צרור הערות ‏28.12.22

* סחיט ולחיץ – למה נתניהו התקפל מול הדרישות ההזויות והקיצוניות של השותפות הקואליציונית? למה הוא נתן להן הרגשה שהוא חותר לקואליציה בכל מחיר ואילו הן עושות לו טובה שהן מוכנות להצטרף לממשלתו?

וכי הייתה להן חלופה אחרת? הן היו הולכות לממשלה עם יש עתיד? הן היו מובילות לסיבוב שישי והולכות לבחירות כמי שהכשילו הקמת ממשלת ימין על מלא מלא מלא?

לכל קואליציה יש מחיר, אבל אילו נתניהו היה חזק יותר, אילו ניחן בחוסן נפשי ומנהיגות אמת, יכול היה להקים קואליציה תוך תשלום פחות מחצי מהמחירים שהוא שילם (על חשבון כולנו, על חשבון עתידנו). אבל הוא סחיט ולחיץ, וזו התוצאה.

* הפעם זה לא יעבוד – נתניהו רגיל לרמות את כולם ולדעת שאיכשהו בסוף זה מסתדר. הנה, הוא חתם על הסכם קואליציוני המאשר לגזענים לרוץ לכנסת באמצעות שינוי חוק יסוד הכנסת, ומיד מודיע שיחוקק חוק חדש שיאסור על ריצה של גזענים לכנסת. הוא חותם על הסכמים המאפשרים פגיעה בלהט"ב ומודיע שיגן בגופו על זכויות הלהט"ב ואולי אף ייזום חוק להגנה עליהם.

נתניהו חושב שכולם מטומטמים, אבל האמת היא שעד היום זה עבד לו. כעת הוא ילמד שבן גביר וסמוטריץ' אינם ברק, מופז, גנץ, ציפי לבני, לפיד או כחלון. הם ערמומיים ונחושים לא פחות ממנו. להטוטיו של הקוסם לא יעבדו הפעם.

* קבינט המשתמטים – הבעיה בחברותו של השר המיועד גולדקנופף בקבינט המדיני-ביטחוני אינה חוסר ניסיונו. ניסיון אפשר לרכוש ויותר חשובים ממנו שכל-ישר ויכולת לימוד. ואילו שירת גולדקנופף בצה"ל כלוחם ואף כקצין זוטר, לא היה בכך ניסיון רלוונטי לסוג ההחלטות הנידונות בקבינט.

הבעיה היא אחרת לגמרי. היא מוסרית, ערכית (סליחה על הביטוי). היא נוגעת לערך (מחילה) שכמעט נשכח – דוגמה אישית (כפרה).

אדם שהשתמט משירות בצה"ל אינו ראוי, מבחינה מוסרית, לשרת בקבינט. חמור יותר, מדובר באדם המייצג ציבור שלם של משתמטים מצה"ל. וחמור אף יותר – מדובר באדם שנאבק למען ההשתמטות, מטיף להשתמטות ופועל להכרה פורמלית בצדקת השתמטות בחוק יסוד. אדם שאצלו ההשתמטות היא אידיאולוגיה, דרך חיים.

אדם כזה ראוי לשבת בפורום השולח את חיילי צה"ל אל הקרב, ואת חלקם – למותם בקרב?

ומה שחמור עוד יותר, זו העובדה שהוא אינו היחיד. בנוסף אליו גם בן גביר לא שירת יום אחד בצה"ל ואף לא בשירות לאומי, אלא רק התכתש כל חייו עם כוחות הביטחון. גם הוא יהיה חבר הקבינט ועוד בתפקיד השר לביטחון לאומי, שעל פי החוק החדש הוא גם מפכ"ל המשטרה בפועל.

ועוד יושבים בקבינט סמוטריץ' ודרעי שהשתמטו מצה"ל ובשלב מאוחר יחסית בחייהם זרקו איזו עצם של שירותונצ'יק מביך.

אלה שריך ישראל. קבינט השתמטות על-מלא.

* תומך טרור – ח"כ עמיחי אליהו מעוצמה כהניסטית, המיועד להיות השר למורשת, קרא להדיח את ראש העיר כפר קאסם בשל השתתפותו בהלוויית המחבל. "לא יתכן שראש עיר ייתן גיבוי למחבלים וימשיך לייצג את מדינת ישראל. אנחנו שוקדים על הצעת חוק שתמנע מתומכי טרור לקבל תמיכה מהמדינה. הגיע הזמן".

אכן, הגיע הזמן. ואני רק שאלה – מה דינו של שר בישראל, שתלה בסלון ביתו תמונה גדולה של ארכי-מחבל, רוצח-המונים, ועליה כתובת המפארת את הטבח שביצע ומציגה אותו כגאולת עם ישראל?

* שבועת הרופאים – רופאים שישבעו שבועת סטרוק, יהיה פטורים משבועת היפוקרטס.

* יישובים דתיים לאומיים – איפה הבעיה? – הביקורת הציבורית המוטחת באורית סטרוק מוצדקת. היא מעלה רעיונות קיצוניים, פנאטיים, קנאיים, והמחשבה על כך שהיא עומדת להיות שרה בישראל, ולא הקיצונית והמסוכנת ביותר בין השרים, מעוררת פלצות.

אך בנושא אחד הביקורת כלפיה אינה מוצדקת. האמירה שלה בעד הקמת יישובים ייעודיים לציבור הדתי-לאומי. כמובן מיד זה הופך ל"לציבור הדתי-לאומי בלבד" ומוצג כאפליה, כאי נכונות לקלוט אחרים וכו'.

מה חדש בהצעתה? מראשית ההתיישבות הציונית קמו יישובים דתיים-לאומיים. כאלה הם כל קיבוצי הקיבוץ הדתי. כאלה הם כל מושבי הפועל המזרחי. ההתיישבות הדתית-לאומית פרוסה לאורכה ורוחבה של ישראל, לאורך גבולותיה, מצפון הגולן ועד גבול עזה והנגב.

ויש הרבה יותר יישובים חילוניים. הקיבוצים, המושבים. הרבה יותר. נכון שהמגדיר אותם אינו החילוניות, כי למעשה החילוניות היא הגדרה על דרך השלילה של מי שאינו דתי. אלה יישובים ציוניים, רובם סוציאליסטיים, כמעט כולם משתייכים לזרם אידיאולוגי ופוליטי זה או אחר.

יישובים כפריים קהילתיים שונים במהותם מהעיר או המועצה המקומית. מדובר בקהילה, שקמה על בסיס מכנה משותף, אורח חיים משותף, אידיאולוגיה משותפת, תרבות משותפת, חינוך משותף. מי שיוצא נגד ההגדרה של סטרוק ובוחן אותה על דרך השלילה כ"יישוב מפלה שסגור בפני חילונים וחרדים", שולל למעשה את כל מפעל ההתיישבות הכפרי קהילתי בישראל, כלומר את תולדות ההתיישבות הציונית.

אני מאמין שהבשורה החברתית והרעיונית הגדולה ביותר לימינו, הוא החיבור בין חילונים ודתיים, ונושאי הבשורה הם היישובים המשלבים של חילונים ודתיים. אני חבר במנהלת רמת טראמפ שהיא יישוב כזה. זה אתגר חברתי ואידיאולוגי לא פשוט, אך מרתק ונפלא. ודוק – אין המדובר ביישוב עירוני שחיים בו גם חילונים ודתיים. אין כל רבותא ביישוב כזה. מדובר בקהילה אחת, בחיים משותפים, בתרבות משותפת, בחינוך משותף, באידיאולוגיה של חיים משותפים. רמ"ט אינו היישוב ה"דתילוני" היחיד, עוד יישובים כאלה קמו בשנים האחרונות או הפכו לכאלה (נטור, מיטל, שלפים, אשחר, כרם שלום, נופי פרת ועוד), וזו הבשורה הגדולה ביותר לחברה הישראלית.

הדרך לקדם את הבשורה הזאת אינה בדה-לגיטימציה ליישובים דתיים או ליישובים חילוניים ובטח לא באיסור, חלילה, על הקמת יישובים כאלה (איסור כזה הוא טוטליטרי), אלא על דרך החיוב, בעידוד הקמת יישובים משלבים והפצת בשורתם.

* האחריות מחייבת – חובתו של הרמטכ"ל להתריע בפני איום ממשי על ביטחון מדינת ישראל. אלמלא עשה זאת, לא היה ראוי לתפקידו.

* המשתמטים נגד הרמטכ"לים – המטורללים שמחוקקים חקיקות בזק כדי לאפשר לפושע סדרתי לחזור למקום הפשע ולהיות שוב שר בממשלה, רוצים לחוקק חוק המאריך את הצינון, הארוך מידי בלאו הכי גם היום, של רמטכ"לים לפני כניסה לפוליטיקה, לחמש שנים.

משתמטים מצה"ל יהיו חברי קבינט ביטחוני, אך על אנשים שהקדישו את כל חייהם לביטחון המדינה, מערימים עוד ועוד קשיים. סמוטריץ' המשתמט איים להאריך את הצינון לעשר שנים. את החוק להארכה לחמש שנים הציג חבר בסיעתו של בן גביר, שלא שירת יום אחד בצה"ל או בשירות לאומי.

כל זאת כדי להלך אימים על הרמטכ"לים לבל יציגו עמדות מקצועיות כאשר הממשלה תפגע בעליל בביטחון המדינה, כפי שעומדת לעשות ממשלת הטירלול הרגרסיבי הנכנסת.

* להטיל קלון – אני מציע להטיל קלון על כל רמטכ"ל שפורש.

* גוש הבלתי מזדהות – מול הממשלה החדשה יתייצב גוש אופוזיציוני שיכלול את יש עתיד, המחנה הממלכתי, ישראל ביתנו ומפלגת העבודה.

המפלגות הערביות, רע"ם וחד"ש-תע"ל, אינן משתייכות לאחד משני הגושים. עמית סגל הגדיר אותן "גוש הבלתי מזדהות", כשמן של מדינות אסיה ואפריקה שלא היו חלק מהגוש הסובייטי ולא מגוש המערב, בשנות המלחמה הקרה. אגב, את הגוש הקימה דווקא מדינה אירופית – יוגוסלביה.

אצל רע"ם זו אידיאולוגיה – המפלגה שחרטה על דגלה את ההשתלבות במדינת ישראל, חותרת להיות שותפה בכל קואליציה. היא הייתה שמחה להיות בקואליציה הנוכחית, ובכל מקרה אינה רוצה לשרוף גשרים ולכן אינה אופוזיציה אמתית (למרות שרע"ם הצהירה שאינה חלק מהאופוזיציה, השבוע עבאס השתתף בישיבת ראשי האופוזיציה. מעניין איך הוא ינהג בהמשך הדרך).

חד"ש-תע"ל היא כמובן סיעה אופוזיציונית לכל ממשלה ישראלית, כפי שראינו בממשלה היוצאת, והיא תהיה אופוזיציה לוחמת גם לממשלה החדשה. אולם בכמה נושאי ליבה שבלב המחלוקת הציבורית, הם יתמכו בחקיקה אנטי ציונית שמובילה הממשלה. הם יתמכו בחוקים המעודדים השתמטות מצה"ל וכמובן שיתמכו בהתלהבות בהתנקשות המתוכננת בחוק השבות.

* שירות חשוב לדמוקרטיה הישראלית – בנט עושה שירות לאומי ממדרגה ראשונה – ניסיון הירואי לשבור את המערכת החזקה והמשפיעה ביותר בישראל, תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית, שהפילה ממשלה מצוינת. צריך להכות בהם בכיס ולשבור אותם. אבל אני מקווה שבנט לא יסתפק בדגי הרקק, אלא ילך על הכרישים. אמנם הוא אינו יכול ללכת על אלה שמסתתרים מאחורי החסינות, אבל את יאיר נתניהו הג'ורה, ראש וראשון למסיתים, למעלילים, לשקרנים ולמשמיצים, יש להכות בתביעות של מיליונים. אני מקווה שבעקבות הדוגמה האישית של בנט, נפגעים נוספים של התעשיה יתבעו תביעות אישיות את הנשאים. צריך לשבור אותם. לרסק אותם. לרמוס אותם. אין שירות חשוב יותר לדמוקרטיה הישראלית.

* מכרז לתפקיד התליין – המעי הגס של "המשפחה" יאיר נתניהו הג'ורה, כותב על חוקרי המשטרה ואנשי הפרקליטות שכתוצאה מחקירה יסודית ועל סמך ראיות הביאו להגשת כתבי אישום חמורים נגד אביו, שהם בוגדים (!) ומסביר שהעונש שיש להשית עליהם אינו כלא… כלומר מוות.

ונשאלת השאלה – מי ישפוט אותם, יגזור את דינם ויבצע את פסק הדין? מערכת המשפח הרקובה והמושחתת המופעלת בידי הקרן החד"שה להשמדת ישראל, ואינה אלא סניף של מרצ? ודאי שלא.

התובע והשופט הוא יאיר נתניהו. ודברי ההסתה כמוהם כמכרז לתפקיד המוציא לפועל.

* תמצית הביביזם – ההגדרה של יאיר נתניהו את משטרת ישראל והפרקליטות – בוגדים, בשל החקירות וכתבי האישום נגד נתניהו, היא תמצית הביביזם. עקרון היסוד של הביביזם הוא "המדינה זה אני", כלומר המדינה היא נתניהו. נתניהו הוא החוק, לכן הוא אינו יכול לעבור על החוק. אם הוא עובר על החוק – העבירה שעבר היא החוק החדש. מי שחוקר את נתניהו או מגיש נגדו כתב אישום, פועל נגד המדינה, כי נתניהו הוא המדינה, ולכן הוא בוגד, הראוי לעונש מוות.

* התאבדות אופי – יאיר נתניהו, המסית לרצח חוקרי משטרה ואנשי הפרקליטות, מתבכיין שעושים לו "רצח אופי".

זה לא רצח אופי. זאת התאבדות אופי.

* מפי הגבורה – גם אחרי "הסתייגותו" הרפה של נתניהו, המוסתים מבינים שבנו דיבר "מפי הגבורה".

* איך הוא עוד לא נחקר? – האם חוק החסינות חל גם על בנים-של? איך זה שיאיר נתניהו לא נחקר על הסתה לרצח?

* # אני תומך בטרור – בשעות האחרונות מתרוצץ האשטאג של אנשי שמאל רדיקלי: "# אני ישראל פריי". כל זאת למה? כי משטרת הדיקטטורה (אגב, של ממשלת לפיד ושר הבט"פ עומר בר לב) עצרה עיתונאי שהביע את עמדותיו. והם מחממים את עצמם בתיאורי הדיקטטורה, סתימת הפיות בלה בלה בלה.

אז הבה נעשה סדר. הנ"ל לא נעצר בשל דברים שכתב, אלא כיוון שחמש פעמים זומן לחקירה וסירב להגיע אליה. הוא הוזמן לחקירה בחשד להסתה ולהמרדה, לאחר שביטא פעמים מספר תמיכה נלהבת ובלתי מסויגת בטרור ועודד רצח ישראלים.

ולכן, מי שכותב "# אני ישראל פריי" כאילו כתב: "# אני תומך בטרור ומעודד רצח ישראלים".

* עוול היסטורי – צפיתי אמש בשני הפרקים הראשונים של הסדרה "קרתגו". מבחינה קולנועית יש לי רק שבחים – עלילה יפה ומותחת, משחק משובח, הומור טוב.

אבל הסדרה מתיימרת ליותר מכך, להביא סיפור היסטורי. לא תעודה, אבל עלילה היסטורית. ככזאת, היא רחוקה מאוד מיומרתה.

תרומתה היא בעצם ההעלאה לתודעה הציבורית את עובדת הגלייתם של אסירי המחתרות בתקופת המנדט הבריטי למחנות מעצר באפריקה. אולם כל העלילה מבוססת על תמונה מופרכת מבחינה היסטורית, על פיה הבריטים הושיבו באותם מחנות מעצר, אלה לצד אלה ואפילו ללא הפרדה את אסירי המחתרות היהודים עם שבויים נאצים. אין לכך שחר. הבריטים לא היו עד כדי טיפשים.

גם ההצגה באורך שלילי מאוד וגרוטסקי את אנשי אצ"ל ולח"י ובעיקר מפקדיהם רחוקה מן המציאות ועושה להם עוול.

אבי היה בית"רי וחבר אצ"ל, ובביתנו היה ארון ספרים רוויזיוניסטי מכובד. משחר ילדותי הייתי תולעת ספרים ונמשכתי להיסטוריה, וקראתי בשקיקה את הספרים הללו. שלושה ספרים המתארים את ההגליה, החיים בשבי באפריקה, הבריחות ההרואיות מן המעצר והחזרה לארץ עם הקמת המדינה נחרטו היטב בזיכרוני.

שני ספרים הם של יוסף ויניצקי נץ, הסופר העיתונאי והפיליטוניסט הרוויזיוניסט, שנעצר והוגלה לאריתריאה, קניה וסודן, למרות שלא היה חבר בארגון מחתרת, אלא בשל כתיבתו האנטי בריטית (היחיד שהוגלה אף שלא היה חבר מחתרת). הספרים הם יומניו, מן הגירוש ועד השיבה. הראשון נקרא "מאתים חמישים ואחד" – מספר הגולים בגירוש הראשון, והשני "משבי לשבות". ספר נוסף הוא של מפקד האצ"ל יעקב מרידור "ארוכה הדרך לחירות", שבו תיאר את בריחתו מן המעצר, בניסיון הבריחה השמיני!

מלבד הבריחות ההרואיות, ריתקו אותי החיים במעצר. בניגוד להצגת הכולאים הבריטיים כסדיסטים אלימים שמתעללים באסירים ב"קרתגו", השובים הבריטיים התנהגו בהגינות ובכבוד לאסירי המחתרת. למעשה, האסירים ניהלו את חייהם באופן אוטונומי. הם הפעילו חיי תרבות, השכלה, ספורט, עיתונאות ופוליטיקה.

אף שכמה מן הגולים הגיעו לתפקידים הבכירים ביותר במדינת ישראל – ראש ממשלה (שמיר), נשיא בית המשפט העליון (מאיר שמגר), שרים בממשלה (שר המשפטים שמואל תמיר ושר הכלכלה יעקב מרידור) וחברי כנסת (איתן לבני ואליהו מרידור, אבותיהם של ציפי לבני ודן מרידור), סיפור ההגליה לאפריקה אינו מוכר לציבור הרחב. הסדרה העלתה את הסיפור הנשכח מתהום הנשיה, וחבל שבאופן כל כך רחוק מן המציאות.

* שתי קדנציות – גיורא זלץ, ראש המועצה האזורית גליל עליון, הודיע בתום שתי קדנציות שלא ירוץ לקדנציה שלישית. כך ראוי שינהגו כולם. כולל ראש העיר העברית הראשונה, המכהן בתפקידו עוד מהמילניום הקודם.

* הרב דרוקמן זצ"ל – על אף המחלוקת הפוליטית עם הציונות הדתית והביקורת החריפה שלי כלפיה, בעיקר בשנה האחרונה, אני אוהב ומעריץ את הציונות הדתית (לא את המפלגה הנושאת את השם הזה) על פועלה הציוני לאורך עשרות שנים, והחיבור של תורה ועבודה, תורה וצבא, תורה והתיישבות, תורה והשכלה, תורה ומדע. חתן פרס ישראל הרב חיים דרוקמן זצ"ל, שהלך ביום ראשון לעולמו, הוא ממובילי הציונות הדתית, מעצבי דרכה ומסמליה לאורך שבעים השנים האחרונות.

לצערי, הסחף וההקצנה בציונות הדתית בשנים האחרונות פקדה גם אותו. בכהונתו בכנסת ה-11 כמנהיג "מורשה", הוא נמנה עם המחרימים את "הרב" כהנא שר"י ותמך בחוק נגד הגזענות ובחוק שמנע מגזענים ככהנא להתמודד לכנסת. והנה, בשנים האחרונות הוא נתן את ידו לחיבור של הציונות הדתית ולפני כן של הבית היהודי עם עוצמה כהניסטית.

לפני שבועות אחדים פרסמתי מאמר נגד ביטול סעיף הנכד, ובו טענתי שיש להכיר בכל העולים מחבר המדינות כיהודים, והוספתי שהנס הגדול של תחיית יהדות בריה"מ לשעבר היא ההוכחה הניצחת ש"נצח ישראל לא ישקר". לאחר פרסום המאמר סיפר לי איתן סט, שהיה מראשי "נתיב" לאורך שנים, שבשנים ששירת ב"נתיב", המדיניות הייתה הכרה בכל העולים כיהודים, בלי לבדוק בציציותיהם. והוסיף, שהדמות הרבנית ב"נתיב", שנתנה לכך את הגושפנקא הדתית, הייתה "חיימקה". "אתה יודע מיהו חיימק'ה?", שאל אותי איתן ואישר את תשובתי – הרב חיים דרוקמן.

כאשר אריק שרון רצה לקדם גיור המוני של העולים מחבר המדינות שאינם מוכרים בידי הרבנות כיהודים, הוא מינה את הרב דרוקמן לראש מערך הגיור. הגיור של הרב דרוקמן היה כמובן אורתודוקסי, אבל גישתו הייתה מקלה ופתוחה. ולכן, הרבנות החרדית פסלה גיורים שלו (אגב, מעשה המנוגד בעליל להלכה, שאותה הם מקיימים באופן סלקטיבי). דווקא לכן, הצטערתי מאוד, שאחת הפעולות האחרונות בחייו הייתה חתימה על מכתב הקורא לביטול סעיף הנכד.

בראיון האחרון עמו, לפני שבועות אחדים, נשאל הרב דרוקמן על פרשיית התלונות נגד הרב טאו. דרוקמן השיב שיש לחקור את החשדות עד תום. לכאורה, זה מובן מאליו. אך ממש לא. בציבור החרד"לי יש זרמים המתנגדים לעצם החקירה, כי לא יעלה על הדעת שרב גדול כמו וכו' וכו' וכו'. הייתה חשיבות רבה לכך שהרב דרוקמן, המקובל על כל הזרמים בציונות הדתית, מן הליברלית ועד החרד"לית, הביע עמדה נחרצת כל כך.

יהי זכרו ברוך!

* מספר 2 – תיקון טעות לכתבה על הרב דרוקמן בוויינט – כפי שנכתב בכתבה, הרב דרוקמן היה מועמד מספר 2 ברשימת המפד"ל לכנסת התשיעית (1977). בניגוד לנאמר בכתבה, מס' 1 לא היה זבולון המר אלא יוסף בורג.

* מפגש היסטורי – מתוך ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה":

פגישתם הראשונה של יהודה וחנן פורת התרחשה בביתו של הרב חיים דרוקמן, בה הוחלט על הקמת גוש אמונים. במהלך השנים זכתה הפגישה למעמד מיתי בציונות הדתית, רגע הרֵאשית של המהפכה הגדולה. נוכחותו של יהודה העניקה למייסדי גוש אמונים את הזיקה לכלל-ישראליות, ואפשרה להם לראות עצמם כממשיכי דרכה של תנועת העבודה ביישוב ארץ ישראל. הסנדלים והדובון, תיק שכל ושפם – סממנים חיצונים אופייניים לקיבוצניק וחניך תנועת הנוער, נעשו לסמליו של דור הכיפות הסרוגות.

למעשה הגיע יהודה לפגישה שנערכה ב-8 בינואר 1974במקרה. יהודה ושותפו למאבק נגד הנסיגה, מוישיק גורליק, נסעו לכמה פגישות בדרום הארץ. גורליק היה דמות דומיננטית במושב רמת מגשימים ובתנועת ההתיישבות הדתית בגולן בכלל. הוא היה איש משק וכספים ומתכנן התיישבות בחטיבה להתיישבות של הסוכנות. בדרכם חזרה לגולן התנצל גורליק שעליו להשתתף בישיבה במרכז שפירא, ותהה איפה ירצה יהודה לחכות בינתיים. יהודה ביקש להצטרף. גורליק חזר וטען שזו פגישה של החבר'ה שלהם בנושאים פוליטיים, ולמיטב זכרונו, הבטיח יהודה לשתוק במהלכה.

בפתח הישיבה אמר הרב דרוקמן, המארח: "נפתח בדבר תורה". הייתה זו הפעם הראשונה שיהודה נתקל במושג. הוא זוכר כיצד הרב דרוקמן פתח ב"רבי אלעזר הקפר היה אומר…" והמשיך במצוות הנוגעות ליישוב הארץ. לאחר מכן הוקדש הזמן לעניינים פנימיים של המפד"ל, אך בפגישה השתתפו גם נציגי גרעין שכם, לימים אלון מורה, מנחם פליכס ובני קצובר וכן חנן פורת, ואלה הרחיבו בנושאים של התיישבות. כשהישיבה עמדה לפני סיומה, אזר יהודה אומץ וביקש את רשות הדיבור. הוא סיפר למשתתפים שבכפר דבוריה ברמת הגולן התגלה משקוף שעליו כתוב: "זה בית מדרשו של רבי אלעזר הקפר". עובדה זו גרמה התרגשות רבה לנאספים, אך יהודה הוסיף: "מכל מה שדיברתם לא ייצא כלום, אם לא יהיה בנאדם אחד עם רכב שייסע ויתחיל לעבוד". כעבור ימים אחדים אישרה אספת קיבוץ כפר עציון לחנן פורת להתחיל בעבודה והקצתה לו רכב מטעם הקיבוץ".

* להפתעתי גיליתי ששמו של הרב דרוקמן נשמט בטעות ממפתח השמות בספר.

          * ביד הלשון

בני יהודה – בני יהודה ת"א, קבוצת הכדורגל של שכונת התקווה, שזכתה פעם אחת באליפות המדינה וארבע פעמים בגביע המדינה, נקראת כך, כיוון שההחלטה על הקמתה התקבלה בשבת פרשת "ויגש", השבת הקרובה, לפני 86 שנים. הפרשה נפתחת במילים "ויגש אליו יהודה".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏27.11.22

* אין ישראל – במהלך שידור חי של אוהד חמו מקטאר, אוהדים פלשתינאים שזיהו את הקופסה של ערוץ 12 על המיקרופון שלו, התפרצו לשידור והחלו להתנצח אתו. הוא שש לקרב והתנצח אתם. יפה.

המעניין בהתנצחות הזו, היה לשמוע מה הם רוצים. הם לא יצאו נגד אקיבוש, לא נגד "אמצור על עזה", לא נגד ההתנחלויות. הם מיצו את משנתם בשתי מילים: אין ישראל.

אין ישראל. זו פלשתין. זו מהות הסכסוך בקליפת אגוז. זה לא סכסוך על יהודה ושומרון ולא על ירושלים. זה לא סכסוך גבולות. זה סכסוך על השאלה של מי הארץ הזאת ועל עצם זכותו של העם היהודי למדינה בארץ ישראל. על כך הסכסוך, על כך המלחמות, על כך הטרור.

אילו הסתפקו במדינה עצמאית ביו"ש, כבר מזמן הייתה להם. ברק הציע להם, אולמרט הציע. קלינטון הציע להם אובמה הציע להם. הם דחו את כל ההצעות, כי זה לא מה שהם מחפשים. הם אינם רוצים לחלוק אתנו את א"י, אלא לרשת אותנו.

* כשיהיו פיגועים – כשיהיו פיגועים בקדנציה של הממשלה הבאה, אני משוכנע שהאופוזיציה לא תרקוד על הדם, שח"כים לא יעוטו על זירת הפיגוע כדי לשלהב את הרוחות, להסית נגד הממשלה ולהיבנות מן האסונות, שח"כיות לא תלכנה למשפחות שכולות כדי להסית אותן נגד הממשלה ולהאשים אותה במות בנם, שלא יִשָׁלְחוּ פרחחים להפוך הלוויות להפגנות פוליטיות. כבר כתבתי, שהדבר הטוב היחיד בחילופי השלטון, הוא סיום הכהונה של האופוזיציה למדינה.

