אני וסימון ומואיז הקטן / יוסי בנאי

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 16.1.23

לפני שבועיים הלך לעולמו שמעון יאיר.

אני מניח שמעט מאוד אנשים יודעים במי המדובר.

אנסח זאת אחרת. לפני שבועיים הלך לעולמו סימון מ"אני וסימון ומואיז הקטן". עכשיו כולם יודעים על מה אני מדבר.

וכך, בשנת 1980, בגיל 49, הפך שמעון יאיר מאדם אלמוני לגמרי, למגה-סלב, שהרדיו שוב ושוב משמיע שיר שנכתב על אודותיו.

בשירו המרגש "אני וסימון ומואיז הקטן" מספר יוסי בנאי על ילדותו בשכונת מחנה יהודה בירושלים, ועל שני חברי הילדות שלו, האחים שמעון ומשה יאיר, הלא הם סימון ומואיז הקטן.

השיר, שאותו הלחין חנן יובל (שגם שר גרסת כיסוי שלו), הוא שיר געגועים לילדות יפה ורחוקה; יפה, למרות העוני שבו הם חיו. לאורך השיר משובצים מונחי סלנג ירושלמי של שנות השלושים והארבעים של המאה שעברה, משחקי הילדות של התקופה וסרטי התקופה.

הוא מזכיר את המשחק "סְמֶל". את המילה הזאת לא הכרתי לפני ששמעתי את השיר, אבל את המשחק הכרתי היטב, כי גם אנחנו שיחקנו בו בילדותנו, אך כינינו אותו "חמור חדש". אחד הילדים עומד כפוף, רגליו ישרות ונתמכות בשתי ידיו. כל הילדים רצים וקופצים עליו לפי התור. ברגע שמישהו נכשל בקפיצה, הוא הופך מיד לחמור החדש.

משחק נוסף המוזכר בשיר הוא "סוס ארוך". אצלנו כנראה היה עניין עם חמורים, כי המשחק נקרא "חמור ארוך". הילדים מתחלקים לשתי קבוצות. קבוצה אחת עומדת והשניה קופצת עליה. הקבוצה העומדת מסודרת כך: ילד אחד נשען על קיר. הילד השני מתכופף ותוחב את ראשו בין ירכיו של הילד העומד ובידיו הוא מחבק את מותניו. ואחריו מתכופפים ילדי קבוצתו בזה אחר זה, כאשר ראשו של כל ילד תחוב בין ירכי הילד שלפניו וידיו אוחזות ברגליו. ילדי הקבוצה השניה קופצים בזה אחר זה על הקבוצה העומדת, במטרה להפיל אותה. האסטרטגיה היא לרכז את הקפיצות על גב של ילד אחד, עדיף החלש מכולם, כלומר החוליה החלשה, עד שהמבנה מתמוטט.

משחק נוסף המוזכר בשיר הוא "ראשיות". את המשחק הזה איני מכיר.

אז הנה, אפילו בעבורי, שנולדתי שלושים שנה אחרי יוסי בנאי וגדלתי בר"ג ולא בירושלים, השיר הוא נוסטלגיה. על אחת כמה וכמה בעבור הדור שמעליי ובוודאי הירושלמים שביניהם. הרבה דִּמְעוֹת נוסטלגיה נשפכו לשמע השיר.

במשחקי הילדות שלהם, הם גילמו גם את גיבורי הקולנוע של התקופה. יוסי בנאי היה טרזן, שעליו אין צורך להרחיב את הדיבור, אני חושב שגם ילדים בני ימינו מכירים אותו. סימון היה ארול-פלין – שחקן קולנוע אוסטרלי פופולרי, שרכב על סוס כשהוא אוחז בידו בחרב שלופה וחי באורח חיים הולל וראוותני, ששילהב את דמיונם של אותם ילדים עניים במחנה יהודה. מואיז הקטן קפץ כמו גּוּנגה-דין, סרט הרפתקאות אמריקאי משנת 1939.

בסרטים הם צפו בהצגות יומיות בקולנוע "רקס", שפעל בירושלים בימי המנדט. הקולנוע שכן בין רח' הלל לרחוב פרינסס מרי, היום שלומציון המלכה. הוא היה בבעלות משותפת של איש עסקים ערבי נוצרי ושל יהודי. הוא היה פופולרי מאוד בקרב ערבים, יהודים ובריטים. הקולנוע הוצת במלחמת השחרור בידי האצ"ל, כתגמול על הצתת המרכז המסחרי היהודי בממילא בידי ערבים וננטש.

בנאי מזכיר בשיר את עץ התות – הכוונה לעץ תות גדול, בגן ברחוב כרמל בשכונת אוהל משה הקרוי: "גן התות".

סימון ומואיז גדלו בשכונת "זכרון טוביה" הקרובה לשכונתו של בנאי. האחים היו דתיים, ולמדו בתלמוד תורה "המזרחי". בנאי היה חילוני ולמד ב"אליאנס". ואף שלמדו בבתי ספר שונים, הם היו לחברים הטובים ביותר. אף שסימון גדול ממואיז בשנה ורבע, הם למדו באותה כיתה, מטעמי חיסכון. כך יוכלו ללמוד מאותם ספרים, באותן מחברות ואף אותו ילקוט. אמא שלהם אמרה בלדינו: "דוֹס קוּלוֹס אן אוּן פנטלון", כלומר "שני ישבנים במכנס אחד".

בשיר, יוסי בנאי, גבר בשנות הארבעים לחייו, חוזר בגעגוע אל הסמטאות של ילדותו, אל החברים ההם הישנים, אל הצבעים והקולות של ילדותו, אל העיניים התמימות והגדולות, אל השכונה, אל עץ התות, אל עפיפון קשור בחוט. הוא נזכר במשחקים ובסרטים, ואיך הם רדפו מעל גגות אחרי יונים, "לעוף אתם רצינו עד לעננים". ולגן השעשועים ולנדנדות, ועל שבועות האמונים לכל הילדות. ועל נעלי השבת וכובע ברט ועברית טובה עם עי"ן ועם חי"ת גרוניות. הוא נזכר איך הם דהרו על ענן עשוי מכריות, ואיך באקדח פקקים הטביעו אניות. ואיך הם היו מתמודדים עם העוני והמחסור? בלילות הקרים מאוד הם היו מתכסים בכל החלומות. ובדברו בנוסטלגיה על ימי הילדות הרחוקים הוא מציין, בצער, שהמלחמות היו אז לא אמתיות.

עכשיו העיר גדולה, מציין בנאי ותמה – מסימון לא שומעים אפילו לא מילה. ומואיז הקטן – לאן הוא נעלם? אך כאשר השיר יצא, השנים נמצאו. אין ספור ראיונות וכתבות עליהם בכל כלי התקשורת. וכמובן שהשיר הביא גם לאיחוד ההיסטורי של השלישיה.  

כשיצא השיר, הוא היה להיט ענק. הוא היה שיר הנושא של מופע יחיד של בנאי, "אני וסימון ומואיז הקטן", שרץ בשנים 1980-1981, והיה משובץ שירים ומערכונים נפלאים. צפיתי פעמים אחדות במופע הזה, שבו, לדעתי, הגיע יוסי בנאי לשיא יצירתו. שירי המופע יצאו בשני תקליטים. האחד נקרא: "אני וסימון ומואיז הקטן – אברם אברם", בשל השיר על אברהם סורמלו המופיע בו. השני: "אני וסימון ומואיז הקטן – על כל אלה". תוך שאני מזכיר את השירים האלה, אני נוזף בעצמי על שטרם השמעתי אותם כאן בפינה. אך גם יומם יבוא.

החזרות למופע נערכו בקולנוע "רמה" המיתולוגי בר"ג, שנרכש אז בידי המפיק פשנל ושימש כאולם מופעים של "התיאטרון העממי" שאותו ניהל. במקביל נערכו שם החזרות של "קרקר נגד קרקר", המופע הנפלא של "הגשש החיוור", בבימויו של יוסי בנאי. חברתי באותה תקופה התגוררה בסמוך לקולנוע, ושמענו בהנאה את החזרות.

ב-3 בינואר נפטר סימון בגיל 92. סימון היה כלכלן ופעיל במפלגת העבודה. אחיו הצעיר אמר בצער: "מן השלישיה נשארתי רק אני".

נקדיש לזכרו של סימון את השיר "אני וסימון ומואיז הקטן".

ולפעמים כשאני כך לבדי

אני חוזר לסמטאות ילדותי

אל נעורי שנעלמו עם השנים

לחברים שלי ההם הישנים

אני חוזר אל הצבעים והקולות

אל העיניים התמימות והגדולות

אני חוזר אל השכונה אל עץ התות

אל עפיפון אדום אדום קשור לחוט

היינו ילדים וזה היה מזמן

אני וסימון ומואיז הקטן

אני זוכר קולנוע רקס ביומיות

ומרחוק פעמונים של כנסיות

ואיך רדפנו על גגות אחרי יונים

לעוף איתן רצינו עד לעננים

ובגן השעשועים על נדנדות

נשבענו אמונים לכל הילדות

שיחקנו סמל וסוס ארוך וראשיות

המלחמות היו אז לא אמיתיות

היינו ילדים וזה היה מזמן

אני וסימון ומואיז הקטן

בנעלי שבת עם כובע של בארט

ובעברית יפה עם עין ועם חית

דהרנו על ענן עשוי מכריות

ובאקדח פקקים הטבענו אוניות

הייתי טרזן , וסימון ארול פלין

ומואיז הקטן קפץ כמו גונגה דין

ובלילות החורף הקרים מאוד

היינו מתכסים בכל החלומות

היינו ילדים וזה היה מזמן

אני וסימון ומואיז הקטן

עברו שנים מאז עכשיו העיר גדולה

מסימון לא שומעים אפילו לא מילה

ומואיז הקטן לאן הוא נעלם

וגם קולנוע רקס כבר לא קיים

אבל אני כשאני כך לבדי

אני חוזר לסמטאות ילדותי

אל נעורי שנעלמו עם השנים

לחברים שלי ההם הישנים

היינו ילדים וזה היה מזמן

אני וסימון ומואיז הקטן.

בגלגול הזה / שלום חנוך

פינתי השבועית ברדיוטק, 2.1.23

הערב נאזין לאחד משיריו היפים ביותר של שלום חנוך ומהאהובים עליי ביותר מבין שיריו. מסוג השירים שכאשר אני קורא את מילותיהם אני מתבאס במקצת על כך שלא אני כתבתי אותם. כלומר, אלה שירים שמבטאים את מחשבותיי, רגשותיי ואמונותיי.

