פינתי השבועית ברדיו: בואי לאילת

בואי לאילת / ליאור ייני

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 5.4.21

ב-2 בינואר הלך לעולמו בגיל 85 הזמר והשחקן ליאור ייני; זמר בעל קול ענק, עוצמתי ונעים, קול יוצא דופן באיכותו, שתופס מקום של כבוד בפס-הקול הישראלי, גם אם בעשורים האחרונים הוא נדחק לשוליים.

שני שירים של ליאור ייני השמענו בפינה זו: את "בדומיה" ואת יצירת המופת "השמלה הסגולה" שאותה השמענו במלאת לייני 80.

ליאור ייני נולד בקיבוץ אפיקים. חרף כישרונו כזמר ושחקן הוא לא שירת בלהקה צבאית, אלא כלוחם בחטיבת "גולני". לאחר שחרורו השתתף בהרכבים פופולריים מאוד, שרוב משתתפיהם היו בוגרי הלהקות הצבאיות וגם התכנים שלהם ומבנה ההופעות שלהם היה המשך ישיר ללהקות – להקת "התרנגולים" ולהקת "החמציצים". הוא אף התחתן עם הבמאית של שתי הלהקות הללו נעמי פולני, ויש להם שני ילדים משותפים. מאז הספיק להתגרש, להתחתן, לעבור בעקבות אשתו לצרפת, להתגרש, לחזור לארץ ולהתחיל זוגיות שלישית. אשתו האמצעית הייתה אביבה אורשלום, "מדריכה רוחנית", פילוסופית, ציירת ומשוררת, שהנהיגה סוג של כת. באותה תקופה שינה ליאור את שמו לאליאור. זוגתו השלישית הייתה אחיינתיה של אשתו הראשונה, רותי ייני. בין ילדיו השחקן יותם ייני (מגרושתו הראשונה) ושחקן הכדורגל שרן ייני (מזוגתו השלישית). יותם ייני ואחותו איה, ילדיו מנעמי פולני, חזרו בתשובה. בקיצור – משעמם לא היה שם.  

ליאור ייני היה זמר ושחקן, וכמה מלהיטיו הגדולים הם ממחזות זמר וסרטים שבהם השתתף. כך, למשל, מתוך המחזמר "איי לייק מייק" הלהיט "מה צריך בסך הכל בנאדם", ומתוך הסרט המשובח של אברהם הפנר, בכיכובו של ייני, "לאן נעלם דניאל וקס" – הביצוע המקורי של "אגדה יפנית", הלא

היא "בחמש קם צייד", למילותיו של אהוד מנור ולחנו של אריאל זילבר.

ב-1968, ביקרה המוסיקאית הצעירה נורית הירש, לימים כלת פרס ישראל, בביתם של נעמי פולני וליאור ייני, כדי לעבוד עם נעמי, במאית להקת הנח"ל באותה תקופה, על השיר "בלבולי קיץ", שהלחינה למילותיו של יעקב שבתאי, לתכניתה של הלהקה. על הדרך היא סיפרה לליאור שיש לה שיר בשבילו, שממש מתאים לקולו. והיא הציגה לו שיר שהלחינה למילותיו של ירון לונדון, בעבור סרט תדמית של עיריית אילת. "בואי לאילת".

אילת של היום אינה בדיוק אותה אילת שעליה כתב ירון לונדון, אבל אני עוד זוכר את אילת ההיא. אילת שהייתה עיירה קטנה ושכוחת אל, שנסיעה אליה מת"א ארכה יום שלם, ושהייתה אזור בתולי, מעין דיונה גדולה לצד המים הצלולים ובתים בה מעט ומלונות בודדים. מאז אילת התפתחה מאוד, ובמידה רבה היא דומה יותר אל אותן ערי אספלט מקומטות שמהן הדובר בשיר מציע לאהובתו להימלט.

אך עדיין נשאר בעיר הקסם של הלגונות, גם אם הן כבר פחות שקטות. לגונות? עוד נחזור לכך. ואני אוהב גם את אילת של היום.

אילת בשירו של לונדון היא היפוכה של הבורגנות התל-אביבית; עיר המפלט למי שרוצים להתפשט ולשחות עירומים במים הצלולים; בירת השמש של מי שרוצים להימלט אל גני האלמוגים. שם, באילת, אפשר לשכב סרוח כמו לטאה עם שיער פרוע שפרע הרוח. בתוך חודשיים הוא כבר ילמד להתייצב על המגלשיים. והוא מסיים בהצהרה, שכותב השיר לבטח לא יחתום עליה באופן אישי, שבין כחול ובין ירוק הוא יכול לחיות לעד.

אבל מה הן, לכל הרוחות, ערים מקומטות, חוץ מחרוז ללגונות השקטות? את השאלה הזאת הפניתי הבוקר לירון לונדון, וזו תשובתו: " 'מקומט' הוא, פחות או יותר, ההיפך משטוח, מרענן, מצעיר. פניו של אדם זקן 'חרושות קמטים'. יש שאלה טובה יותר: למה כתבתי 'נימלט אל הלגונות השקטות', בעוד שבאילת אין לגונות כלל. על כך אין לי תשובה".

ואם בחיבור של ירון לונדון וליאור ייני עסקינן, ראוי להזכיר שייני השתתף בסרטו של מיכה שגריר, משנת 1967, "סיירים" ושר, יחד עם שלושת כוכביו האחרים של הסרט, את שירו של לונדון "עמיחי". ובשיר הזה מופיעה השורה האלמותית: "ובאצבע הגליל חטף כדור בכף ידו / ומאז הוא מנגן בחלילו בלי סול ודו".

כאמור, לפני שלושה חודשים ליאור ייני נפטר. נשמיע לזכרו את "בואי לאילת". יהי זכרו ברוך!

בואי נמלט מן האספלט

ומן הערים המקומטות

בואי נמלט אל הלגונות השקטות

בואי לאילת לאילת

בבירת השמש

מנומש בנמש

למול הרקיעים נחטוף תנומה

והרוח שיישוב

ישיאנו לא לחשוב

על מאומה

עצומי עיניים

נמלט בשניים

למים אל גני האלמוגים

בין כחול לבין ירוק

את בגדי הים נזרוק

נשליך אותם אל הגלים

בואי נמלט מן האספלט…

בשיער פרוע

שפרע הרוח

אני סרוח לי כמו לטאה

כמו דולפין אשר נפלט

מעמקי מפרץ אילת

כמו הפתעה

תנו לי רק חודשיים

על המגלשיים

ועל גלי המים לא אמעד

בין ירוק לבין כחול

בן אדם אני יכול

אני יכול לחיות לעד

בואי נמלט מן האספלט…

פינתי השבועית ברדיו: קול אורלוגין

קול אורלוגין / ריקה זראי

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 29.3.21

לפני שלושה חודשים הלכה לעולמה בגיל 82 ריקה זראי, זמרת שהייתה אחת מכוכבות הזמר הישראלי בשנות החמישים והששים, ומשנות הששים ואילך כוכבת במוסיקה הצרפתית ובעלת קריירה בינלאומית.

כישרונה המוסיקלי של ריקה זראי התגלה כבר בנעוריה. כבר כנערה למדה פסנתר באקדמיה למוסיקה והתפרנסה מהוראת פסנתר. היא שירתה כמדריכה קולית בלהקת פיקוד מרכז.

המלחין יוחנן זראי, עולה מהונגריה, גילה אותה וטיפח אותו ובטרם מלאו לה עשרים הם נישאו. הם הגישו יחד תכניות רדיו מוסיקליות. הוא הלחין רבים משיריה. בין השאר, הוא הלחין את שירי המחזמר הישראלי הראשון, "חמש חמש", על פי מחזה שכתב אהרון מגד, עם שירים של נעמי שמר. המחזמר הועלה ב-1955 בתיאטרון "האוהל" וריקה זראי קיבלה את התפקיד הראשי. היא השתתפה במחזות זמר נוספים ב"הבימה" ו"הקאמרי".

ריקה זראי הופיעה גם בהופעות יחיד בליוויו של יוחנן זראי. הסגנון שלה היה חדשני בישראל, סגנון קברטי, שירת שאנסונים. הקול שלה קטיפתי ונעים מאוד. והיא שרה כמה מהלהיטים הגדולים של התקופה.

הבולט בכולם הוא "גן השקמים" של יצחק יצחקי ויוחנן זראי. כאשר יצאה לאור הביוגרפיה של נעמי שמר "על הדבש ועל העוקץ", השמעתי בפינה את שירה "סמוך על התרנגול", המוכר יותר כ"תרנגול בן גבר" שיר הומוריסטי אהוב, שגם הוא היה להיט גדול של ריקה זראי. אני אוהב בשיר הזה בעיקר את השורה "היא יושבת בביתול". היא – זו התרנגולת. המילה "ביתול" היא באות ת', ולא בט', כלומר לא מלשון בטלה אלא מלשון בתולין. נעמי שמר הלחינה כמעט את כל שיריה, ולעתים נדירות ביותר נתנה שירים להלחנה של מוסיקאים אחרים, שאותם בחרה בפינצטה, כאלה שהערכתה אליהם הייתה גדולה במיוחד. למשל, מתי כספי שהלחין שניים משיריה. יוחנן זראי היה אחד מהם. הוא הלחין את "סמוך על התרנגול", "מגדל בודד" וגם את "רב האור והתכלת", את שלושתם שרה ריקה זראי. "רב האור והתכלת" היה להיט גדול.

השיר "רוחמה", אף הוא מלהיטיה הגדולים, אופייני מאוד לסגנון השאנסון שלה ולאופן ההגשה הייחודי שלה. הוא מספר סיפור, מתאר את חייה של רוחמה, עובר אתה מתקופה לתקופה, כשתמיד היא במרכז העניינים, החל "כשהייתה רוחמה בת חמש" ו"השכונה כולה קראה לה בובה". תקופת השיא של חייה היה בגיל עשרים, כשהיא הייתה לוחמת בפלמ"ח. היום, כשהיא כבר בת שלושים, "איפור ואודם יש לגברת", אבל גם אם היא כבר לובשת בגדים אחרים, היא תמיד נשארה בת עשרים, כלומר בימיה היפים במחתרת. "כשהייתה רוחמה בת עשרים הפלמ"ח כולו לחש רוחמה, והיום רוחמה בת שלושים, הפלמ"ח פורק. בעצם, למה?" את השיר כתב דידי מנוסי הפלמ"חניק, שכמו פלמ"חניקים אחרים אף פעם לא הרפתה ממנו השאלה המיתולוגית "למה פירקו את הפלמ"ח?". ואולי יש בשיר גם ביקורת על עצמו ועל חבריו שתקועים בשאלה הזאת, שתקועים בעבר, כמו אותה רוחמה שבעצם נשארה תקועה בגיל עשרים, תקועה בעבר. גם את השיר הזה הלחין יוחנן זראי. עוד נחזור לחיבור בין דידי מנוסי, יוחנן זראי וריקה זראי, אך קודם לכן נשוב לסיפור חייה של ריקה.

ב-1962 ירדו ריקה ויוחנן זראי לצרפת. שניהם רצו להתפתח ולפתוח קריירה בינלאומית. באותם הימים, צרפת הייתה הידידה ובעלת הברית של ישראל. התרבות הצרפתית הילכה קסם על רבים מן היוצרים בישראל, ורבים מהם בחרו לשהות כמה משנותיהם בצרפת. כך, למשל, נעמי שמר, עמוס קינן, שייקה אופיר, נחום היימן ואחרים. ריקה זראי הייתה פרנקופילית ואך טבעי היה, מבחינתה, ליצור בצרפת.

