמים. הדבר מתבטא בהצבעת הלוחמים, בנחישות שלהם לא להיכנע גם כשאין סיכוי, כמו גם בכך שלפחות חלקם נשארו במקום מתוך בחירה, כאשר באו לחלצם; כדי לא לנטוש את קומץ הצנחנים על התל.

הסרט משלב סיפורים אמתיים עם בדיון, וכך גם הפרק הזה. הוא לא מתאר אחד לאחד את אותו לילה נורא בבונקר בתל-סאקי. בסדרה פיקד על הלוחמים אלוש, לוחם מן השורה שתפס פיקוד. בפועל פיקד על הכוח המ"מ מנחם אנסבכר. האירוע של החייל שנשכב על הרימון החי ובמותו הציל את חיי חבריו לא היה באותו קרב, אך אירועים כאלו היו בתולדות צה"ל, כדוגמת סיפור גבורתו של נתן אלבז בשנת 1954 ושל רועי קליין במלחמת לבנון השניה.

אך בסך הכל – התיאור נאמן במידה רבה למקור. אכן, הלוחמים בבונקר אחזו בידיהם ברימונים, הוציאו מהם את הנצרות והמתינו לאויב, במטרה להשליך עליו את הרימונים ולגרום להרג מרבי בקרבו, באקט של "תמות נפשי עם פלישתים". אכן, אחד הפצועים ביקש שוב ושוב מים והפר את משמעת השקט, עד שעלול היה להביא לגילוי הבונקר. המפקד ציווה לחנוק אותו למוות כדי שלא יסכן את כולם. וחייל בעל תושיה חשב לפתע שאולי הפצוע אינו שומע. הוא כתב על חפיסת סיגריות (בסרט – על כף ידו) שאין מים, הסורים בחוץ ושישתוק. והחייל שתק וחייו ניצלו. כך היה במציאות. וכמו בסרט, גם במציאות אחד הלוחמים יצא מן הבונקר, הסגיר את עצמו לידי הסורים, סיפר להם שהם נותרו רק ארבעה, שלושה מתו ורק הוא נשאר. וכמו בסרט – הסורים האמינו. לקחו אותו בשבי וחיי חבריו ניצלו. בסרט היה זה גיבור הסרט, אלוש. במציאות היה זה לוחם השריון יצחק נגרקר. נגרקר הוא תושב קצרין, ושמעתי מפיו פעמים רבות את סיפור המלחמה; סיפור הקרב על תל-סאקי וסיפור השבי הסורי.

– אחד מרגעי השיא בפרק היה המפגש בין דפנה לאבינועם. אבינועם הוא איש המודיעין שהתייבש והתעלף בדרכו לחפש עזרה ליואב מזוז, קצין גולני, שפיקד על הקרב במוצב החרמון ועל החילוץ מתוכו. דפנה קצינת הנפגעים וגיבורה בפני עצמה, היא חברתו של יואב, שאינה יודעת על גורלו. בכיסו של אבינועם מצויה הטבעת שיואב השאיר בידיו כדי שייתן אותה לדפנה.

אבינועם ניסה בכל מאודו לשכנע את כל מי שהיה בסביבתו שיש לחלץ מיד את יואב, אך דבריו נפלו על אוזניים ערלות. היחידה שאולי הייתה עושה משהו זו דפנה. דפנה ששמעה שיש פצוע ממוצב החרמון הגיע אליו, אך דווקא אז הוא היה תחת טשטוש של זריקת הרגעה. ואולי ההחמצה הזאת תהיה החמצת חילוצו של יואב.

פרק 8

מראשית הסדרה, אני צופה בה ברגשות מעורבים. יש בה מרכיבים שמעוררים בי כעס רב ויש בה מרכיבים נפלאים בעיניי. אני סולד מהמסרים הפוליטיים הפציפיסטיים המושחלים לתוכה ומהניפוח של השסע העדתי בעיצומה של מלחמה, בעלילה שבתוך העלילה – סיפור שלושת הפנתרים. אני מזדהה מאוד עם סיפור הגבורה, המסירות, הנחישות, ההקרבה והרעות. ובסופו של דבר, הבחירה שלי היא לבור את המוץ מן התבן, כי אני באמת מוצא בסדרה, בראש ובראשונה, את ערכי הגבורה. אני מאמין שזה הסיפור האמתי שנחרט בתודעת הצופה ובעיקר בתודעת הדור הצעיר.

ביום שישי התפרסם מאמר ב"הארץ" של דורון נשרי, שהיה לוחם בשריון במלחמת יום כיפור, שכותרתו היא: "שעת אכזבה (וכעס)". הוא מבטא במאמר את אכזבתו וכעסו על סיפור הפנתרים במלחמה. "אני, דורון נשרי, מספר אישי 2158120. במלחמת יום הכיפורים לחמתי בחיל השריון כמפקד טנק שוט קל. מן המלחמה ההיא, שבה הייתי עלם בן פחות מ-20, שבתי שלם בגופי, אך חבול קשות בנפשי. לא רק מוראות המלחמה והמראות שהיה עליי ועל חבריי לראות הם שחיבלו בנפשי הצעירה. עיקר הסבל נבע ונובע עד היום מאובדנם של החברים, שרק מזל וגורל הפרידו בין מותם לחיי. רק אדם שזכה לחוות רעות לוחמים יבין את רוח הצוות, המחלקה והפלוגה בחיל השריון, וממילא יהפוך אחווה ורעות אלו לערך נשגב… חבריי לצוות היו דוד גולן מקריית שמונה, בחור מאיר עניים, מצחיק ונוח לבריות, בן למשפחה קשת יום של עולים מאיראן. נהג הטנק היה משה נילי, בחור גבוה, נאה, מחייך תדיר וחבר בנפש, מפקד הטנק היה קובי ויידנפלד בן קיבוץ איילת השחר, בחור עדין, טוב לב, שקט ומופנם, חרוץ, וכזה שאתה מרגיש אליו חיבה והערצה מרגע שהכרת אותו. ויידנפלד וגולן נפלו. נילי לא חזר לעצמו לאחר המלחמה… אני, בן למשפחת פועלים מנשר… את מקומי בטנק תפס תותחן אחר, איציק תורג'מן מחיפה. גם הוא נפל ביום הכיפורים… מעולם לא עלו בינינו בצוות ובין יתר חברינו בפלוגה נושאים כמו פער עדתי, התייחסות לבני הקיבוצים כמתנשאים, מצוקה בבית וכל יתר הנושאים שהסדרה מנסה לגרום לצופה להרגיש כאילו היו על סדר יומם של הלוחמים. לוחמים בשריון לא נראו כמו הדמויות הפלקטיות בסדרה. איש לא העז לגדל פאות לחיים של כוכבי רוק, איש לא שוחח במרוקאית עם מי מחבריו… לא ככה רצינו שיזכור עם ישראל את שחווינו. לא ככה רצינו שתיראה גבורת הלוחמים בקרב וגבורת כולנו".

אני מבין אותו ומסכים אתו, אך אני רואה אחרת את הסדרה. המסר המרכזי שלה שהוא שאותו קיבוצניק, אותו פנתר שחור, אותו צעיר שבא מצרפת, אותו דתי, עם כל החיכוכים והמתחים ביניהם, בשעת הקרב כולם מתאחדים כאיש אחד ויוצאים לחרף את נפשם על הגנת המולדת. ההרכב של הלוחמים בסדרה, בדומה להרכב שתיאר נשרי, הוא התשובה לדבריו הנלוזים של יאיר תהליכים גולן על אלה שלחמו ובנו… אלה שלחמו ובנו הם מכל שדרות החברה.

שיאו של הפרק השמיני, הוא נאום המוטיבציה של האל"מ באוזני הלוחמים התשושים והפצועים שחזרו מהקרבות, שבה הוא הסביר להם שעתיד המדינה מוטל על כתפיהם, וקרא לכל מי שיכול – לקום ולעלות לטנקים. וכולם קמו ועלו לטנקים. גם יוני הפצוע, בנו של המצפניסט הפציפיסט שבא לקחת אותו מהמלחמה. זה המסר האמתי של הסרט, גם אם יוצריו רצו להשחיל דרכו מסרים חתרניים.

אכן, הלוחמים ידעו והבינו שהם אלה שעומדים בין תבוסה וניצחון, ושהם מגִנים על תל-אביב וירושלים, הם מגנים על הבית, על ההורים, על החברה שלהם. זאת המוטיבציה שלהם. לא "אני שונא את המדינה ואוהב את הפלוגה", אלא אני קודם כל מגן על המדינה וזאת המוטיבציה האמתית. וכאשר מני לעג לבנו ולחבריו, שהם הכירו רק כמה שעות, והם השיבו לו שהם אחים – הם אמרו אמת. הוא לא היה אתם בפלוגה. אכן, הם הכירו רק כמה שעות. אך הם לחמו יחד על המדינה ובקרב חושלה אחוות הלוחמים ביניהם.

היו בפרק הזה הרבה קטעי קיטש מלודרמטיים, החל בהצטרפות ההזויה של מני, האבא הפציפיסט, להיות מט"ק כדי להישאר עם בנו. קטע הזוי לחלוטין. וכך גם הריב בקשר הפנים של הטנק בין מלאכי וויקטור ועוד. אבל כל אלה בטלים בשישים לעומת הקטע שאותו ציינתי. הקטע של המתנדבים בעם, אותם נערה ונער שהיו מגש הכסף, גם ב-1973.

– הארכיאולוג שמריה גוטמן, האיש שחפר את גמלא וחשף אותה, נהג לאחוז בידיו מטבע שנמצא במקום, מטבע מקומי שהוטבע במהלך המצור, ועליו נכתב "לגאולת ירושלים הקדושה", ולתאר את התרגשותו העצומה כאשר הבין שלא רק על ביתם, על יישובם לחמו גיבורי גמלא, אלא על גאולת ירושלים. את הסרטון הזה של שמריה הכנסנו למיצג הגולן, שהרצנו בכל רחבי הארץ בזמן המאבק על הגולן בשנות ה-90. זה היה המסר שלנו – לא רק על גמלא שלנו אנו נלחמים, אלא על המדינה כולה. גמלא לא תיפול שנית, כי אם הגולן ייפול, ירושלים תיפול. כך במאבק הפוליטי וכך במלחמה. בכוח זה לחמו הלוחמים במלחמת יום הכיפורים. הם לחמו על הגולן וידעו שהם לוחמים על המדינה כולה, כי אם הגולן ייפול, חלילה, אין תקומה למדינה כולה.

פרק כפול 9+10, פרק הסיום

הפרק הכפול הציג את קרב עמק הבכא.

עשרות פעמים זכיתי לשמוע את בעל עיטור הגבורה בגין הקרב הזה, אביגדור קהלני, עומד באמפי של עמק הבכא ומספר את סיפור הקרב. גם הילדים שלי שמעו את הסיפור.

צפיתי פעמים רבות, גם עם קבוצות שהעליתי לגולן, בסרט התיעודי על הקרב, המוקרן באולם הקולנוע באל-רום, הקיבוץ הסמוך לעמק הבכא.

כמובן שקראתי את ספריו של קהלני "עוז 77" (אותו קיבלתי לבר מצווה וקראתי בשקיקה) ו"דרך לוחם".

צפיתי בפרק כמי שמכיר היטב את הסיפור. ואכן, הפרק הזה היטיב לתאר את הקרב. איך קומץ של לוחמים, במספר קטן מאוד של טנקים, בגבורה עילאית, בנחישות בלתי נתפסת, בהבנה שגורל המדינה ניצב על כתפיהם, בידיעה שהם אלה שעומדים בין הסורים לבין הדרך לת"א ולירושלים, בהבנה שהם מגִנים על האימהות שלהם – בלמו כוחות אויב גדולים מהם פי כמה וכמה. איך הטנקיסטים נכנסו אל תוך כוח האויב ומתוכו השמידו את טנקי האויב, בהקרבה עילאית ובמחיר דמים כבד.

מלחמת יום הכיפורים, כבדת הימים, כבדת הדמים, המלחמה הקשה ביותר בתולדות המדינה אחרי מלחמת השחרור, הסתיימה בניצחון ישראלי. למרות ההפתעה ועל אף המחדלים, צה"ל סיים את המלחמה 101 ק"מ מקהיר ובפאתי דמשק. לאורך הסדרה סקרנה אותי השאלה, האם הסדרה תסתיים בתחושת התבוסה או בהצגת הניצחון. העובדה שהסדרה עוסקת בימים הראשונים של המלחמה, העלתה בי את החשש שהניצחון יודר ממנה.

אני שמח שהתבדיתי. אמנם הסדרה עוסקת בימים הראשונים של המלחמה, אבל בגבול סוריה היציאה מבלימה למתקפה הייתה ביום החמישי למלחמה, ב-10 באוקטובר. כאן הסתיימה הסדרה. אמנם המתקפה עצמה כבר לא נכנסה לסדרה, אך היא הסתיימה בנאום מוטיבציה של האל"מ שאותו מגלם אוהד קנולר, שבחלקו הראשון הוא הבטיח שאחרי המלחמה נהיה אנשים טובים יותר ומדינה טובה יותר, ובחלק השני הוא הלהיב את החיילים היוצאים למתקפה, בדרך לדמשק.

לאורך הסדרה צפיתי בה בשתי נקודות תצפית. האחת, היא מה אני רואה בעיניים הסובייקטיביות שלי (ועם מודעות שאני בוחר מה לראות) והשניה היא מה יוצרי הסדרה רצו להראות לי. וזה לא בהכרח אותו הדבר. יש לי תחושה, שכאשר הם הכניסו לפיו של המפקד את הדיבורים על מדינה טובה יותר, הם התכוונו לטובה יותר מהמסר הלוחמני של חציו השני של הנאום. ולא בכדי הם הציגו את עמי בן דרור, העיתונאי המצפניסט, שכעת היה לאב שכול, שלחם באותו טנק עם בנו שמת בידיו – מסתלק אט אט לעבר הרכב שעמו יסע, ללא בנו, שעלה כדי לחלצו מן המלחמה, הביתה. נדמה לי שהם רצו להציג מסר של… הוא צדק. הנה, המיליטריסטים הללו לא הבינו דבר והם שוב שועטים לדמשק…

אך גם אם זה מה שרצו להראות לי – זה לא מה שראיתי. אני ראיתי נאום מוטיבציה אמתי, של מפקד שבאמת רוצה ומאמין שנהיה מדינה טובה יותר, ולמען המדינה הזאת ראוי להילחם וכעת – אחת המטרה, לנצח במלחמה. והניצחון הוא בעליה לדרך לדמשק. כן, עם אותם לוחמים שחוו קרבות קשים כל כך ואיבדו את הטובים בחבריהם לנגד עיניהם.

ובסיום – כתוביות שהציגו את סיום המלחמה. וגם אם המילה ניצחון לא הופיעה בכתוביות, נאמר היכן הסתיימה המלחמה בשתי הגזרות.

היו מחזות סוריאליסטיים בפרק הזה, שהציגו את הגבורה של האחרונים שציפינו לכך מהם. אבינועם, החנון האולטימטיבי, שיוצא לקרב, לוקח נשק, יורה על האויב שמשתלט על נגמ"ש ונופל בשבי. מני הפציפיסט, כמט"ק נחוש במלחמה, חדור רצון לנצח ומאושר על כל טנק אויב שהוא דופק. מלאכי, הפנתר שישב במעצר בעקבות הלשנה של חברו לפנתרים ולנשק, ששוב ושוב מקלל את "המדינה המזדיינת הזאת", מתגלה כמיני קהלני, שבסערת הקרב מוצא את נקודת התורפה של האויב, העובדה שהמפקדים מתחפרים בתוך הטנק ואין להם תפיסת מרחב, נושא נאום מוטיבציה ציוני ומוביל כוח מאולתר לטקטיקה הנועזת של כניסה אל תוך נחשול הטנקים הסוריים כדי להכות בהם מבפנים, ובסוף הפרק נאמר לו שהוא יהיה על הטנק הראשון שיכנס לסוריה. מני, המצפניסט, בשיחתו האחרונה עם בנו יוני, לפני הקרב האחרון שבו מצא את מותו, אומר לו שביומיים האחרונים הוא, הבן, נתן לו את השיעור החשוב ביותר בחיים. מן הסתם – על משמעות האבהות, והרי הוא היה אבא דפוק ומחורבן, על משמעות אהבת אב לבן. ואני בוחר להבין, שהוא גם הבין את משמעות הניכור שלו כלפי המדינה ואת המשמעות הבלתי מוסרית של פציפיזם, כשאתה בן לאומה הנאבקת על קיומה. אולי הוא הבין, דווקא במלחמה, שכל חייו היו טעות גדולה, כאב מנוכר, כישראלי מנוכר. ומן הסתם הפלייבוי הנהנתן שבו צפינו בפרק הראשון מבלה עם שתי בחורות במיטה, לא חוזר רק כאב שכול, אלא גם כאדם אחר, טוב יותר. הוא אולי עזב לאטו כאשר המפקד דיבר על השעיטה לדמשק, אך אולי הוא באמת יחזור להיות איש טוב יותר, כפי שאמר אותו מפקד בראשית דבריו.

בפרק הראשון, זיהיתי מיד את אבינועם כבן דמותו של עמוס לוינברג, איש המודיעין בעל הזיכרון האבסולוטי, שנפל בשבי הסורים וסיפר להם את כל הסודות של ישראל לפרטי הפרטים וגרם לנזק אסטרטגי כבד למדינת ישראל. בניגוד ללוינברג שנפל בשבי במוצב החרמון, אבינועם הצליח להיחלץ מן החרמון. אך הוא חזר לקרב ונפל בשבי. בניגוד ללוינברג, אבינועם עמד בגבורה ושתק. הוא שתק, בין השאר, כיוון שיואב, הקצין הגולנצ'יק, שעמו ירד ממוצב החרמון, שנפצע לצדו ושנפשו נקשרה בנפשו, הובא לפניו, שבוי קטוע רגל, כדי להפעיל עליו לחץ לדבר כדי להציל אותו, צרח עליו "אל תספר כלום". הוא הרי הבין מה אבינועם יודע. הלוואי שניתן היה להחזיר את הגלגל אחורה, והסרט היה מתקן את מעשהו של לוינברג. אבינועם הספיק לספר ליואב, שהוא נתן לדפנה את הטבעת שלו.

הייתה זו סדרה נפלאה, הן מבחינת העלילה והמשחק ובעיקר בכך שהעבירה לדורות הצעירים את סיפורה של אותה מלחמה, את הגבורה העילאית של הלוחמים שבלמו בגופם את הפולש.

כאשר אביגדור קהלני מרצה בעמק הבכא לבני הנוער העולים לגולן "בעקבות לוחמים", הוא לא רק מספר להם על העבר, אלא מעביר להם את המסר שעכשיו תורם לשאת את המדינה על שכמם. ובאופן סמלי, הוא מעביר לידיהם דגל בסוף דבריו. מטרתו היא לעודד אותם לשירות משמעותי בצה"ל.

האם המוטיבציה של נער הצופה בסדרה תהיה להתגייס לשירות קרבי משמעותי, ולשאת הלאה את הדגל של לוחמי מלחמת יום הכיפורים, או אימת המלחמה תרתיע אותו מפני שירות כזה. איני יודע מה הייתה כוונתם של יוצרי הסדרה, אבל אני מאמין שהיא תגביר מאוד את המוטיבציה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 29.7.20  

* מופת של ממלכתיות – ההפגנות האלימות והעימות האלים מדי יום עם המשטרה, שאנו חווים בשבועות האחרונים, מאירים באור יקרות את הנהגת הציונות הדתית, הנהגת מועצת יש"ע, הנהגת גוש קטיף ובעיקר – את המתיישבים עצמם, על הדרך הממלכתית שבה הם נהגו בעקירת גוש קטיף, לפני 15 שנים. בכל תולדות ישראל לא נעשה עוול כזה של המדינה נגד אזרחים – ותושבי גוש קטיף, ברובם הגדול, נשאו את כאבם, דבקו בערך הממלכתיות עליו התחנכו וחינכו וגילו אזרחות למופת, אחריות לאומית עילאית, קיבלו בחיבוק את עוקריהם ובזכותם (לא רק בזכותם, אך בעיקר בזכותם) אירוע שעלול היה להידרדר למלחמת אחים ולשפיכות דמים לא הידרדר למחוזות האלה. לא כל המתיישבים נהגו כך, היו מקרים של אלימות, אפילו אלימות קשה, אבל הם היו בשוליים, אפילו בשולי השוליים ולבטח אינם מאפיינים את הכלל.

לקראת העקירה הייתה הסתה חמורה נגד המתיישבים שהוצגו כציבור אלים שלא יהסס לירות בחיילי צה"ל. המציאות הוכיחה שהייתה זו עלילת דם.

הגיעה השעה שמדינת ישראל, באופן רשמי, תתנצל בפני עקורי גוש קטיף על עקירתם העקרה – שלא הניבה דבר מן ההבטחות של הוגיה. והגיעה השעה שמדינת ישראל תצדיע להם גם על היותם מופת של ממלכתיות, שלימדו את כולנו שיעור בממלכתיות ודמוקרטיה.

* מופת של אחריות לאומית – את אלוף (מיל') גרשון הכהן הכרתי בשנת 2000, עת גויסתי לתפקיד מזכיר ההקמה של היישוב נמרוד והוא בנה בו (במו ידיו, פשוטו כמשמעו) את ביתו. נוצרו בינינו אז קשרי חברות והרבינו לשוחח גם אחרי שסיימתי את תפקידי. כשהכרתי את גרשון, הוא שירת בקריה כראש תוה"ד (חטיבת תורה והדרכה) בצה"ל וב-2003 חזר לשרת בגולן כמפקד אוגדה 36.

את ההחלטה על עקירת גוש קטיף הוא קיבל כאסון, ברמה האישית ביותר. כאשר התקשרתי אליו ושאלתי את שאלת הנימוס "מה נשמע" תשובתו הייתה: "נורא ואיום, מגרשים יהודים, זה אסון". ודווקא עליו הוטלה המשימה הנוראה, לפקד על הגירוש.

גרשון, כחייל וכמפקד, עשה את המצופה מחייל ומפקד. הוא קיבל על עצמו את ביצוע המשימה שכל ישותו זעקה נגדה. בעצם נכונותו הוא העביר מסר ממלכתי נגד סרבנות. מסר של כפיפות הצבא לדרג המדיני, המוסמך לקבל החלטות גרועות, ושל החובה של צה"ל לבצע את ההחלטות הללו.

את העובדה שעקירת גוש קטיף הייתה כמעט ללא אלימות (כלומר, עצם אקט העקירה הוא אקט אלים, אך ההתנגדות לו לא הייתה אלימה, למעט מקרים חריגים) ולא הידרדרה חלילה לאסון לאומי של שפיכות דמים ומלחמת אחים, יש לזקוף בראש ובראשונה לזכות המתיישבים והנהגתם. אך יש לזקוף אותה גם לזכותו של גרשון. וגם לזכותו של בוגי יעלון, שאף הוא התנגד להתנתקות ולכן שרון ופורום החווה המושחת לא האריכו את כהונתו כרמטכ"ל, על החלטתו החוץ-קופסתית למנות לתפקיד דווקא את גרשון.

גרשון לקח את התפקיד על עצמו, מתוך הבנה שאת ההחלטה חייבים ליישם, והשליחות שלו היא למנוע מלחמת אחים. לשם כך עיקר המשימה שלו הייתה יצירת התודעה בקרב כל שותף לעקירה, שמדובר באחים. גרשון, שבלבו היה עם המתיישבים, שאחיו (לא כמטפורה, אחיו ממש) היו פיזית בצד השני של המתרס, שאלמלא היה חייל – הוא עצמו היה עמם, עשה את כל הדרוש, בהידברות מתמדת עם הנהגת המתיישבים, כדי שלא יישפך דם ולא תהיה מלחמת אחים. אחרי הנהגת המתיישבים – גרשון הוא הראוי לקרדיט על כך.

