פינתי השבועית ברדיו: רוח סתיו

רוח סתיו / גרי אקשטיין

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 4.10.21

התכנית מוקדשת היום לזכרו של גרי אקשטיין שהלך לפני כשבועיים לעולמו, בגיל 73.

גרי אקשטיין היה בראש ובראשונה גיטריסט גדול. והוא היה זמר, מלחין ומפיק מוזיקלי.

גרי החל את הקריירה המוסיקלית שלו כנער בשנות השישים, בתור גיטריסט בלהקות קצב רבות. בשלב מסוים הקים להקה משלו, "האצבעות", שאחד מחבריה היה הקלידן משה לוי. בלהקה זו, להקת בלוז ורוק כבד, גרי החל לכתוב מוזיקה בעצמו.

את קריירת הסולן החל ב-1976, כשהקליט שני שירים ובהם אחד שהיה ללהיט, "היה לי טוב", שגרי כתב את מילותיו והלחין אותו. כעבור שנה הקליט את השיר "קפטן ג'ק", שאותו הלחין למילותיו של אמיר ברונשטיין. השיר היה ללהיט גדול, ועל המנגינה שלו נכתב גם הג'ינגל של רשת ג' הצעירה והפופולרית. עם הצלחת השיר, הוציא גרי את אלבום הבכורה שלו "מחזור א' תשל"ז".

גם במקביל לקריירת הסולן, הוא נשאר בראש ובראשונה גיטריסט, שעבד עם טובי הזמרים. הוא ניגן לצביקה פיק בתקליטיו "שירי משוררים" ו"מוסיקה", לזוהר ארגוב ולשלום חנוך, שאותו ליווה בהופעות ואחרים.

תקליטו השני, "גרי אקשטיין", שיצא ב-1979 הצליח מאוד והוא כלל את להיטיו הגדולים ביותר – שוב "קפטן ג'ק" וכן "אני הולך לבית שאן", "בוגי אתי הלילה" ו"רוח סתיו". באותה שנה ניגן עם שלמה ארצי לתקליטו המעולה "דרכים", וטביעות אצבעותיו בולטות מאוד בקטעי סולו, כמו למשל הסולו הנפלא ב"שיר חייל". בתקליט הזה הוא השתתף בדואט עם שלמה ארצי, בשיר "פתאום כשלא באת", שבו הוא שר את הקולות הגבוהים. בהופעת יחיד של שלמה ארצי באותה תקופה, כשהוא הגיע לשיר הזה, הוא אמר שאין לו יכולת להגיע כל כך גבוה ולכן גרי אקשטיין שר אותו, והוא פשוט הפעיל הקלטה של גרי אקשטיין ושר אתו את הדואט.

בהמשך דרכו הוא ניגן לאריק איינשטיין ולשם טוב לוי, כתב מוסיקה לזמרים שונים, לסרטים, הוציא תקליטי סולו כולל תקליטי ילדים. הוא גם הפיק תקליטים, כמו "דרך המשי" של יהודית רביץ, "שלום לך תקווה עצובה" של אריק סיני, "טיפה אהבה" של מירי אלוני, "מחזיק מעמד" של קלפטר ועוד.

בסך הכל הוציא גרי אקשטיין עשרה תקליטי סולו ובהם תקליט ילדים אחד. תקליט אחד שלו, שאני אוהב במיוחד, הוא "פטה מורגנה", שיצא בשנת 1981 – גרסאות כיסוי רוקיסטיות לשירי ארץ ישראל ישנים ובעיקר לשירי מדבר. שירים נשכחים, שהוא נתן להם כיוון מוסיקלי אחר לגמרי. הבולט בהם היה "שיירת הרוכבים", שהושמע רבות והחזיר אותו מן השכחה לתודעת הציבור והדור הצעיר. שירים נוספים בתקליט: "למדבר שאנו", "כיבוי אורות", "שיר הנוקדים", "את אדמה", "אדמה אדמתי", "לך לך למדבר", "טיול לילי", "ליפא העגלון" ועוד. תקליטו האחרון, שיצא ב-2012, נקרא "אירוע מוחי", ויצא שנים אחדות אחרי שלקה באירוע מוחי.

בשנים האחרונות סבל ממחלת כליות קשה שממנה נפטר. ב-2015 הוא זכה בעיטור יקיר העיר חולון, העיר בה גדל ובה החל את דרכו המוסיקלית. שבועות אחדים טרם מותו זכה בעיטור מיוחד מטעם אקו"ם. הוא כבר לא יכול להגיע לאירוע, ובנותיו קיבלו אותו בשמו.

אין ספק שתקופת השיא של הקריירה שלו הייתה בשלהי שנות השבעים וראשית שנות ה-80. לא את כל שיריו אני אוהב. למשל, הלהיטים "קפטן ג'ק", "אני הולך לבית שאן" ו"בוגי אתי הלילה" אינם פאר היצירה העברית, אם לומר אמת.

התלבטתי בין שלושה שירים שאני אוהב, להשמעה הערב: "פתאום כשלא באת", "שיירת הרוכבים" ו"רוח סתיו". בחרתי ב"רוח סתיו", כיוון שגרי אקשטיין כתב והלחין אותו, ובכך נביא לידי ביטוי את כלל כישרונותיו, ככותב, מלחין, זמר וגיטריסט. וגם כיוון שהשיר עוסק בתקופת הסתיו שבה אנו נמצאים כעת ובחודש חשוון שיתחיל השבוע.

הוא מספר על רוח הסתיו שמביאה חזיונות של ימים קרים ושלכת, והמחשבות דואות אל שמש בחופשה. רוח הסתיו מביאה עמה גם הבטחות של ימים טובים בפתח ויונה תמימה שנושאת ענף למזל טוב. והוא עומד ומשתאה לנוכח חילופי העונות והשינויים המהירים בתוך שבוע, בעונות המעבר. והוא מסיים: "רוח סתיו הבהירה מחשבות, וזה לא די לה. רוח סתיו עשתה שירות יפה".

רוח סתיו אל החלון הביאה חזיונות

של ימים קרים ושל שלכת

ובבית שוב האף דבק לזגוגיות

וחשוון דוחק חומו של קיץ.

וכעלה נידף ברוח

כך דואות המחשבות

אל שמש בחופשה

ועל ירח שכבה בחורף

ואילן קטן שכוח

משתופף בצל אביב

ורוח יגעה נושאת משא

לעייפה עד האביב

רוח סתיו אל הדרכים הביאה הבטחות

של ימים טובים עומדים בפתח

ויונה תמימה נושאת ענף למזל טוב

ושלמים שלווים פני השמים

ועוברת לה חולפת עוד עונה ועוד תקופה

והעולם כמנהגו נוהג ומשתנה בתוך שבוע

ואני עומד תמה מתקשה קצת להבין

אבל אף פעם לא אדע, ולפני סיבה להאמין

רוח סתיו הבהירה מחשבות וזה לא די לה

רוח סתיו עשתה שירות יפה…

פינתי השבועית ברדיו: מכופף הבננות

מכופף הבננות / אריק איינשטיין

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 13.9.21

כיוון שערבי החג בחגי תשרי השנה הם ימי שני, הפינה הזו היא היחידה שאנו משדרים החודש. לכן, אני מאחד לפינה אחת, שני תאריכים שבנסיבות אחרות הייתי מקדיש להם שתי פינות נפרדות. ב-1 בספטמבר חל יום הולדתו ה-75 של שלום חנוך. ב-10 בספטמבר חל יום השנה העשרים לפטירתו של המעבד אלכס וייס.

על שלום חנוך אין צורך להכביר מילים, וכאן בפינה השמענו שירים רבים שלו. אולם אלכס וייס הרבה פחות מוכר, בוודאי בקרב המאזינים הצעירים. וגם המקצוע שלו – מעבד מוסיקלי, כמעט ונעלם מן העולם.

היום מקובל שזמרים כותבים את המילים והלחן של שיריהם. יש בזה הרבה יופי, בוודאי כאשר מדובר ביוצרים מוכשרים כמו שלום חנוך. לעתים זה מביך. אבל פעם היה פה סיידר. משורר היה משורר, פזמונאי היה פזמונאי, מלחין היה מלחין וזמר היה זמר. והיה מקצוע נוסף – מעבד מוסיקלי. המלחין כתב את המנגינה של השיר והעביר אותה למעבד. המעבד סידר ואירגן את המנגינה, התאים לה את הקצב, את הסגנון, את הסולם, את הקולות, את התזמור וכתב את התפקיד של כלי הנגינה השונים. היום, בדרך כלל המלחין גם מעבד את שיריו ולכן תפקיד המעבד כבר לא ממש קיים. בהופעות ותקליטים יש מנהל מוסיקלי, שמבצע חלק מהעיבוד, לצד המלחין.

אלכס וייס, שלפני עשרים שנה בדיוק נפטר בגיל 72, היה מטובי המעבדים המוסיקליים בישראל. הוא היה מוסיקאי מוכשר מאוד, אך כמעט לא כתב לחנים. לעתים כתב מוסיקה לסרטים. בשירונט מופיעים רק שני שירים בלחנו – "הדודה מחדרה" ו"שיר כובש עשרה". את עיקר כשרונו הקדיש לעיבוד.

הוא עיבד מוסיקה לטובי הזמרים והיוצרים, ובהם להקת "התרנגולים", "גשר הירקון", אריק איינשטיין, חוה אלברשטיין, יהורם גאון, יוסי בנאי, רבקה מיכאלי, "הצ'רצ'ילים", "הטוב הרע והנערה", צביקה פיק, אושיק לוי, נורית גלרון, אריק לביא, אילנית, חבורת בימות, צמד דרום, מוטי פליישר, רבקה זוהר ועוד רבים וטובים. הוא נהג להוסיף לשירים שעיבד קטעים אינסטרומנטליים. אחד ממאפייני סגנונו, היה שילוב של מוסיקה קלה עם מוסיקה קלסית, כולל שילוב של קטעים שלמים מתוך יצירות קלסיות בתוך שירי זמר.

אז איך מחברים את שלום חנוך, מלחין המעבד בעצמו את שיריו, לאלכס וייס, שעיבד לחנים של אחרים? המחבר ביניהם הוא אריק איינשטיין. החיבור נקרא "מזל גדי". מזל גדי הוא תקליט מופת של אריק איינשטיין משנת 1968, תקליט הסולו השני שלו, ושיתוף הפעולה הראשון שלו עם שלום חנוך. אריק איינשטיין כבר היה אז כוכב גדול במוסיקה הישראלית. שלום חנוך, בן ה-22, יוצא להקת הנח"ל, היה צעיר בראשית דרכו. אריק איינשטיין התאהב בשלום חנוך, פרס עליו את חסותו, והזמין אותו להפיק יחד אתו תקליט שלם. בכך החל אריק את מה שהיה ממש למפעל חיים שלו – אימוץ אמנים צעירים והצבתם במרכז הבמה. כעבור שנתיים, בתקליטים "שבלול" ו"פלסטלינה", הקפיד אריק לתת לשלום קרדיט שווה לשלו על עטיפת התקליט, וכך עשה בהמשך הדרך עם מיקי גבריאלוב, שם טוב לוי, יוני רכטר, אבנר קנר, קלפטר, פיטר רוט וגיא בוקטי.

