דרשה לפרשת "בלק" תש"ף

קבלת שבת באורטל 3.7.20

החודש אנו מציינים 21 שנים לפטירתו של מאיר אריאל, ואת הדרשה לפרשת השבוע נקדיש לזכרו ולעילוי נשמתו.

איך מתקשר מאיר אריאל לפרשת השבוע?

אז קודם כל, כל דבר מתקשר לכל פרשת השבוע. ואם לא מצאנו את הקשר, סימן שלא חיפשנו מספיק. ובאופן ספציפי – יש גם יש קשר.

תקליטו הראשון של מאיר אריאל נקרא "שירי חג ומועד ונופל".
תקליטו השני נקרא "וגלוי עיניים".
תקליטו השלישי נקרא "ירוקות".
שלושת התקליטים הללו הם טרילוגיה; כך מאיר אריאל עצמו תפס אותם. והדבר בא לידי ביטוי בשמותיהם.

שמו של התקליט הראשון משחק עם שירי החג והמועד במשחק מילים עם המשמעות השניה של המילה מועד = נופל.
האלבום השני נפתח בו"ו החיבור, כדי לרמוז שהוא אלבום המשך ושמו הוא המשך לשמו של האלבום הראשון. "נופל וגלוי עיניים". מאין לקוח הביטוי הזה? מן הפרשה שלנו. בפתח שני נאומים של בלעם בן בעור, גיבור הפרשה, מופיע הפסוק הזה: "נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי-אֵל, אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה, נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם". בלעם מגדיר את עצמו "נופל וגלוי עיניים".
השם של התקליט השלישי, "ירוקות", משייך, למי שלא הבין זאת עד כה, את גלוי העיניים, לבעל העיניים הירוקות, כלומר למאיר אריאל עצמו, שתמונתו המבליטה את ירקות עיניו מתנוססת על עטיפתו. המסר של מאיר אריאל, הוא הזדהות עם בלעם.

מה גורם למאיר אריאל להזדהות עם בלעם? לשם כך עלינו להבין מיהו בלעם. פרשת השבוע, פרשת "בלק", נקראת על שמו של מלך מואב, ששכר את הנביא המפורסם בכל המזרח הקדום, בלעם בן בעור, לקלל את ישראל לפני מלחמה עמו. בלעם בא לקלל ויצא מברך.

ישנן שתי אסכולות של התייחסות לבלעם. האחת, היא המתייחסת אליו כאל "בלעם הרשע", שבא לקלל ואלוהים התערב ברגע האחרון ושיבש את כוונתו והפך את קללתו לברכה.

אולם הטקסט המקראי כפשוטו מוכיח שבלעם הבהיר כל העת שיאמר אך ורק מה שאלוהים יצווה עליו, ודחה כל הצעה כספית שקיבל מבלק בתמורה לכך שיפעל כנביא מטעם. אני דוגל באסכולה השניה, הרואה בבלעם, שאינו מעם ישראל, נביא אמת אמתי.

כנראה שכך רואה אותו גם מאיר אריאל – כאב טיפוס של נביא, הנאמן לאמת שלו, מסרב להיות שכיר עט, שכיר פֶּה או שכיר מיקרופון, ומתעקש לומר רק מה שמצפונו מחייב אותו לומר. כזה היה גם מאיר אריאל.

הדבר היפה והחשוב שעלינו ללמוד מן הפרשה, הוא היכולת להפוך קללה לברכה, איום להזדמנות, משבר לפריצת דרך.

ואיזו ברכה יפה: "מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל. כִּנְחָלִים נִטָּיוּ, כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר, כַּאֲהָלִים נָטַע יְהוָה, כַּאֲרָזִים עֲלֵי-מָיִם. יִזַּל-מַיִם מִדָּלְיָו, וְזַרְעוֹ בְּמַיִם רַבִּים, וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ. אֵל מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרַיִם, כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ, יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו, וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם וְחִצָּיו יִמְחָץ. כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי, וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּו. מְבָרְכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר".

לא בכדי, פסוקים אלה נקראים מידי בוקר בתפילת "שחרית".

****

תפילה נוספת שנאמרת מדי בוקר, על המיטה, היא "מודה אני", שבה המתפלל מודה לאלוהיו על הנשמה שהחזיר לאפו בקומו.

"מודה אני" הוא שיר של מאיר אריאל, המודה, ברוח תפילת "מודה אני", כאשר הוא קם בבוקר בבוקר ורואה את אהובתו לצדו. מילות השיר נקשרות באופן מובהק יותר לתפילה אחרת, תפילת "ריבון כל העולמים", שהינה חלק מסדר ליל שבת, ונהוג לומר אותה אחרי שירת "שלום עליכם", עם החזרה מבית הכנסת לשולחן השבת. בתפילה זו מופיע הפסוק: "מודה אני לפניך, ה' אלוהיי ואלוהי אבותיי, על כל החסד אשר עשית עמדי, ואשר אתה עתיד לעשות עמי, ועם כל בני ביתי, ועם כל בריותיך בני בריתי". את הפסוק הזה דורש מאיר אריאל בשירו.

את השיר הזה נשיר עכשיו.

מודה אני / מאיר אריאל

מוֹדֶה אֲנִי
לְפָנֶיךָ וּלְךָ
עַל כָּל הַחֶסֶד וְהָאֱמֶת וְהַטּוֹבָה וְהָרָעָה וְהַטּוֹבָה
שֶׁעָשִׂיתָ עִמָּדִי וְעִם בֵּיתִי
וְעִם קְרוֹבַי וִידִידַי
וְעִם בְּנֵי עַמִּי וְעִם אַרְצִי
וְעִם כָּל הָעוֹלָם וְהָאָדָם
אֲשֶׁר בָּרָאתָ
בַּלָּאט חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ
אַט אַט טוֹפְפוֹת
עֲתִידוֹת עֲתִידוֹת לִקְרָאתֵנוּ
וְאַתְּ מְחַיֶּכֶת אֵלַי מִתּוֹךְ הַשֵּׁנָה
יִהְיֶה לָנוּ טוֹב טוֹב מִטּוֹב טוֹב מְאֹד
זֶה מַתְחִיל כְּבָר בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר
אַתְּ צוֹחֶקֶת אֵלַי
מִתּוֹךְ מִתּוֹךְ הַשֵּׁנָה.

צרור הערות 1.7.20

* גשר צר מאוד – "כל העולם כולו גשר צר מאוד, והעיקר – לא לפחד כלל".

אני מפרש את האִמְרָה הזו של ר' נחמן מברסלב כהתייחסות לחיים כאל אתגר שמחוץ לאזור הנוחות. התייחסות לחיים כאל גשר צר מאוד, שתהום מימינו ומשמאלו, שההתקדמות שלנו בו מחייבת אותנו לאומץ ולכן, העיקר הוא לא לפחד כלל.

הן בחיי הפרט והן בחיי אומה אפשר תמיד לבחור באזור הנוחות, בקרקע המוצקה, לברוח מהחלטות קשות משנות מגמה, כי יש בהן סיכונים. בחירה כזו מוציאה מידיו של האדם או מידיה של אומה, את היכולת לעצב את עתידם. זו גישה המקדשת את השמרנות, את "מה שהיה הוא שיהיה", את העדר התעוזה לקבל החלטות קשות, את תרבות הכסת"ח.

המנהיגים הגדולים הם אלה שמעזים לקבל החלטות קשות, משנות מגמה, היוצרות מפנה היסטורי אסטרטגי, תוך נטילת סיכונים. אם לתת דוגמאות מההיסטוריה שלנו בעת החדשה, כאלה היו הרצל ובן גוריון. כמעט הכל הציגו את הרצל כמטורף ופנטזיונר, אך הוא העז להנהיג את העם היהודי לעליה על הדרך הציונית, שהביאה להקמת המדינה 44 שנים אחרי מותו בטרם עת. כנ"ל בן גוריון בהחלטותיו ההיסטוריות: בראש ובראשונה ההחלטה על הקמת המדינה בתנאי אי ודאות, על בסיס תכנית חלוקה בעייתית מאוד, תוך ידיעה שכל מדינות ערב תפלושנה אליה ביום הקמתה על מנת להטביעה בדם, כאשר צמרת ההגנה (צה"ל שבדרך) העריכה שסיכויינו הם 50:50 וחרף התנגדות חריפה של ארה"ב למהלך. הוא לקח סיכון – העז וניצח. העז וניצחנו. וכך גם הכרעתו בדבר העליה הגדולה – שמדינה בת 600,000 יהודים, בתנאי מלחמת קיום במובן המוחשי ביותר של המושג, בעוני כבד, תקלוט בתוך עשור 1.5 מיליון יהודים, תכפיף למטרה זו את כל מעייניה וסדרי העדיפויות שלה, תטיל על אזרחיה משטר צנע קשה ותחתום על הסכם השילומים עם גרמניה 7 שנים אחרי השואה, כדי שגרמניה תממן את מהלך תקומתו של העם היהודי אחרי השואה שהמיטה עליו, וליישב את העולים במאות יישובים חדשים בגליל ובנגב כדי להבטיח את ריבונות ישראל עליהם.

בכל שנות שלטונו של נתניהו, הוא הביא להישגים משמעותיים בתחומים רבים וגם גרם לנזקים קשים וחמורים. אבל הוא לא קיבל אף החלטה אמיצה, משנת מגמה; אף החלטה בן-גוריונית. לדוגמה – השמדת הכור האיראני. החלת הריבונות הישראלית על בקעת הירדן רבתי ועל גושי ההתיישבות ביו"ש היא החלטה כזו. יש בה סיכונים, אם כי פחותים בהרבה מהסיכונים שבהחלטותיו של בן-גוריון שהזכרתי, אך היא עשויה לשנות את כיוון ההיסטוריה, לעגן את גבולה המזרחי של ישראל ולשנות מן המסד את אופי פתרון הסכסוך, ביום שיהיה לנו פרטנר.

האם יהיה לנתניהו העוז לקבל את ההחלטה?

* שתי מחלוקות – כתומך במהלך החלת הריבונות (זו עמדתי שנים רבות, הרבה לפני שהנושא עלה לכותרות), אני מצוי בשתי מחלוקות שונות.

מחלוקת אחת היא עם המתנגדים האידיאולוגיים, אלה שסבורים שישראל צריכה לסגת מבקעת הירדן ותומכים בפתרון שתי המדינות על בסיס קווי 4.6.67. המחלוקת עם אותם אנשים בסיסית ויסודית, אך אני מבין בהחלט את התנגדותם להחלת הריבונות. זו בהחלט עמדה קונסיסטנטית, הנובעת מעמדת היסוד של הנוקטים בה. ההתנגדות שלהם להחלת הריבונות היא בדיוק מאותן סיבות שבעטיין אני תומך בריבונות – הם מתנגדים לפתרון שהחלת הריבונות נועדה ליצור ותומכים בפתרון שהחלת הריבונות נועדה לסכל.

המחלוקת השניה היא עם אנשים השותפים לדעתי הבסיסית שבקעת הירדן וגושי ההתיישבות חייבים להיות ישראליים, שמתנגדים לפתרון במתווה ברק/אולמרט ובכל זאת מתנגדים, אפילו בתוקף, להחלה חד-צדדית של הריבונות.

בין אלה, יש כאלה שעמדתם נובעת מפוזיציה – התנגדות אוטומטית לכל מהלך של ממשלת נתניהו. אך רובם מתנגדים מתוך פחד; הפחד מהתגובה הפלשתינאית, מתגובת אירופה, מתגובת ירדן, מתגובת ממשל ביידן אם ינצח בבחירות. איני מזלזל בפחדים האלה. ברור, למשל, שעל צה"ל להיערך לתרחיש הקיצוני ביותר (שלדעתי סבירותו זניחה). אבל אומה אינה יכולה להיות משותקת מפחד ולא לקדם את מטרותיה כי עלול להיות לכך מחיר מיידי. ל"שב ואל תעשה" עלול להיות מחיר כבד הרבה יותר, בטווח הרחוק. והמסר לאויב של פחד להחליט, עלול לשחוק את ההרתעה ולהביא למלחמה, שמחירה יהיה כבד יותר ממחיר ההחלטה הנועזת.

* סכנה – הסיכוי שההסתה של נתניהו נגד מנדלבליט וראשי מערכת המשפט לא תוביל לרצח הוא הרבה פחות מ-50%.

* הסיבוב השביעי – הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ התראיין ב"פגוש את העיתונות" ותקף את בית המשפט העליון שאישר לנתניהו להישאר ראש הממשלה. מותר, כמובן, לחלוק על בית המשפט, אבל אם 11 שופטים הכריעו פה אחד, והם אינם חשודים כמי שירצו לכופף את החוק למען נתניהו, חזקה עליהם שהם הכריעו על פי חוק. מה רוצה דן חלוץ? שבית המשפט יפסוק בניגוד לחוק?

חלוץ השתלח בחריפות ברמטכ"לים שכיהנו אחריו אשכנזי וגנץ על כך שהקימו ממשלה עם נתניהו. שאלה אותו דפנה ליאל מה הוא היה עושה במקומם? הולך לסיבוב רביעי? וחלוץ השיב בלי למצמץ "כן, הייתי הולך לסיבוב רביעי".

לזכותו ייאמר שהוא לא חזר על הפנטזיות של עופר שלח וגרורותיו כאילו הייתה עוד חלופה מלבד ממשלת אחדות וסיבוב רביעי. אבל באמת, האם הרמטכ"ל לשעבר סבור שסיבוב בחירות רביעי בתוך שנה וחצי בעיצומה של הקורונה היא הדבר שהדמוקרטיה הישראלית הייתה זקוקה לו? ומה היו תוצאות הבחירות, לדעתו? הוא באמת חושב שנתניהו היה מאבד בהן את השלטון? הרי במקרה הטוב היינו מוצאים את עצמנו שוב באותה דילמה, בין ממשלת אחדות (בתנאים פחות טובים) לסיבוב חמישי. ואז מה הוא היה מציע? סיבוב חמישי? ושישי? ושביעי?

* על מה הם מפגינים – אני שותף לעמדתם של אמיר השכל וחבריו שנאשם בעבירות שחיתות חמורות אינו ראוי להיות ראש ממשלה, אך מתנגד למאבקם. מדוע?

כי בשנה וחצי האחרונות נערכו שלוש מערכות בחירות, שסבבו במידה רבה סביב סוגיה זו. אמנם נתניהו לא זכה ברוב שיאפשר לו להקים ממשלה צרה, אך גם אף אחד אחר אינו יכול להקים ממשלה אחרת. לכן, לא היה מנוס מהקמת ממשלת אחדות עם נתניהו.

בינתיים החל משפטו של נתניהו. בזכות ממשלת האחדות, נתניהו אינו יכול לחוקק חוקים שיעמידו אותו מעל החוק ולהתחמק מן המשפט. חזקה על בית המשפט שישפוט משפט צדק על פי הראיות ואך ורק על פי ראיות. ויש לזכור שלנתניהו, כמו לכל נאשם, עומדת חזקת החפות.

ובינתיים, בית המשפט העליון דן בשאלה האם נתניהו רשאי לכהן כראש ממשלה על אף כתבי האישום נגדו, והכריע פה אחד בהרכב של 11 שופטים שהוא רשאי.

אז נגד מה הם מפגינים? נגד תוצאות הבחירות? נגד פסיקת בית המשפט העליון?

והם מתכוונים להמשיך לשבות ולהפגין ולחסום כבישים ולגרום בכך למעצרים ולהפגין נגד המעצרים ולצעוק מ-די-נת מש-ט-רה ו… די!!! מה אתם רוצים? לגרום לאנרכיה? 

* ואם הוא היה טוראי? – הפגנות הן נשמת אפה של דמוקרטיה, אך עליהן להיעשות על פי חוק, עם רישיון וללא הפרת הסדר הציבורי. חסימת כבישים, למשל, היא הפרת הסדר הציבורי, עבירה על החוק. תפקיד המשטרה הוא להבטיח את הסדר הציבורי ולשמור על החוק. כאשר מפגינים עוברים על החוק ומפרים את הסדר הציבורי, תפקידה של המשטרה להתערב ולשים לכך קץ.

כאשר השוטרים מתערבים בהפגנות פרועות, פעמים רבות יש מעצרים. כך בהפגנות של הימין ושל השמאל, של דתיים וחילונים, של חרדים ושל ערבים, של עובדים ושל מובטלים, של אוהדי כדורגל ושל עצמאים, ותמיד תמיד המפגינים מתבכיינים שהמשטרה מתנכלת להם מסיבות פוליטיות…

לא כל מעצר הוא בהכרח מוצדק. שלילת חופש מאזרח צריכה להיות מוצא אחרון ויש לנסות להימנע מכך. האם מעצרו של תא"ל (מיל') השכל היה מוצדק? לא הייתי שם ואיני יודע, אך בטוח שההפגנה שהוא עמד בראשה הייתה בניגוד לחוק ונעשו בה עבירות, כך שהמעצר הוא לבטח לא התנכלות ולא "מעצר פוליטי".

מה שהפריע לי מאוד הוא הביקורת על כך שעצרו תת-אלוף. ואם הוא היה טוראי (מיל')? אם המעצר מוצדק, הוא מוצדק גם אם העצור הוא תא"ל. אם הוא אינו מוצדק, הוא לא היה מוצדק גם אילו מדובר היה בטוראי. ודווקא מתא"ל ניתן לצפות לדוגמה אישית בכיבוד החוק.

* מעורבות של ילדים – הסרטון הוויראלי של הילדה בת ה-12 תמר עמית משיח, לאחר ההפגנה נגד נתניהו, עורר דיון ציבורי על השאלה האם נכון שילדים בגיל כזה ישתתפו בהפגנות.

התשובה שלי היא אוטוביוגרפית. ראשית, במאבק על הגולן ילדים בגיל זה השתתפו בהפגנות (הילדים שלי עוד היו קטנים מדי ולא השתתפו). שנית, כשאני הייתי בגילה ואף צעיר ממנה השתתפתי בהפגנות.

