צרור הערות 22.6.22

* רשע וטוב לו – ממשלת בנט הגיעה לסוף דרכה. היה זה ערב עצוב למדינת ישראל. ערב עצוב לציונות.

ממשלה מצוינת, שחרטה על דגלה את הממלכתיות הציונית, את אחדות ישראל, את השבתה של מדינת ישראל למסילה אחרי שנות שלטון הפלגן, המסית, השרלטן, האיש שהשליט כאן תרבות שקר מושחתת, האיש שמנסה להרוס את מדינת החוק ולהעמיד את עצמו מעל החוק, נאלצת לסיים את דרכה.

לא בשל מחדלים או כישלונות; להיפך, למרות הצלחות ומדיניות נכונה. היא נפלה בשל ח"כים סוררים וחסרי אחריות, מימין ומשמאל, ובשל מסע דה-לגיטימציה נורא לממשלה כולל טרור אישי נגד ח"כים בימינה ששבר אותם וגרם לאובדן הרוב.

ההבדל העיקרי בין ממשלת בנט לממשלות נתניהו, הוא שממשלת בנט העמידה בראש שמחתה את האינטרס הלאומי, וממשלות נתניהו הכפיפו כל אינטרס לאומי לאינטרס של אדם אחד.

חבל שהממשלה נאלצת לסיים את תפקידה. לא פחות מצער, שזה מקרה מובהק של רשע וטוב לו. נתניהו הוביל אופוזיציה מנוולת, מכוערת, לא ממלכתית, לא פטריוטית, מבוססת על שקרים והסתה, שלא הייתה לה כל ביקורת עניינית על מדיניות הממשלה ומעשיה, אך הובילה מלחמת חורמה בממשלה בשל עצם קיומה; בשל עצם העובדה שאדם אחר שאינו נתניהו הוא ראש הממשלה.

הגישה של האופוזיציה הייתה שאם נתניהו לא ראש הממשלה – שתישרף המדינה. אני מקווה מאוד, שאזרחי ישראל ישפטו כבמשפט שלמה – לא יפקידו את המדינה בידי מי שמוכן לגזור אותה לקרעים.

* ערך חינוכי – אני אמביוולנטי באשר לרוטציה בין בנט ללפיד. מצד אחד – מה, אתם עושים צחוק? ראש הממשלה כיהן רק שנה אחת והוא מעביר את השלטון למי שיכהן ארבעה חודשים עד הבחירות? זה לא רציני. נכון היה שבנט ימשיך בתפקיד עד הבחירות.

אבל מצד שני, יש ערך חינוכי ומסר ערכי לציבור, בחוויה המתקנת אחרי גניבת הרוטציה הנכלולית בידי נתניהו.

* הניסוי נכשל – כבר אחרי סיבוב הבחירות השני, קראתי להקמת ממשלת אחדות עם נתניהו. כתבתי על כך מאמרים ונאבקתי על כך בתוך תנועת תל"ם שבה הייתי חבר פעיל. כך היה גם לאחר הסיבוב השלישי. לאחר הסיבוב הרביעי ועם פרישתי מתל"ם, הייתי בין המייסדים של "יוזמת אחדות לאומית", שהפעילה לחץ על כל הגורמים והיה לה חלק משמעותי בהקמת הממשלה.

איך זה נגמר בסוף, כולם יודעים. היה זה הסכם הונאה מתחילתו, שלא הייתה לנתניהו כל כוונה לכבדו, אלא להשתמש בו כדי להישאר ראש הממשלה. האופן שבו הוא עקץ את שותפיו – פשע כלכלי נגד מדינת ישראל, של מניעת תקציב, בהתאם לפירצה שהשאיר בכוונה בהסכם ההונאה, מיצב אותו סופית כנוכל האולטימטיבי, שקרן מועד, שאין כל ערך לחתימת ידו, ואם חותמים אתו על הסכם, רצוי שהוא ייחתם על נייר רך, כדי שיהיה בו שימוש אפשרי כלשהו.

ממשלת האחדות עם נתניהו הייתה ניסוי – והניסוי נכשל. טוטלית.

ולכן, אין מקום לכל הפטפוטים על הקמת ממשלה חלופית בראשותו ועל חידוש שיתוף הפעולה עמו. אין בכך כל טעם, כי אם ייחתם עמו הסכם כלשהו – הוא יופר. כי הוא לא יכול אחרת.

* נגד מחטף – אני שומע בשעות האחרונות רעיון על הבאת "חוק הנאשם" להצבעה בסמוך להצבעה על חוק פיזור הכנסת.

אני תומך בכל לבי בחוק וכתבתי על כך פעמים רבות. אך אם הדבר לא נעשה לאורך השנה, אי אפשר לעשותו פתאום כמחטף רגע לפני פיזור הכנסת.

מה פירוש "אי אפשר"? פירוש הדבר שזהו צעד בלתי בגי"ץ. אין סיכוי שבג"ץ לא יפסול מחטף כזה.

* דיינו – אילו לא קמה ממשלת השינוי, אלא כדי ליזום ולהחליט ולהתחיל לבצע את התכנית הלאומית לפיתוח הגולן, להכפלת האוכלוסיה היהודית ולהקמת יישובים חדשים – דיינו. לא הייתה ממשלה טובה כזו לגולן.

היוזמה הייתה של צביקה האוזר. תקווה חדשה אימצה את היוזמה והכניסה אותה כדרישתה המרכזית בהסכם הקואליציוני. כל הממשלה חברה יחד לקידום היוזמה ועלתה למבוא חמה לקבל את ההחלטה. ההחלטה התקבלה פה אחד, כולל שרי מרצ (אין משמעת הצבעה בממשלה), עובדה המחזקת ומחשקת את הקונצנזוס הלאומי. מימוש ההחלטה יהיה וידוא ההריגה הסופי והמוחלט של רעיון העוועים על נסיגה מהגולן, חלילה.

על אחת כמה וכמה כפולה ומכופלת שזה רק אחד מהדברים הטובים הרבים שעשתה הממשלה למען מדינת ישראל ולחיזוק הציונות.

* להוריד את אחוז החסימה – לקראת הבחירות לכנסת ה-19, ב-2013, יזמו השותפים נתניהו וליברמן את העלאת אחוז החסימה ל-3.25%, כלומר מארבעה מנדטים ומעלה. הם הסבירו את הצעד ככזה שנועד לחזק את ה"משילות".

חלפו מאז 9 שנים. האם המשילות והיציבות הפוליטית בישראל התחזקו מאז הצעד הזה או נחלשו? זו שאלה רטורית. המערכת הפוליטית בישראל מצויה במשבר העמוק בתולדותיה, וחוסר היציבות בשנים האחרונות הוא חסר תקדים ומסכן את הדמוקרטיה.

אם נכונה הטענה שמטרתם של נתניהו וליברמן הייתה לקבוע רף שבו אף מפלגה ערבית לא תעבור את אחוז החסימה, הם הקימו בכך את הרשימה המשותפת, שהגיעה להישגים אלקטורליים חסרי תקדים. השינוי גם הביא לחיבור הנורא בין גורמים בציונות הדתית לבין הכהניסטים והכניס את הכהניסט לכנסת. ההקצנה המטורפת לשני הקצוות אינה תוצאה רק של אחוז החסימה, אלא של תהליכי עומק מדאיגים בחברה הישראלית, אך היא בהחלט סייעה להידרדרות הזאת.

כפי שאנו נוכחים, חוסר היציבות אינו נובע מריבוי סיעות בכנסת. כל הסיעות בקואליציה הנוכחית נוהגות באחריות רבה, ולמרות זאת הקואליציה רעועה, בשל ח"כים בודדים בסיעות הקיימות.

הבעיה אצלנו היא, שהדיון על שינויים בשיטה הפוליטית אינם ענייניים, אלא מוטים להערכה של כל גורם במערכת האם הוא ירוויח מהשינוי. נתניהו, שיחד עם ליברמן העלה את אחוז החסימה, ניסה בשנים האחרונות להוריד את אחוז החסימה, כיוון שאז הוא העריך שהדבר ישרת אותו. והיום, כאשר יש יוזמה בקואליציה להורדת אחוז החסימה, הוא נעמד על הרגליים האחוריות כדי לסכל זאת. והוא אינו היחיד – כמעט כל מי שתומך או מתנגד למהלך הזה ולמהלכים אחרים הנוגעים לשיטה הפוליטית, עושים זאת מתוך פוזיציה וקוניוקטורה. המצב הרצוי היה, שהקואליציה והאופוזיציה יטכסו עצה ויגבשו יחד שינויים רצויים. למרבה הצער, היום מהלך כזה הוא מדע בדיוני.

מאז ומתמיד התנגדתי ואני מתנגד גם היום לאחוז חסימה גבוה. אני בעד אחוז חסימה של 1%, כפי שהיה שנים רבות, ודווקא אז המערכת ידעה יציבות פוליטית. מן הראוי שהכנסת תייצג את מגוון הדעות בעם, ללא חסימות.

* תודה לסמוטריץ' – גם היום, אחרי שנה, לא מאוחר לשוב ולהודות לסמוטריץ', שהכשיל את הקמת ממשלת נתניהו, שכללה גם את בנט, בשל הווטו שלו על קואליציה עם רע"ם.

* שנה חמישית – בסיטואציה הפוליטית שנוצרה, יהיה קשה להעביר החלטה על רמטכ"ל חדש.

הפתרון הראוי הוא הארכת הקדנציה של כוכבי בשנה נוספת. הוא לא יהיה הרמטכ"ל הראשון שכיהן חמש שנים. זה היה אורך כהונתו של רפול (1978-1983).

* המשימה מספר 1 – ברכות חמות לדורון אלמוג, עם מינויו ליו"ר הסוכנות היהודית.

משימות רבות ניצבות לפתחו, אך בסדר העדיפויות יש משימה אחת, ראשונה במעלה, וכל שאר המשימות הרבה אחריה – קידום ועידוד עליה גדולה מרוסיה ומאוקראינה. המלחמה בין המדינות יצרה שעת רצון לעליה גדולה, אך הפוטנציאל לא יתממש ללא הירתמות והכוונה של מדינת ישראל ושל המוסדות הלאומיים. יש להגיע אל היהודים בארצות הללו ולעודד עליה ועל ישראל להיערך לקליטה גדולה.

העליה הגדולה והמבורכת מחבר המדינות בשנות ה-90 הקפיצה את ישראל בכל תחומי החיים. הצמיחה הדמוגרפית, החשובה כשלעצמה, הביאה עמה צמיחה כלכלית, מדעית, טכנולוגית, חינוכית, אמנותית, ספורטיבית ועוד. אל נחמיץ את ההזדמנות לקפיצה נוספת ברוח זו.

מדינת ישראל קיימת קודם כל על מנת להיות יעד לעליית העם היהודי, ואין אנו בני חורין להיבטל מהזדמנויות פז כאלו.

* תיקון של עוול מכוער – קבלת אוניברסיטת השומרון באריאל לוועד ראשי האוניברסיטאות הוא תיקון של עוול מכוער.

ההתנגדות להקמת האוניברסיטה הייתה כוחנות מונופוליסטית גרידא. כפי שהאוניברסיטה העברית התנגדה להקמת אוניברסיטת ת"א, ושתיהן התנגדו להקמת אוניברסיטת חיפה ושלושתן להקמת אוניברסיטת הנגב (לימים ב"ג), כך ומאותן סיבות הן התנגדו להקמת האוניברסיטה בשומרון. הן עטו על התנגדותן הכוחנית איצטלה "אידיאולוגית" או אם לדייק יותר, הן קפצו על התירוץ הזה כדי להוסיף בעלי ברית פוליטיים להתנגדות.

האוניברסיטה קמה, אף על פי כן, במידה רבה בזכות נחישותו של שר החינוך אז גדעון סער, והיום היא התקבלה לוועד ראשי האוניברסיטאות, במידה רבה בזכותה של שרת החינוך יפעת שאשא-ביטון. 

מה שנשאר מן ההתנגדות וההחרמה הוא הריח הרע.

* הצעת חוק מנותקת – דווקא בימים אלה, שבהם אנו מתמודדים עם תופעה חמורה של אלימות נגד צוותים רפואיים ואלימות נגד נהגים בתחבורה הציבורית והסתה חמורה נגד עובדי מערכת הבריאות בידי מתנגדי החיסונים, והתפטרות המונית של שוטרים ממשטרת ישראל, הכנסת מקדמת בתמיכת ח"כים רבים מן הקואליציה ומן האופוזיציה את הצעת החוק של גבי לסקי ממרצ לביטול העבירה של העלבת עובד ציבור. כמובן בשם חופש הביטוי, חופש המחאה וכד'. לכאורה, אין דבר כזה אלימות מילולית, ועד הרגע של אלימות פיזית, הכל נכלל בגדר חופש הביטוי.

יש אלימות מילולית, ובדרך כלל היא המבוא לאלימות פיזית. וכאשר הסייג הזה יוסר, האלימות רק תגבר. הסנטימנט האנטי ממסדי שבבסיס הצעת החוק הוא סנטימנט אנרכיסטי, שעלול להפוך את עובדי הציבור למרמס ולמשיסה ולהסיר מהם את ההגנה.

לא בכדי ההצעות הללו באות תמיד מן הקצוות של החברה. הצעת החוק עלתה לראשונה בכנסת ה-19, כהצעה משותפת של אורית סטרוק מהאיחוד הלאומי ודב חנין מחד"ש. אחדות הקצוות או חוק הרדיקלים השלובים. גם גבי לסקי צמחה מקבוצת קצה. המרכז האחראי והממלכתי צריך לסכל את ההצעה.

* להגביר את האור – "אדם ואדמה" היא רשת בתי ספר של ארגון "השומר החדש". הפנימיה הראשונה קמה בחצבה שבערבה, השניה באורטל שבגולן ולאחר מכן קמו בגליל התחתון ובנגב. "אדם ואדמה" באורטל הוא גם בית ספר משותף לדתיים וחילונים (כמובן, ללא הפרדה בין בנות ובנים).

תלמידי "אדם ואדמה" משכימים ב-5:00 בבוקר ויוצאים לעבודה חקלאית. בצהרים הם לומדים ובערב יש להם פעילות תרבותית-חברתית-ערכית. כך, במשך ארבע שנים מכיתה ט' עד י"ב, כאשר בתום שנת הלימודים הם נשארים לעוד שלושה שבועות עבודה. הם רציניים ביותר, משקיעים את הנשמה בעבודה פיזית קשה מאוד בתנאי מזג אוויר קשים, בנחישות ובמסירות. הם לומדים בגופם נתינה מהי, ומה המשמעות האישית והציונית של החקלאות. החקלאים באזור נלחמים עליהם, כי הם באמת נהדרים.

אני אוהב מאוד את התכנית. הדבר היחיד שקשה לי אתו, הוא שהלימודים מאוד ממוקדי בגרות ואני לא מחסידי בתי החרושת לציוּנים, כשיטת החינוך הראויה. אך בתוך המכלול החינוכי הנפלא של מה שזוכים התלמידים לקבל, זה בטל בשישים.

