היה או לא היה / אריק לביא

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 25.4.22

בשנים 1970-1973, בתוך שלוש שנים בלבד, הלכו לעולמם כמה מגדולי הספרות והשירה העברי, וכמו השידרה המרכזית של דור בתרבות הישראלית, נגדעה באחת. בינואר 1970 נפטרה לאה גולדברג. כעבור חודש נפטר ש"י עגנון. חודשיים לאחר מכן נפטר אלתרמן. ב-19 באפריל 1972, לפני חמישים שנה בדיוק, נפטר אלכסנדר פן. ובמחצית הראשונה של 1973 נפטרו חיים הזז ואברהם שלונסקי.

אלכסנדר פן חריג בתוך הרשימה הזאת, בכך שהוא היחיד מהם שלא זכה בפרס ישראל, למרות שאין ספק שהוא היה ראוי לפרס. אך לא רק את פרס ישראל הוא לא קיבל. כל אחד מן השמות שציינתי עטור בפרסים רבים – פרס ביאליק, פרס ברנר ופרסים אחרים. פן לא זכה באף פרס.

מה הסיבה לכך? הסיבה לכך היא פוליטית. אלכסנדר פן היה קומוניסט. התנתק מן הציונות. והוא התנתק גם מן המיליה התרבותי שבו צמח. עולם הספרות הישראלי החרים אותו בשל השתייכותו הפוליטית. והאמת היא שגם הוא החרים את עולם הספרות הישראלי. ובתקופתו כקומוניסט, פן נטש את הכתיבה הלירית, שהביאה אותו לפסגות השירה העברית, והתמקד בכתיבת שירה פוליטית, קומוניסטית, שגם בה הוא הביא לידי ביטוי את כשרונו הנדיר, אך היא לא העפילה לפסגות של שירתו הלירית.

לאלכסנדר פן יש שתי ביוגרפיות. סיפור חייו האמתי וסיפור החיים שבדה לעצמו. סיפור חייו האמתי הוא די שגרתי לבני דורו היהודים במזרח אירופה, שהוא לא סיפור סקסי במיוחד. הוא נולד באוקראינה. אביו היה מלמד. אמו הייתה בת מלמד. אֶה, לא מעניין. סיפור חייו הבדוי הרבה יותר מסעיר. בסיפור זה, הוא נולד ליד ים הקרח הצפוני. אביו היה צאצא של מייסד חב"ד הרב שניאור זלמן מלאדי. אמו הייתה סובוטניקית בת לרוזן שוודי. אמו נפטרה אחרי לידתו והוא גדל אצל סבו, שהיה צייד דובים. כשהיה בן עשר, סבו נהרג במסע ציד, והוא נדד ברגל, לבדו, לאורך שנים, עד שהגיע לקווקז. אני בטוח שהמאזינים יסכימו אתי, שהביוגרפיה הבדויה הרבה יותר מושכת.

אלכסנדר פן היה בחור יפה תואר, חסון, מתאגרף ומאמן איגרוף, רודף נשים ואהוב על נשים שנפלו על צווארו, בוהמיין ומי שלא בחל בטיפה המרה. בגיל 14 החל לכתוב שירים ברוסית, שהתקבלו באהדה בעולם התרבות הרוסית ופן הצעיר התיידד עם גדולי הסופרים והמשוררים הצעירים של רוסיה, ולימים תרגם משיריהם לעברית. בשנות העשרים הוא נמשך לציונות, היה לפעיל ציוני ואף ישב בכלא בשל פעילותו. ב-1927 עלה לארץ, בן 21, בלי לשלוט בשפה העברית. ביאליק אימץ אותו אל לבו ולימד אותו עברית בשיעורים שבועיים פרטיים בני 6 שעות. פן השתלט במהרה על השפה, התאהב בה והיטיב ליצור בה וללהטט בה. בהמשך הדרך הוא הכיר את שלונסקי, שצירף אותו לחבורתו הספרותית, והוא היה לבן בית בעולם הספרות והשירה הארץ ישראלי.

הוא היה גם בן בית בעולם הבוהמה הארץ ישראלית; הוא ידע אהבות גדולות, פרידות גדולות, בגידות גדולות. אשתו הראשונה, בלה דון, נישאה לו אחרי שאיים להתאבד כיוון שחיזוריו אחריה לא נענו, ואכן, הוא ירה בעצמו ופצע את עצמו. היא התלהבה מגודל מסירותו ואהבתו ונישאה לו ונולדו להם בת ובן, שנפטר בגיל צעיר. אך כעבור שנים אחדות הם התגרשו. הוא התאהב במלכת התיאטרון חנה רובינא ופרי הרומן שלהם היה הזמרת אילנה רובינא. שעה שסעד את רובינא שהחלימה מהלידה הקשה, התאהב באחות בבית החולים, רחל לופטגלס, אשתו עד אחרון ימיו ואם בתו סינילגה.

פן עלה לארץ כציוני וכתב שירים ציוניים, ובהם "על גבעות שיך אברק" שאותו השמענו בפינה זו במלאת 75 שנה לרצח אלכסנדר זייד, שהיה חברו הקרוב של פן, "הבו לבנים" ועוד. אולם לאחר עליית היטלר לשלטון בגרמניה, עליית הפשיזם באיטליה וספרד הוא הלך והשמאיל, התקרב למפלגה הקומוניסטית וככל שהתחזק כקומוניסט – התרחק מהציונות ומחבריו הסופרים הציונים. הוא היה נאמן לדרכו ולאמונתו ושילם מחיר אישי ומקצועי כבד ביותר. אף הוצאת ספרים לא הייתה מוכנה לפרסם את ספריו, מלחינים לא הלחינו את שיריו, שיריו המולחנים כמעט לא הושמעו וכשהושמעו – לא הוזכר שמו של יוצרם. הוא היה משורר המפלגה של מק"י, המפלגה הקומוניסטית הישראלית, שהעלתה אותו על נס, הוא כתב בעיתונה "קול העם" וערך את המוסף הספרותי שלו. הוצאת ספרים של המפלגה הוציאה את ספר שיריו.

בשנותיו האחרונות התרכך בהשקפתו והלך והתפכח מן הקומוניזם. תחילת ההתפכחות הייתה לאחר הוועידה העשרים של המפלגה הקומוניסטית בבריה"מ שבה פורסמו פשעיו של סטלין. בשנות השישים, כאשר מק"י התפלגה, הוא נשאר עם הפלג המתון, בהנהגת משה סנה ומיקוניס, שהלך והתקרב לציונות. גם בפלג הזה הוא התבלט במתינותו והלך והתרחק עד שפרש סופית מן הקומוניזם ומן המפלגה לאחר הפלישה הסובייטית לפראג, ב-1968.

באותן שנים הוא גם התקבל מחדש לעולם הספרות הישראלית. חבריו שלונסקי ואלתרמן שבו וכתבו עליו ועל שירתו בהערכה, וכך גם דור הסופרים הצעירים יותר כחיים גורי ומשה שמיר. בערוב ימיו הוא חדל לכתוב שירה פוליטית וחזר לכתוב שירה לירית. בשנותיו האחרונות הוא התמודד עם מחלת הסוכרת. שתי רגליו נקטעו. הוא נפטר במוצאי יום העצמאות 1972. באותה שעה בתו, אילנה רובינא, הופיעה על במת פסטיבל הזמר והפזמון ושרה את "הבלדה על נערי שגדל", שכתבה תרצה אתר, בתו של אלתרמן. על קברו של פן נחקקו השורות מתוך שירו הציוני ביותר:

אֲדָמָה-אַדְמָתִי,

רַחוּמָה עַד-מוֹתִי,

רוּחַ רַב חַרְבוֹנַיִךְ הִרְתִּיחַ,

רוּחַ רַב הִרְתִּיחַ.

אֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּדָם

שֶׁאָדַם וְנָדַם.

אזכיר כמה משיריו המולחנים היפים: המוכר והמצליח מכולם הוא "וידוי", על שני לחניו, שאותו השמענו בפינה זו. וכן, "לא אני הוא האיש", "כינרת", "למדבר שאנו", "סורו מני", "שתו העדרים", "שיר השיכור" ועוד.

השיר שנשמיע היום הוא "היה או לא היה" שכתב פן ב-1939 לתיאטרון "לכל הרוחות" תחת השם "רומאנס". מרדכי זעירא, שהלחין את "על גבעות שיך אברק", "כינרת", "הבו לבנים" ועוד משיריו של פן, הלחין גם את השיר הזה.

השיר מספר סיפור אהבה בין איש לאישה, שאהבה אותו מאוד, וגם הוא אהב אותה, אבל הוא אהב יותר את היין. לילה היה לילו, אך לילו היה לא לה. הוא היה ליין. היא אותו אהבה, הוא את בית המרזח. היא קינאה ביינו, כי שפתו מתנשקת עם כוסית אדומה מחשמל ותירוש. בסוף נמאס לה, והיא אמרה לו: "עייפתי לאהוב, שלום לך לא-לי". לא היה זה שירו היחיד של פן על אהבת היין, ויש בו מן האוטוביוגרפי.

הביצוע של אריק לביא מקסים. אם נאזין למספר הקלטות של השיר, ניווכח שכל ביצוע שונה מרעהו. השיר תיאטרלי מאוד ולביא מקצין את התיאטרליות, בשילוב מאולתר של דיבור בתוך השירה בדיאלוג בין השניים.

בְּכָל פְּגִישָׁה מִקְרִית פּוֹרַחַת אֵיזוֹ תְּכֵלֶת

לְכָל מַבָּט רִאשׁוֹן – נִיחוֹחַ הַלִּילָךְ

הָיָה אוֹ לֹא הָיָה – יֶשְׁנָם לֵילוֹת כָּאֵלֶּה

לֵילֵךְ הָיָה לֵילוֹ, לֵילוֹ הָיָה לֹא לָךְ!

נִפְגְּשׁוּ בְּמִקְרֶה. גַּם מִקְרִים יֵאָמֵנוּ.

הִיא הָיְתָה עֲצוּבָה, הוּא שָׁקֵט וְשָׁתוּי.

הוּא אָמַר: תִּסְלְחִי לִי, מַה טּוֹב עוֹלָמֵנוּ

אִם אֶפְשָׁר בּוֹ לִפְגֹּשׁ אֵיזֶה פֶּלֶא בָּדוּי.

הִיא אוֹתוֹ אָהֲבָה, הוּא – אֶת בֵּית-הַמַּרְזֵחַ,

וּשְׁנֵיהֶם אָהֲבוּ אֶת הַלַּיְלָה בָּרְחוֹב.

כָּל חֲצוֹת, עֵת לִוָּם עַד בֵּיתָהּ הַיָּרֵחַ,

הוּא חִיֵּךְ: "לֵיל מְנוּחָה." הִיא שָׁתְקָה: "לַיְלָה טוֹב!"

הָיָה אוֹ לֹא הָיָה – הַפֵּשֶׁר לֹא נוֹדַע לִי,

בְּמַגָּעָם שָׂגְבָה סִימְפוֹנִיַּת לוֹלוֹ…

בְּכָל פְּגִישָׁה מִקְרִית יֵשׁ מַשֶּׁהוּ פָטָלִי:

לֵילוֹ הָיָה לֹא לָהּ, לֵילָהּ הָיָה לֵילוֹ.

הִיא אוֹתוֹ אָהֲבָה. הוּא אָהַב אֶת הַיַּיִן,

וּשְׁנֵיהֶם אָהֲבוּ לְלַקֵּט כּוֹכָבִים.

הַיָּרֵחַ אָהַב אֶת שְׁנֵיהֶם, כִּי עֲדַיִן

הַיָּרֵחַ אוֹהֵב לֶאֱהֹב אֲהוּבִים.

וְשָׁתְקוּ, יְרֵאִים לְנַפֵּץ אֶת הַשֶּׁקֶט.

רַק חִיּוּךְ אִישׁוֹנָיו מְלַטֵּף אֶת הָרֹאשׁ.

הִיא קִנְּאָה בְּיֵינוֹ, כִּי שְׂפָתוֹ מִתְנַשֶּׁקֶת

עִם כּוֹסִית אֲדֻמָּה מֵחַשְׁמַל וְתִירוֹשׁ.

הָיָה אוֹ לֹא הָיָה, תְּמִימוּת הִיא אוֹ אִוֶּלֶת?!

עַל סַף דַּלְתָּהּ הַצַּר גָּוְעוּ הַרְבֵּה לֵילוֹת…

הָיָה אוֹ לֹא הָיָה – חֲלוֹם בָּדוּי אוֹ פֶּלֶא,

לֵילוֹ הָיָה לֹא לָהּ, לֵילָהּ הָיָה לֵילוֹ.

הַיָּמִים לֹא חִכּוּ… כֹּה חוֹפְזִים בְּיָמֵינוּ

הַיָּמִים, שֶׁהִסְכִּינוּ לַחְתֹּר אֶל הַחוֹף.

הִיא חָשְׁבָה: מָה אָיֹם וּמַצְחִיק עוֹלָמֵנוּ,

אִם אֶפְשָׁר בּוֹ עֲדַיִן כָּל-כָּךְ לֶאֱהֹב.

הִיא אוֹתוֹ אָהֲבָה, הוּא – אֶת בֵּית הַמַּרְזֵחַ,

וּשְׁנֵיהֶם אָהֲבוּ אֶת הַפַּחַד הַחַד.

וְלִבְסוֹף נִתְרַעֵד וְשָׁמַע הַיָּרֵחַ

אֶת דְּבָרֶיהָ אוֹמְרִים לוֹ בְּלַיְלָה אֶחָד:

הָיָה אוֹ לֹא הָיָה, הַפֵּשֶׁר לֹא נוֹדַע לִי.

לֵילִי הָיָה לֵילְךָ, לֵילְךָ הָיָה לֹא לִי.

בְּכָל פְּגִישָׁה מִקְרִית יֵשׁ מַשֶּׁהוּ פָטָלִי:

עָיַפְתִּי לֶאֱהֹב… שָׁלוֹם לְךָ, לֹא לִי!

שבחי ירושלים / אביהו מדינה

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 11.4.22

בפינה זו, שאנו משדרים כבר למעלה מ-11 שנים, קבעתי לי חוק בל יעבור – לעולם לא לחזור פעמים על אותו שיר. והנה, מסתבר שמבלי משים עברתי על החוק הזה. כששמעתי על הענקת פרס ישראל לזמר עברי לאביהו מדינה, כתבתי מאמר על אודותיו ועלעלתי בחומרים ישנים שכתבתי עליו. וכך מצאתי ששידרתי פעמיים שיר של אביהו מדינה, פעם אחת תחת הכותרת "ימלא פי" ובפעם השניה תחת הכותרת "אל תשליכני לעת זקנה".

