דרשה לשבועות ולפרשת "נשא" תשפ"ג

כאשר השבת צמודה לחג השבועות, אנו זוכים, למעשה, לחג כפול, עמוס באירועים אך בנחת, בלי לחץ.

פתחנו את החג בסעודת החג החלבית, החגיגית, במגרש הכדורגל, עם מסכת החג והריקודים. המשכנו הבוקר בטקס הביכורים היפה ורב המשתתפים במטע. לאחר מכן מלחמת מים, בהובלת הנוער. את תיקון ליל שבועות, העברנו לליל שבת, הערב ב-21:00 במועדון. וגם קבלת השבת היא חלק מאירועי החג ונעסוק בה בעיקר בתכני החג. כבר מספר שנים אנו עורכים את קבלת השבת הסמוכה לשבועות בגינה הקהילתית. האמת היא שהגינה ידעה ימים טובים מאלה, ונקווה שקבלת השבת תעורר את חידושה.

חג השבועות הוא חג מן התורה, חג חקלאי, שבו אנו חוגגים את קציר החיטה ומביאים לבית המקדש את ביכורי קציר חיטים. לאחר שבית המקדש חרב ועם ישראל גלה מארצו, עשו חז"ל את הרפורמה המשמעותית ביותר של היהדות, שהצילה אותו מכליה; יצרו יהדות שמתאימה למציאות החדשה, ועיקרה הוא הספר, לימוד התורה, בית המדרש ובית הכנסת. התוכן החדש שהוענק לחג השבועות, הוא חג מתן תורה.

החלוצים ששבו לארץ ישראל בראשית הציונות והכו שורשים באדמת המולדת, חידשו את החג החקלאי. את הביכורים הם תרמו לקק"ל, במקום לבית המקדש. היום אנו מסתפקים בהצגת הביכורים, כולל ביכורי הבטן. כאשר החלו חגיגות הביכורים, התעוררה סערה בארץ. החוגים הדתיים קצפו על כך שקדושת החג מחוללת, באירוע שנוסעים בו בטרקטורים ויש בו, לשיטתם, חילול חג המוני.

חברי הקיבוצים האמינו בדרכם, האמינו שהם משיבים את עטרת החג ליושנה, מתחברים למקורות החג ומחיים אותם ומעניקים נופך של קדושה לחיי החולין שלהם, המבוססים על חקלאות. כך כתב יוסקוביץ', מחלוצי אשדות יעקב בשנת 1925: "מכאן סוד קנאותנו לחג צעיר זה, שאנו אומרים לחוג כרצוננו וכאשר עם ליבנו. ואמרנו: אשר עשינו בחיי החולין שלנו נעשה גם לחג שלנו. ערכים קרקעיים אלה וחתירה זו למגע בלתי אמצעי עם הטבע ועם ענפי עבודה בראשיתיים הממלאים את ישותנו כל ימות השנה ביצירתנו ובמפעלנו – לאלה אנו רוצים למצוא ביטוי הולם בימי חג ומועד. לא מקרי הוא הדבר, שבחלקנו נפל הגורל להשיב לחגי הטבע את דמותם הראשונית, להשיב לעם השב לאדמתו את חגי אדמתו".

יורם טהרלב, בהומור האופייני לו, שיתף את חוויית חג הביכורים בילדותו ביגור, בהרבה פחות פאתוס:

אני יושב על חבילת שחת

ועל ראשי זר, ושושנים שלוש,

ודוקר לי בתחת

ודוקר לי בראש.

לצד המעשה היהודי המשמעותי של חידוש החגים החקלאים, נטשו הקיבוצים והחברה החילונית כולה, את התוכן האחר של החג, שהתקדש במשך אלפים שנה – חג מתן תורה. זהו אובדן תרבותי משמעותי, וצר על כך. אולם דווקא בקיבוצים, התחדש במתכונת חדשה תיקון ליל שבועות, אותו מנהג שהחלו שכנינו המקובלים בצפת במאה ה-16, של לימוד תורה לאורך הלילה. חידש את המנהג מאיר איילי בקיבוץ יפעת בשנות השישים, ומאז בהדרגה נפוץ המנהג לקיבוצים רבים ומהתנועה הקיבוצית החוצה לעולם ההתחדשות היהודית בחברה הישראלית כולה. באורטל אנו עורכים תיקון מדי שנה כבר כעשור וחצי, ואתם מוזמנים להצטרף אלינו בשעה 21:00 במועדון.

פרשת השבוע היא פרשת "נשא", הפרשה הארוכה בתורה. יש הרבה מה לדרוש ולדבר על הפרשה, וניתן להפליג עמה לסוגיות אקטואליות כמו שאלת הגיוס וההשתמטות, מעמד האישה, אלימות נגד נשים וקנאות של גברים. באווירה החגיגית הזאת, בחרתי מתוך הפרשה שלושה פסוקים נפלאים ומרגשים, נוסח ברכת הכוהנים. טקסט ברכת הכוהנים הוא הטקסט התנ"כי העתיק ביותר שהתגלה בחפירות ארכיאולוגיות. זהו טקסט שקוראים הכוהנים בבית הכנסת בשבתות ובחגים, ובאמצע שבוע לרוב רק החזן קורא אותו בחזרה על תפילת עמידה. ובבתים רבים, מברכים בה ההורים את ילדיהם מדי ליל שבת.

יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ.

יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ.

יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.

דרשה לפרשת "במדבר", קבלת שבת באורטל 19.5.23

המשורר, המסאי והמחנך בארי צימרמן ז"ל, בן קיבוץ משמר השרון וחבר גבעת חיים איחוד עד אחרית ימיו, פרסם לפני למעלה מעשרים שנה ספרון בשם "דורש טוב לתורה". מכל פרשה מפרשות השבוע הוא בחר פסוק אחד, וכתב עליו מדרש-שיר.

בפרשת "במדבר" הפסוק הוא "איש על דגלו, באותות לבית אבותם, יחנו בני ישראל מנגד, סביב לאוהל מועד".

הוא דרש את הפסוק בשיר הבא:

אבותינו מנגד לבית אבותם

חנו.

בית חדש הקימו, מנהג אבותם

שינו.

כך נבראנו, קרועי מועד

נבוכי תאריך

מחדשי חידושים כשצריך

וכשלא צריך.

בא מועד, עת לשוב

בית אבותינו

להפוך את הרבים

לרבותינו.

אוהל מועד הוא שלנו

אם יש בו או אין בו אל

ואנחנו סביבו נחנה

ככל בני ישראל.

השיר עצמו אומר "דרשני" וניתן לדרוש בו כל מילה וכל פסוק. השבוע לימדתי אותו בשיעור פרשת השבוע ב"אדם ואדמה". תקצר היריעה לעשות כן בפורמט של דרשה בקבלת שבת. אומר רק את תמצית המסר שלו – בארי מתפלמס עם דור המייסדים של הקיבוץ שרחק מן המסורת וקרע אותנו ממנה, וטוען שהגיע המועד שנחזור ונאמץ את המסורת. "אם יש בו או אין בו אל", כלומר ללא קשר לשאלת האמונה באל. סביב המסורת, כתרבות חיים, נחנה ככל בני ישראל.

מסורת כזו היא, למשל, פרשת השבוע, ציר הזמן של השנה העברית, לצד חגי ישראל, אותה הוא קיים בספרון הזה. וגם אנו מקיימים אותו בקבלת השבת, שאנו עורכים מדי שבוע, כבר 15 שנה.

לב פרשת "במדבר" הוא מפקד של בני ישראל. אנו רואים במפקד הזה מפגן של עוצמה, של סדר ומשמעת למופת. דו"ח מודיעיני של האויב שיצפה במסדר, ידווח למפקדיו על צבא מאורגן וממושמע. בעוד שבועיים, בפרשת המרגלים, ניווכח כיצד העוצמה הזאת, שהיא עוצמה חיצונית, תתפורר, בהעדר חוסן לאומי, ובאיזו קלות מאס העם בארץ חמדה, ונדון על כך לארבעים שנות נדודים.

הרמנו בראשית קבלת השבת כוסית לכבוד הולדת ספרי השני "אל נאחר רגע נכסף". הספר עוסק בתנועת העבודה וההתיישבות בגולן 1967-1969. לקראת קבלת השבת ניסיתי למצוא את החיבור בין הספר לפרשה.

בדומה לאופוריה של המפקד בפרשת השבוע, כך ניתן לראות את האופוריה בתנועות ההתיישבות ובראש ובראשונה בקיבוץ המאוחד לאחר המלחמה. הייתה אמונה שהנה, בעקבות הניצחון, הנוער בקיבוצים, בתנועות הנוער, בחברה הישראלית ובתפוצות הגולה יתגייס כולו למבצע התיישבות אדיר, שיחזיר את תנועת העבודה לימי תפארתה הגדולים כתנועה מגשימה. טבנקין, מנהיג הקיבוץ המאוחד, דיבר על הקמת מאה קיבוצים בני מאה חברים כל אחד בתוך שנה!

מהר מאוד התברר שהנוער לא נענה לקריאה, למעט קומץ קטן. הפער בין החזון ליכולת להגשים אותו הוא פער דרמטי, כמעט בלתי נתפס. תנועת העבודה, במהותה, היא תנועה של הגשמה, לפני היותה מפלגה פוליטית. שקיעתה כתנועה מגשימה, בימים שהייתה בשיא כוחה הפוליטית, הטרים את שקיעתה הפוליטית. עם זאת, אותו קומץ שעלה לגולן, יצר את מפעל ההתיישבות הנפלא שלנו, הכה שורשים באדמת הבזלת הגולנית, עיצב את גבול המדינה ויישם את ריבונותה על הגולן.

היום הוא יום ירושלים (שנחוג אתמול בשל השבת). לצערי, בעשרים-שלושים השנים האחרונות, הוא כמעט ואינו נחוג בציבור החילוני. אני מקווה שהוא יחזור לגדלותו, גם באורטל. בינתיים אנו מקפידים לציין אותו בקבלות השבת.

נשיר יחד את שירו של המשורר והמלחין, בן בית השיטה, שנפל במלחמת יום הכיפורים, יוסף שריג, "אור וירושלים".

ושממו עליה אויביכם (פרשת בחוקותי תשפ"א)

אנו קוראים השבוע שתי פרשות: "בהר סיני" ו"בחוקותיי". פרשת "בחוקותיי" (פרשה שיש לי אליה קשר עמוק, כי זו פרשת הבר-מצוה של בני הבכור עמוס), נפתחת בהבטחת שפע ועושר וברכה והצלחה לעם ישראל בארצו "אם בחוקותיי תלכו". ואם לאו? בהמשך הפרשה מוטחת בעם ישראל קללת חורבן וגלות ושממה בארץ ישראל. ודווקא בפסוקים הקשים הללו, מופיע פסוק מעניין: "וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ". השימותי את הארץ – זה ברור. זה מתיישב היטב עם נבואת החורבן והשממה. אך מה משמעות "שממו עליה אויביכם"?

מסביר הרמב"ן: "אין ארצנו מקבלת את אויבינו; וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו, כי לא תימצא בכל היישוב [כלומר בעולם כולו] ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר הייתה נושבת מעולם והיא חרבה כמוה, כי מאז יצאנו ממנה לא קיבלה אומה ולשון וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידה".

הרמב"ן טוען, שגם כאשר העם היהודי נענש וגולה מארצו, כפי שהוא מגלה לה נאמנות, כך גם היא מגלה לו נאמנות. עובדה – אף עם אחר לא השתרש בה, לא היכה בה שורשים, לא יצר בה בית לאומי, לא יצר בה תרבות לאומית. ארץ ישראל אינה נושאת את כובשיה ורק בניה שהוגלו ממנה יוכלו להחיות ולהם היא מצפה.

הרמב"ן עלה לארץ ישראל מספר בשנת 1265, ואף ניסה לחדש את היישוב היהודי בירושלים. הוא גילה ארץ שוממת, חרבה וריקה.

הפירוש של הרמב"ן לכך הוא מיסטי – הארץ דחתה את כובשיה כי היא ממתינה לבניה. אך הוא מתאר מציאות היסטורית עובדתית. הפירוש למציאות הזה אינו רק מיסטי אלא גם היסטורי. אף עם בהיסטוריה לא ראה בארץ ישראל את מולדתו ואכן, היא לא הייתה מולדתו של אף עם. לעומת זאת, כל מהות קיומו של העם היהודי, ומה שהחזיק אותו כעם בכל שנות הגולה הדוויה, היה הזיקה העמוקה למולדתו ההיסטורית, לארץ ישראל. זיקה וקשר עמוק שלא חדלו לרגע, מעולם. ולכן, כאשר העם היהודי החל לחזור למולדתו, הוא מיד הכה בה שורשים, יישב אותה, פיתח אותה והקים בה את מדינת הלאום שלו. מי שכופר בזכות ההיסטורית של העם היהודי על ארץ ישראל, כופר למעשה בעצם קיומו של עם ישראל, כי אין ולא היה עם יהודי ללא הזיקה הזאת. ארץ ישראל כשמה כן היא – ארצו של ישראל, ארצו של עם ישראל, ארצו של העם היהודי.

צרור הערות ‏3.5.23

* אין לנו ארץ אחרת – שירו הנפלא של אהוד מנור "אין לי ארץ אחרת", נבחר כשיר ה-75, במצעד של רשת ג' ו"ישראל היום".

זה אחד השירים הפטריוטיים ביותר שנכתבו כאן. אהוד מנור, ששכל את אחיו האהוב יהודה במלחמת ההתשה, כתב מספר שירים סופר פטריוטיים, שהמסר שלהם הוא מסר ה"צומוד" – מה שלא יהיה, ומה שלא יקרה, וכל מחיר שנדרש לשלם, זוהי ארצנו, זו מולדתנו, ולעולם לא ננטוש אותה. כך בשירו "יליד הארץ", שכתב אחרי ששמע את אמו מביעה ספקות, אחרי נפילת בנה הצעיר, אם לא הייתה זו טעות לעלות לארץ. "אבא, שר אני לך, על שיום אחד, קמת ותלך. אמא, זה השיר הוא לך, על ימי לכתך, אחרי אבי לכאן". אגב, את השיר הזה, באותה הכרת טובה, קראתי על קברו של אבי, בהלווייתו. ולאחר מלחמת יום הכיפורים, שבה נפלו רבים מחבריו של אהוד מנור, ודורו ספג מכה קשה ואיומה, הוא כתב את "ללכת שבי אחריך". הוא כתב למולדת, אותה הוא הגדיר "ארץ של חלב, מרור ודבש", כן גם מרור: לשאת חלום מבטן, מדורות,

לשאול באביבייך נחמה,

לחיות על פני ובתוכי האדמה

הנוראה והיפה הזאת.

כן, לפעמים האדמה היפה הזאת היא גם נוראה, אבל אנחנו הולכים שבי אחריה, נושאי חלום הדורות.

וכך גם "אין לי ארץ אחרת", כן, גם אם אדמתי בוערת. כן, נילחם על דמותה אם היא שינתה את פניה, לא נוותר, אבל אין לנו ארץ אחרת. לא נמיר אותה לעולם בארץ אחרת.