עם זאת, אין זה מן הנמנע שח"כים מהקואליציה, מן הזן של ניסים ואטורי ודומיו, יעשו זאת, כפי שהוא עשה לאחר הפיגוע הכפול בירושלים.

לא בכדי כתבתי "כשיהיו פיגועים" ולא "אם יהיו פיגועים". יהיו. כי המלחמה על ארץ ישראל אינה עומדת להסתיים. הרצון של המחבלים לפגע בנו והמוטיבציה שלהם לרצוח בנו לא התפוגגה.

צה"ל וכוחות הביטחון מנהלים מאבק נחוש ומוצלח נגד הטרור. מדי לילה עוצרים כוחותינו מחבלים במיטותיהם, לפני שיספיקו להתפוצץ בערי ישראל. מדי שנה צה"ל, השב"כ וימ"מ מסכלים מאות פיגועים ומצילים את חייהם של מאות רבות של אזרחים. אבל האמת היא שאי אפשר להגיע להצלחה הרמטית ולסכל 100% מהפיגועים. זאת האמת. רק דמגוגים פופוליסטים מבטיחים הבטחות על סוף הטרור בזבנג וגמרנו.

יש להמשיך להילחם בנחישות בטרור ולחפש תמיד עוד דרכים מקוריות ויצירתיות להכות בו, אך ללא חוסן לאומי וחברתי, כולל היכולת של האומה לספוג אבדות ולשלם את מחיר חיינו בארץ – תתגשם נבואת "קורי העכביש" של נסראללה. הטרור מלווה אותנו מראשית הציונות וילווה אותנו גם להבא. "הן אנו יודעים, כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים. דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים".

זאת ברירת דורנו. אם נגלה חולשה ועייפות ולא נדע לעמוד בגבורה בטרור נגדנו, הטרור ינצח. את הטרור אי אפשר לנצח בסיסמאות סרק כהניסטיות כמו "אין ערבים אין פיגועים", "שישרף לכם הכפר" ו"מוות לערבים" או בקריצה "מוות למחבלים". קל מאוד לשלהב יצרים, אך אין בכך כל תרומה למלחמה בטרור, למלחמה על חיינו במולדתנו.

* דברי בלע – דברי הבלע של הדס שטייף, שטענה שהפיגוע הוא תוצאה של המו"מ הקואליציוני וההרכב הנרקם של הממשלה, היא ברמה, או ליתר דיוק בתת-רמה, של התעמולה הביביסטית והכהניסטית נגד הממשלה היוצאת.

שטייף משתוקקת להיות ברדוגו?

* ברבריות – החזרת גופתו של טירן פרו אינה צריכה לטשטש את תמונת הברבריות של האויב, החוטף גופות של נערים, או גרוע יותר – כשיצאו לבצע את החטיפה הם חשבו שהם חוטפים פצוע אנוש.

שחרור הגופה לא נעשתה מטעמים הומניטריים, אלא מפחד מפני האיומים הישראלים בתגובה קשה.

* התחזית לרחוב שוקן – והרי התחזית לרחוב שוקן:

רוגל אלפר יכתוב בבוז על פולחן המוות שלנו ועל כך שהיינו מוכנים להבעיר את המזרח התיכון בשביל איזו גופה רקובה חסרת תועלת. הוא יבוז לעדה הדרוזית. ויהיו שם כמה "פשיזם".

גדעון לוי, לעומתו, יכתוב שאין חוטפי גופות כמו צה"ל, ואיזו צביעות יש בהתנגדות לכך שהפלשתינאים עשו פעם אחת את מה שאנחנו עושים כפרקטיקה קבועה. ויהיו שם כמה "אקיבוש".

* אלמלא מוראה של מלכות – קומץ דרוזים נקטו באלימות קשה, וחטפו פלשתינאים חפים מפשע כדי שיהיו בני ערובה לשחרור גופתו של טירן פרו. והרשת מלאה ביהודים נלהבים, שמראים – הנה, זה מה שצריך לעשות. קראתי אפילו איזה טמבל שכתב שאנחנו צריכים להיות קצת פחות יהודים וקצת יותר דרוזים. כלומר, הקמנו מדינה יהודית כדי לבעוט במוסר היהודי.

ובכן, כמה התייחסויות לאירוע:

– רוב מוחלט של העדה הדרוזית הנאמנה לא היו חלק מן המעשים הללו ולבטח לא תמכו בהם.

– המעשה הזה פסול, כי מדובר בעבריינות ובהתנהלות של פלנגות.

– לא מדובר כאן בלקיחת החוק לידיים. לקיחת החוק לידיים, היא כאשר אזרחים עושים את מה שהמדינה הייתה צריכה לעשות. המדינה הייתה צריכה לחטוף חפים מפשע כבני ערובה?

– כמובן שהגופה לא שוחררה בשל אותה חטיפה, אלא בשל ההרתעה של צה"ל. סביר להניח שהפלשתינאים כלל לא שמעו על החטיפה. אילו שמעו, מן הסתם לא היו משחררים, אלא נותנים לנו להסתבך בחטיפה הזאת.

– ברגע שתהיינה כאן פלנגות, נהפוך ללבנון.

– אם המדינה תתנהג ככנופיה, לא תהיה לה תקומה.

– לצד הגינוי וההוקעה למעשה של אותה כנופיה דרוזית, יש להבין שבמקום שבו אין מדינה, מישהו אחר ממלא את הוואקום. כבר שנים רבות אנו מתריעים על אובדן הריבונות, על הטרור החקלאי, על מכת הפרוטקשן, והמדינה נעלמה. זה תהליך של לפחות עשרים שנה. שיאו – ב-12 שנות שלטונו של נתניהו. כמה התרענו, כמה זעקנו. אבל הוא בחר ב"שב ואל תעשה", כי העדיף את השקט התעשייתי. אולי הוא חשש מאינתיפאדה של ערביי ישראל שתערער את שלטונו. אבל שקט הוא רפש. כאשר המדינה מאבדת את המשילות ואת הריבונות, היא מפרה את החוזה הבסיסי שלה עם האזרח, שבו היא מחויבת בראש ובראשונה לביטחונו. את הוואקום ממלאים גורמים שאינם מוסמכים. זה יכול להיות גורמים חיוביים מאוד, כמו השומר החדש. ארגון נפלא, אבל במדינה מתוקנת לא היה בו צורך, כי המדינה הייתה מגינה על חקלאיה, על אדמותיהם ורכושם. ויכולות לקום התארגנויות מסוכנות, שרק תדרדרנה את המצב.

דמוקרטיה חייבת להיות חזקה. דמוקרטיה חלשה מידרדרת לאנרכיה ובאנרכיה מחפשים איש חזק שיעשה סדר וזה המבוא לדיקטטורה ופשיזם. עליית הכהניזם היא פרי באושים של אובדן הריבונות. בכל ההיסטוריה דמגוגים פשיסטים ידעו לנצל מצוקות אמתיות כדי לתפוס את השלטון. כך עשה בן גביר, ועובדה שהמוני מיואשים ומתוסכלים נתנו לו את קולם.

בתקופת הממשלה היוצאת, חל שינוי. הממשלה לקחה אחריות, החלו לבנות תכניות להשבת הריבונות והיו כבר תוצאות בשטח. אבל זה היה מעט מדי, לאט מדי ונבלע ברעש הקומפרסור הענק של תעשיית השקרים וההסתה. יש צורך בתמורה משמעותית. יועז הנדל כתב תכנית מפורטת להחזרת הריבונות. איזנקוט כתב תכנית מפורטת. תכניות לא חסר. צריך ממשלה שתיקח אחריות. אבל העברת האחריות על ביטחון הפנים לאיש כנופיה, היא המעשה הטיפשי ביותר לנוכח משבר ביטחון הפנים.

מבין מעשיה של הממשלה להשבת הריבונות, החשובה ביותר היא ההחלטה להקים 14 יישובים חדשים בנגב. גם בקרקע אין ואקום. במקום שלא יהיו בו יהודים, נאבד את הריבונות. זה מה שקרה בנגב. כן, האמת הציונית נכונה גם בנושא הזה.

החזרת הריבונות והתיישבות יהודית – צו השעה.

* פגיעה בביטחון הלאומי – הפקרת הביטחון הלאומי בידי פרחח גזען ופשיסט, אקדוחן ופרובוקטור כהניסט – היא פגיעה בביטחון הלאומי של ישראל. נתניהו יודע זאת. תאוות השלטון שלו אינה יודעת שובע ולמען השלטון הוא מוכן להפקרות הזאת. הוא מאמין שידע לרסן את הכהניסט, אך הוא עוד יקלל את היום שהפקיר בידיו את הביטחון.

* חגיגת ניצחון – אך סמלי שביום שבו הופקר הביטחון הלאומי של ישראל בידי-עשו של הכהניסט – בוצע פשע שנאה של הצתת חמש מכוניות של ערבים סביב ירושלים וציור גרפיטי של הסתה גזענית לאומנית נגד ערבים. זו מעין חגיגת ניצחון כהניסטית.

לא מקרי ששלוש מהמכוניות הוצתו דווקא באבו גוש, כפר ערבי ידידותי לישראל עוד מאז שתושבים בו שיתפו פעולה עם לח"י בתקופת המנדט, ללמדך שאין ערבי טוב. כלומר, שערבי חי אינו יכול להיות טוב.

* סדר פשיסטי – על פי בן גביר, החייל האלים שחנק מפגין שמאל, הפיל אותו על הרצפה והלם באגרוף בפרצופו, ראוי ל"חסינות", שתעודד אותו ואחרים למעשים כאלה. לא בכדי, חברו למעשה אמר ש"בן גביר יעשה סדר". סדר פשיסטי.

* הסמולן התורן – עקב הקשיים שסמוטריץ' מערים במו"מ על הקמת הממשלה, צבא הכתב"מים הביביסטי ברשתות החברתיות כבר סימן אותו כסססמולן התורן. וולקם טו ד'ה קלאב!

* אגדת הסובלנות ממנה נהנו יהודי ארצות האסלאם – עדי שוורץ, מי שכתב יחד עם עינת ווילף את הספר המכונן "מלחמת זכות השיבה", עומד לפרסם ספר על הקהילה היהודית בעיראק. במוסף "ישראל השבוע" התפרסם פרק מן הספר שבכתובים, המספר את סיפורו של שפיק עדס, איש עסקים יהודי עשיר ומצליח, מעורה בחברה העיראקית הגבוהה, באליטה הפוליטית, החברתית והכלכלית של עיראק ואפילו בארמון המלוכה, שהיה מנותק מן היהדות ומן הקהילה היהודית ולבטח מן הציונות; שנדון למוות והוצא להורג אחרי משפט ראווה קצרצר, בעוון מכירת ציוד צבאי לאויב הציוני, כביכול, בתקופת מלחמת השחרור. הפרק מתאר את עלילת הדם, את ההתנכרות אליו של מכריו ושל המיליה החברתי שלו, את המשפט שבו לא התאפשר לו להביא עדים, את ההתלהמות האנטישמית ברחוב העיראקי סביב משפטו, ואת האקסטזה של ההמונים שגדשו את הרחבה שמול ביתו בעיר בצרה, שבה הוצא להורג בפומבי.

היה זה שבע שנים בלבד אחרי הפרהוד – הפוגרום ביהודי עיראק.

אנו מכירים את הסיפור על יהודי עיראק שנהנו משפע ואושר והיו מכובדים ומקובלים בחברה ובכלכלה; עד שהציונים נשלחו לסכסך בין היהודים לערבים בעיראק ובמניפולציות הביאו לעליה מעיראק, וכאן הושפלו בידי הממסד הציוני האשכנזי בלה בלה בלה. חשוב מאוד לספר את הסיפור האמתי, וטוב ששורץ עושה כן.

בגיליון לפני האחרון של כתב העת "האומה" התפרס מאמר של רפי ישראלי, "מרוקו כפי שלא היכרנוה ביחסה המתעמר ליהודים". פרופ' ישראלי, יליד מרוקו, חקר את האנטישמיות במרוקו, ומציג תמונה קשה ביותר, ממוסמכת ומתועדת מאוד, המתארת סיפור שונה לחלוטין מן האגדה על הסובלנות המפורסמת של מרוקו ועל ירח הדבש האינסופי של היהודים במרוקו. הוא מנפץ את המיתוס שזכה להארה מיוחדת עם כינון יחסי השלום והנורמליזציה עם מרוקו, ואת סיפורי הגעגוע בקרב יוצאי מרוקו בישראל לסיר הבשר של הוריהם, שכולם היו, כידוע, עוזריו וחבריו של המלך.

ישראלי אינו מתנגד לשלום עם מרוקו. להיפך, הוא כותב ש"זו שעת רצון ועת להתפייסות ולשלום, וחובה עלינו להרכין ראש בפני צרכים מדיניים עכשוויים". אולם הוא מוסיף: "אך לא במחיר התכחשות להיסטוריה… צרכי ההווה זקוקים לטיפוח ולתשומת לב, אך בלא להתכחש ומבלי להשכיח את משוגות העבר, העלול תמיד לשוב ולהתרחש".

אני מסכים אתו. אנו עם שוחר שלום ומברכים על כל סיכוי לשלום ומקבלים אותו בשמחה. אבל אסור לנו להתכחש לאמת ההיסטורית. אין שחר לאגדה על היחס הטוב שממנו נהנו כביכול היהודים בארצות ערב. כמו יהודי אירופה, גם הם סבלו כל השנים מרדיפות, מאפליה ומאנטישמיות. נכון, פה ושם היו תורי זהב אלו או אחרים ויהודים שהצליחו והתקדמו ואפילו האמינו שהם מתערים בחברה הגבוהה. בדיוק כמו יהודי גרמניה בראשית המאה העשרים ובדיוק כמו יהודי ספרד בימי הביניים. אך זו הייתה אשליה. אין שום הצדקה לשכתוב ההיסטוריה, לא למען מטרות מדיניות ולא בשל נוסטלגיה מזויפת.

יש ליהודים בית אחד בלבד, שבו הם בני בית ובעלי הבית. אך ורק בישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, במולדתו ההיסטורית, ארץ ישראל.

* פמיניזם דתי – מי שמכיר את החברה הדתית לאומית, יודע שבדור האחרון היא עוברת מהפכה במעמד האישה, בהובלת מנהיגות פמיניסטיות דתיות. נכון, כל מהלך כזה יוצר גם מלחמת מאסף וריאקציה בקרב גורמים חרד"ליים, אבל את המהלך הזה אי אפשר למנוע. לכל היותר ניתן, אולי, לעכב אותו.

המרגלת ענת קם כתבה בטור שלה ב"הארץ", שאין חיה כזאת פמיניסטית דתיה. מי שהיא דתיה אינה יכולה להיות פמיניסטית ומי שפמיניסטית אינה יכולה להיות דתיה. זה מסוג הדיכוטומיות על סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית, בין לאומיות והומניזם, בין ציונות וסוציאליזם ועוד. העולם הדיכוטומי הזה צר אופקים ואינו מסוגל לעכל מורכבויות. צורת החשיבה הדיכוטומית הזאת פרימיטיבית וקנאית.

* יומולדת לקורונה – לפני שלוש שנים, בנובמבר 2019, לקה תושב העיר ווהאן בסין, בדלקת ריאות. הטיפול האנטיביוטי לא השפיע עליו, והרופאים חשדו שמקור מחלתו הוא נגיף בלתי מוכר, אך לא היה חשד שמדובר בנגיף העובר מאדם לאדם. בתוך כשבוע התגלו עוד 8 מקרים כאלה. במהלך דצמבר לקו במחלה כבר 270 איש. ב-31 בדצמבר סין דיווחה על הנגיף החדש והבלתי מוכר לארגון הבריאות העולמי. והשאר היסטוריה.

שלוש שנים מלאו לקורונה, המגיפה העולמית שטלטלה את העולם כולו ושינתה במשך כשנתיים סדרי עולם.

רק שלוש שנים חלפו, והנה הקורונה היום אינה יותר מעוד שפעת עונתית, ואולי בקרוב אפילו הזכר הזה לא יישאר ממנה.

זה מדהים! אשרינו שנולדנו בעידן שבו המהפכה המדעית, הטכנולוגית והרפואית הגיעה לרמה, שבה בכזו מהירות האנושות נתנה מענה למגיפה מאיימת כל כך, באמצעות ייצור חיסונים ותרופות.

לשם השוואה, מאה שנה בדיוק לפני מגפת הקורונה, היכתה את העולם מגפת השפעת הספרדית, שהמיתה עשרות מיליונים וגרמה לסבל נורא בעולם כולו. מאה שנה! ואיזה הבדל. והרי גם לפני מאה שנה, האנושות חשה תנופה מהפכנית של המהפכה המדעית והטכנולוגית. ובכל זאת, דומה שהתקדמנו מאז בשנות אור. בקצב המעריכי של ההתפתחות המדעית, נדמה לי שאם בעוד מאה שנה תתפרץ מגפה מפתיעה כמו הקורונה, אולי היא תודבר כבר בתוך ימים או לכל היותר שבועות.

דודתי, אחות של אבי, נפטרה בגיל חמש (שנתיים לפני שאבי נולד), כתוצאה משפשוף בנעל, שגרם לזיהום. הרפואה לא ידעה לתת לכך מענה. זה נשמע הזוי, בלתי נתפס, אבל זה קרה לפני פחות ממאה שנה!

אני עדין המום מהתופעה ההזויה של מכחישי המדע וסרבני החיסון, אכולי תאוריות הקונספירציה על עצם המגיפה; הרדופים בסיפורי מזימות על חברות התרופות שוחרות הרע… האמת היא שאני מרחם עליהם.

השבוע, אשתי ואני קיבלנו את החיסון הרביעי. כל עוד הדבר נחוץ ומומלץ בידי גורמי המקצוע, נתחסן מידי שנה. אגלה לכם סוד – טוב יותר להיות בריא מאשר חולה. בחיי.

          * ביד הלשון

אפיל – בימים הקרובים נתחיל לקטוף את זן הסאן-דאונר, האחרון בזני התפוחים שאנו קוטפים. עיקר הקטיף הוא בדצמבר.

תפוחים בדצמבר? ובכן, כן.

הסאן-דאונר הוא זן אפיל. מה פירוש אפיל?

זן של פרי או של ירק שהבשלתו מאוחרת לעומת שאר בני מינו.

מקור המילה הוא בתנ"ך. בתיאור מכת הברד נאמר: "וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה" (שמות ט, לב). כלומר, הברד היכה בכל הצומח, אך שני הזנים הללו לא נפגעו, כי טרם הבשילו, כי הן אפילות; מאוחרות.

* "חדשות בן עזר"

שיר חייל / שלמה ארצי

פינתי השבועית ברדיוטק, 3.10.22

בעוד יומיים, ביום הכיפורים, ימלאו 49 שנים לפרוץ מלחמת יום הכיפורים. בעוד שלושה ימים, יחול יום השנה הלועזי לפרוץ המלחמה, 6 באוקטובר.

שירים רבים נכתבו במלחמה ואחריה. השיר שנשמע הערב נכתב עוד לפני המלחמה, בידי קצין צה"ל שנפל במלחמה. הקצין הוא סרן נמרוד גאון. השיר הוא מכתב ששלח נמרוד לחברתו, עמליה. כיוון ששלמה ארצי היה הזמר האהוב על נמרוד, משפחתו שלחה לו את השיר. שלמה ארצי הלחין את השיר, העניק לו את הכותרת "שיר חייל", והכניסו לתקליט "דרכים", שיצא לאור בשנת 1979. מלבד "אתמול חלפו הציפורים" של המשורר משה בן שאול, "שיר חייל" הוא היחיד בין שירי התקליט, שארצי לא כתב את מילותיו.

נמרוד גאון נולד ב-1951 בקיבוץ גבולות שבנגב. בגיל עשר עבר עם משפחתו לאשקלון. את הלימודים העל יסודיים עשה במחזור הראשון של הפנימייה הצבאית לפיקוד שליד גימנסיה הרצליה בתל אביב. באוגוסט 1969 התגייס נמרוד לחיל השריון, עבר את מסלול ההכשרה לאיש צוות, קורס מט"קים, קורס קציני שריון, וקורס מפקדי פלוגות. בשנים 1972-1973 שירת בסיני בגדוד 46, חטיבה 401, כמפקד פלוגה ג' ולאחר מכן כמפקד פלוגת הצמ"פ. בספטמבר 1973 עבר לבית הספר לשריון (חטיבה 460) ושירת כמפקד פלוגה בגדוד 198. עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים הועברה הפלוגה לגדוד 196 תחת המג״ד עמרם מצנע. ביומה הראשון של המלחמה בלם הגדוד את המצרים באזור ציונה ועבר להיות תחת פיקוד חטיבה 14. ביומה השני של מלחמת יום הכיפורים, נהרג סגן נמרוד גאון בקרב שהתחולל באזור נוזל על גדות תעלת סואץ. בן 22 היה במותו. לאחר מותו הוא הועלה לדרגת סרן. על תפקודו בקרב קיבל נמרוד ציון לשבח ממפקד האוגדה.

לאחר נפילתו, הוציאה המשפחה ספר זיכרון, שכלל הספדים, סיפורים של חבריו, מכתבים שכתב וצילומים שצילם. מכתבו לעמליה התפרסם בספר, ושורה מתוכו, "אני חייל ואל תבכי ילדה", הייתה לשם הספר.

השיר מעניין מאוד, כיוון שהוא מעיד על כותבו, אדם שבחר בגיל צעיר מאוד בדרך חיים של חיילות, פיקוד וקצונה – כאדם הרחוק ממיליטריזם. אין הוא נמשך אחרי הצבאיות, אחרי המדים והדְרָגות. כל אלה הם בעבורו תחפושת. הוא אינו חייל במהותו, אלא אדם המחופש לחייל. המדים הם מעין כתונת משוגעים שבה האדם כפות. האדם שמתחת למדים הוא איש תרבות. הוא מציג את עולמו התרבותי. הוא מאזין לג'ניס ג'ופלין שרה בלוז ישן על בובי מקגי. הכוונה לשירה Me and Bobby McGee"", "אני ובובי מק-גי", שבוצע לראשונה בפי רוג'ר מילר אך התפרסם בביצועה של ג'ניס ג'ופלין אחרי מותה. הוא מאזין גם למוסיקה קלאסית – רביעייה קאמרית מנגנת מוסיקה צלולה ומעבירה בו אותן צמרמרות עונג ידועות. על שולחנו ספר סיפורים של צ'כוב.

השורה החוזרת בסוף כל בית היא "אני חייל ואל תבכי לי ילדה". אני אוהב במיוחד בית, שהוא בעיניי שירה לירית יפה, המצביעה על עולמו הֶעשיר ונפשו הפיוטית של החייל: "אני מוסיף ללכת בשביל הצר, מושך במעלה הדורות רב החתחתים. מעלי ציפורים, דואות חופשיות והרוח במרחבים – כמו קוראת תגר".

אל תבכי לי ילדה, הוא כותב לה, אך בסוף השיר הוא מבקש, "בכי לי ילדה" והוא מפרט על מה: "על רגעי הבדידות, על הציפיות ועל השנים, ובכי על שני לבבות אוהבים ורחוקים".

אני רואה בשיר ביטוי לחייל ולקצין הישראלי, שהבחירה בשירות אינה מתוך מיליטריזם, אלא מתוך הכרת החובה והאין-ברירה. קצינים שהם "ספרא-וסייפא", אנשי תרבות, שאלמלא הכורח הלאומי, היו בוחרים בנתיב חיים אחר לגמרי.

השיר היפה הזה זכה להצלחה רבה ועד היום הוא מושר רבות. נקדיש את הפינה לזכרו של נמרוד גאון ולזכרם של כל חללי צה"ל במלחמת יום הכיפורים.

אני שומע שוב ברגעי השלווה

את ג'ניס ג'ופלין שרה בלוז ישן

על בובי מק-גי. רביעייה קאמרית

מנגנת מוסיקה צלולה מעבירה בי

שוב אותן צמרמורות עונג ידועות.

אבל אני חייל – ואל תבכי לי ילדה.

אני מוסיף ללכת מוסיף בשביל הצר,

מושך במעלה הדורות רב החתחתים.

מעלי ציפורים, דואות חופשיות

והרוח במרחבים – כמו קוראת תגר,

אבל אני חייל – ואל תבכי לי ילדה.

אהבתי – רגעי זיכרונות וגעגועים טרופים.

על השולחן סיפורים של צ'כוב, כאבן שאין

לה הופכין, כי אני הוא אדם מחופש

לחייל, כפות בכתונת משוגעים –

אז בכי לי ילדה על רגעי הבדידות,

על הציפיות ועל השנים, ובכי על

שני לבבות אוהבים ורחוקים.

המלאכים של 669 / האחים והאחיות

פינתי השבועית ברדיוטק, 29.8.22

שלשום מלאו 75 שנים לגידי קורן, מלחין, פזמונאי, סופר, מדען ורופא.

ב-1971 הקים גידי קורן את להקת "האחים והאחיות" שהייתה פופולרית מאוד בשנות השבעים והשמונים, וקמה מחדש ב-2002. הרכב הלהקה השתנה פעמים אחדות. הציר המרכזי של הלהקה היא סוזי מילר. גידי ניהל את הלהקה והלחין את מרבית שיריה. הלהקה הופיעה בעיקר בשירי משוררים ובשירי ילדים. עם המשוררים שגידי הלחין משיריהם נמנים יהודה עמיחי, זאב ז'בוטינסקי, לאה גולדברג, אמיר גלבוע ובעיקר נתן יונתן, שהלהקה הוציאה תקליט ארוך נגן משיריו. חלק גדול מיצירתו של קורן היא של שירי ילדים, להם הוא כתב גם מילים. הוא אף כתב מחזות זמר לילדים.

במקביל לקריירה המוסיקלית שלו הוא פיתח את הקריירה הרפואית. את להקת "האחים והאחיות" הוא הקים וניהל במקביל ללימודי הרפואה. הוא סיים את לימודיו ב-1974 והתמחה ברפואת ילדים ב"שיבא". ב-1982 נסע להתמחות ייחודית בבית חולים לילדים בקנדה. ב-1986 הצטרף לסגל בית החולים לילדים בטורונטו ולסגל בית הספר לרפואה בעיר. הוא אחד מגדולי המומחים בעולם לנושא תסמונת האלכוהול העוברי. הוא פרסם 15 ספרי רפואה וכ-1750 מאמרים מדעיים בנושא, עמד בראש קתדרה שעסקה בתחום ועשה חיל.

אולם ב-2016 איבד קורן את רישיון הרפואה בקנדה, בשל פרשה של בדיקות לא-אמינות בנושא זיהוי בשימוש בסמים של הורים. נטען כלפיו, שבשל חוות דעת שגויות של המעבדה שלו, הופרדו ילדים מהוריהם בטעות.

קורן שב עם משפחתו לישראל. הוא משמש כמדען בכיר במכון מחקר של קופת חולים מכבי וכפרופ' אורח באוניברסיטת תל-אביב ומרצה בפקולטות לרפואה בצפת ובאריאל.

נחזור לקריירה המוסיקלית של קורן. הוא הלחין את "הבלדה על ברוך ג'מילי", השיר שזיכה את שלמה ארצי במקום הראשון בפסטיבל הזמר והפזמון 1974. "שובי דובי" בביצוע "האחים והאחיות" זכה במקום הראשון בפסטיבל שירי הילדים ב-1976. שיר נוסף שלו זכה במקום הראשון בפסטיבל הזמר והפזמון 1980 – "פזמון חוזר" בביצוע "האחים והאחיות". עוד שיר שלו שהשתתף בפסטיבל הזמר והפזמון הגיע למקום השני ב-1971 – "שיר בבוקר בבוקר" של אמיר גלבוע, בביצוע שלמה ארצי, המוכר כ"פתאום קם אדם".