לא, לא אשמיע היום את השיר הזה בפעם השלישית, אבל את הפינה אקדיש לאביהו מדינה, חתן פרס ישראל. מדינה אינו רק אחד היוצרים החשובים ביותר במוזיקה הישראלית בחמשת העשורים האחרונים – במלל ובלחן, אלא אחד האנשים המשפיעים ביותר על התרבות הישראלית בעשרות השנים האחרונות.

אביהו מדינה נחשב לאבי מהפכת המוזיקה המזרחית, הים תיכונית, שבשנות ה-70 נאבקה על עצם זכותה לפתחון פה והיום היא המצליחה והפופולרית ביותר במוזיקה הישראלית.

אולם הראשון שיתנגד להגדרה הזאת הוא אביהו מדינה עצמו. מאז ומתמיד אביהו התקומם על ההגדרה "מוזיקה מזרחית" או "ים תיכונית". תמיד הוא אמר וגם היום הוא מקפיד על ההגדרה הזו, שהמוזיקה שלו היא מוזיקה ישראלית. לא "המוזיקה הישראלית" בה"א הידיעה, אך זו מוזיקה ישראלית לא פחות מכל סוגה אחרת; מוזיקה שהוא כותב כישראלי, שנולד בישראל, שחי בישראל, שאוהב את ישראל ומבטא ביצירתו את חווייתו כישראלי וכיהודי. ואני מסכים אתו ומזדהה מאוד עם האמירה הזאת.

למאמר שכתבתי על מדינה נתתי את הכותרת "פרח בגננו". שירו החשוב והמצליח ביותר של אביהו מדינה, הוא "הפרח בגני", שכתב לזוהר ארגוב לפסטיבל הזמר המזרחי – השיר שבנה את הקריירה של זוהר ארגוב. את השיר הזה השמענו כאן בפינה, לא מכבר.

השיר שנאזין לו, הוא שיר שהפך לשיר עם אהוב מאוד – "שבחי ירושלים".

הסיפור הבא הוא מאמצע שנות ה-70. מספר אביהו מדינה: "חזן ירושלמי התקשר אלי ואמר שהוא רוצה לזכות בפסטיבל הזמר המזרחי הקרוב שייערך בירושלים, ומבקש שאכתוב לו פיוט. אמרתי לו: 'אדוני! אני כותב שירים. לא פיוטים'. והחזן ענה: 'מר מדינה. אתה אולי לא יודע, אבל כל מה שכתבת – זה פיוטים' ".

לחזן ולפייטן קוראים יגאל בן חיים. כתב על הסיפור ג'קי לוי: "לבסוף הוסכם שאביהו מדינה ילחין שורה אחת מהמקורות, ונראה איך ילך. מדינה פתח תנ"ך. תפס אותו העניין שהאירוע אמור להתרחש בירושלים, ואחרי כוס קפה וחצי שעה, השיר כבר היה מוכן. הקלטת נשלחה, אך כל תגובה לא הגיעה. שבועיים חלפו. חודשיים עברו. הפסטיבל עבר ונשכח.

עברו שנים. יותר מעשור. יום אחד פונה דקלון לאביהו ואומר לו שהוא מסיים הקלטות, אבל חסרה לו הרצועה ה-12 והאחרונה לאלבום. 'אולי יש לך משהו במגירה?' אביהו אמר שאין לו זמן. 'בוא תחטט, ואם תמצא משהו – הוא שלך'. מי יידע למה דקלון הולך דווקא על הקסטה המאובקת ההיא שבקרטון הכי מעוך. 'זה בכלל פסוק מהתנ"ך. מה הקשר לשאר השירים באלבום?' הקשה מדינה, ודקלון אמר: 'תעזוב אותך. זה השיר האחרון, מי ישים לב'.

כך, פחות או יותר, נולדה הקלאסיקה 'שבחי ירושלים'. אחת היצירות החשובות של אביהו מדינה. אחד מסיפורי הפספוסים הגדולים בתולדות המוזיקה הישראלית. ומשפט גאוני אחד: כל מה שכתבת – זה פיוטים!"

מי שנתן לשיר הזה את מנת הדחף הגדולה שלו הייתה גליקריה. בראיון ל"7 ימים" בעקבות זכייתו בפרס, סיפר מדינה שכאשר היא ביקשה ממנו את השיר, הוא אמר לה: "אבל השיר הזה הוא בעצם נגדכם, נגד היוונים". אבל גליקריה התעקשה, ואמרה שהיא אוהבת את השיר ורוצה לשיר אותו. אז הוא הסכים, אך הזכיר לה שזה השיר של הניצחון של אבותינו על אבותיכם.

מילות השיר הן שני פסוקים עוקבים ממזמור קמז בתהילים:

שַׁבְּחִי יְרוּשָׁלִַם אֶת ה' הַלְלִי אֱלֹהַיִךְ צִיּוֹן.

כִּי חִזַּק בְּרִיחֵי שְׁעָרָיִךְ בֵּרַךְ בָּנַיִךְ בְּקִרְבֵּךְ.

ואם תבואי אליי / "זהו זה"

פינתי השבועית ברדיוטק, 4.4.22

בשבוע שעבר העניקה האקדמיה לקולנוע וטלוויזיה פרס מפעל חיים לתכנית הטלוויזיה הוותיקה "זהו זה".

" 'זהו זה' היא אחת התוכניות המשפיעות ביותר ששודרו על המסך הישראלי", נאמר בנימוקי ההחלטה למתן הפרס. "למעלה מ-30 שנה היא משמשת כמדורת השבט של עם ישראל ומרתקת אל שידוריה רבבות צופים. התוכנית על כותביה, במאיה ומגישיה, תרמה רבות לעידוד השיח הציבורי סביב סוגיות חברתיות, לאומיות ופוליטיות כגון: יוקר מחייה, אפליה, פקקי תנועה, גזענות, מפלס הכנרת ויצרה אין סוף פארודיות נוקבות על תופעות מרכזיות. דווקא בימים קשים כמו מלחמת המפרץ ועכשיו בצל מגפת הקורונה, ידעה התוכנית להפיג את המתח והחרדה באמצעות הומור ושנינה. אך לא רק סאטירה והומור יש בה, במרוצת השנים הצליחה לשלב בתוכן העלילתי גם העברת מידע, ובעזרת פינות הנגישה לנוער ולצופים את עולמות הקולנוע, התיאטרון, מוסיקה, מדע, ספורט, לשון, רפואה מחשבים ועוד. לאורך השנים התארחו בה מאות שחקנים, שקיבלו בזכותה הזדמנות ראשונה בתעשיית הטלוויזיה. 'זהו זה' שימשה מקום עבודה, יצירה ופרנסה לרבבות שחקנים, כותבים ובמאים".

טוב, נראה לי ש"רבבות שחקנים, כותבים ובמאים" זו הגזמה פרועה. מצד שני, הדיבור על 30 שנה זו המעטה, כיוון שהתכנית עלתה לאקרנים לראשונה לפני לא פחות מ-44 שנים. ההחלטה על הענקת הפרס נכונה, כי "זהו זה" היא ללא ספק מפעל חיים משמעותי, וקשה להגזים בתרומתה לתרבות הישראלית ובמקומה המרכזי בישראליות של עשרות השנים האחרונות.

ב-1978 החלה התכנית את דרכה כמגזין לנוער בטלוויזיה החינוכית, ששידוריה היו בערוץ הטלוויזיה הכללית; ערוץ הטלוויזיה היחיד באותה תקופה. המנחים הראשונים של התכנית היו מוני מושונוב, שלמה בראבא ודליק וליניץ. השניים הראשונים משתתפים גם היום. בראשית דרכה התכנית שודרה שלוש פעמים בשבוע ובהדרגה הצטמצמה לתכנית שבועית עם שידור חוזר ביום שישי ב-13:30. לצד שיר הנושא שלה, שאותו כתב אהוד מנור והלחין בני נגרי, והוא אותו השיר עד היום – גם מספר הטלפון שלה לחיוג של הקהל, 414155 הולחן לשני סלוגנים שונים. התכנית שילבה מערכונים, מידע נגיש בנושאים שונים ומוזיקה. על הפינה המוזיקלית הייתה אחראית תחילה להקת "ברוש", לאחר מכן להקת "חלב ודבש" שהעלתה מדי שבוע שיר של אהוד מנור וקובי אשרת ולאחר מכן שלמה גרוניך, שבכל שבוע הופיע עם שיר חדש. מיטב השירים קובצו בתקליטו "אמא שלי תמיד רצתה שהבן שלה יופיע בטלוויזיה".

לאט לאט, התכנית התמצבה בעיקר כתכנית מערכונים, ואף שהוגדרה עדין תכנית לנוער ושודרה בטלוויזיה החינוכית אחרי הצהרים, היא זכתה לצפיה ואהדה גם של מבוגרים, בעיקר כאלה שהתאהבו בה כבני נוער וגדלו עליה. היא הייתה יותר ויותר פופולרית, חלק ממערכוניה היו למערכוני פולחן מיתולוגיים. לעיקר תהילתה היא הגיעה במלחמת המפרץ, עם דמויות כמו שלושת הזקנים, הבאבא בובה ועוד. לאחר מכן התכנית עברה לערוץ 2 בשעות הערב ולאחר הפסקה של שנים אחדות, היא שבה לשדר ב"כאן 11" לפני שנתיים, בשיא הקורונה. כעת מככבים בה חמשת השחקנים המרכזיים ב-44 שנות שידוריה – מוני מושונוב, שלמה בראבא, גידי גוב, דובל'ה גליקמן ואבי קושניר.

אודה ואתוודה, שבגלגולה הנוכחי "זהו זה" קצת מאכזבת, בעיניי. אולי הכותבים שלה פחות מוכשרים. אמנם שלמה בראבא לא צריך לפתוח את הפה כדי להצחיק אותי, די שאראה אותו. אך אם להשוות לתכנית הבידור והסאטירה בתחנה המתחרה, "ארץ נהדרת", קשה לא להודות ש"ארץ נהדרת" היא ליגה אחרת.

אולם ל"זהו זה" בגלולה הנוכחי נוספה קומה חדשה, שבעיניי היא פסגת התכנית – השיר השבועי, ששרים חברי הצוות, ממיטב הקלסיקה של הזמר העברי, בהרמוניה נפלאה, בעיבודים יפים והתוצאה נהדרת. גידי גוב הוא הזמר המקצועי היחיד בהרכב, אבי קושניר החל את דרכו גם כזמר ואף הופיע באירוויזיון 1987 עם נתן דטנר כצמד "הבטלנים" בשיר הדבילי "הופה הולה". את בראבא, מושונוב וגליקמן אנו מכירים כשחקנים, לא כזמרים. והנה, בגילם המופלג – כוכבים נולדו, להקה נפלאה. ואם את שלמה בראבא האקורדיוניסט הכרנו עד היום כמי שיודע לנגן אקורד אחד ל"אחד אלוהינו" בתור יאצק, מתברר שהוא אקורדיוניסט מוכשר ומיומן. ומסתבר שאבי קושניר הוא סקסופוניסט.

בפינתם שרו חברי "זהו זה" שיר מקורי אחד – "הפיצה שבלב". והשאר – גרסאות כיסוי לשירים מוכרים. בין השירים: "כל עוד", "בואי נתחבק", "שני תפוחים", "שיר לשירה", "שיר נבואי קוסמי עליז", "אחלה עולם", "סתם יום של חול", "שיר ההד", "ילדותי השניה", "צל עץ תמר", "צלצולי פעמונים", "ערב כחול עמוק", "דצמבר", "פזמון ליקינטון", "עוד יהיה לי", "ערב עירוני", "אני גיטרה" ועוד.

לכבוד זכייתם בפרס, נשמיע בפינה את גרסתם לשירו של עידן רייכל "ואם תבואי אליי", בעיבוד והפקה מוזיקלית של אמיר לקנר, בליווי נפלא של סלעית להב באקורדיון, כשהיא גם מרכז הקליפ. נגנים נוספים: רמי אוסרווסר בגיטרות, אבי יפרח בגיטרת בס, עידן פרידמן על התופים, אלון רדעי ואמיר לקנר בקלידים. מוני ובראבא קופצים ומפזזים בעשור השמיני לחייהם באופן שמשאיר אבק לבני עשרים. "ואם תבואי אליי" שיר אהבה אופטימי שבו הכותב מציין שעכשיו הגיע הרגע, הרי את חיכית לי ואני תמיד חיכיתי לך והנה היום הזה הגיע. ומכאן, יוצא הכותב בהצהרה והתחייבות, שאם פתאום תעלמי, אחכה כל הלילה ואם תבואי אליי נישאר כל הלילה ובבוקר תראי שנישאר ביחד, הולכים את הדרך הזו תמיד יד ביד.

עכשיו הגיע הרגע

הרי חיכית לי

ואני תמיד חיכיתי לך

והנה היום הזה הגיע

עכשיו מבטיח

שאף פעם לא תהיי לבד

ואם פתאום תיעלמי

אחכה כל הלילה

ואלחש בתפילה

שאליי תחזרי

ואם תבואי אליי

נישאר כל הלילה

ואלחש לך מילים

שתדעי שאני שלך

ובבוקר תראי נישאר ביחד

הולכים את הדרך הזו

לתמיד יד ביד

בגידה / ריטה

פינתי השבועית ברדיוטק, 28.3.22

לפני כשבועיים חגגה הזמרת והשחקנית ריטה, בשעה טובה, את כלולות בתה, הזמרת והשחקנית משי קליינשטיין, ובשבוע שעבר היא חגגה את יום הולדתה השישים. מזל טוב!

גם בקריירה שלה יש חידושים והפתעות – מופע משותף עם האקס המיתולוגי רמי קליינשטיין ואוטוביוגרפיה פרי עטה.

ריטה החלה את הקריירה בתחילת שנות ה-80, עת שירתה בלהקת "צה"ל 80" לצד רמי קליינשטיין. באמצע שנות ה-80 היא פרצה לתודעה הציבורית והקריירה שלה נסקה מיד לגבהים עצומים, כאחת הזמרות הפופולריות והמצליחות בישראל וכשחקנית מצליחה ומבוקשת בתיאטרון ובקולנוע. היא הוציאה עד כה 14 תקליטים, ובהם שני תקליטי אוסף ותקליט מופע. לאורך השנים התבלטה גם כזמרת ייצוגית של המדינה, ששרה בטקסים חשובים, כמו שירת ההמנון במופע "פעמוני היובל" ביום העצמאות החמישים למדינה, בטקס השאת המשואות ביום העצמאות ובביקורי מדינאים בבית הנשיא.

מבקריה של ריטה יוצאים נגד סגנון שירתה הפומפוזי, המלודרמטי והמוגזם, אך איש אינו מפקפק באיכויות הקוליות הנדירות שלה ובכישרונה המוזיקלי.