אריק איינשטיין הוציא את התקליט לאחר פירוק להקת "החלונות הגבוהים". התקליט כולל 12 שירים, שאת מילותיהם כתבו אריק איינשטיין, שלום חנוך, מאיר אריאל ושני שירים הם של המשוררות לאה גולדברג ומרים ילן שטקליס. שלום חנוך כתב את המילים למחצית משירי התקליט והלחין את כל 12 השירים. אלכס וייס עיבד את כל השירים, וטביעות אצבעותיו נוכחות בהם מאוד. וייס היה מעבד הבית של חברת התקליטים סי.בי.אס. והמנצח של תזמורת סי.בי.אס. שירי התקליט הוקלטו בליווי של התזמורת. לאחר התקליט הזה, אריק איינשטיין, בועז דוידזון ושיסל הקימו חברת תקליטים עצמאית, "הגר". ושלום חנוך לא עבד יותר עם מעבדים. אריק ושלום פנו למוסיקת רוק. "מזל גדי" הוא מעין תקליט מעבר בין התקופה הראשונה והתקופה השניה בקריירה של אריק איינשטיין.

השירים ששלום חנוך כתב גם את מילותיהם הם "האדון הרופא" המוכר יותר כ"דוקטור דוליטל", "האיש השוקע עם שמש", "מה שהיה היה", "לילה" שאותו כתב והלחין בגיל 16, "כשנופל כוכב" ו"כהה כהה". שאר השירים: "רוח רוח", "מדוע הילד צחק בחלום", "כתר של זהב", "הימים הארוכים העצובים". השיר שבחרתי להשמיע מתוך התקליט הוא שירו של מאיר אריאל "מכופף הבננות". הבחירה לא הייתה קלה, כיוון שכל השירים, אחד אחד, מקסימים. טבעי היה שאבחר באחד מן השירים ששלום כתב, אך בחרתי ב"מכופף הבננות". סיבה אחת לבחירה היא שהיה זה השיר המצליח ביותר בתקליט, ולכן על העטיפה, ליד כותרת התקליט, הוא מוזכר בנפרד, כמקדם מכירות של התקליט. הסיבה השניה, היא טביעת האצבע המאוד ייחודית של אלכס וייס בעיבוד השיר, ובעיקר הפתיח והסיום של השיר, בנגינת נֶבֶל-פה. נבל-פה הוא אחד מכלי הנגינה העתיקים ביותר. הכלי מורכב מלשונית מתכת גמישה המחוברת למסגרת ברזל או פלדה יצוקה, כך שהיא נמצאת בין זרועות המסגרת. קצה לשונית זו מוחזק בפיו של הנגן, והוא פורט על הלשונית עם אצבעותיו כדי להפיק תווים. על ידי שינוי כמות האוויר בפה, נוצרים הצלילים.  

בשנותיו האחרונות היה מאיר אריאל יהודי מאמין. אבל כל חייו הוא חיפש תשובות לסודות הבריאה. בשירו המוקדם "נוגה" הוא מבקש לראות את זה אשר משכין שלום באהובתו הישנה לצדו. וכאן הוא מתפעל מיפי צורותיהם של הפירות והירקות. מי נותן להם את הצורה המיוחדת שלהם?

התשובה הניתנת בשיר, היא שמדובר בייצור פלאי, איזה מין ענק גמד, שעובר בלילות בבוסתנים ובמטעים, עושה חריץ במשמשים, מנקב נקבוביות בתפוזים, שם רקבוביות בפירות הרקובים, מסמן את הפלחים באבטיחים, מושך את הפטמות בלימונים, והוא מספר שכמעט חטף שוק כשראה מה הוא עושה לארטישוק. אבל יותר מכל אוהב הוא לכּופף בננות. אגב, נכון לומר לכופף בננות, בכ"ף רפה. אבל מאיר אריאל, שהכיר היטב את כללי הדקדוק, בחר משום מה בצורה השגויה.

במשך השנים הוקלטו גרסאות כיסוי לשיר, של שלום חנוך, רמי קליינשטיין, מזי כהן, יוני בלוך וגרסה של שב"ק ס' במילים חלופיות. אבל יותר מכל אני אוהב את הגרסה המקורית של אריק איינשטיין עם נבל הפה.

שיר מצחיק, חביב ומקסים, שנחגוג באמצעותו את יום הולדתו העגול של שלום חנוך ונזכיר את אלכס וייס.

הידעתם מה מתרחש בכל הבוסתנים

בלילה בו שותקים הצרצרים והתנים?

מופיע לו פתאום מאי משם או אי מזה

אפס איזה מין גמד ענק, אני חושב כזה

השד יודע איזה שד אותו כל כך מריץ

לכל המשמשים ניגש הוא ועושה חריץ

בכל התפוזים הוא מנקב נקבוביות

ובפירות הנגועים הוא שם רקבוביות

אבל יותר מכל אוהב הוא לכופף בננות

מכופף הבננות…

אבטיחים הרי ראיתם בצדי דרכים

עכשיו אתם יודעים מי מסמן את הפלחים

תודו שככה לא היה בכלל נראה פלפל

לולא מיודענו הזריז גם בו טיפל

זה הוא אשר מושך את הפטמות בלימונים

אה, נו, תנחשו מה הוא עושה לרימונים

אני צריך לומר לכם, כמעט חטפתי שוק

כשרק שמעתי מה שהוא עושה לארטישוק

אבל יותר מכל אוהב הוא לכופף בננות

מכופף הבננות…

לראות אותו אפשר עם איזה אינפרא צעיר

אם כי מה שרואים זה רק הפס שהוא משאיר

תרד אל הבננות, אם אתה לא מפונק

ושם, אומרים, אולי תוכל לשמוע את הקנאק

הוא את כל התפקיד הזה עתיר המעשים

ירש מאבותיו הנפילים הננסים

מהם למד הוא טריקים מדי לילה בלילו

אבל כיפוף בננות זאת ההברקה שלו

אבל יותר מכל אוהב הוא לכופף בננות

מכופף הבננות…    

פינתי השבועית ברדיו: מיכאל

מיכאל / אתי אנקרי

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 30.8.21

בשבוע שעבר זכתה אתי אנקרי בפרס אקו"ם למפעל חיים ע"ש נעמי שמר. אתי אנקרי היא אחת הזמרות האהובות עליי ביותר. והייתה זו אהבה ממבט ראשון. אני זוכר את הופעתה הראשונה באחת מתכניות האירוח הפופולריות של ערב שבת בערוץ היחיד, "סיבה למסיבה" או "שעה טובה" או אחת התכניות הללו, נדמה לי שב-1989. לא הייתה לי אז טלוויזיה. צפיתי בה אצל חברים. היא שרה את "לך תתרגל אתה" ואת "אני רואה לך בעיניים". ואני הוקסמתי, התפעלתי והתאהבתי. אהבתי את הכתיבה שלה, את ההלחנה שלה, את השירה שלה, את המימיקה שלה, את המראה שלה.

ומאז אני עוקב אחריה באהבה. אתי אנקרי עברה שינויים משמעותיים בחייה, באורח חייה וביצירתה. ואני אוהב אותה בכל הגלגולים. אני אוהב את התקופה החילונית שלה ואת התקופה הדתית שלה. אני אוהב את היצירה החילונית שלה ואת היצירה הדתית שלה. אני מיצר רק על דבר אחד – שהיא חדלה להופיע בפני גברים.

לפני למעלה מעשור, כאשר ניהלתי את מתנ"ס הגולן, אירחנו אותה במופע בלתי נשכח באולם הספורט של בני יהודה, שהיה מלא מפה לפה. מה שבלט בעיניי היה מספרם הרב של גברים דתיים שבאו לצפות בהופעתה, ולא הייתה להם כל בעיה של "קול באישה". היא כבר הייתה אז דתיה מאוד, בלבושה, בשירתה ובחייה. אבל היא הופיעה בפני קהל מעורב. אולם היה ברור שזה זמני. היא אמרה באותה תקופה בראיונות, שהיא עוד לא הגיעה לדרגה שבה תפסיק להופיע בפני גברים. וכשהיא הגיעה לדרגה הזאת, הדבר ציער אותי מאוד. קודם כל, כיוון שיותר לא אוכל לצפות בהופעותיה. וגם כיוון שכל נושא ההפרדה המגדרית, "קול באישה ערווה" וכו' זרים לי כל כך, וזרים כל כך לתפיסתי את היהדות. הם נובעים מחומרה על חומרה על חומרה. בתלמוד הירושלמי נאמר שאל לגבר לראות טפח גלוי מגופה של האישה בשעה שהוא קורא קריאת שמע במיטה לפני השינה. בשולחן ערוך נאמר שהוא הדין בשמיעת קולה של האישה. אבל מדובר בפחות מדקה ביום שעליו להימנע מהסחת דעת ייצרית בשעת קדושה. איך לקחו את זה למקום הקיצוני הזה, גם אלוהים לא יודע. לאחר הופעתה של אתי אנקרי בבני יהודה, כתבתי: "קול באישה – קדושה". כך חשתי כאשר שמעתי את שירתה.

מה יותר קדוּשה משירת מזמורי תהילים בבית המקדש. וכך נפתח מזמור מו: "לַמְנַצֵּחַ, לִבְנֵי קֹרַח, עַל עֲלָמוֹת שִׁיר". ההנחיה למנצח על המקהלה, היא שאת השיר הזה, שאותו כתבו בני קורח, תבצע מקהלת עלמות.

למרות עמדתי השלילית כל כך על הפרדה מגדרית ועל "קול באישה", חורה לי כאשר מונעים מאתי אנקרי להופיע באולמות מסוימים, בשל התנגדותם לאירוע למגדר אחד בלבד. למה? אפשר לא לאהוב את הבחירה האמונית של אתי אנקרי ובכל זאת לכבד את זכותה לבחור באורח חייה, ולספק לה את הזכות להופיע ולנשים את הזכות ליהנות מהופעתה. אלה הפלורליסטים הגדולים, שפתוחים לחלוטין, אבל אך ורק לכל מי שפלורליסט בדיוק כמוהם…  

ביוני השנה, נאלצה אתי אנקרי לבטל הופעה לציון 30 שנה לתקליטה "אני רואה לך בעיניים", לאחר שהוסבר לה שהמקום אינו יכול למנוע מגברים להשתתף בהופעה, כי הוא מעמיד את עצמו לתביעה בשם חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. הייתה זו הופעה שנדחתה למעלה משנה בשל הקורונה, והיא ביטלה אותה שעות ספורות לפני תחילתה. אני לא מבין את הקנאות החילונית הדווקאית הזאת. האם הדווקאות הזאת מקדמת במשהו את התרבות הישראלית? אי אפשר להכיל ולקבל אנשים שדרכם שונה?

אתי אנקרי כתבה אז: "חוק יסוד זה, שמטרתו להגן על כבוד האדם וחירותו כדי לעגן בחוק יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, לא מאפשר לי למנוע מציבור מסוים להיכנס לאירוע, ובכך בעצם פוגע בכבודי וחירותי לבחור ולהופיע רק בפני נשים". היא צודקת.

