צרור הערות ‏1.2.23

* דמה בראשו – אספסוף פרוע ומוסת יצא במחולות על דם הנטבחים בפיגוע בירושלים, תקף את צוות ערוץ 13 וצווח שצריך "לנטרל", כלומר לרצוח, את היועמ"שית בהרב מיארה.

אין מוסתים בלי מסית. המסית הוא הפרחח הכהניסט, השר לביטחון "לאומי", איתמר בן גביר. כדי לברוח מכישלונו בהגנה על אזרחי ישראל, כפי שהבטיח שיקרה אם רק יבחר, הוא סימן מטרה להסית נגדה את האספסוף הכהניסטי. המטרה שהוא סימן היא היועמ"שית.

אם הצרחות תתורגמנה למעשים והיועמ"שית תירצח – דמה בראשו של השר החוליגן, הפשיסט הגזען.

* מוסתי בן גביר – אספסוף פראי האדם שתקפו את גנץ וטרופר ואת ניידת ערוץ 13 הם מוסתי בן גביר. הם לא באו לכאוב את הטבח הנתעב. הם באו לחגוג אותו, לרקוד על הדם. הם למדו מבן גביר להגיע לכל פיגוע, לשלהב את היצרים. אלא שהפעם הוא אינו מסית אותם, כדרכו עד עתה, נגד הממשלה והשר לביטחון פנים, אלא נגד היועמ"שית, האופוזיציה והתקשורת.

מה חטאנו, מה עווינו ומה פשענו, שמגיע לנו שאיש נתעב ונקלה כזה, ראש כנופיה פשיסטית, חוליגן נאלח כזה, יהיה שר בכיר בממשלת ישראל?

* מילה טובה על בן גביר – מן הראוי לציין לזכותו של בן גביר, שבנאום ההסתה והתרת הדם של היועמ"שית, הוא לא נפנף בסמל שנתלש ממכוניתה.

* לא סגר שבת – השר הפרחח מתבכיין/מתפאר איך עזב את שולחן השבת, את הילדים והאורחים. אזרח בוכה על כתפיו וזה מה שהוא מספר לו ולכל מי שרק מוכן לשמוע וכך הוא פתח גם את הצהרת ההסתה והתרת הדם שלוחת הרסן שלו.

האיש שלא לבש מדי צה"ל יום בחייו וגם לא שירת שרות לאומי, אינו יודע מה זה לסגור שבת, או שתי שבתות רצופות, או שלוש או יותר. אינו יודע מה זה לבלות שבת או חג במארב, או על בט"שית. האיש, שכאשר בני גילו מסרו את נפשם על הגנת המולדת, עמד בראש כנופיה ביריונית, הפך דוכנים בשוק, נאבק בכוחות הביטחון והפריע להם במלאכתם, מספר על ההקרבה הגדולה שלו. ואו, הוא עזב את שולחן השבת.

שריך סוררים.

* ליקוי מאורות – צפיתי בהופעתו הראשונה של יועז הנדל כפרשן ערוץ 13 ברגשות מעורבים. מצד אחד, נהניתי לראותו ולשמוע את דבריו. חשוב מאוד שדבריו הנכוחים יישמעו ויגיעו לכל בית בישראל. אין ספק שתרומתו לדיון הציבורי לא תסולא בפז.

מצד שני, אני מודה שהבטתי בו בתסכול רב. מקומו של יועז אינו באולפן הטלוויזיה אלא ליד שולחן הקבינט הביטחוני-מדיני.

אנחנו נמצאים בתקופה של ליקוי מאורות. מצב שבו יועז הנדל אינו חבר קבינט ואילו החוליגן הכהניסט חבר בקבינט הוא הזוי. מה יש לכהניסט לתרום לקבינט? את ניסיונו כמנהיג כנופיית פרחחים ורעיונות ברמה של כנופיה?

ברור לי שזה מצב זמני. לא רחוק היום שבו הממשלה הרעה הזאת תקרוס אל תוך שקריה ומזימותיה. ממשלה שבמקום להילחם בטרור נלחמת במדינת החוק ובמערכת המשפט, אינה ראויה למשול והיא לא תאריך ימים. השאלה היא, מה המחיר שעם ישראל ישלם על הטירוף הזה.

* זאב זאב – בהספד שכתבתי על צביקה צמרת, סיפרתי שיאיר גרבוז, בחוצפתו, כינה אותו "פשיסט". את צביקה, איש המרכז, התגלמות המתינות, הוא כינה "פשיסט".

הזילות הזאת, של השימוש במושג פשיזם… בעימות בין בן גוריון ונאמניו לצמרת מפא"י בעקבות פרשת לבון (1963) הגדירה צמרת מפא"י את הקבוצה שפרשה – פשיסטים. בן גוריון עצמו כינה את ז'בוטינסקי ואת בגין פשיסטים. בגין מצדו כינה את בן גוריון פשיסט, בהפגנה נגד השילומים מגרמניה. גם יצחק שמיר ובנימין נתניהו כונו פשיסטים. שולמית אלוני אמרה שמוסוליני היה גאה בבוגי יעלון. בנט כונה "בניטו" (כמו בניטו מוסוליני).

השימוש הקל בהגדרת יריבים פוליטיים כפשיסטים, יצר את תופעת ה"זאב זאב". היום, כאשר כמו בסיפור הגיע זאב אמתי, ומפלגה פשיסטית גזענית מובהקת יושבת בממשלה והדוצ'ה שלה הוא השר לביטחון "לאומי", כבר לא מתרגשים.   

* מי אשם – לפני שבועות אחדים יצא גדעון לוי במאמר תמיכה נלהב בדברי התמיכה של ישראל פריי בפיגועים קטלניים נגד חיילי צה"ל, והסביר שפעולה נגד חיילים, להבדיל מאזרחים, אינה טרור ולכן היא מוצדקת.

טבח שבעת הישראלית בנווה יעקב לא כוון נגד חיילים. כמובן שזה לא מנע מלוי להצדיק אותו ולתמוך בו. "אין להם ברירה" כתב על המחבלים. ומי אשם בטבח? כמובן, מי ששלח את צה"ל לסכל פיגוע המוני באמצעות מעצר או הריגת המחבלים במחנה הפליטים בג'נין. את הפעלה הוא מגדיר "טבח". ומלבד זאת, מזכיר לנו לוי, הנרצחים הם מתנחלים בירושלים, וההתנחלות שלהם אינה חוקית. כלומר, הם בני מוות ואין למחבלים ברירה אלא לרצוח אותם. אגב, לא זכורה לי הסתייגות של המנוול הזה מרצח ישראלים שאינם "מתנחלים".

העיקר שהשוקניה החליטה לא לפרסם מאמרים של גדי טאוב. תמיכה נלהבת ברצח יהודים ועידודהּ, מצד לוי וחבריו לדבוקת שוקן, רצויה וחביבה.

* דגל הטבח – עשרות אלפי דגלי הלאום הונפו בהפגנה בקפלן. הם מבטאים את צבעה הכחול לבן של המחאה; מחאה ציונית על דמותה של המדינה היהודית.

ושוב הגיע קומץ פרובוקטורים עם דגל אש"ף; הדגל שבשמו נטבחו 24 שעות קודם לכן 7 מאחינו.

איני מקבל את האמירה שאין מה לעשות נגד הפרובוקטורים האלה. יש מה לעשות. מארגני ההפגנה צריכים להציב סדרנים, שמשימתם להוריד ולקרוע את הדגל הזה, מיד כשהוא מונף.

אני קובע זאת מניסיון. כך נהגנו אנו, ועד יישובי הגולן, בהפגנות שלנו במאבק של שנות ה-90. הסדרנים שלנו הונחו ליירט כל כרזה כהניסטית שתונף, ואף כרזה לא נותרה באוויר יותר משניות ספורות.

* הדחה לאלתר – יו"ר קיבוץ ראש הנקרה הוסיפה לתמונת הפרופיל שלה את דגל אש"ף. המעשה הנואל עורר סערה רבתי בקיבוץ והיא הסירה את התמונה.

אילו זה היה בקיבוץ שלי, הייתי תובע לאלתר את התפטרותה או פועל להדחתה (בלי קשר לאיכות תפקודה כיו"ר, גם אם היא היו"ר הטובה ביותר שיש, מבחינה מקצועית). דגל אש"ף הוא דגל השמדת ישראל, דגל הטרור נגד ישראל ונגד יהודים.

אילו מורי ורבי, חבר קיבוץ ראש הנקרה, יריב בן אהרון זצ"ל היה חי, הוא היה מת.

* הידברות בהובלת הנשיא – במאמר ב"הארץ" קרא לפיד לרפורמה במערכת המשפט, במהלך שהנשיא יוביל. הוא היטיב לכתוב שאין תוחלת למחאה שאינה מציבה אלטרנטיבה ותקווה.

דבריו חשובים. חשוב שהוא מתייצב מול הבייס שבז לפשרה, ומציג מולו גישה קונסטרוקטיבית. זהו גילוי ראוי ויפה של מנהיגות. וטוב שהוא מסכים בפומבי שיש צורך ברפורמה במערכת המשפט.

הבעיה היא, שהוא מדבר על הקמת ועדה חיצונית בהובלת הנשיא, שתיפגש עם נציגי הממשלה, האופוזיציה ובית המשפט העליון. אין לכך כל היתכנות. אף ממשלה לא תסכים למשחק שהיא אינה חלק ממנו. אכן, מי שצריך להוביל את המהלך הוא נשיא המדינה. אך זה צריך להיות מהלך של הידברות בין הממשלה, האופוזיציה ובית המשפט העליון, שבין השאר יוזמנו אליה להביע את עמדותיהם אנשי אקדמיה ומומחים.

* מילה טובה על הממשלה – לזכותה של הממשלה ייאמר, שהיא אינה מתעלמת מן המחיר הכלכלי הכרוך במהפכה המשטרית. להיפך, היא נערכת לקטסטרופה.

הנה, היא כבר מסמנת שעירים לעזאזל האשמים במחיר מעשיה. ובראשם, ראש האופוזיציה יאיר לפיד, ששר האוצר סימן אותו כאשם בקטסטרופה הכלכלית שעלולה להתרגש עלינו.

* בלי בקרה שיפוטית – אם הממשלה תחליט למנות אסיר המרצה את עונשו לשר בממשלה – גם על כך לא תהיה ביקורת שיפוטית, על פי חוק מגה-שחיתות החדש שממשלת הדי-9 רוקמת.

* מדינה מושחתת – הימים שבהם אנס סדרתי היה הנשיא, נוטל שוחד סדרתי היה ראש הממשלה, גנב היה שר האוצר, הרב הראשי נטל שוחד ושבעה נציבים במשטרה הודחו בשל עברות פליליות, היו ימים רעים וקשים לישראל.

אולם ישראל לא הייתה אז מדינה מושחתת, כיוון שהחברה הקיאה את המושחתים והוקיעה אותם.

מה שהופך מדינה למושחתת, הוא התייחסות הציבור לשחיתות שלטונית. היום, לאסוננו, ישראל הפכה למדינה מושחתת. ראשיה ושריה מושחתים וההמון נושא אותם על כפיו ומריע לשחיתותם. השחיתות שלהם מוגדרת כ"רצון הרוב". ממשלה מושחתת וקואליציה מושחתת מחוקקת חוקי מגה-שחיתות לחיזוק השחיתות והמושחתים, כולל חוקים פרסונליים שנועדו לאפשר לפושע מורשע סדרתי, לחזור לממשלה וכדי לצפצף על פסיקת בג"ץ בנוגע אליו. ממשלת השחיתות מובילה מלחמת חורמה נגד מדינת החוק, שנועדה לאפשר למושחתים להמשיך בשחיתותם, בטענה שהם מבטאים, בשחיתותם, את "רצון העם".

המחאה הציבורית נגד השחיתות וחבר המושחתים, היא התקווה של מדינת ישראל.

* תרבות של שוחד מיני – [נכתב טרם התפטרותו של חימי]. עו"ד חימי, ראש לשכת עורכי הדין וחבר הוועדה למינוי שופטים, מודה שביצע מעשה מגונה בוידאו בפני עו"ד שהייתה זקוקה להמלצתו למינויה לשופטת. מדובר במעשה זוועתי, החורג מעבר למעשה עצמו של האיש עצמו. כאשר מחברים זאת לשוחד המיני של אתי כרייף לאפי נווה, קודמו של חימי בתפקיד, הדבר מצביע על תרבות קלוקלת, תרבות של שוחד מיני בארגון. אם זה מה שמשותף לשני היריבים המייצגים כל אחד תפיסה מנוגדת – זה אומר משהו על הארגון.

על חימי להתפטר מיד, ואם לא יעשה כן, יש להדיח אותו לאלתר ולפתוח בחקירה פלילית.

אמנם הדרישה הזאת נשמעת מגוחכת, כאשר שולטת בישראל ממשלת שחיתות, ראש הממשלה עם שלושה כתבי אישום חמורים ביותר, פרי חקירה יסודית ומעמיקה, והממשלה מתנקשת שוב ושוב בחוק יסוד הממשלה כדי לתפור לפושע סדרתי את הדרך להמשיך לכהן בה. ואף על פי כן, אין מקום לפשרה בנדון. גם בימים הקשים שבהם ממשלה מושחתת מושלת בישראל, והדוגמה האישית היא דוגמה של עבריינות, אסור לנו, האזרחים, להשלים עם עבריינות ושחיתות בכל מקום שהיא נמצאת. זה חלק מהמאבק למען טוהר המידות בישראל.

* הראה את הדרך לנתניהו – התפטרותו של עו"ד חימי מובנת מאליה. לא היה לו מנוס אלא להתפטר.

כך בדיוק צריך היה לנהוג נתניהו, שבניגוד לחימי, שאפילו לא נפתחה חקירה בעניינו, הוא כבר עומד לדין על אשמות חמורות מאוד. כך בדיוק צריך היה לנהוג דרעי, שכבר הורשע בדין.

טוב לראות שלמרות הנורמות של ממשלת השחיתות – השחיתות לא חלחלה לכל שדרות החברה הישראלית, ועדין קיימים בתוכנו נוגדנים לשחיתות. עדין יש בתוכנו איים של הוקעת  מי שסרחו ודרישה מהם להתפטר.

* פרקטיקה ביביסטית – טענתו של עו"ד חימי על רדיפה על רקע פוליטי, היא פרקטיקה ביביסטית מובהקת.

אבל האמת היא שנתניהו לא המציא את זה. גם לאולמרט הייתה תאוריית קונספירציה הזויה דומה, על הימין הקיצוני שחבר למשטרה, לפרקליטות ולבתי המשפט בקשירת קשר לסכל את השלום העולמי שהוא כמעט הביא.

ההבדל הוא שהסביבה של אולמרט בעטה בו, בעוד תאוריית הקונספירציה ההזויה של נתניהו נישאת בפי המוני חסידים שוטים.

* בשם השוויון – שר החינוך יואב קיש אמר בדיון בוועדת הכספים, שמשימתו המרכזית כשר החינוך היא הגדלת תקציבי החינוך החרדי. ודוק, אין כוונתו לחינוך הממלכתי חרדי, אלא לחינוך העצמאי החרדי. וכפי שעוכר המשפט לוין טוען שמטרת המהפכה שלו היא לחזק את מערכת המשפט, וכפי שעוכר התקשורת קרעי טוען שהוא רוצה להחריב את השידור הציבורי למען חופש הביטוי, כך קיש טוען שהוא עושה זאת למען השוויון.

איזה שוויון צריך להיות בין חינוך ממלכתי, לבין חינוך של מגזר הבוחר לא להיות חלק מן הממלכה? לדעתי, חינוך פרטי לא צריך לקבל אפילו אגורה מהמדינה. שההורים יבחרו אם לשלוח את ילדיהם לחינוך ממלכתי חרדי, שעליו ורק עליו צריך לחול חוק חינוך חינם, או לממן מכיסם חינוך פרטי. הרי החינוך העצמאי, בעצם עצמאותו, בוחר לא להיות חלק ממערכת החינוך של המדינה, בשל עמדתו השלילית כלפי המדינה (למעט עמדתו החיובית כלפי כספיה).

איזה שוויון בין מערכת חינוך שמחנכת את תלמידיה לשרת את המדינה במסירות נפש למערכת חינוך שמחנכת את תלמידיה להשתמטות? איזה שוויון בין מערכת חינוך שמספקת לתלמידים כלים להיות אזרחים תורמים ומועילים, למערכת חינוך שמונעת מתלמידיה את הכלים שיאפשרו להם להיות אזרחים תורמים ומועילים?

אילו אמר השר שבשם השוויון הוא יתגבר ויחזק את החינוך הממלכתי החרדי, כדי שיהווה אבן שואבת לילדים החרדים, הוא היה ראוי לשבח ולברכה.

* חוק יסוד: השתמטות – ההפטרה שנקרא השבת, שבת שירה, מתארת את מלחמת ישראל בסיסרא, שר צבא יבין, מלך כנען, שלחץ את בני ישראל בחזקה עשרים שנה. דבורה הנביאה, המנהיגה והשופטת של העם, מגייסת את ברק בן אבינועם לפקד על העם במלחמה. המלחמה מסתיימת בניצחון. בשירת הניצחון, דבורה אינה מטייחת את העובדה המבישה שהיו משתמטים ואין היא חוסכת במילים קשות כדי לבטא את סלידתה מהתופעה.

"אוֹרוּ מֵרוֹז, אָמַר מַלְאַךְ יְהוָה, אֹרוּ אָרור יֹשְׁבֶיהָ. כִּי לֹא-באוּ לְעֶזְרַת יְהוָה, לְעֶזְרַת יְהוָה בַּגִּבּוֹרִים".

מוזר. אלוהים זקוק לעזרה? המסר של דבורה היא שאלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו. הוא זקוק לעזרה הזאת. ומי שמשתמט ממנה מקולל: אורו ארור.

על בסיס הפסוק הזה משירת דבורה, אמרו חז"ל שמי שמסרב להחלטות בית דין, כלומר להחלטות הגורמים המוסמכים של המדינה, ומשתמט מהמלחמה – מחרימים ומנדים אותו ופורטים ברבים את חטאיו. ועל כך כותב "ערוך השולחן": "שבזמן שסיסרא דחק את ישראל, ונתעוררו דבורה הנביאה וברק בן אבינועם, וגזרו על כל ישראל שיתעוררו למלחמת מצווה זו להילחם עם סיסרא; והיה שם אחד, שמו מרוז, אדם גדול [כלומר חשוב, בעל מעמד, מפורסם, עשיר, חזק], והוא וכל אנשי מקומו לא רצו לבוא".

זוהי תופעה ארורה, מצהירה דבורה. וכמה חבל, שהיא קיימת בתוכנו עד היום, ללמדנו שעדין לא השלמנו את היציאה ממצרים, מבית עבדים. וכעת יש המנסים להגן עליה בחוק יסוד. חוק יסוד: לימוד תורה, הוא נקרא בכיבוסית. נכון יותר לכנותו חוק יסוד: השתמטות. ואולי דווקא חוק יסוד: חילול השם.

* השמאל האמוני – בשבוע שעבר נערך כנס יסוד של השמאל האמוני; ארגון של דתיים וחרדים שמאלנים, בהשתתפות 700 איש.

עמדותיהם – רחוקות מעמדותיי, אבל אני שמח על ההתארגנות. אני חושב שהיא נושאת בשורה לחברה הישראלית בכלל ולציבור הדתי בפרט.

צביעת כל הציבור הדתי בצבע פוליטי אחיד, רעה לחברה הישראלית ולחברה הדתית. גיוון אידיאולוגי ופוליטי בציבור הזה, טוב לחברה הישראלית כחברה מגוונת ופלורליסטית.

אם יש רק קוטב אחד לציבור הדתי, פירוש הדבר הקצנה הולכת וגוברת בכיוון הימני, החרדי, הלאומני והביביסטי. טוב שהחברה הזו תאוזן בקוטב נגדי. בחברה דו-קוטבית יש רצף דעות. כשיש רצף דעות, יש מרכז, יש מתינות, יש הבנה למורכבות.

אנשי השמאל האמוני מאמינים ופועלים לאור ערכים יהודיים. הם אמנם מבודדים ערכים מסוימים ומבליטים אותם באופן בלתי פרופורציונלי, על חשבון ערכים אחרים, אבל גם הקוטב האחר עושה זאת, בערכים אחרים. גם מהבחינה הזו, חברה דו-קוטבית עשויה ליצור רצף מגוון של שילוב בין הערכים האלה. המגוון הזה יציג מורכבות, והמורכבות הזו חשובה וברוכה.

תרומה נוספת של השמאל האמוני היא לשמאל הישראלי. עצם קיומו של שמאל אמוני, עשוי למתן את המגמות בשמאל של התרחקות מהיהדות, של שנאת הדת ושל שנאת דתיים.

* שקדיה – איזה עץ נקרא כל השנה בזכר ויום בשנה בנקבה?

מדי שנה אני מנחה סדרי טו בשבט, ותמיד חד את החידה הזאת. התשובה היא שקד, שרק בט"ו בשבט נקרא שקדיה, בשל שירו של דושמן "השקדיה פורחת".

כך סיפרתי גם בסדר אזורי שהובלתי בקיבוץ דן בתשע"א, 2011. ידידי ההיסטוריון ד"ר צביקה צמרת, באותם ימים יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך, שנכח בסדר על פי הזמנתי, ניגש אליי לאחר סיומו, וסיפר לי שלא הייתה זו סתם הבלחה של דושמן. הייתה זו הצעה של ביאליק. ביאליק הציע להבחין בין שם העץ לשם הפרי שהוא נושא. למשל, עץ הדובדבן – דובדבניה. עץ השקד – שקדיה וכן הלאה.

ואכן, בשירו "קומי צאי" כתב ביאליק "הדובדבניה הלבינה".

… ומאז, בכל סדר טו בשבט, אחרי שאני חד את החידה, אני מספר את גרסתו של צמרת.

אגב, עץ השקד מופיע תחת השם שקדיה בשיר נוסף – שירו של מרדכי זעירא (מילים ולחן) "הודיה", שנפתח במילים "ליווית אותי, ארצי, בלובן שקדיה".

          * ביד הלשון

אל תגיד נגיד – פרק בטור של יוסי ורטר ב"הארץ", שעסק באזהרת נגיד בנק ישראל מפני ההשלכות הכלכליות של המהפכה המשטרית ובמתקפה הפרועה על הנגיד, קיבלה את הכותרת "אל תגיד נגיד".

הכותרת לקוחה מהמערכון של "הגשש החיוור" "שיח טבחים".

הטבחים הוותיקים, "מארבעים ושמונה", פסח (פולי) וינואר (שייקה), לועגים לרס"ר המטבח הצעיר, "מששת הימים", המכונה בשל כך "ששת" ובשם החיבה "ששתוניניו" (גברי).

הם מרבים בעלילות גבורה מארבעים ושמונה, והוא מנסה לספר להם ש"גם אצלנו בששת הימים… גם לנו היו מקרים בששת הימים".

ינואר: נגיד.

ששת: אל תגיד נגיד.

ינואר: אני אגיד נגיד.

ששת: אתה לא תגיד נגיד.

פסח (בצעקה): הוא יגיד נגיד!

* "חדשות בן עזר"

היאך אנו נגאלין?

פרשת "בא" היא אחת המרכזיות והחשובות בתורה. זו הפרשה המתארת את האירוע המכונן בה"א הידיעה של העם היהודי ואחד האירועים המכוננים של האנושות כולה – יציאת מצרים. סיפור יציאת מצרים היה, לאורך הדורות, לאב טיפוס של מאבק לחרות; חרות לאומית, חברתית ואישית.

בפרשת "בא" מופיע אחד הפסוקים המכוננים בתורה, המצווה הראשונה שניתנת לעם ישראל: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שמות יב, ב). רש"י מעורר את השאלה, מדוע התורה לא נפתחה כאן. יש לו תשובה, אך עצם השאלה, המבוססת על ההנחה שיש לראות בפסוק זה מועמד טבעי לפתוח את התורה, מעידה על חשיבותו. מן הפסוק הזה, ניתן להבין שעד הרגע שבו אלוהים מורה למשה ולאהרון לקבוע את ניסן כראש החודשים, לוח השנה היה אחר, והמשמעות האדירה של אירוע יציאת מצרים מגמדת כל אירוע אחר, ומצדיקה את שינוי לוח השנה.

את הפסקה בה מופיע פסוק זה, אנו קוראים שנית ב"שבת החודש", השבת שלפני ראש חודש ניסן. במדרש "פסיקתא דרב כהנא", העוסק במדרשי חכמים על אודות הפרשות הנקראות בחגים והפרשות וההפטרות בשבתות מיוחדות לאורך השנה, מתעורר דיון מעניין סביב הפסוקים האלה. חכמים עוסקים באמצעות פסוק בשיר השירים אותו הם דורשים: "קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה-זֶה בָּא. מְדַלֵּג עַל-הֶהָרִים מְקַפֵּץ עַל-הַגְּבָעוֹת" (שה"ש ב, ח). שה"ש הוא סיפור אהבה בין הדוד והרעיה. הרעיה המתגעגעת לדוד, הרחוק ממנה, מצפה בכיליון עיניים לבואו, ושומעת את קולו קרב אליה. היא מאמינה, שבשל אהבתו ותשוקתו אליה, הוא רץ אליה ומקצר את הדרך, מדלג על ההרים וכו'. ע"פ רוב מדרשי חז"ל, שה"ש הוא אלגוריה לסיפור האהבה שבין הקב"ה לכנסת ישראל. פסוקים אלה בשה"ש מתרחשים באביב, "כִּי-הִנֵּה הַסְּתָו עָבָר הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ. הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ, עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ, וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ", ומכאן החיבור ל"אתם יוצאים בחודש האביב".

פסיקתא דרב כהנא מביא לנו דיון בשאלה – מה פירוש "קול דודי הנה זה בא, מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות". אומר רבי יהודה, שקול דודי הוא משה – קולו של הקב"ה. כשבישר לבני ישראל על הגאולה הקרובה, הם סרבו להאמין ותירצו את חוסר אמונם בברית בין הבתרים: "רבנו משה, היאך אנו נגאלין, לא כך אמר הקב"ה לאבינו אברהם: 'ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה?' (בר' טו יג), והלא אין בידינו אלא מאתיים ועשר". גם ר' נחמיה מתאר אותה סיטואציה בדיוק, אלא שבה מחליפים בני ישראל את התירוץ: "רבנו משה, היאך אנו נגאלין וארץ מצרים מלאה מטינופת עבודה זרה שלנו". ותירוץ אחר המופיע באותו דיון: "רבנו משה, היאך אנו נגאלין ואין בידינו מעשים טובים".

על כל שאלה תשובה, הדורשת את הפסוק "מדלג על ההרים" וגו'. תשובה אחת היא שבשל אהבתו ותשוקתו של אלוהים לעם ישראל הוא מדלג על הקיצים ועל החשבונות ועל העיבורים, ובחודש הזה אתם נגאלין. תשובה שניה היא שאלוהים מדלג על ההרים, מגיא לגיא, ומתעלם ממזבחות הע"ז שעל פסגות ההרים. תשובה שלישית היא שאלוהים מדלג על ההרים, מפסגה לפסגה, ומוצא שם את בתי הדין של הצדיקים היחידים בין בני ישראל, דוגמת בית דינו של עמרם, ומתעלם מהחטאים של המוני העם. מה שמעניין בעיניי, אינן התשובות, אלא השאלות, הפחד מפני הגאולה, מפני ההסתכנות במעשה אקטיבי, המתורצת תדיר בשאלת העיתוי.

המשך הדיון בפתיחתא, מביא את דברי האמוראים ר' יודן ור' חונה, ואצלם קול דודי אינו משה, אלא "מלך המשיח". הם כבר אינם עוסקים בגאולה מעבדות מצרים, אלא אוחזים בשור בקרניו ודנים בגלות שבה הם שרויים, אחרי חורבן הבית, ובגאולה לה הם מפללים. הם מכירים את עמם, ומתארים לעצמם שימצא את התירוצים המתאימים כדי לדחות את הגאולה, ובמקרה זה, עדין בראשית תקופת הגלות, כשעוד הייתה מצומצמת למספר קטן של ארצות, הם משערים שהתירוץ עלול להיות זה: הם אומרים לו, רבנו מלך המשיח, היאך אנו נגאלין? לא כך אמר הקב"ה שהוא משעבדנו בשבעים אומות? גם כאן, מתפלפל המשיח בתשובות הלכתיות, אך גם כאן פחות חשובות התשובות, ומעניינת יותר עצם התופעה.

תופעה זו חוזרת בקורותינו. הנה, סיפור על האר"י הקדוש בצפת, שיצא לקבל את השבת עם תלמידיו. "פעם אחת בערב שבת סמוך להכנסת כלה, יצא האר"י עם תלמידיו חוץ לעיר צפת לבוש ד' בגדי לבן, הילרוק ושופיצא (מעיל עליון) וכתונת ומכנסים, כדי לקבל השבת. מתחיל מזמור 'הבו לה' בני אלים' ופזמון מיוסד לקבלת השבת ו'מזמור שיר ליום השבת' ו'ה' מלך' בניגון נאה. ובתוך שהיו משוררים אמר לתלמידיו: 'חבריי, רצונכם שנלך לירושלים קודם השבת ונעשה שבת בירושלים?' וירושלים רחוקה מצפת יותר מכ"ה פרסאות. השיבו קצת מן התלמידים: 'אנו מרוצים בכך'. וקצת מן התלמידים השיבו ואמרו: 'נלך מקודם ונודיע לנשינו'. כיוון שאמרו 'נלך מקודם לביתנו', נתחרד הרב חרדה גדולה והכה כף אל כף ואמר: 'אוי לנו שלא הייתה בנו זכות להיגאל! שאלמלא הייתם כולכם משיבים לי בפה אחד, שאתם רוצים לילך בשמחה תיכף, היו נגאלים כל ישראל. שעתה הייתה השעה עומדת להיגאל, ומתוך שמיאנתם בדבר, חזרה הגלות לאיתנה בעוונותינו הרבים".

