דרשה לפרשת מטות-מסעי תשפ"א

קבלת שבת באורטל 9.7.21

אנו קוראים השבת שתי פרשות – "מטות" ו"מסעי". פרשת "מסעי" היא הפרשה האחרונה בספר "במדבר". בני ישראל מסיימים את מסעם במדבר, טרם כניסתם לארץ כנען. וזה הזמן לסיכומים.

בשבוע הבא נתחיל לקרוא את ספר "דברים", נאומו האחרון של משה, שבו הוא מסכם, מנקודות ראותו, את המסע הפיזי והרוחני של עם ישראל ומעניק לו את הצידה לדרך להמשך דרכו. בפרשת "מסעי" יש סיכום גיאוגרפי של המסע. הפרשה מונה את ארבעים ושלושת האתרים שבהם חנו בני ישראל במסעם במדבר.

הבעל שם טוב, מייסד החסידות, אמר שכל יהודי, ואני הייתי אומר שכל אדם, עובר בחייו, ואולי אפילו בכל יום בחייו, 43 תחנות כאלה, מהמורות, מכשולים וקשיים, אך תמיד עליו לחתור ליעד הסופי. אני מדמה זאת למשחק הילדים "סולמות ונחשים", או כפי שהיה בילדותי "סולמות וחבלים". אתה הולך בדרך, ונתקל פעם בסולם שמקפיץ אותך למעלה ופעם בחבל שמחזיר אותך אחורה. אך תמיד אתה חותר לנקודת הסיום. הדרך להגשמת מטרה גדולה רצופה מכשולים ומעקשים, לעתים השגת המטרה נראית בלתי אפשרית. לעתים מתברברים בניווט, אך לעולם אסור לאבד את הכיוון. כי מי שאינו יודע לאן הוא רוצה להגיע או אינו נחוש להגיע לשם, מה הטעם במסע שלו. חייו הם שגרה סרת טעם.

השבת היא השניה מתוך שלוש השבתות לפני תשעה באב, שבהן אנו קוראים את הפטרות הפורענות; הפטרות העוסקות בחורבן. ההפטרה שאנו קוראים השבת היא פרק ב' בספר ירמיהו.

ירמיהו פונה בשם אלוהים אל כנסת ישראל, ומזכיר לה: "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה". אולם בהמשך הדרך היא בגדה בו. לב הפרק, הוא הפסוק הבא: "כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי; אֹתִי עָזְבוּ, מְקוֹר מַיִם חַיִּים, לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת, בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים, אֲשֶׁר לֹא יָכִלוּ הַמָּיִם". בחברה החקלאית הקדומה, בארץ המדברית למחצה, המים הם עצם הקיום; אין משל מובן וברור יותר. את נטישת דרך האלוהים ובחירה בפולחנים חלופיים, מתאר הנביא באופן שיהיה נהיר לכל תושב הארץ: הענקתי לכם את הטוב ביותר שאדם יכול לחלום עליו – מקור מים חיים. ואתם שבגדתם, נטשתם את מקור המים, והעדפתם לחצוב בורות משלכם. אלא שהבורות הללו הם בורות נשברים, שאינם מחזיקים מים; הם מופרכים, חסרי ערך ומשמעות.

בורות המים הם סמל לארץ ישראל. כאשר נעמי שמר מקוננת בשירה "ירושלים של זהב" על חלוקתה של העיר, היא בוחרת במטאפורה "איכה יבשו בורות המים?". התיקון, בשחרור ירושלים, מתואר במילותיה כ"חזרנו אל בורות המים". הבורות שיבשו כשניתקנו מהם, שבו לנבוע כששבנו אליהם. וב"אל בורות המים", מתארת נעמי שמר את הזיקה, הכמיהה והשיבה לארץ ישראל, באמצעות בורות המים. היא שבה אל ארץ ישראל, אל בורות המים, ובדרך היא חוזרת לראשית הפרק, אל אהבת הכלולות בדרכי המדבר, בארץ הלא זרועה: "מאהבתי / הלכתי אל בורות המים / בדרכי מדבר, / בארץ לא זרועה. / מאהבתי / שכחתי עיר ובית / ובעקבותיך / בנהיה פרועה / אל בורות המים, אל בורות המים / אל המעיין אשר פועם בהר / שם אהבתי תמצא עדין / מי מבוע / מי תהום / ומי נהר".

הפעם החזרה היא חוויה מתקנת, לא אל בורות נשברים, אלא אל המעיין אשר פועם בהר.

דרשה לפרשת "פנחס" תשפ"א

קבלת שבת באורטל 2.7.21

אילו היה הדבר בידי, פרשת השבוע לא הייתה נקראת פנחס אלא נועה. היא נקראת פנחס כי הוא מופיע בראשיתה, אבל הוא גם מוצג כגיבור לאומי, ואני מפקפק, בלשון המעטה, בהגדרה הזאת.

בשלהי הפרשה הקודמת, בני ישראל נענשו במגפה קשה. המגפה לא נעצרה באמצעות חיסון, אלא באמצעות… רצח. זה כבר לא נשמע סימפטי.

עם ישראל נענש במגיפה, כיוון שרבים מבניו זנו אחרי בנות מואב שפיתו אותם ואחרי אלוהיהם. פנחס בן אלעזר, נכדו של אהרון הכהן, ראה את אחד ממנהיגי העדה, זמרי בן סלוא, עם מואבית צמרת. הוא לקח רומח ורצח את שניהם. ללא משפט וללא בקשת אישור מאיש. המגיפה נעצרה, ואלוהים שיבח את פנחס והבטיח לו ולזרעו כהונת עולם. הוא שיבח אותו על מעשהו, "בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם".

חז"ל נבוכו מאוד מהפרשה. הם לא יכלו להתכחש לכתוב בה ולכהונת העולם של הרוצח, אך לא יכלו להשלים עם האפשרות שפנחס יהיה מודל לחיקוי. לכן הם הגדירו באילו תנאים מותר לעשות כמעשה פנחס, ומשמעות הכללים שהעניקו היא שרק במקרה שבו יתקיים בדיוק מוחלט האירוע שקדם לרצח – רצח כזה מוצדק. או במילים אחרות, היה רק פנחס אחד, ומי שינסה לחקות את מעשיו חוטא חטא חמור.

פנחס היה לאב טיפוס של הקנאות היהודית. עד היום הוא מהווה מודל לחיקוי לקנאים בתוכנו, כמי שקם ועשה מעשה קיצוני ובכך הציל את ישראל. הוא היה המודל למטורפים שבקנאים בתוכנו, כמו יגאל עמיר וברוך גולדשטיין, ושל מי שמסיתים למעשים קיצוניים ומטורפים.

במגילת העצמאות אנו מתהדרים בצדק, בכך שהנחלנו לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי, אותו כתב עמנו בארץ ישראל. עיקרו של התנ"ך הוא עשרת הדברות והחשוב בעשרת הדיברות הוא "לא תרצח".

אולם יש להודות שיש ביהדות גם דברים אפלים, הנותנים הכשר לתועבות נוראות, בשם היהדות. חובתנו להיאבק על דרכה המוסרית של היהדות ושל מדינת ישראל, ולהוקיע את תופעות הקנאות, שעלולות להמיט עלינו אסון.

לכן מוטב היה שהפרשה לא תקרא על שם פנחס. ולמה על שם נועה? טוב, זה לא חייב להיות נועה אלא גם מחלה, חגלה, מִלכה או תרצה. אלו הן חמש בנותיו של צלופחד. אותו אבו-אל-בנאת מת, וכיוון שאין לו בן, על פי החוק היבש אין לו יורש ולכן אין למשפחתו נחלה בארץ ישראל. בנות צלופח תבעו ממשה נחלה, משה התייעץ על ריבונו של עולם, ונקבעה הלכה לדורות שבמקרה כזו, הבנות זכאיות לנחלה.

קשה להבין את גודל המהפכה של הלכה זו, בנורמות הפטריאכליות של התקופה, שבה האישה נחשבה לרכוש. המסר לימינו, הוא דבקות ברעיון של שוויון מגדרי. בזכות נועה ואחיותיה, בנות צלופחד, אנו יכולים לראות בכך ערך יהודי.

דרשה לפרשת "בלק" תשע"ח (לפני שנתיים)

דרשה לפרשת "בלק" תשע"ח

קבלת שבת באורטל 22.6.18

תקליטו הראשון של מאיר אריאל נקרא "שירי חג ומועד ונופל".

תקליטו השני נקרא "וגלוי עיניים".

תקליטו השלישי נקרא "ירוקות".

שלושת התקליטים הללו הם טרילוגיה; כך מאיר אריאל עצמו תפס אותם. והדבר בא לידי ביטוי בשמותיהם. 

שמו של התקליט הראשון משחק עם שירי החג והמועד במשחק מילים עם המשמעות השניה של המילה מועד = נופל.

האלבום השני נפתח בו"ו החיבור, כדי לרמוז שהוא אלבום המשך ושמו הוא המשך לשמו של האלבום הראשון. "נופל וגלוי עיניים". מאין לקוח הביטוי הזה? מן הפרשה שלנו. בפתח שני נאומים של בלעם בן בעור, גיבור הפרשה, מופיע הפסוק הזה: "נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי-אֵל, אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה, נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם". בלעם מגדיר את עצמו "נופל וגלוי עיניים".

השם של התקליט השלישי, "ירוקות",  משייך, למי שלא הבין זאת עד כה, את גלוי העיניים, לבעל העיניים הירוקות, כלומר למאיר אריאל עצמו, שתמונתו המבליטה את ירקות עיניו מתנוססת על עטיפתו. המסר של מאיר אריאל, הוא הזדהות עם בלעם.

מה גורם למאיר אריאל להזדהות עם בלעם? לשם כך עלינו להבין מיהו בלעם. פרשת השבוע, פרשת "בלק", נקראת על שמו של מלך מואב, ששכר את הנביא המפורסם בכל המזרח הקדום, בלעם בן בעור, לקלל את ישראל לפני מלחמה עמו. בלעם בא לקלל ויצא מברך.

ישנן שתי אסכולות של התייחסות לבלעם. האחת, היא המתייחסת אליו כאל "בלעם הרשע", שבא לקלל ואלוהים התערב ברגע האחרון ושיבש את כוונתו  והפך את קללתו לברכה.

אולם הטקסט המקראי כפשוטו מוכיח שבלעם הבהיר כל העת שיאמר אך ורק מה שאלוהים יצווה אליו, ודחה כל הצעה כספית שקיבל מבלק בתמורה לכך שיפעל כנביא מטעם. אני דוגל באסכולה השניה, הרואה בבלעם, שאינו מעם ישראל, נביא אמת אמתי.

כנראה שכך רואה אותו גם מאיר אריאל – כאב טיפוס של נביא, הנאמן לאמת שלו, מסרב להיות שכיר עט, שכיר פֶּה או שכיר מיקרופון, ומתעקש לומר רק מה שמצפונו מחייב אותו לומר. כזה היה גם מאיר אריאל, שבעוד כשלושה שבועות נציין 19 שנים למותו.

הדבר היפה והחשוב שעלינו ללמוד מן הפרשה, הוא היכולת להפוך קללה לברכה, איום להזדמנות, משבר לפריצת דרך.

ואיזו ברכה יפה: "מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל. כִּנְחָלִים נִטָּיוּ, כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר, כַּאֲהָלִים נָטַע יְהוָה, כַּאֲרָזִים עֲלֵי-מָיִם. יִזַּל-מַיִם מִדָּלְיָו, וְזַרְעוֹ בְּמַיִם רַבִּים, וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ. אֵל מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרַיִם, כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ, יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו, וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם וְחִצָּיו יִמְחָץ. כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי, וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּו. מְבָרְכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר".

לא בכדי, פסוקים אלה נקראים מידי בוקר בתפילת "שחרית".

****

תפילה נוספת שנאמרת מדי בוקר, על המיטה, היא "מודה אני", שבה המתפלל מודה לאלוהיו על הנשמה שהחזיר לאפו בקומו.

"מודה אני" הוא שיר של מאיר אריאל, המודה, כאשר כאשר הוא קם בבוקר בבוקר ורואה את אהובתו לצדו. מילות השיר נקשרות באופן מובהק יותר לתפילה אחרת,  תפילת "ריבון כל העולמים", שהינה חלק מסדר ליל שבת, ונהוג לומר אותה אחרי שירת "שלום עליכם", עם החזרה מבית הכנסת לשולחן השבת. בתפילה זו מופיע הפסוק: "מודה אני לפניך, ה' אלוהיי ואלוהי אבותיי, על כל החסד אשר עשית עמדי, ואשר אתה עתיד לעשות עמי, ועם כל בני ביתי, ועם כל בריותיך בני בריתי". את הפסוק הזה דורש מאיר אריאל בשירו.

את השיר הזה נשיר עכשיו.

מודה אני / מאיר אריאל

מוֹדֶה אֲנִי

לְפָנֶיךָ וּלְךָ

עַל כָּל הַחֶסֶד וְהָאֱמֶת וְהַטּוֹבָה וְהָרָעָה וְהַטּוֹבָה

שֶׁעָשִׂיתָ עִמָּדִי וְעִם בֵּיתִי

וְעִם קְרוֹבַי וִידִידַי

וְעִם בְּנֵי עַמִּי וְעִם אַרְצִי

וְעִם כָּל הָעוֹלָם וְהָאָדָם

אֲשֶׁר בָּרָאתָ

בַּלָּאט חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ

אַט אַט טוֹפְפוֹת

עֲתִידוֹת עֲתִידוֹת לִקְרָאתֵנוּ

וְאַתְּ מְחַיֶּכֶת אֵלַי מִתּוֹךְ הַשֵּׁנָה

יִהְיֶה לָנוּ טוֹב טוֹב מִטּוֹב טוֹב מְאֹד

זֶה מַתְחִיל כְּבָר בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר

אַתְּ צוֹחֶקֶת אֵלַי

מִתּוֹךְ מִתּוֹךְ הַשֵּׁנָה.

צרור הערות 16.6.21

* כנגד חוקי הטבע – נתניהו לא ראש הממשלה ולמרות זאת השמש זרחה בבוקר שלמחרת!

* משימות ראשונות – שלוש המשימות הגדולות של ממשלת השינוי הן העברה מהירה של תקציב 2021-2022, כדי להתחיל לתקן את נזקי הפשע הכלכלי של נתניהו נגד מדינת ישראל, כשלא העביר תקציב כדי לגנוב את הרוטציה, חקיקת החוק המגביל את אורך הכהונה של ראש הממשלה, כדי שלא נידרדר שוב למצב שהגענו אליו בשנים האחרונות וגיבוש מידי של תכנית להשבת הריבונות הישראלית בגליל ובנגב, שנשמטה מידינו ב-12 שנות מחדל ביטחון הפנים.

* בשורה גדולה – הממשלה החדשה התחייבה בקווי היסוד שלה להקים את אוניברסיטת הגליל ובית חולים נוסף בגליל. זו בשורה גדולה מאוד לנו, תושבי הצפון, לחברה הישראלית ולציונות. מעתה – חובת ההוכחה על הממשלה: האם היא תממש את הבשורה. אני אופטימי, אך הממשלה תיבחן על סמך המעשים.

* דגל החינוך בגיל הרך – אחד הדגלים החשובים של תקווה חדשה בבחירות, ובראש ובראשונה של יפעת שאשא-ביטון, היה העברת מעונות היום והאחריות על הילדים בגיל לידה עד שלוש, ממשרד העבודה והרווחה למשרד החינוך.

דומה שמיותר להסביר מדוע המעבר הזה הוא מובן מאליו. ידוע היום עד כמה החינוך בגילים אלה הוא קריטי להתפתחות הילד ועד כמה הוא משפיע על כל חייו. מן הראוי שהחינוך ייעשה באמצעות אנשי חינוך, באמצעות הגוף המקצועי והשלטוני האחראי על החינוך בארץ.

מדוע הגיל הרך לא היה מלכתחילה באחריות משרד החינוך אלא באחריות משרד העבודה? בשנות החמישים, כאשר גולדה מאיר הייתה שרת העבודה (אגב, שרת עבודה מעולה, ממובילי קליטת העליה הגדולה לאחר קום המדינה ומניחת היסוד למדינת הרווחה הישראלית ובראש ובראשונה מייסדת הביטוח הלאומי), היא רצתה לעודד יציאת נשים לעבודה. רוב הנשים באותה תקופה היו עקרות בית. יציאתן לעבודה הייתה גם אינטרס לאומי כלכלי ראשון במעלה וגם שחרורן של הנשים ממעמד המפורנסות, שכל עניינן הוא הטיפול בבית. לשם כך, צריך היה לתת מענה לילדים הקטנים, מתחת לגיל הרך. גולדה הקימה את מערך מעונות היום למען המטרה החשובה והמהפכנית הזאת.

אולם כבר לפני ארבעים שנה זה היה אנכרוניזם לשמו. הנשים יוצאות לעבודה, זו נורמה מובנת מאליה, לפחות במגזר היהודי ובמידה הולכת וגוברת גם במגזר הערבי. ותפקיד המדינה כבר אינו לספק שירותי שמרטפות, אלא לספק חינוך מעולה בגיל החשוב הזה. ובדיוק לשם כך קיים משרד החינוך.

שרי החינוך הקודמים נאבקו על כך, ונתקלו בחומה הבצורה של האוצר, שמנע זאת בשל העלויות של המעבר. כרגיל, ראייה בראש קטן של ההוצאה היום במקום להבין את המשמעות הכלכלית והחברתית לעתיד החברה ולדורות הבאים.

הפעם, הדרישה הזאת הייתה דרישה אולטימטיבית של תקווה חדשה, שהעומד בראשה, גדעון סער, הוא שר החינוך לשעבר ומספר 2 ברשימה, יפעת שאשא-ביטון, שמלכתחילה הייתה המיועדת לתפקיד שרת החינוך, היא אשת חינוך ותיקה הן בהשכלתה (ד"ר לחינוך) והן בניסיונה העשיר. ראש הממשלה, נפתלי בנט, אף הוא שר החינוך לשעבר ואף הוא מבין את הצורך. הנושא נכנס לקווי היסוד של הממשלה, שעליהם חתום שר האוצר ליברמן והם מחייבים אותו (ועמידתו מול הדרך המקצועי באוצר היא מבחן המנהיגות שלו).

אני מציע לשרת החינוך ולדרג המקצועי במשרדה ללמוד את מערכת הגיל הרך הקיבוצית, שלא בכדי גם הקיבוצים ש"הופרטו", רובם ככולם, משמרים אותה. החינוך הקיבוצי בגיל הרך הוא פאר יצירת החינוך, לא רק ברמה הלאומית אלא גם ברמה העולמית. נכון, זה יחייב את המדינה להוצאות כבדות מאוד, אך כמו בקיבוץ, זה עניין של סדרי עדיפויות. בראש ובראשונה יש להתייחס לכך לא כאל הוצאה אלא כאל השקעה.

* תקציב שנתי פלוס – הרעיון של תקציב דו-שנתי, הוא רעיון של ראש הממשלה נתניהו ושר האוצר שטייניץ לפני 8 שנים. מה שעמד מאחוריו הוא הצורך ביציבות פוליטית וכלכלית, לצורך קידומה של כלכלת ישראל. הרעיון היה שנוי מאוד במחלוקת, הן בקרב המערכת הפוליטית והן בקרב כלכלנים ואנשי אקדמיה. אני תמכתי מאוד ברעיון ואני תומך בו גם עתה.