גרשון שילם ומשלם עד היום מחיר אישי כבד במיליה שלו על התפקיד הזה. שנה לאחר העקירה, ערב ט' באב, בהיותי מנהל מתנ"ס הגולן, הזמנתי את גרשון להרצאה בהתכנסות הנערכת מדי שנה ערב תשעה באב. כשפרסמתי את הדברים, החל מסע לחצים כבד, מתוך הגוש הדתי בגולן, לבטל את ההזמנה. אני עמדתי בתוקף על כך שהיא תתקיים, וסירבתי להתקפל מול הלחצים. לא רציתי לתת יד לקיצוניות ולקיצונים. בתגובה הם הודיעו לי שיפגינו נגדו בביקורו.

דיווחתי על כך לגרשון. לא רציתי שיהיה מופתע בבואו. הוא החליט מיד לבטל את השתתפותו באירוע. הוא הסביר לי שאינו רוצה בתמונות של הפגנה נגד אלוף בצה"ל ערב תשעה באב. כיבדתי את החלטתו האצילית. 

* נתניהו וההתנתקות – אחד השקרים החביבים על נתניהו, הוא טענתו כאילו התנגד להתנתקות. לא זו בלבד שהוא תמך בה – מעמדו הבכיר היה כזה, שהוא היחיד שיכול היה למנוע אותה, אילו התייצב נגדה. אולם בכל הזדמנות שהייתה לו להשפיע – הוא תמך. לא בהתלהבות, תמיד בכפל לשון (היו שטענו שמאחורי הקלעים הוא פעל נגדה), אך הוא תמך.

ב-2 במאי 2004 נערך משאל חברי הליכוד. עד ספירת הקולות, ההנחה הרווחת הייתה שיש לשרון רוב (אחרת הוא לא היה מביא את ההחלטה למשאל ולא מתחייב לכבד את תוצאותיו).  בכל התקופה שקדמה למשאל, נתניהו הודיע שוב ושוב על תמיכתו בתכנית.

לאחר שבמשאל חברי הליכוד היה רוב נגד ההתנתקות, נתניהו תבע לכבד את תוצאות המשאל. כזכור, שרון צפצף על תוצאות המשאל, וב-6 ביוני 2004 הביא את ההתנתקות להחלטת הממשלה. לפני ההצבעה הוא פיטר שני שרים מתנגדים. בהצבעה, 14 שרים הצביעו בעד, 7 נגד. התומכים היו: שרון, נתניהו, לבנת, שטרית, לבני, אולמרט, מופז, עזרא, וחמשת שרי שינוי. יש לציין, שבממשלה אין משמעת סיעתית. ההצבעה היא אישית. והיו שרים שהתנגדו, כמו צחי הנגבי. נתניהו הצביע בעד.

ב-26 באוקטובר 2004 עלתה ההתנתקות להצבעה בכנסת. נתניהו הגיש ברגע האחרון אולטימטום, שאם ההתנתקות לא תובא למשאל עם, הוא יצביע נגד. שרון סירב אפילו לדון בכך, ועמד על כך שתהיה הצבעה בכנסת בו ביום, תהיינה תוצאותיה אשר תהיינה. נתניהו, למרות האולטימטום ובניגוד להתחייבותו, הצביע בעד. אחרי ההצבעה הוא הודיע שאם לא יוחלט בתוך 14 יום על משאל עם – הוא יתפטר. חלפו 14 יום, לא הוחלט על משאל עם, והוא נשאר בתפקידו.

ב-16 בפברואר 2005 הובא חוק יישום תכנית ההתנתקות לאישור הכנסת. רק 11 מח"כי הליכוד הצביעו בעד. נתניהו נמנה עמם.

רק ב-7 באוגוסט 2005, 8 ימים לפני ביצוע ההתנתקות בפועל, כשכבר הכל היה אבוד (אחרי שמתנגדי ההתנתקות – המפד"ל, האיחוד הלאומי ושרנסקי כבר פרשו מן הממשלה והרוב היה מובטח לחלוטין), הביא שרון להחלטה טכנית של הממשלה את ביצוע השלב הראשון של החלטות הממשלה והכנסת על ההתנתקות; עקירת נצרים, מורג וכפר דרום. רק אז נתניהו הצביע נגד והתפטר.

כשנתניהו מספר על התנגדותו להתנתקות, כביכול, הוא משקר במצח נחושה.

* התפכחות – כל התקוות שתלו בהתנתקות תומכיה – נכזבו. אבל דבר טוב אחד יצא ממנה. כהמשך לתוצאות אוסלו ולתוצאות ועידת קמפ-דיוויד, תוצאות ההתנתקות הביאו את הציבור הישראלי להתפכחות. הסכנה לחזרה על צעד כזה בעתיד קיימת, אך בעקבות תוצאות ההתנתקות, היא פחתה באופן משמעותי.

* רשימת הקלון – בשנת 67 לפנה"ס, השנה ה-73 לממלכת החשמונאים, לאחר מותה של שלומציון המלכה, פרצה מלחמת אזרחים בין התומכים של שני בניה – אריסטובלוס השני והורקנוס השני. באין הכרעה הם הזמינו את המצביא הרומי פומפיוס לברור ביניהם. הפניה לרומי, הביאה לקצה של ממלכת החשמונאים, לכיבוש הארץ בידי האימפריה הרומית ולחורבן.

בשנה ה-73 למדינת ישראל, כתבו ח"כים לשעבר, שגרירים לשעבר ועוד כמה לשעברים, מכתב למפלגה הדמוקרטית בארה"ב בדרישה לאמץ במצעה החלטות אנטי ישראליות קיצוניות, מתוך מטרה שאם הדמוקרטים יעלו לשלטון הם יכפו על ישראל את המדיניות הזאת. איזו עליבות, של אנשים שנואשו מהסיכוי לשכנע את עם ישראל בעמדתם (לאחר שאומצה, נוסתה וכשלה במחיר דמים כבד) ולכן הם פונים למעצמה זרה כדי שתכפה על מדינתם דרך שעמם מאס בה.

רשימת הקלון כוללת את קולט אביטל, אלון ליאל, רומן ברונפמן, אברהם בורג, רן כהן, זהבה גלאון, חיים אורון, מלי פולישוק, צלי רשף, יוסי יונה, דדי צוקר ועוד.

עלובי נפש. 

* בוגדים ארורים – ושוב – לוחמי מג"ב הותקפו ליד יצהר. לא, לא על ידי ערבים. על ידי יהודים. על ידי קין.

מי שמרים יד על חיילי צה"ל הוא בוגד. מי שמתייחס ללוחמינו כאל אויב – הוא אויב. בני הבליעל הללו הם אויבי מדינת ישראל, אויבי ארץ ישראל, אויבי העם היהודי.

בוגדים ארורים!

* מגבלות בלי היגיון – אני מתרשם מאוד, לטובה, מרוני גמזו. הוא נותן תחושה שסוף סוף יש מי שבאמת מנהל את המשבר. אני מאמין שהוא יצליח להחזיר את אמון הציבור. הכיוון שלו נכון – העברת נושא הבדיקות והחקירות האפידמיולוגיות לצה"ל, מה שצריך היה לעשות מראשית המשבר. שימת הדגש על צעדים ממוקדים לקטיעת שרשרת ההדבקה. ואולי הדבר החשוב ביותר, להחזרת אמון הציבור במערכת, הוא התחייבותו שלא תהיינה עוד מגבלות בלי היגיון.

נתניהו אמר שהוא נותן גיבוי מלא לגמזו, ופירוש הדבר שהוא מקבל את הקו שלו. וזה חשוב. אם כך, למה הוא מדיח את ח"כ יפעת שאשא ביטון, שפעלה כיו"ר ועדת הקורונה בדיוק בקו הזה – למנוע מגבלות בלי היגיון? 

* האקדח מת מצחוק – נתניהו מצמיד אקדח לרקתו של גנץ. הוא דורש ממנו להיכנע לגחמה שלו – הפרה ברגל גסה, במזיד, של ההסכם הקואליציוני, והחלטה על "תקציב" לחודשיים במקום תקציב לשנה (+חודשיים) בניגוד מוחלט לכל היגיון כלכלי ולאינטרס הלאומי. ברור שהסיבה היחידה לכך שנתניהו נוהג כך, היא הרצון להשאיר לעצמו אופציה נכלולית לסכל את הרוטציה.

אסור לגנץ להיכנע. סביר להניח שהאקדח שנתניהו מצמיד לרקתו ריק מכדורים. הדבר האחרון שנתניהו ירצה הוא בחירות עכשיו. ולכן, אם גנץ לא ימצמץ ראשון, נתניהו ימצמץ ראשון.

ואם נתניהו יחליט, בחוסר אחריות, להוליך את עם ישראל לבחירות רביעיות בתנאי רוטציה – שיוליך. אי אפשר כל הזמן להיכנע לשרלטנות הנכלולית שלו. גנץ הוא המבוגר האחראי, הרואה כל הזמן את ישראל לפני הכל ולכן מתפשר ומוותר, אך הפעם זה כבר גשר אחד רחוק מדי. אסור לו להיכנע. גם במחיר בחירות.

* מגלים אומץ – אני מעריך שהיוזמה להדחת נער השליחויות של נתניהו מיקי זוהר לא תצלח. אבל הבשורה החשובה היא שאחרי שנים, סוף סוף חברי סיעת הליכוד מגלים אומץ. זו התחלה טובה.

* רוח רעה של קיצוניות ואלימות – מפגין בשער הנגב נדקר. מפגינים בר"ג רוססו בגז פלפל. מפגין בירושלים הוכה בראשו בקסדה. אלה פשעי שנאה טרוריסטיים. מדוע ראש הממשלה לא מיהר לגנות את האלימות הזאת ולהוקיע את הפושעים? הרי אלה מעריציו. הוא היחיד שיכול לעצור אותם.

רוח רעה של קיצוניות ואלימות מאיימת על החברה הישראלית. והקיצוניות, האלימות וההסתה אינן רק בצד אחד של המתרס.

* התבכיינות דו-צדדית – המפגינים הטוענים שהמשטרה פוליטית ורודפת אותם בשל התנגדותם לנתניהו, שוכחים שזו אותה המשטרה שנתניהו ותומכיו טוענים שהיא תפרה לו תיקים כדי לבצע הפיכה שלטונית.

ההתבכיינות של אלה ושל אלה חסרת שחר.

* המפגינים והחוק – עוד לא שמעתי על מפגינים על פי החוק, שהמשטרה פגעה בהם.

* לקנוס אותם – אם אכן (סביר להניח שלא) המשטרה נותנת למפגינים בבלפור יותר קנסות על אי עטיית מסכות מאשר בהתקהלויות אחרות – זה לא בסדר. יש לנהוג באותה דרך כלפי כל התקהלויות. ההפגנות הללו מסוכנות מאוד. מאות ואלפי אנשים דבוקים זה לזה, ללא מינימום של ריחוק חברתי. לפחות שיעטו מסכות. מי שאינו עוטה מסכות – יש לקנוס אותו.

* אחרי מות, לא תמיד קדושים – " 'קראתי לו השטן': נשים מספרות על ההתעללויות מצד העיתונאי יהודה נוריאל". כותרת של תחקיר ענק ב"הארץ", שבועות ספורים אחרי מותו של נוריאל. כשראיתי את הכותרת, רתחתי. הבנאדם מת. הניחו לו. פתאום נזכרתן? לא התלוננתן כל השנים, ועכשיו? כבוד המת… אחרי מות קדושים אמור… וכו'. אבל קראתי. והבנתי. הבנתי את השיתוק, את הפחד, את האימה. הבנתי שיש לבטח עוד עשרות שעדיין מפחדות, מתביישות, לא מספרות. כן, התחקיר הזה חשוב. והוא אמיץ דווקא כיוון שמדובר באיש הברנז'ה. וזה חשוב כדי שנשים / נערות תדענה להיזהר. ואם נערה אחת תדע לא ליפול למלכודת הדבש הרעילה הזאת, בזכות אותה הכתבה – די בכך כדי שהכתבה הזו תהיה יותר ממוצדקת.

ולא פחות מזעזע – קשר השתיקה של הברנז'ה שסבבה אותו.

* טהראן – חבל. חבל. בשביל מה היה צריך את כל הסדרה הזאת, אם הכור האיראני לא הופצץ?וטייס ישראלי נטש בשטח האויב.

הרעים ניצחו!

רעים? בעיניים ישראליות. מי שצפה בסדרה בעיניים אובייקטיביות – בעיניו הישראלים הם הרעים. חוטפים בת ערובה חולה. מחסלים משת"פים כי הם ידעו יותר מידי. סוכנת בוגדת שמסכנת את מטוסי חיל האוויר. ואילו ראש המודיעין המסכל האיראני הוא האיש הטוב. ולכן תמר חסה על חייו.

המסר של הסדרה הוא סיפור אהבה יפה בין צעירה ישראלית וצעיר איראני, וכל השאר – כן גרעין איראני, לא גרעין איראני, לא מעניין. ומנקודת מבט זו, ההאפי-אנד הוא שהזוג הצעיר נמוג על אופנוע אל השקיעה.

חבל, כי מבחינה אמנותית זו סדרה מעולה – המשחק, המתח.

(ואולי מה שקרה הוא הספתח של עונה ב'?)

            * ביד הלשון 

כדלעיל וכדלקמן – שאל אותי קורא מה ההבדל בין כדלעיל וכדלקמן.

לעיל – פירושו למעלה, כלומר קודם לכן. כאמור לעיל – כפי שנאמר קודם.

לקמן – פירושו למטה, והלאה. כאמור לקמן – כפי שייאמר בהמשך.

להלן – הלאה. כנראה שיבוש (עוד מתקופת המשנה) של המילה המקראית – הלאה.

כדלעיל – כמו שלמעלה. כ=כמו. ד=ש. לעיל=למעלה.

כדלקמן – כמו שלפנינו, כמו שלמטה.

כדלהלן – כמו שבהמשך.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 15.7.20  

* הטרמפיסטים האנרכיסטים – למעלה מעשרת אלפים אזרחים – עצמאים ושכירים, הפגינו הפגנת כאב וזעם בעקבות הפגיעה הכלכלית של הקורונה ומחדלי הממשלה במתן מענה למצוקתם. הייתה זו הפגנה ראויה ומכובדת. הפגנה צודקת. הפגנה של אנשים במצוקה המבקשים פיתרון.

בתום ההפגנה החלה הפגנה אחרת, של אנרכיסטים שהחלו להשתולל, לחסום כבישים, ליידות אבנים בשוטרים ולנפץ חלונות ראווה. אנרכיסטים שמתקנאים בהפגנות הביזה בארה"ב וכבר שבועות מנסים לייבא אותן לישראל.

הדבר האחרון שמעניין את האנרכיסטים הוא המצוקה שהביאה את אלפי המפגינים לכיכר. האנשים האחרונים שמעניינים את האנרכיסטים הם המפגינים בכיכר. והאסון הגדול ביותר בעבורם יהיה פתרון לבעייתם של המפגינים. מה שמעניין אותם הוא ליצור אנרכיה. תפקידם בהפגנת הענק היה תפקיד של טרמפיסטים שהתעלקו על ההפגנה ועל המפגינים.

מן הראוי שמנהיגי הפגנת המצוקה ומארגניה יוקיעו את האנרכיסטים וינערו את חוצנם מהם. כי אם לא יעשו כן, ויתנו להם לתפוס עליהם טרמפ, הם יזיקו בראש ובראשונה להם ולמחאתם.

* חזקת החפות – "נתניהו לכלא" קרא אסף אמדורסקי בהפגנה בכיכר רבין. כדאי שאמדורסקי יזכור שנתניהו אמנם נאשם בפשעים חמורים ביותר, ולכן הוא בעיצומו של משפט, אולם כמו כל נאשם במשפט, הוא מגיע למשפט כחף מפשע. הוא אינו צריך להוכיח את חפותו, אלא התביעה צריכה להוכיח את אשמתו. יש שופטים בירושלים, הם ישפטו אותו על פי ראיות ואך ורק על פי ראיות. והם ישפטו אותו משפט צדק.

אסף אמדורסקי אינו השופט, הוא אינו מכיר את הראיות ואיני מתרשם שמעניין אותו להכיר את הראיות. הוא כבר קבע שהנאשם אשם ואפילו גזר את דינו. דבריו מבטאים זלזול במדינת החוק ואי הבנת משמעות ערכי המשפט והצדק.

(והעובדה שנתניהו עצמו מצייץ "רביב דרוקר לכלא" ונחילי מעריציו מדקלמים את המנטרה שמנדלבליט היה צריך לשבת מאחורי סורג ובריח – אינה מכשירה אמירות דומות נגדו).

* מה מוכיח הטור של אלפר – רוגל אלפר פרסם בטור שלו ב"הארץ" מעין "מכתב" ששוגר לאסף אמדורסקי מ"השלטונות" שבו נמסר לו שכיוון שהעז להשמיע דעה פוליטית יינקטו נגדו צעדים חמורים, יישלל ממנו רישיון הזמר וכו' וכו'. כמה דוגמיות: "סנקציה זו (להלן, 'הסנקציה') מושתת עליך לאלתר בגין השמעת קריאות פוליטיות בפרהסיה (קפ"פ) בגנות ראש הממשלה בנימין נתניהו (להלן, 'המנהיג'). הקריאות הנ"ל הושמעו מפיך בלא שהגשת למשטרת ישראל בקשה לקבלת היתר להשמעת קפ"פ, שבועיים לפחות לפני המועד המשוער להשמעתן, ובלא שהונפק לך רישיון להשמעת דעה פוליטית במרחב הציבורי כנדרש… הרינו גם להודיעך כי אתה מפוטר מתפקידך כזמר בישראל. אנא התייצב לקורס שמאות-רכב. רישיון הזמרה נשלל ממך לצמיתות בהתאם לתקנות לשעת חירום, ואתה נדרש להפקידו בתחנת המשטרה הקרובה לביתך בתוך 24 שעות מקבלת הודעה זו. אם לא תעשה זאת, שוטרים יגיעו למעונך, יחרימו את רישיונך, ייתנו לך מכות רצח, ויאזקו אותך לאנדרטת רבין. אם תנסה להתנגד למעצר — דמך בראשך (זה לא נעים, ראה אנדרטת רבין)".

וכן הלאה, וכן הלאה. טוב, מכירים את ההפחדות הללו. ובכל זאת, תמיהה קלה על רמת המודעות העצמית של אלפר. במשך שנים הוא מפרסם כמעט מדי יום מאמרי דעה רדיקליים ומיליטנטיים, נגד מדינת ישראל, נגד הציונות, נגד קיומה של מדינת ישראל, בעד אויבי ישראל, בעד מעשי טרור נגד ישראלים. הוא בז למשפחות שכולות, לועג לנכי צה"ל ושמח לאידן של משפחות השכול. האם אי פעם נשללה ולו ברמז זכותו להשמיע זאת? יתר על כן, הכתיבה שלו משתלבת בזרם המוביל של עיתונו, שאף מופץ בגרסה אנגלית וגרסה ערבית והופך כלי במלחמה התודעתית לדה-לגיטימציה של ישראל. האם אי פעם מישהו רמז על צעדי ענישה כלשהם כלפי העיתון?

הרי עצם קיומו החופשי לחלוטין של הטור שלו מוכיח מדי יום שמה שכתוב בו הוא שקר וכזב.

* לעצור את הטירוף – העיתונאי אבישי בן חיים מערוץ 13 הותקף באלימות בידי מפגינים אנרכיסטים, שחורי החולצות.

אלימות נגד עיתונאים היא הרמת יד גסה על הדמוקרטיה. יש להגן מכל משמר על עיתונאי ישראל שהיו למרמס בידי מסיתים ומוסתים.

לפני שבועיים היה זה אמנון אברמוביץ' בהפגנת ימננית נגד מדינת החוק. היום זה היה אבישי בן חיים בהפגנת האנרכיסטים נגד… נגד הכל. נגד הבעד. לפני שלושה שבועות היה זה ראש הממשלה (!)  שהסית אישית נגד רביב דרוקר.

יש לעצור את הטירוף הזה, לפני שיהיה מאוחר.

* משטרה פוליטית – המשטרה הפוליטית שפירקה את המאהל בבלפור כדי לסתום את פיות המוחים נגד הדיקטטור, היא אותה משטרה פוליטית שתפרה תיקים לנתניהו כדי לבצע הפיכה שלטונית מטעם הדיקטטורה המשפטית.

מתי נתבגר?

* ניטרול הדדי – מפגינים מן השמאל והימין, תומכי ומתנגדי נתניהו, חרדים, ערבים, עולים מאתיופיה וכו', כולם טוענים תמיד שהמשטרה אלימה ושהמשטרה פוליטית ומתנכלת להם.

יתכן שהמשטרה אלימה. זה נושא שצריך לטפל בו. אני מעריך שהמשטרה לא אלימה, אך יש שוטרים אלימים, שיש להתלונן עליהם ולטפל בהם. אבל המשטרה אינה פוליטית. עצם העובדה שכל צד טוען את הטענה הזאת מנטרלת הדדית את הטענות.

* לאכול את הענבים – בתחילת המאבק על הגולן, ב-1992, יצאנו להפגנה של כמה מאות אנשים מול בתיהם של פרס ורבין ברמת אביב (המרחק בין בתיהם היה כמה מאות מטרים). ההפגנה הייתה ברישיון ולא הייתה כל בעיה עם המשטרה. קראנו קריאות, הפעלנו מגפון, שרקנו במשרוקיות.

לא היה לנו מושג האם רבין ופרס נמצאים בבתיהם ושומעים את ההפגנה. אבל השכנים כעסו ורטנו על כך שאנחנו פוגעים בהם ובשגרת חייהם (ומן הסתם לא היינו ראשונים ולא האחרונים).

בישיבת סיכום שערכנו לאחר האירוע, החלטנו לא להפגין עוד ליד בתים פרטיים של המנהיגים. אין כל סיבה שבעולם שנגרום לאזרחים להיות עוינים כלפינו. הקפדנו על כך בשמונה שנות המאבק שלאחר מכן.

המאבק הממושך והנחוש שניהלנו, היה כולו על פי חוק, ללא אלימות, ללא חסימות כבישים (למעט שני מקרים חריגים). זאת, למרות שהיה מדובר באמת במאבק על עצם החיים. מאבק נגד מעשה שמנוגד לכל הערכים והאמונות שלנו שאותם אנו מגשימים בהתיישבותנו בגולן, ונגד חורבן מפעל חיינו, גירושנו מבתינו, נישולנו מאדמתנו. איך הצלחנו?

פשוט, היינו הנהגה אחראית. הזכרנו לעצמנו תמיד שהמטרה שלנו היא לאכול את הענבים ולא לריב עם השומר, שצריך לנהל מאבק חכם ולא מאבק להוצאה מיידית של העצבים, התסכול והכעס שלנו. וברגע שהגבלנו את עצמנו במגבלות הללו, גילינו יצירתיות במאבק שמכל העולם באו ללמוד עליו. מאבק כנגד כל הסיכויים שניצחנו בו.

אין שום סיבה להפגין ליד בתים פרטיים ולהרוס את החיים לשכנים שבמשך שנים כולם באים להפגין ליד בתיהם. יש כיכרות בכל הערים, יש גן הוורדים מול הכנסת ומשרד ראש הממשלה. שם המקום להפגין.

* חצה את הקווים האדומים – ח"כ עידן רול מ"יש עתיד" מסית את הציבור לעבריינות. הוא קורא לאזרחים להפר את הסגר, אם יוטל. עידן רול, המייצג מפלגה שחרטה על דגלה את שלטון החוק, חצה את הקווים האדומים, בהסתה להפרת חוק. רול, המייצג מפלגת מרכז, מתנהג כקנאי רדיקלי מיליטנטי פנאט.

חבר בית המחוקקים שמסית את אזרחי ישראל להפרת חוק, אינו ראוי להיות חבר כנסת. ובמקרה זה הדבר חמור הרבה יותר מסתם הפרת חוק, כי מדובר בהמרדה שעלולה לסכן את בריאותם וחייהם של אזרחי ישראל, בעיצומו של משבר בריאותי החמור ביותר בתולדות המדינה.

אני מצפה מיאיר לפיד ומבוגי יעלון לגלות אחריות – לגנות ולהוקיע את הח"כ הסורר.

הנשיא ריבלין גינה את הדברים, וזה חשוב מאוד. חבל רק שהוא לא נקב בשמו של הח"כ הסורר.

