ניצוץ האהבה / אהוד בנאי ודקלון

פינתי השבועית ברדיוטק, 15.5.23

יוסף לוי הוא חתן פרס ישראל לזמר עברי לשנת תשפ"ג.

יוסף לוי? אני מכיר אישית כמה יוסף לוי, אבל אף אחד מהם אינו בכיוון. אנסח מחדש את המשפט, כך שיהיה מובן לכולם:

דקלון הוא חתן פרס ישראל לזמר עברי לשנת תשפ"ג.

את דקלון הכל מכירים. את הכינוי דקלון הוא קיבל בנעוריו, כיוון שהיה רזה מאוד, דק.

כך נכתב בנימוקי הפרס: "בשירתו, דקלון העניק נופך ייחודי לזמר העברי ובה משתקפת אישיותו הייחודית: נעים זמירות ישראל. דקלון נערץ על קהל מאזינים מכל גווני הקשת בחברה הישראלית וכן הוא מושא להערכה וחיקוי על ידי חבריו האמנים".

דקלון הוא זמר, מלחין ופזמונאי. הוא הוציא לאורך הקריירה שלו 42 תקליטים ועוד ארבעה משותפים עם סגיב כהן.

דקלון נולד ב-1944 בשכונת כרם התימנים בתל-אביב, להורים שעלו מתימן. כבר בגיל 6 הוא החל את הקריירה, כאשר שר שירי שבת בתכנית רדיו ב"קול ישראל". כבר בנעוריו היה זמר חפלות ידוע בשכונות תל-אביב.

אחרי שחרורו מצה"ל הקים הרכב, עם חברו משה בן משה, המוכר בכינויו בנמוש ועם נגנים אחרים, שהופיעו בשמחות ואירועים. הם נקראו מדי פעם בשמות שונים, עד שהתמסד שמם "צלילי הכרם". תקופת "צלילי הכרם" היא פסגת הקריירה של דקלון.

ב-1975 פרצו דקלון וצלילי הכרם בלהיטם הענק "חנהל'ה התבלבלה". זהו שיר של אלתרמן שהיה פופולרי בחפלות בכרם התימנים, והלהקה הקליטה אותו וחיברה אליו את השיר "הביאני אל בית היין", המבוסס על שיר השירים. באותה שנה גם הלהקה המקבילה, אולי המתחרה, "צלילי העוד", הקליטה את השיר.

זה היה להיט ענק, הלהיט המזרחי הגדול ביותר בשנות השבעים. הוא הושמע רבות ברדיו. אהבתי מאוד את השיר והתאהבתי בלהקות, שלמען האמת לא ממש ידעתי להבחין ביניהן.

הפינה מוקדשת היום לכבודו של חתן הפרס דקלון. נשמיע את השיר שאני כל כך אוהב – "ניצוץ האהבה". זהו דואט של דקלון ואהוד בנאי, למילותיו של בנאי שכתב על לחן עממי.

את השיר כתב אהוד בנאי בשיא הקרע בציבור הישראלי בתקופת אוסלו, ב-1993. אפשר לפגוש את התקופה במילים:

"כשיורדת עלי החשיכה עליך זורח אור. מה שבשבילך חלום לי זו האימה. מה שבשבילי שלום לך זו מלחמה".

מה כל כך יפה, בעיניי, במילים הללו? הוא לא נקט בסגנון שהיה מקובל בברנז'ה, שחילקה את הציבור ל"מחנה השלום" ול"אויבי השלום" ומחרחרי מלחמה. הוא הצביע על כך שכל צד במחלוקת מתאר אחרת את המציאות. אלה רואים בהסכם אוסלו שלום. אחרים רואים בו מלחמה. היום, שלושים שנים אחרי, נדמה לי שברור מי צדק במחלוקת הזאת.

כך סיפר אהוד בנאי לעופר גביש על כתיבת השיר: "אני מקשיב הרבה לתוכניות של שמעון פרנס, מקשיב ולומד. הוא מביא שירים לא מוכרים, חושף סגנונות וזמרים, ויום אחד שמעתי אצלו דואט שאהבתי מאד. קזנדז'ידיס ועוד מישהו, אני לא זוכר, מישהו מהרי הפונטיס". לשאלתו של עופר, שמעון פרנס נזכר בקלטת ההיא, "כנראה פיראטית", אמר, וסיפר שהזמר השני היה חריסנצוס. "לאחר חיפושים רבים", המשיך אהוד בנאי, "מצאתי את הקלטת, קניתי אותה והקשבתי לה שוב ושוב, למרות שלא הבנתי אף מילה". על המנגינה הזאת הוא כתב את "ניצוץ האהבה". "השיר ידבר", אמר אהוד, "על שוני בין אנשים ואיך כל אחד חי בעולם אחר, ומרגיש אחרת".

באותה שנה, הוזמן אהוד בנאי להופיע במצדה, במסגרת פסטיבל ערד. הוא אירח בתכנית את דקלון. בחזרות, הוא השמיע לו את השיר החדש. דקלון התלהב, ולמרות שהשיר עוד טרם הוקלט ולא הושמע ברדיו, הם החליטו לשיר אותו במופע.

השיר התקבל בהתלהבות ולאחר מכן הם הקליטו אותו ושידרו אותו ברדיו. השיר יצא לראשונה על תקליט ב-1998, שלוש שנים אחרי רצח רבין, והמשמעות שלו הייתה מצמררת מתמיד.

גם היום, לנוכח הקרע בציבור בעקבות המהפכה המשטרית, השיר אקטואלי מאוד. חשבתי עליו השבוע, בעקבות הסערה הציבורית והפוליטית סביב קרן הארנונה. מדובר בחוק סוציאליסטי מובהק, של העברת מקצת כספי הארנונה של הרשויות העשירות והחזקות לרשויות המוחלשות, הרשויות שבפריפריה הגיאוגרפית והחברתית. והנה, השמאל יוצא נגדו בשצף קצף, וארגוני המחאה קופצים על המציאה כדי להפגין נגדו. מה שבשבילי צדק חלוקתי, חיזוק החלשים, בשבילם זה שוד הרשויות של מה שמכונה בפוליטיקת הזהויות "הציבור הליברלי", כדי להעביר לחרדים ולדתיים. ופתאום אנשי שמאל מדקלמים סיסמאות של פופוליזם אנטי חברתי, של קפיטליזם דרוויניסטי, חזירי. למה? בגלל הפוזיציה. כי ביבי. כי החרדים. השנאה מדברת, אין שום ענייניות. וכך, כמובן, גם בצד השני.

אהוד בנאי ראה אז את הקרע, היטיב לתאר אותו, אך הוא מסרב להיכנע לו ולהשלים אותו. מה שהוא מציע לחברה הישראלית, הוא את ניצוץ האהבה. כי בלעדיו, שום דבר טוב לא יקרה פה.

למקום אליו אני הולך הן גם אתה תגיע. כל הדרכים הרי עולות אל אותו הרקיע.

אל המקום אליו אתה הולך, הן גם אני אגיע. אך בלי ניצוץ האהבה שום דבר לא יתניע.

ברכות לדקלון, חתן פרס ישראל לזמר עברי, בשנת ה-75 למדינת ישראל.

כל אחד חי בעולם אחר

כל כך גדול השוני

כל אחד חי בעולם אחר

כל כך גדול השוני

את מה שאני מרגיש בפנים

איש לא מרגיש כמוני

את מה שאני מרגיש בפנים

איש לא מרגיש כמוני

את מה שאתה חושב עמוק

אני חושב שטוח

את מה שאתה חושב עמוק

אני חושב שטוח

מה שאתה רואה סגור

אני רואה פתוח

מה שאתה רואה סגור

אני רואה פתוח

את מה שאני רואה לבן

אתה רואה שחור

את מה שאני רואה לבן

אתה רואה שחור

כשיורדת עלי החשיכה

עליך זורח אור

כשיורדת עלי החשיכה

עליך זורח אור

מה שבשבילך חלום

לי זו האימה

מה שבשבילך חלום

לי זו האימה

מה שבשבילי שלום

לך זו מלחמה

מה שבשבילי שלום

לך זו מלחמה

למקום אליו אני הולך

הן גם אתה תגיע

למקום אליו אני הולך

הן גם אתה תגיע

כל הדרכים הרי עולות

אל אותו הרקיע

כל הדרכים הרי עולות

אל אותו הרקיע

אל המקום אליו אתה הולך

הן גם אני אגיע

אל המקום אליו אתה הולך

הן גם אני אגיע

אך בלי ניצוץ האהבה

שום דבר לא יתניע

אך בלי ניצוץ האהבה

שום דבר לא יתניע.

מהרי נא / אהוד בנאי

פינתי השבועית ברדיוטק, 27.3.23

הילד בן שבעים. כן כן, כוונתי כמובן לאהוד בנאי, שביום שישי הקרוב ימלאו לו שבעים. וכבר מהפתיח ברור באיזה משיריו היפים בחרתי לציין את יום ההולדת העגול – "מהרי נא", הידוע יותר כ"הילד בן שלושים", על פי המילים הראשונות של השיר ושל כל בית בתוכו. השיר הוא אוטוביוגרפי. כלומר הילד בן השלושים היה אהוד בנאי עצמו, שעוד לא ידע מה יעשה כשיגמור את הצבא.

במזמור קמז בתהלים, מופיע הפסוק הבא:

הָרֹפֵא לִשְׁבוּרֵי לֵב   

וּמְחַבֵּשׁ לְעַצְּבוֹתָם.

אני מוצא חיבור בין פסוק זה לשירו של אהוד בנאי "מהרי נא" ואולי הוא נכתב בהשראתו.

בשירו של אהוד בנאי, פונה המספר לאמו:

מהרי נא והניחי על לִבִּי תחבושת.

היהדות מתייחסת להורים כאל סוג של אלוהים, בהיותם יוצרי האדם. לא בכדי, הדיבר "כבד את אביך ואת אמך" נמנה עם המצוות שבין אדם למקום.

בנאי משתמש במילות התהילה לאלוהים, בציפיה להשגחה פרטית של אמו, בצר לו, גם כאשר הוא כבר בן שלושים.

אז מה פתאום בן שלושים הוא ילד? כדי להבין זאת, נצלול לסיפורו של אהוד בנאי.

כשאהוד בנאי השתחרר מצה"ל, הוא יצא למסע תרמילאים באירופה, הרבה לפני שהטיול אחרי צבא היה חלק מהמסלול של הצעירים הישראלים. הוא הגשים בכך חלום נעורים. הוא נדד ברחבי אירופה במשך שנה וחצי, עבד וטייל, קנה גיטרה חדשה. בסוף המסע הגיע ללונדון, התגורר בדירה נטושה, נגמר לו הכסף והוא לא מצא עבודה. הוא החל להופיע עם הגיטרה ברכבות התחתיות של לונדון, כדי להרוויח כמה פני מדי יום. ואז החל להתגבש בלבו החלום ליצור מוסיקה.

