דרשה לפרשת "בהר-בחוקותיי" תש"ף

דרשה בקבלת שבת בגינה הקהילתית באורטל (אחרי חודשיים של קבלות שבת מקוונות בקבוצת הפייסבוק הקהילתית)

בכל שנה שאינה מעוברת, אנו קוראים יחד את שתי הפרשות הסוגרות את ספר "ויקרא" – "בהר סיני" ו"בחוקותיי".

פרשת "בהר סיני" עוסקת בעיקרה במצוות חברתיות, שנועדו להבטיח צדק בחלוקת העושר בחברה, לצמצם פערים בין עניים ועשירים ולהדק את הערבות ההדדית.

המצווה המרכזית היא מצוות היובל, הקובעת שאחת לחמישים שנה, תחזורנה כל הנחלות לחלוקתן הראשונית. מי שבחמישים השנים שחלפו התעשר ורכש עוד ועוד נדל"ן, יחזור לנחלה הבסיסית שלו. מי שבחמישים השנים איבד את נחלתו או חלקים ממנה, יקבל אותה שוב. וכך, נוצר איזון בין כלכלה חופשית, המאפשרת התעשרות ויצירת פערים, לבין חברה שוויונית צודקת. מצד אחד, ניתן להתעשר ומודעים לכך שבמציאות קשֶה שלא לפעור פערים, אך יש לאזן אותם בחוקים שונים כמו השמיטה, המופיעה אף היא בפרשה, או לקט, שכחה ופאה, שקראנו בשבוע שעבר. אך אחת לחמישים שנה, ניתנת מחדש הזדמנות שווה לכל, להיכנס למשחק הכלכלי בתנאי פתיחה שווים והוגנים. השיטה הזאת מבטיחה שמשחק השוק יהיה מאוזן, הפערים יהיו סבירים והביטוי "שוויון הזדמנויות" יקבל משמעות אמתית, ולא יהיה ססמה ריקה שמשמעותה – הזדמנות לאי-שוויון.

בשנת היובל משוחררים כל העבדים. בחברה הקדומה, שבה רוב בני האדם היו עבדים ונחשבו לרכוש בעליהם, חוקי העבד העברי מגינים על העבדים, הופכים אותם למעשה לשכירים ומגבילים לשבע שנים את תקופת עבדותם. וביובל – שחרור כללי. זהו ביטוי של שנאת העבדות ושאיפה לעולם שאין בו עבדות.

החוקים החברתיים של התורה נוגעים לנגעים החברתיים של התקופה. הם אינם רלוונטיים כמות שהם בימינו. מה שרלוונטי הוא הרוח של חתירה לצדק חברתי ושוויון והצורך לתקן את הנגעים החברתיים בכל תקופה.

פרשת "בחוקותיי" מאיימת בקללות נמרצות, שאוזניים תצילנה, אם העם לא ילך בחוקי התורה ומרעיפה ברכות נפלאות על מי שיקיימו את המצוות.

אני רואה את החיבור של שתי הפרשות, בהבטחת הברכה לחברה שתחתור לצדק חברתי.

לא אצטט בערב שבת קסום זה מן הקללות, אלא אציג טעימה מן הברכות המובטחות לחברה מתוקנת: "אִם-בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת-מִצְו‍ֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם, וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ, וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ. וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת-בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת-זָרַע, וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם. וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם".

ההפטרה שאנו קוראים בשבת, היא ההפטרה של פרשת "בחוקותיי", ובה אומר הנביא ירמיהו: "וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל-מַיִם וְעַל-יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו, וְלֹא יִרְאֶה כִּי-יָבֹא חֹם, וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי".

הגיגים לפרשת "אחרי מות – קדושים" תש"ף

מאז פרוץ הקורונה, בית המדרש הגלילי/גולני "מעגלים" הפסיק את פגישותיו בחצור הגלילית. אבל יש זום, וכך בית המדרש אינו מושבת.

מדי שבוע בערב שבת, אנו מקבלים את השבת בזום. אחד או שניים מהחברים דורשים את פרשת השבוע ולאחר מכן מקיימים שיחה חופשית.

אני דרשתי שתי פרשות בשבועות הקודמים.

אשחזר כאן מספר דברים שאמרתי היום בשיחה, חלקם כתגובה לדברים שאמרו קודמיי:

– יש הבדל מהותי בין אמרתו של הלל הזקן "השנוא עליך אל תעשה לחברך", למה שדורשת מאתנו הפרשה: "ואהבת לרעך כמוך". "השנוא עליך אל תעשה לחברך" – זו האתיקה הליברלית. חיה ותן לחיות. אל תפריע לאחר, אל תפגע בו כפי שאינך רוצה שיפגע בך.

זה יפה, זה הבסיס ליכולת לקיים חברה, אבל הפרשה דורשת מאתנו הרבה יותר. היא דורשת מאתנו להיות אקטיביים, להיות אכפתיים לאחר, לאהוב אותו, לעשות למענו. וכשר' עקיבא קבע ש"ואהבת לרעך כמוך" הוא כלל גדול בתורה, הוא אמר שזה המפתח להבנת התורה כולה; להבין מהי דורשת מאתנו.

– למה המשך הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" הוא "אני ה'"? הפירוש שלי הוא שהאמירה הזאת נועדה להזהיר מפני מי שמזלזלים במצוות שבין אדם לחברו; מי שמוכנים לקבל אדם כ"גדול בתורה" גם אם הוא פוגע בבני אדם, לוקח שוחד, עבריין. האמירה היא: לא. המצוות שבין אדם לחברו הן המצוות שבין אדם למקום. הן הדבר החשוב. זה מה שאלוהים רוצה מאתנו.

– "היו קדושים" דורשת מאתנו הפרשה. מה פירוש להיות קדוש? לכאורה, הקדושה היא בלתי מושגת, היא אוטופיה, היא מגדלור שעלינו ללכת לאורו, וככל שנתקרב אליו הוא יתרחק, ולכן איננו יכולים להיות קדושים. אבל אני מפרש את הפרשה, בכך שהקדושה היא במעשים המכוונים לשם, כל אותן מצוות שמופיעות בפרשה הזאת.

– הדרישות בפרשת "קדושים" הן אוניברסליות. ראוי לדרוש אותן מכל אדם באשר הוא אדם. לא רק יהודי צריך לא לקלל חרש, לכבד את הזקן, לעזור לחלש וכד'. נכון. אבל השאלה היא מה אני כיהודי לוקח מהמורשת שלי. אני כיהודי בוחר לקחת ממנה את המוסר של פרשת "קדושים". כלומר, גם את המוסר האוניברסלי שלי, אני בוחר לחפש במורשת היהודית ולקחת אותה מן היהדות, וכשיש פרשה כזו, אני מנסה לאמץ אותה.

– בפרשת "קדושים" אני רוצה להעלות על נס, ולהקדיש לזכרו ולעילוי נשמתו את הדברים שלי ואולי את המפגש כולו – את הרב הבר, שהלך בשבוע שעבר לעולמו ממחלת הקורונה. הוא בעיניי התגלמות המוסר היהודי של פרשת "קדושים". הוא נפטר צעיר מאוד, בן 55, אך בזכות פועלו בעמותת "מתנת חיים", הוא הניע 800 אנשים לתרום כליה לאנשים שאינם מכירים. מה יותר "ואהבת לרעך כמוך", כמופת וכמצווה אקטיבית, הדורשת מאתנו לעשות בפועל למען האחר?

לפעמים אני שואל את עצמי, האם אותה תורה נתנה לרב הבר ול"רב" ברלנד. ברלנד הוא התגלמות האגואיזם המוחלט, הנצלני, המוכן לשעבד כל אדם למען התאוות שלו. הרב הבר הוא מופת של אלטרואיזם. זאת היהדות שלאורה אני מנסה ללכת.

– בטקס הדלקת המשואות, ריגשה את כולנו רנה אביטבול בת ה-92 שכל כולה אהבת האדם ועשיה למען הזולת. הבחירה בה להשיא משואה והאהבה שהיא קיבלה מן הציבור, מגלמים פסוק נוסף מן הפרשה: "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן".

ביד הלשון: אחרי מות קדושים אמור

אנו מצויים בשבוע שבין שבת פרשת "אחרי מות" לשבת פרשת "קדושים" (שבשנה שאינה מעוברת נקראות שתיהן באותה השבת). הפרשה של השבוע הבא היא "אמור".

החיבור של רצף הפרשות הזה, יצר את הפתגם העממי המתאר את המנהג לדבר טובות על הנפטר, אחרי מותו.

ניתן להעניק לביטוי שתי פרשנויות שונות. האחת – כפשוטה: הפתגם מתאר את הדבר הראוי, הנאה, לומר על המת דברים טובים, להאיר את צדדיו החיוביים, להצניע את צדדיו השליליים.

ניתן לפרש את הפתגם על דרך האירוניה – כל אחד, אחרי שמת נהיה פתאום קדוש. והוא בכלל לא ידע שהוא כזה. אירוניה על ההגזמות בתיאור מעלותיו של אדם והצגתו באופן בלתי אמין.

 

 

אחרי מות קדושים (תשע"ג, 2013)

בשבת הקרובה נקרא את שתי הפרשות הסמוכות – "אחרי מות" ו"קדושים". בכל שנה שאינה מעוברת, כמעט 2/3 מהשנים, אנו קוראים את שתי הפרשות יחד. צירוף שמות שתי הפרשות ופרשת "אמור" שאחריהן, יצרו את צירוף המילים "אחרי מות קדושים אמור", שנדרש ככלל – כאשר אדם מת, יש לכבד את זכרו בדברי שבח.

כאשר עושים זאת בצורה מוגזמת – כמו מליצות שווא והדבקת תכונות צדיקות וחסידות שלא היו ולא נבראו, ההגזמה הזאת מקלקלת את השורה ואינה מכבדת באמת את זכר המת. אולם על כל אדם ניתן למצוא דברים חיוביים, ואלה הדברים שראוי לומר לאחר מותו.

אפשר לומר ולכתוב דברי סיכום אובייקטיביים אחרי מות, להציג גם את הצדדים הפחות יפים, אולם מן הראוי לעשות זאת בצורה מכובדת, לא חד צדדית, לא מרושעת, לא פוגענית ותוך רגישות לאבלם של בני המשפחה והחברים הקרובים – לא להוסיף צער על אבלם. ומי שיש לו רק דברים רעים לומר על המנוח? מן הראוי שיתאפק בתקופת האבל. ואפשר להביע צער גם על מותו של אדם שאיננו אוהבים.