עם זאת, חשוב לציין שתקציב 2021-2022 אינו באמת תקציב דו-שנתי. במקרה הטוב, התקציב יוגש בספטמבר והוא עלול להתעכב גם עד נובמבר. ולכן, מדובר בתקציב שנתי פלוס. הגשת תקציב לחודשיים-שלושה היא מגוחכת.

אני מקווה מאוד שהממשלה תקדם מאוד את הגשת התקציב, אולי אפילו לפני ספטמבר. אם הוא לא יוגש ויאושר בספטמבר, יהיה זה כישלון של הממשלה.

* מי יעמוד בראש מערך ההסברה הלאומי? – לצד ההצלחה הצבאית הכבירה במבצע "שומר החומות", וההצלחה המדינית (תמיכת ארה"ב, גרמניה ומדינות אירופיות נוספות) נחלנו תבוסה הסברתית קשה בקרב על התודעה.

אסור לנו להזניח את הנושא ועל הממשלה החדשה לחזק מאוד את הדיפלומטיה הציבורית, שאין ערוך לחשיבותה בימינו.

ראש הממשלה ושר החוץ צריכים להעמיד את הנושא במקום מרכזי בסדר העדיפויות שלהם.

יש למנות לאלתר ראש מערך הסברה לאומי חדש. ההמלצה שלי – יוסף חדאד. חדאד, ערבי ישראל גאה (בערביותו ובישראליותו), לוחם ומפקד בגולני, פצוע צה"ל ממלחמת לבנון השניה, פעיל חברתי והמייסד והמנכ"ל של "ביחד ערבים זה לזה", הוא מכונת הסברה ישראלית משומנת ומוצלחת מטעם עצמו, שפועל ללא לאות ובצורה מקצועית להסברה ישראלית בעולם, באנגלית ובערבית.

אני משוכנע שהוא יוכל לבצע את המשימה בצורה מצוינת. הוא חכם, רהוט, יצירתי וכדאי שהמדינה תשכיל להשתמש בשירותיו.

* שר מצטיין – בשבעה חודשים כשר התקשורת יועז הנדל עשה יותר ממה שנעשה במשרד במשך עשר שנים.

רק לדמיין מה הוא יעשה בארבע שנים.

בהצלחה!

* היעד הפוליטי – אחרי ארבעה סיבובי בחירות, חוסר יציבות קיצוני וממשלות מעבר, עם ישראל זקוק ליציבות. אם חלילה הממשלה הזאת תקרוס ונלך לסיבוב חמישי גם אחרי שנתניהו סיים את תפקידו ואחרי שקמה ממשלת שינוי-אחדות-ריפוי, זו עלולה להיות מכה אחת יותר מדי לחברה הישראלית; אובדן שארית אמון האזרחים במערכת הפוליטית ובדמוקרטיה והידרדרות לאנרכיה.

אני כותב זאת, כיוון שאני חושש שזה עלול לקרות. זה עלול לקרות בראש ובראשונה בשל החברות של רע"ם בקואליציה. מעבר לסוגיה העקרונית – סירובה של רע"ם לקבל את ההסדר המכונן של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, שבא לידי ביטוי בכך שלא חתמה על קווי היסוד הציוניים (אם כי הצבעתה בעד הממשלה היא גם הצבעה על קווי היסוד) עלולה להיות גם בעיה פרקטית חמורה. הפרעות בתקופת מבצע "שומר החומות" הציפו בפנינו את המצב הרעוע של ביטחון הפנים במדינה, שהופקר בעשור האחרון. הממשלה החדשה חייבת להציב בפניה, כאחת המטרות המרכזיות, את השבת הריבונות הישראלית שהתערערה בגליל ובנגב, במגזר הערבי ובערים המעורבות ב-12 השנים האחרונות. זה לא יהיה קל, וספק רב האם רע"ם, שיצאה נגד מבצע "חוק וסדר", תתן לממשלה רשת ביטחון בתנאים אלה. כבר ביום ההשבעה ראינו את הימנעות ח"כ אלחורמי, שבעטיה לא היו לממשלה 61 אצבעות, וזו כבר התחלה בעייתית.

שנית, חשש גדול בידי האם מרצ ואולי גם מפלגת העבודה, שבעידן מרב מיכאלי חתכה חזק שמאלה, תחזקנה מעמד לאורך זמן בממשלת מרכז-ימין, שמדיניותה שונה כל כך מדרכן. אחרי שתחלוף האופוריה של "יציאת בלפור", התסכול במפלגות אלו ובעיקר בבייס שלהן ילך ויגדל ועלול לאיים על יציבות הממשלה.

שלישית, ברור לי שנתניהו כראש האופוזיציה ימשיך להפעיל לחץ ברוטלי אישי על ח"כים ימניים שעלול לשבור אחד מהם או יותר.

לכן, לצד היעדים החברתיים, הכלכליים, הביטחוניים והמדיניים של הממשלה, צריך לעמוד לנגד עיניה יעד פוליטי – הרחבת הממשלה וצירוף לפחות מפלגה חרדית אחת לקואליציה. ולהסיר את הווטו של ליברמן על שותפות עם החרדים.

* לא ממשלת שמאל – ההגדרה "ממשלת שמאל", שמיד הופכת בידי התועמלנים הדמגוגים "ממשלת שמאל קיצוני", היא דמגוגיה ביביסטית אופיינית. ממשלה שבנט, שמימין לנתניהו, עומד בראשה, ויש בה שלוש מפלגות ימין מובהקות – ימינה, תקווה חדשה וישראל ביתנו, שתי מפלגות מרכז ניצי – כחול לבן ויש עתיד ושתי מפלגות שמאל המונות יחד 13 ח"כים ואין להן שרים בכירים בתיקים המצויים במחלוקת אידיאולוגית, היא רחוקה מאוד מאוד מההגדרה "ממשלת שמאל". מה גם, שיש בה פריטטיות בין שתיים ממפלגות הימין לבין מפלגות המרכז, ישראל ביתנו ומפלגות השמאל.

ומי שמצרים על כך שאין ממשלת ימין, מוזמנים להפנות את טרונייתם לאדם אחד, שאילו הרפה וזז הצדה, הייתה קמה ממשלת ימין בראשות הליכוד.

* ויתורים למען איחוי הקרעים – ממשלת האחדות הלאומית והפריסה האידיאולוגית הרחבה שלה, מחייבת את כל הצדדים לפשרות ולהבנה שלא יוכלו לממש בה את כל מאווייהם. יש בכך חשיבות לאיחוי הקרעים בחברה הישראלית. ממשלה כזו לא תחיל את הריבונות על בקעת הירדן וגושי היישובים. ממשלה כזו לא תקפיא את הבניה בהתיישבות. ממשלה כזו לא תפגע בחוק הלאום. אבל דווקא בממשלה כזאת ניתן לעגן בהסכמה לאומית רחבה בחוק יסוד את השוויון האזרחי (ואין סיבה שהליכוד ואבו-יאיר לא יתמכו בכך מן האופוזיציה).

יש חשיבות רבה בעבור החברה הישראלית, שממשלה הכוללת את מרצ תילחם ב-BDS. אשמח במיוחד לראות את הורוביץ שר בממשלה שנלחמת נגד הניסיון לשפוט את ישראל בטריבונל האנטישמי בהאג. ויהיה זה צדק פואטי שמרצ תהיה חברה בממשלה שתבנה ביישובים ביהודה ושומרון ובמזרח ירושלים.

* עם הזנב בין הרגליים – לצערי הרב, ממשלת האחדות בהרכבה הנוכחי לא תוכל להחיל את הריבונות הישראלית על בקעת הירדן, בוודאי מול ביידן כנשיא ארה"ב. איזו החמצה זו הייתה, כאשר לנתניהו היה רוב ברור בממשלה ובכנסת להחלת הריבונות בתמיכת ארה"ב, והוא נבהל מהאיומים הפלשתינאים, התקפל וברח עם הזנב בין הרגליים.

* תהיה התנצלות? – תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית טענה חזור וטעון, מדי יום ביומו ומדי שעה בשעתה בשצף קצף במים העכורים של תעלות הביבים, שממשלת השינוי תכלול את הרשימה המשותפת או תשען עליה. האם נשמע התנצלות?

* מפגן של אגוצטנריות – ח"כ אלי אבידר התיימר לשאת את דגל הפוליטיקה הישרה והנקיה (אם כי קשה לחשוד בו שהוא בחר במפלגתו, ישראל ביתנו, כיוון שההיסטוריה שלה היא של פוליטיקה כזאת). והנה, במפגן מדהים של אגוצנטריות, הוא מבהיר שאינו מחויב לקואליציה ולסיעתו בהצבעות, בשל הסיבה הערכית שלא קיבל תפקיד שראוי לו, לתחושתו.

אגב, בעיניי באמת התיק שהוצע לו מגוחך. להיות שר שני במשרד האוצר… אגב, זה עוד פטנט שהמציא נתניהו, כאשר בהיותו שר האוצר נאבק על תפקיד שר למקורבו מאיר שטרית ואז הכניס אותו כשר במשרד האוצר. הבא אחריו היה גנץ, שמינה את מיכאל ביטון לשר שני במשרד הביטחון. ועכשיו ליברמן.

אילו אבידר טען שאינו רוצה בתפקיד מיותר ואם לא יקבל תפקיד משמעותי לא יצטרף לממשלה ויתרום למדינה ולקואליציה כח"כ מן השורה – הוא היה ראוי להערכה. אבל אמירה שהוא חופשי מתמיכה בקואליציה, כאשר מדובר בקואליציה של 61 ח"כים שתלויה בו, היא סחטנות אגוצטנרית ברוח הביביזם, שהוא התיימר להילחם בו.

כבר הספקתי לקרוא שארגון "חקירה עכשיו", אחד מארגוני הבלפוריאדה, תומך בו והפגין ליד הכנסת בזמן ההשבעה על כל מיני דברים שהארגון לא מרוצה ממנו. שמא הם מתקשים להיגמל מהבילוי השבועי?

* ראש ממשלה בשר ודם – סוף סוף יש לנו ראש ממשלה בשר ודם, לא אלוהים. ואף אחד לא מאמין שהוא אלוהים. אפשר לחזור לשפיות. איש אינו חושב שהוא מעל החוק, שהמדינה זה הוא, שהחוק זה הוא. וצריך לעמוד היטב על המשמר כדי להבטיח שהשתן לא יעלה לו לראש, שלא יתחיל לטפח סממני מגלומניה וביביזם, ושלא יתפתח סביבו פולחן אישיות.

ויש לחוקק בהקדם חוק הגבלת קדנציות.

* בשורה חברתית – ראש ממשלה דתי לאומי, לראשונה אחרי 73 שנים – זו בשורה חשובה לחברה הישראלית. בנט פרץ תקרת זכוכית חשובה בפוליטיקה הישראלית ובישראליות בכללה.

חבל מאוד שטחו עיניהם של החמוצים בציונות הדתית מלראות את התמורה ההיסטורית הזאת, והם שבויים בתודעה הביביסטית.

* כשאמתח ביקורת – עכשיו כל אימת שאמתח ביקורת על בנט וממשלתו (וגם אם היא תהיה מצוינת בטוח שאמתח ביקורת), יסתערו עליי בתגובות כמו "אבל זאת הממשלה שלך", "זה מה שבישלת" וכו' וכו'. אבל מה לעשות? אני לא חסיד שוטה של אף אחד, גם לא של מנהיגים שאני בוחר בהם (ולא בחרתי בבנט). וכאשר יש לי ביקורת עליהם, אני משמיע אותה.

ואגב, זו הממשלה שלנו, של כולנו, של כל אזרחי ישראל.

* שינוי סטטוס – ביום שבו החלה כהונתו של בנט כראש הממשלה, חל שינוי בסטטוס של אהוד ברק.

הסטטוס שלו עד יום ראשון: 12 ראשי ממשלה היו לישראל. ברק אינו נמנה עם 11 הטובים שבהם.

הסטטוס שלו מיום ראשון: 13 ראשי ממשלה היו לישראל. ברק אינו נמנה עם 12 הטובים שבהם.

* צעיר ממני – נפתלי בנט הוא בן 49, עדין בקידומת 4, אך אין הוא ראש הממשלה הצעיר ביותר בתולדות המדינה. הצעיר מכולם היה נתניהו, שנבחר לראשונה לתפקיד, לפני 25 שנים, בגיל 46.

אבל בנט הוא ראש הממשלה הראשון שהוא צעיר ממני.

* טחנות השוויון – בעקבות הבחירות לכנסת השמינית (31.12.73) הכותרות דיברו על פריצת דרך במעמד האישה בישראל, כיוון שבכנסת החדשה כיהנו 9 נשים, מספר שיא עד אז (ולאחר מכן הייתה שוב נסיגה). והנה היום, 9 נשים מכהנות כשרות בממשלה. חלפו מאז 48 שנים. טחנות השוויון המגדרי טוחנות לאט, אך הכיוון הוא ברור.

מצד שני ראוי לזכור, שראש הממשלה שקמה בעקבות אותן בחירות הייתה אישה, גולדה מאיר, שהקימה את ממשלתה השלישית. מאז לא  נבחרה שוב אישה לראשות הממשלה, וגם היום אין אף מועמדת בעלת סיכוי לכהן בתפקיד זה בעתיד הנראה לעין. וכאשר הייתה מועמדת מעולה לתפקיד הנשיאה הראשונה בישראל, היא נחלה מפלה בבחירות בכנסת. 

* החוץ, הביטחון והאוצר – ליברמן הוא הפוליטיקאי השלישי בתולדות המדינה שכיהן כשר החוץ, הביטחון והאוצר.

קדמו לו פרס ונתניהו.

* מצעד הבהמות – התפרעות הכהניסטים ועוזריהם הסמוטריצ'ים בפתח ישיבת הכנסת להצגת הממשלה החדשה, ומהומת אספסוף חברי הכנסת הביביסטים והחרדים, מעידה כאלף עדים מדוע הגיעה השעה לחילופי שלטון.

מצעד המורחקים מן האולם, סמוטריץ' ובן גביר, ראוי לכותרת "מצעד הבהמות".

* אספסוף ליד שולחן הממשלה – נאום ההכתרה של בנט: אספסוף בכנסת. אספסוף ליד שולחן הממשלה היוצאת. כנופיית ביביסטים עלובים, צווחנים.

ההתפרעות הזאת היא תוצאת 12 שנות שלטונו של מסית ומדיח, אדם שמפעל חייו הוא פילוג ושיסוע וליבוי שנאה ומדנים בין חלקי העם.

המחשבה לאן עוד היינו מידרדרים אם נתניהו היה נשאר, חלילה, עוד קדנציה, מעוררת פלצות.

* רעול פנים – בפתח משפטו, ערך נתניהו את מופע האימים שבו הוא עמד בבית המשפט מוקף רעולי פנים והשתלח במדינת החוק והמשפט. בישיבת ההשבעה של הממשלה החדשה, ישב נתניהו רעול פנים ליד שולחן הממשלה אחרי שהסית את אספסוף שריו וח"כיו להתנקש בישיבת הכנסת בהתפרעות שלוחת רסן.

* אי אמון באופוזיציה – נתניהו אינו ראש הממשלה הראשון שמאבד את השלטון. כל האחרים, כולל נתניהו מודל 99', נהגו בממלכתיות וכיבדו את ההליך הדמוקרטי.

נתניהו הפך את ממשלתו ואת סיעתו לאספסוף פרוע, ומנסה לחבל בהליך הדמוקרטי והפרלמנטרי.

נתניהו מנהיג כנופיה מופקרת שמנסה להלך אימים על הכנסת ועל הממשלה ולהסית את העם נגד ממשלתו.

ראוי להביע אי אמון בראש האופוזיציה.

* אני ואפסי עוד – בנאומו האגוצנטרי, הבכייני, ה"שתו לי אכלו לי", הפאסיב-אגרסיב, הזהיר נתניהו מפני הממשלה "המסוכנת", שלא תדע לעמוד על האינטרסים של ישראל, שלא תוכל לשלוח את צה"ל לפעולות מעבר לקווי האויב, שלא תדע לפעול נגד הגרעין האיראני שמאיים על עצם קיום המדינה.

אם הממשלה הזאת כל כך מסוכנת למדינת ישראל, למה נתניהו לא עשה את הצעד הקטן המתבקש להצלת "המדינה האהובה שלנו", כלשונו, ופינה את מקומו על מנת שהליכוד יוכל להקים ממשלת ימין רחבה ויציבה לארבע שענים מלאות?

כי מבחינתו של נתניהו, אילו קמה ממשלת ימין בראשות מנהיג אחר מהליכוד, גם היא לא הייתה יודעת לעמוד על האינטרסים של ישראל, לא הייתה יכולה לשלוח את צה"ל לפעולות מעבר לקווי האויב ולא הייתה יודעת לפעול נגד הגרעין האיראני שמאיים על עצם קיום המדינה, ולכן גם ממשלה זו הייתה "מסוכנת".

כי בתפיסה הביביסטית, של "המדינה זה אני", "גוליבר בארץ הגמדים", "אני ואפסי עוד" – כולם, זולתו, ננסים, חגבים, אפסים. ממשלה מסוכנת שמעמידה בסימן שאלה את קיומה של מדינת ישראל = כל ממשלה שהעומד בראשה אינו נתניהו. וכיוון שאין מצב שאי פעם יהיה מנהיג שלא יהיה גמד, נתניהו דאג לאורך השנים לקפד ראשו של כל מי שקצת התבלט והצטיין, כדי שלא יהיו למישהו רעיונות לכך שיהיה אי פעם "היום שאחרי".

* נאום ראש האופוזיציה הממלכתי – כך נפתח נאומו של ראש האופוזיציה מנחם בגין, בדיון על הקמת ממשלת רבין הראשונה, ב-3 ביוני 1974: "אדוני היושב ראש, מורי ורבותי חברי הכנסת, הבוקר, בהתאם לנוהג הפרלמנטרי הנאה, אברך בשם האופוזיציה את חבר הכנסת רבין לנאום הבכורה שלו כמרכיב הממשלה וראשה. הערב נביע להם אי אמון".

אני רק מניח את זה כאן.

* אופוזיציה כהזדמנות – כל מפלגה פוליטית חותרת לשלטון, אך לעתים האופוזיציה היא מתנה. הליכוד יכול לראות בישיבתו באופוזיציה הזדמנות לשיקום המפלגה. כוונתי לשיקום ערכי ומוסרי. הליכוד יכול לחזור לערכיו הממלכתיים והליברליים ולהיות למפלגה הדוגלת במדינת חוק, סולדת משחיתות, מבינה שמערכת משפט חזקה ועצמאית היא תנאי הכרחי לקיום דמוקרטיה, מבינה את החשיבות של שירות ציבורי חזק שמחויב לציבור ולא לועגת ל"פקידים" ומנסה להפכם למשרתי המנהיג, סולדת משיתוף פעולה עם הכהניזם, מעמידה בראשה הנהגה ראויה, נקיית כפיים, טהורת מידות. האופוזיציה עשויה לגמול את הליכוד מפולחן האישיות ששיתק אותו.

כדי להגיע לכך על הליכוד להחליף את נתניהו ולבחור מנהיג אחר.