לכבוד יום הולדתה השישים, נשמיע את שיר הפריצה שלה, "בגידה". זהו סינגל הבכורה שלה כסולנית, שיצא לרדיו בנובמבר 1985. מי שגילה אותה היה המפיק המוזיקלי רוני בראון, מייסד ומנכ"ל חברת התקליטים "הליקון", אחת מחברות התקליטים המובילות במדינה. אחד מתקליטיה הראשונים של החברה היה "ריטה", אלבום הסולו הראשון של ריטה, שיצא לאור ב-1986. התקליט כולל את להיטיה הגדולים בראשית דרכה, ובהם "עבד של הזמן", "שיר אהובת הספן", "שביל הבריחה", גרסתה הנפלאה ל"הכניסיני תחת כנפך", "משחק מכור" ועוד. גם "בגידה" מופיע בתקליט זה.

סיפר בראון כאשר הסינגל יצא לרדיו: "קיץ 83', מלחמת שלום הגליל. יורדים לקריית שמונה לראות הופעה. הגעתי מוקדם, האולם היה ריק וחשוך, על הבמה בחור צעיר עם משקפיים מנגן על פסנתר ולידו צעירה שחרחורת. פתאום היא ניגשת למיקרופון ומתחילה לשיר. נדבקתי לכיסא. זאת הייתה ריטה. עברו יותר משנתיים של עבודה, הכנה, בחירת חומר. שנתיים בהן הספיקה ריטה להשתחרר מהצבא, ללמוד בהצטיינות בבית צבי, להתחתן עם רמי קלינשטיין (אותו בחור ממושקף ליד הפסנתר) ולהתקרב יותר ללבי. 'בגידה' הוא השיר הראשון אותו הקלטנו ואין לי ספק שריטה תהפוך לאחד הנכסים הגדולים של שדה הזמר הישראלי".

ואכן, כך היה. סיפור מזיכרוני – בקיץ 1986 צפיתי בשתי הופעות בכרטיס אחד באמפיתיאטרון של כפר האמנים עין-הוד. ההופעה הראשונה הייתה של דני בסן והשניה של רמי קליינשטיין. רמי עלה על הבמה, והקהל פרץ בקריאות "ריטה-ריטה-ריטה". וכך, אחרי כל שיר ושיר שלו. ואז, לקראת סוף ההופעה, ריטה עלתה על הבמה, וכמו התפרץ הר געש של תשואות וקריאות עידוד נלהבות.

כמו את מרבית שיריה של ריטה, גם את "בגידה" הלחין ועיבד רמי קליינשטיין. את המילים כתבה הסופרת, הפזמונאית והמעבדת יעל טבת. השיר זכה להצלחה רבה ולהשמעות רבות. ריטה הקליטה גם גרסה אנגלית של השיר, "Moment Of Truth", לתקליטה הבינלאומי.

השיר הוא זעקה של אישה שבן זוגה בוגד בה. היא מבטאת את תחושת הבדידות והסבל. אין לה שינה, "שנתי היא שלך", כלומר המחשבות עליו טורפות את שנתה. היא חשה שיש בתוכה עופות טורפים, ואין לה מקלט או חבר לצדה. העופות הללו, המנקרים בתוכה, מחפשים בה ילדה שכבר אינה. היא אינה מוצאת מנוחה אפילו בלילה, כי היא נושמת תמונות וקולות של איש בוגדני. היא ראתה בעיניה את הבגידה, והתמונות של נשים שפגשה באמצע הלילה נשמרות עמוק בתוכה, והאיש שהיה בן – הוא העוף הפוקד את לילותיה.

שיר כואב, עצוב וכיאה לריטה – מלודרמטי.

דבריך עולים בי ברגע של לילה

קורעים חלונות בנפשי

מראות בשנתי נושאים אותי הלאה

שנתי היא שלך, לא שלי.

עופות טורפים בי ואין גם הלילה

מקלט או חבר לצדי

אני שלהם והם מחפשים בי

ילדה שמזמן כבר איני.

לא אמצא מנוחה אפילו בלילה

אין לי מי שחס על כוחי

גם בבוקר חדש

אני עוד נושמת תמונות

וקולות של איש בוגדני.

נשים שפגשתי באמצע הלילה

שמרתי עמוק בתוכי

זכרתי אותן ואת מי שהיה בן

הוא העוף הפוקד את לילי.

לא אמצא מנוחה…

מדרום תיפתח הטובה / להקת פיקוד דרום

פינתי השבועית ברדיוטק, 14.3.22

לפני למעלה מחודש נפטר המלחין, הפזמונאי, העורך המוזיקלי, שדר הרדיו ואספן המוזיקה אברהם זיגמן. בן 72 היה במותו.

אברהם זיגמן נולד וגדל בחיפה. עוד בנעוריו התבלט בכישרונו המוזיקלי כמלחין ומעבד. הוא התחנך בתנועת "השומר הצעיר" ואף שרצה לשרת בלהקה צבאית, הוא קיבל את דין התנועה ויצא עם חבריו לשירות בנח"ל בגרעין של התנועה לקיבוץ נחשון. במהלך השירות, עת שירת בהיאחזות נח"ל שניר, הצטרף לצוות הווי צנחנים, אך שמר על זיקתו לגרעין ולקיבוץ. עם שחרורו הגשים בקיבוץ והיה חבר נחשון.

באותן שנים החל לאמץ אורח חיים דתי. הוא עזב את הקיבוץ ועבר לירושלים והיה לחסיד חב"ד. הוא הקים משפחה בת תשעה ילדים. בניגוד ל"חוזרים בתשובה" אחרים בשנות השבעים, הוא מעולם לא עזב את עולם המוזיקה, והיה חלק ממנו כל ימיו.

מאז 1970 עבד כעורך תכניות מוזיקה ב"קול ישראל", ברשת ג' וברשת ב'. זה היה מקום עבודתו עד צאתו לפנסיה ב-2012. הוא היה אנציקלופדיה מהלכת של הזמר העברי ואספן של הקלטות נדירות. הוא הוביל מספר מיזמי רדיו בתחום הזמר, כמו הסדרה "הלהקות חוזרות" שבה תיאר בפרוטרוט את תולדות הלהקות הצבאיות מיום הקמתן ועד תום עידן הלהקות הצבאיות. מיזם רדיו אחר שלו היה תכניתו "עוד חוזר הניגון" שבה השמיע הקלטות נדירות מתולדות הזמר העברי, אירח אמנים ואיחד הרכבים היסטוריים. במקביל הוא הפיק תקליט משירי יוסף שריג מבית השיטה, חברו למופע "ניחוחות חציר", שנפל במלחמת יום הכיפורים, ומיזמים נוספים הקשורים לזמר העברי. ברדיו הפיק וערך גם תכניות דוקומנטריות לא מוזיקליות. בערוץ שלו ביוטיוב הוא ריכז חלק ניכר מאוסף ההקלטות הנדירות שלו. בשנותיו האחרונות פרסם מאמרים בנושא זמר עברי בטור שלו "עוד חוזר הניגון" באתר ynet. הוא פרסם את הספר "מדרש נעמי" על מקורות ישראל בשירתה של ידידתו נעמי שמר. השם אולי קצת יומרני, כי הוא לא כתב מדרש על שיריה. אולם הוא הציג את שירה כמדרש לפסוקים השזורים בהם. הספר כולל את מילות רבים מאוד משיריה, והפנייה למקורות מהם היא שאבה מילים, פסוקים ורעיונות ששיבצה בשיריה. ספר חובה לאוהבי נעמי שמר ולמי שמתעניינים בתכתובת בין הזמר העברי למקורות הקדומים של היהדות.

בכל אותן שנים אברהם זיגמן הִרְבָּה להלחין ואף לכתוב מילים. כאן בפינה שידרנו את שירו "אלעד ירד אל הירדן". שירים נוספים שלו שנזכיר הם "דרך ארץ השקד", "גשם ראשון", "נחל נערן" ו"כשיבוא המשיח".

השיר שלו נאזין היום הוא "מדרום תפתח הטובה" של להקת פיקוד דרום, שאותו הוא כתב והלחין. השיר היה לשיר הנושא של התכנית "מדרום תפתח הטובה" של להקת פיקוד דרום בשנת 1972. השיר הושמע רבות ברדיו ובטלוויזיה, צעד 11 שבועות במצעד והעפיל אל המקום החמישי. בין חברי הלהקה באותה תקופה – חנה לסלאו, יוריק בן דוד, עירית לביא ואחרים.

ההשראה לשיר היא פרק א בירמיהו, פסוקים יא-יד. "וַיְהִי דְבַר-יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר: מָה-אַתָּה רֹאֶה, יִרְמְיָהוּ? וָאֹמַר: מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי: הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת, כִּי-שֹׁקֵד אֲנִי עַל-דְּבָרִי לַעֲשֹׂתוֹ. וַיְהִי דְבַר-יְהוָה אֵלַי שֵׁנִית לֵאמֹר: מָה אַתָּה רֹאֶה? וָאֹמַר: סִיר נָפוּחַ אֲנִי רֹאֶה, וּפָנָיו מִפְּנֵי צָפוֹנָה. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָי: מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה עַל כָּל-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ".

למה להיות שליליים? אומר זיגמן. אם מצפון תפתח הרעה, הרי שמדרום תפתח הטובה. נלך בטוב. מה גם שיש לנו להקת פיקוד דרום, ומה מתאים לה יותר מהכותרת הזאת?

השיר מתכתב לכל אורכו עם נבואת ירמיהו. שלושת הבתים הראשונים נפתחים בשאלה ששאל אלוהים את ירמיהו: "מה אתה רואה"? וההמשך מתחיל ב"אני רואה". בבית הרביעי השאלה אינה מופיעה, אך גם הוא נפתח ב"אני רואה". ומה הוא רואה? את הטוב המופיע מדרום. ירמיהו ראה שקד? גם זיגמן ראה שקד. לא מקל שקד, אלא שקד פורח. והמעוז – הכוונה למעוזים בתעלה, הוא מלון אורח. מה שמזכיר את שירה של חברתו נעמי שמר "בהיאחזות הנח"ל בסיני" – "מי יתנני במדבר מלון אורחים". ההשראה של שניהם היא ירמיהו, שאמר בפרק ט': "מי יתנני במדבר מלון אורחים". וזה סימן של שקט ושלווה, הוא האמין ב-1972, כי מדרום תפתח הטובה. כזכור, שנה לאחר מכן, התגלו השקט והשלווה כמקסם שווא, וגם מדרום, כמו גם מצפון, נפתחה הרעה, ביום הכיפורים. אף שהדבר אינו מוזכר כאן, אני משער שזיגמן רמז גם לסיירת של פיקוד דרום – סיירת שקד. להקת פיקוד דרום שרה גם את השיר "בסיירת שקד". בכל בתי השיר רואה המשורר סימנים של שקט ושלווה מדרום, גם מתעלת סואץ "אני רואה אמת המים, ובה סירות שטות בשניים", וכפי שאנו יודעים, היו אלה סימנים מתעתעים.

למרבה הצער, רצונו של זיגמן להיות נביא נחמה, מתוך התכתבות עם נבואת הזעם של ירמיהו, ואולי כתיקון לאותה נבואה, לא עלה יפה. נבואתו התנפצה מהר מאוד אל סלע המציאות האכזרית של מלחמת יום הכיפורים. אך השיר כשלעצמו – שיר יפה, וראוי להשמיע אותו לזכרו של אברהם זיגמן. וגם אני, איש הצפון, המאמין שמצפון תפתח הטובה, מפרגן לאחינו הדרומיים את השיר הזה.

מה אתה רואה?

מה אתה רואה?

אני רואה שקד פורח

והמעוז מלון אורח

וזה סימן של שקט ושלוה

כי מדרום תפתח הטובה.

מה אתה רואה?

מה אתה רואה?

אני רואה אמת המים

ובה שטות סירות בשתיים

וזה סימן של שקט ושלוה

כי מדרום תפתח הטובה.

מה אתה רואה?

מה אתה רואה?

אני רואה ציפור ברוח

בין החומות לה קן בטוח

וזה סימן של שקט ושלוה

כי מדרום תפתח הטובה.

אני רואה אמת המים

ובה סירות שטות בשתיים

וזה סימן של שקט ושלוה

כי מדרום תפתח הטובה.

עץ הרימון / אריק לביא

פינתי השבועית ברדיוטק, 14.3.22

ספק בידי, האם יש בספרות, בכל הדורות ובכל השפות, שיר אהבה יפה כל כך, ותיאור יופיה של אהובה מפעים ומרגש כל כך, כמו פרק ד בשיר השירים. הנה, פסוקים אחדים מתוך הפרק:

הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, הִנָּךְ יָפָה, עֵינַיִךְ יוֹנִים. מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ, שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים, שֶׁגָּלְשׁוּ מֵהַר גִּלְעָד. שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הַקְּצוּבוֹת, שֶׁעָלוּ מִן הָרַחְצָה, שֶׁכֻּלָּם מַתְאִימוֹת, וְשַׁכֻּלָה אֵין בָּהֶם. כְּחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְתוֹתַיִךְ וּמִדְבָּרֵךְ נָאוֶה. כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ, מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ. כְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ, בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת. אֶלֶף הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו, כֹּל שִׁלְטֵי הַגִּבֹּרִים.

שירים רבים נכתבו לאורך הדורות בהשראת שורות אלו. באחד מהם נעסוק היום – שירו הקסום של יעקב אורלנד "עץ הרימון". הרימונים הם בני בית בשיר השירים, כמו פרדס הרימונים בפרק זה, ותיאורי שיר השירים הם לב השיר.

אורלנד מזכיר את אֶלֶף הַמָּגֵן ואת כֹּל שִׁלְטֵי הַגִּבֹּרִים שבפסוקים אלה, ויש בו גם הדוֹד, ודגולה כנדגלות, ותַּמָּתִי ועֵינַיִךְ יוֹנִים; השיר כולו משדר – שיר השירים. הוא גם נטוע בזירת ההתרחשות של שיר השירים – אזור ים המלח.

בספר "היו לילות – שירי הזמר של יעקב אורלנד", מובא סיפורו של אורלנד על נסיבות כתיבת השיר: "זמן קצר לאחר גיוסי לצבא הבריטי בראשית שנות הארבעים, הגעתי לחופשת מולדת בירושלים. בשעות אחר הצהרים הלכתי לבקר זוג ידידים שלי ברחוב החבשים. היה זה בית אבן ישן מוקף חצר גדולה. הבית היה מלא שמחה וזמר שלא כרגיל. כלי נגינה אקזוטיים, כלי הקשה וכלי מיתר הדהדו בו. תלבושות ססגוניות וקהל רב. מסתבר שנערכה שם חתונה של בת עדת הבוכרים עם אברך אשכנזי ממקורבי הבית.

שיר אחד ויחיד הדהד כל אותה שעה בכל חדרי הבית. היה זה זמר מונוטוני בעל ארבעה טורי-שיר, שצליליו מתוקים מדבש, אף כי רחוקים ולא מכאן. שאלתי את הכלה מה פשר המילים החוזרות על עצמן בלי הרף, והשיבה: 'שיר אהבה – אוהבת אותך, אוהב אותך, אתה יודע'.

