סוף קיץ / עפרה חזה

פינתי השבועית ברדיוטק, 12.9.22

הקיץ קרב לסופו. עדין יש ימים חמים, אפילו חמים מאוד, וכבר אמרו חכמינו ששלהי דקייטא קשיא מקייטא, כלומר שלהי הקיץ קשים מהקיץ. אגב, הם בהחלט הגזימו. אבל יש גם בסוף הקיץ גלי חום.

מצד שני, החצבים המבשרים את הסתיו כבר פורחים, הילדים כבר סיימו את חופשת הקיץ וחזרו ללימודים, הבקרים והערבים קרירים, בוודאי כאן בצפון הגולן, בשבוע שעבר היו טפטופים באזורים שונים בארץ, וגם מחר ומחרתיים צפויים טפטופים קלים בעיקר במישור החוף. רוב פירות הקיץ כבר נקטפו, חלקם כבר לגמרי מאחורינו. קטיף פירות הסתיו החל. ואו-טו-טו קרבים חגי תשרי, המזוהים עם הסתיו. והיום – אכלתי את הקרמבו הראשון השנה.

אני פריק של מזג האוויר, בעיקר של חורף ומשקעים, והשנה, שבה אני עובד בחקלאות, העניין שלי במזג האוויר גובר ועם המעקב אחרי השינויים העוברים על העצים, מזג האוויר מרתק אותי שבעתיים. ולכן, בסוף הקיץ הזה, אקדיש לעונה זו את הפינה ונשמיע את עופרה חזה באחד משיריה היפים – "סוף קיץ", שאת מילותיו כתבה חיה ורד והלחין יאיר רוזנבלום.

המשוררת חיה ורד נולדה בפולין ב-1912, עלתה לארץ ב-1924. ב-1941 עברה לקיבוץ גברעם, שבו עבדה כמורה ומחנכת, ולאחר מכן כעיתונאית ועורכת בעיתונות של התנועה הקיבוצית. ב-1958 עברה להתגורר ביישוב חופית שבעמק חפר, ושם עבדה כמורה ומחנכת במוסד הנוער "נעורים". לאורך כל השנים פעלה, במקביל לעבודתה, כמשוררת וסופרת, לילדים ולמבוגרים. היא נפטרה ב-1997. לא רבים משיריה הולחנו. אני מצאתי איזכור אחד ב"זמרשת" לשיר שנקרא "האשכול", ומלבדו – רק את השיר הזה, שזכה להצלחה.

השיר "סוף קיץ" יפה מאוד ואהוב עליי מאוד. ניכר על המשוררת, שהיא חיה רוב חייה בהתיישבות הכפרית, מכירה את הטבע ומיטיבה להתבונן בו ולתארו בְּשירהּ. הנה, מספר תיאורים של העובר על החקלאות ועל הטבע בעונה זו של סוף הקיץ: בגנות כבר מונָה אדמה את וְלדיה, בגרנות הֶחציר על עצמו נערם, בשׂדרות משליכה צפצָפה את בגדיה, בַּגדרות מעלות הכבשים את צַמרן, בכרמים מקפלות הגפנים את עליהן, בתלמים משחימה אדמה קו לקו, בגבהים הלילות כבר עוטים מעיליהם, בִּנְכאים חלילו של הרוח נתקף. והיא מספרת על ברבורי הענן שטסים בשרשרת, על הדרדר שכמש ועל עמוד המטר שמעבר לאופק ניצב. על להבו הצחור של החצב שנשלף מהקרקע. את הימים המתקצרים.

ולצד תיאורי הטבע, היא מתארת את ההשפעה על נפש האדם. היא מתארת עגמומיות מסוימת לנוכח הסתיו הקרב. העולם מתלבלב, אך מסכית עוד הלב לתוגה שבעין נקשרת. כשהימים מתקצרים, בנפש הומים כיסופים ותוגות. הבית האחרון מוקדש לאיכר, הצופה בבוקר הקר איך הקיץ מַפנה את העורף, וכברת אדמה, שדמו בדמה, מחכה לזרעים ומטר.

בראש השנה תשמ"ג, לפני ארבעים שנה בדיוק, שודר ברשת ג' מצעד הפזמונים השנתי לשנת תשמ"ב. עפרה חזה זכתה בתואר זמרת השנה. לכבוד הזכיה, שודר במצעד שירה החדש של עפרה חזה "סוף קיץ", שאותו הלחין במיוחד יאיר רוזנבלום ועיבד אלדד שרים. השיר היה ללהיט גדול, וגם בשנה הבאה, תשמ"ג, זכתה עפרה חזה בתואר זמרת השנה. "סוף קיץ" היה מלהיטיה הגדולים באותה שנה, שצעד שבועות רבים במצעדי הפזמונים ואף בראשם ובאותו פסטיבל שנתי הגיע למקום השביעי. השיר מופיע בתקליטה של עפרה חזה "חי".

מילותיה היפות של חיה ורד, לחנו היפה של יאיר רוזנבלום וקולה הענוג ושירתה המדויקת של עפרה חזה, מטיבים לבטא את העונה המיוחדת הזו.

כבר הקיץ חלף,

כבר טסים מעליו

ברבורי הענן בשרשרת.

כבר כמש הדרדר,

ועמוד המטר

מעבר לאופק ניצב.

העולם מתלבלב,

אך מסכית עוד הלב

לתוגה שבעין נקשרת,

כשהקיץ חלף

ומקרקע נשלף

להבו הצחור של חצב.

בגנות כבר מונה אדמה את ולדיה,

בגרנות החציר על עצמו נערם,

בשדרות משליכה צפצפה את בגדיה,

בגדרות מעלות הכבשים את צמרן,

בכרמים מקפלות הגפנים את עליהן,

בתלמים משחימה אדמה קו לקו,

בגבהים הלילות כבר עוטים מעיליהם,

בנכאים חלילו של הרוח נתקף.

כי הקיץ חלף,

כי רוחף מעליו

מפרשו הסמוי של החורף.

מתקצרים הימים,

ובנפש הומים

כיסופים ותוגות כמיתר…

וצופה לו איכר,

איך בבוקר הקר

הקיץ מפנה את העורף.

וכברת אדמה

שדמו בדמה,

מחכה לזרעים ומטר.

בגנות כבר מונה אדמה…

הרצל / להקת גייסות השריון

פינתי השבועית ברדיוטק, 5.9.22

את פינתי האחרונה סיימתי במילים "כאן אורי הייטנר (פאוזה) באזל". היה זה הומאז' ל"כאן יואב טוקר (פאוזה) פריז". וגם ל"כאן דרורה פרל (עשרים ואחת עשרים ושתיים עשרים ושלוש עשרים וארבע) וושינגטון". ולאחרונה אהבתי מערכון של "זהו זה" עם "כאן חן ביאר. באבי יאר".

אז מה עשיתי בבאזל? השתתפתי בכנס הרצל למנהיגות, שארגנה ההסתדרות הציונית העולמית. אירוע מרשים ביותר, בהשתתפות מנהיגים יהודיים מארבעים מדינות, שעסק לעומק באתגרי הציונות בימינו. האירוע נערך לציון 125 שנה לקונגרס הציוני הראשון בבאזל, שנערך בדיוק באותם תאריכים של הכנס. השתתפתי בכנס כחבר הוועד הפועל הציוני, שבו אני מייצג את תנועת "דרך ארץ". שיאו של הכנס היה ערב מרגש ביותר, בהשתתפות הנשיא הרצוג, באולם שטאדטקאזינו, שבו נערך הקונגרס הציוני הראשון. היה זה בעבורי כמו נסיעה ברכבת הזמן למעמד הר סיני של ימינו. כמובן שבהזדמנות חגיגית זו לא החמצתי הזדמנות להצטלם במרפסת של הרצל, במלון "שלושת המלכים" בבאזל. אבל לא אמרתי שבבאזל ייסדתי את מדינת היהודים, כי אמרו את זה כבר לפניי.

מנהיגותו של הרצל היא תופעה בלתי נתפסת. קם אדם, שאף אחד לא בחר בו, שלא היה לו כל ניסיון פוליטי או מנהיגותי, הקים תנועה לאומית, הצליח להתקבל אצל מנהיגי מעצמות כמייצגה של אומה, הקים מוסדות שהפכו למדינה בדרך וחולל מהלך שהביא להגשמת חזונו, שנתפס בשעתו כפנטזיה מטורללת של אדם מעורער, בחלוף חמישים שנה. הוא עצמו קרס, ונפטר מדום לב בשנת 1904, בגיל 44 בלבד. את הפינה היום נקדיש לזכרו.

לפני שנים אחדות, ביום השנה לרצח רבין, השמענו כאן את תרגומה של נעמי שמר לשירו של וולט ויטמן "הו רב חובל", שאותו כתבה לזכר רבין. ויטמן כתב אותו לזכר הנשיא לינקולן לאחר רציחתו. לאחר מותו של הרצל, תורגם שירו של ויטמן ליידיש, כשיר לזכרו של הרצל. היה בכך ביטוי לתחושת היָתְמות עם מותו הפתאומי של רב החובל באמצע המסע.

שיר על הרצל שאני אוהב מאוד, הוא שירו של יענקלה רוטבליט "בנימין זאב", שאותו שרה רבקה מיכאלי. רוטבליט מספר שהוא לוקח שטר של מאה ל"י, שעליו הופיע דיוקנו של חוזה המדינה, מביט בו ופונה אליו ומציג לו את הצדדים המכוערים במדינה, ומבקש ממנו לשים יד על הלב ולהשיב – האם את זאת הוא חזה?

השיר שנאזין לו היום, הוא שירו של יורם טהרלב "הרצל".