השיר הוא "בגלגול הזה", שיר הנושא של התקליט "בגלגול הזה", שיצא לאור ב-1991. זה שיר של ברכות ואיחולים, ושלום רומז שאין לו עניין באיחולים שיתגשמו בעולם הבא. כל מה שהוא מאחל לאחרים ולעצמו – נועדו להתקיים בגלגול הזה.

אמור לי מהם איחוליך, ואומר לך מי אתה. כשאני קורא מה שלום חנוך מאחל, אני יכול לקבוע שהוא טיפוס כלבבי, כי אני מזדהה מאוד עם הדברים.

הדבר הראשון שהוא מאחל הוא להיות תמיד שמח ולעולם לא להפסיק לשיר. צמד האיחולים הבא מעניין מאוד: שתמיד תמשיך לגדול ושתמיד תישאר צעיר. יש סתירה בין השניים? השאלה היא מה פירוש לגדול ומה פירוש להישאר צעיר. ילדים מדברים על "לגדול" בהקשר של גיל. לטעמי, שלום חנוך דיבר על גדולה, במובן של האישיות. להיות אישיות גדולה יותר. מה זה? אותם הדברים שהוא יפרט בבתים הבאים. ועם זאת, הוא מאחל צעירות תמידית, ומכאן שגם הצעירות אינה כרונולוגית אלא מנטלית, תפיסתית. כלומר, שמירה על רוח צעירה, על אנרגיות, על התחדשות. והוא מפרט: שתמיד תלך קדימה ושלא תאבד תקווה. מי שתמיד הולך קדימה ולא מאבד תקווה, הוא צעיר, בלי קשר לגילו. והוא גדול. והוא מאחל לדעת שלום וטוב ו"שתמצא את האהבה".

גם הצמד הבא מבטא שניות – שתשכיל להיות ביחד ולהישאר חופשי. אני מזדהה מאוד עם האמירה הזאת. היא מתכתבת עם דבריו של הלל הזקן: אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי – מה אני? אני הטמעתי בקיבוצי אורטל את המסר והסיסמה שהיא אתגר גדול: קיבוץ של אינדיבידואליסטים. זאת, להבדיל ממי שרואים סתירה בין קולקטיב לאינדיבידואליזם. אין סתירה כזו. סתירה היא בין קולקטיב לאגואיזם. יש תמיד מתח בין יחיד ויחד, והאתגר הוא למצוא את ההרמוניה שיש בה גם וגם; גם להיות חלק מיחד וגם לשמור על עצמיות וחופשיות כיחיד. בית המדרש "מעגלים" שאני חבר בו ומנחה שלו, עוסק השנה לאורך כל השנה בסוגיית היחיד והיחד. אני מזדהה מאוד עם השילוב הזה שעושה שלום חנוך.

"שתוכל למצוא תועלת גם במצבים קשים" – עוד מסר שאני מזדהה עמו בכל מאודי. ודומני שאני בהחלט עומד בו ומוצא תועלת, חיוב ואף שמחה גם במצבים הקשים. הרעיון הזה הוא חלק בלתי נפרד מן הרעיון של "שתמיד תלך קדימה ושלא תאבד תקווה". תמיד. גם במצבים קשים. תמיד ללכת קדימה ולעולם לא לאבד תקווה.

"שתמיד תהיה צנוע ושתמיד תהיה בריא". מה הקשר? יש קשר. המרדף אחרי כבוד, שררה ותהילה הורס את הבריאות הנפשית ולעתים גם הגופנית.

והפסוק שאני הכי מזדהה אתו: "שתצליח שחייך לא יהיו לריק". אין דבר החשוב לי יותר מלמצוא משמעות לחיים ומשמעות לכל מה שאני בכל יום. הפסוק הזה מתכתב בתודעתי עם תפילתה של לאה גולדברג, לאלוהיה " לבל יהי יומי

עליי כתמול שלשום, לבל יהי עליי יומי הרגל". לא מדובר כאן, בכך שלא יהיה לי יום מצ'עמם, אלא שבכל יום אמצא את המשמעות לחיי בכל מה שאעשה באותו יום.

"שתהיה אל אחרים כמו שאתה אל עצמך" – הלא כבר רבי עקיבא פסק שהכלל הגדול בתורה הוא הפסוק "ואהבת לרעך כמוך". והלל הזקן אמר, על דרך השלילה, שכל התורה כולה על רגל אחת היא "מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך".

"שתתברך במה שיש ושתשמח בחלקך". לכאורה, יש סתירה בין המסר הזה, לבין המסר של לעולם תמשיך לגדול ושל תמיד תלך קדימה. בעיניי, אין כאן סתירה אלא השלמה. תמיד תצעד קדימה ותשאף לגדול, אך לא מתוך ביטול היש שלך ולא מתוך מיאוס בחלקך. לא. יש בך ויש לך דברים טובים – תתברך בהם. הכר בערך עצמך. הערך את מה שיש לך. שמח בחלקך. ומתוך ההכרה הזו, תמשיך לצעוד קדימה ותמשיך לגדול. ההכרה הזאת והשמחה בחלקך, הם שיבטיחו שהצעידה קדימה אינה מתוך תסכול, מרמור, נרגנות, אלא מתוך שמחה ורצון להוסיף עוד נדבך על הטוב הקיים. אנשים מתוסכלים ונרגנים – יישארו כאלה גם אם ישיגו עוד. אנשים השמחים בחלקם, וכאלה שיודעים למצוא תועלת גם במצבים קשים, יתברכו וישמחו מההתקדמות ומהגדילה.

"שתמצא את דרכך בכל דרך שתלך". איזה יופי. אדם מתכנן ללכת בדרך מסוימת, אבל זה לא צלח לפי תכניותיו. הוא מצא עצמו בדרך אחרת. גם בדרך הזאת הוא יכול למצוא את דרכו, אולי אפילו באופן מוצלח יותר מאשר בתכנית המקורית.

"ושתדע להישרד מול הגורל המתהפך". האמת היא שאני פחות מתחבר להישרדות. זו בעיניי ציפיה נמוכה מדי. אבל אני רואה בפסוק הזה, בהקשרו בתוך השיר, מסר שתנאי להישרדות הוא כל אותם דברים שנאמרו בשיר. בלעדיהם, אין שום טעם בהישרדות ולכן אין כל יכולת לשרוד.

והפזמון: שיהיה לך טוב, שתספיק לאהוב, הו בגילגול הזה. זה לגמרי לא קל

להיות פה בכלל, ועוד בגלגול הזה.

אתמול הגעתי למחצית הגלגול, לגיל שישים. חבר שאל אותי לפני ימים אחדים מה אני מאחל לעצמי ליום הולדתי השישים. השבתי לו: האזן למילות השיר "בגלגול הזה" של שלום חנוך – שם נמצאת התשובה.

מילים, לחן וביצוע – שלום חנוך הנפלא.

שתהיה תמיד שמח

שלעולם לא תפסיק לשיר

שתמיד תמשיך לגדול

ושתמיד תישאר צעיר

שתמיד תלך קדימה

ושלא תאבד תקווה

שתדע שלום וטוב

ושתמצא את האהבה.

שתשכיל לחיות ביחד

ולהישאר חופשי

ושתוכל למצוא תועלת

גם במצבים קשים

שתמיד תישאר צנוע

ושתמיד תהיה בריא

ושתצליח שחייך

לא יהיו לריק.

שיהיה לך טוב

שתספיק לאהוב

הו בגילגול הזה

הגילגול הזה.

כי זה לגמרי לא קל

להיות פה בכלל

ועוד, עוד ועוד

בגילגול הזה.

שתהיה אל אחרים

כמו שאתה אל עצמך

שתתברך במה שיש

ושתשמח בחלקך

שתמצא את דרכך

בכל דרך שתלך

ושתדע להישרד

מול הגורל המתהפך.

שיהיה לך טוב

שתספיק לאהוב

הו בגילגול הזה

בגילגול הזה.

זה לגמרי לא קל

להיות פה בכלל

ועוד, עוד ועוד

בגילגול הזה.

שיהיה לך טוב

ושתספיק לאהוב

הו בגילגול הזה

בגילגול הזה.

שמחות קטנות / מיכה שטרית ועמיר בניון

פינתי השבועית ברדיוטק, 26.12.22

בערב ראש השנה תשנ"ז, 1996, נפטרה ממחלת הסרטן דסי רבינוביץ', נערה בת 19; בחורה מקסימה, יפהפיה, רגישה, שכל המדינה עקבה בדאגה אחרי מאבקה על זכותו של החולה לטיפול הוגן – מאבק על הזכות לחיים ולבריאות, ואחרי התמודדותה ההרואית עם המחלה. דסי הקסימה באישיותה את החברה הישראלית כולה.

במענה הקולי שלה, הקליטה דסי שיר שכתבה:

עיגולי השמחה

לכל אדם יש עיגול בלב, עיגול השמחה.

לפעמים העיגול קטן,

אך הוא יכול לגדול ולגדול ולגדול…

כאשר עיגול השמחה גדול,

הוא שולח עיגולים קטנים למקומות נסתרים בגוף,

מקומות שלפעמים כואבים.

וככל שיש יותר עיגולים קטנים,

פחות מקומות כואבים.

יש אנשים שעיגול השמחה שלהם קטן,

ולנו יש תפקיד – לעזור לו לגדול.

ודאי שואלים אתם – איך ?

כל אחד מאתנו חושב על דרך.

אפשר להביא לו סוכריה,

לתת לו פרח, לשיר לו שיר, לצייר לו ציור

או אפילו פשוט לומר לו:

בוקר טוב, מה שלומך היום?

והכי חשוב,

לעשות את זה בכיף,

בשמחה, מכל הלב!

מיכה שטרית קרא את השיר, והוא היה ההשראה בעבורו, לכתיבת השיר "שמחות קטנות". שטרית כתב והלחין ושר יחד עם עמיר בניון.

השיר נוגע במוות ובחיים, ומעביר מסר של בחירה בחיים, בחירה באמת, בחירה בטוב, בחירה בשמחה – גם מתוך מעגלי הכאב. שטרית מעביר את המסר של דסי רבינוביץ'.

ספרם היפה של הדס רגב ירקוני ועופר רגב: "בת קול ברוח – תפילה ישראלית", שיצא לאור לפני 15 שנים, המוקדש לזכרו של סמ"ר אבי אפנר ז"ל, שנפל באסון המסוקים, "מבקש למזג את מעיינות התפילה היהודית ואת פלגי השירה הישראלית לאפיק אחד זך וטהור, הזורם תחת גשרי הזמן ורבדי השפה ומרווה את הנפש", כפי שכתבו היוצרים.

