צרור הערות 29.12.19

* סוגיה פוליטית, לא משפטית – על בית המשפט העליון להודיע שלא יתערב בשאלת הטלת הרכבת הממשלה על נתניהו. מן הראוי שיעשה זאת כבר בישיבתו ביום שלישי, שהנה ישיבה לדיון מקדמי, בו יוחלט האם לדון בנושא או לפסול על הסף את העתירה.

אני סבור שהחוק המאפשר לראש ממשלה לכהן אחרי שהוגשו נגדו כתבי אישום שיש עמם קלון הוא חוק רע שיש לשנות אותו. אך כל עוד זה החוק, יש לפעול על פיו. אכן, יש לקונה בחוק – אין בו התייחסות לשאלה של הרכבת ממשלה חדשה. אין זה מתפקידו של בית המשפט למלא את הלקונה הזו, אלא של הכנסת. וכל עוד הלקונה קיימת, מה שצריך לחייב הוא הכתוב בחוק הקיים, כלומר שראש הממשלה יכול לכהן עד הרשעה בפסק דין חלוט. זו עמדתי העקרונית, אך יש לה יתר תוקף במתח הקיים היום בין המערכת המשפטית והפוליטית. אל לו לבית המשפט העליון למתוח את החבל, חבל החברה הישראלית, אלא להיות המבוגר האחראי ולהרגיע.

בנימין נתניהו אינו ראוי להנהגה לאומית. מן הראוי להדיח אותו. אך אין זה תפקידו של בית המשפט, אלא של הציבור במערכת הבחירות ושל הכנסת שתבחר בבחירות. אל לה למערכת המשפטית להתערב בסוגיה הזאת. על המערכת המשפטית להתעסק במה שבאחריותה – ההליך המשפטי נגד נתניהו. ובכך, אל לה לכנסת להתערב. הענקת חסינות, חלילה, לראש הממשלה הנאשם, כדי לאפשר לו להימלט מאימת הדין, תהיה חרפה לאומית, קלון על הדמוקרטיה הישראלית. אני מקווה מאוד שהבחירות תסכלנה את התרחיש המושחת הזה, שיעמיד את נתניהו מעל החוק, ירמוס את ערך השוויון בפני החוק ויהפוך את הכנסת עיר מקלט לעבריינים ומושחתים ואת השחיתות להליך לגיטימי.

* ארדואנוקרטיה – הליכוד מתגאה בדמוקרטיה שלו, בכך שחברי המפלגה בוחרים את המנהיג, גאה בפריימריז.

התמודדות על ההנהגה, שאמורה להיות חגיגה של דמוקרטיה, הפכה למצג אנטי-דמוקרטי קיצוני, של דה-לגיטימציה לעצם ההתמודדות ודה-לגיטימציה למתמודד. כל תעשיית ההסתה והשקרים של נתניהו, שהיא מכונה משומנת ומיומנת היטב, הפכה את סער למטרת דמות, וכוונה כל כולה לחיסולו. אין כמעט עלילה שהם לא העלילו עליו, שקר שלא בדו עליו. מכונת ההסתה עבדה במלוא הקיטור, על סטרואידים.

ולא רק נגדו הם הסיתו, אלא נגד כל מי שהעז לתמוך בו.

זו אינה דמוקרטיה. זו ארדואנוקרטיה.

ולמעלה מרבע מחברי הליכוד הוכיחו שהם לא מ-פ-ח-דים.

* מבחן המנהיגות – האם גדעון סער מנהיג? התשובה היא כן ולא.

מצד אחד, עצם תעוזתו לקרוא תיגר על נתניהו ולהתייצב מולו להתמודדות חזיתית, היא מפגן מרשים מאוד של מנהיגות.

כושר העמידה שהוא הפגין מול מסע ההסתה האלים נגדו, מעיד על חוסן אישיותי, שהוא מרכיב חשוב במנהיגות.

הוא הפגין קור רוח ושליטה עצמית למופת מול מסע ההסתה נגדו. נתניהו נכשל בניסיונו לערער אותו ולהוציאו משיווי משקל. מול ההסתה הנוראה, הוא עמד איתן, דבק בדרכו, לא נגרר להשמצות, הקפיד להיות הנעלב ואינו עולב. זהו מופת של מנהיגות.

איך זה שכוכב אחד לבד מעז?

מצד שני, סער לא העז להציב מול נתניהו אלטרנטיבה מוסרית. הוא לא העז להוקיע את השחיתות של נתניהו. הוא לא העז למתוח ביקורת על התיקים התלויים נגדו. הוא לא יצא נגד מסכת השקרים שנתניהו בדה נגד איזו מדינת עומק דמיונית שכביכול תופרת לו תיקים. הוא אפילו הביע תמיכה בחסינות לנתניהו, שמשמעותה – הפיכת הכנסת לעיר מקלט לעבריינים והעמדת נתניהו מעל החוק. בכך הוא התגלה כחסר מנהיגות. וחבל. כי בעוד כל עמיתיו, שחושבים בדיוק כמוהו על נתניהו, השתפנו והתקרנפו ולא העזו לצאת נגדו, ניתן היה לצפות מסער להיות צדיק אחד בסדום, ולא להסביר את התמודדות רק בחוסר היכולת של נתניהו להרכיב ממשלה. הוא אמנם צדק בכך, אך ממנהיג ניתן לצפות למסר ערכי יותר.

* מחיר ראוי – למה חפצתי בניצחונו של גדעון סער, חרף ידיעתי שהדבר מנוגד בעליל לאינטרס של כחול לבן?
כי ידעתי, שאם נתניהו ינצח צפוי לנו סיבוב רביעי ואם גדעון סער ינצח, צפויה לנו ממשלת אחדות.
וההבדל הזה שווה בעיניי את ה-3-4 מנדטים שכחול לבן הייתה מאבדת.
כי ישראל לפני הכל.

* הסמולן הקיצוני – אז הסמולן התורן, כלומר הסמולן הקיצוני התורן, הוא גדעון סער. אמנם בהשקפת עולמו הוא לבטח ימינה מנתניהו, ולא רק כיוון שבניגוד לנתניהו הוא התנגד להתנתקות, אלא כיוון שעד היום אלו עמדותיו. אז איך הוא פתאום סמולן קיצוני?

לפני שנתיים כבר ניתחתי את מפת השמאל-ימין-שמאל החדשה. כך כתבתי אז:
ציר ההגדרה של השמאל והימין במדינת ישראל, עבר תהפוכות במהלך השנים.

בשנים 1948-1967 היה זה ציר חברתי כלכלי. ככל שהיית יותר סוציאליסט נחשבת יותר שמאלי וככל שהיית יותר קפיטליסט נחשבת יותר ימני. וכך, מפלגת "אחדות העבודה", שדגלה בארץ ישראל השלמה ובמדיניות ביטחון אקטיביסטית, נחשבה מפלגת שמאל מובהקת; לעתים אופוזיציה שמאלית לשלטון מפא"י ולפעמים האגף השמאלי בקואליציה. לעומת זאת, עיתון "הארץ" שדגל במדיניות יונית מובהקת ובקפיטליזם, נחשב לעיתון ימני.

בשנים 1967-2016 היה זה ציר מדיני ביטחוני. סוציאליסטים אדוקים שהצטרפו לתנועה למען ארץ ישראל השלמה נחשבו אנשי ימין. טבנקין, המנהיג הסוציאליסט המובהק, שנלחם למען שלמות הארץ, נחשב לימין. ואילו שוקן הקפיטליסט נחשב לשמאל. נחמיה שטרסלר, הדובר המובהק ביותר בעיתונות הישראלית של ימין כלכלי תאצ'ריסטי, הוא שמאלני, כיוון שהוא דוגל בעמדות יוניות ובהקמת מדינה פלשתינאית בגבולות 67. המפד"ל, שעד עידן בנט הייתה המפלגה החברתית ביותר בישראל, שהובילה חקיקה חברתית יותר מכל מפלגה אחרת, נחשבה למפלגת ימין וימין קיצוני, בשל עמדותיה המדיניות ביטחוניות.

מאז 2016 הציר הוא העמדה כלפי נתניהו. מי שאינו מתיישר עם דפי המסרים של "סביבת ראש הממשלה" הוא ססססמולן, עוכר ישראל וממומן בידי "הקרן החד"שה להשמדת ישראל". וכך, הנשיא ריבלין, המוהיקני האחרון של תנועת החרות, איש ארץ ישראל השלמה בכל רמ"ח ושס"ה, שהתנגד להסכם חברון, להסכם וואי, להתנתקות ולנאום בר-אילן ועוד בזמן שמיר היה במחנה "החישוקאים", ולא שינה כמלוא הנימה את השקפותיו, הוא סמולן רדיקלי, כיוון שנתניהו החליט לרדוף אותו מאז שכיו"ר הכנסת הוא היה ממלכתי ועצמאי ולא עושה דברו של ראש הרשות המבצעת. בוגי יעלון, שעמדותיו המדיניות ביטחוניות ניציות יותר משל ראש הממשלה, הוא סססמולן מניאק, כיוון שנתניהו החליט לזרוק את ראשו לאספסוף כדי לנקות את עצמו מה"חטא הנורא" – גילוי המנהיגות לצד יעלון באמירה ברורה נגד מעשהו של אלאור אזריה; מנהיגות שהחזיקה מעמד 48 שעות. עיתונאי כמו נדב העצני, שמימין לו נמצא רק הקיר, וגם זה בספק, הוא ססמולן, מאז שיצא נגד התנהלותו הציבורית של נתניהו וקרא להחליפו. על בעלה של גאולה אבן בכלל אין להכביר מילים – הוא מעז לחשוב על עצמו כיורש של נתניהו? הוא בכלל, נמצא משמאל לחנין זועבי. לאחרונה, גם יולי אדלשטיין החל להיות מרצניק. וכמובן שהמתנחל עם הכיפה והשפם, רוני אלשייך, הוא איש שמאל מובהק וקיצוני, כי הוא לא מגלה נאמנות למי שמינה אותו, אלא לשלטון החוק ומאפשר את חקירת החשדות נגד רוה"מ. הוא עומד בראש ארגון המאפיה השמאלנית, הזרוע המבצעת של סורוס – משטרת ישראל. חת'כת מניאק יפה נפש אוהב ערבים.

* לא מאחל לו – אם גדעון סער היה ראש הממשלה, הדבר האחרון שהייתי מאחל לו, זה את נתניהו כנשיא.

(אגב, מה דעתכם על שרה נתניהו כרעיית נשיא המדינה?)

* נשגב מבינתי – אחוזי ההצבעה בפריימריז בליכוד היו נמוכים במיוחד, כנראה בהשפעת מזג האוויר הסוער. אך האמת היא, שגם כאשר מזג האוויר יפה, אחוזי ההצבעה בפריימריז, לאורך השנים ובמפלגות שונות הוא תמיד נמוך. וזאת תופעה מוזרה מאוד. הרי אין המדובר באחוזי הצבעה בקרב כלל אזרחי ישראל, אלא בקרב אנשים שבחרו להיות חברי מפלגה ומשלמים מסי חבר למפלגה. הפריבילגיה הגדולה ביותר של חבר מפלגה היא היכולת שלו לבחור את מנהיג המפלגה ואת המועמדים מטעמה לכנסת. אם אינם משתתפים בפריימריז, למה הם התפקדו? למה הם משלמים דמי חבר? זה נשגב מבינתי. ומה שעוד יותר מפתיע, הוא שהתופעה הזאת קיימת גם בבחירות מקדימות שנערכות במרכז מפלגה. כאן מדובר בפעילים, שנבחרו בסניפים, שלבטח נאבקו על המקום במרכז. אז למה הם לא מצביעים?