ועוד דבר ייחודי מאוד. במהלך העבודה, יש להם הפסקה לארוחת בוקר. הם יושבים בשטח, ובחצי השעה של ההפסקה, הם אינם רק אוכלים אלא גם לומדים. לא לימוד למבחן, אלא לימוד ערכי, שיר או טקסט, שמעבירים להם המדריכים או החניכים עצמם. השבוע, למשל, התלמידים שעובדים אצלנו בקטיף אוכמניות, עוברים שיעורים על ארגון השומר המקורי, שאותם מעביר אחד התלמידים.

מרכיב מרכזי בחינוך של אדם ואדמה הוא הדוגמה האישית. מנהל בית הספר, המחנכים והמדריכים עובדים יחד עם התלמידים בעבודה החקלאית. וזה, בעיניי, המסר החינוכי החשוב ביותר.

ביום שני האחרון, נערך טקס הסיום של מחזור א', המסיים כעת את כיתה י"ב. היה טקס צנוע ויפה מאוד. כל כך מרגש לשמוע את התלמידים מספרים כל אחד את סיפורו, ולשמוע אותם מדברים בכנות, בפשטות, בלי פראזות, על ציונות וערכים. מחמם את הלב.

את הידיעה המצערת על גדיעתה בדמי ימיה של ממשלת השינוי, קיבלתי במהלך טקס הסיום. כה בלט בעיניי הפער בין הדברים היפים והנפלאים שקורים בחברה הישראלית ושבהם אני נתקל במדרשת השילוב, במכינות הקד"צ, בארגון השומר החדש, ב"אדם ואדמה" ועוד, לבין הסחי בפוליטיקה הישראלית.

איני מזלזל חלילה בפוליטיקה, אך אני מאמין בראש ובראשונה בהגשמה, בציונות המעשית, ולכן אני אופטימיסט חשוך מרפא. אני מאמין שנצח ישראל לא ישקר, גם אם אדמתנו בוערת.

אחד הבוגרים ציטט בטקס משפט של א.ד. גורדון, שביטא בעבורי את החוויה המטלטלת של הפער בין חווית "אדם ואדמה" לבין חוויית הרוע הביביסטי, שהתנגשו באותה השעה בדיוק: "לא יהיה ניצחון של האור על החושך כל עוד לא נעמוד על האמת הפשוטה, שבמקום להילחם בחושך, עלינו להגביר את האור".

אכן, בראש ובראשונה יש להגביר את האור. אבל נכון גם להילחם בחושך, בחינת "סור מרע ועשה טוב".

* איתן ליס – הלך לעולמו איתן ליס, מי שהיה ראש המועצה האזורית גולן.

איתן היה מוותיקי מושב רמות. זכה, ובמשמרת שלו ישראל החילה את ריבונותה על הגולן.

יהי זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

לשם שמים – בהצהרתו על ההחלטה להקדים את הבחירות, אמר בנט שכל מעשיו היו לשם שמים. ניכרים דברי אמת.

פירוש הביטוי החז"לי "לשם שמים" הוא למען מטרה נעלה ומוסרית, כלומר שלא על מנת לקבל פרס.

הביטוי "לשם שמים" מתקשר גם לפרשת השבוע, פרשת "קרח". חז"ל הפרידו בין מחלוקת לשם שמים לבין מחלוקת שאינה לשם שמים. הדוגמה למחלוקת שאינה לשם שמים, היא מחלוקת קרח ועדתו. למה? כי היה זה מאבק מזוקק על כוח ושלטון. וכך בדיוק היה המאבק של האופוזיציה נגד ממשלת השינוי; לא היה לה שום תוכן, זולת דה-לגיטימציה לראש ממשלה שאינו נתניהו.

* "חדשות בן עזר"

דרשה ליום הגולן ופרשת "בהעלותך" תשפ"ב

קבלת שבת באורטל 10.6.22

היום הוא יום הגולן.

היום לפני 55 שנים, ב-10 ביוני 1967, שוחרר הגולן בידי צה"ל, ביום האחרון של מלחמת ששת הימים. זו הייתה שבת; השבת המתוקה ביותר של תושבי עמק החולה, ששחררה אותם מן הסיוט הסורי, שהיכה בהם מדי יום ביומו במשך 19 שנים.

מה שהפך את נוכחותנו בגולן מאפיזודה חולפת למציאות של קבע, זו ההתיישבות. ההתיישבות הייתה יוזמה מלמטה, של תושבים בעמק החולה, שלקחו אחריות, עשו מעשה, וחמישה שבועות בלבד אחרי שוך הקרבות כבר עלו לגולן חלוצי ההתיישבות, מייסדי קיבוץ גולן, לימים – מרום גולן, והתיישבו בנקודה הזמנית, במחנה עליקה. כך החל לפני 55 שנים מסע הקסם הגולני, מפעל ההתיישבות הנפלא, שזכינו להיות חלק ממנו.

בשנה האחרונה, חלה התפתחות היסטורית דרמטית בתולדות הגולן, כאשר ממשלת ישראל התכנסה במבוא חמה, והחליטה פה אחד על תכנית לאומית לפיתוח רבתי של ההתיישבות בגולן והכפלתה; תכנית חסרת תקדים ב-55 שנות ההתיישבות. נייחל ליציבות פוליטית שתאפשר לממשלה לממש את החלטתה, ולא פחות חשוב – שאנו, תושבי הגולן, נתגייס ונרתם למשימה הגדולה הזאת.

פרשת השבוע היא פרשת "בהעלותך". הפרשה מתארת אירועים רבים, ואני מבקש לעמוד על אחד מהם. משה מקים מועצת חכמים בת 70 איש. אותם זקנים יהיו לנביאים ובכך יקלו על העומס הבלתי אנושי בו נתון משה, המנהיג לבדו את העם.

ובשעה שמתכנסים השבעים ומתנבאים, מגיע רץ אל פמליית משה ומלשין על שני אנשים נוספים, שאינם משבעים הזקנים, המתנבאים אף הם במחנה – אלדד ומידד. יהושע, יועצו ועוזרו של משה מייעץ לו לכלוא אותם. תשובת משה היא מופת למנהיגות משתפת, וראוי ללמוד ולחקות אותה בכל רמה של מנהיגות: "וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה: הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי? וּמִי יִתֵּן כָּל-עַם יְהוָה נְבִיאִים, כִּי-יִתֵּן יְהוָה אֶת-רוּחוֹ עֲלֵיהֶם". מנהיג אמת מעוניין להעצים את המונהגים, הוא שמח לראות אותם מגדילים ראש, נוטלים אחריות, ולא רואה בהם איום והופך אותם לאויבי העם. למרבה הצער, לא אחת אנשים קטנים יושבים בקוקפיט המנהיגות, ונוהגים אחרת מהמופת של משה. אולם המופת הזה צריך להדריך אותנו, ואותו יש להציב לנגד עיני כל הנהגה בימינו.

דברי משה אינם רק מופת למנהיג, אלא גם מסר לעם. משמעות האמירה של "מי ייתן כל עם ה' נביאים", היא ציפיה מהעם לקחת אחריות ולהוביל מהלכים, ולא להיות נתינים פסיביים של ההנהגה.

ההתיישבות בגולן היא סיפור המתנבאים במחנה. למעשה, כל מה שנעשה בגולן, בא ביוזמה מלמטה, שסחפה בסופו של דבר את ההנהגה ואת העם. כך החלה ההתיישבות בגולן. כך קמו יישובי הגולן. כך קמה קצרין, ביוזמת קיבוצי הגולן. כך הוחלה הריבונות הישראלית על הגולן, לאחר שנתיים וחצי של מאבק ארצי שאותו הובילו תושבי הגולן, כך סוכלו הניסיונות להגיע להסכם עם סוריה על נסיגה מהגולן, במאבק לאומי שאותו הובלנו, אנשי הגולן. "העם עם הגולן" ביטא את ההתחברות של העם לרעיון והליכתו אחרי ההנהגה שהגולן הציב, מול ההנהגה המדינית שכשלה. וכך ניצחנו במאבק ואנו חוגגים היום 55 שנות התיישבות בגולן.

התכנית הלאומית לפיתוח הגולן היא היוזמה הגדולה הראשונה בתולדות הגולן, שלא צמחה מלמטה אלא דווקא מן הממשלה. אבל אם אנו, תושבי הגולן, לא נשכיל להתנבא במחנה ולהוביל את ביצועה, ההחלטה עלולה להישאר על הנייר.

חג גולן שמח ושבת שלום!

פרשת "בהעלותך" – ביד הלשון

כמה מפינותיי "ביד הלשון" הוקדשו לפרשת "בהעלותך":

אספסוף

המילה אספסוף היא מילה יחידאית בתנ"ך, המופיעה בפרשת השבוע, פרשת "בהעלותך": "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. זָכַרְנוּ אֶת-הַדָּגָה אֲשֶׁר-נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם, אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת-הַבְּצָלִים וְאֶת-הַשּׁוּמִים" ("במדבר" יא, ד-ה).

אז מהו אספסוף? אנו משתמשים במילה כביטוי שלילי להמון, להמון גס, להמון אלים, לאנשי שוליים, מתגודדי רחוב, לקט ריקים ופוחזים. כך גם חז"ל מפרשים אותו, ואף משתמשים בביטוי "ערב רב", המופיע בספר שמות, ומתייחס למצרים שנספחו לבני ישראל בצאתם ממצרים ובהמשך היו גורם מתסיס בקרב בני ישראל.

גם רש"י, בעקבות חז"ל, מגדיר את האספסוף כמהגרים הזרים שנספחו והיו מוקד שלילי. הוא מציין את הפסוק הפותח את הפרק: "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי יְהוָה, וַיִּשְׁמַע יְהוָה, וַיִּחַר אַפּוֹ, וַתִּבְעַר-בָּם אֵשׁ יְהוָה, וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה". כלומר בתחילת הפרשה דומה היה שמדובר באנשי שוליים, "מקצה המחנה", כלומר אנשי הקצוות. כאשר בערה האש בקצה המחנה, דומה היה שהתסיסה חלפה. אך בהמשך נאמר בפירוש: "האספסוף אשר בקרבו", מכאן שהוא חדר למרכזי ההשפעה, ואז הוא מסוכן הרבה יותר.

יצא לי מהאף

מקור הביטוי "יצא לי מהאף" במובן של "נמאס לי", מופיע בפרשת השבוע, "בהעלותך".

בני ישראל בוכים, והבכי מקיף את כל העם. מה קרה? האוכל לא מספיק טוב. הם רוצים בשר. בתגובה, אלוהים שולח לעם שְׂלוִים, שיהיה להם בשר, אך מלווה את המתן בברכה, שבלשוננו הייתה נשמעת כמו: "שתחנקו". ובלשון המקרא: "עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא".

כושי

יו"ר המועצה הלאומית לספורט עודד טירה כינה את שחקניה כהי העור של "מכבי" ת"א "כושים", ועורר סערה רבתי וקריאות להתפטרותו, חזר בו והתנצל.

ממתי המילה "כושי" הפכה למילה פוגענית, בלתי תקינה פוליטית, גזענית?

בשבת הקרובה, נקרא בפרשת "בהעלותך" על האישה הכושית שלקח משה. אחותו, מרים, לקתה בצרעת כיוון שריכלה והביעה אי שביעות רצון על בחירתו של משה. מכאן, שבחירה זו הייתה לרוחו של האלוהים. אולם העונש לא היה על השימוש במילה "כושית", שהרי המקרא מגדיר זאת בפירוש, "כי אישה כושית לקח".

הפסוק "כי אישה כושית לקח", היה לשיר שכתב דן אלמגור למחזמר "אל תקרא לי שחור", לפני 41 שנה. המחזמר היה יצירת הזדהות עם מחאת השחורים בארה"ב באותה תקופה. השיר "כי אישה כושית לקח", ממש לא מחה על השימוש במילה "כושית", אלא להיפך, לומר שהאירוע המכונן בחייו של משה היה לקיחתה של כושית לאישה, ובזכות מעשה זה זכה להיות גדול הנביאים. במחזמר המזדהה עם המחאה השחורה, המילה "כושי" הייתה תקינה לחלוטין ואף מכובדת מאוד.

ובצדק. במסורת היהודית ובשפה העברית המילה "כושי" אינה מילה של גנאי, אלא של כבוד. כשעמוס הנביא רצה לבטא את היותו של עם ישראל העם הנבחר, החביב על ה', הוא אומר: "הלא כבני כושיים אתם לי, בני ישראל".

רק בעשרים – שלושים השנים האחרונות, הפכה המילה היפה "כושי" לבלתי תקינה פוליטית. הסיבה לכך, להערכתי, הייתה הצורך במילה מקבילה ל-negro, שנחשבה למילת גנאי כלפי השחורים בארה"ב והפכה לבלתי תקינה. וכך, ה-negro תורגם בדיעבד ל"כושי", והביטוי היפה והעדין "כושי" הפך למילה פוגענית, וחבל. אפילו ה"כושי קרמבו" של ילדותנו הפך לסתם "קרמבו", מטעמי פוליטיקלי קורקט.

מקור המילה "כושי" הוא מן הארץ כוש שבאפריקה, שיש מחלוקת על זיהויה, באתיופיה או בסודן. על פי התורה, כוש היה בנו של חם ונכדו של נוח.

היום, לא אעלה על דל שפתיי את המילה הזאת, הנחשבת לפוגענית, אך אני בהחלט מיצר על כך.

צרור הערות 1.6.22

* לא אמרתי לכם – מצעד הדגלים עבר בשלום. לא ירי רקטות של חמאס, לא פיגועים בירושלים וגם לא התפרעויות המוניות.

כיוון שתמכתי באישור המצעד וכתבתי על כך, אני יכול להשתבח ולצאת ב"אמרתי לכם". אבל זה לא נכון. לא אמרתי שזה יעבור בשלום (למרות שהערכתי שכך הערכתי). לא ידעתי שזה יעבור בשלום. ואיני יודע מה יהיה בשנים הבאות. כתבתי שיש לקיים את המצעד, גם אם הדבר יוביל להסלמה.

ונשאלת השאלה – למה? מה כל כך חשוב בקיום המצעד או בתוואי שלו, שלמענו ראוי להסתכן בהסלמה, בירי רקטות וכד'. ותשובתי היא בסגנון שמעון פרס: לא זאת השאלה. כלומר, השאלה האמתית אינה המצעד או התוואי שלו, אלא האם ישראל היא מדינה ריבונית, או שהיא אסקופה נדרסת של ארגון טרור איסלמיסטי קנאי. האם ישראל לא תאפשר לאזרחיה לשמוח ביום חגה עם דגלי הלאום שלה בבירתה, בשל איומי טרור? הרי אם נכנע לטרור ונעביר את המסלול משער שכם לשער יפו, הטרור ירדוף אותנו לשער יפו. ולכן, גם אילו לא אהבתי את מצעד הדגלים ולא תמכתי בו, הייתי סבור שבשום אופן אסור להיכנע לאיומי הטרור.