הספר בנוי מכפולות של עמודים, כשבעמוד הימני מופיע טקסט מן התפילה ובעמוד השמאלי – טקסט מן השירה הישראלית, שהמסר שלו קרוב או דומה למסר של התפילה, וביניהם כמה שורות שכתבו המחברים, על אודות הזיווג בין התפילה והשיר. הספר מעוטר בתמונות מרהיבות מנופי א"י.

בין השאר בחרו המחברים בשיר "שמחות קטנות". התפילה שלצדו, לקוחה מתוך תפילת שמונה עשר, והיא מתחברת לתמימים ודוברי האמת, שאותם יהללו המלאכים: "על הצדיקים ועל החסידים, ועל זקני שארית עמך בית ישראל, ועל פליטת בית סופריהם, ועל גרי הצדק ועלינו, יהמו רחמיך ה' אלוהינו, ותן שכר טוב לכל הבוטחים בשמך באמת, ושים חלקנו עמהם ולעולם לא נבוש כי בך בטחנו ועל חסדך הגדול באמת נשענו. ברוך אתה ה', משען ומבטח לצדיקים".

וכך כתבו מחברי הספר: "איש אינו מועיד תפילה זו לעצמו. אין אדם שיעז להגדיר את עצמו צדיק, אלא אם כן הוא איננו צדיק כלל וכלל. קיימים אנשים אחרים אותם אנו רואים בחזקת 'צדיקים וחסידים'. אנשים תמימים ודוברי אמת, בהם אנו נפגשים במהלך יומנו, הם אותם אנשי מופת, שבהתנהגותם ובאישיותם משרים עלינו תחושה של אור קורן, המאיר את דרכנו בלילות חשוכים".

ביום שני שעבר, 19 בדצמבר, חל יום הולדתו השישים של מיכה שטרית. היה בכוונתי להשמיע את השיר בשבוע שעבר, ביום ההולדת, אך העדפתי להשמיע שיר של יצחק קלפטר, שהלך ימים אחדים קודם לכן לעולמו. היום נציין כאן את יום ההולדת של שטרית, ונכבד אותו בהשמעת את שירו היפה ביותר, בעיניי, המלמד על האדם יותר מכל מה שנאמר עליו – "שמחות קטנות".

עמוק בליבך, עיגולים של שמחה

ואור גנוז בנשמת אפך

עמוק בלב, עיגולים של כאב

אתה שונא, אתה אוהב.

לחיי התמימים ודוברי האמת

וכל החיים את חייהם באמת

שזוכרים את השמש ונוגעים באור

שיודעים אהבה, שאינה בת חלוף.

יהללו, יהללוך מלאכים

לא תאבד דרכך בזוהר ובחשיכה

יהללו, יהללוך מלאכים

שמחות קטנות יאירו

כנצנוץ הכוכבים.

צליל מכוון / להקת "צליל מכוון"

פינתי השבועית ברדיוטק, 19.12.22

בשנת 2000 התגלה גידול סרטני בראשו של יצחק קלפטר. חייו היו בסכנה, אך הוא יצא מזה.

בשנת 2011 אושפז קלפטר בשל מחלת ריאות קשה. שוב הוא היה במצב מסוכן, בתקשורת כבר הספידו אותו והחל סוג של נוהל "חבצלת" והשמעת שיריו. ושוב הוא יצא מזה בשלום.

מחלת הריאות הייתה כרונית והוא אושפז שוב ב-2018 במצב קשה, היטלטל בין חיים ומוות, שוב אותו נוהל תקשורתי, ושוב הוא יצא בשלום.

לפני שבוע וחצי הוא נפטר. למרות שמצבו היה ידוע, הופתעתי מאוד. לנוכח הפעמים הקודמות, האמנתי שהוא כבר יקבור את כולנו (במבטא פולני זה נשמע יותר טוב). האופטימיות שהוא שידר בראיונות עמו, שהנה או-טו-טו הוא גובר על המחלה, שכנעה אותי.

יצחק קלפטר הוא בראש ובראשונה הגיטרה החשמלית. קלפטר הוא ללא ספק מגדולי הגיטריסטים בתולדות המוסיקה הישראלית, ויש הטוענים שהוא הגדול מכולם. הוא לא היה רק מבצע וירטואוז, אלא גיטריסט יצירתי מאוד, שסולו הגיטרה במרבית השירים שלו הן יצירות גאוניות. קשה לחשוב על שיריו ללא אותם קטעי סולו, וכשאנו שרים את השיר, אנחנו מזמזמים גם את הסולו.

יצחק קלפטר הוא מלחין ומעבד מוכשר מאוד, מהטובים שהיו כאן והוא אחראי על כמה מנכסי צאן ברזל של המוסיקה הישראלית. לחלק מן הלחנים הוא גם כתב את המילים; מילים פשוטות, ללא מליצות, אך יודעות לפרוט על הרגש בצליל מכוון.

יצחק קלפטר הוא להקת "כוורת". הוא לא היה הפרונט של להקת "כוורת". השורה הראשונה הייתה דני סנדרסון וגידי גוב. אך יחד עם יוני רכטר הגאון ועם אלון אולארצ'יק, ממש אין מה להתבייש בשורה השניה של "כוורת". הוא היה גיטריסט, ונגינתו הווירטואוזית והסולואים שלו נתנו צבע ייחודי ל"כוורת" ולכן תרומתו ללהקה גדולה מאוד. סולואי הגיטרה של "יויה" הם חלק בלתי נפרד ממנגינת השיר ולא בכדי הוא קיבל בזכותם את הקרדיט כמלחין השיר לצד דני סנדרסון. הוא הלחין כמה משירי כוורת ובהם "היא כל כך יפה" ו"שיר הטמבל".

יצחק קלפטר הוא "אחרית הימים", אחת מלהקות הרוק הישראליות הראשונות, שהקדימה את זמנה ולא זכתה להצלחה בזמן אמת, אך לאורך ימים ההערכה אליה גדולה מאוד. המוסיקאי המוביל של הלהקה היה זוהר לוי, אך גם שם, הגיטרה של קלפטר עשתה נפלאות. סולו הגיטרה של "מה אכפת לציפור", הוא מהסולואים הטובים ביותר בתולדות המוסיקה הישראלית.

יצחק קלפטר הוא "הצ'רצ'ילים", להקת הקצב והרוק הישראלית הראשונה, שאותה הקים קלפטר בגיל 15 בלבד. הלהקה קיבלה את שמה מכינויו של קלפטר מילדות – צ'רצ'יל. לשיא הצלחתה הגיעה הלהקה אחרי שקלפטר כבר עזב אותה כדי להתגייס לצה"ל. הוא שירת כטנקיסט בחיל השריון ולאחר מכן עבר בפקודת מפקדי החיל ללהקת גייסות השיריון.

יצחק קלפטר הוא להקת "צליל מכוון", הלהקה הראשונה שבה הוא היה המוביל. על הלהקה הזאת נרחיב בהמשך הפינה.

יצחק קלפטר הוא "שיחות סלון", המופע של יהונתן גפן, שקלפטר השתתף בהרכב הראשון שלו והלחין לו את הלהיט הגדול "שיר אהבה בדואי", וכן את "אי ירוק בים", את הקטע הווקלי "תמונה" הלא הוא "דבדבדה בדבה" הפותח כבר למעלה מארבעים שנה את התכנית "ארבע אחרי הצהרים" בגל"צ ואת "עד עולם אחכה" ששר עם יעל לוי. הוא כתב ליעל לוי שירים נוספים ובהם "בלדה לנאיבית".

באותן שנים הוא כתב מוסיקה וליווה בגיטרות אמנים רבים, למשל אריק סיני שהוא כתב לו, בין השאר, את "אם אתה בסביבה", אך גולת הכותרת היא כמובן אריק איינשטיין. מיד אחרי פירוק להקת "כוורת", השתתף קלפטר בהקלטת תקליטם של אריק ויוני רכטר "האהבה פנים רבות לה", בו השתתפו גם חבריו ללהקה אלון אולארצ'יק ומאיר פניגשטיין. אריק העריץ את נגינתו בגיטרה ואת כישרונו המוסיקלי, ולכן בחר בו לעבוד עמו על תקליטיו "יושב על הגדר" ו"שביר". קלפטר הלחין את שירי התקליטים וגם חיבר מילים לאחדים משירי "יושב על הגדר". "שביר", שנכתב אחרי תאונת הדרכים הקשה של אריק איינשטיין, הוא בעיניי יצירת מופת, תקליטו הטוב ביותר של אריק. בראש ובראשונה בשל המילים, המספרות על מחשבותיו בעקבות התאונה וההתמודדות שלו עם התאונה ותהליך ההחלמה, אך גם בשל הלחנים המקסימים של קלפטר והסולואים הנפלאים של הגיטרה החשמלית במרבית השירים. השיר הראשון שקלפטר כתב לאריק היה "טירוף במה", שהוא כתב את מילותיו ואת לחנו. על פי הפרשנות שלי, קלפטר הכניס לשיר מוטיבים אוטוביוגרפיים לצד מוטיבים ביוגרפיים של אריק. שקלתי להשמיע היום את השיר הזה, ומן הסתם עוד אשמיע אותו בעתיד.

השיר שנשמע היום הוא "צליל מכוון", שיר הנושא של להקת "צליל מכוון", של המופע והתקליט שלהם. הלהקה פעלה במשך שנה אחת בלבד, 1979, אך השפעתה על הרוק הישראלי רבה. היא ליקטה בתוכה שלושה כישרונות אדירים, קלפטר, שם טוב לוי ושלמה יידוב, ואולי לכן לא יכלה להאריך ימים. שלושתם הלחינו את שירי הלהקה, שלושתם שרו אותם. שם טוב ניגן על קלידים וחליל צד ושלמה וקלפטר על גיטרות. התקליט "צליל מכוון" הוא תקליט מופת, שתרם לפנתיאון של המוסיקה הישראלית שירים נפלאים כמו "ימים לבנים", "ילדי הירח", "לוקח ת'זמן" של קלפטר, "בלילה" ועוד. הלהקה הקליטה גם גרסאות כיסוי לשני שירים ישנים של יוצריה – "יכול להיות שזה נגמר" של שם טוב לוי ו"שיר אהבה בדואי" של קלפטר.  

קלפטר כתב את המילים והלחן לשיר "צליל מכוון". אחרי שנים של חוסר ודאות, לאחר פירוק להקת כוורת ותקופה קשה מבחינה מקצועית, כלכלית, אישית ונפשית, הוא שלח לנמענת השיר צליל מכוון, וקרא לה: "בואי הנה, בוא לכאן… אל הקצב, אל הצלילים". השיר אופטימי, כי הוא מאמין באהבה. "כשעץ בגן מלבלב, זה לא כואב להתאהב". והמסקנה שלו מן התובנה הזאת היא האמונה במוסיקה. "לכן עומד ומנגן". את נמענת השיר הוא מכנה "שוברת לבבות קטנה" והוא מספר לה שהוא "שבור ללא תקנה", ודווקא עובדה זו היא "סיבה מספיק טובה" לקרוא לה לבוא אליו.