גם כשהחזון הציוני פרץ לחיי העם היהודי, כך הגיב העם היהודי ברובו. לאלה ולאלה היו התירוצים לא לקום ולעשות מעשה, לשים קץ לגלות ולהביא את הגאולה הלאומית והחברתית. וכך, למשל, דבקו רבנים במדרש זניח המפרש את השאלה מדוע נאמר בשיר השירים שלוש פעמים "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַ‏יִם … אִם-תָּעִירוּ וְאִם-תְּעוֹרְרוּ אֶת-הָאַהֲבָה, עַד שֶׁתֶּחְפָּץ". התשובה היא שאלה שלוש השבועות שהקב"ה השביע את ישראל – שלא יעלו בחומה, שלא ימרדו בגויים ושלא ידחקו את הקץ (יש גם גרסאות אחרות לשלוש השבועות).

ונשאלת השאלה, מה גורם לעם הזה לדבוק בגלות ובשעבוד? כנראה שיש משהו באופי האדם, שכאשר אינו בן חורין, הוא פוחד מהמחיר של לקיחת האחריות שביציאה לחיי חרות. זאת העבדות הנפשית, הרוחנית. התורה, המחנכת אותנו לסלוד מן העבדות, מצווה להעניש ולהשפיל עבד שאינו רוצה להשתחרר בטענה "אהבתי את אדוני", ברציעת אוזנו.

הציונות באה לשחרר את העם היהודי ממנטאליות העבד הנרצע, ולהחליפה בתודעת חרות של עם הלוקח את גורלו בידו ואינו ממתין עוד לגאולה נסית. "נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו, לעמק ירדנו, ההרה עלינו, מעיינות האורות הגנוזים גלינו", כתב אהרון זאב, והכתיר את שירו – "הנס של הלב האמיץ", כלומר הנס הוא לקיחת האחריות האקטיבית בידי העם היהודי.

אין זו רק גישה חילונית, אלא גם גישת הציונות הדתית, על פיה הגאולה האלוהית תבוא רק כתגובה לאקטיביזם שלנו. הרב שלמה טייכטל, רב חרדי אנטי ציוני שהתפכח וחזר בתשובה במהלך השואה, הספיק לכתוב, טרם הירצחו, בתנאים הקשים של הגטו, את ספרו "אם הבנים שמחה". בין השאר, הוא מתפלמס עם הפרשנות החרדית לשלוש השבועות, ומפרש מחדש את הפסוק בשיר השירים: "שכשיש התעוררות כללית לשוב לארץ ישראל, זה סימן שה' חפץ, ואין כאן שבועה, שנאמר 'השבעתי אתכם בנות ירושלים אם תעירו ואם תעוררו את האהבה – לעלות לארץ ישראל – עד שתחפץ', כלומר עד שיעלה רצון מהקב"ה. ואם כן, כשנעשה התעוררות כללית לעלות, אות היא כי הגיעה השעה הרצויה מהקב"ה".

ערב הכרזת המדינה, הטיל בן גוריון את כל כובד משקלו, לנוכח היסוסי חבריו להנהגה, שחששו לקבל את ההחלטה הנועזת. "עכשיו, או לעולם לא", הבהיר להם ב"ג את המצב, ושכנע אותם.

הרוח הפוסט ציונית מנסה להחזיר אותנו למנטאליות העבד הנרצע. האתגר שלנו הוא לדבוק באמונה בדרך הציונית, המתריסה כנגד המנטאליות הזאת.

* "שישי בגולן"

צרור הערות ‏11.1.23

* מסרב לקפל את הדגל  – קיימתי בסוף השבוע ויכוח קשה, נוקב וסוער עם אנשים שהם שותפים להתנגדות החריפה שלי לממשלה הרעה הזאת, למהפכה המשטרית, לניסיון לחסל את מדינת החוק, לשחיתות בצמרת ולחקיקות המושחתות, לכניעה לחרדים ועידוד השתמטות מצה"ל וחינוך לבערות, לשילוב גזענים בצמרת הממשלה, להומופובים בממשלה ועוד.

אבל כאשר אני שומע מהם דיבורים בזכות הירידה מהארץ כי אין יותר מה לעשות כאן ונדאג שיהיו דרכונים זרים לילדים, שהציונות מתה, ואפרטהייד ואקיבוש וסרבנות והשוואה לנאצים… ברור שאלה דברים איומים ונוראים בעיניי, ותהום פעורה ביני לבין בעלי הדעות הללו.

מה שכואב, הוא שאין מדובר באיזה אנרכיסטים סהרוריים אלא במלח הארץ – קצינים ביחידות מובחרות, אנשי התיישבות, האנשים האחרונים שניתן לצפות מהם אמירות כאלה.

כאשר אני שומע דיבורים כאלה, אני חש בדידות. ברור שאיני יכול להיות חלק מתומכי הממשלה הרעה והתופעות ההרסניות שהיא נושאת. ובאותה מידה, ברור שאם אלה מתנגדי הממשלה, אין לי חלק ונחלה בתוכם. הם לא יקהו בשום אופן את התנגדותי למגמות המסוכנות של הממשלה, אך הממשלה לא תדחוף אותי בשום אופן למגמות ההרסניות של בני שיחי.

ברור לי שהמגמות הללו הן ריאקציה לחולי שהשלטון הזה מביא. אך ברור לי גם שהתמיכה הציבורית בממשלה, שהביאה אותה אל השלטון, היא ריאקציה לתופעות הללו. אמנם אותה ריאקציה באה דווקא לאחר שהוצגה אלטרנטיבה הרחוקה מאוד מן הקוטב הזה, בממשלת השינוי, שמכונת הרעל ותעשיית השקרים וההסתה הביאו להפלתה כאשר לא הייתה למתנגדיה שום סיבה אמתית להתנגדות, זולת רעל ההסתה והשקרים שהינדסו את תודעת הציבור. אולם בפרספקטיבה של עשרות שנים, זו ריאקציה למהלכים מסוכנים לאורך זמן.

אני לא מוותר על הציונות הממלכתית. לא על הציונות ולא על הממלכתיות. ואני מאמין שברוב הדומם יש תמיכה גדולה בערכי הציונות הממלכתית. גם במצב הזה של אוי לי מייצרי ואוי לי מיוצרי, אני מסרב לקפל את הדגל.

* זו לא ההפגנה שלי – באחת מקבוצות הווטסאפ שבהן אני חבר נשאלתי: "אורי, אתה כותב: 'אני מתנגד לממשלה הזאת ואשתתף במאבק נגדה. אבל זו הממשלה שלי, נתניהו הוא ראש הממשלה שלי'. באיזה אופן אתה רואה את עצמך משתתף במאבק נגד הממשלה?

כתיבה או גם עשייה?"

אני משער שנשאלתי כך בשל התנגדותי לבלפוריאדה בשעתו. מגמת השאלה הייתה לדרבן אותי להשתתף גם בהפגנות. השבתי: "בוודאי כתיבה. עשיה במפלגת דרך ארץ. ואולי גם מעבר, בדברים שבעיניי מתאימים. קשה לי לראות את עצמי מפגין עם מי שהופכים את זה להפגנות נגד 'אקיבוש', מציגים עמדות שמקוממות אותי או מזדהים עם מסית לרצח ישראלים. אני אבחר לעצמי את הדרכים להיאבק שאני שלם אתן". אותו מסית לרצח ישראלים הוא ישראל פריי שהביע תמיכה נלהבת במחבל שנתפס בדרכו לפיגוע, והיה לגיבור מקומי. באשר לדרך ארץ – דווקא עכשיו, לאחר שיועז הנדל סיים את תפקידו כשר התקשורת, הוא התפנה לפעולה נמרצת של הקמת המפלגה, ואני אהיה חבר פעיל בה ומתוכה איאבק. ובאשר להפגנות?

צפיתי במראות ההפגנה במוצ"ש. הסרטון עם הצתת תמונתו של הרב דרוקמן היה זיוף, פוטו-מונטאז', פרובוקציה נטו. האירוע לא היה ולא נברא. אך ראיתי שם מפגין עם דגל אש"ף. אפשר לומר – היו שם עשרת אלפים איש, היו מאות דגלי ישראל. והיה פרובוקטור אחד עם דגל אש"ף. מזה לעשות עניין?

העניין שאני עושה אינו מנושא הדגל, אלא מתגובת המפגינים. היו שקראו לו להסתלק מהמקום ומיד אחרים הגנו עליו. "אין שום בעיה בדגל פלשתין", הם אמרו. ובסופו של דבר הוא נשאר עם הדגל. אילו היה זה ערבי, ניחא. אבל היה זה יהודון אוטואנטישמי עלוב נפש. דגל אש"ף אינו רק דגל של ארגון טרור, המגואל בדם אלפי ישראלים. זהו גם דגל המסמל את חזון השמדתה של מדינת ישראל והקמת מדינת פלשתין על חורבותיה. כאשר מי שבא להפגנה עם דגל כזה אינו מסולק מן ההפגנה בבושת פנים – זו הפגנה שכף רגלי לא תדרוך בה.

בהפגנות של ועד יישובי הגולן הצבנו סדרנים שתפקידם היה להוריד כל דגל או סמל כהניסטי. מארגני ההפגנה יכולים לנהוג כך כלפי דגלי אש"ף ופרובוקציות אנטי ישראליות כאלו. הם יכולים לתאם מראש עם המשטרה שהיא תסלק כל פרובוקציה מן הסוג הזה. עובדה – זה לא נעשה.

אם הנפת דגל אש"ף הייתה אירוע חריג של מפגין אחד, לא כן כל הכתובות נגד אקיבוש וכל ארסנל סיסמאות השמאל הקיצוני. אלו סיסמאות לגיטימיות, אבל מה לי ולהן? אני יכול להפגין כתף אל כתף עם אנשים שדעתם בנושאים רבים שונה מדעתי, בהפגנה שכל כולה ממוקדת בנושא שהוא מכנה משותף שלנו. למשל, נגד המהפכה המשטרית. אני לא אבוא להפגנה הזאת עם כתובת הקוראת לריבונות על בקעת הירדן ויריביי האידיאולוגיים לא ישאו את סיסמאות אקיבוש-אפרטהייד וכו'. אבל בהפגנות מן הסוג של מוצ"ש – לא נאים השכנים בעיניי.

* על מה ראוי איימן עודה לבוז – לאחר הגשת כתבי האישום נגד נתניהו, נערכה בכיכר רבין הפגנה גדולה נגד השחיתות ובקריאה להתפטרותו. נסעתי להפגנה הזאת בהסעה של כחול לבן (במתכונתה המאוחדת) מקצרין. בדרכנו, כשהתקרבנו לת"א, שמעתי ברדיו שאיימן עודה ינאם בהפגנה, בניגוד לסיכומים. התקשרתי לבוגי יעלון, והוא אישר זאת באוזניי והביע זעם על עפר שלח שעשה תרגיל, הפר סיכומים והעמיד אותנו בפני עובדה מוגמרת. האם תשתתף בכל זאת בהפגנה? שאלתי, ובוגי ענה לי שאין לו ברירה, כי אחרת המשמעות היא משבר ב"קוקפיט" ערב הבחירות (הסיבוב השני, כמדומני).

כשהגענו לת"א, ירדתי מן האוטובוס, חציתי את הכביש ועליתי על האוטובוס הראשון לקריית שמונה, בדרכי הביתה. מאוחר יותר שמחתי לשמוע שיועז הנדל וצביקה האוזר ביטלו את השתתפותם מאותה סיבה.

בהפגנה על דמותה של מדינת ישראל, איני יכול להתייחס אל מי ששולל את עצם קיומה כאל שותף.

קראתי שעודה נאם גם בהפגנה במוצ"ש האחרונה. הנה, עוד סיבה טובה מדוע עליי להדיר רגליי ממנה. כותרת הידיעה דווקא הסבה לי קורת רוח: היא סיפרה שעודה התקבל בשריקות בוז. והוא אכן ראוי לבוז – על שהוא שולל את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית, על תמיכתו בארגוני הטרור, על התנגדותו להסכמי אברהם כי הוא נגד שלום עם ישראל וכן הלאה. אך כשקראתי את הכתבה עצמה, הבנתי ששריקות הבוז הן על כך שהוא חבר לליכוד ולימין בהפלת ממשלת בנט. כלומר, הבעיה אינה הזדהותו עם האויב, אלא חבירתו אל היריב. אילו דבק בעמדותיו אך נתן לממשלה רשת ביטחון, לא הייתה בכך כל בעיה.

אלה שתוקפים את עודה על שהפיל את ממשלת בנט – יותר משהם מעידים על עודה, הם מעידים על עצמם. הם מעידים על עצמם שאין להם הבנה בסיסית בנוגע לרשימה האנטי ישראלית המשותפת. הרשימה הזאת היא בראש ובראשונה אנטי ציונית, ובתור שכזאת אינה יכולה שלא להפיל ממשלה ציונית. יתר על כן, כסיף, עודה, טיבי וחבר מרעיהם חזרו והדגישו, לפני הבחירות וגם אחריהן, שממשלת השינוי הייתה גרועה מבחינתם יותר מאשר ממשלות נתניהו. לשיטתם הם צודקים – הייתה זו ממשלה ציונית יותר, ביטחוניסטית יותר, מיישבת יותר. מה טבעי להם יותר מלחבור לאופוזיציה למדינה ולהפיל ממשלה כזאת?

* להוציא מהלקסיקון – צריך להוציא מהלקסיקון את הדיבור חסר האחריות על מלחמת אחים. לא תהיה מלחמת אחים אבל דיבור הסרק הזה רק מסלים את המתח ומרחיב את הקרע. יש מחלוקות קשות והממשלה מספקת סיבות למאבק נגדה. אבל הכל חייב להיעשות על פי חוק וכללי הדמוקרטיה.

* הכהניזם הפשיסטי מרים ראש – ח"כהניסט צביקה פוגל הפך רק לאחרונה לכהניסט, אבל כבר הפנים את הדרך. הוא קורא לעצור את לפיד וגנץ באשמת בגידה במולדת. כמובן שכוונתו לכך שהם ראויים לעונש מוות על בגידה. זו הסתה כהניסטית פשיסטית חמורה לרצח. וזאת, כשהדוצ'ה שלו הוא השר לביטחון לאומי.

ספוילר – הם לא ייעצרו. אבל ההסתה עושה את שלה. ואפשר להבין מה יקרה אם חלילה הכהניזם יתפוס את השלטון. ספוילר – אנשים כמוני ייעלמו, או במקרה הטוב יגיעו למחנות ריכוז.

* השר הבא – אם בן גביר הכהניסט יעלה לשלטון, ח"כהניסט צביקה פוגל לא ימונה לתפקיד השר לביטחון לאומי. בתפקיד הזה יזכה יגאל עמיר.

* רפורמה בהסכמה – על נשיא המדינה לזמן אליו את ראש הממשלה, יו"ר הכנסת, יו"ר האופוזיציה ונשיאת בית המשפט העליון, ולהשיק הידברות בין הגורמים הללו על רפורמה מוסכמת ומאוזנת במערכת המשפט, ובראשה חקיקה בהסכמה של חוק יסוד חקיקה. זו חובתו הלאומית.

ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות.  

* באיזה רוב ההתגברות רצויה – אני בעד פסקת התגברות, כחלק מחוק יסוד חקיקה, אולם כמובן שלא להתגברות רדיקלית של הרוב האוטומטי של הקואליציה, שפירושה ריקון בג"ץ מתוכן. ראוי שפסקת התגברות תהיה ברוב של 75 או לכל הפחות 70 ח"כים.

פרופ' יובל אלבשן הציע הצעה אחרת – חוק ההתגברות יכול להיות ברוב קטן יחסית, אך הוא חייב לכלול בתוכו גם מספר, שיקבע בחוק, של ח"כים מן האופוזיציה.

יש היגיון בכך, אבל החסרונות בהצעה זו גדולים מן היתרונות. אם תקום (הלוואי) ממשלת אחדות רחבה, בתמיכת למעלה משמונים ח"כים ממפלגות המרכז, הימין והשמאל, והם יתמכו בהתגברות – האם ניתן זכות וטו למפלגות הקיצוניות, הקטנות?

אם תהיה קואליציה רחבה ו-75 ח"כים יתמכו בהתגברות – זה רוב גדול מספיק כדי לאפשר התגברות, גם אם אין בה תמיכה מן האופוזיציה.

* הלחישה של הנשיאה – נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות היא שמאלנית, נכון? ברור, מה, כולם יודעים.

אולי כולם יודעים, ובכל זאת אשמח אם מישהו יאיר את עיניי בהתבטאויות פוליטיות שלה, שיאוששו את הטענה הזאת? כי אני, כצרכן חדשות כמעט כפייתי, לא זוכר ששמעתי ממנה התבטאות פוליטית כלשהי.

בעצם, שמעתי התבטאות אחת. בטקס הענקת פרסי ישראל ביום העצמאות השבעים של ישראל, היא לחשה באוזניו של יהודה הראל, שזכה בפרס על מפעל חיים בתחום ההתיישבות: "איזה מזל שניצחתם במאבק והגולן נשאר ישראלי".

* תעריף לרצח – לאחר הטבח במערת המכפלה, שביצע מורו ורבו של השר לביטחון לאומי, המחבל רוצח ההמונים גולדשטיין, אמר חנן פורת, שהטבח הזה זיעזע אותו יותר מאשר פיגועים של מחבלים פלשתינאים, כיוון שכאן נוסף לזעזוע מהמעשה עצמו הזעזוע מכך שיהודי ביצע אותו.

איפה הוא ואיפה ח"כ חנוך מיליביצקי מהליכוד, שאמר בכנסת, שהוא "מעדיף רוצחים יהודים על פני רוצחים ערבים". בקואליציית בן גביר, כל ח"כ שרוצה להתבלט צריך להחריף את מינון הלאומנות מעל ומעבר לחבריו.

מן הסתם, תעריף הרצח מורכב יותר מהאבחנה בין רוצחים יהודים לרוצחים ערבים. מבין הרוצחים היהודים, יש הבדל, בוודאי, בין רוצחים יהודים שרצחו יהודים לבין רוצחים יהודים  שרצחו ערבים. ובין רוצחים יהודים שרצחו יהודים, בטוח שיש הקלה למי שרצחו ססמולנים, להט"בים או אשכנזים פריבילגים.

* העבודה בדרכו הקלוקלת של הליכוד – הטריגר שהביא לנפילת ממשלת השינוי היה ההצבעה על הארכת תקנות יו"ש. האופוזיציה למדינה בראשות נתניהו, הייתה נחושה להצביע הצבעה בוגדנית יחד עם המפלגה האנטי ישראלית נגד החוק, ובכך ליצור כאוס נורא. כאשר בנט הבין שהם רציניים בחוסר האחריות המשווע ומתכוונים – לא בפעם הראשונה, להצביע נגד מדינת ישראל ונגד ביטחון ישראל, הוא התפטר טרם פקיעת התקנות ובכך התקנות הוארכו אוטומטית.

והנה, הממשלה המורכבת מהמפלגות שעמדו להצביע נגד המדינה מביאה להצבעה בכנסת אותו חוק שהיא התנגדה לו. אולם היום עומדת מולם אופוזיציה אחראית, ממלכתית ופטריוטית, אופוזיציה לממשלה ולא למדינה, וכמובן שהיא תצביע בעד. כך תצבענה סיעות יש עתיד, המחנה הממלכתי, ישראל ביתנו ו… ו? ומה עם מפלגת העבודה?

מסתבר שמפלגת העבודה הולכת בדרכו הקלוקלת של הליכוד ומתנהגת כאופוזיציה למדינה. היא מצביעה נגד החוק שתמכה בו לפני חצי שנה. למה? יש להם תירוצים שונים, לא משכנעים ולא מעניינים. אגב, זהו חוק מבית מדרשה של מפלגת העבודה, ומקורו בממשלות המערך אחרי מלחמת ששת הימים. אבל מפלגת העבודה, שהפתיעה בממשלת השינוי בעמדות שהצביעו על חזרה לתלם של תנועת העבודה הציונית, כמו התמיכה בתכנית הלאומית לפיתוח הגולן, בהקמת 14 יישובים חדשים בנגב, במדיניות תקיפה מאוד כלפי הפלשתינאים ברצועת עזה ועוד, חוזרת לסורה ובוחרת למלא את התפקיד של מרצ.

אם זו הדרך שבה הם בוחרים, הם ימצאו את עצמם במצב של מרצ.

* אימג'ן – דמיינו לרגע שהשמאל הציוני יחזור לתפיסה האקטיביסטית של החלוציות, ההתיישבות והביטחוניזם של תנועת העבודה והימין הציוני יחזור לתפיסה הממלכתית, הליברלית, עליונות המשפט, מדינת החוק וזכויות האדם והאזרח של בגין ותנועת החרות.

יהיה כאן נפלא.

* דגל העבודה בשבת – האם עבודה בשבת היא איזה דגל, איזה ערך, איזו אידיאולוגיה שראוי להילחם עליה?

עבודה של מעטים המאפשרת את עונג השבת של הרבים, כמו באתרי נופש, בילוי ותרבות מוצדקת. אבל עבודה בשבת לשם עבודה בשבת? אני בעד צמצום מרבי של העבודה בשבת.

כאשר החרדים דורשים להפסיק את עבודות הרכבת בשבת, איני קופץ בראש להתנגד. איזו קדושה יש בעבודת הרכבת בשבת? יש צורך ענייני בעבודה בשבת דווקא? יתכן. נכון לבחון זאת באופן מקצועי, מתוך אוריינטציה על צמצום מרבי של העבודה בשבת. אם הבדיקה תעלה שיש צורך אמתי בעבודה בשבת, אבל אפשר לצמצם אותה לחצי – יהיה זה רק לטובה לחברה הישראלית.

לא צריך להיות אוטומטיים בהתנגדות לכל דבר שהחרדים מעלים. השבת אינה של החרדים אלא של כולנו. אני חש בכל נימי נפשי את קדושתה של השבת ואת הגדולה שביום המנוחה. נכון, בעיני החרדים עונג השבת שלי הוא "חילול שבת". אבל אני שותף לתביעתם לצמצם את העבודה בשבת.

יש יוזמות חרדיות חמורות שיש להיאבק נגדן ובראשן ההתנקשות בחוק השבות. מוטב שכציונים נאבק על חוק השבות ולא נשחית את כוחותינו על מאבק למען עבודה בשבת.

* בדרכו של משה – בפרשת השבוע, פרשת "שמות", מתגלה גדול המנהיגים של עם ישראל, משה. רק בגיל 80 הוא נקרא להנהגה. מה בעברו העיד על היותו ראוי לתפקיד? שלושה אירועים – הסיכול הממוקד של המצרי שהיכה איש עברי (בשפת המקרא – היכה = היכה למוות), ההתערבות בין שני עברים נצים וההגנה על בנות יתרו מפני הרועים המדיינים שהתנכלו להן. בכל המקרים הוא התגלה כאדם אכפתי, ראש גדול, נוטל יוזמה, רודף צדק, עוזר לחלש. בכל המקרים לא היה לו כל תפקיד שחייב אותו להתערב – מצפונו דחף אותו להתערב גם במחיר סיכון עצמי.

משה הוא המופת שלנו, המודל לחיקוי. הוא עצמו חוקק את "אל תעמוד על דם רעך", והוא קיים את מאמר פרקי אבות "ובמקום שאין אנשים, השתדל להיות איש".

אני מצדיע לאותו עולה חדש, שבקושי יודע עברית, אך כשראה השבוע נערים בריונים מבצעים מעשה ונדליזם בגן ציבורי, לא השתפן, לא עצם את עיניו ולא אטם את אוזניו, לא התרחק משם כל עוד נפשו בו, אלא העז, נטל יוזמה, לקח אחריות, גילה אומץ – ניגש אליהם, העיר להם על המעשה, צילם אותם על מנת להעביר למשטרה. הביריונים התנפלו עליו והיכו אותו מכות קשות במוט ברזל. אותו עולה חדש הלך בדרכו של משה. הוא עוד לא לגמרי ישראלי, אבל הוא לגמרי הישראלי היפה.

* יוני קורן – שמעתי בצער על פטירתו של יוני קורן. הכותרות דיברו על "ראש לשכתו המיתולוגי של אהוד ברק". אבל בעבורי הוא יוני משבט צופי רמת גן, המדריך, הרשג"ד, מרכז השכבה הגילאית, מעמודי התווך של השבט. הוא היה שנתיים מעליי.

כשהיה ראש לשכת ראש הממשלה ואני הייתי דובר ועד יישובי הגולן, יצא לנו להיפגש מדי פעם. כל הפגישות היו לבביות מאוד. הוא לא היה בדרג המדיני ולא מקבל החלטות ולא היה לי כעס עליו. הוא לא היה היריב שלנו.

במשך 11 שנים הוא התמודד עם מחלת הסרטן, וביום ראשון נפטר, בטרם עת.

יהי זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

שפי – את הפינה האחרונה הקדשתי לקיבוץ שפיים, ששמו לקוח מפסוק בישעיהו. העיר לי קורא, בצדק, שלא הסברתי את משמעות המילה שפיים.

שפיים הם רבים של שפי. מה זה שפי?

שמונה פעמים מופיעה המילה שפיים בתנ"ך, וקשה למצוא מכנה משותף לכולן, ולכן יש מחלוקת בין הפרשנים על ההסבר למילה. הפירוש של רש"י הוא ששפיים הם יובלי מים (כלומר, ששפי הוא יובל מים). הפירוש הזה מתאים לפסוק מישעיהו שממנו נגזר שמו של הקיבוץ: "אֶפְתַּח עַל שְׁפָיִים נְהָרוֹת וּבְתוֹךְ בְּקָעוֹת מַעְיָנוֹת".

* "חדשות בן עזר"

ברכה של רונן נחושתן ליום הולדתי השישים

ברכה של חברי היקר רונן נחושתן ליום הולדתי השישים, בקבלת השבת באורטל:

פרשת ויגש

פרשת השבוע שלנו עוסקת ביוסף המתפייס עם אחיו ובאורי הייטנר החוגג היום שישים שנה.

יוסף פוגש את אחיו שמכרוהו לעבד במצרים ולמרות העוול הגדול שעשו לו, הוא בוחר להתפייס עימם ולהמשיך את דרכו עימם בשלום וכמשפחה.

אורי שחווה השנה החלטה קשה מנשוא של בחירה בתהליך לקראת הפרטה, תהליך שהוא שיברו של חלום גדול עבורו, בחר שלא בפעם הראשונה, להציב את אחדות אורטל ושלומה לפני הכל

בשני הסיפורים הללו של שני בעלי החלומות, ניתן למצוא הרבה מן המשותף.

אורי יקר לנו. הנער הנצחי. אורי שהערכים שירש בבית אבא ובתנועת הנוער מלווים אותו והוא בנאמנות ללא פשרות הולך לאורם. לעיתים בעיניים פקוחות ולעיתים באמונה עיוורת.

אורי, בגיל 60 ובצוק העיתים בחרת לחזור ולהיות חקלאי. להצמיח מבראשית ומן השורשים ולהתקרב אל הטבע,  וזאת לצד המשך הכתיבה, הלימוד, העשייה החברתית והתרבותית המבורכת, המרשימה והכל כך ערכית.

לא אאריך אורי מפאת הזמן והמקום, אבל מאד מאד מעריך ומוקיר.

אתה חבר ושותף וגם מורה,   ואני מאחל לך שיהיו בך הכוחות והאמונה להמשיך בשני ימי העבודה אליהם אתה קם בכל בוקר בשמחה ובאהבה.

ובקיצור. מזל טוב. בריאות, סיפוק ואושר.

דרשה לפרשת "ויגש" תשפ"ג

קבלת שבת 30.12.22

בקבלת השבת הקיבוצית, חגגנו את יום הולדתי השישים. היה מרגש מאוד.

זו הדרשה שנשאתי:

פרשת "ויגש" היא הפרשה האהובה עליי ביותר בתורה.

זאת, משתי סיבות. האחת היא שזו פרשה מקסימה, עם הסיפור המרגש על התוודעות יוסף לאחיו, בתום דרמה שנמשכה יותר משתי פרשות.

השניה, היא שזו פרשת הבר-מצווה שלי. בבר המצווה שלי, קראתי את כל הפרשה ואת ההפטרה. זה היה מחר לפני 47 שנים. כן, על פי תאריך עברי, היום אני בן שישים. לפי תאריך לועזי, מחרתיים, ביום ראשון 1.1.

העליה לתורה בבר המצווה היא אחד מאירועי השיא של חיי. פרשת "ויגש" וההפטרה, מלוות אותי כל חיי. אני נושא עמי שני מסרים, אחד מהפרשה ואחד מן ההפטרה.

מהפרשה אני לוקח את תפיסת המנהיגות. יהודה, הבן הרביעי במשפחה, שאף אחד לא בחר בו להנהיג אותה, מתגלה בשעת משבר קיומי במלוא תפארת מנהיגותו. הוא, אדם פשוט מארץ זרה ניגש מיוזמתו אל יוסף, האיש החזק בעולם, ומדבר עמו כשווה אל שווה, ודורש ממנו לשחרר את אחיו בנימין, שנתפר לו תיק בידי יוסף ושלטון מצרים. הוא מבקש לכלוא אותו במקום את אחיו. תקצר היריעה בדרשה קצרה לנתח את מנהיגותו. אך בקצרה – אין זו מנהיגות של שררה וכבוד, אלא של יוזמה, ראש גדול, אומץ, כושר שכנוע, אמירת אמת ונטילת אחריות מוחלטת. ולא בכדי – הוא הצליח במשימתו. יוסף נשבר והתוודע אל אחיו. יהודה הפך לשבט-ההנהגה של עם ישראל. על פי מדרש חז"ל, ים סוף נבקע רק כאשר נשיא שבט יהודה, נחשון בן עמינדב, קפץ למים שעה ששאר השבטים התחמקו. דוד, נער צעיר משבט יהודה, העז להתייצב מול גוליית הענק, החמוש מכף רגל ועד ראש, שעה שכל גיבורי החיל פחדו, וברוגטקה פשוטה פגע לו בול בפוני והיה למלך ישראל. ניכר בשניהם DNA המנהיגות של יהודה. זו תפיסת המנהיגות שבה אני דוגל ולאורה אני הולך.

ההפי-אנד של איחוד משפחת ישראל – יעקב ובניו עם יוסף, בעייתי במקצת. האיחוד היה בדרך של ירידה מן הארץ, למצרים. אפשר להבין את הירידה בשנות הרעב, אך הרעב נגמר והמשפחה, שהפכה לעם, נשארה במצרים, בארץ גושן, על סיר הבשר עד שירדה לעבדות הקשה.

