דרשה לפרשת שמות תשפ"א

קבלת שבת באורטל 8.1.21

אנו מתחילים לקרוא השבת את ספר "שמות", השני בחמשת חומשי תורה. ספר בראשית נפתח בבריאת העולם והתמקד במשפחת האבות. בספר שמות אנו קוראים על העבדות במצרים, על יציאת מצרים ועל מעמד הר סיני; על לידתו הפיזית והרוחנית של עם ישראל. הגיבור של ספר שמות ושל שלושת החומשים הבאים הוא משה.

בפרשת שמות אנו רואים כיצד מנהיג נולד. ההתגלות האלוהית למשה, ליד הסנה הבוער, שבה הוטלה עליו שליחותו הנבואית והמנהיגותית, הייתה בהיותו בן 80. ומה אנו יודעים על 80 שנותיו הראשונות? על לידתו ומשייתו מן היאור והעברתו לארמון פרעה, ועל שלושה אירועים בחייו. זה הכל. המסר של התורה, הוא ששלושת האירועים הללו הם אלה שצריכים לתת לנו את ההסבר, כיצד עוצבה דמותו של משה ובזכות מה הגיע למנהיגות.

היו אלו שלושה אירועים. הראשון – סיכול ממוקד של איש מצרי שהיכה איש עברי. השני, התערבות במקרה שבו שני עברים ניצים, כלומר באלימות בין עברים, כאשר ברור מיהו הרשע. השלישי, כאשר הוא הציל את בנות כהן מדין שבאו לשאוב מים וגורשו בידי רועים אלימים.

המשותף לכל המקרים, הוא תחושת הצדק, הרוח האקטיביסטית ואומץ הלב של משה. אין הוא יכול להישאר אדיש לעוול. כאשר הוא רואה עוול, הוא מבין שתפקידו להילחץ למען החלש. במקרה הראשון הוא נחלץ לעזרת אח מפני אויב. במקרה השני הוא נחלץ לעזרת אח מפני אחיו. ובמקרה השלישי הוא מתערב בעוול שכלל אינו קשור לבני עמו; פשוט עוול נגד בני אדם. ובכל המקרים האלה, הוא הבין שיש לו תפקיד, יש לו משימה – להתערב למען מי שנעשה לו עוול.

אף אחד לא מינה אותו להתערב. אף אחד לא הסמיך אותו. השאלה ששאל אותו העברי הרשע "מי שמך?" כלל אינה מעסיקה אותו. הוא שליח של תכונה פנימית עמוקה המפעמת בלבו – רדיפת צדק.

אלו התכונות שבעטיין ראה אלוהים במשה את האיש הראוי והמתאים להוציא את עם ישראל מעבדות לחירות, מגולה לגאולה, להנהיג ולחנך אותו ולעצב אותו כעם. המסר לנו, הקוראים, עם ישראל לדורותיו, הוא תביעה לרדיפת צדק, למאבק בעוול.

אחד משיאי הפרשה הוא ההתגלות למשה, שרעה את צאן יתרו, בסנה הבוער, סמוך להר חורב. הסמליות של סנה בוער ואיננו אוּכָּל, שממנו יוצאת בשורת הגאולה ובשורת מנהיגותו ונביאותו של משה, מלווה את התרבות היהודית והאנושית מאז, ותלווה אותה לתמיד.

הסנה הבוער מככב בשירם של יענקלה רוטבליט ושמוליק קראוס "רואים רחוק רואים שקוף".

השיר, השזור לכל אורכו רמזים וביטויים מקראיים, מדבר על חיפושי הדרך של האדם, על סערות נפשו, על משאת הנפש שלו. והוא מדבר על הניגוד הפנימי של האדם – מצד אחד, הוא מבקש שורש, עוגן באדמה, במציאות. בית, משפחה, קהילה, עבודה, נוחות. אבל מצד שני, נפשו סוערת, בוערת בו אש. בן אדם כסנה – האש בוערת בו, אך איננו אוכל. האש עולה מעלה, הוא – כסנה מול השמים, בניגוד לשאיפתו מטה, להכות שורש באדמה. ניגוד, או שמא השלמה? האדם רוצה להכות שורש באדמה, אך "בן אדם כעץ שתול על מים", הוא לא ממש נטוע, הוא לא ממש מכה שורש באדמה. ולכן הוא מבקש שורש.

אך איך יכה שורש, כאשר כוח אחר בתוכו בוער כאש וחותר לשמים? כאן הסמל הוא ההתגלות של האלוהים למשה. האש הבוערת באדם, היא השאיפה אל האלוהי, אל הבלתי מושג. בבית האחרון מתאר המשורר את האש שבערה בו, הוא סער כסופה. לא הייתה לו ברירה אלא לעזוב את חייו הרגילים, לצאת למסע חיפוש. בסופו של המסע, הוא מצא את התשובה. התשובה נמצאת אצלו בבית – האהבה, האהובה שהמתינה לו בשובו. הוא הבין שהיא נשארת אתו לתמיד, והוא יישאר אתה, עד בוא הדרך אל סופה. האם זהו סוֹפה של הסוּפה?

שירי תשיר את השיר המקסים הזה, בליווי אופיר.

צרור הערות 6.1.21

* כישלון – במצב הנוכחי, הטלת סגר מלא היא בלתי נמנעת. כאשר הידרדרנו ליותר מ-8,300 מאומתים ביום – ללא צעד דרסטי, נגיע בתום יומיים שלושה למספר חמש-ספרתי, בתי החולים יגיעו לאי-ספיקה; זהו אובדן שליטה על המגפה שמחייב צעדי חירום.

אין מנוס מסגר, אולם העובדה שהגענו למצב שבו אין מנוס מסגר, מעידה על כישלון מחפיר. בראש ובראשונה זהו כישלון של ראש הממשלה והממשלה בניהול הכושל של המגפה. וזהו גם כישלון שלנו, אזרחי ישראל, שנהגנו בקלות דעות ולא הקפדנו על שמירת ההנחיות והמגבלות של הקורונה.

יש לנו הרבה מה להתגאות במבצע החיסונים המוצלח, אך אין בכך כדי לכפר על הכישלון בהתמודדות עם המגפה.

* מגפת חוסר המנהיגות – מאז ראשית הקורונה אלוף (מיל') רוני נומה מקדיש את מלוא זמנו ומרצו למען הציבור החרדי, כדי לסייע לו להתמודד עם המגפה. בראיון השבוע הוא הסביר למה זה לא מצליח. כיוון שהחוק והתקנות אינם נאכפים במגזר, כפי שאנו יודעים ורואים. ולמה הם לא נאכפים? בשל הכוח הפוליטי של יהדות התורה. כלומר, האויב הגדול של הציבור הוא חרדי הוא חוסר המנהיגות של נציגיו הפוליטיים, שמתוך פופוליזם זול פוגעים במאבק בקורונה, כדי להציג את עצמם במגזר כמי שמגִנים עליהם כנגד התקנות; כאילו האיום אינו המגפה אלא המגבלות. וראש הממשלה, הנושא באחריות העליונה להתמודדות עם המגפה, שבוי בידי אותם עסקנים פופוליסטיים ולא פועל לאכיפה, ממסמס וממזמז את הקנסות ופוגע קודם כל בציבור החרדי אך למעשה במדינה כולה. שיקולים פוליטיים של נתניהו פוגעים בעליל בציבור.

אילו הייתה לציבור החרדי מנהיגות אמת, וכאן איני מדבר על ההנהגה הפוליטית אלא קודם כל על ההנהגה הרבנית, הציבור החרדי הממושמע יכול היה להיות המקפיד ביותר והפחות נפגע.

ואתנחתא קומית – סגן השר פורוש אמר בתגובה לדבריו של נומה משהו על אכיפה בררנית נגד החרדים.

* המשתין המיליון – "ישראלסקה פרימיטיבסקה ברברסקה, אנו באתם ארצה לתפוס את הבנות בה". ציטוט זה של פולי מהגשש הוא מהמערכון "העולה המיליון מרוסיה". השדר נשלח לראיין את העולה המיליון מרוסיה, שהסביר שהוא דורש וילה ב"ארלוזורובה פינתובה דיזנגובה". המתורגמן היה עובד הניקיון המרוקאי, שהסביר למראיין: "אתם שואלים אותן שאלות והם עונים אותן תשובות". בסוף התברר שהעולה המיליון מרוסיה הוא עצמו מרוקאי מקריית שמונה, שעשה סיבוב דרך וינה, התחתן עם רוסיה וגו'.

ובסרט "חייך אכלת אותה" של יהודה בארקן הייתה המתיחה של מושיק טימור על המשתין המיליון במשתנה הציבורית.

כל כך מזכיר את הגרוטסקה על המחוסן המיליון שנתניהו הצטלם אתו באום אל-פאחם, ובסוף הסתבר שזה עבריין, אסיר משוחרר…

* נעים בהמוניהם להצביע לביבי – נתניהו יצא לאחרונה בשתי יוזמות פוליטיות הנוגעות למגזר הערבי. האחת – קריאה לערביי ישראל לתמוך בליכוד בבחירות. השניה, הרומן הלוהט עם האחים המוסלמים (רע"ם).

אני רואה הבדל משמעותי בין שתי היוזמות. קריאה של מנהיג מפלגה ישראלית לאזרחי ישראל הערבים להצביע למפלגתו ראויה ומוצדקת. כך צריכות לעשות כל המפלגות. הרומן עם האחים המוסלמים, לעומת זאת, הוא בלתי לגיטימי, כי זו מפלגה אנטי ישראלית השוללת את עצם קיומה של מדינה יהודית. לא בכדי, היא הצביעה נגד הסכמי השלום, כי היא מתנגדת לשלום עם המדינה שהיא שוללת את קיומה. קואליציה שתתבסס על עסקה רקובה של אתנן לאחים המוסלמים תמורת תמיכתם בחוק מגה-שחיתות הצרפתי תהיה קואליציה בלתי לגיטימית.

* חרפה לאומית – קצין בדואי, אחיינו של עמוס ירקוני, נשלח כנציג משרד הביטחון להלוויה של חייל יהודי וגורש מבית הקברות. זו חרפה לאומית. מי שסילק אותו הוא התגלמות הישראלי המכוער.

* בושה למדינת ישראל – ביום שבו מונה אמיר אוחנה לשר בממשלה, כתבתי: "תקרת הזכוכית נפרצה. בלי קשר להתאמתו או אי התאמתו של אמיר אוחנה לתפקיד שר המשפטים – עצם מינויו של הומו מוצהר לשר בממשלת ישראל, הוא תקדים ראוי לשבח. זהו ביטוי לשוויון ערך האדם; תקדים של פריצת תקרת זכוכית.

ברכות! אני מקווה שהוא יוכיח את עצמו בתפקידו".

למרבה הצער הוא הוכיח את עצמו כשר הגרוע ביותר בכל ממשלות ישראל. תחילה, כסוס טרויאני במשרד המשפטים, שנכנס למשרד כדי למוטט מבפנים את מערכת המשפט למען האינטרס הפרטי של שולחו. ועתה כמי שאמור להיות השר לביטחון פנים, ששעה ששוטרי משטרת ישראל כבר למעלה משבוע מותקפים בידי פורעים חוליגנים, שמכים אותם, פוצעים אותם, מפצחים את ראשיהם בסלעים, הוא לא מצא מילה אחת כדי להוקיע את פראי האדם וחצי מילה של עידוד לשוטרים. כל מה שהיה לו לעשות הוא ביקור מתוקשר אצל משפחת סנדק.

בושה למדינת ישראל שאיש כזה חבר בממשלתה.

* אלמלא מוראה של מלכות – שלוש ניידות משטרה הוצתו בלילה שבין שבת לראשון בצפת, חצור הגלילית ויסוד המעלה.

המשטרה חוקרת שני כיוונים. האחד, "תג מחיר" של ארגוני פשיעה בטובא זנגריה בעקבות מעצרם של כמה מראשי כנופיות הפרוטקשן במקום. השני, "תג מחיר" של כנופיות ימין רדיקלי במסגרת מלחמתם במשטרת ישראל בעקבות מות סנדק.

משטרת ישראל הפכה לשק החבטות של החברה הישראלית, החל מראש הממשלה ("תפירת תיקים"), דרך הבלפוריאדה ("משטרה אלימה, אכיפה בררנית"), קיצוני החרדים ("השוטרים נאצים") ועד הימין הרדיקלי ("השוטרים רוצחים").

אלמלא מוראה של מלכות איש את אחיו חיים בלעו.

* מפכ"ל קבוע עכשיו – אחרי למעלה משנתיים שאין מפכ"ל קבוע למשטרה, הממשלה אישרה את מינויו של ניצב קובי שבתאי רק לממלא מקום המפכ"ל. הסיבה לכך היא שראש הממשלה תוקע את המדינה ומסרב לכנס ישיבת ממשלה לאישור 60 מינויים הכוללים 35 שגרירים, ראש רשות שנייה, פרקליט מדינה ועוד. המינויים האלה תקועים מסיבות פוליטיות צרות. במחאה, שרי כחול לבן לא אפשרו מינוי קבוע למפכ"ל ונציבת שב"ס, אלא אם כל המינויים יבואו כחבילה.

עקרונית, שרי כחול לבן צודקים, אך במצב שנוצר הם עשו טעות. הצעד שלהם לא הוביל לכך שנתניהו ינהג באופן סביר, יעשה את המובן מאליו, ויביא לאישור כל המינויים שהוא תקע מטעמים לא ענייניים, אלא שבנוסף לכל התקיעות, גם שני המינויים החשובים הללו תקועים, וזאת אחרי שבג"ץ הורה למנות אותם.

ביטחון הפנים בישראל מעורער. משטרת ישראל הפכה לשק חבטות של כל הזירה הפוליטית ובראשה נתניהו. לכל המטלות הרבות של משטרת ישראל נוספו המטלות של אכיפת תקנות הקורונה והתמודדות עם מחאה חסרת תקדים של הפגנות שבועיות בכל רחבי הארץ למעלה מחצי שנה, חלקן אלימות ופורעות סדר וכן אלימות קשה נגד המפגינים. ובשבוע וחצי האחרונים – פרעות של חוליגנים מהימין הרדיקלי. ובנוסף לכך, במקום שר לביטחון פנים יושבת קריקטורה.

במצב הזה, מינוי מפכ"ל קבוע למשטרת ישראל הוא הכרחי. כאשר אמיר אוחנה הוא השר לביטחון פנים – מפכ"ל מוחלש הוא נזק חמור. לכן, על בני גנץ ושרי כחול לבן לחזור בהם מהלינקג' בין מינוי המפכ"ל לשאר המינויים ולאפשר לממשלה מינוי קבוע.

* מהפך בביטחון הפנים – הטרור החקלאי נמשך במלוא עוזו ומתעצם. זהו שילוב הדוק של פשיעה פלילית וטרור לאומני. מדינת ישראל צריכה להחליט שהיא נלחמת בטרור החקלאי. ברגע שתחליט – זה יהיה מהפך מחשבתי דרמטי, וניתן למצוא את המשאבים והתכניות להצלחה. סוגיית ביטחון הפנים ובעיקר ביטחון ההתיישבות והמגזר החקלאי, דורשת מהפך של 180 מעלות. אין מצב שמהפך כזה יקרה כל עוד ראש הממשלה ב-12 השנים האחרונות, שאחראי על המחדל, יישאר בתפקידו.

* הפרדת כוחות – מזה שנים רבות אני קורא לפיצול תפקיד התובע הכללי מתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. זאת, משלוש סיבות. האחת היא העומס הרב והבלתי סביר בריכוז התפקידים בידי אדם אחד. השניה היא מניעת עוצמת יתר בידיו של אדם אחד. השלישית היא החשובה ביותר – הקושי הנפשי הנדרש מאדם שגם מייעץ לממשלה וגם צריך להכריע בתיקים של ראש הממשלה ושרים, שעמם הוא עובד.

שמחתי לשמוע שגדעון סער, תומך ברעיון הזה ויוביל רפורמה כזו אם ייבחר לראשות הממשלה.

אגב, אני לא בטוח שכל אלה שתומכים בהפרדה הזאת יהיו מרוצים מתוצאותיה. הפער בין המלצות הפרקליטות לכתבי האישום בפרשיות נתניהו ועוד יותר מכך בפרשיות שרון מעיד על הקושי של התובע הראשי שהוא גם היועץ המשפטי לקבל החלטות חדות ונחרצות בתיקים של ראשי ממשלה ושרים.

* למה לא תפרו להם תיקים – כשדניאל פרידמן היה שר המשפטים הוא הציע רפורמות משמעותיות במערכת המשפט והיה במחלוקת עם ראשיה לכל אורך תקופת כהונתו. כך גם איילת שקד. וראו זה פלא – מעולם איש מהם לא זומן אפילו לבדיקה טרם חקירה בנושא כלשהו. איך זה? הרי לפי התאוריה המעוותת של הקונספירטורים, היו אמורים לתפור להם תיקים. למה לא תפרו? מה קרה?

הקונספירציה הזאת מופרכת לחלוטין. ואם שעה שממשלת ישראל קיימה ישיבה בה שלחה את חיילי צה"ל למלחמת לבנון השניה, חיים רמון היה גובר על ייצרו ולא מתנשק עם חיילת צעירה מבנותיו, גם הוא לא היה מוזמן לאף חקירה. מסע הנקם שלו נגד מערכת המשפט (למרות שיצא בזול) מעיד רק על עצמו.

* הכל שפיט? – רון וייס מבקר אותי על שאני מייחס לאהרון ברק את הביטוי "הכל שפיט", שאותו הוא לא אמר. ראשית, לא אני מייחס לו את הביטוי – הייחוס הזה לברק מקובל הן על תומכי האקטיביזם השיפוטי והן על מתנגדיו. ואם הוא לא השתמש בדיוק בצמד המילים הזה, אין ספק שהוא הנחיל את הלך הרוח שמילים אלו מבטאות. אין ספק שהוא אמר "מלוא כל הארץ משפט". אין ספק שהוא אמר ש"גם השאלה אם להסתער מימין או משמאל היא שפיטה". ובאחד מפסקי הדין שלו הוא כתב: "נקודת המוצא העיונית לבחינתה של השפיטות (או אי השפיטות) הנורמטיבית היא התפיסה, כי המשפט הוא מערכת של איסורים והיתרים. כל פעולה היא מותרת או אסורה בעולם המשפט. אין פעולה, שהמשפט לא חל עליה. כל פעולה נתפסת בעולם המשפט … אין 'חלל משפטי', שבו פעולות מתבצעות בלי שהמשפט נוקט כלפיהן כל עמדה. המשפט משתרע על כל הפעולות. לעיתים הוא אוסר, לעיתים הוא מתיר, תוך שהוא יוצר לעיתים הנחה של היתר ('הכל מותר לפרט, אלא אם כן נאסר') או של איסור ('הכל אסור לשלטון אלא אם כן הותר'). אף במקום שבו קיימת 'לאקונה' במשפט, קובע המשפט דרכים למילויה של הלאקונה. על-פי גישה זו לא ייתכן כלל מצב, שבו אין נורמה משפטית החלה על פעולה".

את הגישה הזאת ראוי לקעקע. לא, לא הכל שפיט. וסוגיות של אמונות ודעות אינן סוגיות שבית המשפט צריך לעסוק בהן, אלא להשאיר אותן לשיח הציבורי, הפוליטי והתקשורתי ולהכרעה מדינית. ומן הראוי שבית המשפט לא יתערב בענייני חקיקה, אלא אם כן יש בה פגיעה בעליל בזכויות האדם. כל עוד אין פגיעה מפורשת בזכויות, אין זה מתפקידו של בית המשפט לקבוע אם חוק זה או אחר הוא צודק וראוי.

* קדימון – אני מקווה מאוד שהסכם העודפים בין תקווה חדשה וימינה הוא קדימון להסכם הקואליציוני אחרי הבחירות.

* בלתי מוסרי בעליל – איתמר בן גביר העלה סרטון בו יצא נגד רפי פרץ, שהודיע על פרישתו מהחיים הפוליטיים, וטען שתחילת ההידרדרות שלו הייתה הפרת ההסכם עם עוצמה כהניסטית.

לדעתי, תחילת ההידרדרות שלו הייתה ההסכם עם הכהניסטים. אני נגד הפרת הסכמים, אבל כפי שיש פקודה בלתי חוקית בעליל שחובה להפר אותה ואסור לבצע אותה, כך גם חובה להפר הסכמים בלתי מוסריים בעליל, כמו ההסכם למכירת נשמתה של הציונות הדתית לשטן הכהניסטי. אבל מי שביצע את המכירה לא היה צריך רק להפר את ההסכם, אלא להתפטר בתפקידו ולפרוש מן החיים הפוליטיים. אין הוא ראוי להנהגה ציבורית. ההסכם עם הכהניסטים לא יכופר ולא ייסלח. הרב פרץ אפילו התנצל בפומבי בפני בן-גביר על הפרת ההסכם. אז לקח מעט זמן, והוא הודיע על פרישתו.

* קבורת חמור – כאשר מרב מיכאלי הייתה פובליציסטית ב"הארץ", היא הייתה חלק מן הזרם שאותו נהגתי לכנות "דבוקת שוקן". היא הייתה ממוקמת אי שם בין אורי משגב לגדעון לוי ופוליטית – בין מרצ לחד"ש. עמדותיה היו פוסט-ציוניות בעליל.

כשהחליטה להיכנס לחיים הפוליטיים ולהצטרף דווקא למפלגת העבודה, החיבור בינה לבין מפלגה זו נראה לי הזוי לחלוטין. מה לה ולמורשת המפוארת של תנועת העבודה הציונית, המגשימה, בונת הארץ, מיישבת הגבולות, מייסדת המדינה? מה לה ולציונות המעשית, הקונסטרוקטיבית, של תנועת העבודה. מה לה, שבשידור בגל"צ ב-2010 אמרה: "אני חושבת שנשים לא צריכות לשלוח את ילדיהן לצבא" ולאתוס הביטחוניסטי של תנועת העבודה? לא שמפלגת העבודה של שנות האלפיים היא אותה תנועת העבודה, אבל יש בה בהחלט שרידים של הדי.אן.איי. הזה. יש אי אלו גִצים שרוח נכונה עשויה להצית מתוכם את שלהבת התנועה. אבל מרב מיכאלי?!

לא רק אני תהיתי על בחירתה המוזרה. גם יו"ר מפלגת העבודה באותם ימים שלי יחימוביץ' תהתה, מאותן סיבות בדיוק. שלי ניסתה כל דרך תקנונית וחוקית כדי לחסום אותה, אך כשלה.

השבוע הודיעה מרב מיכאלי שהיא מתמודדת על תפקיד יו"ר מפלגת העבודה. יהיה זה אך סמלי אם היא תהיה חתומה על קבורת החמור של מפלגה, שהדבר היחיד שעוד צפוי לה הוא עבר מפואר.

* האוטו-אנטישמי נגד רוב יהודי – גדעון לוי מתגולל בחולדאי על כך שבנאום הצגת מפלגתו החדשה הוא אמר: "רוב יהודי ברור… זה אנחנו". כי זאת כמובן "גזענות". הגדרה עצמית לעם היהודי במולדתו עם רוב יהודי ברור, היא "גזענות". לא. גזענות היא המחשבה שכל עם בעולם זכאי להגדרה עצמית במדינה לאומית במולדתו זולת העם היהודי. זו גזענות ואנטישמיות. אילו גדעון לוי היה קוסמופוליטי, החושב שאין מקום לעמים ולמדינות לאום, הוא לפחות היה עקבי. אך הוא אינו שולל את הלאומית בכלל, אלא רק את הלאומיות היהודית. זו גישה גזענית ואנטישמית. והזן הנחות ביותר של אנטישמיות היא אוטו-אנטישמיות. אנטישמיות של יהודים.

"התת־אלוף שבו יצא החוצה, הטייס והקיבוצניק מחולדה הרימו ראש, ועמם הלאומנות הישראלית המכוערת, החוצה מחנות". הנה, אלה הדברים שמעוררים סלידה בתועמלן האנטי ישראלי הזה. תת-אלוף. טייס ("הרעים לטיס"). קיבוצניק (כי התנועה הקיבוצית היא מיטב הגשמת הציונות ואין דבר שהוא מתעב יותר מציונות). כל אלה הם "לאומנות מכוערת", כי רצון לרוב יהודי במדינה יהודית הוא "לאומנות" והוא "מכוער". והכמיהה לרוב יהודי היא "כמיהה נואלת".

"מה רע בישראלים שאינם יהודים?" שום דבר לא רע בהם. הם אזרחים לכל דבר הנהנים מכל זכויות הפרט. אבל העם היהודי זכאי למדינה יהודית ולשם כך לרוב יהודי.

וכך הוא מטפטף את הרעל: "מהי מדינה יהודית? כמו הרפובליקה האסלאמית של איראן או של פקיסטאן? זולתן וזולת ישראל אין עוד מדינות המגדירות את עצמן על פי דתן, או על פי הלאום של תושביהן. אין דבר כזה, מדינה יהודית. יש רק מדינה דמוקרטית — או שלא".

צרפת מגדירה את עצמה על פי הלאום הצרפתי של תושביה. בריטניה – על פי הלאום הבריטי. גרמניה – על פי הלאום הגרמני. רוסיה – על פי הלאום הרוסי. עשרים מדינות ערביות – על פי הלאום הערבי. רק ללאום היהודי אין זכות, על פי משנתו של האוטו-אנטישמי הזה, למדינת לאום משלו. "קריאה לרוב יהודי היא קריאה של לאומנים אפלים" הוא סונט בחולדאי.

לוי רוצה להסתפק ב"ישראליות". מהי ישראליות? הישראליות נובעת מהשם שהמדינה היהודית החליטה לקרוא לעצמה. "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". עצרת האו"ם החליטה על הקמת מדינה יהודית. המדינה היהודית שקמה החליטה להיקרא ישראל. היא יכלה באותה מידה להיקרא יהודה. מהי מדינת ישראל? מדינתו של עם ישראל. מיהו עם ישראל? העם היהודי.

ומה עם אזרחי ישראל שאינם יהודים? הם מיעוט במדינת הלאום היהודית, כפי שיש מיעוטים בכל מדינות הלאום.