* ערבות הדדית בעת מגפה – מה ההבדל בין מחלה למגפה? במחלה, אדם שאינו שומר על בריאותו פוגע בעצמו. במגפה, הוא פוגע גם בזולתו. אם אדם רוצה לפגוע בבריאותו, זו זכותו. אין לו זכות לפגוע בבריאותם של אחרים. זה הבסיס של סולידריות וערבות הדדית.

* מבחנה של הכנסת – נער השליחויות של נתניהו מיקי זוהר הדיח מתפקידה את יו"ר ועדת הקורונה של הכנסת יפעת שאשא-ביטון, כיוון שהוועדה שהיא עומדת בראשה לא נהגה כחותמת גומי והחליטה בניגוד לעמדת רוה"מ.

נתניהו רומס את הכנסת. מעולם הכנסת לא הייתה כה חלשה, מרמס לרגלי השלטון, כמו בעידן נתניהו. וכעת המצב מחמיר כאשר יו"ר הכנסת בעצמו רואה עצמו כחייל של ראש הממשלה. הוא מתבכיין שכוחה של הכנסת נפגע בשל האקטיביזם השיפוטי. הפגיעה בכנסת בידי בית המשפט, שהיא בהחלט קיימת, היא כאין וכאפס מול הפגיעה בידי הרשות המבצעת.

זוהי שעת מבחן של הכנסת ושל יו"ר הכנסת. האם לוין יעשה את המתחייב מתפקידו ויתייצב בכל כוחו לסכל את ההדחה השערורייתית? האם כחול לבן תתייצב להגנת הח"כית מן הליכוד מפני ידו הגסה של יו"ר הקואליציה? האם יקומו ח"כים אמיצים בליכוד שיתייצבו נגד ההדחה?

אגב, בשאלה השנויה במחלוקת של פתיחת חדרי הכושר אין לי דעה חד-משמעית. יש טיעונים מוצדקים וטובים בעד ונגד. אני מדבר כאן על נפשה של הדמוקרטיה, נפשו של הפרלמנטריזם, על הפרדת הרשויות והאיזונים והבלמים בין הרשויות.

(הערה זו נכתבה בטרם ראש הממשלה קיבל רגליים קרות ולא העז להדיח את ח"כ שאשא ביטון. בכל זאת השארתי אותה כאן, כיוון שיש כאן עניין עקרוני, של רמיסת הכנסת, שלבטח לא הסתיים).

* דפק על מכסה המנוע – יעקב אחימאיר כתב ב"ישראל היום": "ההבטחות לפיצוי הכספי למובטלים, לעסקים, לנפגעי המגיפה, לא התמלאו במועד שצוין על ידי נתניהו". אמת. והוסיף: "שרון, בשעתו, דפק על מכסה המנוע של מכונית כדי להעצים את דרישתו לזרז הכנת פתרונות דיור למפוני גוש קטיף". גם זה נכון. הוא רק שכח לציין, ששרון אמנם דפק על מכסה המנוע, אך לעקורים לא היו פתרונות דיור.

* מיהו תוצר החינוך הישראלי – סרטון "מי רוצה להאכיל בדואי" הוא סרטון גזעני נחות ונתעב, הראוי לכל גינוי והוקעה.

חברת הכנסת סונדוס סאלח מהרשימה המשותפת קפצה על הסרטון כמוצאת שלל רב, ופרסמה הודעה המאשימה בסרטון את "החינוך הישראלי לעליונות".

בשבוע שעבר מיכאל בן זיקרי מאשדוד קפץ למים, חילץ מבוגר ושלושה ילדים שטבעו – הציל את חייהם עד נשמת אפו האחרונה ומת.

מעשה הגבורה וההקרבה שלו עורר השראה והזדהות של החברה הישראלית כולה. בן זיקרי היה לגיבור לאומי, וההערצה לו ולמעשהו חצתה את כל הגבולות בין מגזרים בחברה הישראלית – יהודים וערבים, חילונים ודתיים, ימין ושמאל.

לא רוי בוי והסרטון הגזעני שלו מייצג את ערכי החינוך הישראלי ואת ערכי החברה הישראלית, אלא מיכאל בן זיקרי. רוי בוי הוא כישלון החינוך הישראל. בן זיקרי הוא הצלחת החינוך הישראלי.

וח"כ סלאח היא פוליטיקאית פופוליסטית שלא תחמיץ הזדמנות לדוג במים עכורים.

* התקווה האוטואנטישמית – העיתונאי היהודי אמריקאי פיטר ביינרט פרסם מאמר ב"ניו יורק טיימס" שכותרתו "אני לא מאמין עוד במדינה יהודית". גדעון לוי קפץ על המציאה כמוצא שלל רב. כותרת הפשקוויל שפרסם ב"הארץ" היא: "הבשורה הגדולה של פיטר ביינרט". המאמר הזה עורר בו אופטימיות רבה. הוא מאושר לגלות שביינרט "נותן גט כריתות לציונות", והוא מתמלא תקווה: "ביינרט אינו קול בודד באמריקה. יהדות ארה"ב מתעוררת, אם כי באיחור משווע". והוא מסיים: "עכשיו ביינרט משמש מקור לגאווה: יהודי אמריקאי שמבשר שינוי מפיח תקווה".

הזכות להגדרה עצמית של כל עם במדינת לאום בארצו היא זכות טבעית המוכרת ומקובלת בכל העולם. הזכות הזאת עמדה בבסיס החלטת האו"ם על הקמת מדינה יהודית. ודוק: ההחלטה לא הייתה להקים את מדינת ישראל, וישראל הכריזה על עצמה כמדינה יהודית. ההחלטה הייתה על הקמת מדינה יהודית, והמדינה היהודית בחרה בשם "מדינת ישראל" כשמה. לא בכדי, ליבת הכרזה העצמאות היא המשפט: "בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית, ובתוקף החלטת עצרת האומות המאוחדות, אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". מה פירוש "מדינת ישראל"? מדינתו של ישראל. מדינתו של עם ישראל. מדינתו של העם היהודי.

מי שמתנגד עקרונית ללאומיות ולמדינות לאום ובין השאר הוא הוא מתנגד גם למדינת לאום יהודית, הוא אדם שאני מתנגד לחלוטין להשקפת עולמו, אך זו לפחות השקפה אוניברסלית, קוהרנטית, שאני יכול לכבד אותה חרף המחלוקת. אבל מי שתומך במדינות לאום ורואה בזכות ההגדרה העצמית זכות טבעית של כל העמים, זולת העם היהודי, הוא גזען אנטישמי. ואם הוא יהודי, הוא אנטישמי מן הזן הנחות ביותר – אוטואנטישמי.

אנטישמיות ואוטואנטישמיות השוללת את זכותו של העם היהודי והעם היהודי בלבד, להגדרה עצמית, הייתה מזוויעה גם לפני הקמת המדינה. קל וחומר, כאשר משמעותה היא השמדת מדינה קיימת, בת 72 שנה. ומי שטוען שזו לא השמדה, זה רק ביטול "בהסכמה", משקר קודם כל לעצמו. אם קיימת מדינה יהודית ויום אחד היא לא תהיה קיימת – זו השמדה. גם אם לא תישפך טיפת דם. אך ברור שתישפך גם תישפך. למה? כי עם ישראל לעולם לא יסכים לוותר על מדינתו וילחם על כך עד טיפת דמו האחרונה. כי מה שלוי מכנה בשאט נפש "המקהלה הציונית" לא תאפשר לחזונו להתממש, והיא תסכל אותו בכל מחיר. הרי החזון שאליו מטיף גדעון האו האו כבר התממש. העם היהודי כבר חי כמה שנים ללא מדינת לאום ריבונית במולדתו. לא זכור לי שזה היה תענוג כל כך גדול.

מול התקווה של גדעון לוי, למחיקתה מהמפה של מדינת ישראל, עומדת תקווה אחרת, "בת שנות אלפיים. להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים". והמדינה הזאת קיימת גם בעבור אותו ביינרט עלוב נפש, שהרי שערי תשובה אינם ננעלים.

* איום ביטחוני – הרמטכ"ל אביב כוכבי הביע דאגה מרמת הכשירות של המילואים. אמירה זו מדאיגה מאוד, כיוון שבמלחמה ובמיוחד במלחמה כוללת, עיקר כוחו של צה"ל הוא המילואים. לנוכח עובדה זו, קיצור השירות הסדיר הוא איום ביטחוני. משמעותו, היא הקצאת יותר כוחות מילואים לתעסוקה מבצעית, על חשבון אימונים.

* עוצמת העמימות – סדרת הפיצוצים המבורכים במתקני הגרעין והטילים ובמתקנים של משמרות המהפכה באיראן, היא בשורה גדולה לשלום העולם, שאמורה לשמח כל אדם שוחר שלום. אין לי צל של מושג מי עומד מאחורי הפיצוצים, ולמרות שאני מת מסקרנות – טוב מאוד שאין לי מושג. אני מאמין בכל לבי בעוצמת העמימות ובהישגיה המוכחים. ואם האיראנים חושדים שישראל עומדת מאחורי הפיצוצים, זה מצוין, בין אם זו אמת ובין אם לאו.

* ביד הלשון 

היוועדות חזותית – הקורונה יצרה פופולריות בלתי רגילה לזום – טכנולוגיית ועידות וידאו, המאפשרת קיום ישיבות ופגישות מרחוק.

האמת היא שזום אינה טכנולוגיה אלא חברה – Zoom Video Communications, המספקת את השירות. זום אינה היחידה בתחום, אך היא הפכה מותג גנרי שאנו משתמשים בו גם כאשר אנו משתמשים בשירותי חברה מתחרה.

מותג גנרי, ובעברית – סוּגָנִי, הוא מותג שהפך שם נרדף למוצר עצמו. דוגמאות: פלאפון כמותג גנרי למכשירים ניידים, פריג'ידר – שבמשך שנים רבות היה מותג גנרי למקררים, ארטיק – שעשרות רבות של שנים ועד היום הוא מותג גנרי לשלגונים ועוד.

ואיך נקראת בעברית ועידת וידאו או וידאו קונפרנס? היוועדות חזותית (להבדיל משיחת טלפון, שהיא קולית בלבד). השימוש במושג נפוץ בעיקר בשפה המשפטית וטרם חלחל לשפת היום יום.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 26.4.20

* אחדות חמוצה – ממשלת אחדות לאומית היא אינטרס לאומי עליון. פחות בשל הקורונה, יותר בשל המשבר הכלכלי שבעקבותיה, ובראש ובראשונה כדי לשים קץ למשבר הפוליטי המתמשך וחסר ההכרעה שהוביל לשלוש מערכות בחירות שהסתיימו בתיקו והסכנה לדמוקרטיה אם המגמה הזאת תמשך ללא סוף, בממשלות מעבר אינסופיות ותהליכי קרע ושנאה הולכים ומתעצמים ממערכת בחירות אחת לשניה.

הקמת ממשלת האחדות כרוכה במחיר כבד מאוד – נכונות לכך שנתניהו יהיה ראש הממשלה עוד שנה וחצי (אגב, בשל הצורך לייצב את המערכת החולה, הייתי מעדיף שהוא יהיה ראש ממשלה לשנתיים, כלומר שתהיה זו קדנציה מלאה בת ארבע שנים). ללא המחיר הזה, היינו נגררים למערכת בחירות רביעית. זה מחיר כבד, כיוון שנתניהו אינו ראוי להנהגה לאומית, לא רק כיוון שהוא נאשם בפלילים, אלא יותר מכך בשל המסע שהוביל נגד מדינת החוק, ההסתה והשיימינג לקברניטי מערכות החוק והמשפט, הניסיונות להעמיד את עצמו מעל החוק וכד'. זהו מחיר ערכי, שהדבר היחיד שמצדיק אותו הוא החלופה – סיבוב בחירות רביעי בתנאי קורונה שעלול לדרדר את ישראל לאנרכיה (ולהעניק רוב לנתניהו, חלילה).

ממשלת אחדות הנובעת מחוסר הכרעה, במיוחד כאשר ראש הממשלה באופן אישי הוא הבעיה, חייבת להיות רוטציונית. היא חייבת להיות פריטטית. אם היא לא תהיה פריטטית, פירוש הדבר שכאשר גנץ יהיה ראש הממשלה הוא יהיה במיעוט בממשלתו ולא יוכל למלא את תפקידו.

הטענה שהניפוח המופקר של הממשלה נובע מדרישת הפריטטיות אינה נכונה ונגועה בצביעות. ממשלה פריטטית יכולה להיות של עשרה שרים, של שלושים שרים ושל שמונים שרים. הדבר היחיד שהיא תובעת הוא שוויון בין הגושים במספר השרים. אין שום סיבה בעולם שתצדיק את היותה בת 30 שרים שאמורה להתנפח ל-36 שרים + אינפלציה בסגני שרים שכולם מיותרים כי תפקיד סגן שר הוא תפקיד מיותר, שראוי שיעבור מן העולם בחוק. האינפלציה הזאת נובעת מחוסר המנהיגות של נתניהו, שמפחד להסביר לשרים שעליהם לסיים את תפקידם, כי בממשלת אחדות יש לליכוד ולמחנהו פחות שרים. והסיבה לכך שכחול לבן נאלצה להסכים לכך היא שוב, האלטרנטיבה, שמכל בחינה ולבטח מן הבחינה הכלכלית מחירה גדול לאין שיעור.

אני שותף לביקורת על מספר השרים ועוד יותר על מספר סגני השרים, אך לא על החוק הנורווגי, שבו תמכתי הרבה לפני שנחקק בישראל לפני שנים אחדות. החוק הנורווגי חשוב לתפקודה ולעצמאותה של הכנסת ולהפרדת הרשויות. טוב שהשרים יתרכזו בתפקידם המיניסטריאלי ולא יקדישו חלק ניכר ממנו לישיבה בכנסת ועוד יותר חשוב שהרוב המוחלט של הח"כים יקדישו את כל זמנם לעשיה הפרלמנטרית החשובה, ולא יהיו שרים וסגני שרים.

ממשלת האחדות היא הכרח. אין לה אלטרנטיבה. אבל חבל שהיא מתחילה באופן שמשאיר טעם מר וחמוץ כל כך.

* פתרון לסוגיית השרים – יש לי הצעה כיצד ניתן לצמצם את מספר השרים בממשלה, תוך שמירה על עקרון הפריטטיות שהוא עיקרון יסוד בממשלת האחדות. כחול לבן לא תמנה את כל מכסת השרים שלה (ולא תמנה אף סגן שר), אבל הרכב הקבינט יהיה פריטטי, וכל נושא שנוי במחלוקת שכחול לבן תדרוש, יעבור להחלטת הקבינט.

עם זאת, יש לשמור בהסכם הקואליציוני על זכותה של כחול לבן למלא את מכסתה, אם המנגנון הזה לא יפעל לשביעות רצונה.

* רצון העם – על פי סקר של קמיל פוקס, רק 22% מאזרחי ישראל מתנגדים לממשלת האחדות.

זכותו של המיעוט לדבוק בעמדתו ולהטיף לה היא זכות מוחלטת, שאינה ניתנת לערעור.
רק בקשה: אל תדברו בשם העם, אל תדברו בשם מצביעי כחול לבן, אל תאמרו שמצביעי כחול לבן חשים מרומים ונבגדים.

נכון, בין מצביעי כחול לבן יש מיעוט שחש מרומה ונבגד. אני יכול להזדהות עם התחושה, כי גם אני, כמו רבים רבים ממצביעי כחול לבן, חשתי נבגד ומרומה כאשר כחול לבן ניסתה להקים ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת.
ממשלת האחדות הלאומית מבטאת את רצון העם. רוב מוחלט של מצביעי כחול לבן מאמינים ברעיון הנשגב: ישראל לפני הכל. והם בעד ממשלת אחדות ונגד סיבוב בחירות רביעי בתנאי קורונה.

* השתכנעתי – ציוץ של יאיר לפיד, 3 באוקטובר 2019: "בשביל ממשלת אחדות אני מוותר על הרוטציה. הרבה יותר חשוב לי שתהיה אחדות בעם. שהמדינה הזו תתחיל תהליך של ריפוי. של איחוי פצעים. של שינוי בסדר עדיפויות".

ציוץ של יאיר לפיד, 10 במרץ 2020: "אם הליכוד כל כך מודאג מממשלה צרה אז קדימה כבר, בואו לאחדות".

אותי לפיד שכנע.

* תסריט במבחן – בין הסיבוב השני והשלישי, הציע הליכוד לכחול לבן ממשלת אחדות רוטציונית שבה יכהן נתניהו חמישה חודשים ואח"כ יוחלף בידי גנץ. אילו קיבלה כחול לבן את ההצעה, גנץ כבר היה ראש הממשלה.

אני סברתי שיש לקבל את ההצעה. קיימתי על כך שיחה ארוכה עם בוגי יעלון. הבעתי באוזניו את דעתי שיש לקבל את ההצעה. יעלון שלל את עמדתי בתוקף, ואמר שזו מלכודת. המטרה של נתניהו היא לפלג את כחול לבן ולקבל לגיטימציה מכחול לבן לכך שהוא יכול לכהן כראש הממשלה למרות היותו נאשם. ברגע שכחול לבן תסכים לכך, הוא לא יקים את הממשלה וילך לסיבוב שלישי, עם הלגיטימציה מכחול לבן ועם הרס כחול לבן.

לאחר הבחירות קראתי בטור שלי "צרור הערות" להקמת ממשלת אחדות (כיניתי אותה ממשלת אחריות לאומית) וחזרתי על עמדתי שהייתה זו טעות לדחות את ההצעה, שאילו התקבלה, בקרוב מאוד גנץ היה מתמנה לראש הממשלה. יעלון הגיב במסרון ווטסאפ, שאליו צירף דיווח של דפנה ליאל, על פיו מקורבי נתניהו הודו שהוא מעולם לא התכוון להצעה שהציע, והוסיף: "שולח לך בעקבות הערתך בצרור האחרון. אני הערכתי שנתניהו ניסה לקבל מאתנו הסכמה לישיבה תחתיו בקואליציה, על אף כתבי האישום, ואז היינו הולכים לבחירות כשכחול לבן חבולה, ואף מפורקת".

אני מניח שמכאן נבעה גם התנגדותו הנחרצת לממשלת האחדות אחרי הסיבוב השלישי. כעת, עם חתימת ההסכם הקואליציוני, אפשר לבחון האם התסריט שלו היה נכון. ובכן, אחרי שכחול לבן הסכימה לכך שנתניהו יכהן למרות כתבי האישום, הוא לא הוליך לבחירות אלא הקים את הממשלה (אכן, עם הרבה תרגילים נכלוליים בדרך. בכל זאת, מדובר בנתניהו). ובכן, יעלון טעה. אבל הוא צדק, לכאורה, בתחזיתו שההסכמה תפרק את כחול לבן. נכון, אך לא היה בכך כל הכרח. מי שפרק את כחול לבן היו לפיד והוא ולא הייתה לכך כל הצדקה. אלמלא עשו כן, כחול לבן הייתה נכנסת בכוח מוכפל לממשלת האחדות, הרבה יותר חזקה ומשמעותית מכפי שהיא תהיה בקואליציה, בשל הפירוק. ובממשלת האחדות יעלון היה מכהן בתפקיד בכיר; אולי שר החוץ, אולי שר המשפטים. חבל. ממש חבל. ואלמלא הסרבנות לפני חצי שנה, היום הוא היה שר בכיר בממשלת גנץ.

* טול קורה – בטקס הממלכתי בגבעת התחמושת ביום שחרור ירושלים תש"ס 2000, לפני עשרים שנה, נשא דברים ראש הממשלה ושר הביטחון אהוד ברק. וכך הוא אמר: "רק מי שאיננו מבין את עומקו של הקשר הנפשי הטוטלי של העם לירושלים, רק מי שתלוש לחלוטין מכל זיקה למורשת ההיסטורית ומנוכר לחזון העם, לשירת חייו, לאמונתו ולתקוות חייו – מסוגל בכלל להעלות על דעתו ויתור על חלק מירושלים".

שבועות ספורים לאחר מכן הציע ברק לערפאת, בפסגת קמפ-דיוויד, חלוקה של ירושלים, כולל חלוקה של העיר העתיקה ונסיגה ממנה מלבד הרובע היהודי והכותל, ולמעשה גם על הר הבית.

ועכשיו הוא מטיף לגנץ בטענה שהוא פועל בניגוד להבטחתו…
טול קורה מבין עיניך.

* אין לנו מדינה ספייר – שוללי ממשלת האחדות במפלגת העבודה נשבעים בשמו של יצחק רבין. איך לא?

תזכורת: אחרי מלחמת לבנון הראשונה, כאשר הבחירות הסתיימו ללא הכרעה, יצחק רבין דחף בכל כוחו להקמת ממשלת אחדות לאומית. הוא טבע את מטבע הלשון האלמותי "אין לנו מדינה ספייר". הוא לא גרר את ישראל לסיבוב שני, שלישי ובטח לא רביעי. כי הוא היה מנהיג אחראי. הוא ראה את טובת המדינה מעל לפופוליזם מתייפייף נוסח יאיר לפיד. ב-1988 הוא שוב דחף להקמת ממשלת אחדות לאומית, יחד עם שמיר שניצח בבחירות והיו לו 61 תומכים, אך גם הוא העדיף את האינטרס הלאומי. רבין התנגד לפירוק ממשלת האחדות בתמרון מכוער של פרס, והדביק לו את הכותרת "התרגיל המסריח".

* העיתון הסמיק – אהוד אולמרט הוא פושע. זו לא הבעת דעה. זה ציון עובדה. לא אני קבעתי זאת, אלא כל ערכאות המשפט בישראל. קבעו זאת השופטים בירושלים, ויש שופטים בירושלים. אהוד אולמרט הוא עבריין מורשע. אסיר משוחרר. יש הבדל משמעותי בינו לבין נתניהו. נתניהו הוא נאשם, שעומדת לו חזקת החפות. אולמרט הוא אשם, שלא הצליח להגן על חפותו באף ערכאה. בדומה לנתניהו, גם הוא התגולל במשטרה, בפרקליטות ובבתי המשפט, בארסיות לא פחותה. גם הוא קישקש, כמו נתניהו, על "רדיפה", על "תפירת תיקים". גם הוא, כמו נתניהו, בדה מלבו תיאוריות קונספירציה מטורללות וחולניות, והוא משכנע את עצמו ואת מי שמוכנים להקשיב להבליו, שאך כְּפֶשַׂע היה בינו לבין השגת שלום קוסמי נצחי, ואז באו הימין הקיצוני, המשטרה, הפרקליטות ובית המשפט, "הדיחו ראש ממשלה מכהן" וסיכלו את השלום. גם הוא, כמו נתניהו, החזיק סוללות פרקליטי יוקרה שלא בחלו בשום דרך להכפיש את מי שהיו המקורבים לו ביותר, כולל מי שהייתה שפחתו לאורך עשרות שנים, ברגע שאמרו עליו את האמת. בדבר אחד נתניהו מסוכן ממנו – אותו הקיפו קומץ של חסידים שוטים ואילו לנתניהו יש המון עצום ורב של חסידים שוטים.

אילו היה לאולמרט קצת כבוד עצמי, הוא היה מסתגר כל חייו בביתו ולא מציג את פרצופו ברבים, מפאת הבושה. אבל הוא מרשה לעצמו להופיע בציבור כנביא זעם ולהטיף נגד ה… שחיתות, העבריינות, הפגיעה בבית המשפט וכו'.

דפי "מעריב" בערב שבת הסמיקו כאשר הוא התגולל בבני גנץ על כך שנתן את ידו ל"ראש ממשלה שנאשם בפלילים… המאיים על מוסדות שלטון החוק, המערער על הלגיטימיות של בית המשפט העליון והוראותיו, הנותן יד לקעקוע מעמד הפרקליטות" ולכן הוא "אינו ראוי למלא את התפקיד". רק תזכורת, אפרופו קעקוע מעמד הפרקליטות – אחד המקורבים לו ביותר, איש סודו אמנון דנקנר, קרא לפרקליט המדינה שתבע את אולמרט, להתאבד. לא פחות.

