פינתי השבועית ברדיו: המגדל הראשון

המגדל הראשון / אלי גורנשטיין

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 24.8.20

באפריל 1936 פתחו ערביי ארץ ישראל במתקפת טרור רצחנית נגד היישוב היהודי, במטרה לשים קץ למפעל הציוני. שלוש שנים ארכו מאורעות תרצ"ו-תרצ"ז או 1936-1939, שמשום מה היסטוריונים ישראלים בוחרים לכנות אותן על פי הסיפר (נראטיב) הערבי בשם החיבה "המרד הערבי הגדול".

המתקפה הייתה בכל רחבי הארץ ובתוכם יישובי עמק יזרעאל. שדותיהם ורכושם הוצתו (זו לא המצאה חדשה), פועלים הותקפו בשדות והסכנה הייתה גדולה. היה ברור שמתנהל כאן מאבק על הארץ, ושזהו מאבק על כל פיסת אדמה.

בקיבוץ בית אלפא, קיבוץ הסְפָר המרוחק ביותר בעמק המזרחי, ישבו מאה חברי קיבוץ תל-עמל. קבוצת החלוצים הזאת, של חברי השומר הצעיר, קמה ב-1932, עברה תחנות שונות, ובשהותה בבית אלפא עבדו שלושים מחבריה בהכשרת קרקע, עיבוד שטחים וניסויים חקלאיים באדמות שנגאלו בבקעת בית שאן. עם פרוץ המאורעות הערבים התנכלו לעובדים בשדות תל-עמל. דרכי הגישה לשדות היו בסכנה מתמדת. חברי תל-עמל חששו מאבדן אדמותיהם. ועדה של חברי הקיבוץ גיבשה תכנית להקמת ישוב מבוצר תוך יום. עיקריה של התוכנית היו: הכנה מראש של חלקי מבנים, מגדל וחומות מעץ; העברתם בסתר אל המקום המיועד והקמתם בעזרת מתנדבים מיישובי הסביבה. התוכנית קיבלה את אישור מטה "ההגנה" והנהגת הסוכנות היהודית.

בחנוכה תרצ"ז, 10 בדצמבר 1936, הוקם בן לילה, בעמק בית שאן, בלב יישוב ערבי עוין, קיבוץ חדש, ושמו תל-עמל. עלייתו של תל-עמל לקרקע חנכה את מבצע "חומה ומגדל", שבו במשך שלוש שנים עלו לקרקע 52 יישובים יהודים חדשים, שעיצבו את גבול המדינה שבדרך.

למחרת נכתב בעיתון "דבר": "כל היום העבירו מכוניות וטרקטורים את המכשירים והכלים מבית אלפא, מקום מגוריו הארעי של הקיבוץ. השמחה בבית אלפא הייתה רבה: כל ימי קיום העמק העברי הייתה בית אלפא הנקודה הקיצונית במזרח, ועתה נוספו להם שכנים".

מפעל ההתיישבות "חומה ומגדל" היה מפעל התרסה נגד גזירות המדיניות הבריטית של מגבלות על רכישת קרקעות, הקמת יישובים ועליה לארץ, מתוך חנופה לערבים ותוך רמיסה בוגדנית, ברגל גסה, של המנדט שבריטניה קיבלה מחבר הלאומים להקים מדינה יהודית בארץ ישראל. האזורים שבהם הוקמו  יישובי "חומה ומגדל" היו במכוון האזורים שהבריטים אסרו על התיישבות בהם. היו אלו לרוב נקודות מבודדות בסְפָר או באזורים עתירי אוכלוסיה ערבית. הביצוע היה בידי "ההגנה" שתפעלה את מבצעי הבזק של הקמת היישובים. בתוך יום הוקם יישוב כולל חומה מלוחות עץ ושכבות חצץ, עמדות מגן ומגדל שמירה, כדי להגן על היישוב והמתיישבים. תל-עמל בעמק בית שאן היה החלוץ של "חומה ומגדל". תל-עמל פרץ את הדרך להתיישבות היהודית בבקעת בית שאן ולעיר בית שאן ולהבטחת האזור כחלק ממדינת ישראל. לאורך שנים, עד 1970, היה תל-עמל יישוב ספר שספג פגיעות מן הירדנים.

החלוצים, חברי תנועת "השומר הצעיר" מארץ ישראל ומגליציה, נתנו לקיבוץ את השם תל עמל. שם המסמל את ערך העבודה שבו האמינו, והתל מסמל את ההתחדשות, שבחזרת עם ישראל לגלבוע והסרת הקללה מקינת דוד.

חצי שנה לאחר הקמת הקיבוץ, צאצאי הנשיא השני של ההסתדרות הציונית דוד וולפסון העניקו לקיבוץ תרומה כספית, שבה הם בנו את חדר האוכל שלהם. בתמורה הם דרשו להנציח את שמו של אביהם, ושם היישוב שונה לניר דוד.

חברי הקיבוץ חשו לא בנוח עם השינוי הזה, ונשאו געגוע לשם המקורי. בשנות השמונים המוקדמות, החליט הקיבוץ להחזיר את שמו הקודם, אך לא במקום השם שכבר היה חלק מן הזהות שלו, אלא לצדו. ומאז שמו של הקיבוץ הוא כפול, ניר דוד (תל-עמל).

המקום שבו התיישבו חלוצי תל-עמל, היה על גדותיה של ביצה, שורצת יתושי אנופלס נושאי קדחת הביצות, מלריה. הקדחת היכתה בחלוצים. על מנת ליצור תנאי מחיה אנושיים, במשך שנים עמלו חברי הקיבוץ בייבוש הביצה. הביצה הייתה חלק מנחל עמל ובשמו הערבי – נחל אל-אסי.

הנחל נובע מעין עמל שבגן השלושה, הסחנה. הוא חוצה את קיבוץ ניר דוד וזורם עד נחל חרוד. הקטע של הנחל הזורם בקיבוץ שוקם וטופח במשך השנים בידי חברי הקיבוץ ובמיטב כספם. מקטעים של דפנות הנחל צופו בבטון צבוע בטורקיז, שהעניק לו את הגוון התכול, הייחודי. מחנה חומה ומגדל תל עמל ישב בגדתו הדרומית של הנחל. בתי האבן הראשונים של היישוב הוקמו ב-1939 בחלקו הצפוני של הנחל. ב-1951 נבנתה שכונה בגדתו הדרומית וקטע הנחל העובר בקיבוץ מיושב בשתי גדותיו.

בחמש השנים האחרונות, מתנהלת מערכה נגד הקיבוץ, בתביעה לאפשר כניסה חופשית ורחצה חופשית לכל אחד באסי. המאבק, שלא אחת הידרדר לאלימות, נקרא "לשחרר את האסי". חברי הקיבוץ מסרבים לדרישה, כיוון שהבתים שלהם הם על גדות הנחל ופתיחתו לכל עלולה להיות מטרד קשה לחייהם ואולי אף מפגע תברואתי. הם טוענים, שהאסי פתוח לכל למעט קטע מתוכו הזורם בקיבוץ. האזור מלא במעיינות, על שמם נקראת המועצה האזורית – עמק המעיינות. הסחנה מצוי בקרבת מקום. למה נטפלים דווקא לכבשת הרש שלהם?

יש לומר את האמת – יש צדק גם בטענות המוחים. על פי החוק כל מקורות המים של המדינה שייכים לציבור, נתונים לשליטת המדינה ומיועדים לצרכי תושביה ולפיתוח הארץ. יתר על כן, החוק הזה הוא חוק צודק וראוי. יש כאן מקרה מובהק של צדק מול צדק. ובמקרה כזה, מן הראוי להגיע לפשרה; פשרה שתאפשר פתיחה מקסימלית של חלקים מן הנחל שביישוב תוך הגנה על אורח חייהם של חברי הקיבוץ, שעלו לשם בזכות, לפני הקמת המדינה, לפני חוק המים, ויש להם זכויות מוצקות על המקום. פשרה שאפשר לחיות אתה. ואכן, כבר הגיעו ליותר מפשרה אחת, ורק לאחרונה גובשה פשרה נוספת בין ראש המועצה האזורית עמק המעיינות וראש העיר בית שאן. הבעיה היא שהגורמים המיליטנטיים המובילים את המאבק אינם רוצים פתרון. הם רוצים לנצח, להביס, לדרוס, לרמוס, להשפיל ולפגוע ומסכלים כל פשרה, בשם שיח הזכויות. הם מוּנעים משנאה ומפוליטיקה זרה – ברית בין ארגון השמאל הרדיקלי "הקשת המזרחית" שמנהל מלחמת חורמה בקיבוצים ובהתיישבות ואנשי ימין שונאי קיבוצים המתודלקים בידי המסית והמדיח שאבא שלו הוא ראש הממשלה.

את הפינה אני מקדיש היום לחברי ניר דוד (תל עמל). אחת הסיבות לכך שחברי ניר דוד התעקשו להחזיר את שמם המקורי, הוא המנון הקיבוץ, אותו כתב אלתרמן, "המגדל הראשון".

עם החלוצים שעלו לנקודת חומה ומגדל ביומה הראשון, נמנו לאה ומשה לבקוביץ' ובנם הפעוט ערן, בן השלושה חודשים. לאה היא אחותו האהובה של נתן אלתרמן.

זמן קצר לאחר הקמת הנקודה החדשה יצא אלתרמן מתל אביב ונסע בדרך לא דרך לבקעת בית שאן, לבקר את אחותו, גיסו ואחיינו, שהתגוררו עם חברים נוספים באחד הצריפים בחצר הקיבוץ. אלתרמן העריץ את לאה על נחישותה, דבקותה באמונותיה וערכיה, אומץ לבה ועוז הרוח שֶׁבָּהּ ועל שבחרה ללכת בדרך של הגשמה חלוצית. הוא ראה בעצמו את מי שמסתפק במילים, כמו כתיבת מילות 'שיר העמק', בעוד היא עושה את המעשים. היא התיישבה בעמק, היא סִתְּתָה אבנים כדי לסלול כביש, היא דבקה באדמת המולדת. הביקור בתל-עמל היה בעיצומו של החורף. אלתרמן פגש את לאה עייפה וסחוטה כשהיא עומדת על אדמת הטרשים של הקיבוץ ובנה חבוק בזרועותיה. במרוצת הזמן הוא נעשה בן בית בקיבוץ הצעיר, כשהוא מלווה בהערצה את תהליך הפיכתו ליישוב של ממש. את רשמיו העלה בשיר "המגדל הראשון", בו העלה על נס את הקמת תל-עמל, הן בזכות עצמה והן מתוקף היותה מפלסת דרך למפעל כולו. הוא נתן את המילים למרדכי זעירא שהלחין אותו. השיר בוצע לראשונה בנשף לכבוד עשור ליצירתו של זעירא. לקראת סוף הערב עלה זעירא לבמה ולימד את הקהל את השיר, שמילותיו הופיעו בתוכניית הנשף. צילום של התוכניה מופיע באתר "זמרשת". שמו המקורי בתוכניה הוא פשוט – "תל-עמל". לאחר מכן זעירא נסע לתל-עמל ולימד את החברים את השיר, במהלך אירוע לציון חמש שנים לעליית הקיבוץ לקרקע.  

השיר נפתח במילים "בהרי בגלבוע", לא הרי הגלבוע, חיבור מובהק לקינת דוד על שאול שנפל בגלבוע: "הרי בגלבוע, אל טל ואל מטר עליכם". המסר של השיר, הוא שהחלוצים המתיישבים בגלבוע מסירים מן ההר את הקללה. הסרת הקללה היא אתוס שהיה טבוע באידיאל של חלוצי ההתיישבות בגלבוע וגם בשירתו של שלונסקי. כותב אלתרמן: "בערבת הקללה עלי באר לי". ובהמשך – "המגדל הראשון את הנדר נדר, עת חרגת חמושה ומונפת, לעמוד מול הרים שאמרו 'אַל מטר' וצרים שהיגידו – אַל נפש". את הקללה מחליפה ברכה: "תבורכי תל עמל, במטר ובטל, בדגה עלי גל, תל עמל". תל עמל – ראשונה לחומה ומגדל.

החלק המושר הוא רק כמחצית השיר המקורי שכתב אלתרמן.

עד היום, מידי שנה שרים ילדי הקיבוץ את השיר בחג העליה לקרקע. בכנס חגיגי בדגניה, במלאת מאה שנים לתנועה הקיבוצית, הופיעו ילדי וחברי ניר דוד בשירה ובריקוד עם השיר הזה.