עוד משיריו של קורן: "עיר שלום" של ז'בוטינסקי, "אלוהים שמור על אמא", "כמו בלדה" המוכר כ"אם זר קוצים כואב" של נתן יונתן, "שני אלונים" של נתן יונתן ו"שירים עד כאן". השיר "שירים עד כאן" של נתן יונתן מוכר בעיקר בלחנו הנפלא של נחום היימן בביצוע להקת "חופים", אבל הלחן של גידי קורן בביצוע "האחים והאחיות" לא פחות יפה, והוא כולל בית שאינו מופיע בביצוע להקת "חופים". הבית שונה מהמשקל של השיר, אך בניגוד להיימן קורן לא ויתר והלחין גם אותו.

השיר שנשמע היום, מחבר את הקריירה המוסיקלית, הקריירה הרפואית והקריירה הצבאית של גידי קורן.

השיר נקרא "המלאכים של 669", שקורן כתב את מילותיו ואת לחנו, ולהקת "האחים והאחיות" עם הסולנית סוזי מילר מבצעת אותו. 669 היא היחידה הטקטית לחילוץ מיוחד בחיל האוויר. היא נחשבת לאחת מארבע יחידות העילית של צה"ל, לצד סיירת מטכ"ל, הקומנדו הימי וסיירת שלדג. היחידה הוקמה ב-1974, לאחר מלחמת יום הכיפורים, שבה טייסים רבים נאלצו לנטוש את מטוסיהם, ועלה הצורך ביחידה מיוחדת לחילוץ הטייסים בשטח אויב. מפקד חיל האוויר באותה תקופה היה בני פלד, והוא החליט על הקמתה. גידי קורן שירת במילואים כרופא מוסק ביחידה.

כעבור כמעט חמישה עשורים, הוא כתב את השיר על היחידה. הוא השתתף בסבב הופעות עם להקת "האחים והאחיות" המחודשת ושם הוא גם סיפר את סיפור השיר. אקריא דברים שכתב קורן על השיר ב-2019: "כרופא מוטס ב-669 הגעתי למסקנה שאחרי כמעט 50 שנה מגיע ליחידה הפלאית הזאת שיר משלה. את השיר כתבתי בשנה האחרונה והוא זוכה לתגובות מרגשות מהקהל של להקת 'האחים והאחיות' כשאני מופיע איתם. במופע לוותיקי הרופאים המוטסים לא הייתה עין יבשה. הקדשתי את השיר לשני חבריי מתל השומר שנפלו בעודם באוויר מחלצים פצועים:

ד"ר אורי פרנד ז"ל וד"ר אחיקם אבני ז"ל, שניהם עבדו איתי בשיבא בתל השומר. אורי נפל במלחמת יום כיפור (עוד לפני הקמת היחידה) ואחיקם – ביום העצמאות שנה לאחר מכן".

נאחל לגידי קורן עוד שנים רבות של עשיה מוצלחת ברפואה, במדע ובמוסיקה.

על האדמה מוטל פצוע,

חובש רכון עליו,

המצב קשה, חובש לא רגוע,

לאט נופלות פניו,

נושר הוא עיניים לשמיים

מאין יבוא עזרו?

הוא מטפל בשתי ידיים

באיש ובשברו.

ופתאום מתוך החושך

טרטור של מנועים,

הולך וקרב משק כנפיים,

הדרורים נסים,

ובדרך נס נפתחים השמיים,

נוחת מסוק אפור,

"תודה לאל, לוחש חובש,

החזרתם לנו את האור".

הנה באים המלאכים

רכובים על ציפור ברזל,

עוד רגע יישאוך אל חוף מבטחים

על כנפי האל,

הם יביאו אותך אל חוף הישע,

המלאכים של שש שש תשע.

השניות חולפות במתח,

אויב מעבר לגבעה,

רצים עם אלונקה בשטח,

הזמן מרגיש כמו שעה,

רופא, חובש, שני טייסי הישע,

איתם שני לוחמים,

ובגדוד לוחשים את שמם: שש תשע

כמו תפילה למרומים.

צרור הערות 3.7.22

* ראוי בהחלט – "אסתרא בלגינא קיש קיש קריא". זו הייתה תגובתי המיידית, בדף הפייסבוק שלי, על הודעתו של יאיר לפיד שהוא מצטרף לחיים הפוליטיים ומקים מפלגה בראשותו.

זהו פתגם ארמי המופיע בתלמוד, ופירושו המילולי הוא "מטבע בכד קורא קיש קיש". משמעותו היא, שקופסה שיש בה מטבע אחד, מרעישה הרבה יותר מקופסה מלאת מטבעות. בתגובה הזו הבעתי את זלזולי בלפיד, והצגתי אותו ככלי ריק, נטול ערך.

הזלזול שהפגנתי, נבע מהאופן בו הצטיירה בעיניי דמותו מכתיבתו כבעל טור בעיתונים ומהופעתו כמגיש "אולפן שישי" בערוץ השני. הוא הצטייר בעיניי כאדם רדוד, פסבדו אינטלקטואל, נוטה לסיסמאות שחוקות ולקלישאות, נעדר אמירה משמעותית מקורית, נרקיסיסט, שחצן, יהיר, מטפח דימוי כריזמטי המבוסס בעיקר על מראהו החיצוני. הוא האיש שבא למלוך עלינו?

האם כך אני רואה את הדברים גם היום? האם עמדתי על אודות יאיר לפיד השתנתה?

כך פתחתי את מאמרי השנתי על איש השנה לשנת תשע"ג, שבו בחרתי ביאיר לפיד לאיש השנה, לאחר שהדהים את הציבור הישראלי כאשר זכה ב-19 מנדטים בבחירות 2013. תשובתי הייתה מורכבת. כבר אז ראיתי בו הרבה יותר מכפי שחשבתי קודם לכן, ובוודאי שכך אני רואה את הדברים היום, תשע שנים מאוחר יותר. ולא רק כיוון שאני שיניתי את דעתי, אלא גם כיוון שהוא השתנה; התבגר, למד, הרצין.

אין ספק שמדובר במנהיג פוליטי מוכשר ועתיר הצלחות. הוא מנהיג את מפלגת המרכז היחידה שלא התפוגגה אחרי קדנציה או שתים. המפלגה שהקים שומרת על יציבות מרשימה כמפלגה בינונית +, מה שמעיד על "בייס" לא קטן שהוא הקים. הוא הקים מפלגה מאורגנת היטב ומרושתת היטב בכל רחבי הארץ. לאורך השנים הוא ידע לבחור אנשים רציניים ביותר שרצו עמו ולצדו. התנהלותו הפוליטית של לפיד אינה חפה מטעויות, אך היא חכמה בדרך כלל, ומוכיחה את עצמה. הוא הוכיח לא אחת עוצמה וכושר עמידה מרשימים. והוא רכש ניסיון פוליטי, מדיני ומנהיגותי משמעותי.

מאוד לא אהבתי את התעקשותו על ריצה רוטציונית עם גנץ בכחול לבן. איזה היגיון יש בפניה לציבור לבחור מפלגה, שאינה מסוגלת להתייצב אחרי מנהיג ומחלקת את העוגה. ראיתי בדרישה הזו תאוות שלטון וילדותיות, הפוגעת בכחול לבן. רגע לפני הבחירות, לנוכח הביקורת והלעג, הוא ויתר על הרוטציה, אך הנזק כבר נגרם. את יכולת הלמידה, ההשתנות והפקת הלקחים שלו ראינו אשתקד, כאשר חרף היותו ראש המפלגה הגדולה בגוש השינוי, ועל אף שעליו הטיל הנשיא את הרכבת הממשלה, הוא ויתר על מקומו הראשון ברוטציה למען בנט. אפשר לומר שללא הוויתור הזה לא הייתה קמה הממשלה, וזה כנראה נכון, אך האם מישהו יכול לדמיין ויתור כזה אצל נתניהו? גם לא אצל מנהיגים נורמטיביים. עם זאת, הייתי מעריך אותו יותר אלמלא אימץ את הצעתו הנדיבה של בנט להחליף אותו לארבעה חודשים אחרי שנה בלבד של בנט בתפקיד. האינטרס הציבורי ביציבות שלטונית נפגע כתוצאה מכך, וחבל.

הביקורת הגדולה ביותר שלי עליו, היא על כך שפירק את כחול לבן ולא הצטרף עם גנץ לממשלת האחדות. מי יודע, אולי אילו כחול לבן במלוא עוצמתה הייתה נכנסת לממשלה, נתניהו לא היה מצליח לעקוץ אותה.

גם את הצבעתו והצבעת מפלגתו נגד חוק הלאום אני זוכר לרעה. הרי חוק הלאום מבטא את השקפת עולמו הציונית של לפיד והצבעתו נגדה הייתה מטעמי פוליטיקה קטנה וקריצה פופוליסטית לדרוזים. התנהגות כזו בסוגיה משמעותית כמו חוק יסוד בנושא לאומי אינה ראויה, בלשון המעטה.

נקודה מדאיגה נוספת היא, שגיליתי ביש עתיד סממנים של פולחן אישיות סביב לפיד. גיליתי זאת בתקופת כחול לבן. כאשר בקבוצות פנימיות העזתי למתוח עליו ביקורת, חטפתי מקלחת שהזכירה לי את הביביסטים. לא, איני טוען, חלילה, שיש כאן פולחן אישיות ברמה המפחידה של נתניהו; פולחן אישיות שלא היה כדוגמתו מעולם במדינה דמוקרטית. אבל עם ניסיון פולחן האישיות הביביסטי – מי שנכווה ברותחין, יזהר בצוננין. ולכן אני רואה לנכון להתריע על המגמה.

את כנס היסוד של יש עתיד, בחר לפיד לערוך באריאל ולא בכדי. היה זה סמל להשקפת עולמה המרכזית של יש עתיד, ברוח הקונצנזוס הלאומי. הצגתו בידי התעמולה הביביסטית כשמאלן, היא כמובן מגוחכת. טוב, הם מציגים גם את בנט, שקד, סער, הנדל, ליברמן, יעלון, אלשייך, מנדלבליט וריבלין כסססמולנים רחמנא לצלן. מי שאינו סוגד לנתניהו הוא ססמולן. אך את לפיד הם מציגים כסמולן רדיקלי אנטי ציוני. מירי רגב השקרנית ההיסטרית צווחה שלפיד ישנה את ההמנון ויוציא מתוכו את "נפש יהודי הומיה" ועדרי עובדי אלילים דיקלמו ומחזרו את השקר הנתעב. לפיד רחוק מהשקפת עולם שמאלית. יש לזכור את מלחמתו בארגונים רדיקליים כמו שוברים שתיקה, את מלחמתו ב-BDS, את העובדה שיחד עם יעלון (עוד לפני הקמת כחול לבן) הוא פרסם מאמר בעיתונות האמריקאית שקרא לארה"ב להכיר בריבונות ישראל על הגולן ויצא למסע הסברה בארה"ב למען הרעיון. עמדותיו הן פטריוטיות וביטחוניסטיות מובהקות.

לפיד הוא איש מרכז מובהק, איש של ציונות ממלכתית. כל טענה אחרת – בשקר יסודה.

על אף חסרונותיו, אני רואה את יאיר לפיד מודל 2022 כאדם ראוי בהחלט לראשות הממשלה ואני מאמין שיהיה ראש ממשלה טוב. אין סיכוי שאצביע לו בבחירות. אני חושב שיש ראויים ומתאימים ממנו, ובהם ראש הממשלה היוצא, אך הוא בהחלט מתאים ויוכל להצליח בתפקידו.

איני חושב שהבחירות הללו הן התמודדות ראש בראש בין נתניהו ללפיד על ראשות הממשלה. אני בהחלט רואה היתכנות לאפשרות שראש הממשלה לא יהיה דווקא אחד מן השנים. אך אם הבחירה הייתה בין נתניהו ללפיד, אין בכלל שאלה – ודאי שלפיד ראוי יותר.

* גוליבר בארץ הגמדים – תעשיית השקרים וההסתה יוצאת מגדרה כדי ליצור דה-לגיטימציה ללפיד, לגמד אותו, ללעוג לו, להציג אותו כשמאל רדיקלי אנטי ציוני וכד'. על פי כתבי הקודש של הדת הפגאנית הזאת, נתניהו הוא גוליבר בארץ הגמדים. כל אדם אחר שמעז לחשוב על הנהגה, בין אם הוא מהליכוד, מהימין, מהמרכז או מהשמאל, הוא גמד עלוב, אפס מאופס, בדיחה. מישהו מעלה על דעתו שיכול להיות אדם אחר בעולם, זולת נתניהו, בתפקיד ראש ממשלה בישראל. התעשייה מפיצה את דפי המסרים השקריים, עובדי האלילים מדקלמים. כך מהנדסים תודעה.

* תחת האלונקה – צר לי על פרישתו של בנט מהפוליטיקה. בעיניי הוא שגה גם מבחינה אישית – נכון היה שישאר על הגלגל, אך זו בעיה שלו, וגם מבחינה לאומית – חשוב היה שיישאר תחת האלונקה וימשיך לתרום ולקדם את דרך הציונות הממלכתית, הנמצאת היום תחת איום.

אך משזו הייתה החלטתו – הוא ראוי להוקרת עם ישראל על שירותו הנאמן, החשוב והמוצלח (אף שנכשל באחזקת הקואליציה). אני משוכנע שרבים רבים מעריכים ומוקירים אותו, ואני גם מאמין שרבים משונאיו, המוסתים בידי תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית, יתפכחו יום אחד ויתביישו.

* כמלוא הנימה – נפתלי בנט כראש הממשלה, לא סטה כמלוא הנימה מן האידיאולוגיה שלו ושל מפלגתו. ולכן, ממשלתו הייתה הניצית ביותר זה עשרות שנים. הדבר נכון בכל תחום – המאבק באיראן, בחמאס בעזה, היחס לרש"פ ולרעיון המדינה הפלשתינאית, מצעד הדגלים, העליה להר הבית, הפעולה להחזרת הריבונות שנרמסה בעשור האחרון בגליל ובנגב, הפעולה נגד הבניה הבלתי חוקית במגזר הערבי. ובראש ובראשונה – בתחום ההתיישבות: בתכנית הלאומית חסרת התקדים לפיתוח הגולן והכפלת האוכלוסיה הישראלית בגולן כולל הקמת שני יישובים גדולים חדשים, אסיף ומטר (תכנית שכבר מתממשת בשטח) והחלטת הממשלה על הקמת 14 יישובים חדשים בנגב, לצד הגברת הבניה הישראלית בהתיישבות ביו"ש. אפשר לתמוך בדרכו המדינית של בנט או להתנגד לה, ואפשר לתמוך בה או להתנגד לה חלקית – אך מן הראוי לומר אמת על אודותיה, למרות הרעש של הפייק-ניוז מתוצרת תעשיית השקרים וההסתה.

יתר על כן, הוא עשה זאת לא רק בלי להשפיל את "הססמולנים", אלא להיפך, מתוך כבוד לבני-הפלוגתא האידיאולוגיים שלו ומתוך רצון לקרבם. והוא אכן קרב אותם. מי היה מאמין ששרי מרצ יצביעו בממשלה בעד התכנית הלאומית לפיתוח הגולן, שמשמעותה היא וידוא הריגה סופי ומוחלט של רעיון העוועים לנסיגה מהגולן, שרוב קודמיו, ובהם קודמו, ניסו לקדם. כידוע, בממשלה, בניגוד לכנסת, אין משמעת קואליציונית או סיעתית. כל שר מצביע באופן חופשי על פי מצפונו. מי שזוכר את המאבק הנלהב של מרצ בעד נסיגה מהגולן ונגד ההתיישבות בגולן לאורך עשרות שנים, אינו יכול שלא להתפעל מהצבעת שריה בעד התכנית. זה הישג אדיר של בנט. העברת התכנית פה-אחד היא מסר לאומי אדיר. איזה מזל שהתכנית לא זקוקה לאישור הכנסת. האופוזיציה למדינה הייתה עלולה למצוא איזה עריק מרע"ם או את רינאווי זועאבי ויחד אתם מכשילה ומפילה את התכנית. העבודה ומרצ שהיו חברות בממשלה היחידה מאז ועידת מדריד שלא קיימה מו"מ עם הפלשתינאים ובממשלה הראשונה מאז אוסלו שהעומד בראשה הצהיר בפני העולם כולו על התנגדותו למדינה פלשתינאית, לא תהיינה אותן העבודה ומרצ כפי שהיו עד לפני שנה. הן לא תוכלנה לצאת עם קצף על השפתיים בהאשמת ממשלת ישראל ב"סרבנות", אחרי שהיו חברות בממשלה ה"סרבנית" (לשיטתן) ביותר שהייתה כאן.

בנט לא סטה מן האידיאולוגיה שלו, אך הוא התבגר, וכובד האחריות השיל מעליו את נשל הפופוליזם שאפיין אותו בעבר. כן, אני זוכר את בנט, שבהיותו חבר ממשלה וחבר קבינט, בעיצומו של מבצע "צוק איתן", יצא נגד הממשלה שבה הוא חבר ותקף אותה. אני זוכר את בנט שהיה שני רק לליברמן בשלהוב היצרים בנושא אלאור אזריה, והפך פרשה פלילית של חייל שסרח למשבר לאומי. אני זוכר את בנט הפופוליסט שקורא לגזר דין מוות למחבלים. אני זוכר את דברי הבלע שלו על החיילים שמפחדים מהפצ"ר יותר משהם מפחדים מחמאס.

דווקא כיוון שאני זוכר את כל אלה, אני מעריך אותו יותר, על כך שלצד דבקותו באידיאולוגיה, הוא התנתק מהצד השלילי הזה באישיותו. הוא היה מנהיג מאחד ומלכד, אך לא הצליח לעמוד מול הכוח המרושע הנבנה מהקרע בחברה, בהובלת קודמו תאב הנקם, המסרב להשלים עם כך שאדם אחר הוא ראש הממשלה.

* מכר את נשמתו לשטן – ב-1996 הצבעתי בעד נתניהו לראשות הממשלה. הייתה אז בחירה ישירה לראשות הממשלה. ההצבעה הייתה בשני פתקים. לכנסת בחרתי בדרך השלישית, מתוך הזדהות מלאה. בחירתי בנתניהו לראשות הממשלה ממש לא הייתה מאהבת מרדכי. יותר משהייתה זו הצבעה בעד נתניהו הייתה זו הצבעה נגד פרס, השבוי בפנטזיית המזרח התיכון החדש, שהובילה אותו לוויתורים מסוכנים ביותר. אך לא הערכתי את נתניהו. כדובר ועד יישובי הגולן השתתפתי בפגישות עם נתניהו, אז ראש האופוזיציה, וכבר אז הבנתי שמדובר באדם בעל כישרון-שקר בלתי רגיל; יכולת לשקר בלי להניד עפעף. נהגתי לומר אז, שלעולם לא אסלח לפרס שאילץ אותי להצביע לנתניהו ושאם מול פרס היה מתמודד סוס – הייתי בוחר בסוס.

כחבר הנהלת הדרך השלישית, תמכתי בהצטרפות לממשלת נתניהו. אולם לאחר פרשת בראון תמורת חברון, נאבקתי, ללא הצלחה, לפרישת המפלגה מהקואליציה והפלת נתניהו. לצערי, הדרך השלישית דבקה בממשלה ולכן התרסקה בבחירות. בבחירות 99', בין נתניהו לברק – לצד הפתק לדרך השלישית, שלשלתי פתק צהוב, ריק. לא יכולתי לבחור באיש מן השניים.

במשך השנים לא תמכתי בנתניהו, אך בהחלט הערכתי את יכולותיו וכישרונותיו ובירכתי על הישגיו. גם תמכתי לא אחת במדיניותו ובדרכו. את העובדה שכמו כלב השב אל קיאו כך הוא חזר על ניסיונו למסור את הגולן לאויב הסורי; מזימה שרק מלחמת האזרחים בסוריה שמה לה קץ, לא ידעתי ואני מודה שממש לא חשדתי.

לא הצבעתי עוד לנתניהו, אך כאשר בחרתי ב-2009 בבית היהודי, העדפתי את נתניהו על לבני וכשבחרתי ב-2015 בכולנו העדפתי את נתניהו על הרצוג. מאוד לא אהבתי את הדה-קרדיטיזציה לנתניהו ואת גימוד הצלחותיו של נתניהו ולא אחת יצאתי נגד תוקפיו החריפים (כמו למשל נוני מוזס שהפך את עיתונו והאתר שלו לפלטפורמה של תעמולה נגד נתניהו).

ראיתי פער בין ד"ר נתניהו למיסטר ביבי. בין נתניהו המנהיג והמדינאי המוכשר, ונתניהו הפוליטיקאי הקטן והאיש הקטן, השקרן, תאב השלטון, המכור להערצה, המכונן פולחן אישיות. אך סברתי שד"ר נתניהו חזק יותר ממיסטר ביבי.

נקודת השבר הייתה כשהחלו חקירותיו. מה שגרם לי לאבד בו כל אמון ולראות בו אדם לא כשיר להנהגה, לא היו החשדות נגדו, והרי גם כעת הוא בחזקת חף מפשע, אלא התנהגותו; מסע ההסתה שלו נגד מדינת החוק ומוסדותיה, תאוריות הקונספירציה המטורללות שהפיץ בקרב חסידיו, ניסיונותיו להעמיד את עצמו מעל החוק, כל מה שהתגלם בנאום האימים במסדרונות בית המשפט, שהיה פוטש של ממש של ראש הממשלה נגד מבנה הממשל הישראלי, המבוסס הפרדת הרשויות והאיזונים והבלמים ביניהם.

ואף על פי כן, תמכתי בהקמת ממשלת האחדות אתו, נאבקתי למענה והייתי בין מקימי יוזמת אחדות לאומית, שהיה לה חלק משמעותי בשכנוע גנץ ללכת לממשלת האחדות. גניבת הרוטציה ועוקץ שותפיו, וההבנה שההסכם עם כחול לבן היה הונאה מראש, הביאו אותי למסקנה שמדובר בנוכל מוחלט, שאי אפשר להאמין לאף מילה שלו ואין ערך לחתימת ידו ואסור להשאיר בידיו את השלטון.

ואפילו זה לא היה השפל. התנהגותו כראש האופוזיציה – דה-לגיטימציה מוחלטת לכך שאדם אחר זולתו יהיה ראש הממשלה, הייתה איומה ונוראה. הפיכת האופוזיציה-לשלטון לאופוזיציה-למדינה, המחבלת במזיד באינטרס הלאומי, הביאה את הדמוקרטיה הישראלית לשפל חסר תקדים.

אך בכל מכלול מעשיו, המעשה הנפשע ביותר, הפגיעה הקשה ביותר שלו במדינת ישראל, היא הכשרת התועבה הכהניסטית. לא סתם הכשרה. הוא פעל לכך במשך חודשים, עשה לילות כימים, כדי להבטיח שהציונות הדתית תצרף אליה את בן גביר. הוא אפילו שריין מקום ריאלי ע"ח הליכוד ברשימת הליכוד לאופיר סופר בתמורה לכך שיכניסו את הכהניסט לרשימתם.

איני חושד בנתניהו שהוא קרוב לכהניזם. ממש לא. הוא רחוק מגזענות. אני בטוח שהוא סולד מהכהניזם. אך הוא סומך עליהם שיתמכו בכל חקיקה שנועדה להעמיד אותו מעל החוק, ולכן הוא עשה את המעשה. והיום, לא תמצא כמעט ליכודניק שאינו רואה בבן גביר ראוי להיות שר בישראל. על כך, לעולם לא ייסלח לנתניהו, שמכר את נשמתו לשטן הכהניסטי.

* ביעור חמץ – בנעוריי הייתי חבר בנוער התחיה. הצטרפתי לתנועה בשל התנגדותי לעקירת חבל ימית ולנסיגה מכל סיני. בשתי מערכות הבחירות הראשונות שבהן הייתה לי זכות בחירה, ב-1981 וב-1984, בחרתי בתנועת התחיה.

התחיה נחשבה אז למפלגה הימנית ביותר במערכת הפוליטית. ב-1984, נבחר לכנסת "הרב" כהנא שר"י. לכאורה, המפלגה הקרובה אליו ביותר הייתה התחיה. אך התחיה ראתה בו מוקצה מחמת מיאוס. גאולה כהן כינתה את הכהניזם "כתם על תולדות עם ישראל". סיעת התחיה הצביעה בעד החוק נגד הגזענות, שנועד למנוע מגזענים וכהניסטים את האפשרות להיבחר לכנסת. כאשר כהנא עלה לנבוח מעל דוכן הנואמים, כל סיעת התחיה, יחד עם כל שאר חברי הכנסת מכל הסיעות, יצאה מן האולם במחאה.

אני זוכר את הזעזוע העמוק שפקד אותי, כאשר נודע לי שכהנא נבחר לכנסת. הייתי אז עדין בצבא, מפקד בבית הספר למכ"ים. אני זוכר עד כמה לקחתי קשה את הבשורה הזאת; לא האמנתי שדבר נורא כזה קורה בעמנו.

לאחר שחרורי, הדרכתי גרעינים לאורטל של תנועת הצופים. המלחמה בגזענות הייתה חלק משמעותי בפעולות שהעברתי. יחד עם חניכיי, צעדתי ברחובות חיפה בצעדה של תנועות הנוער נגד הכהניזם והגזענות. בין התנועות שהשתתפו בצעדה היו גם בית"ר ובני עקיבא. את ההפגנה ארגן מענ"ה – מטה על נגד הגזענות, שאותו הקים חברי, חבר קיבוץ מרום גולן יהודה וולמן, לימים ראש המועצה האזורית גולן, בשנות המאבק נגד הנסיגה.

הטבח במערת המכפלה, בפורים 1994, שאותו ביצע המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין ימ"ש, המועמד מס' 3 ברשימת כהנא, היה הגשמת "תורתו" של כהנא. לא בכדי, תלמידיו של כהנא, ובראשם בן-גביר, רואים בו את דמות המופת, שביצע את מעשה המופת. מאז הטבח המחריד, אני רואה במלחמה בכהניזם שליחות שאיני בן חורין להיבטל ממנה.

לאחר הטבח, פרסמתי ב"נקודה", ביטאון מועצת יש"ע, מאמר שבו פניתי לאחיי ורעיי, המתיישבים ביש"ע, תחת הכותרת: "חסלו את הכהניזם ולא – הכהניזם יחסל אתכם". במאמר, שפורסם בגיליון פסח, קראתי למתנחלים ביש"ע לעשות ביעור חמץ, ולהוקיע את הכהניזם המאיים. אחרי רצח רבין, כתבו לי כמה תושבים מיש"ע, שעכשיו הם מבינים כמה צדקתי.

אחד הפעילים המרכזיים של הכהניזם הוא תושב הגולן מיכאל בן-חורין. הוא יצא בצהלות ובקריאות שמחה ותמיכה בטבח בחברון, ואף נכנס למעצר מנהלי לאחר הטבח. הוא ערך את ספר הפיגולים "ברוך הגבר" המהלל ומשבח את המחבל ואת הפיגוע הרצחני. אני נלחמתי במיכאל, וכמובן שמאז לא החלפתי אתו מילה. כאשר הכהניסט הזה כתב מאמרים ומכתבים למערכת ביטאון ועד יישובי הגולן "הרי גולן", שאותו ערכתי, הייתי מחזיר את המכתב למעטפה, שולח אותו בחזרה לשולח עם הכיתוב: "או 'הרי גולן' או 'ברוך הגבר' – אתה בחרת".

באחד הימים הקשים ביותר של המאבק על הגולן, ביום שבו אהוד ברק טס לוועידת שפרדסטון עם הצעה לנסיגה מכל הגולן; כשהיינו בשיאן של ההפגנות, קיבלתי טלפון. "שלום, מדבר ברוך".

– "איזה ברוך?"

– "מרזל".

– "אתך אני לא מדבר". וניתקתי.

גם ברגע הקשה הזה לא התבלבלתי, וידעתי להבחין בין עמית לטורף.