התרופה באה בהפטרה, מפרק ל"ז ביחזקאל. יחזקאל מנבא את אחדות ישראל, אלא שהפעם בארץ ישראל, באמצעות עליה לארץ ישראל. במשכן נשיאי ישראל, באולם המרכזי, חקוקה כתובת ועליה שני פסוקים מן התנ"ך, חזונו של הנביא יחזקאל, שהוא ההפטרה של פרשת "ויגש". נשיא המדינה הוא סמל הממלכתיות הישראלית; הוא מגלם את ערכי המדינה וחזונה. כשפסוק חקוק על משכנו, הוא נועד לבטא את ייעודה של המדינה. אקרא את שני הפסוקים בניגון של ההפטרה, על פי טעמי המקרא, כפי שעשיתי לפני 47 שנים: "וְדַבֵּ֣ר אֲלֵיהֶ֗ם כֹּֽה־אָמַר֮ אֲדֹנָ֣י יְהוִה֒ הִנֵּ֨ה אֲנִ֤י לֹקֵ֙חַ֙ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מִבֵּ֥ין הַגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁ֣ר הָֽלְכוּ־שָׁ֑ם וְקִבַּצְתִּ֤י אֹתָם֙ מִסָּבִ֔יב וְהֵבֵאתִ֥י אוֹתָ֖ם אֶל־אַדְמָתָֽם׃ וְעָשִׂ֣יתִי אֹ֠תָם לְג֨וֹי אֶחָ֤ד בָּאָ֙רֶץ֙ בְּהָרֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וּמֶ֧לֶךְ אֶחָ֛ד יִֽהְיֶ֥ה לְכֻלָּ֖ם לְמֶ֑לֶךְ וְלֹ֤א יִֽהְיוּ עוֹד֙ לִשְׁנֵ֣י גוֹיִ֔ם וְלֹ֨א יֵחָ֥צוּ ע֛וֹד לִשְׁתֵּ֥י מַמְלָכ֖וֹת עֽוֹד". המסר של מי שקבעו זאת, הוא שהיעוד של מדינת ישראל הוא קיבוץ גלויות ואחדות ישראל. זה המסר השני שאני נושא עמי מבר המצווה שלי ועד היום.

ביום שלישי הקרוב, י' בטבת, ימלאו 150 שנה להולדתו של המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק. את קבלת השבת אנו מקדישים השבוע לביאליק. ביאליק כתב את אחד משירי השבת הקסומים והיפים ביותר, "שבת המלכה". נשיר עכשיו את השיר. שימו לב, שכל בית בשיר מתכתב עם בית אחד בפיוט "שלום עליכם", שבו פתחנו את קבלת השבת.

צרור הערות ‏28.12.22

* סחיט ולחיץ – למה נתניהו התקפל מול הדרישות ההזויות והקיצוניות של השותפות הקואליציונית? למה הוא נתן להן הרגשה שהוא חותר לקואליציה בכל מחיר ואילו הן עושות לו טובה שהן מוכנות להצטרף לממשלתו?

וכי הייתה להן חלופה אחרת? הן היו הולכות לממשלה עם יש עתיד? הן היו מובילות לסיבוב שישי והולכות לבחירות כמי שהכשילו הקמת ממשלת ימין על מלא מלא מלא?

לכל קואליציה יש מחיר, אבל אילו נתניהו היה חזק יותר, אילו ניחן בחוסן נפשי ומנהיגות אמת, יכול היה להקים קואליציה תוך תשלום פחות מחצי מהמחירים שהוא שילם (על חשבון כולנו, על חשבון עתידנו). אבל הוא סחיט ולחיץ, וזו התוצאה.

* הפעם זה לא יעבוד – נתניהו רגיל לרמות את כולם ולדעת שאיכשהו בסוף זה מסתדר. הנה, הוא חתם על הסכם קואליציוני המאשר לגזענים לרוץ לכנסת באמצעות שינוי חוק יסוד הכנסת, ומיד מודיע שיחוקק חוק חדש שיאסור על ריצה של גזענים לכנסת. הוא חותם על הסכמים המאפשרים פגיעה בלהט"ב ומודיע שיגן בגופו על זכויות הלהט"ב ואולי אף ייזום חוק להגנה עליהם.

נתניהו חושב שכולם מטומטמים, אבל האמת היא שעד היום זה עבד לו. כעת הוא ילמד שבן גביר וסמוטריץ' אינם ברק, מופז, גנץ, ציפי לבני, לפיד או כחלון. הם ערמומיים ונחושים לא פחות ממנו. להטוטיו של הקוסם לא יעבדו הפעם.

* קבינט המשתמטים – הבעיה בחברותו של השר המיועד גולדקנופף בקבינט המדיני-ביטחוני אינה חוסר ניסיונו. ניסיון אפשר לרכוש ויותר חשובים ממנו שכל-ישר ויכולת לימוד. ואילו שירת גולדקנופף בצה"ל כלוחם ואף כקצין זוטר, לא היה בכך ניסיון רלוונטי לסוג ההחלטות הנידונות בקבינט.

הבעיה היא אחרת לגמרי. היא מוסרית, ערכית (סליחה על הביטוי). היא נוגעת לערך (מחילה) שכמעט נשכח – דוגמה אישית (כפרה).

אדם שהשתמט משירות בצה"ל אינו ראוי, מבחינה מוסרית, לשרת בקבינט. חמור יותר, מדובר באדם המייצג ציבור שלם של משתמטים מצה"ל. וחמור אף יותר – מדובר באדם שנאבק למען ההשתמטות, מטיף להשתמטות ופועל להכרה פורמלית בצדקת השתמטות בחוק יסוד. אדם שאצלו ההשתמטות היא אידיאולוגיה, דרך חיים.

אדם כזה ראוי לשבת בפורום השולח את חיילי צה"ל אל הקרב, ואת חלקם – למותם בקרב?

ומה שחמור עוד יותר, זו העובדה שהוא אינו היחיד. בנוסף אליו גם בן גביר לא שירת יום אחד בצה"ל ואף לא בשירות לאומי, אלא רק התכתש כל חייו עם כוחות הביטחון. גם הוא יהיה חבר הקבינט ועוד בתפקיד השר לביטחון לאומי, שעל פי החוק החדש הוא גם מפכ"ל המשטרה בפועל.

ועוד יושבים בקבינט סמוטריץ' ודרעי שהשתמטו מצה"ל ובשלב מאוחר יחסית בחייהם זרקו איזו עצם של שירותונצ'יק מביך.

אלה שריך ישראל. קבינט השתמטות על-מלא.

* תומך טרור – ח"כ עמיחי אליהו מעוצמה כהניסטית, המיועד להיות השר למורשת, קרא להדיח את ראש העיר כפר קאסם בשל השתתפותו בהלוויית המחבל. "לא יתכן שראש עיר ייתן גיבוי למחבלים וימשיך לייצג את מדינת ישראל. אנחנו שוקדים על הצעת חוק שתמנע מתומכי טרור לקבל תמיכה מהמדינה. הגיע הזמן".

אכן, הגיע הזמן. ואני רק שאלה – מה דינו של שר בישראל, שתלה בסלון ביתו תמונה גדולה של ארכי-מחבל, רוצח-המונים, ועליה כתובת המפארת את הטבח שביצע ומציגה אותו כגאולת עם ישראל?

* שבועת הרופאים – רופאים שישבעו שבועת סטרוק, יהיה פטורים משבועת היפוקרטס.

* יישובים דתיים לאומיים – איפה הבעיה? – הביקורת הציבורית המוטחת באורית סטרוק מוצדקת. היא מעלה רעיונות קיצוניים, פנאטיים, קנאיים, והמחשבה על כך שהיא עומדת להיות שרה בישראל, ולא הקיצונית והמסוכנת ביותר בין השרים, מעוררת פלצות.

אך בנושא אחד הביקורת כלפיה אינה מוצדקת. האמירה שלה בעד הקמת יישובים ייעודיים לציבור הדתי-לאומי. כמובן מיד זה הופך ל"לציבור הדתי-לאומי בלבד" ומוצג כאפליה, כאי נכונות לקלוט אחרים וכו'.

מה חדש בהצעתה? מראשית ההתיישבות הציונית קמו יישובים דתיים-לאומיים. כאלה הם כל קיבוצי הקיבוץ הדתי. כאלה הם כל מושבי הפועל המזרחי. ההתיישבות הדתית-לאומית פרוסה לאורכה ורוחבה של ישראל, לאורך גבולותיה, מצפון הגולן ועד גבול עזה והנגב.

ויש הרבה יותר יישובים חילוניים. הקיבוצים, המושבים. הרבה יותר. נכון שהמגדיר אותם אינו החילוניות, כי למעשה החילוניות היא הגדרה על דרך השלילה של מי שאינו דתי. אלה יישובים ציוניים, רובם סוציאליסטיים, כמעט כולם משתייכים לזרם אידיאולוגי ופוליטי זה או אחר.

יישובים כפריים קהילתיים שונים במהותם מהעיר או המועצה המקומית. מדובר בקהילה, שקמה על בסיס מכנה משותף, אורח חיים משותף, אידיאולוגיה משותפת, תרבות משותפת, חינוך משותף. מי שיוצא נגד ההגדרה של סטרוק ובוחן אותה על דרך השלילה כ"יישוב מפלה שסגור בפני חילונים וחרדים", שולל למעשה את כל מפעל ההתיישבות הכפרי קהילתי בישראל, כלומר את תולדות ההתיישבות הציונית.

אני מאמין שהבשורה החברתית והרעיונית הגדולה ביותר לימינו, הוא החיבור בין חילונים ודתיים, ונושאי הבשורה הם היישובים המשלבים של חילונים ודתיים. אני חבר במנהלת רמת טראמפ שהיא יישוב כזה. זה אתגר חברתי ואידיאולוגי לא פשוט, אך מרתק ונפלא. ודוק – אין המדובר ביישוב עירוני שחיים בו גם חילונים ודתיים. אין כל רבותא ביישוב כזה. מדובר בקהילה אחת, בחיים משותפים, בתרבות משותפת, בחינוך משותף, באידיאולוגיה של חיים משותפים. רמ"ט אינו היישוב ה"דתילוני" היחיד, עוד יישובים כאלה קמו בשנים האחרונות או הפכו לכאלה (נטור, מיטל, שלפים, אשחר, כרם שלום, נופי פרת ועוד), וזו הבשורה הגדולה ביותר לחברה הישראלית.

הדרך לקדם את הבשורה הזאת אינה בדה-לגיטימציה ליישובים דתיים או ליישובים חילוניים ובטח לא באיסור, חלילה, על הקמת יישובים כאלה (איסור כזה הוא טוטליטרי), אלא על דרך החיוב, בעידוד הקמת יישובים משלבים והפצת בשורתם.

* האחריות מחייבת – חובתו של הרמטכ"ל להתריע בפני איום ממשי על ביטחון מדינת ישראל. אלמלא עשה זאת, לא היה ראוי לתפקידו.

* המשתמטים נגד הרמטכ"לים – המטורללים שמחוקקים חקיקות בזק כדי לאפשר לפושע סדרתי לחזור למקום הפשע ולהיות שוב שר בממשלה, רוצים לחוקק חוק המאריך את הצינון, הארוך מידי בלאו הכי גם היום, של רמטכ"לים לפני כניסה לפוליטיקה, לחמש שנים.

משתמטים מצה"ל יהיו חברי קבינט ביטחוני, אך על אנשים שהקדישו את כל חייהם לביטחון המדינה, מערימים עוד ועוד קשיים. סמוטריץ' המשתמט איים להאריך את הצינון לעשר שנים. את החוק להארכה לחמש שנים הציג חבר בסיעתו של בן גביר, שלא שירת יום אחד בצה"ל או בשירות לאומי.

כל זאת כדי להלך אימים על הרמטכ"לים לבל יציגו עמדות מקצועיות כאשר הממשלה תפגע בעליל בביטחון המדינה, כפי שעומדת לעשות ממשלת הטירלול הרגרסיבי הנכנסת.

* להטיל קלון – אני מציע להטיל קלון על כל רמטכ"ל שפורש.

* גוש הבלתי מזדהות – מול הממשלה החדשה יתייצב גוש אופוזיציוני שיכלול את יש עתיד, המחנה הממלכתי, ישראל ביתנו ומפלגת העבודה.

המפלגות הערביות, רע"ם וחד"ש-תע"ל, אינן משתייכות לאחד משני הגושים. עמית סגל הגדיר אותן "גוש הבלתי מזדהות", כשמן של מדינות אסיה ואפריקה שלא היו חלק מהגוש הסובייטי ולא מגוש המערב, בשנות המלחמה הקרה. אגב, את הגוש הקימה דווקא מדינה אירופית – יוגוסלביה.

אצל רע"ם זו אידיאולוגיה – המפלגה שחרטה על דגלה את ההשתלבות במדינת ישראל, חותרת להיות שותפה בכל קואליציה. היא הייתה שמחה להיות בקואליציה הנוכחית, ובכל מקרה אינה רוצה לשרוף גשרים ולכן אינה אופוזיציה אמתית (למרות שרע"ם הצהירה שאינה חלק מהאופוזיציה, השבוע עבאס השתתף בישיבת ראשי האופוזיציה. מעניין איך הוא ינהג בהמשך הדרך).

חד"ש-תע"ל היא כמובן סיעה אופוזיציונית לכל ממשלה ישראלית, כפי שראינו בממשלה היוצאת, והיא תהיה אופוזיציה לוחמת גם לממשלה החדשה. אולם בכמה נושאי ליבה שבלב המחלוקת הציבורית, הם יתמכו בחקיקה אנטי ציונית שמובילה הממשלה. הם יתמכו בחוקים המעודדים השתמטות מצה"ל וכמובן שיתמכו בהתלהבות בהתנקשות המתוכננת בחוק השבות.

* שירות חשוב לדמוקרטיה הישראלית – בנט עושה שירות לאומי ממדרגה ראשונה – ניסיון הירואי לשבור את המערכת החזקה והמשפיעה ביותר בישראל, תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית, שהפילה ממשלה מצוינת. צריך להכות בהם בכיס ולשבור אותם. אבל אני מקווה שבנט לא יסתפק בדגי הרקק, אלא ילך על הכרישים. אמנם הוא אינו יכול ללכת על אלה שמסתתרים מאחורי החסינות, אבל את יאיר נתניהו הג'ורה, ראש וראשון למסיתים, למעלילים, לשקרנים ולמשמיצים, יש להכות בתביעות של מיליונים. אני מקווה שבעקבות הדוגמה האישית של בנט, נפגעים נוספים של התעשיה יתבעו תביעות אישיות את הנשאים. צריך לשבור אותם. לרסק אותם. לרמוס אותם. אין שירות חשוב יותר לדמוקרטיה הישראלית.

* מכרז לתפקיד התליין – המעי הגס של "המשפחה" יאיר נתניהו הג'ורה, כותב על חוקרי המשטרה ואנשי הפרקליטות שכתוצאה מחקירה יסודית ועל סמך ראיות הביאו להגשת כתבי אישום חמורים נגד אביו, שהם בוגדים (!) ומסביר שהעונש שיש להשית עליהם אינו כלא… כלומר מוות.

ונשאלת השאלה – מי ישפוט אותם, יגזור את דינם ויבצע את פסק הדין? מערכת המשפח הרקובה והמושחתת המופעלת בידי הקרן החד"שה להשמדת ישראל, ואינה אלא סניף של מרצ? ודאי שלא.

התובע והשופט הוא יאיר נתניהו. ודברי ההסתה כמוהם כמכרז לתפקיד המוציא לפועל.

* תמצית הביביזם – ההגדרה של יאיר נתניהו את משטרת ישראל והפרקליטות – בוגדים, בשל החקירות וכתבי האישום נגד נתניהו, היא תמצית הביביזם. עקרון היסוד של הביביזם הוא "המדינה זה אני", כלומר המדינה היא נתניהו. נתניהו הוא החוק, לכן הוא אינו יכול לעבור על החוק. אם הוא עובר על החוק – העבירה שעבר היא החוק החדש. מי שחוקר את נתניהו או מגיש נגדו כתב אישום, פועל נגד המדינה, כי נתניהו הוא המדינה, ולכן הוא בוגד, הראוי לעונש מוות.

* התאבדות אופי – יאיר נתניהו, המסית לרצח חוקרי משטרה ואנשי הפרקליטות, מתבכיין שעושים לו "רצח אופי".

זה לא רצח אופי. זאת התאבדות אופי.

* מפי הגבורה – גם אחרי "הסתייגותו" הרפה של נתניהו, המוסתים מבינים שבנו דיבר "מפי הגבורה".

* איך הוא עוד לא נחקר? – האם חוק החסינות חל גם על בנים-של? איך זה שיאיר נתניהו לא נחקר על הסתה לרצח?

* # אני תומך בטרור – בשעות האחרונות מתרוצץ האשטאג של אנשי שמאל רדיקלי: "# אני ישראל פריי". כל זאת למה? כי משטרת הדיקטטורה (אגב, של ממשלת לפיד ושר הבט"פ עומר בר לב) עצרה עיתונאי שהביע את עמדותיו. והם מחממים את עצמם בתיאורי הדיקטטורה, סתימת הפיות בלה בלה בלה.

אז הבה נעשה סדר. הנ"ל לא נעצר בשל דברים שכתב, אלא כיוון שחמש פעמים זומן לחקירה וסירב להגיע אליה. הוא הוזמן לחקירה בחשד להסתה ולהמרדה, לאחר שביטא פעמים מספר תמיכה נלהבת ובלתי מסויגת בטרור ועודד רצח ישראלים.

ולכן, מי שכותב "# אני ישראל פריי" כאילו כתב: "# אני תומך בטרור ומעודד רצח ישראלים".

* עוול היסטורי – צפיתי אמש בשני הפרקים הראשונים של הסדרה "קרתגו". מבחינה קולנועית יש לי רק שבחים – עלילה יפה ומותחת, משחק משובח, הומור טוב.

אבל הסדרה מתיימרת ליותר מכך, להביא סיפור היסטורי. לא תעודה, אבל עלילה היסטורית. ככזאת, היא רחוקה מאוד מיומרתה.

תרומתה היא בעצם ההעלאה לתודעה הציבורית את עובדת הגלייתם של אסירי המחתרות בתקופת המנדט הבריטי למחנות מעצר באפריקה. אולם כל העלילה מבוססת על תמונה מופרכת מבחינה היסטורית, על פיה הבריטים הושיבו באותם מחנות מעצר, אלה לצד אלה ואפילו ללא הפרדה את אסירי המחתרות היהודים עם שבויים נאצים. אין לכך שחר. הבריטים לא היו עד כדי טיפשים.

גם ההצגה באורך שלילי מאוד וגרוטסקי את אנשי אצ"ל ולח"י ובעיקר מפקדיהם רחוקה מן המציאות ועושה להם עוול.

אבי היה בית"רי וחבר אצ"ל, ובביתנו היה ארון ספרים רוויזיוניסטי מכובד. משחר ילדותי הייתי תולעת ספרים ונמשכתי להיסטוריה, וקראתי בשקיקה את הספרים הללו. שלושה ספרים המתארים את ההגליה, החיים בשבי באפריקה, הבריחות ההרואיות מן המעצר והחזרה לארץ עם הקמת המדינה נחרטו היטב בזיכרוני.

שני ספרים הם של יוסף ויניצקי נץ, הסופר העיתונאי והפיליטוניסט הרוויזיוניסט, שנעצר והוגלה לאריתריאה, קניה וסודן, למרות שלא היה חבר בארגון מחתרת, אלא בשל כתיבתו האנטי בריטית (היחיד שהוגלה אף שלא היה חבר מחתרת). הספרים הם יומניו, מן הגירוש ועד השיבה. הראשון נקרא "מאתים חמישים ואחד" – מספר הגולים בגירוש הראשון, והשני "משבי לשבות". ספר נוסף הוא של מפקד האצ"ל יעקב מרידור "ארוכה הדרך לחירות", שבו תיאר את בריחתו מן המעצר, בניסיון הבריחה השמיני!

מלבד הבריחות ההרואיות, ריתקו אותי החיים במעצר. בניגוד להצגת הכולאים הבריטיים כסדיסטים אלימים שמתעללים באסירים ב"קרתגו", השובים הבריטיים התנהגו בהגינות ובכבוד לאסירי המחתרת. למעשה, האסירים ניהלו את חייהם באופן אוטונומי. הם הפעילו חיי תרבות, השכלה, ספורט, עיתונאות ופוליטיקה.

אף שכמה מן הגולים הגיעו לתפקידים הבכירים ביותר במדינת ישראל – ראש ממשלה (שמיר), נשיא בית המשפט העליון (מאיר שמגר), שרים בממשלה (שר המשפטים שמואל תמיר ושר הכלכלה יעקב מרידור) וחברי כנסת (איתן לבני ואליהו מרידור, אבותיהם של ציפי לבני ודן מרידור), סיפור ההגליה לאפריקה אינו מוכר לציבור הרחב. הסדרה העלתה את הסיפור הנשכח מתהום הנשיה, וחבל שבאופן כל כך רחוק מן המציאות.

* שתי קדנציות – גיורא זלץ, ראש המועצה האזורית גליל עליון, הודיע בתום שתי קדנציות שלא ירוץ לקדנציה שלישית. כך ראוי שינהגו כולם. כולל ראש העיר העברית הראשונה, המכהן בתפקידו עוד מהמילניום הקודם.

* הרב דרוקמן זצ"ל – על אף המחלוקת הפוליטית עם הציונות הדתית והביקורת החריפה שלי כלפיה, בעיקר בשנה האחרונה, אני אוהב ומעריץ את הציונות הדתית (לא את המפלגה הנושאת את השם הזה) על פועלה הציוני לאורך עשרות שנים, והחיבור של תורה ועבודה, תורה וצבא, תורה והתיישבות, תורה והשכלה, תורה ומדע. חתן פרס ישראל הרב חיים דרוקמן זצ"ל, שהלך ביום ראשון לעולמו, הוא ממובילי הציונות הדתית, מעצבי דרכה ומסמליה לאורך שבעים השנים האחרונות.

לצערי, הסחף וההקצנה בציונות הדתית בשנים האחרונות פקדה גם אותו. בכהונתו בכנסת ה-11 כמנהיג "מורשה", הוא נמנה עם המחרימים את "הרב" כהנא שר"י ותמך בחוק נגד הגזענות ובחוק שמנע מגזענים ככהנא להתמודד לכנסת. והנה, בשנים האחרונות הוא נתן את ידו לחיבור של הציונות הדתית ולפני כן של הבית היהודי עם עוצמה כהניסטית.

לפני שבועות אחדים פרסמתי מאמר נגד ביטול סעיף הנכד, ובו טענתי שיש להכיר בכל העולים מחבר המדינות כיהודים, והוספתי שהנס הגדול של תחיית יהדות בריה"מ לשעבר היא ההוכחה הניצחת ש"נצח ישראל לא ישקר". לאחר פרסום המאמר סיפר לי איתן סט, שהיה מראשי "נתיב" לאורך שנים, שבשנים ששירת ב"נתיב", המדיניות הייתה הכרה בכל העולים כיהודים, בלי לבדוק בציציותיהם. והוסיף, שהדמות הרבנית ב"נתיב", שנתנה לכך את הגושפנקא הדתית, הייתה "חיימקה". "אתה יודע מיהו חיימק'ה?", שאל אותי איתן ואישר את תשובתי – הרב חיים דרוקמן.

כאשר אריק שרון רצה לקדם גיור המוני של העולים מחבר המדינות שאינם מוכרים בידי הרבנות כיהודים, הוא מינה את הרב דרוקמן לראש מערך הגיור. הגיור של הרב דרוקמן היה כמובן אורתודוקסי, אבל גישתו הייתה מקלה ופתוחה. ולכן, הרבנות החרדית פסלה גיורים שלו (אגב, מעשה המנוגד בעליל להלכה, שאותה הם מקיימים באופן סלקטיבי). דווקא לכן, הצטערתי מאוד, שאחת הפעולות האחרונות בחייו הייתה חתימה על מכתב הקורא לביטול סעיף הנכד.

בראיון האחרון עמו, לפני שבועות אחדים, נשאל הרב דרוקמן על פרשיית התלונות נגד הרב טאו. דרוקמן השיב שיש לחקור את החשדות עד תום. לכאורה, זה מובן מאליו. אך ממש לא. בציבור החרד"לי יש זרמים המתנגדים לעצם החקירה, כי לא יעלה על הדעת שרב גדול כמו וכו' וכו' וכו'. הייתה חשיבות רבה לכך שהרב דרוקמן, המקובל על כל הזרמים בציונות הדתית, מן הליברלית ועד החרד"לית, הביע עמדה נחרצת כל כך.

יהי זכרו ברוך!

* מספר 2 – תיקון טעות לכתבה על הרב דרוקמן בוויינט – כפי שנכתב בכתבה, הרב דרוקמן היה מועמד מספר 2 ברשימת המפד"ל לכנסת התשיעית (1977). בניגוד לנאמר בכתבה, מס' 1 לא היה זבולון המר אלא יוסף בורג.

* מפגש היסטורי – מתוך ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה":

פגישתם הראשונה של יהודה וחנן פורת התרחשה בביתו של הרב חיים דרוקמן, בה הוחלט על הקמת גוש אמונים. במהלך השנים זכתה הפגישה למעמד מיתי בציונות הדתית, רגע הרֵאשית של המהפכה הגדולה. נוכחותו של יהודה העניקה למייסדי גוש אמונים את הזיקה לכלל-ישראליות, ואפשרה להם לראות עצמם כממשיכי דרכה של תנועת העבודה ביישוב ארץ ישראל. הסנדלים והדובון, תיק שכל ושפם – סממנים חיצונים אופייניים לקיבוצניק וחניך תנועת הנוער, נעשו לסמליו של דור הכיפות הסרוגות.

למעשה הגיע יהודה לפגישה שנערכה ב-8 בינואר 1974במקרה. יהודה ושותפו למאבק נגד הנסיגה, מוישיק גורליק, נסעו לכמה פגישות בדרום הארץ. גורליק היה דמות דומיננטית במושב רמת מגשימים ובתנועת ההתיישבות הדתית בגולן בכלל. הוא היה איש משק וכספים ומתכנן התיישבות בחטיבה להתיישבות של הסוכנות. בדרכם חזרה לגולן התנצל גורליק שעליו להשתתף בישיבה במרכז שפירא, ותהה איפה ירצה יהודה לחכות בינתיים. יהודה ביקש להצטרף. גורליק חזר וטען שזו פגישה של החבר'ה שלהם בנושאים פוליטיים, ולמיטב זכרונו, הבטיח יהודה לשתוק במהלכה.

בפתח הישיבה אמר הרב דרוקמן, המארח: "נפתח בדבר תורה". הייתה זו הפעם הראשונה שיהודה נתקל במושג. הוא זוכר כיצד הרב דרוקמן פתח ב"רבי אלעזר הקפר היה אומר…" והמשיך במצוות הנוגעות ליישוב הארץ. לאחר מכן הוקדש הזמן לעניינים פנימיים של המפד"ל, אך בפגישה השתתפו גם נציגי גרעין שכם, לימים אלון מורה, מנחם פליכס ובני קצובר וכן חנן פורת, ואלה הרחיבו בנושאים של התיישבות. כשהישיבה עמדה לפני סיומה, אזר יהודה אומץ וביקש את רשות הדיבור. הוא סיפר למשתתפים שבכפר דבוריה ברמת הגולן התגלה משקוף שעליו כתוב: "זה בית מדרשו של רבי אלעזר הקפר". עובדה זו גרמה התרגשות רבה לנאספים, אך יהודה הוסיף: "מכל מה שדיברתם לא ייצא כלום, אם לא יהיה בנאדם אחד עם רכב שייסע ויתחיל לעבוד". כעבור ימים אחדים אישרה אספת קיבוץ כפר עציון לחנן פורת להתחיל בעבודה והקצתה לו רכב מטעם הקיבוץ".

* להפתעתי גיליתי ששמו של הרב דרוקמן נשמט בטעות ממפתח השמות בספר.

          * ביד הלשון

בני יהודה – בני יהודה ת"א, קבוצת הכדורגל של שכונת התקווה, שזכתה פעם אחת באליפות המדינה וארבע פעמים בגביע המדינה, נקראת כך, כיוון שההחלטה על הקמתה התקבלה בשבת פרשת "ויגש", השבת הקרובה, לפני 86 שנים. הפרשה נפתחת במילים "ויגש אליו יהודה".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏18.12.22

* הדרך השלישית במשפט – מאז שנות התשעים, עוד לפני שזה היה בון-טון, אני מבקר בחריפות את האקטיביזם השיפוטי ואת המשפטיזציה של המדינה. תמכתי בחלק ניכר מרעיונותיו של שר המשפטים לשעבר דניאל פרידמן והזדהיתי עם מרבית רעיונותיה של פרופ' רות גביזון ז"ל. ולצד זאת, אני מתנגד בתוקף למתקפות המרושעות על מערכת המשפט ולניסיון לשנות את אופי המשטר באמצעות הכפפת הרשות השופטת לרצון המנהיג, שזאת המשמעות האמתית של המהפכה שזוממים לוין, רוטמן, אמסלם, סמוטריץ' ושות'. הביקורת שלי על האקטיביזם, מעולם לא נגעה למישור הפלילי. בנושא המלחמה בשחיתות אני קיצוני מאוד, מאמין ב"ייקוב הדין את ההר" וכמובן שאני דוחה מכל וכל את תאוריות הקונספירציה המטורללות על "מדינת עומק" ש"תופרת תיקים" וכל הבבל"ת הזה.

לצערי, כמעט ואיני נתקל בשותפים לתפיסתי. הדיון הציבורי הוא דיכוטומי – או שאתה בעד מערכת המשפט ואז אתה חייב לראותה כמושלמת ולדחות כל ביקורת עליה ולתמוך באקטיביזם שיפוטי ו"מלוא כל הארץ משפט" ו"הכל שפיט", או שאתה נגדה ואז היא "הדיקטטורה המשפטית של אהרון ברק שתפס את השלטון בכוח ומדינת עומק… תפירת תיקים… בלה בלה בלה".