* חמוצים – מי החמוצים שאומרים שישראל היא מדינת משטרה ושמשטרת ישראל היא גסטאפו? מי החמוצים שטוענים שישראל היא דיקטטורה של כמה פקידונצ'יקים מושחתים בבית המשפט שמונו באמצעות חבר מביא חבר? מי החמוצים שטוענים שכל מערכת אכיפת החוק בישראל על אלפי עובדיה היא מאפיה מושחתת שתופרת תיקים כדי להפיל ראש ממשלה מכהן? מי מעליל עלילות שווא על כל מערכות המדינה, רק כדי לשרת אינטרס של מושחת שרוצה להימלט מאימת הדין ולעשות דה-לגיטימציה למדינת החוק ומוסדותיה? ומי אתם שמסוגלים לקנות כל עלילה, כל דבר שקר נתעב ככל שיהיה על ישראל, שהשקרים של "שוברים שתיקה" וגדעון לוי מתגמדים לידם, כיוון שהם תוצרת תעשיית השקרים של בלופר? חמוצים, נמאסתם.

* תמונת ניצחון לאויב – ירי הרקטה לעבר אשקלון שעה שראש הממשלה ביקר שם, אחרי שהדבר כבר נעשה בעבר בביקורו באשדוד, נועד להשפיל את מדינת ישראל ולהציג אותה כמדינה שהעומד בראשה אינו בטוח ואינו יכול לבקר בכל מקום בארץ.

המצב הזה הוא תוצאה ישירה של מדיניות ההבלגה הרופסת מול תוקפנות חמאס בעזה, מאז מרץ 2018.

כל מי שמותח ביקורת על חילוצו של נתניהו כשהדבר קרה טועה. כך בדיוק צריך לנהוג. אין ספק שהתמונות הללו הן תמונת ניצחון לאויב. אבל הבעיה אינה בהתנהגות בעת האירוע עצמו, אלא במצב הביטחוני בגבול עזה.

* בן ארי או בן ארי? – למה הציג היועמ"ש את מועמדותה של ליאת בן ארי למ"מ פרקליט המדינה, למרות שהוא ידע שאין שום סיכוי שאוחנה יקבל זאת, והוא אף ידע שהמועמדות הזו תכעיס מאוד את השר?

יש לי שתי תשובות אפשריות לחידה. האחת, היא שמנדלבליט נהג כלפי אוחנה כפי שאוחנה נהג כלפיו. כלומר, הציע מועמדת כדי לתקוע אצבע לעין של עמיתו (כלומר יריבו). אתה בחרת דווקא במי שידעת שאני מתנגד לה, אני אציע דווקא את מי שאני יודע שאתה מתנגד לה. אם כך, הוא נהג באותה התנהגות דווקנית, ילדותית וחסרת אחריות כמו של אוחנה. כלומר, אין מבוגר אחראי בשטח.

אבל נראה לי שהתשובה הנכונה היא אחרת לגמרי. נכון, כאשר מנדלבליט הציג בין חמשת מועמדיו את ליאת בן ארי, הוא ידע שבין 1 ל-100 הסיכוי שאוחנה יבחר בה הוא אפס. אולם הייתה זו אמירה עקרונית, שאין הוא מקבל את הפסילה של ליאת בן ארי, אך ורק כיוון שכל מי שהיה קשור לחקירת ראש הממשלה הפך למצורע בתעשיית התעמולה וההסתה של בלופר. הרי אילו לא ליאת בן ארי אלא למשל אורלי בן ארי הייתה מנהלת את תיקו של נתניהו, היא הייתה פסולה והיא הייתה קורבן השיימינג. מנדלבליט רואה בה, על סמך כישוריה, אדם הראוי להיות פרקליט המדינה, ובצדק היה לו חשוב להביע זאת, ולא להשלים עם הפסילה החמורה הזאת.

* פשקוויל מיזאנדרי – לגיליון שבת של "הארץ" צורף מוסף יהדות. גיליון מס' 2 של המוסף. כיוון שהמאפיין הבולט ביותר של "הארץ" הוא הניכור ליהדות, ללאום היהודי, לתרבות היהודית, למסורת היהודית, לדת היהודית – עצם קיומו של מוסף כזה הוא משב רוח מרענן.

אך טבעי שמוסף יהדות שיוצא בחנוכה, ומן הסתם – לא בכדי הוא התפרסם בחנוכה, יעסוק, לפחות בחלקו, בחג. ואכן, המוסף נפתח במאמר לחנוכה של שירה מייקין.

אביא כלשונן שתי פסקאות, שכל שאר המאמר הוא הרחבה שלהן. מהו חנוכה בעיני מייקין? "יש למיתוס על המכבים, שמושרש בכל ילד וילדה יהודים בישראל, גם זווית מגדרית. אפשר לומר שכאן — לצד המיתוסים על דוד המלך ויהושע בן נון — נולד המצ'ואיזם הישראלי כפי שאנחנו מכירים אותו כיום, הגרעין שממנו צמח האתוס של הגבר הישראלי המיליטריסט וחובב הכיבושים על כל מובניהם, עם הזיפים והשרירים ואפס האינטליגנציה הרגשית, שלא בוכה אף פעם ב'מאסטר שף'. תפיסות הגבריות הללו מעצבות את זהותו של הגבר המקומי עד היום, ומכתיבות את אופיים של החיים החברתיים והמוסדות המנהלים את חיי היום־יום של כולנו.

תחלואים רבים כל כך של החברה הישראלית — מיליטריזם, הומופוביה, מיזוגיניה, כוחניות, הדרת נשים, אלימות מגדרית ותרבות האונס — נובעים מהאתוס של הגבריות הרעילה, שפוגעת לא רק בנשים בחברה — אלא גם בגברים עצמם, שסופגים דרך דפנות הרחם 'הוראות הפעלה' לאופן שבו הם צריכים להיראות ולהתנהג, ויוצרים עולם שבו על הגברים להפגין בכל עת חזות קשוחה, ואסור להם חלילה להפגין חולשה, להראות רוך או לחשוף רגשות".

מייקין הזכירה את המיזוגיניה – שנאת נשים, אבל המאמר שלה הוא התגלמות המיזאנדריה – שנאת גברים. אלו הכללות כלפי גברים בכלל וגברים ישראלים בפרט. הרי קמצוץ מזה שהיה נאמר על נשים לא היה תקין פוליטית, ובצדק. אבל בפמיניזם המיזאנדרי הרדיקלי, הכללה כזאת על "הגברים" שמודבקות להם כל אותן תכונות שליליות, ובפרט כשמדובר בגברים הישראליים, וכמובן כשהפשקוויל מטובל ב"אקיבוש" תוך רמיזה לזיקה בין "אקיבוש" לבין "תרבות האונס" שהיא כנראה התרבות של הגברים הישראליים – אין יותר פוליטיקלי קורקט מזה. ואם אפשר בהזדמנות זו, של פשקוויל מיזאנדרי, גם להתגולל על חג החנוכה, מה טוב.

בשנים האחרונים נשים רבות מעלות על נס, דווקא בחנוכה, את גבורת הנשים, שהרי לסיפור חנוכה נקשרו סיפורים על גבורת נשים. כנסים וימי עיון מוקדשים לגבורת נשים. ולאחרונה מחודש מנהג "עיד אל בנאת" – חג הבנות, בראש חודש טבת היוצא בחנוכה, ובו מעלים על נס את העוצמה הנשית, את הגבורה הנשית, את הגבורה של נשים יהודיות.

שירה מייקין אינה מתעלמת מכך בפשקוויל שלה. והיא יוצאת גם נגד המנהג הזה: "סיפור המכבים הוא אולי סיפור על גבריות, אבל מוזכרות בו גם כמה נשים, שלמרבה הצער מתגלות כקיצוניות ורצחניות אפילו יותר מהגברים — ואחת מהן ששה לשחוט את ילדיה למען קידוש השם. דמויותיהן רק מאשררות ומכפילות את האתוס האלים נוטף הלאומיות, ולא באמת מציעות אלטרנטיבה לתפיסת הגבריות הרעילה".

ובשל אותם דברים נוראים, אנו נאלצים לסבול עד היום את החג הזה, שהוא חוויה איומה ונוראה, לדידה. "מאז חוגג עם ישראל את חג החנוכה, שקיבל זווית פירומנית וצרכנית. הורים אומללים נאלצים לצפות עם ילדיהם במופעי חג צעקניים, לסובב סביבון ולבלות את השבועות הבאים בניסיון להתגבר על הצרבות שנגרמו משמונה ימים של אכילת גושי בצק טבולים בשמן עמוק, מפוצצים בריבה זולה ומכוסים באבקת סוכר".

כך, בפשקוויל שכולו ניכור, תיעוב ושנאה לכל מה שמריח יהדות, נפתח מוסף יהדות של "הארץ". למען ההגינות אציין, שבהמשך המוסף יש מאמרים מעניינים ברמה ולא נגועים באוטואנטישמיות א-לה מייקין.

* הומור שוקניסטי – חתן פרס ישראל לחקר הספרות פרופ' דן מירון מרבה לפרסם מסות בענייני ספרות במוסף תרבות וספרות של "הארץ". בשבוע שעבר הוא חרג ממנהגו, ופרסם מאמר דעה פוליטי במדור הדעות בעיתון. במאמרו, הסביר בצורה אמתית ומשכנעת שאנטי-ציונות היא אנטישמיות. יש לציין, שדן מירון הוא איש שמאל מובהק, והדבר בא לידי ביטוי גם באותו מאמר, שבו כתב דברים קשים נגד ההתנחלויות. אולם הוא איש שמאל ציוני. ומתוך היכרותו העמוקה עם האקדמיה במערב ושיח מתמיד את האליטה האינטלקטואלית במערב, מסקנתו נחרצת – האנטי ציונות היא האנטישמיות בימינו, אנטישמיות לכל דבר.

השבוע פרסם מכחיש העם היהודי פרופ' שלמה זנד מאמר תגובה. כותרת המאמר שעשעה אותי מאוד. הכותרת המתבכיינת היא: "דן מירון, אולי גם אני אנטישמי?". אילו היה מתפרסם מאמר של סגן השר ליצמן שכותרתו "אולי גם אני חרדי?", מאמר של מרב מיכאלי "אולי גם אני אישה?" או מאמר של איימן עודה "אולי גם אני ערבי?" הייתי צוחק פחות.

* ההדתה של שולמית אלוני – במוסף שבת של "מקור ראשון" התפרסם ראיון מחכים עם חתן פרס ישראל פרופ' נחום רקובר, גדול המומחים למשפט עברי בדורנו ולשעבר המשנה ליועמ"ש, לרגל צאת ספרו החדש "סודו של המשפט העברי".