גם לאחר שובו לארץ, בשנות העשרים לחייו, המשיך אהוד לנדוד ולחפש את עצמו, את דרכו ואת פרנסתו. כשהילד היה בן ששים, השבוע לפני עשר שנים, השמענו כאן את "עיר מקלט" וגם שם דיברנו על המסע האינסופי של אהוד בנאי הצעיר. במסעו הגיע אהוד בנאי לראש פינה.

בראש פינה הוא גר בצריף עץ, עבד כשיפוצניק ובערב ניגן ויצר. כתב מחברות של שירים, אך לא הלחין אותם. כאילו המוסיקה והשירה היו שני עולמות שונים בתוכו. בקיץ 1977 הפליג לטיול בן חודשיים בכרתים. שם קנה תקליט של הזמר היווני דימיטריס מיטרופאנוס.

בגיל שלושים חזר אהוד לגבעתיים והחל לעסוק ברצינות במוסיקה. לפרנסתו עבד כפועל במה במופע של "הגשש החיוור" "קרקר נגד קרקר", בבימויו של דודו יוסי בנאי, ואחד הגששים הוא דודו האחר גברי בנאי. יום אחד אהוד חלה, היה לו חום גבוה, והוא הלך לשכב על הספה בבית הוריו, בחדר נעוריו. הוריו הזמינו רופא. כבר סיפרתי פעם, בפינה שהקדשתי לשירו "משורר וילד", שילדותו של אהוד בנאי הייתה במחוזות ילדותי, ומקומות וחוויות שהוא מספר עליהם, בעיקר בתקליטו "רסיסי לילה", מחזירים אותי לילדותי ונעוריי. בפרק בהסכת "שיר אחד" שהוקדש לשיר, שרבים מן הפרטים שאני מספר כאן לקוחים ממנו, מספר אהוד בנאי, שהוריו הזמינו את רופא המשפחה, דוקטור שוורצמן. כן, כן, אותו ד"ר שוורצמן, רופא המשפחה חמור הסבר שלנו, שהגיע לביקורי בית אצלנו בכל פעם שמי מאתנו היה חולה. הרופא אבחן ברונכית קשה וציווה עליו להישאר בבית.

בראיון סיפר אהוד, שבשלב מסוים הוא קם מהמיטה לקחת שתיה מהמקרר. הוא ראה בזווית עיניו את אמו, שהייתה אישה חולה, יושבת בסלון, וחש שהיא צריכה שהוא ידבר אתה. אבל הוא רק אמר לילה טוב והלך לישון. למחרת בבוקר הידרדר מצבה, היא אושפזה ונפטרה, בגיל 54.

במשך שנים, מספר אהוד, הוא התייסר על כך שלא התיישב לשוחח אתה, ולו לכמה דקות. הייתה זו תחושת אשמה מהולה בתחושת החמצה גדולה.

באותה תקופה, יוסי בנאי סידר לאהוד תפקיד במחזמר שהפיק, "כמו ציפורים". תפקידו היה של צועני אילם. הוא ישב על מדרגות של קרון, ובקטעי המעבר בין הסצנות הוא אילתר בגיטרה. אחת הרקדניות במחזמר הייתה אודליה. ביום שבו חזר מן השבעה, היא חיפשה טרמפ לר"ג והוא הסיע אותה. הם היו לזוג. חמישה חודשים אחרי מות אמו הם התחתנו והקימו את משפחתם. אהוד מספר שתחושתו המיסטית הייתה שאמו עלתה כדי לרמוז לו שעליו למצוא סוף סוף אהבה. באותה תקופה יצא הסינגל הראשון שלו לרדיו, ולא הצליח. הוא החל לפקפק בבחירת הקריירה. הוא פנה לכישרון השני שלו, כישרון הכתיבה, והחל לכתוב רומן. ברקע הוא שמע מוסיקה. אחד השירים ששמע היה מן התקליט של דימיטריס מטרופנוס, שאותו קנה ביוון. היה שם שיר אחד, של הזמרת רנה פנדה, שהתארחה בתקליט. בפרק ב"שיר אחד" השמיעו את אותו קטע בשיר, הדומה מאוד לפזמון של "מהרי נא". תוך כדי כתיבת הספר, אהוד שמע את השיר, והחל לכתוב בשולי הדף מילים לשיר, על בסיס המנגינה הזאת. הוא כתב: "מהרי נא והניחי על לבי תחבושת, בטרם תשכיביני לישון, וספרי לי על הילד שהייתי, איך שמחתי על הגשם הראשון". הוא נזכר, שאמו תמיד סיפרה לו, איך בילדותו התפרץ בשמחה כשירד הגשם הראשון.

אהוד לא המשיך לכתוב את הספר. את המחברת שבה כתב אותו הכניס למגירה, ובה גם המילים הללו. כעבור שנתיים נולדה בתו הבכורה. הוא קרא לה מרים, על שם אמו. ברגע שהוא קרא בשמה לבתו, מספר אהוד, הוא חש שהתפייס עם אמו, אחרי רגשות האשם שליוו אותו מאז הלילה האחרון שלה.

ב-1985, בגיל 32, נענה אהוד להפצרות של אודליה ושל אביו, השחקן יעקב בנאי, וניסה שוב את מזלו במוסיקה. הוא הוציא את שירו "עיר מקלט" שהיה ללהיט ענק, והשאר – היסטוריה.

ב-1994, עשר שנים אחרי הניסיון לכתוב את הספר, הוא שב וקרא בו, ומצא את השורות שכתב – הפזמון של "מהרי נא". ואז הוא כתב את הבתים. בכולם הוא מספר את הסיפור, ובשיאו, נקודת המפנה – קריאת שמה של אמו לבתו.

את הפזמון הוא השאיר בקרבת המנגינה היוונית שעל בסיסה הוא כתב אותו. לבתים הוא כתב לחן מקורי. אודליה, אשתו של אהוד, ליוותה אותו בקולות בהקלטת השיר.

השיר יצא בשנת 1996, בתקליטו המצליח – "עוד מעט". דווקא השיר הזה, אולי האישי ביותר שאהוד בנאי כתב, היה לשיר המצליח והפופולרי ביותר שלו. משהו בו, כנראה, נגע בלבבות רבים.

מזל טוב לאהוד בנאי בן השבעים. נאחל לנו ולו שעוד שנים רבות נהנה מיצירתו הנפלאה.   

הילד בן שלושים, יש לו חום גבוה

הוא שוכב על הספה בבית הוריו

כן, הוא בן שלושים, יש לו חום גבוה

הוא חוזר אל חדר נעוריו.

אמא באה ואומרת: "תשתה משהו חם"

הוא מתעצבן ואומר: "לא, לא עכשיו"

מסתכל על ארון הספרים הישנים

סיפורים שליוו את חייו.

מהרי נא והניחי על לבי תחבושת

בטרם תשכיביני לישון

וספרי לי על הילד שהייתי

איך שמחתי על הגשם הראשון.

הילד בן שלושים, יש לו חום גבוה

הוא מובטל מעבודה ואהבה

כן, הוא בן שלושים אבל עדיין לא יודע

מה יעשה כשיגמור את הצבא.

אמא באה ואומרת: "בוא קצת לסלון"

הוא מתעצבן ואומר: "לא, לא עכשיו"

מסתכל על מדף התקליטים הישנים

השירים שליוו את חייו.

מהרי נא…

את עכשיו מול כוכב, מנצנץ במרחק

את חזרת אל ביתי, כן עכשיו את איתי

אני קורא בשמך לבתי.

הילד בן שלושים, יש לו חום גבוה

הוא שוכב על הספה בבית הוריו

כן, הוא בן שלושים, יש לו חום גבוה

הוא חוזר אל חדר נעוריו.

כשאמא באה ואומרת: "יש לך מכתב"

הניצוץ חוזר לפתע אל עיניו

הוא מריח באוויר את הגשם מתקרב

ומביא את אהבת חייו.

מהרי נא…

אין לי אהבה / שימי תבורי

פינתי השבועית ברדיוטק, 27.2.23

הפינה מוקדשת היום לשימי תבורי – הופעת בכורה בפינתנו, לכבוד יום הולדתו השבעים, שחל ב-9 בפברואר. במשך כחמישה עשורים וחצי שימי הוא אחד הזמרים הבולטים בישראל ובפרט במוסיקה הים תיכונית. ולא פחות מכך, הוא אינו יורד מכותרות מדורי הרכילות.

שמעון טוילי נולד לפני 70 שנה בנס ציונה, בן למשפחה בת 7 ילדים, להורים עולים מתימן. כבר בילדותו גילה כישרון מוסיקלי ואהבה למוסיקה וכנער החל בקריירה כזמר. הוא הופיע על במות באירועים ובמועדונים, ובהם המועדונים הנחשבים "קליפסו" ו"כריש" ברמלה, שהיו המרכז של המוסיקה הצעירה באותה תקופה; להקות הקצב וגם זמרים סולנים.

חברו עמוס רומנו, שנפל מאוחר יותר במלחמת יום הכיפורים, ארגן לו הופעה בחיפה. הוא חיפש שם משפחה "סקסי" יותר, ועל המודעה להופעה כתב שימי תבורי. שימי אימץ את השם.

שימי תבורי ניסה להתקבל ללהקה צבאית, אך ללא הצלחה. הוא שירת בצה"ל כלוחם בחיל תותחנים.

עם שחרורו מצה"ל שב לקריירת הזמר שלו. השיר הראשון שהקליט, על גבי תקליטון, היה "הלנה", שאלי קניאל הלחין למילותיו של אורי אסף. השיר לא זכה להצלחה. לימים, כאשר שימי הפך לזמר פופולרי, השיר הפך ללהיט.

באחת החתונות שבהן הופיע, שר שימי, בין השאר את השיר "אשליות", הלהיט של ניסים סרוסי. בין האורחים בקהל היה כותב השיר, הפזמונאי והמשורר דוד חלפון. חלפון חיבר בין שימי תבורי לעוזי חיטמן. וכך נוצרה זוגיות יצירתית ומוזיקלית ששרדה ארבעים שנה, עד מותו של חיטמן. הישג יוצא דופן, בוודאי למי שזוגיות יציבה אינה המאפיין הדומיננטי של דמותו. בכל זאת מדובר באדם שנשוי בפעם החמישית, אם לא פספסתי במקרה עוד גירושין.

שיתוף הפעולה הראשון בין השניים הוליד את תקליטו הראשון של שימי תבורי – "חיפשתי שירים לצאת לעולם", שיצא ב-1976. את המילים והלחן לשיר הנושא כתב עוזי חיטמן. שירים נוספים מהתקליט הם "לילה בלי כוכב" שחיטמן הלחין למילותיו של יואל ריפל, "הלנה" ועוד. על עטיפת התקליט הופיע תבורי כשלצדו אישה עירומה מצולמת מגבה. העטיפה עוררה סערה ציבורית, העטיפה נגנזה והוחלפה בעטיפה סולידית יותר.