אהוד אולמרט. איש נקלה. עבריין מורשע, אסיר משוחרר וחף מבושה.

* הדובר של MeToo – כשאני רואה את העבריין המורשע והאסיר המשוחרר אהוד אולמרט מטיף בשער נגד השחיתות (בלי שלרגע הכה על חטא והתנצל בפני החברה הישראלית על פשעיו), אני יכול בהחלט לדמיין את האנס הסדרתי משה קצב הופך לדובר של MeToo.

* תהיה רוטציה – כאשר הוקמה ממשלת האחדות הרוטציונית ב-1984, מעטים האמינו שפרס יכבד את הרוטציה. האמינות שלו לא הייתה הרבה יותר גבוהה משל נתניהו וכך גם תאוות השלטון. הן בליכוד והן במערך העריכו שפרס ימצא את הפטנט להתחמק מהרוטציה. דווקא התחושה הזאת הכניסה את פרס לאמביציה. כל אמינותו עמדה למבחן, והוא היה נחוש להוכיח שהוא מכבד את ההסכם. עזר ויצמן העניק לו אז את הכינוי "חאג' אמין". ואכן הוא קיים את הרוטציה.

אני מאמין שכך יהיה גם עם נתניהו. ובכל זאת, כיוון שמדובר בנתניהו, שהרוויח את אי האמון בו בחוסר יושר, נקבע ההסכם הקואליציוני שמבוסס כולו על אי האמון בנתניהו והוא מחשק את הרוטציה בחישוקי פלדה. ולכן, הסיכוי שהיא לא תתבצע קלוש.

ואם בכל זאת נתניהו ימצא דרך מילוט ממנה – גם אז אהיה משוכנע שגנץ עשה את הצעד הנכון. הוא עשה את כל הנחוץ, למען האינטרס הלאומי וכדי לשים קץ לדימום של הדמוקרטיה לעוד ועוד מערכות בחירות ללא הכרעה ולהקמת ממשלת אחדות.

הפעם האחרונה שהכנסת מילאה את ימיה והבחירות לא הוקדמו הייתה ב-1988, בקדנציה של ממשלת האחדות הרוטציונית.

* מתנה לנתניהו – במשך שבועות נתניהו מרח ומרח את המו"מ על ממשלת האחדות, כל יום העלה דרישה חדשה, כל סיכום הוא פתח מחדש. רק על דרישונת אחת של כחול לבן הוא התנפל כמוצא שלל רב – התנגדות למינויו של יולי אדלשטיין ליו"ר הכנסת.

נתניהו מתעב את אדלשטיין. ראשית, הוא מספר 2 בליכוד, שזו כשלעצמה אשמה חמורה ביותר וסיבה להתנכלות של נתניהו כפי שנהג כלפי כל מי שהיה מספר 2 (כחלון, סער וכו'). שנית, כיו"ר הכנסת הוא ניסה בכל כוחותיו להגן על עצמאות הכנסת ולא היה שותף אוטומטי לגניבת סוסים עם רוה"מ. שלישית, הוא ממלכתי, ואין דבר שנתניהו סולד ממנו יותר מממלכתיות.

נתניהו, האב האם ורוח השטות, הובילו מסעות רדיפה, שנאה, שיימינג והסתה איומים ונוראים נגד אדלשטיין, נגד משפחתו, אפילו נגד עברו של אסיר ציון הזה.

נתניהו סולד מיושבי ראש כנסת ממלכתיים. לכן עד היום הוא רודף עד חורמה, בהסתה נוראית, את הנשיא ריבלין. המסע הזה החל כאשר ריבלין היה יו"ר הכנסת. הוא רוצה לשלוח לכנסת נערי שליחויות, עושי דברו, יס-מנים, אנשים שיעשו לכנסת מה שעשתה מירי רגב לתרבות הישראלית ומה שעשה אוחנה למשפט הישראלי. הוא רוצה לתפקיד יו"ר הכנסת מי שיאפשר לו לרמוס את הכנסת. מישהו כמו יריב לוין.

באה כחול לבן, ומתוך כניעה לבייס, שבחר להגדיר דווקא את אדלשטיין כאויב הציבור מס' אחת, גמגמה באוזני נתניהו משהו נגד מינויו של אדלשטיין. לנתניהו זה הספיק כדי "להיכנע" לדרישה הזאת. יריב לוין קרא לאדלשטיין להפר את החלטת בג"ץ. אדלשטיין לא שעה להצעתו. כאשר מצפונו לא אפשר לו לקיים את פסיקת בג"ץ (שהייתה מופרכת ומוטעית) הוא העדיף להתפטר. זה צעד אצילי שצריך לעורר כבוד והערכה מצד תומכים ומתנגדים כאחד (למרות שלדעתי היה עדיף שיבצע את ההחלטה, ובנאומו יביע את דעתו עליה). אבל הבייס ביקש את ראשו, וגנץ גילה במקרה זה חולשה וביקש בנימוס שלא ימנו אותו. הוא העניק לנתניהו מתנה.

אבל נתניהו קצת הסתבך. אדלשטיין מסרב לקבל כל תפקיד מלבד יו"ר הכנסת. והוא פופולרי מאוד בליכוד. ובליכוד מתחילים ללחוץ על נתניהו למנות אותו. לנתניהו יש תירוץ. כחול לבן. אני מקווה שכחול לבן יתעשתו, יסירו את התנגדותם, כי הם יצטערו על היום שפסלו אותו, כאשר לוין ינהל את הכנסת כשלוחה של בלפור.

* חוק השוויון האזרחי – אחד הסעיפים החשובים בהסכם בין הליכוד לכחול לבן, הוא השמירה על חוק הלאום כמות שהוא, בלי לפתוח אותו ובלי לשנות אותו. זהו חוק יסוד חשוב מאוד, שחייב לפתוח את חוקת המדינה, כי הוא מגדיר את זהותה וייעודה.

המתקפה על החוק הייתה שקרית. הטענה בבסיסה הייתה שהחוק פוגע בשוויון האזרחי בין יהודים ושאינם יהודים במדינת ישראל. אין לכך שחר. החוק כלל אינו עוסק בנושא השוויון האזרחי ולכן הוא אינו יכול לפגוע בו או לחזק אותו. החוק עוסק בהגדרתה הקולקטיבית של המדינה.

אולם מתוך המאבק נגד החוק, עלתה טענה מוצדקת, שהשוויון האזרחי אינו מופיע באף חוק יסוד, כלומר אינו קיים בחוקה. בלי קשר לחוק הלאום (כי אין שום קשר בין השניים) יש מקום לחקיקה כזו. בדומה לחוק הלאום – גם המובן מאליו צריך להיחקק.

ניתן לעשות זאת באמצעות תוספת לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. אני מעדיף חקיקת חוק יסוד מיוחד לנושא. הייתי שותף לגיבוש הצעת חוק כזו, שאותה העברתי בזמנו לבוגי יעלון, במטרה לקדם אותה לאחר הבחירות דרך תל"ם. חשוב מאוד שהבשורה הזאת תצא מממשלת האחדות הלאומית, כחלק מהליך פיוס בחברה הישראלית.

* הצבעה חשאית – במאמר ב"זמן ישראל" העלה שלום ירושלמי אפשרות שנתניהו יבחר לנשיא המדינה הבא. הוא לא לקח בחשבון שההצבעה לנשיאות המדינה היא חשאית. כמה ח"כים של הליכוד יתמכו בו? חמישה? שישה? לא יותר. אם נתניהו יהיה מועמד לנשיא המדינה, נשיא המדינה יהיה האיש שיתמודד מולו. בכלל לא משנה מי הוא יהיה.

* Corona – ליצמן פרש ב-C.

* מאות עולמות שלמים – כל המקיים נפש אחת, כאילו קיים עולם מלא. הרב ישעיהו הֶבֶּר, שהלך לעולמו ממחלת הקורונה, קיים מאות נפשות. הוא הציל חייהם של מאות מושתלי כליות, כולם בתרומות אלטרואיסטית, של תורמים שלא הכירו את המושתלים. הוא הניע מהלך אדיר, שבעטיו ישראל היא המדינה המובילה בעולם בהפרש עצום בתרומות כליה אלטרואיסטיות. הוא הצליח לא רק להניע אנשים לתרום כליה, אלא גם להניע אותם לפרסם את התרומה כדי לעודד אחרים ובכך להציל עוד נפשות, ויש כאלה שהפרסום היה קשה להם יותר מהתרומה עצמה.

נחשפתי לרב הבר ולפועלו בזכות שתי חברות יקרות. האחת היא אפרת בדיחי ממושב קשת בגולן שתרמה כליה (ויש עוד תורמים רבים ביישוב שלה) והשניה היא איילת שמש מקיבוץ מרום גולן, שהושתלה לה כליה. דרכן נחשפתי לדמותו יוצאת הדופן של הרב הבר, ואף זכיתי לפגוש אותו במסיבת הודיה שקיימה אפרת במלאת שנה לתרומת הכליה.

הרב הבר הלך לעולמו בטרם עת, בגיל 55, אבל הספיק בחייו לקיים מאות עולמות שלמים. ומפעל חייו יימשך גם אחרי מותו.

יהי זכרו ברוך!

* הזוי – הנאום של נתניהו בטקס ביד ושם, שבו השווה את הקורונה לשואה, היה הזוי ופאתטי. ישבתי מול הטלוויזיה נדהם, מסרב להאמין. טוב שהוא לא אמר שגם בשואה חלק מן הנספים היו קשישים עם מחלות רקע, כדי להשלים את ההשוואה המוזרה.

* חד-גדיא – השוויון בפני החוק הוא יסוד מוסד של דמוקרטיה ושל מדינת חוק. אין אדם העומד מעל החוק. לא נשיא, לא ראש ממשלה, לא שופט ולא יועץ משפטי לממשלה.

אם הוגש למ"מ פרקליט המדינה חומר שיש בו קצה חוט לבדיקה ואולי לחקירה נגד היועמ"ש, חובתו לפתוח בבדיקה ואם צריך, גם בחקירה. כך שברמה העקרונית, החלטתו של דן אלדד לפתוח בבדיקה היא החלטה נכונה.

יתכן מאוד שבדיקה כזאת תוודא שאין כל חשד שמצדיק חקירה. יכול להיות שהיא תצדיק חקירה. וחקירה מקצועית וחסרת פניות יכולה להביא לסגירת התיק או להמלצה לכתב אישום וכן הלאה, בדיוק כמו בכל חשד לעבירה של כל אזרח.

אין לי כמובן שמץ של מושג לגבי המידע שהועבר על מנדלבליט ומה טיבו. אין לי שמץ של מושג אם מ"מ פרקליט המדינה נהג כשורה במידע שהגיע אליו. אין לי שמץ של מושג אם אלדד מילא נאמנה את תפקידו. וכמוני גם לכל המתפרעים ברשתות החברתיות – גם להם אין מושג.

אבל מבחינתם הרי זה ברור. מנדלבליט הוא פושע מושחת. אמנם הוא אפילו לא חשוד, אבל מבחינתם הוא כבר הורשע. למה? מה הם יודעים? הם יודעים שהוא הגיש את כתבי האישום נגד נתניהו. ומי שהגיש כתבי אישום נגד נתניהו, ברור שהוא אשם בכל חשד אפשרי. כי הוא האויב.

ועל פי החד-גדיא, ברור שדן אלדד הוא צדיק ומקצוען ללא רבב. הרי לא זו בלבד שהוא החליט לבדוק מידע על הפושע, הוא גם מונה על ידי צדיק גדול ממנו, אוחנה. כלומר, הוא בצד הנכון של סיפור החד-גדיא.

ומהי עבודת אלילים בפולחן אישיות, אם לא צורת החשיבה העקומה והמוזרה הזאת?

יכול להיות שדן אלדד הוא אדם נפלא ויכול להיות שלא. יכול להיות שהוא פעל בצורה המקצועית ביותר ויכול להיות שלא. באמת איני יודע. אבל דבר אחד אני יודע בוודאות. הוא לא נבחר לתפקיד על סמך כישורים. הוא נבחר מסיבה אחת בלבד – הוא לא היה ברשימה הארוכה של המועמדים שמנדלבליט הציג לשר. אילו הוא היה ברשימה – לא היה נבחר. אילו מנדלבליט הציג רשימה של מאתיים מועמדים, המאתיים ואחד היה נבחר. למה? כי אוחנה הוא נער השליחויות של הנאשם, שנשלח למשרד המשפטים כסוס טרויאני, לחבל בעבודת המשרד ולהרוס את מערכת המשפט.

וכל הקמתה של ממשלת האחדות הייתה כדאית ולו בשביל תמונת הניצחון של הדמוקרטיה – התמונה של הסוס הטרויאני מסתלק אחר כבוד ממשרד המשפטים. וכל יום שתוקדם השבעת ממשלת האחדות הלאומית הוא חשוב, כי הוא יקדים ביום את הסתלקותו של הסוס הטרויאני.

* דין הצתה – ובינתיים… "עפיפון" תבערה שוגר היום לעבר שדות קיבוץ מפלסים. אני מקווה מאוד שהממשלה החדשה ושר הביטחון גנץ ישנו את היחס של הממשלה היוצאת לטרור ההצתות. דין הצתה כדין רקטה.

* להכיר ברצח העם הארמני – ב-24 באפריל חל יום הזיכרון לרצח העם הארמני. מדינת ישראל, למרבה הבושה, טרם הכיר ברצח העם. מאז שנות ה-90, אני מטיף, במאמרים רבים, להכיר ברצח העם הארמני. העליתי את הדרישה בתקופה שישראל וטורקיה היו בעלות ברית, ונטען כנגדי שהפגיעה ביחסים עם טורקיה תפגע באינטרס הלאומי של ישראל. בעידן ארדואן הטיעון הזה, שגם אז לא קיבלתי אותו, אינו תקף. הגיעה השעה לקבל את ההחלטה המוסרית, שאי קבלתה היא בושה לישראל כמדינה יהודית, הנלחמת בהכחשת השואה.

* אין סיבה לקטר – חמש שבתות ושני חגים אסף, הבן שלנו, סגר במוצב, כמו כל החיילים הקרביים בעידן הקורונה, ובשעה טובה ומוצלחת יצא סוף סוף לסופ"ש ארוך.

בגעגועיי לאסף, חשבתי הרבה על הוריי, ומה שעבר עליהם בימים שבהם גם אני יצאתי לעתים רחוקות. וככל שחשבתי על כך, יכולתי לשמוח שהתמזל מזלי להיות הורה לחייל בתקופה אחרת. ראשית, אין להשוות לדאגה לבן שמשרת בעומק לבנון, כאשר כמעט בכל יום נמסרים שמות חיילים שנהרגו בלבנון. ושנית, לא היו לנו טלפונים. בטח לא ניידים, אך גם לא טלפון נייח. הקשר היה של מכתבים וגלויות. אני זוכר פעם אחת בלבד, שהגיעה למוצב שלנו ניידת עם סוללת טלפונים להתקשר הביתה. היינו המוצב המרוחק ביותר, והניידת הגיעה אלינו בשעת לילה מאוחרת. כמובן שכולנו התקשרנו, אמרנו בהתרגשות כמה מילים, כדי לאפשר גם לחברינו. והיום… בכל שעה שרוצים אפשר להרים טלפון, לשלוח ווטסאפים וכו'. עולם אחר. אז באמת אין לנו מה לקטר. התמזל מזלנו.

* ביד הלשון

וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ – שנה לאחר הקמת המדינה, תיקנה הרבנות הראשית לישראל (שעוד הייתה רבנות ציונית, בטרם השתלטו עליה החרדים) שביום העצמאות תקרא בבתי הכנסת הפטרה בספר ישעיהו, החל בפס' לב בפרק י, ועד פרק יב פסוק ו.

חז"ל קבעו את ההפטרה הזו ליום טוב שני של גלויות למחרת שביעי של פסח. בארץ ישראל אין יום כזה. הרבנות קבעה אותה ההפטרה ליום העצמאות. ההפטרה מדברת על שיבת ציון וקיבוץ גלויות ישראל וגאולה גדולה לעם ישראל אחרי הניצחון על סנחריב. וחלק מהגאולה הוא השלום – שלום קוסמי, לא רק בין העמים, אלא אפילו בין בעלי החיים. משם לקוח הביטוי המוכר "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ". והפסוק השלם: "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם-גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם".

וכבר אמרו חכמולוגים, שכדי ליישם את הנבואה וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ, יש לספק לזאב מידי יום כבש חדש.

* "חדשות בן עזר"

הזדמנות לגשר

המקור המקראי של המילה משבר, הוא מקום מושבה של היולדת בעת הלידה. "כִּי בָאוּ בָנִים עַד-מַשְׁבֵּר וְכֹחַ אַיִן לְלֵדָה". ומכאן שכל משבר הוא איום, אך לא פחות מכך – הזדמנות. התשובה לשאלה האם משבר יהיה הזדמנות תלויה בבחירה של מי שנקלע למשבר.

משבר הקורונה מעמיד בפנינו לא מעט איומים והזדמנויות, והשאלה לאן ניקח אותו בשש אחרי הקורונה, תלויה בעיקר בבחירתנו.

במאמר זה אתייחס לסוגיה אחת – מערכת היחסים בין מדינת ישראל לבין החרדים.

חווינו בשבועות האחרונים גל מכוער של גילויי שנאה כלפי החרדים. גל שבו הם ממש הוצגו כמפיצי מגפות. גל שלא היה חף משימוש בסטריאוטיפים אנטישמיים. גל של שמחה לאידם של החרדים, שנפגעו יותר מכלל החברה מהנגיף. נתקלתי אפילו באמירות כמו "הם" יתפסו את כל מכונות ההנשמה "שלנו".

התופעה הזאת רווחה ברשתות ובתרבות הטוקבקים. אבל הגל הזה אינו התופעה המשמעותית ביחס החברה הישראלית כלפי החרדים במשבר הזה. התופעה המשמעותית ביותר, שעשויה להפוך את המרור הזה לחרוסת ולחולל שינוי חברתי של ממש, היא גילויי האחווה, האמפתיה, הערבות ההדדית כלפי הציבור החרדי בשעתו הקשה. ההתנדבות הגדולה לסייע להם. והעיקר – פעולת חיילי צה"ל לעזרת בני ברק.

צה"ל וחייליו מסמלים יותר מכל את המרחק התהומי בין המגזר החרדי לבין מדינת ישראל. והנה, בשעתם הקשה של החרדים, הראשונים שנחלצים לעזרתם הם צה"ל וחייליו. ופתאום דומה שאין דבר טבעי יותר מאשר חיילים במדים ברחובות בני ברק. ופתאום תושבי בני ברק יוצאים מגדרם בהרעפת אהבה על החיילים והמפקדים, וגם החיילים חשים אהבה כלפי אחים בצרה. ופתאום כולנו נוכחים שאנשים אחים אנחנו.

ומה יהיה אחרי המשבר? האם גם אחרי הקורונה חיילים חרדים יסירו את מדיהם לקראת חזרתם הביתה, כדי שלא יראו אותם במדים? או שמא הם יזקפו ראשם בגאווה כשהם לובשים את מדי צה"ל? שמא ילדים ונערים חרדים יתחילו לחשוב שאולי הגיוס לצה"ל ראוי? אולי הם יראו בחיילים שנרתמו לסייע להם מודל לחיקוי?

גילויי השנאה לחרדים מכוערים ונפסדים. אולם לצד האמפתיה, ההתגייסות והאחווה, יש מקום גם לתוכחה; לא תוכחה מתוך לעומתיות, אלא כחלק מאותה אכפתיות וסולידריות, כחלק מאותה ערבות הדדית, בחינת "הוכח תוכיח את עמיתך".

הרי אין זה מקרה שהמגזר החרדי נפגע מהקורונה יותר מאחרים. יש לכך סיבה. הסיבה היא ההתבדלות. ההתבדלות ממדינת ישראל ומהחברה הישראלית והיחס העוין למדינת ישראל ולמוסדותיה גרם למגזר החרדי להישמע להנחיות מוסדות המדינה פחות מכל מגזר אחר, ואלו התוצאות. יתר על כן, הרי החרדים אינם מקשה אחת, יש בתוכם פלגים רבים. ניתן לראות בעליל, איך ככל שפלג בתוך המגזר החרדי רחוק יותר מהציונות, כך הוא היה קשוב פחות להנחיות משרד הבריאות. ובקרב הגורמים האנטי ציונים הרדיקלים גם היום נמשך הצפצוף על ההנחיות.

יש לקוות שמשבר הקורונה יחולל תמורה בחברה החרדית. שלפתע היא תבין שגורלה קשור בעבותות למדינת ישראל ושההתבדלות רק מזיקה להם. אולי הם לפתע יבינו, שמדינת ישראל שוחרת טוב, ומוסדותיה המקצועיים מבינים בתחומי האחריות שלהם קצת יותר מגדולי התורה. אולי הם יפקחו עיניהם, ויראו שמדינת ישראל אינה איום עליהם אלא הזדמנות בעבורם. אולי הם יבינו שאילו אלפי צעירים חרדים היו משרתים בשירות לאומי הם יכלו להתגייס ולסייע להם בצרתם. לא, איני סבור שאירועי הקורונה ישימו קץ להשתמטות החרדים מצה"ל. אבל אולי הם יקטינו את התופעה ויתחילו בתהליך אמתי של השתלבות החרדים במדינת ישראל.

משבר הקורונה עשוי להיות הזדמנות לגשר בין מדינת ישראל והחרדים. הלוואי שנשכיל לנצל את ההזדמנות.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 12.4.20

* מאזן ביניים – מאזן הביניים של משבר הקורונה בישראל, מעיד על תוצאות טובות מאוד, בהשוואה למדינות אחרות ובהשוואה למה שעלול היה להיות כאן, בכל קנה מידה: מספר החולים, מספר החולים במצב קשה, מספר המונשמים, מספר הנפטרים ואחוז המחלימים. מבחן התוצאה הזה מעיד על שילוב של מדיניות נכונה, החלטות נכונות והתנהגות מופתית של הציבור.

מקבלי ההחלטות ובראשם ראש הממשלה ראויים לשבח על כך שהקדימו לפעול ועשו את הפעולות הנכונות. איני סובל את הופעותיו הנרקיסיסטיות של נתניהו שעף על עצמו עם כל האני אני אני אני אני ואני וידידי פוטין וידידתי מרקל. אבל אי אפשר לקחת ממנו את העובדה שהוא ניהל ומנהל היטב את המשבר. ובעבור אנשים רבים, לאו דווקא מחסידיו, גם הופעותיו הללו נוסכות ביטחון. וכשאני מדבר על מקבלי ההחלטות, כוונתי גם לליצמן המושמץ, לבר סימנטוב, לראש המל"ל בן שבת ואחרים.

אין ספק שנעשו ונעשות גם טעויות, שאת חלקן כלל איננו יודעים עדיין ושהיו מחדלים כמו מחדל בתי האבות. אבל צריך גם לזכור שמדובר באירוע שאי אפשר היה להיערך אליו ולצפות לו, והמערכת הישראלית היטיבה לגלות גמישות מחשבתית כדי להיערך אליו ולתת לו את המענים הנכונים, שאמנם הוכיחו את עצמם.

מערכת הבריאות הישראלית התגלתה כמערכת בריאה וחזקה והרופאים והצוותים הרפואיים ראויים להערצה. מסתבר שעשרות שנים של טיפוח מערכת הבריאות הציבורית של מדינת הרווחה הישראלית יצרו תשתית איתנה, ששרדה גם את שנות ההזנחה, בשם עגל הזהב הקפיטליסטי החזירי. אולם המערכת הייתה קורסת אילו המגפה הייתה פוגעת בנו באופן קשה יותר. לאחר המשבר, יהיה צורך לא רק במכונות הנשמה, אלא בהרבה חמצן למערכת הבריאות, ולחיזוק הבריאות הציבורית ושאר מערכות מדינת הרווחה, ולו מתוך תצפית על האסון הפוקד את ארה"ב והפקת הלקחים המתאימים.

ההתמודדות עם המשבר הרפואי טובה, אך המחיר הכלכלי, החברתי והנפשי של התמשכות מדיניות הסגר עלול להיות הרסני. לכן, אין מנוס מהחזרה הדרגתית של המשק ושל מערכת החינוך לפעולה. יש מקום לקחת סיכונים מחושבים באסטרטגיית היציאה.