הפגנות השמחה על מותה של מרגרט תאצ'ר, 23 שנים אחרי שסיימה את תפקידה, הן מפגן מבחיל של חוסר תרבות, אולי נכון להגדיר זאת כברבריות. ואצלנו? הפגנות שמחה מסוג זה אינן זכורות לי, אך לא אתפלא אם התופעה הזאת תגיע גם לאן. יומיים קודם למותה של תאצ'ר נפטר העיתונאי והסופר אמנון דנקנר, והתקשורת מלאה, לצד הספדים ודברים בשבח המת, לא מעט ביטויי שמחה, בעיקר במרשתת ובפייסבוק, אך גם בעיתונות המודפסת.

תרבות הטוקבטקים שברה את הטאבו של "אחרי מות קדושים", והנוהג המכוער והנפסד הזה היה לחלק מן השיח הציבורי שלנו.

 

מן הראוי שנחזור לכלל היהודי היפה של אחרי מות קדושים אמור.

צרור הערות 22.4.20

* ועכשיו – לעבודה!

* בזכות יובל כרמי – בקרב בין ד"ר נתניהו למיסטר ביבי ניצח יובל כרמי. מיסטר ביבי נבהל מבחירות וד"ר נתניהו הלך לאחדות.

* סוף למריחות – כשמאות אלפי ישראלים מאבדים את מטה לחמם, המצב הכלכלי מידרדר למשבר קשה, ונתניהו עצמו יודע ומבהיר שחייבת לקום ממשלת אחדות לאומית – הוא מרח את הקמתה במשך שבועות, ותקע את המו"מ על סוגיות אישיות בלבד, של הישרדותו האישית.

אבל העיקר שבסופו של דבר הוא התעשת. השכל הישר ניצח. או אולי ההבנה שלו שהאלטרנטיבה הרת אסון, ואי רצונו להיום אשם בכך. סוף טוב הכל טוב!

* אטימות – המספר המפלצתי של השרים בממשלה המסורבלת והמגושמת הזאת מבטא אטימות לאזרחי ישראל בתקופה של משבר כלכלי. אין לכך הצדקה. צריך היה להקים ממשלה פריטטית בת 20-22 שרים. לא יותר. וכאילו לא די בכך, מדובר גם על מינוי 16 סגני שרים. סגן שר הוא תפקיד מיותר. צריך לבטל את התפקיד הזה. בראש משרד צריך לעמוד נבחר ציבור ומתחתיו דרג מקצועי בראשות המנכ"ל. סגני שרים נועדו אך ורק להיות פרס ניחומים לח"כים שבטוחים שנולדו להיות שרים. אני קורא לגנץ לא למנות אף סגן שר.

עם זאת, אם זה המחיר של הקמת ממשלת האחדות הלאומי, הוא מחיר אפסי לעומת האלטרנטיבה.

* דגל לבן – ניסיונו של נתניהו להשתלט על מינוי השופטים נחל כישלון חרוץ. אם צביקה האוזר הוא הסולם שלו לרדת מהעץ, יותר משזה סולם – זה דגל לבן. נכון, צביקה האוזר דוגל בגישה שמרנית במשפט. גם אני. זו גישה נכונה. אבל הוא מאמין במערכת המשפט ומכבד אותה, הוא נאמן שלטון החוק והוא לוחם ללא חת בשחיתות. אין מי שיודע זאת כנתניהו. הוא ספג זאת על בשרו.

עם זאת, מן ההגינות היה, שאת התפקיד הזה ימלא נציג האופוזיציה.

* על כף המאזניים – המסר המרכזי של כחול לבן התמקד בשלוש מילים: ישראל לפני הכל.

מדינת ישראל מותשת לאחר שנה וחצי של משבר פוליטי שלא היה כדוגמתו מאז קום המדינה. לאחר שלוש מערכות בחירות רוויות שנאה והשמצות, בתוך שנה. לאחר קרוב לשנה שבה ישראל מתנהלת בידי ממשלות מעבר, שמרבית השרים בהן מונו ולא נבחרו בידי הכנסת. כל זאת, בעיצומו של המשבר הרפואי החמור ביותר בתולדות המדינה שמוביל למשבר כלכלי מהקשים ביותר בתולדות המדינה.

בפני כחול לבן עמדו מאזניים.

על כף אחת היחלצות פטריוטית למען המדינה, כדי להתמודד יחד עם המצוקות.
על הכף השניה פינוק מתייפייף ומנותק מצרכי העם והמדינה.

מה הבחירה של מפלגה שסיסמתה היא: ישראל לפני הכל?

כחול לבן התפצלה.
מנהיג פטריוט ואחראי בחר בכף אחת.
דמגוג מתייפייף בחר בכף השניה.

* להיבנות מהמשבר – יאיר לפיד זועק את זעקת העצמאים ובעלי העסקים הקטנים, וזה יפה מאוד. אבל אני תמה, האם הוא באמת משוכנע שהמזור למצוקות הכלכליות והחברתיות הן שפיכת מיליארדים על עוד סיבוב בחירות מיותר?

יש שני סוגים של מנהיגים במצב כזה. אלה שמנסים להיבנות מהמשבר ואלה שנכנסים תחת האלונקה כדי לתת כתף ולהיות שותף בהתמודדות עם המשבר.

מעניין איזה סוג מנהיגות מיישם את העיקרון "ישראל לפני הכל".

* ברירה בין ההתחייבויות – נראטיב ציני שבו משתמשים אנשי כחול לבן כדי להצדיק את הפרת ההתחייבות לציבור לא להקים ממשלה בתמיכת הרשימה המשותפת או בהימנעותה: כחול לבן התחייבה לשתי התחייבויות סותרות – לא לשבת בממשלה תחת ראש ממשלה עם כתבי אישום ולא להקים קואליציה בתמיכת המשותפת. כיוון שאחרי הבחירות התברר שיש סתירה בין ההתחייבויות, הם נאלצו להפר אחת מהן, כי החלפת נתניהו היא מטרת-העל.

גם אם נקבל את הנראטיב הזה, יש להשתומם על סדר העדיפויות שבו. האם עדיף להקים ממשלה שקיומה תלוי ברשימה, שיש ניגוד מוחלט בין האינטרס העליון שלה לזה של הממשלה? הרי האינטרס העליון של הממשלה הוא קיומה, שלומה וביטחונה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, בעוד האינטרס העליון של הרשימה המשותפת הוא שלא תהיה מדינה יהודית. ממשלה עם הליכוד בראשות נתניהו, עם כל הבעייתיות שבה, היא קואליציה בין שותפות לאותו אינטרס עליון.

אבל הנראטיב לא מדויק כלל. כחול לבן אמרה שתקים ממשלת אחדות לאומית ללא נתניהו ושבכל מקרה לא תקים קואליציה שתתבסס על הרשימה המשותפת.

אין שום סתירה בין ההתחייבות לא להקים קואליציה עם המשותפת להתחייבות להקים ממשלת אחדות. להיפך, ברור שהרשימה המשותפת שוללת ממשלת אחדות ואף ממשלת אחדות לאומית לא תכלול אותה.

לעומת זאת, יש סתירה בין ההתחייבות להקמת ממשלת אחדות לבין ההתחייבות לא להקים אותה עם ישיבה תחת נתניהו. למה יש סתירה? כי תוצאות שלושת סבבי הבחירות + תוצאות הפריימריז בין נתניהו לסער + הכרת המציאות מעידה שהליכוד והבלוק שלו לא יחליפו את נתניהו.

את הסתירה הזאת אי אפשר ליישב. צריך לבחור בין הפרת ההתחייבות להקמת ממשלת אחדות להפרת ההתחייבות לא לשבת תחת נתניהו. אם מתעקשים לא לשבת תחת נתניהו מפירים את ההתחייבות להקים ממשלת אחדות. אם מתעקשים להקים ממשלת אחדות מפרים את ההתחייבות לא לשבת תחת נתניהו.

מה שצריך לקבוע כאן הוא האינטרס הלאומי. הרי "ישראל לפני הכל". מה עדיף? בחירות רביעיות בתנאי קורונה? ומה תהיינה תוצאותיהן? במקרה הטוב חזרה לדילמה בין ממשלת אחדות לסיבוב חמישי. במקרה הרע, שהוא בהחלט אפשרי וסיכוייו לא מעטים, הוא ניצחון מוחלט לנתניהו. החלופה הראויה לטובת האינטרס הלאומי, היא הקמת ממשלת אחדות לאומית, בתנאים ריאליים (כלומר רוטציונית ופריטטית, אך בשנה וחצי הראשונים בראשות נתניהו), שתייצב את מדינת ישראל אחרי משבר פוליטי מתמשך של סיבובי בחירות חוזרים ונשנים ללא הכרעה ועם ממשלת מעבר שרוב שריה מונו ללא אישור הכנסת, תתמודד יחד עם משבר הקורונה והמשבר הכלכלי בעקבותיו ותנמיך את להבות השנאה, ההקצנה והקרע בחברה הישראלית. ולא פחות חשוב – תקבע בהסכמה לאומית רחבה את גבולה המזרחי של ישראל, בהחלת ריבונות ישראל על בקעת הירדן רבתי. יש להתכנס פנימה, לאחדות לאומית, ולא להיגרר למחוזות אפלים, כמו לגיטימציה לכהניסטים ולרשימה המשותפת.

* ההונאה הגדולה – יאיר לפיד הדמגוג מאשים את בני גנץ בהונאת בוחריו.

ביום הבחירות קמתי בבוקר והצבעתי לכחול לבן, מפלגה שהתחייבה שבשום פנים ואופן לא תקים ממשלה שתלויה בתמיכה או בהימנעות של הרשימה המשותפת. בדיוק כפי שעשיתי פעמיים נוספות קודם לכן באותה שנה. אחרי שהצבעתי למפלגה שהתחייבה לכך, הלכתי ליום עבודה בבחירות, למען אותה מפלגה על בסיס אותה התחייבות, כפי שעשיתי בשלושה סיבובי בחירות. ובמשך כל אותם סיבובי בחירות, אני עצמי התחייבתי מאות פעמים, כפי שהתחייבה המפלגה שבה הייתי חבר ולמנהיגיה האמנתי, שכחול לבן לעולם לא תעשה את מעשה הנבלה הזה.

