פינתי השבועית ברדיו: במקום שיר פתיחה

במקום שיר פתיחה / חוה אלברשטיין

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 26.7.21

התלבטנו אם להקדיש היום את הפינה למדליסטית שלנו סמברג ולהשמיע את "אבישג" של אריק איינשטיין. נקווה שהספורטאים שלנו יתנו לנו סיבות לעוד התלבטויות, אך נשארנו עם התכנית המקורית.

צדי צרפתי חגג לאחרונה את יום הולדתו השמונים. כבמאי, צרפתי לא היה רוב חייו בקדמת הבמה. מה שחשף אותו לציבור הרחב הוא תפקידו כשופט ב"כוכב נולד" וב"זמר במסיכה", שהקנה לו פופולריות רבה, אהבה של הקהל ואפילו הפכה אותו לפרזנטור בפרסומת.

צרפתי הוא אחד מגדולי הבמאים בישראל לאורך חמישים השנים האחרונות. הוא ביים הפקות ענק ותכניות יחיד, מופעי מוסיקה, הצגות תיאטרון, מופעי בידור ומחזות זמר. רשימה חלקית בהחלט: "בוסתן ספרדי", "לילי גם", שלישיית "שוקולד מנטה מסטיק", להקת "סקסטה", "הטוב הרע והנערה", "הכל עובר חביבי", ערב שירי נעמי שמר עם להקת "בימות", להקת "מנגו", "ילדי הכרך", "אירמה לה-דוס", "יוסף וכתונת הפסים המשגעת", "שיער", "קזבלן", "סיפור הפרברים", "גריז", "סלאח שבתי", "ברנשים וחתיכות", "הללויה ברודוויי" ועוד ועוד.

צרפתי החל את הקריירה שלו כשחקן. כבר בגיל עשר שיחק בסרט "4:55 השעה הגורלית" ובגיל 12 – בהצגה "כטוב בעיניכם" בתיאטרון הקאמרי. אבל דרכו לא צלחה כשחקן, וגם הוא עצמו מודה שלא היה שחקן טוב. הוא שירת בלהקת פיקוד מרכז ולאחר שחרורו פנה לתיאטרון אך לא הצליח ושקל לעזוב את עולם הבמה.

באותה תקופה הוא נקרא להחליף את דודו טופז בערב שירי רחל, ושם פגש את אחת הזמרות, חוה אלברשטיין, והחלה ידידות בין השניים.

זמן קצר לאחר מכן, היה זה בשנת 1971, יצאה חוה אלברשטיין למופע היחיד הראשון שלה. היא הייתה רק בת 25 אך כבר כוכבת גדולה ואחריה יבול מרשים של עשרה תקליטים, ובהם שני תקליטי ילדים ושני תקליטים ביידיש. היא הייתה מזוהה בעיקר עם שירי ארץ ישראל, אך בהופעה הזו התכוונה להביא פן אחר, אישי יותר.

כאשר החלה לתכנן את המופע, ועוד בטרם היה לה במאי, היא התייעצה עם ידידה צדי צרפתי, שהחליט באותם ימים לפרוש מן הבמה. היא התלהבה מעצותיו ומרעיונותיו המקוריים, והדהימה אותו בהצעה להיות הבמאי של המופע שלה. הוא ניאות, והשאר היסטוריה.

הייתה זו הופעה נפלאה, עם שירים מקסימים, שהניבה להיטים רבים. ההופעה הוקלטה ויצאה בשני תקליטים (אז עוד לא נהוג היה להוציא תקליט כפול): "חוה אלברשטיין בתכנית יחיד" א' ו-ב'. המעבד והמנהל המוסיקלי היה אלכס וייס. כתבו לה טובי הפזמונאים והמלחינים של התקופה: נעמי שמר, דפנה אילת, תרצה אתר, משה וילנסקי, צביקה פיק, אהוד מנור, יורם טהרלב, דן אלמגור, נורית הירש, נורית זרחי, דרורה חבקין, דני ליטני ויהודה עמיחי. לא, עמיחי לא כתב לה, אבל שירו "אחרית הימים" הולחן בעבורה בידי דני ליטני.

שלושה משירי המופע השמענו כאן לאורך השנים: "תפילת יומולדת", "ספר הזיכרונות" ו"לפתח הר געש". מן הסתם, עוד נשמיע כאן שירים מהמופע הזה. שירים נוספים במופע: "החטא השביעי", "ליידי גודייבה", "נשים רוקדות", "לולה" "הספר", "את חירותי", "שוב אני כאן", "שיר סיום" ועוד.

אף שחוה לא כתבה אף אחד מהשירים – היא החלה לכתוב או לפחות להקליט משיריה רק באמצע שנות השמונים – חלק מהשירים מאוד ספציפיים מכוונים אליה. השיר "חוה" של רימונה דינור הוא על חוה התנ"כית, אך לא במקרה חוה שרה אותו. בשיר המקסים "הספר", מדבר הספר אליה ישירות: "אספר לך גברת חוה".

וכך גם שיר הפתיחה של התכנית, שהוא שילוב של דיבור עם שיר ונקרא "במקום שיר פתיחה". את השיר כתבה תרצה אתר ודפנה אילת הלחינה. תרצה אתר וחוה אלברשטיין היו חברות אישיות קרובות ביותר עד יומה האחרון של תרצה, והיה ביניהן גם שיתוף פעולה אמנותי רב שנים. הקשר ביניהן נוצר בהכנת התכנית הזאת. חוה אלברשטיין רצתה שירים תיאטרליים. דפנה אילת המליצה לה על תרצה אתר. הן נפגשו ומן הרגע הראשון נוצר ביניהן קליק. תרצה אתר כתבה לה ארבעה שירים לתכנית, ובהן השיר שנשמע.

חוה נכנסה לבמה, לא אמרה שלום או ערב טוב, אלא "אם תהיתם בלבכם מדוע אינני אומרת שלום, ערב טוב ואינני מדברת בעצם בכלל". והיא מסבירה שזה לא בשל מצב רוח או חוסר קונטקט עם הקהל, אלא פשוט ההנהלה החתימה אותה על חוזה שבו מופיע סעיף קטן ובו נאמר ש"צד בי"ת, כלומר הגברת הזמרת, אם וכאשר איננה מזמרת את אחד מהשירים שנכתבו פה כאמור, עומדת ומחייכת והפה שלה סגור". כלומר, אסור לה לדבר. והיא מסבירה לקהל שזה מתסכל מאוד, כי שחקנים רוצים לשיר וזמרים רוצים לרקוד ורקדנים רוצים "יה יה". היא רוצה מאוד לדבר, אבל אסור לה, כי היא חתומה על חוזה.

מה הבעיה? אומרת ההנהלה. "כל הזמרים שרים, אינך צריכה להיעלב". ומוסיפים שרק רבקה מיכאלי מצליחה את הזמר והמלל לערבב ולשלב. את יכולה "לבדר, להצחיק, פה ושם קצת למחות אך הכל בשירה". הם מסבירים לה ש"את לא אורי זוהר, גבירתי היקרה, וגם לא שר ההסברה או ראש העיר, אז הואילי לסתום את הפה, במחילה. לא לדבר, רק לשיר". והם מסבירים לה: "אם שמעת את יוסי בנאי שר, תביני למה הוא שחקן". אגב, לדעתי הוא שר מקסים, למרות שהוא קצת מזייף. אבל היא לא מוותרת ומתחילה להסביר כמה היא רוצה גם לדבר, יש לה כל כך הרבה מה לומר, והיא רוצה לשחק או לשדר ברדיו. ותוך שהיא מפליגה בפנטזיה, התזמורת מפסיקה לנגן. רמז מן ההנהלה. ואז היא נזעקת: "נגנו, נגנו, אני אשיר, אני אשיר, נגנו בבקשה!… מעכשיו אני רק שרה. אם מישהו אחר רוצה – שידבר".

פתיחה מקסימה לתכנית נפלאה. זו הייתה הצלחה גדולה, שלא רק חוה נסקה בעקבותיה אלא גם צדי צרפתי, שהתגלה כבמאי מוכשר ומבוקש מאוד, עד היום. בשנת 1980 הוא ביים מופע יחיד נוסף של חוה, "שיר במתנה", שזכיתי לראותו פעמים אחדות.

כעת הוא חוגג שמונים, אך מבחינתו כל הקריירה עוד לפניו ואין לו שום כוונה לפרוש או להאט, כי לטענתו אין לו חיים בלי הבמה והבימוי.

אם תהיתם בלבכם מדוע –

אינני אומרת שלום, ערב טוב

ואינני מדברת, בעצם בכלל

דעו לכם: זה לא מפני שאין לי מצב רוח

או שאין לי שום קונטקט עם הקהל,

הסיבה לכך פשוטה הרבה יותר מזה:

ההנהלה, שהחתימתני, לא מכבר, על החוזה,

הביטה בי מבט ארוך, כלומר: ההנהלה –

סקרה אותי היטב היטב, מסוף עד התחלה…

וכה אמרה:

פה בחוזה שלך, ישנו סעיף קטן

שבוודאי שמת לב אליו כשהיה לך זמן –

אשר אומר: צד בי"ת, כלומר, הגברת הזמרת,

אם וכאשר איננה מזמרת,

את אחד מן השירים שנקבעו פה, כאמור,

עומדת ומחייכת, והפה שלה – סגור!

לא תהיינה טענות ומענות

ותפקידך הבלעדי יהיה כדלקמן:

לבדר, להצחיק, פה ושם קצת למחות

אך הכל בשירה, יש לשיר כל הזמן!

את לא אורי זוהר, גבירתי היקרה,

ואת לא שר ההסברה או ראש העיר,

אז הואילי לסתום את הפה במחילה,

לא לדבר! – רק לשיר!

כל הזמרים שרים, אינך צריכה להעלב,

רק רבקה מיכאלי מצליחה,

את המלל והזמר לערבב ולשלב,

אבל את – לא. את לא. סליחה.

עכשיו הבינו: שחקנים רוצים לשיר תמיד, ואיך שלא יהיה

זמרים רוצים לרקוד, וקריינים רוצים – יה יה.

אז אם שמעת את יוסי בנאי שר,

תביני למה הוא שחקן,

או אם ראית את תכניתו של איב –

זכרי: זה איב מונטאן!

ואת – לא הם. את – חוה.

לא, לא. את- לא הם. את – חוה.

אז פתחי את פיך, נקי את הגרון…

ונא לשיר, לשיר לשיר, בלי תיאטרון!

ו-כן… בקשר לתלבושת,

ליבשי מקסי. לא מיני.

ועימדי לא לגמרי באור, קצת בחושך,

זה טוב בשבילך, האמיני.

המיני מתאים לאישה צרה,

ואת – ככה, קצת, רק חצי צרה.

אך הצרה איתי שיש לי כל כך הרבה דברים לומר,

או לשחק. את אולבי אולי. או ז'נה – אהך, ז'נה נהדר…

את שיקספיר לא! אני יודעת, יש לי מגבלות,

אבל בסרט מוסיקלי, למשל, אני מאוד…

שלא להזכיר בכלל את הרדיו –

מה יש… אני לא יכולה?!