טהרלב הציג את סיפורו של הרצל כטרגדיה. האיש שנתן למדינה את הלב, תרתי משמע. מצד אחד הוא נתן את הלב בכך שהשקיע את כל כולו במיזם הציוני בהתמסרות טוטלית. ומצד שני, הוא נתן את הלב במובן שהוא מת מדום לב, כי את הלב שלו הוא נתן למדינה שאותה חזה ועליה חלם.

טהרלב מזכיר את רעיו של הרצל ושותפיו, וולפסון, נורדאו, אוסישקין ומוצקין. בבאזל הם "וכל הצירים הנכבדים" ייסדו את מדינת היהודים. הוא מציג מה נתן כל אחד מהם – וולפסון את הכספים, נורדאו את הפרסום, אוסישקין, איש הציונות המעשית, את המרץ של הדור. ביאליק נתן את "אל הציפור". זהו שירו הראשון של ביאליק, "שלום רב שובך ציפורה נחמדת", שיר ציוני של ערגה לארץ ישראל, וביטוי למפעלו הרוחני והתרבותי של ביאליק, כמשורר הלאומי של ישראל, שכתב את השירים הלאומיים הגדולים כמו "בעיר ההריגה", "תחזקנה", "למתנדבים בעם", "ראיתיכם בקוצר ידכם", שירים שטלטלו דורות של יהודים. אבל כל אלה ואחרים לא נתנו למדינה את מה שהרצל נתן. הוא נתן את הלב.

הוא מציג את פעלתנותו הבלתי נלאית והמרץ הבלתי נדלה של הרצל, שאץ רץ "מן המזכיר אל השר, מן המיניסטר אל הגראף". רץ אליהם כשהוא מאמין כתינוק בכל מה שבדה ואמר "אם תרצו – אין זו אגדה". הוא תיאר את נסיעותיו לסיני, לגליל וליהודה, לבדיקת ההיתכנות להתיישבות יהודית. על דהרתו על פרד, בעת ביקורו בארץ ישראל, למפגש קצר עם קיסר גרמניה וילהלם השני. והוא מזכיר את מריבותיו עם מונטיפיורי ורוטשילד. אכן, היו לו מריבות עם רוטשילד. אבל מונטיפיורי נפטר עוד לפני שהרצל הגה את מדינת היהודים. אבל זה כנראה התאים לחרוז ובטח לסיפור. הוא מזכיר איך בהתמסרותו המוחלטת לעשיה הציונות, הזניח הרצל את משפחתו, שנשאה על גבה את "צרת היהודים". והוא מזכיר איך הוא לא היסס לרדת לאשפתות הבקשיש כדי להשיג ראיון עם השולטן הטורקי. אפילו לשולטן הוא נתן את הלב. בבית האחרון הוא מתאר איך כאשר כבר קמה התנועה וניתן היה להיווכח בכך שיש התחלה, הוא נאלץ לשלם את מחיר התהילה. כל הגורמים בתנועה לחצו עליו, מי בדרישות ובקשות למשאבים ופרסום ומי שניסו למשוך את התנועה לכיוונים אידיאולוגיים שונים. "אחד דרש את הכספים והחובות, אחד דרש את הפרסום והכבוד. אחד דרש מהפכה, אחד שוויון, אחד דרש מיד את כל ציון. והרצל, שכלום לא נשאר לו בחייו, נתן את הלב ועצם את עיניו. ואחר כך כל האדונים הנכבדים בכו על חוזה מדינת היהודים".

יאיר רוזנבלום הלחין את השיר. שרה להקת גייסות השריון.   

הרצל וכל האדונים הנכבדים

בבאזל יסדו את מדינת היהודים

וולפסון ונורדאו ואוסישקין התוסס

ומוצקין וכל הצירים של הקונגרס.

וולפסון הביא למדינה את הכספים

נורדאו נתן את הפרסום והכבוד.

אוסישקין נתן את המרץ של הדור

וביאליק נתן את "אל הציפור"

רק הרצל הלך שם דווה וכואב

כי הרצל נתן למדינה את הלב.

הוא רץ ודאג ונאם ונדחף

מן המזכיר אל השר

מן המיניסטר אל הגראף

האמין כתינוק בכל מה שהוא בדה

ואמר "אם תרצו אז אין זו אגדה"

נסע לסיני, לגליל וליהודה

בדק את הקרקע ואת כלי העבודה

חצה את הים ועל פרד הוא דהר

במקווה ישראל הוא פגש את הקיסר

ואז לפני וילהלם הוא חש פתאום כאב

כי שוב היה צריך לפתוח את הלב.

הוא לחם במונטיפיורי וברוטשילד הוא נזף

והשקיע בקונגרסים את כל חסכונותיו

בבית הוא הניח אישה וילדים

שחשו על גבם את צרת היהודים

לכלך הוא את ידיו ולא חש עצמו קטן

בקשישים שילם ונפגש עם השולטן

כי אחרת איך עבדול חמיד השני

היה מתמצא בעניין הציוני

הוא היה קצת בנימין והיה קצת זאב

אך אפילו לשולטן הוא הציע את הלב.

ובסוף כשראו שישנה כבר התחלה

הוא נדרש לשלם את מחיר התהילה

אחד דרש את הכספים והחובות

אחד דרש את הפרסום והכבוד

אחד דרש מהפכה, אחד שוויון

אחד דרש מיד את כל ציון

והרצל, שכלום לא נשאר לו בחייו

נתן את הלב ועצם את עיניו

ואחר כך כל האדונים הנכבדים

בכו על חוזה מדינת היהודים.

המלאכים של 669 / האחים והאחיות

פינתי השבועית ברדיוטק, 29.8.22

שלשום מלאו 75 שנים לגידי קורן, מלחין, פזמונאי, סופר, מדען ורופא.

ב-1971 הקים גידי קורן את להקת "האחים והאחיות" שהייתה פופולרית מאוד בשנות השבעים והשמונים, וקמה מחדש ב-2002. הרכב הלהקה השתנה פעמים אחדות. הציר המרכזי של הלהקה היא סוזי מילר. גידי ניהל את הלהקה והלחין את מרבית שיריה. הלהקה הופיעה בעיקר בשירי משוררים ובשירי ילדים. עם המשוררים שגידי הלחין משיריהם נמנים יהודה עמיחי, זאב ז'בוטינסקי, לאה גולדברג, אמיר גלבוע ובעיקר נתן יונתן, שהלהקה הוציאה תקליט ארוך נגן משיריו. חלק גדול מיצירתו של קורן היא של שירי ילדים, להם הוא כתב גם מילים. הוא אף כתב מחזות זמר לילדים.

במקביל לקריירה המוסיקלית שלו הוא פיתח את הקריירה הרפואית. את להקת "האחים והאחיות" הוא הקים וניהל במקביל ללימודי הרפואה. הוא סיים את לימודיו ב-1974 והתמחה ברפואת ילדים ב"שיבא". ב-1982 נסע להתמחות ייחודית בבית חולים לילדים בקנדה. ב-1986 הצטרף לסגל בית החולים לילדים בטורונטו ולסגל בית הספר לרפואה בעיר. הוא אחד מגדולי המומחים בעולם לנושא תסמונת האלכוהול העוברי. הוא פרסם 15 ספרי רפואה וכ-1750 מאמרים מדעיים בנושא, עמד בראש קתדרה שעסקה בתחום ועשה חיל.

אולם ב-2016 איבד קורן את רישיון הרפואה בקנדה, בשל פרשה של בדיקות לא-אמינות בנושא זיהוי בשימוש בסמים של הורים. נטען כלפיו, שבשל חוות דעת שגויות של המעבדה שלו, הופרדו ילדים מהוריהם בטעות.

קורן שב עם משפחתו לישראל. הוא משמש כמדען בכיר במכון מחקר של קופת חולים מכבי וכפרופ' אורח באוניברסיטת תל-אביב ומרצה בפקולטות לרפואה בצפת ובאריאל.

נחזור לקריירה המוסיקלית של קורן. הוא הלחין את "הבלדה על ברוך ג'מילי", השיר שזיכה את שלמה ארצי במקום הראשון בפסטיבל הזמר והפזמון 1974. "שובי דובי" בביצוע "האחים והאחיות" זכה במקום הראשון בפסטיבל שירי הילדים ב-1976. שיר נוסף שלו זכה במקום הראשון בפסטיבל הזמר והפזמון 1980 – "פזמון חוזר" בביצוע "האחים והאחיות". עוד שיר שלו שהשתתף בפסטיבל הזמר והפזמון הגיע למקום השני ב-1971 – "שיר בבוקר בבוקר" של אמיר גלבוע, בביצוע שלמה ארצי, המוכר כ"פתאום קם אדם".

עוד משיריו של קורן: "עיר שלום" של ז'בוטינסקי, "אלוהים שמור על אמא", "כמו בלדה" המוכר כ"אם זר קוצים כואב" של נתן יונתן, "שני אלונים" של נתן יונתן ו"שירים עד כאן". השיר "שירים עד כאן" של נתן יונתן מוכר בעיקר בלחנו הנפלא של נחום היימן בביצוע להקת "חופים", אבל הלחן של גידי קורן בביצוע "האחים והאחיות" לא פחות יפה, והוא כולל בית שאינו מופיע בביצוע להקת "חופים". הבית שונה מהמשקל של השיר, אך בניגוד להיימן קורן לא ויתר והלחין גם אותו.

השיר שנשמע היום, מחבר את הקריירה המוסיקלית, הקריירה הרפואית והקריירה הצבאית של גידי קורן.

השיר נקרא "המלאכים של 669", שקורן כתב את מילותיו ואת לחנו, ולהקת "האחים והאחיות" עם הסולנית סוזי מילר מבצעת אותו. 669 היא היחידה הטקטית לחילוץ מיוחד בחיל האוויר. היא נחשבת לאחת מארבע יחידות העילית של צה"ל, לצד סיירת מטכ"ל, הקומנדו הימי וסיירת שלדג. היחידה הוקמה ב-1974, לאחר מלחמת יום הכיפורים, שבה טייסים רבים נאלצו לנטוש את מטוסיהם, ועלה הצורך ביחידה מיוחדת לחילוץ הטייסים בשטח אויב. מפקד חיל האוויר באותה תקופה היה בני פלד, והוא החליט על הקמתה. גידי קורן שירת במילואים כרופא מוסק ביחידה.