כעבור שנה יצא התקליט השני, "שלךְ באהבה", ובו הלהיטים הגדולים "שחורה ונאווה", "אין לי אהבה" ואחרים. השיר "שחורה ונאווה" זיכה אותו באותה שנה במקום הראשון בפסטיבל הזמר המזרחי. כעבור שנה שב והשתתף בפסטיבל וזכה במקום השני עם "כינור דוד". חלפה עוד שנה, ושימי זכה שוב במקום הראשון, בשיר "משה". באותה שנה הוא השתתף גם בפסטיבל הזמר והפזמון וזכה במקום השלישי עם להיטו הגדול ביותר והשיר המזוהה ביותר עמו, "אתמול היית שונה".

ההחמצה הגדולה ביותר שלו הייתה בפסטיבל הזמר המזרחי ב-1982. הוא דחה את ההצעה לשיר את "הפרח בגני". את השיר ביצע זוהר ארגוב, וזו הייתה הפריצה הגדולה ביותר של ארגוב בפרט ושל המוסיקה המזרחית בכלל. אך עם כל הכבוד לשימי תבורי, זוהר ארגוב – הוא לא.

בסך הכל הוציא שימי תבורי לאורך השנים 31 תקליטים כולל תקליטי אוסף ושמונה ילדים מנשותיו השונות. אחד מהם הוא הזמר בן אל תבורי, שמערכת היחסים ביניהם פרנסה רבות את מדורי הרכילות.

השיר שנשמע היום הוא אחד מלהיטיו הגדולים – "אין לי אהבה". את המילים כתב אליעוז רבין ואת הלחן אלי קניאל.

זהו שיר של אהבה נכזבת. הכותב מבכה את האהבה שהייתה, עד שאהובתו עזבה אותו. בתמימותו, הוא האמין באהבתה, כמו פרפר הוא היה בידיה, והנה היא אינה ובלעדיה אין עוד ריח פרח ליומו. הוא מדבר על השבר הגדול והכאב הגדול של עזיבתה המפתיעה, כאילו רוח באה ונשאה אותה. וכך, בלי האהבה, אין עוד שמש בוקר מעליו. אבל השיר מסתיים באופטימיות. הוא כותב שלא יגיף את התריס ולא ינעל את דלתו והוא מאמין שהיא תחזור, או שמא תהיה זו אהובה אחרת. יש לו לב אוהב והוא קשוב לקול צעדים של אהבה.

שימי תבורי בן 70. מזל טוב!

כמו פרפר הייתי בידיה

נח ומבקש לי לתומי

אך הנה אינה ובלעדיה

אין עוד ריח פרח ליומי

כמו יונה צחורה עם אור ראשון

מקיני המראתי לקראתה

אך עם לילה בלכתי לישון

רוח באה ונשאה אותה

אין לי, אין לי אהבה

לא עוד שמש בוקר מעלי

אין לי, אין לי אהבה

רק ימי ענן מבלי אולי

מה פשוטה הייתה אהבתה

לא יותר מבכי שאבד

לילה ליל ויום לא מעטה

עד הדלת נסגרה לעד

לא אגיף תריסי והיא תשוב

לא אנעל דלתי עד אושר בא

לב לי לב אוהב והוא קשוב

לקול צעדים של אהבה

יפה כלבנה / אביתר בנאי

פינתי השבועית ברדיוטק, 20.2.23

לפני פחות משבועיים חגג אביתר בנאי את יום הולדתו החמישים.

אביתר בנאי הוא קודם כל חלק משבט בנאי, אצולת אמנות הבמה בישראל לאורך שלושה דורות. אביתר שייך לדור השני.

אביו של אביתר הוא יצחק בנאי. אפשר לומר שיצחק היה הכבשה השחורה של המשפחה. הוא לא היה אמן אלא… בסך הכל שופט, סגן נשיא בית משפט השלום בבאר שבע. אבל דווקא הוא, יותר מאחיו האמנים, העמיד דור של שלושה אמנים מרכזיים ומצליחים – המוסיקאי מאיר בנאי ז"ל, השחקנית אורנה בנאי ואביתר בנאי ובדור השלישי – בנו של מאיר בנאי, המוסיקאי נועם בנאי ובנה של אורנה בנאי, השחקן אמיר בנאי.

אביתר נולד בבאר שבע וגדל בעומר. במשך שנות ילדותו ונעוריו ניגן פסנתר ולמד במגמה לקולנוע. שירת כעורך וידאו בפיקוד דרום ובזמן שירותו כתב תסריט לקומדיה "שש" שהוקרנה בערוץ הראשון, וגם ביים אותה וכתב את פס הקול שלה.

לאחר שירותו התגורר בגולן ועסק בחקלאות, במטע אבוקדו. באותה תקופה כתב מחזה, שלא עלה לבמות. הוא עבר לתל-אביב והחל בקריירת המוסיקאי והזמר. הוא יצא במופע משיריו וב-1997 הוציא את תקליטו הראשון "אביתר בנאי", שזכה להצלחה רבה והיה אלבום פלטינה. ב-1999 הוציא את "שיר טיול", ב-2005 את "עומד על נייר", ב-2009 את "לילה כאור יאיר", ב-2013 את "יפה כלבנה", ב-2017 את "לשונות של אש" וב-2021 את החיים מתחילים לנגן. בשנת 2018 הוא זכה בפרס מפעל חיים של משרד החינוך בתחום התרבות היהודית ישראלית.

לאורך השנים עסק אביתר רבות בחיפוש עצמי ברמה הרוחנית, המקצועית והזוגית. נסע למזרח, התגורר במצפה רמון ובשנות האלפים הראשונות התקרב למסורת ואימץ בהדרגה אורח חיים דתי, מה שנקרא, ביטוי שיש לי השגות על אודותיו אך לא ניכנס לכך היום – חזר בתשובה. הוא התגורר בבני ברק והיה בדרך להתחרדות, אך חש שלא מצא שם את התשובה וחשש להיכנס שוב לחברה של "מה יגידו", בעוד בדיוק מכך ברח כשחיפש את הדרך לעצמו. וכך, זכינו בהמשך היצירה והקריירה של הזמר הנפלא הזה.

השיר שנשמיע הוא האהוב עליי מבין שיריו של אביתר, שיר הנושא של תקליטו החמישי, "יפה כלבנה". השיר מתאר את החיפוש שהעסיק אותו כל השנים ואת האהבה שמצא. בפרק על השיר בהסכת "שיר אחד" סיפר אביתר את סיפור אהבתו עם זוגתו רות, שלה הוא מיען את השיר. הוא היה במסע הופעות בארה"ב. בהופעה הראשונה בניו-יורק עינו צדה אישה בקהל, והוא חש שהיה קונטאקט מסוים ביניהם. כעבור עשרה ימים, הלך לצפות בהופעה ולהפתעתו הוא פגש בה את אותה אישה. הם החלו לשוחח, להופעה כבר לא נכנסו אלא ישבו בבית קפה ושוחחו שעות. מסתבר שזו אישה דנית. הייתה ביניהם קרבת נפש והרבה נושאי שיחה משותפים. הם שמרו על קשר ביניהם, שלא האריך ימים.

אביתר מספר ששבת אחת לא הצליח למצוא את עצמו. למרות שכבר היה בתהליכי החזרה בתשובה, נכנס לרכב בשבת ונסע לאורנה, אחותו. הוא פתח שם את המחשב, ולהפתעתו מצא מייל ששלחה לו אותה אישה, שסיפרה על מסעות החיפוש שלה. הקשר התחדש, היא באה לארץ לביקור, האהבה ביניהם פרחה, היא נשארה בארץ, התגיירה, שינתה את שמו לרות, הם נישאו וחיים כמשפחה דתית ולה חמישה ילדים, בלי עין הרע.

השיר נפתח בסערות הנפש שחווה בחייו – "סופות מתוכי ומחוץ מוטטו את קירות הבית". מתוך המציאות הזאת פרצה הזוגיות והאהבה. מעניין התיאור שלו – "את מתוכי זרמת". כאילו הייתה בתוכו תמיד עד שזרמה משם, מפוזרת וחזרה לשם עייפה ושותקת. עוד כשהוא היה ילד, היא הייתה בתוכו נשברת. רמת האהבה שאליה הם הגיעו, מאפשרת להם לוותר על הסממנים החיצוניים. "הורידי אודם שפתייך". אין להם צורך להרשים זה את זה. "את לא צריכה להוכיח לי כלום".

הוא פונה אליה במעין תפילה: "היי לי קרובה וזוכרת היי לי רק לי מיוחדת. היי לי אחות מקודשת היי יחפה מנוחמת". והוא מסיים במילות שיר השירים. מי זאת עולה? הוא תוהה. והאסוציאציה שלי היא לשיר השירים: "מי זאת" – הנשקפה כמו שער, ו"שיניך כעדר הקצובות שעלו מן הרחצה". והתשובה לקוחה בשלמותה משיר השירים: "יפה כלבנה". הפסוק המלא: "מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת".

בהסכת מספר אביתר שהוזמן לבקר אישה ששכבה בהוספיס על ערש דווי, וביקשה שיבקר אותה וישיר לה את השיר. והיא פרשה אותו כהשלמה שלה עם המוות ועם האיחוד שלה עם אלוהים שמחכה לה.

ביצוע נפלא נוסף לשיר הזה הוא של נורית גלרון. אנו נשמע את אביתר בנאי, במלאת יובל להיווסדו.

סופות מתוכי ומחוץ מוטטו את קירות הבית

ואת מתוכי זרמת מפוזרת וחזרת עייפה ושותקת

עוד פעם כשהייתי ילד היית בתוכי נשברת

פעם שלך פעם אחרת על יופיך לזרים מוותר

לא אבקש דבר

את לא צריכה להוכיח לי כלום

הורידי אודם שפתייך

אבק דרכים רחצי מרגלייך

היי לי קרובה וזוכרת היי לי רק לי מיוחדת

היי לי אחות מקודשת היי יחפה מנוחמת

מי זאת עולה

יפה כלבנה

שיר של יום חולין / אילנית

פינתי השבועית ברדיוטק, 13.2.23

לפני שבועות אחדים, הוענק לרחל שפירא עיטור הנשיא; אחד מביטויי ההוקרה הגבוהים יותר של החברה הישראלית לטובי בניה. ובשבוע שעבר, בכנס השפה העברית השנתי "לשון ראשון", שפירא זכתה להוקרה נוספת – פרס מאיר אריאל על יצירתיות בשפה העברית. בהחלט, שנה מיוחדת בעבורה, של הכרה והוקרה. אם נוסיף לכך את פרס אקו"ם על מפעל חיים שבו זכתה לפני שש שנים ועל אירוע הוקרה בכנס "מי אני? שיר ישראלי" לפני תשע שנים, הרי שאפשר בהחלט לומר שהחברה הישראלית מכירה לה תודה על תרומתה הגדולה לתרבות הישראלית. האם שפירא היא נביאה גם בעירה? שפירא, שנולדה בקיבוץ שפיים וכל חייה חיה בקיבוץ ולצד כתיבתה עבדה תמיד בענפי הקיבוץ – בחינוך ובתיירות, זכתה השנה, בעקבות עיטור הנשיא, באירוע הוקרה של קיבוצה. שיריה היפים בוצעו בידי זמרים חברי הקיבוץ ובני נוער בו.