* הערכה לאדלשטיין – בתכנית "פגוש את העיתונות" סיכמו כתבי חדשות 12 את הקדנציה של השרים שאותם הם מסקרים. את הציון הגבוה ביותר קיבל שר הבריאות יולי אדלשטיין – 85. גם בסקר שהוצג בתכנית זכה אדלשטיין לציון גבוה, שני רק לשר הביטחון. גם אני שותף להערכה הרבה אליו. תקופת משבר, כמו הקורונה, היא נייר לקמוס לבחינת תפקוד השר. כפי שהקורונה הבליטה עד כמה ליצמן, שעד אז היה יקיר התקשורת, הוא שר בריאות גרוע, מתחת לכל ביקורת, כך הוכיח את עצמו אדלשטיין כשר מצוין, שהיטיב לתמרן בין כל הגורמים בתבונה, גילה מנהיגות והצליח במשימתו.

אדלשטיין גם היה יו"ר כנסת מצוין, ממלכתי, הגן על כבוד הכנסת ומעמדה ולא היסס להתעמת גם עם ראש הממשלה כשניסה לרמוס את הכנסת. תמכתי בהתנגדותו להתערבות בג"ץ בהצבעה על החלפת היו"ר והערכתי את החלטתו להתפטר כאשר מצפונו לא אפשר לו לקיים את ההחלטה, אך בשום אופן לא העלה על דעתו להפר אותה. התנהלותו של יריב לוין, הגרוע ביו"רי הכנסת מיום הקמתה, הבליטה את שיעור קומתו של אדלשטיין.

מיותר לציין שאדלשטיין לא היה שותף להתפרעות האספסופית של רבים מהח"כים והשרים של הליכוד בדיון על השבעת הממשלה החדשה. אני בטוח שהוא התבייש. הוא גם אחד היחידים שאזר אומץ ולא השתתף במופע האימים של נתניהו וחייליו בבית המשפט.

מבין מנהיגי הליכוד, הוא הראוי ביותר בעיניי להנהגה הלאומית. אבל להערכתי ולצערי סיכוייו קלושים.

* מעבר הכרחי – בשעה טובה ומוצלחת מדינת ישראל השתחררה משלטונו של נתניהו. אבל זה רק שלב א'. השלב הבא, החשוב יותר, הוא תהליך ההיטהרות והדה-ביביזציה של החברה הישראלית. זה יהיה תהליך חינוכי, תרבותי, ערכי ממושך, שצפוי להימשך שנים רבות. אבל חילופי השלטון היו מעבר הכרחי בדרך לכך.

אין די בהחלפת נתניהו הפרסונה, אלא יש לחזור לערכים של יושרה, של הגינות, של טוהר מידות, של ניקיון כפיים, של הצנע לכת ולהיפרד מפולחן האישיות. וכל עוד המונים מאמינים בתאוריות הקונספירציה המטורללות על מדינת העומק שתופרת תיקים וכל הבבל"ת הזה, הדמוקרטיה הישראלית עדין נמצאת תחת איום.

* הפרויקטור לרמיסת הכנסת – יריב לוין היה יו"ר הכנסת הגרוע ביותר בתולדות המדינה. תפקיד היו"ר הוא תפקיד ממלכתי. יו"ר הכנסת צריך לייצג את הכנסת כולה, לעמוד על כבודה וריבונותה, לנהוג ללא משוא פנים בניהול הבית.

יש דיסוננס בין העובדה שמדובר בנציג מפלגה פוליטית שמבצע תפקיד פוליטי לבין הציפיה הממלכתית. כל יושבי ראש הכנסת משפרינצק ועד אדלשטיין (איני סופר את גנץ שכיהן בתפקיד שבועות ספורים) השכילו לתמרן בין השניים, כל אחד בדרכו. יריב לוין, לעומת זאת, לא הסתיר כלל שהוא שליחו האישי של נתניהו. הוא היה שליחו והפרויקטור שלו להחלשת הרשות המחוקקת ודריסתה ורמיסתה תחת רגלי נתניהו. לוין ניצל לרעה את סמכויותיו כדי לתמרן את תמרוניו של נתניהו והשתמש בדוכן היו"ר להשתלחויות גסות ופרועות בבית המשפט העליון.

ברוך שפטרנו!

אבל אני חייב לציין שבישיבת ההשבעה של הממשלה החדשה, הוא הפתיע לטובה, נהג בממלכתיות יחסית וניסה לשמור על כבוד הכנסת, אם כי לא בתקיפות מספקת. חבל שהוא לא נהג כך בתקופת כהונתו.

בחירתו של מיקי לוי לתפקיד אינה טובה, בעיניי. התנהגותו בכנסת ובוועדותיה, כמו למשל ועדת הקורונה, הייתה פרועה וקיצונית. אין לו מזג ממלכתי ולא יכולת לשמש דוגמה אישית לחברי הכנסת. אני מקווה שהתפקיד יעשה את האדם והוא יפתיע לטובה (מצד שני, אחרי השתוללות הח"כים מהליכוד וגרורותיו בעת נאומו של בנט, אולי באמת צריך שוטר בתפקיד).

* אינם משתתפים – התנהלות האופוזיציה בהצבעה על תפקיד יו"ר הכנסת הייתה מוזרה. מדוע הליכוד לא הציג מועמד חלופי, כפי שנוהגת אופוזיציה אמתית? מדוע האופוזיציה לא הצביע נגד מיקי לוי, כצפוי? ומדוע אפילו לא נמנעו אלא לא השתתפו? ובכלל, לא ידעתי שיש דבר כזה "לא משתתף". אני יודע שיש אפשרות להימנע או לא להיות  נוכח. זה בכלל קיים בתקנון הכנסת? מעניין.

* ברוך שפטרנו – הדבר שמשמח לא פחות מכך שנתניהו כבר אינו ראש ממשלה, הוא שאוחנה כבר לא שר.

* בינו לבין עצמו – האם כשנתניהו לבדו, בינו לבין עצמו, כשהוא מביט במראה, הוא מודה שהשגיאה החמורה ביותר בקריירה שלו הייתה עקיצת גנץ, אי העברת התקציב וגניבת הרוטציה? היה לו פרטנר החלומות, שהוא לא יכול היה לדמיין לויאליות כשלו לא מצד בכיר כלשהו בליכוד ולא מצד בעל ברית פוליטי כלשהו – והוא הכיש אותו. הם יכלו לנהל יחד, בשיתוף פעולה, את ממשלת האחדות האמתית, ממשלת הפיוס הלאומי. והוא היה מסיים בכבוד את הקדנציה שלו בנובמבר באקט הדמוקרטי של קיום ההסכם והעברת השלטון לגנץ.

לא, איני מצפה שיודה בכך בפומבי. הרי הוא ביבי. אבל בינו לבינו, הוא מודה בכך?

* פרי הבאושים – לפני ימים אחדים, לכבוד יציאת בלפור, הענקתי חנינה לכל החסומים (האנשים שחסמתי בפייסבוק). למחרת ההשבעה, לראשונה מאז החנינה, חסמתי ביביסט שכינה אותי, או יותר נכון "אתכם", כל מי שלא סוגד לנתניהו ולא שרויים באבל – "נאצים". עוד ביביסט שכינה אותי "יא-גרמני". ועוד ביביסט שכינה אותי "היטלר". הייתה זו הסתערות מאורגנת של כנופיית ביביסטים מוסתים. זה פרי הבאושים של 12 שנות המסית והמדיח הסדרתי. עד כאן!

* דברי בלע – אחינועם ניני כינתה את נתניהו "המן". אלה דברי בלע דוחים. היא מזכירה את הרב עובדיה שכינה את יוסי שריד "המן".

מן הראוי שחילופי השלטון יביאו לשינוי בתרבות השנאה. והאחריות לכך אינה רק בצד אחד של המפה.

לזכותה של ניני ייאמר שהיא התנצלה על דבריה. על ההתנצלות למדתי מפשקוויל של רוגל אלפר שגינה אותה על ההתנצלות.

* זוהי סאטירה – התכנית "ארץ נהדרת" היכתה ללא רחם בממשלה החדשה והציגה אותה באופן נלעג. אפשר לחלוק על המסרים, על החיקויים, על הדימויים הקריקטוריים של השרים, אבל זוהי סאטירה, תפקידה לעקוץ את השלטון, לבקר אותו ולאו דווקא בעדינות.

לעומת זאת, דווקא המערכון על התבצרות משפחת נתניהו בבלפור היה סר טעם לטעמי – יידוי אבן אחרי הנופל. דמותו של נתניהו ב"ארץ נהדרת", כפי שיוצגה לאורך השנים בידי מריאנו, היא מדויקת. אמנם לא חיקוי מוצלח של הדיבור (אף חקיין לא הגיע לקרסוליו של טוביה צפיר שממש היטיב לדייק בחיקויים), אבל ייצוג מדויק של הדמות. אך הפעם זה היה מכוער.

* הנאום או ההשבעה – תמונה ב"הארץ" של יאיר לפיד על דוכן הנואמים בדיון על השבעת הממשלה החדשה. והכיתוב למטה: "לפיד בנאומו הקצר במליאה, אתמול". אבל מי שמתבונן בתמונה ביתר תשומת לב, יבחין שלא היה זה נאומו במליאה, אלא ההשבעה שלו. לידו, על כס היו"ר, יושב מיקי לוי. בעת נאומו היו"ר היה עדין יריב לוין. בהשבעתו – מיקי לוי.

* מבחן המנהיגות הראשון – התחדש טרור ההצתות.

במרץ 2018 החל טרור ההצתות, שנועד לבדיקת גבולות אחרי 3.5 שנות שקט מאז "צוק איתן".

מדיניות ההכלה וההבלגה של נתניהו הביאה לשחיקת ההרתעה, לסבבים ובסופו של דבר למתקפת הרקטות שפתחה את מבצע "שומר החומות".

חידוש טרור ההצתות נועד לבדוק את הממשלה החדשה.

בנט תקף את מדיניות ההבלגה, והתנגד לה גם בהיותו שר הביטחון.

כעת האחריות עליו. מבחן המנהיגות שלו מוקדם מדי, יומיים אחרי כניסתו לתפקיד, אך זה לא בשליטתנו.

העיקרון צריך להיות שכל הפרת ריבונות תענה בתגובה קשה. דין הצתות כדין מטח רקטות.

* אסור לבטל – [נכתב יומיים לפני קיום ריקוד הדגלים] ריקוד הדגלים ביום ירושלים הוא מסורת יפה שהחלה בישיבת מרכז הרב ביוזמת הרב צבי יהודה הכהן קוק כבר ביום ירושלים תשכ"ח, שנה לאחר שחרור העיר ואיחודה. "ריקודגלים" הפך למפגן שנתי של הציונות הדתית. למרבה הצער, בשנים האחרונות התעלקו על המצעד הכהניסטים, שהפכו אותו למפגן גזעני חוליגני מבחיל, בעיקר במעבר ברובע המוסלמי.

השנה, בשל המתיחות הרבה באותה תקופה, קיבל ראש הממשלה לשעבר, נתניהו, החלטה נכונה, להטות את מסלול המצעד, כך שלא יעבור ברובע המוסלמי ובשער שכם. ואכן, כך היה. במהלך המצעד החלה מתקפת הרקטות של חמאס.

היוזמה לקיים שוב, מחוץ ליום ירושלים, את המצעד היא יוזמה מיותרת. לשם מה צריך עכשיו לשלהב את היצרים, להתסיס את הרוחות? היוזמה יצרה סיטואציה של "אוי לי מיוצרי, אוי לי מייצרי". יאושר המסלול – הדבר עלול להצית אש מיותרת. יבוטל המצעד – הדבר יתפרש ככניעה לאיומי חמאס ופת"ח.

במצב שנוצר אסור לבטל. עם זאת, אין לאפשר צעדה ברובע המוסלמי. ויש לפקח על התנהגות המפגינים, כדי שאם יתחילו נביחות "מוות לערבים", "מוחמד מת" וכו', המשטרה תגלה אפס סובלנות ותעצור מיד את הנובחים.

ולמרות שלדעתי מלכתחילה היוזמה הזאת מיותרת ומזיקה, יש להבהיר שאם תהיה כתוצאה מכך תוקפנות נגד ישראל – האשמים הבלעדיים בה יהיו אויבינו. אין להם שום זכות וטו על ההחלטות שלנו אם לאשר או לא מפגן זה או אחר בישראל. יתר על כן, חובה לאשר את המצעד (במסלול נורמלי), כי צעד שיתפרש בידי האויב כחולשה, יזמין תוקפנות, כרגיל.

* דגל ישראל בידיו של בן גביר – נזם זהב באף חזיר.

* חרפה – התועמלן האנטי ישראלי גדעון לוי זכה בפרס סוקולוב לעיתונות. פרס סוקולוב נחשב לפרס היוקרתי ביותר לתחום העיתונות, זולת פרס ישראל. מעניקה אותו עיריית תל-אביב. איזו חרפה ובושה, להעניק לתועמלן פרס על עיתונות טובה, וגרוע יותר, להעניק אותו לתועמלן של האויב. כאילו בבריטניה היה מוענק פרס אורוול הבריטי היוקרתי לעיתונות ללורד האו-האו.

אם התועמלן הזה ראוי לפרס על עיתונות, בקצב הזה עוד עלול פרס נובל לשלום להינתן לרב המרצחים. אופס.

* חילול זכרו של סוקולוב – כאשר אמי ומשפחתה עלו לישראל ב-1949, אחרי ארבע שנים במחנה עקורים בגרמניה בו שהו לאחר השואה, הם ישבו תקופה קצרה במחנה העולים "שער עליה" ומשם עברו לאזור, שקמה על חורבות כפר הפורעים הרצחני יעזור, והתיישבה בבית ערבי נטוש. לרחוב שבו הם חיו, ניתן השם רחוב סוקולוב.

היה זה אך טבעי לקרוא רחוב ביישוב ציוני מתחדש במדינה היהודית שזה עתה קמה, על שמו של אחד ממניחי יסודותיה של מדינת ישראל, המנהיג הציוני הדגול נחום סוקולוב. סוקולוב (1859-1936) היה יד ימינו של הרצל, ממנהיגי התנועה הציוני מיום הקמתה, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית ונשיא כבוד של הסוכנות היהודית. הוא היה ממחיי השפה העברית ומהקנאים לה.

סוקולוב היה סופר, מתרגם, משורר ובראש ובראשונה עיתונאי ועורך. הוא נחשב לאבי העיתונות העברית; אבי העיתונות היהודית המודרנית ומעצב דרכה.

סוקולוב תרגם לעברית את ספרו האוטופיסטי של הרצל "אלטנוילנד". הפירוש המילולי של אלטנוילנד הוא ארץ ישנה חדשה. השם שנתן סוקולוב לגרסה העברית של הספר היה "תל אביב". האביב מסמל את אביב האומה היהודית המתחדשת במולדתה, ברוח "אביב העמים" של המאה ה-19. התל הוא סמל לעבר היהודי של המולדת.

את צירוף המילים תל אביב, לקח סוקולוב מפרק ג' בספר יחזקאל. המעניין, הוא שתל אביב לא הייתה רק מקום בגולה, אלא אף הוגדרה במילה המפורשת – גולה, "הַגּוֹלָה תֵּל אָבִיב". בעיניי זו הברקה של ממש, המבטאת את מהות החזון הציוני והמפעל הציוני – המרת תל אביב של הגולה, בתל אביב של המולדת, העיר העברית הראשונה, העיר שנועדה לממש את החזון הציוני של המדינה היהודית בארץ ישראל. כמו הרצל, סוקולוב ומנהיגי הציונות הראשונים, כך גם הנביא יחזקאל היה חוזה מדינת היהודים שתקום לאחר גלות בבל, ואף הוא צייר אוטופיה של ארץ ישנה חדשה, "אלטנוילנד".

בכ' בניסן תרס"ט 11.4.1909 עלו לקרקע חברי אגודת "אחוזת בית" כדי להקים את העיר העברית הראשונה בארץ ישראל. כעבור שנה, ניתן לשכונה השם תל אביב. בחירת השם תל אביב הייתה הצהרת כוונות, שהעיר נועדה להגשים את חזונו של הרצל.

ב-1956 ייסדה עיריית תל-אביב את פרס סוקולוב לעיתונות, המנציח את שמו של המנהיג והעיתונאי הציוני הדגול נחום סוקולוב. הענקת הפרס המנציח את המנהיג הציוני סוקולוב לתועמלן האנטי ציוני והאנטי ישראלי גדעון לוי, שרואה בציונות אם כל חטאת, שרואה בהצהרת בלפור עוול נוראי, שרואה במדינת ישראל "מדינת רשע" ותומך באויביה ובטרור נגד אזרחיה, היא חילול זכרו של נחום סוקולוב.

אילו הושחת קברו של סוקולוב בחלקת גדולי האומה בהר הרצל, היינו מזדעזעים כולנו. הענקת פרס סוקולוב לגדעון לוי, היא חילול הרבה יותר בוטה של זכר המנהיג הציוני הדגול.

* כתם על העיר תל-אביב – לאחר שיחוקק במהרה בימינו חוק הגבלת קדנציות לראש הממשלה, יש לחוקק חוק הגבלת קדנציות לראשי ערים. גם לראש עיר שיושב יותר מדי שנים על כיסאו יש תחושה יהירה וזחיחה של "העיר זה אני". וחולדאי, שללא ספק עשה הרבה דברים טובים למען ת"א יפו, בטוח שעמדותיו הפוליטיות מבטאות את הציבור התל-אביבי. הענקת פרס סוקולוב לתועמלן האנטי ישראלי גדעון לוי, היא לא רק הזניית המושג עיתונות, לא רק הזניית הפרס, לא רק חילול זכרו של חיים סוקולוב, אלא היא מביישת גם את תושבי ת"א. יש לזכור שרק לפני שבועות אחדים, תושבי תל-אביב עמדו תחת מתקפת רקטות טרוריסטית, פשע חמור נגד האנושות, וגדעון לוי תמך בתוקפנות והתגולל בישראל על כך שהיא מעזה להגיב ולהגן על אזרחיה. הענקת הפרס לגדעון לוי היא כתם בתולדות העיר תל-אביב.

* הציפיה מהמנהיג – בפרשת השבוע, פרשת "חוקת", אנו קוראים על העונש שאלוהים העניש את משה – הוא לא יוכל להיכנס לארץ ישראל. מה היה חטאו? רוב המפרשים טוענים שהחטא היה בכך שמשה הצטווה לדבר אל הסלע כדי שייצאו ממנו מים, והוא הכה בו. זו עבירה שעליה ראוי אדם לעונש כה כבד? איזה חוסר פרופורציה!

ועל עבירה זו, יש למשה נסיבות מקלות. הרי את משבר המים הקודם, בספר שמות, הוא פתר כאשר הכה במטהו בסלע. הרי אלוהים אומר לו בפירוש לקחת את מקלו, והגיוני שהוא הבין מכך שעליו להכות בסלע. ומדוע אהרון נענש? הרי הוא לא הכה בסלע.

הנה, כמה פתרונות אפשריים: א. משה נענש על כך שלא הבין לנפש העם הצמא וגער בו: "שמעו נא המורים". ב. משה לא נענש על חטאו, אלא על חטאי העם. כמנהיג הוא לא הצליח לחנך את העם ולכן לא נמצא ראוי להכניס אותו לא"י. ג. משה נענש, כיוון שבעוד ממנהיג של ערב רב, שאך יצא מבית עבדים, מצופה שישתמש במקלו – ממנהיג של עם העומד להיכנס לארצו ולהתנחל בה, מצופה לשוחח עם העם. לפיכך משה אינו מתאים לסוג המנהיגות הדרוש כעת.

בעיניי, המשמעות המרכזית של סיפור עונשו של משה, היא שככל שהאדם נושא בתפקיד רם יותר, וככל שהאדם גדול יותר, כך הציפיות ממנו גבוהות יותר. מצופה מן המנהיג להוות דוגמה אישית. אין לו חסינות. להיפך, הוא עלול להיענש על עבירות שהאזרח הפשוט אפילו אינו מודע להן.