לכן, שמחתי מאוד למקרא מאמרו המצוין של המשנה ליועמ"ש לשעבר רז נזרי ב"ידיעות אחרונות", ולא רק כיוון שהוא מאמר משובח, בנוי לתלפיות, אלא גם כיוון שהוא מייצג את הדרך השלישית במשפט; הדרך האחראית והמאוזנת, שגם אני דוגל בה. הוא יצא נגד המהלכים הרבולוציוניים שנרקמים כלפי מערכת המשפט, אך הוא בפירוש הביע תמיכה בשינויים אבולוציוניים שייעשו בהידברות והסכמה בין הרשויות. הוא יצא בחריפות נגד ההתקפות המרושעות על מערכת המשפט (ובמיוחד נגד המתקפה הברוטלית והשקרית על ליאת בן ארי ובני משפחתה), אך כתב בפירוש שגם בית המשפט העליון תרם לשחיקה במעמדו הציבורי.

נזרי שותף לביקורת על האקטיביזם השיפוטי ואף השתמש באותן דוגמאות שאני נוהג לתת (ההחלטות נגד חוק טל וההתערבות בחקיקה בנושא השתמטות חרדים והצבעת היחיד האקטיביסטית של אדמונד לוי לביטול ההתנתקות – שני מקרים שבהם אני תומך פוליטית בעמדת השופטים בנושא גיוס חרדים ובהתנגדות להתנתקות, אך מתנגד להתערבות בג"ץ בנושאים אלה). ומצד שני הוא תומך ביכולת של בית המשפט העליון לבטל חוקים ובעיגונה המפורש בחקיקת יסוד של הכנסת. ומצד שלישי, הוא תומך גם בפסקת התגברות ברוב מיוחד.

ההצעות שלו דומות מאוד להצעה שאני מציג כבר שנים רבות, בדבר חקיקת חוק יסוד החקיקה, בהידברות בין הרשויות. מתוך מאמרו: "מערכת היחסים בין הרשות השופטת והרשות המחוקקת בישראל צולעת וזקוקה בדחיפות להסדרה חקיקתית כוללת. חיוני שזה ייעשה באמצעות חוק יסוד: חקיקה, שבצד קביעת המדרג החקיקתי של חוקי יסוד, חוקים רגילים, תקנות וכו', יסדיר הן את סמכות בג"ץ לביקורת שיפוטית על חוקים והן את סמכות הכנסת להתגבר על כך במקרים מתאימים. אין להקל ראש בחשיבות קביעה של הכנסת כי לבג"ץ יש סמכות לפסול חוקים… ראוי שייקבע רוב מיוחד של שופטים כדי לפסול חוקים. במערכת יחסים ראויה בין רשויות לא נכון לפסול חוק שנחקק על ידי נציגי הריבון על חודו של קול. בהצעת חוק שהכנו בשעתו דובר על תשעה שופטים לפחות עם רוב של שני שלישים; באותה מידה, ראוי שיהיה גם רוב מיוחד של ח"כים ככל שמבקשים להתגבר על פסיקה כזו, ורוב מינימלי של 61 שיש בהגדרה לכל קואליציה, לא מספיק לכך. עמדתי בהקשר זה הייתה ועודנה כי רוב של 65 לפחות מתאים וריאלי כמשקף הסכמה רחבה יחסית. לדעתי, זהו המהלך החשוב ביותר שיש לעשותו בהקדם תוך שיח מכבד בין הרשויות". ההבדל בין הצעתו להצעתי, הוא שהצעתי המקורית הייתה להתגברות ברוב של 2/3 מהכנסת, קרי 80 ח"כים, במקביל לדרישה ל-2/3 מן השופטים. במהלך השנים השתכנעתי שמדובר ברוב שכמעט בלתי אפשרי להשיגו, ולכן אני תומך היום בפסקת התגברות ברוב של 70 ח"כים. הרוב שנזרי מציע קטן מדי, אם כי עדיף על ההצעות להתגברות אוטומטית של 61 החברים בכל קואליציה.

נקודה חשובה שנזרי התעלם ממנה, היא שהבעיה אינה רק בין הרשות המחוקקת והשופטת אלא בין שלוש הרשויות, גם המבצעת. הכנסת חלשה מאוד, וחולשתה היא בעיקר מול הממשלה השולטת בה, למעשה. היא שלטה בה מאז קום המדינה, אך הדבר החריף בשנות שלטונו של נתניהו. ולכן, יש להתנגד לכל ההצעות שנועדו להכפיף את הרשות השופטת לרשות המחוקקת, כי המשמעות האמתית היא הכפפתה לממשלה ובעצם לראש הממשלה, וזה איום של ממש על הדמוקרטיה.

נקודה נוספת שנזרי התעלם ממנה היא הפיל שבחדר – שאין כאן מחלוקת לשם שמים, אלא העוינות נגד מערכת המשפט נובעת במידה רבה מכך שראש הממשלה המיועד הוא נאשם בפלילים. עובדה זו מקשה מאוד על היכולת לשיח ענייני בין הרשויות על האיזונים והבלמים ביניהן. הבעיה החלה עוד בממשלת אולמרט. שר המשפטים פרידמן הציע הצעות חשובות מאוד לרפורמה במערכת המשפטית, אך כיוון שראש הממשלה היה מעורב בפלילים (עדין בגדר חשוד, הוא עוד לא נאשם אז), היכולת לקיים דיון ענייני הפכה לכמעט בלתי אפשרית.

* מצביא המלחמה בשחיתות – אחת הרפורמות הרצויות במערכת המשפט היא פיצול תפקיד היועמ"ש והוצאה ממנו את התביעה הכללית. גדעון סער יזם רפורמה כזו, והחתים את כל המועמדים לתפקיד היועמ"ש, כולל בהרב מיארה, על הצהרה שהם מקבלים עליהם מראש את השינוי. למרבה הצער, בשל נפילת הממשלה, המהלך לא הושלם.

יש מקום לתובע כללי עצמאי, שאינו מתחכך ביום יום עם ראש הממשלה והשרים, עובדה שכמעט בלתי אנושי שלא תשפיע על שיקול דעתו ותגרום לו לפסוק לקולא. התובע הכללי צריך להיות מצביא המלחמה בשחיתות הציבורית, וכדי שיהיה עצמאי באמת, יש לנתקו מהחיכוך התמידי עם מוקדי הכוח השלטוניים.

כדי להבטיח את עצמאותו של התובע הכללי, אסור שבחירתו תיעשה בידי הממשלה, אלא בידי ועדת איתור בראשות שופט עליון בדימוס. שר המשפטים ייצג בה את הממשלה.

חוששני שאת רעיון הפיצול, שנועד להגן על טוהר המידות וניקיון הכפיים במערכת, מובילים יריב לוין וחבריו בהפוך על הפוך, במטרה למנות תובע-מטעם, שימונה בידי הממשלה ויהיה תלוי בה. המטרה שלהם היא למנות בובה שתפעל לביטול משפט נתניהו.

* קיצור תולדות חוקי הפיצול – עד ראשית שנות התשעים, לא הייתה מניעה לח"כ לפרוש מסיעתו. מקובל היה, שח"כ העושה זאת, פועל מסיבות ענייניות ואידיאולוגיות, תוך נכונות לשלם מחיר אישי. כך, למשל, גאולה כהן ומשה שמיר שפרשו מן הליכוד בעקבות ההחלטה על הנסיגה מסיני ועקירת היישובים בחבל ימית ומרחב שלמה ועל האוטונומיה ביש"ע, בהסכם השלום עם מצרים. הכל הבינו שפרישתם נובעת מדבקות באמונתם ובאידיאולוגיה שלהם וכיבדו אותם על כך. כך גם פרישתו של יוסי שריד ממפלגת העבודה לאחר הקמת ממשלת האחדות עם הליכוד ב-1984. שריד הבהיר שכיו"ר מטה ההסברה של המערך הוא התחייב שוב ושוב שלא תקום ממשלת אחדות לה הוא התנגד בכל לבו, ושאין הוא יכול לתת ידו לממשלה החדשה. לא הייתה מחלוקת שהפרישה הזאת היא אידיאולוגית. לעומת זאת, פרישתו של משה דיין מהמערך מיד לאחר בחירות המהפך (1977) כדי להתמנות לשר החוץ בממשלת בגין, גונתה והוגדרה בפי רבים "זנות פוליטית". עיקר הביקורת לא הייתה על עצם ההצטרפות לממשלת בגין, אלא על כך שהוא לא החזיר את המנדט למפלגתו. הרי יכול היה להתפטר מהכנסת ולכהן בתפקיד. הביקורת הופנתה לדיין ולא לבגין, כי היה מקובל שאין המדובר בלכידת עריקים כדי לשנות את המפה הפוליטית. הניצחון של בגין היה חד-משמעי, והוא באמת רצה אישית את דיין בתפקיד בשל ניסיונו המדיני, מתוך הערכתו לכישוריו ובעיקר כדי להקהות את החששות בעולם מעליית הליכוד לשלטון, באמצעות המינוי של מי שהיה מקובל ואהוד בעולם.

לאחר הניצחון השני של הליכוד והקמת ממשלת בגין השניה, ב-1981, החל יו"ר האופוזיציה פרס לנהוג בשיטה המגונה של "לכידת עריקים" ממפלגות השלטון, בניסיון להפיל בדרך זו את הממשלה הנבחרת. בדרך זו הוא פיתה את הח"כים אמנון לין ויצחק פרץ מן הליכוד לערוק למערך. הסכר נפרץ בתרגיל המסריח ב-1990. בעוד הוא מכהן כמ"מ ראש הממשלה, ניסה פרס להפיל את הממשלה, בתרגיל מסריח בשיתוף עם ש"ס והמפלגות החרדיות. כחלק מאותו תרגיל, הוא לכד עריקים מן הליכוד. תחילה אברשה שריר ואח"כ יצחק מודעי, פנחס גולדשטיין ופסח גרופר מהליכוד. בסופו של דבר, המהלך הזה נכשל. בתגובה, הליכוד לכד את אפרים גור מן המערך. איש לא ניסה אפילו להציג את הפרישה (משני הצדדים) כבעלת רקע אידיאולוגי כלשהו. הייתה זו לכידה של ח"כים ממורמרים ממפלגותיהם תמורת הבטחת טופינים. התרגיל המסריח עורר מיאוס בציבור הישראלי. בעקבותיו, ב-1991 שונה החוק ונקבע שח"כ הפורש ממפלגתו ואינו מתפטר מן הכנסת לא יוכל להתמודד לכנסת הבאה ולא יוכל להתמנות לשום תפקיד בכנסת ובממשלה בכנסת הנוכחית. כדי להתפלג מן הסיעה ולהיות מוכרים כסיעה חדשה, יש צורך בפרישה של שליש מן הסיעה. היה זה שינוי שנוי במחלוקת. מצד אחד, הייתה תחושה של פגיעה בבחירה החופשית של הח"כים, שעלולה לפגוע דווקא במי שנאמנים למצפונם ולדרך המקורית של מפלגתם, כמו גאולה כהן ויוסי שריד. מצד שני, המיאוס מציד העריקים ומן האפשרות להפלת ממשלה נבחרת באמצעות גירוד ח"כים ממורמרים, פוגעת בדמוקרטיה ומעוותת את רצון הבוחר.

מאז, חלו בחוק מספר שינויים, כולם פרסונליים, שנועדו לאפשר תרגילים מסריחים נוסח פרס והם הובאו להצבעת בזק כדי לאפשר מהלכים ספציפיים. הראשון שעשה זאת היה נתניהו, ב-2009, בחוק שכונה "חוק מופז". נתניהו ניסה לפתות את מופז וקבוצה של ח"כים לפרוש מקדימה ולהצטרף לממשלתו. קדימה מנתה אז 28 ח"כים. הקבוצה שסומנה בקדימה מנתה 7 ח"כים. ולכן חוק היסוד שונה בהצבעת בזק לכזה שיאפשר התפלגות של סיעה בפרישה של 7 ח"כים. השינוי הזה הוגדר בידי נתניהו כ"חוק משילות".

כעבור ארבע שנים. כשליברמן חבר לנתניהו לקראת הבחירות, הם העבירו בכנסת שורה של חוקים. אחד מהם היה ביטול "חוק מופז", שבאותו רגע לא התאים פוליטית לנתניהו. החוקים האלה נקראו, איך לא – "חוקי משילות".

השינוי הבא נעשה אשתקד בידי הממשלה היוצאת, ביוזמת שר המשפטים גדעון סער. החוק קבע שמותר לארבעה ח"כים להתפצל מן הסיעה. גם כאן, ברור שהכוונה הייתה לעודד פילוג הליכוד, באמצעות פרישת ח"כים ממורמרים. החוק כונה "חוק פיצול הליכוד". וכעת שוב, במסגרת הצבעות הבזק טרם הקמת הממשלה, יבוטל חוק הפיצול. הסיבה היא חששו של נתניהו מפרישה של "קבוצת הארבעה" הממורמרים בסיעת הליכוד.

בעוד השינוי בחוק היסוד ב-1991, לאחר התרגיל המסריח, היה ענייני, מתוך שיקול דעת ובהסכמה רחבה, כל השינויים הבאים היו קוניוקטורליים – שינוי חוקי יסוד מתוך שיקול רגעי של מה טוב למפלגה שלי כעת, ותוך הבנה שאם בעוד שנה האינטרס יהיה הפוך, נוכל שוב להפוך את החוק. זו זילות של חוקי יסוד.

העצוב מכל, הוא שכמעט בלתי אפשרי אפילו לדמיין היום, צעד כמו זה של 1991, של דיון ענייני אוביקטיבי בשאלה מה נכון וראוי לדמוקרטיה הישראלית וחקיקה כזאת בהסכמה רחבה.

* דרישות לגיטימיות – ברשימת הדרישות של המפלגות החרדיות יש דרישות בלתי נסבלות, המנוגדות בתכלית לאינטרס הלאומי ולחזון הציוני, כמו בנושאי ההשתמטות מגיוס, ההתנקשות בחוק השבות, הפגיעה בגיור, הנצחת הבערות ומימונה בידי משלם המסים הישראלי ועוד.

אך אין לשלול אפריורי כל דרישה וציפיה שלהם. דווקא מה שנראה כדרישה ההזויה ביותר, היא בעיניי לגיטימית ואף רצויה. כוונתי לנושא החשמל בשבת. רגע, אל תקפצו. ודאי שאסור לפגוע כהוא זה באספקת החשמל בשבת. ולא תהיה כל פגיעה כזאת בממשלה החדשה ולא באף ממשלה. אבל הדרישה של החרדים אחרת – למתן פתרונות טכנולוגיים שיאפשרו צמצום עבודה בשבת באמצעות אספקת החשמל באגירת אנרגיה. איני יודע מה ההיתכנות המעשית והכלכלית של הדרישה הזאת, אך בעיניי היא לא רק לגיטימית אלא אף רצויה. אם ניתן לצמצם עבודה בשבת מבלי לפגוע באספקת החשמל – זה יהיה טוב לכולם.

וכך גם בנושא הקצאת שטח לחופים נפרדים. הרי גם לחרדים זכות לרחוץ בים, באופן שמתאים לאורח חייהם. אין לאפשר הפיכת חופים מוכרזים המשרתים את כלל הציבור לחופים נפרדים. אבל ניתן להכשיר חופי רחצה נוספים, שיהיו חופים בהפרדה. למה לא?

* שר החינוך אמיר חצרוני – מינוי בן גביר לשר לביטחון לאומי, סביר כמו מינוי אמיר חצרוני לשר החינוך.

* בעל ניסיון – הטענה שבן גביר לא מתאים לתפקידו כי אין לו ניסיון בענייני משטרה אינה נכונה. למעטים יש ניסיון כמו שלו. מנעוריו ועד עתה הוא מתעמת עם המשטרה והוא גם מכיר היטב את האזיקים (מבפנים) ואת תאי המעצר (מבפנים).

* הזוג המוזר – לא היו ימים טובים לעוכרי ישראל האנטי ציונים כימים אלה, שבהם לכהניזם הייתה עדנה ופרחח כהניסט עומד להיות שר בכיר וחבר בקבינט. הנה, הם חוגגים, תמיד אמרנו שהציונות היא גזענות ועובדה, ישראל מינתה גזען לשר לביטחון לאומי. "בן גביר הוא הציונות", חוגג גדעון לוי בכותרת מאמרו ובמשפט הזה גם נפתח המאמר, ואם מישהו לא הבין את המסר, הוא כותב בהמשך ש"בן גביר הוא הציונות והציונות היא בן גביר". ולאורך המאמר הוא מפרט את "פשעי הציונות", "משחר ימיה של הציונות" כשהציונות חרטה על דגלה את כיבוש העבודה, דרך "הנישול הציוני" בשנות העשרים של המאה שעבר והלאה במלחמת השחרור ועד היום. והמסר שלו – בן גוריון הוא בן גביר, יגאל אלון הוא בן גביר. ואילו אריק שרון הוא ברוך גולדשטיין. וכמובן "נכבה", "טיהור אתני", "אקיבוש", "עליונות יהודית", "אפרטהייד" וכל הלקסיקון שבו התועמלנים האנטי ישראליים נוהגים להגדיר את ישראל ואת הציונות – הנה, הציונות היא כהניסטית. "משחר ימיה הציונות מדברת ובעיקר פועלת — ועוד איך פועלת — בן גבירית".

פותח הכהניסט את העיתון לאנשים חושבים, וקורא שהם חושבים שהוא בן גוריון ויגאל אלון ושתורת הגזע הנתעבת שלו היא הציונות. נו, גדעון לוי עשה לו את היום ואת השבוע. אין לו בעלי ברית טובים יותר מגדעון לוי וחבריו האנטי ישראליים. יושב לו המחבל, רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין בגיהינום וחוגג – כתוב עליו שהוא אריק שרון.

שוב ושוב אנו נוכחים שחוק הרדיקלים השלובים פועל היטב.

כציוני וכפטריוט ישראלי, אני רואה בשמאלימין הרדיקלי, בלוי&בן גביר ושות' איום על הציונות ועל מדינת ישראל. כפי שאני מתעב את בן גביר, כך אני מתעב את גדעון לוי. כפי שאני סולד מגדעון לוי כך אני סולד מבן גביר.

אם בן גביר יתפוס חלילה את השלטון, אך טבעי שימנה את גדעון לוי לשר התעמולה.

הזוג המוזר. צמד המהרסים והמחריבים.

* חוק מושחת ומשחית – המשנה ליועמ"שית: "חוק דרעי פרסונלי, עדיף להחיל מהכנסת הבאה". עדיף לא להחיל אותו אף פעם. חוק מושחת ומשחית.

* תורה ועבודה – לאחרונה, מתחתי ביקורת חריפה על הציונות הדתית, בשל בחירותיה הפוליטיות. איני מסוגל להבין את הדבקות שלהם בנתניהו. אני סולד מהיסחפותם למסע ההסתה והשקרים נגד בנט, בשר מבשרם, ראש הממשלה הראשון מן הציונות הדתית, מי שהשלים את המהפכה של מעבר מתפקיד משגיח הכשרות לתפקיד נהג הקטר. בנט עמד בנחישות על העמדות המדיניות והזהותיות של הציונות הדתית, ונרדף על לא עוול בכפו, אך ורק כיוון שהיה ראש הממשלה, תפקיד השמור בטאבו לנתניהו; על כסאו לא ישב זר ולא ינחלו עוד אחרים את כבודו. כך גם הרדיפה המכוערת את רוני אלשייך, מטובי בניה של הציונות הדתית, אך ורק כיוון שכמפכ"ל המשטרה נאמנותו הייתה למדינת ישראל, לחוק ולמשטרה ולא למי שמינה אותו, כשלהוותנו הייתה סתירה מניה וביה בין שתי הנאמנויות. קשה לי מאוד עם העמדת סמוטריץ' הקנאי הקיצוני בהנהגת הציונות הדתית. והדבר החמור מכל הוא החיבור עם הכהניזם והריצה אתם ברשימה אחת. הרי הציונות הדתית לחמה בכהניזם. הרי כשצעדתי עם חניכיי במצעד תנועות הנוער נגד הכהניזם ב-1985 חניכי בני עקיבא צעדו לצדנו, והנציגים הפוליטיים של המפד"ל ושל מורשה (מפלגתו של הרב דרוקמן) החרימו את "הרב" כהנא שר"י והצביעו בעד החוק נגד גזענות שנועד למנוע את ריצתו.

צר לי וכואב לי על ההיסחפות וההקצנה הללו, אך אלו פצעי אוהב. כן, למרות הכל אני אוהב מאוד את הציונות הדתית, מזדהה אתה ומעריץ את מפעליה. אני חי ועובד כבר עשרות שנים עם אנשי הציונות הדתית ביישובי הגולן ומחוץ לגולן. יד ביד לחמנו על הגולן במאבק של שנות התשעים. הם היו שותפיי בשנים שבהן ניהלתי את מתנ"ס הגולן. עבודתי הראשונה בגולן הייתה במטע של מושב קשת ואח"כ עבדתי עם חבריי הדתיים בבית האריזה פירות גולן, שמנהלו היה חבר רמת מגשימים. ולאורך השנים הייתי מחובר מאוד לאנשי הציונות הדתית במהלכי ההידברות בין חילונים ודתיים ובהתחדשות היהודית וכמובן במילואים. מפלגת הדרך השלישית, שהייתי ממייסדיה, הייתה משותפת לחילונים ודתיים. המפלגה שבה אני חבר היום, דרך ארץ, משותפת לחילונים ודתיים ומנהיגהּ, יועז הנדל, הוא דתי-חילוני. אני יו"ר מדרשת השילוב נטור המשותפת לחילונים ודתיים וחבר במנהלת רמת טראמפ שהיא יישוב משותף של חילונים ודתיים. ועוד ועוד.

אני מזדהה עם דרכה של הציונות הדתית, שהשכילה לשלב תורה ועבודה, תורה וצבא, תורה והתיישבות, תורה וחקלאות, תורה והשכלה, תורה ומדע, ובכל התחומים הללו ידעה להוביל ולהתוות דרך. תרומתה לחברה הישראלית, לתרבות הישראלית ולהתיישבות ברחבי ארץ ישראל לא תסולא בפז.

אהבתי את הציונות הדתית לא תגרום לי לחסוך ממנה את ביקורתי, אך ביקורתי עליה לא תגרום לי לשנות את הערכתי העמוקה אליה.

אני מאמין שההקצנה שעוברת היום הציונות הדתית היא ליקוי מאורות חולף והיא תחזור לייעודה ההיסטורי להיות המקף שבין הדתי והלאומי.  

* בין אבי מעוז לווליד טאהא – כתב חנוך דאום: "גם אם אתם מסכימים עם הטענות של האופוזיציה החדשה נגד ההומופביה של אבי מעוז, אינכם יכולים שלא לומר שיש לפחות קצת אמת בטענה שמווליד טאהא הם פחות נבהלו".

אסביר לדאום את ההבדל. ווליד טאהא לא מונה לעמוד בראש הרשות לזהות היהודית לאומית של ישראל. ווליד טאהא אינו מנסה לזהות את היהדות עם דרכו הקיצונית כמו אבי מעוז, שדאום כתב בצדק שהוא מייצג בדרכו רבע מנדט. ווליד טאהא אינו אחראי על כל תכניות החוץ של מערכת החינוך, ועל החינוך הערכי של המשרד.

נכון, הומופוב הוא הומופוב ומן הבחינה הזאת אין הבדל בין מעוז לטאהא. אבל כיהודי אני מתקומם בכל נימי נפשי נגד הפגיעה של מעוז ביהדות. אני רואה חשיבות בהגנה על יהדותה של מדינת ישראל מפני הנזקים שמעוז מחולל. טאהא פוגע בלהט"ב בדיוק כמו מעוז, אך בניגוד למעוז הוא אינו פוגע בזהותה היהודית של ישראל.

* שייך לקולקטיב היהודי – נ', צבר ישראלי, מלח הארץ, ששירת 12 שנים במערכת הביטחון, עבר לתקופה מסוימת לאוסטרליה ונישא לבת המקום. הם התגרשו והוא חזר ארצה, לבנות ולהיבנות בה. בנו נשאר עם האם. כשהבן הגיע לגיל 18 והיה עצמאי לבחור בעצמו – הוא החליט לעלות בעקבות אביו לישראל. הוא עלה לארץ, התגייס לצה"ל. שירת בסיירת מגלן. אחרי המסלול ותקופה כלוחם, הוא החליט שזה לא מספיק לו, ויצא לקורס טיס. הוא סיים את הקורס בהצטיינות. הוא משרת בקבע כטייס קרב בדרגת רס"ן.

כעת, כשהוא ובת זוגו עומדים להתחתן, הוא אינו יכול להתחתן ברבנות כי הוא "לא יהודי".

אתם מבינים את האבסורד?

אדם שבחר להיות חלק מן הקולקטיב היהודי, בעקבות אביו היהודי, והוא בונה את ביתו בארץ ישראל, במדינת ישראל, כחלק מעם ישראל, בתרבות היהודית הישראלית, אשתו יהודיה ישראלית ילדיו יהיו יהודים, יקבלו חינוך יהודי, יחוגו את חגי ישראל, והוא מוסר את נפשו לתקומתה וקיומה של המדינה היהודית ולהגנה עליה – ההתייחסות אליו כאל "לא יהודי" היא אבסורד.

יצחק טבנקין אמר פעם שהתשובה לסוגיית מיהו יהודי, היא: מי שהנכד שלו יהיה יהודי. והוא צודק. ההשתייכות לקולקטיב היהודי, היא הדבר המשמעותי.

ההגדרות ההלכתיות אינן רלוונטיות למציאות היהודית של ימינו בארץ ובגולה, ואם לא נתאים אותה למציאות, היא לא תהיה רלוונטית. הרי אותם יהודים שאינם מוכרים על ידי הרבנות, הם אחינו, הם יהיו חלק מן העם היהודי על אפם ועל חמתם.

הרי אילו הייתה בימינו הנהגה יהודית רוחנית ראויה לשמה, ברור שהייתה מבינה את גודל השעה ומתאימה את ההלכה לשינויי הזמן והמקום, כפי שחז"ל העזו לשנות את חוקי התורה ולהתאים אותם לשינויי הזמן ומקום.

אילו לפחות היו משנים את הגיור, ניתן היה לצפות ממנו להתגייר. אבל גיור שדורש ממנו לחיות חיים יהודיים שונים משל הקולקטיב היהודי אליו הוא שייך ואליו הוא מתייחס, הוא אבסורדי. אבסורד שהרבנות החרדית לא תאפשר לו להתגייר אם הוא רוצה להיות יהודי כמוני, אבל תקבל גיור שלו אם יהיה יהודי כמו ברלנד או גרוע יותר, כמו בן גביר. זה טירוף מערכות.

* קראים של השולחן ערוך – רשומה שפרסמתי בפייסבוק על אודות נ' (ראו ההערה שמעל) עוררה מאות תגובות. אתייחס כאן לשתים מהן.

אחד המגיבים כתב שכל מי שניסו ללכת בניגוד להלכה נעלמו ואינם קיימים עוד. בין השאר הוא מונה את הקראים והצדוקים. זו תגובה קצת משעשעת, כיוון שהאורתודוקסים הם הקראים של ימינו. הקראים הם אלה שדבקו באופן פונדמנטליסטי בתורה ושללו כל שינוי וכל רפורמה. בדיוק כפי שנוהגים היום האורתודוקסים בנוגע לשולחן ערוך. ואכן, כיוון שלא השכילו להתאים את עצמם לשינויי הזמן והמקום הם לא שרדו. חז"ל הובילו את הרפורמה הגדולה והמהפכנית ביותר בתולדות עם ישראל ובתולדות היהדות. ודווקא הרפורמה הזאת היא ששרדה. מן הראוי שלא נדבוק כמו קראים בהלכה של חז"ל מלפני 1,500 שנה, אלא נאמץ את דרכם של חז"ל, של כזה וראה – וחדש. להיות החז"ל של דורנו.

אותו מגיב מנה כמובן גם את הרפורמים עם "הנעלמים" וציין שהם מובילים להתבוללות. ההיפך הוא הנכון. הרפורמים הם המחסום בפני התבוללות. הם הצילו כמיליון יהודים משמד. מי שדוחף להתבוללות הם דווקא האורתודוקסים הקיצונים, שמנסים לדחוק מתוך הקהילה היהודית ומהעם היהודי את מי שדרכם ביהדות שונה משלהם.

התגובה השניה, שאותה כתבו רבים, היא שהשירות בצה"ל אינו קשור ליהדות, יש גם טייסים דרוזים בחיל האוויר, אז מה, הם יהודים?

זו כמובן תגובה דמגוגית, שאינה קשורה לנושא הדיון. בסיס השותפות בינינו לבין הדרוזים היא האזרחות המשותפת, לא לאומיות משותפת. הם אינם מתגייסים לצה"ל כיהודים אלא כדרוזים. הם אינם רואים עצמם יהודים, הם אינם רוצים להיות יהודים, אין להם כל עניין להיות חלק מן הקולקטיב היהודי. לאותו טייס דרוזי אין אבא יהודי, הוא לא עומד להתחתן עם יהודיה, ילדיו לא יהיו יהודים, הוא לא חי בקהילה יהודית, התרבות היהודית אינה תרבותו, חגי ישראל אינם חגיו. לכן, אין שום קשר בין הדברים.

* בור כרה ויחפרהו – מיד לאחר שחרור הגולן, מדינת ישראל הקימה מספר חוליות סקר, בתחומים שונים; סקר ארכיאולוגי, סקרים בתחומי טבע ונוף וגם סקר קרקע. משרד החקלאות והסוכנות היהודית הקימו את חוליית הסקר, שחבריה היו מראשוני המתיישבים בגולן. במשך שנתיים הם חרשו את הגולן לכל אורכו ורוחבו, מן החרמון והר דב ועד חמת גדר, חפרו בורות וסקרו את סוגי הקרקע בעומקים השונים; איזו קרקע מתאימה לחקלאות ולאיזה סוג של גידולים.

במהלך סיוריהם, הם עברו בתוואי ההטיה; העבודות שביצעו הסורים בשנות השישים להטיית מי הירדן אל הירמוך, כדי לייבש את מדינת ישראל. הם מצאו שם שני טרקטורים גדולים, חדישים ומהטובים בתקופה, ששימשו לעבודות ההטיה.

הטרקטורים הועברו לשני יישובים – האחד למרום גולן וטרם גיליתי מה היה היישוב השני.

ולכך בדיוק מכוון הפסוק בתהילים: "בור כרה ויחפרהו ויפול בשחת יפעל". איזה צדק פואטי – הטרקטורים שנועדו לייבש את ישראל הקטנה כשהסורים ישבו על הגולן (שכונתה בשם המאיים "הרמה הסורית", ההר שהיה כמפלצת), עברו לשמש את ההתיישבות הישראלית בגולן המשוחרר, כדי לעצב סופית את גבולה של ישראל, הכוללת בתוכה את הגולן.