* מקארתיזם במרעו – רוגל אלפר הוא חובב חרמות ותיק. הוא תומך עקבי ונלהב ב-BDS ובחרמות על מדינת ישראל. בתוך ישראל הוא מסית בעקביות להחרמת כל תוצרת שיוצרה מעבר למה שהיה פעם "הקו הירוק", הזכור לרע. לפני כארבע שנים הוא פרסם פשקוויל הסתה לחרם על שוקולד "השחר". למה? הרי הוא אינו מיוצר בשתכים אקבושים, רחמנא

לצלן. ובכל זאת, רוגל אלפר פרסם אז ב"הארץ" פשקוויל נאצה חריף נגד החברה

וקריאה להחרים אותה, כיוון שהחברה תורמת מדי שנה כמה שקלים להתנחלויות (ולכן זהו

"ממרח גזעני ופשיסטי").

אמש הוא העלה פשקוויל שבו הסית להחרמת מוצרי ניקיון של חברת "טאץ'", כיוון שבפרסומת שלהם מופיע אלירז שדה, שבעבר הופיע כפרזנטור של נתניהו. כך נראה המקארתיזם במרעו. מבחינת רוגל אלפר, כל עובדי חברת "טאץ'" צריכים לאבד את מטה לחמם כעונש על כך שהחברה צילמה פרסומת שבה מופיע אדם המזוהה עם נתניהו.

* טקס משותף – מחר, 7 בינואר, יחול יום השאהיד הפלשתינאי. אני מציע לחובבי הז'אנר של הטקס המשותף לחללי צה"ל ולמחבלים, להעתיק אותו ל-7.1 ולא לחלל את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל בריטואל הפרובוקטיבי הפרוורטי.

* בוער ואיננו אוכל – לפרשת "שמות". נכתב במתקפת הטרור המכונה בכיבוסית בשם החיבה "אינתיפאדה השניה", ערב פרשת "שמות" תשס"א, ינואר 2001:

וכאשר יבעירו אותו

כן ישגה וכן יפרח.

וכך, כאשר יידו עליו אבנים.

וכך, כאשר יירו עליו בדרך.

וכך, כאשר ינעצו בו סכינים –

כי הוא האמת. כי הוא הצדק.

וכי אין לו ברירה אחרת.

ואם האש כילתה כמה אשליות בדרך

… גם זו לטובה.

* דרך ארץ – בימים אלה אנחנו מפנים את הבית של אבא שלי ז"ל ומסדרים את עזבונו. להפתעתי מצאתי שלוש חבילות ועליהן כתוב: דרך ארץ.

כידוע, אני פעיל במפלגת דרך ארץ. ותמהתי – שמא אבא שלי היה פעיל בדרך ארץ עשרות שנים לפני שהיא קמה? שמא הוא חזה את הנולד?

ומה הייתה תכולתן של החבילות? במשך שנים רבות, בעיתון "במחנה" היה מדור בן ארבעה עמודים שעסק בידיעת הארץ ונקרא "דרך ארץ". אבא שלי, שהיה חובב טבע וידיעת הארץ ואוהב ארץ ישראל, שמר את גיליונות המדור הזה במשך עשרות שנים.

את האוסף הנכבד והמרגש הזה הענקתי לחברי גיא קופליק, איש ידיעת הארץ, מדריך טיולים ותיק ומורה לטבע ומדעים, העזריה אלון של אורטל.

          * ביד הלשון

קִיהָיוֹן – כ"א בטבת, יום הולדתו של אליעזר בן יהודה, הוא יום השפה העברית. לקראת מועד זה, התפרסמה ב"ישראל היום" כתבה על האקדמיה ללשון עברית ורואיינו אחדים מראשיה.

תמר גדיש, ראש המזכירות המדעית של המכון (בכתבה כתבו "ראשת", אך את דעתי על התקלה הלשונית הזאת, שהאקדמיה אשמה בה, ביטאתי כבר פעמים רבות בעבר), סיפרה בראיון שהאקדמיה אינה נוהגת לחדש מילים במקום מילים או צירופים עבריים קיימים, אבל יש מקרים חריגים ונדירים שהיא עושה כן.

היא נתנה שתי דוגמאות, שאחת ריגשה אותי מאוד. "החלפנו את המילה העברית לדמנציה – 'שיטיון' – למילה היותר סימפטית 'קיהיון'. פנו אלינו אנשים בתחילת המחלה, או ילדיהם, וטענו בצדק שהחיבור ל'שטות' לא מכבד ולא נעים, אז שינינו".

אבא שלי סבל מהמחלה בעשור האחרון לחייו; מחלה שהלכה והידרדרה. בדרך כלל אני משתדל להשתמש במונחים עבריים, אבל במקרה הזה לא הייתי מסוגל להעלות על דל שפתיי את המילה שיטיון בהקשר של אבא שלי. אבא שלי היה אדם חכם מאוד, וגם כאשר דומה היה שמוחו הולך ומתקהה מיום ליום, לא יכולתי לדבר עליו במושגים של שוטה. וגם בשנות המחלה, ברגעים של פיכחון, באה לידי ביטוי חוכמתו.

בכתבה ב"ישראל היום" נתקלתי לראשונה במונח החדש, וממש שמחתי.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 30.12.20

* אין סגר פוליטי – הטענה שהסגר הוא פוליטי, לא רק אינה נכונה, אלא גם אינה הגיונית. סגר, מעצם מהותו, אינו יכול להיות פופולרי. זו גזירה קשה על הציבור. הטלת גזירה, כמו בידוד או העלאת מס הכנסה, בוודאי בזמן בחירות, אינה יכולה לנבוע משיקול פוליטי של ריצוי הבוחרים.

איני מיתמם, ואיני חושד שיש צעד כלשהו של נתניהו שחף משיקולים פוליטיים. השאלה היא מהו השיקול הפוליטי. אני מאמין, שהשיקול הפוליטי שלו הוא לא להגיע לבחירות באובדן שליטה על המגיפה, עם אלפים רבים, אולי עשרות אלפי חולים חדשים ביום ואלפי חולים במצב קשה. הרצון שלו הוא להגיע לבחירות עם שילוב של הפחתה דרסטית בנתוני התחלואה לצד מבצע חיסונים מוצלח. לכן, במקרה הזה יש הלימה בין השיקול הפוליטי שלו לבין האינטרס הלאומי. שיקול פוליטי שאינו שיקול זר – הוא שיקול פוליטי לגיטימי.

אפשר לחלוק מקצועית על הסגר, אבל מי שתוקף אותו בטיעונים לא הגיוניים, פוגע באמינות של עצמו ושל ביקורתו.

במצב של אובדן שליטה על המגפה, ואנו על סף אובדן שליטה, סגר הוא בלתי נמנע. בעיניי, הלימודים צריכים להתקיים כסדרם למרות הסגר, ואני שמח על החלטת ועדת החינוך בנדון. למעט סוגיה זו איני רואה חלופה לסגר. עם זאת, עצם העובדה שהגענו למצב המחייב סגר, היא כישלון בהתמודדות עם המגיפה. יש לומר בהגינות שמדובר במגיפה שתקפה במפתיע את כל העולם, אף מדינה לא ידעה להתמודד עמה היטב וכולן עשו שגיאות. גם אנחנו. אך היו גם שגיאות חמורות שנבעו משקולים פוליטיים זרים. כוונתי בעיקר להחלטות הנוגעות למגזר החרדי. מזמוז ומסמוס ההחלטה על שיטת הרמזור, כאשר המחלה השתוללה בעיקר במגזר החרדי והייתה תחת שליטה מחוצה לו, הייתה גורם ישיר לסגר השני. והביטוי הבוטה ביותר לשיקול פוליטי זר, שסייע להחרפת התחלואה, הוא מסמוס ההחלטה על הגדלת הקנסות, כדי לא להרגיז את המפלגות החרדיות, כאשר חלק גדול מן המגזר החרדי הפר את הסגר ופתח את מוסדות החינוך בניגוד לחוק. הייתה זו פגיעה קשה ביכולת לאכוף את החלטות הממשלה בנושא הקורונה, משיקולים זרים. את ההחלטות הללו ראוי לבקר. אך מי שטוען שהסגר הוא פוליטי, טוען טענת שווא פופוליסטית, שעלולה לפגוע באמינותו.

* מי זה "אתם" – ביום שני הייתי בפגישה בכנסת. מול המשכן נערכה הפגנת דגלים שחורים וורודים. המפגינים אחזו מגפונים וקראו קריאות, אך הם שמרו על הסדר, עמדו על הכיכר והמדרכות ולא חסמו את הכביש. המשטרה הייתה שם ולא התערבה. כאשר מפגינים אינם מפרים חוק ואינם פורעים סדר – המשטרה אינה מפריעה להם, בניגוד לדמוניזציה שעושים לה.

המפגינים קראו שתי קריאות מרכזיות. האחת: "סגר פוליטי – מרי אזרחי!" אני לא בטוח שהם זקוקים להתמודד עם שאלות כמו מה פוליטי בסגר? איזה רווח פוליטי יכול להיות לסגר? הם באובססיה ובאטרף, ודי בכך שהוחלט על סגר, כדי לקבוע שהוא פוליטי. אילו הוחלט שלא להטיל סגר, הם היו מפגינים נגד ההפקרה הפוליטית של בריאות האזרחים. קודם כל צועקים, על אוטומט, שהסגר פוליטי. אח"כ אפשר לחפש נימוקים, אך אולי אין בכך צורך. כי האמת היא שהסגר פוליטי למען החלק השני של המשפט: מרי אזרחי. כלומר המטרה היא לעורר מרי אזרחי, והטענה שהסגר פוליטי נועדה להצית את המרי. מהו המרי האזרחי? אי ציות לסגר. כלומר, בעיצומה של מגפה, הם מסיתים להפרת חוק, להפרת החלטות הממשלה והכנסת, לסיכון בריאות הציבור. זו אנרכיה.

הקריאה השניה הייתה: "אנחנו הריבון – אתם עולם תחתון!" ותמהתי, מי זה "אתם"? אילו הקריאה הייתה "אתה עולם תחתון", ברור היה למי הם מתכוונים. אבל מי זה "אתם"? הם עמדו מול הכנסת, הפנו אליה את מבטיהם הזועמים וצעקו לעברה: "אתם עולם תחתון". כלומר הכנסת כולה, הח"כים כולם, הפוליטיקאים כולם הם "עולם תחתון". ולכן, החלטותיהם הן החלטות של עולם תחתון ואין לציית להן.

אכן, הריבון הוא העם. אבל בדמוקרטיה ייצוגית, הכנסת שנבחרה בידי העם היא בא כוח הריבון. כאשר הם מתריסים כלפי הכנסת "אנחנו הריבון" הם בעצם כופרים בריבונותה ובחוקיה. מה האלטרנטיבה שלהם לכנסת? שלטון הרחוב?

זו אנרכיה.

הם נעלבים כשמכנים אותם אנרכיסטים. אבל כאשר אלו המסרים שלהם וזו ההתנהגות שלהם, על מה הם מלינים?

* לחסן את המורים – את ימי הסגר יש לנצל למבצע חיסון של כל המורים והגננות בישראל.

* חשדהו – כשארדואן מביע את רצונו בשיפור היחסים עם ישראל, אותם מוטט במדיניות אנטי ישראלית ואנטישמית קיצונית, אין לראות בכך המשך לחדשות הטובות של חוזי השלום והנרמול עם מדינות ערב. בניגוד למדינות שחתמנו אתן על הסכמי שלום ונרמול ואלו שבדרך, טורקיה נשלטת בידי האחים המוסלמים. ארדואן תומך בחמאס, הישות הערבית היחידה הנשלטת היום בידי האחים המוסלמים. כאשר ביום הוא הושיט יד לישראל ובערב חמאס ירה רקטות לעבר ישראל, המסר האמתי הוא הרקטות.

אין זה אומר שישראל צריכה להגיב על הסף בשלילה על דבריו של ארדואן. להיפך, עליה להביע רצון בחימום היחסים, אך להציב לכך תנאים, ובראש ובראשונה סגירת משרדי חמאס באנקרה והפסקת התמיכה בחמאס.

מתקפת הפיוס של ארדואן מזכירה לי את מתקפת החיוכים של רוחאני וזריף לקראת החתימה על הסכם הגרעין האיראני. משהו אפל מסתתר מאחורי החיוך. אולי רצון לתקוע טריז בין ישראל ליוון וקפריסין ולשבש את הברית הנרקמת בינינו לבינן. אולי רצון לגרום לביידן לבטל את העיצומים שממשל טראמפ הטיל עליו.

בדרך כלל, ישראל צריכה להתייחס ליוזמות מדיניות לשיפור יחסים עם מדינות עוינות בכבדהו וחשדהו. במקרה של ארדואן הגישה צריכה להיות של חשדהו, חשדהו, חשדהו, כבדהו וחשדהו.

* ואוחנה שותק – זה מספר ימים שכנופיות של חוליגנים מן הימין הרדיקלי ונערי זוועות מתפרעים בירושלים ומיידים אבנים וסלעים על שוטרי משטרת ירושלים, פוצעים שוטרים רבים המכונים בפיותיהם המטונפים "נאצים".

והשר לביטחון פנים שותק. הוא אינו מעניק גיבוי לשוטרים המותקפים. בושה!

אחד החוליגנים נעמד עם עגלת תינוק מול מכת"זית וסירב להתפנות. הוא נעצר והתינוק עבר לידי אמו. אני מקווה שגורמי הרווחה יבדקו היטב את הכשירות ההורית של בני הזוג.

* להפיל את השלטון –  בכניסה לירושלים מופיעה כרזת ענק, עם תמונה של אהוביה סנדק, כתובת "השוטרים רוצחים" ו"להפיל את השלטון".

מותו של סנדק מצוי בחקירת מח"ש והמשטרה. אירוע כזה לא אמור להסתיים במוות, ובכל מקרה כזה (אגב, גם כשההרוג הוא פלשתינאי) יש מקום לחקירה יסודית, ללא משוא פנים. ואם האשמה היא בשוטרים, עליהם לתת את הדין. אך גם אם ניקח עד הקצה את גרסת הנערים, אין כאן צל צלו של חשד לרצח. אם גרסתם של הנערים תתקבל, מדובר בגרימת מוות ברשלנות. אבל מי צריך חקירה? מי צריך משפט? יש כבר פסק דין – רצח. ויש כבר איומים רציניים ביותר על חייהם של השוטרים. ולא רק אותם שוטרים הם רוצחים, אלא כל השוטרים. לכן כאשר החוליגנים משתוללים בירושלים, הם צווחים על השוטרים "רוצחים" ו"נאצים" ואתמול כבר היה פיגוע ונדליזם במשטרת יד בנימין.

יש לזכור מה קרה באירוע. נערי הזוועות הללו יידו אבנים על מכוניות של פלשתינאים. אבן היא נשק קטלני. היא הורגת. בוודאי מול מכונית נוסעת. המשטרה הוזעקה למקום כדי לטפל בפשע חמור ביותר. הנערים ברחו, עקפו מחסום, התפתח מרדף. על פי גרסת השוטרים, הנערים נהגו ללא רישיון, נגד כיוון התנועה, בפראות ובזיגזג וזאת הסיבה לתאונה. על פי גרסת הנערים השוטרים נגחו במכוניתם. זה הנושא שבחקירה. אם החקירה תאמת את גרסת השוטרים, יואשמו הנערים בגרימת מותו של חברם. אבל החוליגנים משתוללים ופוסקים דין. הרי הם אינם מכירים בבתי המשפט של המדינה השנואה עליהם כל כך.

ומה הכוונה ב"להפיל את השלטון"? הם רוצים להחליף את נתניהו? במי? בראש האופוזיציה לפיד? בראש הממשלה החלופי גנץ? בטוענים לכתר גדעון סער או בנט? או חולדאי? כמובן שלא. הם לא מדברים על חילופי שלטון, אלא על הפלת המשטר הציוני הדמוקרטי.

החיה הכהניסטית על זרועותיה השונות ובתוכה נוער הזוועות – היא גיס חמישי במדינת ישראל.

* מצעד החנפנים – אני שומע את דברי החנופה והקילוסין של שרי הליכוד לנתניהו, וזוכר שאלה הדברים שאמר זאב אלקין עד לאחרונה. ואני מאמין להם בדיוק כפי שהאמנתי לו אז. 

הם עדין לא אזרו אומץ לומר בגלוי את האמת. אבל הם יודעים שאלקין צודק בכל מילה.

* סמולן – כאשר נתניהו הצביע שוב ושוב ושוב ושוב בעד עקירת יישובי גוש קטיף, בממשלה ובכנסת, גדעון סער התנגד בעקביות לעקירה. מסקנה – סער הוא ססססמולן.

* היית קונה מהאיש הזה מכונית משומשת? – לכל מי ששואלים: "תקימו ממשלה עם נתניהו?", אני מציע להשיב בכנות: הייתם קונים מהאיש הזה מכונית משומשת? אל תענו, כי אם תשיבו בחיוב, אתם משקרים.

איזה טעם יש להסכם עם אדם שמילה שלו אינה מילה ואין שום ערך לחתימת ידו?

* שר הפנים – הנאום של חולדאי היה מצוין. הוא בהחלט ראוי להיות שר הפנים בממשלת סער.

* השוער האגדי – יש צורך ברפורמות במערכת המשפט. היא לא יכולה להסתמך על רוח "הכל שפיט", "מלוא כל הארץ משפט" ו"גם השאלה אם להסתער מימין או משמאל היא שאלה שפיטה", על פי תפיסתו של אהרון ברק, שהיא גרסה ממותנת של תפיסת "עליונות המשפט" של מנחם בגין ותנועת החרות ההיסטורית. יש לקבוע מה שפיט ומה לא שפיט. יש לקבוע מה המקרים שבהם יכול בית המשפט העליון להפעיל את נשק יום הדין של פסילת חוק ובאלו מקרים לא, ובאיזה הרכב ובאיזה רוב הוא רשאי לעשות כן. יש לאפשר לרוב גדול מיוחד של הכנסת להתגבר על פסילת חוק. יש להפריד את תפקיד היועץ המשפטי לממשלה מתפקיד התובע הכללי, מסיבות רבות ובין השאר כיוון שכפי שראינו, העבודה המשותפת של היועמ"ש עם ראש הממשלה והשרים גורמת לו להקל בכתבי אישום לאישים אלה. ויש נושאים נוספים שראויים לשינוי.

נקודת המוצא של תהליך הרפורמות צריך להיות כבוד למערכת המשפט הישראלית המפוארת, שהיא שם דבר בעולם כולו, אמון והערכה לאישים שבמערכת הזאת. את התהליך, יש לבצע בהידברות מכבדת ומכובדת בין שלוש הרשויות השלטוניות – המחוקקת, המבצעת והשופטת, מתוך מגמה לגבש הסכמות על חוק יסוד חקיקה, בדרך לקביעת חוקה לישראל.

תהליך הרפורמות במערכת המשפט אינו יכול להיעשות במציאות של ניגוד עניינים, כאשר ראש הממשלה נאשם בפלילים. לא כל שכן, כאשר ראש הממשלה מנהל מלחמת חורמה במדינת החוק ובמערכת המשפט, מנסה לכופף את חוקי ישראל כדי להעמיד את עצמו מעל החוק ומפיץ בקרב המוני חסידיו תאוריות קונספירציה שקריות, שבאמצעותן הוא מסית נגד המערכת ובאופן אישי נגד כל מי שהיה מעורב בתיקיו.

כאשר מערכת המשפט עומדת תחת מתקפה אלימה וקשה מצד השלטון, המשימה של כל פטריוט ישראלי היא להגן על המערכת מכל משמר. לשם כך, יש להעמיד בשער את השוער הטוב ביותר. ניסנקורן עשה זאת בצורה מעוררת התפעלות בחודשי כהונתו כשר המשפטים. יכול להיות שכאשר יגיע העת לדיון על הרפורמות, עמדותיו תהיינה שונות משלי ואולי אף הפוכות מהן. אבל לעת הזאת, הוא היה האיש הנכון בזמן הנכון במקום הנכון ו"מי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות".

עקרונית, עם פרישתו מכחול לבן נוהג בני גנץ נכון כאשר הוא מפטר אותו. אבל במקרה הספציפי הזה, המתבקש מהמסר "ישראל לפני הכל" הוא להשאיר אותו בתפקידו כדי שימשיך במשימתו. ואם הוא מפטר אותו, יש לקוות שהוא ישכיל למנות לתפקיד אדם חזק ונחוש שימשיך לשמור על מערכת המשפט מפני אויביה.

ונקווה מאוד שבעוד שלושה חודשים ממשלה בראשות גדעון סער תפתח במהלך ההידברות שיוביל לרפורמה במערכת המשפט.

* מוציא שם רע לחומץ – אברום בורג הוא נרקומן של צומי. והוא מעלה את המינון בניסיונותיו להדהים את סביבתו. להיות קיצוני יותר מכפי שהיה בשנה שעברה. וכיוון שכבר אז הקיצוניות שלו הייתה מטורפת, הוא מטפס על הקירות כדי להקצין עוד יותר.

הוא החל את דרכו הפוליטית כשמאל ציוני יוני, ב"שלום עכשיו". כמעט מיינסטרים. אלא שאת מנת הצומי הוא קיבל בכך שהפגין נגד הממשלה שבה כיהן אבא שלו, ד"ר יוסף בורג. וכך נכנס לכנסת, היה ח"כ בולט ורהוט, נואם מבריק. השתייך לפלג היוני הצעיר של מפלגת העבודה – "השמיניה". ואיך הוא התבלט שם? הוא נשא את דגל הפרדת הדת מן המדינה. שוב, בנו של מנהיג המפד"ל, עוד בימים שהמפד"ל עסקה בעיקר בחקיקה דתית, הובילה משברים קואליציוניים על הרקע הזה, הפילה ממשלות בהקשרים אלה ("מיהו יהודי", למשל). כשיוסף בורג נשאל מה חשוב יותר במפד"ל – המפלגה הדתית-לאומית, הדתית או הלאומית, הוא נהג להשיב: "המקף שביניהם". כלומר החיבור בין הלאום והדת, בין המדינה והדת, היה עיקר פועלו. כאשר בנו, חובש הכיפה, של מנהיג המפד"ל, לוחם בתוך מפלגת העבודה על הפרדת הדת מהמדינה, זה "אדם נשך כלב". וכיוון שהוא מוכשר מאוד, הוא התקדם להיות יו"ר הסוכנות היהודית ואח"כ יו"ר הכנסת והפסיד על חודו של ארגז לבנימין בן אליעזר-פואד בפריימריז על ראשות מפלגת העבודה. לאחר קדנציה נוספת בכנסת – הוא פרש מהחיים הפוליטיים.

אך על יצר הצומי שלו הוא לא יכול להתגבר. ומאז הלך והקצין, הלך והסלים. משמאל ציוני הוא הפך לפוסט-ציוני ומפוסט-ציוני לאנטי-ציוני ולפוסט-יהודי ולאנטי-יהודי. וכנראה שאף פעם לא חדל למרוד באביו. יוסף בורג היה יו"ר מועצת יד-ושם. בנו קרא לשנות את מהות יד-ושם מגוף העוסק בשואת היהודים לגוף העוסק בכל פשעי המלחמה בהיסטוריה, כולל פשעי ישראל נגד הפלשתינאים.

ההבלחה האחרונה – בראיון למוסף "הארץ" האחרון הוא סיפר שפנה לבית המשפט בבקשה לבטל את רישומו כיהודי במשרד הפנים. "איני יכול עוד להרגיש הזדהות עם הקולקטיב הזה". זהו. גט כריתות. האמת היא שמי שצפה בהידרדרותו במדרון החלקלק, לא צריך להיות מופתע.

בדבריו נגד הלאומיות היהודית הוא הביע געגוע ליהדות הלא לאומית, יהדות הגולה "של אבות אבותיי". כלומר, הוא ויתר על המקף, ויתר על הלאומי, נשאר עם הדתי. אבל לב לבה של יהדות הגולה לאורך כל הדורות, היה מניעת התבוללות. ואילו הוא, בראיון, מטיף לנישואי תערובת. "אני בעד לשמר רעיונות וערכים, ולא להתעסק עם סקס וגנטיקה". כלומר, אם אבא שלו לאורך שנים היה אחד הלוחמים הראשיים להגדרה ההלכתית האורתודוכסית של "מיהו יהודי" והקפיד על כך כשר הפנים הנצחי, הבן סבור שכל זה לא חשוב, הוא מאוד בעד נישואי תערובת, ההזדהות שלו עם התנ"ך היא עם אברהם שאשתו השניה הייתה נוכריה ועם דוד שהיו לו נשים נוכריות. ובכלל, יהדות אינה דם אלא רעיון. כלומר, היהדות היא הרעיון שלו. ולכן יהודים בעיניו הם נלסון מנדלה והדלאי לאמה.

הוא מטיף למדינה אחת בין הירדן והים ומייחל לראש ממשלה ערבי. ודבריו על העם היהודי רוויי משטמה.

ובשעה שהוא בועט בכל מה שיקר לאביו, הוא אומר שהוא יהודי בכך שהוא מכבד כל אחד ומכבד את אביו ואת אמו. אוי לכבוד הזה. אולי הוא מכבד אבא דמיוני. הוא אומר: "תסתכלי בתצלומי כל הכנסות מ-1948 עד 1967. אבא שלי היה רב אורתודוקסי, ראש המפד"ל, שר בממשלת ישראל מטעם המפלגה הדתית והלאומית, והוא היה בלי כיפה". מיהרתי לידידי היקר הרב פרופ' גוגל וביקשתי להתבונן בתמונות של יוסף בורג משנות החמישים והשישים. התמונות היחידות שבהן הוא לא חבש כיפה, הן אלו שבהן חבש כובע.

לא פעם הגדרתי את אברום בורג חומץ בן יין. האמת היא שהוא מוציא שם רע לחומץ.

* משה ברוור – הלך לעולמו, בגיל 101, חתן פרס ישראל, הגיאוגרף משה ברוור, מחבר האטלסים, שעליהם גדלנו בבתי הספר ובמשך שנים רבות יו"ר ועדת השמות הממשלתית.

לפני כ-25 שנה הופתעתי לקבל טלפון מפרופ' ברוור. הרגשתי כאילו האטלס התקשר אליי. הוא התקשר כדי לבטא את תמיכתו במאבקנו נגד הנסיגה מהגולן, והזמין אותי לפגישה בביתו שברמת חן.

