צרור הערות ‏25.12.22

* ההחלטה ההיסטורית – פעמים רבות הזהירו אותי ביביסטים, שבהתנגדותי לכך שנתניהו יהיה ראש הממשלה, אביא לנסיגה מהגולן. תמיד הגבתי על כך בגיחוך. הרי נתניהו ניסה למסור את הגולן לאויב הסורי, הן בתקופת אסד האב והן בתקופת אסד הבן, ורק מלחמת האזרחים והתפוררות סוריה גרמו להפסקת המהלך. יתר על כן, היחיד שמסוגל לצרף לקומץ, שעוד תומך ברעיון העוועים ההזוי של נסיגה מהגולן, עוד המוני תומכים; מעריציו התומכים בו בכל תנאי ורואים מלכתחילה בכל מעשה שיעשה הוכחה לגאונותו – הוא נתניהו.

והנה, קמה ממשלה אחרת, שאדם אחר ולא נתניהו עומד בראשה. ובדיוק לפני שנה, ב-26 בדצמבר 2021, עלתה הממשלה לגולן, ובישיבה היסטורית במבוא חמה, קיבלה החלטה היסטורית חסרת תקדים, על פיתוח רבתי של ההתיישבות הציונית בגולן והכפלתה בתוך שנים ספורות. זו לא הייתה הצהרת כוונות, אלא החלטה מעשית מפורטת ליעדים מוחשיים בכל תחומי החיים. משמעות ההחלטה, היא שמימושה יסיר סופית מעל הפרק כל אפשרות לנסיגה עתידית מהגולן, בידי ממשלה כלשהי. ההחלטה כבר מיושמת בפועל, בשטח, בתנופה.

ההחלטה הזו התקבלה בממשלה פה אחד. אפילו מרצ, שכל השנים התנגדה להתיישבות בגולן, תמכה בה. יש לציין, שבהצבעות בממשלה, בניגוד להצבעות בכנסת, אין משמעת כלשהי. כל שר מצביע בכל נושא על פי מצפונו ודעתו האישית. הנה, בניגוד מוחלט לכל התיאורים, מרצ לא "המריצה" את הממשלה, אלא בנט "הבניט" את מרצ. מי היה מאמין שמרצ תתמוך בהחלטה דרמטית כזו? עובדה. זו המשמעות העמוקה של השותפות עם מרצ וגם עם רע"ם, שהחלטה זו לא הזיזה אותה כהוא זה מישיבה בקואליציה.

ההחלטה הזו היא גולת הכותרת של ממשלת השינוי, אך היא מצביעה על הכיוון של הממשלה, שהחליטה (כאן בהתנגדות מרצ) על הקמת 14 יישובים חדשים בנגב, אחרי עשרות שנות קיפאון ובכלל, כל מדיניותה הייתה ציונית, לאומית וניצית יותר משל קודמותיה מאז ממשלת שמיר.

לא הייתה בתולדות מדינת ישראל הצלחה לתרבות שקר, כמו השקרים הבזויים והנתעבים של תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית נגד ממשלת השינוי. לא ייאמן, איך רוב העם מדקלם פייק ניוז מוחלט, מנותק לגמרי מן המציאות, ואף מצביע על פיו. עד כה, התנגדות לממשלות, מימין ומשמאל, הייתה התנגדות למדיניותן, להחלטותיהן. הפעם כל ההתנגדות, המחאה והזעם היו על תדמית שאין ולו קשר קלוש בינה לבין המציאות. הסיבה היחידה להסתה, להפצת השנאה ולמבול השקרים, הייתה שאדם אחר ולא נתניהו הוא ראש הממשלה. בזה הכל מתחיל ובזה הכל נגמר. ומתוך ההתנגדות לקיומה של ממשלה שאדם אחר ולא נתניהו עומד בראשה, הצמיחה תרבות השקר הנתעבת את סיפורי הבדים הללו.

לפני שבועות אחדים, בעיצומו של המו"מ הקואליציוני עם החרדים, דיווח יאיר שרקי, שכאשר נתניהו ביקש מהם לצמצם את דרישותיהם הכספיות המופרזות הגיב אחד הח"כים החרדים: "למה שאנחנו נתפשר אם הממשלה הקודמת העבירה למנסור עבאס 53 מיליארד? מה יש לנו להתבייש?" ברגע נדיר של אמירת אמת, השיב נתניהו שהממשלה היוצאת העבירה למגזר הערבי שני מיליארד. כמובן שאיש בחדר לא התווכח, כי גם הם יודעים ששיקרו כל הזמן.

אבל בעוד נתניהו, בחדרי חדרים, בדיון סגור, אמר את האמת, שופרות תעשיית השקרים וההסתה שלו ממשיכים להפיץ את השקר. ממש באותם ימים צייץ המעי הגס של המשפחה, יאיר נתניהו: "אני מזכיר לכם שהממשלה הקודמת של לפיד, גנץ, בנט, שקד, ליברמן, סער ולפיד [החזרה על אותו שם – במקור א.ה.] – העבירה 53 מיליארד ש"ח ל'אחים המוסלמים', על חשבון משלם המסים הישראלי". כמובן שהשקר כפול ומכופל. גם בסכום המופרך ובעיקר בטענה השקרית, המסיתה, כאילו הכסף עבר ל"אחים המוסלמים", בעוד מדובר בתקציבים שהמגזר הערבי ראוי להם בדין ובצדק, וכל אגורה עברה ישירות דרך משרדי הממשלה לביצוע במגזר, ולא דרך רע"ם. שלא לדבר על כך, שאביו ניסה להקים קואליציה עם רע"ם על בסיס אותו עיקרון: הימנעות של רע"ם מעיסוק בנושאים הלאומיים והמדיניים-ביטחוניים ובתמורה הענות לדרישותיהם הצודקות, ברובן, לתמיכה אזרחית והשקעה כלכלית במגזר הערבי.

ובאשר לגולן – ספק בידי אם ההחלטה שהתקבלה תיושם בידי הממשלה הנכנסת. בעוד השר אלקין שהיה מוכוון מטרה בביצוע ההחלטה ההיסטורית, המשקפת את השקפתו הציונית לאומית, והעמיד אותה בראש סדר העדיפויות של משרדו, השר המיועד גולדקנופף חף ממטרות לאומיות ואף הוא מוכוון מטרה; מטרה מגזרית של הציבור החרדי.

* החוק לעידוד הגזענות – היבחרו של אבי אבות הטומאה, "הרב" כהנא שר"י לכנסת ה-11 ב-1984 (אחוז החסימה עמד אז על 1%), עוררה זעזוע רבתי בחברה הישראלית ובמערכת הפוליטית על כל חלקיה. כאשר הנשיא חיים הרצוג הזמין את נציגי הסיעות להתייעצויות, הוא הזמין את כולן זולת סיעת כך (הגלגול הקודם של עוצמה כהניסטית) ולאורך כל הקדנציה שלו כף רגלו של כהנא לא דרכה בבית הנשיא. יצחק שמיר וסיעות הימין לא ספרו את כהנא כאופציה למו"מ קואליציוני. כל אימת שכהנא שר"י עלה לנבוח מעל במת הכנסת, כל הח"כים מכל סיעות הכנסת, מימין ומשמאל, קמו במחאה ונטשו את האולם. רק יו"ר הישיבה נאלץ להישאר ולסבול את דברי הבלע. גאולה כהן מתנועת התחיה, התנועה הימנית ביותר באותה תקופה, דייקה בהגדרתה את הכהניזם "כתם על תולדות העם היהודי". את המערכה הפרלמנטרית נגד כהנא הוביל יו"ר הכנסת שלמה הלל, אחד מיו"רי הכנסת הטובים והמוערכים ביותר, שהיה מקובל על השמאל והימין.

הדרך שבה בחרה הכנסת להתגונן מפני הכהניזם הגזעני, היה חקיקת חוק שלא יאפשר לגזענים להיבחר לכנסת. 119 ח"כים תמכו בחוק נגד הגזענות. הליכוד בהנהגת שמיר, התחיה-צומת, המפד"ל, מורשה (מפלגתו של הרב דרוקמן), אגודת ישראל וש"ס תמכו בחוק. בדברי ההסבר לחוק נאמר: "בעת הבחירות לכנסת האחת-עשרה ובעקבותיהן, הלכו ורבו תופעות של התבטאויות פומביות, בכתב ובעל-פה, של דברים הקוראים לרדיפה, השפלה, ביזוי, איבה ומעשי עוינות ואלימות כלפי ציבור מתושבי המדינה, או הגורמים מדנים בין חלקים של האוכלוסייה, בשל השתייכות לגזע, ללאום או לדת". החוק הגדיר את הגזענות "רדיפה, השפלה, ביזוי, גילוי איבה, עוינות או אלימות, או גרימת מדנים כלפי ציבור או חלקים של האוכלוסייה, והכל בשל צבע או השתייכות לגזע או למוצא לאומי-אתני", וקבעה ש"המפרסם דבר מתוך מטרה להסית לגזענות, דינו – מאסר חמש שנים".

עם קבלת החוק ובהמשך לו, קיבלה הכנסת את התיקון לחוק יסוד הכנסת, המאפשר לפסול רשימה מהתמודדות לבחירות לכנסת על סמך הסתה לגזענות. בראש הממשלה שהובילה את החוק עמד יצחק שמיר. כהנא היה המתנגד היחיד לחוק. על סמך החוק הזה, נפסלה התמודדות כך לכנסת. אחרי שכהנא נרצח, כך התפלגה ובנו של "הרב" שר"י, בנימין כהנא, שדרישתו לרשת את אביו נדחתה, הקים את מפלגת כהנא חי (כח). שתי הרשימות נפסלו.

לאחר שמועמד מספר שלוש ברשימת כך, תלמידו המובהק של כהנא ומורו ורבו של בן גביר, המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין, מימש את תורת הגזע הכהניסטית בביצוע הטבח במערת המכפלה, כך הוצאה אל מחוץ לחוק.

בן גביר הוא הכהניסט המסוכן ביותר, כיוון שהוא חכם ומתוחכם יותר ממוריו ורבותיו. הוא אימץ את ה"תאקיה" ובאמצעות תחפושת של "מתמתן" עאלק, הוא נכנס לכנסת, וכעת גם לממשלה ולקבינט ומקבל את המשרד לביטחון לאומי תוך שכתנאי ל"הסכמתו" להיות שר בישראל, הכנסת חוקקה חוקים שיהפכו את המשטרה לפוליטית, סרה למרותו של הכהניסט הגזען והפשיסט, השואף להפוך את המשטרה למיליציה כהניסטית.

אבל כנראה שקצת נמאס לבן גביר מהתחפושת. ועכשיו, כחלק מן ההסכם הקואליציוני, הוא הצליח לסחוט את ביטול החוק נגד גזענות. למעשה, מדובר בחוק לעידוד הגזענות בישראל. ובכן, אפשר להסיר מחוק דרעי את ההגדרה הקולעת – חוק הקלון. הרי הכל יחסי. חוק הקלון הוא החוק לעידוד הגזענות, מבית מדרשו של בן גביר הכהניסט, ובאישורו של נתניהו.

דומה שמילותיו האלמותיות של נתן אלתרמן, מתוך "שמחת עניים" (1941), שנלחם בכל כוחו נגד כל גילוי גזעני ואנטי מוסרי במדינת ישראל, לצד אמונתו בשלמות ארץ ישראל (הוא ייסד את התנועה למען א"י השלמה), רלוונטיות גם לימינו:

לנשכחים ירווח, ולחיים יִרְפָּא.

וארץ עוד תחליף קֵיצהּ וגם חורפהּ.

ותימלא קול אֵבֶל ונגינות חוּפָּה

אבל לאן נוליך את החרפה?

* אידיוטים שימושיים – ביום השחור שבו יתקבל חוק הקלון לעידוד הגזענות, לבטח תוגשנה עתירות לבג"ץ. בג"ץ יישב על המדוכה, ואם יבטל את החוק, סביר להניח שהרוב האוטומטי של הקואליציה יתגבר על הביטול אחרי שיעביר את חוק ההתגברות האוטומטית, החוק לריקון בג"ץ מתוכן.

וכששופטי בג"ץ יישבו על המדוכה, כדאי שיזכרו את חלקם המכריע בהידרדרות. אחד משיאי האקטיביזם השיפוטי, היה הצבת עקרון חופש הביטוי מעל חוק יסוד הכנסת וביטול החלטת ועדת הבחירות הממשלתית לפסול את התמודדותו של בן גביר הגזען לכנסת.

שופטי בג"ץ נהגו כאידיוטים שימושיים של בן גביר והמיטו עלינו את האסון הזה.

* להחרים את ההשבעה – מן הראוי שבהשבעתו של בן גביר לשר בממשלה, כל האופוזיציה כאיש אחד תצא מן המליאה במחאה. אסור שהאירוע המחפיר הזה יצטייר כנורמלי ואסור שגם האופוזיציה תצטרף למתן הלגיטימציה לכהניזם.

* הענקנו לאויב את הגדול בניצחונותיו – מדינת ישראל והעם היהודי מצויים בעיצומה של מערכה ממושכת מול גורמי האנטישמיות-החדשה, הממקדים את שנאת ישראל שלהם במלחמה תודעתית נגד מדינת ישראל והציונות, מנסים לבודד את ישראל בדה-לגיטימציה לקיומה, בחרמות ושאר פעולות התועבה האנטישמית BDS, החותרת להשמדת ישראל באמצעות חרמות על פי מודל דרום אפריקה.

במערכה הקשה הזאת, הענקנו לאויב את הגדול בניצחונותיו, בגול העצמי של צירוף מפלגה גזענית לממשלה ומינוי גזען לחבר הקבינט ולשר לביטחון לאומי. אין מתנה גדולה מזו למנוולים הטוענים שהציונות היא גזענות. הנה, הם אומרים, המדינה הציונית מכניסה גזענים לשלטון. אחד ממרכזי ההזנה העיקריים שלהם הוא המהדורה האנגלית של השוקניה. הם יוכלו לצטט בשמחה את הפשקוויל של גדעון לוי, שקבע שבן גביר הוא הציונות והציונות היא בן גביר. כמובן שבין הציונות לבין בן גביר פעורה תהום. אבל שונאי הציונות מאושרים להדביק את הגזענות הבן גבירית הכהניסטית לציונות.

אין ספק שהמערכה נגד האנטישמיות הזאת תהיה קשה לאחר צירוף הכהניסט לממשלה לאין ערוך מכפי שהייתה עד כה. אמנם זה לא האיום הגדול ביותר על המדינה כתוצאה מהקמת ממשלת בן גביר. האיום העיקרי הוא הפגיעה הקשה בדמותה הערכית והמוסרית של ישראל ובחוסנה הלאומי והחברתי. יתכן מאוד שצפוי גם איום ביטחוני קשה. ובכל זאת, אין להתעלם מהנזק החמור למעמדה הבינלאומי של ישראל.

* בדרך לאוכלוקרטיה – אילו מדינת ישראל הייתה מעניקה אות גבורה אזרחית, מפכ"ל המשטרה לשעבר רוני אלשייך היה ראוי לו. בתפקידו כמפכ"ל המשטרה, הוא עמד איתן מול מסע הסתה נורא, הממוקד בו אישית, בהובלת מי שהיה ראש הממשלה, ותעשיית השקרים וההסתה שהוא מנהיג. הם הפעילו נגדו את כל מערכת הכטב"מים שלהם עם כל שיטות השקר, העלילה, הפייק-ניוז והשיימינג האהובים עליהם ושהם אומנותם. אלשייך הוא איש ימין, איש הציונות הדתית; ואין המדובר רק באידיאולוגיה, אלא בהשתייכות שבטית, משפחתית. קבוצת ההתייחסות שלו, הקהילה שאליה הוא משתייך, הפנתה לו עורף; דיקלמה והפיצה את תוצרי תעשיית השקרים וההסתה נגדו. בודדה אותו. פגעה בו.

כל זאת, אך ורק כיוון שכמפכ"ל המשטרה הוא העדיף את הנאמנות למדינת ישראל, לחוק, לצדק ולאמת על פני נאמנות למי שמינה אותו, ומדובר במקרה הזה בניגוד מוחלט בין הנאמנויות; במשחק סכום אפס. ככל שהוא היה נאמן יותר לתפקידו ולחוק, הוא היה נאמן פחות לנתניהו ולהיפך. אלשייך עמד במבחן בגבורה עילאית ועל כך הוא ראוי לכל ההערכה, הכבוד והיקר של החברה הישראלית.

לכן, הצטערתי כל כך לנוכח הראיון התבוסתני שלו בערוץ 12, שבו הביע תמיכה בעסקת טיעון עם נתניהו בטענה המסוכנת שהחברה הישראלית אינה בשלה לכתב אישום נגד ראש ממשלה מכהן. אלו דברים חמורים ביותר. לְמה החברה הישראלית בשלה? לראש ממשלה העומד מעל החוק? היא בשלה לראש ממשלה עבריין? איני טוען שנתניהו עבריין. נתניהו נאשם ובית המשפט טרם פסק את דינו, ועומדת לו חזקת החפות. אבל אם החברה הישראלית אינה בשלה לכתב אישום נגד ראש ממשלה מכהן, פירוש הדבר שגם אם ראש הממשלה הוא עבריין, החברה הישראלית אינה בשלה לכך שיעמוד לדין; פירוש הדבר שהחברה הישראלית בשלה לביטול ערך השוויון בפני החוק.

הרעיון שלפיו לא בית משפט יקבע את דינו של ראש ממשלה אלא הציבור, אם הוא בשל ואם לאו, הוא רעיון איום ונורא. אם בית המשפט אינו קובע – משפט הרחוב קובע. זאת החלפת מדינת החוק במדינת הרחוב. אין דמוקרטיה אמתית שאינה מדינת חוק, שאינה מבוססת על שוויון בפני החוק ושאין אדם העומד בה מעל החוק. מדינה שבה הרחוב פוסק את דינו של ראש ממשלה שנאשם בפלילים אינה דמוקרטיה אלא אוכלוקרטיה. אוכלוקרטיה – שלטון ההמון. ואולי מדויק יותר – שלטון האספסוף.

בעיניי, אין מקום לעסקאות טיעון עם נבחרי ציבור, וככל שהם רמים יותר, כך חמורה יותר עסקת טיעון עמם. בדיוק כפי שאין לסגור תיק בשל העדר עניין לציבור כאשר מדובר בנבחרי ציבור. בדיוק כפי שאין מקום לזכות השתיקה לנבחרי ציבור. כאשר יש חשדות נגד נבחרי ציבור, האינטרס הציבורי הוא שהם יבוררו עד תום, בלי מריחות ובלי עסקאות. ועסקת הטיעון עם דרעי הנכלולי, שעשה ממנה צחוק ורימה את בית המשפט, מעידה עד כמה עסקאות טיעון עם נבחרי ציבור הן ליטוף לשחיתות ולמושחתים.

על החברה הישראלית להילחם בשחיתות ולא להיכנע לה. צר היה להיווכח דווקא ברוני אלשייך מרים דגל לבן.

* המרגלת מניפה את נס המרי-שמרי  – המרגלת ענת קם פרסמה פשקוויל ב"הארץ" שבו היא קוראת למרי אזרחי נגד הממשלה הנרקמת, שיבוטא בהצגת עצי אשוח על המרפסות ולימוד על חג המולד בתנועות הנוער החילוניות.

מגוחך שהמרגלת, שמנסה אולי למצוא איזו השתייכות בתוך העם שבגדה בו, מתיימרת להיות חלק מן המחנה המתנגד לממשלה החדשה ואף להנהיג אותו לפעולה. אז כדאי שתרגיע ושתבין ש-99% ממתנגדי הממשלה הנרקמת מתנערים מהמרגלת וממה שהיא מייצגת ואין שום קשר בינה לבין המחנה (שגם הוא לא ממש מחנה אלא שילוב של גישות שונות בחברה הישראלית, שההתנגדות לממשלה הנרקמת משותפת להם, אך יש בתוכם מחלוקות רבות בנושאים שונים).

המרגלת תופסת טרמפ על הדיבורים על הצורך ב"מרי אזרחי" ומציעה הצעה. כל הפטפוטים האלה על מרי אזרחי הם הבל ורעות רוח. יריבי הממשלה ינהלו נגדה התנגדות דמוקרטית על פי חוק, בלי שום מרי-שמרי, שהוא פנטזיה ילדותית של כמה אנשים ותו-לא. מרי אזרחי דה-לה-שמאטע. הדבר היחיד שהמרגלת צודקת בפשקווילה, הוא ש"מרד מסים הוא לא בר ביצוע". אבל הוא לא רק "לא בר ביצוע" – הוא לא יקרה כי אין לו שום סיבה ושום הצדקה ואין קהל להבלי המרי האזרחי. כיוון שהיא יודעת שלא יהיה מרי אזרחי, היא מציעה מרי אזרחי "כיפי וקל לביצוע".

המוזר הוא שהמרגלת מדגישה שוב ושוב שהצעתה היא אקט חילוני, שאותו היא מציעה לציבור החילוני. אך מה שהיא מציעה לציבור החילוני הוא לאמץ סמל דתי וחג דתי, רק כיוון שהחג הדתי הזה אינו יהודי, כלומר אינו חג של עמנו.

המרגלת מספרת איזה סיפור מבית הספר שבו למדה, שבו התלמידים חגגו את חג המולד מתוך הזדהות עם "תלמידים רוסים וערבים". מי שמתכחשת ללאומיותה ומתנערת מתרבותה, מנסה לסלק מתוך העם שממנו היא מתנערת את היהודים שעלו מרוסיה, ומבחינתה הם "רוסים".

אני סולד מהמנהג המתייווני הזה להציב עץ אשוח. ברובו, אין הוא מבטא שום מחאה, התרסה או אמירה, אלא סתם רדידות תרבותית וחקיינות זולה. גם אלה שמציבים עץ אשוח, לא רק סולדים מן המרגלת, אלא מכל ניסיון להפוך את המנהג שלהם לאמירה פוליטית ואידיאולוגית מתריסה.

* סממן נוצרי דתי – העליה מחבר המדינות בשלושים השנים האחרונות היא הדבר הטוב ביותר שקרה למדינה ביובל האחרון. היא הניצחון הגדול ביותר של הציונות מאז הקמת המדינה והעליה ההמונית שלאחריה. תרומתה למדינה בכל תחומי החיים לא תסולא בפז.

מאז פרוץ המלחמה באוקראינה, אני שב ומתריע מפני מחדל של החמצת ההזדמנות לעליה רבתי של מאות אלפי יהודים מרוסיה ומאוקראינה, וקורא לממשלה (קודם היוצאת וכעת הנכנסת) להציב את העליה הזאת ואת קליטתה על ראש שמחתה ובראש סדר העדיפויות.

הרעיון להתנקש בחוק השבות ולמחוק את "סעיף הנכד" מעורר בי זעם וצער רב ואני רואה בו צעד אנטי ציוני. גם על כך אני מרבה לכתוב.

ונשאלת השאלה, שנשאלתי לא פעם, איך אני חי עם הסתירה בין העמדה שלי בנוגע לעליה מחבר המדינות לבין ההתנגדות שלי, שגם אותה אני מרבה לבטא, למנהג של הצגת עצי אשוח בישראל. הרי מי שהביאו ומובילים את המנהג הזה הם עולים מחבר המדינות, שחוגגים את "נובי גוד", השנה האזרחית החדשה, ומציגים עצי אשוח. אם אני רוצה כל כך בעליה, עליי להשלים עם עצי האשוח ואם אני מתנגד כל כך לעצי האשוח, עליי להתנגד לעליה. עליה מחבר המדינות היא עסקת חבילה הכוללת בתוכה את האשוח.

ובכן, יש מורכבויות בחיים ואיני נוטה לקבל עסקות חבילה מסוג זה, בחינת "טייק איט אור ליב איט". כציוני אמשיך לפעול ולהילחם למען העליה, אך אמשיך להיאבק על צביונה התרבותי של החברה הישראלית, כצביון יהודי, שסמליו יהודיים. לא אתחמק מהשאלה ואבהיר – אני מעדיף עליה גדולה עם עצי אשוח מאשר עצירת העליה כדי לא לראות כאן עצי אשוח בחג המולד. אך יש לי מאבק תרבותי עם מנהג הצגת האשוח של העולים שאני מייחל לעלייתם. מורכבות כבר אמרנו?

אגב, אין שום קשר ל"סעיף הנכד". גם יהודים מחבר המדינות המוכרים על ידי הרבנות נוהגים להציג אשוח בנובי גוד, ובהם גם דתיים אורתודוקסיים.

מרגע שהיהודים מחבר המדינות עלו לארץ, הם חלק מן החברה היהודית ישראלית. הם יתמזגו בתוכה, יושפעו ממנה וישפיעו עליה. יש הרבה דברים שאני רוצה שהם ישפיעו עלינו בהם. ויש נושאים שאני מקווה שהם יושפעו ומנהגים שאני מקווה שהם יוותרו עליהם בהתערותם בתוכנו. אחד הבולטים שבהם הוא עץ האשוח. בעיניהם, זהו סמל אזרחי של חג לא-דתי. אבל האשוח הוא סממן דתי נוצרי, גם אם בבריה"מ לשעבר הוא אומץ כחלק מן האזרחות החילונית, ואין לו מקום בחברה יהודית ובתרבות יהודית. 

* קנאות והומור – נתאר לעצמנו את התרחיש הבא. אסי כהן, בשבתו כ"שאולי", היה מופיע באירוע של עיריית ירושלים. הוא היה מספר בדיחה על חשבון הדת או הדתיים. היה נענה בכמה קריאות בוז, כמה אנשים היו יוצאים במחאה, מישהו היה ניגש ולוחש משהו באוזנו, והוא היה מסיים את ההופעה ויורד מן הבמה.

איזו מהומה הייתה פורצת. "סתימת פיות", "צנזורה", "קנאות דתית חשוכה" וכו'.

האירוע הזה קרה באירוע של עיריית ת"א, אלא ש"שאולי" סיפר בדיחה על חשבון הטבעונים. ו…? האירוע עבר ללא סערת רוחות כי כאן לא מדובר בסתימת פיות אלא ב"תרבות הביטול". והקנאים אינם של הדת היהודית אלא של הדת הטבעונית הטרנדית.

אבל הקנאות היא אותה קנאות. וקנאות אינה מתיישבת עם הומור. אוי אוי אוי, צחקו על טבעונים…

והמגוחך מכל, הוא שהבדיחה כלל לא הייתה של אסי כהן אלא של "שאולי", הדמות הקומית הגאונית שאסי יצר. שאולי אינו מייצג את השקפותיו של אסי כהן. להיפך, הוא בנה אותו כאב טיפוס של "הישראלי המכוער" – מיזנטרופ, אגואיסט, נרקיסיסט, מניפולטור, תחמן. והוא לבטח יורד על כל המגזרים. אפילו על מגזרים מפונפנים. אפילו, שומו שמים, על טבעונים.

אבל קנאות היא קנאות, וכאמור, קנאות אינה חברה של ההומור.

* לאן הולכת ההלכה – השלטים של הרבנות הראשית בכניסה להר הבית, ועליהם אזהרה שהעליה להר מנוגדת להלכה הוחלפו בשלטי ברוכים הבאים. יפה ומנומס לברך את הבאים. אבל מה קרה לשלטים של הרבנות? הרבנות הראשית אינה סמכות הלכתית?

איש לא יטען שהרב קוק (האב והבן), הרב אברהם שפירא, הרב מרדכי אליהו והרבנים החרדיים, ששללו ושוללים מבחינה הלכתית את העליה על הר הבית, אינה מכירים את ההלכה. ומצד שני, איש לא יטען שרבני הציונות הדתית שהיום, ברובם, תומכים בעליה להר ומעודדים אותה, אינם מכירים את ההלכה.

אז מהי עמדת ההלכה? תלוי בפוסק ההלכה. כלומר, בתוך ההלכה, שהיא תרבות של מחלוקת, פוסקים שונים מגיעים למסקנות שונות ואפילו הפוכות, וכולן רציניות.

הזרם המסורתי (קונסרבטיבי) הוא זרם הלכתי. יש בתוכו ענקי הלכה. הם לעולם לא יפסקו בניגוד להלכה מפורשת. והנה, בנושאים רבים פסיקתם שונה מהפסיקה האורתודוקסית, והיא מנומקת היטב וקשה לסתור אותה. הבחירה על מה להתבסס ואיך לפסוק, שונה מרב לרב, ובנושאים רבים קשה להציג "עמדת ההלכה". אגב, קשה למצוא נימוק תורני והלכתי שיצדיק את ההשתמטות מצה"ל.