המילים והלחן של השיר פשוטים אך סוחפים מאוד והשיר היה להיט גדול וצורף לפסקול הסרט "דיזנגוף 99".

בשיר הזה אין סולו גיטרה וירטואוזי קלפטרי אופייני ולכן התלבטתי אם להשמיע אותו. בסופו של דבר בחרתי בו, כיוון שזה השיר המזוהה ביותר עם קלפטר, וזה שיר הנושא של ספר מבחר שיריו, שקלפטר הוציא זמן קצר לפני מותו. קלפטר נפטר ביום חמישי, יום שבו מתקיימות הופעות רבות. רבים מן האמנים שהופיעו באותו ערב שרו שיר לכבודו, וכמעט כולם בחרו ב"צליל מכוון". אני הייתי באותו ערב בהופעה של מיקה קרני. היא הקדישה את המופע לזכרו ושרה את שירו "דמיון חופשי".

ניפרד מקלפטר עם שירו היפה והאהוב "צליל מכוון" ולבטח עוד נשמיע שירים נוספים שלו בעתיד.

בואי הנה, בואי לכאן

אני שולח לך צליל מכוון

אחרי שנים של חוסר וודאות

בואי הנה אל המילים

אל הקצב, אל הצלילים

מספיק חלום, הפכי למציאות

כשעץ בגן מלבלב

זה לא כואב להתאהב

לכן, עומד ומנגן

בואי הנה, בואי איתי

כל כך פשוט להיות מעשי

נצא ביחד, בטח נהנה

שוברת לבבות קטנה

אני שבור ללא תקנה

וזו סיבה מספיק טובה

אז בואי…

כשעץ בגן מלבלב…

בואי הנה, בואי לכאן

אני שולח לך צליל מכוון

אחרי שנים של חוסר וודאות

שוברת לבבות קטנה

אני שבור ללא תקנה

וזו סיבה מספיק טובה

אז בואי, כן…

זן נדיר / קורין אלאל

פינתי השבועית ברדיוטק, 5.12.22

פרסי מפעל הפיס לאמנויות, למדעים ולמחקר על-שם לנדאו מוענקים מדי שנה, החל משנת 1970, בתחומי האמנות, המחקר והמדע בישראל. הפרסים מוענקים על ידי "קרן לנדאו" על שם מיכאל לנדאו, מייסד מפעל הפיס. בשלוש השנים האחרונות, נוספה קטגוריה חדשה לפרס – פרס על מפעל חיים.

בין הזוכים בפרס לנדאו לשנת 2022 – היוצרת והזמרת קורין אלאל. קורין זכתה בפרס על מפעל חיים על תרומתה למוסיקה הישראלית.

בנימוקי הבחירה נאמר, בין השאר: "קורין אלאל היא יוצרת נדירה ופורצת דרך במוסיקה הישראלית. אלאל היא מהמלחינות המקוריות שהיו בישראל ולְחַניה מעידים על טביעת אצבע ייחודית ויוצאת דופן: מצד אחד מדובר בלחנים מפתיעים ומתוחכמים שלוקחים את המאזינים להרפתקה ומצד שני הם מצליחים לתקשר עם הקהל הרחב ולהיות אהובים ואפילו המנוניים.

שירים כמו 'מותק', 'הטבעת נפלה', 'כשזה עמוק' ועוד, שרטטו מודל של אישה אחרת ממה שהכרנו עד אז במוסיקה הישראלית: חופשיה, לעתים כועסת, משוחררת מכבלי העבר, נועזת. יחד עם אופן שירתה הלא מתנחמד והופעתה הכובשת והלא מתאמצת היא הצליחה להיכנס לזירה שהייתה גברית מאוד ולהביא משם קול ייחודי ובשורה מוסיקלית שהיוו השראה לדורות רבים של יוצרים ויוצרות".

קורין אלאל היא זמרת-יוצרת, מלחינה, מעבדת ומפיקה מוזיקלית, גיטריסטית, פזמונאית ושחקנית. היא נולדה ב-1955 בתוניס ועלתה לישראל בגיל 8. כבר בנעוריה החלה את דרכה המוסיקלית כגיטריסטית, זמרת ויוצרת, והשתתפה בהרכבים מוסיקליים שונים. את שירותה הצבאי החלה בלהקת פיקוד דרום, עברה לצוות הווי סיני וסיימה בצוות הווי הנדסה קרבית, לצד חברתה הטובה יהודית רביץ.

לאחר שחרורה מצה"ל ליוותה בגיטרה ובשירה את טובי הזמרים בישראל ובהם שלום חנוך, נורית גלרון, צביקה פיק, רמי פורטיס, מיקי גבריאלוב, גלי עטרי ואחרים. הפריצה הגדולה שלה הייתה כמלווה, לצד יהודית רביץ, של אריק איינשטיין בשיר המופת "עטור מצחך". היא השתתפה בתכנית "ארץ טרופית יפה" ובתכניות והרכבים נוספים.

את קריירת הסולו החלה ב-1979. במקביל היא החלה ללמוד באקדמיה למוסיקה וכתבה שירים לאמנים שונים, שחלקם, כמו שירו של אריק סיני "דרך הכורכר" היו ללהיטים. באותה תקופה כתבה בעיקר שירי רוק ורוק כבד, כמו "אל תקרא לי מותק", אך גם שירים סולידיים כמו לחנה לשירו ההמנוני של אהוד מנור "אין לי ארץ אחרת".

מבין תקליטיה, אהוב עליי במיוחד "אנטארקטיקה" ששניים משיריו השמענו כאן בפינה: "ארץ קטנה עם שפם" ו"התעשיה האבירית". היה זה תקליטה השלישי, שיצא ב-1989. שנה לאחר מכן הופיעה במופע היחיד שלה "שפת אמי", ובו שירים צרפתיים שתרגם אהוד מנור, לצד שירים מקוריים שמנור כתב לה במיוחד.

בסך הכל הוציאה קורין אלאל 13 תקליטי סולו, שני תקליטי אוסף ותקליטים שהיא הייתה אחת המשתתפות בהן. כן יצא תקליט של שיריה, "חברים שרים קורין".

שירה האהוב עליי ביותר הוא "אין לי ארץ אחרת", ובעיקר אהוב עליי הביצוע שלה, שאותו כבר השמענו בפינה. גם את השיר האהוב עליי מאוד, שאותו נהגתי לשיר כשיר ערש לבתי תמר, שירו של יהונתן גפן "שיר לשירה" השמענו בפינה. ועוד שיר שלה שאני אוהב מאוד, שמרתי להזדמנות החגיגית הזאת – "זן נדיר", שיר הנושא של תקליטה רב המכר "זן נדיר", שאותו הפיקה ועיבדה יהודית רביץ. התקליט יצא לאור ב-1992.

את מילות השיר כתב מאיר גולדברג, קורין הלחינה ויהודית רביץ עיבדה. השיר זכה להצלחה רבה וצעד בראש מצעדי הפזמונים באותה תקופה.  

השיר מדבר בגוף ראשון על האנשים חסרי הביטחון העצמי, המפחדים מהצל של עצמם, מנסים להקטין את עצמם למינימום, נצמדים לקירות הבתים כדי לא לבלוט. הם מתביישים בעצמם, בגופם, בזהותם, במי שהם.

האנשים האלה חיים במנוסה. הם נמלטים ממסיבה, הם נדחקים לים, לסירות משוטים. הם לא מוצאים מנוח לכף רגלם ביבשה, כי כל יבשה היא בעבורם ספינה שטובעת. הם חופרים מקלטים, להסתתר, לברוח. הם מרמים את עצמם. ומה הם ישאירו אחריהם מלבד הפחדים? אפשר לראות במילים הללו רמז לנטיה לאובדנות.

המשורר קורא לאנשים הללו לזקוף את קומתם, להכיר בערך עצמם, בייחודיות שלהם. הם זן נדיר. נכון, אולי הם ציפור משונה. למרבה הצער הראש שלהם באדמה, אבל החלומות – באוויר, ואסור לוותר על החלומות.

שיר מקסים! ברכות חמות לקורין אלאל על זכייתה בפרס.

אנחנו פוחדים מהצל של עצמנו,

נצמדים לקירות הבתים

ורוב הזמן מתביישים בגופנו,

חופרים מקלטים.

אנחנו נמלטים ממסיבה משוגעת,

נדחקים לסירות משוטים.

כל יבשה היא ספינה שטובעת

כשחופרים מקלטים.

אנחנו זן נדיר: ציפור משונה.

החלומות באוויר, הראש באדמה.

אנחנו מרמים בעיקר את עצמנו.

לא עיוורים, אבל לא מביטים.

ולא ברור מה נשאיר אחרינו,

מלבד הפחדים.

אנחנו זן נדיר…

ומתוק האור בעיניים / ששי קשת

פינתי השבועית ברדיוטק, 21.11.22

את פינתנו הקודמת הקדשנו לרחל שפירא, עם ההכרזה על זכייתה בעיטור הנשיא. גם היום נאזין לשיר של רחל שפירא, אולם הפעם לא היא כלת השמחה, אלא מבצע השיר, הזמר והשחקן ששי קשת, שביום חמישי הקרוב ימלאו לו 75.

מזה עשרות שנים מזוהה קשת עם מוסיקה אמנותית, שירי תיאטרון, שירה מולחנת, חזנות, שירי מחזות זמר, שירה ביידיש וכד'. אולם בראשית דרכו הוא היה כוכב פופ, מהפופולריים בארץ, "אליל הנוער". השיר שנאזין לו היום הוא להיטו הגדול ביותר באותה תקופה, משנת 1971, "ומתוק האור בעיניים".

ששון קוסובסקי נולד וגדל בקיבוץ גליל ים. שירת בלהקת הנח"ל, לצד שלום חנוך, טוביה צפיר, שולה חן, חנן יובל מנחם זילברמן ואחרים, והיה מסולני הלהקה.

עם שחרורו היה חבר ב"להקת פיקוד דיזנגוף" ופתח בקריירת סולו מצליחה מאוד לצד קריירה כשחקן קולנוע ותיאטרון. הוא השתתף בסרט "נורית", 1972, לצד יונה אליאן. בסצנת מיטה משותפת להם בסרט הם היו לזוג, נישאו וחיים יחד כבר חמישים שנה.