אני בהחלט חושבת שאני… הלו! מה קרה?

נגנו, נגנו, אני אשיר, אני אשיר, נגנו בבקשה,

נגנו לי, נגנו לי, נגנו בבקשה.

אחרי הכל אני אישה,

אך מעכשיו – אני רק שה שה שרה

אני שרה, ולא שום דבר אחר!

אם מישהו אחר רוצה – שידבר!  

פינתי השבועית ברדיו: סמבה בשניים

סמבה בשניים / מתי כספי ויהודית רביץ

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 12.7.21

מחר, 13 ביולי, ימלאו שמונים שנה להולדתו של אהוד מנור, חתן פרס ישראל לזמר עברי לשנת 1983, בהיותו בן 42 בלבד, ואחד מגדולי הפזמונאים העבריים. מנור הקפיד להדגיש שהוא אינו משורר אלא פזמונאי. הוא לא אמר זאת מתוך ענווה או הצטנעות, אלא מתוך כבוד לפזמון, וראייתו את הפזמון כסוגה שאינה נופלת בחשיבותה התרבותית מהשירה. בעיניי, אגב, הוא משורר. חלק משיריו, כדוגמת "ברית עולם", הם שירה נשגבת, גם אם נכתבו מלכתחילה להלחנה. אך הוא עצמו הקפיד להתכחש להיותו משורר. הוא היה פזמונאי, מתרגם, מגיש תכניות רדיו ומנחה תכניות טלוויזיה, בתחומי המוסיקה והקולנוע.

אהוד מנור נפטר לפני 17 שנים. כיוון שהוא היה יוצר פורה בצורה בלתי רגילה, אין ספק שהתרבות הישראלית הפסידה מאות רבות של שירים שלא נכתבו, בשל פטירתו המוקדמת כל כך, בגיל 63 בלבד.

פינות רבות הקדשנו לשיריו של אהוד מנור. יקרות לי במיוחד הפינות שהוקדשו למה שאני מכנה "טרילוגיית שירי הצומוד" שלו – "ללכת שבי אחריך", "יליד הארץ" ו"אין לי ארץ אחרת".

הפעם אתמקד בשיריו המתורגמים של אהוד מנור. האמת היא שהשבוע, שבוע הגמר של קופה אמריקה והיורו, השיר המתורגם האקטואלי ביותר שלו הוא "איזה כדורגל", אבל את השיר הזה כבר השמענו.

שיריו המתורגמים, או כפי שהוא נהג לכנות אותם "שירים שעשו עליה", היו מרכיב משמעותי ביותר ביצירתו של אהוד מנור. הוא תרגם מאות שירים. הוא תרגם בעיקר מאנגלית, אך גם משפות אחרות, שאינו דובר אותן, אך תרגמו בעבורו את השירים תרגום חופשי והוא עיבד אותם לשירים, תוך הקפדה על חריזה ועל התאמה מוסיקלית מדויקת ללחן.

אהוד מנור היה המתרגם של כמה מיזמים מוסיקליים גדולים של שירים מתורגמים משפות שונות. המיזם הראשון היה שלישיית "הטוב, הרע והנערה" – הדודאים וג'וזי כץ, שפעלה בשנים 1972-1973. המופע והתקליט שלהם היו של שירים מתורגמים מסרטים ומחזות זמר אמריקאיים. בנוסף ל-13 השירים המתורגמים, אהוד כתב להם גם חמישה שירים מקוריים.

המיזם הבא היה "ארץ טרופית יפה" – מיזם של שירים ברזילאים שהוקלטו ב-1977 במסגרת תכנית הרדיו "דו-רה ומי עוד" ב"קול ישראל" ואח"כ לתקליט שנשא את השם. הייתה זו הצלחה גדולה. אהוד מנור כתב את הגרסה העברית של כל השירים.

ב-1981 תרגם אהוד מנור את שירי תכנית הטלוויזיה "עמק הנהר האדום" – שירי המערב הפרוע; שירי קאונטרי ושירים ממערבונים. השירים יצאו בתקליט.

באותה השנה נערך המיזם "שיר לדרום אמריקה", אף הוא בתכנית "דו-רה ומי עוד" ב"קול ישראל". שירים מספרדית, מדרום אמריקה. גם שירי התכנית הזאת יצאו בתקליט.

המפיק המוזיקלי של "ארץ טרופית יפה", "עמק הנהר האדום" ו"שיר לדרום אמריקה" היה חברו הקרוב ושותפו המרכזי ליצירה, שאותו הוא כינה "נפש תאומה", מתי כספי.

ב-1983, מתי כספי והפרברים הקליטו תקליט נוסף של שירים מדרום אמריקה, שגם את מילותיהם כתב אהוד מנור, "שיר אהבה רחוק".

ב-1987 יצא תקליט של ירדנה ארזי עם שירים צועניים, בתרגומו של אהוד מנור, "נשמה צוענית". כעבור שנתיים ירדנה הוציאה תקליט עם שירים ערביים בתרגומו של אהוד מנור – "דמיון מזרחי".

אהוד מנור תרגם מחזות ומחזות זמר רבים מאוד. הראשון, ב-1971, היה המחזמר "שיער", ואחריו עוד כעשרים מחזות ובהם: "אילוף הסוררת", "רומאו ויוליה", "הקמצן", "הלילה ה-12", "טרטיף", "דון ז'ואן", "חתולה על גג פח לוהט", "קברט", "אחים בדם", "סיפור הפרברים", "עלובי החיים", "אופרה בגרוש" ועוד.

השיר שנשמע היום הוא שיר מקסים מתוך "ארץ טרופית יפה", בביצוע מתי כספי ויהודית רביץ, ובליווי וירטואוזי של אורי הרפז בגיטרה, "סמבה בשניים". את מילות השיר המקוריות כתב ויניסאוס דה מוראס ואת הלחן – בדן פדל. דה מוראס היה פזמונאי, משורר, עיתונאי, מלחין, זמר, מחזאי ודיפלומט ברזילאי, דמות מרכזית מאוד בתרבות הברזילאית, שמזוהה בעיקר עם סגנון הבוסה-נובה. הדבר היחיד שאני יודע על בדן פדל הוא שהנו מלחין השיר "סמבה בשניים" והשיר "בירמבאו", אף הוא למילותיו של דה מוראס, ושאף אותו הלחין אהוד מנור ומתי כספי שר.

"סמבה בשנים" הוא שיר אהבה וגעגועים של איש לאישה ושל האישה לאיש. הבית הראשון הוא שירו של הגבר. הבית השני, במנגינה אחרת, הוא שירה של האישה. ובבית השלישי הם שרים במקביל, איש את המילים שלו במנגינה שלו, כשההרמוניה בין מתי כספי ויהודית רביץ נהדרת והם ממש משלימים זה את זה. הבית השלישי מסתיים במילים הזהות ובמנגינה הזהה, כשההבדל הוא רק בהטיה המגדרית: "אם אינךְ לצדי אז אני לא כלום" ו"אם אינךָ לצדי אז אני לא כלום".

הגבר מבטא את געגועיו ואת חסרונה של אהובתו בשורה של מטאפורות – הוא אומר לה שבלעדיה הוא אש בלי אור, שדרה בלי כוכב, כוכב בליל כפור בלי זוג מאוהב, סירה ללא ים, שדה בלי פרחים. והאישה פונה לאהובה בפשטות: "בוא, בוא כמו פעם. זרועותיך זקוקות לשלי, לילותיך זקוקים ללילי". כשאנו מאזינים לשיר, נדמה שבבית השלישי שני האוהבים המתגעגעים נפגשים ומתאחדים, אך המפגש הזה קורה רק במוסיקה.

את לא איתי – אני כאן לבד

כשאת לא איתי – אין טעם כמעט

אני אש בלי אור – שדרה בלי כוכב

כוכב בליל כפור – בלי זוג מאוהב

אל האי שם אובדות הדרכים

סירה ללא ים – שדה בלי פרחים

העצב תמידי העצב חתום

אם אינך לצידי אז אני לא כלום

עוד געגוע

אל השחר של יום בראשית

אל הטעם

בוא בוא כמו פעם

זרועותיך זקוקות לשלי

לילותיך זקוקים ללילי

אני עוד זוכרת

את עיני עייפות

מלראות יום עגום

בוא בוא כמו פעם

אם אינך לצידי

אז אני לא כלום

פינתי השבועית ברדיו: קוראל לאוהבים הצעירים

קוראל לאוהבים הצעירים / "הצ'רצ'ילים"

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 21.6.21

היום, נעשה משהו בלתי נשכח. לראשונה בתולדות הפינה, נשמיע יצירה אינסטרומנטלית. ולא סתם יצירה אינסטרומנטלית, אלא יצירה קלאסית של יוהאן סבסטיאן באך. ואיך באך מתקשר לפינה העוסקת במוסיקה הישראלית? הקשר נראה בלתי צפוי. הקשר הוא "הצ'רצ'ילים". ואם המוסיקה של באך מעוררת בנו אסוציאציה מעונבת ומתקשרת עם התזמורת הפילהרמונית, בעוד "הצ'רצ'ילים" הם להקת קצב של ראשית ימי הרוק הישראלי, שהביאה לכאן את הרוק הפסיכדלי, הרוק הכבד והרוק המתקדם, והיא הדבר הכי פחות מעונב שאנו יכולים להעלות על דעתנו, הרי שעוד נופתע לשמוע ש"הצ'רצ'ילים" הופיעו עם הפילהרמונית, במופע בניצוחו של זובין מהטה.

אך קצת הקדמתי את המאוחר. נתחיל בסיבה שבעטיה דחיתי את חגיגות הגעתה של אסתר עופרים לגבורות, שתכננתי להיום, והימרתי את הפינה ללהקת "הצ'רצ'ילים". הסיבה היא שבשבוע שעבר הלך לעולמו במונטריאול, בגיל 73, סולן הלהקה סטן סולומון. סולומון, הזמר והמוסיקאי היהודי-הקנדי שהה בארץ בסך הכל שנתיים, אך תרומתו לתרבות הישראלית, ובעיקר בהנחת היסודות לרוק הישראלי היא אדירה. סולומון נולד במונטריאול ב-1947. לאחר שנים אחדות משפחתו היגרה לארה"ב, למיאמי. שם הוא החל את הקריירה המוסיקלית שלו, כזמר ונגן בס בלהקת רוק. הוא נולד למשפחה בורגנית עשירה, אביו היה בעל רשת של חנויות לבגדי נשים. אבל חייו היו פרועים למדיי, הוא נזרק מבית הספר והסתבך עם החוק.

לאחר מלחמת ששת הימים, הוא נסע לישראל להתנדב בקיבוץ. המתנדבים בקיבוצים הביאו לכאן את הרוק, בוודאי הרוק הכבד שלא היה לו זכר בארץ, יחד עם עוד כל מיני דברים שהם הביאו כמו "אהבה חופשית" – שזו שפה נקיה לסקס פרוע, וסמים.