כל חדרי הבית היו מלאים וההמולה כבדה מנשוא. ברחתי לחדר האמבטיה, הסתתרתי שם וכתבתי בשטף-רצף אחד את מילות 'עץ הרימון' לצליליו המונוטוניים עד אין-מנוס של זמר העם הבוכרי.

השיר 'תפס' מיד. בו בערב כבר שרה אותו רובינא בנוסחו זה בתל אביב. כעבור כמה שבועות פגשתי את ידידי, המלחין ידידיה אדמון-גורוכוב, שאמר לי: 'שמע, 'עץ הרימון' נחמד מאוד אבל מונוטוני. ניסיתי להפקיע אותו מחדגוניותו והוספתי לו בית מלודי בנוסח הבית הראשון' ".

החיבור של הבית הבוכרי עם הבית של אדמון, יצר מעין נס מוסיקלי; הזיווג המוסיקלי נשמע כאילו ירד כרוך מן השמים.

כאמור, המבצעת הראשונה של השיר הייתה חנה רובינא. זמן קצר לאחר מכן, רובינא יצאה למסע הופעות בין היחידות העבריות של הצבא הבריטי באירופה ונשאה עמה את "עץ הרימון" אל החיילים במחנותיהם ובחפירותיהם. השיר כבש אותם והפך לפופולרי מאוד.

לאורך השנים, רבים סנטו באורלנד על כך שכתב שעץ הרימון נתן ריחו. והרי לעץ הרימון אין ריח. הנושא הטריד אותו מאוד, ובמשך שנים רבות הוא התייסר בגינו.

אליהו הכהן מספר שאורלנד התייעץ אתו בנדון, כאשר הוציא את ספר שירי הזמר שלו "היו לילות", ב-1985, האם כדאי לשנות את המילים. אליהו הציע לו להשאיר את השיר כמות שהוא, והציג לו דוגמאות רבות של שירים שאינם מדייקים בפרטים המסופרים בהם והכל מקבלים זאת כחירות המשורר. אורלנד השתכנע ופרסם את השיר בגרסתו המקורית. אולם בכרך הראשון של כל כתבי אורלנד, שיצא לאור ב-1997, השיר מופיע בגרסה אחרת. במקום נתן ריחו הוא כתב "עץ הרימון נתן לחו", כלומר את העסיס שלו. שינוי נוסף: במקום "בין ים המלח ליריחו" – "בין ים המלח לירֵחוֹ", כלומר לירח שלו. אבל הקהל דבק במקור, ובחירות המשורר להעניק לעץ הרימון ריח.

בשבוע שעבר, ב-5 במרץ, מלאו עשרים שנה למותו של המשורר, הפזמונאי, המחזאי, העורך והמתרגם, חתן פרס ישראל לשירה יעקב אורלנד, אביה של הפזמונאית שמרית אור. אורלנד השתייך לחבורת המשוררים שסבבה את אלתרמן. הוא אף פרסם את הספר "נתן היה אומר" ובו 27 שירים וכולם הערצה ואהבה לאלתרמן. בשירים גנוזים וטיוטות שלו יש גם מסרים אחרים, על אלתרמן שסירס את היצירה של המשוררים שסבבו אותו, ועל היחס הבוטה שלו אליהם כאשר היה בגילופין. ומי יודע, אולי גם אלתרמן היה בין היורדים עליו בגין ריחו של עץ הרימון?

לאורך השנים השמענו בפינתנו אחדים משיריו של אורלנד ובהם "היו לילות", "אני נושא עמי" ו"שיר שמח" (המוכר יותר כ"אם גם ראשנו שח"). היום, הקדשנו ליום השנה העשרים למותו את השיר "עץ הרימון". חברו של אורלנד, אלכסנדר פן, אמר לו פעם: "דע לך, כל כמה שלא תרבה לכתוב פואמות ושירים ובלדות, מה שבאמת יישאר ממך זה 'עץ הרימון', אף אם ישכחו כבר מי חיבר אותו". 

כאמור, הביצוע המקורי של השיר היה של חנה רובינא. לאורך השנים היו לו ביצועים רבים נוספים, ובהם של בתה אילנה רובינא, שושנה דמארי, עפרה חזה, גלי עטרי, אברהם פררה ועוד. הביצוע האהוב עליי ביותר הוא של אריק לביא, ולו נאזין.

עֵץ הָרִמּוֹן נָתַן רֵיחוֹ

בֵּין יָם הַמֶּלַח לִירִיחוֹ.

שָׁב, חוֹמָתִי, גְּדוּדֵךְ מִנְּדוֹד,

שָׁב, תַּמָּתִי, דּוֹדֵךְ מִדּוֹד.

אוֹצְרוֹת אוֹפִיר וּצְרִי גִּלְעָד

רֶכֶב מִצְרַיִם שָׁלַלְתִּי לָךְ, בַּת.

אֶלֶף הַזֶּמֶר אֶתְלֶה לָךְ מָגֵן

מִן הַיְּאוֹר עַד הַיַּרְדֵּן.

אַתְּ כְּלוּלָה מִכָּל כַּלּוֹת,

אַתְּ דְּגוּלָה כַּנִּדְגָּלוֹת

שְׁתַּיִם עֵינַיִךְ כִּשְׁתַּיִם יוֹנִים

וְקוֹל קוֹלֵךְ פַּעֲמוֹנִים.

לָךְ הַתְּרוּעוֹת, לָךְ הַזֵּרִים,

לָךְ כָּל שִׁלְטֵי הַגִּבּוֹרִים,

מַה לִּי חֵיל אֶלֶף וּמָה רְבָבָה?

לְבָבִי מֵת מֵאַהֲבָה.

שָׁב אֶל הַקֶּשֶׁת, שָׁב הַחֵץ,

שָׁב הָרִמּוֹן אֶל רֹאשׁ הָעֵץ.

לָךְ וְאֵלַיִךְ הַחַיִל יוֹחֵל,

בּוֹאִי כַּלָּה, כִּי רַד הַלֵּיל.

לָךְ הַתְּרוּעוֹת, לָךְ הַזֵּרִים,

לָךְ כָּל שִׁלְטֵי הַגִּבּוֹרִים,

מַה לִי חֵיל אֶלֶף וּמַה רְבָבָה?

לְבָבִי מֵת מֵאַהֲבָה.

פינתי השבועית ברדיו: רוזה

רוזה / יהורם גאון

פינתי השבועית ברדיוטק, 24.1.22

מחרתיים יחגוג חתן פרס ישראל לזמר עברי דובי זלצר את יום הולדתו ה-90, ופינתנו חוגגת אתו.

דובי זלצר הוא מוסיקאי מחונן; מלחין, מעבד, מנצח ופסנתרן. הוא יוצר הן של מוסיקה סימפונית והן של מוסיקה קלה. הוא כתב את המוסיקה לעשרות סרטים ומחזות זמר, הלחין מאות שירים ויצירות סימפוניות רבות.

דובי זלצר נולד ברומניה. בגיל 5 החל ללמוד פסנתר ולהפגין את כישרונו המוסיקלי. בגיל 11 החל ללמוד קומפוזיציה. בגיל 14 כתב את המחזמר הראשון שלו "הארץ ללא מבוגרים" שהועלה על במת "התיאטרון המקצועי לילדים" בבוקרשט. בגיל 16 עלה לארץ, במסגרת עליית הנוער, בספינת המעפילים "עצמאות" שנלכדה בידי הבריטים ונוסעיה גורשו לקפריסין. לאחר הקמת המדינה הוא עלה לארץ, ובמסגרת עליית הנוער חי בקיבוץ בית זרע ולאחר מכן במשמר העמק. בקיבוצים הוא התבלט מיד כאקורדיוניסט, והמשיך ללמוד מוסיקה ופסנתר. הוא היה ממייסדי להקת הנח"ל ומנהלה המוסיקלי הראשון.

דובי זלצר היה נשוי לזמרת גאולה גיל, לה הלחין את רוב שיריה. לאחר גירושיהם הוא התחתן עם מעצבת האופנה האיטלקית גרציאלה פונטנה. הם חלקו את חייהם בין איטליה לישראל, ובשנים האחרונות הם חיים ברומא.

בארבעים השנים האחרונות עיקר יצירתו היא בתחום המוסיקה הקלסית. הוא חיבר סימפוניות רבות, שבוצעו בידי תזמורות מובילות ברחבי העולם, ובהן התזמורת הפילהרמונית הישראלית בניצוחו של זובין מהטה, התזמורת הסימפונית של וינה ועוד. בין השאר הוא כתב רקוויאם ליצחק רבין, לאחר הירצחו.

בין הסרטים הרבים וסדרות הטלוויזיה שהוא כתב את פס הקול שלהם – "אני ירושלמי", "שמונה בעקבות אחד", "פורטונה", "ארבינקה", "מלכת הכביש", "אני אוהב אותך רוזה", "קזבלן", "קונילמל בתל-אביב", "מבצע יונתן", "מיליונר בצרות", "המאהב", "טיפת מזל", "רמת אביב ג'", "השיבה מהודו" ועוד. הוא נחשב לאבי המחזמר העברי, ובין מחזות הזמר ומחזות התיאטרון: "קזבלן", "עוץ לי גוץ לי", "המגילה", "איי לייק מייק", "שוק המציאות", "אלוף בצלות ואלוף שום" ועוד.

רשימת שיריו ארוכה מאוד ואציג רק שירים בודדים כדי לסבר את האוזן: "כל הכבוד", "הורה היאחזות", "לא נפסיק לשיר", "שירי לי כי טוב הזמר", "מדוע ולמה לובשת הזברה פיג'מה", "השר משה מונטיפיורי", "הימים האחרים", "הכותל", "בית אבי", "נערה ושמה כינרת", "אני עושה לי מנגינות", "נאחז בכל משלט", "למנצח שיר מזמור", "ארץ צבי", "מה צריך בסך הכל בנאדם", "אני קונילמל", "אל תלחץ על הבננה", "לא גומר ת'חודש", "שמרי על המנגינה", "המלחמה האחרונה", "הכותל", "הנני כאן", "לחיי העם הזה" ו"לא נפסיק לשיר".

דובי זלצר הוא אמן עתיר פרסים. האחרון שבהם הוא פרס התיאטרון, בו זכה ב-2013. החשוב מכולם הוא כמובן פרס ישראל, בו זכה זלצר ב-2007. וכך נאמר, בין השאר, בנימוקי השופטים: "זלצר הוא אחד היוצרים הפוריים והמגוונים ביותר בשדה הזמר הישראלי… הוא ידע לשקף את ההוויה המקומית של ארץ ישראל בלחנים מקוריים ובשירים המושרשים היטב בנוף חיינו. שיריו אהובים ומושרים בערבי שירה בציבור, זוכים לעיבודים חדשים והם מבוצעים על ידי זמרים שעוד לא נולדו כששירים אלה הוקלטו לראשונה וכיכבו במצעדי הפזמונים. זלצר הוא מגדולי המלודיסטים הפועלים בארץ ושיריו נושאים חותם ישראלי מובהק הקשור למקום והזמן בו הם נכתבו… זלצר תרם גם לשימור תרבות היידיש והלדינו, בזכות השירים הרבים בשפות אלה שהוא הלחין או עיבד לאורך השנים". הוא גם זכה לעבודת דוקטורט על יצירתו, שכתבה המוסיקולוגית ד"ר אסנת גולדפרב-ארזואן.

יש בתולדות הזמר הישראלית זוגות ושלשות של יוצרים ששיתפו פעולה ביניהם לאורך עשרות שנים. כאלה הם, למשל, מתי כספי ואהוד מנור, או השלשה אלתרמן, וילנסקי ושושנה דמרי. גם דובי זלצר היה חלק משלשה כזו, של פזמונאי-מלחין-זמר. שותפיו הם חיים חפר ויהורם גאון. ניתן לראות ברשימת הסרטים, מחזות הזמר ובעיקר השירים, את שיתוף הפעולה הזה. כשהחלטתי להקדיש את הפינה לכבודו של זלצר, היה לי ברור שאשמיע שיר שחפר כתב את מילותיו ויהורם גאון שר אותו.

דובי זלצר הלחין את המחזמר "קזבלן", המבוסס על המחזה של יגאל מוסינזון. המחזמר עלה על הבמות ב-1966, והיה הצלחה אדירה, חסרת תקדים. את שירי המחזמר כתבו חיים חפר, דן אלמגור ועמוס אטינגר וזלצר הלחין את כולם. כוכב המחזמר היה יהורם גאון. אחד השירים היפים במחזמר, שאותו השמענו כאן בפינה, הוא "יש מקום". באחד הראיונות אמר זלצר שזה השיר האהוב עליו ביותר מבין שיריו. ב-1973 עלה על האקרנים הסרט המוסיקלי "קזבלן", אף הוא בכיכובו של יהורם גאון. על שירי המחזמר הוסיפו חפר וזלצר שיר נוסף, "רוזה", שהיה להיט גדול, שני רק ל"כל הכבוד" בין שירי הסרט.

השיר הזה לא נכתב עבור הסרט, אלא כשיר בפני עצמו. שמו המקורי היה "רוזה, רוזה". הוא נכתב לתכנית היחיד הראשונה של גאון, והוכנס לרשימה השחורה של "קול ישראל" ונאסר לשידור בתואנה שאינו ברמה המקובלת ובגלל שהמילים אינן מוסריות. מוזר. אולי הסיבה לכך הן המילים: "מכות הלכתי בשבילך והסתכסכתי עם החוק". הצלחת השיר בהופעות החזירה אותו לרדיו. בסרט הוסר הבית "מכות הלכתי בשבילך" ונוסף אליו בית – התשובה של רוזה, הנאהבת. שרה אותו עליזה עזיקרי, בתפקיד הזמרת שרלוטה.

במלחמת יום הכיפורים, חודשים אחדים אחרי צאת הסרט לאקרנים, הופיעו זלצר ויהורם גאון בפני חיילי צה"ל בחזיתות. הם נקראו "סיירת רוזה". במופע שלהם שר גאון לראשונה את "המלחמה האחרונה".

השבוע ימלאו לדובי זלצר תשעים ונאחל לו בריאות ועוד שנות יצירה רבות.

כשראיתיך ילדה קטנה

צוחקת צחוק רחב כזה,

פתאום הרגשתי איך כמו סכין

אלי נכנסת פה בחזה.

מיליון פרחים שלחתי לך

ושני מיליונים מכתבים,

אך את המשכת לצחוק ואת שיגעת

ברחוב את כל התושבים.

רוזה רוזה רוזה רוזה

את אהובה שלי

כמה שירים עוד לך אחרוזה

עד שתהיי אשתי

אך, רוזה רוזה,

את אהובה שלי.