ההלכה, שגובשה בידי חז"ל בתקופת המשנה והתלמוד, הייתה הרפורמה הגדולה ביותר בתולדות היהדות ובתולדות עם ישראל. חז"ל היו אמיצים דיים כדי לא לדבוק באופן פונדמנטליסטי בחוקי התורה כלשונם, כיוון שלא תאמו עוד את אמות המידה ואורחות החיים של תקופתם. ע"ע "בן סורר ומורה", "עין תחת עין" ועוד ועוד.

ההלכה, שנובעת מן המילה הליכה, חייבת ללכת ולהתקדם, על פי המודל של חז"ל. מעמדה של האישה בימינו אינו דומה לזה שהיה בימי חז"ל וההלכה אינה יכולה להתעלם מכך. ומבחינה לאומית – ההלכה אינה יכולה להתעלם מהמהפכה הציונית האדירה ומהשינויים הגדולים בעם היהודי במאות השנים האחרונות. ברור שאופן הגיור שהתאים לקיומו של העם היהודי, כשהיה מפורד ומפוזר בין העמים ובכל מקום מיעוט קטן שחייב לשמור על קיומו מפני החברה הסובבת בדרכי בדלנות, אינו רלוונטי בימינו, כאשר העם היהודי ריבוני במולדתו ואינו נמצא בסכנת התבוללות. אם ההלכה לא תדע להתאים את עצמה למציאות החדשה, היא תהפוך לאות מתה ותאבד כל רלוונטיות.

* להניח את הטירלול מאחורינו – האקדמיה ללשון עברית, שאשמה בפיגוע הלשוני הוולגרי העילג "ראשה", הוכיחה שיש לה קווים אדומים. היא פסלה את הייצורים המעוותים אתםן רוצות.ים אנשימות וכו'.

יאללה, הגיע הזמן להשאיר את הטירלול הזה מאחורינו, ולהשקיע את המאמץ בהבטחת שוויון מגדרי בחברה, בעבודה, בפוליטיקה, בשכר, בבית הכנסת; במקומות שבהם יש באמת אפליית נשים, ולא להתעלל בשפה העברית; לכער ולסרבל אותה.

* להחזיר את הגופות – אני תומך בכל לבי בהחזרת גופתו של המחבל אבו-חמיד למשפחתו, ואתו את כל הגופות של כל המחבלים המוחזקים בידינו.

יש לעשות זאת מיד לאחר שנקבל את גופותיהם של חללי צה"ל הדר גולדין ואורון שאול.

ולאחר מכן יש להגיע להסכם הומניטרי עם חמאס, המוציא את הגופות מה"משחק".

* הקונצנזוס של המומחים – במאמר ב"הארץ" הגדיר אלון פינקס את זלנסקי כמנצח הגדול של 2022, את ביידן כמנצח המדיני הגדול ואת פוטין כמפסיד הגדול. אני חותם על ההגדרות ועל ניתוחו של פנקס. על משפט אחד במאמרו אני משיג: "מינֵי מומחים מוּטֵי-פוטין ומתפעלי עוצמתה החלולה של רוסיה ניבאו כניעה מוחלטת ומיידית של אוקראינה בטרם המלחמה, או  נפילה של קייב בתוך 72 שעות". אלה לא היו "מומחים מוטי-פוטין". היה זה קונצנזוס של המומחים והפרשנים בעולם, מעריצי פוטין ומתעביו.

* אל נאחר רגע נכסף – בקרוב עומד לצאת לאור ספרי השני, "אל נאחר רגע נכסף" – תנועת העבודה וההתיישבות בגולן 1967-1969.

          * ביד הלשון

מעוז – אחת הפינות הקודמות הוקדשה לאנשים שקראו את שם משפחתם העברי על שם הישוב (לרוב הקיבוץ) שהיו ממייסדיו, דוגמת חולדאי, כנרתי וגבתי.

גם אבי מעוז נמנה עם אותם אנשים, הגם שבהפרש של כמה דורות. שמו המקורי של מעוז היה אביגדור פישהיימר. הוא היה ממייסדי קיבוץ מגדל עוז בגוש עציון. לאחר נישואיו, בחר כשמה העברי של משפחתו את ראשי התיבות של מגדל עוז – מעוז.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏27.11.22

* אין ישראל – במהלך שידור חי של אוהד חמו מקטאר, אוהדים פלשתינאים שזיהו את הקופסה של ערוץ 12 על המיקרופון שלו, התפרצו לשידור והחלו להתנצח אתו. הוא שש לקרב והתנצח אתם. יפה.

המעניין בהתנצחות הזו, היה לשמוע מה הם רוצים. הם לא יצאו נגד אקיבוש, לא נגד "אמצור על עזה", לא נגד ההתנחלויות. הם מיצו את משנתם בשתי מילים: אין ישראל.

אין ישראל. זו פלשתין. זו מהות הסכסוך בקליפת אגוז. זה לא סכסוך על יהודה ושומרון ולא על ירושלים. זה לא סכסוך גבולות. זה סכסוך על השאלה של מי הארץ הזאת ועל עצם זכותו של העם היהודי למדינה בארץ ישראל. על כך הסכסוך, על כך המלחמות, על כך הטרור.

אילו הסתפקו במדינה עצמאית ביו"ש, כבר מזמן הייתה להם. ברק הציע להם, אולמרט הציע. קלינטון הציע להם אובמה הציע להם. הם דחו את כל ההצעות, כי זה לא מה שהם מחפשים. הם אינם רוצים לחלוק אתנו את א"י, אלא לרשת אותנו.

* כשיהיו פיגועים – כשיהיו פיגועים בקדנציה של הממשלה הבאה, אני משוכנע שהאופוזיציה לא תרקוד על הדם, שח"כים לא יעוטו על זירת הפיגוע כדי לשלהב את הרוחות, להסית נגד הממשלה ולהיבנות מן האסונות, שח"כיות לא תלכנה למשפחות שכולות כדי להסית אותן נגד הממשלה ולהאשים אותה במות בנם, שלא יִשָׁלְחוּ פרחחים להפוך הלוויות להפגנות פוליטיות. כבר כתבתי, שהדבר הטוב היחיד בחילופי השלטון, הוא סיום הכהונה של האופוזיציה למדינה.

עם זאת, אין זה מן הנמנע שח"כים מהקואליציה, מן הזן של ניסים ואטורי ודומיו, יעשו זאת, כפי שהוא עשה לאחר הפיגוע הכפול בירושלים.

לא בכדי כתבתי "כשיהיו פיגועים" ולא "אם יהיו פיגועים". יהיו. כי המלחמה על ארץ ישראל אינה עומדת להסתיים. הרצון של המחבלים לפגע בנו והמוטיבציה שלהם לרצוח בנו לא התפוגגה.

צה"ל וכוחות הביטחון מנהלים מאבק נחוש ומוצלח נגד הטרור. מדי לילה עוצרים כוחותינו מחבלים במיטותיהם, לפני שיספיקו להתפוצץ בערי ישראל. מדי שנה צה"ל, השב"כ וימ"מ מסכלים מאות פיגועים ומצילים את חייהם של מאות רבות של אזרחים. אבל האמת היא שאי אפשר להגיע להצלחה הרמטית ולסכל 100% מהפיגועים. זאת האמת. רק דמגוגים פופוליסטים מבטיחים הבטחות על סוף הטרור בזבנג וגמרנו.

יש להמשיך להילחם בנחישות בטרור ולחפש תמיד עוד דרכים מקוריות ויצירתיות להכות בו, אך ללא חוסן לאומי וחברתי, כולל היכולת של האומה לספוג אבדות ולשלם את מחיר חיינו בארץ – תתגשם נבואת "קורי העכביש" של נסראללה. הטרור מלווה אותנו מראשית הציונות וילווה אותנו גם להבא. "הן אנו יודעים, כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים. דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים".

זאת ברירת דורנו. אם נגלה חולשה ועייפות ולא נדע לעמוד בגבורה בטרור נגדנו, הטרור ינצח. את הטרור אי אפשר לנצח בסיסמאות סרק כהניסטיות כמו "אין ערבים אין פיגועים", "שישרף לכם הכפר" ו"מוות לערבים" או בקריצה "מוות למחבלים". קל מאוד לשלהב יצרים, אך אין בכך כל תרומה למלחמה בטרור, למלחמה על חיינו במולדתנו.

* דברי בלע – דברי הבלע של הדס שטייף, שטענה שהפיגוע הוא תוצאה של המו"מ הקואליציוני וההרכב הנרקם של הממשלה, היא ברמה, או ליתר דיוק בתת-רמה, של התעמולה הביביסטית והכהניסטית נגד הממשלה היוצאת.

שטייף משתוקקת להיות ברדוגו?

* ברבריות – החזרת גופתו של טירן פרו אינה צריכה לטשטש את תמונת הברבריות של האויב, החוטף גופות של נערים, או גרוע יותר – כשיצאו לבצע את החטיפה הם חשבו שהם חוטפים פצוע אנוש.

שחרור הגופה לא נעשתה מטעמים הומניטריים, אלא מפחד מפני האיומים הישראלים בתגובה קשה.

* התחזית לרחוב שוקן – והרי התחזית לרחוב שוקן:

רוגל אלפר יכתוב בבוז על פולחן המוות שלנו ועל כך שהיינו מוכנים להבעיר את המזרח התיכון בשביל איזו גופה רקובה חסרת תועלת. הוא יבוז לעדה הדרוזית. ויהיו שם כמה "פשיזם".

גדעון לוי, לעומתו, יכתוב שאין חוטפי גופות כמו צה"ל, ואיזו צביעות יש בהתנגדות לכך שהפלשתינאים עשו פעם אחת את מה שאנחנו עושים כפרקטיקה קבועה. ויהיו שם כמה "אקיבוש".

* אלמלא מוראה של מלכות – קומץ דרוזים נקטו באלימות קשה, וחטפו פלשתינאים חפים מפשע כדי שיהיו בני ערובה לשחרור גופתו של טירן פרו. והרשת מלאה ביהודים נלהבים, שמראים – הנה, זה מה שצריך לעשות. קראתי אפילו איזה טמבל שכתב שאנחנו צריכים להיות קצת פחות יהודים וקצת יותר דרוזים. כלומר, הקמנו מדינה יהודית כדי לבעוט במוסר היהודי.

ובכן, כמה התייחסויות לאירוע:

– רוב מוחלט של העדה הדרוזית הנאמנה לא היו חלק מן המעשים הללו ולבטח לא תמכו בהם.

– המעשה הזה פסול, כי מדובר בעבריינות ובהתנהלות של פלנגות.

– לא מדובר כאן בלקיחת החוק לידיים. לקיחת החוק לידיים, היא כאשר אזרחים עושים את מה שהמדינה הייתה צריכה לעשות. המדינה הייתה צריכה לחטוף חפים מפשע כבני ערובה?

– כמובן שהגופה לא שוחררה בשל אותה חטיפה, אלא בשל ההרתעה של צה"ל. סביר להניח שהפלשתינאים כלל לא שמעו על החטיפה. אילו שמעו, מן הסתם לא היו משחררים, אלא נותנים לנו להסתבך בחטיפה הזאת.

– ברגע שתהיינה כאן פלנגות, נהפוך ללבנון.

– אם המדינה תתנהג ככנופיה, לא תהיה לה תקומה.

– לצד הגינוי וההוקעה למעשה של אותה כנופיה דרוזית, יש להבין שבמקום שבו אין מדינה, מישהו אחר ממלא את הוואקום. כבר שנים רבות אנו מתריעים על אובדן הריבונות, על הטרור החקלאי, על מכת הפרוטקשן, והמדינה נעלמה. זה תהליך של לפחות עשרים שנה. שיאו – ב-12 שנות שלטונו של נתניהו. כמה התרענו, כמה זעקנו. אבל הוא בחר ב"שב ואל תעשה", כי העדיף את השקט התעשייתי. אולי הוא חשש מאינתיפאדה של ערביי ישראל שתערער את שלטונו. אבל שקט הוא רפש. כאשר המדינה מאבדת את המשילות ואת הריבונות, היא מפרה את החוזה הבסיסי שלה עם האזרח, שבו היא מחויבת בראש ובראשונה לביטחונו. את הוואקום ממלאים גורמים שאינם מוסמכים. זה יכול להיות גורמים חיוביים מאוד, כמו השומר החדש. ארגון נפלא, אבל במדינה מתוקנת לא היה בו צורך, כי המדינה הייתה מגינה על חקלאיה, על אדמותיהם ורכושם. ויכולות לקום התארגנויות מסוכנות, שרק תדרדרנה את המצב.

דמוקרטיה חייבת להיות חזקה. דמוקרטיה חלשה מידרדרת לאנרכיה ובאנרכיה מחפשים איש חזק שיעשה סדר וזה המבוא לדיקטטורה ופשיזם. עליית הכהניזם היא פרי באושים של אובדן הריבונות. בכל ההיסטוריה דמגוגים פשיסטים ידעו לנצל מצוקות אמתיות כדי לתפוס את השלטון. כך עשה בן גביר, ועובדה שהמוני מיואשים ומתוסכלים נתנו לו את קולם.

בתקופת הממשלה היוצאת, חל שינוי. הממשלה לקחה אחריות, החלו לבנות תכניות להשבת הריבונות והיו כבר תוצאות בשטח. אבל זה היה מעט מדי, לאט מדי ונבלע ברעש הקומפרסור הענק של תעשיית השקרים וההסתה. יש צורך בתמורה משמעותית. יועז הנדל כתב תכנית מפורטת להחזרת הריבונות. איזנקוט כתב תכנית מפורטת. תכניות לא חסר. צריך ממשלה שתיקח אחריות. אבל העברת האחריות על ביטחון הפנים לאיש כנופיה, היא המעשה הטיפשי ביותר לנוכח משבר ביטחון הפנים.

מבין מעשיה של הממשלה להשבת הריבונות, החשובה ביותר היא ההחלטה להקים 14 יישובים חדשים בנגב. גם בקרקע אין ואקום. במקום שלא יהיו בו יהודים, נאבד את הריבונות. זה מה שקרה בנגב. כן, האמת הציונית נכונה גם בנושא הזה.

החזרת הריבונות והתיישבות יהודית – צו השעה.

* פגיעה בביטחון הלאומי – הפקרת הביטחון הלאומי בידי פרחח גזען ופשיסט, אקדוחן ופרובוקטור כהניסט – היא פגיעה בביטחון הלאומי של ישראל. נתניהו יודע זאת. תאוות השלטון שלו אינה יודעת שובע ולמען השלטון הוא מוכן להפקרות הזאת. הוא מאמין שידע לרסן את הכהניסט, אך הוא עוד יקלל את היום שהפקיר בידיו את הביטחון.

* חגיגת ניצחון – אך סמלי שביום שבו הופקר הביטחון הלאומי של ישראל בידי-עשו של הכהניסט – בוצע פשע שנאה של הצתת חמש מכוניות של ערבים סביב ירושלים וציור גרפיטי של הסתה גזענית לאומנית נגד ערבים. זו מעין חגיגת ניצחון כהניסטית.

לא מקרי ששלוש מהמכוניות הוצתו דווקא באבו גוש, כפר ערבי ידידותי לישראל עוד מאז שתושבים בו שיתפו פעולה עם לח"י בתקופת המנדט, ללמדך שאין ערבי טוב. כלומר, שערבי חי אינו יכול להיות טוב.

* סדר פשיסטי – על פי בן גביר, החייל האלים שחנק מפגין שמאל, הפיל אותו על הרצפה והלם באגרוף בפרצופו, ראוי ל"חסינות", שתעודד אותו ואחרים למעשים כאלה. לא בכדי, חברו למעשה אמר ש"בן גביר יעשה סדר". סדר פשיסטי.

* הסמולן התורן – עקב הקשיים שסמוטריץ' מערים במו"מ על הקמת הממשלה, צבא הכתב"מים הביביסטי ברשתות החברתיות כבר סימן אותו כסססמולן התורן. וולקם טו ד'ה קלאב!

* אגדת הסובלנות ממנה נהנו יהודי ארצות האסלאם – עדי שוורץ, מי שכתב יחד עם עינת ווילף את הספר המכונן "מלחמת זכות השיבה", עומד לפרסם ספר על הקהילה היהודית בעיראק. במוסף "ישראל השבוע" התפרסם פרק מן הספר שבכתובים, המספר את סיפורו של שפיק עדס, איש עסקים יהודי עשיר ומצליח, מעורה בחברה העיראקית הגבוהה, באליטה הפוליטית, החברתית והכלכלית של עיראק ואפילו בארמון המלוכה, שהיה מנותק מן היהדות ומן הקהילה היהודית ולבטח מן הציונות; שנדון למוות והוצא להורג אחרי משפט ראווה קצרצר, בעוון מכירת ציוד צבאי לאויב הציוני, כביכול, בתקופת מלחמת השחרור. הפרק מתאר את עלילת הדם, את ההתנכרות אליו של מכריו ושל המיליה החברתי שלו, את המשפט שבו לא התאפשר לו להביא עדים, את ההתלהמות האנטישמית ברחוב העיראקי סביב משפטו, ואת האקסטזה של ההמונים שגדשו את הרחבה שמול ביתו בעיר בצרה, שבה הוצא להורג בפומבי.

היה זה שבע שנים בלבד אחרי הפרהוד – הפוגרום ביהודי עיראק.

אנו מכירים את הסיפור על יהודי עיראק שנהנו משפע ואושר והיו מכובדים ומקובלים בחברה ובכלכלה; עד שהציונים נשלחו לסכסך בין היהודים לערבים בעיראק ובמניפולציות הביאו לעליה מעיראק, וכאן הושפלו בידי הממסד הציוני האשכנזי בלה בלה בלה. חשוב מאוד לספר את הסיפור האמתי, וטוב ששורץ עושה כן.

בגיליון לפני האחרון של כתב העת "האומה" התפרס מאמר של רפי ישראלי, "מרוקו כפי שלא היכרנוה ביחסה המתעמר ליהודים". פרופ' ישראלי, יליד מרוקו, חקר את האנטישמיות במרוקו, ומציג תמונה קשה ביותר, ממוסמכת ומתועדת מאוד, המתארת סיפור שונה לחלוטין מן האגדה על הסובלנות המפורסמת של מרוקו ועל ירח הדבש האינסופי של היהודים במרוקו. הוא מנפץ את המיתוס שזכה להארה מיוחדת עם כינון יחסי השלום והנורמליזציה עם מרוקו, ואת סיפורי הגעגוע בקרב יוצאי מרוקו בישראל לסיר הבשר של הוריהם, שכולם היו, כידוע, עוזריו וחבריו של המלך.

ישראלי אינו מתנגד לשלום עם מרוקו. להיפך, הוא כותב ש"זו שעת רצון ועת להתפייסות ולשלום, וחובה עלינו להרכין ראש בפני צרכים מדיניים עכשוויים". אולם הוא מוסיף: "אך לא במחיר התכחשות להיסטוריה… צרכי ההווה זקוקים לטיפוח ולתשומת לב, אך בלא להתכחש ומבלי להשכיח את משוגות העבר, העלול תמיד לשוב ולהתרחש".

אני מסכים אתו. אנו עם שוחר שלום ומברכים על כל סיכוי לשלום ומקבלים אותו בשמחה. אבל אסור לנו להתכחש לאמת ההיסטורית. אין שחר לאגדה על היחס הטוב שממנו נהנו כביכול היהודים בארצות ערב. כמו יהודי אירופה, גם הם סבלו כל השנים מרדיפות, מאפליה ומאנטישמיות. נכון, פה ושם היו תורי זהב אלו או אחרים ויהודים שהצליחו והתקדמו ואפילו האמינו שהם מתערים בחברה הגבוהה. בדיוק כמו יהודי גרמניה בראשית המאה העשרים ובדיוק כמו יהודי ספרד בימי הביניים. אך זו הייתה אשליה. אין שום הצדקה לשכתוב ההיסטוריה, לא למען מטרות מדיניות ולא בשל נוסטלגיה מזויפת.

יש ליהודים בית אחד בלבד, שבו הם בני בית ובעלי הבית. אך ורק בישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, במולדתו ההיסטורית, ארץ ישראל.

* פמיניזם דתי – מי שמכיר את החברה הדתית לאומית, יודע שבדור האחרון היא עוברת מהפכה במעמד האישה, בהובלת מנהיגות פמיניסטיות דתיות. נכון, כל מהלך כזה יוצר גם מלחמת מאסף וריאקציה בקרב גורמים חרד"ליים, אבל את המהלך הזה אי אפשר למנוע. לכל היותר ניתן, אולי, לעכב אותו.

המרגלת ענת קם כתבה בטור שלה ב"הארץ", שאין חיה כזאת פמיניסטית דתיה. מי שהיא דתיה אינה יכולה להיות פמיניסטית ומי שפמיניסטית אינה יכולה להיות דתיה. זה מסוג הדיכוטומיות על סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית, בין לאומיות והומניזם, בין ציונות וסוציאליזם ועוד. העולם הדיכוטומי הזה צר אופקים ואינו מסוגל לעכל מורכבויות. צורת החשיבה הדיכוטומית הזאת פרימיטיבית וקנאית.

* יומולדת לקורונה – לפני שלוש שנים, בנובמבר 2019, לקה תושב העיר ווהאן בסין, בדלקת ריאות. הטיפול האנטיביוטי לא השפיע עליו, והרופאים חשדו שמקור מחלתו הוא נגיף בלתי מוכר, אך לא היה חשד שמדובר בנגיף העובר מאדם לאדם. בתוך כשבוע התגלו עוד 8 מקרים כאלה. במהלך דצמבר לקו במחלה כבר 270 איש. ב-31 בדצמבר סין דיווחה על הנגיף החדש והבלתי מוכר לארגון הבריאות העולמי. והשאר היסטוריה.

שלוש שנים מלאו לקורונה, המגיפה העולמית שטלטלה את העולם כולו ושינתה במשך כשנתיים סדרי עולם.

רק שלוש שנים חלפו, והנה הקורונה היום אינה יותר מעוד שפעת עונתית, ואולי בקרוב אפילו הזכר הזה לא יישאר ממנה.

זה מדהים! אשרינו שנולדנו בעידן שבו המהפכה המדעית, הטכנולוגית והרפואית הגיעה לרמה, שבה בכזו מהירות האנושות נתנה מענה למגיפה מאיימת כל כך, באמצעות ייצור חיסונים ותרופות.

לשם השוואה, מאה שנה בדיוק לפני מגפת הקורונה, היכתה את העולם מגפת השפעת הספרדית, שהמיתה עשרות מיליונים וגרמה לסבל נורא בעולם כולו. מאה שנה! ואיזה הבדל. והרי גם לפני מאה שנה, האנושות חשה תנופה מהפכנית של המהפכה המדעית והטכנולוגית. ובכל זאת, דומה שהתקדמנו מאז בשנות אור. בקצב המעריכי של ההתפתחות המדעית, נדמה לי שאם בעוד מאה שנה תתפרץ מגפה מפתיעה כמו הקורונה, אולי היא תודבר כבר בתוך ימים או לכל היותר שבועות.

דודתי, אחות של אבי, נפטרה בגיל חמש (שנתיים לפני שאבי נולד), כתוצאה משפשוף בנעל, שגרם לזיהום. הרפואה לא ידעה לתת לכך מענה. זה נשמע הזוי, בלתי נתפס, אבל זה קרה לפני פחות ממאה שנה!

אני עדין המום מהתופעה ההזויה של מכחישי המדע וסרבני החיסון, אכולי תאוריות הקונספירציה על עצם המגיפה; הרדופים בסיפורי מזימות על חברות התרופות שוחרות הרע… האמת היא שאני מרחם עליהם.

השבוע, אשתי ואני קיבלנו את החיסון הרביעי. כל עוד הדבר נחוץ ומומלץ בידי גורמי המקצוע, נתחסן מידי שנה. אגלה לכם סוד – טוב יותר להיות בריא מאשר חולה. בחיי.

          * ביד הלשון

אפיל – בימים הקרובים נתחיל לקטוף את זן הסאן-דאונר, האחרון בזני התפוחים שאנו קוטפים. עיקר הקטיף הוא בדצמבר.

תפוחים בדצמבר? ובכן, כן.

הסאן-דאונר הוא זן אפיל. מה פירוש אפיל?

זן של פרי או של ירק שהבשלתו מאוחרת לעומת שאר בני מינו.

מקור המילה הוא בתנ"ך. בתיאור מכת הברד נאמר: "וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה" (שמות ט, לב). כלומר, הברד היכה בכל הצומח, אך שני הזנים הללו לא נפגעו, כי טרם הבשילו, כי הן אפילות; מאוחרות.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 23.11.22

* חשבון דמים – לנתניהו חשבון דמים עם סמוטריץ'. לפני שנה וחצי הייתה לנתניהו ממשלת ימין עם רע"ם. כל הליכוד הלך אתו. החרדים הלכו אתו בחדווה ובהתלהבות. אפילו נועם הלכה אתו. וכן, ימינה בשלמותה, מבנט ושקד עד שיקלי, הלכה אתו. מי שהבריז לו היה סמוטריץ', שסירב לכל הלחצים שנתניהו הפעיל עליו והכשיל את המהלך.

נתניהו, איש קר ומחושב, בנה את האסטרטגיה שלו לחזרה לשלטון על דה-לגיטימציה לממשלת בנט-לפיד וחיזוק הברית של סיעות הימין והחרדים. לכן, את כל הכתב"מים הפעיל נגד בנט, שהלך אתו לקואליציה, תוך שהוא מאתרג את סמוטריץ', שמנע ממנו את השלטון.

כעת, לאחר שהשיג את מבוקשו וחזר לשלטון, יש לו חשבון דמים פתוח עם סמוטריץ'. הוא גם זוכר את ההקלטה שבה הגדיר אותו סמוטריץ' "שקרן בן שקרן". החשבון הזה הוא לבטח סיבה מרכזית לסירובו של נתניהו להעניק לסמוטריץ' את תיק הביטחון.

אני רוצה להאמין, שזו לא הסיבה היחידה. שנתניהו מסרב להפקיר בידי סמוטריץ' את תיק הביטחון, גם מטעמי אחריות לאומית. נתניהו זהיר ומתון מאוד בהפעלת הכוח, לטעמי זהיר מדי, והוא יודע שכראש הממשלה הוא יישא באחריות לשפיכות דמים, אם סמוטריץ' הפנאט יסבך אותנו בהרפתקאות. הוא יודע שיהיה עליו לעשות מאמץ עילאי כדי לרסן את בן גביר, שאותו ימנה למרבה החרפה לשר לביטחון פנים. הוא אינו רוצה להתמודד במקביל עם חזית סמוטריץ' כשר הביטחון.

* כנופיית בן גביר – לתשומת לבם של מי שמאמינים ל"תאקיה" של בן גביר "המתון" – כתבה חשובה בערוץ 12 הציגה את הכוורת שלו. כנופיית פושעים פשיסטים, גזענים, צמאי דם, הומופובים, אלימים, תומכי טרור, מציתי כנסיות. קו-קלוקס-קלאן הישראלי.

הכנסת הכנופיה אל לב השלטון והאחריות הביטחונית, היא איום על הדמוקרטיה הישראלית וכתם על תולדות העם היהודי.

* קיצוניים מהקיצוניים – אני שומע אמירות שהעובדה שברוך מרזל ומיכאל בן ארי פרשו מעוצמה כהניסטית והחליטו להקים מפלגה חדשה – מפלגת כהנא, כי עוצמה כהניסטית לא מספיק קיצונית, היא עדות לכך שבן גביר התמתן.

אין גבול לקיצוניות. העובדה שהג'יהאד האסלאמי קם, לא הופכת את חמאס לארגון מתון ושוחר שלום. גם הקמת דאע"ש לא הפכה את אל-קאעידה לארגון זכויות אדם. אפשר להיות קיצונים יותר גם מברוך מרזל. אין לזה סוף.

לגופו של עניין – בן גביר כהניסט כמותם אבל הוא חכם ומתוחכם מהם. לכן הם נשארים בחוץ והוא עומד להיות שר בכיר ומבחינתו – הוא שועט לשלטון, ושם יוכל להגשים את תורת הגזע הכהניסטית. יש כאלה שאינם מסוגלים לקבל את התאקיה הזאת, כי הם רואים בה פגיעה בטוהר האידיאולוגיה. ואולי הם חלק מהמשחק של התאקיה הזאת.

* עצמאות המשטרה – בשנותיו הרבות כראש האופוזיציה, תבע מנחם בגין לבטל את משרד המשטרה. הוא טען שאין מקום במדינה דמוקרטית לשר משטרה. המשטרה היא גוף אזרחי ממלכתי, המחויב לדאוג לכל האזרחים, ואסור שיהיה כפוף לפוליטיקאים.