עם הגיעה לצרפת, כבשה ריקה זראי את לב הצרפתים, והייתה לזמרת פופולרית ביותר. היא שרה עם טובי השאנסונרים הצרפתיים ובהם ז'אק ברל ושארל אזנבור. היא שרה בעברית, צרפתית, אנגלית וגרמנית. היא הביאה לצרפתים ולאירופאים להיטים עבריים, ובראשם "הבה נגילה", שהפך בזכותה לשיר המזוהה ביותר עם ישראל במשך עשרות שנים. הוא היה להיט גדול, ואחד השירים המושמעים ביותר בדיסקוטקים בצרפת ובאירופה בכלל. גם "ירושלים של זהב" הצליח בצרפת בביצועה.

בצרפת היא שיתפה פעולה עם נחום היימן, שחי שם באותן שנים. היא הקליטה שירים בעברית בלחנים של היימן, והידוע שבהם הוא "סופו של קיץ", שיר מקסים למילותיו של יוסי בכר:

רוחות נשקו את פני הים

ויום נוסף של קיץ תם

וטעם מלח משכר את כל החוף

ודוגיות שוב נקשרות, אל קצות המזחים

וזה סימן שבא לקיץ סוף.

בצרפת ריקה ויוחנן זראי התגרשו, וריקה נישאה למוסיקאי הצרפתי ז'אן-פייר מנייה.

ב-1969 ריקה זראי נפצעה קשה בתאונת דרכים. היא החלימה בעיקר באמצעות רפואה טבעית, ובחרה להפוך את נושא הרפואה הטבעית לתחום פעולתה העיקרי, אם כי במקביל המשיכה תמיד לשיר, להקליט ולהופיע. היא הייתה לכוהנת הגדולה של הרפואה הטבעית בצרפת, פרסמה ספרים פופולריים בנושא והופיעה בתכניות טלוויזיה ורדיו רבות עם המסר שלה.

השיר שנשמיע היום, הוא אחד השירים המזוהים ביותר עם ריקה זראי ועם קולה הייחודי, שירם של דידי מנוסי ויוחנן זראי "קול אורלוגין".

זהו שיר עצוב מאוד, במילותיו, בלחנו ובאופן ההגשה המלנכוני בפיה של ריקה זראי. ברוח "תפסתי ראש על הבר" של שלום חנוך אפשר לומר "הביאה לי שיר עצוב עצוב עצוב עצוב עצוב. עשתה אותי מאושר". כי יש פרדוכס אמתי, של שירים עצובים שגורמים למאזין להם לעונג. זה כוחה של אמנות. השיר מדבר על אניה שצללה אל התהום. מיהו המספר? מן הסתם אחד האנשים בספינה. אולי איש צוות, אולי נוסע. השעה היא חצות. שעת לילה מאוחרת. אפילו בפונדקים הנר דועך. הנווט של הספינה עייף גם הוא, נרדם. רק אנוכי, כלומר המספר, עודנו ער. והוא מתאר את הרוח של ים שיצאה לשוט בחוצות, את הרוח הצפונית הנושבת לאיטה, את אורו החיוור של הספינה עד הסוף המר שבו התורן התנפץ בגל סוער והספינה ירדה אל המצולות. והוא יורד אתה, ואין לו מה לעשות ואיך להושיע. והשיר הוא בעצם מילותיו האחרונות.

במאמר שכתב בבלוג שלו הפובליציסט ופילוסוף הרוק קובי אור לאחר מותו של יוחנן זראי, הוא כתב על השיר: "יוחנן זראי הלחין את הנואשות. מתחשק לך לומר בקול 'איזה לחן יפהפה'. אבל אז אתה נזכר בייאוש שבטקסט, ולכן ה'איזה יופי' נתקע לך בגרון. ואם אתה מאזין / קורא רגיש באמת, אתה מרגיש איך היופי מתרסק… קול הקטיפה ממחתרת הלב של ריקה זראי, ששרה אותם [את "גן השקמים" ו"קול אורלוגין" עליהם כתב אור], הוא הרבה יותר חזק מאור לבן, מחום לבן.

ריקה זראי. יהי זכרה ברוך!

קול אורלוגין קורא: חצות,

בפונדקים דועך הנר

רוח של ים יצא לשוט בחוצות,

רק אנוכי עודני ער.

רוח צפון נושבת אט,

אור הספינה נישא חיוור,

על משמרתו, עייף, נרדם הנווט,

רק אנוכי עודני ער.

עדי סיפון הים עלה,

תורן נופץ בגל סוער

וספינתי ירדה אל תוך המצולה,

רק אנוכי עודני ער.

שוב אורלוגין קורא: חצות,

בפונדקים כבה הנר

רוח של ים יצא לשוט בחוצות –

ואנוכי עודני ער.   

פינתי השבועית ברדיו: יש לי סימפטיה

יש לי סימפטיה / נורית גלרון

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 22.3.21

ב-1972 יזם מולי שפירא, המנהל המיתולוגי של מחלקת התרבות בגל"צ, אירוע ייחודי, ערב שירי משוררים, שלכבודו הולחנו משיריהם של טובי המשוררים העבריים; לא פזמונים שנועדו מלכתחילה להלחנה (מרבית המשוררים הישראלים הם גם פזמונאים, כלומר כתבו מראש שירי זמר, שנועדו להלחנה), אלא שירה פואטית לשמה. ההצלחה של הערב הייתה אדירה. שירה שלא נועדה להלחנה הפכה שירי משוררים ללהיטים גדולים, שהפכו ברבות השנים לנכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית. כעבור שנה, ב-1973 שוחזרה ההצלחה בערב שירי משוררים מס' 2.

בין השירים הבולטים בשני הערבים הללו: "כשאלוהים אמר בפעם הראשונה" "שיר לאוהבים הנבונים" ו"ציפור שניה" של נתן זך, "דרך שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד" ו"בלדה לשיער הארוך והשיער הקצר" של יהודה עמיחי, "חמדה" ו"סוף הנפילה" של דליה רביקוביץ', "אומרים ישנה ארץ" ו"בת הרב ואמה" של טשרניחובסקי, "לא ידע איש מיהי" של ביאליק, "יום יום אני הולך למעונך" של פיכמן ו"לילות לילך" של חיים לנסקי.

טובי המלחינים כתבו לשני הערבים האלה ובהם סשה ארגוב, מתי כספי, שלמה ארצי, מוני אמריליו, יאיר רוזנבלום, שמוליק קראוס ומשה וילנסקי, וטובי הזמרים שרו אותם, ובהם מתי כספי, חוה אלברשטיין, שלמה ארצי, הדודאים, סוזן ופרן, דורית ראובני וג'וזי כץ.

אך טבעי היה לצפות שבחלוף שנה תשוחזר ההצלחה בערב שירי משוררים מס' 3. אבל זה לא קרה. גם לא בשנה שאחריה. רק בחלוף שבע שנים, ב-1980, במלאת שבעים שנה לעיר תל-אביב, הפיקו גלי צה"ל ועיריית תל-אביב בראשותו של שלמה להט, את ערב שירי משוררים שהוקדש כולו לשירי משוררים על תל-אביב.

הערב נערך בהיכל התרבות בת"א. אילי גורליצקי הנחה אותו. על הבמה ישבה תזמורת של 50 נגנים מהתזמורת הפילהרמונית, בניצוחו של אילן מוכיח, שליוו את כל השירים, ולצדה – להקת "ברוש", להקת ג'ז ורוק שהוקמה בידי אריאל זילבר כלהקת ליווי שלו והמשיכה כלהקה עצמאית וכלהקת הבית של התכנית "זהו זה". היה זה ערב של אהבה גדולה לתל-אביב.

לערב זה הולחנו שירים של אלתרמן, יוכבד בת מרים, אברהם חלפי, לאה גולדברג, אבות ישורון, נתן זך, דוד אבידן ומאיר ויזלטיר. בין המלחינים והמבצעים סשה ארגוב, משה וילנסקי, מתי כספי, שם טוב לוי, יוני רכטר, יהודית רביץ, נורית גלרון, שלמה גרוניך, דני ליטני, שלמה ארצי, חנן יובל, אורה זיטנר, נפתלי אלטר, אושיק לוי וגרי אקשטיין.

הערב הזה השאיר חותם פחות עמוק בתרבות הישראלית מאשר קודמיו. רוב שיריו נשכחו. אך גם הוא הניב מספר שירים שתפסו מקום של כבוד בפלייליסט הישראלי, כמו "דצמבר" של אלתרמן, "יש אשר שקטים הם השמים" של חלפי, "אני יושב על סף הרחוב" של זך ו"דיון דחוף" של דוד אבידן ודני ליטני, המוכר יותר כ"למה לנו כל העניין הזה".

אנו נאזין היום לשיר המצליח ביותר בין שירי הערב – "יש לי סימפטיה", שירו של מאיר ויזלטיר, בלחנו של שלמה גרוניך ובביצועהּ של נורית גלרון. מאוחר יותר גרוניך עצמו הקליט את השיר, מופיע אתו בהופעותיו, והוא היה לאחד השירים המזוהים אתו ביותר. אנו נאזין היום לביצוע המקורי, המקסים, של נורית גלרון, שבשיר זה הביאה לאחד השיאים הגבוהים ביותר את היכולת הקולית הנדירה שלה. ולמה אנו משמיעים דווקא את השיר הזה ודווקא עכשיו? כיוון שבימים אלה חוגגת נורית גלרון את יום הולדתה השבעים ומאיר ויזלטיר חוגג את יום הולדתו השמונים. כך שיש לנו סיבה כפולה למסיבה, וכשיש סיבה כזאת, אנו תמיד קופצים עליה כמוצאי שלל רב.

השיר "יש לי סימפטיה" הופיע בספר שיריו של מאיר ויזלטיר "דבר אופטימי, עשיית שירים", שיצא לאור בשנת 1976. לקראת ערב שירי משוררים 1980, הוזמן שיר גם משלמה גרוניך, שחי באותן שנים בניו-יורק. גרוניך הלחין את השיר ושבוע לפני הערב התקשר לויזלטיר וקיבל את הסכמתו לשימוש ביצירתו. השיר זכה לאהבת הקהל מיד בהשמעתו הראשונה במופע. השיר כבש את הקהל שהריע לנורית גלרון במחיאות כפיים סוערות וממושכות.

"יש לי סימפטיה" היה לשיר הנושא של תקליטה הרביעי של נורית גלרון "סימפטיה", שיצא ב-1982. כעבור שנה הוא יצא לראשונה בביצועו של גרוניך בתקליט המשותף עם שם טוב לוי "אלבום משפחתי".

השיר "יש לי סימפטיה" אינו שיר רומנטי, לא נוסטלגי ובוודאי שלא סנטימנטלי.  הוא אינו מתפייט בערגה על יופיה של העיר. זה שיר אמביוולנטי מאוד כלפי העיר ת"א של שנות השבעים. מצד אחד הוא מותח עליה ביקורת לא פשוטה, ומצביע על כיעורה. אבל יש לו סימפטיה לאנשים של העיר.