לא זה המצב בישראל בימינו. ויתרנו כליל על ציפיה ממנהיגינו להתנהגות מוסרית, לאמירת אמת, לדוגמה אישית ולהצנע לכת, כתנאי סף למנהיגותם. הסף שאנו מציבים היום הוא הפלילי. כל עוד מנהיג לא הורשע (הרשעה חלוטה) בעבירה פלילית, הוא כשר. ואם הורשע, איננו רואים בעצם ההרשעה קלון, אלא ממתינים להכרעת בית המשפט האם היה קלון בהרשעה.

כאשר דרעי הורשע ונדון למאסר, מעריציו הפגינו ושבתו בתמיכה בו. כאשר רמון הורשע בעבירת מין אך משום מה לא הוטל בו קלון, אולמרט שידרג אותו למשנה לראש הממשלה. כאשר אולמרט הורשע בעבירה פלילית, הכותרות היו שהוא זוכה מהאשמות האחרות. כאילו הנורמה היא ראש ממשלה עבריין והחדשות המעניינות הן שהוא זוכה מחמת הספק על האשמות אחרות. אחרי שהנשיא, האנס הסדרתי קצב הורשע, היו שקראו להעניק לו חנינה בשל היותו נשיא, כי הנפילה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא היא עונש חמור דיו, במקום לראות באיגרא רמא מעמד מחייב, שממי שהגיע אליו נדרש יותר מאשר מאזרח מן השורה. ואת החקירות והמשפט של נתניהו מלווה תעשיית הסתה והמצאת קונספירציות נגד מערכות החוק, המשפט והאכיפה בישראל.

עונשו של משה, להבדיל אלף אלפי הבדלות, מעביר מסר הפוך לגמרי. העובדה שאדם נושא תפקיד מנהיגותי רם, אינה מעניקה לו פריבילגיה והקלות כלשהן. ההיפך הוא הנכון, היא תובעת ממנו יותר, היא דורשת ממנו דוגמה אישית, וככל שהוא גדול יותר, כך הציפיה ממנו גבוהה יותר, עד שהוא נענש בחומרה רבה כל כך, על מעשה שבעבור אחד האדם הוא עניין של מה בכך.

זה המסר לימינו, שלמרבה הצער, לא ממש חלחל אלינו.

* פוסט קורונה – האם עכשיו, עם הסרת המסכות גם בחללים סגורים, אפשר כבר לחזור למצב שבו חיובי זה טוב ושלילי זה רע?

* שטות לנד – ב"ארץ נהדרת" יש פינה שבה מציגים שמות של אנשים שמתאימים לעיסוקים שלהם.

ואיך קוראים לעורכת "לאישה"? שטוטלנד.

          * ביד הלשון

הפור נפל – לפני שבועות אחדים הקדשתי את הפינה לביטוי "חצה את הרוביקון", שנכתב על בנט כאשר החליט להקים את ממשלת השינוי. הסברתי שמשמעות הביטוי היא שהוא עשה מעשה שאין ממנו חזרה. סיפרתי שמקור הביטוי הוא האירוע ההיסטורי שארע ב-10 בינואר בשנת 49 לפנה״ס, בו חצה יוליוס קיסר עם צבאו את נהר הרוביקון בדרכו לעיר רומא.

צירוף מילים נוסף הקשור לאותו אירוע הוא "הפור נפל", הביטוי שאמר יוליוס קיסר כשהחליט לחצות את הרוביקון. ונכון לומר אותו היום, כאשר קמה ממשלת השינוי בראשות בנט.

* "חדשות בן עזר"

דרשה לפרשת "שלח-לך" תשפ"א

השבוע נבחר נשיא חדש לישראל, מועמד לראשות הממשלה הודיע "עלה בידי" וכנראה שממשלה חדשה תקום בעשרת הימים הקרובים. סוגיית המנהיגות מעסיקה אותנו מאוד, ברמת המדינה, אך גם ברמות של אזור, של קהילה.

גם פרשת השבוע מציגה בפנינו סוגיות מנהיגותיות מעניינות. פרשת השבוע היא פרשת "שלח לך", העוסקת בפרשת המרגלים. הפרשה נקראת "שלח לך", כיוון שבמילים אלה, בפתח הפרשה, מצווה אלוהים על משה לשלוח את משלחת המרגלים לתור את ארץ כנען, סמוך לכניסה אליה של בני ישראל, בתום שנה של נדודים במדבר.

סיפור המרגלים אינו סיפור מודיעיני אלא מנהיגותי. לשם מה אלוהים זקוק למודיעין? הוא אינו מכיר את ארץ כנען ואינו יודע מהם סדרי הצבאות וביצורי הערים של עמי כנען ומה כוחם? ודאי שאין לו צורך בכך. המודיעין שהוא מבקש אינו מודיעין על האויב אלא כוחותינו. האל הוא כל יכול, זולת מגבלה אחת. "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". אין לו שליטה על נפש האדם. מטרת שליחות הריגול היא לספק לאלוהים ולמשה תמונת מצב על החוסן הלאומי והמנהיגותי של בני ישראל, כדי ללמוד האם העם כשיר למשימות הגדולות של כיבוש הארץ וההתנחלות בה.

לכן, הרכב המשלחת אינו של אנשי מודיעין, אלא של הנהגת עם ישראל. המרגלים הם נשיאי השבטים. הם האנשים שצריכים להנהיג את בני ישראל במלחמה על הארץ. המשלחת אמורה לתת תשובה האם ההנהגה שיצאה אך לפני שנה מבית עבדים, מסוגלת למשימה.

תוצאות השליחות היו מסקנה של עשרה מתוך 12 חברי המשלחת, שהמשימה גדולה עלינו, שלא נוכל לעמוד בכיבוש ובהתנחלות כי הארץ היא "ארץ אוכלת יושביה" כלומר ארץ הורגת יושביה. (כאן אכל הוא בפירוש של הרג, כמו במילה מאכלת או בפסוק "הלנצח תאכל חרב?") לא זו בלבד שהמנהיגים אינם מאמינים בעצמם ובעמם, הם גם מיהרו לייאש את העם. "וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם". זהו ביטוי מעניין מאוד. קודם כל ונהי בעינינו כחגבים ורק אז "וכן היינו בעיניהם". כלומר כיוון שאיננו מאמינים בעצמנו, האויב מריח את החולשה שמזמינה תוקפנות. והעם המיואש והעייף האמין להם.

תוצאת השליחות, אם כן, הייתה הוכחה שעם ישראל אינו בשל עדין למשימה, הוא עדין עם במנטליות של עבדות וגולה וכעונש נגזר עליו לנדוד במדבר ארבעים שנה, עד שימות כל הדור הזה.

מה אפיין את המנהיגות הזאת? פחדנות, רתיעה מהתמודדות עם אתגרים קשים, העדפת הבריחה והדחיה על עימות ומאבק, נטיעת מורך לב וייאוש עמוק בקרב העם.

אבל במשלחת המרגלים הייתה גם עמדת מיעוט; עמדתם של יהושע בן נון וכלב בן יפונה. עמדתם הייתה הפוכה לשל שאר נשיאי השבטים: "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה".

המסר שלהם היה אמונה בעם ובעוצמתו, ורצון להנהיג אותו לעמידה באתגר. הם הוכיחו עצמם כמנהיגים אמיצים, חדורי שליחות ורצון להתמודד עם האתגר ולא לברוח ממנו. הם ראו את תפקידם המנהיגותי לרומם את רוח העם. ולכן, הם הוחרגו מן העונש שהוטל על כל העם. הם היחידים שנכנסו לארץ כנען. יהושע הוא המנהיג שירש את משה והמצביא של המלחמות לכיבוש הארץ וההתנחלות בה.  

הפרשה מבהירה לנו איזה סוג של מנהיגות התורה מעדיפה.

צרור הערות 26.5.21

* הזדמנות לגילוי מנהיגות – יאיר לפיד מושך זמן בניסיון חסר סיכוי להקים ממשלה בראשותו. זה לא יקרה, כיוון שהקונספציה של נתניהו, שאותה אימץ גם גוש השינוי, של הסתמכות על רע"ם, קרסה ברגע שחמאס תקף את מדינת ישראל ורע"ם לא הייתה מסוגלת לצאת נגדו, לגנות אותו ולהתייצב בצד הישראלי של המשגר. בוודאי שהמחשבות על שיתוף פעולה עם הרשימה המשותפת, שבניגוד לרע"ם כן נקטה עמדה – עמדה ברורה וחד משמעית בעד חמאס ונגד ישראל, פוסלת אותה מכל שותפות אפשרית. ברור שממשלה ישראלית, שצריכה להנהיג אומה במלחמה, והרי הפסקות האש הן חלק מהמלחמה בת מאה השנים, אינה יכולה לכלול בתוכה מי שאינו עומד באופן מובהק בצד הישראלי של הסכסוך.

לפיד לא יוכל להקים ממשלה חלופית. המקסימום שהוא יוכל הוא לחסום את האפשרות של נתניהו להקים ממשלה. בדיוק כפי שהדבר היחיד שנתניהו יכול הוא לחסום את האפשרות של הקמת ממשלת שינוי.

התוצאה של התיקו הזה היא סיבוב חמישי. עוד סיבוב שמשמעותו היא עוד כרסום בדמוקרטיה, עוד כרסום באמון הציבור בהנהגה, עוד כרסום במשילות, עוד דחיה של הטיפול בבעיות המדינה, העמקת הקרע בעם, בזבוז של מיליארדי שקלים. ומה יקרה אחרי הסיבוב החמישי? כמו בארבעת הסיבובים הקודמים, התיקו יישאר. לא תהיה לנתניהו אפשרות להקים ממשלה ולא תהיה אפשרות להקים ממשלה של גוש השינוי. ונעמוד שוב במצב שיחייב סיבוב שישי. זה הרי טירוף.

ברור שהפתרון למשבר הוא שנתניהו ינהג כפי שהיה נוהג כל אדם נורמטיבי עם מינימום פטריוטיות ושמץ אחריות לאומית לו היה במקומו – זז הצדה, ותוך יום הייתה קמה ממשלה חזקה ויציבה לארבע שנים. אבל לאסוננו זה לא קורה. וכאן ניצב לפיד בפני ההזדמנות לגילוי מנהיגות.

הוא מקבל שבחים רבים על החוסן המנהיגותי שהוא מגלה בכך שאינו נשבר ואינו מצטרף לממשלה וכו'. אבל החוסן הזה אינו מוביל להשגת מטרתו. המנהיגות שהוא יכול וצריך לגלות, היא אמירת אמת לבוחריו ותומכיו, שאין אפשרות להקמת ממשלת השינוי, שהניסיון להקים בכל מחיר את ממשלת השינוי יוביל לסיבוב חמישי עקר, ושהאחריות הלאומית מחייבת אותו להוביל להקמת ממשלת אחדות לאומית פריטטית ורוטציונית עם הליכוד בראשות נתניהו. ממשלה שתכלול את כל הגורמים שבין ימינה ליש עתיד, כולל הליכוד והמפלגות החרדיות.

כמובן שלא בכל מחיר. על לפיד לעמוד על שני תנאי סף. האחד הוא שהוא הראשון ברוטציה. במצב נורמלי, היתרון הוא דווקא לשני ברוטציה, שיגיע לבחירות הבאות מעמדת ראש הממשלה. אבל כאשר מדובר בנתניהו, המצב אינו נורמלי וברור שאם נתניהו יהיה ראשון הוא יפר את ההסכם ולא תהיה רוטציה. לכן אסור להתפשר על כך. תנאי הסף השני הוא שתיקי המשפטים וביטחון הפנים יהיו בידי גוש השינוי לכל אורך ארבע השנים, אפילו אם הדבר יהיה כרוך בוויתור על תיקי הביטחון, החוץ והאוצר.

זו צריכה להיות היוזמה המנהיגותית של לפיד. האם זה יוביל לממשלת אחדות? האם נתניהו יסכים לכך? לפיד אינו צריך להטריד את עצמו בשאלה הזאת. עליו להציע את ההצעה ולדחוף אותה בכל כוחו. ואם ההצעה תידחה ולמרות הכל נגרר לבחירות, ידיו של לפיד וידי גוש השינוי תהיינה נקיות, כמי שעשו הכל כדי למנוע את הסיבוב החמישי, והציבור ידע שנתניהו הוא האשם בכך.

* המסקנה מן הסקר – המסקנה שלי מתוצאות הסקר של ערוץ 12 על תוצאות סיבוב בחירות חמישי, היא שלא יהיה מנוס מסיבוב שישי שגם הוא יסתיים באותה תוצאה ויחייב סיבוב שביעי.  

* יתרון הפוליטיקה על המשפט – אם יש צורך בהוכחה, עד כמה רעה ובלתי ראויה התערבות בית המשפט העליון בסוגיות פוליטיות – ההחלטה בדבר "פשרת האוזר", שאפשרה לממשלה להישען במשך שלושה חודשים על תקציב המשכי ולהוסיף לו כספים, היא ההוכחה לכך.

בניגוד לפגיעה בזכויות האדם והאזרח או בזכויות המיעוט, שבג"ץ קיים בדיוק כדי למנוע אותה, התערבות בג"ץ בסוגיות פוליטיות גרידא פוגעת בדמוקרטיה ובהפרדת הרשויות. בסוגיות פוליטיות, יש עדיפות ברורה למהות הפוליטיקה על מהות המשפט. המשפט, מעצם טבעו, הוא חד, חלק וחסר פשרות. ההכרעות שלו דיכוטומיות – כן או לא, אסור או מותר, שחור או לבן, כשר או טרף, זכאי או אשם. הפוליטיקה היא אמנות הפשרה, השיג והשיח, ההגעה להסכמות בין מגזרים, אידיאולוגיות ואינטרסים שונים. כמו במשפחה, כמו בקהילה, גם במדינה מן הראוי להגיע להסכמות תוך כדי ויתורים ומעקפים ולא להביא את הדברים להכרעות על קוצו של יו"ד.

"פשרת האוזר" היא התגלמות התבונה הפוליטית; תבונת הפשרה וההסכמות. זאת, חרף העובדה שבמבחן התוצאה היא כשלה. אך אין לבחון אותה במבחן התוצאה כי אם במבחן הכוונה – האם התכלית שלה ראויה, ואילו הייתה צולחת בסופו של דבר, האם היה זה טוב או רע למדינת ישראל?

ב-23 באוגוסט 2020, במלאת מאה ימים להקמת הממשלה, היא הייתה נופלת והכנסת הייתה מתפזרת, אלמלא אישרה הכנסת את תקציב המדינה. כיוון שנתניהו מנע את העברת התקציב, פיזור הכנסת היה מידי, אוטומטי. היה זה שלושה חודשים בלבד לאחר שקמה הממשלה, אחרי שלושה סיבובי בחירות בתוך שנה, שחוללו טלטלה עזה בחברה הישראלית. יתר על כן, היה זה בעיצומה של הקורונה, ימים אחדים טרם הטלת הסגר השני.

"פשרת האוזר" נועדה לקנות זמן כדי לאפשר לשני הצדדים בממשלה להגיע להסכמות ולהעביר את התקציב בתוך שלושה חודשים נוספים, עד דצמבר 2020, תוך הזרמת תקציב המשכי, כדי שיאפשר את תפקודה של המדינה.

כזכור, גם בחלוף שלושת החודשים נתניהו סירב להעביר תקציב, הממשלה נפלה והכנסת התפזרה; נגררנו לסיבוב רביעי. הפשרה לא השיגה את מטרתה. אך אילו השיגה את מטרתה, אילו עד דצמבר היה עובר התקציב והסיבוב הרביעי היה נמנע – האם זה לא היה כדאי? בדיוק לשם כך קיימת הפוליטיקה, על הפשרות הכרוכות בה.

כאשר בג"ץ מתערב בסוגיות שאינן מעניינו, כמו הסוגיה הזאת, הוא פוגע בלגיטימיות הציבורית להתערבותו בנושאים שמעניינו. התערבות כזו, בסופו של דבר, פוגעת בעיקר בבית המשפט העליון, במעמדו הציבורי ובאמון בו. לא בכדי יריב לוין, עוכר המשפט, קפץ על ההזדמנות כמוצא שלל רב, והזדרז להשתלח בבית המשפט העליון במילים גסות. לוין, הפרויקטור של נתניהו למיטוט הרשות המחוקקת, מתחפש למגן הכנסת…

כמובן, מי שהביא למצב הזה, ובכלל מביא את ישראל לכלל משבר חוקתי, פוליטי וחברתי מכל כיוון, הוא נתניהו; האיש שביצע בדם קר פשע נגד כלכלת ישראל באי העברת תקציב, אך ורק כדי לגנוב את הרוטציה. מי ששתל בציניות מקפיאת דם את מוקש התקציב בתוך ההסכם הקואליציוני כתרגיל הונאה נכלולי, על מנת לפוצץ את הממשלה שהקים.

הפסיקה הזאת והסערה שבעקבותיה מחייבות חקיקת חוק יסוד החקיקה, מתוך הידברות בין שלוש הרשויות; חוק יסוד שיגדיר באילו נושאים בג"ץ מוסמך להתערב ובאילו נושאים אין הוא מוסמך להתערב, באיזה הרכב ובאיזה רוב מותר לו לפסול חוק של הכנסת ובאיזה הרכב ובאיזה רוב תוכל הכנסת להתגבר על פסיקתו.

* ההפסקה והאש – ביום ראשון, יומיים אחרי הפסקת האש, הוצתו שדות של קיבוץ בארי. הצבא טוען שאין לו אינדיקציה לבלון תבערה. סתם, ירדה אש זרה מן השמיים… ובימים שלאחר מכן עוד הצתות ביישובי הגבול. כבר הפגנת חולשה. כבר מתחילים להעביר לאויב מסר שמותר להצית. מה, נגיב בעוצמה על ההצתה ונסתכן בחידוש הלחימה וירי הרקטות? אחרי שסוף סוף נשמנו קצת? כך מתחילה הספירה לאחור ל"סבב" הבא. חוזרים לפרשנות המוכרת של הפסקת האש: אנחנו מחויבים להפסקה והם מחויבים לאש.

* הכיבוש הישראלי – "לא ירינו על החברה הישראלית", אמר בכיר חמאס מחמוד א-זהאר בראיון לרשת "סקיי", "אלא על הכיבוש הישראלי". מהו הכיבוש הישראלי שעליו ירה חמאס? תל-אביב, ירושלים, אשקלון, אשדוד, נתיבות, באר שבע, מודיעין, הנגב המערבי, השרון. וזה הסכסוך הישראלי-ערבי על רגל אחת.

ואם משהו לא היה ברור, הוא גם הבהיר שאין לישראל זכות קיום. הכיבוש = קיומה של מדינת ישראל.

* ניצחון לישראל – פתיחת הר הבית ליהודים החל מיום א' בבוקר הייתה החלטה חשובה מאוד. היה היגיון בסגירת ההר בימי הלחימה במתיחות שהייתה וכדי לא להוסיף עוד מוקד חיכוך, כאשר גם כך המשטרה לא הצליחה להשתלט על המאורעות ברחבי הארץ. אבל כל יום לאחר הפסקת האש שבו ההר היה סגור בפני יהודים היה ניצחון לחמאס ותבוסה לישראל. פתיחת ההר היא ניצחון לישראל.

* חובתה של הפרקליטות – במהלך מבצע "שומר החומות" נעשה לינץ' של ערבים בתושב לוד, היו עוד ניסיונות לינץ' רבים של ערבים ביהודי, בעכו, ביפו, בחיפה, בלוד, בירושלים ובמקומות אחרים. והיה ניסיון לינץ' של יהודים בערבי בבת ים.

