* אסון כפול – בפרשת השבוע, פרשת "שמיני", נקרא על האסון הכפול שפקד את אהרון ומשפחת הכוהנים – מותם באבחה אחת של שני בני אהרון נדב ואביהו.
איך אפשר לספוג אסון כפול? איך אפשר להמשיך?
בגל הטרור הפוקד אותנו בחודשים האחרונים, היו שלושה מקרים כאלה של אסון כפול. האחים יעקב ישראל ואשר מנחם פלאי, נרצחו בפיגוע בשכונת רמות בירושלים. האחים יגל והלל יניב נרצחו בפיגוע בחווארה. האחיות רינה ומאיה דִּי נרצחו בפיגוע בבקעת הירדן. וגם אִמן, לאה, נפטרה אחרי שנלחמה על חייה במשך שלושה ימים.
יהי זכרם ברוך!
* תחביבו החולני של אלפר – תחביבו הגדול של רוגל אלפר, הוא להשפיל משפחות שכולות ולשמוח לאידן על נפילת יקירם.
כאשר מדובר במשפחה ששכלה שני ילדים – כאן הוא כבר באורגזמה של שמחה לאיד.
והנה, הוא זכה למתנה גדולה – משפחה שאיבדה שלושה מיקיריה. אין דבר שיגרום לו לפרץ שמחה לאיד גדול יותר. וכך, הוא פרסם פשקוויל שיטנה ונאצה בזוי ורצוף שמחה לאידה של משפחת די.
ארור המו"ל שנותן לחולה הנפש הזה במה לחגיגות השכול האפלות הללו.
ליד רוגל אלפר, אפילו גדעון לוי הוא כמעט אדם נורמטיבי.
* אנטי מנהיגות בשידור חי – בשעת משבר ביטחוני, נדרש מנהיג מאחד ומלכד, שיישא נאום צ'רצ'יליאני מגייס.
במקום זאת, קם השקרן המושחת, בנאום תעמולה שכל כולו תשפוכת של שקרים רעילים, הסתה נגד שעירים לעזאזל, התבכיינות אינפנטילית פלגנות והפצת שנאה.
בתוך שלושה חודשים, האיש שקיבל מדינה במצב מצוין דרדר אותה לתהום חוקתית, חברתית, כלכלית, מדינית וביטחונית.
השקרן העלוב הזה הראה בשידור חי מה זו אנטי מנהיגות.
איש קטן.
האיש אינו כשיר להיות ראש ממשלה.
* מה שחסר יותר מכל – מה שחסר יותר מכל במופע האימים של נתניהו – יותר ממנהיגות, יותר מאמת, היה אהבת ישראל.
* תשובה ספונטנית – בתום נאום השקרים הבכייני, ניתנה רשות הדיבור לערוץ התעמולה (14), עם שאלה מוזמנת, שאת התשובה לה נתניהו קרא בספונטניות מהכתב.
* ניצחון של עם ישראל – התקפלותו המביכה של המושחת מהדחתו של שר הביטחון כיוון שאמר אמת, היא ניצחונו של עם ישראל שיצא בהמוניו להפגין נגד ההדחה.
* המבוגר האחראי – כל הכבוד לגלנט, שסירב להתנצל על אמירת האמת, סירב להתנצל על העיתוי שבו אמר אמת. כאילו אמר – הנבל רוצה לפטר אותי? שיפטר. אני לא אספק לו שום התנצלות.
נתניהו התפורר כמו אבקה וגלנט נשאר בתפקידו; המבוגר האחראי בממשלה הכושלת.
* תקציר הפרקים הקודמים – פרק א'. שר הביטחון יואב גלנט, בצעד מנהיגותי אמיץ, הישיר פניו אל האומה ואמר את האמת על המצב אליו דרדרה אותנו הממשלה, תיאר את האיום הביטחוני וקרא לעצור את החקיקה.
פרק ב'. ראש הממשלה, באקט פחדני של חוסר מנהיגות, הדיח את יואב גלנט בעוון אמירת האמת.