כצפוי, אני שומע את הקריאות להקמת ועדת חקירה ממלכתית לחקר מחדלי הקורונה. אני מתנגד עקרונית לוועדות חקירה משפטיות, שהניסיון מלמד אותנו שהן מטפחות את תרבות הכסת"ח (אך זה נושא למאמר נפרד). אני תומך בתחקיר מקצועי שנועד להפקת לקחים מהצלחות וכשלים (ובכל הצלחה יש כשלים ובכל כישלון יש הצלחות). אך עצם הדיבור על "מחדל הקורונה" מנותק מן המציאות וחוטא לאמת.

* הישראליות והקורונה – למה דווקא ישראל מצליחה טוב יותר מאחרים במלחמה בקורונה? לפחות אחת מן הסיבות נעוצה באופי הישראלי. אחד ממאפייני הישראליות הוא הגמישות המחשבתית, יכולת האלתור ומציאת פתרונות מהירים לבעיות בלתי צפויות ולשינויים מהירים, החשיבה מחוץ לקופסה.

אבל הישראליות מתאפיינת גם בחוסר משמעת ואי ציות וכאן הציבור הישראלי ממש מפתיע במשמעת המאפיינת אותו במשבר הזה.

* מקעקע את יסודות האחריות המשותפת – נפתלי בנט נוהג במשבר הקורונה כפי שנהג בצוק איתן. הוא חבר בקבינט, שותף לקבלת ההחלטות, נושא באחריות המשותפת, ותוך כדי המשבר מנהל פוליטיקה פרסונלית שנועדה לבדל אותו ולהבליט את עצמו כאלטרנטיבה לכשלי המערכת. וגם אם לפחות חלק מטיעוניו נשמעים הגיוניים, זו התנהלות אנטי ממלכתית, בלתי לגיטימית, מקעקעת את יסודות האחריות המשותפת ואין לקבל אותה.

* לעג לרש – יש משהו אירוני, בימים אלה, בצירוף המילים: דיור מוגן.

* הרהורי חג של אבא מתגעגע – כאשר חושבים על אסטרטגיית היציאה ממצב החירום, כדאי לתת את הדעת על החיילים שלא יצאו הביתה חודש ולא ברור עוד כמה זמן יחלוף עד שיוכלו לצאת. אלה מהם המשרתים כעת בתעסוקה מבצעית, לא יוכלו לנטוש כאיש אחד את המוצבים כדי לצאת יחד הביתה. ואז עלול להיות מצב, שחיילים שלא יצאו כל כך הרבה שבתות וחגים, רק יחלו בסבב יציאות. וזה מאוד מאוד לא סימפטי, בלשון המעטה. אפשר למצוא לכך פתרון, כולל גיוס מילואים לסופשבוע הראשון אחרי היציאה מהסגר, כדי לתת לכל החיילים לצאת לחופשה. אני בטוח שכביטוי לערבות ההדדית, אותם מילואימניקים ישמחו למלא את המשימה.

* מנהיג או סמרטוט – ביום שבו ביצע החייל שסרח, אלאור אזריה, את מעשהו הפחדני, יצאו ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון יעלון בהודעה מנהיגותית וערכית, שהציבה תהום בין המעשה הכנופייתי לבין ערכי צה"ל ומדינת ישראל. 48 שעות מאוחר יותר, לאחר שליברמן, אלוף העולם בדיג במים עכורים, החל להסית את "הבייס" הימני, נתניהו זיהה את כיוון הזרם העכור ונסחף בו בגילוי מנהיגות של דג מת.

באפריל 2018 הגיע נתניהו להישג לאומי אדיר – הסכם עם האו"ם שהיה פותר את בעיית מבקשי המקלט בישראל. הוא כינס מסיבת עיתונאים חגיגית יחד עם שר הפנים דרעי, והשתבח בצדק בהישגו. כעבור שש שעות של מיני אינתיפאדה של "הבייס", הוא חטף פיק ברכיים, עשה במכנסיים ומחק את תכניתו.

אחד ההישגים הציוניים החשובים והמרשימים אליו הגיע נתניהו כראש הממשלה, לצד יו"ר הסוכנות לשעבר שרנסקי ושר החינוך והתפוצות בנט, היה מתווה הכותל. נתניהו השתבח בצדק במתווה ההיסטורי, שמחזיר את הכותל להיות נכס לאומי של עם ישראל כולו. החרדים עשו שריר, והוא התמוטט וקרס כמו מגדל קלפים והתקפל בפני איומיהם.

ביום ראשון שעבר הגיע נתניהו לסיכום עם גנץ על הקמת ממשלת אחדות לאומית. ממשלת אחדות לאומית, מעצם טבעה, אינה ממשלת שמאל ואינה ממשלת ימין, וכל צד יוצא מן המו"מ כשחצי תאוותו בידו. אך שני הבנימינים הגיעו להסכם, שעשוי היה להיות בשורה גדולה לעם ישראל ערב פסח. שעות ספורות לאחר שתוכן ההסכם התפרסם, שעות שבהן לה-פמיליה של הבייס שלו החלו להשתולל, הוא חזר בו ופוצץ את המו"מ.

האם שוב חוזר הדפוס של חוסר המנהיגות ושל הפחדנות של נתניהו?

בני גנץ קיבל החלטה מנהיגותית אמיצה – בחר בשלמות העם והמדינה על חשבון שלמות המפלגה תוך נכונות להתעמת עם ה"בייס" שלו. הוא הבין שזה האינטרס הלאומי ושהאלטרנטיבה עלולה להיות אנרכיה.

האם גם נתניהו יגלה מנהיגות אמיצה ויחליט על ממשלת אחדות, בהתאם לאינטרס הלאומי, או שוב הוא ייכנע לבייס?

הבחירה בידי נתניהו. האם הוא מנהיג או סמרטוט?

* עכשיו תורכם – עד שבני גנץ קיבל את ההחלטה הקשה ללכת לממשלת אחדות גם במחיר פירוק כחול לבן, הפעלנו עליו, מצביעי כחול לבן שוחרי האחדות הלאומית, לחץ כבד מאוד לקבל את ההכרעה האמיצה, למען אחדות ישראל.

כאשר הבייס של גנץ זינב בו, סנט בו, העליב אותו, ירד לחייו והפעיל עליו מכבש לחצים לחזור בו, הפעלנו לחץ נגדי, חיבקנו אותו ואת חבריו ונתנו להם את התחושה שהם לא לבד.

כאשר גנץ הציב את דרישת הווטו על סיפוח בקעת הירדן כמכשול במו"מ לאחדות, הפעלתי כל לחץ, עד רמת הטרדה, על כל מי שאני בקשר אתו בכחול לבן, שיסיר את המכשול הזה.

עכשיו תורכם, שוחרי האחדות בליכוד, בימין ובין תומכי נתניהו. אחרי שהליכוד וכחול לבן הגיעו להסכמות מלאות, פתאום נתניהו חזר בו. שעה שהבייס שלו מפעיל עליו לחץ ברוטלי להכשיל את האחדות, לשרוף את המועדון ולהשליך את מדינת ישראל לגלגלי סיבוב רביעי, ובלבד שלא להתפשר – היו אתם הקול של הרוב הדומם והפעילו לחץ נגדי, כבד, בכל כוחכם. זו חובתכם הפטריוטית.

* צעד ראשון – טוב עשה בני גנץ כשוויתר על דרישתו לזכות וטו בממשלת האחדות על החלת הריבונות על בקעת הירדן. זהו צעד חשוב, אך אין די בכך.

בידיו המפתח לכך שהחלת הריבונות תהיה בשורה של אחדות לאומית; הגשמת ייעוד ציוני שמעל הפוליטיקה העסקנית הקטנה, בהובלת ממשלת האחדות על כל חלקיה. ומן הראוי שגם האופוזיציה – תל"ם, ישראל ביתנו וגם יש עתיד, יתמכו בצעד החשוב הזה. שרק הרשימה המשותפת, מרצ, מרב מיכאלי ועופר שלח יתנגדו.

יש לקוות, שבשש אחרי הקורונה ייצאו נתניהו וגנץ לביקור משותף בארה"ב, ייוועדו עם הנשיא טראמפ, ויגיעו עמו להבנות על תמיכת ארה"ב בהחלת הריבונות.

אך לשם כך על נתניהו לגלות מנהיגות ולהקים ממשלת אחדות.

* התבהמות – הזדעזעתי לגלות שהנכד של רבין מתבהם כמו הבן של נתניהו.

* קיטש פופוליסטי רגשני – כתב שמעון שיפר ב"ידיעות אחרונות": "מי שמפקפק בדרישה הלגיטימית של ערביי ישראל, שמהווים 20% מכלל התושבים כאן, לזכות בשוויון זכויות מלא, שייצא בשעות הבוקר לרחובות העיר, שישמע את שפתם של הרופאים, האחים והאחיות בבתי החולים, אלה שנאבקים על חייהם של החולים היהודים, ואולי ישתכנע שהגיעה השעה לשוויון. אבל על הכרזה הענקית של הליכוד, שתלויה על מבנה אחד שבו עובדים הפועלים הערבים, נראים בני גנץ ואחמד טיבי ומרוח עליה המשפט: 'גנץ הולך עם המשותפת'. מה לעשות שגנץ בינתיים כבר כמעט נשאב לממשלת נתניהו וזרק את המשותפת שהמליצה עליו לראשות הממשלה לכל הרוחות".

איזו דמגוגיה פופוליסטית זולה. האיש בורח מדיון אידיאולוגי פוליטי תבוני, שהוא בסיס ההתנגדות להקמת ממשלה התלויה ברצונה הרע של רשימה אנטי ישראלית ואנטי ציונית מובהקת, לקיטש רגשני שבו אין אידיאולוגיה ופוליטיקה אלא רק אתניות, והנה איזה כפויי טובה אנחנו, "הם" מטפלים בחולים "שלנו" ואנחנו לא נותנים להם שוויון. "הם" לא עושים "לנו" טובה. רופאים יהודים וערבים מטפלים בחולים יהודים וערבים במסירות ומקצועיות, וכל הכבוד להם על עשייתם, לא כיהודים וערבים אלא כרופאים. זה השוויון והוא שוויון אמתי – רופא הוא מי שמתאים להיות רופא ולמד להיות רופא בלי אפליה על רקע מוצא, וכל רופא מטפל בחוליו באשר הם חולים, בלי אפליה על רקע אתני, לאומי, דתי, עדתי, מגדרי או פוליטי. זה השוויון האמתי. והשוויון הפוליטי מתבטא בזכות ההצבעה לכל אזרח ללא הבדל דת, גזע ומין, ובזכותו של כל אזרח לבחור ולהיבחר, ובכך שכל קול של כל אזרח שווה, ובכך שכל קול של כל ח"כ שווה. אך כאשר מקימים קואליציה, מקימים אותה על בסיס מכנה משותף, ואין שום מכנה משותף עם מפלגה השוללת את זכותו של העם היהודי, ורק של העם היהודי, להגדרה עצמית.

לפני חודשים אחדים הוציא שמעון שיפר ספר מעולה – "המתריע – שיחות עם עמוס גלעד". בספר דיבר גלעד על האבסורד בכך שאחמד טיבי, אזרח ישראל, ישב במו"מ מן הצד של האויב. והוא סיפר איך אילץ את ערפאת לסלק מן החדר את אחמד טיבי, בשל האבסורד הזה. זה היה אבסורד גם אילו אכן היו לערפאת כוונות שלום. אך שיפר וגלעד הסכימו שלא היו לו שום כוונות כאלה, ושהייתה זו הונאה שנועדה לשפר את מצבם של ערפאת ואש"ף בהמשך סכסוך הדמים שנועד להשמיד את ישראל.

אחמד טיבי הוא רופא. אילו עסק ברפואה, הוא היה ראוי לכל הכבוד והיקר כמו כל הרופאים, ללא קשר להשקפתו הפוליטית. אבל הוא בחר בקריירה פוליטית, ושם הוא נשפט כפוליטיקאי. וכפוליטיקאי הוא היה ונשאר אויב. הוא ורשימתו (והוא אינו הקיצוני ביותר בתוכה).

* הנאמנים לדרך – בשבועות האחרונים מתנהל ב"הארץ" מסע השמצות מכוער נגד חברי הכנסת יועז הנדל וצביקה האוזר. רק בימים האחרונים השתלחו בהם יוסי ורטר, רווית הכט וחיים לוינסון. לוינסון אף טען, תחזיקו טוב – שכיוון שהם "אשכנזים" סלחו להם על המעשה הנורא שלהם. אילו "מזרחים" היו נוהגים כמוהם…

אפשר להבין את המוטיבציה שמאחורי המסע. מי שחלומם – ממשלה התלויה בשמאל הרדיקלי האנטי ציוני היה, לכאורה, בהישג יד, נופץ בידי הנדל והאוזר, או לשיטתם באשמת הנדל והאוזר, ולכן הם בועטים. זה בסדר, אילו נהגו בהוגנות, כלומר שבחו אותם על נאמנותם לדרך, תוך מחלוקת עם אותה דרך. אבל כאשר הם נוקטים בדרך ההגחכה והביוש, הדבר ראוי לגנאי.

אנסה בשורות הבאות להתייחס לכמה מן הטענות כלפיהם. טענה אחת היא שהם טרמפיסטים ואין להם כל כוח פוליטי, הם לא הוסיפו כלום, "אפילו קול אחד" לכחול לבן, והרשו לעצמם לסכל את הקמת הממשלה בראשות גנץ.

יש לזכור שהנדל והאוזר נבחרו לכנסת מטעם מפלגת תל"ם שהיא אחת משלוש המפלגות שהרכיבו את כחול לבן. הנדל והאוזר מבטאים את האידיאולוגיה של תל"ם. דרכם היא דרכה של תל"ם. מי שסטה מהדרך הוא דווקא יו"ר המפלגה יעלון, שלפתע היה מוכן לממשלת מיעוט התלויה ברשימה המשותפת. איש אינו יכול להכחיש, שעמדתם של הנדל והאוזר היא עמדת תל"ם. וגם אם זו זכותו של יעלון לעשות סיבוב פרסה, אין הדבר מחייב את חברי מפלגתו הדבקים בדרך. אני אומר זאת גם כמי שהיה חבר פעיל בתל"ם מראשיתה, ופרש בדיוק בשל אותו סיבוב פרסה. יש לזכור, שביום שבו החליטו גנץ ויעלון על ריצה משותפת (עוד טרם החיבור עם יש עתיד) זינק גנץ בסקרים בשבעה מנדטים, כלומר הדרך של תל"ם, שבה דבקים הנדל והאוזר, היא בעלת עוצמה אלקטורלית לא מבוטלת.

מערכת הבחירות, בעיקר בסיבוב השלישי, התמקדה באלקטורט המוגדר כ"ימין רך" – ליכודניקים שמתגעגעים לדרך הממלכתית והליברלית של מפלגתם ומאסו בנתניהו, בשחיתות ובמלחמה במדינת החוק. אנשים בצד המתון בציונות הדתית, שמאסו בהקצנה הלאומנית והדתית, בלגיטימציה לכהניזם, בקשר הגורדי עם נתניהו.

כחול לבן הבינה שהדרך היחידה להחליף את השלטון היא להעביר מספר מנדטים רב ככל הניתן מן הליכוד והציונות הדתית לכחול לבן. מי שעוד הבין זאת, הוא הקמפיינר מספר 1 בארץ, נתניהו. את כל מסע הבחירות של הליכוד הוא מיקד במלחמה על הציבור הזה. הוא עשה זאת בטענה שכחול לבן תקים ממשלה עם הרשימה המשותפת או בתמיכתה. הטיעון הזה היה לב מסע הבחירות שלו. ומול הטיעון הזה טענה כחול לבן שמדובר בשקר ועלילה וכל ראשיה נשבעו בנטילת חפץ שלא תהיה כל קואליציה עם הרשימה המשותפת.

אני בספק אם נתניהו באמת חשב שכחול לבן תלך על מהלך כזה, אבל אין ספק שהוא שכנע רבים שנמנעו מהמעבר ולא העניקו לכחול לבן את השלטון. הסיבה שאותם אנשים האמינו לנתניהו ולא לכחול לבן, לבטח אינה נעוצה בהנדל והאוזר, אלא באלה שפלירטטו עם הרשימה המשותפת גם לאחר הסיבוב השני. בסופו של דבר, כידוע, המציאות הוכיחה, למרבה הצער, שנתניהו צדק בתיאורו וכחול לבן הפרה את הבטחתה.

הנדל והאוזר היו חוד החנית במאבק על הקול של "הימין הרך". מהשכם עד הערב הם רצו לאורכה ורוחבה של הארץ, עשו לילות כימים במאבק על כל קול והתחייבו שקואליציה התלויה ברשימה המשותפת לא תקום ולא תהיה. הם אמרו זאת כי הם האמינו בכך. לבטח הם האמינו שיעלון ותל"ם לא יתנו ידם לכך. איך ניתן לצפות מהם לבגוד בעצמם, בדרכם ובבוחריהם ולתת יד להפרת ההבטחה לבוחר?

נכון, התעמולה של נתניהו הצליחה לסכל מעבר של קולות רבים, להערכתי – כחמישה מנדטים, לכחול לבן. אבל ההתחייבות הזו של כחול לבן מנעה מעבר של כחמישה מנדטים ממנה לליכוד, ואת הרוב המוחלט לנתניהו. על סמך מה אני קובע זאת? על סמך כל הסקרים מאז שכחול לבן ניסתה להקים ממשלת מיעוט התלויה ברשימה המשותפת, ובהם כחול לבן איבדה כחמישה מנדטים שעברו כולם לליכוד.

בניגוד לטענות נגד הנדל והאוזר, הם בשום אופן לא שללו ממשלה "עם ערבים" – זו השמצה גסה. הם שללו ממשלה עם רשימה השוללת את זכות קיומה של מדינה יהודית והדבק היחיד בין מרכיביה הוא שלילת הציונות ומלחמה בה. זו עמדה אידיאולוגית, של מי שהציונות היא בעבורם יותר מאמונה דתית וברית עם האנטי ציונות היא קו אדום שאותם לא יחצו.

לוינסון טען כלפיהם, שהם סיכלו הקמת ממשלה לא בשל קווי היסוד שעוד לא היו ולא בשל עמדות הממשלה, אלא בשל התנגדותם לזהות של מי שרק תומכים בה. הטענה הזו היא היתממות. אילו היה מדובר בממשלה שיש לה 61 ח"כים והרשימה המשותפת הייתה מתנדבת לתמוך בה מבחוץ ללא תמורה, לא הייתה בכך כל בעיה. אבל מדובר בממשלת מיעוט, שבתור שכזו היא מקרטעת וחסרת משילות, וקיומה תלוי ברצונה הרע של רשימה אנטי ישראלית, שחבריה אינם פראיירים, וכל הצבעה בכנסת ובוועדותיה הייתה כרוכה במו"מ קואליציוני סחטני אתם. כמובן שהנדל והאוזר לא העלו על דעתם לתת לכך יד.

יועז הנדל וצביקה האוזר הם מופת של דבקות בדרך ונאמנות לה. הם לא התקרנפו, הביעו בגלוי וללא פשרות עמדה שרבים מבין ח"כי כחול לבן היו שותפים לה אך השתפנו. הם ראויים על כך להערכה ויקר.

* תנאי העִסקה – בימים האחרונים אנו שומעים על סיכוי לעסקת חילופי שבויים ונעדרים המתרקמת בינינו לבין חמאס. ואני חוזר על עמדתי משכבר: תמורת גופותיהם של חללי צה"ל הדר גולדין ואורון שאול, עלינו להעביר לפלשתינאים את כל הגופות של חללי אויב, אבל אפילו לא מחבל חי אחד.

* קל וחומר – בעניין הקטניות אבא שלי נהג לומר, שמה שהרב עובדיה מרשה לעצמו לאכול בפסח, בטח שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו.

* אנחנו דור מקוון – אפשר לעשות ביעור חמץ בזום?

* שבע שבתות תמימות תהיינה – בשל הקורונה, החיילים הקרביים בצה"ל, ובהם בני אסף, לא יצאו הביתה כבר חודש, ולא ברור מתי יוכלו כבר לצאת. מה שמזכיר לי את התקופה הארוכה ביותר שבה אני לא יצאתי הביתה – 7 שבועות.

ומעשה שהיה – כך היה. היינו במוצב גפן ליד הכפר עמיק, המוצב הצפוני ביותר בבקעת הלבנון. היו אלה שלושה חודשים קשים מאוד ועקובים מדם וכבר כתבתי לא מעט על התקופה.

היציאות הביתה היו בערך אחת לחודש. לקראת שבת שבה הייתי אמור לצאת, אחרי ארבע שבתות במוצב, קרה מקרה בלתי נעים. במהלך תו"ס (סיור רגלי, ראשי תיבות של תנועה וסריקה) מצאו החיילים שהשתתפו זנב שועל. בחכמתם כי רבה הם הרימו אותו, והחלו להתמסר ביניהם בזנב. כשנודע הדבר, החליט הרופא הגדודי שכל מי שהשתתף בטווס חשוד בכלבת. כולם קיבלו זריקות רבות ויצאו לשבועיים בידוד בבית חולים או מרפאה כלשהי. כיוון שכך, מצבת כוח האדם של הפלוגה הייתה בחסר ואי אפשר לצאת הביתה. וכך נתקעתי במוצב עוד שבועיים תמימים.

* לא אבדה תקוותנו – ההפטרה שאותה אנו קוראים בשבת חול המועד פסח היא חזון העצמות היבשות. זהו חזון ציוני של עם שקם לתחיה. בחזון מצוטט "בן אדם" בייאושו: "הָעֲצָמ֣וֹת הָאֵ֔לֶּה כׇּל־בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵ֖ל הֵ֑מָּה הִנֵּ֣ה אֹמְרִ֗ים יָבְשׁ֧וּ עַצְמוֹתֵ֛ינוּ וְאָבְדָ֥ה תִקְוָתֵ֖נוּ". השיב לו נפתלי הרץ אימבר בשירו "התקווה" שהיה להמנון הלאומי: "עוד לא אבדה תקוותנו".

מתנגדי הציונות נאחזו באובדן התקווה, אך התקווה הציונית ניצחה. והיא תנצח גם את החזון הפוסט ציוני שמנסה להחזיר אותנו לאובדן התקווה.

* ביד הלשון

שה"י פה"י – במסכת מגילה בתלמוד הבבלי, נדרשת האמירה של המן "ואת דתי המלך אינם עושים" במילים: "דמפקי לכולא שתא בשה"י פה"י". ובעברית – שמוציאים את כל השנה בשה"י פה"י.

התרגום מארמית לעברית אינו מבהיר את המשפט. מה זה אותו שה"י פה"י?

רש"י פירש את ראשי התיבות: שבת היום, פסח היום. כלומר, המן הלין על היהודים שהם מתבטלים מעבודה, בכל מיני תירוצים משונים של שבתות וחגים שיש להם.

בכתבי היד התלמודיים העתיקים המילים שהי פהי מופיעים ללא גרשיים, לא כראשי תיבות. בלשנים בני ימינו מצאו מילים קרובות בשפות השמיות העתיקות, שמתארות שיהוי ודחיה. והמילה שהי אכן מזכירה שיהוי.

אבל פירוש רש"י הפך את הביטוי שה"י פה"י כראשי התיבות "שבת היום פסח היום", למטבע לשון מקובלת בעברית, מימיו ועד ימינו, כתירוצים שבאים לחפות על בטלנות.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 8.3.20

* צו השעה – על גנץ ונתניהו לגלות אחריות לאומית ולהקים לאלתר ממשלת אחדות.

* לא התל"ם שלי – בוגי יעלון הודיע שהוא מוכן לממשלת מיעוט שנתמכת מבחוץ בידי הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. זוהי הפרה של ההתחייבות לבוחר. ממשלה שתלויה ברצונה הרע של הרשימה הזאת מבחוץ, גרועה אפילו יותר מקואליציה עם הרשימה הזאת, כי מבחוץ על כל הצבעה יתקיים אתה מו"מ קואליציוני. זאת תהיה ממשלה תחת סחיטה, שהאקדח של יועצו של ערפאת מכוון כל העת לרקתה.