אני רואה בחיוב אכפתיות ומעורבות של ילדים, ובלבד שהדבר בא מתוכם, מתודעתם, ממקום אמתי והם לא נגררים בידי הוריהם.

* ההפגנה הראשונה – הייתי ילד מעורב, מתעניין, בקיא ובעל הכרה פוליטית ומעורבות פוליטית, אכפתניק, כפי שאני עד היום.

ההפגנה הראשונה שלי הייתה זו שלא השתתפתי בה. היה זה בינואר 1974. הייתי בדיוק בן 11. נערכה הפגנה בכיכר מלכי ישראל (היום – כיכר רבין) נגד הסכם הפרדת הכוחות עם מצרים, בה נאם אריק שרון שזה עתה פשט את מדיו עם היבחרו לכנסת. הייתי חולה, עם חום גבוה, והוריי אסרו עליי לנסוע להפגנה, שהתקיימה בגשם שוטף. אני זוכר איך ממש בכיתי, בדמעות, כי היה חשוב לי להשתתף בה.

ההפגנה הראשונה שבה השתתפתי הייתה של תנועות המחאה בראשות מוטי אשכנזי ואסא קדמוני, פחות משלושה חודשים לאחר מכן מול הכנסת, בעקבות פרסום דו"ח הביניים של ועדת אגרנט, בקריאה להתפטרות ממשלת גולדה. באותו יום הממשלה התפטרה, ואני בטוח שזה היה בזכותי.

* איום על מרקם היחסים – הטעות הגדולה ביותר בהרכב הממשלה היא העובדה שאין בה שר ערבי. הדבר חמור במיוחד דווקא כיוון שהממשלה גדולה כל כך. על פי סקר חדש של קמיל פוקס, הרשימה האנטי ישראלית הייתה מקבלת היום 16 מנדטים. זו סכנה של ממש לדמוקרטיה הישראלית ולמרקם היחסים העדין עם המיעוט הערבי. שינוי המגמה הזו הוא אינטרס לאומי, ומינוי שר ערבי, לפחות אחד, אמור היה להפגין מוטיבציה להצמיח מנהיגות ערבית שחותרת להשתלב במדינת ישראל ולא לרשת אותה. ברור שמינוי שר לא היה פותר את הבעיה, אך הוא היה סמל למגמה, שאותה צריך היה להמשיך בצעדים נוספים. ככל שמתהדקת תמיכת הציבור הערבי במפלגה לעומתית למדינת ישראל, כך השסע בין יהודים לערבים עלול להפוך למציאות בלתי הפיכה, לקרע שאי אפשר יהיה לאחותו.

אגב, באותו סקר מפלגת העבודה + מרצ מקבלות יחד 7 מנדטים. זה מחיר טשטוש ההבדל בין השמאל הציוני לשמאל הרדיקלי האנטי ציוני. הטשטוש הזה מחק את השמאל הציוני בישראל.

* ההידרדרות – עמי איילון הצטרף ל"שוברים שתיקה". ההידרדרות של עמי איילון, מי שהיה אלוף בצה"ל וראש השב"כ לתמיכה בארגון אנטי ישראלי עוין ובוגדני, מסמלת את האסון שקרה לשמאל הציוני – אובדן דרך, אובדן כיוון, אובדן המצפן והמצפון, טשטוש עד מחיקת ההבדל בינו לבין השמאל הרדיקלי האנטי ציוני.

* נגד אזרחי ישראל – קראתי הזמנה ל"צעדת המיליון" ובה נכתב בין השאר על הפעלת אמצעים של השב"כ שנועדו להיות נגד האויב – נגד אזרחי ישראל.

האם הצלת חיי אזרחי ישראל ובריאותם היא הפעלה "נגד אזרחי ישראל". עד כמה אפשר להיות דמגוגים פופוליסטים? עד כמה תרבות השקר יכולה להפיץ בדותות?

מדובר בהפעלת אמצעים שמשתמשים בהם נגד אויבים – כדי להציל חיי אזרחים.

למה הדבר דומה? אם רכב שב"ס אוסף פצוע שנפגע בתאונה ומבהיל אותו לבית חולים, נטען שלא יעלה על הדעת שרכב שמופעל נגד פושעים יופעל "נגד" אזרחים שומרי חוק. 

* איש הישר בעיניו יעשה – בארה"ב מתעוררת מחאה נגד חובת עטיית המסכות, בשם חירות הפרט, בשם הליברליזם והליברטריאניות. אמירות בנוסח: המדינה לא צריכה להתערב בחיים שלי, ולהגיד לי אם לעטות מסכה. זו בעיה שלי, אני לא ילד קטן, אני לוקח אחריות על בריאותי ועל חיי וזכותי לסכן אותם.

היה טעם באמירה הזו, אילו המסכה נועדה רק להגן על בעל המסכה מפני הידבקות, אך היא נועדה גם להגן על זולתו מפני הידבקות ממנו. עטיית המסכה מבטאת סולידריות אנושית בסיסית, ערבות הדדית.

חירות הפרט הוא ערך נעלה, אך אין הוא נעלה יותר מערך האחריות החברתית, האחריות כלפי הזולת. יש להבדיל בין אינדיבידואליזם לאגואיזם. אי אכפתיות, ניכור אנושי – אינם תכונות של אינדיבידואליסט אלא של אגואיסט.

בספר שופטים מתוארת האנרכיה במילים: "איש הישר בעיניו יעשה". ונשאלת השאלה: מה רע בכך? הרי זו ממש אוטופיה אם כל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה. אלא שקיום חברתי מחייב את הפרט לא לעשות כל הישר בעיניו, אלא להתחשב גם בחברו, גם בסביבתו, בקהילתו, בזולת; לא לעשות העקום בעיני זולתו. ללא התחשבות בזולת, אין יכולת לקיים חברה אנושית.

* מקומו של וילסון בהיסטוריה האנושית – ב-8 בינואר 1918 נשא נשיא ארה"ב וודרו וילסון נאום מכונן בפני בתי הנבחרים, ובו הציג את 14 הנקודות המפורסמות שלו.

בטווח המידי הביא הנאום לסיומה של מלחמת העולם הראשונה. אך מעבר לכך, נאום זה יצר את התשתית לסדר עולמי חדש, שעיקרו ההכרה בעקרון ההגדרה העצמית של הלאומים השונים. התשתית הזו הביאה להקמת ארגון חבר הלאומים, ולאחר מלחמת העולם השניה – להקמת האו"ם. העיקרון הזה יצר דה-לגיטימציה לקולוניאליזם, שעד אז נחשב לביטוי של הנאורות המודרנית וייצואה לאזורים נחשלים. על בסיס עקרונות וילסון קמו מדינות חדשות רבות באירופה, ולאורך עשרות השנים הבאות קמו עשרות מדינות באסיה ואפריקה. גם מדינת ישראל היא תוצר של מגמת הפוסט-קולוניאליזם הזה ואימוץ עקרון ההגדרה העצמית וכך גם כל מדינות אפריקה השחורה, שזכו לעצמאות במחצית השניה של המאה ה-20.

בשבוע שעבר החליטה אוניברסיטת פירסטון שהיא מסירה משמה את שמו של וודרו וילסון, שטרם בחירתו לנשיא ארה"ב היה נשיא האוניברסיטה ובמשך שנים רבות לימד בה משפטים. החלטה זו נבעה מהמחאה בעקבות רצח ג'ורג' פלויד, וזאת בטענה שדעותיו של וילסון היו גזעניות.

איני מכיר את ההתבטאויות של וילסון על פיהן הופנתה נגדו המחאה, אך אני מניח שיש דברים בגו. אך גם אם הוא ביטא דעות גזעניות נלוזות וחשוכות, ההחלטה הזו שגויה ומקוממת. זהו אנכרוניזם לשפוט אדם שפעל לפני למעלה ממאה שנה על פי הנורמות של היום. לא כל שכן, כאשר דווקא הוא חולל מהפכה שקידמה את הנורמות החדשות. וילסון לא המציא את הגזענות, אלא נולד לתוכה, גדל והתחנך בתוכה כי היא הייתה הנורמה. אולם הוא ייסד והוליד תפיסה חדשה של היחסים הבינלאומיים ששחררה את אפריקה השחורה מן הקולוניאליזם והעניקה למדינותיה עצמאות. זאת תרומתו הגדולה להיסטוריה האנושית ולא ביטויים שהוא אמר כמו רבים מאוד לפניו ואחריו. מן הראוי לזכור אותו ולהוקיר אותו על תרומתו ההיסטורית הגדולה, ולא לשפוט אותו שיפוט אנכרוניסטי, כדי לרצות אנרכיסטים שאינם מנסים לתקן אלא רק להרוס.

* מיומנות בסיסית – כתיבה אקדמית היא מיומנות בסיסית הנדרשת מכל סטודנט, ובה – עליו להיבחן. לכן, עבודות גמר ומבחני בית משמעותיים וחשובים יותר מבחינות בכיתה, המתאימות יותר לתלמידי תיכון.

אני בעד עבודות ולא בחינות גם ללא קשר לקורונה, אבל כאשר יש סכנת הידבקות בבחינות בכיתה, קל וחומר שאני בעד עבודות. ואם בזכות הקורונה יהיה מעבר מבחינות בקיאות לעבודות חקר – האקדמיה רק תרוויח מזה.

* אינפנטיליזציה של החברה – גל הקונספירציות ההזויות על שבבי G5 וכו' הוא חלק מתהליך האינפנטיליזציה של הציבור. כמו אלה שמאמינים שמערכת החוק והמשפט בישראל היא כנופיה מושחתת שמאלנית שרודפת את נתניהו ותופרת לו כתבי אישום.

אפשר להוסיף לרשימה את גדעון לוי וחבריו, שטוענים שאין בישראל מערכת משפט אלא "קריקטורה צבאית", כלשונו, שייעודה להגן על פשעי המלחמה של ישראל. 

* חוק השבות כחוק יסוד – ב-2001 הציע השופט אהרון ברק לעגן את חוק השבות כחוק יסוד. למרבה הצער, הצעד לא נעשה. אך לא מאוחר. אני מציע לצרף את חוק השבות לחוק יסוד: ישראל מדינת העם היהודי, המכונה "חוק הלאום", ובכך להעצים את שני החוקים החשובים הללו. 

* מבשר חוק הלאום – חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, מגדיר את ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית. היו מסתייגים לסעיף הזה, בעיקר מצד שמאל (שולמית אלוני, למשל), בטענה שהכנסת ההגדרה האתנית של מדינה יהודית לחוק המגדיר את זכויות האדם והאזרח עלולה להגביל את הזכויות מטעמי לאומיות.

בספרם "ישראל ומשפחת העמים", שיצא ב-2003, מגלים אמנון רובינשטיין ואלכסנדר יעקובסון הבנה לטענה הזאת ומציעים פתרון: "עדיף היה לקבוע את ההוראות היסודיות בדבר אופיה של המדינה בחוק יסוד נפרד ולא להכניס הגדרות אלה לחוקים שעניינם זכויות האדם". ואכן, כך נעשה בקבלת חוק הלאום.

אמנון רובינשטיין, אם כן, ממייסדי מרצ ושר מטעמה, הוא במידה רבה מבשר חוק הלאום.

* יהודים נרדפים במדינה היהודית – יש לשים קץ להתעמרות ביהודים שעלו מחבר המדינות. רבנות חרדית אנטי-ציונית מרשה לעצמה להשתולל ולפעול נגד האינטרסים הלאומיים הבסיסיים שלנו ונגד מאות אלפי אזרחי ישראל יהודים נפלאים, שעלו מחבר המדינות. היא רודפת אותם, לא מכירה ביהדותם, דורשת מהם להמציא "הוכחות" לכך שהם יהודים. מדינת ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, חייבת לעצור זאת.

תחיית יהדות בריה"מ אחרי שבעים שנות דיכוי ורדיפה היא ההוכחה שנצח ישראל לא ישקר. העליה מחבר העמים היא המעשה הציוני הגדול והחשוב ביותר מאז העליה הגדולה של שנות החמישים, ותרומתה למדינת ישראל בכל התחומים לא תסולא בפז. מנהיגות יהודית רוחנית אמתית הייתה צריכה להכריז רשמית שכל העולים מחבר העמים הם יהודים לכל דבר ועניין (אלא אם כן הם מגדירים את עצמם אחרת) וההכרזה הזאת הייתה חג ליהדות ולציונות.

* תינוקות שנשבו – החרדים שאינם ציונים – אחינו הם. הם תינוקות שנשבו. ישראל – גם אם חטא ישראל הוא. שערי תשובה לא ננעלו, ואני מתפלל עליהם שיחזרו בתשובה.

* היגיון – הישיבה הקודמת של מליאת המועצה האזורית גולן נערך בזום. כיוון שמדובר בגוף סטטוטורי, לקיום הישיבה בזום קדמה חוות דעת משפטית על פיה זוהי ישיבה לכל דבר. חוות הדעת נשלחה לפני הישיבה והוזכרה בתחילתה.

אמש נערכה ישיבת מליאה במליאה עצמה ובמקביל בזום. זה הגיוני – מי שיכול, שיבוא למועצה ומי שחושש ישתתף בה מרחוק. הגיוני. מה שלא הגיוני, הוא שנאמר שמחצית חברי המועצה צריכים להיות נוכחים בפועל, כדי שהישיבה תהיה חוקית. למה? כי בישיבה אתמול הובא לאישור צו הארנונה.

איפה ההיגיון? אם ישיבה בזום היא חוקית, וההצבעה בישיבה כזו נספרת, למה אי אפשר לקיים ישיבה כזו על צו ארנונה. אם היא בלתי חוקית בהצבעה על ארנונה, מדוע היא חוקית לכל עניין אחר?

התשובה לשאלה הזו היא – ככה זה. אבל לאנשים שמחפשים היגיון, התשובה הזו אינה נותנת מענה.

* בגויים לא יתחשב – פרשת השבוע, פרשת "בלק", עוסקת בבלעם שנשכר בידי בלק מלך מואב לקלל את עם ישראל – והוא בירך את ישראל. באחת מברכותיו אומר בלעם על ישראל "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". האמנם זאת ברכה? אולי דווקא קללה? בידוד מדיני אינו ברכה. לא בכדי, אויבי ישראל מנהלים מערכת דה-לגיטימציה לישראל, בניסיון נואל לבודדה. אולם ניתן לפרש את הפסוק אחרת – ציפיה מישראל לא להיות סתם עוד מדינה, אלא מדינת מופת, חברת מופת, חברה צודקת, שעיני העולם נשואות אליה. אני מעדיף לפרש זאת כך, כדרישה להיות טובים יותר.

המסר החשוב ביותר של הפרשה, בעיניי; מסר חשוב לפרט, לקהילה ולמדינה, הוא שאין קללה שאי אפשר להפוך אותה לברכה.

את ספרו "מדינת היהודים", סיים הרצל באמירה מעניינת, זווית אחרת ל"ובגויים לא יתחשב": "על כן האמן אאמין, כי יקום דור יהודים חדש ונפלא מן הארץ. המכבים יקומו לתחיה. אני חוזר על דברי הראשון: היהודים אשר ירצו, ישיגו את מדינתם. הגיעה השעה, כי נחיה חופשים על אדמתנו ושאננים נמות בארץ מולדתנו. חופשתנו תביא חופש לכל העמים, באשרנו יתעשרו ובגדולתנו יגדלו גם הם. ואשר ננסה לפעול שם רק למען אושרנו והצלחתנו, ממנו תוצאות ברכה ואושר לכל לבני האדם".

* בוריינות לשונית – דוד הרבנד, עורך לשון באקדמיה ללשון העברית, במכוני מחקר ובהוצאות ספרים מובילות, פרסם ספר בנושא עריכה לשונית – "קיצור שולחן עורך". את ההקדמה לספר כתבה הבלשנית רות אלמגור-רמון, יועצת הלשון הוותיקה של קול ישראל והיום של "כאן חדשות", המשמשת בתפקיד זה כמעט 50 שנה. בדברי ההקדמה שלה היא כתבה, בין השאר: "אורי הייטנר מספר ביומן הרשת (בלוג) שלו על כמה חוויות שהוא מכנה 'בוריינות לשונית':

במאמר ששלחתי לאחד העיונים כתבתי 'הכסף לא יענה את הכל'. העורך הלשוני 'תיקן' את המשפט שלי ל'הכסף לא יענה על הכל'. נראה לי שיש לשלוח לעורך לתיקון את ספר קהלת, ששם, בפרק י פסוק יט נאמר: הכסף יענה את הכל.

במאמר אחר כתב הייטנר "פוסח על שתי הסעיפים', וכשהתפרסם המאמר גילה שהעורך תיקן 'שתי' ל'שני', והוא מסיים ואומר: 'כאילו מדובר בשני סעיפים בחוזה, ולא בדבריו של אליהו הנביא לעם ישראל: 'עַד-מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל-שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים' (מלכים א יח, כא)".

ומוסיפה על כך אלמגור-רמון: "חשוב אפוא להיזהר מ'תיקון' של ניסוח המתיישב עם דרך הירושה לנו ממקורותינו".

* ביד הלשון

אפס קצהו – פירוש הביטוי אפס קצהו, הוא הקצה שבקצה, המעט שבמעט, קצה הקרחון, המעט הגלוי לעין. "מה שראית בעיניך הוא רק אפס קצהו של המעשה הגדול".

מהו אפס? בלשון המקרא אפס פירושו אֲבָל. אז מהו אפס קצהו?

הביטוי לקוח מפרשת השבוע, פרשת "בלק". "וַיֹּאמֶר אֵלָיו בָּלָק: לְכָה נָּא אִתִּי אֶל מָקוֹם אַחֵר, אֲשֶׁר תִּרְאֶנּוּ מִשָּׁם, אֶפֶס קָצֵהוּ תִרְאֶה, וְכֻלּוֹ לֹא תִרְאֶה".