הלכתי לישון, ובבוקר קמתי והמפלגה שבה תמכתי נגררה אחרי יאיר לפיד הדמגוג להונאה הגדולה בתולדות המדינה – המפלגה הזאת ניסתה להקים ממשלת מיעוט (!) חסרת יכולת תפקוד ומשילות, שקיומה תלוי ברשימה לאומנית קנאית, אנטי ישראלית, השוללת את זכותו של העם היהודי ורק של העם היהודי להגדרה עצמית, שוללת את זכות קיומה של מדינת ישראל, תומכת באויבי ישראל, בטרור וב-BDS, דוגלת בחסימת שערי ארץ ישראל בפני יהודים (ביטול חוק השבות) ובהטבעת מדינת ישראל בהצפה של מיליוני פלשתינאים (מימוש "זכות" השיבה), ודורשת להעמיד את שלושת הרמטכ"לים שהנהיגו את המפלגה לדין בהאג כפושעי מלחמה.

והוא, הדמגוג האשם בהונאה הזאת, מאשים את גנץ בהונאה, כיוון שנחלץ להציל את מדינת ישראל מאנרכיה.

* בשורת ההשתלבות – אחת הבשורות הטובות של הממשלה החדשה, היא מינוי שר ערבי.

אחת הטענות הדמגוגיות הנשמעות בשיח הציבורי, היא שהרשימה המשותפת מייצגת חמישית מהאוכלוסיה בישראל. אילו היא ייצגה חמישית מן האוכלוסיה בישראל, היא הייתה מונה 24 מנדטים. לרשימה המשותפת 15 מנדטים. מתוך זה, יש לה כנראה כמנדט שקיבלה מזן מוזר של יהודים חסרי חוליות ואכולי שנאה עצמית. כלומר עשרה מנדטים של הציבור הערבי אינם תומכים ברשימה הלאומנית האנטי ישראלית.

בין שליש לחצי מהאוכלוסיה הערבית בישראל, המעוניינים להשתלב במדינה ולא לרשת אותה, אינם זוכים לייצוג פוליטי. העליה המטאורית של הרשימה המשותפת היא סכנה לדמוקרטיה ואיום על המרקם העדין של יחסי יהודים וערבים בישראל. הדבר חייב להדליק נורות אזהרה ולחייב אותנו למעשים. מינוי שר ערבי בממשלת האחדות הלאומית הוא צעד ראשון, ויש לקוות שלא האחרון, בדרך הזאת.

* תיקון – החלטתו של בני גנץ למנות שר ערבי בממשלת האחדות הלאומית, היא תיקון לניסיונו הנואל להקים ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברשימה אנטי ישראלית. שאלת הדו-קיום בין יהודים וערבים במדינת ישראל היא סוגיה לאומית חשובה ביותר. עליית כוחה של הרשימה האנטי ישראלית היא איום על הסיכוי לדו-קיום. הניסיון להקים ממשלה התלויה ברשימה האנטי ישראלית, היה מסר של לגיטימציה לבדלנות שמטרתה לרשת את מדינת ישראל. בצירוף שר ערבי לממשלת אחדות לאומית, אנו מעבירים מסר של אחווה וקריאה לשותפות אמת ולהשתלבות הערבים במדינת ישראל.

* סירחון – רעיון העוועים של ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של רשימה לאומנית אנטי ישראלית קנאית מת. הסירחון של הגוויה ימשיך ללוות אותנו.

* אופוזיציה לממשלה או למדינה – צר לי מאוד שכחול לבן התפלגה ולא נכנסה בשלמותה לממשלה. אבל יש לכך צד חיובי. טוב שראש האופוזיציה הוא יאיר לפיד ולא איימן עודה.

ראש האופוזיציה הוא תפקיד ממלכתי חשוב, ומן הראוי שציוני ימלא את התפקיד. ראש האופוזיציה נואם לצד ראש הממשלה באירועים הממלכתיים ובדיונים החשובים בכנסת. כאשר מגיע ראש מדינה זר לכנסת, ראש האופוזיציה נואם בישיבה המארחת אותו לצד ראש הממשלה. בכל ביקור של מנהיג זר בארץ, הוא נועד עם ראש האופוזיציה. המסר מן הפגישות הללו, הוא שיש חילוקי דעות עמוקים, אך בסיס איתן של קונצנזוס לאומי, שמעל ומעבר לקואליציה ואופוזיציה. שגם אם יש מחלוקת איך להילחם בירי הרקטות על עוטף עזה, למשל, אין מחלוקת מי התוקפן ועל הצורך להילחם בו.

אם נציג הרשימה האנטי ישראלית היה ראש האופוזיציה, כאשר מנהיג זר היה נפגש אתו, הוא היה שומע את הנראטיב של האויב. הוא היה שומע שישראל היא מדינה קולוניאליסטית, שצה"ל הוא צבא כיבוש וחייליו ומפקדיו פושעי מלחמה, שהציונות היא גזענות ושישראל היא מדינת אפרטהייד, שיש סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית וכל סיסמאות השטנה והנאצה נגד מדינת ישראל.

יתר על כן, על פי החוק על ראש הממשלה לעדכן אחת לחודש את ראש האופוזיציה בענייני חוץ וביטחון. אמנם אני סומך הן על נתניהו והן על גנץ שהם לא היו מדווחים לעודה על מה שהוא לא יכול לקרוא בעיתונים, אבל כל המשמעות הממלכתית של עדכון ראש האופוזיציה הייתה הולכת לאיבוד.

בקיצור, אין רע בלי טוב. הטוב שבאי הצטרפות יש עתיד לממשלה, היא שראש האופוזיציה לממשלה לא יהיה ראש האופוזיציה למדינה.

* הפגנת סרק – מדינת ישראל נמצאת בתנאי סגר קשים, לשם הגנה על בריאות האזרחים. אפילו תפילה במניין אסורה. רק דבר אחד הוחרג – הפגנות. למה? כדי להבטיח את חופש ההפגנה, שהוא יסוד מוסד של הדמוקרטיה. עצם קיומן של ההפגנות הללו, בתיאום עם משטרת ישראל, זו עדות לכך שהטענות על "פגיעה" כביכול בדמוקרטיה, הן עורבא פרח, הבל ורעות רוח. אלה בסך הכל הפגנות נגד ממשלת האחדות הלאומית. באחד הפרסומים ראיתי הבטחה שינאמו בה אנשים "מן השורה הראשונה". אני לא בטוח שאיימן עודה, השולל את זכות קיומה של מדינה יהודית, הוא בדיוק "מן השורה הראשונה". וכיוון שהברירה היא או ממשלת אחדות לאומית, או סיבוב בחירות רביעי בתנאי קורונה, מה שעלול לדרדר אותנו לאנרכיה, היה לי ברור כל העת שממשלת האחדות קום תקום, למקום ההפגנות נגדה. ואני בטוח שרוב מוחלט של אזרחי ישראל, כולל רוב מוחלט של מצביעי כחול לבן, תומכים בממשלת האחדות.

* הדגל האנרכיסטי – איך האנשים שנשאו את דגל הכחול לבן, וקראו על שמו את מפלגתם, מידרדרים לאנרכיזם של דגלים שחורים.

* תאוריית קונספירציה חולנית – 12 ראשי ממשלה היו לישראל מאז קום המדינה. אהוד ברק אינו נמנה עם 11 הטובים שבהם.

בנוסף להיותו ראש ממשלה כושל, הוא גם היה חשוד בפלילים, ורק בזכות השתיקה של סביבתו, לא הוגש נגדו כתב אישום.

במופע האימים שלו בערוץ 12, אהוד ברק המציא תאוריית קונספירציה חולנית, ברמת תאוריית הקונספירציה לפיה השב"כ רצח את רבין. הוא יושב באולפן ומשקר במצח נחושה. הוא מספר סיפור, על פיו בידי נתניהו היה חומר פלילי ואישי נגד גנץ ואשכנזי והם סחטו אותם באיומים כדי שיצטרפו לממשלה. בתמורה גנץ ואשכנזי ידאגו שלא תפתחנה חקירות נגד נתניהו.

תעשיית השקרים של נתניהו ניהלה קמפיין הסתה אישי נגד גנץ, שלא היה כדוגמתו מאז קום המדינה. טענתו החולנית של ברק, היא שהיה בידי נתניהו מידע על השניים שהוא בחר לשמור בסוד. כלומר, כל השקרים שבדו הם אמת, והם התנדבו לא לספר את כל האמת. זה הרי מגוחך. זה הרי חולני.

איך גנץ ואשכנזי ידאגו שלא יפתחו חקירות נגד נתניהו? הרי אילו ממשלה יכלה למנוע חקירות נגד ראש הממשלה, למה נתניהו לא מנע את החקירות נגדו לפני ארבע שנים?

ברק יודע שהוא משקר. אלא אם כן הוא אינו שפוי ומאמין לשקריו.

אני מקווה מאוד שגנץ ואשכנזי יתבעו אותו על הוצאת דיבה.

* ילדים נחטפים – זוכרים את הימים שבהם בכל יום התאבד כאן מחבל וערך טבח בישראלים? שאנשים פחדו לעלות לאוטובוסים ולהיכנס למסעדות? שיותר מאלף ישראל נרצחו במרחץ דמים אינסופי? מתגעגעים לזה?

למה זה לא קורה היום? האם המוטיבציה של האויב לפגע בנו פחתה? כמובן שלא. זה השתנה, כי המציאות בשטח השתנתה. היא השתנתה כאשר נאלצנו, בעקבות מרחץ הדמים הזה, להחזיר את השליטה הביטחונית של צה"ל על שטחי הרש"פ. מאז, אנו מגיעים למחבלים לפני שהם מספיקים לפגע בנו. לא בכדי, הפיגועים המצליחים הם של "מחבלים בודדים" שקשה לנטר אותם ולהגיע אליהם, וגם לבעיה הזו מצאנו מענה טכנולוגי בעקבות גל "אינתיפאדת הסכינים".

מדי לילה חיילי צה"ל ולוחמי השב"כ פועלים בשטח האויב, עוצרים מחבלים ומסכלים בכך מאות פיגועים בשנה ומצילים חייהם של אלפי ישראלים. ואיך מכנה גדעון לוי את הפעולות הללו? "ילדים שנחטפים ממיטותיהם באישון ליל".