כשבגין עלה לשלטון הוא לא מינה שר המשטרה והכפיף את המשטרה לאחריות מיניסטריאלית של שר הפנים. לאורך כל תקופת כהונתו של בגין לא היה שר משטרה וכך גם בקדנציה הראשונה של יצחק שמיר.

כאשר קמה ממשלת האחדות הלאומית, היה צורך פוליטי בהרחבת הממשלה כדי לתת תפקידים לבכירי המפלגות, ולכן הוחלט שוב למנות שר משטרה – חיים בר-לב. בממשלת רבין השניה משה שחל כיהן כשר המשטרה. לאחר רצח רבין, פרס רצה להשאיר אותו בתפקידו, אך הוא דרש שידרוג לתפקיד בכיר יותר. המשבר נפתר בפשרה – הוא יישאר בתפקיד אך משרד המשטרה יורחב למשרד לביטחון פנים ויתווספו לאחריותו פונקציות נוספות.

הטרור והפשיעה חייבו קיומו של משרד לביטחון פנים, אך הכלל הדמוקרטי של עצמאות וממלכתיות המשטרה נשמרו, והשר מעולם לא קיבל את סמכויות המפכ"ל. כעת, מתגבשת הסכמה לשינוי דרמטי של תפקיד שר הבט"פ והפיכתו למפכ"ל בפועל, מה שיהפוך את המפכ"ל לבובה ואת משטרת ישראל לכלי משחק בידי פוליטיקאים. ומה שחמור יותר – הפוליטיקאי שיהיה בתפקיד הוא בן גביר – פרחח פרא אדם ופורע חוק, שכל חייו התעמת והתכתש עם המשטרה ועם החוק. מישהו יתעלף מהפתעה אם יחידת להב 433 תיובש?

* דרישות הזויות – ההסכמים הקואליציוניים טרם נחתמו ואיננו יודעים אלו מתביעות החרדים והחרד"לים יתקבלו. לכן, בדברים אלה איני מותח ביקורת על ההסכמים, אלא על הדרישות.

יהדות התורה דורשת את ביטול גיוס החובה לצה"ל. המשתמטים האלה, במקום לחולל שינוי בתוכם, רוצים להסיר מעליהם את הלחץ ואת הפגיעה התדמיתית, ולכן מציעים לפגוע פגיעה חמורה בביטחון המדינה.

הם תובעים לבטל את תוספת השכר לעובדים על עבודה בשבתות ובחגים. אני סבור שיש להמעיט ככל האפשר בעבודה בשבת, אבל ברור שמי שעובד בשבת – מגיעה לו תוספת. זו דרישה אנטי חברתית קיצונית, שאם תתממש תפגע בחלשים ביותר, בשקופים.

העלאה דרסטית של האגרה על החזקת כלבים. דרישה קנטרנית שנובעת משנאת חילונים, כיוון שהציבור החרדי אינו נוהג לגדל כלבים.

הם דורשים חסינות לרבנים. כלומר, לאפשר לרבנים לחטוא ולפשוע, לגנוב, לשחד או לקחת שוחד, לפגוע פגיעות מיניות, להיות פדופילים וכד'. אני משער שרב שייתפס אוכל במסעדה לא כשרה או מחלל שבת – לא יוכל להיקרא רב. אבל מי שעובר על עבירות שבין אדם לחברו – תהיה לו חסינות.

סל קליטה ל"חוזרים בתשובה" שהופכים לחרדים. כלומר, שהמדינה תעודד ותממן את מי שבניו לא ילמדו לימודי ליבה, ישתמטו מצה"ל ולא יהיו חלק ממעגל העבודה, על מנת להקל עליו את המעבר לאורח החיים הזה.

הקיצוניות הדתית דורשת הכפפת הרב הצבאי הראשי לרבנות. כלומר, הפקעת חיל בצה"ל מכפיפות לרמטכ"ל ולפקודות מטכ"ל והכפפתו לגוף חיצוני, שכיום נשלט בידי חרדים המעודדים השתמטות מצה"ל.

הם דורשים הקמת מערכת משפט שתאפשר לבתי דין רבניים לדון בנושאים אזרחיים, על פי דין תורה. או במילים אחרות, ליצור אוטונומיה משפטית בישראל. הצעה אנרכיסטית, מפרקת חברה.

עם דרישה אחת שלהם אני דווקא מסכים: הם דורשים שקיום מסלולים נפרדים לנשים ולגברים במוסדות אקדמיים לא ייחשב לאפליה.

יש לי ויכוח מהותי עם החרדים על תרבות ההפרדה – זהו ויכוח על מהות היהדות. אך איני רוצה לכפות עליהם את אורח החיים שלי. עידוד לימודים אקדמיים לחרדים הוא אינטרס לאומי וכלכלי רב מעלה, ואם כדי לאפשר זאת יש לאפשר להם ללמוד בנפרד, אני בעד.

          * ביד הלשון

בריכת המשושים – בשבוע שעבר הלך לעולמו דוֹדי בן עמי, מראשוני המתיישבים בגולן, סייר, מדריך בחברה להגנת הטבע, ממייסדי בית ספר שדה גולן, אמן בעל שם עולמי בטכנולוגיות קדומות של כלי צור, שעבודותיו מוצגות בטובים שבמוזיאונים הפרה-היסטוריים בעולם ומשורר.

דודי אהב מאוד את השפה העברית ועסק רבות במתן שמות עבריים לאתרים. הוא הציע את שמות הרחובות והמשעולים בקצרין – כולם על שם נחלים ואתרים בגולן, זולת רח' אחד המנציח את שמו של סר לורנס אוליפנט, חוזה ההתיישבות היהודית בעבר הירדן המזרחי בכלל ובגולן בפרט.

דודי העניק שמות עבריים לאתרים בגולן, ובהם הר אביטל והר בנטל (שלהם הוקדשו פינות בעבר). במשך שנים הוא ערך מלחמת מאסף (שלא צלחה) נגד השימוש בשם הקלוקל לנחל גִּילְבּוֹן – "נחל ג'ילבון". בניגוד למיתוס, שמו הערבי של הנחל מעולם לא היה ג'ילבון, ואין שום משמעות לשם הזה.

אתר נוסף שדודי העניק לו את שמו הוא בריכת המשושים. לא רק את השם העניק לה דודי – הוא האיש שגילה את הבריכה הקסומה הזאת, במהלך הסקר של הגולן לאחר שחרורו במלחמת ששת הימים, שבו השתתף דודי.

בְּרֵכַת הַמְּשֻׁשּׁים הוא כינויה של בריכה טבעית המצויה בנחל משושים בחלקו המרכזי-דרומי של הגולן. הבריכה זכתה לשמה בזכות עמודי מסלע הבזלת בעלי חתך משושה.

יהי זכרו של דודי ברוך!

מצרף את הפינות שכתבתי בעבר על הר אביטל, הר בנטל ועל נחל גילבון.

גילבון

אחד מאתרי הטיול הפופולריים בגולן, ובארץ בכלל, הוא נחל גִּילְבּוֹן. אולם רק מעטים מכנים אותו בשמו זה. הרוב הגדול קוראים לו נחל גִ'ילָבּוּן. גם הפאב ליד מחנה סופה, לא רחוק מהנחל, נקרא פאב ג'ילבון.

למה ג'ילבון? כנראה שיש כאלה החושבים שיותר קוּל, יותר גזעי, לכנות מקום בשמו הערבי. לא חמת גדר אלא "אל-חמה"; הרי הרבה יותר אותנטי לקרוא למקום בשם שקיבל לפני 200 שנה מאשר בשם שקראו לו לפני 2,000 שנה.

אופס… לנחל גלבון מעולם קראו נחל ג'ילבון. ואין זה שמו של הנחל בערבית. אז מה זה ג'ילבון ומאיפה השם? אין שם כזה. סתם "הנפצה".

ואיך נקרא הנחל בערבית? הערבים אינם נוהגים להתייחס לנחלים שיש בהם מפלסים שונים כאל נחל אחד. כל מפלס הוא נחל בפני עצמו, ויש לו שם נפרד. חלקו העליון של נחל גלבון נקרא ואדי דֵיר סְרָס, על שמו של כפר בדואי שהיה בסביבה. חלקו המרכזי והמטויל יותר, נקרא ואדי דַּבּוּרָה, על שם הכפר הבדואי דַּבּוּרָה, שהיה במקום. אגב, בכפר זה נמצאו שרידים ארכיאולוגיים יהודיים מתקופת המשנה והתלמוד והחשובה שבהם היא הכתובת: "זה בית מדרשו של רבי אליעזר הקפר". אליעזר הקפר היה מחשובי התנאים בארץ ישראל. לאחר מציאת התגלית מקובל היה שאליעזר הקפר פעל בכפר זה, אולם סקר ארכיאולוגי שערך פרופ' חיים בן דוד הוכיח שהשרידים מאוחרים מתקופתו, כך שכנראה היה זה בית מדרש של תלמידיו, או בית מדרש ברוח משנתו.

בעוד נחל גלבון מכונה בפי המטיילים בשם הערבי שלא היה ולא נברא ג'ילבון, רבים מהם סבורים שנחל דַּבּוּרָה, נקרא בעברית נחל דְּבוֹרָה, אולי כיוון שהשילוט אינו מנוקד. גם זאת טעות.

רבים מאתרי הגולן קיבלו את שמותיהם העבריים בשנים שלאחר שחרור הגולן במלחמת ששת הימים. חלק מן השמות שִׁחְזְרוּ את שמו היהודי של המקום שנשמר בשמו הערבי, כמו כפר חרוב, חספין, נוב ועוד. אולם השם נחל גלבון ניתן לו עוד לפני מלחמת ששת הימים, ב-1965. הוא נבחר בשל הדמיון לשם גֶ'לַבִּינָה – שמו של כפר בדואי זעיר במוצא הנחל, בין המוצבים הסוריים, מהם נורתה אש על קיבוץ גדות שממול.

חברי דודי בן עמי, משורר וחוקר תרבויות פרה-היסטוריות, ממייסדי ההתיישבות בגולן ומראשוני קצרין, שהיה שותף פעיל בסקר הארכיאולוגי בגולן בשנים שלאחר שחרורו, שמע מפי פרופ' זאב וילנאי המנוח, כי מקור השם באחד ממיני קטניות הנזכרות בתלמוד ירושלמי – גילבונא.

הר אביטל

הר אביטל הוא הר געש כבוי, סמוך לקיבוץ עין זיוון, בקרבת הגבול עם סוריה, מעל תצפית קוניטרה. ההר הוא חלק מרצועת התלים לאורך קו פרשת המים בגולן. ההר מתנשא לגובה 1,204 מ' מעל פני הים ולמעלה מ-300 מ' מסביבתו.

שמו של ההר הוא תרגום של שמו בערבית אבו-נידה (אבי הטללים).

כל אזור ההר הוא שמורת טבע, הנקראת שמורת אביטל. על ההר נמצא מוצב צבאי. זכיתי פעם לשרת בהר במילואים, כמפקד צוות החי"ר המאבטח את ההר. לא ממש ידעתי מה עושים אנשי המודיעין שאותם אבטחנו. היו אלה המילואים הקל"ב ביותר שלי – 5 ד' נסיעה מהבית. מהתצפית ראיתי את הבית שלי.

במלחמת יום הכיפורים, היה הר אביטל באזור הקרבות הכבדים שרובו נכבש בידי הסורים בימים הראשונים של המלחמה. ההר הופצץ בידי מטוסי חיל האוויר הסורי מיד בפרוץ המלחמה וספג הפגזות כבדות לאורך הימים הראשונים למלחמה, אך בשל חשיבותו המודיעינית הרבה, בוודאי אחרי נפילת מוצב החרמון, הוא לא פונה והמשיך לתפקד ללא הפסקה.

ממזרח להר אביטל פועל הפארק הוולקני, שבו ניתן ללמוד על התופעות הגעשיות. מומלץ מאוד! במרכז ההר נטועים מטעי נשירים של קיבוץ אל-רום.

הר בנטל

את הפינה הקודמת הקדשנו להר אביטל, והיום נצפין להר הסמוך לו – הר בנטל. שמו של ההר נסמך לשמו של ההר השכן. כיוון שהר בנטל נמוך מהר אביטל – 1,164 מ' לעומת 1,204 מ', הוא כביכול ההר הילד. אם האחד אבא – השני בן (או נכד – אבא של הטל והבן של הטל). בניגוד להר אביטל, שהוא תרגום של שמו הערבי של ההר – תל אבו-נידה, אין קשר בין שמו של הר בנטל לשמו הערבי – תל אל-ברם, שמשמעותו – ההר שסובבים אותו.

הר בנטל נמצא בצפון מזרח הגולן, בין הר אביטל שממערב לקוניטרה לקיבוץ מרום גולן שנמצא למרגלותיו, ולמעשה בתוך הלוע המקורי שלו. בנטל הוא הר געש כבוי, שחלקו הצפון מערבי התמוטט בהתפרצות געשית בעבר, ולכן הוא דמוי פרסה. בתוך הפרסה נמצא מרום גולן.

על פסגת הר בנטל נמצא בית הקפה "קופי ענן" – שם מבריק, מן הימים שבהם קופי אנאן היה מזכ"ל האו"ם, והוא מרמז גם על היותו בית קפה שבמשך רבים מימי החורף נמצא בתוך ענן.

* "חדשות בן עזר"

הדרת נשים – בביתנו

בערב "כל נדרינו", שאנו מקיימים כבר 19 שנים, מחזור החג מתחלק לטקסטים ושירים קבועים, עליהם אנו חוזרים מידי שנה, ולטקסטים ושירים מתחלפים.

רוב הטקסטים הקבועים הם מן המקורות – מהתפילה, מהפטרת יום הכיפורים ומספר יונה. ולצדם מספר טקסטים שהתקדשו בתוכנו, כמו "אנא אלי", "יהי הכל" ו"אסיף" ("אסוף את המעשים"). ויש עוד טקסט:

חגיו המטים ליפול של רבי יצחק

ראש השנה ויום כיפור היו הם חגיו של סבי.

פָּאפֶּע קראנו לו.

לא, הן איני רוצָה להיות מוצפת.

רק לקחת תנועה מעגלית רכה,

שתפיג.

רק איני יכולה לא לזכור איך

היה מטיף בושם על חליפתו המשומשת,

רבת שנים, חגיגית לשעתה,

לובש פני יִפְעָה

לכבוד אלוהיו הבלתי ברור, הכל יודע,

שהפך את ימיו המרים

למדורת תקווה כחולה,

ענקית.

חידת איש היה הוא לי –

אהוב בלי די, נוסך תקווה,

ודלותו המפוארת, העיקשת,

רוויה הערצות קטנות. רגעים יפים

של חסד שפוך.

יחד, יחד צעדנו,

רק הוא ואני

אל בית הכנסת, בפאתי העיר.

כולם קידמוהו בסבר פנים,

בברכה,

"מה שלומך רֶבּ יצחק, מה שלומך",

"זה בן אדם חשוב", הוא היה אומר

וממשיך לקרוא בתורה,

ומוסיף ומזמר.

וכך עד מלאת לי שתים עשרה שנה.

מאז ננעלו בפניי שמי גן העדן הגברי.

בבושת פנים

היה עליי לעלות

לעזרת נשים.

פעם אחת עשיתי זאת

ולא יספתי עוד.

רק יפעת סבי נשארה בתוכי

מסמלת אפשרויות

שלא מוצו עד תום.

אורנה רב הון

מבחינתי, הכנסת השיר המקסים והכואב והאמתי כל כך למחזור "כל נדרינו", הייתה גם מחאה אורטלית קטנה; הדרך לבטא את תחושתי מכך שהדרת הנשים והבנות הזאת, קיימת גם אצלנו, בקיבוץ אורטל. זה קורה בתפילת יום הכיפורים ובעליות לתורה של בני מצווה, העושים זאת בדרך האורתודוקסית.

לא בכדי אני משתמש במושג "הדרה" ולא "הפרדה". כאשר רוב האולם מוקצה לחלל שבו מתרחשת התפילה. שם החזן, שם ארון הקודש והקריאה בתורה, שם ורק משם עולים לתורה. והסבב שבו המתפללים קוראים כל אחד בתורו פסוק מתוך "אבינו מלכנו", כולל כמובן רק את הגברים והנערים. והעיקר – רק הגברים נספרים. הרי כשיש אלף נשים ותשעה גברים – אין מנין. מצטרף ילד בן 13 ויום – יש מנין. והנשים? נדחקות מאחורי מחיצה אטומה, תרתי משמע, בירכתי המועדון. אם זו אינה הדרה – הדרה מהי?

לא רק הנשים מושפלות. גם אני, כגבר, חש השפלה מכך שאשתי ובתי נדחקות לירכתיים ומודרות.

כל זה אצלנו, בביתנו, בקיבוץ אורטל, הנושא את דגל שוויון ערך האדם, ובכלל זה השוויון המגדרי. למה??

****

בציבור הדתי לאומי יש מחלוקת סוערת בנוגע להפרדה. יש מניינים שבהם ההפרדה היא מנימלית. למשל, יש מחיצה שקופה באמצע בית הכנסת וארון הקודש והבמה שבה קוראים בתורה היא באמצע. אבל הקבוצה המתארחת אצלנו ביום הכיפורים, שייכת לזרם הקיצוני ביותר, בנושאי מגדר ו"צניעות", ואנחנו מקבלים על עצמנו את מנהגיהם.

ברמה האישית אני אוהב מאוד את אסף ורעות ושאר אורחינו מירושלים. הייתי 25% ממשתתפי השיח אתם ביום שני, שהיה מעניין מאוד, ולמרות שעלו בו מחלוקות לא פשוטות, הוא נעשה בחברות ואהבה. אבל דרכם אינה דרכנו, היא רחוקה מאוד מדרכנו. למה אנו מתבטלים בפניהם?

****

מה גורם לכך? הרי בשום תחום מחיינו האישה אינה מודרת. להיפך, אנו מאופיינים בשוויון מגדרי. אז למה כאשר מדובר בתפילה, בין ביום הכיפורים או במרבית העליות לתורה של בני המצווה, אנו נוהגים בניגוד לדרכנו ולטבענו?

הסיבה לכך היא שפיפות תרבותית בזיקתנו ליהדות. כאילו, היהדות אינה שלנו, אין לנו אמירה בה, אנו לא יהודים "אמתיים". ואז, יום בשנה אנחנו רוצים להרגיש קצת יהודים, אז אנחנו מזמינים "יהודים אמתיים" כמיקור חוץ ליהדות שלנו.

הגישה הזו מבטאת ניכור ליהדות וגורמת לניכור ליהדות, שיעבור לדור הבא ויועצם בו. ניכור כלפי היהדות, שמבטאת את מה שאנחנו לא, את מה שאיננו רוצים להיות ולכן אנו מתרחקים ממנו.

אבל הרי אנו מגדירים את היהדות כליבה התרבותית והחינוכית שלנו. כך בחזון החינוך. כך בתכני התרבות. ומן הראוי שננהל את חיינו היהודיים בדרכנו, על פי ערכינו. היהדות אינה חייבת להתבטא בהדרת נשים. ברוב העולם היהודי היא אינה מתבטאת בהדרת נשים.

יום הכיפורים, היום המגלם יותר מכל יום אחר בשנה את זיקתנו לזהותנו היהודית – מן הראוי שנקיים אותו ברוח ערכינו.

****

לפני שנתיים, בשל הקורונה, לא יכולנו לארח את הקבוצה מירושלים וערכנו תפילה בעצמנו. אני הובלתי את התפילה, ולצדי איציק ב' וטל, שהובילו את פיוטי עדות המזרח. בשל המגבלות, התפילה נערכה בחוץ, על הדשא. מזג האוויר שיחק לטובתנו. כמובן שלא הייתה הפרדה מגדרית.

מספר הבאים לתפילה מתוכנו היה גדול מתמיד. התחושה הייתה של התרוממות רוח, שהגיעה לשיאה כשאיציק תקע בשופר בסוף תפילת "נעילה". למחרת יום הכיפורים רבים אמרו שכך עלינו להמשיך גם אחרי הקורונה.

בשנה שעבר שוב הייתה התפרצות גל דלתא, ושוב לא יכולנו לארח ושוב ניהלנו לבד את התפילה. ושוב הובלתי אותה, ולצדי טל (איציק היה חולה). רצינו לשחזר את ההצלחה, אך עשינו זאת – לא בתבונה. החוויה מהשנה שלפניה הייתה של התפילה בדשא – נתפלל גם השנה על הדשא. אבל היה קר מאוד, אנשים סבלו ונשרו. לאט לאט נשארנו מתי מעט. החלטנו לערוך למחרת את תפילת "נעילה" במועדון, אך לא העברנו הודעה בעיצומו של יום הכיפורים. הציבור לא ידע, ומי שזכרו את החוויה הלא נעימה יום קודם, לא באו. התפילה הייתה בהרכב מצומצם מאוד, ורק לתקיעת השופר הגיעו רבים. הפעם התחושה הייתה של החמצה וגעגוע למתכונת הישנה.

קבענו השנה שיחה, שבה נחליט איך לנהוג השנה. לצערי, באו מעט חברים. לשמחתי, רובם רצו בתפילה אורטלית. אולם מיד אחרי פרסום ההחלטה, החל גל של התנגדות, אנשים אמרו שאם כך הם יחרימו את התפילה (אגב, לא ממש ראיתי אותם בתפילה של מיקור החוץ). האווירה שנוצרה, גרמה לנו לפעול בניגוד להחלטה. כאשר סיסי שאלה אותי מה אני מציע לעשות, השבתי: "את דעתי את מכירה. גם את דעתי שמי שבא לישיבה, שפרסמנו אותה פעמים רבות – הוא שמחליט. כפי שכיבדתי את ההחלטה בפעם שעברה, שגם אליה הגיעו מעט אנשים, וההחלטה הייתה אחרת. אבל כיוון שמדובר בי, כמוביל, באופן אישי, אני לא רוצה להיות מעורב בהחלטה. תחליטי מה שתחליטי ואכבד זאת".

לפני שנים אחדות, נערכה שיחה בנדון. גם אליה הגיעו מעט אנשים. רובם החליטו להמשיך עם המנין הירושלמי. כיבדתי זאת. וכאשר באו אליי חברים ובעיקר חברות ותהו "איך אנחנו נותנים יד למחיצה הזאת?" השבתי: "היית בשיחה? לא באת? אין לך זכות להלין. מי שהגיע – השפיע". חבל שהפעם לא נהגו כך.

בעקבות השיחה, החלטתי בשמחה להוציא השנה ממחזור "כל נדרינו" את שירה של אורנה רב-הון. לצערי, קראנו אותו גם השנה.

אחרי החגים תהיה שיחה שבה תקבע הדרך לשנים הבאות. אני מקווה שהפעם יבואו אליה רבים. אני מקווה שהפעם יוחלט על תפילה אורטלית עצמאית, בדרכנו. אני, כמובן, אכבד כל החלטה.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

צרור הערות 11.9.22

* חזית אחידה – כאשר בן גביר הגיע לביה"ס בליך, התקיימה במקום הפגנה של אנשי שמאל נגד הביקור.

הדיווח הזה ציער אותי, כי אם המאבק נגד הכהניזם הוא של השמאל בלבד, ועל פי החלוקה המחנאית של שמאל וימין, זה מאבק אבוד.

מן הראוי היה שהמאבק נגד הפשיזם הכהניסטי הגזעני צמא הדם, יהיה מאבק משותף של הימין, המרכז והשמאל הציוני.

כך היה בפעם הקודמת שבה החיה הכהניסטית הרימה ראש, בשנות השמונים, כאשר אבי אבות הטומאה, "הרב" כהנא שר"י נבחר לכנסת.

הייתי אז מדריך גרעין לאורטל של תנועת הצופים. צעדתי עם חניכיי ברחובות חיפה בהפגנה של תנועות הנוער נגד הכהניזם והגזענות. בהפגנה השתתפו כל תנועות הנוער הציוניות, מהשומר הצעיר עד בית"ר ובני עקיבא. והיום ראיתי תמונות זוועה, של צופים משבט בת"א רצים אל הכהניסט ומריעים לו כמו לאיזה כוכב רוק. הרי הוא התגלמות כל הרע והמכוער שכל תנועות הנוער נועדו להוות לו אלטרנטיבה. אגב, אז לא הייתה אף הפגנה נגד ביקורו של הכהנא בבית ספר, כי אף בית ספר לא פתח את שעריו בפניו.

בפעם שעברה שבה החיה הכהניסטית הרימה את ראשה, גם הכנסת התאחדה נגד הסכנה. כל מפלגות הבית היו שותפות לחוק שנועד למנוע מהכהניסטים להתמודד. הליכוד בהנהגת שמיר, המפד"ל, תנועת התחיה, צומת, מורשה (הרב דרוקמן) – כולם ניצבו בחזית המאבק נגד הכהניזם. כולם יצאו מן המליאה בהפגנתיות בכל פעם שכהנא עלה לנאום.

לאסוננו, תרבות המחנות הפכה את מחנה הימין לגרורה של הכהניסטים. בן גביר הזנב מכשכש בכלב. פתאום נושא לאומי כזה הפך למאבק של שמאל מול ימין. איזו הידרדרות ערכית, מוסרית. ליקוי מאורות.

* המשת"פים של בן גביר – בעקבות המראות הקשים, של ביקור הכהניסט בבליך וחניכי הצופים שרצים לסלפי עם הסלב, כתב מישהו רשומה שבה הוא טוען שמי שלא נלחם נגד חוק הלאום, ונגד אקיבוש, ועל החילוניות ההומניסטית בלה בלה בלה מקבל את בן גביר ושלא יתפלא שהילד שלו ילך למכינה של עמיחי שיקלי.

אין דבר שמשחק לידי בן גביר יותר מהלך הרוח הזה. אפשר לומר שכותב הרשומה ושכמותו הם האידיוטים השימושיים של הכהניזם. אין דבר שהופך את הכהניסט למיינסטרים, יותר מאשר הצגת חוק הלאום, ישיבתנו ביהודה ושומרון וכו' כשווי ערך לכהניזם. זה בדיוק מה שהכהניסטים מנסים לצייר. הרי בכל פעם שאני מציין את העובדה שהכהניזם הוא פשיזם קופץ מי שמזכיר לי שגם על בגין, שרון, רפול ונתניהו אמרו שהם פשיסטים. בכל פעם שאני מציין את העובדה שהכהניזם הוא גזענות קופץ מי שמזכיר לי שהאו"ם אמר שהציונות היא גזענות ושיש מי שטוענים שחוק הלאום הוא גזעני. כל הדיבורים האלה מחזקים את בן גביר יותר מכל דבר אחר.

אני לוחם ותיק נגד הכהניזם הגזעני והפשיסטי, מאז שנות השמונים. אני גם בוגר מכתב איום בתביעה של בן גביר. אחרי שקיבל את תגובתי לא שמעתי ממנו יותר. ופעם אחרת ניצחתי בתביעה של כהניסט אחר, מיכאל בן חורין. ואני תומך בהתלהבות בחוק הלאום, אני בשום אופן לא מוכן לקבל שאנחנו כובשים במולדתנו (למרות שאני מוכן לפשרה טריטוריאלית וויתור על חלק משטחי יהודה ושומרון כדי להבטיח רוב יהודי לדורות במדינת הלאום של העם היהודי) והבת שלי משתתפת בתוכנית "קשת" – תכנית חינוכית נפלאה לנוער בכיתות י'-י"ב של מכינת תבור, שאותה הקים עמיחי שיקלי. לא זו בלבד שאין שום סתירה בין השקפותיי למלחמה בכהניזם, אלא שהמלחמה בכהניזם ותפיסתי הלאומית הם מיקשה אחת.

כפי שאני יוצא נגד הימין שבשנתיים האחרונות קיבל לתוכו את הכהניזם וחותר לכך שהוא יחזור לעמדתו הנחרצת נגד הכהניזם, שאפיינה אותו עד לאחרונה, כך אני מצפה מהשמאל לא להיות אידיוט שימושי של הכהניזם, לא לחבר בין כהניזם לבין עמדה ציונית ניצית ולחבור לגורמים בימין שמתוך השקפת עולמם הימנית מתנגדים לכהניזם ושוללים את הלגיטימציה לבן גביר. מי שיהפוך את המאבק בבן גביר למלחמת השמאל בימין, הוא המשת"פ של בן גביר. במקום להיאבק על כך שהכהניזם יהיה מחוץ לתחום, מוקצה מחמת מיאוס, הם מחברים אותו לחוק הלאום וכו'… זאת מתנה לבן גביר. זה בדיוק מה שמכניס את בן גביר למיינסטרים.