זאת לא תל"ם שאליה הצטרפתי מיד כשיעלון פרש מן הממשלה והכנסת.
אני לא שייך לתל"ם כזאת.

מעולם לא הייתי ומעולם לא אהיה חסיד שוטה של אף מנהיג.

כשרבין הפר את התחייבויותיו וניהל מו"מ על נסיגה מהגולן, אמרנו לו שאם אנו צריכים לבחור בין נאמנות לו לנאמנות לגולן, אנו נאמנים לגולן.

היום אני אומר לבוגי יעלון, שאם אני צריך לבחור בין נאמנות לו לנאמנות לדרך, אני נאמן לדרך. אם יעלון יסטה מן התל"ם – אני לא אתו.

אני מקווה שיועז הנדל וצביקה האוזר יסכלו את הניסיון הזה.

* עין תורנית – זלמן ארן, שר החינוך ומראשי מפא"י, אמר פעם לבן גוריון: "אני הולך אחריך בעיניים עצומות, אבל מדי פעם אני פוקח עין תורנית, לוודא שהעיניים שלך אינן עצומות".

* גבולות גזרה – בדיוק כפי שאין מטרה פוליטית שמצדיקה את הלגיטימציה שנתניהו העניק לחיה הכהניסטית, כך אין מטרה פוליטית שמצדיקה לגיטימציה לרשימה האנטי ישראלית המשותפת.

* תומכי טרור – מי שתולה את תמונת המחבל הרוצח גולדשטיין בסלון ביתו ומי שכותבת פוסטים של תמיכה במחבל הרוצח סאמיר קונטר, פסולים לכל קואליציה.

* דמגוגיה מרושעת – אני מודה שנמאס לי לשמוע את הדמגוגיה המרושעת והשקרית, כאילו ההתנגדות שלי לקואליציה עם הרשימה המשותפת נובעת מ"פסילת ערבים בשל היותם ערבים". נמאס לי מהדמגוגים הבורים שמנפנפים לי במגילת העצמאות (אשמח לבחון אותם על תוכן המגילה). האשמתי ב"גזענות" היא הוצאת דיבה.

מדינת ישראל מעניקה זכויות אזרח מלאות לכל אזרחיה, ללא הבדל דת גזע ומין. אני תומך בכך בכל לבי, וזה נושא שאני מוכן להילחם עליו. הביטוי לזכויות הפוליטיות של כל אזרחי ישראל הוא בכנסת. הכנסת נבחרת בבחירות יחסיות, וכל קבוצה מיוצגת בה על פי גודלה.

ממשלה וקואליציה אינם אמורים לייצג את כל הקבוצות. ממשלה מחויבת לתכנית פעולה מוסכמת. היא מתבססת על קואליציה שנבנית על הסכמה בין מפלגות. כדי להקים קואליציה יש צורך במכנה משותף. איזה מכנה משותף יש לי עם מי ששוללים את עצם קיומה של מדינת ישראל? עם מי שסבורים שהעם היחיד בעולם שאין לו זכות להגדרה עצמית במדינת לאום ריבונית במולדתו הוא העם היהודי? עם מפלגה שתומכת באויב בכל עימות שהוא? עם מפלגה שמתנגדת למימוש זכות ההגנה העצמית של מדינת ישראל? עם מפלגה שתומכת בחרם על מדינת ישראל? עם מפלגה שרוצה לשלוח שלושה מארבעת מנהיגי המפלגה שבחרתי בה לבית המשפט הבינלאומי בהאג כ"פושעי מלחמה"? עם מפלגה שרוצה להטביע את מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים במסגרת תביעת "זכות" השיבה?

הטענה שאני מתנגד להם כי הם ערבים, היא דמגוגיה שנובעת מכך שלטוענים זאת אין יכולת להתמודד עם הטיעון שלי. להאשים אותי שאני מתנגד לשיתוף פעולה עם הרשימה המשותפת כיוון שהם ערבים, זה כמו להאשים אותי שאני מתנגד לשיתוף פעולה עם כהניסטים כי הם יהודים. אותה רמה של דמגוגיה זולה.

האיש הנקלה והבזוי ביותר ברשימה האנטי ישראלית המשותפת נולד לאם יהודיה. אני מעדיף עשרים יזבקיות על עופר כסיף אחד.

* קואליציה עם המשותפת – בתנאים מסוימים אני מוכן לקואליציה עם הרשימה המשותפת. אם היא תהיה בעד קיומה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, תתמוך בזכות ההגנה עצמית של ישראל, תתנגד לטרור ול-BDS היא תהיה שותפה ראויה.

* מה האפשרויות – ההישג של נתניהו בבחירות גדול מאוד, אבל הוא לא ניצח. למה? כי אין לו קואליציה. גם גנץ לא ניצח. למה? כי גם לו אין קואליציה. אז מי ניצח? אף אחד. גם הסיבוב השלישי, כמו שני קודמיו, הסתיים בתיקו.

מה האפשרויות? בהנחה שרעיון העוועים של ממשלה שנתמכת מבחוץ ברשימה האנטי ישראלית המשותפת הוא רעיון נפל (ואני מעריך שכך הדבר), נותרו רק שתי אפשרויות. או ממשלת אחדות לאומית או סיבוב רביעי. סיבוב רביעי משמעותו המשך שיתוק המדינה תחת ממשלת מעבר. סיבוב רביעי משמעותו עוד בזבוז של מיליארדים, על חשבון האינטרס הלאומי. סיבוב רביעי משמעותו עוד חודשי קמפיין מכוער, מגעיל והעצמת השנאה בעם. סיבוב רביעי משמעותו עוד כרסום באמון הציבור בדמוקרטיה.

ואם יהיה סיבוב רביעי, מה תהיינה תוצאותיו? סביר להניח שתיקו. ואז תהיה דילמה בין… ממשלת אחדות לסיבוב חמישי.

אז מן הראוי ששני הג'נטלמנים יגלו מנהיגות, יגלו אחריות, יפגשו ביניהם ויקימו ממשלת אחדות לאומית, שבה כל צד ייצא כשרק מחצית תאוותו בידו, כי האינטרס הלאומי מחייב זאת.

* לא במחטף – מצב שבו נאשם בשלושה כתבי אישום חמורים ביותר ובהם שוחד מכהן כראש ממשלה, הוא מצב אבסורדי, חמור מאוד. העובדה שהחוק מאפשר זאת מחייבת את שינוי החוק. את עמדתי שיש לשנות את החוק ביטאתי פעמים רבות. אף על פי כן, אני מתנגד ליוזמה לחקיקת בזק בנושא.

מדובר בחוק יסוד. שינוי של חוק יסוד הוא נושא כבד משקל, שיש לעשותו בשיקול דעת, בכנסת מתפקדת, ולא ב"כנסת מעבר", במה שנראה כמחטף.

חקיקה כזאת כעת, היא חקיקה פרסונלית שהיא דבר שלילי.
חקיקה כזאת רטרואקטיבית, היא למיטב הכרתי גם בלתי חוקתית. ואם אין כוונה שהיא תהיה רטרואקטיבית, אלא תחול רק מן הכנסת הבאה, אין סיבה לעשות זאת כמחטף מהיר.

אני יודע שאילו נתניהו היה עומד במצב כזה, הוא היה נוהג כך בלי להתלבט לרגע. אני יודע שאילו היו לנתניהו 61 ח"כים, הוא היה מיד מעביר פסקת התגברות רדיקלית על פיה הרוב האוטומטי של הקואליציה יכול לבטל כל פסיקת בג"צ ועובר לחוקק מיד כל חוק אנטי חוקתי שיעמיד אותו מעל החוק ויסכל את משפטו. ואת כל אלה הוא היה מתרץ ב"רצון העם", כי אם יש לו רוב, לרוב מותר לעשות הכל, אין כללי משחק. אז למה רק צד אחד צריך לפעול על פי כללי המשחק?

כיוון שיש צד שנאבק על כך שיכובדו כללי המשחק, ושהרוב לא ירשה לעצמו לעשות ככל העולה על רוחו, והצד הזה צריך להוכיח: נאה דורש, נאה מקיים. הרי לא הצבענו לכחול לבן כדי שתנהג בשיטות נתניהו, אלא כדי להעמיד חלופה ערכית לביביזם.

והעיקר – צו השעה הוא הקמת ממשלת אחדות לאומית. החלופה לממשלת אחדות לאומית היא סיבוב רביעי, הרה אסון. זה לא הזמן למשחקים ולא לתרגילים. זה הזמן שנתניהו וגנץ יפגשו, יישבו שניהם עד שייצא עשן לבן, ימצאו את הדרך לממשלת אחדות של הליכוד וכחול לבן, ומי שירצה להצטרף על בסיס קווי היסוד שהם יחליטו עליהם, יוזמן להצטרף.

* חיקוי של ביביזם בעלי אקספרס – פעמים רבות הסברתי, שהבעיה העיקרית שנגדה אני פועל אינה ביבי האיש אלא ביביזם כשיטה. אגב, אני הראשון שהגדרתי את השיטה כארדואנוקרטיה (ועם זאת הסתייגתי וגם היום אני מסתייג מהפרסונליזציה של הטענה הזאת, באמירה שנתניהו הוא ארדואן).

וכיוון שאני אנטי ביביסט עקבי, איני יכול לתת את ידי לתהליכי ביביסטיים, גם כאשר הם מופנים נגד נתניהו ומובלים בידי הרשימה שנתתי לה את קולי, השקעתי בה את מרצי ופעלתי למענה בשלוש מערכות הבחירות. אם אני רוצה להיות ישר עם עצמי ונאמן לעקרונותיי, איני יכול לתמוך בצעדים כוחניים ושבירת כללי המשחק תוך כדי משחק רק כיוון שאפשר, שיש רוב בכנסת לעשות זאת. איני יכול לתת את ידי לצעדים כמו חקיקת בזק פרסונלית רטרואקטיבית בכנסת-מעבר (אני יודע שאין הגדרה כזאת, אבל כזו היא כנסת בתקופת ממשלת מעבר), כיוון שיש רוב.

כמי שיצא נגד צמצום הדמוקרטיה לחרך צר של "הרוב קובע", והרוב הוא "רצון העם" ולכן מותר לרוב לעשות מה שהוא רוצה ולנצל את המנדט שקיבל בכוחניות – איני יכול לתמוך בכך כאשר מעשה דומה נעשה בידי הרשימה שתמכתי בה. איני יכול לתמוך בצעד כזה, גם כאשר מדובר בחוק שאני תומך בו עקרונית (איסור כהונה כראש הממשלה של מי שהוגשו נגדו כתבי אישום), ושהייתי תומך בו אילו הוגש בהליך פרלמנטרי דמוקרטי תקין.

תמכתי ברשימה שיצאה נגד הביביזם, כדי שתציג חלופה של ממלכתיות, אחריות, אחדות לאומית, ולא כדי שתהיה חיקוי של ביביזם בעלי אקספרס.

* טהרן גאה – כאשר אני מותח ביקורת על פעולותיה של כחול לבן מאז הבחירות, אני מקבל אותה תגובה שאני רגיל לקבל מהביביסטים: "טהרנות".

אם ממלכתיות היא טהרנות – אני טהרן גאה. אם טוהר מידות היא טהרנות – אני טהרן גאה.

החבירה שלי לבוגי יעלון, מלבד קרבה אידיאולוגית, היא הערכתי לחלופה המנהיגותית שהוא מייצג. זאת, שבעטיה הוא מכונה "בוק", בפי אלה שבעיניהם ממלכתיות היא טהרנות.

ואני מייחל לכך שיעלון יישאר אותו "בוק" "טהרן" שאני מכיר.

* צביעות – התעמולה של נתניהו נגד שיתוף פעולה פרלמנטרי עם הרשימה המשותפת היא חמורה וצבועה. כידוע, אני מתנגד בתוקף לממשלה עם הרשימה המשותפת או בתמיכתה, כיוון שאין שום בסיס משותף עם רשימה אנטי ישראלית. אולם יש הבדל בין ממשלה וכנסת. הכנסת מייצגת את כל אזרחי ישראל, והרשימה המשותפת מייצגת את כל האזרחים שבחרו בה. אין שום סיבה שבעולם להחרים סיעה בכנסת ולא לשתף אתה פעולה.

אבל כאשר נתניהו אומר את הדברים האלה, הצביעות קורנת ממנו. הרי הוא מעולם לא בחל בהם כשותפים, בעיקר לגניבת סוסים. כאשר הוא פיזר את הכנסת ה-21 במחטף, רגע לפני שהנשיא הטיל על גנץ להרכיב ממשלה, הוא עשה את התרגיל המסריח הזה בשיתוף פעולה עם הרשימה המשותפת (ומעניין לדעת מה הוא נתן להם בתמורה. אולי, למשל, זאת הסיבה שהוא לא פינה את חאן אל-אחמר?). כאשר הוא רצה למנות בובה לתפקיד מבקר המדינה כדי לסרס את ביקורת המדינה, הוא עשה את התרגיל המסריח הזה בשיתוף פעולה עם הרשימה המשותפת (שיחק על הסנטימנט שלהם נגד גיורא רום, טייס חיל האוויר שהוא מבחינתם "פושע מלחמה" ו"רוצח").

איזה איש צבוע. וכל אלה שמדקלמים את ההסתה שלו כעת, הריעו לגאוניותו של התחמן כאשר עשה את התרגילים האלה.

* לא עניין לבית המשפט – אני מעריך מאוד את אליעד שרגא, המייסד ויו"ר התנועה לאיכות השלטון. הוא הקים את תנועתו לאחר התרגיל המסריח של פרס ב-1990, ומאז, כבר 28 שנה הוא נאבק נגד השחיתות השלטונית, מכל צד במפה הפוליטית, בעקשנות ובדבקות יוצאת דופן במטרה. הוא אידיאליסט ולוחם צדק ממדרגה ראשונה.

אבל אני מתנגד לדרך המרכזית של פעילותו – משפוט קיצוני של החיים הציבוריים ופליליזציה של נושאים ציבוריים, ערכיים, מוסריים. האקטיביזם השיפוטי שהוא מגלם קיצוני ביותר. מעולם לא נתקלתי באקטיביזם קיצוני כל כך, אולי במאמריו של משה נגבי ז"ל. אם אהרון ברק אמר את צירוף המילים האומלל "הכל שפיט", אליעד שרגא מנסה ליישם זאת הלכה למעשה באופן הקיצוני ביותר.

הפליליזציה היא גורם המסייע לשחיתות, כי אם הכל נבחן על פי אמות מידה פליליות, מה שאינו פלילי הוא כביכול כשר. גם אם אינו מוסרי, גם אם הוא מסריח. וחלק ניכר מעתירותיו לבתי המשפט נהדפו ונדחו והפכו את הזכאי מדין פלילי לקדוש, גם אם הוא רחוק מאוד מכך.

הפליליזציה גרמה לכך שבמקום שנציב בפני מנהיגינו רף דרישות מוסרי גבוה, אנו מסתפקים בסף נמוך של לא להיות עבריינים פליליים. וכפי שאנו רואים, היום גם הסף הזה כבר לא כל כך קיים, לבושתנו.

בעקבות תוצאות הבחירות עתרה התנועה לאיכות השלטון לבג"ץ בתביעה לאסור על נשיא המדינה להטיל את הרכבת הממשלה על מי שנאשם בפלילים. העתירה הזאת היא התגלמות קיצונית ביותר של אקטיביזם שיפוטי, כי למעשה שרגא אינו דורש מבית המשפט לבטל חוק של הכנסת, אלא לבטל את תוצאות הבחירות הדמוקרטיות. וזאת, בטענה שסותרת שני חוקי יסוד. חוק יסוד הממשלה שמאפשר לראש הממשלה לכהן בתפקידו עד פסק דין חלוט וחוק יסוד נשיא המדינה המעניק לנשיא המדינה סמכות בלתי מוגבלת להטיל את הרכבת הממשלה על כל אחד מ-120 חברי הכנסת על פי שיקול דעתו הבלעדי והמוחלט.

אם בית המשפט העליון יקבל את העתירה הזאת, בוודאי במצב הרגיש כל כך ובמשבר האמון של חלק גדול בציבור במערכת המשפטית, הוא יצית בחברה הישראלית תבערה שסופה מי ישורנו. אגב, אני בטוח שבית המשפט ידחה את העתירה, אבל חוששני שהוא לא ידחה אותה על הסף, ובעיניי עתירה כזו חייבת להידחות על הסף כי הנושא בלתי שפיט.

ידועה עמדתי נגד כהונת נתניהו כראש הממשלה בגין כתבי האישום נגדו (ועוד יותר מכך בשל ההסתה שלו נגד מערכת החוק והמשפט) ולא אחת כתבתי את דעתי שיש לשנות את חוק יסוד הממשלה ולחייב ראש ממשלה שהוגשם נגדו כתב אישום על עבירה שיש עמה קלון לפחות לצאת לנבצרות. אבל כל עוד זה החוק, בית המשפט חייב לפעול על פיו.

* אני בעד – בעקבות ביקורת שמתחתי על כחול לבן, נשאלתי אם עכשיו אני בעד נתניהו.

התשובה היא כן. אני בעד נתניהו שהצביע בעד החוק לפיו מי שהוגש נגדו כתב אישום אינו יכול להיות ראש הממשלה. אני בעד נתניהו שתמך בהגבלת כהונת ראש הממשלה לשתי קדנציות. אני בעד נתניהו שקרא לראש הממשלה להתפטר כשהחלו חקירות נגדו.

* שתי אנקדוטות – אמנון אברמוביץ', בכיר הפרשנים האנטי-ביביים, שאל את עמית סגל, בכיר הפרשנים הפרו-ביביים: "אילו נערכה הצבעה חשאית בכנסת על הדחת נתניהו, כמה היו מצביעים בעד"? סגל השפיל את עיניו במבוכה. "80 ח"כים לפחות?" סגל השפיל את עיניו במבוכה. הוא מתקשה לשקר. זו הייתה שתיקה כהסכמה. גם עמית סגל יודע מה חושבים רבים מהח"כים בליכוד על נתניהו. הם מכירים אותו.

אין זה אומר שהתומכים בו מן השורה אינם מכירים אותו. יגאל מוסקו, כתב חדשות 12, ראיין אזרח מן השורה בקריית מלאכי, אדם רהוט וישיר. והוא אמר: "אנחנו תומכים בביבי כי אנחנו רוצים ראש ממשלה שיהיה בנזונה" (או בתרגום לכיתובית בטלוויזיה: בן ****). מחילה מצילה נתניהו נוחה עדן, הוא התכוון כמובן לראש ממשלה שרלטן, נוכל, רמאי ותחמן.

* עוד מנדט לתל"ם – שמחתי לקרוא את העדכון האחרון, הכמעט סופי, של תוצאות הבחירות. אני שמח שגוש נתניהו איבד עוד קול וירד ל-58. אני שמח שכחול לבן עלתה ל-33 מנדטים. ואני שמח במיוחד, כי המועמד ה-33 בכחול לבן הוא נציג תל"ם אנדריי קוז'ינוב. ואם מחנה ביבי איבד מנדט – אני שמח במקרה הזה שמי שאיבד את המנדט היא ש"ס ולא הליכוד, כי המועמד ה-36 של הליכוד הוא חברי עוזי דיין, שלמרות חילוקי הדעות בינינו, אני שמח לראות אותו בכנסת ויש לו הרבה מה לתרום.

* שמחה אמתית לאיד – אחת התוצאות המשמחות בבחירות היא המפלה המשפילה של התועבה הכהניסטית. אמנם היא קיבלה 19,000 קולות יותר מדי. אמנם העובדה ש-19,000 ישראלים נתנו קולם לחיה גזענית מרושעת ואפלה היא בושה וכלימה לחברה הישראלית ולעם היהודי. אבל כאשר אני מתאר לעצמי כיצד בן גביר ומנהיגי הכנופיה חשו לנוכח המפלה הצורבת, אני חש שמחה אמתית לאיד.

* גדעון לוי מאוכזב – גדעון לוי מאוכזב. "רק" 10,000 יהודים הצביעו לרשימה האנטי ישראלית המשותפת. אחרי שבראשית השבוע הוא הסביר שאין הבדל אמתי בין בן-גביר לניצן הורביץ כי "כולם ציונים", הוא האמין שהפעם תהיה הצבעה מאסיבית למשותפת והתאכזב. ויש לו הסבר. זה לא רק בגלל שכל מי שלא הצביע לרשימה המשותפת הוא גזען, אלא בגלל הדת הדיקטטורית השלטת בישראל. "זו תולדת 100 שנות אינדוקטרינציה, שכמעט אין דומה לה. זולת צפון קוריאה, אין עוד מדינה שיש לה אידיאולוגיה שלטת כל כך, עד שאסור לסטות ממנה או לפקפק בה. זולת איראן, אין עוד מדינה שדתה חובה. בישראל הציונות היא דת, והיא חובה". ולמה אסור לכפור בה? כי הציונות "יודעת שהיא הסבה אסון מחריד לעם אחר, והיא יודעת שמתחת למרבד שהיא דורכת עליו בוערת אש העוול והרשע". ואילו אני מודאג מהתופעה המחרידה, ש-10,000 (!) יהודים (כנראה שהמספר גבוה יותר מזה שבו הוא נקב) הצביעו לרשימה הסבורה שזכות ההגדרה העצמית היא זכות טבעית המוקנית לכל עם בעולם, זולת העם היהודי.

* גאווה בצבא מקצועי ומוסרי – ההתנתקות מרצועת עזה, הייתה מעבדה חיה של מודל שתי המדינות בקווי 4.6.67. נסיגה מלאה עד גרגר החול האחרון, עקירה מוחלטת של כל ההתיישבות הישראלית, עד המתיישב האחרון, ואפילו עקירת המתים מקברותיהם, כדי שהטיהור יהיה מוחלט.

אילו הצעד הזה היה מביא לגבול של שקט ושלום ורצועת עזה הייתה הופכת לסינגפור של המזה"ת כפי שנהג להתפייט שמעון פרס, תוצאותיה היו יוצרות לחץ כבד בתוך החברה הישראלית לשחזר את ההצלחה ביהודה ושומרון ובירושלים, ואין זה מן הנמנע שהיה לכך רוב והדבר היה מתבצע.

אלא, שכידוע קרה ההיפך. ולמה זה קרה? למה הפלשתינאים (ויש לזכור שמי ששלט אז בעזה לא היה חמאס אלא פת"ח) נהגו כפי שנהגו, הפכו את גבול עזה למה שהינו ואת הנגב המערבי ל"עוטף/חוטף עזה", מה שהביא את מרבית הישראלים לתובנה שנסיגה דומה מיהודה ושומרון תהפוך את גוש דן לעוטף/חוטף יו"ש?

התשובה היא פשוטה – המטרה של הפלשתינאים אינה מדינה עצמאית ביהודה, שומרון ועזה. זו אולי מטרת ביניים, שנועדה לחזק את מלחמתם למען המטרה היחידה והאמתית. המטרה היא מדינה פלשתינאית עצמאית בכל שטחיהן של ישראל וירדן. ואני ממליץ מאוד לקרוא את ספר השיחות המצוין של שמעון שיפר עם עמוס גלעד "המתריע", המסביר זאת היטב.

האמצעי להשגת המטרה, או לפחות חלקה החשוב יותר, מדינה מן הים עד הירדן, היא תביעת "זכות" השיבה. הטבעת ישראל במיליוני פלשתינאים היא הדרך שבה הם מאמינים שישיגו את מטרתם ולכן היא לב האתוס הפלשתינאי, ועליו מחונך כל פלשתינאי מיום היוולדו. ואני ממליץ מאוד לקרוא את ספרם המצוין של עינת וילף ועדי שורץ "מלחמת זכות השיבה" (שעליו כתבתי מאמר ביקורת מקיף).

סיום "הכיבוש" ברצועה לא הביא לשקט, לא בגלל שקר ה"מצור", כביכול, אלא כיוון שהוא לא מימש את מאווייהם של הפלשתינאים, ונתן רוח גבית לאמונתם שבאמצעות טרור נגד אזרחים הם יוכלו לקפל אותנו.