* כוחה של הלאומיות – ארגנטינה נמצאת במשבר כלכלי קשה ביותר, הפוגע קשות באזרחי המדינה. הזכיה בגביע העולם בכדורגל היא נחמה אדירה. השמחה של הארגנטינאים כל כך אותנטית, מכל הלב; כזו שאי אפשר לזייף.

זה לא הכדורגל. זו הלאומיות. זה הכבוד הלאומי. אז מרקסיסטים יכולים ללעוג ל"בניין-העל" של הלאומיות שנועד להסיח את דעתו של הפרולטריון מסבלותיו ועל הכדורגל כאופיום להמונים. קוסמופוליטיים יכולים לבוז. אבל כוחה של הלאומיות חזק יותר מכל האידיאולוגיות הללו. הלאום הוא מוקד ההזדהות החזק ביותר של האדם. כל הניסיונות לייצר מוקדי הזדהות חלופיים נועדו לכישלון.

* החידוש של מסי – מסי הוכיח לארגנטינאים שאפשר לזכות בגביע העולם, באמצעות הבקעת גול ברגל.

* ביד הלשון

מהר שלל חש בז – אמנון אברמוביץ' כינה ב"אולפן שישי" את בזאר המו"מ הקואליציוני והסחטנות ההולכת וגוברת של השותפים הקואליציוניים "מהר שלל חש בז". דני קושמרו, מגיש "אולפן שישי" תהה: "זה ראשי תיבות?". "לא", השיב אברמוביץ' והוסיף בקוצר רוח "לא חשוב". הוא הבין שאם קושמרו אינו יודע במה המדובר, כך כנראה גם רוב הצופים בו.

מהר שלל חש בז הוא השם שהנביא ישעיהו נצטווה לקרוא לבנו, "כִּי בְּטֶרֶם יֵדַע הַנַּעַר קְרֹא אָבִי וְאִמִּי, יִשָּׂא אֶת חֵיל דַּמֶּשֶׂק וְאֵת שְׁלַל שֹׁמְרוֹן לִפְנֵי מֶלֶךְ אַשּׁוּר". כלומר, האומלל יישא כל חייו את השם הנורא הזה, רק כדי שבינקותו, בטרם יאמר אבא ואמא, יעביר לעם מסר, באמצעות שמו, על כך שאשור יכבוש את ארם ואת ישראל.

* עצת אחיתופל – ח"כ טלי גוטליב (הליכוד) תקפה את מקורבו של נתניהו צחי ברוורמן וכינתה אותו "יועץ אחיתופל". האם באמת יועץ אחיתופל הוא יועץ רע?

מהי עצת אחיתופל? השימוש המקובל במושג הוא עצה רעה, המכשילה את מי שקיבל אותה ופעל על פיה. אבל האמת היא, שעצת אחיתופל הייתה עצה טובה. אחיתופל היה יועצו של דוד המלך ולאחר מכן חצה את הקווים והיה יועצו של בנו אבשלום, שמרד בו.

"וַעֲצַת אֲחִיתֹפֶל, אֲשֶׁר יָעַץ בַּיָּמִים הָהֵם, כַּאֲשֶׁר יִשְׁאַל-(אִישׁ) בִּדְבַר הָאֱלֹהִים; כֵּן כָּל-עֲצַת אֲחִיתֹפֶל, גַּם-לְדָוִד גַּם לְאַבְשָׁלֹם "(שמואל ב' ט"ז, כג). הפסוק מעיד על חוכמת היועץ ונכונות עצותיו.

עצת אחיתופל המפורסמת, הייתה עצתו השניה לאבשלום. אבשלום קיבל את עצתו הראשונה, לשכב עם פילגשי המלך בפומבי, כדי לקבוע עובדה שלטונית וכדי להשפיל את דוד. את עצתו השניה – לרכז כוח גדול ומיומן ולהתנפל על צבאו העייף של דוד, דחה אבשלום וקיבל את עצתו של חושי הארכי, לעצור ולהתארגן. אילו קיבל את עצתו הנכונה של אחיתופל, היה הורג את דוד, מביס את צבאו, חיילי דוד היו עורקים אליו והמרד היה מצליח. חושי הארכי היה נאמנו של דוד, ועצתו נועדה לאפשר לדוד ולצבאו להתארגן. כך היה, והמרד נכשל. כשעצתו נדחתה, אחיתופל התאבד.

מוזר מאוד, שמשום מה עצת אחיתופל התאזרחה בשפה כעצה רעה. הרי נאמר בפירוש שעצתו הייתה טובה:  "וַיהוָה צִוָּה לְהָפֵר אֶת-עֲצַת אֲחִיתֹפֶל הַטּוֹבָה, לְבַעֲבוּר הָבִיא יְהוָה אֶל-אַבְשָׁלוֹם אֶת-הָרָעָה": דוד, שהכיר את חכמתו של אחיתופל ואת חכמת עצותיו, חשש יותר מכל מן העצות שישיא לבנו המורד. תפילתו לאל הייתה שיסכל את עצות אחיתופל: "וַיֹּאמֶר דָּוִד: סַכֶּל נָא אֶת עֲצַת אֲחִיתֹפֶל, יְהֹוָה". אולי התפילה הזאת היא שיצרה בתודעה את עצת אחיתופל כעצה רעה, שראוי כי תסוכל. אך האמת היא, שעצת אחיתופל ראויה לסיכול, כיוון שהיא עצה טובה לאויב.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏18.12.22

* ממשלת הטירלול הרגרסיבי

* עוד לא קמה הממשלה – עוד לא קמה הממשלה, וכבר מנסים לשנות חוק יסוד, בחקיקה פרסונלית רטרואקטיבית מושחתת, כדי לאפשר לעבריין סדרתי, מורשע סדרתי, שאחרי שישב בכלא חזר לעולם הפשע, לחזור לממשלה.

עוד לא קמה הממשלה, וכבר מנסים לחוקק חוקים שנועדו להפוך את המשטרה לכלי פוליטי, בניגוד לדרך שידענו מקום המדינה וכמקובל בכל המדינות הדמוקרטית. ולא סתם פוליטיקאי – הפרחח הכהניסט, הגזען הפשיסט,  עבריין מורשע, שכל חייו פרע חוק והתעמת עם המשטרה וכוחות הביטחון.

החוקים האלה יעברו עוד לפני שהממשלה קמה, כי ש"ס לא תיכנס בלי חקיקת מגה-שחיתות שתאפשר לעבריין הסדרתי לחזור למקום הפשע והכהניסטים לא ייכנסו בלי שיובטחו מראש התנאים להפוך את המשטרה לזרוע של בן גביר.

וכל זאת, כאשר עוד לא קמה הממשלה וכל המיועדים להיכנס אליה מתחרים ביניהם מי יהיה קיצוני יותר במלחמתו במדינת החוק והמשפט, ומי יחריב את השידור הציבורי, ומי יהלך אימים על היועמ"שית. והם מבטיחים להתנקש בחוק השבות. והם מכפיפים את החינוך הערכי בישראל לנציגו של טאו הפונדמנטליסט.

ואח"כ הם לא מתביישים להתבכיין שהמחאה נגד הממשלה החלה בטרם קמה. צבועים.

* חוק יסוד השחיתות – במקום לטנף את ספר החוקים של מדינת ישראל בחוקי דרעי/סמוטריץ'/כהניסט למיניהם, אולי עדיף שהם יחוקקו את חוק יסוד השחיתות, על פיו כל מה שרע – טוב, כל מה שטמא – טהור, כל מה שמושחת כשר. הרי הם הרוב.

* נבל ברשות החוק – השם הראוי לחוק דרעי: חוק "נבל ברשות החוק".

* חוק דרעי משופר – אילו דרעי היה נדון למאסר בפועל של שנה, הם היו מעבירים חוק על פיו רק מי שנדון למאסר של יותר משנה אינו יכול לכהן כשר.

* הלקח – הביזיון המושחת של חוק דרעי מוכיח שאין מקום לעסקאות טיעון עם נבחרי ציבור.

* תכנית שיקום – דרעי התבכיין כאשר יאיר לפיד אמר שעליו לעבור שיקום. אבל לפיד צדק. אולי אילו האסיר המשוחרר דרעי היה עובר תכנית שיקום, הוא לא היה חוזר לעבריינות.

* מהלכים אימים – ח"כ גוטליב (שכבר גורמת להתגעגע אפילו לאורן חזן) הכריזה שפתחה במהלך שיוביל לפיטוריה של היועמ"שית בהרב מיארה. הפרחח הכהניסט החרה החזיק אחריה.

הם רוצים למנות בובה לתפקיד היועמ"ש, שתהיה חותמת גומי לכל מעשה שחיתות, לכל מעשה עבריינות, לכל עוול, והכל בשם "רצון הרוב". ועד שתודח, הם רוצים להלך עליה אימים.

וחוששני שהם מצליחים. כבר קראתי שהיועמ"שית לא מתכוונת להתנגד ל"חוק דרעי", אלא רק "להסתייג" ממנו. ממי שייעודה הוא להיות מצביאת המלחמה בשחיתות השלטונית, יש לצפות להתנגד בכל תוקף לחוק. מדובר בחוק פרסונלי, רטרואקטיבי, שנועד לחבל בחוק יסוד כדי לאפשר לעבריין סדרתי להמשיך לכהן כשר. זהו חוק מושחת ומשחית, ותפקידה של היועמ"שית להילחם בו בחוו"ד חד-משמעית ובהבהרה שהיא תטען בבית המשפט העליון שהחוק המושחת אינו חוקתי.

* שני קטבים – הציבוריות הישראלית מיטלטלת בימים אלה בין שני קטבים, שכל אחד מהם מיוצג בידי דמות מסוימת.

בקוטב האחד, הרמטכ"ל רא"ל אביב כוכבי.

בקוטב האחר, הפרחח הכהניסט איתמר בן גביר.

בלילה שבין 30 בנובמבר ל-1 בדצמבר, בפעולה של "דובדבן" וסיירת "חרוב" באזור ג'נין, חוסלו מחבל שהיה שותף לחטיפת טיראן פרו ומחבל נוסף בן דודו של זכרייה זביידי ונעצר מחבל שלישי. הפעולה נעשתה תחת אש.

לאיזה קוטב שייכת הפעולה הזאת?

זו שאלה רטורית כמובן, אבל בימים טרופים אלה של ליקוי מאורות, יש מי שעלולים להתבלבל, ולכן אין מנוס מלהשיב. כמובן שהיא שייכת לקוטב של כוכבי.

זו אינה פעולה יחידה. פעולות כאלו מתבצעות לילה אחר לילה. בכל לילה 5-7 כוחות צה"ל מבצעים מעצרים ופעולות לסיכול טרור. צה"ל וכוחות הביטחון מנהלים בנחישות מערכה נגד הטרור ומנצחים. מדי שנה מסוכלים מאות פיגועים וניצלים חייהם של מאות ישראלים. אבל אי אפשר לסגור הרמטית על הטרור. יש גם כישלונות. יש פיגועים שאינם מסוכלים. כל פיגוע כזה הוא הלחם והמים של בן גביר. מזה הוא חי. מזה הוא נבנה.

התהום בין הקוטב שמגלם כוכבי לקוטב שמגלם בן גביר אינה נוגעת רק לדמותה של החברה הישראלית ולדמותו של צה"ל. היא נוגעת גם לביטחון המדינה.

באשר לדמותה של מדינת ישראל, זהו עימות בין ציונות, ממלכתיות, דמוקרטיה ומוסר לבין כהניזם, גזענות ופשיזם.

באשר לביטחון המדינה, זה עימות בין צבא ההגנה לישראל, הצבא המנצח, החזק במרחב ומהחזקים בעולם, המבוסס על משמעת, על מוסר לחימה ועל רוח צה"ל, לבין כנופיה כהניסטית פרועה. בין צבא שגיבוריו הם קהלני ורועי קליין, לכנופיה שגיבוריה הם אלאור אזריה וגולדשטיין.

אם חלילה יהפוך צבא ההגנה לישראל לכנופיה בן-גביריסטית, הוא יהיה צבא מובס.

* להפוך את צה"ל לכנופיה – הדיבור על "הכנסת פוליטיקה לצה"ל" בהקשר להתנהגותו של בן גביר בפרשת החייל מגבעתי, ממעיט בחומרת האירוע. זה הרבה יותר חמור מ"הכנסת פוליטיקה". מטרתו של בן גביר לסמן לחיילים שהנה "בן גביר מגיע", והכל מותר. מותר ורצוי להכות מפגיני שמאל. מותר ורצוי לבצע פשעי מלחמה. הוא מקדם "חסינות" לחיילי צה"ל, כדי שיוכלו לנהוג כאנשי כנופיות.

כל הכבוד לרמטכ"ל כוכבי, שמגן על צה"ל – לוחמיו ומפקדיו, מפני הפרחח הכהניסט, שמנסה להפוך את צה"ל לכנופיה.

* הנדון האחרון למוות – נניח שיוחלט על עונש מוות למחבלים. רגע, מה הכוונה? מה ההגדרה המשפטית למחבלים, שיש להוציאם להורג? מי שרצחו? מי שניסו לרצוח? מי שסייעו לפיגוע? מי שהכינו אמל"ח? מי שיידו אבנים? מי שמשתייכים לארגון טרור? הח"כים הערבים? או אולי ברוח בן גביר: מחבל=ערבי?

נניח שמדובר ברוצחים. הבה נדמיין את הנדון הראשון למוות.

מרגע שהתביעה תדרוש להוציאו להורג, האיש יהפוך באחת לגיבור עולמי. שמו יינשא במשך שבועות וחודשים בכל כלי התקשורת בעולם. מעשיו הנפשעים יישכחו, ודעת הקהל העולמית תופנה נגד ישראל. לאחר מתן גזר דין המוות, הפגנות סוערות תיערכנה מול כל שגרירויות ישראל בעולם. שגרירי ישראל בעולם יזומנו לשיחות הבהרה. חלק מן המדינות תזמנה את שגריריהן להתייעצויות. מועצת הביטחון תגנה את ישראל וארה"ב לא תטיל וטו אלא תצטרף להחלטה. השיא יהיה ביום שבו האיש יוצא להורג. מתקפת רקטות מרצועת עזה ואולי גם מלבנון. מהומות קשות ביהודה ושומרון. מהומות חסרות תקדים של ערביי ישראל.

תינוקות בכל העולם הערבי ייקראו על שמו של השאהיד. הנ"ל יהיה גיבור האומה, מושא לחיקוי. הנהירה לארגון הטרור אליו הוא ישתייך תהיה חסרת תקדים.

ומה יקרה בהוצאה להורג השניה? לא תהיה. נלמד את הלקח ולא נחזור על הטעות. המוצא הראשון להורג יהיה גם האחרון.

אז למה שלא נגיע מיד למסקנה הנכונה, בלי לחוות על בשרנו את מחיר הפופוליזם?

בשום מקום בעולם עונש מוות לא הרתיע, אלא הגביר את הטרור. כך יהיה גם אצלנו. "מוות למחבלים" זו סתם סיסמה פופוליסטית דמגוגית.

ועכשיו כולם ביחד: "מ-וות למת-אב-דים! מ-וות למת-אב-דים!"

* הסכינאי – נער הזוועות, הסכינאי חנמאל דורפמן, שלא שירת בצה"ל, עומד להתמנות לראש מטה השר הכהניסט. בראיון לערוץ 12 אמר הסכינאי, עוכר דין במקצועו, בן 27, חברו הטוב של בן אוליאל, רוצח התינוק ומשפחתו, וחתנו של גופשטיין, ראש קו.קלוקס.קלאן הישראלי, שמעשי טרור של יהודים אינם מעשי טרור. הוא הסתמך, כביכול, על פסיקת בג"ץ, שלכאורה פסק שמעשי טרור של יהודים אינם מעשי טרור. הוא חזר על כך שוב ושוב, כמיטב שיטת התעמולה של מורם ורבם של תועמלנים דמגוגים פשיסטים בכל העולם, לפיה אם תחזור מספיק פעמים על שקר הוא יהפוך לאמת. פסיקת בג"ץ הייתה נקודתית מאוד. היא דחתה עתירה שתבעה להרוס את בית משפחתו של המחבל היהודי שרצח את הנער מוחמד אבו חדיר בירושלים, וקבעה שהריסת בית נועדה להרתיע בסביבה של טרור ושל אהדה לטרור, וזה לא המקרה. איני בטוח שהפסיקה מוצדקת, אבל מכאן ועד קבלת האבחנה הכהניסטית הגזענית, שפשע שנקרא טרור כאשר הוא מבוצע בידי ערבי אינו נקרא טרור כאשר הוא מבוצע בידי יהודי, הדרך ארוכה. ברור שהמטרה של הסכינאי, והבוס שלו האקדוחן, היא לעודד טרור של יהודים נגד ערבים.

* מי מתמרן את מי? – בראיון לפודקסט אמריקאי ביטל נתניהו את החששות מפני בן גביר וסמוטריץ', והבהיר שמי שקובע את המדיניות יהיה הוא ולא הם. הוא באמת מאמין שהוא יצליח לתמרן אותם. בינתיים, במו"מ הקואליציוני, הם מתמרנים אותו.

* בוז לסרבנים – כפי שבן גביר, כדרכם של דמגוגים פשיסטים, ניצל מצוקה אמתית שנוצרה עקב אובדן הריבונות (אגב, בעיקר תחת שנות שלטונו של נתניהו) ופיגועי הטרור כדי לקדם את האג'נדה הרדיקלית הפשיסטית שלו, כך תמונת הראי שלו מן השמאל הרדיקלי, מנצלים את המצוקה האמתית בקרב חלקים גדולים בציבור הישראלי עם הקמת הממשלה הזאת על כל תחלואיה, כדי לקדם את האג'נדה הפוסט ציונית שלהם. בין השאר, אני קורא גל של קריאות נתעבות לסרבנות לשרת בצה"ל, או לסרבנות "סלקטיבית" – "רק" לשרות ביהודה ושומרון.

המסיתים לסרבנות מתרצים את הסרבנות הנתעבת, בטענה שכיוון שהממשלה חותרת להרס הדמוקרטיה, יש לסרב. אכן, הממשלה מקדמת חקיקה הפוגעת ביסודות הדמוקרטיה כמו בית משפט עצמאי, הפרדת רשויות עם איזונים ובלמים ועוד. יש לנהל מאבק דמוקרטי נגד המעשים האלה. אבל הסרבנות כשלעצמה היא אנטי דמוקרטית, ואם חלילה תהיה סרבנות המונית, משמעותה היא הרס הדמוקרטיה.

המסיתים הללו קוראים לחיילי צה"ל לערוק מהמלחמה ביהודה ושומרון. הלוחמים ביו"ש העוצרים מדי לילה מחבלים – מגיעים אליהם לפני שהם מגיעים אלינו לפגע בנו. הדרך המדינית שלה הם מטיפים נוסתה בין אוסלו למבצע חומת מגן. למעלה מאלף ישראלים נרצחו בשנים שבהן הפלשתינאים ראו חייל צה"ל רק בטלוויזיה. הם התפוצצו באוטובוסים, במסעדות ובדיסקוטקים. אזרחי ישראל חיו בפחד. פחדו לעלות לאוטובוסים ולהיכנס לקניונים. רק בחצי השנה האחרונה סוכלו מאות פיגועים וניצלו חייהם של מאות ישראלים. אולי גם של אותם מסיתים ובני משפחותיהם. מי המסיתים מצפים שיעשו את העבודה הזאת? מי יסכנו את חייהם כדי שהמדינה תתקיים וכדי להגן על חיי אזרחיה? שכירי חרב? הסרבנות היא נגע חולני. מעודדי הסרבנות והמסיתים לסרבנות מנצלים מצוקה אמתית לנוכח הממשלה הרעה שעומדת לקום, כדי לעודד את הטירוף השמאלני רדיקלי שמשמעותו הרס וחורבן של מדינת ישראל.

עליית הימין הרדיקלי מעוררת ריאקציה של התעוררות השמאל הרדיקלי. כמו תמיד, הרדיקלים משמאל ומימין מפרנסים אלה את אלה ומזינים אלה את אלה. חוק הרדיקלים השלובים. הפער בין הימין הרדיקלי לשמאל הרדיקלי קטן לאין ערוך מהפער בין כל אחד מן הקטבים הללו לבין המיינסטרים הציוני הממלכתי הדמוקרטי. אני סולד מהשמאלימין הרדיקלי, כי התופעה הזאת מנוגדת למהותה של מדינת ישראל ומסכנת את קיומה.

אנחנו, הישראלים הציונים הממלכתיים, מחנכים את בנינו ובנותינו לשרת שירות משמעותי בצה"ל. הנה, רק אתמול [הדברים נכתבו בשבת 3.12] נערך באורטל ערב לכבוד שני בנים שסיימו את שירותם הסדיר – האחד סיים שירות משמעותי ותובעני ביחידת "אגוז", כולל תקופת קבע, והשני חתם קבע כקצין צנחנים. שניהם הקדימו לגיוס שנת שירות, כמו רוב בני אורטל. אני גאה בבנים ובבנות שלנו שמתנדבים ליחידות הטובות ביותר בצה"ל, לשירות המשמעותי ביותר, שעושים לילות כימים במלחמה בטרור, ולא שועים לדברי הסתה מטורפים ומתועבים. אני בז לסרבנים ותומכיהם מעומק נשמתי. בן גביר ואבי מעוז לא יגרמו לי לאבד את צלמי ולתמוך בשמאל הרדיקלי, כפי שהסרבנים הבזויים ודבוקת שוקן לא יגרמו לי לאבד את צלמי ולתמוך בימין הרדיקלי.

אנחנו, הציונים הממלכתיים הדמוקרטיים, נמשיך ללכת בדרך הישר ולהילחם במארת השמאלימין הרדיקלי.

* יש עוד אומץ, יש עוד כוח – ההקצנה שמובילים אבי מעוז וחבריו הפונדמנטליסטים, מעוררת גל של הקצנה נגד היהדות, נגד לימודי יהדות, כאילו נתנה אישור לטענות הדוסופובים על הדתה-שמדתה. הגורמים הקיצונים הללו חוגגים. הם מנצלים את החשש המוצדק מפני מה שמעוז וחבריו מייצגים, כדי לקדם אג'נדה קיצונית שבשם ערכי התרבות המערבית האוניברסלית עלינו להפנות עורף לזהותנו היהודית, למהות תרבותנו. הקיצונים הללו הם האידיוטים השימושיים של אבי מעוז והרב טאו, כי הם מאשרים את טענתם שהיהדות היא הדרך הקנאית הפונדמנטליסטית שהם מייצגים.

המאבק שלי בדרך של מעוז ושות' אחר לגמרי. המאבק שלי אתם הוא מאבק יהודי, בשם היהדות; מאבק על דרכה של היהדות. אין לי שום כוונה להפקיר את היהדות בידי אבי מעוז. התשובה האמתית למה שמייצג מעוז, היא ההתחדשות היהודית, היא הכרת היהדות האמתית, לימוד היהדות והפצתה. הלקח שלי מעליית הפונדמנטליזם הוא נחישות לדבוק בדרכי היהודית ולא לתת לאבי מעוז בעלות על היהדות.

אתמול [הדברים נכתבו בשבת 3.12] קיבלנו את השבת באורטל, כמידי שבוע. הדלקנו נרות (בחורף אנו מדליקים את הנרות אחרי כניסת השבת. אני בטוח שאבי מעוז מעדיף את הדוסופובים שרואים בקבלת השבת שלנו "הדתה" על פני "חילול השבת" שלנו), קידשנו על היין והחלה. עסקנו בפרשת השבוע, פרשת "ויצא". חדנו חידות על פרשת השבוע. ציינו 75 שנה להחלטת כ"ט בנובמבר, וקינחנו, לכבוד כ"ט בנובמבר, בשירת "שיר השיירה".

ומכל הגלויות

ועם כל הבעיות

עם נוצר וארץ קמה

ושפה אשר נרדמה

שוב התחילה מתעוררת

ומדברת ומדברת

מסביב יהום הסער

רב הקושי והצער

אבל יש על מה לשמוח

יש עוד אומץ, יש עוד כח.

איך ישראל צומחת מסביבנו

היא חזקה יותר מכל חסרונותינו.

זו הדרך שלי, הדרך שלנו. מסביב יהום הסער, ולא ניתן לא לפונדמנטליסטים ולא למואסים ביהדות להסיט אותנו ממנה.

* מפקירים את היהדות – מי שבורח מיהדות, מלימוד יהדות, מתרבות יהודית, מחינוך יהודי – מפקיר את היהדות בידי הפונדמנטליזם של אבי מעוז.

* ליבה יהודית – עם סעיפי ההסכם הקואליציוני בין הליכוד ליהדות התורה, שרובם סעיפים בלתי ראויים, נמנה הסעיף בדבר חובת לימודי תלמוד בבתי הספר התיכוניים. אני בעד. ספרות חז"ל, ובתוכה התלמוד, היא מרכיב מהותי במורשת ישראל, בזהות היהודית, ומן הראוי שתהיה חלק מלימודי ליבה של נערה ונער בישראל.

אני למדתי תלמוד בתיכון, כחלק מלימודי החובה. כך היה מקום המדינה, בממשלות מפא"י/המערך ואח"כ בממשלות הליכוד הראשונות. איני יודע מתי זה הופסק ולמה, אך יש לחזור לכך. הבורות של בוגרי בתי הספר החילוניים בתחומי היהדות נוראה.

איני רוצה שילדי ישראל ילמדו תלמוד בשביל החרדים או למען הסכם קואליציוני, אלא כי אני רואה בכך ערך תרבותי לאומי בפני עצמו. ברור לי שהחרדים מציעים זאת מטעמים זרים – כקונטרה לדרישה מהם שילמדו לימודי ליבה. כאמור, בעיניי התלמוד צריך להיות חלק מלימודי הליבה, ובלי קשר יש לדרוש מהחרדים ללמוד לימודי ליבה. אגב, כולל תנ"ך, היסטוריה של עם ישראל וספרות עברית, שהחרדים בורים בהם.

* דרכיה דרכי נועם – בתקופת המאבק על הגולן, היו לנו שותפים נאמנים ונפלאים, שכינינו אותם "החבר'ה בירושלים". הייתה זו חבורה, שהנהיג אותה הרב יהושע צוקרמן זצ"ל, איש גדול בתורה, נעים הליכות ומאיר פנים. הרוח החיה היה יענקל'ה לוין. בשנים שקדמו למאבק על הגולן, הם פעלו במסירות למען פתיחת שערי בריה"מ לעליה ובאופן ספציפי, למען שחרורו של שרנסקי. הם הביאו למאבק שלנו הרבה מאוד "חיילים", כושר ארגון וניסיון רב בניהול מאבקים.

החיבור בינינו היה נפלא, כיוון שבנוסף לסוגיית הגולן, הם חלקו עמנו ערכים נוספים; ממלכתיות, אחדות ישראל, אהבת ישראל. בשם הערכים הללו הם דיברו ופעלו. בדיוק כמונו. הממלכתיות הייתה טבועה בדמם והם ראו בה מצווה מדאורייתא. מבחינתם, לדבר סרה בראש ממשלת ישראל, הייתה פגיעה במלכות. הם היו שותפים לתפיסת המאבק שלנו, שנועד לחבר את הציבור ולא להרחיקו; מאבק נחוש אך מכובד, תוך הקפדה מלאה על החוק ועל רוח דמוקרטית. הם הביאו למאבק את הסיסמה המובילה שלו: "העם עם הגולן". לא סיסמה של התנגדות והתרסה, אלא מסר שכולו חיוב וחיבור. החיבור שלהם לציבור החילוני בגולן ובקרב תומכינו בכל רחבי הארץ היה טבעי ומובן מאליו. הפתיחות שלהם הייתה לשם דבר.

אילו רצו אז להקים מפלגה, אולי הייתי מציע להם לקרוא לה בשם "נועם", כיוון שהם ייצגו בעיניי יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. אהבתי אותם מאוד ועד היום אני זוכר אותם מאוד לטובה.

אחד הפעילים המרכזיים ביניהם היה אבי מעוז, היום ראש "נועם". חבורת הפעילים המרכזיים היא זו שהקימה את מפלגת "נועם". אבל איפה הם ואיפה "דרכיה דרכי נועם".

מה קרה להם ב-25 השנים האלה? מה גרם להקצנה שלהם? מה הביא אנשים שהיו אובססיביים באהבת ישראל, להיות אובססיביים בשנאה ובבדלנות? מה גרם להם לשאת את דגל המאבק בלהט"ב, כאילו זה האיום הגדול על עם ישראל? מה הביא אותם למלחמת המאסף נגד התנדבות בנות דתיות לשירות בצה"ל? מה דחק אותם לפינה הכי קיצונית בציונות הדתית, שגם בקרב הציבור החרד"לי רבים המסתייגים מהם וממה שהם מייצגים? אין לי מושג. אבל עצוב לי שלכך הם הידרדרו.

* ללא תחפושת – ב"7 ימים" התפרסמה כתבת פרופיל ארוכה על אבי מעוז, שהייתי בין המרואיינים אליה. שתי הערות באשר לכתוב בה. נאמר בה שלעומת מעוז גם סמוטריץ' ובן גביר נראים מתונים. ההבדל בין מעוז לבן גביר, הוא שבן גביר אימץ את טקטיקת ה"תאקיה" ולעומתו מעוז אינו עוטה תחפושת. אולי הסיבה לכך היא ההבדל במוטיבציה בין השניים. מעוז חותר להשפעה. בן גביר – לשלטון. לכן, הנושא שבו התמקד הוא הביטחון האישי, ובדמגוגיה פופוליסטית שבה פרט על פחדים קמאיים בקרב הציבור, קירב את עצמו צעד גדול ליעדו. הערה שניה, מתייחסת ליחסי ההערכה ההדדית בין נתניהו למעוז, להבדיל מיחסיו עם סמוטריץ' ובן גביר. נכון להוסיף על הכתוב את העובדה שנועם, מפלגתו של מעוז, תמכה בקואליציה שרקם נתניהו עם רע"ם, להבדיל מסמוטריץ' ובן גביר שהכשילו אותה.