בלק שכר את הנביא בלעם לקלל את ישראל, אך בלעם בירך את ישראל. בלק משער שאולי בלעם ראה את מחנה ישראל במלואו הוא התפעל ולא יכול לקלל. הוא מנסה להביא אותו לנקודת תצפית אחרת, שבה יראה אמנם את ישראל, אבל-את-קצהו = אפס קצהו, של מחנה ישראל. אולי מהזווית הזאת תצא מפיו הקללה. גם זה לא עזר לו.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 24.6.20  

* רשות הדיבור לעובדות – בצרור ההערות הקודם כתבתי על ההיסטוריה המשופצת שמציג יוסי ביילין, כדי להימנע מאמירת מילה קטנה אבל גדולה שכנראה אינה מצויה בלקסיקון שלו: "טעיתי". ההיסטוריה המשופצת, שבה הוא משקר לעצמו, מאפשרת לו לדבוק בדרכו הכושלת. בין השאר התייחסתי לטענתו שפיגועי הטרור בעקבות הסכם אוסלו לא היו אלא תגובה לטבח במערכת המכפלה.

בתגובה לדבריי וכהדהוד להם, שלח לי הקורא שמעון פדידה טבלה של פיגועי הטרור בין הסכם אוסלו לטבח. ניתן לעובדות לדבר:

20.8.93: חתימה סודית על הסכם אוסלו, שמעון פרס ומחמוד עבאס (אבו מאזן).

13.9.93: חתימת הסכם אוסלו א' במדשאות הבית הלבן, עם קלינטון, רבין וערפאת.

24.9.93: נרצח יגאל וקנין ליד ביתו בבצרה.

9.9.93: דרור פורר וערן בחר נרצחים בוואדי קלט.

24.10.93: חטיפה ורצח ברצועת עזה של שני חיילי מילואים, אהוד רוט ואילן לוי.

29.10.93: חטיפה ורצח ליד רמאללה של חיים מזרחי, ושריפת גופתו.

7.11.93: רצח ליד חברון של אפרים איובי.

9.11.93: רצח סלמן אל הוואשלה, בדואי ישראלי.

17.11.93: רצח החייל חיים דרינה בנחל עוז.

24.11.93: מוריס (משה) אדרי, בן 65, נרצח בנתניה.

1.12.93: שלווה אוזנה, בת 23, ויצחק ויינשטוק, בן 19, נרצחים ליד רמאללה.

5.12.93: דוד משרתי נרצח בחולון.

6.12.93: מרדכי לפיד ובנו שלום לפיד, בן 19, נרצחים ליד חברון.

22.12.93: אליהו לווין ומאיר מנדלוביץ' נרצחים ליד רמאללה.

23.12.93: אנטולי קוליסנקוב, נרצח באשדוד.

24.12.93: סא"ל מאיר מינץ נהרג במארב בעזה.

29.12.93: יובל גולן נדקר בפיגוע ליד חברון, ב-17.2.94 מת מפצעיו.

31.12.93: חיים וייצמן ודוד ביזי נרצחים ברמלה.

12.1.94: משה בקר נרצח בראשון לציון.

14.1.94: גריגוב איבאנוב נרצח בצומת ארז.

9.2.94: אילן סודרי, נהג מונית, נחטף ונרצח. שי שוקר, בן 22 מהרצליה, נרצח בטירה.

10.2.94: נפתלי שחר נרצח ליד קיבוץ נען.

13.2.94: נועם כהן, 28, נרצח ממארב.

19.2.94: ציפורה ששון נרצחת בכביש שומרון.

25.2.94: סאם איזנשטדט, בן 80, נרצח בגרזן בכפר סבא.

25.2.94 הטבח במערת המכפלה. 29 נרצחים.

כמובן שעל כל פיגוע קטלני, היו עוד פיגועים רבים ללא אבדות בנשק והרבה יותר ניסיונות לפיגוע. הדברים מדברים בעד עצמם ותודה לשמעון פדידה. אוסיף ואזכיר שליבת הסכם אוסלו הייתה הכרה באש"ף תמורת הפסקת הטרור והמאבק המזוין (פרס: "תמו מאה שנות טרור"). ישראל הכירה באש"ף והמאבק המזוין התעצם. ישראל נסוגה מעזה ויריחו והטרור גבר. ישראל נסוגה משאר הערים והטרור נסק. ישראל הציעה לפלשתינאים בקמפ-דיוויד מדינה פלשתינאית על כל השטח (עם תיקוני גבול קלים וכפיצוי עליהם נסיגה מאזורים בנגב) והטרור הגיע לשיא שלא היה כמותו בכל שנות הסכסוך.

גם ללא קשר למספר הרב של פיגועי הטרור הרצחניים לפני הטבח, כמובן שהצגת הטבח כסיבה למאות פיגועים ובהם 150 פיגועי התאבדות בהם נרצחו יותר מאלף ישראלים כנקמה על הטבח היא עלבון לאינטליגנציה.

אגב, גם הטענה שהפטנט של פיגועי התאבדות נוצר בעקבות הטבח במערת המכפלה -שקרית. עשרה חודשים לפני הטבח (עוד לפני הסכם אוסלו) בוצע פיגוע התאבדות בצומת בקעות, ועוד לפני כן חיזבאללה ביצע פיגועי התאבדות בלבנון.

פיגועי ההתאבדות לא ביטאו יאוש אלא תקווה. הם באו מתוך תחושה של הפלשתינאים שהם עלו על הגל של הכרעת ישראל באמצעות זריעת פחד ודמורליזציה ברחובותיה, מיטוט חוסנה וכושר עמידתה. כל פיגוע התאבדות הפך מודל לחיקוי לעוד מתאבדים בדרך לניצחון. הפסקת פיגועי ההתאבדות מעידה על יאוש. אין טעם להתאבד. כמובן שהגורם המרכזי לירידה התלולה והדרמטית בטרור היה מבצע "חומת מגן" והחזרת השליטה הביטחונית הישראלית על שטחי הרש"פ והעובדה שצה"ל והשב"כ מגיעים לבתיהם של המחבלים ושולפים אותם ממיטותיהם לפני שהם מספיקים להוציא לפועל את הפיגועים. כל מעצר כזה, שתוכלו לקרוא עליו ב"הארץ" כ"חטיפת נערים פלשתינאים ממיטתם" היא צעד מסכל ומציל חיים. לכך נוספת התרומה של גדר ההפרדה (שגדעון לוי קורא להרוס אותה). גם התיאום הביטחוני עם הרש"פ, שגם לו יש תועלת מסוימת, הוא תוצאת השליטה הביטחונית הכוללת של ישראל ובעיקר ההבנה של אבו-מאזן שללא ישראל גורלו וגורל פת"ח ביו"ש יהיה כגורלם בעזה לפני 13 שנים.

* מסך של חול – ב-1959 פרסם יגאל אלון את ספרו "מסך של חול", שהוא אולי הספר החשוב ביותר בתולדות המחשבה המדינית והביטחונית בישראל. ספר המציג אסטרטגיה כוללת של ביטחון לאומי, על כל המרכיבים הצבאיים, הטריטוריאליים, המדיניים (מעמדה הבינלאומי של ישראל) התרבותיים, המשטריים (כוחה של הדמוקרטיה), הכלכליים, החברתיים והחינוכיים הבונים את הביטחון הלאומי. חלק מן הדברים שכתב לפני 61 שנים כבר אינם רלוונטיים בימינו. למשל, הוא התייחס לישראל כאל מדינה עניה מאוד, והיום המצב שונה, כמובן. אבל ברובם הגדול, הדברים נותרו אמתיים ורלוונטיים עד היום.

אתן דוגמה – אלון הזהיר מפני הפנטזיה על פיה ניתן לבסס את ביטחונה של ישראל על הכוח הגרעיני בלבד, כיוון שהסתמכות כזו הינה הרת אסון ועלולה להמיט אסון על ישראל ועל המזה"ת כולו, אם לא תישאר בגדר הרתעה ונשק יום הדין, ולכן על ישראל להבטיח את עוצמתה הקונבנציונלית וגבולות בני הגנה.

אלון עיצב והציג בספר את המתווה האסטרטגי שאומץ והביא לנו את הניצחון במלחמת ששת הימים – התקפת נגד מקדימה והעתקת המהלך הצבאי במהירות לשטח האויב, תוך חתירה להכרעה מהירה.

הוא גם חזה, כבר לפני ששה עשורים, את המציאות שאנו מצויים בה של טשטוש ההבדל בין חזית לעורף. "בימינו כמעט שאין מבדילים עוד בין חזית לעורף", הוא כותב. "עם פיתוח חיל האוויר והטילים לסוגיהם, הארטילריה ארוכת הטווח וכושר הניידות והשריון, עם התרחבות האפשרויות של נחיתת גייסות מהים וצניחתם מהאוויר, ובייחוד עם ביטול ההבחנה העקרונית בין לוחמים ובלתי לוחמים וההתעלמות המכוונת ממקומות פרוזים, נעשים כל האזרחים של הצדדים הלוחמים ל'מטרות צבאיות' ולמעוניינים ישירים ואישיים לא רק בתוצאות המלחמה הצבאיות והמדיניות, אלא גם במהלכה ובהשפעתה הבלתי אמצעית על חיי יום־יום".

אלון חזה בספרו את ההכרח בשחרור הגולן. "בגבול זה", הוא כתב, "נהנים הסורים מיתרון טופוגרפי בולט", ובשל כך הם מאיימים על "היישובים שלנו", כמו גם על "שדות הדגה בצפון הכנרת", וחשוב מכך: על "מרבית מקורות המים". אלון הבין שמלחמה בין ישראל למדינות ערב היא שאלה של זמן, וראה במלחמה כזו הזדמנות לשנות את מצבה האסטרטגי של ישראל באמצעות הרחבת גבולותיה. במלחמת ששת הימים היה אלון, חבר קיבוץ גינוסר בעמק הירדן, הדוחף הראשי לשחרור הגולן ועמד מאחורי משלחת ראשי היישובים בגליל ובעמק שתבעה זאת מן הממשלה. הוא התנגד לקו העצירה של צה"ל במלחמה, וסבר שהקו צריך להיות מזרחה יותר.

ב-1968, בעקבות מלחמת ששת הימים אותה לא רק חזה בדייקנות אלא עיצב את התורה שהביאה לניצחון הגדול, הוציא אלון מהדורה שניה של הספר, אליה הוא הוסיף מסה שכותרתה "ניצחון והיערכות" ובה הציג את לקחי המלחמה, שאותה הגדיר השלמת מלחמת השחרור והציג את תפיסתו האסטרטגית שעמדה בבסיס תכנית אלון.

ב-2012 הוציאה לאור הוצאת "דרור לנפש", ההוצאה לאור של תנועת דרור-ישראל, תנועת הבוגרים של הנוער העובד והלומד, מהדורה חדשה של "מסך של חול". מלאכת הוצאת הספרים של ההוצאה, כולל ספר זה, נעשתה בהתנדבות מלאה של פעילי דרור ישראל. הם ראויים על כך להוקרה ולשבח, אך עבודתם לא הייתה מקצועית דיה, והספר היה זרוע לאורכו ולרחובו שגיאות הקלדה והגהה מביכות.

וכעת יצאה בהוצאת הקיבוץ המאוחד ודרור לנפש מהדורה חדשה. אף שלא ראיתי את הספר, אני בטוח שהליקויים תוקנו. אגב, הספר במהדורה הזו הוא בן 320 ע' לעומת 440 במהדורה הקודמת, ואיני יודע האם הושמטה ממנו ההקדמה המרתקת שכתבו עורכי הספר במהדורה הקודמת אורי בר אילן, טל מוסקונה וחי בדרה מתנועת דרור-ישראל, או שהצמצום נובע מסיבות טכניות כמו גודל הפונט וכד'.

על המהדורה החדשה נודע לי ממאמר ביקורת של יוסי מלמן ב"הארץ ספרים". מהכותרת "אבי רעיון הסיפוח" והפתיחה "על רקע חרחורי סיפוח מצד ראש הממשלה בנימין נתניהו והימין הישראלי", ציפיתי למאמר לעומתי וקטלני על הספר. לשמחתי, היה המאמר הוגן ומטיב להביא לקורא סקירה מהימנה על הספר. מלמן משבח מאוד את הספר ואת כותבו, בביטויים כמו "בחדות שרואה למרחוק וצופה פני עתיד" ועוד. מלמן כותב, בצדק, שאלון היה הוגה דעות פורה אך לא פוליטיקאי מוצלח. לכן, הוא לא הגיע לתפקידים שלא היה ראוי להם ממנו – הרמטכ"ל, שר הביטחון וראש הממשלה. אלון נפטר במפתיע מדום לב, בגיל 61, בעיצומה של ההתמודדות בינו לבין פרס על הנהגת מפלגת העבודה. מלמן סבור שסיכוייו להיבחר היו טובים. אני מתקשה להאמין שבבחירות, שעוד התקיימו במרכז המפלגה, הוא היה גובר על פרס, בעל השליטה המוחלטת במנגנון.

מלמן צודק כאשר הוא מכנה את אלון "אבי רעיון הסיפוח". אלון הציע להחיל את ריבונות ישראל על בקעת הירדן, צפון ים המלח והר חברון (לא כולל העיר חברון) כבר ביוני 1967, לצד החלת הריבונות על ירושלים המאוחדת (את בית השרד שלו הוא קבע ברובע היהודי המשוחרר בירושלים). ביולי הוא הציע לראשונה להחיל את הריבונות על הגולן, עמדה שדבק בה עד יומו האחרון. הוא היה שותף פעיל במאבק שהוביל ועד יישובי הגולן להחלת הריבונות, אך נפטר שנה וחצי לפני התגשמות חלומו.

מלמן כותב בצדק שאלון הוא אבי ההתיישבות בשטחים ואבי התפיסה שבמידה רבה הוגשמה לאורך השנים, עד היום. ואכן, תכנית טראמפ היא בהחלט וריאציה על תכנית אלון, שהוצגה כבר ביולי 1967, בראיה מרחיקת ראות. אלון, איש הקיבוץ המאוחד ואחדות העבודה שדגלו בשלמות הארץ, שבעצמו חינך על הרעיון הזה, היה הראשון שהציע פשרה טריטוריאלית, מיד אחרי המלחמה, כשהבין שבניגוד למלחמת השחרור הפעם הערבים נשארו בשטח ששוחרר, ולכן חלקים מיהודה ושומרון מהווים מוקש דמוגרפי שאין מנוס מוויתור עליו. הוא הציע את תכנית אלון המפרידה בין האזורים הצפופים בפלשתינאים, שבהם הציע להקים אוטונומיה פלשתינאית ולאחר מכן שינה את טעמו והציע להעביר אותם לירדן במסגרת חוזה שלום על בסיס פשרה טריטוריאלית. אך הוא דגל בריבונות ישראל על בקעת הירדן רבתי, גוש עציון, צפון ים המלח, מדבר יהודה, המורדות המזרחיים של יהודה ושומרון וירושלים רבתי. הוא דגל בהתיישבות ישראלית באותם אזורים, שתהפוך את ריבונותנו עליהם לבתי הפיכה.

כאשר הציע אלון את הפשרה הטריטוריאלית כעסו עליו תלמידי טבנקין בקיבוץ המאוחד, שדבקו בדרך שלמות הארץ. אלון נהג להשיב להם: "אתם עוד תתגעגעו לתכנית אלון". הדבר מזכיר את המאבק של הקיצונים ביש"ע נגד תכנית הריבונות, כי הם רואים בה תכנית חלוקה. גם להם, ההולכים עם הראש בקיר, אפשר לומר: "עוד תתגעגעו לתכנית טראמפ".

* אקיבוש – בערך "הכיבוש הישראלי" בוויקיפדיה, אני מצוטט מתוך המאמר שבו המצאתי את הביטוי "אקיבוש".

כך נכתב בערך בוויקיפדיה: "אל מול המשתמשים במונח 'הכיבוש' כדי להניע נסיגה מהשטחים, ומייחסים לכיבוש רבות מבעיותיה של מדינת ישראל, יש המשתמשים בצורה המשובשת 'אקיבוש', שבאה להגחיך את השימוש ב'הכיבוש' כגורם כביכול לבעיות רבות ומגוונות. צורה זו שגורה בפי הציבור המתנגד למרכזיות 'הכיבוש' בשיח של השמאל הישראלי. למשל, אורי הייטנר כתב ב-2011: 'אקיבוש, אני כותב, ולא 'הכיבוש', כיוון שמדובר בדפוס לשוני העומד בפני עצמו, שיש לו כבר חיים משלו. מין דמון, שניתן להסביר באמצעותו את כל חוליי החברה הישראלית, ולתרץ כל השתמטות מעשיה' ".

* ההידרדרות נמשכת – יאיר לפיד הצביע בעד הצעת אי אמון לממשלה של הרשימה האנטי-ישראלית המשותפת, שבה כונתה ממשלת ישראל "ממשלת האפרטהייד". השנאה מעבירה אותו על דעתו.

* לנתץ את פסל בן גוריון – אני נתקל ביותר ויותר ביטויי קנאה במהומות בארה"ב וניסיונות להעתיק אותן לישראל. על מה? כבר ימצאו. העיקר – יאללה בלגן אנרכיסטי. בציבור הערבי נשמעים איומים לפרוע במדינה בשל האלימות בתוכם, שמי שאשמה בה היא כמובן הממשלה. חבר הכנסת אוסאמה סעדי מהרשימה המשותפת: "לא יהיה שקט וביטחון בתל אביב כאשר אין שקט וביטחון ביישובים הערביים. אם צריך נשתק ונסגור את המדינה". לא חשבון נפש כלשהו על הנורמות, הערכים, התרבות והחינוך בתוך המגזר; לא ביקורת עצמית על היחס למדינת ישראל ולמשטרת ישראל, על האלימות המופעלת כלפי המשטרה כשהיא באה לאכוף את החוק ביישובים במגזר, בעידוד והסתה של הח"כים. מה שחשוב הוא לתפוס טרמפ על האלימות והרצח בתוך המגזר כדי לשתק ולסגור את המדינה, וכדי שבכל העולם יראו שגם בישראל מתקיים גל אנרכיסטי. שיטור יתר? שיטור חסר? מה זה חשוב. העיקר ש"נשתק ונסגור את המדינה".