סולומון הצטרף עד מהרה לסצנת להקות הקצב הישראליות. תחילה הצטרף לזמן קצר ללהקה החיפאית "הקדושים" ולאחר זמן קצר ללהקה החשובה ביותר באותה סצנה – "הצ'רצ'ילים".

עד אז, "הצ'רצ'ילים" ניגנו גרסאות כיסוי לרוק אמריקאי ובריטי וזה מה שהקהל שלהם ציפה מהם. אבל סולומון הביא אתו את הרוח הרוקיסטית, שמרכיב משמעותי בתוכה הוא שהרוקרים שרים חומר שהם כתבו והלחינו. רבים משירי הלהקה, כולם באנגלית, הוא כתב והלחין. ב-1968, כשיצחק קלפטר והסולן סלווין ליפשיץ התגייסו לצה"ל, הוא היה לסולן של הלהקה. הוא גם צירף ללהקה את הגיטריסט הבריטי רוב האקסלי, שאף הוא הגיע לישראל באותה תקופה. האקסלי החליף את קלפטר, שכינויו אז היה צ'רצ'יל ועל שמו – הלהקה. השירה של סולומון הייתה זרה לתרבות הישראלית, וכללה צרחות, שאז לא כל כך ידעו כאן איך לאכול אותן. כך גם הנגינה של האקסלי. ב-1969 הוציאה הלהקה את תקליטה אריך הנגן הראשון, שהוא מוערך מאוד עד היום בארץ ובעולם. את מרבית השירים כתבו והלחינו הסולן סולומון והגיטריסט האקסלי.

לאחר צאת התקליט נמאס לסולומון מ"הצ'רצ'ילים", מישראל ומהמוסיקה. הוא חזר לארה"ב ועזב את המוסיקה. בשלב מסוים עבר תאונת דרכים ואחריה התמכר לתרופות וסמים ואף ישב בכלא בארה"ב. לאחר מכן חזר לארץ הולדתו, קנדה.

לפני שש שנים להקת "הצ'רצ'ילים" התאחדה למסע הופעות. הם פנו גם לסולומון, אך מצב בריאותו לא איפשר לו לחזור. עם האיחוד, הקדשנו את הפינה ללהקה. אז התמקדנו בהיותה להקת הליווי של אריק איינשטיין והשמענו את השיר "אחינועם לא יודעת".

להקת "הצ'רצ'ילים" פעלה בין השנים 1965 (כשקלפטר היה רק בן 15.5) ו- 1973. הרכבה השתנה פעמים אחדות. היצירה שלה נאזין היום, הוקלטה כבר אחרי תקופת סולומון. ב-1970 הזמין זובין מהטה, המנצח של התזמורת הפילהרמונית, את להקת "הצ'רצ'ילים" לקונצרט משותף עם התזמורת. הפילהרמונית ו"הצ'רצ'ילים" לא ניגנו יחד, אלא במהלך הקונצרט של הפילהרמונית הוזמנו "הצ'רצ'ילים" להופיע. הם ניגנו שתי יצירות, בעיבודו של  נועם שריף, לימים חתן פרס ישראל למוסיקה. הלהקה ניגנה שתי יצירות של באך: "קוראל לאוהבים הצעירים" ו"קונצ'רטו כפול". אף שלא היה המשך לשיתוף הפעולה הזה, הייתה זו פגישת פסגה של צמרת המוסיקה הקלאסית עם צמרת הרוק המתקדם, מה שמעיד על פתיחות תרבותית מרשימה של שני הצדדים. לאחר המופע, הוציאה הלהקה תקליטון, עם שתי היצירות, יצירה בכל צד. כשהייתי בכיתה א' או ב', בן דוד שלי הביא לנו את התקליטון הזה, ושמענו אותו המון. אנו נאזין היום ל"קוראל לאוהבים הצעירים" בעיבודו של נועם שריף ובביצוע "הצ'רצ'ילים". הרכב הלהקה באותה הקלטה:  מיקי גבריאלוב, עמי טרוויש, חיים רומנו, דייב הקשלי ועדי שפירוביץ.

יהי זכרו של סטן סולומון ברוך!

פינתי השבועית ברדיו: צרות טובות

צרות טובות / השלושרים

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 14.6.21

מדי שנה מתקיים באוניברסיטת בר-אילן הכנס האקדמי החשוב ביותר בנושא הזמר העברי: "מי אני? שיר ישראלי!". בשנה שעברה, בשל הקורונה, הכנס לא התקיים והשנה הוא שב ומתכנס.

אני משתדל בכל שנה להגיע לכנס ואף הרציתי בו פעמים אחדות. הכנס של 2021 מתקיים היום, אך לא הצלחתי להתארגן ולהשתתף בו.

בסופו של כל כנס, מוקדש ערב מיוחד לכבודו של יוצר מסוים, ומוענק לו עיטור הוקרה מטעם הכנס. השנה העיטור מוענק לפזמונאית שמרית אור. כיוון שלא נכחתי היום באירוע, לפחות אקדיש לה את הפינה.

שמרית אור היא בתו של המשורר והפזמונאי יעקב אורלנד, חתן פרס ישראל לזמר עברי.

שמרית אור היא יוצרת בולטת מאוד ובעלת זכויות רבות בזמר הישראלי, ולא בכדי עוד לפני העיטור שקיבלה היום היא גם כלת פרס אקו"ם על מפעל חיים ופרס כינור דוד.

שירה הידוע ביותר ופסגת הקריירה שלה היה "הללויה", שזיכה את ישראל במקום הראשון באירוויזיון.

תחילת דרכה הייתה דווקא כשחקנית. היא השתתפה בהצגות ובהן "עוץ לי גוץ לי" ו"שלמה המלך ושלמי הסנדלר" בהרכבים המקוריים שלהם.  

היא למדה משחק בביה"ס לתיאטרון בית צבי. שלום חנוך היה בן כיתתה, ושם נרקם שיתוף הפעולה ביניהם, שאחד מפירותיו הוא השיר שנאזין לו היום. הם גם כתבו יחד את השיר "סתיו" של חדווה ודוד.

לאחר שנים ספורות על הבמות היא פרשה מעולם התיאטרון והתמקדה בכתיבה – כפזמונאית ומתרגמת. היא שיתפה פעולה עם טובי המלחינים, ובהם מתי כספי שהלחין משיריה ובהם "שיר היונה" ו"עוד תראי את הדרך", בועז שרעבי שהלחין ושר את "אצלי הכל בסדר" ו"תני לי יד". שירים שלה הפכו ללהיטים גדולים שכבשו את צמרת מצעדי הפזמונים ומצעדי הפזמונים השנתיים כמו "כל חיי" של אבי טולדנו ו"גלגל ענק" של גלי עטרי ולהקת "חלב ודבש". מלבד "הללויה" ו"גלגל ענק" אור כתבה לגלי עטרי גם את "נסיך החלומות" המוכר כ"ולנטינו" ו"יש לך שמש". אחרי שגלי עטרי נפרדה מלהקת "חלב ודבש" ולאה לופטין החליפה אותה, המשיכה שמרית אור לכתוב להם, וכתיבתה הניבה להיטים כמו "אולי עוד קיץ" ו"יחד". להיטים נוספים שלה הם "אל הדרך" של אילנית, "חלקת אלוהים הקטנה" של יגאל בשן, תרגומים כמו "אני חוזר הביתה", שירי ילדים כמו "אמת או חובה" ו"איזידור" ועוד ועוד.

אנחנו נאזין היום ל"שלושרים" בשירם של שמרית אור ושלום חנוך "צרות טובות". "השלושרים" היא שלישיה שפעלה בשנים 1969-1967 ביוזמתו של בני אמדורסקי הוותיק שצירף אליו את שני בוגרי להקת הנח"ל וקיבוץ משמרות הצעירים שלום חנוך וחנן יובל. בשיר הזה, חנן יובל היה הסולן.

שלום חנוך נתן את המנגינה לידידתו שמרית אור והיא כתבה את המילים. בשם השיר יש משחק מילים. למילה צָרָה שני פירושים. האחד הוא דבר רע, מצוקה. השני הוא כינוי לאישה במערכת יחסים פוליגמית ביחס לרעותה. כלומר אשתו האחת של הגבר היא צרתה של אשתו האחרת. המילה נובעת כנראה מכך שהנשים הללו מתחרות ביניהן על אהבת הבעל וקרבתו, ולכן כל אחת מהווה צרה לרעותה. אני נותן לכך פירוש נוסף – צרה במובן של אויבת, כי בלשון התנ"ך צר פירושו אויב. השיר אכן עוסק בשתי אחיות תאומות, שכל אחת מהן היא אהובה של המספר, אך הן אינן יודעות זו על זו.

אפשר לפרש את כותרת השיר "צרות טובות" כביטוי הסלנג לבעיות הנובעות משפע, כמו שפע כסף וכו'; אמירה שאלה אולי צרות אך הן צרות טובות. ואפשר לפרש זאת כשתי הצרות, שתי האהובות במקביל, שכל אחת מהן טובה למספר. מצד שני, אם הן אינן יודעות זו על זו וזו על זו, משמעות המושג צרה מתעמעמת.

שמרית אור כתבה את השיר על פי הזמנה לגבר, והיא כתבה אותו בלשון זכר וכסיפור של גבר על שתי אהובותיו. שתיהן עלמות יפות והן תאומות. הן כל כך דומות העלמות, אולי הן אפילו תאומות זהות. והן אינן יודעות אישה על רעותה. עם כל אחת מהן הוא מבלה במקום אחר ובשעה אחרת של היממה. את האחת לקח להרים לראות בזרוח החמה ואת השניה ליערים לראות בשקיעתה. והוא אוהב את שתיהן, "זו שלי הייתה וזו שלי".

אבל זה לא יכול להימשך כך לעד, והמלאכים מדרבנים אותו לבחור כבר. והשיר מסתיים ללא פתרון – מה אעשה? במי מהן אבחר?

שלום חנוך הקליט את השיר מחדש במופע ובתקליט "יציאה", גם חנן יובל הקליט אותו בנפרד, חנן יובל שר אותו גם עם "החברים של בני", הלהקה המנציחה את בני אמדורסקי ויש ביצוע יפה של גידי גוב ושייקה לוי מתוך "שירים מלילה גוב". אחרי לבטים בחרתי להשמיע את המקור – השלושרים.

בעירי היו שתי עלמות

שתי עלמות יפות ותאומות.

הן היו תמיד כל כך דומות,

כל כך דומות היו העלמות.

ואהבתי את שתיהן, אלי,

זאת שלי הייתה וזאת שלי,

ככה באו לי צרות טובות

שתים הן ולא יודעות

זאת על זו, וזו על זאת.

האחת נשאתי להרים

כדי לראות בזרוח החמה

ואת השניה ליערים

לראות כיצד השמש נעלמה.

ואהבתי את שתיהן, אלי…

איך שהימים חולפים מהר

ואיך הליל הולך ומתקצר,

והמלאכים רומזים לי כבר –

מה אעשה, במי מהן אבחר?