מה הפלא, שגדעון לוי, עוכר ישראל, פרסם בשוקניה פשקוויל נגד השיר ונגד הבחירה בו? הרי כל ישותו היא תיעוב לרעיון שכאן הוא ביתנו. הרי הוא לא הסתפק בהשתתפות בטקס הפיגולים של חילול יום הזיכרון בטקס הסלט שערבב את חללי המלחמה לתקומת ישראל, קיומה וביטחונה עם חללי המלחמה להשמדת ישראל ולרצח יהודים, אלא למחרת, ביום הזיכרון עצמו, הוא לא עלה לקברו של גדעון בכרך, שנפל בתש"ח ועל שמו הוא נקרא, אלא לבית הקברות במחנה הפליטים ג'נין, להשתטח על קברי מחבלים ולפרסם את הפרובוקציה בשוקניה.

את "אין לי ארץ אחרת" הוא הציג כשיר "בכייני". השיר, כמו השירים האחרים שציינתי, הוא ההיפך מבכיינות. זו לא קובלנה על כך שאנחנו מסכנים, אין לנו ארץ אחרת, אלא להיפך – זה מסר גאה שזו מולדתנו, כאן אנו מכים את שורשינו, כאן אנו שמים קץ לתופעת היהודי הנודד, כי אנו נושאים חלום מבטן ודורות, החלום "שסבא שר אותו לאבא", כפי שכתב מנור בשירו "חי", והיום אנחנו מגשימים אותו. אבל אצל לוי, זו "התקרבנות", כאילו אנחנו מייללים שאין לנו ארץ אחרת, כדי להצדיק את העוולות שאנו עושים לערבים.

ומה המסר הפוליטי של ג. האו האו? בטח תחשבו שהוא יכתוב, שאם אין לנו ארץ אחרת, למה אנחנו "קובשים" גם את הארץ של הפלשתינאים בלה בלה בלה. כלומר, שעלינו להסתפק במדינה בקווי 4 ביוני 1967. אם כך אתם חושבים – טעיתם.

אכן, "קבשנו" ארץ לא לנו. אך לא ב-1967. והארץ שאינה שלנו אינה רק ממזרח לקו הירוק. אנחנו "עם שכבש ארץ מידי עם אחר, נישל אותו וגירש אותו מארצו והניח אותו מדמם, מושפל, חסר זכויות וחסר כבוד זה 100 שנים ויותר — זו כבר חוצפה אחת יותר מדי לקונן על שאין לו ארץ ספייר, כמו שהוא חושב שמגיע לו". מאה שנה ויותר. כלומר הגזל של ארצו של עם אחר, אינו ב-1967, גם לא ב-1948 אלא יותר ממאה שנה. ובשיר, אנו כביכול מקטרים על כך שאין לנו עוד ארץ, כלומר אנחנו לא מסתפקים בארץ לא לנו ש"קבשנו" מבעליה החוקיים באכזריות נוראה לפני יותר ממאה שנה, אלא אנחנו רוצים עוד.

* לֹא בָּא לְנַשְּׁקוֹ אֶלָּא לְנָשְּׁכוֹ – יואל שרון, מ"מ בסיירת חרוב, חצה עם חייליו במלחמת יום הכיפורים את תעלת סואץ. בקרב קשה ועקוב מדם בעיר סואץ, איבד יואל 16 מתוך 19 לוחמיו והוא עצמו נפצע קשה והוא משותק לחלוטין בפלג גופו התחתון.

מדי מוצ"ש, חמוש בכיסא גלגלים ודגל הלאום, הוא מגיע לקפלן, להיאבק על דמותה של ישראל כמדינת חוק דמוקרטית. "כפי שאז התאבדנו על הגבולות, כך נתאבד מול הניסיונות לשנות את פניה של המדינה הזאת", הוא אומר.

מדי שנה הוא עולה ביום הזיכרון לבית העלמין בבאר שבע, שם טמונים ארבעה מרעיו לנשק. השנה, כאשר שמע על מזימתו של הכהניסט להגיע לבית הקברות ולחלל את הטקס בנוכחותו ובנאומו, הוא כתב לו מכתב אישי רגשי, והזמין אותו להיפגש עמו לשיחה מלב אל לב בחלקה שבה טמונים רעיו. הפגישה התקיימה במתחם המאובטח ולא בחלקה המבוקשת, על פי הנחיית השב"כ. הם נפגשו לפני ואחרי הנאום. לפני הנאום הוא הפציר בבן גביר להתחשב ברגשות המשפחות ולא לנאום. כמובן שבן גביר צפצף על בקשתו. הרי הוא הביא אתו קהל מעודדים, מאות כהניסטים שיריעו לו ויהפכו את טקס יום הזיכרון להפגנת בחירות של עוצמה כהניסטית.

יואל שרון, איש יקר, טוב ותמים. בתמימותו נתן לגיטימציה לטינופת הכהניסטית, שעשה עליו סיבוב תעמולתי. מודע היטב למצלמות "כאן 11" בן גביר חיבק אותו וגיפף אותו ונישק אותו וחינטרש את החרטא על "אתה אח שלי" ו"אני אוהב אותך אהבת נפש". וכאשר יואל רצה לממש את מטרת המפגש, לדבר על לבו ולהסביר לו את עמדתו, הוא מרח אותו בציניות מרושעת ומקפיאת דם, באמירות זולות כמו "בוא נשאיר את הפוליטיקה מחוץ לבית הקברות"… הוא, שבא אך ורק לעשות פוליטיקה כהניסטית אומר זאת, ללא בושה.

לבי לבי ליואל שרון. אני לא מקנא בו. אחרי כל מה שעבר בחיים, רק זה עוד היה חסר לו – להתחבק ולהתנשק עם הדוצ'ה.

בספר בראשית, בסיפור על פגישתם של עשו ויעקב אחרי עשרות שנות נתק, כתוב על עשו "וישקהו"; את יעקב. ומעל כל אות במילה הזאת, מופיעה נקודה. הנקודה הזאת היא פתח לפרשנויות. מה היא באה להגיד לנו? דרש רבי ינאי: "לָמָּה נָקוּד עָלָיו? אֶלָּא מְלַמֵּד, שֶׁלֹא בָּא לְנַשְּׁקוֹ אֶלָּא לְנָשְּׁכוֹ, וְנַעֲשָׂה צַוָּארוֹ שֶׁל אָבִינוּ יַעֲקֹב שֶׁל שַׁיִשׁ וְקָהוּ שִׁנָּיו שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע".

איני יודע לגבי עשו, אך ברור מהי נשיקתו של אותו רשע, בן גביר.

* נפל – השר ל"ביטחון" לאומני צריך להקיף את עצמו באבנים וסס"ל (סרט סימון לבן) ולכתוב שלט: נֶפֶל.

* היכונו להכרזה – עוד מעט בן גביר ייצא לרחוב, יאסוף סביבו קהל ויצהיר שהנחה לצאת מחר למבצע "חומת מגן" בעזה.

* קונסיליירי – תוך שמתקיים המו"מ בבית הנשיא, שנועד להציל את החברה הישראלית באמצעות הגעה לפשרה על רפורמה משפטית קונסטרוקטיבית בהסכמה לאומית רחבה, גורמים בקואליציה ממשיכים להתניע את הדי-9. כעת הם שוקדים על הצעת חוק חדשה, על פיה היועמ"ש יהיה מינוי פוליטי של כל ממשלה חדשה. הם לא רוצים יועץ משפטי, שנועד להבטיח שהממשלה תנהג על פי חוק, אלא קונסיליירי, כמקובל במשפחות פשע. הם רוצים למנות לתפקיד עוכרי דין מן הזן של גוטליב או כינרת בראשי.

הם גם מציעים הפרדה בין תפקיד היועמ"ש לתפקיד פרקליט המדינה. אני תומך בהפרדה כזו ומציע אותה כבר שנים רבות. אבל הכוונה שלי הפוכה לכוונה שלהם. אני רוצה מינוי תובע ראשי במשרה מלאה, שאינו מתחכך כל היום עם רוה"מ והשרים כמו היועמ"ש, וכך יוכל בראש נקי מהשפעות זרות להיות מצביא המלחמה בשחיתות הממשלתית. זו מהות תפקידו של התובע הראשי. לכן, אסור שהממשלה תמנה אותו, אלא ועדה בלתי תלויה, שאחד מחבריה יהיה שר המשפטים, ולבטח לא מעבר מזה. הכוונה שלהם הפוכה. הם רוצים שהממשלה תמנה בובה לתפקיד הזה, כדי לחלץ את נתניהו מאימת הדין.

מה שיקבע האם החוק לפיצול תפקיד היועמ"ש ראוי ויש לקבלו, או מושחת שיש לדחותו, הוא השאלה מי ממנה את התובע.

למרות הניסיונות להמשיך ולהחריף את המהפכה, אני בעד להמשיך ביתר שאת את המו"מ על הסכמה לאומית רחבה. יש לנהל את ההידברות כאילו אין מהפכה ולהילחם במהפכה כאילו אין הידברות.

*  במלחמת אחים אני משתמט.

* הלכה ואין מורין כן – הצעת חוק הגיוס הלאומי של יאיר לפיד, על פיה תחול חובת שירות צבאי או לאומי ומי שלא יתייצב יעמוד לדין, היא ההצעה הצודקת ביותר, הנכונה ביותר והראויה ביותר. יתר על כן, היא ההצעה הצודקת היחידה.

ההצעה הזאת היא אידיאל, אבל יש רק בעיה קטנה. היא אינה ישימה. ולכן היא אוטופיה. פירוש המילה אוטופיה היא – אי מקום. כלומר, מקום שאינו קיים.

אי אפשר לתקן באבחת חרב חולי ורקב בני 75 שנים. אין לקבל את ההצעה הממשלתית המסתמנת, שבה החוק יכיר בהשתמטות כהליך נורמלי. יש לחפש דרכים חכמות להגדלה בהדרגה של נתוני הגיוס והשרות הלאומי, ולא באמצעות חרב ההעמדה לדין, כי לא נוכל להתמודד עם אלפי משתמטים שיכנסו לכלא ולבטח לא נוכל לרפא כך את החולי.

יש מושג הלכתי שנקרא: הלכה ואין מורין כן. אלו הלכות לא מעשיות, שעליהן נאמר בפירוש שזו ההלכה ולכן זו האמת, ואף על פי כן אין פועלים על פיה, כי היא אינה מעשית, מסיבות שונות. כזו תהיה הצעת לפיד אם תתקבל. היא תישאר על הנייר.

לפיד יודע זאת. זו הצעה פופוליסטית.

* דיפלומטית דגולה – למראה ההתפרעות החוליגנית בכנסת של השרה למעמד האישה, לא נותר לנו אלא להצטער על שהפסדנו דיפלומטית דגולה בניו-יורק.

אלמלא הייתה לנו הגוטליב, אפשר היה לחשוב שמאי גולן היא תחתית החבית.

* הבושה הגדולה – הדבר המביש ביותר בפתיחת מושב הכנסת, לא היה ההתפרעות של מאי גולן, אלא בחירתה לשרה למעמד האישה.

* להחזיר את הגופה – יש להחזיר את גופתו של בכיר הג'יהאד חדר עדנאן למשפחתו, בהקדם האפשרי.

מתי? מיד עם החזרת גופותיהם של אורון שאול והדר גולדין. ויחד אתו, נחזיר את כל הגופות של כל המחבלים.

* פיגוע התאבדות – שביתת רעב למוות של מחבל בכלא הישראלי, הוא פיגוע התאבדות. הנה, המחבל עדנאן שבת למוות ומיד נורו רקטות לעבר יישובים אזרחיים בישראל. מי יודע לאיזו הסלמה הדבר יביא, ואם לא הפעם, בפיגוע ההתאבדות הבא.

את הפיגוע הזה ניתן למנוע. איך? פשוט מאוד. בהזנה בכפיה.

יצקצקו המצקצקים על הפגיעה בזכויותיו בלה בלה בלה. האיש הוא אסיר. בעצם היותו אסיר נפגעות זכויות בסיסיות יותר מהזכות לבצע פיגוע התאבדות, כמו הזכות להיות חופשי. כן, אז גם הזכות לבצע פיגוע התאבדות תישלל מהמחבלים בכלא.

אם אסיר מנסה להתאבד בתליה, מיד יורידו אותו מן החבל. הוא הדין במי שמנסה להתאבד בהרעבה עצמית. במיוחד לנוכח הנזק הצפוי לנו מהפיגוע, שעלול להוביל לשפיכות דמים.

* משוואה מתמטית – אלכוהול פי שלושה מהמותר = תינוק מת.

* גן סמטוחאי – "גן דו-לשוני". "בית ספר דו-לשוני". אלו הגדרות מכובסות. השומע יחשוב שמדובר בבית ספר ששם דגש על לימוד שפה שניה, נניח ערבית, ומטפח את לימודהּ.

ולא היא. מדובר בגן דו-לאומי, כלומר בגן שמתחנכים בו יחד בני שני עמים.

נו, ומה רע בזה?

תשובתי היא: נו, ומה טוב בזה?

בעיניי מדובר במפגע חינוכי. הילדים שלי התחנכו במערכת החינוך הקיבוצית החל מבית התינוקות, ומשם עברו לפעוטון ולגן, ולמערכות החינוך הפורמלי האזוריות ולמערכת החינוך החברתית הקהילתית של אורטל וזו של הגולן. ולאורך כל שנותיהם במערכת, הם למדו, למשל, את לוח השנה העברי ואת חגי ישראל, שהם החגים שלנו. הם למדו שפסח הוא חג שלנו ויום העצמאות הוא חג שלנו וכך גם שבועות. והם חגגו כל אחד מחגי ישראל, כמי שיודעים שזו תרבותם, שהם חלק ממשהו גדול יותר; הם חלק ממשפחה, הם חלק מקהילה, הם חלק מעם. ולעם הזה יש תרבות לאומית והיא תרבותם. ולעם הזה יש זהות לאומית והיא זהותם.

לאיזו זהות מתחנכים הילדים בגן ה"דו-לשוני"? מה החגים שלהם? מה התרבות שלהם? מה הזהות שלהם? מי הם?

זה חינוך לטשטוש הזהות, זה חינוך לסמטוחה תרבותית, לאומית וזהותית, שבה הילד לא ידע מי ה"אנחנו" שלו. ומי שאינו יודע מי ה"אנחנו" שלו, לא יידע גם מי ה"אני" שלו. זה חינוך מובנה לסמטוחה.

אלה ארבעת הסעיפים הראשונים במסמך מטרות החינוך הממלכתי, כפי שגובשו כאשר אמנון רובינשטיין ממרצ היה שר החינוך:

(1) לחנך אדם להיות אוהב אדם, אוהב עמו ואוהב ארצו, אזרח נאמן למדינת ישראל, המכבד את הוריו ואת משפחתו, את מורשתו, את זהותו התרבותית ואת לשונו;

(2) להנחיל את העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל ואת ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ולפתח יחס של כבוד לזכויות האדם, לחירויות היסוד, לערכים דמוקרטיים, לשמירת החוק, לתרבותו ולהשקפותיו של הזולת, וכן לחנך לחתירה לשלום ולסובלנות ביחסים בין בני אדם ובין עמים;

(3) ללמד את תולדות ארץ ישראל ומדינת ישראל;

(4) ללמד את תורת ישראל, תולדות העם היהודי, מורשת ישראל והמסורת היהודית, להנחיל את תודעת זכר השואה והגבורה, ולחנך לכבדם.