הוא סיפר לי שהוא משמש כיועץ מקצועי לענייני הגבול עם סוריה, לממשלה שניהלה מו"מ עם סוריה על נסיגה מהגולן, ולכן אינו חופשי להביע ברבים את דעתו, אך אישית הוא מתנגד לנסיגה. ישבנו ארוכות, והוא הסביר לי בצורה מפורטת על ההבדלים בין הגבול הבינלאומי וקווי 4 ביוני 67' והביע את הערכתו שגם אם ישראל תסכים לנסיגה לקווי 4.6 זה לא יספק את הסורים. לטענתו, הסורים מסרבים להציג את מפת קווי 4.6.67 שהם תובעים שישראל תיסוג אליהם, והוא העריך שהם לא ויתרו על תביעתם ל"שטחים המפורזים" בשטח הריבוני של ישראל בין מלחמת השחרור למלחמת ששת הימים, ולכן לדעתו אין סיכוי להסכם.

בשנה שעברה, במלאת לו מאה, נערך ראיון עמו באחד העיתונים. הוא היה צלול כבדולח ועסוק מאוד במחקריו.

יהי זכרו ברוך!

* אבדה גדולה לגולן – בתוך פחות  משנה איבדה קהילת הגולן, בשלוש תאונות דרכים, שלושה מטובי מדריכי הטיולים בגולן. במרץ נהרג דודו פילס, מנהל שמורת גמלא, במאי נהרג אמיר דרורי ממרום גולן והשבוע – אבנר סליטרניק מרמות, דור שני למדריכי טיולים בגולן. אבדה גדולה לגולן. עצוב.

          * ביד הלשון

בן פורת – בפרשת השבוע, פרשת "ויחי", יעקב מברך את בניו לפני מותו. ליוסף הוא אומר: "בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף, בֵּן פֹּרָת עֲלֵי-עָיִן".

מה פרוש המושג "בן פורת"? פורת הוא מהמילה פרי, פריון. כלומר, זוהי ברכת פריחה ושגשוג ליוסף ולצאצאיו, שבטי אפרים ומנשה. עלי עין – על המעיין. כלומר הוא מדמה את יוסף לעץ פרי סמוך למעיין, שמרבה לתת פירות מתוקים.

בעדות המזרח משתמשים בביטוי כסגולה נגד עין הרע.

* "חדשות בן עזר"

דרשה לפרשת וישב ולחנוכה תשפ"א

קבלת שבת וחג באורטל 11.12.20

ארבעת החומשים, מ"שמות" ועד "דברים", מתארים את תיאור הקמתו של עם ישראל, מן העבדות במצרים ועד סף הכניסה לארץ כנען.

ספר בראשית, לעומת זאת, אינו עוסק בעם אלא במשפחה. וחלק ניכר ממנו עוסק בסיפורי משפחה, ביחסי הורים וילדים וביחסי אחים. כך כבר בפרשה הראשונה, פרשת "בראשית", שבה מסופר על רצח הבל בידי קין אחיו. ובהמשך החומש מתמקדות הפרשות במשפחת האבות. ביחסים בין אברהם ולוט, בין יצחק וישמעאל uבין יעקב ועשו. על ההורות של אברהם, על ההורות של יצחק ושל רבקה, על היחסים בין יעקב לבין חמיו לבן, ובין האחיות רחל ולאה.

אברהם, יצחק ויעקב מוגדרים אבות האומה, אך במידה רבה נכון להגדיר כאבי האומה את יעקב. אברהם ויצחק הנחילו את המשך השושלת לבן ממשיך אחד – יצחק ויעקב. הבנים האחרים, ישמעאל ועשו הודרו מן השושלת. לעומת זאת, יעקב, הוא ישראל, הוא אבי העם. כל בניו הם עם ישראל, וכך בני בניו ושאר הדורות עד עולם.

אם אין עוד ריב על הבכורה, על הזכות להיות הבן הממשיך, נושא השושלת, אולי צפויים אנו לחיי משפחה הרמוניים וליחסי אחווה בין האחים? למרבה הצער אנו נוכחים שאת מקום הריב על הזכות להמשיך את השושלת, תפס הריב על ההנהגה. מי מבין 12 הבנים יהיה מנהיג המשפחה?

לכאורה, המנהיג אמור להיות ראובן, הבכור. אך יעקב מבכר את יוסף, בנה הבכור של אשתו האהובה רחל. הוא מעדיף אותו ומפלה אותו לטובה ותופר לו כתונת פסים שהיא כסמל של אדנות. ויוסף עצמו, נרקיסיסט לא קטן, אך חכם ומוכשר מאוד, תופס את עצמו כמנהיג ומשתף את אחיו בחלומות הגדולה שלו, שפירושם הוא שהם ואף הוריו משתחווים אליו. הם שונאים אותו ומקנאים בו, זוממים לרצוח אותו ומשליכים אותו לבור.

יוסף מגיע למצרים. הפרשה מתארת את עלילותיו במצרים ובפרשה הבאה ניווכח איך הגיע לתפקיד המשנה למלך מצרים – המעצמה הגדולה של התקופה. מסתבר שיעקב היטיב לזהות את הייחודיות של בנו ויוסף לא הגזים בהכרת ערך עצמו.

ומי ינהיג את המשפחה בהעדרו של יוסף? בפרשות הבאות ניווכח איך יהודה, הבן הרביעי, תפס את המנהיגות באופן טבעי. ויתכן שבהנהגתו הוא זכה בזכות מעשה שעשה בפרשת "וישב". יהודה הוא זה שהציע להשליך את יוסף לבור. בכך כנראה הציל את חייו, מדי אחיו שרצו לרצחו. אולם משראובן חזר אל הבור ומצא אותו ריק, הוא ואחיו חשבו שהוא מת. בשלב זה, ראובן הבכור נחשב עדין למנהיג האחים ולכן כנושא באחריות לשלומו של יוסף. "הילד איננו, ואני – אנא אני בא" הוא אומר לאחיו.

בשובם הביתה מן המרעה בעמק דותן, יהודה פרש מן החמולה והדרים אל עדולם. שם גידל את משפחתו, ושם היה מעשה יהודה בתמר, שמפאת קוצר היריעה לא ניכנס אליו – אתם מוזמנים לקרוא אותו בפרק לח בספר "בראשית". המעשה שבו הוכיח את מנהיגותו, היה נטילת האחריות המלאה שלו בחטאו כלפי תמר, שבא לידי ביטוי במילים "צדקה ממני".

בהמשך הוא מנהיג את האחים, ולימים שני השבטים המתחרים על הבכורה הם שבט יהודה ושבט אפרים, בנו של יוסף. בית דוד משבט יהודה זוכה בבכורה, אך אפרים ועשרת השבטים מפלגים את הממלכה ומקימים את ממלכת ישראל.

שבט יהודה הוא ששרד והוא הממשיך לשאת את עם ישראל. ממנו יצא בית חשמונאי. משפחתו של מתתיהו זוכה בהנהגת העם היהודי. בין בניו של מתתיהו אין תחרות אלא שיתוף פעולה להגשמת המטרה המשותפת. ומתוכם, המנהיג הראשון עד נפילתו בקרב היה האיש הנושא את שם השושלת – יהודה המכבי.

וכך חיברנו את פרשת "וישב" עם חג החנוכה בקבלת השבת והדלקת נר שני של חנוכה.  

צרור הערות 15.11.20

* מהנקודה שבה הופסק – אחרי שנים של סרבנות מו"מ, הודיעה הרשות הפלשתינאית, שהיא מוכנה לחדש את המו"מ עם ישראל מהנקודה שבה הופסק ועל בסיס החלטות האו"ם.

כאשר הם מדברים על הנקודה שבה הופסק המו"מ, כוונתם להצעתו של אולמרט שהם דחו. אולמרט הציע נסיגה מלאה לקווי 4.6.67 עם "חילופי שטחים" סמליים (כלומר, תמורת כבשת הרש הישראלית שלא תיעקר ביהודה ושומרון ישראל תפצה את הפלשתינאים במסירת שטחים ריבוניים בנגב). הוא גם הציע לקלוט כמה אלפי "פליטים" פלשתינאים, כלומר כמו בבדיחה הידועה, על העיקרון הוא כבר הסכים, נשאר לדון על המחיר. ולמה הפלשתינאים דחו בבוז את ההצעה? כי אין הם מוכנים להתפשר כהוא זה על דרישתם להכרה בלתי מסויגת בדרישת "זכות" ה"שיבה", כלומר הטבעתה של מדינת ישראל המצומקת במיליוני פלשתינאים.

לתפיסתם, ניתן לקיים מו"מ עם ישראל, שנקודת המוצא שלו היא נסיגה מוחלטת מיהודה, שומרון בקעת הירדן וירושלים, עקירת כל היישובים, הקמת מדינה פלשתינאית נקיה מיהודים שבירתה ירושלים, ונכונות עקרונית לקליטת "פליטים". מכאן ימשך המו"מ חסר הפשרות על "שיבה" מלאה.

כאשר הפלשתינאים מדברים על החלטות האו"ם כוונתם לפרשנותם להחלטה 194, לפיה מדובר ב"זכות" השיבה.

זה ה"שלום" שעליו הם מוכנים לדון. זה לא בא בחשבון מבחינת ישראל.

ישראל נמצאת כעת בעיצומה של תנופת שלום במזה"ת, שבירת מעגל האיבה במרחב המקיף אותנו וריסוק היוזמה הערבית, שאינה אלא תכתיב התאבדות לישראל. תִּהיֶה זו טעות חמורה לנטוש את המאמץ הזה ולהתחיל במו"מ עם הפלשתינאים. ברגע שהסוגיה הפלשתינאית תחזור לסדר היום, מדינות ערב יחזרו לעמדת המתנה, וצפוי שזו תהיה המתנה אינסופית.

על ממשלת ישראל לחבור כבר עתה לביידן, במטרה להגיע אתו להסכמות על סדר העדיפויות הראוי וכדי לגרום לו לזהות את עצמו עם ההישג בר המימוש של שלום בין ישראל למדינות ערביות רבות ולא עם תהליך חסר סיכוי של ניסיון לרצות את תביעות הפלשתינאים.

* עוד תתגעגעו – מיד לאחר מלחמת ששת הימים הציג יגאל אלון את תכנית אלון. תכניתו הציעה פשרה טריטוריאלית ביהודה ושומרון, שבה ישראל תוותר על האזורים עתירי האוכלוסיה הפלשתינאית, שהשליטה עליהם מסכנת את זהותה היהודית, ותיישב ותחיל את ריבונותה על האזורים הדלילים באוכלוסיה פלשתינאית ופנויים להתיישבות יהודית. אבן הראשה של תכניתו הייתה בקעת הירדן במובנה הרחב, שתבטיח גבולות בני הגנה לישראל.

אלון היה ממנהיגי הקיבוץ המאוחד, תנועה שדגלה בשלמות הארץ. גם אלון עצמו חינך על שלמות הארץ וראה בהחלטת בן גוריון שלא לשחרר את יהודה ושומרון במלחמת השחרור בכיה לדורות. אולם כאשר במלחמת ששת הימים, בניגוד למלחמת השחרור, הפלשתינאים לא ברחו, הוא התאים את עמדותיו למציאות והציע את הצעתו.

מנהיג הקיבוץ המאוחד טבנקין ותומכיו, ששללו כל פגיעה בשלמות הארץ, כעסו מאוד על אלון. והוא השיב להם: "אתם עוד תתגעגעו לתכנית אלון". ואכן, כל מי שמכיר את ההצעות של ברק ואולמרט לפלשתינאים, וגם את תכנית קרי שנתניהו היה שותף לבנייתה, מבין עד כמה אלון צדק. אלמלא עשו עמנו הפלשתינאים חסד כשדחו את ההצעות הללו, כולנו היינו מתגעגעים לתכנית אלון.

אחרי פרסום תכנית טראמפ, הדומה במידה רבה לתכנית אלון, יצאו מנהיגי מועצת יש"ע ובראשם יו"ר המועצה דוד אלחיאני, דווקא הוא – ראש המועצה האזורית בקעת הירדן, נגד התכנית ופעלו, באיוולתם, בארץ ובארה"ב, לסיכול החלת הריבונות על בקעת הירדן, בשם עקרון "הכל או לא כלום". לפעולתם היה חלק בהחמצת ההזדמנות ההיסטורית לריבונות בתיאום עם ארה"ב. ועכשיו? הם עוד יתגעגעו לתכנית טראמפ. ועוד איך יתגעגעו.    

* המתון – עם מותו של סאיב עריקאת נשמעו בישראל סופרלטיבים על "מתינותו" ועל חתירתו לשלום.

אין לכך שחר. סאיב עריקאת אמנם תמך ברעיון שתי המדינות, אך לא ברעיון "שתי מדינות לשני עמים". הוא חתר לשתי מדינות – מדינה פלשתינאית ריקה מיהודים בקווי 4.6.67 ובירתה ירושלים, וממערב לה מדינה לא-יהודית, שתוטבע במיליוני פלשתינאים שתיאלץ לקלוט במסגרת תביעת "זכות" ה"שיבה".

ב-25 ביוני 2009 פרסם היומון הירדני "אל-דוסתור" ריאיון עם סאיב עריקאת, ראש מחלקת המו"מ ברש"פ. עריקאת גילה כי הממשלה הקודמת בראשות אהוד אולמרט הציעה ליו"ר הרש"פ, מחמוד עבאס (אבו מאזן), 100% מן השטחים הפלשתינאיים שנכבשו ב-1967 באמצעות חילופי שטחים, אך הרש"פ אינה מוכנה להסכים לחילופי שטחים לפני שנקבעו הגבולות ולפני שהיא החילה את ריבונותה על השטחים הללו. לדבריו, ישראל ממילא נסוגה מעמדותיה עד שהסכימה לוותר על 100% מן השטח, כך שאין לפלשתינאים סיבה להיחפז בקבלת הצעותיה. הוא הדגיש כי הפלשתינאים לא יסתפקו ב"זכות" שיבה או פיצויים אלא ידרשו "זכות" שיבה ופיצויים.

הראיון המלא נמצא באתר ממר"י, המכון לחקר התקשורת המזרח תיכונית. הראיון מאלף, כיוון שעריקאת הציג בגילוי לב לא רק את המטרות הפלשתינאיות, אלא גם את אסטרטגיית המו"מ עם ישראל. "לאן הגיע המו"מ עם הצד הישראלי? בתחילה אמרו לנו שננהל בתי חולים ובתי ספר, אחר כך היו מוכנים לתת לנו 66% [מן השטח], בקמפ דיוויד הגיעו ל-90% והיום הגיעו ל-100%. אם כך, מדוע נמהר לאחר כל העוול שנגרם לנו? לא יהיה הסכם יציב אם הוא לא יתבסס על הדין הבינלאומי או על הצדק".

כלומר, כל מי שמאמין ש"רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב הו יהיה טוב כן" אינו אלא משלה את עצמו. גישת המו"מ הפלשתינאית היא סבלנות והתשה, כך שישראל תלך ותתקפל. בגישה הזו, כפי שהוא עצמו מעיד, השיגו הפלשתינאים נכונות ישראלית לוותר על 100% מהשטח. בתמורה ציפינו ל-100% שלום. קיבלנו 0% שלום. כי על פי התפיסה הפלשתינאית, ה-100% זו רק ההתחלה. הם לא יתפשרו על פחות ממדינה פלשתינאית מן הים עד המדבר. הדרך לכך היא לקפל אותנו לקווי 4.6.67 ולעקור את כל יישובינו ביו"ש, ולהציף את מה שיישאר במיליוני פלשתינאים.

זה הפרטנר. זה התהליך. מי מתגעגע לתהליך כזה, כאשר אנו בעיצומה של תנופת שלום עם מדינות ערב?

* כרע"ם ביום בהיר – רע"ם, יחד עם כל הרשימה האנטי ישראלית המשותפת, הצביעה נגד הסכם השלום עם בחריין. היא לא עשתה זאת כי היא נגד שלום עם בחריין, אלא כי היא נגד שלום עם ישראל. כך שכל דיבור עליה כשותפה אפשרית בקואליציה הוא הזוי.

עם זאת, יש לציין שחברי רע"ם מגלים לאחרונה סימנים של פרגמטיות, יחסית לשאר מרכיבי הרשימה האנטי ישראלית, וזה בהחלט סימן מעודד. אופטימיסט חשוך מרפא כמוני לא יכול להתעלם מכל סממן של שינוי, ואם רע"ם תלך לכיוון של השתלבות ערביי ישראל במדינה ולא בהמרתה בישות אחרת, לא-יהודית, כמובן שיהיה זה מהלך היסטורי מבורך. כרגע הם עוד ממש לא שם.

* רק שאכטה אחת – תומכי הקמת ממשלת המיעוט בתמיכת הרשימה האנטי ישראלית, מספרים, אולי גם לעצמם, את אגדת ה"רק הצבעה אחת". סיפור ה"רק הצבעה אחת" מזכיר לי את הדרך שבה מדיחים נערים לסמים והתמכרויות. רק שאכטה אחת. הצבעה אחת? איזו שטות. הרי הממשלה זקוקה לרוב בעשרות הצבעות מדי יום בכנסת וועדותיה. ממשלת מיעוט אינה יכולה לתפקד, אלא אם יש לה רשת ביטחון של מפלגה שאינה בקואליציה. במקרה הזה – הרשימה האנטי ישראלית. רק הצבעה אחת. ורק עוד הצבעה אחת. ועוד הצבעה אחת ודי. והפעם רק הפעם וזהו. ולכל הצבעה כזאת יהיה תג מחיר. אוהו, איזה תג מחיר.

* לא עניין לבג"צ – רעיון ראש הממשלה החליפי הוא רעיון דפוק מיסודו. הרי אין חיה כזאת באמת. אין דבר כזה שני ראשי ממשלה. יש ראש ממשלה אחד. גם כאשר יש תואר כזה, ברור מי ראש הממשלה, מי בעל הסמכות והנושא באחריות העליונה. אם תהיה רוטציה, נתניהו לא יהיה ממלכתי כמו גנץ, אלא באמת ישתמש בתואר הזה כדי להקים ממשלה בתוך ממשלה.

כל מנגנון ממשלת האחדות הזאת הוא מנגנון הזוי. ברור שאילו ממשלת האחדות הייתה עם כל מנהיג אחר, כל מי שאינו נתניהו, לא היה צורך במנגנון כזה. היה נקבע תאריך, היו חותמים על הסכם קואליציוני, היו קובעים את מועד הרוטציה, היו לוחצים יד (או מרפק) והיה ברור לכל הצדדים שההסכם יתקיים, כמו בכל חברה נורמטיבית. אבל כיוון שאף אחד אינו מאמין לאף מילה של נתניהו, שהרוויח בחוסר יושר את אי האמון בו, חתימה אתו חייבה את המנגנון המסורבל שנועד למנוע ממנו לגנוב את הבחירות. והנה, למרות זאת, נשארה פרצה שאותה הוא מנסה לנצל כדי לגנוב את הרוטציה. אם לא יעבור התקציב, הכנסת תתפזר בלי להחליף את ראש הממשלה. ולכן, הוא מבצע במזיד פשע נגד כלכלת ישראל, בעיצומו של משבר כלכלי וחברתי מהקשים שידעה ישראל במודע, ולא מגיש תקציב, אך ורק כדי להשאיר לעצמו פרצה נכלולית לגנוב את הרוטציה.

רעיון ראש הממשלה החליפי הוא רעיון הזוי, אבל אין זה עניינו של בג"צ. בית המשפט העליון אינו בייביסיטר של הכנסת, של חוקיה ובוודאי של חוקי היסוד שלה. בית המשפט העליון צריך להתערב בחוקים רק כאשר יש בהם פגיעה בעליל בזכויות האדם והאזרח או בזכויות המיעוט או אם הם סותרים בעליל את החוקה, כלומר את חוקי היסוד. השינויים בחוק יסוד הממשלה עם הקמת ממשלת האחדות אינם קשורים לזכויות האדם והאזרח וכמובן שאינם סותרים חוק יסוד כי הם חוק היסוד עצמו, כפי שחוקקו המחוקקים.

בית המשפט העליון דחה, בצדק, ברוב של 11:0 את העתירות שדרשו למנוע ממי שהוגשו נגדו חוקי יסוד לכהן כראש הממשלה, לא כי הם רואים בכך מצב ראוי, אלא כיוון שזה החוק. כך עליהם לנהוג גם בנושא ראש הממשלה החלופי. אמנם אני מאמין שהעתירה תידחה, אך עצם צו הביניים הוא התערבות פסולה של בית המשפט בחקיקה.

האקטיביזם השיפוטי פגע במעמד בית המשפט בישראל וסייע לאויבי מדינת החוק והמשפט במלחמת החורמה שהם מנהלים למיטוט מערכת המשפט הישראלית. שופטי בית המשפט לא למדו את הלקח? במקום לעשות חשבון נפש, הם ממשיכים לנהוג כאידיוטים שימושיים של אויבי מדינת החוק.

* הסתה – במקום בו עוכרי דין מכובדים (בעיני עצמם) מכנים את בית המשפט "אויב העם", זה עלול להיגמר ברצח שופטים.

* התבכיינות בררנית – מפגינים נגד נתניהו צעדו ללא רישיון ובניגוד לחוק על כביש 1, ציר הכניסה הראשי לירושלים, וחסמו אותו. משטרת ישראל פינתה אותם, שחררה את התנועה ועיכבה 18 מפגינים לחקירה.

אני מתנגד עקרונית להפגנות בלתי חוקיות ולחסימת כבישים, בוודאי צירים מרכזיים. אולם אילו המפגינים היו אומרים בגלוי: הפרנו חוק ביודעין ואנחנו מוכנים לשלם את מחיר הפרת החוק, יכולתי לכבד אותם. אך לא. הם מתבכיינים על "מעצרים פוליטיים" של "משטרה פוליטית" ועל "אכיפה בררנית".

עו"ד גונן בן יצחק, מראשי המפגינים, התראיין אצל ליאת רגב ב"כאן ב'" – ראיון יללני במיוחד גם בנורמות ההתבכיינות הקבועות של החבורה הזאת. הוא התבכיין על הפגיעה בזכות המחאה, הפגיעה בדמוקרטיה בלה בלה בלה.

22 שבועות ברציפות מתקיימות הפגנות בירושלים ובכל רחבי הארץ. התקשורת משדרת את ההפגנות בשידור חי במשך שעות כבר 22 שבועות. התקנות נגד התקהלות נאכפות על כל התקהלות זולת ההפגנות. במהלך השידור שבו הוא התראיין, חלפתי על פני 8 הפגנות בין צומת נהלל לצומת ראש פינה. והוא מתבכיין ומיילל על זכות ההפגנה שאינה קיימת בישראל. כאילו מדובר בזכות-על העומדת מעל כל ערך. וכל מה שמפגינים רוצים לעשות – יש לאשר. ואם הם רוצים לחסום את הצירים המרכזיים של המדינה אין למנוע זאת מהם. איזה אבסורד.

ובאשר ל"אכיפה הבררנית" – זה הקיטור הקבוע של שמאל וימין, חילונים ודתיים, יהודים וערבים. האכיפה נגד כולם בררנית.  

* כיכר יהודיה – לאחר הקמת מדינת ישראל, סוריה שינתה את שמו של כפר יהודיה, לכפר יַעְרַבִּיֶה, מתוך רצון לטשטש את העובדה שהוא בנוי על חורבותיו של יישוב יהודי מתקופת המשנה והתלמוד, ולהכחיש את השורשים ההיסטוריים העמוקים של העם היהודי בגולן.

ביום חמישי נחנכה, במעמד יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת ח"כ צביקה האוזר, כיכר יהודיה בקצרין. הכיכר ניצבת בפתח הכניסה לשכונת היובל, שכונה חדשה שעל הקמתה הוחלט ב-2017, שנת היובל להתיישבות בגולן והיום היא כבר בתנופת בניה. בשכונה יוקמו כ-700 יח' דיור. כל רחוב בשכונה יישא שם של יישוב בגולן. בכיכר הוצבו שחזורים של חלקים מבתי הכנסת בגולן מתקופת המשנה והתלמוד.

חנוכת הכיכר הייתה גולת הכותרת של ביקורו של האוזר בגולן. האוזר נטע עץ בכיכר ונקבעה בה כתובת המציינת את העובדה שהיא נחנכה במעמדו. ראש המועצה המקומית קצרין דימי אפרצב אמר שבדרך כלל זוכים לכבוד הזה ראשי ממשלה ושרים, אך צביקה אינו עוד ח"כ, אלא התומך המובהק ביותר של הגולן, הדוחף ומקדם את ענייניה.

* אריק צדק – ב-2003 ביקר צלם קק"ל דימיטרי וילקין בנהלל, וראה את חמי, אריק שליין ז"ל רוכב על סוס. הוא עצר אותו וביקש רשות לצלם אותו. וכך החלה סדרה של צילומים של אריק, שצילם וילקין. אחת התמונות הוצגה בתערוכה "קרן קיימת ומצלמת – תמונות מהקופסה הכחולה 1903-2003" לציון מאה שנה לקק"ל. כותרת התמונה הייתה: "החקלאי, נהלל, 2003". התמונה הזו גם סגרה את ספר התערוכה.

התמונה התפרסמה באותם ימים באחד העיתונים (איני זוכר איזה) והכותרת שניתנה לה הייתה "החקלאי האחרון". אריק רתח מכעס. מה פתאום האחרון? עוד יש עתיד גדול לחקלאות בישראל.

ביום חמישי האחרון השתתפתי בפגישה של ח"כ צביקה האוזר עם חקלאים בגולן, בחצר בית האריזה "בראשית". הפגישה נפתחה בסבב היכרות. הדובר הראשון בסבב פתח ואמר שהוא בן מושב רמות והיום הוא ממשיך לקיים את המשק המשפחתי. הדובר אחריו סיפר שהוא בן שעל, שממשיך בחקלאות, ובהמשך בן רמת מגשימים ובן נוב ועוד. זה היה מרגש. הם הציגו את עצמם כדור הביניים שמכניס את הדור השלישי לחקלאות (לאו דווקא בניהם אלא גם נקלטים חדשים ביישובים). הם דיברו על חדשנות בחקלאות; חדשנות מדעית וטכנולוגית. אריק צדק. מה פתאום האחרון? עוד יש עתיד גדול לחקלאות בישראל.

* טרור לכל דבר – בפגישה של יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת צביקה האוזר עם חקלאים בגולן, עלתה הסוגיה הכואבת של הטרור החקלאי. בדבריי בפגישה פניתי להאוזר בבקשה שיעלה את הנושא בוועדה ויטפל בו בתוקף תפקידו. אמנם ועדת החוץ והביטחון אינה עוסקת בביטחון פנים, שעליו אחראית ועדת הפנים של הכנסת. אך כפי שגל הדקירות לפני חמש שנים, הגם שהתפרס בפנים הארץ, נתפס כנושא ביטחוני לכל דבר, כך יש להתייחס גם לטרור החקלאי, שהוא טרור לאומני לכל דבר.