אנו נאזין לשיר בפיו של אלי גורנשטיין מתוך תכנית הטלוויזיה המיתולוגית של דן אלמגור ואליהו הכהן "שרתי לך ארצי". תל עמל – לחומה ומגדל!

בְּהָרֵי בַּגִּלְבּוֹעַ חָרוֹן יֶעֱשַׁן

וּבְעַרְבַת הַקְּלָלָה עֲלִי בְּאֵר לִי.

תֵּל-עָמָל, דַּבְּרִי שִׁיר בְּלֵילוֹת בֵּית-שְׁאָן,

בְּלֵילוֹת עֲרָבָה שִׁיר דַּבֵּרִי.

הַמִּגְדָּל הָרִאשׁוֹן אֶת הַנֵּדֶר נָדַר

עֵת חָרַגְתְּ חֲמוּשָׁה וּמוּנֶפֶת

לַעֲמֹד מוּל הָרִים שֶׁאָמְרוּ "אַל מָטָר"

וְצָרִים שֶׁהִגִּידוּ – "אַל נֶפֶשׁ".

תֵּל-עָמָל, תֵּל-עָמָל, תֵּל-עָמָל,

רִאשׁוֹנָה לְחוֹמָה וּמִגְדָּל

תְּבֹרְכִי, תֵּל-עָמָל!

בְּמָטָר וּבְטַל

בְּדָגָה עֲלֵי גַּל, תֵּל-עָמָל

בְּדָגָן לַמַּגָּל, תֵּל-עָמָל

בִּנְעוּרִים לַמִּגְדָּל

תֵּל-עָמָל!

פינתי השבועית ברדיו: חום יולי אוגוסט

חום יולי אוגוסט / שלמה ארצי

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 17.8.20

בשבוע שעבר מלאו חמישים שנה לסיומה של מלחמת ההתשה. ב-8 באוגוסט 1970 נחתם הסכם הפסקת האש. בחסות הפסקת האש, הפרו המצרים בגיבוי הסובייטים את ההסכם וקרבו סוללות טילים לקרבת התעלה. מה ישראל תעשה? תחדש את המלחמה בגלל כמה טילים?  אחרי כמעט אלף הרוגים? אחרי התשה שהתישה את החברה הישראלית? ישראל הבליגה.

נאצר חתר להפסקת אש בדיוק כדי לקרב את הטילים האלה. את המחיר שילמנו במלחמת יום הכיפורים, כאשר בשל אותם טילים ישראל איבדה את יתרונה האווירי. ההבלגה על קירוב הטילים – היא המחדל האמתי של מלחמת יום הכיפורים.

מלחמת ההתשה החלה מיד לאחר מלחמת ששת הימים. את שמה נתן לה נשיא מצרים גמאל עבד א-נאצר בנאום שנשא במרץ 1969. עד אז בישראל כלל לא התייחסו אליה כאל מלחמה, אלא כאל תקריות גבול. אך היו אלה שלוש שנים של התשה אמתית, של מלחמה סטטית קשה בעיקר בגבול מצרים, לאורך תעלת סואץ, אך גם בגבולות ירדן וסוריה.

בתקופת מלחמת ההתשה שלמה ארצי היה חייל. הוא התגייס לשייטת, אבל בשל פחד גבהים פרש לפני קורס צניחה ועבר לתותחנים. הוא שירת שנה וחצי בתותחנים ובעקבות פציעה שהורידה את הפרופיל שלו עבר ללהקת חיל הים. ארצי עבר בהצלחה את הבחינות ללהקות הצבאיות עוד טרם גיוסו, אך בשל הפרופיל הגבוה שלו שובץ לקרבי. אבל האמת היא שטבילת האש שלו הייתה דווקא בלהקה הצבאית.

הימים היו ימי מלחמת ההתשה. הלהקות הצבאיות היו אז בשיא תהילתן. הן הופיעו בפני חיילי צה"ל במעוזים, כפי שנקראו אז המוצבים, לאורך תעלת סואץ. ולא אחת היו תחת אש. כך גם שלמה ארצי ולהקת חיל הים. אחת ההופעות הייתה במוצב "טמפו", המוצב הצפוני ביותר לאורך התעלה, אחד המוצבים שספגו יותר מאחרים הפגזות אין סוף. באותה הופעה המוצב הופגז.

18 שנים לאחר תום מלחמת ההתשה, חזר אליה שלמה ארצי בשירו "חום יולי אוגוסט".

שלמה ארצי צפה בסרט "פלאטון" של אוליבר סטון, שעלה לאקרנים ב-1986. סטון היה לוחם במלחמת וייטנאם ואף נפצע פעמיים וזכה באותות הצטיינות על גבורה שגילה בקרב. הסרט מספר את סיפורה של מחלקת חי"ר אחת שכל חייליה נהרגו. בהשראת הסרט, בשובו הביתה, הוא כתב את השיר, על מלחמת ההתשה. הוא סיפר בו את סיפורה של פלוגה אחת. שמו המקורי של השיר היה "הפלוגה".

שלמה ארצי מספר שהמסופר בסרט הוא שילוב של מציאות ודמיון, חוויות שהוא חווה, חוויות ששמע מאחרים, דברים שראה ודברים שפינטז. שמו של השיר השתנה בסופו של דבר, ונקרא על שם מילות הפתיחה שלו.

השיר נפתח ברעש של מסוק. בשיר מסופרים במקביל שלושה סיפורים: סיפורה של הפלוגה, סיפורו של ועקנין וסיפור האהבה של המספר והחברה שלו.

ועקנין הוא דמות אמתית, חייל מקריית גת ששכב במיטה לידו במסלול בתותחנים. הוא מציג אותו כמי שהיו לו נעורים על סף העבריינות או מעבר לסף, ורק בצבא, בפלוגה, הוא נרגע קצת.

השיר הוא מעין סיפור שאחד הלוחמים מספר אחרי שנים רבות לאדם אחר, שכותב את הסיפור. "תרשום בספר דף", הוא אומר לו בתחילת השיר. והוא מסיים בציווי "תרשום, תרשום", וחברו משיב "רושם, רושם". יש בכך ביטוי לכמיהה לפרוק את המטען שרבץ על הלוחם במשך שנים רבות; ברצון לספר את סיפורו האישי, את הסיפור של חבריו, את הסיפור של הפלוגה, את סיפורה של מלחמת ההתשה.

בשיר, המספר וועקנין היו לוחמים באותה פלוגה, הפלוגה עליה נכתב השיר, שישבה במוצב "טמפו".

המספר מבקש מן הרושם שירשום על פצועים שרועדים, וזה נורמלי. הנעורים יפים, הוא כותב, והאסוציאציה שלו ליפי הנעורים היא דווקא נעוריו של ועקנין, שהם אולי ביטוי של חופש, לעומת המסגרת הצבאית הנוקשה.

המספר אסוציאטיבי. הוא מכתיב לרשם את מה שהוא זוכר. "מרחפים באלונקות שניים בלי שם". והוא אומר, כבתיאור של פוסט טראומה, שבזמן האחרון חוזרות אליו תמונות משם. והוא אומר: " בזיכרון המעומעם שלי היום,

מסך כבד של מלחמות והזיות", שזה נשמע תיאור קלסי של הלם קרב, שבאותה תקופה עוד לא היה בתודעה.

הוא ממשיך לתאר טראומה שחוזרת אליו מן המלחמה, שבה הוא שוכב לבד בשטח, מסוק נוחת ואח"כ נעלם והוא רעב. וכאן הוא לראשונה מכניס לשיר את בת הזוג: "מת לאכול אותך בבסיס האם לנצח".

הבית הבא הוא בביתה של חברתו, באותו "בסיס האם" אליו הוא התגעגע. הוא יצא לחופשה וביקר את החברה. כל מה שהוא רצה היה להתנתק מן המלחמה ולהיות עם החברה. "סוגר ת'חדר, גם אלוהים לא יכנס פה". אך פתאום אביה של החברה – אפשר לראות בו ניגוד למושג בסיס האם – נכנס לחדר ובפיו בשורת איוב: במוצב "טמפו" פלוגה שלמה חטפה אש נ"ס (נגד סוללה). זאת הפלוגה של המספר. האם כל הפלוגה נהרגה? לא ברור. אך זו ההשראה של "פלאטון".

בבית האחרון הוא מדבר על הבריחה שלו לדיסקוטק, כשבגופו רק שד בוער, והוא הולך לרקוד עם חיילים מתים בלב.

על כתיבת השיר סיפר ארצי בראיון ל"מעריב" לפני ארבע שנים: "כשחזרתי מהסרט הייתי בהלם. רציתי לכתוב דבר כזה, וכתבתי. בהתחלה קראתי לשיר 'הפלוגה'. באתי ללואי (המפיק לואי להב) ונכנסתי להקלטה שלו כשהוא עבד עם גידי (גוב) על 'דרך ארץ' ב'טריטון' (אולפן), הוצאתי אותו מההקלטה ואמרתי לו תראה איזה טקסט כתבתי. עוד לא השמעתי לו את המנגינה. הוא אמר לי שזה לא מספיק טוב. זה היה באמצע השבוע ובשבת חזרתי אחרי שעשיתי את התיקון וכבר הייתה לי מנגינה".

"חום יולי אוגוסט" היה שיר הנושא של התקליט "חום יולי אוגוסט", אחד התקליטים החשובים בתולדות הרוק הישראלי וכמובן בקריירה של שלמה ארצי. היה זה תקליט כפול, שמשלב שירים אישיים מאוד, משפחתיים מאוד עם שירים בעלי מסר פוליטי, מסר מחאה בימי האינתיפאדה הראשונה. זה התקליט הרוקי ביותר של שלמה ארצי. וכפי שהוא מעיד, זה היה התקליט שבו גם הקול שלו השתנה, לקול הצרוד המאפיין אותו עד היום. ביום שישי האחרון התפרסם ראיון ארוך עם המפיק המוסיקלי לואי להב ב"גלריה", והוא סיפר כיצד שינה את השירה של שלום חנוך ושל גידי גוב לשירה צרודה ומחוספסת, שונה משירתם עד לעבודתם אתו. עם גידי גוב היה זה ב"דרך ארץ" ועם שלום ב"חתונה לבנה". ושלמה ארצי מעיד שכך היה גם אתו.

התקליט היה מורכב מאוד וסיכון מסחרי, אך הוא הצליח מאוד, והניב כמה מלהיטיו הגדולים של שלמה ארצי ובהם: "ארץ חדשה", "טלפני, טלפני", "עבד הממהר", "באיזשהו מקום", "בגרמניה לפני המלחמה" "תחת שמי ים התיכון".

במלאת חמישים שנה לסיומה של מלחמת ההתשה, נאזין לשלמה ארצי ב"חום יולי אוגוסט".

חום יולי אוגוסט אז היה כבד מאוד,

שעת צהריים, הפלוגה הלכה בוואדי.

תרשום בספר דף, מדובר במלחמות,

תרשום פצועים שרועדים, וזה נורמלי.

הנעורים יפים, הקיץ אין סופי.

ועקנין הגיע לפלוגה, אלוף קריית גת,

שרף צריפים, ברח לבית גוברין,

המשטרה בעקבותיו, רק פה נרגע קצת.

את מה שאני זוכר מזה אני רושם,

מרחפים באלונקות שניים בלי שם,

בזמן האחרון אצלי תמונות חוזרות משם,

בזיכרון המעומעם שלי היום,

מסך כבד של מלחמות והזיות.

חום יולי אוגוסט אז, איצטרובל אחד נושר

מסוק נוחת, אני שוכב לבד בשטח.

כשהמסוק נעלם, אני פתאום רעב,

מת לאכול אותך בבסיס האם לנצח.

אני חוזר עם פס אלייך לביתך,

סוגר ת'חדר, גם אלוהים לא יכנס פה.

פתאום אביך נכנס, נראה כמו בוכה,

בתעלה פלוגה שלמה חטפה אש נ"ס ב"טמפו".

את מה שאני זוכר מזה אני רושם,

תופס מונית חיפנית, קופץ לדיסקוטק.

זונות על הגדר אצלי בגוף רק שד בוער,

הולך לרקוד עם חיילים מתים בלב.

תרשום תרשום, רושם רושם.      

פינתי השבועית ברדיו: כלים שלובים

כלים שלובים / גידי גוב

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 10.8.20

גידי גוב בן שבעים! קשה להאמין.

כשאני חושב על גידי גוב, האסוציאציה הראשונה שלי היא להקת "כוורת". ואח"כ להקת "גזוז" ולהקת "דודה". ו"זהו זה", ו"לילה גוב", ו"שירים מלילה גוב". ו"הלהקה", ו"דיזינגוף 99" ("ערום זה ערום באבא"), ו"גוג ומגוג שואו", ו"משירי תנועות הנוער", ו"הכבש הששה עשר" ו"מסע אלונקות" ו"גידי גוב הולך לאכול" ו"המסע המופלא של אהרוני וגידי" והפרזנטור של GOV IL ושל בזק.