החינוך הסמטוחאי סותר את המטרות הללו. במקום לחנך את הילד לכבד "את מורשתו, את זהותו התרבותית ואת לשונו" הוא מחנך את הילד לטשטש את מורשתו, את זהותו התרבותית ואת לשונו.

לכאורה, החינוך הסמטוחאי מקדם את המטרה "לחנך לחתירה לשלום ולסובלנות ביחסים בין בני אדם ובין עמים". ולא היא. שלום בין עמים, לא יבוא באמצעות טשטוש היותם עמים שונים. שלום בין עמים יתבסס על הביטחון של בני העמים בזהותם, וממנה הם יוכלו לגשת לשלום. שום שלום לא יושג באמצעות הפיכת שני עמים לעם אחד, שתי תרבויות לתרבות אחד, שתי זהויות לזהות אחת.

לכאורה החינוך הסמטוחאי מקדם את המטרה "לפתח יחס של כבוד… לתרבותו ולהשקפותיו של הזולת". אך כדי לכבד את תרבותו של הזולת, עליי להכיר בכך שהוא זולת. וכדי שאכיר בכך שהזולת הוא זולת, עליי להכיר את זהותי ותרבותי.

בעיניי, החינוך הסמטוחאי, המתקרא בכיבוסית "דו-לשוני", הוא חינוך קלוקל. 

* זו הלוויה של אבא שלה – סיסמאות כמו "אין דמוקרטיה עם כיבוש" וכיו"ב, שנואות עליי. אבל לא פחות שנוא עליי השיח המתלהם על בחירתה של שירה גפן ללבוש חולצה עם הסיסמה הזאת בהלוויית אביה, יהונתן גפן.

מי שהיטיב לנסח את תחושתי בנדון הוא חנוך דאום: "זו הייתה הלוויה של אבא שלה, לא של אבא שלי, וזו חולצה שהיא לבשה, לא חולצה שהיא הכריחה אחרים ללבוש וכן, היא רצתה להעביר מסר שגם אבא שלה האמין בו במסע הלוויה שלו – איך יכולה להיות לי על כך טרוניה ואיך לעזאזל זה הפך לדיון ציבורי?"

גם איש הימין אראל סג"ל אמר דברים ברוח זו: "הבנתי שיש ביקורת על הבת שלו. קיבינימט, מי אתם? מה אכפת לכם? מה זה עניינכם? לכל בן אדם מותר להביע את עמדותיו בכל דרך אפשרית, בטח ובטח בהלוויה של אביו. זו נראית בעיניי תרעומת מגוחכת מאוד. אני מכבד אותה על הבעת העמדה הזאת. אני לא בטוח שהחבר'ה שמפגינים היום יסכימו אתה".

אני מסכים אתו שהחבר'ה שמפגינים היום, ברובם, לא יסכימו אתה.

* פרס הזֶמֶר העברי – פרס ישראל שהוענק לדקלון, אינו פרס ישראל לזֶמֶר המזרחי או הים תיכוני, אלא פרס ישראל לזֶמֶר העברי. בדיוק כפי שלמועמד הראשון, שלמה ארצי, שבצעד יהיר ולא ממלכתי סירב לפרס, לא הוצע פרס לזֶמֶר האשכנזי, אלא לזמר העברי.

לזמר העברי יש סגנונות שונים, חלקם על רקע מוצא, רובם על רקעים של סגנון מוסיקלי, וכולם יחד הם הזמר העברי. המגוון הזה הוא יופיו של הזמר העברי.

דקלון אינו זמר מזרחי אלא זמר ישראלי, כפי שאביהו מדינה, שקיבל את הפרס אשתקד, אינו יוצר וזמר מזרחי אלא ישראלי וכפי שנורית הירש, שקיבלה את הפרס לפניו, אינה יוצרת אשכנזית אלא ישראלית. הישראליות אינה ביטוי למגזר אחד בישראל, אלא היא כוללת את כל הגוונים.

* חג לדורות – דברים שכתבתי בזכות השימוש במושג "חג העצמאות" ולא "יום העצמאות", פתחו ויכוח עם קורא העומד על המסורת על פיה המושג חג, נוגע רק לחגים שנצטווינו על חגיגתם בתורה ונצטווינו להקריב בהם קורבן.

את רשימת החגים אנו קוראים בפרשת השבוע, פרשת "אמור". חג העצמאות אינו כלול בה, כמו גם חנוכה, פורים, טו בשבט, לג בעומר, וגם לא ימי הזיכרון לאומיים – יום השואה ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

אולם החגים המופיעים בפרשה שלנו הם היסוד ללוח השנה העברי, שעל פיו פועמים חיינו עד היום, כעבור 3,000 שנה. העובדה שאנו חוגגים היום חגים שנקבעו לפני אלפי שנים, היא סוד קיומו של העם היהודי; היא הביטוי לחיותו של העם היהודי, לחיותה של התרבות היהודית.

החגים שאותם אנו חוגגים היום ובראשם חג העצמאות, הם המשך טבעי למסורת ישראל וחלק אינטגרלי בלוח השנה העברי. האתגר שלנו, הוא שיהודים בעוד אלפי שנים יחגגו את חג העצמאות, כפי שאנו חוגגים היום את חג הפסח ואת סוכות. 

          * ביד הלשון

אזולאי – אזולאי הוא שם משפחה נפוץ בקרב כוהנים ביהדות מרוקו ואלג'יר.

מה מקור השם? על פי אחת הסברות, הוא ראשי תיבות של הנשים שאסור לכהן לקחת לאישה, על פי פרשת השבוע, פרשת "אמור": "אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ כִּי קָדֹשׁ הוּא לֵאלֹהָיו". א – אישה. ז – זונה. ו- וחללה. לאי – לא י(קחו).

אני בספק אם הסברה נכונה. לא נראה לי שהשם שכהן ירצה לשאת הוא שמות האסורות עליו. ואם זאת הייתה הסיבה, מדוע נגרע מקומה של הגרושה?

הסברים נוספים לשם: אזול היא ברכת שלום בשפה הבֶּרְבֶּרִית, אזיל היא המילה "טוב" באותה שפה, והפירוש בספרדית הוא "כחול עיניים".

* "חדשות בן עזר"

לימוד פרשת "אמור" – עונג שבת מקוון, "מעגלים" 8.5.20

יגאל כנען על השאת המשואה בידי עדי אלטשולר, מייסדת "כנפיים של קרמבו":

"כשילדיי היו בגיל בית ספר, התחלתי לשמוע על מחנות של תנועות הנוער. הרוב היה קלאסי, מסעות, התנדבויות, מחנות שדה. כמו שאני עשיתי בצופים, ואשתי בבני עקיבא. לאט לאט, התחלתי לשמוע סיפורים, על צרכים מיוחדים, וכסאות גלגלים, ועיוותים שונים, עד שפעילויות החופשה לבשו פנים שונות לגמרי. סוגים שונים של נכויות ושל פיגור. סיפורים על הליכה לשירותים. ליווי של מקצועות פרא רפואיים [שגיאת הכתיב במקור א.ה.], עלות מטורפת של כסף, יציאה לפארקי שעשועים והנאות מוגזמות.

"זה מתחבר עם העמדה הנוצרית של החיבור ל'חלש', שעברה גלגול לעמדה פוסט מודרנית נוצרית שמקדשת את הנכה, החלש. רואה אפילו בציון נכותו פגיעה. לכן אנחנו אשמים, 'החברה'. ולכן הם לא חלשים, הם 'מאותגרים פיזית', והחזק, רחמנא ליצלן, לא צריך לממש את עוצמתו, אלא להתבייש בה ולהפעיל את כל רגשי אשמתו על חריגותו מהשוויון המיוחל כדי להעצים את החלש.

"במחנות האלה הבנות הן נושאות הדגל. האמפתיה, האנושיות, החום, באים לידי ביטוי ואילו הבנים מרגישים חלשים ומיותרים קצת בתכונותיהם הגבריות. אומץ, מצוינות, תחרותיות".

אנטי אנושי ואנטי יהודי. ונגד המהות של הציונות הדתית ושל החברה החרדית. דרוויזינזם אנושי, עם "גישת האדם" העליון הניטשיאני – חברת ג'ונגל שבו החזק אוכל את החלש. מה לזה וליהדות. אבל… הד לפרשת השבוע.

מגבלות על עבודת הכוהנים.

"אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו. כִּי כָל-אִישׁ אֲשֶׁר-בּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב אִישׁ עִוֵּר אוֹ פִסֵּחַ אוֹ חָרֻם אוֹ שָׂרוּעַ. אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר-יִהְיֶה בוֹ שֶׁבֶר רָגֶל אוֹ שֶׁבֶר יָד. אוֹ-גִבֵּן אוֹ-דַק אוֹ תְּבַלֻּל בְּעֵינוֹ אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת אוֹ מְרוֹחַ אָשֶׁךְ. כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר-בּוֹ מוּם מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב אֶת-אִשֵּׁי יְהוָה. מוּם בּוֹ. אֵת לֶחֶם אֱלֹהָיו לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב" (ויקרא כא, ז-כא).

נורא. גם זה חלק מן המורשת שלנו. להתמודד עם זה. ההתמודדות הראויה בעיניי – לכבד את הרעיון של דרישה מאנשי הציבור לחתור לשלמות, אך לא פיזית כי אם רוחנית – ניקיון כפיים, טוהר מידות, יושרה וכו'.

* התאמות – וְאִישׁ כִּי-יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ. שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן, כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ" (ויקרא כד, יט-כ).

האם אלימות היא פתרון? היא המסר נגד אלימות? הטריד את חז"ל.

עין תחת עין – ממון. איך? הרי כתוב ברור, מודגש, חזרות. לא הסתדר לחז"ל עם התפיסה המוסרית שלהם בזמנם ושינו. מהלך משפטי מזהיר, כדי לשמר את הפסוק, אך להתאים את תכניו. כך פסקו הסנהדרין כבר בימי בית שני. במהלך הדורות אבד האומץ ההלכתי הפרשני. הקראים של השולחן ערוך.

* פרשת החגים. הפלא הגדול – אחרי 3,000 שנה. איך? שימור ושינוי. אלמלא השכלנו אחרי חורבן הבית… גם היום. להתאים לנו, לימינו, לערכינו. ולהוסיף חגים מקודשים כמו יום העצמאות.

* לקט ופאה: וּבְקֻצְרְכֶם אֶת-קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא-תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. 

חובתו של החזק לתת משלו למען החלשים. לא כגמילות חסדים, שהיא מבורכת בפני עצמה, אלא כחוק. הביטוי בימינו – מס דיפרנציאלי. לוקחים יותר מהחזק, למעל כלל החברה ולמען רווחת החלשים.

* המשפט המסיים: "מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם, כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה". נגד האו-או – בעד הגם וגם. אין סתירה בין לאומי ואוניברסלי, בין מדינה יהודית ודמוקרטית, בין להיות יהודי ולהיות אדם. לא משחק סכום אפס, אלא כלים שלובים. גם האוניברסלי שלנו הוא יהודי.

צרור הערות ‏26.4.23

* אחד מרגעי השפל – המחאות, הצעקות, ההפרעות והמהומות בטקסי יום הזיכרון, הן אחד מרגעי השפל בתולדות מדינת ישראל. שום מחאה, צודקת ככל שתהיה, אינה מצדיקה אותן.

זו לא הפעם הראשונה שזה קורה. כך היה למשל אשתקד, בעת נאומו של בנט בהר הרצל. וכפי שזה היה מגונה אז, כך זה מגונה היום.

טקסי הזיכרון צריכים להיות מעל לכל מחלוקת.

האם נכון היה לשלוח את השרים והח"כים למרות שההפרעות היו צפויות, או שנכון היה להימנע מכך השנה כדי לחסוך מאתנו את המראות?

זו דילמה קשה, אך לדעתי צדק גלנט כשהתעקש שהשרים ישתתפו. הם נבחרי הציבור ומייצגים את המדינה, והרי האזכרות אינן פרטיות, אלא ממלכתיות.

עם זאת, ניתן היה לצפות מן הממשלה ליתר רגישות, שכל ישר ואחריות; לדעת מי ראוי להישלח לבתי הקברות ומי לא. בן גביר, האיש המגלם באישיותו, באופיו, בדעותיו ובהיסטוריה שלו את כל הרע והמכוער בחיינו, אינו האיש שראוי לייצג את הממשלה והכנסת בטקס זיכרון. ואף על פי כן, לא למען כבודו של הכהניסט, אלא למען כבוד הנופלים, לא היה נכון להפוך את האזכרה לזירת התגוששות. נכון יותר היה להחרים את הטקס.

יו"ר יד לבנים מאשים את בן גביר, שהתעקש לבוא ולנאום ובכך גרם למחזה המכוער בבאר שבע. אני לא מאשים אותו, כי ממנו אין לי שום ציפיות. אני בטוח שהוא נהנה מהמהומה – להיות במרכז העניינים, לעשות עוד פרובוקציות. הרי כבר שלושים שנה הוא פרובוקציה מהלכת. אני מאשים את ראש הממשלה, שלא פסק את המובן מאליו – בן גביר לא יופיע בבית העלמין.

היה זה מחזה נורא ואיום לראות משפחות שכולות של חללי צה"ל מכות זו את זו, יום אחרי טקס הפיגולים שבו משפחות מחבלים התקבלו בחום בטקס שעשה שקשוקה מחללי צה"ל, שנפלו על הגנת המדינה יחד עם המחבלים שנלחמים להשמדת המדינה ולרצח יהודים.

* למה בן גביר לא גויס – בן גביר תובע תביעת דיבה ויוצא לקמפיין מתוקשר נגד הצגתו כמשתמט. הוא טוען שאינו אשם בכך שלא שירת. האשמה היא בצה"ל הסמולני שלא גייס אותו, למרות שהוא רצה מאוד.

הדברים נכונים בחלקם. נכון, הוא לא השתמט, אלא צה"ל סירב לגייס אותו. אבל טענתו שאינו אשם בכך מגוחכת. למה הדבר דומה? לאנס היושב בכלא, וכששואלים אותו מדוע הוא בכלא, הוא משיב: "כי השופט שלח אותי לכלא". טכנית זה נכון. אבל למה השופט שלח אותו?

הוא הדין בכהניסט. הוא לא גויס כי היה פרא כהניסט, מנהיג הכהנא יוגנד, איש אלים ומסוכן. הוא לא גויס, כי צה"ל לא העלה על דעתו להפקיר בידיו נשק, שהוא עלול לעשות בו שימוש כמו זה שעשו בו המחבלים במדים גולדשטיין, בן שימול ונתן זאדה. לכן, האשמה בכך שהוא לא גויס היא בו, ואך ורק בו.

ומשלא גויס, ניתן היה לצפות ממנו להתנדב לשירות לאומי. אבל הוא השתמט. הרבה יותר כיף להפוך דוכנים של ערבים בשוק ולהתעמת עם כוחות הביטחון.