הנה סיפור מעניין שהוא סיפר בראיון: "קח למשל את האיסור על הלנת שכר שכיר. החוק הישראלי בנושא נקרא 'חוק הגנת השכר'. הייתה זו שולמית אלוני שהתרעמה וטענה שהשם שלו צריך להיות 'חוק הלנת השכר' כמו בדין העברי. שאלו אותה למה הכותרת חשובה, היא הרי רק כותרת. התשובה היא שהכותרת היא הצהרה על הזיקה בין החוק הישראלי למקורות שלנו. אלוני היא גם זו שיזמה שחוק השומרים ייקרא כפי שהוא נקרא היום ולא 'חוק שמירת יחסים'. חוק השומרים כמעט זהה בתוכנו לדיני השומרים בשולחן ערוך. הגעתי לוועדה כשאלוני העלתה את ההצעה ועלתה שם התנגדות חריפה. אלוני לא ויתרה והגיעה עד למליאת הכנסת, שם היא הגישה הסתייגות ספציפית לכותרת והשיג רוב".

היום היו קוראים לזה "הדתה".

* דקל בלי סגל – לצערי הרב, עמית סגל פורש מהתכנית דקלסגל ברשת ב'. זו התכנית הפוליטית הטובה והמעניינת ביותר שיש היום בתקשורת הישראלית. התרומה של סגל לכך היא יותר מ-50%. והחיבור ביניהם סנרגטי. חבל.

* שאפילו לימונים פורחים בה – אחד השירים האהובים עליי ביותר, הוא שירו של נתן זך "כולנו זקוקים לחסד". ויותר מכל אני אוהב את הבית האחרון בשיר, שאותו אילן וירצברג לא הלחין ולכן אינו מופיע בשיר, בביצועה המרטיט של נורית גלרון. הבית הזה הוא ממש מוטו של חיי, והקראתי אותו פעמים רבות, החל לחניכיי בגרעין לאורטל לפני 35 שנים ועד, לפני שבועות אחדים, בבית מדרש "מעגלים" שאליו אני משתייך, ובשנה האחרונה הוא פועל בחצור הגלילית.

אומרים ישנה ארץ
שאפילו לימונים פורחים בה
שבה גם מכאוב, גם מחסור
כאילו תמיד קורנים בה.
בואי ואראה לך מקום
שבו עוד אפשר לחלום.

בערב שבת קראתי במוסף תרבות וספרות של הארץ פרקי יומן של רות אלמוג. הופיע בה המשפט הבא: "אחוזת שרעפים הלכתי הביתה והתברר לי שהמילה CISMAR מופיעה באחד מבתי 'שיר הגלות', המושווה לשירו של גתה 'הארץ בה פורח הלימון' ".

המשפט הזה הצית אותי. לא יתכן שנתן זך לא הכיר אותו והוא לא כתב את שירו – בהשראתו. הרי זך הוא יליד גרמניה וחניך התרבות הגרמנית.

מהו אותו שיר של גתה? הסתערתי על המרשתת, גיגלתי ומיד מצאתי. מסתבר שזה שיר נודע ומוכר, ולא בכדי גוגל העלה תוצאות רבות על אודותיו.

שירה של מיניון / יוהן וולפגנג גתה. תרגם לעברית אשר רייך.

הידעת את הארץ בה הלימון פורח,
בה תפוח הזהב באפל מבשיל, זורח,
מכחול רקיע נושב בה רוח מעדנות,
ההדס דומם ויתנשאו להן הדפנות.
התדע זאת בביטחון, אהוב מפלג,
שמה, שמה נחיה היטב בלא שנדאג.
התכיר את הבית על עמודיו, גג נתמך?,
מבהיק שם הטרקלין, פני החדר – מזרח,
דמיות השיש ניבטות בי בתמיהה:
מה עוללו לך ילדה קטנה, מסכנה?
התכיר זאת היטב, אהוב מפלג?
שמה, שמה נחיה לנו בלא שנדאג.
התראה את ההר עליו ענן אפל,
שם פרד מגשש דרכו בערפל
שם דרקוני קדמון במערות רובצים,
צוקים ימוטו ומים בגיא פורצים
שמה, שמה תהיה דרכנו בלא שנדאג.

מוסף התרבות והספרות נפתח במסה מרתקת של אסף ענברי: "אוטוביוגרפיה בעידן הנרקיסיזם". ענברי פותח בתיאור העידן הנרקיסיסטי שבו אנו חיים, תיאור ביקורתי שהזדהיתי עמו מאוד, ומכאן הוא יצא לסיפורת האוטוביוגרפית העכשווית, שהיא התגלמות הנרקיסיזם. אסף אמנם פוסק זאת בנחרצות, אך מסייג את דבריו, בהצגת חלופה שבה ניתן לכתוב כתיבה אוטוביוגרפית שאינה נרקיסיסטית ואף בתיאור חיובי של כתיבה אוטוביוגרפית נרקיסיסטית, למשל – של ביאליק, שבתקופה שבה נכתבה הייתה לה חשיבות בעיצוב וביטוי הרוח האינדיבידואליסטית של המודרנה.

כאמור, הזדהיתי מאוד עם מסריו של ענברי. ופרסומם בעיתון של פרקי היומן של רות אלמוג, שבו היא מתארת לפרטי פרטים את מעשי היום יום שלה (וזו הפעם השניה בשבועות האחרונים שאלמוג מפרסמת פרקים מיומנה), הוא לכאורה התגלמות הכתיבה האוטוביוגרפית הנרקיסיסטית. אם כך, מדוע טרחתי לקרוא אותה, ואף נהניתי מכך מאוד?

אולי בזכות העברית היפה והעשירה שלה, שבולטת דווקא כיוון שמדובר בכתיבת יום יום שוטפת, שלכאורה ניתן להתרשל בסגנונה. ואולי מתוך הזדהות עם תכונה בולטת מאוד הן בפרקים שפורסמו היום והן בפעם שעברה – סקרנות וחקרנות והתעקשות לטרוח, ללמוד, לחפש ולמצוא תשובות לשאלות שהיא נתקלה בהן במקרה ועוררו את סקרנותה. כאן, כרטיסיה שכוחה שהיא מצאה ועליה כתוב שיר שהעתיקה פעם, לא זכרה מהו ולמה העתיקה אותו, והקדישה כחודש וחצי ללימוד מהו השיר ומיהו המשורר. בחקירתה ובחיפושיה גילתה שהשיר הוא "שיר גלות", שכתב משורר ברזילאי ששמו גונסלבס דיאס. והיא מצאה ששירו של דיאס הושווה לשירו של גתה "הארץ בה פורח הלימון".

* הכל זורם – עד שבת בבוקר מדדתי במערכת הזאת 163 מ"מ. במקומות אחרים באורטל וענפיה נמדדה כמו גדולה אף יותר, כ-180 מ"מ. וביישובים אחרים בצפון הגולן, כמו אל-רום ומרום גולן, חצו המשקעים את ה-200 מ"מ.

זהו אושר גדול בעבורי. ולא רק בגלל הברכה לחקלאות ולא רק בזכות הזרימה לכינרת והעליה המרשימה במפלסה, ולא רק בשל התמלאות המאגרים בגולן. פשוט, מאז ילדותי העירונית הייתי פריק של חורף, של גשם, של ערפל, של ברד (שאף חקלאי לא ישמע, חלילה) ושל שלג. שלג? כילד – בטיולים לחרמון ולירושלים. ובבגרותי באורטל – כמובן, השלג באורטל. כמות גדולה כל כך של גשם כפי שירד בימים האחרונים, זרימות מרשימות כל כך לצדי הדרכים, ממלאים אותי באושר.

ביום חמישי וביום שישי טיילתי ברחבי הגולן. הזרימות אדירות, המאגרים מתמלאים, מפל עיט שוצף קוצף, הירדן סוער, הזוויתן במלוא תפארת זרימתו. ובשבת יצאתי גם אל מחוץ לגולן, וגם בנחל עמוד הזרימות מרשימות. טיילתי, צילמתי ונהניתי. ביום חמישי עם בני אסף, שהיה בחופשה וביום שישי עם אשתי יעל. וזה כיף אדיר לכולנו.

"הכל זורם" אמר הרקליטוס, הפילוסוף היווני (המאה ה-6 לפני הספירה) והתכוון לכך שהעולם משתנה כל הזמן. וכשאני רואה, חש ונושם את הגשמים והזרימות, אני נטען באופטימיות שכל מה שצריך להישטף, להתנקות ולהשתנות, ויש כאלה למכביר אצלנו, בעוונותינו, יישטף עם הזרימות הללו.

* ביד הלשון

פך – נס פח השמן או נס פך השמן? פך כמובן.
כך כתוב שחור על גבי תלמוד: "שכשנכנסו יוונים להיכל טִמאו כל השמנים שבהיכל. וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונִצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד. נעשה נס והדליקו ממנו שמונה ימים…" (בבלי שבת כא ע"ב).

מה זה פך? כד קטן.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 10.11.19

* מה עומד מאחורי המהלך – למה ויתר נתניהו על תיק הביטחון ומסר אותו לשנוא נפשו בנט? למה בימים שבהם נתניהו מספר על האתגרים הביטחוניים האדירים העומדים לפתחנו, הוא העביר את תיק הביטחון לאדם שהוא כל כך מזלזל לו ובז לו? למה נתניהו, שהסתכן בנפילת ממשלתו לאחר התפטרות ליברמן, ולא נכנע לאולטימטום של הימין החדש שתבע את תיק הביטחון לבנט, הציע לפתע לבנט את תיק הביטחון?

הסיבה לכך היא פחדו שהימין החדש יחבור לקואליציה עם כחול לבן. לכן הוא החל לקרב את בנט, ללטף אותו. בשבוע שעבר הוא הציע לו את תיק התפוצות וחברות בקבינט, אך בנט סירב. השבוע הוא הציע לו את תיק הביטחון. אילו בנט המתין עוד קצת, אולי היה ממנה אותו לממלא מקום רוה"מ, משריין אותו כמספר 2 בליכוד, אולי היה מציע לו רוטציה (שבוע שבוע?). או אולי היה מצרף לממשלה אותו + איילת שקד בתפקיד בכיר (אך לא המשפטים. הוא לא יוותר על השירותים המפוקפקים שאוחנה מספק לו בתפקיד זה).

אבל אם מישהו חושב שנתניהו שינה את דעתו על בנט ושקד ויחדל לרדוף אותם, אינו אלא טועה.

* הישג גדול לבנט – המהלך הפוליטי של הצטרפות הימין החדש לליכוד הוא הישג גדול לבנט. קודם כל בשל הגשמת חלומו להתמנות לתפקיד שר הביטחון, אך לא רק בכך. כל מטרתו של בנט בפוליטיקה היא להנהיג את הליכוד בעידן שאחרי נתניהו. הבעיה היא שעד כה נתניהו חסם את דרכו.

בנט נחל שני כישלונות בשנה האחרונה. כישלון הימין החדש בבחירות אפריל, וההישג הדל של ימינה, שבה נדחק למקום הרביעי. והנה, מתוך אותם כישלונות, בקונסטלציה הפוליטית שנוצרה, נפתחה בפני בנט הדלת לליכוד, בשלב זה כחטיבה נפרדת, אך סביר להניח שבעתיד היא תתמזג בתוך הליכוד. שם הוא יתמודד על ההנהגה מעמדת שר הביטחון, או לפחות עם רקורד של שר הביטחון לשעבר, גם אם לתקופה קצרה.