כך נאמר בנימוקי פרס מאיר אריאל, שאותם כתבה הבלשנית רות אלמגור רמון: "הפרס מוענק לרחל על יצירה ענפה ומגוונת בזמר העברי ובשפה העברית: שירים עבריים אהובים, הערבים לכל אוזן ומושרים בכל פה. שירה ענפה אמרנו: שש-מאות שירים ספוגי ישראליות, שחיבורם מתפרס על פני חמישים וחמש שנים. שירה מגוונת אמרנו: שירה ישראלית בת ימינו השוזרת אירועים ומראות מחיי הארץ והמדינה, מחיי עדות ישראל ותרבויותיה, שירי פופ, שירי רוק, בלדות אישיות ומוזיקת עולם.

את המילים המרגשות 'מה אברך לו, במה יבורך',  כתבה רחל כשהייתה בת עשרים ושתיים, לזכר אלדד, בן כיתתה בקיבוץ שפיים. צירוף מיוחד כל כך בעברית, 'מה אברך לו', ומוזיקלי כל כך, לצד 'במה יבורך'. הלוא הצירוף הרגיל הוא: אברך אותו, ולא אברך לו. רחל הצעירה הילכה כאן על הגבול שבין 'נברך אותו' לבין 'נאחל לו', אבל גם קלעה ללשונו של נחמיה: 'וַיְבָרְכוּ הָעָם לְכֹל הָאֲנָשִׁים הַמִּתְנַדְּבִים לָשֶׁבֶת בִּירושלים': בירכו להם… גם אם לא הכירה רחל את המובאה מנחמיה, קלעה יפה כל כך לְדרך הבעה עברית מלשון התנ"ך המאוחרת. ברור כל כך למה נשבה איש המוזיקה יאיר רוזנבלום בקסם המילים האלה: 'מה אברך לו, במה יבורך'.

ארבע שנים אחר כך כתבה רחל את השיר 'ומתוק האור לעיניים', והתחברה יפה כל כך ללשונו של קהלת: 'ומתוק האור וטוב לעיניים לראות את השָמש'. כך הפיחה רחל בלשון המקורות רוח חדשה בת ימינו, ויצרה שירים אהובים, מהם השואבים ממקורותינו, ומהם המחדשים בלשון ימינו, אבל כולם הציתו אש בליבם של מלחינים, מעבדים ומבצעים, והם ממשיכים להצית אש בלב כולנו.

נברך לך, רחל, עם הזכייה בפרס ראש עיריית ראשון לציון על שם מאיר אריאל, ונאחל לך ולנו עוד שנים רבות של יצירת מופת". 

רבים משיריה של רחל שפירא הם נכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית בעשרות השנים האחרונות. 11 מהם השמענו כאן בפינה לאורך השנים, ובהם השניים שהוזכרו בנימוקי הפרס. כן השמענו את "חומות חימר", "עוד יום", "נחמה", "מנטה", "בראשית", "כמו צמח בר", "ציפור השיר", "נפאל" ו"נחמה". די בשירים האלה כדי להיווכח בגדולתה של המשוררת והפזמונאית רחל שפירא ובתרומתה הגדולה לזמר העברי. ניתן להבחין גם בקשר שלה אל כמה זמרות ששרות רבים משיריה וחלקן אף הוציאו תקליטים שלמים משיריה. היא כתבה שירים רבים לחוה אלברשטיין, לגלי עטרי, למרגלית צנעני ולאילנית.

גם השיר שנשמע היום, "שיר של יום חולין" נמצא על כותל המזרח של התרבות הישראלית. את השיר הלחין יאיר רוזנבלום ושרה אילנית.

בשנת 2019, פרסם אקו"ם את רשימות ההשמעה ברדיו בשני העשורים הראשונים של המאה. השיר המושמע ביותר היה "שיר של יום חולין". זהו הישג גדול בפני עצמו, אך הוא בולט במיוחד לנוכח הנטיה של הרדיו להשמיע בעיקר שירים חדשים, ואילו השיר הזה היה כבר בשנת 2000 קלסיקה ישנה, ותויק בקטגוריית "ארץ ישראל הישנה והטובה". השיר הוא משנת 1976. הוא נכתב לחגיגת הזמר הישראלי ששודרה במוצאי יום העצמאות תשל"ו. באותה השנה חגיגת הזמר הייתה אירוע לא תחרותי, תחליף לפסטיבל הזמר והפזמון התחרותי. כל אחד מהזמרים שר שיר מוכר שלו ושיר חדש. אילנית שרה שני שירים מקסימים – "ללכת שבי אחריך" של אהוד מנור ונורית הירש, ואת "שיר של יום חולין". כמו כן, היא שרה בליווי הגבעטרון שני שירים נוספים – "שיר שמח" המוכר יותר כ"אם גם ראשנו שח", "זמר" של שלונסקי, המוכר יותר כ"לא אורחת גמלים". את שלושת השירים האחרים כבר השמענו בפינה זו, ועתה הגיע תורו של השיר הרביעי.

זה שיר מקסים, אחד השירים האהובים עליי. שיר אהבה, שהכותבת ממענת אותו לבן זוגה, ומדברת בו על אותם רגעי חסד של אוהבים ביום יום, ביום חולין. הרי המבחן של אהבה אינו בסערת ההתאהבות או בהתרגשות הגדולה של החתונה, אלא ביום החולין הזה שיש בו חסד; באותם "פרטים קטנים, שמחות קטנות של יום חולין", שאותם "אני למענך כל בוקר מלקטת". ובזכות אותם רגעי חסד, האהבה נשמרת למרות שהרוח משנה תכופות את כיוונה, ולכן, למרות ש"ניסינו לעזוב" היא יודעת: "אנחנו נשארים שנה אחר שנה".

המילה "אהבה" מוצנעת בשיר. היא מופיעה בו פעם אחת (אך בבית שמושר פעמיים), לאחר מילת תנאי: "אם יש בי אהבה", ואם יש בה אהבה, היא אינה מוחצנת, "היא תאמר בשקט". אך למרות הכל, ואולי דווקא בשל כך, זו אהבת אמת.

יש לכותבת ספקות האם גם אהובה אוהב אותה. "האם אתה משיב? האם אתה עונה לי?" היא שואלת ותשובתה מהוססת: "אולי אתה מקשיב. אולי אתה דומה לי". אך הדמיון, הוא פרי האהבה שנמשכת שנה אחר שנה, וכשהיא מביטה בפניו, היא מגלה פתאום: "הן בפניך משתקפים פתאום פניי". ובכך היא מבינה שאהבתה אליו חוזרת אליה, ממנו. וזו התשובה לספק "אולי באוזנך הולמים גם שעוניי", כן, הם הולמים. והתגלית הזאת היא מאותם רגעי חסד של יום חולין. ובחסדו היא כותבת את השורות הללו, ובחסדו היא מבקשת ממנו "קח את ידי עכשיו, עשני מפויסת", כי "ביום חולין כזה דרכינו מצטלבות".

השיר המקסים, הן במילותיו והן בלחן הנפלא של יאיר רוזנבלום, זכה לאורך השנים לגרסאות כיסוי רבות: ירדנה ארזי, שרית חדד, מאור כהן, שלומית אהרון ואחרים וגם לביצועים בתכניות הריאליטי "כוכב נולד" ו-"ד'ה-וויס". אבל דומני שלנצח הוא יהיה מזוהה בראש ובראשונה עם המבצעת המקורית, אילנית, שזה היפה בשיריה הרבים.

לכבוד כל אחד מהפרסים שבהם זכתה רחל שפירא הקדשנו לה את הפינה, ואני מבטיח להקדיש לה אותה גם אם תזכה בפרס ישראל.  

אִם יֵשׁ לִי מֵיתָרִים, הֵם מִתְנַגְּנִים בְּרֶטֶט.

אִם יֵשׁ בִּי דְּאָגָה, הִיא חֲשׂוּפָה כִּמְעַט.

אִם יֵשׁ בִּי אַהֲבָה, הִיא תֵּאָמֵר בְּשֶׁקֶט.

אִם יֵשׁ לִי שָׁרָשִׁים, הֵם מִתְאָרְכִים לְאַט.

אַתָּה רוֹאֶה כֵּיצַד פִּתְאֹם עוֹבֵר בִּי רַעַד,

הָרוּחַ מְשַׁנָּה תְּכוּפוֹת אֶת כִּוּוּנָהּ.

נִסִּינוּ לַעֲזֹב, אֲבָל אֲנִי יוֹדַעַת:

אֲנַחְנוּ נִשְׁאָרִים שָׁנָה אַחַר שָׁנָה.

בַּחֲדָרִים שֶׁלְּךָ הַשֶּׁמֶשׁ מְשַׂרְטֶטֶת

קַוִּים וּרְצוּעוֹת שֶׁל אוֹר עַל הַכְּתָלִים.

אֲנִי לְמַעַנְךָ כָּל בֹּקֶר מְלַקֶּטֶת

פְּרָטִים קְטַנִּים, שְׂמָחוֹת קְטַנּוֹת שֶׁל יוֹם חֻלִּין.

הַאִם אַתָּה מֵשִׁיב, הַאִם אַתָּה עוֹנֶה לִי,

אוּלַי בְּאָזְנְךָ הוֹלְמִים גַּם שְׁעוֹנַי.

אוּלַי אַתָּה מַקְשִׁיב, אוּלַי אַתָּה דּוֹמֶה לִי,

הֵן בְּפָנֶיךָ מִשְׁתַּקְּפִים פִּתְאֹם פָּנַי.

אִם יֵשׁ לִי מֵיתָרִים, הֵם מִתְנַגְּנִים בְּרֶטֶט.

אִם יֵשׁ בִּי דְּאָגָה, הִיא חֲשׂוּפָה כִּמְעַט.

אִם יֵשׁ בִּי אַהֲבָה, הִיא תֵּאָמֵר בְּשֶׁקֶט.

אִם יֵשׁ לִי שָׁרָשִׁים, הֵם מִתְאָרְכִים לְאַט.

יוֹם הַחֻלִּין הַזֶּה הוּא יוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֶסֶד

וּבְחַסְדוֹ שׁוּרוֹת אֵלֶיךָ נִכְתָּבוֹת.