בן גביר לא ראוי לספוד בשם מדינת ישראל בטקס יום הזיכרון, לא כיוון שלא שירת בצה"ל, אלא מאותן סיבות שבעטיין לא גויס לצה"ל. כי הוא כהניסט.

(מצד שני, אולי איזו מערכת שיקומית בצה"ל, כמו "נערי רפול" הייתה יכולה ליישר אותו ולחסוך צרות רבות לעם ישראל).

* השתלטות הקצוות המטורפים – יש הרבה מאוד מן המשותף, בשיגורו של הכהניסט לחלל את טקס יום הזיכרון בבית העלמין בבאר שבע לבין חילול יום הזיכרון בטקס השעטנז המשותף לחללינו שנפלו על הקמת המדינה, קיומה וביטחונה וחללי האויב שנפלו על המלחמה להשמדת המדינה ולרצח יהודים.

אלו שני ביטויים קיצוניים של השתלטות הקצוות המטורפים על החברה הישראלית, כאשר כל מחנה נגרר אחרי הפנאטים שבשוליו.

יש לשקם את המיינסטרים הציוני, הממלכתי, הדמוקרטי, שיהיה משקל הכובד של החברה הישראלית, ויחזיר את הקיצונים אל מקומם הטבעי בשולי המחנה.

* שעטנז – בפרשת השבוע, "אחרי מות – קדושים", נקרא על איסור שַׁעַטְנֵז – איסור ללבוש בגד שעשוי מצמר ופשתן יחדיו. המילה שעטנז הפכה לכינוי של עירוב מין בשאינו מינו.

טקס משותף לנופלים על קיומה וביטחונה של ישראל עם הנופלים על חורבנה של ישראל ורצח יהודים, היא התגלמות השעטנז.

* המגזר התורם ביותר – ניר מאיר, מזכ"ל התנועה הקיבוצית, העלה רשומה מרגשת ליום הזיכרון, שבה דיבר על החללים בני הקיבוצים ועל המחיר הכבד שהתנועה הקיבוצית שילמה ומשלמת בהגנת המדינה. ניר עצמו הוא יתום צה"ל. אביו, רס"ן אריה מאיר, נפל בכיבוש עזה במלחמת ששת הימים וקיבל אחרי מותו את עיטור העוז. ניר עצמו שירת בשיריון כטנקיסט וכקצין והגיע לדרגת סא"ל.

שיתפתי את הרשומה בדף הפייסבוק שלי. מה שהיה לאיזה ביביסט מנוול לעשות בעיצומו של יום הזיכרון, הוא להגיב בשיתוף פוסט נאצה של ביביסט מנוול אחר, שמשמיץ את הקיבוצניקים כמי שאינם משרתים באמת בצה"ל, בוודאי לא ביחידות קרביות ולהוסיף מעצמו דיקלום של דפי מסרים מן הזן הזה, של תעשיית השקרים וההסתה. דוגמית אופיינית מהמוגלה הביביסטית הזאת: "הקיבוצניקים ברובם פציפיסטים ומסרבים לשרת בצבא הכיבוש…היום…לא לפני 100 שנים".

היום, לא לפני 100 שנים, כמעט 100% מבני הקיבוצים בעלי הפרופיל הקרבי משרתים ביחידות קרביות. רובם, אחרי שנת שירות. אין אף מגזר בחברה הישראלית שמתקרב לאחוז הזה.

במלחמת צוק איתן, לא לפני 100 שנים, נפלו 68 לוחמי צה"ל. מתוכם 11 קיבוצניקים. כמעט 20 אחוז. חלקה של התנועה הקיבוצית באוכלוסיית ישראל הוא אחוז אחד.

* אוהב את הפלוגה – אחד המשפטים המפורסמים ביותר של יהונתן גפן, מתוך מאמר ב"מעריב" במלאת 13 שנה למלחמת יום הכיפורים, היה "אני שונא את המדינה ואוהב את הפלוגה". גם יאיר לפיד, בהספדו, הזכיר את המשפט הזה.

ביום עיון לזכר סרן ערן שמיר, שנערך בקיבוץ שדה אליהו לפני, כמדומני, כ-15 שנים, השתתפתי ברב שיח, שזו הייתה כותרתו.

אמרתי שם, שזו אמירה שכביכול אומרת את מה שכולם יודעים ולא נעים לומר, אך בעיניי זו אמירה של פוזה, מנותקת מן המציאות.

אין ספק שאחוות הלוחמים והרעות הם כוח מניע אדיר במלחמה, ובאמת, לוחמים אוהבים את חבריהם לפלוגה. אבל מי הם אותם חברים לפלוגה? חברי ילדות? חברים שיצאו יחד לבלות? הם חברים למסגרת של לוחמים שהתגייסו כדי להגן על המדינה ועל המולדת. זה מה שקיבץ אותם. אחרת לא היו נפגשים. אף אחד לא יוצא למלחמה, תוך נכונות להרוג ולהיהרג, למען חברים שהם במקרה באותה פלוגה.

לא רחוק מקיבוץ אורטל, נמצאת האנדרטה של "כוח נתי"; גדוד שיריון מאולתר שקם מישראלים ששהו בחו"ל, ועם פרוץ המלחמה עלו על המטוס וחזרו ארצה להגן על המדינה שהם אוהבים, מבלי שהיו משובצים בפלוגה לאהוב. קיבצו אותם לגדוד, וההיכרות ביניהם החלה תחת אש. לאורך המלחמה, הם לחמו בעוז ובגבורה. 22 מהם נפלו בקרב. הם הקריבו את חייהם בגלל אהבת הפלוגה?

יהונתן גפן לא התגייס לצנחנים למען הפלוגה אלא למען המדינה. מתוך אהבת המדינה הוא יצא לקורס קצינים. וכששובץ כקצין בגולני, הוא לא חזר לחבריו האהובים מהפלוגה, אלא הצטרף לפלוגה אחרת, מתוך אותה אהבת המדינה, ואהב גם את הפלוגה החדשה שבה שירת. וכשהוא נלחם כקצין בגולני בקרבות מלחמת ששת הימים, הוא עשה זאת מאהבת המדינה. וכששירת כקצין מילואים בצנחנים, עשה זאת מתוך אהבת המדינה. וכך הלך למלחמת יום הכיפורים, לקרבות הקשים בסיני, בצליחת התעלה וממערב לתעלה. הוא חזר מהמלחמה פוסט טראומטי, והידרדרותו הנפשית והפיזית הביאה אותו גם לדעות הרדיקליות ולשנאת המדינה.

שנה לפני המלחמה הוא כתב על האנשים שהיה להם בשביל מה לקום בבוקר: "כי לנו לנו לנו ארץ זו". ומי שאיבד את האמונה הזאת, כבר לא היה לו כל כך בשביל מה לקום בבוקר.

ולכן, סיפור חייו של יהונתן גפן, מטובי היוצרים בתרבות הישראלית, הוא סיפור טרגי.

* אחרי מות קדושים אמור – בשבת נקרא שתי פרשות: "אחרי מות" ו"קדושים" ובשבת שאחריה את פרשת "אמור". על פי הפתגם העממי, הצירוף של שמות הפרשות, "אחרי מות קדושים אמור", מסמל את הנוהג לדבר בשבחו של אדם אחרי מותו.

טוב, לא חייבים לדבר בשבחו. אפשר גם להחריש. אפשר גם להזכיר את הצדדים הפחות יפים. אבל שבועיים של ביזוי המתים וחגיגות המוות של מאיר שלו ויהונתן גפן, זו התנהגות לא יהודית ולא אנושית.

* תמונת ראי – בעקבות דברים שכתבתי על אודות גילויי השמחה על מותם של מאיר שלו ויהונתן גפן, שלחו לי צילומי מסך של דברים דומים ואף קשים ומכוערים יותר שנכתבו לאחר לכתו של הרב דרוקמן. בשני המקרים מדובר בתופעה נואלת ומכוערת. השמחים כאן הם תמונת ראי של השמחים שם. אותה תופעה של שנאה שמעבירה אנשים על דעתם.

* הגוטליב – בהמה גסה, כבר אמרנו?

* חנה בבלי, מאחוריך – מאז שהגוטליב חברת כנסת, דיסטל אטבריאן מצטיירת כחנה בבלי על סטרואידים.

* ולממשלה היא ראויה? – אולי זה עוד לא רשמי אבל זה כבר סגור. מאי גולן לא תכהן כקונסולית ישראל בניו-יורק. הארגונים היהודיים והממשל האמריקאים הבהירו שהיא אישיות לא רצויה. בכך הם הצילו אותנו מעצמנו, מהבושה במינוי מי שהצהירה שהיא גאה להיות גזענית.

היא לא ראויה לייצג את ישראל. ולכהן בממשלה היא כן ראויה?

* פספסו את פרשת השבוע – המפגינים הפרועים ליד ביתו של אהרון ברק, פספסו משום מה, בשנה שעברה, את פרשת השבוע "קדושים". אחרת, הם לא היו נוהגים כפי שנהגו.

הם לא היו מעלים על דעתם להתפרע ליד ביתו של יהודי בן 86, שכבר 16 אינו נושא בשום תפקיד ציבורי. הם לא היו מרשים לעצמם להפגין, בשבוע של יום השואה, ליד ביתו של ניצול שואה, ולצווח שחבל שהגרמנים לא העמידו אותו מול כיתת יורים.

נכון, הם מוסתים. במשך שנים תעשיית שקרים והסתה מתוחכמת ורעילה פמפמה לראשיהם ושטפה את מוחותיהם בבדיות בזויות וחסרות שחר, שמדובר באדם ששולט באיזה "דיפ-סטייט" מומצא והוא דיקטטור, שליט-על של המדינה, והוא בכלל אנטי ציוני, קראתי גם ששתול של הנאצים לצורך השמדה עצמית של המדינה היהודית. והשר (!) אמסלם, המסית והמדיח, השקרן הידוע, הסית אותם שמדובר באדם שמבצע הפיכה ויש להעמידו לדין. 

ובכל זאת, אילו קראו בשנה שעברה את הפרשה, לבטח לא היו נוהגים כפי שנהגו.

אבל הם הרי מתהדרים בהיותם … "דתיים" או משהו כזה. ולכן, חזקה עליהם, שבשבת הבאה עלינו לטובה הם ילכו לבית הכנסת, ויקראו את פרשת השבוע, "אחרי מות – קדושים". הפעם הם יקראו אותה, וייתקלו בפסוק "בפני שיבה תקום והדרת פני זקן". ולכן, מיד בצאת השבת הם יזדרזו להתנצל ולהביע חרטה על מעשיהם השפלים.

* כפיה חילונית – עיריית תל-אביב אסרה על הפרדה בתפילה חגיגית ליום העצמאות ברחוב רוטשילד בתל-אביב. זה חמור מאוד.

איני אוהב את התפילה בהפרדה. על כך אני במחלוקת עם האורתודוקסיה. אבל זכותם לנהוג בדרכם אינה מוטלת בספק.

אין זה מעניינה של עירייה להתערב במחלוקת הזאת, ואם כן, אז רק בנקיטת עמדה. בוודאי לא בכפיה כוחנית. המרחב הציבורי שייך לכולם, גם לדתיים האורתודוקסים, ויש לאפשר להם לחגוג את חג העצמאות בדרכם.

כפיה חילונית אינה טובה במאום מכפיה דתית.

אילו המתפללים היו פונים לבג"ץ, החלטת העיריה הייתה מבוטלת.

בג"ץ?!?! כן, בג"ץ.

* שיח הזכויות הדוסופובי – דברים שכתבתי נגד הכפיה החילונית בת"א, עוררו תגובות מדכאות. תגובות של דוסופוביה ושנאה.

הדוסופובים רואים עצמם נאורים, מערביים, ליברליים. אבל אין שום דבר ליברלי בדוסופוביה. היא פוביה כמו כל שנאת האחר. איזה פחד, הדוסים רוצים להשתלט לנו על תל-אביב. אם ניתן להם את התפילה הזאת, התיאבון שלהם לא יידע שובע ומהר מאוד נמצא את עצמנו תחת הפרדה. כך זה קרה במקומות אחרים וכו'. פרנויה דוסופובית.

שיח זכויות דוסופובי: אין להם זכות להפקיע ממני את הזכות להיות בכל מקום בכל שעה בתל-אביב. כלומר, אם בתל-אביב הגדולה, במשך שעה תהיה תפילה בשטח של כמאה מ' על מאה מ' עם הפרדה, ולכן לא אוכל באותה שעה ללכת במקום המיועד לנשים – זכותי מקופחת.

אני סולד משיח הזכויות. אבל בשיח הזכויות – זכותם של אזרחיה הדתיים לאומיים של תל-אביב לחלק ונחלה במרחב הציבורי אינו נופל במאומה בזכותו של כל אחד אחר. זו, בעיניי, זכות מוחלטת. הניסיון לשלול את הזכות לפינה כזו בשעה מסוימת, היא גזילת כבשת הרש.

אבל אני מעדיף שיח של סולידריות. שיח של סולידריות, שבו אני שמח שאחיי הדתיים לאומיים חוגגים בדרכם את החג הלאומי המשותף של כולנו, כפי שגם קהילות אחרות חוגגות אותו בדרכן. יש חגיגות שהכל שותפים להן, יש כאלה שהן ייחודיות לקהילה מסוימת. זו אחדות שאינה אחידות.

זה השיח הראוי למדינת ישראל בת ה-75.

* מה ששנוא עליך – אני שותף לכעס ולעלבון של הציבור הדתי לאומי בת"א בעקבות החלטת העיריה לאסור עליהם תפילת חג העצמאות בהפרדה ברח' רוטשילד.

עם זאת, אני מציע להם רגע של חשבון נפש. הן זה בדיוק מה שעושה האורתודוכסיה בכותל. גם היא שוללת בכוחנות את זכותם של יהודים רבים להתפלל בדרכם; בין אם אלו יהודים שרוצים להתפלל ברחבה אחרת, ללא הפרדה מגדרית ובין אם אלו נשים שרוצות לקרוא בתורה בעזרת הנשים. זה אפילו יותר גרוע, כיוון שמדובר בנכס הלאומי הקדוש לכל היהודים, בארץ ובתפוצות הגולה, ודווקא שם נעשית ההדרה הכוחנית הכופה הזאת.

אמר הלל הזקן: מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך – זוהי כל התורה כולה על רגל אחת, והשאר – פירושה הוא. לך ולמד.

* כבוד התורה – כבוד הרב או כבוד התורה – כבוד התורה קודם.

יש לקוות שמשה ארבל זוכר את העיקרון הזה ויעדיף נאמנות לעשרת הדיברות, למשל "לא תגנוב", ולכל ההלכות הנוגעות להונאה ולאיסור על שבועת שקר (שבועת האימונים למדינת ישראל ולחוקיה), על שמיעה למצוות הרב הראשי. במקום שיש בו חילול השם, אמר הרמב"ם, אין חולקין כבוד לרב. ואם דבריו של הרב יוסף אינם חילול השם – חילול השם מהו?

את הרב יוסף, שהוא עובד מדינה וממומן ממסינו, יש להדיח לאלתר. ספוילר – זה לא יקרה.

