פינתי השבועית ברדיו: אנבל-לי

אנבל-לי/ יוסי בנאי

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 27.7.20

בשבוע שעבר בוטלה התכנית, ואנו משמיעים השבוע את הפינה שתוכננה לערב כ"ט בתמוז, יום השנה השמונים למותו של זאב ז'בוטינסקי. ז'בוטינסקי היה מנהיג, מדינאי, פוליטיקאי. הוא ייסד והנהיג את הזרם הרוויזיוניסטי בציונות, היה ראש בית"ר, ראש ההסתדרות הציונית החדשה ומצביא האצ"ל והוא אחד המנהיגים הבולטים והמשמעותיים בתולדות הציונות.

לצד העשיה הציבורית שלו, הוא גם היה אמן – עיתונאי, משורר, סופר, מחזאי ומתרגם. הוא כתב מסות של הגות מדינית וחברתית ושירים פוליטיים, אך גם יצירה ספרותית לירית, לא פוליטית. כך, למשל, בשני הרומנים שכתב, "שמשון" ו"חמשתם" ושירים ותרגומים רבים.

הפעם נעסוק בז'בוטינסקי המתרגם. ז'בוטינסקי שלט בשפות רבות ויצר בשפות רבות ואף תרגם משפות שונות לשפות אחרות. אחד המשוררים שז'בוטינסקי תרגם משיריו היה המשורר והסופר האמריקאי אֶדְגָר אֶלֶן פּוֹ. הוא תרגם, בין השאר, את יצירתו הגדולה ביותר של אלן פו, הפואמה "העורב" ואת שירו האחרון, שכתב ב-1849, ערב מותו מאלכוהוליזם בגיל ארבעים – "אנבל-לי".

ז'בוטינסקי, שנולד יותר משלושים שנה אחרי מותו של אלן פו, התאהב בשירתו ותרגם ממנה לעברית. אנו נשמיע היום את "אנבל-לי", בלחנו של יוחנן זראי ובביצועו של יוסי בנאי.

השיר הוא בלדה טרגית המתארת באופן אגדי את אהבתו של המשורר לאנבל-לי. עוד בילדותם הם התאהבו זה בזה. אהבתם הייתה עזה כל כך, שגרמה לקנאה של השרפים, שהחליטו להעניש אותם. אנבל-לי מתה מדלקת ריאות, והמשורר בטוח שהיא לקתה במחלה בשל רוח שהחדירו לגופה השרפים. לאחר מותה, המשפחה לקחה ממנו את גופתה וקברה אותה ליד הים. המשורר ממשיך לאהוב אותה גם אחרי מותה והוא משוכנע שגם אהבתה אליו נמשכת גם אחרי מותה. בכל לילה הוא שוכב ליד קברה, צופה בכוכבים ורואה בהם את עיניה הנוצצות אליו. וגם אם אנבל-לי בגופה נלקחה ממנו, הוא בטוח שאין אף שרף או שטן או סער בים ערפלי, שיוכל לקרוע או לגרוע את האהבה שבינו לבין אנבל-לי.

על פי הפרשנות, השיר נכתב על אשתו ובת דודו של פו, וירג'יניה, שנישאה לו בגיל 13, כשהוא היה בן 26, ומתה משחפת בטרם מלאו לה עשרים. הוא מציג את אהבתם כאהבה שמימית, שגרמה לאלים לראות בה חטא ההיבריס, הגאווה של בני אדם שרואים את עצמם, ובמקרה זה את אהבתם, כעליונה על האלים, ולכן הענישו אותם. את השיר הוא הרחיק מדמותו בכך ששיווה לו אופי אגדתי, כבר במשפט הפתיחה המספר שזה היה לפנים, לפני שנים.

כאמור, היה זה השיר האחרון שכתב אדגר אלן פו לפני מותו הטרגי. השיר התפרסם לאחר מותו, כחלק מהספד שנכתב עליו בעיתון הניו-יורקי "דיילי טריביון".

ז'בוטינסקי תרגם את השיר ב-1919 ופרסם אותו ב"הארץ". התרגום נאמן למקור, לאווירה האגדית, לחרוז ולמשקל ולשפה הגבוהה. אולם בעוד בשיר המקורי מקום התרחשותה של האגדה אינו ידוע, ז'בוטינסקי הציב אותה במקום ספציפי, אך מקום שאינו קיים, ליד ים שהוא כינה אותו ים עַרְפַּלִי. שינוי נוסף – במקור אלן פו כתב ששם דרה ילדה שאת שמע אולי תדע, ואילו ז'בוטינסקי שינה זאת ל"את שמה לא תדע".

הביצוע המקורי של השיר הוא של יוסי בנאי. ביצעו אותו גם שלמה ארצי, מיכה שטרית ויובל בנאי. אך הביצוע האהוב עליי ביותר, שהוא גם המזוהה ביותר עם השיר, הוא הביצוע המקורי של יוסי בנאי, שלו נאזין עתה.

זֶה הָיָה לְפָנִים וְלִפְנֵי שָׁנִים,

בְּמַלְכוּת עַל יָם עַרְפַּלִּי.

שָׁם דָּרָה יַלדָּה – שְׁמָהּ לֹא תֵּדַע;

קָרָאתִי לָהּ אַנַּבֶּל-לִי.

מַשָּׂא-לֵב אַחֵר מִלְּבַד אַהֲבָה

לֹא הָיָה גַם לָהּ וְגַם לִי.

 

יֶלֶד הָיִיתִי, וְהִיא יַלְדָּה

בַּמַּלְכוּת עַל יָם עַרְפַּלִּי;

אַך יָדַעְנוּ אָהוֹב מִּכֹּל אוֹהֲבִים –

אֲנִי וְאַנַּבֶּל-לִי

וְרָאוּנוּ שַׂרפֵי הַמָּרוֹם בְּקִנאָה,

וְזָעוֹם זָעֲמוּ לָהּ וְלִי.

 

זוֹ הַסִּבָּה, שֶׁהָיָה מַעֲשֶׂה

בַּמַּלְכוּת עַל יָם עַרְפַּלִּי –

רוּחַ יָצָא מֵעָבִים, וְצִנֵּן

וְהֵמִית אֶת אַנַּבֶּל-לִי

וּבָאוּ הוֹרֶיהָ, אַחִים, קְרוֹבִים

מִבְּנֵי אֲצִילֵי גְלִילִי

וּנְשָׂאוּהָ מִמֶּנִי לְקֶבֶר אָפֵל

בַּמַּלכוּת עַל יָם עַרפַּלִּי.

 

אֵין כְּאָשׁרֵנוּ בִּנְוֵה שְׂרָפִים –

לָכֵן זָעֲמוּ לָהּ וְלִי;

הִיא הַסִּבָּה (זֶה יָדוּע לַכֹּל

בַּמַּלכוּת עַל יָם עַרְפַּלִּי)

שֶׁרוּחַ בַּלַּילָה יָצָא מֵעָבִים

וְהֵמִית אֶת אַנַּבֶּל-לִי.

 

אַך יָדַעתִּי אָהוֹב מִכֻּלָּם, מִכֻּלָּם

שֶׁרַבּוּ שְׁנוֹתָם מִגִּילִי

וְרָבָּה חָכְמָתָם מִשִׂכלִי;

וְאֵין שָׂרָף אוֹ שָׂטָן בָּעוֹלָם,

וְאֵין סַעַר בְּיָם עַרפַּלִּי,

שֶׁיִקְרַע אוֹ יִגְרַע אֶת הַקָּו שֶׁל זָהָב

בֵּינִי וּבֵין אַנַּבֶּל-לִי.

 

וְיָרֵחַ מֵרוֹם לִי לוֹחֵשׁ בַּחֲלוֹם

שִׁירֵי-זֹהַר עַל אַנַּבֶּל-לִי;

לִי רוֹמֵז כֹּל כּוֹכָב בְּקַרְנָיו –עֵינָיו

כְּעֵינֶיהָ שֶׁל אַנַּבֶּל-לִי;

אַךְ בְּלֵיל אֲפֵלָה –עִמָּדִי הִיא כֻלָּהּ,

וְאָנוּחַ עַל-יַד יוֹנָתִי הַכַּלָּה

בְּבֵיתֵנוּ שֶׁלָּהּ וְשֶׁלִּי –

הוּא הַקֶּבֶר עַל יָם עַרפַּלִּי.

 

 

פינתי השבועית ברדיו: שש עשרה

שש עשרה / חבורת בימות
פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 13.7.20

כדי שנשמיע כאן בפינה שיר של נעמי שמר, לא צריך להיות לה יומולדת 90. הן רק בחודש האחרון השמענו את שירה "התחדשות" והפתענו כשחשפנו שהיא זו שכתבה את מילות השיר "זה קורה". אגב, בפינה על "זה קורה" אמרתי שאריק לביא שר משירי נעמי שמר רק את "נועה", ומסתבר שגם את "זה קורה". אבל נזכרתי שהוא שר גם את "החגיגה נגמרת". ובסך הכל השמענו כבר, לאורך השנים, ארבעים שירים שלה, חלקם בתכנית שלמה שהקדשנו לה ולשיריה. עם זאת, לא יעלה על הדעת שנעמי שמר תחגוג 90 והפינה הזאת תעבור על כך בשתיקה.

אז אנחנו חוזרים שוב לנעמי שמר, והפעם לחבורת "בימות". חבורת "בימות" היא חבורה של זמרים שהוקמה בשנת 1972, למופע משירי נעמי שמר. החבורה הורכבה מזמרים ונגנים צעירים, בוגרי להקות צבאיות, ובהם מירי אלוני, כוכבת להקת הנח"ל, דני גרנות, עוזי מאירי, יגאל חרד ואחרים.

צדי צרפתי הפיק וביים את המופע, שזכה להצלחה רבה. נעמי שמר הייתה אז בת 42, וכבר חמש שנים, מאז "ירושלים של זהב", היא הייתה בגדר סמל לאומי, מעמד שהיא הייתה די אמביוולנטית כלפיו. המופע שילב כמה משיריה המוכרים, שנכתבו בסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים, ושירים חדשים שנכתבו במיוחד לערב זה. חלק מן השירים היו ללהיטים פופולריים.

לצד שירים מלודיים ורציניים כמו "לשיר זה כמו להיות ירדן" ו"בארץ להד"ם", נעמי שמר כתבה לתכנית הזאת שירים קלילים, הן בלחנם ובעיקר במילותיהם, כמי שרוצה להדוף מעליה את קדושת המשוררת הלאומית המיתולוגית של "ירושלים של זהב". היא כתבה את "מר נרקיס" על רווק דון ז'ואן, את "שיר ערש למקרים מיוחדים" על ילדים שהוריהם גרושים (שיר חביב ששמעתי לאחרונה ביצוע שלו מפי רבקה מיכאלי, חברתה הטובה של נעמי, בערב השקת הביוגרפיה שלה "על הדבש ועל העוקץ" מאת מוטי זעירא, שנערך בקבוצת כנרת), "אנשים יפים" העוסק בסלבריטאים מיופייפים, "המכשפות" על עיתונאית רכילאית, "ארבעים" – "יצאתי תמיד עם יותר צעירים… ולבשתי ביקיני אחרי גיל עשרים" ו"אני מגדלת בעל".

לא הכל אהבו את האופי הקליל, רווי ההומור, שגילתה לפתע נעמי שמר, והדבר בא לידי ביטוי יפה במחזמר "סימני דרך" על חייה ויצירתה.

רוב שירי המופע הוקלטו לתקליט אולפן – "שירי נעמי שמר". כל המילים והלחנים הם כמובן של שמר. המנהל המוסיקלי והמעבד היה מתי כספי הצעיר, שנעמי שמר העריצה אותו ואת כשרונו.

השיר שנשמע היום הוא מתוך התכנית – "שש עשרה". הסולנים בשיר הם רותי בן אברהם ואלי מנטבר.

את סיפור השיר שמעתי לראשונה מפיה של לֶלי שמר, בתה של נעמי שמר, בערב ההשקה של ספרו של עופר גביש "בשביל השירים". הסיפור מופיע בספר וגם בביוגרפיה של נעמי שמר.