ועכשיו היא זכתה, בצדק רב, בפרס אקו"ם. וכך נאמר בנימוקי השופטים: "מאז ומתמיד הייתה אתי אנקרי ציפור נדירה בנוף המוזיקלי הישראלי. כבר בתחילת דרכה ניכרו האומץ והתעוזה שלה לצאת מן המוכר והידוע ולסלול שבילים חדשים באדמת טרשים. אלבום הבכורה שלה מתחילת שנות ה- 90 כלל כמות בלתי נתפסת במונחים מקומיים של טקסטים הקוראים לשחרור האישה מכבלי הסדר הישן: רואה לך בעיניים, לוליטה, לך תתרגל איתה ועוד. כולם הפכו ללהיטי ענק שכבשו מצעדים וזיכו את אנקרי בתואר 'זמרת השנה' תוך עיסוק בחומרי נפץ: היא התייחסה לניצול ולהטרדות שחוות צעירות בעולם הבידור שנשלט בידי גברים, הצביעה על הסכנה להיעלם ולאבד עצמאות בתוך מערכות יחסים וסירבה לכבות את הבערה המשתוללת בה ולהתיישר לפי המוסכמות החברתיות. את כל אלה עשתה בישירות ובמבט חודר, לא 'מתנחמדת' ולא מתנצלת. כל כולה נוכחות בלתי מתפשרת. בהמשך הביאה אנקרי קולות מן המזרח היישר ללב המיינסטרים הישראלי בשירים כמו 'אשבו' ו'טוּל עוֹמְרִי', שרה על האנשים הפשוטים שנקלעו לעוני בשיר המחאה 'מיליונים' וכמובן הייתה מהנשים הראשונות ששילבו בהצלחה את מקורות היהדות בתוך המוזיקה הפופולרית – מהאלבום משירי רבי יהודה הלוי ועד האלבום התוניסאי שבו היא חידשה את שירת הקודש של נשות תוניס וגאלה מתהום השכחה שירים וניגונים עתיקים בני מאות שנים שעברו מדור לדור, מאם לבת. כל פעילותה המוזיקלית לאורך השנים מלאה עומק ורוח, השאיפה להביא קול של אמת היא לה מצפן פנימי. אנקרי היא מודל לחיקוי והשראה עצומה עבור נשים בכלל ויוצרות בפרט, הצלחתה נטעה אומץ בליבן להעז ולצאת מן המקום המצומצם שייעדה להן החברה אל עבר עשייה משמעותית ותיקון עולם. הנערה מלוד הפכה לאבן דרך במוזיקה הישראלית. קול זעקתה הצלול עדיין מאיר לכולנו את הדרך ומסמן לאן ללכת".

מבין שיריה הרבים והיפים של אתי אנקרי, בחרתי להשמיע את שיר הילדים המקסים שלה "מיכאל". אתי שרה אותו בחלק השני, האמנותי, מחוץ לתחרות, של הפסטיגל בשנת 1992, והוא מופיע בתקליטה השני "קראת לי אסתר", שיצא ב-1993.

במחצית השניה של שנות ה-80 החל הטרנד של קריאת שמות של בנים – לבנות. השיר מתאר בגוף ראשון את קשייה של ילדה, ששמה הוא מיכאל, אבל הגדולים שלא מקבלים את החידוש, מתעקשים לקרוא לה מיכאלה, וזה מאוד מרגיז אותה, ועוד יותר מרגיז אותה הבן של השכן, שצוחק איתם.

לא פעם שמעתי את הסיפור שהשיר נכתב על בתה של אתי אנקרי, ששמה מיכאל. זאת טעות. לאתי יש בן ששמו מיכאל. אתי יצרה את השיר כאשר מיכאל היה ברחמה.

ברכות לאתי אנקרי על זכייתה בפרס ולכל המאזינים – שנה טובה ומבורכת!

הם אומרים שמיכאל זה שם של בן

אז הם קוראים לי מיכאלה

וצוחק איתם הבן של השכן

הוא אומר שזה נדמה לה

אנ'לא אוהבת שמשנים לי את השם

לא אוהבת גם את בנו של השכן.

וילדה אחת קוראים לה דניאל

ולא קוראים לה דניאלה

רק לשם שלי קשה להתרגל

אז הם קוראים לי מיכאלה.

ואמא אומרת שככה אנשים

כשקשה להם לגמור הם מושכים את הסופים

ומיכאל זה שם יפה

אז במקום לקרוא לה מהתחלה

הם מוסיפים את ה – לה לה לה לה לה …

אנ'לא אוהבת שמשנים לי את השם

לא אוהבת גם את בנו של השכן.

ובלילה כשכולם הלכו לישון

גם החתול והארנבת

מיכאל פתאום יצא מהשעון

השם שלי דיבר כמו ילד.

לא אכפת לו שמשנים אותו, לכן

לא אכפת לו גם מבנו של השכן

אני רואה אותו מאז בכל מקום

והם אומרים שזה נדמה לי

והוא מצחיק אותי באופן מיוחד

כשהוא קורא לי מיכאלי.

ואמא אומרת שככה אנשים…

כבר לא אכפת לי שמשנים לי את השם

ולא אכפת לי גם מבנו של השכן.

פינתי השבועית ברדיו: אלף נשיקות

אלף נשיקות / צביקה פיק

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 23.8.21

לאחר הפסקה של שנה, בשל הקורונה, חודשה השנה מסורת הענקת פרסי אקו"ם, הפרסים ליוצרים הבולטים בתחום המוסיקה הישראלית של אגודת קומפוזיטורים, ומחברים ומו"לים.

הזוכים השנה, בטקס שייערך מחר: חנן בן ארי על הישג השנה, עדן חסון מלחין השנה, תמיר בר, רביד פלוטניק וישי סוויסה אלבום השנה על תקליטם "עלייתו ונפילתו של שם טוב האבי", יסמין מועלם ואייל דוידי שיר השנה על "מסיבה", מעבד השנה ג'וני גולדשטיין, תגלית השנה נוגה ארז, ופרסים מיוחדים ל"קרן נכט" על תרומתה הרבה לקידום המוסיקה והיוצרים בישראל,

גרי אקשטיין על תרומתו הרבה ליצירה והתרבות הישראלית, יורם רותם ודלית עופר על פועלם לקידום ושימור הזמר העברי ויוצריו.

הפרסים היוקרתיים ביותר מדי שנה, וגם בעלי הערך הכספי הגבוה ביותר – 35,000 ₪, הם הפרסים על מפעל חיים, על שם אהוד מנור ונעמי שמר. הזוכות השנה הן מירית שם-אור שזכתה בפרס ע"ש אהוד מנור ואתי אנקרי שזכתה בפרס ע"ש נעמי שמר.

הפינה מוקדשת היום לכבודה של כלת הפרס מירית שם אור. כך נאמר בנימוקי הפרס: "בעולם הישן היה נהוג לחלק את כותבי הטקסטים לכותבי 'שירה' ולכותבי 'פזמונים'. המשוררים הסתכלו מלמעלה על כותבי השירים, ובין כותבי הפזמונים – משוררי הרוק התייחסו בעליונות על כותבי שירי הפופ. כמה מגוחך זה נראה בימינו אלה. מהמקום בו אנו נמצאים היום, בפרספקטיבה של זמן ושל מקום, אפשר להביט בהתפעלות ובהערכה עצומה על כותבות וכותבים ברוכי כשרון שכאלה. אחת הבולטות ופורצות הדרך ביניהם הייתה מירית שם אור. מירית ידעה לספר סיפורים מופלאים ולתאר רגשות אנושיים מורכבים במילים שנוצקו למנגינות פופ. קשה שלא להתפעל מול יכולת ביטוי, עושר לשוני ותבונה פונטית בהמנוני פופ אלמותיים כמו: 'מרי לו', 'אהבה בסוף הקיץ', 'אלף נשיקות', 'בין האצבעות', 'לגור אתו', 'הלב', 'שוב הגשם', 'דם חם', 'מעלה מעלה', והרשימה ארוכה מלהכיל את כולם. במילים ישירות ומחודדות היו השירים שכתבה פס קול של תקופה שלמה, קולו של דור שחיפש במוסיקה ביטוי לשמחה, לאהבה, לנעורים ולסערות הגוף. במידה רבה הייתה מירית שם אור חיל החלוץ שהבקיע דרך עבור כותבות וכותבים רבים היום, שמרגישים שזה מרגש ונוגע לא פחות להגיד את כולך באינטליגנציה בהירה וישירה של פופ. על תרומתה לעושרה, לכוחה ולחיוניותה של התרבות הישראלית בכלל ולמוסיקה בפרט, מוענק למירית שם אור פרס אקו"ם על מפעל חיים".

המשותף לכל השירים שהוזכרו בנימוקי השופטים, מלבד העובדה שמירית שם אור כתבה את מילותיהם, הוא שכולם הולחנו בידי פיק. את "שוב הגשם" הלחינה שרונה פיק ואת שאר השירים – צביקה פיק. וזה לא מקרי – מירית שם-אור היא אימן של שרונה ודניאלה פיק וגרושתו של צביקה פיק. שיתוף הפעולה האמנותי שלה ושל צביקה פיק נמשך שנים רבות אחרי שנפרדו בחייהם האישיים. צביקה פיק מלחין את מרבית שיריה, והיא מתמללת את מרבית שיריו.

השיר שנאזין לו היום הוא "אלף נשיקות". השיר נכתב בהשראת מכתב שכתב לאהובתו אבשלום פיינברג, איש מחתרת ניל"י – נצח ישראל לא ישקר, שפעלה במלחמת העולם הראשונה, כרשת ריגול למען בריטניה נגד השלטון העות'מאני בארץ ישראל. אבשלום נולד ב-1889 בגדרה, להורים מאנשי הביל"ויים מייסדי גדרה. בהיותו בן 9 עברה משפחתו לחדרה. מגיל צעיר התבלט אבשלום במנהיגותו ובפעילותו הציבורית. בגיל 12 הקים אגודה ציונית שנקראה "ארץ ישראל חופשית". בהגיעו לגיל תיכון נשלח ללמוד בבית הספר של אגודת "כל ישראל חברים" בצרפת. לאחר מכן הוא נדד במצרים, שוויץ ושוב פריס וב-1910 שב לארץ ישראל, לבית הוריו בחדרה. הוא עבד בחוות הניסיונות החקלאיים בעתלית בניהולו של אהרון אהרונסון. למרות שהוא היה צעיר ב-13 שנים מאהרונסון, נוצרו ביניהם יחסי חברות הדוקים, והוא הפך לבן בית במשפחת אהרונסון ואף התארס עם בת המשפחה רבקה אהרונסון. הוא הצטרף לאגודת "הגדעונים" שנוסדה בזיכרון יעקב בידי חברו הקרוב אלכסנדר אהרונסון, והוא היחיד בה שלא היה בן זיכרון יעקב. היה זה ארגון חשאי של בני המושבות שעסק בשמירה והתיישבות. אבשלום היה ממנהיגי הקבוצה. יחד עם בני משפחת אהרונסון, היה אבשלום ממייסדי ומנהיגי ניל"י, שבראשה עמד אהרון אהרונסון.

בעקבות נתק עם הבריטים שישבו במצרים, יצאו יוסף לישנסקי ואבשלום פיינברג למצרים. הם התברברו בדרכם לסיני, ובעקבות הלשנה של בדואי שנקלע לדרכם, הם נתקלו בקבוצת בדואים ושוטרים טורקים. בקרב הלילי שהתפתח ב-20 בינואר 1917 נפצעו השנים. לישנסקי הפצוע הצליח לברוח. אבשלום ירה באקדחו בז'נדרם טורקי ולאחר מכן נורה בראשו ונהרג. הבריטים ואנשי ניל"י ניסו למצוא את גופתו באזור שבו נהרג, ומשלא נמצאה הופצו שמועות לפיהן לישנסקי רצח אותו. רק לאחר מלחמת ששת הימים מצא ד"ר שלמה בן אלקנה את גופתו, סמוך לעץ דקל שצמח מגרעין תמר שהיה בכיסו של אבשלום. בדיקה פתולוגית אוששה בוודאות את זיהוי הגופה ואת סיפורו המדויק של לישנסקי, חמישים שנה לאחר שהוצא להורג בדמשק. אבשלום פיינברג הובא למנוחות בטקס ממלכתי בחלקת עולי הגרדום בהר הרצל.

בעיזבונו של אבשלום פיינברג נמצא מכתב אהבה משנת 1911, שארוסתו רבקה אהרונסון טענה שהוא כתב אליה, אך האמת היא שהוא נכתב חודשיים בטרם הכיר אותה.

ב-1985 שמרית אור עיבדה את המכתב לשיר, צביקה פיק הלחין ויהורם גאון שר. זהו שיר הנושא של תקליטו "אלף נשיקות". השיר זכה להצלחה רבה.

כיוון שהפינה מוקדשת למירית שם אור, וצביקה פיק הוא שותפה למכלול יצירתה, נאזין לשיר בביצועו של פיק, ולאחר מכן נשמע את המכתב במלואו. אל תלכו לשום מקום!