בשנה שעברה, תחת איומי הטרור, נתניהו החליט לשנות את תוואי הצעדה ולמנוע את המעבר בשער שכם, והמחווה נענתה במטח רקטות על ירושלים. גילוי נאות – אז תמכתי בצעדו של נתניהו. בדיעבד, זו הייתה טעות.

* לשם מה יש לשוטר אלה? – מצעד של 50,000 איש, נושאי דגלי הלאום, החוגג את שחרורה ואיחודה של ירושלים, בירתה של מדינת ישראל ובירתו של העם היהודי, הוא מחזה מרומם נפש.

אסור להשליך על הרבבות הללו את החוליגניות של הכהניסטים הארורים מארגוני הטרור לה-פמיליה ולהב"ה (הזרוע הצבאית של הכהניזם. אגב, הזרוע המדינית מסוכנת יותר). באלה המשטרה צריכה לטפל בכל הכוח. 3,000 שוטרים היו שם, ובשביל מה יש לשוטרים אלות, אם לא כדי להשתמש בהן נגד המנוולים שקוראים קריאות זהות לאלה שדומיהם צווחו בגרמנית, ברוסית, בפולנית ובערבית על יהודים בגולה לאורך הדורות?

* ענישה במלוא החומרה – איני יודע אם יש חוק מיוחד נגד קריאות "מוות ליהודים/לערבים". איני חושב שיש צורך בחוק כזה. בספר החוקים של ישראל יש חוקים נגד הסתה, נגד המרדה ונגד גזענות. אין ביטוי קיצוני יותר להסתה, להמרדה ולגזענות מאשר קריאות המוות האלה. הבעיה שלנו אינה בחקיקה, אלא באכיפה ובשופטים רחמנים על אכזרים.

באירועים שבהם חוליגנים קוראים קריאות מוות כאלה, חשוב לעצור כמה שיותר וחשוב יותר לצלם כמה שיותר ולהעמיד אותם במהירות לדין. ויש לשפוט אותם לעונשי מאסר ממושכים.

העונש המרבי על הסתה לגזענות הוא 5 שנות מאסר. אם, למשל, היו נעצרים כמה עשרות פראי לה-פמיליה וכל אחד מהם היה נכנס לחמש שנים לכלא, זו הייתה תגובה הולמת לתועבה.

* מגשים הפנטזיה של שונאי ישראל – ב-2015, כשאיתמר בן-גביר רק החל את הקריירה שלו כיקיר התקשורת הישראלית, הוא התארח, בשבתו כעוכר דין של המחבלים הרוצחים מכבר דומא, לראיון ארוך אצל רינה מצליח בערוץ 2. למחרת, כתב עליו רוגל אלפר בביקורת טלוויזיה ב"הארץ": "לבן גביר נוכחות טלוויזיונית מרתקת. קשה להתיק ממנו את העיניים. ברגע שדמותו ניבטת מן המסך ברור לגמרי שהוא משהו אחר. מקפיא דם. מוקרנת ממנו אנרגיה זרה. בן גביר הוא מהפכן. הוא במקרה מהפכן נתעב שמנסה למוטט את הסדר הקיים כדי לכונן סדר אחר – תיאוקרטי, פאשיסטי וגזעני. אבל הוא בכל זאת מהפכן. לא בכל יום מתארח מהפכן בתוכנית חדשות. בדרך כלל מגיעים לאולפן אנשים שקולים המקבלים את ההוויה כפי שהיא, ורק מתאווים לשפרה במקצת. לבן גביר יש את התעוזה לנפץ הכל, עד היסוד. זה מפלצתי וגם מעורר קנאה. אם שוכחים לרגע מה בן גביר מייצג, זה גם שואו טוב. הדיסוננס בין החליפה לבין שפת הגוף, למשל, הוא תיאטרון נפלא. הנימה הקהה שבה הוא מנופף ב'דמוקרטיה' ו'זכויות אזרח' (כמו ילד שמשחק בצעצועים שהוא לא מבין) היא מופת של להגיד דבר אחד ולהתכוון להיפוכו. בן גביר לייב זה טלוויזיה טובה".

מי שמכיר את כתיבתו של אלפר, אינו יכול שלא להבחין ביחס הנדיר שהוא מגלה כלפי בן גביר. בדרך כלל, כתיבתו על אנשים היא שילוב של בוז, תיעוב והתנשאות, בין אם מדובר באנשי ימין, שמאל או מרכז. רובם מצטיירים בעיניו כאנשים קטנים ואפורים מקדשי הסדר הקיים. הסופרלטיבים שהרעיף על בן גביר חריגים מאוד ומבטאים הערצה. אלפר הוא מהפכן של כורסה ומקלדת, אך הוא מעריץ מהפכנים, כאלה הרוצים לעקור את הסדר הקיים מן השורש. לא בכדי הוא מעריץ את הטרוריסטים הערבים, ומאותה סיבה הוא מעריץ גם את בן גביר.

הוא לא לבד. כך פתח גדעון לוי את מאמרו, ביום א' ב"הארץ": "אני מחבב את איתמר בן גביר. הוא שחקן נשמה. הנשמה שלו רעה, גזענית ואלימה, אבל הוא נותן את כולה במסירות". הוא לעולם לא יכתוב בחיבה על איש הליכוד (חוץ מנתניהו, שאותו הוא מעריץ) או העבודה, מרצ או ימינה, כחול לבן או יש עתיד. 

זה לא צריך להפתיע. זו התופעה שאותה אני מגדיר "חוק הרדיקלים השלובים". קנאות פנאטית ורדיקלית – יותר משהיא השקפת עולם, היא אפיון אישיותי. אדם בעל אופי קנאי, יכול למצוא את עצמו בשמאל הרדיקלי או בימין הרדיקלי, להיות קנאי דתי אנטי-חילוני או קנאי חילוני אנטי-דתי. הוא לא יוכל להיות איש שמאל או ימין מתון וממלכתי ולבטח לא איש מרכז. כאשר איש השמאל הקנאי מביט על איש הימין הקנאי, הוא "רואה ראי" בלשון "הגשש החיוור". ולכן, קל ללוי להעריץ את בן גביר, גם אם הוא מייצג את הקצה השני. לכל מי שבינו לבין הקנאי הנגדי, הוא מתייחס בבוז.

ובסופו של דבר, גם אידיאולוגית, המרחק בין הקצוות קטן יותר מן המרחק בין כל אחד מהם למרכז. אלה ואלה שותפים לרצון להרוס את הסדר הקיים, ובמקרה שלנו – את מדינת ישראל היהודית דמוקרטית.

אך ליחסם זה של אנשי השמאל הרדיקלי לכהניסט יש סיבה נוספת. הוא התגלמות כל העלילות הבזויות שלהם על ישראל.

לפני הבחירות כתב גדעון לוי שאין הבדל משמעותי בין ניצן הורוביץ לבן גביר וכל מה שביניהם, כי כולם ציונים. כוונתו הייתה, שהציונות – האידיאולוגיה השנואה עליו, היא בן גביר, ולכן כל ציוני הוא בעצם בן גביר בתחפושת. לפני כשבוע, הוא כתב שעדיף בן גביר כשר לביטחון פנים על פני עומר בר לב. שניהם חולקים אותה אידיאולוגיה ונוקטים אותה מדיניות, כביכול, והוא מעדיף את המקור על החיקוי. וכך הוא כתב במאמרו השבוע: "על ידיהם של בני גנץ ועמר בר־לב, שרי הביטחון וביטחון הפנים, יש הרבה יותר דם של פלסטינים חפים מפשע מהשנה האחרונה מאשר על ידיו של פרא האדם מחברון שכולם אוהבים לפחד ממנו עכשיו. אחד משיאיו החדשים של מסע ההפחדות של מחנה 'רק לא ביבי' הוא שבן גביר יכהן כשר לביטחון הפנים. פחחחד. סוף העולם. כמה שזה אופייני: להפחיד מפני הסמן הקיצוני ואז להלבין את כל השאר. כאילו שרק אם בן גביר לא יהיה שר, המצב יהיה נסבל. זו הצביעות במרעה. בן גביר לא בא טוב למחנה השמאל־מרכז. אפילו יאיר לפיד יצא כנגדו. כמה נוח להסית נגד בן גביר ולתמוך בגנץ ובבר־לב. הגזענות של בן גביר אכן חסרת מעצורים ונטולת פילטרים. הוא לא רוצה ערבים כאן. גנץ ובר־לב אולי מוכנים שיהיו כאן ערבים, אבל גורמים להתעללות הנוראה בהם. לכן בן גביר בא מצוין למחנה השמאל־מרכז. עליו אפשר להתגולל ולהרגיש כה טוב: הנה אנחנו נלחמים נגד הרשע. ליציאה נגד בן גביר אין כל מחיר במחנה. ליציאה נגד גנץ ובר־לב יש".

כלומר, אין שום הבדל בין גנץ ובר לב לבן גביר, ועדיף בן גביר כי הוא אותנטי, לא מסתתר מאחורי מסכות. והוא מוסיף: "קשה לדעת איזה מין שר יהיה בן גביר, אם יהיה. הוא בוודאי לא יהיה גרוע בהרבה מהנוכחי. תחת בר־לב השוטרים יורים למוות בחפים מפשע, מכים באלות אבלים, קורעים דגלים לגיטימיים בהלוויות, הורגים ילדים בעלי צרכים מיוחדים ונוהגים באלימות בל תאומן בירושלים, כולל מכות לנכים (בשבוע שעבר). כמה יותר גרוע זה יכול להיות?"

"בן גביר לא בא בטוב למחנה השמאל-מרכז", כותב לוי. לשמאל הרדיקלי האנטי ישראלי, לעומת זאת, בן גביר בא מצוין. לתפיסתו של לוי, בן גביר הוא ההוכחה לכל עלילות הדם שהוא מעליל על מדינת ישראל השנואה עליו כל כך. אם בן גביר יגיע לשלטון, סוף סוף "העולם יפסיק לשתוק" ואולי יכה את ישראל השנואה כראוי לה.

בן גביר הוא התגשמות הפנטזיה הרטובה של הגרועים בשונאי ישראל.

* האבסורד – החוק האוסר הנפת דגלי אש"ף במוסדות אקדמיים הממומנים בידי המדינה יעבור בכנסת ברוב גדול, בתמיכת רוב הקואליציה ורוב האופוזיציה.

האבסורד הוא שצריך בכלל לחוקק חוק כזה; לחוקק את המובן מאליו.

* איך הייתה מצביעה האופוזיציה-למדינה – ועדת השרים לחקיקה גילתה אחריות וממלכתיות כאשר החליטה לתמוך בהצעת החוק האוסר הנפת דגלי אש"ף באוניברסיטאות, חרף העובדה שזו הצעה של ח"כ מן האופוזיציה.

אילו הייתה זו הצעה ממשלתית, ברור איך הייתה מצביעה האופוזיציה-למדינה.

רק השבוע החליטה האופוזיציה-למדינה להתנגד לכל הצעת חוק ממשלתית.

* לקידום ההתיישבות הציונית בגליל ובנגב – ועדת השרים לחקיקה אישרה הצעת חוק חשובה ביותר להגשמת הציונות ולקידום ההתיישבות בגליל ובנגב – הרחבת חוק ועדות הקבלה, המאפשר ועדות קבלה ביישובים בגליל ובנגב, עד גודל של 600 משפחות, ולא רק 400, כמו בחוק הקיים. השינוי הזה יאפשר ליישובים שעצרו את גידולם, להמשיך ולגדול ולהתפתח ויביא מאות ואלפי משפחות חדשות להתיישבות הכפרית-קהילתית בגליל ובנגב.

אני מקווה שהאופוזיציה-למדינה תגלה, לשם שינוי, אחריות ותתמוך בחוק. עם יוזמי החוק, לצד ח"כים מן הקואליציה, נמנה ח"כ סמוטריץ'. האם הוא יצביע נגד אמונתו ונגד חוק שהיה בין יוזמיו, בשל תפיסת העולם חסרת התקדים של אופוזיציה-למדינה?

* פריעת חוק בחומש – עקירת יישובי צפון השומרון – גנים, כדים, שא-נור וחומש, הייתה אכזריות לשמה. עקירת גוש קטיף, קוהרנטית להגיון ההתנתקות. אני התנגדתי בתוקף להתנתקות, ובמבחן התוצאה ודאי שצדקתי, לצערי, אבל על פי הגיון ההתנתקות – אם אנו נסוגים באופן חד-צדדי משטח, הגיוני שלא נשאיר בו אזרחים ישראלים ונסכן את חייהם וביטחונם. אבל בצפון השומרון לא נסוגונו מהשטח. סתם עקרנו יישובים. סתם.

על אף עמדתי זו, אני מתנגד לקיום הישיבה בחומש. היא בלתי חוקית, מנוגדת לחוק ההתנתקות, שגם אם איני תומך בו – הוא חוק שקיבלה הכנסת והוא מחייב. המדינה אינה יכולה להשלים עם פריעת חוק. בצדק ממשלת נתניהו פינתה את הישיבה הבלתי חוקית הזאת, וכך נכון שתעשה גם הממשלה הנוכחית.

אין דמיון בין חומש לבין "המאחזים הבלתי חוקיים", א-לה הדו"ח המוטה של טליה ששון. רוב אותם מאחזים קמו בתמיכת הממשלה, בעידודה וביוזמתה; לעתים במעורבות אישית של ראשי ממשלה, של שרי ביטחון, של קציני בכירים בצה"ל. הבעיה היא שרובם עדין אינם מוסדרים. לכן, צריך להסדיר אותם. חומש, לעומת זאת, הוא בלתי חוקי לחלוטין. הוא קם כהתרסה נגד הממשלה (הקודמת והנוכחית), נגד החוק, ולכן יש לפנות אותו.

אני מניח שאין היום היתכנות פוליטית לפינוי הזה. גם אני לא הייתי רוצה את הפינוי אם המחיר שלו יהיה נפילת הממשלה, חלילה. אבל חשוב לומר את האמירה הערכית, העקרונית – יש להחזיר את המשילות ולא לאפשר פריעת חוק.

* נדרשת אחריות – אני מעריך מאוד את מיכאל ביטון ואת פועלו הציבורי מאז היותו מנהל מתנ"ס ירוחם ובעיקר בשנים שבהן הצעיד קדימה את ירוחם, כראש העיר. הוא מנהיג ציבור חברתי וחינוכי ממדרגה ראשונה. שמחתי מאוד על כניסתו לפוליטיקה הארצית ואני רוצה לראות אותו בין מובילי ההנהגה הלאומית. אני גם מעריך מאוד את פועלו כחבר כנסת וכיו"ר ועדת הכלכלה של הכנסת.