השיר מספר על ללי שמר בת השש עשרה והחבר שלה יואב מסר. שניהם למדו בבית הספר "תיכון חדש", וביום שישי בצהרים, אחרי הלימודים, הם נהגו ללכת ברגל מבית הספר לרמת אביב ותכנית ל', שם הם גרו. וכך הם מתוארים בשיר: "בסנדלים על גשר הירקון, שניהם בג'ינס ובטריקו". הם "תולים מבט ירוק במים" – הם צעירים, "בשישית", יפים, תמימים, והשאלות שמעסיקות אותם תמימות כמותם. "אם טוב או רע, אם כן או לא", הוא שואל, והיא מצדה ידה על מותן שָׂמָה, ושואלת: "מתי ואיך, כמה ולמה".

ומה הסיפור שמאחורי השיר? באחד מאותם ימי שישי, כשללי ויואב צעדו בסנדלים על גשר הירקון, חלפה לידם נעמי שמר, שנסעה במונית כי מעולם לא הצליחה לעבור טסט ולא היה לה רישיון נהיגה, והציעה להם טרמפ. אבל זוג האוהבים הצעירים העדיפו להמשיך לצעוד ברגל, ונעמי שמר מיד תרגמה את הסיטואציה לשיר, "במכוניתך הם לא רוצים לנסוע, הם מסתכלים כמו מגבוה".

בפזמון נשאלה השאלה "האם מתוך הפרח יעלה הפרי?". עוד אחת השאלות שהזוג הצעיר והתמים מתחבט בהן. ואולי זו שאלה של האם המביטה בסקרנות בהתבגרותה של הפרי שלה. בביוגרפיה מתוארת התקופה הזו כתקופה לא קלה ביחסים בין נעמי שמר ובתה, בין השאר בשל קנאה של נעמי שמר, שגידלה את בתה לבדה, ופתאום הבת היא פחות שלה ויותר של החבר. והכעס על כך שהזוג מבלה תמיד בביתו של יואב ולא בביתה.

מעניין שגיל שש עשרה הניב שירים רבים. מלבד השיר הזה גם "שש עשרה מלאו לנער" של עלי מוהר, "תשע בכיכר" של להקת "גזוז", "לא בת 16" של ריטה, "את בת שש עשרה" של יהורם גאון. אני באמת זוכר את גיל שש עשרה כגיל מקסים.

מזל טוב לנעמי שמר!

בסנדלים על גשר הירקון
שניהם בג'ינס ובטריקו
והם תולים מבט ירוק במים
הם בשישית – ובינתיים-

ספרי ספרי
האם מתוך הפרח יעלה הפרי
ספרי ספרי
איך מן הפרח בא הפרי

הולכים ברגל עד רמת אביב
ובדממה שמסביב
בנקישות הרגל הקלה – לה
כל סימני השאלה -לה

ספרי ספרי…

הוא רציני, ויש לו שאלות
אם טוב או רע, אם כן או לא
היא מצידה ידה על מותן שמה:
מתי ואיך, כמה ולמה –

ספרי ספרי…

הם לא רוצים תשובה לשאלתם
הם חכמים בתמימותם
במכוניתך הם לא רוצים לנסוע
הם שואלים – כמו מגבוה –

ספרי ספרי…

פינתי השבועית ברדיו: אישי ואהובי

אישי ואהובי / שלומית אהרון
פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 6.7.20

אנו חוגגים היום את יום הולדתה השבעים של אחת הזמרות הטובות ביותר בישראל, שלומית אהרון.

שלומית דביניק נולדה ב-10 ביולי 1950 בתל-אביב. הוריה היו ניצולי שואה. אביה איבד בשואה את אשתו הראשונה ואת שני ילדיו. כששלומית הייתה בת 11, אמה ילדה את אחותה הקטנה, שנפטרה בגיל 9 ימים. בהיותה בת 17 נפטר אביה. היא גדלה למציאות של אובדן, והאובדן מלווה אותה כל חייה.

אמה הייתה זמרת אופרה ושחקנית בתיאטרון יידיש בלודג' וגם בישראל. היא הייתה בת של שחקן. כך שהמוסיקה והתיאטרון הם אצלה בדי.אן.איי. שלושה דורות. הכישרון שלה נדיר.

כישרונה של שלומית אהרון התגלה כבר בילדותה. היא למדה בבית הספר לאמנויות רננים, לצד כישרונות כיגאל בשן, שלמה בראבא ודובלה גליקמן. בהיותה בת 16 יגאל בשן והיא הקימו צמד – "יגאל ושלומית" ושיר שלהם אף הגיע לרדיו.

היא שירתה בלהקת פיקוד מרכז. בלהקה היא שינתה את שם משפחתה לאהרון – שמו של אביה. בטרם קיבלה את ההחלטה היא התייעצה עם נעמי שמר, שליוותה את הלהקה וכתבה לה, ונעמי נתנה לה את ברכתה. בלהקה היא שרה כסולנית שירים כ"יש לי אהוב בסיירת חרוב" ו"הימים האחרים". לאחר שחרורה הופיעה במופע "החייט ואשת הסנדלר".

הפריצה הגדולה שלה הייתה ב-1975, כאשר הצטרפה לשלישיית "אף אוזן וגרון" ויחד העלו את המופע "הכל עובר חביבי", בבימויו של צדי צרפתי, שהיה גם מעין מנטור ואבא רוחני שלה. אמנון אברמזון היה המפיק ואלדד שרים המנהל המוסיקלי. היה זה מופע של גרסאות כיסוי לשירי שנות החמישים והשישים, בגל של נוסטלגיה שהציף את החברה הישראלית לאחר מלחמת יום הכיפורים. שם המופע היה שמו של אחד השירים שההרכב חידש. ההצלחה של המופע הייתה אדירה. ההרכב היה ללהקה. שלומית אהרון אף הייתה נשואה ליובל דור, אחד מחברי הלהקה, ויש להם שני ילדים משותפים.

הלהקה הייתה פופולרית מאוד בשנות השבעים והשמונים, ולאחר שני המופעים הראשונים הם עברו לשיר שירים מקוריים שלהם. הלהקה זכתה פעמיים בפרס "כינור דוד" ובתואר להקת השנה. שלומית הייתה הסולנית, בקולה המהפנט, ושלושת הגברים ליוו אותה בקולות. מבין שיריהם אזכיר שיר שכבר השמענו בפינה זו, כי הוא האהוב עליי ביותר ברפרטואר של הלהקה, "אני ארקוד על מדרגות הרבנות". נדמה לי שבשיר הזה יותר מבכל שיר אחר בא לידי ביטוי קולה פורץ הגבולות, וכן הסקסיות המתפרצת בשיר. עוד שיר נפלא של הלהקה הוא "המנגינה נגמרת" שנעמי שמר כתבה ללהקה במיוחד, לאירוע המרכזי של יום העצמאות 1979.

באותן שנים היו לשלומית אהרון גם כמה החמצות. שני שירים שהוצעו לה והיא סירבה לשיר אותם, הם "אבניבי" ו"הללויה", השירים שזכו באירוויזיונים. היא עצמה הופיעה באירוויזיון ב-1981 בשיר "הלילה", והגיעה למקום השביעי, שהוא לא כל כך רע, אבל הייתה זו אכזבה כיוון שהשיר נחשב לפייבוריט לניצחון.

ב-1989 שלומית אהרון פרשה מלהקת "הכל עובר חביבי". הלהקה עצמה המשיכה לפעול עד 2005, כשאת מקומה של שלומית תפסו זמרות אחדות, אך הלהקה לא הצליחה לשחזר את ההצלחה. שלומית בת ה-39 פתחה בקריירת סולו, והוציאה את תקליט הסולו הראשון שלה "אישי ואהובי", ששמונה מתשעת שיריו כתבה המשוררת מאיה בז'רנו ושיר נוסף כתבה צרויה להב. חלק מן השירים בתקליט היו נועזים מאוד בתיאורים ארוטיים. את התקליט הפיק לואי להב, והמנהל המוסיקלי היה ירון בכר, שהלחין ועיבד את השירים, מלבד שיר אחד שהלחין בן זוגה של שלומית באותן שנים יובל דור. את שיר הנושא "אישי ואהובי" דור ובכר הלחינו יחד.

התקליט לא זכה להצלחה מסחרית, כך שהקריירה של שלומית כסולנית לא החלה ברגל ימין. אך במקביל היא כיכבה בהצגה "אחים בדם" ותקליטה הבא "תקליט עברי" ובו גרסאות כיסוי שלה לשירים האהובים עליה והמופע בשם זה זכו להצלחה גדולה. עם זאת, בדיעבד זכה התקליט להערכה רבה, כתקליט איכותי ביותר.

שלומית אהרון הוציאה תקליטים רבים ומופעים רבים ומבין שיריה הרבים אזכיר במיוחד שיר לא כל כך מוכר, "תגיד לי", שיר געגועים לאביה שממנו נפרדה בנעוריה. את השיר כתב לה שלמה ארצי.

במקביל לקריירת הסולו שלה היא המשיכה להופיע בהרכבים – מופע עם ייבגני שפובלוב, מופע עם "שלושת הטנורים", סיבוב הופעות בפני קהילות יהודיות בארה"ב וקנדה עם מרגלית צנעני, רותי נבון, אילנית וירדנה ארזי שנקרא "חמש הדיוות". ב-2006 היא אף השתתפה במסע הופעות מחודש עם "הכל עובר חביבי". היא הופיעה במחזות הזמר "עלובי החיים" ו"אחים בדם" ודיבבה בסרטים ובהם "ספר הג'ונגל".

השיר שנשמע היום לכבוד יום הולדתה השבעים, הוא שיר הנושא של תקליטה הראשון – "אישי ואהובי". בשיר פונה הדוברת לעתים לאיש שלה ולעתים לאהובה. כשהיא עם האיש שלה היא מייחלת שיהיה כאהובה ולהיפך. "הלוואי ופיך, אישי, כפיו של אהובי" ומצד שני "הלוואי שכוח מותנך, אהובי, גווך ההולם בי, בכריעה נחרצת של ברכיך, היו כשל אישי הביישן".

נאחל לשלומית אהרון עוד שנות יצירה ומוסיקה רבות.

הלוואי
שראשך היה עטור תלתלים שחורים
הלוואי
הלוואי
ופיך אישי כפיו של אהובי

הלוואי
ענבים עמוסים סגולים,
תלתלים שחורים, שחורים
הלוואי
שכוח מותנך אהובי
גווך ההולם בי
בכריעה נחרצת של ברכיך
היו כשל אישי הביישן
היו כשל אישי הביישן.

הלוואי
שראשך היה עטור תלתלים שחורים
הלוואי
הלוואי
שכוח מותנך אהובי
גווך ההולם בי,
בכריעה נחרצת של ברכיך
היו כשל אישי הביישן
היו כשל אישי הביישן
אהובי הרך והחמקן

הלוואי

פינתי השבועית ברדיו: זה קורה

זה קורה / אריק לביא
פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 29.6.20

מחרתיים, ב-1 ביולי, ימלאו לשמוליק קראוס 85, וזאת סיבה למסיבת יומולדת קטנה, ולדעתי הצנועה לא רק מעניינת אלא גם מפתיעה. השיר שאשמיע היום הוא "זה קורה". שמוליק קראוס הקליט את השיר הזה, בגרסה מחוספסת ויפה מאוד, ויש לו עוד ביצועים יפים כמו למשל של יזהר אשדות, שאליו עוד נחזור. אך השיר הזה הוא קודם כל אריק לביא, המבצע המקורי שלו. ובנוסף לכך, הבטחתי סיפור מעניין. יש כאן יותר מסיפור מעניין אחד, אבל הראשון הקשור מאוד לאריק לביא.

אחד הדברים המייחדים את השיר הזה, הוא העובדה שאת מילותיו כתב שמוליק קראוס. שמוליק קראוס הוא מלחין ענק. כזמר הוא שנוי במחלוקת אבל אני אוהב מאוד את שירתו. אבל הוא לא משורר, לא פזמונאי, לא תמלילן. הוא מלחין שירים של אחרים, בעיקר של חברו יענקל'ה רוטבליט וכן של מרים ילן-שטקליס.