אני סחבתי לבנים

ת'גב שברתי בשבילך,

בשביל לראות אותך מן הבניין

אשר בנו אז מול ביתך.

אמרת שאת רוצה לחיות

חיים טובים ומתוקים,

אז בשבילך פתחתי פה ברחוב

חנות שקדים וצימוקים.

רוזה רוזה רוזה…

[לי יא חביבי אין כבוד

רק לב פתוח לכולם

אני רוצה רק אהבות

וצחוק גדול על העולם

רוצה אותך אותך אותך אותך

ולא צריכה לזה תירוץ

רוצה חיוך גדול על פרצופך

ולא מלפפון חמוץ].

רוזה רוזה רוזה…

מכות הלכתי בשבילך

והסתכסכתי עם החוק,

ואת גם לא חתמת לי על ערבות

רק כל הזמן המשכת לצחוק.

תגידי מה יהיה הסוף

אני כבר לא יכול יותר,

את כבר בת ארבעים חמש או שש

ואני ת'חמישים סוגר.

רוזה רוזה רוזה…

פינתי השבועית ברדיו: עוד לא תמו כל פלאיך

עוד לא תמו כל פלאייך / להקת פיקוד צפון

פינתי השבועית ברדיוטק 17.1.22

אני שמח מאוד על חזרתה של התכנית "ינשופים" ובתוכה הפינה שלי, והפעם בבמה חדשה – רדיוטק.

השיר האחרון שהשמענו, לפני כשלושה חודשים, בתחנה הקודמת, היה "שהשמש תעבור עליי". השמענו אותו לציון יום הולדתה השבעים של מבצעת השיר ירדנה ארזי ויום הולדתו ה-75 של מלחין השיר חנן יובל. בדיעבד, היה זה מעין שיר פרידה ממחבר המילים, יורם טהרלב, שנפטר לפני כעשרה ימים.

בחודש שבט לפני 84 שנים יורם טהרלב פקח את עיניו ליד ההר הירוק תמיד, בקיבוץ יגור. השנה, בחודש שבט, עצם טהרלב לאחרונה את עיניו ונטמן בקיבוץ יגור, אצל ההר הירוק תמיד, "לשכב לצדך כרמל".

"עוד לא תמו כל פלאיך", "שהשמש תעבור עליי", "צל ומי באר", "חשמל זורם בכפות ידיך", "אנחנו ואתם", "בשביל אל הבריכות", "החולמים אחר השמש", "הדרך אל הכפר", "הוא פשוט שריונר", "יעלה ויבוא", "גבעת התחמושת", "על כפיו יביא", "הבלדה על הסוס עם כתם על המצח וכתם על הגב", "הבלדה על יואל משה סלומון", "האיש אשר יביא את הבשורה", "ההר הירוק תמיד", "שירו של צנחן", "קום והתהלך בארץ", "עץ של כוכבים", "נח", "ארבע אחרי הצהרים", "ישנן בנות", "היה לי חבר היה לי אח", "הורה", "בים בם בום", "אתה לי ארץ" – אלו הם מעט מן המעט מתוך כאלף מן השירים שכתב יורם טהרלב. לפני כשלושים שנה, החליט יורם טהרלב להפסיק לכתוב שירים. הוא המשיך ליצור, כתב ספרים, מאמרים, דרשות לפרשות השבוע, ערך והופיע. אך כל כך חבל על מאות השירים שלא נכתבו, בשל החלטתו זו.

יורם טהרלב, היה מגדולי הפזמונאים שלנו, סופר ומשורר, מעמודי התווך של התרבות הישראלית. מותו הוא אבדה גדולה לזמר הישראלי. שיריו היפים ימשיכו ללוות אותנו ואת הדורות הבאים. הוא כתב כמה מן היפים בשירי ארץ ישראל, הוא כתב שירים תנ"כיים, וכל כתיבתו הייתה רוויה ביהדות על כל רבדיה, עם אהבה מיוחדת לסיפורים החסידיים, שהיו מסד לא רק לשיריו, אלא גם לספריו, מאמריו והופעותיו.

הופעותיו של יורם טהרלב היו בסגנון "ספוקן וורד", עשרות שנים לפני שה"ספוקן וורד" הגיח לעולם. הן היו סטנד-אפ הרבה לפני שהמושג הזה נולד. היה זה סטנד-אפ מחורז. הוא היה בעל זיכרון פנומלי והקריא על פה, מקאמות וסיפורים מחורזים, רוויים בהומור, נוסטלגיה ומקוריות.

אז איזה שיר נשמיע היום לעילוי נשמתו? בתי הזכירה לי, שאמרתי פעם שכאשר יורם טהרלב ימות אשמיע את שירו "אני מת". זה בהחלט רעיון מוצלח, אבל נדמה לי שעדיף למצוא שיר שמגלם בעיניי את דמותו של יורם טהרלב ואת הסיבה לכך שאני אוהב כל כך אותו ואת שירתו. מיד אחרי ששמעתי על פטירתו כתבתי "עוד לא תמו כל פלאיו". מסתבר שלא הייתי היחיד שזו הייתה האסוציאציה; כך הגיבו גם אחרים ובהם נשיא המדינה יצחק הרצוג. למחרת פטירתו, הקדשנו את קבלת השבת של אורטל לזכרו – זה השיר שבחרנו לשיר.

בשנת השישים למדינת ישראל, ערכתי יחד עם ד"ר יעקב מעוז וד"ר מיכל אפללו חוברת מהודרת של סדר יום העצמאות, מטעם החברה למתנ"סים (שבה עבדתי באותה תקופה, כמנהל המתנ"ס האזורי גולן). את החוברת – "אנו מכריזים בזאת", חילקנו ל-12 שערים בנושאים שונים, ולכל פרק הענקנו כותרת הלקוחה מתוך מגילת העצמאות.

השער השמיני נקרא: תרבות ישראלית – "בה יצר נכסי תרבות לאומיים". את הפרק הזה פתחנו בשירו של יורם טהרלב "עוד לא תמו כל פלאיך". אנו שרים אותו מדי שנה גם בסדר טו בשבט, וכך יהיה גם בסדר שנערוך בשבוע הבא.

מה יש בשיר הזה ששובה כל כך את לבי ולבבות רבים כל כך מאתנו. אפשר להמחיש זאת באמצעות הנגטיב, עיתונאי "הארץ" רוגל אלפר. יש ברוגל אלפר תכונה אחת שאני מעריך ותכונה אחת שאני מתעב. התכונה שאני מעריך היא היכולת שלו להבחין בין טוב ורע. התכונה שאני מתעב, הוא הבחירה שלו, תמיד, ברע. כאשר הוא כותב נגד משהו, סביר להניח שזהו דבר טוב וחיובי.

למחרת מותו של יורם טהרלב הוא פרסם פשקוויל נאצה ושטנה נגדו ונגד שירתו, וכעבור יומיים הוא הוסיף עוד פשקוויל כזה. הוא כתב שעכשיו, ימי האבל עליו, זה הזמן הנכון לריב אתו. את סלידתו מטהרלב הוא ביטא דרך מספר שירים שהוא כתב. המרכזי שבהם הוא "עוד לא תמו כל פלאיך". השיר הזה, בעבורו, הוא תמצית הפשיזם שבשירתו של טהרלב. וכך הוא כתב על מילות השיר: "אני מתפלץ. זה נורא… הסימביוזה בין האדם לאדמה מוחלטת… המולדת היא ישות אורגנית, אם ובת, כמו בתורות פשיסטיות באירופה של ראשית המאה ה-20".

אני אוהב את יורם טהרלב ואת שיריו, דווקא בזכות אותם ערכים שבעטיים אלפר סולד ממנו. ערכים של אהבת ארץ ישראל, אהבת עם ישראל, אהבת היהדות. ובמילה אחת: ציונות. אצל אלפר הציונות היא "פשיזם אירופי".

יורם טהרלב הוא יוצר ציוני קלסי. הוא התרחק מפוליטיקה ונמנע מהבעת דעה, ואין לי מושג מה הייתה דעתו על הסכמי אוסלו, על ההתנתקות או על ההתנחלויות. אהבת המולדת שהוא ביטא, היא מעל לפוליטיקה ומעל לאסטרטגיות מדיניות אלו או אחרות. זו אהבת הארץ כפשוטה ולכן שירתו היא קונצנזוס של כל ציוני, כל פטריוט, כל אוהב הארץ, בין אם השקפתו הפוליטית היא זו או אחרת. הוא מבטא את המשותף והמאחד השנוא כל כך על אנשים מסוגו של רוגל אלפר.

את השיר כתב יורם טהרלב ב-1984. רמי קליינשטיין הצעיר הלחין אותו והביצוע הראשון שלו היה זה שנאזין לו היום – של להקת פיקוד צפון, מתוך תכניתה "קום והתהלך בארץ", שיר הנושא שגם אותו כתב יורם טהרלב. ביצועים נוספים של השיר הם של רמי קליינשטיין עצמו ודואט של קליינשטיין עם ישי לוי.

השיר הוא שיר אהבה לארץ ישראל ולנופיה. הוא נפתח במילים "ארצנו הקטנטונת". יש כאן ביטוי למציאות הגיאוגרפית, העובדה שארץ ישראל היא קטנה. אך יותר מכך, זהו ביטוי חיבה, כביטוי חיבה של גבר לאהובתו. צירוף המילים "ארצנו הקטנטונת" לקוחות מלהיט גדול משנות הארבעים של המאה שעברה, שזה שמו. כתב אותו שמואל פישר, והמסר שלו הוא אותו מסר של "עוד לא תמו כל פלאיך". השיר, שנכתב בילדותו של טהרלב, מגלם את החינוך והערכים שלתוכם נולד ועליהם גדל.

תְּכֵלֶת שָׁמַיִם, סֶלַע אָדָם,

רֶגֶב, אַדְמַת טְרָשִׁים.

עֵמֶק שֶׁלָּנוּ, נֶגֶב וָיָם

בִּרְכַּת שָׂדוֹת חֲרוּשִׁים.

לַיְלָה רוֹגֵעַ, אֹהֶל קָטָן

צַעַר קָדוֹשׁ בַּלֵּב.

לָךְ מֵעַסְלוּג', מַנָּרָה וְדָן

לָךְ שִׁירַת הָאוֹהֵב.

אַרְצֵנוּ הַקְּטַנְטֹנֶת, אַרְצֵנוּ הַקְּטַנְטֹנֶת,

אַרְצִי שֶׁלִּי, שֶׁלִּי,

נַפְשִׁי אֵלַיִךְ כֹּה נִכְסֶפֶת.

אַרְצֵנוּ הַקְּטַנְטֹנֶת, אַרְצֵנוּ הַקְּטַנְטֹנֶת,

אִמִּי שֶׁלִּי שֶׁלִּי, הֲרֵי

אֶת בְּנֵךְ אַתְּ כֹּה אוֹהֶבֶת.

אַחֲרֵי אַלְפַּיִם שְׁנוֹת גָּלוּת

אֵלַיִךְ חָזַרְתִּי.

חָזַרְתִּי אֵלַיִךְ, אַתְּ הַיְּחִידָה שֶׁלִּי

אַרְצֵנוּ הַקְּטַנְטֹנֶת, אַרְצֵנוּ הַקְּטַנְטֹנֶת,

לָנֶצַח אֵרַשְׂתִּיךְ.

חַיִּי, חַיִּי לָעַד, אַרְצֵנוּ.

לא צריך דמיון מפותח במיוחד כדי לשער מה חושב רוגל אלפר על השיר הפשיסטי הזה, שבו הארץ היא אם והארץ היא ארושה לנצח. מהשיר הזה שאב יורם טהרלב את הרעיונות ואת המסרים לשיר שכתב בחלוף ארבעים שנה. ואליהם אני מתחבר היום, בחלוף ארבעים שנים נוספות. יורם טהרלב בחר להשתמש בדיוק באותן מילים, ובכך להצהיר על החיבור שלו לאותם מסרים, שכאשר הוא כתב את השיר, הוא חש שהם הולכים ומתערערים.

גם יורם טהרלב כתב שיר ששמו "ארצנו הקטנטונת". בשיר הזה הוא הביע צער על ערכים של ארצנו הקטנטונת שאבדו או נשחקו ובעיקר את ההתרחקות מן העברית השורשית. וכדרכו, לא בהטפה אלא בהומור טבול בנוסטלגיה.

וכך הוא כותב בשיר שהלחין ושר יגאל בשן:

ארצנו הקטנטונת

ארצנו הקטנטונת

עם סטריאו יפני

וראש אמריקני

דה לנד אוף מילק אנד האני.

זאת הארץ שאותה הקימו אבותינו

זאת הארץ שקיבלנו ממשה רבנו

והטיפו ההרים עסיס ואורנג'דה

והושבתי את עמי בהילטון ורמדה

ואנחנו מתיישבים על מוס ועל בוואריה

מעשנים לנו בנחת פילטר עם סיגריה

מנגנים ומדברים עם צ'רצ'יל ועם גרי

וקוראים לילדינו שירלי תום ושרי.

בהמשך הוא כותב על:

העברית העצובה עומדת לה בסתר

כי לכל חנות היום קוראים בוטיק או סנטר

דרגסטור מילק בר וגם פאב נפתח פה מידי חודש

ופיצריות, כמובטח בכל ספרי הקודש.

והוא מסיים במילים:

זאת הארץ שאותה בנינו וחיזקנו

זאת היא התרבות שמתוכה ינקנו

זה התחיל עם החזון מימי ישעיהו

והמשיך עם ארצ'י באנקר, דאלאס, מיקי מהו.

בערך באותה תקופה הוא כתב גם את "עוד לא תמו כל פלאיך".

זהו שיר של מאהב, לארצנו הקטנטונת היפה, המולדת היחפה, ללא כותונת. הוא מדבר אליה כאל כלה יפהפיה, ומבקש שתקבל אותו אל שיריה. ובפרפרזה על "פתחו לי שערי צדק, אבוא בם אודה יה" מתהילים ומתפילת ההלל, הוא מבקש: "פתחי לי שעריך, אבוא בם, אודה יה".

ולמרות אותם דברים שהוא מבכה, בשירו "ארצנו הקטנטונת", כאן הוא אופטימי מאוד והוא בטוח ש"עוד לא תמו כל פלאיך". כן, גם אם הוא לא מרוצה מהשמות הלועזיים שקוראים לילדים, הוא מאמין שלא איבדנו את הקשר השורשי שלנו לארץ. "יחדיו נכה פה שורש אל לב האדמה". לבו מכה בלאט ולוחש בלאט למולדת: "את לי, את האחת, את לי את, אם ובת, את לי את המעט, המעט שנותר".

ארצנו הקטנטונת, ארצנו היפה

מולדת בלי כותונת, מולדת יחפה

קבליני אל שירייך, כלה יפהפייה

פתחי לי שערייך אבוא בם אודה יה.