פרק ג'. מאות אלפי אזרחים יצאו לרחובות להפגנת זעם ספונטנית נגד ההדחה הדיקטטורית של שר הביטחון שאמר את האמת.
פרק ד'. נתניהו נבהל והכריז על השהיית החקיקה.
פרק ה'. נתניהו חטף פיק ברכיים ולא שלח לגלנט את מכתב הפיטורין.
פרק ו'. נתניהו דרש מגלנט להתפטר מהכנסת במסגרת החוק הנורווגי, כי הוא ידע שגלנט יצביע נגד חוקי המהפכה המשטרית, בתמורה להשארתו בתפקידו. גלנט לא מצמץ.
פרק ז'. נתניהו ביקש מגלנט להתנצל על אמירת האמת, בתמורה להשארתו בתפקידו. גלנט לא מצמץ.
פרק ח'. נתניהו התחנן שגלנט יתנצל על עיתוי אמירת האמת, בתמורה להשארתו בתפקידו. גלנט לא מצמץ.
פרק ט'. נתניהו "השהה" את הדחת גלנט, בשל המצב הביטחוני (שאותו היטיב לתאר גלנט, והוא לא השתנה כהוא זה מהיום שבו החליט על ההדחה).
פרק י'. אזהרתו של גלנט התממשה, במתקפת טרור מתואמת נגד מדינת ישראל.
פרק י"א. נתניהו מודיע במסיבת עיתונאים על התקפלותו המוחלטת והשארת גלנט בתפקידו ללא תנאי. כדי להסוות את הבושה ולקרוץ לאספסוף, הוא ריפד את ההתקפלות במופע אימים בכייני, רצוף שקרים והסתה.
המשך יבוא.
* ויתר על ההתנצלות – גלנט, באצילותו, לא דרש מנתניהו להתנצל בפניו, תמורת נכונותו להישאר בתפקיד.
* רוח גבית לטרור – אויבי ישראל צופים במופע האימים של נתניהו, רואים את אובדן העשתונות, את חוסר המנהיגות, את ההסתה, הפלגנות והרשעות, ומחככים ידיים בהנאה. הם רואים שיש תמורה לאגרה.
ניתן לצפות להתגברות גל הטרור. אין מה שנותן רוח גבית לטרור יותר מהתחושה שהוא מצליח להשיג את מטרותיו.
* קיר הברזל נסדק – נתניהו מתיימר לשאת את דגל קיר הברזל; קיר העוצמה הישראלית, שיגרום בסופו של דבר לאויב להשלים עם מציאות קיומנו כאן. אבל מרכיב משמעותי בקיר הברזל הוא חוסן לאומי ומרכיב חשוב בחוסן לאומי הוא הלכידות החברתית. המהפכה המשטרית פצעה פציעה קשה את הלכידות. בכך היא פגעה קשות בחוסן הלאומי. כך נסדק קיר הברזל. גל הטרור מכל עבר הוא התוצאה.
* מה האלטרנטיבה – אני שומע את הביקורת על פעולת משטרת ישראל בהר הבית ולנוכח התמונות הקשות מן האירוע, ושואל את המבקרים: מה אתם הייתם עושים? מה האלטרנטיבה? כאשר מאות מחבלים חמושים בזיקוקים, סלעים, מוטות ברזל ואף כמה מטעני צינור מתבצרים בהר הבית – האם נכון היה להמתין עד שיתקפו מתפללים בכותל או מבקרים יהודים בהר הבית? ואם היו ממתינים ואז מסתערים, אחרי פצועים ואולי הרוגים בקרבנו – האם התמונות היו פחות קשות?
קל למתוח ביקורת, אבל במציאות הנתונה, אני לא רואה אלטרנטיבה טובה יותר. יכול להיות שהופעלה אלימות מוגזמת. את זה צריך לתחקר ולהפיק לקחים מכך. אבל עצם הפריצה הייתה הכרח.
הבעיה העיקרית הייתה המחדל ההסברתי. כאן, השיתוק שתקף אותנו הפקיר את הזירה במשך ימים לתעמולת הזוועה של האויב.