ודווקא מתוך הערכתי אליו, אני משתומם על העיצומים שהוא נוקט בהצבעות בכנסת וקורא לו "להרגיע". צפיתי בראיון עמו ב"פגוש את העיתונות" והזדהיתי על תוכן דרישותיו וביקורתו, הן בנושא התחבורה הציבורית והן בנושא ההגנה על החקלאות בישראל. אך בשעה הזאת, אני מצפה ממנו לנהוג באחריות ולא לטלטל את הספינה הרעועה של הקואליציה. אני רואה בהמשך קיומה של הממשלה הנוכחית צורך לאומי אדיר ובהחלפתה סכנה גדולה. קשה מאוד לנהל קואליציה של 60 ח"כים, כאשר יום אחד אלי אבידר האופרטוניסט עושה שריר, יום אחד נרקומנית ה"צומי" רינאווי זועבי זקוקה לליטוף ולאיזו כותרת, ח"כים מרע"ם מצביעים כאוות נפשם וח"כים בימינה עומדים תחת טרור אישי נגדם ונגד משפחותיהם ולא ברור עד כמה הם ניחנו בחוסן נפשי לעמידה איתנה ואם לא יהיו עוד שיתפוררו כמו עידית סילמן שהפכה לאבק.

ממיכאל ביטון הציפיות שלי שונות משל כל אלה. אני מצפה ממנו לאחריות לאומית; לשמור על הקואליציה, לא להוסיף עוד קיסם למדורה. להיאבק על דרכו הצודקת בלי לשבור את הכלים.   

* זוז מאזוז – "הרב" מאזוז, מהמנהיגים ה"רוחניים" של ש"ס כינה את לפיד וליברמן "גרועים מהנאצים".

זוז מאזוז, זוז. "רב" עאלק.

מי אתה? חתיכת חוליגן אשפתות בזוי.

* נפלה טעות – הספר החדש, שצריך היה להיקרא "משה קצב – זיכרונותיו של האנס הסדרתי", נקרא בטעות "משה קצב – זיכרונותיו של נשיא המדינה".

* יום ירושלים תשס"ב – את יום ירושלים תשס"ב 2002, כנראה שלא אשכח לעולם. זה היה רק לפני עשרים שנה, אבל יום ירושלים עדין היה חג של כל עם ישראל; החילונים עוד לא זנחו אותו. ומדי שנה נערכה בירושלים צעדת "ההתיישבות מצדיעה לירושלים" שארגנו המועצות האזוריות עם תנועות ההתיישבות.

שירתתי אז כמנהל המתנ"ס האזורי גולן, והוצאתי משלחת גדולה של חניכי ומדריכי תנועת בני המושבים בגולן, ואת חבורת הזמר שלנו, "קול ברמה". צעדנו ברחובות ירושלים. האירוע הסתיים במופע בגן סאקר. וברגע שהמנחה קרא לחבורת הזמר "קול ברמה" לבמה, קיבלתי טלפון. צו 8 לגל הגיוס השני של מבצע "חומת מגן". האמת היא שהעיתוי לא בא לי בטוב, אבל מאז פסח חיכיתי לטלפון הזה.

רצתי אל המכונית שלי וטסתי הביתה, על מנת לצאת השכם בבוקר לימ"ח בשער הנגב.

* סיירת לוי – בשבוע שעבר, בפרשת "במדבר" קראנו על המיפקד של בני ישראל, לקראת כיבוש ארץ כנען (משימה שכפי שנלמד בשבועות הבאים נדחתה ב-39 שנים בשל חטא המרגלים). שבט אחד לא השתתף במפקד – שבט לוי, המכהן בקודש.

האם בני שבט לוי היו משתמטים, כמו החרדים בימינו? אכן, זה הנראטיב של החרדים, "שתורתם אומנותם": "אנחנו שבט לוי, הפטורים מצבא ופרנסה", הם נוטים להגדיר עצמם ביוהרה ויומרה, כתירוץ להשתמטותם משירות בצה"ל ומעבודה.

פרשת "נשא" מפריכה את היומרה. אכן, שבט לוי נבדל משאר השבטים ואינו נספר במניין הצבא, אבל מסיבה הפוכה מהפרשנות החרדית. שבט לוי הוא הסיירת המובחרת של בני ישראל. בפרשת "נשא" יש מיפקד מיוחד של שבט לוי למשפחותם, והם מוגדרים בפירוש, במילה המפורשת – צבא.

תפקידו של שבט לוי הוא האבטחה והנשיאה של המשכן. זו המשימה הביטחונית המסוכנת ביותר, בשל הנגיעה בקודש שעלולה להמית את כל מי שאינו מדייק בפרטי הפרטים של תכנית ההפעלה. זו המשימה הקרבית ביותר, כיוון שמדובר באבטחת הנשק הסודי של ישראל. בעתיד עוד ניפגש עם הארון וניווכח בכך, כאשר הארון יובא לשדה הקרב כדי לסייע לניצחון ישראל. נקרא על האסון הנורא של נפילתו בשבי פלישתים. נלמד על רבבות ההרוגים כתוצאה מדליפת חומרי הקדושה שבארון, מה שהביא את הפלישתים להחזירו לישראל כעבור שבעה חודשי שבי. מלאכתם של הלוויים היא הקשה ביותר מבחינה פיזית – נשיאת המשכן לאורך המסע במדבר. באף יחידה אחרת לא נשאו הלוחמים פק"לים כבדים כל כך. חשבו רק על נשיאת המנורה העשויה זהב טהור. ומלאכתם של הלוויים היא העבודה הקשה ביותר, וכולה מלאכת כפיים – הפירוק וההרכבה מחדש של המשכן לאורך המסע כולו.

הלוויים המשרתים ביחידת העילית הם רק בני 30 עד 50. למה רק מגיל 30? יש צורך בשלושים שנות הכשרה למשימה, ויש צורך בבשלות, אחריות וקור רוח, שספק אם יש לצעירים יותר. ומדוע עד גיל 50, בניגוד לשירות הצבאי של שאר העם, שהוא עד גיל 60? בשל הקושי הפיזי.

* הרהורים ערב חג מתן תורה – במסכת קידושין מסופר על מחלוקת בין רבי טרפון ורבי עקיבא סביב השאלה מה גדול יותר – תלמוד או מעשה. אגב, עצם השאלה מעידה על כך שהמעשה חשוב. סיכום הדיון היה שגדול תלמוד, שמביא לידי מעשה. כלומר, המעשה הוא העיקר וגדול התלמוד שמביא לידי מעשה. איננו חיים כדי ללמוד תורה, אלא לומדים תורה כדי ללמוד איך לחיות. מי שתלמוד התורה מביא אותו למסקנות עקומות, המנוגדות למהות התורה, כמו השתמטות מהגנה על המולדת ועריקה ממלחמת מצווה – אין שום משמעות ללימוד התורה שלהם. זהו לימוד ריק. לימוד חלול. לימוד חסר ערך. במקום ללמוד תורה הם מלמדים את בניהם תִּפְלוּת.

* אמנון אשכול – הלך לעולמו בגיל 88 תא"ל אמנון אשכול, חבר קיבוץ עין המפרץ, בעל עיטור המופת ממלחמת ההתשה וקצין קרבי בצנחנים ובשיריון במשך שנים רבות. תפקידו האחרון היה מפקד הנח"ל.

שירתתי בנח"ל בתקופתו של אמנון אשכול. אחת התעסוקות שלנו בלבנון הייתה במוצב "גפן", המוצב הצפוני ביותר בגזרה המזרחית, בתקופה שבה הגזרה סערה מאוד, בחודשים אפריל עד יולי 1983. אשכול ביקר אותנו פעמים אחדות במוצב.

ביקור אחד שלו זכור לי במיוחד. היה זה ביקור לילי. אני שמרתי בתצפית. אשכול ישב לילה שלם בתצפית ועיניו לא משו ממשקפת ה-20X120. מסתבר, שצוות של סיירת מטכ"ל פעל בסביבה. אחד מלוחמיו היה בנו. לימים, בנו, נבות, היה מרכז המשק של אורטל.

יהי זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

לבור את המוץ מן התבן – פירוש הביטוי הוא להפריד בין העיקר לטפל. המוץ הוא העיקר והתבן הוא הטפל.

כנראה שהביטוי הזה הוא שיבוש של הביטוי לבור את המוץ מן הבר או לבור את התבן מן הבר.

למעשה, התבן והמוץ – שניהם החלקים פחותי הערך שבבר.

בלשון התנ"ך, הבר הוא גרעיני החיטה. המוץ הוא קליפות הגרעינים. התבן הוא גבעולי החיטה שרוסקו בתהליך הדישה ונהפכו לקש חסר ערך.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 11.5.22

* חומת מגן בעזה – הנסיגה מעזה לא הייתה בהתנתקות, ב-2005. בהתנתקות ישראל עקרה את גוש קטיף וחזרה לקווי 4 ביוני 1967. אבל הנסיגה מעזה, דיר אל-בלאח, חאן יונס, רפיח והכפרים שביניהם הייתה ב-1994, במסגרת ביצוע הסכם אוסלו א', עזה ויריחו תחילה. ערפאת הקים את מפקדתו בעזה וישב שם עד הנסיגה מרמאללה.

מרגע שערפאת הגיע לעזה, הוא הפך את הרצועה לאזור של טרור נגד ישראל ואזרחיה, כפי שעשה בכל השטחים שעברו לידי הרש"פ. ההבדל בין רצועת עזה ליו"ש הוא שבמבצע "חומת מגן", 2002, המבצע המוצלח מאוד נגד הטרור, שבו צה"ל ריסק את תשתיות הטרור ביו"ש, לא בוצע ברצועת עזה. חופש הפעולה של צה"ל וכוחות הביטחון שהוחזר לשטחי הרש"פ ב"חומת מגן", לא הוחזר לרצועת עזה. ולכן, ברצועת עזה תשתית הטרור הלכה והתעצמה.

בהתנתקות, ישראל נסוגה מכל רצועת עזה, עד גרגר החול האחרון. היא עקרה את כל יישוביה, עד האבן האחרונה של הבית האחרון. היא גירשה את כל אזרחיה, עד היהודי האחרון, החי והמת. הפנטזיה הייתה שרצועת עזה תהיה "סינגפור של המזה"ת", כפי שהתפייט פרס. כל העולם, ובראש ובראשונה ישראל, עמד להשקיע מיליארדים רבים בשגשוגה של רצועת עזה. אולם הפלשתינאים בחרו להפוך את רצועת עזה לבסיס טרור ופשע נגד האנושות – ירי רקטות על אוכלוסיה אזרחית, גם במחיר אימלול בני עמם. כאשר ישראל נסוגה מכל הרצועה, הרש"פ שלטה ברצועה ותחתיה פעל הטרור. לא רק חמאס והג'יהאד האסלאמי הפעילו את הטרור אלא גם פת"ח. שנתיים לאחר העקירה, חמאס השתלט על רצועת עזה, והסלים את הטרור. בארבעת המבצעים – "עופרת יצוקה", "עמוד ענן", "צוק איתן" ו"שומר החומות" חמאס חטף מכה קשה, נוצרה הרתעה, אך עם הזמן היא נשחקה, חמאס השתקם וחזר לסורו.

היום, הטקטיקה של סינוואר היא להסית ולהצית את יהודה ושומרון, ירושלים וערביי ישראל, ולהשאיר את רצועת עזה חסינה, עד שהוא יבחר את המועד ואת הזמן לשוב ולתקוף אותנו ברקטות. אי אפשר להסכים לכך. סינוואר הוא בן מוות, וראוי לסיכול ממוקד. ולשאלה האוטומטית – ומה? במקומו יבוא ציוני? לא. אבל אם מי שיבוא במקומו ימשיך בדרכו, נחסל גם אותו. ככל שהם יתעסקו יותר בהימלטות ומסתור, הם יעסקו פחות בטרור.

לי קל לומר זאת, כי האחריות של קבלת ההחלטות אינה על כתפיי. כי זאת לדעת, המשמעות של חיסול סינוואר היא מלחמה. מי שצריך לקבל את ההחלטה, חייב לקחת זאת בחשבון, ולשאול את עצמו אם החברה בישראל יכולה לעמוד היום במבול של רקטות על כל הארץ. הוא חייב לקחת בחשבון גם את העובדה שניצבת מולו אופוזיציה ברוטלית, אופוזיציה למדינה, שתעמוד עם סטופר לספור את החללים ותאשים כל צעד במלחמה, קשה ככל שיהיה, שהוא "רופס" מתוך "כניעה לאחים המוסלמים" וכל השקרים האהובים על תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית.

לדעתי, נכון לקבל את ההחלטה, כי ישראל אינה יכולה להיות בת ערובה של חמאס. והפעם, לא עוד מבצע נוסח ארבעת המבצעים שכבר נעשו ברצועת עזה ולא שינו את המאזן, אלא מבצע נוסח "חומת מגן" שיצר מציאות חדשה. וכשאני מדבר על "חומת מגן", אין כוונתי רק למבצע קרקעי להשמדת תשתיות הטרור, אלא גם ובעיקר להחזרת חופש הפעולה לצה"ל ברצועת עזה, כפי שהוא קיים ברש"פ.

האם יש לבנט העוז לקבל את ההחלטה שכל קודמיו מאז הסכם אוסלו לא העזו לקבל?

* אין להם ברירה – גדעון לוי מסביר למה הם רצחו בגרזנים. אין להם ברירה. מה, הרי אין להם מטוסים. וואלה.

בינתיים הוא מגנה את הקול האחיד "ממרצ עד הכהניסטים" שקורא "לרצוח" מנהיג "פוליטי".

במקום זאת, הוא מציע לשוחח עם סינוואר. על מה? אולי על כך שיהיה לו צבא עם מטוסים? כך הם לא "ייאלצו" לרצוח בגרזנים.

* והיה מחננו טהור – ישנו נראטיב, על פיו הסיבה לטרור לאחר הסכם אוסלו היא הטבח במערת המכפלה. על פי הנראטיב, אכן ערפאת והפלשתינאים התכוונו לשלום ולהפסקת הטרור ואז בא גולדשטיין, ביצע את הטבח ועל כך הפלשתינאים הגיבו במתקפות הטרור שבהן נרצחו למעלה מאלף ישראלים. כמובן שמדובר בשקר וכזב, בשטות מוחלטת. לא זו בלבד שהטרור לא פסק בהסכם אוסלו, כפי שהתחייבו הפלשתינאים, אלא גבר. כשערפאת הגיע לארץ, הוא הבריח ברכבו אמל"ח לטרור. פיגועי הטרור קדמו לטבח במערת המכפלה. מבחינה כרונולוגית, לפחות, הטענה של תומכי גולדשטיין כאילו המעשה שלו היה נקמה על הטרור, לבטח נכונה יותר מהטענה ההפוכה, אם כי גם היא חסרת שחר; הטבח נעשה כדי להגשים את האידיאולוגיה הכהניסטית. יתכן שהטבח הביא לפיגוע נקם או שניים, אך לבטח הוא אינו הסיבה לטרור.

אז מה? האם יש בכך כדי להמעיט כהוא זה מחומרת הטבח? הרי הטבח הזה הוא כתם על תולדות מדינת ישראל. ישראלי, רופא (!), לבוש במדי קצין בצה"ל, עם נשק צה"לי ביצע את אחד הפיגועים הנפשעים בתולדות הסכסוך. המעשה הזה, כשלעצמו, הוא הרע המוחלט, בין אם הוא הביא לפיגועי נקם ובין אם לאו. אין צורך בשום תוצאה שלו כדי להוקיע אותו – די בטבח עצמו כדי שכל אדם ובטח כל יהודי יראה בו מעשה בלתי נסלח, לדיראון עולם.