כי אהבתי את שתיהן, אלי…

פינתי השבועית ברדיו: גשם הקשב לנשים

גשם הקשב לנשים / יעל לוי

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 24.5.21

הפינה מוקדשת היום לתרצה אתר, שהשנה מלאו לה שמונים שנה. כידוע היא לא הגיעה לגיל שמונים וגם לא לגיל ארבעים. היא נפלה אל מותה מחלון ביתה בגיל 36.

במסתורין סביב מותה עסקנו פעמים אחדות בתכנית זו; והבאנו בה הן את גרסת ההתאבדות והן את גרסת הנפילה, כששתי הגרסאות מגובות בעובדות המחזקות אותן, ולא נחזור על כך הפעם. נזכיר שעסקנו בכך כאשר מלאו 35 שנים למותה והשמענו את "בלדה לאישה", ביום השנה הארבעים למותה כאשר השמענו את "שיר הנשמרת" ובפינה שהוקדשה לשירו של אלתרמן, אביה, "שיר משמר".

אני רוצה להמליץ על הספר "בגלל הלילה", הביוגרפיה של תרצה אתר מאת מוטי זעירא, שאותה קראתי לאחרונה בהנאה רבה. ביום שסיימתי את קריאת הספר מיהרתי לרכוש את הספר "תרצה אתר – כל השירים", מה שמעיד על כך שהביוגרפיה עשתה לי משהו.

הפרק האחרון בביוגרפיה נקרא "נפילה", והוא עוסק במותה. אם קיוויתי שקריאת הביוגרפיה תאיר לעיניי את סיפור מותה באור חדש, לא מצאתי זאת בספר. להיפך, שתי הגרסאות מוצגות בו והתעלומה נותרה בעינה. אולם הספר האיר לי באור חדש את דמותה ואת חייה.

אם לפני קריאת הספר תרצה אתר הצטיירה בעיניי כאישה דיכאונית, הן בשל חלק משיריה, הן מהיכרותי עם פרקים בחייה ואולי במיוחד מקריאת הביוגרפיה של אלתרמן, מאת דן לאור, הרי בספר למדתי להכיר גם את הצד השני שלה, הצד העליז, העולץ, השובב, הקליל, שהיה פחות מוכר לי, וגם היכרות עם הצד האימהי והמשפחתי שלה, שהיה חזק מכפי שידעתי.

השיר שנשמיע הערב אינו מוזכר בספר, אבל זה שיר אהוב עליי מאוד – "גשם הקשב לנשים". את השיר הלחין נפתלי אלטר, שהלחין שירים נוספים שלה ובהם "לא הכרתי אותך מקרוב" ו"שיר הנשמרת". שרה אותו יעל לוי המקסימה, שרק בהכנת הפינה הזאת הבחנתי בעובדה המוזרה שזה השיר הראשון שלה שאני משמיע. השיר נכלל בתקליט הסולו השני של יעל לוי, הנושא את שמה, שיצא לאור ב-1982.

לתרצה אתר בשיריה ובפזמוניה רומן ממושך עם הגשם: "גשם בוא", "אני מחכה לגשם", "גשם בערב", "רוח שלי גשם שלי" ו"ציפור הגשם".

בשיר זה, "גשם הקשב לנשים", מתארת המשוררת את הנשים היושבות בבתיהן, מאחורי חלון, צופות בווילון ומצפות לגשם שלהן, שיבוא, כי גם להן מגיע הגשם שלהן.

הגשם של הנשים מאחר. הוא טרם בא. אבל הוא קרב בצעדי ענק. והיא מבקשת ממנו שיקשיב לנשים בחלון. שיקשיב לציפיה שלהן לבואו – איך קוראות הן זו אחר זו: הוא חוזר, הוא חוזר, הוא חוזר.

מהו הגשם הזה שהנשים מצפות לו? האתר של הספריה הלאומית מציע את הפירוש, שהשיר מספר את סיפורן של נשים שמשתוקקות להיות אימהות.

אני רואה בו שיר פמיניסטי, המוחה על כך שהשפע המורעף על העולם, ואין ביטוי המסמל את השפע כמו גשם, אינו מחולק בצורה הוגנת ואינו מגיע אל הנשים. תרצה אתר לא הייתה פמיניסטית, בטח לא אקטיביסטית, בוודאי לא לוחמת, וגם בשיר הזה אין היא מדברת על מאבק של נשים, אלא על הציפיה של הנשים הממתינות בחלון, בשקט ובסבלנות, לגשם שלהן והן לא מאבדות תקווה ומאמינות שהוא יגיע, והמשוררת מבטיחה להן שהוא יגיע – הוא חוזר.

תרצה אתר הסתגרה בביתה מאז הפכה לאמא. היא העמידה את האימהות, לצד אובססיה לניקיון הבית, במרכז חייה ובנתה לעצמה סדר יום קבוע וקפדני, שדבקה בו לאורך שנים, של השכמה מוקדמת מאוד לפנות בוקר לניקוי הבית והתארגנות להשכמת הילדים, הכנת ארוחות ולקיחתם לגן, שעות מוגדרות לכתיבה ולתרגום והליכה לישון בשעה מוקדמת מאוד. היא לא הרבתה לבלות ולהתרועע עם אנשים ועיקר הקשר שלה עם חברותיה נעשה באמצעות הטלפון. ומדובר בקשר טלפוני הדוק מאוד ויומיומי.  

אני רואה בשיר הזה מתח בין אשת הבית המצפה בחלון וצופה בווילון, לבין מודעות פמיניסטית וציפיה לשינוי במעמד האישה. היא תובעת את הזכות הזאת: גם לנו אדמה שמחכה לגשם מלמעלה, גם בנו יש אימה וזעקה למשהו פורח. גם לנו בחצר גינה קטנה ריקה מזוהר דשא. גם אנו מצפות למשהו ברוך כמו הגשם. גם בתוכנו מחכה, שוקטת, חלקת ארץ קטנה, חרבה. והיא מלינה על כך שהגשם שלנו אחר לרדת. אך הוא יבוא בגדול – גשם אדיר ונוהר.

האישה המצפה בחלון מעוררת מספר אסוציאציות. כך אמו של סיסרא שציפתה לשובו מהקרב, שדבורה הנביאה לועגת לה בשירתה: "בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא, בְּעַד הָאֶשְׁנָב: מַדּוּעַ, בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ לָבוֹא– מַדּוּעַ אֶחֱרוּ, פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו?" וכך איזבל שציפתה לשליחי יהוא שבאו להורגה: "וַיָּבוֹא יֵהוּא יִזְרְעֶאלָה, וְאִיזֶבֶל שָׁמְעָה, וַתָּשֶׂם בַּפּוּךְ עֵינֶיהָ, וַתֵּיטֶב אֶת-רֹאשָׁהּ, וַתַּשְׁקֵף בְּעַד הַחַלּוֹן". דיברנו על כך בפינה שהוקדשה לשירו של עקיבא נוף "איזבל". וכך גם מיכל בת שאול ואשת דוד: "וְהָיָה אֲרוֹן יְהוָה בָּא עִיר דָּוִד, וּמִיכַל בַּת-שָׁאוּל נִשְׁקְפָה בְּעַד הַחַלּוֹן, וַתֵּרֶא אֶת-הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי יְהוָה, וַתִּבֶז לוֹ בְּלִבָּהּ". וגם על כך דיברנו בפינה שבה השמענו את שירה של נעמי שמר "למה צחקה מיכל".

המוטיב של האישה בחלון מופיע גם בתרבות העכשווית. למשל בשירו של דן אלמגור, תרגום לשיר של רוברט מארסי "טווי את הצמר": "בַּחַלּוֹן מוּל הַחוֹמָה / הִיא יוֹשֶׁבֶת כְּבָר שָׁנִים. / אַגָּדוֹת הִלְּכוּ עָלֶיהָ עוֹד מִיְּמֵי הַיְּוָנִים. / אֶל הַיָּם הִיא מִתְבּוֹנֶנֶות וּבַפֶּלֶךְ הִיא טוֹוָה, / מַמְתִּינָה לְבוֹא הָרֶגַע בּוֹ יַגִּיעַ אֲהוּבָה". וכמובן שירו של ביאליק, שגם אותו השמענו – "היא יושבה בחלון". ובמוזיאון ארצות המקרא בירושלים מצוי תבליט מהמאה השמינית לפנה"ס שנמצא בסוריה, ונראית בו אישה בחלון וזה גם שמו – "אישה בחלון".

ואי אפשר שלא לקשור את השיר גם לסופה הטרגי של תרצה אתר, בנפילה או קפיצה מחלון ביתה. אישה בחלון.

בינואר מלאו 80 שנה להולדתה של תרצה אתר. בשל הפסקת השידור בתקופת הסגר לא יכולנו לציין את האירוע בזמן אמת. אנו מחזירים חוב בדיעבד ליוצרים שהלכו בתקופה זו לעולמם או שציינו ימי הולדת עגולים. וכאן אנו חוגגים עם תרצה אתר, שאמנם הלכה לעולמה לפני 44 שנים, אך יצירתה ממשיכה ללוות אותנו ותמשיך ללוות אותנו עוד שנים רבות, כפי שכתב אביה: "ואמות. ואוסיף ללכת".

עַד רֶדֶת הָעֶרֶב,

גֶּשֶׁם. הַקְשֵׁב לַנָּשִׁים בַּחַלּוֹן,

עַד רֶדֶת הַחֹשֶׁךְ. גֶּשֶׁם, הַקְשֵׁב

לַנָּשִׁים הַצּוֹפוֹת בַּוִּילוֹן.

גַּם לָנוּ אֲדָמָה שֶׁמְּחַכָּה

לְמַשֶּׁהוּ מִלְּמַעְלָה.

גַּם בָּנוּ יֵשׁ אֵימָה וּזְעָקָה

לְמַשֶּׁהוּ פּוֹרֵחַ… וְכֵן הָלְאָה… 

עַד סוֹף הַשָּׁבוּעַ, גֶּשֶׁם.

הַקְשֵׁב לַנָּשִׁים בַּחַלּוֹן,

עַד קֵץ הַשְּׁבוּעַיִם. גֶּשֶׁם, הַקְשֵׁב

לַנָּשִׁים הָעוֹמְדוֹת וּמְחַכּוֹת.

גַּם לָנוּ בַּחֲצַר גִּנָּה קְטַנָּה

רֵיקָה מִזֹּהַר דֶּשֶׁא.

גַּם אָנוּ מְצַפּוֹת עַד אֵין בֵּינָהּ

לְמַשֶּׁהוּ בָּרוּךְ כְּמוֹ הַגֶּשֶׁם.

גַּם בְּתוֹכֵנוּ מְחַכָּה, שׁוֹתֶקֶת,

חֶלְקַת אֶרֶץ קְטַנָּה, חֲרֵבָה.

וְהַגֶּשֶׁם שֶׁלָּנוּ אִחֵר לָרֶדֶת.

הַגֶּשֶׁם שֶׁלָּנוּ

טֶרֶם בָּא.