גדעון לוי, למשל, מתקנא בניתוץ פסלי קולומבוס וצ'רצ'יל ורוצה להעתיק את הברבריות הזאת לישראל. הוא עורג על "גל מחאה נוטע תקווה" כמו בארה"ב ומפרט: "דמיינו את ניתוץ הסמלים של מחוללי העוולות הללו, מהשלטים על לשכות ההגירה ועד שלטי הרחובות והאנדרטות שמאדירות את מי שאחראים לעוולות בעברה של המדינה; דמיינו עצרות מחאה המוניות, לא של סקטור כזה או אחר למען עצמו, אלא של הרוב למען המדוכאים ביותר. תארו לעצמכם רבבות ישראלים מפגינים בעד הריסת הגדר [הכוונה לגדר ההפרדה, שעליה מרחיב לוי במאמר זה ובכתבה גדולה ביום שישי שעבר א.ה.] ואזרוח מבקשי המקלט. דמיינו".

ולמה "הריסת הגדר"? הגדר היא סמל לבלימת "גל מחאה נוטע תקווה" – מתקפת הטרור הרצחנית, גל פיגועי ההתאבדות נוטע התקווה, רצח למעלה מאלף ישראלים שבעטיו ישראל יצאה למבצע "חומת מגן", החזירה את השליטה הביטחונית הכוללת על שטחי הרש"פ והציבה את הגדר. הריסת הגדר תאפשר, למשל, "צעדות שיבה" המוניות ו"נוטעות תקווה" ללא מפריע לגוש דן. והן תאפשרנה חזרה נוטעת תקווה למתקפות הטרור.

* המטיף האנטישמי – רוג'ר ווטרס הוא גדול המטיפים האנטישמיים מאז מלחמת העולם השניה. ההברקה החדשה שלו – הוא מפיץ עלילת דם, על פיה משטרת ישראל אימנה את שוטרי ארה"ב בטכניקת החניקה שבה נרצח ג'ורג' פלויד. לטענת המטיף האנטישמי, זו שיטה מקובלת בישראל ל"רצח פלשתינאים". משטרת ישראל, טוען המטיף האנטישמי, שלחה מומחים לארה"ב כדי ללמד את השוטרים איך לרצוח שחורים.

את מה שאני מאחל לו, כנראה שאסור לכתוב.

* ליברליזציה – באולפן שישי בערוץ 12 שודרה כתבה במלאת חמישים שנה ל"שיר לשלום". עסקו בה, בין השאר, בקריאות להחרים את התכנית ואף את להקת הנח"ל ולאסור את השמעתו ברדיו.

זה נשמע היום בלתי נתפס. מה שמוכיח עד כמה חסרת שחר הטענה על ה"פשיזציה" וה"מזכיר תהליכימיזציה" ושאר ההבלים שמקושקשים כאן בנדון. מדינת ישראל היום ליברלית לאין ערוך יותר מכפי שהייתה לפני חמישים שנה, כפי שאז היא הייתה ליברלית יותר משהייתה לפני שישים שנה (כשמשרד החינוך והתרבות אסר על ביקור הביטלס בישראל פן ישחיתו את הנוער) וכמובן מכפי שהייתה לפני שבעים שנה. התהליך המתמיד הוא ליברליזציה של המדינה.

* הבלתי רשמיים – צפיתי בסרט "הבלתי רשמיים", שהוקרן אמש באורטל. סרט מעולה עם משחק מצוין.

זהו סרט עלילתי, המספר את סיפור הקמתה של ש"ס; התארגנות מקומית בבחירות לעיריית ירושלים ב-1983, שבעקבות הצלחתה המטאורית הפכה למפלגה ארצית שרצה לכנסת.

הסרט מספר את סיפורו של יעקב כהן (הדמות היחידה שמוצגת בשמה האמתי) – יהודי מזרחי חרדי פשוט, בעל בית דפוס, שחלם ויזם והקים את המפלגה ונזרק ממנה ברגע שהגיעו העסקנים והיא הפכה למפלגה של ממש.

הסרט מציג את ש"ס שקמה כתנועה חברתית עממית שצמחה מתוך מחאה אמתית, צודקת מאין כמותה, נגד האפליה והדיכוי של בני עדות המזרח מצד הממסד החרדי האשכנזי. והוא מציג איך במהירות שיא הושחתה והסתאבה. רואים בסרט את זרעי השחיתות והשוחד כבר בראשית דרכה של ש"ס.

השחקן הראשי הוא שולי רנד המגלם את יעקב כהן. יואב לוי מגלם את יגאל וקנין (בן דמותו של ח"כ לשעבר ניסים זאב), השחקן יעקב כהן מגלם את הרב משה (בן דמותו של ח"כ לשעבר שלמה דיין) וגולן אזולאי מגלם את הרב טולדנו, בן דמותו של הרב יצחק פרץ, השר לשעבר.

הסצנה הדרמטית בסרט היא זו שבה יעקב כהן (שולי רנד) מוציא מכיסו את מעטפת השוחד ודוחף אותה חזרה לכיסו של יגאל וקנין; הרגע שבו הוא אמנם נזרק מהפוליטיקה, אך נשאר אדם נקי. מצד שני, העובדה שהסכים לפני כן לקבל את השוחד ולא עמד בפיתוי, מצביעה על המקום אליו מן הסתם היה מידרדר אילו נשאר.

אני ממליץ על הסרט בחום.

* זאב זאב – הלך לעולמו חתן פרס ישראל, פרופ' למדע המדינה זאב שטרנהל.

שטרנהל לא הסתגר באקדמיה ובמחקר, אלא היה מעורב פוליטי ופובליציסט. כתיבתו הפובליציסטית התמקדה במנטרה אחת: ישראל היא בדרך לפשיזם. לפני חמישים שנה הוא כתב שישראל או-טו-טו פשיסטית. לפני ארבעים שנה ושלושים ועשרים ועד ימיו האחרונים הוא הזהיר שהפשיזם מסתתר מעבר לפינה.

מה הפלא שאזהרותיו של זאב התקבלו כאזהרות "זאב זאב".

* משמעת עצמית – אחד הדברים שאפיינו את החברה הישראלית בחודשיים הראשונים של הקורונה, בימי הסגר, הוא משמעת עצמית למופת. התנהגות הציבור הייתה מרכיב משמעותי בהצלחה בהתמודדות עם המגפה.

מה השתבש? למה כעת הציבור נוהג אחרת?

הסיבה הראשונה לכך היא משך הזמן. אדם וחברה יכולים לנהוג בניגוד לטבעם ולדרכם תקופה מסוימת, אך מתקשים להתמיד בכך לאורך זמן.

הסיבה השניה היא התחום האפור. כאשר היינו במצב חירום של ממש, אנשים התנהגו כבשעת חירום, במשמעת המאפיינת מצב חירום. הרבה יותר קשה לשמור על מתח משמעתי כזה, בתקופה אפורה, של "שגרת קורונה", כאשר אנו בתהליכי יציאה ושחרור המשק.

הסיבה השלישית היא העדר דוגמה אישית של ההנהגה, החל מסדר פסח בבתי הנשיא ורוה"מ ועד השרים חוטובלי וניסנקורן בישיבת הממשלה האחרונה.

בעיית הדוגמה האישית היא מהותית, אך לא בכדי הצבתי אותה במקום השלישי. כי עם כל הכבוד לצורך בדוגמה אישית של ההנהגה, אל לנו להסיר מיליגרם מן האחריות מעצמנו, האזרחים. לא הכל זה המדינה, לא הכל זה הממשלה, לא הכל זה הממסד. האחריות האישית של הפרט – כלפי עצמו, כלפי משפחתו, כלפי סביבתו, כלפי קהילתו, כלפי המדינה אינה צריכה להיות מותנית בהנהגה. גילוי משמעת עצמית בהקפדה על כללי הקורונה מבטאת אחריות, סולידריות וערבות הדדית, והיא חיונית ליכולת שלנו להתמודד בהצלחה עם המגפה עד בוא החיסון.

* רשום מהיר – בדואר ישראל יש שירות חיוני ביותר שנקרא דואר רשום מהיר. עלות משלוח היא 18 ₪ והדואר מתחייב שלמחרת המשלוח יגיע למענו. ב-15 ביוני שלחתי מסמך בדואר רשום מהיר. שמונה ימים אחרי, המסמך טרם הגיע ליעדו. כבר כמה ימים אני בדיבור עם בירור תלונות בדואר, והתשובה שאני מקבל היא שהם מבררים את הנושא. לפחות ייאמר לזכותם שהם עקביים בתשובה.

* אין לו חסינות – בפרשת השבוע, פרשת "חוקת", אלוהים מורה למשה ליטול את מקלו, להקהיל את העם ויחד עם אהרון לדבר אל הסלע ולהוציא ממנו מים. משה נוטל את מקלו, מקהיל את העם ומכה פעמיים במקלו בסלע, והנה יוצאים המים. ומיד לאחר מכן מקבלים משה ואהרון מאלוהים את הבשורה המרה, שלא ייכנסו לארץ ישראל. ההודעה סתומה ותמוהה. לא ברור מה רוצה אלוהים מחייהם של משה ואהרון ועל מה הוא מעניש אותם, עונש כבד כל כך.

מה הוא כבר עשה, שהוא נענש בצורה קשה כל כך? איך מנהיג שעמד בצורה מעוררת התפעלות וכבוד, בארבעים שנות מבחן קשה של הנהגת עם עבדים קשה עורף, נענש בעונש כה חמור? על מה ולמה?

הסמיכות של ההודעה לפרשת הוצאת המים, והפסוק הבא המדבר על "מי מריבה", הביאה את המפרשים למסקנה שהחטא היה בכך שמשה הצטווה לדבר אל הסלע, והוא הכה בו. ביג דיל. זו עבירה שעליה ראוי אדם לעונש כה כבד? איזה חוסר פרופורציה!

ועל עבירה זו, יש למשה נסיבות מקלות. הרי את משבר המים הקודם, בספר שמות, הוא פתר כאשר הכה במטהו בסלע. הרי אלוהים אומר לו בפירוש לקחת את מקלו, והגיוני שהוא הבין מכך שעליו להכות בסלע

הנה, כמה פתרונות אפשריים: א. משה נענש על כך שלא הבין לנפש העם הצמא וגער בו: "שמעו נא המורים". ב. משה לא נענש על חטאו, אלא על חטאי העם – כמנהיג הוא לא הצליח לחנך את העם ולכן לא נמצא ראוי להכניס אותו לא"י. ג. משה נענש, כיוון שבעוד ממנהיג של ערב רב, שאך יצא מבית עבדים, מצופה שישתמש במקלו – ממנהיג של עם העומד להיכנס לארצו ולהתנחל בה, מצופה לשוחח עם העם. לפיכך משה אינו מתאים לסוג המנהיגות הדרוש כעת.

בעיניי, המשמעות המרכזית של סיפור עונשו של משה, היא שככל שהאדם נושא בתפקיד רם יותר, וככל שהאדם גדול יותר, כך הציפיות ממנו גבוהות יותר. מצופה מן המנהיג להוות דוגמה אישית. אין לו חסינות. להיפך, הוא עלול להיענש על עבירות שהאזרח הפשוט אפילו אינו מודע להן. זה המסר של הפרשה לימינו.

משהו רע, חולה, קורה בחברה שלנו, אם איבדנו את התובנה הזו והחליפה אותה התפיסה שלמנהיג מותר הכל. כאשר האנס הסדרתי משה קצב נכנס לכלא היו קריאות לחון אותו כי את העונש הכבד שלו הוא כבר קיבל בעצם הפרסום והנפילה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא היא עונש כבד דיו וכו' במקום שאיגרא תחייב אותו יותר. כאשר באחת הערכאות אהוד אולמרט הורשע בחלק מן העבירות אך זוכה באחרות, הכותרות בחלק מהעיתונים היו "זיכוי אולמרט", כאילו הרשעה של ראש ממשלה היא דבר טבעי ולא משמעותי ומה שחשוב הוא שהוא זוכה ממשהו. שיא השיאים, או ליתר דיוק שפל השפלים, הוא פולחן האישיות לנתניהו שבו מעריציו באמת מאמינים שהכל מותר לו, ואנשים מצהירים שהם בעצמם היו מזרימים לו סיגרים ושמפניות, ורודפים את החוקרים / פרקליטים / שופטים על כך שהעזו לחקור ולהגיש נגדו כתב אישום והנורא מכל הם ניסיונות החקיקה המושחתת שנועדה להעמיד אותו מעל החוק.

* השלכה – בפסיכואנליזה, השלכה (פרויקציה) היא מנגנון הגנה אישי, בו משליך האדם את הצדדים השליליים באישיותו אל עבר העולם שמחוצה לו, מייחס אותם לאנשים אחרים, וכך יכול להתעלם מראיית תכונותיו ודחפיו השליליים.

אהוד היקר, בתוך חסיד שוטה של נתניהו, אתה משליך חסידות שוטה על אחרים. כך אתה משום מה מגדיר אותי כמי שהיה חסיד שוטה של יעלון ושל גנץ.

יתכן שאני שוטה, אבל לבטח שאיני חסיד שוטה, כיוון שכדי להיות חסיד שוטה צריך להיות חסיד, ואילו אין דבר שזר לי יותר ומעורר בי יותר סלידה, מהרעיון של להיות חסיד של פוליטיקאי. מעולם לא הייתי ולעולם לא אהיה חסיד של מנהיג, גם לא של מנהיג שאני תומך בו. גם כשתמכתי ביעלון מתחתי עליו לא פעם ביקורת, הן בתוך תל"ם והן ביקורת פומבית, כולל מעל במה זו. וברגע שהוא סטה מן הדרך שבעטיה הצטרפתי לתל"ם – בו ביום עזבתי בקלות את תל"ם ואת יעלון (אף על פי שגם היום, כשאיני תומך בו, אני מעריך אותו מאוד). ואם כך נהגתי, קל וחומר בן בנו של קל וחומר שלא הייתי מעלה על דעתי לתמוך במנהיג גם כשמתברר שהוא שרלטן, שקרן, מושחת ומשחית, כמו השרלטן שאתה סוגד לו, כחסיד שוטה בפולחן האישיות שלו. ולגבי גנץ – אף פעם לא ראיתי בו את המנהיג שלי. תמכתי ברשימה שהוא עמד בראשה כיוון שתל"ם הייתה חלק ממנה. כמובן שהעדפתי אותו אז כפי שאני מעדיף אותו היום על נתניהו. האמת היא שהתחלתי להעריך את גנץ רק כאשר קיבל את ההחלטה המנהיגותית האמיצה, הקשה, להעדיף את האינטרס הלאומי על כל אינטרס אחר ולהקים ממשלת אחדות גם במחיר אובדן מחצית כוחו הפוליטי. בכך הוא הציל את מדינת ישראל מסיבוב בחירות רביעי בתנאי קורונה ומהידרדרות לאנרכיה. אין זה אומר שמעתה עליי לתמוך בעמדותיו המדיניות ולהצדיק כל צעד שלו. בנושא הריבונות, אני מתנגד לדרכו (לפחות כפי שהיא מוצגת בתקשורת), והבעתי זאת בצרור הקודם (אם כי אני מקווה שהוא יתעשת ויתמוך בריבונות).

אגב, כלל איני משתייך לכחול לבן, אלא לדרך ארץ, שתומכת בהחלת הריבונות. יועז הנדל הודיע שיצביע בעדה בממשלה, ויועז וצביקה האוזר יתמכו בה בכנסת. זאת, אם נתניהו לא יחטוף רגליים קרות, ואכן יביא להצבעה את החלת הריבונות.

ובאשר ליועז הנדל, לא יכולתי שלא לגחך על דברי ההבל והבורות של נעמן כהן. והעובדה שהוא בוחר לצטט את ההשמצות השקריות שבדה מלבו התועמלן הנחות שמעון ריקלין, אינה מעידה על שיקול דעת של אדם נורמטיבי.

והערה אחרונה – מעולם לא השמצתי את נתניהו. רק אמרתי את האמת על אודותיו.

* הגנה על התזה – בשלושת החודשים האחרונים, הזום היה לחלק משגרת חיי – ישיבות, פגישות, ראיונות קליטה, שיעורי פרשת השבוע והרצאות. מה שלא ציפיתי, הוא שגם את ההגנה על התזה אעשה בזום. אמנם זה חסך לי נסיעה מאורטל לשדה בוקר וחזרה, אך אני מודה שהייתי מעדיף שההגנה תהיה פנים אל פנים. אבל אין לי מה להתלונן, כי הציון שקיבלתי הוא 96 (והוא ישוקלל בכ-10% מהציון על התזה), וכן קיבלתי מחמאות רבות על המחקר, על כך שהוא פורץ דרך וניתן לצאת ממנו להמשך מחקר בכיוונים שונים.

התזה שלי היא בנושא "תנועת העבודה וההתיישבות בגולן 1967-1969". אחרי שאקבל את הציון הסופי (ואראה אם עליי להכניס תיקונים שונים) אשמח לשלוח את העבודה למעוניינים ואכתוב על המחקר ומסקנותיו.

* ביד הלשון

לענה –הפינה הקודמת הוקדשה לביטוי "ינעל העולם" והסברתי שזהו שיבוש של "ילען" שפירושו בערבית – יקולל.

יש הקושרים למושג ילען את שיח הלענה. הלענה היא צמח ממשפחת המורכבים, שידועה בטעמה המריר והיא הפכה ביטוי לדברים מרים ורעים. "מר כלענה". הרמב"ן כתב שהלענה היא מלשון עינוי, כי האוכל אותה מתענה.

הלענה מופיעה בתנ"ך ובספרות חז"ל. "שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה" (דברים כט יז), וביאר רש"י: "שרש מגדל עשב מר כגידין שהם מרים כלומר מפרה ומרבה רשע בקרבכם".