אוי, עזות המצח של מגזר שפטור מלתת ואין גבול לדרישות שלו לקבל.

* מפסידים בלבד – אם המהפכה המשטרית תצא לפועל, יהיה זה אסון לאומי. אך גם אם העימות הזה יסתיים בתבוסה של הקואליציה ובניצחון של מתנגדי המהפכה, זה יהיה אסון. יהיה זה ניצחון פירוס. בפוליטיקת ההכנעה אין באמת מנצחים. יש מפסידים בלבד. גם אלה שהצליחו להכניע.

אם התוצאה של העימות תהיה תובנה ציבורית, שבאמצעות סרבנות, חסימת כבישים, רדיפה אחרי הופעות שרי הממשלה והפרעה להם, פגיעה ביום הזיכרון וחג העצמאות הרחוב ניצח את הממשלה – תהיה זו סכנה גדולה לדמוקרטיה. וזו תהיה חרב פיפיות, שבכל קדנציה תדקור ממשלה אחרת.

התוצאה הרצויה של העימות הזה, תהיה הכרה של כל ממשלה, שניסיון לבצע מהפכה המשנה סדר עולם באופן כוחני, חד-צדדי ולא באמצעות הידברות וחתירה להסכמות, דינה להיכשל.

את התוצאה הזאת ניתן יהיה להשיג אם ההידברות תסתיים בהסכמה לאומית רחבה, שבה כל צד יצא וחצי תאוותו בידו. התוצאה הזאת, גם אם שני הצדדים יראו בה ויתור, היא הדבר השלם ביותר והטוב ביותר לעתידה של מדינת ישראל.

ואני בטוח שניתן להגיע להסכמים. זו בעיקר שאלה של רצון טוב ושל מנהיגות מול הקיצונים בכל בייס.

* ביד הלשון

קדושה – רבות דובר בימים אלה על יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל וחג העצמאות, כעל ימים של קדושה.

איך הם קדושים? הרי הם לא מן התורה, לא מן התלמוד. מה קדוש בהם?

קדושה – פירושה ייחוד, בידול. זמן או מקום שמופקעים מן החולין, מן היום יום, מן השוטף, ומובדלים מהם ונתפסים כנעלים מהם.

כאלה הם השבת והחג, המובדלים מימי החול. הבידול הזה הוא הקדושה.

כאלה הם גם ימי הזיכרון ויום העצמאות. גם הם מובדלים מימי החול ויש בהם הוד והדר של קדושה.

זו אינה קדושה דתית. אבל קדושה אינה בהכרח דתית. קדושה חילונית? לא. הם גם לא ימים חילוניים. הם ימים לאומיים. קדושתם היא קדושה לאומית. היא לא דתית ולא חילונית אלא לאומית.

עבור הציבור הדתי לאומי, הימים האלה הם גם בעלי קדושה דתית, בנוסף לקדושה הלאומית, בראותם את מדינת ישראל ראשית צמיחת גאולתנו.

* "חדשות בן עזר"

דרשה לפרשת "תזריע – מצורע" תשפ"ג

קבלת שבת באורטל 21.4.23

אנו קוראים השבת שתי פרשות, "תזריע" ו"מצורע". הן עוסקות בעיקר בנגע הצרעת. מי שמזוהה כמצורע, מורחק אל מחוץ למחנה. למה? אנחנו מענישים את החולה, שגם כך סובל כל כך, בבידוד ונידוי?

גם חז"ל תהו על כך, והסברם היה מעניין. הצרעת אינה עוד מחלה פיזיולוגית.

בתפיסת העולם של אבותינו, הצרעת הייתה ביטוי פיזי של קלקול רוחני. מרים נענשה בצרעת כאשר הלכה רכיל על אחיה, משה, כי אישה כושית לקח. מצורע הוא מוציא לשון הרע. כך חז"ל התייחסו לפרשות הללו.

הכיוון הזה משנה לחלוטין את התמונה. כאן הצרעת אינה מחלת עור בלבד, אלא מעין נייר לקמוס. העובדה שאדם לקה בצרעת, מעידה עליו שחטא בלשון הרע. הבידוד אינו הרחקת האחר, הנידוי אינו פגיעה בחולה; מדובר בעונש חברתי לאדם שפגע בחברו ובחברה. המסר של הוצאת המצורע אל מחוץ למחנה, הוא שאדם המוציא לשון הרע מוציא את עצמו מן החברה, ועליו לתקן את דרכיו כדי שיוכל לחזור אליה. על פי הקריאה הזאת, המסר של הפרשה הזאת הוא מוסרי.

בימים אלה, ימים מתוחים של מחלוקת חברתית ופוליטית קשה ביותר, שבה הלשון משתלחת בקלות ותעמולת כזב ושקרים היא לחם חוקנו, מן הראוי שנחזור למקורות ונראה במוציאי לשון הרע ומפיצי פייק ניוז ושיימינג – מצורעים, שיש לבודד אותם ולהרחיק אותם מן החברה, ולא לקדם אותם בהיררכיית התפקידים הציבוריים בישראל.

אנו נמצאים בעיצומם של הימים הלאומיים, בין יום הזיכרון לשואה ולגבורה ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל וחג העצמאות. מן הראוי, שבימים האלה נעלה על נס את אחדות ישראל; אחדות שאינה אחידות, ואת היכולת לחלוק איש על רעהו בלי לחלק את החברה לשבטים נפרדים הנלחמים אלה באלה.

קבלת השבת מוקדשת לזכרו של יהונתן גפן, מהחשובים ביוצרים הישראלים. גם רבים ממי שחלקו על דרכו הפוליטית, ואני ביניהם, מוקירים את תרומתו המשמעותית לתרבות הישראלית.

דומני שההספד שיהונתן גפן ראוי לו הוא איזכור אחדות מיצירותיו, ובהמשך קבלת השבת נקרא טקסט שכתב – הספד לסבא שלו, שמואל דיין: "סבא שלי היה היפי", ונשיר שיר פרי עטו – "איך שיר נולד?". משיריו הרבים נזכיר את "אבא סיפור", "ערב של יום בהיר", "גן של שושנים", "מקום לדאגה", "לוקח ת'זמן", "דון קישוט","הילד הכי קטן בכיתה", שירי התקליט "האישה שאתי", "האהבה שלי היא לא האהבה שלו", "עד עולם אחכה", "כשאת בוכה את לא יפה", "אוריה החתי", "שיר אהבה פוליטי", "שיר בין ערביים", "יונתן סע הביתה", שירי "הכבש השישה עשר" ובהם "ריח של שוקולד", "אחינועם לא יודעת", "הבלדה על חדוה ושלומיק" ועוד רבים וטובים.

האהוב עליי ביותר בין שיריו, הוא שירו הקסום "שיר לשירה", מתוך הספר "הכבש השישה עשר" בלחנה הנפלא של קורין אלאל. ובשיר מופיעה השורה היפה ביותר שכתב:

דברו שפתיים יחפות, דברו עיניים,

כל עוד חלב נוטף מחיוכך.

חבקי את כל פחדיי בשתי ידייך,

חבקי דובים גדולים מתוך שנתך.

צרור הערות ‏19.4.23

* הפריבילגים – שני הוריי היו שורדי השואה.

אבי גורש מביתו, בגירוש יהודי בוקובינה בהיותו בן עשר וחצי, וחמש שנים חי במחנה הריכוז טרסניסטריה. שם איבד את אחיו הבכור, את סביו וסבתותיו, דודים ובני דודים. שם הוא לקה בכיב קיבה ממנה סבל עד שנותח בסוף שנות השישים.

בגיל 17 עזב את משפחתו כדי להגשים את חלומו ועלה לארץ ישראל בספינת המעפילים "מדינת היהודים". הוא גורש למחנות המעצר בקפריסין. לאחר כ"ט בנובמבר, שוחררו מן המחנה הילדים שטרם מלאו להם 18. הוא הגיע לארץ ונלחם במלחמת השחרור. הוא היה חייל בודד ולא הייתה לו דירה בארץ. לכן הוא לא יצא כמעט לחופשות, וכשיצא התארח אצל חברים או קרובים רחוקים.

על אף מצב בריאותו, עבד כפועל במלטשת נחושת. עד היום מצוי בידינו אישור לתוספת מזון לעובדים בעבודה פיזית קשה, בתקופת הצנע. במקביל לעבודתו, למד הנהלת חשבונות.

הוא היה בית"רי, אצ"לניק וחרותניק, אך כאשר בן גוריון קרא לרדת לנגב הוא נענה לקריאה. הוא היה בערך 7-8 שנים בארץ, והתנדב לסייע בקליטת העולים החדשים, כישראלי ותיק. הוא היה מנהל חשבונות ואח"כ מזכיר חוץ וגזבר של מספר יישובי עולים בנגב.

אמי ומשפחתה נמלטו מעירם רובנו תחת הפצצה גרמנית כבדה בפרוץ מלחמת העולם. הם התגלגלו בדרכים לא דרכים עד סמרקנד שבאוזבקיסטן. בגיל 5 היא הפסיקה ללכת, בשל מצבה. היא הוסתרה בבית יתומים קתולי. לאחר המלחמה, במשך ארבע שנים היא ומשפחתה, שהתאחדה, שהו במחנה עקורים בגרמניה. הם עלו לארץ ב-1949, נקלטו במחנה שער-עליה (שם רוססו בדי.די.טי.) ולאחר מכן במרכז קליטה בפרדס חנה וקבעו את ביתם בבית ערבי נטוש, בלי גג, ביעזור – לימים אזור. כבר כנערה ידעה שייעודה בחיים הוא חינוך ולמדה בסמינר למורות. שירתה כמורה חיילת במושבי העולים בנגב. היא הייתה 7 שנים בארץ, אך ראתה את עצמה כישראלית לכל לדבר שמשימתה היא לקלוט עולים וללמד אותם עברית.

בנגב היא פגשה את אבי. הם היו בין מייסדי היישוב מבועים בנגב. אחרי שהחבורה המייסדת התפוררה, גם הם עזבו בצער ועברו לר"ג. גרו בבית צנוע מאוד. אחותי נולדה במבועים. אחי ואני בר"ג. לאחר כעשר שנים עברנו לבית מרווח יותר. אבי היה מנהל חשבונות ואח"כ חשב ומנהל פיננסי. אמי הייתה מורה ומחנכת, עד מותה בדמי ימיה, בגיל 52 ממחלת הסרטן. עד היום, רבים מתלמידיה רואים בה מורה לחיים.

הוריי עבדו קשה כל חייהם, חסכו פרוטה לפרוטה, חינכו אותנו על מוסר עבודה וחריצות ושכסף אינו גדל על העצים. המשפחה שהקימו היא ניצחון הציונות.

נו, בקיצור, אשכנזים פריבילגים. 

* התפילין של אבי – אבי היה בן 10.5 כשגורשו יהודי בוקובינה לטרנסניסטריה. משפחתו הגיעה למקום שנקרא גטו מוראפה, סמוך למחנה.

כשהם הגיעו למקום, על אדן החלון בבית עזוב עמד זוג תפילין. אמו אמרה לו: "זו אצבע אלוהים. אולי תגיע למצוות ויהיו לנו תפילין". הם לקחו את התפילין. כשהגיע למצוות החל להניח תפילין, והתמיד בכך עד עלייתו ארצה, כעבור חמש שנים.

לקראת בר המצווה שלי, הוא לקח את התפילין שלו לבדיקה, ויעצו לו לחדש אותם, כי לא היו במצב טוב, וכך הוא עשה. אח"כ הוא התחרט על כך כל חייו. אמר שצריך היה לקנות תפילין חדשים, ואת אלה לשמור למזכרת כמות שהן.

התפילין הללו נמצאים כעת אצלי.

* ימי הקדושה הלאומית – יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל וחג העצמאות, הם ימי הקדושה הלאומית. הם ימים שמעל לכל מחלוקת. חילול הטקסים בהפרעות לנבחרי הציבור הוא מעשה לא יעשה. גם הדרישה לא להזמין פוליטיקאים היא בלתי נסבלת – אלה נציגי הריבון שמביאים את דבר הממשלה והכנסת בטקס הממלכתי.

לא מדובר כאן באזכרה פרטית, שבה סביר שמשפחה תחליט את מי היא רוצה להזמין ואת מי לא. זה טקס ממלכתי ביום הזיכרון הממלכתי.

בשנה שעברה נעשתה נבלה בישראל, כאשר ביביריונים נשלחו לחלל את טקס יום הזיכרון ולהפריע לדברי ראש הממשלה בנט במסכת גידופים וקללות צווחנית. אם המעשה הזה לא יישאר חריג, אלא יחזור על עצמו בשנית, פירוש הדבר שאף נציגים של אף ממשלה לא יוכלו לדבר בעתיד. זה נורא.

עם זאת, על הממשלה לנהוג ברגישות ולא לתקוע אצבע בעיני הציבור. לא לשלוח את הכהניסט או משתמטים מצה"ל לשאת דברים בשמה.

עלה השנה רעיון יפה, שלכל טקס יגיעו יחד, נציג הממשלה ונציג האופוזיציה. זה רעיון יפה, שיבטא את האחדות סביב זכר חללינו.

כל שכתבתי כאן תקף גם באשר לטקסים הממלכתיים של חג העצמאות – טקס המשואות וטקס חלוקת פרסי ישראל. הם לא מקבלים פרס נתניהו אלא פרס ישראל; פרס ממלכתי. שום מחאה אינה מצדיקה התנקשות בממלכתיות.

מן הראוי שתצא קריאה משותפת של נשיא המדינה, ראש הממשלה וראש האופוזיציה לכבד את הימים והטקסים הללו ולגנות כל ניסיון לחלל אותם.

* מעשה נואל – ההפרעה לנאומו של בועז ביסמוט באירוע זיכרון ליום השואה, היא מעשה נואל ומביש, הראוי לכל גינוי.

מצער שקומץ רדיקלים מיליטנטים מכתימים ציבור של מאות אלפי מפגינים, שסולדים מהמעשה.

* החלטה מבישה – דברים שכתבתי ל"זמן קיבוץ", עיתון התנועה הקיבוצית:

הידיעה על ביטול הזמנתו של שר הביטחון יואב גלנט לטקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל של התנועה הקיבוצית, גרמה לי לבושה עמוקה.

יום הזיכרון הוא יום לאומי, יום ממלכתי, שצריך לעמוד מעל לכל מחלוקת פוליטית. שר הביטחון הוא נציג הממשלה הנבחרת, והשתתפותו בטקס אינה בשם מפלגתו או גוש מפלגות זה או אחר, אלא בשם המדינה. טקס ממלכתי של יום הזיכרון, ללא ייצוג של דובר מטעם המדינה, מחטיא את מהותו ואת מטרתו.

העובדה שהביטול נעשה דווקא ליואב גלנט, שהוכיח מנהיגות לאומית כאשר קם באומץ ציבורי ופוליטי, הישיר מבט אל הציבור ואמר את האמת, מצערת במיוחד. מעשהו הביא להדחתו, שרק המחאה הציבורי סיכלה אותה. גלנט עמד בכל הלחצים וסירב להתנצל, עד שרוה"מ התקפל. והנה, דווקא הוא הושפל בביטול הביקור.