כעבור כמעט חמישה עשורים, הוא כתב את השיר על היחידה. הוא השתתף בסבב הופעות עם להקת "האחים והאחיות" המחודשת ושם הוא גם סיפר את סיפור השיר. אקריא דברים שכתב קורן על השיר ב-2019: "כרופא מוטס ב-669 הגעתי למסקנה שאחרי כמעט 50 שנה מגיע ליחידה הפלאית הזאת שיר משלה. את השיר כתבתי בשנה האחרונה והוא זוכה לתגובות מרגשות מהקהל של להקת 'האחים והאחיות' כשאני מופיע איתם. במופע לוותיקי הרופאים המוטסים לא הייתה עין יבשה. הקדשתי את השיר לשני חבריי מתל השומר שנפלו בעודם באוויר מחלצים פצועים:

ד"ר אורי פרנד ז"ל וד"ר אחיקם אבני ז"ל, שניהם עבדו איתי בשיבא בתל השומר. אורי נפל במלחמת יום כיפור (עוד לפני הקמת היחידה) ואחיקם – ביום העצמאות שנה לאחר מכן".

נאחל לגידי קורן עוד שנים רבות של עשיה מוצלחת ברפואה, במדע ובמוסיקה.

על האדמה מוטל פצוע,

חובש רכון עליו,

המצב קשה, חובש לא רגוע,

לאט נופלות פניו,

נושר הוא עיניים לשמיים

מאין יבוא עזרו?

הוא מטפל בשתי ידיים

באיש ובשברו.

ופתאום מתוך החושך

טרטור של מנועים,

הולך וקרב משק כנפיים,

הדרורים נסים,

ובדרך נס נפתחים השמיים,

נוחת מסוק אפור,

"תודה לאל, לוחש חובש,

החזרתם לנו את האור".

הנה באים המלאכים

רכובים על ציפור ברזל,

עוד רגע יישאוך אל חוף מבטחים

על כנפי האל,

הם יביאו אותך אל חוף הישע,

המלאכים של שש שש תשע.

השניות חולפות במתח,

אויב מעבר לגבעה,

רצים עם אלונקה בשטח,

הזמן מרגיש כמו שעה,

רופא, חובש, שני טייסי הישע,

איתם שני לוחמים,

ובגדוד לוחשים את שמם: שש תשע

כמו תפילה למרומים.

לא אני הוא האיש / צביקה פיק

פינתי השבועית ברדיוטק, 22.8.22

ביום ראשון שעבר הלך לעולמו אחד היוצרים החשובים בתולדות המוסיקה הישראלית, צביקה פיק. הוא הותיר אחריו מאות שירים, שהפכו לחלק ממחזור הדם של הישראליות.

צביקה פיק נולד בפולין לפני 72 שנים. הוא דור שלישי של מוסיקאים. הוא החל לנגן על פסנתר בגיל 5, ותחילת דרכו הייתה במוסיקה הקלאסית. בגיל 8 עלה לישראל ולמד בקונסרבטוריון "אנזגי" בר"ג. החל את דרכו בלהקות קצב שונות ובהן "שוקולדה". היה הסולן של המחזמר "שיער" – תפקיד שהפך אותו לכוכב ענק והוא התמסר לתפקיד הסטאר. לאחר המחזמר החלה הקריירה שלו כסולן וכמלחין לעצמו ולרבים מהזמרים הישראלים.

בראיונות עמו, סיפר צביקה פיק שמשחר ילדותו ועד עתה, כל הזמן מתרוצצות בראשו מנגינות. הוא כל הזמן מלחין. רובן אינו הופכות לשיר. ויש שהן מתבשלות לשיר, וכבר במחשבה בראשו הוא מתזמר את הנגנים ומעבד את התפקידים השונים ואת המעברים המוסיקליים. כשהוא מתיישב ליד הפסנתר, הוא רק מוציא לפועל את הלחן שכבר היה בראשו. במרבית שיריו, המנגינה נכתבה לפני המילים. אך גם כאשר הוא מלחין שיר למילים, התהליך דומה – רובו התנהל בראשו, ברעיונות שעליהם חשב ואז הוא יישם אותם ליד הפסנתר. מה שאני אוהב במיוחד ביצירותיו של צביקה פיק, הוא את קטעי המעבר, קטעי הסולו של הקלידים ואת קטעי הפתיח של רבים מן השירים. מסתבר, שאותם קטעים נהגו מראש, יחד עם הלחן של המילים.

צביקה פיק הוא מלחין ואף פעם לא ניסה לכתוב תמלילים לשיריו. את מרבית שיריו כתבה אשתו הראשונה מירית שם-אור. שירים אחרים כתבו לו הפזמונאים המובילים בישראל. קטגוריה מיוחדת במכלול יצירתו היא שירי המשוררים. ב-1978 הוא הוציא תקליט של שירי משוררים ומאז שירים אלה הם מרכיב משמעותי ביצירתו. בעיניי, השירים הללו הם פסגת יצירתו. בחלק משיריו, בולט הפער בין רמת הלחן לרמת המילים. כך, למשל, השיר "מרי לו", שכתבה מירית שם-אור, מגדולי להיטיו ושיר הנושא במחזמר של "הבימה" על יצירתו. בעיניי, זוהי יצירת מופת מוסיקלית גאונית, המולבשת על מילים בנאליות, החסרות את הניצוץ היצירתי ההולם את המנגינה הנפלאה. ההלימה בין המילים והמנגינות באה לידי ביטוי בשירי המשוררים.

המצליח והמפורסם בין שירי המשוררים שהלחין צביקה פיק, הוא "נאסף תשרי", שכתב נתן יונתן. העובדה שצביקה פיק נפטר בחודש אב, הפכה את השיר, הנפתח במילים "מת אב", לשיר המשמעותי שליווה את הידיעה על מותו. את "נאסף תשרי" השמענו לא מכבר בפינה זו. שיר נוסף של משורר שהשמענו כאן, היה "על חטא" של יונתן רטוש. בין שירי המשוררים הנוספים של צביקה פיק נזכיר את "שושנת פלאים" של טשרניחובסקי, "ערב סתיו יפה" של אלתרמן, "השנים שחלפו" ו"שוב נתחיל מחדש" של נתן יונתן, "אין מדינה לאהבה" ו"פרפרה" של יהונתן גפן, "צער אינו משאיר סימנים" של נתן זך, ו"כוכבים בדו" של אלכסנדר פן.

אנו נאזין היום לשיר אחר של אלכסנדר פן, שזכה ללחן מקסים של צביקה פיק – "לא אני הוא האיש".

פן כתב את השיר שנה לאחר עלייתו לארץ, ב-1928. הכותרת המקורית של השיר היא "לא אני". השיר התפרסם בכתב העת "כתובים" ב-1929. בשנה שבה כתב פן את השיר, הוא התחתן עם בלה דון. בלה הייתה נערה בת 18 שפן התאהב בה בטירוף וחיזר אחריה נמרצות ובעיקשות, אך היא לא נענתה. הוא איים פעמים אחדות בהתאבדות ואף ירה לעצמו ברגל ופצע את עצמו. בלה התפעלה מגילוי האהבה הזה ונעתרה לו. בַּשיר, שכתב באותה תקופה, הוא כותב שלא הוא האיש שיביא לה טבעת. במקום טבעת הוא הביא לה את צרור קורות נדודיו הישנים. "אחר לך יביא טבעת", הוא כותב. אך, כאמור הוא דווקא הביא טבעת לבלה באותה שנה. נישואיהם לא האריכו ימים, אך הם הניבו את בתם זרובבלה ואת בנם אדם שנפטר בגיל שנתיים וחצי.

ב-1972, יומיים אחרי פטירתו, יצא ספר שיריו "היה או לא היה" בעריכת יוסי גמזו. השיר "לא אני" נכלל בו. אותה תקופה התאפיינה בטרנד של הלחנת שירי משוררים. השיר זכה למספר לחנים.

הראשון שהלחין אותו היה משה וילנסקי, ל"חגיגת הזמר העברי" במוצאי יום העצמאות 1976, שבניגוד לפסטיבלי הזמר בשנים שקדמו לה, היא לא היה אירוע תחרותי. את השיר ביצע יהורם גאון. המלחין השני היה רוני וייס, ב-1978, עבור אריק לביא. השיר נכלל בתקליטו של לביא "אני אשיר לך שיר".

באותה השנה, צרויה להב הסבה את תשומת לבו של צביקה פיק לשיר. הוא התרשם וכתב את הלחן היפה ביותר. השיר נכלל בתקליטו עתיר להיטי הענק "מוזיקה". השיר זכה להצלחה גדולה, כמו רבים משירי התקליט ובהם "מרי לו", "מוזיקה", "שוב נתחיל מחדש", "נאסף תשרי", "אהבה בסוף הקיץ", "אין מדינה לאהבה" ו"שושנת פלאים".

לצורך המנגינה, שינה צביקה פיק מעט את המילים. לכן, אקרא את המילים המקוריות:

לֹא אֲנִי הוּא הָאִישׁ, לֹא אֲנִי –

אֶל בּוֹאוֹ מֵרָחוֹק מְצַפָּה אַתְּ.

צְרוֹר קוֹרוֹת נְדוּדַי הַיְשָׁנִים

לָךְ הֵבֵאתִי בִּמְקוֹם טַבַּעַת.

אַל תַּטִּילִי מֶבָּט, כַּחַכָּה, –

אֶת עָצְבִּי מֵעֵינַי לֹא יִמְשֶׁה הוּא.