הביקורת שלו על ת"א היא בראש ובראשונה על כך שהיא עיר בלי קונספציה. היא עיר כעורה, והכיעור שלה משרה אווירה של מוות ודיכאון. טיח נופל, קיר מתייפח, אוטובוס מת, מאורת טיח נואשת, נדנדת פח רועשת. אך שם הספר הוא "דבר אופטימי, עשיית שירים", וויזלטיר עושה מן העיר העלובה שהוא מתאר שיר אופטימי. למה? כי יש לו סימפטיה לאנשים שחיים בה. יש לו סימפטיה לאמנים שלה. אמנם העיר היא בלי קונספציה, אך יש בה אומנות קונספטואלית, שאליה יש לו סימפטיה. ומיהם האנשים בתל-אביב שיש לו סימפטיה אליהם? אנשים שמתאמצים בת"א, אנשים שמתעקשים בת"א, אנשים שמתרגשים בת"א. אבל בסוף הוא חוזר לנקודת המוצא של הייאוש. האנשים שהוא מוצא בתל-אביב הם מיואשים. אבל יש לו סימפטיה אליהם.  

כבר סיפרתי כאן לא פעם שנורית גלרון היא אחת מאהבותיי הגדולות ביותר במוסיקה הישראלית. האמת היא שקצת קשה לי לדמיין אותה כבת שבעים, כיוון שהן במראה שלה והן בשירתה, לא ניכר הגיל.

לא מעט מהשירים של ערבי שירי משוררים הושמעו בפינה זו בעשר שנותיה, ואנו שמחים להשמיע היום את "יש לי סימפטיה".

מזל טוב לנורית גלרון ומאיר ויזלטיר.

יש לי סימפטיה

לאמנות קונספטואלית בתל אביב

עיר בלי קונספציה

טיח נופל

תריס מתייפח

אוטובוס מת

יש לי סימפטיה

לאנשים שמתאמצים בתל אביב

יש לי סימפטיה

לאנשים שמתעקשים בתל אביב

יש לי סימפטיה

לאנשים שמתרגשים בתל אביב

עיר בלתי מרגשת

מאורת טיח נואשת

נדנדת פח רועשת

יש לי סימפטיה

לאנשים מתייאשים בתל אביב

פינתי השבועית ברדיו: וידוי

וידוי / אילנה רובינא

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 15.3.21

לפני חמישה חודשים הלכה לעולמה הזמרת, השחקנית והדוגמנית אילנה רובינא. רובינא, שהייתה חולה בסרטן, נפטרה ממחלת הקורונה בגיל 86.

הידיעה על מותה הייתה בשולי התודעה הציבורית. בקושי הוזכרה כידיעה בשולי השוליים של האקטואליה. לעומת זאת, כאשר היא נולדה היה זה אירוע לאומי, שמזכיר אולי לידה של נסיך במשפחת המלוכה בבריטניה. נסיך הוא מי שנולד לבית מלוכה. כותרת הביוגרפיה של חנה רובינא, אמהּ  של אילנה, מאת כרמית גיא, היא "המלכה נסעה באוטובוס". הכותרת הזאת ממחישה עד כמה חנה רובינא הייתה רחוקה מדמות הסלב-על של ימינו. אבל היא באמת הייתה מלכת התיאטרון ואף יותר מכך, מעמדה לא היה של סלב א-לה תכניות גיא פינס, אלא דמות לאומית.  

אילנה רובינא הייתה בתם של חנה רובינא והמשורר אלכסנדר פן. הרומן ביניהם היה החדשה המסעירה ביישוב הארצישראלי. העובדה שמלכת התיאטרון והתרבות הרתה ללא נישואין, גרמה לזעזוע בקרב מעריציה. אלכסנדר פן, המשורר הנערץ, בין השאר בשל יופיו ובשל המסתורין של חייו והביוגרפיה שלו, שכנראה חלקים רבים ממנה הם פרי דמיונו, היה רודף שמלות ידוע, שניהל רומנים לא מעטים במקביל ולא ידע שובע. פן החל רומן עם האחות בבית החולים כאשר המתין ללידת בתו. היום, בעידן המי-טו אלכסנדר פן היה מוקע אל עמוד הקלון.

אילנה רובינא מעולם לא גדלה באותו בית עם אביה. אמה גידלה אותה לבד. משפחה יחידנית הייתה אז מושג בלתי נתפס. כל עולמה של חנה רובינא היה התיאטרון, ואילנה גדלה אצל משפחת אומנה בירושלים ואח"כ כילדת חוץ בגבע.

כבר בנעוריה התבלטה כזמרת מוכשרת מאוד, אך היא לא התגייסה ללהקה צבאית אלא שירתה כקצינה וכרל"שית של אלוף. לאחר שחרורה, אמה שכנעה אותה ללמוד פיתוח קול באיטליה. בזמן לימודיה פתחה בקריירה של דוגמנות. שם היא גם נישאה לראשונה. היו אלה הנישואין הראשונים מתוך ארבעה. בעלה השני היה אורי זוהר. בעלה הרביעי התאבד ב-2006.

בארבעים השנים האחרונות לא נשמע קולה של רובינא. אמנם היא הוציאה תקליט ב-2001 והיה לה מופע עם שלמה בר-שביט, אך היא הייתה הרחק מחוץ למרכז התרבות הישראלית. עיקר העניין בה עלה סביב רומן והצגת תיאטרון שעסקו בפרשת הרומן של חנה רובינא ואלכסנדר פן. בשנות ה-60 וה-70, לעומת זאת, היא הייתה זמרת פופולרית ומצליחה. היא הייתה חברה בלהקה המאוד פופולרית בראשית שנות השישים "בצל ירוק". בין הישגיה היו הפרס הראשון בפסטיבל הזמר החסידי עם השיר "יברכך", הפרס השני בפסטיבל הזמר הבינלאומי שנערך בפולין. היא הופיעה בפסטיבל שירי ילדים בשירו הנפלא של יוסי גמזו "לילך רוצה לקטוף את הירח". היו לה להיטים גדולים כמו "ספני שלמה המלך" של אלתרמן ונעמי שמר, "לך אתה", "איריסים", "החופש בבית הבראה" עם אורי זוהר ועוד. היא עבדה עם טובי המלחינים. והצליחה גם כשחקנית, בין השאר בסרט "חור בלבנה" עם אורי זוהר, במחזמר "איי לייק מייק" ועוד.

בפסטיבל הזמר והפזמון ביום העצמאות תשל"ב 1972, הופיעה אילנה רובינא בשיר מקסים, "הבלדה על נערי שגדל" ואף הגיעה למקום האחרון והמכובד. באותו יום נפטר אלכסנדר פן. אילנה קיבלה את הידיעה רק לאחר הופעתה בפסטיבל. את השיר כתבה תרצה אתר, בתו של אלתרמן, המשורר הדגול שאלכסנדר פן היה בן דורו ושותף לסירוגין לחבורה הספרותית שלו. לפני ארבע שנים, לרגל צאת מופע משיריה של תרצה אתר בפסטיבל ישראל, הקדשנו את הפינה לשיר זה. באותה פינה עסקנו בשירים המיזוגיניים, עד כדי אלימות, של המשוררים הגדולים, אבותיהן של תרצה אתר ואילנה רובינא. הדגמנו זאת בשורה של שירים עם מסרים וביטויים קשים, של אהבה-קנאה-שנאה עזה כמוות.

באותה פינה הצבעתי על האלימות האנטי גברית בשירן של תרצה אתר ואילנה רובינא, שיש בו אותו שילוב של אהבה-קנאה-שנאה עזה כמוות כמו בשירים של אבותיהן. השיר, המתאר אהבה גדולה מהחיים, עם הבטחה בת עשרות שנים שהופרה וקנאה עזה שמסיימת את השיר במילים: "בלב הכפר בקתת עצים לי יש, ושתי עיני דולקות בליל כלהט אש. בל יקרב איש אלי, פן תאכלנו האש!" אגב, רק הבוקר, כשכתבתי את הפינה, הבחנתי במילה "פן" של "פן תאכלנו האש". השיר הזה, של תרצה אתר, מהדהד כל כך את שורותיו של אלתרמן, בשיר אחר של אהבה עזה שהופכת לקנאה ושנאה: "אך אם פעם תהיי צוחקת בלעדיי במסיבת מרעייך תעבור קנאתי שותקת ותשרוף את ביתך עליך".

בין השירים שמניתי בפינה היה שירו של פן "וידוי". בשיר זה פן, מתמלל את האישה, שמבטאת נאמנות אין קץ אליו, ולא רק נכונות לקבל אותו כמות שהוא, אלא רצון לקבל אותו דווקא כמות שהוא, על האלימות והבוגדנות שלו.

בעניינו המר, בעבור אותךָ זעם

גם למוות אתה קיללתני לא פעם

וכתפיי הקרות רעדו משמחה.

כי היה לי ברור כמו שתיים ושתיים

שיובילו אותך בגללי בנחושתיים

וגם אז לבבי לא יסור מעמך.

כן היה זה לא טוב, היה רע לתפארת,

אבל זכור איך נפגשנו בליל מלילות.

אם יהיה זה שנית – אל יהיה זה אחרת

רק אותה אהבה עניה וסוררת…

יהיה כך, כך יהיה, אות באות.

פן כתב את השיר ב-1941 אך פרסם אותו רק ב-1970. היה זה השיר האחרון שפרסם בחייו. לשיר הזה שני לחנים מקסימים. אחד של שמעון שגיא שאותו מבצעת גילה אלמגור. הביצוע המוכר יותר והיפה אף יותר הוא של סשה ארגוב, שזכה לביצועים רבים, הראשון שבהם של מיכל טל מ-1971, היפה ביותר בעיניי הוא של יהודית רביץ, וכן של מתי כספי, צילה דגן, מרינה מקסימיליאן ואורה זיטנר. גם אילנה רובינא שרה את השיר. יש משהו מרגש מאוד בכך שבתו של פן, שסבלה מילדות עשוקה בשל אישיותו המורכבת של אביה ותפיסת הזוגיות המעוותת שלו, שרה את השיר.

נשמיע אותו לזכרה של אילנה רובינא. יהי זכרה ברוך!

מעילי הפשוט ופנס על הגשר,

ליל הסתיו ושפתי הלחות מני גשם

כך ראית אותי ראשונה, התזכור?

והיה לי ברור כמו שתיים ושתיים,

כי אהיה בשבילך כמו לחם ומים

וכאל מים ולחם אלי תחזור.