נשיקה ראשונה על מצחך הלבן

כמו קשר באמצע דמותך

וממנה יצאו בשפעת זוהרה

נשיקות, נשיקות לשערך

כותרת פנינים עשויה מנשיקות

על שחור תלתלייך אמטיר

שתהיי לי ילדה היפה בנסיכות

המושלמת בכל בנות העיר.

אלף נשיקות לך אהובתי

אלף נשיקה ונשיקה

אלף נשיקות לך חמודתי

היפה, הקטנה, המתוקה.

וגם את צווארך השלגי, הבתולי

הגמיש כמו צוואר הברבור

אכסה בנשיקות מחרוזות מחרוזות

ילדת מים, קטנטונת שלי

ועתה שום אשים את ראשי על כתפך

כדי למצוא בו את דופק הלב

וגם סתם נשיקות בלי תאווה ותכלה

כמו פרחים מושלכים על כלה.

אלף נשיקות…

השמיים אינם בעד עיני החוטאות

ואינני שותה בך עד רוות

האור אינו בעד שפתי הטמאות

וחזי נצרב לו עד כלות

נשיקת האלף אינה אפשרית אהובה

חסרה נשיקה אחרונה

רק תשע מאות תשעים ותשע נשיקות לי

סוערות אוהבות ומתוקות

ובכל זאת אנשקך אלף נשיקות

אלף נשיקות…

תודה לצביקה פיק. וזה נוסח המכתב, המכתב המקסים, וכל כך יפה לראות איך תרגמה אותו מירית שם אור לפזמון:

אלף נשיקות לך אהובתי!

כך גומרים האוהבים את כל המכתבים שלאהוּבותיהם הם כותבים.

אלף נשיקות לך אהובתי. כּך מתחיל אני את מכתבי אליך אהובתי. ומה מאוד מתאווה אני לנשקך: אלף נשיקות, אהובתי.

ראשית־כל הייתי שם נשיקה גדולה על מצחך הלבן, כמו קשר באמצע המצח.

ומהנשיקה הזאת היו יוצאות הרבּה הרבּה נשיקות אחרות בעיגול על המצח הזך ועל התלתלים השחורים, כמו כְּתֹרֶת של נשיקות, כמו ששמות למען הִתְיָפוֹת היפות מחרְזָה של פנינים. ואחרי כן הייתי לוחש לך בּשני פּרחי צֶדֶף וָרוד, אזניך, שני סודות קצרים ומתוקים שהֵדָם מצלצל עד אמצע הלב. ובשפתיי הייתי מחליק את ריסיך ועפעפיך. ואחרי זאת אני שם שתי נשיקות עגולות ומהירות ומצלצלות על שתי עיניך, כאשר שותים למען רוות כּוס יין בּצמא בּקיץ. ועתה צריך להעמיק בּגֻמות לחייך, לחפּור ולחפּור, וגם את הצלוחית הקטנטונת שבּקצה סנטרך הקטן. ואחר צריך לאסוף את שפתותיך הוורודות אל תוך פּי, ולשאוף ולשאוף ולנשום נשיקה עד אפס כוח, עד שימלא החזה ולא יישאר שם מקום גם כּחוט השערה.

ועל צווארך השלגי, הזך, הרם והגמיש כצוואר הבּרבֻּר, ושתנועותיו מושכות ועדינות כתנועות ילדות-המים צריך לשים חוטים חוטים, מחרוזות מחרוזות של נשיקות עד כדי לכסותו, וצריך לרדת עד השוּחה הקטנה שבּקצה הצוואר, שם בּמקום שהשמלה הטיפּשה והמרשעת מכסה את הכל….

ועל מפרקתך זכת אור וכתפיך, ברד של נשיקות.

ועתה שים אשים ראשי על חזך ומצאתי את הנקודה המדוייקה, אשר שם דופק לבּך, ושמתי שפתיי מולו, ודרך שמלותיך והעור והבּשר והדם והגידים אשאב בכוח את הלב ואמשכנו אליי ואַמהיר דפיקותיו, ריקודיו, כרכוריו: תק, תק־תק, תק־תק־תק.

ועל מסגרת חגורתך נשיקה. ובגניבה על ברכיך הקטנות נשיקות. ובנשיקה על כל פרקה מפרקות אצבעותיך הלבנות והקטנות, שאין מקום עליהן בעד כל גודל שפתיי הזוללות, וצמידי נשיקות על ידיך; ואל השרווּלים אתגנב ונשיקות על זרועותיך המבושמות והרעננות, חבלי אהבה לבנים.

ונשיקות לכל אחת מתנועותיך המקסימות, מצהלותיך המרנינות וגם נשיקות תועות בלי מטרה ובלי תאווה בוערת, כאשר ישליכו פרחים על כלה עוברת. והנה כּוּסית בנשיקות, אהובתי, והנשיקות תשע מאות תשעים ותשע נשיקות.

ועוד אחת נשארה נשיקה, רק אחת, וצריך שאשק הנשיקה האחרונה הזאת, ויהי מה!

ועכשיו רום התאווה, פסגת החשק. איה, איה אהובתי מעיין האור המותח על כל אבריך, על כל תנועותיך, על כל מבטיך, את עדנת השמים וקסם האור, אייהו מלא אור מעיין האור?

את המעיין הזה הייתי רוצה למצוא ולשים שפתיי בו, להדביק פי במעיין האור ולשתות ולשתות עד רְווֹת וזאת הייתה נשיקת האלף.

אבל השמים אינם בעד עיניי החוטאות, האור איננו בעד שפתיי הטמאות, הארציוֹת, הסובאות, ועל כן תצרב נצח הנשיקה האי-אפשרית הזאת את שפתיי ותעיק עד מוות את חזי התאֵב.

ועל כן אלף הנשיקות חסרות הן אהובתי, רק תשע מאות תשעים ותשע נשיקות יפתי.

ובכל זאת! אלף נשיקות לך כוכבי!"

פינתי השבועית ברדיו: ישראלים מצחיקים

ישראלים מצחיקים / אריאל זילבר

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 2.8.21

הידיעה על מותו של צבי שיסל הייתה מצערת ועצובה אבל כאשר שמעתי אותה, עלה חיוך על פניי. כי כאשר אני שומע את השם שיסל, עולָה לנגד עיניי תמונתו במערכון "לה-מרמור" ועולֶה לנגד עיניי המערכון של השיעור בקראטה ביידיש עם אורי זוהר, ותמונתו של ויצ'נסו האומלל בסצנת הגנגסטרים ב"כבלים", או בחבורת הבטלנים בסרט האיטלקי "בראוו על הלאנצ'יה" ב"כבלים", או פועל הבמה עם מוני מושונוב שמפיל על ראשו ארגזים בקלטת לילדים "כמו גדולים" ועד שכניה המושבניק, חברו של אריק, הלא הוא שלמה בראבא, בסדרת הטלוויזיה "הנחלה". אין ספק ששיסל הוא אחד הישראלים המצחיקים שפעלו כאן בשישים השנים האחרונות.

בסצנת הפתיחה של תכנית "לול" הראשונה, הציג אורי זוהר את החבורה. את שיסל הוא הציג כמפיק הסדרה והוסיף: "אני יודע שהוא לא נראה מפיק, אבל זה מה שיש לנו".

אז שיסל אולי לא נראה מפיק, אבל הוא היה מפיק ענק והוא אחראי על כמה מההפקות החשובות בתרבות הישראלית בעשרות השנים האחרונות – מפיק מוזיקה, טלוויזיה וקולנוע. תסריטאי, במאי, אמרגן ושחקן.

צבי שיסל נולד בתל-אביב ב-1946. הוא שירת בלהקת פיקוד השריון ועם שחרורו שיחק בהצגה "דבר מצחיק קרה לי בדרך לסואץ" של שייקה אופיר ובסרטים "השכונה שלנו" בבימויו של אורי זוהר ו"חצי חצי" של בועז דוידזון. וכך החל הרומן שלו עם זוהר ודוידזון וחבריהם לחבורת "לול" המיתולוגית.

בגיל 22 היה לאמרגנו של אריק איינשטיין, שכבר אז, ב-1968, היה כוכב גדול ומיתוס בזמר העברי. שנה לאחר מכן הקים עם אריק ודוידזון את חברת התקליטים "הגר" והפיק את תקליטיו של אריק "פוזי", "פלסטלינה", "שבלול", "בדשא אצל אביגדור", "יסמין", "שירי ילדים" ו"ארץ ישראל הישנה והטובה". הוא הפיק את תכניות הטלוויזיה "לול" ואת הסרט "שבלול" ואת תכנית הטלוויזיה "סע לאט" עם אריק איינשטיין ולהקת "תמוז", שיחק בסרטים "מציצים" ו"עיניים גדולות", הפיק את המוזיקה ל"צ'רלי וחצי", ביים את הסרטים "סבבה" ו"החגיגה נמשכת" מסדרת "אסקימו לימון", ביים את קלטת הילדים של אריק איינשטיין "כמו גדולים" ושיחק בה, ביים וכתב עם אריק איינשטיין את התסריט של הסרט "כבלים" ושיחק בו, ביים את קלטת הווידיאו של אריק איינשטיין "ארץ ישראל הישנה והטובה" וכל אלה הם רק חלק קטן מעשייתו הרבה והעשירה של שיסל במוזיקה, בטלוויזיה ובקולנוע כמפיק, במאי, יוצר סרטים עלילתיים ודוקומנטריים ושחקן.

שיסל מזוהה בראש ובראשונה עם חבר הנפש שלו אריק איינשטיין, שעמו הוא שיתף פעולה משנות השישים ועד מותו של אריק איינשטיין. וכאשר חשבתי על השיר שאשמיע בפינה, המועמדים הראשונים היו שירי אריק איינשטיין, מן התקליטים, הסרטים ותכניות הטלוויזיה ששיסל הפיק בעבורו. המועמד הטבעי להשמעה הוא השיר "סע לאט", שבו מתאר אריק איינשטיין נסיעה עם חבריו הקרובים ושיסל מככב בו: "צבי אומר שגשמים כאלה מזיקים לחקלאות… צבי אומר שגילו כוכב שיש עליו חיים… צבי אומר שקר לו בראש, לסגור איזה חלון… צבי אומר עוד מעט זה עזה, ורק שלא יעוף איזה רימון ונלך לעזאזל".

אך לבסוף שיניתי כיוון ובחרתי בשיר "ישראלים מצחיקים" שכתב יהונתן גפן והלחין אריאל זילבר ששר אותו עם להקת "ברוש". זהו שיר הנושא של סרטם של בועז דוידזון וצבי שיסל "ישראלים מצחיקים". והרי אין תיאור הולם יותר את שיסל מישראלי מצחיק, אך הוא איש של חבורה ושל שיתוף פעולה ולכן דווקא ברבים, "ישראלים מצחיקים", זה תיאור שהולם אותו יותר.

"ישראלים מצחיקים" הוא סרט המתיחות הישראלי הראשון, עוד לפני סרטיו של יהודה ברקן, שעלה לאקרנים ב-1978. שמו נגזר מסרט המתיחות האמריקאי "אנשים מצחיקים" שקדם לו בשנה-שנתיים.

איני אוהב את סצנת המתיחות, שהיא וולגרית בעיניי, אבל כאשר הסרט יצא הייתי בן 15 ואז אהבתי מאוד את המתיחות. אהבתי את מתיחות הרדיו של יהודה ברקן ואח"כ את המתיחות באמצעות מצלמה נסתרת. בועז דוידזון הפיק את הסרט, שיסל היה הבמאי ושניהם היו השחקנים. השיר מתאר סצנות מתוך הסרט.