בצל עצי החורש, הרחק מאור חמה

יחדיו נכה פה שורש אל לב האדמה

אל מעיינות הזוהר, אל בארות התום

מולדת ללא תואר וצועני יתום.

עוד לא תמו כל פלאייך

עוד הזמר לו שט

עוד לבי מכה עם ליל

ולוחש לו בלאט:

את לי את האחת

את לי את, אם ובת

את לי את המעט

המעט שנותר.

נביאה בבגדינו את ריח הכפרים

בפעמון ליבנו יכו העדרים,

ישנה דממה רוגעת

וקרן אור יפה,

ולאורה נפסעה ברגל יחפה.

עוד לא תמו כל פלאייך…

צרור הערות ‏9.1.22

* אוהב את הבריות ומקרבן לתורה – שר הדתות מתן כהנא מינה את הרב ד"ר בניהו ברונר, אב בית דין לממונות ולגיור בבתי דין בצפת ובחיפה, פוסק חשוב בתחום הגיור, ראש מספר מוסדות בהם בית המדרש לבנים והמדרשה לבנות במכללה אקדמית צפת, בוגר ישיבת ״מרכז הרב״ והכולל לדיינות בפסגות וד"ר לתנ"ך, לוחם בשריון, אדם המקובל על מרבית חלקי הציונות הדתית ואיש רבני צהר, לראש מערך הגיור הממלכתי. הרב בניהו ברונר הוא חברי לבית המדרש "מעגלים"; בית מדרש פלורליסטי שלומדים בו נשים וגברים דתיים, מסורתיים וחילונים, תושבי הגליל והגולן – קריית שמונה, חצור הגלילית, צפת, ראש פינה, קצרין וקיבוצים ומושבים בגליל ובגולן. הרב בניהו הוא תלמיד חכם, גדול בתורה, ציוני בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו. אדם צנוע מאוד (לא רמז לנו על המינוי). אדם פתוח ויצירתי, מאיר פנים, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה ומגלם יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. אני שמח מאוד על הבחירה. אני מקווה שהשר מתן כהנא ישדרג את מתווה הגיור, ברוח המלצות ועדת ניסים, כך שמערך הגיור הממלכתי יהיה עצמאי, לא כפוף לרבנות החרדית, וגיוריו לא יהיו תלויים ברצונם הרע של עוכרי הגיור.

ברכת ארגון רבני צהר: "ארגון רבני צהר שולח ברכת הצלחה לרב בניהו ברונר, מגדולי תלמידי החכמים בציונות הדתית, העוסקים בעולם הגיור במשך שנים רבות במסגרת בתי הדין של הרבנות הראשית לישראל. מזגו הנעים ובקיאותו הרבה בתחום מבטיחים כי הגיור נמצא בידיים טובות".

כאשר הח"כ החרדי עוכר הגיור גפני מגדיר את המינוי "העמדת צלם בהיכל" ונציגו של מכשיר האנסים ועברייני המין הרב טאו, ח"כ אבי מעוז מגדף ומחרף – זו הוכחה לכך שהמינוי טוב; שמונה האיש הנכון בזמן הנכון למקום הנכון.

אני מאחל בכל לבי הצלחה לרב בניהו ומקווה שימצא זמן להמשיך לחבוש אתנו את ספסלי בית המדרש "מעגלים".

* גול עצמי – הממשלה העמידה בראש סדר העדיפויות שלה את המלחמה בפשיעה הערבית, והיא אכן מקדמת את הנושא, ומתחילה להחזיר את הריבונות שאבדה בעשור האחרון. חוק החשמל, שאותו מעבירה הממשלה בכניעה לתביעות רע"ם, המכשיר למעשה את הבניה הפרועה והבלתי חוקית במגזר הערבי, הוא גול עצמי, המנוגד ליעד הלאומי ופוגע בו. עם זאת, בניגוד לטענת המתנגדים, הוא לא חל על הפזורה הבדואית בנגב, אלא רק על יישובים מוכרים.

לפי הצעת החוק, שר הפנים יהיה רשאי לקבוע בצו, לאחר התייעצות עם הוועדה המחוזית, כי ניתן יהיה לחבר מבנה מגורים שנבנה לפני 2018 ומצוי בשטח שהוגדר בצו, לחשמל, למים או לטלפון גם ללא קיומם של היתר בנייה ותעודת גמר לאותו מבנה, וזאת בהתקיים מספר תנאים ובהם: הוגשה תכנית מפורטת על ידי אחד הגורמים המנויים בהצעת החוק, אשר במקרים מסוימים עליה להיות תואמת לתוכנית כוללנית החלה במקום או שהוחלט להפקידה. בנוסף, מוצע לקבוע את התנאים שבהם נדרש לעמוד מי שמבקש לחבר מבנים אלו כגון התחייבות להגשת בקשה להיתר בתוך הזמן הקבוע בהצעת החוק, וכן צירוף ערבות בנקאית לתשלום החיובים שיחולו בעת מתן ההיתר.

מה שמקטין את הסכנות בחוק, הוא שלאחר עימות ממושך בין שרת הפנים איילת שקד לח"כ טאהא, מגיש החוק מטעם רע"ם, הסמכויות יישארו בידי שקד והיא תהיה רשאית לקבוע בצו כי ניתן יהיה לחבר מבנה מגורים המצוי בשטח מסוים לחשמל, למים או לטלפון, גם ללא היתרי בנייה ותעודת גמר לאותו מבנה. אני מקווה מאוד ששקד תאשר את החיבור במשורה ותקפיד על קלה וחמורה בדרישות לעמידה בתנאים שהחוק מציב על החיבור של בתים בלתי חוקיים לחשמל.

ההתנגדות הצעקנית של האופוזיציה לחוק צבועה, כיוון שכאשר נתניהו ניסה להקים קואליציה עם רע"ם הוא הציע לה הרבה יותר, כולל ביטול חוק קמיניץ והלבנת כל הבניה הבלתי חוקית. ההתפרעות הביביריונית בכנסת נועדה לכסות על הבושה הזאת. אבל גם החוק הזה רע ומזיק.

* התיישבות צעירה – אני מבין שההתיישבות הצעירה הם היישובים שב-12 השנים שעברו היו מחוברים לחשמל, עד שבאה ממשלת הזדון וניתקה אותם.

* נאום הבדלנות – מיום הקמתה של הכנסת, בט"ו בשבט תש"ט, התקנון מאפשר לנאום בה בעברית ובערבית. לאחרונה, הזכות לנאום בכנסת בערבית קיבלה תוקף חוקתי, בחוק יסוד. חוק הלאום עיגן לראשונה מאז קום המדינה את מעמדה המיוחד של השפה הערבית בחוקה. נאמר בו בפירוש משמר את ה"מעמד שניתן בפועל לשפה הערבית לפני תחילתו של חוק-יסוד זה". המעמד שניתן בפועל לשפה הערבית לפני החוק, הוא מערכת חינוך אוטונומית בשפה הערבית, הזכות לנאום בכנסת בערבית, הזכות לטעון בערבית בבתי המשפט והשילוט בערבית.

הח"כים שנאמו בערבית בדיון על חוק החשמל, מימשו את זכותם החוקית והתקנונית. אך הייתה זו הפגנה פרובוקטיבית סרת טעם. ח"כים הדוברים עברית רהוטה, בוחרים לנאום באולם בשפה זרה לחלוטין לרוב חברי הכנסת; מעבר לחוסר הנימוס, יש בכך מן היהירות.

ישנן שתי מגמות סותרות בציבור הערבי – מגמת ההשתלבות ומגמת הבדלנות. ככל שמגמת ההשתלבות תגבר, כך ייטב לכולנו, אך בראש ובראשונה לערביי ישראל. כאשר ח"כים נואמים בערבית, כאשר ח"כ והיו"ר מדברים ביניהם בערבית, הם מחזקים את מגמת הבדלנות. וחבל שעושים זאת דווקא ח"כים מרע"ם, דווקא כאשר לראשונה מאז קום המדינה הם משתלבים בקואליציה, דווקא בדיון על חוק שבו הם יכולים להציג לבוחריהם הישג גדול בזכות ההשתלבות. והרי החוק הזה הוא התגלמות המושג פריבילגיה, במובן הלשוני הבסיסי ביותר – חוק פרטי. דווקא בדיון הזה הם הופכים את דוכן הנואמים בכנסת לבמה של התגרות. דווקא בדיון המתוח והקשה הזה, הם מעניקים תחמושת לאופוזיציה ומביכים את חבריהם לקואליציה. בסופו של דבר, פרובוקציות כאלו פוגעות בראש ובראשונה בהם.

כמובן שאין בדברי משום לגיטימציה כלשהי להתלהמות הגזענית הביביריונית של אמסלם ושכמותו.

* צודק וטועה – בנט: "נתניהו תמך בהתנתקות ומירי רגב דיבררה אותה בהתלהבות". בנט צודק וטועה. הוא צודק לגבי נתניהו, שתמך בהתנתקות בכל ההצבעות בממשלה ובכנסת, ואחרי שרון הוא האשם העיקרי בעקירה. הוא טועה לגבי מירי רגב, שהייתה דוברת צה"ל ומילאה את תפקידה כיאה למדינה דמוקרטית, שבה הצבא כפוף לממשלה ומבצע גם את החלטותיה השגויות.

* המטרה: כאוס – מטרת האופוזיציה הביביסטית הפרועה היא לחולל כאוס בכנסת ובמדינה, בשל סירובה להשלים עם אובדן השלטון. בנט שגה כאשר קם ממקומו ונגרר להתנצחות עם הביביריונים, כיוון שבעצם התנצחותו אתם, הוא שירת את מזימת הכאוס שלהם. אין שום סיבה שראש ממשלת ישראל ירד לביבים של החוליגנים האלה כדי לריב אתם. חצי שנה הוא מגלה איפוק כמעט בלתי נתפס. האיפוק הזה מבטא חוסן מנהיגותי ומוטב שידבוק בו.

* התנקשות בפרלמנטריזם – בעבר הלא כל כך רחוק, היו במשכן הכנסת מיקרופונים ליד מושבי הח"כים, כדי שניתן יהיה לשמוע את קריאות הביניים שלהם. קריאות ביניים הן פרקטיקה פרלמנטרית לגיטימית. יש בהן ביטוי לחיוּת הדיון; לכך שאין המדובר בסמינר אקדמי, אלא בדיון פוליטי, לעתים סוער, לעתים רווי יצרים. לעתים יש קריאות ביניים עם חן, הומור, אירוניה. אני זוכר לטובה, למשל, את מאיר פעיל, הח"כ מטעם סיעת היחיד "מוקד", שהייתה אופוזיציה משמאל לממשלת רבין הראשונה, שהיה אלוף קריאות הביניים בקולו הרועם והמחוספס, אך הן היו אינטליגנטיות, בחן והומור.

לעתים, בדיונים סוערים במיוחד, סביב החלטות הרות גורל ושנויות במיוחד במחלוקת, הייתה פה ושם סערת קריאות ביניים. לעתים נדירות היו גם הפרעות. שלוש פעמים גאולה כהן עשתה מפגן יחיד ממושבה ושיסעה בקריאות ביניים את בגין, כאשר הציג את תכנית השלום שלו לאחר ביקור סאדאת, כאשר הציג את הסכם קמפ-דיוויד ובנאומו בביקורו של הנשיא קרטר בישראל, ערב חתימת חוזה השלום עם מצרים. היה זה ביטוי לזכות הצעקה, של ח"כית ממפלגת השלטון, בנושא שבו האופוזיציה תמכה בממשלה והיא חשה, בצדק, שהממשלה פועלת בניגוד לעקרונותיה. גאולה כהן צעקה דקות אחדות והוצאה מן המליאה. לאחר מכן נמשך הדיון כסדרו. הייתה זו הפגנת יחיד מכובדת, שכובדה בידי כל חלקי הבית.

ברבות השנים, המיקרופונים הוסרו מן המושבים, כיוון שקריאות הביניים התגברו, עד שכמעט האפילו על הנואמים. היו ישיבות סוערות מאוד, סוערות מדי, שבהן האופוזיציה ממש שיבשה את הדיון והפריעה לראש הממשלה לדבר. כך, למשל, בדיון על אוסלו ב'. אולם זו לא הייתה הפרקטיקה היומיומית של הכנסת. וכאשר היו סערות כאלו, הן היו סביב החלטה גדולה ושנויה מאוד במחלוקת.

מעולם לא היה משהו שמתקרב להתנהלות של האופוזיציה הביביסטית, מראשית כהונתה של הכנסת הנוכחית. וזאת, למרות שעד כה לא הייתה שום מחלוקת עניינית על נושא עקרוני בין האופוזיציה לממשלה. ההתפרעות החוליגנית הקבועה המלווה את כל דיוני הכנסת הנוכחית, נובעת אך ורק מסיבה פרסונלית; מכך שנתניהו אינו ראש הממשלה ומהחלטתו ליצור דה-לגיטימציה לממשלה שבראשה עומד אדם אחר ולכנסת שהשביעה ממשלה שאדם אחר עומד בראשה. מיום השבעת הממשלה, שבאופן חסר תקדים טובעה בהתפרעות שלוחת רסן ללא הפסקה לכל אורך נאום ההשבעה של בנט, ועד היום, אין דיונים בכנסת. קבוצה לא גדולה אך צווחנית ואלימה של ח"כים מן הליכוד + האקדוחן הכהניסט + אחדים מן הח"כים החרדים, אינם מאפשרים לכנסת לקיים דיונים. ומי שמשלח אותם להתפרעויות, יושב בשקט על כיסאו, אינו מביט אחורה, כאילו אין לו יד ורגל בדבר. כמובן שאין הוא מעיר לאיש מאנשיו. והם צווחים וצורחים במלוא גרון, בתחרות ביניהם, בתקווה שקולו או קולה יהיו רמים מספיק כדי שיגיעו לאוזני הבוס והוא יזהה את קולם. ולעתים הם רצים קדימה לעבר הדוכן, כמי שעומדים להתנפל באלימות על רוה"מ או על נציג הקואליציה, וכך הם בטוחים שהבוס רואה אותם, והם מקבלים נקודות אצלו ואצל מעריציו.

פיליבסטר הוא תרגיל פרלמנטרי לגיטימי. הוא נהוג כאירוע נדיר, בנושא שהאופוזיציה מבקשת למקד אליו את חצי ביקורתה ולהערים קשיים על הקואליציה בהעברתו. לעתים אף להשיג בדרך זו הישג, של הכנסת שינוי זה או אחר בחוק תמורת הפסקת הפיליבסטר. מעולם הפיליבסטר לא היה לפרקטיקה יומיומית; נוהל הדיונים הקבוע על כל נושא שולי. מדובר בניסיון לשבש את עבודת הכנסת ובעיקר את עבודת הממשלה. אם לא היה חוק נורבגי, צריך היה להמציא אותו במיוחד, כיוון שכוונת האופוזיציה הייתה לשבש את ניהול המדינה בכך שהשרים יהיו מרותקים יומם ולילה לדיוני הכנסת.