בענינו המר, בעבור אותך זעם

גם למוות אתה קיללתני לא פעם

וכתפי הקרות רעדו משמחה

כי היה לי ברור כמו שתיים ושתיים

שיובילו אותך בגללי בנחושתיים

וגם אז לבבי לא יסור מעמך

כן היה זה לא טוב, היה רע לתפארת

אבל זכור איך נפגשנו בליל מלילות

אם יהיה זה שנית – אל יהיה זה אחרת

רק אותה אהבה עניה וסוררת,

באותו מעילון עם אותו ציץ הורד

באותה השמלה הפשוטה משמלות

אם יהיה זה שנית אל יהיה זה אחרת

יהיה כך, כך יהיה אות באות

וקינאתי לך ובחושך ארבתי

ושנאתי לך ועד דמע אהבתי

וביתנו שמם מחיוך ומצחוק

ובשובך אל הבית, מרוד כמו כלב

עלבונות של זרים בי נקמת פי אלף

ואדע כי חשבת עלי מרחוק

ובלילה ההוא, עת הטחת בדלת

והלכת לעד ואני נושאת ילד

רק חשך אור עיני אך לבי לא נשבר

כי היה לי ברור כמו שתיים ושתיים

שתשוב עוד אלי ותיפול על ברכיים

ואני בפניך אביט ואומר

כן, היה זה לא טוב, היה רע לתפארת

אבל טוב שנפגשנו בליל מלילות

אם יהיה זה שנית – אל יהיה זה אחרת

רק אותה אהבה עניה וסוררת

באותו מעילון עם אותו ציץ הורד

באותה השמלה הפשוטה משמלות

אם יהיה זה שנית אל יהיה זה אחרת

יהיה כך, כך יהיה אות באות

הן ידעתי שאין לי אוהב מלבדך

וידעתי: המוות יבוא מידיך

ואני מחכה ומצפה לזיוו

הוא יבוא פתאומי, כגרזן על עץ יער

או יקרב לאיטו, בעינוי ובצער

אבל לא מידי זר – מידיך יבוא

וגם אז לביתך, בליל שכול וליל עוני

בחלום עוד אשובה, כסילה שכמוני

ואומר: הנה באתי מנדוד בשבילי

כי היה לי ברור כמו שתיים ושתיים

שאבוא לביתך בעצמך עיניים

עד אשר ישאוך בדרך אלי

כן היה זה לא טוב, היה רע לתפארת

אבל עד לי האל החורץ גורלות

אם יהיה זה שנית – אל יהיה זה אחרת

רק אותה אהבה עניה וסוררת

באותו מעילון עם אותו ציץ הורד

באותה השמלה הפשוטה משמלות

אם יהיה זה שנית – אל יהיה זה אחרת

יהיה כך, יהיה אות באות.

פינתי השבועית ברדיו: שיר ארץ

שיר ארץ / אורה זיטנר

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 2.2.21

בשעה טובה ובעזרת החיסון חזרנו לשדר אחרי הסגרים.

בתקופה שחלפה מאז התכנית האחרונה, הלכו לעולמם כמה דמויות מרכזיות בעולם הזמר העברי, ואנו נקדיש להן רבות מן הפינות הקרובות.

הפינה שנשמע היום מוקדשת לאורה זיטנר, זמרת, פסנתרנית ומנצחת מקהלות, שנפטרה לפני כחצי שנה, בגיל 74. אורה זיטנר מזוהה בראש ובראשונה עם חתן פרס ישראל סשה ארגוב, שעמו הופיעה, הוציאה תקליטים משיריו ושרה רבים משיריו.

אורה זיטנר הייתה בוגרת האקדמיה למוסיקה בתל-אביב והתמחתה בהלחנה, נגינה בפסנתר וניצוח מקהלות. היא הייתה חברה במקהלת "רננים" ומקהלת "רינת", שתי מקהלות משמעותיות ביותר שפעלו בשנות השישים, נוהלו בידי חתן פרס ישראל גיל אלדמע וליוו תכניות רבות בקול ישראל ובטלוויזיה הישראלית.

אל קדמת הבמה עברה אורה זיטנר ב-1979, במופע עם סשה ארגוב. סשה גילה אותה, לאחר שנחשף אליה כמנצחת על מקהלה וכמבצעת קטע שירה. הוא אהב מאוד את הקול שלה ואת הדיוק המוסיקלי שלה, ופרס עליה את חסותו. מאז הייתה הזמרת המזוהה ביותר עם יצירתו.

הם העלו מופע משיריו של סשה ארגוב, ואורה הוציאה שני תקליטים משיריו, בליווי פסנתר בלבד: "סשה ארגוב מנגן משיריו. שירה: אורה זיטנר" (1979) ו"אורה זיטנר שרה סשה ארגוב" (1981). בהמשך הקריירה הוציאה אורה עוד 5 תקליטי סולו ובהם שלושה תקליטי גרסאות כיסוי לשירי עם ישראלים ידועים, תקליט ביידיש ותקליט של פיוטים.

היא העלתה מופעים רבים, ובהם מופע של שאנסונים צרפתיים, מופע עם מקהלת "קולן" ומופע עם ישראל גוריון. היא יזמה והנחתה ערבי זמר עברי וכן הופיעה בפסטיבל אבו גוש למוסיקה קלסית.

השיר המזוהה עמה ביותר, הוא שירם של נתן יונתן וסשה ארגוב "שיר ארץ".

תחילתו של השיר בלחן שכתב סשה ארגוב ל"שיר כלולות" של ניסים אלוני, אך בסופו של דבר השיר הוקלט בידי יזהר כהן בלחן של עודד לרר. תרצה אתר כתבה ללחן את מילות השיר "עוד זיכרון אחד", ושלמה ארצי הקליט אותו לתקליטו הראשון, אך הוא לא זכה להצלחה גדולה.

ארגוב המאוכזב לא ויתר ומסר את הלחן לנתן יונתן כדי שיכתוב מילים לשיר. היה זה אחרי מלחמת יום הכיפורים, שביומה הראשון שכל יונתן את בנו ליאור.

הלחן הנוגה של סשה ארגוב נגע מאוד בנתן יונתן, והניב את השיר הנפלא "שיר ארץ". נקודת המוצא לשיר הוא פסוק מספר במדבר, מפרשת המרגלים: "וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִיא".

והשיר נפתח במילים: "ארץ שיושביה היא אוכלת". והוא מבטא את השניות ביחסו אל ארץ ישראל: מצד אחד, אהבה אין קץ למולדת ולאדמתה ומצד שני, כאב עמוק, אולי גם כעס, על הארץ שגובה מאתנו מחיר דמים כבד כל כך, וגבתה ממנו מחיר אישי כל כך קשה, בנפילת בנו.

המרגלים הסכימו שאמנם הארץ זבת חלב ודבש, אבל… מסוכנת. ויונתן מזכיר שהיא זבת חלב, ודבש ותכלת, אך לפעמים היא גוזלת את כבשת הרש. הוא מפליג למשל של הנביא נתן לדוד, שגזל את כבשת הרש, את האישה היחידה של אוריה החתי, והוא מאשים את הארץ שגוזלת ממשפחה את היקר לה מכל, את בנה.

ארץ שמתקו לה רגביה – אנו נוהגים לאחל לנפטר שימתקו לו רגבי אדמת ארץ ישראל. וכאן המשורר עושה היפוך – הרגבים מתקו לה, לארץ. אבל כל חופיה מלוחים. כמו מה? כמו הבכי. כלומר, לאו דווקא הים המליח אותה, אלא הדמעות הנשפכות בה כמים. ואז הוא מגיע אלינו, אוהביה של הארץ, ומעיד ממקור ראשון, המקור הראשון ביותר שאפשר, שאוהביה נתנו לה כל אשר יכלו לתת.

אבל הם עדין אוהביה. וגם אחרי שהמשורר נתן את כל אשר יכול לתת, הוא עדין אוהב אותה ומתאר את יופיה. פני הארץ מקומטים מזקנה ואולי מצער, אך כל אביב שבים הסביונים ומכסים את הקמטים, ורוח הקיץ ילטף את עצב אבניה באור. אם בבתים הקודמים המשורר מביע כעס על הארץ שאוכלת את יושביה וגוזלת מהם את כבשת הרש, בבית הזה הוא מאחד את הארץ ואת אוהביה; הפעם הם באותו צד. העצב אינו רק של אוהביה, אלא של הארץ עצמה. והרוח והפריחה מנחמים אותה ואותם. הוא מתאר את הארץ בארבע העונות שלה – האביב, הקיץ, הסתיו והחורף. הסתיו הוא התקופה של יום השנה למלחמת יום הכיפורים ולנפילת הבנים. והסתיו עוטף באפור את כל גניה של הארץ. והחורף יסגור את שמורות עיניה הבוכות.

השיר מסתיים בנימה אופטימית והבית הזה מתנגן במגינה שונה – על אף הכל, מחזור השנה והטבע מאפשר לארץ וליושביה איזו נורמליות למרות האי-נורמליות של המצב. שב החצב בסתיו לפרוח והיסמין ישיב ניחוח שדות הזמן שלה, האבודים. איזה דימוי קסום, אך גם סתום. אני מפרש את שדות הזמן האבודים, כתיאור הארץ כסך כל הזמן, החיים, של יושביה; והיא איבדה את הזמן, את החיים, של מי שנפלו בדמי ימיהם ולא השלימו את מחזור החיים. האובדן הזה הוא גם של הארץ. את החסר הזה אי אפשר להשיב, אבל היסמין יכול להשיב לפחות את ניחוחות הזמן האבוד.

בהזדמנות זאת ראוי לציין שצפירה יונתן, אשתו הראשונה של נתן יונתן ואמו של ליאור, נפטרה לפני חודשים אחדים.

נקדיש את השיר הזה, אחד השירים היפים ביותר בזמר העברי, לזכרם של אורה זיטנר, סשה ארגוב, נתן, צפירה וליאור יונתן וחללי מלחמת יום הכיפורים.

אֶרֶץ שְׁיּוֹשְׁבֶיהָ הִיא אוֹכֶלֶת

וְזָבַת חָלָב וּדְבַשׁ וּתְכֵלֶת

לִפְעָמִים גַּם הִיא עַצְמָהּ גּוֹזֶלֶת

אֶת כִּבְשַׂת הָרָשׁ.

אֶרֶץ שֶׁמָּתְקוּ לָהּ רְגָבֶיהָ

וּמְלוּחִים כַּבֶּכִי כָּל חוֹפֶיהָ

שֶׁנָּתְנוּ לָהּ אוֹהֲבֶיהָ כָּל אֲשֶׁר יָכְלוּ לָתֵת.

כָּל אָבִיב שָׁבִים לָהּ סַבְיוֹנֶיהָ

לְכַסּוֹת אֶת כָּל קִמְטֵי-פָּנֶיהָ

רוּחַ קַיִץ עֶצֶב אֲבָנֶיהָ

יְלַטֵּף בָּאוֹר.

שָּב הַסְּתָו עִם כֹּבֶד-עֲנָנֶיהָ

לַעֲטֹף אָפֹר אֶת כָּל גַּנֶּיהָ

וְהַחֹרֶף אֶת שְׁמוּרוֹת עֵינֶיהָ

הַבּוֹכוֹת יִסְגֹּר.

שָׁב הֶחָצָב לָבָן לִפְרֹחַ

שָׁם בַּדֶּרֶךְ יְחִידִי

וְהַיַּסְמִין יָשִׁיב נִיחוֹחַ

שְׂדוֹת הַזְּמַן שֶׁלָּהּ, הָאֲבוּדִים.

פינתי השבועית ברדיו: המגדל הראשון

המגדל הראשון / אלי גורנשטיין

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 24.8.20

באפריל 1936 פתחו ערביי ארץ ישראל במתקפת טרור רצחנית נגד היישוב היהודי, במטרה לשים קץ למפעל הציוני. שלוש שנים ארכו מאורעות תרצ"ו-תרצ"ז או 1936-1939, שמשום מה היסטוריונים ישראלים בוחרים לכנות אותן על פי הסיפר (נראטיב) הערבי בשם החיבה "המרד הערבי הגדול".

המתקפה הייתה בכל רחבי הארץ ובתוכם יישובי עמק יזרעאל. שדותיהם ורכושם הוצתו (זו לא המצאה חדשה), פועלים הותקפו בשדות והסכנה הייתה גדולה. היה ברור שמתנהל כאן מאבק על הארץ, ושזהו מאבק על כל פיסת אדמה.