לדוגמה, אחת המתיחות הייתה של חיילת חיב"ה (חיילת בשירות המשטרה) שבודקת את התיקים בכניסה לקולנוע, ובהזדמנות זו ממששת לנבדק את הביצים. אומר לו השיר: "לא, אל תנסה אתה לקבוע, זאת היא לא חיילת, זה אני". המסר של השיר – קח בקלות, זה רק סרט, אל תתחמם אני רק מצלם, החיים חתול אתה עכבר, יש לי מצלמה והיא נסתרת, פתי מאמין לכל דבר.

היום, כאשר אריאל זילבר הוא דתי חרד"לי, הוא מצנזר את שיריו ומשנה חלק ממילותיהם. כך גם בשיר הזה. במקום "מי זה שם ישן על אשתך?" הוא שר "מי זה שם ישן? לא אשתך". במקום "אם חיילת חיב"ה בקולנוע תחפש לך בתחתונים" הוא שר "אם חיילת חיב"ה בקולנוע תחפש לך בחפצים". נו, זה כבר מוציא את כל העוקץ מהשיר. כבר עדיף לא לשיר אותו.

אנחנו כמובן נשמיע את המקור הלא מצונזר, לזכרו של הישראלי המצחיק שנפרד מעמנו בשבוע שעבר, צבי שיסל. 

אם תשמע פתאום קולות בלילה

תן חיוך קטן, אתה שחקן

מצלמים אותך עכשיו לסרט

ואולי תהיה קצת מפורסם

אם ביום חמסין אתה עם ארטיק

מה פתאום רטוב, יורדים גשמים

זה אני מתיז עם דלי מפלסטיק

תתנהג יפה כי מצלמים

היי אדוני, מה עצבני

למה מרביץ פה, תיתן להציץ

הלו שוטר, למה עוצר

אל תתחמם, אני רק מצלם

תן חיוך נחמד, אתה בסרט

החיים חתול, אתה עכבר

יש כאן מצלמה והיא נסתרת

פתי מאמין לכל דבר

מהעבודה אתה בא הביתה

מי זה שם ישן על אשתך

זהו רק אני ותודה שבאת

כי אני עכשיו מצלם אותך

היי אדוני, מה עצבני…

אם חיילת חיב"ה בקולנוע

תחפש לך בתחתונים

לא, אל תנסה אתה לקבוע

זאת היא לא חיילת, זה אני

תן חיוך קטן, אתה בסרט

החיים חתול, אתה עכבר

יש כאן מצלמה והיא נסתרת

פתי מאמין לכל דבר

היי אדוני, מה עצבני…

פינתי השבועית ברדיו: במקום שיר פתיחה

במקום שיר פתיחה / חוה אלברשטיין

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 26.7.21

התלבטנו אם להקדיש היום את הפינה למדליסטית שלנו סמברג ולהשמיע את "אבישג" של אריק איינשטיין. נקווה שהספורטאים שלנו יתנו לנו סיבות לעוד התלבטויות, אך נשארנו עם התכנית המקורית.

צדי צרפתי חגג לאחרונה את יום הולדתו השמונים. כבמאי, צרפתי לא היה רוב חייו בקדמת הבמה. מה שחשף אותו לציבור הרחב הוא תפקידו כשופט ב"כוכב נולד" וב"זמר במסיכה", שהקנה לו פופולריות רבה, אהבה של הקהל ואפילו הפכה אותו לפרזנטור בפרסומת.

צרפתי הוא אחד מגדולי הבמאים בישראל לאורך חמישים השנים האחרונות. הוא ביים הפקות ענק ותכניות יחיד, מופעי מוסיקה, הצגות תיאטרון, מופעי בידור ומחזות זמר. רשימה חלקית בהחלט: "בוסתן ספרדי", "לילי גם", שלישיית "שוקולד מנטה מסטיק", להקת "סקסטה", "הטוב הרע והנערה", "הכל עובר חביבי", ערב שירי נעמי שמר עם להקת "בימות", להקת "מנגו", "ילדי הכרך", "אירמה לה-דוס", "יוסף וכתונת הפסים המשגעת", "שיער", "קזבלן", "סיפור הפרברים", "גריז", "סלאח שבתי", "ברנשים וחתיכות", "הללויה ברודוויי" ועוד ועוד.

צרפתי החל את הקריירה שלו כשחקן. כבר בגיל עשר שיחק בסרט "4:55 השעה הגורלית" ובגיל 12 – בהצגה "כטוב בעיניכם" בתיאטרון הקאמרי. אבל דרכו לא צלחה כשחקן, וגם הוא עצמו מודה שלא היה שחקן טוב. הוא שירת בלהקת פיקוד מרכז ולאחר שחרורו פנה לתיאטרון אך לא הצליח ושקל לעזוב את עולם הבמה.

באותה תקופה הוא נקרא להחליף את דודו טופז בערב שירי רחל, ושם פגש את אחת הזמרות, חוה אלברשטיין, והחלה ידידות בין השניים.

זמן קצר לאחר מכן, היה זה בשנת 1971, יצאה חוה אלברשטיין למופע היחיד הראשון שלה. היא הייתה רק בת 25 אך כבר כוכבת גדולה ואחריה יבול מרשים של עשרה תקליטים, ובהם שני תקליטי ילדים ושני תקליטים ביידיש. היא הייתה מזוהה בעיקר עם שירי ארץ ישראל, אך בהופעה הזו התכוונה להביא פן אחר, אישי יותר.

כאשר החלה לתכנן את המופע, ועוד בטרם היה לה במאי, היא התייעצה עם ידידה צדי צרפתי, שהחליט באותם ימים לפרוש מן הבמה. היא התלהבה מעצותיו ומרעיונותיו המקוריים, והדהימה אותו בהצעה להיות הבמאי של המופע שלה. הוא ניאות, והשאר היסטוריה.

הייתה זו הופעה נפלאה, עם שירים מקסימים, שהניבה להיטים רבים. ההופעה הוקלטה ויצאה בשני תקליטים (אז עוד לא נהוג היה להוציא תקליט כפול): "חוה אלברשטיין בתכנית יחיד" א' ו-ב'. המעבד והמנהל המוסיקלי היה אלכס וייס. כתבו לה טובי הפזמונאים והמלחינים של התקופה: נעמי שמר, דפנה אילת, תרצה אתר, משה וילנסקי, צביקה פיק, אהוד מנור, יורם טהרלב, דן אלמגור, נורית הירש, נורית זרחי, דרורה חבקין, דני ליטני ויהודה עמיחי. לא, עמיחי לא כתב לה, אבל שירו "אחרית הימים" הולחן בעבורה בידי דני ליטני.

שלושה משירי המופע השמענו כאן לאורך השנים: "תפילת יומולדת", "ספר הזיכרונות" ו"לפתח הר געש". מן הסתם, עוד נשמיע כאן שירים מהמופע הזה. שירים נוספים במופע: "החטא השביעי", "ליידי גודייבה", "נשים רוקדות", "לולה" "הספר", "את חירותי", "שוב אני כאן", "שיר סיום" ועוד.

אף שחוה לא כתבה אף אחד מהשירים – היא החלה לכתוב או לפחות להקליט משיריה רק באמצע שנות השמונים – חלק מהשירים מאוד ספציפיים מכוונים אליה. השיר "חוה" של רימונה דינור הוא על חוה התנ"כית, אך לא במקרה חוה שרה אותו. בשיר המקסים "הספר", מדבר הספר אליה ישירות: "אספר לך גברת חוה".

וכך גם שיר הפתיחה של התכנית, שהוא שילוב של דיבור עם שיר ונקרא "במקום שיר פתיחה". את השיר כתבה תרצה אתר ודפנה אילת הלחינה. תרצה אתר וחוה אלברשטיין היו חברות אישיות קרובות ביותר עד יומה האחרון של תרצה, והיה ביניהן גם שיתוף פעולה אמנותי רב שנים. הקשר ביניהן נוצר בהכנת התכנית הזאת. חוה אלברשטיין רצתה שירים תיאטרליים. דפנה אילת המליצה לה על תרצה אתר. הן נפגשו ומן הרגע הראשון נוצר ביניהן קליק. תרצה אתר כתבה לה ארבעה שירים לתכנית, ובהן השיר שנשמע.

חוה נכנסה לבמה, לא אמרה שלום או ערב טוב, אלא "אם תהיתם בלבכם מדוע אינני אומרת שלום, ערב טוב ואינני מדברת בעצם בכלל". והיא מסבירה שזה לא בשל מצב רוח או חוסר קונטקט עם הקהל, אלא פשוט ההנהלה החתימה אותה על חוזה שבו מופיע סעיף קטן ובו נאמר ש"צד בי"ת, כלומר הגברת הזמרת, אם וכאשר איננה מזמרת את אחד מהשירים שנכתבו פה כאמור, עומדת ומחייכת והפה שלה סגור". כלומר, אסור לה לדבר. והיא מסבירה לקהל שזה מתסכל מאוד, כי שחקנים רוצים לשיר וזמרים רוצים לרקוד ורקדנים רוצים "יה יה". היא רוצה מאוד לדבר, אבל אסור לה, כי היא חתומה על חוזה.

מה הבעיה? אומרת ההנהלה. "כל הזמרים שרים, אינך צריכה להיעלב". ומוסיפים שרק רבקה מיכאלי מצליחה את הזמר והמלל לערבב ולשלב. את יכולה "לבדר, להצחיק, פה ושם קצת למחות אך הכל בשירה". הם מסבירים לה ש"את לא אורי זוהר, גבירתי היקרה, וגם לא שר ההסברה או ראש העיר, אז הואילי לסתום את הפה, במחילה. לא לדבר, רק לשיר". והם מסבירים לה: "אם שמעת את יוסי בנאי שר, תביני למה הוא שחקן". אגב, לדעתי הוא שר מקסים, למרות שהוא קצת מזייף. אבל היא לא מוותרת ומתחילה להסביר כמה היא רוצה גם לדבר, יש לה כל כך הרבה מה לומר, והיא רוצה לשחק או לשדר ברדיו. ותוך שהיא מפליגה בפנטזיה, התזמורת מפסיקה לנגן. רמז מן ההנהלה. ואז היא נזעקת: "נגנו, נגנו, אני אשיר, אני אשיר, נגנו בבקשה!… מעכשיו אני רק שרה. אם מישהו אחר רוצה – שידבר".

פתיחה מקסימה לתכנית נפלאה. זו הייתה הצלחה גדולה, שלא רק חוה נסקה בעקבותיה אלא גם צדי צרפתי, שהתגלה כבמאי מוכשר ומבוקש מאוד, עד היום. בשנת 1980 הוא ביים מופע יחיד נוסף של חוה, "שיר במתנה", שזכיתי לראותו פעמים אחדות.

כעת הוא חוגג שמונים, אך מבחינתו כל הקריירה עוד לפניו ואין לו שום כוונה לפרוש או להאט, כי לטענתו אין לו חיים בלי הבמה והבימוי.

אם תהיתם בלבכם מדוע –

אינני אומרת שלום, ערב טוב

ואינני מדברת, בעצם בכלל

דעו לכם: זה לא מפני שאין לי מצב רוח

או שאין לי שום קונטקט עם הקהל,

הסיבה לכך פשוטה הרבה יותר מזה:

ההנהלה, שהחתימתני, לא מכבר, על החוזה,

הביטה בי מבט ארוך, כלומר: ההנהלה –

סקרה אותי היטב היטב, מסוף עד התחלה…

וכה אמרה:

פה בחוזה שלך, ישנו סעיף קטן

שבוודאי שמת לב אליו כשהיה לך זמן –

אשר אומר: צד בי"ת, כלומר, הגברת הזמרת,

אם וכאשר איננה מזמרת,

את אחד מן השירים שנקבעו פה, כאמור,

עומדת ומחייכת, והפה שלה – סגור!