להערכתי, לא רק אצלי האסוציאציות אינן שירי הסולו שלו. זאת, למרות שהוא זמר מצוין, כל כך ותיק. וכל כך הרבה שנים במרכז הבמה ועם פופולריות רבה. הוא מאוד מאוד אוהב לשיר, אך יחסית לוותק ולמעמד שלו הוא הוציא מעט תקליטי סולו. נדמה לי שנוח לו יותר בהרכב, בלהקה, בשיתופי פעולה, בשירה בכיף של גרסאות כיסוי לשירים האהובים עליו.

יכול להיות שהיה נכון להשמיע אחד משיתופי הפעולה הללו. למשל "הריקוד המוזר של הלב" עם רונה קינן, או אחד משיתופי הפעולה הקסומים שלו ב"שירים מלילה גוב" שכמה מהם השמענו כאן כמו "מה הוא עושה לה", או אולי אחד מהשירים הנפלאים בביצוע "זהו זה 2020" שמרגשים אותנו מחדש בכל שבוע.

בכל זאת, בחרתי להשמיע שיר סולו שלו, ולא בפעם הראשונה. אשמיע את אחד משיריו האהובים והיפים ביותר, מתוך תקליט הסולו השני שלו, התקליט המקסים "40:06". התקליט יצא לאור במאי 1983. הוא יצא חמש שנים אחרי תקליט הסולו הראשון שלו "תקליט ראשון", ואחרי להקת "גזוז" ולהקת "דודה" וכשהוא כבר כיכב ב"זהו זה".

המפיק המוסיקלי, המעבד, הקלידן והמלחין של רוב השירים בתקליט הוא חברו של גידי גוב עוד מימי להקת "כוורת", יוני רכטר. יוני רכטר אף כתב את המילים של אחד השירים, יחד עם אשתו של גידי, ענת גוב ז"ל – "יש אי שם", משיריו היפים ביותר של גידי. שישה מן השירים של התקליט כתב אהוד מנור ושלושה – חברו של יוני רכטר עלי מוהר. הסגנון של התקליט הוא שילוב של רוק רך וג'אז, סגנון שמתאים מאוד ליוני רכטר. המפיק של התקליט דודו אלהרר והמפיק המוסיקלי יוני רכטר, ליהקו לתקליט את טובי הנגנים, ובהם גיל דור (גיטרות), אלון הלל (תופים), שם טוב לוי (חליל), הסקסופוניסטים מורטון קם, פטר ורטהיימר וירוסלב יעקובוביץ', איתמר ארגוב (חצוצרה) ועוד רבים וטובים, וכן רביעיית כלי מיתר של נגנים מהתזמורת הפילהרמונית.

שמו של התקליט, "40:06" הוא אורכו של התקליט – ארבעים דקות ושש שניות. שם מקורי, ללא ספק. בין שירי התקליט "יש אי שם", "נם לא נם", "שטח ההפקר", "זה תלוי רק בנו", "עד הבוקר" והשיר שנשמע היום, שירם של אהוד מנור ויוני רכטר "כלים שלובים". שיר שנגיעות הג'אז הרכטריות בולטות בו מאוד, בעיקר בקטעי המעבר המוסיקליים, עם הדומיננטיות של כלי הנשיפה.

בשנות ה-80 וה-90, "כלים שלובים" היה השיר הפופולרי ביותר בצעדות של בני זוג אל החופה. ועד היום, כמעט ארבעים שנה אחרי צאת התקליט, השיר שרד והוא עדין אהוב על אוהבים, נאהבים ואהובים.

בשיר, מתאר אהוד מנור את האהבה בין שני בני זוג לחוק הכלים השלובים. חוק הכלים השלובים הוא חוק פיזיקלי הקובע כי גובה פני נוזל מסוים בכלים שלובים – כלים המאפשרים מעבר נוזל בחופשיות ביניהם, ישאף להיות שווה. כך, לדידו של אהוד מנור, גם הזוגיות הטובה. באהבה כל צד נותן מעצמו, מוותר כשצריך, והאוהבים מתמזגים ביניהם, "כמו כלים שלובים, אני ואת ביחד מתמלאים עד קו הלב". אהוד מנור הוא רומנטיקן חסר תקנה, ובשיר הזה – אולי יותר מבכל שיר אחר.

הוא מתאר את האהבה כנתינה ללא תנאי, "את באת ונתת ולא ביקשת דבר כמעט". מה שיפה באהבה הזאת, הוא התבשלותה האיטית. "את באת ונגעת בלאט, כל פעם קצת, לאט לאט. אני לא הרגשתי מתי ואיך נכנסת לתוך חיי".

אחד הדברים שאני אוהב בגידי גוב, הוא הדיסוננס בין ההומור העוקצני והסרקסטי שלו, לבין שירי האהבה הרומנטיים הענוגים, שהוא שר בהזדהות כזו. ובשיר הזה, אולי יותר מבשירים אחרים.

ברכות לגידי גוב בן השבעים, בתקווה שעוד נמשיך ליהנות משירתו וממשחקו וממכלול יצירתו.

 

את באת ונתת

ולא ביקשת דבר כמעט,

את באת ונגעת בלאט

כל פעם קצת,

לאט לאט.

אני לא הרגשתי מתי

ואיך נכנסת אל תוך חיי.

 

את באת ואותי אהבת,

כאבת ולא עזבת.

את באת ונשארת, נשבעת

בכול משפט,

בכל מבט.

אני עוד הייתי אי שם

כשאת נכנסת אצלי לדם.

 

כמו כלים שלובים

אני ואת ביחד מתמלאים

עד קו הלב.

שנינו עכשיו בקו אחד,

יחד זורמים מיד ליד

פעם אני ופעם את…

 

את באת ונתת

ולא ביקשת דבר כמעט,

את באת ונגעת בלאט

כל פעם קצת,

לאט לאט.

אני לא הרגשתי מתי

ואיך נכנסת אל תוך חיי.

 

כמו כלים שלובים

אני ואת ביחד מתמלאים

עד קו הלב

שנינו עכשיו בקו אחד,

 

באת ונתת ולא

ביקשת דבר כמעט…

פינתי השבועית ברדיו: אנבל-לי

אנבל-לי/ יוסי בנאי

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 27.7.20

בשבוע שעבר בוטלה התכנית, ואנו משמיעים השבוע את הפינה שתוכננה לערב כ"ט בתמוז, יום השנה השמונים למותו של זאב ז'בוטינסקי. ז'בוטינסקי היה מנהיג, מדינאי, פוליטיקאי. הוא ייסד והנהיג את הזרם הרוויזיוניסטי בציונות, היה ראש בית"ר, ראש ההסתדרות הציונית החדשה ומצביא האצ"ל והוא אחד המנהיגים הבולטים והמשמעותיים בתולדות הציונות.

לצד העשיה הציבורית שלו, הוא גם היה אמן – עיתונאי, משורר, סופר, מחזאי ומתרגם. הוא כתב מסות של הגות מדינית וחברתית ושירים פוליטיים, אך גם יצירה ספרותית לירית, לא פוליטית. כך, למשל, בשני הרומנים שכתב, "שמשון" ו"חמשתם" ושירים ותרגומים רבים.

הפעם נעסוק בז'בוטינסקי המתרגם. ז'בוטינסקי שלט בשפות רבות ויצר בשפות רבות ואף תרגם משפות שונות לשפות אחרות. אחד המשוררים שז'בוטינסקי תרגם משיריו היה המשורר והסופר האמריקאי אֶדְגָר אֶלֶן פּוֹ. הוא תרגם, בין השאר, את יצירתו הגדולה ביותר של אלן פו, הפואמה "העורב" ואת שירו האחרון, שכתב ב-1849, ערב מותו מאלכוהוליזם בגיל ארבעים – "אנבל-לי".

ז'בוטינסקי, שנולד יותר משלושים שנה אחרי מותו של אלן פו, התאהב בשירתו ותרגם ממנה לעברית. אנו נשמיע היום את "אנבל-לי", בלחנו של יוחנן זראי ובביצועו של יוסי בנאי.

השיר הוא בלדה טרגית המתארת באופן אגדי את אהבתו של המשורר לאנבל-לי. עוד בילדותם הם התאהבו זה בזה. אהבתם הייתה עזה כל כך, שגרמה לקנאה של השרפים, שהחליטו להעניש אותם. אנבל-לי מתה מדלקת ריאות, והמשורר בטוח שהיא לקתה במחלה בשל רוח שהחדירו לגופה השרפים. לאחר מותה, המשפחה לקחה ממנו את גופתה וקברה אותה ליד הים. המשורר ממשיך לאהוב אותה גם אחרי מותה והוא משוכנע שגם אהבתה אליו נמשכת גם אחרי מותה. בכל לילה הוא שוכב ליד קברה, צופה בכוכבים ורואה בהם את עיניה הנוצצות אליו. וגם אם אנבל-לי בגופה נלקחה ממנו, הוא בטוח שאין אף שרף או שטן או סער בים ערפלי, שיוכל לקרוע או לגרוע את האהבה שבינו לבין אנבל-לי.

על פי הפרשנות, השיר נכתב על אשתו ובת דודו של פו, וירג'יניה, שנישאה לו בגיל 13, כשהוא היה בן 26, ומתה משחפת בטרם מלאו לה עשרים. הוא מציג את אהבתם כאהבה שמימית, שגרמה לאלים לראות בה חטא ההיבריס, הגאווה של בני אדם שרואים את עצמם, ובמקרה זה את אהבתם, כעליונה על האלים, ולכן הענישו אותם. את השיר הוא הרחיק מדמותו בכך ששיווה לו אופי אגדתי, כבר במשפט הפתיחה המספר שזה היה לפנים, לפני שנים.

כאמור, היה זה השיר האחרון שכתב אדגר אלן פו לפני מותו הטרגי. השיר התפרסם לאחר מותו, כחלק מהספד שנכתב עליו בעיתון הניו-יורקי "דיילי טריביון".

ז'בוטינסקי תרגם את השיר ב-1919 ופרסם אותו ב"הארץ". התרגום נאמן למקור, לאווירה האגדית, לחרוז ולמשקל ולשפה הגבוהה. אולם בעוד בשיר המקורי מקום התרחשותה של האגדה אינו ידוע, ז'בוטינסקי הציב אותה במקום ספציפי, אך מקום שאינו קיים, ליד ים שהוא כינה אותו ים עַרְפַּלִי. שינוי נוסף – במקור אלן פו כתב ששם דרה ילדה שאת שמע אולי תדע, ואילו ז'בוטינסקי שינה זאת ל"את שמה לא תדע".

הביצוע המקורי של השיר הוא של יוסי בנאי. ביצעו אותו גם שלמה ארצי, מיכה שטרית ויובל בנאי. אך הביצוע האהוב עליי ביותר, שהוא גם המזוהה ביותר עם השיר, הוא הביצוע המקורי של יוסי בנאי, שלו נאזין עתה.

זֶה הָיָה לְפָנִים וְלִפְנֵי שָׁנִים,

בְּמַלְכוּת עַל יָם עַרְפַּלִּי.

שָׁם דָּרָה יַלדָּה – שְׁמָהּ לֹא תֵּדַע;

קָרָאתִי לָהּ אַנַּבֶּל-לִי.

מַשָּׂא-לֵב אַחֵר מִלְּבַד אַהֲבָה

לֹא הָיָה גַם לָהּ וְגַם לִי.

 

יֶלֶד הָיִיתִי, וְהִיא יַלְדָּה

בַּמַּלְכוּת עַל יָם עַרְפַּלִּי;

אַך יָדַעְנוּ אָהוֹב מִּכֹּל אוֹהֲבִים –

אֲנִי וְאַנַּבֶּל-לִי

וְרָאוּנוּ שַׂרפֵי הַמָּרוֹם בְּקִנאָה,

וְזָעוֹם זָעֲמוּ לָהּ וְלִי.

 

זוֹ הַסִּבָּה, שֶׁהָיָה מַעֲשֶׂה

בַּמַּלְכוּת עַל יָם עַרְפַּלִּי –

רוּחַ יָצָא מֵעָבִים, וְצִנֵּן

וְהֵמִית אֶת אַנַּבֶּל-לִי

וּבָאוּ הוֹרֶיהָ, אַחִים, קְרוֹבִים

מִבְּנֵי אֲצִילֵי גְלִילִי

וּנְשָׂאוּהָ מִמֶּנִי לְקֶבֶר אָפֵל

בַּמַּלכוּת עַל יָם עַרפַּלִּי.