”לָכֵן כֹּה אָמַר יהוה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מַאֲכִילָם אֶת הָעָם הַזֶּה לַעֲנָה וְהִשְׁקִיתִים מֵי רֹאשׁ"“ (ירמיהו ט, יד).

”כִּי הֲפַכְתֶּם לְרֹאשׁ מִשְׁפָּט וּפְרִי צְדָקָה – לְלַעֲנָה“ (עמוס ו, יב).

הלענה מופיעה גם בתלמוד, במדרש שיר השירים רבה ועוד.

פרופ' זהר עמר מהמחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה באוניברסיטת בר אילן, המתמחה בתולדות הטבע בעת העתיקה ובזיהוי הצומח והחי של ארץ ישראל בהתאם לתיאורים במקורות ישראל מציע קשר פילולוגי בין הלענה ושורש הפועל הערבי "לען" שמשמעותו קילל שהרי הלענה היא מין קללה.

* "חדשות בן עזר"

דרשה לפרשת "קרח" תש"ף

קבלת שבת באורטל 19.6.20

פרשת "קרח" מספרת על קרח, איש שבט לוי, שקרא תיגר על מנהיגותם של משה ואהרון, האשים אותם שהם מתנשאים על העם ומי בכלל שמם? כתוצאה מכך פערה האדמה את פיה ובלעה את קרח וכל עדתו, הוא וכל מי שהיה שותף למרד.

זו סוגיה קשה. מה חטאם הכבד? אסור למתוח ביקורת על המנהיג?

כמובן שעל פי ערכינו וערכי תקופתנו, עונש מוות על הבעת דעה הוא בלתי נסבל. ויחד עם זה ראוי לבחון לעומק את השאלה, מה כל כך חמור במעשה של קרח? מה רע במחלוקת?

כדי לנסות להתמודד עם השאלה ניעזר בחז"ל. התרבות החז"לית היא תרבות של מחלוקת. על כל סוגיה תלמודית יש עמדות שונות וכל הדעות, גם אלו שלא התקבלו, מופיעות בתלמוד. למעשה, יותר משהמשנה והתלמוד הנם קודקס חוקים, הם פרוטוקול של בית הדין.

ואם חז"ל מקדשים כל כך את המחלוקת, איך הם מתמודדים עם הדה-לגיטימציה למחלוקת בפרשתנו?

בפרקי אבות נאמר: "כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים? זו מחלוקת קֹרח וכל עדתו". מה פירוש מחלוקת לשם שמים ומה פירוש מחלוקת שסופה להתקיים? מחלוקת לשם שמים – היא כזו שהצדדים בה מחפשים באמת ובתמים את טובת העניין; המבקשים את הדרך להפוך את החברה ואת העולם למקום טוב יותר. מחלוקת לשם שמים היא מחלוקת המבטאת חתירה כנה לאמת. מחלוקת שאינה לשם שמים – הנה הבעת עמדה מתוך שיקול זר, כדי לשרת עניין זר כמו כבוד, כסף, כוח, קנאה, תאוות נקם. מחלוקת שסופה להתקיים – היא כזאת שלעמדות שני הצדדים, יהיה קיום לדורות, כיוון שגם העמדה שלא התקבלה מבוססת ועשויה להיות נכונה ולהתקבל בעיתוי עתידי. מחלוקת שאין סופה להתקיים – היא כזו שהטיעונים בה סתמיים ולא יהיה לה קיום, לא יישאר לה זכר, גם לא לעמדה שניצחה בטווח הקצר.

במחלוקת קֹרח ועדתו, מרד קֹרח במשה בשם הדמוקרטיה, כביכול, ומתוך התנגדות לשלטון היחיד של משה. למעשה, המטרה שלו הייתה לצבור כוח פוליטי לשמו; המניע שלו היה תאוות שלטון. בטווח קצר הוא הצליח לסחוף המונים לצדו, אך האדמה פערה את פיה ובלעה אותו ואת עדתו ולא נותר זכר להשקפת עולמו; זכרו נשאר לשלילה, ודבקו בשמו תאוות בצע וכבוד. מחלוקתו לא התקיימה. לעומת זאת – המחלוקת בין בית שמאי ובית הלל, מבטאת חתירה של שני הצדדים לאמת. לכן, אף שהלכה כבית הלל (ברוב המקרים) עמדת בית שמאי נשארה כתובה ומקודשת במשנה והיא ממשיכה להילמד אף היום, אחרי אלפַּיִם שנה. זו מחלוקת שסופה להתקיים.

המחלוקות בין בית שמאי ובית הלל היו עמוקות ונגעו לסוגיות המהותיות ביותר. לא היו אלו מחלוקות פילוסופיות אלא הלכתיות, כלומר כאלו הנוגעות לחיי היומיום, לחיי המעשה. מחלוקת כזו עלולה להקשות על היכולת לחיות בצוותא, אם מה שכשר בעיניי פסול בעיני חברי ולהיפך. וכך מתואר במשנה: "אף על פי שאלו אוסרים ואלו מתירין, אלו פוסלין ואלו מכשירין – לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל ולא בית הלל מבית שמאי; כל הטהרות והטומאות שהיו אלו מטהרים ואלו מטמאין – לא נמנעו, עושין טהרות אלו על גבי אלו".

האם ניתן לחיות יחד ולגשר על מחלוקות, כולל מחלוקות בנוגע לאורחות החיים? איך חיים יחד במצב כזה? על פי איזו דרך? איך ניתן לקיים זוגיות וחיי משפחה וחיי קהילה בין בני שתי קבוצות כאלו? הדבר נראה בלתי אפשרי. ואף על פי כן, כיוון ששתי השיטות הן לשם שמים, האהבה תגבר, וימצאו את הדרך לחיות יחד. ואכן, כמה מהרבנים החשובים ביותר בשני המחנות השיאו את ילדיהם ביניהם.

המחלוקת בין בית הלל ובית שמאי היא לשם שמים, ובכל זאת – המחלוקות עמוקות, וכיוון שמדובר במחלוקות מעשיות, לא תיאורטיות, נשאלת השאלה כיצד מכריעים ביניהן? וכך מתואר בתלמוד: "שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל. הללו אומרים הלכה כמותנו, והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלוהים חיים הן, והלכה כבית הלל. וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלוהים חיים הן – מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהם ודברי בית שמאי. ולא עוד, אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן".

מה פירוש אלו ואלו דברי אלוהים חיים? האם יש יותר מאמת אלוהית אחת? האין זו כפירה בעיקר המונותיאיסטי. אין ספק שזו אמירה נועזת, כמעט חתרנית. אין היא נוגעת לדברי אלוהים אלא לדברי בני האדם. האדם נברא בצלם, והוא חותר לאמת. אומר התלמוד, שביטוי צלם האלוהים אינו ידיעת האמת, אלא החתירה הכנה לאמת, הניסיון לברר בתום לב מה טוב לאדם ולחברה. במחלוקת שבה הטיעונים נאמרים לשם שמים, אלו ואלו דברי אלוהים חיים. מי שמדבר בשם האמת האלוהית, שכביכול נמצאת בכיסו ולכן אסור לו להתפשר, אלא יריבו חייב להתקפל בפני עמדתו, אינו אלא שרלטן, וטענתו – כפירה.

אם אלו ואלו דברי אלוהים חיים, מדוע יש צורך בהכרעה? ההכרעה אינה ההגעה לאמת, שהרי המחלוקת אינה בין אמת לשקר אלא בין דרכים להגיע לאמת. ההכרעה נועדה לאפשר קיומה של חברה. אם אפשר להגיע להסכמה – מה טוב. באין הסכמה חייבים לקבל הכרעה, והיא מחייבת את כל בני הפלוגתא. הם אינם חייבים להסכים שההכרעה נכונה, אולם היא מחייבת אותם.

ומדוע ההכרעה כבית הלל? הרי אם אלו ואלו דברי אלוהים חיים, האמת אינה בהכרח בדבריו של הלל. אומר התלמוד שהסיבה היא אופן ההתייחסות של בית הלל לעמדות בית שמאי; העובדה שבית הלל נתנו כבוד לעמדת בית שמאי, למדו קודם כל את דברי בית שמאי, והם היו נקודת המוצא שלהם לליבון הסוגיה. האם זאת סיבה משכנעת? הרי בסופו של דבר ההכרעה אינה צריכה להיות פרס על התנהגות טובה, אלא הכרעה לטובת העניין, לשם שמים. ההנחה היא, שמי שבאמת ובתמים בחן את הסוגיה לעומק, ודן בפתיחות מלאה בכל העמדות, רבים הסיכויים שיגיע בסופו של דבר להחלטה הנכונה.

צרור הערות 14.6.20  

* אויב ההתיישבות או מכשיר ההתנחלות? – הכותרת הראשית ב"ישראל היום", בשם "מקורות מדיניים": "בג"ץ מכריז מלחמה על ההתיישבות". הכותרת הזאת מזכירה לי עשרות כותרות ב"הארץ", מאמרי מערכת ופשקווילים של גדעון לוי ושכמותו, המגנים שוב ושוב את בג"ץ כמשת"פ של אקיבוש וכ"מכשיר ההתנחלות".

אלה ואלה אינם דוברי אמת. בג"ץ אינו אויב ההתיישבות ואינו מכשיר ההתיישבות. בג"ץ מקפיד לא להתערב במדיניות ההתיישבות הנקבעת בידי הממשלה. ב-53 השנים האחרונות מנסים שוב ושוב עוכרי ההתיישבות לעתור נגדה לבג"ץ בתביעה שתקבע שהיא אינה חוקית, והתביעות הללו נדחות. בג"ץ אינו דוחה את העתירות כי הוא תומך בהתיישבות, אלא כי הוא מכיר בכך שאין זה מעניינו להתערב בנושא זה, שהוא בסמכותה הבלעדית של ממשלת ישראל.

שתי הטענות נגד בג"ץ אינן נכונות, אך לטענת "הארץ" ושות' יש לפחות קייס, בדמות 700,000 מתיישבים יהודים מעבר לקו הירוק. ואילו יישובים שנעקרו – בסיני ובגוש קטיף, נעקרו בשל החלטות הממשלה והכנסת, ולא בידי בית המשפט העליון (שכפי שלא התערב בהקמת היישובים לא התערב גם בעקירתם, ודחה גם את העתירות בנדון).

איפה בג"ץ התערב? במקומות שבהם נבנה יישוב על קרקע פרטית. אין זו התערבות במדיניות התיישבות, אלא הגנה על זכויות האדם, וזה תפקידו של בג"ץ. כולנו התחנכנו על פרשת כרם נבות היזרעאלי, וכמדינה יהודית דמוקרטית ברור שלא נוכל להצדיק גזל. ורק במקרים אלה בג"ץ התערב.

ההתערבות המפורסמת ביותר היא פסק דין אלון מורה, משנת 1979, שבו בג"ץ הורה לפנות את היישוב אלון מורה מרוג'ייב, כיוון שהוא ישב על אדמות פרטיות. יושב ראש הרכב השופטים בפסק דין זה היה משה לנדוי, לימים נשיא בית המשפט העליון. לנדוי הוא המבקר הגדול ביותר של האקטיביזם השיפוטי ויצא נגד דרכו של אהרון ברק בנדון. לאחר פרישתו הוא חשף את השקפותיו הפוליטיות – הוא דוגל בארץ ישראל השלמה ובהתיישבות יהודית ענפה לאורכה ולרוחבה. אך כאשר יישוב קם על קרקע פרטית, הוא קבע שיש לעקרו.

ראש הממשלה באותם ימים היה מנחם בגין. בגין הוא המנהיג שפתח את יהודה ושומרון להתיישבות יהודית. מיד לאחר בחירתו, עוד טרם נכנס לתפקידו, ביקר במחנה קדום, בנקודה הזמנית של אלון מורה, והכריז: "יהיו עוד הרבה אלוני מורה". ולאחר החלטת הממשלה להקים את אלון מורה בנקודת הקבע שלה הוא הכריז: "כשתגיע שעתי לעמוד בפני בית דין של מעלה, וישאלוני מהו המעשה הטוב שעשית, שבגללו אתה ראוי להיכנס לגן עדן – אשיב: אלון מורה". אך כאשר התקבלה פסיקת בג"ץ, הוא הודיע מיד שיכבד אותה, וכך היה. הוא כיבד אותה בראש ובראשונה כיוון שבמדינת חוק יש לכבד את פסקי בית המשפט, אך גם כי הוא האמין בצדקתה. ולכן, מיד לאחר פסק הדין הוא העביר החלטה בממשלתו שלא תקום עוד התיישבות על אדמות פרטיות. יש ביו"ש מיליון דונם אדמות מדינה, וניתן ליישב אותן בלי לפגוע באדמות פרטיות. אילו ממשלות ישראל כיבדו את ההחלטה, שמעולם לא בוטלה, ופעלו על פיה, לא הייתה נוצרת בעיה, לא היה נחקק חוק ההסדרה ובית המשפט לא היה פוסל אותו.

אין כל הצדקה להתיישבות על אדמה פרטית, זולת השקפת העולם על פיה זכויות האדם אינם חלים על ערבי. ההשקפה הזאת היא בלתי נסבלת במדינה דמוקרטית, ועוד יותר אינה נסבלת במדינה יהודית. ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית אינה יכולה לתת לכך יד.

מנגד, יש בקרב המתיישבים טענה צודקת. התיישבנו כאן בברכת הממשלה ובעידודה. לא ידענו שמדובר בקרקע פרטית. פעלנו בתום לב, ולא יתכן שאחרי עשרות שנים פתאום תצוץ טענה שהקרקע היא פרטית, ונאלץ להיעקר מבתינו.

ניתן למצוא פתרונות יצירתיים נקודתיים לבעיה זו. במקרים בהם היה רצון טוב של המתיישבים, מועצת יש"ע והממשלה, נמצאו פתרונות חוקיים. פתרון אפשרי הוא קניית קרקעות. אדמות רוג'ייב, שאותן נאלץ אלון מורה לעזוב בעקבות בג"ץ אלון מורה, נרכשו מבעליהם בכסף מלא, כדת וכדין, וקם שם היישוב איתמר.

משמעותו של חוק ההסדרה, הוא מתן גושפנקא לגזל קרקעות פרטיות. חוק כזה סותר את החוק הישראלי ואת החוק הבינלאומי. הוא יפגע קשות במעמדה המדיני והמשפטי של ישראל, ובפרט של ההתיישבות ביהודה ושומרון. כשנחקק החוק, כתבתי: "סביר להניח שהוא יפסל בבג"ץ. ואולי זאת המטרה של הפוליטיקאים הדוחפים אותו. לברוח מאחריות, לברוח ממנהיגות, לחייב את בג"ץ להוציא בעבורם את הערמונים מן האש ולהטיל את האשמה על בג"ץ השנוא". ואולי זה מה שמסביר את הכותרת ב"ישראל היום".

* עלה נעלה – פרשת המרגלים, אותה קראנו בשבת, פרשת "שלח לך", אינה עוסקת במודיעין, אלא במנהיגות. המרגלים לא היו אנשי מודיעין, אלא מנהיגי העם – נשיאי 12 השבטים. אלוהים מורה למשה לשלוח אותם. אלוהים זקוק למודיעין? אלא שאין זה מודיעין על האויב אלא על כוחותינו. "הכל בידי שמים – חוץ מיראת שמים". שליחות המרגלים נועדה לבחון את הנהגת העם ואת העם, האם הם בשלים למשימה הגדולה הניצבת בפניהם – כיבוש ארץ כנען ותחילת חיים ריבוניים כעם חופשי בארצנו. האם הם ניחנו בחוסן הנדרש למשימה.

הם כשלו, הם קרסו בפני האתגר והוחמצה שעת הכושר והרצון לכיבוש הארץ. בני ישראל נאלצו לנדוד ארבעים שנה כתוצאה מכך. על פי מדרש חז"ל, אמר אלוהים לעם המתבכיין: "אתם בכיתם בכיה של חינם, אני אקבע לכם בכיה לדורות".

מה המסר המרכזי שעלינו להסיק מן הפרשה? שמנהיגות המואסת בארץ חמדה, לוקה בשיגעון קטנות לאומי ובחוסר אמונה בחוסנו של העם, ויוצרת דמורליזציה מתוך חוסר ביטחון עצמי, עלולה לגרום לבכייה לדורות.

לבן גוריון היו כל הסיבות לברוח מן ההכרעה ההיסטורית הקשה של הכרזת המדינה. הוא ידע שצפויה פלישה של כל מדינות ערב למדינה בת יומה. הוא ידע שבריטניה עומדת מאחורי הפלישה ומסייעת לה. הוא ידע שארה"ב מתנגדת להכרזה, מאיימת ותטיל אמברגו על נשק. הוא שמע את מפקדי הצבא שמסבירים לו שהסיכוי הוא "פיפטי-פיפטי". הדבר הנוח ביותר בעבורו היה לדחות את ההכרעה. אבל הוא ידע שזה עכשיו או לעולם לא, ושאם שעת הרצון תוחמץ, תהיה זו בכיה לדורות.

גם היום אנו נמצאים בפני הכרעה היסטורית; שעת כושר להחלת ריבונות על בקעת הירדן ואזורים ביו"ש בתמיכה אמריקאית. גם היום נשמעות הפחדות מכל עבר. האם נתניהו וממשלת האחדות יגלו מנהיגות אמת ויכריעו את ההכרעה ההיסטורית, או ימאסו בארץ חמדה, יפגינו שגעון קטנות לאומית, יחמיצו את השעה ויגרמו לבכייה לדורות?

האם תנהג הנהגת המדינה כמו עשרה מ-12 המרגלים, או כמו יהושע בן נון וכלב בן יפונה שאמר: "עלֹה נעלה וירשנו אותה, כי יכול נוכל לה"? 

* למלחמה מספיק צד אחד – אם לתמצת למשפט אחד את הלקח של כישלון הסכמי אוסלו: לשלום דרושים שני צדדים; למלחמה מספיק צד אחד.