לא תהיינה טענות ומענות

ותפקידך הבלעדי יהיה כדלקמן:

לבדר, להצחיק, פה ושם קצת למחות

אך הכל בשירה, יש לשיר כל הזמן!

את לא אורי זוהר, גבירתי היקרה,

ואת לא שר ההסברה או ראש העיר,

אז הואילי לסתום את הפה במחילה,

לא לדבר! – רק לשיר!

כל הזמרים שרים, אינך צריכה להעלב,

רק רבקה מיכאלי מצליחה,

את המלל והזמר לערבב ולשלב,

אבל את – לא. את לא. סליחה.

עכשיו הבינו: שחקנים רוצים לשיר תמיד, ואיך שלא יהיה

זמרים רוצים לרקוד, וקריינים רוצים – יה יה.

אז אם שמעת את יוסי בנאי שר,

תביני למה הוא שחקן,

או אם ראית את תכניתו של איב –

זכרי: זה איב מונטאן!

ואת – לא הם. את – חוה.

לא, לא. את- לא הם. את – חוה.

אז פתחי את פיך, נקי את הגרון…

ונא לשיר, לשיר לשיר, בלי תיאטרון!

ו-כן… בקשר לתלבושת,

ליבשי מקסי. לא מיני.

ועימדי לא לגמרי באור, קצת בחושך,

זה טוב בשבילך, האמיני.

המיני מתאים לאישה צרה,

ואת – ככה, קצת, רק חצי צרה.

אך הצרה איתי שיש לי כל כך הרבה דברים לומר,

או לשחק. את אולבי אולי. או ז'נה – אהך, ז'נה נהדר…

את שיקספיר לא! אני יודעת, יש לי מגבלות,

אבל בסרט מוסיקלי, למשל, אני מאוד…

שלא להזכיר בכלל את הרדיו –

מה יש… אני לא יכולה?!

אני בהחלט חושבת שאני… הלו! מה קרה?

נגנו, נגנו, אני אשיר, אני אשיר, נגנו בבקשה,

נגנו לי, נגנו לי, נגנו בבקשה.

אחרי הכל אני אישה,

אך מעכשיו – אני רק שה שה שרה

אני שרה, ולא שום דבר אחר!

אם מישהו אחר רוצה – שידבר!  

פינתי השבועית ברדיו: סמבה בשניים

סמבה בשניים / מתי כספי ויהודית רביץ

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 12.7.21

מחר, 13 ביולי, ימלאו שמונים שנה להולדתו של אהוד מנור, חתן פרס ישראל לזמר עברי לשנת 1983, בהיותו בן 42 בלבד, ואחד מגדולי הפזמונאים העבריים. מנור הקפיד להדגיש שהוא אינו משורר אלא פזמונאי. הוא לא אמר זאת מתוך ענווה או הצטנעות, אלא מתוך כבוד לפזמון, וראייתו את הפזמון כסוגה שאינה נופלת בחשיבותה התרבותית מהשירה. בעיניי, אגב, הוא משורר. חלק משיריו, כדוגמת "ברית עולם", הם שירה נשגבת, גם אם נכתבו מלכתחילה להלחנה. אך הוא עצמו הקפיד להתכחש להיותו משורר. הוא היה פזמונאי, מתרגם, מגיש תכניות רדיו ומנחה תכניות טלוויזיה, בתחומי המוסיקה והקולנוע.

אהוד מנור נפטר לפני 17 שנים. כיוון שהוא היה יוצר פורה בצורה בלתי רגילה, אין ספק שהתרבות הישראלית הפסידה מאות רבות של שירים שלא נכתבו, בשל פטירתו המוקדמת כל כך, בגיל 63 בלבד.

פינות רבות הקדשנו לשיריו של אהוד מנור. יקרות לי במיוחד הפינות שהוקדשו למה שאני מכנה "טרילוגיית שירי הצומוד" שלו – "ללכת שבי אחריך", "יליד הארץ" ו"אין לי ארץ אחרת".

הפעם אתמקד בשיריו המתורגמים של אהוד מנור. האמת היא שהשבוע, שבוע הגמר של קופה אמריקה והיורו, השיר המתורגם האקטואלי ביותר שלו הוא "איזה כדורגל", אבל את השיר הזה כבר השמענו.

שיריו המתורגמים, או כפי שהוא נהג לכנות אותם "שירים שעשו עליה", היו מרכיב משמעותי ביותר ביצירתו של אהוד מנור. הוא תרגם מאות שירים. הוא תרגם בעיקר מאנגלית, אך גם משפות אחרות, שאינו דובר אותן, אך תרגמו בעבורו את השירים תרגום חופשי והוא עיבד אותם לשירים, תוך הקפדה על חריזה ועל התאמה מוסיקלית מדויקת ללחן.

אהוד מנור היה המתרגם של כמה מיזמים מוסיקליים גדולים של שירים מתורגמים משפות שונות. המיזם הראשון היה שלישיית "הטוב, הרע והנערה" – הדודאים וג'וזי כץ, שפעלה בשנים 1972-1973. המופע והתקליט שלהם היו של שירים מתורגמים מסרטים ומחזות זמר אמריקאיים. בנוסף ל-13 השירים המתורגמים, אהוד כתב להם גם חמישה שירים מקוריים.

המיזם הבא היה "ארץ טרופית יפה" – מיזם של שירים ברזילאים שהוקלטו ב-1977 במסגרת תכנית הרדיו "דו-רה ומי עוד" ב"קול ישראל" ואח"כ לתקליט שנשא את השם. הייתה זו הצלחה גדולה. אהוד מנור כתב את הגרסה העברית של כל השירים.

ב-1981 תרגם אהוד מנור את שירי תכנית הטלוויזיה "עמק הנהר האדום" – שירי המערב הפרוע; שירי קאונטרי ושירים ממערבונים. השירים יצאו בתקליט.

באותה השנה נערך המיזם "שיר לדרום אמריקה", אף הוא בתכנית "דו-רה ומי עוד" ב"קול ישראל". שירים מספרדית, מדרום אמריקה. גם שירי התכנית הזאת יצאו בתקליט.

המפיק המוזיקלי של "ארץ טרופית יפה", "עמק הנהר האדום" ו"שיר לדרום אמריקה" היה חברו הקרוב ושותפו המרכזי ליצירה, שאותו הוא כינה "נפש תאומה", מתי כספי.

ב-1983, מתי כספי והפרברים הקליטו תקליט נוסף של שירים מדרום אמריקה, שגם את מילותיהם כתב אהוד מנור, "שיר אהבה רחוק".

ב-1987 יצא תקליט של ירדנה ארזי עם שירים צועניים, בתרגומו של אהוד מנור, "נשמה צוענית". כעבור שנתיים ירדנה הוציאה תקליט עם שירים ערביים בתרגומו של אהוד מנור – "דמיון מזרחי".

אהוד מנור תרגם מחזות ומחזות זמר רבים מאוד. הראשון, ב-1971, היה המחזמר "שיער", ואחריו עוד כעשרים מחזות ובהם: "אילוף הסוררת", "רומאו ויוליה", "הקמצן", "הלילה ה-12", "טרטיף", "דון ז'ואן", "חתולה על גג פח לוהט", "קברט", "אחים בדם", "סיפור הפרברים", "עלובי החיים", "אופרה בגרוש" ועוד.

השיר שנשמע היום הוא שיר מקסים מתוך "ארץ טרופית יפה", בביצוע מתי כספי ויהודית רביץ, ובליווי וירטואוזי של אורי הרפז בגיטרה, "סמבה בשניים". את מילות השיר המקוריות כתב ויניסאוס דה מוראס ואת הלחן – בדן פדל. דה מוראס היה פזמונאי, משורר, עיתונאי, מלחין, זמר, מחזאי ודיפלומט ברזילאי, דמות מרכזית מאוד בתרבות הברזילאית, שמזוהה בעיקר עם סגנון הבוסה-נובה. הדבר היחיד שאני יודע על בדן פדל הוא שהנו מלחין השיר "סמבה בשניים" והשיר "בירמבאו", אף הוא למילותיו של דה מוראס, ושאף אותו הלחין אהוד מנור ומתי כספי שר.

"סמבה בשנים" הוא שיר אהבה וגעגועים של איש לאישה ושל האישה לאיש. הבית הראשון הוא שירו של הגבר. הבית השני, במנגינה אחרת, הוא שירה של האישה. ובבית השלישי הם שרים במקביל, איש את המילים שלו במנגינה שלו, כשההרמוניה בין מתי כספי ויהודית רביץ נהדרת והם ממש משלימים זה את זה. הבית השלישי מסתיים במילים הזהות ובמנגינה הזהה, כשההבדל הוא רק בהטיה המגדרית: "אם אינךְ לצדי אז אני לא כלום" ו"אם אינךָ לצדי אז אני לא כלום".

הגבר מבטא את געגועיו ואת חסרונה של אהובתו בשורה של מטאפורות – הוא אומר לה שבלעדיה הוא אש בלי אור, שדרה בלי כוכב, כוכב בליל כפור בלי זוג מאוהב, סירה ללא ים, שדה בלי פרחים. והאישה פונה לאהובה בפשטות: "בוא, בוא כמו פעם. זרועותיך זקוקות לשלי, לילותיך זקוקים ללילי". כשאנו מאזינים לשיר, נדמה שבבית השלישי שני האוהבים המתגעגעים נפגשים ומתאחדים, אך המפגש הזה קורה רק במוסיקה.

את לא איתי – אני כאן לבד

כשאת לא איתי – אין טעם כמעט

אני אש בלי אור – שדרה בלי כוכב

כוכב בליל כפור – בלי זוג מאוהב

אל האי שם אובדות הדרכים

סירה ללא ים – שדה בלי פרחים

העצב תמידי העצב חתום

אם אינך לצידי אז אני לא כלום

עוד געגוע

אל השחר של יום בראשית

אל הטעם

בוא בוא כמו פעם

זרועותיך זקוקות לשלי

לילותיך זקוקים ללילי

אני עוד זוכרת

את עיני עייפות

מלראות יום עגום

בוא בוא כמו פעם

אם אינך לצידי

אז אני לא כלום

פינתי השבועית ברדיו: קוראל לאוהבים הצעירים

קוראל לאוהבים הצעירים / "הצ'רצ'ילים"

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 21.6.21

היום, נעשה משהו בלתי נשכח. לראשונה בתולדות הפינה, נשמיע יצירה אינסטרומנטלית. ולא סתם יצירה אינסטרומנטלית, אלא יצירה קלאסית של יוהאן סבסטיאן באך. ואיך באך מתקשר לפינה העוסקת במוסיקה הישראלית? הקשר נראה בלתי צפוי. הקשר הוא "הצ'רצ'ילים". ואם המוסיקה של באך מעוררת בנו אסוציאציה מעונבת ומתקשרת עם התזמורת הפילהרמונית, בעוד "הצ'רצ'ילים" הם להקת קצב של ראשית ימי הרוק הישראלי, שהביאה לכאן את הרוק הפסיכדלי, הרוק הכבד והרוק המתקדם, והיא הדבר הכי פחות מעונב שאנו יכולים להעלות על דעתנו, הרי שעוד נופתע לשמוע ש"הצ'רצ'ילים" הופיעו עם הפילהרמונית, במופע בניצוחו של זובין מהטה.

אך קצת הקדמתי את המאוחר. נתחיל בסיבה שבעטיה דחיתי את חגיגות הגעתה של אסתר עופרים לגבורות, שתכננתי להיום, והימרתי את הפינה ללהקת "הצ'רצ'ילים". הסיבה היא שבשבוע שעבר הלך לעולמו במונטריאול, בגיל 73, סולן הלהקה סטן סולומון. סולומון, הזמר והמוסיקאי היהודי-הקנדי שהה בארץ בסך הכל שנתיים, אך תרומתו לתרבות הישראלית, ובעיקר בהנחת היסודות לרוק הישראלי היא אדירה. סולומון נולד במונטריאול ב-1947. לאחר שנים אחדות משפחתו היגרה לארה"ב, למיאמי. שם הוא החל את הקריירה המוסיקלית שלו, כזמר ונגן בס בלהקת רוק. הוא נולד למשפחה בורגנית עשירה, אביו היה בעל רשת של חנויות לבגדי נשים. אבל חייו היו פרועים למדיי, הוא נזרק מבית הספר והסתבך עם החוק.