 

אֵין כְּאָשׁרֵנוּ בִּנְוֵה שְׂרָפִים –

לָכֵן זָעֲמוּ לָהּ וְלִי;

הִיא הַסִּבָּה (זֶה יָדוּע לַכֹּל

בַּמַּלכוּת עַל יָם עַרְפַּלִּי)

שֶׁרוּחַ בַּלַּילָה יָצָא מֵעָבִים

וְהֵמִית אֶת אַנַּבֶּל-לִי.

 

אַך יָדַעתִּי אָהוֹב מִכֻּלָּם, מִכֻּלָּם

שֶׁרַבּוּ שְׁנוֹתָם מִגִּילִי

וְרָבָּה חָכְמָתָם מִשִׂכלִי;

וְאֵין שָׂרָף אוֹ שָׂטָן בָּעוֹלָם,

וְאֵין סַעַר בְּיָם עַרפַּלִּי,

שֶׁיִקְרַע אוֹ יִגְרַע אֶת הַקָּו שֶׁל זָהָב

בֵּינִי וּבֵין אַנַּבֶּל-לִי.

 

וְיָרֵחַ מֵרוֹם לִי לוֹחֵשׁ בַּחֲלוֹם

שִׁירֵי-זֹהַר עַל אַנַּבֶּל-לִי;

לִי רוֹמֵז כֹּל כּוֹכָב בְּקַרְנָיו –עֵינָיו

כְּעֵינֶיהָ שֶׁל אַנַּבֶּל-לִי;

אַךְ בְּלֵיל אֲפֵלָה –עִמָּדִי הִיא כֻלָּהּ,

וְאָנוּחַ עַל-יַד יוֹנָתִי הַכַּלָּה

בְּבֵיתֵנוּ שֶׁלָּהּ וְשֶׁלִּי –

הוּא הַקֶּבֶר עַל יָם עַרפַּלִּי.

 

 

פינתי השבועית ברדיו: שש עשרה

שש עשרה / חבורת בימות
פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 13.7.20

כדי שנשמיע כאן בפינה שיר של נעמי שמר, לא צריך להיות לה יומולדת 90. הן רק בחודש האחרון השמענו את שירה "התחדשות" והפתענו כשחשפנו שהיא זו שכתבה את מילות השיר "זה קורה". אגב, בפינה על "זה קורה" אמרתי שאריק לביא שר משירי נעמי שמר רק את "נועה", ומסתבר שגם את "זה קורה". אבל נזכרתי שהוא שר גם את "החגיגה נגמרת". ובסך הכל השמענו כבר, לאורך השנים, ארבעים שירים שלה, חלקם בתכנית שלמה שהקדשנו לה ולשיריה. עם זאת, לא יעלה על הדעת שנעמי שמר תחגוג 90 והפינה הזאת תעבור על כך בשתיקה.

אז אנחנו חוזרים שוב לנעמי שמר, והפעם לחבורת "בימות". חבורת "בימות" היא חבורה של זמרים שהוקמה בשנת 1972, למופע משירי נעמי שמר. החבורה הורכבה מזמרים ונגנים צעירים, בוגרי להקות צבאיות, ובהם מירי אלוני, כוכבת להקת הנח"ל, דני גרנות, עוזי מאירי, יגאל חרד ואחרים.

צדי צרפתי הפיק וביים את המופע, שזכה להצלחה רבה. נעמי שמר הייתה אז בת 42, וכבר חמש שנים, מאז "ירושלים של זהב", היא הייתה בגדר סמל לאומי, מעמד שהיא הייתה די אמביוולנטית כלפיו. המופע שילב כמה משיריה המוכרים, שנכתבו בסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים, ושירים חדשים שנכתבו במיוחד לערב זה. חלק מן השירים היו ללהיטים פופולריים.

לצד שירים מלודיים ורציניים כמו "לשיר זה כמו להיות ירדן" ו"בארץ להד"ם", נעמי שמר כתבה לתכנית הזאת שירים קלילים, הן בלחנם ובעיקר במילותיהם, כמי שרוצה להדוף מעליה את קדושת המשוררת הלאומית המיתולוגית של "ירושלים של זהב". היא כתבה את "מר נרקיס" על רווק דון ז'ואן, את "שיר ערש למקרים מיוחדים" על ילדים שהוריהם גרושים (שיר חביב ששמעתי לאחרונה ביצוע שלו מפי רבקה מיכאלי, חברתה הטובה של נעמי, בערב השקת הביוגרפיה שלה "על הדבש ועל העוקץ" מאת מוטי זעירא, שנערך בקבוצת כנרת), "אנשים יפים" העוסק בסלבריטאים מיופייפים, "המכשפות" על עיתונאית רכילאית, "ארבעים" – "יצאתי תמיד עם יותר צעירים… ולבשתי ביקיני אחרי גיל עשרים" ו"אני מגדלת בעל".

לא הכל אהבו את האופי הקליל, רווי ההומור, שגילתה לפתע נעמי שמר, והדבר בא לידי ביטוי יפה במחזמר "סימני דרך" על חייה ויצירתה.

רוב שירי המופע הוקלטו לתקליט אולפן – "שירי נעמי שמר". כל המילים והלחנים הם כמובן של שמר. המנהל המוסיקלי והמעבד היה מתי כספי הצעיר, שנעמי שמר העריצה אותו ואת כשרונו.

השיר שנשמע היום הוא מתוך התכנית – "שש עשרה". הסולנים בשיר הם רותי בן אברהם ואלי מנטבר.

את סיפור השיר שמעתי לראשונה מפיה של לֶלי שמר, בתה של נעמי שמר, בערב ההשקה של ספרו של עופר גביש "בשביל השירים". הסיפור מופיע בספר וגם בביוגרפיה של נעמי שמר.

השיר מספר על ללי שמר בת השש עשרה והחבר שלה יואב מסר. שניהם למדו בבית הספר "תיכון חדש", וביום שישי בצהרים, אחרי הלימודים, הם נהגו ללכת ברגל מבית הספר לרמת אביב ותכנית ל', שם הם גרו. וכך הם מתוארים בשיר: "בסנדלים על גשר הירקון, שניהם בג'ינס ובטריקו". הם "תולים מבט ירוק במים" – הם צעירים, "בשישית", יפים, תמימים, והשאלות שמעסיקות אותם תמימות כמותם. "אם טוב או רע, אם כן או לא", הוא שואל, והיא מצדה ידה על מותן שָׂמָה, ושואלת: "מתי ואיך, כמה ולמה".

ומה הסיפור שמאחורי השיר? באחד מאותם ימי שישי, כשללי ויואב צעדו בסנדלים על גשר הירקון, חלפה לידם נעמי שמר, שנסעה במונית כי מעולם לא הצליחה לעבור טסט ולא היה לה רישיון נהיגה, והציעה להם טרמפ. אבל זוג האוהבים הצעירים העדיפו להמשיך לצעוד ברגל, ונעמי שמר מיד תרגמה את הסיטואציה לשיר, "במכוניתך הם לא רוצים לנסוע, הם מסתכלים כמו מגבוה".

בפזמון נשאלה השאלה "האם מתוך הפרח יעלה הפרי?". עוד אחת השאלות שהזוג הצעיר והתמים מתחבט בהן. ואולי זו שאלה של האם המביטה בסקרנות בהתבגרותה של הפרי שלה. בביוגרפיה מתוארת התקופה הזו כתקופה לא קלה ביחסים בין נעמי שמר ובתה, בין השאר בשל קנאה של נעמי שמר, שגידלה את בתה לבדה, ופתאום הבת היא פחות שלה ויותר של החבר. והכעס על כך שהזוג מבלה תמיד בביתו של יואב ולא בביתה.

מעניין שגיל שש עשרה הניב שירים רבים. מלבד השיר הזה גם "שש עשרה מלאו לנער" של עלי מוהר, "תשע בכיכר" של להקת "גזוז", "לא בת 16" של ריטה, "את בת שש עשרה" של יהורם גאון. אני באמת זוכר את גיל שש עשרה כגיל מקסים.

מזל טוב לנעמי שמר!

בסנדלים על גשר הירקון
שניהם בג'ינס ובטריקו
והם תולים מבט ירוק במים
הם בשישית – ובינתיים-

ספרי ספרי
האם מתוך הפרח יעלה הפרי
ספרי ספרי
איך מן הפרח בא הפרי

הולכים ברגל עד רמת אביב
ובדממה שמסביב
בנקישות הרגל הקלה – לה
כל סימני השאלה -לה

ספרי ספרי…

הוא רציני, ויש לו שאלות
אם טוב או רע, אם כן או לא
היא מצידה ידה על מותן שמה:
מתי ואיך, כמה ולמה –

ספרי ספרי…

הם לא רוצים תשובה לשאלתם
הם חכמים בתמימותם
במכוניתך הם לא רוצים לנסוע
הם שואלים – כמו מגבוה –

ספרי ספרי…

פינתי השבועית ברדיו: אישי ואהובי

אישי ואהובי / שלומית אהרון
פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 6.7.20

אנו חוגגים היום את יום הולדתה השבעים של אחת הזמרות הטובות ביותר בישראל, שלומית אהרון.

שלומית דביניק נולדה ב-10 ביולי 1950 בתל-אביב. הוריה היו ניצולי שואה. אביה איבד בשואה את אשתו הראשונה ואת שני ילדיו. כששלומית הייתה בת 11, אמה ילדה את אחותה הקטנה, שנפטרה בגיל 9 ימים. בהיותה בת 17 נפטר אביה. היא גדלה למציאות של אובדן, והאובדן מלווה אותה כל חייה.

אמה הייתה זמרת אופרה ושחקנית בתיאטרון יידיש בלודג' וגם בישראל. היא הייתה בת של שחקן. כך שהמוסיקה והתיאטרון הם אצלה בדי.אן.איי. שלושה דורות. הכישרון שלה נדיר.

כישרונה של שלומית אהרון התגלה כבר בילדותה. היא למדה בבית הספר לאמנויות רננים, לצד כישרונות כיגאל בשן, שלמה בראבא ודובלה גליקמן. בהיותה בת 16 יגאל בשן והיא הקימו צמד – "יגאל ושלומית" ושיר שלהם אף הגיע לרדיו.

היא שירתה בלהקת פיקוד מרכז. בלהקה היא שינתה את שם משפחתה לאהרון – שמו של אביה. בטרם קיבלה את ההחלטה היא התייעצה עם נעמי שמר, שליוותה את הלהקה וכתבה לה, ונעמי נתנה לה את ברכתה. בלהקה היא שרה כסולנית שירים כ"יש לי אהוב בסיירת חרוב" ו"הימים האחרים". לאחר שחרורה הופיעה במופע "החייט ואשת הסנדלר".

הפריצה הגדולה שלה הייתה ב-1975, כאשר הצטרפה לשלישיית "אף אוזן וגרון" ויחד העלו את המופע "הכל עובר חביבי", בבימויו של צדי צרפתי, שהיה גם מעין מנטור ואבא רוחני שלה. אמנון אברמזון היה המפיק ואלדד שרים המנהל המוסיקלי. היה זה מופע של גרסאות כיסוי לשירי שנות החמישים והשישים, בגל של נוסטלגיה שהציף את החברה הישראלית לאחר מלחמת יום הכיפורים. שם המופע היה שמו של אחד השירים שההרכב חידש. ההצלחה של המופע הייתה אדירה. ההרכב היה ללהקה. שלומית אהרון אף הייתה נשואה ליובל דור, אחד מחברי הלהקה, ויש להם שני ילדים משותפים.

הלהקה הייתה פופולרית מאוד בשנות השבעים והשמונים, ולאחר שני המופעים הראשונים הם עברו לשיר שירים מקוריים שלהם. הלהקה זכתה פעמיים בפרס "כינור דוד" ובתואר להקת השנה. שלומית הייתה הסולנית, בקולה המהפנט, ושלושת הגברים ליוו אותה בקולות. מבין שיריהם אזכיר שיר שכבר השמענו בפינה זו, כי הוא האהוב עליי ביותר ברפרטואר של הלהקה, "אני ארקוד על מדרגות הרבנות". נדמה לי שבשיר הזה יותר מבכל שיר אחר בא לידי ביטוי קולה פורץ הגבולות, וכן הסקסיות המתפרצת בשיר. עוד שיר נפלא של הלהקה הוא "המנגינה נגמרת" שנעמי שמר כתבה ללהקה במיוחד, לאירוע המרכזי של יום העצמאות 1979.