* זנב לשועלים – תא"ל (מיל') צביקה פוגל ממשמר הירדן, הוא מפקד יחידת החילוץ גולן. יחידת החילוץ גולן היא יחידה לתפארת של מתנדבים, אנשי מופת, המקדישים את זמנם הפנוי בכל רגע שנדרש, בלילה וביום, בשבת, בחג ובחול, להצלת חיי אדם. לפקד על יחידת החילוץ גולן, זה להיות ראש לאריות.

מה חבל שפוגל בחר להזדנב אחרי הכהניסט, ולהיות זנב לשועלים ברשימתו לכנסת. איזו הידרדרות!

למה האיש עתיר הקרבות הזה נגרר אחרי מי שלא שירת יום אחד בצה"ל ולא בשירות לאומי ומשתרך בתחתית רשימה שהעומד בראשה, סמוטריץ', השתמט מצה"ל בתואנת תורתו אומנותו וביטל תורה כדי ללמוד עריכת דין ולפתוח קריירה ובגיל 28, עשה טובה ויצא ידי חובה באיזה שרותונצ'יק לקו"ח.

מה לכהן בבית קברות?

* זו נבלה וזו טריפה – בכל פעם שאני כותב נגד הלגיטימציה לכהניסט, אני מקבל תגובות כמו: "אבל אחמד טיבי ועודה כשרים בעיניך. אין לך בעיה שיישבו בממשלה" וכו' וכו'. אגב, לא כשאלה. כעובדה. מעבר לווטאבאוטיזם הילדותי, התגובות הללו מצביעות על משטר המחנות הקורע את החברה הישראלית. לפי הגישה הזאת, כל מי שאינו במחנה הרוצה את בן גביר בממשלה – הוא אוטומטית במחנה הרוצה את טיבי בממשלה.

פעמים רבות הבעתי את דעתי ואחזור עליה שוב. הכהניסטים ועוזריהם והרשימה האנטי ישראלית המשותפת, הן פסולות חיתון. זו נבלה וזו טריפה ו/או להיפך. ממשלה שאחת מפסולות החיתון היא חלק ממנה או חלק מן הקואליציה או תומכת מבחוץ, היא ממשלת פיגולים.

לצערי, הדרך היחידה למנוע ממשלת פיגולים כזו היא ממשלת אחדות. למה "לצערי"? כי איני שש כלל וכלל לממשלת אחדות עם נתניהו, בעיקר אחרי לקח ממשלת האחדות הקודמת. אבל זה הרע במיעוטו. וצריך להתחיל להתרגל לרעיון.

* רדו מן העצים – איום הפילוג ברשימה האנטי ישראלית המשותפת הוסר. בל"ד לא תפרוש, לאחר שכל הרשימה אימצה את עמדתה בסוגיה השנויה במחלוקת – הרשימה לא תמליץ לנשיא על אף מועמד להרכבת הממשלה.

ודוק – לא מדובר בהצטרפות לממשלה, בהצטרפות לקואליציה או אפילו בתמיכה מבחוץ. הם אפילו לא ימליצו על מועמד להרכבת הממשלה. אם כך, קל וחומר שלא תהיה תמיכה מבחוץ, קל וחומר בן בנו של קל וחומר – לא הצטרפות לקואליציה, קל וחומר בן בנו של על אחת כמה וכמה – לא הצטרפות לממשלה.

לתשומת לבם של המפנטזים על ממשלת מיעוט שקיומה יהיה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת (ובהמשך – הפנטזיה שכעבור זמן החרדים יפרשו מגוש נתניהו, ליכודניקים יפרשו וכו').

משמעות החלטת המשותפת, היא שהסיכוי להקמת ממשלה בראשות לפיד אפסית. על פי הסקרים, גם הסיכוי לממשלת נתניהו עם הכהניסטים ועוזריהם נמוך. כדי להימנע מסיבוב שישי, שאינו טומן בחובו שינוי בתמונת המצב, הפתרון האפשרי הוא ממשלת אחדות.

מן הראוי שלפיד וגנץ יירדו מעץ הפסילה המוחלטת של ממשלת אחדות עם נתניהו. הם אינם צריכים להצהיר שזו כוונתם, אבל לא לשלול זאת על הסף. לא להצהיר הצהרות שרק יסנדלו אותם ויגררו את המדינה לעוד סיבוב בחירות. לא להישאר תקועים על העץ, במצב שיחייב אותם אחרי הבחירות או להתקפלות מביכה מהצהרות הבחירות (במקרה של גנץ זו כבר תהיה הפעם השניה) או גרוע יותר, להישאר על העץ ולגרור לבחירות שישיות.

* אי התקפה הדדית – כאשר מפלגה שאני תומך בה מוציאה דבר שקר, אני חש נפגע באופן אישי, כי השקר הוא כביכול גם בשמי. כאשר יום טוב כלפון, איש הרוח הציונית, מגדיר את המחנה הממלכתי "שמאל עמוק", הוא פשוט משקר.

שמאל עמוק?! מי? סער? מתן כהנא? אלקין? שאשא ביטון? פינטו? איזה קשקוש. גם גנץ, חילי טרופר, תמנו שטה וחבריהם הם מרכז, לא שמאל ובטח לא שמאל "עמוק". המחנה הממלכתי הוא מפלגת מרכז-ימין.

גם דוברי המחנה הממלכתי מפיצים שקרים על הרוח הציונית, כמו הטענה השקרית שהיא חלק מהמחנה הביביסטי ותשלים לו את ה-61.

האמת היא שהמחנה הממלכתי והרוח הציונית נלחמות זו בזו, כיוון שהן נאבקות על אותו אלקטורט, של אנשי ימין ממלכתי ושל הציונות הדתית המתונה. במאבק הזה, שני הצדדים מתלהמים, מציגים את המפלגה השניה בצבעים קיצוניים, המסלפים את התמונה האמתית.

חבל. טוב היה אילו המחנה הממלכתי והרוח הציונית היו רצות ברשימה אחת, אך אם לא עשו כן, טוב יעשו אם יימנעו מהתקפות הדדיות, כיוון שאחרי הבחירות הן לבטח תשתפנה פעולה ביניהן.

* באת כוח הריבון – גנץ וליברמן הציעו שתי הצעות דומות זו לזו, שנועדו למנוע את נפילת הממשלה גם אם היא תאבד את אמון הכנסת. על פי ההצעות, הממשלה לא תיפול אם לא יעבור התקציב, תהיה כהונת מינימום של הממשלה גם אם הפכה לממשלה מיעוט, הקדמת הבחירות תחייב רוב של 70 ח"כים.

ההיגיון שעומד מאחורי ההצעות ברור – הצורך ליצור יציבות פוליטית בישראל, לנוכח המשבר המתמשך. אולם משמעות ההצעות הללו חמורה ביותר – הן מאפשרות את קיומה של הממשלה גם אם אין לה אמון של הכנסת. בבחירות איננו בוחרים את השלטון אלא את הכנסת. הכנסת היא באת כוח הריבון, כלומר באת הכוח שלנו, האזרחים. ממשלה שאין לה אמון הכנסת, משמעות הדבר שאין לה אמון העם. ממשלה כזו תאבד את הלגיטימיות שלה.

גנץ וליברמן צודקים במה שהיו אומרים על הצעה כזו, אילו הוצעה בידי נתניהו, כדי להבטיח את שלטונו גם אם איבד את הרוב בכנסת. כאשר הצעה כזו באה מצדם, היא אינה טובה יותר.

עצם העלאת ההצעה, מעידה על הכרסום במעמד הכנסת. וזו לא ההצעה הראשונה ברוח זו. מאז ראשית שנות התשעים, מועלית מפעם בפעם ההצעה לשנות את שיטת הממשל בישראל, כך שראש הסיעה הגדולה ביותר יהיה אוטומטית ראש הממשלה. ואם אין רוב בכנסת לראש הסיעה הגדולה? משמעות ההצעה היא לגיטימיות לממשלה שאין לה רוב בכנסת ובעם.

הרוח של הרעיונות הללו, מתכתבת היטב עם מסע הדה-לגיטימציה לממשלה בראשות בנט, בשל היותו ראש סיעה קטנה, למרות שהכנסת הביעה בה אמון. תיאורטית, יכול להיות מצב שראש סיעה עם ארבעה מנדטים (ואפילו מנדט אחד, אלמלא אחוז החסימה הגבוה) מקבל אמון של 61 ח"כים בכנסת שיש בה סיעה עם 59 מנדטים אך אף סיעה אינה מוכנה להקים אתה קואליציה. ממשלה בראשות סיעת היחיד, במקרה כזה, דמוקרטית יותר מממשלה של סיעת הענק, כי יש לה רוב בכנסת.

* האופוזיציה השוקניסטית –  ממשלת בנט-לפיד מתמודדת מיום הקמתה עם שתי אופוזיציות. יש לה אופוזיציה פרסונלית של גוש נתניהו, שנלחמת בה אך ורק בשל העובדה שאדם אחר ולא נתניהו הוא ראש הממשלה. אין להם שום ביקורת עניינית, ולכן הם ממציאים דחלילים לצורך פייק ביקורת. יש לה גם אופוזיציה מהותית, אידיאולוגית, הנאבקת באמת ובתמים נגד דרכה, בראשות שוקן. מיומה הראשון של הממשלה, השוקניה חובטת בה ותוקפת אותה על מדיניותה, החלטותיה, מעשיה והצהרות מנהיגיה. השכם עד הערב, יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, תוך זינוב במרצ השותפה לממשלה ואחראית על מדיניותה ומעשיה.

מאמרי המערכת של "הארץ" ביום שישי, מתחלקים בין השתלחות בבג"ץ, הגוף ש"מכשיר את אקיבוש ואת האפרטהייד" לבין השתלחויות בממשלה. השבוע היה תור הממשלה. כבר בפתח המאמר, מציין העיתון שלפיד שוב הוכיח שהוא ממשיך נאמן של נתניהו, לפחות בנושאי ביטחון ו"הכיבוש" [שגיאת הכתיב – במקור. א.ה.]. נו, ומה עולל לפיד הפעם? תגובתו לבקשת ארה"ב לבחון את שינוי הוראות הפתיחה באש ביהודה ושומרון. כזכור, לפיד דחה בתוקף את הדרישה. את תגובתו מגדיר העיתון "שחצנית". והוא לועג לו על שהזכיר שישראל "נלחמת על חייה", כאילו יש לאויב מטרה אחרת למלחמתו, זולת השמדת ישראל, שהוא שולל את עצם זכות קיומה ועובדת קיומה.

לטענת העיתון, כלל לא היה צריך את הדרישה האמריקאית כדי לשנות את הוראות הפתיחה באש ולרסן את צה"ל שהורג "חפים מפשע", בידם ה"קלה להחריד" על ההדק של חיילי צה"ל. מאמר המערכת מזכיר שמתחילת השנה נהרגו לפחות 79 פלשתינאים ב"שטחים הכבושים".

אז כדאי להעמיד דברים על דיוקם. ביום חמישי סוכל פיגוע המוני בת"א כאשר המחבל נתפס ברגע האחרון בידי שני שוטרי יס"מ. אפשר לקבוע שסיכול הפיגוע היה די מקרי. מרגע שהמחבל הגיע עם הנשק והתחמושת ללב ת"א, רוב הסיכויים שיצליח במשימתו. אולם רק מאז תחילת מבצע "שובר גלים", בעקבות גל הטרור באפריל האחרון, סוכלו למעלה מ-200 פיגועים ובכך ניצלו חייהם של מאות ישראלים. הפיגועים סוכלו כיוון שצה"ל וכוחות הביטחון הגיעו אל המחבלים למיטתם, בטרם הספיקו לבצע את זממם. ברבים מן המקרים, מעצר המחבלים לווה בהתנגדות באש, מתוך ביתו של המחבל, או מצד מחבלים שהגיעו למקום וירו על חיילי צה"ל. בעימותים הללו צה"ל ירה והרג מחבלים. אבל מבחינת "הארץ" לא נהרגו מחבלים, אלא פלשתינאים. כלומר חיילי צה"ל, עם היד הקלה על ההדק, הולכים להם לטייל להנאתם ב"שטחים הכבושים" וידם לוחצת בקלות מחרידה על ההדק, וסתם פלשתינאים נהרגים.

* לא לפני בחירות – חוסר היכולת של משרדי הממשלה לתפקד, כיוון שזאת ממשלת מעבר ואנו לפני בחירות, הפך לגרוטסקה. הכל נדחה לאחרי הבחירות. תנועת הדחיה. גם במצב נורמלי של בחירות אחת לארבע שנים, אין מקום לקיצוניות כזו. אבל במציאות הנוכחית, כשכבר 3.5 שנים אנו בתוך משבר פוליטי ובחירות חוזרות ונשנות, זה כבר נזק כבד לתפקוד המדינה.

מצד שני, יש נושאים שבהם אין לעסוק לפני בחירות, בידי ממשלת מעבר. חתימת הסכם על קביעת הגבול הימי עם לבנון – לא ראויה לפני בחירות, כיוון שמדובר בסוגיה של ריבונות המדינה, והחלטות על ריבונות הן החלטות כבדות משקל – לדורות. אמנם אין כאן ויתור על שטח ריבוני, ולכן אין זה נכון שהסכם כזה מחייב משאל עם. אבל קביעת הגבול צריכה להיעשות בידי הממשלה הנבחרת ומחייבת אישור הכנסת.

כאשר ערב הבחירות המיוחדות לראשות הממשלה ב-2001 אהוד ברק המשיך עד הרגע האחרון לזחול לעבר ערפאת תוך שהוא מכפיל באופן מעריכי את סכום ההימור בוויתוריו המטורפים, הוא קיבל מכתב מהיועמ"ש אליקים רובינשטיין שאסר עליו להמשיך את המו"מ. ברק ציפצף עליו ואיים לפטרו, אך כעבור שבועיים איבד את השלטון בתבוסה מוחצת ומשפילה.  

אמנם משמעות ההסכם הימי עם לבנון פחות מהותית מהסכם הקבע עם הפלשתינאים, אבל מן הראוי לפעול גם במקרה הזה על פי חוות הדעת של רובינשטיין.

* פשרה הוגנת – מלכתחילה, סברתי שיש להאריך בשנה את הקדנציה של כוכבי, ולא לבחור רמטכ"ל חדש בידי ממשלת מעבר לפני בחירות. אולם משהוחלט לבחור כעת את הרמטכ"ל יש צורך בוועדה למינוי בכירים. נכון היה לבחור את מזוז אד-הוק ולא כמינוי קבוע. כעת, משבג"ץ מציע פשרה כזאת, מן הראוי שהמדינה תאמץ אותה.

* בֶּנְגָּה – הרצי הלוי הוא הרמטכ"ל השני (הראשון היה בוגי יעלון) שהחל את דרכו הצבאית כבן גרעין נח"ל. הוא היה חבר גרעין של הצופים הדתיים לקיבוץ הדתי בית רימון. הוא התגייס במחזור פ"ד של הנח"ל (אני התגייסתי במחזור ע"ז), הגיע לגדוד 50, גדוד הנח"ל המוצנח, שהיה באותם הימים בחטיבת הצנחנים ומשם החלה הקריירה המפוארת שלו בצנחנים ובצה"ל, עד הגעתו לראש הפירמידה. (*בנגה – בן גרעין בסלנג הנח"לאי).

* דרישה אקסלוסיבית – עיתונאים שמסקרים מלחמה וקרבות, מסכנים את חייהם. הם עושים זאת במודע. הם רואים בכך שליחות מקצועית, חובה כלפי הקוראים, המאזינים והצופים, להביא להם את התמונות מקרוב. קראו את ספריו של רון בן ישי, חתן פרס ישראל, קראו ראיונות עם איתי אנגל; הם, שחזרו בשלום ממשימותיהם העיתונאיות, מספרים שהם לוקחים סיכון ושהם מודעים לכך שהם עלולים להיפצע או להיהרג חלילה.

מדי שנה, עשרות עיתונאים נהרגים בסיקור מלחמות וקרבות בעולם. בדו"ח של "עיתונאים ללא גבולות" בתחילת 2020, נאמר בסיפוק שבשנת 2019 חלה ירידה דרמטית במספר העיתונאים שנהרגו בסיקור מלחמות. כמה עיתונאים נהרגו? 49! כלומר, 49 עיתונאים הרוגים, זו סיבה לדו"ח אופטימי. הסיבה לכך, היא שזו הייתה השנה עם מספר העיתונאים ההרוגים הנמוך ביותר מאז 2002. ומה גרם לירידה בשנה הזאת? היו פחות אירועי קרבות בעולם. כלומר, עיתונאים שנהרגים בסיקור מלחמות הם חלק בלתי נפרד מכל מלחמה. הירידה במספר העיתונאים שנהרגו, הייתה מקבילה לירידה במספר האזרחים והחיילים שנהרגו באותה שנה. כאשר יש פחות מלחמות, פחות עיתונאים נהרגים. זה לא נכתב בדו"ח, אך להערכתי סיבה מרכזית לכך היא הקורונה. בשנת הקורונה, לא היה עניין ציבורי ותקשורתי במלחמות, פחות עיתונאים נשלחו לסקר אותן ולכן פחות עיתונאים נהרגו. ועדין, נהרגו באותה שנה 49 עיתונאים. לשם השוואה, ב-2013 נהרגו למעלה משבעים עיתונאים.

השנה נהרגו עיתונאים באוקראינה, ולא מן הנמנע ששוב תהיה עליה במספר ההרוגים.

כל עוד לא מדובר בעיתונאית פלשתינאית שסיקרה קרב בין לוחמי צה"ל למחבלים וכנראה נהרגה בשוגג מאש כוחות צה"ל – אף אחד בעולם אינו מגנה את הצבא שעיתונאים נהרגו מאש כוחותיו, אף אחד אינו דורש חקירה פלילית (!) על הרג העיתונאי, אף אחד אינו דורש לפצות את משפחת העיתונאי, אף אחד אינו דורש להתנצל. הדרישה הזאת היא אקסלוסיבית לישראל. והאקסלוסיביות הזאת לישראל בלבד, היא לב הגדרת האנטישמיות של IHRA, שאומצה באופן רשמי בידי ארה"ב, האיחוד האירופי ועשרות מדינות בעולם.

* למה מי מת – כותרת ענק ב"ישראל היום": "המלכה איננה". ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב": "המלכה מתה".

למי הם מתכוונים? לאסתר המלכה? או שמא לשלומציון? ואולי פספסתי איזו מהדורת חדשות וישראל הפכה למונרכיה ומינתה מלכה?

המלכה שלנו. איזו פרובינציאליות. הכותרת שאני הייתי מנסח הייתה: "מתה אליזבט השניה, מלכת בריטניה".

* תם עידן? – הכותרת הראשית ב"הארץ": "סוף עידן". וכך אמרו רבים בעקבות מותה של אליזבט השניה. "תם עידן", "מתחיל עידן חדש" וכו'. עם כל הכבוד, איזה עידן תם במותה? האם בימיה הפכה בריטניה ממונרכיה אבסולוטית למונרכיה ייצוגית שבה למלכה יש תפקיד ייצוגי? זה קרה הרבה לפני שהיא נולדה. האם היא המלכה האחרונה ועם מותה יבוטל מוסד המלוכה? הנה, כבר מונה מלך חדש. האם היא הובילה מהלכים לאומיים או בינלאומיים ששינו את ההיסטוריה? ממש לא.

השפעתה של אליזבט על ההיסטוריה מתגמדת לעומת זו של גורבצ'וב, שמותו בשבוע שעבר לא עורר עניין המתקרב לזה של אליזבט.

והנה, עם מותה של אליזבט העולם עצר את נשימתו. דומה שהדבר מעיד בעיקר על חולשת האנוש שלנו, בני האדם, הכמהים לפאר, להוד וההדר שמייצגים בתי המלוכה.

* כישוריו של צ'רלס השלישי – הכישורים של צ'רלס, שבזכותם הוא נבחר לעמוד בראש בריטניה הגדולה ובראש חבר העמים הבריטי, לא השתנו כהוא זה ב-73 השנים האחרונות. את מה שהיה עליו להוכיח הוא הוכיח ב-19 בנובמבר 1948, כאשר ידע מאיזה רחם לבקוע.

* בעיה תרבותית בחברה הערבית – בשלושה מאמרים שונים, בשני עיתונים שונים, עבר מסר דומה, חשוב ביותר. ישראל הראל ב"הארץ", בן דרור ימיני ב"ידיעות אחרונות" וב"ידיעות" גם נזיר מג'לי, כתבו על סוגיית האלימות במגזר הערבי, ושלושתם טענו שעיקר הבעיה היא בתרבות במגזר הערבי, ביחס במגזר לחיי אדם, ביחס המגזר לחוק ובמיוחד ביחס המגזר לאישה. והמסר המרכזי של שלושתם הוא שהפתרון האמתי חייב לבוא מבפנים, בשינוי בתוך החברה הערבית.

הם צודקים לחלוטין. עם זאת, אין זה פוטר את מדינת ישראל ומשטרת ישראל לפעול בכל דרך כדי להילחם בפשע ובאלימות במגזר הערבי.

* הרוב הדומם בציונות הדתית – בדף הפייסבוק שלי, העליתי תמונה מעליה לתורה של בת אורטל, שהכנתי אותה לבת המצווה. היו על כך תגובות מגוונות. כמובן היו מתלהמים למיניהם, איך לא? לדוגמה, איש בער אחד, שהוא גם רשע, גס רוח, חצוף ומלא שנאה, כתב ש"ליהודים יש טקס בר-מצווה לגברים. טקס בר מצווה לנשים שייך לדת הרפורמית".

אבל מה ששימח אותי, הוא שרבים מאוד מעשרות ה"מלייקקים", וכותבי השבחים והפרגון, היו דתיים אורתודוקסים. איני מכיר את כל המגיבים, אבל מבין אלה שאני מכיר אישית, הרוב היו גברים ונשים דתיים לאומיים ובהם לפחות שני רבנים אורתודוקסים.

סביר להניח שאותם אנשים לא ישנו את אורחות חייהם וידבקו בדרך האורתודוקסית ביהדות, שאותה אני מכבד אף שאינה דרכי, אבל הם מכבדים דרכים אחרות ואנשים שבוחרים בדרכים אחרות. הם שמחים על מי שבוחרים בחיים יהודיים בעלי משמעות ומעצבים את חייהם היהודיים, גם אם בדרך שונה משלהם. אחד המגיבים שיבח ופירגן, אך אמר שאינו מתחבר לשימוש בהגברה בשבת. לא תקף, לא גינה, לא הטיף, לא נזף. רק אמר שאינו מתחבר. ולא לעליה לתורה של בת מצווה, עליה לתורה של נשים באירוע, ישיבה משותפת של גברים ונשים, אלא להגברה. ואני מכבד מאוד את תגובתו, למרות שבעיניי חשוב שהאנשים ישמעו את התפילה ואת הקריאה בתורה ולכן אנו מפעילים הגברה.

אין לי ספק שאותם חברים דתיים לאומיים הם הרוב הדומם בקרב הציונות הדתית לאומית (וכמובן שאין כוונתי למפלגה שביצעה השתלטות עוינת על המותג).

* מפני כבוד הציבור – איני יהודי הלכתי. כלומר, איני מתיימר לחיות על פי ההלכה. היהדות היא לב הזהות שלי, לב התרבות שלי, היא דרך החיים שלי. אך לא בדרך ההלכתית. ההלכה היהודית היא פרי הרפורמה הנועזת ומרחיקת הלכת ביותר בתולדות היהדות, הרפורמה של חז"ל, שהעזו ליצור את התורה שבעל פה ולא לדבוק בתורה כפשוטה, כיוון שחלק ניכר מן הכתוב בה, כבר לא היה רלוונטי לימיהם ולערכיהם. לדוגמה, פרשת "בן סורר ומורה" שאותה קראנו בשבת, בפרשת השבוע. הם יצאו נגד הקראים, שדבקו בתורה כלשונה. מי שדבקים היום בהלכה, הם הקראים של התורה שבע"פ. אני בוחר ברוח חז"ל, של התחדשות יהודית והתחדשות מתמדת של התורה על מנת שתהיה רלוונטית עד סוף הדורות. זו הבחירה שלי ושל שותפיי לדרך.

אותם חלקים בהלכה המדירים את האישה ומקטינים אותה, אולי היו סבירים בנורמות של האנושות לפני 1,500 שנה, אך לבטח אינם רלוונטיים לימינו, ולכן אני שולל אותם. כלומר, אם ההלכה אוסרת על אישה לעלות לתורה – אנו לא נפעל על פי אותה הלכה, ונשים תעלינה גם תעלינה לתורה.

אולם כאן יש לי חדשות, שלבטח תפתענה רבים. ההלכה אינה שוללת עליה לתורה של נשים. להיפך, היא אומרת בפירוש שהדבר מותר. וכך נאמר במסכת מגילה: "הכל עולין למנין שבעה, ואפילו קטן ואפילו אישה. אבל אמרו חכמים: אישה לא תקרא בתורה, מפני כבוד ציבור" (מגילה כג ע"א).

מניין שבעה – שבעת העולים לתורה בפרשת השבוע, בשבת. כלומר, העיקרון הוא שנשים צריכות לעלות לתורה. אולם קבעו חכמים מעין הוראת שעה, כמנהג, שאישה לא תקרא בתורה, בניגוד מפורש לעיקרון ההלכתי, מפני "כבוד ציבור".

מהו אותו "כבוד ציבור"? באותם ימים, לא היה מקובל שאישה תתבלט בציבור, תשמיע את קולה, תהיה מנהלת, מנהיגה, אשת ציבור. מקומה של האישה בביתה, והתבלטות שלה נחשבה כלא צנועה ולא מכובדת. לכן, החכמים החליטו שלמרות ההלכה המפורשת, זה לא מכובד ולא מקובל.

ברוך השם, היום הנורמות אחרות לגמרי. היום נשים הן מובילות, הן מנהלות, הן מנהיגות, הכל פתוח בפניהן. כך גם בציבור הדתי, האורתודוקסי. ולכן, אותה אמירה על "כבוד הציבור" כלל איננה רלוונטית לימינו. נהפוך הוא, גם אילו היה איסור הלכתי, נכון היה להפר אותו היום, מפאת כבוד הציבור, כיוון שהדרת האישה פוגעת בכבוד הציבור (ואגב, לא רק בכבוד הנשים, אלא גם בכבוד הגברים). קל וחומר, שיש זהות בין ההלכה לכבוד הציבור, ומשני הטעמים עליית נשים לתורה מבורכת ורצויה.

* מניין עשרים – מדרשת השילוב נטור, שיש לי הזכות הגדולה להיות יו"ר ההנהלה שלה, היא מכינה קדם צבאית שעיקר הדגש שלה הוא למדני, ברמה סופר-גבוהה; היא משלבת דתיים וחילונים ומה שביניהם, בנות ובנים. ראש המדרשה והמייסד שלה, הרב אביה רוזן, הוא רב אורתודוקסי. הרב יאיא, מראשי המכינה, הוא רב רפורמי. בכל רבדיה – ההנהלה, הסגל והחניכים, יש חילונים ודתיים, נשים וגברים. החיים המשותפים בתוך המכינה והחברות בין תלמידיה מכל הזרמים ובין בוגריה מכל הזרמים, הם הדבר היפה ביותר שצמח בה. המדרשה פועלת כבר עשר שנים, והביקוש ללמוד בה הולך וגדל. יש בה מאה חניכים, ועל כל מקום מתמודדים כעשרה מועמדים.

התפיסה שהרב אביה הנחיל למדרשת השילוב, היא שהחיבור בין חילונים ודתיים אינו צריך לבוא באמצעות פשרה וויתורים, אלא כך שכל אחד מביא את עצמו במלואו. הנה, דברים שכתב לאחרונה הרב אביה: "דרכה של המדרשה היא דרך של שילוב על בסיס המשותף ולא על בסיס השונה, בשאיפה שאיש לא יצטרך לוותר על דרכו. ישם הסוברים שכדי שנוכל לשבת יחדיו יש להתפשר, כך שכל צד מוותר מעט על עקרונותיו על מנת שערך האחדות יגבר. יש הסוברים שאחדות תיווצר רק אם כל צד ייתן לגיטימציה לדרכו של השני החולק עליו. מאידך – אם נתבונן על המקומות בהם נבנה 'יחד חזק' למרות ההבדלים,  נגלה שהמכנה המשותף של אותם מקרים הוא שהחיבור נעשה על בסיס המשותף ולא על בסיס הוויתור על השונה. (לדוגמה: מחלקה של חיילים שהם 'אחים' ואין כל הבחנה בין 'כיפה' ל'כיפת שמים', כיון שיש מטרה משותפת). דווקא העובדה שכל צד יהיה נאמן לעקרונותיו וערכיו מוליד את הרצון וההכרח בכבוד הדדי וממילא מוקד הקשר נוצר על בסיס הדברים השייכים לכולנו. אנו במדרשה שואפים לדרך זו שיש בה עליית מדרגה, ולא פשרה או ויתור". האמת היא, שהחיים המשותפים מחייבים גם פשרות, אבל האידיאל אינו הפשרה, אלא היכולת להכיל ולקבל את האחר כמות שהוא וללמוד לחיות יחד. החיבור הזה, של אנשים במלאותם, יוצר סינרגיה חברתית ותרבותית, שהיא הרבה יותר מסך הפרטים שבה.