ב-1970 הוציא קשת את תקליטו הראשון: "ששי קשת", שזכה להצלחה רבה והיה לאלבום זהב. בין הלהיטים הבולטים בו, "פנקס הקטן", שאותו השמענו כאן בפינה, "ותבוא עליכם הברכה" ועוד.

כעבור שנה הוא הופיע בפסטיבל הזמר והפזמון עם שירו "ומתוק האור בעיניים" שזכה במקום השני. באותה שנה הוא זכה בתואר זמר השנה במצעד השנתי ב"גל הקל" של קול ישראל; שמה של רשת ב' לפני הקמת רשת ג'. ב-1974 הוא זכה במקום הראשון בפסטיבל שירי הילדים בשירו "שובב עם לב זהב". הוא זכה במקום הראשון גם בפסטיבל הזמר החסידי, בשירו "שישו ושמחו" והשתתף בפסטיבל הזמר המזרחי בשיר "בואו ונשיר אחים".

בשלב מוקדם יחסית מיצה ששי קשת את סצנת הפסטיבלים, כוכבות הפופ ואלילות הנוער ולצד המשך הקריירה כשחקן וכמנהל האמנותי של תיאטרון "יידישפיל" הקריירה המוסיקלית שלו התמקדה במוסיקה אמנותית. בין השאר הוא הציג מופע יחיד של שירי סרטים מתורגמים לעברית, הוציא עם אריק רודיך תקליט שירי משוררים, הוציא תקליט זמירות וחזנות "פתח לנו שער", השתתף ביצירה המוסיקלית תיאטרלית "יריד המזרח" משירי חיים גורי ועוד. כל זאת לצד השתתפות כשחקן בסרטים, מחזות ומחזות זמר בעברית וביידיש. בימים אלה הוא משתתף במחזמר "לא רק בלונדינית".

לאורך הקריירה הארוכה שלו הוציא ששי קשת עשרות תקליטים, הן תקליטי סולו והן תקליטים בהם השתתף של מחזות זמר, פסי קול של סרטים, פסטיבלים בהם נטל חלק והרכבים בהם השתתף, כולל להקת הנח"ל.

שני השירים המזוהים ביותר עם ששי קשת הם "פנקס הקטן" ו"ומתוק האור בעיניים".

את "ומתוק האור בעיניים" כתבה רחל שפירא, הלחין מוני אמירליו ועיבד משה וילנסקי, לפסטיבל הזמר והפזמון תשל"א, 1971. כאמור, השיר הגיע למקום השני. הוא הגיע למקום הרביעי במצעד הפזמונים השנתי לשנת תשל"א.

רחל שפירא כתבה את השיר בהשראת פסוק מפרק יא במגילת קהלת: "וּמָתוֹק הָאוֹר, וְטוֹב לַעֵינַיִם לִרְאוֹת אֶת הַשָּׁמֶשׁ". איזה פסוק נפלא! מָתוֹק הָאוֹר! מהו האור? מה שאנו רואים. מה שאנו רואים הוא טוב, כלומר העולם הוא יפה, הוא טוב, הוא מתוק. בפרקים הראשונים של המגילה, הלין קהלת כמה משעמם תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. והנה, כאן הוא ממליץ לנו לפקוח עיניים, להביט בעולם, ולראות שהחיים יפים.

ברוח הפסוק, גם השיר אופטימי מאוד. הוא מלא תקווה, מלא אמונה וביטחון עצמי – הן תוכל לקום וללכת, דבר מה קורא בך ללכת, געגועיך הם לך כנפיים ומתוק האור בעיניים. וכך גם בבתים האחרים נמשכת התכונה הנמרצת הזאת והקריאה לאדם לקום וללכת בעקבות לבו, ללא חשש, כי הדרך כאן לרגלך, הארץ באה אליך, השמש והרוח בעורקיך כיין. השיר קורא לו לפקוח עיניים ולראות את יפי העולם, את הסירות השטות במים ואת העפיפונים העפים בשמים, שמסמלים את שבירת הגבולות במרחב ובגובה; לא תדע שובע, המרחק והגובה. שום דבר לא יעצור אותך. שום דבר לא יתיש אותך. לא עייפו ידיך לנוגע ועיניך לא עייפו לתמוה וחלומותיך בהירים שבעתיים. כל בית הוא בן ארבע שורות וכל בית מסתיים בשורה "ומתוק האור בעיניים". הבית הראשון הוא גם הפזמון החוזר. אקרא את הבית האחרון: "אי בזה ביתך ושדותיך / אי בזה כל אהבותיך / טעם הזמר שלא שרת עדיין / ומתוק האור בעיניים".

מזל טוב לששי קשת ונאחל לו עוד הרבה שנות יצירה מוצלחות.

הן תוכל לקום וללכת

דבר מה קורא בך ללכת

געגועיך הם לך כנפיים

ומתוק האור בעיניים

דרך דרך כאן לרגליך

ארץ ארץ באה אליך

שמש ורוח בעורקיך כיין

ומתוק האור בעיניים

הן תוכל לקום…

ראה סירות שטות על המים

ועפיפונים בשמיים

לא תדע שובע

המרחק והגובה

ומתוק האור בעיניים

הן תוכל לקום…

לא עייפו ידייך לנגוע

לא עייפו פניך לתמוה

חלומותיך בהירים שבעתיים

ומתוק האור בעיניים

הן תוכל לקום…

אי בזה ביתך ושדותיך

איי בזה כל אהבותיך

טעם הזמר שלא שרת עדיין

ומתוק האור בעיניים.

סתלבט בקיבוץ / ג'ימבו ג'יי ו"פול טראנק"

פינתי השבועית ברדיוטק, 31.10.22

מחר נלך שוב לקלפי. בעבר נהגתי להקדיש את הפינה שלפני הבחירות – לבחירות. אבל בתדירות שבהן מתקיימות אצלנו בחירות, אם לפני כל סיבוב אשמיע שיר שעוסק בבחירות, לא יישאר כמעט מקום לנושאים אחרים. לכן, חוץ מלקרוא לכם, המאזינים, להצביע למחנה הממלכתי, אתעלם לחלוטין מן הבחירות.

בעצם, גם השיר שנשמיע עוסק בבחירה. הבחירה של עומר הברון, הידוע יותר בשם הבמה שלו ג'ימבו ג'יי, לעזוב את תל-אביב ולעבור לעוטף עזה, לקיבוץ אור הנר. כך גם הבחירה של גל ניסמן מלהקת "פול טראנק" לעבור לקיבוץ בעוטף עזה, קיבוץ רוחמה, שם הוא התקבל לחברות. שני האמנים עברו לקיבוצים בדרום בערך באותה תקופה, לאחר מבצע "צוק איתן". ג'ימבו ג'יי וניסמן כתבו יחד את מילות השיר "סתלבט בקיבוץ", ניסמן הלחין אותו יחד עם זוהר ברזילי. "פול טראנק" וג'ימבו ג'יי שרים את השיר.

אני אוהב מאוד את ג'ימבו ג'יי, הראפר, השחקן ואמן ה"ספוקן וורד". ממש בראשית דרכו הוא הופיע באורטל ומצא חן בעיניי. הוא חכם, מבריק, אוהב את השפה העברית ויודע ללהטט בה היטב, וזה מה ששבה את לבי. שירו האהוב עליי ביותר הוא "עשיתי".

עומר הברון למד תקשורת במכללת ספיר בשדרות והתגורר בקיבוץ אור הנר. אז התאהב הן בנגב המערבי, המכונה "עוטף עזה", והן בחיי הקיבוץ. בתום הלימודים הוא עבר עם זוגתו לתל-אביב, אך כפי שסיפר בראיונות, "הלב נשאר בעוטף עזה" והם חזרו לקיבוץ. ג'ימבו ג'יי פרסם שם את אחד משיריו היפים "עזבנו את תל-אביב". בשיר הזה הוא מספר שאמנם בעוטף עזה יש אזעקות ונורים טילים ו"החקלאים צמאים לגשם אבל מטפטפים רקטות", אבל "אנחנו לא מתגעגעים", כי איכות החיים כאן, בעוטף, טובה לאין ערוך מזו שבתל-אביב. הוא מתאר את האלימות בתל-אביב, את המקקים בתל-אביב, את מצוקת החניה בתל-אביב, ו"אנחנו לא מתגעגעים".

מקובל לומר שפעם הקיבוץ עמד בלב ההוויה הישראלית ובכלל זה ביצירה התרבותית, ואילו היום הוא נדחק לקרן זווית. יתכן. אבל כאשר יצא השיר "סתלבט בקיבוץ" הוא עורר עניין רב, זכה לפופולריות רבה ולהשמעות רבות, ונבחר לשיר השנה בגלגלצ, וב- ynetורדיו תל-אביב.

מספר גל ניסמן: "לא מעט שנים העברתי בלא מעט קיבוצים בכל הארץ, ובעיקר ב-6 השנים האחרונות בהם אני גר בקיבוץ בדרום, הביאו את הרצון לכתוב שיר על ההווי בקיבוץ, על הבחירה לגור רחוק מכל הסצנה, על השקט וגם קצת להסתלבט על הסתלבט.

במהלך הכתיבה הרגשתי קצת תקוע עם טקסט ורציתי טייק של מישהו אחר שמבין בנושא, אמן הטקסט ואחד הראפרים הכי טובים שיש – ג'ימבו ג'יי. הוא הגיע לקיבוץ, ישבנו לקפה באולפן, השמעתי לו סקיצה עם הפזמון ועם הבתים בלי טקסט ואחרי שדיברנו קצת על הנושא הוא אמר לי "אני הולך לעבוד, נדבר בקרוב". תוך יומיים קיבלתי סמס צנוע של… "נראה לי שיש כיוון", בסשן הבא הוא חזר עם 7 דונם טקסט מדהים, שהיה אפשר לעשות ממנו אלבום קונספט שירי קיבוץ. זה היה כמו לטייל בחנות ממתקים ענקית, רק תבחר מה בא לך, אז התחלנו לסנן מה כן מה לא, נקרענו מצחוק והיה כיף, אז הלכנו להקליט והיה כיף".

הקליפ של השיר צולם בקיבוץ רוחמה. להקת הגבעטרון הוציאה גרסת כיסוי לשיר, עם תמיר גרינברג.

כחבר קיבוץ, אך טבעי ששיר על הקיבוץ, בוודאי כזה שהפך ללהיט פופולרי כל כך, מרתק אותי. איך מוצג הקיבוץ? האם אני מזדהה עם הקיבוץ כפי שהוא מוצג בשיר? האם אני מזהה בו את הקיבוץ שלי, אורטל? האם אני מזהה בו את עצמי כקיבוצניק?

אז קודם כל, יש בשיר שורה שנכתבה עליי: "בן אדם, שאוהב לגור בְּחוֹר ולקרוא לו מרכז העולם".