ואני רק שאלה. מי שתומכים בהקמת ממשלה שקיומה תלוי במפלגתו של גדעון לוי, מאמינים שממשלה כזו הייתה יכולה להמשיך לסכל פיגועים רצחניים (כלומר לחטוף ילדים ממיטותיהם באישון ליל)? האם הם היו תומכים בממשלה בהצבעות בכנסת למרות שהיא מורה לקלגסי אקיבוש לחטוף ילדים ולסכל את זכותם הלגיטימית של הילדים האלה לבצע פיגועים קטלניים ולרצוח יהודים? האם קואליציה עם הגדעון לוי'ם באמת עדיפה על קואליציה עם נציגי מחצית עמנו?

* חופשה באילת – השנה יוצאים לחופשה באילת. חייבים להציל את אילת.

* מי יכנס לבידוד – אנו קוראים השבת שתי פרשות – "תזריע" ו"מצורע". שתי הפרשות עוסקות בנגע מידבק – במקרה זה לא בקורונה אלא בצרעת. ומה הדרך שבה החברה מתמודדת עם הנגיף? בידוד, הסגר. סדנא דארעא חד הוא.

אבל יש הבדל משמעותי. בפרשת השבוע מי שנכנס להסגר אינו הציבור הרחב, אלא החולים בלבד. וכך אין פגיעה כלכלית וחברתית כתוצאה מהשבתת החיים לכלל, אלא הבטחת המשך החיים הכלכליים והחברתיים, באמצעות בידוד החולים.

אבל יש כאן בעיה חמורה. היחס למצורע הוא ממש של הרחקה והחרמה, באופן שאינו הולם כלל את ערכי הערבות ההדדית והסולידריות עם החלש, שמאפיינים כל כך את התורה. התורה מתייחסת למצורעים כאילו היו … מצורעים.

על פי חז"ל, הצרעת היא סימפטום לבעיה התנהגותית – לשון הרע. הבידוד הוא מעין ענישה חברתית על לשון הרע, רכילות ושיימינג. בתופעות הללו מן הראוי שנלחם, לאו דווקא בהחרמה והרחקה, אלא בעיקר בדרכי חינוך ודה-לגיטימציה ובפיצוי הנפגע.

* מעצמת האם – אחת הטענות הפופולריות במסע הדה-לגיטימציה למדינת ישראל, היא האשמתה כמדינה קולוניאליסטית, פרי פעולה קולוניאליסטית של תנועה קולוניאליסטית, הציונות.

על פי הגדרת ויקיפדיה, קוֹלוֹנְיָאלִיזְם היא תופעה של השתלטות מעצמות על טריטוריות מעבר לים – באסיה, באפריקה ובאמריקה, בעזרת התיישבות והקמת מערכת שלטונית (קולוניות), תוך נישול האוכלוסייה המקומית וניצול משאביה הטבעיים והאנושיים לצורכי המעצמה.

מהי מעצמת האם היהודית ששלחה את היהודים לנשל את הילידים באסיה? אושוויץ? מידאנק?

* הם באו עד חומה – מכל הביוגרפיות שקראתי מעודי, וקראתי אינספור ביוגרפיות (זו הסוגה החביבה עליי, ולא בכדי גם ספרי הראשון היה ביוגרפיה), הטובה ביותר וזו שהטביעה בי חותם יותר מכל ביוגרפיה, הייתה "מעבר לגשמי", הביוגרפיה של אבא קובנר, מאת דינה פורת. איני נוהג לקרוא פעמיים אותו ספר, אך את הספר הזה קראתי פעמיים וגם חזרתי אליו להכנת שיעורים והרצאות.

אבא קובנר היה פרטיזן, משורר, ממנהיגי השומר הצעיר בליטה, מנהיג המחתרת בגטו וילנה, מפקד הפרטיזנים היהודים ביערות באזור וילנה, מנהיג קבוצת הנוקמים שתכננה מבצע נקם המוני בגרמנים, קצין החינוך המיתולוגי של חטיבת גבעתי בקרבות תש"ח, דמות מרכזית בקיבוצו עין החורש ובתנועת הקיבוץ הארצי, הוגה ומייסד בית התפוצות, ממובילי ההתחדשות היהודית בתנועה הקיבוצית עם ייסוד "החבורה" באמצע שנות ה-80, חתן פרס ישראל לשירה. כל ציוני הדרך הללו קטנים כדי לתאר את דמותו ההירואית, שהיו בה גם צדדים קשים, אם לא לומר אפלים. אך הוא דמות מעוררת השראה.

דמותו מרתקת אותי ולאורך שנים אני משתדל לקרוא כל מה שנכתב עליו. קראתי השבוע ספר חדש – עליו ומשלו, שיצא אשתקד במלאת מאה שנה להולדתו, בעריכת מוקי צור, שכבר ערך ספר מכתביו, "לדחות את הקריעה". שם הספר: "הם באו עד חומה".

שם הספר הוא ציטוט שורת הפתיחה של הפואמה "אחותי קטנה", החשובה ביצירותיו הספרותיות של קובנר.

בעיזבונו של אבא קובנר נמצא פנקס קטן, יומן שבו כתב קובנר בתמציתיות שבתמצית את האירועים בגטו וילנה החל ב-22 ביוני 1941 ועד 6 במאי 1942. היומן נכתב ביידיש, וכותרתו: לוח השנה של הזוועה. התיאורים התמציתיים הם כדוגמת:
3 ביולי 1941
תופסים בהמונים.
4 – בורחים מן הבתים.
6 – סרטי זרוע עם מגן דוד.
וכן הלאה.

זה נראה כמו טיוטה שהכין לעצמו, בכוונה לכתוב בהרחבה את הסיפור, אם ייצא בחיים מהזוועה.

רק ביום האחרון הוא הרחיב וכתב שורות שלמות, מעין שירה בפרוזה.

חלקו הראשון של הספר הוא צילום של כל דפי היומן, ביידיש, ולצדם התרגום לעברית, מאת דוד טננבאום.

חלקו השני הוא הערות היסטוריות ליומן, שכתבה חוקרת השואה ד"ר טל כהן. היא עקבה אחרי כל דיווח שלו, הסבירה ותיארה בהרחבה את האירוע. יש דיווחים שעליהם כתבה בפשטות: "לא נמצאו לכך עדויות נוספות".

חלקו השלישי הוא מסה מרתקת של מוקי צור, העוסקת בשלוש יצירות של קובנר: היומן, הכרוז, השיר.

היומן הוא אותו יומן תמציתי הפותח את הספר. הכרוז הוא הכרוז המפורסם שכתב אבא קובנר בעברית וביידיש ב-1 בינואר 1942 בגטו וילנה; הכרוז הראשון שבו יהודים העזו לומר (יותר מתוך ניתוח ואינטואיציה ועיבוד מידע, מאשר מתוך ידיעה) שהיטלר זומם להכחיד את כל יהודי אירופה והחל לבצע את זממו, וש"פונאר היא מוות". הכרוז קורא למרד. זו הקריאה הראשונה בשואה למרד. כותרת הכרוז: "אל נלך כצאן לטבח".

השיר הוא הפואמה "אחותי קטנה", העוסקת בשואה ומוראותיה ומשמעותה, דרך סיפור המחבוא של קובנר וחבריו להנהגת השומר הצעיר בוילנה במנזר נוצרי, בטרם החליטו לחזור לגטו כדי לארגן את המחתרת ולקרוא למרד. הפואמה נכתבה ב-1967. אמנם לא ידוע מתי בדיוק באותה שנה היא נכתבה, אך מוקי מעריך שהיא נכתבה בתקופת ההמתנה שקדמה למלחמת ששת הימים, או אחרי המלחמה, אך עדין בצל ההמתנה. המסה המרתקת קושרת ביד אמן בין שלוש היצירות, השונות כל כך זו מזו במהותן. חלקה האחרון של המסה הוא פירוש שכתב מוקי על הספר – משפט אחר משפט.

חלקו האחרון של הספר הוא הפואמה עצמה – צילום של ההוצאה המקורית, כפי שעיצב אותה בקפדנות אבא קובנר.

מומלץ ביותר!

* הקלות הנסבלת של הקיום – קראתי לאחרונה ספרון שכתב לפני 12 שנים ידידי מתי חי, איש חינוך, ידיעת הארץ ומכינות קדם צבאיות – "הקלות הנסבלת של הקיום". ספר קצר, שבו משתף אותנו מתי בתובנות חייו ובהשקפת עולמו ותפיסתו החינוכית, בשפה פשוטה ובהירה, השזורה בסיפורים מחייו ומחיי משפחתו. המסר שלו הוא של חיים בעלי משמעות תוך ביקורת על תרבות הצריכה שמשחיתה את האדם.

לרגל יום השואה, אשתף בסיפור מעורר השראה על אביו של מתי, המופיע בספר. "כשהיה אבי בגיל מתקדם ועדיין בריא, שכנעתי אותו להצטרף אליי לטיול משפחתי בארצות הברית, לפגוש קרובי משפחה שלא פגש מאז מלחמת העולם. לאבי היה חשוב לאתר אדם מכפר נעוריו בשם מאיר כץ בניו יורק. לאחר מאמצי החיפושים הגענו לבית דירות צנוע בשכונה חרדית, נכנסנו לדירה שכל קירותיה היו עמוסים בספרות קודש, הובלנו פנימה אל הרב מאיר כץ.