יואב גלנט הוא לוחם ומפקד רב זכויות, שלחם שכם אחד עם רעים לנשק רבים מתוך התנועה הקיבוצית. רבים מפקודיו היו בני קיבוצים. הדרתו היא בלתי נסבלת.

התנועה הקיבוצית התאפיינה בעבר בקנאות פוליטית. יש הרבה דברים מן הקיבוץ של פעם שראוי להתגעגע אליהם. הקנאות הפוליטית אינה נמנית עמם. היא המיטה על הקיבוץ אסונות רבים.

חבל שאנו פותחים שוב את הדלת לקנאות פוליטית בתוכנו, ודווקא ביום הזיכרון.  

* פרובוקציה צינית – ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, חוזר שנית ומדגיש – לחללי מערכות ישראל, ייערך טקס פרובוקטיבי חולני של התייחדות משותפת עם המחבל חיירי עלקם, בן 21 מא-טור, שיצא למסע רצח יהודים בנווה יעקב, רצח שני יהודים שנקלעו בדרכו ולאחר מכן ביצע טבח בחצר בית כנסת ונהרג בחילופי אש עם שוטרים, ועם שבעת בני האדם שהוא רצח: נטלי ואלי מזרחי, רפאל בן אליהו, הילד אשר נתן, שאול חי, אירינה קורולובה ואיליה סוסנסקי.

כל השמונה הם "קורבנות השנאה".

* בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית – לפני כעשור, הרציתי לפני תלמידות להוראה במכללת "אוהלו" על מגילת העצמאות. לפני תחילת ההרצאה לחשה לי ראש החוג: "בעדינות, בסדר? הרבה מן התלמידות הן ערביות".

התעלמתי מן ההערה המביכה. מה פירוש בעדינות? לסלף את מגילת העצמאות? לכבס אותה באבקת PC?

אני מרצה על המגילה כמות שהיא, במיוחד כאשר אני כה מזדהה עמה. אם יש לסטודנטיות הערביות בעיה עם המגילה – שתתמודדנה.

בעצם, איזו בעיה צרכיה להיות להן? הרי כתוב בפירוש "תקיים שוויון זכויו​ת חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין".

הבעיה שלהן נוגעת אולי למילה "תקיים". מי תקיים? המדינה שהוגדרה במילים: "מדינה יהודית בארץ ישראל – היא מדינת ישראל". בתוקף מה הוכרז על הקמתה של המדינה הזאת? "בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית".

הזכות ההיסטורית היא זכותו המוחלטת והבלתי ניתנת לערעור של העם היהודי על ארץ ישראל.

הזכות הטבעית היא זכותו של העם היהודי, כמו כל עם ועם, להגדרה עצמית באמצעות מדינת לאום ריבונית במולדתו.

כמעט כל המגילה מוקדשת להגדרת הזכות ההיסטורית והזכות הטבעית.

המאבק נגד המהפכה המשפטית הביא עדנה למגילת העצמאות וטוב שכך. היא נישאת בכל פה, עותקי ענק שלה נתלים במקומות ציבוריים, היא תחולק כתוספת לעיתוני יום העצמאות. אלה חדשות נפלאות.

אלא שיש מי שמוציאים את חלקיק המשפט הנוגע לשוויון הזכויות המלא מהקשרו הכולל, כאילו מגילת העצמאות היא מגילת הזכויות של המיעוט הערבי; זו מהותה וזו תכליתה. ולא היא. מגילת העצמאות היא מלאכת מחשבת ויש להתייחס אליה כאל מקשה אחת. וטוב לקרוא אותה וללמוד אותה ולאמץ אותה, על כל חלקיה, כחזונה של מדינת ישראל.

* החטא הקדמון – בן גוריון ובגין היו מנהיגים גדולים, אך כמו כל מנהיגים גדולים הם עשו גם טעויות גדולות. טעות משותפת של שניהם, כל אחד מהם בתורו, יצרה את המצב החולני של השתמטות החרדים מצה"ל, שהוא בכיה לדורות.

חטאו של ב"ג היה הסדר "תורתו אומנותו". בעיצומם של קרבות מלחמת השחרור, שיותר מכל מלחמה אחרת הייתה מלחמה על עצם הקיום הפיסי של היישוב, על עצם קיומה של המדינה שאך קמה, על חייהם של אזרחי ישראל – נענה ב"ג לבקשת החרדים לשחרר 400 בחורי ישיבה "עילויים" משירות בצה"ל. החרדים פרטו על הנימים הרגישות של הסנטימנט היהודי של ב"ג – שיקום עולם התורה שחרב בשואה באמצעות שחרור כמה מאות עילויים, שיהוו מסד לבניין דור חדש של תלמידי חכמים.

מה בעצם הבעיה בבקשה ההגיונית הזאת? במלחמת מצווה חובה אפילו על כלה לצאת מחופתה ולהשתתף בה. מלחמה על הקיום מחייבת לסגור את הגמרות. שחרור מאות התלמידים מן המלחמה, העביר מסר שההשתמטות לגיטימית. שחרור המצוינים מבין בחורי הישיבות מן המערכה, שידר שהמודל לחיקוי, השידוך הטוב – הוא בחור הישיבה המשתמט מחובתו למדינה ולהגנתה. המסר הזה הציג את השירות בצה"ל באור שלילי בקרב החברה החרדית, ויצר תופעות של השתמטות המונית, הרבה מעבר למכסה, באמצעי רמיה.

נזק נוסף של הסכם "תורתו אומנותו" היה התניית המסלול באי יציאת בחור הישיבה לעבודה. היה היגיון רב בדרישה הזאת. מי שמבקש להשתחרר מצה"ל כיוון שתורתו אומנותו, אמר ב"ג – שלא יצא לעבודה ויתפרנס, שתורתו אכן תהיה אומנותו. אם הוא יכול לבטל תורה כדי להרוויח כסף – שיואיל להתגייס לצה"ל. ההתניה הזאת הייתה הגיונית כל עוד דובר במכסה מצומצמת. אלא שהסכר פרץ ב-1977.

במו"מ עם אגודת ישראל על הצטרפותה לקואליציה, הסכים בגין לבטל את המכסות, והצהיר שבמדינה יהודית לא תהיה מכסה ללימוד תורה.

התוצאה החמורה – שבט שלם בעם ישראל פטור מהגנה על המולדת. וכיוון שהסדר "תורתו אומנותו" כולל את ההתניה שלא לצאת לעבודה, רוב הגברים במגזר שלם אינם מתפרנסים.

הנפגעת העיקרית מכך היא החברה החרדית שהושחתה עד היסוד. הדבר גזר על החברה החרדית עוני מנוון ומצוקה כלכלית קשה ביותר. גרם לנזק קשה לכלכלת ישראל. יצר בעיה חברתית קשה ביותר – תחושה שבמדינה המשלמת מחיר דמים כבד על קיומה, מגזר שלם משתמט מחובת ההגנה על קיומה. תחושת חוסר הצדק מועצמת כתוצאה ממימון בחורי הישיבות בידי המדינה, וממעשי השחיתות והרישומים הכוזבים של בחורי ישיבה פיקטיביים כדי לקבל את תקציבי העתק הללו, המממנים השתמטות. הדבר גרם לחילול השם נורא, ליחס עוין ושלילי של הציבור כלפי התורה והדת, שהצטיירו בעיניו בדמותם של המשתמטים.

יש לשים קץ לתופעה. אי אפשר לעשות זאת מיד, באבחת חרב. יש מקום לתהליך מדורג המבוסס ככל האפשר על הידברות והסכמות. אך הקלקול המוסרי הזה מחייב תיקון. במקום התקדמות מדורגת לכיוון החיובי, הממשלה מובילה לכיוון ההפוך – להרמת ידיים סופית של המדינה והשלמה בחוק עם מחלת ההשתמטות.

* העיקרון הלאומי – כאשר אני מביע את דעתי על השתמטות החרדים משרות בצה"ל, תמיד קופץ מישהו עם "ומה עם הערבים?"

אילו התייחסתי לנושא בשם העיקרון האזרחי, בשם השוויון האזרחי וכד', אולי היה טעם בהשוואה.

אבל התייחסותי היא בשם העיקרון הלאומי; החובה הלאומית שלנו להגן על קיומה של המדינה היהודית ועל חיי אזרחיה. ולכן, אין שום מקום להשוואה בין הציפיה שלי מיהודים לציפיה שלי מערבים.

הציפיה שלי מכל יהודי היא להתגייס לשרות משמעותי בצה"ל. אין לי ציפיה מאזרח ערבי להתגייס לצבא שנלחם נגד עמו.

כל עוד שבט שלם בעמנו משתמט מהגנה על המולדת, באיזו זכות אנו יכולים לתבוע מן האזרחים הערבים לעשות זאת?

כמובן שאני שמח על כל ערבי שבוחר להתנדב לצה"ל. ואני בעד שרות לאומי לכל, גם לערבים. אם יש להם קושי במושג "לאומי" אפשר להגדיר זאת שרות אזרחי. אגב, אני מוכן להתפשר על שרות לאומי לחרדים מתוך הבנה שגיוסם ההמוני כעת לא מעשי.

* וקראת לשבת עונג – מיזם "שבת ישראלית", הוא אחד המיזמים התרבותיים היפים והחשובים שהיו כאן בעשורים האחרונים, פרי יוזמתו הברוכה של חילי טרופר, שר התרבות הקודם. המיזם העניק תוכן וצביון יהודי-ציוני-ישראלי לשבת של המוני בית ישראל, בפתיחה ללא תשלום של אתרי מורשת ותרבות. המיזם איפשר לדתיים להעשיר את השבת שלהם, בביקור באתרים ומוזיאונים בשבת, כיוון שלא נגבה על הכניסה אליהם תשלום.

כמו כל דבר יפה וטוב – הממשלה המכוערת והרעה הזאת מניפה יד גסה על המיזם הזה, כדי להכריתו.

כבר עם הקמת הממשלה, שר התרבות מיקי (כסף, כוח, כבוד) זוהר הודיע על ביטול המיזם, שלא היה לו מושג מהו, כחלק מהאמוק של ביטול כל מה שעשתה הממשלה הקודמת. בעקבות הסערה הציבורית שפרצה, זימן נתניהו את זוהר והורה לו להשאיר את המיזם. אולם האחריות על המיזם עברה לקומיסר למורשת כהניסטית, עמיחי אליהו, חומץ בן חומץ. והלה עלה על הדי-9 בתאוות הרס התרבות הישראלית, וביטל את המיזם.

ממשלת רֶשע, שנלחמת באזרחיה.

* מחוץ למחנה – הכנסת והממשלה אינן מקומות לכהניסטים.

אז איפה מקומם?

את התשובה לכך נותנת לנו פרשת השבוע, "תזריע-מצורע". מקומם של מצורעים – מחוץ למחנה.

* סימן מטרה – השר פרא האדם הכהניסט סימן את ניצב אשד. כעת, דרגת האיום עליו היא ברמה הגבוהה ביותר והופקדה עליו שמירה הדוקה.

כאשר השר נלחם במשטרה, מה הפלא שהפשע גואה בקצב הולך וגובר, מאז כניסתו לתפקיד? שר כושל.

* מרדכי קידר אמר – אהוד מהדהד את התרבות הביביסטית של בריחה מאחריות. הוא רק ראש הממשלה, הוא לא אחראי על כישלונות. מי שאחראים על כישלונות הם אחרים – הממשלה הקודמת, הממשלה הבאה, המפגינים, היועמ"שית, בג"ץ וכו'. המפגינים אחראים לכישלונה של הממשלה בביטחון ובכלכלה. והנה, יש לאהוד הוכחה ניצחת – אפילו מרדכי קידר אמר. ואו! אותו קידר שפסק שיגאל עמיר לא רצח את רבין.

          * ביד הלשון

לטוב ולמוטב – מתי המציאו את הפוליטילי קורקט, את השימוש "בשפה מכובסת" כדי לא למעוד באיזה תיל או לעלות על איזה מוקש, שעלול לפגוע במישהו או במשהו ולהתמתג כגזען, סקסיסט וכד'? התופעה הזאת נפוצה בעיקר מאז שלהי המאה ה-20.

אך האמת היא שיש לה מקבילה עתיקת יומין ביהדות, הנקראת "שפה נקיה". שפה נקיה היא שימוש במושג מקביל למושג שעלול לפגוע במישהו, להפחיד, להצטייר לא יפה, להישמע לא טוב. אמרו חז"ל: "שלא יוציא אדם דבר מגונה מפיו, ולעולם יספר אדם בלשון נקייה".

ביטוי בולט לכך הוא בברכות קריאת שמע של שחרית. אנו אומרים: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ. עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא אֶת הַכֹּל".

הפסוק הזה לקוח מפרק מה בישעיהו. אולם הפסוק המקורי שונה במקצת, במילה אחת. "יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ, עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע, אֲנִי יְהוָה עֹשֶׂה כָל אֵלֶּה". 

הפסוק הזה מיטיב לתמצת את התפיסה המונותאיסטית. אין אלים נפרדים לאור ולחושך, לטוב ולרע. האל האחד יוצר את הכל. זו תמצית תפיסת הבחירה ביהדות – האל בורא את הטוב ואת הרע, ואנו, כל אחד מאתנו כפרט, ואנו כקהילה, כעם, כאנושות, בוחרים בין טוב ורע. זה האתגר המוסרי של האדם.

אולם לומר על אלוהים שהוא בּוֹרֵא רָע? זה לא פוליטיקלי קורקט. אלוהים עוד עלול להיפגע, חלילה. ולכן נעוות את הפסוק, ובמקום "בּוֹרֵא רָע" נתפלל "בּוֹרֵא אֶת הַכֹּל".

זו אינה הדוגמה היחידה לשפה נקיה במסורת היהודית. במקום מת, אנו אומרים נפטר (מן העולם) או הלך לעולמו. במקום "לטוב ולרע" אנו אומרים "לטוב ולמוטב". ואשתו של איוב אמרה לבעלה: "ברך אלוהים ומות", במקום "קלל אלוהים".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏12.4.23

* אסון כפול – בפרשת השבוע, פרשת "שמיני", נקרא על האסון הכפול שפקד את אהרון ומשפחת הכוהנים – מותם באבחה אחת של שני בני אהרון נדב ואביהו.

איך אפשר לספוג אסון כפול? איך אפשר להמשיך?

בגל הטרור הפוקד אותנו בחודשים האחרונים, היו שלושה מקרים כאלה של אסון כפול. האחים יעקב ישראל ואשר מנחם פלאי, נרצחו בפיגוע בשכונת רמות בירושלים. האחים יגל והלל יניב נרצחו בפיגוע בחווארה. האחיות רינה ומאיה דִּי נרצחו בפיגוע בבקעת הירדן. וגם אִמן, לאה, נפטרה אחרי שנלחמה על חייה במשך שלושה ימים.

יהי זכרם ברוך!

* תחביבו החולני של אלפר – תחביבו הגדול של רוגל אלפר, הוא להשפיל משפחות שכולות ולשמוח לאידן על נפילת יקירם.