קַח אֶת יָדִי עַכְשָׁו, עֲשֵׂנִי מְפֻיֶּסֶת.

בְּיוֹם חֻלִּין כָּזֶה דְּרָכֵינוּ מִצְטַלְּבוֹת.

פרחים בקנה / להקת חיל תותחנים

פינתי השבועית ברדיוטק 6.2.23

היום הוא יום הולדתו ה-75 של הפזמונאי, המשורר והעורך המוסיקלי דודו ברק, שלאורך 55 השנים האחרונות תרם תרומה משמעותית לזמר העברי.

טובי המלחינים הלחינו את שיריו ובהם סשה ארגוב, משה וילנסקי, נחום היימן, יאיר רוזנבלום, דובי זלצר, נורית הירש, מוני אמריליו, שייקה פייקוב, יצחק קלפטר, בועז שרעבי ועוד. הוא כתב שירים רבים ללהקות הצבאיות, ולזמרים רבים ובהם שושנה דמארי, מירי אלוני, אילנית, בועז שרעבי, אבי טולדנו ועוד. אזכיר כמה משיריו הבולטים: "חייך וחיי", "ארץ ישראל יפה", "למה ככה", "עגילי דמאר", "היום היום", "דרך ארץ השקד", "בצל כפות תמר", "אחי גיבורי התהילה", "חופשי ומאושר", "כותל המזרח", "ושוב אתכם" ועוד ועוד. הוא כתב למלחינים וזמרים בסגנונות רבים – שירי מולדת, פופ, מוסיקה ים תיכונית ושירי ילדים. הוא זכה להצלחות של שיריו בפסטיבלים השונים ופסטיבלים בינלאומיים, ולפרסים ועיטורים כמו פרס מפעל חיים מטעם אקו"ם, פרס מאיר אריאל ליצירתיות בשפה העברית וערב הוקרה בכנס "מי אני שיר ישראלי".

מבין שיריו הרבים, בחרתי להשמיע את "פרחים בקנה". זהו שיר כמיהה לשלום, שנכתב ב-1970, לאחר מלחמת ששת הימים. לאחר המלחמה, הייתה בתוכנו אמונה, שהתבררה כאשליה, שתבוסת הערבים במלחמת ששת הימים תביא אותם להשלמה עם מציאות קיומה של מדינת ישראל, ולהכרה בחוסר התוחלת במלחמות עם ישראל ולכן – השלום קרוב. אני זוכר מילדותי, שאמי נהגה לומר לי שבטח עד שאגיע לגיל 18 כבר יהיה שלום ולא יהיה צורך שאתגייס. האמונה הזאת התנפצה אל סלעי המציאות במלחמת יום הכיפורים, ומאז שוב ושוב, אחרי אופוריית אוסלו ועוד. אני כבר הייתי מפוכח דיי כדי לא להבטיח הבטחות כאלה לילדיי.

דודו ברק רואה במלחמת ששת הימים את הקרב האחרון. ובעקבותיו יעלה בזמר ורון בוקר נהדר. הנופים שבהם נערך הקרב האחרון, הם הנופים של השטחים ששוחררו במלחמה. הבוקר הנהדר יעלה מן הבקעה להר. אולי מבקעת הירדן להרי השומרון ויהודה. אולי מעמק החולה ועמק הירדן למרומי הגולן. השמש יידום בין עזה לרפיח. הירח ילבין על פסגת החרמון.

הביטוי "השמש יידום" לקוח מסיפור מלחמת יהושע במלכי הדרום. וכך נאמר:  "אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ לַה'… וַיֹּאמֶר לְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל: שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ – בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן! וַיִּדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עָמָד עַד יִקֹּם גּוֹי אֹיְבָיו… וַיַּעֲמֹד הַשֶּׁמֶשׁ בַּחֲצִי הַשָּׁמַיִם וְלֹא אָץ לָבוֹא כְּיוֹם תָּמִים. וְלֹא הָיָה כַּיּוֹם הַהוּא לְפָנָיו וְאַחֲרָיו לִשְׁמֹעַ ה' בְּקוֹל אִישׁ, כִּי ה' נִלְחָם לְיִשְׂרָאֵל".

בתנ"ך נאמר שהנס הגדול הזה, שבו מהלך השמש והירח עמד מלכת כדי להאיר את שדה הקרב לישראל שיגבר על קואליציית אויביו, הוא נס חד פעמי, שלא חזר על עצמו מעולם. על פי שירו של דודו ברק, הנס הזה יחזור על עצמו, אך הפעם לא במלחמה אלא בבוא השלום.

ומה יקרה אז? התיאור הוא של אחרית הימים. את הרעיון של "וכיתתו חרבותם לאתים, חניתותיהם למזמרות" מתאר ברק במלים "פרחים בקנה ובנות בצריח". במקום פגזים – פרחים. במקום לוחמים – בנות. אז עוד איש לא חשב על האפשרות של בנות לוחמות בחיל התותחנים ובשריון.

ואז מופיע תיאור מרגש על ילדה קטנה, שבידה זרים, שתצא בשירים ותצמיד סביון לדש בגדו של חייל. השמיים יהיו אז כה בהירים, אולי כיוון שהשמש יידום.

התיאור הזה מזכיר לי הסיפורים על חיילי בעלות הברית מיד עם הידיעה על כניעת גרמניה ותום מלחמת העולם השניה. כך גם בתיאור הבא: "החיילים לעיר יגיעו בעם רב, עם נערות ושיר ועם פרחי זהב".

הנחמה הגדולה על כאב המלחמה, היא שכעת יגיע סוף השכול והמכאוב. ומי שידע מכאוב ושאול, לא עוד ידע שלכת וקרב.

שירים אחרים שנכתבו באותם ימים מבטאים מסר דומה. כך בשירה של נעמי שמר "מחר": "על המשחתות הישנות יטעינו תפוחי זהב… ארי בעדר צאן ינהג… שלל כלניות וצבעונים יעלו מתוך ההריסות". וכך בשירו של אריק איינשטיין "שיר אחרי מלחמה": "כל הרחוב יוצא, וזורק פרחים, כמה טוב שבא שלום. הנה הם חוזרים, שיהיו בריאים". זאת הייתה האווירה, אך המציאות, לדאבוננו, הייתה ונותרה שונה.

את השיר הלחין אפי נצר, עיבד בני נגרי וביצעה להקת חיל תותחנים, עם הסולנית יהודית שוורץ. על הקלידים – יוני רכטר. בקליפ של השיר ניצבת יהודית שוורץ לצד קנה של תותח כשהיא מוקפת בלוחמי תותחנים. מה שקצת מביך, הוא שפס הקול של ההקלטה קצת ממהר לעומת התמונה…

לימים זכה השיר לגרסת כיסוי של רותי נבון, כשיר הנושא בסדרת התעודה "ירוקות" שעסקה במחנה 80.

את גרסת הראפ כתבו והשמיעו "סבלימינל והצל". בבית אחד הם משחזרים את אווירת התקווה של השיר ומרחיבים אותה. בבית השני הם מעמתים את החלום עם המציאות השונה כל כך. אולם המסר שלהם הוא שאסור להתייאש. קודם כל אסור להתייאש מנחישותנו לקיים את הבית הלאומי שלנו וברמה האישית אסור להתייאש מהחיים בישראל, למרות המלחמות, הטרור והשכול. אך גם אסור להתייאש מהתקווה לשלום.

"סבלימינל והצל" אינם היחידים שהתמודדו עם הפער בין החלום של השיר לבין המציאות. עשה זאת גם דודו ברק עצמו. בשנת השישים למדינת ישראל, הוא הוסיף בית נוסף לשיר. הבית מדבר על כך שהקרב לא נגמר והפגזים עוד מתפוצצים, ואנחנו עדין בכוננות עם פגז בקנה ולא פרח, אך לא מוותרים על חלום השלום:

ככלות שנים אין קץ

הקרב עוד לא נגמר

פגז שוב מתפוצץ

בשוק ובכיכר

אבל אנחנו כאן

עם קנה תותח מוכן

עד יום שלום יזרח ויואר.

מעניין שהוא מתכתב כאן עם "השוק והכיכר" של נעמי שמר, ב"ירושלים של זהב".

אנחנו נאזין לגרסה המקורית של להקת חיל תותחנים.

מזל טוב לדודו ברק, ושיזכה להוסיף וליצור עוד שנים רבות ושאנו נזכה ליהנות משיריו היפים.

כשאביב נרדם ייעור בחיוורון

בשדות האש ייתם הקרב האחרון

ובוקר נהדר מן הבקעה להר

אז יעלה בזמר, ברון.

השמש ידם בין עזה לרפיח,

ירח ילבין על פסגת החרמון

פרחים בקנה ובנות בצריח

ישובו לעיר חיילים בהמון.

ילדה אחת קטנה ובידה זרים,

לעיר הלבנה תצא אז בשירים,

ולחייל נרגש תשים סביון בדש,

והשמיים כה בהירים.

השמש ידם בין עזה לרפיח…

החיילים לעיר יגיעו בעם רב,

עם נערות ושיר ועם פרחי זהב,

וכל אשר אתמול ידע מכאוב ושכול

לא עוד ידע שלכת וקרב.

השמש ידם בין עזה לרפיח…

אני וסימון ומואיז הקטן / יוסי בנאי

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 16.1.23

לפני שבועיים הלך לעולמו שמעון יאיר.

אני מניח שמעט מאוד אנשים יודעים במי המדובר.

אנסח זאת אחרת. לפני שבועיים הלך לעולמו סימון מ"אני וסימון ומואיז הקטן". עכשיו כולם יודעים על מה אני מדבר.

וכך, בשנת 1980, בגיל 49, הפך שמעון יאיר מאדם אלמוני לגמרי, למגה-סלב, שהרדיו שוב ושוב משמיע שיר שנכתב על אודותיו.

בשירו המרגש "אני וסימון ומואיז הקטן" מספר יוסי בנאי על ילדותו בשכונת מחנה יהודה בירושלים, ועל שני חברי הילדות שלו, האחים שמעון ומשה יאיר, הלא הם סימון ומואיז הקטן.

השיר, שאותו הלחין חנן יובל (שגם שר גרסת כיסוי שלו), הוא שיר געגועים לילדות יפה ורחוקה; יפה, למרות העוני שבו הם חיו. לאורך השיר משובצים מונחי סלנג ירושלמי של שנות השלושים והארבעים של המאה שעברה, משחקי הילדות של התקופה וסרטי התקופה.

הוא מזכיר את המשחק "סְמֶל". את המילה הזאת לא הכרתי לפני ששמעתי את השיר, אבל את המשחק הכרתי היטב, כי גם אנחנו שיחקנו בו בילדותנו, אך כינינו אותו "חמור חדש". אחד הילדים עומד כפוף, רגליו ישרות ונתמכות בשתי ידיו. כל הילדים רצים וקופצים עליו לפי התור. ברגע שמישהו נכשל בקפיצה, הוא הופך מיד לחמור החדש.