ישראל חתמה על הסכם אוסלו מתוך שאיפה לשלום. הפלשתינאים חתמו על ההסכם מתוך שאיפה לשיפור תנאיהם בהמשך המלחמה, באמצעות הכנסת ערפאת וצבאו לא"י. וכיוון שלמלחמה מספיק רצונו של צד אחד, התוצאה הייתה מלחמה. 

* לא יכולים לנשום – המשורר היהודי בגרמניה של המאה ה-19 היינריך היינה אמר ש"במקום שבו שורפים ספרים ישרפו בני אדם". אמר, ולאסוננו נבואתו התגשמה באסון הנורא ביותר בתולדות האנושות, במאה ה-20.

ובמקום שבו מורידים את "חלף עם הרוח" יחנקו כל רוח, וללא רוח, אנחנו לא יכולים לנשום. אין כמעט קלסיקה תרבותית שאי אפשר לקפד באמצעות משטרת הפוליטיקלי קורקט. היזהרו ממשטרת המחשבות.

גם במקום שבו מנתצים פסלים בדמותו של כריסטופר קולומבוס ינתצו אנשים חיים שיסומנו כמזוהים עם האמריקניות השנואה.

הגזענות היא תופעה נוראה ומאבק ומחאה נגדה חשובים וחיוניים, אולם כדאי לזכור שבשם רעיונות נאצלים ומאבקים צודקים עלו משטרים שביצעו פשעים נוראים נגד האנושות, מרובספייר ועד קים. והמשטרים האלה התבססו קודם כל על משטרת מחשבות.

* הצד של צ'רצ'יל – מפגינים אנרכיסטים השחיתו פסל של צ'רצ'יל בלונדון וכתבו עליו גרפיטי גדול: גזען.

לא בכדי הם בחרו דווקא בצ'רצ'יל. צ'רצ'יל הוא הסמל של מאבק הדמוקרטיה והנאורות נגד הנאציזם והפשיזם. הוא המנהיג היחיד באירופה שמעולם לא ניסה לנהוג בפייסנות כלפי היטלר והוא שהנהיג את העמידה האיתנה של העם הבריטי נגד המתקפה של היטלר. צ'רצ'יל הוא השראה לכל שוחר חופש אמתי בעולם.

האנרכיסטים הרדיקלים רואים בצ'רצ'יל סמל של התרבות המערבית שממנה הם סולדים ושאותה הם רוצים לנפץ. הם נגד מדינת הלאום, הם נגד כל הערכים שצ'רצ'יל מייצג. הם רוצים אנרכיה.

הצד השני של צ'רצ'יל הוא היטלר. ומי שבוחר דווקא בצ'רצ'יל כסמל הרע – בהכרח מתחבר לאויבו של אויבו, כלומר להיטלר.

התופעה של ניסיון לרצוח את זכרו של צ'רצ'יל הוא תאום של הניסיון הנואל להציג את ישראל כנאצית. לא בכדי, האנטי ציונות מתכתבת תדיר עם הכחשת השואה.

אין דבר קרוב יותר לימין הרדיקלי מן השמאל הרדיקלי. זה חוק הרדיקלים השלובים. לא בכדי, מתקפת האנטישמיות החדשה והדה-לגיטימציה למדינת ישראל היא מתקפת שחור-אדום-ירוק: הימין הרדיקלי הנאו-נאצי, השמאל הרדיקלי והאיסלאם הקנאי הג'יהאדיסטי.

השחתת פסלו של צ'רצ'יל היא סמל לרצון להכרית את הציוויליזציה המערבית, את המודרניות.

הפורעים האנרכיסטים השחיתו גם אנדרטה של מייסד תנועת הצופים העולמית רוברט באדן פאוול. כבוגר תנועת הצופים אני רואה במשחיתי מצבתו את מי שמייצגים את ההיפך מכל הערכים שעליהם התחנכתי בצופים ושאותם אני מגשים בקיבוץ אורטל שהוקם בידי גרעינים של תנועת הצופים.

* פריצת דרך – לאורך כל השבוע שעבר נערכה ועידת "עם עולם" של העיתון "מקור ראשון", שעוסקת בסוגיות של הקיום היהודי בתפוצות הגולה, בזיקה ובמחויבות ההדדית של מדינת ישראל והקהילות בגולה, בשאלות של חינוך יהודי, של עליה וקליטה, של השפעת הקורונה על החיים היהודיים ועוד.

שתי נקודות ראויות לציון בוועידה הזאת. האחת היא תחזיתו של יו"ר הסוכנות היהודית בוז'י הרצוג על עליה צפויה של רבע מיליון יהודים בשנים הקרובות מארצות הרווחה: ארה"ב וקנדה, מערב אירופה ואוסטרליה. הוא דיווח על עליה של מאות אחוזים בפניות ובהתעניינות של יהודים באזורים אלה מאז תחילת הקורונה. רוב הפונים הם יהודים שעצם הרעיון של עליה מתישהו לישראל קינן במוחם, ומשבר הקורונה נתן להם תמריץ להפוך את החלום למעשה.

על מדינת ישראל והסוכנות היהודית לראות זאת כהזדמנות גדולה ולעשות ככל האפשר כדי שלא נחמיץ את שעת הרצון ההיסטורית הזאת. ראש הממשלה שמיר זיהה את פוטנציאל העליה של מיליון יהודים מבריה"מ במחצית השניה של שנות ה-80, והעמיד את ההזדמנות הזאת בראש סדר היום הלאומי. הוא גייס את כל המערכות בישראל להיערכות וקליטה של הבאים, פעל לביטול מעמד הפליט של יהודי בריה"מ בארה"ב ובכך נעל בפניהם את שערי ארה"ב. תוצאות מעשיו הם ההצלחה הגדולה ביותר של הציונות בדור האחרון שהקפיצה את מדינת ישראל בכל תחומי החיים. יש לקוות שגם ממשלת האחדות תגלה אותה מנהיגות ציונית ותוליך להצלחה גדולה.

הנקודה השניה הראויה לציון, הייתה קיומו של רב שיח בנושא הזרמים ביהדות, בהשתתפות נציגי הזרם הרפורמי והקונסרבטיבי. למה זה כל כך ראוי לציון? הרי זה המובן מאליו. ברור שבוועידה על קשרי ישראל והתפוצות ייוצג רוב העם היהודי בתפוצות. לי זה מובן מאליו, אבל בזרם האורתודוכסי בישראל זה רחוק, לדאבוננו, מלהיות מובן מאליו. כל מהלך בציונות הדתית של נכונות לשבת יחד, להכיר, ללבן את הסוגיות המשותפות ובלי לטייח את המחלוקות, הוא אבן דרך, הוא פריצת דרך. נכונות של רב אורתודוכסי לשבת בפאנל עם רבה רפורמית היא כבר לא חידוש. אני עצמי ישבתי בכמה פאנלים כאלה והנחיתי רבי שיח כאלה. אולם אותם רבנים אורתודוכסים היו נחשונים, הראויים להערכה רבה, אך הם עשו זאת על דעת עצמם ובשם עצמם. ואילו כאן מדובר בוועידה של אחד המוסדות המרכזיים בציונות הדתית, העיתון "מקור ראשון". עובדה זו מלמדת גם על התעוזה והחלוציות של העיתון, אך גם על העובדה שהקרקע בקרב חלקים מהציבור הדתי לאומי ואפילו בקרב הציבור החרד"לי, בשלה להתקרבות וחיבור.

היוזמה הזאת לא עברה בקלות, היא נתקלה בהתנגדויות ובטענות נגד ה"לגיטימציה" לזרמים (הם לא זקוקים ללגיטימציה, הם לגיטימיים, בדיוק כמו הזרם האורתודוכסי). אך ההתנגדות הייתה רפה, ודומה שרוב הציבור הדתי לאומי בשל למהלך; מהלך שמבטא את אחדות ישראל ומגלם את אהבת ישראל.

לקראת הזדמנות לעליה רבתי ממדינות המערב, וכדי לעודד עליה כזו, ישראל צריכה להיערך גם לקליטה הרוחנית והתרבותית של הבאים, באמצעות הכרה מלאה בכל הזרמים, ומהלכים שיבטאו זאת בפועל בנושאים כמו הגשמת מתווה הכותל והכרה מלאה בגיור של כל הזרמים, בארץ ובגולה. ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, לא מדינת המגזר של הזרם האורתודוכסי. ככזאת, עליה להיות הבית הלאומי של כל היהודים, של כל הזרמים. זו חובתה הציונית של מדינת ישראל.

* שעת רצון – כמי שעוסק שנים רבות בצמיחה הדמוגרפית לאורטל, אני מזהה עליה חדה במספר הפניות לקליטה בעקבות הקורונה. וכפי שאני שומע מעמיתיי, גם הם מזהים תנועה כזו.

מה הגורם לכך? אנשים עצרו לרגע את מהלך חייהם והיה להם זמן לחשיבה ולשיח משפחתי על מה חשוב להם בחיים. רבים מהם הבינו פתאום שהם חווים עבדות במרדף אחרי הכסף ובמרדף ההישרדותי אחרי הזנב של עצמם. הם תפסו שהם חווים ניכור ובדידות בכרך הגדול. הם קלטו שלא טוב להם במרכז הצפוף והמפויח וכמה הם כמהים לחיים בטבע ובאוויר הנקי, לא רק בטיול שבת או נופש משפחתי אלא כאורח חיים. פסק הזמן הזה הביא אותם לחיפוש אחרי חיים בעלי משמעות, חיים של הגשמת ערכי ערבות הדדית, קהילתיות, צדק חברתי ושוויון; חיים של התיישבות, של ציונות. הם מחפשים שייכות לקהילה, שבה יוכלו לבטא את עצמם ולהשפיע על חייהם ועל סביבתם.

מוקדם לדעת מה היקף התופעה ועד כמה המחשבות והחלומות יניבו הגשמה, הלכה למעשה. אך לנו, בתנועה הקיבוצית ובהתיישבות הכפרית, נוצרה הזדמנות, ומן הראוי שנשכיל לנצל את שעת הרצון.

* בקריצה – תעשיית ההסתה של נתניהו פרסמה סרטון הסתה נגד העיתונאי רביב דרוקר, באשמה שמילא את שליחותו העיתונאית. אפשר לתמצת את מהות הסרטון כהצגת תמונתו של דרוקר ומעליה הכותרת Wanted. נאמר שם שהוא צריך להיכלא. ומי שאומר על עיתונאי שהוא צריך להיכלא, כשבמקביל הוא גם מספר שגורמי האכיפה, שתפקידם לכלוא את העבריין, תופרים ל"אלוהים" תיקים כדי להפיל את מנהיג הימין, אל יתפלאו אם יקום מוסת שטוף מוח ויעשה מעשה.

למחרת, היתמם נתניהו ואמר בקריצה שהוא אינו חסיד של הכנסת עיתונאים לכלא, והאשים את הדוברות של הליכוד… אבל ההמון שטוף המוח מכיר את הקריצות הללו. הוא יודע, למשל, שכאשר בנו הג'ורה של נתניהו מפיץ רעל, הוא בסך הכל המעי הגס המנקז את הרעלים של אביו, והדברים באים מפי הגבורה. וגם כאן הוא מבין את כפל הלשון והקריצה של נתניהו.

* הפאנליסט הבכיין – בפאנל הבלתי מאוזן של אולפן שישי בערוץ 12, במיוחד כאשר עמית סגל המבריק נעדר ממנו, חשובה מאוד נציגות של הימין. ודווקא לכן כה חבל שמי שנמצא שם לצורך האיזון הוא בועז ביסמוט. ביסמוט הוא, אם לנקוט לשון עדינה, לא העיפרון המחודד ביותר בקלמר. בכיינותו – אומנותו. הוא נשמע כמו חיקוי של דמותו ב"ארץ נהדרת". אילו הייתי מחסידי הקונספירציות, הייתי רואה בבחירה דווקא בו לפאנל כמזימה של "התשקורת הססמולנית".

* יצחק מאיר – הלך לעולמו המחנך, הסופר והדיפלומט יצחק מאיר, מי שכיהן כשגריר ישראל בשוויץ, בבלגיה וכקונסול ראשון בקנדה, היה חבר הנהלת הסוכנות ומנהל כפר הנוער ימין אורד.

יצחק מאיר היה איש הציונות הדתית, פעיל מרכזי במפד"ל לאורך שנים רבות ולאחר מכן במימ"ד, אדם מתון בהשקפת עולמו, שכאב את ההקצנה הדתית והפוליטית בציונות הדתית.

הכרתי אותו בתקופת הדרך השלישית. הוא היה חבר בתנועה וחבר מועצה. איני זוכר אם הוא נשאר בה כשהפכה למפלגה, כיוון שבשלב מסוים הוא חזר לשירות החוץ.

אני זוכר את יצחק מאיר כאיש אשכולות, ששלט בשפות רבות ובעיקר כנואם מחונן. הוא נאם בפאתוס, עם ג'סטות גופניות, כשמבטו נע בדבריו אל כל פני האולם, כאילו הביט אישית בכל חבר. דבריו היו בנויים לתלפיות ואף פעם לא אחז בידו אפילו פתק של ראשי פרקים. לעתים היה משהו קצת אירופי מדי, פחות מדי צברי (והן הוא לא היה צבר, אלא באמת אירופי, יליד בריסל, ניצול שואה), אך אני, כחובב רטוריקה נשביתי בקסמו.

מאז ימי הדרך השלישית לא נפגשנו, אך נשארנו עד אחרית ימיו בקשר מקוון. הוא היה ברשימת התפוצה של מאמריי ואני ברשימת התפוצה של מאמריו, ומפעם בפעם החלפנו דעות והעברנו משוב הדדי.

תנועת הדרך השלישית קיבצה אנשים מן האגף הניצי האקטיביסטי בתנועת העבודה ואנשים מן האגף המתון בימין הישראלי ובציונות הדתית. וכך הוא מצא באופן טבעי את מקומו בתנועה. אל הגולן הייתה לו אהבה רבה וקשר טוב, והגולן היה סוגיית הליבה של הדרך השלישית, שקמה מתוך המאבק על הגולן. אני זוכר סיור שערך יצחק מאיר לשדרן הרדיו הרוסי דימיטרי פרוקופייב, שהפך בעקבותיו לאוהד מושבע של הגולן.

יצחק מאיר נפטר השבוע בגיל 86. יהי זכרו ברוך!

* עיניים מאירות – דבר יפה שלמדתי בעידן המסכות, הוא עד כמה ניתן להבחין בחיוך גם כאשר הפנים מכוסים ואין רואים את הפה. מסתבר שהעיניים מחייכות לא פחות מהפה.

* ביד הלשון 

קפסולה – הקורונה העשירה את לקסיקוננו במונחים רבים. אחד הבולטים שבהם הוא קפסולה. השימוש הקורוני בביטוי הוא: קבוצה חברתית, לימודית או תעסוקתית, שפועלת בתוך עצמה בלי חילופים בתוכה, וכך היא יכולה לפעול במינימום חשש להידבקות או הדבקה.

אנו משתמשים במושג בעיקר (אך לא רק) תחום הבריאות – תרופה באבקה או בנוזל הנמצאת בתוך שפופרת קטנה.

השם העברי לקפסולה הוא כמוסה. כמוס הוא דבר מוחבא, מוסתר, גנוז. כיוון שאנו כומסים את התרופה בתוך הקפסולה, ניתן לה השם העברי כמוסה.

מקור המילה קפסולה הוא לטיני ופירושה – קופסה קטנה. והמילה העברית התלמודית קופסה, נובעת מאותו מקור. בכתיב עברי מיושן נהוג היה לכתוב קופסא.

יהודה זיו – יהודה זיו, לוחם הפלמ"ח, ראש ענף ידיעת הארץ בצה"ל, הגיאוגרף, הלשונאי, מדריך הטיולים ומורה הדרך, איש רשות שמורות הטבע, הלך לעולמו בגיל 94.

יהודה זיו היה חבר בוועדת השמות הממשלתית מ-1972 ועד מותו, כמעט יובל שנים, והיה יו"ר ועדת המשנה לשמות יישובים. בכך היה שותף בכיר בקביעת שמותיהם של היישובים והאתרים שקמו בארץ בשנים אלה.

בפינה זו, אני מרבה לכתוב על שמות יישובים בארץ ישראל ולא פעם הזכרתי מאבקים בין יישובים לוועדת השמות, על קביעת שם היישוב. בכל אלה יהודה זיו היה מעורב מאוד ובכך הטביע חותם משמעותי בנוף הארץ.

את אחת הפינות הקדשתי למושב זרעית, ואציג אותה שוב, לזכרו של יהודה זיו.

זרעית – הפינה הקודמת הוקדשה לקיבוץ מנרה, וגם השבוע אקדיש אותה ליישוב בגבול לבנון, שנאבק על שמו מול ועדת השמות הממשלתית.

שמו המקורי של מושב זרעית, שעלה לקרקע בגליל העליון ב-1967, היה זרעית, כשמו היום. אולם כעבור שנתיים הוחלט לשנות את שמו לכפר רוזנוואלד, כדי להנציח את שמו של הנדבן היהודי-אמריקאי ויליאם רוזנוואלד, ממייסדי המגבית היהודית המאוחדת.

חברי המושב התנגדו בתוקף לשם, הן כיוון שאהבו את שמו המקורי של היישוב, הן כיוון שלא רצו להנציח שם של נדבן ובעיקר כיוון שלא רצו לשאת שם לועזי. הם הקפידו לקרוא ליישובם בשמו המקורי.

לאחר מאבק שכנעו חברי המושב את ועדת השמות, ושמם הרשמי חזר להיות זרעית. את המחויבות לשמו של הנדבן פתר יו"ר ועדת המשנה לשמות יישובים בוועדת השמות הממשלתית, יהודה זיו, איש חכם, בר אוריין ואוהב ארץ ישראל והשפה העברית, כשהגדיר את זרעית כראשי התיבות: זכר רוזנוולד עמנו יישאר תמיד. וכך הכל בא על מקומו בשלום.

זרעית שכֵנה למושבים שתולה ונטועה ושלושתם נושאים שמות של פעולות חקלאיות: זריעה, נטיעה ושתילה. בפעולות השתילה, הנטיעה והזריעה, שלושת היישובים הכו שורשים ציוניים באדמת הגליל ועיצבו את גבולה של מדינת ישראל.