והנה, שיר שהוא כתב, והוא כל כך יפה, כל כך משוררי. איזה פוטנציאל מבוזבז. היכן הסתתר כותב כזה כל השנים? ומדוע הוא חדל לכתוב מילים בהמשך חייו? ועוד סוגיה מעניינת – שיר כל כך יפה, שהוא כתב גם את מילותיו וגם את לחנו – מדוע הוא נתן אותו לאריק לביא, והקליט אותו בעצמו רק 28 שנים מאוחר יותר, בתקליטו "יום רודף יום"?

את הסיפור הבא שמעתי בתכנית רדיו, למחרת פטירתו של שמוליק קראוס, לפני שמונה שנים. הסיפור מתאר מפגש של שמוליק קראוס עם אריק לביא, אי אז בשנות השבעים. אריק לביא, שהיה חובב צילום, חזר מחו"ל עם מצלמה חדשה שאותה רכש במיטב כספו. הוא נפגש עם קראוס, כשהמצלמה החדישה תלויה על צווארו. קראוס התעניין במצלמה, שאל, חקר. בהמשך השיחה אריק שאל את שמוליק אם יש לו איזה שיר בשבילו. "יש לי דווקא משהו מעניין" הוא אמר לו, ושר באוזניו את "זה קורה". אריק לביא התאהב מהאזנה ראשונה וביקש את השיר. שמוליק קראוס הסכים, אבל היה לו תנאי. הוא ביקש בתמורה את המצלמה. אריק לא התבלבל, הסיר את המצלמה מעל צווארו, נתן אותה לשמוליק קראוס וקיבל בתמורה את השיר.

אח"כ הייתה לו בעיה. איך הוא יסביר לאשתו, שושיק שני, את הסיפור. הוא סיפר לה שהוא איבד את המצלמה. ואיזה ריב היה ביניהם על השלומפריות וחוסר האחריות שלו וזריקת הכסף…

אבל מהי מצלמה יקרה, לעומת שיר שהיה לאחד היפים שלו, אחד המזוהים עמו ביותר; שיר שהיה ללהיט גדול בשנת 1975, שכבש את צמרת מצעדי הפזמונים וההשמעה. שיר שאף הופעה של אריק לביא מאז ועד מותו לא יכלה להסתיים בלי שהוא שר אותו. השיר הוקלט, בעיבודו של קובי אושרת, בתקליטו של אריק "דיוקן".

עד כאן הסיפור היפה, שרק בשבילו היה כדאי להשמיע דווקא את השיר הזה. אבל הסיפור הבא מאפיל עליו. יש טוויסט בעלילה. שמוליק קראוס לא כתב את מילות השיר. מה?? איך זה יכול להיות? הרי בכל מקום נכתב שהשיר הוא שלו, והוא קיבל עליו תמלוגים גם ככותב המילים. אם לא הוא – מי כתב את השיר?

נמתח קצת את סקרנותכם, ונספר עוד מספר עובדות על השיר.

ב-1973 עלה לאקרנים סרט ששמו "אדם", סרט שכמעט אף אחד לא צפה בו. את הסרט יצר איש עסקים חובב קולנוע, שהחליט ליצור סרט משלו. שמו יונה דאי. הוא השקיע בו סכום אדיר של מיליון ל"י. הוא שכר שחקנים, במאים וגם מוסיקה מקורית של מישה סגל. הוא פנה לאריק איינשטיין בבקשה שיהיה השחקן הראשי, אך הוא סירב בתוקף. יום אחד, מספר דאי, הוא ראה בטלוויזיה את שמוליק קראוס, וראה בעיניו את הטירוף המתאים לגיבור האלים של הסרט. הוא פנה אליו וקראוס הסכים. אך הוא ביקש שהשיר המרכזי יהיה שיר שלו – "זה קורה". אך כבר היה מלחין לפס הקול של הספר – מישה סגל. קראוס התעקש, סגל כמעט פרש מהסרט, אך כשהוא שמע את השיר הוא נדלק והסכים.

שמוליק ביקש לשיר את השיר, אך הוא לא התאים לדמות שהוא גילם, והוחלט שאלי מגן ישיר אותו. אלי מגן הקליט את השיר. אם כן, אלי מגן ולא אריק לביא הוא המבצע הראשון של השיר. אלא שההקלטה נגנזה ולא נכנסה לסרט. אך היא קיימת והאזנתי לה לראשונה באתר של חברי, המוסיקאי וחוקר הזמר העברי עופר גביש. ביצוע רגיש ויפה, אם כי, כפי שכבר אמרתי, בעיניי הביצוע היפה ביותר של השיר הוא של אריק לביא, ולכן זה הביצוע שנאזין לו.

ההקלטה של אלי מגן לא נכנסה לסרט, אך המנגינה נשארה. בכרזה של הסרט נכתב: מוסיקה וניצוח – מישה סגל. לחן – שמוליק קראוס. במרכז הכרזה תמונה של שמוליק קראוס, ואי אפשר לפספס את הטירוף בעיניים. גם את הכרזה ניתן למצוא באתר של עופר גביש.

אז מי כתב את המילים? עופר גביש שמע על כך מיורם רותם, איש המוסיקה העברית של גל"צ, אך הוא המשיך וחקר ומצא לכך אישושים נוספים. את השיר כתבה… החזיקו היטב… נעמי שמר. את התגלית הזו אישרו בתה של נעמי שמר ללי שמר, הביוגרף שלה מוטי זעירא (שאני מופתע שהוא לא הכניס את הסיפור לביוגרפיה) וחברה הקרוב של נעמי שמר, עמוס רודנר, אביו של חמי רודנר. אגב, אתמול קיבלתי מעמוס רודנר מסמך מרתק על חברתו הטובה נעמי שמר, אך לצערי הרב עם איסור פרסום, ואני נאלץ, כמובן, לכבד זאת.

את הסיפור אביא כפי שכתב אותו עופר: "על מה שקרה סיפר לי עמוס רודנר. ידיד של נעמי שמר שיחד עם תמר רעייתו (עליה השלום) ערכו את ספרי שיריה: 'פעם הבטיחה נעמי לשמוליק שתכתוב מילים למנגינה שלו. שנה שלמה לא קיימה את הבטחתה ואז הם נפגשו במקרה ב… חנות נעליים. שמוליק הזכיר לה את ההבטחה והפעם לא יכלה לסרב. בו במקום, כן, באמצע החנות, לקחה קופסת נעליים, וכתבה את מילות השיר. מילות הפתיחה מקבלות עכשיו משמעות נוספת 'זה קורה שהדרך מתמשכת'…

אח"כ עברו לדירתו ושיפצו' אמר עמוס רודנר, והוסיפה ללי שמר, בתה של נעמי שמר: 'היא כתבה ונתנה לו את השיר ואמרה: 'שלך! בלי קרדיט!'
בדקתי באתר אקו"ם. אכן. נכתב במפורש: 'זה קורה, מילים ולחן שמואל קראוס' ".

הסיפור הזה מדהים בעיקר כיוון שנעמי שמר הייתה קנאית לזכויות היוצרים שלה, לא אחת נלחמה ונאבקה והסתכסכה סביב קנאות זו. והנה, כך בקלות היא מוותרת על זכויות היוצרים על שיר שכתבה. מוטי זעירא הסביר זאת: "אולי בגלל אותו פיגור במימוש ההבטחה, אולי פשוט כי אהבה אותו" [את שמוליק קראוס].

בשנת היובל למדינת ישראל, יצא המיזם "עבודה עברית" – מארז של 51 גרסאות כיסוי לקלסיקה של הזמר העברי, בעריכת מיכה שטרית. שטרית קבע כלל: לא יחודשו שירים של סשה ארגוב, משה וילנסקי ונעמי שמר. כנראה שהוא רצה להכניס לקדמת הבמה שירים של יוצרים פחות מושמעים.

עמוס רוזנר סיפר לעופר, שכאשר יצא המארז נעמי שמר אחזה בו, קראה את רשימת השירים ופרצה בצהלה: "אני בפנים! אני בפנים!" היא התכוונה לגרסתו של יזהר אשדות לשיר "זה קורה".

השבוע לפני 16 שנה נפטרה נעמי שמר. האבל הלאומי עם פטירתה היה חסר תקדים ולא זכור לי כמותו אחרי אף אמן, אפילו יותר מאריק איינשטיין. במשך שבועות, כל תחנות הרדיו והטלוויזיה לא חדלו להשמיע את שיריה ותכניות על אודותיה.

ארבעה ימים אחרי מותה, נטלתי חלק באירוע בגליל העליון, שהיה מיועד כמדומני לאלתרמן, אך הוסב בחלקו לזכרה של נעמי שמר. בדרכי הביתה, בעליות לגולן, האזנתי לרשת ג', שכמובן השמיע ללא הפסקה את שיריה של נעמי שמר. לפתע הופסק השידור, והקריין סיפר על פטירתו של אריק לביא. לאחר ההודעה, הושמע השיר היחיד של אריק לביא שכתבה נעמי שמר: "נועה". כזכור, נועה בשיר היא נעמי שמר עצמה. אריק לביא קרא לבתו נועה. אחרי השיר הזה, חזרה התחנה לשדר את שיריה של נעמי שמר. אז הנה, מתברר שאריק לביא שר עוד שיר של נעמי שמר.

אז מה היה לנו השבוע? 85 שנים להולדתו של שמוליק קראוס, 16 שנים למותה של נעמי שמר ו-16 שנים למותו של אריק לביא. אין מתאים יותר מלהשמיע את "זה קורה".

זה קורה
שהדרך מתמשכת
זה קורה
יש ללכת, ללכת.

שום דבר לא ידוע
לא שנה, לא שבוע
יש לנוע, לנוע
ולחשוב שהייתי יכול
לחזור על הכל
אבל בן אדם
זה קורה.

זה קרה
שהדרך התמשכה לי
זה קרה
לא ידעתי איך זה בא לי.

שום דבר לא ידוע
לא שנה, לא שבוע
יש לנוע לנוע
ולחשוב שהייתי יכול
לחזור על הכל
אבל בן אדם
זה קרה.

זה יקרה
ואולי בסוף הדרך
שנראה,
כי הדרך מתמשכת.

שום דבר לא ידוע
לא שנה, לא שבוע
יש לנוע, לנוע
ולחשוב שהייתי יכול
לחזור על הכל
אבל בן אדם
זה יקרה.

 

פינתי השבועית ברדיו: התחדשות

התחדשות / עפרה חזה

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 22.6.20

את השיר שאשמיע היום תכננתי להשמיע בשבוע של יום העצמאות. אבל, כזכור, היינו אז בסגר, לא שידרנו, ואני ממהר להשמיע אותו לפני גל שני של סגר, לא עלינו.

השיר הוא "התחדשות" של נעמי שמר. השיר מוכר יותר כ"אחרי החגים", מילות הפתיחה של הפזמון. וכידוע יש לשיר הזה שני לחנים. הלחן האחד הוא של נעמי שמר. הלחן השני, המאוחר יותר, הוא של יובל דור. חדי האוזן הבחינו בוודאי, שלא רק המנגינה אחרת, אלא גם המילים קצת השתנו. ולכן, נעמי שמר נתנה לגרסה החדשה את השם "התחדשות אחרת".

מעטים מאוד המקרים שנעמי שמר נתנה לאחרים להלחין שיר שלה. ובמקרים הלא שכיחים שבהם אנו מוצאים שיר שאת מילותיו כתבה נעמי שמר והלחן הוא של מוסיקאי אחר – נעמי שמר כתבה מילים ללחן שנמסר לה, וגם אז מדובר במלחינים שהיא העריכה במיוחד, כדוגמת מתי כספי.

אבל המקרה הזה חריג לא רק כיוון שהיא נתנה שיר שלה להלחנה למוסיקאי אחר, אלא שהיא נתנה לו שיר שהיא כבר הלחינה.

מן העובדה שנעמי שמר שינתה את מילות השיר ונתנה את הגרסה החדשה להלחנה מחודשת ניתן להבין שהיא לא הייתה שלמה לגמרי עם הגרסה המקורית.

אבל אנו נאזין בכל זאת לגרסה המקורית, ובהמשך אסביר למה.