אַךְ הַגֶּשֶׁם שֶׁלָּנוּ יָבוֹא

עֲנָנִים כְּבָר זָעִים בַּמֶּרְחָק.

הַגֶּשֶׁם שֶׁלָּנוּ קָרֵב, קָרַב

בְּצַעֲדֵי עֲנָק.

הַקְשֵׁב לַנָּשִׁים בַּחַלּוֹן.

גֶּשֶׁם אַדִּיר וְנוֹהֵר.

הַקְשֵׁב, אֵיךְ קוֹרְאוֹת הֵן בְּזוֹ אַחַר זוֹ –

הוּא חוֹזֵר

הוּא חוֹזֵר

הוּא חוֹזֵר.

פינתי השבועית ברדיו: אנחנו לא צריכים

אנחנו לא צריכים / שלמה ארצי

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 25.4.21

אפתח את הפינה בחוב קטן מן השבוע שעבר. בפינה שהוקדשה למשוררת רחל, סיפרתי שהיא הספיקה בימי חייה לשמוע לחן של שיר אחד שכתבה; לחנו של יהודה שרת לשירה "ואולי". בעקבות הפינה כתבו לי, בנפרד, שני חוקרי הזמר העברי, אליהו הכהן ועופר גביש, שהשיר הוא "שי", ואת "ואולי" הלחין שרת אחרי מותה. האמת שידעתי זאת, אך זיכרוני תעתע בי, ואני שמח לתקן את הטעות.

ונעבור לשיר של השבוע הזה.

ב-11 בפברואר הלך לעולמו בגיל 76 הפזמונאי והמתרגם אבי קורן, לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן.

קורן היה פזמונאי פורה מאוד, שכתב למעלה מ-500 שירים, בהם שירים למבוגרים ולילדים, שירים לסרטים ולמחזות זמר, שלושה ספרים ובהם הספר "עומד לי… על קצה הלשון – שירים ארוטיים". בין שיריו: "שלווה", "שרה שרה שיר שמח", "אנחנו לא צריכים", "ימים טובים", "החיים יפים", "אין מלחמות שמחות", "יא ליל יא לילי", "באביב את תשובי חזרה", "חמש חמש", "בוא הביתה" ובין השירים שתרגם: "המנון לאהבה", "דו-רה-מי" ועוד.

קורן נולד ב-1945, שירת בלהקת הנח"ל ואף היה מפקדה ושם הכיר את הזמרת שולה חן עמה התחתן והיה נשוי לה שלושים שנה. קורן כתב לשולה חן כמה משיריה המוכרים ובמשך השנים אף הופיע לצדה. הוא היה עורך, מפיק ומגיש ב"קול ישראל" ובגל"צ, איש הפרסום של בנק הפועלים, דובר ומנהל הפרסום של מפעל הפיס וחבר בצוות המטה של ראש הממשלה רבין.

ב-2019 זכה קורן בפרס אקו"ם על מפעל חיים ותרומה ייחודית לזמר העברי ולתרבות הישראלית. עם זכייתו הקדשנו לו את הפינה והשמענו את האהוב עליי מבין שיריו – "שלווה", בביצוע צוות הסרט "הלהקה".

היום נשמע שיר נוסף של קורן שאני אוהב – "אנחנו לא צריכים", המוכר יותר כ"כבר יבשו עינינו מדמעות" או "את הגשם תן רק בעתו", בביצוע שלמה ארצי, מתוך אלבום הבכורה שלו "שלמה ארצי", שיצא בשנת 1970. ב-1998 הקליט ארצי גרסה חדשה של השיר. בשתי הגרסאות זכה השיר להצלחה רבה.

יום אחד ב-1969 התקשר הבמאי והמוסיקאי שמוליק אימברמן לחברו אבי קורן וסיפר לו שיש מנגינה שמתנגנת בראשו כבר מספר ימים והוא רוצה להשמיע לו אותה. הוא שרק לו את המנגינה בטלפון וקורן התלהב והשיב: "אל תזוז, אני בדרך אליך". כעבור חצי שעה קורן כבר היה אצלו ובידו דף נייר. "כתבתי תוך כדי נסיעה" הוא אמר לו.

מספר שמוליק בספרו האוטוביוגרפי "מייקינג אוף": "אני מתרגש, הוא מגיש לי את הנייר, שאקרא בעצמי. הטקסט מפעים אותי. ולא רק זה – הוא גם נראה כאילו נוצר ביחד עם הלחן שלי, ממש באותו מקום, ממש בידי אותו אדם!

"עכשיו התרגשותי הופכת להתפעלות רגשנית. ברור לי שימי מלחמת ההתשה האופפים אותנו משפיעים על שנינו, אבל נראה לי שכאן מדובר במיזוג מופלא במיוחד.

"'כתבתי את זה לזכר חבר שלי שנפל', הוא אומר לי. ושנינו עומדים זה לצד זה דקות ספורות אחוזי צמרמורת.

"אבי מבקש ללמוד את הלחן שלי ומיד קולט אותו.

"זהו, להיט נולד במקרה. או שלא. קראנו לו 'אנחנו לא צריכים' והצעתי לשלמה להגיע לשמוע את הלחן ואת מילותיו.

"שלמה שמע והתלהב. אחר כך הקליט את השיר. אחר כך כלל אותו באלבום הבכורה שלו באותה שנה".

את השיר כתב קורן על שני חבריו לגרעין "השומר הצעיר", האחד שנפל והשני שהוא התפלל שיחזור שוב לביתו. השנים הם יוסי ריין, חברו הקרוב ביותר מימי נעוריו, שהלך לקצונה ונשאר בצבא ואליעזר גרונלנד שכינויו לשקה.

"טוראי אליעזר (לשקה) גרונלנד נפל בקרב בסנהדריה בירושלים ביום השני של מלחמת ששת הימים, בכ"ז באייר תשכ"ז (6.6.1967), בגיל 22.

מספר אבי קורן: "הוא נפל כשבוע לפני יום ההולדת שלי. עמוק־עמוק בתוכי הייתה שמורה המגירה שנפתחה כל שנה ביום הולדתי.

שלוש שנים אחרי כן, כשיוסק'ה הקצין לחם בסיני במלחמת ההתשה וכששמוליק אימברמן השמיע לי בטלפון את המנגינה שלו, התפרצו לי המילים. הקינה על לשקה שאיננו והתפילה ליוסק'ה שיחזור. כל כך לא רציתי שהבדיחה שלנו על תמונת המחזור תתממש".

הבדיחה של קורן נאמרה ליוסקה בתום כיתה י"ב. הוא אמר לו שבתמונת המחזור הוא נראה כמו "נפל במילוי תפקידו". אגב, אני מכיר את יוסי ריין. הוא חבר קרוב של יהודה הראל. בשנות ה-80 הם העבירו יחד סדנאות לחשיבה אסטרטגית ואני השתתפתי בסדנה. יוסי מופיע לא מעט בביוגרפיה של יהודה הראל, פרי עטי.

השיר "אנחנו לא צריכים", בעיבודו של בני נגרי, היה לשיר פופולרי מאוד, שמרבים לשיר אותו כתפילה בטקסי זיכרון והוא אף נכנס לסידורי תפילה בזרם הרפורמי. ציטוטים ממנו כתובים על מצבות של חיילים שנפלו.

לפני חודשיים וחצי נפטר אבי קורן. יהי זכרו ברוך!

כבר יבשו עינינו מדמעות,

ופינו כבר נותר אילם בלי קול.

מה עוד נבקש, אמור מה עוד?

כמעט ביקשנו לנו את הכל.

את הגשם תן רק בעתו,

ובאביב פזר לנו פרחים,

ותן שיחזור שוב לביתו,

יותר מזה אנחנו לא צריכים.

כבר כאבנו אלף צלקות,

עמוק בפנים הסתרנו אנחה.

כבר יבשו עינינו מלבכות –

אמור שכבר עמדנו במבחן.

את הגשם תן רק בעתו,

ובאביב פזר לנו פרחים,

ותן לה להיות שנית אתו –

יותר מזה אנחנו לא צריכים.

כבר כיסינו תל ועוד אחד,

טמנו את ליבנו בין ברושים.

עוד מעט תפרוץ האנחה –

קבל זאת כתפילה מאוד אישית.

את הגשם תן רק בעתו,

ובאביב פזר לנו פרחים,

ותן לנו לשוב ולראותו –

יותר מזה אנחנו לא צריכים.

פינתי השבועית ברדיו: פגישה חצי פגישה

פגישה חצי פגישה / חנן יובל

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 19.4.21

בשבוע שבו נכנסנו לסגר השני והתכנית יצאה לפגרה עד היציאה מהסגר השלישי, התכוונתי להשמיע את שירה של רחל המשוררת "פגישה חצי פגישה" ולהקדיש את הפינה לציון 130 שנה להולדת רחל. כאמור, זה לא יצא לפועל, אבל לפני שלושה ימים מלאו 90 שנה לפטירתה, ואני חוזר אל השיר הזה.

חשבון מהיר של המספרים בפתיח מלמד אותנו שרחל, שאגב שם משפחתה אינו המשוררת אלא בלובשטיין, חייתה קרוב לארבעים ואחת שנה. היא נפטרה ממחלת השחפת, מחלה נוראה שלא הייתה לה תרופה, ושבעטיה ומתוך רצון להגן על ילדי דגניה, היא נאלצה לִגְלוֹת מדגניה, קיבוצה. סיפור גירושה של רחל מדגניה הוא טראומה בתולדות התנועה הקיבוצית ותנועת העבודה. דוד גלעד הוא החבר שנשלח לבשר לרחל את הבשורה: "את חולה ואנחנו בריאים, ולכן את צריכה ללכת". דומני שיותר משעצם הבשורה פגעה בה, היא נפגעה מן הדרך. מכך שהחברים לא באו להיפרד ממנה. היא כתבה: "ענן כבד ושחור ירד עלי. הוא חנק אותי. רציתי לצעוק ולא יכולתי".

והיא כתבה את השיר:

בַּלַּיְלָה בָּא הַמְבַשֵּׂר

עַל מִשְׁכָּבִי יָשַׁב,

בָּלְטוּ עַצְמוֹת גֵּווֹ אֵין-שְׁאֵר,

עָמְקוּ חוֹרֵי עֵינָיו.

אֲזַי יָדַעְתִּי כִּי נִשְׁבַּר

הַגֶּשֶׁר הַיָּשָׁן,

שֶׁבֵּין אֶתְמוֹל לְבֵין מָחָר

תָּלוּ יְדֵי הַזְּמָן.

אִיֵּם עָלַי אֶגְרוֹף רָזֶה,

נִשְׁמַע לִי צְחוֹק זָדוֹן:

אָכֵן יְהֵא הַשִּׁיר הַזֶה

שִׁירֵךְ הָאַחֲרוֹן!