כִּי לֹא לִי אַתְּ לֵילוֹת מְחַכָּה,

לֹא אֵלַי בְּדִידוּתֵךְ נִמְשֶׁכֶת.

לֹא כּוֹכָב בְּיָדִי, לֹא חֲלוֹם –

יְתוֹמָה מִשְּׁנֵיהֶם וְרֵיקָה הִיא.

לוּ קִרְבִי נָא וּרְאִי בַּחַלּוֹן

עַל מִצְחִי הֶעָיֵף אוֹת קַיִן.

מָה אִכְפַּת לָךְ אֲנִי אוֹ הוּא,

אוֹ אַחֵר יִתְנַבֵּא עֲלֵי סַעַר,

וּבַלֵּיל, תּוֹךְ לִחוּשׁ וְהִרְהוּר,

תֵּרָקֵם לָךְ בְּדָיַת הַסַּהַר.

וְעִם אוֹר, עֵת הַשַּׁחַר יַקִּישׁ

בְּקַרְנֵי אַרְגָּמָן עַל הַדֶּלֶת, –

הוּא אֵלַיִךְ יָשׁוּב לְהַגִּישׁ

לָךְ שִׁירָה מַשְׁכִּימָה עַל אַיֶּלֶת.

מִכֻּלָּם מְנַת-חֶלְקֵךְ תְּאַלְּמִי –

בּוֹ הָעֹז, בּוֹ הַצְּחוֹק, בּוֹ הַכֹּחַ.

וּבְמוֹתֵךְ לֹא יֵדְעוּ לְמִי

אַתְּ הִקְדַּשְׁתְּ אֶת לִבֵּךְ הַמָּנוֹחַ.

אַל תִּבְכִּי, תַּעֲבֹרְנָה שָׁנִים

וְאַחֵר לָךְ יָבִיא טַבַּעַת.

וַאֲנִי –

לֹא אֲנִי, לֹא אֲנִי

הוּא הָאִישׁ אֶל בּוֹאוֹ מְצַפָּה אַתְּ.

הדובר בשיר עוסק באהבתה של אישה שאין בכוונתו לשאתה לאישה. הוא אינו מאמין שאהבתה צריכה להיות נתונה לו אלא לאחר. "מה אכפת לך: אני או הוא או אחר יתנבא עלי סער", שעשוי להגיע בעתיד הרחוק, "תעבורנה שנים ואחר לך יביא טבעת" והוא מתייחס בסרקזם לאהבתה אליו: "ובמותך לא ידעו למי את הקדשת את לבך המנוח".

כמו ברבים משיריו, אני אוהב מאוד את הפתיח ואת קטע המעבר המוסיקלי בשיר. בעיניי, "לא אני הוא האיש" הוא אחת מפסגות יצירתו של צביקה פיק.

יהי זכרו ברוך!

לא אני הוא האיש לא אני

אל שובו משכבר מצפה את

את קורות נדודי הישנים

לך הבאתי במקום טבעת.

במבט אל תצודי יגון

הוא חלף אך לא מת עדיין

התקרבי וראית בחלון

על מצחי העייף אות קין.

אל תבכי תעבורנה שנים

ואחר לך יביא טבעת

ואני לא אני, לא אני

הוא האיש אל בואו מצפה את.

מה איכפת לך אני או הוא

או אחר יתנבא ביער

ובחצות תוך דממת הרהור

לך ירקום אגדת הסהר.

והשחר בשחוק עת יקרא

ויחרוק שן מבעד לדלת

אז יופיע אחר ושירה

לך ישיר משכימה ונבדלת.

אל תבכי תעבורנה שנים…

מכולם מנת חלקך תקחי

בו יגון בו הצחוק בו הכח

ובמותך לא ידעו למי

את הקדשת את ליבך המנוח.

אל תבכי תעבורנה שנים…

גשר אלנבי / יהורם גאון

פינתי השבועית ברדיוטק, 15.8.22

נורית הירש, כלת פרס ישראל לזמר עברי, חוגגת יום הולדת שמונים. בפינה זו השמענו לאורך השנים עשרה משיריה. ביום הולדתה ה-75 וכשקיבלה את פרס ישראל, סיפרנו את סיפורה, ולכן נמנע מכך הפעם, וניגש ישר אל שירהּ, שאותו נשמיע היום. השיר הוא "גשר אלנבי", שאת מילותיו כתב ירון לונדון ושר אותו ומשחק בו בשלל תפקידים בקליפ – יהורם גאון.

השיר מוכר פחות בשמו "גשר אלנבי", אלא יותר בשם "גשר ביילי". ואכן, זולת כותרת השיר, המונח "גשר אלנבי" כלל אינו מוזכר בו. לעומת זאת, הפזמון הסוחף של השיר נפתח במילים "גשר ביילי". הפזמון מופיע בשיר שלוש פעמים ובכל אחת מהן הוא מושר פעמיים. כך שהמילים "גשר ביילי" מופיעות בו שש פעמים, במקום בולט מאוד, ואין זה פלא שהשם של השיר שהתקבע בזיכרון הקולקטיבי הוא גשר ביילי.

מה זה גשר ביילי? מהו גשר אלנבי? מה הקשר ביניהם ומה ההבדל ביניהם? במשפט אחד – גשר ביילי הוא סוג של גשר. גשר אלנבי הוא גשר ספציפי. גשר אלנבי הוא גשר ביילי, אחד מרבים בארץ ובעולם.

גשר בֵּיילִי הוא גשר מוטות העשויים בדרך כלל מפלדה, הבנוי משני מסבכים מקבילים שהמיסעה תלויה על חלקם התחתון. הוא נקרא על שם מפתחו, עובד משרד המלחמה הבריטי בתקופת מלחמת העולם השנייה, דונלד ביילי. הגשר מורכב מפרקים הנקראים "מילואות". שורה מורכבת של מילואות יוצרת מסבך, וכמה מסבכים מקבילים מורכבים נושאים קורות רוחב הנקראות "עווקים", ואלה נושאים את משטח הנסיעה על הגשר, הנקרא "מיסעה". לגשר קורות שפה מעץ או ממתכת שהמרווח הפנימי ביניהן, בדגם הנפוץ הנקרא "מורחב", הוא 4.2 מטר. ולמי שמרים גבה – לא, לא הפכתי מומחה להנדסת גשרים. את המידע הזה שאבתי מוויקיפדיה.

אבל יש לי קשר אישי לגשר ביילי. עד לפני 15 שנה, עברתי כמעט מדי יום ביומו על גשר ביילי. גשר בנות יעקב, שבו אנו חוצים את הירדן בעלייתנו לגולן, היה עד 2007 שני גשרי ביילי, האחד לחוצים את הירדן מערבה והשני לחוצים אותו מזרחה, בואכה הגולן. רק ב-2007 הוקם הגשר הנוכחי, גשר בטון דו נתיבי. אחד משני גשרי ביילי פורק וגשר אחד נשאר כגשר לשעת חירום, שחסום משני הכיוונים. אני שמח שהגשר הזה נשאר, לאו דווקא מן הטעם הביטחוני, אלא גם מן הטעם התרבותי. אני רואה בו אתר מורשת הראוי לשימור.

גשר בנות יעקב לא היה גשר ביילי היחיד בגולן. גם גשר אריק, בבקעת הבטחה, מצפון לכינרת הוקם ב-1972 כגשר ביילי, ורק ב-1998 הוקם במקומו גשר בטון. גם שם, גשר ביילי לא פורק. כך גם גשר הפקק, החוצה את הירדן בעמק החולה, בואכה הגולן, שעד 2008 היה גשר ביילי.

גשר אלנבי, חוצה את נהר הירדן, בין ישראל לירדן, 5 ק"מ מצפון ליריחו. הגשר הוקם כגשר עץ בשנות ה-90 של המאה ה-19 בידי הטורקים. הטורקים הרסו אותו בנסיגתם מפני הצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה. הבריטים הקימו במקום גשר בטון, ונתנו לו את שמו, על שם הפילדמרשל אדמונד אלנבי, מפקד חיל המשלוח של האימפריה הבריטית שכבש את א"י מידי הטורקים במלחמת העולם הראשונה. הגשר התמוטט ברעידת אדמה ב-1927 ונבנה מחדש. הוא פוצץ בידי הפלמ"ח בליל הגשרים ב-1946 והבריטים בנו אותו מחדש. הוא נהרס שוב במלחמת ששת הימים, וצה"ל הקים במקומו גשר ביילי.

לאחר מלחמת ששת הימים, הנהיגה ישראל את מדיניות הגשרים הפתוחים, וכך, למרות מצב המלחמה בין ישראל לירדן, הגשר, כמו גם גשר אדם, שימש להעברת סחורות מירדן ליהודה ושומרון ומיו"ש לירדן ולאפשר את הקשר בין משפחות פלשתינאיות משני עברי הירדן. מדיניות זו נמשכה עד חוזה השלום עם ירדן ב-1994. מאז הסכם השלום, הגשר הוא מעבר גבול רשמי בין המדינות. שמו הירדני של הגשר הוא גשר המלך חוסיין.

השיר "גשר אלנבי", נכתב ובוצע ב-1969, והוא מתאר את המציאות הסוריאליסטית במקום, שבו פועל גשר פתוח כבמצב של שלום, בעוד הוא גשר בין מדינות שמצויות במצב של מלחמה. היה זה בעיצומה של מלחמת ההתשה, ולכן בעוד מסופר על עבדאללה הממתין לתורו לחצות את הגשר, עם כתונת אינגליזים וכתונת פסים, בעוד פועל על המחסום מכס כמו בין מדינות במצב של שלום, ומאה נהגים מעשנים סיגריות "אל על" הישראליות או סיגריות "פריד" הירדניות – נשמעות במקום יריות. ונשאלת השאלה: מה הפשר של היריות ושל שוחות המקלעים העמוקות. ניכרת בשיר תקווה אופטימית, למרות אותן יריות חסרות פשר, שהגשר מבטא מציאות מתהווה של שלום, בין ישראל שבנחלת יהודה ואפרים לירדן שבנחלת ראובן, גד וחצי המנשה, בעבר הירדן המזרחי. הגשר אינו רק בין ישראל לירדן, אלא בין ישראל לכל העולם הערבי. עבדאללה אינו נוסע רק לירדן, אלא גם למכה, לארם נהרים ולכווית. אמנם בשלב זה, הגשר פתוח רק לפלשתינאים, אך בעתיד הוא עשוי להיות לגשר לשלום, כפי שאכן קרה אחרי 15 שנים.  