את השיר "התחדשות" כתבה נעמי שמר לעפרה חזה. זהו השיר היחיד שהיא כתבה לה. שנה לפני מותה נשאלה נעמי שמר בראיון אם יש לה איזה שהן החמצות מקצועיות, היא השיבה: "אני חושבת שהחמצת חיי היא עפרה חזה. היא הייתה אמן ענק. בשעתו היא באה ורצתה תקליט שלם שלי, ולא הצלחתי לכתוב. כתבתי לה את השיר 'התחדשות', וזה שכתבתי לה רק שיר אחד, זה אוכל לי את הלב עד עצם הרגע הזה". גם עפרה חזה יצאה בתחושת החמצה ותסכול, ובראיון ל"מעריב" בספטמבר 1985 היא אמר שלא נוצרה כימיה בין השתיים.

את השיר כתבה נעמי שמר ליום העצמאות תשמ"ד, 1984. השיר הוקרן לראשונה בתכנית המרכזית לערב יום העצמאות בערוץ היחיד של הטלוויזיה. נעמי שמר עצמה הופיעה באותו ערב בלונדון, בפני אולם של 3,500 איש. ולבקשתה, עפרה חזה התלוותה אליה לנסיעה (מה שמעמיד בספק את האמירה של עפרה על חוסר הכימיה ביניהן).

מילות השיר מקסימות. זה שיר של התחדשות מתוך משבר, ודי בכך כדי שאוהב אותו, כי הוא מתחבר לתפיסת העולם האופטימית שלי ולאמונה שלי שניתן לצאת מחוזקים ומתחדשים ממשברים.

נעמי שמר הייתה בראשית שנות ה-80 במשבר. פעילותה הפוליטית והזדהותה הפומבית עם גוש אמונים ועם המאבק נגד הנסיגה מסיני, הפך אותה מהקונצנזוס האולטימטיבי לשנויה במחלוקת. המיליה החברתי שלה הפנה לה עורף והדבר הכאיב לה מאוד. היא הוחרמה מעל במות מסוימות ולקחה זאת מאוד ללב. והיא הייתה מתוסכלת מאוד מכך שאחרי כל המאמצים והתקוות, והמחיר האישי ששילמה, הנסיגה מסיני הושלמה, היישובים נעקרו, וכאילו כל עמלה וכל המחיר ששילמה היו לשווא. והיא די השתתקה באותן שנים.

שירים שהיא כתבה באותם ימים עסקו בתחושותיה הקשות, וכבר עסקנו בכך בתכנית שהקדשנו לנעמי שמר ובפינות שהוקדשו לשירים "על ראש שמחתי" ו"כד הקמח".

גם מדינת ישראל הייתה אז במשבר, לאחר מלחמת לבנון והנסיגה מסיני והמשבר הכלכלי הקשה עם נפילת הבורסה, קריסת הבנקים, משבר המניות והאינפלציה המטורפת.

וכפי שעשתה בתקופות משבר וכאב אחרות, גם כאן כתבה נעמי שמר שיר הנותן תקווה. השיר מתחיל בסיפור פיזי, או פסיכוסומטי – עייפות בלתי מוסברת, פיק ברכיים לא מובן. אבל בלבך אתה יודע שמעבר לפינה אהבה חדשה ממתינה. והמשך השיר מתאר את ההתחדשות שתבוא "אחרי החגים" – קוד גנרי מצד אחד לדחיינות, אבל מצד שני לדבר שצפוי להגיע בקרוב. מה יקרה אחרי החגים? יתחדש הכל. האוויר, העפר, המטר והאש. גם אתה תתחדש. ובהתחדשות הזאת יצמחו בגנךָ עצי גן עדן, עץ החלומות ועץ הדעת טוב ורע (שזהו השם המלא של "עץ הדעת" בסיפור אדם וחוה).

את הבית האחרון, היפה מכל, אקרא בשלמותו: במסע שלא נגמר בין שדות הצל ושדות האור, יש נתיב שלא עברת ושתעבור. שעון החול, שעון חייך מאותת לך עכשיו. למד-דלת, למד-הא, למד-וו.

מה אלה הלמ"דים האלה? כאן מופיע, ברמז, המעבר בין האישי ללאומי. השיר נכתב ליום העצמאות הל"ו של מדינת ישראל. וההתחדשות היא ביציאה מן השנים הקשות, שנות למד-דלת ולמד-הא, ליום העצמאות הל"ו. ויש כאן כמובן גם רמז לל"ו הצדיקים, אותם היא נוהגת להזכיר באחדים משיריה.

ומאז אותו יום העצמאות הל"ו עברנו עוד ל"ו והשנה חגגנו את יום העצמאות הפעמיים-ל"ו. ובתוך משבר הקורונה, רציתי להשמיע את שיר התקווה והאמונה הזה, בשידור שנדחה. אך השיר תמיד אקטואלי. השורה הזאת, כבר אינה מופיעה בגרסה החדשה של השיר, ולכן הגרסה החדשה לא רלוונטית בעבורי, בסמליות של השמעת השיר בימים אלה.

את הגרסה השניה שרה לראשונה להקת הנח"ל עם הסולנית דפנה דקל. והאמת היא שהגרסה המאוחרת יותר, שנכתבה בסך הכל שנה אחרי הגרסה הראשונה, באמת שלמה ויפה יותר.

כמו במרבית שיריה של נעמי שמר, גם בשיר זה נמצאים מוטיבים יהודיים רבים. כבר הזכרנו את עץ הדעת טוב ורע ואת ל"ו הצדיקים. וכך גם האוויר, העפר, המטר והאש, המרמזים לארבעת היסודות: רוח, עפר, מים ואש המייצגים במסורת היהודית יסודות שונים ברוחניות.

כאמור, נשמיע את הגרסה המקורית של השיר, בפי עפרה חזה.

עייפות בלתי מוסברת

פיק ברכיים לא מובן

זו שעה שלא חוזרת

לעולם – אבל

בליבך אתה יודע

שמעבר לפינה

אהבה חדשה

ממתינה

 

אחרי החגים יתחדש הכל

יתחדשו וישובו ימי החול

האוויר, העפר, המטר והאש

גם אתה, גם אתה תתחדש

 

בגנך פורחים לפתע

בערבוביה גמורה

עץ החלומות

ועץ הדעת טוב ורע

הסתכל על כליך

שהשארת בחצר

הפטיש, הסולם, המעדר

 

אחרי החגים…

 

במסע שלא נגמר

בין שדות הצל ושדות האור

יש נתיב שלא עברת

ושתעבור

שעון החול, שעון חייך

מאותת לך עכשיו

למד-דלת, למד-הא, למד-וו.

פינתי השבועית ברדיו: שיר אהבה ישן

שיר אהבה ישן / הפרברים
פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 16.3.20

לא אשמיע היום אף שיר על קורונה, על נגיף, על מגפה, על בידוד, על נייר טואלט, על מצב חרום, על ממשלת חרום, על אלכוג'ל וכד'. ניקח פסק זמן של דקות אחדות מהנושאים הללו שעומדים בראש דאגותינו, כדי לחגוג יחד 60 שנה לצמד הפרברים.

צמד, שמחזיק מעמד 60 שנה ולחו לא נס, הוא תופעה חריגה גם ברמה העולמית. אבל האמת היא שהצמד לא החזיק מעמד 60 שנה, כי הרכבו השתנה עם השנים. הציר המרכזי או הפרבר הראשי הוא יוסי חורי, האיש שהקים את הצמד לפני 60 וכנראה יישאר בו עד יומו האחרון. הפרבר השני הוא כבר השלישי בסדרה. השותף הראשון ליוסי חורי היה ניסים מנחם, שפרש לאחר 17 שנים, ב-1977, בעקבות חזרתו בתשובה, בגל החזרה בתשובה של אמנים כאורי זוהר, פופיק ארנון ואיקה ישראלי. החליף אותו אורי הרפז, האיש והגיטרה הקטנה, שהיה חבר בהרכב 38 שנים ופרש, בגירושין די מכוערים, ב-2015. ומאז, הצטרף להרכב חגי רחביה הצעיר.

יוסי חורי חגג לפני שבועות אחדים את יום הולדתו ה-80. הוא זמר וגיטריסט מצוין שלבטח יכול היה להצליח בקריירת סולו, אבל הוא אוהב את ההרמוניה הקולית המוסיקלית של הרכב ששר בקולות. ואין ספק שהפרברים הצטיינו בכך בכל ההרכבים. בעיניי, הם הגיעו לשיאם בהרכבים גדולים יותר כמו הפרברים והדודאים בשנות ה-80 והחברים של בני לאחר מותו של בני אמדורסקי.

מלבד ההרמוניה הנפלאה, הדבר הנוסף המאפיין את צמד הפרברים הוא הפריטה הווירטואוזית על הגיטרה האקוסטית, שאפיינה את הצמד בכל ההרכבים ובעיקר בנגינתו של אורי הרפז.

הרפרטואר של הפרברים משלב בין שירי ארץ ישראל, שירים עבריים מקוריים והרבה שירים מתורגמים ממקומות שונים בעולם ומשפות שונות. הם היו שותפים ב"ארץ טרופית יפה" בשירים מברזיל, העלו עם מתי כספי את המופע והקליטו אתו את התקליט "שיר אהבה רחוק" עם שירים מדרום אמריקה. הם הוציאו תקליט שלם של גרסאות עבריות לשירי הצמד סיימון וגרפינקל.

השיר של הפרברים שנשמיע היום הוא שירם של נתן יונתן ונחום היימן "שיר אהבה ישן", או בשמו המקורי "רומנסה" או בשמו העממי הבלתי רשמי "אניטה וחואן".

זהו שיר עברי מקורי, אך בניחוח לטיני, הן בשמות גיבוריו אניטה וחואן והן בשמו המקורי "רומנסה".

"שיר אהבה ישן" הוא שיר על אהבה שהוחמצה. בדומה לשירים אחרים כמו "אדון כמעט וגברת כבר" של חנוך לוין, "יום יום אני הולך למעונך" של יעקב פיכמן ואחרים, מדובר בו על אוהבים שבשל מעצור, מבוכה או בושה הם לא למדו את שפת האוהבים והחמיצו את אהבתם הגדולה.

אניטה לחואן חכתה, אך הוא אחר לקטוף את רמוני אהבתה. גביעי שפתיה הוא עוד לא שתה.

ומה נשאר? סיפור אהבתם. הסיפור לא ייתם. כי אין זה הסיפור שלהם בלבד. הוא שייך לחלומות שיש לאנשים שאיחרו לפרוח באביב, שלא למדו את שפת האוהבים.

שיר כל כך עצוב וכל כך יפה ומרגש. יש לו למעלה מ-100 ביצועים רשומים. הביצוע המקורי היה של צמד דרום. מבין הביצועים, אני אוהב במיוחד שלושה: של חוה אלברשטיין מתוך התקליט "אני הולכת אליי", תקליט שכולו שיריו של נחום היימן שהפיק אותו, של להקת "חופים" ושל הפרברים, עם נגינת הגיטרות המופלאה.

זה הביצוע שנשמע, ונאחל ליוסי חורי ולפרברים עוד שנות יצירה רבות, שיעשירו את הזמר העברי.

… ושנעבור את הקורונה בשלום.

זהו שיר ישן
על אניטה וחואן
גבהו עשבי הזמן
והשושן פרח עם החוחים
הם שייכים עכשיו למלאכים.

אניטה לחואן חכתה
אך הוא אחר לקטוף את רמוני אהבתה
גביעי שפתיה הוא עוד לא שתה
פתאום הקיץ תם
אך לא יתם ספור אהבתם.

זהו כל השיר
הוא שייך לחלומות
שיש לאנשים
שאחרו לפרוח באביב
שלא למדו את שפת האוהבים.

ההם שלא נולדו בזמן
אבל איזו אניטה מחייכת בלבבם
אותו חואן, אותה האהבה
פתאום הקיץ תם
אך לא יתם ספור אהבתם.

 

פינתי השבועית ברדיו: בגליל (עלי גבעה)

בגליל (עלי גבעה) / אריק איינשטיין
פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 9.3.20

בשבת מלאו מאה שנה לקרב תל-חי. בי"א באדר תר"ף, 1 במרץ 1920, הותקף קיבוץ תל-חי בידי המון ערבי. בקרב גבורה נפלו ששה מן המגִנים ובראשם יוסף טרומפלדור. עוד שניים מחברי הקיבוץ נרצחו בפעולות טרור בשבועות שקדמו למתקפה.