אחד הביטויים היפים לרוח מדרשת השילוב נטור, הוא התפילה. כמובן שמתפלל רק מי שרוצה, אך המעניין הוא שרבים מן החילוניות והחילונים רוצים בכך. איך מתנהלת התפילה? יש בבית הכנסת שלושה חללים – לנשים, לגברים ומעורב. מי שמעוניין בהפרדה – יש לו הפרדה. מי שמעוניין בעירוב – יש לו עירוב. באותו בית כנסת, באותה תפילה.

המניין בבית הכנסת הוא "מניין עשרים". כדי לפתוח בתפילה, חייבים להיות בבית הכנסת לפחות עשרה גברים ועשר נשים. נכון, אם יש מאה נשים ותשעה גברים, אין מניין. כמו בכל בית כנסת אורתודוקסי. אבל אם יש מאה גברים ותשע נשים, גם אז אין מניין. כך, יש מענה למניין ההלכתי, אך באופן שוויוני ומכבד. האם בנות יכולות לעבור לפני התיבה? כן, אך רק היכן שההלכה מתירה זאת – הובלת קבלת שבת, עליה לתורה, קריאה בתורה, קריאת מגילת אסתר, קריאת מגילת איכה ומזמורים. כלומר, אין עוברים על ההלכה, אך בגדריה, יש שוויון מקסימלי, להבדיל מבית כנסת אורתודוקסי רגיל.   

החזון של מדרשת השילוב הוא להצמיח דור של תלמידות ותלמידי חכמים, שיהוו הנהגה רוחנית בעם ישראל. הלוואי שהמודל של מדרשת השילוב יהיה המודל של עם ישראל. מכל מקום, מוסד כמו מדרשת השילוב הוא היפוכה של דמות הפוליטיקה הישראלית העכשווית; הוא אלטרנטיבה לאותה דמות.

* אז מי רצח את שלונסקי? – מידי שנה נערך בשבועות פסטיבל המשוררים במטולה. השנה, בשבועות, כל הצימרים והמלונות היו מאוישים בפליטים מאוקראינה ולכן הפסטיבל נדחה לאלול והוא נערך בימים 8-10 בספטמבר.

הצלחתי לפרגן לעצמי אחה"צ וערב באירוע. הערב המרכזי היה ערב מחווה לאברהם שלונסקי, שאנו בפתח שנת היובל לפטירתו. היה אירוע מרגש ויפה, בהשתתפות משוררים, חוקרים ונכדתו של שלונסקי, המשוררת סיגל אשל, שאמה, רות אשל, בתו של שלונסקי, נפטרה לפני שבועיים. באירוע הושמעו לראשונה שירים של שלונסקי שהולחנו במיוחד לאירוע. אציין שלושה דוברים שריתקו אותי במיוחד – הביוגרפית של שלונסקי חגית הלפרין (אגב, ביוגרפיה נפלאה, "המאסטרו"), המשורר ארז ביטון, חתן פרס ישראל, שכבש את הקהל לא רק בדבריו אלא גם בציטוט טקסטים שלמים של שלונסקי וביאליק ודומה שהוא מכיר על פה את ים השירה העברית, והמשוררת סבינה מסג. סיגל אשל היא גם זמרת מצוינת ושרה שירים מן המחזמר "עוץ לי גוץ לי" בליווי בפסנתר של ישראל ברייט. היה גם קטע מביך, כשהמשוררת אפרת מישורי הקריאה מונולוג מתוך המלט בתרגום שלונסקי, בסגנון טראנס – ארוך, מונוטוני, מתכתי ומשעמם. הכותרת הפרובוקטיבית של המחווה הייתה: "על יופי ומרד, דגן ובטון או: מי רצח את אברהם שלונסקי?". רציתי לענות: אפרת מישורי.

בעבורי, פסטיבל המשוררים במטולה יהיה מזוהה תמיד עם חיים גורי. מדי שנה הוא השתתף בו לאורך שלושת ימי הפסטיבל, מיקד את רוב תשומת הלב והיה הרוח החיה.

* נהלל חוגגת 101 – בח' באלול תרפ"א, עלו שבעת החלוצים הראשונים של נהלל לתל שמרון ונוסד מושב העובדים הראשון בארץ ישראל. בעצם, בעולם.

חגיגות המאה של נהלל בוטלו אשתקד, בשל התפרצות הגל הרביעי של הקורונה. לאורך סוף השבוע חגגה נהלל ברוב עם והדר את יום הולדתה ה-101.

שיאו של האירוע היה מופע קהילתי בהשתתפות עשרות רבות של נהללים, החל בילדים בגיל הרך וכלה בסבים-רבים וסבתות-רבתות שלהם – מבני הדור השני ועד בני הדור החמישי; במפגן קהילתי מרשים של שירה, ריקוד, משחק וסרטונים. אירוע יפה ומרגש!

ומה לי ולנהלל? אשתי, יעל, היא בת נהלל. וכך, כבר שלושים שנה אני קשור בעבותות אהבה לנהלל.

          * ביד הלשון

תדע כל אם – אמילי עמרוסי יצאה נגד התנאים המשופרים למחבלים שנתפסו בידי ישראל, והציע להחמיר אותם כדי ליצור הרתעה. "תדע כל אם של מחבל ש…" היא אמרה.

יום קודם לכן, בכתבה על קצין בצה"ל שצילם בסתר את חייליו בעירום, התראיין מפקד אחר, הכפוף לאותו קצין, שגם הוא נפל קורבן למעשה וחש קושי על כך שלא ידע להגן על חייליו מפני המעשה. גם הוא ציטט את הפסוק: "תדע כל אם עברייה שהיא מפקידה את גורל בניה בידי המפקדים הראויים לכך".

הפסוק הוא ציטוט מדברים שאמר דוד בן גוריון ב-2 ביוני 1963, בנאום הפרידה שלו מצה"ל לאחר התפטרותו מראשות הממשלה ומתפקיד שר הביטחון. "לא די שיידע המפקד את מלאכתו. עליו להיות אוהב את האדם, שחיי הפקוד שלו יהיו יקרים לו והחייל שנשלח אליו יהיה יקר לו, שיאהב אותו. רק מפקד כזה ימצא בפקודיו מסירות-הנפש שתוליכם לכל אשר ישלח אותם. אם המפקדים יעוררו את האמון, את הדבקות ואת האהבה בחיילים שלהם – אזי תדע כל אם עבריה כי הפקידה את גורל בניה בידי המפקדים הראויים לכך".

הפסוק הזה הוא אחד הציטוטים המוכרים ביותר של בן גוריון והוא מופיע על שלטים בבתי הספר לפיקוד ובסיסי ההדרכה של צה"ל.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 6.7.22

* יש דרך שלישית – אחרי שמרצ ומפלגת העבודה היו שותפות בממשלה הראשונה מאז ועידת מדריד (1991), שלא קיימה מו"מ עם הפלשתינאים ובממשלה הראשונה אחרי הסכם אוסלו, שהעומד בראשה הביע בפומבי ובפני כל העולם התנגדות נחרצת להקמת מדינה פלשתינאית עצמאית, ותומכי המפלגות הללו תמכו בהתלהבות בישיבתם בממשלה, ולא התרשמו במיוחד מהפשקווילים של דבוקת שוקן שזינבו במרצ, נוצר מצב חדש בציבוריות הישראלית. מעתה, יהיה קשה למפלגות השמאל להמשיך ולהילחם באותו מרץ ובאותה אסרטיביות נגד ה"סרבנות" הישראלית, נגד מבצעי המעצרים מדי לילה ביהודה ושומרון, נגד המשך הבניה ביישובים ביו"ש ובמזרח ירושלים, כפי שעשו קודם. הרי בצדק ייאמר להם – הרי אתם הייתם בשלטון והייתם שותפים למדיניות כזו.

ואולי… אולי דברים שרואים מכאן לא רואים משם? אולי כאשר אחריות שלטונית ניצבה על כתפיהם, הם לא יכלו לדבוק בסיסמאות העבר, שאבד עליהן כלח? אולי נוצרה שעת רצון לגיבוש קונצנזוס לאומי רחב, שמבוסס על פרידה מן הפרדיגמה של דיכוטומיה בין שתי האפשרויות היחידות שעלינו לבחור ביניהן, כביכול – פתרון "שתי המדינות" או פתרון "המדינה האחת"?  

הגישה הדיכוטומית כאילו אלו שתי הדרכים ואין בלתן ועלינו לבחור ביניהן, תוקעת את ישראל בפני ברירה אכזרית בין דֶּבֶר וכולירע, בין נבלה וטריפה. לא, אין לנו ברירה רק בין שתי דרכים רעות ואל לנו להשלים עם הפרדיגמה כאילו אלו האפשרויות היחידות. יש דרך שלישית (ואולי גם רביעית, חמישית ושישית). אל לנו להיכנע לתקיעות המחשבתית הזאת.

מדינה פלשתינאית עצמאית בקווי 4.6.67 תהפוך את גוש דן לעוטף עזה רבתי. ראינו מה קרה בכל שטח שנסוגונו ממנו, הן בהסכם (אוסלו) והן באופן חד-צדדי (ההתנתקות). לא בכדי, אחרי שיותר מאלף ישראלים נרצחו בעקבות הסכמי אוסלו, נאלצנו לצאת למבצע "חומת מגן" ולהחזיר את חופש הפעולה הביטחוני שלנו ברש"פ. מישהו מאתנו מתגעגע למה שקרה כאן בין אוסלו ל"חומת מגן"? האם ההתנהלות של הרש"פ ושל שלטון חמאס בעזה נותנת לנו סיבה להאמין שיש תוחלת למדינה פלשתינאית עצמאית, ושהיא תדע לכלכל את אזרחיה ולקיים יחסי שכנות טובה ושלום עם ישראל? די ברור שחמאס ישלוט במדינה הזאת (הרי שלטון הפת"ח ברשות אפשרי רק כיוון שאבו-מאזן אינו מאפשר קיום בחירות מאז ניצחון חמאס ב-2006) ואנו יודעים מה משמעות הדבר. אנו גם יודעים, שהשנאה והקרע העקובים מדם בין פת"ח לחמאס נובעים ממחלוקות תהומיות, לבד מנושא אחד – ישראל. שני הפלגים אינם מוכנים לקבל את קיומה של מדינת ישראל, רואים בעצם קיומה את האסון ("נכבה") של העם הפלשתינאי ורק חורבנה יאפשר את פתרון הבעיה הפלשתינאית. המדינה הפלשתינאית העצמאית לא תשכיל לקיים את אזרחיה טוב יותר מהרש"פ ומשלטון חמאס בעזה, ומהר מאוד תפנה את זעם ההמונים לכיוון "השיבה", אותה "זכות" שעליה אין הם מוכנים לוותר והיא תוצג כמזור לכל מדווי העם הפלשתינאי, ומשמעותה – הטבעת מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים. מהר מאוד פתרון שתי המדינות יתפוצץ בפרצופנו, תרתי משמע, ומחיר הדמים יהיה כבד מאוד.

לעומת זאת, מדינה אחת, דו-לאומית, תקבור את החזון הציוני של מדינת לאום יהודית עצמאית וחופשית בארץ ישראל. ייעודה של ישראל הוא הגשמת הציונות, ותנאי הכרחי להגשמת הציונות הוא רוב יהודי מאסיבי לדורות במדינת ישראל.

כמובן שה"פתרון" הכהניסטי – פתרון-סופי לבעיה הפלשתינאית בדרכו של ברוך גולדשטיין ימ"ש הוא זוועה חיה, שהעם היהודי לא יהיה עם יהודי אם יאמץ אותו חלילה. לכן, גם היום כאשר מנהיג הכהניסטים הוא מועמד מוביל לתפקיד שר בכיר בממשלה אם גוש נתניהו יזכה חלילה ב-61 מנדטים, צריך לקבוע שה"פתרון" הזה לא לגיטימי והוא אינו חלק מסל הרעיונות שמותר לנו לדון בהם.

יש דרך שלישית. יש לחתור להסכם עם מדינה ירדנית-פלשתינאית, המבוסס על פשרה טריטוריאלית, על בסיס תכנית אלון מותאמת לשינויים שחלו עם השנים בשטח. שטחי הרש"פ-פלוס יהיו שטח ריבוני ירדני-פלשתינאי מפורז בצד המערבי של הירדן וישראל לא תשלוט בפלשתינאים ולא תסכן את צביונה היהודי דמוקרטי. על בקעת הירדן רבתי, סובב ירושלים, גושי ההתיישבות והאזורים הפנויים להתיישבות יהודית, תוחל ריבונות ישראל.  הפתרון הזה מבוסס על אופטימיזציה של מימוש מקסימלי של זכותנו על ארץ ישראל מבלי לסכן את היותנו מדינה יהודית בעלת רוב יהודי מוצק לדורות, בלי לסכן את קיומה וביטחונה של ישראל, בלי לעקור חצי מיליון יהודים מאדמתם ובלי להקים מדינת טרור בתוככי ארץ ישראל.

הגיעה השעה להשתחרר מהדוגמות המיושנות שאבד עליהן כלח, ולגבש פתרונות יצירתיים, שגם ניתן לגבש סביבם קונצנזוס לאומי רחב. נכון, הבעיה בפתרון שאני מציע, היא שאין לו לעת עתה פרטנר ערבי. אך בדיוק באותה מידה אין פרטנר לרעיון של "שתי מדינות לשני עמים", כפי שראינו כאשר הוצעו הצעות כאלו בידי ברק, אולמרט, קלינטון ואובמה.

עד שיהיה פרטנר, יש לנהל את הסכסוך על בסיס המציאות הקיימת, שבה פועלת הרש"פ ואיננו שולטים בפלשתינאים, אך צה"ל מגן באופן אקטיבי על שלום אזרחי ישראל. ולנצל שעות כושר מדיניות, כמו זו שהוחמצה בידי נתניהו לאחר פרסום תכנית טראמפ, להחלת ריבונות ישראל על השטחים שבכוונתנו להישאר בהם לעד.

* ציוני ממלכתי – נאומו לאומה של לפיד היה נאום מצוין. אלה הדברים שראוי שמנהיג לאומי יאמר לעמו. כך נשמע מנהיג של מדינת הלאום של העם היהודי; מדינה  יהודית דמוקרטית. כך נשמע מנהיג ציוני ממלכתי.

מה שהפריע לי הוא הפורמט – "הצהרה", ולא מסיבת עיתונאים שבה הוא נשאל שאלות. אריק שרון הוא אבי הז'אנר, ונתניהו שיכלל אותו עד שהפך לפרקטיקה קבועה של עקיפת התקשורת והימנעות משאלות.

אני מקווה שלפיד, שנולד לעולם התקשורת (דור שלישי של עיתונאים) וצמח בתקשורת, יחזיר עטרה דמוקרטית ליושנה, ויחזור לראיונות לכלי התקשורת ומסיבות עיתונאים.

* בעזרת השם – לפני שנים, כאשר ניהלתי את מתנ"ס הגולן, קיבלתי מכתב מאחד התושבים, דוסופוב נודניק, שהתלונן על כך שהמתנ"ס פגע ברגשותיו, כאשר נשלח לו מכתב ובראשו התנוססו ראשי התיבות בס"ד. הוא דרש את זכותו לא לקבל מכתבים כאלה, כי זו "כפיה דתית".

השבתי לו, שאת המכתב כתבה עובדת המתנ"ס, שהיא יהודיה דתית, שעל כל דף שהיא כותבת מתנוסס בס"ד, ואיני מעלה על דעתי כפיה חילונית – לכפות עליה לא לכתוב בס"ד על מכתבים שהיא מוציאה מהמתנ"ס, כפי שאף אחד לא יכפה עליי לכתוב בס"ד, כאשר אין זו דרכי.

נזכרתי בכך בעקבות דברי הבלע של דרעי נגד לפיד, על כך שבנאומו לא אמר "בעזרת השם". כפי שאף אחד אינו נובח על דרעי כאשר הוא אומר בעזרת השם, שלא ינבח על לפיד כאשר אינו אומר זאת. אגב, לפיד דווקא הזכיר את השם בנאומו, אבל עובדות הן עניין ללוזרים, לא לאסיר המשוחרר דרעי.

* הכזב הביביסטי התורן – מסתמן קמפיין השקר הביביסטי התורן – הצגתו של לפיד כאיש שמאל רדיקלי אנטי ציוני ואנטי יהודי, והצגת כל מי שמועמד להיות שותף לו, כמו תקווה חדשה, ימינה וישראל ביתנו כמשת"פים. אין להם עכבות לשקרנים הבזויים האלה. נשאי הכזב המפיצים את השקרים הללו, מדברים בשם האידאולוגיה, כביכול, אבל אין בשקר הזה שום אידאולוגיה, רק ביביאולוגיה. המדינה היא ביבי, הציונות היא ביבי ומי שאינו סוגד לו הוא בוגד. אין שום פטריוטיות ושום ציונות בביביזם, אלא רק תרבות השקר. אין פגיעה אנושה יותר בציונות מניצחון גוש בן-גביר.

מיהם השקרנים האלה שמעזים להטיף על… "ציונות".

* על הכוונת השוקניסטית – בעוד תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית מציגה את לפיד כאיש שמאל רדיקלי, דבוקת שוקן מתגוללת עליו בשל ימניותו. גדעון לוי, עודה בשאראת, רוגל "התעלמות נפשעת וחסרת אחריות מהכיבוש, מהאפרטהייד" אלפר ושות', יוצאים מגדרם כדי להלקות את לפיד ולהיכנס באמ-אמא שלו.

יש לציין, שבניגוד לעלילה הביביסטית, שכל כולה שקר גס, לשיטתם של השוקניסטים הם צודקים.

* איחולי כישלון – גדעון לוי פרסם פשקוויל שבו איחל ליאיר לפיד כישלון בתפקידו. למה? כי מדדי ההצלחה של ממשלתו, כמו של ממשלת בנט, כפי שהם מודדים אותם, הם העמקת ה"עליונות היהודית", "האפרטהייד", "ההתנחלויות" ו"הכיבוש". עובדה – הפגישה הראשונה שלו הייתה, אוי לאוזניים שכך שמעו ולעיניים שכך קראו, עם ראש השב"כ. ראש ממשלת ישראל נפגש עם ראש השב"כ? נורא.

מילון לוויי עברי קצר: "עליונות יהודית" = ציונות. "אפרטהייד" = מדינה יהודית. "התנחלויות" = מקום שיהודים חיים בהם, ביו"ש, בגולן, בנגב, בגליל או בגרעינים התורניים ביפו ולוד.  "הכיבוש" = אקיבוש.

* פסולי חיתון – שתי רשימות לכנסת הן פסולות חיתון לקואליציה, מוקצות מחמת מיאוס. האחת היא הרשימה האנטי-ישראלית המשותפת עם עופר כסיף האוטו-אנטישמי וחבר מרעיו. השניה היא הכנופיה הכהניסטית, הגזענית והפשיסטית. זו נבלה וזו טריפה ו/או להיפך. כל ממשלה התלויה ברצונה הרע של אחת משתי הכנופיות הללו, תהיה ממשלת פיגולים.

הפרשנים והתקשורת מתארים לנו מצב כאילו הבחירה היא בין שתי האפשרויות הללו ואין בלתן. אסור לקבל זאת. המטרה העליונה של הבחירות היא למנוע מגוש בן-גביר 61 מנדטים. מרגע שהמטרה הזו תושג, נפתחות אפשרויות קואליציוניות שונות, שאינן כוללות את הרשימה המשותפת ואת הכהניסטים ועוזריהם. כמובן שהפתרון הראוי הוא שהאיש שתוקע את מדינת ישראל במשבר הפוליטי החמור בתולדותיה כבר שלוש שנים וחצי וחמש מערכת בחירות, יעשה את מה שכל אדם אחר במקומו היה עושה מזמן – משחרר. ברגע שזה יקרה, ניתן יהיה בנקל להקים ממשלה רחבה בהנהגת הליכוד. אבל אי אפשר לבנות על תפיסת האחריות של חסר האחריות. לשם הרכבת הקואליציה ללא פסולי החיתון, לא יהיה מנוס מוויתורים, פשרות וירידה מעצים; מוטב לוותר מראש על כל הנדרים, האיסורים, השבועות והחרמות וגילוח השפמים, ושכל מפלגה תשאיר בידיה אופציות מרביות (זולת פסולי החיתון).

* בחירתה של איילת – הבחירה של איילת שקד היא בין מתן כהנא לבין "הרב" כהנא שר"י. כלומר, בין ציונות ממלכתית לביביזם כהניסטי.

* משמעותה של ריצה משותפת – מרב מיכאלי דוחה על הסף אפשרות של הליכה משותפת עם מרצ, בשל הפערים האידיאולוגיים בין המפלגות. גישתה של מיכאלי מעניינת. מיכאלי העיתונאית השוקניסטית, מבכירות דבוקת שוקן, אכן ביטאה פער אידיאולוגי ממרצ. היא הייתה קרובה יותר בעמדותיה לחד"ש. לזכותה ייאמר, שבעשר שנותיה בפוליטיקה היא עוברת תהליך התמרכזות ופרגמטיזציה, בעיקר בשבתה בממשלה שהובילה קו הפוך להשקפות השמאל (אבל זה נכון גם לגבי מרצ).

בדרך כלל, הרעיון של חיבור בין העבודה למרצ מעורר בי חלחלה, דווקא מתוך שאיפה שמפלגת העבודה תחזור אי פעם לכור מחצבתה הרעיוני. אבל הפעם, יכול להיות שההחלטה של שתי המפלגות אם לרוץ יחד תקבע אם בן-גביר יהיה, חלילה, שר בישראל.

* איום מאפיוזי – נער השליחויות של נתניהו יואב קיש, שיגר איום מאפיוזי ליועמ"שית, שאם תאשר בחירת רמטכ"ל, היא תודח "כשנחזור". כמובן, שכוונתם להכשיר את הקרקע לתכנית להדיח את היועמ"שית ולמנות תחתיה בובה שתחלץ את הנאשם מאימת הדין, אם חלילה גוש בן-גביר ינצח בבחירות.

* לא כל מה שחוקי ראוי – אם היועמ"שית תפסוק שממשלת המעבר רשאית למנות רמטכ"ל, זו תהיה הפסיקה הנכונה. איני חושב שהיועמ"ש אמור לאסור מה שהחוק מאפשר ובוודאי כאשר יש תקדימים לכך.

אבל לא כל מה שחוקי ראוי, ובלי קשר לפסיקת היועמ"שית, לדעתי הממשלה צריכה לנהוג באיפוק וריסון ולא להציב עובדה מוגמרת בפני הממשלה הבאה. לדעתי, יש להאריך בשנה את כהונתו של כוכבי. אם נחזור, חלילה, לשורה של סבבי בחירות, נכון יהיה למנות רמטכ"ל קבוע בעוד שנה, גם אם תהיה ממשלת מעבר.

* אל תקרא לי אשכנזי – מתחתי ביקורת על נתניהו, ובתגובה ביביסטית הולמת הותקפתי בצרור נאצות וגידופים, שהחלו במילה… אשכנזי.

מיהו, אם כן, אשכנזי? מי שאינו סוגד למנהיג האשכנזי מקיסריה.

ובאשר אליי – ההגדרות הגלותיות "אשכנזי" ו"מזרחי" זרות לי ואין לי כל עניין בהן. איני "אשכנזי" כיוון שאין לאשכנזיות שום משמעות בזהות שלי. אני יהודי, ישראלי, ציוני. זאת הזהות שלי, ואני מתכחש לכל זהות אחרת, שמישהו מלביש עליי. החיבור שלי אינו למקומות שמהם יצאו הוריי, אלא אל המקום שאליו חתרו והגיעו. אז מה העדה שלי? אין לי עדה. יש לי לאום. ובני הלאום שלי, יהודים מרוסיה וממרוקו, מפולין ומאמריקה, מאתיופיה ומרומניה ומכל קצות תבל, הם ה"עדה" שלי.

נצח ישראל לא ישקר והמהלך הציוני הגדול של מיזוג גלויות יגבר על כל העסקנים הציניים שמנסים להנציח את הגלותיות והעדתיות, כי היא משרתת את הפוליטיקה הקטנה שלהם. הם אולי יצליחו לעכב מעט את המהלך הגדול, לתקוע מקלות בגלגלים, אך הציונות תנצח. מיזוג הגלויות מנצח באמצעות האהבה, הזוגיות והנישואין. בדור הבא לא יהיה ילד שידע להשיב על השאלה האנכרוניסטית אם הוא "מזרחי" או "אשכנזי".

* מי אינטליגנט – לא אהבתי את הערתו של גדי סוקניק על כך שנבחרי יש עתיד אינטליגנטים יותר מנבחרי הליכוד. מי שָׂמוֹ? על סמך מה הוא ממנה את עצמו לאינטליגנטומטר של נבחרי הציבור ולחלוקתם המפלגתית.

אבל אחרי שהוא אמר זאת, מיד החלה תעשיית השקרים וההסתה להציג את דבריו כאמירה "גזענית" נגד ה"מזרחים"; הנה עוד אחד שטוען שה"אשכנזים" מיש עתיד אינטליגנטים יותר מה"מזרחים" נבחרי הליכוד. ושוב תאוריות "ישראל השניה" בלה בלה בלה. והרשת גועשת בטענה הזאת.

אבל האמירה של סוקניק הייתה לגמרי אחרת. הוא אמר שמאיר כהן, שעלה ממרוקו והוא תושב דימונה, אורנה ברביבאי שאמה יוצאת עיראק, מירב כהן שהוריה עלו ממרוקו, קרין אלהרר שהוריה עלו ממרוקו ומיקי לוי שהוריו עלו מכורדיסטן וטורקיה אינטליגנטים יותר מיולי אדלשטיין יליד אוקראינה, ישראל כ"ץ שהוריו עלו מרומניה, יואב גלנט שהוריו עלו מרומניה ואבי דיכטר ה"אשכנזי".

* חוק נורווגי גורף – כאשר יאיר לפיד ויש עתיד היו באופוזיציה הם תקפו בחריפות את נתניהו על כך שבממשלתו יושם החוק הנורווגי. כאשר לפיד עלה לשלטון (כראש ממשלה חלופי ועכשיו כראש הממשלה), גם ממשלתו מיישמת את החוק הנורווגי. ואילו הליכוד, שיישם אך אתמול את החוק הנורווגי, יצא בחריפות נגד יישום החוק, ואף רדף אישית באלימות מילולית וגידופים מכוערים את הח"כים שנכנסו לכנסת במסגרת החוק הנורווגי, והדביק להם את כינוי הגנאי "נורווגים".

דני קושמרו נשא בפתח אולפן שישי מונולוג פופוליסטי נגד "הנורווגים" (הוא אימץ את כינוי הגנאי). הוא לפחות לא בא מפוזיציה ותקף את החוק בלי קשר לצד המיישם אותו. הוא בא מפופוליזם, עם טיעון ה"ביזבוז".