פעמיים כהניסטים תבעו אותי על הוצאת דיבה. מיכאל בן חורין הפסיד בתביעה. בן-גביר שניסה לסחוט ממני התנצלות על דברי אמת שכתבתי נגדו באיומי תביעה, ברח עם הזנב בן הרגליים לאחר שקיבל את תגובתי.

38 שנים אני נלחם בסרטן הכהניסטי. מערכת הבחירות הזאת, שעלולה להעלות לשלטון ממשלה שבן גביר חבר בה, והיא תלויה בו, היא אולי מערכת הבחירות החשובה ביותר בתולדות המדינה. מבחינתי, המטרה אחת – למנוע 61 מנדטים, חלילה, לגוש בן גביר-נתניהו. מה יהיה אם לא יהיו להם 61? איזו ממשלה תקום? איני יודע. יש אפשרויות רבות. אני מציע להיזהר מהתחייבויות והבטחות עם מי להקים ממשלה ועם מי לא, ולהשאיר את האופציות פתוחות לתרחישים יצירתיים, גם אם אינם אידיאליים. העיקר שלא יהיו לגוש בן גביר 61 מנדטים.

* מכשירים את השטח – התעשיה הקימה ערוץ הסתה, שקרים ופייק-ניוז בפייסבוק. שם הקבוצה, תחזיקו טוב: "יאיר נתניהו המנהיג והיורש-YAIR NETANYAHO ISRAEL NEXT LEADER".

נשמע מצחיק? כך הם מכשירים את דעת הקהל.

* תובע כללי נפרד – שר המשפטים גדעון סער החל להוביל מהלך של פיצול תפקיד היועמ"ש. למרבה הצער, הוא הספיק לכהן רק שנה, ולא הספיק להשלים את המשימה החשובה הזאת וגם לא את המשימה החשובה עוד יותר – גיבוש חוק יסוד חקיקה, שיסדיר את מערכת היחסים בין שלוש הרשויות באופן מושכל ובהסכמה. אך גם בשנה שבה כיהן בתפקידו, הכניס רפורמות משמעותיות, של מי שרוצה לתקן את מערכת המשפט, להבדיל ממי שרוצה להחריב את מערכת המשפט. למשל – השימוע הפומבי למועמדים לבית המשפט העליון.

אילו התובע הכללי לא היה האיש שיושב עם ראש הממשלה והשרים ומייעץ להם, הוא היה הרבה יותר נחוש ואסרטיבי מהמיועמ"שים שאנו מכירים, במלחמה בשחיתות השלטונית. כל משימתו הייתה להיות מצביא המלחמה בשחיתות. כשיהיה תובע כללי נפרד, תהיינה אלו חדשות רעות מאוד לחובבי השחיתות ולמעריצי המושחת.

* חילול הקודש – מפגינים אנטישמים חרדים קרעו סידור תפילה יהודי, של התנועה  המסורתית בישראל (הזרם הקונסרבטיבי ביהדות), וקינחו בו את האף. הם עשו זאת ליד הכותל המערבי, שריד בית מקדשנו. אנטישמיות ארורה.

* במלוא מורכבותו – עד לפני כשנה, כיניתי את יהודה משי זהב – "החוזר בתשובה". ראיתי בו מופת של חזרה בתשובה במובן המהותי של המושג. חרדי אנטי ציוני, אנטי ישראלי רדיקלי ומיליטנטי, שהוביל לאורך שנים את הפעילות האלימה של העדה החרדית, עבר מהפך גמור והיה לסמל ההשתלבות של חרדים בחברה הישראלית והישראליזציה בחברה החרדית. הוא הקים את זק"א, פעל לחיבור החרדים למדינת ישראל, כיבד מאוד את מדינת ישראל ואת סמליה הממלכתיים. בניו שירתו בצה"ל. לפני שנתיים הוא השתתף בפאנל בהנחייתי (בזום) בערב תשעה באב, והרשים וריגש מאוד בסיפור חייו. הכרתי אותו אישית כאשר פעלנו יחד בפורום עמק השווה.

איזו אכזבה מרה; איזו עוגמת נפש הייתה לגלות שדווקא הוא עבריין מין סדרתי ומפלצתי. איום ונורא.

ועל אף דמותו מעוררת הסלידה, אני מאמין שמעשיו הרעים אינם מוחקים את מעשיו ומפעליו החיוביים. אכן, הוא הטביע גם חותם חיובי בחברה הישראלית, בעיקר בארגון זק"א. אני מקווה שהוא ייזכר על כל מורכבותו, ולא רק בצבעים של שחור ושחור.

* יש תקווה לכדורגל הישראלי – תחושת ההחמצה בעקבות ההפסד בגמר היורו לנוער, מעידה על ההישג האדיר של הנבחרת. לא "העיקר ההשתתפות", אלא חתירה לניצחון. מי היה מאמין שנבחרת ישראל תעלה לגמר ונהיה מאוכזבים שלא זכתה באליפות אירופה?

בתשעים דקות המשחק, נבחרת ישראל הייתה טובה יותר מנבחרת אנגליה, איימה יותר על השער שלהם ובהחלט הייתה ראויה לניצחון. אולם בהארכה הגלגל התהפך באופן מובהק. נראה לי שזו בעיה של כושר גופני, ואולי על כך יש לעבוד יותר בעתיד.

מכלל האליפות אני יוצא אופטימי מאוד באשר לעתיד הכדורגל הישראלי, והיכולת, גם של נבחרות הבוגרים של ישראל, להגיע להישגים דומים.

* כתבה מאוסה – כתבה מאוסה ובזויה בערוץ 12 – מראיינים יורדים למקומות שונים בעולם, שמתבכיינים על יוקר המחיה כהצדקה לירידה. להקיא.

* ארבעים שנה לחטיבת הנח"ל – בימים אלה ימלאו ארבעים שנה לחטיבת הנח"ל. החטיבה קמה ביולי 1982, בעיצומה של מלחמת שלום הגליל, שבה צף המחסור בחטיבות חי"ר מובחר סדירות. מאותה סיבה הוקמה גם חטיבת גבעתי ב-1983.

חטיבת הנח"ל, 933, הוקמה משני גדודי הבט"ש של הנח"ל – 931 ו-932 וגדוד חדש שהוקם – 950. לימים קם גם גדוד הסיור.

כשפרצה מלחמת שלום הגליל, היינו בטירונות נח"ל. כאשר הגענו לשלב הבט"ש – זה כבר היה שירות בחטיבה. היינו המחזור השני בחטיבה. המח"ט היה אז מנחם זטורסקי ז"ל. אולם באותם הימים, חטיבת הנח"ל הייתה עדין שלב במסלול הנח"ל, ולא המסלול של הנחל"אי מן הגיוס עד השחרור כפי שזה היום. כשסיימנו את פרק החטיבה, עברנו לגדוד 50, גדוד הנח"ל המוצנח שהיה חלק מחטיבת הצנחנים. היינו אחד המחזורים האחרונים בגדוד. לימים, גדוד 50 בחטיבת הצנחנים הסב את שמו לגדוד 101 וגדוד 950 בחטיבה הסב את שמו לגדוד 50.

חלפו שלושים שנה וגם בני הבכור, עמוס, התגייס לחטיבת הנח"ל ושירת בפלוגת העורב בגדוד הסיור.

כך, במבט לאחור, אני גאה הן בשרותי כנח"לאי והן בשרותי בצנחנים, שנמשך גם בלמעלה מעשרים שנות שרות מילואים בצנחנים. אני חש גאוות יחידה בשתי החטיבות. בהמשך הדרך הייתי מ"כ בבית הספר למכ"ים שהיה בכלל חטיבה בפני עצמה.

הנח"ל היום הוא עוד חטיבת חי"ר ואין בה את הייחוד של הנח"ל, נוער חלוצי לוחם, המשלב התיישבות וביטחון. ייחודו זה של הנח"ל התבטא בהיאחזויות הנח"ל שהפכו ליישובים ועיצבו את גבולות הארץ. אני זכיתי לשרת בהיאחזות שלח בבקעת הירדן, שזמן קצר לאחר מכן אוזרחה והיום היא היישוב שדמות מחולה. מאז אני מאוהב בבקעת הירדן. בכל נסיעה בכביש 90, כאשר אני עובר בסמוך לשדמות מחולה, אני חש התרגשות וגאווה, על הפרק הזה בחיי; פרק קצר, חצי שנה בלבד, אך משמעותי – היה לי חלק בהקמת היישוב הזה.

אך התרומה של הנח"ל להתיישבות לא הייתה רק בהיאחזויות. קיבוץ אורטל, למשל, לא היה היאחזות, אך הוא הוקם בעיקר בידי גרעיני נח"ל של תנועת הצופים. היום, גם המיעוט הקטן בקרב הנח"לאים שהנם בני גרעינים, אינם גרעיני התיישבות ואין להם יעד להגשמה, אלא תקופת של משימה לאומית בתחומי החברה והחינוך. איני מזלזל בכך, חלילה, אך בהחלט לא לכך התכוון בן-גוריון כשהקים את הנח"ל.

איני כותב זאת בביקורת. כנראה שאי אפשר היום להקים יישובים בידי גרעיני נח"ל, והיום, כשאני מעורב בהקמת רמת טראמפ, הדבר ברור לי ביתר שאת. כנראה שלא הייתה הצדקה לקיומו של הנח"ל לנוכח המיעוט של המגשימים מקרב הנח"לאים. הגרעין שלי, למשל, מנה בתחילת דרכו 90 חברים. רק 2 הגשימו באורטל. התוצאה הזו אינה מצדיקה את קיומו של הנח"ל במתכונתו המסורתית.

מה שנשאר הוא השם, נח"ל, שבעצם שמו מנציח את המורשת. אלמלא קמה החטיבה לפני ארבעים שנה, כנראה שגם זה לא היה.

* התיק הכבד – כשהייתי יוצא למילואים, בעיקר לתעסוקה מבצעית, נהגתי לקחת שני תיקים – תיק קל מאוד ותיק כבד מאוד. בתיק הקל היו מדים, מגבות כלי רחצה וכד'. בתיק הכבד לא היו אבנים אלא ספרים. במילואים יש שפע של פנאי שהקדשתי אותו לקריאה. במיוחד בתקופה הטרום סלולרית, שבה גם וורקוהוליק כמוני התנתק מן העבודה. אז גם השירות היה ארוך יותר, חודש תמים. וכך, בחודש של המילואים קראתי יותר מאשר בשאר 11 חודשי השנה.

היום שמעתי ברדיו על מיזם חדש ויפה של ספריית מילואים נודדת. התרגשתי.

* תודה על ההרצאה המשעממת – פעמים רבות, בתום הרצאה שאני נותן, אני מקבל תעודת הוקרה מהמארגנים, שבה הם מודים לי על הרצאתי המרתקת. ותמיד זה משעשע אותי. הרי התעודה הוכנה מראש. מי אמר לכם שההרצאה תהיה מרתקת? אולי היא תהיה משעממת?

          * ביד הלשון

כוחות האופל – יאיר לפיד היטיב להגדיר את בן גביר ותומכיו "כוחות האופל".

אופל היא מילה תנ"כית שפירושה חושך. כך נכתב בספר ישעיהו: "וְשָׁמְעוּ בַיּוֹם-הַהוּא הַחֵרְשִׁים דִּבְרֵי-סֵפֶר וּמֵאֹפֶל וּמֵחֹשֶׁךְ עֵינֵי עִוְרִים תִּרְאֶינָה". ובאיוב: "הַלַּיְלָה הַהוּא, יִקָּחֵהוּ-אֹפֶל". וכן "כִּי טוֹב קִוִּיתִי, וַיָּבֹא רָע; וַאֲיַחֲלָה לְאוֹר, וַיָּבֹא אֹפֶל".

בשירה "לו יהי", שנכתב בימים הקשים של מלחמת יום הכיפורים, רצתה נעמי שמר להפיח תקווה בעם ישראל, והיא כתבה:

וְאִם פִּתְאֹם יִזְרַח מֵאֹפֶל

עַל רֹאשֵׁנוּ אוֹר כּוֹכָב

כָּל שֶׁנְּבַקֵּשׁ – לוּ יְהִי.

שירו של עמנואל צבר "ברית דמים", מספר את הסיפור המצמרר על שני לוחמים, שגרו באותה שכונה ולשניהם אותו שם – יובל הראל. בשבוע הראשון של מלחמת שלום הגליל קיבלה משפחת הראל הודעה שבנה, יובל, נפל. זמן קצר לאחר מכן, התברר שנפלה טעות, וההודעה הגיעה למשפחת הראל הלא נכונה. המשפחה שקיבלה את ההודעה הראשונה, התבשרה על הטעות, וכאילו קיבלה את בנה בחזרה. כעבור ימים אחדים, גם יובל הראל השני נהרג. בשיר מרבה המשורר להשתמש במילותיו של איוב, לצד מילות "כל נדרי":

ובישיבה של מעלה, ובישיבה של מטה

עוד זה מדבר וזה בא

הלילה ההוא, יקחהו האופל,

הלילה ההוא בא.

הן במסורת היהודית והן במסורת הנוצרית, קיים חזון אפוקליפטי על מלחמת גוג ומגוג, מלחמת בני אור בבני חושך. מן המיתולוגיה הזאת צמח הביטוי "כוחות האופל", כוחות השטן, כוחות בני חושך, כוחות אפלים. מקורו של הביטוי באנגלית – forces of darkness.

ומי שרוצה ללמוד כיצד להתגונן מפני כוחות האופל, מוזמן להירשם לבית הספר הוגוורטס, בסדרת הספרים הארי פוטר. אחד המקצועות הנלמדים שם, הוא התגוננות מפני כוחות האופל.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 26.6.22

* קווי 61 – בממשלתו הראשונה של נתניהו (1996) היו חברות הדרך השלישית, בהנהגת קהלני, וישראל בעליה, בהנהגת שרנסקי. בממשלתו השניה של נתניהו (2009) הייתה חברה מפלגת העבודה, בהנהגת ברק, שלאחר מכן התפצלה, אך הפלג בהנהגת ברק – עצמאות, נשאר בממשלה. לקראת סוף הקדנציה הצטרפה גם קדימה, בהנהגת מופז. בממשלתו השלישית של נתניהו (2012) השתתפו יש עתיד, בהנהגת לפיד, והתנועה, בהנהגת ציפי לבני. בממשלתו הרביעית של נתניהו (2015) כיהנה כולנו, בהנהגת כחלון. בממשלתו החמישית של נתניהו (2021) נטלו חלק כחול לבן, בהנהגת גנץ, מפלגת העבודה, בהנהגת עמיר פרץ, ודרך ארץ, בהנהגת יועז הנדל. בכל הממשלות הללו היה גורם מאזן, מרסן, שלא אפשר לנתניהו לעשות ככל העולה על רוחו. זאת ועוד, בתוך הליכוד ובהנהגות הליכוד היו אישים מאזנים ומרסנים, כמו דוד לוי, ארנס, בני בגין, דן מרידור, יעלון, גדעון סער ואחרים.

האיום הגדול על הדמוקרטיה הוא ממשלה בראשות נתניהו, במיוחד היום, בגרסתו תאבת הנקם, ללא כל גורם מאזן. אם גוש נתניהו יקבל 61 מנדטים, תהיה זו סכנה שלא הייתה כדוגמתה לדמוקרטיה הישראלית. תהיה זו ממשלה שונה לחלוטין מממשלות נתניהו הקודמות. יתר על כן, לנתניהו לא יהיו 61 מנדטים ממפלגתו, והוא עדין יהיה תלוי, אך בגורמים קיצונים ממנו – במפלגות החרדיות בנושא הדתי, ובעיקר בכהניסטים ועוזריהם ובתפיסותיהם הגזעניות, הלאומניות הפשיסטיות. ראוי לציין, שנתניהו רחוק מאוד מכהניזם. הוא רחוק מגזענות, רחוק מלאומנות רחוק מהקיצוניות הזאת. הוא מתעב את הכהניזם. אבל תאוות השלטון בכל מחיר עומדת אצלו מעל הכל ורק בעטיה הוא חיבק את בן גביר והפך אותו לחלק לגיטימי מהגוש שלו. אולם אם הממשלה תהיה תלויה בבן גביר, נתניהו עלול להיות כבול לדרישותיו ולהקצין בכניעה לתביעותיו.

לכן, הסכנה הגדולה ביותר בבחירות הללו היא 61 מנדטים לגוש נתניהו. קווי 61 הם איום אמתי על החברה הישראלית. היעד העליון בבחירות הוא לבלום את נתניהו לפני ה-61. אלה חפירות חיינו.

אם נתניהו לא יגיע ל-61 מנדטים (ובינתיים אף סקר לא נותן לו 61) תהיה זו מציאות אחרת, שפותחת אפשרויות קואליציוניות רבות; טובות יותר או טובות פחות, אך בכל מקרה עדיפות לאין ערוך יותר מאיום ה-61. על כך נסובות הבחירות הללו.

* מיתוס הפרת ההבטחה – ממשלת בנט הייתה ממשלה ציונית, לאומית, ניצית, ומה שקרוי אצלנו "ימנית". היא הובילה קו ניצי ביותר בתחומי החוץ, הביטחון וההתיישבות. וכל זאת, תוך כיבוד דעות אחרות, בלי להציג את היריב האידיאולוגי כאויב ובוגד ואף תוך רתימתם למהלכים הללו, כמו בהצבעתם של שרי מרצ בעד התכנית הלאומית לפיתוח הגולן. בנט לא סטה כהוא זה מן הקו האידיאולוגי שלו ושל מפלגתו. מכל ראשי הממשלות של הימין, הוא היחיד שאי אפשר להצביע ולו על החלטה משמעותית אחת שלו, שאינה "ימנית". אז יריביו ניתלו בכל החלטה טקטית כמו עיתוי הריסת ביתו של איזה מחבל או בכל שטות שאמר איזה סגן שר, כ"הוכחה" לנראטיב הבדוי על "ממשלת-שמאל-אנטי-ציונית-איסלמיסטית"; הנראטיב השקרי מבית היוצר של תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית. וגם הפיצו שקרים שלא היו ולא נבראו, כיד הכזבנות הביביסטית הידועה לשמצה.

כיוון שממשלת בנט לא סיפקה ליריביה את הסחורה ה"שמאלנית" לה ייחלו, הם התמקדו בזהות שותפיו. אך מה זה משנה מי השותפים, אם המדיניות היא של ימינה ותקווה חדשה? אדרבא, העובדה שהמדיניות הניצית הזאת, כמו תנופת ההתיישבות בנגב ובגולן, החרפה רבתי של הפעולות נגד איראן, הפסקת מדיניות ה"הכלה" של טרור ההצתות מעזה, התעקשות על קיום מצעד הדגלים במתווה המסורתי שלו, נעשתה תחת ממשלה שבה היו חברות מפלגת העבודה, מרצ ורע"ם רק נותנת להן תוקף קונצנזואלי.

בקיצור, כל ההתנגדות לממשלה, הייתה התנגדות סרק. כל הטיעונים נגדה היו חסרי שחר. האמת היא, שאך ורק דבר אחד הוליך את האופוזיציה – דה-לגיטימציה לממשלה שהעומד בראשה אינו נתניהו, שבעיניהם ראשות הממשלה רשומה על שמו בטאבו עד אחרון ימיו (או עד שיעביר את השלטון בירושה לבנו יאיר).

אה, ויש עוד טיעון נגדו. הבטחות הבחירות שלו, שאותן הפר. אני מציע לנתח ביושר את הטענות הללו.

לאורך כל מערכת הבחירות לכנסת ה-24, התרוצץ נפתלי בנט, מנהיג ימינה, בכל רחבי הארץ, התראיין אינספור פעמים בכל כלי התקשורת, ובכל הזדמנות חזר על הבטחת הבחירות מס' 1 שלו ושל מפלגתו, ליבת המסר שלהם: אנחנו נמנע סיבוב בחירות חמישי.

הוא הציג את סכנת סיבוב הבחירות החמישי כלא פחות מאסון לאומי, אסון כלכלי, אסון משילותי, סכנה של הידרדרות לאנרכיה, עוד שנה ללא תקציב מדינה. הוא הישיר מבט לאזרחי ישראל והתחייב לעשות הכל כדי שלא יהיה סיבוב בחירות חמישי. הוא התחייב שלא יהיה סיבוב חמישי, כי ימינה תמנע זאת.

המסר מס' 2 של בנט בבחירות היה: "אנחנו לא מחרימים אף אחד". גם על כך הוא חזר יום אחרי יום, פעמים רבות ביום, במפגשים עם בוחרים, בחוגי בית ובראיונות לתקשורת. הוא הציג את המסר הזה כייחוד של ימינה. כולם מחרימים אלה את אלה – אנחנו היחידים שלא מחרימים אף אחד.

למה הוא היה צריך לומר זאת? כי המסר השלישי שלו היה, שאנחנו באים להחליף את נתניהו, שעליו ועל שלטונו הוא מתח ביקורת חריפה. המסקנה המתבקשת מן הביקורת הייתה הודעה שהוא לא יישב עם נתניהו, כפי שהתחייבו תקווה חדשה וישראל ביתנו. המסר שלו היה הפוך: אלה מחרימים את נתניהו, אלה מחרימים את לפיד, זה מחרים את ההוא וההוא מחרים את זה. אנחנו אחרים. אנחנו לא מחרימים אף אחד.

מניעה בכל מחיר של סיבוב חמישי, אי החרמה של אף אחד וחתירה לסיום שלטונו של נתניהו – אלה היו המסרים של בנט, עמם הוא פנה אל הבוחר, להגשמתם הוא ביקש ממנו מנדט.

ימים ספורים לפני הבחירות בנט מעד. במפגן של חוסר מנהיגות, הוא הלך לקנוסה – לערוץ התעמולה של נתניהו, ערוץ 20, והתחייב לא להקים ממשלה בראשות לפיד ולא ברוטציה עמו. הוא נראה מפוחד ומבוהל, וכמי שכפאו שד סתר לחלוטין את אחד המסרים המרכזיים שלו – לא להחרים אף אחד. כשראיתי אותו חותם על המסמך הזה, דימיתי לנגד עיניי את התמונות של חטופי דעא"ש מצהירים הצהרה שהוכתבה להם, כשהם יושבים על ברכיהם, ובריון מזוקן מניף מאכלת מעל ראשם.

ונשאלת השאלה – כאשר יש סתירה בין הצהרה חד פעמית לבין המסר שעליו חזר מנהיג אלפי פעמים, איזו התחייבות חזקה יותר? החד-פעמית, או ליבת המסר?

דומני שהתשובה ברורה. ברור שהמסר לא להחרים, שהיה מסר מרכזי כל כך, תקף יותר מהצהרה חד פעמית הסותרת אותו. ובמיוחד, כאשר המשמעות של כיבוד ההצהרה החד-פעמית הייתה סותרת את המסר המרכזי, כלומר מביאה בוודאות לסיבוב בחירות חמישי.

אך האם באמת אותה הופעה מבישה בערוץ 20 הייתה התחייבות?

בנט לא קרא התחייבות בלתי מותנית. הוא הציג הסכם דו צדדי עם נתניהו. על פי ההסכם, הוא מתחייב לא להקים ממשלה עם לפיד בתנאי שנתניהו מתחייב לא להקים ממשלה עם רע"ם. נתניהו לא חתם על כך, כמובן, ולכן ההסכם כולו אינו תקף.

הטענה נגד בנט שהפר את התחייבותו לבוחר היא שקר אחד גדול. הוא היה נאמן להתחייבותו לבוחרים הרבה יותר מרוב הפוליטיקאים.

כאשר בנט הציג את ההסכם המותנה – התחייבות הדדית שלו ושל נתניהו, הוא ידע היטב מה הוא עושה. הוא ידע שנתניהו לא יתחייב לכך. כי ליבת האסטרטגיה של נתניהו הייתה הקמת ממשלה עם רע"ם.

רע"ם הייתה הבייבי של נתניהו. רע"ם הייתה הסטארט-אפ הפוליטי של נתניהו. רע"ם הייתה בת טיפוחיו של נתניהו. הוא טיפח וליטף אותה במשך שנתיים, הבטיח לה הבטחות מרקיעות שחקים והביא אותה לפילוג הרשימה המשותפת, והליכה לבחירות בנפרד, כדי להצטרף לממשלתו של נתניהו.

נתניהו הבין שהוא איבד סופית את הרוב היהודי בכנסת. אחרי שלושה סבבים הוא הבין שאין לו שמץ של סיכוי להקים קואליציה על טהרת מפלגות ציוניות. ואחרי שהכיש את כחול לבן, לאחר שקפצה להציל אותו אחרי כישלונו בסיבוב השלישי, הוא ידע שאף אחד לא מאמין לו ולחתימת ידו ואף מפלגה לא תחזור על הצעד של כחול לבן. והוא הכין את נשק יום הדין – רע"ם. אמנם אין לו רוב בכנסת, אבל מפלגות הימין תלכנה אתו, ואליהן תצטרף רע"ם והרוב שלו מובטח. ואכן, על פי תוצאות הבחירות, היה לימין + רע"ם רוב. נתניהו היה משוכנע שיש לו ממשלה.

הרי בפגישה לפני הבחירות עם מנהיגי מחאת העצמאים, שהוקלטה בסתר, אמר להם נתניהו שהחרדים וסמוטריץ' מצביעים איך שהוא אומר להם. היה לו ברור שהם ילכו אתו לממשלה עם רע"ם, במיוחד אחרי שהוא פעל במרץ בלתי נדלה לכניסת מפלגת הציונות הדתית לכנסת. רע"ם הייתה תעודת הביטוח של שלטונו.

ואכן, מיד לאחר הבחירות רע"ם התייצבה, ועמדה להצטרף לממשלת נתניהו-ימין-חרדים.

הסיבוב הרביעי, כמו שלושת קודמיו, הסתיים ללא הכרעה. בפני נפתלי בנט עמדו שתי אפשרויות – ממשלה עם נתניהו והימין וממשלה עם גוש השינוי. בנט בחר בגוש נתניהו. הוא התחייב לנתניהו שהוא הולך אתו, ושבע האצבעות של ימינה מובטחות לו. משמעות נכונותו ללכת לממשלת נתניהו, הייתה שהוא מוכן לממשלה עם רע"ם. כיוון שהוא התחייב למנוע בכל דרך סיבוב חמישי, הוא היה מוכן להכשיר ממשלה עם רע"ם. אגב, כאשר בנט התחייב להביא לנתניהו 7 אצבעות, הוא ספר גם את עמיחי שיקלי, שתמך בממשלת נתניהו עם רע"ם.

בניסיונו להקים את הממשלה היו לנתניהו סיעות הליכוד, רע"ם, ימינה, ש"ס ויהדות התורה. יחד – 58 ח"כים. מי שחסרו לנתניהו היו חברי סיעת הציונות הדתית. לפתע הסתבר לנתניהו, שסמוטריץ' לא תמיד מצביע איך שהוא, נתניהו, אומר לו.

נתניהו עשה מאמץ אדיר להשפיע על הציונות הדתית. הוא הפעיל מכבש לחצים על רבני הציונות הדתית לשכנע את סמוטריץ' ללכת אתו. הוא יזם פגישה בין מנסור עבאס לרב דרוקמן. הוא שכנע את הרב טאו והרב שמואל אליהו לתמוך בממשלה עם רע"ם. הרב טאו פסק שאבי מעוז, נציג נועם בציונות הדתית, יתמוך בממשלה. לנתניהו היו כבר 59 ח"כים. גם זה לא מספיק. הלחץ על סמוטריץ' התגבר. עבאס נשא נאום חצי ציוני בשידור חי שבו קרא נוסח מוסכם מראש עם נתניהו. לפני השידור נתניהו שלח את הנוסח לסמוטריץ', להערות. אך כלום לא עזר. סמוטריץ' עמד במריו וסיכל את הקמת ממשלת נתניהו.