אני אוהב את השיר. זה שיר יפה עם מנגינה מדליקה, מקפיצה ומדבקת. באשר למסרים שבו; יש שאני אוהב יותר ויש שאני אוהב פחות. בשנות השמונים המוקדמות יצא התק"ם בקמפיין קליטה, כולל תשדירי שירות בערוץ הטלוויזיה היחיד, תחת הכותרת "אל תהיה לחוץ, בוא לקיבוץ". המסר היה שבעיר אתה כל הזמן לחוץ ואילו בקיבוץ אתה נהנה מסתלבט. הקמפיין הזה הניב גל קליטה גדול שעד היום הוא טראומטי בתנועה הקיבוצית; סמל לקליטה לא איכותית, שהורסת קיבוצים. קיבוצניקים המתנגדים לקליטה, ויש כאלה לצערי, מנפנפים בו כהוכחה לסכנות שבקליטה. המוני הנקלטים באו לקיבוץ כדי להירגע, כדי להסתלבט, כדי לפוש; משל באו לצימר בקיבוץ, ולא כדי להצטרף אל מתחת לאלונקה, עם הנושאים את הקיבוץ על כתפיהם. הייתה זו קליטה באיכות נמוכה ביותר.

כל חיי באורטל אני עוסק בקליטה, החל בהדרכת גרעינים ושלוש קדנציות בהובלת הצמיחה הדמוגרפית ושתי קדנציות כמזכיר הדוחף לקליטה. בקדנציה האחרונה שלי בצמיחה הדמוגרפית שנמשכה 9 שנים, קלטנו עשרות משפחות לאורטל. ובכל עיסוקי בקליטה, עומדת לנגד עיניי טראומת "אל תהיה לחוץ בוא לקיבוץ" כדגל אזהרה; היזהר לא לקלוט את מי שמחפש את הקיבוץ כדי לא להיות לחוץ. ובכל שיחותיי עם מועמדים לקליטה, תמיד אני שם דגש על התובענות של הקיבוץ, בעבודה ובפעילות התנדבותית. לא בכדי, האנשים שקלטתי הם היום המובילים את אורטל והם מלאי רוח תרומה ועשיה.

כך, שכאשר אני שומע את צמד המילים "סתלבט בקיבוץ" אני נדרך. זה מריח לא טוב. "אנ'לא עובד קשה בשביל להיות עשיר" – איך אנו מבינים את השורה המתוחכמת הזאת? אפשר להבין אותה כ"לא מעניין אותי להיות עשיר ולכן אני לא עובד קשה, ואת זה אני יכול לעשות בקיבוץ". אפשר להבין אותה כאני עובד קשה, אבל לא כדי להיות עשיר, כי איני מחפש בחיים את העושר. שתי פרשנויות מנוגדות זו לזו ב-180 מעלות. הפרשנות הראשונה היא של חברי קיבוץ, שמזיקים לקיבוץ, שהם נטל על הקיבוץ. הפרשנות השניה היא של חברי הקיבוץ שתורמים לו והם נכס לקיבוץ. כמובן שאני בוחר לפרש את השורה באופן המתאים לי, אך מודע גם לכך שניתן לפרש אותה אחרת. חשוב לי שהציבור שמחוץ לקיבוץ, לא יטעה להבין שהקיבוץ הוא מקום לבטלנים.

מה ג'ימבו ג'יי חיפש כשבא לקיבוץ? על פי השיר, זמן רב הוא לא ידע מה הוא מחפש, ולכן חש קצת תקוע. לא ממש מבין מימינו לשמאלו. הוא השווה זאת לשליח שמגיע לקיבוץ, ולא מבין איך אין בו שמות רחובות ומספרים, ומציג זאת בהומור שלו. הוא מצא בקיבוץ את היכולת לא להיות לחוץ, מה שמזכיר לי את אותו קמפיין זכור לרע. "עד שמשהו נפתח בי כמו השער הצהוב, לא ידעתי שחיפשתי אז זקנה על קלנועית שתצא עליי 'בחור אתה טס כמו חללית'! וואלה.

פה זה לא מרוץ, פה לא צריך ללחוץ, פה לא נורא אם לא יהיה חרוז". עוד פעם לא צריך ללחוץ? מצד שני, באמת חלק ממה שיפה בקיבוץ, הוא שאין כאן מרוץ. יש עבודה קשה, אך אין מרוץ, אין תחרות מטורפת. אבל מה זה "פה לא נורא אם לא יהיה חרוז"? מעבר לשורה ארס פואטית שבה היוצר מתוודה שלא מצא חרוז, אם חלילה הכוונה היא לבינוניות, זה מסר בעייתי מאוד. הרי אני חותר למצוינות בקיבוץ.

"אל הגליל והבקעה לערבה ולגולן, משפחות עולות בסופ"שים כמו לכותל. חלומות מתוקים, על שדות ירוקים, אבל כל הדרכים מובילות לחדר אוכל". אכן, הקיבוצים הם הגליל והבקעה, הערבה והגולן. התיירות הקיבוצית פורחת. סיפור הקיבוץ הוא בעבורי חלום מתוק; חלום שהגשמתו אינה ביום המעבר לקיבוץ, אלא החל ביום הקליטה והלאה, לאורך כל החיים. הקיבוץ הוא שדות ירוקים. וחדר האוכל, שכל הדרכים מובילות אליו, הוא אכן הלב הפועם של הקיבוץ.

הוא חוזר לסיבות שבעטיין הוא ברח מתל-אביב; מצוקת החניה, החיים בתוך אתר בניה. טוב לו בפריפריה הרחוקה והמבודדת, שבה אם תזמין פיצה היא תגיע בתוך יומיים, ואם אתה רוצה לצאת לדרינק, אתה צריך לנסוע שעתיים.  זה אולי מחיר, אבל שווה לשלם אותו למען הדברים היפים שהוא מוצא בקיבוץ: " אבל יש פה ים שקט וים התראות וים דשא ויש פה גם ים ממטרות וים שמש

שמשזפת ים לטאות ויש פה ים ים ים בריכות". כן, יש גם ים התראות, יש מחיר גם לחיים בקיבוץ בעוטף עזה, אך הוא מתגמד כאשר רואים את המכלול, את ים הדברים הנפלאים. ג'ימבו ג'יי משתף מחוויותיו בסְפָר הדרומי, אך אינו שוכח את הספר הצפוני, ונותן קרדיט לפאב "הפטריה" שבקיבוץ דן בגליל העליון.

כאשר אני בוחן את מילות השיר, יש מסרים שאני אוהב יותר ויש שאני אוהב פחות, אבל במכלול אני אוהב את השיר, את ההומור, את המנגינה המקפיצה.

נסיים בברכת מזל טוב לגיל ניסמן, שלפני שבועיים אשתו ילדה.

כמה זה לחוץ אז למה עיר?

סתלבט בקיבוץ בחצי מחיר

אנ'לא עובד קשה בשביל להיות עשיר

לא מחפש כפיים אם זה לא בסוף ה-

עד שמצאתי מה חיפשתי קצת הרגשתי תקוע

כמו שליח שלא קולט שבקיבוץ אין רחוב

"אתה רואה פח?"

"יש פה באמפר"

"וואה וואה אתה לא קרוב"

עד שמשהו נפתח בי

כמו השער הצהוב

לא ידעתי שחיפשתי אז זקנה על קלנועית

שתצא עלי

"בחור אתה טס כמו חללית"

וואלה

פה זה לא מרוץ

פה לא צריך ללחוץ

פה לא נורא אם לא יהיה חרוז

חרוז

ניסיתי אז לפרוח בבטון המזוין

לקח לי זמן לקלוט שהבטון עושה לי פריחה

לקח לי זמן לענות לכל מי שאמר

"שמע אתה גר רחוק"

נכון אחי, גר רחוק, ממך

כמה זה לחוץ אז למה עיר

סתלבט בקיבוץ בחצי מחיר

לא עובד קשה בשביל להיות עשיר

לא מחפש כפיים אם זה לא בסוף השיר

והיו ימים הייתי קצת עכבר העיר

אלחוטי, אחותי זה השביל של האופניים שם

בסוף אפילו לא עכבר הכפר

סתם בן אדם

שאוהב לגור בחור

ולקרוא לו מרכז העולם

או פריפריה? סרט מלחמה או בית שאן אימפריה?

רמקולים על שפת כינרת, טבריה, אחלה צחוקים או טרגדיה?

ניסמן, נראה לי איזה ילד שינה את הערך של האסי בוויקיפדיה.

עזוב ג'ימבו שחרר

אל הגליל והבקעה לערבה ולגולן

משפחות עולות בסופ"שים כמו לכותל

חלומות מתוקים

על שדות ירוקים

אבל כל הדרכים

מובילות לחדר אוכל

כמה זה לחוץ אז למה עיר

סתלבט בקיבוץ בחצי מחיר

לא עובד קשה בשביל להיות עשיר

לא מחפש כפיים אם זה לא בסוף השיר

לא רוצה לריב על חניה

א-הה

למה לי לגור בתוך אתר בניה?

תן לי מיקרופון וגופייה

יאללה ג'ימבו קח אותי לפטרייה

יושבים פה בקיבוץ חושבים מה לעשות

חיים לנו בסרט כאילו יש אפשרויות

רוצה ליפול על פיצה אבל היא תגיע עוד יומיים

רוצה לצאת לדרינק? סע שעתייים!

אבל יש פה ים שקט

וים התראות

וים דשא

ויש פה גם ים ממטרות

וים שמש

שמשזפת ים לטאות

ויש פה ים ים

ים בריכות

כמה זה לחוץ אז למה עיר

סתלבט בקיבוץ בחצי מחיר

לא עובד קשה בשביל להיות עשיר

לא מחפש כפיים אם זה לא בסוף השיר.

עמק שלי / הגבעטרון

פינתי השבועית ברדיוטק, 24.10.22

בשבועיים האחרונים לא שודרה הפינה, כיוון שערבי החג היו בימי שני. וכבר לפני שלושה שבועות, קבענו שנשדר השבוע את שירה של הגבעטרון "עמק שלי". כשקבענו זאת, לא ידענו שהגבעטרון תהיה בעין הסערה הציבורית והפוליטית. עובדה זו הפכה את הפינה לאקטואלית יותר. הפרשה מעצימה את המסר שבו התכוונתי מלכתחילה לעסוק בפינה.

אם מישהו פספס את הפרשה, אחזור עליה בקצרה. מסע של הגבעטרון לגרמניה, שנקבע לפני חודשים רבים, זמן רב טרם הקדמת הבחירות, נפל בין השאר על יום הבחירות. כשהתברר שהלהקה לא תהיה בארץ ביום הבחירות, פרצה סערה רבתי.