בכל אחד מהאירועים הללו השתתפו עשרות אנשים. כל אחד מן המשתתפים האלה צריך לעמוד לדין על רצח/ניסיון לרצח, על פעולת טרור ועל מעשה גזעני. כך, כל אחד מהאנשים האלה שיורשע בדין, יישב עשרות שנים בכלא ומשתתפי הלינץ' בלוד יידונו למאסר עולם.

מדינת ישראל חייבת להבין שריבונותה מעורערת, משילותה עומדת על כרעי תרנגולת ושלטון החוק שלה בסכנה. חובתה של הממשלה על כל אגפיה, להתנער ולפעול באופן נחרץ לביסוסה מחדש של הריבונות.

אחריות כבדה מוטלת על כתפיה של הפרקליטות. היא חייבת להיות המגן של מדינת החוק והמחסום מפני הידרדרות לאנרכיה. תפקידה לעת הזאת, הוא לנקוט בגישה המחמירה ביותר כלפי הפורעים בשעה שישראל הייתה תחת מתקפת רקטות ובלחימה. הפרקליטות אינה יכולה להרשות לעצמה לעצום את עיניה, לא להבין את חומרת השעה ולשחק ראש קטן. הדרך של הפרקליטות לממש את חובתה, היא בהגשת כתבי אישום ברף המחמיר ביותר.

התמקדתי בלינץ' וניסיונות הלינץ', אבל כוונתי לכך, שגם שאר החשודים במאורעות יועמדו לדין בגישה המחמירה ביותר; במידת הדין במלואה וללא שמץ של מידת הרחמים.  

* נגד חוק ונגד סדר – סיעת רע"ם, הפרטנרית הנחשקת הן של נתניהו והן של גוש השינוי, שיגרה מכתב חריף לראש הממשלה, השר לביטחון פנים, היועמ"ש והמפכ"ל, ובו תביעה להפסיק את מבצע "חוק וסדר", מבצע המעצרים של המשתתפים בפרעות. בראש החותמים ניצב המאמי-המגזרי מנסור עבאס. קדמו להם הרשימה המשותפת וועדת המעקב.

עכשיו אנו יכולים לדמיין איך הם יגיבו, אם באיחור אופנתי של עשור ישראל תצא למבצע להחרמת הנשק הבלתי חוקי במגזר הערבי.

* גדולים שבעתיים – מתוך מאמר של מוריה קור ב"ישראל היום": "אלוף פיקוד הצפון דאז, דוד אלעזר (דדו), אמר לאנשי קיבוץ גדות לאחר הכיבוש הצפוני את המשפט שחקוק עד היום על אנדרטת נופלי עוצבת הגולן: 'מכאן אתם נראים גדולים שבעתיים' ". הכל נכון למעט עובדה אחת. לא דדו אמר את המשפט אלא מנו שקד מפקד חטיבת "אלכסנדרוני" (ולימים קצין חי"ר וצנחנים ראשי) שהייתה אז החטיבה המרחבית, שניהלה את אחד מקרבות ההבקעה בעליה לגולן במלחמת ששת הימים. אתר ההנצחה של החטיבה נמצא במצפה גדות, שהיה בעבר מוצב סורי – מורתפע, שממנו הותקף קיבוץ גדות שוב ושוב מהקמתו ב-1949 ועד מלחמת ששת הימים. כתובת עם המשפט האלמותי של מנו שקד חקוקה במצפה גדות.

* מפלס השתן – מה היו אומרים בקורס שדרים על המקצועיות של שדרית שמפסיקה את המרואיין כדי לבקש בשידור חי שיחלישו את המזגן?

זה בדיוק מה שעשתה רינה מצליח ב"פגוש את העיתונות".

דומה שככל שרמת המקצועיות שלה יורדת כך השתן עולה לכיוון הראש שלה.

* יאללה בלגן – מה שבלט בעיניי באירוויזיון, הוא שארבע המדינות שזכו במקומות הראשונים היו כאלו ששלחו שירים בשפתן ולא באנגלית. הגיע הזמן שגם אנחנו נחזור לתרבותנו ונציגינו ישירו בעברית. מתוך ארבע זכיות שלנו – שלוש היו של שירים בשפת עֶבֶר. ועוד שירים הגיעו לצמרת, למקום שני וכו'.

עדן אלינה מקסימה, זמרת נפלאה עם מנעד קולי נדיר, חוש קצב מעולה, והיא גם יפהפיה. אך הצטערתי מאוד שהיא, כמו קודמיה בשנים האחרונות, לא שרה בעברית. והעובדה שהיא דחפה לשיר "יאללה בלגן" (ביטוי בסלנג הישראלי שמלחים שתי מילים לא עבריות) היא אפילו לא יציאה ידי חובה. זו התבטלות תרבותית שלנו.

היופי במפגש תרבויות, הוא כאשר כל מדינה מביאה עמה את תרבותה. מה המשמעות ומה היתרון במפגש בין מדינות שונות, אם כולן מחקות אותה תרבות?

אני מקווה מאוד שבשנים הבאות ניוצג בשפתנו ובתרבותנו.

* עדי צמח – הפילוסוף וחוקר הספרות והתרבות פרופ' עדי צמח הלך לעולמו בגיל 86. עדי צמח היה איש שמאל בהשקפותיו הפוליטיות, שאותן הרבה לבטא מעל במות שונות ובכלי התקשורת. כשהחל המאבק על הגולן הוא הפתיע, כאשר הביע התנגדות נחרצת לנסיגה ותמיכה במאבקנו.

יצרתי אתו קשר, וגייסתי אותו למאבקנו. פרסמתי מאמרים שלו בעד הגולן, שהתפרסמו בעיתונות הארצית, ב"הרי גולן" – בטאון ועד יישובי הגולן שייסדתי וערכתי והזמנתי אותו להרצאות בכנסים שלנו. אירחתי אותו באורטל, להרצאה אזורית, ובאותו לילה שוחחתי אתו ארוכות ואני זוכר את השיחה הזאת כחוויה אינטלקטואלית מרתקת.

כעבור זמן קצר, התפרסם שצמח קיבל צו הרחקה מביתו, לאחר שאשתו התלוננה שהוא תקף אותה. עדי צמח, שהיה עד אז אייקון של אתיקה ומוסר, הפך מוקצה בציבוריות ובתקשורת. מאז ובכ-25 השנים שחלפו מאז, לא נשמע קולו ולא זכור לי ששמעתי דבר ממנו או על אודותיו, עד הידיעה על פטירתו בשבת האחרונה. אחרי מותו למדתי שלפני 16 שנים הוא לקה באירוע מוחי חמור.

אני זוכר את עדי צמח בעיקר כאדם מבריק, מרצה בחסד, בעל כושר ביטוי נדיר ואחד האנשים החכמים שהכרתי.

* ענו מכל אדם – בפרשה של השבוע הבא, פרשת "שלח לך", נקרא על המעל הגדול, חטא המרגלים, שבעטיו בני ישראל נענשו בארבעים שנות נדודים במדבר ודור יוצאי מצרים – באי כניסה לא"י, בשל אי התאמתם לגאולה. אולם כבר בפרשת השבוע הנוכחית, פרשת "בהעלותך", ישנם סימנים מטרימים לחוסר הבשלות של עם העבדים.

וכך זה מתחיל: "ויהי העם כמתאוננים רע באוזני ה'". אלוהים כועס ומבעיר אש בקצה המחנה. העם צועק, משה מתפלל לאלוהים, והוא עוצר את האש. ויקרא למקום ההוא תבערה.

על מה מתאוננים בני ישראל? "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם, אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים".

לפני שנה יצאו מעבדות קשה ונוראה לחירות, קיבלו את התורה, הם עומדים להיכנס לארץ ישראל בדרכם לגאולה הגדולה. ומה מעסיק אותם? האוכל לא מספיק טוב.

משה עובר בקרב העם ורואה שהבכי הוא כללי, בפתח כל אוהל יושבת המשפחה ובוכה. הוא על סף ייאוש, ופונה בתחינה אל האלוהים: "לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת-מַשָּׂא כָּל-הָעָם הַזֶּה עָלָי? הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה?! אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ, כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו?! מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה, כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה? לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה, כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי. וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי, הָרְגֵנִי נָא הָרֹג, אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי".

אלוהים מגיב הן על דרישת העם והן על מצוקת משה. לעם הוא שולח שלווים, שיהיה להם בשר, אך מלווה את המתן בברכה, שבלשוננו הייתה נשמעת כמו: "שתחנקו". ובלשון המקרא: "עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא". על מצוקת משה הוא מגיב בהוראה להקים מועצת חכמים בת 70 איש שמשה יבחר. אותם זקנים יהיו לנביאים ובכך יקלו על העומס הבלתי אנושי שבו נתון משה, המנהיג לבדו את העם.

ובשעה שמתכנסים השבעים ומתנבאים, מגיע רץ אל פמליית משה ומלשין על שני אנשים נוספים, שאינם משבעים הזקנים, המתנבאים אף הם במחנה – אלדד ומידד. יהושע, יועצו ועוזרו של משה, מייעץ לו לכלוא אותם. תשובת משה היא מופת למנהיגות משתפת, וראוי ללמוד ולחקות אותה בכל רמה של מנהיגות: "וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה: הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי? וּמִי יִתֵּן כָּל עַם יְהוָה נְבִיאִים, כִּי יִתֵּן יְהוָה אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם".

את האתגר הבא מציבים בפני משה הקרובים לו ביותר, אחותו מרים ואחיו אהרון. "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה, עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח, כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח. וַיֹּאמְרוּ: הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר יְהוָה? הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר. וַיִּשְׁמַע יְהוָה". יש כאן קריאת תיגר כפולה. האחים סונטים באחיהם, על שנשא אישה כושית וטוענים נגדו על שהוא נוטל את כתר הנבואה לבדו, והרי גם הם נביאים. אלוהים מזמן אותם לבירור וקורא אותם לסדר. הוא מסביר להם איפה משה ואיפה הם: "שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי! אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם יְהוָה, בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע, בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ. לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה. בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא. פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת. וּתְמֻנַת יְהוָה יַבִּיט. וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה?" אל סוגיית האישה הכושית אלוהים אינו מתייחס. אולם בתום הבירור, כשסר הענן מעליהם, מתברר שמרים – מצורעת. הצרעת מקובלת כעונש על לשון הרע. והצבע הלבן של עורה המצורע, מרמז על ביקורתה על גיסתה הכושית. ואיך הגיב משה, מושא ביקורתה של מרים, שלהגנת כבודו אלוהים העניש אותה? "וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל יְהוָה לֵאמֹר: אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ!"

אז מה למדנו בפרשה בנושא המנהיגות? ראשית, את הבעייתיות בשלטון יחיד. גם כשמדובר בגדול הנביאים, גדול המנהיגים, אין הוא יכול לשאת לבדו במעמסה. הוא זקוק לשותפים, שיישאו עמו בעול. שנית, שמנהיג גדול אינו נלחם על כבודו ולא על בלעדיות. נהפוך הוא – "מי ייתן כל עם ה' נביאים". שלישית, שמנהיג גדול יודע למחול למי שפגע בו ואינו מחפש נקם. מנהיגות אמת היא מנהיגות של ענווה. ולא בכדי נאמר בפרשה על משה: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה".

          * ביד הלשון

היה לזרא – הביטוי היה לזרא, משמעותו היא שדבר מה נמאס לגמרי, הפך למאוס. הביטוי לקוח מפרשת השבוע, פרשת "בהעלותך". בני ישראל מתלוננים על האוכל שלהם ואלוהים נותן להם שלווים בשפע, עד שימאס להם, "עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא".

* "חדשות בן עזר"

פינות "ביד הלשון" לפרשת "בהעלותך"

פינות "ביד הלשון" שהוקדשו לפרשת "בהעלותך":

יצא לי מהאף

מקור הביטוי "יצא לי מהאף" במובן של "נמאס לי", מופיע בפרשת השבוע, "בהעלותך".

בני ישראל בוכים, והבכי מקיף את כל העם. מה קרה? האוכל לא מספיק טוב. הם רוצים בשר. בתגובה, אלוהים שולח לעם שְׂלוִים, שיהיה להם בשר, אך מלווה את המתן בברכה, שבלשוננו הייתה נשמעת כמו: "שתחנקו". ובלשון המקרא: "עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא".

היה לזרא

הביטוי היה לזרא, משמעותו היא שדבר מה נמאס לגמרי, הפך למאוס. הביטוי לקוח מפרשת השבוע, פרשת "בהעלותך". בני ישראל מתלוננים על האוכל שלהם ואלוהים נותן להם שלווים בשפע, עד שימאס להם, "עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא".

אספסוף

המילה אספסוף היא מילה יחידאית בתנ"ך, המופיעה בפרשת השבוע, פרשת "בהעלותך": "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. זָכַרְנוּ אֶת-הַדָּגָה אֲשֶׁר-נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם, אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת-הַבְּצָלִים וְאֶת-הַשּׁוּמִים" ("במדבר" יא, ד-ה).

אז מהו אספסוף? אנו משתמשים במילה כביטוי שלילי להמון, להמון גס, להמון אלים, לאנשי שוליים, מתגודדי רחוב, לקט ריקים ופוחזים. כך גם חז"ל מפרשים אותו, ואף משתמשים בביטוי "ערב רב", המופיע בספר שמות, ומתייחס למצרים שנספחו לבני ישראל בצאתם ממצרים ובהמשך היו גורם מתסיס בקרב בני ישראל.

גם רש"י, בעקבות חז"ל, מגדיר את האספסוף כמהגרים הזרים שנספחו והיו מוקד שלילי. הוא מציין את הפסוק הפותח את הפרק: "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי יְהוָה, וַיִּשְׁמַע יְהוָה, וַיִּחַר אַפּוֹ, וַתִּבְעַר-בָּם אֵשׁ יְהוָה, וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה". כלומר בתחילת הפרשה דומה היה שמדובר באנשי שוליים, "מקצה המחנה", כלומר אנשי הקצוות. כאשר בערה האש בקצה המחנה, דומה היה שהתסיסה חלפה. אך בהמשך נאמר בפירוש: "האספסוף אשר בקרבו", מכאן שהוא חדר למרכזי ההשפעה, ואז הוא מסוכן הרבה יותר.

כושי

יו"ר המועצה הלאומית לספורט עודד טירה כינה את שחקניה כהי העור של "מכבי" ת"א "כושים", ועורר סערה רבתי וקריאות להתפטרותו, חזר בו והתנצל.

ממתי המילה "כושי" הפכה למילה פוגענית, בלתי תקינה פוליטית, גזענית?

בשבת הקרובה, נקרא בפרשת "בהעלותך" על האישה הכושית שלקח משה. אחותו, מרים, לקתה בצרעת כיוון שריכלה והביעה אי שביעות רצון על בחירתו של משה. מכאן, שבחירה זו הייתה לרוחו של האלוהים. אולם העונש לא היה על השימוש במילה "כושית", שהרי המקרא מגדיר זאת בפירוש, "כי אישה כושית לקח".

הפסוק "כי אישה כושית לקח", היה לשיר שכתב דן אלמגור למחזמר "אל תקרא לי שחור", לפני 41 שנה. המחזמר היה יצירת הזדהות עם מחאת השחורים בארה"ב באותה תקופה. השיר "כי אישה כושית לקח", ממש לא מחה על השימוש במילה "כושית", אלא להיפך, לומר שהאירוע המכונן בחייו של משה היה לקיחתה של כושית לאישה, ובזכות מעשה זה זכה להיות גדול הנביאים. במחזמר המזדהה עם המחאה השחורה, המילה "כושי" הייתה תקינה לחלוטין ואף מכובדת מאוד.

ובצדק. במסורת היהודית ובשפה העברית המילה "כושי" אינה מילה של גנאי, אלא של כבוד. כשעמוס הנביא רצה לבטא את היותו של עם ישראל העם הנבחר, החביב על ה', הוא אומר: "הלא כבני כושיים אתם לי, בני ישראל".

רק בעשרים – שלושים השנים האחרונות, הפכה המילה היפה "כושי" לבלתי תקינה פוליטית. הסיבה לכך, להערכתי, הייתה הצורך במילה מקבילה ל-negro, שנחשבה למילת גנאי כלפי השחורים בארה"ב והפכה לבלתי תקינה. וכך, ה-negro תורגם בדיעבד ל"כושי", והביטוי היפה והעדין "כושי" הפך למילה פוגענית, וחבל. אפילו ה"כושי קרמבו" של ילדותנו הפך לסתם "קרמבו", מטעמי פוליטיקלי קורקט.

מקור המילה "כושי" הוא מן הארץ כוש שבאפריקה, שיש מחלוקת על זיהויה, באתיופיה או בסודן. על פי התורה, כוש היה בנו של חם ונכדו של נוח.

היום, לא אעלה על דל שפתיי את המילה הזאת, הנחשבת לפוגענית, אך אני בהחלט מיצר על כך.

ושממו עליה אויביכם (לפרשת בחוקותיי)

אנו קוראים השבוע שתי פרשות: "בהר סיני" ו"בחוקותיי". פרשת "בחוקותיי" (פרשה שיש לי אליה קשר עמוק, כי זו פרשת הבר-מצוה של בני הבכור עמוס), נפתחת בהבטחת שפע ועושר וברכה והצלחה לעם ישראל בארצו "אם בחוקותיי תלכו". ואם לאו? בהמשך הפרשה מוטחת בעם ישראל קללת חורבן וגלות ושממה בארץ ישראל. ודווקא בפסוקים הקשים הללו, מופיע פסוק מעניין: "וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ". השימותי את הארץ – זה ברור. זה מתיישב היטב עם נבואת החורבן והשממה. אך מה משמעות "שממו עליה אויביכם"?

מסביר הרמב"ן: "אין ארצנו מקבלת את אויבינו; וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו, כי לא תימצא בכל היישוב [כלומר בעולם כולו] ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר הייתה נושבת מעולם והיא חרבה כמוה, כי מאז יצאנו ממנה לא קיבלה אומה ולשון וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידה".

הרמב"ן טוען, שגם כאשר העם היהודי נענש וגולה מארצו, כפי שהוא מגלה לה נאמנות, כך גם היא מגלה לו נאמנות. עובדה – אף עם אחר לא השתרש בה, לא היכה בה שורשים, לא יצר בה בית לאומי, לא יצר בה תרבות לאומית. ארץ ישראל אינה נושאת את כובשיה ורק בניה שהוגלו ממנה יוכלו להחיותהּ ולהם היא מצפה.

הרמב"ן עלה לארץ ישראל מספרד בשנת 1265, ואף ניסה לחדש את היישוב היהודי בירושלים. הוא גילה ארץ שוממת, חרבה וריקה.