במצב הזה, כל מנהיג אחר זולת נתניהו היה מפנה את מקומו לטובת מנהיג אחר מן הליכוד. מנהיג כזה, כל אחד ממנהיגי הליכוד, היה מקים בתוך 24 שעות ממשלת ימין-מרכז רחבה, יציבה, ללא רוטציה, לארבע שנים. אבל כאשר על נתניהו לבחור בין האינטרס הפרטי לבין האינטרס המפלגתי, הגושי או הלאומי, הוא לעולם יעדיף את האינטרס האישי.

ברגע שנגוז הסיכוי להקמת ממשלת ימין-רע"ם, מפלגות לשון המאזניים, רע"ם וימינה, נדרשו לחשב מסלול מחדש.

רע"ם לא פירקה את הרשימה המשותפת ורצה לבחירות במצע אזרחי, כדי להיות באופוזיציה. המסר שלה לבוחריה היה שהיא תצטרף לממשלה כדי לקדם את הצרכים האזרחיים והכלכליים של אזרחי ישראל הערבים. ברגע שהסיכוי של נתניהו להקים ממשלה נגוז, הם הרגישו משוחררים להצטרף לממשלת השינוי.

מה האפשרויות שעמדו בפני נפתלי בנט במצב הזה? על כף אחת של המאזניים עמדה התחייבותו למנוע סיבוב חמישי, התחייבותו לא להחרים אף אחד ולהחליף את נתניהו. על הכף השניה עמדה הצהרה חד פעמית בערוץ טלוויזיה זוטר, שהייתה צד בהסכם עם נתניהו, שנתניהו לא חתם עליו ולכן לא היה לו תוקף. איזו כף כבדה יותר?

על כף אחת של המאזנים עמד האינטרס הלאומי למנוע אנרכיה ואסון כלכלי ופוליטי. על הכף השניה עמד האינטרס האישי של נתניהו, המנהיג שרודף אותו, שפוגע בו, שמסית נגדו במשך שנים. איזו כף כבדה יותר?

בנט בחר במובן מאליו – ממשלת השינוי. המפלגה הגדולה במחנה השינוי הייתה יש עתיד. ניתן היה לצפות שתקום ממשלה בראשות לפיד. אך בנט בא בגישה אחרת. הוא הסביר שבבחירות לכנסת היה רוב גדול לימין. זו עמדת רוב העם. הוא מוכן לממשלת אחדות עם השמאל והמרכז, אך כזו שתבטא את עמדת הרוב הימני. וכך נקבעה ממשלה פריטטית, בין ימינה ותקווה חדשה לבין מפלגות המרכז, השמאל וישראל ביתנו הימנית. וכך נקבעה הרוטציה בין בנט ללפיד.

זאת האמת ואין בילתה. כל השאר – ערימת כזבים.

* מי יוצא דופן – נתניהו, ברק, שרון, אולמרט, שוב נתניהו, בנט. מי יוצא דופן ביניהם?

מאז 1996 בנט הוא ראש הממשלה היחיד שלא נחשד בדבר, הוא לא נחקר אף פעם ואף לא נערכה בדיקה-טרם-חקירה נגדו. בפרשת הארוחות לביתו הפרטי ברעננה היה מן הסיאוב, אך לזכותו ייאמר שהוא לקח אחריות, הודה בטעות ועבר לשלם על כל הארוחות מכיסו הפרטי, אף שהחוק אינו מחייב זאת.

יש לקוות, שאחרי שבנט עצר נורמה פסולה בת עשרות שנים, הוא פתח נורמה אחרת, של ראשי ממשלה נקיי כפיים.

* בלתי חוקתי – שנה שלמה הייתה לקואליציה להעביר את "חוק הנאשם", והיא לא עשתה כן, בשל התנגדות ימינה. הייתה זו החמצה, כיוון שהחוק הזה חשוב. אבל משכך קרה, להעביר שינוי מהותי בחוק יסוד, בחקיקת בזק, במקביל להתפזרות הכנסת, כאשר החוק משפיע מאוד על תוצאות הבחירות – זה בלתי קביל, בלתי חוקתי, בלתי ממלכתי ובכל מקרה – בלתי בגי"ץ. אם החוק יעבור ובג"ץ יפסול אותו, יהיה זה ביזיון למי שקידמו את החוק.

לא כן, באשר לחוק הגבלת קדנציות. החוק הזה עבר בקריאה שניה והוא בשל לקריאה שלישית. לא תהיה לו השפעה על הבחירות הקרובות, אלא רק בעתיד, אם יהיה ראש ממשלה שיכהן שתי קדנציות ברצף. ולכן, ראוי להשלים את חקיקתו.

* חוק זריחת השמש – אני מתנגד לניסיון להעביר בהליך מזורז בזמן פציעות של הכנסת המתפזרת את "חוק הנאשם". זה לא ראוי, ולא יעמוד בבג"ץ. אבל בחוק עצמו אני תומך.

האמת היא שבעיניי לא נכון שחוק כזה יכתב בספר החוקים הישראלי, כפי שאין חוק המורה לשמש לזרוח בבוקר. כלומר, זו צריכה להיות נורמה ברורה, שאין כל צורך לחוקק אותה.

כאשר רבין נחשד בעבירה זניחה שחצי שנה מאוחר יותר הוצאה מספר החוקים, הוא לא המתין לכתב אישום והתפטר מתפקידו. כאשר החלו חקירות אולמרט, ראש האופוזיציה נתניהו קרא לו, בצדק רב, להתפטר, כי לא יתכן שאדם החשוד בפלילים יכהן כראש הממשלה. כיוון שאולמרט לא התכוון להתפטר, וכמו מחליפו התבכיין על ש"רוצים להדיח ראש ממשלה מכהן" והפיץ קונספירציות מטורללות על הימין הקיצוני, המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט שתפרו לו תיק כדי לסכל את השלום הסופי שהוא עמד להביא – חבריו להנהגת מפלגתו ושותפיו להנהגת הממשלה הראו לו את הדלת והוא נאלץ להתפטר, הרבה לפני שהוגש נגדו כתב אישום.

נתניהו, שרמס כל נורמה ציבורית, הוכיח שאי אפשר עוד להתבסס על נורמות ועל "כך לא יעשה במקומותינו", ואין מנוס מחקיקה. הוא הוכיח שבלי חוק הכופה זאת, הוא ממשיך לכהן גם אחרי הגשת כתבי אישום והמוני חסידיו תומכים בכך בכל מאודם. יתר על כן, ככל שזה תלוי ובו ובחסידיו, גם אם הוא יורשע – אין סיבה שלא ימשיך לכהן.

משלא התפטר, הוכיח נתניהו בהתנהגותו כמה מסוכן הוא המצב שבו נאשם בפלילים עומד בראש הממשלה. איך הוא מנצל את כוחו כדי לנסות להעמיד את עצמו מעל החוק ולנוס מאימת הדין. איך הוא מנצל את מעמדו כדי להסית את הציבור נגד מדינת החוק ומוסדותיה, לרדוף אישית את מפכ"ל המשטרה, היועמ"ש, פרקליט המדינה ואנשי התביעה, ולהפיץ תאוריות קונספירציה מטורללות על "תפירת תיקים". לא בכדי, ההמון הנוהה אחריו קורא להעמיד לדין את החוקרים והפרקליטים. במעשים אלו הוא מדרדר את ישראל למדינת עולם שלישי.

נכון, עדיף היה שלא יהיה חוק כזה בישראל, כי מוטב היה שהנורמות והבושה ייתרו אותו. מכיוון שזה לא המצב, והבושה אבדה, אין מנוס מהחוק.

* להאריך את כהונת כוכבי – היועמ"שית גלי בהרב-מיארה קבעה שבשל הקדמת הבחירות לא יוכל גנץ למנות כעת את הרמטכ"ל הבא (אם כי זו אינה פסיקה סופית). קביעה זו אינה מפתיעה, כיוון שזו הנורמה המקובלת בישראל לאורך השנים, שממשלת מעבר נוהגת באיפוק וריסון, ובין השאר אינה ממנה בעלי תפקידים בכירים, אלא משאירה זאת לממשלה שתקום אחרי הבחירות.

יש בכך היגיון רב, אולם כאשר בשלוש שנים מתקיימות חמש מערכות בחירות ובשנים הללו רוב הזמן משלו ממשלות מעבר, הדבר גורם לפגיעה קשה בתפקוד המדינה.

כפי שכבר כתבתי, הפתרון הראוי לנושא בחירת הרמטכ"ל, צריך להיות הארכת כהונתו של כוכבי לשנה חמישית.

* ציוניזציה של ש"ס – האסיפה הכללית של קק"ל, שבה אני חבר כנציג תנועת דרך ארץ, בחרה פה אחד ביצחק וקנין לחבר דירקטוריון קק"ל. טרם ההצבעה, וקנין קיבל שבחים מימין ומשמאל. מעבר להתאמה האישית, אני שמח על בחירת איש ש"ס. כידוע, החרדים התנגדו לציונות ולתנועה הציונית ולא היו חברים בה. עצם הצטרפותה של ש"ס למוסדות הלאומיים מעידה על תהליך ציוניזציה של מפלגה זו. אני מקווה מאוד לציוניזציה של החרדים כולם, שתבוא לידי ביטוי גם בדרישה הציונית מהפרט – גיוס לצה"ל והגנה על המולדת.

* סרטן הקנאות – השליסל הנורווגי הוא קנאי אסלמיסט.

זו אותה קנאות.

* איזה ערך יש לתחקיר של ארגון אנטישמי – מועצת זכויות האדם של האו"ם הוא ארגון אנטישמי, שמיוצגות בו מדינות רודניות שאין בהן זכויות אדם, ועיקר עיסוקה האובססיבי הוא תקיפת ישראל, גינויה ועלילות דם עליה. אין שום ערך ושום משמעות ל"תחקיר" של הגוף האנטישמי הזה, כאילו כתבת אל-ג'זירה נהרגה בידי חיילי צה"ל.

בכל שנה נהרגים עיתונאים בעולם, שמסקרים זירות לחימה. באף מקרה כזה, אין דרישה לחקירה פלילית (!) או לחקירה כלשהי, מתוך הבנה שמי שנמצא באזור קרבות, מסכן את חייו. הדרישה הזאת היא רק מישראל, ללא שמץ של הוכחה שחיילי צה"ל הרגו אותה.

איני יודע מי הרג אותה, אבל העובדה שהרש"פ מסרב למסור את הקליע לבדיקה בליסטית בישראל, מעידה שיש להם מה להסתיר. הרי אילו היה בידם קליע המוכיח שחיילי צה"ל הרגו אותה, הם היו קופצים על המציאה כמוצאי שלל רב וממהרים למסור אותו לבדיקה שתוכיח את טענתם. לכן, רוב הסיכויים הם שהיא נהרגה מאש פלשתינאים.

* געגוע לפנטזיה – בסרט תעודה מעניין על הרב אברהם יצחק הכהן קוק ובנו הרב צבי יהודה הכהן קוק בערוץ 11, התראיין אורי אבנרי, וסיפר שלפני קום המדינה היישוב התנתק מן העם היהודי. אף אחד לא דיבר על יהודים. רק על מדינה עברית, צבא עברי, חקלאות עברית. קם עם חדש.

דברים אלה הנם הבל ורעות רוח. רגע, איך אני מתווכח אתו? הרי הוא חי אז, כנער וכבוגר, ואני עוד לא נולדתי. נכון. אבל הזיכרון שלו סובייקטיבי ומוטה ולכן מתעתע, בעוד אני מסתמך על מסמכי התקופה; על עיתוני התקופה, על פרוטוקולים מן התקופה, על זיכרונות ויומנים של אישי התקופה.

נכון, הכנענים (שלאורי אבנרי היה פלירט מורכב אתם, ועל כך כתבתי מחקר) קראו לעצמם "עברים" בתור עם חדש של כל בני הארץ מכל העמים, המנותק לחלוטין מהעם היהודי. מנהיג הכנענים יונתן רטוש אמר שהקשר בין העברי ליהודי, הוא כמו הקשר בין האדם לקוף. אז אמר. אבל כמה כנענים כאלה כבר היו? נכון, ברדיצ'בסקי כתב פעם שהעברי הראשון הוא היהודי האחרון. אז כתב. הוא גם כתב דברים סותרים. ודאי שאלה לא המיינסטרים.

כל הקורא במסמכי התקופה רואה שהשימוש במושג "יהודי" היה נפוץ מאוד, לצד השימוש במושג "עברי", ללא כל אבחנה ביניהם. כאשר המפגינים נגד הספר הלבן קראו "מדינה עברית! עליה חופשית!" על עליה של מי הם דיברו? עליה של עברים? שאינם יהודים? אבי עלה בספינת המעפילים "מדינת היהודים". לא "מדינת העברים". כאשר מעפילים פוזרו בין חברי קיבוצים, חברי הקיבוץ והמעפילים קיבלו הנחיה להזדהות בחיפושים של הבריטים, ציידי המעפילים, במשפט: "אני יהודי מארץ ישראל". המאבק על עבודה עברית, היה מאבק להעדפת יהודי, גם כזה שעלה אתמול לארץ ישראל, על ערבי, תושב ותיק בארץ. השפה העברית היא שפתו הלאומית של העם היהודי. האמירה של אבנרי שהציונות נועדה להתנתק מן היהדות, שאותה מיחזר למחרת בבוקר ב"הארץ" רוגל אלפר היא כמובן שטות. תכנית בזל – המצע של התנועה הציונית מדברת על: "הציונות שואפת להקים בית מולדת לעם היהודי בארץ ישראל, המובטח לפי משפט הכלל".

הציונות היא המימוש העילאי של היהדות והיא נועדה להיות דרך המלך של כל היהודים בעולם, לעלות למולדת היהודית – ארץ ישראל, ליישב אותה ביהודים, ולהקים בה מדינת לאום יהודית. מגילת העצמאות נפתחת במילים "בארץ ישראל קם העם היהודי" ולכל אורכה מופיעה פעמים רבות המילה "יהודי" על הטיותיה השונות, לצד השימוש בביטוי "עברי" פעמים אחדות, כמילים נרדפות לכל דבר. ועיקרה: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל".

הנוסטלגיה של אורי אבנרי, אליה עורג גם רוגל אלפר, אינה למה שהיה פעם, אלא לפנטזיה שלו, שהייתה הפנטזיה של שולי השוליים.

* סילוף ההיסטוריה – התכנית על הרבנים קוק ב"כאן" 11 הייתה טובה, בדרך כלל, אך דבר אחד צרם לי מאוד. דובר שם על כך שלפני מותו של הרב קוק נראה היה שחלומו נגוז – היו מאורעות תרפ"ט, היטלר עלה לשלטון והיה רצח ארלוזורוב. ועורך הסרט הוסיף שהדבר הרחוק ביותר מחזון הרב קוק הוא שיהודי ירצח יהודי.

קודם כל, ארלוזורוב לא נרצח על ידי יהודי, אלא על ידי ערבי. שנית, הרב קוק, שהיה מקורב כל ימיו לתנועת העבודה וחלוציה, יצא חוצץ נגד העלילה שרוויזיוניסטים רצחו את ארלוזורוב והעמיד את עצמו בשורה הראשונה של המאבק על שמם הטוב של הנאשמים ברצח. כדי להדגיש את עמדתו, הוא חתם בשבת בבית הכנסת (!) על עצומת תמיכה בסטבסקי ורוזנבלט, הנאשמים ברצח, וקבע שהם חפים מפשע. האופן שבו הוצגו הדברים, דווקא בתכנית על הרב קוק, היא סילוף מוחלט של ההיסטוריה.

* זיכוי מוחלט – רשומה שהעליתי בנושא רצח ארלוזורוב בעקבות סרט תעודה על הרבנים קוק, עוררה תגובות שהפתיעו אותי. אנשים צעירים שממשיכים למחזר את העלילה כאילו ארלוזורוב נרצח בידי הרוויזיוניסטים, קרוב לארבעים שנה אחרי שוועדת חקירה ממלכתית זיכתה את סטבסקי ורוזנבלט זיכוי מוחלט.

ועל ועדת החקירה כותבים בלגלוג, שזו ועדת החקירה שבגין הקים ומסקנותיה נקבעו מראש.

ובכן, בגין לא הקים את ועדת החקירה. ראש ממשלה אינו מוסמך להקים ועדת חקירה ממלכתית. הממשלה מוסמכת להחליט על ועדת חקירה ממלכתית, ומרגע שקיבלה את ההחלטה, החקירה מופקעת לחלוטין מידי הממשלה.

מי שמקים ועדות חקירה ממלכתיות הוא נשיא בית המשפט העליון. הנשיא לנדוי הקים ועדת חקירה בראשות שופט בית המשפט העליון דוד בכור, נשיא בית המשפט המחוזי מקס קנת, ההיסטוריון פרופ' יואב גלבר והרב פרופ' אליעזר ברקוביץ', פילוסוף ותיאולוג. פרופ' גלבר התפטר מן הוועדה בעקבות סירובה של הממשלה להקים ועדת חקירה ממלכתית על הטבח בסברה ושתילה. לאחר התפטרותו הוא שבת שביתת שבת מול משרד ראש הממשלה, עד שהממשלה החליטה על הקמת הוועדה.

הוועדה קבעה פה אחת שסטבסקי ורוזנבלט זכאים לחלוטין מחוסר אשמה, ולא הייתה להם יד ברצח.

האם הלועגים לוועדה רומזים על קונספירציה, על פיה נשיא בית המשפט העליון והשופטים הנכבדים עיוותו דין וזיכו אשמים כדי לרצות את ראש הממשלה? תאוריה מטורללת כזאת מתאימה יותר לאזור חיוג אבישי בן-חיים ויאיר נתניהו ולהבלי "מדינת העומק".

* חֲרָמָה – ברכות חמות לכלת פרס ביאליק לשנה זו, פרופ' זיוה שמיר. אני נהנה הנאה מרובה מקריאת מאמריה על פזמוניו של אלתרמן. באשר ל"זמר מפוחית", ברצוני להציע פירוש נוסף למילה חֲרָמָה. יתכן שאלתרמן מרמז כאן לביטוי הסלנג חרמנות, כלומר תשוקה ועוררות מינית.

"תראה תמונה לחברך: זו שמה מריאמה

אצלי בלב היא כל הזמן החרמה".

כלומר, גיבור הבלדה מציג את תמונת אשתו לחברו, ומתאר את החשק המיני השרוי בו כל הזמן. וכאן, אפשר לפרש זאת כיצר לבגוד באשת החוק עם נשות החיק המחכות לו בכל נמל, או בחשק לאשתו החוקית, כאשר הוא בורח ממנה הימה.

          * ביד הלשון

אם צריך אקרצף רצפות – מתוך הטור של יוסי ורטר ב"הארץ": "הוא [בנט] מתלבט היכן יועיל יותר: על הגלגל, בראשות ימינה, בחבירה למפלגה אחרת; או אם ילך לביתו. אעשה הכל, הוא מבטיח, כדי למנוע את ההתפרקות, את חורבן הבית השלישי. בלי ענייני אגו ותפקיד. אם צריך אקרצף רצפות. הכל".

"אם צריך אקרצף רצפות" הוא משפט משירו של אלתרמן "זמר שלוש התשובות" (או כפי שנהגנו לכנות אותו בנעורינו: "שיר השפוטה"):

הוא אמר: "אם תלכי אחרי

לא קטיפה תלבשי ולא משי

יהיה מר עד בלי כוח אולי"

אז אמרה היא: "לאט, כוח יש לי

אם צריך אתהלך בסחבות

כלובשת קטיפה מבריקה

אם צריך אקרצף רצפות

ואהיה בעיני כמלכה.

כל אשר תבקש ותשאל

אעשה ואוסיף לשמוח

יהיה טוב, אהובי, יהיה קל

לעולם לא יחסר לי כוח".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 11.6.22

* הרמה הישראלית – ב-10.6 מלאו 55 שנים לשחרור הגולן במלחמת ששת הימים. חמישה שבועות לאחר מכן עלו לגולן ראשוני המתיישבים והחלו בהקמת מפעל ההתיישבות הציוני הנפלא בגולן.

כותרת פקודת היום של אלוף פיקוד הצפון דוד אלעזר הייתה: הרמה ה"סורית" בידינו!

הביטוי הזה הופיע גם באחת הפסקאות: "הרמה ה'סורית' בידינו. טיהרנוה מקני המרצחים, לאחר קרב עז וקצר. לא יוכל עוד הצבא הסורי להפגיז את יישובינו, להבעיר את שדותינו, להתנכל לקיומנו. מיום זה ישרור השלום בעמקי החולה והכינרת".

שתי נקודות מעניינות. אחת היא, השימוש בביטוי "הרמה הסורית" ולא רמת הגולן. השניה היא הכנסת המילה "סורית" למירכאות.

למחרת, הכותרת הראשית של העיתון "היום", ביטאון גח"ל (גוש חירות ליברלים, הגלגול הקודם של הליכוד) היה: "צה"ל כבש את הרמה הסורית". כך גם בגוף הכתבה, מאת משה שי, סופרו הצבאי של "היום": "כוחות צה"ל, בעקבות ההפגזה הסורית הרצופה על היישובים הישראליים, השתלטו על עמדות הארטילריה הסורית – על הרמה הסורית". ובכתבה של י. וקסמן, סופר "היום" בגליל, תחת הכותרת "מבצע בזק", נכתב: "בקרב קשה ולעתים אכזרי, ולאחר חמישה ימי הפגזת יישובים על ידי התותחים הסוריים, כבש צה"ל את כל הרמה הסורית, למן תאופיק שבגזרה הדרומית ביותר, וכלה בבניאס שבצפון".

בשתי הכתבות, לא הופיעה המילה גולן. הגולן הוא שמו של האזור מאז ימי התנ"ך. גם בערבית הוא נקרא ג'ולן. אלפי שנים הגולן נקרא בשמו. במשך 21 שנה, מהקמת סוריה ועד מלחמת ששת הימים, הגולן היה בידי הסורים. מהגולן הם פלשו למדינת ישראל ביום הקמתה, כדי לנתק את הגליל משאר הארץ, כחלק ממזימת מדינות ערב לסכל את הקמת המדינה ולהטביעהּ בדם. ובמשך 19 השנים שבין מלחמת השחרור למלחמת ששת הימים, היה הגולן בסיס לתוקפנות רצחנית יום יומית נגד יישובי הצפון. מהגולן הסורים ניסו להטות את אפיק הירדן, כדי לייבש את מדינת ישראל. "ההר שהיה כמפלצת", כינה יובב כץ, בשירו האלמותי "בתי את בוכה או צוחקת?" את הגולן תחת הכיבוש הסורי. ובימי האימה האלה, קיבל הגולן את הכינוי "הרמה הסורית", הכינוי המאיים, המבטא את האימה. הכינוי הזה, שנולד בשנות החמישים מת בסוף שנות השישים, עם שחרור הגולן.

דדו השתמש בכינוי שהיה מקובל באותם ימים, אך הכניס אותו למירכאות. 55 שנות התיישבות ציונית ו-41 שנות ריבונות ישראלית מחקו את השם המאיים והשליכו אותו לפח האשפה של ההיסטוריה, כמו את רעיון העוועים של מסירת הגולן לאויב הסורי. אנו, תושבי הגולן, בתמיכת עם ישראל ברובו המכריע, הפכנו את הגולן לרמה הישראלית.

בתקופת המאבק על הגולן בשנות ה-90, שבו שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן, התעמתתי באולפן "פופוליטיקה" עם מנהיגת מרצ, השרה שולמית אלוני. במהלך דבריה שלפה אלוני פרובוקציה: "הגולן הוא בכלל סורי. השם שלו היה 'הרמה הסורית' ". את הרעיון ההזוי של נסיגה מהגולן היא הציגה כהשבת אבדה לבעליה.

חלפו כשלושה עשורים, ואפילו שרי מרצ עלו עם כל שרי הממשלה לישיבת ממשלה היסטורית במבוא חמה והצביעו בעד התכנית הלאומית לפיתוח הגולן; תכנית שכבר מיושמת בשטח, והגשמתה תהיה וידוא ההריגה הסופי והמוחלט של כל אפשרות לנסיגה מהגולן.

מי שיצא נגד התכנית היה עיתון "הארץ", שבמאמרי מערכת תקף בחריפות את מרצ על תמיכתה בתכנית, ושב על עמדתו המסורתית שיש לסגת מהגולן ולמסור אותו לסורים.

עמדתו ה"מסורתית"? בעניין זה אשמח להפתיע. ב-8 ביוני 1967, יום לפני שצה"ל עלה לגולן ויומיים לפני שהשלים את שחרורו, כאשר הממשלה עוד היססה ושר הביטחון דיין עוד התנגד, התחלק מאמר המערכת לשלושה חלקים. החלק הראשון היה שיר הלל ושבח על שחרור ירושלים, שכותרתו "צהלי ורוני יושבת ציון!" (סימן הקריאה – במקור). החלק האחרון היה "ניתן ביד רחבה" – קריאה לציבור להיענות למלווה החירום של הממשלה, למימון הניצחון. החלק המרכזי היה תחת הכותרת "להשלים את המלאכה". וכך נאמר בו:

"קשה להיזכר בימים סוערים אלה, שהכל נפתח ובא מסוריה. הייתה זו סוריה שביקשה לנהל נגדנו 'מלחמה עממית', שהפגיזה יישובינו, שאימנה ושלחה מרצחים אל תוך גבולותינו. הגיעה השעה שהחשבון עם מדינה זו יסוכם ויסולק.

מאז יום ג' תוקפים הסורים את יישובי הספר הצפוניים; עוד לפני כן הרעישו מטוסים סוריים מטרות אזרחיות בחיפה, מגידו ועוד. סוריה היא המבקשת את ההתמודדות אתנו, אגב ניצול העובדה שצה"ל מרותק לגזרות אחרות בחזית המשולשת שארגנה מצרים נגדנו. הבה ניתן להם את מבוקשם.

יהיו שיטענו כי אל לנו ליישב את החשבון עם סוריה, כיוון שהיא במיוחד, עוד יותר ממצרים, אומצה וטופחה על ידי ברית המועצות; ואל לנו להרגיז את המעצמה הסובייטית האדירה. אך אלה הטוענים כך מן הראוי שייזכרו, כי הסובייטים הם שנתנו ידם ותמיכתם לתוקפנות הערבית; ואין כקברניטי המדיניות הסובייטית ריאליסטים להבין כי המפסיד משחק, חייב לשלם. … יש לומר למדינות העולם, כי האזורים המפורזים, והמצב הבלתי ברור לאורך חופי הכנרת ושפך הירדן, הם מוקדי תבערה המסכנים את השלום בכל העת. שינוי קו התיחום בינינו ובין הכוחות המזויינים של סוריה יש בו אפוא כדי לבצר את השקט והרגיעה בחלק זה של העולם; ואם, כפי שאנו משערים, מעוניינת ברית המועצות בשלום במזרח התיכון, אין היא צריכה להתנגד להרחקת הסורים מהמקומות שמהם הם יכולים לסכן אותו לאורך ימים.

האמצעים להשלמת המלאכה נתונים בידי צה"ל. יש להפעילם כדי ליצור עובדות גיאוגרפיות ואסטרטגיות, המאפשרות לנו לאורך ימים הגנה יעילה על חייהם ורכושם של אזרחי ישראל. המלאכה שהתחיל בה צה"ל בסיני ובגבול המזרחי עוד אינה שלמה; הבה נשלים אותה בהבסת הצבא הסורי ובעיצוב גבולות ההולמים את צרכינו ואת יחסי הכוחות שיצר הניצחון הישראלי".