באותן שנים היו לשלומית אהרון גם כמה החמצות. שני שירים שהוצעו לה והיא סירבה לשיר אותם, הם "אבניבי" ו"הללויה", השירים שזכו באירוויזיונים. היא עצמה הופיעה באירוויזיון ב-1981 בשיר "הלילה", והגיעה למקום השביעי, שהוא לא כל כך רע, אבל הייתה זו אכזבה כיוון שהשיר נחשב לפייבוריט לניצחון.

ב-1989 שלומית אהרון פרשה מלהקת "הכל עובר חביבי". הלהקה עצמה המשיכה לפעול עד 2005, כשאת מקומה של שלומית תפסו זמרות אחדות, אך הלהקה לא הצליחה לשחזר את ההצלחה. שלומית בת ה-39 פתחה בקריירת סולו, והוציאה את תקליט הסולו הראשון שלה "אישי ואהובי", ששמונה מתשעת שיריו כתבה המשוררת מאיה בז'רנו ושיר נוסף כתבה צרויה להב. חלק מן השירים בתקליט היו נועזים מאוד בתיאורים ארוטיים. את התקליט הפיק לואי להב, והמנהל המוסיקלי היה ירון בכר, שהלחין ועיבד את השירים, מלבד שיר אחד שהלחין בן זוגה של שלומית באותן שנים יובל דור. את שיר הנושא "אישי ואהובי" דור ובכר הלחינו יחד.

התקליט לא זכה להצלחה מסחרית, כך שהקריירה של שלומית כסולנית לא החלה ברגל ימין. אך במקביל היא כיכבה בהצגה "אחים בדם" ותקליטה הבא "תקליט עברי" ובו גרסאות כיסוי שלה לשירים האהובים עליה והמופע בשם זה זכו להצלחה גדולה. עם זאת, בדיעבד זכה התקליט להערכה רבה, כתקליט איכותי ביותר.

שלומית אהרון הוציאה תקליטים רבים ומופעים רבים ומבין שיריה הרבים אזכיר במיוחד שיר לא כל כך מוכר, "תגיד לי", שיר געגועים לאביה שממנו נפרדה בנעוריה. את השיר כתב לה שלמה ארצי.

במקביל לקריירת הסולו שלה היא המשיכה להופיע בהרכבים – מופע עם ייבגני שפובלוב, מופע עם "שלושת הטנורים", סיבוב הופעות בפני קהילות יהודיות בארה"ב וקנדה עם מרגלית צנעני, רותי נבון, אילנית וירדנה ארזי שנקרא "חמש הדיוות". ב-2006 היא אף השתתפה במסע הופעות מחודש עם "הכל עובר חביבי". היא הופיעה במחזות הזמר "עלובי החיים" ו"אחים בדם" ודיבבה בסרטים ובהם "ספר הג'ונגל".

השיר שנשמע היום לכבוד יום הולדתה השבעים, הוא שיר הנושא של תקליטה הראשון – "אישי ואהובי". בשיר פונה הדוברת לעתים לאיש שלה ולעתים לאהובה. כשהיא עם האיש שלה היא מייחלת שיהיה כאהובה ולהיפך. "הלוואי ופיך, אישי, כפיו של אהובי" ומצד שני "הלוואי שכוח מותנך, אהובי, גווך ההולם בי, בכריעה נחרצת של ברכיך, היו כשל אישי הביישן".

נאחל לשלומית אהרון עוד שנות יצירה ומוסיקה רבות.

הלוואי
שראשך היה עטור תלתלים שחורים
הלוואי
הלוואי
ופיך אישי כפיו של אהובי

הלוואי
ענבים עמוסים סגולים,
תלתלים שחורים, שחורים
הלוואי
שכוח מותנך אהובי
גווך ההולם בי
בכריעה נחרצת של ברכיך
היו כשל אישי הביישן
היו כשל אישי הביישן.

הלוואי
שראשך היה עטור תלתלים שחורים
הלוואי
הלוואי
שכוח מותנך אהובי
גווך ההולם בי,
בכריעה נחרצת של ברכיך
היו כשל אישי הביישן
היו כשל אישי הביישן
אהובי הרך והחמקן

הלוואי

פינתי השבועית ברדיו: זה קורה

זה קורה / אריק לביא
פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 29.6.20

מחרתיים, ב-1 ביולי, ימלאו לשמוליק קראוס 85, וזאת סיבה למסיבת יומולדת קטנה, ולדעתי הצנועה לא רק מעניינת אלא גם מפתיעה. השיר שאשמיע היום הוא "זה קורה". שמוליק קראוס הקליט את השיר הזה, בגרסה מחוספסת ויפה מאוד, ויש לו עוד ביצועים יפים כמו למשל של יזהר אשדות, שאליו עוד נחזור. אך השיר הזה הוא קודם כל אריק לביא, המבצע המקורי שלו. ובנוסף לכך, הבטחתי סיפור מעניין. יש כאן יותר מסיפור מעניין אחד, אבל הראשון הקשור מאוד לאריק לביא.

אחד הדברים המייחדים את השיר הזה, הוא העובדה שאת מילותיו כתב שמוליק קראוס. שמוליק קראוס הוא מלחין ענק. כזמר הוא שנוי במחלוקת אבל אני אוהב מאוד את שירתו. אבל הוא לא משורר, לא פזמונאי, לא תמלילן. הוא מלחין שירים של אחרים, בעיקר של חברו יענקל'ה רוטבליט וכן של מרים ילן-שטקליס.

והנה, שיר שהוא כתב, והוא כל כך יפה, כל כך משוררי. איזה פוטנציאל מבוזבז. היכן הסתתר כותב כזה כל השנים? ומדוע הוא חדל לכתוב מילים בהמשך חייו? ועוד סוגיה מעניינת – שיר כל כך יפה, שהוא כתב גם את מילותיו וגם את לחנו – מדוע הוא נתן אותו לאריק לביא, והקליט אותו בעצמו רק 28 שנים מאוחר יותר, בתקליטו "יום רודף יום"?

את הסיפור הבא שמעתי בתכנית רדיו, למחרת פטירתו של שמוליק קראוס, לפני שמונה שנים. הסיפור מתאר מפגש של שמוליק קראוס עם אריק לביא, אי אז בשנות השבעים. אריק לביא, שהיה חובב צילום, חזר מחו"ל עם מצלמה חדשה שאותה רכש במיטב כספו. הוא נפגש עם קראוס, כשהמצלמה החדישה תלויה על צווארו. קראוס התעניין במצלמה, שאל, חקר. בהמשך השיחה אריק שאל את שמוליק אם יש לו איזה שיר בשבילו. "יש לי דווקא משהו מעניין" הוא אמר לו, ושר באוזניו את "זה קורה". אריק לביא התאהב מהאזנה ראשונה וביקש את השיר. שמוליק קראוס הסכים, אבל היה לו תנאי. הוא ביקש בתמורה את המצלמה. אריק לא התבלבל, הסיר את המצלמה מעל צווארו, נתן אותה לשמוליק קראוס וקיבל בתמורה את השיר.

אח"כ הייתה לו בעיה. איך הוא יסביר לאשתו, שושיק שני, את הסיפור. הוא סיפר לה שהוא איבד את המצלמה. ואיזה ריב היה ביניהם על השלומפריות וחוסר האחריות שלו וזריקת הכסף…

אבל מהי מצלמה יקרה, לעומת שיר שהיה לאחד היפים שלו, אחד המזוהים עמו ביותר; שיר שהיה ללהיט גדול בשנת 1975, שכבש את צמרת מצעדי הפזמונים וההשמעה. שיר שאף הופעה של אריק לביא מאז ועד מותו לא יכלה להסתיים בלי שהוא שר אותו. השיר הוקלט, בעיבודו של קובי אושרת, בתקליטו של אריק "דיוקן".

עד כאן הסיפור היפה, שרק בשבילו היה כדאי להשמיע דווקא את השיר הזה. אבל הסיפור הבא מאפיל עליו. יש טוויסט בעלילה. שמוליק קראוס לא כתב את מילות השיר. מה?? איך זה יכול להיות? הרי בכל מקום נכתב שהשיר הוא שלו, והוא קיבל עליו תמלוגים גם ככותב המילים. אם לא הוא – מי כתב את השיר?

נמתח קצת את סקרנותכם, ונספר עוד מספר עובדות על השיר.

ב-1973 עלה לאקרנים סרט ששמו "אדם", סרט שכמעט אף אחד לא צפה בו. את הסרט יצר איש עסקים חובב קולנוע, שהחליט ליצור סרט משלו. שמו יונה דאי. הוא השקיע בו סכום אדיר של מיליון ל"י. הוא שכר שחקנים, במאים וגם מוסיקה מקורית של מישה סגל. הוא פנה לאריק איינשטיין בבקשה שיהיה השחקן הראשי, אך הוא סירב בתוקף. יום אחד, מספר דאי, הוא ראה בטלוויזיה את שמוליק קראוס, וראה בעיניו את הטירוף המתאים לגיבור האלים של הסרט. הוא פנה אליו וקראוס הסכים. אך הוא ביקש שהשיר המרכזי יהיה שיר שלו – "זה קורה". אך כבר היה מלחין לפס הקול של הספר – מישה סגל. קראוס התעקש, סגל כמעט פרש מהסרט, אך כשהוא שמע את השיר הוא נדלק והסכים.

שמוליק ביקש לשיר את השיר, אך הוא לא התאים לדמות שהוא גילם, והוחלט שאלי מגן ישיר אותו. אלי מגן הקליט את השיר. אם כן, אלי מגן ולא אריק לביא הוא המבצע הראשון של השיר. אלא שההקלטה נגנזה ולא נכנסה לסרט. אך היא קיימת והאזנתי לה לראשונה באתר של חברי, המוסיקאי וחוקר הזמר העברי עופר גביש. ביצוע רגיש ויפה, אם כי, כפי שכבר אמרתי, בעיניי הביצוע היפה ביותר של השיר הוא של אריק לביא, ולכן זה הביצוע שנאזין לו.

ההקלטה של אלי מגן לא נכנסה לסרט, אך המנגינה נשארה. בכרזה של הסרט נכתב: מוסיקה וניצוח – מישה סגל. לחן – שמוליק קראוס. במרכז הכרזה תמונה של שמוליק קראוס, ואי אפשר לפספס את הטירוף בעיניים. גם את הכרזה ניתן למצוא באתר של עופר גביש.

אז מי כתב את המילים? עופר גביש שמע על כך מיורם רותם, איש המוסיקה העברית של גל"צ, אך הוא המשיך וחקר ומצא לכך אישושים נוספים. את השיר כתבה… החזיקו היטב… נעמי שמר. את התגלית הזו אישרו בתה של נעמי שמר ללי שמר, הביוגרף שלה מוטי זעירא (שאני מופתע שהוא לא הכניס את הסיפור לביוגרפיה) וחברה הקרוב של נעמי שמר, עמוס רודנר, אביו של חמי רודנר. אגב, אתמול קיבלתי מעמוס רודנר מסמך מרתק על חברתו הטובה נעמי שמר, אך לצערי הרב עם איסור פרסום, ואני נאלץ, כמובן, לכבד זאת.

את הסיפור אביא כפי שכתב אותו עופר: "על מה שקרה סיפר לי עמוס רודנר. ידיד של נעמי שמר שיחד עם תמר רעייתו (עליה השלום) ערכו את ספרי שיריה: 'פעם הבטיחה נעמי לשמוליק שתכתוב מילים למנגינה שלו. שנה שלמה לא קיימה את הבטחתה ואז הם נפגשו במקרה ב… חנות נעליים. שמוליק הזכיר לה את ההבטחה והפעם לא יכלה לסרב. בו במקום, כן, באמצע החנות, לקחה קופסת נעליים, וכתבה את מילות השיר. מילות הפתיחה מקבלות עכשיו משמעות נוספת 'זה קורה שהדרך מתמשכת'…

אח"כ עברו לדירתו ושיפצו' אמר עמוס רודנר, והוסיפה ללי שמר, בתה של נעמי שמר: 'היא כתבה ונתנה לו את השיר ואמרה: 'שלך! בלי קרדיט!'
בדקתי באתר אקו"ם. אכן. נכתב במפורש: 'זה קורה, מילים ולחן שמואל קראוס' ".

הסיפור הזה מדהים בעיקר כיוון שנעמי שמר הייתה קנאית לזכויות היוצרים שלה, לא אחת נלחמה ונאבקה והסתכסכה סביב קנאות זו. והנה, כך בקלות היא מוותרת על זכויות היוצרים על שיר שכתבה. מוטי זעירא הסביר זאת: "אולי בגלל אותו פיגור במימוש ההבטחה, אולי פשוט כי אהבה אותו" [את שמוליק קראוס].