* שעירים לעזאזל – במשך שנים, ממשלות נתניהו היו מכורות לשקט. לא טיפלו בטרור החקלאי, כי פחדו מאינתיפאדה של ערביי ישראל, עד שהטרור הזה הגיע לממדים מפלצתיים.
הכילו את טרור ההצתות והבליגו עליו ולמעשה הודיעו למחבלים שמותר להם להצית את שדותנו ללא הפרעה, ורק אם יירו רקטות נגיב.
וגם על הרקטות לא תמיד הגיבו.
כל זה השתנה בממשלת בנט-לפיד. הממשלה הבהירה שדין הצתה כדין רקטה. תגובה קשה ובלתי פרופורציונלית על הצתה אחת – ותם טרור ההצתות.
תגובה של ממש על כל רקטה הביאה לשקט. וכששוב נורו רקטות, ישראל חיסלה את צמרת הג'יהאד האסלמי במבצע "עלות השחר" והשקט חזר.
לפני למעלה משנה החל גל טרור, שנמשך מאז והתעצם מאוד בשבועות האחרונים. ישראל הגיבה במבצע "שובר גלים", שנמשך עד היום, והכתה מכה קשה במחבלים.
בכל אותה תקופה, האופוזיציה למדינה ניהלה מסע הסתה שקרי ונתעב נגד הממשלה, שכביכול לא נאבקת בטרור, כיוון שהיא שבויה בידי רע"ם, "האחים המוסלמים", "תומכי טרור"… הם יצאו בפסטיבל מחולות על כל טיפת דם יהודי שנשפכה. ובראש כולם – הכהניסט הפשיסט הגזען צמא הדם בן גביר, התגלמות הרוע המוחלט, שעט כערפד על כל דם שנשפך, כדי להסית, להתסיס, לחמם את האווירה ובעיקר כדי לגזור קופונים.
והנה, הם עלו לשלטון. קיבלו מדינה במצב מצוין וקשה להאמין איך דרדרו אותה לתהומות בכל התחומים בתוך מאה ימים. הממשלה הכושלת ביותר בתולדות המדינה. אין לה ולו הישגונצ'יק אחד להציג. כל עיסוקה היה במהפכה המשטרית שפילגה את העם, החלישה את המדינה, סיכנה את הכלכלה והרסה את יחסי החוץ של ישראל.
וכעת, מול גל הטרור הגואה, נציגי הממשלה הרעה הזאת מאשימים את האופוזיציה, את הממשלה הקודמת, את היועמ"שית, את בג"ץ, את ה"דיפ-סטייט" המומצא, בכישלונה החרוץ. זאת התרבות הביביסטית. תרבות של בריחה מאחריות ומציאת שעירים לעזאזל כדי להסית נגדם. והח"כים הביביסטים והכהניסטים מתחרים ביניהם בתחרות האשמת השעירים לעזאזל.
ממשלת כישלון. ממשלת חידלון. לא הייתה ממשלה גרועה כל כך בתולדות מדינת ישראל.
* שקרן שיודע שהוא שקרן – נתניהו היה חותם בשמחה על ההסכם לקביעת גבול המים הכלכליים עם לבנון. הסיבה היחידה, ואין בלתה, שהוא התנגד להסכם, היא העובדה שאדם אחר ולא הוא היה ראש הממשלה.
עכשיו השקרן הזה, המחפש בכל מחיר שעירים לעזאזל לתלות בהם את כישלונותיו המחפירים, טוען שההסלמה בלבנון היא תוצאת ההסכם.
שקרן שיודע שהוא שקרן, אך יודע שיש חסידים שוטים רבים שעדין מאמינים לשקריו.
ההסלמה בכל החזיתות נובעת מהקרע בעם שקרעה הממשלה במהפכה המשטרית; קרע שמקרין חולשה ומזמין תוקפנות. הזהרנו והזהרנו שזה מה שיקרה, אבל הוא העדיף להקשיב לבנו וליריב לוין. ראש ממשלה מופקר וחסר אחריות.
* ממשלה שנלחמת בצה"ל – השר לענייני המורשת הכהניסטית, עמיחי אליהו מעוצמה כהניסטית, מסית נגד צה"ל ומפקדיו. "מורדים" מכנה אותם החלאה.