אני חסיד מושבע של החוק הנורווגי. אני סבור שעלינו לחוקק חוק נורווגי גורף, ללא שיקול דעת, כמו בנורווגיה. ברגע שח"כ יושבע לממשלה, אוטומטית תפקע חברותו בכנסת, והבא בתור ברשימה יכנס אליה במקומו. אם הוא יתפטר / יודח מן הממשלה, הוא אוטומטית יחזור להיות ח"כ, במקום הח"כ שנכנס במסגרת החוק הנורווגי. הדבר חשוב לצורך הפרדת הרשויות, לחיזוק הכנסת ולחיזוק הממשלה. מן הראוי שיהיו לנו 120 מחוקקים במשרה מלאה, שהעבודה שלהם היא לשרת את הציבור בכנסת, ושרים במשרה מלאה, שמתמסרים לעבודת משרדם ולחברות בממשלה, ואינם צריכים לבזבז את זמנם המיניסטריאלי על מאות הצבעות בשבוע. בתחילת כהונתה של הכנסת הנוכחית, האופוזיציה ריתקה את הכנסת לילות שלמים בפיליבסטרים על כל חוק ועל כל הצבעה, מתוך רצון להתיש את השרים, להכשיל אותם ולמנוע מהם את מילוי תפקידם. הם סירבו להתקזז עם שרים שנסעו לשליחות מדינית או ביטחונית לחו"ל. לכן, יישום החוק הנורווגי היה אילוץ. הוא לא צריך להיות מתוך אילוץ. זה חוק טוב, נכון וחשוב, וצריך לשפר אותו בכך שהוא לא יהיה מותנה ברצון השר, אלא יהיה חובה על פי חוק.

אגב, כ"הוכחה" לכך שהחוק הנורווגי מיותר, הציג קושמרו מחקר על הפעולה של כל אחד מהח"כים (נוכחות במשכן, נאומים, הצעות חוק, נוכחות בוועדות וכד'), והצביע על כך שבין עשרת הראשונים, שאת שמותיהם ותמונותיהם הציג, אין אף ח"כ "נורווגי". הוא הציג גם את עשרת האחרונים. ומיהם? כמעט כולם, אולי אפילו כולם, שרים לשעבר, שכנראה מסרבים להתרגל לעבודה הפרלמנטרית שלכאורה קטנה עליהם. לא היה ביניהם אף "נורווגי". כמובן ששרים בפועל, בצדק, אינם פעילים בכנסת, אינם חברים בוועדות ורק תופסים מקום, שראוי להיות פנוי לח"כ שזו משימתו. בזבוז? הדמוקרטיה עולה כסף. בזבוז הוא ח"כים שאינם מתפקדים כח"כים.

* הכנסת תאבד אחד מטובי חבריה – את יובל שטייניץ הכרתי כאשר הייתי דובר ועד יישובי הגולן והוא ח"כ צעיר באופוזיציה, פעיל למען הגולן. התרשמתי ממנו מאוד; כאדם חכם מאוד, משכיל, רחב אופקים ובעל ראייה אסטרטגית מקיפה, כציוני נלהב וביטחוניסט מובהק.

התפלאתי איך במשך שנים רבות הוא היה יס-מן של נתניהו; כל כך לא מתאים לאינטלקטואל כמוהו. אבל בשנים האחרונות הוא נגמל. זה התחיל בפרשת אלאור אזריה. שטייניץ הקפיד לאורך כל הפרשה לתמוך במשפטו של אזריה, המבטא את היותה של ישראל מדינת חוק ואת צה"ל – צבא מוסרי ולא כנופיה מזרח תיכונית נוסח לבנון. יחד עם ח"כ דיכטר הוא ניסה עד הרגע האחרון לשכנע את הליכוד והאופוזיציה לתמוך בחוק האזרחות (אך לא אזר אומץ להפר את המשמעת הסיעתית ולהצביע על פי צו מצפונו בעד האינטרס הלאומי). בכל פעם שלה-פמיליה הפרלמנטרית, הצווחנים הביביסטיים בראשות אמסלם התפרעו בכנסת, ראיתי את ח"כ שטייניץ מתכווץ בכיסאו, בהלם ובאלם, אינו יודע היכן לקבור את עצמו מבושה.

ממש לא הופתעתי מפרישתו. קשה לי להאמין שהוא היה נבחר בפריימריז, מול הבייס הביביסטי, במיוחד לאחר פשעו הנורא – אשתו נבחרה לשופטת בית המשפט העליון.

עם פרישתו, תאבד הכנסת את אחד מטובי חבריה.

מכל פועלו רב השנים אצטיין את ועדת ששינסקי – הוועדה הציבורית שהוא הקים לבחינת המיסוי על הפקת נפט וגז טבעי בישראל. עד אז, טייקוני הנפט והגז כמעט ולא שילמו מס. הוועדה שינתה את המצב באופן משמעותי. שטייניץ גיבה את מסקנות הוועדה ועמד על יישומן בנחישות, מול מסע הסתה איום ונורא, נגד שטייניץ הקומוניסט, שמופעל בידי הקרן החדשה נגד האינטרס של ישראל ולמען הגז הערבי. שטייניץ לא התקפל, גייס את תמיכת נתניהו ומסקנות הוועדה אומצו בידי הממשלה ובחקיקה של הכנסת.

* קבס – כאשר אני קורא את עדותה המזעזעת של הדס קליין, אני נמלא בושה. כפטריוט ישראלי אני חש תחושת קבס ובושה עמוקה על שאדם כזה היה ראש ממשלת ישראל.

השאלה האם זה פלילי או לא, והאם נתניהו יורשע או יזוכה, אינה רלוונטית לכך שמדובר בשחיתות ציבורית מגעילה. גם אם החוק הישראלי היה מאפשר קבלת מתנות ללא הגבלה, התנהלות כזאת היא מושחתת וגרגרנית. להקיא.

* אסור להחמיץ את ההזדמנות – ביטול מתווה המהגרים-מאוקראינה של שקד בידי בג"צ, הוא התערבות בלתי נסבלת ובלתי מידתית במדיניות ההגירה של ישראל, שהיא פררוגטיבה של הממשלה. המתווה שבוטל הוא טוב ומידתי. חבל שבוטל. אבל מבחינה מעשית אין להחלטה משמעות של ממש, כיוון שאין שטף של מהגרים שאינם זכאי חוק השבות, ואלה שבאו עזבו אחרי זמן קצר.

מה שחשוב באמת הוא ההזדמנות לעליה גדולה מאוקראינה ורוסיה. זה צריך להיות היעד העליון של מדינת ישראל לעת הזאת. מן הבחינה הזאת, גם מן הבחינה הזאת, הבחירות באו לנו בעיתוי גרוע מאוד.

לצערי, הן בנט בהודעות הפרישה שלו והן לפיד בנאומו לאומה, אפילו לא הזכירו את המשימה הגדולה והחשובה הזאת, מה שמעיד שהם לא התעלו לגודל השעה. יש כאן הזדמנות גדולה למדינת ישראל, שלא הייתה כמותה מאז שנות התשעים, ואסור לנו להחמיץ אותה.

* אורחה ומטר – המועצה הארצית לתכנון ובניה אישרה את היישובים החדשים בגולן, אורחה ומטר. זה השלב השלישי מתוך ארבעה. השלב האחרון הוא אישור מליאת הממשלה. אני מקווה שהממשלה תדון ותאשר מוקדם ככל האפשר.

* דובוני לא-לא – בפני המועצה הארצית לתכנון ובניה, שאישרה את הקמת היישובים החדשים בגולן, הופיעו נציגי ארגון "שומרי הגולן", המובילים את המאבק נגד מיזם חוות הרוח בגולן, מטעמי הגנה על הסביבה. הם הציגו את התנגדויותיהם להקמת היישובים החדשים. ואני תמה. האם הם חושבים שהתייצבותם כדובוני לא-לא לכל פיתוח הגולן, תקל עליהם לשכנע את תושבי הגולן במאבקם נגד טורבינות הרוח? הטיעונים שהם מעלים נגד הקמת היישובים החדשים, תקפים באותה מידה בנוגע ליישובים שבהם הם חיים. אילו הרוח שלהם הייתה שלטת במדינה לפני חמישים שנה, לא הייתה התיישבות בגולן (ובלי התיישבות, הגולן כבר מזמן היה בידי האויב הסורי).

"שומרי הגולן"… מפני מי אתם שומרים על הגולן? מפני ההתיישבות הציונית?

לעתים נדמה לי שיש הסבורים שהפתרון הראוי לאנושות הוא לרכז את כולה במגדל בבל אחד שראשו בשמים, וכך נשמור על העולם מפני האדם.

* קיבוץ חדש – מזכירות התנועה הקיבוצית החליטה להקים קיבוץ חדש במבואות ערד. זוהי החלטה היסטורית, לאחר למעלה משלושה עשורים שהתנועה לא הקימה אף קיבוץ (ואף איבדה קיבוצים אחדים). איזו זכות קיום יש לתנועת התיישבות שאינה מיישבת?

בביקור של מטה התנועה באורטל, זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד של מזכ"ל התנועה ניר בן-מאיר, העליתי את הסוגיה (שעליה אני נאבק לאורך כל השנים). הצעתי לו לקחת אתגר: הקמת קיבוץ אחד לפחות בקדנציה שלו. הוא דחה את דבריי על הסף ובקוצר רוח, באומרו שהיום ההתיישבות אינה יעד לאומי.

ניר שינה את עמדתו לאחר הקמת ממשלת בנט, שאחרי עשרות שנים שבה והעמידה את ההתיישבות הציונית על ראש שמחתה. הממשלה החליטה על תכנית לאומית לפיתוח ההתיישבות בגולן, כולל הקמת שני יישובים קהילתיים חדשים, ועל הקמת 14 יישובים חדשים בנגב. אם הממשלה מגדירה מחדש את ההתיישבות כיעד לאומי – אנחנו שם, אמר ניר. ההחלטה העקרונית התקבלה כבר לפני חודשים אחדים, והשבוע התקבלה החלטה מעשית.

ברוך מציב גבול אלמנה.

* כשר לפסח – הרש"פ: היהודים רצחו את הכתבת, כי הם בדם של כתבות פלשתינאיות לאפיית מצות.

* לא נעים לאוזן – מרב מיכאלי היא זאת שמשלם או משלמת את מחיר סגנון הדיבור הטרחני והמסורבל שלה. היא משלמת את המחיר פעמיים. א. היא מבזבזת את מחצית זמן השידור שלה על חזרות מיותרות, טרחניות ומסורבלות וכך היא משמיעה רק את מחצית המסר שלה. ב. היא מאבדת רבים ורבות מן המאזינים והמאזינות, שמזפזפים או מזפזפות כשהיא מדבר או מדברת. הם אינם עושים זאת מסיבה עקרונית או אידיאולוגית, לאו דווקא בשל דאגתם לעברית שהיא אונס.ת, אלא פשוט כי זה לא נעים לאוזן.

אגב, עוד לא שמעתי אותה מדברת, משום מה, על: נשים או נשות.

* לא יקרה – אני יכול לקבוע בוודאות – לא של מאה אחוז אלא של מיליון אחוז, שאין צל צלו של סיכוי כלשהו, שאי פעם אשכח תינוק ברכב.

אלא מה? גם זה ששכח את התינוק ברכב, היה משוכנע בוודאות של מיליון אחוז, שאין צל צלו של סיכוי שזה יקרה לו. עובדה – עד לאותו רגע, אלפי פעמים זה לא קרה לו.

אני סולד מהאנשים שנדים ובזים לאותם אנשים שחרב עליהם עולמם, ובאסונם גם מטילים בהם רפש (ולעתים תוך תיוג קבוצתי שלהם).

כשהיו לי ילדים קטנים עוד לא הייתה טכנולוגיה המתריעה נגד שיכחת ילדים. אילו היום היו לי ילדים קטנים, או כשיהיו לי נכדים, בטוח שארכוש את הטכנולוגיה הזאת. ואם בכל זאת לסווג ולתייג על פי קבוצות באוכלוסיה את מי שזה עלול לקרות להם: הסיכוי הגדול יותר הוא שזה יקרה למי שבטוח שלו זה לא יקרה ולכן הוא יחסוך ולא ישתמש בתכשיר טכנולוגי.

          * ביד הלשון

מציב גבול אלמנה – תשובה לשאלה של קורא, בעקבות שימוש בברכה ברשומה שכתבתי.

ברכת מציב גבול אלמנה מוזכרת בתלמוד הבבלי במסכת ברכות: "תנו רבנן: הרואה בתי ישראל ביישובן, אומר: 'ברוך מציב גבול אלמנה'".

הרעיון העומד מאחורי הברכה, הוא המשלת עם ישראל שנמצא בגלות לאישה שנעזבה מבעלה, שהיא כאלמנה. כאשר ישראל שבים לארצם וגבולם, הם כאותה "אלמנה" ששבה לבעלה.

עם ראשית שיבת ציון בימינו, בתקופת העליה הראשונה והקמת המושבות הראשונות, החלו לברך כך על כל יישוב חדש שקם, וכך מקובל עד היום.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 20.3.22

* להתעשת ומיד – "הנתונים מוכיחים: קל ומהיר יותר להגיע ארצה כפליט מאשר כעולה חדש". זו כותרת מאמר ב"ישראל היום" של יפעת ארליך. יפעת מסתמכת על נתוני הסוכנות היהודית. מאז הפלישה מאוקראינה קלטה ישראל 7,347 פליטים לא יהודים מאוקראינה, ורק 3,965 עולים יהודים. והסיבה לכך אינה מחסור בעולים. להיפך, 10,000 פליטים יהודים נמצאים במחנות פליטים בפולין, רומניה, הונגריה ומולדובה. והם תקועים בסבכים בירוקרטיים של "הוכחת יהדות" וכו'. וכבר 5,000 פליטים יהודים התייאשו מן הבירוקרטיה והמשיכו מערבה לגרמניה.

אם מדינת ישראל לא תתעשת, לא תסיר את החסמים הבירוקרטיים, לא תירתם בכל מאודה ובכל מרצה ומשאביה והקשב שלה לעליית יהדות אוקראינה ולעליה רבתי של יהודים מרוסיה – היא תבגוד במהותה, בזהותה ובהצדקת קיומה. אם לא נתעשת, זו עלולה להיות החמצה היסטורית. בכתבה מסופר גם על כך שבימים האחרונים מסתמן שינוי, ואני מקווה מאוד שהוא יהיה דרמטי.

השיח הישראלי בשבועות האלה מוטה לטענת הכזב על כך שישראל נועלת את שעריה בפני פליטים. אנשים רבים, טובים ושוחרי טוב, נסחפים אחרי התעמולה הזאת, ואפילו אינם מודעים לכך שנסחטו במניפולציה רגשית שנועדה לשרת אידיאולוגיה פוסט ציונית. אין שום דבר תמים בתהודה ובתעמולה ובמסר הפופוליסטי שנועד לפרוט על הנימים הדקים ברגש ההומניסטי והיהודי שלנו. מדובר ברצון שישראל לא תעלה יהודים אלא תקלוט פליטים. בין הפליטים יכולים גם להיות יהודים, כי הרי גם הם בני אדם. אבל המסר הוא שאיננו צריכים לקלוט יהודים אלא לקלוט בני אדם, כי כולנו בני אדם וזה הרי אפילו ג'ון לנון מפורש, ומה פתאום להבדיל בין דם ודם ו"סלקציה" וכו'. ואין גם שום בעיה שפליטים יהודים יגיעו דווקא לגרמניה, למשל, ולא לישראל, כי מדובר בבני אדם שמגיעים לאנשהו, וכולנו בני אדם ואימג'ן וכו'. ובזמן שאנחנו מלקים את עצמנו לשווא בטענות שווא והשיח הישראלי נשטף בשיח שנאה סביב ויכוח הסרק הזה – אנחנו מזניחים את המשימה הלאומית הגדולה והחשובה ביותר, שהיא הייעוד של מדינת ישראל, לעודד ולארגן את העליה הגדולה מאוקראינה ורוסיה ולקלוט אותה בהצלחה.

* מטרת דמות – שר הפנים בישראל אינו אישיות מאובטחת. אבל שרת הפנים איילת שקד מאובטחת, בשל הערכת מצב של השב"כ, המבוססת על מידע מודיעיני (וכך גם שר התקשורת יועז הנדל, שר הדתות מתן כהנא ושר הבט"פ עומר בר לב). ההסתה נגד איילת שקד חמורה ונוראה, וזה הרי ברור כי היא "בוגדת", "סמולנית", "יושבת עם מחבלים" וכל המסרים של תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית.

ובמקביל, איילת שקד הפכה בשבועות האחרונים מטרת דמות של תעשיית התעמולה השקרית בנושא הפליטים. מכל כיוון יורים לעברה חצים, הרי היא "גזענית", "לאומנית", "פשיסטית", "הפנים המכוערות של ישראל", "ערלת לב" וכל ארסנל הגידופים הזה.

אני מעריך את איילת שקד, שאינה פוחדת לקבל החלטות לא פופולריות, והיא נאמנה למצפן שלה ולא נסחפת כעלה נידף עם כל רוח פופוליסטית. והיא עומדת בגבורה במטחי הגידופים מכאן ומכאן, תוך שהיא נאמנה לעצמה ולעקרונותיה. מעולם לא הצבעתי לה וספק אם אעשה זאת בעתיד, ולעתים לא רחוקות איני מסכים עם דעותיה, אבל אני מעריך מאוד אותה ואת מנהיגותה. גישתה בנושא הפליטים נכונה ואחראית – על מדינת ישראל מוטלת בראש ובראשונה החובה להעלות לארץ את היהודים, ולא לקלוט בהמונים פליטים לא יהודים שלא נשקפת להם סכנה, כי כל פליט שמגיע לישראל, מגיע מחוף מבטחים. והמדיניות שהיא מובילה מאוזנת, ומאפשרת גם קליטת פליטים לא יהודים וישראל קלטה כבר אלפים רבים.

אני רואה באיילת שקד גיבורה, החושפת את עצמה לאש ומושכת אש, בעוד חבריה לממשלה, ובראשם חברהּ ראש הממשלה, מתחבאים מאחורי גבה. הם בונים על כך שהיא תנהל את המדיניות הנכונה אבל היא זו שתחטוף את האש.   

* הקאקאדילה של ליברמן – ה"בדיחה" סרת הטעם של ליברמן, ליד שולחן הממשלה, על ראשי הערים שרוצים אוקראיניות, מהדהד את מסר הדעות הקדומות המכוערות על יוצאות חבר המדינות, ברוח ה"קאקאדילה" של עומר אדם. ההבדל בין עומר אדם לליברמן, הוא שליברמן מתיימר להיות המנהיג והנציג של אותן נשים.

* לא למד דבר – הנשיא ביידן מחריף את הטון נגד פוטין ומצליף בו בלשונו, "פושע מלחמה, דיקטטור רצחני". הוא משית על רוסיה סנקציות חסרות תקדים. אבל הוא לא למד דבר וחצי דבר מהתנהלותו של פוטין, אם הוא ממשיך לזחול להסכם הגרעין הפייסני עם דיקטטורת האייאתולות באיראן, עומד לבטל את הסנקציות על איראן וכעת מסתבר שהוא אף שוקל לבטל את הגדרת משמרות המהפכה האיראניים – ארגון טרור. יש לזכור שמשמרות המהפכה אחראיות לייצוא המהפכה אל מחוץ לאיראן ובין השאר בהפעלת ארגוני טרור כחיזבאללה, החות'ים והג'יהאד האסלאמי (חרף היות ארגון סוני). אגב, איך זה שישראל טרם הגדירה את החות'ים ארגון טרור? משמרות המהפכה אחראיים למעשי טרור נוראים, כמו שני פיגועי התופת הגדולים בארגנטינה, בשגרירות ישראל ובקהילה היהודית.

* מחרים את הנאום – ח"כ עופר כסיף הודיע על החרמת נאומו של נשיא אוקראינה זלנסקי. זה לא מפתיע. ביום הפלישה פרסמה מפלגתו מק"י (המרכיב המרכזי של חד"ש שהיא המפלגה המובילה של הרשימה המשותפת) הודעת גינוי נגד אוקראינה המופעלת בידי נאט"ו ובעיקר נגד נאט"ו וארה"ב, והאשימה אותן במלחמה. אמנם היא הודיעה שהיא מתנגדת לפלישה, אך עמדתה על המשבר זהה לעמדתו של פוטין.

פוטין אמנם אינו קומוניסט ואינו רוצה להחזיר את רוסיה לקומוניזם, אבל הוא רוצה להחיות את האימפריה הסובייטית. מק"י הקומוניסטית מתגעגעת לימי האימפריה הסובייטית, ולכן הסנטימנט שלה נוטה לצד האפל של ההיסטוריה; לא רק בסכסוך הישראלי ערבי אלא גם בסכסוך הגלובלי.

* שיטת המש"ל – קל מאוד לשחק עם מספרים ולעשות מניפולציות בטבלאות אקסל. כדי להצדיק את המהלך הכוחני החד צדדי של ליברמן נגד החקלאות הישראלית, הפיקו משרדי החקלאות והכלכלה "סקר" על פיו החקלאים מרוויחים למעלה מ-60% ממחיר התוצרת החקלאית. זהו "סקר" שהופק בשיטת המש"ל – מה שרצינו להוכיח. אבל אין שום קשר בין ה"סקר" הזה למציאות.

הענף המרכזי של אורטל, הקיבוץ שלי, הוא התפוח. המחיר הממוצע בשער המטע הוא כ-2.5 ₪ לק"ג. ממוצע המכירות בשער בית האריזה "בראשית", שאנו שותפים בו, הוא כ-4.5 ₪. ממוצע המכירה ללקוח הוא 15 ₪. אם נעבור חקלאי חקלאי בענפים השונים בכל רחבי הארץ, נגלה שבדרך כלל אלו הפרופורציות. הפער הזה הוא הסיפור.

משמעות הדבר, היא שהצעדים שליברמן מוביל נגד החקלאות עלולים להרוס את החקלאות הישראלית, אך לא יורידו את יוקר המחיה.

* שופך את התינוק עם המים – חקלאי ישראל תומכים בְּרפורמה בחקלאות ורוצים בה, אך אינם מוכנים לשפיכת התינוק עם המים; לרפורמה שתהרוס את החקלאות הישראלית. ארגוני המגדלים והשדולה החקלאית בכנסת מעוניינים ברפורמה מוסכמת, אך ליברמן פועל בכוחניות ובדורסנות, תוך התעלמות לא רק מהחקלאים אלא גם מהממשלה והקואליציה, באמצעות צווים, כאילו הוא שליט יחיד בישראל.

פעולותיו של ליברמן נגד החקלאות בישראל מנוגדות למדיניות הממשלה. אם הממשלה החליטה על תכנית לאומית לפיתוח הגולן והכפלת מספר תושבי הגולן, וליברמן פועל להרס החקלאות בגולן, שהוא בסיס מרכזי ומוביל בכלכלת הגולן, הרי שמעשיו פוגעים קשות ביעדי הממשלה.

בהצהרותיהם של ליברמן ושליחו פורר, כאשר החלו להוביל את הרפורמה, הם דיברו על הגדלת התמיכה הישירה בחקלאים. בינתיים הם מבצעים באופן חד-צדדי את החשיפה ליבוא תוך אמירות כלליות אמורפיות על התמיכה הישירה ובלי הוזלת מחירי המים לחקלאות.

כנראה שליברמן התמכר לליטופים של נחמיה שטרסלר ב"הארץ". אבל בלאו הכי, ברגע שהממשלה תפעל למימוש האתגר הלאומי של קליטת העליה ולא יהיה מנוס מהכנסת יד לקופה הציבורית כדי לעמוד באתגר הזה, שטרסלר יתחיל לזנב בו.

בנוסף לכל השיקולים הכלכליים ושיקולי ביטחון המזון של ישראל, החקלאות היא המכשיר הציוני לשמירה על קרקעות הלאום. כפי שראינו בנגב, אין ואקום באדמה. מה שלא יהיה שלנו, יהיה של אחרים. הרס החקלאות בישראל הוא פגיעה קשה בציונות.

* וידוא הריגה לרעיון העוועים – באמצע שנות התשעים, כשיוסי ביילין הבין שמציאות ההתיישבות הישראלית בגושי ההתיישבות הגדולים היא בלתי הפיכה, הוא הגה את רעיון העוועים של "חילופי שטחים". מה שעומד בבסיס ההצעה, הוא העיקרון לפיו ישראל צריכה לסגת מכל השטחים ששחררה במלחמת המגן – ששת הימים, עד המילימטר האחרון. ולכן, אם נוצרה מציאות שאינה מאפשרת נסיגה מאזורים מסוימים, ישראל תפצה תמורת כבשת הרש הזאת את הפלשתינאים בשטחים ריבוניים שלה בנגב, באזור חולות חלוצה.

הוא הציע את הרעיון המטורף הזה לראשונה, לא בממשלת ישראל, בכנסת או בציבוריות הישראלית, אלא במו"מ חשאי שניהל עם אבו-מאזן בהיותו סגן שר החוץ, ללא סמכות וללא רשות, מאחורי גבם של ראש הממשלה רבין ושר החוץ פרס. אבו-מאזן התכחש להסכם בין השניים, אך מה שנותר ממנו הוא הוויתורים חסרי התקדים של יוסי ביילין, כמו חלוקת ירושלים ונסיגה מבקעת הירדן וכן "חילופי השטחים", שמשמעותם – לראשונה מאז קום המדינה נכונות לוותר על שטחים ריבוניים בתוך הקו הירוק, ונכונות ישראלית לפתוח את "תיק 1948". עצם הנכונות הזאת היא הישג פלשתינאי חסר תקדים. רעיון העוועים הזה הפך להצעות ישראליות רשמיות בידי ברק ואולמרט והוא מופיע אפילו בתכנית טראמפ.

את רעיון העוועים הזה יש לסכל. צעד ראשון בסיכולו היה חוק יסוד משאל עם, הקובע שכל ויתור על שטח ריבוני של ישראל מחייב משאל עם.

כעת יש לסכל אותו באמצעות ציונות מעשית, כלומר התיישבות. ממשלת ישראל החליטה השבוע על הקמת יישוב יהודי בן 10,000 איש בניצנה. זו החלטה ציונית חשובה ביותר, שניתן לראות בה וידוא הריגה לרעיון הנואל הזה.

לצד החלטה זו החליטה הממשלה על הקמת עיר יהודית במרכז הנגב, כסיף, שנועדה לבלום את ההשתלטות הבדואית הבלתי חוקית בנגב. שני היישובים הללו הם חלק מתכנית של השרים שקד ואלקין להקמת 11 יישובים חדשים בנגב, אחרי עשרות שנות יובש ומחדל, שסביר להניח שתאושר בממשלה.

* הצדק בהתגלמותו – למחרת החלטת עצרת האו"ם על חלוקת הארץ והקמת מדינה יהודית זעירונת בא"י; החלטה שהתקבלה בידי היישוב היהודי בשמחה אדירה וריקודים ברחובות, התנפל היישוב הערבי בא"י על היישוב היהודי במטרה להשמידו ולסכל את הקמת מדינתו. היה זה שנתיים וחצי בלבד אחרי השואה. הניסיון הזה כשל וב-14 במאי הוקמה מדינת ישראל. בהכרזת המדינה הושיטה מדינת ישראל, שזה עתה קמה, את ידה לשלום הן לערביי ארץ ישראל והן למדינות ערב, אך למחרת מדינות ערב פלשו למדינה בת יומה, במטרה להטביעה בדם, לסכל את הקמתה ולהשמיד את היהודים בא"י, וכמובן לסכל את פתיחת שערי הארץ לרווחה ליהודי העולם ובהם שורדי השואה שישבו במחנות עקורים באירופה. זה היה שלוש שנים אחרי השואה. ספק אם הייתה אי פעם בתולדות האנושות מלחמה כה נבזית, שמטרתה כה מנוולת ומזוויעה, כמו המלחמה הזאת. ובמלחמה הזאת, מדינת ישראל, עם גבה אל הים, גברה על אויביה, הרחיבה את גבולות ריבונותה והביסה את גוליית שחתר להשמידה. זה הסיפור האמתי של מלחמת השחרור. זה ואין בלתו. כל שאר ה"נרטיבים-שמרטיבים" הם שקרים נתעבים. זה הסיפור האמתי על ה"נכבה". כן, הייתה נכבה לערביי א"י. זו הייתה נכבה תוצרת עצמית. הם ורק הם המיטו אותה עליהם. 100% מהאשמה באסונם – עליהם, ואף לא 0.01% על מדינת ישראל שהותקפה בברוטליות וניצחה. הם אשמים בכל תוצאות תוקפנותם. הם האשמים הבלעדיים בבריחה ובגירוש של המוני ערבים מן הארץ.