אקדים ואומר, שאיני מעלה על דעתי מצב שאחמיץ אי פעם, מסיבה זו או אחרת הצבעה בבחירות. איני מבין מי שמחמיץ בחירות, ללא קשר להצבעתו ולא לשאלה עד כמה מערכת בחירות זו או אחרת היא גורלית. אולם מכאן ועד המתקפה הברוטלית על הגבעטרון רב המרחק.

מישהו, כנראה אחד הפעילים הבלפוריסטים המרכזיים, פרסם רשומת שיימינג ונאצה נגד הלהקה, ובעקבות דבריו פרצה מתקפה גסה ומכוערת על הלהקה וחבריה, שהתמקדה בשורש ב.ג.ד. חבורת בוגדים שמפקירים את "השבט" ועורקים מן הבחירות. והמתקפה כללה קריאות לחרם על הלהקה, לא פחות, כלומר באימוץ שיטות BDS. בעקבות המהומה, הלהקה החליטה לחזור הביתה ולהיות כאן ביום הבחירות, אולם הם חזרו פצועים ופגועים, והציגו את העלבון והפגיעה בראיונות לעיתוני סוף השבוע.

מעבר לקיצוניות ולאלימות המילולית, הייתה במתקפה הזאת פגיעה באתוס של הגבעטרון, כפי שחבריה עמלים למצב אותו. הגבעטרון היו, להוותם, לסמל של שבט "השמאל", "המערך", "האשכנזים", "ישראל הראשונה" וחשוב להם מאוד להיות לסמל לאומי, של להקה של עם ישראל כולו, המזוהה ומזדהה עם כל חלקי החברה הישראלית. והפרשה הזאת שבה והציבה אותם כסמל של שבט, הנקראים לדגל לשרת את השבט.

מי אמר שכולנו מצביעים לאותן מפלגות? הם תהו בראיון ל"7 ימים", ועל השאלה האם יש מצביעי ליכוד בגבעטרון השיב מנהל הלהקה גדעון גוריון "בטח שיש". וחבר הלהקה יורם אלוני הוסיף: "ואם כן, אז מה?"

חברי הלהקה מספרים שהקהל המקבל אותם בחום יותר מכל קהל אחר ומכיר את מילות השירים, הוא קהל חובשי הכיפות ביישובים ביו"ש ובשכונות דתיות לאומיות בירושלים. כך, שהאירוע הזה הוא פיגוע של ממש בלהקה.

אם נעבור על המיצוב של הגבעטרון על פי השתקפותם בתכניות הסאטירה לאורך השנים, מ"ארץ נהדרת" היום, ועד "סיבה למסיבה" בשנות ה-90, תמיד הם מייצגים את הדימוי של האשכנזי המערכניק (גם הרבה שנים אחרי שהמערך כבר לא קיים), המתנשא. אני זוכר מערכון ב"ארץ נהדרת" על מזרחים שמנסים להתקבל לגבעטרון, ונדחים בבוז מתנשא שעטוף בנופת צופים מזויף. והנה, נתון מעניין מתוך הכתבה: חצי מחברי הגבעטרון הם בני מה שקרוי "עדות המזרח". סָפוּר. אומרת רחלי גורדון מכפר החורש: "אני טוניסאית משני הצדדים, יורם מרוקאי, גדעון חצי בולגרי וחצי טורקי. את חושבת שכשעשו לי אודישן שאלו אותי 'מאיפה ההורים שלך' ?" לי עצוב שהם נדרשים לספור ראשים על פי העדתיות הגלותית הזו. עצם העובדה הזאת היא ניצחון לנראטיב "ישראל הראשונה" ו"ישראל השניה" ולשד העדתי הגלותי שאבישי בן-חיים ושכמותו מטפחים, כדי לקדם את מנהיגם האשכנזי מקיסריה.

אם הגבעטרון הם סמל "השבט הלבן" כפי שהוא מכונה בידי מטפחי השנאה העדתית, הרי ש"ים השיבולים" הוא ההמנון האשכנזי הלבן המתנשא של ישראל הראשונה. אלא שאת השיר הזה כתב אדם שהביוגרפיה שלו היא ההיפך מן הסמל הזה. הוא יליד מרוקו שעלה בגיל עשר, גדל במעברה, לאחר מכן בכפר הנוער נווה הדסה ובחברת נוער בקיבוץ תל-יצחק והוא תושב בית שאן, מורה, מחנך, מנהל בית ספר וראש המועצה המקומית בית שאן בעבר. הכותב הוא יצחק קינן, סופר, משורר, פזמונאי, מחזאי, תסריטאי, מחנך ופוליטיקאי, איש בית שאן, שנפטר לפני שנה, באוקטובר 2021, בגיל 79. הוא כתב סמל נוסף של הגבעטרון, השיר "עמק שלי", שאותו נשמיע היום לזכרו.

"העמק שלי", עמק בית שאן, של מי הוא? של יצחק קינן מבית שאן? של קיבוץ גבע בעמק יזרעאל המזרחי? התשובה היא כן. כלומר, גם וגם. אלה ואלה מגשימים אותו מפעל ציוני, של הסרת הקללה "אל טל ואל מטר", שעליה כתב קינן בשיר, מעל הגלבוע. אלה ואלה חוו יחדיו את האש ואת הדם בשנים הקשות של הגבול הסוער ועקוב הדם עם ירדן. יצחק קינן יוצא מרוקו, חיים אגמון, מלחין השירים "עמק שלי" ו"ים השיבולים", שעלה מטורקיה ואף הוא תושב בית שאן וחברי הגבעטרון שכאמור יש בהם מכל העדות, הם שותפים, וחבל שפוליטיקאים ציניים ועסקני עדתיות מרושעים, פועלים להפיץ שנאה מתוך מגמה פוליטית של "הפרד ומשול".

בשנים הקשות של מלחמת ההתשה, אזור הגלבוע ועמק בית שאן בער. יצחק קינן, אז מורה בבית ספר בבית שאן שהופגז ושלוש מתלמידותיו נהרגו מפגז מרגמה, כתב בעקבות המקרה את השיר "עמק שלי", שהושר בפי להקת "הגבעטרון", שכניו מן העמק. בשיר הוא עוסק בימים הקשים העוברים על העמק: "עמק האש, עמק הדם / זמר הקרב עוד לא נדם / עמק יפה, עמק שלי / יקרת לי, עמק שלי". אולם בניגוד לקללת דוד את הרי הגלבוע, מסיים יצחק קינן את שירו בברכה ושבועה: "השחר עולה, לעמק ניגר / המלך חזר אל ההר / גלבוע שלי – נשבעתי: מחר / תרווה רוב טל ומטר".

שנים ספורות לאחר מכן, 11 מבני קיבוץ בית השיטה, אשר למרגלות הגלבוע, נפלו במלחמת יום הכיפורים. חברת הקיבוץ דורית צמרת כתבה קינה עצובה וקשה, אך גם היא מבטאת מסר של המשך החיים והמשך קיומו של המפעל הציוני שהסיר את הקללה מן הגלבוע, בשורה שהייתה לשם השיר: "החיטה צומחת שוב". בדיוק אותו מסר כמו זה של יצחק קינן; שני שירים של שכנים שיש ביניהם ברית גורל וברית ייעוד. עד מתי ניתן לעוכרי האחדות הלאומית, משלהבי הרוחות, המסיתים והמתסיסים; בין אם אלה מפיצי תאוריית הכזב של אבישי בן חיים ובין אם אלה תמונת הראי שלהם שקראו להחרים את הגבעטרון, להרוס לנו את החיים.

אני מאמין, שכפי שהסרנו מהגלבוע את קללת "אל טל ואל מטר", כך נדע להסיר מעל החברה הישראלית את קללת הפלגנות והשנאה.

גלעד מחזר אחר הירדן,

גלבוע מביט ורוטן.

כוכב הרוחות מאיר לילותיו,

נושבות אגדות בשדותיו.

ירח אסף אורו המכסיף,

כוכב רק אחד לא הכזיב.

ילד קטן בפתח מקלט

מביט אל הרי הגלעד.

עמק האש, עמק הדם,

זמר הקרב עוד לא נדם.

עמק יפה, עמק שלי,

יקרת לי, עמק שלי.

העמק דרוך עם רדת הליל,

אי שם כבר מקלע מילל.

אל עלטה נובחות מרגמות

פוצעות הן דממה ושדות.

גלעד מחזר אחר הירדן,

גלבוע הגא מר רוטן.

רוחות הנושקות עם ליל לסלעיו,

שרות שוב את זמר הקרב.

עמק האש, עמק הדם…

נושמת העיר אבק חלומות

עם נחל ותל וחומות.

מי שם דוהר חולף לו ביעף?

יוצא שוב המלך לקרב.

השחר עולה, לעמק ניגר,

המלך חזר אל ההר.

גלבוע שלי – נשבעתי: מחר

תרווה רוב טל ומטר.

עמק האש, עמק הדם…

שיר חייל / שלמה ארצי

פינתי השבועית ברדיוטק, 3.10.22

בעוד יומיים, ביום הכיפורים, ימלאו 49 שנים לפרוץ מלחמת יום הכיפורים. בעוד שלושה ימים, יחול יום השנה הלועזי לפרוץ המלחמה, 6 באוקטובר.

שירים רבים נכתבו במלחמה ואחריה. השיר שנשמע הערב נכתב עוד לפני המלחמה, בידי קצין צה"ל שנפל במלחמה. הקצין הוא סרן נמרוד גאון. השיר הוא מכתב ששלח נמרוד לחברתו, עמליה. כיוון ששלמה ארצי היה הזמר האהוב על נמרוד, משפחתו שלחה לו את השיר. שלמה ארצי הלחין את השיר, העניק לו את הכותרת "שיר חייל", והכניסו לתקליט "דרכים", שיצא לאור בשנת 1979. מלבד "אתמול חלפו הציפורים" של המשורר משה בן שאול, "שיר חייל" הוא היחיד בין שירי התקליט, שארצי לא כתב את מילותיו.