הקיזוז הוא חלק מן הפרקטיקה הפרלמנטרית, המאפשרת ניהול נורמלי של הכנסת. לעתים מגזימים בה, כאשר רוב הח"כים מתקזזים ביניהם מתוך רצון להתחמק מן ההצבעות, אך באופן כללי, הקיזוזים חשובים. לעתים, בהצבעה חשובה, הקואליציה או האופוזיציה מכריזים שבהצבעה הזאת לא יהיו קיזוזים. מעולם לא הייתה הנחיה מוחלטת, כהוראת קבע, לא להתקזז, כמו בידי האופוזיציה הנוכחית.

החרמת ישיבות הוועדות נועדה אף היא לשבש את עבודת הכנסת. וחמורה אף יותר היא מניעת הקמתה של ועדת אתיקה, באמצעות איסור של ראש האופוזיציה על ח"כים מן האופוזיציה להצטרף אליה. הסיבה לאי הקמת ועדת האתיקה, נועדה לאפשר לביביריונים להשתולל כאוות נפשם, בלי להסתכן בענישה.

וכל זאת, אך ורק מהסיבה שנתניהו אינו ראש הממשלה. כאשר היה ראש הממשלה, הוא הוביל דה-לגיטימציה לרשות השופטת ולגורמי האכיפה, וזאת בשם כבודן של הרשות המחוקקת והרשות המבצעת, כביכול. משהפסיד את השלטון, הוא מוביל דה-לגיטימציה גם לרשות המחוקקת ולרשות המבצעת.

זו הרמת יד על הדמוקרטיה.

* הצד השני של המטבע – לצד ההתנהלות האנטי-פרלמנטרית של האופוזיציה, גם הקואליציה אינה טומנת את ידה בצלחת. ניצול הרוב הקואליציוני לצורך גימוד הייצוג של מפלגות האופוזיציה בוועדות הכנסת, אף היא אנטי-פרלמנטרית, אף היא משבשת את עבודתה התקינה של הכנסת, אף היא מכרסמת בדמוקרטיה.

מאז ומתמיד דאגה הקואליציה לכך שיהיה לה רוב בוועדות, וכך צריך להיות, אולם הייצוג של האופוזיציה צריך להיות בהתאם לכוחה בכנסת. הקואליציה הנוכחית מונעת זאת, והדבר אינו תקין ואינו ראוי. ניתן לצפות מן הרוב לאבירות של מנצחים כלפי המיעוט. נכון, שלנוכח התנהלות האופוזיציה, קשה לדרוש אבירות, אבל הגינות – כן.

כמובן שההתנהלות הזאת אינה מצדיקה בשום אופן את התנהגותה הפרועה של האופוזיציה. אך באותה מידה, ההתנהגות הפרועה של האופוזיציה אינה מצדיקה את ההתנהלות הקלוקלת הזאת. מן הראוי שהקואליציה תהיה הראשונה לשבור את הקרח, ולשנות מיוזמתה את הרכב הוועדות, באופן שייתן לאופוזיציה ביטוי הולם לכוחה. צעד כזה נכון כשלעצמו, והוא נכון גם כדי שלא לתת לאופוזיציה תירוצים להתנהגותה הברוטלית.

* הכלבים נובחים – התכנית הלאומית לפיתוח הגולן שהתקבלה לפני כשבועיים בידי הממשלה, היא התכנית הציונית המשמעותית ביותר שקיבלה ממשלה ישראלית מזה עשרות שנים. זו החלטה אסטרטגית משנת מציאות.

מאז קבלת ההחלטה, דקלמני דפי המסרים של תעשיית השקרים וההסתה עובדים שעות נוספות בניסיון לגמד אותה, להגחיך אותה, לצייר אותה כדקלרציה ריקה וכו'. הליכוד בימי בגין, במקרים כאלה, היה מעלה על נס את ההחלטה וראש האופוזיציה היה עומד על דוכן הכנסת ואומר: "ראש הממשלה, כל הכבוד!" אבל האופוזיציה למדינה בראשות נתניהו רואה בהחלטה הזאת איום. איזה מזל שאין צורך באישור הכנסת להחלטה. קואליציית ביביטיבי עוד עלולה הייתה להצליח לסכל אותה, כפי שהצליחה בהצבעתה נגד מדינת ישראל בנושא חוק האזרחות.

עובד אלילים אחד, המגדיר את עצמו "ימני", כתב לי שיישוב הגולן אינו מעשה ציוני אלא פרויקט נדל"ני. ביביסט אחר כתב לי שההחלטה הזאת היא סתם דקלרציה. מה שחשוב אלה הדברים המעשיים – ההכרה של טראמפ בריבונותנו בגולן. הוא הזכיר לי את הסיפור המפורסם ממלחמת השחרור בצפת. "צפת שוחררה בזכות המעשה ובזכות הנס. המעשה הוא שאמרנו תהילים. הנס – שהפלמ"ח הגיע".

הכלבים נובחים ושיירת הציונות וההתיישבות עוברת.

* מזכיר תהליכים – התייחסות אל קבוצת אנשים כאל "תתי אדם" מזכירה לי תהליכים בגרמניה לפני 60, 70 ו-80 שנה.

* תחרות נחותה – לפעמים נדמה לי שיאיר גולן רוצה להתחרות ביאיר נתניהו. חבל, אין לו סיכוי.

* לא הראשון – יאיר גולן אינו הח"כ הראשון המשתמש בביטוי הנואל "תתי אדם". קדמה לו ח"כ גלית דיסטל אטבריאן. היא צייצה זאת על "הם". מי זה הם? כל מי שאינם סוגדים לנתניהו. למה דבריה לא עוררו סערה? כי כבר לא מצפים ממנה לכלום.

* דמגוגיה זולה – אמנון אברמוביץ' ב"אולפן שישי": "55% מפעילות צה"ל נועדה להגן על המתנחלים… מתקציב ביטחון של כ-80 מיליארד, מעל 40 מיליארד הולך להגנה על מתנחלים".

זאת דמגוגיה זולה. צה"ל מגן על אזרחי ישראל ועל הגבולות. ההגנה היא על פי האיומים. כפי שהוא מגן על עוטף עזה, כך הוא מגן גם על היישובים ביו"ש. כך שגם אם המספרים שהוא נקב בהם נכונים, ויש לי ספק רב אם כך הדבר, דבריו הדמגוגיים מגונים ומכוערים.

יתר על כן, אלמלא ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון (שאילו הדבר היה בידי, הפריסה שלה הייתה אחרת), סביר להניח שהיינו נסוגים מזמן אל הקו הירוק וגוש דן היה עוטף מדינה פלשתינאית, עם כל מה שכרוך בכך. כך שהתרומה של ההתיישבות לביטחון המדינה אדירה, ובכך שצה"ל מגן עליהם, הוא מגן על המדינה. בדיוק כמו בגולן, בגבול לבנון ובעוטף עזה.

* ניסיון לרצח – כל מי שנטל חלק במעשי הלינץ' הרבים של ערבים ביהודים ובמעשה הלינץ' בבת ים של יהודים בערבי, במהלך מבצע "שומר החומות", צריך לעמוד לדין על ניסיון לרצח. כל מי שהיו שותפים בלינץ' בלוד שבו נרצח יגאל יהושע, צריכים לעמוד לדין על רצח. קראתי ששותף בלינץ' בבת ים שנידון לשנת מאסר. זאת בדיחה.

אגב, למעט רצח יגאל יהושע בלוד, אלה ניסיונות לינץ', לא מעשי לינץ', אבל אני מרים ידיים. כך הכל מכנים זאת ואני מתיישר.

* הלוחם בקונספירציות – יש בקצרין בחור, שכל אימת שהוא פוגש אותי, הוא חייב לעצור אותי לרגע כדי לשתף אותי במידע חשוב וחיוני, שלא אוכל ללמוד מתקשורת המיינסטרים המשת"פית. והרי מבזק החדשות דהיום: בארה"ב יש כבר מוות המוני כתוצאה מהפעלת ה-5G, שמפעיל את הנָנוֹ שנמצא בתוך החיסונים. "אני יודע שאתה חושב שאני קונספירטור הזוי, אבל תדע לך שאני דווקא הלוחם בקונספירציות".

אז הנה, אני מעביר הלאה את המידע החיוני.

* נציג הכת – גדי יברקן – נציג כת מכחישי הקורונה בכנסת.

* מקום בצמרת – רפואה שלמה והחלמה מהירה לחוה אלברשטיין, הזמרת האהובה עליי ביותר, שלקתה בקורונה.

בכתבה ב-y-net נכתב ש"כבר יותר משבעה עשורים שאלברשטיין נמנית עם צמרת הזמרים והיוצרים של התרבות הישראלית". כיוון שחוה היא בת 75, אם היא למעלה משבעים שנה בצמרת, פירוש הדבר שהיא בצמרת לכל המאוחר מגיל ארבע. לקח לה ארבע שנים להעפיל לצמרת.

* קליטת האלף – "עליית האלף" היא מבצע של חילוץ 1,350 ילדים יהודים מדמשק, חלב ורחבי סוריה בעליה רגלית לארץ ישראל; כעולים לפני ההורים. המבצע ההרואי, בשנת 1945 ותחילת 1946, נעשה בידי הפלמ"ח, המוסד לעליה ב' והקיבוץ המאוחד.

בפורום חוקרי הקיבוץ שנערך ביום שישי, הרצתה דרורה הייק על מחקר מקיף שהיא עורכת על הנושא. על המבצע עצמו קראתי רבות, ורק לאחרונה בביוגרפיה של חיים חפר, שהשתתף במבצע וראה בו את פסגת חייו. בהרצאה זו שמעתי לראשונה על קליטת הילדים בהתיישבות העובדת בכלל ובקיבוץ המאוחד בפרט. לכאורה, היום יום האפור משעמם לעומת תהילת המבצעים המיוחדים. אבל דווקא הקליטה, לדעתי, מבטאת את רוח הקיבוץ המאוחד בהנהגתו של טבנקין יותר מכל.

התנועה הקיבוצית באותם ימים הייתה עניה מאוד. רמת המחיה בקיבוצים הייתה נמוכה מאוד. והתנועה, שהאקטיביזם, המשימתיות והשליחות היו לחם חוקה – באותן שנים הקימה עשרות קיבוצים לאורך גבולות המדינה בדרך, הובילה את ההעפלה והורדת המעפילים, הקימה וקיימה את הפלמ"ח, שלחה שליחים רבים לאירופה בתנועת "הבריחה" ובהעלאת שורדי השואה לארץ וכל כולה הייתה מתוחה עד להתפקע במשימתיות ציונית. והיא לקחה על עצמה גם את הקליטה הזאת. היה לכך מחיר של הצטופפות, של שתי משפחות שנדחסו לחדר קיבוצי אחד, של חזרה למגורי רווק כ"פרימוס" בדירת זוג, במעבר ילדי קיבוץ לאוהלים ועוד. ואף שהייתה התנגדות ולא הכל אהבו את המתח הזה, ההנהגה הצליחה לרתום את הקיבוצים לעוד ועוד משימות, כולל המשימה הזאת. החיברות של הילדים והנערים הללו בקיבוצים התבטא בכך שמהר מאוד הם עצמם נדבקו במשימתיות וראו עצמם כקולטים של בני נוער שורדי השואה שנקלטו בקיבוצים. ורבים מהם, עם הקמת המדינה ואף לפניה, גויסו לזרועות המודיעין של ההגנה ואח"כ של צה"ל, המוסד והשב"כ ואף הגיעו לתפקידים בכירים בהם.

אני קורא כעת את ספרו של אורי יזהר "חלוץ ללא מחנה", על תנועת הקיבוץ המאוחד מקום המדינה ועד 1980. בדיוק בערב שלפני ההרצאה קראתי את הפרק על הפילוג הגדול. איזו טרגדיה נוראה; איך אש זרה של פוליטיקה מפלגתית הייתה למחלה אוטואימונית הרסנית בתנועת הקיבוץ המאוחד. איך דווקא בתקופת העליה הגדולה של שנות החמישים וההתיישבות הגדולה בנגב ובגליל – במקום שהקיבוץ המאוחד יתגייס כל כולו להובלת המשימה, הוא היה עסוק בעיקר במלחמות פנימיות פוליטיות מיותרות, שהביאו לפילוגו. עד היום התנועה הקיבוצית טרם השתקמה מן הטרגדיה הזאת.

* תחרות קשה – איזו "יצירת אמנות" נחותה בעיניכם יותר, השיר של עומר אדם או ה"יצירה" של דוד ריב?

* פינתי השבועית ברדיו – במשך 11 שנים, שידרתי מדי שבוע, בתכנית הרדיו "ינשופים" של רני קרן ברדיו "אורנים", את פינתי השבועית שבה השמעתי שיר ודיברתי עליו. פעמים אחדות השתתפתי בתכנית שלמה, בתכניות ספיישל על יוצרים: נעמי שמר, מאיר אריאל, אריק איינשטיין, אלתרמן. פעם אחת השתתפתי בתכנית שלמה על חגי תשרי, עם שני חברים נוספים. פעם השתתפתי כמראיין אורח של יוסי גמזו. ופעם – כאורח התכנית (בכל תכנית, השעה הראשונה מוקדשת לראיון אישי של רני עם אורח).

כאשר החלה הפינה, עוד לא היה ההסכת הפופולרי "שיר אחד" וגם לא הפינה של איש הספריה הלאומית בתכנית קלמן-ליברמן, והפינה שלי הייתה די חלוצית. לפעמים סיפרתי את סיפורו של השיר, לעתים ניתחתי אותו מבחינה ספרותית, לפעמים דיברתי על היוצר או הזמר.

לפני שלושה חודשים ירדה תכניתו של רני, ועמה – פינתי. אני שמח לבשר שבשבוע הבא היא תחודש, הפעם באכסניה אחרת, "רדיוטק". אני שמח על כך מאוד, כי אני אוהב מאוד את התכנית ואת פינתי בתוכה.

הפינה הראשונה שלי בתחנה החדשה תוקדש ליורם טהרלב, שהלך השבוע לעולמו. אשמיע את שירו "עוד לא תמו כל פלאיך" במשך השנים השמעתי רבים משיריו, ובהם "שהשמש תעבור עליי", "צל ומי באר", "חשמל זורם בכפות ידיך", "אנחנו ואתם", "בשביל אל הבריכות", "החולמים אחר השמש", "הדרך אל הכפר", "הוא פשוט שריונר" ו"יעלה ויבוא".

* עוד לא תמו כל פלאיו – יורם טהרלב, מגדולי הפזמונאים שלנו, סופר ומשורר, מעמודי התווך של התרבות הישראלית, הלך לעולמו. אבידה גדולה. שיריו היפים ימשיכו ללוות אותנו ואת הדורות הבאים.