הנראטיב השקרי הזה דומה לנראטיב על פיו הסכם אוסלו נכשל והתרסק בשל רצח רבין. גם הנראטיב הזה חסר שחר לחלוטין. להיפך, הסכם אוסלו כשל למרות רצח רבין. רצח רבין נתן גב אדיר לתהליך אוסלו, הביא את מתנגדי התהליך לשתוק במשך חודשים ובהם פרס, שזכה בעקבות הרצח לרוב אדיר בסקרים, חידש את הנסיגה מן הערים ביו"ש, שאותה רבין הקפיא בשל הטרור. הנראטיב הזה יוצר רהביליטציה לערפאת, רב המרצחים, שחתם אתנו באוסלו ובבית הלבן על הסכם הונאה שנועד להביא אותו ואת צבאו לתוככי יהודה, שומרון ועזה על מנת שיוכל להמשיך מכאן את המאבק המזוין הטרוריסטי נגד קיום המדינה. כיוון שההסכם היה הונאה, הרי שכישלונו מניה וביה, מצוי כבר בחתימה עליו, ללא כל קשר לרצח.

אז מה? האם צריך להוסיף עוד רשימת "הישגים" לרצח רבין, כדי לראות בו את אחד האסונות הגדולים ביותר בתולדות מדינת ישראל ועם ישראל? האם העובדה שרצח רבין לא השפיע כהוא זה על הסכם אוסלו עושה אותו פחות חמור, פחות נפשע, פחות מזעזע? הרצח כשלעצמו – הוא הדבר החמור ולא תוצאותיו המדומיינות. יגאל עמיר, הרוצח הנתעב, הוא רע מוחלט, לא כי הוא רצח את אוסלו, כביכול, אלא כי הוא רצח את ראש ממשלת ישראל.

מדוע נזכרתי לכתוב על כל אלה? בשל תרגיל דמגוגי של אוהדי הלגיטימציה לכהניזם, שבו כל התנגדות לפרובוקציות של הכהניסט, מוצגת כטענה, כביכול, שהוא האשם בטרור. אם אני כותב נגד הפרובוקציות שלו בהר הבית או בשער שכם או בשכונת שמעון הצדיק, מיד קופצים עליי באמירות אינפנטיליות כמו: "הא, ברור, בן גביר אשם בכך שמאה שנה רוצחים בנו. בטח, בעיניך אם יהודי עובר בשער שכם זה מצדיק את הרצח ברח' דיזנגוף. הא, ברור, אתה מאשים 'אותנו' בטרור נגדנו". וכן הלאה וכן הלאה. דמגוגיה עלובה.

ברור שהטרור אינו בגלל הכהניסט. אבל הכהניזם הגזעני והפשיסטי הוא רע מוחלט בפני עצמו. כמו הטבח במערת המכפלה וכמו רצח רבין – יש להוקיע אותו, לגנות אותו, לבודד אותו ולהילחם בו לא כיוון שהוא אשם, כביכול, בטרור, אלא בשל מה שהוא, כיוון שהוא כתם על העם היהודי, כיוון שכיהודים עלינו לעקור מתוכנו את הסרטן הזה, והיה מחננו טהור.

* החזירו את הנשק – יאיר מימון, תושב תקוע שחיסל את המחבל שבא לטבוח בתושבי היישוב, ובכך הציל חיי אדם רבים, הוא חבר בצוות הכוננות של יישובו, והנשק שבו הציל חיים הופקד בידיו בתוקף חברותו בצוות.

לפני שנתיים, צה"ל אסף את כלי הנשק של צוותי הכוננות בגולן ובאזורים אחרים בארץ, מחשש שהנשק ייגנב. זאת, חרף העובדה שרוב ביזת הנשק והתחמושת נעשית דווקא בבסיסי צה"ל. כל הפניות והמחאות בנושא נפלו על אוזניים ערלות. ועדת החוץ והביטחון של הכנסת דנה בנדון ותבעה להחזיר את כלי הנשק לצוותי הכוננות, ודבר לא קרה.

אם יחדור מחבל ליישוב בגולן וירצח ילדים, למחרת יוחזרו כלי הנשק לצוותים. למה צריך לחכות לאסון? יש להחזיר את כלי הנשק לאלתר.

* סינדרום פינדרוס – החלום הוא מדינה ללא רשות שופטת. חלום בלהות.

* יש לו חלום – האם "תורתו אומנותו" פוטר גם מפיצוץ בית המשפט העליון?

* מערכת משפט יהודית – הלוקים בסינדרום פינדרוס, טוענים שהמטרה שלהם היא מערכת משפט יהודית.

איזו עזות מצח! מערכת המשפט של מדינת הלאום של העם היהודי, מסמלי הממלכתיות של המדינה היהודית, היא מערכת משפט יהודית לעילא ולעילא. היא מחוקקת חוקים שנחקקו בידי בית המחוקקים הריבון של המדינה היהודית. אחד ממקורותיה הוא המשפט העברי. רק כופר בציונות יכפור בכך שזו מערכת משפט יהודית. החלום שלהם הוא מערכת משפט חרדית פונדמנטליסטית, כי לעומקו של דבר, הם אולי משלימים בדיעבד עם עובדת קיומה של מדינת ישראל, אבל הם מנוכרים לה ולבטח אינם מצדיקים אותה מלכתחילה.

* חילול דו-צדדי – האיום הגדול ביותר על מדינת ישראל, הוא התהליכים הצנטריפוגליים מימין ומשמאל, שמפוררים את חישוקי הציונות הממלכתית המבוססת על סולידריות לאומית וחברתית, ועל קונצנזוס רחב על עיקרי הציונות והדמוקרטיה, ומושכים לכיוונים שונים ומנוגדים; הרחק כל הניתן מן הציונות הממלכתית.

הן בשמאל והן בימין אנו רואים תופעות שאך לפני שנים ספורות אי אפשר היה להעלות אותן על הדעת. בשני הצדדים אנו רואים מיינסטרימיזציה של השוליים הרדיקליים, הסהרוריים, הבלתי לגיטימיים. בשמאל אנו רואים איך הרעל הפוסט ציוני והאנטי-ציוני מחלחל ומביא לתופעות של נכבאיזם, של השוואת ישראל לנאצים וכד' ובימין אנו רואים את החיבוק לתועבה הכהניסטית שהייתה מוקצית מחמת מיאוס בימין עד לאחרונה, ובשנה האחרונה אנו עדים לתופעה המאיימת על מדינת ישראל – כהניזציה של הביביזם.

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, הוא אחד מחישוקי הציונות הממלכתית; יום שבו מניחים בצד את המחלוקות ואומה שלמה מתלכדת בהתייחדות עם בניה ובנותיה שנפלו על תקומת המדינה וקיומה. בשנים האחרונות דווקא היום הזה חולל, והפך ליום שבו הקצוות המטורללים מושכים אחריהם את המיינסטרים של המחנות. מצד אחד – הפרובוקציה סרת הטעם של המרת יום הזיכרון הלאומי שלנו באיזה מישמַש דלוח של התייחדות משותפת עם חללי המערכה על קיום המדינה והרוגי המלחמה לחורבן המדינה. ומצד שני – השתוללות מכוערת והפיכת אזכרה ממלכתית בהר הרצל להפגנה פוליטית רדיקלית דוחה נגד הלגיטימיות של הממשלה החוקית של ישראל.

שני האירועים האלה הם חילול יום הזיכרון. מבחינה מסוימת ההתפרעות באזכרה חמורה יותר, כי חילול יום הזיכרון בטקס המשותף לפחות היה במקום אחר ואילו ההתפרעות היא חילול משולש – גם חילול יום הזיכרון, גם חילול טקס הזיכרון וגם חילול הר הרצל.

* החוליגן – משה מירון הוא ביביריון חוליגן, שבמערכת הבחירות האחרונה קיבל כסף מהליכוד הביביסטי על התפרעויותיו והפרות הסדר הסדרתיות שלו. משה מירון הוא החוליגן שבא לטקס הממלכתי לזכר נרצחי פעולות האיבה כדי לעשות בו שמייייח ורקד על דם אחינו. הוא זה שהלהיט את הרוחות, הוא זה שהסית, שהתסיס, שחימם. הוא מי שעמד בראש הצווחנים שחיללו את טקס יום הזיכרון במפגן של שנאה פוליטית למי שהעז להיות ראש ממשלה; תפקיד שרשום בטאבו על שם שולחו של מירון.

משה מירון, הישראלי המכוער, הביביריון הממומן, הוא פרצופו האמתי של הביביזם.

* ממשלה טובה לבדואים – "ממשלת ביבי הייתה רעה לבדואים. ממשלת בנט יותר רעה לבדואים". כך אמר אחד המרואיינים לכתבה המצוינת של יאיר שרקי ומוחמד מג'אדלה על הבדואים בנגב. למה ממשלת בנט רעה יותר לבדואים? כי היא הרסה הרבה יותר בתים.

כאן נעוצה הבעיה. כל עוד הבדואים לא יבינו שהריסת הבתים הבלתי חוקיים היא לטובתם, יהיה קשה מאוד לחולל שינוי.

ראש עיריית רהט התראיין והרשים מאוד. הוא אמר שיש לירות במי שיורה ברחובות, כי הוא מחבל לכל דבר. הוא אמר שיש להכניס את השב"כ לטיפול בבעיית משפחות הפשע והפרוטקשן ברהט. הוא מתח גם ביקורת עצמית על המגזר הבדואי, שאינו משתף פעולה עם המשטרה. ואז הוא נשאל על הריסת הבתים. אופס. פתאום הוא כבר לא תומך נלהב במדינת החוק.

בתחילת הכתבה, הציגו כפר מוכר ולידו כפר בלתי מוכר (שם מכובס לבניה בלתי חוקית), ובשניהם אותה הזנחה, בשניהם אין תשתיות – אז מה הועילו חכמים בתקנתם? איך אפשר לשכנע את הבדואים לעבור מן הכפרים הפיראטיים לכפרים החוקיים? חובתה של המדינה לספק תשתיות מעולות לכפרים החוקיים. זה נראה כמו מחדל של המדינה. אולם כאשר הכתבה נכנסה יותר לעומק, התמונה נראית קצת אחרת. הנה, חוברו תשתיות חשמל לכפר, וכעבור יומיים לא הייתה תאורה, כי אנשים התחברו באופן פיראטי לחשמל, בלי לשלם, כמובן. כלומר, הבעיה אינה אי הפניית משאבים של חשמל, מים, כבישים וכו', אלא של אי הפניית משאבים של שלטון החוק, של המשטרה.

איבדנו בעשור האחרון את הריבונות בנגב. אזורים שלמים הפכו לאקס-טריטוריה, הנשלטת בידי כנופיות פשע וטרור, פלילי ולאומני. הנפגעים הראשונים מכך הם הבדואים עצמם, אך גם שכניהם היהודים והמדינה כולה. המחדל המתמשך של אובדן הריבונות מחייב שינוי דרמטי. מלחמה בנשק הבלתי חוקי (בראש ובראשונה, כי זו הבעיה החמורה ביותר), בפשיעה, בפרוטקשן, בפוליגמיה, בבניה הבלתי חוקית, בהשתלטות הפיראטית על אדמות הלאום, בסחר בסמים, בהברחות ממצרים, באי תשלום מסים ועוד. לצד זה, יש להשקיע בתשתיות ובחינוך ולחזק את היישובים החוקיים והמוכרים. אך זה סדר העדיפויות. בלי ריבונות, כל ההשקעה בתשתיות תהיה זריקת כסף לשווא. החזרת הריבונות היא התשתית היסודית לשאר התשתיות, שתממשנה את הריבונות לטובת האזרחים.

ממשלה שתעשה זאת היא ממשלה טובה לבדואים.  

* לא מעידה חד פעמית – מנהל בית ספר (!) צילם תלמידות בנות 14 בעירום חלקי והפיץ את התמונה. מזעזע!

עצם העובדה שהבנות התפשטו בפניו וביקשו ממנו לצלם אותן, מעידה על דמותו של המנהל ועל הנורמות של בית הספר. זו אינה מעידה חד פעמית.

מדובר בעבירה פלילית (בגיר שצילם קטינות בעירום) אבל הרבה יותר חמור בעיניי העניין החינוכי, המוסרי. איך קורה דבר כזה?

* מפגן של נמיכות קומה – הרעיון שמאחורי תחרות האירוויזיון הוא רעיון יפה; מפגש תרבותי של נציגי עשרות מדינות ותרבויות, שכל מדינה מציגה את תרבותה הייחודית. תרבות היא בראש ובראשונה שפה. תרבות לאומית היא קודם כל שפה לאומית. מפגש שבו נציגי כל מדינה מופיעים בשפתה, עשוי להיות יפה, מעשיר ומעניין.

בפועל, האירוויזיון הפך למפגן של השטחה תרבותית, כשנציגי כל המדינות אינם מביאים עמם קורטוב של תרבותם הלאומית ואינם שרים בשפתם, אלא רובם שרים באנגלית. עובדה זו הופכת את האירוויזיון למיותר לגמרי.

כישראלי, אני חש שהנציגים שלנו לאירוויזיון מבטאים נמיכות קומה, בהופעותיהם באנגלית. מן הראוי שאנו, הישראלים, ניוצג בשיר בשפתנו, בעברית. אפשר להתפשר על שפת הבי"ת.

* חזון היובל – הנושא המרכזי של פרשת השבוע, פרשת "בהר סיני", הוא היובל. בשנת היובל, אחת לחמישים שנה, חוזרות כל הקרקעות בא"י לבעליהן המקוריים, על פי החלוקה המקורית של הנחלות לשבטים ולמשפחות, ומשתחררים כל העבדים העבריים. בכך, אחת לחמישים שנה נמחקים הפערים הכלכליים שנוצרו מאז היובל הקודם – העשיר שצבר אדמות ונדל"ן מוותר על כל ההון שצבר וחוזר אל נקודת המוצא. העני שאיבד את רכושו ואדמתו, מקבל אותם בחזרה. כך, נוצרת מציאות של שוויון וצדק חברתי. נכון, מנקודת מוצא זו מתחילים מחדש החיים הכלכליים ונוצרים מחדש פערים. אך היובל מונע היווצרות פערים גדולים מדי, מווסת את הפערים ושולט על גובהם, אינו מאפשר התרחבותם מדור לדור באופן שבו נולד דור שלישי, רביעי וחמישי לעוני כמעט ללא מוצא, ומצד שני – דור רביעי וחמישי לעושר מופלג, שאין בו כל צורך. וגם במהלך השנים שעד היובל הבא, התורה אינה מאפשרת שוק פרוע וחזירי, אלא היא מחייבת את החברה ואת החזקים בה בחובות רבות ואוסרת איסורים, על מנת לקדם את הצדק והשוויון.

האם ניתן ליישם את היובל בחברה המודרנית? התשובה היא שלילית, וספק רב אם גם בתקופת המקרא המצווה קוימה. מה שחשוב אינו מילוי המצווה כלשונה, אלא אימוץ רוחה וערכיה ויצירת דרכים מעשיות להגשמתה בימינו. המצווה יוצאת נגד בולמוס ההתעשרות, רדיפת הבצע חסרת הגבולות והבושה וקוראת להתערבות חברתית לצמצום הפערים בחברה ככל הניתן.