נמרוד גאון נולד ב-1951 בקיבוץ גבולות שבנגב. בגיל עשר עבר עם משפחתו לאשקלון. את הלימודים העל יסודיים עשה במחזור הראשון של הפנימייה הצבאית לפיקוד שליד גימנסיה הרצליה בתל אביב. באוגוסט 1969 התגייס נמרוד לחיל השריון, עבר את מסלול ההכשרה לאיש צוות, קורס מט"קים, קורס קציני שריון, וקורס מפקדי פלוגות. בשנים 1972-1973 שירת בסיני בגדוד 46, חטיבה 401, כמפקד פלוגה ג' ולאחר מכן כמפקד פלוגת הצמ"פ. בספטמבר 1973 עבר לבית הספר לשריון (חטיבה 460) ושירת כמפקד פלוגה בגדוד 198. עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים הועברה הפלוגה לגדוד 196 תחת המג״ד עמרם מצנע. ביומה הראשון של המלחמה בלם הגדוד את המצרים באזור ציונה ועבר להיות תחת פיקוד חטיבה 14. ביומה השני של מלחמת יום הכיפורים, נהרג סגן נמרוד גאון בקרב שהתחולל באזור נוזל על גדות תעלת סואץ. בן 22 היה במותו. לאחר מותו הוא הועלה לדרגת סרן. על תפקודו בקרב קיבל נמרוד ציון לשבח ממפקד האוגדה.

לאחר נפילתו, הוציאה המשפחה ספר זיכרון, שכלל הספדים, סיפורים של חבריו, מכתבים שכתב וצילומים שצילם. מכתבו לעמליה התפרסם בספר, ושורה מתוכו, "אני חייל ואל תבכי ילדה", הייתה לשם הספר.

השיר מעניין מאוד, כיוון שהוא מעיד על כותבו, אדם שבחר בגיל צעיר מאוד בדרך חיים של חיילות, פיקוד וקצונה – כאדם הרחוק ממיליטריזם. אין הוא נמשך אחרי הצבאיות, אחרי המדים והדְרָגות. כל אלה הם בעבורו תחפושת. הוא אינו חייל במהותו, אלא אדם המחופש לחייל. המדים הם מעין כתונת משוגעים שבה האדם כפות. האדם שמתחת למדים הוא איש תרבות. הוא מציג את עולמו התרבותי. הוא מאזין לג'ניס ג'ופלין שרה בלוז ישן על בובי מקגי. הכוונה לשירה Me and Bobby McGee"", "אני ובובי מק-גי", שבוצע לראשונה בפי רוג'ר מילר אך התפרסם בביצועה של ג'ניס ג'ופלין אחרי מותה. הוא מאזין גם למוסיקה קלאסית – רביעייה קאמרית מנגנת מוסיקה צלולה ומעבירה בו אותן צמרמרות עונג ידועות. על שולחנו ספר סיפורים של צ'כוב.

השורה החוזרת בסוף כל בית היא "אני חייל ואל תבכי לי ילדה". אני אוהב במיוחד בית, שהוא בעיניי שירה לירית יפה, המצביעה על עולמו הֶעשיר ונפשו הפיוטית של החייל: "אני מוסיף ללכת בשביל הצר, מושך במעלה הדורות רב החתחתים. מעלי ציפורים, דואות חופשיות והרוח במרחבים – כמו קוראת תגר".

אל תבכי לי ילדה, הוא כותב לה, אך בסוף השיר הוא מבקש, "בכי לי ילדה" והוא מפרט על מה: "על רגעי הבדידות, על הציפיות ועל השנים, ובכי על שני לבבות אוהבים ורחוקים".

אני רואה בשיר ביטוי לחייל ולקצין הישראלי, שהבחירה בשירות אינה מתוך מיליטריזם, אלא מתוך הכרת החובה והאין-ברירה. קצינים שהם "ספרא-וסייפא", אנשי תרבות, שאלמלא הכורח הלאומי, היו בוחרים בנתיב חיים אחר לגמרי.

השיר היפה הזה זכה להצלחה רבה ועד היום הוא מושר רבות. נקדיש את הפינה לזכרו של נמרוד גאון ולזכרם של כל חללי צה"ל במלחמת יום הכיפורים.

אני שומע שוב ברגעי השלווה

את ג'ניס ג'ופלין שרה בלוז ישן

על בובי מק-גי. רביעייה קאמרית

מנגנת מוסיקה צלולה מעבירה בי

שוב אותן צמרמורות עונג ידועות.

אבל אני חייל – ואל תבכי לי ילדה.

אני מוסיף ללכת מוסיף בשביל הצר,

מושך במעלה הדורות רב החתחתים.

מעלי ציפורים, דואות חופשיות

והרוח במרחבים – כמו קוראת תגר,

אבל אני חייל – ואל תבכי לי ילדה.

אהבתי – רגעי זיכרונות וגעגועים טרופים.

על השולחן סיפורים של צ'כוב, כאבן שאין

לה הופכין, כי אני הוא אדם מחופש

לחייל, כפות בכתונת משוגעים –

אז בכי לי ילדה על רגעי הבדידות,

על הציפיות ועל השנים, ובכי על

שני לבבות אוהבים ורחוקים.

סוף קיץ / עפרה חזה

פינתי השבועית ברדיוטק, 12.9.22

הקיץ קרב לסופו. עדין יש ימים חמים, אפילו חמים מאוד, וכבר אמרו חכמינו ששלהי דקייטא קשיא מקייטא, כלומר שלהי הקיץ קשים מהקיץ. אגב, הם בהחלט הגזימו. אבל יש גם בסוף הקיץ גלי חום.

מצד שני, החצבים המבשרים את הסתיו כבר פורחים, הילדים כבר סיימו את חופשת הקיץ וחזרו ללימודים, הבקרים והערבים קרירים, בוודאי כאן בצפון הגולן, בשבוע שעבר היו טפטופים באזורים שונים בארץ, וגם מחר ומחרתיים צפויים טפטופים קלים בעיקר במישור החוף. רוב פירות הקיץ כבר נקטפו, חלקם כבר לגמרי מאחורינו. קטיף פירות הסתיו החל. ואו-טו-טו קרבים חגי תשרי, המזוהים עם הסתיו. והיום – אכלתי את הקרמבו הראשון השנה.

אני פריק של מזג האוויר, בעיקר של חורף ומשקעים, והשנה, שבה אני עובד בחקלאות, העניין שלי במזג האוויר גובר ועם המעקב אחרי השינויים העוברים על העצים, מזג האוויר מרתק אותי שבעתיים. ולכן, בסוף הקיץ הזה, אקדיש לעונה זו את הפינה ונשמיע את עופרה חזה באחד משיריה היפים – "סוף קיץ", שאת מילותיו כתבה חיה ורד והלחין יאיר רוזנבלום.

המשוררת חיה ורד נולדה בפולין ב-1912, עלתה לארץ ב-1924. ב-1941 עברה לקיבוץ גברעם, שבו עבדה כמורה ומחנכת, ולאחר מכן כעיתונאית ועורכת בעיתונות של התנועה הקיבוצית. ב-1958 עברה להתגורר ביישוב חופית שבעמק חפר, ושם עבדה כמורה ומחנכת במוסד הנוער "נעורים". לאורך כל השנים פעלה, במקביל לעבודתה, כמשוררת וסופרת, לילדים ולמבוגרים. היא נפטרה ב-1997. לא רבים משיריה הולחנו. אני מצאתי איזכור אחד ב"זמרשת" לשיר שנקרא "האשכול", ומלבדו – רק את השיר הזה, שזכה להצלחה.

השיר "סוף קיץ" יפה מאוד ואהוב עליי מאוד. ניכר על המשוררת, שהיא חיה רוב חייה בהתיישבות הכפרית, מכירה את הטבע ומיטיבה להתבונן בו ולתארו בְּשירהּ. הנה, מספר תיאורים של העובר על החקלאות ועל הטבע בעונה זו של סוף הקיץ: בגנות כבר מונָה אדמה את וְלדיה, בגרנות הֶחציר על עצמו נערם, בשׂדרות משליכה צפצָפה את בגדיה, בַּגדרות מעלות הכבשים את צַמרן, בכרמים מקפלות הגפנים את עליהן, בתלמים משחימה אדמה קו לקו, בגבהים הלילות כבר עוטים מעיליהם, בִּנְכאים חלילו של הרוח נתקף. והיא מספרת על ברבורי הענן שטסים בשרשרת, על הדרדר שכמש ועל עמוד המטר שמעבר לאופק ניצב. על להבו הצחור של החצב שנשלף מהקרקע. את הימים המתקצרים.

ולצד תיאורי הטבע, היא מתארת את ההשפעה על נפש האדם. היא מתארת עגמומיות מסוימת לנוכח הסתיו הקרב. העולם מתלבלב, אך מסכית עוד הלב לתוגה שבעין נקשרת. כשהימים מתקצרים, בנפש הומים כיסופים ותוגות. הבית האחרון מוקדש לאיכר, הצופה בבוקר הקר איך הקיץ מַפנה את העורף, וכברת אדמה, שדמו בדמה, מחכה לזרעים ומטר.

בראש השנה תשמ"ג, לפני ארבעים שנה בדיוק, שודר ברשת ג' מצעד הפזמונים השנתי לשנת תשמ"ב. עפרה חזה זכתה בתואר זמרת השנה. לכבוד הזכיה, שודר במצעד שירה החדש של עפרה חזה "סוף קיץ", שאותו הלחין במיוחד יאיר רוזנבלום ועיבד אלדד שרים. השיר היה ללהיט גדול, וגם בשנה הבאה, תשמ"ג, זכתה עפרה חזה בתואר זמרת השנה. "סוף קיץ" היה מלהיטיה הגדולים באותה שנה, שצעד שבועות רבים במצעדי הפזמונים ואף בראשם ובאותו פסטיבל שנתי הגיע למקום השביעי. השיר מופיע בתקליטה של עפרה חזה "חי".

מילותיה היפות של חיה ורד, לחנו היפה של יאיר רוזנבלום וקולה הענוג ושירתה המדויקת של עפרה חזה, מטיבים לבטא את העונה המיוחדת הזו.

כבר הקיץ חלף,

כבר טסים מעליו

ברבורי הענן בשרשרת.

כבר כמש הדרדר,

ועמוד המטר

מעבר לאופק ניצב.

העולם מתלבלב,

אך מסכית עוד הלב

לתוגה שבעין נקשרת,

כשהקיץ חלף

ומקרקע נשלף

להבו הצחור של חצב.

בגנות כבר מונה אדמה את ולדיה,

בגרנות החציר על עצמו נערם,

בשדרות משליכה צפצפה את בגדיה,

בגדרות מעלות הכבשים את צמרן,

בכרמים מקפלות הגפנים את עליהן,

בתלמים משחימה אדמה קו לקו,

בגבהים הלילות כבר עוטים מעיליהם,

בנכאים חלילו של הרוח נתקף.

כי הקיץ חלף,

כי רוחף מעליו

מפרשו הסמוי של החורף.

מתקצרים הימים,

ובנפש הומים

כיסופים ותוגות כמיתר…

וצופה לו איכר,

איך בבוקר הקר

הקיץ מפנה את העורף.

וכברת אדמה

שדמו בדמה,

מחכה לזרעים ומטר.

בגנות כבר מונה אדמה…