בשנותיה האחרונות התגוררה רחל בדירה ברח' בוגרשוב 5 בתל-אביב. היא חיה בדוחק, אבל דווקא אז יצירתה שפעה יותר מבכל תקופה אחרת. וכך גם האהבה אליה ואל שירתה. היו לה יחסים קרובים מאוד עם ברל כצנלסון ועם זלמן שז"ר, לימים נשיא המדינה, שניהם מעורכי "דבר", ושיריה התפרסמו בעיתון "דבר" באופן בולט מאוד. מנהיגי תנועת העבודה ראו ביצירה האמנותית ובעיקר בשירה מרכיב משמעותי בבניין האומה, לצד עבודת האדמה, עמל הכפיים והרעיון השיתופי. ברחל הם ראו את פאר היצירה הספרותית והתרבותית של תנועת העבודה והדבר ניכר ביחס אל שירתה בעיתון "דבר". היפה בכך, הוא שהכתיבה שלה ממש לא מניפסטית, אלא שירה פשוטה, בגובה עיניים, נוגעת ללב, עוסקת בנושאים הנוגעים לנפשו של האדם, של כל אדם. ולכן, זו הייתה שירה פופולרית מאוד. ולא בכדי, שירים רבים כל כך שלה הולחנו, אם כי היא זכתה לשמוע רק שיר מולחן אחד, "ואולי לא היו הדברים", המוכר יותר בשמו המקוצר "ואולי", בלחנו של יהודה שרת.

סיפור ימיה האחרונים של רחל נכנס אף הוא למיתולוגיה של התרבות העברית ושל תנועת העבודה. לאחר מאמצי שכנוע רבים היא הסכימה לנסוע לבית-מרפא לחולי שחפת בגדרה. היא סבלה שם מאוד וכעבור ימים אחדים ביקשה לחזור לתל-אביב. היא הוחזרה לתל-אביב, כאשר היא שוכבת על גבי עגלה רתומה לסוס. היא ביקשה להיכנס לרחובות להיפרד מאהוב עלומיה נקדימון אלטשולר, שכבר היה אז נשוי ואב לילדים. סיפר נקדימון: "היא שכבה בעגלה. לא צריך היה לומר לי מי הבאה. ראיתי לפניי שלד אדם. שערה הנהדר נהפך לקש יבש. פניה העדינות והעליזות, המחייכות ולועגות תמיד בדו-משמעות, שגבר לא יבין את סוף בשרה, היו עתה צמוקות ונפולות, קמוטות. עמדתי והתבוננתי בה והתחלתי מתייפח. עיניה הכחולות, שהיו כשמי אביב, התבוננו בי, ודמעה בודדה התגלגלה על לחיה", סיפר אלטשולר. מילותיה האחרונות של רחל היו "שלום נקדימון".

המסע נמשך לתל-אביב, היישר לבית החולים "הדסה", שם נפטרה.

רחל, שראתה בימיה בחוות העלמות בכינרת ובקיבוץ דגניה את התקופה היפה בחייה, ביקשה להיטמן על שפת הכינרת. היא כתבה על כך בשיר, שהיה לצוואה ולימים הולחן בידי נחום היימן והושר בפי חוה אלברשטיין:

אִם צַו הַגּוֹרָל

לִחְיוֹת רְחוֹקָה מִגְּבוּלַיִךְ –

תִּתְּנִינִי, כִּנֶּרֶת,

לָנוּחַ בְּבֵית-קִבְרוֹתַיִךְ.

מסע ההלוויה של רחל יצא מבית החולים הדסה והשתתפו בו המונים. בית הקברות בכינרת, שבו נכרה קברה, היה לבית הקברות שבו רבים ממנהיגי תנועת העבודה ביקשו להיקבר. המקום היה בעשרות השנים האחרונות ליעד לסיורים מודרכים, תחילה בידי מוקי צור ומאז גם בידי רבים מתלמידיו. במעבר בין הקברים מסופר סיפורה של העליה השניה וסיפורה של העליה השלישית ושל תולדות תנועת העבודה. קברה של רחל, אליו מחובר קשור בשרשרת ומוגן מפני הרוחות והגשם ספר שיריה, הוא אתר עליה לרגל של רבים מאוהבי השירה עד היום. מטרים אחדים מקברה, נכרה קברה של נעמי שמר, שנולדה תשעה חודשים לפני שרחל נפטרה, והלחינה את שירה "כנרת" – "שם הרי גולן", שאותו השמענו בפינה זו. גבעת הכרך המופיעה בשיר, "מה ירבו פלאים בחורף על הכֶּרָךְּ", היא הגבעה עליו נבנה בית הקברות. גם אותו דקל שפל צמרת המוזכר בשיר מצוי באתר.

השיר שנשמע הוא "פגישה, חצי פגישה".

פְּגִישָׁה, חֲצִי פְּגִישָׁה, מַבָּט אֶחָד מָהִיר,

קִטְעֵי נִיבִים סְתוּמִים – זֶה דַי…

וְשׁוּב הֵצִיף הַכֹּל, וְשׁוּב הַכֹּל הִסְעִיר

מִשְׁבַּר הָאֹשֶׁר וְהַדְּוָי.

אַף סֶכֶר שִׁכְחָה – בָּנִיתִי לִי מָגֵן –

הִנֵּה הָיָה כְּלֹא הָיָה.

וְעַל בִּרְכַּי אֶכְרַע עַל שְׂפַת אֲגַם סוֹאֵן

לִשְׁתּוֹת מִמֶּנּוּ לִרְוָיָה!

את השיר כתבה רחל בביתה בתל-אביב ב-13 באפריל 1925, חמש שנים טרם מותה.

השיר מתאר פגישה של אישה עם מי שהיה אהובה, פגישה חטופה וקצרה אחרי שנים של נתק. פגישה קצרה, בעצם חצי פגישה, מבט אחד מהיר. מה כבר אפשר להספיק בפגישה כזאת? קטעי ניבים סתומים וזהו, זה די.

אבל המפגש הזה הציף הכל, את כל הרגשות האדירים אל האהוב. היא מדמה את סערת הרגשות למִשְׁבָּר, גל גדול, שהתגבר על הסכר שהיא בנתה כדי להתגונן מפניו, סכר השכחה. המִשְׁבָּר הזה טומן בחובו את מנעד הרגשות שבין אושר לדווי. והוא שב והסעיר אותה, וסכר השכחה היה כלא היה. המשבר הזה יצר אגם סואן, והיא כורעת על ברכיה של שפתו, לשתות ממנו לרוויה. כלומר בסופו של דבר, היא שמחה על הפרץ הזה, שנתן לה הזדמנות לשוב ולשתות לרוויה ממי האהבה המודחקת הזאת.

השיר המקסים הזה אופייני מאוד ליצירתה של רחל. היא מתארת סערה שאין מטלטלת ממנה, בשורות קצרות, במילים פשוטות, במבנה מאופק. והסוף הוא הפתעה גדולה. תיאור כזה של מִשְׁבָּר, של סערה, שממוטטת באחת את ההגנה שמאחוריה הכותבת התבצרה, יוצר ציפיה להמשך של מנוסה מפני הסערה, של התרסקות, של שבר. והנה, איזה סוף רגוע ואופטימי. הסערה הייתה לאגם שניתן לכרוע ברך לידו ולשתות ממימיו, והיא בוחרת לשתות לרוויה מן המים האלה.

יש הטוענים שהשיר נכתב על זלמן שז"ר. רחל הקדישה לשז"ר כמה משירי האהבה שלה. ואפשר לראות בשיר גם נבואה לפגישה האחרונה שלה עם נקדימון אלטשולר.

הלחן הראשון של השיר היה של דינה עמלי מקיבוץ כפר סאלד, שהייתה חברה בצוות הווי הדרכה, והצוות הקליט ושר אותו ב-1969. אבל את הפרסום הגדול לשיר, הלחן המוכר כל כך והאהוב כל כך, הלחין חנן יובל, שהלחין רבים משיריה לערב שירי המשוררת רחל בשנת 1974. הביצוע המקורי, במופע, היה של דורית ראובני ודני כץ, ומאוחר יותר חנן יובל עצמו הקליט אותו.

ובטרם נאזין לביצועו של חנן יובל, אנקדוטה קטנה ואהובה עליי. בתכנית הרדיו הפופולרית "מה יש" באמצע שנות השמונים בגל"צ, הייתה פינה של דני רובס שכונה ג'ימי אוחנה, ששיבש שירים בדרך הומוריסטית מבריקה. וכך הוא שר את השיר הזה: "פגישה. חצי פגי".

פינתי השבועית ברדיו: בואי לאילת

בואי לאילת / ליאור ייני

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 5.4.21

ב-2 בינואר הלך לעולמו בגיל 85 הזמר והשחקן ליאור ייני; זמר בעל קול ענק, עוצמתי ונעים, קול יוצא דופן באיכותו, שתופס מקום של כבוד בפס-הקול הישראלי, גם אם בעשורים האחרונים הוא נדחק לשוליים.

שני שירים של ליאור ייני השמענו בפינה זו: את "בדומיה" ואת יצירת המופת "השמלה הסגולה" שאותה השמענו במלאת לייני 80.

ליאור ייני נולד בקיבוץ אפיקים. חרף כישרונו כזמר ושחקן הוא לא שירת בלהקה צבאית, אלא כלוחם בחטיבת "גולני". לאחר שחרורו השתתף בהרכבים פופולריים מאוד, שרוב משתתפיהם היו בוגרי הלהקות הצבאיות וגם התכנים שלהם ומבנה ההופעות שלהם היה המשך ישיר ללהקות – להקת "התרנגולים" ולהקת "החמציצים". הוא אף התחתן עם הבמאית של שתי הלהקות הללו נעמי פולני, ויש להם שני ילדים משותפים. מאז הספיק להתגרש, להתחתן, לעבור בעקבות אשתו לצרפת, להתגרש, לחזור לארץ ולהתחיל זוגיות שלישית. אשתו האמצעית הייתה אביבה אורשלום, "מדריכה רוחנית", פילוסופית, ציירת ומשוררת, שהנהיגה סוג של כת. באותה תקופה שינה ליאור את שמו לאליאור. זוגתו השלישית הייתה אחיינתיה של אשתו הראשונה, רותי ייני. בין ילדיו השחקן יותם ייני (מגרושתו הראשונה) ושחקן הכדורגל שרן ייני (מזוגתו השלישית). יותם ייני ואחותו איה, ילדיו מנעמי פולני, חזרו בתשובה. בקיצור – משעמם לא היה שם.  

ליאור ייני היה זמר ושחקן, וכמה מלהיטיו הגדולים הם ממחזות זמר וסרטים שבהם השתתף. כך, למשל, מתוך המחזמר "איי לייק מייק" הלהיט "מה צריך בסך הכל בנאדם", ומתוך הסרט המשובח של אברהם הפנר, בכיכובו של ייני, "לאן נעלם דניאל וקס" – הביצוע המקורי של "אגדה יפנית", הלא

היא "בחמש קם צייד", למילותיו של אהוד מנור ולחנו של אריאל זילבר.