איך עומדת החברה הישראלית אל מול המסרים של הפרשה הזאת? אם להיות ישרים עם עצמנו… יש לנו עוד הרבה מאוד מקום לשיפור. הפערים הכלכליים בתוכנו גדולים מאוד. השחיתות השלטונית מנחילה מן ההנהגה לציבור דוגמה אישית של תאוות בצע חסרת גבולות, הפוגעת בחברה ובסביבה (כך לפחות באשר לשלטון בישראל ב-25 השנים האחרונות. הממשלה החדשה מקרינה דרך אחרת, אך מוקדם לשפוט אותה אחרי פחות משנה). פערים אדירים בחינוך מנציחים את העוני ומעמיקים את הפערים הכלכליים.

זה עתה חגגנו את יום העצמאות ה-74 למדינת ישראל בשמחה גדולה וגאווה גדולה, ויש לנו בהחלט הרבה מאוד במה להתגאות, אך יש לנו גם הרבה מה לתקן, בתחומים רבים. התורה מציבה לנו מופת של צדק חברתי, בהתאמה למציאות תקופתה. ברוח זו, עלינו להציב לעצמנו מופת של צדק חברתי, אליו עלינו לחתור בימינו, ומול בעיות החברה שלנו. פרשת "בהר סיני", מאירה לנו את דרך התיקון החברתי; דרך הצדק החברתי.

          * ביד הלשון

אֶלְעָד – הטבח במוצאי יום העצמאות הביא אל התודעה בדרך המצערת והכואבת ביותר את העיר אֶלְעָד. אלעד היא עיר חרדית (על פי ההגדרה המשפטית – עיר המיועדת לאוכלוסיה דתית), באזור שבין ראש העין, פתח תקווה ונתב"ג. היא הוקמה במסגרת תכנית שבעת הכוכבים – יוזמה של אריק שרון בשנות ה-90 להקמת יישובים יהודיים גדולים לאורך הקו הירוק, כדי לשנות את המאזן הדמוגרפי בין יהודים וערבים. בין היישובים שקמו במסגרת תכנית זו – העיר מודיעין, בת חפר, צורן ושוהם.

לא מצאתי סימוכין בכתובים להשערתי שהעיר קרויה על שם אֶלְעָד, מבני אפרים, המוזכר בדברי הימים א' פרק ז'. אולם כיוון שהיישוב נמצא בנחלת שבט אפרים, נראה לי שההשערה נכונה. על פי גרסה אחרת אלעד היא ראשי תיבות של: "אזור לבניית עיר דתית". לי זה נשמע כמו אגדה אורבנית.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 1.5.22

* זכות מוּלדת – בשיח הציבורי על העליה מאוקראינה, נפוץ המשפט "זכאים לעלות בתוקף חוק השבות". ולא היא. חוק השבות לא העניק את הזכות הזו. זוהי זכות מוּלדת של כל יהודי לעלות למולדתו, ארץ ישראל, זכות שקדמה למדינת ישראל ולחוק השבות. ומשקמה מדינת ישראל, הזכות המולדת של כל יהודי, היא להיות אזרח במדינה היהודית, מרגע עלייתו. חוק השבות לא יצר את הזכות הזו, אלא נתן לה תוקף משפטי.

* ייהוד הגליל – כתבה מדאיגה מאוד של אריאל כהנא ב"ישראל היום", מתארת את האפליה הקשה והחמורה נגד ההתיישבות היהודית בגליל, לצד סיוע נרחב והעדר הגבלות ליישובים הערבים. זאת, לצד בעיות ביטחוניות קשות של היישובים היהודים, שהיו במצור במבצע "שומר החומות". כך אנו הולכים ומאבדים את אחיזתנו בגליל. כותרת המאמר מצטטת אמירה של אחד המרואיינים, שבדרך הזאת נגיע ל-10% יהודים בגליל. גם אם התחזית הזאת מופרזת, אין ספק שיש בעיה חמורה, פרי הזנחה של עשרות שנים, המחייבת שינוי חד במדיניות הממשלה כלפי הגליל.

יש לחזור למדיניות הציונית, שהייתה נהוגה עד שנות השמונים, והפכה למילה גסה – ייהוד הגליל! מדובר באיום אסטרטגי. הממשלה הנוכחית ירשה את המצב העגום הזה – ועליה החובה לתקנו.

* מול אויב פנימי – הרמטכ"ל טועה בהתנגדותו לשימוש בצה"ל אם יתרחשו שוב פרעות בערבים המעורבות, כמו במהלך מבצע "שומר החומות". לטענתו, אין זה מתפקידו של צה"ל להתמודד עם אזרחים, אלא תפקידה של המשטרה. אם בשעת מלחמה אזרחים ישראליים פותחים חזית פנימית נגד המדינה ונגד אזרחיה היהודים, הם חלק מן המאמץ המלחמתי של האויב, הם גיס חמישי של האויב בתוך המדינה. גיס חמישי הוא אויב לכל דבר ויש להילחם בו כבאויב. תפקידו של צה"ל להילחם באויב.

מעבר לאמירה העקרונית הזו, יש להתערבות צה"ל גם הצדקה מעשית. במבצע "שומר החומות" המשטרה לא הצליחה להתפרס בכל מוקדי הפרעות ולא נתנה מענה הולם להגנת אזרחי ישראל היהודים שהותקפו. יתכן שהיו כשלים בהפעלת הכוח, אך כנראה שהייתה בעיית כוח אדם אמתית. ולכן, כבר אז צריך היה לשלוח כוחות צה"ל למוקדים האלימים, וכך נכון לנהוג גם בעתיד.

נכון שהגורם הראשון שצריך לטפל בבעיה הוא המשטרה ועיקר תפקידו של צה"ל הוא הגנה על גבולות המדינה. אם המשטרה הפיקה לקחים ויכולה לעשות זאת בצורה מוצלחת, עדיף שהצבא יתמקד באויב החיצוני. אולם עליו להיערך גם לצורך לפעול בפנים הארץ.

אגב, 17 שנה אחרי שצה"ל גירש אזרחים ישראלים יהודים מבתיהם והרס חבל התיישבות (וכמובן איני מאשים בכך את צה"ל, אלא את מי שהטילו עליו את המשימה), האמירה שצה"ל אינו פועל נגד אזרחים ישראלים קצת מוזרה.

* מיתוס מופרך – באחד מנאומיו, אמר אחמדיניג'אד, נשיא איראן לשעבר, שלא הייתה שואה, אבל אילו הייתה שואה, מה הפלשתינאים אשמים? שהאירופים יתנו ליהודים מדינה על חשבונם, באירופה.

דברי הבלע הללו מתכתבים היטב עם המיתוס, הנפוץ גם בתוכנו, כאילו מדינת ישראל קמה בגלל השואה, כפיצוי של העולם על השואה, מתוך נקיפות מצפון. למיתוס הזה אין אחיזה במציאות.

מדינת ישראל לא קמה בגלל השואה, אלא בזכות המפעל הציוני שהחל ברבע האחרון של המאה ה-19. מדינת ישראל לא קמה בגלל השואה אלא למרות השואה. השואה לא רק עיכבה את התהליך, אלא חיסלה את העתודה היהודית של בניין הארץ והקמת המדינה. מדינת ישראל לא קמה בגלל השואה, אלא בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית, כנאמר במגילת העצמאות. זכותנו הטבעית להגדרה עצמית במדינת לאום ריבונית בארצנו. זכותנו ההיסטורית על ארץ ישראל.

חבר הלאומים, הארגון שקדם לאו"ם, הכיר לאחר מלחמת העולם הראשונה, עשרים שנה לפני השואה, בזכותו של העם היהודי על ארץ ישראל ובזכותו לבית לאומי בארץ ישראל. כשקם האו"ם הוא החליט שכל החלטות חבר הלאומים, תקפות גם עם הקמתו.

הסטנוגרמות של הדיונים בעצרת האו"ם על תכנית החלוקה ועוד קודם לכן בוועדת החקירה של האו"ם, שהמליצה לעצרת על התכנית – אונסקו"פ, מעידות שהשואה בקושי הוזכרה בדיונים ובוודאי לא כנימוק להקמת המדינה. גם נאומי המנהיגים הציונים – ויצמן, בן-גוריון, שרת ואחרים, לא נימקו בשואה את תביעתם למדינה היהודית בארץ ישראל, אלא בזכותנו הטבעית וההיסטורית. לא בכדי, בחלקה הראשון של מגילת העצמאות, שהוא המבוא להכרזה, השואה מוזכרת רק בפסקה השביעית. המגילה נפתחת במילים "בארץ ישראל קם העם היהודי", וזה המסר שלה; זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל וזיקתו אליה, שלא פסקה גם בימי הגלות הארוכים. השואה אינה מוזכרת כנימוק להקמת המדינה, אלא כהוכחה בפועל לצדקת הציונות.

באותן שנים, קמו מדינות רבות באזורים שהיו תחת כיבוש קולוניאליסטי. למשל, הודו שקיבלה את עצמאותה באותה שנה, ירדן, סוריה ולבנון שקמו ב-1946 ועוד. האם גם הן קיבלו עצמאות בגלל השואה?

מדינת ישראל לא קמה בגלל השואה, אך היא התשובה לשואה. השואה הוכיחה את ההכרח הקיומי של העם היהודי לחיות במולדתו, במדינת לאום ריבונית חזקה.

השואה מילאה תפקיד משמעותי בעיצוב תורת הביטחון של ישראל, ובעיקר בתפיסת הגרעין על שני מרכיבה – ההכרח בנשק גרעיני לישראל ומניעת נשק גרעיני מכל מדינה אחרת במזה"ת.

* מעולם לא אבדה לי דרכנו – שירם של רוטבליט ופוליקר "דברים שרציתי לומר" הוא שיר נפלא. זה השיר האהוב עליי ביותר בין שיריו של פוליקר, שהוא אחד הזמרים האהובים עליי. הטור השבועי שלי ב"שישי בגולן" זה שני עשורים, נקרא "דברים שרציתי לומר".

כל אימת שאני שומע את השיר, אני נרגש. כך גם בפי אסתר ראדה ורון בוכניק בטקס הזיכרון לשואה ולגבורה ב"יד ושם". אבל מה השיר הזה עושה שם? איך הוא מתקשר לשואה ולטקס יום הזיכרון לשואה?

זהו שיר אהבה של גבר שכותב לזוגתו לאחר שנים רבות של זוגיות. "ואהבתי אותך, והיה לנו טוב, טוב עד גדותינו. והיה לנו רע. ואהבתי אותך לא פחות". את השיר המקסים הזה שרתי לאשתי ביום הולדתה החמישים.

כשתהיתי מול הטלוויזיה מה השיר הזה עושה פה, בְּנִי העלה השערה – זה שיר של פוליקר ופוליקר מזוהה עם השואה… אולי. אבל יש לפוליקר שירים העוסקים בשואה והם מתאימים מאוד לטקס. לא השיר הזה.

זה לא מקרה חריג. בשנים האחרונות, בטקסי יום השואה ויום הזיכרון לחללי צה"ל, משמיעים לעתים שירים נוגים, שירים שמילותיהם עצובות או שלחנם שקט ורגוע, גם אם אינם קשורים לתוכן האירוע. גם בטקס מרשים מאוד שהובילו ערב יום השואה באורטל תלמידי בית הספר "אדם ואדמה", הם שרו את "ילד השדה" ואת "חופים". מה הקשר?

אני מבין את השמעת השירים האלה בתחנות המוסיקה ברדיו, שצריכות למלא 25 שעות ואין די שירים העוסקים בשואה למלא את מלוא הזמן. הפתרון שלהם, להשמיע שירים נוגים, הוא פתרון נכון. אבל לא בטקסים. בהם – ראוי להתמקד בשירים שתוכנם הוא תוכנו של הטקס. לא כל שכן בטקס הממלכתי.

* רודפי השב"כ – המלחמה התורנית של הכהניסטים ועוזריהם היא נגד השב"כ. הכהניסטים ועוזריהם רודפים את מי שכל חייהם קודש לביטחון מדינת ישראל ושלום אזרחיה. הכהניסטים ועוזריהם נלחמים נגד מי שבזכותם נמנעים מאות פיגועים בשנה.

אי אפשר להיות כהניסט ופטריוט. אם אתה כהניסט אינך פטריוט. אם אתה פטריוט, אינך יכול להיות כהניסט.

מיהו הח"כהניסט הזה, שלא שירת יום אחד בצה"ל, שיטיף לשב"כ?

אם חלילה נתניהו יחזור לשלטון, הנפץ בן-גביר עלול להיות חבר בקבינט הביטחוני.

* מודה ועוזב ירוחם – ברשומה שפרסמתי בתחילת השבוע מתחתי ביקורת על התנהלותו של בנט בנושא מימון האוכל למשפחתו על חשבון הציבור. כתבתי שמבחנו של בנט אינה בהשוואה לנהנתנותו הגרגרנית המסואבת של נתניהו, אלא בתפנית של 180 מעלות, למנהיגות שהיא מופת של טוהר מידות, ניקיון כפיים ומנהל תקין. קראתי לבנט לוותר על מימון המזון למשפחתו על חשבון הציבור, אף שהחוק מאפשר זאת. אני שמח מאוד שהוא עשה זאת.

אילו נהג כך מראשית תפקידו הייתה נחסכת ממנו עוגמת הנפש, אך מודה ועוזב – ירוחם.

כעת יש לשנות את החוק, ולא להשאיר זאת להחלטתם של ראשי הממשלה.

* הוכח תוכיח – כשכתבתי ביקורת על התנהלותו של בנט, בנושא הארוחות למשפחתו, כתב לי מישהו שאני יורה בנגמ"ש. כאשר בנט עומד תחת מתקפות איומות כל כך, אנשים כמוני שתומכים בו, צריכים להתייצב לצדו ולא להוסיף גם הם על המתקפות.

בעבורי, המילים האלו הן שפה זרה. הרי הסלידה שלי מביביזם היא במידה רבה על ההתייצבות האוטומטית לצדו, לא משנה מה הוא יעשה, בלי להרהר, בלי לחשוב, ואם לחשוב – לא לתת לכך פומבי. בעיניי, זו תרבות קלוקלת, והיא זרה לי כל כך, עד שאיני מסוגל להיכנס לראש של מי שזו צורת החשיבה שלו.

בעיניי, דווקא מי שאני תומך בהם – הציפיות שלי מהם גבוהות יותר, ואיני חושב שכאזרח עליי לוותר על הצגת הציפיות. אם יש לי ביקורת כלפי ראש ממשלה, ראש מפלגה או שר שאני תומך בו, בין אם זה על מדיניות, על החלטה, על אמירה ובוודאי על התנהלות – אני חש חובה להשמיע אותה, יותר מאשר כלפי מנהיגים יריבים. אם אני תומך בממשלה – עליי לשתוק כאשר מדיניותה פוגעת קשות בחקלאות הישראלית, למשל?