ירון לונדון כתב את השיר לסרטו הדוקומנטרי של מיכה שגריר "המלחמה שאחרי המלחמה". הסרט תיאר את המציאות בישראל אחרי מלחמת ששת הימים – מצד אחד מלחמת ההתשה ומצד שני – נהנתנות, תרבות הדיסקוטקים ומלכות היופי. לונדון כתב לאותו סרט גם את שירו "מרדף". ירון לונדון ואלימלך רם היו הקריינים של הסרט, ולונדון הקריא בו את מילות השיר "גשר אלנבי".

לאחר מכן, נורית הירש הלחינה את השיר ויהורם גאון הקליט אותו לתקליטו "איפה את אהובה" שיצא בשנת 1969. השיר הפך ללהיט גדול שכבש את פסגת מצעדי הפזמונים. אחרי צאת התקליט, הוקלט קליפ של הטלוויזיה הישראלית. קליפ מדליק. שבו משחק יהורם גאון, בשלל שפמים, כפיות, תרבושים וגלביות, במדי צה"ל וחגור ובמדי מוכס, את כל התפקידים. הקליפ צולם על גשר אלנבי עצמו, כמובן בשחור לבן.

כאמור, את שירו של ירון לונדון הלחינה כלת פרס ישראל נורית הירש, שבשבת מלאו לה שמונים. נברך אותה בעוד שנות יצירה רבות.  

הגשר לוהט בעלפון צהריים

הדרך דולגת על נחל פושר

שבין נחלת יהודה ואפרים

לגד ראובן וחצי המנשה.

בינות לעצי אקליפטוס ותומר

שיטה קוצנית ותפוז ולימון

על פני חלוקי הנהר והגומא

נוסע עבדאללה לארץ עמון.

גשר ביילי גשר גשר

בין גדותיים ירוקות

אך מה אלה היריות ומה הפשר

של כל שוחות המקלעים העמוקות?

הגשר לוהט וזבובי צהרים

את תא המטען בהמון מכסים

עבדאללה ממתין לתורו בשורה עם

כתונת אינגליזית או כתונת פסים.

החום מעייף בתנועות עצלתיים

בודק המוכס מחרטום עד גלגל

מאה נהגים מעשנים בינתיים

סיגריות פריד וסיגריות אל על.

גשר ביילי גשר גשר…

טרנזיסטור משמיע זמרת ברקע

חיל מתנועע לקצב הג'ז

עבדאללה אפנדי הגיע ממכה

העיר הקדושה שבארץ חיג'אז.

עבדאללה יסע לארם נהריים

עבדאללה לכווית עוד ירחיק לו לנדוד

הגשר לוהט בעלפון צהריים

באים והולכים ובאים בני הדוד.

גשר ביילי גשר גשר…

ציפור מדבר / יהודית רביץ

פינתי השבועית ברדיוטק, 8.8.22

פרס אקו"ם על מפעל חיים יינתן השנה ליהודית רביץ ולזאב נחמה. יהודית רביץ קיבלה את פרס מפעל חיים על שם נעמי שמר וזאב נחמה את פרס מפעל חיים על שם אהוד מנור.

יהודית רביץ היא אחת הזמרות והיוצרות הפופולריות של פינה זו, בה השמענו עד כה 15 משיריה והרבינו לספר על אודותיה. אציין רק, שבשנים האחרונות היא נעלמה – לא מופיעה, לא מקליטה ואני מקווה שהענקת הפרס לא תהיה סיכום מפעל החיים, אלא להיפך, זריקת מרץ לשוב וליצור, להקליט ולהופיע.

כך נאמר בנימוקי השופטים להענקת הפרס: "יהודית רביץ היא כמעט שם נרדף למינוח 'מוזיקה ישראלית'. בקול צלול ומדויק, בעבודה קשה ובענווה, בכישרון הלחנה מרהיב ובהפקות מוזיקליות מוקפדות – רביץ היא שותפה מרכזית ליצירתו של פס הקול הישראלי. במהלך הקריירה הענפה שלה הלחינה רביץ שירי משוררים שבזכות מנגינותיה היפהפיות והקליטות הפכו לפזמונים השגורים בפי כל. בהיותה זמרת מצליחה שגם יוצרת ומפיקה רבים משיריה, רביץ מהווה לאורך השנים מודל והשראה לזמרות וליוצרות רבות".

לזאב נחמה, זו הופעה ראשונה בפינתנו, ולכן אקדיש קצת יותר לסיפורו.

זאב נחמה, יליד 1961, כלומר בן 61, צעיר בארבע שנים מיהודית רביץ, הוא בראש ובראשונה עמוד התווך של להקת "אתניX"; סולן הלהקה והיוצר של מרבית שיריה. הוא זמר, פזמונאי, מלחין ומפיק. נולד בשכונת פלורנטין בת"א וגדל בחולון. אביו הוא ממשפחה שחציה מסלוניקי שביוון וחציה משפחה ספרדית ירושלמית. אמו עלתה מבלגיה.

לאחר שחרורו מצה"ל, בו שירת כלוחם בסטי"ל, השתתף בלהקת המחאה "מוסקבה", לצד עובדיה חממה, תמיר קליסקי עמוס קשת, יאיר נחום ויאיר גת. את להקת "אתניX" הוא הקים ב-1989, והיא פועלת מאז, כבר שלושים ושלוש שנים. שבע פעמים הוכתרה הלהקה כלהקת השנה, במצעדי הפזמונים השנתיים, יותר מכל להקה אחרת. חברי הלהקה הם זאב נחמה, גלעד פסטרנק, גל הדני, יורם פויזנר ונדב וולפסון. חברים שהיו חברים בלהקה אך פרשו במהלך השנים, הם גיל אלון, תמיר קליסקי ויועד נבו.

במהלך השנים הוציאה הלהקה 19 תקליטים, כולל אלבומי אוסף והופעות חיות. בנוסף לכך, הפיק זאב נחמה שמונה תקליטים לאמנים אחרים, מתוכם שלושה לאייל גולן, התקליטים שהזניקו את הקריירה שלו. יחד עם חברו תמיר קליסקי הוא גם כתב שירים ליוצרים אחרים, ובהם איל גולן, חיים משה, יהודה קיסר, שרון חזיז, מרגלית צנעני, שרית חדד ואחרים. לצד להקת "אתניX" הקים נחמה הרכב נוסף, טוטובל, עם גל הדני ויורם פויזנר.

זאב נחמה הוא אחת הדמויות המרכזיות במהלך של הכנסת הזמר הים תיכוני אל לב המיינסטרים של המוסיקה הישראלית, מאז שנות התשעים. הסגנון שלו מבטא שילוב של מזרח ומערב.

וכך נאמר בנימוקי הפרס: "זאב נחמה הוא יוצר מקורי וייחודי שחתום על עשרות להיטי ענק. מראשית דרכו, גם במסגרת להקת 'אתניX' וגם ביצירתו לאחרים, הצליח נחמה לשלב באופן נפלא וחדשני בין מזרח למערב, בין גיטרות לסינטיסייזר, בין שירים אפלוליים ללהיטי קיץ שמיליונים יודעים לשיר. בכתיבתו נחמה עוסק בנושאים של פיוס, אהבת אדם וחתירה לשלום, וניתן לומר ששיריו, שעד היום אהובים, תרמו הלכה למעשה לקירוב בין שכבות ואוכלוסיות".

אז איך נחבר בין חתן וכלת הפרס, זאב נחמה ויהודית רביץ? שירה האהוב עליי ביותר של להקת "אתניX" הוא "ציפור מדבר". מסתבר שגם יהודית רביץ אוהבת מאוד את השיר, ואף בחרה להקליט אותו במסגרת מיזם "עבודה עברית". זה השיר שנאזין לו היום. את מילות השיר כתב זאב נחמה, והוא הלחין אותו יחד עם יועד נבו.

"ציפור מדבר" הוא אחד השירים הראשונים של להקת "אתניX", והוא הופיע בתקליטה הראשון, הנושא את השם "אתניX", ב-1990. השיר צעד לאורך 32 שבועות במצעד, והגיע למקום השני במצעד השנתי.

ב-2008 הקליטה יהודית רביץ את השיר, וזה הביצוע שנשמע.

ברכות ליהודית רביץ וזאב נחמה, כלת וחתן פרס אקו"ם על מפעל חיים.

את קרובה אל קו הגבול

שבויה, קסמו של המדבר

את עמוד האש לפני המחנה – בראשית את

מסיטה אל קו המים והאש לא תבער

את הלהבה והלהב

כמו ציפור את חופשיה

רוצה לגעת בשמיים

כמו ציפור את חופשיה

מסיטה אל קו המים

ציפור מדבר

את קרובה אל קו הסוף

צמאה, עורפו של המדבר

את מעיין יבש באפיקים צרובים – במדבר את

מסיטה אל קו המים והאש לא תבער

את האהבה והלהב

כמו ציפור את חופשיה…

טוליק / אושיק לוי

פינתי השבועית ברדיוטק, 1.8.22

בפסטיבל שירי הילדים בחנוכה 1978, הופיע אושיק לוי בשיר שאמנם לא זכה בתחרות, אך לאחר הפסטיבל היה הפופולרי והמושמע ביותר מבין שירי הפסטיבל – "טוליק". את השיר כתבה רמה סמסונוב, זמרת אופרה ומורה לפיתוח קול, ולצד עיסוקיה אלה גם כתבה שירי ילדים. ב-1976 פרסמה סמסונוב את ספר שירי הילדים הראשון שלה, "לא הספיקה לי היד", ובין שיריו היה השיר "טוליק". כעבור כשנתיים, נפתלי אלטר הלחין את השיר לקראת פסטיבל שירי הילדים.