בקיבוץ בית אלפא, קיבוץ הסְפָר המרוחק ביותר בעמק המזרחי, ישבו מאה חברי קיבוץ תל-עמל. קבוצת החלוצים הזאת, של חברי השומר הצעיר, קמה ב-1932, עברה תחנות שונות, ובשהותה בבית אלפא עבדו שלושים מחבריה בהכשרת קרקע, עיבוד שטחים וניסויים חקלאיים באדמות שנגאלו בבקעת בית שאן. עם פרוץ המאורעות הערבים התנכלו לעובדים בשדות תל-עמל. דרכי הגישה לשדות היו בסכנה מתמדת. חברי תל-עמל חששו מאבדן אדמותיהם. ועדה של חברי הקיבוץ גיבשה תכנית להקמת ישוב מבוצר תוך יום. עיקריה של התוכנית היו: הכנה מראש של חלקי מבנים, מגדל וחומות מעץ; העברתם בסתר אל המקום המיועד והקמתם בעזרת מתנדבים מיישובי הסביבה. התוכנית קיבלה את אישור מטה "ההגנה" והנהגת הסוכנות היהודית.

בחנוכה תרצ"ז, 10 בדצמבר 1936, הוקם בן לילה, בעמק בית שאן, בלב יישוב ערבי עוין, קיבוץ חדש, ושמו תל-עמל. עלייתו של תל-עמל לקרקע חנכה את מבצע "חומה ומגדל", שבו במשך שלוש שנים עלו לקרקע 52 יישובים יהודים חדשים, שעיצבו את גבול המדינה שבדרך.

למחרת נכתב בעיתון "דבר": "כל היום העבירו מכוניות וטרקטורים את המכשירים והכלים מבית אלפא, מקום מגוריו הארעי של הקיבוץ. השמחה בבית אלפא הייתה רבה: כל ימי קיום העמק העברי הייתה בית אלפא הנקודה הקיצונית במזרח, ועתה נוספו להם שכנים".

מפעל ההתיישבות "חומה ומגדל" היה מפעל התרסה נגד גזירות המדיניות הבריטית של מגבלות על רכישת קרקעות, הקמת יישובים ועליה לארץ, מתוך חנופה לערבים ותוך רמיסה בוגדנית, ברגל גסה, של המנדט שבריטניה קיבלה מחבר הלאומים להקים מדינה יהודית בארץ ישראל. האזורים שבהם הוקמו  יישובי "חומה ומגדל" היו במכוון האזורים שהבריטים אסרו על התיישבות בהם. היו אלו לרוב נקודות מבודדות בסְפָר או באזורים עתירי אוכלוסיה ערבית. הביצוע היה בידי "ההגנה" שתפעלה את מבצעי הבזק של הקמת היישובים. בתוך יום הוקם יישוב כולל חומה מלוחות עץ ושכבות חצץ, עמדות מגן ומגדל שמירה, כדי להגן על היישוב והמתיישבים. תל-עמל בעמק בית שאן היה החלוץ של "חומה ומגדל". תל-עמל פרץ את הדרך להתיישבות היהודית בבקעת בית שאן ולעיר בית שאן ולהבטחת האזור כחלק ממדינת ישראל. לאורך שנים, עד 1970, היה תל-עמל יישוב ספר שספג פגיעות מן הירדנים.

החלוצים, חברי תנועת "השומר הצעיר" מארץ ישראל ומגליציה, נתנו לקיבוץ את השם תל עמל. שם המסמל את ערך העבודה שבו האמינו, והתל מסמל את ההתחדשות, שבחזרת עם ישראל לגלבוע והסרת הקללה מקינת דוד.

חצי שנה לאחר הקמת הקיבוץ, צאצאי הנשיא השני של ההסתדרות הציונית דוד וולפסון העניקו לקיבוץ תרומה כספית, שבה הם בנו את חדר האוכל שלהם. בתמורה הם דרשו להנציח את שמו של אביהם, ושם היישוב שונה לניר דוד.

חברי הקיבוץ חשו לא בנוח עם השינוי הזה, ונשאו געגוע לשם המקורי. בשנות השמונים המוקדמות, החליט הקיבוץ להחזיר את שמו הקודם, אך לא במקום השם שכבר היה חלק מן הזהות שלו, אלא לצדו. ומאז שמו של הקיבוץ הוא כפול, ניר דוד (תל-עמל).

המקום שבו התיישבו חלוצי תל-עמל, היה על גדותיה של ביצה, שורצת יתושי אנופלס נושאי קדחת הביצות, מלריה. הקדחת היכתה בחלוצים. על מנת ליצור תנאי מחיה אנושיים, במשך שנים עמלו חברי הקיבוץ בייבוש הביצה. הביצה הייתה חלק מנחל עמל ובשמו הערבי – נחל אל-אסי.

הנחל נובע מעין עמל שבגן השלושה, הסחנה. הוא חוצה את קיבוץ ניר דוד וזורם עד נחל חרוד. הקטע של הנחל הזורם בקיבוץ שוקם וטופח במשך השנים בידי חברי הקיבוץ ובמיטב כספם. מקטעים של דפנות הנחל צופו בבטון צבוע בטורקיז, שהעניק לו את הגוון התכול, הייחודי. מחנה חומה ומגדל תל עמל ישב בגדתו הדרומית של הנחל. בתי האבן הראשונים של היישוב הוקמו ב-1939 בחלקו הצפוני של הנחל. ב-1951 נבנתה שכונה בגדתו הדרומית וקטע הנחל העובר בקיבוץ מיושב בשתי גדותיו.

בחמש השנים האחרונות, מתנהלת מערכה נגד הקיבוץ, בתביעה לאפשר כניסה חופשית ורחצה חופשית לכל אחד באסי. המאבק, שלא אחת הידרדר לאלימות, נקרא "לשחרר את האסי". חברי הקיבוץ מסרבים לדרישה, כיוון שהבתים שלהם הם על גדות הנחל ופתיחתו לכל עלולה להיות מטרד קשה לחייהם ואולי אף מפגע תברואתי. הם טוענים, שהאסי פתוח לכל למעט קטע מתוכו הזורם בקיבוץ. האזור מלא במעיינות, על שמם נקראת המועצה האזורית – עמק המעיינות. הסחנה מצוי בקרבת מקום. למה נטפלים דווקא לכבשת הרש שלהם?

יש לומר את האמת – יש צדק גם בטענות המוחים. על פי החוק כל מקורות המים של המדינה שייכים לציבור, נתונים לשליטת המדינה ומיועדים לצרכי תושביה ולפיתוח הארץ. יתר על כן, החוק הזה הוא חוק צודק וראוי. יש כאן מקרה מובהק של צדק מול צדק. ובמקרה כזה, מן הראוי להגיע לפשרה; פשרה שתאפשר פתיחה מקסימלית של חלקים מן הנחל שביישוב תוך הגנה על אורח חייהם של חברי הקיבוץ, שעלו לשם בזכות, לפני הקמת המדינה, לפני חוק המים, ויש להם זכויות מוצקות על המקום. פשרה שאפשר לחיות אתה. ואכן, כבר הגיעו ליותר מפשרה אחת, ורק לאחרונה גובשה פשרה נוספת בין ראש המועצה האזורית עמק המעיינות וראש העיר בית שאן. הבעיה היא שהגורמים המיליטנטיים המובילים את המאבק אינם רוצים פתרון. הם רוצים לנצח, להביס, לדרוס, לרמוס, להשפיל ולפגוע ומסכלים כל פשרה, בשם שיח הזכויות. הם מוּנעים משנאה ומפוליטיקה זרה – ברית בין ארגון השמאל הרדיקלי "הקשת המזרחית" שמנהל מלחמת חורמה בקיבוצים ובהתיישבות ואנשי ימין שונאי קיבוצים המתודלקים בידי המסית והמדיח שאבא שלו הוא ראש הממשלה.

את הפינה אני מקדיש היום לחברי ניר דוד (תל עמל). אחת הסיבות לכך שחברי ניר דוד התעקשו להחזיר את שמם המקורי, הוא המנון הקיבוץ, אותו כתב אלתרמן, "המגדל הראשון".

עם החלוצים שעלו לנקודת חומה ומגדל ביומה הראשון, נמנו לאה ומשה לבקוביץ' ובנם הפעוט ערן, בן השלושה חודשים. לאה היא אחותו האהובה של נתן אלתרמן.

זמן קצר לאחר הקמת הנקודה החדשה יצא אלתרמן מתל אביב ונסע בדרך לא דרך לבקעת בית שאן, לבקר את אחותו, גיסו ואחיינו, שהתגוררו עם חברים נוספים באחד הצריפים בחצר הקיבוץ. אלתרמן העריץ את לאה על נחישותה, דבקותה באמונותיה וערכיה, אומץ לבה ועוז הרוח שֶׁבָּהּ ועל שבחרה ללכת בדרך של הגשמה חלוצית. הוא ראה בעצמו את מי שמסתפק במילים, כמו כתיבת מילות 'שיר העמק', בעוד היא עושה את המעשים. היא התיישבה בעמק, היא סִתְּתָה אבנים כדי לסלול כביש, היא דבקה באדמת המולדת. הביקור בתל-עמל היה בעיצומו של החורף. אלתרמן פגש את לאה עייפה וסחוטה כשהיא עומדת על אדמת הטרשים של הקיבוץ ובנה חבוק בזרועותיה. במרוצת הזמן הוא נעשה בן בית בקיבוץ הצעיר, כשהוא מלווה בהערצה את תהליך הפיכתו ליישוב של ממש. את רשמיו העלה בשיר "המגדל הראשון", בו העלה על נס את הקמת תל-עמל, הן בזכות עצמה והן מתוקף היותה מפלסת דרך למפעל כולו. הוא נתן את המילים למרדכי זעירא שהלחין אותו. השיר בוצע לראשונה בנשף לכבוד עשור ליצירתו של זעירא. לקראת סוף הערב עלה זעירא לבמה ולימד את הקהל את השיר, שמילותיו הופיעו בתוכניית הנשף. צילום של התוכניה מופיע באתר "זמרשת". שמו המקורי בתוכניה הוא פשוט – "תל-עמל". לאחר מכן זעירא נסע לתל-עמל ולימד את החברים את השיר, במהלך אירוע לציון חמש שנים לעליית הקיבוץ לקרקע.  

השיר נפתח במילים "בהרי בגלבוע", לא הרי הגלבוע, חיבור מובהק לקינת דוד על שאול שנפל בגלבוע: "הרי בגלבוע, אל טל ואל מטר עליכם". המסר של השיר, הוא שהחלוצים המתיישבים בגלבוע מסירים מן ההר את הקללה. הסרת הקללה היא אתוס שהיה טבוע באידיאל של חלוצי ההתיישבות בגלבוע וגם בשירתו של שלונסקי. כותב אלתרמן: "בערבת הקללה עלי באר לי". ובהמשך – "המגדל הראשון את הנדר נדר, עת חרגת חמושה ומונפת, לעמוד מול הרים שאמרו 'אַל מטר' וצרים שהיגידו – אַל נפש". את הקללה מחליפה ברכה: "תבורכי תל עמל, במטר ובטל, בדגה עלי גל, תל עמל". תל עמל – ראשונה לחומה ומגדל.

החלק המושר הוא רק כמחצית השיר המקורי שכתב אלתרמן.

עד היום, מידי שנה שרים ילדי הקיבוץ את השיר בחג העליה לקרקע. בכנס חגיגי בדגניה, במלאת מאה שנים לתנועה הקיבוצית, הופיעו ילדי וחברי ניר דוד בשירה ובריקוד עם השיר הזה.