* הניסיון שלא הצליח – לפני ימים אחדים פרסמתי מאמר שבו ניתחתי אחרי שנה את השותפות עם רע"ם, שבזמן אמת התנגדתי לה, אך בדיעבד אני סבור שהמהלך היה נכון, ואילו יצליח הוא נושא בשורה חשובה לחברה הישראלית. כותרת המאמר הייתה "הניסיון שלא נכשל". במאמר ציינתי לשבח את דרכו האמיצה ופורצת הדרך של מנסור עבאס מצד אחד, אך גם את התנהלותם של הסובבים אותו שאינם מתעלים לגודל ההזדמנות. קבעתי, שהעתיד יקבע אם הניסיון הצליח.

בעקבות הצבעת חלק מחברי רע"ם עם האופוזיציה למדינה בראשות ביביטיבי, נכון לשנות את הכותרת ל"הניסיון שלא הצליח". עדין איני מגדיר אותו כניסיון שנכשל, כי אני מקווה שרע"ם תתעשת ותשנה את דרכה. אם היא תמשיך לנהוג כפי שנהגה לאחרונה, יהיה זה כישלון. במצב הזה, הממשלה הנוכחית, למרות שהיא ממשלה מצוינת, לא תוכל להמשיך. תהיה זו בשורה רעה למדינת ישראל. למגזר הערבי בישראל, זה עלול להיות אסון.

רע"ם התפלגה מהרשימה המשותפת ורצה לבד עם המסר של דרך חדשה למגזר הערבי – דרך של השתלבות, גם בפוליטיקה. ההסדר המכונן הוא הצטרפות לכל קואליציה, של הימין, של השמאל או ממשלת אחדות, תוך התמקדות בצרכים האזרחיים והתעלמות מהסוגיה הפלשתינאית והנושאים הלאומיים. זה ההסדר היחיד שמאפשר לערביי ישראל השתלבות בממשלה ישראלית. גם נתניהו וגם בנט הלכו עם רע"ם להסדר הזה. נתניהו נכשל, או ליתר דיוק הוכשל בידי סמוטריץ'. בנט הצליח.

אם רע"ם תמשיך לבגוד בקואליציה שבה היא שותפה, ולפעול על פי עיקרון מכונן אחר – שותפות קואליציונית שבה רע"ם מקבלת את כל מה שהוסכם עליו בעבור המגזר הערבי ובתמורה מצביעה עם האופוזיציה נגד הממשלה – יתכן שהמגזר הערבי יצטרך להמתין עוד 73 שנים עד שיוכל להצטרף לקואליציה כלשהי.

* קח את הכסף וברח – על רע"ם להבין, ששותפות קואליציונית – כשמה כן היא, שותפות. היא מבוססת על הדדיות. זה לא יכול לעבוד בשיטת "קח את הכסף וברח". רע"ם חתומה על הסכם קואליציוני. מה שהובטח לה מקוים. מה שנדרש ממנה הוא להצביע עם הקואליציה בכל ההצבעות בכנסת.

* מבחן אורבך – בימים הקרובים ניווכח האם יש לניר אורבך עמוד שידרה, או שהוא קורץ מהחומר של עידית סילמן – אבקה.

* אבדה הבושה – כאשר האופוזיציה למדינה הצביעה נגד חוק האזרחות, הם הפיצו נראטיב על פיו הם הצביעו נגדו בשל כרסומים בחוק בהסכמות בין איילת שקד למרצ ורע"ם. כמובן שזה שקר. החוק הונח על שולחן הכנסת עוד בימיה האחרונים של ממשלת נתניהו, וממשלת השינוי לא שינתה בו אות או פסיק. רק כאשר התברר סופית שהאופוזיציה-למדינה נחושה להצביע נגד, איילת שקד הגיעה להסכמות עם מרצ ורע"ם, כדי לנסות להציל את החוק. אבל עצם הפצת הנראטיב השקרי, מעידה שעוד הייתה שם קצת בושה.

כאשר האופוזיציה למדינה עמדה להצביע נגד חיילי צה"ל ולהפיל את חוק "ממדים ללימודים", היא המציאה את הספין של מימון ב-100% ואח"כ השתמשה בסולם שגנץ הציב לה כדי לרדת מהעץ.

בהצבעה על חוק יו"ש אבדה הבושה. ההצבעה הבוטה נגד מדינת ישראל ונגד תושבי יו"ש נעשתה בריש גלי, היישר מהמקפצה. בלי כאבי בטן.

* התיישרו – אילו אמרתי לפני שנה לביביסט ממוצע שהליכוד יצביע נגד חוק יו"ש, הוא היה מגיב שאני רל"ב, ביביופוב, מעליל עלילות שווא על הליכוד, תופר תיקים, פריבילג אשכנזי, דיפ-סטייט, בולשביק וכד'. הדבר המדהים, הוא שכאשר נתניהו עשה את המעשה הנואל הזה, רוב הביביסטים התיישרו והצדיקו את האסטרטגיה האופוזיציונית הגאונית שלו.

האמת היא שלא הייתי אומר זאת לפני שנה, כי לא הייתי מעלה על דעתי לאיזה שפל האיש הזה מסוגל להידרדר.

* תפיסת ההפעלה של האופוזיציה למדינה – ככל שיהיה רע יותר למדינת ישראל, יהיה טוב יותר לנתניהו. ומטרת העל היא שיהיה טוב לנתניהו.

* בדרכו של לנין – אחד הגידופים החביבים על הביביסטים הוא… "בולשביק". מי שכופר באלוהותו של נתניהו הוא… "בולשביק". מי שמטיל ספק בתאוריות הקונספירציה המטורללות על איזו "מדינת עומק" מדומיינת, שתופרת תיקים לנתניהו כדי להעלות את השמאל לשלטון, הוא… "בולשביק".

מה הקשר? מי אמר שצריך קשר? מבחינתם זה עוד גידוף. כמו אצל אלה שההגדרה שלהם למי שאינו חושב כמוהם היא: "פשיסט" (יש כמה כאלה ברח' שוקן).

האמת היא שמי שנוקט בשיטות בולשביקיות מובהקות, הוא דווקא נתניהו. שיטת האופוזיציה למדינה שהוא מנהיג, היא פרקטיקה בולשביקית מובהקת.

ולדימיר איליץ' אוליאנוב, הידוע בכינויו לנין, מנהיג המהפכה הבולשביקית, קבע את האסטרטגיה: "ככל שיהיה יותר רע, יהיה יותר טוב". כלומר, ככל שיהיה יותר רע ברוסיה, זה יהיה טוב יותר, כי זה יקדם את המהפכה.

וזו בדיוק גישתו של נתניהו. הוא לא הולך בדרך האופוזיציה הממלכתית, האופוזיציה הנאמנה, האופוזיציה האחראית, שאותה עיצב בגין בשנותיו הרבות כראש האופוזיציה ובה הלכו כל ראשי האופוזיציה מאז (כולל נתניהו עצמו, לפני שהשלטון הממושך מדי סיאב אותו עד שורשי שערותיו), אלא בדרכו של לנין.

* הדלת פתוחה – מדוע מנסור עבאס טרם פרסם את ההקלטות מן המו"מ שקיים עם נתניהו על הצטרפות לממשלתו? עמית סגל, בטור שלו בידיעות אחרונות, מעריך שעבאס עדין מקווה "שיום אחד למרות כל הסמוטריצ'ים, ישלב ידיים עם הליכוד".

* שבתי צבי הראשון – אילו היו רשתות חברתיות במאה ה-17, שבתי צבי היה אלוף הלייקים.

* איני מתפעל מאפס גירעון – איני מתפעל יותר מדי מהישג האפס-גירעון, כיוון שלתפיסתי מטרה של מדינה אינה לא להיות בגרעון, אלא לקדם משימות לאומיות וחברתיות. אם מצב הקופה טוב כל כך, יש לממש אותה לפעולות שלמענן היא קיימת, בקידום החינוך, הביטחון, העליה והקליטה, ההתיישבות, הרווחה, הבריאות, המדע, ההשכלה הגבוהה, התשתיות, התחבורה, התרבות, הסביבה וכד'.

* דיאלוג כן ואמתי – בנושא השירות הקרבי של בנות בצה"ל, יש הבדל בין עמדתי האישית, המזוקקת, לבין עמדתי החברתית. אישית, אני רואה זכות גדולה בהגנה על המולדת, מעריך מאוד כל מי שרוצֶה וכל מי שרוצָה לתרום את התרומה הגדולה ביותר, תוך נכונות למסירות נפש, וסבור שעל החברה הישראלית לעודד זאת ועל צה"ל לאפשר זאת. אני סבור שצה"ל זקוק לטובים ביותר ובעלי המוטיבציה הגבוהה ביותר בכל התפקידים ולכן אין סיבה למנוע מאוכלוסיה כלשהי, מטעמי מגדר או מטעמים אחרים, להתמודד על כל תפקיד.

אולם חברתית, אני יודע שהדבר מורכב. צה"ל הוא צבא העם, ויש להתחשב בעמדות השונות בחברה הישראלית בנושא השירות ביחידות המעורבות, גם בעמדת הציונות הדתית. ולכן, יש להגיע להסכמות באמצעות דיאלוג כן ואמתי עם הציונות הדתית ומנהיגיה בנדון. דיאלוג כן ואמתי – אין פירושו בשום אופן זכות וטו לרבנים. אבל באותה מידה אין פירושו סירוב להקשיב להם, ללכת לקראתם ולהגיע להסכמות. אני מאמין, שברצון טוב ניתן להגיע להסכמות. ההסכמות לא תהיינה על פי עמדתי האישית ולא על פי העמדה המנוגדת לה. ההסכמות תתבססנה על פשרה מכובדת.

בסוגיה חברתית רגישה כזו, אין מקום להתערבות בג"ץ. אין להתייחס לכך כאל סוגיה של זכויות האזרח. יש כאן שיקולים מקצועיים צבאיים ושיקולים חברתיים-אידיאולוגיים-דתיים. אין אלה סוגיות לבג"ץ. פסיקה משפטית, מעצם טבעה, היא הכרעה דיכוטומית, לכאן או לכאן. בסוגיה הזו, מן הראוי להשאיר את הזירה לשיג ושיח שיאפשר הסכמות ופשרות.

* היכן תמוקם אוניברסיטת הגליל – מודעת ענק ב"הארץ": "מחזקים את הצפון". מעולה. כותרת המשנה: "מקימים אוניברסיטה במכללה האקדמית גליל מערבי. נקודה". והחתומים מטה, ראשי הרשויות בגליל המערבי, "קוראים לשרת החינוך ולמל"ג לעמוד בהבטחות השלטוניות שניתנו ולהקים אוניברסיטה בגליל". ובהמשך – פירוט מדוע חשוב להקים אוניברסיטה בגליל ואח"כ הסבר מה היתרונות של מכללת הגליל המערבי.

הקורא התמים יחשוב שהגליל נאבק על קיום ההבטחה להקים בו אוניברסיטה. מה שלא מוזכר, ולו ברמז, במודעה, הוא שהמחלוקת אינה אם להקים אוניברסיטה בגליל, אלא האם להקימהּ בגליל המערבי או המזרחי.

ובמחלוקת הזאת, ברור לי, ולא רק בשל היותי תושב הגולן, שהוא חלק מאשכול הגליל המזרחי, שנכון להקים את האוניברסיטה בגליל המזרחי. הסיבה לכך, היא שהגליל המערבי סמוך במרחק של נסיעה קצרה ותחבורה ציבורית ענפה לשתי אוניברסיטאות – אוניברסיטת חיפה והטכניון. הגליל המזרחי, לעומת זאת, רחוק מאוד מעיר גדולה ומאוניברסיטה כלשהי. ולכן, חיזוק משמעותי של אזור הספר הצפוני של ישראל, הוא בהקמת האוניברסיטה בגליל המזרחי. המכללה האקדמית תל-חי, שהיום יש לה גם שלוחה בקצרין, היא מכללה מתקדמת ומפותחת מאוד שעשויה להיות התשתית לאוניברסיטת הגליל, לצד מכללת כינרת ומכללת צפת.

* לצ'פר את החיילים – אוניברסיטת חיפה הציעה מלגות לסטודנטים משוחררי צה"ל או שירות לאומי. האגודה לזכויות האזרח תקפה את ההחלטה, שמפלה בין אזרחים על רקע לאומי, והאוניברסיטה התקפלה וביטלה את המילגה.

זו חוצפה ממדרגה ראשונה. בישראל יש שוויון זכויות מלא לכל האזרחים, ללא הבדל לאום ודת. השוויון הוא רק בזכויות, לא בחובות. הזכויות, אינן מותנות במילוי החובות.

מילגה מהאוניברסיטה, אינה במסגרת זכויות האזרח. מילגה, מעצם טבעה, היא פריבילגיה. כן, נכון וראוי לצ'פר את מי שהקדישו שלוש שנים מחייהם למען המדינה, והקרביים שבהם גם סיכנו את חייהם ואת שלמות גופם ונפשם. יש לזכור, שבשנות שירותם – מי שלא שירתו יכלו להתחיל ללמוד, או לעשות כסף כדי לממן את הלימודים. כך שמדובר כאן בהעדפה מתקנת.

לא זו בלבד שאין כאן אפליה – גם לשיטתו של הרואה בה "אפליה", היא גם לא על רקע לאומי. יהודי שלא שירת בצה"ל או בשירות לאומי, אינו זכאי למלגה. ערבי ששירת בשירות לאומי, והשירות הלאומי פתוח לכולם וישמח לקבל כל צעיר ערבי, זכאי למלגה. וערבי ששירת בצה"ל – על אחת כמה וכמה.

* מש"ל – תרגיל להגשה בקורס באוניברסיטת ב"ג בנגב: "ציינו שתי נקודות דמיון ושתי נקודות שוני מבחינה גיאוגרפית פוליטית בהשוואה בין הכיבוש הרוסי באוקראינה לכיבוש הישראלי בגדה המערבית. חברו את התשובה למידע שעליו עברנו בקורס".

אילו ניגשתי להשיב על השאלה הזאת, הייתי מגיש חיבור בנוי לתלפיות, מנומק לעילא ולעילא ומנוסח ברהיטות. הציון שהייתי מקבל – אפס.

כי מדובר בסוג של שאלה שהתשובה הנדרשת שלה היא מש"ל: מה שרצינו להוכיח. ועל פי ניסוח השאלה, ברור שהתשובה שלי לא תהיה מה שהמרצה, אורן יפתחאל, רוצה שאוכיח.

קוראים לזה אינדוקטרינציה. ע"ע ספרי הלימוד ברש"פ.

* סערה בשלולית הדלוחה – סערה בשלולית הדלוחה של השוקניה. רון כחלילי פרסם מאמר שבו טען שהמזרחים אינם אחראים לנכבה. הם עצמם קורבנות של הקולוניאליזם הציוני, והרי הם לא באו מאירופה אלא מהמזרח התיכון. השיב לו גדי אלגזי, אף הוא מזרחי, שגם המזרחים אחראים לנכבה. כל היהודים אחראים לפשע, כולם חלק מן הפרויקט הציוני הקולוניאליסטי, ונכון שגם המזרחים הם קורבנות הקולוניאליזם הציוני שהפך אותם "חומר גלם התיישבותי ולמתיישבים בעל כורכם", אך מאז ועד היום הם חלק מביצוע הנכבה שעדין מתבצעת בפועל ומשליטה את ה"עליונות היהודית" וכו' וכו' וכו'.

את אלגזי אני מכיר מילדות. גדלנו באותה שכונה. הוא מבוגר ממני בשנתיים. למדנו באותו בית ספר יסודי ובאותו תיכון. הוריו היו פעילים ברק"ח (הרשימה הקומוניסטית החדשה, הגלגול הקודם של חד"ש) וכבר כנער הוא היה פעיל בשמאל הרדיקלי האנטי ישראלי. כנער הוא הקים עוד בשנות השבעים קבוצה שהודיעה שתסרב לשרת בשטחים. ואכן, עם גיוסו הוא סירב שוב ושוב לשרת ביו"ש ובסופו של דבר נשפט לשנת מאסר. על הקירות קושקשו בידי אנשי השמאל האנטי-ישראלי גרפיטי "ישוחרר גדי אלגזי". בסופו של דבר הוא נחון ושוחרר מצה"ל. עד היום הוא מראשי מק"י וחד"ש.

אותו גדי אלגזי הוא ההיסטוריון שנבחר להרצות באירוע לציון ארבעים שנה ל"יד יערי", מכון המחקר של השומר הצעיר והקיבוץ הארצי, על שמו של מאיר יערי. יש לציין, שיערי עצמו, מנהיג השומר הצעיר, הקיבוץ הארצי ומפ"ם, יחד עם שותפו להנהגה ההיסטורית יעקב חזן, הובילו מסע של "טיהור" (כלשון המהלך) הקיבוצים מה"סנהאיסטים", תומכי משה סנה הקומוניסט, וגירושם מן הקיבוצים. בשנות השישים מק"י התפלגה, בין אנשי סנה המתונים לרק"ח הקיצונית בראשות מאיר וילנר. הוריו של אלגזי היו בפלג של וילנר ובנם הלך בדרכם ואף הקצין עם השנים. ודווקא הוא הוזמן, כפרופסור להיסטוריה (שמחקריו הם תעמולה אנטי ציונית), לכנס הארבעים ליד יערי.

* בגין ועקורי אקרית ובירעם – ב"אולפן שישי" בערוץ 12 התווכחו בן כספית ובועז ביסמוט בשאלת עמדתו של בגין בנושא עקורי אקרית ובירעם. כספית טען שבגין תמך בהחזרת עקורי אקרית ובירעם לבתיהם. ביסמוט טען שבגין רק הקים ועדה לבחינת הנושא, והוועדה לא אישרה את החזרתם. מי צודק בוויכוח?

שניהם. בן כספית צודק – אכן, בגין תמך בהשבת העקורים לבתיהם. מאז שנות החמישים ועד עלייתו לשלטון ב-1977 בגין ותנועת החירות ואח"כ גח"ל והליכוד קראו להחזיר את העקורים לבתיהם ובגין התחייב לעשות כן אם יעלה לשלטון. ביסמוט צודק – כאשר בגין עלה לשלטון הוא הקים ועדת שרים שתלמד את הנושא ותמליץ את המלצותיה, והוועדה, בראשות אריק שרון המליצה לא להחזיר את העקורים והם לא הוחזרו.

קצת היסטוריה. פרשת אקרית ובירעם שונה מכל סוגיית הכפרים הערבים במלחמת השחרור. מדובר בשני כפרים נוצרים מרונים שנכבשו במבצע "חירם", שבו צה"ל שחרר את הגליל. תושבי אקרית קיבלו את צה"ל בדגלים לבנים לאות כניעה וחתמו על כתב כניעה ללא קרב. כשכוח צה"ל נכנס לכפר, תושביו קיבלו אותו בלחם ומלח. הכומר של הכפר החזיק בידו ספר תנ"ך ואמר לכוחות צה"ל בעברית: "ברוכים אתם, בני ישראל". המוכתר והכומר הזמינו את החיילים להתארח בכפר. כעבור שבוע, ב-6 בנובמבר, תושבי הכפר קיבלו הוראה להתפנות לכפר ראמה מטעמי ביטחון (המיקום הסמוך ללבנון והמשך הקרבות). כאן יש שתי גרסאות. אנשי הכפר טוענים שנאמר להם שהפינוי הוא לכל היותר ל-15 יום. גרסת סגן המושל רב סרן קרסננסקי הייתה שהוא לא נקב במועד, אך גם לגרסתו הוא אמר שזו עקירה זמנית מטעמי ביטחון, עד שמצב הביטחון יאפשר להם לשוב.

מקרה ברעם דומה. שבועיים אחרי כיבוש הכפר, נאמר לתושבים שעליהם להתרחק מן הכפר מטעמי ביטחון למרחק 5 ק"מ מן הכפר. הם יצאו לשדות, ו-7 תינוקות מתו מהיפותרמיה. הם לא הורשו לחזור והתפנו לגוש חלב. הם ביקשו פגישה עם שר המיעוטים בכור שטרית. שטרית בא להיפגש אתם בגוש חלב. לכבודו, נבנה בכניסה לכפר שער ובראשו מגן דוד. אנשי גוש חלב וברעם קיבלו את השר בכבוד מלכים. הכומר של גוש חלב שברך את השר אמר: "… רוצים אנחנו לחיות כאחים עם בני ישראל, שווים בזכויות וחובות כלפי האל, הממשלה והמולדת". הכומר ביקש שבני כפרו יצטרפו לצבא ישראל, וכי תוקם תחנת משטרה בכפר, "מאנשינו או מבני ישראל, כרצונכם". בפגישה ביקשו אנשי שני הכפרים לאפשר את חזרת עקורי בירעם לכפרם. השר הבטיח לפעול לכך, וכתב מכתב מפורט לבן-גוריון שבו הציג את הפרשה ואת תמיכתו בחזרת הכפריים. יש לציין, שבשל תמיכתם של תושבי הכפרים בישראל, הם התבקשו לעזוב לאזורים בתוך שטח ישראל ולא לעבור ללבנון. ב-1953 צה"ל פוצץ את בתי הכפרים.

לא מדובר כאן בכפרים שנלחמו בישראל ולכן הסיפור שלהם שונה מהסיפור הכללי. יש צדק רב בדרישתם. מצד שני, יש היגיון רב בחשש מפני תקדים, ויש להתייחס לכך בכל כובד הראש. אך גם אם מתנגדים לשיבתם, מחשש לתקדים, אין להתעלם מהשוני ומכך שמדובר בעוול.

מאז שנות החמישים ועד היום עקורי אקרית וברעם מבדלים את עצמם לחלוטין מערביי ישראל וממאבקיהם. הם מדברים כישראלים, פטריוטים, שרבים מהם שירתו בצה"ל, וככאלה הם דורשים שיעשה להם צדק. רבים מהם מגדירים את עצמם כבני הלאום הארמי, ואינם רואים עצמם כערבים. ממשלת ישראל הכירה בלאום הארמי.

מאז שנות החמישים, בגין ותנועת החירות תמכו במאבק עקורי אקרית וברעם, לצד מפ"ם שתמכה במאבק מצד שמאל של המפה הפוליטית. ב-1972, כאשר בוטל מצב החירום בגליל, שנקבע במלחמת השחרור, התחדש ביתר שאת מאבקם של העקורים לשוב לכפריהם. האופוזיציה בראשות גח"ל, בהנהגת בגין, תמכה בדרישתם. בדיון בכנסת, אמר ח"כ חיים לנדאו, ממפקדי האצ"ל ומנהיגי חירות ומקורבו של בגין, כי מאז 1954 הוא ומפלגתו מתריעים על העוול שנעשה לאנשי אקרית ובירעם. הוא כפר בטיעון הביטחוני ואמר: "דרישתם צודקת ואינה נוגדת את הביטחון. אני חושב שהיא מסייעת לביטחון גם מתוך השיקול המדיני, שבלבנון מחצית האוכלוסייה הם אחיהם – מרוניטים". שמואל תמיר, ראש סיעת המרכז החופשי (מפלגה שפרשה ב-1966 מתנועת החירות, הייתה אופוזיציה ימנית לממשלת האחדות הלאומית שקמה ערב מלחמת ששת הימים, שטבעה את הסיסמה: "שטח משוחרר לא יוחזר". עם הקמת הליכוד המרכז החופשי היה חלק ממנו, כעבור כשנה התפלג, והפלג של תמיר חבר לד"ש. תמיר היה שר המשפטים בממשלת בגין) אמר: "יש לרפא את הפצע וזה יהיה ברכה לביטחון, למגמות השלום שישראל באמת מתכוונת אליו". בממשלת גולדה הדעות היו חלוקות. יגאל אלון, שרי מפ"ם ושרי המפד"ל תמכו בהשבתם, אך גולדה קיבלה את עמדת שר הביטחון דיין ועמדת צה"ל ומערכת הביטחון, שיש סיכון ביטחוני בהשבתם, והממשלה החליטה למנוע זאת.

ערב בחירות 1977, התחייב בגין שאם הליכוד יעלה לשלטון, העקורים יושבו לכפריהם. מנהיגיהם הביעו את תמיכתם בליכוד ורוב העקורים בחרו בליכוד. במכתב ברכה למנחם בגין על היבחרו, הזכירו לו אנשי אקרית את הכרזותיו הפומביות שצידדו בעמדתם וכתבו: "דמותך החיובית נהפכה לתחליף היחידי בעינינו ולא נגזים לומר שאנו רואים בכבודך הגואל המיועד". בפגישה של אנשי בירעם עם עזר ויצמן מיד לאחר ניצחון הליכוד הוא אמר להם: "ראו עצמכם כחוזרים".

ראש הממשלה בגין הקים ועדה בראשות שרון, שתלמד מחדש את הנושא ותמליץ על פתרון הבעיה. חברי הוועדה היו גדעון פת ויגאל הורביץ מהליכוד, אהרון אבוחצירה מהמפד"ל ושמואל תמיר מד"ש. בדיוני הוועדה, השרים שרון והורביץ התנגדו בתוקף להחזרתם, גדעון פת ותמיר תמכו בהחזרתם ואבוחצירה הסס. שרון, בדרכו הנכלולית, ניצל את היעדרותו מאחת מן הישיבות של פת, והביא את הנושא להחלטה. ברוב של שרון והורביץ, התנגדות של תמיר והימנעות של אבוחצירה הוחלט לא להחזיר את תושבי הכפרים. גדעון פת, שראה בכך, בצדק, מחטף, הגיש ערר לממשלה, אך הערר נדחה.

מאז הנושא עלה פעמים נוספות לדיון. משה ארנס, שהיה שותף למאבקם של תושבי הכפרים ואף השתתף בהפגנות שלהם עוד בטרם נכנס לפוליטיקה, ניסה בכל תפקידיו לשנות את ההחלטה ועד יומו האחרון קרא לעשות עמם צדק. באופן עקבי, מערכת הביטחון התנגדה להחזרתם, אך שרי הביטחון מטעם הליכוד ויצמן וארנס לא קיבלו את עמדת המערכת ותמכו בחזרה.

במהלך השנים קמו עוד ועדות שרים, בממשלת רבין השניה, בממשלת ברק ובממשלת נתניהו וחלק מההמלצות היו להגיע לפשרה בנושא, אך הן לא יושמו. כל העתירות של העקורים לבג"ץ נדחו.

עמדתי היא, שישראל עשתה עוול לאקרית ובירעם ונכון לתת להם פתרון. אם היה צידוק ביטחוני לעקירתם, הוא לבטח אינו תקף עוד היום. מצד שני, אין להתעלם מחשש התקדים, אף שעקורי אקרית ובירעם הקפידו כל השנים לבדל לחלוטין את מאבקם מסוגיית דרישת "זכות" השיבה. בוודאי שאין מקום לשום פתרון שעלול לפגוע באדמות ששייכות ליישובים יהודיים באזור. הפתרון הראוי הוא להקים בגליל יישוב קהילתי חדש לבני הלאום הארמי, ולאפשר לכלל עקורי אקרית וברעם וצאצאיהם להתיישב בו.

* תל-אביב בחרה אישה – עמית סגל כתב בטורו על כוונתה של ציפי לבני להתמודד על ראשות העיר תל-אביב, והוסיף, שהיא "תציע לתל-אביב את הזכות לבחור בפעם הראשונה, אחרי כמעט 120 שנה, ראשת עיר". אני סולד מהמילה "ראשה" שהיא נטע זר בשפה העברית, ואנסח זאת אחרת – הזכות לבחור בפעם הראשונה אישה לראשות העיר.

אבל זה לא מדויק. אמנם מעולם לא כיהנה אישה בראש העיר ת"א, אך ת"א בחרה פעם אישה לתפקיד. הייתה זו גולדה מאיר, ב-1955. אז עוד לא הייתה בחירה ישירה לראשות העיר, אלא רק בחירת מפלגות למועצת העיר. אחרי שנים רבות שבהן הציונים הכלליים שלטו בעיר, מפא"י החליטה להציב אס – את גולדה מאיר. גולדה לא רצתה לעזוב את המגרש הלאומי לטובת המגרש המפלגתי, אך נאלצה לקבל את דין התנועה. מפא"י בראשותה זכתה בניצחון גדול. היה זה ברור שמפא"י ובעלת בריתה ההיסטורית – המפד"ל, תרכבנה את הקואליציה העירונית. אלא שהמפד"ל טענה שמסיבות דתיות אין היא יכולה לתת את ידה לבחירת אישה לתפקיד מנהיגות. חיים לבנון מהציונים הכלליים נבחר לתפקיד. גולדה נשמה לרווחה ושבה לכהן בממשלה בתפקיד שרת העבודה שהיא כה אהבה וכעבור שנה – כשרת החוץ.