* סימן לבנות – קראנו בפרשת השבוע, "חיי שרה": "נקרא לנערה ונשאלה את פיה". הנערה היא רבקה. הוריה ואחיה מעמידים בפניה את הזכות לבחור את הבחירה המשמעותית והגורלית של חייה. האם לעזוב היום הכל מאחוריה, לעזוב את בית הוריה, את סביבתה הטבעית, את חבריה, את ארצה, וללכת לארץ זרה, לבן זוג שלא פגשה? היא יודעת שלא תראה עוד לעולם את משפחתה, גם לא בזום, לא תשוחח אתם בטלפון ולא תשלח להם מסרונים. איזו הכרעה קשה מונחת על כתפיה של נערה רכה.

הכתוב אינו מספר על מחשבותיה, על לבטיה, על היסוסיה. הוא מצטט אותה במילה אחת: "אלך". איזה אומץ, אולי הרפתקנות, הביאו את הנערה להכרעה של חייה.

כל אחד מאתנו ניצב לעתים בפני הכרעה אמיצה האם לקחת סיכון ולקפוץ למים הקרים, אולי לסכן את כל מה שיש לו, כדי להגשים חלום. ובלי חולמים ובלי חלומות ובלי אנשים שיש להם אומץ להגשים חלומות, אלו חיים היו לנו?

ביום שישי האחרון, ערב שבת פרשת "חיי שרה", ביליתי את כל שעות הבוקר עם חמש המשפחות הראשונות שהתקבלו לרמת טראמפ; משפחות צעירות, הנחשוניות שבחרו לקפוץ למים ולהקים מאפס יישוב חדש בגולן הרחוק, להתגורר בשנים הראשונות במגורונים במחנה זמני, ללא תשובות מסודרות ומספקות לשאלות הפרקטיות של החיים. את התשובות הם כבר ייצרו תוך כדי תנועה. אני מזהה בהם את רוחה של רבקה אמנו, בחינת מעשה אימהות – סימן לבנות ולבנים.

* ממשלת חלם – ביום שלישי האחרון הסתיים הסגר על מג'דל שמס. ביום רביעי בבוקר יצאו כל תושבי מג'דל שמס לעבודה. ביום רביעי בערב הוחלט לחדש את הסגר על הכפר עד יום שלישי 17.11. איך זה קרה? לא תאמינו. הממשלה שכחה להאריך את הסגר. לא שמה לב שהוא הסתיים. מה זה אם לא חלם בהתגלמותו?

* חוק חיסון חובה – לקראת הגעת החיסונים נגד הקורונה, יש לחוקק בהקדם חוק חיסון חובה, המחייב כל אזרח להתחסן ולחסן את ילדיו ומטיל עונש על סרבני חיסון.

לכאורה, מה עניינה של המדינה להכריח אדם להתחסן? מדובר בבריאותו. אם הוא רוצה לחלות – זו בעיה שלו. אך מדובר במגפה, והחיסון נועד להגן לא רק על המחוסן אלא על זולתו. המגפה הקשה הזו פוגעת קשה בכל מרקם החיים שלנו ואסור לאפשר לאף אזרח להתחמק מחלקו בהדברתה. סרבנות חיסון היא התנהגות סוציומטית, החותרת תחת הערבות ההדדית, שהיא הבסיס של החברה.

אם המדינה מחייבת בחוק את הנהגים לחגור חגורת בטיחות כדי להגן על חייהם, קל וחומר בחיסון המגן על החברה כולה.

* קרב מאסף – בכירי הרבנים החרד"לים פרסמו בשבועות האחרונים שני פשקווילים נגד רבנים ש"סטו" מן הקו. האחד הוא הרב אליעזר מלמד מהר ברכה, שמקיים דיאלוג עם היהדות הרפורמית ומשתתף ברבי שיח עם רבנים ורבות רפורמים. השני הוא הרב בני לאו, שקורא לקבלה מלאה ומחבקת של להט"בים בקהילה ובבית הכנסת.

הפשקווילים הללו הזכירו לי את הפשקווילים בחוגים החרדיים נגד הרב קוק, לפני כמאה שנה. אותה רדיפה אחרי מי שמגלה עצמאות ואומץ ולא מתיישר על פי הקיצונים ביותר. ההבדל הוא, שהרודפים כעת מתיימרים להיות תלמידי הרב קוק.

קשה וכואב לקרוא את כתבי השנאה והקנאות הללו, אולם דבר אחד משמח אותי; אני יודע שההקצנה הזאת נובעת ממצוקה. זהו קרב מאסף נואש, אך חסר סיכוי.

            * ביד הלשון

קרם עור וגידים – שאל אותי קורא האם הפועל קרם, בביטוי קרם עור וגידים הוא שיכול אותיות של הפועל רקם?

שאלה מצוינת, לא רק בשל התופעה של שיכול אותיות (למשל שמלה/שלמה), אלא גם כיוון שבמשך תקופה ארוכה היה נפוץ הביטוי "רוקם עור וגידים", והאקדמיה ללשון עברית יצאה נגד הביטוי. דומני שהיום הטעות נפוצה הרבה פחות.

מקור הביטוי הוא בספר יחזקאל, בחזון העצמות היבשות: "וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם גִּידִים וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם… וְרָאִיתִי וְהִנֵּה עֲלֵיהֶם גִּדִים וּבָשָׂר עָלָה וַיִּקְרַם עֲלֵיהֶם עוֹר מִלְמָעְלָה" (יחזקאל לז). כאן לא מדובר על קרימת עור וגידים, אלא רק בקרימת עור – על הגידים והבשר.

חזון העצמות היבשות הוא חזון שנגלה לנביא יחזקאל, ובו הוא נמצא בבקעה מלאה בעצמות אדם יבשות, והוא רואה איך הן מתכסות בבשר, גידים ועור. מלאך אלוהים נגלה אליו ומורה לו לשאת נבואה שתפיח רוח בדמויות הללו, שמסמלות את בני ישראל בגלות, כדי להחיותם ולהעלותם לארץ ישראל.

חזון העצמות היבשות היה, בצדק, טקסט פופולרי מאוד בקרב הוגי הציונות בראשיתה ובקרב מחיי השפה העברית. הם הרבו להשתמש במטבעות לשון מתוכו ובהן וריאציות שונות על הגידים, הבשר, העור והקרימה, עד שהתבסס והתקבע הניב "קרם עור וגידים". משמעות הניב הוא – מימוש, הגשמה, הוצאה מן הכוח אל הפועל.

פירוש הפועל לקרום, הוא לפרוש מעל. מכאן שם העצם קְרוּם במובן של מעטפת, כמו קרום של החלב או של הלחם.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 11.11.20

* הכרה במציאות – אם הדיווחים על כך שטראמפ מתכוון לרוץ בבחירות 2024 נכונים – פירוש הדבר שהוא הכיר בעובדה שהפסיד בבחירות.

* תקדים – יש לברך על כך שנבחרה לראשונה אישה לתפקידי סגנית נשיא ארה"ב. וכדאי לזכור שבישראל כבר לפני כמעט 52 שנה (כאשר בשוויץ, למשל, אפילו לא הייתה זכות בחירה לנשים) אישה, גולדה מאיר, נבחרה לראשות הממשלה.

* המאוכזבים – ידידותו של ביידן לישראל תאכזב שני סוגים של ישראלים. אלה שתמכו בו דווקא כיוון שטראמפ היה אוהד ישראל, והחסידים השוטים של טראמפ ששכנעו את עצמם שביידן הוא עוכר ישראל.

* למרות טראמפ – בן דרור ימיני פרסם מאמר שכותרתו: "נסחפתם. צריך להגיד תודה לטראמפ". בן דרור יצא נגד החגיגה בתקשורת הישראלית על נצחונו של ביידן. בן דרור מכיר בבעייתיות שבאישיותו של טראמפ, ומבין את מי שמתנגדים לו, אך מונה את ההחלטות ההיסטוריות הפרו-ישראליות שלו, את מדיניותו המפוכחת כלפי המזה"ת ואת ידידותו לישראל, כמו גם את העובדה שמדובר בנשיא ששבעים מיליון אמריקאים בחרו בו לכהונה שניה, כמעט מחצית הבוחרים, ואין זה ראוי להתייחס אליו בזלזול.

אני מזדהה עם המסר המרכזי של המאמר, אך לא עם כולו. בן דרור מבהיר שלא רק הימין אלא גם השמאל הישראלי צריך להודות לטראמפ וכותב: "ללא טראמפ ממשלת נתניהו הייתה מובילה אותנו לאסון הסיפוח". איני מסכים עם האמירה הזאת. ראשית, כי החלת הריבונות על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות אינה אסון אלא אינטרס לאומי ישראלי מובהק. שנית, כי אלמלא טראמפ, רעיון החלת הריבונות כלל לא היה עולה. שלישית, כי הריבונות לא הוחלה לא בגלל טראמפ, אלא למרות טראמפ; כי נתניהו נבהל וקיבל רגליים קרות, בעקבות איומי הפלשתינאים, האירופים וביידן. בקרב חסידיו השוטים של נתניהו רווחת הטענה שנתניהו רצה אבל גנץ ואשכנזי טרפדו. כרגיל, נתניהו אחראי בלעדי על כל ההצלחות ואין לו כל אחריות לכישלונות. כדאי לזכור, שבהסכם הקואליציוני סוכם שהנושא היחיד שבו אין לכחול לבן זכות וטו הוא החלת הריבונות. לנתניהו היה רוב בממשלה ובכנסת להחלת הריבונות. הוא החליט לא לממש אותו, כי נבהל מהאיומים. הוא השתמש בהסכמי השלום המבורכים כסולם ל"דחיית" החלת הריבונות. איני מקבל זאת. המדינות שחתמו עמנו על הסכמי השלום עשו זאת כי זה האינטרס שלהן. כפי שהן חתמו על ההסכם למרות העברת שגרירות ארה"ב לירושלים, שעליה הפחידו אותנו שהיא "תבעיר את המזה"ת", כך הם היו חותמים עמנו על ההסכמים גם אילו החלנו את הריבונות. לזכותו של נתניהו ייאמר, שהוא הפריך, במדיניותו, את כל ההפחדות על "צונאמי מדיני", "בידוד מדיני" והבערת המזה"ת. חבל שבחלק מהמקרים, ובעיקר בנושא החלת הריבונות, הוא נבהל מהאיומים.

* פיתוח הבקעה עכשיו – נתניהו החמיץ החמצה היסטורית כאשר לא הוביל להחלת ריבונות ישראל על בקעת הירדן בתמיכת ארה"ב בחודשים האחרונים. כעת, הדבר אינו אפשרי.

לגושי ההתיישבות הגדולים ביהודה ושומרון איני דואג. נוצרה בהם מסה התיישבות קריטית שהפכה אותם למציאות בלתי הפיכה. כבר לפני 25 שנה אפילו ביילין הבין זאת ולכן המציא את הרעיון המטורף של "חילופי שטחים" כלומר נסיגה ישראלית משטחים בנגב כ"פיצוי" לפלשתינאים על סיפוח גושי ההתיישבות לישראל, וכדי לשמור על העיקרון ה"מקודש" של נסיגה מלאה. היום אף בר דעת אינו מעלה על דעתו עקירה של גושים אלה.

אני מודאג הרבה יותר מעתיד בקעת הירדן. כבר ראינו את תכניותיהם ההזויות של ברק ואולמרט, קלינטון ואובמה, לנסיגה מהבקעה. ההתיישבות בבקעת הירדן דלילה ואין בה כדי להפוך את ישיבתנו בבקעה לבלתי הפיכה. בקעת הירדן היא האזור החשוב ביותר להבטחת גבולות בני הגנה לישראל וכדי לאפשר לישראל פשרה טריטוריאלית שפויה.

קיוויתי מאוד שבעקבות תכנית טראמפ ישראל תחיל את ריבונותה על בקעת הירדן. כיוון שכעת ברור שזה לא ייעשה, אני מצפה לתכנית לאומית לפיתוח ההתיישבות הציונית בבקעת הירדן.

* נראטיב לבייס – בנאומו בכנסת בדיון על הסכם השלום עם בחריין אמר גנץ: "במקום סיפוח חד צדדי שהיה מחליש אותנו מול הקיצוניים שבאויבנו, אנחנו מציינים היום ברית שמחזקת את ביטחוננו".

אלה פטפוטי סרק, שנועדו לקרוץ לשמאל שתוקף אותו על כניסתו לממשלת האחדות. הוא מעביר להם מסר – תראו, אלמלא נכנסנו לממשלה היה סיפוח חד צדדי וכיוון שנכנסנו לממשלה מנענו זאת וכך השגנו את הסכמי השלום.

הנראטיב הזה משרת את שני הבנימינים מול הבייסים שלהם. הבייס של נתניהו יאשים את כחול לבן במניעת הריבונות וכחול לבן יתגאו בכך בפני הבייס שלהם.

אולם העובדות – שונות. בהסכם הקואליציוני נאמר בפרוש שתהיה החלת ריבונות ביולי. כחול לבן לא אמרה שתתמוך בכך, אך קיבלה על עצמה שאין לה וטו על המהלך והוא לא יהיה עילה לפרישה. דרך ארץ הודיעה על תמיכתה ללא סייג במהלך, כך שהיה לנתניהו רוב בממשלה ובכנסת. אני מעריך שחלק משרי כחול לבן היו תומכים במהלך.

הריבונות לא הוחלה כי נתניהו לא העז לעשות את הצעד, בשל האיומים בהסלמה עם הפלשתינאים, לצד איומי האיחוד האירופי וביידן. בעיניי הוא טעה. אפשר להסכים אתו. אך זו האמת. אני משוכנע, שכפי שהעברת שגרירות ארה"ב לירושלים לא מנעה את הסכמי השלום – גם החלת הריבונות לא הייתה מונעת אותם.

כחול לבן הביעה תמיכה בריבונות ישראלית על בקעת הירדן, אך התנתה זאת בהסכמה בינלאומית. יש הסכמה בינלאומית גדולה יותר מאשר תמיכת ארה"ב, מעצמת העל? היה לנו חלון הזדמנויות להחלת הריבונות בתיאום עם ארה"ב. החמצת ההזדמנות היא כישלון מדיני.  

* שלום אמת – איחוד האמירויות חתמה על הסכם לקניית יינות מיקבי רמת הגולן. כך נראה שלום אמת. זו התשובה המזרח תיכונית לטרור הבי.די.אס.

* תשובה ציונית הולמת – ממשלת ישראל קיבלה את הצעתו של נתניהו להקים יישוב חדש במועצה האזורית שדות נגב בעוטף עזה.

איך אומרת אופירה? מה ששלו – שלו. כשמגיעים לנתניהו שבחים, אני משבח אותו בשמחה. הקמת יישוב ציוני חדש בעוטף עזה, זאת התשובה הציונית ההולמת לתוקפנות הפלשתינאית. הם רוצים לחבל ולהחריב – אנו בונים ויוצרים ומיישבים את מולדתנו.

ולמי שמטיל ספק בכך שהדיבורים וההחלטות ייצאו לפועל במעשים, אני יכול להעיד שבנושא רמת טראמפ בגולן, הממשלה לא רק קיבלה החלטה, אלא משרד ראש הממשלה דוחף ועושה, היישוב קורם עור וגידים, הקמת המחנה הזמני בעיצומה והמשפחות הראשונות תעלנה לקרקע כבר בסוף דצמבר או ראשית ינואר.

* בנפול אויבך – החכם מכל אדם כתב בספר משלי: "בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו – אל יגל לבך". ולכן, אין שם סיבה לשמחה וצהלה במות סאיב עריקאת. עם זאת, אין לשכוח שמדובר באויב. גילויי האבל וההספדים המביכים – מיותרים והזויים. אילו היה מדובר רק בנימוס, או במחווה מדינית של גילוי רצון טוב, ניחא. אבל למה השקרים?

ציפי לבני התפייטה איך עריקאת והיא היו נחושים להביא שלום בין העמים. אני מאמין לה שהיא הייתה נחושה. אז למה היא לא השיגה את השלום? למה ברק ואולמרט שהציעו נסיגה מלאה (עם חילופי שטחים סמליים) לא השיגו שלום, אלא רק טרור? למה עקירת גוש קטיף והנסיגה עד המ"מ האחרון ברצועת עזה לא קרבו את השלום אלא את משגרי הרקטות (ויש לזכור שהנסיגה הייתה שנתיים לפני עליית חמאס לשלטון)? כי הצד השני לא רצה בשלום.

סאיב עריקאת היה ראש צוות המו"מ הפלשתינאי לאורך שנים. מאז ועידת מדריד (1991) הוא היה שותף בכיר בכל תהליך מדיני. והוא מעולם לא ויתר כהוא זה על תביעת "זכות" השיבה, שנועדה להטביע את כבשת הרש שתישאר ממדינת ישראל אחרי הנסיגה המלאה במיליוני פלשתינאים. אז על איזה שוחר שלום מדובר?

* והרי התחזית – בימים הקרובים נשמע תאוריות על כך שישראל הרעילה את סאיב עריקאת.

* יושר אינטלקטואלי – אטילה שומפבלי צייץ: "אם להנדל והאוזר היה יושר אינטלקטואלי, אחרי שנחשף הרומן הפוליטי הפרברטי של נתניהו, הליכוד ומנסור – הם היו מתייצבים ומסירים כל התנגדות לשת"פ עם המפלגות הערביות".

הציוץ הזה מלא כשלים לוגיים. ראשית, לא כל מה שנתניהו עושה – כשר. להיפך. הרי דרך ארץ לא הייתה קמה אילו נתניהו פעל רק בדרכים כשרות, כי היא לא חלוקה באופן מהותי על מדיניותו. הבעיה נובעת מתפיסת העולם של נתניהו "המדינה זה אני", לפיכך כל מה שמשרת את נתניהו הוא אינטרס לאומי ולכן הכל מותר לו, וכיוון ששלטונו הוא הצלת מדינת ישראל, כל אמצעי מקדש את המטרה של היאחזותו בשלטונו. ולכן, אילו באמת נתניהו היה מקים קואליציה שתלויה ברשימה המשותפת, זה לא היה מכשיר את הצעד הזה.

שנית, נתניהו לא הקים קואליציה שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה המשותפת. איש אינו שולל, גם לא הנדל והאוזר, שיתוף פעולה נקודתי עם הרשימה המשותפת. השלילה היא של קואליציה עמה, או ממשלת מיעוט שקיומה תלוי בה.

שלישית, הביטוי הדמגוגי "עם המפלגות הערביות" נועד לצייר את ההתנגדות לקואליציה עם המשותפת בכך שמדובר ברשימות ערביות. זה שקר גס. אילו הרשימה המשותפת הייתה על טהרת יהודים אוטו-אנטישמים מן הזן של עופר כסיף, ח"כ מטעם הרשימה המשותפת, היא הייתה פסולה באותה מידה. מצד שני, אם תקום מפלגה ערבית שחותרת להשתלבות ערביי ישראל במדינה ולא לחיסולה באמצעות הפיכתה ללא-יהודית, היא הייתה שותפה רצויה לכל קואליציה. ישראל נמצאת עכשיו בתנופת שלום ונרמול עם מדינות ערב, מתוך כבוד לערבים ורצון בדו-קיום עמם. הרשימה המשותפת לוחמת נגד ההסכמים, כי היא נגד שלום ונרמול עם ישראל. כלומר, הבעיה אינה שהיא רשימה ערבית, אלא שהיא רשימה לאומנית אנטי ישראלית. יש לציין שיש חברים ערבים בדרך ארץ, כאלה החותרים להשתלב במדינת ישראל ולא לרשת אותה. וראוי להזכיר שיועז הנדל, כשר התקשורת, פועל רבות לקידום המגזר הערבי בישראל, בתחומי משרדו, בדרך של העדפה מתקנת.

כך, שמי שמגלה כאן חוסר יושר אינטלקטואלי הוא אטילה שומפבלי.

* למי אכפת מהאלימות במגזר הערבי – ראש הממשלה הוזמן להשתתף בישיבת הפתיחה של ועדת הכנסת למיגור האלימות במגזר הערבי, וסירב לבוא. איך הרשימה המשותפת הייתה מגיבה על הסירוב? גזען. שונא ערבים. מתעלם מ-20% מאזרחי ישראל. הוא אשם באלימות במגזר הערבי. נעים בהמוניהם וכו'.

זה לא קרה. להיפך, ראש הממשלה נענה להזמנה והשתתף בישיבה. איך הגיבה הרשימה המשותפת? גזען. שונא ערבים. מתעלם מ-20% מאזרחי ישראל. הוא אשם באלימות במגזר הערבי. נעים בהמוניהם וכו'.

אם מה שהיה אכפת לרשימה המשותפת הוא באמת מיגור האלימות במגזר, הם קודם כל היו מברכים את ראש הממשלה על השתתפותו בישיבה ועל הודתו שבתוך שבועיים יגיש לממשלה תכנית לאומית בנושא. והיו מוסיפים שהוא ייבחן במעשים ולא בתכניות. אבל אם היה אכפת לה ממיגור האלימות, הח"כים שלה לא היו מגיעים ראשונים לכל מקום שאליו נכנסת המשטרה כדי לאכוף את החוק ומסיתים את התושבים נגד האויב שחדר ליישוב שלהם.

* כפר סגור –לא כל כך נעים לראות כפר סגור. לא כך נעים לראות שכנים בסגר. מג'דל שמס, מסעדה ובוקעתא, שכנינו הדרוזים בצפון הגולן, נמצאים תחת סגר. מג'דל שמס כבר בשבוע השלישי של הסגר, מסעדה – מהשבוע שעבר ובוקעתא מראשית השבוע. זאת, עקב עליה בתחלואה בכפרים, בעיקר בעקבות חתונות המוניות.

מלבד תחושת ההזדהות עם שכנים, יש בסגר הזה פגיעה גם בנו, תושבי הגולן היהודים. הסגר הדוק מאוד, גם עובדים חיוניים אינם מורשים לצאת (מלבד מקרים חריגים כמו רופאים, למשל), ויש לא מעט עובדים מן הכפרים אצלנו. למשל, יש נהגים דרוזים במועצה האזורית גולן, וכתוצאה מהסגר בכפרים יש שיבוש בהסעות לבתי הספר.

אבל אני מאמין בשיטת הרמזור – סגרים נקודתיים על מוקדי תחלואה, כדי למנוע את התפשטות המגפה. כאשר הוחלט על הסגר השני, לא היה מנוס מכך, כי היינו על סף אובדן שליטה. אולם אילו אומץ מודל הרמזור מוקדם יותר ויושם ללא הנחות וללא כניעה ללחצים פוליטיים, לא היינו מגיעים למצב שחייב סגר. אני מאמין שמה שימנע סגר שלישי הוא אכיפה חסרת פשרות של הסגרים המקומיים.

לבי לבי לאותם תושבים בכפרים שמקפידים על כל ההנחיות ומדירים רגליהם מהחתונות ההמוניות, ונאלצים לסבול בגלל שכניהם. על כך נאמר במשנה: "אוי לרשע ואוי לשכנו".

* רמזור חלקי – הרעיון של מודל הרמזור, הוא חלוקת כל היישובים בארץ לארבע קטגוריות, על פי מדדי התחלואה בהם: אדום, כתום, צהוב וירוק. בפועל, החלוקה היא רק לאדום ולכל השאר. כך, יישובים ירוקים נתונים להגבלות כמו יישובים כתומים. זו החמצה של הרעיון. הרמזור נועד לתת מענה הן לצורך הבריאותי והן לצורך הכלכלי, של חזרה מרבית לשגרה. מן הראוי שבכל שלב בתכנית היציאה, תהיה הגדרה לכל צבע ברמזור, והיכן שניתן לשחרר יותר, יש לעשות זאת.

* מנהיג עם ארנק בכיס – פרשת השבוע, פרשת "חיי שרה", נפתחת במותה של שרה. אברהם הלך לחברון, לקנות חלקת קבר לשרה; חלקת קבר משפחתית. אומרים לו תושבי חברון: "שְׁמָעֵנוּ אֲדֹנִי, נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ, בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ קְבֹר אֶת-מֵתֶךָ, אִישׁ מִמֶּנּוּ אֶת-קִבְרוֹ לֹא-יִכְלֶה מִמְּךָ מִקְּבֹר מֵתֶךָ". אבל אברהם רצה חלקת קבר ספציפית, את מערת המכפלה, השייכת לעפרון החתי. "וְיִתֶּן-לִי אֶת-מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר-לוֹ אֲשֶׁר בִּקְצֵה שָׂדֵהוּ, בְּכֶסֶף מָלֵא יִתְּנֶנָּה לִּי בְּתוֹכְכֶם לַאֲחֻזַּת-קָבֶר". עפרון אינו רוצה לקבל תמורה בעד מערת המכפלה. שכרו הוא עצם הכבוד, שנשיא אלוהים ביקש את חלקת הקבר שברשותו. הוא מבקש לתת את המערה לאברהם במתנה: "לֹא-אֲדֹנִי, שְׁמָעֵנִי! הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ, וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר-בּוֹ לְךָ נְתַתִּיהָ, לְעֵינֵי בְנֵי-עַמִּי נְתַתִּיהָ לָּךְ. קְבֹר מֵתֶךָ". אברהם היה מנהיג גדול, אדם נשוא פנים, זכה לכבוד והערצה מכל הסביבה. ואברהם הוא מין מנהיג מוזר כל כך. הוא לא רוצה מתנות. הוא רוצה לשלם בכסף מלא: "אַךְ אִם-אַתָּה לוּ שְׁמָעֵנִי, נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה. קַח מִמֶּנִּי וְאֶקְבְּרָה אֶת-מֵתִי שָׁמָּה". עפרון נוקב במחיר, ארבע מאות שקל כסף. פרשנים טוענים שהיה זה סכום מופקע ואברהם ידע זאת. אך ללא אומר, הוא הוציא את הארנק מכיסו, כן, ראו זה פלא, מנהיג הנושא עמו ארנק. ומשלם על המקום.

ומי שמוצא כאן איזו השוואה, עושה זאת על אחריותו. בעצם גם על אחריותי.

            * ביד הלשון

רואים עין בעין – בראיון ל"כאן ב' " אמר מנכ"ל משרד הבריאות פרופ' חזי לוי, שיש נושאים שבהם משרד הבריאות ומשרד האוצר "רואים בעין אחת".