משחק נוסף המוזכר בשיר הוא "סוס ארוך". אצלנו כנראה היה עניין עם חמורים, כי המשחק נקרא "חמור ארוך". הילדים מתחלקים לשתי קבוצות. קבוצה אחת עומדת והשניה קופצת עליה. הקבוצה העומדת מסודרת כך: ילד אחד נשען על קיר. הילד השני מתכופף ותוחב את ראשו בין ירכיו של הילד העומד ובידיו הוא מחבק את מותניו. ואחריו מתכופפים ילדי קבוצתו בזה אחר זה, כאשר ראשו של כל ילד תחוב בין ירכי הילד שלפניו וידיו אוחזות ברגליו. ילדי הקבוצה השניה קופצים בזה אחר זה על הקבוצה העומדת, במטרה להפיל אותה. האסטרטגיה היא לרכז את הקפיצות על גב של ילד אחד, עדיף החלש מכולם, כלומר החוליה החלשה, עד שהמבנה מתמוטט.

משחק נוסף המוזכר בשיר הוא "ראשיות". את המשחק הזה איני מכיר.

אז הנה, אפילו בעבורי, שנולדתי שלושים שנה אחרי יוסי בנאי וגדלתי בר"ג ולא בירושלים, השיר הוא נוסטלגיה. על אחת כמה וכמה בעבור הדור שמעליי ובוודאי הירושלמים שביניהם. הרבה דִּמְעוֹת נוסטלגיה נשפכו לשמע השיר.

במשחקי הילדות שלהם, הם גילמו גם את גיבורי הקולנוע של התקופה. יוסי בנאי היה טרזן, שעליו אין צורך להרחיב את הדיבור, אני חושב שגם ילדים בני ימינו מכירים אותו. סימון היה ארול-פלין – שחקן קולנוע אוסטרלי פופולרי, שרכב על סוס כשהוא אוחז בידו בחרב שלופה וחי באורח חיים הולל וראוותני, ששילהב את דמיונם של אותם ילדים עניים במחנה יהודה. מואיז הקטן קפץ כמו גּוּנגה-דין, סרט הרפתקאות אמריקאי משנת 1939.

בסרטים הם צפו בהצגות יומיות בקולנוע "רקס", שפעל בירושלים בימי המנדט. הקולנוע שכן בין רח' הלל לרחוב פרינסס מרי, היום שלומציון המלכה. הוא היה בבעלות משותפת של איש עסקים ערבי נוצרי ושל יהודי. הוא היה פופולרי מאוד בקרב ערבים, יהודים ובריטים. הקולנוע הוצת במלחמת השחרור בידי האצ"ל, כתגמול על הצתת המרכז המסחרי היהודי בממילא בידי ערבים וננטש.

בנאי מזכיר בשיר את עץ התות – הכוונה לעץ תות גדול, בגן ברחוב כרמל בשכונת אוהל משה הקרוי: "גן התות".

סימון ומואיז גדלו בשכונת "זכרון טוביה" הקרובה לשכונתו של בנאי. האחים היו דתיים, ולמדו בתלמוד תורה "המזרחי". בנאי היה חילוני ולמד ב"אליאנס". ואף שלמדו בבתי ספר שונים, הם היו לחברים הטובים ביותר. אף שסימון גדול ממואיז בשנה ורבע, הם למדו באותה כיתה, מטעמי חיסכון. כך יוכלו ללמוד מאותם ספרים, באותן מחברות ואף אותו ילקוט. אמא שלהם אמרה בלדינו: "דוֹס קוּלוֹס אן אוּן פנטלון", כלומר "שני ישבנים במכנס אחד".

בשיר, יוסי בנאי, גבר בשנות הארבעים לחייו, חוזר בגעגוע אל הסמטאות של ילדותו, אל החברים ההם הישנים, אל הצבעים והקולות של ילדותו, אל העיניים התמימות והגדולות, אל השכונה, אל עץ התות, אל עפיפון קשור בחוט. הוא נזכר במשחקים ובסרטים, ואיך הם רדפו מעל גגות אחרי יונים, "לעוף אתם רצינו עד לעננים". ולגן השעשועים ולנדנדות, ועל שבועות האמונים לכל הילדות. ועל נעלי השבת וכובע ברט ועברית טובה עם עי"ן ועם חי"ת גרוניות. הוא נזכר איך הם דהרו על ענן עשוי מכריות, ואיך באקדח פקקים הטביעו אניות. ואיך הם היו מתמודדים עם העוני והמחסור? בלילות הקרים מאוד הם היו מתכסים בכל החלומות. ובדברו בנוסטלגיה על ימי הילדות הרחוקים הוא מציין, בצער, שהמלחמות היו אז לא אמתיות.

עכשיו העיר גדולה, מציין בנאי ותמה – מסימון לא שומעים אפילו לא מילה. ומואיז הקטן – לאן הוא נעלם? אך כאשר השיר יצא, השנים נמצאו. אין ספור ראיונות וכתבות עליהם בכל כלי התקשורת. וכמובן שהשיר הביא גם לאיחוד ההיסטורי של השלישיה.  

כשיצא השיר, הוא היה להיט ענק. הוא היה שיר הנושא של מופע יחיד של בנאי, "אני וסימון ומואיז הקטן", שרץ בשנים 1980-1981, והיה משובץ שירים ומערכונים נפלאים. צפיתי פעמים אחדות במופע הזה, שבו, לדעתי, הגיע יוסי בנאי לשיא יצירתו. שירי המופע יצאו בשני תקליטים. האחד נקרא: "אני וסימון ומואיז הקטן – אברם אברם", בשל השיר על אברהם סורמלו המופיע בו. השני: "אני וסימון ומואיז הקטן – על כל אלה". תוך שאני מזכיר את השירים האלה, אני נוזף בעצמי על שטרם השמעתי אותם כאן בפינה. אך גם יומם יבוא.

החזרות למופע נערכו בקולנוע "רמה" המיתולוגי בר"ג, שנרכש אז בידי המפיק פשנל ושימש כאולם מופעים של "התיאטרון העממי" שאותו ניהל. במקביל נערכו שם החזרות של "קרקר נגד קרקר", המופע הנפלא של "הגשש החיוור", בבימויו של יוסי בנאי. חברתי באותה תקופה התגוררה בסמוך לקולנוע, ושמענו בהנאה את החזרות.

ב-3 בינואר נפטר סימון בגיל 92. סימון היה כלכלן ופעיל במפלגת העבודה. אחיו הצעיר אמר בצער: "מן השלישיה נשארתי רק אני".

נקדיש לזכרו של סימון את השיר "אני וסימון ומואיז הקטן".

ולפעמים כשאני כך לבדי

אני חוזר לסמטאות ילדותי

אל נעורי שנעלמו עם השנים

לחברים שלי ההם הישנים

אני חוזר אל הצבעים והקולות

אל העיניים התמימות והגדולות

אני חוזר אל השכונה אל עץ התות

אל עפיפון אדום אדום קשור לחוט

היינו ילדים וזה היה מזמן

אני וסימון ומואיז הקטן

אני זוכר קולנוע רקס ביומיות

ומרחוק פעמונים של כנסיות

ואיך רדפנו על גגות אחרי יונים

לעוף איתן רצינו עד לעננים

ובגן השעשועים על נדנדות

נשבענו אמונים לכל הילדות

שיחקנו סמל וסוס ארוך וראשיות

המלחמות היו אז לא אמיתיות

היינו ילדים וזה היה מזמן

אני וסימון ומואיז הקטן

בנעלי שבת עם כובע של בארט

ובעברית יפה עם עין ועם חית

דהרנו על ענן עשוי מכריות

ובאקדח פקקים הטבענו אוניות

הייתי טרזן , וסימון ארול פלין

ומואיז הקטן קפץ כמו גונגה דין

ובלילות החורף הקרים מאוד

היינו מתכסים בכל החלומות

היינו ילדים וזה היה מזמן

אני וסימון ומואיז הקטן

עברו שנים מאז עכשיו העיר גדולה

מסימון לא שומעים אפילו לא מילה

ומואיז הקטן לאן הוא נעלם

וגם קולנוע רקס כבר לא קיים

אבל אני כשאני כך לבדי

אני חוזר לסמטאות ילדותי

אל נעורי שנעלמו עם השנים

לחברים שלי ההם הישנים

היינו ילדים וזה היה מזמן

אני וסימון ומואיז הקטן.

בגלגול הזה / שלום חנוך

פינתי השבועית ברדיוטק, 2.1.23

הערב נאזין לאחד משיריו היפים ביותר של שלום חנוך ומהאהובים עליי ביותר מבין שיריו. מסוג השירים שכאשר אני קורא את מילותיהם אני מתבאס במקצת על כך שלא אני כתבתי אותם. כלומר, אלה שירים שמבטאים את מחשבותיי, רגשותיי ואמונותיי.

השיר הוא "בגלגול הזה", שיר הנושא של התקליט "בגלגול הזה", שיצא לאור ב-1991. זה שיר של ברכות ואיחולים, ושלום רומז שאין לו עניין באיחולים שיתגשמו בעולם הבא. כל מה שהוא מאחל לאחרים ולעצמו – נועדו להתקיים בגלגול הזה.

אמור לי מהם איחוליך, ואומר לך מי אתה. כשאני קורא מה שלום חנוך מאחל, אני יכול לקבוע שהוא טיפוס כלבבי, כי אני מזדהה מאוד עם הדברים.

הדבר הראשון שהוא מאחל הוא להיות תמיד שמח ולעולם לא להפסיק לשיר. צמד האיחולים הבא מעניין מאוד: שתמיד תמשיך לגדול ושתמיד תישאר צעיר. יש סתירה בין השניים? השאלה היא מה פירוש לגדול ומה פירוש להישאר צעיר. ילדים מדברים על "לגדול" בהקשר של גיל. לטעמי, שלום חנוך דיבר על גדולה, במובן של האישיות. להיות אישיות גדולה יותר. מה זה? אותם הדברים שהוא יפרט בבתים הבאים. ועם זאת, הוא מאחל צעירות תמידית, ומכאן שגם הצעירות אינה כרונולוגית אלא מנטלית, תפיסתית. כלומר, שמירה על רוח צעירה, על אנרגיות, על התחדשות. והוא מפרט: שתמיד תלך קדימה ושלא תאבד תקווה. מי שתמיד הולך קדימה ולא מאבד תקווה, הוא צעיר, בלי קשר לגילו. והוא גדול. והוא מאחל לדעת שלום וטוב ו"שתמצא את האהבה".