* להבדיל מהבלוק – פעמים רבות, בעת האחרונה, כתבתי נגד "הבלוק" שנתניהו הקים, כתופעה הסותרת את הרעיון של הקמת ממשלת אחדות לאומית. ממשלת אחדות לאומית היא ממשלה ששתי המפלגות הגדולות מקימות, קובעות את קווי היסוד שלה, ומי שמקבל עליו את קווי היסוד הללו – יכול להצטרף. אי אפשר לנהל מו"מ על ממשלת אחדות עם "בלוק", שמשמעותו קואליציה צרה, שבה למפלגות קטנות וקיצוניות יש כוח בשל התלות של הממשלה בהן (יש המכנים זאת כוח סחיטה), והמפלגה שעמה מתנהל המו"מ נדרשת לקבל כתכתיב את תנאי המיני-קואליציה.

ומה באשר להצטרפות הימין החדש לליכוד? זאת אופרה אחרת. ברגע ששתי מפלגות מתאחדות והן סיעה אחת בכנסת, אפשר לאהוב את האיחוד או לא – אבל מרגע שהן סיעה אחת, בצדק הן מנהלות מו"מ כסיעה אחת. ולכן, אין כל סיבה לבוא בטענות לנתניהו כאשר הוא מנהל מו"מ גם בשם הימין החדש, בתנאים הנוכחיים.

ומה יקרה אם כל ה"בלוק" יתאחד לסיעה אחת? גם אז זה יהיה לגיטימי, ויש להתייחס אליה כסיעה אחת. אפשר להקים אתה ממשלת אחדות או לא – אך אלה כללי משחק מקובלים. לא כן – הבלוק.

* סוס טרויאני – נער השליחויות של נתניהו אמיר אוחנה, הוא מטריד עדים. הוא נשלח למשרד המשפטים כסוס טרויאני, גיס חמישי שנועד להרוס את מערכת המשפט. המעשה הראשון שלו בתפקידו היה אמירה שלא חייבים לכבד פסקי דין של בית המשפט. ומאז הוא ממשיך בדרך זו. כן, הוא מקבל הרבה נקודות אצל הג'ורה יאיר נתניהו והופך לגיבור של חסידיו השוטים של שולחו. אבל בסוף נתניהו יזרוק גם אותו לכלבים, כמו את כל משרתיו. ואלה שמריעים לו היום, אליו כפי שהם מתייחסים היום לגדעון סער.

* נבל ברשות החסינות – הפרת צו איסור פרסום בידי שר המשפטים מעל דוכן הכנסת, מעידה כאלף עדים שהאיש הזה אינו ראוי להיות שר בישראל, לא כל שכן שר המשפטים. אגב, ברור שנתניהו שלח אותו לומר את הדברים, ואח"כ "התנער" מהם בקריצה.

אולם הקריאה להסרת חסינותו של אוחנה משוללת יסוד. חסינות חברי הכנסת על דברים שהם אומרים בכנסת היא מוחלטת. אי אפשר להסירה. נכון, אוחנה מנצל לרעה את חסינותו, אך עדיין, זאת החסינות.

ועדת האתיקה של הכנסת צריכה לדון בנושא ויש לה כלים מסוימים להענשת חברי כנסת סוררים שעוברים על כללי האתיקה. אך אי אפשר להסיר את חסינותו.

* חצי הכוס המלאה – העובדה שאמיר אוחנה הוא שר המשפטים היא כתם ובושה. אבל מצד שני אפשר להתנחם בכך שאיתמר בן גביר לא ממלא את התפקיד.

* ככה כובשים את הלב – למי שתמה מה עומד מאחורי הבריונות של אמיר אוחנה, התשובה נעוצה בציוץ של הג'ורה יאיר נתניהו, האיש החזק במדינה, אחרי מופע האימים הקודם של אוחנה, בשבוע שעבר: "טיפ לבכירי הליכוד שרוצים לכבוש את תפקיד היו"ר אחרי עידן נתניהו (ויש עוד הרבה זמן לא לדאוג). תלמדו מאוחנה! ככה כובשים את הלב של מאות אלפי מתפקדי הליכוד. קטע מוזר אה, שמעניין אותם צדק". העילגות במקור.

* השתמש וזרוק – אם אמיר אוחנה משלה את עצמו שהשירותים המפוקפקים שהוא מעניק לנתניהו יתגמלו אותו לטווח רחוק, כדאי שיתייעץ עם איוב קרא.

* מוכיח בשער – ושוב, ערוץ 12 מזמין את פרשננו לענייני ליזול אהוד אולמרט לדבר על פרשיות נתניהו, והגנב והרמאי המורשע הזה, שאמנם בית המשפט מאוד פינק אותו ובכל זאת, הוא בילה כמה שנים במקום שנועד לפושעים כמותו, מדבר על השחיתות של נתניהו, על שלטון החוק וכו'. וגם אם המלל היוצא מפיו בנושא נכון, הוא האחרון שרשאי לומר אותו. ניחא, אילו חזר בתשובה, הכה על חטא, הביע חרטה על מעשיו. אך בשחצנותו ויהירותו הוא עדין מספר את הסיפור שהוא המציא (נתניהו רק מעלה גרה, אין לו זכות יוצרים) על תפירת התיקים וכל אותן קונספירציות מטורללות.

במדינה מתוקנת מנהיג כזה לא היה מציג את פניו מחוץ לביתו מרוב בושה. ואילו הוא מוזמן לאולפני הטלוויזיה והרדיו על תקן של מוכיח בשער. מחר יזמינו את האנס הסדרתי משה קצב להטיף נגד עברייני מין.

* חושך על פני תהום – אחרי דברי ההבל של יאיר נתניהו על התוהו ובוהו וחושך על פני תהום לפני שאבא שלו ברא את העולם, כבר לא ברור אם הוא יותר בור, או יותר גס רוח ובריון.

* צבא העם – במאמר ב"ישראל היום" תיאר אלוף (מיל') גרשון הכהן את התגברות האיומים הביטחוניים על ישראל, וטען שמדובר בשינוי איכותי, לא כמותי. בין השאר הוא כתב: "סדר הכוחות של צה"ל, בסדיר ובמילואים, אינו מספיק למלחמה רב-זירתית כוללת ואינו ערוך למענה מספיק בהותרת עתודות למלוא האיומים בהופעתם יחד".

לנוכח הדברים הללו אני תמה על כך שיש בינינו המטיפים לרעיון העוועים של "צבא מקצועי", כלומר ביטול "צבא העם" והפיכת צה"ל לצבא של שכירים אנשי מקצוע, כמו בצבאות של מדינות שחיות בשלום עם שכנותיהן ואחת לכמה עשורים יוצאות לסייע באיזו מלחמונת במרחק אלפי ק"מ מגבולותיהן. מעבר לכל המשמעות הערכית והחברתית של רעיון צבא העם – מדובר בכורח קיומי.

הרעיון של "צבא מקצועי" נובע משתי אג'נדות שונות. האחת היא האג'נדה החרדית, שמנסה להסיר את הלחץ לגיוס חרדים בטיעון שבלאו הכי אין בהם צורך, ובקריאה לבטל את שירות החובה ולהמירו ב"צבא מקצועי". השניה היא האידיאולוגיה הליברטריאנית, שרוצה להפריט כל מה שזז, וצה"ל מגלם בעיניה את "המדינה הגדולה" שהם כל כך סולדים ממנה.

הרעיון הזה מסוכן לעתידה של המדינה.

אולי נכון לשקול מחדש אם קיצור השירות של חיילי צה"ל, לא היה מקח טעות.

* אי שלום – אי השלום בנהריים, שב-25 השנים מאז הסכם השלום עם ירדן היה בריבונות ירדנית אך בתפעול ישראלי, הופך להיות ירדני לחלוטין, ואנו מגורשים ממנו אחר כבוד. מתוך דבקות נוקדנית באותיות הקטנות של הסכם השלום, שאיפשר לירדנים להפסיק את ההסדר המיוחד בנהריים כעבור 25 שנים, הם נהגו כך. מה הם ירוויחו מכך? הרי ישראל קיבלה את עובדת ריבונותם על האזור ולא פקפקה בו. הם לא ירוויחו מכך דבר, זולת תחושת הסיפוק מכך שרגל יהודית לא תדרוך שם.

אי השלום היה סמל לשלום בין שתי המדינות. כעת הוא סמל לאי-שלום; למציאות של שלום חם שהיה למלחמה קרה.

מאז קום המדינה השטח היה בידי ישראל וחקלאים ישראליים עיבדו בו את אדמותיהם. יתר דיוק, השטחים הללו הם בבעלות יהודית כבר מאז שנות העשרים של המאה שעברה. החקלאים הישראלים המשיכו לעבד את אדמותיהם גם תחת ריבונות ירדנית. כך גם חקלאי הערבה במובלעת צופר. אבל הירדנים, שותפינו ל"שלום", אינם מוכנים לסבול שתחת ריבונותם יהודי יעבד את אדמתו. וכך השלום היה לנישול. למה הדבר דומה? שישראל לא תסבול שתחת ריבונותה ערבים יעבדו את אדמתם, ותנשל את כל החקלאים הערבים מאדמותיהם.

האשמים בנישול החקלאים הישראלים מאדמתם הם הירדנים, אך אי אפשר לפטור מאשמה גם את ממשלת ישראל, שלא נקפה אצבע ולא הפעילה מנופי לחץ על הירדנים. הירדנים עשו את המעשה בחסות האותיות הקטנות של הסכם השלום. באותו הסכם סוכם על כמויות המים שישראל תעביר לירדן. ישראל מעבירה לירדן כמות כפולה מהמוסכם. אילו מינפה ישראל עובדה זו בהבהרה שתנהג בהדדיות – אם הירדנים ינשלו את חקלאינו, ישראל תספק להם מים בדיוק על פי ההסכם, לירדנים היה הרבה יותר מה להפסיד, והם היו מתפשרים (פשרה אפשרית = הארכה בעוד מאה שנה של ההסדר, למרות שהרצוי הוא הפיכת ההסדר למציאות קבועה). אך כאשר ישראל בוחרת להתנהג כילד כאפות של המזה"ת – זו התוצאה.

* המנצח הגדול – היום בו ישראל נאלצה לעזוב את נהריים, הוא יומו הגדול של אחמד מוסא דקמסה. דקמסה, חייל ירדני, רצח בדם קר שבע ילדות באי השלום, ופצע עוד 6. המלך חוסיין הגיע לבתי הנרצחות בבית שמש, כרע ברך וביקש סליחה. הבן שלו העניק ניצחון לרוצח.

* הקטסטרופה של יהודי עיראק – בחג שבועות 1941 נערך הפרהוד – הפוגרום ביהדות עיראק. בפרעות נטבחו קרוב ל-200 יהודים, למעלה מאלפיים נפצעו, ורכושם של רבבות רבות נבזז.