כן, המאבק אינו נגד "הכיבוש" אלא בעד "השיבה". ולכן, מרגע שישראל נסוגה מכל הרצועה, לפחות ברצועת עזה הדגש המידי עבר לנושא "השיבה".

אחד הסיוטים של מדינת ישראל, הוא החשש מהיום שבו יקומו מיליוני פלשתינאים ויתחילו לצעוד לתוככי ישראל, במצעד "בלתי אלים". מה נעשה אז? איך נתמודד עם מקרה כזה? נשלח את חיל האוויר להפציץ אזרחים, נשים וילדים בצעדתם? חיילי צה"ל יירו בהמון ויגרמו למרחץ דמים? מצד אחד, אסור לנו בכל מחיר לאפשר צעדה כזאת. מצד שני, המחיר של התמודדות כזו לדמותה של ישראל ולתדמיתה עלול להיות הרסני וכבד. הדרך היחידה להתמודד בהצלחה עם תרחיש כזה הוא למנוע אותו מראש.

מעבדת ההתנתקות הציבה בפנינו בקטן את האתגר הזה, שבנסיגה מיהודה ושומרון יהיה קשה הרבה יותר. "צעדות השיבה" המחישו לנו לְמה הפלשתינאים חותרים ועל מה הם בשום אופן לא יוותרו.

ההתמודדות עם "צעדות השיבה" הסתיימה בהצלחה. הצעדות נעצרו על הגבול ללא מרחץ דמים המוני. צה"ל הוכיח שהוא אכן הצבא המוסרי ביותר בעולם ובהיסטוריה האנושית, באופן התמודדותו עם האתגר.

במוסף "הארץ" התפרסמו עדויות של צלפי צה"ל שהיו חוד החנית באתגר "צעדות השיבה". הכתבה ב"הארץ" הגדירה את האיום "הפגנות", כאילו מדובר בקבוצת אנשים שעמדה מול הגדר עם שלטים בידם. בעדויות עצמן דובר בפירוש על בקבוקי תבערה, מטענים וכו'. מטרת הכתבה הייתה להראות אך אנו הופכים את בנינו לציידי אדם, אבל היה בה מעשה בלעם. כי העדויות מוכיחים את ההיפך.

מן העדויות ברור איך צה"ל הפעיל יצירתיות ומחשבה רבה כדי לסכל את "השיבה" ולמנוע מרחץ דמים. הדרך הייתה באמצעות צלפים, שהתמקדו במסיתים וירו לברכיים על מנת לפצוע ולנטרל. איך ההוראות היו מדויקות ביותר וההצלחה הנדרשת הייתה לא רק הפגיעה במי שצריך, אלא גם הימנעות מפגיעה באחרים. איך המקצועיות היא לדייק לברך ולא לפגוע, למשל בירך שם עוברים עורקים שקריעתם עלולה להמית את הפצוע. איך הפגיעה היא כירורגית במבוגרים (אתגר לא פשוט באירוע שבו האויב מציב בחזית ילדים ומתחבא מאחוריהם), במסיתים. איך במהלך האירוע עצמו, כאשר הצלף מזהה מסית בפעולה הוא מעביר את הזיהוי למעלה עד המג"ד ולפי חלק מן העדויות עד האוגדונר, כדי לקבל את אישור הירי. והעדויות מציגות גרף למידה שמיקצע את הצלפים, בין השאר באמצעות החלפת כלי הנשק, למיקוד כירורגי עוד יותר.

הכתבה שבאה לקלל, רק חיזקה את הגאווה בצה"ל, על מקצועיותו ומוסריותו.

* רק לא סנדרס – בימים אלה, נשואות תקווֹתיי אל ג'ו ביידן, סגן נשיא ארה"ב לשעבר, המתמודד בבחירות המקדימות במפלגה הדמוקרטית בארה"ב על מועמדות המפלגה לנשיאות.

למה? מה לי ולביידן? התשובה היא ברני סנדרס. סנדרס הוא אנטי ישראלי ופרו-פלשתינאי רדיקלי. אם הוא יהיה חלילה נשיא ארה"ב, יישב לראשונה בבית הלבן נשיא אנטי ישראלי בכל מהותו ויישותו. לא מנהיג כמו אובמה, שמדיניותו הפייסנות הכושלת כלפי איראן והאיסלאם פגעה בישראל ובעולם החופשי בכלל, אך הוא גם ידיד ישראל, שבין השאר העניק לה את הסיוע הביטחוני הגדול ביותר בתולדותיה. לא מנהיג כמו קרטר, שלאחר כהונתו החל להידרדר במדרון החלקלק של אנטי ישראליות ואנטישמיות, אך בהיותו נשיא הוביל אמנם מדיניות רחוקה מעמדותינו, אך לא עוינת ואנטי ישראלית. כאן מדובר במנהיג ששנאת ישראל, העוינות העמוקה, המהותית והאידיאולוגית שלו לישראל ולציונות היא אחד מהמגדירים המרכזיים של השקפת עולמו. ואולי הוא נגוע בתסביך קרייסקי, קנצלר אוסטריה היהודי שהיה אנטי ישראלי ופרו-אש"פי רדיקלי, דווקא מתוך רגשי נחיתות כיהודי ורצון להוכיח…

ניצחון של ביידן בבחירות המקדימות במפלגה הדמוקרטית, יסיר את הסכנה שסנדרס יישב בבית הלבן. אני משער שאם סנדרס יעמוד בראש המפלגה הדמוקרטית מעטים סיכוייו לנצח בבחירות (אם כי כך שיערתי גם לגבי טראמפ וטעיתי), אך עצם העובדה שאדם אנטי ישראלי קיצוני ותומך מובהק באויביה יהיה מועמד לנשיאות ומנהיג המפלגה הדמוקרטית, היא כשלעצמה פגיעה במעמדה הבינלאומי של ישראל.

הברית עם ארה"ב הייתה ועודנה מרכיב משמעותי בביטחונה הלאומי של ישראל. יציבותה של הברית הזאת, היא היותה בקונצנזוס דו-מפלגתי. על ישראל לחזור ולחדש את הברית הדו-מפלגתית הזאת ויש להשקיע בכך רבות. לנהל דיאלוג עם הנהגת המפלגה הדמוקרטית ברמות השונות, להזמין את אנשיה ובעיקר את צעיריה לביקורים וסיורים בישראל, לערוך אתם מפגשים, להשקיע בהם ולחזק את זיקתה של המפלגה הדמוקרטית על כל אגפיה לישראל. בעבר, המפלגה הדמוקרטית הייתה בסיס הידידות בין המדינות ובסיס האהדה לישראל, ועלינו לעשות הכל כדי לשחזר זאת.

* ההדרה שלא הייתה – ביליתי יומיים בכנס מרתק במכללה האקדמית תל-חי, במלאת מאה שנה לקרב תל-חי בי"א באדר תר"ף, 1 במרץ 1920. סיפור תל-חי, דמותו של טרומפדור, מקומו של סיפור תל-חי באתוסים של תנועת העבודה, של התנועה הרוויזיוניסטית ושל הציונות הדתית, המיתוס של תל-חי בתרבות הישראלית ועוד, נבחנו מכיוונים שונים ומרתקים. במכללה מוצגת תערוכה יפה בנושא.

אחת ההרצאות, של ד"ר סמדר סיני, עסקה בדמויותיהן של שרה צ'יזיק ודבורה דרכלר, הנשים שנפלו בקרב תל-חי. סמדר היא היסטוריונית וחוקרת מגדר, פמיניסטית מובהקת. הגישה הפמיניסטית של העלאה על נס של נשים גיבורות מבורכת מאוד, וטוב עשתה סמדר כאשר האירה את דמותן וגבורתן באור יקרות. אולם חלק מן ההרצאה יוחד לנרטיב על פיו מקומן הודר מן הזיכרון. והטענה הזאת, איך לומר… לא כל כך משכנעת. דומה שהמרצה קצת אונסת את העובדות כדי להתאים אותן לאג'נדה.

בין השאר, היא הקרינה את הידיעה על קרב תל-חי ב"קונטרס", ביטאון אחדות העבודה, והראתה שבידיעה שרה ודבורה אפילו לא צוינו בשמותיהן, אלא כ"שתי צעירות". בשלב השאלות וההערות מהקהל, הסבתי את תשומת לבה, שהידיעה ב"קונטרס" הייתה ידיעה קצרה תחת הכותרת "עם סגירת הגיליון" ונאמר שם שעם סגירת הגיליון הגיעה טלגרמה (מברק) למערכת בזו הלשון: ושם סופר בקצרה על הקרב ונמסר שנהרגו "טרומפלדור, מונטר ועוד שתי צעירות ושני פועלים". זו הייתה ידיעה ראשונית, וגם שמותיהם של שני גברים שנפלו שם לא הוזכרו. אולם בגיליון הבא של "קונטרס", עמוד השער כולו הוקדש ל"יזכור" לחללי תל-חי, שכתב ברל כצנלסון, והוא הבסיס ל"יזכור" לחללי צה"ל עד היום. ושם נכתב "יזכור עם ישראל את הנשמות הטהורות של בניו ובנותיו" ופירוט שמות ששת הנופלים בקרב תל-חי ושני נופלים בתקריות בימים שקדמו לו, ללא כל אפליה בין גברים ונשים, ובאמירה מפורשת "בניו ובנותיו". סמדר הגיבה בתוקפנות וסרקזם: "אהההה, כ—-ן, סתם במקרה אין לשתי הצעירות שמות, כל יום נופלות כאן נשים בקרב". היושבים סביבי רמזו לי שלא כדאי שאכנס אתה לוויכוח. ובהפסקה רבים ניגשו לומר שכמובן שצדקתי.

אני פמיניסט שמאמין בשוויון המינים, וסולד מפמיניזם רדיקלי שעוסק במלחמת המינים ובקונספירציות הדרה למיניהן.

* טרומפלדור או תרומפלדור? – מאה שנים מלאו לקרב תל-חי ולנפילתו בגיבורים של "הגיבור הגידם" (כמה הכינוי הזה לא פוליטיקלי-קורקט היום).

אחרי נפילתו של טרומפלדור, הוא היה לגיבור לאומי, לדמות מופת. הן תנועת העבודה והן התנועה הרוויזיוניסטית אמצו אותו כגיבור.

תנועת העבודה – זה ברור. טרומפלדור היה ציוני סוציאליסט, איש תנועת העבודה. הוא הקים את תנועת "החלוץ". הוא היה הוגה רעיון ההסתדרות הכללית. הוא היה הוגה רעיון גדוד העבודה, שקם אחרי מותו ונקרא על שמו. הוא היה אוטופיסט שחזה את רעיון הקומונה הארצית – שכל היישוב היהודי בא"י יהיה קיבוץ אחד גדול. טרומפלדור נפל על הגנת קיבוצים – תל-חי וכפר גלעדי וקודם לכן חי בדגניה. ראשי תנועת העבודה: ב"ג, טבנקין ואחרים הובילו מאבק לתגבור כוחות להגנת יישובי אצבע הגליל, ימים ספורים לפני הקרב בתל-חי, כדי לקיים את הנקודות שתעצבנה את הגבול. ז'בוטינסקי היה המתנגד הראשי וקרא לפנות את היישובים הללו, כי ההגנה עליהם אינה ריאלית ("אני מבקש מכם להגיד לצעירים המגינים את האמת המרה. ואולי נציל בזה את המצב. אתם צריכים לומר לחברים: שובו בחזרה משם ובנו פה את הקיים").

אך היו סיבות טובות גם לתנועת ז'בוטינסקי לאמץ את טרומפלדור. טרומפלדור היה חברו של ז'בוטינסקי ושותפו להקמת הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה. שניהם חלקו יחד את חלום הצבא העברי (שאחרים דחו אותו וכינו אותו "מיליטריזם"). טרומפלדור היה מופת לחינוך על ערכי הגבורה וההקרבה עליהם רצה ז'בוטינסקי לחנך, בעיקר לנוכח דבריו האחרונים "טוב למות בעד ארצנו".

במורשת טרומפלדור יש מקום לכולם, אך באווירת השנאה באותם עשורים, שני המחנות ניהלו קרב על הבעלות על המורשת. ובמחלוקת הזאת נוצרה מחלוקת פאתטית על הכיתוב הנכון – טרומפלדור או תרומפלדור.

ז'בוטינסקי שהקים את תנועת הנוער בית"ר, גזר את שמה מהעיר והמצודה ביתר – בירת מרד בר כוכבא ומראשי התיבות: ברית יוסף טרומפלדור. ואיך ברית טרומפלדור נכתבת באות תי"ו? לשנות את שמה של מצודת ביתר אי אפשר. ז'בוטינסקי, שהיטיב לדעת עברית והיה קנאי לעברית, אמר שכיוון שהשם הוא לועזי, ניתן לכתוב אותו בטי"ת או בתי"ו. עד כאן, פתרון יצירתי לגיטימי לראשי התיבות.

מה שפאתטי, הוא שמעבר לראשי התיבות החלו חניכי ז'בוטינסקי לכתוב "תרומפלדור" והתעקשו שזה הכיתוב הנכון. הרחוב על שמו של טרומפלדור בירושלים נקרא על שם נכותו -"הגידם", וכשרצו לשנותו לשמו של האיש, לא הצליחו להגיע להסכמה בין תושבי הרחוב, שחלקם היו ממפלגת טרומפלדור וחלקם ממפלגת תרומפלדור (ב-2005 השם שונה לטרומפלדור).

אך השם הוא טרומפלדור. כך טרומפלדור איית את שמו. כך ז'בוטינסקי איית את שמו של חברו, עד הקמת בית"ר. התעתיק העברי לאות ברוסית שבה נכתב השם, הוא טי"ת.

* הו הא מי זה בא – מקובל בקרב ההיסטוריונים שהשאלה "מה היה אילו" אינה לגיטימית. ובכל זאת אני מרשה לעצמי לפנטז על השאלה, מה היה קורה אלמלא טרומפלדור נהרג בקרב תל-חי. להערכתי, הוא היה הופך למנהיגה של תנועת העבודה, ובתור שכזה ליו"ר הסוכנות היהודית ולראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל. ולכל הפחות, אחד המנהיגים הבכירים בה.

* פרה קדושה – אני רוצה לשחוט את הפרה הקדושה של י"א באדר.
קרב תל-חי נערך לפני מאה שנה בדיוק. הפרה הקדושה היא בערך בת 60 שנה. מדובר באגדה, על פיה טרומפלדור לא אמר "טוב למות בעד ארצנו" אלא פלט קללה ברוסית.
מטרת האגדה היא לחתור תחת אתוס הגבורה הלאומי, שטרומפלדור מגלם.
האגדה הצליחה לחלחל לתודעה, עד שגם כאלה שאינם שותפים למגמה שלה, נוהגים להתבטא בנוסח "בין אם הוא אמר את הדברים ובין אם לאו", "המשפט 'המיוחס' לטרומפלדור" וכו'.

אז הבה נעשה סדר. ישנן שלוש עדויות ממקור ראשון של אנשים שהעידו בו ביום, שהוא אמר את הדברים. הוא גסס במשך שעות, ועודד את חבריו לא להיכנע ולא לעזוב את העמדות, ואמר את הדברים. אחד הפצועים ששכב לידו שמע אותו אומר זאת, וכן הרופא שטיפל בו ד"ר גרי והמנהיג הציוני אברהם הרצפלד שהגיע למקום באותן שעות והיה בין האחרונים שראו אותו חי.

לעומת זאת, אין ולו עדות אחת שהוא קילל ברוסית. יתר על כן, את הרעיון של "טוב למות בעד ארצנו" הוא כתב פעמים רבות, גם במכתבים אישיים, וברגעיו האחרונים ביטא רעיון שהיה טבוע בו.

ב-1972 התפרסמה ביוגרפיה מצוינת של טרומפלדור, מאת שולמית לסקוב. לסקוב חקרה את הנושא לעומק, ופסקה באופן חד-משמעי, שטרומפלדור אמר את הדברים.

מאז נעשו עוד מספר מחקרי עומק על פרשת תל-חי, וכולם הגיעו לאותה מסקנה חד-משמעית.

הנוסח המדויק שבו טרומפלדור השמיע את הרעיון היה "לא נורא, כדאי למות בשביל ארץ ישראל". הנוסח המשופץ נערך בידי הסופר יוסף חיים ברנר, שנרצח בידי פורעים ערבים שנה לאחר מכן, במאורעות תרפ"א.

טענת "לא אמר" היא ספין, שהפך למיתוס והוא כמעט בחינת פרה קדושה.

אז הגיעה השעה לשחוט את הפרה הקדושה.

* כיף למות? – "מה זה טוב למות? מה כל כך טוב למות? טוב לחיות בעד ארצנו" וכו' וכו'. מכירים את הטיעונים הללו?

העניין המשמעותי כאן הוא מהות המושג "טוב". זה לא טוב במובן של כיף. לא כיף למות בעד… זה טוב במובן של ראוי. כלומר, מוות למען רעיון נשגב, מוות על הגנת המולדת, הוא מוות ראוי. אלה ערכים שראוי להקריב עליהם את החיים.

אבל ברור שטובים החיים על המוות, ושטוב לחיות בעד ארצנו. הנכונות להקריב את החיים היא למען החיים. כדי שנוכל לחיות בארצנו.

* ביד הלשון

עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת – בראיון לרינה מצליח ערב הבחירות סיפר אביגדור ליברמן על ההצעות שקיבל מנתניהו שניסה לפתות אותו להצטרף לממשלה, והגדיר אותן: "עד חצי המלכות פלוס 10%".

הביטוי "עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת" אקטואלי השבוע במיוחד, כי הוא שאול ממגילת אסתר. בשני המשתים שערכה אסתר למלך אחשוורוש, הוא פנה אליה בשאלה – מה בקשתה והבטיח שהיא תענה "עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת".

* "חדשות בן עזר"

קצ'ה

הלך לעולמו קצ'ה, שמעון כהנר, לוחם ומפקד מיתולוגי, איש יחידה 101 והצנחנים, איש קיבוץ נווה איתן, חקלאי, בוקר ורפתן, איש התיישבות, ידיד הגולן.

אל שמו של קצ'ה התוודעתי כילד, כאשר קראתי בשקיקה את הספרים על יחידה 101 והצנחנים; היחידה ששינתה את דמותו של צה"ל והפכה אותו לצבא יוזם, נחוש, דבק במשימה, חותר למגע, מעז ומנצח.

בנעוריי, כאשר חבריי ואני נסענו לטיולים בגולן, במסגרת התנועה או באופן עצמאי, והמקומות האהובים עלינו היו הזוויתן והיהודיה, התוודענו למושג "החווה של קצ'ה", שהייתה מוכרת לכל טייל ולכל טרמפיסט (כמובן שנסענו אז בטרמפים) – חוות הבקר של נווה איתן סמוך ליהודיה ולזוויתן.

מספר קצ'ה, בספרו האוטוביוגרפי שיצא בימים אלה לאור:
"כדי שהעדר של נווה איתן יגדל ויתפתח – נדרשו שטחי מרעה חדשים. המרעה הדל בעמק שלנו לא הספיק לכל החקלאים והבוקרים באזור. לאחר מלחמת ששת הימים תרתי אחר אזורים נוספים למרעה. בין השטחים שהתאימו היה גם השטח ביער יהודיה שברמת הגולן, שהיה ריק מתושבים. את האזור הכרתי מפעילות מבצעית מעבר לגבול, בשנות ה-50. ואכן, לאחר המלחמה, במקביל להקמת היישובים הראשונים בגולן, קיבלנו מרשות שמורות הטבע שטח בין כ-25,000 דונמים של מרעה משובח, עתיר בוואדיות, במפלים ובנחלים (ואדי זוויתן והנחלים יהודיה, משושים ועסליה) שטחים ובהם שיחים ועצים. מרעה מעולה הן בחורף והן בקיץ… שנה לפני שהעברנו את העדר שמנה כ-300 ראש לרמה, עלינו כל צוות הענף. יחד הכנו את השטח לקליטת הבקר. מתחנו למעלה מ-30 קילומטרים של גדר תיל לגידור שטחי המרעה וחלוקתו ליחידות מרעה משניות, הכשרנו דרכים בתוך השטח ודרכי גישה אליו, הכנו פסי בידוד למניעת שריפות והקמנו מכלאה גדולה, שקתות ואבוסים… באוגוסט 1969 יצאנו כל בוקרי נווה איתן רכובים על סוסים, למסע בן ארבעה ימים עם למעלה מ-300 ראשי בקר מעמק בית שאן עד לרמת הגולן, מרחק של 60 ק"מ. בכל יום התקדמנו בממוצע כ-15 ק"מ. המסע והתוואי תוכננו והוכנו מבעוד מועד כמו במבצע צבאי. בכל חניה קידם את פנינו שטח מגודר בגדר חשמלית ובו מזון ומים, כל התנאים הנדרשים לצרכי הבקר. שם, במקום העצירה הלילי, הפרות אכלו, נחו והיו מוכנות ליום המסע הבא… ביום השלישי המשיך העדר לכפר עקב בעמק הבטיחה. בסוף היום הגענו עם עדר מותש אך שלם לשטחי המרעה ביהודיה".

17 שנים ניהל קצ'ה את העדר בגולן, עד שנבחר למזכיר ארגון מגדלי בקר לבשר. בשנת 2000 נמכר העדר. בכך, קצ'ה היה שותף למעשה ההיסטורי של ההתיישבות בגולן ושל הקמת ענף הבקר בגולן. ומאז, נפשו נקשרה לגולן.

שמחתי שהמועצה האזורית זכרה את קצ'ה והזמינה אותו לאירוע הממלכתי של חגיגת היובל להתיישבות בגולן. ראיתי אותו עומד, נשען על מקלו, ליד חבל הגידור של אזור האח"מים. הוא התבייש להיכנס אליו ולשבת. ליוויתי אותו למקומו. ותיקי הגולן שזיהו את האיש המזוקן, שהיה אגדה בחייו, ניגשו אליו ולחצו את ידו בחום. רוב האנשים שחלפו על פניו, צעירים זה מקרוב באו, לא הכירו אותו.

באופן אישי הכרתי את קצ'ה לפני כמעט שלושים שנה, בתקופת המאבק על הגולן. קצ'ה היה שותף פעיל למאבק ולמועצה למען הגולן ובקעת הירדן. ולאחר שנישאתי ליעל, שאביה – אריק שליין, היה אף הוא לוחם ה-101 וחברו של קצ'ה, ההיכרות העמיקה.

קצ'ה היה נוצֵר מורשת ה-101 והצנחנים והפיץ את בשורתה. הוא היה הפרויקטור של הקמת אתר הזיכרון של הצנחנים בגבעת התחמושת ומנהל האתר. זמן קצר לפני פתיחתו הרשמית, הוא הזמין את הנהלת ועד יישובי הגולן לסיור מרתק באתר, בהדרכתו (ומשם המשכנו לסיור במנהרת הכותל שנפתחה שבועות אחדים קודם לכן). לפני כשנה, יזם קצ'ה והוביל אירוע לוותיקי יחידה 101, במחנה גדוד הצנחנים 101 בבית ליד (שבעקבותיו כתבתי למדור זה את מאמרי "אין משימה שהיא בלתי אפשרית"). לאירוע הוזמנו מפקדי הגדוד לשיח על מורשת היחידה, בחינת דור לדור יביע אומר. לאירוע הוזמנו אלמנות לוחמי היחידה, וכך יעל ואני השתתפנו על תקן "הנהג של סבתא שלומית", חמותי.

אני זוכר מספר פגישות חברים שקצ'ה אירח בתחנת הדלק שהקים ליד קיבוצו. ישבנו סביב תנור ושוחחנו על ענייני השעה. אחת הפגישות הייתה בתחילת מתקפת הטרור המוכרת בשם החיבה "האינתיפאדה השניה". בתחילתה, היא התמקדה עדיין באזורי יש"ע, וכללה בעיקר אירועי ירי. קצ'ה, אז בן 66, יזם הקמת יחידת מתנדבים שתסייר להפגנת נוכחות רכובה ולשמירות בהתיישבות ביש"ע. בסופו של דבר היוזמה לא התממשה.