יש הממעיטים בחשיבותו של האירוע וטוענים שמדובר בסה"כ בתקרית מקומית, ומדוע דווקא הוא נכנס לפנתיאון הציוני יותר מקרבות הרבה יותר גדולים ומשמעותיים, במאורעות תרפ"ט, במאורעות 1936-1939 ובעיקר במלחמת השחרור?

איני שייך לממעיטים. יש ארבעה טעמים לכך שדווקא קרב תל-חי נצרב כך בתודעה הציונית. ראשית, כיוון שעמידתם של תל-חי וכפר גלעדי היא מרכיב משמעותי בעיצוב גבולה של המדינה שבדרך, והכללת אצבע הגליל במפת המנדט הבריטי, שנועד להקים את הבית הלאומי של העם היהודי. בכך הוגשמה האמירה של טרומפלדור, שבמקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון – שם יהיה גבולנו. שנית, כי היה זה המקרה הראשון שבו יהודים אחזו בנשק והתגוננו באופן אקטיבי נגד הפורעים. היה זה סמל להבדל בין ההוויה היהודית בגולה לבין ההוויה היהודית המתפתחת בארץ ישראל. לא עוד עם מפוזר ונרדף, אלא עם שמשתרש במולדתו ומגן על חייו ועל כבודו. שלישית, דמותו של טרומפלדור, מנהיג דגול, שהתנדב לעלות לתל-חי כדי לארגן את הגנתה ונפל בקרב. רביעית, האמירה של טרומפלדור הגוסס "טוב למות בעד ארצנו". וחשוב לציין שבין החוקרים וההיסטוריונים, שהעמיקו בחקר הפרשה, אין שום מחלוקת על העובדה שהוא אמר את הדברים. שלושה אנשים שונים, ללא תיאום ביניהם, העידו על כך ביום מותו של טרומפלדור. לעומת זאת, אין אף עדות אחת הסותרת זאת. רק כחמישים שנה אחרי נפילתו צצה האגדה האורבנית כאילו הוא קילל ברוסית ולא אמר את הדברים. האגדה הזאת אינה מבוססת על שום עובדה ושום ראיה היסטורית. זו טענה אידיאולוגית שנועדה לשמוט את הקרקע מתחת לאתוס הלאומי של תל-חי.

אתוס העמידה והגבורה של תל-חי, תפס מקום מרכזי בתרבות הציונית, ובראש ובראשונה בסוכן התרבות מספר אחד – הזמר העברי.

שבועות ספורים לאחר הקרב, כתב אבא שנלר, שלאחר מכן עברת את שמו לאבא חושי, לימים – ראש העיר המיתולוגי של חיפה, את השיר "בגליל בתל-חי", הוא הקריא אותו בוועידת "השומר הצעיר" שנערכה בעיר לבוב בפולין באביב 1920. השיר שודך למנגינה עממית אוקראינית.

בַּגָּלִיל, בְּתֵל חַי,
טְרוּמְפֶּלְדּוֹר נָפַל.
בְּעַד עַמֵּנוּ, בְּעַד אַרְצֵנוּ
גִּבּוֹר יוֹסֵף נָפַל.
דֶּרֶך הָרִים, דֶּרֶךְ גְּבָעוֹת
רָץ לִגְאֹל אֶת שֵׁם תֵּל חַי,
לֵאמֹר לָאַחִים שָׁם:
"לְכוּ בְּעִקְּבוֹתַי".

"בְּכָל מָקוֹם
וּבְכָל רֶגַע
תִּזְכְּרוּ אוֹתִי,
כִּי נִלְחַמְתִּי וְגַם נָפַלְתִּי
בְּעַד מוֹלַדְתִּי.
כָּל הַיּוֹם אֲנִי חָרַשְׁתִּי
וּבַלַּיְלָה קְנֵה רוֹבֶה בְּיָדִי אָחַזְתִּי
עַד הָרֶגַע הָאַחֲרוֹן".

באותה שנה חיבר יהושע פרושנסקי, איש העליה השלישית, את השיר "קדרו פני השמים", בהשראת שיר גבורה רוסי ולמנגינתו של אותו שיר.

קָדְרוּ, קָדְרוּ פְּנֵי הַשָּׁמַיִם
וְרוּחַ עַז רָעַשׁ.
קִבְּלוּ, קִבְּלוּ הָרֵי אֶפְרַיִם
קָרְבָּן צָעִיר חָדָשׁ.

הוֹי נוּחָה, נוּחָה חֲבֵרֵנוּ
וּשְׁכַב לָנֶצַח שָׁם.
כָּמוֹךָ גַּם חַיֵּינוּ
נַקְרִיב בְּעַד הָעָם.

עַל הַר, עַל הַר נִשָּׂא גָּבוֹהַּ
שׁוֹמְרִים עִבְרִים חוֹנִים.
וְאֶל הָרֵי, הָרֵי גִּלְבּוֹעַ
פְּנֵיהֶם מוּעָדִים.

שׁוֹמְרִים עוֹבְרִים מֵהַגָּלִיל
בְּצִלְלֵי הָרִים,
וְעַל זְרוֹעוֹת יְדֵיהֶם
גּוּף חֲבֵרָם נוֹשְׂאִים.

שאלו את פרושנסקי, איך הוא הגיע להרי אפרים, הרי טרומפלדור נפל בגליל העליון. פרושנסקי השיב בלי להתבלבל, שהרי אפרים מתחרזים לקדרו פני השמים. צודק.

באותה שנה כתב זאב ז'בוטינסקי, בעת שישב בכלא עכו בגין ארגון ההגנה בירושלים, במאורעות תר"ף, חודש לאחר אירועי תל-חי, את "שיר אסירי עכו", שאותו השמענו בפינה זו.

מִנִּי דָן עַד בְּאֵר שֶׁבַע,
מִגִּלְעָד לַיָּם,
אֵין אַף שַׁעַל אַדְמָתֵנוּ
לֹא כֻפַּר בְּדָם.

דָּם עִבְרִי רָווּ לָשֹׂבַע
נִיר וָהַר וָגַיְא;
אַךְ מִדּוֹר וָדוֹר
לֹא נִשְׁפַּךְ טָהוֹר
מִדַּם חוֹרְשֵׁי תֵּל חַי.

בֵּין אַיֶּלֶת וּמְטוּלָה,
בְּקִבְרוֹ דּוֹמֵם,
דֹּם שׁוֹמֵר גְּבוּל אַרְצֵנוּ
גִּבּוֹר גִּדֵּם.

אָנוּ שֶׁבִי, אַךְ לִבֵּנוּ
אֱלֵי תֵּל-חַי בַּצָּפוֹן;
לָנוּ, לָנוּ, תִּהְיֶה לָנוּ
כֶּתֶר הַחֶרְמוֹן.

ב-1932 נכתב השיר "בגליל" המוכר יותר, על פי מילות הפתיחה שלו "עלי גבעה". זה השיר שנשמע היום וארחיב עליו בהמשך.

השירים האלה, וזה ממש מדגם זעיר, הם שירי גבורה מלאי פאתוס, שנכתבו בשנים שלאחר האירוע. עשרות שנים לאחר מכן, השתנה הטון לכיוונים אחרים לגמרי.

ב-1967 כתב ירון לונדון את השיר עמיחי, בלחנו של סשה ארגוב, לסרט "סיירים". השיר מגחיך בסרקזם את אתוס הגבורה הציוני.

לא ידוע אם נולד
בפתח תיקווה או תל חי,
אך ברור שלא ימות
אם עד היום עודנו חי,
אף על פי שגולגלתו
מלאה פלטינה כמו אוצר,
ובדמו יש רסיסים
של רימונים מטווח קצר,
אל נא ידידיי
תבכו את עמיחי
זה תמיד מוקדם מידי
חי לנצח עמיחי.

וכן הלאה וכן הלאה ובהמשך הוא חוזר ברמז מגמד לטרומפלדור:
ובאצבע הגליל
חטף כדור בכף ידו,
ומאז על החליל
הוא מנגן בלי סול ודו.

אגב, הקשר בין טרומפלדור לחליל אינו נובע מאיזו עובדה היסטורית, כאילו הוא ניגן בחליל, אלא מהחליל המופיע בשיר "עלי גבעה" שאותו נשמיע היום.

השיר מסתיים במילים החותרות תחת ערך ה"אחריי":

אם לכל כדור יש כתובת
מי ידע היכן כתבתו וביתו?
אם לעמיחי אין כתובת,
איך כדור יתפוס אותו, אוטוטו
ועל כן מי שרוצה
להיות גם בסיום הקרב אז מוטב
כן מוטב לו להיות
שני צעדים מאחוריו, אחריו.

שנה לאחר מכן, ב-1968, שרה להקת "שבעת המינים" גרסה עברית של חיים חפר לשיר אמריקאי: "מה למדת בגן היום?" זהו שיר סאטירי המבקר את מה שמוצג בו כשטיפת מוח לאומנית ומיליטריסטית בחינוך הישראלי, מגיל הגן.
אחד הבתים מוקדש לאתוס תל-חי:

שטרומפלדור גיבור יקר
שטוב למות על המשמר
שעוד תהיה לי הזדמנות
וגם אני אוכל למות
את זה למדו אותי בגן
את זה למדו בגן.

מוזר בעיניי שאת השיר הזה כתב חיים חפר, שיכול לראות בשירים ובמקאמות שלו את אותם מסרים שאותם הוא תוקף כאן. למשל, במקאמה "הצנחנים בוכים", שכתב ביום שחרור ירושלים, חודשים אחדים לפני שכתב את "מה למדת בגן היום".

ב-1974 כתב יוסי בנאי את "ספירת מלאי", בלחנה של נעמי שמר. השיר הזה, שאותו השמענו כאן בפינה, הוא השיר הראשון שבנאי כתב את מילותיו, בעידודה של נעמי שמר. גם שם מופיע טרומפלדור:
טרומפלדור בגליל וקונצ'רטו לחליל
וחצי תריסר אלופים במיל'.
אחד אלוהינו, אלוהינו, אלוהינו
שבשמיים ובארץ.

חוקרת התרבות רוני שריג כותבת על השיר: "בנאי מונה במעין רשימת מכולת את הגיאוגרפיה, ההיסטוריה, החברה, התרבות והפוליטיקה הישראלית. מתייחס לסכסוך הישראלי פלשתינאי ומוסיף רמיזה ביקורתית לתפיסת 'העם הנבחר'. בשיר יש התפכחות מגבורה, ממלחמות ומאמונה דתית ומשיחית שמתבטאת במניית רגעים ואירועים הרואיים ומקודשים לצד רגעים יומיומיים ושגרתיים, תוך ערבוב זה בזה של כל הפרטים הנמנים. כך מתוארת 'עליה גדולה מאלפיים שנות גולה' ומיד אחריה 'שתי חופשות שנתיות ואחת רגילה', ואחריהן 'יום של ניצחון, יום של מפלה, רגע ביטחון, שלושים ימי מחלה'. לאחר מכן מופיע 'טרומפלדור בגליל' לצד 'ק'ונצ'רטו לחליל'. השורה המתייחסת לטרומפלדור מרמזת גם על הרומנטיזציה שנקשרה לדמות בשירי עבר, ובמיוחד על דמותו של ה'שומר ובפיו חליל' משירו של ברוידס 'בגליל' מ-1932 ועל ההתפכחות מתפיסה זו".

אני חולק על פרשנותה של שריג. אני רואה ב"ספירת מלאי" שיר אהבה לישראליות, באמצעות אותה רשימת מכולת, של פריטים גדולים וקטנים שיוצרים את המארג הישראלי. שיר זה מתאים למיני-סוגה דומה באותה תקופה, שכללה גם את השירים "ארץ ישראל יפה" ו"רק בישראל", שגם הם מציגים את הישראליות באמצעות "רשימות מכולת".