מוסף הספרות ותרבות של "הארץ" פרסם הספד שכתב הסופר הלבנוני אליאס ח'ורי על הסופר הישראלי שעלה מעיראק שמעון בלס. אליאס ח'ורי כתב על הקטסטרופה של יהודי עיראק שבעטיה עלתה גלות זו לארץ ישראל. הקטסטרופה לא הייתה הפרהוד, כמובן, שלא נזכרה במאמר. "שמעון היה אזרח עיראקי שחי את הקטסטרופה של יהודי עיראק. הציונות הרסה את חייהם על ידי פיצוצים שאורגנו על ידי המוסד בשכונותיהם ומקומות עבודתם. המשטר העיראקי מכר אותם לישראל… יהודי עיראק מצאו עצמם מועמסים כמו כבשים במטוסים בכיוון אחד אל שדה התעופה לוד, שם חיו בהשפלה ושוליות במחנות שנודעו בשם 'מעברות' ".

זאת תרבות השקר הנפוצה במזה"ת. כל מהות המאמר היא שלילת קיומו של עם יהודי. יש יהודים, אך הם אינם עם. יש ערבים-עיראקים-יהודים, כלומר בני האומה הערבית והעם העיראקי שדתם יהודית, וכאשר הם חיים בישראל הם "חיים בגלות", כלשונו. בפלשתין.

המאמר הזה מדכא בעיקר כיוון שח'ורי נחשב למתון. ויכול להיות שיחסית הוא באמת מתון. וגם "מתון" כמוהו מכחיש את קיומו של העם היהודי ואת זכותו להגדרה עצמית. כנראה יחלפו עוד דורות רבים, למרבה הצער, עד שניתן יהיה להגשים את חלום השלום הנכסף.

* שיח של שנאת גברים – בכל אידיאולוגיה יש אגף קונסטרוקטיבי, בונה ומקדם, ואגף רדיקלי. האגף הרדיקלי הוא זה שמנסה לעקור מהשורש את המציאות הקיימת. כאשר האגף הרדיקלי מצליח, לרוב זו רק ההצלחה להרוס. אין לו הצעה ויכולת לבנות משהו אחר, טוב יותר.

כאשר בשוליה של אידיאולוגיה יש אגף רדיקלי קטן, ניתן לראות בו צדדים חיוביים. הוא משקף את העוולות והכשלים במצב הקיים, ועשוי לשרת בכך את הכוחות הבונים, בחיפוש ומציאת פתרונות לתיקונם. הוא מאתגר, הוא מסעיר וזה לא מזיק.

הבעיה היא כאשר השוליים הרדיקליים מתרחבים והשיח שלהם מתחיל להשתלט על המרכז. אנו נמצאים כעת, בישראל ובעולם, בעידן של רדיקליזציה כזאת, שסופה מי ישורנה. אנו רואים זאת בשמאל הישראלי שהולך ומאמץ תובנות של השמאל הרדיקלי האנטי ציוני. אנו רואים זאת בימין הישראלי, שהולך ומאמץ תובנות של הימין הרדיקלי בעיקר במה שקשור לדמוקרטיה ומדינת חוק ותאוריות קונספירציה על מערכת החוק והמשפט. הרדיקליזציה הזאת, של שני הצדדים, היא סכנה חמורה לחברה הישראלית.

גם באידיאולוגיה הפמיניסטית יש אגף בונה ואגף רדיקלי. האגף הבונה הוא זה שחותר ופועל למען הרעיון הנשגב של שוויון מגדרי. האגף הרדיקלי מציג פמיניזם של שנאת הגברים, של מיזוגיניות הפוכה.

למרבה הצער, השיח הפמיניסטי הרדיקלי הולך ומאפיל על השיח הפמיניסטי הקונסטרוקטיבי. ויצ"ו היה ארגון נשים פמיניסטי קונסטרוקטיבי, אך לאחרונה גם הוא הופך לרדיקלי. הקמפיין החדש של ויצ"ו בנושא אלימות נגד נשים, שמציג כל אישה החיה עם גבר כאישה בסיכון וכל גבר כרוצח בפוטנציה, הוא שיח רדיקלי הרסני של שנאת גברים. שיח כזה הוא סכנה למשפחה, סכנה לקהילה, סכנה לחברה, סכנה לאנושות. השיח השקרי שלפיו הברירה של האישה הוא או להירצח בידי בן זוגה או לרצוח אותו, הוא שיח מסוכן ופלגני. הוא שיח מסית.

יש להגן על החברה מפני האיום של הפמיניזם הרדיקלי, השמאל הרדיקלי והימין הרדיקלי. יש לשקם את המיינסטרים הציוני, הדמוקרטי, הממלכתי, ההומניסטי, הקונסטרוקטיבי שבנה וימשיך לבנות את החברה הישראלית.

* שימוש פסול בנשק השביתה – השביתה בשלטון המקומי שנועדה ליום חמישי האחרון בוטלה.

כיוון שהדברים שכתבתי בנוגע לשביתה בטרם ביטולה הם עקרוניים, הם רלוונטיים למרות ביטול השביתה:

מחר צפויה השבתה של השלטון המקומי בכל רחבי הארץ. לא יינתנו לתושבים השירותים המוניציפליים השונים. השביתה כוללת גם את הסייעות בגנים, כך שהגנים יושבתו, ובמועצות האזוריות גם את ההסעות למוסדות החינוך, כך שגם בתי הספר היסודיים והתיכוניים יושבתו. הסיבה לשביתה היא העיכובים בהעברת התקציבים הממשלתיים לרשויות, דבר הפוגע קשות ביכולתן לתפקד. הטענות של הרשויות מוצדקות, אך הדרך – השבתת שירותים, פסולה.

נשק השביתה הוא נשקם של פועלים מנוצלים, שאין להם מה לאבד אלא את כבליהם, והוא נועד לחייב את בעל הבית להפסיק את הניצול, באמצעות פגיעה בכיסו. המעניין הוא שהיום אין כמעט שביתות במגזר הפרטי, כיוון שבמאבקים רבים מאז המאה ה-19, בכל מדינות המערב נחקקו חוקים המגינים על העובדים מפני ניצול. מרבית השביתות היום הן במגזר הציבורי.

כאשר עובדים במגזר הפרטי שובתים, הם פוגעים בכיסו של מי שניצל אותם כדי להרוויח יותר. כאשר עובדים במגזר הציבורי שובתים, הפגיעה היא בקופה הציבורית, של כולנו, והיא על גבם של האזרחים. איני חושב שיש לוותר על נשק השביתה במגזר הציבורי, אך יש לראות בו נשק יום הדין, שהשימוש בו הוא נדיר ביותר, רק כאשר כלו כל הקצין.

אבל השבתה של השירותים הציבוריים בידי ההנהלה שלהם, היא כבר אבסורד. השלטון המקומי הוא חלק מהשלטון. כפי שלא יתכן שהנהלת משרד הבריאות תחליט להשבית את בתי החולים בשל מאבק עם האוצר, כך הדבר בסכסוך בין השלטון המקומי לשלטון המרכזי. על השלטון לפתור את המחלוקות בין חלקיו – לא על גב הציבור, שתפקיד השלטון הוא לשרת אותו.

השבתה של השלטון המקומי היא זילות של נשק השביתה ומעילה באחריות השלטון כלפי האזרחים. זאת, למרות שטענות השלטון המקומי כלפי הממשלה מוצדקות.

כאשר מערכת החינוך מושבתת, הורים רבים נאלצים אף הם לשבות. הפגיעה היא גם במקומות העבודה שלהם והם לא יפוצו על הפסד יום עבודה. אבל מי סופר אותם?

עד לאחרונה, כאשר השלטון המקומי בישראל שבת, המועצה האזורית גולן לא הצטרפה לשביתה, בוודאי לא במערכת החינוך. למרבה הצער, הפעם גם המועצה האזורית גולן מצטרפת לשביתה. חבל מאוד מאוד.

* קיצור תולדות המותג מחל – בכתבה במוסף "הארץ" על הקמת בתי כנסת בקיבוצים ועל השינוי הפוליטי בקיבוצים, הופיע המשפט הבא: "בשנות ה-60 דרשו בקיבוץ לאתר את החבר היחיד שהצביע מחל…". יש בעיה עובדתית קטנה במשפט הזה. בשנות ה-60 אף קיבוצניק לא הצביע מחל. זאת, כיוון שעוד לא היה מחל. הליכוד קם ב-1973, ובבחירות 73' לכנסת השמינית, סימנו היה חל טעם. המותג מחל, כסימנו של הליכוד, הופיע לראשונה בבחירות לכנסת התשיעית (1977).

הסבר קצר על מרכיבי המותג. ח – הסימן ההיסטורי של תנועת החרות. ל – הסימן של המפלגה הליברלית. בבחירות לכנסת השישית (1965) חרות והליברלים הקימו את גח"ל (גוש חרות ליברלים) וסימנם בבחירות היה חל. עם הקמת הליכוד, חברו לגח"ל המרכז החופשי שסימנה ט, והרשימה הממלכתית שסימנה עמ (גם תנועת העבודה למען ארץ ישראל השלמה הצטרפה, אך כיוון שלא רצה קודם לכנסת, לא הייתה אות המזוהה עמה). מכאן הסימן חל טעם.

במהלך הכנסת השמינית המרכז החופשי התפצל. חציו פרש וחבר לד"ש וחציו השני היה למרכז העצמאי. המרכז העצמאי חבר לרשימה הממלכתית ולתנועה למען א"י השלמה והם הקימו את מפלגת לעם. ה-מ של מחל אמור לסמן את לעם. ב-1988 התאחדו שלוש מפלגות הליכוד למפלגה אחת.

* מעורר חלחלה – נעמן כהן: "הרב פיהרר (שם מעורר חלחלה ומוטב לו שיעברת אותו)". שמו של הרב הוא פירר. נעמן מעוות אותו במזיד, כדי ללעוג לו ולהשפיל אותו, ומכנה אותו "פיהרר". אח"כ הוא מציע לו לעברת את שמו.

נניח שהרב פירר ישמע בעצתו, ויעברת את שמו, למשל לרב פאר. ומרגע זה ואילך, שמו בישראל יהיה הרב אלימלך פאר. לא עוד פירר. כך, מלבד מקום אחד. בהגיגיו של נעמן כהן, שבהם יכונה הרב פאר: הרב אלימלך פיהרר פאר.

* ביד הלשון

צור יצחק – ראש הממשלה שנרצח, יצחק רבין, הונצח רבות לאורך השנים. אין כמעט עיר בארץ שאין בה רחוב על שמו, והוא מונצח בבתי ספר ובמוסדות נוספים הקרואים על שמו.

ההנצחה החשובה ביותר של רבין, והמובנת מאליה, היא קריאת המקום שבו הוא נרצח, כיכר מלכי ישראל, על שמו. ההחלטה על כך התקבלה בידי עיריית ת"א כבר בשבוע שאחרי הרצח.

גם כביש חוצה ישראל קרוי על שמו – דרך רבין, אך השם לא נקלט והכל מכנים את הכביש – כביש 6.

המרכז הרפואי ע"ש רבין, בפתח תקווה, מורכב משני בתי חולים: בילינסון והשרון.

הנצחה שנויה במחלוקת של רבין היא בתחנת הכוח של חדרה, כיוון שהתחנה כבר נקראה קודם ע"ש דוד שיפמן. לא מקובל להחליף שם של מוסד או רחוב המנציחים שמו של אישיות (אף שהיו דברים מעולם).