אנו נאזין לשיר בפיו של אלי גורנשטיין מתוך תכנית הטלוויזיה המיתולוגית של דן אלמגור ואליהו הכהן "שרתי לך ארצי". תל עמל – לחומה ומגדל!

בְּהָרֵי בַּגִּלְבּוֹעַ חָרוֹן יֶעֱשַׁן

וּבְעַרְבַת הַקְּלָלָה עֲלִי בְּאֵר לִי.

תֵּל-עָמָל, דַּבְּרִי שִׁיר בְּלֵילוֹת בֵּית-שְׁאָן,

בְּלֵילוֹת עֲרָבָה שִׁיר דַּבֵּרִי.

הַמִּגְדָּל הָרִאשׁוֹן אֶת הַנֵּדֶר נָדַר

עֵת חָרַגְתְּ חֲמוּשָׁה וּמוּנֶפֶת

לַעֲמֹד מוּל הָרִים שֶׁאָמְרוּ "אַל מָטָר"

וְצָרִים שֶׁהִגִּידוּ – "אַל נֶפֶשׁ".

תֵּל-עָמָל, תֵּל-עָמָל, תֵּל-עָמָל,

רִאשׁוֹנָה לְחוֹמָה וּמִגְדָּל

תְּבֹרְכִי, תֵּל-עָמָל!

בְּמָטָר וּבְטַל

בְּדָגָה עֲלֵי גַּל, תֵּל-עָמָל

בְּדָגָן לַמַּגָּל, תֵּל-עָמָל

בִּנְעוּרִים לַמִּגְדָּל

תֵּל-עָמָל!

פינתי השבועית ברדיו: חום יולי אוגוסט

חום יולי אוגוסט / שלמה ארצי

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 17.8.20

בשבוע שעבר מלאו חמישים שנה לסיומה של מלחמת ההתשה. ב-8 באוגוסט 1970 נחתם הסכם הפסקת האש. בחסות הפסקת האש, הפרו המצרים בגיבוי הסובייטים את ההסכם וקרבו סוללות טילים לקרבת התעלה. מה ישראל תעשה? תחדש את המלחמה בגלל כמה טילים?  אחרי כמעט אלף הרוגים? אחרי התשה שהתישה את החברה הישראלית? ישראל הבליגה.

נאצר חתר להפסקת אש בדיוק כדי לקרב את הטילים האלה. את המחיר שילמנו במלחמת יום הכיפורים, כאשר בשל אותם טילים ישראל איבדה את יתרונה האווירי. ההבלגה על קירוב הטילים – היא המחדל האמתי של מלחמת יום הכיפורים.

מלחמת ההתשה החלה מיד לאחר מלחמת ששת הימים. את שמה נתן לה נשיא מצרים גמאל עבד א-נאצר בנאום שנשא במרץ 1969. עד אז בישראל כלל לא התייחסו אליה כאל מלחמה, אלא כאל תקריות גבול. אך היו אלה שלוש שנים של התשה אמתית, של מלחמה סטטית קשה בעיקר בגבול מצרים, לאורך תעלת סואץ, אך גם בגבולות ירדן וסוריה.

בתקופת מלחמת ההתשה שלמה ארצי היה חייל. הוא התגייס לשייטת, אבל בשל פחד גבהים פרש לפני קורס צניחה ועבר לתותחנים. הוא שירת שנה וחצי בתותחנים ובעקבות פציעה שהורידה את הפרופיל שלו עבר ללהקת חיל הים. ארצי עבר בהצלחה את הבחינות ללהקות הצבאיות עוד טרם גיוסו, אך בשל הפרופיל הגבוה שלו שובץ לקרבי. אבל האמת היא שטבילת האש שלו הייתה דווקא בלהקה הצבאית.

הימים היו ימי מלחמת ההתשה. הלהקות הצבאיות היו אז בשיא תהילתן. הן הופיעו בפני חיילי צה"ל במעוזים, כפי שנקראו אז המוצבים, לאורך תעלת סואץ. ולא אחת היו תחת אש. כך גם שלמה ארצי ולהקת חיל הים. אחת ההופעות הייתה במוצב "טמפו", המוצב הצפוני ביותר לאורך התעלה, אחד המוצבים שספגו יותר מאחרים הפגזות אין סוף. באותה הופעה המוצב הופגז.

18 שנים לאחר תום מלחמת ההתשה, חזר אליה שלמה ארצי בשירו "חום יולי אוגוסט".

שלמה ארצי צפה בסרט "פלאטון" של אוליבר סטון, שעלה לאקרנים ב-1986. סטון היה לוחם במלחמת וייטנאם ואף נפצע פעמיים וזכה באותות הצטיינות על גבורה שגילה בקרב. הסרט מספר את סיפורה של מחלקת חי"ר אחת שכל חייליה נהרגו. בהשראת הסרט, בשובו הביתה, הוא כתב את השיר, על מלחמת ההתשה. הוא סיפר בו את סיפורה של פלוגה אחת. שמו המקורי של השיר היה "הפלוגה".

שלמה ארצי מספר שהמסופר בסרט הוא שילוב של מציאות ודמיון, חוויות שהוא חווה, חוויות ששמע מאחרים, דברים שראה ודברים שפינטז. שמו של השיר השתנה בסופו של דבר, ונקרא על שם מילות הפתיחה שלו.

השיר נפתח ברעש של מסוק. בשיר מסופרים במקביל שלושה סיפורים: סיפורה של הפלוגה, סיפורו של ועקנין וסיפור האהבה של המספר והחברה שלו.

ועקנין הוא דמות אמתית, חייל מקריית גת ששכב במיטה לידו במסלול בתותחנים. הוא מציג אותו כמי שהיו לו נעורים על סף העבריינות או מעבר לסף, ורק בצבא, בפלוגה, הוא נרגע קצת.

השיר הוא מעין סיפור שאחד הלוחמים מספר אחרי שנים רבות לאדם אחר, שכותב את הסיפור. "תרשום בספר דף", הוא אומר לו בתחילת השיר. והוא מסיים בציווי "תרשום, תרשום", וחברו משיב "רושם, רושם". יש בכך ביטוי לכמיהה לפרוק את המטען שרבץ על הלוחם במשך שנים רבות; ברצון לספר את סיפורו האישי, את הסיפור של חבריו, את הסיפור של הפלוגה, את סיפורה של מלחמת ההתשה.

בשיר, המספר וועקנין היו לוחמים באותה פלוגה, הפלוגה עליה נכתב השיר, שישבה במוצב "טמפו".

המספר מבקש מן הרושם שירשום על פצועים שרועדים, וזה נורמלי. הנעורים יפים, הוא כותב, והאסוציאציה שלו ליפי הנעורים היא דווקא נעוריו של ועקנין, שהם אולי ביטוי של חופש, לעומת המסגרת הצבאית הנוקשה.

המספר אסוציאטיבי. הוא מכתיב לרשם את מה שהוא זוכר. "מרחפים באלונקות שניים בלי שם". והוא אומר, כבתיאור של פוסט טראומה, שבזמן האחרון חוזרות אליו תמונות משם. והוא אומר: " בזיכרון המעומעם שלי היום,

מסך כבד של מלחמות והזיות", שזה נשמע תיאור קלסי של הלם קרב, שבאותה תקופה עוד לא היה בתודעה.

הוא ממשיך לתאר טראומה שחוזרת אליו מן המלחמה, שבה הוא שוכב לבד בשטח, מסוק נוחת ואח"כ נעלם והוא רעב. וכאן הוא לראשונה מכניס לשיר את בת הזוג: "מת לאכול אותך בבסיס האם לנצח".

הבית הבא הוא בביתה של חברתו, באותו "בסיס האם" אליו הוא התגעגע. הוא יצא לחופשה וביקר את החברה. כל מה שהוא רצה היה להתנתק מן המלחמה ולהיות עם החברה. "סוגר ת'חדר, גם אלוהים לא יכנס פה". אך פתאום אביה של החברה – אפשר לראות בו ניגוד למושג בסיס האם – נכנס לחדר ובפיו בשורת איוב: במוצב "טמפו" פלוגה שלמה חטפה אש נ"ס (נגד סוללה). זאת הפלוגה של המספר. האם כל הפלוגה נהרגה? לא ברור. אך זו ההשראה של "פלאטון".

בבית האחרון הוא מדבר על הבריחה שלו לדיסקוטק, כשבגופו רק שד בוער, והוא הולך לרקוד עם חיילים מתים בלב.

על כתיבת השיר סיפר ארצי בראיון ל"מעריב" לפני ארבע שנים: "כשחזרתי מהסרט הייתי בהלם. רציתי לכתוב דבר כזה, וכתבתי. בהתחלה קראתי לשיר 'הפלוגה'. באתי ללואי (המפיק לואי להב) ונכנסתי להקלטה שלו כשהוא עבד עם גידי (גוב) על 'דרך ארץ' ב'טריטון' (אולפן), הוצאתי אותו מההקלטה ואמרתי לו תראה איזה טקסט כתבתי. עוד לא השמעתי לו את המנגינה. הוא אמר לי שזה לא מספיק טוב. זה היה באמצע השבוע ובשבת חזרתי אחרי שעשיתי את התיקון וכבר הייתה לי מנגינה".

"חום יולי אוגוסט" היה שיר הנושא של התקליט "חום יולי אוגוסט", אחד התקליטים החשובים בתולדות הרוק הישראלי וכמובן בקריירה של שלמה ארצי. היה זה תקליט כפול, שמשלב שירים אישיים מאוד, משפחתיים מאוד עם שירים בעלי מסר פוליטי, מסר מחאה בימי האינתיפאדה הראשונה. זה התקליט הרוקי ביותר של שלמה ארצי. וכפי שהוא מעיד, זה היה התקליט שבו גם הקול שלו השתנה, לקול הצרוד המאפיין אותו עד היום. ביום שישי האחרון התפרסם ראיון ארוך עם המפיק המוסיקלי לואי להב ב"גלריה", והוא סיפר כיצד שינה את השירה של שלום חנוך ושל גידי גוב לשירה צרודה ומחוספסת, שונה משירתם עד לעבודתם אתו. עם גידי גוב היה זה ב"דרך ארץ" ועם שלום ב"חתונה לבנה". ושלמה ארצי מעיד שכך היה גם אתו.

התקליט היה מורכב מאוד וסיכון מסחרי, אך הוא הצליח מאוד, והניב כמה מלהיטיו הגדולים של שלמה ארצי ובהם: "ארץ חדשה", "טלפני, טלפני", "עבד הממהר", "באיזשהו מקום", "בגרמניה לפני המלחמה" "תחת שמי ים התיכון".

במלאת חמישים שנה לסיומה של מלחמת ההתשה, נאזין לשלמה ארצי ב"חום יולי אוגוסט".

חום יולי אוגוסט אז היה כבד מאוד,

שעת צהריים, הפלוגה הלכה בוואדי.

תרשום בספר דף, מדובר במלחמות,

תרשום פצועים שרועדים, וזה נורמלי.

הנעורים יפים, הקיץ אין סופי.

ועקנין הגיע לפלוגה, אלוף קריית גת,

שרף צריפים, ברח לבית גוברין,

המשטרה בעקבותיו, רק פה נרגע קצת.

את מה שאני זוכר מזה אני רושם,

מרחפים באלונקות שניים בלי שם,

בזמן האחרון אצלי תמונות חוזרות משם,

בזיכרון המעומעם שלי היום,

מסך כבד של מלחמות והזיות.