מי המופקר שהכניס את התועבה הכהניסטית לממשלתו?
ממשלה שנלחמת נגד צה"ל.
* מי יגן על המדינה? – הממשלה יוצאת בקמפיין הסתה מתוזמר היטב נגד צה"ל, המוסד והשב"כ.
מי הם חושבים שיגן על מדינת ישראל? ארגון הטרור "לה-פמיליה"?
ממשלה כושלת שבמקום לעשות חשבון נפש ולחשב מסלול מחדש – מחפשת שעירים לעזאזל, לתלות בהם את כישלונה המחפיר והמהדהד.
* ארגון טרור – יש מקום לביקורת על ממשלת בנט-לפיד. למה היא לא הוציאה אל מחוץ לחוק את ארגון הטרור "לה-פמיליה"? היום יש להם נציג בממשלה.
* מסר חיובי – מסר חיובי במסיבת העיתונאים של נתניהו, היה שהמשמר הלאומי יהיה כפוף לאחד מגורמי הביטחון (כלומר למשטרה). אם הוא יעמוד בלחצים, זו מכה קשה לכהניסט, שרוצה להקים מיליציה פשיסטית פרטית. מעניין איך הכהניסט יגיב ואם נתניהו יעמוד, לשם שינוי, באיומים ולחציו.
* תרומה סגולית – מה כבר יכול בן גביר לתרום בקבינט הביטחוני מדיני? מה הוא מסוגל לומר שם? מוות לערבים? שישרף לכם הכפר? מוחמד מת? אין ערבים אין פיגועים?
* אנחנו אחראים – כן, הכהניסטים הם אחים שלי.
זאת הבעיה. זאת הסיבה שאני רואה חובה יהודית להילחם במוטציה הזאת.
כאשר אני שומע על התעוררות פשיסטית, נניח בגרמניה, זה מזעזע אותי. אבל זה לא שלי. כאשר התעוררות כזאת היא אצל אחיי, זה מזעזע שבעתיים. וכיוון שזה שלנו – עלינו האחריות להילחם בתופעה הזאת עד מיגורה.
* שדים מן הבקבוק – המהפכה המשטרית פתחה את תיבות הפנדורה של החברה הישראלית והוציאה את כל השדים מן הבקבוק. יתכן שיידרשו שנים או עשרות שנים לתקן את מה שקלקלה כאן המהפכה בשלושת החודשים הללו.
קמפיין "אזרח סוג ב'" הוא קמפיין ביביסטי ציני, פופוליסטי ובכייני הראוי לכל מילה של גינוי. אבל הוא פרט על נימים דקות שקיימות בחברה הישראלית ואסור להתעלם מהן. הוא עורר תחושות קיפוח ארוכות שנים, שהנה פרצו במלוא עוזן והפכו לאיום ממשי על החברה הישראלית.
המהפכה עוררה תופעות מדאיגות ומכוערות של דוסופוביה ושל מתנחלופוביה; תופעות שליליות שפרצו בעוז, ואף הן איום מסוכן על החברה הישראלית. אני יודע שהדוסופובים הם בעלי תודעה עצמית של "ליברלים מערביים" בלה בלה בלה. אבל האמת היא שהדוסופוביה אינה טובה יותר ואינה נחותה פחות מכל שנאת האחר באשר היא.
כל הכוחות הצנטריפוגליים בחברה הישראלית התעצמו בחודשים האלה והם נחושים לפלג ולהרוס.
אם המערכה הזאת תסתיים בהכרעה של צד מסוים והצד השני יחוש מובס, יהיה זה מתכון לאסון לאומי. רק פשרה על רפורמה בהסכמה, עשויה למנוע את האסון ולאפשר תהליך של ריפוי החברה הישראלית. לשם כך יש צורך במנהיגות אחראית משני צדי המתרס.
כל צד צריך להבין שאם הוא יכניע את הצד השני, הוא יכניע את החברה הישראלית כולה. כל צד צריך להבין שעליו להתפשר וללכת לקראת הצד השני. הם חייבים להבין שפשרה אינה כניעה.