ויש גם יישוב על שם רבין – צור יצחק, יישוב קהילתי גדול במועצה האזורית דרום השרון, הממוקם בקרבת כוכב יאיר וצור נתן. היישוב הוקם ב-2007.

יש עוד יישובים רבים הקרויים ע"ש יצחק: תל יצחק, משואות יצחק, אלוני יצחק, שדה יצחק
וניר יצחק. אולם כל אחד מהם קרוי ע"ש יצחק אחר. בתקופה הקרובה אציג את היישובים הללו בפינה זו, ואשייך אותם ליצחקים השונים.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 4.8.19

* למרות מבחן התוצאה – במבחן התוצאה, הציונות הדתית לא תוכתם בבחירות הקרובות בזוהמה הכהניסטית. סוף טוב. הכל טוב? ממש לא. הכהניסטים לא נכנסו לרשימה בשל מחלוקות כיסאולוגיות, ולא כיוון שהם מצורעים ומוקצים מחמת מיאוס. עובדה זו היא חרפת הציונות הדתית.

האם שקד ובנט תמרנו את המהלך כדי להשאיר את הכהניסטים בחוץ? יתכן. אני מקווה. אבל מנהיגות אינה נבחנת בכושר תמרון, אלא ביכולת להנהיג בגאון בדרך הנכונה, כלומר באמירה ברורה שכהניסטים מחוץ לתחום. בכך שקד נכשלה.

* כתם – העובדה שראש ממשלת ישראל, ממשלת המדינה היהודית, עשה לילות כימים באובססיה חולנית, כדי להבטיח שהתועבה הכהניסטית תכנס לכנסת, אינה רק כתם על נתניהו, אלא על מדינת ישראל.

איני חושד, חלילה, בנתניהו, שיש לו סימפטיה לחיה הכהניסטית. אני משוכנע שהוא סולד מהכהניסטים לא פחות ממני. אבל הוא רוצה אותם בפנים, כי הוא סומך עליהם ב-100% שיתמכו ללא סייג בכל ניסיון שלו להעמיד את עצמו מעל החוק ולהימלט מאימת הדין. והמטרה הזאת מקדשת את כל האמצעים, מטהרת את כל השרצים, מכשירה כל טומאה.

מי שניסה לדחוף את בן גביר החלאה לכנסת, אינו ראוי עוד להנהגה לאומית.

* את מי נתניהו מריץ – חודש לפני רצח רבין, נופף הכהניסט הארור איתמר בן גביר בסמל שחבריו הבריונים והוא תלשו מרכבו של רבין בפני מצלמות הטלוויזיה, ואיים שבפעם הבאה הם יגיעו לרבין עצמו. ולאסוננו, אכן הם הגיעו, כעבור חודש, לרבין עצמו. את החלאה הזאת מנסה ראש ממשלת ישראל להכניס לכנסת.

* האם הכהניסטים כהניסטים? – איך חסידים שוטים של נתניהו מיישבים את הדיסוננס בין סלידתם מהחיה הכהניסטית לבין החובה הדתית להצדיק כל מה שעושה נתניהו, כולל ניסיונו האובססיבי להכניס את הכהניסטים לכנסת? הם מדקלמים דף מסרים כלשהו על פיו הכהניסטים אינם כהניסטים. כן, כן, הם מדקלמים שבן גביר וחבריו אינם כהניסטים. וח"כ ביטן בלי בושה אפילו חזר על המסר בראיון רדיו.

אז חשוב לזכור, עוצמה כהניסטית (אני מתקשה להדביק את המילה "יהודית" למה שמריח כהניזם) היא הגרעין הקשה, של הגרעין הקשה, של הגרעין הקשה של החיה הכהניסטית. מנהיגי הכהניזם בימינו, תלמידיהם וממשיכי דרכם של כהנא וגולדשטיין, הם ראשי "עוצמה …" – בן גביר, בן ארי, ברוך מרזל ומנהיג קו-קלוקס-קלאן הישראלי גופשטיין.

אגב, בין המדקלמים את השקר, יש כאלה שכבר מאמינים לו.

* בלוק טכני – הרב דרוקמן התראיין ל"קול ישראל" והביע תמיכה בהצטרפות עוצמה כהניסטית לרשימת הימין המאוחד. שאלה אותו המראיינת אם נראה לו הגיוני ששקד ובנט יישבו באותה מפלגה עם הכהניסטים. השיב הרב דרוקמן, שהם לא באותה מפלגה. "זה רק בלוק טכני. רק עד הבחירות. אח"כ הם יהיו באותה כנסת. כפי שאנו באותה כנסת עם מרצ ועם הרשימה המשותפת". ואללה. על פי אותו עיקרון יכול הימין המאוחד להקים "בלוק טכני" עם חנין זועבי.

אגב, ראוי לציין שכאשר אבי אבות הטומאה הכהניסטית היה ח"כ, סיעת "מורשה" בהנהגת הרב דרוקמן הצביעה בעד החוק הפוסל את השתתפותם בבחירות וכאשר "הרב" עלה לנבוח מהדוכן, הוא קם ועזב את המליאה יחד עם שאר 119 הח"כים.

* סממן של אחריות – לא צריך דמיון מפותח במיוחד כדי לשער כיצד סמוטריץ' היה משתלח בהחלטת הקבינט לאשר בניית מאות יח"ד לפלשתינאים בשטח C, אלמלא היה בעצמו חבר בקבינט, שהצביע בעד ההחלטה. אני דווקא שמח לגלות בו לפתע סממנים של אחריות.

* סקסיזם דוחה – פוסט המופץ ברשתות החברתיות, עליו חתום גלעד סושרד (איני יודע מי הנ"ל), מציג את התמונה המשותפת של איילת שקד, הרב רפי פרץ, סמוטריץ' ובנט, והכיתוב: "עוד פעם שלושה בחורים עם כיפות על בחורה אחת. לא לומדים כלום מאיה נאפה".

ה"דחקה" הזאת היא התגלמות המיזוגיניות. זהו סקסיזם דוחה; התייחסות מגעילה כלפי אישה מנהיגה. הרי אישה יפה צריכה להיות פוסטר בלוח מודעות במוסך. לא מנהיגה פוליטית.

* משילות – כאשר נתניהו וליברמן רקחו, לפני שנים אחדות, את העלאת אחוז החסימה, הם תירצו זאת בפֶּטִיש ה"משילות". ומרוב משילות, נגררנו למערכת בחירות חוזרות, ואנו עוד עלולים להיגרר למערכה שלישית.

* למה אורלי לוי נמנעה? – בראיון לרדיו אמר עמיר פרץ שבהצבעה על חוק הלאום בני בגין ואורלי לוי אבוקסיס הם היחידים מן הקואליציה שנמנעו. בניגוד לטענתו, אורלי לוי אבוקסיס לא הייתה ח"כית בקואליציה אלא באופוזיציה. הוא רצה לשדר ל"בייס" שאורלי לוי התנגדה לחוק בחריפות, עד כדי הפרת המשמעת הקואליציונית. כלומר, ההימנעות היא בעצם הצבעה נגד. אבל הפירוש האמתי של הצבעתה הפוך – בהצבעה שהתפרשה והוצגה כמבחן כוח של הקואליציה, היא לא התנגדה אלא נמנעה, חרף שבתה באופוזיציה. מכאן אני מסיק שהיא תמכה בחוק, אבל כיוון שהיא באופוזיציה היא נמנעה.

* יוצרים מחדש את ההסכמה הלאומית – בפסגת קמפ-דיוויד (2000) שבר אהוד ברק את בסיס ההסכמה הלאומית הישראלית, בקבלו את עקרון הנסיגה לקווי 4.6.67 (עם "חילופי שטחים"), בהציעו לחלק את ירושלים ובהצעתו לסגת מבקעת הירדן. מאז, המאפיין הרעיוני של ה"שמאל" המדיני בישראל, מ"קדימה" לשעבר והיום ממפלגת העבודה ומטה, הוא דבקות ברעיון הזה, למרות שהפלשתינאים דחו אותו ולמרות קציר הדמים שהדרך הזאת המיטה עלינו.

הצהרת הנאמנות של כחול לבן לבקעת הירדן, בביקורם בבקעה של גנץ ויעלון, חשובה מאוד והיא נדבך מרכזי בקימומה ושיקומה של ההסכמה הלאומית בישראל, שבעיניי היא אחד האתגרים הלאומיים החשובים ביותר של כחול לבן כמפלגת מרכז.

דבריהם של מנהיגי כחול לבן חשובים ביותר. הם דיברו על חידוש ההתיישבות הרחבה בבקעת הירדן, הם דיברו על תיקון מחדלי הממשלה שמזניחה את הבקעה, יעלון הביע מחויבות להגדרתו של רבין על "בקעת הירדן במובן הרחב ביותר של המושג" (כלומר כולל המעלות המזרחיים של הרי יהודה ושומרון, עד קו האוכלוסיה הפלשתינאית הצפופה).

זו אמירה חשובה מאוד. אני הייתי מוסיף עליה התחייבות להחלת הריבונות הישראלית על בקעת הירדן.

* שלום שלום – שר הדתות הירדני החליט לסגור את מתחם קבר אהרון הכהן, בשל אירוע חמור במיוחד שקרה בו, המסכן את שלום הממלכה. יהודים התפללו בו, רחמנא לצלן.

חופש הדת, מסתבר, אינו חל על יהודים, במדינה עמה אנו חתומים על הסכם שלום, ואנו משקים אותה בכמויות מים כפולות מאלו שאנו נדרשים בהסכם השלום. שלום עאלק.

* המטרידן הבריון – עוכר הדין ברק כהן הוא בריון, פרחח, אלים; הנושא את שם ה"אקטיביזם החברתי" לשווא, כהגדרה מכובסת לתאוות הפרסום והביריונות שלו. ההטרדות החוזרות ונשנות של הגורמים שהוא מסמן כאויבים (שרובם, אגב, לא בדיוק אהודים עליי) הן בלתי נסבלות, שמדינת חוק אינה יכולה להשלים אתם.

הפעם הוא הגדיש את הסאה, בהטרדת בנו של ראש הממשלה אבנר נתניהו. אבנר נתניהו הוא אדם פרטי, השומר על פרטיותו, ולכן בניגוד לאחיו, אין ולא יכולה להיות כל הצדקה לכל התקפה עליו, ובוודאי לא להטרדה. הטרדות אינן לגיטימיות גם כאשר מדובר באישי ציבור, ובוודאי כאשר מדובר באדם פרטי שכל "חטאו" הוא העובדה שהוא בנם של הוריו.

על החברה להוקיע את המטרידן הביריון.

* מה לזה ולהדתה? – ככותב ותיק, אני מודע לכלל, שכאשר אני כותב משהו באירוניה, עליי לקחת בחשבון שיש קוראים שלא יבינו את האירוניה. כך קרה עם אביבה קם בדברים שכתבתי על ה"הדתה". אבהיר את כוונתי. כל סיפור ה"הדתה" בחינוך הוא המצאה. אין הדתה ואין שמדתה. מאיימים עלינו בדחליל. להיפך, יש במערכת החינוך התרחקות מן המסורת. כך שללא האירוניה, ברור שתשובתי לשאלתה של קם "מה לזה ולהדתה", היא שבין הסיפור שסיפרתי לבין הדתה אין ולא כלום.