חום יולי אוגוסט אז, איצטרובל אחד נושר

מסוק נוחת, אני שוכב לבד בשטח.

כשהמסוק נעלם, אני פתאום רעב,

מת לאכול אותך בבסיס האם לנצח.

אני חוזר עם פס אלייך לביתך,

סוגר ת'חדר, גם אלוהים לא יכנס פה.

פתאום אביך נכנס, נראה כמו בוכה,

בתעלה פלוגה שלמה חטפה אש נ"ס ב"טמפו".

את מה שאני זוכר מזה אני רושם,

תופס מונית חיפנית, קופץ לדיסקוטק.

זונות על הגדר אצלי בגוף רק שד בוער,

הולך לרקוד עם חיילים מתים בלב.

תרשום תרשום, רושם רושם.      

פינתי השבועית ברדיו: כלים שלובים

כלים שלובים / גידי גוב

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 10.8.20

גידי גוב בן שבעים! קשה להאמין.

כשאני חושב על גידי גוב, האסוציאציה הראשונה שלי היא להקת "כוורת". ואח"כ להקת "גזוז" ולהקת "דודה". ו"זהו זה", ו"לילה גוב", ו"שירים מלילה גוב". ו"הלהקה", ו"דיזינגוף 99" ("ערום זה ערום באבא"), ו"גוג ומגוג שואו", ו"משירי תנועות הנוער", ו"הכבש הששה עשר" ו"מסע אלונקות" ו"גידי גוב הולך לאכול" ו"המסע המופלא של אהרוני וגידי" והפרזנטור של GOV IL ושל בזק.

להערכתי, לא רק אצלי האסוציאציות אינן שירי הסולו שלו. זאת, למרות שהוא זמר מצוין, כל כך ותיק. וכל כך הרבה שנים במרכז הבמה ועם פופולריות רבה. הוא מאוד מאוד אוהב לשיר, אך יחסית לוותק ולמעמד שלו הוא הוציא מעט תקליטי סולו. נדמה לי שנוח לו יותר בהרכב, בלהקה, בשיתופי פעולה, בשירה בכיף של גרסאות כיסוי לשירים האהובים עליו.

יכול להיות שהיה נכון להשמיע אחד משיתופי הפעולה הללו. למשל "הריקוד המוזר של הלב" עם רונה קינן, או אחד משיתופי הפעולה הקסומים שלו ב"שירים מלילה גוב" שכמה מהם השמענו כאן כמו "מה הוא עושה לה", או אולי אחד מהשירים הנפלאים בביצוע "זהו זה 2020" שמרגשים אותנו מחדש בכל שבוע.

בכל זאת, בחרתי להשמיע שיר סולו שלו, ולא בפעם הראשונה. אשמיע את אחד משיריו האהובים והיפים ביותר, מתוך תקליט הסולו השני שלו, התקליט המקסים "40:06". התקליט יצא לאור במאי 1983. הוא יצא חמש שנים אחרי תקליט הסולו הראשון שלו "תקליט ראשון", ואחרי להקת "גזוז" ולהקת "דודה" וכשהוא כבר כיכב ב"זהו זה".

המפיק המוסיקלי, המעבד, הקלידן והמלחין של רוב השירים בתקליט הוא חברו של גידי גוב עוד מימי להקת "כוורת", יוני רכטר. יוני רכטר אף כתב את המילים של אחד השירים, יחד עם אשתו של גידי, ענת גוב ז"ל – "יש אי שם", משיריו היפים ביותר של גידי. שישה מן השירים של התקליט כתב אהוד מנור ושלושה – חברו של יוני רכטר עלי מוהר. הסגנון של התקליט הוא שילוב של רוק רך וג'אז, סגנון שמתאים מאוד ליוני רכטר. המפיק של התקליט דודו אלהרר והמפיק המוסיקלי יוני רכטר, ליהקו לתקליט את טובי הנגנים, ובהם גיל דור (גיטרות), אלון הלל (תופים), שם טוב לוי (חליל), הסקסופוניסטים מורטון קם, פטר ורטהיימר וירוסלב יעקובוביץ', איתמר ארגוב (חצוצרה) ועוד רבים וטובים, וכן רביעיית כלי מיתר של נגנים מהתזמורת הפילהרמונית.

שמו של התקליט, "40:06" הוא אורכו של התקליט – ארבעים דקות ושש שניות. שם מקורי, ללא ספק. בין שירי התקליט "יש אי שם", "נם לא נם", "שטח ההפקר", "זה תלוי רק בנו", "עד הבוקר" והשיר שנשמע היום, שירם של אהוד מנור ויוני רכטר "כלים שלובים". שיר שנגיעות הג'אז הרכטריות בולטות בו מאוד, בעיקר בקטעי המעבר המוסיקליים, עם הדומיננטיות של כלי הנשיפה.

בשנות ה-80 וה-90, "כלים שלובים" היה השיר הפופולרי ביותר בצעדות של בני זוג אל החופה. ועד היום, כמעט ארבעים שנה אחרי צאת התקליט, השיר שרד והוא עדין אהוב על אוהבים, נאהבים ואהובים.

בשיר, מתאר אהוד מנור את האהבה בין שני בני זוג לחוק הכלים השלובים. חוק הכלים השלובים הוא חוק פיזיקלי הקובע כי גובה פני נוזל מסוים בכלים שלובים – כלים המאפשרים מעבר נוזל בחופשיות ביניהם, ישאף להיות שווה. כך, לדידו של אהוד מנור, גם הזוגיות הטובה. באהבה כל צד נותן מעצמו, מוותר כשצריך, והאוהבים מתמזגים ביניהם, "כמו כלים שלובים, אני ואת ביחד מתמלאים עד קו הלב". אהוד מנור הוא רומנטיקן חסר תקנה, ובשיר הזה – אולי יותר מבכל שיר אחר.

הוא מתאר את האהבה כנתינה ללא תנאי, "את באת ונתת ולא ביקשת דבר כמעט". מה שיפה באהבה הזאת, הוא התבשלותה האיטית. "את באת ונגעת בלאט, כל פעם קצת, לאט לאט. אני לא הרגשתי מתי ואיך נכנסת לתוך חיי".

אחד הדברים שאני אוהב בגידי גוב, הוא הדיסוננס בין ההומור העוקצני והסרקסטי שלו, לבין שירי האהבה הרומנטיים הענוגים, שהוא שר בהזדהות כזו. ובשיר הזה, אולי יותר מבשירים אחרים.

ברכות לגידי גוב בן השבעים, בתקווה שעוד נמשיך ליהנות משירתו וממשחקו וממכלול יצירתו.

 

את באת ונתת

ולא ביקשת דבר כמעט,

את באת ונגעת בלאט

כל פעם קצת,

לאט לאט.

אני לא הרגשתי מתי

ואיך נכנסת אל תוך חיי.

 

את באת ואותי אהבת,

כאבת ולא עזבת.

את באת ונשארת, נשבעת

בכול משפט,

בכל מבט.

אני עוד הייתי אי שם

כשאת נכנסת אצלי לדם.

 

כמו כלים שלובים

אני ואת ביחד מתמלאים

עד קו הלב.

שנינו עכשיו בקו אחד,

יחד זורמים מיד ליד

פעם אני ופעם את…

 

את באת ונתת

ולא ביקשת דבר כמעט,

את באת ונגעת בלאט

כל פעם קצת,

לאט לאט.

אני לא הרגשתי מתי

ואיך נכנסת אל תוך חיי.

 

כמו כלים שלובים

אני ואת ביחד מתמלאים

עד קו הלב

שנינו עכשיו בקו אחד,

 

באת ונתת ולא

ביקשת דבר כמעט…

פינתי השבועית ברדיו: אנבל-לי

אנבל-לי/ יוסי בנאי

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 27.7.20

בשבוע שעבר בוטלה התכנית, ואנו משמיעים השבוע את הפינה שתוכננה לערב כ"ט בתמוז, יום השנה השמונים למותו של זאב ז'בוטינסקי. ז'בוטינסקי היה מנהיג, מדינאי, פוליטיקאי. הוא ייסד והנהיג את הזרם הרוויזיוניסטי בציונות, היה ראש בית"ר, ראש ההסתדרות הציונית החדשה ומצביא האצ"ל והוא אחד המנהיגים הבולטים והמשמעותיים בתולדות הציונות.

לצד העשיה הציבורית שלו, הוא גם היה אמן – עיתונאי, משורר, סופר, מחזאי ומתרגם. הוא כתב מסות של הגות מדינית וחברתית ושירים פוליטיים, אך גם יצירה ספרותית לירית, לא פוליטית. כך, למשל, בשני הרומנים שכתב, "שמשון" ו"חמשתם" ושירים ותרגומים רבים.

הפעם נעסוק בז'בוטינסקי המתרגם. ז'בוטינסקי שלט בשפות רבות ויצר בשפות רבות ואף תרגם משפות שונות לשפות אחרות. אחד המשוררים שז'בוטינסקי תרגם משיריו היה המשורר והסופר האמריקאי אֶדְגָר אֶלֶן פּוֹ. הוא תרגם, בין השאר, את יצירתו הגדולה ביותר של אלן פו, הפואמה "העורב" ואת שירו האחרון, שכתב ב-1849, ערב מותו מאלכוהוליזם בגיל ארבעים – "אנבל-לי".

ז'בוטינסקי, שנולד יותר משלושים שנה אחרי מותו של אלן פו, התאהב בשירתו ותרגם ממנה לעברית. אנו נשמיע היום את "אנבל-לי", בלחנו של יוחנן זראי ובביצועו של יוסי בנאי.

השיר הוא בלדה טרגית המתארת באופן אגדי את אהבתו של המשורר לאנבל-לי. עוד בילדותם הם התאהבו זה בזה. אהבתם הייתה עזה כל כך, שגרמה לקנאה של השרפים, שהחליטו להעניש אותם. אנבל-לי מתה מדלקת ריאות, והמשורר בטוח שהיא לקתה במחלה בשל רוח שהחדירו לגופה השרפים. לאחר מותה, המשפחה לקחה ממנו את גופתה וקברה אותה ליד הים. המשורר ממשיך לאהוב אותה גם אחרי מותה והוא משוכנע שגם אהבתה אליו נמשכת גם אחרי מותה. בכל לילה הוא שוכב ליד קברה, צופה בכוכבים ורואה בהם את עיניה הנוצצות אליו. וגם אם אנבל-לי בגופה נלקחה ממנו, הוא בטוח שאין אף שרף או שטן או סער בים ערפלי, שיוכל לקרוע או לגרוע את האהבה שבינו לבין אנבל-לי.

על פי הפרשנות, השיר נכתב על אשתו ובת דודו של פו, וירג'יניה, שנישאה לו בגיל 13, כשהוא היה בן 26, ומתה משחפת בטרם מלאו לה עשרים. הוא מציג את אהבתם כאהבה שמימית, שגרמה לאלים לראות בה חטא ההיבריס, הגאווה של בני אדם שרואים את עצמם, ובמקרה זה את אהבתם, כעליונה על האלים, ולכן הענישו אותם. את השיר הוא הרחיק מדמותו בכך ששיווה לו אופי אגדתי, כבר במשפט הפתיחה המספר שזה היה לפנים, לפני שנים.

כאמור, היה זה השיר האחרון שכתב אדגר אלן פו לפני מותו הטרגי. השיר התפרסם לאחר מותו, כחלק מהספד שנכתב עליו בעיתון הניו-יורקי "דיילי טריביון".