גם הצמד הבא מבטא שניות – שתשכיל להיות ביחד ולהישאר חופשי. אני מזדהה מאוד עם האמירה הזאת. היא מתכתבת עם דבריו של הלל הזקן: אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי – מה אני? אני הטמעתי בקיבוצי אורטל את המסר והסיסמה שהיא אתגר גדול: קיבוץ של אינדיבידואליסטים. זאת, להבדיל ממי שרואים סתירה בין קולקטיב לאינדיבידואליזם. אין סתירה כזו. סתירה היא בין קולקטיב לאגואיזם. יש תמיד מתח בין יחיד ויחד, והאתגר הוא למצוא את ההרמוניה שיש בה גם וגם; גם להיות חלק מיחד וגם לשמור על עצמיות וחופשיות כיחיד. בית המדרש "מעגלים" שאני חבר בו ומנחה שלו, עוסק השנה לאורך כל השנה בסוגיית היחיד והיחד. אני מזדהה מאוד עם השילוב הזה שעושה שלום חנוך.

"שתוכל למצוא תועלת גם במצבים קשים" – עוד מסר שאני מזדהה עמו בכל מאודי. ודומני שאני בהחלט עומד בו ומוצא תועלת, חיוב ואף שמחה גם במצבים הקשים. הרעיון הזה הוא חלק בלתי נפרד מן הרעיון של "שתמיד תלך קדימה ושלא תאבד תקווה". תמיד. גם במצבים קשים. תמיד ללכת קדימה ולעולם לא לאבד תקווה.

"שתמיד תהיה צנוע ושתמיד תהיה בריא". מה הקשר? יש קשר. המרדף אחרי כבוד, שררה ותהילה הורס את הבריאות הנפשית ולעתים גם הגופנית.

והפסוק שאני הכי מזדהה אתו: "שתצליח שחייך לא יהיו לריק". אין דבר החשוב לי יותר מלמצוא משמעות לחיים ומשמעות לכל מה שאני בכל יום. הפסוק הזה מתכתב בתודעתי עם תפילתה של לאה גולדברג, לאלוהיה " לבל יהי יומי

עליי כתמול שלשום, לבל יהי עליי יומי הרגל". לא מדובר כאן, בכך שלא יהיה לי יום מצ'עמם, אלא שבכל יום אמצא את המשמעות לחיי בכל מה שאעשה באותו יום.

"שתהיה אל אחרים כמו שאתה אל עצמך" – הלא כבר רבי עקיבא פסק שהכלל הגדול בתורה הוא הפסוק "ואהבת לרעך כמוך". והלל הזקן אמר, על דרך השלילה, שכל התורה כולה על רגל אחת היא "מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך".

"שתתברך במה שיש ושתשמח בחלקך". לכאורה, יש סתירה בין המסר הזה, לבין המסר של לעולם תמשיך לגדול ושל תמיד תלך קדימה. בעיניי, אין כאן סתירה אלא השלמה. תמיד תצעד קדימה ותשאף לגדול, אך לא מתוך ביטול היש שלך ולא מתוך מיאוס בחלקך. לא. יש בך ויש לך דברים טובים – תתברך בהם. הכר בערך עצמך. הערך את מה שיש לך. שמח בחלקך. ומתוך ההכרה הזו, תמשיך לצעוד קדימה ותמשיך לגדול. ההכרה הזאת והשמחה בחלקך, הם שיבטיחו שהצעידה קדימה אינה מתוך תסכול, מרמור, נרגנות, אלא מתוך שמחה ורצון להוסיף עוד נדבך על הטוב הקיים. אנשים מתוסכלים ונרגנים – יישארו כאלה גם אם ישיגו עוד. אנשים השמחים בחלקם, וכאלה שיודעים למצוא תועלת גם במצבים קשים, יתברכו וישמחו מההתקדמות ומהגדילה.

"שתמצא את דרכך בכל דרך שתלך". איזה יופי. אדם מתכנן ללכת בדרך מסוימת, אבל זה לא צלח לפי תכניותיו. הוא מצא עצמו בדרך אחרת. גם בדרך הזאת הוא יכול למצוא את דרכו, אולי אפילו באופן מוצלח יותר מאשר בתכנית המקורית.

"ושתדע להישרד מול הגורל המתהפך". האמת היא שאני פחות מתחבר להישרדות. זו בעיניי ציפיה נמוכה מדי. אבל אני רואה בפסוק הזה, בהקשרו בתוך השיר, מסר שתנאי להישרדות הוא כל אותם דברים שנאמרו בשיר. בלעדיהם, אין שום טעם בהישרדות ולכן אין כל יכולת לשרוד.

והפזמון: שיהיה לך טוב, שתספיק לאהוב, הו בגילגול הזה. זה לגמרי לא קל

להיות פה בכלל, ועוד בגלגול הזה.

אתמול הגעתי למחצית הגלגול, לגיל שישים. חבר שאל אותי לפני ימים אחדים מה אני מאחל לעצמי ליום הולדתי השישים. השבתי לו: האזן למילות השיר "בגלגול הזה" של שלום חנוך – שם נמצאת התשובה.

מילים, לחן וביצוע – שלום חנוך הנפלא.

שתהיה תמיד שמח

שלעולם לא תפסיק לשיר

שתמיד תמשיך לגדול

ושתמיד תישאר צעיר

שתמיד תלך קדימה

ושלא תאבד תקווה

שתדע שלום וטוב

ושתמצא את האהבה.

שתשכיל לחיות ביחד

ולהישאר חופשי

ושתוכל למצוא תועלת

גם במצבים קשים

שתמיד תישאר צנוע

ושתמיד תהיה בריא

ושתצליח שחייך

לא יהיו לריק.

שיהיה לך טוב

שתספיק לאהוב

הו בגילגול הזה

הגילגול הזה.

כי זה לגמרי לא קל

להיות פה בכלל

ועוד, עוד ועוד

בגילגול הזה.

שתהיה אל אחרים

כמו שאתה אל עצמך

שתתברך במה שיש

ושתשמח בחלקך

שתמצא את דרכך

בכל דרך שתלך

ושתדע להישרד

מול הגורל המתהפך.

שיהיה לך טוב

שתספיק לאהוב

הו בגילגול הזה

בגילגול הזה.

זה לגמרי לא קל

להיות פה בכלל

ועוד, עוד ועוד

בגילגול הזה.

שיהיה לך טוב

ושתספיק לאהוב

הו בגילגול הזה

בגילגול הזה.

שמחות קטנות / מיכה שטרית ועמיר בניון

פינתי השבועית ברדיוטק, 26.12.22

בערב ראש השנה תשנ"ז, 1996, נפטרה ממחלת הסרטן דסי רבינוביץ', נערה בת 19; בחורה מקסימה, יפהפיה, רגישה, שכל המדינה עקבה בדאגה אחרי מאבקה על זכותו של החולה לטיפול הוגן – מאבק על הזכות לחיים ולבריאות, ואחרי התמודדותה ההרואית עם המחלה. דסי הקסימה באישיותה את החברה הישראלית כולה.

במענה הקולי שלה, הקליטה דסי שיר שכתבה:

עיגולי השמחה

לכל אדם יש עיגול בלב, עיגול השמחה.

לפעמים העיגול קטן,

אך הוא יכול לגדול ולגדול ולגדול…

כאשר עיגול השמחה גדול,

הוא שולח עיגולים קטנים למקומות נסתרים בגוף,

מקומות שלפעמים כואבים.

וככל שיש יותר עיגולים קטנים,

פחות מקומות כואבים.

יש אנשים שעיגול השמחה שלהם קטן,

ולנו יש תפקיד – לעזור לו לגדול.

ודאי שואלים אתם – איך ?

כל אחד מאתנו חושב על דרך.

אפשר להביא לו סוכריה,

לתת לו פרח, לשיר לו שיר, לצייר לו ציור

או אפילו פשוט לומר לו:

בוקר טוב, מה שלומך היום?

והכי חשוב,

לעשות את זה בכיף,

בשמחה, מכל הלב!

מיכה שטרית קרא את השיר, והוא היה ההשראה בעבורו, לכתיבת השיר "שמחות קטנות". שטרית כתב והלחין ושר יחד עם עמיר בניון.

השיר נוגע במוות ובחיים, ומעביר מסר של בחירה בחיים, בחירה באמת, בחירה בטוב, בחירה בשמחה – גם מתוך מעגלי הכאב. שטרית מעביר את המסר של דסי רבינוביץ'.

ספרם היפה של הדס רגב ירקוני ועופר רגב: "בת קול ברוח – תפילה ישראלית", שיצא לאור לפני 15 שנים, המוקדש לזכרו של סמ"ר אבי אפנר ז"ל, שנפל באסון המסוקים, "מבקש למזג את מעיינות התפילה היהודית ואת פלגי השירה הישראלית לאפיק אחד זך וטהור, הזורם תחת גשרי הזמן ורבדי השפה ומרווה את הנפש", כפי שכתבו היוצרים.

הספר בנוי מכפולות של עמודים, כשבעמוד הימני מופיע טקסט מן התפילה ובעמוד השמאלי – טקסט מן השירה הישראלית, שהמסר שלו קרוב או דומה למסר של התפילה, וביניהם כמה שורות שכתבו המחברים, על אודות הזיווג בין התפילה והשיר. הספר מעוטר בתמונות מרהיבות מנופי א"י.

בין השאר בחרו המחברים בשיר "שמחות קטנות". התפילה שלצדו, לקוחה מתוך תפילת שמונה עשר, והיא מתחברת לתמימים ודוברי האמת, שאותם יהללו המלאכים: "על הצדיקים ועל החסידים, ועל זקני שארית עמך בית ישראל, ועל פליטת בית סופריהם, ועל גרי הצדק ועלינו, יהמו רחמיך ה' אלוהינו, ותן שכר טוב לכל הבוטחים בשמך באמת, ושים חלקנו עמהם ולעולם לא נבוש כי בך בטחנו ועל חסדך הגדול באמת נשענו. ברוך אתה ה', משען ומבטח לצדיקים".

וכך כתבו מחברי הספר: "איש אינו מועיד תפילה זו לעצמו. אין אדם שיעז להגדיר את עצמו צדיק, אלא אם כן הוא איננו צדיק כלל וכלל. קיימים אנשים אחרים אותם אנו רואים בחזקת 'צדיקים וחסידים'. אנשים תמימים ודוברי אמת, בהם אנו נפגשים במהלך יומנו, הם אותם אנשי מופת, שבהתנהגותם ובאישיותם משרים עלינו תחושה של אור קורן, המאיר את דרכנו בלילות חשוכים".

ביום שני שעבר, 19 בדצמבר, חל יום הולדתו השישים של מיכה שטרית. היה בכוונתי להשמיע את השיר בשבוע שעבר, ביום ההולדת, אך העדפתי להשמיע שיר של יצחק קלפטר, שהלך ימים אחדים קודם לכן לעולמו. היום נציין כאן את יום ההולדת של שטרית, ונכבד אותו בהשמעת את שירו היפה ביותר, בעיניי, המלמד על האדם יותר מכל מה שנאמר עליו – "שמחות קטנות".