הרב הזקן לא מיד זיהה את אבי. אבי נאלץ להזכיר לו שוב ושוב את שמו ושם משפחתו ואת הכפר שממנו באו. ולפתע, השתנתה הבעת פניו, התרגשות גדולה אחזה בו, הוא נעמד רועד, חיבק את אבי ופרץ בבכי. אבי בכה עמו. עמדתי נבוך מתבונן במעמד המרגש. בקול רועד מוצף בדמעות התעניין הרב מי אני וכשאבי אמר בגאווה שאני בנו, פנה אליי ושאל: 'אתה יודע מי אבא שלך? אתה יודע שאני חייב לו את חיי? אתה יודע כמה אנשים הציל ממוות?' ואז שמעתי לראשונה על הצעדה שבא צעדו אבי, מאיר כץ ושאר אנשי קבוצת עבודות הכפיה לקראת סוף המלחמה באפיסת כוחות. כל מי שנפל נורה מיד. כץ נפל, השומר הגרמני ניגש לירות בו ואז צעק לו אבי 'עצור, אני אשא אותו'. נראה שהשומר היה מרוצה מכך שבקרוב יהיו שניים לירות בהם. אבי, כך מספר לי כץ, העמיס אותו ב'סחיבת פצוע' כמה קילומטרים ואז, בדמדומים, ברגע שבו השומרים לא הבחינו, נדחף אבי לשלג שנערם בצדי הדרך ביחד עם מאיר כץ עד שהשיירה כולה עברה והמשיכה לדרכה. ואז יצא, העמיס את כץ על כתפיו, והמשיך לבית איכרים סמוך. לאיכר שפתח להם את הדלת אמר אבי, שהם מקבוצת העבודה שעברה והם מבקשים מקום ללון רק הלילה. אבי סיפר שהאיכר הטוב הגיש להם כד חלב שאותו מזג אבי לפיו של מאיר כץ שהיה על סף איבוד הכרה, וקול כניסת המשקה לבטנו העיד על כלי ריק. באותו הרגע התעורר כץ מעלפונו, הבין את המצב ופרץ בבכי על כתפי אבי, אבי בכה עמו וכך נרדמו עד הבוקר. למחרת, כשהתעוררו, הודו לאיכר האלמוני והזדרזו להדביק את הקבוצה, עמה המשיכו עד הנפילה בשבי הרוסי. בעיניי, המפגש ביניהם החיה ושיחזר את אותו רגע נדיר ובלתי נתפס".

* ביד הלשון

טקס או טכס – ימים אלה של יום השואה, יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות רוויים בטקסים, השנה – ללא קהל.
איך נכון לכתוב: טקס או טכס? המילה לקוחה מן היוונית העתיקה. היא מופיעה במקורותינו בשתי הצורות ולכן שתיהן לגיטימיות. אולם האקדמיה ממליצה באופן חד משמעי על הכיתוב: טקס.

במשקל העברי של המילה, אין דגש באות השניה. אנו אומרים שֶׁבֶר ולא שֶׁבֶּר, גֶּבֶר ולא גֶּבֶּר, כֶּפֶל ולא כֶּפֶּל. וגם כשהאות השניה היא כ"ף, הכ"ף היא רפה: נֶכֶס ולא נֶכֶּס, מֶכֶס ולא מֶכֶּס, סֶכֶר ולא סֶכֶּר, מֶכֶר ולא מֶכֶּר. על פי אותו משקל, את המילה טכס, כשהאות השניה היא כ"ף, היינו הוגים טֶכֶס. אך כיוון שאת המילה טקס אנו הוגים באות K, נקבע שנכון יותר לכתוב טקס.

אדון חולי ארץ – הפינה שהקדשתי לפירוש המילה "חולי" בפסוק זה, עוררה תגובות. כפי שכתבתי, פרשנים שונים פירשו אותה בדרכים שונות. אכן, יש פרשנים, כמו רד"ק, שפירשו את חולי מהמילה חִיל = פחד (חיל ורעדה). וראב"ע שכותב על חולי בהקשר של מחול, ומקביל אותה ל"תרקדו כאילים". פרשנים אחרים ובראשם רש"י, מפרשים חולי בחינת מחולל, כלומר אדון חולי ארץ = אלוהים, שחולל את הארץ. כך כותב רש"י: "חולי ארץ – המחולל ארץ". בפינתי כתבתי שהדעות חלוקות ושבחרתי את הפירוש שבעיניי הוא ההגיוני ביותר, בעיקר בשל ההקשר בפסוק כולו, בתקבולת: "מלפני אדון חולי ארץ" = "מלפני אלוה יעקב". כמובן שפירושים אחרים אפשריים וטובים אף הם.

* "חדשות בן עזר"

שתי רשומות לפרשת "כי תשא"

שבירת הלוחות

 בפרשת השבוע, "כי תשא", נקרא על עגל הזהב ושבירת הלוחות.

מה המסר של שבירת הלוחות? שאין משמעות לחומרה, אלא לתוכנה. הרי משה לא שבר את לוחות הברית כי הוא מאס בכתוב עליהם – עשרת הדברות. הוא שבר את לוחות הברית, כי הוא לא ראה טעם בקיומם של הלוחות, אם הכתוב בהם אינו מתקיים.

זהו מסר לדורות. אין קדושה בשום מסגרת. גם לא במסגרת פוליטית. גם לא במפלגה. כאשר חבר מפלגה חש שאין היא עוד נאמנה לדרכה – שיהיה נאמן לדרך ולא למסגרת (אלא אם הוא מאמין שיוכל להחזירה לתלם, תרתי משמע).

כאשר גאולה כהן נפטרה, הכל – מימין ומשמאל, העלו על נס, בהערכה רבה, את נאמנותה לעקרונותיה. היא לא היססה לפרוש מהליכוד כאשר סטה מדרכו.

הימים האלה הם ימים קשים בעבורי. תמיד הייתי אדם מעורב פוליטית, אך רוב הזמן לא הייתי חבר במפלגה. מצאתי אפיקי השפעה אחרים. הייתי חבר בדרך השלישית בשנות קיומה, ולפני כשנתיים, עם פרישתו של בוגי יעלון מן הממשלה והכנסת חברתי אליו, והצטרפתי לתל"ם עם היווסדה. דרכה הרעיונית של תל"ם היא דרכי.

כעת, בוגי יעלון שותף למהלך שאני מתנגד לו בכל נימי נפשי – הקמת ממשלת מיעוט בתמיכה מבחוץ של הרשימה המשותפת. יתכן שמדובר בצעד טקטי שנועד לקדם מהלך אחר. יתכן שהמהלך לא יצלח. כך או כך, אני מתנגד למהלך בכל תוקף, גם כטקטיקה (ואני גם כופר בתבונה של טקטיקה כזו). אם בסופו של דבר המהלך אכן יקרה – לא אשאר בתל"ם. כי תל"ם היא מסגרת שבה רציתי לקדם את אמונותיי. אם איני יכול לקדם דרכה את אמונותיי, לא אהיה בה.

בתקופת המאבק על הגולן, לעגתי לחבריי שנשארו במפלגת העבודה "כדי להשפיע מבפנים", ואמרתי שהם נשארים במפלגה שפועלת לחורבן ביתם, כי בית לא עוזבים…

בעיניי, מפלגה אינה בית. היא אוטובוס. כל עוד הוא מקדם אותי ליעד, אני נשאר בו. אם הוא סוטה מן הדרך, ארד בתחנה הקרובה. אני מקווה שזה לא יקרה.

יִשַּׁר כּוֹחַ

פינתי "ביד הלשון" עסקה בפרשת השבוע

יִשַּׁר כּוֹחַ – ברכת שבח וחיזוק. כל הכבוד! מקובלת בקהילות אשכנז. מקובל לומר אותה לבעל תפילה אחרי התפילה, או לבעל קריאה ("בעל קורא"), לעולה לתורה, למי שנשא דרשה וכד'. ניתן לומר אותה ללא נמען, יִשַּׁר כּוֹחַ, או לברך את האיש ישירות בגוף שני: "יישר כוחך". בימינו הברכה יצאה מבית הכנסת, כברכת כל הכבוד גם בחיי החולין. וכיוון שזו ברכה אשכנזית, נכון להזכיר את ההגיה היידישאית: שׁכּוֹיֵיח.

מקורה של הברכה הזו הוא חז"לי, בהקשר של פרשת השבוע, "כי תשא". בפרשת השבוע מסופר על עגל הזהב ועל משה ששיבר את לוחות הברית. משה שב ועולה להר סיני, ואלוהים אומר לו: "וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ". האם שבירת הלוחות מקובלת על אלוהים? הגמרא משיבה בחיוב על השאלה. במסכת שבת נאמר: "דכתיב 'אשר שברת', ואמר ריש לקיש: יישר כוחך ששברת". ריש לקיש דורש את המילים "אשר שברת" כ"יישר כוחך ששברת". זה מקור הביטוי.

עדויות לשימוש בו בבתי הכנסת יש לנו החל מן המאה ה-15. בספר "שו"ת מהר"ם" של רבי משה מינץ במאה ה-15 נכתב: "כמו שנהגו לומר לחזן 'יישר כוחך', כלומר גמרת מצוותך יהיה רצון שתזכה לומר יתר מצוות". כלומר אלו מילות עידוד לחזן. עדויות נוספות קיימות גם מן המאה ה-18 בליטא ועדויות רבות מן המאה ה-19.

צרור הערות 11.3.20

* אחריות לאומית – רעיון הנפל של ממשלת מיעוט מקרטעת על כרעי תרנגולת, שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת, שבק חיים לכל חי. לא נותר ממנו אלא ריח רע.

ומה הלאה? יש לקוות שמנהיגי המפלגות יפסיקו לשחק עם החברה הישראלית בכל מיני תרגילים "מחוכמים", לא ציד עריקים ולא ממשלות מיעוט הזויות, אלא לגלות אחריות ומנהיגות ולהציב את ישראל לפני הכל. עליהם להקים ממשלת אחדות. זה מה שרצוי לעם וזה מה שרוצה העם. זאת המסקנה היחידה משְׁלוש מערכות הבחירות. סיבוב רביעי הוא מעשה טירוף אנטי פטריוטי.

על נתניהו וגנץ להיפגש עוד הלילה, להשתחרר מכל כבלי האגו ולרדת מעצים שונים. נתניהו צריך לוותר על הסינדול בבלוק ועל התביעה האולטימטיבית להיות הראשון. גנץ צריך לוותר גם הוא על התביעה האולטימטיבית להיות הראשון ועל העיקרון של אי ישיבה בממשלה שבראשה עומד נאשם בשחיתות. אמנם זה עיקרון נכון וראוי, אבל אחרי שלושה סבבים ללא הכרעה חייבים להכיר במציאות. כי האלטרנטיבה היא איומה.

יש לקוות שנתניהו לא יגרור את העם לסיבוב רביעי מתוך הנחה שהוא יוכל להיבנות מהפגיעה הקשה באמינות של כחול לבן. גם אם הוא צודק בהערכתו, אסור לו לטלטל את החברה הישראלית לעוד בחירות, בעיצומו של משבר הקורונה, בשל תאוות שלטון ללא שובע. והוא גם אינו יכול להיות בטוח שהערכתו תתגשם. והוא גם לא יודע איזו מפה פוליטית צפויה להתהוות עד הבחירות.