ז'בוטינסקי תרגם את השיר ב-1919 ופרסם אותו ב"הארץ". התרגום נאמן למקור, לאווירה האגדית, לחרוז ולמשקל ולשפה הגבוהה. אולם בעוד בשיר המקורי מקום התרחשותה של האגדה אינו ידוע, ז'בוטינסקי הציב אותה במקום ספציפי, אך מקום שאינו קיים, ליד ים שהוא כינה אותו ים עַרְפַּלִי. שינוי נוסף – במקור אלן פו כתב ששם דרה ילדה שאת שמע אולי תדע, ואילו ז'בוטינסקי שינה זאת ל"את שמה לא תדע".

הביצוע המקורי של השיר הוא של יוסי בנאי. ביצעו אותו גם שלמה ארצי, מיכה שטרית ויובל בנאי. אך הביצוע האהוב עליי ביותר, שהוא גם המזוהה ביותר עם השיר, הוא הביצוע המקורי של יוסי בנאי, שלו נאזין עתה.

זֶה הָיָה לְפָנִים וְלִפְנֵי שָׁנִים,

בְּמַלְכוּת עַל יָם עַרְפַּלִּי.

שָׁם דָּרָה יַלדָּה – שְׁמָהּ לֹא תֵּדַע;

קָרָאתִי לָהּ אַנַּבֶּל-לִי.

מַשָּׂא-לֵב אַחֵר מִלְּבַד אַהֲבָה

לֹא הָיָה גַם לָהּ וְגַם לִי.

 

יֶלֶד הָיִיתִי, וְהִיא יַלְדָּה

בַּמַּלְכוּת עַל יָם עַרְפַּלִּי;

אַך יָדַעְנוּ אָהוֹב מִּכֹּל אוֹהֲבִים –

אֲנִי וְאַנַּבֶּל-לִי

וְרָאוּנוּ שַׂרפֵי הַמָּרוֹם בְּקִנאָה,

וְזָעוֹם זָעֲמוּ לָהּ וְלִי.

 

זוֹ הַסִּבָּה, שֶׁהָיָה מַעֲשֶׂה

בַּמַּלְכוּת עַל יָם עַרְפַּלִּי –

רוּחַ יָצָא מֵעָבִים, וְצִנֵּן

וְהֵמִית אֶת אַנַּבֶּל-לִי

וּבָאוּ הוֹרֶיהָ, אַחִים, קְרוֹבִים

מִבְּנֵי אֲצִילֵי גְלִילִי

וּנְשָׂאוּהָ מִמֶּנִי לְקֶבֶר אָפֵל

בַּמַּלכוּת עַל יָם עַרפַּלִּי.

 

אֵין כְּאָשׁרֵנוּ בִּנְוֵה שְׂרָפִים –

לָכֵן זָעֲמוּ לָהּ וְלִי;

הִיא הַסִּבָּה (זֶה יָדוּע לַכֹּל

בַּמַּלכוּת עַל יָם עַרְפַּלִּי)

שֶׁרוּחַ בַּלַּילָה יָצָא מֵעָבִים

וְהֵמִית אֶת אַנַּבֶּל-לִי.

 

אַך יָדַעתִּי אָהוֹב מִכֻּלָּם, מִכֻּלָּם

שֶׁרַבּוּ שְׁנוֹתָם מִגִּילִי

וְרָבָּה חָכְמָתָם מִשִׂכלִי;

וְאֵין שָׂרָף אוֹ שָׂטָן בָּעוֹלָם,

וְאֵין סַעַר בְּיָם עַרפַּלִּי,

שֶׁיִקְרַע אוֹ יִגְרַע אֶת הַקָּו שֶׁל זָהָב

בֵּינִי וּבֵין אַנַּבֶּל-לִי.

 

וְיָרֵחַ מֵרוֹם לִי לוֹחֵשׁ בַּחֲלוֹם

שִׁירֵי-זֹהַר עַל אַנַּבֶּל-לִי;

לִי רוֹמֵז כֹּל כּוֹכָב בְּקַרְנָיו –עֵינָיו

כְּעֵינֶיהָ שֶׁל אַנַּבֶּל-לִי;

אַךְ בְּלֵיל אֲפֵלָה –עִמָּדִי הִיא כֻלָּהּ,

וְאָנוּחַ עַל-יַד יוֹנָתִי הַכַּלָּה

בְּבֵיתֵנוּ שֶׁלָּהּ וְשֶׁלִּי –

הוּא הַקֶּבֶר עַל יָם עַרפַּלִּי.

 

 

פינתי השבועית ברדיו: שש עשרה

שש עשרה / חבורת בימות
פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 13.7.20

כדי שנשמיע כאן בפינה שיר של נעמי שמר, לא צריך להיות לה יומולדת 90. הן רק בחודש האחרון השמענו את שירה "התחדשות" והפתענו כשחשפנו שהיא זו שכתבה את מילות השיר "זה קורה". אגב, בפינה על "זה קורה" אמרתי שאריק לביא שר משירי נעמי שמר רק את "נועה", ומסתבר שגם את "זה קורה". אבל נזכרתי שהוא שר גם את "החגיגה נגמרת". ובסך הכל השמענו כבר, לאורך השנים, ארבעים שירים שלה, חלקם בתכנית שלמה שהקדשנו לה ולשיריה. עם זאת, לא יעלה על הדעת שנעמי שמר תחגוג 90 והפינה הזאת תעבור על כך בשתיקה.

אז אנחנו חוזרים שוב לנעמי שמר, והפעם לחבורת "בימות". חבורת "בימות" היא חבורה של זמרים שהוקמה בשנת 1972, למופע משירי נעמי שמר. החבורה הורכבה מזמרים ונגנים צעירים, בוגרי להקות צבאיות, ובהם מירי אלוני, כוכבת להקת הנח"ל, דני גרנות, עוזי מאירי, יגאל חרד ואחרים.

צדי צרפתי הפיק וביים את המופע, שזכה להצלחה רבה. נעמי שמר הייתה אז בת 42, וכבר חמש שנים, מאז "ירושלים של זהב", היא הייתה בגדר סמל לאומי, מעמד שהיא הייתה די אמביוולנטית כלפיו. המופע שילב כמה משיריה המוכרים, שנכתבו בסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים, ושירים חדשים שנכתבו במיוחד לערב זה. חלק מן השירים היו ללהיטים פופולריים.

לצד שירים מלודיים ורציניים כמו "לשיר זה כמו להיות ירדן" ו"בארץ להד"ם", נעמי שמר כתבה לתכנית הזאת שירים קלילים, הן בלחנם ובעיקר במילותיהם, כמי שרוצה להדוף מעליה את קדושת המשוררת הלאומית המיתולוגית של "ירושלים של זהב". היא כתבה את "מר נרקיס" על רווק דון ז'ואן, את "שיר ערש למקרים מיוחדים" על ילדים שהוריהם גרושים (שיר חביב ששמעתי לאחרונה ביצוע שלו מפי רבקה מיכאלי, חברתה הטובה של נעמי, בערב השקת הביוגרפיה שלה "על הדבש ועל העוקץ" מאת מוטי זעירא, שנערך בקבוצת כנרת), "אנשים יפים" העוסק בסלבריטאים מיופייפים, "המכשפות" על עיתונאית רכילאית, "ארבעים" – "יצאתי תמיד עם יותר צעירים… ולבשתי ביקיני אחרי גיל עשרים" ו"אני מגדלת בעל".

לא הכל אהבו את האופי הקליל, רווי ההומור, שגילתה לפתע נעמי שמר, והדבר בא לידי ביטוי יפה במחזמר "סימני דרך" על חייה ויצירתה.

רוב שירי המופע הוקלטו לתקליט אולפן – "שירי נעמי שמר". כל המילים והלחנים הם כמובן של שמר. המנהל המוסיקלי והמעבד היה מתי כספי הצעיר, שנעמי שמר העריצה אותו ואת כשרונו.

השיר שנשמע היום הוא מתוך התכנית – "שש עשרה". הסולנים בשיר הם רותי בן אברהם ואלי מנטבר.

את סיפור השיר שמעתי לראשונה מפיה של לֶלי שמר, בתה של נעמי שמר, בערב ההשקה של ספרו של עופר גביש "בשביל השירים". הסיפור מופיע בספר וגם בביוגרפיה של נעמי שמר.

השיר מספר על ללי שמר בת השש עשרה והחבר שלה יואב מסר. שניהם למדו בבית הספר "תיכון חדש", וביום שישי בצהרים, אחרי הלימודים, הם נהגו ללכת ברגל מבית הספר לרמת אביב ותכנית ל', שם הם גרו. וכך הם מתוארים בשיר: "בסנדלים על גשר הירקון, שניהם בג'ינס ובטריקו". הם "תולים מבט ירוק במים" – הם צעירים, "בשישית", יפים, תמימים, והשאלות שמעסיקות אותם תמימות כמותם. "אם טוב או רע, אם כן או לא", הוא שואל, והיא מצדה ידה על מותן שָׂמָה, ושואלת: "מתי ואיך, כמה ולמה".

ומה הסיפור שמאחורי השיר? באחד מאותם ימי שישי, כשללי ויואב צעדו בסנדלים על גשר הירקון, חלפה לידם נעמי שמר, שנסעה במונית כי מעולם לא הצליחה לעבור טסט ולא היה לה רישיון נהיגה, והציעה להם טרמפ. אבל זוג האוהבים הצעירים העדיפו להמשיך לצעוד ברגל, ונעמי שמר מיד תרגמה את הסיטואציה לשיר, "במכוניתך הם לא רוצים לנסוע, הם מסתכלים כמו מגבוה".

בפזמון נשאלה השאלה "האם מתוך הפרח יעלה הפרי?". עוד אחת השאלות שהזוג הצעיר והתמים מתחבט בהן. ואולי זו שאלה של האם המביטה בסקרנות בהתבגרותה של הפרי שלה. בביוגרפיה מתוארת התקופה הזו כתקופה לא קלה ביחסים בין נעמי שמר ובתה, בין השאר בשל קנאה של נעמי שמר, שגידלה את בתה לבדה, ופתאום הבת היא פחות שלה ויותר של החבר. והכעס על כך שהזוג מבלה תמיד בביתו של יואב ולא בביתה.

מעניין שגיל שש עשרה הניב שירים רבים. מלבד השיר הזה גם "שש עשרה מלאו לנער" של עלי מוהר, "תשע בכיכר" של להקת "גזוז", "לא בת 16" של ריטה, "את בת שש עשרה" של יהורם גאון. אני באמת זוכר את גיל שש עשרה כגיל מקסים.

מזל טוב לנעמי שמר!

בסנדלים על גשר הירקון
שניהם בג'ינס ובטריקו
והם תולים מבט ירוק במים
הם בשישית – ובינתיים-

ספרי ספרי
האם מתוך הפרח יעלה הפרי
ספרי ספרי
איך מן הפרח בא הפרי

הולכים ברגל עד רמת אביב
ובדממה שמסביב
בנקישות הרגל הקלה – לה
כל סימני השאלה -לה

ספרי ספרי…

הוא רציני, ויש לו שאלות
אם טוב או רע, אם כן או לא
היא מצידה ידה על מותן שמה:
מתי ואיך, כמה ולמה –

ספרי ספרי…

הם לא רוצים תשובה לשאלתם
הם חכמים בתמימותם
במכוניתך הם לא רוצים לנסוע
הם שואלים – כמו מגבוה –

ספרי ספרי…