ותמהתי. מה קרה? איבדתם את כל העיניים ונותרה רק עין מתפקדת אחת?

כוונתו הייתה כמובן שבאותם נושאים משרדי הבריאות והאוצר מסכימים על תיאור המצב ועל הפתרונות; שהם נוקטים אותה עמדה.

נכון היה לומר שבנושאים אלה שני המשרדים רואים עין בעין.

בעברית המודרנית, הביטוי "רואים עין בעין" מבטא הסכמה. במקור המקראי, משמעות הביטוי הוא "פנים אל פנים".  "אשר עין בעין נראה אתה ה'" (במדבר יד), וכך גם מובן הביטוי בישעיהו "כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 28.10.20

* נתניהו ומיתוס הארון – בתקופת לימודיי לתואר ראשון באוניברסיטה העברית, נערכה הפגנה של אגודת הסטודנטים (שלא השתתפתי בה, אבל היא עברה לנגד עיניי). בראש ההפגנה נישא ארון מתים, ועליו נכתב: "ההשכלה הגבוהה". ההפגנה הייתה מעין הלוויה להשכלה הגבוהה. זה היה ממש לא מקורי. לפני כן ואחרי כן היו עוד מאות הפגנות, על נושאים שונים, שבהן נישא ארון מתים כדי להצביע על כך שהממשלה / העיריה / ההנהלה קוברת את הביטחון, השלום, הדמוקרטיה, זכויות האזרח, הכלכלה, החברה, הסביבה, התרבות וכן הלאה. כשסילבן שלום היה שר האוצר, נערכה הפגנה של אמנים, עם ארון קבורה של התרבות בישראל. האמנים הגיעו לביתו של השר, ובהעדרו, השליכו את הארון מעבר לגדר, לחצר ביתו.

איני אוהב את הסגנון הזה, שאינו בדיוק ביטוי לטעם טוב, ובעיקר בשל חוסר המקוריות שבו. באחת ההפגנות נגד אוסלו, נישא ארון, עליו נכתב 'רבין ממית את הציונות' ומצדו האחר 'רבין קובר את הציונות'. אותו סוג של טעם לא משובח והעדר מקוריות. בהפגנה הזאת צעד בנימין נתניהו. לא היה זה ארון קבורה של רבין. לא היה בכך שום דבר החורג ממאות הפגנות עם ארונות קבורה. אך מאז הודבקה לנתניהו הסטיגמה, שהוא צעד בהפגנה עם ארון הקבורה של רבין. אני מציע לכל אחד מהקוראים לעשות בוחן עצמי בן שני חלקים. א. האם אני "יודע" שנתניהו צעד עם ארון הקבורה של רבין? ב. לחפש את התמונה בגוגל, ולהיווכח איך השתרשה שטיפת המוח.

שלא תהיינה אי הבנות. הייתה גם הייתה הסתה נוראית נגד רבין וחשוב מאוד לזכור ולהזכיר אותה, כתמרור אזהרה. היו קריאות "רבין בוגד", "מוות לרבין", "בדם ואש את רבין נגרש" וכו'. הייתה פולסא דנורא. היה דיון על "דין רודף". אבל הם היו מצד ה"ימין" הרדיקלי ולבטח לא מצד האופוזיציה, הליכוד, נתניהו. להיפך, נתניהו אישית יצא נגד הקריאות הללו. אפשר לטעון שהוא לא עשה מספיק. ואני באמת חושב שהוא לא עשה מספיק. סביר להניח שאילו היה מעלה על דעתו רצח, היה עושה הרבה יותר, לאין ערוך. אפשר וראוי לבקר אותו שלא יצא מספיק נגד ההסתה הזאת. אבל קשירתו להסתה היא שקר מסוכן. למה מסוכן? כי מי שאינו מבחין בין התנגדות לגיטימית לבין הסתה, יוצר דה-לגיטימציה להתנגדות לגיטימית, יוצר דה-לגיטימציה לאופוזיציה. יש הבדל תהומי בין ביקורת, חריפה ככל שתהיה, של האופוזיציה על ממשלת רבין, לבין ההסתה נגד רבין.

האשמתו של נתניהו בהסתה נגד רבין אינה נכונה ואינה מוצדקת. אולם היום הוא עומד בראש הסתה חמורה נגד מנדלבליט, שי ניצן, ליאת בן ארי וראשי מערכת המשפט. זו הסתה שבסבירות גבוהה תסתיים ברצח ונתניהו לא יוכל לרחוץ בניקיון כפיו.

* אתגר ה"אנחנו" – ציון יום השנה ה-25 לרצח רבין, בעיצומו של קרע קשה ומאבק ציבורי חריף ואלימות דו-צדדית, מעלה על סדר היום את שאלת הקווים האדומים וכללי המשחק במאבקים ציבוריים ופוליטיים. ברור שצריך לקבוע כללי משחק וקווים אדומים, אבל אי אפשר להסתפק בכך, ואם נסתפק בכך הכללים שנקבע לא יחזיקו מעמד.

העניין הוא הרבה יותר עמוק, והוא הקרע בחברה הישראלית, המחנאות, השבטיות. איבדנו את ה"אנחנו" – כעם ישראל, כחברה ישראלית, והמרנו אותו ב"אנחנו" מחנאי. המחויבות הבסיסית היא למחנה. האויב כבר אינם אויבי ישראל אלא המחנה השני. ובתוך המחנה איבדנו את ה"אני" ויש יותר ויותר התנהגות עדרית. התנהגות שבה די אם תדע מה דעתו של אדם בנושא אחד – תדע מה דעתו בכל נושא. אפילו בנושא שאמור להיות שיא הקונצנזוס, שלום עם מדינות ערביות, אנחנו רואים את הקרע – מי שהציגו את עצמם כל השנים כ"מחנה השלום" מקבלים את השלום במקלחת צוננים ובחמיצות, ומי שנשאו תמיד את דגל הביטחון והתנגדו לתפיסה של שלום-בכל-מחיר, מתייחסים בזלזול ואדישות לסכנות שבאספקת מטוסי F-35 למדינות ערביות, וכמעט אי אפשר לקיים דיון ענייני, חף מפוזיציה, בנושא.

אבל הבעיה העמוקה ביותר, היא ההיגררות של כל מחנה אחרי הקצוות שבו. אמחיש זאת בשתי דוגמאות. אחת מלפני כחמש שנים. פרשת אלאור אזריה ובאותה תקופה "נאום התהליכים" של סגן הרמטכ"ל יאיר גולן. אילו יום לפני האירוע של אלאור אזריה היינו מתארים תרחיש כזה לימני ממוצע, ושואלים לדעתו; ראשית, הוא היה אומר שבצה"ל דבר כזה לא יכול לקרות וזאת עלילה של "בצלם". אבל אם זה יקרה, כמובן שיש להעמיד את החייל לדין ולהעניש אותו בכל החומרה. אבל למחרת האירוע, זרם עכור וקיצוני שטף כמעט את כל הימין, שהפך את אזריה לשילוב של גיבור לאומי, קדוש מעונה, דרייפוס והילד של כולנו. ואילו יום לפני נאום גולן ביום השואה, היינו שואלים איש שמאל ציוני ממוצע מה דעתו על אפשרות שסגן הרמטכ"ל בנאום כתוב בטקס ממלכתי של יום השואה ישווה את ישראל לגרמניה לפני שבעים, שמונים ותשעים שנה, כלומר לגרמניה הנאצית, הוא יאמר שזה תסריט דמיוני ואם זה יקרה – זאת תועבה. הרי השוואות כאלו היו עד אז מנת חלקו של השמאל הרדיקלי האנטי ציוני בלבד. ופתאום, ביום אחד, כמעט כל השמאל הציוני התייצב כאיש אחד מאחורי האיש ודברי הבלע שלו, וכל ביקורת על הנאום הוצגה כהוכחה לצדקתו… הנה, אלה "התהליכים".

ודוגמה מהשנה האחרונה. ראש ממשלת ישראל עשה לילות כימים במאמץ להביא לכך שהכהניסטים, שהיו מוקצים מחמת מיאוס בימין, ישוריינו וייכנסו לכנסת, כדי להבטיח את ניצחון "המחנה" וכדי שיהיו חלק מן הקואליציה. בעבר כל הימין, ללא יוצא מן הכלל, הצביע בעד הוצאת הכהניזם אל מחוץ לחוק. איזו הידרדרות! ובמקביל, השמאל הציוני והמרכז ניסו להקים ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה המשותפת, רשימה אנטי ישראלית, שרק בשבוע שעבר הצביעה נגד הסכמי השלום, כי היא מתנגדת לשלום עם מדינת ישראל, שאת קיומה היא שוללת. זה טירוף מערכות בשני המחנות. איך זה קרה? כשאין "אנחנו" לאומי אלא רק מחנאי, כל מי שאינו במחנה השני הוא במחנה שלנו והוא לגיטימי לקואליציה, לממשלה, העיקר לחסום את מחנה ה"אויב".

המחנאות גורמת להקצנה, ההקצנה גורמת לשיח האלים והאלימות מאיימת על החברה הישראלית. ולכן, האתגר של החברה הישראלית אינו רק לקבוע קווים אדומים לשיח, אלא לשקם את ה"אנחנו" הישראלי. הייתי שותף ליוזמת ממשלת אחדות, שדחפה להקמת ממשלת האחדות, מתוך חרדה למה שההקצנה והמחנאות גורמים לחברה הישראלית. קיווינו שממשלת אחדות תהיה ההתחלה של ריפוי החברה. למרבה הצער זה לא קורה, לפחות עד כה. בין שאר ההסכמים הקואליציוניים שלא כובדו, היה גם הקמת קבינט הפיוס. יועז הנדל יזם את הקמת פורום עמק השווה, כדי שיקדם את הפיוס, כתחליף אזרחי לאותו קבינט. אני הצטרפתי לפורום ונוטל בו חלק פעיל (הרשומה הזאת מבוססת על דברים שאמרתי שלשום במפגש של הפורום). זאת משימה כבדה, אבל היא אולי המשימה החשובה ביותר לעתיד החברה הישראלית. 

* מחדל אבטחה – נער השליחויות של נתניהו דודי אמסלם, שעצם העובדה שהוא שר היא בושה למדינת ישראל, עמד גם השבוע על דוכן הנואמים, כדרכו נבח לכל עבר, הסית, שיקר, העליל עלילות נתעבות והמשיך להילחם את מלחמת החורמה של הבוס נגד מדינת החוק, נגד מערכות המשפט והצדק במדינת ישראל. מלחמה מלוכלכת, מטונפת, הרסנית. בין שאר הכזבים אמר השקרן שמנלבליט סידר לאשתו אבטחה "אולי יסדר גם לילדים שלו, לאחיו". הוא יודע שהיועמ"ש אינו מחליט על אבטחה. אבל הוא שיקר. אשתו של מנדלבליט אינה מאובטחת. וחבל. כאשר ראש הממשלה ונערי השליחויות שלו מסיתים השכם והערב נגד היועמ"ש, יתכן שהעובדה שאשתו וילדיו אינם מאובטחים, עלולה להתברר כמחדל אבטחה נוראי.

* הפיכה מוזרה – שאלה לי אליכם, ידידיי המלומדים: אם היועמ"ש, הפרקליטות והמשטרה מובילים "הפיכה שלטונית" באמצעות "תפירת תיקים" נגד נתניהו – איך זה שהם סגרו את תיק הצוללות ותיק המניות? הרי אלה יכלו להיות הכלי המרכזי ב"הפיכה". איזה מין מהפכנים אלה?

(התגובות, קשה לומר "תשובות", שאני מקבל על השאלה הזו מעידות שהאנשים שהוציאו את התודעה, החשיבה העצמאית והשכל הישר שלהם לחל"ת ובמקום לחשוב הם התמכרו להזנה מלאכותית דרך עטיני פולחן האישיות ותעשיית השקרים, אינם מסוגלים להיגמל).

* לא מאחל לו – בוגי יעלון הקדיש את כל חייו לביטחונה של המדינה ולהתיישבות בה. קורות חייו הם מופת של פטריוטיות, אהבת העם והארץ ותרומה ומסירות אין קץ למדינה.

לא מגיע לו להיכנס להיסטוריה כמי שהקים ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של רשימה אנטי ישראלית, שמתנגדת לשלום של מדינות ערב עם ישראל ולעומת זאת תומכת תמיד באויב כשהוא נלחם בישראל.

דווקא מתוך הערכתי הרבה ליעלון, ואמונתי, חרף אכזבתי העמוקה מהתפנית בדרכו בשנה האחרונה, שהוא המנהיג המתאים ביותר לראשות הממשלה, אני לא מאחל לו עונש כזה.

* לצקת תוכן במושג מדינת הלאום של העם היהודי – מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. זו מהותה, זה ייעודה, זו הצדקת קיומה. בחוק הלאום עוגנה מהותה וזהותה של ישראל בחוקה, באיחור של שבעים שנה.

על המדינה לצקת תוכן ממשי במהותה כמדינה של העם היהודי כולו; תוכן שייתן לכל יהודי בעולם תחושת שייכות למדינה, לא רק בעצם הידיעה שהוא אזרח בפוטנציה (וחבל שחוק השבות אינו חלק מחוק הלאום ועדיין אין לו תוקף חוקתי), אלא גם בדיאלוג עמוק, כן ומחייב בין מדינת ישראל ליהודי תפוצות הגולה.

ח"כ תהִלה פרידמן מכחול לבן הגישה הצעת חוק, המחייבת יצירת מנגנון ממלכתי מובנה לדיאלוג הזה. שרת התפוצות עומר ינקלביץ' מכחול לבן אימצה את הצעת החוק ותפעל להגשתה כהצעה ממשלתית. ברב-שיח באסיפה הכללית של הפדרציות היהודיות בארה"ב, שהשנה היא וירטואלית בגין הקורונה, סיפרה פרידמן על המהלך, ואמרה: "ברור לי שיש דעות הסבורות שרק אזרחים יכולים להשמיע את קולם בישראל, ואני מסכימה על כך סביב נושאי בטחון או כלכלה. אך כשישראל מקבלת החלטות עם השפעה על הקהילה היהודית העולמית, כמו למשל איך ייראה הכותל או שאלות סביב גיור, או שינויים בחוק השבות – יש לכך השלכה ישירה על יהודים בכל העולם. בנושאים האלה אני חושבת שלכם, היהודים בעולם, צריך לאפשר להשמיע קול. מה המודל המתאים? זו שאלה גדולה – מי מייצג את יהודי התפוצות? אני לא אומרת שהרעיון שלי הוא המושלם ביותר, אבל מה שחשוב הוא לשים את הנושא על השולחן – שיהיה ליהודי התפוצות קול בישראל… זה לא אומר שהממשלה הישראלית צריכה תמיד להסכים אבל כן, תמיד להקשיב… אני מקבלת תגובות שליליות מימין ומשמאל. משמאל אנשים דואגים מכך שנותנים מקום וקול ליהודים בעולם, שיפר בין האיזון היהודי-דמוקרטי. מימין אומרים: מי שרוצה להשפיע, שיעלה".

אני יכול להבין את הטענה ש"מי שרוצה להשפיע שיעלה", אך מדינת ישראל שקיימת למען העם היהודי כולו, צריכה לא רק לעודד עליה ולסייע בקליטה, אלא גם ליצור בקרב יהדות הגולה תשתית יהודית וציונית שתהפוך את העליה לארץ לאופציה מועדפת. אם לא נעשה כן, נאבד את העם היהודי ולא יהיה מי שיעלה. בתקופת העליה הגדולה של שנות החמישים רווחה אמירה ש"הישראלים אוהבים עליה אבל אינם אוהבים עולים". אבל אין עליה בלי עולים ולא תהיה עליה בלי עולים פוטנציאליים. לכן, על ישראל לפעול לחיזוק הקהילות היהודיות בגולה, לחזק את החינוך היהודי הציוני ואת התרבות היהודית הציונית ולהדק את הקשר בינה לבין יהודי התפוצות ובעיקר בינה לבין הנוער היהודי והדור הצעיר.

יצירת מנגנון התייעצות והשפעה היא מסר ליהודי העולם שישראל היא מדינתם, היא ביתם הלאומי, היא קשובה להם ואכפת לה מהם. ובעיקר, שהיא אינה מנוכרת להם, אינה פוגעת בהם, אינה מחוקקת חוקים חרדיים אנטי ציוניים שנועדו להדיר אותם. ישראל היא מדינת העם היהודי כולו, על כל זרמיו ועל כל גלויותיו.

יש לציין שביוזמת ח"כ מיכל קוטלר (כחול לבן) קמה בכנסת ועדת משנה (של ועדת העליה והקליטה) לענייני תפוצות. מיכל עומדת בראש הוועדה.

* הפגנת נגד – מחבל מוסלמי ערף את ראשו של מורה בצרפת, שבשיעור שעסק בחופש הביטוי הציג קריקטורה של מוחמד. בתגובה, מאות ערבים מיפו הפגינו ליד ביתו של  שגריר צרפת בישראל. הם מחו, לא… לא נגד הרצח, חלילה. הם מחו נגד הצגת הקריקטורה. הם הציתו פחי אשפה ויידו אבן על אוטובוס שחלף (הרי גם נוסעי האוטובוס הציגו, כידוע, קריקטורה של מוחמד).

* מדינה מתונה – סעודיה היא מדינה "מתונה". כאשר מורה בצרפת הציג קריקטורה של מוחמד וראשו נערף, סעודיה שמרה על האיזון הקדוש – גינתה את המורה ואת עריפת ראשו. להבדיל מטורקיה, ירדן וערביי יפו שגינו את צרפת בגלל המורה.

* פרספקטיבה היסטורית – בעקבות עריפת ראשו של מורה שהציג בשיעור קריקטורה של מוחמד, בידי מחבל מוסלמי, האשים מזכ"ל האיחוד העולמי של חכמי הדת האסלמיים את מקרון שהוא חי בימי הביניים ומאמץ אידיאולוגיה צלבנית.

* רק אפר – מתי כספי עוזב את הארץ.

בבגוד באדם דרכו

מארבע רוחות העולם

רגליו יוליכוהו שולל

אל מחוז אין בו חפץ.

… שבו יש מלוא חופניים

רק אפר.

* מכתם לפרשת "לך לך"

כולנו יצאנו מארם נהריים.

שם, בארם נהריים, הכל התחיל.

שם אברהם שמע את ה"לך לך".

בכל דור ודור חייב יהודי לראות עצמו

כאילו לו נאמר "לך לך"?

בן 17 היה אבי

כשעזב הכל.

עזב את הוריו, את משפחתו, את ביתו,

ולבד עלה לא"י, בספינת מעפילים.

האם יראה עוד אי פעם את הוריו?

האם יצליח להגיע?

האם יסתדר לבד בארץ לא מוכרת?

בשפה לא מוכרת?

אך הוא הבין היטב,

שהוא הולך לו למולדתו.

שהרי

היכן שמולדתי – שם טוב לי.

הוא לא הסב פניו אחור

כי הוא שמע את ה"לך לך".

והוא ראה עצמו

כאילו לו נאמר "לך לך".

ואכן – לו נאמר "לך לך".

            * ביד הלשון

מחנה נפח – הסדרה "שעת נעילה" מצולמת בגולן ועוסקת בקרבות בגולן במלחמת יום הכיפורים. לפחות בשלושת הפרקים הראשונים, מתמקדת הסדרה בשני מוקדי קרבות – מוצב החרמון, וקרב שריון בדרום הגולן. האזור שהוגדר דרום הגולן, צולם דווקא בצפון הגולן, בהר שיפון שבצפון הגולן ובמרחבים שבינו לבין הר יוסיפון שבמרכז הגולן.

מוקד נוסף המוזכר רבות בסדרה הוא מחנה נפח, מושבה של מפקדת האוגדה.

מחנה נפח ממוקם על הצומת שבין ציר 91 העולה ממחניים לצפון הגולן וציר הנפט העובר ממזרח למערב. היישוביים הקרובים אליו הם קדמת צבי מדרום וקיבוצי – אורטל מצפון. המחנה נקרא "מחנה יצחק", על שמו של סא"ל יצחק חלפון, מג"ד בחטיבת אלכסנדרוני שהשתתפה בשחרור הגולן במלחמת ששת הימים ומפקדתה ישבה במחנה לאחר המלחמה. אך המקום מוכר הרבה יותר כמחנה נפח, על שם חורבת נפח הסמוכה, הכפר הטורקמני שתושביו נטשו אותו במלחמת ששת הימים. בקרבת המחנה נמצא צומת השריון, שבעבר נקרא צומת נפח, ושמו מנציח את חללי השריון שנפלו בקרבות הכבדים במקום במלחמת יום הכיפורים. בעבר כונה הצומת גם "צומת העגבניה" וצומת קישור לאו"ם (כיוון ששם ישבה בעבר מפקדת יחידת הקישור לאו"ם).  

ב-1971 קיבלה עוצבת געש (אוגדה 36) את הפיקוד על הגולן. מפקדת האוגדה התמקמה במחנה נפח. במלחמת יום הכיפורים מפקד האוגדה היה תא"ל רפאל איתן – רפול, לימים הרמטכ"ל ה-11 של צה"ל. הסורים ערכו מאמץ ממוקד לכבוש את המחנה, בשל חשיבותו המעשית והסמלית ואת צומת נפח שהנו צומת אסטרגי מרכזי. ביום השני למלחמה נערך במקום קרב שריון קשה ביותר, שבו נבלם הפולש הסורי, על אף עדיפותו המספרית הגדולה, אך במחיר כבד של אבדות רבות מאוד לכוחותינו.

מה מקור השם נפח? התשובה לשאלה הזו אינה ידועה, אך בנושא הזה יש חדשות-בעתיקות ממש מהשבוע האחרון. בחודשים האחרונים נערכת באזור נפח חפירת הצלה, לקראת הנחת תשתית צנרת של "מקורות" ליישובי צפון הגולן. בחפירה התגלתה אבן גבול רומית מן התקופה הביזנטית, משנת 300 לספה"נ, ועליה כתוב השם כפר נפח. כלומר, כבר לפני 1,700 שנה ויותר, היה במקום כפר שנשא את השם הזה. בדרך כלל, באין רצף התיישבותי, לא נשמר שם המקום. במקום לא היה רצף התיישבותי, ולכן שימור השם מפתיע.

לדברי מנהלות החפירה, ירדנה אלכסנדר ודינה אבשלום-גורני מרשות העתיקות, "החפירה בנפח חשפה מבנה ציבורי מהתקופה הממלוכית ששימש כתחנת דרכים. זהו המבנה הציבורי השלטוני הראשון מהתקופה הממלוכית שנחפר בגולן. התחנה נבנתה על הדרך הראשית שקישרה בין הגליל לדמשק ונראה כי היא שמשה כמקום חנייה ומנוחה לסוחרים ולנציגי השלטון שעברו בדרך זו. כאן הם סעדו, חידשו את ציוד המסע וטיפלו בסוסים".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 25.10.20

* היורשים של דור מזוין – אם לזקק מה הדבר האחד שגורם לי לתחושת סלידה ממאבק בלפור, למרות שאני מזדהה עם חלק ניכר מן הביקורת של המוחים – זו לא העובדה שאיני חושב שזה זמן למאבקים, זו לא ההתקהלות הצפופה בעידן של קורונה, אף לא אי הסולידריות הלאומית והחברתית שבהתקהלות-הדווקא הזאת, זה לא אופי המאבק הכולל חסימת כבישים, הפרת חוק והתגוששות אלימה עם המשטרה, זו לא ההתבכיינות הפרנואידית על "אכיפה בררנית", זה לא העדר ההנהגה שיוצר ואקום אותו תופס קומץ אנרכיסטים שמובילים את המאבק למקום מאוד לא טוב. הדבר שמעורר בי סלידה יותר מכל דבר אחר, הוא המסר של "דור אבוד". ולא סתם דור אבוד – "הדור האבוד", בה"א הידיעה. אין זה רק צמד מילים, זה מסר, זו רוח שאותה מבטא צמד המילים הזה. הרוח הזאת, המסר הבכייני הזה, האמירה המיואשת והמייאשת הזאת – מעוררת בי שאט נפש. אותה צעירה בכיינית שהתראיינה לטלוויזיה וסיפרה שאין טעם להביא ילדים לעולם הזה – איזה מסר זה? והיא רואה עצמה כ… אקטיביסטית. הדור האבוד – שנות דור אחרי הדור המזוין.

איזה מסר נורא. יותר משזה מסר של מיואשים, זה מסר של מייאשים, של מרפי ידיים. עם ששלוש שנים אחרי השואה הנוראה נחלץ והקים את המדינה היהודית, מדבר על דור אבוד? עברנו מלחמות קשות, מתקפות טרור איומות, ומעולם לא התייאשנו, אף דור לא היה אבוד. מכל משבר כזה רק צמחנו, רק נבנינו. אחרי חורבן גוש קטיף, רבים מן המתיישבים קמו למחרת בבוקר עם שיר חדש בלב והקימו התיישבות חדשה בנגב.

במסגרת מחקריי על ההתיישבות בגולן, נפעמתי מההתנערות של תושבי הגולן, לאחר שפונו מיישוביהם שנכבשו בידי האויב הסורי במלחמת יום הכיפורים. כבר במהלך המלחמה הראשונים חזרו בעקבות צה"ל לשקם את ההריסות. קראתי את עלוני מרום גולן וראיינתי את נשות מרום גולן, אימהות צעירות בגיל של "הדור האבוד". הן פונו תחת אש והפכו פליטות בבית השיטה, יחד עם ילדיהן הקטנים, כשהבעלים שלהם היו במלחמה. הן קיבלו את בשורות האיוב על ארבעת החברים שנפלו במלחמה, שהתערבבו עם בשורות האיוב על 11 בני בית השיטה שנפלו. וברגע שניתן האישור הן עלו חזרה לקיבוץ, לעוד חצי שנה של מלחמת התשה קשה ולמאבק נגד נסיגה מהגולן בהסדר הפרדת הכוחות עם סוריה ולבניה מחדש של היישוב. ולא מצאתי שמץ של בכיינות בנוסח "דור אבוד". להיפך, בעיצומם של הימים הקשים האלה, יישובי הגולן הקימו יישוב חדש – קשת ויזמו את הקמת קצרין.