כל עוד לוין, רוטמן וחבר מרעיהם מתעקשים להפוך דווקא את ה"ייהרג ובל יעבור" בקרב מתנגדי המהפכה – ניסיונם להשתלט על הוועדה לבחירת שופטים, ל"סלע קיומנו", הם גורמים לכך שלא תהיה פשרה.
כל עוד אהוד ברק וחבר מרעיו מציגים כל פשרה כ"פשרה רקובה", כ"חצי דיקטטורה" ושאר סיסמאות דמגוגיות, מתלהמות וקיצוניות מסוג זה, גם הם גורמים לכך שלא תהיה פשרה.
רוב העם רוצה פשרה. רוב העם רוצה הסכמה לאומית. כל הסקרים מעידים על כך. הנסיקה של המחנה הממלכתי ושל גנץ בסקרים היא עדות לכך.
את רצון העם ניתן לממש, אם מנהיגי הצדדים ינהלו את ההידברות בנחישות להגיע להסכמות. הדבר ניתן, ובלבד שמנהיגי הצדדים לא יפזלו לבייס הקיצוני, אלא יעזו לגלות מנהיגות לאומית. והעיקר – לא לפחד כלל.
* ידו על התחתונה – אמרו חז"ל בתבונתם הרבה, שכָּל הַמְשַׁנֶּה יָדוֹ עַל הַתַּחְתּוֹנָה. למה הכוונה? שאם חתמת עם מישהו על חוזה ואתה רוצה לשנות אותו – מעמדך המשפטי נחות לעומת הצד השני. עליך חובת ההוכחה שהשינוי נחוץ ומוצדק. ברירת המחדל היא המצב הקיים.
הכלל התלמודי הזה הוא שיר הלל לשמרנות. הוא יוצא נגד מהפכות ובעד שינויים אבולוציוניים, מדורגים, בהסכמה רחבה. הכלל הזה נכון לחיים חברתיים בריאים.
כחבר קיבוץ אני יכול להעיד, שכדי לשנות את תקנון הקיבוץ ולשנות אורחות חיים, יש צורך ברוב מיוחד. בחלק מן הקיבוצים (ובהם קיבוצי, אורטל) מדובר על רוב של 2/3. יש קיבוצים שבהם נדרש רוב של 3/4. יש בכך משהו מסנדל. יש כאן מתן כוח גדול למיעוט שאינו רוצה בשינוי שהרוב רוצה בו. אבל יש כאן חוכמת חיים. בנינו חברה על בסיס מסוים? אפשר לשנות אותה, אך לא בכוח רוב קטן, לא באופן נמהר. שינויים יש לעשות בהסכמה רחבה, בהדרגה. לא בכוח רודנות הרוב.
מי שהולך בכוח – מוצא מולו כוח. זה מה שקרה בשלושת החודשים האחרונים בחברה הישראלית. קואליציה שיכורת כוח, התנהגה כאילו זכתה בכל הקופה; כאילו אין בעם ובכנסת קרוב לחמישים אחוז שאינם תומכים בה. היא ניסתה לנצל את כוחה לבליץ מהפכני המשנה את כל סדרי החברה והמשטר שנבנו כאן במשך 75 שנה. היא לומדת בדרך הקשה שזה לא הולך. ככה לא בונים חומה.
יש מקרים שבהם חברה זקוקה למהפכה רבתי. הציונות היא מהפכה אדירה בעם היהודי וביהדות. הפעם שעברה שחלה מהפכה כזאת בעם ישראל, הייתה מהפכת יבנה וחכמיה אחרי חורבן הבית. פעם באלפיים שנה יש צורך במהפכה גדולה המשנה סדרי בראשית. אבל אי אפשר לקיים חברה במהפכה תמידית. מי שמתיימרים לשאת את דגל השמרנות אמורים להיות הראשונים להבין זאת.
מה שנדרש כעת הוא זניחת המהפכה והמרתה ברפורמה קונסטרוקטיבית ומתונה בהסכמה רחבה. לאחר מכן, יש צורך במהלך לאומי גדול, של מעבר מפוליטיקה של הכנעה לפוליטיקה של הסכמות.