המעניין הוא, שאותה מפד"ל שמחה להיות חברה בממשלת גולדה, 14 שנים מאוחר יותר. כעבור כמה עשורים, גלגולה של המפד"ל העמידה בראשה אישה חילונית – איילת שקד. ללמדך, עד כמה התיאור של הקצנה הולכת וגוברת במגזר הדתי לאומי שטחי, ואינו מתארת את התמונה המורכבת כל כך.

* שליטה וכסף – ח״כ יעקב מרגי ברגע של גילוי לב על רפורמת הסלולר הכשר: כיו״ר ועדת כלכלה הצפתי את הסוגיה של התחרות, שלא להתעמר, חברי הכנסת של ׳יהדות התורה׳ עמדו על הרגליים האחוריות, צעקו ׳פגיעה בקודשי ישראל׳ כשכולנו ידענו שמדובר בפגיעה בעסקן כלכלי אחד! אם היו מאפשרים תחרות – לא היינו מגיעים לרפורמה". (ישי כהן, עיתונאי חרדי).

יצא המרצע מהשק. כל המלחמה נגד הרפורמה אינה על "קודשי ישראל", אלא על שליטה וכסף. יועז הנדל משחרר את הציבור החרדי מלפיתת החנק של עסקונה מושחתת.

* חובת ההוכחה – עם סיום שלב ההוכחות במשפט החוזר של רומן זדורוב, פרסם וויינט את תגובות שני הצדדים. על פי הכתבה, ההגנה טוענת שעוררה ספק סביר באשמת זדורוב. התביעה טוענת שהודאותיו של זדורוב לא הופרכו.

יכול להיות ששני הצדדים צודקים. במקרה כזה, זדורוב ייצא זכאי. יש להבין את ההבדל בין ערעור לבין משפט חוזר. בערעור, המערער ניגש לערכאה בחזקת אשם ועליו חובת ההוכחה שפסק דינו שגוי. במשפט חוזר, לעומת זאת, המשחק נפתח מחדש. הנאשם הוא בחזקת חף מפשע, ועל התביעה חובת ההוכחה באשמתו ועליה להוכיח זאת מעל לספק סביר. תפקידה של ההגנה אינו להפריך את האישום אלא להטיל בו ספק סביר. כך שאם שני הצדדים צודקים – האישום לא הופרך אך הוטל בו ספק סביר, זדורוב יזוכה, גם אם מחמת הספק או מחוסר הוכחות.

כמובן שכל מה שכתבתי כאן הוא ברמה העקרונית, בהתייחס לכתבה בוויינט, ולא הבעת עמדה בנוגע לעניין עצמו.

* בלי טיפה של עצב – זה היה בשבוע הספר העברי בכיכר רבין, 2019. פעמים רבות ביליתי בשבוע הספר, הוצאתי הרבה כסף וחזרתי הרבה יותר עשיר. אבל הפעם, לראשונה, עמדתי בצד השני של הדוכן, מכרתי את ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה".

פה ושם הגיע מישהו, עלעל, שאל. מעטים אפילו קנו. ולפתע – צץ לי שכן. מימיני עמד דן אריאלי. הצד של הזקן – לכיווני. הכרוז מודיע: דן אריאלי חותם על ספריו בדוכן "ידיעות ספרים".

חיש קל נוצר תור אינסופי מול אריאלי. וכולם קונים ומחתימים, קונים ומחתימים. ואני עומד לידו, מקווה שמישהו יעצור לידי. (טוב, הכרוז לא קרא בשמי).

וכולם קונים חוטפים

גזר צנון ואורז

אבל חופן כוכבים

לא, תודה, אין צורך.

… הביתה שב הוא עם סלו

בלי טיפה של עצב

האוצר נשאר אצלו,

ואצלם – הכסף.

          * ביד הלשון

מי ישמור על השומרים? – לפני שידור כתבה בנושא ביקורת על השופטים, שאל יגאל גואטה: "מי ישפוט את השופטים"?

זו פרפרזה על שורה משירו של המשורר והסטיריקן הרומי דקימוס יוניוס יובנליס: "מי ישמור על השומרים?"

* "חדשות בן עזר"

דברים שאמרתי בטקס יום הזיכרון תשפ"ב

שירותי הסדיר היה בתקופת מלחמת לבנון הראשונה. שלוש תעסוקות מבצעיות היו לי בלבנון, ואזכיר כאן את הקשה והמשמעותית בהן; שלושה חודשים במוצב "גפן" שליד הכפר עמיק, המוצב הצפוני ביותר של צה"ל בגזרה המזרחית, בחודשים אפריל עד יולי 1983. מצפון למוצב זרם נהר הרישי, שהיה הגבול בין השטח שבשליטת צה"ל לשטח שבשליטת הסורים.

"איך הגזרה?" שאלנו את קודמינו את השאלה המסורתית, בהגיענו למוצב, ונענינו: "גבעת חלפון". כלומר, כך היה עד אתמול. שלושה חודשים של שקט מוחלט, אך אתמול בלילה ירו עלינו RPG. ואכן, בגג חדר האוכל נפער חור, מן הפגיעה הישירה של הטיל. לא היו נפגעים.

הטיל הזה, מתנת הפרידה לכוח היוצא, היה קו פרשת המים. עד אליו הגזרה הייתה שקטה לחלוטין. ממנו – הייתה זו הגזרה החמה, הרועשת והסוערת ביותר בלבנון. בשלושת החודשים החמים ביותר, אנחנו ישבנו שם.

יומיים אחרי הגעתנו, בעיצומו של טקס יום השואה, שוב נורה טיל RPG לעבר המוצב. הטיל נורה אלינו מכיוון "השחורה", גבעה שחלשה על המוצב, במורדות הג'בל. כל הלוחמים רצו לתפוס עמדות, וירינו לעבר "השחורה" אש תופת מטורפת. כולנו רוקנו בחמת זעם את כל המחסניות שלנו. כל המא"גים בעמדות ירו סרטים שלמים וכך גם נגמ"ש המק"ך. היה ברור לנו שאף חוליית מחבלים לא יכלה לשרוד אש כזאת. למחרת יצאנו לסריקות ב"שחורה". כמו כל תנועתנו באותה תקופה, היו אלו סריקות "רטובות", כלומר כל התקדמות נעשתה תוך כדי ירי. אולם בסריקות לא מצאנו את גופות המחבלים. למחרת, באמצע הלילה, נורה צרור ארוך לעבר המוצב. ושוב אותה תגובה, ושוב אותן סריקות, ושוב – לא נמצא דבר. וכך, במשך כחודש, כמעט מדי לילה, אותו נוהל. חוליית המחבלים יורה צרור אחד או טיל אחד, ונעלמת. השכבנו מארבים, אך שום דבר לא עזר. המוצב תוגבר. כמעט מידי יום הוצאנו "תווסים" (סיורים רגליים), כמעט מדי לילה השכבנו מארבים, ללא הועיל.

כעבור כחודש, צוות של סיירת "שלדג" התמקם ב"שחורה". לאחר כשלושה ארבעה ימים, לוחמי הסיירת זיהו את חוליית המחבלים וחיסלו אותה. מאז, השתרר שקט מכיוון "השחורה".

אולם הקו ממש לא היה שקט. כמעט מידי לילה השכבנו מארבים בנתיבי חדירות מחבלים לאורך הרישי. לעתים המארבים היו בצד שלנו, ולעתים – מארבים חודרים, שההגעה אליהם כללה צעידה קשה במים. לעתים יצאנו עם לוחמי הנדסה קרבית למיקוש במתחם הסורי.

חרף המיקושים והמארבים, היו פה ושם חדירות מחבלים. באחד המקרים, "תווס" של לוחמים מהפלוגה שלנו, בראשות המג"ד, נתקל בשני מחבלים וחיסל אותם.

כדי להתמודד עם החדירות וכדי להיערך לאפשרות של הסלמה, נערכו עבודות ביצורים וחפירת תעלות נ"ט בקו. אנו אבטחנו את הכלים הכבדים שביצעו את העבודות. העבודות הללו הופרעו בירי מן המתחם הסורי, שלעתים התלקח לחילופי אש ממושכים. העבודות הללו היו סמוכות למוצב שלנו, מצפון לו.

על אף העובדה שהמוצב שלנו ספג את הירי הרב ביותר ואנו השתתפנו בפעולות הרבות ביותר, הפלוגה שלנו סיימה את הקו רק עם פצוע קל אחד. לא כן, הגדוד. למרבה הצער והכאב, הגדוד ספג אבדות, הרוגים ופצועים.

ההרוג הראשון היה קצין שריון שנהרג מפליטת כדור במוצב "בוטן", המוצב הקרוב אלינו, ממזרח, שאויש בידי חיילים מפלוגה ב' בגדוד שלנו.

ימים אחדים לאחר מכן, נהרג ארז בצלאל, בן גרעין "זהב" לקיבוץ רעים, לוחם בפלוגה ב'.

ב-11.5 יצאנו לפעולת מיקוש במתחם הסורי, מצפון לנהר הרישי. צוות של הנדסה קרבית ביצע את המיקוש, בליווי של צוות מפלוגה ב' שלנו. צוות מהפלוגה שלי, בפיקודו של המ"פ,  שכב במארב אבטחה, כ-200 מ' משם. אני הייתי בצוות זה.

היה זה לילה חשוך לחלוטין, לילה של סוף אייר. לפתע פילחה את האוויר יריה בודדת. הכדור פגע בדיוק בצווארו של ארז, בין צווארון השכפ"ץ לבין הקסדה. הוא נהרג במקום.

המ"פ נתן את פקודת האש, וכולנו ירינו בטירוף כמעט את כל התחמושת שהייתה בידינו. אני יצאתי למארב כררנ"טיסט, ויריתי את כל הרימונים. לאן ירינו? ירינו. לכל עבר. בחמת זעם. לא היה לנו צל של מושג מהיכן נורה הכדור הבודד והיכן מסתתר המחבל היורה. בדרכנו חזרה, סחבתי את הפק"ל של ארז, פק"ל ררנ"ט מגואל מדם.

ימים אחדים מאוחר יותר, בהתקלות בין לוחמים מפלוגה ב' לבין מחבלים, נפל חברו הטוב של ארז, רונן יפה, אף הוא חבר גרעין "זהב". הייתה זו מכה נוראה לגרעין ולפלוגה.

הקו הגיע לסיומו. החליף אותנו גדוד חי"ר במילואים, השייך לחטיבת "אלכסנדרוני". יומיים לפני ההחלפה, הגיע אלינו הסגל, לחפיפה. ב-6.7, הייתי בכוח שאבטח סיור חפיפה של שני החפ"קים, בראשות שני המג"דים.

הכוח שלנו, בפיקוד המ"פ, צעד כמה עשרות מ' אחרי החפ"קים. לפתע שמענו שני פיצוצים עזים מכיוון החפ"קים. רצנו לשם במהירות. מתברר שיואל אדרת, המג"ד המחליף, עלה על מוקש אדם, הוא עף ונפל על מוקש נוסף והפעיל גם אותו. יואל נהרג. מיימון, המג"ד שלנו, נפצע קשה ואחד הקצינים של הגדוד המחליף איבד את עינו. הכוח שלנו, שמנה 4 לוחמים, נשא את האלונקה עם גופתו של יואל, בתנאי שטח קשים ביותר, אל המוצב שלנו. סא"ל יואל אדרת, בן 36, נשוי ואב לחמישה ילדים, היה מזכיר קיבוץ איילת השחר.

אנו פה חומת מגן

את ליל הסדר תשס"ב, 2002, לא יוכל לשכוח כל מי שכבר עמד אז על דעתו. הלילה הנורא שבו התבצע אחד הפיגועים הקשים ביותר בתולדות המדינה, טבח ליל הסדר במלון "פארק" בנתניה. שעה שהסבנו אל שולחן הסדר, לחגוג את חג חירותנו, מחבל מתאבד פוצץ את עצמו בתוך ליל הסדר שנערך במלון, רצח 30 ישראלים ופצע 160.

למחרת, חדר מחבל לבית משפחת גביש באלון מורה ורצח את האב, האם ושני ילדיהם.

אירועים אלה היו שיאו של חודש מרץ השחור, שבו נרצחו 135 ישראלים. חודש זה היה שיאה של מתקפת הטרור הפלשתינאית בהובלת ערפאת, שהחלה, על פי תכנון מוקדם, בספטמבר 2000, ויצאה לפועל אחרי שערפאת דחה את הצעתו של ברק להקמת מדינה פלשתינאית עצמאית ובירתה ירושלים, בקווי 67', עם חילופי שטחים קלים. במתקפת הטרור הזו נרצחו למעלה מאלף ישראלים, במסעדות, אוטובוסים, קניונים ודיסקוטקים; רבים מהם נשים, ילדים וזקנים. הישראלים חיו באותה תקופה בתחושת אימה.

מתקפת הטרור הזו היא המשך לגלים קודמים מאז הסכם אוסלו, שבו ישראל הכירה באש"ף, איפשרה לרב המרצחים ערפאת וצבאו להתמקם תחילה בעזה ויריחו ובהמשך בשאר ערי יו"ש, תמורת התחייבותו לשים קץ למאבק המזוין ולטרור נגד ישראל.

במשך תקופה ארוכה ישראל המשיכה להתייחס לאויב שהוביל את הטרור כפרטנר וכשותף לשלום. רוב מוחלט מקרב הפלשתינאים, שחיו תחת שליטת הרש"פ ביו"ש וברצועת עזה ראו חייל ישראלי רק בטלוויזיה במשך שש שנים. גם במהלך מתקפת הטרור, ישראל הבליגה והכילה את הטרור. גם כאשר מדי יום ירו הפלשתינאים אל שכונת גילה בירושלים, חלף זמן רב עד שישראל הגיבה. שטחי הרש"פ נתפסו כישות שכנה, החתומה עמנו על הסכם, וצה"ל נמנע מלפעול בתוכה. במהלך מתקפת הטרור, "האינתיפאדה השניה" בכיבוסית, החלו פעולות של צה"ל בתוך שטחי הרש"פ, אך מאוד בהיסוס ובקטן.

התודעה השלטת הייתה שאין מה לעשות נגד טרור המתאבדים. אין מכונת מלחמה מתוחכמת יותר מאשר אדם עטוף חגורת נפץ, שנחוש להתאבד ובמותו להרוג יהודים רבים ככל האפשר. איך אפשר להגיע לאחד כזה? ואם מגיעים אליו – מה כבר אפשר לעשות לו? להרוג אותו? הרי הוא רוצה למות. מומחים בארץ ובעולם למלחמה בטרור הסבירו שאת הטרור הזה אי אפשר לנצח. לכך נוספה התובנה, שערי הרש"פ הפכו למלכודות טרור שניסיון להיכנס אליהן ולכבוש אותן יהיה מלכודת מוות לחיילי צה"ל ויביא להרג המוני של אלפי חיילים.

גישת "איפוק הוא כוח" של אריק שרון, הייתה הצידוק להיעדר תגובה קשה, אך מצד שני היא טענה זעם מצטבר בכלל החברה הישראלית שהביא ללגיטימציה מקיר לקיר לפעולה גדולה נגד הטרור כאשר הוחלט עליה, בפסח תשס"ב – מבצע "חומת מגן".

הייתה זו הפעולה המוצלחת ביותר במלחמה בטרור, מאז קום המדינה, וספק אם היה ניצחון כזה על הטרור במדינה כלשהי בעולם. צה"ל כבש מחדש את מרבית ערי יו"ש והשמיד את תשתית הטרור. צה"ל הטיל מצור על המוקטעה, מפקדתו של רב המרצחים ערפאת, האיש שהנהיג את הטרור נגד ישראל עשרות שנים. לוחמי צה"ל עצרו בחדר ליד לשכתו של ערפאת, ורק קיר אחד חצץ ביניהם. מסיבות של לגיטימציה בינלאומית, שרון גזר על צה"ל איפוק, ורב המרצחים נותר בחיים ולא נעצר.

היה זה מבצע מוצלח מאוד. עד היום, בחלוף עשרים שנה, האויב טרם הצליח להשתקם ולחזור ולו לחלק קטן מיכולותיו ועוצמתו. הדבר החשוב ביותר, הוא שהמבצע לא היה זבנג וגמרנו, שאיפשר למחבלים להתארגן מחדש, כפי שהמחבלים בעזה מתארגנים מחדש אחרי כל מבצע נגדם, אלא חולל שינוי שנמשך כבר עשרים שנה – צה"ל אמנם נסוג משטחי הרש"פ, אך החזיר לעצמו את חופש הפעולה, ולוחמיו, לצד לוחמי השב"כ ומג"ב, פועלים באופן חופשי באותם אזורים ועוצרים מדי לילה מחבלים במיטתם, בטרם יספיקו לבצע את זממם. בכך מסכלים כוחות הביטחון מאות פיגועים בשנה ומצילים את חייהם של אלפי ישראלים.

הכישלון של מבצע "חומת מגן", הוא ההימנעות מביצועו גם ברצועת עזה. כלוחם בחטיבת הצנחנים הדרומית, "שועלי מרום", גויסתי בצו 8 לגל השני של המבצע, שנועד להיות ברצועת עזה. התאמנו בצאלים למבצע, והתפקיד שלנו היה לפרוץ את ציר פילדלפי. ברגע האחרון שרון קיבל רגליים קרות וביטל את המבצע. התירוץ היה שתכנית המבצע דלפה לתקשורת. אנו נשלחנו לטול כרם, שם איבדנו את חברנו אורן צלניק, וחיילים אחדים נפצעו.

אילו יצא המבצע לפועל גם ברצועת עזה, היו נחסכים מאתנו כל סבבי טרור הרקטות. ריסוק תשתית הטרור בעזה היה משבית לחלוטין את יכולות שיגור הרקטות, וחופש הפעולה של צה"ל היה מוריד את האיום מרצועת עזה לרמה של האיום מיו"ש. היה נחסך כל ירי הרקטות על הנגב המערבי בעשרים השנים האחרונות. היו נחסכים מבצעי "עופרת יצוקה", "עמוד ענן", "צוק איתן", "שומר החומות" ומה שביניהם. אם וכאשר יחודש הטרור מרצועת עזה, מן הראוי שצה"ל ייצא לפעולה קרקעית ברוח "חומת מגן" גם בעזה, ישמיד את תשתית הטרור וישיב לעצמו את חופש הפעולה ברצועה.

****

ב"7 ימים" התפרסם מאמר מרתק (במידע שבו) ומכונן (במסרים שלו) של תא"ל (מיל') גל הירש, שהיה קצין אג"ם של פיקוד מרכז בתקופת המבצע.

במאמר, הוא סיפר איך בהברקה של רגע הציע את שם המבצע. "יש שיר של חיים חפר שנקרא 'בין גבולות', כתוב שם כך: 'לעולל ולרך שערים פה נפתח, למך ולזקן אנו פה חומת מגן'. למבצע יקראו 'חומת מגן' ".

"בין גבולות" היה השיר הראשון שכתב חתן פרס ישראל חיים חפר. הוא כתב אותו בתאריך 12345, כלומר 12 במרץ 1945. חפר היה חבר החוליה היבשתית שהעלתה מעפילים יהודים מסוריה לארץ ישראל. כל חייו ראה חפר את המבצע הזה כפסגת חייו. השיר "בין גבולות" נכתב על המבצע הזה.

שלושים לוחמים ישראלים נפלו במבצע "חומת מגן". יהי זכרם ברוך! 127 לוחמים נפצעו.

תא"ל (מיל') גל הירש, ממפקדי המבצע, קורא לחלק את אות השירות ללוחמים במבצע החשוב הזה. אני תומך ביוזמה זו.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 30.3.22

* אומה במבחן – בשעה כזו, אומה חסונה מתלכדת לעמידה איתנה ולמלחמה באויב.

בוז למי שעושים פוליטיקה קטנה ורוקדים על הדם.

* הלנו הם אם לצרינו – ערביי ישראל אינם יכולים לפסוח על שתי הסעיפים. עליהם להחליט – הלנו הם אם לצרינו.

אנו מציעים להם השתלבות במדינת ישראל היהודית דמוקרטית. אין הצעה הוגנת מזאת.

כעת נדרשת הנהגת ערביי ישראל להירתם בכל כוחה לעצירת מתקפת הטרור של מחבלים אזרחי ישראל. אם הם אינם אתנו במלחמתנו בטרור – משמעות הדבר שהם עם המחבלים בטרור נגדנו.

* גינוי שכזה – חד"ש הוציאה הודעת גינוי לטבח בבאר שבע. גינוי? הבא נקרא את ההודעה במלואה: "חד"ש מגנה את הפגיעה הרצחנית באזרחים בב"ש. דרך האלימות אינה דרכו של הציבור הערבי בכלל ובנגב בפרט ואינו חלק ממאבקם הצודק של ערביי ישראל נגד הנישול והדיכוי. אנו כבר שומעים את המסיתים מתכוונים להשתמש בטרגדיה כדי להצית תבערה גזענית ולהוביל לאלימות נגד אזרחים ערבים. אסור לתת להם לנצל רצח של חפים מפשע כדי להוביל לעוד אלימות".

אז מה היה לנו שם. הפתיחה – כסת"ח, חד"ש יצאה ידי חובתה בגינויצ'יק. ואז – מאבק צודק, נישול, דיכוי, גזענות, אלימות נגד ערבים וכו' וכו'. כלומר, ברור מי הצד הרע בסיפור – מי מנשל, מדכא, גזען, אלים. אגב, הנישול והדיכוי אינם בשטחים "אקבושים", כי הרי גם הנגב הוא שטח כבוש. המאבק שבשמו המחבל רצח ארבעה אזרחים צודק. אלא שיש לנהל אותו אחרת. הרי זו ממש התשתית הרעיונית לרצח הבא, שיבוצע בידי עוד מישהו שחושב שהמאבק צודק, אבל חושב שיש לנהל אותו ברצחנות.

האלימות אינה דרכו של הציבור הערבי? האם שכחנו מה קרה כאן במאי האחרון, בפרעות בזמן מבצע "שומר החומות". האם שכחנו שיישובים יהודים בנגב היו במצור וכנופיות הטרור והפשע הבדואיות שלטו בדרכי הנגב ולא איפשרו מעבר של יהודים? ומי אם לא הרשימה המשותפת ובתוכה חד"ש הסיתה לפרעות הללו?

ואם מישהו לא מבין מה לא בסדר ב"גינוי" הזה, שינסה לחשוב על "גינוי" ברוח זו למעשי הטבח של עמי פופר או ברוך גולדשטיין.

* התבטאות אומללה – "דבריי הוצאו  מהקשרם", אמר אלון שוסטר, בהתייחס לדברים שאמר בראיון לאחר הטבח בבאר שבע. כיוון שלא שמעתי את הראיון כולו, איני יודע מה היה ההקשר המלא ומה היו דבריו במלואם. גם בלי לשמוע, ברור לי שמי שטוען שהוא הצדיק את הטבח – שקרן. הרי הוא קרא לתגובה נחרצת נגד האלימות. אבל עצם הדברים שאמר, ובמיוחד בעיתוי שאמר אותם, חמורים מאוד. "אסור לשכוח שבמשך עשרות שנים מדינת ישראל שגתה קשות באפליה של המגזר הבדואי". חמור מאוד.

אני מעריך ומוקיר את אלון שוסטר, אף שלמעלה משלושים שנה אנו מצויים במחלוקת אידיאולוגית עמוקה, משני צדי המתרס בתנועה הקיבוצית – הוא מהיונים ואני מהניצים. אני מעריך אותו, כי הלב נמשך אחרי המעשים, ומעשיו הם הגשמת הציונות בהתגלמותה, ולא בדיבורים. שוסטר היה ראש המועצה האזורית שער הנגב ב"עוטף עזה" בשנים 2002-2018, הימים הקשים ביותר של מתקפות הרקטות והטרור על היישובים, כולל בימים הקשים של "עופרת יצוקה" ו"צוק איתן". ובימים האלה הוא הנהיג את תושבי האזור לעמידה איתנה ונחושה, לדבקות באדמתם ואף הוביל לפיתוח ואכלוס היישובים גם תחת אש. הוא גילה מנהיגות מופתית במבחן העליון של מנהיגות, וזכה על כך לשבחים מכל חלקי המפה הפוליטית. עוד אזכיר שהוא היה שר חקלאות מצוין. הוא הבין שתפקיד שר החקלאות הוא לקדם ולפתח את החקלאות בישראל ולא להרוג אותה, כפי שמנסה יורשו. הדבר היחיד שבו אני מתגעגע היום לממשלה הקודמת, הוא תפקודו של שר החקלאות.

אין בכל אלה כדי להמעיט בחומרת התבטאותו של שוסטר לאחר הטבח. יש לציין שאין זו ההתבטאות ההזויה הראשונה שלו, היו לו עוד מעידות מסוג זה בעבר, ולפעמים קשה להבין איך לשונו פולטת שטויות כאלו. אך אין בהתבטאויות אלו כדי להמעיט ממעשיו למען ההתיישבות והביטחון.   

* דמגוגים חסרי אחריות – למעלה ממאה וארבעים שנות התיישבות ציונית, הם למעלה ממאה וארבעים שנות מאבק על הארץ, מאבק דמים. גם ההרוגים בטבח בבאר שבע אינם האחרונים. זה מחיר הנחישות שלנו להיאחז בארץ. את האלטרנטיבה אנו מכירים היטב.

זו שעה לחוסן לאומי. וחבל שפוליטיקקים דמגוגים חסרי אחריות סוג ז', פוצחים במחולות סוערים על דם אחינו, כדי להסית נגד הממשלה ולעשות הון פוליטי. והם קוראים לעצמם… "מנהיגים".

עלובי נפש.

* הערפד – הכהניזם נבנה על דם. ככל שנשפך יותר דם, טוב יותר לכהניסטים. ולכן, לכל מקום שבו נשפך דם, מגיע במהירות הערפד הכהניסט ופורץ במחולות על הדם.

* איך לעשות זאת אחרת – האזרחים שעצרו את מסע הטבח בבאר שבע, הם אזרחים למופת, גיבורים לאומיים הראויים לצל"ש על מעשיהם. ואכן, הם זכו לשבחים מכל עבר, ובראש ובראשונה מראש הממשלה.

ואז בוצע הנוהל האוטומטי של לקיחת הנשק לבדיקה בליסטית לצרכי החקירה. יתכן שלקיחת הנשק לצרכי חקירה היא הכרח המציאות. אם כן, חשוב מאוד לעשות זאת נכון.

בראש ובראשונה, על המשטרה להודיע ליורים שהם פעלו נכון, שיש להם גיבוי על המעשה ושהמשטרה מוקירה אותם על פעולתם המהירה ומצילת החיים ובקרוב מאוד תמצא את הדרך לבטא זאת בטקס רשמי ופומבי עם צמרת המשטרה. לאחר מכן, יש לומר להם שלצורך החקירה יש צורך בבדיקה בליסטית של הנשק, שתעשה באופן מידי והנשק יוחזר להם בתוך שעות, מיד בתום הבדיקה. עד אז, הם יכולים לבחור האם להמתין בתחנה או לנסוע לביתם. אם הם חוששים, המשטרה תאבטח אותם בשעות הללו, עד שיקבלו חזרה את הנשק.