* מקווה בנתב"ג – במאמר שפרסמתי לאחרונה, תחת הכותרת "אחינו אתם" (בקרוב אפרסמו גם בחב"ע), יצאתי נגד ההתנקשות בחוק השבות וביטול "סעיף הנכד" ובעיקר קראתי להכרה קולקטיבית בעולים מחבר המדינות כיהודים. עם פרסום המאמר, כתב לי חברי דיוויד ספלמן, תלמידו של הרב צוקרמן, יהודי דתי ואדוק מאוד בחייו הפרטיים ואחד האנשים הליברליים, הפלורליסטים והפתוחים ביותר שאני מכיר, שהוא מזדהה עם כל מילה במאמר והוסיף: "הרב צוקרמן זצ"ל אמר לי פעם, שצריך היה לבנות מקווה גדול בנתב"ג וכל עולה במסגרת חוק השבות האומר 'רוצה אני' יכול לטבול ודי בכך".

דומני שדברים אלה מעצימים את התמיהה שלי, על אודות ההקצנה של אותה חבורה, מאובססיה לממלכתיות ואהבת ישראל, לאובססיה קנאית נגד להט"בים, נשים, זרמים ביהדות, הציונות הדתית הליברלית וכד'.

* החמצה לאומית טרגית – ישראל אינה מדינה "נורמלית". ישראל היא מדינה שיש לה ייעוד – הגשמת הציונות. לשם כך היא נוצרה, זו מהות קיומה, ואם אינה מוכוונת למטרה הזאת, אינה אלא גולם שקם על יוצרו.

הגשמת הציונות היא בראש ובראשונה עליה לישראל. המלחמה באוקראינה יצרה שעת רצון; הזדמנות לעליה גדולה מרוסיה ומאוקראינה. אילו עמד בראש הממשלה מנהיג בשיעור קומתו הציונית של יצחק שמיר, הוא היה מניח בצד את כל המשימות, עם כל הכבוד להן, ומתמקד בכל מאודו בעידוד העליה ובהיערכות לה ולקליטתה. למרבה הצער, אין היום בישראל מנהיגים כאלה, באף מפלגה. ובכל זאת, מצופה ממנהיגי ישראל לצאת מגדרם למען המשימה הלאומית הזאת.

מה הכיוון של הממשלה הנרקמת, אפשר להסיק מהכוונה להתנקש בחוק השבות, ממינויו של אבי מעוז לאחראי על "נתיב" וממתן תיק העליה והקליטה למפלגת הקיצוניות הדתית. אין להם את החזון הציוני הגדול של פתיחת השערים והלבבות לעליה הברוכה הזאת. להיפך, הם מייצגים הסתגרות ופחד וטהרנות, והתכונות הללו הן המוקש הגדול בפני העליה הגדולה. חוששני שאנו בפתחה של החמצה לאומית טרגית.

* המחלוקת היא על בחינות הבגרות – הקונטרה לביקורת המוצדקת על הפקרת התכניות החוץ בית ספריות בידי אבי מעוז, היא האמירה שצריך קונטרה לביטול לימודי היהדות בידי יפעת שאשא ביטון.

מעבר לאבסורד בזיהוי בין יהדות לבין הנישה הקיצונית, ההומופובית, הקסנופובית והפונדמנטליסטית שמייצג אבי מעוז, הטענות נגד שאשא ביטון חסרות שחר.

יפעת שאשא ביטון אכן הובילה מהפכה במערכת החינוך, אך זו בשום אופן לא מהפכה של פגיעה בחינוך היהודי. המהפכה היא בנושא בחינות הבגרות. היא החלה מהלך שנועד לבטל בהדרגה את בחינות הבגרות.

זו מהפכה שנויה במחלוקת מקצועית וחינוכית. שאשא ביטון יכולה בהחלט להסתמך על הוגי דעות חינוכיים מהטובים בעולם, שיוצאים נגד בחינות הבגרות ומציגים כתחליף לימוד משמעותי, של חקר וטיפוח הסקרנות במקום שינון חומר כדי לשכוח אותו יום למחרת הבחינה.

רבים מאנשי החינוך שוללים את הגישה הזאת. חלקם מאמינים בבחינות הבגרות. יש השותפים לביקורת על שיטת בחינות הבגרות, אך טוענים שטרם נמצא להן תחליף ראוי.

זו מחלוקת מקצועית מכובדת. אני משוללי בחינות הבגרות, אך אני מעריך ומכבד גם את הדעה האחרת, ומבין את החששות.

הטענה כלפי שאשא ביטון כאילו היא ויתרה על מקצועות היהדות, נובעת מכך שהשלב הראשון של המהלך המהפכני הוא ביטול הבגרות במקצועות ההומניים. אולם שאשא ביטון לא בחרה במקצועות הללו להיות ראשונים מתוך רצון לפגוע בהם. ההיפך הוא הנכון. הרי חזקה עליה שהיא מאמינה בדרך החדשה שהיא מובילה. כלומר, היא מאמינה שבחינות הבגרות אינן מקדמות לימוד משמעותי. אפשר לחלוק עליה, אבל ברור שבחירתה לפתוח במקצועות ההומניים נובעת מרצונה לקדם את הלימוד המשמעותי במקצועות הללו. היא עצמה, במקצועהּ, מורה לתנ"ך וספרות, ורצונה הוא לקדם את התחומים הללו.

בעיניי זו טעות. כאשר פולחן בחינות הבגרות והאקדמיזציה של מערכת החינוך מושרש כל כך עמוק, ביצוע הדרגתי של השינוי פוגע במעמד המקצועות שבהם השינוי מתחיל, וצפוי יחס אליהם כאל מקצועות סוג ב'. נכון היה לבטל את בחינות הבגרות באחת, בכל המקצועות.

אין מקום למתקפה השקרית וחסרת השחר על שאשא ביטון.

* בגלל שהוא דתי – ניתוח מוזר שקראתי על הסיבות למחאה נגד אבי מעוז: "התקשורת רואה ימין ודתיים בעמדות מפתח נכנסת ללחץ".

באמת? הרי היו כאן חמישה שרי חינוך דתיים, המשמעותי והטוב שבהם היה זבולון המר, שהיו מכובדים ומקובלים על כל חלקי העם.

אבל למה ללכת רחוק? בשנה וחצי האחרונות כיהן כאן ראש הממשלה הדתי הראשון, שהיה ראש הממשלה הימני ביותר בתולדות המדינה. מי לא קיבל אותו? מי עשה לו דה-לגיטימציה? מי לא הכיר בו כראש הממשלה והוביל נגדו מלחמה מלוכלכת, מכוערת, ללא עכבות, בלי לקחת שבויים? מי הסית נגדו, הפיץ נגדו שקרים, עשה לו שיימינג חסר תקדים?

* חציית קו אדום – ישראל הראל, מייסד מועצת יש"ע ועיתון "נקודה" ושרת החינוך לשעבר יולי תמיר, ממייסדות שלום עכשיו, פרסמו שני מאמרים נפרדים בגיליון 2.12 של "הארץ", ובהם מסר אחד – קריאה ללפיד וגנץ להצטרף לממשלתו של נתניהו להקמת ממשלת אחדות לאומית. תמיר תומכת בכך כרע במיעוטו, כדי למנוע את הקמתה של ממשלת נתניהו עם סמוטריץ', בן גביר ומעוז. הראל תומך בכך כדי למנוע קרע בעם, מתוך החרדה שלו מתחושת הכאב והניכור של אנשי השמאל הציוני הפטריוטי לנוכח הרכבה של הממשלה המסתמנת. גם אני קראתי ללפיד וגנץ להציע לנתניהו הקמת ממשלת אחדות בראשותו. אולם אני מסתייג מדברים שכתבו תמיר והראל. בדומה לתמיר, גם אני תומך בהצטרפות לממשלה במקום הקיצוניות הדתית, עוצמה כהניסטית והמפלגה ההומופובית. אני נגד הצעתו של הראל להצטרפות המפלגות יחד עם הכהניסטים. בעיניי, אסור להעמיק עוד יותר את הלגיטימציה של הכהניזם, שהוא בלתי לגיטימי, ולהעניק לו תעודת כשרות מצד כל חלקי העם.

בעיקר אני מתנגד למסר חמור ומסוכן המופיע בשני המאמרים. הראל: "לתת לנתניהו את מבוקשו האישי-המשפטי בתמורה להצלת הבית". תמיר: "מהות העסקה ברורה: דחיית המשפט של נתניהו למועד בלתי ידוע" תמורת דברים שאכן חשוב לשמור עליהם. בעיניי, מדובר בחציית קו אדום. אני תומך בממשלת אחדות עם נתניהו, למרות עמדתי העקרונית שנאשם בפלילים אינו ראוי להיות ראש הממשלה וחרף הנזק שגרם במלחמתו נגד מדינת החוק, מערכת המשפט ומשטרת ישראל, כי זה הרע במיעוטו. אך ביטול/דחיית המשפט הוא חציית קו אדום שמקומה לא יכירנה במדינת חוק. יתר על כן, מאיפה הרעיון שהסכמים קואליציוניים בין מפלגות יכולים לבטל או לדחות משפט? איך בדיוק? האם פוליטיקאים החליטו על המשפט ופוליטיקאים יכולים לבטל אותו? הרי בדבריה של תמיר היא כמעט מאוששת את הקונספירציה על פיה החקירות, כתבי האישום והמשפט של נתניהו הם פוליטיים. אלא אם כן תמיר מוכנה לבטל את עצמאות מערכת המשפט והכפפתה למערכת הפוליטית. אבל הרי היא עצמה, הציגה את העסקה, כדחיית המשפט תמורת "שמירה על האוטונומיה של בית המשפט העליון". איך אפשר לשמור על האוטונומיה של המערכת המשפטית ולבטל משפט בהסכם בין מפלגות?

* על מלא – במאמרו השבועי ב"ישראל היום" מתח יוסי ביילין ביקורת על הגורמים במרכז ובשמאל הקוראים להצטרפות לממשלת נתניהו כדי לרסן את ההקצנה ימינה ולאזן את הממשלה.

לטענתו, יש לתת למדיניות ה"ימין על מלא" לפעול ללא מיצרים, למרות המחיר הכבד שכולנו נשלם על כך, כי רק הכישלון של מדיניות זו, ללא יכולת להאשים מישהו שבלם אותה, יביא להתפכחות ולהצלת הדמוקרטיה.

זו הגישה של לנין, שככל שיהיה רע יותר – יהיה טוב יותר.

כדאי לזכור, שתהליך ההקצנה שהביא בסופו של דבר לעליית הכהניזם, הוא תוצאת המחיר הכבד שכולנו שילמנו על כישלון המדיניות של "שמאל על מלא", שביילין היה מאדריכליו. יהיה זה אסון כפול ומכופל, אם כישלון עקוב מדם של מדיניות "ימין על מלא" יגרום לריאקציה שתחזיר אותנו למדיניות "שמאל על מלא", כפי שמקווה ביילין.

האם אנו עם טיפש כל כך, שמנסה לפתור מצבים מורכבים בפתרונות "על מלא" של זבנג וגמרנו?

עלינו לשקם את החוסן הלאומי והחברתי, שמאפשר לקיים בהצלחה את מדינת ישראל ולקדם אותה להישגים כבירים, מתוך הבנה שאין בעתיד הנראה לעין פתרון לסכסוך, ושיש לנהל את הסכסוך בתבונה ובאורך רוח, ולא לזנות אחרי מקסמי שווא "על מלא".

* הפקרות ביטחונית – כפי שכתבתי פעמים רבות, אני מתנגד עקרונית לתפקיד סגן שר. הניהול הראוי של משרד ממשלתי, הוא שנבחר ציבור עומד בראשו ומתחתיו הדרג המקצועי בראשות המנכ"ל. אין שום סיבה לעוד נבחר ציבור במשרד.

אם כך סגן שר – קל וחומר בן בנו של קל וחומר שר נוסף במשרד. את הפטנט המוזר הזה המציא נתניהו, בהיותו שר האוצר, כאשר מינה את מקורבו מאיר שטרית, ששרון התכוון לדחוק אותו אל מחוץ לממשלה, לתפקיד שר במשרד האוצר. חזר על כך גנץ בממשלת האחדות, כאשר מינה את מיכאל ביטון לתפקיד שר במשרד הביטחון.

וכעת עומדים למנות שר במשרד הביטחון ושר במשרד החינוך. המינויים של שטרית וביטון היו מיותרים, אך לפחות היו אלה מינויים של השר, שבחר לתפקיד חבר מפלגתו ואיש אמונו ובחר איזה תחומים להפקיד בידיו. הפעם עוד לא מונה השר, וכבר הושתל למשרדו, מעל לראשו, שר ממפלגה אחרת, נקבעו סמכויותיו וברור שכפיפותו בפועל לא תהיה לשר הביטחון אלא ליו"ר מפלגתו, סמוטריץ', וכנראה יהיה זה אפילו סמוטריץ' עצמו, שמבחינתו הוא כפוף ישירות לאלוהים. זה הזוי ומנוגד לכל סדרי ממשל תקינים.

מי שיכנס לתפקיד שר הביטחון, כנראה יואב גלנט (מינוי ראוי בהחלט), יכנס מראש לתפקידו כשר קצוץ כנפיים, אם לא כברווז צולע, אחרי שהוצא ממנו אחד מתחומי האחריות המשמעותיים ביותר של שר הביטחון מאז מלחמת ששת הימים – האחריות על יהודה ושומרון. זאת, בנוסף לפיגוע של הוצאת כוחות מג"ב ביהודה ושומרון מפיקודו של אלוף פיקוד המרכז לפיקודו של בן גביר, מה שעלול להפוך את מג"ב למיליציה כהניסטית. זו הפקרות ביטחונית ממדרגה ראשונה.

* כבוד השר – למנות את בן גביר לשר לביטחון פנים זה כמו למנות את עופר כסיף לשר הביטחון.

וכדי שכסיף יסכים להתמנות לשר הביטחון, ישונו החוקים כך שכל סמכויות הרמטכ"ל ואלופי צה"ל יבוטלו ויעברו אליו.

טירוף מערכות.

* התנקשות במשטרת ישראל – גם אילו אדם נורמטיבי היה מתמנה לשר לביטחון פנים והיו הופכים אותו למפכ"ל בפועל – הייתה זו פוליטיזציה נואלת של המשטרה ופגיעה קשה בדמוקרטיה ובשלטון החוק.

קל וחומר כשהשר המיועד הוא הפרחח הכהניסט, פורע חוק סדרתי כל ימיו.

מי האמין שעוד נתגעגע לסוס הטרויאני אמיר אוחנה, השר הגרוע בתולדות ממשלות ישראל.

* כיאה למדינת עולם שלישי – בכל השנים שבהן תנועת החירות/גח"ל/הליכוד, בהנהגת בגין, הייתה באופוזיציה, היא לחמה נגד קיומו של משרד המשטרה. לטענת בגין ומפלגתו, כפיפות של המשטרה לשר, שהוא אישיות פוליטית, עלולה להביא לפוליטיזציה של המשטרה, שתפקידה לשרת את אזרחי המדינה, ותהיה בכך פגיעה בחירות האדם ובזכויות האזרח. בגין טען, שמשרד משטרה יאה למדינת עולם שלישי ומקומו לא יכירנו במדינה דמוקרטית.

בנאומו בכנסת, בו הציג את ממשלתו, ב-20 ביוני 1977, אמר בגין: "נבטל את משרד המשטרה, שאין כמוהו בשום מדינה דמוקרטית, ונעביר את שטחי פעולתו של משרד זה למשרד הפנים".

ואכן, בשש שנות שלטונו של בגין ובממשלתו הראשונה של שמיר, לא היה משרד משטרה. רק בהקמת ממשלת האחדות הלאומי ב-1984, כשצריך היה לתת תפקידים לשרים משתי המפלגות, הוקם מחדש המשרד. לימים שונה שמו למשרד לביטחון פנים וכעת לשם המגלומני המשרד לביטחון לאומי.

אני בעד קיומו של משרד לביטחון פנים, אך מסכים עם חששותיו של בגין מפני המשמעות של פוליטיזציה של המשטרה. האיזון העדין הוא שיש שר והוא קובע מדיניות, אך אין לו סמכות בנוגע להפעלת הכוח וכמובן לא בכל הקשור לחקירות ולמדיניות החקירות.

כעת מחבלים בעיקרון החשוב הזה והופכים את השר למפכ"ל-על. וזה לא סתם שר, אלא פשיסט גזען ופורע חוק כל חייו. טירוף מערכות.

* אי תלות – בשנותיה הראשונות של המדינה, עת עוצבה מערכת המשפט הישראלית, הציע ראש האופוזיציה ויו"ר תנועת החרות מנחם בגין, ששופטי בית המשפט העליון ימונו לתפקיד לכל חייהם. איני חושב שזה רעיון מוצלח, בשל החשש שמא כושרם המנטלי של שופטים בזקנתם המופלגת ישבש את כושר השיפוט שלהם. אגב, בגין היה ער לסכנה ואף הציע מנגנון להחלפת שופט שיכולת תפקודו נפגעה. אף שהרעיון כמות שהוא אינו מוצלח, המחשבה שעומדת מאחוריו נכונה מאוד. הרעיון נועד להבטיח את עצמאותו המוחלטת של השופט, מרגע היבחרו, כדי שאי התלות בשלטון תהיה מוחלטת. "הסכנה הגדולה ביותר לחופש האזרח ולמדינה דמוקרטית", אמר בגין, "היא כאשר השופט יהיה תלוי במישהו מלבד בחוק ובמצפונו".

הצעתו של בגין לא התקבלה, אך הוחלט שהשופטים יכהנו עד גיל שבעים, שבאותם ימים היה גיל מופלג, לפחות כמו גיל שמונים בימינו. וכעת, יריב לוין, המיועד לתפקיד שר המשפטים, מציע להוריד את גיל הפרישה ל-67, ואף לעשות זאת באופן רטרואקטיבי ובכך להיפטר לאלתר מארבעה שופטים מצוינים שאינם לרוחו, ולהכניס במקומם, בשיטה שהוא מציע, שמשמעותה האמתית היא שהרשות המבצעת תמנה את הרשות השופטת שתהפוך תלויה בה, ארבעה שופטים לטעמו, שיהיו חייבים לו את משרתם.

הצעה זו היא חלק מהמהלך הגדול לפגיעה ברשות השופטת ובעצמאותהּ, להחלשתהּ ולהפכהּ לאסקופה נדרסת של השלטון.

* הסירו ידכם הגסה מהחברה למתנ"סים – מכל התפקידים הרבים בהם שירתתי בחיי, לא היה תפקיד שאהבתי כמו את תשע שנותיי בניהול מתנ"ס הגולן. לא היה תפקיד שבו חשתי, כמו בתפקיד זה, השפעה ישירה על כל תושב בגולן, על כל ילד בגולן, בשיפור איכות חייהם, בטיפוח הקהילתיות ביישוביהם ובקהילת הגולן שהוא קהילה של קהילות, בחינוך החברתי קהילתי, בחיי התרבות והספורט, בהקמת יחידה לאזרחים ותיקים (מה שנראה תמוה אז, בגולן הצעיר), בהקמת היחידה לבעלי צרכים מיוחדים, בעשיה ענפה בהתחדשות יהודית והקמת יחידה להתחדשות יהודית (היום – מרכז "עיינות", שאותה ניהלתי לאורך כל שנותיי כמנהל) ועוד ועוד. ונהניתי מאוד מהיותי חלק מארגון נפלא, הארגון החברתי החשוב ביותר בישראל – החברה למתנ"סים. מכל ההחלטות שקיבלתי בחיי, השגיאה החמורה ביותר, שאני מתחרט עליה בכל מאודי, הייתה ההתפטרות הנחפזת, בשל מחלוקת חריפה עם ראש המועצה, מניהול המתנ"ס ועזיבת החברה למתנ"סים. וגם היום, 12 שנים אחרי שסיימתי את תפקידי, אמנם עזבתי את המתנ"ס, שנקרא היום המרכז הקהילתי, אך המרכז הקהילתי לא עזב אותי. הוא חלק ממני והוא יקר לי ואני עדין מעורב בו כחבר צוות ההיגוי של מרכז "עיינות". ועדין אני קשור לחברה למתנ"סים, היקרה לי כל כך. אני עוקב אחרי החברה, שעוברת מפעם בפעם טלטלות ואיומים, בעיקר מצד פוליטיקאים שלא כל כך מבינים את משמעות החברה ולא בטוח שזה כל כך מעניין אותם.

באמצע שנות השישים, ראה שר החינוך והתרבות זלמן ארן את העזובה החברתית והתרבותית בעיירות הפיתוח ובשכונות, וחיפש דרכים לחולל שינוי עומק, שייתן מסגרת, השתייכות והזדהות באותם מקומות ובעיקר לנוער באותם אזורים. הוא הטיל את המשימה על חיים ציפורי, איש אגף התרבות במשרד, שאותו זיהה כמנהיג צעיר בעל מעוף, חזון וכושר ביצוע. המודל שלהם היה המרכז הקהילתי בקהילות היהודיות בארה"ב. ציפורי הקים את החברה ב-1969בעשר אצבעותיו, עיצב את דמותה כתנועה חברתית ואת דמות המתנ"ס וניהל אותה ביד רמה במשך 15 שנים, עד יומו האחרון. הוא נפטר בן 48 ב-1984. לא זכיתי להכיר את ציפורי, אך בהיותי בחברה הכרתי את תלמידיו וממשיכי דרכו, וגמעתי דרכם ובקריאת כתביו את תורתו.

לא אכנס כאן למבנה המורכב של המתנ"ס, ולאופן שבו הוא פועל כעמותה עצמאית, עם הנהלה ציבורית, באחריות הרשות המקומית, שהוא הזרוע הקהילתית שלה, ובשילוב החברה למתנ"סים שהיא חברה ממשלתית, הבוחרת, בשילוב עם הרשות המקומית, את מנהל המתנ"ס, מעסיקה אותו, מכשירה אותו ומלווה אותו. מבולבלים? אכן, זה מבנה מורכב אך גאוני, שאולי אכתוב עליו בהרחבה בהזדמנות.

לא בכדי הוקמה החברה בידי משרד החינוך והתרבות. שם מקומה הטבעי. כאשר פוצל המשרד והוקם משרד התרבות והספורט, היה היגיון מסוים במעבר שלו למשרד החדש, אך בשל המקום המרכזי כל כך של החינוך החברתי קהילתי בעבודת המתנ"ס, הוא נשאר במשרד החינוך.

והנה, התבשרנו השבוע שהחברה למתנ"סים עוברת למשרד הפנים. התפלצתי כאשר שמעתי על כך. נחמץ לבי. מה פתאום משרד הפנים? מה למשרד הפנים ולמתנ"סים? "אריה דרש". כן, אותו עבריין סדרתי מושחת, שהתנאי שלו להצטרפות ש"ס לממשלה הוא חקיקה פרסונלית מושחתת עוד לפני הקמת הממשלה שתאפשר לו לחזור ולכהן בממשלה, אינו מסתפק במשרד הפנים כפי שהוא (עם משרד הבריאות כבונוס). זה קטן עליו. הוא רוצה עוד, פיצוי על ויתורו על משרד האוצר והסכמתו לרוטציה עם סמוטריץ'. הוא דרש את החברה למתנ"סים, ונתניהו – מה אכפת לו? נתן לו את מבוקשו. מה לדרעי ולחברה למתנ"סים? החברה למתנ"סים היא חברה ממשלתית עתירת כוח אדם, והוא רואה בה כר למינויים פוליטיים. הוא עלול לנצל את כוחו והשפעתו על הרשויות המקומיות, כדי לסחוט מהם מינויים פוליטיים, בלתי מקצועיים, של אנשיו ביישובים השונים כמנהלי מתנ"סים. זה יהיה הרס החברה למתנ"סים ומכה קשה לחברה הישראלית.

בתהליך של הרכבת הגועליציה, משרד החינוך מתרסק ואגפיו השונים מושלכים לכל עבר, למשרדים השונים, כדי לספק את תאבונם של פוליטיקאים תאבי כוח ושליטה, ללא שום היגיון וללא שום שיקול ענייני של טובת החינוך בישראל. כחלק ממכירת החיסול הזאת, הונפה יד גסה על החברה למתנ"סים. עצוב ומדאיג.

* אולי דווקא עדיף – אם מירי רגב עומדת להתמנות לשרת החינוך (!) אולי דווקא עדיף שפירקו את המשרד.

* יודע רשע נפש בהמתו – לנוכח ההסכמים הקואליציוניים ההרסניים, המנוגדים בתכלית לאינטרס הלאומי, לא נותר אלא לקוות שנתניהו נשאר נתניהו וכדרכו יפר את ההסכמים.

הבעיה היא שבן גביר, סמוטריץ' ודרעי לא פראיירים. יודע רשע נפש בהמתו. ולכן, הם מסנדלים אותו בחקיקה לפני הקמת הממשלה כתנאי להקמתה. וסביר להניח שבניגוד לגנץ, הם לא ישאירו לו קצה חוט בתוך החקיקה להונות אותם.

* נגד כפיה – אני נגד כפיית לימודי ליבה.

מי שרוצה לשלוח את ילדיו לבי"ס שאינו מלמד ליבה – שישלח.

אבל אסור שמשלם המסים יממן את המוסדות הללו ולו באגורה שחוקה.

מי שרוצה לשלוח את ילדיו לבי"ס, שאינו מלמד ליבה – שיממן זאת מכיסו.

* סטטוס קוו נוסח גפני – חצי מהעם יחרף את נפשו על הגנת המולדת וחצי ישתמט.

המחנה הלאומי…

* האתיקה הפרוטסטנטית של סמוטריץ' – סמוטריץ' אמר בראיון לעיתון החרדי "משפחה", שגישתו הכלכלית תהיה על פי התורה. הלוואי שגישתו הייתה ברוח החקיקה הסוציאלית של התורה ושל ההלכה וחזון הצדק החברתי של נביאי ישראל. בינתיים אני שומע מפיו את האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם בתרגום לעברית.

* ממשלת המשך – תמכתי בממשלת בנט-לפיד, אך התמיכה לא הייתה מלאה; היו נושאים שבהם התנגדתי לדרכה. הבולט שבהם היה המדיניות של שר האוצר ליברמן ושר החקלאות פורר להרס החקלאות הישראלית.

חוששני, שהנושא היחיד שבו הממשלה החדשה תהיה ממשלת המשך, יהיה הנושא הזה.

* מרד לא לגיטימי – ליברמן לא קרא למרד מסים אלא העריך שזה מה שיקרה, ובכל זאת דבריו חמורים.

כל עוד יש בישראל בחירות וניתן להיאבק בממשלה ולהחליף אותה בבחירות, מרד מסים אינו לגיטימי.

ליברמן אינו פרשן. אם הוא מעריך שזה מה שיקרה, עליו לגנות מרד כזה ולצאת נגדו.

אגב, הדבר נכון גם למי שמסביר לנו שאם ננסה לגייס בכפיה את החרדים הם ימרדו ולא ישרתו.

* המועמד האידיאלי – יריב לוין נבחר לתפקיד יו"ר הכנסת הזמני. גם היו"ר הקבוע יהיה מהליכוד.

יש בליכוד מועמד אידיאלי ליו"ר הכנסת, שכאילו נולד ונועד לתפקיד – יולי אדלשטיין. (ואל תספרו לי את השטות על כך שהוא הפר צו בג"ץ. שקר. הוא לא הפר שום צו. להיפך, כאשר הוצא צו שמצפונו לא איפשר לו לקיימו, הוא התפטר. כך ראוי. ואגב, הוא צדק בביקורתו על הצו).

גם ח"כ דני דנון יכול בהחלט להיות יו"ר כנסת טוב, מכובד, מכבד וממלכתי.

אפילו אקוניס.

רק לא אמסלם החוליגן.

* ראש לה-פמיליה הפרלמנטרית – דודי אמסלם הוא ביריון חוליגן, ראש לה-פמיליה הפרלמנטרית. למנות אותו ליו"ר הכנסת, זה כמו למנות את מרדכי וענונו ליו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית.

* כפיפות הכנסת – מי יקבע מי יהיה יו"ר הכנסת? נתניהו. כחלק מסבב התפקידים בליכוד. מה זאת אומרת? ראש הרשות המבצעת יקבע מי יעמוד בראש הרשות המחוקקת? כן. זה המצב בישראל. זה היה המצב תמיד ובשנים האחרונות הכפיפות, בפועל, של הכנסת לממשלה הולכת ונהיית חדה יותר. אם ריבלין ואדלשטיין התייחסו לתפקידם כאל תפקיד ממלכתי, הרי שיריב לוין לא הסתיר את היותו שליחו הפרלמנטרי של ראש הממשלה. גם מיקי לוי היה קרוב יותר למודל של לוין מאשר למודל של שפרינצק עד אדלשטיין. אני עוד זוכר שלקראת הצבעות ספציפיות הוכרז על הטלת משמעת קואליציונית. היום אין מטילים משמעת על הצבעה – המשמעת הקואליציונית היא על כל ההצבעות. על כל הצבעה על סעיף קטן בחוק זניח חלה משמעת קואליציונית. נדירים המקרים שבהם ניתן חופש הצבעה.

יריב לוין דיבר בנאומו, אחרי היבחרו ליו"ר (הזמני?), על הפגיעה במעמד הכנסת. הוא כיוון את חיציו לבית המשפט העליון, אבל הפגיעה האמתית במעמד הכנסת, היא ההשתלטות של הממשלה על הכנסת. הרצון להכפיף את בית המשפט העליון לכנסת (חוק התגברות אוטומטי של הרוב הקואליציוני, רוב לפוליטיקאים בוועדה לבחירת שופטים, בחירת נשיא בית המשפט העליון בידי הכנסת) – משמעותה האמתית היא הכפפת בית המשפט העליון לממשלה. ובעצם – לראש הממשלה.

כאשר הרשות המחוקקת והרשות השופטת כפופות, למעשה, לראש הממשלה, זו ארדואנוקרטיה.

* החנופה והסטירה – פנחס ספיר, שר האוצר המיתולוגי, נהג לומר ש"על חנופה עוד אף אחד לא קיבל סטירה".