מאז הם מנסים בכל דרך לבטל את תוצאות מלחמה השחרור. לשם כך הושארו הערבים שעזבו את הארץ כבר קרוב ל-75 שנים במחנות "פליטים" והם ובניהם ונכדיהם וניניהם וחימשיהם מחזיקים עצמם כ"פליטים" וחותרים ל"שיבה" למדינת ישראל, על מנת להטביעהּ בדמוגרפיה, במיליוני פלשתינאים. לכן, אחרי שישראל נסוגה מכל רצועת עזה עד גרגר החול האחרון, עקרה את כל יישוביה וגירשה ממנה את כל הישראלים – הם לא פעלו לשיקום הרצועה ולהפיכתה ל"סינגפור של המזרח התיכון" כפי שהתפייט פרס, אלא בסיס להמשך המלחמה והטרור בישראל, בשם ה"שיבה"; צעדות ה"שיבה" והפגנות ה"שיבה" שחיממו את הגזרה, כי ייבז בעיניהם להסתפק בקווי 4 ביוני 1967, כי המלחמה שאת תוצאותיה הם רוצים למחוק לא הייתה ב-1967 אלא ב-1948. התוצאה שהם רוצים למחוק היא מדינת ישראל. לכן כאשר ארדואן שלח את המחבלים לפיגוע "מרמרה" היא נקרא "משט השיבה". לכן הפלשתינאים דחו את ההצעות מרחיקות הלכת של ברק ואולמרט, כי הם אולי "תיקנו" את העוול של מלחמת ששת הימים, אבל לא את ה"עוול" של מלחמת השחרור.

כל אובססיית הנכבה בקרב גורמים בתוכנו, ובראשם השוקניה, משרתת את המטרה הזאת. כך הניסיון הנואל לשכתב את ההיסטוריה ולאמץ את הסיפור שמדינת ישראל קמה מתוך פשע מלחמה נורא, ולכן היא לא לגיטימית. כך הדרישה ל"התגמש" בנושא ה"פליטים" וההצדקות לדרישת "זכות" ה"שיבה". וכזו גם הצעת החוק של ראש האופוזיציה האמתי מוסי רז (מרצ) לבטל את חוק נכסי נפקדים. ההצעה הזו היא חלק מאותו מהלך שנועד להפוך על פניהם את תוצאות מלחמת השחרור, מלחמת ה"עוול" וה"נכבה".

לאחר מלחמת השחרור חוקקה הכנסת את החוק, על פיו ישראל הלאימה את הרכוש הנטוש של הפלשתינאים שיצאו מישראל במלחמה. כאשר משפחתה של אמי, ניצולי שואה שעלו לארץ ב-1949 אחרי שהייה של ארבע שנים במחנה עקורים בגרמניה, הם התיישבו בבית ערבי בכפר הפורעים יעזור, שהפך ליישוב היהודי אזור. גם עשרות פשקווילי מערכת של השוקניה לא יגרמו לי לפקפק בכך שההתיישבות שלהם בבית הערבי הזה הוא הצדק בהתגלמותו. וכעת, השוקניה מתגייסת לקדם את הצעת החוק של מוסי רז, ופשקוויל המערכת קובע ש"כל חבר כנסת בעל מצפון וכל אזרח צריך לתמוך בהצעה זו". וכאשר שנוא נפשם, בית המשפט העליון, שבו הם רואים את הגורם שהכשיר את "אקיבוש" וההתנחלויות, מקבל החלטות על פי חוק נכסי נפקדים, הם מסיתים נגדו, כי בעיניהם בית המשפט העליון אינו כפוף לחוק הישראלי ועליו לפסוק לפי חוקת שוקנלנד. ופשקוויל המערכת נותן בהם סימנים (מסיתים), ומסמן את הרשעים בני העוולה בכותרתו: "הכשירו: שטיין, סולברג ומינץ"; הכשירו את השרץ, כמובן. אמנם לא נכתב שלפני שפסקו את פסק הדין כל אחד מהם שתה בקבוק עראק, אך השנאה וההסתה שלהם נגד שופטי בית המשפט העליון אינה טובה יותר מזו של אמסלם.

כל עוד הערבים, ותומכיהם בתוכנו, לא ישלימו עם תוצאות מלחמת השחרור, עדות היא שפניהם אינם לשלום עם ישראל, שעצם קיומה היא אסון בעיניהם.

* אבטלת עולם – משה איבגי נשפט על פשעיו, הורשע בבית המשפט וריצה את עונשו. מאסרו קוצר בידי ועדת השחרורים כדין.

הוא לא נדון לאבטלת עולם, ולכן אין מניעה לכך שהוא יחזור למקצועו – שחקן קולנוע ותיאטרון.

רגע, אם זו דעתי על איבגי, מדוע דעתי על דרעי שונה? ההבדל אינו בין איבגי לדרעי, אלא בין מנהיג ציבור לשחקן. הייתי מתנגד בתוקף לכך שאיבגי יכהן כח"כ ושר ולא הייתה לי כל התנגדות לכך שדרעי יהיה שחקן קולנוע.

אני סבור שגם מי שחושבים שעבריין מורשע יכול להיות מנהיג פוליטי, היו מתנגדים בתוקף לכך ששופט שהורשע בדין ישוב לכס השיפוט, אחרי שהחזיר את חובו לחברה. כלומר, יש בנושא הזה דיפרנציאציה מקצועית. על פי תפיסתי, דוגמה אישית היא מרכיב מהותי במנהיגות, ולכן עבריין אינו ראוי למנהיגות בדיוק כמו לשיפוט.

* המהפכה הנשית במועצות הדתיות – ב-1986 נבחרה לאה שקדיאל לחברת המועצה הדתית של ירוחם. שר הפנים ומנהיג המפד"ל זבולון המר, שהיה אדם מתון בעמדותיו ובאישיותו, פסל את הבחירה, בטענה שאישה אינה יכולה לכהן בתפקיד. שקדיאל עתרה לבג"ץ. הפרקליטות ייצגה במשפט את עמדתו של המר (אגב, נציג הפרקליטות במשפט היה מני מזוז, לימים היועמ"ש ושופט בית המשפט העליון). בג"ץ קיבל פה אחד את העתירה. אחד השופטים היה המשנה לנשיא מנחם אלון, יהודי דתי, אנטי אקטיביסט ותלמיד חכם. השופטים האחרים היו אהרון ברק ומרים בן פורת.

לאה שקדיאל נכנסה לתפקידה ב-1987, והייתה האישה הראשונה בתולדות המדינה שכיהנה כחברה במועצה דתית. היום, בסך הכל 35 שנים לאחר מכן, זה מובן מאליו. ברוב המועצות הדתיות במדינה מכהנות נשים. היום זה קונצנזוס בציונות הדתית. זהו ביטוי אחד מרבים למהפכה מרחיקת הלכת במעמד האישה בציונות הדתית. אין לי ספק שהיום עמדתו של זבולון המר הייתה שונה לחלוטין.

שר הדתות מתן כהנא הלך צעד גדול קדימה. הוא מינה שש נשים לתפקיד יושבת ראש מועצה דתית ועשר נשים לתפקיד סגנית יו"ר מועצה דתית.

כל הכבוד למתן כהנא!

* שמחת פורים בצל האבל – בפורים תשמ"ב, לפני ארבעים שנה בדיוק, נפטר הרב צבי יהודה הכהן קוק. סיפר לי חבר, שבאותה תקופה היה תלמיד בישיבת "אור עציון", ישיבה מובהקת של תלמידי הרצי"ה, שלאחר סעודת פורים יצאו התלמידים בריקודים סוערים ושירה שמחה, וראש הישיבה, הרב חיים דרוקמן, תלמידו המובהק של הרצי"ה, רקד עמם בהתלהבות ובדבקות. ובשעה 15:00 עצר את הריקודים והודיע שנוסעים להלוויה.

זו מהותה של שמחת פורים; גם אבלים יודעים להפריד בין אבלם לבין המצווה לשמוח בחג. ולמה חשוב לי לספר את זה? בשל אירוע אחר, שקרה בפורים 12 שנה מאוחר יותר – הטבח הנורא שביצע המחבל רוצח ההמונים ארור גולדשטיין שר"י במערת המכפלה. ראשי יש"ע התכנסו לישיבת חירום. חנן פורת שהגיע למקום, בירך את חבריו בברכת פורים שמח. רינה מצליח שצילמה זאת, הפכה את האיחול הזה לביטוי של שמחה, כביכול, על הטבח הנורא. יתכן שבהתחלה היא עשתה זאת בתמימות, מתוך בורות, חוסר מקצועיות ואי הכרת הקודים התרבותיים של החברה שהיא מתיימרת לסקר. אבל אחרי שהובהר לה הדבר היא נאחזה בשקר והמשיכה לרדוף אותו עם העלילה הבזויה הזאת, ועד יומו האחרון ואף אחרי מותו רבים רבים זוכרים לו את ה"פורים שמח" הזה.

דברי של חנן פורת בעקבות הטבח, היו שהוא זִעזע אותו אפילו יותר מהפיגועים הרצחניים ביהודים באותה תקופה. הטבח הוא אותו טבח, אך על כך נוסף הזעזוע מכך שיהודי עשה זאת. וכל מי שהכיר את חנן פורת יודע שזו הייתה גישתו כל חייו. עד היום רינה מצליח לא התנצלה על העלילה השפלה והמכוערת.

* אנשות – ההבל התורן של מרב מיכאלי – "אנשׁוֹת". מה רע בנשים? מה האובססיה המטורלל.ת הזאת של כיעור השפה העברית?

* שולמית – כבכל גיליון, התענגתי במיוחד על מאמרה של זיוה שמיר, בסדרת מאמריה על פזמוניו של אלתרמן, הפעם על "שולמית". תודה על הציטוט ממאמר שלי ועל הקישור אליו. בהזדמנות זאת, ראוי להזכיר את הלחן הנוסף לשיר, שכתב שם טוב לוי, ואריק איינשטיין שר.

          * ביד הלשון

שתי ברירות – מתוך מאמר של אנשיל פפר ב"הארץ": "לרוסים נותרו כעת שתי ברירות".

ברירה היא בחירה בין מספר אפשרויות. כוונתו של פפר היא שלרוסים נותרו שתי אפשרויות. משמעות הדבר היא שנותרה להם ברירה אחת. הברירה בין אפשרות א' לאפשרות ב'.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 9.3.22

* שעת רצון – מדינת ישראל – כאילו לא קמה אלא לרגע הזה, שבו אנו יכולים להעלות ולקלוט מאות אלפי יהודים מאוקראינה ורוסיה.

כך עלינו להתייחס לאתגר הלאומי העליון הזה. אנחנו, הכוונה לממשלת ישראל, לרשויות המקומיות, לתנועות ההתיישבות ולחברה הישראלית כולה.

* מעוררת קבס – התווכחתי בפייסבוק עם מישהי שכתבה נגד העדפת יהודים בקליטת הפליטים מאוקראינה ("הגיע הזמן שלא נקלוט 'יהודים' ולא 'ישראלים' אלא אנשים". המירכאות במקור). השבתי לה שכל מהותה, זהותה והצדקת קיומה של מדינת ישראל, היא היותה המדינה של כל יהודי בעולם וכעת – העלאת יהדות אוקראינה היא המשימה הלאומית העליונה שלנו.

ומה הייתה תשובתה?

"הייל".

מיותר לציין שמיהרתי לחסום אותה.

* אור לגויים – לביטאון ההסתדרות הציונית שייסד וערך (וגם כתב כמעט את כולו) הרצל, הוא העניק את השם "די-ולט" -Die Welt. ובעברית – "העולם". מוזר ומעניין. ניתן היה לצפות שביטאון התנועה הלאומית של העם היהודי יקרא "האומה" או "ישראל". מה פתאום "העולם"? היה בכך מסר, שתקומת העם היהודי היא בשורה לעולם כולו.

המסר הזה טבוע היטב ב-DNA של העם היהודי. הוא מלווה את סיפורו של העם היהודי מן הרגע הראשון, מ"לך-לך", הרגע בו אברם הצטווה ללכת "אל הארץ אשר אראך", כלומר לארץ ישראל. כבר אז מבטיח אלוהים לאברם: "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה".

גם חזון אחרית הימים הוא לא רק חזון לאומי כי אם גם אוניברסלי: "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, יִהְיֶה הַר בֵּית יְהוָה נָכוֹן בְּרֹאשׁ הֶהָרִים, וְנִשָּׂא הוּא מִגְּבָעוֹת, וְנָהֲרוּ עָלָיו עַמִּים. וְהָלְכוּ גּוֹיִם רַבִּים וְאָמְרוּ: לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר יְהוָה וְאֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְיוֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו, וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו, כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר יְהוָה – מִירוּשָׁלִָם. וְשָׁפַט בֵּין עַמִּים רַבִּים, וְהוֹכִיחַ לְגוֹיִם עֲצֻמִים עַד רָחוֹק. וְכִתְּתוּ חַרְבֹתֵיהֶם לְאִתִּים וַחֲנִיתֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשְׂאוּ גּוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּן עוֹד מִלְחָמָה. וְיָשְׁבוּ אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ, וְאֵין מַחֲרִיד" (מיכה, ד).

טוב, עד שלא יישאו גוי אל גוי חרב ועד שניתן יהיה לכתת את חרבותינו לאתים עוד נכונו לנו עלילות רבות. אולם החזון הזה של שלום עולמי, הוא חזון יהודי, ומן הראוי שאנו נשא אותו לעולם כולו.

המדינה היהודית תרמה ותורמת רבות לאנושות – בפיתוח המדעי, ברפואה, בחקלאות; ישראל היא מעצמה הומניטרית, הראשונה המגיעה לכל אסון בעולם כדי לסייע לבני אדם במצוקה. כעת היא עושה זאת באוקראינה.

אולם עד כה ישראל לא שיחקה תפקיד מרכזי בפוליטיקה העולמית. עובדה זו די טבעית, לא רק בשל היותה של ישראל מדינה קטנה, אלא בעיקר כיוון שהיא נמצאת מיום הקמתה במלחמה על קיומה.

והנה, נקרתה הזדמנות ואנו מוצאים את עצמנו, ישראל הקטנה, בלב העשיה המדינית העולמית לסיום המלחמה הקשה באוקראינה. וראש ממשלתנו הוא המתווך המרכזי בין אוקראינה לרוסיה ובין המערב לרוסיה. הסיכויים להצלחה אינם נראים גדולים, אך אם יש סיכוי ולו קטן לשים קץ לשפיכות הדמים ואנו יכולים לתרום לכך את חלקנו – אין אנו בני חורין להיבטל מן המלאכה הזו. נקווה מאוד שהמאמץ יישא פרי.

עצם העובדה שראש ממשלת ישראל מוביל את המהלך הבינלאומי הזה, תשדרג את מעמדה הבינלאומי של ישראל. רבים הסיכויים שהעולם יהיה קשוב יותר לישראל, לאינטרסים הלאומיים שלה ולצרכיה הביטחוניים.

כל פטריוט ישראלי גאה, בשעה זו, במדינת ישראל ובראש הממשלה.

ובאשר לחמוצים שבינינו – חוששני שיש מי שעלולים להרעיל עצמם למוות מחַמֶצֶת.

* בשורת השבת – השבת היא הבשורה הגדולה ביותר שהעניק העם היהודי לאנושות. ועכשיו העולם לומד גם שפיקוח נפש דוחה שבת.

* רפורמה מאכזבת – העליה הגדולה הצפויה מאוקראינה ורוסיה מחייבת אותנו לשידוד מערכות לאומי; יש להכפיף כל יעד למטרה הגדולה הזו, כי זה הייעוד של המדינה.

אחד האתגרים הגדולים הוא אתגר הגיור; כמו בעליה הגדולה של שנות ה-90 רבים מן העולים אינם מוכרים כיהודים על פי ההלכה. האתגר הגדול הוא לצרף אותם בהמוניהם לחיק העם היהודי.

למרבה הצער, נחלנו כישלון חרוץ בנושא הזה, בשל העדר מנהיגות רוחנית בעלת מעוף, שידעה להתרומם לגודל השעה. רבנות חרדית, עוכרת גיור, המונהגת בידי בית שמאי ובדרך של ראש הלכתי קטן וכסת"חי, הפכה להיות המחסום הגדול ביותר בפני האתגר הציוני הגדול הזה.

הרי זה לא הגיוני שמי שרוצה לחיות כיהודי כמוני לא יורשה להתגייר, אך אם הוא רוצה להיות יהודי כמו ברלנד, בן גביר או איזה משתמט מצה"ל הוא יורשה גם יורשה. הרי ברור שזה עיוות; התאבנות מושג הגיור באופן שעבד עליו כלח לפני דורות.

מן הראוי שיהיה לנו תהליך גיור לאומי, שיקבל באהבה את מי שחפץ בתום לב להיות חלק מן העם היהודי. מן הראוי ששלושת הזרמים הגדולים ביהדות יוכלו לגייר גם במדינת ישראל והגיור שלהם יהיה מקובל על פי החוק הישראלי.

לצערי, אני יודע שאין היום היתכנות פוליטית למהלכים הללו, ובעתיד הנראה לעין הגיור בישראל יהיה אורתודוקסי. אולם גם בגיור האורתודוקסי יש מקום לרפורמה מרחיקת לכת.

אין עיתוי מתאים יותר להעלאת הרפורמה בגיור לקריאה ראשונה מאשר השבוע. אולם למרבה הצער, הרפורמה שהממשלה עתידה להעלות בימים אלה לדיון ולהצבעה בכנסת היא אכזבה גדולה. מן הראוי היה לאמץ את המלצות ועדת ניסים ולהקים רשות גיור ממלכתית עצמאית, שאינה כפופה לרבנות החרדית, שתונהג בידי רבנים ציונים מבית הלל; בידי רבנים החפצים בגיור, המבינים את גודל השעה, מאירי פנים ואוהבים את הגר. למרבה הצער, על פי הרפורמה של מתן כהנא רשות הגיור תישאר כפופה לרבנות הראשית, וזכות הוטו של בית שמאי עלולה להחריב את המהלך הציוני החשוב הזה.

חשוב שחוק הגיור יעבור בקריאה ראשונה, כי יש בו שיפור לעומת המצב הקיים. עצם האפשרות של רבני הערים לגייר והאפשרות של המתגיירים לעשות להם רב ולבחור היכן להתגייר, היא התפתחות חיובית. ואם הרבנים הראשיים ינהגו בעזות מצח ויפסלו גיורים, יהיו בידי המדינה כלים להעניש אותם ואולי אז תצא רשות הגיור לעצמאות. אני מקווה שחוק הגיור יעבור בקריאה ראשונה, אך חשוב מאוד לתקן אותו ולשפר אותו לקראת קריאה שניה ושלישית.

* המחויבות של בנט למתווה הכותל – שני השושבינים הפוליטיים של מתווה הכותל, היו בנימין נתניהו, אז ראש הממשלה ונפתלי בנט, אז שר התפוצות (לצד תפקידו כשר החינוך). נתניהו הוא שהטיל על שרנסקי לגשר בין הזרמים ולהציע את מתווה הפשרה, העניק לה גיבוי והעביר אותה בהחלטת ממשלה. בנט היה בין הדוחפים למתווה, היה מעורב מאוד בתהליך התווייתו ובקבלתו בממשלה.

ההחלטה על מתווה הכותל הייתה ההחלטה הציונית ביותר שקיבלו ממשלות נתניהו. נתניהו ראה בה הישג גדול והתגאה בה מאוד. גם בנט ראה כך את הדברים. כפוליטיקאים, הייתה ביניהם גם תחרות על הקרדיט.

ממשלת ישראל החליטה על מתווה הכותל ב-2016. כעבור שנה, נתניהו נכנע ללחץ החרדים וביטל את המתווה.

ראש הממשלה נפתלי בנט אינו תלוי בחרדים, שבאופוזיציה. אין לו כל תירוץ להשתמט מביצוע ההחלטה. יש כבר החלטת ממשלה בנושא כך שכל מה שדרוש הוא מנהיגות והחלטה לבצע את המתווה.

אפשר היה לקבל השהיה של חודשיים שלושה מהקמת הממשלה, להבין שהיא זקוקה לזמן כדי להתקדם, אבל בנט ראש הממשלה כבר כמעט שנה ואי אפשר לקבל שום תירוץ. הגיעה השעה שבנט יחליט והמתווה יבוצע במלואו.

* חומר אנושי נחות – אחרי השבעת אובמה לנשיא ארה"ב, פרסם גדעון לוי בשוקניה מכתב גלוי תחת הכותרת: "אנא, בכוח". בפשקוויל הזה הוא הפציר באובמה לפעול בכוח נגד ישראל. בהמשך הדרך הוא פרסם אינספור פשקווילי נזיפה באובמה, שלא נענה להפצרתו. באופן עקבי הוא מטיף למען BDS האנטישמי וקורא לחרמות על ישראל ונוזף בעולם שהוא נוהג כשבוי של ישראל.

מאז הפלישה הרוסית לאוקראינה, מובילים לוי וחבריו לדבוקת שוקן קמפיין אובססיבי של הצגת ישראל כבת דמותה של רוסיה הפוטינית. ובימים האחרונים הם מייחלים לסנקציות על ישראל כמו על רוסיה. הפשקוויל האחרון שלו נקרא "סוויפט אחד – ודי לכיבוש" ובו הוא מרייר באקסטזה מטורפת שמביאה אותו לאורגזמה: "יבוטלו הטיסות מישראל ואליה… העולם מנתק את ישראל ממערכת התקשורת הבנקאית. ישראל בלי סוויפט" וכו' וכו' וכו'.

ואני תמה, מאיזה חומר אנושי נחות קורץ האיש הנאלח הזה, השונא באובססיה חולנית כזו את עמו ומדינתו, מאחל לה רק רע ומסית נגדה את העולם?

* אויבו של אויבו – במאמר ב"הארץ" תקף רזי ברקאי את גדעון לוי בחריפות, על האנטי ישראליות הקיצונית שלו, על תמיכתו המוחלטת והאוטומטית באויב, על תמיכתו בחמאס ובירי רקטות לישראל ועל ההצגה המטורללת של ישראל כבת דמותו של פוטין. במקביל הוא תקף אותו על תמיכתו בבני הזוג נתניהו ובברדוגו. הוא הגדיר את התמיכה הזאת כ"פליק פלאק" מרהיב.

רבים מתפלאים איך איש השמאל הרדיקלי האנטי ציוני תומך במנהיג הימין. יש כאלה שטוענים שהוא פשוט איש הנגד, פברובוקטור שרוצה לבלוט ולהרגיז וכך הוא מרגיז את כולם. בעיניי, זה הסבר פשטני ופסיכולוגיסטי לא משכנע.

אני חושב שהתשובה לשאלה היא "אויבו של אויבי הוא ידידי". האויב הגדול של גדעון לוי הוא השמאל הציוני. בעיניו, אין סתירה גדולה יותר מאשר בין שמאל וציונות (גם תמונת הראי שלו בימין הרדיקלי רואים זאת כך), ולכן התיעוב המוחלט שלו הוא לשמאל הציוני. מה גם, שהשמאל הציוני אשם בפשע הגדול ביותר בתולדות האנושות – הקמת מדינת ישראל (אתם יודעים, נכבה-שמכבה בלה בלה בלה). כיוון שהשמאל הציוני מתעב את נתניהו, לוי רואה גם את נתניהו כנרדף של השמאל הציוני האשכנזי. כמו העוול שהם עשו לערבים, למזרחים ולחרדים עכשיו הם רודפים את נתניהו.

* כמנצח – כפי שכבר כתבתי פעמים אחדות, איני שש להתחממות היחסים עם טורקיה. פשוט, אין לי שמץ של אמון בארדואן, ואיני מאמין שהוא הפך את עורו. הוא רודן אנטישמי, שהפך את טורקיה מבעלת ברית של ישראל למדינת אויב, תומך בטרור ומסייע לו.

אבל אני רואה גם את הצד החיובי בהתפתחות. החיזור של ארדואן אחרי ישראל, אפשר לומר – הזחילה שלו, מעידה על המצוקה שבה טורקיה נמצאת ועל העוצמה הביטחונית, הכלכלית והמדינית של ישראל. הנשיא הרצוג מגיע לאנקרה כמנצח! (אבל לא רחוק היום שבו ארדואן שוב יתקע סכין בגבנו).

* מנטליות של תנועת מחאה – מרצ, מפלגה קיצונית קטנה, אינה מסוגלת להשתחרר מהמנטליות של תנועת מחאה, ובוודאי שמסרבת להבין מה משמעותה של אחריות פוליטית וקואליציונית. הם יושבים בקואליציה, נהנים ממנעמי השלטון, נציגיהם קיבלו אחריות אדירה בנושאים קריטיים למדינת ישראל – הבריאות בעידן הקורונה והגנת הסביבה. במקביל, הם ממשיכים להתנהג כאופוזיציה. וכעת, הם נוקטים במלחמת גרילה אופוזיציונית להכשלת חוק האזרחות. ראש האופוזיציה מוסי רז (נתניהו עומד בראש אופוזיציה פרסונלית, שהמניע היחיד שלה הוא שאדם אחר הוא ראש הממשלה. מוסי רז הוא ראש האופוזיציה האמתי, כי הוא נלחם בדרכה של הממשלה) וחברתו מיכל רוזין הציפו את החוק בלמעלה מ-50,000 הסתייגויות סרק. כך נוהגת אופוזיציה לוחמת.

חוק האזרחות, שהוא חוק חיוני ביותר לביטחון המדינה ולאינטרס הציוני הדמוגרפי שלה, נהנה מתמיכה אדירה, כמעט מקיר לקיר, בעם, בכנסת ובממשלה. הממשלה הלכה לקראת מרצ והעניקה לחבריה חופש הצבעה, כדי שלא ייאלצו להצביע נגד מצפונם. זו לא מחווה קטנה. במקום להגיד תודה, להצביע נגד ולהתקדם, הם מנסים לחבל בעבודת הממשלה ולסכל את העברת החוק.

אם הם יתנהגו כך, אם איש הישר (או העקום) בעיניו יעשה, אדרבא, שתקווה חדשה וימינה יצביעו עם האופוזיציה בעד ביטול חוק ההתנתקות וחוקים נוספים. הרי לא רק מרצ יכולה לנהוג בחוסר אחריות קואליציונית.

על בנט ולפיד לזמן את ראשי מרצ ולקרוא אותם לסדר. עליהם להבהיר להם שכך אי אפשר לנהל קואליציה. הם טוענים בעזות מצח שהחוק "גזעני". החוק מבטא את עמדת הממשלה. אם הם חושבים שהממשלה גזענית, שיפרשו ממנה. הם כל כך מתגעגעים לנתניהו? כל כך בוער להם לראות את הכהניסט בתפקיד שר המשפטים?

* אחריות הורית – לראשונה אחרי 33 שנים, ילד בישראל לקה בפוליו. הילד לא היה מחוסן. סיבת ההידבקות – כשל באחריות ההורית.

* החפצה – 13 גברים בגילאים שונים בקיבוץ שער הגולן, הצטלמו במקומות העבודה שלהם בעירום כמעט מלא ללוח שנה של הקיבוץ. מה פירוש "כמעט מלא" – איזה ענף או צינור מסתיר את ערוותם.

מה אומר? זה לא בדיוק מפגן של טעם טוב. אילו היו אלו נשים, הלוח היה מגונה כהחפצה. ובצדק. גם כשמדובר בגברים זו החפצה.

* והמלך היה מועמד במרכבה – "באחד מסרטיו של קורוסאווה נראים חיילים יפנים צועדים בתום קרב, עיניהם כבויות, פניהם מזוקנות, הזיעה ניגרת ממצחם, רגליהם נגררות בצעד אטי מדשדש וכל חזותם מביעה תשישות נוראה. לפתע מפנה החייל הראשון בטור את מבטו, ורואה על ראש הגבעה את מפקדו מניף יד. למראה המנהיג, עובר החייל שינוי דרמטי, והצופה חש שקיבל זריקת אנרגיה. גופו מתיישר, עיניו בורקות, צעדיו הופכים נמרצים. כל חייל, בהגיעו לאותו עיקול, מביט במנהיג, מקבל את אותה זריקת אנרגיה ומתקדם נמרצות אל הקרב הבא.

בתמונה הבאה המצלמה מטפסת לאורך הרכס, ניצבת מול המנהיג. הוא מתגלה כמת, מוחזק מאחור בידי אדם אחר המניף את ידו".

כך נפתח מאמרו של פרופ' מיכה פופר במוסף "הארץ", "זה לא אתה, זה אנחנו". אלא שזכות היוצרים אינה מגיעה לקורוסאווה אלא לתנ"ך. כך נכתב על מות אחאב: "וְאִישׁ מָשַׁךְ בַּקֶּשֶׁת לְתֻמּוֹ וַיַּכֶּה אֶת-מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בֵּין הַדְּבָקִים וּבֵין הַשִּׁרְיָן וַיֹּאמֶר לְרַכָּבוֹ: הֲפֹךְ יָדְךָ וְהוֹצִיאֵנִי מִן-הַמַּחֲנֶה כִּי הָחֳלֵיתִי. וַתַּעֲלֶה הַמִּלְחָמָה בַּיּוֹם הַהוּא וְהַמֶּלֶךְ הָיָה מָעֳמָד בַּמֶּרְכָּבָה נֹכַח אֲרָם וַיָּמָת בָּעֶרֶב וַיִּצֶק דַּם-הַמַּכָּה אֶל-חֵיק הָרָכֶב". אחאב היה פצוע אנוש, אך הועמד באופן מלאכותי במרכבה כדי להעלות את מורל הצבא וכדי שהחיילים יראו אותו וימשיכו להילחם.