במקביל, על המשטרה להוציא הודעה לתקשורת ברוח זו. דומני, שפעולה כזו, תאפשר מצד אחד לקיים את הבדיקה ומצד שני לא לתת לגיבורים תחושה שהם חשודים במשהו, לא ליצור בציבור תחושה שהמשטרה משפילה אותם ולא לתת לדמגוגים ורוקדים על הדם למיניהם תחמושת להסתה (למרות שהם כבר ימצאו במה להיאחז כדי לגזור קופון מהאסון, כדרכם).

* נשק צמוד – בעקבות גל הטרור, צה"ל החליט שכל החיילים יצאו הביתה עם נשק.

כשהייתי חייל, בסדיר ובמילואים, היה מובן מאליו שחייל יוצא הביתה עם נשק. הנשק הוא חלק מן החייל הקרבי, ואין דבר כזה שהוא בלעדיו. רק כשבניי היו חיילים, נחשפתי לתופעה המוזרה, ההזויה, של חיילים קרביים שמאפסנים את הנשק בבסיס לפני צאתם הביתה.

חיילים צריכים להיות חמושים גם כדי לתת מענה מידי במקרה של פיגוע וגם כחלק מחינוך החייל למהותו כלוחם. יש לחזור לנוהל הישן והנכון.

ובאותו עניין – לנוכח גל הטרור, על צה"ל להחזיר לאלתר את הנשק לצוותי הכוננות ביישובי הגולן ובאזורים האחרים שבהם הנשק נלקח מן היישובים לפני קרוב לשנתיים. החשש מגניבת הנשק מופרך, כי עיקר ביזת הנשק היא דווקא מבסיסי צה"ל ולא מהנשקיות ביישובים. אם תהיה חדירה ליישוב ולא יהיה מי שייתן מענה מיידי, יהיה טבח. ואז יוחזר הנשק ליישובים. עדיף להחזירו לפני האסון.

ועדת החו"ב של הכנסת דנה בנושא וקראה לצה"ל להחזיר את הנשק לצוותי הכוננות. על צה"ל לעשות זאת מיד. מדובר בפיקוח נפש.

* תגובה ציונית הולמת – כאשר עצרת האו"ם החליטה לגנות את הציונות ולהגדיר אותה גזענות (1975), כינס רבין את ממשלתו והיא החליטה על הקמת מיידית של ארבעה יישובים חדשים בגולן. זה המקור למושג "תגובה ציונית הולמת".

האם צריך היה את ההחלטה האנטישמית באו"ם כדי לקבל את ההחלטה הציונית החשובה הזאת? לא. אדרבא, כבר היו גרעינים לארבעת היישובים וחלקם כבר ישבו באופן זמני ביישובי הגולן. אבל יש משמעות למסר, לאמירה למי שמתנכל לציונות, שהוא ישיג את ההיפך. וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ.

האם צריך היה את הטבח בבאר שבע כדי להחליט על הקמת עשרה יישובים חדשים בנגב? לא. התכנית כבר קיימת. אולי גם עיתוי ההחלטה בממשלה על חמישה מבין היישובים האלה נקבע מראש. אבל יש חשיבות רבה למסר. יש חשיבות לכך, שמי שחושב שהוא יקפל אותנו מארצנו באמצעות טרור, ישיג את ההיפך המוחלט.

זה המענה הנכון. לא התלהמות, לא הפגנות פרועות חסרות תכלית, לא ריקודים על הדם, לא הפיכת הלוויות להפגנות פוליטיות ובטח לא הצגות דוחות כמו של הכהניסט בכנסת. כל אלה ביטויים לחולשה, לרפיסות, לבכיינות, להתפרקות החוסן הלאומי. אלו הצגות שמזמינות טרור. המענה הראוי – ציונות של "אף על פי כן". כך נהגנו מראשית הציונות וזו הדרך הנכונה.

* הציונות בהתגלמותה – לאחר ההחלטה על התכנית הלאומית לפיתוח הגולן, הכוללת הקמת יישובים חדשים ולאחר ההחלטה על הקמת עיר ויישוב כפרי בנגב בשבוע שעבר – הממשלה החליטה השבוע על הקמת ארבעה יישובים יהודים ויישוב בדואי אחד בנגב. בקרוב תובא לאישור הממשלה ההצעה להקמת עוד 5 יישובים יהודיים.

זו הציונות בהתגלמותה. העליה לארץ ישראל וההתיישבות היהודית בארץ ישראל, הם ייעודה של מדינת ישראל.

זו הממשלה הציונית ביותר שהייתה כאן מאז ממשלת שמיר.

* מתנגדי ההתיישבות בנגב – כאשר גוש אמונים החל את מפעל ההתיישבות ביש"ע, עמדו מולם מפגינים מהקיבוץ הארצי והשומר הצעיר וקראו לעברם: "לכו לגליל ולנגב".

היום מי שמתיימרים להיות ממשיכי דרכם – מרצ, מתנגדים להתיישבות בנגב. שרי מרצ הצביעו בממשלה נגד הקמת היישובים החדשים.

* בנגב ייבחן העם בישראל – מן הראוי היה שפסגת שרי החוץ תיערך בירושלים, בירת ישראל. כנראה שמבחינת האורחים, טרם בשלה השעה למהלך כזה. במצב זה, קיום הפסגה בשדה בוקר, קיבוצו של בן-גוריון, מייסד המדינה והאיש המזוהה עם קיומה יותר מכל אדם אחר, היא הברקה; זה הביטוי הסמלי ביותר להכרה בצדקתה של ישראל.

כאשר רע"ם הצביעה לפני חודשים אחדים בעד החוק להנחלת מורשת בן גוריון, הרשימה המשותפת יצאה נגדה במסע הסתה על כך שהצביעה בעד ה"נכבה". וביום הפסגה כתב "אל-אחבר" הלבנוני: "השרים הערבים צריכים להבין מה הרקע שבגללו בחרה ההנהגה הישראלית במקום הזה: עבור הציונים יש סמליות להתנחלות שדה בוקר – מייסד הישות הישראלית, דוד בן גוריון, חי בה עד יומו האחרון במטרה לעודד את ההתנחלות בנגב, ושם הוא גם נקבר", נכתב. "דבר שני הוא שהמנגנונים הביטחוניים והפוליטיים הגבירו בשלב הזה את ההתנכלות לתושבי הנגב בניסיון להמשיך את הייהוד בו על חשבון תושביו המקוריים".

אכן אכן. הם צודקים. ביום שבו ממשלת ישראל החליטה על הקמת יישובים חדשים בנגב התארחו בנגב שרי החוץ של ארבע מדינות ערביות ובהן מצרים שלחמה נגדנו בנגב. וכבר אמר בן גוריון: "בנגב ייבחן העם בישראל ומדינתו".

* אויב השלום – אחמד טיבי יצא נגד פסגת שרי החוץ בשדה בוקר. זה לא מפתיע מצד מי שהתנגד להסכמי השלום של ישראל עם איחוד האמירויות ובחריין, כיוון שהוא נגד שלום עם ישראל.

* ריצת אמוק פייסנית – אני מאמין שאחד ההישגים של פסגת שדה בוקר יהיה ביטול ההחלטה להוציא את משמרות המהפכה מרשימת ארגוני הטרור. זה חשוב מאוד ואין לזלזל בכך כלל וכלל. אך ראוי לזכור – הבעיה הזאת שולית לעומת סכנת הגרעין האיראני. וכאן ארה"ב, במדיניותה הפייסנית, דוהרת להסכם מסוכן. מסוכן לישראל, מסוכן למזה"ת, מסוכן לעולם. ומסוכן גם לארה"ב.

* קשקוש – בנט הוא ראש הממשלה הראשון אחרי אוסלו שמתנגד למדינת פלשתינאית עצמאית והוא ראש הממשלה הראשון מאז ועידת מדריד שאינו מקיים מו"מ עם הפלשתינאים.

ליהודה ושומרון הוא קורא יהודה ושומרון. אז הייתה לו איזו מעידונת והוא אמר "הגדה המערבית".

אם לקשקוש הזה הם נטפלים, הם באמת לא מצאו שום עילה לתקוף אותו. והרי ברור שהחטא היחיד שלו, הוא שהוא העז להיות ראש הממשלה ולעבור על האיסור מספר 1 של דת פולחן האישיות: "על כיסאו לא ישב זר".

* מחדל האוניברסיטה – הנהלת אוניברסיטת ב"ג השאירה באוניברסיטה סטודנטים שהקימו "משמרת צניעות" איסלמיסטית והטילו טרור על סטודנטיות בדואיות שהתלבשו "לא צנוע", עד סיכון חייהן.

האוניברסיטה לא דיווחה על הסטודנטים למשטרה. נשיא האוניברסיטה הסביר שהאוניברסיטה טיפלה בפרשה באופן "פנימי".

* מודה ועוזב? – יאיר גולן: "ההליכה למחוזות של השואה הייתה טעות".

אה, הוא אמר את זה על נאום זלנסקי.

* מפלגה משיחית – במאמר ב"ישראל היום" לציון שלושים שנה להקמת מרצ (מאיחוד בין מפ"ם, התנועה לזכויות האזרח – רצ ושינוי) היטיב פרופ' אודי לבל להגדיר אותה – תנועה משיחית. "הטרגדיה שלה היא שבניגוד מושלם ל'נאורות' המפלגתית הזו, לתדמית של מפלגה כל כך חילונית ומוסרית, היא תמכה במשיחיות בהסכמי אוסלו. מפלגה שהייתה אמונה על שיח של זכויות אדם וליברליזם, שלום ופמיניזם, תמכה בהבאת רב-מרצחים ללב ליבה של ישראל. אדם שלא רק פעל במודע למניעה מתמדת של סיום הסכסוך, אלא היה הגורם המרכזי להשחתת המרחב הפלשתיני, להרג מתנגדיו, לעינוי משתפי פעולה עם ישראלים, להגליית פלשתינאים מתונים, ולדיכוי כל סיכוי לכך שיהיה סיכוי לפשרה בסוף התהליכים המדיניים… גם אם למפלגה יש תדמית של 'שלום וזכויות אדם', היא עשויה להיות אינפנטילית מספיק כדי לעשות טרגדיות ולחולל קטסטרופות מדיניות בדיוק בתחומים אלו, להוביל לכך שהארץ תהפוך למרחץ דמים, שהשלום יורחק עשרות שנים, שהמיליטריזציה תתגבר, שתומכי הפשרה יתמעטו, שהקיצונים יתגברו ושהמלחמות יחודשו".

במאמר תגובה בטור שלו בעיתון, סינגר יוסי ביילין על המפלגה, שבראשה עמד. יש לציין, שעוד בהיותו במפלגת העבודה, מטעמה כיהן כסגן שר החוץ, הוא היה האדריכל של אוסלו ואח"כ של הקריסה המדינית שבאה לידי ביטוי בהצעות המופקרות של ברק לערפאת בקמפ-דיוויד. אין בו שום ספקות ושום חרטה באשר לדרך, להיפך, הוא טוען שמרצ צדקה בכל הדרך יותר מכל מפלגה אחרת והיא המפלגה שראתה יותר מכל מפלגה אחרת את הנולד.

לקרוא ולשפשף את העיניים ולא להאמין. לא להאמין שאדם כל כך מנותק מן המציאות מילא תפקיד כל כך מרכזי בעיצוב מדיניות החוץ והביטחון של ישראל בשנות ה-90. הנה דוגמית לניתוקו מן המציאות – הוא חוזר על הבדיחה השחוקה, שמי שאשם במתקפת הטרור הקשה והעקובה מדם ביותר בתולדות הסכסוך, שהחלה בספטמבר 2000, היה ראש האופוזיציה אריק שרון שביקר בהר הבית. והרי היום ידוע שכבר חצי שנה לפני פרוץ המתקפה אמ"ן הציג לראש הממשלה ברק לא רק את המתווה המדויק של מתקפת הטרור, אלא דייק אפילו בעיתוי (ואפשר לקרוא על כך בהרחבה בספרו של בוגי יעלון "דרך ארוכה קצרה" ובספר השיחות של שמעון שיפר עם אלוף מיל' עמוס גלעד "המתריע"). מה שגרם לגלי הטרור הרצחניים היה הכנסת ערפאת וצבאו ליהודה, שומרון ועזה. מה שהוביל למתקפה של שנת 2000, שגבתה יותר מאלף נרצחים ישראלים ומוגרה רק במבצע "חומת מגן", היה פסגת קמפ-דיוויד. בפסגה זו, ברק התערטל מכל הקווים האדומים של ישראל והפך כל "לאו" של רבין ל"הן". אולם בתמורה הוא דרש הסכם שלום והכרזה על סיום הסכסוך. משמעות הדבר הייתה ויתור פלשתינאי על דרישת "זכות" השיבה, שנועדה להטביע את ישראל במיליוני פלשתינאים; פסגת האסטרטגיה האש"פית. ערפאת דחה מכל וכל את ההצעה של ברק ואת מתווה קלינטון המבוסס עליה והוציא לפועל את המתקפה שכבר הייתה ערוכה ומוכנה (והעניק לה את שם החיבה "אינתיפאדת אל-אקצא"). כחלק ממסע הטרור, הפיצה התעמולה האש"פית את השקר שהיא תגובה לביקור שרון בהר הבית. ויוסי ביילין, אדריכל המחדל, מדקלם את השקר הזה. אגב, נניח שזה היה נכון – אפשר לקבל את הטיעון האנטישמי שרגל יהודית טימאה את הר הבית וזו סיבה המצדיקה רצח של יותר מאלף ישראלים ושליחת עשרות מחבלים לפיגועי התאבדות רצחניים באוטובוסים, מסעדות, קניונים, מלון ודיסקוטק?

אילו יוסי ביילין היה אדם הגון, הוא היה מתנצל בפני הציבור הישראלי על האסון שהמיט עליו, או לכל הפחות מסתגר בביתו מבושה. אך ללא בושה הוא מגדיר את עצמו ואת מפלגתו כמי שראו את הנולד. ראיתם את הנולד?!

בראיית הנולד המוזרה הזאת, אפשר להיווכח בנקל באמצעות הציטוט הזה מראיון של יוסי ביילין לאברהם תירוש ב"מעריב" ב-26 בספטמבר 1993, פחות משבועיים לאחר החתימה על הסכם אוסלו:

ביילין: תשאל אותי אם אני שלם, אגיד לך שלא. מה, זה מאה אחוז בטוח? אין לי הרבה מאוד סימני שאלה? אני לא ישן בלילה בשקט. והמבחן הגדול ביותר של ההסכם הזה יהיה מבחן של דם.

תירוש: כלומר?

ביילין: המבחן יהיה בחודשים ובשנה שנתיים שלאחר יישומה של האוטונומיה בעזה וביריחו והקמת המשטרה הפלשתינאית. זו תקופת הסתתמות הטענות. אם חלילה יחלוף זמן סביר ואי אפשר יהיה להתגבר על הטרור, לא יוכלו הפלשתינאים לטעון: אין אנו יכולים מתוניס למנוע טרור, הרי אין לנו משטרה. 

תירוש: ואז מה?

ביילין: אם יתברר שהם לא מתגברים על הטרור – זה הסדר זמני, ועם כל הקושי שבדבר לא תהיה לנו ברירה אלא לחזור ממנו. אם נראה שרמת האלימות לא יורדת, לא נוכל להמשיך הלאה, ובוודאי לא נלך למימוש של הסדר קבע. ואם לא תהיה שום ברירה, צה"ל יחזור למקומות שהוא עומד לעזוב בחודשים הקרובים.

* צמא לבמות – ב-2016 נערך כנס הקמתו מחדש של "הזרם המרכזי" במפלגת העבודה, הזרם הניצי, שהיה דומיננטי במפלגה עד הסכם אוסלו. עם הדוברים המרכזיים בכנס נמנה נחמן שי. שי, לצד חברים נוספים במפלגתו, היה בין החותמים על הצעת חוק הלאום, שהייתה מרחיקת לכת יותר מהנוסח הסופי, המרוכך. ב-2018, בראיון ל"מקור ראשון", הוא אמר שאינו שמאל ואינו שמאלן והגדיר את השמאלנות – "כתם". המשמרת הצעירה של מפלגת העבודה קראה להשעות אותו מכל תפקידיו במפלגה, בשל דברים אלה.

בשבוע שעבר הוא השתתף בכנס של הגוף האנכרוניסטי "יוזמת ז'נבה", תחת הכותרת הנבזית "בין קייב לרמאללה", והיה הדובר המרכזי בכנס.

דומה שנחמן שי צמא לבמות. ובאשר לתוכן הבמה – הוא כבר יתאים את עצמו.

אגב, לאור עמדותיו, המלצתי לחבריי במפלגת העבודה לתמוך בו בפריימריז. חשבתי שאני מכיר את עמדותיו. כנראה שהוא עצמו אינו מכיר אותן.

* יש יומן חדשות – אני נהנה להאזין ליומן הערב בגל"צ. אחרי ארבע שנים, שוב יש יומן חדשות בגל"צ. ארבע שנים הופקעה שעת היומן לטובת שעת תעמולה זולה, מתלהמת, בריונית ואלימה. ואני שמח לשמוע שוב את ירון וילנסקי כאיש חדשות, ולא כילד כאפות נזוף וכנוע של ברדוגו.

* ראוי לפרס – לפני כעשר שנים נערך עימות בין עודד קוטלר לביני, בקיבוץ שער הגולן, בעקבות מכתב השחקנים שבו הודיעו שלא יופיעו בהתנחלויות.

הוויכוח היה סוער, קשה ונוקב, ובמידה רבה היה זה שיח של חרשים. אני ניסיתי למשוך את הדיון למשמעות של החרם ועל כך שאין דבר זר יותר לתרבות ולאנשי תרבות מחרם כזה. הוא ניסה למשוך את הדיון לאקיבוש / נישול וכו'. לא רציתי להיגרר לדיון הפוליטי, כי העמדה שלי היא שגם לשיטתם; גם אם נניח, לצורך הדיון, הם צודקים בעמדותיהם – הצעד שלהם הוא בגידה בתרבות, בתיאטרון, באמנות; בגידה במהותם כאמנים.

השקפותיו הפוליטיות של קוטלר רחוקות ממני כרחוק מזרח ממערב. ואף על פי כן, אני סבור שפרס ישראל מגיע לו, כי אי אפשר להתעלם מתרומתו הגדולה לתיאטרון הישראלי זה למעלה משישים שנה. ועל כך ניתן פרס ישראל.

דעותיו הפוליטיות אינן רלוונטיות לפרס. החרמת ההתנחלויות בהחלט מעיבה על הפרס, ואף על פי כן, הוא ראוי לו. ובכלל, הגיעה השעה להפסיק עם הספורט הלאומי של סקנדל מדי שנה סביב הפרס, בשל התבטאות זו או אחרת של חתן זה או אחר. זה מריח מקארתיזם. הבה נכבד את ההחלטות המקצועיות של ועדות הפרס. ובלי הכותרות על "זעם ב…". די עם הזעם האוטומטי, תרגיעו. שחררו.

אבל כמובן שקריאה כזו תיפול על אוזניים ערלות. אושיית התרבות הדגולה מירי רגב תצווח כהרגלה ככרוכיה, תקבל את דקת השידור המיותרת שלה, היא אינה יכולה בלי זה. ואח"כ תתחיל תחרות הצווחות של חקייניה.

* חוסר מודעות – תגובתו של עודד קוטלר על פרס ישראל שהוענק לו, שהוא קיבל את הפרס למרות שהוא שמאלני, מבטאת לא רק חמוציות והתבכיינות, אלא גם חוסר מודעות עצמית ובעיקר חברתית.

* על המפה – לפגוש גיבור ילדות זה דבר מרגש. אז את ירון זהבי אמנם לא פגשתי, אבל טל ברודי הרצה באורטל במוצ"ש. ואני מודה שהתרגשתי עוד לפני שפתח את הפה.

טל ברודי לא השתחרר כהוא זה מהמבטא האמריקאי הכבד, וגם אחרי 57 שנים בישראל, העברית שלו די עילגת ורצוצה. ואף על פי כן, יש מעט אנשים שאני חש שאנו דוברים אותה שפה כמו טל ברודי – שפת הציונות והפטריוטיות, בלי לגמגם, בלי להצטדק ובלי להתנצל.

* כנס מחקרי גליל – ב-22-24.3 נערך כנס מחקרי גליל ה-24 של המכללה האקדמית תל-חי. אני השתתפתי ביום האחרון במושב בנושא: "התמודדות עם משבר ושינוי בערי הצפון – בין פריפריה לסְפָר". הרציתי על מחקר שערכתי, במסגרת קבוצת מחקר של מכון שמיר למחקר והמכללה האקדמית תל-חי, שעסקה במיתוג ערים ותחושת המקום של תושבי הערים, בנושא המרתק: מיתוג נצרת עלית כנוף הגליל. מבין המושבים שבהם נכחתי נהניתי במיוחד ממושב ארכיאולוגי בנושא: הגליל והגולן – מסע היסטורי ארכיאולוגי בין תקופות.

* נצחונו של הכישלון – אנשים אוהבים לספר על הצלחות וניצחונות. כישלונות, אנו מעדיפים להדחיק. זאת, חרף העובדה שלעתים ניתן ללמוד דווקא מהכישלונות לא פחות מאשר מן ההצלחות. על מבצע אנטבה יצאו סרטים, אינספור ספרים, אני אישית שמעתי לאורך השנים הרצאות רבות מאוד, ומלחמות הקרדיט על המבצע, הן בדרג המדיני והן בדרגים הצבאיים, לא שככו גם כמעט יובל לאחר האירוע. להצלחה, כידוע, אבות רבים. אבל הכישלון יתום. מי הולך לדבר ולספר על הטבח במעלות והכישלון הנורא והרה האסון של מבצע החילוץ? אך מי יודע אם היינו מגיעים לאנטבה, בלי הפקת הלקחים ממעלות. והרי היה גרף שיפור מפיגוע מיקוח אחד למשנהו בשנתיים שבין שני האירועים, שהיו עתירי פיגועי מיקוח.

המפגש השני בגולן של העמותה להיסטוריה צבאית הוקדש לפעולות של היחידות המובחרות בצה"ל. איש שייטת 13 אל"מ (מיל') דב בר הרצה על הפשיטה לאי גרין במלחמת ההתשה. הוא פיקד על הכוח של השייטת בפשיטה וקיבל את עיטור המופת על הקרב. הוא תיאר את הקרב ולא חסך מאתנו את הפחדים והלבטים שליוו אותו לפני הפעולה ובמהלכה. הוא אף אמר בסיום, שאינו בטוח שהמטרה של הפעולה הזו הצדיקה את מחיר הדמים הכבד. הוא סבור שחיל האוויר יכול היה להשיג אותה תוצאה לפחות ללא הפשיטה.

לאחר מכן הרצו אורי צפריר ואמנון פלד, לוחמים ומפקדים בסיירת מטכ"ל – אורי על הטבח במעלות ואמנון על מבצע אנטבה. הכותרת של הרצאותיהם הייתה משותפת – "ניצחונו של הכישלון. מאירוע מעלות ועד אנטבה". אורי צפריר דיבר על תחושותיו הקשות לנוכח הכישלון הצורב והאסון הכבד, שאותם הוא תיאר בלי לייפות דבר. הוא סיפר שהוא בן להורים שורדי שואה, כל אחד מהם – היחיד ממשפחתו, ואמר שהליכתו לסיירת מטכ"ל נבעה מהסיפור שלהם ומהתובנה שאסור שנהיה שוב חסרי אונים כמו בשואה. ומראות הטבח במעלות היו בעבורו, מהבחינה הזאת, מכה בפרצוף. במסגרת ההרצאה על מבצע אנטבה, הוקרן סרט אנימציה קצר באנגלית, על אמיר, לוחם בצוות שעליו פיקד אמנון, שהתמה המרכזית בו הייתה היותו בן לשורדי שואה והמשמעות של עובדה זו בתפקידו כלוחם במבצע אנטבה.

היה זה ערב מרתק ומרגש.

שלושת המרצים קיבלו כמתנה את ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה".

* הצלילים עולים והלב נרעד – מופע של שלום חנוך בצנובר. האולם מלא עד אפס מקום, מבני נוער ועד הסבים שלהם. לצדו של שלום שניים מזקני השבט, מאבות המזון של המוזיקה הישראלית – אלי מגן שניגן על קונטרבס, גיטרה בס ושר ומשה לוי (שעם השנים דומה יותר ויותר לשלום חנוך) על הקלידים ואקורדיון. לצדם שני נגנים צעירים שטרם פגשתי – המתופף עופרי נחמיה ורפאל כהן על הגיטרה החשמלית.

שלום פתח בשישה שירים חדשים, מתקליטו החדש. צריך הרבה ביטחון עצמי לפתיחה כזו, עם רצף של שירים בלתי מוכרים. "לשירים האלה הקהל מקשיב. לשירים המוכרים אתם כבר לא מקשיבים. אתם שרים". אח"כ הוא עודד את הקהל לשיר את שיריו המוכרים מכל הזמנים.

גדלתי על שלום חנוך, או אולי נכון יותר שגדלתי עם שלום חנוך. וכל שיר זרק אותי לתקופה אחרת בחיי, שבה הייתי בהופעה או קניתי את התקליט. החל ב"אדם בתוך עצמו" ב"צוותא", בשנות השבעים, ליל אהבה בצמח, "חתונה לבנה" ו"מחכים למשיח" בפארק הירקון בשנות השמונים, "יציאה" ביקב הגולן ועוד מופעים רבים; כנראה שהוא הזמר שצפיתי במספר ההופעות הרב ביותר שלו. ובשנים האחרונות – מופע בפארק ראשל"צ שחלקו השני היה מופע האיחוד של להקת "תמוז" והמופע המשותף עם מתי כספי באמפי-שוני. ושירי הסיום במופעים לזכר מאיר אריאל. הלכתי להופעה עם בתי הצעירה שבגילה הלכתי ל"אדם בתוך עצמו" ועם בני האמצעי שבגילו צפיתי ב"מחכים למשיח", וכל כך נהניתי לראות אותם מכירים ושרים את השירים שנולדו שלושים שנה ויותר לפניהם.   

המופע היה מצוין, הנאה גדולה. אושר של ממש. גם הקהל הגולני היה נהדר ושלום חנוך ממש התמוגג. ובתחושה שלי – גם אריק איינשטיין ומאיר אריאל היו שם.

          * ביד הלשון

עשהאל – אחד משני האזרחים שחתרו למגע, פעלו בגבורה, חיסלו את המחבל ועצרו את מסע הטבח בבאר שבע, ששמו טרם פורסם (היורה השני, בעל החולצה האדומה) הוא תושב היישוב הקהילתי התורני עשהאל שבמועצה האזורית הר חברון.

עשהאל הוא יישוב בחבל יתיר, הממוקם בדרום יהודה, בין הנגב להר חברון. היישוב נישא לרום של 680 מ' וצופה על יער יתיר, היער הגדול בישראל והגדול בעולם שניטע בידי אדם באזור חצי מדברי. היישוב עלה לקרקע לפני עשרים שנה, ב-2002. שני הגרעינים הראשונים שעלו לנקודה נטשו אותה בשנים הראשונות. הגרעין השלישי שמנה תחילה שתי משפחות עלה לקרקע ב-2012 והפך אותה ליישוב של קבע, המונה 84 משפחות ו-250 ילדים. היישוב קלט בתוכו משפחות רבות מעקורי גוש קטיף.

היישוב נקרא על שמו של עשהאל בן צרויה, מגיבוריו של המלך דוד, אחיהם של יואב, שר צבאו של דוד ואבישי. על פי דברי הימים, צרויה הייתה אחותו של דוד, כלומר עשהאל ואחיו היו אחייניו. עשהאל נרצח בידי אבנר בן נר, שר צבאו של שאול. כנקמה, יואב בן צרויה רצח את אבנר. "וַעֲשָׂהאֵל קַל בְּרַגְלָיו כְּאַחַד הַצְּבָיִם אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה" (שמ"ב ב, יח).

* "חדשות בן עזר"