* מי המנהיג שלי – איזו ביביסטית עובדת אלילים שאלה אותי: "מי המנהיג שלך? מרב מיכאלי?"
המנהיגים שלי הם שניים: המצפון שלי והשכל שלי. מעולם לא הלכתי אחרי מנהיג ולעולם לא אלך אחרי מנהיג.
שאלה אחרת היא מי, לדעתי, המתאים ביותר לראשות הממשלה.
אני רוצה לראות את יועז הנדל כראש הממשלה, אך הוא טרם רכש מעמד ציבורי שיאפשר זאת. אני מאמין שבוגי יעלון יכול להיות ראש ממשלה מצוין, למרות שאני מתנגד לדרכו הקיצונית במאבק. אבל הוא מחוץ למשחק. בנט היה ראש ממשלה מצוין ואין ספק שאם יבחר הוא יהיה ראש ממשלה מצוין. אבל הוא לא יבחר בעתיד הנראה לעין. הנדסת התודעה ורצח האופי עשו את שלהם. גם גדעון סער יכול להיות ראש ממשלה מצוין, אבל הוא כלל לא מועמד. גם בתוך הליכוד יש מועמדים ראויים, כמו יואב גלנט ואדלשטיין. אבל מתפקדי הליכוד הם ליבת הבייס הביביסטי.
יש היום רק שלושה מועמדים ריאליים לראשות הממשלה – נתניהו, לפיד וגנץ. אין ספק שלפיד עולה על נתניהו מכל בחינה אפשרית. אבל המתאים ביותר הוא בני גנץ. הוא מנהיג ממלכתי, מאחד, מחבר. הוא מקרין אחריות לאומית. הוא נוסך ביטחון. הוא ביטחוניסט מנוסה ומוצלח. הוא זוכה להערכה בארה"ב ובעולם. לא בכדי, הוא היום המועמד המועדף על העם. הוא האיש הראוי היום להנהיג את מדינת ישראל.
* מנהרת הזמן – לנוכח ההתרסקות הדרמטית של הליכוד ונתניהו בסקרים, תהיתי ביני לביני – אילו ניתן היה לחזור עכשיו במנהרת זמן לפריימריז בליכוד, האם יריב לוין היה נבחר לרשימה?
* גועל נפש – קבוצה אנטי ערבית קיצונית, נכנסה ליישוב ערבי בעיצומו של צום הרמדאן, וערכה מנגל לזלילה מתריסה לנגד עיני הצמים.
גועל נפש. אני בטוח שכמעט כולנו היינו מגנים את המעשה הנבזה הזה.
גועל הנפש הזה לא קרה. קרה גועל נפש אחר. חבורה אנטי דתית קיצונית הציבה דוכן פיצות בעיצומו של פסח מול בית החולים שיבא תל-השומר. מפגן מבחיל של זלילת חמץ מתריסה, במדינה היהודית.
אני סולד מחוק החמץ. אין הוא מצדיק בשום אופן את הפרובוקציה הנחותה הזאת.
* פרובוקציה אנטי לאומית – סלידתי מהפגנות חמץ בפסח, אינה נובעת מן העובדה שאיני אוכל חמץ בפסח.
אני בטוח, שגם אילו אכלתי חמץ בפסח, הייתי סולד מכך באותה מידה.
ההפגנה הזו אינה פוגעת בי כמי שאינו אוכל חמץ, אלא כיהודי. יותר משאני רואה בה פרובוקציה אנטי דתית, אני רואה בה פרובוקציה אנטי לאומית.
* דבר תועבה ג'ורתי – יאיר נתניהו הג'ורה הוציא את עצמו לנבצרות זמנית מביצת ציוצי השקרים וההסתה, אחרי ששוב הוכה בכיסו, כראוי לבעלי לשון הרע סדרתיים כמותו. אבל גרורותיו ממשיכות להרעיל את החברה. הנה, לדוגמה, דבר תועבה מן הזן הג'ורתי הנחות: "לאהרון ברק אין שום קשר ליהדות, הקשר היחיד הוא אולי שהוא מתעב אותה בלי להכיר אותה. נשאלת השאלה האם אהרון ברק הוא שתול גרמני שנשתל כאן כדי לסיים את המשימה אותה גרמניה לא הצליחה להשלים לפני 80 שנה?"