          * ביד הלשון

שביזות – בתכנית "אמילי והפרופסור" ברשת ב' (הפעם שרה העצני כהן החליפה את אמילי אמרוסי), התראיינה ד"ר שני פינדק מהחוג לשירותי אנוש באוניברסיטת חיפה על מחקר שערכה בנושא "שביזות יום א'"; אותה תחושת לאות וחוסר חשק בקרב רבים לחזור לעבודה ביום ראשון.

לאורך כל השיחה השתמשו המשתתפים במושג שביזות באופן המעיד עד כמה הוא קנה שבת בשפה העברית. זהו מקרה אחד מרבים שבהם סלנג צה"לי הכה שורשים בשפה.

על פי "מילוג", המילון העברי החופשי ברשת, פירוש המושג שביזות הוא: א. עייפות, תשישות. ב. עצב, דיכאון.

מקור הביטוי הוא הסלנג הצה"לי. שבוז הוא קיצור של שבור-זין.

רחוק מהעין, רחוק מהלב

שכחת אותי וזה כואב

חושב עלייך המון

חייל שבוז, בלבנון

("שתי אצבעות מצידון", אלי מדורסקי)

* "חדשות בן עזר"

גשם הקשב לנשים

על תרצה אתר

המשוררת, המתרגמת, הפזמונאית וסופרת הילדים תרצה אתר, מצטיירת בתודעה הציבורית

כאישה דיכאונית ומדוכדכת. יש לתדמית הזאת על מה להסתמך, הן בשל חלק משיריה והן בשל עובדות ביוגרפיות הנוגעות לפרקים בחייה, שהיו בהן תקופות של דיכאון ואובדניות ובשל ספק-ההתאבדות במותה. אולם הדכדוך הוא רק צד אחד באישיותה. בביוגרפיה המצוינת שכתב על תרצה אתר מוטי זעירא, "בגלל הלילה", הוא מאיר על צדה האחר; הצד העליז, העולץ, השובב, הקליל. והוא האיר גם על צד נוסף, הצד האימהי והמשפחתי שלה, שהיה חזק ומשמעותי בדמותה.  

לתרצה אתר, בשיריה ובפזמוניה, רומן ממושך עם הגשם: "גשם בוא", "אני מחכה לגשם", "גשם בערב", "רוח שלי גשם שלי", "ציפור הגשם" ו"גשם הקשב לנשים".

בשיר "גשם הקשב לנשים", מתארת המשוררת את הנשים היושבות בבתיהן, מאחורי חלון, צופות בווילון ומצפות לגשם שלהן, שיבוא, כי גם להן מגיע הגשם שלהן.

הגשם של הנשים מאחר. הוא טרם בא. אבל הוא קרב בצעדי ענק. והיא מבקשת ממנו שיקשיב לנשים בחלון. שיקשיב לציפיה שלהן לבואו – איך קוראות הן זו אחר זו: הוא חוזר, הוא חוזר, הוא חוזר.

מהו הגשם הזה שהנשים מצפות לו? האתר של הספריה הלאומית מציע את הפירוש, שהשיר מספר את סיפורן של נשים שמשתוקקות להיות אימהות.

אני רואה בו שיר פמיניסטי, המוחה על כך שהשפע המורעף על העולם, ואין ביטוי המסמל את השפע כמו גשם, אינו מחולק בצורה הוגנת ואינו מגיע אל הנשים. תרצה אתר לא הייתה פמיניסטית, בטח לא אקטיביסטית, בוודאי לא לוחמת, וגם בשיר הזה אין היא מדברת על מאבק של נשים, אלא על הציפיה של הנשים הממתינות בחלון, בשקט ובסבלנות, לגשם שלהן והן לא מאבדות תקווה ומאמינות שהוא יגיע, והמשוררת מבטיחה להן שהוא יגיע – הוא חוזר.

תרצה אתר הסתגרה בביתה מאז הפכה לאמא. היא העמידה את האימהות, לצד אובססיה לניקיון הבית, במרכז חייה ובנתה לעצמה סדר יום קבוע וקפדני, שדבקה בו לאורך שנים, של השכמה מוקדמת מאוד לפנות בוקר לניקוי הבית והתארגנות להשכמת הילדים, הכנת ארוחות ולקיחתם לגן, שעות מוגדרות לכתיבה ולתרגום והליכה לישון בשעה מוקדמת מאוד. היא לא הרבתה לבלות ולהתרועע עם אנשים ועיקר הקשר שלה עם חברותיה נעשה באמצעות הטלפון. ומדובר בקשר טלפוני הדוק מאוד ויומיומי. 

אני רואה בשיר הזה מתח בין אשת הבית המצפה בחלון וצופה בווילון, לבין מודעות פמיניסטית וציפיה לשינוי במעמד האישה. היא תובעת את הזכות הזאת: גם לנו אדמה שמחכה לגשם מלמעלה, גם בנו יש אימה וזעקה למשהו פורח. גם לנו בחצר גינה קטנה ריקה מזוהר דשא. גם אנו מצפות למשהו ברוך כמו הגשם. גם בתוכנו מחכה, שוקטת, חלקת ארץ קטנה, חרבה. והיא מלינה על כך שהגשם שלנו אחר לרדת. אך הוא יבוא בגדול – גשם אדיר ונוהר.

האישה המצפה בחלון מעוררת מספר אסוציאציות. כך אמו של סיסרא שציפתה לשובו מהקרב, שדבורה הנביאה לועגת לה בשירתה: "בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא, בְּעַד הָאֶשְׁנָב: מַדּוּעַ, בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ לָבוֹא– מַדּוּעַ אֶחֱרוּ, פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו?" וכך איזבל שציפתה לשליחי יהוא שבאו להורגה: "וַיָּבוֹא יֵהוּא יִזְרְעֶאלָה, וְאִיזֶבֶל שָׁמְעָה, וַתָּשֶׂם בַּפּוּךְ עֵינֶיהָ, וַתֵּיטֶב אֶת-רֹאשָׁהּ, וַתַּשְׁקֵף בְּעַד הַחַלּוֹן". וכך גם מיכל בת שאול ואשת דוד: "וְהָיָה אֲרוֹן יְהוָה בָּא עִיר דָּוִד, וּמִיכַל בַּת-שָׁאוּל נִשְׁקְפָה בְּעַד הַחַלּוֹן, וַתֵּרֶא אֶת-הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי יְהוָה, וַתִּבֶז לוֹ בְּלִבָּהּ".

המוטיב של האישה בחלון מופיע גם בתרבות העכשווית. למשל בשירו של דן אלמגור, תרגום לשיר של רוברט מארסי "טווי את הצמר": "בַּחַלּוֹן מוּל הַחוֹמָה / הִיא יוֹשֶׁבֶת כְּבָר שָׁנִים. / אַגָּדוֹת הִלְּכוּ עָלֶיהָ עוֹד מִיְּמֵי הַיְּוָנִים. / אֶל הַיָּם הִיא מִתְבּוֹנֶנֶות וּבַפֶּלֶךְ הִיא טוֹוָה, / מַמְתִּינָה לְבוֹא הָרֶגַע בּוֹ יַגִּיעַ אֲהוּבָה". וכמובן שירו של ביאליק "היא יושבה בחלון". ובמוזיאון ארצות המקרא בירושלים מצוי תבליט מהמאה השמינית לפנה"ס שנמצא בסוריה, ונראית בו אישה בחלון וזה גם שמו – "אישה בחלון".

ואי אפשר שלא לקשור את השיר גם לסופה הטרגי של תרצה אתר, בנפילה או קפיצה מחלון ביתה. אישה בחלון.

תרצה אתר הלכה לעולמה לפני 45 שנים, אך יצירתה ממשיכה ללוות אותנו ותמשיך ללוות אותנו עוד שנים רבות, כפי שכתב אביה, נתן אלתרמן: "ואמות. ואוסיף ללכת".

עַד רֶדֶת הָעֶרֶב,

גֶּשֶׁם. הַקְשֵׁב לַנָּשִׁים בַּחַלּוֹן,

עַד רֶדֶת הַחֹשֶׁךְ. גֶּשֶׁם, הַקְשֵׁב

לַנָּשִׁים הַצּוֹפוֹת בַּוִּילוֹן.

גַּם לָנוּ אֲדָמָה שֶׁמְּחַכָּה

לְמַשֶּׁהוּ מִלְּמַעְלָה.

גַּם בָּנוּ יֵשׁ אֵימָה וּזְעָקָה

לְמַשֶּׁהוּ פּוֹרֵחַ… וְכֵן הָלְאָה… 

עַד סוֹף הַשָּׁבוּעַ, גֶּשֶׁם.

הַקְשֵׁב לַנָּשִׁים בַּחַלּוֹן,

עַד קֵץ הַשְּׁבוּעַיִם. גֶּשֶׁם, הַקְשֵׁב

לַנָּשִׁים הָעוֹמְדוֹת וּמְחַכּוֹת.

גַּם לָנוּ בַּחֲצַר גִּנָּה קְטַנָּה

רֵיקָה מִזֹּהַר דֶּשֶׁא.

גַּם אָנוּ מְצַפּוֹת עַד אֵין בֵּינָהּ

לְמַשֶּׁהוּ בָּרוּךְ כְּמוֹ הַגֶּשֶׁם.

גַּם בְּתוֹכֵנוּ מְחַכָּה, שׁוֹתֶקֶת,

חֶלְקַת אֶרֶץ קְטַנָּה, חֲרֵבָה.

וְהַגֶּשֶׁם שֶׁלָּנוּ אִחֵר לָרֶדֶת.

הַגֶּשֶׁם שֶׁלָּנוּ

טֶרֶם בָּא.

אַךְ הַגֶּשֶׁם שֶׁלָּנוּ יָבוֹא

עֲנָנִים כְּבָר זָעִים בַּמֶּרְחָק.

הַגֶּשֶׁם שֶׁלָּנוּ קָרֵב, קָרַב

בְּצַעֲדֵי עֲנָק.

הַקְשֵׁב לַנָּשִׁים בַּחַלּוֹן.

גֶּשֶׁם אַדִּיר וְנוֹהֵר.

הַקְשֵׁב, אֵיךְ קוֹרְאוֹת הֵן בְּזוֹ אַחַר זוֹ –

הוּא חוֹזֵר

הוּא חוֹזֵר

הוּא חוֹזֵר.

* תבור – תרבות ישראלית

צרור הערות 5.1.22

* ההישג הגדול ביותר – אני שותף לדעתו של עמית סגל, שהגדיר את התכנית הלאומית לפיתוח הגולן כהישג הגדול ביותר של ממשלת בנט בחצי השנה הראשונה לכהונתה.

עמדתי זו אינה נובעת מהיותי תושב הגולן, אלא היותי תושב הגולן נובעת מהשקפת עולמי ומאמונתי בחשיבות ההתיישבות הציונית בגולן כדי להבטיח שיהיה ישראלי. אני מאמין שההחלטה הזו היא הישג גדול למדינת ישראל כולה.

ההישג השני של הממשלה בחצי השנה הזו, הייתה החלטתו האמיצה של בנט על חיסון הבוסטר בלי להמתין להחלטת ה-FDA.

הכישלון הגדול של הממשלה הוא המספרים הנמוכים של חיסון הילדים ובפרט מחדל חיסון הילדים בבתי הספר.

* סרבני התפכחות – נגיד בנק ישראל פרופ' ירון הגדיר את אלה שגם במשבר ומגיפה דבקים בסיסמאות השוק החופשי "שעון קוקיה מקולקל". ההגדרה הזו מתאימה גם לאותם סרבני התפכחות במרצ, שדבקים ברעיון הנואל של מסירת הגולן לאויב הסורי, כמו יוסי ביילין ומוסי רז. או שמא המילה "טעיתי" אינה מצויה בלקסיקון שלהם? שמחתי בשבוע שעבר לגלות שניצן הורוביץ ותמר זנדברג התקדמו.

* שנת תעמולה חדשה – איך השיקה השוקניה את שנת התעמולה האנטי ישראלית החדשה (יום אחרי שהפלשתינאים ירו רקטות לעבר גוש דן)? גדעון לוי הגדיר את בני גנץ מחבל ורוצח, טען שרבין היה עם הרבה יותר דם על הידיים (עוד מתש"ח) מאשר ערפאת, ולסיכום 2021 ציין שבשנה זו נהרגו "רק" 11 ישראלים והוסיף: "מיעוט ההרוגים הישראלים בוודאי משמח ישראלים רבים". כלומר 11 ישראלים שנרצחו הם "מעט", ודרכו להביע את צערו על שהמספר נמוך כל כך, היא לבדל את עצמו מישראלים רבים ששמחים על כך שמספר ההרוגים מועט כל כך.

* פיגוע התאבדות – שביתת הרעב הממושכת של המחבל הישאם אבו הוואש היא פיגוע התאבדות, שנועד באמצעות הפיכתו לשאהיד להביא להרג המוני של ישראלים (וגם של פלשתינאים, אבל אנו כבר יודעים שזה לא כל כך מעניין את המחבלים).

אל לנו לתת לו לבצע את זממו. אילו היה תולה את עצמו, הסוהרים היו מורידים אותו מן החבל ומצילים את חייו. במקרה הזה יש להזין אותו בכפיה. ושצבועי "זכויות האדם" יצווחו ככל שירצו.

* מועד תפוגה לבדיחה – קראתי רשומה ביביסטית שחמאס ירו בגלל ברק ואנחנו לא מגיבים בגלל רע"מ. מי שכתב זאת הזדרז לפרסם מהר מהר מהר, לפני שזה כבר לא יהיה אקטואלי. (אבל פייר? הפעם, לשם שינוי, זה היה מצחיק).

* שיא הצביעות – יריב לוין, לצד נתן אשל, היה איש סודו ויד ימינו של נתניהו ברקימת הברית עם רע"ם. הוא היה המוציא והמביא מטעמו של נתניהו. הוא כיהן כיו"ר הכנסת, מנסור עבאס כיהן כסגנו, הם התקרבו, ויחד רקמו את הדיל.

אחרי שלוש מערכות בחירות הבין נתניהו שאיבד את הסיכוי להקמת ממשלה על בסיס מפלגות יהודיות. בגניבת הרוטציה הוא איבד את הסיכוי שמפלגה שאינה שפוטה שלו תחבור אליו לממשלת אחדות. הפתרון היצירתי היה טריפת הקלפים באמצעות ברית עם רע"ם.

הייתה זו עסקתwin-win  מובהקת. רע"ם תתן לנתניהו את השלטון, את קואליציית החסינות ואת קולה בעד חוקי מגה-שחיתות שנועדו להעמיד אותו מעל החוק. בתמורה, נתניהו ייתן לרע"ם מה שהיא תרצה.

היה גם רקע אידיאולוגי – ברית הימין השמרני והדתי במגזר היהודי ובמגזר המוסלמי. אך ליבת הדיל היא חילוצו של נתניהו מאימת הדין באמצעות חקיקה. נתניהו ראה בדמיונו את קואליציית החלומות: נתניהו-עבאס-בן גביר, שתתאחד כדי להעמידו מעל החוק.

נתניהו בנה על אמונתו ש"סמוטריץ' עושה מה שאני אומר", כפי שנהג להתרברב ופעם אחת הוקלט בדברי הרהב האלה. הוא עמד מאחורי הדיל בין סמוטריץ' לכהניסטים ואף עודד את ההצבעה לכהניסטים ועוזריהם (מתוך כבוד עמוק והערכה לציונות הדתית, קשה לי לכנות את מפלגתו של סמוטריץ' בשמה היומרני). מסתבר שהמודיעין שלו היה לקוי. הדיל היה מושלם. גם בנט וימינה הלכו אתו. סמוטריץ' הבריז. לא עזר הלחץ של נתניהו, לא עזרו שיחותיו המרתוניות עם הרבנים, לא עזר המפגש שיצר בין הרב דרוקמן לעבאס, לא עזרה העובדה שהוא שלח לסמוטריץ' לתיקונים את טיוטת נאומו של עבאס, שאמור היה להכשיר אותו בדעת הקהל הימנית. סמוטריץ' הבריז, והדיל כולו נפרם. השאר – היסטוריה.

ביום שישי התראיין השושבין של הברית יריב לוין ל"ישראל היום" ואמר: "להקים ממשלה עם רע"ם זה טירוף מוחלט… דבר מטורף, הפקרות שלמה". כשהוא, דווקא הוא, אומר דברים כאלה, הוא שובר את כל שיאי הצביעות ומאבד את אמינות דבריו בכל נושא אחר.

אגב, לוין היה גם המוציא והמביא מטעם נתניהו ברקיחת ממשלת האחדות עם גנץ. האם הוא היה שותף סוד לכך שמדובר בתרמית המאה, בהונאה לשמה, שנועדה למנוע את הקמת ממשלת גנץ באמצעות הקמת ממשלת רוטציה שלא תכובד והכלי לכך יהיה מניעת תקציב מדינה למדינת ישראל? יתכן. התחושה שלי, היא שבמקרה הזה נתניהו רימה גם את לוין.

יש לי פינה חמה בלב ליריב לוין, שהיה משושביני חוק יסוד משאל עם. בנושא הזה הוא הלך עם מצפונו ונגד רצונו של נתניהו. מבין אנשי הליכוד הוא ואלקין היו הדוחפים העיקריים לחוק ולבסוף הם תמרנו את נתניהו לתת לו את ידו. אני מעריך אותו על כך, אולם אין בכך כדי לכסות על מעשיו השליליים.

לוין אמר בראיון ש"הנושא הכי חשוב, שבגללו אני נמצא בפוליטיקה, הוא חיזוק האחיזה שלנו בארץ ישראל. זה החזון הגדול, הדבר הכי חשוב שאפשר לעשות בדורנו". בתור שכזה, ניתן היה לצפות ממנו, בשבוע שבו קיבלה הממשלה את אחת ההחלטות המשמעותיות ביותר בעשרות שנים האחרונות לחיזוק האחיזה שלנו בארץ ישראל – התכנית הלאומית לפיתוח הגולן, לשבח את הממשלה על ההחלטה הזו. כך נהג לעשות בגין במקרים כאלה. הוא היה אומר שחילוקי הדעות בינינו אמתיים ועמוקים, אבל כולנו מתלכדים סביב הממשלה בהחלטה הזאת. אבל הליכוד של היום איבד את זה.

* קווים לדמותו של השופט הססמולן – כאשר מדברים על הצורך באיזון בית המשפט העליון ובבחירת שופטים שמרניים, הכוונה לשופטים בני דמותו של כבוד השופט דוד מינץ. השופט הוא איש ימין בדעותיו, מתנחל בדולב, דתי. קצין שריון במילואים, שמינויו לשופט מנע את מינויו למג"ד במילואים, אך הוא קיבל אישור מיוחד והמשיך לשרת כקצין מטה בחטיבה. כאשר משרד החינוך בחר כנושא השנתי את השלום במזרח התיכון, מינץ עתר לבג"ץ נגד המשרד, בטענה שזהו נושא שנוי במחלוקת פוליטית. השופט מינץ הוא שמרן ומתנגד לאקטיביזם שיפוטי.

דוד מינץ הוא השופט שהביביריון אמסלם משתלח בו בגסות כבר שבוע, כיוון שדחה עתירה שלו. אגב, העתירה שלו נדחתה, בטענה שאין לאמסלם זכות עמידה בנושא מינוי מנכ"ל לתעשיה האווירית. זו פסיקה שמרנית מובהקת. סביר להניח שאילו דן בעתירה שופט "ליברלי" אקטיביסט, הוא היה קובע שיש לאמסלם זכות עמידה (לא בהכרח היה מקבל את העתירה, אך היה דן בה לגופה).

כיוון שעתירתו של אמסלם נדחתה, הוא החל להתפרע ולהשתולל ולהשתלח בשופט. אמר שהשופט שתה בקבוק ויסקי לפני שפסק. וכאשר יו"ר הכנסת התנצל בשם הכנסת בפני השופט, הוא כינה את היו"ר "סמרטוט רצפה". וכמובן שמינץ הוא 0ססססססמולן. כי שופט שפוסק לא על פי תכתיבי נתניהו ואנשיו, הוא 0ססססמולן. והוא הוכחה שבית המשפט הוא סניף של מרצ. מה גם שהוא מונה בידי ה0ססססמולנית הבוגדת איילת שקד.

* ביביריון – העובדה שדודי אמסלם הוא חבר כנסת, היא בושה לכל ישראלי שפוי; בושה לדורות. והוא לא הגרוע מכולם.

* למה אין ועדת אתיקה – הסיבה לכך שנתניהו מסכל את הקמת ועדת האתיקה של הכנסת, היא כדי שנערי השליחויות החוליגנים שלו, ובראשם פרא האדם אמסלם, ימשיכו להתפרע ולהשתולל באין מפריע. החבורה המופקרת הזאת היא איום על הדמוקרטיה הישראלית.

* הפרקטיקיה הביביסטית של השד העדתי – כשאני מותח ביקורת על אמסלם, תמיד יש כמה ביביסטים אוטומטיים שקופצים לראש בטענה שאני תוקף אותו כי הוא "מזרחי". אין דבר שאני סולד ממנו יותר מעדתיות גלותית. מוצאו העדתי של איש זה או אחר, חסר כל משמעות בעיניי. האם כאשר אני מותח ביקורת על נתניהו זה כיוון שהוא "אשכנזי"? וכשאני מבקר את המעי הגס שלו, יאיר נ', זה כיוון שהוא "אשכנזי" בן "אשכנזי"?

הפרקטיקה הביביסטית של הוצאת השד הגלותי כדי לסתום פיות ולחסום ביקורת, היא חלק מן ה"הפרד ומשול" והפצת הפלגנות והשנאה בין חלקי החברה הישראלית, שממנה נבנה כוחו הפוליטי.

* דוגמה אישית – עידן רול הפר בגסות את הנחיות הקורונה. ועכשיו הוא נמצא חיובי לקורונה. מן הראוי שייקח אחריות על מעשיו ויתפטר. אגב, זו הייתה דעתי גם אלמלא כיהן בתפקיד המיותר של סגן שר.

* דיבוק קונספירטיבי חולני – הרב שמואל אליהו, רבה של צפת, היה חבר בבית הדין הרבני המיוחד שבחן את פרשת הפגיעות המיניות של חיים ולדר. בית הדין שמע את תלונותיהן המזעזעות של 22 מקורבנות ולדר – מסכת מזעזעת של תקיפות מיניות של נשים, נערות ונערים ואף מקרי אונס. הרב אליהו, מזועזע מן העדויות, אמר מילים קשות ביותר על ולדר, גם אחרי מותו.

הרב אליהו הוא אחד הקיצונים שבקיצונים, הפנאטים שבפנאטים, בקרב הזרם החרד"לי, ולא אחת התגלה כגזען. אבל מסתבר שהוא העליל עלילת שווא על ולדר, בשל מאמר שבו מתח ביקורת על השופט אהרון ברק.

מאיפה אני לוקח את זה? אנסח מחדש את השאלה. מאיפה אני לוקח את השטות הזאת? מהרב טאו, אף הוא מרבני החרד"לים, ראש "ישיבות הקו" והמנהיג הרוחני של מפלגת "נעם" בראשות אבי מעוז שהיא חלק מסיעת הציונות הדתית.

הוא אמנם לא האשים אישית את אליהו, אבל הוא אמר, בלי שום בדיקה, באופן שרירותי לגמרי, שכל הטענות נגד ולדר הן שקר וכזב ותיק שנתפר לו בשל המאמר נגד ברק.

מה מוביל את טאו לאמירה החמורה והמופרכת הזאת? האם מדובר במאבק כוח בין הרבנים טאו ואליהו על הנהגת הציבור החרד"לי? או שזה ביטוי לדיבוק קונספירטיבי חולני שהשתלט על נפשו המסוכסכת של הרב טאו, שמעוותת את כל ראיית העולם שלו, כקונספירציה גדולה לעכב את הגאולה?

הרב טאו טוען שגם משה קצב הוא איש צדיק תמים שטפלו עליו עלילות שווא כיוון שסירב לפגוש משלחת של רבנים רפורמיים. איך זה שהרב טאו, שהוא קיצוני מאוד, מהקיצונים ביותר, בגישתו לענייני "צניעות" והפרדה מגדרית, נותן גיבוי מלא לעברייני מין מפלצתיים?

* רוח גבית לפשיעה – שני פושעים רכובים על קטנוע פתחו באש לעבר מועדון בחיפה בליל שבת. המאבטח של המועדון השיב באש ופצע קשה את אחד הפושעים. חברו נמלט ונתפס לפני שעזב את הארץ. המאבטח ראוי לשבח על תגובתו המהירה, הנחושה והמקצועית. במקום לשבח אותו על כך, הוא עוכב לחקירה והמשטרה דרשה לשלוח אותו למאסר בית של עשרה ימים להמשך החקירה. השופט משה קינות כתב בהחלטתו: "אני סבור כי יש מקום להורות על שחרורו המידי של החשוד מן המעצר שבו הוא נתון, וזאת בשים לב שהחשוד אמנם הפעיל את נשקו – אולם הוא עשה זאת כדי להציל חיים". מילים כדורבנות. אז למה הוא שלח אותו ליומיים מעצר בית?

עצם המעצר של המאבטח הוא רוח גבית לפשיעה. על המשטרה להילחם בפושעים ולא באזרח שהגן על חיי אזרחים מפני הפושעים.

* ממובילי מבצע עזרא ונחמיה – הלך לעולמו חתן פרס ישראל על מפעל חיים מרדכי בן פורת. בן פורת היה ראש מועצת אור יהודה, ח"כ ושר, מייסד המרכז למורשת יהדות בבל שבראשה עמד עשרות שנים. גולת הכותרת של חייו היא היותו ממובילי מבצע "עזרא ונחמיה" – העליה הגדולה מעיראק בשנים 1949-1951. בן-פורת, שכבר היה קצין בצה"ל, חזר אל ארץ הולדתו, ממנה עלה ברגל לארץ ישראל ב-1945, לאחר שלוש שנים שבהן היה ממנהיגי תנועת "החלוץ" שבמחתרת. במשך שנתיים שהה בעיראק, אירגן את העליה ואף ישב בכלא העיראקי ארבע פעמים. ב-1979 גויס שוב בידי המוסד ופעל לעליית יהודים מאיראן לאחר מהפיכת ההייאתולות.

לפני ארבעים שנה, כשר בממשלה וכחבר כנסת, היה בין התומכים בחוק הגולן, שהחיל על הגולן את ריבונות ישראל. בן פורת נפטר בגיל 98. יהיה זכרו ברוך!

לפני פחות משנה נפטר שלמה הלל, אף הוא ממנהיגי ומובילי העליה הגדולה מעיראק ששיאה – מבצע "עזרא ונחמיה". דור מנהיגים ציונים וחלוצים, שתרם תרומה אדירה למדינת ישראל, הולך מעמנו.

          * ביד הלשון

מג"דית – כותרת ב-ynet: המג"ד הראשונה של גדוד חי"ר.

המג"ד הראשונה או המג"דית הראשונה?

המילה מג"ד היא ראשי תיבות של מפקד גדוד.

בשפה העברית, יש צורת נקבה נפרדת לתפקידי הנהגה: מנהיגה, מלכה, נסיכה, קיסרית, רוזנת, נשיאה, נביאה, שופטת, נגידה, שרה, מנהלת, מפקחת, יושבת ראש, שגרירה, קצינה, (להבדיל מ"ראשה" שיובאה לעברית מן הכיעורית). וגם מפקדת. ובמקרה זה – מפקדת גדוד.

ראשי התיבות מג"ד מתאימים הן למפקד גדוד והן למפקדת גדוד. אבל מקובל לתת לראשי התיבות הללו הטיה ללשון נקבה, כאשר אישה מכהנת בתפקידים הללו: מנכ"לית, סמנכ"לית, יו"רית ובצבא: מ"כית, מ"מית, מ"פית. ולכן, אף שזו לא טעות לכתוב מפקדת גדוד – מג"ד, עדיף לכנותה מג"דית.

ברכות לאור בן-יהודה לבני, המג"דית הראשונה בצה"ל של גדוד חי"ר.

* "חדשות בן עזר"