בשנת היובל למדינת ישראל, יצא המיזם "עבודה עברית" – מארז של 51 גרסאות כיסוי לקלסיקה של הזמר העברי, בעריכת מיכה שטרית. שטרית קבע כלל: לא יחודשו שירים של סשה ארגוב, משה וילנסקי ונעמי שמר. כנראה שהוא רצה להכניס לקדמת הבמה שירים של יוצרים פחות מושמעים.

עמוס רוזנר סיפר לעופר, שכאשר יצא המארז נעמי שמר אחזה בו, קראה את רשימת השירים ופרצה בצהלה: "אני בפנים! אני בפנים!" היא התכוונה לגרסתו של יזהר אשדות לשיר "זה קורה".

השבוע לפני 16 שנה נפטרה נעמי שמר. האבל הלאומי עם פטירתה היה חסר תקדים ולא זכור לי כמותו אחרי אף אמן, אפילו יותר מאריק איינשטיין. במשך שבועות, כל תחנות הרדיו והטלוויזיה לא חדלו להשמיע את שיריה ותכניות על אודותיה.

ארבעה ימים אחרי מותה, נטלתי חלק באירוע בגליל העליון, שהיה מיועד כמדומני לאלתרמן, אך הוסב בחלקו לזכרה של נעמי שמר. בדרכי הביתה, בעליות לגולן, האזנתי לרשת ג', שכמובן השמיע ללא הפסקה את שיריה של נעמי שמר. לפתע הופסק השידור, והקריין סיפר על פטירתו של אריק לביא. לאחר ההודעה, הושמע השיר היחיד של אריק לביא שכתבה נעמי שמר: "נועה". כזכור, נועה בשיר היא נעמי שמר עצמה. אריק לביא קרא לבתו נועה. אחרי השיר הזה, חזרה התחנה לשדר את שיריה של נעמי שמר. אז הנה, מתברר שאריק לביא שר עוד שיר של נעמי שמר.

אז מה היה לנו השבוע? 85 שנים להולדתו של שמוליק קראוס, 16 שנים למותה של נעמי שמר ו-16 שנים למותו של אריק לביא. אין מתאים יותר מלהשמיע את "זה קורה".

זה קורה
שהדרך מתמשכת
זה קורה
יש ללכת, ללכת.

שום דבר לא ידוע
לא שנה, לא שבוע
יש לנוע, לנוע
ולחשוב שהייתי יכול
לחזור על הכל
אבל בן אדם
זה קורה.

זה קרה
שהדרך התמשכה לי
זה קרה
לא ידעתי איך זה בא לי.

שום דבר לא ידוע
לא שנה, לא שבוע
יש לנוע לנוע
ולחשוב שהייתי יכול
לחזור על הכל
אבל בן אדם
זה קרה.

זה יקרה
ואולי בסוף הדרך
שנראה,
כי הדרך מתמשכת.

שום דבר לא ידוע
לא שנה, לא שבוע
יש לנוע, לנוע
ולחשוב שהייתי יכול
לחזור על הכל
אבל בן אדם
זה יקרה.

 

פינתי השבועית ברדיו: התחדשות

התחדשות / עפרה חזה

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 22.6.20

את השיר שאשמיע היום תכננתי להשמיע בשבוע של יום העצמאות. אבל, כזכור, היינו אז בסגר, לא שידרנו, ואני ממהר להשמיע אותו לפני גל שני של סגר, לא עלינו.

השיר הוא "התחדשות" של נעמי שמר. השיר מוכר יותר כ"אחרי החגים", מילות הפתיחה של הפזמון. וכידוע יש לשיר הזה שני לחנים. הלחן האחד הוא של נעמי שמר. הלחן השני, המאוחר יותר, הוא של יובל דור. חדי האוזן הבחינו בוודאי, שלא רק המנגינה אחרת, אלא גם המילים קצת השתנו. ולכן, נעמי שמר נתנה לגרסה החדשה את השם "התחדשות אחרת".

מעטים מאוד המקרים שנעמי שמר נתנה לאחרים להלחין שיר שלה. ובמקרים הלא שכיחים שבהם אנו מוצאים שיר שאת מילותיו כתבה נעמי שמר והלחן הוא של מוסיקאי אחר – נעמי שמר כתבה מילים ללחן שנמסר לה, וגם אז מדובר במלחינים שהיא העריכה במיוחד, כדוגמת מתי כספי.

אבל המקרה הזה חריג לא רק כיוון שהיא נתנה שיר שלה להלחנה למוסיקאי אחר, אלא שהיא נתנה לו שיר שהיא כבר הלחינה.

מן העובדה שנעמי שמר שינתה את מילות השיר ונתנה את הגרסה החדשה להלחנה מחודשת ניתן להבין שהיא לא הייתה שלמה לגמרי עם הגרסה המקורית.

אבל אנו נאזין בכל זאת לגרסה המקורית, ובהמשך אסביר למה.

את השיר "התחדשות" כתבה נעמי שמר לעפרה חזה. זהו השיר היחיד שהיא כתבה לה. שנה לפני מותה נשאלה נעמי שמר בראיון אם יש לה איזה שהן החמצות מקצועיות, היא השיבה: "אני חושבת שהחמצת חיי היא עפרה חזה. היא הייתה אמן ענק. בשעתו היא באה ורצתה תקליט שלם שלי, ולא הצלחתי לכתוב. כתבתי לה את השיר 'התחדשות', וזה שכתבתי לה רק שיר אחד, זה אוכל לי את הלב עד עצם הרגע הזה". גם עפרה חזה יצאה בתחושת החמצה ותסכול, ובראיון ל"מעריב" בספטמבר 1985 היא אמר שלא נוצרה כימיה בין השתיים.

את השיר כתבה נעמי שמר ליום העצמאות תשמ"ד, 1984. השיר הוקרן לראשונה בתכנית המרכזית לערב יום העצמאות בערוץ היחיד של הטלוויזיה. נעמי שמר עצמה הופיעה באותו ערב בלונדון, בפני אולם של 3,500 איש. ולבקשתה, עפרה חזה התלוותה אליה לנסיעה (מה שמעמיד בספק את האמירה של עפרה על חוסר הכימיה ביניהן).

מילות השיר מקסימות. זה שיר של התחדשות מתוך משבר, ודי בכך כדי שאוהב אותו, כי הוא מתחבר לתפיסת העולם האופטימית שלי ולאמונה שלי שניתן לצאת מחוזקים ומתחדשים ממשברים.

נעמי שמר הייתה בראשית שנות ה-80 במשבר. פעילותה הפוליטית והזדהותה הפומבית עם גוש אמונים ועם המאבק נגד הנסיגה מסיני, הפך אותה מהקונצנזוס האולטימטיבי לשנויה במחלוקת. המיליה החברתי שלה הפנה לה עורף והדבר הכאיב לה מאוד. היא הוחרמה מעל במות מסוימות ולקחה זאת מאוד ללב. והיא הייתה מתוסכלת מאוד מכך שאחרי כל המאמצים והתקוות, והמחיר האישי ששילמה, הנסיגה מסיני הושלמה, היישובים נעקרו, וכאילו כל עמלה וכל המחיר ששילמה היו לשווא. והיא די השתתקה באותן שנים.

שירים שהיא כתבה באותם ימים עסקו בתחושותיה הקשות, וכבר עסקנו בכך בתכנית שהקדשנו לנעמי שמר ובפינות שהוקדשו לשירים "על ראש שמחתי" ו"כד הקמח".

גם מדינת ישראל הייתה אז במשבר, לאחר מלחמת לבנון והנסיגה מסיני והמשבר הכלכלי הקשה עם נפילת הבורסה, קריסת הבנקים, משבר המניות והאינפלציה המטורפת.

וכפי שעשתה בתקופות משבר וכאב אחרות, גם כאן כתבה נעמי שמר שיר הנותן תקווה. השיר מתחיל בסיפור פיזי, או פסיכוסומטי – עייפות בלתי מוסברת, פיק ברכיים לא מובן. אבל בלבך אתה יודע שמעבר לפינה אהבה חדשה ממתינה. והמשך השיר מתאר את ההתחדשות שתבוא "אחרי החגים" – קוד גנרי מצד אחד לדחיינות, אבל מצד שני לדבר שצפוי להגיע בקרוב. מה יקרה אחרי החגים? יתחדש הכל. האוויר, העפר, המטר והאש. גם אתה תתחדש. ובהתחדשות הזאת יצמחו בגנךָ עצי גן עדן, עץ החלומות ועץ הדעת טוב ורע (שזהו השם המלא של "עץ הדעת" בסיפור אדם וחוה).

את הבית האחרון, היפה מכל, אקרא בשלמותו: במסע שלא נגמר בין שדות הצל ושדות האור, יש נתיב שלא עברת ושתעבור. שעון החול, שעון חייך מאותת לך עכשיו. למד-דלת, למד-הא, למד-וו.

מה אלה הלמ"דים האלה? כאן מופיע, ברמז, המעבר בין האישי ללאומי. השיר נכתב ליום העצמאות הל"ו של מדינת ישראל. וההתחדשות היא ביציאה מן השנים הקשות, שנות למד-דלת ולמד-הא, ליום העצמאות הל"ו. ויש כאן כמובן גם רמז לל"ו הצדיקים, אותם היא נוהגת להזכיר באחדים משיריה.

ומאז אותו יום העצמאות הל"ו עברנו עוד ל"ו והשנה חגגנו את יום העצמאות הפעמיים-ל"ו. ובתוך משבר הקורונה, רציתי להשמיע את שיר התקווה והאמונה הזה, בשידור שנדחה. אך השיר תמיד אקטואלי. השורה הזאת, כבר אינה מופיעה בגרסה החדשה של השיר, ולכן הגרסה החדשה לא רלוונטית בעבורי, בסמליות של השמעת השיר בימים אלה.

את הגרסה השניה שרה לראשונה להקת הנח"ל עם הסולנית דפנה דקל. והאמת היא שהגרסה המאוחרת יותר, שנכתבה בסך הכל שנה אחרי הגרסה הראשונה, באמת שלמה ויפה יותר.

כמו במרבית שיריה של נעמי שמר, גם בשיר זה נמצאים מוטיבים יהודיים רבים. כבר הזכרנו את עץ הדעת טוב ורע ואת ל"ו הצדיקים. וכך גם האוויר, העפר, המטר והאש, המרמזים לארבעת היסודות: רוח, עפר, מים ואש המייצגים במסורת היהודית יסודות שונים ברוחניות.

כאמור, נשמיע את הגרסה המקורית של השיר, בפי עפרה חזה.

עייפות בלתי מוסברת

פיק ברכיים לא מובן

זו שעה שלא חוזרת

לעולם – אבל

בליבך אתה יודע

שמעבר לפינה

אהבה חדשה

ממתינה

 

אחרי החגים יתחדש הכל

יתחדשו וישובו ימי החול

האוויר, העפר, המטר והאש

גם אתה, גם אתה תתחדש

 

בגנך פורחים לפתע

בערבוביה גמורה

עץ החלומות

ועץ הדעת טוב ורע

הסתכל על כליך

שהשארת בחצר

הפטיש, הסולם, המעדר

 

אחרי החגים…

 

במסע שלא נגמר

בין שדות הצל ושדות האור

יש נתיב שלא עברת

ושתעבור

שעון החול, שעון חייך

מאותת לך עכשיו

למד-דלת, למד-הא, למד-וו.

פינתי השבועית ברדיו: שיר אהבה ישן

שיר אהבה ישן / הפרברים
פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 16.3.20

לא אשמיע היום אף שיר על קורונה, על נגיף, על מגפה, על בידוד, על נייר טואלט, על מצב חרום, על ממשלת חרום, על אלכוג'ל וכד'. ניקח פסק זמן של דקות אחדות מהנושאים הללו שעומדים בראש דאגותינו, כדי לחגוג יחד 60 שנה לצמד הפרברים.

צמד, שמחזיק מעמד 60 שנה ולחו לא נס, הוא תופעה חריגה גם ברמה העולמית. אבל האמת היא שהצמד לא החזיק מעמד 60 שנה, כי הרכבו השתנה עם השנים. הציר המרכזי או הפרבר הראשי הוא יוסי חורי, האיש שהקים את הצמד לפני 60 וכנראה יישאר בו עד יומו האחרון. הפרבר השני הוא כבר השלישי בסדרה. השותף הראשון ליוסי חורי היה ניסים מנחם, שפרש לאחר 17 שנים, ב-1977, בעקבות חזרתו בתשובה, בגל החזרה בתשובה של אמנים כאורי זוהר, פופיק ארנון ואיקה ישראלי. החליף אותו אורי הרפז, האיש והגיטרה הקטנה, שהיה חבר בהרכב 38 שנים ופרש, בגירושין די מכוערים, ב-2015. ומאז, הצטרף להרכב חגי רחביה הצעיר.