ספירת מלאי דומה יש גם בשירו של יהונתן גפן "יכול להיות שזה נגמר", שגם אותו כבר השמענו כאן. וגם הוא כותב, בין השאר, "על שפת הכינרת טרומפלדור היה גיבור". יהונתן גפן של לפני מלחמת יום הכיפורים אינו אותו גפן הציני והרדיקלי שאנו מכירים. בשיר הזה הוא מבקר את החברה הישראלית של שנות ה-70 ומציג אותה כשברו של חלום. הוא מציג בגעגוע את הדברים שהיו "לפני שנולדתי" ותוהה "יכול להיות שזה נגמר?"

טרומפלדור מופיע בשני שירי מחאה של להקת "הדג נחש". שיר אחד נקרא "טרומפלדור".
לפעמים אני אומר פיכס, יא וואראדי,
איך החיים נהיו פתאום קשים,
אללה אל עזים בלי להגזים נהיו סיוט,
ואם משהו יעזור לי עכשיו זה רק שיוט,
אז תביא ת'יבול מחו"ל ונהיה מסטולים בלי גבול
כי כשהחודים מחששים העניינים מתבהרים,
כשהיסמין שולט רק דבר אחד בולט.

איש אינו מהיר ממני
בגיבוב מילים ראשון אין שני
הרבה יותר גיבור מטרומפלדור
ילד רע יותר מבני
איש אינו מהיר ממני
בגיבוב מילים ראשון אין שני
המילים כמו באוסמוזה מפעפעות,
מונעות פסיכוזה.

טרומפלדור מופיע גם בשיר "גבי ודבי" שמוכר יותר כ"היפ הופ ציוני". השיר מבזה מיתוסים ציוניים שונים, ואחד מבתיו מוקדש לטרומפלדור:
לא הצלחתי להבין מה קורה לי בחיי
פתאום היה לי קרבין בידיי
מצאתי את עצמי בקרב על תל חי
וואוו, לא רוצה נשק אין לי חשק
יש לי פרופיל 21
אבל גבי אמר שהסיפור בתל חי
הוא מאוד משמעותי ושללמוד אותו כדאי
זיהיתי את טרומפלדור מיד, איזה כלי
נו זה זה עם היד, בעצם בלי
מה נשמע יוסף? שאלתי בנימוס
אבל טרומפלדור היה עצבני וכעוס
פתאום הרוח העלתה ענן אבק
טרומפלדור נשנק נחנק וירק נוזל ירקרק ממש לידנו
אחר כך השתעל ואמר
"טוב למוחטה על ארצנו".

גם שבק ס הגיעו לטרומפלדור. שירם "מה שהיה היה" הוא היפ הופ על מצע השיר של אריק איינשטיין ושלום חנוך "מה שהיה היה", אך הוא מתכתב גם עם "יכול להיות שזה נגמר".
אומרים שהיה פה שמח לפני שהגענו
שכל האקשן נגמר לפני שנולדנו
היה טרומפלדור, שלום ואריק
בן גוריון, היה גם ביאליק
זה לא נראה לי ההיסטוריה חוזרת
השמות משתנים המציאות אותו סרט
הכל שונה וכלום לא השתנָה
מחלון המקלט עוד לא הפרחתי יונה
איך נמצא את השקט כשהאדמה רועדת?

כפי שכבר ציינתי, הרמזים לשיר שנשמיע היום, "עלי גבעה" מופיעים בשירים ישראליים רבים. אבל שיר אחד, שיר מחאה של יוסי בנאי, נכתב ממש על פיו, במגנינה שלו, בתכתובת הדוקה עם מילותיו והוא נקרא "עלי גבעה". השיר נכתב ב-1982, במלחמת לבנון הראשונה, והוא מבטא כמיהה לשלום. שרו אותו יוסי בנאי ו"הגשש החיוור".

עלי גבעה שם בגליל
יושב שומר ובפיו חליל.
הוא מחלל קורא שלום
אליי, אליי ישוב הלום.

עלי גבעה שם בגליל
נדם קולו של החליל
ושם במקום שירת רועים
יש מנגינות של אש רובים
ובתוך האש והעשן
חוזר אותו ניגון ישן.

עלי גבעה שם בגליל
יושב היום חייל צעיר
וכמו אותו פזמון חוזר
הוא שוב על כל גבעה שומר
ובלבו נושא חלום
לשוב הביתה בשלום.

שמע תפילתו אלי הטוב
למלחמות עשה כבר סוף
עשה ששוב יחזור רועה
לשיר לגדי לסייח תועה
ושנשמע רק קול חליל
עלי גבעה שם בגליל.

אני מודה שאיני מתחבר לשירי המחאה הללו ובעיקר להגחכת טרומפלדור. אבל הם מעידים על עוצמתו של אתוס תל-חי. ואולי הם אף תרמו להשארתו בתודעה.

התיאור הזה מתאר קו ברור של כרסום בדמותו של טרומפלדור ובאתוס של קרב תל-חי בזמר העברי, אך זה לא מדויק. למשל, ב-2005 הקליטה להקת "סוסיתא" גרסה חדשנית יפהפיה של "עלי גבעה".

את השיר, ששמו המקורי היה "בגליל" כתב ב-1932 אברהם ברוידס, והלחין אותו נחום נרדי. האמת היא שזה לא ממש לחן מקורי. נרדי התאים את המילים ללחן של שיר עם ערבי שנקרא "יא זריף א-טול". הזמרת ברכה צפירה, אמו של אריאל זילבר, שמעה את הלחן בנגינת חליל בפי ערבי בשייך מוניס, היום רמת אביב. היא השתדלה לזכור את המנגינה, זמזמה אותה לעצמה ומיהרה לנחום נרדי והעבירה לו את המנגינה. נרדי כתב על בסיס המנגינה את הלחן הזה והתאים אותו ל"בגליל". השיר התפרסם לראשונה ב-1932 ב"דבר לילדים".

השיר מתאר הוויה של שומר עברי על גבעה בגליל, שבפיו חליל, והוא מנגן שירת רועה לשה, לגדי לסייח טועה. אין קשר בין התיאור הרומנטי הזה לטרומפלדור. הוא מבטא את המסר, של החלוצים כאנשי עבודה ושלום (כפי שתיאר ברל כצנלסון את חללי תל-חי ב"יזכור" שכתב לזכרם, ועליו מבוסס היזכור לחללי צה"ל). "הוא מחלל, קורא שלום, אליי אליי גשו הלום".

אבל באין ברירה, יודע השומר לכתת את המזמרה לחרב, כדי להגן על החיים ועל היצירה. "בְּשִׁיר חַיִּים יָצָא לַקְּרָב מוּל אֲסַפְסוּף גָּדוֹל וָרַב. 'טוֹב לָמוּת עַל הַמִּשְׁמָר בְּעַד אַרְצֵנוּ!' כֹּה אָמַר. הָיֹה הָיָה גִּבּוֹר חִידָה, לוֹ זְרוֹעַ יְחִידָה".

לשיר ביצועים רבים. אנחנו נאזין לאריק איינשטיין, מתוך "ארץ ישראל הישנה והטובה".

עֲלֵי גִּבְעָה שָׁם בַּגָּלִיל
יוֹשֵׁב שׁוֹמֵר וּבְפִיו חָלִיל.

הוּא מְחַלֵּל שִׁירַת רוֹעֶה
לְשֶׂה, לִגְדִי, לִסְיָח תּוֹעֶה.

לְכָל שׁוֹבָב רוֹדֵף פַּרְפַּר,
לְהֵלֶךְ בָּא מֵעִיר וּכְפָר.

הוּא מְחַלֵּל, קוֹרֵא: שָׁלוֹם!
אֵלַי, אֵלַי, גְּשׁוּ הֲלוֹם!

יֵשׁ מַנְגִּינוֹת בְּפִי חָלִיל,
יֵשׁ אַגָּדוֹת פֹּה בַּגָּלִיל.

הָיֹה הָיָה גִּבּוֹר עַתִּיק
צוּרִים בָּקַע, סְלָעִים הֶעְתִּיק.

בִּנְתִיב חֻרְבָּן תּוֹךְ מְעָרוֹת
רָעַם קוֹלוֹ, הִדְלִיק אוֹרוֹת.

בְּשִׁיר חַיִּים יָצָא לַקְּרָב
מוּל אֲסַפְסוּף גָּדוֹל וָרַב.

'טוֹב לָמוּת עַל הַמִּשְׁמָר
בְּעַד אַרְצֵנוּ!' כֹּה אָמַר.

הָיֹה הָיָה גִּבּוֹר חִידָה,
לוֹ זְרוֹעַ יְחִידָה.

פינתי השבועית ברדיו: עוד מחכה לאחד

עוד מחכה לאחד / עפרה חזה
פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 24.2.20

אתמול מלאו עשרים שנה למותה בטרם עת של עפרה חזה, שהכה בתדהמה את מדינת ישראל.

מזה שבועות אחדים התקשורת עוסקת בציון המועד הזה. והעיסוק אינו מתמקד בקריירה האמנותית שלה, אלא בעיקר במותה.

סיפור מותה מעצים את המיתוס. מחלת האיידס המסתורית, הסתרתה בכל מחיר של המחלה, שכנראה בעטיה לא נרפאה ממנה, או כפי שהגדירה זאת ועדת חקירה רפואית – עפרה מתה מבושה. המאבקים המתוקשרים אחרי מותה בין משפחתה למשפחת בעלה דורון אשכנזי. חילופי ההאשמות בין אמרגנה לאורך עשרות שנים בצלאל מזרחי, שהיה שילוב של אבא, אמרגן ומי שהקדיש את כל חייו לקריירה שלה, לדורון מזרחי, בעלה, שהביא לפרידתה מאלוני והיה למנהלה האישי האחרון. הרכילויות על מערכת היחסים בינה לבין אשכנזי. הידיעות על הריונה שלא עלה יפה, בשנה שלפני מותה. מותו ממנת יתר של אשכנזי, שאף הוא היה חולה באיידס, שנה וחצי אחריה.

אך האמת היא שעפרה חזה הייתה אגדה כבר בחייה. מין סינדרלה, שגדלה למשפחה קשת יום ומרובת ילדים בשכונת התקווה, והייתה לזמרת הישראלית עם הקריירה הבינלאומית המצליחה ביותר אי פעם, ששמה נישא בפי מיליוני מעריצים באירופה, אמריקה, המזרח הרחוק ואפילו מדינות ערב. השחקנית והזמרת שהחלה את הקריירה כילדה ונערה צעירה, עלתה לגדולה עם הופעתה בפסטיבל הזמר המזרחי בגיל 17, נסקה כשחקנית וזמרת בסרט "שלאגר" ובלהיט "שיר הפרחה" שהיה שנוי במחלוקת כבר אז. הזמרת הפופולרית ביותר בישראל בשנות ה-80, שזכתה במקום השני בהפרש של 6 קולות בלבד מן המקום הראשון באירוויזיון. שזכתה שנים רבות בתואר זמרת השנה בכל הרשתות ובכל העיתונים וניצחה בפסטיבלים ותחרויות בארץ ובעולם. המאבק המתוקשר על פסגת הפופולריות בישראל עם ירדנה ארזי, או לפחות המאבק בין מעריצותיהן, שהגיע לשיאו כאשר מעריצה שלה התיזה דיו לעבר שמלתה של ארזי מאקדח מים. הופעתה בטקס הענקת פרס נובל לשלום לרבין, פרס וערפאת באוסלו, והופעתה בשיר "ירושלים של זהב" במופע הגרנדיוזי "פעמוני היובל" – המופע המרכזי של יום העצמאות בשנת היובל למדינת ישראל. היחלצותה בריאה ושלמה מהתרסקות דרמטית של מטוס ססנה בדרכה חזרה מהופעה בדרום. הופעתה לצד הכוכבים הגדולים בעולם וסירובה להצעתו של מייקל ג'קסון לצאת אתה למסע הופעות משותף. סירובה, מטעמים דתיים, להופיע בפני האפיפיור.

עפרה חזה הייתה אישה יפהפיה וזמרת בעלת קול צלול ונעים והופעה מלאת חן ושמחת חיים, שאולי היא מקור הכריזמה שלה. יש לציין, שבניגוד לפופולריות שלה בדעת הקהל, הביקורת לא תמיד פרגנה לה ואהבה אותה, אך לנוכח הצלחתה הבינלאומית, כבר לא היה ויכוח על איכויותיה.