קראנו אמש בפרשת השבוע, פרשת "קדושים", את הציווי "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ". מצוות התוכחה, השמעת הביקורת, מודגשת ומוכפלת – הוכח תוכיח. אבל מה שמעניין, הוא חלקו הראשון של הפסוק: "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ". אני רואה קשר מובהק בין שתי האמירות הללו. הרי אם לא אשמיע ביקורת – הביקורת קיימת בתוכי. הביקורת על עמיתי, שתישמר בלבי, תלך ותתפח עד כדי שנאה בלבבי. התוכחה לא נועדה לפגוע, אלא לסייע. משוב הוא משאב, ומי שאינו יודע לקבל ביקורת, לא יידע ללמוד ממנה.

למה בנט קיבל את ההחלטה לשלם מכספו את כל הוצאות המזון? בטוח לא בשל הרפש ששונאיו מטיחים בו, אלא בזכות הביקורת הבונה שקיבל מתומכיו.

* שלטים נגד הקואליציה – בטור שלו ב"ידיעות אחרונות", השווה עמית סגל את המצוקה שבה נמצאים "מתנדנדי הקואליציה", מטאהא עד אורבך: "החברים של טאהא בכפר-קאסם לא מבינים מה הוא עושה יחד עם גנרלים ישראלים ששולחים מטוסים להפציץ מוצבים בעזה או לוחמים לחסל מחבלים בג'נין. השכנים של ניר אורבך ממלאים את המרפסות בשלטים נגד הקואליציה שבה הוא חבר".

המשפט הזה, שנועד להציג את הדמיון, ממחיש דווקא את ההבדל המהותי. לחבריו של טאהא יש באמת על מה להלין. יש תוכן לביקורת שלהם. לשיטתם, הם אכן מתקשים להבין איך טאהא חבר בקואליציה השולחת את חיל האוויר להפציץ בעזה ובסוריה, שולחת לוחמים להילחם במחבלים ביו"ש, מסרבת לנהל מו"מ עם הפלשתינאים (הממשלה הראשונה מאז אוסלו שנוהגת כך) מכפילה את ההתיישבות בגולן, מחדשת אחרי עשרות שנים את ההתיישבות היהודית בנגב, פועלת להחזרת הריבונות הישראלית בנגב ועוד. אבל מה תוכן הביקורת של השכנים של ניר אורבך? כלום ושום דבר. ביקורת עקרה, ביקורת שווא. "נגד הקואליציה שבה הוא חבר". כלומר, אין להם שום ביקורת עניינית על מעשי הממשלה, אלא רק על הרכבה. חלקם, על כך שיש ערבים בקואליציה (אגב, אותם ערבים שאיתם נתניהו ניסה להקים את ממשלתו), אך באופן כללי, אך ורק על כך שנתניהו אינו ראש הממשלה. אמנם בנט לא נסוג מחברון, לא נסוג משטחים ביו"ש במסגרת הסכם וואי, לא ניסה למסור את הגולן לאויב הסורי ולעקור את כל יישובי הגולן, לא הבליג על טרור ההצתות, לא הכיל את הטרור החקלאי, לא תמך בממשלה ובכנסת בעקירת גוש קטיף, לא נשא את נאום בר-אילן שבו הביע את תמיכתו במדינה פלשתינאית, לא פתח לרווחה את בתי הכלא בישראל ושיחרר למעלה מאלף מחבלים, רבים מהם עם דם על הידיים וחלקם שבו ורצחו יהודים, לא הקפיא את הבניה ביו"ש ובירושלים המזרחית. להיפך, אם לאמץ את הטרמינולוגיה של "ימין" ו"שמאל", אף שאיני מקבל אותה, ממשלת בנט היא הרבה יותר מעשר מעלות ימינה. המעשה הסססמולני היחיד שבו ניתן להאשים את בנט, הוא החלפת ראש הממשלה שעשה את כל אלה.

* תהרגו אותי במכות – המפגש השלישי בגולן של העמותה להיסטוריה צבאית, אירח את ראש המל"ל לשעבר פרופ' עוזי ארד, שהרצה על הביטחון הלאומי של ישראל ואסטרטגיית-העל שלה.

לא עם כל דבריו הסכמתי. לדעתי, הוא לוקה בראיית שחורות, באשר למצבה של ישראל בכל התחומים. אני מאמין שמצבה של ישראל טוב הרבה יותר מכפי שהוא רואה את הדברים. הוא דיבר על הצורך בחתירה לברית הגנה עם ארה"ב, בעוד בעיניי ברית כזו תפגע קשות בביטחון ישראל.

אך עם כל אי ההסכמות, אני חייב לציין שישבתי מרותק לדברים של אדם חכם מאוד, מעמיק מאוד, רציני ביותר, בקיא מאוד בנושאים שבהם הוא עוסק, רהוט ולהפתעתי (כיוון שהיכרותי עמו, עד היום, הייתה רק דרך כלי התקשורת) – גם אדם בעל הומור.

הוא דיבר בחוסר הערכה להנהגה הישראלית, הפוליטית, הצבאית ובמנהל הציבורי. לעומת זאת, הוא דיבר בהערכה רבה על יצחק שמיר, שאתו הוא עבד הרבה, כאדם רציני ביותר, שיודע מה הוא רוצה, יודע לעבוד ולומד היטב את הנושאים בהם הוא עוסק ובעל מידות טובות, ובכל אלה הוא יוצא דופן בנוף של ההנהגה הישראלית. על בן גוריון הוא דיבר בהערצה. הוא אמר שלעם ישראל קרה נס – שבתקופה הקריטית ביותר, היה לו את בן גוריון בהנהגה.

אני הנחיתי את המפגש, ובין השאר ביקשתי ממנו לספר, כמי שעבד עם נתניהו שתי קדנציות וחצי, על המו"מ שניהל עם הסורים. עוזי השיב שהוא מפחד לספר, כי אנחנו נהרוג אותו במכות. "אבל אתה לא אשם", אמרתי לו, והוא השיב: "אני זה שעשה את העבודה". אחרי המפגש הוא הזמין אותי לפגישה בת"א בארבע עיניים, שבה הוא יספר לי ביתר חופשיות.

* הסכמי אוסלו כשלו – שר התפוצות נחמן שי ממפלגת העבודה התייחס בשבת תרבות בתל אביב לגל הטרור הנוכחי, ואמר כי "הסכמי אוסלו כשלו. כדי לסכל את הטרור ברחובותינו, מאז מבצע חומת מגן היינו צריכים להיכנס לערים הראשיות ברשות הפלשתינאית". שי הוסיף כי "היקף הטרור שסוכל הוא אדיר וכך יימשך. אנחנו צריכים לעשות הכול במגבלות החוק והמוסר כדי לרסן את הטרור, ומהצד השני למצוא דרך לחיות עם הפלשתינאים".

לכאורה, איפה כאן החדשות? מה חדש בכך שהשמש זורחת ביום ושהלילה חשוך. מה מביא לכותרות אמירה ש-4=2+2?

החדשות הן שהדובר הוא אחד מבכירי מפלגת העבודה. למרבה הצער, ההתייחסות במפלגת העבודה לאוסלו חפה מרציונליות. היא מזכירה לי חרדים פונדמנטליסטים שמתעקשים לטעון שהעולם נברא לפני 5,782 שנים. כאילו, אם יודו בעובדות, הם יאבדו את זהותם.

הם אינם מבינים, שההתעקשות הזאת פוגעת באמינותם? מן הראוי שיעלו על נס את החתירה של ממשלות בראשותם להביא לשלום ואת הנחישות לחפש כל דרך לשלום, אך יודו שהסכם אוסלו היה הסכם הונאה, וערפאת, הפרטנר להסכם, שלא היה לו שמץ של נכונות להשלים עם קיומה של ישראל, הפיל את רבין ופרס במלכודת, שנועדה להביא אותו ואת צבאו לתוככי א"י כדי לשפר עמדות במלחמת הטרור נגד ישראל.

* אלתרמן לא רצה לרצוח את ביאליק – כשדורי מנור פרסם את ספר השירה הראשון שלו, "מיעוט", נתן זך תקף אותו במאמר נבזי ב"הארץ" שפתח פולמוס סוער. מנור, בהשפעת מכתב שקיבל מדליה רביקוביץ', נמנע מלהיכנס למלחמה הזאת. בראיון לרווית הכט במוסף "הארץ", עם צאת ספר הפרוזה הראשון שלו "שרב ראשון", התייחס לכך מנור: "נתן זך ניסה לעשות שם שחזור של המאבק שלו באלתרמן, כשהפעם הוא רוצח בן ולא אב. הייתה לו ממש תאוות רצח". אני זוכר שכך חשתי, בזמנו, כשקראתי את מאמרו של זך. בהמשך הוא אומר: "אני לא בשושלת הזאת של זך שרצה לרצוח את אלתרמן, שרצה לרצוח את ביאליק, שרצה לרצוח את י"ל גורדון".

כן, זך מרד באלתרמן (המילה "רצח" אולי קצת דרמטית מדי), למרות, ואולי כיוון, שהעריץ אותו. נכון שביאליק מרד ביל"ג. אבל אלתרמן מעולם לא מרד בביאליק. להיפך, הוא העריך עמוקות את ביאליק, הושפע ממנו ונמנע מלקחת חלק במאבק הדורות נגדו, אף שהיה שייך לחבורה הספרותית הדורית שהובילה את המרד. מי שמרד בביאליק, למרות, ואולי כיוון, שהעריץ אותו, היה שלונסקי. אלתרמן, השתייך לחבורה של שלונסקי, אך לא היה שותף למרד הזה. אלתרמן היה תלמידו של שלונסקי, פטרונו הראשון ומנהיג החבורה, ולימים עלה על מורהו ובעיניי היה לגדול המשוררים העבריים בכל הזמנים. אך הוא לא ראה שום צורך למרוד בשלונסקי או "לרצוח" אותו וגם לא את ביאליק. הוא היה מספיק גדול כמשורר מכדי שיהיה בו דחף כזה וצורך כזה. והאמת היא שגם שלונסקי היה משורר גדול דיו ולא היה כל צורך ביציאתו האובססיבית נגד ביאליק, וגם זך היה משורר גדול בפני עצמו, והמלחמה שלוחת הרסן שלו באלתרמן – לא זו בלבד שהייתה מיותרת, אלא שהיסטורית היא רק גמדה את דמותו (של זך).

ובאשר לדורי מנור – הוא משורר ומתרגם מוכשר מאוד, ואני אוהב את יצירתו למרות שאני מתעב את השקפת עולמו האנטי ציונית, שאינה פוסט-ציונית אלא מנסה להיות רטרו לפרה-ציוניות; הערצה לגלות כמצב הקיומי הנכון של העם היהודי; רצון להחזיר את העם היהודי למצב שהציונות מרדה בו בצדק, תוך אידיאליזציה מנותקת מן המציאות שלו, באופן המזכיר את הגותו ההזויה של ג'ורג' סטיינר.

          * ביד הלשון

תל חנן – תל חנן היא שכונה בנשר, שהחלה את דרכה כיישוב בפני עצמו. היישוב נוסד בעיצומה של מלחמת השחרור, על אדמות כפר הפורעים בלד-א-שייח' שנכבש בידי ההגנה באפריל 1948, ותושביו נטשו.

היישוב מנציח את שמו של חנן זלינגר, מ"פ בחטיבת כרמלי, שנפל ב-1 בינואר 1948 בפעולת תגמול של ההגנה בכפר בלד-א-שייח', שרבים מתושביו היו שותפים לביצוע הטבח בבתי הזיקוק, שבו נרצחו 39 פועלים יהודים.

המקום אוכלס במהרה במאות משפחות של עולים חדשים ממזרח אירופה ובהמשך, במשפחות של עולים מאסיה ואפריקה. ב-1952 אוחדו היישובים תל-חנן, נשר, גבעת נשר וחוואסה, כארבע שכונות של מועצה מקומית אחת – נשר (כשמו של הוותיק מבין היישובים, שהוקם כבר ב-1923). ב-1995 הוכרה נשר כעיר.

שכונת תל חנן בנשר הצמיחה קבוצת כדורגל, הפועל תל חנן, שפעלה בשנים 1954-2009, ובשנות השמונים העפילה לליגה הארצית (שהייתה אז הליגה השניה). עיקר הפרסום של תל חנן הוא בזכות גלידת תל חנן.

* "חדשות בן עזר"

דרשה לפרשת "תזריע" תשפ"ב

דרשה בקבלת שבת בחנוכת יריד דלאווה, אורטל, 1.4.22

שבוע קשה ועקוב מדם עבר עם ישראל בשבוע האחרון. מחר יפתח חודש חדש, חודש ניסן. בתורה, ניסן הוא החודש הראשון בשנה. נאמץ לרגע את לוח השנה המקראי כדי לאחל – תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה. נייחל שלא נדע עוד שפיכות דמים. חודש טוב!

בפרשת השבוע, פרשת "תזריע" ובפרשת השבוע הבא – "מצורע", אנו עוסקים בנגע הצרעת. המחלה הזאת כבר אינה קיימת בימינו, ואין בידי המדע ידיעה ברורה מהי המחלה שכנראה הייתה נפוצה מאוד באותם ימים.

אולם כאשר אנו קוראים על ההתמודדות אתה, אנו מוצאים כמה קווים דומים לחוויה שחווינו בשנתיים האחרונות – בידוד, סגר; אמצעים שנועדו לעצור מגפה ולהגן על בריאות הציבור.

באותם ימים לא היו חיסונים, לא היו תרופות, גם לא הייתה רפואה במובן שאנו מכירים בעת הזאת. על פי הפרשה, הכוהנים שימשו בתפקיד הרופאים, לפחות כמאבחני המחלה. במצב כזה, בידודם של החולים והרחקתם מן החברה, אף שהוא צעד אכזרי, כנראה היה צעד מתחייב, הצעד היחיד להתמודד עם מגפה.

על פי חז"ל, צרעת היא תוצאה של לשון הרע; כלומר אדם שלקה בצרעת – הנגע מעיד עליו כנייר לקמוס, שהוא חטא בלשון הרע. וכך, ההרחקה מן המחנה והבידוד, לא נועדו רק לעצור מגפה, אלא היו ענישה חברתית על התנהגות אנטי חברתית. היום, בעידן הרשתות החברתיות, היכולת להפיץ לשון הרע קיבלה קפיצת מדרגה משמעותית ביותר. השמצות, שיימינג, חרמות ורכילות רעה, מופצים בקלות, ורשתות שנועדו לחבר ולקשר בין בני אדם, הופכים לכלי בשירות הרוע.

עובדה זו מחייבת אותנו למערכה חינוכית, קהילתית וחברתית נגד התופעות הללו, המשחיתות את חיינו ולא אחת אף מסכנות חיים.

בעוד שבועיים נחגוג את חג חרותנו. כאשר אנו דנים במהות החירות בימינו –החירות מהרוח הרעה של לשון הרע, היא מרכיב משמעותי ביצירת אדם בן חורין וחברה המבוססת על חירות.