בראיון ל"האישה" ב-1976, סיפרה רמה סמסונוב על נסיבות כתיבת השיר: "פעם, כשבני היה קטן, ישבתי אתו על שפת הים. היה שם ילד אחד משגע בשם טוליק, שאחז בידו אשכול ענבים. ילדה קטנה חיזרה אחריו וביקשה רק עינב אחד, וכשלא רצה לתת לה, הלכה והותירה אותו בודד ועצוב. בשבילי סימלה סיטואציה זו יותר מכל את המקרה של הגבר האגואיסטי, יפה-התואר, שמרוב אהבה עצמית נשאר לבסוף לבדו.[…] לפני שנה הייתי עם בני על החוף, ופתאום הוא אומר לי: אני רוצה להראות לך משהו. והוא מצביע על נער יפהפה בן 16 ואומר: זה טוליק".

מיהו טוליק? בשיר, אייתה רמה את שמו בטי"ת, אבל הוא דווקא תולי או תוליק בתי"ו. זה שם החיבה של תובל גבירצמן. תולי נולד ב-1959 בחדרה. הוא התגייס לחיל השיריון, לחטיבה 188. היה מט"ק ולאחר מכן יצא לקורס קצינים. במלחמת שלום הגליל היה סרן תובל גבירצמן מ"פ בחטיבה.

הטנק שלו היה הראשון שנכנס ללבנון בגזרה המרכזית. ב-21 ביולי 1982 הטנקים של פלוגה מ' בפיקודו פגעו ב-18 טנקים ו-4 נגמ"שים סוריים, ללא נפגעים בפלוגתו. ביום רביעי, טו באב, 4 באוגוסט, השבוע לפני ארבעים שנה, כשהגיעו לנמל התעופה של ביירות, ניתכה באזור אש כבדה. נגמ"ש של גולני נפגע ותולי רץ תחת האש הכבדה, כשמטף כיבוי בידו, לחלץ את הצוות הלכוד. הוא נפגע בעצמו מפגז נוסף ונהרג במקום. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב סרן וקיבל ציון לשבח מאלוף הפיקוד אמיר דרורי.

עידו גביש, אחיו של חוקר הזמר העברי, חברי עופר גביש, שירת כמפקד מחלקה בפלוגה של תולי. בסרטון לזכרו של תולי הוא סיפר: "תולי לא התגאה בשיר שנכתב עליו. רק אנחנו, שידענו, היינו שרים לו מדי פעם. תולי היה מפקד מיוחד ואדם מיוחד. המילים שנקשרו אצלנו לדמותו היו 'יהיה בסדר', תמיד היה מרגיע אותנו ככה".

בסרטון מספר עידו על מקרה במלחמת לבנון שבו לקח אחד החיילים רדיו טרנזיסטור מבית בכפר שנכבש. תולי פקד על מחלקתו לעצור, הניח את הרדיו על הכביש והורה לנהג הטנק הראשון לדרוס אותו. 'אנחנו לא לוקחים שלל!' אמר לפקודיו.

תולי, בן חדרה, היה נצר משני הצדדים למשפחות של מייסדי חדרה. לאחר נפילתו, נקראה כיכר בעיר על שמו: כיכר תוליק.

ארבעים שנה מלאו לנפילתו. יהי זכרו ברוך!

טוליק יושב לו בשקט בחול

יושב ומביט על הים הכחול

העיניים של טוליק שני כוכבים

ואוכל הוא בנחת אשכול ענבים.

טוליק, הי טוליק, תן לי עינב

אך טוליק שותק, כמעט נעלב

העינב הוא של טוליק כל האשכול

רק לו, לו לטוליק, מותר לאכול.

טוליק יושב לו בשקט בחול

יושב ומביט על הים הכחול

בעיניים של טוליק דמעות עגולות

כי רינה הלכה לה לבד בחולות.

החל רָש / דיוויד ברוזה

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 19.7.15

אתמול מלאו 16 שנים לפטירתו של מאיר אריאל, ופרשת השבוע היא פרשת "דברים". לכן, אשמיע היום שיר של מאיר אריאל, שהוא מדרש על פסוק מפרשת "דברים".

הפסוק הוא פסוק ל"א בפרק ב' של ספר "דברים": "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי: רְאֵה, הַחִלֹּתִי תֵּת לְפָנֶיךָ אֶת-סִיחֹן וְאֶת-אַרְצוֹ. הָחֵל רָשׁ לָרֶשֶׁת אֶת-אַרְצוֹ".

הפסוק מצווה את בני ישראל לרשת את ארץ ישראל.

מאיר אריאל השאיר את הפסוק כולו כמוטו לשיר, והוא מופיע במלואו כמוטו בכל הפרסומים. אולם המדרש עצמו נוגע רק למילים "החל רש".

את השיר כתב מאיר אריאל לבר המצווה של בנו. הוא לקח את הציווי לעם ישראל לרשת את ארץ ישראל, ודרש אותו כציווי לילד היהודי, בר המצווה, שהופך לנער, לרשת את היהדות. היהדות חתומה בבשרו, בברית המילה, ועליו לרשת את מורשת האבות והאימהות, את שרשרת הדורות.

מורשת היהדות היא הטקסט של היהודי, היא המוסיקה של היהודי, היא הקצב של היהודי. המורשת היא החוקים והמצוות, שש מאות ושלוש עשרה (תרי"ג) המצוות, שלושה עשר עיקרי האמונה, שלוש עשרה מידות הקב"ה וכל השלוש עשרה הללו מכוונים לשלוש עשרה שנותיו של הילד שהופך לנער, כמורשת שעליו לנחול. הילד היהודי, שדיבורו מתחיל באָ…בָ…רָ… ממשיך ומתחבר ל"בראשית". כלומר, כפי שההברות הסתומות של הילד מתחברות למילים, כך ראוי שתתחברנה לתורה, למורשת. על הנער היהודי ללמוד את המורשת הזאת, לדעת אותה, זה ייעודו ואל לו לברוח מייעודו.

את השיר הלחין ושר דייוויד ברוזה. ברוזה הלחין ושר כמה משיריו של מאיר אריאל, ובהם "בצהרי היום" – לחן של ברוזה לכתבה עיתונאית של מאיר אריאל, בה תיעד את סיפור סרטו "מסע הבחירות של מאיר אריאל" ואת "הולך אתך הלילה" שבו מתכתב אריאל, כמו ברבים משיריו, עם שיר השירים.

לפני שנים אחדות, במופע העשור למותו של מאיר אריאל, שנערך בקיסריה, עלו לבמה השניים שלהם נכתב השיר, בניו של מאיר אריאל, והם עטורי זקן וציציותיהם מתבדרות ברוח. אדם שישב מאחוריי הפטיר במיאוס, משהו על מאיר אריאל שהיה סמל החילוניות ותראו מה קרה לבניו ובני שיחו נדו בצער על ירידת הדורות. מאיר אריאל סמל החילוניות? איזו שטות.

אין שיר המבטא את עולמו התרבותי והרוחני של מאיר אריאל, כמו "החל רש".

משהו נגמר ילד,

משהו מתחיל נער, והכל נמשך.

נסגרת דלת ילד,

נפתח שער נער, ואתה נמתח.

מה בכלל רוצים ממך?

שרק תשכיל

לרשת את שעל שמך.

אתה בגיל.

על שמך רשומה ירושה עתיקה,

בבשרך חתומה עדות ותיקה.

החל רש, החל רש.

וזאת הירושה שלך, אלה אבותיך,

ואלה אימהות שלך, אלה תולדותיך,

אתה ממשיך שרשרת מרובת שנים,

כתובה לך ארץ נגד סימנים.

זאת הנעימה שלך, אלה התווים,

זאת הפעימה שלך, אלה הקְצבים.

החל רש החל רש

אלה הפסוקים, אלה התיבות,

אלה החוקים, אלה המצוות,

שלוש עשרה ושש מאות

שלושה עשר עיקריים

שלוש עשרה מידות

שלוש עשרה שנים.

אלה התנועות שלך,

אלה הטעמים,

אלה הקבועות,

אלה הפעמים.

שרק תדע ללמוד

שרק תדע לדעת,

שרק תדע ללמוד,

שרק תדע לדעת.

החל רש

איך שמחו שאמרת א

איך בכו כשאמרת ב

צהלו כשאמרת ר

נענעו כשאמרת "בראשית".

שמור על הילד, נער,

שלא יברח ויצרח.

לאן שאתה הולך, נער,

קח, קח אותו, קח.

החל רש!

עמק הנהר האדום / מתי כספי ומשתתפי "עמק הנהר האדום"

פינתי השבועית ברדיוטק, 25.7.22

בפינתנו היום נדבר על אחד התקליטים האהובים עליי, שיצא לפני ארבעים שנה בדיוק – "עמק הנהר האדום". התקליט כולל את השירים מתכנית הטלוויזיה שנשאה את השם הזה, בהפקת רשות השידור.