את עפרה חזה אפיינו שלושה סגנונות – מוסיקת פופ קלילה, שירי מולדת – גרסאות כיסוי לשירי ארץ ישראל הישנים, שחיברו אליה קהל מבוגר וחיברו לשירי המולדת קהל צעיר, ומוסיקה תימנית. פריצתה הגדולה לעולם הייתה בזכות המוסיקה התימנית. היא נחשבת לאחת מחלוצות סוגת מוסיקת עולם והחיבור בין מוסיקה מערבית ומוסיקה אתנית. היא הקליטה בעברית, אנגלית, צרפתית וערבית. למרות גילה הצעיר היא הספיקה להוציא למעלה מ-40 תקליטים: תקליטי אולפן, תקליטי הופעה ואוספים, תקליטים ישראליים ובינלאומיים, ורובם זכו להצלחה מסחררת.

איזה שיר של עפרה חזה נשמיע לציון עשרים שנה לפטירתה? כמובן, את השיר היפה ביותר שלה. ואין לי שום היסוסים בקביעה מה הוא שירה היפה ביותר, הגם שלא היה מלהיטיה הפופולריים ביותר – "עוד מחכה לאחד" שסשה ארגוב הלחין למילותיו של אהוד מנור.

השיר "עוד מחכה לאחד" הוא מתקליטה הישראלי של עפרה חזה "אדמה", שיצא בשנת 1985. במקור, התקליט היה אמור להיות מוקדש כולו לשירי נעמי שמר. עפרה חזה ביקשה מנעמי לכתוב לה שיר, ונעמי הציעה לכתוב לה תקליט. אולם התכניות השתנו, ולתקליט נכנס רק שיר אחד של נעמי שמר – "התחדשות", הגרסה השניה של "אחרי החגים". את שירי התקליט יצרו טובי היוצרים בישראל, ממש מקבץ של כלות וחתני פרס ישראל לזמר עברי. אהוד מנור כתב לה שלושה שירים, והלחינו לה טובי המלחינים ובהם סשה ארגוב, משה וילנסקי, נורית הירש, שם טוב לוי ואפי נצר. בין השירים בתקליט: שיר הנושא "אדמה", "גורל אחד", "מישהו הולך תמיד אתי", ו"רוח צפונית רוח דרומית".

"עוד מחכה לאחד" הוא בעיניי אחת היצירות היפות ביותר של גאון המוסיקה הישראלית סשה ארגוב. וכתמיד, הוא היטיב להתאים את הלחן למילים כמו כפפה ליד. וגם המילים של אהוד מנור מקסימות.

עפרה חזה הייתה אז בת 28, עוד לא היה לה אף חבר, ואהוד מנור כתב שיר מקסים של אישה שמחכה לאחד, שכשיופיע היא תזהה אותו מיד, והוא ישכיח בעיניו את העולם וכאביו. מחכה לאחד שחותם שפתיו יטביע בה לעד. היא אינה מוותרת ואינה מתפשרת, מחכה ואינה מפחדת, וגם אם הזמן שיניו נועץ, עוד יש בה רוח עד אין קץ, לאחד שציפור נפשה בכף ידו תרעד.

זהו שיר אופטימי, שיר של אמונה ותקווה ללא ייאוש, אך הפזמון מעורר את השאלות והספקות: אם יש אהבה בעולם, אז היכן היא הלילה? אך היא מוסיפה, שאם יש אהבה – אחכה לה עד יכלו ימי ולילם.

ממש מרגש איך אהוד מנור ידע להזדהות עם אישה המתייסרת בציפיה לאחד שתאהב. ימיה האחרונים מעלים ספקות האם באמת מצאה בסוף את האחד המיוחל.

עשרים שנה חלפו מאז פטירתה של עפרה חזה. היום היא הייתה אמורה להיות בת 62, עדין בשיא הצלחתה, ותחושת ההחמצה גדולה מאוד.

עוד מחכה לאחד,
חלום ישן עוד מלווה, לא נבגד.
מחכה לאחד
כשיופיע אזהה אותו מיד.
עוד מחכה לאחד
אשר ישכיח בעיניו
את העולם וכאביו
לאחד
שחותם שפתיו יטביע בי לעד.

עוד מחכה, לא אפחד,
עוד נאחזת בחלום, לא אמעד.
מחכה לאחד
שהבטיחו לי בספר מנוקד.
עוד מחכה, לא אפחד,
גם אם הזמן שיניו נועץ,
עוד יש בי רוח עד אין קץ
לאחד
שציפור נפשי בכף ידו תרעד.

אם יש אהבה, אם יש אהבה
אם יש אהבה בעולם,
אז היכן היא הלילה?
אם יש אהבה, אם יש אהבה,
אחכה לה עד יכלו ימי ולילם.

עוד מחכה לאחד,
מילים רכות עוד ממתינות צד בצד.
מחכה לאחד
שיניף בי את הדגל המורד.
עוד מחכה, לא אפחד,
אשיב ללעג בדממה,
אמתין לו כאן זקופת קומה,
לאחד
שליבו ופיו שווים, רק לו בלבד.

אם יש אהבה…

עוד מחכה לאחד,
חלום ישן עוד מלווה, לא נבגד.
מחכה לאחד
כשיופיע אזהה אותו מיד.
עוד מחכה לאחד
אשר ישכיח בעיניו
את העולם וכאביו
לאחד
שחותם שפתיו יטביע בי לעד.

פינתי השבועית ברדיו: השואבות

השואבות / עליזה קאשי
פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 10.2.20

בשבוע הבא ימלאו 50 שנה לפטירתו של חתן פרס נובל לספרות וחתן פרס ישראל לספרות ש"י עגנון. הייתה זו תקופה קשה לעולם התרבות העברית, כאשר בתוך שלושה חודשים הלכו לעולמם שלושה מגדוליה, לאה גולדברג, ש"י עגנון ואלתרמן.

חשבתי שלא יתכן שבפינה הזאת לא נתייחס לש"י עגנון. הן מדובר באחד מגדולי הסופרים העבריים בעת החדשה, בישראלי הראשון שזכה בפרס נובל ובמי שהשפיע מאוד על רבים מגדולי הספרות בדורות שאחריו; השפעה הניכרת לא רק מעדותם על עצמם, אלא בפירוש ביצירתם. בין הבולטים שבהם חיים באר, עמוס עוז, א.ב. יהושע, חיים סבתו. איך נדלג על ציון יובל למותו.

הבעיה היא שעגנון היה סופר ולא משורר או פזמונאי. והרי אין זו פינה העוסקת בפרוזה. ואם איני יכול להשמיע שיר של עגנון, נשמיע שיר שהוא מוזכר בו. והתכוונתי לשירו של מאיר אריאל "דלת אחורית". אבל כשהתיישבתי לכתוב את הפינה, הרגשתי שזה לא זה. הרי אין זה שיר על עגנון. עגנון מוזכר בו ממש כדרך אגב, בשורות ההקדמה של הצגת גיבור השיר, המכונה "דלת אחורית":
"אם חסר לכם בשטח טיפוס עם סגנון
אנטי גיבור מעורב דימון ראניון – ש"י עגנון".

אולי עוד נגיע פעם לשיר היפה הזה של מאיר אריאל, אך הוא לא מתאים לנושא הפינה.

האם עגנון באמת לא היה משורר? הרי כך הוא העיד על עצמו בנאומו בטקס פרס נובל ב-1966:
"מתוך קטסטרופה היסטורית שהחריב טיטוס מלך רומי את ירושלים וגלה ישראל מארצו, נולדתי אני באחת מערי הגולה. אבל בכל עת תמיד דומה הייתי עליי כמי שנולד בירושלים. בחלום בחזון לילה ראיתי את עצמי עומד עם אחיי הלויים בבית המקדש כשאני שר עמהם שירי דוד מלך ישראל. נעימות שכאלה לא שמעה כל אוזן מיום שחרבה עירנו והלך עמהּ בגולה. חושד אני את המלאכים הממונים על היכל השירה, שמיראתם שאשיר בהקיץ מה ששרתי בחלום, השכיחוני ביום מה ששרתי בלילה, שאם היו אחיי בני עמי שומעים, לא היו יכולים לעמוד בצערם מחמת אותה הטובה שאבדה להם. כדי לפייס אותי על שנטלו ממני לשיר בפה, נתנו לי לעשות שירים בכתב.

"משבט לוי אני בא, ואני ואבותיי מן המשוררים שבבית המקדש היינו ומסורת קבלנו במשפחת בית אבותיי שמזרעו של שמואל הנביא אנו באים, ושמו נקרא עלי [השם ש"י הוא ראשי תיבות של שמואל יוסף].

"בן חמש שנים הייתי כשכתבתי את שירי הראשון. מתוך געגועים על אבא כתבתיו. מעשה ונסע אבא ז"ל לרגל עסקיו. תקפו עלו געגועיי עליו ועשיתי שיר. מכאן ואילך עשיתי שירים הרבה. מכל השירים שעשיתי לא נשתייר כלום. בית אבא, שהנחתי שם חדר מלא כתבים נשרף במלחמה הראשונה, ונשרפו עמו כל שהנחתי שם. והאומנים הצעירים, החייטים והסנדלרים, שהיו שרים את שיריי בשעת מלאכתם נהרגו במלחמה הראשונה, ואותם שלא נהרגו במלחמה, מקצתם נקברו חיים עם אחיותיהם בבור שכרו לעצמם בפקודת האויב, ורובם נשרפו במשרפות אושוויץ עם אחיותיהם שפיארו את עירנו ביופיים והנעימו בקולן המתוק את שירי".

יש לציין שהאסון של שריפת הבית על יצירתו חזר פעמיים נוספות בחייו של עגנון. ב-1924 פרצה שריפה בדירתו בבאד הומבורג שבגרמניה וכל יצירתו עלתה באש, לצד אלפי ספרי הקריאה והעיון שלו, שחלקם ירש מאביו וחלקם רכש במיטב כספו, תוך שחסך מפיו כדי להשקיע בספריו. כעבור חמש שנים, במאורעות 1929 פרצו פורעים ערבים לביתו בירושלים, הרסו את ביתו עד שלא היה ראוי עוד למגורים והשמידו כמעט כל מה שהיה בו, לרבות יצירות שכתב.

שמואל יוסף צ'אצ'קס נולד ב-8 באוגוסט 1887 בעיירה בוצ'אץ' שבגליציה המזרחית, היום באוקראינה. ב-1908 עלה לראשונה לארץ, בעליה השניה. ב-1912 התלווה לנסיעה של ארתור רופין לגרמניה, והשתקע שם. בגרמניה הוא הכיר את אסתר מרכס ונישא לה. רק ב-1924, לאחר השריפה, שב ועלה עם אשתו וילדיו, לארץ ישראל, הפעם לצמיתות.

ובכן, כאמור, דרכו של ש"י עגנון בספרות החלה דווקא בשירה. בגיל 8 החל לכתוב שירה בעברית וביידיש ולקרוא את גדולי השירה העולמית. בגיל 15 פרסם את יצירתו הראשונה, פואמה ביידיש על המקובל יוסף דלה ריינה. בגיל 16 פרסם את שירו העברי הראשון, "גיבור קטן". אך כידוע, בהמשך דרכו נמשך עגנון לפרוזה, וכתב רומנים וסיפורים, ולא עוד שירים.

אולם בעזרתו האדיבה של גוגל, הגעתי לפזמון מושר שכתב אותו עגנון. והאמת היא שזו הפעם הראשונה שאני משמיע בפינה שיר, שלא הכרתי עד היום שלפני השידור, ואף לא ידעתי על קיומו.

השיר נקרא "השואבות". השיר הוא במנגינה טורקית עממית, שנקראה "אמן דוקטור". היה זה שיר טורקי פופולארי שהיה נפוץ מאוד במושבות הארצישראליות. השיר של עגנון הותאם ללחן זה. השיר נמצא בספרו של עגנון – "על כפות המנעול", קובץ סיפורים שיצא לאור ב-1923. הקובץ כלל נובלות, ובהן כמה מן החשובות ביצירתו, כמו "בדמי ימיה" ו"סיפור פשוט" וסיפורים קצרים ובהם "הרופא וגרושתו". בין הסיפורים הקצרים מופיע הסיפור "חופת דודים". בספר שיבץ עגנון שני שירים, בשורות קצרות ומנוקדות. פרק 13 נקרא "מן המיצר". בתוכו מופיע השיר.