יוסי חורי חגג לפני שבועות אחדים את יום הולדתו ה-80. הוא זמר וגיטריסט מצוין שלבטח יכול היה להצליח בקריירת סולו, אבל הוא אוהב את ההרמוניה הקולית המוסיקלית של הרכב ששר בקולות. ואין ספק שהפרברים הצטיינו בכך בכל ההרכבים. בעיניי, הם הגיעו לשיאם בהרכבים גדולים יותר כמו הפרברים והדודאים בשנות ה-80 והחברים של בני לאחר מותו של בני אמדורסקי.

מלבד ההרמוניה הנפלאה, הדבר הנוסף המאפיין את צמד הפרברים הוא הפריטה הווירטואוזית על הגיטרה האקוסטית, שאפיינה את הצמד בכל ההרכבים ובעיקר בנגינתו של אורי הרפז.

הרפרטואר של הפרברים משלב בין שירי ארץ ישראל, שירים עבריים מקוריים והרבה שירים מתורגמים ממקומות שונים בעולם ומשפות שונות. הם היו שותפים ב"ארץ טרופית יפה" בשירים מברזיל, העלו עם מתי כספי את המופע והקליטו אתו את התקליט "שיר אהבה רחוק" עם שירים מדרום אמריקה. הם הוציאו תקליט שלם של גרסאות עבריות לשירי הצמד סיימון וגרפינקל.

השיר של הפרברים שנשמיע היום הוא שירם של נתן יונתן ונחום היימן "שיר אהבה ישן", או בשמו המקורי "רומנסה" או בשמו העממי הבלתי רשמי "אניטה וחואן".

זהו שיר עברי מקורי, אך בניחוח לטיני, הן בשמות גיבוריו אניטה וחואן והן בשמו המקורי "רומנסה".

"שיר אהבה ישן" הוא שיר על אהבה שהוחמצה. בדומה לשירים אחרים כמו "אדון כמעט וגברת כבר" של חנוך לוין, "יום יום אני הולך למעונך" של יעקב פיכמן ואחרים, מדובר בו על אוהבים שבשל מעצור, מבוכה או בושה הם לא למדו את שפת האוהבים והחמיצו את אהבתם הגדולה.

אניטה לחואן חכתה, אך הוא אחר לקטוף את רמוני אהבתה. גביעי שפתיה הוא עוד לא שתה.

ומה נשאר? סיפור אהבתם. הסיפור לא ייתם. כי אין זה הסיפור שלהם בלבד. הוא שייך לחלומות שיש לאנשים שאיחרו לפרוח באביב, שלא למדו את שפת האוהבים.

שיר כל כך עצוב וכל כך יפה ומרגש. יש לו למעלה מ-100 ביצועים רשומים. הביצוע המקורי היה של צמד דרום. מבין הביצועים, אני אוהב במיוחד שלושה: של חוה אלברשטיין מתוך התקליט "אני הולכת אליי", תקליט שכולו שיריו של נחום היימן שהפיק אותו, של להקת "חופים" ושל הפרברים, עם נגינת הגיטרות המופלאה.

זה הביצוע שנשמע, ונאחל ליוסי חורי ולפרברים עוד שנות יצירה רבות, שיעשירו את הזמר העברי.

… ושנעבור את הקורונה בשלום.

זהו שיר ישן
על אניטה וחואן
גבהו עשבי הזמן
והשושן פרח עם החוחים
הם שייכים עכשיו למלאכים.

אניטה לחואן חכתה
אך הוא אחר לקטוף את רמוני אהבתה
גביעי שפתיה הוא עוד לא שתה
פתאום הקיץ תם
אך לא יתם ספור אהבתם.

זהו כל השיר
הוא שייך לחלומות
שיש לאנשים
שאחרו לפרוח באביב
שלא למדו את שפת האוהבים.

ההם שלא נולדו בזמן
אבל איזו אניטה מחייכת בלבבם
אותו חואן, אותה האהבה
פתאום הקיץ תם
אך לא יתם ספור אהבתם.

 

פינתי השבועית ברדיו: בגליל (עלי גבעה)

בגליל (עלי גבעה) / אריק איינשטיין
פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 9.3.20

בשבת מלאו מאה שנה לקרב תל-חי. בי"א באדר תר"ף, 1 במרץ 1920, הותקף קיבוץ תל-חי בידי המון ערבי. בקרב גבורה נפלו ששה מן המגִנים ובראשם יוסף טרומפלדור. עוד שניים מחברי הקיבוץ נרצחו בפעולות טרור בשבועות שקדמו למתקפה.

יש הממעיטים בחשיבותו של האירוע וטוענים שמדובר בסה"כ בתקרית מקומית, ומדוע דווקא הוא נכנס לפנתיאון הציוני יותר מקרבות הרבה יותר גדולים ומשמעותיים, במאורעות תרפ"ט, במאורעות 1936-1939 ובעיקר במלחמת השחרור?

איני שייך לממעיטים. יש ארבעה טעמים לכך שדווקא קרב תל-חי נצרב כך בתודעה הציונית. ראשית, כיוון שעמידתם של תל-חי וכפר גלעדי היא מרכיב משמעותי בעיצוב גבולה של המדינה שבדרך, והכללת אצבע הגליל במפת המנדט הבריטי, שנועד להקים את הבית הלאומי של העם היהודי. בכך הוגשמה האמירה של טרומפלדור, שבמקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון – שם יהיה גבולנו. שנית, כי היה זה המקרה הראשון שבו יהודים אחזו בנשק והתגוננו באופן אקטיבי נגד הפורעים. היה זה סמל להבדל בין ההוויה היהודית בגולה לבין ההוויה היהודית המתפתחת בארץ ישראל. לא עוד עם מפוזר ונרדף, אלא עם שמשתרש במולדתו ומגן על חייו ועל כבודו. שלישית, דמותו של טרומפלדור, מנהיג דגול, שהתנדב לעלות לתל-חי כדי לארגן את הגנתה ונפל בקרב. רביעית, האמירה של טרומפלדור הגוסס "טוב למות בעד ארצנו". וחשוב לציין שבין החוקרים וההיסטוריונים, שהעמיקו בחקר הפרשה, אין שום מחלוקת על העובדה שהוא אמר את הדברים. שלושה אנשים שונים, ללא תיאום ביניהם, העידו על כך ביום מותו של טרומפלדור. לעומת זאת, אין אף עדות אחת הסותרת זאת. רק כחמישים שנה אחרי נפילתו צצה האגדה האורבנית כאילו הוא קילל ברוסית ולא אמר את הדברים. האגדה הזאת אינה מבוססת על שום עובדה ושום ראיה היסטורית. זו טענה אידיאולוגית שנועדה לשמוט את הקרקע מתחת לאתוס הלאומי של תל-חי.

אתוס העמידה והגבורה של תל-חי, תפס מקום מרכזי בתרבות הציונית, ובראש ובראשונה בסוכן התרבות מספר אחד – הזמר העברי.

שבועות ספורים לאחר הקרב, כתב אבא שנלר, שלאחר מכן עברת את שמו לאבא חושי, לימים – ראש העיר המיתולוגי של חיפה, את השיר "בגליל בתל-חי", הוא הקריא אותו בוועידת "השומר הצעיר" שנערכה בעיר לבוב בפולין באביב 1920. השיר שודך למנגינה עממית אוקראינית.

בַּגָּלִיל, בְּתֵל חַי,
טְרוּמְפֶּלְדּוֹר נָפַל.
בְּעַד עַמֵּנוּ, בְּעַד אַרְצֵנוּ
גִּבּוֹר יוֹסֵף נָפַל.
דֶּרֶך הָרִים, דֶּרֶךְ גְּבָעוֹת
רָץ לִגְאֹל אֶת שֵׁם תֵּל חַי,
לֵאמֹר לָאַחִים שָׁם:
"לְכוּ בְּעִקְּבוֹתַי".

"בְּכָל מָקוֹם
וּבְכָל רֶגַע
תִּזְכְּרוּ אוֹתִי,
כִּי נִלְחַמְתִּי וְגַם נָפַלְתִּי
בְּעַד מוֹלַדְתִּי.
כָּל הַיּוֹם אֲנִי חָרַשְׁתִּי
וּבַלַּיְלָה קְנֵה רוֹבֶה בְּיָדִי אָחַזְתִּי
עַד הָרֶגַע הָאַחֲרוֹן".

באותה שנה חיבר יהושע פרושנסקי, איש העליה השלישית, את השיר "קדרו פני השמים", בהשראת שיר גבורה רוסי ולמנגינתו של אותו שיר.

קָדְרוּ, קָדְרוּ פְּנֵי הַשָּׁמַיִם
וְרוּחַ עַז רָעַשׁ.
קִבְּלוּ, קִבְּלוּ הָרֵי אֶפְרַיִם
קָרְבָּן צָעִיר חָדָשׁ.

הוֹי נוּחָה, נוּחָה חֲבֵרֵנוּ
וּשְׁכַב לָנֶצַח שָׁם.
כָּמוֹךָ גַּם חַיֵּינוּ
נַקְרִיב בְּעַד הָעָם.

עַל הַר, עַל הַר נִשָּׂא גָּבוֹהַּ
שׁוֹמְרִים עִבְרִים חוֹנִים.
וְאֶל הָרֵי, הָרֵי גִּלְבּוֹעַ
פְּנֵיהֶם מוּעָדִים.

שׁוֹמְרִים עוֹבְרִים מֵהַגָּלִיל
בְּצִלְלֵי הָרִים,
וְעַל זְרוֹעוֹת יְדֵיהֶם
גּוּף חֲבֵרָם נוֹשְׂאִים.

שאלו את פרושנסקי, איך הוא הגיע להרי אפרים, הרי טרומפלדור נפל בגליל העליון. פרושנסקי השיב בלי להתבלבל, שהרי אפרים מתחרזים לקדרו פני השמים. צודק.

באותה שנה כתב זאב ז'בוטינסקי, בעת שישב בכלא עכו בגין ארגון ההגנה בירושלים, במאורעות תר"ף, חודש לאחר אירועי תל-חי, את "שיר אסירי עכו", שאותו השמענו בפינה זו.

מִנִּי דָן עַד בְּאֵר שֶׁבַע,
מִגִּלְעָד לַיָּם,
אֵין אַף שַׁעַל אַדְמָתֵנוּ
לֹא כֻפַּר בְּדָם.

דָּם עִבְרִי רָווּ לָשֹׂבַע
נִיר וָהַר וָגַיְא;
אַךְ מִדּוֹר וָדוֹר
לֹא נִשְׁפַּךְ טָהוֹר
מִדַּם חוֹרְשֵׁי תֵּל חַי.

בֵּין אַיֶּלֶת וּמְטוּלָה,
בְּקִבְרוֹ דּוֹמֵם,
דֹּם שׁוֹמֵר גְּבוּל אַרְצֵנוּ
גִּבּוֹר גִּדֵּם.

אָנוּ שֶׁבִי, אַךְ לִבֵּנוּ
אֱלֵי תֵּל-חַי בַּצָּפוֹן;
לָנוּ, לָנוּ, תִּהְיֶה לָנוּ
כֶּתֶר הַחֶרְמוֹן.

ב-1932 נכתב השיר "בגליל" המוכר יותר, על פי מילות הפתיחה שלו "עלי גבעה". זה השיר שנשמע היום וארחיב עליו בהמשך.

השירים האלה, וזה ממש מדגם זעיר, הם שירי גבורה מלאי פאתוס, שנכתבו בשנים שלאחר האירוע. עשרות שנים לאחר מכן, השתנה הטון לכיוונים אחרים לגמרי.

ב-1967 כתב ירון לונדון את השיר עמיחי, בלחנו של סשה ארגוב, לסרט "סיירים". השיר מגחיך בסרקזם את אתוס הגבורה הציוני.

לא ידוע אם נולד
בפתח תיקווה או תל חי,
אך ברור שלא ימות
אם עד היום עודנו חי,
אף על פי שגולגלתו
מלאה פלטינה כמו אוצר,
ובדמו יש רסיסים
של רימונים מטווח קצר,
אל נא ידידיי
תבכו את עמיחי
זה תמיד מוקדם מידי
חי לנצח עמיחי.