צו השעה הוא הקמת ממשלת אחריות לאומית.

* אנשי המפתח – חברי הכנסת צביקה האוזר ויועז הנדל הם אנשי המפתח במשבר הפוליטי. ברגע שהם הבהירו בצורה שאינה משתמעת לשני פנים, שיתנגדו לממשלת מיעוט שתלויה ברשימה המשותפת וילכו על זה עד הסוף תוך נכונות לשלם כל מחיר – הם סיכלו את רעיון העוועים הזה.

וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת.

* גיבורי האחדות – יועז הנדל וצביקה האוזר דחו על הסף בהחלטיות את הניסיון לפתות אותם לערוק כדי לאפשר קואליציית חסינות לנתניהו. והם עמדו איתן בלחצים לתת יד לממשלת מיעוט מקרטעת על הקביים האנטי ישראליות של הרשימה המשותפת.

יועז וצביקה עשויים להיות גיבורי האחדות הלאומית.

הם ראויים לאות המופת האזרחי והפוליטי.

* הנאמנים – בכירים בכחול לבן דרשו מיועז הנדל וצביקה האוזר להתפטר, אם אין בכוונתם להצביע בעד ממשלת מיעוט הנתמכת בידי הרשימה המשותפת. איזו עזות מצח! אלה השניים היחידים שנאמנים לדרך, נאמנים לעקרונות, נאמנים לערכים, נאמנים להתחייבויות הבחירות. שני אנשי מצפון שמתעקשים לא להתקרנף.

* רצון הרוב – בכנסת מכהנים 98 ח"כים שנבחרו מטעם מפלגות שהתחייבו לא להקים קואליציה עם הרשימה המשותפת או בתמיכתה מבחוץ. רוב עצום.

על פי סקר דיירקט פולס, רק 30% מן הציבור תומכים בממשלת מיעוט בתמיכה מבחוץ של הרשימה המשותפת. ומה שמעניין וחשוב יותר – למעלה מ-50% ממצביעי כחול לבן מתנגדים לצעד הזה.

הקמת ממשלת מיעוט הנסמכת על הרשימה המשותפת מנוגדת לרצון העם, מנוגדת לרצון מצביעי כחול לבן ומנוגדת להתחייבויות המפורשות של כל חברי הנהגת כחול לבן. לכן, אי אפשר להגדיר הקמת ממשלה כזו אלא כמחטף.

מהו רצון הרוב? אין לנתניהו רוב של 61 להקמת קואליציית חסינות. אין לו מנדט ולא יכולת להעמיד את עצמו מעל החוק, לברוח מאימת הדין או לבקש שוב חסינות. בשבוע הבא הוא ילך למשפט – יש שופטים בירושלים וחזקה עליהם שישפטו משפט צדק. ההישג של כחול לבן בשלוש מערכות הבחירות היה בקרב הבלימה של קואליציית החסינות. אולם הציבור לא נתן לכחול לבן ניצחון ואין לה אפשרות להקים ממשלה.

סיבוב רביעי הוא טירוף מערכות.

לכן, אין מנוס מממשלת אחדות לאומית של הליכוד וכחול לבן. אין לי ספק שזה רצון הרוב. על פי אותו סקר, למעלה מ-41% ממצביעי כחול לבן רוצים ממשלת אחדות כזו, וכך גם יותר ממחצית מצביעי הליכוד. על הנהגת כחול לבן להתעשת, לחזור בה מיוזמת ממשלת המיעוט (גם אם אינה, כפי שאני מקווה, אלא איזה תמרון טקטי) ולפעול בכל דרך להקמת ממשלת אחדות.

* עצם הלגיטימציה – ח"כ עאידה תומא סלימאן מהרשימה המשותפת אמרה שהרשימה המשותפת אינה ממהרת לתמוך בממשלה בראשות גנץ. היא תבעה לבטל את חוק השבות.

תאמרו, מן הסתם: "אז היא אמרה. זאת עמדת פתיחה. ברור שזה לא יקרה". וזה נכון, כמובן. הבעיה היא בעצם הלגיטימציה שניתנת לרשימה שזו גישתה, כלומר שלילת זכות קיומה של מדינת ישראל.

* רק לא טיבי!

* הפתרון הראוי – נתניהו יודע שאם רק יפנה את כסאו – בו ביום תקום כאן ממשלת אחדות לאומית. הוא יודע, שהוא כראש האופוזיציה דרש מאולמרט להתפטר כשרק החלו חקירות נגדו. הוא יודע שבהחלטה אחת שלו, המציבה את האינטרס הלאומי מעל האינטרס הפרטי, יפתר המשבר הפוליטי.

אבל הוא מאמין בפולחן האישיות של עצמו. הגישה שלו היא "המדינה זה אני". הוא מוכן לגרור את המדינה לעוד ועוד מערכות בחירות, בשל האובססיה שלו לשלטון נצחי בכל מחיר.

ולמה למרות זאת אני תומך בהקמת ממשלת אחדות לאומית אתו? מתוך הכרה במציאות, שהוא ימשיך להתעקש וחצי-עם ילכו אתו בהתעקשותו. אחרי שלושה סיבובים עובדה זו צריכה להיות ברורה לכולם. פוליטיקה היא אמנות האפשרי, ובמציאות נתונה צריך לבחור בין חלופות. ובמציאות הנוכחית, כל החלופות לממשלת אחדות עם הליכוד-בראשות-נתניהו גרועות יותר.

סיבוב רביעי יביא להמשך שיתוק מערכות המדינה, בזבוז של מיליארדים, העמקת השסע והקרע וכרסום האמון בדמוקרטיה. סיבוב כזה הוא הרה אסון. ותוצאותיו תהיינה זהות, ותבאנה אותנו לאותה דילמה בדיוק.

היציאה מהמשבר הפוליטי החמור ביותר בתולדות המדינה לא תוכל להיעשות באמצעות ממשלת מיעוט. בוודאי לא ממשלת מיעוט שתלויה ברשימה שהפער האידיאולוגי בין הממשלה לבינה הוא תהומי ואינסופי והיא לא תוכל לתפקד. גם אלה שתומכים בה יודעים זאת. הם משלים את עצמם בפנטזיה שברגע שנתניהו יצא מבלפור הליכוד יבחר מנהיג חדש ותקום ממשלת אחדות לאומית. זה לא יקרה. הם מאמינים שברגע שהרשימה המשותפת תסיר את תמיכתה כיוון שצה"ל יגיב על ירי רקטות, הימין יתייצב להציל את הממשלה כי הוא לא יתנגד לה בזמן פעולה של צה"ל. זו פנטזיה. המחשבה שתהיה ממשלת מיעוט, הרשימה המשותפת תתמוך בה למעט נושאי חוץ וביטחון והליכוד מהאופוזיציה ילחם בה אבל יתמוך בה באתגרים ביטחוניים היא פנטזיה. המחשבה הכביכול מתוחכמת, שכל הצדדים ישחקו את המשחק שאנחנו מייעדים להם, היא ילדותית. זה פשוט לא יקרה. ממשלת מיעוט כזו תהיה חסרת יכולת משילות והיא תכרסם עוד יותר באמון הציבור בדמוקרטיה. בכל שבוע היא תצטרך לקיים מו"מ קואליציוני עם הרשימה המשותפת על כל הצעת חוק או הצבעה אחרת, שלא לדבר על תקציב המדינה. הממשלה הזאת תיפול אחרי זמן קצר והליכוד ינצח ברוב גדול ועם הרוב המוחלט שלו יבטל את כל החוקים נגד השחיתות שהממשלה תעביר, ויחוקק את החוקים שתכנן לחוקק אילו היו לו היום 61 ח"כים.

מול שתי החלופות הנוראיות הללו, אין מנוס מממשלת אחדות לאומית, ברוח מתווה הנשיא, שמדיניות החוץ שלה תתבסס על תכנית טראמפ, שתתמודד כראוי עם האיום האיראני והטרור העזתי, עם משבר הקורונה והמשבר הכלכלי בעקבותיו. יש לשים בצד את האגו, לרדת מהסולמות ולהקים ממשלה כזו לאלתר.

* דמגוגיה זולה ועלובה – ביומן הבוקר של גל"צ ביום שלישי נערך עימות ביני לבין זהבה גלאון על הרעיון של ממשלת מיעוט הנתמכת בידי הרשימה המשותפת. דבריה של גלאון היו דמגוגיה מעוררת פלצות. את ההתנגדות לקואליציה עם הרשימה המשותפת או בתמיכתה, היא מציגה כ"גזענות", "מזכיר מקומות אחרים בזמנים אחרים", "עליונות יהודית", "מחיקה של חמישית מאזרחי ישראל" וכו'.

אין כאן שום פסילה של הציבור הערבי, וגם לא של הח"כים הערבים וגם לא של הרשימה המשותפת. היא מייצגת את בוחריה בכנסת ואין עם זה בעיה. אבל כדי להקים קואליציה צריך להיות מכנה משותף מינימלי. היותה של ישראל מדינה יהודית דמוקרטית היא המכנה המשותף הבסיסי ביותר, שכאשר הוא אינו קיים, אין אפשרות לחיבור. הגנה על מדינת ישראל ואזרחיה היא בסיס משותף הכרחי. אי אפשר להקים קואליציה עם מי שמתנגד לעצם זכות ההגנה של ישראל. איך ממשלה שנלחמת ב-BDS יכולה לעשות כן כאשר היא תלויה בתומכי BDS? כאשר צה"ל נלחם בעזה או בלבנון, יש בתוכנו חילוקי דעות, אם נכון לפעול כך או אחרת. אם נכון לתקוף או להכיל או להבליג. אבל זו מחלוקת על האופן שנכון לפעול על פי האינטרס הישראלי. הרשימה המשותפת לא נמצאת במקום הזה. אם יש בתוכה מחלוקת, היא האם נכון לנהוג כך או אחרת מהצד הפלשתינאי. במו"מ על הסכם אוסלו, אחמד טיבי לא ישב בו מטעם ישראל אלא מטעם ערפאת. כך במו"מ וכך בעימות ומלחמה.

הצגת ההתנגדות לממשלת מיעוט, שלא תוכל למשול מול האתגרים הגדולים הניצבים בפנינו, כאשר הקביים שעליהם היא מדדה הם רשימה שזו האידיאולוגיה שלה, כ"גזענות" וכל בליל ההבלים שגלאון השפריצה, זו דמגוגיה זולה, שקרית, עלובה.