כאשר מדובר במשפחה ששכלה שני ילדים – כאן הוא כבר באורגזמה של שמחה לאיד.

והנה, הוא זכה למתנה גדולה – משפחה שאיבדה שלושה מיקיריה. אין דבר שיגרום לו לפרץ שמחה לאיד גדול יותר. וכך, הוא פרסם פשקוויל שיטנה ונאצה בזוי ורצוף שמחה לאידה של משפחת די.

ארור המו"ל שנותן לחולה הנפש הזה במה לחגיגות השכול האפלות הללו.

ליד רוגל אלפר, אפילו גדעון לוי הוא כמעט אדם נורמטיבי.

* אנטי מנהיגות בשידור חי – בשעת משבר ביטחוני, נדרש מנהיג מאחד ומלכד, שיישא נאום צ'רצ'יליאני מגייס.

במקום זאת, קם השקרן המושחת, בנאום תעמולה שכל כולו תשפוכת של שקרים רעילים, הסתה נגד שעירים לעזאזל, התבכיינות אינפנטילית פלגנות והפצת שנאה.

בתוך שלושה חודשים, האיש שקיבל מדינה במצב מצוין דרדר אותה לתהום חוקתית, חברתית, כלכלית, מדינית וביטחונית.

השקרן העלוב הזה הראה בשידור חי מה זו אנטי מנהיגות.

איש קטן.

האיש אינו כשיר להיות ראש ממשלה.

* מה שחסר יותר מכל – מה שחסר יותר מכל במופע האימים של נתניהו – יותר ממנהיגות, יותר מאמת, היה אהבת ישראל.

* תשובה ספונטנית – בתום נאום השקרים הבכייני, ניתנה רשות הדיבור לערוץ התעמולה (14), עם שאלה מוזמנת, שאת התשובה לה נתניהו קרא בספונטניות מהכתב.

* ניצחון של עם ישראל – התקפלותו המביכה של המושחת מהדחתו של שר הביטחון כיוון שאמר אמת, היא ניצחונו של עם ישראל שיצא בהמוניו להפגין נגד ההדחה.

* המבוגר האחראי – כל הכבוד לגלנט, שסירב להתנצל על אמירת האמת, סירב להתנצל על העיתוי שבו אמר אמת. כאילו אמר – הנבל רוצה לפטר אותי? שיפטר. אני לא אספק לו שום התנצלות.

נתניהו התפורר כמו אבקה וגלנט נשאר בתפקידו; המבוגר האחראי בממשלה הכושלת.

* תקציר הפרקים הקודמים – פרק א'. שר הביטחון יואב גלנט, בצעד מנהיגותי אמיץ, הישיר פניו אל האומה ואמר את האמת על המצב אליו דרדרה אותנו הממשלה, תיאר את האיום הביטחוני וקרא לעצור את החקיקה.

פרק ב'. ראש הממשלה, באקט פחדני של חוסר מנהיגות, הדיח את יואב גלנט בעוון אמירת האמת.

פרק ג'. מאות אלפי אזרחים יצאו לרחובות להפגנת זעם ספונטנית נגד ההדחה הדיקטטורית של שר הביטחון שאמר את האמת.

פרק ד'. נתניהו נבהל והכריז על השהיית החקיקה.

פרק ה'. נתניהו חטף פיק ברכיים ולא שלח לגלנט את מכתב הפיטורין.

פרק ו'. נתניהו דרש מגלנט להתפטר מהכנסת במסגרת החוק הנורווגי, כי הוא ידע שגלנט יצביע נגד חוקי המהפכה המשטרית, בתמורה להשארתו בתפקידו. גלנט לא מצמץ.

פרק ז'. נתניהו ביקש מגלנט להתנצל על אמירת האמת, בתמורה להשארתו בתפקידו. גלנט לא מצמץ.

פרק ח'. נתניהו התחנן שגלנט יתנצל על עיתוי אמירת האמת, בתמורה להשארתו בתפקידו. גלנט לא מצמץ.

פרק ט'. נתניהו "השהה" את הדחת גלנט, בשל המצב הביטחוני (שאותו היטיב לתאר גלנט, והוא לא השתנה כהוא זה מהיום שבו החליט על ההדחה).

פרק י'. אזהרתו של גלנט התממשה, במתקפת טרור מתואמת נגד מדינת ישראל.

פרק י"א. נתניהו מודיע במסיבת עיתונאים על התקפלותו המוחלטת והשארת גלנט בתפקידו ללא תנאי. כדי להסוות את הבושה ולקרוץ לאספסוף, הוא ריפד את ההתקפלות במופע אימים בכייני, רצוף שקרים והסתה.

המשך יבוא.

* ויתר על ההתנצלות – גלנט, באצילותו, לא דרש מנתניהו להתנצל בפניו, תמורת נכונותו להישאר בתפקיד.

* רוח גבית לטרור – אויבי ישראל צופים במופע האימים של נתניהו, רואים את אובדן העשתונות, את חוסר המנהיגות, את ההסתה, הפלגנות והרשעות, ומחככים ידיים בהנאה. הם רואים שיש תמורה לאגרה.

ניתן לצפות להתגברות גל הטרור. אין מה שנותן רוח גבית לטרור יותר מהתחושה שהוא מצליח להשיג את מטרותיו.

* קיר הברזל נסדק – נתניהו מתיימר לשאת את דגל קיר הברזל; קיר העוצמה הישראלית, שיגרום בסופו של דבר לאויב להשלים עם מציאות קיומנו כאן. אבל מרכיב משמעותי בקיר הברזל הוא חוסן לאומי ומרכיב חשוב בחוסן לאומי הוא הלכידות החברתית. המהפכה המשטרית פצעה פציעה קשה את הלכידות. בכך היא פגעה קשות בחוסן הלאומי. כך נסדק קיר הברזל. גל הטרור מכל עבר הוא התוצאה.

* מה האלטרנטיבה – אני שומע את הביקורת על פעולת משטרת ישראל בהר הבית ולנוכח התמונות הקשות מן האירוע, ושואל את המבקרים: מה אתם הייתם עושים? מה האלטרנטיבה? כאשר מאות מחבלים חמושים בזיקוקים, סלעים, מוטות ברזל ואף כמה מטעני צינור מתבצרים בהר הבית – האם  נכון היה להמתין עד שיתקפו מתפללים בכותל או מבקרים יהודים בהר הבית? ואם היו ממתינים ואז מסתערים, אחרי פצועים ואולי הרוגים בקרבנו – האם התמונות היו פחות קשות?

קל למתוח ביקורת, אבל במציאות הנתונה, אני לא רואה אלטרנטיבה טובה יותר. יכול להיות שהופעלה אלימות מוגזמת. את זה צריך לתחקר ולהפיק לקחים מכך. אבל עצם הפריצה הייתה הכרח.

הבעיה העיקרית הייתה המחדל ההסברתי. כאן, השיתוק שתקף אותנו הפקיר את הזירה במשך ימים לתעמולת הזוועה של האויב.

* שעירים לעזאזל – במשך שנים, ממשלות נתניהו היו מכורות לשקט. לא טיפלו בטרור החקלאי, כי פחדו מאינתיפאדה של ערביי ישראל, עד שהטרור הזה הגיע לממדים מפלצתיים.

הכילו את טרור ההצתות והבליגו עליו ולמעשה הודיעו למחבלים שמותר להם להצית את שדותנו ללא הפרעה, ורק אם יירו רקטות נגיב.

וגם על הרקטות לא תמיד הגיבו.

כל זה השתנה בממשלת בנט-לפיד. הממשלה הבהירה שדין הצתה כדין רקטה. תגובה קשה ובלתי פרופורציונלית על הצתה אחת – ותם טרור ההצתות.

תגובה של ממש על כל רקטה הביאה לשקט. וכששוב נורו רקטות, ישראל חיסלה את צמרת הג'יהאד האסלמי במבצע "עלות השחר" והשקט חזר.

לפני למעלה משנה החל גל טרור, שנמשך מאז והתעצם מאוד בשבועות האחרונים. ישראל הגיבה במבצע "שובר גלים", שנמשך עד היום, והכתה מכה קשה במחבלים.

בכל אותה תקופה, האופוזיציה למדינה ניהלה מסע הסתה שקרי ונתעב נגד הממשלה, שכביכול לא נאבקת בטרור, כיוון שהיא שבויה בידי רע"ם, "האחים המוסלמים", "תומכי טרור"… הם יצאו בפסטיבל מחולות על כל טיפת דם יהודי שנשפכה. ובראש כולם – הכהניסט הפשיסט הגזען צמא הדם בן גביר, התגלמות הרוע המוחלט, שעט כערפד על כל דם שנשפך, כדי להסית, להתסיס, לחמם את האווירה ובעיקר כדי לגזור קופונים.

והנה, הם עלו לשלטון. קיבלו מדינה במצב מצוין וקשה להאמין איך דרדרו אותה לתהומות בכל התחומים בתוך מאה ימים. הממשלה הכושלת ביותר בתולדות המדינה. אין לה ולו הישגונצ'יק אחד להציג. כל עיסוקה היה במהפכה המשטרית שפילגה את העם, החלישה את המדינה, סיכנה את הכלכלה והרסה את יחסי החוץ של ישראל.

וכעת, מול גל הטרור הגואה, נציגי הממשלה הרעה הזאת מאשימים את האופוזיציה, את הממשלה הקודמת, את היועמ"שית, את בג"ץ, את ה"דיפ-סטייט" המומצא, בכישלונה החרוץ. זאת התרבות הביביסטית. תרבות של בריחה מאחריות ומציאת שעירים לעזאזל כדי להסית נגדם. והח"כים הביביסטים והכהניסטים מתחרים ביניהם בתחרות האשמת השעירים לעזאזל.

ממשלת כישלון. ממשלת חידלון. לא הייתה ממשלה גרועה כל כך בתולדות מדינת ישראל.

* שקרן שיודע שהוא שקרן – נתניהו היה חותם בשמחה על ההסכם לקביעת גבול המים הכלכליים עם לבנון. הסיבה היחידה, ואין בלתה, שהוא התנגד להסכם, היא העובדה שאדם אחר ולא הוא היה ראש הממשלה.

עכשיו השקרן הזה, המחפש בכל מחיר שעירים לעזאזל לתלות בהם את כישלונותיו המחפירים, טוען שההסלמה בלבנון היא תוצאת ההסכם.

שקרן שיודע שהוא שקרן, אך יודע שיש חסידים שוטים רבים שעדין מאמינים לשקריו.

ההסלמה בכל החזיתות נובעת מהקרע בעם שקרעה הממשלה במהפכה המשטרית; קרע שמקרין חולשה ומזמין תוקפנות. הזהרנו והזהרנו שזה מה שיקרה, אבל הוא העדיף להקשיב לבנו וליריב לוין. ראש ממשלה מופקר וחסר אחריות.  

* ממשלה שנלחמת בצה"ל – השר לענייני המורשת הכהניסטית, עמיחי אליהו מעוצמה כהניסטית, מסית נגד צה"ל ומפקדיו. "מורדים" מכנה אותם החלאה.

מי המופקר שהכניס את התועבה הכהניסטית לממשלתו?

ממשלה שנלחמת נגד צה"ל.

* מי יגן על המדינה? – הממשלה יוצאת בקמפיין הסתה מתוזמר היטב נגד צה"ל, המוסד והשב"כ.

מי הם חושבים שיגן על מדינת ישראל? ארגון הטרור "לה-פמיליה"?

ממשלה כושלת שבמקום לעשות חשבון נפש ולחשב מסלול מחדש – מחפשת שעירים לעזאזל, לתלות בהם את כישלונה המחפיר והמהדהד.

* ארגון טרור – יש מקום לביקורת על ממשלת בנט-לפיד. למה היא לא הוציאה אל מחוץ לחוק את ארגון הטרור "לה-פמיליה"? היום יש להם נציג בממשלה.

* מסר חיובי – מסר חיובי במסיבת העיתונאים של נתניהו, היה שהמשמר הלאומי יהיה כפוף לאחד מגורמי הביטחון (כלומר למשטרה). אם הוא יעמוד בלחצים, זו מכה קשה לכהניסט, שרוצה להקים מיליציה פשיסטית פרטית. מעניין איך הכהניסט יגיב ואם נתניהו יעמוד, לשם שינוי, באיומים ולחציו.

* תרומה סגולית – מה כבר יכול בן גביר לתרום בקבינט הביטחוני מדיני? מה הוא מסוגל לומר שם? מוות לערבים? שישרף לכם הכפר? מוחמד מת? אין ערבים אין פיגועים?

* אנחנו אחראים – כן, הכהניסטים הם אחים שלי.

זאת הבעיה. זאת הסיבה שאני רואה חובה יהודית להילחם במוטציה הזאת.

כאשר אני שומע על התעוררות פשיסטית, נניח בגרמניה, זה מזעזע אותי. אבל זה לא שלי. כאשר התעוררות כזאת היא אצל אחיי, זה מזעזע שבעתיים. וכיוון שזה שלנו – עלינו האחריות להילחם בתופעה הזאת עד מיגורה.

* שדים מן הבקבוק – המהפכה המשטרית פתחה את תיבות הפנדורה של החברה הישראלית והוציאה את כל השדים מן הבקבוק. יתכן שיידרשו שנים או עשרות שנים לתקן את מה שקלקלה כאן המהפכה בשלושת החודשים הללו.

קמפיין "אזרח סוג ב'" הוא קמפיין ביביסטי ציני, פופוליסטי ובכייני הראוי לכל מילה של גינוי. אבל הוא פרט על נימים דקות שקיימות בחברה הישראלית ואסור להתעלם מהן. הוא עורר תחושות קיפוח ארוכות שנים, שהנה פרצו במלוא עוזן והפכו לאיום ממשי על החברה הישראלית.

המהפכה עוררה תופעות מדאיגות ומכוערות של דוסופוביה ושל מתנחלופוביה; תופעות שליליות שפרצו בעוז, ואף הן איום מסוכן על החברה הישראלית. אני יודע שהדוסופובים הם בעלי תודעה עצמית של "ליברלים מערביים" בלה בלה בלה. אבל האמת היא שהדוסופוביה אינה טובה יותר ואינה נחותה פחות מכל שנאת האחר באשר היא.

כל הכוחות הצנטריפוגליים בחברה הישראלית התעצמו בחודשים האלה והם נחושים לפלג ולהרוס.

אם המערכה הזאת תסתיים בהכרעה של צד מסוים והצד השני יחוש מובס, יהיה זה מתכון לאסון לאומי. רק פשרה על רפורמה בהסכמה, עשויה למנוע את האסון ולאפשר תהליך של ריפוי החברה הישראלית. לשם כך יש צורך במנהיגות אחראית משני צדי המתרס.

כל צד צריך להבין שאם הוא יכניע את הצד השני, הוא יכניע את החברה הישראלית כולה. כל צד צריך להבין שעליו להתפשר וללכת לקראת הצד השני. הם חייבים להבין שפשרה אינה כניעה.

כל עוד לוין, רוטמן וחבר מרעיהם מתעקשים להפוך דווקא את ה"ייהרג ובל יעבור" בקרב מתנגדי המהפכה – ניסיונם להשתלט על הוועדה לבחירת שופטים, ל"סלע קיומנו", הם גורמים לכך שלא תהיה פשרה.