התכנית הזאת הייתה חלק מגל של תכניות רדיו וטלוויזיה שהוקדשו לשירים מארצות שונות, בגרסאות עבריות, בפי טובי הזמרים. הגל התחיל במופע של להקת "הטוב הרע והנערה", ג'וזי כץ והדודאים, שהוקדשה לשירים מסרטי קולנוע ומחזות זמר, בעיקר מארה"ב. ההפקה המצליחה ביותר הייתה "ארץ טרופית יפה" עם שירים מברזיל. "שיר לדרום אמריקה" –  תכנית של שירים מאמריקה הלטינית ותכנית משירי הבלקן. למעט "הטוב הרע והנערה", שאר התכניות היו הפקות רדיו במסגרת התכנית המיתולוגית "דו-רה-ומי עוד" של "קול ישראל". את הגרסאות העבריות בכל התכניות הללו, מלבד שירי ארצות הבלקן שאותם תרגם יורם טהרלב, כתב אהוד מנור. את ההפקה המוסיקלית והעיבודים של כל התכניות, מלבד "הטוב הרע והנערה", עשה מתי כספי.

מתי כספי ואהוד מנור הובילו גם את "עמק הנהר האדום", שירי המערב הפרוע; שירי קאונטרי ושירים ממערבונים. אהוד מנור כתב את המילים העבריות, על הלחנים המקוריים. מתי כספי עיבד והיה המנהל המוסיקלי. המפיק, הבמאי והרוח החיה של ההפקה היה דן בירון.

מתי כספי השתתף גם כזמר. הזמרים האחרים בתכנית היו בני אמדורסקי, דפנה ערמוני, דורי בן זאב, ריקי גל ולהקת הפונדקאים. להקת הפונדקאים הייתה להקת פולק וקאונטרי ישראלית, שפעלה בשנים 1976-2002, וחבריה היו עולים מארצות אנגלוסקסיות.

כל החבורה הזו ירדה לשבוע ל"עיר הסרטים" באילת. הם לבשו בגדי בוקרים בנוסח המערבונים. גם התפאורה הייתה באותה רוח – בר, ערמת שחת, אורווה, מכרה, תחנת רכבת ישנה וכד'. בין השירים שולבו מערכונים, שאותם כתבו מנחם זילברמן ודורי בן זאב, ושיחקו בהם זילברמן, דורי, מתי כספי ואייל גפן. המערכונים היו קטעי מעבר קצרים מאוד. באחד מהם, למשל, דורי בן זאב הוא פקיד בנק. טוב, יש לו את התכונות המתאימות, קרחת ומשקפיים. מתי כספי מגיע אליו ושולף אקדח. אך הוא מגמגם ולא מצליח להשלים את המשפטים. והפקיד עוזר לו. למשל. מתי כספי אומר, "זה…." "שוד" משלים אותו דורי בן זאב. הוא מבקש את ה… ודורי משלים "כסף". אין בעיה אומר דורי, ושולף נייר, ומחתים את השודד כאן וכאן וכאן ומבקש שני ערבים. והשודד הולך, כדי לפנות מקום לבא בתור. במערכון אחר, מנחם זילברמן ואייל גפן הולכים ברחוב וקוראים למישהו, "היי, מה השעה"? "עשר  וחצי" הוא עונה, ומנחם יורה בו. והוא מסביר לחברו: "הוא ידע יותר מדי". גם ההעמדה של השירים הייתה חיננית ומצחיקה.

המלבישה והמאפרת, שעשתה עבודה יצירתית יוצאת מן הכלל, הייתה דליה אלקין. באחד השירים, "היי איילת", דורי בן זאב ודפנה ארמוני הם שחורים, או בלשון ימינו אפרו-אמריקאים. דורי שחור, עם תלתלים שחורים מקורזלים על ראשו, נראה ממש אותנטי. אבל היום, עם הטרלול הפרוגרסיבי, אסור ללבנים לשחק שחורים, כך שהשיר היפה הזה לא היה עובר את משטרת הפוליטיקלי-קורקט.

עם השירים בתכנית נמנו "בלוז חולה אהבה", "ג'ון בריון", "אני שמורת טבע", "בעקבות השועל", "רכבת המשא", "מה שנכון נכון", "אולי אהבה" ואחרים.

אנו נאזין לשיר הנושא, שסגר את התכנית – "עמק הנהר האדום", בביצוע כל משתתפי התכנית, כשמתי כספי הוא הסולן. זה שיר של בוקר מאוהב, אל הבחורה, שהוא שמע שהיא עוזבת אותו, והוא מזמין אותה לשבת לצדו עוד הערב, לומר לו שלום נאנח, ומבקש ממנה שלא תשכח את העמק ואת מי שאוהב רק אותה.

הם אומרים שאותי את עוזבת

איך השמש יזרח שוב עלי

ואולי בליבך את חושבת

שתשובי עוד פעם אלי

בואי שבי לצדי כאן הערב

ואמרי לי שלום נאנח

אל נא תשכחי את העמק

ואת מי שאוהב רק אותך

המלים שרציתי לשמוע

לא עלו על שפתיך היום

עוד מעט ואתחיל כאן לדמוע

אם אכן את אומרת שלום

מלחמה שכזאת לא נגמרת

בליבו של בוקר מאוהב

את ליבי את עוד רגע שוברת

כאן בערב בסוף מערב

בואי שבי לצדי כאן הערב

ואמרי לי שלום נאנח

אל נא תשכחי את העמק

ואת מי שאוהב רק אותך.

זמר לספינה / גידי גוב

פינתי השבועית ברדיוטק, 18.7.22

היום, 18 ביולי, מלאו 75 שנים ללכידתה של ספינת המעפילים "יציאת אירופה תש"ז", או בשמה הלועזי "אקסודוס 1947", בידי הבריטים. "אקסודוס" הוא השם בשפות האירופיות של יציאת מצרים, והבחירה בשם הייתה סמל לחזון של יציאת מצרים המודרנית, הציונית, מעבדות לחירות, מהגולה למולדת, לארץ ישראל. על הספינה, שנבנתה כדי להכיל 600 איש, נדחסו 4,554 נשים, גברים וילדים, כולם שורדי השואה. בריטניה סירבה לאשר את כניסתם לארץ ישראל.

הספינה הפליגה מנמל סט, מדרום מערב לעיר מרסיי שבצרפת, ב-11 ביולי 1947, ב-3:30 לפנות בוקר. כבר בראשית מסעה, גילו אותה הבריטים. מפציץ בריטי ליווה אותה ממרום וארבע משחתות בריטיות ליוו אותה בים.

השיט היה בתנאים קשים ביותר. במהלכו, נולדו שני תינוקות. אמו של אחד מהם מתה בלידה וכעבור זמן קצר – מת גם התינוק.

על הספינה היו מספר אנשי ארגון ההגנה, שביצרו אותה בגדרות תיל כדי להקשות על הבריטים להשתלט עליה וארגנו בני נוער וצעירים להגנה עליה באמצעות הטלת יתדות ברזל וקופסאות שימורים לעבר הבריטים. על הספינה היו משדרים, שדרכם העבירו המעפילים את המסר הציוני שלהם, ששודר בתחנה המחתרתית של ההגנה.

ב-18 ביולי 1947 ב-2:30 לפנות בוקר, יממה לפני הגעת הספינה לארץ ישראל, במרחק 20 מייל ימי מחוף עזה, נגחו בספינה משני צדיה המשחתות הבריטיות וכחמישים לוחמי חיל הנחתים הבריטי השתלטו עליה תוך ירי פצצות עשן וגז מדמיע, ותפיסת תא ההגה. מה שהם לא ידעו, הוא שרב החובל אייק אהרונוביץ' נהג את הספינה מהגה חלופי שהיה בחדר המכונות. החיילים הבריטיים הותקפו ב"תחמושת" שהוכנה בעוד מועד – קופסאות שימורים, תפוחי אדמה ושמן שהותז מזרנוקים. כשלושים לוחמים בריטיים נלקחו בשבי.   

החיילים הבריטיים הגיבו באש חיה לעבר המעפילים. מהירי נהרגו שלושה נוסעים – שני שורדי שואה, וקצין אמריקאי יהודי שהתנדב לצוות הספינה. עשרות נוסעים נפצעו. בעקבות מספר הנפגעים הגבוה, החליט מפקד הספינה יוסי הראל על כניעה. הספינה הושטה לנמל חיפה. בהגיעה לנמל, קמו המעפילים על רגליהם ושרו את "התקוה".

הנוסעים הורדו בכוח לשלוש אוניות הגירוש. כיוון שמחנות המעפילים בקפריסין היו מלאים, החליטו הבריטים ליישם החלטת ממשלה שהתקבלה ימים אחדים קודם לכן, לגרש את המעפילים חזרה לאירופה, לנמלים מהם יצאו. אוניות הגירוש הגיעו לנמל בצרפת. במשך שלושה שבועות התבצרו המעפילים באוניות, והבריטים נכשלו בניסיונותיהם להוריד אותם. ממשלת צרפת סירבה לדרישה הבריטית להוריד בכוח את המעפילים. המוסד לעליה ב' שכר סירות ששייטו סביב האוניות ושידרו להם קריאות עידוד והוראות הפעלה. המעפילים ארגנו הפגנות, פעולות מחאה ואף שביתת רעב בת יום אחד, בדרישה להחזירם לארץ ישראל. פעילי ההגנה שהסתננו לאוניות ארגנו את ההתנגדות ואת הפעילות עליהן.

לאחר כישלון הניסיון הבריטי להוריד את המעפילים בצרפת, הם החליטו להעבירם למחנות העקורים בגרמניה. ב-22 באוגוסט הפליגו האוניות לכיוון נמל המבורג. בין ה-7 וה-9 בספטמבר הורדו בכוח המעפילים בנמל המבורג ונשלחו למחנות. שם ישבו עד אחרי הקמת המדינה, אליה עלו במהלך מלחמת השחרור.