ב-1968, ביקרה המוסיקאית הצעירה נורית הירש, לימים כלת פרס ישראל, בביתם של נעמי פולני וליאור ייני, כדי לעבוד עם נעמי, במאית להקת הנח"ל באותה תקופה, על השיר "בלבולי קיץ", שהלחינה למילותיו של יעקב שבתאי, לתכניתה של הלהקה. על הדרך היא סיפרה לליאור שיש לה שיר בשבילו, שממש מתאים לקולו. והיא הציגה לו שיר שהלחינה למילותיו של ירון לונדון, בעבור סרט תדמית של עיריית אילת. "בואי לאילת".

אילת של היום אינה בדיוק אותה אילת שעליה כתב ירון לונדון, אבל אני עוד זוכר את אילת ההיא. אילת שהייתה עיירה קטנה ושכוחת אל, שנסיעה אליה מת"א ארכה יום שלם, ושהייתה אזור בתולי, מעין דיונה גדולה לצד המים הצלולים ובתים בה מעט ומלונות בודדים. מאז אילת התפתחה מאוד, ובמידה רבה היא דומה יותר אל אותן ערי אספלט מקומטות שמהן הדובר בשיר מציע לאהובתו להימלט.

אך עדיין נשאר בעיר הקסם של הלגונות, גם אם הן כבר פחות שקטות. לגונות? עוד נחזור לכך. ואני אוהב גם את אילת של היום.

אילת בשירו של לונדון היא היפוכה של הבורגנות התל-אביבית; עיר המפלט למי שרוצים להתפשט ולשחות עירומים במים הצלולים; בירת השמש של מי שרוצים להימלט אל גני האלמוגים. שם, באילת, אפשר לשכב סרוח כמו לטאה עם שיער פרוע שפרע הרוח. בתוך חודשיים הוא כבר ילמד להתייצב על המגלשיים. והוא מסיים בהצהרה, שכותב השיר לבטח לא יחתום עליה באופן אישי, שבין כחול ובין ירוק הוא יכול לחיות לעד.

אבל מה הן, לכל הרוחות, ערים מקומטות, חוץ מחרוז ללגונות השקטות? את השאלה הזאת הפניתי הבוקר לירון לונדון, וזו תשובתו: " 'מקומט' הוא, פחות או יותר, ההיפך משטוח, מרענן, מצעיר. פניו של אדם זקן 'חרושות קמטים'. יש שאלה טובה יותר: למה כתבתי 'נימלט אל הלגונות השקטות', בעוד שבאילת אין לגונות כלל. על כך אין לי תשובה".

ואם בחיבור של ירון לונדון וליאור ייני עסקינן, ראוי להזכיר שייני השתתף בסרטו של מיכה שגריר, משנת 1967, "סיירים" ושר, יחד עם שלושת כוכביו האחרים של הסרט, את שירו של לונדון "עמיחי". ובשיר הזה מופיעה השורה האלמותית: "ובאצבע הגליל חטף כדור בכף ידו / ומאז הוא מנגן בחלילו בלי סול ודו".

כאמור, לפני שלושה חודשים ליאור ייני נפטר. נשמיע לזכרו את "בואי לאילת". יהי זכרו ברוך!

בואי נמלט מן האספלט

ומן הערים המקומטות

בואי נמלט אל הלגונות השקטות

בואי לאילת לאילת

בבירת השמש

מנומש בנמש

למול הרקיעים נחטוף תנומה

והרוח שיישוב

ישיאנו לא לחשוב

על מאומה

עצומי עיניים

נמלט בשניים

למים אל גני האלמוגים

בין כחול לבין ירוק

את בגדי הים נזרוק

נשליך אותם אל הגלים

בואי נמלט מן האספלט…

בשיער פרוע

שפרע הרוח

אני סרוח לי כמו לטאה

כמו דולפין אשר נפלט

מעמקי מפרץ אילת

כמו הפתעה

תנו לי רק חודשיים

על המגלשיים

ועל גלי המים לא אמעד

בין ירוק לבין כחול

בן אדם אני יכול

אני יכול לחיות לעד

בואי נמלט מן האספלט…

פינתי השבועית ברדיו: קול אורלוגין

קול אורלוגין / ריקה זראי

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 29.3.21

לפני שלושה חודשים הלכה לעולמה בגיל 82 ריקה זראי, זמרת שהייתה אחת מכוכבות הזמר הישראלי בשנות החמישים והששים, ומשנות הששים ואילך כוכבת במוסיקה הצרפתית ובעלת קריירה בינלאומית.

כישרונה המוסיקלי של ריקה זראי התגלה כבר בנעוריה. כבר כנערה למדה פסנתר באקדמיה למוסיקה והתפרנסה מהוראת פסנתר. היא שירתה כמדריכה קולית בלהקת פיקוד מרכז.

המלחין יוחנן זראי, עולה מהונגריה, גילה אותה וטיפח אותו ובטרם מלאו לה עשרים הם נישאו. הם הגישו יחד תכניות רדיו מוסיקליות. הוא הלחין רבים משיריה. בין השאר, הוא הלחין את שירי המחזמר הישראלי הראשון, "חמש חמש", על פי מחזה שכתב אהרון מגד, עם שירים של נעמי שמר. המחזמר הועלה ב-1955 בתיאטרון "האוהל" וריקה זראי קיבלה את התפקיד הראשי. היא השתתפה במחזות זמר נוספים ב"הבימה" ו"הקאמרי".

ריקה זראי הופיעה גם בהופעות יחיד בליוויו של יוחנן זראי. הסגנון שלה היה חדשני בישראל, סגנון קברטי, שירת שאנסונים. הקול שלה קטיפתי ונעים מאוד. והיא שרה כמה מהלהיטים הגדולים של התקופה.

הבולט בכולם הוא "גן השקמים" של יצחק יצחקי ויוחנן זראי. כאשר יצאה לאור הביוגרפיה של נעמי שמר "על הדבש ועל העוקץ", השמעתי בפינה את שירה "סמוך על התרנגול", המוכר יותר כ"תרנגול בן גבר" שיר הומוריסטי אהוב, שגם הוא היה להיט גדול של ריקה זראי. אני אוהב בשיר הזה בעיקר את השורה "היא יושבת בביתול". היא – זו התרנגולת. המילה "ביתול" היא באות ת', ולא בט', כלומר לא מלשון בטלה אלא מלשון בתולין. נעמי שמר הלחינה כמעט את כל שיריה, ולעתים נדירות ביותר נתנה שירים להלחנה של מוסיקאים אחרים, שאותם בחרה בפינצטה, כאלה שהערכתה אליהם הייתה גדולה במיוחד. למשל, מתי כספי שהלחין שניים משיריה. יוחנן זראי היה אחד מהם. הוא הלחין את "סמוך על התרנגול", "מגדל בודד" וגם את "רב האור והתכלת", את שלושתם שרה ריקה זראי. "רב האור והתכלת" היה להיט גדול.

השיר "רוחמה", אף הוא מלהיטיה הגדולים, אופייני מאוד לסגנון השאנסון שלה ולאופן ההגשה הייחודי שלה. הוא מספר סיפור, מתאר את חייה של רוחמה, עובר אתה מתקופה לתקופה, כשתמיד היא במרכז העניינים, החל "כשהייתה רוחמה בת חמש" ו"השכונה כולה קראה לה בובה". תקופת השיא של חייה היה בגיל עשרים, כשהיא הייתה לוחמת בפלמ"ח. היום, כשהיא כבר בת שלושים, "איפור ואודם יש לגברת", אבל גם אם היא כבר לובשת בגדים אחרים, היא תמיד נשארה בת עשרים, כלומר בימיה היפים במחתרת. "כשהייתה רוחמה בת עשרים הפלמ"ח כולו לחש רוחמה, והיום רוחמה בת שלושים, הפלמ"ח פורק. בעצם, למה?" את השיר כתב דידי מנוסי הפלמ"חניק, שכמו פלמ"חניקים אחרים אף פעם לא הרפתה ממנו השאלה המיתולוגית "למה פירקו את הפלמ"ח?". ואולי יש בשיר גם ביקורת על עצמו ועל חבריו שתקועים בשאלה הזאת, שתקועים בעבר, כמו אותה רוחמה שבעצם נשארה תקועה בגיל עשרים, תקועה בעבר. גם את השיר הזה הלחין יוחנן זראי. עוד נחזור לחיבור בין דידי מנוסי, יוחנן זראי וריקה זראי, אך קודם לכן נשוב לסיפור חייה של ריקה.

ב-1962 ירדו ריקה ויוחנן זראי לצרפת. שניהם רצו להתפתח ולפתוח קריירה בינלאומית. באותם הימים, צרפת הייתה הידידה ובעלת הברית של ישראל. התרבות הצרפתית הילכה קסם על רבים מן היוצרים בישראל, ורבים מהם בחרו לשהות כמה משנותיהם בצרפת. כך, למשל, נעמי שמר, עמוס קינן, שייקה אופיר, נחום היימן ואחרים. ריקה זראי הייתה פרנקופילית ואך טבעי היה, מבחינתה, ליצור בצרפת.

עם הגיעה לצרפת, כבשה ריקה זראי את לב הצרפתים, והייתה לזמרת פופולרית ביותר. היא שרה עם טובי השאנסונרים הצרפתיים ובהם ז'אק ברל ושארל אזנבור. היא שרה בעברית, צרפתית, אנגלית וגרמנית. היא הביאה לצרפתים ולאירופאים להיטים עבריים, ובראשם "הבה נגילה", שהפך בזכותה לשיר המזוהה ביותר עם ישראל במשך עשרות שנים. הוא היה להיט גדול, ואחד השירים המושמעים ביותר בדיסקוטקים בצרפת ובאירופה בכלל. גם "ירושלים של זהב" הצליח בצרפת בביצועה.

בצרפת היא שיתפה פעולה עם נחום היימן, שחי שם באותן שנים. היא הקליטה שירים בעברית בלחנים של היימן, והידוע שבהם הוא "סופו של קיץ", שיר מקסים למילותיו של יוסי בכר:

רוחות נשקו את פני הים

ויום נוסף של קיץ תם

וטעם מלח משכר את כל החוף

ודוגיות שוב נקשרות, אל קצות המזחים

וזה סימן שבא לקיץ סוף.

בצרפת ריקה ויוחנן זראי התגרשו, וריקה נישאה למוסיקאי הצרפתי ז'אן-פייר מנייה.

ב-1969 ריקה זראי נפצעה קשה בתאונת דרכים. היא החלימה בעיקר באמצעות רפואה טבעית, ובחרה להפוך את נושא הרפואה הטבעית לתחום פעולתה העיקרי, אם כי במקביל המשיכה תמיד לשיר, להקליט ולהופיע. היא הייתה לכוהנת הגדולה של הרפואה הטבעית בצרפת, פרסמה ספרים פופולריים בנושא והופיעה בתכניות טלוויזיה ורדיו רבות עם המסר שלה.

השיר שנשמיע היום, הוא אחד השירים המזוהים ביותר עם ריקה זראי ועם קולה הייחודי, שירם של דידי מנוסי ויוחנן זראי "קול אורלוגין".