כל עוד אהוד ברק וחבר מרעיו מציגים כל פשרה כ"פשרה רקובה", כ"חצי דיקטטורה" ושאר סיסמאות דמגוגיות, מתלהמות וקיצוניות מסוג זה, גם הם גורמים לכך שלא תהיה פשרה.

רוב העם רוצה פשרה. רוב העם רוצה הסכמה לאומית. כל הסקרים מעידים על כך. הנסיקה של המחנה הממלכתי ושל גנץ בסקרים היא עדות לכך.

את רצון העם ניתן לממש, אם מנהיגי הצדדים ינהלו את ההידברות בנחישות להגיע להסכמות. הדבר ניתן, ובלבד שמנהיגי הצדדים לא יפזלו לבייס הקיצוני, אלא יעזו לגלות מנהיגות לאומית. והעיקר – לא לפחד כלל.

* ידו על התחתונה – אמרו חז"ל בתבונתם הרבה, שכָּל הַמְשַׁנֶּה יָדוֹ עַל הַתַּחְתּוֹנָה. למה הכוונה? שאם חתמת עם מישהו על חוזה ואתה רוצה לשנות אותו – מעמדך המשפטי נחות לעומת הצד השני. עליך חובת ההוכחה שהשינוי נחוץ ומוצדק. ברירת המחדל היא המצב הקיים.

הכלל התלמודי הזה הוא שיר הלל לשמרנות. הוא יוצא נגד מהפכות ובעד שינויים אבולוציוניים, מדורגים, בהסכמה רחבה. הכלל הזה נכון לחיים חברתיים בריאים.

כחבר קיבוץ אני יכול להעיד, שכדי לשנות את תקנון הקיבוץ ולשנות אורחות חיים, יש צורך ברוב מיוחד. בחלק מן הקיבוצים (ובהם קיבוצי, אורטל) מדובר על רוב של 2/3. יש קיבוצים שבהם נדרש רוב של 3/4. יש בכך משהו מסנדל. יש כאן מתן כוח גדול למיעוט שאינו רוצה בשינוי שהרוב רוצה בו. אבל יש כאן חוכמת חיים. בנינו חברה על בסיס מסוים? אפשר לשנות אותה, אך לא בכוח רוב קטן, לא באופן נמהר. שינויים יש לעשות בהסכמה רחבה, בהדרגה. לא בכוח רודנות הרוב.

מי שהולך בכוח – מוצא מולו כוח. זה מה שקרה בשלושת החודשים האחרונים בחברה הישראלית. קואליציה שיכורת כוח, התנהגה כאילו זכתה בכל הקופה; כאילו אין בעם ובכנסת קרוב לחמישים אחוז שאינם תומכים בה. היא ניסתה לנצל את כוחה לבליץ מהפכני המשנה את כל סדרי החברה והמשטר שנבנו כאן במשך 75 שנה. היא לומדת בדרך הקשה שזה לא הולך. ככה לא בונים חומה.

יש מקרים שבהם חברה זקוקה למהפכה רבתי. הציונות היא מהפכה אדירה בעם היהודי וביהדות. הפעם שעברה שחלה מהפכה כזאת בעם ישראל, הייתה מהפכת יבנה וחכמיה אחרי חורבן הבית. פעם באלפיים שנה יש צורך במהפכה גדולה המשנה סדרי בראשית. אבל אי אפשר לקיים חברה במהפכה תמידית. מי שמתיימרים לשאת את דגל השמרנות אמורים להיות הראשונים להבין זאת.

מה שנדרש כעת הוא זניחת המהפכה והמרתה ברפורמה קונסטרוקטיבית ומתונה בהסכמה רחבה. לאחר מכן, יש צורך במהלך לאומי גדול, של מעבר מפוליטיקה של הכנעה לפוליטיקה של הסכמות.

* מי המנהיג שלי – איזו ביביסטית עובדת אלילים שאלה אותי: "מי המנהיג שלך? מרב מיכאלי?"

המנהיגים שלי הם שניים: המצפון שלי והשכל שלי. מעולם לא הלכתי אחרי מנהיג ולעולם לא אלך אחרי מנהיג.

שאלה אחרת היא מי, לדעתי, המתאים ביותר לראשות הממשלה.

אני רוצה לראות את יועז הנדל כראש הממשלה, אך הוא טרם רכש מעמד ציבורי שיאפשר זאת. אני מאמין שבוגי יעלון יכול להיות ראש ממשלה מצוין, למרות שאני מתנגד לדרכו הקיצונית במאבק. אבל הוא מחוץ למשחק. בנט היה ראש ממשלה מצוין ואין ספק שאם יבחר הוא יהיה ראש ממשלה מצוין. אבל הוא לא יבחר בעתיד הנראה לעין. הנדסת התודעה ורצח האופי עשו את שלהם. גם גדעון סער יכול להיות ראש ממשלה מצוין, אבל הוא כלל לא מועמד. גם בתוך הליכוד יש מועמדים ראויים, כמו יואב גלנט ואדלשטיין. אבל מתפקדי הליכוד הם ליבת הבייס הביביסטי.

יש היום רק שלושה מועמדים ריאליים לראשות הממשלה – נתניהו, לפיד וגנץ. אין ספק שלפיד עולה על נתניהו מכל בחינה אפשרית. אבל המתאים ביותר הוא בני גנץ. הוא מנהיג ממלכתי, מאחד, מחבר. הוא מקרין אחריות לאומית. הוא נוסך ביטחון. הוא ביטחוניסט מנוסה ומוצלח. הוא זוכה להערכה בארה"ב ובעולם. לא בכדי, הוא היום המועמד המועדף על העם. הוא האיש הראוי היום להנהיג את מדינת ישראל.

* מנהרת הזמן – לנוכח ההתרסקות הדרמטית של הליכוד ונתניהו בסקרים, תהיתי ביני לביני – אילו ניתן היה לחזור עכשיו במנהרת זמן לפריימריז בליכוד, האם יריב לוין היה נבחר לרשימה?

* גועל נפש – קבוצה אנטי ערבית קיצונית, נכנסה ליישוב ערבי בעיצומו של צום הרמדאן, וערכה מנגל לזלילה מתריסה לנגד עיני הצמים.

גועל נפש. אני בטוח שכמעט כולנו היינו מגנים את המעשה הנבזה הזה.

גועל הנפש הזה לא קרה. קרה גועל נפש אחר. חבורה אנטי דתית קיצונית הציבה דוכן פיצות בעיצומו של פסח מול בית החולים שיבא תל-השומר. מפגן מבחיל של זלילת חמץ מתריסה, במדינה היהודית.

אני סולד מחוק החמץ. אין הוא מצדיק בשום אופן את הפרובוקציה הנחותה הזאת.

* פרובוקציה אנטי לאומית – סלידתי מהפגנות חמץ בפסח, אינה נובעת מן העובדה שאיני אוכל חמץ בפסח.

אני בטוח, שגם אילו אכלתי חמץ בפסח, הייתי סולד מכך באותה מידה.

ההפגנה הזו אינה פוגעת בי כמי שאינו אוכל חמץ, אלא כיהודי. יותר משאני רואה בה פרובוקציה אנטי דתית, אני רואה בה פרובוקציה אנטי לאומית.

* דבר תועבה ג'ורתי – יאיר נתניהו הג'ורה הוציא את עצמו לנבצרות זמנית מביצת ציוצי השקרים וההסתה, אחרי ששוב הוכה בכיסו, כראוי לבעלי לשון הרע סדרתיים כמותו. אבל גרורותיו ממשיכות להרעיל את החברה. הנה, לדוגמה, דבר תועבה מן הזן הג'ורתי הנחות: "לאהרון ברק אין שום קשר ליהדות, הקשר היחיד הוא אולי שהוא מתעב אותה בלי להכיר אותה. נשאלת השאלה האם אהרון ברק הוא שתול גרמני שנשתל כאן כדי לסיים את המשימה אותה גרמניה לא הצליחה להשלים לפני 80 שנה?"

* מזמורי נעמי שמר – ב-1991 ערכה הטלוויזיה הישראלית, הערוץ היחיד שהיה אז, ערב מחווה לנעמי שמר, "על כל אלה". הערב המקסים נמצא ביוטיוב ואני ממליץ לאוהבי הזמר העברי לצפות בו. הם לא יתאכזבו.

חיים חפר שדיבר באירוע אמר לנעמי, בין השאר: "אני מעריץ את הניגון שלך, שהוא המנגינה הגדולה של הארץ… אני מבטיח לך שעוד בדור הזה ובעוד מאה שנה, השירים שלך יהיו, ודאי, החלק המרנין ביותר בסידורי התפילה החדשים שלנו. הם יהיו המזמורים המושרים ליד כל השולחנות ובכל הגנים". גם מוטי קירשנבאום אמר שהרבה אחרי שכולנו לא נהיה פה, עוד ישירו את שיריה של נעמי שמר.

32 שנים בלבד לאחר מכן, במצעד 75 השירים היפים של המדינה, שפורסם ערב פסח ב"ידיעות אחרונות", רק שיר אחד של נעמי נכנס לרשימה. והשיר הזה, "ירושלים של זהב", נכנס רק למקום ה-44, שני מקומות אחרי "שיר הפרחה".

לכאורה, זו הפרכה של הבטחתו של חיים חפר. אבל אני משוכנע, שבעוד מאה שנה, כשרבים מן השירים היפים שהופיעו ברשימה יישכחו, שיריה של נעמי שמר עוד יושרו. אלה מזמורים שנועדו לחיי נצח.

אף שיר של חיים חפר, יש לציין, לא נכנס לרשימה.

אגב, אפשר לראות בערב הזה את הקדימון לשירי "זהו זה". גידי גוב, מוני מושונוב ובראבא הצעירים שרים שם את "סרנדה לך" וההרמוניה – נפלאה.

ביום העצמאות יהיה מצעד דומה של שירי 75 שנות המדינה ברשת ג' ו"ישראל היום". הפעם הבחירה לא תהיה של מומחים אלא של הציבור. מעניין מה תהיינה התוצאות שם.

* מאיר שלו – מאיר שלו הוא אחד הסופרים האהובים עליי. קראתי בשקיקה את כל ספריו, כולל כל ספרי הילדים הנפלאים שלו, שילדיי גדלו עליהם.

היה מגדולי הסופרים העבריים.

הכרתי אותו אישית, גם כי הזמנתי אותו להרצאות במתנ"ס, וגם כי הוא בן דוד של גיסתי.

על אף עמדותיו השמאליות, הוא התנגד לנסיגה מהגולן ותמך במאבקנו.

קיבלתי בכאב את הידיעה המרה על מותו.

יהי זכרו ברוך!

* מכוערי נפש – יוסי אחימאיר כתב הספד יפה, מכבד ומרגש על מאיר שלו. מיד עט עליו נחיל ביביסטים בלינץ' על הבגידה. "יפה נפש" הטיח בו מכוער נפש.

          * ביד הלשון

ניצנה – ניצנה היא קהילייה חינוכית התיישבותית על שם אריה (לובה) אליאב. הכפר מאגד הכפר בתוכו מגוון תוכניות חינוכיות ופעולות של אקטיביזם חברתי.

ניצנה נמצאת על גבול מצרים, בסמוך לחולות חלוצה, ליד תל ניצנה ועוג'ה אל-חפיר, כשבעים ק"מ מדרום מערב לבאר שבע. לובה אליאב ייסד את הכפר ב-1986.

הכפר נושא את שמו של תל ניצנה – אתר ארכיאולוגי שהוכר כאתר לאומי, ובו שרידי יישוב נבטי, שהתקיים בין המאה הראשונה לפנה"ס עד המאה השביעית לספירה.  

* "חדשות בן עזר"

דרשה לפרשת שמיני תשפ"א

קבלת שבת 9.4.21

לפני שבועיים התכוונו להתכנס כאן, במתחם לג בעומר, וכמיטב המסורת האורטלית לקבל את שבת הגדול, שבת שלפני הפסח, באפיית פיתות/מצות על הסאג', כמו שעשו אבותינו שיצאו ממצרים.

אבל תכניות לחוד ומזג האוויר לחוד. אותו ערב, היום הראשון של שעון הקיץ, היה חורפי, גשום וקר ולא יכולנו לבצע את התכנית כמתוכנן.

בלוח השנה שלנו יש מועד שנקרא פסח שני. בי"ד באייר, חודש בדיוק לאחר ליל הסדר, שבימים בהם בית המקדש היה קיים היה ליל קורבן הפסח, ניתנת הזדמנות שניה, למי שמסיבות אלו או אחרות נבצר ממנו להשתתף בקורבן הפסח, להקריב את קורבן הפסח במועד ב'. וכך גם אנחנו חוגגים היום שבת הגדול שני, ואת מנהג קבלת שבת הגדול, אנו מקיימים בשבוע שלאחר הפסח.

היום אנו גם חוזרים לאכול בחדר האוכל, אחרי פגרת הקורונה הארוכה, והחל בליל שבת הבאה נחזור לקבלות השבת בחדר האוכל, בשעה טובה.

בפרשת השבוע, פרשת "שמיני", אנו קוראים על מותם הטרגי של נדב ואביהוא, בניו של אהרון הכהן, שאש יורדת מהשמים ואוכלת אותם, בעיצומו של טקס חנוכת המשכן, לנוכח כל בני ישראל. אוכלת בלשון המקרא פירושה הורגת. הלנצח תאכל חרב, אינו קשור לאכילה, אלא זו השאלה האם החרב תהרוג לנצח. ומכאן גם המילה מאכלת – סכין השחיטה הגדולה. על מה ולמה אוכלת האש השמיימית את נדב ואביהוא? הם נענשו על שהדליקו "אש זרה". לא אכנס היום למהות ה"אש הזרה", אומר רק שעל פי הפרשנות שלי את הפרשה, שעליה דיברתי בשנים קודמות, זוהי אש הקנאות הדתית.

מיד לאחר מותם של נדב ואביהוא, מגיב משה בדברים הבאים, שגם בהם יש לקח לימינו, בוודאי השבוע: "ויאמר משה אל אהרון: הוא אשר דיבר ה' לאמור: בקרוביי אקדש ועל פני כל העם אכבד". ובמילים אחרות – אין למנהיגים פריבילגיות, אלא להיפך – מן המנהיגים, שאמורים לשמש דוגמה ומופת, אלוהים דורש יותר. מהם מצופה ליותר ולכן הם יענשו ביתר שאת על חטאים שאולי ניתן לסלוח עליהם לאנשים מן השורה. כאשר הם חוטאים, מעמדם הרם אינו סיבה לקולא, אלא להיפך, מעמדם הרם הוא סיבה להחמיר איתם יותר. המעמד מחייב, ואם הגעת לאגרא רמא, עליך ההוכחה שאתה ראוי לכך. אם אינך נוהג כראוי למעמדך, עליך להיענש ביתר תוקף ואל תתבכיין על כך.

רחל שפירא השתמשה בביטוי "אש זרה" בשירה הנפלא "כמו צמח בר". "אני יודעת שהדליקה אש זרה את לילותיי". נשיר את השיר בליווי של רותם והחליל.