הדרמה הממושכת של אקסודוס, הפכה אותה לסמל של תנועת ההעפלה. עיני כל העולם נישאו אליה, היא נשארה כל התקופה בכותרות, ועוררה סולידריות בקרב שוחרי צדק בעולם כולו, לדרישה הציונית לפתוח את שערי הארץ לעליית יהודי אירופה ולהקמת מדינת ישראל. באותם ימים שהתה בארץ אונסקו"פ, ועדת החקירה של האו"ם, שהמליצה על תכנית החלוקה. גם הקשב שלה היה נתון לאקסודוס, והעדויות על ההפלגה, הלכידה והגירוש תפסו מקום משמעותי בדיוניה. היום, בקרב פוסט-היסטוריונים אנטי-ציונים, מקובל להציג את המעפילים כבשר תותחים של ההנהגה הציונית הצינית בלה-בלה-בלה. אבל האמת היא, שהמעפילים ראו עצמם חוד החנית של המאבק הציוני, הזדהו עמו בכל נפשם ותעיד ההתנגדות שלהם.

ההעפלה הבלתי לגלית לא"י החלה כבר בשנות ה-30, לפני מלחמת העולם השניה ובמהלכה, והגיעה לשיאה בשנים שבין תום המלחמה להקמת המדינה. בסך הכל, עלו כ-140 ספינות מעפילים. ההעפלה הייתה אחד המוקדים המרכזיים במאבק הציוני נגד המנדט הבריטי, והבריטים השקיעו מאמצים כבירים כדי ללכוד את הספינות לפני הורדת המעפילים על חופי הארץ ולגרשם מהארץ. אחרי פרשת "אקסודוס" הם שבו לגרש את המעפילים למחנות נוספים שהוקמו בקפריסין.

שבועיים אחרי הורדת מעפילי "אקסודוס" לנמל המבורג, הפליגה מבולגריה הספינה "מדינת יהודים", ובין המעפילים עליה היה אבי, יוסי הייטנר, אידיאליסט ציוני צעיר בן 17. גם האוניה הזו נתפסה והמעפילים, ובהם אבי, גורשו למחנות המעפילים בקפריסין.

לצד ההעפלה בים, הייתה גם העפלה רגלית של יהודים מסוריה ועיראק, שהוברחו בידי הפלמ"ח לארץ ישראל. המשורר חיים חפר היה חבר בחוליה היבשתית של הפלמ"ח, שביצעה את המהלך, ועד יומו האחרון הוא ראה בפועלו זה את גולת הכותרת של חייו. שירו הראשון עסק בהעפלה הרגלית – "בין גבולות", שאותו השמענו כאן בפינה לאחר פטירתו של חפר. שורה מן השיר הזה, "למך ולזקן, אנו פה חומת מגן", התנוססה (בשגיאת כתיב – "מח" במקום "מך") בכרזה שנתלתה מעל סיפון הספינה "מדינת היהודים".

שיר נוסף של חיים חפר, העוסק בהעפלה בים, הוא "זמר לספינה". השיר מוכר יותר על שם מילות הפתיחה שלו – "שקיעה נוגה". והאמת היא, שכיוון שהשיר נכתב מתוך הערמה על מגבלות הצנזורה, בשמיעה חופשית הוא נשמע כעוד שיר אהבה בנאלי של אהובה המצפה לאהובה הספן, וככזה הולמת אותו הכותרת "שקיעה נוגה". אך עצם הכותרת, "זמר לספינה", השמה את הדגש על הספינה, מרמזת על מהותה, שיר הלל להעפלה.

חיים חפר כתב את השיר עבור חבריו ששירתו בפל-ים, חיל הים של הפלמ"ח שהוביל את ההעפלה. הוא עוסק בחוויותיו של איש הפלי"ם בספינת מעפילים במסגרת תנועת ההעפלה לארץ ישראל, והגעגועים אל האישה האהובה שבמרחקים.

חפר שיבץ בשיר רמזים רבים למהותו האמתית, מעבר למסר האהבה הזוגי בין רב החובל לאהובתו. הספינות היו עמוסות בשורדי השואה, וחפר הגדיר אותה: "סְפִינָה רְדוּפַת בְּכִי וּשְׁכוֹל". וכשהוא פונה אל אהובתו הוא כותב לה:

"אֶשְׁתֶּה, אָחוֹת, לְחַיַּיִךְ –

מִכְּבָלִים, מִגִּדְרוֹת הַבַּרְזֶל,

עוֹד אֶזְכֹּר חִיּוּכַיִךְ

בְּלֵילוֹת עֲטוּפֵי עֲרָפֶל".

הוא מבין את הסכנה שבפעולה שהוא מבצע, שעלולה להסתיים במעצר והגליה לקפריסין: "וְעֵת הָאִי הַבּוֹדֵד יִכְלָאֵנִי". אך הוא משוכנע ששום מעצר והגליה לא יעצרו את המטרה – ארץ ישראל, והוא מבטיח לאהובתו בביטחון: "כִּסּוּפַי עוֹד יַפְלִיגוּ עִם לֵיל, וְיֹאמְרוּ לָךְ: יַלְדֹּנֶת, הִנֵּנִי, שׁוּב אֵלַיִךְ חָזַר רַב-חוֹבֵל…".

מוטי זעירא, הוא הביוגרף הן של כותב המילים, חיים חפר, והן של המלחין, דוד זהבי. כך הוא כתב בביוגרפיה של זהבי, "כמו קול של הלב": " 'זמר לספינה' כתוב בלשון רמזים פיוטית, כשיר אהבה מן הז'אנר של יורדי הים ואהובותיהם, שלא להעיר את תשומת לבם של הבריטים, אך כל מי שחש את דופק החיים ביישוב הארץ-ישראלי בתקופה זו הבין היטב על מה נכתב השיר. במחברת השירים של דוד מסומן התאריך 26 ביולי 1947, פחות משבוע אחר לכידתה של 'אקסודוס' ". מילות השיר נכתבו כבר ב-1946.

הפזמונאי ושדר הרדיו חיים קינן סיפר בתכנית הרדיו "שאלה של טעם" על  נסיבות כתיבת השיר: "את השיר כתב חיים חפר ב-1946, את המילים הראה למשה מוסנזון, עורך 'במעלה', בטאון תנועת הנוער העובד. מוסנזון היה חבר קיבוץ נען, והוא הביא את השיר לידידו, חבר קיבוצו, המלחין דוד זהבי. והשאר מושר בדפי היסטוריית הזמר שלנו. כשכבר היה השיר, פגש מוסנזון את הזמרת טובה פירון. הם הכירו עוד ב-1939 כשהייתה בלונדון, עם קריירת תיאטרון ועתיד מבטיח. מוסנזון היה זה שעודד אותה לחזור לארץ. היא חזרה ובהחלט הצליחה כאן, שרה בתיאטרון 'לי-לה-לו' וגם הופיעה במחנות בקפריסין. טובה פירון הייתה הראשונה ששרה את 'זמר לספינה' ".

ב-1975 יצא התקליט "משירי ארץ ישראל הישנה", בהפקה של נעמי פולני. עם משתתפי המיזם נמנו אריק לביא, אילנה רובינא, חנן יובל, רבקה זוהר, אילי גורליצקי, אופירה גלוסקא וגידי גוב. גידי גוב, עדין הסולן של להקת "כוורת", שר שני שירי סולו, שניהם עוסקים בהעפלה – "סורו מני" של אלכסנדר פן ו"זמר לספינה" ("שקיעה נוגה"). את שני השירים הוא שיבץ גם בתקליטו הראשון, "תקליט ראשון" שיצא ב-1978.

בסיבוב ההופעות "כוורת חוזרת", מופע האיחוד הראשון של להקת "כוורת" ב-1984, הם הופיעו עם הקטע "כוורת חוזרת", שבה הם שרו כמה משפטים משיר אחד בקריירת-הסולן של כל אחד מחברי הלהקה. השיר של גידי גוב היה "זמר לספינה", בקצב מהיר הרבה יותר מאשר בשיר המקורי.

הביצוע של גידי גוב החזיר את השיר לחיים. ביצוע מקסים, ובחרתי להשמיע את השיר בביצוע הזה.  

שְׁקִיעָה נוּגָה, הַיָּם אוֹבֵד בָּעֲרָפֶל,

וְדוּמִיָּה גְּדוֹלָה;

הָרוּחַ נָח עַל סִפּוּנֵנוּ הָאָפֵל,

כּוֹכָב רִאשׁוֹן עָלָה.

וְאַתְּ נִצֶּבֶת מִנֶּגֶד

בְּשׁוּלֵי הַשְּׁחָקִים בַּלֵּילוֹת.

וְאַתְּ נִצֶּבֶת מִנֶּגֶד

בְּחִיּוּךְ בְּעֵינַיִם כְּחֻלּוֹת…

נָא זִכְרִי, רַב-חוֹבֵל שָׁב אֵלַיִךְ;

בִּסְפִינָה רְדוּפַת בְּכִי וּשְׁכוֹל,

הוּא יַגִּיעַ, יַלְדֹּנֶת, אֵלַיִךְ,

וְהַסַּהַר יָאִיר בְּדַרְכּוֹ…

הַלַּיִל רַד, פִּתְאוֹם גָּוְעוּ הַמֶּרְחַקִּים

כְּלַחַשׁ אִילָנוֹת,

כּוֹכָב בּוֹדֵד נִדְלַק לְפֶתַע בַּשְּׁחָקִים

לְזֵכֶר הַסְּפִינוֹת.

אֶשְׁתֶּה, אָחוֹת, לְחַיַּיִךְ –

מִכְּבָלִים, מִגִּדְרוֹת הַבַּרְזֶל,

עוֹד אֶזְכֹּר חִיּוּכַיִךְ

בְּלֵילוֹת עֲטוּפֵי עֲרָפֶל.

וְעֵת הָאִי הַבּוֹדֵד יִכְלָאֵנִי,

כִּסּוּפַי עוֹד יַפְלִיגוּ עִם לֵיל,

וְיֹאמְרוּ לָךְ: יַלְדֹּנֶת, הִנֵּנִי,

שׁוּב אֵלַיִךְ חָזַר רַב-חוֹבֵל…