הפירוש של הרמב"ן לכך הוא מיסטי – הארץ דחתה את כובשיה כי היא ממתינה לבניה. אך הוא מתאר מציאות היסטורית עובדתית. הפירוש למציאות הזה אינו רק מיסטי אלא גם היסטורי. אף עם בהיסטוריה לא ראה בארץ ישראל את מולדתו ואכן, היא לא הייתה מולדתו של אף עם. לעומת זאת, כל מהות קיומו של העם היהודי, ומה שהחזיק אותו כעם בכל שנות הגולה הדוויה, היה הזיקה העמוקה למולדתו ההיסטורית, לארץ ישראל. זיקה וקשר עמוק שלא חדלו לרגע, מעולם. ולכן, כאשר העם היהודי החל לחזור למולדתו, הוא מיד הכה בה שורש, יישב אותה, פיתח אותה והקים בה את מדינת הלאום שלו. מי שכופר בזכות ההיסטורית של העם היהודי על ארץ ישראל, כופר למעשה בעצם קיומו של עם ישראל, כי אין ולא היה עם יהודי ללא הזיקה הזאת. ארץ ישראל כשמה כן היא – ארצו של ישראל, ארצו של עם ישראל, ארצו של העם היהודי.

צרור הערות 5.5.21

צרור הערות הקודם לא פורסם ב"חדשות בן עזר" (כי הגיליון הוקדש כולו למאה שנה לרצח ברנר, כולל מאמר שלי בנדון). הצרור הזה מכיל בתוכו את ההערות שהופיעו בצרור הקודם. אם קראתם את הקודם, אתם מוזמנים לקרוא את זה בדילוגים.

* יהיה בסדר – בנאום בטקס סיום מחזור בבית הספר לפיקוד ולמטה בצה"ל ב-1992, נשא ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין את נאום ה"יהיה בסדר", נאום מכונן, שבו אמר, בין השאר: "לאחת הבעיות הכואבות שלנו יש שם; שם פרטי ושם משפחה – זהו צירוף שתי המילים 'יהיה בסדר'. צירוף המילים האלה, שרבים מאתנו שומעים בחיי היום-יום של מדינת ישראל, הוא בלתי-נסבל. מאחורי שתי המילים האלה חבוי בדרך-כלל כל מה שלא 'בסדר': יהירות ותחושת ביטחון עצמי מופרז, כוח ושררה, שאין להם מקום. ה'יהיה בסדר' מלווה אותנו כבר זמן רב, שנים, והוא סממן לאווירה הגובלת בחוסר אחריות ברבים מתחומי חיינו. ה'יהיה בסדר', אותה טפיחת כתף חברה'מנית, אותה קריצת עין, אותו 'סמוך עלי', הוא סממן לחוסר סדר ומשמעת, למקצועיות שאיננה, לבטלנות שישנה. אווירת ה'חפיף' היא, לצערי הרב, נחלת ציבורים רבים בישראל, לאו דווקא בצה"ל. היא אוכלת בנו בכל פה. ואנחנו כבר למדנו בדרך הקשה והכואבת ש'יהיה בסדר' פירושו שהרבה מאוד לא 'בסדר' ".

כל אסון מזכיר לנו עד כמה הוא צדק. כך אסון המכביה, כך אסון נחל צפית וכך אסון הר מירון. הדבר הקשה והזועק ביותר, באסון הר מירון, הוא שכל הכשלים היו ידועים, היו התרעות, היו דו"חות מבקר המדינה ולא נעשה דבר כדי לתקן את הליקויים, כי "יהיה בסדר" ולאסוננו נוכחנו עד כמה לא היה בסדר.

לפני שלוש שנים פרסם אלוף (מיל') יצחק בריק, לשעבר נציב תלונות החיילים, דו"ח קשה ועגום על מצב המוכנות של צה"ל למלחמה. האם הממשלה, מערכת הביטחון וצה"ל התייחסו ברצינות מספקת לדו"ח או הסתפקו ב"יהיה בסדר"? האם הממשלה ומערכת הביטחון התייחסו ברצינות מספקת לדו"חות בדבר מוכנות העורף? או שמא גם כאן – "יהיה בסדר"? שאלות מטרידות.

ולמען הצדק ההיסטורי ראוי לציין, שהסכם אוסלו, עליו חתם רבין עצמו שנה לאחר נאומו, היה אף הוא מקרה קלסי של "יהיה בסדר". הדרגים המקצועיים מודרו לחלוטין מן המהלך ולאחר מכן הדרג המדיני התעלם מן ההערות הקשות של הדרג הצבאי. גם כאן התוצאה נכתבה בדם.

מתי נלמד?

* מנהיגות של נטילת אחריות – התייצבותו של מפקד מחוז הצפון במשטרה ניצב שמעון לביא, מיד לאחר האסון במירון, לאמירה שהוא הנושא באחריות על האירוע, מוכיחה לנו שיש דבר כזה מנהיגות שנוטלת אחריות אישית, ולא מכסת"חת ומוצאת שעירים לעזאזל.

הפעם האחרונה שאני זוכר אמירה כזאת, הייתה של רבין לאחר כישלון ניסיון החילוץ של נחשון וקסמן. הוא כינס מסיבת עיתונאים, ועוד בטרם הודיע על כישלון המבצע, הוא פתח באמירה: אני אחראי! אני החלטתי על הפעולה ואני נושא באחריות. כל כך הפוך מהתרבות הביביסטית ומתרבות ועדות החקירה.

* ועדה להפקת לקחים – השאלה מי אשם ואת ראשו של מי צריך לערוף מעניינת, אבל אינה הדבר החשוב ביותר. חשוב הרבה יותר ללמוד מה היו הכשלים ולהפיק את הלקחים כדי למנוע כשלים כאלה בעתיד, בהילולת לג בעומר בהר מירון ובאירועים אחרים. הרי אפשר להדיח אנשים ולא לתקן כלום ואפשר לתקן בלי להדיח.

אני מתנגד עקרונית לוועדות חקירה ממלכתיות שיפוטיות. אני בעד ועדת חקירה מקצועית, עם טובי בעלי המקצוע בארץ בתחומי בטיחות, אבטחה, קונסטרוקציה, הפקת אירועים וכו'. אחד מחברי הוועדה צריך להיות שופט, כדי לייצג בה את הפן המשפטי. נכון יותר לומר, שאני בעד שינוי חוק ועדות החקירה ושינוי אופי והרכב הוועדות.

ועדת חקירה ממלכתית, במתכונתה הנוכחית, מעצם טבעה ועל סמך ניסיון העבר, היא ועדה שתפקידה למצוא את האשמים ולמצות אתם את הדין; זו הציפיה הציבורית ממנה, ואם לא תספק את הסחורה הזאת תוגדר כ"וועדת כסת"ח". ועדה כזו לא תספק את מה שדרוש באמת – הפקת לקחים לצורך תיקון.

* כתובת הקורונה על הקיר במירון – המאבקים של ההנהגה הרוחנית והפוליטית של המגזר החרדי, לאפשר פתיחת תלמודי התורה והישיבות בשיא הקורונה, לא לאכוף את ההנחיות, לא להשית קנסות, לאפשר תפילות בבתי הכנסת והלוויות המוניות, לא לבצע את תכנית הרמזור – היו לכאורה מאבקים למען האינטרס המגזרי, גם כשהוא פגע באינטרס הלאומי, אך למעשה פגעו פגיעה קשה קודם כל במגזר עצמו, פגיעה בבריאות ובחיים, שהביאה למותם של חרדים רבים, הרבה יותר מבאסון הר מירון. הכניעה של ראש הממשלה ושרי הממשלה ללחץ המפלגות החרדיות, משיקולים פוליטיים צרים, לכאורה היטיבה עם החרדים, אך למעשה פגעה בהם, בבריאותם ובחייהם.

וזה בדיוק מה שקרה במירון. כאשר אומרים שהכתובת הייתה על הקיר, זה נכון נקודתית במתן האפשרות לעליה של מאות אלפים למירון למרות שאין המקום יכול להכיל אפילו חלק קטן מן ההמון, אך בראייה רחבה, זה אותו דפוס של חוסר מנהיגות, הן אצל החרדים והן אצל הממשלות שנכנעות להם.

הפסוק במשלי "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ, וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר" עוסק בדיוק בדפוס המנהיגות הזה. מנהיגות שאינה יודעת להתייצב בפני הציבור שלה ולומר "לא"; ולומר דברים קשים ולקרוא להם להשתנות, רק מזיקה להם. ולא בסתם נזק מדובר, אלא בשפיכות דמים ממש. על שפיכות דמים נאמר "ייהרג ובל יעבור" וכאן ההנהגה החרדית עוברת, עוברת בגדול, רק מתוך חולשה וחוסר מנהיגות ופחד לומר לצאן מרעיתה את האמת.

* יום של סולידריות לאומית – האסון במירון הוא אחד האסונות האזרחיים הכבדים ביותר בתולדות מדינת ישראל, ולכן החלטת הממשלה להכריז על יום אבל לאומי בעקבותיו הייתה מוצדקת.

אולם אני רואה חשיבות נוספת ביום האבל הזה – חישוק הסולידריות הלאומית, דווקא כאשר ההרוגים והפצועים הם חרדים. ביטוי ממלכתי וחברתי זה של סולידריות, עשוי לסייע בהנמכת המחיצות בין הזרם החרדי לחברה הישראלית ובעידוד מגמות הישראליזציה בקרב החרדים.

* הציונות מיועדת לכל היהודים – אני סולד מדבריו של ירון לונדון, דברי הניכור מן האבל והכאב על אסון הר מירון, ובעיקר מן האמירה ש"אנחנו לא אותו עם". ולונדון אינו היחיד. קראתי עוד רבים ברוח זו ברשתות החברתיות. ואחת הטענות שקראתי הייתה שכיוון שהם לא ציונים, הם לא מעניינים אותנו.

מי שאמר זאת, אינו מבין את עומקה של הציונות. הציונות לא נועדה לפתור את בעיית הציונים אלא את בעיית היהודים. היא לא נועדה להקים מדינה לציונים אלא מדינה ליהודים. ספרו של הרצל נקרא "מדינת היהודים", לא מדינת הציונים. מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. של כל היהודים. גם של הלא ציונים. גם של המנוכרים לציונות.

ברור שאני רוצה שכל היהודים יאמצו את הציונות. ואני מקווה שהחרדים הלא ציונים יחזרו בתשובה. וחלק מייעודה של מדינת ישראל היא לגרום לכך. אך בראש ובראשונה, התנאי לכך, הוא ההכרה בכך שכולנו יהודים, כולנו אחים. והמסר לחרדים צריך להיות המסר של ירמיהו: "שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים".

ועוד לפני המסר הציוני – יש מסר אנושי. הזדהות עם אסון של בני אדם. הזדהות עם אסון שקרה בישראל. הזדהות עם אסון שקרה לאזרחים ישראלים. הניכור הזה הוא בעיה לאומית שמחייבת תיקון.

* סולידריות לאומית והבלפוריאדה – כשעם ישראל אבל בעקבות אסון לאומי, ניתן היה לצפות מארגוני הבלפוריאדה להתאפק ולא להפגין במוצ"ש. אבל לא, הם הפגינו גם הפגינו. ההפגנה הפכה לפֶטיש. היא כבר לא אמצעי אלא מטרה.

אני מאמין ומקווה שאכן עידן נתניהו עומד להסתיים בשבועות הקרובים. זה לא יהיה בזכות הבלפוריאדה אלא למרות הבלפוריאדה. והבלפוריאדה סימנה את הדרך לצד השני, שימשיך בדרך זו לאחר חילופי השלטון. לבי לבי עם סבלם של תושבי האזור.

* שיזוז כבר – בסחרחורת הספינים שנתניהו הפציץ אותנו בהם בניסיונו הנואש להיאחז בקרנות השלטון, אחד ההזויים היה ההצעה למין רוטציה שבה הוא יזוז לשנה, בנט יכהן שנה, וכאשר הוא יצבור קצת ניסיון – הופ, הוא יזוז ונתניהו יחזור. נראה לי שאין כלא גרוע יותר מהשנה הזאת שבה בנט יישא בתואר ראש הממשלה ויהיה ילד הכאפות של נתניהו "החליפי" ממשכנו בבלפור.

יש דרך להקמת ממשלה רחבה ויציבה לארבע שנים בראשות הליכוד. שנתניהו יזוז "על מלא". הליכוד יבחר את המנהיג החדש שלו ונתניהו ילך להתעסק בענייניו המשפטיים. כך אין צורך ברוטציה, לא בפריטט, לא ב"חליפי".

ובעוד נתניהו מציע לבנט את ההצעה המגוחכת, בכלל אין לו ממשלה, כי סמוטריץ' מסרב לממשלה עם רע"ם.

* חקיקה כספין פופוליסטי דמגוגי – למה החצים של נתניהו מכוונים כלפי בנט ולא כלפי סמוטריץ'? הרי מי שסיכל את הקמת ממשלתו היה סמוטריץ', שסרב לאפשר ממשלה בתמיכה או השתתפות של רע"ם כפי שנתניהו ניסה, בעוד בנט היה מוכן להצטרף לכל ממשלה של נתניהו והבטיח לו את כל האצבעות של ימינה? כיוון שנתניהו כבר הבין שאינו יכול להקים ממשלה וכל מטרתו היא לסכל הקמת ממשלת שינוי.

זה גם מה שעומד אחרי אוסף החוקים שנער השליחויות שלו מיקי זוהר העלה להצבעת בזק. המהלך נועד לסכל הקמת ממשלת אחדות לאומית, כלומר ליצור מצב שבו ימינה לא תוכל שלא לתמוך בחוקים והעבודה ומרצ לא יוכלו לתמוך בהם. ציפיתי שבנט יגלה מנהיגות ויודיע שימינה תתנגד לכל ההצעות הללו, בלי קשר לתוכנן, ולאחר מכן תפעל על פי ההסכם הקואליציוני של ממשלת האחדות הלאומית. התאכזבתי מכך שתקווה חדשה הצביעה בעד חלק מן החוקים.

כל הצעות החוק הן פופוליסטיות, שלא התקבלו ולא קודמו ב-12 שנות שלטונו של נתניהו. רבות מהן – שליליות ומסוכנות. חלקן כותרות שאינן אומרות כלום. חלקן עשויות להיות חיוביות אם תיבננה באופן מושכל ולא כספין פוליטי. חקיקה היא דבר רציני, ויש להתייחס אליה ברצינות ולא להיסחף אחרי תרגילי דמגוגיה.

מבין החוקים הללו, יש רק אחד שנתניהו באמת מתכוון אליו והוא חוק הבחירה הישירה, שנועד לגרור את מדינת ישראל לסיבוב בחירות חמישי רק בשל גחמותיו של שליט שאוחז בכל כוחו בקרנות השלטון, וומנסה לחוקק חקיקה פרסונלית של שיטת בחירות שלהערכתו תשרת אותו. אני שמח שרעיון הנפל הזה שבק חיים לכל חי.

החלפתו הדחופה של נתניהו היא יעד לאומי פטריוטי עליון.

* לחץ על הברקס – מה גרם לנתניהו לחזור בו ולמנות את גנץ לשר המשפטים? אני רוצה ללמד עליו סניגוריה, ולא בציניות. הוא זה שדרדר את המצב לתהום של התרסקות, תאונת דרכים קטלנית בין מדינת החוק לבין האינטרס האישי שלו והנאמנות אליו. אך הוא גם זה שבלם ברגע האחרון. אני רוצה להאמין שהוא עשה כן מתוך גילוי אחריות לאומית.

יתכן שהוא תפס ברגע האחרון לאן הוא מוביל ובלם. יתכן שהוא הלך על הסף בתקווה שמדינת החוק תתכופף בפניו וכשהבין שזה לא קרה הוא בלם.

השורה התחתונה והחשובה היא שהוא לחץ על הברקס.

* קפיטול זה כאן – אחרי שהכשיל את ניסיונו של נתניהו להקים ממשלת "ימין" עם האחים המוסלמים, סמוטריץ' צריך להוכיח לביביסטים שהוא יותר ביביסט מביביסט. וכעת הוא מסית למלחמת אזרחים למען נתניהו. וכך הוא מאיים: "אם מנדלבליט יוביל בכוחנות הפיכה שלטונית – הוא יפגוש כוחנות נגדית של העם שייאבק על עצמאותו ועל ריבונותו".

הנה, פשיזם פופוליסטי בהתגלמותו, של דמגוג שמנסה לבצע פוטש ומתיימר להציג את עצמו כ"העם". נתרגם את דבריו מפשיסטית לעברית: אם היועץ המשפטי לממשלה, שבניגוד למפלגת הקיצוניות הדתית – הכהניסטים ועוזריהם, הוא מגלם את פניה היפים של הציונות הדתית, ימלא את תפקידו להגן על מדינת החוק ולהבטיח שהממשלה לא תהיה עבריינית, סמוטריץ' מסית את "העם" למהפכה, למלחמת אזרחים להגנה על נתניהו מפני החוק והמשפט.

בדמדומי שלטונו, נתניהו מנסה לחקות את דמדומי שלטונו של טראמפ; הפריצה לגבעת הקפיטול. ובעצם, זו התכלית של ההסתה של נתניהו נגד מדינת החוק מאז החלו חקירותיו. בדיוק לכך הוא כיוון.

* תלמידו של שמיר – כאשר המכון לחקר הגולן שינה את שמו למכון שמיר למחקר, להנצחתו של ראש הממשלה יצחק שמיר, האורח המרכזי בטקס השקת השם החדש היה שר המדע באותם ימים אופיר אקוניס.

אקוניס נשא נאום נרגש ויפה על יצחק שמיר והציג את עצמו כתלמידו. הוא דיבר על שמיר כציוני דגול, העלה על נס את תרומתו האדירה לעליה מחבר המדינות ומאתיופיה ולקליטתה, דיבר על תרומתו הגדולה להתיישבות, על עמידתו המדינית האיתנה על שלמות הארץ, על היותו אידיאולוג ואידיאליסט אמתי. והוא דיבר גם על היותו מופת של טוהר מידות, של דבקות באמת, של צניעות אמתית; ענווה של מי שרואה עצמו כל חייו כמשרת של אידיאל, ללא אגו. והוא צדק.

באותו יום התפרסמה תמונה של נתניהו על יאכטה עם טייקון צרפתי שבאותם ימים עמד לדין על עבירות שחיתות. ככל הזכור לי, היה זה עוד טרם החלו חקירותיו של ראש הממשלה, או היו בראשיתן. אני זוכר שהצגתי את התמונה לראש המועצה לשעבר אלי מלכה והסכמנו שאת שמיר אפילו בפוטומונטאז' אי אפשר להדביק לתמונה הזאת.

איך אקוניס, המגדיר את עצמו תלמידו של שמיר, הסכים להיות בובה בתעלול הציני של נתניהו של "בחירת" שר משפטים? איך? אין לו כבוד עצמי?

* ערך עליון – הרב הגזען שמואל אליהו, ש"אוסר" השכרת בתים לערבים בצפת, חתום על גילוי דעת התומך בממשלת ימין עם רע"ם, כי הנצחת שלטונו המסואב של נתניהו היא ערך עליון.

* רע"ם כבר הייתה בממשלה – אם רע"ם תהיה חלק מהממשלה שתקום, לא יהיה בכך שום תקדים. רע"ם כבר הייתה בקואליציה ובממשלה.

לא, לא רע"ם הנוכחית, הרשימה הערבית המאוחדת המזוהה עם התנועה האסלאמית, אלא רע"ם אחרת, שאף היא ראשי תיבות של הרשימה הערבית המאוחדת.

מקום המדינה ועד ראשית שנות ה-80, השתתפו בבחירות רשימות מיעוטים שהיו מזוהות עם מפא"י / המערך. ב-1977, בשלהי הכנסת השמינית ולקראת הבחירות לכנסת התשיעית, התאחדו שתיים מהן: קדמה ופיתוח ורשימה ערבית לבדואים וכפריים. שמה של המפלגה המאוחדת נקרא רע"ם. היו לה שלושה מנדטים, היא הייתה חלק ממשלת רבין הראשונה  וח"כ הדרוזי ג'אבר מועדי כיהן כסגן שר החקלאות.