מושב זרעית הוקם בידי בני מושבים במסגרת מבצע סו"ס = "סוף סוף", לייהוד הגליל (כשהאתגר הציוני הזה לא נחשב למילה גסה). היישוב עלה לכותרות כאשר בסמוך לו נחטפו בידי חיזבאללה חיילי צה"ל רגב וגולדווסר, אירוע שבעקבותיו פרצה מלחמת לבנון השניה.

– יהי זכרו של יהודה זיו ברוך!

* אורי הייטנר

צרור הערות 3.6.20  

* העיקרון הדמוגרפי – במפת הריבונות המתגבשת, נכון להציב את ההיבט הדמוגרפי כאחד הפרמטרים המרכזיים. העיקרון צריך להיות: מקסימום שטחי ארץ ישראל בריבונות ישראל. מינימום ערבים בריבונות ישראל.

זה העיקרון שעמד מאחורי תכנית אלון, תכנית השדרה הכפולה, מורשתו המדינית של רבין, תכנית הדרך השלישית וזה גם העיקרון המרכזי במפת תכנית טראמפ.

מן הראוי שהחלת הריבונות תהיה באוריינטציה של עיצוב מפת הקבע של מדינת ישראל, המבוססת על פשרה טריטוריאלית ביהודה ושומרון, שבה שטחי ארץ ישראל הנחוצים לביטחון המדינה ואינם מסכנים את זהותה ודמותה כמדינה יהודית דמוקרטית יהיו בריבונות ישראל. שטחי ארץ ישראל המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים ומסכנים את זהותה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית לא יהיו בריבונות ישראל. אזורים אלה יהיו בשליטת הרש"פ במטרה שבבוא היום ישתייכו למדינת ירדנית פלשתינאים החיה בשלום לצד ישראל.

"לא לוותר על מה שאי אפשר לוותר. לוותר על מה שאי אפשר לא לוותר". הציטוט הזה של הסופר והפובליציסט בנימין גלאי (ג. בנימין) היה המוטו של התכנית המדינית של "הדרך השלישית" באמצע שנות ה-90. התכנית התבססה על תכנית אלון מעודכנת על פי המציאות ההתיישבותית שהשתנתה מאז ימיו של אלון. כמו בתכנית אלון, הבסיס של תכנית זו היה זכותנו על כל חלקי ארץ ישראל, זכותנו לריבונות והתיישבות בחבלי א"י ששוחררו במלחמת מגן צודקת, ההכרח בגבולות בני הגנה לישראל ובראש ובראשונה שליטה בבקעת הירדן רבתי, כולל המדרונות המזרחיים של יהודה ושומרון ובשמירת גושי היישובים ביו"ש (אז היה מדובר גם על גוש קטיף) בידינו. ולצד אלה, הבנה שאי אפשר להיות מדינה יהודית דמוקרטית לאורך זמן, ללא רוב יהודי מוצק לדורות, ולכן אין ברירה אלא לסגת מן האזורים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים.

על העיקרון הזה ניתן לגבש קונצנזוס לאומי רחב ותמיכה אמריקאית.

איני מאמין שניתן לקיים מדינה פלשתינאית נוספת בין ישראל לירדן, גם לא על כל שטחי יו"ש ובטח לא על חלק מהם. חייבים לצאת מהקופסה שבין הירדן והים, לפשרה טריטוריאלית בין ישראל למדינה ירדנית פלשתינאית, בגבולות המבוססים על עקרונות תכנית טראמפ. נכון להיום אין לכך היתכנות (היום אין היתכנות לשום הסדר וכבר ראינו שהפלשתינאים דחו תכניות לנסיגה מלאה), אך זאת הדרך לפתרון עתידי של שלום.

אין לקבל את תכנית טראמפ כמקשה אחת, כיוון שיש בה מרכיב הרסני – "חילופי שטחים", כלומר נסיגה משטחים ריבוניים של ישראל כ"פיצוי" על החלת ריבונותנו בחלק מן השטחים. את הרעיון הזה יש לדחות. אולם תכנית טראמפ, בשינויים מסוימים, צריכה להיות הבסיס לפשרה ביהודה ושומרון.

אני מתנגד להחלת ריבונות על יישובים מבודדים שיהיו מובלעות בשטח הפלשתינאי. חלק מאותם יישובים צריכים להיות בצד הישראלי, ולשם כך יש לעדכן את המפה. ואלה שלא – בבוא הסדר הקבע נכון יהיה להעתיק אותם בהסכמה (בוודאי שלא בכפיה) לגוש היישובים הקרוב. אבל יש להשאיר רצף טריטוריאלי של ריבונות פלשתינאית באזורים שיישארו בידם. 

* בהסכמה רחבה – אחד הטיעונים העיקריים נגד החלת הריבונות, הוא שמדובר בצעד משמעותי מאוד, מרחיק לכת, משנה מציאות, שאסור לעשות אותו ללא קונצנזוס לאומי, בתמיכת מחצית העם בלבד.

אני מודה שהטיעון הזה אכן רציני, יותר מן הטיעונים האחרים. אבל עם יד על הלב – האם אלה שטוענים זאת, אמרו כך בהסכם אוסלו שחצי העם התנגד לו? האם הם אמרו כך בהתנתקות שחצי העם התנגד לה? האם הם אמרו כך כאשר ממשלות ישראליות נשאו ונתנו על נסיגה מהגולן, כאשר רוב העם התנגד לכך, מתוך תקווה שכאשר יהיה הסכם ויפחידו את העם ממלחמה נוראה אם ההסכם יידחה, יגרדו איזה 50%? האם הם אמרו כך כאשר ברק ואח"כ אולמרט הציעו נסיגה מלאה, חלוקת ירושלים ויתור על בקעת הירדן? הרי גם אז נשמעה הטענה הזאת, ותשובתם הייתה שגם רוב של אחד הוא רוב, וזו הדמוקרטיה, ושהטענה הזאת פופוליסטית ודמגוגית ולא דמוקרטית וכו' וכו'.

יש קונצנזוס לאומי רחב על בקעת הירדן ועל גושי היישובים. נכון, יש התנגדות להחלה חד-צדדית של הריבונות. ראוי להכשיר לכך את הלבבות, וקשה לעשות זאת בחברה מקוטבת כל כך וכאשר ראש הממשלה מפלג את העם (לא סביב סוגיה אידיאולוגית אלא סביב האינטרס המשפטי הפרטי שלו, שהוא הצליח בדרכיו הדמגוגיות לשכנע חצי מהעם שהוא יושב יחד אתו על ספסל הנאשמים). אבל את חלון ההזדמנויות של החלת ריבונות בתמיכת ארה"ב אסור לנו להחמיץ.

* מי הריבון – אני בעד החלת ריבונות ישראל על הנגב. כן, כן, על הנגב. הנגב הוא בריבונות ישראלית, אך הריבונות אינה ממומשת. הנגב היה לשטח הפקר. הפזורה הבדואית הפכה לשליטה הבלתי פורמלית ומדינת ישראל, משטרת ישראל, פשוט נעלמו. השתלטות על קרקעות הלאום, בניה בלתי חוקית, טרור חקלאי, הברחות סמים, פוליגמיה, פרוטקשן, גניבת נשק סיטונאית ממחנות צה"ל. אין שם מדינה. הגיע הזמן שמדינת ישראל תחזיר את ריבונותה לנגב.

ובאשר לגניבות הנשק והתחמושת ממחנות צה"ל – יש לנהוג כלפי מי שחודרים למחנה צה"ל בדיוק כפי שהיינו נוהגים בפלשתינאים שהיו חודרים למחנה של צה"ל ביהודה ושומרון. 

* עשור לפיגוע מרמרה – בחדשות 12 שודרה כתבה מצוינת במלאת עשור לפיגוע מרמרה. לפני הכתבה אמרה יונית לוי "האירוע שגרם למשבר ביחסים עם טורקיה, שלא הסתיים עד היום". לא, לא האירוע גרם למשבר, אלא המשבר גרם לפיגוע. את המשבר חולל ארדואן, הרודן הטורקי, איסלמיסט קנאי, אנטישמי ותומך טרור, שהפך בעלת ברית של ישראל למדינת אויב. בפיגוע מרמרה הוא הפך מתומך טרור למפעיל טרור.

הכתבה, שכללה צילומים והקלטות ששודרו לראשונה, היטיבה להציג את המקצועיות, הגבורה והנחישות של לוחמי השייטת. כן נראה תפקידה המרכזי בפיגוע של הח"כית לשעבר, מהרשימה האנטי ישראלית המשותפת, חנין זועבי, שהייתה בין המחבלים ופעלה למנוע את הגעת הלוחמים לחבריהם הפצועים. חשבתי על רעיון העוועים של הקמת ממשלה התלויה ברצונם הרע של אנטי ישראלים תומכי טרור כמותה. דמיינתי דיון בממשלה על התמודדות עם פיגוע דוֹמֶה, כאשר קיומה תלוי במי שנמצאים עם המחבלים, בצד של המחבלים, כחלק מן המחבלים.

ולא יכולתי שלא לזכור את מה שלא הוזכר בכתבה – ההשפלה הלאומית שהנחיל לנו נתניהו, בהתנצלות המתרפסת בפני ארדואן על הפיגוע שלו נגדנו ותשלום הפיצויים למשפחות המחבלים. ההשפלה נעשתה. הפיוס שהיא נועדה לקדם לא נראה באופק. רק השבוע הרודן הטורקי שב ואיים על ישראל.

* סוגיה אחת – במלאת עשור לפיגוע מרמרה, שבוצע בידי מחבלים איסלמיסטים קנאים וחברת כנסת ישראלית מטעם המפלגה האנטי ישראלית (שאז עוד לא הייתה משותפת), נערכו במקומות שונים בארץ ובעולם הפגנות תמיכה במחבלים ובמטרותיהם. כזכור, המחבלים הגדירו את פעולתם "משט השיבה", ובכך הגדירו את מטרתם: הטבעת מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים. כאשר הם "מחו" נגד ה"מצור" על עזה, כוונתם לכך שיש גבול בין ישראל לעזה שאינו מאפשר לעזתים "לשוב" כלומר לחדור לישראל ולהציף אותה, כפי שהייתה מטרת הפגנות ה"שיבה". הרי לאחר שישראל נסוגה מכל רצועת עזה, הם אינם יכולים להלין על "אקיבוש" של עזה, וברור שמלחמתם נגד "אקיבוש" היא נגד קיבוש יפו.

כמובן, שחברי הכנסת של הרשימה האנטי ישראלית, שכמעט הוקמה ממשלה ישראלית שקיומה תלוי ברצונה הרע, היו כוכבי ההפגנות. ובהודעה שהוציאו נכתב: "… יחד עם הפליטים הפלסטינים ברחבי העולם, ועם תושבי הגדה שתחת משטר הכיבוש אנחנו מציינים עשור להתקפה על משט החירות". האם רק תושבי "הגדה" תחת "קיבוש"? אם תרצו אין זו "הגדה". תעיד על כך החולצה שלבש בהפגנה ח"כ מטאנס שחאדה מהרשימה האנטי ישראלית המשותפת. על החולצה הודפסה מפת מדינת ישראל ולצדה נכתב "פלסטין" ו"יפו-עזה עם אחד, סוגיה אחת". כלומר אין הבדל בין הסוגיה של יפו לסוגיה של עזה. הפתרון לסוגיית יפו זהה לפתרון של סוגיית עזה – הסתלקות היהודים וגירוש כל יהודי. "יפו-עזה סוגיה אחת" – הכוונה אינה שתקום תל-אביב בסמוך לעזה, אלא שגורל תל-אביב הוא כגורל גוש קטיף. כאשר עלו קולות שקראו לעקור את נצרים הסמוכה לעזה, הגיב עליהם אריק שרון, זמן קצר לפני שהתהפך: "דין נצרים כדין תל-אביב" והיום הם אומרים: "דין תל-אביב כדין נצרים", ובמשפט אחד "יפו-עזה סוגיה אחת".

ח"כ תומא סלימאן השתתפה אף היא בהפגנה, והתרברבה ש"ישראל התנצלה ונתנה פיצוי על פעילותה". הנה, זה מה שהשיגה מדיניות הפייסנות המתרפסת של נתניהו. הוא רק סיפק תחמושת ולגיטימציה לשונאי ישראל. 

* לשכות השׁרים – בספר יחזקאל פרק מ, מתואר מטס של הנביא הגולה יחזקאל מעל שמי ירושלים, 14 שנים לאחר החורבן, ובחזונו הוא מתאר את בניין בית המקדש. רוב התיאור הוא מפרט טכני, משמים למדי, אך מבצבצת בו פנינה. "וּמִחוּצָה לַשַּׁעַר הַפְּנִימִי לִשְׁכוֹת שָׁרִים בֶּחָצֵר הַפְּנִימִי, אֲשֶׁר אֶל כֶּתֶף שַׁעַר הַצָּפוֹן, וּפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ הַדָּרוֹם, אֶחָד אֶל כֶּתֶף שַׁעַר הַקָּדִים, פְּנֵי דֶּרֶךְ הַצָּפֹן". בין תיאורי פונקציות הלשכות כלשכות של הקרבת קרבנות, לא נשכח מקומם של השָׁרִים. ואם מישהו לא הבחין, מדובר בשָׁרִים בשי"ן ימנית, כלומר לא מיניסטרים אלא משוררים, זמרים; מדובר באמנים.

התרבות והאמנות מקבלות מקום של כבוד בבית המקדש!

ב"שיר התעסוקה" מתאר מאיר אריאל את הגשמת הציונות, הן בידי הפועלים במעברה והן בידי החקלאים בהתיישבות העובדת, כהשתקפות ההתלהבות וההתנדבות של בוני המשכן, כמתואר בתורה.

אריאל מציג רשימה ארוכה של בעלי מקצוע נחוצים לבניין המשכן אז ולבניין הארץ היום. ובין השאר הוא מביע ספק, ולצדו משאלה:

וכאן תוקף אותי ספק משטח הבידור:

האם לכל המקצועות יקציאו זמן שידור?

אז רק עוד את האמנים, חושבי המחשבות

המציירים צורות הנרקמות, הנגלפות.

הראני את האמנים, המציירים את המחשבות.

ביופי הפיוטי הגאוני שלו, המציא אריאל מילה חדשה: יקציאו. זה שילוב של יקצו למקצוע. הספק של המשורר, הוא האם במעשה החלוצי של בניין הארץ יקצו לִשְׁכוֹת שָׁרִים? אריאל יודע שללא חזון יפרע עם, וללא חושבי המחשבות והמציירים את המחשבות, אי אפשר יהיה לגשר על הפער שבין המציאות והחזון, ואנו עלולים לשקוע באפרוריות ארצית חסרת השראה.

את בית המקדש השני, ולא פחות מכך את בית המקדש השלישי, אי אפשר לבנות ללא השיר.

אם לא שרת לי שיר עדיין, שירה לי מזמור חדש

שהוא עתיק מיין ומתוק מדבש.

שיר שהוא כבן אלפיים ובכל יום חדש –

ייבנה, ייבנה, ייבנה המקדש.

(נעמי שמר, "שירו של אבא").

ונקווה שבתהליך החזרה לשגרה מן הקורונה, לא נשכח את האמנים, שבלעדיהם – חיינו דלים ועניים.

* המקנא אתה לי? – בפרשת השבוע, "בהעלותך", מסופר שמשה הקים מועצת חכמים בת 70 איש. אותם זקנים יהיו לנביאים ובכך יקלו על העומס הבלתי אנושי בו נתון משה, המנהיג לבדו את העם.

ובשעה שמתכנסים השבעים ומתנבאים, מגיע רץ אל פמליית משה ומלשין על שני אנשים נוספים, שאינם משבעים הזקנים, המתנבאים אף הם במחנה – אלדד ומידד. יהושע, יועצו ועוזרו של משה מייעץ לו לכלוא אותם. תשובת משה היא מופת למנהיגות משתפת, וראוי ללמוד ולחקות אותה בכל רמה של מנהיגות: וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה: הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי? וּמִי יִתֵּן כָּל-עַם יְהוָה נְבִיאִים, כִּי-יִתֵּן יְהוָה אֶת-רוּחוֹ עֲלֵיהֶם.

* הצב המעופף – אמיר דרורי, חבר קיבוץ מרום גולן, נהרג בתאונת דרכים ליד ברכת רם.

אמיר היה מדריך טיולי הג'יפים מספר 1 באזור. הקים וניהל את חברת "הצב המעופף" – הרפתקאות שטח ברחבי הגולן וספארי לכל המשפחה. רבים מאתנו – בני נוער ומבוגרים, טיילנו בהדרכתו. הפעם האחרונה שטיילתי אתו, הייתה בטיול ג'יפים לילי לצוות שאני מרכז באורטל, לפני כשנתיים. כל טיול עמו היה חוויה יוצאת דופן של למידה, רכיבה, ופינוק. הוא הכיר כל פינה בגולן ובגליל, וידע לקחת אותנו לפינות נסתרות, שלא הייתה לנו כל דרך אחרת להגיע אליהן.

אין צוות באורטל וביישובי הגולן, כולל קבוצות הילדים והנוער, שלא טייל אתו ובהדרכתו, וכך גם תלמידי בתי הספר בגולן.

כשניהלתי את מתנ"ס הגולן, אמיר עבד במתנ"ס כמאמן כדורגל ילדים וכמדריך חוגי סיירות, מה שמעיד על מגוון עיסוקיו. הוא היה המדריך של בני עמוס בחוג סיירות. הוא גם היה הכוכב הבלתי מעורער של ליגת היישובים בכדורסל, ויותר מפעם הענקתי לו את גביע הטורניר.

אמיר היה ג'יפאי מעולה ומנוסה מאוד, ואף על פי כן נהרג בהתהפכות הג'יפ שלו.

אבל כבד שורר ביישובי צפון הגולן.