* הרכלן – ירון דקל ואריה גולן (להלן – הרכלן) יושבים באולפן "כאן ב'", ופתאום שואל הרכלן את דקל, בשידור, מול מיקרופון פתוח: "אתה יודע שאשתו של הרב פרץ היא גיורת הולנדית?" דקל הופתע, "לא, לא שמעתי על זה". אחרי דקות ספורות התברר שלא גיורת, לא הולנדית, סתם מישהו אמר משהו למישהו, אולי בכלל הרכלן שמע משהו על מישהו אחר, ורץ לספר לחבר'ה בשידור חי. ואחרי שהתברר שאין לכך שחר, הרכלן אמר שזאת הייתה טעות והמשיך הלאה, כאילו נפנף איזה זבוב טורדני. איזה חוסר מקצועיות.

(אגב, ואם היא אכן גיורת הולנדית – אז מה? יש בכך איזו בעיה? בוודאי שלא בעיניי, ואני משוכנע שגם לא בעיני הרכלן. אבל הוא שמע רכילות, ולא ירכל?)

* על ירידת הדורות ואוטו-אנטישמיות – לפני כ-25 שנים למדתי בתכנית ללימודי השואה במכון ליהדות בת זמננו באוניברסיטה העברית. המרצה הראשי בתכנית היה ראש המכון, חוקר השואה הדגול, פרופסור יהודה באואר, בכיר חוקרי השואה בעולם, לימים חתן פרס ישראל. באואר הוא חוקר דגול, מרצה מחונן, למדתי ממנו המון.

עמדותיו הפוליטיות של באואר רחוקות מאוד מעמדותיי. הוא איש מפ"ם (המ"ם של מרצ), בעל עמדות מדיניות יוניות מובהקות. וכשהוא כותב מאמרים פוליטיים, איני מסכים עם אף מילה. אך זו מחלוקת בתוך המשפחה; משפחת הציונות. באואר הוא ציוני בלב ובנפש. והוא בין הראשונים שהגדירו את "האנטישמיות החדשה", המוסווה כאנטי ציונות או אנטי ישראליות, והוא נלחם נגד "היפוך השואה", הצגת קורבנות השואה, העם היהודי, כמחוללי שואה. בנושא זה הוא התעמת קשות עם פרופ' ליבוביץ' שכינה את צה"ל "צבא יודו-נאצי" ואת מי שעד היום נוקטים בדרך זו.

בשבועות האחרונים מתנהל מעל דפי "הארץ" קרב קשה ביותר בין פרופ' באואר לבין מי שיושב היום על כיסאו כראש המכון ליהדות בת זמננו – דניאל בלטמן. זה לא שנעליו של פרופ' באואר גדולות על בלטמן. בלטמן אינו ראוי ללקק את סוליות נעליו של פרופ' באואר. מאמר חז"ל "אם ראשונים בני מלאכים – אנחנו בני אנשים. ואם ראשונים בני אנשים – אנו כחמורים", כאילו נכתב על הסיטואציה שבה בלטמן הוא יורשו של פרופ' באואר. בלטמן הוא פוסט-היסטוריון אנטי ציוני, אנטי ישראלי, אלוף בהיפוך השואה; מפעל חייו האנטי-אינטלקטואלי הוא הצגת ישראל כנאצית. הוא לוחם בכל מאודו נגד הגדרת האנטישמיות של אייר"א, הברית הבינלאומית לזיכרון השואה, שכללה את האנטישמיות המוסווית, המופנית נגד מדינת היהודים, שכביכול אינה אנטישמיות. והוא לוחם בכל כוחו נגד החלטת הבונדסטג להגדיר את BDS כארגון אנטישמי. הוא פועל בעיקר בגרמניה נגד ההכרזה הזאת.

פרופ' יהודה באואר בן ה-93, יצא לקרב נגד המנוול הזה. פרופ' באואר, אחד המומחים הגדולים לחקר האנטישמיות, הגדיר את בלטמן בפירוש, ללא כחל ושרק, כמי שמציג עמדות אנטישמיות. בלטמן פרסם ביום שישי ב"הארץ" פשקוויל נגד פרופ' באואר. לכאורה הוא שומר על כבודו, אך למעשה משתלח בו בארסיות. הוא הגדיר את דבריו של באואר כ"לקוחים מעולמם האפל של טוקבקיסטים של הימין הקיצוני", וכמובן האשים את גישתו לחקר השואה בשמות הגנאי המקובלים על הפוסט-היסטוריונים האנטי ישראליים, כמו "פרספקטיבה יודוצנטרית". הרי איך אפשר להתייחס לשואה מנקודת מבט יהודית? מה הקשר בין השואה ליהודים?

בלטמן, לכאורה, שומר על כבודו של באואר, לכן במקום לכתוב את הגידופים ישירות, הוא אומר שמפאת כבודו הוא לא יכתוב עליו כך וכך. הנה דוגמה, לא יחידה: "קשה לי, רגשית, להסכין עם הרעיון כי זקנתו של באואר מביישת את בחרותו" (מתאים לאנטישמי להתבטא בגילנות). ולמעשה הוא מאשים את באואר שהוא פשוט מקנא בו (ומנסח זאת "בעדינות" שהוא "מצר על כי נשכח מבאואר הכלל 'בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו' "). לא. באואר לא מקנא בתלמידו. באואר מתבייש בכך שאת הכיסא שעליו הוא ישב בעבר מאייש היום אוטו-אנטישמי.

כך מגדיר בלטמן את הפיכת המכון ליהדות בת זמננו, למכון לאינדוקטרינציה אנטי ישראלית ואוטו-אנטישמית: "אנחנו מלמדים את ההיסטוריה של השואה במשולב עם תולדות הג'נוסייד, את ההיסטוריה של הציונות ומדינת ישראל במשולב עם התייחסות לנכבה ולגישות ביקורתיות כלפי הרעיון הציוני ואת תולדות האנטישמיות במשולב עם תולדות הגזענות לצורותיה". אתרגם את הג'יבריש המכובס הזה לשפת בני אדם: "השואה היא בסך הכל פשע נוסף בשרשרת פשעים שאחד מהם הוא ה'נכבה', שעשו הציונים, והציונות היא גזענות וכמוה כאנטישמיות".

עם הרעל הזה שוטפים את מוחם של סטודנטים במדינת ישראל, באוניברסיטה העברית בירושלים, במכון ליהדות בת זמננו, שבה זכיתי ללמוד ממורה דגול כפרופ' באואר, והיום היא נשלטת בידי נמושה אינטלקטואלית, תועמלן אנטי ישראלי נחות, השרלטן מכחיש השואה בלטמן.

* רקב אנטי אינטלקטואלי – בפשקוויל שפרסם דניאל בלטמן לפני שבועות אחדים, הוא תקף בחריפות את גרמניה, על החלטתה לקרוא לילד בשמו ולהגדיר את BDS תנועה אנטישמית. הכותרת והתוכן היו המסר ש"מסתבר שאין גרמניה אחרת". כלומר, העובדה שגרמניה נלחמת באנטישמיות, מעידה שזו אותה גרמניה הנאצית.

זה מחריד. אבל מה שמחריד יותר, הוא שבפשקוויל האחרון שלו, שכוון נגד פרופ' יהודה באואר, בלטמן הבהיר בפירוש שזו לא רק דעה שהוא כותב כפובליציסט, אלא שזה התוכן והמסר הנלמד במכון ליהדות בת זמננו באוניברסיטה העברית, שהוא עומד בראשה. וזה כבר רקב אנטי אינטלקטואלי. מכון ללימודי שקר ועלילת דם אנטישמית, במוסד שבטקס הפתיחה שלו הגדיר אותו ביאליק: "היתד הראשונה לבניין ירושלים של מעלה".

* שבעה – קמתי מהשבעה על מות אבי. כדי לא להטריח את חבריי הצפוניים, ביום שובי הביתה ולמחרת, בשעות אחה"צ והערב, קיבלנו מנחמים בחצר ביתי. ואכן, באו רבים מאורטל, מן הגולן, הגליל והעמקים.

השבעה היא חוויה מיוחדת במינה. קודם כל, השהות המשותפת במשך שבוע שלם עם האחים, לאחר שנים רבות כל כך. ושנית, ההוויה הזאת של ישיבה בצוותא עם המנחמים שהבית המה מהם מבוקר על לילה. סביב האלבומים, הזיכרונות, הטקסטים של ההספדים ושל ראיון מקיף שערכתי עם אבי על סיפור חייו. מדברים, מספרים, נזכרים, שומעים עוד ועוד בשבחו. וגם גולשים לשיחות חולין, לצחוקים. נפגשים עם אנשים מתחנות החיים השונות – חברי ילדות, חברי הגרעין, חניכים, חברים מן המילואים, חברים ושותפים מן הפעילות הציבורית לאורך השנים. השבעה היא חוויה עצומה ומעצימה, שכעת אני רק מתחיל לעבד אותה.

השבעה משדרת לאבלים שהם אינם לבד. הם חלק ממשפחה גדולה, מחברים, מקהילה. הם חלק מקולקטיב גדול. האורחים אינם רק מנחמים, אלא משתתפים בצער. הם שותפים. וקל יותר לשאת את הצער, בידיעה של היות חלק מציבור רחב שהוא שותף.

חשבתי על דברי הניחומים המסורתיים "המקום ינחם אתכם עם שאר אבלי ציון וירושלים ולא תוסיפו לדאבה עוד". מה הקשר לשאר האבלים? הרי אנו נושאים אבל כל כך פרטי. אבל הראיה הרחבה הזאת, שאנו חלק מעם, שכל אחד חווה ויחווה בו אבל וצער, אך הוא קיים וממשיך להתקיים וימשיך להתקיים נותנת משמעות וכוח. ומעשיו הטובים של הנפטר, ותרומתו לכלל, ופעולתו למען הזולת, אינם מתים אתו, אלא נשארים אתנו, נשארים בעולם, נשארים באומה, והם חלק מבניינה. והם נשארים אתנו ומדריכים אותנו ומחייבים אותנו לבנות עולם טוב ומתוקן יותר.

* שתדעו שמחה – "שלא תדעו עוד צער", מאחלים לאבל. ולי יש קושי עם האיחול הזה. כי יש בחיים צער ומכאוב, קשיים ואבל. לא לחוות אותם, פירושו לא לחיות. לא בכדי, כשאנו מדברים על "עולם שכולו טוב", הכוונה היא למוות. כי החיים אינם רק טוב. במקום "שלא תדעו עוד צער", אני מעדיף לאחל "שתדעו שמחה".

* בבניין הגולן – בתא של אבא שלי בבית הכנסת שבו התפלל, מצאנו ערימה ענקית, מסודרת מאוד, של קבלות, מאמצע שנות השבעים ואילך, על תרומות (רבות מאוד) לבית הכנסת, לצדקה, לקופות גמ"ח, לקמחא דפסחא וכד'. מצאנו גם קבלה על הקידוש בבר המצווה של אחי (1979). וקבלה אחת קרובה ללבי במיוחד – קבלה על תרומה בסך 50 ל"י לישיבת הגולן, מכ"ח בשבט תשל"ו 30.1.76. הנה, שמונה שנים בטרם עליתי לגולן, ארבע שנים בטרם הצטרפתי לגרעין להתיישבות בגולן, אבי הקדים ותרם לחיזוק ההתיישבות בגולן. בבניין הגולן ננוחם!