אני פוגש את הנוער הנפלא במדרשת השילוב בנטור, שיש לי הזכות להיות היו"ר שלה; אני מרצה לחניכי המכינות הקדם צבאיות שעולים לגולן, פוגש צעירים בשנת שירות, נפגש עם צעירי "השומר החדש" – איזה הבדל תהומי בין האנרגיות ורוח העשיה והיצירה והאמונה והאופטימיות שהם מקרינים, לבין היאוש, הדכדוך והאובדן של המכנים עצמם "הדור האבוד". דור אבוד?! אבוד?! התחרפנתם?

מה זה הדיבור הזה? מה זה הדכדוך הזה? מה זאת ההתבכיינות הזאת? מה זה הייאוש המתפנק הזה?

איזו תוחלת יש למאבק שדגלו הוא הדגל השחור, דגל של אבל, של יאוש, של מוות?

במאבק על הגולן, יותר משנאבקנו נגד – נאבקנו בעד. אנו, יריבינו, התקשורת וכלל הציבור; הכל ידעו על מה אנו נאבקים, בעד מה אנחנו. איזה טעם יש במאבק שכל כולו נגד?

קראנו השבת את פרשת נח. פרשה המתארת את האסון הנורא מכל, החורבן הטוטלי של האנושות ושל העולם. הפסוק החשוב ביותר בפרשה מתאר את הבוקר שלמחרת: "וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם".

* חלוציות 2020 – בשעה טובה ומוצלחת התקבלו שלוש המשפחות הראשונות לרמת טראמפ.

לגמרי במקרה, הקבלה נעשתה ביום כינוסו של הקונגרס הציוני. העיתוי מקרי – אך סמלי. שלוש המשפחות הנחשוניות מבטאות את ההמשכיות של החזון והמעש הציוניים. זו חלוציות 2020.

* בקעת ביידן – אנשים השומעים על מעורבותי בהקמת רמת טראמפ, מעקמים את האף בשל שם היישוב. מצדי, אותם אנשים מוזמנים לקרוא ליישוב בקעת ביידן. העיקר שקם עוד יישוב ציוני, חילוני-דתי, בארץ ישראל, בגולן.

* נגד אלימות כלכלית – ועדת חוק חוקה ומשפט של הכנסת החלה דיון להכנת הצעת החוק הממשלתית והצעת החוק הפרטית של ח"כ ברק מהליכוד נגד אלימות כלכלית במשפחה. ככל שאנו לומדים על אלימות במשפחה, כולל אלימות שמסתיימת ברצח, אנו מגלים שמרכיב מרכזי בתוכה הוא שליטת הגבר בחיי אשתו באמצעות אדנות כלכלית. עם התופעה הזאת נועד החוק להתמודד.

הצעת החוק מציעה לתקן את החוק למניעת אלימות במשפחה, כך שייתן מענה גם במקרה של אלימות כלכלית, באופן שיאפשר לבית המשפט לתת צו הגנה לאישה, שמופעלת נגדה אלימות כלכלית. עוד קובעת ההצעה כי אלימות כלכלית תאפשר לתבוע נזיקין. על פי ההצעה, אלימות כלכלית היא התנהגות מתמשכת המטילה אימה או הפעלת שליטה או כפייה, היכולה להתבטא בכמה דרכים: מניעת התנהלות כלכלית עצמאית, מניעה או הטלת קשיים על גישה לנכסים כמו כרטיס אשראי וכן התנהלות כלכלית המונעת ניהול סביר ותקין של בן משפחה.

בוועדה הייתה התנפלות על החוק, בהובלת סמוטריץ'. סמוטריץ' הוכיח שאינו רק גזען והומופוב, אלא גם מיזוגין. כדרכו הוא מצקצק בלשונו במילים מכובסות כמו "ערכי המשפחה" לצד המשך רדיפת מערכת המשפט ודיבורים על "משפטיזציה של המשפחה", אך הוא מבטא גישה פונדמנטליסטית, שמזמן ממתין לה מקום של אי-כבוד בפח האשפה של ההיסטוריה.

ערכי המשפחה הם זוגיות מכבדת, הדדית, אוהבת ושוויונית. זוגיות פטריאכלית מדכאת מנוגדת לערכי המשפחה.

למרבה הצער, ח"כים מהליכוד הצטרפו אליו ולמתקפתו. מדהים לראות לאן הידרדרה תנועתו של ז'בוטינסקי, שהיה פמיניסט מובהק, שהקדים את זמנו.

אמנם אני מאמין שהחוק יעבור והליכוד יתמוך בו, אך צר לי שקולות כאלה הופכים יותר ויותר בולטים בקרב סיעת הליכוד.

* לדחוף את האף – בראשית השבוע נערך משפט לאדם אלים שבמשך 11 שנים הכה את אשתו והתעלל בה. הוא לא כפר באשמה, אלא הסביר את מעשיו. כל מטרתו היא לחנך אותה, כי היא לא מבשלת ולא מכבסת כמו שהוא רוצה, וכי היא לא סגרה את הפייסבוק שלה אפילו שהוא הורה לה לא פעם לעשות זאת.

אני רק שאלה – האם בית המשפט צריך להתערב בזה? למה המדינה צריכה לדחוף את האף שלה לאופן שבו מתנהלת משפחה? הרי זו חירות הפרט! זכותה של כל משפחה לנהל את חייה על פי הבנתה ועל פי ערכיה. רק סוציאליסטים-אטטיסטים-פרוגרסיבים-אחוס"לים-אקטיביסטים-בולשביקים חושבים שבית משפט צריך להתערב במה שקורה בתוך המשפחה, ולכפות על המשפחה בגסות את הערכים שלהם.

(למי שלא הבין, אלה הטיעונים נגד החוק למניעת אלימות כלכלית במשפחה).

* ועדת פוזיציה – פרשת הצוללות עוסקת בקודש הקודשים של ביטחון ישראל. עולים ממנה סימני שאלה כבדים ונודף ממנה ריח עז של שחיתות. הפרשה חייבת להיחקר, לאו דווקא בהיבטים הפליליים, ובמוקדם או במאוחר לא יהיה מנוס מחקירה כזו. אולם האופן הגרוע ביותר לחקור נושא כזה, הוא ועדת חקירה פרלמנטרית.

ועדת חקירה פרלמנטרית לא תנסה להגיע לחקר האמת. תהיה זו ועדת פוזיציה. חבריה מצד אחד של המתרס ירצו "להוכיח" בכל מחיר שביבי אשם. במה? בהכל. בכל עבירה שמישהו יכול להעלות על דעתו. חבריה מצד אחר ירצו "להוכיח" בכל מחיר שאין כלום ולא היה כלום ותופרים תיקים והפיכה שלטונית ומדינת עומק. מה תהיה מסקנת החקירה? התשובה לשאלה הזו תלויה רק בדבר אחד: לא בראיות, לא בהוכחות, לא בעובדות, אלא בהרכב הוועדה. האם יהיה בה רוב לצד א' או לצד ב'.

בקיצור, הרעיון להקים ועדת חקירה פרלמנטרית לחקר פרשת הצוללות רציני כמו הרעיון להקים ועדת לינץ' פרלמנטרית למערכת המשפט.

* דינה להידחות – מרצ הודיעה שתעתור לבג"ץ נגד החלטת יו"ר הכנסת לפסול את ההצבעה על מינוי ועדת חקירה לפרשת הצוללות.

אילו מ"מ היועץ המשפטי לכנסת הייתה קובעת שיריב לוין נהג בניגוד לחוק ולתקנון, ולוין היה מתעקש ועומד על דעתו, היה טעם לעתירה והיו לה סיכויים להתקבל.

אולם כאשר הייעוץ המשפטי גיבה את היו"ר, אין שום טעם לעתירה, שדינה להידחות בבג"ץ.

* שבחים לאיש הרשימה המשותפת – ח"כ עבאס, סגן יושב ראש הכנסת, צפה עם יו"ר הכנסת יריב לוין בסרטון המתעד את ההצבעה על ועדת החקירה, ונוכח שהוא טעה כאשר הכריז על הצבעה אחרי שהוגשה לו בקשת הממשלה להצבעה שמית. לוין ועבאס פרסמו הודעה משותפת על פיה נכון היה לבטל את ההצבעה.

בכך נהג עבאס בהגינות ובממלכתיות הראויה – כיבד את תפקידו כסגן היו"ר ולא נהג כאוטומט של האופוזיציה.

וכשראוי לשבח את איש הרשימה המשותפת – אני שמח לעשות כן.

* בוחן מציאות – ביום רביעי נערכו הפגנות מחאה ליד משרדי "קשת" ו"רשת" וחברת החדשות, נגד "סיקור מוטה לטובת ראש הממשלה נתניהו" ו… תחזיקו טוב! תנשמו עמוק! "ההתעלמות המבישה מהמחאה".

על פי בוחן המציאות של המפגינים, אני מעריך שאם נתניהו יתפטר, הם יערכו הפגנות מחאה נגד נתניהו שמסרב להתפטר.

* שני תנאים – אם נתניהו יתעשת, יתחיל לקיים את ההסכם הקואליציוני ויעביר בזמן את התקציב, אני עדיין חושב שהמשך קיומה של ממשלת האחדות עדיף על האופציה האחרת היחידה – סיבוב בחירות רביעי.

האם זה יקרה? כל הסימנים מעידים שלא, אבל יש לי תחושה שיש מקום לאופטימיות.

כדי שזה יקרה יש צורך בשני תנאים. א. שגנץ לא ימצמץ ולא יתפשר על דרישתו הצודקת לחלוטין להגשת התקציב וכיבוד ההסכמים. ב. שבנט ימשיך לנסוק בסקרים.

* החלופה האפשרית – אם נתניהו יסרב להציג תקציב ויגרור אותנו לבחירות (ולמרות הספינים השונים, אין שום אופציה מלבד המשך קיום הממשלה הנוכחית או בחירות), יש להביא לכך שאחרי הבחירות תקום ממשלה ציונית בלעדיו. הדרך היחידה לכך, היא שכחול לבן, יש עתיד-תל"ם, דרך ארץ, מפלגת העבודה וישראל ביתנו יודיעו מראש שאחרי הבחירות הן תמלצנה על בנט לראשות הממשלה ותצטרפנה לממשלה בראשותו, ושליברמן ולפיד יודיעו שאינם מתנגדים לממשלה עם הסיעות החרדיות. תמורת ההתחייבות הפומבית מראש של אותן מפלגות, יהיה על בנט להתחייב מראש שהוא יקים את הקואליציה אתן ולא עם נתניהו.  רק בפתרון הפרגמטי והיצירתי הזה, ניתן להקים ממשלה ללא נתניהו, שאינה תלויה ברצונה הרע של רשימה אנטי ישראלית עוינת. רק פתרון כזה ישבור את הדיכוטומיה המחנאית שהביאה לשלושה סיבובי בחירות ללא הכרעה.

* נו, באמת – בוגי יעלון השתתף בתכנית "רשות הציבור" בתחנת "דמוקרטTV" של תנועת "דרכנו" (בהובלת לוסי אהריש), שבה המרואיין משיב על שאלות צופים. בראיון סיפר יעלון שאחרי הסיבוב השני גם יועז הנדל וצביקה האוזר הסכימו לממשלה בתמיכת הרשימה המשותפת. הטענה של יעלון היא שקר וכזב. לא זו בלבד שהנדל והאוזר לא היו מוכנים לכך מעולם – אחרי הסיבוב השני גם בוגי התנגד לכך לחלוטין. גם בפומבי, גם בישיבות תל"ם וגם בשיחות אישיות ארוכות אתי. זו הייתה עמדתו גם בסיבוב השלישי. הוא טען מעל כל במה שהטענה שכחול לבן תקים ממשלה בתמיכת המשותפת היא עלילה נוספת של נתניהו. "נו, באמת. אתם מעלים על דעתכם ששלושת הרמטכ"לים יקימו ממשלה בתמיכת מי שפועלים להעמיד אותם לדין בהאג על פשעי מלחמה?" הוא צייץ ציוץ ברוח זו גם אחרי הסיבוב השלישי, בבוקרו של היום המר והנמהר שבסופו הוא הסכים לכך. השואל החצוף "שאל" אותו למה הוא לא העיף את הנדל והאוזר כבר כאשר החרימו את ההפגנה נגד השחיתות ברגע שאיימן עודה שותף בה וניתן לו לנאום (כלומר הוא לא שאל אלא אמר: "היית צריך 'להעיף' " וכו'). על דבר אחד השואל עלה. אכן, המדרון החלקלק של יעלון ושל תל"ם היה הרגע שבוגי נכנע, אחרי שעופר שלח הערמומי העמיד אותו בפני עובדה קיימת, ונשאר באותה עצרת, למרות שאף הוא התנגד לשיתופו של עודה, כדי למנוע פיצוץ בקוקפיט ערב בחירות וכדי לשמור על שלמות כחול לבן. אז החלה ההידרדרות.

* תנאים לקואליציה עם המשותפת – שאלה שנשאלתי: "בשום אופן לא תהיה מוכן לממשלה עם המשותפת? אין מצב שתתפשר?"

תשובתי היא, שאני מוכן לממשלה עם המשותפת, ברגע שתצהיר שהיא מכבדת את העובדה שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי ושיהדותה של המדינה אינה ולא תהיה נושא לדיון. שהיא מסירה את תביעת "זכות" ה"שיבה". שהיא תפעל להשתלבות אזרחית אמתית של ערביי ישראל במדינת ישראל היהודית. שהיא תומכת במלחמה נגד הטרור ושהיא מוקיעה אתBDS . כשהיא תאמץ את הקו הזה, היא תהיה פרטנר לגיטימי ואף רצוי. 

* הלוחם בגזענות ובאנטישמיות – התועמלן האנטי ישראלי גדעון לוי פרסם בשוקניה פשקוויל נאצה נגד ח"כ מיכל קוטלר מכחול לבן. בין השאר הוא התייחס לייחוס המשפטי שלה וכך כתב: "אביה החורג, שגידל אותה ואת שם משפחתו היא נושאת, הוא פרופ' ארווין קוטלר, לשעבר שר המשפטים הנודע של קנדה, משפטן ליברל, שנחשב לאיש זכויות האדם למרות תמיכתו העזה בציונות. פרופ' קוטלר פעיל נגד גזענות ונגד פשעי מלחמה, אך מעולם לא ראה לכך קשר לתמיכתו בישראל. האב וכנראה גם בתו אינם רואים כל סתירה בין זכויות האדם לבין כיבוש, ולא כל קשר בין גזענות לציונות ובין אפרטהייד לבין ישראל".

לוי, כדרכו, מציג את הציונות כגזענות, כגרועים באנטישמים. הוא טועה כאשר הוא כותב שפרופ' קוטלר, שבין השאר היה פרקליטו של נלסון מנדלה, פועל נגד הגזענות ונגד פשעי מלחמה אך לא ראה לכך קשר לתמיכתו בישראל. הוא ראה גם ראה את הקשר ותמיד הבהיר שזה מאבק אחד. המאבק נגד הגזענות והמאבק נגד האנטישמיות הוא מאבק אחד. המאבק נגד פשעי מלחמה ונגד הטרור הוא מאבק אחד. המאבק נגד BDS, הארגון הנאלח שלוי תומך בו בהתלהבות, הוא מאבק נגד הגזענות והאנטישמיות. ארווין קוטלר הוא מגדולי הלוחמים בעולם נגד הגזענות למיניה ובתוכה האנטישמיות, גם האנטישמיות החדשה הטוענת שהיא "רק" אנטי-ציונות.

* מייצגת הרוב השפוי – יום לפני שהתועמלן השמאלני גדעון לוי השתלח בח"כ מיכל קוטלר, התועמלן הימנני המתלהם והמתבהם שמעון ריקלין נבח עליה ב"ראיון" בערוץ 20. אם שניהם משתלחים בה, כנראה שהיא באמת מייצגת את הרוב השפוי במדינת ישראל.

* חרטום כסמל – בימים הקרובים ישראל וסודן תחתומנה על הסכם שלום ונרמול ביניהן.

סודאן אינה סתם עוד מדינה. סודן היא סמל. אמרת חרטום (בירת סודן) – אמרת "שלושת הלאווים".

ב-29 באוגוסט 1967, חודשיים וחצי לאחר מלחמת ששת הימים, התכנסה בחרטום ועידת פסגה של מנהיגי מדינות ערב, שנועדה לגבש את עמדת מדינות ערב בעקבות המלחמה. ב-1 בספטמבר קיבלה הוועידה את החלטת "שלושת הלאווים" המפורסמת: לא שלום עם ישראל, לא הכרה בישראל, לא מו"מ עם ישראל. ובלשון ההחלטה: "פעולה מתואמת לסילוק תוצאות התוקפנות והחזרת השטחים הערביים הכבושים היא אחריות משותפת של כל מדינות ערב. איחוד מאמצים לפעולה מדינית ודיפלומטית בזירה הבינלאומית שתביא לנסיגה ישראלית, בלי להכיר בה, בלי להתפשר אתה ובלי לשאת ולתת עמה, תוך עמידה על זכויות הפלשתינאים למולדתם". 

ראוי לנתח את ההחלטה. היא מדברת על "החזרת השטחים הכבושים", אולם לא כדי להגיע לשלום עם ישראל, אלא להיפך, בלי להכיר בה, בלי להתפשר אתה ובלי לשאת ולתת אתה, כלומר מדובר בנסיגה שנועדה להחזיר את המצב לקדמותו, כלומר למציאות שבה נמשך מצב המלחמה כשישראל אינה נהנית מגבולות בני הגנה וניתן להכריע אותה בשעת כושר. יתר על כן, ראוי לשים לב להמשך המשפט אחרי אותם "שלושת הלאווים", שהוא אולי הלאו הרביעי והחשוב מכולם: "תוך עמידה על זכויות הפלשתינאים למולדתם". כלומר, הנסיגה מכל השטחים לא תממש את זכויות הפלשתינאים, אלא בנוסף על הנסיגה, יש לעמוד על זכויות הפלשתינאים למולדתם. זכויות אלו אינן ב"שטחים הכבושים", אלא בשטח מדינת ישראל בקווי 1949 ובמימוש "זכות" השיבה. פרופ' יואב גלבר מתאר בספרו על מלחמת ההתשה את הנושאים שעמדו על סדר יומן של מדינות ערב במהלך שהוביל לוועידת חרטום והחלטותיה: "הבעיה שניצבה לפני מדינות ערב היתה כפולה: 1. בעיית פלשתין משנת 1948 ובמרכזה שאלת הפליטים. 2. בעיית ה'כיבוש' בשנת 1967 – כיצד להביא לנסיגת ישראל מן השטחים שכבשה". כלומר, הנסיגה הישראלית משטחי 1967 אינה פותרת את בעיית 1948 ולכן אינה אלא שלב בדרך לפתרון בעיית 1948. יש לציין שלא כל מדינות ערב היו שותפות להחלטות חרטום. סוריה ואלג'יריה החרימו את הפסגה, כיוון שדובר בה על מאבק מדיני ודיפלומטי ולא על מאבק מזוין.

והנה, המארחת את הוועידה מכירה בישראל, מנהלת מו"מ עם ישראל, מכוננת שלום עם ישראל. יתר על כן, בעוד החלטות חרטום דיברו על הסגת ישראל מכל "השטחים" + "זכויות הפלשתינאים" (הכוונה ל"זכות" השיבה, כלומר הטבעת ישראל במיליוני פלשתינאים) ללא הכרה, מו"מ ושלום – סודן מכירה, נושאת ונותנת ומכוננת שלום בלי נסיגה ישראלית ובלי "השבת הזכויות". סודן הייתה עד חילופי השלטון האחרונים בעלת בריתה של איראן, מדינת טרור ותחנת מעבר להעברת נשק ואמצעי לחימה מאיראן לחמאס וחיזבאללה – והיום היא מכוננת שלום אתנו ונוטשת את חזית הטרור. סודן אינה רק מדינה ערבית אלא גם מדינה אפריקאית חשובה, שהיחסים אתה עשויים להדק את יחסינו עם מדינות אפריקה. יחד עם איחוד האמירויות ובחריין סודן מוחקת את "היוזמה הערבית" שהיא תכתיב התאבדות לישראל באמצעות מלכודת דבש של שלום עם כל מדינות ערב. הנה, אנו חותמים על הסכמי שלום עם מדינות ערב ללא התכתיב.

נתניהו וטראמפ ראויים לברכות על ההישג המדיני החשוב – הסכם שלום ונרמול עם סודן, המשך להסכמים עם איחוד האמירויות ובחריין, וכנראה יש עוד מדינות בדרך.

* מי ערב לנו? – מי ערב לנו שהסכמי השלום עם מדינות ערב במפרץ ובאפריקה יחזיקו מעמד? שהשלום החם לא יהפוך לשלום קר, כפי שקרה להסכם עם ירדן ביום שעבדאללה החליף את חוסיין? שהשלום החם לא יהפוך למלחמה קרה, כפי שקרה לשלום עם מצרים ביום שמובארק החליף את סאדאת? או כמו הסכם השלום עם לבנון שלא החזיק מעמד אפילו עשר דקות (בשל הפחד של הלבנונים מסוריה)? או כמו איראן וטורקיה שהיו בנות בריתנו וידידותינו הקרובות והפכו לאויבותינו המרות ביותר?

אף אחד אינו ערב לנו. הרי אנחנו פה במזרח התיכון. אך יש לנו כל הסיבות לברך ולשמוח על עצם החתימה עליהם, ולפעול ככל יכולתנו כדי לטפח אותם ולחזק אותם. ואם חלילה הם לא יחזיקו מעמד… לפחות לא איבדנו בעבורם נכסים לאומיים אסטרטגיים.

* תגובה ירדנית הולמת – מחבל מוסלמי ערף את ראשו של מורה בצרפת, שבשיעור שעסק בחופש הביטוי הציג קריקטורה של מוחמד. בתגובה, משרד החוץ הירדני פרסם הודעת גינוי המתייחסת לאירועים האחרונים בצרפת ובה נאמר כי "הממלכה מגנה את המשך הפצת הציורים שמטרתם לפגוע בנביא מוחמד תחת הטענה לחופש הביטוי". כמו כן, נכתב בהודעה כי "הציורים פוגעים ברגשותיהם של כשני מיליארד מוסלמים בעולם ומפרים את עקרון קבלת אמונתו של האחר". אזרחים בירדן קראו להחרים מוצרים שמקורם בצרפת והפיצו את תמונות הלוגו של חברות אלה ברשתות החברתיות.

התגובה הירדנית הייתה מתונה מאוד לעומת תגובתו של הרודן הטורקי ארדואן ששלח את מקרון לבדיקה פסיכיאטרית בשל "מתקפתו על האסלאם".

* מפלצת נקמנית – אפי נווה ניסה בראיון עמו בערוץ 12 לנקות את שמו, יומיים לפני השימוע, ובעיקר – להציג את שי ניצן כ"מפלצת נקמנית", כהגדרתו. אולם הראיון חשף דווקא אותו כמפלצת נקמנית.

עד הראיון, לא היה ידוע מה מקור הדלפת ההקלטה של שיחתו עם מנדלבליט. ברשתות רווחה הספקולציה שזו תוצאת פריצת מכשיר הנייד שלו בידי הדס שטייף. בראיון התברר שהוא עצמו המדליף.

מתברר שהוא הקליט בסתר שיחות אישיות עם חבריו הקרובים, ובהם מנדלבליט שהיה חבר קרוב שלו ושפך באוזניו את לבו, במצוקתו. והוא חשף את ההקלטה שעה שמנדלבליט נמצא תחת מסע הסתה נורא, של תעשיית השקרים וההסתה בראשות ראש הממשלה רב העוצמה; הסתה שעלולה להביא לרציחתו של מנדלבליט. הוא ידע שהביטוי הסמלי "מחזיק אותי בגרון" ינוצל בציניות בידי תעשיית השקרים כ"הוכחה" לקונספירציה המטורללת על "תפירת התיקים" נגד נתניהו. והוא הדליף אותה. כדי לנקום בשי ניצן, הוא פגע יותר בחברו במנדלבליט ונתן נשק למי שמנסים להחריב את מדינת החוק, באמצעות הפגיעה בו.

אני חייב לציין שהגרסה שלו בפרשת "המין והמינוי" משכנעת מאוד, בכפוף לכך שאיני מכיר את הראיות שבבסיס ההאשמות נגדו בנדון.

* מחשבה קונספירטיבית שעלתה למוחי – בשבוע שעבר, בעקבות המתקפה הביריונית על מוסקי זיתים פלשתינאים בשומרון ועל אוהד חמו, מתחתי ביקורת על צה"ל וכוחות הביטחון, שאינם מגִנים על המוסקים. מסתבר שטעיתי. צה"ל מאבטח את המסיק, אולם כדי שיספק את האבטחה המסיק צריך להיעשות בתיאום. אלה שמסקו באותו יום לא תיאמו עם צה"ל אלא עם אוהד חמו. אין בכך, כמובן, כדי להמעיט כהוא זה בחומרת ההוקעה שלי את הפוגרומצ'יקים, אבל הביקורת שלי על צה"ל הייתה שגויה, לשמחתי.

ומחשבה קצת קונספירטיבית שעלתה לראשי – שמא מי שטרחו להזמין את צוות הטלוויזיה, דאגו שעיתוי המסיק הזה יגיע גם לנערי הגבעות?

* למה שיניתי את דעתי – אחרי הסגר הראשון הייתי בעד יציאה מהירה ככל האפשר, כדי להניע את הכלכלה ואף ביקרתי את הממשלה על כך שהקצב איטי מדי.

הפעם דעתי הפוכה. אני בעד יציאה מדורגת וזהירה.

מה שגרם לשינוי בדעתי, הוא הסגר השני, שהוא תוצאה של כישלון ההתמודדות עם הסגר הראשון, ובין השאר – לא רק ולא בעיקר – היציאה הלא מסודרת והנחפזת.

תוצאות הסגר השני מעולות. בתוך חודש ירדנו מסף 10,000 מאומתים חדשים ביום, בקצב עליה מסחרר שעלול היה להביא אותנו לעשרות אלפים ביום, למצב של פחות מאלף מאומתים חדשים ביום. מ-15% חיוביים ירדנו ל-2.5%. אסור להחמיץ את ההישג. עדיף להתאפק היום, כדי לא להגיע חלילה לסגר שלישי. יתכן שהיה נכון אפילו להאריך בעוד שבוע את הסגר המלא, כדי להתחיל את היציאה במספר תלת ספרתי של מאומתים.