* כל קול שווה – בעימות בין זהבה גלאון וביני היא חזרה פעמיים על האמירה "כל קול שווה". היא צודקת. כל קול שווה. הביטוי לשוויון הזה הוא בכנסת. הכנסת היא הייצוג היחסי של כל העמדות בציבור. לרשימה המשותפת יש 15 ח"כים בהתאם למספר המצביעים בעדה, בדיוק כמו לכל מפלגה אחרת.

הממשלה אינה הגוף המייצג של כל הסיעות, אלא הגורם שנועד להנהיג את המדינה, על בסיס הסכמה. אם, כטענת זהבה גלאון, התנגדות לקואליציה עם הרשימה המשותפת היא פסילת קולותיהם של בוחריה – האם התנגדותה לקואליציה עם הליכוד והרשימות הדתיות היא פסילת קולותיהם של מי שנתנו מנדט ל-58 ח"כים? האם מי שמשרת את בוחריו באופוזיציה אינו נחשב? האופוזיציה אינה נספרת? אינה נחשבת?

זהבה גלאון אינה חייבת להסכים עם התנגדותי לקואליציה עם הרשימה המשותפת כפי שאיני מסכים עם התנגדותה לקואליציה עם הליכוד. אבל העיוות והשקר, כאילו זו פגיעה בעיקרון של "כל קול שווה" היא דמגוגיה זולה.

* בעד ממשלה עם ערבים – מאות תגובות אני מקבל בימים האחרונים בעקבות פעילותי וכתיבתי בעד ממשלת אחדות לאומית ונגד ממשלת מיעוט הנשענת על רצונה הרע של הרשימה המשותפת. אחת התגובות הייתה: "שתבין. אני לא בעד ממשלה עם ערבים. רק תמיכה מבחוץ". ובכן, בניגוד למגיבה אני דווקא בעד ממשלה עם ערבים. אני מאוד מאוד רוצה ערבים בממשלה. כאשר ראלב מג'אדלה מונה לתפקיד שר בממשלה, השר הערבי הראשון ולמרבה הצער בינתיים האחרון, פרסמתי מאמר שכותרתו: "חג לציונות".

אבל אני נגד תמיכה מבחוץ של המשותפת, בלי קשר לשאלה של יהודים או ערבים. אני נגד קואליציה עם עופר כסיף היהודי, כפי שהמערך מעולם לא הקים קואליציה עם רק"ח, שהייתה הרבה פחות קיצונית מהרשימה המשותפת גם כאשר בראשה עמד יהודי, מאיר וילנר. אם הייתה נציגות בכנסת של "גוש שלום" שרובה יהודים, או של "שוברים שתיקה" שכולה יהודים, הייתי שולל קואליציה אתם באותה מידה (רק ברמה גבוהה של סלידה אישית, שאיני חש כלפי 14 מחברי הרשימה המשותפת, זולת עופר כסיף).

קואליציה היא שותפות פוליטית בין מפלגות שניתן למצוא ביניהן מכנה משותף. מי ששולל ממשלה עם אנשים רק כיוון שהם ערבים, נוקט בעמדה גזענית. אבל מי שעושה דה-לגיטימציה לסירוב להקים קואליציה עם מפלגה אנטי ישראלית רדיקלית בטענה שזאת "פסילת ערבים", בורח מהתמודדות אמת עם הרעיונות שהיא מייצגת.

* המבוגר האחראי – חניכי מכינות קדם צבאיות עורכים הפגנות ליד בתיהם של מנהיגי הליכוד וכחול לבן בקריאה להקמת ממשלת אחדות לאומית. טוב שיש מבוגר אחראי. האם הם מדברים אל הקירות?

* נוצות לא לי – איני נוהג להתהדר בנוצות לא לי. העיתונאית והבלוגרית טל שניידר פרסמה את שמי ועוד מספר אנשים כמי שעומדים מאחורי ההפגנות של המכינות הקדם צבאיות ליד בתיהם של ח"כים. שניידר ערבבה מין בשאינו מינו, ואני מקווה שלא במזיד.

אז הבה נעשה קצת סדר. ההפגנות של חניכי מכינות ליד בתי ח"כים ראויות לשבח. חבריי ואני אינינו קשורים אליהן.

קבוצת האנשים, והרשימה ששניידר פרסמה היא חלקית ביותר, היא התארגנות לפרסום גילוי דעת הקורא לשני הבנימינים להקים לאלתר ממשלת אחדות.

ליוזמה הצטרפו ראשי מכינות, ובהן מכינות שחניכיהן הפגינו ויפגינו. פעולה מבורכת מאוד כשלעצמה. בשל ההצטרפות הזאת, אנו יודעים על המהלך המבורך, אך אין לנו קשר אליו.

יש לציין, שההפגנות הן ליד בתי ח"כים מהליכוד וכחול לבן, אמנם בערב הראשון, שבעקבותיו צייצה שניידר, היו שתי הפגנות רק ליד בתי כחול לבן (ככל הידוע לי, הפגנה שתוכננה להתקיים ליד ביתו של אחד מבכירי הליכוד לא יצאה לפועל), אך בערב שלמחרת היו הפגנות ליד בתיהם של השרים כץ ולוין.

קראתי תגובות על כך שמדובר בהתארגנות של גברים בלבד. בציוץ של שניידר הופיעו 8 גברים, אך זו התארגנות שיש בה גם נשים. הרשימה תפורסם בימים הקרובים.

* ח"כ מצפוני – לפני בחירות 2013, כאשר חילי טרופר התמודד בפריימריז במפלגת העבודה על מקום בכנסת, כתבתי:

"אילו הייתי חבר מפלגת העבודה, המועמד הראשון שהייתי בוחר בו בפריימריז היה חילי טרופר. טרופר הוא אידיאליסט צעיר, החולם ומגשים רעיונות של צדק חברתי.

חילי הוא בן 34 בלבד, אך יש לו רקורד עשיר של עשיה מוצלחת מאוד למען החברה הישראלית. הוא שירת כקצין ב'דובדבן' וממשיך לשרת ביחידה עד היום במילואים. הוא היה אחת הדמויות המרכזיות בעמותת 'גשר', אותה ייסד אביו, הרב ד"ר דניאל טרופר, המכהן כנשיאה. 'גשר' הינה עמותה הפועלת לקירוב לבבות בין חילונים ודתיים ושותפה בעמותת 'פנים', מסגרת הגג של ארגוני ההתחדשות היהודית בישראל.

לאחר שחרורו מצה"ל עבד כמדריך חבורות רחוב. הוא ייסד את עמותת 'שכן טוב' – העוסקת בחלוקת מזון לנזקקים, מועדוניות לילדים מאוכלוסיות מוחלשות ועוד פעילויות צדקה מבורכות. מתוך הפעילות הזאת וההיחשפות לעוני ולמצוקות בחברה הישראלית, הבין חילי שאין להסתפק בצדקה, ויש לחתור לצדק חברתי, כלומר לפתרון עומק של חוליי החברה ולא רק עזרה לנפגעיה. הוא הקים את עמותת 'במעגלי צדק', ארגון של צעירים דתיים, הפועלים למען צדק חברתי ברוח היהדות. הארגון עוסק הן בחינוך והסברה והן באקטיביזם חברתי. אחת היוזמות המרכזיות והברוכות של הארגון, הייתה תו התקן של כשרות חברתית. כדתיים, שאלו את עצמם טרופר וחבריו, איך זה שהם לעולם לא יאכלו במסעדה המוכרת מזון לא כשר, אך לא ישאלו את עצמם האם תנאי ההעסקה במסעדה שהם אוכלים בה הוגנים, האם העסק נגיש לבעלי צרכים מיוחדים ועוד. הם פיתחו מודל מקצועי מאוד להגדרת הכשרות החברתית של עסקים, הנפיקו תעודות כשרות לעסקים המעוניינים בכך ועומדים בקריטריונים. הרבה מאוד ירושלמים מקפידים לא להיכנס לעסקים שאין להם כשרות חברתית. בני נוער שהתנדבו לפעול במסגרת הארגון, החלו לברר האם אנשי האחזקה והאבטחה בבתי הספר שלהם הנם עובדי קבלן, האם הם מקבלים שכר נאות ולהיאבק בתוך בית הספר לשינוי. אלו רק חלק מן הפעילות העשירה של העמותה.

בשמונה מעלות הצדקה של הרמב"ם, המעלה הגבוהה ביותר היא לסייע לנזקקים לצאת ממצבם, מה שקרוי – לתת להם חכות. חילי היה בין מקימי קרן 'פסיפס' – המסייעת לאנשים להיחלץ מקשיים כלכליים באמצעות מימון אבחונים, סיוע ברכישת מקצוע, מלגות לימודים ועוד.

כמו כן הוא היה ממייסדי וראשי תנועת 'אחריי!' הפועלת בפריפריה ובשכונות מצוקה, לטיפוח מנהיגות צעירה של בני נוער. אלפי בני נוער שותפים בה, ועוסקים בהתנדבות ובעשיה למען הקהילה. גולת הכותרת של התנועה היא קורס ההכנה לצה"ל, המחנך, מעודד ומכשיר את בני הנוער לשירות משמעותי בצה"ל.

בשנים האחרונות חילי ניהל בהצלחה את בית הספר 'ברנקו וייס' ברמלה, המעניק הזדמנות שניה לבני נוער שנשרו ממערכות החינוך הרגילות.

הצטרפותו של חילי לפוליטיקה היא בשורה חשובה לחברה הישראלית. אין ראוי ממנו. אני מקווה שהצטרפותו היא ראשית ביטול הזיהוי של מפלגת העבודה כמפלגה חילונית, והפיכתה למפלגה כלל ישראלית.

ככל שמפלגת העבודה תהיה מפלגה של חילי טרופרים ואיצי שמולים ולא של יריב אופנהיימרים ומרב מיכאליות, כך היא תצדיק את יומרתה להמשיך ולשאת את דגל תנועת העבודה הציונית".

לא הופתעתי כשחילי תרם כליה.

חילי לא נבחר במפלגת העבודה. הוא הצטרף לגנץ בראשית המהלכים הפוליטיים שלו והוא אחד המקורבים לו ביותר.

שמחתי לשמוע שגם הוא מתנגד לרעיון העוועים של ממשלת מיעוט בתמיכת המשותפת. אני כל כך שמח וגאה.