דרשה לשבת הגדול תש"ע

קבלת שבת באורטל, פרשת "צו" 26.3.10

שבת זו, השבת שלפני פסח, היא שבת הגדול. על פי המסורת, תהליך לקיחת השה בידי כל משפחה של בני ישראל במצרים, לקראת הקרבת קרבן הפסח בי"ד בניסן – היום בו התרחשה יציאת מצרים, היה שבת. העובדה שהמצרים הבליגו על לקיחת שה, שהיה בהמה קדושה במצרים, היתה נס גדול, ומכאן אחד ההסברים לשם "שבת הגדול". ואולי, בעצם, הנס היה שהיהודים העזו? הסבר נוסף הוא ציטוט מתוך ההפטרה אותה קוראים בשבת זו, ובה מובטח לנו: "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא". פסוק זה הוא הפסוק האחרון, בנבואה האחרונה, של הנביא האחרון – מלאכי. מכאן ייחוס הגאולה לאליהו הנביא, וכיוון שפסח הוא חג הגאולה – מכאן החיבור של פסח ואליהו הנביא.

שני מנהגים ב"שבת הגדול": האחד, קריאת כמה מפרקי הגדה של פסח. השני, השמעת דרשה מיוחדת בפני הקהל, העוסקת בחג הפסח, בהלכה ובאגדה, כולל תזכורת ופירוט דיני הפסח.

אנו לא נעסוק היום בדיני הפסח, אלא בכמה תובנות הנוגעות למהותה של החירות.

פרשת השבוע, פרשת "צו", עוסקת בהקרבת הקורבנות ובתפקיד הכוהנים בפולחן. חלקה השני עוסק בשבעת ימי המילואים – כלומר בקיום טקסי חנוכת המשכן. בטקסים אלה הוקדשו אהרון ובניו לכהונה.

אני מודה, שמכל חמישה חומשי תורה, ספר "ויקרא" הוא הפחות חביב עליי, או לפחות הפרשות הראשונות שבו. הספר עוסק בעבודת הקורבנות, ועמוס בפרטים טכניים, לא אסתטיים במיוחד של עבודה זו. הספר עוסק במשפחת הכהונה ומעמד הכוהנים. הן עבודת הקרבנות והן מעמד הכוהנים זר לי.

הכוהנים אינם מכהנים בתפקידם בגין כישורים, מעשים, מידות טובות, הישגים, אלא בזכות אבות וירושה. ועבודת הקרבנות היא עדות לשלב פרימיטיבי של היהדות הקדומה, שאין לי כל געגוע אליו, להיפך.

האם אלוהים רוצה בקרבנות? האם הוא זקוק להם, לאוכל, לריח הניחוח? כמובן, שלא. כל פולחן אינו צורך של האל אלא של האדם. התורה, שהיא תורת חיים, יודעת לדרוש מן האדם ולהגביה אותו, אך היא פרגמטית דיה כדי לא לגזור עליו גזירות שאינו יכול לעמוד בו. בעידן פגאני, כאשר עבודת האלילים שלטה בעולם והילכה קסם על בני האדם, בתחרות על נפשם של ישראל, נאלצה היהדות להתפשר ולאפשר פולחן המושפע מהסביבה ומתחרה בה. בניגוד לעשרת הדברות ולמצוות המוסריות, שהם נצחיים, המצוות הפולחניות הן הוראת שעה. כנראה, שאחרי פרשת עגל הזהב, התברר שעם העבדים אינו בנוי עדיין ליהדות מורכבת ומופשטת והוא זקוק לפולחנות פיזיים כמו הקרבנות.

בעידן של קרבנות אדם, תורת ישראל מאפשרת אך ורק קרבן מבעלי חיים, וכך מציב רף הומאני, מתקדם יותר. הרמב"ם מסביר, בספרו "מורה נבוכים", שהטעם לכך שדווקא הבקר והצאן נבחרו לשמש כקרבנות בעבודה ה' הוא שארצות הגויים, כמו המצרים והכשדים, שבתוכן ישבו ישראל, סגדו לבעלי חיים אלה. כדי להוציא מלבם של ישראל כזב זה, ציוותה התורה לשחוט דווקא את המינים האלה.

אם ללכת על פי דרכו של הרמב"ם, תכלית היהדות היא מאבק בעבודה הזרה, ובעיקר מאבק לעקירת העבודה הזרה מלבות ישראל. כל עידן והעבודה הזרה שלו.

השבוע נתקלנו בגילוי מכוער ונפסד של עבודה זרה בתוכנו – פולחן של עצמות עבשות, החשובות יותר מחיי אדם, בריאותו וביטחונו. כאשר פרץ פרימיטיבי כזה של פגאניות נעשה בשם היהדות, שומה על היהדות האמיתית להשיב מלחמה שערה. אני מאמין, שהתחדשות יהודית, כמו קבלות השבת באורטל, היא הצבת אלטרנטיבה של יהדות נאורה להבדיל מהפגאניות הליצמנית.

לסיום, אקריא את שירו של אמנון ריבק מהמדרשה ב"אורנים" – "כל אדם צריך מצרים":

כל אדם צריך שתהיה לו

איזו מצרים,

להיות משה עצמו מתוכה

ביד חזקה,

או בחריקת שיניים.

כל אדם צריך אימה וחשכה גדולה,

כל אדם צריך שתבוא לו הצלה,

שידע לשאת עיניו אל השמים,

כל אדם צריך תפילה

אחת,

שתהא שגורה אצלו על השפתים,

כל אדם צריך שתהיה לו הבטחה,

כל אדם צריך השגחה.

אדם צריך פעם אחת להתכופף –

כל אדם צריך כתף.

כל אדם צריך שתהיה לו

איזו מצרים,

לגאול עצמו ממנה מבית עבדים,

לצאת בחצי הליל אל מדבר הפחדים,

לצעוד הישר אל תוך המים,

לראותם נפתחים מפניו לצדדים.

כל אדם צריך כתף,

לשאת עליה את עצמות יוסף,

כל אדם צריך להזדקף.

כל אדם צריך מסע ארוך אחד,

לזכור אותו לעד

בכפות הרגלים,

כל אדם צריך שתהיה לו ירושלים.

דרשה לשבת הגדול תשס"ט

קבלת שבת באורטל, פרשת "צו" 3.4.09

פרשת השבוע, פרשת "צו", עוסקת בהקרבת הקורבנות ובתפקיד הכוהנים בפולחן. חלקה השני עוסק בשבעת ימי המילואים – כלומר בקיום טקסי חנוכת המשכן. בטקסים אלה הוקדשו אהרון ובניו לכהונה.

בדבריי לא אעסוק בפרשת השבוע. שבת זו, השבת שלפני פסח, היא שבת הגדול. על פי המסורת, תהליך לקיחת השה בידי כל משפחה של בני ישראל במצרים, לקראת הקרבת קרבן הפסח בי"ד בניסן – היום בו התרחשה יציאת מצרים, היה שבת. העובדה שהמצרים הבליגו על לקיחת שה, שהיה בהמה קדושה במצרים, היתה נס גדול, ומכאן אחד ההסברים לשם "שבת הגדול". ואולי, בעצם, הנס היה שהיהודים העזו? הסבר נוסף הוא ציטוט מתוך ההפטרה אותה קוראים בשבת זו, ובה מובטח לנו: "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא". פסוק זה הוא הפסוק האחרון, בנבואה האחרונה, של הנביא האחרון – מלאכי. מכאן ייחוס הגאולה לאליהו הנביא, ומאחר ופסח הוא חג הגאולה – מכאן החיבור של פסח ואליהו הנביא.

שני מנהגים ב"שבת הגדול": האחד, קריאת כמה מפרקי הגדה של פסח. השני, השמעת דרשה מיוחדת בפני הקהל, העוסקת בחג הפסח, בהלכה ובאגדה, כולל תזכורת ופירוט דיני הפסח.

אנו לא נעסוק היום בדיני הפסח, אלא בכמה תובנות הנוגעות למהותה של החירות.

כבר בברית בין הבתרים, שעל פי אחת המסורות נכרתה במחוז שלנו – בהר החרמון, מספר אלוהים לאברהם על תכניתו ארוכת הטווח, הכוללת שעבוד של עם ישראל, ואחריו גאולה: "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָנָה. וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל… וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה".

מדוע החליט האל להעביר את עם ישראל סדרת חינוך אכזרית וממושכת כל כך? ההסבר היחיד העולה על דעתי, הוא הרצון לחנך את העם לשנאת העבדות ולאהבת החירות. החירות היא ערך מרכזי ביהדות.

קורות בני ישראל אחרי צאתם ממצרים, הם עדות לקושי להשתחרר מן העבדות. בפרשת המרגלים, אלוהים אינו זקוק למודיעין אודות האויב, אלא למודיעין אודות כוחותינו. לא סוכני מודיעין מקצועיים נשלחים לתור את א"י, אלא נשיאי השבטים, מנהיגי העם. מטרת השליחות היא לבחון האם עם ישראל כשיר כבר להיכנס לא"י, להלחם עליה ולהתנחל בה. מהתנהגות המרגלים והעם הסיק אלוהים שאין העם בשל, ולכן תחת כניסה מיידית לא"י, בתום מסע של ארבעה חודשים, נגזר על בני ישראל לנדוד במדבר 40 שנה, עד שימות כל דור העבדים כולו, זולת יהושע בן נון וכלב בן יפונה, והדור הבא – דור של בני חורין, יכנס לא"י.

ומדוע משה לא נכנס לא"י? התורה מספרת שמשה נענש על כך, שכאשר נצטווה לדבר אל הסלע ויצאו ממנו מים, הוא הכה בסלע כדי להוציא את המים. האם על עבירה כה קטנה, מגיע למשה עונש כבד כל כך? הסבר אחד לכך, שראוי שייקלט בציבוריות הישראלית, הוא שממנהיג מצפים ליותר, וככל שהמנהיג גדול יותר מצפים ממנו ליותר, ולכן, לא זו בלבד שאין למנהיג הנחות, אלא להיפך – הוא נדרש ליותר, והוא נשפט באמות מידה מחמירות הרבה יותר מאשר אזרח רגיל.

אפשר לדרוש זאת, בהקשר של ערך החירות. אחרי צאת ישראל ממצרים נדרש משה להכות בסלע ולהוציא מים. לפני הכניסה לא"י הוא נדרש לדבר אל הסלע. אחרי היציאה ממצרים, הוא מנהיג עם של עבדים, שהתרגל לכך שהשפה היחידה היא שפת השוט והמקל. לפני הכניסה לא"י, הוא מנהיג עם של בני חורין, שהדרך להנהיג אותם היא דרך ההידברות, השיחה, המילה. כאשר משה השתמש במטהו במקום בלשונו, הוא אותת שלא הפנים את השינוי, ולכן מנהיג אחר מתאים יותר להכניס את בני ישראל לארץ ישראל.

לסיום, אקריא את שירו של אמנון ריבק מהמדרשה ב"אורנים" – "כל אדם צריך מצרים". קראתי את השיר במהלך סדר הפסח במדבר אשתקד, וכיוון שהציבור אהב אותו מאוד, אני שב וקורא אותו כעת:

כל אדם צריך שתהיה לו

איזו מצרים,

להיות משה עצמו מתוכה

ביד חזקה,

או בחריקת שיניים.

כל אדם צריך אימה וחשכה גדולה,

כל אדם צריך שתבוא לו הצלה,

שידע לשאת עיניו אל השמים,

כל אדם צריך תפילה

אחת,

שתהא שגורה אצלו על השפתים,

כל אדם צריך שתהיה לו הבטחה,

כל אדם צריך השגחה.

אדם צריך פעם אחת להתכופף –

כל אדם צריך כתף.

כל אדם צריך שתהיה לו

איזו מצרים,

לגאול עצמו ממנה מבית עבדים,

לצאת בחצי הליל אל מדבר הפחדים,

לצעוד הישר אל תוך המים,

לראותם נפתחים מפניו לצדדים.

כל אדם צריך כתף,

לשאת עליה את עצמות יוסף,

כל אדם צריך להזדקף.

כל אדם צריך מסע ארוך אחד,

לזכור אותו לעד

בכפות הרגלים,

כל אדם צריך שתהיה לו ירושלים.

דרשה לפרשת "שמיני" תשפ"ב

קבלת שבת באורטל 25.3.22

בפרשת השבוע, פרשת "שמיני", אנו קוראים על מותם הטרגי של נדב ואביהוא, בניו של אהרון הכהן, שאש יורדת מהשמים ואוכלת אותם, בעיצומו של טקס חנוכת המשכן, לנוכח כל בני ישראל. אוכלת בלשון המקרא פירושה הורגת. הלנצח תאכל חרב, אינו קשור לאכילה, אלא זו השאלה האם החרב תהרוג לנצח. ומכאן גם המילה מאכלת – סכין השחיטה הגדולה. על מה ולמה אוכלת האש השמיימית את נדב ואביהוא? הם נענשו על שהדליקו "אש זרה". לא אכנס היום למהות ה"אש הזרה", אומר רק שעל פי הפרשנות שלי את הפרשה, שעליה דיברתי בשנים קודמות, זוהי אש הקנאות הדתית.

מיד לאחר מותם של נדב ואביהוא, מגיב משה בדברים הבאים, שגם בהם יש לקח לימינו: "ויאמר משה אל אהרון: הוא אשר דיבר ה' לאמור: בקרוביי אקדש ועל פני כל העם אכבד". ובמילים אחרות – אין למנהיגים פריבילגיות, אלא להיפך – מן המנהיגים, שאמורים לשמש דוגמה ומופת, אלוהים דורש יותר. מהם מצופה ליותר ולכן הם יענשו ביתר שאת על חטאים שאולי ניתן לסלוח עליהם לאנשים מן השורה. כאשר הם חוטאים, מעמדם הרם אינו סיבה לקולא, אלא להיפך, מעמדם הרם הוא סיבה להחמיר איתם יותר. המעמד מחייב, ואם הגעת לאגרא רמא, עליך חובת ההוכחה שאתה ראוי לכך. אם אינך נוהג כראוי למעמדך, עליך להיענש ביתר תוקף ואל תתבכיין על כך.

הפרשה נקראת פרשת "שמיני". השמיני היה היום השמיני לאחר שבעת ימי המילואים של חנוכת המשכן, היום שבו נערך הטקס עצמו. היום השמיני היה ראש חודש ניסן. השבוע יחול ראש חודש ניסן, ובשבת שלפני ראש חודש ניסן אנו קוראים, בנוסף לפרשת השבוע, על פרשת "פרה אדומה" ואנו נכנסים לאווירה של פסח, חג החירות. והשנה, בחג החירות, נשלח את מחשבותינו לעם האוקראיני הנלחם על חירותו בחירוף נפש, כשהוא מצויד בעיקר בנשק שמי כמונו מכירים – האין ברירה.

רחל שפירא השתמשה בביטוי "אש זרה" בשירה הנפלא "כמו צמח בר". "אני יודעת שהדליקה אש זרה את לילותיי". נשיר את השיר בליווי של רותם והחליל. ואחריו נשיר את "שבחי ירושלים" לכבוד הענקת פרס ישראל לאביהו מדינה.