עם זאת, תהליך היציאה אינו המרכיב היחיד בהתמודדות עם הקורונה. קטיעת שרשראות ההדבקה חשובה יותר. אך כאן יש בעיה. כמחצית מן הנחקרים משקרים בחקירות. וזה מוביל אותנו לדבר החשוב ביותר במאבק בקורונה – האחריות האישית של הפרט, של האזרח. כך בעטיית מסכות, בשמירת מרחק, בהימנעות מהתקהלות, בשמירה על היגיינה, אך לא פחות חשוב – משיתוף פעולה מלא וכן בחקירות.

* הגל השלישי במגזר הערבי – הגל השני של הקורונה החל בחתונות המוניות במגזר הערבי. לאחר מכן, הייתה במגזר הערבי התעשתות מרשימה מאוד. עקומת התחלואה ירדה בתלילות ונתוני התחלואה היו נמוכים יותר מאשר בציבור הכללי. למרבה הצער, שוב מסתמן מהפך. חודשו החתונות ההמוניות, ושוב יש עליה תלולה בהידבקות.

* שופרם של שני אדונים – בועז ביסמוט הוא שופרם של שני אדונים, נתניהו וטראמפ. ויש לו בעיה. בסוגיה הבוערת ביותר על סדר היום, הקורונה, הם הפכים. טראמפ מזלזל בקורונה, על סף הכחשתה. הוא נגד סגרים, נגד הגבלות, נגד מסכה, מזלזל בהנחיות ומטיף לא לקחת את המחלה ברצינות. נתניהו הוא היפוכו הגמור. הוא מתייחס במלוא הרצינות לקורונה, אולי אפילו ברצינות יתר. הוא בעד סגרים, בעד הגבלות, מטיף לשמירה קפדנית על ההנחיות. אז מה עושה ביסמוט? פשוט מאוד. כשהוא כותב על ארה"ב הוא בדעה אחת וכשהוא כותב על ישראל הוא בדעה ההפוכה.

* כאב הלב הגדול – ב"ידיעות אחרונות" התפרסם מאמר מרתק של פרופ' גבי ברבש, מי שהיה המנהל הצעיר של ביה"ח איכילוב ברצח רבין, שבו תיאר לראשונה בפרטי פרטים את אותו הלילה הנורא, שבה נפטר רבין על שולחן הניתוחים בבית החולים שלו. 

פסקה אחת בסיפורו אינה מרפה ממני: "כאב הלב הגדול הוא שניתן לטפל ולמנוע את חזה האוויר אחרי פגיעה כמו של רבין על ידי פעולה פשוטה של החדרת מחט עירוי רגילה לכל אחד מצדדי החזה. המחט משחררת את האוויר שמצטבר שם בלחץ ומאפשרת לריאות להתרחב ולחולה לנשום ולקבל חמצן. לו היה ליד רבין באותו הערב פרמדיק, יש סיכוי טוב שהוא היה שורד את האירוע. אלא שההחלטה להצמיד לצוות של ראש הממשלה איש צוות רפואי התקבל רק לאחר הרצח".

והערה צדדית למאמר. היו בו שתי שגיאות היסטוריות. ברבש סיפר שבית החולים היה בכוננות, מחשש לפיגוע נקם פלשתינאי על חיסולו של פתחי שקאקי. הוא הגדיר את שקאקי "אחד ממנהיגי החזית העממית". שקאקי היה מנהיג הג'יהאד האיסלמי. שגיאה שניה – ברבש סיפר על כך שבית החולים היה מורגל לאירועי חירום בשל פיגועי ההתאבדות בשנים 1994-1995. בין הפיגועים הללו הוא הזכיר את הטבח בדולפינריום. הטבח הזה היה ב-2001.

אין אלו שגיאות קריטיות, הן אינן בליבת הסיפור עצמו ואינן בתחום התמחותו המקצועית של הכותב. אבל הן בתחום התמחותו המקצועית של העורך, שקיים בדיוק כדי לנכש שגיאות כאלו מהטקסט.

* אישיות של מחבל חמאס – במוסף השבת של "ישראל היום", רואיינו שני קציני החקירות במרחב ת"א של המשטרה, שחקרו את יגאל עמיר בליל הרצח וביום שלמחרת, עד העברתו לידי השב"כ. לב הכתבה היא הסטנוגרמה המרתקת של החקירה.

מה שעולה מהסטנוגרמה מאושש את הגדרתו של החוקר: מדובר באישיות של מחבל חמאס. עמיר הלך לבצע את הרצח מתוך ידיעה כמעט ברורה שהוא ייהרג. קריאת הסטנוגרמה מבהירה הבהר היטב שכל קשקושי הקונספירציה על הרצח הם הבל הבלים, אם כי שטופי המוח שמאמינים לקונספירציה המטורללת הזאת לא עשויים להשתכנע, כי מה הן, בסך הכל, עובדות, מול הקונספירציה שמלהיבה את דמיונם החולני.

קריאת הכתבה חיזקה את התובנה שלי למן הרגע שבו, דומני שכבר למחרת הרצח, סופר על הקריאות "סרק סרק". כבר אז היה ברור לי מי צעק זאת – אף אחד. בתוך האנדרלמוסיה וההלם במקום, מישהו שהיה שם דמיין שהוא שמע את הקריאה הזאת. ואחרי שהוא סיפר את זה, עוד כמה שהיו שם אמרו שנדמה להם שאולי גם הם שמעו משהו דומה. ויוצרי תאוריית הקונספירציה השתמשו בסיפור הזה כמרכיב בסיפור שבדו.

* עמית או טורף – במלאת עשרים שנה להפקרתו למוות של לוחם מג"ב מדחאת יוסף בקבר יוסף, נערך ב"7 ימים" ראיון עם בן דודו עאדל יוסף, שמונה למפקד גדוד מג"ב בגזרת שכם, שבה נפל בן דודו. הכל נאמר בכתבה, חוץ מהדבר החשוב מכל. ההסבר למה הוא הופקר. הסיבה להפקרתו היא שהסכם אוסלו בלבל אותנו. שכחנו איך להבחין בין עמית לטורף. התייחסנו לאש"ף כאל שותף, לא כאל אויב. וכאשר השותף החל לירות עלינו, המשכנו לשכנע את עצמנו שזו רק אי הבנה קטנה. במשך שעות הופקר מדחאת ודימם אל מותו, כש-800 מ' ממנו נמצאת כל צמרת צה"ל, בראשות הרמטכ"ל שאול מופז, שעמד בקשר עם ראש הממשלה ושר הביטחון הכושל אהוד ברק, ובמקום לחלץ את הפצוע, הם התחננו למחבל ג'יבריל רג'וב שיחלץ אותו. ורג'וב צחק עליהם. "כן, כן, הוא כבר מתפנה", ועוד חצי שעה עברה, ושעה, ושעה וחצי… שלוש שעות וחצי לוחם שלנו דימם אל מותו, וצה"ל הגדול התחנן בפני מחבל ארור שיחלץ אותו, והמחבל היתל בנו והיתל בנו עד שהפצוע נפטר. זה הסיפור. אמת אחת ואין אחרת. חרפה לאומית.

ובכתבה יש הכל, כולל הטענה ההזויה שהוא הופקר כי הוא דרוזי (שבן דודו דחה על הסף ואמר שהמשפחה מעולם טענה זאת) – רק הסיבה להפקרה משום מה נשכחה. טוב, למה כבר אפשר לצפות מכתבה שממחזרת את הקשקוש כאילו הגורם למתקפת הטרור הוא ביקורו של אריק שרון בהר הבית.

* חזון בן מאה – כבר שנים רבות מדובר על הנחת מסילת רכבת לקריית שמונה, וכעת התכנית הולכת וקורמת עור וגידים. מתי זה ייצא לפועל? האופטימיסטים מדברים על עשור. המסילה תצא מכרמיאל, ותמשיך במנהרה תת-קרקעית שתחצה את הגליל העליון, עשרות מטרים מתחת לצפת, עד חצור הגלילית, ומשם תצפין לקריית שמונה.

במאמר של גיורא גודמן על מדיניות הביטחון הבריטי בגבולה הצפון מזרחי של ארץ ישראל בזמן פרשת תל-חי, המופיע בקובץ "תל-חי 1920-2020" בהוצאת יד בן צבי והמכללה האקדמית תל-חי, קראתי שבשנת 1920 הציע הגנרל סר לואי בולס, ראש מנהל השטח הכבוש בפלשתינה, להניח מסילת רכבת מצמח, לשם הגיעה הרכבת הקיימת, ועד גשר בנות יעקב ועריכת סקר להארכת המסילה צפונה לכיוון מרג' עיון, כדי ליצור נתיב אספקה לכוחות בריטיים שישוגרו לצפון.

אז אולי 110 שנים מאוחר יותר חזונו של בולס יתממש.

* הוועה"פ – נבחר הוועד הפועל הציוני החדש. אני חבר בוועה"פ כנציג דרך ארץ.

* שחקן גנוב – רוב סרטיו של יהודה בארקן (אגב, רק אחרי מותו נודע לי ששינה את שמו מברקן לבארקן) אינם הטעם שלי. אבל אין ספק שהוא היה שחקן גדול, עם כריזמה מתפרצת בכל תנועה שלו ובכל מילה שהוציא מפיו.

את "צ'ארלי וחצי" ראיתי כילד ואהבתי מאוד. כשראיתי שוב כמבוגר, ממש לא היה לטעמי. כך גם "חגיגה בסנוקר" (אותו ראיתי רק כמבוגר). אבל את "אבא גנוב" אהבתי מאוד, והזלתי בו יותר מדמעה אחת.

בחדשות 12 הייתה כתבה יפה מאוד של ציון נאנוס שהציגה בהרחבה את הקריירה הקולנועית של בארקן. אבל אחת האמירות המרכזיות בה הייתה שגויה. הוא הציג את סרטי המתיחות שלו כהמצאה עולמית. לטענתו, היו בעולם תכניות מתיחות בטלוויזיה אך רק בארקן בישראל יצר סרטי מתיחות בקולנוע. זה לא נכון. הוא אפילו לא הראשון שעשה סרט מתיחות בישראל. קדמו לו בועז דוידזון וצבי שיסל בסרטם "ישראלים מצחיקים" (1978), הזכור לטוב בעיקר בזכות שיר הנושא של אריאל זילבר. הם לקחו את הרעיון מסרט אמריקאי (שראיתי כנער), שנקרא אם אני זוכר נכון "אנשים מצחיקים". סרט המתיחות הראשון של יהודה ברקן, "חייך אכלת אותה", עלה לאקרנים ב-1980.

אבל קריירת המתיחות שלו לא החלה במצלמה נסתרת אלא במתיחות טלפוניות ששודרו ברדיו. חבריי ואני הערצנו את המתיחות הללו, הקלטנו אותן ודקלמנו אותן בע"פ.

שמעתי בצער על פטירתו של יהודה בארקן. עוד קורבן של מחלת הקורונה. לא, זו לא שפעת עם יחסי ציבור.

יהי זכרו ברוך!

            * ביד הלשון

* עמק הבכא – ימי אוקטובר אלה, שבהם אנו זוכרים ומזכירים מדי שנה את מלחמת יום הכיפורים, מעלים בתודעתנו את אחד מסמלי אותה מלחמה – קרב עמק הבכא.

היכן הוא עמק הבכא? זה השטח בצפון הגולן שבין הר חרמונית לעיירה קוניטרה, שבו נערך קרב בלימה הרואי; לוחמי גדוד השריון עֹז 77 מחטיבה 7, בפיקודו של אביגדור קהלני, בלמו את הפולש הסורי; כוחות שריון עדיפים עליהם פי ארבעה בגודלם, בקרב עקוב מדם שנמשך ארבע יממות. בקרב זה איבד צה"ל 76 לוחמים. אביגדור קהלני זכה בעקבות הקרב בעיטור הגבורה. במקום הוקמה האנדרטה לזכר חללי גדוד עז 77.

יש לציין שהקרב לא נערך במקום ששמו היה עמק הבכא. את הכינוי עמק הבכא קיבל המקום בעקבות הקרב העקוב מדם. את השם נתן לו אביגדור קהלני עצמו, בראיון לכתבה על הקרב בעיתון "במחנה", מיד אחרי המלחמה. שנתיים אחרי המלחמה סיפר קהלני את סיפור הקרב בספרו "עז 77". את הספר קיבלתי מתנה לבר המצווה שלי, קראתי אותו בשקיקה, ומאז לבי הולך שבי אחרי קהלני.

למה ניתן למקום השם עמק הבכא? עמק הבכא המופיע בתנ"ך הוא סמל לסבל יהודי. צליל המילה בכא נשמע כבכי. אבל כנראה שהבכא הוא שם של עץ. איזה עץ? לכך יש גרסאות שונות – ערבה בוכיה, צפצפה, תות-עץ או אלת המסטיק. עמק הבכא הוא עמק שצומח בו עץ-הבכא. פירוש אחר למילה בכא, היא השרף הנוטף מן העץ כדמעות; כאילו העץ בוכה.

הביטוי "עמק הבכא" מופיע במזמור פד בתהלים: "עֹבְרֵי בְּעֵמֶק הַבָּכָא מַעְיָן יְשִׁיתוּהוּ גַּם בְּרָכוֹת יַעְטֶה מוֹרֶה. יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל יֵרָאֶה אֶל אֱלֹהִים בְּצִיּוֹן". המשמעות של הפסוק היא, שבשעה שבני ישראל עולים לרגל לירושלים, כאשר הם עוברים בעמק המסמל עצבות ובכי, הוא הופך למבורך.

במשך השנים הפך הביטוי "עמק הבכא" לתיאור סבלו של העם היהודי ולשם נרדף לגלות. כך, למשל, בפיוט "לכה דודי":

"מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ עִיר מְלוּכָה

קוּמִי צְאִי מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה

רַב לָךְ שֶׁבֶת בְּעֵמֶק הַבָּכָא

וְהוּא יַחֲמוֹל עָלַיִךְ חֶמְלָה".

רב לך שבת בעמק הבכא – די לך (לכנסת ישראל) לשבת בגולה הדוויה. אלוהים יחמול עליך ויקים מחדש את עיר המלוכה, ירושלים, והמקדש במרכזה.

במאה ה-16 כתב ההיסטוריון היהודי ר' יוסף הכהן הרופא ספר המתאר את תולדות עם ישראל והוא נקרא "עמק הבכא". מנדלי מוכר ספרים חיבר במאה ה-19 ספר שנקרא "בעמק הבכא".

אני לא נלהב מכך שאזור בארץ ישראל נושא את השם הכואב הזה, על אף הבנתי את הרצון לתת שם כזה למקום שנשפך בו כל כך הרבה דם של חיילי צה"ל. אבל אני מפרש את השם ברוח הפסוק בתהילים: "עֹבְרֵי בְּעֵמֶק הַבָּכָא מַעְיָן יְשִׁיתוּהוּ גַּם בְּרָכוֹת … יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל". אנו, מתיישבי הגולן, הופכים את הגולן משדה קטל לגן פורח, מעמק הבכא לחבל ארץ מבורך.

בימים אלה מוקם בעמק הבכא מיזם של טורבינות רוח, להפקת אנרגיה נקיה באמצעות הרוח. יש לציין שהמיזם שנוי במחלוקת בגולן, ויש הרואים בו מפגע סביבתי הפוגע בנוף.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 21.10.20

* הקונגרס הציוני הל"ח – ב-1897 התכנס בבזל הקונגרס הציוני הראשון, בהובלתו של הרצל. בבזל הוא ייסד את מדינת היהודים.

ב-1951 התכנס הקונגרס הציוני ה-23, לראשונה בירושלים, לראשונה במדינת ישראל.

אמש התכנס הקונגרס הציוני ה-38, לראשונה במרחב המקוון. אני מקווה שזו גם הפעם האחרונה שהקונגרס הוא וירטואלי. זהו הקונגרס הציוני הראשון לאחר שבאיחור אופנתי של שבעים שנה מדינת ישראל עיגנה בחוקתה המתגבשת את מהותה וזהותה כמדינת הלאום של העם היהודי.

הקורונה מציבה אתגרים גדולים לעם היהודי בכל העולם ולהידוק הזיקה בין היהודים בכל רחבי העולם ובין מדינת ישראל לעם היהודי בגולה. השנה חלה עליה דרמטית במספר הבקשות לעליה. אלו החדשות הטובות והחשובות ביותר למדינת ישראל בימים אלה.

לצערי, בנאומי הפתיחה של הקונגרס, נשיא המדינה רובי ריבלין וראש הממשלה בנימין נתניהו לא ניצלו את הבמה לקריאה ליהודי העולם לעלות לארץ ישראל. מי שעשתה זאת הייתה הנואמת הבאה אחריהם, נשיאת בית הדין העליון של ההסתדרות הציונית העולמית ולשעבר נשיאת בית המשפט העליון, השופטת מרים נאור. היא אמרה שאנו נוכחים בימים אלה באפשרות העבודה מרחוק, מה שמאפשר ליהודים לעלות ארצה בלי לאבד את מקומות עבודתם בארצותיהם.

למרבה הצער, הקונגרס הציוני נמצא הרחק מתחת לרדאר של התקשורת, שאינה מתעניינת בשאלות הציונות. רסיסי המידע מהקונגרס שקצת הצליחו להסתנן לתקשורת הם מאבקי הכוח על תפקידים. אין לנושאים אלה רייטינג סקסי. חבל, חבל מאוד. כיוון שסוגיית העליה והקליטה, ההתיישבות, החינוך היהודי והציוני, הקשר בין מדינת ישראל לעם היהודי בגולה, החיבור של מדינת ישראל לכל זרמי היהדות, הערבות ההדדית של העם היהודי בעידן הקורונה, התרבות החינוך והזהות היהודית של קהילות ישראל באשר הן, חיזוק תנועות הנוער הציוניות בארץ ובגולה והמכינות הקדם צבאיות בישראל, המלחמה באנטישמיות הישנה והחדשה וב-BDS  – אלה ליבת מהותה וזהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, כמדינה ציונית שנוצרה בידי הציונות על מנת להבטיח את המשך הציונות, שאותה הגדיר הרצל כאידאל אין סופי.

בקונגרס הציוני שהתקיים בירושלים ב-1998 הייתי ציר מטעם הדרך השלישית זצ"ל. הייתי חבר בוועדת ההתיישבות ואף נשאתי נאום במליאת הוועדה. בקונגרס הנוכחי אני משרת כממלא מקום ציר מטעם דרך ארץ.

* דינא דמלכותא דינא – רבות דובר בשבועות האחרונים על סכנת האנרכיה. לרוב דובר על כך בהקשר של הפגנות המחאה נגד נתניהו. גם אני כתבתי על כך. אמנם האנרכיסטים הם קומץ מבין המפגינים, אבל באין הנהגה למחאה, הם ממלאים את הוואקום, נותנים את הטון, יוצרים את האווירה ומדרדרים את המחאה למחוזות אנרכיסטיים.

אבל הביטוי הבוטה ביותר לאנרכיה, הוא פתיחת תלמודי התורה במגזר החרדי, מתוך התרסה על החוק וצפצוף עליו. מדובר בציבור שלם (שאינו כולל את כל החרדים, אבל את רובם), שההנהגה שלו החליטה בעליל להפר חוק, בגלוי, בהתרסה, ודווקא בנושא שמבטא את הערך היהודי העילאי "כל ישראל ערבין זה בזה"; ערך הערבות ההדדית. ואותו ציבור בוחר במפגיע להישמע להוראות ההנהגה המגזרית ולא להוראות המדינה. זאת אנרכיה.

אנרכיה פירושה – אי שלטון. והפרשה הזאת היא שילוב של מחדל ומעשה. מעשה של המגזר – ההוראה האוטונומית, המרי האזרחי. המחדל של המדינה, של הממשלה, של ראש הממשלה – הימנעות מאכיפה והשלמה עם המרי האזרחי.

המסר של החרדים הוא שהמדינה אינה "אנחנו" אלא "הם". הם חיים במולדת בתובנה של גלות. המדינה היא "הגויים". אולם בעוד בגולה הם קיבלו על עצמם את "דינא דמלכותא דינא", כאן בארץ הם מרשים לעצמם לעשות שבת לעצמם. ונתניהו מאפשר זאת, כי הם הבייס שלו.

תאוריות הקונספירציה על פיהן הסגר הוא פוליטי, נועד לסכל את המשפט, הוא עונש קולקטיבי לציבור כדי לא לפגוע בחרדים וכו' הן קשקוש חסר שחר. נכון, נתניהו הרוויח את אי האמון בו בחוסר יושר, ועדיין לא צריך להאמין לכל טענה מופרכת נגדו ולחפש מזימה בכל מעשה שלו. אין לי ספק שמה שמדריך אותו בנושא הקורונה הוא הרצון לזכות בתהילה של ניצחון על הקורונה. לכן, החלטותיו הן ענייניות, מתוך רצון להצליח, והשגיאות שלו נובעות מכך שהוא פועל לכך שכל ההצלחות תיוחסנה רק לו. וההחלטה על הסגר השני מוצדקת והוכיחה את עצמה. אבל בנושא אי אכיפת הסגר על המגזר החרדי, הוא בהחלט פועל לפי שיקולים פוליטיים של שמירה על החרדים בבייס שלו, בניגוד לאינטרס הלאומי ולצו המלחמה בקורונה.

רבות שמענו בשנים האחרונות על תהליך הישראליזציה של המגזר החרדי. אין ספק שזהו תהליך מבורך, שיש לעודד ולטפח אותו. אבל בשעת המבחן נוכחנו שהתהליך הזה הוא בשוליים, והמרכז נטוע עמוק בבדלנות המסתגרת.

בראשית הקורונה האמנתי, ואף נתתי לכך ביטוי בכתיבתי, שהמגפה יוצרת הזדמנות להעמקת החיבור בין המגזר החרדי והרוב הציוני בישראל. האמנתי שהיא תקדם את הישראליזציה של החרדים. האמנתי שהסיוע של חיילי צה"ל לעיר בני ברק, תחבר את החרדים לצה"ל ולמדינה, שהילדים החרדים שפתאום יראו את חיילי צה"ל באור חיובי אולי אף ירצו להידמות להם. התקווה הזאת עדין מפעמת בי, אך ההכרה הריאלית שלי היא שהמגפה הסיגה לאחור את הישראליזציה והתנהלות החרדים מעצימה את הניכור שלהם כלפי המדינה ואת השסע בינם לבין הציבור הכללי. אם לא נצליח, יחד עם החרדים, לחולל מפנה, זו עלולה להיות בכיה לדורות.  

* קריצה לחוליגנים – במסיבת העיתונאים נשאל ראש הממשלה האם יגנה את גל האלימות נגד המפגינים. נתניהו השיב בהתחמקות שהוא נגד כל אלימות מכל צד – אלימות נגד השוטרים, אלימות של השוטרים, אלימות נגד מפגינים.

על פניו, הוא צודק. אכן, כל אלימות פסולה וראויה לגינוי. אבל הוא מתחמק. כי החוליגנים שתוקפים מדי ערב את המפגינים הם מעריציו, הם עושים זאת למענו והם משוכנעים שהם עושים את רצונו. וכאשר הם שומעים שהוא אינו מסוגל לגנות אותם, הם רואים את הגינוי כקריצה.

על ראש הממשלה לפנות לחוליגנים הללו, להוקיע בכל לשון את מעשיהם, לומר להם שכאשר הם פוגעים במפגינים הם פוגעים בו ולתת להם להבין שהוא מגנה את המעשה בכל לבו.

* בין הנגב לגליל – בקומה ג' של עיריית בני ברק, קבוע שלט עם הסמליל של עיריית בני ברק והמשרד לפיתוח הגליל והנגב בהאי לישנא: "אגף זה שופץ בסיוע משרד הפריפריה, הנגב והגליל – אב תשע"ח אוגוסט 2018".

השר לפיתוח הגליל והנגב, בממשלה הנוכחית ובקודמתה, הוא האסיר המשוחרר אריה דרעי. כנראה שהוא לא ידע אם להשקיע בגליל או בנגב אז הוא התפשר על אמצע הדרך.

כשדרעי נכנס לתפקיד הוא הוסיף לשם המשרד את המילה "פריפריה" וטען שהמשרד, שנועד לקדם את אזורי הספר של המדינה, יסייע גם ל"פריפריה החברתית". בכך יש כסת"ח – הוא לא עבר על החוק אלא העביר כספים לבני ברק שהיא "פריפריה חברתית".

אבל גם אם אין זו עבירה על החוק, זה אולי כשר, אבל מסריח. זו שחיתות.

* ממשלה בלתי אפשרית – בימים האחרונים פרסמתי מספר רשומות שעסקו ברעיון של הקמת ממשלת מיעוט שתלויה ברשימה המשותפת. הסיבה לכך היא שילוב בין שני אירועים – היוזמה של יאיר לפיד להקמת ממשלה חדשה ללא בחירות, כלומר ממשלת מיעוט שתלויה במשותפת, והצבעתה של הרשימה המשותפת נגד הסכמי השלום, כיוון שהם מתנגדים לשלום עם ישראל.

בין השאר, הסברתי את הסתירה המובנית וניגוד העניינים המהותי בין ממשלה ישראלית לרשימה אנטי ישראלית, ומדוע החיבור הזה נדון לכישלון וממשלה כזאת לא תשרוד יותר משבועות ספורים.

את תגובות הנגד שקיבלתי אחלק לשתי קטגוריות. קטגוריה אחת הן התגובות המתלהמות, האספסופיות: "גזען", "שונא ערבים", "מפחד מערבים", "אימאל'ה ערבים", שמעידות בעיקר על כותביהן ואינן ראויות להתייחסות.  

הקטגוריה השניה הן התגובות השוללות את ההערכה הפוליטית שלי. לטענת המגיבים, ממשלת מיעוט כזאת תהיה ממשלה יציבה, כיוון שכדי להפיל ממשלה יש צורך באי אמון קונסטרוקטיבי, כלומר בתמיכה של 61 ח"כים במועמד חלופי, וכיוון שאין מצב שהרשימה המשותפת תתמוך בנתניהו או במועמד אחר מהימין, אין איום על הממשלה.

משמעות הדבר היא, שהם מאמינים שניתן לנהל את המדינה בשעת משבר קשה בידי ממשלת מיעוט שאין לה רוב בכנסת ובעם, אך ורק על בסיס הלעומתיות והנטרול ההדדי של שני חלקי האופוזיציה, זו מימין וזו של המשותפת, שהממשלה זקוקה לה "רק להצבעה אחת". הם רק שוכחים שכדי למשול, הממשלה זקוקה לרוב בכנסת ביום יום, להעברת חוקים והחלטות במליאה ובוועדותיה. היא זקוקה לרוב כדי להעביר תקציב כי ללא רוב כזה הכנסת מתפזרת באופן אוטומטי, גם ללא הצבעת אי-אמון קונסטרוקטיבי. משמעות הדבר היא, שהממשלה תהיה נתונה לסחיטה מתמדת של הרשימה המשותפת, שבה תהיה תלויה מדי יום. יתר על כן, אין ספק שההפגנות ההמוניות היום נגד הממשלה הן משחק ילדים לעומת המחאה העממית נגד ממשלה כזאת.