ביום שישי האחרון קניתי את האוטוביוגרפיה של קצ'ה, שיצאה לאור לאחרונה – "להיות אחד מרבים". הצגתי אותה לשלומית, חמותי, והיא סיפרה לי שקצ'ה חולה מאוד.

הצטערתי מאוד לשמוע על פטירתו. אל"מ שמעון כהנר – קצ'ה, איש יקר, איש התיישבות וביטחון, אוהב ארץ ישראל, אוהב הגולן, אדם מגויס כל חייו למען מדינת ישראל. יהי זכרו ברוך!

* "שישי בגולן"

צרור הערות 1.1.20

* כרם נבותיזציה של מדינת ישראל – "מי אלה הפקידונצ'יקים המושחתים בבית המשפט, שמונו בשיטת חבר מביא חבר, שיחליטו בשבילנו? אם העם בחר בנתניהו אחרי ששמע על כל החשדות, אף בית משפט לא יכול לשפוט אותו. מי שצריכים לבחור את השופטים אלה הפוליטיקאים, כי הם מבטאים את רצון העם. בית המשפט לא יכול ללכת נגד העם, אלא רק על פי רצון העם".

מכירים את הלהג הזה?

המסורת היהודית שוללת מכל וכל את רעיון העוועים של בית משפט שכפוף לשליט ופועל על פי רצונו.

התנ"ך מציג לנו סיפור על בית משפט שפועל על פי צו השלטון. כאשר אחאב חמד את כרם נבות היזרעאלי, ונבות סירב לכך, אחאב נכנס לדיכאון, אך לא העלה על דעתו שיש לו סמכות לנשל את נבות, כי גם הוא כפוף לחוק. איזבל הצידונית, המכירה את מסורת השלטון הצידונית, "פתרה" את הבעיה. היא הורתה לבית המשפט לערוך לנבות משפט ראווה שהרשיע אותו וגזר עליו דין מוות. נבות הוצא להורג והמלך ירש את כרמו.

עמדת היהדות בנושא באה לידי ביטוי בדבריו הנחרצים של אליהו לאחאב: "הרצחת וגם ירשת?"

יש למנוע בכל תוקף כפיפות של בית המשפט למערכת הפוליטית, כי כפיפות כזו תיתן לממשלה כוח להשחית. בית המשפט חייב להיות עצמי ובעל כוח שלעתים צריך להיות נגדי לכוחו של השלטון. אחרת זו אינה דמוקרטיה.

* כמו עבריין נמלט – "מה? מה פתאום?!" שיקר נתניהו במצח נחושה לעם ישראל, כאשר נשאל על החסינות. שיקר כדרכו.

מן הרגע הראשון הוא ידע שיעשה הכל כדי למלט את עצמו מאימת הדין. ניסה את חוק מגה-שחיתות הצרפתי (רק בלי הגבלת שתי קדנציות כנהוג בצרפת) ושינוי חוק החסינות כדי לקמבן לו מהלך קל יותר, אך כחלון סיכל את שני הפיגועים האלה. את ההודעה שיבקש חסינות הוא דחה עד הדקה ה-90, רגע לפני ששערי החסינות עמדו להינעל בפניו. עד אז הוא משך את ההונאה.

הוא שיקר כאשר אמר ש"לא היה כלום" והוא שיקר כאשר אמר ש"אין כלום" וכשהוא אמר ש"לא יהיה כלום", הוא התכוון שיעשה הכל כדי להימלט מאימת הדין.

אם הכנסת תעניק לנתניהו חסינות, יהיה זה רגע השפל החמור ביותר בתולדות הדמוקרטיה הישראלית. יהיה זה הרגע שבו הכנסת תחליט שישראל ביטלה את העיקרון הדמוקרטי הבסיסי של שוויון בפני החוק ותעמיד את נתניהו מעל החוק. יהיה זה הרגע שבו הכנסת תכריז על עצמה עיר מקלט לעבריינים ומושחתים. יהיה זה הרגע שבו תכריז הכנסת על השחיתות השלטונית כנורמה ועל מדינת ישראל כמדינה מושחתת. אם הכנסת תאפשר לנתניהו להיות, למעשה, עבריין נמלט ברישיון, היא תטיל קלון על מדינת ישראל ועל עם ישראל.

על כך, למעשה, הבחירות. האם ישראל היא מדינת חוק דמוקרטית, או מדינה מושחתת שמעמידה את המנהיג מעל החוק.

* אין כלום? – מבחינה משפטית – אדם זכאי כל עוד לא הוכחה אשמתו. מבחינה ציבורית – ראש ממשלה שנאשם בשוחד ומתחבא מאחורי החסינות, הוא בחזקת מודה באשמה.

* מוג לב – ההסתתרות אחרי החסינות היא פחדנות. מנהיג שנאשם בשוחד ואינו מבין שהציבור צריך לדעת את האמת, אינו מנסה להוכיח את חפותו, אלא נמלט לחיקה של החסינות הוא מוג לב. זו אינה מנהיגות. נתניהו הוא מוג לב.

* שפניהו.

* כמו ארגון פשע – דוד ביטן: "מי שלא יתמוך בחסינות – יהיה מחוק". זה לא דיבור של פוליטיקאי במפלגה דמוקרטית, במדינה דמוקרטית. זהו דיבור של ארגון פשע. וכאשר ביטן מדבר על החסינות, הוא אינו מתכוון רק לבוס, אלא גם לעצמו.

* מבחן אומץ – גדעון סער גילה אומץ לב פוליטי בלתי רגיל כשקרא תיגר על מנהיגותו של נתניהו והתמודד נגדו. אולם מבחן האומץ האמתי שלו יהיה ביום ההצבעה על החסינות.

* כשנחזור לשפיות – כשנחזור לשפיות, בתהליך הדה-ביביזציה של מדינת ישראל, יהיה צורך ברפורמות חקיקה רבות. למשל, שעל פשעים כמו רצח, אונס, שוחד, גניבה, שוד ופדופיליה אי אפשר לבקש חסינות. באופן מוחלט.

* רק הכנסת תחליט – עקרונית, אני תומך בהסדרה עם חמאס. אמנם הוא ארגון טרור רצחני, אך הוא הריבון למעשה ברצועת עזה, הוא הנושא באחריות ולכן הוא היעד למלחמה או להסדרה. אין זה אומר שאני תומך בהסדרה עליה מדובר בימים אלה בקבינט. את עמדתי על הסדרה כזאת אוכל לגבש רק כשאכיר את פרטיה.

הסכם עם חמאס חייב להגיע לאישור הכנסת. החלטה כה דרמטית אינה יכולה להתקבל בקבינט של ממשלת מעבר שנגררת כבר שלוש כנסות, לא נבחרה, לא קיבלה את אמון הכנסת ורבים משריה, ובהם שרי הביטחון והחוץ, מונו ללא אישור הכנסת על ידי ראש ממשלה שתלויים ועומדים נגדו כתבי אישום על פשעים חמורים ובהם עבירת שוחד. רק לכנסת סמכות מוסרית לקבל החלטה כזו.

* הכוהן הגדול של הקרע – במאמר ל"ידיעות הקיבוץ" תוקף אורי יזהר את תנועת "דרור ישראל" ואת תנועות הנוער על כך שהם מקיימים שיח עם הציונות הדתית והמתנחלים. שיח, לדידו, יש לנהל רק עם אש"ף. אבל עם הציונות הדתית, רחמנא לצלן? כך הוא כותב: "כל עוד אין המתנחלים בגדה המערבית מוכנים להסדר שלום שיחייב פינוי התנחלויות, כולן או חלקן, אין על מה לדבר עמם". זה בערך כמו אמירה בקרב הציונות הדתית, שכל עוד הקיבוצים אינם מוכנים להתחסל, אין על מה לדבר אתם.

עיקר המאמר כוון נגד "כחול לבן" ונגד הצבעת חברי הקיבוצים בהמוניהם ל"כחול לבן". לשיטתו – הוא צודק. הוא מיטיב לזהות את "כחול לבן" כמפלגה הנושאת את דגל האחדות הלאומית, והדגל הזה מעורר בו סלידה. הוא אינו רוצה באחדות לאומית אלא בקרע לאומי, בפילוג לאומי. כותרת מאמרו היא "להפסיק את פולחן האחדות המזויפת שכחול-לבן היא הכוהנת הגדולה שלו". אכן, מי שחפץ בהעמקת השנאה, השסע והקרע בעם, בצדק יתנגד לכחול לבן, שכפי שהיטיב יזהר לתאר אותה, היא המפלגה המנסה לייצר מחדש את המיינסטרים הציוני, הממלכתי, הדמוקרטי, מול המחנאות וההקצנה לימין ולשמאל. הוא מגדיר את כחול לבן כ"סייענים של הימין – מנתניהו ועד סמוטריץ'". זאת כמובן בדיחה (תמונת ראי של טענת נתניהו שכחול לבן היא סייענית של אחמד טיבי ואיימן עודה), אך זו דרכו לבטא את מיאוסו מהדרך שכחול לבן מובילה – דרך של אחדות לאומית, של גשר בין המחנות, של ממלכתיות.

* צביעות כמהות וכתרבות – תחקיר "7 ימים" חושף את פרצופה האמתי של פאטו בנסודה, התובעת הראשית בבית הדין בהאג, שמאשימה את ישראל בפשעי מלחמה. בנסודה הייתה התובעת הראשית ושרת המשפטים במשטרו הרצחני של יחיא ג'אמה, רודן גמביה לשעבר, שרצח, אנס (גם באופן אישי), עינה, כלא וחטף המוני אזרחים בארצו; שביצע פשעים נגד האנושות. טענתה כאילו "לא ידעה" מגוחכת. מה היא חשבה? שהיא תובעת ראשית במדינת חוק דמוקרטית ליברלית? בשש השנים שבהן כיהנה בתפקידים אלה, היא לא ידעה מה קורה סביבה? נו, באמת… מה גם, שהעדויות מוכיחות על מקרים שבהם היא אישית הייתה מעורבת בפשעים.

חשיבות התחקיר אינה רק בחשיפת הצביעות של בנסודה כמקרה פרטי, אלא זו חשיפת הצביעות שהיא מהותו ותרבותו של בית הדין בהאג, כמו גם של המועצה לזכויות האדם וארגונים דומים. אלה ארגונים שנשלטים בידי עריצויות רצחניות וצמאות דם, שבוחרים לפעול דווקא נגד דמוקרטיה ליברלית, מדינת חוק, השופטת חיילים שסרחו ועברו על החוק, לא כל שכן – חיילים שביצעו פשעי מלחמה, ושצבאה הוא המוסרי ביותר בעולם. היותו של צה"ל הצבא המוסרי ביותר בעולם ובהיסטוריה האנושית אינה מליצה אלא עובדה אמפירית, המוכחת בכל השוואה בין מספר הבלתי מעורבים שנפגעים בשוגג בפעילות צה"ל למספרם בכל פעולה של כל צבא של מדינה דמוקרטית אחרת בעולם (כי איננו משווים את עצמנו למדינות מן הסוג הרצחני שבנסודה הייתה מראשיהן, או של שכנותינו, חלילה). לא בכדי, ראשי צבאות המערב מנסים ללמוד מישראל את השיטות שבהן היא מצליחה למזער את מספר הנפגעים הנ"ל.

אין לשכוח את הסיטואציה שבה ישראל פועלת. האויב מבצע פשע שיטתי ממושך נגד האנושות – ירי רקטות מאסיבי לאורך שנים רבות אל עבר האוכלוסיה האזרחית הישראלית. במקביל, האויב הופך את אזרחי ארצו מגן אנושי, שמתוכו פועל הטרור, וזה כשלעצמו פשע מלחמה חמור. ובתוך הסיטואציה הקשה הזו, צה"ל פועל באופן המוסרי ביותר בתולדות המלחמות בעולם. יש גם לציין שישראל היא המדינה היחידה בעולם שמתנהלת מלחמה נגד עצם קיומה.

הטענה שהמתיישבים מעבר לקו הירוק הם פושעי מלחמה, היא תוצאת סעיף מופרך שמדינות ערב החדירו לאמנת האג בדיוק כדי להפוך אותו לטריבונל אנטי ישראלי. זאת הסיבה שבעטיה ישראל לא חתמה על האמנה ואינה חברה בטריבונל, למרות שהיא הייתה בין היוזמות של הקמתו.

על ישראל לפעול בקרב מדינות המערב לביטול בית הדין בהאג במתכונתו הנוכחית, והקמת בית דין אחר תחתיו, שיפעל באמת נגד פושעי מלחמה ולא יוכל לפעול בעיוות הדין והצדק כמו הטריבונל הנוכחי.

* זכות השיבה לבבל – באש"ף פועלת בשנים האחרונות "הוועדה לאינטראקציה עם החברה הישראלית". לכאורה, בשורה של שלום, של נורמליזציה, הראויה לברכה.

במסגרת זו, מזמין אבו מאזן ללשכתו ברמאללה קבוצות ישראליות. בולטות ביניהן קבוצות מיוצאי ארצות ערב בכלל ועיראק בפרט.

ציונית פתאל קופרווסר, לשעבר יועצת לעניינים פלשתיניים של מתאם פעולות הממשלה בשטחים, פרסמה מאמר ב"ישראל היום" שבו הסבירה את מהות הקשר הזה עם יהודי ערב. היא ציטטה ממאמרים וספרים של אבו מאזן ואחרים שמתייחסים לסוגיה. המסר שלהם, הוא שהתנועה הציונית שאפה לבנות מדינה יהודית אשכנזית, אך אחרי ה"נכבה" ייבאה את ה"יהודים הערבים" כחוטבי עצים ושואבי מים שיבצעו את העבודות הנחותות שאינן יאות לאשכנזים. כיוון שליהודי ערב היה טוב בארצותיהם ולכן לא רצו "להגר" לישראל, התנועה הציונית פעלה בדרכים אלימות להפחיד אותם ובשיתוף פעולה עם משטרים ערבים ריאקציונריים העבירה אותם לישראל. היא יישבה אותם בספר כדי שיהיו בשר תותחים והפכה את חייהם לגיהינום. "היהודים הערבים" הם הקורבן של הציונות. ולכן, יש לעודד אותם לממש את זכותם לחזור "למולדתם", כלומר לארצות ערב.

למה בכלל אני מקדיש זמן לקשקוש הזה? הרי איני חושש שהיהודים יוצאי ארצות ערב יתפתו וירדו בהמוניהם לארצות ערב. גם לא אחוז מהם. גם לא פרומיל מהם. גם לא מאית הפרומיל. המחשבה הזאת אפילו לא תעלה לראשם כהרהור חולף.

אני מקדיש לכך זמן, כי הפנטזיה הזאת מעידה על כוונותיהם של אויבינו. אין הם נאבקים על שטח מסוים ושום גבול בתוך א"י לא ירצה אותם. המלחמה שלהם היא נגד עצם הקיום היהודי בארץ ישראל ובוודאי נגד קיומה של מדינת ישראל. מלחמתם היא נגד הציונות, נגד זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי. חשוב שנדע זאת, כדי לא להקהות את מוחותינו באשליות מרדימות.

* טקס קולוניאליסטי ציוני – ב-28.12.19 פרסם מזכ"ל הוועדה המלכותית הירדנית לענייני ירושלים, עבדאללה כנעאן, מאמר ביומון הירדני אל-ר'ד תחת הכותרת: "חג האורים (חנוכה) – טקס קולוניאליסטי ציוני ולא חגיגה דתית יהודית", ובו טען כי חג החנוכה – בהיותו מבוסס על מסורות אודות "בית המקדש השקרי" – הוא המסוכן ביותר למקומות הקדושים לאסלאם ולנצרות בירושלים. לדבריו, ישראל וארגוני הימין שלה, מנצלים את חג החנוכה לביצוע תכניות לייהוד ירושלים ופולשים למסגד אל-אקצא "באמתלה של עריכת טקסי פולחן על פי התלמוד".

מכון ממר"י פרסם קטעים נרחבים מן המאמר המסית הזה, רצוף השקרים והשנאה.

מה אכפת לי שאיזה ירדני כותב שטויות. אכפת לי, כי מדובר בהסתה ושנאה שבה שוטפים את מוחותיהם של מיליארד וחצי מוסלמים. אכפת לי כי מדובר בבעל תפקיד בכיר מאוד בממלכה ההאשמית. אכפת לי כי זו מדינה שחתומה עמנו על חוזה שלום. אכפת לי, כי זו עדות למגמה שלהם בכל פעולה שלהם – במלחמה ובשלום: סילוק המטרד הקולוניאליסטי האימפריאליסטי שקרוי ישראל, מאדמת הוואקפ, כלומר מפלשתין כולה.

* ייהרג – בכניסה לצפת עמדה קבוצת צעירים חרדים מאחורי שלט גדול: "גיוס בנים ובנות – ייהרג ובל יעבור".

אילו עצרתי לידם, הייתי שואל אותם – כאשר אתם מדברים על "ייהרג", למי בדיוק אתם מתכוונים?

* תלמוד לבטלה – "וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד. נשאלה שאילה זו בפניהם: תלמוד גדול או מעשה גדול? נענה רבי טרפון ואמר: מעשה גדול. נענה רבי עקיבא ואמר: תלמוד גדול. נענו כולם ואמרו: תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה" (קידושין מ, ע"ב).

אם כן – תלמוד גדול. ובכן, לא. העיקר הוא המעשה. גדולתו של תלמוד היא שהוא מביא לידי מעשה.

ולפיכך, נבחן התלמוד במעשה שהוא מחולל. תלמוד שמביא לידי השתמטות ובטלה, הוא תלמוד לבטלה (תרתי משמע), שערכו כערכתה של ברכה לבטלה.

* אֵפֵמֵרָה – המושג היווני אפמרהephemera) ) פירושו – "בשביל יום". בעולם הארכיונאות והמוזיאונים מדובר בחומר שנועד לשימוש ליום אחד בלבד ומיועד להשלכה: מודעות, כרטיסי ביקור, פשקווילים, כרטיסי ברכה, מכתבים, דבקיות (סטיקרים), עלונים, גלויות, כרזות וכד'.

הצגת תערוכות אפמרה מקובלת מאוד בארץ ובעולם. אני – מחובבי הסוגה. כשאני מגיע למוסד כלשהו, ובמבואה שלו מופיעות כרזות עתיקות – זהו עונג גדול בעבורי.

בימים אלה, מוצגת תערוכת אפמרה של ארכיון הגולן, באולם מכון שמיר בקצרין. התערוכה יפה מאוד, מעוצבת היטב והחשוב מכל – היא שלנו.

יש בה מקום נכבד למאבקים על הגולן, עם מודעות, כרזות, הזמנות להפגנות וכנסי חירום וכמובן – סטיקרים. יש אפילו ערימה של סטיקרים "העם עם הגולן", הסטיקר המוביל של המאבק, שניתן לקחת.

יש כרזות לעידוד התיירות בגולן. מקום מרכזי ניתן לתרבות היין בגולן. יש כרזות של אירועי תרבות, של המתנ"סים. למשל – כרזות של מסעות האופניים "בכל אופן גולן". או של אירוע לזכר רבין בקצרין, שלוש שנים לאחר הרצח. אחת הכרזות מרגשת במיוחד – כרזה שנתלתה על משאית שהביאה את הציוד של משפחת פרידמן, המשפחה הראשונה שהתיישבה בקצרין: "קצרין – עיר חדשה בגולן".

מבחינתי התערוכה מרגשת מאוד, כי יש בה חומרים רבים הנוגעים לתחומים שהייתי מעורב בהם – כרזות של ועד יישובי הגולן, שהייתי הדובר שלו ושל מתנ"ס הגולן מהתקופה שניהלתי אותו.

התערוכה הזאת, שאותה אצר הארכיונאי המצטיין של הגולן – אלישע בן איבגי ועיצב אופק מורדוב, סטודנט במכללת "אוהלו" שמתנדב בארכיון, היא עוד אחת מן הפעילויות הנפלאות של ארכיון הגולן, שהוא פנינה של ממש בתרבות הגולנית.

לא הכל מבינים את חשיבות הארכיון, ומעל ראשו מתנופפת חרב הקיצוץ. הקמתי פורום שנקרא "ידידי ארכיון הגולן", ובו דמויות בולטות מכל המגזרים בגולן, שפועל להגנה על הארכיון ולסיוע בפעילותו.

אני ממליץ בחום לבקר בתערוכה. התערוכה פתוחה בימים א-ה בשעות 8:00-15:00. התערוכה תוצג בארבעת החודשים הבאים.

* החשבון השתבש – לוח השנה העברי מבוסס על לוח השנה הירחי, אך כדי להבטיח שהחגים יהיו בעונות השנה שאליהם הם מיועדים (ובראש ובראשונה פסח באביב), נהוגות השנים המעוברות. במחזור של 19 שנים – מחזור העיבור, יש 7 שנים מעוברות (גו"ח אדז"ט, כלומר בשנה השלישית, השישית, השמינית, ה-11, ה-14, ה-17 וה-19), שמשוות בין לוח השנה העברי ללועזי (שהוא לוח שנה שמשי). וכך, אחת ל-19 שנים מתאחדים התאריך העברי והלועזי.

אני נולדתי ב-1.1.63. התאריך העברי שלי הוא ו' בטבת. נולדתי בשעות הערב, אחרי השקיעה, כלומר התאריך המקביל ל-1.1 היה ה' בטבת. ביום הולדתי ה-19 – אכן נפגשו התאריך העברי והלועזי. כנ"ל – ביום הולדתי ה-38. חלפו עוד 19 שנה, ואילו השנה, ביום הולדתי ה-57, יש פער של יום אחד. ה-1.1 הוא ד' בטבת. איך זה קורה?

בדקתי את הדבר, ומסתבר שפשוט הטענה שבכל 19 שנה הלוחות מתאחדים כמו שעון, אינה מדויקת. נכון, שבכל מחזור עיבור התאריכים מתחברים, אך לא במדויק אלא בערך. כלומר לעתים החיבור הוא באותו יום במדויק (כפי שהיה בשני המחזורים הקודמים שלי), אך לרוב יש הבדל של יום ולפעמים אף יומיים לכאן או לכאן.

* זיכרון יום הולדת – 31 בדצמבר 1983. אני עולה בשעת לילה לשמירה במוצב, בין העיירות יוחמור וסוחמור בלבנון, לא רחוק מאגם קרעון. בדיוק בחצות – פנטזיה מטורפת של נותבים באוויר מכל עבר. בכל הכפרים הנוצריים מציינים כך את תחילתה של השנה החדשה. ואז מגיעים אליי לעמדה חבריי הטובים, לחגוג עמי את יום הולדתי ה-21. הרי שעת חצות חלפה ונכנסנו ל-1 בינואר, יום הולדתי. דרך קצת הזויה לחגוג יום הולדת. אבל עובדה היא, שגם היום, בחלוף 36 שנים, אני זוכר דווקא את יום ההולדת הזה. מן הסתם, רוב ימי ההולדת שקדמו לו ואלה שאחריו, לא השאירו כל שריטה בזיכרוני.

* שאלה הלכתית – אם גזרתי על עצמי לאכול בכל חג החנוכה הזה רק סופגניה אחת ועמדתי בגזירה – לא מגיע לי פרס… סופגניה?

* ביד הלשון

לשרוף ת'מועדון – בהתייחסות למלחמת המאסף של נתניהו נגד מדינת החוק ומוסדותיה, נשמע לעתים קרובות הביטוי "לשרוף ת'מועדון", כתיאור התנהגותו.

הביטוי שאוב מהגששית, שפת המערכונים של שלישיית "הגשש החיוור". הוא מופיע במערכון "שירים ושערים וטכנאים". במערכון מאיימים אוהדי בית"ר שאם תביעותיהם לא ייענו; "אם זה לא יעזור אז אנחנו נשרוף את המועדון". "פה כל רגע שורפים מועדון" אומר הכתב יוסף קטמון מימק"א למגיש התכנית עמי פז גול. וכשהוא מראיין את נציג האוהדים, המציג את דרישותיהם, הוא מציב בין הדרישות בקשה למועדון חדש. – בשביל מה לכם מועדון חדש? – כל המועדונים ההם נשרפו, אנחנו דורשים מועדון חדש שיהיה לנו מה לשרוף.

* "חדשות בן עזר"