מסתבר שהוא טעה. הנה, מה ישראל כץ לא עשה כדי להחניף לנתניהו? הוא השפיל את עצמו והסכים להכשיל את עצמו כשר האוצר, למען האינטרסים הפרטיים הנכלוליים של נתניהו, ולהיכנס להיסטוריה כשר האוצר היחיד בתולדות המדינה שלא העביר תקציב. הוא אץ רץ לעמוד ליד נתניהו במופע האימים במסדרון בית המשפט. וכעת הוא מתחנן לפירורים, ואם ישיג משהו, זה בזכות התארגנות הארבעה, הח"כים שהתאגדו ללחוץ על נתניהו, בתקווה שהוא ייסחט כפי שנסחט בידי בן גביר, סמוטריץ', מעוז, דרעי וגולדקנופף.

שנים אני מצפה למרד בליכוד, של ח"כים שימאסו בתרבות הביביסטית שמחקה את ערכי הליכוד. והנה, כשכבר יש איזו ספק-מרידונת, היא אך ורק על רקע של מאבק על השלל. מי מקיפים את ישראל כץ? דוד ביטן, מי שהיה נער שליחויות חנפן של נתניהו וכעת הוא נאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים. אמסלם, שהחליף את ביטן בתפקיד נער השליחויות החנפן, הביביריון החוליגן, שמאס בנתניהו כיוון שאינו מספיק ביביסט לטעמו. חיים כץ, עבריין מורשע, שיצא בזול בזכות עסקת טיעון. אם אלה ה"מורדים", למה עוד אפשר לקוות?

* מטאטא חדש – ישנם שני מודלים להתייחסות שר חדש או ממשלה חדשה, ליוזמות ותכניות של קודמותיה.

מודל א', הוא המשך היוזמה ולקיחת כל הקרדיט עליו, תוך השכחת חלקו של השר הקודם.

מודל ב', הוא זריקה אוטומטית לפח של כל מה שעשה השר הקודם כדי שיהיה ברור שבא מטאטא חדש.

המודל הראוי, של להכיר תודה לשר היוצא, לפרגן לו ולהמשיך אותו, אינו מתיישב עם ה-DNA של מי שבחרו במקצוע הפוליטיקאי.

הממשלה היוצאת החליטה על התכנית הלאומית חסרת התקדים ומרחיקת הלכת לפיתוח הגולן ולהכפלת ההתיישבות בגולן. התכנית כבר מיושמת בשטח.

איך תתייחס הממשלה החדשה לתכנית?

אני מקווה מאוד שעל פי מודל א'.

* צביעות – "הגדה המערבית" אמר נתניהו בראיון לערוץ סעודי, ולא נעו אמות הסיפים. זוכרים את מסע ההסתה שהוביל נתניהו נגד בנט כשאמר זאת? והרי המחויבות של בנט ליהודה ושומרון גדולה לאין ערוך יותר משל נתניהו.

* השירות הלאומי של בנט – העיתונאי החרדי יאיר לוי פרסם התנצלות בפני נפתלי בנט על פרסום המידע השקרי על השיפוצים שנעשו כביכול בביתו. "אני מתנצל בפני ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט על שהוצאתי את דיבתו בפרסום דבר שקר כאילו שיפץ את ביתו הפרטי על חשבון המדינה, כאשר בפועל מדובר היה בהצבת אמצעי אבטחה סביב ביתו על פי דרישות השב"כ. בנט נענה לבקשת השב"כ, שלא להיכנס למעון בבלפור בשל הצורך לבצע עבודות שידרוג אבטחה חיוניות. רוה"מ בנט לא השביח את ביתו ולא לקח לכיסו ולו שקל אחד. אני מצר על הדברים שפרסמתי, ומבקש את סליחתו של רוה"מ בנט, אשתו וילדיו על עוגמת הנפש שגרמתי להם". מה גרם ללוי להתוודות על שקריו הנתעבים ולהתנצל עליהם? שמא מצפונו הציק לו והדיר שינה מעיניו? שמא האיש חזר בתשובה ומכה על חטא היותו נשא של תוצרי תעשיית השקרים וההסתה של נתניהו? לא. מה שהביא אותו לווידוי ולהתנצלות היה מכתב התראה מעו"ד.

בעבר שללתי את השימוש של פוליטיקאים בתביעות משפטיות נגד עיתונאים ואזרחים, כי סברתי שעליהם לדעת לספוג זאת כמחיר נלווה לעשייתם הפוליטית. אולם לנוכח מסע השקרים וההסתה שהפיל ממשלה, באמצעות טרור אישי נגד החוליות החלשות בקואליציה ובני משפחותיהם והמסע הנתעב במיוחד נגד נפתלי בנט, שיניתי את דעתי. בעיניי, חובתו הלאומית של בנט לצאת למסע, שנועד לשבור את תעשיית השקרים, באמצעות תביעות משפטיות. יש להכות ברֶשָׁע הזה בכיס. כן, תביעות אישיות נגד מפיצי הרעל וממציאיו. גם נגד מפיצי העלילה על "מס עבאס" של "ממשלת האחים המוסלמים". זו חובה לאומית להגנה על הדמוקרטיה הישראלית מפני הטרור הפנימי שהרים עליה יד גסה. אני שמח, שבנט אכן עוסק בכך. ברנש כמו יאיר נתניהו צריך לבלות את מלוא זמנו בבתי המשפט, בתביעות של קורבנות ההסתה והשקרים שלו (אח"כ הילד-בן-השלושים-פלוס, החצוף והמפונק, ידרוש שהמדינה תשלם את הפיצוי שיושת עליו). וכך גם שאר אנשי התעשיה. ולא רק ראשיה, אלא גם נשאיה, עיתונאים שביודעין ובמזיד הפיצו את השקרים ואת העלילות.

אני מקווה מאוד שבנט יחזור לחיים הפוליטיים ולהנהגת המדינה. אולם כעת, השירות הלאומי שלו צריך להתמקד בשבירת תעשיית השקרים וההסתה.

* כולו פוזה – בהתחלה הוא היה איש של ברק. ככזה, הוא היה מהמושחתים הראשיים בפרשיות עמותות ברק. לאחר מכן הודה והתוודה בשחיתותו והפך לנושא הדגל של המלחמה בשחיתות ויצא נגד ברק בחריפות. ואח"כ שב והריץ את ברק. באיזה שהוא שלב הוא הקים את "השמאל הלאומי", שאגב הזדהיתי עם רבים ממסריו, אם כי לו אישית לא האמנתי. אף פעם לא האמנתי. וכאשר החלה המחאה החברתית ב-2011, הוא ניסה לתפוס עליה טרמפ ולהציג אותה כמיזם שלו, אך חיפפו אותו משם. אח"כ היה ממובילי המחאה המכוערת נגד מנדלבליט, במתקפה הדו ראשית על שלטון החוק: מצד אלה שתבעו ממנו להאשים את נתניהו, כשבקושי החלו החקירות ומצד אלה שתבעו ממנו לזכות את נתניהו בלי קשר לחקירות. המתקפה על מנדלבליט בשם המלחמה בשחיתות הייתה מטרידה ואלימה, והוא היה מהאלימים והבוטים ביותר בתוכה. ובהמשך הוא היה מהבלפוריסטים הבוטים ביותר, והתבטא כאחרון האנרכיסטים. ועכשיו הוא הפך למגן הביביזם, עם המתקפה שלו נגד מי שיוצאים נגד הממשלה הנרקמת, וכהרגלו בצורה בוטה, ארסית, קיצונית – הצגתם כמי שמסרבים לקבל את תוצאות הבחירות (אמירה מטומטמת, הרי לפיה כל מחאה נגד השלטון, וכל חייו הוא מחה נגד השלטון, היא סירוב לקבל את תוצאות הבחירות), ברוח הארדואניסטית שלפיה תוצאות הבחירות הן מחיקת המיעוט בשם "רצון העם". הוא אף קרא לשב"כ להתערב כדי לעצור את ה"מרד". פסיכופט.

אף פעם לא האמנתי לישראלי המכוער אלדד יניב. מעולם לא. באף גלגול. ואף פעם לא הסתרתי את אי האמון שלי בפוזות שלו. כשהוא הקים מפלגה בשם "ארץ חדשה" כיניתי אותה "מפלגת הישראלי המכוער". אלדד יניב. תמיד כולו פוזה. בכל פעם מחליט לרכב על איזה גל, ותמיד להתבלט בתוכו כבוטה ביותר, כקיצוני ביותר. אבל הוא הבלתי אמין ביותר, בכל גלגול שלו. גם בגלגול החדש.

איני מסכים עם הטוענים שהוא התקרנף. מעולם לא הייתה לו דעה. מעולם לא היה בו שום דבר אותנטי. אלה שטוענים שהוא התקרנף, הם אלה שמחאו לו כפיים כאשר הפוזה שלו התאימה להם. כפי שהיום הביביסטים והכהניסטים מוחאים לו כפיים.

אני לא מופתע מהפוזה החדשה שלו. לא, איני טוען שצפיתי אותה. פשוט אף פעם לא אופתע משום פוזה שלו והיפוכה.

* מסריח אבל כשר – בעקבות החקיקה הפרסונלית השבוע בכנסת, הציג בנימין טוביאס ב"ידיעות אחרונות" 5 חוקים פרסונליים שהתקבלו בעבר. מתוך 5 הדוגמאות שהוא הציג, אחת אינה נכונה והשניה אינה מדויקת. הדוגמה שאינה נכונה היא שינוי בחוק יסוד שנועד לאפשר לגונן שגב ואלכס גולדפרב, שפרשו מצומת, להצטרף לממשלת רבין. זה לא נכון. על פי החוק שנחקק ב-1991, נאסר על ח"כ שפרש מסיעתו להתמודד בבחירות הבאות או לקבל תפקיד כלשהו בתמורה לפרישתו. עד אז לא הייתה כל מגבלה. אותו חוק קבע שפרישה של שליש מן הסיעה, נחשבת פילוג, והפורשים הם סיעה לכל דבר. בפברואר 1994 פרשו שלושה ח"כים מסיעת צומת שבהנהגת רפול – גונן שגב, אלכס גולדפרב ואסתר סלמוביץ'. כיוון שסיעת צומת מנתה 8 ח"כים, הם היו מעל לשליש הסיעה, הוכרו כסיעה – סיעת יעוד, ולא הייתה כל מגבלה על מינוי חבריהם לשר וסגן שר בממשלה. זה היה מסריח, אבל כשר.

הדוגמה שאינה מדויקת היא "חוק חלוץ", הצינון של שלוש שנים לבכירי מערכת הביטחון, לפני כניסתם לחיים הפוליטיים. טוביאס כותב שהחוק נחקק כדי לבלום את הרמטכ"ל דן חלוץ, שהיה פופולרי מאוד, להיכנס לפוליטיקה. אולם החוק הזה נחקק ב-2007, אחרי שחלוץ התפטר מתפקידו וממש לא היה פופולרי, להיפך, מעמדו הציבורי היה בשפל המדרגה. הרמטכ"ל היה אשכנזי, שאכן היה פופולרי מאוד, והחוק בהחלט היה פרסונלי, שנועד לחסום את אשכנזי, וזכה לכינוי "חוק אשכנזי".

* מרי אזרחי אלים – בעוד נזרקות לחלל האוויר אמירות הזויות וחסרות אחריות על "מרי אזרחי" עאלק, מתקיים כאן בפועל מרי אזרחי אלים, של הפלגים החרדיים הקיצונים. איני מדבר על ההשתמטות ההמונית מצה"ל, שלמרבה החרפה היא מסריחה אך הוכשרה בידי ממשלות ישראל לאורך השנים. אני מדבר על הפלגים שמתפרעים ומשתוללים בירושלים ובבית שמש, בכל פעם בשל עילה אחרת.

פעם כיוון שעצרו עריקים, שלא התייצבו בבקו"ם לקבל את הפטור להשתמט. כלומר, מדובר בהתרסה נטו, באי ציות מזוקק, לא כלפי השירות הצבאי עצמו אלא כלפי אקט של קבלת אישור מן הריבונות להשתמט. פעם הפגנות אלימות נגד הרכבת הקלה ופגיעה בתשתיות שלה כדי לעכב את הקמתה. פעם מדובר באלימות נגד חנויות הסלולר שאינן נכנעות לוועד הרבנים הטרוריסטי שמנסה למנוע מחרדים שימוש בטלפון נייד. ובחמישי בלילה, כאשר נעצר חשוד בהצתת חנות סלולר, שוב יצאו המופקרים להתפרעויות אלימות בירושלים, שבעטיים נפצעה קשה עוברת אורח.

איפה המשילות? איפה הריבונות? איך נותנים להם כל כך הרבה שנים למרוד במלכות ולפרוע פרעות בישראל?

* אנרכיסט – בן גביר גינה את הפרעות האלימות והעקובות מדם של חרדים בירושלים ואמר: "אלימות היא אנרכיה".

איך אמר רבי יוחנן?  "ליסטים בליסטיותו יודע" (בבא מציעא, פ"ד ע"א), כלומר שודד מקצועי מבין בענייני שוד. אדם שכל חייו אלימות – מבין באלימות ומיטיב להגדיר את עצמו – אנרכיסט.

המשטרה היא הגורם היחיד המוסמך להפעיל כוח כלפי אזרחים. הפקרת המשטרה בידי אנרכיסט אלים היא שערוריה. שינוי החוק כדי שהוא יוסמך להפעיל את הכוח, כמו במדינת עולם שלישי, היא הפקרות.

* דיבה נגד אלפר – רוגל אלפר, שעיקר האובססיה שלו בפשקווילים האחרונים היא ההבהרה שהוא אינו יהודי, ושהבעיה הגורמת לכל הצרות בישראל ובעולם היא ההמצאה של אלוהים ואם נמחק אותו נמחק גם את כל הבעיות ויהיה כאן נפלא וכד', פרסם פשקוויל נאצה נגד בנט. מה הוא רוצה מבנט? הוא גזען. טוב, זה ידוע, כולנו גזענים. אבל מה הפעם? תביעת דיבה של בנט נגד "רב" פרחח, שהדיבה – אומנותו, שטען נגד בנט שאמא שלו אינה יהודיה ומכאן שגם הוא לא יהודי. לטענת אלפר, התביעה היא גזענית, כי נקודת המוצא שלה היא "עליונות יהודית", כאילו יש בעיה בלהיות לא-יהודי.

נראה לי שאלפר עלול לתבוע מישהו שיאשים אותו שהוא יהודי.

* סתם אנטישמי – רוגל אלפר פרסם פשקוויל שבו הסביר שכבר אינו יהודי. אם כך, הוא כבר לא אוטו-אנטישמי אלא סתם אנטישמי.

* מתי לוי מעצבן את השמאל – בפשקוויל שפרסם גדעון לוי ב"הארץ" הוא הסביר ש"מותר לשנוא את חיילי צה"ל". וכל המאמר היה מפגן של שנאה לחיילים, שנאה לחייל הבודד בקצה ולחיילי צה"ל כקולקטיב.

ימים אחדים לאחר מכן, קטל אותו חיים לוינסון במדורו "צייצת מטכ"ל" במוסף "גלריה". הוא תקף אותו על צביעותו – על הסתירה בין שנאתו לחיילי צה"ל ולמדינת ישראל לבין הערצתו המיוחצנת לנתניהו. אם הוא כל כך שונא את החיילים, איך הוא כל כך אוהב את מי ששלח אותם למשימתם? אם הוא הגדיר במבצע "צוק איתן" את טייסי חיל האוויר "רעים", איך הוא הלך אח"כ להסתחבק עם מי ששלח אותם למבצע במסיבת יום הולדת לשרה, ואח"כ השתפך בדברי התפעלות מנתניהו?

הסברו של לוינסון לתופעה, הוא שאין לגדעון לוי אידיאולוגיה, אלא רק צורך ב"צומי". "התשובה לסתירה היא שאין כאן סתירה: אין כאן ערכים, אלא רייטינג, טראפיק, תשומת לב, רצון להישאר רלוונטי… מרוב התמכרות להטרלות והתרסות, מרוב טרוליזם לא רואים את היער. נעצבן את השמאל כשנכתוב בעד ביבי, נעצבן את הימין כשנכתוב נגד החיילים, מה זה משנה איך זה מתיישב? אתם צבועים! לא לוי, כמובן".

ההסבר שלי לתופעה שונה. כן, יש ללוי אידיאולוגיה. אידיאולוגיה רדיקלית, קנאית, דיכוטומית. גישתו אינה מבטאת מורכבות, כפי שהוא מנסה להציג אותה, אלא היא פשטנית להחריד. נקודת המוצא של השקפתו היא שיש סתירה בין מדינה יהודית ומדינה דמוקרטית. וכיוון שהוא בעד מדינה דמוקרטית, הוא נגד קיומה של המדינה היהודית כלומר נגד קיומה של מדינת ישראל. הדיכוטומיה שמטריפה אותו יותר מכל היא במושג "שמאל ציוני". הוא כמובן שמאלני, ובעיניו הניגוד המוחלט לשמאל הוא הציונות, האידיאולוגיה השנואה עליו והנתעבת בעיניו. ולכן, האנשים השנואים עליו ביותר, הם אנשי השמאל הציוני. וכיוון שנתניהו הוא יריבם הקשה ביותר של אנשי השמאל הציוני, ואויבו של אויבי הוא ידידי, הוא חבר לנתניהו.

אבל מה שמטריד אותי לא פחות מלוי, הוא מה שמייצג לוינסון. לאורך כל השנים שבהן לוי משתלח במדינת ישראל, בצה"ל ובחייליו ומזדהה בכל לבו עם האויב ועם הטרור, הוא היה לגיטימי בעיני לוינסון ובעיני רבים מן השמאל. הוא אולי קצת קיצוני, הם אמרו, אבל יש הרבה צדק בדבריו. אבל ברגע שהחל לכתוב דברי שבח והערצה לנתניהו, הם נזכרו שמדובר באדם מטורלל, חולה נפש ופתאום אף מגנים את כתביו נגד המדינה.

לוינסון לא הוקיע את מאמרו של לוי הקורא לשנוא את חיילי צה"ל. הוא פשוט כתב שאינו מאמין לו. "צר לי. אינני מאמין למילה במאמרו של גדעון לוי… ולפיו 'מותר לשנוא את חיילי צה"ל'… אינו אלא זעקה לתשומת לב". ולמה הוא לא מאמין לו? בגלל קשריו עם נתניהו. וכך הוא מסיים: "נעצבן את השמאל כשנכתוב בעד ביבי, נעצבן את הימין כשנכתוב נגד החיילים". סליחה, כשהוא כותב נגד החיילים הוא מעצבן רק את הימין? הוא לא מעצבן את השמאל? רק כשהוא כותב נגד נתניהו הוא מעצבן את השמאל?

מה הפלא שלוי כל כך נמשך לאנשי הימין הביביסטי, שכמותו גם הם רואים סתירה בין שמאל לציונות.

* כספי משלם המסים – ח"כ עאידה תומא סלימן תקפה את השרים חילי טרופר וליברמן על החלטתם למנוע תקצוב לתיאטרון אל סראיה ביפו, בשל הקרנת סרט התעמולה האנטי ישראלי "פראחה". בין השאר היא אמרה: "זה לא כסף פרטי של טרופר וליברמן, אלא כספי משלם המסים הישראלי".

היא הנותנת. כיוון שמדובר בכסף ציבורי של אזרחי ישראל, מובן מאליו שאין להשתמש בו למימון הסתה נגד מדינת ישראל.

* מבצע עומק במחנה הפליטים ג'נין – כל פעולה של צה"ל וכוחות הביטחון לסיכול טרור ולמעצר מחבלים במחנה הפליטים ג'נין נעשית תחת אש. בזכות המקצועיות של כוחותינו, לא שילמנו עד כה מחיר דמים, אך לא לעולם חוסן. כמות האמל"ח בידי המחבלים במחנה והתעוזה ההולכת-וגוברת שלהם, היא איום של ממש.

המציאות במחנה הפליטים ג'נין אינה דומה לשאר חלקי יו"ש ולכן הפעילות של צה"ל במקום צריכה להיות שונה. אין מנוס ממבצע עומק, מבית לבית, לאיסוף האמל"ח ולמיטוט תשתית הטרור במקום. צה"ל כבר ביצע בהצלחה פעולות כאלו וזה אפשרי.

באשר לנערה שנהרגה – כאשר המחבלים יורים על לוחמי צה"ל שבאים לסכל טרור, הם אשמים בתוצאות הירי. איננו צריכים להצטדק.  

* ההכרח לחסל את המחבל – אילו המ"פ ממג"ב לא היה מחסל את המחבל בחווארה, הוא היה פועל בניגוד לפקודות, חוטא לתפקידו ולא היה ראוי לתפקידו. בחיסול המחבל הוא עשה בדיוק את המתחייב בסיטואציה.

שלוש סיבות מצדיקות את הריגת המחבל – כל אחת בפני עצמה מספקת כדי לקבוע את החובה לחסל. האחת, היא העובדה שהמחבל היה חמוש בסכין ודקר את הנהג של המ"פ. השניה, שהוא ניסה לחטוף את נשקו של המ"פ. מי שחוטף נשק עושה זאת כדי לירות בו ולהרוג. אילו הצליח, לבטח היה הורג קודם כל את המ"פ וממשיך לירות ולרצוח יהודים. השלישית, היא שאחרי שהנשק של המ"פ נפל, המחבל כמעט הצליח לקחת אותו ורק הירי בו מנע זאת.

כל לוחם בצה"ל, במשטרה ובכוחות הביטחון יודע שבמקרה כזה עליו לחתור למגע ולחסל את המחבל.

* שיצפו במונדיאל – שלילת חירות וכליאת אדם מאחורי סורג ובריח בלי שום אפשרות לקבל החלטה על עצמו ועל סדר היום שלו ובלי לפגוש את משפחתו וחבריו, היא עונש כבד ביותר. בוודאי לאסירים המרצים שנים רבות בכלא. עצם הכליאה היא העונש ולא צריך גם לפגוע ברווחת חייהם של אסירים. אני לא שותף לטענות הפופוליסטיות על "בית הבראה". אפילו כלא בתנאי מלון הוא עונש כבד ואף כלא אינו מתקרב לבית הבראה.

כעת מירי רגב יוצאת בביקורת פופוליסטית על כך שמאפשרים לאסירים הביטחוניים לצפות במונדיאל. שיצפו במונדיאל, מה הבעיה?

* סינדרלה עם דגל השמדת ישראל – איני מבין את הישראלים שאוהדים את מרוקו במונדיאל. אני נגד מרוקו, לא כיוון שאני בעד עירוב פוליטיקה בספורט, אלא כיוון שאני נגד עירוב פוליטיקה בספורט. מי שעירבו פוליטיקה בספורט הם שחקני נבחרת מרוקו, המנפנפים בדגלי אש"ף. זו לא סתם פוליטיקה; זו פוליטיקה אנטי ישראלית. הם מניפים את דגל השמדת ישראל. אני מבין את האהדה הבסיסית ל"סינדרלה". בדרך כלל אני שותף לה. לא במקרה הזה, שבו הנבחרת מניפה את הדגל המגואל בדם יהודים.

* מונדיאל 2022 – כדורגל משחקים 90 דקות ובסוף גרמניה מפסידה.

* המתחזה – פרופ' עודד בלבן פרסם במוסף "הארץ" כתבת דיוקן על מורו ורבו של בן גביר, "הרב" כהנא שר"י, שהתמקדה בפעולתו בארה"ב בראשית דרכו. הוא הושתל בידי FBI כ"שמפניה" בחוגי הימין הקיצוני האמריקאי בראשית שנות ה-60, אך בפועל היה לפעיל אותנטי קיצוני שלהם ולכןFBI  ניתק את הקשר עמו והוא הפך ליעד מודיעיני. הוא היה קשור קשר הדוק למאפיה האיטלקית בארה"ב. פעולתו בימין הרדיקלי האמריקאי לא הייתה קשורה עדיין ליהדות או ציונות. אולם כשהקים את "הליגה להגנה יהודית" המשיך את הדרך הימנית רדיקלית, במלחמה, כולל פעולות טרור, לסיכול ההפשרה (הדטאנט) בין ארה"ב ובריה"מ, למרות שההפשרה הזאת פתחה לתקופה מסוימת (תחילת שנות השבעים) את שערי בריה"מ לעליית יהודים. במסווה של מאבק למען יהדות בריה"מ, המלחמה שלו הייתה נגד ההפשרה וגרמה לנזק למאבק למען העליה.

ומופיע שם גם הסיפור הבא: "כשהנהיג את תנועת הארבעה ביולי, לפני הפעילות ה'ציונית' שלו, חי כהנא חיים כפולים: בביתו בקווינס היה הרב כהנא, ואילו בדירתו בוושינגטון גילם כומר פרסביטריאני ממוצא דרום-אפריקני בשם מייקל קינג. בדמותו הפיקטיבית, ניהל כהנא רומן עם מזכירתו בתנועה זו, אסטלה דונה אוונס. אוונס קפצה אל מותה ביולי 1966 מגשר בניו יורק, לאחר שכהנא הודה, במכתב שהחליק אל מתחת לדלת ביתה יום לפני שהיו אמורים להינשא, שהוא נשוי ואב לארבעה. המכתב נמצא בין חפציה כאשר משו אותה במצב אנוש ממימי הנהר".

סיפור מזעזע. אבל האמת היא שמה שעשה כאשר התחזה לכומר הרבה פחות הזיק (וממשיך להזיק) ממה שעשה כאשר התחזה לרב.

* דוגמה אישית – יאיר לפיד התחסן נגד קורונה וזה חשוב. והוא הצטלם מתחסן, וזה חשוב, כי יש משמעות לדוגמה אישית, וחשוב לעודד את הציבור להתחסן.

אבל כשאני התחסנתי, לפני שבועות אחדים, עטיתי מסכה וכך גם האחות שחיסנה אותי. לפיד התחסן ללא מסכה וגם האח או הרופא שחיסן אותו לא עטה מסכה.

דוגמה אישית, כבר אמרנו?

* עמנואל גוטמן – הלך לעולמו פרופ' עמנואל גוטמן, מראשוני ומבכירי החוקרים בתחום מדע המדינה בישראל, וחוקר בעל שם עולמי. בן 99 בקֵרוב היה במותו. גוטמן עלה מגרמניה כנער, הצטרף להגנה, לאחר מכן התגייס לבריגדה היהודית בצבא הבריטי ולאחר תום המלחמה פעל במסגרת המוסד לעליה ב', שארגן את ההעפלה לא"י. משם נשלח למחנות המעפילים בקפריסין כדי לארגן שם סמינרים ללימוד עברית, יהדות וציונות. גוטמן היה מרצה בכיר למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, ולימד כמרצה אורח באוניברסיטאות רבות בעולם.

זכיתי ללמוד אצל פרופ' גוטמן קורסי מבוא למדע המדינה וקורסים בתחום החברה הישראלית, ואני זוכר אותו כמורה מצוין, דייקן, נעים הליכות ובעל חוש הומור, מרצה בקצב הכתבה במבטאו היקי. אחד הדברים שלמדתי ממנו, הוא שלילת הדיכוטומיה בין חילונים ודתיים. הוא נשא את דגל הרצף בעמדות כלפי הדת, בין חרדיות לאנטי דתיות. בסקרים מקיפים רבים שהקפיד לערוך מדי שנה, הוא לא שאל האם אתה דתי או חילוני, אלא הציג רצף ובו המושג "מסורתי", שעד אז לא היה קיים במחקר ובסקרים. הכנסת המושג "מסורתי" שינתה מאוד את תמונת הסקרים. בחלוקה הדיכוטומית, דומה היה שיש רוב גדול לחילונים ולעומתם מיעוט דתי. בחלוקה המורכבת, התברר לאורך שנים שרק מיעוט מגדיר עצמו חילוני, ושקיימת באוכלוסיה הישראלית נטיה עמוקה ורחבה למסורת היהודית. מחקריו וסקריו לאורך עשרות שנים אוששו את התזה. גוטמן עצמו אמר לנו שהוא מגדיר את עצמו כמסורתי. אגב, הוא טען שהתופעה הזאת אינה אופיינית רק לישראל וליהדות אלא לכל העולם המערבי. גם במדינות המערב הנוצרי, יש רצף של עמדות ורגשות כלפי הדת והמסורת, ולא דיכוטומיה בין חילונים ודתיים. בניגוד לסיסמאות על הפרדה בין הדת והמדינה, הוכיח לנו גוטמן שאין כמעט מדינות דמוקרטיות שיש בהן הפרדה כזו, ויש פער תהומי בהשפעת הדת בין ארה"ב וצרפת, שהפרידו בין דת ומדינה. ארה"ב היא אחת המדינות הדתיות במערב, והשפעת הדת על החיים בה גדולה מאוד, בעוד בצרפת ההפרדה נעשתה מתוך התנגדות לדת והיא מדינה חילונית מאוד. יתר על כן, ארה"ב, שיש בה הפרדה, הרבה יותר דתית ממדינות כמו בריטניה ושוודיה, שבהן יש כמעט זהות בין הדת והמדינה והמלך שלהן הוא גם ראש הכנסיה.

יהי זכרו ברוך!

* מוטקה בן פורת – הלך לעולמו תא"ל מוטקה בן-פורת, מפקד חטיבה 9 במלחמת יום הכיפורים, מבולמי הפולש הסורי לגולן ומהפורצים למובלעת הסורית. היה גם מגיבורי תש"ח. בחייו האזרחיים היה ראש ראשות הגנים הלאומיים. נפטר שבע ימים ומעשים בגיל 95.

יהי זכרו ברוך!

* תורה לשמה – אחד הדברים האהובים עליי ביותר בעבודה במטע, הוא העבודה עם תלמידי "אדם ואדמה", הפנימיה החקלאית של "השומר החדש" באורטל. אני בא משדה החינוך, ובעבודה אתם אני משלב חקלאות וחינוך.

בשבוע שעבר נוסף נדבך נוסף בקשר אתם – התחלתי ללמד פרשת השבוע ב"אדם ואדמה". זה קורס בחירה, בלי בחינות וציונים, פשוט לימוד תורה לשמה לנערות ונערים שוחרי דעת.

* חומר למחשבה – אלמלא היה "מספר יודע כל" המתאר את פרשת יוסף ואשת פוטיפר; אילו שמענו על האישה המתלוננת על גבר שניסה לאנוס אותה, ברח כשהיא צעקה והשאיר אצלה את בגדיו, ועל גבר הטוען שהאישה ניסתה לאנוס אותו, הפשיטה אותו והוא ברח – למי היינו מאמינים?

הפניתי את השאלה לתלמידיי, בשיעור על פרשת השבוע. כולם ללא יוצא מן הכלל, בנות ובנים, אמרו שהיו מאמינים לאישה. גם אני.