טענה נוספת בקטגוריה זו, היא שכאשר הממשלה תבצע פעולות שיגרמו לרשימה המשותפת להתנגד לה, כמו פעולות נגד המחבלים בעזה, נגד התבססות איראן בסוריה (איימן הסביר השבוע שאיראן אינה האויב שלו. אקיבוש הוא האויב שלו. ומשלה את עצמו מי שחושב שאקיבוש הוא רק ממזרח לקו הירוק), בניה ביו"ש וכו', האופוזיציה מימין תתמוך בה, וכך תמיד יהיה לה רוב. זו עוד פנטזיה. האופוזיציה מהימין לא תציל ממשלת מיעוט שתלויה במשותפת, ותצביע נגדה גם אם תתמוך בצעדים אלה או אחרים שלה, והיו דברים מעולם.

לדוגמה, ב-1995, בעיצומו של תהליך אוסלו, כאשר ממשלת רבין הפכה לממשלת מיעוט אחרי פרישת ש"ס והתבססה על תמיכת חד"ש ומד"ע, שתי הסיעות הללו הגישו הצעת אי-אמון בממשלה בשל החלטתו של רבין על הקמת השכונה היהודית בהר חומה. האופוזיציה בראשות נתניהו הודיעה מיד שתתמוך באי-האמון. משמעות הדבר הייתה נפילת הממשלה. הופעל לחץ כבד על חד"ש ומד"ע למשוך את הצעת האי-אמון, כדי לא להפיל את הממשלה בעיצומו של תהליך אוסלו ולא להעלות את הימין לשלטון, אך הן סירבו והתעקשו שההצעה תעלה והממשלה תיפול. כתוצאה מכך רבין נכנע והקפיא את תכנית הר חומה.

כשהזכרתי זאת בתגובותיי למגיבים, נעניתי בדוגמה הפוכה, כביכול – הנה, ממשלות רבין ופרס יצאו למבצעי "דין וחשבון" ו"ענבי זעם" בלבנון וממשלת רבין גירשה את מאות מחבלי חמאס והרשימות הללו המשיכו לתמוך בהן. גם הטענה הזאת אינה נכונה. גירוש חמאס ומבצע "דין וחשבון" נערכו כאשר ממשלת רבין הייתה ממשלת רוב וחד"ש ומד"ע היו באופוזיציה. הן תקפו בחריפות את הממשלה, הפגינו נגדה ובעד חמאס וחיזבאללה והביעו בה אי אמון. כך הם נהגו גם במבצע "ענבי זעם", שנעשה בידי ממשלת פרס שכבר הייתה ממשלת מעבר, לקראת בחירות 96', ואי אפשר להפילה. אך בבחירות, שנעשו בשני פתקים – לכנסת ולראשות הממשלה, רבים בציבור הערבי החרימו את ההצבעה בפתק הצהוב, לראשות הממשלה, וכך נתניהו עלה לשלטון כנגד כל הסיכויים.

אם כך הם נהגו בממשלת אוסלו, קל וחומר שכך הם ינהגו בממשלת לפיד-יעלון-ליברמן שלבטח לא תוביל לנסיגות כמו שהיו בתהליך אוסלו. במיוחד כשהרשימה המשותפת קיצונית יותר מחד"ש ומד"ע באותם ימים.

ממשלת מיעוט שתלויה ברשימה המשותפת היא ממשלת בלתי אפשרית, שתתפורר ותנשור בתוך שבועות ספורים.

* לוחם חופש – גדעון לוי פרסם בשוקניה פשקוויל הזדהות והערצה למחבל הג'יהאד האיסלמי, ששובת רעב. הוא הביע תמיכה בביקור ההזדהות של עופר כסיף אצל המחבל. כותרת הפשקוייל: "ככה נראה לוחם חופש". כלומר, בעיניו הג'יהאד האסלמי הוא ארגון של לוחמי חופש והמחבלים החברים בו הם מודל להערצה.

באותו פשקוויל הציג לוי את מי שאינו מזדהה עם המחבל – "גזען" (במקרה זה יועז הנדל) ומתגולל בשופטי בג"ץ שאישרו את מעצר המחבלים. "דעתם של שופטי מגדלור הצדק נחה והם מצדיקים חרפת מעצר בלא משפט".

ולקינוח, אחרי שהאדיר ופיאר את המחבל, הוא ביזה את זכרו של סגן ראש השב"כ יצחק אילן, אדם שאחראי להצלת חייהם של אלפי ישראלים בכך שסיכל פיגועי טרור, שהלך לעולמו ביום שישי. לוי הוקיע את בני גנץ על כך שספד ליצחק אילן. "דמו של אל־אח'רס ושל אלפי פלסטינים אחרים על ידיה של המשטרה החשאית הזו, השב"כ, שבה קנה אילן את תהילתו. ספק אם יש עוד מדינה דמוקרטית אחת, שבה זה היה נחשב לתהילה".

את מדינת ישראל מגדיר ג' האו האו: "המדינה שחוטפת רבבות בני אדם ומשליכה אותם לכלא בלא משפט". כדאי לזכור – בשנים שבהן הייתה חסינות למחבלים שפעלו מתוך הרש"פ, נרצחו למעלה מאלף ישראלים. בכל יום התפוצץ לוחם חופש באוטובוס או מסעדה ורצח גברים ונשים, זקנים וילדים, ללא אבחנה. כתוצאה מכך נאלצנו להחזיר לידינו את האחריות הביטחונית על שטחי הרש"פ. הפעולה שאותה מכנה המנוול "חטיפת בני אדם", היא ההגעה אל המחבל לפני שהוא מספיק לבצע את זממו. אלמלא כן, אילו הייתה ל"לוחמי החופש" היכולת שהפגינו לפני חומת מגן, והם היו ממשיכים להשליט מוות ברחובותינו כפי שעשו קודם, כבר היו כאן עוד רבבות הרוגים.

עם ישראל חב חוב עצום ליצחק אילן ז"ל ולכל לוחמי שב"כ וצה"ל, שמסכלים את פיגועי הטרור ומצילים חיי אדם. ואלפים מאתנו, שכמובן אינם יודעים על כך, חייבים להם באופן אישי את חייהם. ואולי אחד מהם הוא גדעון לוי, כי הטרור של לוחמי החופש חסר אבחנה. או שמא כמו עמיתו לדבוקת שוקן רוגל אלפר, גם הוא מביע הזדהות עם המחבל שירצח אותו, בהיותו "בן לעם אקובש".    

* החלטה מוצדקת – כאשר נופל בשבי שלנו אויב, גם מחבל, והוא פצוע, חובה להעניק לו טיפול רפואי בכל המסירות והמקצועיות. כנ"ל במחבל, ויהיה זה הנורא שברוצחים, אם יחלה בכלא הישראלי. המקרה של סאיב עריקאת אינו כזה, אבל ברגע שהרשות הפלשתינאית ביקשה מאתנו לאשפז אותו בבית חולים ישראלי – סירוב היה כמעט כמו אי טיפול בשבוי.

מחוות הומניטריות הן דבר ראוי. אמנם כבר הבעתי את דעתי, שכל עוד לא מוחזרות גופותיהם של אורון שאול והדר גולדין אין מקום למחוות הומניטריות, אבל כאן אני רואה משמעות מדינית והסברתית חשובה, ובעיקר נזק מדיני והסברתי במקרה של סירוב.

לכן, החלטתו של נתניהו לאשר את אשפוזו של עריקאת בישראל הייתה צעד נכון. עם זאת, ברור שאם הוא יצא בשלום מבית החולים הוא לא יפחית את עוצמת ההשמצות שלו על ישראל, ואם ימות בבית החולים, כבר נואשם שהרעלנו אותו. סמכו על גדעון לוי.

* תגובה ראויה – ירי רקטות לעבר אוכלוסיה אזרחית בישראל הוא תגובה פלשתינאית הולמת, מידתית ומדודה על התוקפנות הנפשעת של ישראל (כלומר של אקיבוש) שהרסה מנהרת טרור לגיטימית לתוך ישראל.

* המדרון – יעקב אחימאיר ביכה, במאמר ב"ישראל היום", את "תהליך טשטוש הערכים המתהווה בליכוד". משפט אחד במאמר ממצה ומדייק בתיאור ההידרדרות של הליכוד: "סברה מצמררת: אולי שלוש הכ"פים שטבע ח"כ מיקי זוהר – כוח, כסף, כבוד – כבר תפסו את מקומן של חמש המ"מים שטבע ז'בוטינסקי: מזון, מעון, מלבוש, מורה, מרפא".

* תת-במה – כשמירי רגב מתארחת אצל אופירה וברקו – מצא מין את מינו. אני לא מבין מה מביא פוליטיקאים נורמטיביים לרדת לתכנית תת-רמה הזאת. כלומר, אני מבין כמובן, רייטינג. ובכל זאת, הייתי מציע למנהיגי ציבור לשמור על הכלל "במושב לצים לא ישב" ולהשאיר את תת-הבמה הזאת לאורחים מן הסוג של מירי רגב.

* פגיעה ממושכת באמון הציבור – דברים שאמרתי במפגש פורום "עמק השווה" בנושא מקומה של מערכת המשפט בחברה הישראלית, 19.10.20:

מערכת המשפט הישראלית נמצאת היום תחת מתקפה קשה ומרושעת; מאשימים אותה לשווא בשחיתות, בזדון, במרמה, בתפירת תיקים, בהפיכה שלטונית. המונים מדקלמים את תאוריות הקונספירציה המטורללות הללו. חובתו של כל פטריוט שומר חוק להגן על מערכת המשפט מול המתקפה הזאת.

אבל האמת חייבת להיאמר, שהצלחת ההסתה לחלחל ללב האזרחים, נובעת מפגיעה ממושכת באמון הציבור במערכת ובעיקר בבית המשפט העליון, ומערכת המשפט אינה יכולה להתנער מאחריותה לפגיעה במעמדה.

הגורם המרכזי לכך הוא האקטיביזם השיפוטי, שמשלב משפוט יתר ופוליטיזציה של בית המשפט. אליקים רובינשטיין ציין שבסך הכל בוטלו עשרים חוקים מתוך 400 עתירות. השאלה היא האם הייתה הצדקה אמתית לביטול עשרים חוקים. האם באמת ובתמים הייתה בכל אותם חוקים פגיעה בעליל בזכויות האדם והאזרח או שהם סותרים בעליל חוקי יסוד? הזמן אינו מאפשר כניסה לדוגמאות, אך תשובתי היא שבהחלט לא. עצם העובדה שהוגשו 400 עתירות, היא הבעיה, היא ביטוי למשפוט. העובדה שח"כים, מפלגות וארגונים פוליטיים עותרים לבית המשפט כאשר מתקבלים חוקים שהם מתנגדים להם, מעידה על תופעה המשפוט. בית המשפט יצר אווירה המעודדת זאת. העובדה שבית המשפט אינו פוסל על הסף את רובן אלא דן בהן, יוצרת תחושה שבית המשפט רואה עצמו כשמרטף של הריבון; כלומר האקטיביזם בא לידי ביטוי לא רק כשחוק נפסל, אלא גם כאשר בג"ץ רואה לנכון לאשר אותו. והבעיה היא גם בהתבטאויות של ראשי המערכת, כמו ביטוייו של אהרון ברק "הכל שפיט", "מלוא כל הארץ משפט", "גם החלטה להסתער מימין או משמאל היא סוגיה שפיטה" וכו'.

אנו, כגוף החותר להגיע לעמק השווה, צריכים לקדם את עמק השווה גם בסוגיית המשפט והפוליטיקה והפרדת הרשויות, ולקדם חקיקת חוק יסוד חקיקה, שיעגן בחוקה מהם הנושאים שרק בהם רשאי בית המשפט לפסול חוקים, באיזה הרכב ובאיזה רוב, ובאיזה רוב (בטח לא 61 ח"כים) הכנסת יכלה להתגבר על ביטול חוק.

* שעת נעילה; רשמים ראשונים – צפיתי בפרק הראשון של "שעת נעילה". סרט מטלטל.

אני מניח שאחרי הפרק האחרון אכתוב על הסדרה (ועל המלחמה) באופן מסודר ומעמיק.

כעת אשתף בכמה תובנות ראשוניות.

– לאורך השנים קראתי ספרים רבים על מלחמת יום הכיפורים. הספרים הללו היו תמיד מנקודת מבט של היסטוריונים, של מדינאים או של קצינים בכירים. עד שיצא לאור "תיאום כוונות", של חיים סבתו, שתיאר את המלחמה מזווית הראיה של הלוחם הפשוט. ורק אז חשתי שאני חווה את התופת, לא את המהלכים האסטרטגיים והטקטיים. בסרט, זה היה אפילו חזק יותר. הסרט ממש מצליח להכניס אותנו לתוך הוויית המלחמה, בצורה מוחשית מאוד.

– מן השניה הראשונה הבנתי שאבינועם הוא בן דמותו של עמוס לוינברג, איש המודיעין בעל הזיכרון האבסולוטי, שנפל בשבי הסורים וסיפר להם את כל הסודות של ישראל לפרטי הפרטים. נפילתו בשבי הייתה נזק אסטרטגי חמור לישראל. קשה לומר זאת, אבל הוא החייל היחיד בתולדות צה"ל שאילו נהרג, הייתה זו התרומה הגדולה ביותר שלו למלחמה.

– אני חי באזורי הקרבות בגולן. קרב השריון בסרט צולם ממש סמוך לביתי, בהר שיפון (שבסרט נכתב שהקרב הוא בדרום הגולן. אך הוא צולם בצפון הגולן). חבל הארץ שלנו זרוע בכמעט 200 אנדרטאות, רובן הגדול ממלחמת יום הכיפורים. אני חבר בוועדת ההנצחה של המועצה האזורית גולן, אנו נפגשים עם לוחמים ומפקדים שמעוניינים להנציח את חבריהם, ושומעים את סיפוריהם, אותם אנו רואים בסרט. ואני שומע מהם לא רק את האימה, אלא לא פחות מכך את הגאווה, את האמונה בצדקת הדרך, את הידיעה שהם עצרו את הצבא הסורי, הם חוללו את המהפך והביאו לנו את הניצחון. אני מקווה מאוד שהסדרה תדע להביא את הקול הזה; את הקול של הלוחמים השלמים עם לחימתם וגאים בה.

– אין דבר שאני גאה בו יותר מכך שהפכנו את שדה הקטל בגולן, לשדות פורחים של חיים ויצירה.

– הביצוע של רות דולורס וייס ל"משירי ארץ אהבתי" ("מכורה שלי") ששודר בתום שידור התכנית "אחרי נעילה" שלאחר שידור הפרק, מזעזע בעיניי. היא לא שרה את השיר היפה הזה; הבכי אינו שירה ולא חשתי כל אותנטיות בבכי. ובכלל, מה הקשר של השיר הזה למלחמת יום הכיפורים? זהו שיר שכתבה לאה גולדברג על ליטא, לא על ארץ ישראל. "רק שבעה ימים אביב בשנה, וסגריר וגשמים כל היתר" – זה תיאור של ארץ ישראל?

אגב, נכון ליאור אשכנזי עם הפאה נראה כמו ז'ראר דפארדיה?

* חוויה מטלטלת – פינוי בית ההורים, הבית בו גדלנו, הוא חוויה מורכבת ומציפה מבחינה רגשית. מצד אחד, המון כאב, צער הפרידה והאובדן, המוחשיות של הסוף. מצד שני, יש במשימה רגעים של התרוממות רוח והתרגשות, של זיכרונות ילדות, של מפגש עם נכסים בעלי ערך סנטימנטלי רב.

הקיטבג שבו צרר אבי את כל "רכושו" כשעלה לארץ בספינת המעפילים, אתו התגלגל אל מחנה המעפילים בקפריסין ובחזרה לארץ. התעודות של אמי בבית הספר העברי במחנה העקורים בגרמניה, אחרי השואה ועד העליה לארץ. למותר לציין שבכל התעודות, כל הציונים בכל המקצועות הם "טוב מאוד". מכתבים מרגשים שכתבו לאמי תלמידיה האוהבים והאהובים לבית החולים, במחלתה. צעצועים של ילדותינו, האוהל ושקי השינה עמם נסענו לטיולים, המטקות וכדור הים עמם נסענו לים, מחברת שערכתי בילדותי על קבוצתי האהובה "הכח מכבי ר"ג", מכונת החישוב של אבי (שמהערב מעטר את החדר של בתי), מחברות שלנו ובהן מחברת "כטיב" שלי מכיתה ב' – מה לא?

והדילמה – מה לזרוק? מה לשמור? איך אפשר לזרוק? אבל מה יש לעשות עם זה? לדוגמה – אבא שלי קרא את עיתון "חרות". בכל יום שישי היה שם מדור – דיוקן של אישיות בינלאומית מפורסמת; מדינאים, גנרלים, מדענים ואמנים. אבא שלי גזר ושמר את כל הכתבות הללו. איך אפשר לזרוק אותם אחרי שנשמרו 65 שנה? אבל תכלס, למה צריך אותם? לשמור אותם כדי שבבוא יומנו הילדים שלנו יעמדו בפני אותה שאלה? אז שמרתי דוגמית, כתבה אחת על מונטגומרי, ובצער רב נפרדתי מכל השאר. מצאנו פלקטים וכרזות שאמי תלתה בכיתות שלימדה ותפאורות להצגות. לקחתי פלקט לסוכות על ארבעת המינים, ובשנים הבאות נתלה אותו בסוכה.

לקודש הקודשים – ארון הספרים, עוד לא הגענו.

            * ביד הלשון

מקצת שבחו של אדם בפניו – מה הקשר בין הביטוי "אומרים מקצת שבחו של אדם בפניו" לפרשת השבוע, פרשת נֹחַ?

הביטוי, שמקורו בתלמוד, מתייחס לנח. וכך נאמר במסכת עירובין יח, ע"ב: "מקצת שבחו של אדם אומרים בפניו, וכולו שלא בפניו.

מקצת שבחו בפניו, דכתיב 'כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה'.

כולו שלא בפניו, דכתיב 'נח איש צדיק תמים היה בדורותיו" '.

הכוונה היא שמוטב להיזהר מהרעפת שבחים מוגזמים על אדם, כדי שלא תזוח דעתו, לא ירום לבבו, לא יעלה השתן לראשו ולא יעוף על עצמו.

* "חדשות בן עזר"

פרשת "האזינו" תשפ"א

דרשה לפרשת "האזינו" תשפ"א

קבלת שבת באורטל, מוקדשת לזכרו של בוג'ה

לפני כשנה וחצי ערך צוות קבלת השבת יום השתלמות עם בוג'ה, במכון "שיטים". כתמיד, נפגשנו עם עושר בלתי נדלה של ידע ורעיונות, אבל לא פחות מכך בסקרנות כשל ילד. בוג'ה תחקר אותנו לעומק, בעניין רב, על קבלות השבת של אורטל. ונדמה לי שהוא אהב את מה ששמע.

אחד הדברים שלמדנו ממנו, הוא הקדשת קבלת השבת לנושא אקטואלי כלשהו. ואכן, אימצנו את הרעיון. לא כל קבלת שבת מוקדשת לנושא, אך מאז הקדשנו קבלות שבת רבות לנושאים שונים. היום אנו מקדישים את קבלת השבת לזכרו של בוג'ה, שהלך לפני שבועיים לעולמו.

הברכה שקראנו עם הדלקת הנר, לקוחה מתוך חוברת שבוג'ה ערך, הנקראת "מעין הברכות" – צרור בִּרְכּוֹת השבת, הנר והיין כמנהג קהילות קיבוציות. הברכה שקראנו, שאגב, הייתה נהוגה בקבלות שבת שערכנו באורטל לפני כ-35 שנה, נקראה במספר קיבוצים ובהם בית העמק, קיבוצו של בוג'ה, בקבלות השבת שהוא הוביל במשך עשרות שנים.

במבוא לחוברת כתב בוג'ה, בין השאר: "קהילות הקיבוצים בארץ ישראל, לאורך רוב שנות המאה העשרים, חתרו למצוא ביטוי קהילתי לסמל היהודי הקרוי שבת. השותפות האנושית אותה קיימו בששת ימי המעשה נמשכה מאליה אל הטקס המשותף, שנתקרא בקיבוצים רבים, במשך שנים רבות, 'קבלת שבת'. חדר האכילה המשותף לכולם היה לתערובת מיוחדת של בית כנסת (בו מתכנסים ובו מקיימים את קבלת השבת) ובית פרטי (בו 'מקדשים' וסועדים). ההתנערות מן המשמעויות ה'דתיות' של השבת הניבה סוגים שונים של קבלות שבת, שנקודת המוצא שלהם הייתה, ככל שמדובר בדור המייסדים, היכרות אינטימית עם המודל המסורתי, תוך מרידה בו והכפפתו לנוסחים חדשים המבטאים תכנים חדשים של לאומיות יהודית".

לפני 13 שנים, כאשר ניהלתי את מתנ"ס הגולן, הובלנו, בוג'ה ואני, את המחזור הראשון של הקורס לפעילי תרבות ביישובי הגולן: "הקהילה במעגל השנה". בכל מפגש עסקנו בחג אחר. מפגש אחד הוקדש לשבת ובעיקר לקבלת השבת.

ענבל קופליק, שהשתתפה בקורס, התלהבה ויזמה את קבלת השבת באורטל, המתקיימת מדי שבת, אפילו בתקופת הקורונה, בהתאמה להנחיות, זו השנה ה-13. וכך, ניתן לקבוע בעליל, שבוג'ה היה שותף משמעותי בחידוש קבלות השבת באורטל.

עד שהתחלנו את קבלות השבת, מדי שנה הוזמן בוג'ה לשבת סבים וסבתות של שנת המצוות והנחה קבלת שבת לבני המצוות, הוריהם, אחיהם וסביהם. ורבים מאתנו זוכרים בהתרגשות את החוויה הייחודית.

העובדה שפעם בשנה, בליל שנה, בוג'ה נסע במיוחד לאורטל, מעידה על שני דברים. האחד, הוא אופיו ומחויבותו של בוג'ה להנחיל את תורתו, שבעטיה, ממש עד מחלתו, היה נוסע לכל רחבי הארץ, להיפגש עם כל מי שרצה לשמוע אותו, מחניכי תנועות הנוער ועד בתי אבות. והוא ידע לדבר, בקולו הצרוד, בגובה עיניים, עם כל קהל, בכל טווח הגילאים הזה. הדבר השני, הוא הקשר של בוג'ה לאורטל. בוג'ה אהב מאוד את אורטל ואנו החזרנו לו אהבה. הוא הנחה באורטל סדרי טו בשבט, הרצה לקראת פסח על "הגדת מוס", הנחה לימוד חווייתי לחנוכה. כאשר הקדשנו "חמשוש" לתרבות האורטלית, הזמנו אותו לפתוח בהרצאה על הנושא: "כזה ראה וחדש". לפני שנים אחדות הוא לקח את כל שבט יוגב לחופשה בצימרים באורטל. הוא בא עם דניאלה, אשתו, לאירוע המרכזי של שנת הארבעים לאורטל. ולפני שנתיים ערכנו יחד סדר טו בשבט שנושאו: 40 שנה לאורטל, 80 שנה לבוג'ה, והוא זכה לשמוע מחברים רבים את האהבה וההערכה שהם רוחשים לו.

בקבלות השבת שבוג'ה ערך הוא דרש את פרשת השבוע ותמיד היטיב לקשור אותה לנושא של קבלת השבת. וכך נעשה גם אנחנו. לקראת סוף פרשת "האזינו", אחרי שמשה קורא באוזני עמו את שירת "האזינו", הוא נקרא לעלות להר נבו, אל מותו: "מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא".

זהו סוף טרגי לספר התורה ולסיפור חייו של משה. האיש שהנהיג וחינך את עמו לאורך ארבעים שנות הליכה בארץ לא זרועה והכשיר אותו להיות נכון לכיבוש ארץ ישראל ולהתנחלות בה, לא זכה להיות שותף להתגשמות חלומו.

אחד ההסברים לכך, הוא תפיסת התפקיד: למשה היה תפקיד, ותוחלתו של משה היא מילוי תפקידו. תפקידו של משה הסתיים, ומשסיים את התפקיד – עליו להסתלק מן העולם. שכר המצווה שלו לא יהיה כניסה לארץ ישראל, אלא הידיעה שמשימתו צלחה וחזונו התגשם.

בוג'ה היה כל חייו בתפקיד, מסור עד אין קץ לתפקידו, למשימתו, למפעל חייו, עד נשמת אפו האחרונה. משה הלך לעולמו אחרי שהכשיר במשך ארבעים שנה את יורשו, יהושע בן נון, ולאחר שסמך עליו את ידיו והעביר לו מרוחו. גדולתו של מנהיג היא גם היכולת לסיים בזמן ולהעביר את השרביט לממשיכים.

כשבוג'ה הגיע לגיל הפנסיה, הוא החליט לפרוש מניהול מכון "שיטים". ומאז ועד מותו הוא המשיך לעבוד במכון כמרצה ואיש התוכן המרכזי, תוך שהוא משך את ידיו מהניהול. הוא ראה עצמו שווה לעמיתיו חברי הצוות, אך הם ראו בו את מורם ורבם ומנהיגם. הוא הכשיר דור של צעירים; צעירים ממנו בכחמישים שנה, חברי תנועת הבוגרים של "המחנות העולים", ובמשך השנים האציל עליהם מרוחו ומידיעותיו. והוא הלך לעולמו ביודעו שיש לו ממשיכים ושתורתו לא מתה עמו.  

בהספד שנשאתי בהלוויה של בוג'ה, קראתי את מילות המזמור: "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב. נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה, סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורודפהו". חשתי שהמילים האלו כאילו נכתבו על בוג'ה. בתום ההלוויה, שר הקהל את השיר. את פינתי השבועית ברדיו "אורנים" הקדשתי בשבוע שעבר לבוג'ה, והשמעתי בה את השיר הזה. וגם אנחנו נשיר אותו כעת, לעילוי נשמתו של בוג'ה.