וכן הלאה וכן הלאה ובהמשך הוא חוזר ברמז מגמד לטרומפלדור:
ובאצבע הגליל
חטף כדור בכף ידו,
ומאז על החליל
הוא מנגן בלי סול ודו.

אגב, הקשר בין טרומפלדור לחליל אינו נובע מאיזו עובדה היסטורית, כאילו הוא ניגן בחליל, אלא מהחליל המופיע בשיר "עלי גבעה" שאותו נשמיע היום.

השיר מסתיים במילים החותרות תחת ערך ה"אחריי":

אם לכל כדור יש כתובת
מי ידע היכן כתבתו וביתו?
אם לעמיחי אין כתובת,
איך כדור יתפוס אותו, אוטוטו
ועל כן מי שרוצה
להיות גם בסיום הקרב אז מוטב
כן מוטב לו להיות
שני צעדים מאחוריו, אחריו.

שנה לאחר מכן, ב-1968, שרה להקת "שבעת המינים" גרסה עברית של חיים חפר לשיר אמריקאי: "מה למדת בגן היום?" זהו שיר סאטירי המבקר את מה שמוצג בו כשטיפת מוח לאומנית ומיליטריסטית בחינוך הישראלי, מגיל הגן.
אחד הבתים מוקדש לאתוס תל-חי:

שטרומפלדור גיבור יקר
שטוב למות על המשמר
שעוד תהיה לי הזדמנות
וגם אני אוכל למות
את זה למדו אותי בגן
את זה למדו בגן.

מוזר בעיניי שאת השיר הזה כתב חיים חפר, שיכול לראות בשירים ובמקאמות שלו את אותם מסרים שאותם הוא תוקף כאן. למשל, במקאמה "הצנחנים בוכים", שכתב ביום שחרור ירושלים, חודשים אחדים לפני שכתב את "מה למדת בגן היום".

ב-1974 כתב יוסי בנאי את "ספירת מלאי", בלחנה של נעמי שמר. השיר הזה, שאותו השמענו כאן בפינה, הוא השיר הראשון שבנאי כתב את מילותיו, בעידודה של נעמי שמר. גם שם מופיע טרומפלדור:
טרומפלדור בגליל וקונצ'רטו לחליל
וחצי תריסר אלופים במיל'.
אחד אלוהינו, אלוהינו, אלוהינו
שבשמיים ובארץ.

חוקרת התרבות רוני שריג כותבת על השיר: "בנאי מונה במעין רשימת מכולת את הגיאוגרפיה, ההיסטוריה, החברה, התרבות והפוליטיקה הישראלית. מתייחס לסכסוך הישראלי פלשתינאי ומוסיף רמיזה ביקורתית לתפיסת 'העם הנבחר'. בשיר יש התפכחות מגבורה, ממלחמות ומאמונה דתית ומשיחית שמתבטאת במניית רגעים ואירועים הרואיים ומקודשים לצד רגעים יומיומיים ושגרתיים, תוך ערבוב זה בזה של כל הפרטים הנמנים. כך מתוארת 'עליה גדולה מאלפיים שנות גולה' ומיד אחריה 'שתי חופשות שנתיות ואחת רגילה', ואחריהן 'יום של ניצחון, יום של מפלה, רגע ביטחון, שלושים ימי מחלה'. לאחר מכן מופיע 'טרומפלדור בגליל' לצד 'ק'ונצ'רטו לחליל'. השורה המתייחסת לטרומפלדור מרמזת גם על הרומנטיזציה שנקשרה לדמות בשירי עבר, ובמיוחד על דמותו של ה'שומר ובפיו חליל' משירו של ברוידס 'בגליל' מ-1932 ועל ההתפכחות מתפיסה זו".

אני חולק על פרשנותה של שריג. אני רואה ב"ספירת מלאי" שיר אהבה לישראליות, באמצעות אותה רשימת מכולת, של פריטים גדולים וקטנים שיוצרים את המארג הישראלי. שיר זה מתאים למיני-סוגה דומה באותה תקופה, שכללה גם את השירים "ארץ ישראל יפה" ו"רק בישראל", שגם הם מציגים את הישראליות באמצעות "רשימות מכולת".

ספירת מלאי דומה יש גם בשירו של יהונתן גפן "יכול להיות שזה נגמר", שגם אותו כבר השמענו כאן. וגם הוא כותב, בין השאר, "על שפת הכינרת טרומפלדור היה גיבור". יהונתן גפן של לפני מלחמת יום הכיפורים אינו אותו גפן הציני והרדיקלי שאנו מכירים. בשיר הזה הוא מבקר את החברה הישראלית של שנות ה-70 ומציג אותה כשברו של חלום. הוא מציג בגעגוע את הדברים שהיו "לפני שנולדתי" ותוהה "יכול להיות שזה נגמר?"

טרומפלדור מופיע בשני שירי מחאה של להקת "הדג נחש". שיר אחד נקרא "טרומפלדור".
לפעמים אני אומר פיכס, יא וואראדי,
איך החיים נהיו פתאום קשים,
אללה אל עזים בלי להגזים נהיו סיוט,
ואם משהו יעזור לי עכשיו זה רק שיוט,
אז תביא ת'יבול מחו"ל ונהיה מסטולים בלי גבול
כי כשהחודים מחששים העניינים מתבהרים,
כשהיסמין שולט רק דבר אחד בולט.

איש אינו מהיר ממני
בגיבוב מילים ראשון אין שני
הרבה יותר גיבור מטרומפלדור
ילד רע יותר מבני
איש אינו מהיר ממני
בגיבוב מילים ראשון אין שני
המילים כמו באוסמוזה מפעפעות,
מונעות פסיכוזה.

טרומפלדור מופיע גם בשיר "גבי ודבי" שמוכר יותר כ"היפ הופ ציוני". השיר מבזה מיתוסים ציוניים שונים, ואחד מבתיו מוקדש לטרומפלדור:
לא הצלחתי להבין מה קורה לי בחיי
פתאום היה לי קרבין בידיי
מצאתי את עצמי בקרב על תל חי
וואוו, לא רוצה נשק אין לי חשק
יש לי פרופיל 21
אבל גבי אמר שהסיפור בתל חי
הוא מאוד משמעותי ושללמוד אותו כדאי
זיהיתי את טרומפלדור מיד, איזה כלי
נו זה זה עם היד, בעצם בלי
מה נשמע יוסף? שאלתי בנימוס
אבל טרומפלדור היה עצבני וכעוס
פתאום הרוח העלתה ענן אבק
טרומפלדור נשנק נחנק וירק נוזל ירקרק ממש לידנו
אחר כך השתעל ואמר
"טוב למוחטה על ארצנו".

גם שבק ס הגיעו לטרומפלדור. שירם "מה שהיה היה" הוא היפ הופ על מצע השיר של אריק איינשטיין ושלום חנוך "מה שהיה היה", אך הוא מתכתב גם עם "יכול להיות שזה נגמר".
אומרים שהיה פה שמח לפני שהגענו
שכל האקשן נגמר לפני שנולדנו
היה טרומפלדור, שלום ואריק
בן גוריון, היה גם ביאליק
זה לא נראה לי ההיסטוריה חוזרת
השמות משתנים המציאות אותו סרט
הכל שונה וכלום לא השתנָה
מחלון המקלט עוד לא הפרחתי יונה
איך נמצא את השקט כשהאדמה רועדת?

כפי שכבר ציינתי, הרמזים לשיר שנשמיע היום, "עלי גבעה" מופיעים בשירים ישראליים רבים. אבל שיר אחד, שיר מחאה של יוסי בנאי, נכתב ממש על פיו, במגנינה שלו, בתכתובת הדוקה עם מילותיו והוא נקרא "עלי גבעה". השיר נכתב ב-1982, במלחמת לבנון הראשונה, והוא מבטא כמיהה לשלום. שרו אותו יוסי בנאי ו"הגשש החיוור".

עלי גבעה שם בגליל
יושב שומר ובפיו חליל.
הוא מחלל קורא שלום
אליי, אליי ישוב הלום.

עלי גבעה שם בגליל
נדם קולו של החליל
ושם במקום שירת רועים
יש מנגינות של אש רובים
ובתוך האש והעשן
חוזר אותו ניגון ישן.

עלי גבעה שם בגליל
יושב היום חייל צעיר
וכמו אותו פזמון חוזר
הוא שוב על כל גבעה שומר
ובלבו נושא חלום
לשוב הביתה בשלום.

שמע תפילתו אלי הטוב
למלחמות עשה כבר סוף
עשה ששוב יחזור רועה
לשיר לגדי לסייח תועה
ושנשמע רק קול חליל
עלי גבעה שם בגליל.

אני מודה שאיני מתחבר לשירי המחאה הללו ובעיקר להגחכת טרומפלדור. אבל הם מעידים על עוצמתו של אתוס תל-חי. ואולי הם אף תרמו להשארתו בתודעה.

התיאור הזה מתאר קו ברור של כרסום בדמותו של טרומפלדור ובאתוס של קרב תל-חי בזמר העברי, אך זה לא מדויק. למשל, ב-2005 הקליטה להקת "סוסיתא" גרסה חדשנית יפהפיה של "עלי גבעה".

את השיר, ששמו המקורי היה "בגליל" כתב ב-1932 אברהם ברוידס, והלחין אותו נחום נרדי. האמת היא שזה לא ממש לחן מקורי. נרדי התאים את המילים ללחן של שיר עם ערבי שנקרא "יא זריף א-טול". הזמרת ברכה צפירה, אמו של אריאל זילבר, שמעה את הלחן בנגינת חליל בפי ערבי בשייך מוניס, היום רמת אביב. היא השתדלה לזכור את המנגינה, זמזמה אותה לעצמה ומיהרה לנחום נרדי והעבירה לו את המנגינה. נרדי כתב על בסיס המנגינה את הלחן הזה והתאים אותו ל"בגליל". השיר התפרסם לראשונה ב-1932 ב"דבר לילדים".

השיר מתאר הוויה של שומר עברי על גבעה בגליל, שבפיו חליל, והוא מנגן שירת רועה לשה, לגדי לסייח טועה. אין קשר בין התיאור הרומנטי הזה לטרומפלדור. הוא מבטא את המסר, של החלוצים כאנשי עבודה ושלום (כפי שתיאר ברל כצנלסון את חללי תל-חי ב"יזכור" שכתב לזכרם, ועליו מבוסס היזכור לחללי צה"ל). "הוא מחלל, קורא שלום, אליי אליי גשו הלום".

אבל באין ברירה, יודע השומר לכתת את המזמרה לחרב, כדי להגן על החיים ועל היצירה. "בְּשִׁיר חַיִּים יָצָא לַקְּרָב מוּל אֲסַפְסוּף גָּדוֹל וָרַב. 'טוֹב לָמוּת עַל הַמִּשְׁמָר בְּעַד אַרְצֵנוּ!' כֹּה אָמַר. הָיֹה הָיָה גִּבּוֹר חִידָה, לוֹ זְרוֹעַ יְחִידָה".

לשיר ביצועים רבים. אנחנו נאזין לאריק איינשטיין, מתוך "ארץ ישראל הישנה והטובה".

עֲלֵי גִּבְעָה שָׁם בַּגָּלִיל
יוֹשֵׁב שׁוֹמֵר וּבְפִיו חָלִיל.

הוּא מְחַלֵּל שִׁירַת רוֹעֶה
לְשֶׂה, לִגְדִי, לִסְיָח תּוֹעֶה.

לְכָל שׁוֹבָב רוֹדֵף פַּרְפַּר,
לְהֵלֶךְ בָּא מֵעִיר וּכְפָר.

הוּא מְחַלֵּל, קוֹרֵא: שָׁלוֹם!
אֵלַי, אֵלַי, גְּשׁוּ הֲלוֹם!

יֵשׁ מַנְגִּינוֹת בְּפִי חָלִיל,
יֵשׁ אַגָּדוֹת פֹּה בַּגָּלִיל.

הָיֹה הָיָה גִּבּוֹר עַתִּיק
צוּרִים בָּקַע, סְלָעִים הֶעְתִּיק.

בִּנְתִיב חֻרְבָּן תּוֹךְ מְעָרוֹת
רָעַם קוֹלוֹ, הִדְלִיק אוֹרוֹת.

בְּשִׁיר חַיִּים יָצָא לַקְּרָב
מוּל אֲסַפְסוּף גָּדוֹל וָרַב.

'טוֹב לָמוּת עַל הַמִּשְׁמָר
בְּעַד אַרְצֵנוּ!' כֹּה אָמַר.

הָיֹה הָיָה גִּבּוֹר חִידָה,
לוֹ זְרוֹעַ יְחִידָה.