ובצדק, כי זה הרוב המוחלט של המקרים.

ובכל זאת, האם תמיד אנחנו צריכים להאמין למתלוננת? זה אוטומטי? לא יכול להיות מקרה של עלילה, נקמנות וכו'?

חומר למחשבה, שמעניקה לנו פרשת השבוע.

          * ביד הלשון

על אודות – קורא העיר לי על שימוש, שעשיתי, בביטוי "על אודות". "כשכותבים את המילה ׳אודות׳, מתייתרת הקדמת המילה ׳על׳ אודות", הוא כתב.

טעות בידיו. פירוש המילה אודות הוא "דבר". אם אני כותב "דיברתי אתו על אודות הצעתו", משמעות הדבר היא "דיברתי אתו על דבר הצעתו". אם אכתוב "דיברתי אתו אודות הצעתו", כאילו כתבתי "דיברתי אתו דבר הצעתו". זה לא רק נשמע עילג, זו בפירוש טעות.

ההיפך הוא הנכון. ניתן לוותר על אחד משני חלקי הביטוי, אך לא על המילה "על", אלא על ה"אודות", כיוון שמילת היחס "על" היא החשובה בביטוי. אפשר בהחלט לומר "דיברתי אתו על הצעתו".

הביטוי "על אודות" הוא מקראי: "וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי יִצְחָק וַיַּגִּדוּ לוֹ עַל אֹדוֹת הַבְּאֵר אֲשֶׁר חָפָרוּ" (בראשית כו, לב), "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח" (במדבר יב, א).

בשנים האחרונות נפוץ, בעיקר במרשתת, הביטוי "אודות" במקום "על אודות". האקדמיה ללשון עברית מגדירה זאת – ביטוי שאינו תקני.

* "חדשות בן עזר"

אחינו אתם

סיפורה המופלא של יהדות בריה"מ, הוא התגלמות ההבטחה "נצח ישראל לא ישקר". במשך שבעים שנה, מעצמת-העל הסובייטית לא חסכה במאמץ להשכיח מן היהודים את יהדותם, לבולל אותם, לאסור כל זיקה לתרבותם הלאומית ובפרט לא לציונות, לארץ ישראל, למדינת ישראל. וכעבור שבעים שנה, האימפריה הסובייטית קרסה ויהדות בריה"מ עלתה בהמוניה לישראל. מיליון יהודים עלו לישראל… ונתקלו בממסד דתי עוין המסרב להכיר ביהדותם ואינו חוסך במאמץ להקשות עליהם ולמרר את חייהם.

אילו הייתה בישראל הנהגה רוחנית יהודית אמתית הראויה לשמה, היודעת להתעלות אל גודל השעה, היא הייתה מכריזה על הכרה קולקטיבית ביהדותם של כל עולי חבר העמים. למצער, הייתה עורך אקט קולקטיבי סמלי של גיור. לא זו בלבד שלא נמצאה הנהגה רוחנית יהודית אמתית – הרבנות הראשית, שמתיימרת להיות הנהגה רוחנית, מקשה ככל יכולתה על גיורם האישי של העולים שיהדותם אינה מוכרת על פי ההלכה. הממסד הרבני הנשלט בידי החרדות הלא ציונית, פוגע באינטרס העליון של היהדות, של הציונות, של העם היהודי ושל החברה הישראלית, בהתנהגות זו.

הגיור האורתודוקסי אינו רלוונטי למציאות ימינו, כיוון שהוא מחייב כל מתגייר לאמץ אורח חיים השונה מזה שבו חיים רוב היהודים. מי שעלה לארץ, חי בחברה יהודית, בתרבות יהודית, ילדיו מקבלים חינוך יהודי, שפתו היא עברית – שפת הלאום היהודי, הוא חג את חגי ישראל, הוא רואה עצמו חלק בלתי נפרד מן הקולקטיב היהודי, הוא מסור ונאמן לו, משרת בצה"ל במסירות נפש – ולא זו בלבד שאינו מוכר כיהודי, כדי להיות מוכר כיהודי הוא נדרש לאמץ אורח חיים השונה בתכלית מזה של רוב היהודים שבינם הוא חי ואליהם הוא רוצה להשתייך. זה אבסורד. איזו סיבה יש שהוא יסכים לכך? איזו סיבה יש שאנו נסכים לכך? איזו סיבה יש שאני, כיהודי, שאין משמעותי בעבורי יותר מזהותי היהודית  – אסכים לתת לכך את ידי?

אין כל סיבה שאסכים לגישה האבסורדית, שעולה מחבר העמים שרוצה להיות יהודי בדיוק כמוני, לא יוכל להתגייר, כי איני מספיק יהודי עבור החרדים, שהם מספיק יהודים כדי להשתמט מצה"ל ומהגנה על קיומה של מדינת היהודים. מדוע מי שרוצה לחיות כיהודי כמוני פסול ליהדות, אך אם הוא רוצה לחיות כיהודי כמו בן גביר הכהניסט, ראוי להיות חלק מן העם היהודי. אין כל סיבה שאנו, היהודים הציונים, נסכים לחיות עם האבסורדים הללו.

לא היה דבר טוב למדינת ישראל בדורות האחרונים יותר מן העליה הגדולה והמבורכת מחבר המדינות, שהקפיצה את מדינת ישראל קפיצת מדרגה בכל התחומים – בחינוך, במדע, באקדמיה, בתרבות, בכלכלה, בהיי-טק, במוסיקה, בספורט, במה לא? ולא פחות חשוב – בדמוגרפיה, שהיא מרכיב כה חשוב במאבק בינינו לבין הערבים על ארץ ישראל. והנה, מדינת ישראל עומדת שוב בפני אתגר ציוני אדיר – הזדמנות לעליה גדולה של יהודים מרוסיה ואוקראינה. במקום להירתם כל כולנו למשימה, כפי שהיה בהנהגת ממשלת שמיר, לא זו בלבד שאיננו עושים זאת, המדינה עומדת להתנכר לעליה הזאת. ממנים את אבי מעוז הפונדמנטליסט לאחראי על "נתיב", הגוף המקדם את העליה ואת הפעילות היהודית בחבר המדינות, כדי להבטיח שהשערים יהיו נעולים. וחמור יותר, במקום לפתוח את הדלתות והלבבות, רוצים להתנקש בחוק השבות ולבטל את סעיף הנכד, ובכך למנוע את העליה הזאת.

יתר על כן, מדינת ישראל, כמדינה ציונית, חייבת לעורר ולעודד עליה מכל תפוצות ישראל. משברים שונים במדינות רבות בעולם פותחים פתח לעליה מגלויות כמו ארה"ב, צרפת, בריטניה, ברזיל, ארגנטינה, אוסטרליה ועוד. בכל המדינות הללו, החיים המודרניים זימנו נישואי יהודים עם בני המקום שאינם "מבני ברית". האם האינטרס שלנו הוא שאותם יהודים ייצאו מעמנו או שאותם יהודים יישארו בעמנו ובני ובנות זוגם וילדיהם יצטרפו לעמנו? טוב ונכון שהם יצטרפו לעם היהודי ושיעלו למדינה היהודית. ישראל, מדינת העם היהודי, קיימת כדי להגשים את הציונות, ואם היא נוהגת אחרת, היא מועלת במהותה ובצדקת קיומה. האינטרס הציוני הוא לעודד עליה לארץ ישראל. ממשלה שמרחיקה עליה, שיוצרת נתק בינינו לבית יהודי תפוצות הגולה, מועלת באחריותה הלאומית.

למרבה הצער, איני מאמין ביכולת לפתור את הבעיה בדרך פוליטית, בעתיד הנראה לעין. אך יש להיאבק בכל דרך דמוקרטית נגד ההתנקשות בחוק השבות ונגד פגיעה בעליה לארץ.

ובאשר למי שכבר עלו, יהדותם אינה מוכרת והם נדרשים לגיור מחמיר ולא רלוונטי, הפתרון צריך להיות חברתי. הפתרון צריך להיות מסר של החברה היהודית ישראלית לעולי חבר המדינות: אחינו אתם! אתם יהודים! אינכם זקוקים לגיור ולא לחותמת של הרבנות. אתם חלק בלתי נפרד מן העם היהודי, ושום רבנות לא תוכל לערער את ברית הגורל והיעוד הזאת. הרבנות אינה מכירה ביהדותכם? זו בעיה שלה. הרבנות תקשה עליכם כשתרצו להתחתן? אל תתחתנו ברבנות. בסופו של דבר, הרבנות תיאלץ להכיר במציאות, או להפוך לבלתי רלוונטית לחלוטין.

את אחיי אנוכי מבקש.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 13.11.22



* קיצור תולדות עלייתה לשלטון של קואליציית בן גביר-נתניהו – אחרי שלושה סיבובי הבחירות שבהם נתניהו לא הצליח לנצח, הוא אימץ אסטרטגיה חדשה, מפתיעה וגאונית, שתבטיח לו את הניצחון בסיבוב הרביעי. לזכותו ייאמר, שהוא היה הראשון שזיהה את מגמת ההתמתנות של מנסור עבאס, שנטש את המאבק נגד מדינת ישראל ואימץ את דרך ההשתלבות בה. נתניהו כרת ברית בין עבאס לימין הישראלי. הוא בנה על עבאס כקלף המנצח שיבטיח לגוש הימין את ה-61 ואת השלטון. הוא ידע שרע"ם תתמוך בחקיקה נגד מדינת החוק וכל חבריה יצביעו כאיש אחד בעד חוק ההתגברות הרדיקלי, חוק מגה-שחיתות הצרפתי וכד'. פילוג הרשימה המשותפת ויציאתה של רע"ם הייתה בתיאום עם נתניהו. נתניהו, שאירח בביתו את עבאס 4 פעמים (בודדים בליכוד זכו לכבוד הזה) הבטיח לו הרבה יותר ממה שקיבל בסופו של דבר בממשלת בנט-לפיד. יחד עם נתניהו, גם יריב לוין, מיקי זוהר ויואב קיש היו עמוק בתמונה. לאחר הסיבוב הרביעי של הבחירות, שני הצדדים עמדו במחויבותם. מנסור עבאס ורע"ם ראו את עצמם חלק מקואליציית הימין, ולא הייתה להם שום בעיה לשבת גם עם הכהניסט. גם נתניהו ראה אותם ככאלה. הליכוד היה אתו. החרדים היו אתו ותמכו בהתלהבות בקואליציה הזאת, עם החולקים אתם תפיסה שמרנית דומה מאוד. בנט וימינה, נאמנים להתחייבות הבחירות שלהם ללכת עם קואליציה של הימין, נטשו הבטחת בחירות אחרת שלהם – לא ללכת עם רע"ם ובנט נתן לנתניהו "7 אצבעות", כלומר גם שיקלי תמך בקואליציה הזאת. במסע השתדלנות האינטנסיבי שלו, נתניהו הצליח לשכנע את רבני "נעם" וגם אבי מעוז היה בקואליציה הזאת, אולי כיוון שמצאו ברע"ם בעלת ברית לאידיאולוגיה ההומופובית שלהם. מוקש אחד נתניהו לא הצליח לפרק – "הציונות הדתית". לפני הבחירות נתניהו התרברב (בשיחה שהוקלטה בחשאי) ש"נפתלי עושה מה שאני אומר לו". הוא כנראה האמין בכך. ולכן היה לו ברור שסמוטריץ' ומפלגתו ילכו לממשלה הזאת. וכאן הוא טעה. הוא הפעיל מסע לחצים מאסיבי על הרבנים, וחלקם תמכו במהלך. הוא הפגיש בין עבאס לרב דרוקמן. את נוסח הנאום הפומבי של עבאס, שבו הצהיר על הדרך שבחר, של השתלבות במדינת ישראל, הם תיאמו יחד. הוא העביר אותו מראש לסמוטריץ', להערות, בתקווה שיימצא נוסח שיזיז את סרבנותו של סמוטריץ'. אך זה לא עזר. סמוטריץ' והכהניסט העדיפו לסכל ממשלת ימין, ובלבד שלא יהיו ערבים בקואליציה. הרי בן גביר, שאידיוטים שימושיים שלו מאמינים שהוא "הפנה עורף לשלילה המוחלטת של הערבים" – לב תורת כהנא – רואה במנסור עבאס מחבל, כי כל הערבים מחבלים ולכן אפשר "להתמתן" ולצווח רק "מוות למחבלים" והאידיוטים השימושיים ייראו בכך ביטוי להתמתנות. וכך, הקמת ממשלת הימין עם עבאס ורע"ם לא צלחה.

ניתן היה לצפות שנתניהו ייצא למלחמת חורמה נגד אלה שהכשילו את הקמת ממשלתו ובכך הדיחו אותו מהשלטון. אבל נתניהו הוא איש קר ומחושב והוא עשה את החשבון המקיאווליסטי של הדבר היחיד שחשוב לו – להביא במהרה לסיבוב חמישי שבו יחזור  לשלטון, בתקווה שיצליח להיחלץ מאימת הדין באמצעות חוקי מגה-שחיתות. הוא הבין שלשם כך הוא לא יכול לוותר על סמוטריץ' ובן-גביר. לכן, במקום לצאת נגדם, הוא כרת אתם ברית ופתח במתקפה ברוטלית וחסרת תקדים נגד בנט, מי שהלך אתו לקואליציה הזאת, תוך רצח אופי שלו והפעלה נגדו של כל הכתב"מים של תעשיית השקרים וההסתה.

מבחינתו, ברגע שרע"ם הלכה לממשלה עם מפלגה ימנית יותר מהליכוד ועם מנהיג ימני יותר ממנו, כלומר עם ה"סססמולנים" – היא בגדה בברית אתו והכל מותר במלחמה נגדה. והוא הסית נגד בעלי בריתו עד לפני רגע, החל להציג אותם כ"תומכי טרור", את הקואליציה אתם כלא לגיטימית, את הממשלה, שמדיניותה המדינית-ביטחונית ובוודאי התיישבותית הייתה ציונית יותר משל ממשלותיו, הוא הציג "כממשלה אנטי ציונית", "ממשלת האחים המוסלמים". את אובדן הריבונות בנגב ב-12 שנותיו כראש הממשלה, הוא ובני בריתו הכהניסטים הציגו כתוצאה של "ממשלת השורא". בן גביר, בדומה לדמגוגים פשיסטיים כמוהו בהיסטוריה העולמית, זיהה מצוקת אמת וידע להיבנות ממנה. לכן הוא עט כמו ערפד על כל טיפת דם יהודי שנשפכה ויצא בפסטיבלי מחולות סוערים על הדם, בעידודו של נתניהו. זה הסיפור של מה שקרה בפוליטיקה הישראלית בשנתיים האחרונות והביא לעליית גוש בן גביר-נתניהו לשלטון.

* ה"לא כהניסט" – ביום חמישי בערב נערכה עצרת לזכרו של אבי אבות הטומאה "הרב" כהנא שר"י. ומי היה אורח הכבוד והנואם המרכזי? סורפרייז! "המתון". ה"מתמתן". "זה ששינה את עמדותיו". ה"כבר לא כהניסט".

בן גביר הוא כהניסט מתוחכם יותר ולכן מסוכן יותר מהמקור. במסגרת תכנית השלבים להשתלטות על מדינת ישראל, הוא נמנע מחזרה על שגיאותיו של מורו ורבו, שבעטיין לא הורשה להתמודד לכנסת. אך מי שהולך להתייחד עם זכרו, אינו עושה זאת במקרה. זה לא כיוון שהוא מזדהה רק עם פרקים ממשנתו המורכבת, כיוון שמשנתו כלל וכלל לא מורכבת. האספסוף שמקשקש גרפיטי של "כהנא צדק" אינו זקוק ליותר משתי המילים הללו, כי ברור למה הכוונה.

לאיזה שפל מוסרי הידרדרה החברה הישראלית, שאדם שבעוד שבוע-שבועיים יהיה שר בכיר, משתתף באזכרה לכהנא. ובשנה הבא, שר בממשלת ישראל ייצג את הממשלה ליד קברו המשוקץ של אבי אבות הטומאה.

* כך נהג הנשיא הרצוג – בדרכו לאזכרה של מורו ורבו, אבי תורת הגזע, עבר הכהניסט בבית הנשיא.

נזכרתי בגעגוע בנשיא השישי חיים הרצוג, שהזמין להתייעצויות את כל סיעות הבית, חוץ מסיעת "כך". הוא לא הסכים שכהנא יחצה את סף משכן הנשיא.

* בדרכו של אברהם אבינו – בפרשת השבוע, שקראנו בשבת האחרונה, פרשת "וירא", אברהם אבינו עומד מול הקב"ה, מעז להתריס כלפי שמיא ולקרוא תיגר על החלטתו של אלוהים להפוך את סדום ועמורה בענישה קולקטיבית. אברהם נאבק בכל כוחו למען "גויים", מטעמי מוסר.

הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם-רָשָׁע?! אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר? הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא-תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ? חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה, לְהָמִית צַדִּיק עִם-רָשָׁע! וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע! חָלִלָה לָּךְ! הֲשֹׁפֵט כָּל-הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?! …  הִנֵּה-נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל-אֲדֹנָי וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר. אוּלַי יַחְסְרוּן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם חֲמִשָּׁה? הֲתַשְׁחִית בַּחֲמִשָּׁה אֶת-כָּל-הָעִיר? … אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם אַרְבָּעִים? … אַל-נָא יִחַר לַאדֹנָי וַאֲדַבֵּרָה. אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם שְׁלֹשִׁים? … הִנֵּה-נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל-אֲדֹנָי. אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֶשְׂרִים? … אַל-נָא יִחַר לַאדֹנָי, וַאֲדַבְּרָה אַךְ-הַפַּעַם. אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֲשָׂרָה?

מעשה אבות – סימן לבנים.

ומהו היפוכה המוחלט של דרכו של אאע"ה?

הכהניזם.

* דרעיזם – גישתו של אריה דרעי ליהדות, סלקטיבית למדיי. למשל, הכתוב במשנה, במסכת סוטה, "במלחמת מצווה, הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחפתה", לא מחייב אותו. ההיפך הוא הנכון.

לעומת זאת, הוא מאמץ בחום את דברי רבי יוחנן משום רבי יהושע בן יהוצדק, במסכת יומא בתלמוד הבבלי: "אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו". אוהו, כמה הוא מאמץ את האמירה הזאת. בכל זאת, כאן מדובר בפרנס שפול-טריילר של שרצים מאחוריו.

אותה אמירה תלמודית אומללה, אך היא מנומקת: "שאם תזוח דעתו עליו, אומרין לו: 'חזור לאחוריך'!" כלומר אם הוא יתנשא ויתגאה ויחטא בזחיחות, יזכירו לו: "הלו, תרגיע. אל תחשוב ששכחנו את עברך".

ודרעי? היש זחוח ויהיר ממנו?

אותה אמירה במסכת יומא מביכה, ופרשנים ניסו לתרץ אותה. כך פרשן התלמוד ר' מנחם המאירי, שפעל בפרובנס במאה ה-14: "אין ראוי להעמיד פרנס על הציבור אלא מי שנודע במידותיו, עניו ושפל רוח וסבלן, מפני שהוא צריך להתנהג עם הבריות בדרכים משתנים לכמה גוונים, זה בכה וזה בכה, ולהתאהב עם כל אחד מהם כפי מידותיו. ואם הם במקום שאין מוצאים כך, ועל כל פנים צריכים למנות אבירי לב ועזי מצח, יזהרו שלא למנות אנשים תקיפים כל כך בכל עניין שיהו סבורים על אותו מינוי שיהא מוחזק בידם לעולם, ושהם הראויים לכך יותר על שכניהם מחמת תוקפם… דרך צחות ודרך הפלגה אמרו: אין ממנין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לאחריו, כלומר אף על פי שהוא הגון בעצמו, שאם תזוח דעתו ויתגאה על הצבור שלא לשם שמים, אומרים לו: חזור לדון את עצמך והבט אל אחריך".

על פי המאירי, ברור שראוי לבחור להנהגה ציבורית אנשים ישרים והגונים, שומרי חוק וענווים. רק במקרה שלא נמצאו כאלה מבין המועמדים, יש להיזהר מבחירת אנשים שתלטנים ותאווי שלטון, שעלולים לראות בשלטונם זכות מולדת. בלשון הגזמה (=הפלגה, בלשונו) קובע התלמוד שיש להעדיף עליהם אנשים שהיום הם הגונים, אך בעבר חטאו ונתפסו בקלקלתם, כדי שיהיה לציבור כוח לבלום אותם ברגע שינסו להתבסס בשלטון, ולהזכיר להם את עברם.

ואילו דרעי הזחוח והיהיר – גם אחרי שישב בכלא, חזר להנהגת ציבור הוא חזר גם לעולם העבריינות. רק לאחרונה הורשע בפלילים ואף הודה בכך, מה שלא מפריע לו לשוב ולבסס את פרנסותו על הציבור, ואולי יביא הדבר אף למינויו לשר האוצר. כן, מי שהורשע בשוחד, מרמה, הפרת אמונים וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, וחזר לסורו ולעבריינותו ורק לאחרונה הורשע בעבירות מס – הוא האיש שיהיה אחראי על אוצר המדינה.

הלסדום היינו?! לעמורה דמינו?!

* יד איש באחיו – מלחמות האגו בין לפיד וגנץ מיותרות ומזיקות.

עומדת לקום ממשלת ה-D9, שמתכוונת לרמוס את מדינת החוק ואת מערכת המשפט.

מולה צריכה לעמוד אופוזיציה ממלכתית, אחראית ופטריוטית, בניגוד לקודמתה, אך תקיפה, נחושה ולוחמת. במקום להילחם על הגנת מדינת החוק, הם נלחמים זה בזה.

ובאשר להמלצה לנשיא – זה משחק מגוחך. כיוון שבבחירות הייתה הכרעה ברורה, אין שום צורך להציע הצעה פיקטיבית להטיל על אדם אחר את הרכבת הממשלה. בכל שנותיו של בגין באופוזיציה, חירות והליכוד לא המליצו לנשיא להטיל עליו את הרכבת הממשלה. הפעם היחידה שהם עשו זאת, הייתה עם התפטרות ממשלת רבין ב"תרגיל המבריק", בדצמבר 1976. היה ברור שזה סבב סרק, ושבתוך ימים הכנסת תתפזר. הליכוד המליץ על בגין, כדי למצב את מועמדותו לראשות הממשלה.

בסיבוב הזה, מפלגות גוש בן גביר נתניהו תמלצנה על נתניהו. מפלגות גוש השינוי אינן צריכות להמליץ על איש, אלא רק להזהיר מפני הסכנה למדינת החוק.

* אופוזיציה אחרת – כאשר עלה בנט לשאת את נאום ההכתרה ולהציג את ממשלתו, פרצה כנופיית פרחחים חוליגנים, ח"כים ביביריונים, בהתפרעויות והפרות סדר מטורפות. מנהיגם ישב לפניהם, הסתתר מאחורי מסכה, ולא הביט אחורה, כמי שאינו רואה ואינו שומע. הפרות הסדר לא היו אקט מחאה לקראת הנאום, אלא נמשכו לאורך כל הנאום. ונמשכו בכל הנאומים של בנט וגם בנאומים של אחרים. וחלק מהביביריונים השתוללו גם מעל הדוכן, בהסתה, השתלחות והפצת שקרים כנגד הממשלה, ראש הממשלה, שרי הממשלה ושופטי ישראל.

היה זה ביטוי דוחה ואנטי דמוקרטי של דה-לגיטימציה לממשלה הנבחרת. ביטוי אחר של אותה אופוזיציה, היה היותה אופוזיציה למדינה. הדבר בא לידי ביטוי בהצבעות בוגדניות נגד מדינת ישראל, האינטרסים הלאומיים שלה, ביטחונה וזהותה היהודית, כמו ההצבעות נגד חוק האזרחות ונגד הארכת תקנות יו"ש.

בשבוע הקרוב או לכל המאוחר בשבוע שאחריו, אותם פראי אדם יהפכו לממשלה. ואילו המפלגות שהרכיבו את הממשלה יהיו לאופוזיציה (אני מדגיש, המפלגות שהרכיבו את הממשלה ולא את הקואליציה, כיוון שמנסור עבאס הבהיר שמפלגתו אינה חלק מן האופוזיציה ולא מן הקואליציה).

איך תנהג האופוזיציה החדשה?

האם היא תנקום בממשלה על התנהגותה באופוזיציה – ותנהג נגדה באותה דרך?

האם היא תאמץ מסקנה לפיה הדרך הזו היא הצלחה מוכחת, והיא תחקה את ההתנהגות הפרועה הזאת בתקווה שגם היא תפיל כך את השלטון?

אני מקווה ומאמין שלא. גם לאופוזיציה יש אחריות. ואני מקווה שהאופוזיציה החדשה תהיה אמנם אופוזיציה לוחמת ונחושה, אך תכבד את כללי המשחק הפרלמנטריים, תכבד את הכרעת הבוחר, תהיה אופוזיציה אחראית, ממלכתית, פטריוטית ונאמנה למדינה. המבחן הראשון יהיה בדיון על השבעת הממשלה החדשה ובראש ובראשונה בעת נאומו של נתניהו. אני מקווה מאוד שהאופוזיציה תנהג כלפיו אחרת לחלוטין מכפי שהוא נהג כלפי הממשלה היוצאת. קריאת ביניים עניינית פה ושם – בהחלט. אך לא התפרעויות ולא השתוללות. הציבור הישראלי צריך להיזכר שיש אופוזיציה מסוג אחר.

ובשעה שהכהניסט יעלה להישבע אמונים, על כל חברי האופוזיציה לקום כאיש אחד ולצאת במחאה את האולם. צירופו של הכהניסט לממשלה הוא חרפה וכתם על תולדות עם ישראל ומדינת ישראל.

חבל שנתניהו חוזר לראשות הממשלה. זה רע מאוד למדינת ישראל. אבל הצד החיובי, הוא שנתניהו יחדל להיות ראש האופוזיציה.

* תזכורת – הרב טאו החשוד בעבירת מין, הגן על האנס הסדרתי משה קצב והמציא איזו קונספירציה חולנית לפיה תפרו לו תיקים כיוון שסירב לקבל משלחת של יהודים רפורמים. הוא גם התייצב לצד הסופר החרדי חיים ולדר, שנחשד בעקבות תלונות רבות על עבירות מין, כולל נגד קטינות וקטינים.  

* המנהיג הרוחני-תרבותי – שוב, ברכות לזיוה שמיר על זכייתה בפרס ביאליק לחכמת ישראל וכן על דבריה היפים בטקס. הערה אחת בנוגע לדבריה – מזל שאחד העם לא נבחר להנהיג את התנועה הציונית.

הוא היטיב להיות המנהיג הרוחני-תרבותי, אך מזל שהרצל היה המנהיג הפוליטי. אלמלא כן, ספק אם הייתה קמה מדינת ישראל.

* חקלאות הייטק – יום חמישי האחרון היה יום היסטורי במטע אורטל. החל קטיף הקיווי הראשון של אורטל ונטענו חלקה ראשונה של פטריות כמהין, בתל מחפי.

מה פירוש "נטענו כמהין"? ממתי נוטעים פטריות? ובכן, לא פטריות נטענו, אלא עצי אלון-גלעין ואגוזי-לוז, שבשורשים שלהם הושתלו נבגים של פטריות כמהין חורפיות שחורות. לכל שתיל יש שם – לכל שתיל הוצמד ברקוד. אחרי הנטיעה כל הברקודים נסרקו וכך בתוכנת GPS ניתן לעקוב אחרי כל עץ ועץ.

בבוא עת האסיף, בעוד שנים אחדות, הפטריות לא תצוצנה מעל פני הקרקע. הן גדלות מתחת לאדמה. האסיף נעשה באמצעות כלבים שמאולפים לחפש ולזהות את הפטריות הבשלות לאסיף.

גידול הכמהין הוא בשותפות של מטע אורטל וחברת ״אילסר״. חקלאות היי-טק.

ואם התרשמתם שאני מתרגש – התרשמתם נכון.

* שלום זבטני – זבטני הוא מותג בגולן ובפרט בקצרין.

יותר מכך, הוא מוסד.

משפ' זבטני היא מראשוני קצרין. שלום הקים וניהל לאורך עשרות שנים מסעדה קטנה שנקראה "המסעדה הגדולה". פינה של אוכל ביתי, תימני.

מי בגולן לא הכיר את זבטני? ולא רק תושבי הגולן – גם מטיילים בגולן, גם חיילים ששירתו בגולן.

בשנים שבהן שירתתי בוועד יישובי הגולן, כמעט בכל יום אכלתי, יחד עם חבריי, אצל זבטני. וגם כשניהלתי את המתנ"ס השתדלתי לאכול שם אחת לשבוע-שבועיים.

אוכל תימני טעים, הכל תוצרת עצמית. הסחוג, החילבה, הלחוח, הזלוף, המרקים. המנה האהובה עליי מכולם הייתה מרק רגל.

זבטני היה אדם צנוע, מעט ביישן, אוהב אדם. התנהלותו הייתה איטית; הלך לאט, כשהאוכל התבשל ישב בפינה הקבועה וקרא ספר או שוחח עם הלקוחות. והיה שווה להמתין, כי האוכל היה נפלא.

על קירות המסעדה היו תלויות תמונות מראשיתה של קצרין. למשל, תמונה של גולדה עם תושבי קצרין, בביקור בגולן, חודשים ספורים לפני פטירתה.

הצטערתי לשמוע על מותו של שלום זבטני. הידיעה הציפה אותי בזיכרונות, ריחות וטעמים.

בבניין קצרין והגולן ננוחם!

          * ביד הלשון

רילוקיישן – מילה בחדשות – רילוקיישן. אחרי הבחירות, נשמעו קולות בקרב חוגים בשמאל, שאין ברירה אלא לעשות רילוקיישן. מושג נלווה שנשמע היה "דרכון זר".

רילוקיישן הוא תהליך של מעבר זמני ממדינה למדינה, לרוב לצורך עבודה. משתמשים בביטוי גם לתיאור מעבר דומה מאזור לאזור בתוך אותה מדינה. אבל במקרה הזה, השימוש במילה רילוקיישן הוא כתחליף מכובס לירידה מן הארץ.

המילה רילוקיישן היא בשפה האנגלית. המונח העברי, שעליו החליטה האקדמיה ללשון עברית, היא עיתוק.

* "חדשות בן עזר"