בבחירות לכנסת התשיעית קיבלה רע"ם רק מנדט אחד (אחוז החסימה עמד אז על 1%). הוחלט אז על רוטציה בין שלושת ראשי הרשימה: סיף א-דין אל זועבי (שהיה ראש עיריית נצרת וסגן יו"ר הכנסת, פרו-ציוני מובהק שעוד טרם הקמת המדינה התנדב להגנה והוועד הערבי העליון הטיל עליו גזר דין מוות), חמאד אבו-רביעה הבדואי וג'בר מועדי הדרוזי.

סיף א-דין זועבי התפטר לאחר שליש כהונה על מנת לקיים את הרוטציה. בהגיע שעתו של אבו רביעה להתפטר הוא סירב. מועדי עתר לבית המשפט, אך בית המשפט פסק שאין הוא מתערב בהסכמים פנימיים בתוך מפלגות. אז בניו של מועדי רצחו את אבו-רביעה וכך נפתרה הבעיה – הרוטציה קוימה ומועדי כיהן בכנסת.

בבחירות לכנסת העשירית (1981) רע"ם לא עברה את אחוז החסימה.

* רבה אורתודוכסית – בתקשורת אנו נחשפים בעיקר להקצנה בציבור הדתי לאומי, לנאומים מיזוגיניים והומופוביים של רבנים חרד"לים וכו', אבל זו תמונה מאוד חד צדדית. יש תהליכים יפים מאוד של התקדמות ושינוי בציבור הדתי לאומי, לקידום יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

קהילת "שירת התמר", קהילה דתית לאומית באפרת שבגוש עציון, בחרה אישה לתפקיד רב הקהילה. שירה מרילי מירוויס נבחרה למנהיגה ההלכתית והרוחנית של הקהילה, בהגדרה הרשמית. שירה היא הרבה האורתודוכסית הראשונה בישראל. באורתודוכסיה בארה"ב היו חלוצות שקדמו לה.

אני משוכנע ששירה מרילי מירוויס היא סנונית ראשונה ועוד תהיינה רבות כמותה.

לא כל כך מזמן אישה שלומדת גמרא הייתה תופעה מהפכנית, והיום יש תלמידות חכמים לרוב. אני עוד זוכר את הקרבות על אישה חברה במועצה דתית, על נשים לומדות גמרא, על טוענות רבניות, על מניינים שוויוניים. התמורה במעמד האישה הדתית אינה רק בחיי הדת, אלא בכל תחומי החיים. כאשר אנו רואים בתקשורת רבנים מגדפים בנות דתיות המתגייסות לצה"ל ובפרט לשירות קרבי ולועגים לחיילות, עלינו להבין שזו מלחמת מאסף נגד התופעה ההולכת וגדלה של בנות דתיות רבות מאוד שמתנדבות לשירות משמעותי בצה"ל, על אפם ועל חמתם של הקנאים.

התהליכים המבורכים האלה הם ברכה לא רק לציונות הדתית, אלא לחברה הישראלית כולה.

* שקר שקוף – טענתו של אבו מאזן שהוא מבטל את הבחירות ברש"פ, כפי שהוא עושה כבר 15 שנה, כיוון שישראל אינה מאפשרת לפלשתינאים ממזרח ירושלים להשתתף בהן, היא שקר שקוף. ברור שהסיבה היא התפוררות פת"ח לשלוש רשימות יריבות והניצחון הכמעט ודאי של חמאס בבחירות.

מבחינתי, אין בעיה בכך שהפלשתינאים במזרח ירושלים יצביעו. ולמען האמת, ישראל לא אסרה על הצבעתם. אבו-מאזן פנה לישראל בבקשה לאשר את ההצבעה וישראל טרם הגיבה.

להערכתי, הפניה לישראל הייתה בקריצה וישראל ורש"פ מתואמות ביניהן לסיכול ניצחון חמאס ברש"פ.

* על כל פיגוע – על כל פיגוע שיוצא לפועל – עשרות פיגועים מסוכלים. כאשר אתם שומעים את ההתבכיינות על "הקלגסים שחוטפים ילדים פלשתינאים ממיטותיהם" וכו' – תרגמו זאת לידיעה שסוכל פיגוע וניצלו חיי ישראלים.

* יורם לס ההודי – גם להודים יש יורם לס. שמו פרופ' ג'יי בטצ'ריה. הוא השתמש בהילה  המקצועית שלו והטיף להסרת הגבלות ריחוק חברתי ויצירת "חיסון עדר". במאמר בחודש ינואר הוא כתב: "לרוב ההודים יש חסינות טבעית נגד הקורונה. חיסון האוכלוסיה כולה יכול לגרום נזק רב".

איך זה נגמר בסוף כולם יודעים.

* הוא לקח את הקורונה – נו, יש כבר תאוריות קונספירציה על הגירושין של ביל גייטס אחרי שייצר והפיץ את הקורונה והרוויח מהחיסונים? היא לקחה קפה, הוא לקח קקאו, היא לקחה דישוושר הוא לקח את הקורונה? משהו כזה. עדכנו.

* צבאה של מדינת הלאום היהודי – דני קושמרו התלווה לטיול הג'יפים השנתי של בוגרי צוות של סיירת שלדג משנת 1982. נאמר שם דבר מעניין. מכל פעילויותיהם מאחורי קווי האויב, כולל מלחמת לבנון, הם רואים כגולת הכותרת שלהם בצה"ל פעולה בסודן לעזרת העולים מאתיופיה במבצע משה. זכור לי ראיון עם העיתונאי גדי סוקניק ששירת בשייטת 13, שבו אמר שגולת הכותרת של שירותו היה במבצעי השייטת להעלאת יהודי אתיופיה.

קראתי לא מכבר את האוטוביוגרפיה של רפי איתן "איש הסוד". מכל שנות פעילותו הרבות בשב"כ, במוסד, כיועץ ראש הממשלה למלחמה בטרור וכראש לק"ם, הוא ראה כגולת הכותרת של פועלו את לכידת אייכמן, פעולה שלא הייתה לה שום משמעות לביטחון המדינה, במובן המקובל של המילה.

כן, ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, זה ייעודה, ולכן ייעודו של צה"ל וייעודם של כוחות הביטחון השונים, הם מעבר להגנה על הגבולות ועל ביטחון אזרחי ישראל. ולא בכדי, המשימות האלו הן שנחרטות יותר מכל בתודעתם של הלוחמים, כי עמוק עמוק הם מודעים לייחודה של מדינת ישראל ולמשמעותה.

* מדורות בשטח 9 – ראש העיר גבעתיים התראיין ל"דקל-לוינסון" בנושא מדורות לג בעומר, שמתנהלות בעירו תחת מגבלות, והזכיר שבילדותו היה אזור ענק שנקרא שטח 9 שבו היו מתקיימות המדורות, אבל היום זה אזור של רבי קומות.

אמר, ומיד הצית בי את ניצוצות הנוסטלגיה. אנחנו, בצד הרמת-גני שממזרח לשטח, כינינו אותו "הפרדס", כי פעם היה שם פרדס גדול. ואכן, זה היה אחד מאתרי מדורות לג בעומר החביבים עלינו.

בנושא מדורות לג בעומר איני שותף לעמדה שיש לאסור עליהן בשם האקולוגיה. יום אחד בשנה לא יגרום נזק כה כבד, שהוא לבטח בטל בשישים לעומת הפליטה ממכוניות, מזגנים, תעשיה וכו'. אפשר להגביל את מתחמי המדורות ואת אופיין, לא להתחרות עוד במדורות ענק, אלא ליצור תרבות של מדורות סולידיות. אך לא לבטל את המסורת היפה והמהנה הזאת.

* משתחווה ובוכה – הציונות, שמרדה בפאסיביות היהודית בגלות, הייתה זקוקה בראשיתה לגיבורים; יהודים שלחמו על עצמאות לאומית של העם היהודי במולדתו. המכבים ובר-כוכבא היו לדמויות מופת וחנוכה ולג בעומר היו לחגי הגבורה.

לג בעומר היה חג הגבורה של כל תנועות הנוער הציוניות, מן השומר הצעיר בשמאל ועד בית"ר בימין ובני-עקיבא של הציונות הדתית, הקרויה על שמו של רבי עקיבא, המנהיג הרוחני של מרד בר-כוכבא.

בלג בעומר תש"א לפני 80 שנה בדיוק, הוקמו שני ארגונים ביטחוניים חשובים. האחד הוא הגדנ"ע – גדודי הנוער של ההגנה ולאחר קום המדינה של צה"ל, שנועדו להכשיר את הנוער היהודי בארץ ישראל להגנה ומלחמה. באותו יום קם הפלמ"ח, פלוגות המחץ של ההגנה, הארגון המגויס הראשון, כלומר היחידה הראשונה שאנשיה היו מגויסים ולא רק מתנדבים מחוץ לשעות עבודתם.

התאריך הלועזי של הקמת הפלמ"ח היה 15 במאי 1941. 7 שנים מאוחר יותר קמה מדינת ישראל. לציון 7 שנות הפלמ"ח, ימים אחדים לפני הקמת המדינה, פרסם נתן אלתרמן ב"טור השביעי" שלו ב"דבר" את השיר הנפלא "מסביב למדורה" (שהוא שם ספרו של מייסד הפלמ"ח יצחק שדה, שיצא לאור ב-1946). השיר מסתיים במילים האלמותיות:

אֲבָל כָּכָה יוּגַד נָא לֵאמֹר:

נְעָרִים, לֶהֱוֵי נָא יָדוּעַ –

בֵּין חַגָּיו הַגְּדוֹלִים שֶׁל הַדּוֹר

אֵין יָפֶה מֵחַגְּכֶם הַצָּנוּעַ.

לְמוּלְכֶם הָאֻמָּה עַל סִפּוֹ שֶׁל הַדְּרוֹר

מִשְׁתַּחֲוָה, וּבוֹכָה – הֲבִינוּהָ.

מדינת ישראל קמה ב-14 במאי 1948, ה' באייר תש"ח. היא קמה אל תוך המלחמה ולמחרת פלשו צבאות ערב אל המדינה בת יומה כדי להטביעהּ בדם, לסכל את הקמתה ולהשמיד את היישוב היהודי בארץ ישראל. ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון, מטעמים סמליים, עיכב את ההכרזה הרשמית על הקמת צה"ל עד לג בעומר, 26.5. ביום זה פורסמה הפקודה להקמת צה"ל. בלג בעומר מלאו 73 שנים להקמת צה"ל.  

חמישה ימים לאחר מכן, ב-31.5 פרסם בן גוריון פקודת יום להקמת צבא ההגנה לישראל. בין השאר נכתב בה: "… עכשיו נפתח פרק חדש – מוקם צבא סדיר של מדינת ישראל, צבא החירות והעצמאות של ישראל בארצנו, בהתאם לפקודת הממשלה הזמנית שנתפרסמה ברבים על 'צבא הגנה לישראל'. בידיו של צבא זה יופקד מעכשיו ביטחון העם והמולדת, ומגילת החירות של מדינת ישראל תהיה לעיניים לכל הצבאות בישראל; ואלה דברי המגילה:

'מדינת ישראל תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל: תקיים שוויון חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות'.

בלמדו ידיו לקרב, ובמחצו כוחות הרשע והזדון המנסים להרוס קיומנו, גידולנו וחירותנו – יישא צבא ישראל בלבו את חזונם הגדול של נביאינו על הימים, בהם 'לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה' ".

הפקודה מסתיימת במילים: "חוסנו המוסרי והגופני של כל חייל ומפקד ונאמנותו במילוי תפקידו – יעשו את 'צבא הגנה לישראל' מבטח־עוז לשלום האומה והמולדת".

* ועוד על מאה שנה למאורעות תרפ"א – האיבה והעוינות של ערביי ארץ ישראל ליהודים החוזרים למולדתם ליוותה את שיבת ציון מראשיתה. האלימות של הערבים כלפי היהודים לא הייתה זקוקה להמרצה מצד גורמים אחרים.

במאמרי בנושא בגיליון המיוחד, תיארתי את העובדות בנוגע לפרוץ המאורעות – ההסתה של הקומוניסטים היהודים לאחר ההתנגשות האלימה בינם לבין החלוצים הציונים בהפגנות האחד במאי בת"א. כמובן שלא התכוונתי לומר שהגורם למאורעות הוא ההסתה של הקומוניסטים היהודים, אלא שהטריגר המידי לפרוץ המאורעות דווקא ביום זה ובמקום זה הייתה אותה הסתה. כמובן שהקרקע הייתה בשלה למאורעות הדמים, כפי שהיו שנה קודם לכן בירושלים, באותה שנה בפ"ת ועוד.

* ושממו עליה אויביכם – אנו קוראים השבוע שתי פרשות: "בהר סיני" ו"בחוקותיי". פרשת "בחוקותיי" (פרשה שיש לי אליה קשר עמוק, כי זו פרשת הבר-מצוה של בני הבכור עמוס), נפתחת בהבטחת שפע ועושר וברכה והצלחה לעם ישראל בארצו "אם בחוקותיי תלכו". ואם לאו? בהמשך הפרשה מוטחת בעם ישראל קללת חורבן וגלות ושממה בארץ ישראל. ודווקא בפסוקים הקשים הללו, מופיע פסוק מעניין: "וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ". השימותי את הארץ – זה ברור. זה מתיישב היטב עם נבואת החורבן והשממה. אך מה משמעות "שממו עליה אויביכם"?

מסביר הרמב"ן: "אין ארצנו מקבלת את אויבינו; וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו, כי לא תימצא בכל היישוב [כלומר בעולם כולו] ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר הייתה נושבת מעולם והיא חרבה כמוה, כי מאז יצאנו ממנה לא קיבלה אומה ולשון וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידה".

הרמב"ן טוען, שגם כאשר העם היהודי נענש וגולה מארצו, כפי שהוא מגלה לה נאמנות, כך גם היא מגלה לו נאמנות. עובדה – אף עם אחר לא השתרש בה, לא היכה בה שורשים, לא יצר בה בית לאומי, לא יצר בה תרבות לאומית. ארץ ישראל אינה נושאת את כובשיה ורק בניה שהוגלו ממנה יוכלו להחיותהּ ולהם היא מצפה.

הרמב"ן עלה לארץ ישראל מספרד בשנת 1265, ואף ניסה לחדש את היישוב היהודי בירושלים. הוא גילה ארץ שוממת, חרבה וריקה.

הפירוש של הרמב"ן לכך הוא מיסטי – הארץ דחתה את כובשיה כי היא ממתינה לבניה. אך הוא מתאר מציאות היסטורית עובדתית. הפירוש למציאות הזה אינו רק מיסטי אלא גם היסטורי. אף עם בהיסטוריה לא ראה בארץ ישראל את מולדתו ואכן, היא לא הייתה מולדתו של אף עם. לעומת זאת, כל מהות קיומו של העם היהודי, ומה שהחזיק אותו כעם בכל שנות הגולה הדוויה, היה הזיקה העמוקה למולדתו ההיסטורית, לארץ ישראל. זיקה וקשר עמוק שלא חדלו לרגע, מעולם. ולכן, כאשר העם היהודי החל לחזור למולדתו, הוא מיד הכה בה שורש, יישב אותה, פיתח אותה והקים בה את מדינת הלאום שלו. מי שכופר בזכות ההיסטורית של העם היהודי על ארץ ישראל, כופר למעשה בעצם קיומו של עם ישראל, כי אין ולא היה עם יהודי ללא הזיקה הזאת. ארץ ישראל כשמה כן היא – ארצו של ישראל, ארצו של עם ישראל, ארצו של העם היהודי.

          * ביד הלשון

ערקתא דמסאנא – העיתונאי אבישי בן חיים צייץ: "גם אם הולכים לרוטציה ונתניהו שני, ההסבר להתעקשות להישאר בבלפור נקבע מזמן בהלכה היהודית: בלפור בתפקיד 'ערקתא דמסאני' (להבדיל כמובן)".

מה פירוש "ערקתא דמסאני"? אני מכיר את הביטוי כ"ערקתא דמסאנא". בתלמוד הבבלי, מסכת סנהדרין, נאמר: "בשעת השמד – אפילו מצווה קלה ייהרג ואל יעבור, וכו'. מאי מצוה קלה? אמר רבא בר יצחק אמר רב: אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא".

כיוון שהתורה היא תורת חיים, נאמר שאם אדם נאנס לבצע עבירה בעל כורחו, תחת איום במוות, עליו לבצע את העבירה; "יעבור ובל ייהרג". זאת, למעט שלוש עבירות שעליהן נאמר "ייהרג ובל יעבר": שפיכות דמים, גילוי עריות ועבודה זרה. אולם בשעת שמד, כלומר כאשר השלטונות גוזרים גזירה האוסרת על היהודים ללמוד תורה ולקיים מצוות – אז יש כאן עניין עקרוני, ויש להתייחס לכל מצווה ולו מצווה קלה, כאל ייהרג ובל יעבור. נשאלת השאלה – מהי מצווה קלה? ומשיב רבא בר יצחק בשם רב: אפילו שרוך הנעל. כלומר אפילו על דבר פעוט, כמו למשל אם היהודים נוהגים לשרוך את הנעל בדרך מסוימת – אפילו על כך יש ללכת עד הסוף, ייהרג ובל יעבור.

אבישי בן חיים רואה, כנראה, בהחלפת נתניהו ולו לשנה במסגרת רוטציה, גזירת שמד, ולכן עליו להתעקש על הישארות בבלפור, התעקשות שהיא על עניין זוטר, על שרוך נעל. 

נו, נדמה לי שמיותר שאביע את דעתי על הלוגיקה המוזרה של בן חיים. אציין רק, שבעיניי פולחן האישיות של נתניהו, שאבישי בן חיים הוא מנשאיו, הוא עבודה זרה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 25.4.21

* חוק יסוד נתניהו – בשנת 2000, כאשר נפלה ממשלת ברק, נערכו, בהתאם לחוק הבחירה הישירה, בחירות מיוחדות לראשות הממשלה בלבד. נתניהו החליט להתמודד, והכנסת אף שינתה במיוחד למענו את החוק על פיו רק ח"כ יכול להתמודד (נתניהו התפטר מן הכנסת לאחר תבוסתו ב-1999). אבל הוא דרש שהכנסת תתפזר ותהיינה בחירות הן לכנסת והן לראשות הממשלה, כי ראש ממשלה שיבחר ללא בחירת הכנסת לא יוכל באמת לפעול ולהנהיג את המדינה. לתדהמתו, דרישתו זו לא נענתה, והוא נתקע על ראש העץ שעליו טיפס ולא התמודד. שרון ניצח בבחירות וצירף אותו לממשלתו כשר החוץ.

ועכשיו, בניסיונו לשנות את כללי המשחק תוך כדי משחק בחקיקה פרסונלית על שיטת בחירות שלהערכתו תביא לו ניצחון הוא מציע… בחירה ישירה לראש הממשלה בלי בחירות לכנסת.

לדעתי, הפתרון הטוב ביותר ליציאה מהמשבר, היא לחוקק חוק יסוד על פיו נתניהו יהיה ראש הממשלה לכל חייו.

* תמצית הפלונטר – פרח טיס עף מהקורס ומיהר להתגייס לנ"מ: אם אני לא אטוס אף אחד לא יטוס.

* תאוות שלטון – אחרי שכשל בניסיונו להקים את ממשלת ציר הרשע עם הכהניסטים והאחים המוסלמים, כינס נתניהו מסיבת עיתונאים, מופע אימים מתלהם, שבו התגולל בגסות ופראות בבנט. צפיתי במופע האימים וראיתי מולי אדם היסטרי ונואש.