זהו שיר עצוב מאוד, במילותיו, בלחנו ובאופן ההגשה המלנכוני בפיה של ריקה זראי. ברוח "תפסתי ראש על הבר" של שלום חנוך אפשר לומר "הביאה לי שיר עצוב עצוב עצוב עצוב עצוב. עשתה אותי מאושר". כי יש פרדוכס אמתי, של שירים עצובים שגורמים למאזין להם לעונג. זה כוחה של אמנות. השיר מדבר על אניה שצללה אל התהום. מיהו המספר? מן הסתם אחד האנשים בספינה. אולי איש צוות, אולי נוסע. השעה היא חצות. שעת לילה מאוחרת. אפילו בפונדקים הנר דועך. הנווט של הספינה עייף גם הוא, נרדם. רק אנוכי, כלומר המספר, עודנו ער. והוא מתאר את הרוח של ים שיצאה לשוט בחוצות, את הרוח הצפונית הנושבת לאיטה, את אורו החיוור של הספינה עד הסוף המר שבו התורן התנפץ בגל סוער והספינה ירדה אל המצולות. והוא יורד אתה, ואין לו מה לעשות ואיך להושיע. והשיר הוא בעצם מילותיו האחרונות.

במאמר שכתב בבלוג שלו הפובליציסט ופילוסוף הרוק קובי אור לאחר מותו של יוחנן זראי, הוא כתב על השיר: "יוחנן זראי הלחין את הנואשות. מתחשק לך לומר בקול 'איזה לחן יפהפה'. אבל אז אתה נזכר בייאוש שבטקסט, ולכן ה'איזה יופי' נתקע לך בגרון. ואם אתה מאזין / קורא רגיש באמת, אתה מרגיש איך היופי מתרסק… קול הקטיפה ממחתרת הלב של ריקה זראי, ששרה אותם [את "גן השקמים" ו"קול אורלוגין" עליהם כתב אור], הוא הרבה יותר חזק מאור לבן, מחום לבן.

ריקה זראי. יהי זכרה ברוך!

קול אורלוגין קורא: חצות,

בפונדקים דועך הנר

רוח של ים יצא לשוט בחוצות,

רק אנוכי עודני ער.

רוח צפון נושבת אט,

אור הספינה נישא חיוור,

על משמרתו, עייף, נרדם הנווט,

רק אנוכי עודני ער.

עדי סיפון הים עלה,

תורן נופץ בגל סוער

וספינתי ירדה אל תוך המצולה,

רק אנוכי עודני ער.

שוב אורלוגין קורא: חצות,

בפונדקים כבה הנר

רוח של ים יצא לשוט בחוצות –

ואנוכי עודני ער.   

פינתי השבועית ברדיו: יש לי סימפטיה

יש לי סימפטיה / נורית גלרון

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 22.3.21

ב-1972 יזם מולי שפירא, המנהל המיתולוגי של מחלקת התרבות בגל"צ, אירוע ייחודי, ערב שירי משוררים, שלכבודו הולחנו משיריהם של טובי המשוררים העבריים; לא פזמונים שנועדו מלכתחילה להלחנה (מרבית המשוררים הישראלים הם גם פזמונאים, כלומר כתבו מראש שירי זמר, שנועדו להלחנה), אלא שירה פואטית לשמה. ההצלחה של הערב הייתה אדירה. שירה שלא נועדה להלחנה הפכה שירי משוררים ללהיטים גדולים, שהפכו ברבות השנים לנכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית. כעבור שנה, ב-1973 שוחזרה ההצלחה בערב שירי משוררים מס' 2.

בין השירים הבולטים בשני הערבים הללו: "כשאלוהים אמר בפעם הראשונה" "שיר לאוהבים הנבונים" ו"ציפור שניה" של נתן זך, "דרך שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד" ו"בלדה לשיער הארוך והשיער הקצר" של יהודה עמיחי, "חמדה" ו"סוף הנפילה" של דליה רביקוביץ', "אומרים ישנה ארץ" ו"בת הרב ואמה" של טשרניחובסקי, "לא ידע איש מיהי" של ביאליק, "יום יום אני הולך למעונך" של פיכמן ו"לילות לילך" של חיים לנסקי.

טובי המלחינים כתבו לשני הערבים האלה ובהם סשה ארגוב, מתי כספי, שלמה ארצי, מוני אמריליו, יאיר רוזנבלום, שמוליק קראוס ומשה וילנסקי, וטובי הזמרים שרו אותם, ובהם מתי כספי, חוה אלברשטיין, שלמה ארצי, הדודאים, סוזן ופרן, דורית ראובני וג'וזי כץ.

אך טבעי היה לצפות שבחלוף שנה תשוחזר ההצלחה בערב שירי משוררים מס' 3. אבל זה לא קרה. גם לא בשנה שאחריה. רק בחלוף שבע שנים, ב-1980, במלאת שבעים שנה לעיר תל-אביב, הפיקו גלי צה"ל ועיריית תל-אביב בראשותו של שלמה להט, את ערב שירי משוררים שהוקדש כולו לשירי משוררים על תל-אביב.

הערב נערך בהיכל התרבות בת"א. אילי גורליצקי הנחה אותו. על הבמה ישבה תזמורת של 50 נגנים מהתזמורת הפילהרמונית, בניצוחו של אילן מוכיח, שליוו את כל השירים, ולצדה – להקת "ברוש", להקת ג'ז ורוק שהוקמה בידי אריאל זילבר כלהקת ליווי שלו והמשיכה כלהקה עצמאית וכלהקת הבית של התכנית "זהו זה". היה זה ערב של אהבה גדולה לתל-אביב.

לערב זה הולחנו שירים של אלתרמן, יוכבד בת מרים, אברהם חלפי, לאה גולדברג, אבות ישורון, נתן זך, דוד אבידן ומאיר ויזלטיר. בין המלחינים והמבצעים סשה ארגוב, משה וילנסקי, מתי כספי, שם טוב לוי, יוני רכטר, יהודית רביץ, נורית גלרון, שלמה גרוניך, דני ליטני, שלמה ארצי, חנן יובל, אורה זיטנר, נפתלי אלטר, אושיק לוי וגרי אקשטיין.

הערב הזה השאיר חותם פחות עמוק בתרבות הישראלית מאשר קודמיו. רוב שיריו נשכחו. אך גם הוא הניב מספר שירים שתפסו מקום של כבוד בפלייליסט הישראלי, כמו "דצמבר" של אלתרמן, "יש אשר שקטים הם השמים" של חלפי, "אני יושב על סף הרחוב" של זך ו"דיון דחוף" של דוד אבידן ודני ליטני, המוכר יותר כ"למה לנו כל העניין הזה".

אנו נאזין היום לשיר המצליח ביותר בין שירי הערב – "יש לי סימפטיה", שירו של מאיר ויזלטיר, בלחנו של שלמה גרוניך ובביצועהּ של נורית גלרון. מאוחר יותר גרוניך עצמו הקליט את השיר, מופיע אתו בהופעותיו, והוא היה לאחד השירים המזוהים אתו ביותר. אנו נאזין היום לביצוע המקורי, המקסים, של נורית גלרון, שבשיר זה הביאה לאחד השיאים הגבוהים ביותר את היכולת הקולית הנדירה שלה. ולמה אנו משמיעים דווקא את השיר הזה ודווקא עכשיו? כיוון שבימים אלה חוגגת נורית גלרון את יום הולדתה השבעים ומאיר ויזלטיר חוגג את יום הולדתו השמונים. כך שיש לנו סיבה כפולה למסיבה, וכשיש סיבה כזאת, אנו תמיד קופצים עליה כמוצאי שלל רב.

השיר "יש לי סימפטיה" הופיע בספר שיריו של מאיר ויזלטיר "דבר אופטימי, עשיית שירים", שיצא לאור בשנת 1976. לקראת ערב שירי משוררים 1980, הוזמן שיר גם משלמה גרוניך, שחי באותן שנים בניו-יורק. גרוניך הלחין את השיר ושבוע לפני הערב התקשר לויזלטיר וקיבל את הסכמתו לשימוש ביצירתו. השיר זכה לאהבת הקהל מיד בהשמעתו הראשונה במופע. השיר כבש את הקהל שהריע לנורית גלרון במחיאות כפיים סוערות וממושכות.

"יש לי סימפטיה" היה לשיר הנושא של תקליטה הרביעי של נורית גלרון "סימפטיה", שיצא ב-1982. כעבור שנה הוא יצא לראשונה בביצועו של גרוניך בתקליט המשותף עם שם טוב לוי "אלבום משפחתי".

השיר "יש לי סימפטיה" אינו שיר רומנטי, לא נוסטלגי ובוודאי שלא סנטימנטלי.  הוא אינו מתפייט בערגה על יופיה של העיר. זה שיר אמביוולנטי מאוד כלפי העיר ת"א של שנות השבעים. מצד אחד הוא מותח עליה ביקורת לא פשוטה, ומצביע על כיעורה. אבל יש לו סימפטיה לאנשים של העיר.

הביקורת שלו על ת"א היא בראש ובראשונה על כך שהיא עיר בלי קונספציה. היא עיר כעורה, והכיעור שלה משרה אווירה של מוות ודיכאון. טיח נופל, קיר מתייפח, אוטובוס מת, מאורת טיח נואשת, נדנדת פח רועשת. אך שם הספר הוא "דבר אופטימי, עשיית שירים", וויזלטיר עושה מן העיר העלובה שהוא מתאר שיר אופטימי. למה? כי יש לו סימפטיה לאנשים שחיים בה. יש לו סימפטיה לאמנים שלה. אמנם העיר היא בלי קונספציה, אך יש בה אומנות קונספטואלית, שאליה יש לו סימפטיה. ומיהם האנשים בתל-אביב שיש לו סימפטיה אליהם? אנשים שמתאמצים בת"א, אנשים שמתעקשים בת"א, אנשים שמתרגשים בת"א. אבל בסוף הוא חוזר לנקודת המוצא של הייאוש. האנשים שהוא מוצא בתל-אביב הם מיואשים. אבל יש לו סימפטיה אליהם.  

כבר סיפרתי כאן לא פעם שנורית גלרון היא אחת מאהבותיי הגדולות ביותר במוסיקה הישראלית. האמת היא שקצת קשה לי לדמיין אותה כבת שבעים, כיוון שהן במראה שלה והן בשירתה, לא ניכר הגיל.

לא מעט מהשירים של ערבי שירי משוררים הושמעו בפינה זו בעשר שנותיה, ואנו שמחים להשמיע היום את "יש לי סימפטיה".

מזל טוב לנורית גלרון ומאיר ויזלטיר.

יש לי סימפטיה

לאמנות קונספטואלית בתל אביב

עיר בלי קונספציה

טיח נופל

תריס מתייפח

אוטובוס מת

יש לי סימפטיה

לאנשים שמתאמצים בתל אביב

יש לי סימפטיה

לאנשים שמתעקשים בתל אביב

יש לי סימפטיה

לאנשים שמתרגשים בתל אביב

עיר בלתי מרגשת

מאורת טיח נואשת

נדנדת פח רועשת

יש לי סימפטיה

לאנשים מתייאשים בתל אביב