לאחר מלחמת ששת הימים, הוא נסע לישראל להתנדב בקיבוץ. המתנדבים בקיבוצים הביאו לכאן את הרוק, בוודאי הרוק הכבד שלא היה לו זכר בארץ, יחד עם עוד כל מיני דברים שהם הביאו כמו "אהבה חופשית" – שזו שפה נקיה לסקס פרוע, וסמים.

סולומון הצטרף עד מהרה לסצנת להקות הקצב הישראליות. תחילה הצטרף לזמן קצר ללהקה החיפאית "הקדושים" ולאחר זמן קצר ללהקה החשובה ביותר באותה סצנה – "הצ'רצ'ילים".

עד אז, "הצ'רצ'ילים" ניגנו גרסאות כיסוי לרוק אמריקאי ובריטי וזה מה שהקהל שלהם ציפה מהם. אבל סולומון הביא אתו את הרוח הרוקיסטית, שמרכיב משמעותי בתוכה הוא שהרוקרים שרים חומר שהם כתבו והלחינו. רבים משירי הלהקה, כולם באנגלית, הוא כתב והלחין. ב-1968, כשיצחק קלפטר והסולן סלווין ליפשיץ התגייסו לצה"ל, הוא היה לסולן של הלהקה. הוא גם צירף ללהקה את הגיטריסט הבריטי רוב האקסלי, שאף הוא הגיע לישראל באותה תקופה. האקסלי החליף את קלפטר, שכינויו אז היה צ'רצ'יל ועל שמו – הלהקה. השירה של סולומון הייתה זרה לתרבות הישראלית, וכללה צרחות, שאז לא כל כך ידעו כאן איך לאכול אותן. כך גם הנגינה של האקסלי. ב-1969 הוציאה הלהקה את תקליטה אריך הנגן הראשון, שהוא מוערך מאוד עד היום בארץ ובעולם. את מרבית השירים כתבו והלחינו הסולן סולומון והגיטריסט האקסלי.

לאחר צאת התקליט נמאס לסולומון מ"הצ'רצ'ילים", מישראל ומהמוסיקה. הוא חזר לארה"ב ועזב את המוסיקה. בשלב מסוים עבר תאונת דרכים ואחריה התמכר לתרופות וסמים ואף ישב בכלא בארה"ב. לאחר מכן חזר לארץ הולדתו, קנדה.

לפני שש שנים להקת "הצ'רצ'ילים" התאחדה למסע הופעות. הם פנו גם לסולומון, אך מצב בריאותו לא איפשר לו לחזור. עם האיחוד, הקדשנו את הפינה ללהקה. אז התמקדנו בהיותה להקת הליווי של אריק איינשטיין והשמענו את השיר "אחינועם לא יודעת".

להקת "הצ'רצ'ילים" פעלה בין השנים 1965 (כשקלפטר היה רק בן 15.5) ו- 1973. הרכבה השתנה פעמים אחדות. היצירה שלה נאזין היום, הוקלטה כבר אחרי תקופת סולומון. ב-1970 הזמין זובין מהטה, המנצח של התזמורת הפילהרמונית, את להקת "הצ'רצ'ילים" לקונצרט משותף עם התזמורת. הפילהרמונית ו"הצ'רצ'ילים" לא ניגנו יחד, אלא במהלך הקונצרט של הפילהרמונית הוזמנו "הצ'רצ'ילים" להופיע. הם ניגנו שתי יצירות, בעיבודו של  נועם שריף, לימים חתן פרס ישראל למוסיקה. הלהקה ניגנה שתי יצירות של באך: "קוראל לאוהבים הצעירים" ו"קונצ'רטו כפול". אף שלא היה המשך לשיתוף הפעולה הזה, הייתה זו פגישת פסגה של צמרת המוסיקה הקלאסית עם צמרת הרוק המתקדם, מה שמעיד על פתיחות תרבותית מרשימה של שני הצדדים. לאחר המופע, הוציאה הלהקה תקליטון, עם שתי היצירות, יצירה בכל צד. כשהייתי בכיתה א' או ב', בן דוד שלי הביא לנו את התקליטון הזה, ושמענו אותו המון. אנו נאזין היום ל"קוראל לאוהבים הצעירים" בעיבודו של נועם שריף ובביצוע "הצ'רצ'ילים". הרכב הלהקה באותה הקלטה:  מיקי גבריאלוב, עמי טרוויש, חיים רומנו, דייב הקשלי ועדי שפירוביץ.

יהי זכרו של סטן סולומון ברוך!

פינתי השבועית ברדיו: צרות טובות

צרות טובות / השלושרים

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 14.6.21

מדי שנה מתקיים באוניברסיטת בר-אילן הכנס האקדמי החשוב ביותר בנושא הזמר העברי: "מי אני? שיר ישראלי!". בשנה שעברה, בשל הקורונה, הכנס לא התקיים והשנה הוא שב ומתכנס.

אני משתדל בכל שנה להגיע לכנס ואף הרציתי בו פעמים אחדות. הכנס של 2021 מתקיים היום, אך לא הצלחתי להתארגן ולהשתתף בו.

בסופו של כל כנס, מוקדש ערב מיוחד לכבודו של יוצר מסוים, ומוענק לו עיטור הוקרה מטעם הכנס. השנה העיטור מוענק לפזמונאית שמרית אור. כיוון שלא נכחתי היום באירוע, לפחות אקדיש לה את הפינה.

שמרית אור היא בתו של המשורר והפזמונאי יעקב אורלנד, חתן פרס ישראל לזמר עברי.

שמרית אור היא יוצרת בולטת מאוד ובעלת זכויות רבות בזמר הישראלי, ולא בכדי עוד לפני העיטור שקיבלה היום היא גם כלת פרס אקו"ם על מפעל חיים ופרס כינור דוד.

שירה הידוע ביותר ופסגת הקריירה שלה היה "הללויה", שזיכה את ישראל במקום הראשון באירוויזיון.

תחילת דרכה הייתה דווקא כשחקנית. היא השתתפה בהצגות ובהן "עוץ לי גוץ לי" ו"שלמה המלך ושלמי הסנדלר" בהרכבים המקוריים שלהם.  

היא למדה משחק בביה"ס לתיאטרון בית צבי. שלום חנוך היה בן כיתתה, ושם נרקם שיתוף הפעולה ביניהם, שאחד מפירותיו הוא השיר שנאזין לו היום. הם גם כתבו יחד את השיר "סתיו" של חדווה ודוד.

לאחר שנים ספורות על הבמות היא פרשה מעולם התיאטרון והתמקדה בכתיבה – כפזמונאית ומתרגמת. היא שיתפה פעולה עם טובי המלחינים, ובהם מתי כספי שהלחין משיריה ובהם "שיר היונה" ו"עוד תראי את הדרך", בועז שרעבי שהלחין ושר את "אצלי הכל בסדר" ו"תני לי יד". שירים שלה הפכו ללהיטים גדולים שכבשו את צמרת מצעדי הפזמונים ומצעדי הפזמונים השנתיים כמו "כל חיי" של אבי טולדנו ו"גלגל ענק" של גלי עטרי ולהקת "חלב ודבש". מלבד "הללויה" ו"גלגל ענק" אור כתבה לגלי עטרי גם את "נסיך החלומות" המוכר כ"ולנטינו" ו"יש לך שמש". אחרי שגלי עטרי נפרדה מלהקת "חלב ודבש" ולאה לופטין החליפה אותה, המשיכה שמרית אור לכתוב להם, וכתיבתה הניבה להיטים כמו "אולי עוד קיץ" ו"יחד". להיטים נוספים שלה הם "אל הדרך" של אילנית, "חלקת אלוהים הקטנה" של יגאל בשן, תרגומים כמו "אני חוזר הביתה", שירי ילדים כמו "אמת או חובה" ו"איזידור" ועוד ועוד.

אנחנו נאזין היום ל"שלושרים" בשירם של שמרית אור ושלום חנוך "צרות טובות". "השלושרים" היא שלישיה שפעלה בשנים 1969-1967 ביוזמתו של בני אמדורסקי הוותיק שצירף אליו את שני בוגרי להקת הנח"ל וקיבוץ משמרות הצעירים שלום חנוך וחנן יובל. בשיר הזה, חנן יובל היה הסולן.

שלום חנוך נתן את המנגינה לידידתו שמרית אור והיא כתבה את המילים. בשם השיר יש משחק מילים. למילה צָרָה שני פירושים. האחד הוא דבר רע, מצוקה. השני הוא כינוי לאישה במערכת יחסים פוליגמית ביחס לרעותה. כלומר אשתו האחת של הגבר היא צרתה של אשתו האחרת. המילה נובעת כנראה מכך שהנשים הללו מתחרות ביניהן על אהבת הבעל וקרבתו, ולכן כל אחת מהווה צרה לרעותה. אני נותן לכך פירוש נוסף – צרה במובן של אויבת, כי בלשון התנ"ך צר פירושו אויב. השיר אכן עוסק בשתי אחיות תאומות, שכל אחת מהן היא אהובה של המספר, אך הן אינן יודעות זו על זו.

אפשר לפרש את כותרת השיר "צרות טובות" כביטוי הסלנג לבעיות הנובעות משפע, כמו שפע כסף וכו'; אמירה שאלה אולי צרות אך הן צרות טובות. ואפשר לפרש זאת כשתי הצרות, שתי האהובות במקביל, שכל אחת מהן טובה למספר. מצד שני, אם הן אינן יודעות זו על זו וזו על זו, משמעות המושג צרה מתעמעמת.

שמרית אור כתבה את השיר על פי הזמנה לגבר, והיא כתבה אותו בלשון זכר וכסיפור של גבר על שתי אהובותיו. שתיהן עלמות יפות והן תאומות. הן כל כך דומות העלמות, אולי הן אפילו תאומות זהות. והן אינן יודעות אישה על רעותה. עם כל אחת מהן הוא מבלה במקום אחר ובשעה אחרת של היממה. את האחת לקח להרים לראות בזרוח החמה ואת השניה ליערים לראות בשקיעתה. והוא אוהב את שתיהן, "זו שלי הייתה וזו שלי".

אבל זה לא יכול להימשך כך לעד, והמלאכים מדרבנים אותו לבחור כבר. והשיר מסתיים ללא פתרון – מה אעשה? במי מהן אבחר?

שלום חנוך הקליט את השיר מחדש במופע ובתקליט "יציאה", גם חנן יובל הקליט אותו בנפרד, חנן יובל שר אותו גם עם "החברים של בני", הלהקה המנציחה את בני אמדורסקי ויש ביצוע יפה של גידי גוב ושייקה לוי מתוך "שירים מלילה גוב". אחרי לבטים בחרתי להשמיע את המקור – השלושרים.

בעירי היו שתי עלמות

שתי עלמות יפות ותאומות.

הן היו תמיד כל כך דומות,

כל כך דומות היו העלמות.

ואהבתי את שתיהן, אלי,

זאת שלי הייתה וזאת שלי,

ככה באו לי צרות טובות

שתים הן ולא יודעות

זאת על זו, וזו על זאת.

האחת נשאתי להרים

כדי לראות בזרוח החמה

ואת השניה ליערים

לראות כיצד השמש נעלמה.

ואהבתי את שתיהן, אלי…

איך שהימים חולפים מהר

ואיך הליל הולך ומתקצר,

והמלאכים רומזים לי כבר –

מה אעשה, במי מהן אבחר?