אני שמח שזה כבר לא רק יועז הנדל וצביקה האוזר ה"ימנים" רחמנא לצלן, ה"גיס חמישי של הליכוד" לא עלינו. חילי טרופר, שבא ממפלגת העבודה, הוא איש חוסן לישראל. אם אכן הוא ידבק בדעתו, אין לממשלת המיעוט אפילו 60 ח"כים.

* מזדהה עם האכזבה – אני יכול להזדהות עם האכזבה של מצביעי העבודה-גשר-מרצ מצעדה של אורלי לוי אבוקסיס. היא דומה לאכזבה שלי מצעדם של 30 מתוך 33 חברי הסיעה שאני הצבעתי לה.

* על מה אנו מלינים? – בני גנץ: "במפלגה יכולות להיות מגוון דעות – אבל רק היו"ר מחליט". אז מה אנו מלינים על נתניהו? זאת החלופה שהצגנו?

* טיהורים – סולקתי מקבוצת הווטסאפ "גליל גולן פעילים כחול לבן". הדיקטטור החצוף, שלא יכול לסבול אמירת אמת, הוא מנהל הקבוצה אמיר זיסקינד.

* קמפיין ממלכתי – לכל הטוענים שהבעיה של כחול לבן בבחירות הייתה קמפיין "חלבי" או "צמחוני", אני מזכיר, שלאורך כל התקופה כחול לבן ערכה קמפיין ממלכתי והובילה בסקרים. בימים האחרונים היא "הסירה את הכפפות" והתחולל מהפך.

* שבירת הלוחות – בפרשת השבוע, "כי תשא", נקרא על עגל הזהב ושבירת הלוחות.

מה המסר של שבירת הלוחות? שאין משמעות לחומרה, אלא לתוכנה. הרי משה לא שבר את לוחות הברית כי הוא מאס בכתוב עליהם – עשרת הדברות. הוא שבר את לוחות הברית, כי הוא לא ראה טעם בקיומם של הלוחות, אם הכתוב בהם אינו מתקיים.

זהו מסר לדורות. אין קדושה בשום מסגרת. גם לא במסגרת פוליטית. גם לא במפלגה. כאשר חבר מפלגה חש שאין היא עוד נאמנה לדרכה – שיהיה נאמן לדרך ולא למסגרת (אלא אם הוא מאמין שיוכל להחזירה לתלם, תרתי משמע).

כאשר גאולה כהן נפטרה, הכל – מימין ומשמאל, העלו על נס, בהערכה רבה, את נאמנותה לעקרונותיה. היא לא היססה לפרוש מהליכוד כאשר סטה מדרכו.

הימים האלה הם ימים קשים בעבורי. תמיד הייתי אדם מעורב פוליטית, אך רוב הזמן לא הייתי חבר במפלגה. מצאתי אפיקי השפעה אחרים. הייתי חבר בדרך השלישית בשנות קיומה, ולפני כשנתיים, עם פרישתו של בוגי יעלון מן הממשלה והכנסת חברתי אליו, והצטרפתי לתל"ם עם היווסדה. דרכה הרעיונית של תל"ם היא דרכי.

כעת, בוגי יעלון שותף למהלך שאני מתנגד לו בכל נימי נפשי – הקמת ממשלת מיעוט בתמיכה מבחוץ של הרשימה המשותפת. יתכן שמדובר בצעד טקטי שנועד לקדם מהלך אחר. יתכן שהמהלך לא יצלח. כך או כך, אני מתנגד למהלך בכל תוקף, גם כטקטיקה (ואני גם כופר בתבונה של טקטיקה כזו). אם בסופו של דבר המהלך אכן יקרה – לא אשאר בתל"ם. כי תל"ם היא מסגרת שבה רציתי לקדם את אמונותיי. אם איני יכול לקדם דרכה את אמונותיי, לא אהיה בה.

בתקופת המאבק על הגולן, לעגתי לחבריי שנשארו במפלגת העבודה "כדי להשפיע מבפנים", ואמרתי שהם נשארים במפלגה שפועלת לחורבן ביתם, כי בית לא עוזבים…

בעיניי, מפלגה אינה בית. היא אוטובוס. כל עוד הוא מקדם אותי ליעד, אני נשאר בו. אם הוא סוטה מן הדרך, ארד בתחנה הקרובה. אני מקווה שזה לא יקרה.

* תנועת העבודה וההתיישבות בגולן – בשעה טובה ומוצלחת השלמתי ושלחתי את עבודת התזה שלי, שתזכה אותי בתואר שני בלימודי מדינת ישראל במכון בן-גוריון (בנוסף לתואר השני שלי ביהדות), בנושא: תנועת העבודה וההתיישבות בגולן 1967-1969.

מחקר זו בוחן את המדיניות של תנועת העבודה, על מפלגותיה ותנועות ההתיישבות שלה, בעניין ההתיישבות מעבר לקו הירוק בכלל, ובגולן בפרט, לאחר מלחמת ששת הימים. מסגרת הזמן של המחקר היא ממלחמת ששת הימים עד פטירתו של לוי אשכול. תקופה זו הייתה השלב הראשון במפעל ההתיישבות בגולן, שבו הוקמו שליש מן היישובים עד כה.

השאלה המונחת בבסיס המחקר, היא האם מנהיגי תנועת העבודה, על מפלגותיה ובעיקר תנועות ההתיישבות שלה, ראו בהתיישבות מעבר לקו הירוק, לאחר מלחמת ששת הימים, מנוף לחדש את ימיה של תנועת העבודה ששקעה? התשובה לשאלה זו תסייע להבין האם מפעל ההתיישבות שיזמה תנועת העבודה בגולן, בבקעת הירדן ובסיני היה ניסיון התחדשות, אומנם ניסיון שכשל, או שהוא היה פעולה אינרטית אך צדדית יחסית של ההנהגה והמוסדות של תנועת העבודה.

מקוצר היריעה התמקדה הבדיקה של שאלה זו באזור שהחלה בו ההתיישבות בתקופה זו – בגולן.

בחנתי את מדיניות הממשלה בנוגע לגולן – החלטת 19 ביוני 1967, שדיברה על נכונות לנסיגה לגבול הבינלאומי תמורת חוזה שלום וביטולה כעבור חודשים ספורים.

בחנתי את הגישות של הקיבוץ המאוחד ואחדות העבודה, הקיבוץ הארצי ומפ"ם, איחוד הקבוצות והקיבוצים, תנועת המושבים, מפא"י, רפ"י ומפלגת העבודה בראשית דרכה. בפרק האחרון תיארתי את זיקתם של ראשוני המתיישבים בגולן לתנועת העבודה.

מן המחקר עולה, שבקרב ההנהגה הפוליטית של תנועת העבודה ושל ממשלת ישראל, לא הייתה הירתמות למפעל התיישבות רבתי שישנה את החברה הישראלית. דיבור על אפשרות כזו כמעט ולא נשמע, זולת בקיבוץ המאוחד. הנהגת המדינה לא קראה לנוער לעלות להתיישבות, והממשלה לא הובילה מדיניות של תנופת התיישבות גדולה. עם זאת, הממשלה פעלה להתיישבות, על פי עקרונות תכנית אלון, בגולן, בבקעת הירדן, בגוש עציון ובסיני, כתפיסה מדינית של קביעת עובדות התיישבותיות בשטח, באופן מדורג ואטי, ללא הצהרות רמות.

במחקר בחנתי את הפער בין הדיבורים הרמים על מפעל התיישבות גדול, בתנועות ההתיישבות ובעיקר בקיבוץ המאוחד, לבין מיעוט ההתיישבות בפועל. הצבעתי על כך שלא הייתה היענות גדולה אפילו בתוך התנועות להגשמה אישית בהתיישבות, ועל כך שלא הייתה עליה גדולה מחו"ל, בעוד כל גלי ההתיישבות הגדולים בתולדות הציונות, לפני קום המדינה ולאחר קום המדינה, היו במקביל לגלי עליה ונעשו בעיקר בידי העולים. שיערתי, שזו אחת הסיבות העיקריות לתוצאה זו.

עם זאת, הערכתי שלהתיישבות עצמה, בעיקר בגולן, למרות מיעוטה המספרי, הייתה השפעה משמעותית על עיצוב הגבול. היא הביאה להחלת הריבונות על הגולן, שאשתקד הוכרה בידי ארה"ב, והובילה התנגדות ציבורית רחבה ופעילה לנסיגה מהגולן.

* ביד הלשון

יִשַּׁר כּוֹחַ – ברכת שבח וחיזוק – כל הכבוד! מקובלת בקהילות אשכנז. מקובל לומר אותה לבעל תפילה אחרי התפילה, או לבעל קריאה ("בעל קורא"), לעולה לתורה, למי שנשא דרשה וכד'. ניתן לומר אותה ללא נמען, יִשַּׁר כּוֹחַ, או לברך את האיש ישירות בגוף שני: "יישר כוחך". בימינו הברכה יצאה מבית הכנסת, כברכת כל הכבוד גם בחיי החולין. וכיוון שזו ברכה אשכנזית, נכון להזכיר את ההגיה היידישאית: שׁכּוֹיֵיח.

מקורה של הברכה הזו הוא חז"לי, בהקשר של פרשת השבוע, "כי תשא". בפרשת השבוע מסופר על עגל הזהב ועל משה ששיבר את לוחות הברית. משה שב ועולה להר סיני, ואלוהים אומר לו: "וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ". האם שבירת הלוחות מקובלת על אלוהים? הגמרא משיבה בחיוב על השאלה. במסכת שבת נאמר: "דכתיב 'אשר שברת', ואמר ריש לקיש: יישר כוחך ששברת". ריש לקיש דורש את המילים "אשר שברת" כ"יישר כוחך ששברת". זה מקור הביטוי.

עדויות לשימוש בו בבתי הכנסת יש לנו החל מן המאה ה-15. בספר "שו"ת מהר"ם" של רבי משה מינץ במאה ה-15 נכתב: "כמו שנהגו לומר לחזן 'יישר כוחך', כלומר גמרת מצוותך יהיה רצון שתזכה לומר יתר מצוות". כלומר אלו מילות עידוד לחזן. עדויות נוספות קיימות גם מן המאה ה-18 בליטא ועדויות רבות מן המאה ה-19.

* "חדשות בן עזר"