* כאוויר לנשימה – שואלים אותי חברים, איך זה שגם בזמן שישבתי שבעה המשכתי לכתוב, להגיב… ואני תמה על השאלה. בזמן השבעה אכלתי? נשמתי? קל וחומר שכתבתי.

          * ביד הלשון

אֵשֶׁת יְפַת-תֹּאַר – העיתונאית נרי לבנה אמרה בשידור ברדיו שעל פי התורה מותר לחיילים לאנוס את נשות האויב והזכירה את שם הקוד "אשת יפת-תואר". המראיינים ירון דקל ואריה גולן לא התייחסו לאמירה, ודומה שאינם מכירים את הביטוי והתייחסו לפרשנותה כאל "אחת שיודעת". אולם היא ממש לא מדייקת.

כך נאמר: "כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל-אֹיְבֶיךָ, וּנְתָנוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ, וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת-תֹּאַר, וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה. וַהֲבֵאתָהּ אֶל-תּוֹךְ בֵּיתֶךָ, וְגִלְּחָה אֶת-רֹאשָׁהּ, וְעָשְׂתָה אֶת-צִפָּרְנֶיהָ. וְהֵסִירָה אֶת-שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ, וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ, וּבָכְתָה אֶת-אָבִיהָ וְאֶת-אִמָּהּ יֶרַח יָמִים. וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה. וְהָיָה אִם-לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ, וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ, וּמָכֹר לֹא-תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף לֹא-תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ".

מקומם. התייחסות לאישה כאל שלל. "וְהָיָה אִם-לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ" בלי לבחון אפילו את האפשרות האם היא חפצה בך. נורא ואיום.

יחד עם זאת, אני מציע לא לקרוא זאת קריאה אנכרוניסטית, אלא על רקע הנורמות של התקופה. כן, באותה תקופה האישה נחשבה, בכל העולם, רכוש של הגבר. ו"בימים ההם" (ויש חברות שגם בזמן הזה), במלחמה, אונס נשות האויב היה נורמה מקובלת, מובנת מאליה, חוק טבע. ואישה שנאנסה – אסורה לכל חייה. חוק הטבע הזה הוא נקודת המוצא של המצווה האמורה. למעשה, באה התורה להטיל מגבלות חמורות על חוק הטבע הזה.

היא אינה מתירה אונס, אלא נשיאת האישה היפה לאישה. כבר המגבלה הזאת, תצמצם מאוד את מקרי האונס, למינימום. ובאשר לאותה אישה – הלוחם החושק בה מצווה לאפשר לה להתאבל במשך חודש, בטרם יורשה לקיים אתה יחסי מין. יש בכך מסר של התחשבות בה וברגשותיה כאדם וכאישה. זאת, בתקווה שבמשך הזמן, לאחר שוך הקרבות, לאחר שחזר לביתו, לאשתו, למשפחתו ולשגרה, יחזור בו מרצונו ומכוונתו. ואם אכן יחזור בו, בניגוד מוחלט ל"חוק הטבע" של עידן העבדות, אסור לו למכור אותה לשפחה או לזנות, אלא עליו לשחרר אותה. בנורמות של התקופה, זהו חוק הומאני מאוד.

בנורמות של ימינו, זה חוק מזעזע, נורא ואיום. דבקות פונדמנטליסטית בחוק הזה היא אפשרות בלתי נסבלת. רוח החוק הזה, היא התביעה מעצמנו להיות תמיד יותר אנושיים, יותר מוסריים, ביחס שלנו לאויב, מן הנורמות של הסביבה ושל התקופה. (ואנו אכן כאלה, למרות שיש כאלה שמנסים להתאים את עצמנו לנורמות הסביבה).

* "חדשות בן עזר"

במדבר ה: המקלט המקראי לנשים מוכות (פורסם לראשונה לפני למעלה משלוש שנים)

בפרק ה' בספר "במדבר", מתואר טקס "מֵּי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים". על פי הכתוב, אם גבר חושד באשתו בניאוף, עליו להביא אותה אל הכהן. הכהן משקה אותה במים קדושים המעורבבים בעפר מקרקע המשכן. המים הללו הם מעין פוליגרף. אם אכן האישה בגדה, ברגע שהיא שתתה, מופיעים עליה סימנים: "צָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ". מה זה? לא ברור.

בראיה שלנו, מדובר בטקס פרימיטיבי מכוער. כמובן שהטקס מיועד רק לנשים. אין טקס מקביל לגבר שאשתו חושדת בו.

אולם מוטב שלא נקרא את הטקסט המקראי קריאה אנכרוניסטית, כאילו נכתב היום. כפי שהמשמעות של חוקי העבד העברי במקרא, אינה השלמה עם עבדות, אלא חקיקה סוציאלית מתקדמת ורדיקאלית ביחס לנורמות התקופה, כך ראוי לקרוא גם את הטקס הזה.

מי שהאירה את עיניי בנדון, היא הסופרת יוכי ברנדס. בספרה "היהדות שלא הכרנו" היא מציגה את הטקס כהגנה חברתית ודתית על האישה, בעידן שבו חיי אישה היו הפקר, ואם בעלה חשד בה, הנורמה החברתית הייתה שהוא רשאי ואולי אף חייב לרצוח אותה. הדבר מופיע גם בתנ"ך, למשל בפרשת יהודה ותמר. בתוך הנורמה הזאת, התורה אוסרת על הגבר לפגוע באשתו, חרף חשדו. אתה חושד בה? יש תהליך. יש פרוצדורה. והרי ברור שכל הסיפור של שיקוי הפוליגרף הוא קשקוש. בסך הכל, התורה מצאה פטנט להגן על נשים מפני גברים קנאים. ואכן, כך הכתוב מגדיר את המניע לטקס: "ועבר עליו רוח קנאה וקינא את אשתו", כלומר אין זה פתרון לבעיה של אישה בוגדת, אלא של גבר מקנא. גם היום, עם כל הנורמות השונות, לבושתנו – עדין נשים נרצחות ומוכות בידי גברים אלימים וקנאים. וכפי שלא נאשים את המקלטים לנשים מוכות בכך שהטיפול הוא בקורבן ולא באדם האלים, אלא נבין שזה אמצעי התגוננות בפני תופעה, כך יש לראות גם את "המים הַמָּרִים הַמְאָרְרִים".

הגישה הזאת באה לידי ביטוי גם בשירו של ר' דוד בוזגלו, גדול הפייטנים של יהדות מרוקו במאה ה-20, "בינו נא מורדים". בוזגלו מתייחס לחלק אחר בטקס – מחיקת שמו המפורש של הקב"ה, שבכל מקרה אחר הוא איסור חמור ביותר. ומהי המטרה של הרשות הזאת? "להשכין שלום בין אישה ובעלה". כלומר, בוזגלו מתייחס לטקס לא כאל טקס לגילוי אישה בוגדת והענשתה, אלא טקס להתמודדות עם קנאותו של הבעל, והשכנת השלום בבית.

בִּינוּ נָא מוֹרְדִים רוֹדְפֵי קְרָב וָרֶצָח
לֹא לָתֵת בְּקוֹל עַל עָם שׁוֹפֵךְ שִׂיחוֹ
מוּל שׁוֹכֵן שָׁמָיו, כָּל יָכוֹל לָנֶצַח
כִּי בְּצֵל סֻכּוֹ שָׁם שָׂם לוֹ מִבְטָחוֹ

זִכְרוּ נָא יוֹם בֵּן חֲלוֹף הוּכַן לִיְּצִירָה
כַּת שָׁלוֹם נָתְנָה בְּקוֹל מַר לְמֶרְיוֹ
הֲלֹּא הוּא יְצִיר נַפְשׁוֹ לָרִיב נִמְהָרָה
זִכְרוּ נָא אֵפוֹא, קִרְאוּ לָכֶם שָׁלוֹם

נֵזֶר הַיְּצִירָה אֱנוֹשׁ נוֹצָר כָּמֶלֶךְ
רַק לִבְנוֹת צִיָּה לִנְטֹעַ יְשִׁימוֹן
אַךְ הוּא שָׁת בָּתָה שְׂדוֹת יְבוּל רַב עֶרֶךְ
וַיְמַגֵּר לָאָרֶץ, עֹפֶל וְאַרְמוֹן

זִכְרוּ…

יַעְקֹב, יָשָׁר, דָּרַשׁ בְּרֹךְ וְנֹעַם
אֶת שְׁלוֹם אָחִיו וְאֶת שְׁלוֹם שׂוֹנְאָיו
עַל צַוָּאר נִרְדַּפְנוּ יוֹם חֲרוֹן וְזַעַם
וּשְׁלוֹם עַם רָדַפְנוּ, נַחְנוּ צֶאֱצָאָיו

זִכְרוּ…

תּוֹךְ מֵי הַמִּקְדָּשׁ מָחֲקוּ שֵׁם בֵּן אַרְבַּע
לְהַשְׁקוֹת סוֹטָה יוֹם אֲשֶׁר קִנְּאוּ לָהּ
לְמַעַן בָּרֵר עִנְיָנַה וְנִקְבַּע
לְהַשְׁרוֹת שָׁלוֹם בֵּינָהּ וּבֵין בַּעֲלָהּ

זִכְרוּ…

ויקרא כז: ערך שונה לזכר ולנקבה (פורסם לראשונה לפני למעלה משלוש שנים)

הפרק המסיים את ספר "ויקרא" מקומם. אם אדם מישראל רוצה לנדור נדר – לתרום תרומה נוספת, כמה עליו לנדור, כלומר מה שוויו? מסתבר ששוויו של זקן נמוך משל צעיר ושל אישה נמוך משל גבר. "וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר מִבֶּן עֶשְֹרִים שָׁנָה וְעַד בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה, וְהָיָה עֶרְכְּךָ חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כֶּסֶף בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ: וְאִם נְקֵבָה הִוא וְהָיָה עֶרְכְּךָ שְׁלשִׁים שָׁקֶל". כיוון שהזקנים נחשבו לנכבדים ביותר, סביר להניח שהערך נמדד על פי ערכו ויכולתו של אדם בשוק העבודה. ערך עבודת האישה, על פי הפרק, הוא 60% מערך עבודת הגבר, ואנשים כמונו, המאמינים בשוויון ערך האדם ושוויון המינים, אינם יכולים שלא להתקומם.

אך בטרם נתקומם על מציאות שתוארה בתרבות הפטריאכלית לפני 3,000 שנה ובתקופה שבה העבודה התבססה ברובה הגדול על כוח שרירים, ולכן ניתן להבין את היתרון המובנה של העובד על העובדת, מוטב שנביט על עצמנו, על שוק העבודה של ישראל היום.

למרבה הבושה, גם היום בשוק העבודה הישראלי ערכה של האישה נמוך יותר משל הגבר, גם כאשר מדובר במשרות זהות.

בעוול הזה אנו חייבים להיאבק. את הקלקול הזה אנו חייבים לתקן.

* 929