כי אהבתי את שתיהן, אלי…

פינתי השבועית ברדיו: גשם הקשב לנשים

גשם הקשב לנשים / יעל לוי

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 24.5.21

הפינה מוקדשת היום לתרצה אתר, שהשנה מלאו לה שמונים שנה. כידוע היא לא הגיעה לגיל שמונים וגם לא לגיל ארבעים. היא נפלה אל מותה מחלון ביתה בגיל 36.

במסתורין סביב מותה עסקנו פעמים אחדות בתכנית זו; והבאנו בה הן את גרסת ההתאבדות והן את גרסת הנפילה, כששתי הגרסאות מגובות בעובדות המחזקות אותן, ולא נחזור על כך הפעם. נזכיר שעסקנו בכך כאשר מלאו 35 שנים למותה והשמענו את "בלדה לאישה", ביום השנה הארבעים למותה כאשר השמענו את "שיר הנשמרת" ובפינה שהוקדשה לשירו של אלתרמן, אביה, "שיר משמר".

אני רוצה להמליץ על הספר "בגלל הלילה", הביוגרפיה של תרצה אתר מאת מוטי זעירא, שאותה קראתי לאחרונה בהנאה רבה. ביום שסיימתי את קריאת הספר מיהרתי לרכוש את הספר "תרצה אתר – כל השירים", מה שמעיד על כך שהביוגרפיה עשתה לי משהו.

הפרק האחרון בביוגרפיה נקרא "נפילה", והוא עוסק במותה. אם קיוויתי שקריאת הביוגרפיה תאיר לעיניי את סיפור מותה באור חדש, לא מצאתי זאת בספר. להיפך, שתי הגרסאות מוצגות בו והתעלומה נותרה בעינה. אולם הספר האיר לי באור חדש את דמותה ואת חייה.

אם לפני קריאת הספר תרצה אתר הצטיירה בעיניי כאישה דיכאונית, הן בשל חלק משיריה, הן מהיכרותי עם פרקים בחייה ואולי במיוחד מקריאת הביוגרפיה של אלתרמן, מאת דן לאור, הרי בספר למדתי להכיר גם את הצד השני שלה, הצד העליז, העולץ, השובב, הקליל, שהיה פחות מוכר לי, וגם היכרות עם הצד האימהי והמשפחתי שלה, שהיה חזק מכפי שידעתי.

השיר שנשמיע הערב אינו מוזכר בספר, אבל זה שיר אהוב עליי מאוד – "גשם הקשב לנשים". את השיר הלחין נפתלי אלטר, שהלחין שירים נוספים שלה ובהם "לא הכרתי אותך מקרוב" ו"שיר הנשמרת". שרה אותו יעל לוי המקסימה, שרק בהכנת הפינה הזאת הבחנתי בעובדה המוזרה שזה השיר הראשון שלה שאני משמיע. השיר נכלל בתקליט הסולו השני של יעל לוי, הנושא את שמה, שיצא לאור ב-1982.

לתרצה אתר בשיריה ובפזמוניה רומן ממושך עם הגשם: "גשם בוא", "אני מחכה לגשם", "גשם בערב", "רוח שלי גשם שלי" ו"ציפור הגשם".

בשיר זה, "גשם הקשב לנשים", מתארת המשוררת את הנשים היושבות בבתיהן, מאחורי חלון, צופות בווילון ומצפות לגשם שלהן, שיבוא, כי גם להן מגיע הגשם שלהן.

הגשם של הנשים מאחר. הוא טרם בא. אבל הוא קרב בצעדי ענק. והיא מבקשת ממנו שיקשיב לנשים בחלון. שיקשיב לציפיה שלהן לבואו – איך קוראות הן זו אחר זו: הוא חוזר, הוא חוזר, הוא חוזר.

מהו הגשם הזה שהנשים מצפות לו? האתר של הספריה הלאומית מציע את הפירוש, שהשיר מספר את סיפורן של נשים שמשתוקקות להיות אימהות.

אני רואה בו שיר פמיניסטי, המוחה על כך שהשפע המורעף על העולם, ואין ביטוי המסמל את השפע כמו גשם, אינו מחולק בצורה הוגנת ואינו מגיע אל הנשים. תרצה אתר לא הייתה פמיניסטית, בטח לא אקטיביסטית, בוודאי לא לוחמת, וגם בשיר הזה אין היא מדברת על מאבק של נשים, אלא על הציפיה של הנשים הממתינות בחלון, בשקט ובסבלנות, לגשם שלהן והן לא מאבדות תקווה ומאמינות שהוא יגיע, והמשוררת מבטיחה להן שהוא יגיע – הוא חוזר.

תרצה אתר הסתגרה בביתה מאז הפכה לאמא. היא העמידה את האימהות, לצד אובססיה לניקיון הבית, במרכז חייה ובנתה לעצמה סדר יום קבוע וקפדני, שדבקה בו לאורך שנים, של השכמה מוקדמת מאוד לפנות בוקר לניקוי הבית והתארגנות להשכמת הילדים, הכנת ארוחות ולקיחתם לגן, שעות מוגדרות לכתיבה ולתרגום והליכה לישון בשעה מוקדמת מאוד. היא לא הרבתה לבלות ולהתרועע עם אנשים ועיקר הקשר שלה עם חברותיה נעשה באמצעות הטלפון. ומדובר בקשר טלפוני הדוק מאוד ויומיומי.  

אני רואה בשיר הזה מתח בין אשת הבית המצפה בחלון וצופה בווילון, לבין מודעות פמיניסטית וציפיה לשינוי במעמד האישה. היא תובעת את הזכות הזאת: גם לנו אדמה שמחכה לגשם מלמעלה, גם בנו יש אימה וזעקה למשהו פורח. גם לנו בחצר גינה קטנה ריקה מזוהר דשא. גם אנו מצפות למשהו ברוך כמו הגשם. גם בתוכנו מחכה, שוקטת, חלקת ארץ קטנה, חרבה. והיא מלינה על כך שהגשם שלנו אחר לרדת. אך הוא יבוא בגדול – גשם אדיר ונוהר.

האישה המצפה בחלון מעוררת מספר אסוציאציות. כך אמו של סיסרא שציפתה לשובו מהקרב, שדבורה הנביאה לועגת לה בשירתה: "בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא, בְּעַד הָאֶשְׁנָב: מַדּוּעַ, בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ לָבוֹא– מַדּוּעַ אֶחֱרוּ, פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו?" וכך איזבל שציפתה לשליחי יהוא שבאו להורגה: "וַיָּבוֹא יֵהוּא יִזְרְעֶאלָה, וְאִיזֶבֶל שָׁמְעָה, וַתָּשֶׂם בַּפּוּךְ עֵינֶיהָ, וַתֵּיטֶב אֶת-רֹאשָׁהּ, וַתַּשְׁקֵף בְּעַד הַחַלּוֹן". דיברנו על כך בפינה שהוקדשה לשירו של עקיבא נוף "איזבל". וכך גם מיכל בת שאול ואשת דוד: "וְהָיָה אֲרוֹן יְהוָה בָּא עִיר דָּוִד, וּמִיכַל בַּת-שָׁאוּל נִשְׁקְפָה בְּעַד הַחַלּוֹן, וַתֵּרֶא אֶת-הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי יְהוָה, וַתִּבֶז לוֹ בְּלִבָּהּ". וגם על כך דיברנו בפינה שבה השמענו את שירה של נעמי שמר "למה צחקה מיכל".

המוטיב של האישה בחלון מופיע גם בתרבות העכשווית. למשל בשירו של דן אלמגור, תרגום לשיר של רוברט מארסי "טווי את הצמר": "בַּחַלּוֹן מוּל הַחוֹמָה / הִיא יוֹשֶׁבֶת כְּבָר שָׁנִים. / אַגָּדוֹת הִלְּכוּ עָלֶיהָ עוֹד מִיְּמֵי הַיְּוָנִים. / אֶל הַיָּם הִיא מִתְבּוֹנֶנֶות וּבַפֶּלֶךְ הִיא טוֹוָה, / מַמְתִּינָה לְבוֹא הָרֶגַע בּוֹ יַגִּיעַ אֲהוּבָה". וכמובן שירו של ביאליק, שגם אותו השמענו – "היא יושבה בחלון". ובמוזיאון ארצות המקרא בירושלים מצוי תבליט מהמאה השמינית לפנה"ס שנמצא בסוריה, ונראית בו אישה בחלון וזה גם שמו – "אישה בחלון".

ואי אפשר שלא לקשור את השיר גם לסופה הטרגי של תרצה אתר, בנפילה או קפיצה מחלון ביתה. אישה בחלון.

בינואר מלאו 80 שנה להולדתה של תרצה אתר. בשל הפסקת השידור בתקופת הסגר לא יכולנו לציין את האירוע בזמן אמת. אנו מחזירים חוב בדיעבד ליוצרים שהלכו בתקופה זו לעולמם או שציינו ימי הולדת עגולים. וכאן אנו חוגגים עם תרצה אתר, שאמנם הלכה לעולמה לפני 44 שנים, אך יצירתה ממשיכה ללוות אותנו ותמשיך ללוות אותנו עוד שנים רבות, כפי שכתב אביה: "ואמות. ואוסיף ללכת".

עַד רֶדֶת הָעֶרֶב,

גֶּשֶׁם. הַקְשֵׁב לַנָּשִׁים בַּחַלּוֹן,

עַד רֶדֶת הַחֹשֶׁךְ. גֶּשֶׁם, הַקְשֵׁב

לַנָּשִׁים הַצּוֹפוֹת בַּוִּילוֹן.

גַּם לָנוּ אֲדָמָה שֶׁמְּחַכָּה

לְמַשֶּׁהוּ מִלְּמַעְלָה.

גַּם בָּנוּ יֵשׁ אֵימָה וּזְעָקָה

לְמַשֶּׁהוּ פּוֹרֵחַ… וְכֵן הָלְאָה… 

עַד סוֹף הַשָּׁבוּעַ, גֶּשֶׁם.

הַקְשֵׁב לַנָּשִׁים בַּחַלּוֹן,

עַד קֵץ הַשְּׁבוּעַיִם. גֶּשֶׁם, הַקְשֵׁב

לַנָּשִׁים הָעוֹמְדוֹת וּמְחַכּוֹת.

גַּם לָנוּ בַּחֲצַר גִּנָּה קְטַנָּה

רֵיקָה מִזֹּהַר דֶּשֶׁא.

גַּם אָנוּ מְצַפּוֹת עַד אֵין בֵּינָהּ

לְמַשֶּׁהוּ בָּרוּךְ כְּמוֹ הַגֶּשֶׁם.

גַּם בְּתוֹכֵנוּ מְחַכָּה, שׁוֹתֶקֶת,

חֶלְקַת אֶרֶץ קְטַנָּה, חֲרֵבָה.

וְהַגֶּשֶׁם שֶׁלָּנוּ אִחֵר לָרֶדֶת.

הַגֶּשֶׁם שֶׁלָּנוּ

טֶרֶם בָּא.

אַךְ הַגֶּשֶׁם שֶׁלָּנוּ יָבוֹא

עֲנָנִים כְּבָר זָעִים בַּמֶּרְחָק.

הַגֶּשֶׁם שֶׁלָּנוּ קָרֵב, קָרַב

בְּצַעֲדֵי עֲנָק.

הַקְשֵׁב לַנָּשִׁים בַּחַלּוֹן.

גֶּשֶׁם אַדִּיר וְנוֹהֵר.

הַקְשֵׁב, אֵיךְ קוֹרְאוֹת הֵן בְּזוֹ אַחַר זוֹ –

הוּא חוֹזֵר

הוּא חוֹזֵר

הוּא חוֹזֵר.