כשניהלתי את מרכז "יובלים" לתרבות וזהות יהודית בגליל, הובלתי יחד עם חברי, חוקר הזמר העברי עופר גביש, סדרת מופעים שכותרתה "רבותיי, ההיסטוריה חורזת – הזמר העברי מתכתב עם מקורות ישראל". בכל מופע היה לנו אורח מרכזי. אחד מהם היה יורם טהרלב. יורם טהרלב גדל בקיבוץ יגור על התנ"ך, אהב את התנ"ך, ידע תנ"ך, יכול לדקלם על פה פרקים שלמים. הוא דיבר וסיפר ושרנו, בין השאר, שירים תנ"כיים פרי עטו. היה זה ערב בלתי נשכח.

הופעותיו של יורם טהרלב היו בסגנון "ספוקן וורד", עשרות שנים לפני שה"ספוקן וורד" הגיח לעולם. הוא הקריא, לגמרי מהזיכרון, מקאמות וסיפורים מחורזים, רוויים בהומור, נוסטלגיה ומקוריות. הוא הופיע פעמים אחדות בחלק האמנותי של ועידות התק"ם. לאחרונה פגשתי בו במסיבת יום הולדתו השבעים של עופר גביש, בנמל תל-אביב לפני חודשים אחדים. וכך גם בהשקת ספרו של עופר "בשביל השירים", לפני שנים אחדות.

תמיד הוא היה מסמר הערב. במסיבת יום ההולדת הוא היה במיטבו, ולא העליתי על דעתי שהוא חולה בסרטן. אבדה גדולה. 

יהי זכרו ברוך!

* לשכב לצדך כרמל – בחודש שבט לפני 84 שנים יורם טהרלב פקח את עיניו ליד ההר הירוק תמיד, בקיבוץ יגור.

השבוע, בחודש שבט, עצם טהרלב לאחרונה את עיניו ונטמן בקיבוץ יגור, אצל ההר הירוק תמיד.

* לא זכה בפרס ישראל – יורם טהרלב היה ראוי לפרס ישראל, אך הוא לא זכה בו. בעשור האחרון הייתה יוזמה אזרחית לקדם את מועמדותו לפרס. חתמתי על עצומה כזו ואני חבר בקבוצת פייסבוק שקידמה את היוזמה.

בסדר טו בשבט בקריית שמונה, שהנחיתי לפני שמונה שנים, שרנו את "עוד לא תמו כל פלאיך". סיפרתי על היוזמה הזאת, והקהל הגיב בתשואות רמות וממושכות.

על פי תקנון הפרס, אם הוגשה המלצה על פרס לאדם מסוים ובאותה שנה הוא נפטר אחרי שההמלצה כבר הוגשה, ניתן להעניק לו את הפרס. כך, למשל, הוענקו הפרסים לרון נחמן ולרונה רמון. אני מקווה מאוד, שיורם טהרלב יזכה השנה בפרס.

* לריב אתו – ב"הארץ" נדחקה הידיעה על פטירתו של יורם טהרלב לע' 12. ורוגל אלפר פרסם פשקוויל שטנה נחות נגד יורם טהרלב ושיריו הפשיסטיים, "אני מתפלץ. זה נורא… הסימביוזה בין האדם לאדמה מוחלטת… המולדת היא ישות אורגנית, אם ובת, כמו בתורות פשיסטיות באירופה של ראשית המאה ה-20… זה הזמן לריב אתו".

אני אוהב את יורם טהרלב ואת שיריו, דווקא בזכות אותם ערכים שבעטיים אלפר סולד ממנו. ערכים של אהבת ארץ ישראל, אהבת עם ישראל, אהבת היהדות. ובמילה אחת: ציונות. אצל אלפר ציונות היא "פשיזם אירופי".

כאשר נעמי שמר נפטרה והיה כאן אבל לאומי בלתי מוכרז – כל שידורי הרדיו והטלוויזיה הופסקו והתחנות עברו למתכונת של גל פתוח במשך מספר ימים שעסקו בה ובשירתה וכל העיתונים הוקדשו כמעט רק למותה. ב"הארץ" הידיעה על מותה הוצנעה אי שם בתחתית העמוד הראשון. ואהוד אשרי פרסם פשקוויל נגדה ונגד שירתה ברוח הפשקוויל של רוגל אלפר. אבל כעבור חודשים אחדים הכותרת הראשית בגיליון ערב שבת הוקדשה לנעמי שמר, כאשר התפרסם מכתבה בו הלקתה את עצמה בחומרה מופרזת על כך שכביכול יש חשש לפלגיאט בכך שהיא הלחינה את "ירושלים של זהב" בהשראת מנגינה באסקית.  

* עוד הזמר לו שט – בשנת השישים למדינת ישראל, ערכתי יחד עם ד"ר יעקב מעוז וד"ר מיכל אפללו חוברת מהודרת של סדר יום העצמאות, מטעם החברה למתנ"סים (שבה עבדתי באותה תקופה, כמנהל המתנ"ס האזורי גולן). את החוברת – "אנו מכריזים בזאת", חילקנו  ל-12 שערים בנושאים שונים, ולכל פרק הוספנו ככותרת ציטוט ממגילת העצמאות.

השער השמיני נקרא: תרבות ישראלית – "בה יצר נכסי תרבות לאומיים". את הפרק הזה פתחנו בשירו של יורם טהרלב "עוד לא תמו כל פלאיך".

ארצנו הקטנטונת

ארצנו היפה

מולדת בלי כותונת

מולדת יחפה

קבליני אל שיריך

כלה יפהפיה

פתחי לי שעריך

אבוא בם אודה יה.

בצל עצי החורש

הרחק מאור חמה

יחדיו נכה פה שורש

אל לב האדמה 

אל מעינות הזוהר

אל בארות התום

מולדת ללא תואר

וצועני יתום.

עוד לא תמו כל פלאיך

עוד הזמר לו שט

עוד לבי מכה עם ליל

ולוחש לו בלאט

את לי את האחת,

את לי את אם ובת

את לי את המעט,

המעט שנותר.

נביאה בבגדינו

את ריח הכפרים

בפעמון לבנו

יכו העדרים

ישנה דממה רוגעת

וקרן אור יפה

ולאורה נפסעה

ברגל יחפה.

          * ביד הלשון

איש איש לנפשו – במספר מאמרים בעיתונות, הוגדרה מדיניות הממשלה כלפי גל האומיקרון בביטוי "איש איש לנפשו". על פי אותה טענה, הממשלה החליטה לא להיאבק עוד בקורונה, אלא להתמקד אך ורק בחיסונים, כך שמי שמתחסן מגן על עצמו ומי שלא מתחסן, זו הבעיה שלו.

איני מסכים עם התיאור, אך אתייחס לפן הלשוני שלו. הביטוי מתייחס למצב שבו הקולקטיב מוותר על האחריות המשותפת והערבות ההדדית ומשאיר כל אדם להיות אחראי לגורלו ולגורל משפחתו. הביטוי הזה נשמע בשנים האחרונות בביקורת על מחדלי מיגון העורף, על אי הערכות לרעידות אדמה, על מדיניות כלכלית שכרסמה במדינת הרווחה ועוד.

מקור הביטוי הוא מקראי, אך ללא הכפלת המילה "איש". הביטוי הוא "איש לנפשו". הפסוק השלם: "וַהֲשִׁמּוֹתִי עָלֶיךָ עַמִּים רַבִּים, וּמַלְכֵיהֶם יִשְׂעֲרוּ עָלֶיךָ שַׂעַר, בְּעוֹפְפִי חַרְבִּי עַל פְּנֵיהֶם, וְחָרְדוּ לִרְגָעִים אִישׁ לְנַפְשׁוֹ בְּיוֹם מַפַּלְתֶּךָ" (יחזקאל לב, י'). כלומר, ביום המפלה במלחמה, הממלכה תתפרק, לא יהיה מגן לפרט – איש ידאג לנפשו. ואללה ירחמו.

ההכפלה, איש איש לנפשו, מעצימה את הביטוי, כאומרת: כל איש לנפשו.

* "חדשות בן עזר"

פינתי השבועית ברדיו: רוח סתיו

רוח סתיו / גרי אקשטיין

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 4.10.21

התכנית מוקדשת היום לזכרו של גרי אקשטיין שהלך לפני כשבועיים לעולמו, בגיל 73.

גרי אקשטיין היה בראש ובראשונה גיטריסט גדול. והוא היה זמר, מלחין ומפיק מוזיקלי.

גרי החל את הקריירה המוסיקלית שלו כנער בשנות השישים, בתור גיטריסט בלהקות קצב רבות. בשלב מסוים הקים להקה משלו, "האצבעות", שאחד מחבריה היה הקלידן משה לוי. בלהקה זו, להקת בלוז ורוק כבד, גרי החל לכתוב מוזיקה בעצמו.

את קריירת הסולן החל ב-1976, כשהקליט שני שירים ובהם אחד שהיה ללהיט, "היה לי טוב", שגרי כתב את מילותיו והלחין אותו. כעבור שנה הקליט את השיר "קפטן ג'ק", שאותו הלחין למילותיו של אמיר ברונשטיין. השיר היה ללהיט גדול, ועל המנגינה שלו נכתב גם הג'ינגל של רשת ג' הצעירה והפופולרית. עם הצלחת השיר, הוציא גרי את אלבום הבכורה שלו "מחזור א' תשל"ז".

גם במקביל לקריירת הסולן, הוא נשאר בראש ובראשונה גיטריסט, שעבד עם טובי הזמרים. הוא ניגן לצביקה פיק בתקליטיו "שירי משוררים" ו"מוסיקה", לזוהר ארגוב ולשלום חנוך, שאותו ליווה בהופעות ואחרים.

תקליטו השני, "גרי אקשטיין", שיצא ב-1979 הצליח מאוד והוא כלל את להיטיו הגדולים ביותר – שוב "קפטן ג'ק" וכן "אני הולך לבית שאן", "בוגי אתי הלילה" ו"רוח סתיו". באותה שנה ניגן עם שלמה ארצי לתקליטו המעולה "דרכים", וטביעות אצבעותיו בולטות מאוד בקטעי סולו, כמו למשל הסולו הנפלא ב"שיר חייל". בתקליט הזה הוא השתתף בדואט עם שלמה ארצי, בשיר "פתאום כשלא באת", שבו הוא שר את הקולות הגבוהים. בהופעת יחיד של שלמה ארצי באותה תקופה, כשהוא הגיע לשיר הזה, הוא אמר שאין לו יכולת להגיע כל כך גבוה ולכן גרי אקשטיין שר אותו, והוא פשוט הפעיל הקלטה של גרי אקשטיין ושר אתו את הדואט.

בהמשך דרכו הוא ניגן לאריק איינשטיין ולשם טוב לוי, כתב מוסיקה לזמרים שונים, לסרטים, הוציא תקליטי סולו כולל תקליטי ילדים. הוא גם הפיק תקליטים, כמו "דרך המשי" של יהודית רביץ, "שלום לך תקווה עצובה" של אריק סיני, "טיפה אהבה" של מירי אלוני, "מחזיק מעמד" של קלפטר ועוד.

בסך הכל הוציא גרי אקשטיין עשרה תקליטי סולו ובהם תקליט ילדים אחד. תקליט אחד שלו, שאני אוהב במיוחד, הוא "פטה מורגנה", שיצא בשנת 1981 – גרסאות כיסוי רוקיסטיות לשירי ארץ ישראל ישנים ובעיקר לשירי מדבר. שירים נשכחים, שהוא נתן להם כיוון מוסיקלי אחר לגמרי. הבולט בהם היה "שיירת הרוכבים", שהושמע רבות והחזיר אותו מן השכחה לתודעת הציבור והדור הצעיר. שירים נוספים בתקליט: "למדבר שאנו", "כיבוי אורות", "שיר הנוקדים", "את אדמה", "אדמה אדמתי", "לך לך למדבר", "טיול לילי", "ליפא העגלון" ועוד. תקליטו האחרון, שיצא ב-2012, נקרא "אירוע מוחי", ויצא שנים אחדות אחרי שלקה באירוע מוחי.

בשנים האחרונות סבל ממחלת כליות קשה שממנה נפטר. ב-2015 הוא זכה בעיטור יקיר העיר חולון, העיר בה גדל ובה החל את דרכו המוסיקלית. שבועות אחדים טרם מותו זכה בעיטור מיוחד מטעם אקו"ם. הוא כבר לא יכול להגיע לאירוע, ובנותיו קיבלו אותו בשמו.

אין ספק שתקופת השיא של הקריירה שלו הייתה בשלהי שנות השבעים וראשית שנות ה-80. לא את כל שיריו אני אוהב. למשל, הלהיטים "קפטן ג'ק", "אני הולך לבית שאן" ו"בוגי אתי הלילה" אינם פאר היצירה העברית, אם לומר אמת.

התלבטתי בין שלושה שירים שאני אוהב, להשמעה הערב: "פתאום כשלא באת", "שיירת הרוכבים" ו"רוח סתיו". בחרתי ב"רוח סתיו", כיוון שגרי אקשטיין כתב והלחין אותו, ובכך נביא לידי ביטוי את כלל כישרונותיו, ככותב, מלחין, זמר וגיטריסט. וגם כיוון שהשיר עוסק בתקופת הסתיו שבה אנו נמצאים כעת ובחודש חשוון שיתחיל השבוע.

הוא מספר על רוח הסתיו שמביאה חזיונות של ימים קרים ושלכת, והמחשבות דואות אל שמש בחופשה. רוח הסתיו מביאה עמה גם הבטחות של ימים טובים בפתח ויונה תמימה שנושאת ענף למזל טוב. והוא עומד ומשתאה לנוכח חילופי העונות והשינויים המהירים בתוך שבוע, בעונות המעבר. והוא מסיים: "רוח סתיו הבהירה מחשבות, וזה לא די לה. רוח סתיו עשתה שירות יפה".

רוח סתיו אל החלון הביאה חזיונות

של ימים קרים ושל שלכת

ובבית שוב האף דבק לזגוגיות

וחשוון דוחק חומו של קיץ.

וכעלה נידף ברוח

כך דואות המחשבות

אל שמש בחופשה

ועל ירח שכבה בחורף

ואילן קטן שכוח

משתופף בצל אביב

ורוח יגעה נושאת משא

לעייפה עד האביב

רוח סתיו אל הדרכים הביאה הבטחות

של ימים טובים עומדים בפתח

ויונה תמימה נושאת ענף למזל טוב

ושלמים שלווים פני השמים

ועוברת לה חולפת עוד עונה ועוד תקופה

והעולם כמנהגו נוהג ומשתנה בתוך שבוע

ואני עומד תמה מתקשה קצת להבין

אבל אף פעם לא אדע, ולפני סיבה להאמין

רוח סתיו הבהירה מחשבות וזה לא די לה

רוח סתיו עשתה שירות יפה…