* מזמורי נעמי שמר – ב-1991 ערכה הטלוויזיה הישראלית, הערוץ היחיד שהיה אז, ערב מחווה לנעמי שמר, "על כל אלה". הערב המקסים נמצא ביוטיוב ואני ממליץ לאוהבי הזמר העברי לצפות בו. הם לא יתאכזבו.
חיים חפר שדיבר באירוע אמר לנעמי, בין השאר: "אני מעריץ את הניגון שלך, שהוא המנגינה הגדולה של הארץ… אני מבטיח לך שעוד בדור הזה ובעוד מאה שנה, השירים שלך יהיו, ודאי, החלק המרנין ביותר בסידורי התפילה החדשים שלנו. הם יהיו המזמורים המושרים ליד כל השולחנות ובכל הגנים". גם מוטי קירשנבאום אמר שהרבה אחרי שכולנו לא נהיה פה, עוד ישירו את שיריה של נעמי שמר.
32 שנים בלבד לאחר מכן, במצעד 75 השירים היפים של המדינה, שפורסם ערב פסח ב"ידיעות אחרונות", רק שיר אחד של נעמי נכנס לרשימה. והשיר הזה, "ירושלים של זהב", נכנס רק למקום ה-44, שני מקומות אחרי "שיר הפרחה".
לכאורה, זו הפרכה של הבטחתו של חיים חפר. אבל אני משוכנע, שבעוד מאה שנה, כשרבים מן השירים היפים שהופיעו ברשימה יישכחו, שיריה של נעמי שמר עוד יושרו. אלה מזמורים שנועדו לחיי נצח.
אף שיר של חיים חפר, יש לציין, לא נכנס לרשימה.
אגב, אפשר לראות בערב הזה את הקדימון לשירי "זהו זה". גידי גוב, מוני מושונוב ובראבא הצעירים שרים שם את "סרנדה לך" וההרמוניה – נפלאה.
ביום העצמאות יהיה מצעד דומה של שירי 75 שנות המדינה ברשת ג' ו"ישראל היום". הפעם הבחירה לא תהיה של מומחים אלא של הציבור. מעניין מה תהיינה התוצאות שם.
* מאיר שלו – מאיר שלו הוא אחד הסופרים האהובים עליי. קראתי בשקיקה את כל ספריו, כולל כל ספרי הילדים הנפלאים שלו, שילדיי גדלו עליהם.
היה מגדולי הסופרים העבריים.
הכרתי אותו אישית, גם כי הזמנתי אותו להרצאות במתנ"ס, וגם כי הוא בן דוד של גיסתי.
על אף עמדותיו השמאליות, הוא התנגד לנסיגה מהגולן ותמך במאבקנו.
קיבלתי בכאב את הידיעה המרה על מותו.
יהי זכרו ברוך!
* מכוערי נפש – יוסי אחימאיר כתב הספד יפה, מכבד ומרגש על מאיר שלו. מיד עט עליו נחיל ביביסטים בלינץ' על הבגידה. "יפה נפש" הטיח בו מכוער נפש.
* ביד הלשון
ניצנה – ניצנה היא קהילייה חינוכית התיישבותית על שם אריה (לובה) אליאב. הכפר מאגד הכפר בתוכו מגוון תוכניות חינוכיות ופעולות של אקטיביזם חברתי.
ניצנה נמצאת על גבול מצרים, בסמוך לחולות חלוצה, ליד תל ניצנה ועוג'ה אל-חפיר, כשבעים ק"מ מדרום מערב לבאר שבע. לובה אליאב ייסד את הכפר ב-1986.
הכפר נושא את שמו של תל ניצנה – אתר ארכיאולוגי שהוכר כאתר לאומי, ובו שרידי יישוב נבטי, שהתקיים בין המאה הראשונה לפנה"ס עד המאה השביעית לספירה.
* "חדשות בן עזר"
הבלוג של אורי הייטנר 