היה גם קטע קומי – נתניהו, נתניהו !!! דיבר על מישהו אחר, לא חשוב מי, במושגים של… תחזיקו טוב… תאוות שלטון בלתי מרוסנת. הרי עשרה קבין של תאוות שלטון ירדו לעולם, 9.9 חטף נתניהו והשאר נשאר לכל העולם כולו.

* הפוסל במומו – נתניהו (!!!) על בנט: "תאוות שררה", "אמביציה בלתי נשלטת להיות ראש ממשלה", "אי־קיום הבטחות", "יריקה בפרצופה של הדמוקרטיה". בפסיכולוגיה קוראים לזה "השלכה". זה לא היה בדיוק מפגן של מודעות עצמית.

* מוקד ההסתה – מנדלבליט וליאת בן-ארי יכולים לנוח כמה ימים. מוקד ההסתה הביביסטית הפרועה ממוקדים כעת באדם אחד – נפתלי בנט. מרגע שסמוטריץ' הכשיל את ניסיונו של נתניהו להקים ממשלת ימין עם רע"ם, שבנט הסכים להצטרף אליה ונתן לנתניהו את כל אצבעות סיעתו, נתניהו הבין שלא יקים ממשלה והוא מקדיש את כל מרצו לסיכול הקמת ממשלה אחרת. השיטה – הסתה פרועה נגד בנט.

אני מקווה מאוד שמשטרת ישראל והשב"כ דואגים לשלומו של בנט.

* מבחן הסבירות – האם זה סביר שמי שעומד בראש מפלגה בת 7 מנדטים יהיה ראש הממשלה? אילו נבחנה השאלה בתנאי מעבדה, בניתוק מהמציאות הפוליטית, התשובה היא שלילית. אולם פוליטיקה היא אמנות האפשרי, והסבירות של הרעיון נבחנת מול האלטרנטיבות.

זה לבטח סביר יותר מראש ממשלה שנאשם בשוחד ומנהל ג'יהאד נגד מדינת החוק ומוסדותיה ומנסה להשתלט על משרד המשפטים ולבחור יועץ ממשלתי לממשלה ופרקליט מדינה שיפעלו למען האינטרס המשפטי האישי שלו.

זה לבטח סביר יותר מראש ממשלה שגורר את שרי מפלגתו לבית המשפט ומקיים בו מופע אימים של הסתה נגד מדינת החוק ומוסדותיה.

זה לבטח סביר יותר מראש ממשלה מגלומן שמאמין שמדינת ישראל רשומה על שמו בטאבו, שגלגל אותנו כבר לארבעה סיבובי בחירות ומנסה לגלגל אותנו לסיבוב חמישי, רק כדי למנוע אפשרות שמישהו מלבדו יהיה ראש הממשלה, למרות שכל הפלונטר ייפתר באחת אם רק ישחרר ויזוז.

זה לבטח סביר יותר מראש ממשלה שבעיצומו של משבר כלכלי חמור אינו מעביר תקציב מדינה, כדי לגנוב את הרוטציה עליה התחייב בהסכם עליו חתם ואף עיגן אותה בחוק יסוד.

זה לבטח סביר יותר מראש ממשלה שחותם על הסכם קואליציוני בתרגיל הונאה ציני, ללא כוונה לקיים אותו ומפר אותו מיומו הראשון.

אם הכנסת תצביע ברוב קולות בעד ממשלה בראשות מנהיג מפלגה בת 7 מנדטים, פירוש הדבר שזה רצון רוב העם על פי המנדט שהעניק לנבחריו.

ואסיים בדוגמה תיאורטית. בבחירות בארץ עוץ השתתפו שלוש מפלגות. הירוקים והכחולים קיבלו 40% כל מפלגה, והצהובים קיבלו 20%. הירוקים בשום אופן אינם מוכנים להצטרף לממשלה בראשות הכחולים אבל מוכנים להצטרף לממשלה בראשות הצהובים. הכחולים בשום אופן אינם מוכנים להצטרף לממשלה בראשות הירוקים אך מוכנים להצטרף לממשלה בראשות הצהובים. הצהובים אינם מוכנים להצטרף לממשלה בראשות הירוקים או הכחולים אך מוכנים לצרף כל אחת משתי המפלגות לממשלה בראשותם. איזו מפלגה תעמוד בראש הממשלה?

* עתירות סרק ועתירה צודקת – העתירה לבג"ץ נגד כהונתו של נתניהו כראש הממשלה על אף שהוא נאשם, הייתה עתירת סרק בלתי חוקתית. בג"ץ דחה אותה פה אחד, ברוב מהדהד של 11:0.

העתירה לבג"ץ נגד הטלת המנדט להרכבת הממשלה על נתניהו הייתה עתירת סרק בלתי חוקתית והטרדת בית המשפט ובג"ץ דחה אותה על הסף.

העתירה לבג"ץ להורות ליועמ"ש להכריז על נבצרותו של נתניהו הייתה עתירת סרק בלתי חוקתית ובג"ץ דחה אותה.

בשלושת המקרים האלה, היה זה ניסיון להפוך את בית המשפט העליון לשחקן פוליטי, בציפיה שיפסוק בניגוד לחוק ובעד האינטרס הפוליטי של העותרים. בית המשפט לא נגרר למגרש הזה ופסק על פי חוק.

לעומת שלושת המקרים הללו, העתירה נגד הממשלה בדרישה למנות לאלתר שר משפטים, היא עתירה צודקת ביותר ויש לקוות שבג"ץ יקבל אותה. מניעת מינויו של שר משפטים היא חבלה חמורה ביכולת התפקוד התקין של ממשלת ישראל. קל וחומר, כאשר אין שום סיבה עניינית לאי המינוי, והסיבה היא אנטי חוקתית – רצונו של ראש הממשלה שהוא נאשם בפלילים ומצוי בניגוד עניינים מובהק עם עולם המשפט, לשלוט באמצעות שר-בובה במשרד המשפטים, לפטר את היועמ"ש ולמנות יועמ"ש "נוח" ופרקליט מדינה "נוח" כדי להשפיע על המשפט ואם יצליח – אולי גם לבטלו. אסור לבג"ץ לתת לכך יד. אני מקווה ומאמין שכבר בימים הקרובים בית המשפט יחייב את הממשלה למנות לאלתר שר משפטים, בהתאם לחוק יסוד הממשלה בגרסתו האחרונה, על פיה ראש הממשלה החלופי ממנה את שר המשפטים.

* קונספירציה ופנטזיה – קראתי רשומה ארוכה מאוד ובה תאוריית קונספירציה מטורללת, על כך שמי שמנהלים כעת את המשבר הפוליטי בישראל הם האמריקאים ואם לדייק יותר – ממשל ביידן. מה, באמת האמנתם שיאיר לפיד נסע לחופשה בחו"ל? הוא נסע לקבל תדריכים מהבית הלבן וכדי לרקוח את הקונספירציה שנועדה להפיל את שלטון נתניהו. האמריקאים הם שהורו לבנט איך לנהוג. הם שהורו לעבאס איך להצביע. הכל מובנה היטב.

תחשבו בוודאי שהנה, עוד קונספירציה ביביסטית שנועדה להציג את יריביו כבוגדים, כסוכני מעצמה זרה, כמופעלים בידי ה-CIA כדי לבטל את הבחירה הדמוקרטית החופשית של אזרחי ישראל. אז זהו, שלא. זו רשומה אנטי ביביסטית קיצונית, נוטפת שנאה ובוז לנתניהו.

כאשר אנו נתקלים בתאוריות קוסנפירציה מונפצות, הדבר הראשון שאנו מנסים להבין הוא מה המניע של ממציאי התאוריה. ברור מה המניע של ממציאי התיאוריה שהשב"כ רצח את רבין. ברור מה המניע של ממציאי התאוריה שתופרים תיקים לנתניהו כדי לבצע הפיכה שלטונית. ברור מה המניע של ממציאי התאוריה שהמוסד עומד מאחורי מתקפת הטרור של 11 בספטמבר 2001.

אבל מה המניע של אנטי ביביסט קיצוני להמציא תאוריה כזו? ההסבר היחיד שלי הוא שיותר משזו תאוריית קונספירציה, זו פנטזיה של מי שמייחל להתערבות זרה. הרי אנו מכירים לא מאתמול את הפנטזיה של השמאל הרדיקלי על "העולם" שיתערב ויכריח אותנו לעשות את מה שאנו לא מסוגלים להבין לבד שאנו חייבים לעשות בעצמנו. ש"העולם" ילמד אותנו בדרך הקשה ויציל אותנו מעצמנו. ע"ע פשקוויליו של גדעון לוי שמייחל לחרם שילמד את אזרחי ישראל בדרך היחידה שהם מבינים, דרך הכיס, וכו' וכו' וכו'.

בסופו של דבר הסנטימנט הזה של השמאל הקיצוני הוא ממש מתנה לביביסטים, שקוראים ומסמנים בסיפוק – מש"ל.

* הזנה הדדית – אחרי לילה של מתקפת טרור הרקטות על יישובי מערב הנגב והתפרעויות קשות של פלשתינאים בירושלים, קפץ ארגון "קריימיניסטר" על המצב כמוצא שלל רב, והוציא פשקוויל קונספירטיבי שמסביר שנתניהו עומד מאחורי ההסלמה בשתי החזיתות, כדי להקים ממשלה בראשותו. הפשקוויל הופיע כמעין הצהרה של נתניהו, בזו הלשון:

"אזרחי ישראל בוקר טוב.

אתם חצופים!

איך אתם מעזים לחשוב כלל על החלפת ראש ממשלה מכהן בזמן שירושלים ועזה בוערות ויהודים מותקפים?!?

הסכנה מוחשית ומיידית!

אויבינו בחסות האיראנים ובתמיכת אירגוני השמאל הקיצוני הממומנים על ידו, מנסים לבצע הפיכה שלטונית תוך כדי מצב החירום.

קורא מכאן להשעות בדחיפות את כל ההליכים הקואליציוניים והמשפטיים עד שנצא ממצב החירום עליו אכריז מיד עם צאת השבת.

נמגר את החמאס, נשיב את השקט לירושלים עירנו הקדושה ורק אז נוכל להתפנות לכל השאר.

תודה למשטרת ירושלים על העבודה המצוינת בליבוי המהומות, תודה לסוכנינו הנאמנים בעזה שלא מאכזבים לעולם (המזוודות בדרך).

תודה לרעייתי שרה ובני יאיר ולכל הכוחות הלאומיים האמתיים התומכים בי בשעות קשות אלה.

שלכם

בנימין נתניהו.

(באמת חשבתם שאלך ככה בקלות?)"

אין דבר שבונה, מזין ומפרנס את הביביזם יותר מהחרא הקונספירטיבי הזה. מה עושה תעשיית השקרים הביביסטית? לוקחת פשקוויל הזוי, בזוי, מטורלל ונתעב כזה של קבוצת שוליים רדיקלית ומלבישה אותו על כל מתנגדי נתניהו, למרות שרובם המכריע מוקיע את המסר. כשאני מבקר את נתניהו מיד מדביקים לי תמונות של פשקווילים כאלה עם מסר של: "אתם" עוד מעזים לדבר על הסתה לתרבות של שקר ושנאה? הרי מחר תעשיית השקרים תייחס את הפשקוויל הדוחה הזה גם לבנט, לסער, ללפיד ולגנץ. זה חוק הרדיקלים  השלובים. כך בדיוק הקיצונים משני הצדדים מפרנסים ומעצימים אלה את אלה, והרוב השפוי משלם את המחיר.

* תאומים סיאמיים – אם מישהו זקוק להוכחה עד כמה הקונספירטורים הביביסטיים והקונספירטורים הרל"ביסטים הם תאומים סיאמיים, הנה פשקוויל ביביסטי, שכל כך דומה לפשקוויל של "קריים-מיניסטר":

"תגידו לאף אחד לא מוזר העיתוי של הסרטונים והאלימות של הערבים ליהודים פתאום?

כמה אנחנו תמימים.

כמה קל לעבוד עלינו.

בעיה לשלם לכמה צעירים שיכו יהודים ויצלמו והנה לכם מתכון לפיצוץ בעיתוי המושלם?

בואו נזכר בחבורה בבני ברק ועוד דוגמאות…

אף אחד לא עוצר ושואל את עצמו למה?"

כן, אלה מאשימים את נתניהו שיזם את הפרעות בירושלים וירי הרקטות כדי להבטיח את שלטונו, אלה מאשימים את "אססססמול" שיזם זאת כדי לחבל במאמציו של נתניהו להקים ממשלה.

החסרים משוגעים אנחנו?

* האויב של אויבי – כאשר פורעים פלשתינאים מיידים אבנים על משרד המשפטים הישראלי – בעד מי הביביסטים?

* אובדן ביטחון הפנים – יהודים מותקפים בידי פורעים ערבים לאומנים וגזענים בשל היותם יהודים. ערבים מותקפים בידי תמונת הראי שלהם, פורעים יהודים לאומנים גזענים, בשל היותם ערבים. את הקנאות המטורפת הזאת יש לעצור ביד ברזל. מחדל ביטחון הפנים ואובדן המשילות בעשור האחרון, מדרדר את ישראל לתהומות. הלגיטימציה הפוליטית למפלגות קנאיות מלבה ומעודדת את ההקצנה הזאת.

* שרוח העסקנות לא תדבק בו – אני שמח מאוד על בחירתו לכנסת של עמיחי שיקלי – (ימינה) מייסד מכינת תבור וראש המכינה עד בחירתו לכנסת. עמיחי הוא מופת של איש רוח ומעש, מחנך. אני מאחל לו שרוח העסקנות לא תדבק בו, אלא להיפך – רוחו תשרה על סביבתו ותשפיע על דמותה של הכנסת. אני רואה באנשים כמו עמיחי, חילי טרופר, יועז הנדל והרב גלעד קריב את הפנים היפות שיכולות להיות לפוליטיקה הישראלית.

בהצלחה!

* להכיר ברצח העם הארמני – כל הכבוד לביידן על ההכרה ברצח העם הארמני (באיחור אופנתי של מאה שנה). בושה שישראל, המדינה היהודית, המדינה שנאבקת בהכחשת השואה, הראשונה שהייתה צריכה להכיר ברצח העם, טרם עשתה זאת. בכל פעם יש תירוץ "פרגמטי", לכאורה. פעם טורקיה היא בעלת בריתנו וחבל לסכן את היחסים אתה. פעם טורקיה בעימות אתנו וחבל להסלים את המתיחות. פשוט בושה!

* הרייטינג מעל הכל – קיוויתי שהאנושיות והשכל הישר יגברו על תאוות הבצע, ותחקיר עובדה על משי זהב לא ישודר ביום חמישי, שעות אחדות אחרי ניסיון ההתאבדות שלו. למרבה הצער, תאוות הבצע והרייטינג עומדת מעל כל שיקול אחר.

למען הסר ספק – ההתנגדות שלי אינה לתחקיר החשוב ולא לשידורו, אלא לחוסר הרגישות בעיתוי השידור.

* מחיר החופש – איני חשוד באהדה לסמוטריץ', אבל כאשר הוא ראוי לשבח, אני שמח לפרגן לו.

סמוטריץ' הצליח לחלץ עגונה מידי סרבן גט מנוול, כאשר לקח על עצמו ערבות בסך 650,000 ש"ח – הסכום שבו היא נאלצה לקנות את החופש.

מביש שיש צורך בפתרונות כאלה, ומן הראוי להיאבק לשינוי יסודי, אך המאבק אינו צריך להיות על גבה של אישה אומללה. במקרה הפרטני צריך לעזור לה. ויפה מאוד שהוא עזר לה. כל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא.

* לא עמדה על דם רעותה – בפרשת "קדושים" שקראנו בשבת (קראנו שתי פרשות – "אחרי מות – קדושים") קראנו את הפסוק המכונן "לא תעמוד על דם רעך". כשחשבתי על הפסוק הזה, עלתה לנגד עיני דמותה של עדי זוסי, שכנתה של שירה איסקוב, שלא עמדה על דם רעותה/שכנתה והצילה את חייה.

          * ביד הלשון

בית ציידא – בקעת בית ציידא הוא שמה העברי של בקעת הבטיחה בגדה הצפונית של הכינרת, סמוך לשפך הירדן לכינרת, המנקזת לתוכה את נחלי הגולן: נחל משושים, נחל יהודיה, נחל דליות ונחל שפמנון, שיוצרים את נחלי זאכי ומג'רסה. בבקעת בית ציידא נמצאת שמורת הטבע מג'רסה, שטחים חקלאיים של יישובי הגולן, חוות בקר של משפ' שניידר, פארק הירדן ולצד נכסי הטבע והנוף, החי והצומח, יש בה גם נכסים ארכיאולוגיים ומורשת היסטורית של ראשית ההתיישבות הציונית.

השם בית ציידא ניתן לבקעה על שם העיר בית ציידא מתקופת בית שני, המשנה והתלמוד. העיר, המופיעה במקורות היהודים והנוצריים של התקופה, מזוהה עם תל בית ציידא בפארק הירדן. בשכבות התל נתגלו שרידים של ערים מתקופות היסטוריות שונות: יישוב מתקופת הברונזה הקדומה (בסביבות המאה ה-30 לפנה"ס), עיר מתקופת המקרא שמזוהה כבירת ממלכת גשור ויישוב מתקופת בית שני, שזוהה כבית ציידא.

בלשון המקרא ובעברית המודרנית ציד הוא תפיסה והריגה של בעלי חיים בכלל, אך בעברית של תקופת המשנה והתלמוד משמעותה הוא דיג. בית ציידא פירושה בית הדייג. מכאן, שבית ציידא הייתה כפר דייגים. ואכן, נמצאו בה שרידים של ציוד דיג. עם זאת, יש החולקים על הזיהוי, בטענה שתל-בית ציידא אינו סמוך לכינרת, ושבית ציידא נמצא דווקא באזור בית הבק, אף הוא בבקעת בית ציידא, היושב 500 מ' ממזרח לשפך הירדן לכינרת.

מראשית הציונות עשתה התנועה הציונית מאמצים לגאול את אדמות בקעת בית ציידא לצורך התיישבות יהודית באדמות הפוריות הללו. ניסיונות אלו נמשכו עד סוף שנות השלושים, חרף העובדה שהגולן ובתוכו בקעת בית ציידא שויכו לסוריה על פי החלוקה של חבר הלאומים לאחר מלחמת העולם הראשונה. בתחילת המאה ה-20 התיישבה קבוצת חלוצים, עולים מחצי האי קרים באוקראינה, בבית הבק, אך לאחר חמש שנות התמודדות קשה עם מחלת המלריה שהביא למותם של מתיישבים, עם הצפות ושיטפונות ועם ניתוק תחבורתי (הקשר של המתיישבים עם שאר חלקי הארץ נעשה באמצעות שיט בסירות לטבריה), הם נטשו את המקום ב-1909.

בין מלחמת השחרור למלחמת ששת הימים האזור היה בשליטה סורית. בבית הבק פעל מוצב סורי שממנו הותקפו סירות דיג ישראליות לאורך הכינרת. במבצע כינרת (1955) נכבש המוצב יחד עם מוצבים סוריים נוספים בחופי הכינרת. פעולה זו הביאה לכמה שנות שקט בגזרת הכינרת, אך החל מסוף שנות החמישים ועד שחרור הגולן במלחמת ששת הימים, שבו המוצבים לפעול ולתקוף.

* "חדשות בן עזר"