עמוק בליבך, עיגולים של שמחה

ואור גנוז בנשמת אפך

עמוק בלב, עיגולים של כאב

אתה שונא, אתה אוהב.

לחיי התמימים ודוברי האמת

וכל החיים את חייהם באמת

שזוכרים את השמש ונוגעים באור

שיודעים אהבה, שאינה בת חלוף.

יהללו, יהללוך מלאכים

לא תאבד דרכך בזוהר ובחשיכה

יהללו, יהללוך מלאכים

שמחות קטנות יאירו

כנצנוץ הכוכבים.

צליל מכוון / להקת "צליל מכוון"

פינתי השבועית ברדיוטק, 19.12.22

בשנת 2000 התגלה גידול סרטני בראשו של יצחק קלפטר. חייו היו בסכנה, אך הוא יצא מזה.

בשנת 2011 אושפז קלפטר בשל מחלת ריאות קשה. שוב הוא היה במצב מסוכן, בתקשורת כבר הספידו אותו והחל סוג של נוהל "חבצלת" והשמעת שיריו. ושוב הוא יצא מזה בשלום.

מחלת הריאות הייתה כרונית והוא אושפז שוב ב-2018 במצב קשה, היטלטל בין חיים ומוות, שוב אותו נוהל תקשורתי, ושוב הוא יצא בשלום.

לפני שבוע וחצי הוא נפטר. למרות שמצבו היה ידוע, הופתעתי מאוד. לנוכח הפעמים הקודמות, האמנתי שהוא כבר יקבור את כולנו (במבטא פולני זה נשמע יותר טוב). האופטימיות שהוא שידר בראיונות עמו, שהנה או-טו-טו הוא גובר על המחלה, שכנעה אותי.

יצחק קלפטר הוא בראש ובראשונה הגיטרה החשמלית. קלפטר הוא ללא ספק מגדולי הגיטריסטים בתולדות המוסיקה הישראלית, ויש הטוענים שהוא הגדול מכולם. הוא לא היה רק מבצע וירטואוז, אלא גיטריסט יצירתי מאוד, שסולו הגיטרה במרבית השירים שלו הן יצירות גאוניות. קשה לחשוב על שיריו ללא אותם קטעי סולו, וכשאנו שרים את השיר, אנחנו מזמזמים גם את הסולו.

יצחק קלפטר הוא מלחין ומעבד מוכשר מאוד, מהטובים שהיו כאן והוא אחראי על כמה מנכסי צאן ברזל של המוסיקה הישראלית. לחלק מן הלחנים הוא גם כתב את המילים; מילים פשוטות, ללא מליצות, אך יודעות לפרוט על הרגש בצליל מכוון.

יצחק קלפטר הוא להקת "כוורת". הוא לא היה הפרונט של להקת "כוורת". השורה הראשונה הייתה דני סנדרסון וגידי גוב. אך יחד עם יוני רכטר הגאון ועם אלון אולארצ'יק, ממש אין מה להתבייש בשורה השניה של "כוורת". הוא היה גיטריסט, ונגינתו הווירטואוזית והסולואים שלו נתנו צבע ייחודי ל"כוורת" ולכן תרומתו ללהקה גדולה מאוד. סולואי הגיטרה של "יויה" הם חלק בלתי נפרד ממנגינת השיר ולא בכדי הוא קיבל בזכותם את הקרדיט כמלחין השיר לצד דני סנדרסון. הוא הלחין כמה משירי כוורת ובהם "היא כל כך יפה" ו"שיר הטמבל".

יצחק קלפטר הוא "אחרית הימים", אחת מלהקות הרוק הישראליות הראשונות, שהקדימה את זמנה ולא זכתה להצלחה בזמן אמת, אך לאורך ימים ההערכה אליה גדולה מאוד. המוסיקאי המוביל של הלהקה היה זוהר לוי, אך גם שם, הגיטרה של קלפטר עשתה נפלאות. סולו הגיטרה של "מה אכפת לציפור", הוא מהסולואים הטובים ביותר בתולדות המוסיקה הישראלית.

יצחק קלפטר הוא "הצ'רצ'ילים", להקת הקצב והרוק הישראלית הראשונה, שאותה הקים קלפטר בגיל 15 בלבד. הלהקה קיבלה את שמה מכינויו של קלפטר מילדות – צ'רצ'יל. לשיא הצלחתה הגיעה הלהקה אחרי שקלפטר כבר עזב אותה כדי להתגייס לצה"ל. הוא שירת כטנקיסט בחיל השריון ולאחר מכן עבר בפקודת מפקדי החיל ללהקת גייסות השיריון.

יצחק קלפטר הוא להקת "צליל מכוון", הלהקה הראשונה שבה הוא היה המוביל. על הלהקה הזאת נרחיב בהמשך הפינה.

יצחק קלפטר הוא "שיחות סלון", המופע של יהונתן גפן, שקלפטר השתתף בהרכב הראשון שלו והלחין לו את הלהיט הגדול "שיר אהבה בדואי", וכן את "אי ירוק בים", את הקטע הווקלי "תמונה" הלא הוא "דבדבדה בדבה" הפותח כבר למעלה מארבעים שנה את התכנית "ארבע אחרי הצהרים" בגל"צ ואת "עד עולם אחכה" ששר עם יעל לוי. הוא כתב ליעל לוי שירים נוספים ובהם "בלדה לנאיבית".

באותן שנים הוא כתב מוסיקה וליווה בגיטרות אמנים רבים, למשל אריק סיני שהוא כתב לו, בין השאר, את "אם אתה בסביבה", אך גולת הכותרת היא כמובן אריק איינשטיין. מיד אחרי פירוק להקת "כוורת", השתתף קלפטר בהקלטת תקליטם של אריק ויוני רכטר "האהבה פנים רבות לה", בו השתתפו גם חבריו ללהקה אלון אולארצ'יק ומאיר פניגשטיין. אריק העריץ את נגינתו בגיטרה ואת כישרונו המוסיקלי, ולכן בחר בו לעבוד עמו על תקליטיו "יושב על הגדר" ו"שביר". קלפטר הלחין את שירי התקליטים וגם חיבר מילים לאחדים משירי "יושב על הגדר". "שביר", שנכתב אחרי תאונת הדרכים הקשה של אריק איינשטיין, הוא בעיניי יצירת מופת, תקליטו הטוב ביותר של אריק. בראש ובראשונה בשל המילים, המספרות על מחשבותיו בעקבות התאונה וההתמודדות שלו עם התאונה ותהליך ההחלמה, אך גם בשל הלחנים המקסימים של קלפטר והסולואים הנפלאים של הגיטרה החשמלית במרבית השירים. השיר הראשון שקלפטר כתב לאריק היה "טירוף במה", שהוא כתב את מילותיו ואת לחנו. על פי הפרשנות שלי, קלפטר הכניס לשיר מוטיבים אוטוביוגרפיים לצד מוטיבים ביוגרפיים של אריק. שקלתי להשמיע היום את השיר הזה, ומן הסתם עוד אשמיע אותו בעתיד.

השיר שנשמע היום הוא "צליל מכוון", שיר הנושא של להקת "צליל מכוון", של המופע והתקליט שלהם. הלהקה פעלה במשך שנה אחת בלבד, 1979, אך השפעתה על הרוק הישראלי רבה. היא ליקטה בתוכה שלושה כישרונות אדירים, קלפטר, שם טוב לוי ושלמה יידוב, ואולי לכן לא יכלה להאריך ימים. שלושתם הלחינו את שירי הלהקה, שלושתם שרו אותם. שם טוב ניגן על קלידים וחליל צד ושלמה וקלפטר על גיטרות. התקליט "צליל מכוון" הוא תקליט מופת, שתרם לפנתיאון של המוסיקה הישראלית שירים נפלאים כמו "ימים לבנים", "ילדי הירח", "לוקח ת'זמן" של קלפטר, "בלילה" ועוד. הלהקה הקליטה גם גרסאות כיסוי לשני שירים ישנים של יוצריה – "יכול להיות שזה נגמר" של שם טוב לוי ו"שיר אהבה בדואי" של קלפטר.  

קלפטר כתב את המילים והלחן לשיר "צליל מכוון". אחרי שנים של חוסר ודאות, לאחר פירוק להקת כוורת ותקופה קשה מבחינה מקצועית, כלכלית, אישית ונפשית, הוא שלח לנמענת השיר צליל מכוון, וקרא לה: "בואי הנה, בוא לכאן… אל הקצב, אל הצלילים". השיר אופטימי, כי הוא מאמין באהבה. "כשעץ בגן מלבלב, זה לא כואב להתאהב". והמסקנה שלו מן התובנה הזאת היא האמונה במוסיקה. "לכן עומד ומנגן". את נמענת השיר הוא מכנה "שוברת לבבות קטנה" והוא מספר לה שהוא "שבור ללא תקנה", ודווקא עובדה זו היא "סיבה מספיק טובה" לקרוא לה לבוא אליו.

המילים והלחן של השיר פשוטים אך סוחפים מאוד והשיר היה להיט גדול וצורף לפסקול הסרט "דיזנגוף 99".

בשיר הזה אין סולו גיטרה וירטואוזי קלפטרי אופייני ולכן התלבטתי אם להשמיע אותו. בסופו של דבר בחרתי בו, כיוון שזה השיר המזוהה ביותר עם קלפטר, וזה שיר הנושא של ספר מבחר שיריו, שקלפטר הוציא זמן קצר לפני מותו. קלפטר נפטר ביום חמישי, יום שבו מתקיימות הופעות רבות. רבים מן האמנים שהופיעו באותו ערב שרו שיר לכבודו, וכמעט כולם בחרו ב"צליל מכוון". אני הייתי באותו ערב בהופעה של מיקה קרני. היא הקדישה את המופע לזכרו ושרה את שירו "דמיון חופשי".

ניפרד מקלפטר עם שירו היפה והאהוב "צליל מכוון" ולבטח עוד נשמיע שירים נוספים שלו בעתיד.

בואי הנה, בואי לכאן

אני שולח לך צליל מכוון

אחרי שנים של חוסר וודאות

בואי הנה אל המילים

אל הקצב, אל הצלילים

מספיק חלום, הפכי למציאות

כשעץ בגן מלבלב

זה לא כואב להתאהב

לכן, עומד ומנגן

בואי הנה, בואי איתי

כל כך פשוט להיות מעשי

נצא ביחד, בטח נהנה

שוברת לבבות קטנה

אני שבור ללא תקנה

וזו סיבה מספיק טובה

אז בואי…

כשעץ בגן מלבלב…

בואי הנה, בואי לכאן

אני שולח לך צליל מכוון

אחרי שנים של חוסר וודאות

שוברת לבבות קטנה

אני שבור ללא תקנה

וזו סיבה מספיק טובה

אז בואי, כן…