בפרק מסופר שם על באר, שהריבות נהגו לשאוב ממנה מים לשתיה ולרחצה. יוחנן, גיבור הסיפור, בא לבאר, להמתין לאהובתו, שאמורה להיות בין השואבות. באותו היום, הבחורות הקדימו את בואן, ושלא כדרכן הגיעו בצהרים. הבחור שואל אותן "מה מיהרתן הנה?" והן משיבות לו: "כל מימינו שופּכו חוצה – מֵתָה אַחַת שכֵנָה". בשולחן ערוך מצוין מנהג, לשפוך את כל המים שנשאבו בשכונה של אדם שנפטר. כך נודע ליוחנן על מות אהובתו.

יש לשיר ביצועים אחדים. נאזין לביצוע של עליזה קאשי, בליווי המקהלה העממית של קול ישראל, בעיבודו ובניצוחו של גיל אלדמע.

לֵיל כִּי אֵצֵא מִן הַבַּיִת
אָבוֹא אֶל הָעַיִן
חֶמְדַּת לִבִּי, בִּרְכַּת חַיַּי
הָה, גַּם שָׁם אַיִן!

רִיבוֹת יוֹצְאוֹת אֶל הַבְּאֵרוֹת
מְחוֹלְלוֹת הַמַּחֲנַיִם
יָד לַמֹּתֶן, כַּד לַשֶּׁכֶם,
קַלּוֹת הָרַגְלַיִם.

הַיּוֹם בָּאוּ בַּצָּהֳרַיִם
מַה מִּהַרְתֶּן הֵנָּה?
"כָּל מֵימֵינוּ שֻׁפְּכוּ הַחוּצָה",
מֵתָה אַחַת שְׁכֵנָה.

פינתי השבועית ברדיו: שובי לביתך

שובי לביתך / שם טוב לוי
פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 3.2.20

מחר ימלאו 70 לאחד המוסיקאים הטובים, הבולטים והמשפיעים בישראל בחמישים השנים האחרונות – שם טוב לוי.

בהיותו בן 55 קיבל שם טוב את פרס אקו"ם על מפעל חיים כמלחין. בנימוקי הפרס נאמר: "שם טוב לוי הוא מלחין, שרמת הדיוק בהלחנה שלו מפתיעה ומפעימה כאחד. לבו לא נגרר אחר אופנות ואחר מוזיקה משתלחת ורגעית. משנות השבעים ואילך יצר שם טוב לוי, רצף עשיר ופורה של יצירה, שהמאפיין המרכזי שלו הוא הלחנה מורכבת, אך עם זאת ישירה, המדברת אל תוך הלב ומרגשת".

בדומה למוסיקאים ישראלים בולטים נוספים ובהם מתי כספי, שלמה גרוניך, יוני רכטר, שלומי שבן וצביקה פיק, שם טוב לוי הגיע אל המוסיקה הפופולרית מן המוסיקה הקלסית. שם קַן צמיחתו, ואי אפשר שלא להבחין בנגיעה הקלסית ביצירתו.

שם טוב לוי הוא מלחין מעבד, זמר, פסנתרן וחלילן. הוא מזוהה בעיקר עם חליל הצד, הכלי שעמו גדל אל תוך המוסיקה והוא מפליא לנגן בו.

בשנות ה-70, היה שם טוב לוי דמות מרכזית בסצנה מוסיקלית ייחודית, של מוסיקה "קצת אחרת", שאינה רוק, אינה שירי ארץ ישראל, אינה מוסיקת עולם, אינה קאונטרי ולא מוסיקה קלסית, אך יש בה מכל אלה והיא בעיקר קול ייחודי. היא הייתה קצת אוונגרדית לתקופה, אך זכתה לקהל מאזינים ואוהדים, שאחד מהם מדבר אתכם כעת מעל גלי האתר. וניתן בהחלט לומר, בפרספקטיבה של ארבעים שנה, שזו מוסיקה ששרדה, וייצרה נכסי צאן ברזל של המוסיקה הישראלית. שם טוב השתתף בכמה מן ההרכבים הבולטים של הסוגה הזאת: להקת "קצת אחרת" עם שלמה גרוניך ושלמה יידוב, להקת ששת עם עדי רנרט, יהודית רביץ, שמוליק בוגדוב, שמוליק ארוך ואיקי לוי, להקת "צליל מכוון" עם קלפטר ושלמה יידוב ואפשר להוסיף לרשימה את שיתוף הפעולה שלו עם גרוניך בתקליט "אלבום משפחתי".

שם טוב לוי הוא אחד מן האמנים הצעירים שאריק איינשטיין גילה וטיפח. שיתוף הפעולה הראשון בין השניים היה בתקליט "יסמין", ששם טוב הלחין שניים משיריו "שיר של אחרי מלחמה" ו"דון קישוט". שני שירים אהובים עליי מאוד. השיר הראשון שהוא הלחין לאריק איינשטיין היה "שיר אחרי מלחמה". את סיפורו של השיר סיפר שם טוב למיזם מיוחד של "7 לילות" האחרון, על שירי אריק איינשטיין: "אני אחרי שחרור מהצבא, גיל 21 וחצי. אריק כבר עשה הרבה דברים עם שלום ועם מיקי. אני ילד שהגיע מרחובות לתל-אביב ובאותה תקופה הייתי חלילן קלאסי, מנותב לפילהרמונית. בימי שישי הייתי מנגן סונטות של באך עם ידידה פסנתרנית. יום אחד, כשאנחנו מנגנים, מגיע השכן מלמעלה ודופק בדלת, קוראים לו אריק איינשטיין. היא סיפרה לו שאני כותב מנגינות ושאלה אם מעניין אותו לשמוע. הוא אמר שכן, קבענו איזה יום והוא בא עם טייפ קסטות קטן והשמעתי לו שלוש ארבע מנגינות שהיו לי, אחת מהן 'שיר של אחרי מלחמה'. נפרדנו לשלום, היה נחמד, עברתי לרמת-גן וחלפה חצי שנה. פתאום טלפון, אריק על הקו ואומר לי, 'שמע, חביבי, כתבתי מילים לאחת המנגינות היפות שלך, אני יכול להקריא לך בטלפון?' מההלם לא יצאה לי תשובה. אריק איינשטיין כתב מילים למנגינה שלי? הוא מקריא לי את הטקסט וכשהוא מסיים הוא שואל, 'מה אתה אומר?' אני בקושי עונה, עדיין מופתע מאוד. השיר נכנס לאלבום 'יסמין'. משם הרומן התחיל ונמשך 25 שנים. היינו בקשר מאוד חזק, מקצועי ואנושי".

בהזדמנות נסביר למאזינינו הצעירים מה זה "טייפ-קסטות".

מכל מקום, שיתוף הפעולה עם אריק הכניס אותו אל המוסיקה הקלה, אם כי כבר היה לו ניסיון בכך כחבר בלהקת פיקוד המרכז. עד אז, כאמור, הוא ניתב את הקריירה שלו למוסיקה הקלסית. בגיל 13 הוא החל ללמוד ולנגן חליל צד. בהמשך הדרך הוא רכש השכלה מוסיקלית באקדמיה למוסיקה ובמכללת ברקלי למוסיקה ביוסטון.

השיר שאותו נשמיע היום, הוא השיר האהוב עליי ביותר מתוך תקליטו האהוב עליי ביותר של שם טוב לוי, "התעוררות", משנת 1981. זהו שירה של דליה רביקוביץ' "שובי לביתך".

אין זה שיר של משוררת ששם טוב לוי מצא בספר שירה והלחין, אלא דווקא תהליך הפוך. זהו שיר שדליה רביקוביץ' כתבה ללחנו של שם טוב לוי. מילים נפלאות שדליה רביקוביץ' כתבה למנגינה מקסימה. והיא בהחלט השכילה להתאים את תוכן שירה למנגינה הנוגה ויצרה שלמות אחת. השיר הזה הוא אולי פסגת יצירתו של שם טוב לוי, ואחד השירים היפים ביותר בשפה העברית.

השיר פונה לילדה המתהלכת מחוץ לביתה, וקורא לה לשוב לביתה. אני קורא את השיר כפניה של המשוררת לנפשה הסוערת לשוב לתוכה, למצוא שלווה, מנוח לכף רגלה. היא מדמה את הילדה, או את נפשה, לציפור פצועה, וקוראת לה: חזרי אליי, שובי לביתך. והיא קוראת לה לשמור על נפשה מקול הסופה שבחוץ. בתוך הקקפוניה של הסערה שבחוץ המסעירה את נפשה, היא קוראת לה: תני לנפשך לשמוע זמר קטן. היא מזהירה אותה ממה שמתרחש בחוץ. "שם צמח לענה, שם נפש מרעידה מקור, חלון אפל ותריס מוגף". היא קוראת לה לשוב הביתה, ומסיימת במסר של תקווה: "שאי עין למרום. כבר סדק שחר מאפיר. נעורה כבר ציפור אחת. שובי לביתך".

אני מוצא בשיר הזה תכתובת עם מקורות יניקה שונים. בראש ובראשונה עם אלתרמן, ועם שירו "שמרי נפשך" שכתב לבתו, חברתה של רביקוביץ', המשוררת תרצה אתר, נפש סוערת ומסוכסכת בפני עצמה.

אלתרמן כותב: "אמרי מדוע בו מפרפרים חייך כמו ציפור מבוהלה בתוך כף יד?
אמרי מדוע את מעוף ורעד רב כמו ציפור בחדר בחפשה אשנב?"
ורביקוביץ' פונה אל הילדה שבחוץ ומכנה אותה "ציפור פצועה" וכמו אלתרמן לבתו היא קוראת לה "שמרי נפשך".
אלתרמן מזהיר את בתו "מקיר נופל, מגג נדלק, מצל חשך" ודליה רביקוביץ' מזהירה את "הילדה" מחלון אפל ותריס מוגף.

השראה נוספת היא מן התנ"ך, כמו ברבים משיריה. "וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ", מסופר על היונה שנח שילח מן התיבה לראות, הקלו המים. ודליה רביקוביץ' כותבת "מה לך בחוץ, ילדה? מנוח לא מצאה רגלך". בכך, כבר במילות הפתיחה של השיר, היא יוצרת בתודעת הקורא והמאזין אסוציאציה לסערה הקטסטרופלית האולטימטיבית – המבול. ואחרי המבול, כמו היונה, נפשה של המשוררת אינה מוצאת מנוח לכף רגלה. או שהמשוררת אינה מוצאת מנוח לנפשה.

השיר נכתב שלוש שנים לאחר מותה של תרצה אתר, בספק התאבדות ספק תאונה, ואולי הוא נכתב עליה או אליה. אם כן, הדבר מסביר את הזיקה הברורה ל"שמרי נפשך". אולי זו סגירת מעגל – "שמרי נפשך" של אלתרמן הדואג לבתו, "שיר הנשמרת", תשובתה המרגיעה של תרצה אתר לאביה. ואחרי מותה הטרגי של תרצה אתר – "שובי לביתך".

שיר מקסים, שלמות של לחן ומילים. לא בכדי, הוא זכה לגרסאות כיסוי רבות, ובהן של חוה אלברשטיין, נתנאלה, דנה ברגר וקובי אפללו. נאזין לביצוע המקורי, ביצועו היפה של שם טוב לוי, החוגג מחר שבעים, מתוך תקליטו "התעוררות".

מה לך בחוץ, ילדה?
מנוח לא מצאה רגלך.
ציפור פצועה, חזרי אליי
ושובי לביתך.

האזיני לקולות,
הרעם על גגות בתים,
מקול סופה, שמרי נפשך.
שובי לביתך.

סהר חצות גבוה,
אור על ענפי אילן,
תני לנפשך לשמוע
זמר קטן.

שם צמח לענה,
שם נפש מרעידה מקור.
חלון אפל ותריס מוגף.
שובי לביתך.

סהר חצות גבוה,
אור על ענפי אילן,
תני לנפשך לשמוע
זמר קטן.

שאי עין למרום,
כבר סדק שחר מאפיר.
נעורה כבר ציפור אחת.
שובי לביתך.