יהי זכרו ברוך!

* ביד הלשון 

אספסוף – המילה אספסוף היא מילה יחידאית בתנ"ך, המופיעה בפרשת השבוע, פרשת "בהעלותך": "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. זָכַרְנוּ אֶת-הַדָּגָה אֲשֶׁר-נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם, אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת-הַבְּצָלִים וְאֶת-הַשּׁוּמִים" ("במדבר" יא, ד-ה).

אז מהו אספסוף? אנו משתמשים במילה כביטוי שלילי להמון, להמון גס, להמון אלים, לאנשי שוליים, מתגודדי רחוב, לקט ריקים ופוחזים. כך גם חז"ל מפרשים אותו, ואף משתמשים בביטוי "ערב רב", המופיע בספר שמות, ומתייחס למצרים שנספחו לבני ישראל בצאתם ממצרים ובהמשך היו גורם מתסיס בקרב בני ישראל.

גם רש"י, בעקבות חז"ל, מגדיר את האספסוף כמהגרים הזרים שנספחו והיו מוקד שלילי. הוא מציין את הפסוק הפותח את הפרק: "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי יְהוָה, וַיִּשְׁמַע יְהוָה, וַיִּחַר אַפּוֹ, וַתִּבְעַר-בָּם אֵשׁ יְהוָה, וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה". כלומר בתחילת הפרשה דומה היה שמדובר באנשי שוליים, "מקצה המחנה", כלומר אנשי הקצוות. כאשר בערה האש בקצה המחנה, דומה היה שהתסיסה חלפה. אך בהמשך נאמר בפירוש: "האספסוף אשר בקרבו", מכאן שהוא חדר למרכזי ההשפעה, ואז הוא מסוכן הרבה יותר.

* "חדשות בן עזר"

דרשה לפרשת "נשא" ולשבועות

דרשה לפרשת "נשא" ולשבועות, קבלת שבת באורטל 29.5.20 

בשבוע שעבר, בפרשת "במדבר" קראנו על המפקד של בני ישראל, לקראת כיבוש ארץ כנען (משימה שכפי שנלמד בשבועות הבאים נדחתה ב-39 שנים בשל חטא המרגלים). שבט אחד לא השתתף במפקד – שבט לוי, המכהן בקודש.

כשדיברנו על כך כאן, נשמעה הערה שכבר אז היו משתמטים, כמו החרדים בימינו. ואכן, זה הנראטיב של החרדים, "שתורתם אומנותם": "אנחנו שבט לוי, הפטורים מצבא ופרנסה", הם נוטים להגדיר עצמם ביוהרה ויומרה, כתירוץ להשתמטותם משירות בצה"ל ומעבודה.

פרשת "נשא" מפריכה את היומרה. אכן, שבט לוי נבדל משאר השבטים ואינו נספר במניין הצבא, אבל מסיבה הפוכה מהפרשנות החרדית. שבט לוי הוא הסיירת המובחרת של בני ישראל. בפרשת "נשא" יש מפקד מיוחד של שבט לוי למשפחותם, והם מוגדרים בפירוש, במילה המפורשת – צבא.

תפקידו של שבט לוי הוא האבטחה והנשיאה של המשכן. זו המשימה הביטחונית המסוכנת ביותר, בשל הנגיעה בקודש שעלולה להמית את כל מי שאינו מדייק בפרטי הפרטים של תכנית ההפעלה. זו המשימה הקרבית ביותר, כיוון שמדובר באבטחת הנשק הסודי של ישראל. בעתיד עוד ניפגש עם הארון וניווכח בכך, כאשר הארון יובא לשדה הקרב כדי לסייע לניצחון ישראל. נקרא על האסון הנורא של נפילתו בשבי פלישתים. נלמד על רבבות ההרוגים כתוצאה מדליפת חומרי הקדושה שבארון, מה שהביא את הפלישתים להחזירו לישראל כעבור שבעה חודשי שבי. מלאכתם של הלוויים היא הקשה ביותר מבחינה פיזית – נשיאת המשכן לאורך המסע במדבר. באף יחידה אחרת לא נשאו הלוחמים פק"לים כבדים כל כך. חשבו רק על נשיאת המנורה העשויה זהב טהור. ומלאכתם של הלוויים היא העבודה הקשה ביותר, וכולה מלאכת כפיים – הפירוק וההרכבה מחדש של המשכן לאורך המסע כולו.

הלוויים המשרתים ביחידת העילית הם רק בני 30 עד 50. למה רק מגיל 30? יש צורך בשלושים שנות הכשרה למשימה, ויש צורך בבשלות, אחריות וקור רוח, שספק אם יש לצעירים יותר. ומדוע עד גיל 50, בניגוד לשירות הצבאי של שאר העם, שהוא עד גיל 60? בשל הקושי הפיזי.

ומה עשו בוגרי הסיירת בצאתם לפנסיה מוקדמת בגיל 50? בפרקי אבות נאמר: "בן חמישים לעצה". הם הפכו ליועצים, כרבים מיוצאי היחידות המובחרות.

אנו חוגגים היום את חג שבועות, חג הביכורים, חג הקציר, חג מתן תורה. ואיך מתקשרת פרשת השבוע לחג מתן תורה. פרשת "נשא" היא הפרשה השניה בספר במדבר, וגם התורה נתנה במדבר. ספר במדבר מתאר את הנדודים והמעשים במדבר, בתקופת האינקובציה של עם ישראל בין יציאת מצרים לכניסה לארץ ישראל, התקופה שבה הפך מאוסף של עבדים לעם. ולא בכדי, התורה ניתנה לעם ישראל במדבר, ולא אחרי הכניסה לארץ ישראל.

חז"ל הסבירו מדוע ניתנה תורה במדבר: "שלא להטיל מחלוקת בין השבטים, שלא יהיה זה אומר בארצי נתנה תורה וזה אומר בארצי נתנה תורה. לפיכך נתנה תורה במדבר … במקום הפקר", כלומר לא בנחלה של שבט מסוים, אלא באזור שאינו בבעלותו של אף אחד. אחד המאפיינים של המדבר הוא העדר קניין. המדבר שייך לכולם. הסבר אחר של חז"ל הוא: "בשלושה דברים נמשלה תורה: במדבר, באש ובמים. לומר לך, מה אלו חינם, אף דברי תורה חינם לכל באי עולם". המאפיין של המדבר במדרש זה, הוא שהמדבר פתוח לכולם. הוא אינו עולה כסף. כל אחד יכול למצוא בו את מקומו. ולכך נמשלה התורה, שאף היא פתוחה לכולם, וכל אחד מוזמן ללמוד בה, לפרש אותה ולדרוש, כהבנתו, על פי ערכיו ובהתאם לתקופה שבה הוא חי.

בקריאת התורה של שבועות, אנו קוראים את סיפור מעמד הר סיני ומתן תורה, ואת הציווי למסור את הביכורים של כל גידול לבית המקדש. שיאה של הקריאה, היא קריאת עשרת הדברות, ונחזור ונקרא אותם כאן:

אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.

לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי, לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ. לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם, כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא, פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשׂנְאָי, וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי.

לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא, כִּי לֹא יְנַקֶּה ה' אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא.

זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ, וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ. לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם, וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ.

כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.

לֹא תִרְצַח.

לֹא תִנְאָף.

לֹא תִגְנֹב.

לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר.

לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ. לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ.

הערה לפרשת בהעלותך תשע"ד

פורסם ערב פרשת בהעלותך תשע"ד, על רקע סערה באורטל בנושא אוכל, בקבוצת הפייסבוק של אורטל:

בהעלותך תשע"ד, בדף הפייסבוק של אורטל

פרשת השבוע, פרשת "בהעלותך", מתרחשת סמוך לכניסת בני ישראל לא"י. אולם כידוע, וכפי שנקרא בשבוע הבא, כניסתם נדחתה ב-39 שנים. הטריגר היה פרשת המרגלים, אך היה זה רק סימפטום לכך שמדובר בעם של עבדים.

השבוע, בפרשת "בהעלותך", התכונה הזאת באה לידי ביטוי באופן אחר. וכך זה מתחיל: "ויהי העם כמתאוננים רע באוזני ה'". אלוהים כועס ומבעיר אש בקצה המחנה. העם צועק, משה מתפלל לאלוהים, והוא עוצר את האש. ויקרא למקום ההוא תבערה.

על מה מתאוננים בני ישראל? על כך אנו קוראים במרד הבא: ד וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. ה זָכַרְנוּ אֶת-הַדָּגָה אֲשֶׁר-נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת-הַבְּצָלִים וְאֶת-הַשּׁוּמִים.

לפני שנה יצאו מעבדות קשה ונוראה לחירות, קיבלו את התורה, הם עומדים להיכנס לארץ ישראל בדרכם לגאולה הגדולה. ומה מעסיק אותם? האוכל לא מספיק טוב.

משה עובר בקרב העם ורואה שהבכי הוא כללי, בפתח כל אוהל יושבת המשפחה ובוכה. הוא על סף יאוש, ופונה בתחינה אל האלוהים: לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא-מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת-מַשָּׂא כָּל-הָעָם הַזֶּה עָלָי. יב הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל-הָעָם הַזֶּה אִם-אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי-תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת-הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו. יג מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל-הָעָם הַזֶּה כִּי-יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה-לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה. יד לֹא-אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת-כָּל-הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי. טו וְאִם-כָּכָה אַתְּ-עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם-מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל-אֶרְאֶה בְּרָעָתִי.

אלוהים מגיב על דרישת העם ושולח לו שלוים, שיהיה להם בשר, אך מלווה את המתן בברכה, שבלשוננו הייתה נשמעת כמו: "שתחנקו". ובלשון המקרא: "עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא". ומכאן הביטוי, "יצא לי מהאף".

ולמה נזכרתי בזה? לא יודע. סתם. משום מה חשבתי, דווקא היום, שאולי יש בנו איזה גנים מובנים של לקטר על האוכל. מצד שני… כנראה שזה לא בדיוק משהו שאנחנו צריכים להתפאר בו.

 

דרשה לפרשת "בהר-בחוקותיי" תש"ף

דרשה בקבלת שבת בגינה הקהילתית באורטל (אחרי חודשיים של קבלות שבת מקוונות בקבוצת הפייסבוק הקהילתית)

בכל שנה שאינה מעוברת, אנו קוראים יחד את שתי הפרשות הסוגרות את ספר "ויקרא" – "בהר סיני" ו"בחוקותיי".

פרשת "בהר סיני" עוסקת בעיקרה במצוות חברתיות, שנועדו להבטיח צדק בחלוקת העושר בחברה, לצמצם פערים בין עניים ועשירים ולהדק את הערבות ההדדית.

המצווה המרכזית היא מצוות היובל, הקובעת שאחת לחמישים שנה, תחזורנה כל הנחלות לחלוקתן הראשונית. מי שבחמישים השנים שחלפו התעשר ורכש עוד ועוד נדל"ן, יחזור לנחלה הבסיסית שלו. מי שבחמישים השנים איבד את נחלתו או חלקים ממנה, יקבל אותה שוב. וכך, נוצר איזון בין כלכלה חופשית, המאפשרת התעשרות ויצירת פערים, לבין חברה שוויונית צודקת. מצד אחד, ניתן להתעשר ומודעים לכך שבמציאות קשֶה שלא לפעור פערים, אך יש לאזן אותם בחוקים שונים כמו השמיטה, המופיעה אף היא בפרשה, או לקט, שכחה ופאה, שקראנו בשבוע שעבר. אך אחת לחמישים שנה, ניתנת מחדש הזדמנות שווה לכל, להיכנס למשחק הכלכלי בתנאי פתיחה שווים והוגנים. השיטה הזאת מבטיחה שמשחק השוק יהיה מאוזן, הפערים יהיו סבירים והביטוי "שוויון הזדמנויות" יקבל משמעות אמתית, ולא יהיה ססמה ריקה שמשמעותה – הזדמנות לאי-שוויון.

בשנת היובל משוחררים כל העבדים. בחברה הקדומה, שבה רוב בני האדם היו עבדים ונחשבו לרכוש בעליהם, חוקי העבד העברי מגינים על העבדים, הופכים אותם למעשה לשכירים ומגבילים לשבע שנים את תקופת עבדותם. וביובל – שחרור כללי. זהו ביטוי של שנאת העבדות ושאיפה לעולם שאין בו עבדות.

החוקים החברתיים של התורה נוגעים לנגעים החברתיים של התקופה. הם אינם רלוונטיים כמות שהם בימינו. מה שרלוונטי הוא הרוח של חתירה לצדק חברתי ושוויון והצורך לתקן את הנגעים החברתיים בכל תקופה.

פרשת "בחוקותיי" מאיימת בקללות נמרצות, שאוזניים תצילנה, אם העם לא ילך בחוקי התורה ומרעיפה ברכות נפלאות על מי שיקיימו את המצוות.

אני רואה את החיבור של שתי הפרשות, בהבטחת הברכה לחברה שתחתור לצדק חברתי.

לא אצטט בערב שבת קסום זה מן הקללות, אלא אציג טעימה מן הברכות המובטחות לחברה מתוקנת: "אִם-בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת-מִצְו‍ֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם, וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ, וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ. וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת-בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת-זָרַע, וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם. וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם".

ההפטרה שאנו קוראים בשבת, היא ההפטרה של פרשת "בחוקותיי", ובה אומר הנביא ירמיהו: "וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל-מַיִם וְעַל-יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו, וְלֹא יִרְאֶה כִּי-יָבֹא חֹם, וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי".

הגיגים לפרשת "אחרי מות – קדושים" תש"ף

מאז פרוץ הקורונה, בית המדרש הגלילי/גולני "מעגלים" הפסיק את פגישותיו בחצור הגלילית. אבל יש זום, וכך בית המדרש אינו מושבת.

מדי שבוע בערב שבת, אנו מקבלים את השבת בזום. אחד או שניים מהחברים דורשים את פרשת השבוע ולאחר מכן מקיימים שיחה חופשית.

אני דרשתי שתי פרשות בשבועות הקודמים.

אשחזר כאן מספר דברים שאמרתי היום בשיחה, חלקם כתגובה לדברים שאמרו קודמיי:

– יש הבדל מהותי בין אמרתו של הלל הזקן "השנוא עליך אל תעשה לחברך", למה שדורשת מאתנו הפרשה: "ואהבת לרעך כמוך". "השנוא עליך אל תעשה לחברך" – זו האתיקה הליברלית. חיה ותן לחיות. אל תפריע לאחר, אל תפגע בו כפי שאינך רוצה שיפגע בך.

זה יפה, זה הבסיס ליכולת לקיים חברה, אבל הפרשה דורשת מאתנו הרבה יותר. היא דורשת מאתנו להיות אקטיביים, להיות אכפתיים לאחר, לאהוב אותו, לעשות למענו. וכשר' עקיבא קבע ש"ואהבת לרעך כמוך" הוא כלל גדול בתורה, הוא אמר שזה המפתח להבנת התורה כולה; להבין מהי דורשת מאתנו.

– למה המשך הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" הוא "אני ה'"? הפירוש שלי הוא שהאמירה הזאת נועדה להזהיר מפני מי שמזלזלים במצוות שבין אדם לחברו; מי שמוכנים לקבל אדם כ"גדול בתורה" גם אם הוא פוגע בבני אדם, לוקח שוחד, עבריין. האמירה היא: לא. המצוות שבין אדם לחברו הן המצוות שבין אדם למקום. הן הדבר החשוב. זה מה שאלוהים רוצה מאתנו.

– "היו קדושים" דורשת מאתנו הפרשה. מה פירוש להיות קדוש? לכאורה, הקדושה היא בלתי מושגת, היא אוטופיה, היא מגדלור שעלינו ללכת לאורו, וככל שנתקרב אליו הוא יתרחק, ולכן איננו יכולים להיות קדושים. אבל אני מפרש את הפרשה, בכך שהקדושה היא במעשים המכוונים לשם, כל אותן מצוות שמופיעות בפרשה הזאת.

– הדרישות בפרשת "קדושים" הן אוניברסליות. ראוי לדרוש אותן מכל אדם באשר הוא אדם. לא רק יהודי צריך לא לקלל חרש, לכבד את הזקן, לעזור לחלש וכד'. נכון. אבל השאלה היא מה אני כיהודי לוקח מהמורשת שלי. אני כיהודי בוחר לקחת ממנה את המוסר של פרשת "קדושים". כלומר, גם את המוסר האוניברסלי שלי, אני בוחר לחפש במורשת היהודית ולקחת אותה מן היהדות, וכשיש פרשה כזו, אני מנסה לאמץ אותה.

– בפרשת "קדושים" אני רוצה להעלות על נס, ולהקדיש לזכרו ולעילוי נשמתו את הדברים שלי ואולי את המפגש כולו – את הרב הבר, שהלך בשבוע שעבר לעולמו ממחלת הקורונה. הוא בעיניי התגלמות המוסר היהודי של פרשת "קדושים". הוא נפטר צעיר מאוד, בן 55, אך בזכות פועלו בעמותת "מתנת חיים", הוא הניע 800 אנשים לתרום כליה לאנשים שאינם מכירים. מה יותר "ואהבת לרעך כמוך", כמופת וכמצווה אקטיבית, הדורשת מאתנו לעשות בפועל למען האחר?

לפעמים אני שואל את עצמי, האם אותה תורה נתנה לרב הבר ול"רב" ברלנד. ברלנד הוא התגלמות האגואיזם המוחלט, הנצלני, המוכן לשעבד כל אדם למען התאוות שלו. הרב הבר הוא מופת של אלטרואיזם. זאת היהדות שלאורה אני מנסה ללכת.

– בטקס הדלקת המשואות, ריגשה את כולנו רנה אביטבול בת ה-92 שכל כולה אהבת האדם ועשיה למען הזולת. הבחירה בה להשיא משואה והאהבה שהיא קיבלה מן הציבור, מגלמים פסוק נוסף מן הפרשה: "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן".