איש השנה תשפ"א – נפתלי בנט

לאורך כל מערכת הבחירות לכנסת ה-24, התרוצץ נפתלי בנט, מנהיג ימינה, בכל רחבי הארץ, התראיין אינספור פעמים בכל כלי התקשורת, ובכל הזדמנות חזר על הבטחת הבחירות מס' 1 שלו ושל מפלגתו, ליבת המסר שלהם – אנחנו נמנע סיבוב בחירות חמישי.

הוא הציג את סכנת סיבוב הבחירות החמישי כלא פחות מאסון לאומי, אסון כלכלי, אסון משילותי, סכנה של הידרדרות לאנרכיה, עוד שנה ללא תקציב מדינה. הוא הישיר מבט לאזרחי ישראל והתחייב לעשות הכל כדי שלא יהיה סיבוב בחירות חמישי. הוא התחייב שלא יהיה סיבוב חמישי, כי ימינה תמנע זאת.

המסר מס' 2 של בנט בבחירות היה: "אנחנו לא מחרימים אף אחד". גם על כך הוא חזר יום אחרי יום, פעמים רבות ביום, במפגשים עם בוחרים, בחוגי בית ובראיונות לתקשורת. הוא הציג את המסר הזה כייחוד של ימינה. כולם מחרימים אלה את אלה – אנחנו היחידים שלא מחרימים אף אחד.

למה הוא היה צריך לומר זאת? כי המסר השלישי שלו היה, שאנחנו באים להחליף את נתניהו, שעליו ועל שלטונו הוא מתח ביקורת חריפה. המסקנה המתבקשת מן הביקורת הייתה הודעה שהוא לא יישב עם נתניהו, כפי שהתחייבו תקווה חדשה וישראל ביתנו. המסר שלו היה הפוך: אלה מחרימים את נתניהו, אלה מחרימים את לפיד, זה מחרים את ההוא וההוא מחרים את זה. אנחנו אחרים. אנחנו לא מחרימים אף אחד.

מניעה בכל מחיר של סיבוב חמישי, אי החרמה של אף אחד וחתירה לסיום שלטונו של נתניהו – אלה היו המסרים של בנט, עמם הוא פנה אל הבוחר, להגשמתם הוא ביקש ממנו מנדט.

ימים ספורים לפני הבחירות בנט מעד. במפגן של חוסר מנהיגות, הוא הלך לקנוסה – לערוץ התעמולה של נתניהו, ערוץ 20, והתחייב לא להקים ממשלה בראשות לפיד ולא ברוטציה עמו. הוא נראה מפוחד ומבוהל, וכמי שכפאו שד סתר לחלוטין את אחד המסרים המרכזיים שלו – לא להחרים אף אחד. כשראיתי אותו חותם על המסמך הזה, דימיתי לנגד עיניי את התמונות של חטופי דעא"ש מצהירים הצהרה שהוכתבה להם, כשהם יושבים על ברכיהם, ובריון מזוקן מניף מאכלת מעל ראשם.

ונשאלת השאלה – כאשר יש סתירה בין הצהרה חד פעמית לבין המסר שעליו חזר מנהיג אלפי פעמים, איזו התחייבות חזקה יותר? החד-פעמית, או ליבת המסר?

דומני שהתשובה ברורה. ברור שהמסר לא להחרים, שהיה מסר מרכזי כל כך, תקף יותר מהצהרה חד פעמית הסותרת אותו. ובמיוחד, כאשר המשמעות של כיבוד ההצהרה החד-פעמית הייתה סותרת את המסר המרכזי, כלומר מביאה בוודאות לסיבוב בחירות חמישי.

אך האם באמת אותה הופעה מבישה בערוץ 20 הייתה התחייבות?

בנט לא קרא התחייבות בלתי מותנית. הוא הציג הסכם דו צדדי עם נתניהו. על פי ההסכם, הוא מתחייב לא להקים ממשלה עם לפיד בתנאי שנתניהו מתחייב לא להקים ממשלה עם רע"ם. נתניהו לא חתם על כך, כמובן, ולכן ההסכם כולו אינו תקף.

הטענה נגד בנט שהפר את התחייבותו לבוחר היא שקר אחד גדול. הוא היה נאמן להתחייבותו לבוחרים הרבה יותר מרוב הפוליטיקאים.

כאשר בנט הציג את ההסכם המותנה – התחייבות הדדית שלו ושל נתניהו, הוא ידע היטב מה הוא עושה. הוא ידע שנתניהו לא יתחייב לכך. כי ליבת האסטרטגיה של נתניהו הייתה הקמת ממשלה עם רע"ם.

רע"ם היא הבייבי של נתניהו. רע"ם היא הסטארט-אפ הפוליטי של נתניהו. רע"ם היא בת טיפוחיו של נתניהו. הוא טיפח וליטף אותה במשך שנתיים, הבטיח לה הבטחות מרקיעות שחקים והביא אותה לפילוג הרשימה המשותפת, והליכה לבחירות בנפרד, כדי להצטרף לממשלתו של נתניהו.

נתניהו הבין שהוא איבד סופית את הרוב היהודי בכנסת. אחרי שלושה סבבים הוא הבין שאין לו שמץ של סיכוי להקים קואליציה על טהרת מפלגות ציוניות. ואחרי שהכיש את כחול לבן, לאחר שקפצה להציל אותו אחרי כשלונו בסיבוב השלישי, הוא ידע שאף אחד לא מאמין לו ולחתימת ידו ואף מפלגה לא תחזור על הצעד של כחול לבן. והוא הכין את נשק יום הדין – רע"ם. אמנם אין לו רוב בכנסת, אבל מפלגות הימין תלכנה אתו, ואליהן תצטרף רע"ם והרוב שלו מובטח. ואכן, על פי תוצאות הבחירות, היה לימין + רע"ם רוב. נתניהו היה משוכנע שיש לו ממשלה.

הרי בפגישה לפני הבחירות עם מנהיגי מחאת העצמאים, שהוקלטה בסתר, אמר להם נתניהו שהחרדים וסמוטריץ' מצביעים לפי מה שהוא רוצה. היה לו ברור שהם ילכו אתו לממשלה עם רע"ם, במיוחד אחרי שהוא פעל במרץ בלתי נדלה לכניסת מפלגת הציונות הדתית לכנסת. רע"ם הייתה תעודת הביטוח של שלטונו.

ואכן, מיד לאחר הבחירות רע"ם התייצבה, ועמדה להצטרף לממשלת נתניהו-ימין-חרדים.

הסיבוב הרביעי, כמו שלושת קודמיו, הסתיים ללא הכרעה. בפני נפתלי בנט עמדו שתי אפשרויות – ממשלה עם נתניהו והימין וממשלה עם גוש השינוי. בנט בחר בגוש נתניהו. הוא התחייב לנתניהו שהוא הולך אתו, ושבע האצבעות של ימינה מובטחות לו. משמעות נכונותו ללכת לממשלת נתניהו, הייתה שהוא מוכן לממשלה עם רע"ם. כיוון שהוא התחייב למנוע בכל דרך סיבוב חמישי, הוא היה מוכן להכשיר ממשלה עם רע"ם. אגב, כאשר בנט התחייב להביא לנתניהו 7 אצבעות, הוא ספר גם את עמיחי שיקלי, שתמך בממשלת נתניהו עם רע"ם.

בניסיונו להקמת הממשלה היו לנתניהו סיעות הליכוד, רע"ם, ימינה, ש"ס ויהדות התורה. יחד – 58 ח"כים. מי שחסרו לנתניהו היו חברי סיעת הציונות הדתית. לפתע הסתבר לנתניהו, שסמוטריץ' לא תמיד מצביע איך שהוא, נתניהו, רוצה.

נתניהו עשה מאמץ אדיר להשפיע על הציונות הדתית. הוא הפעיל מכבש לחצים על רבני הציונות הדתית לשכנע את סמוטריץ' ללכת אתו. הוא יזם פגישה בין מנסור עבאס לרב דרוקמן. הוא שכנע את הרב טאו והרב שמואל אליהו לתמוך בממשלה עם רע"ם. הרב טאו פסק שאבי מעוז, נציג נועם בציונות הדתית, יתמוך בממשלה. לנתניהו היו כבר 59 ח"כים. גם זה לא מספיק. הלחץ על סמוטריץ' התגבר. עבאס נשא נאום חצי ציוני בשידור חי שבו קרא נוסח מוסכם מראש עם נתניהו. לפני השידור נתניהו שלח את הנוסח לסמוטריץ', להערות. אך כלום לא עזר. סמוטריץ' עמד במריו וסיכל את הקמת ממשלת נתניהו.

במצב הזה, כל מנהיג אחר זולת נתניהו היה מפנה את מקומו לטובת מנהיג אחר מן הליכוד. מנהיג כזה, כל אחד ממנהיגי הליכוד, היה מקים בתוך 24 שעות ממשלת ימין-מרכז רחבה, יציבה, ללא רוטציה, לארבע שנים. אבל כאשר על נתניהו לבחור בין האינטרס הפרטי לבין האינטרס המפלגתי, הגושי והלאומי, הוא לעולם יעדיף את האינטרס האישי.

ברגע שנגוז הסיכוי להקמת ממשלת ימין-רע"ם, מפלגות לשון המאזניים, רע"ם וימינה, נדרשו לחשב מסלול מחדש.

רע"ם לא פירקה את הרשימה המשותפת ורצה לבחירות במצע אזרחי, כדי להיות באופוזיציה. המסר שלה לבוחריה היה שהיא תצטרף לממשלה כדי לקדם את הצרכים האזרחיים והכלכליים של אזרחי ישראל הערבים. ברגע שהסיכוי של נתניהו להקים ממשלה נגוז, הם הרגישו משוחררים להצטרף לממשלת השינוי.

מה האפשרויות שעמדו בפני נפתלי בנט במצב הזה? על כף אחת של המאזניים עמדה התחייבותו למנוע סיבוב חמישי, התחייבותו לא להחרים אף אחד ולהחליף את נתניהו. על הכף השניה עמדה הצהרה חד פעמית בערוץ טלוויזיה זוטר, שהייתה צד בהסכם עם נתניהו, שנתניהו לא חתם עליו ולכן לא היה לו תוקף. איזו כף כבדה יותר?

על כף אחת של המאזנים עמד האינטרס הלאומי למנוע אנרכיה ואסון כלכלי ופוליטי. על הכף השניה עמד האינטרס האישי של נתניהו, המנהיג שרודף אותו, שפוגע בו, שמסית נגדו במשך שנים. איזו כף כבדה יותר?

בנט בחר במובן מאליו – ממשלת השינוי. המפלגה הגדולה במחנה השינוי הייתה יש עתיד. ניתן היה לצפות שתקום ממשלה בראשות לפיד. אך בנט בא בגישה אחרת. הוא הסביר שבבחירות לכנסת היה רוב גדול לימין. זו עמדת רוב העם. הוא מוכן לממשלת אחדות עם השמאל והמרכז, אך כזו שתבטא את עמדת הרוב הימני. וכך נקבעה ממשלה פריטטית, בין ימינה ותקווה חדשה לבין מפלגות המרכז, השמאל וישראל ביתנו הימנית. וכך נקבעה הרוטציה בין בנט ללפיד.

****

האם זה דמוקרטי שראש מפלגה בת 7 מנדטים, שהצטמצמה ל-6 מנדטים בפועל, יהיה ראש הממשלה ולא מי שעומד בראש מפלגה בת שלושים מנדטים?

השאלה הזאת היא היתממות, של מי שכביכול אינם מכירים את המשטר הפרלמנטרי. אם מפלגה תקבל 59 מנדטים אבל אף מפלגה לא תהיה מוכנה להצטרף אליה לקואליציה, היא לא תהיה מפלגת השלטון. ראש הממשלה הוא מי שקיבל את תמיכת רוב סיעות הכנסת. האיש הזה הוא בנט. הוא ראש הממשלה החוקי של ישראל ובחירתו לראשות הממשלה היא דמוקרטית לעילא ולעילא.

שאלה אחרת היא האם לראש מפלגה קטנה כזאת יהיו כוח פוליטי ואוטוריטה להנהיג את הקואליציה שלו. את התשובה לשאלה הזו נוכל לדעת בשנתיים הבאות. העתיד גם יוכיח האם ניתן לקיים ממשלה שאין בה אף מפלגה גדולה. האם ניתן לקיים ממשלה כל כך מפוצלת אידיאולוגית, מימינה ועד מרצ ורע"ם. האם ניתן לקיים ממשלה כאשר העומד בראשה הוא ראש הסיעה הקיצוניות יותר (במקרה הזה – לימין); שניצבת בקצה ספקטרום הדעות בקואליציה.

****

בנט נכנס לתפקידו, תחת מסע הסתה ברוטלי, מסע של שקרים, מסע של הגחכה וגימוד, מסע של ניסיון בכל דרך להכשיל אותו. מסע שאותו מובילה תעשיית השקרים וההסתה של נתניהו. מסע כזה לא היה בתולדות מדינת ישראל. את כל הרזומה של התעשיה, ואת כל הניסיון שצברה במסעות הציד והרדיפה שלה נגד ריבלין, מנדלבליט, אלשייך, סער, גנץ ואחרים; את כל הניסיון העשיר שלהם בהפצת שנאה, הם ריכזו ביתר שאת נגד בנט.

לא זו בלבד שבנט לא קיבל, כמקובל, מאה ימי חסד. הוא לא קיבל אפילו מאה שניות של חסד. במופע אימים חסר תקדים, כאשר עלה בנט לשאת את נאום ההשבעה של ממשלתו – החלה התפרעות אספסופית של הח"כים מהליכוד, הכהניסטים ועוזריהם והחרדים, שהשתוללו מרגע שהוא פתח את פיו ועד שסיים את דבריו, בצרחות, קללות וגידופים. ומאז, כל אימת שראש הממשלה עולה על הדוכן לשאת את דבריו, אספסוף הח"כים הזה משתולל ומתפרע.

לא, זה לא כיוון שבנט כביכול בגד בבוחריו. זה לא כיוון שבנט עומד בראש סיעה של 6 ח"כים. זה לא כיוון שהוא הקים קואליציה עם רע"ם. יש סיבה אחת ויחידה להשתוללות ולהסתה חסרות הרסן נגדו. הסיבה היא עצם העובדה שהוא ראש הממשלה ולא נתניהו. פולחן האישיות שהנהיג כאן נתניהו, לפיו "המדינה זה אני", מביאה המונים לאמונה שהחלפת נתניהו היא החלפת המדינה ומי שמעז להיות ראש ממשלה במקום נתניהו הוא בוגד במדינה וחותר תחתיה. ודי בכך כדי להבין עד כמה מסוכן היה המשך שלטונו של נתניהו ועד כמה הכרחית החלפתו.

****

מאז מהפכת "גוש אמונים" בשנות השבעים, קיים בתוך הציונות הדתית אתוס על כך שהציונות הדתית מאסה בתפקיד משגיח הכשרות בקרון הרכבת, וכעת הם חותרים להיות נהג הקטר.

מי שהגשים את החזון הזה היה בנט. הוא שבר את תקרת הזכוכית בכך שהוא המנהיג הראשון מן הציונות הדתית שהגיע לשלטון. בנט הוא ראש הממשלה הדתי הראשון בישראל.

בעיניי, כיהודי מסורתי אך לא דתי, זו בשורה חשובה לחברה הישראלית. קל וחומר שזו בשורה חשובה לציונות הדתית.

אך דווקא בקרב חלקים מן הציונות הדתית, מסע ההסתה נגד בנט הוא העוצמתי ביותר. נגדו, ונגד מי שמעז לתמוך בו. ביום פגישתו עם הנשיא ביידן, העלה חנוך דאום בפייסבוק את תמונתו של בנט, עטוף בטלית והתפילין כרוכים על זרועו ועל ראשו, בתפילת שחרית. דאום הציג זאת בגאווה על ראש הממשלה הדתי הראשון, שמתפלל בבוקר פגישתו עם נשיא מעצמת העל. אני מתבייש לצטט את מבול הנאצות והגידופים האוטומטיים נגד בנט ודאום, שלא היו מביישים שום תעמולה אנטישמית.

אני מאמין בבנט. לא בחרתי בו, אך אני מאמין שיהיה ראש ממשלה טוב, שינהיג את מדינת ישראל בהצלחה ויעמוד בהצלחה באתגרים הקשים והרבים שעמם הוא מתמודד, בכל תחומי החיים. בנט כבר מבין, שהרבה יותר קל לכתוב מן הטריבונות ספרים פופוליסטיים ויהירים עם מרשם יומרני של "כך מנצחים מגפה", מאשר להתמודד בפועל עם מגפה קשה, שאף מנהיג של אף מדינה עוד לא מצא את הדרך לגבור עליה. הוא מנהל את הממשלה באופן ענייני, ממוקד מטרה, בשיתוף פעולה פורה עם עמיתיו, במסירות ובאחריות. ואני מאמין בהצלחתו להוביל את מדינת ישראל למקום טוב הרבה יותר מהמקום שבו הייתה ביום שהוא קיבל את האחריות להנהגתה.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 22.8.21

*  מי רוצה אפגניסטן ביהודה ושומרון?

* מביך – השופר בועז ביסמוט פרסם ב"ישראל היום" מאמר שניתן להגדיר אותו במילה אחת: מביך. גם בקנה המידה השופרי של ביסמוט, זה מאמר הזוי במיוחד. הוא קרא לבנט לדחות את ההזמנה לבקר בבית הלבן, כדי לא להצטלם ליד ביידן, הנשיא שהפקיר את אפגניסטן.

כיוון שיותר משביסמוט הוא שופר של נתניהו, הוא שופר של טראמפ, כדאי להזכיר לו, שהנושא היחיד שבו מדיניותו של ביידן זהה למדיניותו של טראמפ הוא אפגניסטן. ביידן מממש לא רק את ההחלטה של טראמפ לסגת מאפגניסטן, אלא גם את תכנית הנסיגה המפורטת שעיצב ממשלו של טראמפ.

מן הסתם, אילו טראמפ היה הנשיא, ביסמוט היה מהלל ומשבח את הנסיגה. את הנשיא שנאמן להבטחתו "אמריקה תחילה" ועל אומץ לבו לחתוך באבחת סכין את הפלונטר האפגני ובמיוחד את הנחרצות שביציאה בלי להתעכב על כמה אפגנים שרוצים לתפוס טרמפ על הטיסה.

הרעיון שישראל תחרים את נשיא ארה"ב הזוי באופן קיצוני. מה שמפריע לביסמוט אינו הלגיטימציה של בנט לביידן, אלא הלגיטימיות של בנט כראש הממשלה, שאותה הוא ושולחו מנסים לערער. הרי הם מנסים לטעון שבנט "לא מדינאי", "לא אפוי" וכו'. תמונותיו של בנט בבית הלבן עלולות, חלילה, לגרום להם לצרבת.

* היהודי האחרון – זבולון סימן-טוב, היהודי האחרון באפגניסטן, מצהיר שבכוונתו להישאר שם, כי "זה הבית". לא. הבית שלך, כיהודי, הוא ארץ ישראל, מדינת ישראל. הוא מזכיר לי יהודים בגרמניה של שנות השלושים.

האם יקיץ הקץ על יהדות אפגניסטן בת אלפי שנים? תוהה כותרת כתבה בוויינט על היהודי האחרון באפגניסטן. אני מגדיר זאת אחרת – כאשר זבולון סימן-טוב יעזוב את אפגניסטן ויעלה לארץ ישראל, תוגשם במלואה תפילתם של יהודי אפגניסטן לאורך אלפי השנים: "ותחזינה עינינו בשובך לציון".

* הדדיות ביחסים – נשיא מצרים א-סיסי הזמין את ראש הממשלה בנט לביקור רשמי במצרים. אלו חדשות מצוינות, המעידות על התחממות היחסים בין המדינות. על בנט להיענות להזמנה ולבקר בקהיר.

בביקורו בקהיר עליו להזמין את א-סיסי לביקור רשמי בירושלים. ויש להעביר למצרים מסר שישראל לא תראה בעין יפה אי היענות להזמנה. אל לנו לחזור למערכת יחסים נוסח מובארק.

בארבע השנים בין ביקורו הראשון בישראל להירצחו, ביקר סאדאת בישראל חמש פעמים. בשלושים שנות שלטונו, מובארק הקפיד לא לערוך ולו ביקור אחד בישראל (למעט גיחונת להלוויית רבין). ובאותה תקופה, נשיאים וראשי ממשלה ישראל עלו אליו לרגל לחלות פניו. חוסר ההדדיות בביקורים ביטא את חוסר ההדדיות ביחסים. ישראל שאפה לקיים עם מצרים שלום חם, כפי שעוצב בהסכם השלום שנחתם עם סאדאת. מובארק הפך את השלום החם למלחמה קרה.

על הממשלה לעצב מחדש את היחסים עם מצרים כיחסי הדדיות.

* כלכלה ציונית – גאולה כהן אמרה פעם שהיא לא בעד כלכלה סוציאליסטית ולא בעד כלכלה קפיטליסטית – היא בעד כלכלה ציונית. זו השקפת עולמי. כלכלה שתוצאתה היא קריסת המשקים לאורך גבול עזה – אי אפשר להצדיק בשום "איזמים" למיניהם.

* המאזן הפאתטי של אריאלי – "המתנחלים חוזרים הביתה לישראל" זועקת כותרת מאמרו של שאול אריאלי ב"הארץ". אריאלי חוגג פרסום של הלמ"ס על מאז הגירה שלילי ביישובים הגדולים ביהודה ושומרון ב-2020.

מיד אחרי מלחמת ששת הימים הגה יגאל אלון את תכנית אלון, תכנית הפשרה הטריטוריאלית הראשונה. בתכניתו חמישה יסודות. היסוד הראשון מוגדר בפיו "היסוד המוסרי" – זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל. בכל הצגה של התכנית הקפיד אלון לפתוח ביסוד הזה. משמעותו היא זכותו שאינה ניתנת לערעור של העם היהודי על השטחים ששוחררו במלחמת ששת הימים, ומכאן זכותה של מדינת ישראל, המדינה היהודית, להתיישב באותם שטחים ולהחיל עליהם את ריבונותה. רק לאחר הנחת היסוד הזה ובכפוף לו, בחן אלון מה האינטרסים הלאומיים של ישראל והפריד בין אזורים המאוכלסים בצפיפות בערבים, שמאיימים על הרוב היהודי ומסכנים את ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, ולכן אין לממש בהם את זכותנו, לבין אזורים שאינם מאוכלסים בצפיפות ולכן אין בהם סכנה והם הכרחיים לביטחונה של מדינת ישראל ולכן יש ליישב אותם ולהחיל עליהם את הריבונות. גם אני תומך בפשרה טריטוריאלית, המבוססת על עקרונות תכנית אלון, מותאמים למציאות שנוצרה ב-54 השנים מאז נהגתה. אבל ברור לי שגם אזור שאני מוותר עליו הוא ארצי ומולדתי.

אני מכבד גם אנשים שתומכים בנסיגה לקווי 4.6.67 למרות המחלוקת העמוקה שלי אתם, כי הם באמת חושבים שזו טובתה של ישראל. איני מכבד מי שמתנכר לכך שאלו חלקי ארץ ישראל. מי שמכנה מעבר של יהודים מביתם ביהודה ושומרון לצד שממערב לקו הירוק "חזרה הביתה", כופר בזכותנו על ארץ ישראל. כי אם אין לנו זכות על מקום כלשהו בארץ ישראל, אין לנו זכות על אף חלק מארץ ישראל.

ובאשר לחגיגה של אריאלי – היא פאתטית. אריאלי טוען שההתנגדות למדינה פלשתינאית נובעת מהטענה שאין פרטנר פלשתינאי ומכך שההתיישבות יצרה מציאות בלתי הפיכה. ברבים ממאמריו הוא "מוכיח" שיש לנו פרטנר לפשרה תוך שהוא מכחיש את סרבנותם של הפלשתינאים להצעות מרחיקות הלכת ביותר של ברק ואולמרט. הפעם הוא רוצה "להוכיח" שההתיישבות ביהודה ושומרון הפיכה. הנה, המתנחלים בעצמם כבר נוטשים. הוא מציג כל מיני תמונות סלקטיביות מתוך הדו"ח שיאוששו את הטענה, אולם השורה התחתונה שלו מעידה עד כמה התזה שלו פאתטית: בשנת 2020 האוכלוסיה היהודית ביהודה ושומרון גדלה ב-10,044 נפש. "זהו גידול של 2.46% בלבד – הנמוך ביותר מאז תחילת ההתנחלות ב-1967!".

נו, נו. אם היה גידול שלילי של 2.46% ב-2020, ניתן היה ללעוג לו על שהוא מנסה לייבש את האוקיינוס בכפית – הוא מתלהב כאשר 10,000 איש מתוך כחצי מיליון איש עזבו השנה. בקצב הזה הוא יצטרך לחיות 500 שנה כדי לחגוג את ניצחונו. אבל החגיגה שלו היא על כך שנוספו רק 10,000 איש בשנה, שבה הצמיחה הדמוגרפית בהתיישבות היהודית הייתה הנמוכה ביותר מאז מלחמת ששת הימים. כלומר, גם בשנה שבה, בשפתו של אריאלי, מספר המתנחלים שחזרו הביתה הוא הגבוה ביותר, מאזן ההגירה הוא חיובי.

אפרופו "הגירה" – בין הגורמים לגידול הכללי למרות העזיבה שאותה הוא מתאר, הוא מונה את "ההגירה מחו"ל". קטן עליו לדבר על עליה לארץ. "הגירה"…

* מדרון חלקלק – הרב יובל שרלו, ראש מרכז האתיקה של רבני צֹהר, קורא לתעדף חולים שהתחסנו על פני חולים שלא התחסנו, במחלקות הקורונה. הוא מסביר זאת בכך ש"אדם אחראי למעשיו, ואסור לבחירתו האישית לפגוע באחרים".

אני מעריך מאוד את הרב שרלו, רואה בו בר-סמכא בנושאי אתיקה ומוסר, אנו גם מכירים ומיודדים שלושים שנה, ואני תומך מאוד במאבק למען ההתחסנות ושותף לה. אולם במקרה הזה אני סבור שהרב שרלו טועה, ודווקא בצד האתי והמוסרי של הטיעון שלו. אני חושש מפני המדרון החלקלק של העמדה הזאת.

האתיקה הרפואית קובעת שיש לטפל בכל החולים ללא משוא פנים וכאשר צריך לתעדף בין חולים, השיקול היחיד הוא דחיפות הטיפול וחומרת המחלה. האם נעדיף את הטיפול בחולה סרטן שאינו מעשן על הטיפול בחולה סרטן שמעשן? האם נעדיף טיפול בטובע בחוף מוסדר על פני טיפול בטובע בחוף שאינו מוסדר? אם יגיעו לחדר המיון שני פצועים מתאונה, ניתן עדיפות לפצוע שאינו אשם בתאונה על פני הטיפול באשם? הרי אנו מעניקים טיפול שווה לחייל אויב פצוע כמו לחייל צה"ל. אז כאן, פתאום, נסטה מן הדרך האתית? ובין חולי הקורונה המחוסנים – האם יש לחקור את רמת ההקפדה של החולים על עטיית מסכות ועל ריחוק חברתי כדי לתעדף את הטיפול בהם?

יש למצוא כל דרך לשכנע את הלא מתחסנים לשנות את דרכם ולהתחסן, אך בלי לפגוע באמות המידה המוסריות שלנו.

* הסגר שבנט היה מטיל – אני תומך במדיניותו של בנט, לעשות הכל כדי להימנע מסגר, בשל המחיר הכלכלי, החברתי, החינוכי, התרבותי, הנפשי והבריאותי הכרוך בו. אבל הצגת מדיניותו כנגטיב של מדיניות ממשלת נתניהו, שכביכול ידה הייתה קלה על הדק הסגר, אינה מוצדקת ואינה הוגנת.

כאשר בנט קורא לאזרחים להתחסן, להתחסן ולהתחסן כדי למנוע סגר, ומצהיר שאם נתחסן באלול נוכל לשמוע קול שופר בתשרי, הוא אומר, למעשה, שבלי החיסונים הוא וממשלתו היו מטילים סגר. ואין ספק שהוא היה נוהג כך, מתוך אחריות. כלומר, הוא היה נוהג כפי שנהג נתניהו, מתוך אחריות, בשלושת גלי הקורונה הקודמים, כאשר לא היו חיסונים. וסביר להניח שאילו נתניהו היה ראש הממשלה היום, בגל הרביעי, כאשר יש חיסונים, גם הוא לא היה ממהר להטיל סגר.

* לא שאלה פוליטית – בנט צייץ שמי שמתחסן מביע אמון בו ובממשלתו.

יש לי אמון בבנט ובממשלתו. אבל כאשר התחסנתי בפעם השלישית – לא היה בכך שמץ של הבעת אמון בבנט, בדיוק כפי שכשהתחסנתי בפעמיים הראשונות לא הבעתי בכך אמון בנתניהו.

מעבר לכך שזו אמירה טיפשית – מה שמפריע לי יותר, זה שזו אמירה ביביסטית. זו לא רוח השינוי.

הייתי מצפה מבנט לומר את ההיפך: בין אם אתה תומך בי ובין אם אתה מתנגד לי, לך להתחסן. החיסון אינו שאלה פוליטית!

* נתון מדאיג – הנתון על פיו שליש (!) מן המורים והגננות לא התחסנו חיסון ראשון, מדאיג מאוד. לא רק בהקשר הבריאותי – מורה או גננת בלתי מחוסנת בחדר סגור עם שלושים ילדים, שאף הם אינם מחוסנים מפאת גילם. ולא רק בהקשר החינוכי של דוגמה אישית שלילית, בשעה של התגייסות לאומית להדברת המגפה. מדאיגה הידיעה שכשליש (!) מהמורים נוהים אחרי עוכרי מדע למיניהם. בידיהם אנו מפקידים את החינוך וההשכלה של ילדינו, את עתידנו?

* כת הזויה ואנרכיסטית – בכל העולם, מכחישי הקורונה וסרבני החיסונים מצויים בעיקר בימין, בקרב ציבורים המעריצים מנהיגים פופוליסטים כמו טראמפ. גם בישראל יש כאלה, אבל מה שייחודי אצלנו הוא כת אנרכיסטית הזויה של מכחישי קורונה וסרבני חיסונים בקרב השמאל.

אני מסביר זאת בהשפעתו האדירה של נתניהו על תומכיו ומתנגדיו. גישתו האחראית במלחמה בקורונה, השפיעה לטובה על רבים מתומכיו, שבסיטואציה אחרת היו מכחישי וסרבני, ומאמינים בתאוריות קונספירציה אנטי ממסדיות על דיפ-סטייט בלה בלה בלה, כמו במקומות אחרים בעולם. ובאותה מידה היא השפיעה לרעה על קבוצה לא גדולה, אך צווחנית ובולטת, מקרב מתנגדיו האוטומטיים, שבלי מחשבה הפכה אוטומטית למכחישת קורונה וסרבנית חיסונים ומאמינה בתאוריות קונספירציה אנטי ממסדיות הזויות.

* אבחנה רפואית – מכחיש קורונה וסרבן חיסונים פנאט התעלק עליי בשבועות האחרונים, בתגובות ברוח הכת ההזויה והפנאטית שלהם וניסה להשתמש בדף הפייסבוק שלי, שיש לו אלפי חברים ועוקבים, כבמה להפצת הפייק ניוז ותאוריות הקונספירציה המטורללות של הכת.

עם אשפוזו של אביגדור קהלני, הוא כתב בנחרצות שהוא אושפז כיוון שקיבל את החיסון השלישי. מה יש לומר בתגובה על כך? כתבתי לו: "אתה חולה נפש!" הוא התלונן עליי ונחסמתי לשבוע.

* מדיבורים למעשים – בראיון ל"כאן 11" אמר יאיר לפיד שהוא לא נוהג להגדיר עצמו "ראש ממשלה חלופי" אלא שר החוץ, כי אין שני ראשי ממשלה, יש ראש ממשלה אחד, נפתלי בנט, והוא והשרים נותנים לו גיבוי מלא.

יפה מאוד! עכשיו עליו לעבור מדיבורים למעשים. קודם כל לפטר את המנכ"לית שמינה למשרד ראש הממשלה החלופי. מיד אחר כך להתפטר מן התפקיד ולאחר מכן ליזום חקיקה המבטלת את הבדיחה הזאת.

* נטע אירופי מנוכר – במאמר ב"הארץ" חיבר איימן עודה את השריפה בהרי ירושלים עם הסרט הדוקומנטרי על גואל אדמת המולדת יוסף וייץ, שהוא גם "אבי היערות" שנטע אורנים בארץ, והגיע למסקנה – "יחד עם קק"ל וייץ עיצב את מדינת ישראל בדמותו של האורן: נטע אירופי המנוכר לסביבתו המזרח תיכונית". זה משפט המפתח לא רק במאמר, אלא בהשקפת העולם שעודה מייצג. היהודים הם נטע זר בפלשתין. הערבים הם הילידים, הם העצים המקומיים, המזרח תיכוניים הטבעיים. לכן האדמה תקיא מכאן את היהודים.

יערות הרי ירושלים לא נשרפו כיוון שהאורנים נטועים בהם אלא כיוון שהציתו אותם. ודומני שאף אחד לא ייפול מהכיסא אם יתברר שמי שהציתו את היער הם מצביעי מפלגתו של עודה, ושעודה הוא "הזרוע המדינית" שלהם.

באמצע המאמר מופיע פתאום, כאילו בלי קשר, החוק הפולני המגונה, שנועד למנוע משורדי שואה לתבוע את רכושם והניסיון של הפולנים לשכתב את ההיסטוריה. במקרה, הפסקה שלפני כן מדברת על חוק נכסי נפקדים. ובמקרה הפסקה הבאה מבטאת הערכה לנינתו של וייץ, שמציבה מראה מול הפנים שלה". את השואה הוא הגדיר "רצח העם מהאכזריים ביותר שידעה האנושות". וברור כמו האש של השריפה מי עוד נכלל בקטגוריה של "מהאכזריים ביותר", במאמרו.

* להלן תוצאות המדגם – ביום חמישי חזר גדעון לוי על הטענה לה הקדיש פשקוויל שלם בשבוע שעבר, לפיה "הישראלי" אינו מאותת כשהוא פונה.

כיוון שנסעתי באותו יום למרכז, החלטתי לעשות מחקר שטח – לספור את המאותתים ושאינם מאותתים בכל הדרך מרכזה.

להלן תוצאות המדגם: אותתו – 268 נהגים. לא אותתו – 54 נהגים. ובאחוזים: אותתו 83.2%. לא אותתו – 16.7%.

אני מודה שאחוז הלא מאותתים היה כפול מכפי שצפיתי ובוודאי מדובר במספר רב, רב מדי, של נהגים. ובכל זאת, רוב גדול מאוד מקרב הנהגים, 83.2%, מאותת.

זה מעיד בעיקר על שיטת עבודתו ועל רמת אמינותו של התועמלן האנטי ישראלי גדעון לוי. אם כאשר 83.2% מהנהגים מאותתים הוא כותב שרק מיעוט מבוטל מהנהגים הישראלים מאותתים ומכאן ש"הישראלי" לא מאותת וזה מעיד על "אקיבוש" בלה בלה בלה, אפשר לראות מה הערך של כל הבלי אקיבוש בתעמולתו.

* אות השרות – כאשר קראתי על ההחלטה המבורכת להעניק אות השירות למשרתים בלבנון, מתום מבצע "שלום הגליל" ועד הנסיגה מלבנון, לא שיערתי עד כמה אתרגש כשאקבל את האות.

זהו אות השירות השלישי שלי. יש לי אות מבצע "שלום הגליל" ואות מלחמת לבנון השניה.

במבצע "שלום הגליל" הייתי בטירונות. הוקפצנו לצפון ערב המלחמה. ערכנו סיורי בט"ש על הגדר לאורך הגבול עם לבנון ואיישנו את מוצב ראש הנקרה. היינו חלק מן המערך הלוחם אך לא נכנסנו ללבנון ולא לחמנו בפועל.

מלחמת לבנון השניה פרצה בשנה שבה פרשתי משירות מילואים ארוך בצנחנים. את אות השירות קיבלתי יחד עם חבריי מנהלי המתנ"סים בקו העימות. לאורך המלחמה פעלתי רבות בתחום החירום והעורף בגולן ובעיקר בסיוע לקריית שמונה וצפת. אמנם לא הייתי בדרג הלוחם, אך בהחלט חשתי שתרמתי למערכה.

את אות השירות הזה, קיבלתי על חודשים ארוכים של לחימה קשה ועקובה מדם בתעסוקות מבצעיות בלבנון. ולכן, התרגשתי הפעם במיוחד.

כתב הרמטכ"ל אביב כוכבי, בין השאר: "הענקת האות היא חובה לאומית ומוסרית. טקסים ואותות אינם רק סממן חיצוני. הם מגלמים הוקרה וכבוד, אבל בראש ובראשונה הם מבטאים את סולם הערכים של העם ושל החברה. אות המערכה אמנם ניתן לאנשים וליחידות, אך הוא מעיד גם על המדינה שמעניקה אותו, מדינה שמסמנת שערכי הביטחון, ההקרבה האישית והתרומה לכלל, הם ערכיה. מדינת ישראל ניצבת בפני אתגרים ביטחוניים רבים, וכדי לשמר צבא איכותי היא חייבת להוקיר ולטפח את שומריה ומגיניה, מתוך העיקרון הבסיסי והערכי – שמי שתורם למדינה מקבל ממנה בחזרה במידה שווה".

* הפלמ"חניקית שתיעדה את מנהיגי לח"י – מקריאת מאמר ביקורת ב"הארץ"-ספרים על הרומן "בין הזמנים" של עדה אמיכל ייבין, למדתי על פטירתה של הסופרת והמחזאית לפני ארבעה חודשים, בגיל 90.

לא קראתי אף אחד מהרומנים שכתבה עדה, אבל קראתי שתי ביוגרפיות מעולות פרי עטה: "בארגמן", הביוגרפיה של מייסד לח"י אברהם שטרן "יאיר" ו"סמבטיון", הביוגרפיה של חבר מרכז לח"י והמנהיג הרוחני של הארגון ד"ר ישראל אלדד.

יש לציין שעדה, שכתבה שתי ביוגרפיות על מנהיגי לח"י, הייתה בעצמה פלמ"חניקית. הזיקה שלה ללח"י היא פרי נישואיה עם הארכיאולוג וחוקר שירת אורי צבי גרינברג ד"ר צבי ייבין, שאביו, הסופר, הפובליציסט והרופא ד"ר יהושע השל ייבין היה ממנהיגי "ברית הבריונים" ולח"י.

יהי זכרה ברוך!  

          * ביד הלשון

רמת רזיאל – השריפה בהרי ירושלים העלתה למודעות כמה מיישובי המועצה האזורית מטה יהודה, שהשריפה איימה עליהם וחלקם פונו מתושביהם.

אחד היישובים הללו הוא רמת רזיאל. רמת רזיאל הוא מושב עובדים של תנועת חירות-בית"ר, שעלה לקרקע ב-1948. היישוב נוסד בידי לוחמי אצ"ל. הוא הוקם כמושב שיתופי, אך לאחר ארבע שנים הפך למושב עובדים.

היישוב מנציח את זכרו של מפקד האצ"ל ונציב בית"ר בארץ ישראל דוד רזיאל (1910-1941) שנפל בשליחות בעיראק מטעם בריטניה, במלחמת העולם השניה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 18.8.21

* מחויבות לאומית – ארגון הבריאות העולמי יצא נגד החיסון השלישי (שפועל בישראל, הוחלט עליו בבריטניה והחל כלפי מדוכאי חיסון בארה"ב, אך בקרוב עוד ועוד מדינות תפעלנה אותו). טענתו היא שכמות החיסונים בעולם מוגבלת, ומוטב לנייד את החיסונים למקומות בעולם שאינם מחוסנים, ולא רק למען הצדק העולמי אלא גם כיוון שכל עוד יש אזורים לא מחוסנים המגפה לא תמוגר.

אי אפשר לשלול את ההיגיון והצדק בעמדה זו, והאמת היא שארגון הנושא באחריות לבריאות האנושות כולה אינו יכול לנקוט בעמדה אחרת. וכאן עומדת למבחן סוגיה של סולידריות בינלאומית מול מחויבות לאומית. יש מי שיכנו זאת "אגואיזם לאומי".

השקפת עולמי, בדרך כלל, היא של מחויבות לכלל לפני המחויבות האגואיסטית לעצמי. זו גישתי כחבר קיבוץ וזו גישתי כאזרח המדינה. האם זה נכון גם ברמה האוניברסלית?

אנחנו הולכים לצבא ושולחים את ילדינו לצבא, מתוך נכונות לשלם בחיינו למען שלום המדינה. איננו מוכנים לשרת באיזה צבא עולמי למען שלום העולם. כך הדבר גם בסוגיית החיסון. הימנעות מחיסון שלישי לאזרחי ישראל למען שיקול אוניברסלי תהיה מעילה במחויבות המדינה לאזרחיה. בעיניי, המחויבות ללאום עליונה על כל מחויבות אחרת. היא עליונה על המחויבות שלי כאזרח לעצמי, לקהילתי, למגזר, למפלגה וכו'. היא עליונה על המחויבות האוניברסלית.

מן הראוי, שהמדינות העשירות תשקענה מהונן בחיסון המדינות החלשות בעולם כדי להגיע לעולם מחוסן ולהגיף את המגפה וכביטוי לסולידריות אוניברסלית. גם ישראל יכולה ליטול חלק בסיוע כזה, כביטוי לסולידריות האנושית. אך לא על חשבון מחויבותה לאזרחי ישראל.

* נא לא לבלבל את הקונספירטורים בעובדות – טיעון המחץ המנצח של מכחישי הקורונה וסרבני החיסונים בכל ויכוח, בעיקר אחרי שנגמרים להם הטיעונים האחרים, הוא החיסיון על דיוני קבינט הקורונה לשלושים שנה. "אם הכל בסדר, אז למה הטילו חיסיון של שלושים שנה על הדיונים, הא? מה הם מסתירים? הא? הא?"

נו, זה ברור. ישבה הממשלה והחליטה להטיל חיסיון על הפרוטוקולים של קבינט הקורונה כדי להסתיר את המזימה השפלה של הממשלה להפוך את ישראל לשפני ניסיון מסוכן של פייזר בראשות פרופ' מנגלה, וכדי שלא נראה בכמה שימנו את השרים ואת בכירי מערכת הבריאות כדי שיאשרו את הניסוי בבני אדם שהם עושים לנו. אחרת, למה הטילו חיסיון?

אז יש לי חדשות מרעישות. לא התקבלה שום החלטה להטיל חיסיון על דיוני קבינט הקורונה. למה? כי אין צורך בהחלטה כזאת. יש חיסיון אוטומטי לשלושים שנה על כל דיוני הממשלה וועדותיה. כך בארץ וכך בעולם כולו. זאת, על מנת שהשרים ינהלו דיון חופשי שבו יביעו את דעותיהם, גם אם הן לא פופולריות, ויציעו הצעות לא פופוליסטיות בנושאים השונים, ולא יפזלו בכל משפט שהם אומרים לדעת הקהל ולתקשורת.

אגב, גם אחרי שלושים שנה, הסרת החיסיון אינה מוחלטת, מפאת צנזורה וסודות מדינה. כהיסטוריון החוקר את ההתיישבות בגולן, קראתי פרוטוקולים של ישיבות ממשלה אחרי מלחמת ששת הימים, וגם חמישים שנה ומעלה לאחר קיומם, חלק מן הדיונים חסויים.

אני נוטה לתמוך בהחרגה חד-פעמית של החיסיון על דיוני קבינט הקורונה, כדי להזים את הקונספירציות. מצד שני, אני יודע שהקונספירטורים לעולם לא ישתכנעו. הם יטענו, בוודאי, שאלה פרוטוקולים מזויפים ומשוכתבים.

אגב, אם אכן יש סוד אפל בפרוטוקולים של קבינט הקורונה בממשלה הקודמת, איזה אינטרס יש לממשלה הנוכחית להסתיר אותו מהציבור? אך טבעי שהם היו הראשונים לחשוף את המזימה, לא? (טוב הקונספירטורים יאמרו שהשלטון לא באמת התחלף וזו בסך הכל הצגה, כי הדיפ-סטייט העולמי שולט בלה בלה בלה).

* מי הכיל את המתים – האמירה של איילת שקד על "הכלת המתים" אינה אמירה חכמה מבחינה פוליטית, אך היא אמרה את האמת. איננו עוצרים את התנועה בכבישי ישראל למרות שבכל שנה יש מאות הרוגים ואלפי פצועים מתאונות דרכים. פירוש הדבר, שאנו מכילים את המתים כדי לא לעצור את החיים. אין זה אומר, חלילה, שעלינו להשלים עם תאונות הדרכים. יש להילחם בתופעה כדי לצמצם אותה ככל הניתן. וכך, יש להמשיך להילחם בקורונה, קודם כל באמצעות החיסון, וכן באמצעות המסכות והגבלות על היציאה מהארץ, חובת בידוד בכניסה לארץ ועוד, אך לעשות מאמץ עילאי להימנע מהסגר, שנזקו רב בכל התחומים. זאת המשמעות של "להכיל את המתים".

ח"כ גפני תקף בחריפות את דבריה של שקד, ואמר שזה "נורא ואיום" והוסיף ש"אין יראת אלוהים במקום הזה". מי אומר זאת? הוא?! הרי המנהיגות העסקנית של החרדים לצד המנהיגות הרוחנית שלהם נקטה בדרך הרבה הרבה יותר מתירנית ורדיקלית של "הכלת" המגיפה, כאשר הפרה את ההנחיות בנוגע להשבתת לימודים, בטענה שלימוד תורה עומד מעל הכל. מה פירוש עומד מעל הכל? פירוש הדבר הוא הכלת החולים והמתים. ויש לזכור שאז עוד לא היו חיסונים והדרך היחידה להתמודד עם המגפה הייתה הגבלות וסגרים. התוצאה של התנהלות המגזר החרדי הייתה תחלואה ותמותה הרבה מעבר לשאר הציבור. והוא עוד מעז להטיף?

* זאת לא שריפה – זה גפרור עם יחסי ציבור.

* לקח אפגניסטן – הלקח הישראלי מהאירועים באפגניסטן, הוא שאין לנו על מי לסמוך אלא על עצמנו, על צה"ל. אין בדבריי ביקורת על הנסיגה האמריקאית מאפגניסטן. ארה"ב הקיזה שם את דמה במשך עשרים שנה. בסופו של דבר נמאס לה, ואפגניסטן נפלה. מרכיב מרכזי בתפיסת הביטחון של ישראל מיום הקמתה הוא שאיננו מבקשים מאף זר לשפוך את דמו על הגנתנו. התובנה הזאת היא אחד היסודות שעליהם בנויה הברית בין ישראל לארה"ב.

עלינו לעמוד תמיד על חופש הפעולה לישראל. זו הסיבה לכך שהתנגדתי בתוקף לרעיון של הסכם הגנה עם ארה"ב. הסכם כזה בהכרח יכבול את ידי ישראל.

הלקח הזה תקף במיוחד בסוגיה האיראנית. עלינו להפנים שהדרך לסיכול תכנית הגרעין האיראנית היא השמדתה בידי ישראל בפעולה צבאית. התוספת המשמעותית שניתנה לתקציב משרד הביטחון השנה נועדה בדיוק לתכלית זו.

על ההנהגה הלאומית להכשיר לכך את הלבבות בארץ ובעולם. מדובר באתגר לגמרי לא פשוט, שעלול לגבות מאתנו מחיר כבד, אבל החלופה גרועה ומסוכנת לאין ערוך.

* הכרח קיומי – ממשל טראמפ החליט על נטישת אפגניסטן. ממשל ביידן ביצע. קונצנזוס נדיר בין שני המנהיגים שכמעט בכל נושא גישותיהם מנוגדות באופן קיצוני. ההסכמה ביניהם מבטאת את הקונצנזוס בציבור האמריקאי, שמאס בהקזת הדם הבלתי נגמרת של חיילים אמריקאיים במלחמה שלא הייתה בה הכרעה במשך עשרים שנה.

אבל כדאי לזכור מדוע ארה"ב נכנסה לאפגניסטן. היה זה בעקבות מתקפת הטרור ב-11 בספטמבר 2001, שבה נרצחו 3,000 אמריקאים בידי הטרור האסלאמיסטי. הנשיא בוש, שעד אז דגל בבדלנות אמריקאית וכוונתו הייתה להתמקד בנושאי פנים, הבין שהקנאות האסלאמית מסכנת את שלום האנושות, שזו מלחמה בין טוב ורע ועל הציוויליזציה המערבית לנצח במלחמה הזאת. ההחלטה להילחם ברוע האסלאמיסטי הקנאי הייתה צודקת ונכונה. אך למרבה הצער, ארה"ב כשלה במלחמה באפגניסטן, וכמו בריה"מ בשעתה, שהתקפלה בפני המוג'אהידין, גם גם היא נאלצה להתקפל מפני הטליבאן.

וברגע שהיא התקפלה, הטליבאן לא בזבז אף רגע, השתלט על אפגניסטן תוך ביצוע פשעים נגד האנושות בארצו.

כל מי שמזלזל בחומרת האיום האסלאמיסטי הקנאי, בין אם זו הקנאות הסונית כמו של הטליבאן, אל-קאעידה, דאע"ש וחמאס ובין אם זו הקנאות השיעית של איראן וחיזבאללה – מוטב שיפנה מבטו לעבר אפגניסטן.

האיום הגדול ביותר על ישראל ועל האנושות היום, הוא סכנת ההתגרענות של איראן. אנחנו צריכים להתחיל להפנים שאת תכנית הגרעין האיראני אי אפשר לבלום בדרכים דיפלומטיות ולא בלחץ כלכלי. המשטר האיראני מוכן להרעבת אזרחיו ובלבד שלא יוותר על חזון העוועים של איראן הגרעינית. ברור שהאיראנים לא יכבדו שום הסכם שנועד לסכל את התחמשותם הגרעינית. לא יהיה מנוס מפעולה צבאית לסיכול תכנית הגרעין האיראנית באמצעות השמדת מתקניה הגרעיניים. רצוי היה שארה"ב תעשה זאת, אל אסור לנו להסתמך על ה"רצוי". בסופו של דבר, חובתנו להגן על קיומנו, ולכן פעולה צבאית נגד הגרעין האיראני, על אף המחיר הכבד שעלול להיות לה, היא הכרח קיומי לישראל.

* עוטף חמאסטן – השתלטות טליבאן על אפגניסטן אחרי יציאת ארה"ב דומה להשתלטות חמאס על רצועת עזה אחרי הנסיגה הישראלית (אם כי שם זה היה אחרי שנתיים) וכך חמאס ישתלט על המדינה הפלשתינאית אם תקום, שתהפוך מיד לחמאסטן 2. משמעות חזון שתי המדינות היא הצטופפות מדינת ישראל בגוש דן, שיהפוך לעוטף חמאסטן.

* פרא אדם – ח"כ אחמד טיבי התפרע בחברון ותקף חייל צה"ל. הוא השיג את מבוקשו בכך שהוזמן לתכנית "שש עם עודד בן עמי". אלא שהוא המשיך להתפרע ולהשתולל באולפן במשך דקות ארוכות. במקום לשים קץ להשתוללות ולסלק את פרא האדם מהאולפן, בן עמי התחנן לפני טיבי שיירגע, אבל טיבי לא ספר אותו והמשיך בהתפרעות.

* הדבר החיובי היחיד – ארבעה מחבלים חמושים, שתקפו באש את חיילי צה"ל בעת ביצוע מעצר של מחבל בג'נין, נהרגו בחילופי האש. ח"כ עופר כסיף, שהיה שמח לתוצאה הפוכה של ההיתקלות, פרסם הודעה בזו הלשון: "צבא הכיבוש פלש הלילה לעיר ג'נין והרג בה ארבעה פלסטינים". לא צה"ל חלילה אלא צבא הכיבוש. לא מעצר מחבל כדי לסכל פיגוע אלא פלישה. לא הותקף והשיב אש אלא הרג. לא מחבלים אלא פלשתינאים, סתם פלשתינאים תמימים. איזה תועמלן אנטי ישראלי בזוי.

הדבר החיובי היחיד אצל עופר כסיף (וכן אצל תמונת הראי שלו איתמר בן גביר) הוא תוצאת בדיקת הקורונה שלו.

* דמוקרטיה אינה אנרכיה – ושוב מחאת הנכים חוסמת את כביש 1. ולמחרת את כביש 2. בשבוע שעבר היא השביתה את תנועת הרכבות בישראל. אין זכות לאף קבוצה לגרום לנזק כבד כל כך למדינת ישראל. וכאזרח ומשלם מסים אני מצפה מהמשטרה שלא תמשיך לאפשר את החסימות הללו לאורך שעות.

אני יודע שזה לא פוליטיקלי-קורקט לדבר נגד הפגנות של נכים. הרי המאבק שלהם צודק. אז יש לי חדשות. אין מאבק שאינו צודק. כלומר, כל מאבק צודק בעיני הנאבקים. אם הם לא היו מאמינים בצדקת מאבקם, הם לא היו יוצאים למאבק. אבל במאבק – לא הכל מותר. דמוקרטיה אינה אנרכיה.

* פג תוקף – באתר הממשלה כתוב שבראש ועדת השרים לסמלים וטקסים עומדת שרת התרבות והספורט. יש לציין שכבר שנה ורבע בראש המשרד עומד שר, חילי טרופר, וזו כבר הממשלה השניה שבה הוא מכהן בתפקיד.

האם זו רמת המעודכנות של אתרgov.il ? גידי, תעשה משהו.

* פייטר אמתי – אני עוקב בדאגה אחר מצבו של יקיר הגולן וגיבור ישראל אביגדור קהלני. אביגדור הוא פייטר שאין כדוגמתו, ואני מקווה שינצח גם הפעם. 

(כבר קראתי טוקבקים שטוענים שזה בגלל החיסון השלישי… אין לכת הזאת גבולות).

* מצוות מזעזעות – בצרור ההערות הקודם הצגתי רשימה מעוררת השראה של מצוות חברתיות, מצוות של צדק חברתי, המופיעות בפרשת השבוע פרשת "כי תצא", שכיהודי אני גאה להיות בן לעם שהביא אותן לעולם.

אולם ציינתי שיש גם צד שני למטבע, מצוות שאינן מעוררות כל סיבה לגאווה, בלשון המעטה.

יש בפרשה מצוות מזעזעות. למשל, סקילתה למוות של כלה שהתברר שאינה בתולה. או במקרה של אונס נערה שלא הייתה מאורסת או נשואה – חובת האנס לשאת את הנאנסת לאישה, ללא יכולת להתגרש ממנה. מן המצווה הקודמת ניתן להבין את הסיבה לכך, אולם אם נחשוב על האישה הנאלצת לחיות כל חייה עם האנס שהתעלל בה, נבין באיזו אכזריות מדובר, אלו חיים נוראיים צפויים לה. ואם הנאנסת מאורסת – במקרה שנאנסה בשדה, ההתייחסות לאנס היא כאל רוצח ואליה, בצדק, כקורבן. אולם אם המעשה נעשה בתוך יישוב, היא אשמה באותה מידה, כי לא צעקה. כל החוקים האלה מבטאים עולם ערכים מעוות ובלתי מוסרי.

איך מתמודדים עם מצוות כאלו? על פי הגישה הפונדמנטליסטית אנו מחויבים לכל הכתוב. אולם חז"ל היו אנטי פונדמנטליסטים. הם, שחיו ופעלו אלף שנה ומעלה אחרי שנכתבה התורה, הבינו שחלק מן הכתוב בה אינו מתיישב עם עולם הערכים והמוסר שלהם, של תקופתם. אך מה הם יכלו לעשות? לצאת נגד התורה, שהאמינו כי נכתבה בידי האלוהים? הרי מחיקת אות מן התורה היא חטא נורא ואיום. הפתרון שלהם הוא המדרש. באמצעות המדרש, הם מצאו את הדרכים המקלות, העוקפות, היצירתיות, כדי לפרש מחדש את התורה, לעתים בדרך השונה לחלוטין מפשוטה, כך שלא יקיימו את מה שאינם יכולים עוד לקיים.

דוגמה לכך בפרשה שלנו היא פרשת בן סורר ומורה. על פי הפרשה, אם ילד המרה את פי הוריו, "איננו שומע בקול אביו ובקול אמו", הם הענישו אותו – "ייסרו אותו" וזה לא עזר, הם מסגירים אותו לידי זקני העיר, וכל אנשי העיר רוגמים אותו למוות.

מבחינת חז"ל זוהי הלכה ואין מורין כן. כלומר ההלכה קיימת, אי אפשר להתכחש לה, אבל מוצאים את הדרך לא לקיים אותה. חז"ל סייגו את הגדרת המקרים שייחשבו ל"בן סורר ומורה" כך שלמעשה אין מצב העונה על ההגדרה הזאת. אחד הפתרונות, שנשמע קצת הזוי אך הוא מבטא את היצירתיות של חז"ל, כאשר היו נחושים לא לקיים הלכה מן התורה, הוא שאם נאמר "איננו שומע בקול אביו ובקול אמו", הכוונה היא רק למקרה שלאביו ולאמו יש בדיוק אותו קול. ומאחר והדבר אינו קורה אף פעם, המצווה הזאת אינה מתבצעת אף פעם. ואכן, באחד המקומות אומרים חז"ל שהעונש על "בן סורר ומורה" לא בוצע מעולם וגם לא יבוצע לעולם, ולא נועד אלא לחדד את החשיבות של מצוות כיבוד הורים.

כשאני שומע היום פונדמנטליסטים הדורשים לדבוק בימינו בהלכות של חז"ל לפני אלפיים שנה, אף שהן סותרות את עולם הערכים שלנו ואת המוסר כפי שאנו מבינים אותו וחיים אותו בימינו, ברור לי שהדבר מנוגד לחלוטין לרוחם של חז"ל. ההלכה, כשמה כן היא – הולכת ומתפתחת ומשתנה עם הזמן, ואין לדבוק במה שכבר אינו רלוונטי ובוודאי במה שמנוגד לערכינו ולמוסר שלנו.

והרי הפרשה שלנו היא הוכחה לכך שיש במורשתנו כל כך הרבה דברים יפים, שהם הראויים להיות רוחה של היהדות, ואליהם ראוי שנתחבר.

          * ביד הלשון

לא תחסום שור בדישו – אחד האיסורים המופיעים בפרשת השבוע, פרשת "כי תצא", הוא: "לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ". פירוש ההלכה, שהעונש עליה הוא מלקות, הוא שיש לאפשר לבהמת עבודה לאכול מן המאכל בשדה שבה היא עובדת, מטעמי צער בעלי חיים. ומבעלי החיים נגזרת המצווה בקל וחומר לבני אדם – אסור למנוע מפועל לאכול מפרי השדה או המטע או ליהנות מתוצרת המפעל שבו הוא עובד.

הביטוי נכנס לפנתיאון הפוליטי בישראל. ב-1951 פרסם מבקר הסוכנות היהודית ד"ר שמורק דו"ח חריף ביותר ובו תיאר מעשי שחיתות חמורים שנעשו בסוכנות היהודית. הדו"ח עורר סערה ציבורית רחבה וכבש את כותרות העיתונים, ו"העולם הזה" הכתיר את שמורק לאיש השנה תשי"א.

זמן קצר לאחר פרסום הדו"ח, מינה בן גוריון את לוי אשכול, גזבר הסוכנות ומנהל מחלקת ההתיישבות, לשר החקלאות והפיתוח. עורך "מעריב" עזריאל קרליבך פרסם מאמר בגנות המינוי בשל אותו דו"ח. אמנם באשכול עצמו לא דבק רבב, אך קרליבך טען שאשכול העלים עין ואיפשר חריגות ממנהל תקין. הגיב על כך אשכול, שהוא פעל על פי העיקרון "לא תחסום שור בדישו" והזכיר שבפרדסי פתח תקווה, בהם עבד כפועל בראשית דרכו בארץ, הרשו הפרדסנים לפועלים לקחת עמם פירות הביתה. מדבריו של אשכול השתמע, שכיוון שאותם עובדים בסוכנות עסקו במלאכת קודש של עליה והתיישבות, לא נורא אם עשו קצת לביתם אגב מלאכתם הקשה. אמירה זו של אשכול עוררה ביקורת ציבורית חריפה וטענה שהוא נותן הכשר לשחיתות.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 15.8.21

* נותנים כתף – לא מבזבזים זמן. ביום חמישי בלילה התקבלה ההחלטה לאפשר לבני חמישים ומעלה להתחסן. ביום שישי בבוקר אשתי יעל ואני התחסנו.

* אסור להמתין – הטענות נגד החיסונים, ברובן הגדול, הן פייק ניוז וקונספירציות מטורללות של מכחישי מדע, רופאי אליל ועובדי כוכבים ומזלות למיניהם. אבל יש טענה אחת רציונלית נגד ההתחסנות היום – פייזר מייצרים חיסון יעיל יותר נגד זן דלתא, אז מה יש למהר? לא עדיף להמתין?

הטיעון הזה היה נכון אלמלא מצב התחלואה בישראל. כאן, ממד הזמן הוא קריטי. המתנה פירושה אובדן שליטה על המגפה, אי ספיקה של בתי החולים וקריסתם, סגר ממושך על כל הנזק הכלכלי, החברתי, החינוכי, התרבותי, הנפשי והבריאותי הכרוך בו. איננו יכולים להרשות לעצמנו המתנה מפונקת לחיסון החדש.

ומי יודע אם כאשר יהיה חיסון יעיל יותר נגד זן דלתא, לא נהיה בעיצומו של זן אפסילון?

* הבעיה האמתית – ההחלטה על החיסון השלישי, תחילה לבני 60+ ועכשיו גם לצעירים יותר היא החלטה חשובה מאוד. אבל הבעיה האמתית, שאותה חייבים למצוא דרך לפצח, היא מיליון ישראלים שלא התחסנו חיסון ראשון. כל עוד זה המצב, בטרם נצא מהגל הרביעי – הגל החמישי כבר יהיה לפתחנו, ואולי גם הווריאנט הישראלי.

* תוצאות האמת – ביישובי המועצה האזורית גולן יש היום ארבעים חולים מאומתים. מתוכם – 35 לא מחוסנים. זאת, כאשר אחוז המחוסנים בגולן גבוה מאוד. אלו תוצאות האמת. איך זה שהעובדות כל כך חד-משמעיות, ואנשים מעדיפים עדיין להאמין למכשפים וקוסמים למיניהם?

* פיקוח נפש – "לחסן בבית הספר אבל לא בשעות הלימודים". שרת החינוך שאשא ביטון ויפה בן דוד, מזכ"לית הסתדרות המורים, הציעו זאת. קודם כל, יש כאן התרככות, שזה כבר טוב. אולי זה סימן המבשר ירידה מהעץ. אבל זה לא פתרון. יש לחסן את הילדים בבית הספר בשעה שהם בבית הספר וזאת שעת הלימודים. מה הבעיה? הפסד שעות לימודים? הרי החיסון הוא שיאפשר להימנע מהפסד של אינספור שעות וימי לימוד, כפי שהיה בשנתיים האחרונות.

ראש הממשלה, יהודי דתי, נתן הוראה לחסן גם בשבתות. למה? מפאת פיקוח נפש. הרי זו שעת חירום. אז גם שרת החינוך יכולה להבין שזו שעת חירום ולהפסיק להתעקש כמו פרד.

שמחתי לשמוע את דבריו האחראיים של שר הבריאות: "זאת שעת חירום. משרד הבריאות אחראי על הבריאות, גם בבתי הספר. יהיו חיסונים בבתי הספר". במקום ששני השרים יתנצחו, יש להביא את הסוגיה להכרעה מיידית בקבינט הקורונה. אין לי ספק שיוחלט שם על המובן מאליו – חיסונים בבתי הספר.

אגב, גם אני קיבלתי חיסונים בבית הספר, והם היו הרבה פחות יעילים מהחיסון נגד קורונה. הפחד מ"שנוי במחלוקת" לא רלוונטי, כי זו לא מחלוקת רצינית, אלא מחלוקת בין מדע להכחשת מדע. הורים שאינם רוצים שילדיהם יתחסנו – אף אחד לא יכריח אותם. הורים שמפחדים מהלחץ החברתי, שישלחו את הילדים שלהם להתחסן. זה הדבר הטוב ביותר שהם יכולים לעשות למען ילדיהם.

* סגר על הלא-מחוסנים – יותר ויותר קולות בציבוריות הישראלית נשמעים בעד הרעיון של הטלת סגר על סרבני החיסונים, ולהימנע מסגר כללי שהוא ענישה קולקטיבית של הציבור, שרובו נהג באחריות והתחסן, בשל מיעוט חסר אחריות של לא-מתחסנים שגורמים למגפה להכות בנו. בגיליון ערב שבת של "ידיעות אחרונות" נשמעה הקריאה הזאת משלושה אנשים. סימה קדמון לא הציעה זאת מפורשות, אך אמרה שסרבני החיסונים נושאים באחריות לאלפי הנפטרים שיהיו כאן בגל הרביעי אבל לא נכון לסגור את התנועה בכל כבישי ישראל בשל נהגים פרועים. המסקנה ברורה. בן דרור ימיני כתב את ההצעה בבירור. ומי שאמר את הדברים בצורה הנחרצת ביותר היה ראש העיר תל-אביב רון חולדאי בראיון לסבר פלוצקר: "סגר, גם אם יוכרז רשמית, לא יצליח לשנות את מצב התחלואה… לכן אני אומר לממשלה: התמקדו בחיסונים, לא בסגרים. הנפיקי צווי חירום לחיסון חובה לכל תושב הרוצה להסתובב מחוץ לביתו. אדם לא מחוסן מבחירה לא יכול להיכנס למקום שבו הוא עלול להדביק אחרים. לא לתחבורה ציבורית, לא לבילויים, לא ללימודים ולא לעבודה. שיישב בבית, יעשה הכל מהבית אם זו בחירתו". וזכויות הפרט? שואל פלוצקר. חולדאי: "לאף פרט אין זכות להפיץ מחלות. האם המשטרה לא תעצור נהג מתפרע על הכביש, כי זכותו האזרחית לנהוג בפראות? מדינה לא יכולה להישאר אדישה כשבודדים מוכנים בהתנהגותם המופקרת לסכן את בריאות העם".

אני בספק אם זה רעיון מעשי. הוא עלול להביא למרי אזרחי של אי-ציות. הוא עלול לגבות מחיר חברתי כבד, שאני לא בטוח שהוא מה שנחוץ לנו, בוודאי בעיצומה של הקורונה. אבל מבחינה מוסרית, אין צודק יותר מן הרעיון הזה. מבחינה מוסרית, אדם שבחר לא להתחסן צריך מיוזמתו להטיל על עצמו סגר. חשוב מאוד שהקולות הללו יישמעו. חשוב מאוד שסרבני החיסונים יבינו איך התנהגותם נתפסת בעיני הציבור הנורמטיבי. וגם באופן מעשי ניתן למצוא דרכים לעודד חיסונים הן באמצעות גזרים והן באמצעות מקלות, אך באופן פחות קיצוני מסגר על הלא-מתחסנים. והעיקר הוא הסברה; הסברה ממוקדת בכל מגזר, כולל מבצע יזום של שיחה אישית של כל רופאי המשפחה עם המטופלים שלהם שלא התחסנו. אני מאמין שרוב אלה שלא התחסנו אינם שייכים לכת מתנגדי החיסונים מעיקרון, וניתן להשפיע עליהם לגלות אחריות ולהתחסן.

* כת אלימה – "היטלר היה גאה בך מנוול!", "איש רע ודוחה. קרוב יומך לתת את הדין. יהיה נהדר פה כשתתפייד מהעולם. זה לא חיסון זה חיסול", "הכי טוב יהיה לאסוף את כל הנאצים לסמטה חשוכה אחת" – זה מקבץ מקרי מתוך כ-1,400 תגובות ברוח זו לרשומה של פרופ' יואב גלבר, מגדולי ההיסטוריונים בישראל, שבה קרא להטיל סגר על הלא-מחוסנים, ולא להשית עונש קולקטיבי על החברה הישראלית כולה בשל מיעוט סרבני חיסונים. גלבר אף העז לכתוב שהחיסונים אינם נושא של זכויות הפרט אלא של חובות הציבור.

כת אלימה, חולנית ומטורפת גורמת נזק בל ישוער, וכולנו סובלים ממעשיה.

* הסכמי אברהם עומדים במבחן – ההישג של הסכמי אברהם היה הישג כפול – הן עצם חתימת הסכמי השלום עם מדינות ערביות והן ביטול הווטו הפלשתינאי על השלום במזה"ת ושחרור מדינות ערב מן המעמד של בנות ערובה של הפלשתינאים.

חילופי השלטון בארה"ב העלו חששות, שהמומנטום הזה יפסק כיוון שביידן ישוב ויחזיר את הסוגיה הפלשתינאית למרכז ויחתום על הסכם עם איראן, שיחזק את מעמדה האזורי. אני שמח מאוד שהחששות התבדו. נכון לעכשיו, ההסכמים עומדים בהצלחה במבחן הזה. ההסכם עם מרוקו על כינון הדדי של שגרירויות בין המדינות הוא עדות לכך, וכך גם ההתבטאויות של מנהיגי המפרציות בימים האחרונים על קידום השלום והנרמול עם ישראל ועל התנגדותן לחזרה להסכם האיראני.

ממשלת השינוי צריכה לשנות דברים רבים בחברה הישראלית, אך עליה להיות ממשלת המשך לדברים הטובים והנכונים של קודמתה. המשך מהלך הסכמי אברהם, הן בהעמקת הקשרים עם המדינות שעמן חתמנו על הסכמים והן בהרחבת ההסכמים למדינות נוספות, הוא אחד הבולטים שבהם.

* שליפה מן המותן – החלטתו של שר החוץ להחזיר להתייעצויות את הממונה על שגרירות ישראל בפולין, כתגובה על חתימת הנשיא הפולני על החוק המגביל את תביעות הרכוש של ניצולי השואה, היא החלטה מדינית ראויה ומידתית. האמירה שלו שישראל לא תמהר לשלוח את השגריר הקבוע בוורשה והקריאה שלו לשגריר הפולני לא למהר לחזור לישראל – כמוה כהכרזה על הורדת דרג היחסים בין המדינות. צעד כזה אינו יכול להיות תגובת בטן כועסת של שר חוץ. על מהלך מרחיק לכת כזה יש לדון לעומק בקבינט המדיני-ביטחוני, תוך שקלול האינטרסים של ישראל ביחסיה עם פולין ובכלל עם מדינות העולם. החיפזון מהשטן. ביחסים בינלאומיים יש צורך בשיקול דעת רחב ועמוק ולא בשליפות מהמותן.

* הצגה לבייס – סיעת מרצ, כולל שריה, שיגרה מכתב לשר הביטחון בני גנץ, שבו היא מוחה נגד כינוס מועצת התכנון לאישור בניית 2,200 יחידות דיור חדשות ביישובי יהודה ושומרון. לטענתם, בנייה בהתיישבות מנוגדת לעיקרון שכל דבר ייעשה בהסכמה בין השותפות הקואליציוניות, והם לא מסכימים לכך.

אני משוכנע שגנץ לא יתקפל, יכנס את המועצה ויאשר את הבניה. אם הם חושבים שהממשלה תקפיא את הבניה בהתיישבות ותייבש את היישובים, אין הם אלא טועים.

זו ממשלה מורכבת ויש להתחשב בכל מרכיביה. החלטה על מפעל התיישבות רבתי ביו"ש והקמת עשרות יישובים חדשים, היא צעד אסטרטגי, שמרצ יכולה לדרוש שלא ייעשה בממשלה שהיא חברה בו. גם הקפאת בניה היא צעד אסטרטגי, קיצוני ודרמטי לא פחות, שתקווה חדשה, ימינה, ישראל ביתנו, כחול לבן ויש עתיד אינן יכולות להשלים עמו.

עם כל הכבוד, מרצ היא מפלגה שמייצגת עמדת מיעוט קטן מאוד בעם. היא קיבלה אחריות על נושאים גדולים וכבדים, כמו משרד הבריאות בתקופה שהבריאות היא הנושא המרכזי ביותר על סדר יומה של המדינה וכמו המשרד להגנת הסביבה שרק השבוע קיבלנו תזכורת במסמך האו"ם עד כמה הוא עוסק בנושא אקוטי לעתיד כדור הארץ והאנושות, וכמו המשרד לשיתוף פעולה אזורי בימים של הידוק הקשר בין ישראל למדינות ערב, במסגרת הסכמי אברהם (אמנם בעיניי זה משרד מיותר, שצריך היה להיות חלק ממשרד החוץ, אך זו אחריות על נושא חשוב מאוד). במשרדים אלה יש למרצ הזדמנות אדירה להשפיע באמת ובתמים על החברה הישראלית, על אזרחי ישראל, על עיצוב עתיד המדינה. שיתעסקו בתחומים הללו ולא יפריעו לממשלה לממש את השקפת העולם של מרבית אזרחי ישראל ושל מרבית הקואליציה. אדרבא, שיצטיינו בתפקידיהם ויבקשו מהציבור מנדט רחב יותר בבחירות הבאות.

נכון, אני יודע שהמכתב הזה הוא הצגה לבייס של מרצ, שקשה לו לבלוע את העובדה שמפלגתו שותפה לממשלת מרכז-ימין. אבל הצגה לבייס היא מופע אנטי-מנהיגותי.

* הטוב ביותר – אני קונה פירות וירקות – אך ורק תוצרת הארץ. ונשאלת השאלה: לפי מה אני בוחר את הפרי – על פי ארץ הייצור או על פי טיב התוצרת? תשובתי היא: כן.

* מאבק אפקטיבי – שני אקטים נעשו במסגרת מאבק החקלאים בשבועות האחרונים. האחד, השמדת טונות של ביצים ותוצרת חקלאית. השני, חלוקה חינם של תוצרת חקלאית טריה ומשובחת לעוברים והשבים.

לכאורה, אותו מסר, אך איזה הבדל…

איזה מן השניים אפקטיבי יותר להצלחת המאבק?

מישהו באמת חושב שתמונות של השמדה הפגנתית של תוצרת מקדמות איזו מטרה, מעוררות אהדה והזדהות?

* "הישראלי" – בפשקוויל ב"הארץ" טען גדעון לוי שרק מיעוט מבוטל מבין הישראלים מאותתים בכביש. כמעט בכל משפט הוא נחר בבוז ובשנאה את המילה "הישראלי", בה"א הידיעה כמובן, שהמאפיין שלו הוא שאינו מאותת, כי איתות הוא לחלשים, באיתות יש איזו התחשבות באחרים, ו"הישראלי" הרי לא מתחשב באחרים. וכאן הוא "מפתיע" בניתוח אופי קולקטיבי של "הישראלי", שהוא כמובן המ.ש.ל., והן כל מי שקרא אי פעם שני פשקווילים שלו הבין למה הוא חותר כבר במשפט הראשון; "אקיבוש", אתם יודעים, וכל הארסנל הידוע… למשל, חוסר ההתחשבות השחצנית של "הישראלי" שטס כאוות נפשו במדינות השכנות ומפציץ ככל שהוא רוצה (כלומר פועל לסיכול ההתבססות ה"לגיטימית" של איראן על גבולנו לצורך השמדת ישראל או את מיזם חימוש הטילים הקטלני של חיזבאללה).

כמי שנוהג המון בכבישי ישראל, ויש לי בהחלט ביקורת על תרבות הנהיגה בישראל, אני קובע שרוב מוחלט של הישראלים מאותתים לפני פניה ואלה שאינם מאותתים הם מיעוט מבוטל.

וזה מזכיר לי אנקדוטה משנות ה-90. היה לי מרצה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית, פרופ' משה דוד הר שמו. מרצה טוב, אדם נעים הליכות ומאיר פנים. יהודי דתי, עם כיפה שחורה גדולה, קצין מילואים במיל', ואדם בעל עמדות יוניות מובהקות. השתתפתי בקורס שלו על שורשי האנטישמיות והפילושמיות בעת העתיקה.

באחת ההרצאות הוא איכשהו סטה מהנושא ודיבר על תרבות הנהיגה בישראל. ואמר משהו כמו: "לא פעם כשאתה רוצה לפנות, פתאום חותך אותך נהג, תוך שהוא צופר ארוכות ומקלל. סביר להניח שעל השמשה האחורית שלו יהיה דבוק סטיקר 'העם עם הגולן' ", תוך שהוא מבליע מבט חטוף לעברי, מצפה לתגובה על העקיצה, שאכן באה.

"יש לי שני דברים לומר לך בתגובה", אמרתי. "א. בדבריך הדגמת את תופעת הדעות הקדומות וההכללות שבה אנו עוסקים בקורס הזה. ב. אם קרה לך מקרה כזה, הסבירות שיהיה על הרכב סטיקר כזה היא גבוהה. אבל באותה מידה של הסתברות, הסטיקר הזה יהיה גם על רכב שינהג באדיבות רבה, בזהירות ותוך הקפדה על החוקים. פשוט, העם עם הגולן ועל רוב המכוניות מופיע הסטיקר". פרופ' הר הגיב בחיוך נבוך ולא יסף.

* בואש – שמעתי הגדרה נאה לתופעת רוגל אלפר, גדעון לוי, אברום בורג, ב. מיכאל ושות' – שמאל בואש. האמת? אני לא בטוח בהגדרה "שמאל".

* איפה ואיפה – אני סולד מברוך מרזל ומיכאל בן ארי ומכל התועבה הכהניסטית, כולל שלוחתה בכנסת. אבל חסימתם לצמיתות של מרזל ובן ארי בידי פייסבוק היא צביעות ויחס של איפה ואיפה, כיוון שלא נחסמו, במקביל, המרזלים הפלשתינאים והאיראנים. ואלה מסוכנים יותר, כיוון שבעזה ובאיראן המרזלים הם השלטון.

* רוכבת על השד הגלותי – בראיון ל"ידיעות אחרונות" הודיעה מירי רגב, שבעידן שאחרי נתניהו היא תציג את מועמדותה לראשות הליכוד, והוסיפה ש"אם הליכודניקים ימשיכו לבחור מנהיגים של די-אן-איי לבן, יקום ליכוד אחר. ליכוד מזרחי אמתי". זו אותה מירי רגב, שאך לפני שנתיים, כאשר גדעון סער קרא תיגר על מנהיג "בעל די-אן-איי לבן", היא אמרה: "לא ניתן לבוכרים לנצח".

שתי האמירות, שכביכול סותרות זו את זו, הן גזעניות באותה מידה. שתיהן מפמפמות את השד הגלותי, המנסה בכוח להנציח את הגלות והעדתיות, ולעצור את המהלך הציוני של מיזוג גלויות. האם מירי רגב היא גזענית? האם היא אנטי ציונית? לא. היא פשוט פוליטיקאית צינית, אלימה, שיכורת כוח וחסרת עכבות. ואם אמירות גזעניות ואידיאולוגיה גלותית משרתות את האינטרס הפוליטי שלה, היא תשתמש בהן בלי להניד עפעף.

* ראיון ההזנק של הקמפיין – פעמיים בשנה, לקראת פסח ולקראת ראש השנה, יוצא "ידיעות אחרונות" בגיליון כפול של "7 ימים". אלה ימי השיא של הצרכנות ולכן ימי השיא של הפרסומות. וימי השיא של הפרסומות הם ימי השיא של הרייטינג. השבוע יצא הגיליון הזה. ובגיליון הזה כתבת השער הייתה ראיון ענק עם מירי רגב, שהתפרס על פני שמונה עמודים תמימים + עמוד השער, עם תמונות מחמיאות רבות.

בכל פעם שיש איזה ראיון עם מי שאינו ממחנה ביבי, התעשייה מפציצה אותנו בהגיגים על חיבוק של האליטה התקשורתית בלה בלה בלה ושנוני מוזס מפנק את בלה בלה בלה וכל הבכיינות הפרנואידית השקרנית הביביסטית.

קראתי את הראיון וחשתי בעיקר מבוכה. מבוכה על כך שמירי רגב הייתה שרה בממשלת ישראל. מבוכה על כך שהיא מועמדת לראשות הממשלה, והרי הייתה זאת כתבת ההזנק שלה בהתמודדות על ראשות הממשלה.

קראתי נבוך את הרמה הנמוכה של הטיעונים, את הפרנויה המתבכיינת (ובעיניי אין היא אלא פוזה, בלתי משכנעת בעליל), את הסגנון המתלהם, המתבהם והאלים, ואת הסגידה לנתניהו ואשתו. היא נושאת דגל "המהפכה המזרחית" כביכול וסוגדת לאדם שיותר מכל אחד אחר בפוליטיקה הישראלית מגלם את האליטה האשכנזית העשירה וכו' וכו', של רחביה-קיסריה. כששואלים אותה על ההתבטאויות הגזעניות הבוטות של שרה נתניהו נגד מזרחים, היא אומרת: "בסדר. מותר לה. מותר לה לחשוב שאירופאים הם עדינים והמזרחים יש להם תרבות אחרת". לה מותר כי הכל מותר לנתניהוז; גם התגזענות על המזרחים. היא מציגה את עצמה כנושאת דגל המאבק המזרחי, אבל כאשר זה נוגע לנתניהו היא מתהפכת כמו סטייק, כפי שכינתה את מי שהיא מכנה בראיון שוב ושוב "סטייקוביץ'". ושוב ושוב היא מתבכיינת שהתקשורת רודפת אותה. כן, גם ראיון הענק הזה הוא חלק מהרדיפה… הרי מי בנה אותה אם לא התקשורת? אין ספק שהיא למדה כמה דברים מנתניהו. גם ה"אני אני אני אני אני אני" וגם ההתבכיינות הפרנואידית ונשיכת התקשורת שבנתה אותה.

הדבר הבזוי ביותר בראיון, אפילו יותר מהפמפום המסוכן של השד הגלותי, היה האמירה שלה שבנט אינו ראש הממשלה שלה. זו אמירה אנרכיסטית, אנטי דמוקרטית ומסוכנת של דה-לגיטימציה לממשלה החוקית של מדינת ישראל. לפני שנים אחדות, תעשיית השקרים וההסתה הפיצה ברשתות את הסלוגן הבזוי והאנרכיסטי נגד הנשיא ריבלין, "הוא לא הנשיא שלי". לרשומת תגובה שכתבתי הענקתי את הכותרת "הוא ראש הממשלה שלי". התייחסתי בה לנתניהו, שעם כל הביקורת החריפה שלי עליו, הוא ראש הממשלה שלי כי הוא ראש הממשלה החוקי של מדינת ישראל. והנה, מי שרואה עצמה מועמדת לראשות הממשלה, בראיון ההזנק של הקמפיין שלה, מעזה להגדיר את ראש הממשלה החוקי "לא ראש הממשלה שלי".

מירי רגב היא אישה מסוכנת.

דבר אחד אהבתי בראיון; את עצם העובדה שהדבר המעסיק היום את הליכוד הוא היום שאחרי נתניהו. הגדילה לעשות מירי רגב בכפירה בעיקרי דת פולחן האישיות, כשנקבה במועד תפוגת עידן נתניהו – 2022-2023.

* עסקת אסון – במאמר ב"הארץ" מציע רביב דרוקר לפרקליטות לרקום עסקת טיעון מקלה מאוד מאוד עם נתניהו, כזאת שבה יושתו עליו שלושה חודשי עבודות שירות, ובלבד שיעזוב מיד את החיים הפוליטיים, כי אחרת הוא לא ירפה וימשיך להזיק וכו'.

עמדתי בנדון זהה לעמדתי בפרשיות קצב, אולמרט, דרעי, הירשזון וכו'. אני מתנגד עקרונית לכל עסקת טיעון עם אנשי ציבור, וככל שאיש הציבור בכיר יותר, כך עסקת טיעון עמו חמורה יותר. כאשר נחתמה עסקת טיעון עם האנס הסדרתי קצב (לאחר מכן הוא חזר בו מהעסקה) קראתי להתפטרותו של היועמ"ש מני מזוז.

ישנן פריבילגיות שהחוק מאפשר אבל אין זה ראוי שיחולו על נבחרי ציבור – סגירת תיק מחוסר עניין לציבור, זכות השתיקה ועסקת טיעון. ברור עד כמה אבסורדית סגירת תיק לנבחר ציבור מחוסר עניין לציבור. כך גם עסקת טיעון. כאשר מדובר בנבחר ציבור, ובוודאי בנשיא או ראש הממשלה, יש עניין ציבורי מובהק בבירור עד תום בבית המשפט את האישומים כלפיו.

כך צריך להיות גם במשפט נתניהו. אם הפרקליטות מאמינה בראיות שעל פיהן גיבשה את התיק, עליה לדבוק בו ולהציג אותו בבית המשפט, ובית המשפט שישמע את שני הצדדים יפסוק על סמך הראיות.

אך במשפט נתניהו החומרה בעסקת טיעון כפולה ומכופלת. נתניהו ותעשיית השקרים וההסתה שלו מפיצים כבר שנים את הקונספירציה על כך שהמשטרה והפרקליטות הם כנופיית פשע שקשרה קשר לתפור לו תיקים, מתוך רדיפה אישית, כדי לסלק את "הימין" (לא זכור לי שהוא כיבד בסיגרים את אלה שהוא מכבד בנדיבות בצירופם אליו לספסל הנאשמים) מהשלטון. עצם העובדה שהמונים מאמינים לקונספירציה המטורללת הזאת, היא סכנה חמורה לדמוקרטיה. עסקת טיעון, שמשמעותה היא ויתור על בירור האמת ומיצוי הדין תמורת הסתלקותו של נתניהו מהפוליטיקה, תהיה ראיית הזהב לאמתות הקונספירציה, ותביא לאובדן האמון במערכות המשפט ובמדינת החוק. עסקת טיעון עם נתניהו תהיה אסון לאומי.

* השילוש הדוחה – אין זה מקובל לבקר יצירה שלא צפיתי בה. אולם יש מקרים חריגים, שבהם אין צורך לצפות ביצירה, וניתן לשלול אותה רק בשל הקונספט שלה. כזו היא התכנית "חתונה ממבט ראשון" ודומותיה. איני צריך לצפות בה כדי לקבוע שזו תכנית מגעילה.

אין דבר אינטימי יותר מזוגיות ובוודאי מזוגיות בניצניה. הכנסת מצלמות טלוויזיה לתוך האינטימיות הזוגית והכנסת מיליוני צופים אל תוך אותה אינטימיות, היא חילול האינטימיות, הזוגיות והאהבה.

תכניות כאלו הן שילוב של תאוות פרסום, תאוות מציצנות ותאוות בצע (של הערוצים המסחריים). השילוש הדוחה.

* הטרגדיה שלהם – בעיתונים מופיעות כתבות צבע מלודרמטיות על הטרגדיה של מי שנפלטו מבית האח הגדול. אבל הטרגדיה שלהם אינה שהם נפלטו משם, אלא שהם נכנסו לשם.

* הדרוזי הציוני – לפני כעשור וחצי, התארחתי יחד עם קבוצת ירוחם – פורום בראשות ד"ר צביקה צמרת שערך במשך שנים רבות מסע עומק בחברה הישראלית על כל רבדיה, ובחיבורים בין חלקיה, בדליית אל-כרמל, כאורחי התנועה הציונית הדרוזית. הביקור נפתח בביתו של יוסף נסראלדין, מייסד התנועה. בסלון ביתו היו תלויים דגל הלאום, סמל המדינה, תמונות הנשיא וראש הממשלה ותמונות של הרצל ושל דולצ'ין, מי שהיה נשיא ההסתדרות הציונית העולמית. ארון הספרים שלו היה עמוס בספרי היסטוריה ציונית, ספרות ושירה עברית.

לא היה זה ביקור רגיל אצל אזרחים דרוזים המדברים על נאמנות למדינה ואהבת הארץ וברית עם היהודים, אלא אצל דרוזים שאימצו את הציונות כאידיאולוגיה שלהם, נטלו חלק בהסתדרות הציונית העולמית, יש להם תנועה פעילה עם תנועת נוער. יוסף הקים את התנועה בעקבות ההחלטה האנטישמית של האו"ם לגנות את הציונות כגזענות (1975). בנו של יוסף, כרמל, אף הוא פעיל בתנועה, היה ראש המועצה המקומית דליית אל-כרמל.

הביקור היה מרגש מאוד והצטערתי שלא יצרתי ושמרתי על קשר עמם.

השבוע הלך יוסף לעולמו. יהי זכרו ברוך!

* הרב צוקרמן – הלך לעולמו הרב יהושע צוקרמן, מראשי ישיבת הר המור.

הרב צוקרמן היה מחובר מאוד לגולן (בעיקר למושב קשת) ולוועד יישובי הגולן ונטל חלק פעיל ומשמעותי מאוד במאבק על הגולן. הוא רתם את תלמידיו ואת הארגונים שהיו קשורים אליו למאבק והניע אותם למבצעי השילוט של "העם עם הגולן", שהיו קלף מנצח במאבקנו.

הרב צוקרמן היה אדם חכם מאוד, בעל כושר ניתוח חריף וכושר רטורי מעולה, במבטא הצרפתי שלו. מן האנשים שכאשר הם מדברים, הכל משתתקים ומקשיבים להם ברוב קשב.

בתקופת המאבק הכרתי אותו ואת אנשיו, ומהם למדתי על מאבקם המסור למען פתיחת שערי בריה"מ לעליית יהודים ולמען אסירי ציון. כאשר מאבקם הוכתר בהצלחה, הם נרתמו למאבק על הגולן.

יהי זכרו של הרב צוקרמן ברוך. בבניין הגולן והארץ ינוחמו כל תלמידיו ומוקיריו.

* לא תוכל להתעלם – פרשת השבוע שנקרא השבת, פרשת "כי תצא", הפרשה השישית בספר "דברים", היא פרשה עתירת מצוות. מתוך תרי"ג – 613 המצוות בתורה – 74 מצוות הן מן הפרשה הזאת. יש מצוות להן מוקדשת פסקה, לאחרות פסוק ואף מחצית הפסוק. מנעד הנושאים בהם עוסקת הפרשה רחב ומגוון מאוד, מן הפרט, דרך הזוגיות, והמשפחה, הקהילה ועד מצוות לאומיות; יחסים בין אדם לחברו, היחס לגר, יחסי מין, יחסי עבודה ועד מחיית עמלק.

הפרשה עתירה במצוות המעוררות בי גאווה עצומה, על כך שאבות אבותיי, לפני אלפי שנים, הנחילו לאנושות את היפים שבערכי הצדק והמוסר; מצוות של צדק, צדקה, משפט, חסד, חמלה, הומניזם, ערבות הדדית, כבוד לאחר, אכפתיות לחלש, לגר, ליתום ולאלמנה, צער בעלי חיים.

בין המצוות שגורמות לי לגאווה, אני יכול למנות את השבת אבֵדָה – החובה, אם מצאת אבדה, לפעול באופן אקטיבי כדי להשיבה לבעליה. האיסור לחרוש בשור וחמור יחדיו, מתוך גישה של צער בעלי חיים. החובה לסייע לבהמה שכשלה, גם אם אינה שלך. החובה לבנות מעקה על גג הבית כדי למנוע אסון של נפילה מן הגג – אב טיפוס לחוקי הבטיחות בימינו. האיסור על נשך, כלומר על הלוואה בריבית ליהודים. אם לקחת עבוט – משכון מעני, עליך להחזירו לו בו ביום. ההנחה היא שאם בעל החוב לא שילם את חובו, הסיבה לכך אינה חוסר רצון טוב, אלא העדר יכולת כלכלית. ומכאן, שאם העבוט הוא בֶּגֶד, למשל, ברור שאין לו גרדרובה מלאת בגדים, אלא זה הבגד שלגופו, ואם לא תחזיר לו אותו, לא תהיה לו כסות ללילה. איסור מוחלט על הלנת שכר, והדגשה שהאיסור הזה אינו תקף רק כלפי יהודים, אלא גם כלפי הגֵּר, כי גרים היינו בארץ מצרים, כפי שהפרשה מזכירה לנו שוב ושוב. "לא תטה משפט גר, יתום ואלמנה", כלומר משפט צדק לחלש, למי שאינו יכול להרשות לעצמו סוללה של פרקליטי צמרת. חובת "שכחה", כלומר החובה לא לחזור לשדה שקצרת, או למטע שקטפת, כדי לאסוף את הפרי או התבואה שנשארו, אלא להשאיר אותם לעניים. איסור אֵיפָה וְאֵיפָה – כלומר החובה בסחר הוגן ועוד ועוד.

בין הפסוקים העוסקים בהשבת אבֵדה, מופיע הפסוק הבא: "וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל-אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר-תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ; לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם".

לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם. זאת תורת הסולידריות החברתית, הערבות ההדדית, על רגל אחת. לא להיות אדיש, להיות אכפתי – לזולת, לאחר, לחלש, למוחלש, למיעוט, לקהילה. לא להיות אדיש לעוול, לסבל.

ומצד שני, חלק מן המצוות מעוררות בי חלחלה עמוקה וזעזוע, כיוון שהן מבטאות גישה ערכית נוראית ואיומה מבחינה מוסרית. לא אמנה אותן כאן. עלינו ללמוד ולהכיר את התורה על כל חלקיה, אבל לדעת להבחין בין  טוב ורע ולבחור בטוב.

          * ביד הלשון

הממזרים שינו את הכללים – במדורה "לוחמת רשת" במגזין "גלריה", כתבה קרין אלדאה על הכניסה הצפויה של נטפליקס לשוק המשחקים המקוונים, כחלק מן השירות שלה, ללא תשלום נוסף. עובדה זו, והצפי שהשירות החדש יכלול אתגרים חדשניים נוספים, יאתגר את ספקיות שירותי המשחקים המקוונים היום – אפל, גוגל, אקסבוק ופלייסטיישן, ועשויה לשנות את כללי המשחק בשוק הזה. כותרת המאמר: "הממזרים שינו את החוקים".

הכותרת משתמשת בביטוי המיוחס לסגן נשיא ארה"ב בתקופת כהונתו הראשונה של ניקסון (1969-1973), ספירו אגניו, שנאלץ לפרוש מן החיים הפוליטיים בשל פרשיות שחיתות – העלמות מס ונטילת שוחד, בתפקידיו כראש הממשל של מחוז בולטימור, מושל מרילנד וסגן הנשיא. בראיון שנתן בתקופת פרשת ווטרגייט (שהוא אישית לא היה מעורב בה) הוא אמר: "לפתע הכללים משתנים באמצע המשחק", כלומר לטענתו המעשים בפרשת ווטרגייט (פריצה למטה הבחירות של המפלגה היריבה ושתילת מכשירי האזנה בהם) הם חלק מנורמה פוליטית שהייתה מקובלת, גם אם היא לא ראויה, ופתאום משנים את הנורמה ומענישים את מי שפעלו על פיה. המשפט הזה קצת שובש, ונכנס לתודעה הציבורית ולהיסטוריה כ"הממזרים שינו את הכללים ולא הודיעו".

הביטוי הזה נכנס לשיח הציבורי בישראל בהקשר של הטרדות מיניות, בעיקר בצה"ל. נאמר בו, שההטרדות היו בעבר חלק מן התרבות, ואם הנורמות השתנו, אין לשפוט את מי שפעלו על פי הנורמות הקודמות.

אני שמעתי לראשונה את הביטוי הזה מפיו של אורי אבנרי, בשנת 2000. שנינו התארחנו בתכנית טלוויזיה כלשהי, אני כדובר ועד יישובי הגולן בנושא המאבק על הגולן שהיה אז בשיאו והוא – בנושא פרשיות המין של שר התחבורה איציק מרדכי, שבעטיין הוא נאלץ להתפטר ועמד לדין. אבנרי יצא להגנתו והשתמש בביטוי הזה.  

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 11.8.21

* מה שחסר במתווה – מתווה פתיחת שנת הלימודים הוא מתווה יצירתי, חכם, שמעיד על השקעת חשיבה וחיפוש דרך למזער ככל הניתן את המשך הפגיעה בלימודים ובתלמידים בגין הקורונה. זהו מתווה מאתגר ולא קל לביצוע. המבחן שלו יהיה בהעברתו מן הנייר למציאות בשטח.

הדבר החשוב ביותר אינו מה שיש במתווה אלא מה שחסר בו. ומה שחסר בו הוא הדבר החשוב ביותר למימוש מטרת העל שלו, מזעור הפגיעה בלימודים – מבצע לאומי של חיסון ילדי ישראל בני 12-16 בכל בתי הספר בארץ בשבוע הראשון ללימודים.

* דובוני לא-לא – הסתדרות המורים יצאה נגד מתווה חידוש שנת הלימודים. האם אי פעם שמענו אותם יוצאים בעד משהו? האם יש מתווה כלשהו שהם לא היו תוקפים אותו?

* קבינט הקורונה יכריע – בנט ושקד פועלים באמצעות הרשויות המקומיות לחיסון בבתי הספר, ובכך לעקוף את שרת החינוך המתנגדת לכך.

הם צודקים בכוונתם, אך אין שום צורך לעקוף את השרה. צריך להביא את הנושא להחלטת קבינט הקורונה. שרת החינוך כפופה להחלטות הקבינט והממשלה והיא תבצע, יחד עם הרשויות המקומיות, את החלטות הקבינט.

ההתנגדות של שאשא ביטון לחיסונים בבתי הספר הזויה. דווקא כיוון שהיא נלחמת לקיום שגרת לימודים בבתי הספר ומנסה למנוע סגר והגבלות ובידודים, מתוך הבנת הנזק שנוצר בשנה וחצי האחרונות, היא הראשונה שצריכה לקדם את הצעד האפקטיבי ביותר למניעת השיבושים והמשך הנזק – החיסונים. ודווקא בבתי הספר, כיוון שאם ארבעים אחוז מבני הנוער לא הלכו מיוזמתם לקופות החולים עד עתה, הם ימשיכו להתנזל גם עכשיו. אם החיסונים יהיו בבתי הספר, רובם המוחלט של התלמידים, למעט ילדיהם של אנשי כת סרבני החיסון, יתחסנו.

* אחריות קהילתית – התחום שבו השתלבותם של ערביי ישראל במדינה הוא המוצלח ביותר הוא תחום הרפואה. מספר הרופאים, האחיות והאחים ואנשי צוותים רפואיים מן המגזר הערבי גדול מאוד ובולט מאוד במערכת הבריאות הישראלית. גם בהנהגה הפוליטית של ערביי ישראל בולטים רופאים, ובהם אחמד טיבי ומנסור עבאס.

אז איך זה קורה שההתחסנות במגזר הערבי נמוכה כל כך? איך זה ש-50% מהבלתי מחוסנים בישראל הם מן המגזר הערבי?

ניתן לצפות מהרופאים הערבים להירתם בשעת חירום זו למסע הסברה מאסיבי בקרב הציבור שלהם להתחסנות.

ראש הממשלה החליט על הקמת צוות שרים להסברה בנושא הקורונה והחיסונים, בראשות "המסביר הלאומי" במיל' נחמן שי. זו החלטה חשובה, שמבטאת הבנה שאם למעלה ממיליון עוד לא התחסנו חיסון ראשון – יש כשל בתחום ההסברה. על הצוות הזה לפלח את הלא מתחסנים ולהגיע אליהם בדרכים הנגישות והאפקטיביות ביותר. כאשר בציבור הערבי קיימת בעיה קשה כל כך של אי-התחסנות, יש להגיע לציבור בשפתו ובאמצעות אנשים מתוכו. יש לרתום את הרופאים הערבים למסע ההסברה הזה.

* מחדל החיסונים – שבחים רבים הורעפו על מבצע החיסונים בישראל. גם אני גמרתי עליו את ההלל. ואין ספק שהיו בו הישגים כבירים. אבל בדיעבד, ברור שההצלחה הייתה חלקית. למעלה ממיליון בלתי מחוסנים, זו לא הצלחה כל כך גדולה. אילו היינו מגיעים ל-90% מחוסנים, לא היינו נמצאים היום בעיצומו של גל רביעי.

המחדל הגדול ביותר בטיפול בקורונה הוא מחדל חיסון הילדים. כאשר ניתן האישור לחסן את בני 12-16, צריך היה בו ביום לפתוח במבצע רבתי של חיסון הילדים, בעיקר בבתי הספר, עוד טרם היציאה לחופשת הקיץ. לא זו בלבד שזה לא קרה, משרד הבריאות, אולי מתוך אשליית "הקורונה מאחורינו", לא ממש המליץ להתחסן. אפילו פרופ' גליה רהב, התראיינה ואמרה שאין צורך לרוץ לחסן את הילדים. המסר של משרד הבריאות היה שאין סיבה למהר ולהתחסן מלבד ילדים בקבוצת סיכון או שהוריהם נמצאים בקבוצת סיכון. ואז פרץ זן דלתא ומשרד הבריאות הפך את מסריו והחל לעודד את חיסון הילדים. בכך איבדנו כמה שבועות קריטיים, שיכלו לחסוך מאתנו חלק ניכר מן הגל הנוכחי.

* כת פוגענית – מי שצפה בכתבתו המצוינת והחשובה של אילן לוקאץ' באולפן שני על כת מתנגדי החיסונים, וראה את ההפגנות הפרועות רוויות הגידופים של פעילי הכת ליד ביתה של ד"ר אלרעי-פרייס, לא הופתע ממתקפת הגידופים הפרועה עליה בשידור הזום של דיון ועדת החוקה, כאשר בריון גידף אותה פעמיים "בת זונה", עד שהושתק הזום.

יש להסיר כפפות במאבק בכת הזאת. היא כת פוגענית ומסוכנת.

בעלה של אלרעי פרייס תקף את יו"ר ועדת החוקה על שלא עצר מיד את הדיון. איני מסכים אתו. עצירת הדיון הייתה פרס לבריון, שהצליח לעצור את ישיבת ועדת הכנסת, ואחרים היו מחקים אותו. מה שחשוב הוא שהמשטרה תנטר את השידור ותאתר את הבריון ותעצור אותו על תקיפה והפרעה לעובד ציבור.

ובכלל, עם כל הכבוד לשקיפות, אני בכלל לא בטוח שנכון לשתף אזרחים בזום בדיוני ועדות הכנסת.

* עונג שבת – באמנת מדן גביזון, להסדרת יחסי חילונים ודתיים, דת ומדינה בישראל,  ההסכמה הראשונה נגעה לשבת – לא למסחר ועבודה בשבת, כן לתרבות, ספורט, תיירות ופנאי בשבת. באותה תקופה היו עוד קבוצות שעסקו בהידברות בין חילונים ודתיים וגם אני השתתפתי בכמה כאלו. בכולן הצדדים הגיעו להסכמה ברוח זו. הסיבה לכך, היא שהשבת אינה שייכת לדתיים, ולא הייתה כאן פשרה שהחילונים מוכנים לסבול קצת שבת והדתיים מוכנים לוותר על קצת שבת. ההסכמה הייתה שהשבת היא של כולנו, מתנה לעם ישראל כולו, ויש להימנע ממנה כיום של מסחר ועבודה, אך יש לעודד את עונג השבת לכל. ועונג השבת הוא גם ספורט. זהו עונג שבת לעסוק בספורט, להתחרות בספורט ובוודאי להביא מדליית זהב למדינת ישראל. וזהו עונג שבת גדול לצפות בדגל ישראל מתנוסס אל על מראש הפודיום ואת "התקווה" מתנגנת בגאון. וזה עונג שבת גדול לישראלים הרבים שצפו  בהתרגשות רבה בשידור החי. ואני בטוח שזה גם עונג גדול למי שאינם צופים בטלוויזיה בשבת וקיבלו את הידיעה המשמחת עם צאת השבת. ואני מאמין שגם הם, ברובם, קיבלו את הידיעה בשמחה ולא בחמיצות.

* טעות טכנית – חברי הכנסת סמוטריץ', גפני וליצמן תקפו את יו"ר האופוזיציה נתניהו על כך שהוציא הודעת ברכה לאלופה האולימפית לינוי אשרם במהלך השבת. בתגובה, הוציא הליכוד הודעת התנצלות, בה נאמר שהדבר קרה בשל טעות טכנית.

ניסיתי לברר איזו טעות טכנית זו הייתה, ואלו ממצאיי: ההודעה צולמה אחרי צאת השבת, ובטעות נלחץ send והיא נשלחה במהלך השבת.

* כלים ציוניים שלובים – שר התפוצות נחמן שי התראיין לתכנית קלמן-ליברמן ברשת ב', ואמר שהעליה אינה יעד של משרדו. ובאשר ליהודים החיים בחו"ל הוא אמר, שהיום חו"ל זה לא בהכרח גולה.

אם חו"ל אינה גולה, ארץ ישראל אינה מולדת. אם אנו מאמינים שארץ ישראל היא מולדתו של העם היהודי, מן הסתם יהודי שאינו חי בה הוא בגולה. מה פירוש המושג ארץ ישראל? ארצו של ישראל. של עם ישראל. מה פירוש המושג מדינת ישראל? מדינתו של עם ישראל. ארץ ישראל היא המולדת של כל יהודי, ורבים בעם היהודי חיים בגולה.

נחמן שי אמר שהוא כמובן שמח על כל יהודי שעולה לארץ, אבל "אני לא חושב שהתפקיד שלי הוא לדרוש מכל יהודי לעלות לארץ". נכון. לא צריך "לדרוש". אבל משרד התפוצות צריך לעצב אסטרטגיה איך למשוך את היהודים לעלות לארץ. איך למשוך יהודים רבים ככל האפשר לעלות לארץ. אם השר אומר מראש שזו לא המשימה שלו ושל משרדו, הוא מועל בשליחותו.

לעתים, כאשר אני מדבר על חשיבות העליה, שואלים אותי בשביל מה ישראל צריכה את העליה הזאת. בעיניי השאלה הזאת היא עצמה מקור הבעיה. ישראל היא מדינה שייעודה הוא הגשמת הציונות – עליית היהודים לארץ ישראל, יישוב ארץ ישראל ביהודים. כלומר, העליה אינה כלי לטובתה של המדינה, אלא המדינה היא כלי למימוש מטרות הציונות ובראשן העליה. אחרת, זו סתם עוד מדינה. עם זאת, ודאי שיש לעליה גדולה תרומה אדירה למדינה. קודם כל תרומה דמוגרפית, והבעיה הדמוגרפית היא אחת הבעיות הקשות שלנו. אם יעלו עוד מיליוני יהודים לארץ, ניתן יהיה להחיל את ריבונותנו על ארץ ישראל כולה ולהעניק אזרחות מלאה לכל תושביה ללא כל איום על זהותה של ישראל כמדינה יהודית בעלת רוב יהודי מוצק לדורות. זהו אינטרס לאומי וביטחוני ממדרגה ראשונה. אבל כפי שראינו בעליה הגדולה מחבר המדינות, התרומה של עליה גדולה היא בכל תחומי החיים; ברפואה, במדע, בחינוך, בתרבות, בספורט, בכלכלה, במה לא?

התרשמתי מאוד מהפן החיובי שבדברי השר בראיון; מן האמירות שלו מה כן צריך לעשות. כן, חשוב מאוד לחזק את הקהילות היהודיות, חשוב מאוד להדק את הזיקה ההדדית בין העם היהודי בגולה למדינת ישראל ואת מרכזיותה של ישראל בעם היהודי. חשוב לחזק את התמיכה בישראל בקרב הקהילה היהודית בגולה ואת הירתמותה למאבקים למען ישראל. חשוב לחזק את החינוך היהודי, את השפה העברית את התרבות היהודית. הכל נכון וטוב ויפה, ואין כל סתירה בין המטרות החשובות הללו לבין הקריאה לעליה והפעולה לעידוד לעליה. הקריאה לעליה וחיזוק הקשר היהודי בינינו לבין תפוצות הגולה והקריאה לעלות לארץ אינן סותרות זו את זו ואינן באות זו על חשבון זו; אין כאן משחק סכום אפס אלא כלים שלובים. ככל שנחזק את הקהילה היהודית בגולה ואת הזיקה שלה ליהדות, לארץ ישראל ולמדינת ישראל, כך תגבר העליה לארץ. ככל שנעודד אקטיביזם ציוני בדמות עליה לישראל, כך נחזק את הקהילה היהודית ואת הזיקה בינה לבינינו. שום דבר לא יחזק את הזיקה ההדדית יותר מאשר הקריאה שלנו ליהודי הגולה: אחינו אתם, אנו אוהבים אתכם, אנו רוצים אתכם כאן אתנו, למענכם ולמעננו.

לנוכח הניכור של רבים מאתנו כלפי יהדות הגולה, ולנוכח גילויי פוסט ציונות של כפירה במהותנו וזהותנו כמדינת לאום של העם היהודי כולו, חשוב לשמוע דברים כשל שר התפוצות על שותפות הייעוד והגורל בין חלקי העם היהודי. אולם בשום אופן אין לוותר על הקריאה הציונית לעלות לארץ.

* ללא אתיקה 1 – כחלק ממלחמת העולם שמנהלת האופוזיציה הביביסטית, מתוך רצון ליצור דה-לגיטימציה לממשלה החוקית, היא מסרבת להציג את נציגיה לוועדת האתיקה ובכך היא מונעת את הקמתה.

טוב להם שלא תהיה בכנסת ועדת אתיקה. הבעיה שלהם אינה עם הוועדה אלא עם האתיקה. טוב להם שלא יהיה פורום המוסמך לדון ואף להעניש ח"כים על עבירות אתיות. טוב להם שגפני יוכל לנבוח מעל הדוכן ולהסית נגד ראש הממשלה ולכנות אותו רוצח. נוח להם שהח"כ הגזען אבוטבול מש"ס יוכל להשתולל כאוות נפשו ולצווח לעבר ח"כ בליאק מ"יש עתיד", שהנו עולה מחבר המדינות, "וודקה, וודקה" לאורך נאומו.

זו דרכם. נתניהו שולח את חייליו להתפרע כאספסוף בישיבות הכנסת, כדי לשבש את פעולתה, ומונע הקמת ועדת אתיקה כדי שיוכל ללא הפרעה לנהל מלחמה בלי אמנת ז'נבה ובלי לקחת שבויים.

* ללא אתיקה 2 – ח"כ נתניהו התארח לשני לילות בסוויטה נשיאותית במלון בחיפה. עלות לילה בסוויטה הזאת היא 9,000 ₪. נתניהו שילם ללילה פחות מרבע – 2,000 ₪.

לח"כ אסור לקבל "מתנה", כלומר טובות הנאה. אמנם נתניהו, כשעוד היה ראש הממשלה, עמד מעל במת הכנסת ובלי בושה אמר שמותר לקבל מתנות. לא. אסור. ונתניהו אינו עומד מעל החוק.

מן הדין שוועדת האתיקה של הכנסת תתכנס כדי לדון בעבירה האתית של נתניהו ותגזור את עונשו. אופס… אין ועדת אתיקה. למה? כי נתניהו מסרב לשלוח את נציגי האופוזיציה לוועדה.

* מותר לח"כ לעתור לבג"ץ? – פעמים אחדות, מראשית כהונת הממשלה הנוכחית, הבעתי את עמדתי נגד היחס הבלתי הוגן של הקואליציה כלפי האופוזיציה, בחלוקת הוועדות וראשות הוועדות בכנסת. אמנם, מאז הקואליציה התרככה והלכה לקראת האופוזיציה, אך עדין אין היא מגלה את גדלות הנפש הראויה של מנצחים. ובעצם אין זו נדיבות או גדלות נפש, אלא הבנת חשיבותה של אופוזיציה אפקטיבית במדינה דמוקרטית. יכולה הקואליציה להצביע על התנהגותה שלוחת הרסן והחפה מממלכתיות של האופוזיציה, אך משחקי "הם התחילו" לא  יקדמו את סיום המשבר של הכנסת. להיפך, אני מאמין שגילוי חד-צדדי של רצון טוב, עשוי במקרה הטוב לפגוש יד-אחות מצד האופוזיציה, ואם לא – יראה הציבור איך מתנהג כל צד.

בינתיים ח"כים מהליכוד וש"ס עתרו לבג"ץ נגד הקואליציה. מה?!?! מותר לח"כים לעתור לבג"ץ?! מה, ח"כים רוצים ששופטים "שאף אחד לא בחר בהם" והם מונו בשיטת "חבר מביא חבר", ש"מפלגת הבג"ץ" תתערב בהתנהלות הריבון, הכנסת הנבחרת? ש"ס?!?! פונה ל"ערכאות של גויים"?!

אני לא אוהב שח"כים עותרים לבג"ץ, כיוון שכחברי הרשות המחוקקת הזירה שבה עליהם לפעול היא הפוליטית ולא המשפטית. אולם דווקא במקרה זה, כאשר ח"כים חשים שיכולת פעולתם נפגעת בשל שרירות השלטון – יש עילה המצדיקה עתירה. כמי שמתנגד לאקטיביזם שיפוטי, אני סבור שעל בית המשפט להימנע ככל האפשר מהתערבות בהתנהלות הכנסת, אלא אם כן יגיע למסקנה שמדובר כאן במקרה חריג וקיצוני של שבירת הכלים.

אולם בעצם העתירה של ח"כים מן הליכוד וש"ס לבג"ץ אני רואה צד חשוב. פתאום, כשהם באופוזיציה, הם מבינים עד כמה בית המשפט העליון חיוני בדמוקרטיה. פתאום הם מבינים, שהעובדה שאדם נבחר לשלטון, אינה מעמידה אותו מעל החוק, ורצונו של השלטון אינו בהכרח "רצון העם" ולכן הוא עומד מעל הכל. כן, בית המשפט נועד לתת סעד לכל אזרח החש נפגע, בצדק או שלא בצדק, מהתנהלות השלטון ומהחלטות השלטון. אחרי שלטון ממושך כל כך, שלווה בעיוות הדמוקרטיה, האופוזיציה היא הזדמנות לחזור וללמוד א"ב של דמוקרטיה. ומן השלטון החדש ניתן לצפות שלא יחקה את דרכיו הקלוקלות של השלטון הקודם, אלא שתהיה זו ממשלת שינוי באמת. וזה נכון גם ביחסו לאופוזיציה.   

* הלקונה הנכלולית – בראיון לאראל סג"ל ב-103fm, האשים שר האוצר לשעבר ישראל כץ ש"בגלל ביבי וגנץ אין תקציב, כי ההסכם שלהם כלל סעיף אחד מטורף, האומר שאם התקציב לא עובר אין רוטציה. כולנו נקלענו לוויכוח על הרוטציה תוך כדי התקציב. גנץ חשב שהוא נלחם מבחינתו בצדק שהוא רוצה לקיים את הרוטציה. השיתוק הפוליטי מנע העברת תקציב וחוק הסדרים".

יש בדברים אלה חצי אמת. קודם כל אני שמח שכ"ץ מודה שאי העברת תקציב הייתה תקלה חמורה, ולא ממשיך להגן על המעשה. טוב גם שהוא מעז סוף סוף לבקר את נתניהו. זה סימן חיובי. אבל ההצגה כאילו ישבו נתניהו וגנץ וחתמו על הסכם שיש בו סעיף על פיו אם התקציב לא עובר אין רוטציה, היא עיוות של המציאות. איזה אינטרס יש לגנץ לחתום על הסכם כזה? כמובן שאין, ואכן, אין סעיף כזה.

כשכחול לבן חתמו על הסכם הרוטציה, הנחת העבודה שלהם הייתה שהם חותמים על הסכם עם נוכל, שינסה להפר אותו. לכן הם יצרו את כל מנגנון החילופין המסובך והמתוסבך; כדי לעגן, למסמר ולסנדל את ההסכם באופן שאי אפשר יהיה לברוח ממנו. למשל, כדי שראש הממשלה לא יתפטר ערב הרוטציה ונלך לבחירות, נאמר בהסכם, שעוגן בחוק יסוד, שאם נתניהו מתפטר, ראש הממשלה החלופי הופך אוטומטית לראש הממשלה. מדוע נתניהו חתם על ההסכם הזה? כי הוא עלה על הלקונה שבו – בין העילות לחילופים אוטומטיים של ראש הממשלה לא הוזכר התקציב. העו"דים הרשלנים שניהלו את המו"מ מטעם כחול לבן לא שמו לכך לב. וכך, נחתם הסכם שמשאיר לנתניהו פתח לגנוב את הרוטציה. אם לא יעבור תקציב, הכנסת תתפזר ונלך לבחירות. לכן הוא אסר על כ"ץ למלא את מחויבותו המרכזית כשר האוצר ולהעביר תקציב, וכך גנב את הרוטציה.

* הח"כית המופקרת – אף אופוזיציה אינה יכולה להזיק לממשלה כמו דברי ההבל של הח"כית המופקרת ממרצ ג'ידא רינאווי-זועבי. אף ניסיונות דה-לגיטימציה לממשלה שמובילה האופוזיציה לא יערערו את הלגיטימיות של הממשלה כמו הדברים המופקרים של רינאווי-זועבי.

וכשאני קורא את החגיגה של האופוזיציה המהדהדת את דבריה של רינאווי-זועבי, איני יכול להלין עליה. כל אופוזיציה הייתה חוגגת כך על הצהרה אובדנית כזו מן הקואליציה.

אני מבין את המצוקה של אנשי מרצ היושבים בממשלת מרכז-ימין, מול הבייס שלהם, אבל אם הם בחרו להיות חלק מהממשלה, הם חייבים לגלות אחריות ולהפגין מנהיגות מול הבייס.

ההתפארות של רינאווי-זועבי על כך שמרצ תמנע מהממשלה לבצע פעולות צבאיות החיוניות לביטחון ישראל היא חסרת שחר. די בשינוי המדיניות בדרום והפסקת מדיניות ההבלגה וההכלה על טרור הבלונים, בידי הממשלה הנוכחית, כדי להפריך את הדברים. אבל אף שהאמירה הזאת מנותקת מן המציאות הביטחונית, היא פוגעת בתחושת הביטחון של אזרחי ישראל ובאמון הציבור בכך שהממשלה לא תמנע מלהגן על הביטחון מטעמים פוליטיים זרים. ופגיעה כזו באמון, מערערת את החוסן הלאומי.

נכון, הממשלה עם מרצ ורע"ם אינה ממשלה פשוטה. ברור שממשלה הפרושה מימינה עד רע"ם מנוטרלת מיכולת לבצע מהלכים מדיניים גדולים. אי אפשר בממשלה הזו להחיל ריבונות על שטחים (מה שבלאו הכי לא נעשה כבר ארבעים שנה, מאז חוק הגולן) ולא לבצע נסיגה משטחים או לקדם מו"מ על נסיגה כזו. ברור שממשלה זו לא תוכל להוביל תנופת התיישבות גדולה ביו"ש ולא תעקור יישובים.

אבל בכל הקשור לביטחון, שום שיקול עסקני לא יעצור את הממשלה ואת הקבינט מלעשות את הנדרש לביטחון ישראל. הגדלת תקציב הביטחון כדי להכין את צה"ל לתקיפה באיראן התקבלה בממשלה פה אחד. גם שרי מרצ תמכו בכך. מן הראוי שאותם שרים יגלו מנהיגות ויעמידו את הח"כית המופקרת במקומה. טוב עשה יו"ר מרצ ניצן הורביץ, שהתנער מדבריה בפומבי.

          * ביד הלשון

האזרח ק' – אורי קליין, מבקר הקולנוע של "גלריה", פרסם מאמר ביקורת מפרגן מאוד על סרטו הדוקומנטרי של שלומי אלדר "להיות ענת קם", על המרגלת ענת קם, שבע שנים אחרי שחרורה מהכלא.

הכותרת שהוא נתן למאמר הוא "האזרחית ק'". בכך הוא רמז, כמובן, ל"אזרח ק'" גיבור הספר האלמותי "המשפט" של קפקא. בספר, האזרח ק' עומד למשפט על ידי מערכת בעלת סמכויות עצומות ובלתי מוגדרות, מבלי לדעת כלל איזה פשע ביצע, ומבלי שהקורא יודע, עד סוף הרומן, במה האזרח ק' נאשם.

קליין רומז, משום מה, שענת קם שהורשעה על פי הודאתה בעסקת טיעון בריגול חמור, הורשעה במשפט שרירותי של מערכת שרירותית על אישום שלא היה לה מושג מהו. מעניין.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 8.8.21

* זהב!!! – כל שבת מדליה. מה נעשה בשבת הבאה? התמכרנו.

* שחיקת הנוגדנים – הרתעה דומה לחיסון. היא יוצרת אצל האויב נוגדנים נגד הרפתקאות תוקפניות. אולם כיוון שהמוטיבציה הבסיסית לתוקפנות לא נעלמת, טיבם של הנוגדנים להישחק, ככל שמתרחקים ממועד החיסון, כלומר מהמכה שיצרה את ההרתעה.

מלחמת צוק איתן יצרה הרתעה חזקה ומשמעותית בקרב האויב העזתי. למרות שהיא חיזקה את תאוות הנקם של האויב, הגבול נשאר שקט כמעט לחלוטין במשך 3.5 שנים. עם הזמן חלה שחיקה בנוגדנים ובמרץ 2018 האויב החל לנסות אותנו; בצעדות שיבה, בהטרדות על הגבול ובעיקר בטרור ההצתות. וכאן כשלנו. במקום ליצור "בוסטר", מנת חיסון לדחיפה למעלה של נוגדני ההרתעה, בחרנו במדיניות הבלגה והכלה, ולמעשה נתנו אישור בלתי כתוב להתנקש בריבונותנו ולהצית את שדותינו. כמובן שההסלמה הביאה לסבבים, שבהם הגבנו, לעתים תגובה קשה, אך המסר היה שכל עוד לא יורים רקטות, מותר להם להמשיך להצית. כך הידרדרנו למבצע "שומר החומות". גם המבצע הזה יצר הרתעה, אך מהר מאוד האויב, למוד ה"הכלה", בחן את הגבולות וחזר להצית. הפעם השתנו כללי המשחק, כל הצתה נענתה בתגובה קשה. אני מקווה שהמסר עבר ואם לא – כנראה שיהיה צורך במכה קשה יותר וכואבת יותר.

החיסון המוצלח ביותר בעשרות השנים האחרונות היה מלחמת לבנון השניה. לאחר ארבעים שנות גבול מדמם, שכל מה שניסינו – מלחמות ומבצעים, נסיגות והסכם שלום (כן, ב-17 במאי 1983 נחתם הסכם שלום עם לבנון, שלא החזיק מעמד אפילו עשר דקות) לא השקיט אותו – מלחמת לבנון השניה הביאה ל-15 שנות שקט חסרות תקדים. החיסון החזיק מעמד מעל ומעבר לתחזיות האופטימיות ביותר. ההרתעה תוחזקה גם בזכות המב"מ (מערכה בין מלחמות) שאנו מנהלים נגד איראן, בעיקר בסוריה, ובמבצע המצוין של חשיפתן והריסתן של מנהרות הטרור ההתקפיות, נשק יום הדין של חיזבאללה.

אך ברבות השנים הנוגדנים נחלשו, ולאחרונה האויב הלבנוני בוחן אותנו. בחודשים האחרונים היו ארבעה אירועים של ירי רקטות בודדות מלבנון לשטחינו. אין לישראל אינטרס להסלמה, אבל התגובה המינורית הביאה להתגברות התוקפנות. אם ישראל "תכיל" את התוקפנות ותאפשר משטר של "טיפטופים", היא תתגבר ונאבד שליטה. התגובה על הירי לעבר קריית שמונה הייתה מאסיבית הרבה יותר, למעלה ממאה פגזי ארטילריה והפצצה אווירית. היה זה איתות שאין בכוונתנו להבליג עוד על תוקפנות ולהכיל אותה. אך כעבור יומיים חיזבאללה ירה לשטחים פתוחים באזור החרמון. ישראל הגיבה באופן מינורי, באש לעבר מקורותהירי. אין די בכך. תגובה כזו עלולה לשחוק את ההרתעה ולעודד את המשך ה"טיפטופים", מה שעלול להביא להסלמה. אין מנוס מ"בוסטר" – מכה קשה ומרתיעה.

במאזן ההרתעה שנוצר בינינו לבין חיזבאללה מאז מלחמת לבנון השניה, הם שומרים על גבול שקט ואנחנו לא פוגעים במאמצי ההתחמשות שלהם בתוך לבנון. כלומר, אנו פוגעים בסוריה בתהליך אספקת תחמושת "שוברת שוויון" לחיזבאללה, אך לא תוקפים בלבנון. האיום הגדול ביותר עלינו מצד חיזבאללה הוא מיזם דיוק הטילים. לדעתי, יש לנצל את ההזדמנות שנוצרה בעקבות הירי, לפעולה ממוקדת של חיל האוויר נגד מפעלי דיוק הטילים.

* נמאס למגן האנושי – החדשות הטובות, בנוגע להתחממות בגבול לבנון, הן התגובה החריפה של אזרחים לבנונים נגד משגרי הרקטות לישראל.

הטרור הערבי, הן הפלשתינאי והן הלבנוני, מבצע בעת ובעונה אחת שני פשעים נגד האנושות. האחד הוא ירי מכוון לעבר אוכלוסיה אזרחית ישראלית. השני הוא הסתתרות מאחורי מגן אנושי, אזרחים לבנונים ופלשתינאים, בשל היכרותם על ישראל שעושה כל מאמץ כדי להימנע מפגיעה באזרחים וכדי להשתמש בפגיעה האגבית באזרחים, לצורך תעמולת הזוועה ועלילות הדם נגד ישראל.

אותם אזרחים אומללים, מפחדים מהטרוריסטים ומשלמים מחיר כבד. והנה, לראשונה, אנו רואים לנגד עינינו, את המגן האנושי מרים ראש ומעז להבהיר לטרוריסטים – נמאס לנו. מעניין להמשיך לעקוב אחרי התופעה.

* ליישב את הר דב – בנסיגה מלבנון בשנת 2000, קו הנסיגה שורטט על פי עיקרון אחד; להבטיח שהנסיגה תהיה עד המ"מ האחרון, כדי שלא תהיה לאויב שום טענה, שום דרישה ושום עילה להמשך התוקפנות נגדנו. כיוון שהנסיגה לא הייתה בהסכם עם האויב על שרטוט קו הגבול, ישראל הזמינה את האו"ם לשרטט את הקו. גם כאשר היו חילוקי דעות בנקודה זו או אחרת לאורך הגבול על המיקום המדויק, ישראל קיבלה על עצמה מראש לכבד את פסיקת משקיפי האו"ם. גם כאשר הגבול עבר בתוך מטעים של משגב עם ופירוש הדבר היה ויתור על שטח חקלאי ישראלי, היא נהגה כך.

לאחר הנסיגה, המציא חיזבאללה עילה להמשך תוקפנותו נגד ישראל, פרשת "חוות שבעא", כלומר הר דב. על פי טענתו מדובר בשטח לבנוני וכיוון שישראל לא נסוגה ממנו, היא לא נסוגה מלבנון. ומאז ההמצאה הזאת, בכל שנה ברשימת הגינויים האוטומטיים לישראל בעצרת האו"ם מופיע הגינוי על אקיבוש בלבנון. הכוונה להר דב. ובמצע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת נאמר שעל ישראל להפסיק את אקיבוש בלבנון, והכוונה להר דב. ולשם כוונו גם הרקטות ששיגר חיזבאללה ביום שישי.

הבעיה היא שמאז הנסיגה מלבנון ובעצם גם שנים אחדות קודם לכן, ישראל אינה מתייחסת להר דב כאל שטח ריבוני. אף שריבונות ישראל חלה על הר דב, בתוקף חוק הגולן, בפועל הוא שטח צבאי סגור וההתייחסות אליו היא כפי שהייתה לרצועת הביטחון בדרום לבנון. גישה זו משדרת חולשה ומזמינה תוקפנות.

על ישראל ליישב את הר דב. בעבר הוקמה היאחזות שיאון שנועדה להפוך ליישוב אזרחי. מן הראוי להקים שם לפחות יישוב ישראלי אחד, כדי לתקף את ריבונות ישראל על האזור.

* בלעדי – הירי מלבנון הוא תוצאה מאוחרת של פגיעת ברק בחורף.

* הכרח קיומי – בכתבה גדולה ב"הארץ" מזהיר צפריר רינת מפני אסון הצפות בישראל, שהבניה המאסיבית מקרבת אותנו אליו. לטענתו, אם תכניות הפיתוח של המדינה לעשרים השנים הקרובות תתממשנה, יצומצם במחצית שטח אגני הניקוז של כמה נחלים מרכזיים בישראל, שאותם הוא מונה בכתבה. המשמעות היא צפי להצפות רחבות היקף באזורי מגורים וסכנה לחיי אדם ולרכוש.

אבל מה הוא מציע? הוא לא מציע. הוא מצביע רק על הבעיה, על מה לא. ומה כן?

אני אעזור לו. לפני 15 שנה הזהיר פרופ' ארנון סופר שמדינת תל-אביב היא סכנה קיומית לישראל. הוא טען שהנהירה למרכז הארץ מפקירה את הפריפריה למיעוטים ומכלה את התשתיות והמשאבים הלאומיים, שכבר הגיעו למיצוי. הוא הגדיר את הבועה התל-אביבית "מעין טיטניק אורבני". כבר אז הזהיר סופר שמבחינת התשתיות, ישראל הגיעה לקצה גבול כושר הנשיאה בתחומים רבים, ובהם מערכות התחבורה, מערכות סילוק האשפה, הביוב והניקוז בערים הגדולות. הדבר גם מביא להרס חופי הים, לחיסול הדיונות בבנייה, להרס החקלאות, להיעלמות השטחים הפתוחים, לקריסת מערכות התכנון הפיזי ברמה הלאומית והמוניציפלית, להידרדרות ביחסים בין אדם לחברו ולפערים חברתיים עצומים בין מרכז הארץ לשוליה. הפתרון שהוא הציע הוא חזרה למדיניות הבן-גוריונית של פיזור האוכלוסין ועידוד מעבר היהודים מן המרכז לפריפריה ולאזורי הסְפָר.

זה ורק זה הפתרון לטווח רחוק של הבעיה עליה מצביע רינת, וזו רק אחת הבעיות כתוצאה מהתקבצות היתר של היהודים בארץ בגוש דן רבתי. על מדינת ישראל לשנות כיוון, ולחזור למדיניות של יישוב הגליל והנגב, הגולן והערבה, בקעת הירדן וגושי ההתיישבות ביהודה ושומרון. זה אינטרס לאומי, ציוני, כלכלי, ביטחוני, מדיני, חברתי ואקולוגי ממדרגה ראשונה.

הבעיה היא שמאז ימי בן גוריון ואשכול, לא היה בישראל מנהיג שניסה לחולל מהלך כזה. האם יקום מנהיג שיניף את הדגל הזה? מדובר בהכרח קיומי.

* מבחן השינוי – אחד הסעיפים החמורים ביותר בדו"ח מבקר המדינה עוסק באובדן המשילות בנגב. הדו"ח מצביע על מצב חמור ביותר. לדוגמה, 1,600 מעשי פשע שבצעו בדואים בתוך שטח בסיס צאלים. 14,000 נשים בדואיות חיות במשפחות פוליגמיות ורק 18 כתבי אישום הוגשו בנושא. אנשים המעורים בנושא טוענים שהמצב בשטח חמור יותר מכפי שנכתב בדו"ח החמור.

מחדל המשילות בנגב הוא אחד המחדלים החמורים ביותר של ממשלות נתניהו. שינוי דרמטי במצב הוא אחד המבחנים המשמעותיים של הממשלה החדשה, על פיהם היא תבחן האם היא ראויה להיקרא ממשלת שינוי.

* מענק למתחסנים בלבד – שלוש דמויות מרכזיות בעולם הרפואה והבריאות בישראל, התראיינו לעיתוני סוף השבוע – פרויקטור הקורונה החדש פרופ' סלמן זרקא, מנכ"ל "מכבי" היוצא רן סער ומנכ"ל משרד הבריאות לשעבר משה בר סימן טוב.

השלושה הציגו עמדות שונות בכל הנוגע להתמודדות עם המגפה, למדיניות הממשלה הנוכחית והממשלה הקודמת ולגבי מה שנחוץ ורצוי. רק בדבר אחד הייתה תמימות דעים מוחלטת בין שלושתם: הפתרון האחד והיחיד לקורונה, הגם שאף הוא אינו מוחלט, הוא החיסונים. כל שאר הפעולות נועדו לבלום מעט את התפשטות המגפה כדי להרוויח זמן לדבר האמתי והוא החיסונים, בלי להביא לקריסת המערכת. שלושתם תמימי דעים לגבי הנזק הנורא שגורמים מתנגדי החיסונים, בארץ ובעולם, המחבלים חבלה חמורה ביכולת למגר את המגפה.

מדבריו של בר סימן טוב מ"דה-מרקר": "אם כל העולם היה מתחסן תוך חודש, לא הייתה היום קורונה. וריאנטים מתפתחים כי יש אוכלוסיות שהנגיף יכול להשתולל בהן. כל שרמת החסינות גבוהה יותר, הסיכוי שההתפרצות האחרונה הייתה מתרחשת נמוך יותר. ללא החיסון, היינו כבר מזמן עם יותר מ-10,000 חולים ביום ועומס בלתי סביר על מערכת הבריאות ובעוצמה גדולה יותר ממה שהיה בעבר". והוא מציע הצעה אופרטיבית: "במקרה שהמדינה שוב תחלק מענק קורונה, היא יכולה להתנות זאת בקבלת חיסון – וזה יהיה מוצדק לחלוטין".

* מי רוצה להיות חבר קבינט – האם שר החוץ צריך להיות חבר בקבינט הקורונה? אמנם יש החלטות בנושא קורונה הנוגעות ליחסי החוץ של ישראל, אבל יש לקורונה השלכות על כל משרד ממשלתי, ובכל זאת הוקם קבינט בדיוק כדי שלא כל הממשלה תדון בהחלטות הקורונה. לא, בעיניי שר החוץ לא צריך להיות חבר בקבינט הקורונה.

האם ראש הממשלה החליפי צריך להיות חבר בקבינט הקורונה? מכאן נובעת שאלה בסיסית יותר. מה זה ראש ממשלה חליפי? מה המשמעות של התפקיד הזה? האם באמת יש לו שחר? האם יש לו הצדקה? ברור שלא. יש ראש ממשלה אחד, כל האחריות היא עליו, והחלופי הוא תואר ריק. מנגנון החליפין הומצא כדי להבטיח את קיום ההסכם הקואליציוני וכיבוד הרוטציה בממשלה הקודמת, מתוך נקודת מוצא של כחול לבן שהם חותמים על הסכם עם נוכל, ולכן יש לעגן אותו במסמרות על מסמרות על מנת שלא יוכל לגנוב את הרוטציה. והנה, אפילו זה לא עזר. לא הייתה שום הצדקה שבעולם שממשלת השינוי תאמץ ותנציח את המנגנון המטופש הזה, ואת התואר חסר המשמעות הזה, ועוד למנות מנכ"לית לתפקיד המצחיק הזה. במקום לאמץ את המודל של הסכם עם נוכל שלא עבד, ראוי היה לאמץ את המודל של ממשלת האחדות הרוטציונית של שמיר ופרס, שכובד כי זאת הנורמה הציבורית. ולא זו בלבד שבנט אדם הרבה יותר ישר והגון מפרס – מערכת היחסים והאמון ההדדי בין בנט ולפיד טובה לאין ערוך מזו שהייתה בין שמיר לפרס.

אז האם ראש הממשלה החליפי צריך להיות חבר בקבינט הקורונה? כיוון שלא צריך להיות תפקיד כזה, הוא לא צריך להיות בקבינט.

אולם כל עוד הוא חבר קבינט, ולא משנה מאיזו סיבה, אחריותו כחבר הקבינט להיות נוכח בישיבותיו. הוא יכול להתפטר מהקבינט. אבל להישאר חבר קבינט ולא לבוא לישיבותיו? זה בלתי סביר.

האם שר האוצר צריך להיות חבר קבינט הקורונה? בהחלט כן. לכל ההחלטות יש משמעויות כלכליות מרחיקות לכת, ולכן עליו להיות שותף להן.

לליברמן דווקא יש הסבר סביר להיעדרותו – חלוקת העבודה בינו לבין השר השני במשרד האוצר חמד עמר. אם יש שר כזה, נכון שתהיה ביניהם חלוקה כלשהי. אלא שאין זה ראוי שיהיה שר שני במשרד ממשלתי. זה ג'וב לשם ג'וב. אגב, הרעיון של שר שני במשרד ממשלתי הוא של נתניהו, שבהיותו שר האוצר מינה את מקורבו מאיר שטרית לשר במשרד האוצר. זה היה מופרך אז וזה מופרך עכשיו.

כאמור, אין שום הצדקה לשר הנוסף, אבל אם הוא קיים, אפשר לקבל את ההסבר שהוא מייצג את האוצר בקבינט.

* מסורת פרלמנטרית ראויה – אני שמח על חידוש המסורת הפרלמנטרית הראויה, של מינוי נציג האופוזיציה לוועדה לבחירת שופטים, כפי שהיה מקובל עד לפני שנים אחדות.

העדפתי שאורלי לוי אבוקסיס תיבחר לתפקיד מטעם האופוזיציה ולא שמחה רוטמן, בשל עמדתו הקיצונית נגד מערכת המשפט. נראה לי שרבים במפלגות השמאל בקואליציה הצביעו בעד רוטמן כנקמה בלוי אבוקסיס.

* לא עיר מקלט – אני מברך על הודעתו של ח"כ ביטן שלא יבקש חסינות ויתמודד עם ההאשמות בבית המשפט, כמו כל אזרח. כך ראוי שינהג כל נבחר ציבור.

יש לשנות את חוק החסינות; להשאיר את החסינות המהותית (חסינות על פעולות שעשה ח"כ במסגרת תפקידו, כמו השתתפות בהפגנה בלתי חוקית, עליה להר הבית ללא אישור ופעולות התרסה מסוג זה). לבטל את החסינות השיורית, כלומר על מעשים פליליים.

הכנסת אינה צריכה להיות עיר מקלט לעבריינים.

* איבדו את הבושה – הרשת עמוסה בהסתה חמורה נגד הממשלה ש"מכרה את המדינה לעבאס". כותבים אותה מעריציו של מי שרע"ם היא בת טיפוחיו, היא הבייבי שלו, היא הסטארט-אפ הפוליטי שלו. הרי נתניהו טיפח את רע"ם והביא אותה לפילוג הרשימה המשותפת וריצה עצמאית, על מנת להצטרף לממשלתו, אחרי שהבין שאין לו שום סיכוי להגיע לרוב יהודי בכנסת ולהקים ממשלה בראשותו. ואכן, אחרי הבחירות רע"ם התכוונה להצטרף לממשלת נתניהו. הוא אף הצליח לשכנע את ש"ס, יהדות התורה, ימינה ונוע"ם, שהינה חלק ממפלגת הציונות הדתית, להצטרף לממשלה הזו. מי שהכשיל זאת היה סמוטריץ'. נתניהו, שגם מפלגת הציונות הדתית הכוללת את הכהניסטים היא יציר כפיו והוא אחראי להישג האלקטורלי שלה, עשה כל מאמץ לשכנע את סמוטריץ' ללכת אתו. הוא הצליח לשכנע חלק מרבני הציונות הדתית, כמו הרב אליהו, לתמוך ביוזמה. הוא יזם פגישה בין עבאס לרב דרוקמן במטרה שדרוקמן ייתן את ברכתו לממשלה. הוא יזם את נאומו המפורסם של עבאס בעברית, שנועד לטהר אותו בעיני הימין, ואף דאג שנוסח הנאום יישלח מראש לסמוטריץ', כדי שיוכל להעיר את הערותיו. במו"מ עם רע"ם לא היה גבול למה שהוא היה מוכן לשלם לה תמורת הליכה אתו, ובכך גם האמיר את מחירה במו"מ עם לפיד ובנט, אם כי ייאמר לזכותם שהם, בניגוד לנתניהו, שמרו על קווים אדומים.

הקמת ממשלת השינוי עם רע"ם נועדה לסכל את ניסיונו הנואל של נתניהו לגרור את ישראל לסיבוב בחירות חמישי, אחרי שגרר אותה לארבעה סיבובים מיותרים, אך ורק בשל האובססיה שלו לשלטון בכל מחיר. הרי אילו רק זז הצדה הייתה קמה בתוך 24 שעות ממשלה בראשות הליכוד. ואם היינו הולכים לבחירות חמישיות, מה היה קורה? שוב תיקו או ממשלה של הליכוד עם רע"ם. האינטרס הלאומי חייב מניעת סיבוב בחירות חמישי והמשך אינסופי של משבר פוליטי, העדר תקציב מדינה והידרדרות לאנרכיה.

עכשיו נתניהו, ברוב חוצפתו ועזות מצחו, מסית ללא בושה נגד הממשלה על כך שהיא כוללת את רע"ם. וביביסטים חשוכי מרפא מדקלמים את השקר כאילו נתניהו לא ניסה להקים ממשלה עם רע"ם. כי ממתי עובדות מפריעות לביביסטים לדקלם את מסרי תעשיית השקרים וההסתה?

* הצנע לכת – שכניו של בנט ברעננה עתרו לבג"ץ בדרישה להורות לו לעבור למעון הרשמי של ראש הממשלה, בשל הסבל שלהם מההפגנות נגדו.

אני נגד העתירה הזו, כי אין זה מעניינו של בית המשפט, כל עוד החוק אינו קובע שראש הממשלה חייב להתגורר במעון הרשמי. אני מזדהה מאוד עם סבלם של השכנים מן ההפגנות, אבל דמם אינו סמוק יותר משל שכני מעון רוה"מ בבלפור. אדרבא, אחרי שנתיים של סבל נורא בגין הבלפוריאדה, מגיע להם קצת שקט.

אבל בעיניי בנט חייב לעבור למעון הרשמי ואולי יש לחייב זאת בחוק, מסיבות אחרות. המעון הרשמי הוא סמל שלטון, כמו המעונות הרשמיים של כל ראשי המדינות בעולם. במקרה הישראלי, שבו מוטל ספק בירושלים כבירתנו, על אחת כמה וכמה חשוב שראש הממשלה יתגורר בירושלים.

אבל הסיבה העיקרית היא העלות הציבורית של מגוריו בביתו הפרטי, שעה שהציבור מחזיק לו מעון בירושלים. כאשר אני מדבר על עלות, ברור לי שלא מדובר בסכום שיפיל את תקציב המדינה, אלא יותר במשמעות סמלית של הצנע לכת כדוגמה אישית. ברגע שראש הממשלה מתגורר בבית אחר, הדבר כרוך בעלויות ציבוריות שאין בהן צורך כאשר הוא גר במעון הרשמי.

הרצון של בנט שילדיו יוכלו להמשיך ללמוד בבתי הספר שלהם מובן ברמה האישית, אך לא במובן הממלכתי. הרבה ילדים נודדים בשל עבודת הוריהם. ילדים נודדים גם לארצות אחרות, כשהוריהם שגרירים, אנשי המוסד או שליחי עליה. ילדים של אנשי צבא עוברים לעתים קרובות דירה על פי התפקיד של האבא.

גם לראשות הממשלה יש מחירים, וזה אחד מהם. הבחירה להיות איש ציבור, מחייבת לוותר על בחירות אישיות למען טובת הציבור. ואין תפקיד ציבורי יותר מאשר ראש הממשלה. אדם רוצה להיות ראש הממשלה? יואילו ילדיו לעבור לירושלים ולהתגורר במעון הרשמי.

בעיניי, כאשר המדינה מספקת מעון רשמי לראש הממשלה, אל לה להוציא ולו אגורה על ביתו הפרטי (זולת הוצאות אבטחה הכרחיות). ואת זה ראוי לעגן בחוק.

* הצעה הוגנת – על פי דיווח ב"ידיעות אחרונות", ח"כ עמיחי שיקלי פתח במו"מ עם הקואליציה על הצבעה בעד התקציב בתמורה להכרה בו כסיעת יחיד ואי הכרזה עליו כפורש. הכרזה עליו כ"פורש" תנטרל את יכולת פעולתו בכנסת ולא תאפשר לו להתמודד לכנסת הבאה ברשימה קיימת.

לדעתי, אין סיבה להתנגד להצעה. הסיבה היחידה להכריז עליו כפורש, היא נקמנות. נקמנות אינה סדר יום פוליטי. לדעתי, יש לנהל עמו מו"מ על הצעתו, אולם יש חשיבות רבה לסדר הפעולות. קודם הוא יתמוך בתקציב ולאחר מכן הקואליציה תכיר בו כסיעה. זאת, בשל התנהגותו בהצבעה על חוק האזרחות, שבה הונה את הקואליציה, ודקות אחדות אחרי שהבטיח לתמוך בחוק חבר לברית ביבי&טיבי והצביע נגד האינטרס הלאומי של ישראל. הפעם, הצעד המעשי הראשון צריך להיות שלו.

אם יתמוך בתקציב ובהצבעות נוספות, על פי הסיכום אתו, יש לאשר לו מעמד של סיעת יחיד. ויצירת מערכת יחסים טובה אתו, עשויה להשתלם גם בהצבעות בעתיד, כסיעת יחיד.

* נגד הנכבאיסטים – תופעה מעניינת ומרעננת ב"הארץ" של סוף השבוע. שלושה מאמרים של כותבי שמאל מובהקים, ירון לונדון, אורי משגב ואדם רז שיצאו חוצץ נגד השמאל הרדיקלי הטהרני הנכבאיסטי החד-ממדי באנטי ישראליות שלו. לונדון יצא נגד מאמר של עודה בשאראת, אדם רז נגד "ספר" שהנו ערימת זבל של גבבי שקרים אנטישמיים של אילן פפה ואורי משגב נגד מאמר של גדעון לוי; כולם בנושא ה"נכבה".

          * ביד הלשון

הגדיש את הסאה – ברשומה שפרסמתי בפייסבוק השתמשתי בביטוי "הגדיש את הסאה" ונשאלתי על הביטוי ועל המקור לו.

מקור הביטוי אינו בהפעיל – הִגְדִּישׁ, אלא בפעל – גָּדַשׁ את הסאה. איני יודע איך ולמה הגדש התגלגל להגדיש. אגב, בכתבה של רן יגיל ב"גלריה" של ערב שבת על שלושים שנה לפרסום הביוגרפיה של אמנון דנקנר על דן בן אמוץ, הוא כתב "גודשים את הסאה".

המקור הוא חז"לי. הוא מופיע בתוספתא (מסכת שבת א, ד) מפי רבי אליעזר. הביטוי נאמר בתגובה להתנהלות של בית שמאי, שבמחטף, ביום שהיה להם רוב מקרי, גזרו על העם 18 גזירות קשות, שבית הלל התנגד להם. אמר בתגובה רבי אליעזר שהם "גדשו את הסאה".

משמעות הביטוי היא חצו את הגבול. הסאה היא מידת נפח קדומה, עוד מתקופה המקרא; מידת נפח גדולה, שוות ערך ל-13 ליטר בימינו. המילה סאה שימשה גם לתיאור הכלי שבו נמדדה סאה.

גדיש הוא ערמה של תבואה. השורש גדש מתאר גם שפע רב, מידה יתרה. מכאן המילה גודש = עומס, מלא וגדוש.

ר' אליעזר יצא נגד המעשה של בית שמאי וזו גם עמדת התוספתא. לכן, הביטוי שהוא השתמש בו הוא שלילי. מעין אמירה, שיש גבול לסובלנות שלנו כלפי התנהלות בית שמאי אבל הפעם הם חצו את הגבול וזה כבר בלתי נסלח. הביטוי מתכתב עם ביטוי אחר – מלאה סאת הייסורים. כלומר אין כאן ביטוי חיובי על שפע תבואה, אלא ביטוי שלילי לחריגה מן המקובל, להתנהגות שמחוץ לכללי המשחק.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 4.8.21

* אל אל ישראל! – "התקוה" מעל הפודיום. גאווה לאומית!!!

* והרי התחזית – בפשקוויל שפרסם בשבוע שעבר לעג רוגל אלפר לישראלים, השנואים עליו כל כך, שהם מתלהבים ממדליות בענפי ספורט זניחים, לא חשובים, בשולי האולימפיאדה, כמו ג'ודו וטקוואנדו. ספורט אמתי הוא אתלטיקה, שחיה והתעמלות, שבהם ישראל עלובה.

מה יעשה עכשיו, כאשר דווקא בהתעמלות זכינו בזהב וההמנון "הגזעני" השנוא עליו כל כך נשמע ברמה? והרי התחזית – הוא ילעג לישראלים שמנכסים לעצמם הישג אישי של ספורטאי בודד. זו לא ישראל. זה ארטיום דולגופיאט.

* השם המפורש –  אני מעריך בזהירות שעד סוף השבוע אדע לבטא את השם ארטיום דולגופיאט.

* האתגר הציוני של יהדות העולים מחבר המדינות – דברי אמו של ארטיום דולוגפיאט, על כך שבנה, האלוף האולימפי הישראלי, אינו יכול להתחתן בישראל, עוררו סערה ציבורית. רבים דיברו על האבסורד הזה, ועל כך שחייבים למצוא את הדרך לאפשר לו להתחתן בישראל, אחרי שהביא לנו כבוד וגאווה כאלה. זה נכון, אך זו לא בעיה אישית של ארטיום והפתרון אינו צריך להיות אישי. אדרבא, מן הראוי שזכייתו במדלית הזהב באולימפיאדה תמונף לשינוי.

מי שדיברו על הפרשה ברמה הלאומית, הציעו את הפתרון של נישואין אזרחיים. נכון שתהיה האפשרות הזאת, לבטח למי שאינם יכולים להתחתן ברבנות. למרות שבעיניי נישואין כאלה הם החמצה של מהות הנישואין, שאינם רק ברית בין שני אוהבים, אלא גם בניין בית ומשפחה בישראל, והמהות הגדולה הזאת באה לידי ביטוי בחתונה יהודית, על בסיס מסורת ישראל, אף שהיא אינה צריכה להיות בהכרח אורתודוכסית ובהחלט רצוי להעשיר אותה בתכנים וסמלים נוספים.

אך הפתרון של נישואין אזרחיים אינו מתמודד עם הבעיה המרכזית, בעיניי, והיא יהדותם של עולי חבר המדינות.

לא הייתה בדורות האחרונים הוכחה מובהקת יותר לאמונה שנצח ישראל לא ישקר, מעליית יהדות בריה"מ לשעבר. במשך 70 שנה חיו יהודי בריה"מ תחת שלטון טוטליטרי אכזרי ביותר, ששלל אידיאולוגית את הקיום היהודי ולחם בו בכל דרך, סמויה וגלויה. כל גילוי של זהות יהודית, של תרבות יהודית, היה מחוץ לחוק וסוכני הקג"ב, שעיניהם פקוחות תמיד ודבר אינו נעלם מהם, פעלו בתקיפות נגד כל גילוי כזה.

בסיטואציה שבה חיו יהודי בריה"מ תחת השלטון הסובייטי, אך טבעי שהיו גם נישואי תערובת, שהייתה התבוללות. ולכן אך טבעי שכמו ביציאת מצרים, כך גם ביציאת בריה"מ רבים מן היוצאים לא היו יהודים במקורם. לו הייתה היום לעם היהודי ולמדינת ישראל מנהיגות רוחנית ראויה לשמה, מנהיגות בעלת יכולת להבין את גודל השעה ולקבל את ההחלטה ההיסטורית המתבקשת, הייתה מתקבלת החלטה גורפת, המקבלת לחיק העם היהודי ללא תנאי את כל העולים מחבר העמים על פי חוק השבות. כמעט כל העולים, גם אלה שאינם יהודים על פי ההלכה, רואים עצמם בני העם היהודי, העולים למדינה היהודית, הם אזרחים טובים, הם מתגייסים לשירות מלא ומשמעותי בצה"ל, הם תורמים לחברה והם רואים עצמם בני הרוב היהודי לכל דבר ועניין.

מדינת ישראל מעניקה מונופול אורתודוקסי על הגיור, כך שהזרמים הדתיים האחרים – שהם רוב בניינו ומניינו של העם היהודי, והם מתונים ומאירי פנים יותר – נפסלים בידי מדינת העם היהודי ואינם רשאים להיות בבחינת שער כניסה ליהדות. ממסד רבני חרדי, לא ציוני, חלקו אנטי־ציוני, קיצוני ומחמיר לשווא, שהשתלט על הרבנות הראשית (שהוא עצמו אינו מכיר בה כסמכות!) מקשה על הפונים לגיור בנוקדנות פוגענית ובטריקת דלתות. לשיא החוצפה הגיע הממסד הזה בצעד המנוגד להלכה של פסילת גיוריו של הרב דרוקמן, שנרתם לקידום גיור אורתודוקסי לחלוטין, אך ברצון טוב, במאור פנים ובפתיחות לקבלת הגרים באהבה.

נישואין אזרחיים והכרזה על הפרדת הדת והמדינה וכל פתרונות הקסם האלה לא יתנו מענה ציוני לבעיית ההכרה ביהודים שעלו מחבר המדינות, והיא תישאר כפצע פתוח ומדמם בחברה הישראלית ובעם היהודי. הפתרונות הללו הם בריחה מהתמודדות עם האתגר הציוני הזה.

* עמך עמי – הרבנות של ימינו לא הייתה מעלה על דעתה להכיר ברות המואביה, אִמָהּ של מלכות, כיהודיה.

* הרבנות מאיימת באנרכיה – הרבנות הראשית מאיימת במרי אזרחי; באי ציות לרפורמה בכשרות, אם תתקבל בכנסת.

אין זה מאבק על כשרות ולא על ההלכה, אלא על שליטה, כוח ובעיקר כסף.

החרדים השולטים ברבנות, שהנה רשות של מדינת ישראל, כלל אינם רואים בה סמכות בעבורם, בעיקר לא בתחום הכשרות. שליטתם בה היא רק למטרות כוח וכסף.

ההשתלטות החרדית על הרבנות היא באשמת החילונים; השמאל והימין הפוליטי שכל אחד מסיבתו טיפח אותם כפרטנרים והעדיף אותם על הציונות הדתית. התוצאה היא פגיעה בחברה הישראלית, ניכור כלפי הדת היהודית ופגיעה במהותה וזהותה של ישראל כמדינה יהודית.

חובתה של ממשלת השינוי לשנות את המצב הזה, בלי להירתע מאיומים. אסור לתת יד לאנרכיה.

* החלטה מנהיגותית אמיצה – החלטתו של ראש הממשלה בנט על מבצע חיסון שלישי, חרף העובדה שעוד אין החלטה דומה של ארגון הבריאות העולמי ושל FDA, היא החלטה מנהיגותית אמיצה. הדבר הכי רחוק שיש מכסת"ח. אני משוכנע שזו החלטה נכונה.

מכלול המדיניות שבנט מוביל במאבק בקורונה מבטא מנהיגות אמיצה. קור הרוח שבהימנעות מהגבלות שעלולות להכות בכלכלה, בחברה, בחינוך ובחוסן הנפשי תוך התבססות על החיסונים ועל הגבלות מינוריות, מבטא אומץ של מי שמוכן לקבל החלטות שיש בהן סיכון. בדיעבד, החלטות נועזות כאלו נחשבות להתגלמות המנהיגות. אולם התנאי לכך הוא שבדיעבד הן מוכחות כנכונות. האם כך יוכח במקרה הזה? נקווה מאוד שכן. אחרי המחיר החברתי והכלכלי ששילמנו בשנה וחצי האחרונות, אני מאמין שהכיוון שבנט הולך בו נכון. אולם לדעתי, כדי להצליח בדרך הזאת, יש מקום למגבלות קשות בנתב"ג, אולי אפילו איסור על נסיעות שאינן חיוניות ולכל הפחות חובת בידוד על כל החוזרים מחו"ל. כמובן, שיש להגביר ולהכביד את האכיפה. צעד הכרחי נוסף הוא חיסון המוני בבתי הספר. במקרה הזה, אין לאפשר לשרת החינוך יפעת שאשא ביטון, עם כל הכבוד (ויש כבוד!) להיות הפוסקת האחרונה. התנגדותה לחיסון בבתי הספר מנוגדת למדיניות הממשלה ולאינטרס הציבורי, ולכן על ראש הממשלה להחליט על כך בעצמו או להביא זאת להכרעת קבינט הקורונה.

איני אוהב את ההשוואות שעושה בנט בין מדיניותו למדיניות נתניהו, שכביכול ידו הייתה קלה על הדק הסגרים והמגבלות. ההשוואה הזו אינה רלוונטית כיוון שראשי הממשלה פעלו בתנאי מציאות אחרים. נתניהו פעל במגפה שתקפה אותנו כשהאוכלוסיה לא הייתה מחוסנת, ואילו בנט פועל במתקפת זן דלתא, כאשר האוכלוסיה מחוסנת. אין לי ספק שבתנאי של 2019 ו-2020 גם בנט היה מטיל סגרים. אני מאמין שאילו נתניהו היה ראש הממשלה היום, גם הוא היה נוהג אחרת מכפי שנהג בשנתיים שחלפו. בנושא הזה ראוי דווקא לחלוק שבחים לנתניהו על ההישג של חיסון האוכלוסיה הישראלית, שמאפשר התנהלות אחרת בגל הרביעי לעומת שלושת הגלים הראשונים.

* השונה והדומה – המשותף למתנגדי החיסונים ולאלה שטוענים בתוקף שכדור הארץ שטוח, הוא ששניהם מכחישי המדע.

ההבדל ביניהם, הוא שאלה שטוענים בתוקף שכדור הארץ שטוח, לא מסכנים אף אחד.

* תחרות בתנאי פתיחה שווים – מן הראוי שתכנית הרפורמה בחקלאות תצא מחוק ההסדרים, ותבנה במקומה תכנית לאומית לחיזוק החקלאות הישראלית לאורך שנים, בהידברות בין הממשלה והחקלאים. תכנית שתיקח בחשבון את התחזיות להכפלת האוכלוסיה בארץ עד אמצע המאה והצורך להאכיל את האוכלוסיה הזאת ולהבטיח את עצמאות המזון ואת היכולת לתפקד בימי מלחמה ומגפה. בארה"ב הקפיטליסטית הנשיא טראמפ ראה מתפקידו להגן על תעשיות מקומיות באמצעות העלאת מכסים על היבוא. ואילו אנו רק מקשים על החקלאות, תוך התעלמות מחשיבותה הלאומית.

בינתיים התכנית עברה בממשלה כחלק מן ההצבעה על התקציב, ללא התנגדות. אולם במו"מ עם האוצר התקבלו מספר הסכמות חשובות: הורדת מחירי המים לחקלאות, הגדלת התמיכה הישירה בחקלאים וטיפול בבעיית פערי התיווך. הורדת המים – לאיזה מחיר? הגדלת התמיכה – בכמה? טיפול בפערי התיווך – כיצד? על כל אלה צפוי מו"מ קשה ומאבק ציבוריי עד שחוק ההסדרים יובא לכנסת.

למרבה הצער, האוצר ושר החקלאות מתעקשים על הסרת המכסים ליבוא בשם התחרות. אולם כדי לקיים תחרות הוגנת, יש להבטיח תנאים שווים למתחרים. תנאים כאלה אינם מתקיימים בין החקלאות בארץ והחקלאות בארצות שמהן אנו אמורים לייבא תוצרת חקלאית. כך כתב בנדון שר החקלאות לשעבר אברהם כץ-עוז, אגרונום במקצועו: "ממשלות הולנד או צרפת מסבסדות בצורות שונות את החקלאים שלהן. היבוא של מוצריהן משמעותו האמתית היא קבלת הסבסוד ההולנדי או הצרפתי לצרכן הישראלי. אבל לא מדובר רק בסיוע הממלכתי של כל הארצות לחקלאות שלהן, אלא בהבדל של מחירי התשומות שיקרות יותר בישראל בעיקר בגלל הממשלה. הנה דוגמאות אחדות: מחיר המים לחקלאות בארה"ב ובאירופה לחקלאות הוא 50% מהמחיר בארץ. … עלות העובדים החקלאיים באירופה הוא 75% מהמחיר של עבודת עובדים חקלאיים מחו"ל בישראל, כפי שנקבע על ידי הממשלה בארץ. לא רק המחיר מוגבל, אלא גם מספר העובדים האפשרי מוגבל. מחיר הקרקע – התשלום של החקלאי הישראלי גבוה בכ-50% ממחיר הקרקע לחקלאות באירופה ובארה"ב, כי שם רוב הקרקעות פרטיות ואין עליהן כל מס או תשלום. ואילו בישראל כל הקרקעות הן של הממשלה ויש תשלום שנתי למ"ר. מחיר הדלק להפעלת ציוד חקלאי בישראל גבוה ב-60% מאשר באירופה וב-150% מאשר בארה"ב. עלות החשמל בארץ גבוהה מזו שבספרד או בהולנד. בישראל יש עלות לכשרות, יש שנה של טרם יבול שזורקים לזבל, יש מעשר, יש פיקוח כשרות, יש תשלום לכל מיני עוזרי שוחטים וכו'. עלות זו כלל לא קיימת באירופה. בישראל החקלאי הרגיל שרוצה לשווק לכולם, חייב בשנת שמיטה שמשמעותה היא שנה ללא הכנסה אחת לשבע שנים. עלות  המיכון החקלאי בישראל כתוצאה ממיסוי של הממשלה גבוה ממחיר הכלים החקלאיים באירופה ובארה"ב, מחיר חומרי הדברה בישראל  גבוה ממחירם באירופה ובארה"ב. מחירי הפלסטיק גבוהים. אני יכול בלי בעיה להשוות את הרגולציה הממשלתית ועלותה ואת עלות הביטחון ביישובי הגבול החקלאיים בחשמל, בביטחון, שמירה ומילואים. כל אלה הם תנאים בתחרות. מה עוד צריך כדי להוכיח שאין תנאי תחרות שווים? בין השאר כיוון שכל מדינות ה-OECD מסבסדות את חקלאותן והדוגמאות כוללות את ייצור כל סוגי החקלאות והמזונות, בעלי החיים, הפירות, הירקות, הדגים ועוד ועוד… כדי לייצר תחרות הוגנת יש להשוות את תנאי הפתיחה. ואת רובם יכולה הממשלה לעשות, ולהוריד עלויות  לחקלאות".

* תכנית לאומית לחיזוק הגולן – בשורה במסגרת תקציב המדינה – רבע מיליארד ₪ הוקצו לתכנית לאומית לחיזוק הגולן והעיר קצרין, ביוזמת ח״כ צביקה האוזר מתנועת דרך ארץ שבסיעת תקווה חדשה. כל הכבוד לצביקה ותודה רבה! זהו אחד מרשימה ארוכה של הישגים, בעיקר בתחום החברתי, שהשיגה תקווה חדשה בדיוני התקציב.

כעת יש לפרוט את התקציב הזה לתכנית מעשית ובת ביצוע. יש לקוות שראש המועצה האזורית גולן חיים רוקח וראש המועצה המקומית קצרין דימיטרי אפרצב ישכילו להבין שזו תכנית משותפת וישלבו ידיים לפעולה משותפת למען עתיד הגולן שלנו.

* להחזרת הריבונות – ועדת חוק חוקה ומשפט של הכנסת קיבלה פה אחד את הצעת החוק של שרן השכל (תקווה חדשה) לקביעת עונשי מינימום על אחזקת נשק בלתי חוקי והכינה אותו להגשה בקריאה ראשונה על שולחן הכנסת. זהו צעד חשוב במערכה להחזרת הריבונות והמשילות וחידוש ביטחון הפנים שנשחק כל כך בעשור האחרון.

אני רואה חשיבות רבה בכך שההצעה התקבלה פה אחד, גם בתמיכת האופוזיציה. זהו אחד הניצנים הראשונים של שיתוף הפעולה בין ממשלה ואופוזיציה, החיוני לדמוקרטיה הישראלית, בניגוד למדיניות מלחמת ההתשה המאפיינת בד"כ את הכנסת הנוכחית.

* מהפך – מהפך! נתניהו חדש נולד. נתניהו כראש האופוזיציה נהיה פתאום "חברתי". מילא "חברתי"; פופוליסט "חברתי", דמגוג "חברתי". היפוכו המוחלט של נתניהו ראש הממשלה ושר האוצר. ונערת השליחויות שלו מירי רגב עומדת ליד דוכן הנואמים בנאום שטנה, משלהבת את הרוחות והיצרים ומעוררת מדנים תוך נפנוף בשד העדתי הגלותי, בנאום הסתה נגד "הלבנים". וכשראש הממשלה מדבר, נתניהו שולח את חייליו להתפרע ולהשתולל במליאה כאספסוף. לא כל ח"כי הליכוד. חלקם יושבים על מושבם, מרכינים את ראשם מבושה ולא יודעים היכן לקבור את עצמם.

נתניהו מוכיח, שלא זו בלבד שהוא אינו ראוי להיות ראש ממשלה, הוא גם אינו ראוי להיות ראש אופוזיציה.

* כישלון מבורך – יש כישלונות מבורכים. כזה הוא הכישלון של נתניהו בניסיונו לכונן ברית הגנה עם ארה"ב. אילו הצליח, חלילה, ישראל הייתה מאבדת את חופש הפעולה שלה במזה"ת והופכת למעשה למדינת חסות של ארה"ב. אלמלא נכשל, היה מתגשם הפייק-ניוז שהוא בדה מלבו וחוזר עליו שוב ושוב, על מדיניות אי-הפתעה, כביכול, של ממשלת בנט; מדיניות שלא הייתה ולא נבראה.

* חילול זכרה של שירה – פשע השנאה של חילול שני בתי כנסת בבני ברק וריסוס צלבי קרס על קירותיהם מזעזע. לא פחות מזעזע השימוש של בני העוולה בתמונתה של שירה בנקי ז"ל, כדי לשוות לפיגוע צביון של "תג מחיר"; כאילו מדובר בנקם על רצח שירה בנקי.

אני מכיר את אורי בנקי, אביה של שירה. אנו מכירים עוד מהמילואים ושוב לאחרונה מפורום עמק השווה. כל פועלה של משפחת בנקי מאז רצח בתם, היא עשייה ללא לאות למען קירוב לבבות, למען גישור בין חלקי העם, למען אהבת חינם בעם ישראל. וכאשר משתמשים בתמונתה כתפאורה לפשע שנאה, זהו חילול זכרה.

מי שצייר צלבי קרס על בתי הכנסת – מעיד על עצמו ולא על בתי הכנסת.

הלוואי שיתברר שלא יהודים עשו את המעשה.

* מהלך חינוכי ראוי – אחד המהלכים הגדולים בתחום החינוך שנעשו בדור האחרון, היה ועדת דוברת, שאותה הקימה שרת החינוך בממשלת שרון לימור לבנת, שבחנה לעומק את תחום החינוך והציעה רפורמה מקיפה לקידום החינוך בישראל. לא כל המלצותיה היו נכונות, לטעמי, אך רבות מהן היו מצוינות. בין השאר – מעבר ליום לימודים מלא (יול"ם) ולחמישה ימי לימודים בשבוע. כך, בלי לגרוע בשעות הלימודים, ניתן היה לאפשר לתלמידים יום לחינוך החברתי-קהילתי, כאשר דובר על תקצוב הפעילות ליום שישי, שיעבור לרשויות המקומיות על פי מספר התלמידים ברשות, ועם השתתפות ההורים.

בשנה"ל תשס"ו החל יישום הדו"ח. היישום החל מאוד בקטן. הוא החל כניסוי בכ-35 רשויות בלבד. הוא התמקד ביול"ם ובמעבר ל-5 י"ל בשבוע בלבד. התקציבים שניתנו לכך היו קטנים מידי. ואף על פי כן, במקומות שבהם הניסוי יושם, התרומה למערכת החינוך הייתה כבירה. הילד קיבל הרבה יותר מכפי שקיבל קודם לכן.

המועצה האזורית גולן הייתה אחת מאותן רשויות. כמנהל המתנ"ס האזורי באותם ימים, הייתי אחראי על יישום יול"ם ושח"ף (יום שישי חופשי פעיל). כמנהל המתנ"ס וכאבא לילדים במערכת החינוך, נחשפתי למשמעות הגדולה של התכנית ולתרומתה הגדולה.

התקציב ליול"ם היה נמוך מכדי לאפשר תכנית טובה. ההורים תרמו סכום נוסף ועמו נבנתה תכנית שאפשרה מתן מענה הולם לצרכי הילדים. ילדי הגולן קיבלו העשרה בתחומי האמנות והיצירה, הספורט, המחשבים ועוד, לצד פעילות חברתית וארוחה חמה, ביום מגוון ומעניין. הילד קיבל הרבה יותר מכפי שקיבל בלימודים הפורמליים עד אז. הוא קיבל אפשרות לבטא את עצמו בתחומים שנמנעו ממנו קודם לכן, ולהצטיין בתחומים שלא הייתה לו אפשרות להתבטא בהם עד אז. ביה"ס פעל לפיתוח ריבוי האינטליגנציות של הילד. מערכת החינוך קפצה מדרגה.

בעבור יום שישי, ניתן תקציב לילדי כיתות א'-ג' בלבד. הסכום שניתן היה נמוך – 500 ₪ לילד לשנה (!) בלבד. המועצה האזורית לקחה אחריות והכפילה את הסכום מתקציבה. בסכום המוכפל קיבלו ילדי כיתות א'-ג' תכנית נפלאה ביישובים, שנקראה "הבית שלנו", שבה קיבלו העשרה ערכית ותרבותית, בתחומים של הכרת היישוב, בניית חברת הילדים בו, זהות יהודית ישראלית, פעילות תרבותית ועוד. לאורך השנה 85% מהילדים בממוצע, השתתפו בתכנית. משובי הילדים, ההורים והקהילה היו נפלאים.

כל הטוב הזה נפסק באחת, אחרי שנה אחת, כאשר יולי תמיר, שרת החינוך הגרועה בתולדות המדינה, נכנסה לתפקיד, ועוד בטרם חיממה את כיסאה ולפני שהספיקה לעשות משהו, הדבר הראשון שהחליטה היה לבטל את רפורמת דוברת. למה? איני רואה כל הסבר, זולת העובדה שהרפורמה הייתה מזוהה עם קודמתה. האג'נדה הפוליטית הקלה והזמינה של השרה החדשה היה להרוס מה שנבנה בידי לבנת. ציפינו, שלפחות ב-35 רשויות הפיילוט ימשך הניסוי. אולם אפילו לכך תמיר סירבה, אולי מחשש שמא הפיילוט יצליח, חלילה.

אבל גם עם ביטול הרפורמה, את יול"ם והמעבר לחמישה ימי לימודים בשבוע והקדשת יום שישי לחינוך חברתי-קהילתי שימרנו, גם ללא התקציב הממשלתי. בשום אופן לא העלינו על דעתנו הליכה אחורה. היום, בכל המועצות האזוריות הדבר נהוג.

אני שמח שד"ר יפעת שאשא-ביטון, שרת החינוך החדשה, מקדמת החלת המעבר לחמישה ימי לימודים על כל הארץ. מה שהולך מצוין במועצות האזוריות – אין שום סיבה למנוע אותו משאר ילדי ישראל. אני מקווה מאוד שהיא תתעקש על כך והרפורמה הזאת תיושם. 

          * ביד הלשון

שאוויש – הלהיט הוויראלי ביותר ברשתות בימים האחרונים, הוא המופע המביך של השרה (!) לשעבר מירי רגב, שכינתה את השר אלקין מעל דוכן הכנסת "שאוויש" והתפרצה בצחוק פרוע מה"הברקה" שלה ולא הצליחה להירגע.

ומה פירוש המושג שאוויש? מדובר במילה טורקית שמשמעותה סַמָּל. בתקופת השלטון העות'מאני היא התפשטה בסלנג המזרח תיכוני, ובמצרים פירושה שוטר מג"ב שמופעל לדיכוי הפגנות והשלטת סדר. בסלנג הפלשתינאי פירושה משרת, עבד, בעל תפקיד נחות. בשפת המחבלים בבתי הכלא בישראל שאוויש הוא כינוי לסוהר.

אז למה התכוונה מירי רגב כשכינתה את אלקין "שאוויש"?

האמת? מה זה משנה?

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 1.8.21

* חיסון שלישי – אין צורך להמתין להחלטות FDA וארגון הבריאות העולמי. מומחי הרפואה בישראל אינם נופלים ברמתם מאלה שבמקומות אחרים. אם הם, על סמך ניסויים ובדיקות, הגיעו למסקנה שמנת החיסון השלישית בטוחה ונחוצה – ישראל היא מדינה ריבונית והיא יכולה לקבל את החלטותיה בעצמה. דווקא כיוון שמדיניות הממשלה היא להימנע ככל הניתן מסגרים והגבלות ומפגיעה בכלכלה, בחברה, בחינוך, בתרבות ובמצב הנפשי של אזרחי ישראל, היא מחויבת להשליך את יהבה על נושא ההתחסנות. החלטתו של ראש הממשלה בנט לחסן לאלתר את בני השישים ומעלה, בלי להמתין להחלטות הבינלאומיות והאמריקאיות – היא החלטה מנהיגותית אמיצה מאוד. יש לפעול בכל אפיק לעידוד ההתחסנות של אלה שטרם עשו כן, ובעיקר הילדים והנוער. יש לבצע מבצע חיסון מקיף בבתי הספר כבר בשבוע הראשון של שנת הלימודים תשפ"ב. ויש להיערך לחיסון הילדים בגילי 5-12.

* מחבלת בעניין שעליו היא נאבקת – צפיתי בראיון של יפעת שאשא ביטון בחדשות 12. כתמיד היא רהוטה, מתנסחת היטב, יודעת להבהיר את עמדותיה וניכר עליה עד כמה הדברים שעליהם היא נאבקת הם בנפשה. היא באמת ובתמים נלחמת למזעור מרבי של המשך הנזק לילדי ישראל, אחרי השנה וחצי הקשים שהם עברו.

ודווקא לכן, התנגדותה לחיסונים בבתי הספר תמוהה. דווקא כיוון שהיא מתנגדת כל כך להגבלות, רוצה לצמצם למינימום את הבידודים – דווקא בשל כך היא, יותר מכל אחד אחר, צריכה לעשות כל שביכולתה כדי לעודד התחסנות. היא מתנגדת לחיסון בבתי הספר כי היא רוצה שהילדים יחזרו לשגרה הנורמלית. אבל החיסונים הם בדיוק מה שנחוץ כדי שהם יוכלו לחזור לשגרה הנורמלית.

שרת החינוך אמרה בצדק שיש עוד 35 ימים עד תחילת הלימודים ואדרבא, שמשרד הבריאות יפעל בכל דרך לשכנע את הילדים וההורים שיתחסנו עד אז. נכון. הלוואי שכמה שיותר ילדים יתחסנו כבר בחופשה, כיוון שככל שיתחסנו מוקדם יותר – כן ייטב. אבל אנו רואים עד כמה ההתחסנות של בני הנוער נמוכה. לכן, את אלה שלא יתחסנו עד פתיחת שנת הלימודים, יש לחסן בבתי הספר. ואולי כדאי לחסן בבתי הספר עוד בתקופה חופשת הקיץ.

יתר על כן, כאשר שאשא ביטון נשאלה אם היא תקרא להתחסנות בקיץ, היא השיבה שזה לא תפקידה. למה זה לא תפקידה? אין היא אחראית, בתור שרת החינוך, על שלומם של ילדי ישראל? אין היא אחראית לכך ששנת הלימודים לא תיפגע אחרי השנה וחצי הקשות הללו?

שרת החינוך נאבקת על עניין צודק – שנת לימודים נורמלית ככל הניתן, אך היא מחבלת בעניין שעליו היא נאבקת, בהתנגדותה התמוהה לחיסונים בבתי הספר. על ראש הממשלה להפקיע מידיה את ההחלטה הזאת, ולהביא את הנושא להכרעת קבינט הקורונה.

* חובתה של מערכת החינוך – הצלחת מבצע החיסונים הראשון (לא הצלחה מלאה, כי כפי שאנו רואים עד היום יש רבים שלא התחסנו) היא הישג אדיר של מדינת ישראל.

נכון לזקוף את ההישג הזה לשני גורמים. האחד, הוא ראש הממשלה לשעבר נתניהו, שהוביל להישג גדול, בהבנה המוקדמת שהפתרון המרכזי למגפה, בוודאי כל עוד אין תרופה, הוא חיסונים והירתמותו המהירה והטלת כל כובד משקלו להשגת החיסונים בכמות הדרושה, לפני כל מדינה אחרת בעולם. איני חשוד באהדה יתרה לנתניהו, אבל מי שמתכחש לגודל הישגו, עושה שקר בנפשו.

אולם לא די בכך שיש חיסונים כדי להצליח כל כך במבצע החיסון. גם להצלחה הזו אין אח ורע להישג הישראלי. ההישג הזה נובע ממערך הבריאות הציבורית, שנבנה עוד בתקופת היישוב היהודי בארץ ישראל טרם המדינה, כבר בשנות העשרים של המאה שעברה, עם הקמת קופת חולים של ההסתדרות הכללית ובהקמת קופות החולים האחרות בעקבותיה, לפני הקמת המדינה ואחריה. המערך הזה הוא ביטוי לחברת הרווחה שנבנתה טרם קום המדינה, הפכה בתש"ח למדינת רווחה, ולמרות הכרסום בה בשנים האחרונות, היא עדין שרירה וקיימת.

אחד הביטויים היפים של הבריאות הציבורית ביישוב ואח"כ במדינה הוא מערך הבריאות בבתי הספר – אחות בכל בית ספר, ביקורי רופא בבתי הספר. אגב, הרופא המיתולוגי של בתי הספר בתל-אביב היה המשורר והרופא שאול טשרניחובסקי, שהשבוע – בי"ט באב, מלאו 146 שנים להולדתו. למערך הבריאות בבתי הספר היה תפקיד כפול. האחד הוא הדאגה לשלומם ובריאותם של הילדים וראיית מערכת החינוך עצמה כאחראית על כך, כראוי לחברת רווחה. השני הוא חינוך הילדים לבריאות.

ההישג הגדול ביותר של מערך הבריאות בבתי הספר הוא החיסונים שמקבלים ילדי ישראל מזה עשרות שנים, שהצילו מאות אלפי ילדים, אולי מיליונים, ממחלות שונות ומשונות. אך טבעי, שכאשר העולם ואנו בתוכו מצויים בעיצומה של מגפה קשה, והפתרון למגפה הוא חיסון, מערכת החינוך תראה כתפקיד ראשון במעלה שלה לחסן את ילדי ישראל.

ואם שרת החינוך אינה מבינה זאת, יש להפקיע מידיה את ההחלטה. יש ממשלה בירושלים ולא כל שר הוא שליט עליון בתחום אחריותו.

העובדה שמערכת הבריאות והחינוך לא עשו מבצע כזה מיד עם האישור לחסן את בני הנוער, בשלהי שנת הלימודים הקודמת, היא מחדל חמור.

* משרתת הציבור – ד"ר שרון אלרעי פרייס היא משרתת ציבור מסורה ונאמנה, אשת מקצוע מעולה ואישה מרשימה ביותר. היא חלק מהמערך המקצועי שמקדיש את כל כולו למלחמה בקורונה.

הדרג הנבחר, האמון על קבלת החלטות, אינו חייב לקבל את עמדת הדרג המקצועי, אבל הוא חייב לכבד אותו ואת חוות דעתו המקצועית. ההשתלחות באלרעי פרייס היא בלתי נסבלת.

ובכלל, הגיעה השעה שהפוליטיקאים יפסיקו עם המנהג הקלוקל של השתלחות בדרגים המקצועיים. ממשלת השינוי נועדה לשים קץ להפקרות הזאת, לא למחזר אותה. בקצב הזה עוד מעט נשמע שוב את הסיסמאות על "הפקידים". מה שהיה מגונה כאשר נעשה בידי נתניהו, ישראל כץ ואוחנה, מגונה באותה מידה כאשר הוא נעשה בידי יפעת שאשא-ביטון. אולי אפילו יותר, כיוון שהיא חברה בממשלה שנועדה לרפא את החוליים האלה. מי שהוקיע את ההשתלחויות באיזנקוט, מנדלבליט, שי ניצן, רוני אלשייך, קרן טרנר ושאול מרידור, אינו רשאי, מוסרית, לחשות לנוכח המתקפה המכוערת על אלרעי פרייס.

אני שב ומדגיש – האחריות היא על הדרג המדיני, והוא אינו חייב לקבל את עמדת הדרג המקצועי. אין שמץ של בעיה בכך ששר שולל את עמדת אנשי המקצוע. הבעיה היא בהשתלחות, בשיימינג, באד-הומינום.

* דילמה מוסרית – חברות הענק גוגל ונטפליקס החליטו לחייב את כל עובדיהן להתחסן. האם הצעד הזה נכון? האם הוא מוסרי? האין זו פגיעה בחופש של האזרח על גופו?

אני בדילמה. אין לי ספק שככל שרבים יותר יתחסנו כך ייטב לאנושות. ושיש בכל העולם כת הזויה של מכחישי המדע והרפואה שמסיתה נגד ההתחסנות ומסכנת את האנושות. האם זה נכון לכפות? כפיית החיסונים נגד הפוליו בישראל, הצילה את חייהם של מאות אלפים. מצד שני, אני בספק אם זה אפשרי בימינו. אולי המדינה לא צריכה לכפות, אבל מקום עבודה רשאי לומר שהוא אינו רוצה לסכן את עובדיו. יש הבדל בין מצב שבו מדינה מחייבת את אזרחיה להתחסן, למצב שבו בשוק החופשי אומר עסק פרטי לעובדיו שאם הם בוחרים לא להתחסן, הם מוזמנים לבחור אחד מהרבה מקומות עבודה שאינם מחייבים להתחסן.

האם זכותו של אדם על גופו עומדת מעל הכל? אם חולה סרטן, למשל, בוחר להימנע מטיפולים, הוא פוגע רק בעצמו; בגופו, בבריאותו ובחייו. הבחירה הזאת היא זכותו המלאה, וכל ערעור על הזכות הזאת הוא בלתי מוסרי. אבא שלי ז"ל, חתם על צוואה לחיים, שבה אסר על כל התערבות להארכת חיים מלאכותית. היה לו חשוב לחיות ולמות בכבוד. אנו, ילדיו, הקפדנו על כך באדיקות, וראינו בבחירתו החופשית, כשעוד היה מפוכח, בחירה מוסרית ואנושית המחייבת אותנו ואת מערכת הרפואה. אני חייב לציין שגם הרופאים כיבדו לחלוטין את הבחירה.

אילו סרבני ההתחסנות היו פוגעים רק בעצמם, היה זה בלתי מוסרי בעליל להתערב בבחירתם. העובדה שהם פוגעים גם בחסרי ישע – ילדיהם (בוודאי כאשר גיל החיסון יירד בקרוב לגיל חמש), משנה את התמונה. ולמרות הדילמה המוסרית, איני יכול להעלות על דעתי כפיית חיסון על ילדים שהוריהם מתנגדים לכך. אך האין זו זכותו של גן ילדים לומר שמתוך אחריות לשלום הילדים האחרים, הוא מוכן לקבל רק ילדים שהתחסנו (דילמה שאינה נוגעת רק לקורונה, אלא גם לחיסונים אחרים)?

כיוון שמדובר במגפה, הפגיעה של מי שאינם מתחסנים היא בחברה כולה. זכותה של החברה להגן על עצמה ועל חבריה, על חייהם ועל בריאותם. לכן המדינה כופה עטיית מסכות. לכן המדינה כופה בידוד. ולדעתי, יש להחמיר את הענישה על הפרת בידוד. האם זה נכון לכפות חיסונים?

כאמור, אני בדילמה מוסרית. טענה קטגורית לפיה כפיה כזאת בלתי מוסרית כי היא פוגעת בזכות האדם על גופו, תוך התעלמות מהפגיעה בזולת, היא בריחה מהדילמה המוסרית.

* העסקונה המופקרת – ח"כ גפני משתלח, מתלהם ומתבהם. ברוב חוצפתו הוא כינה את בנט "רוצח" והאשים אותו במותם של חולי הקורונה.

גם אילו דברי הבלע הנאלחים הללו היו נאמרים מפי אדם אחר, הם היו בלתי נסבלים. אבל גפני? הרי הוא מראשי העסקונה המופקרת של הציבור החרדי, שבחוסר אחריות משווע הנהיגה את הציבור שלה לצפצוף על הנחיות הקורונה של הממשלה שהם היו חברים בה, הציגה אותן כ"גזירות שמד", ובכך המיטה על הציבור החרדי אסון כבד של תמותה ותחלואה מעל ומעבר לכל ציבור אחר, ובהתנגדותה לאכיפה ולרמזור פגעה בציבור הישראלי כולו. זו אותה עסקונה שבהתנהלותה המופקרת וחסרת האחריות המיטה על הציבור שאותו היא כביכול מנהיגה את אסון הר מירון. זו אותה עסקונה שגוזרת על הציבור שלה עוני מנוון העובר מדור לדור. זו אותה עסקונה שנספרת כחלק ממחנה "לאומי", כביכול, אך בניה משתמטים ועורקים ממלחמת המצווה על הגנת המולדת ועל קיומה של המדינה היהודית.

ואין לאיש הזה שמץ בושה. הוא שובר את כל שיאי חילול השם, החוצפה, השנאה, היהירות וחוסר המודעות העצמית.

אני מייחל למנהיגות חרדית שתחזור בתשובה.

* להרשים את הבייס – יאיר גולן חתם על מכתב הח"כים נגד החרם של בן אנד ג'ריס. לאחר שעות אחדות ביטל את חתימתו בטענה שהמכתב אינו מייצג את עמדותיו. אם אינו מייצג את עמדותיו, מדוע חתם עליו? או שמא הוא ייצג את עמדות הבוקר שלו אך אינו מייצג את עמדות הערב שלו? או שמא במשך היום הוא עבר כמה "תהליכים"?

כנראה שחתימתו המקורית הייתה אותנטית אבל בשעות שלאחר מכן עשו לו "שמיכה" במרצ, והוא נאלץ להתקפל עם הזנב בין הרגליים.

קשה להם, במרצ, להיות חלק בממשלת מרכז-ימין. אז הם מנסים להבליט את חריגותם כדי להרשים את הבייס שלהם.

* הדמגוגיה של שוחרי החרם – טיעון דמגוגי של שוחרי החרם, היא שלא מדובר בחרם על ישראל, כי ההתנחלויות אינן בישראל. כידוע, ה-BDS האנטישמי מחרים את ישראל כולה. נכון שיש מי שמאמצים את החרם באופן חלקי, "רק" נגד היישובים מחוץ לקו הירוק.

למה הטיעון הזה דמגוגי? כי הוא לוקח רסיסי אמת לא רלוונטיים ובונה מהם תאוריה רעועה. נכון, יהודה ושומרון אינן בריבונות ישראל. אני מקווה מאוד שלפחות לגבי בקעת הירדן במובנה הרחב ביותר ולגבי גושי ההתיישבות במובנם הרחב ביותר, זה מצב זמני.

ההתנחלויות הן חלק ממדינת ישראל, למרות שהריבונות לא חלה על אותם אזורים. הם יישובים בארץ ישראל, באזורים שבשליטת ישראל, הם נמצאים שם על פי החלטות ממשלות ישראל הנבחרות ובהתאם למדיניות הממשלות שאושרו בכנסת ובית המשפט העליון הגן עליהן ועל חוקיותן ב-54 השנים האחרונות. חיים בהן אזרחי ישראל. אזרחי אותם יישובים כפופים לחוק הישראלי, שחל בהם דה-פקטו. הם חיים ברשויות אזוריות ומקומיות ישראליות וכל כללי השלטון המקומי חלים עליהם. הם רשומים בתעודות הזהות הישראליות כאזרחי המדינה וכתושביה. המעבר בין צדדי הקו הירוק הוא חופשי, ללא דרכון וללא כל סממן של יציאה לחו"ל. לעומת זאת כל יציאה של תושב השטחים האלה לחו"ל כרוך בדיוק באותם הליכים כמו תושב ת"א או חיפה. הם משרתים כחוק בצה"ל, בסדיר ובמילואים, ככל אזרח. הם משלמים מסים ככל אזרח. בקיצור, הטיעון הזה הוא דמגוגיה זולה. אגב, החרם הוא גם על מזרח ירושלים, שעליה חלה ריבונות ישראל. ויש שמחרימים גם את הגולן, שגם עליו חלה ריבונות ישראל. בטח גם לזה יש לאותם אנשים איזה תירוץ דמגוגי. 

* הבייבי של ביבי – רע"ם היא הסטארט-אפ הפוליטי של נתניהו. היא הבייבי שהוא טיפח במשך שנתיים, כיוון שידע שאין לו עוד אפשרות להגיע לרוב של מפלגות יהודיות, והבין שזה חבל ההצלה שלו. וזה כמעט הצליח לו, אלא שסמוטריץ' הבריז לו. כותב אהוד בן עזר: "אילו קומץ בוחרים לא היה מושפע מתעמולת השנאה השטנית לנתניהו, ומעניק לו עוד ארבעה מנדטים, הוא לא היה נזקק לרע"ם! – ולכן בהמלכת רע"ם עלינו לא הוא אשם אלא שונאיו, שהרכיבו את הקואליציה עם רע"ם ונתונים לחסדיהם של 'האחים המוסלמים'!" היגיון מעניין. אולם אילו קומץ בוחרים לא היה מושפע מתעמולת פולחן האישיות הביביסטית, ומעניק למפלגות הימין הממלכתי עוד ארבעה מנדטים, לא היה צורך ברע"ם בקואליציה הנוכחית. לכן, לא זו בלבד שנתניהו יצר את רע"ם, אלא שפולחן האישיות שלו חסם את האפשרות של ממשלה אחרת בלי רע"ם.

אילו נתניהו, שארבעה סיבובים לא הצליח להגיע לעמדה של הקמת ממשלה, וכאשר כחול לבן הושיטו לו יד והקימו אתו ממשלת אחדות הוא הכיש אותם, היה עושה מה שכל מנהיג אחר היה עושה במקומו, וזז הצדה – הייתה קמה ממשלה רחבה ויציבה בהנהגת הליכוד.

* אדוני השופט – מחבל שהורשע בניסיון לרצח קיבל עונש מוקל של 15.5 שנות מאסר בלבד, בטענה שניסיון הרצח לא תוכנן זמן רב מראש ואת הסכין שבו דקר ופצע את הקורבן, הוא מצא במקרה.

ונזכרתי בשירו של חיים חפר: "כשחטבתי עצים בא פתאום המסכן / והכניס את הראש מתחת לגרזן".

* עונג שבת – זו השבת השניה ברציפות שבה הלב מתמלא גאווה, התרגשות ואושר, למראה דגל ישראל המתנוסס אל-על בטקס חלוקת מדליות באולימפיאדה.

ונייחל לכך שבהמשך השבוע נזכה גם לשמוע את "התקווה".

* מופת לנוער – בני נוער תיעדו את עצמם שוברים רהיטים במלון, במהלך חופשה באילת. יש להם עתיד. כשיהיו גדולים הם יוכלו להיות נבחרת ישראל בבייסבול.

* בזכותו אפשר להרוג ילדים – שני התועמלנים האנטי-ישראלים, גדעון לוי ורוגל אלפר, פרסמו פשקווילי שטנה ונאצה נגד רוני דניאל לאחר מותו. לוי, לדוגמה, כתב: "בזכותו אפשר להרוג ילדים בעזה ולהתעלם מכך". ואלפר, כדי להמחיש לקורא את עומק סלידתו מדניאל ושנאתו אליו, השווה אותו לרבין.

הפשקווילים שלהם מעידים עליו – כן, הוא היה פטריוט ישראלי, לא עלינו, הוא היה ביטחוניסט, רחמנא לצלן, והוא היה, אוזניים תצילנה, ציוני. ובמלחמות בין ישראל לאויביה הוא לא היה, שומו שמים, מן האו"ם. הוא ידע להבחין בין עמית וטורף. ולכן הערכתי אותו.

* אלעד פלד – אלוף אלעד פלד הלך לעולמו בגיל 94. פלד היה פלמ"חניק, ממפקדי הפלמ"ח. הוא פיקד על שחרור העיר צפת. היה מח"ט גולני. במלחמת ששת הימים פיקד על שחרור צפון השומרון ודרום הגולן. לאחר שחרורו מצה"ל היה מנכ"ל משרד החינוך והתרבות בתקופת השרים יגאל אלון ואהרון ידלין. יהי זכרו ברוך!

לאחר מותו נותרו בחיים שנים מאלופי מלחמת ששת הימים, שניהם פלמ"חניקים, האלופים (במיל') שייקה גביש ועמוס חורב.

* בעל הנס – הבדיחה הצפתית המפורסמת אומרת שצפת ניצלה בתש"ח בזכות המעשה ובזכות הנס. המעשה היה שתושבי צפת קראו תהילים. הנס – שהפלמ"ח הגיע בזמן.

המפקד של מחלקת הפלמ"ח היה אלעד פלד.

* שיסל – כששמעתי את הידיעה העצובה על מותו של צבי שיסל, לא יכולתי שלא לחייך. מיד עלו בזיכרוני התמונות של המערכונים והסרטים שלו, "לול", "כבלים", "כמו גדולים" ועוד. יהי זכרו ברוך!

* ביד הלשון

צבא שמים – שלומית עוזיאל פרסמה לאחרונה את ספרה "מוציאה לשון", המקבץ עשרות רשימות קצרות שפרסמה בבלוג שלה "הקוראת ראשונה". רוביק רוזנטל פירגן לה והקדיש לספר את הטור השבועי שלו "הזירה הלשונית".

הוא פרסם קטעים קצרים מתוך ספרה. אחד מהם עוסק במושג "צבא השמים":

"צבא השמים. בתנ"ך מדובר בכמה מקומות על 'צבא השמים', פעם במשמעות כוכבים, פעם במשמעות מלאכים. האם אלה משמעויות שונות? מסתבר שגם התנ"ך וגם הידע ההיסטורי מספרים שלנו שהכוכבים נחשבו בתרבויות שונות אלים, ובעברית למשרתיו של אלוהים. כך הפכו האלים הפגניים למשרתי האל המונותאיסטי. הצירוף 'צבא השמים' התגלגל גם לברית החדשה ולספרות, כמו בספר 'גן העדן האבוד' של מילטון".

ואני אוסיף פן נוסף של הביטוי. "צבא שמים" הוא קוד צה"לי לפיגוע מיקוח, כלומר לפיגוע של חטיפת בני ערובה לצורך מו"מ לשחרור מחבלים.

* "חדשות בן עזר"

מתהדרים בנוצות לא להם

מאז חילופי השלטון, נמצאים פעילי מחאת בלפור בטריפ בלתי פוסק של התבשמות עצמית, תעופה עצמית, חגיגות ניצחון, תערוכות ניצחון (כנראה מתוך פרספקטיבה היסטורית רחבה…); "אנחנו הפלנו את ביבי".

זה לא מפתיע. האגוצנטריות הזאת איפיינה את המחאה הזאת מראשיתה. התחושה של אנו ואפסנו עוד, מחאה שהפכה למטרה ולא לאמצעי, מחאה של מי שחשו שהכל מותר להם. מחאה שזכתה לסיקור רחב ואוהד כפי שמעולם לא הייתה מחאה שזכתה לאפס קצה – שעות על שעות של שידורים חיים בכל הערוצים מתוך אהדה רבה; והם לא הפסיקו להתבכיין על "התקשורת הממסדית" העוינת אותם, המשרתת את ביבי, שמחביאה אותם. מחאה שצפצפה על הקורונה מתוך גישה שגם כאשר כל העם בסגר – להם הכל מותר. אגוצנטריות של מי שכאשר בעיצומה של מגפה קשה עם ישראל כולו נכנס לסגר, הם אשכרה האמינו שהסגר נועד לבלום את המחאה. מה הפלא שהם משוכנעים שהם חוללו מהפכה במדינת ישראל, כבשו את הבסטיליה כפי שהם מתפארים בתמונות מ-14 ביולי אשתקד, במפגן של חוסר מודעות עצמית.

אני מאמין בפוליטיקה חוץ פרלמנטרית, במחאות ציבוריות. נטלתי חלק במחאות והייתי מראשי ועד יישובי הגולן במאבק נגד הנסיגה בשנות התשעים. תנועות חוץ פרלמנטריות הצליחו מאוד בהשגת מטרותיהן – תנועות המחאה אחרי מלחמת יום הכיפורים, גוש אמונים, שלום עכשיו, התנועה לשינוי שיטת הממשל, ועד יישובי הגולן. מה הייתה הצלחתם? היכולת לשנות תודעה בקרב רבים בציבור, ולהביא אותו לתמיכה במטרת המאבק הציבורי, כך שתשפיע על מקבלי ההחלטות.

זה לא קרה במחאת בלפור. המחאה הייתה מצליחה אילו העבירה חלקים בציבור מתמיכה בנתניהו להתנגדות לו. אבל זו הייתה מחאה ששכנעה רק את הגרעין הקשה של המשוכנעים. היא לא העבירה אדם אחד מצד אל צד. היא לא שכנעה אף מתלבט. נתניהו הוחלף בזכות המחאה? הוא הוחלף למרות המחאה. המחאה והאופן שבו התנהלה חיזקה את תחושת הנרדפות של נתניהו ותומכיו וחיזקה את תמיכתם בו. אנשים שהיו עשויים להשתכנע להתנתק מנתניהו, נשארו אתו במחאה על המחאה, כהתרסה על המחאה.

הבה נבחן מה הוביל למהפך, והאם לבלפוריאדה הייתה השפעה על כך.

הגורם הראשון היה החלטתו של נתניהו להפר את ההסכם הקואליציוני, לא להעביר תקציב מדינה ולגנוב את הרוטציה. בכך הוא גרר את המדינה לסיבוב רביעי. האם הוא עשה זאת בזכות המחאה? נו, באמת… ואלמלא עשה זאת, עד היום ממשלת האחדות הייתה מתקיימת ובעוד חודשים אחדים הייתה מתרחשת הרוטציה. למחאה לא הייתה שמץ של השפעה על כך.

הגורם השני היה פרישתו של סער ופרישתם של חבריו מן הליכוד והקמת תקווה חדשה. תקווה חדשה העבירה כחמישה מנדטים מן הליכוד לגוש השינוי. אף אחד מאלה שעברו לתקווה חדשה לא עשה זאת בזכות המחאה. אני משוכנע שאילו המחאה הייתה נראית אחרת, המעבר מהליכוד למפלגות הימין הממלכתי היה גדול יותר וניתן היה להקים ממשלה גדולה ויציבה יותר וללא רע"ם.

הגורם השלישי היה החלטתו של סמוטריץ' לסכל את הקמת ממשלת נתניהו שכללה את רע"ם. הליכוד, ש"ס, יהדות התורה, ימינה ורע"ם הלכו עם נתניהו. מה שעמד בין נתניהו לממשלה חדשה הייתה מפלגת הציונות הדתית. אף אחד לא יחשוד בסמוטריץ' שעשה זאת בזכות המחאה.

הגורם הרביעי היה נחישותו של בנט למנוע בכל דרך סיבוב חמישי. בזכות הנחישות הזאת קמה ממשלתו. בוודאי שלמחאה לא הייתה כל תרומה להחלטתו.

הגורם היחיד שאולי הושפע מהמחאה הם מפלגת העבודה ומרצ, שהסכימו להצטרף לממשלת מרכז-ימין בראשות ראש ממשלה ימני יותר מנתניהו, כדי להחליף את השלטון. אני מאמין שהמיאוס שלהם מנתניהו היה מביא אותם להחלטה הזאת גם ללא המחאה, אך יתכן שהמחאה נתנה רוח גבית שהקלה על החלטתם.

לכן, מן הראוי שפעילי המחאה ירגיעו, יאמצו קצת ענווה, קצת מודעות עצמית ולא יתהדרו בנוצות לא להם.

* "הזמן הירוק"

צרור הערות 28.7.21

* מגמה מסוכנת – מספר החולים קשה עדין נמוך, אין סכנת קריסה של בתי החולים ולכן ניתן לנהל מדיניות שנמנעת מגזירות והגבלות שעלולות לפגוע בכלכלה, בחברה, בחינוך ובמצב הנפשי של הציבור. אבל גם בנושא החולים-קשה יש מגמה מסוכנת. יש כבר 145 חולים קשה. לפני חודש וחצי כבר ירדנו ל-22. מספר החולים-קשה הוכפל פי 6.5. בימים האחרונים קצב העליה גבוה במיוחד. ובקצב הזה אנו עלולים להיקלע למצב מסוכן. אסור להיות שאננים.

החסם הכמעט מוחלט מפני תחלואה קשה הוא החיסון. לכן, טוב שהממשלה נוקטת בצעדי הסברה ותמרוץ – חיובי ושלילי, כדי לעודד התחסנות ולהוקיע את סרבני החיסון, שפוגעים בראש ובראשונה בעצמם אך גם בכולנו.

ראיתי את המפגינים האלימים נגד החיסונים ליד ביתו של בנט ובזתי להם. איני בז לבעלי דעה פוליטית או אידיאולוגיה מנוגדת לשלי. אבל לסרבני החיסונים אני בז, כי ההתנגדות לחיסון אינה דעה, אלא בורות; הכחשת המדע ואימוץ פייק-ניוז קונספירטיבי. מבחינתי, ה"דעה" של סרבני החיסון היא באותה רמה של ה"דעה" שכדור הארץ שטוח.

סרבני החיסון הם מקרים אבודים, שום עובדה לא תשכנע אותם. אבל רוב הבלתי מחוסנים, ובעיקר בני הנוער, אינם נגד החיסון אלא מתנזלים, דחיינים, "לי זה לא יקרה" וכד'. על אלה ניתן להשפיע, הן בהסברה והן באמצעות החזרת התו הירוק.

* הקוזאק הנגזל – יש דרך אחת להתמודד בהצלחה בקורונה, כל עוד אין תרופה למחלה – החיסונים. כל שאר הצעדים יכולים להאט, לצמצם, אך מחירם הכלכלי, החברתי והרפואי עלול להיות כבד אף מנזקה של המחלה. מי שאינם מתחסנים, פוגעים קודם כל בעצמם ובמשפחותיהם, אבל גם בַּכְּלל, ביכולת של החברה כולה להתגבר על המגפה. בכך הם חותרים תחת בסיס הערבות החברתית, ופוגעים פגיעה קשה בכל אחד מאתנו.

המוסכמה שעל פיה בעשור השלישי של המאה ה-21 אי אפשר לכפות חיסון, כנראה שאינה ניתנת לערעור. אולם ניתן וראוי לתמרץ את האזרחים להתחסן. המדיניות שבנט מקדם, היא של החזרת התו הירוק, כלומר שמי שאינו מחוסן חייב להציג בדיקה שלילית כדי שיוכל להיכנס לאירועים, והבדיקות תהיינה על חשבון הבלתי מחוסנים. ועל כך עולה זעקת הקוזאק הנגזל – "כופים עלינו להתחסן".

אף אחד לא כופה עליכם להתחסן. אבל אינכם יכולים לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. גם לפגוע בכלל באמצעות אי התחסנות, וגם לצפות שלא יהיה לכך שום מחיר. המדינה מציעה לכם חיסון על חשבונה. בחרתם לא להתחסן – האם המדינה צריכה לממן את בחירתכם, למרות שהיא פוגעת באינטרס הלאומי ובבריאות הציבור? קיבלתם החלטה? אתם עומדים מאחוריה? יש לה מחיר. אז די להתבכיינות. קחו אחריות. עם זאת, קשה לצפות לאחריות ממי שהחליטו לא להתחסן…

כיוון שהפתרון למגיפה הוא ההתחסנות, ברור שהיה מחדל חמור בנושא התחסנות הילדים והנוער. מרגע שניתן היה לחסן את הילדים מעל גיל 12, היה על משרד הבריאות לצאת בקמפיין המרצה רבתי ובעיקר – היה עליו לפתוח במבצע חיסון בבתי הספר, לפני היציאה לחופש. במקום זאת, התענגנו על "הניצחון על הקורונה". משרד הבריאות משום מה לא עודד חיסון, להיפך – המסרים היו שאין סיבה למהר להתחסן ושרק מי שבקבוצת סיכון או רוצה לנסוע לחו"ל צריך להתחסן. איבדנו זמן יקר ואז תקף אותנו זן דלתא, וכבר נכנסנו לחופש הגדול ועכשיו קשה לרדוף אחרי בני הנוער ולהביא אותם להתחסן. כעת מדברים על חיסונים בבתי הספר, אבל זה יהיה רק עוד יותר מחודש, בספטמבר, שגם הוא חודש של יותר חגים מימי לימודים.

* מועלת באחריותה – התנגדותה של שרת החינוך יפעת שאשא-ביטון לחיסונים בבתי הספר היא בלתי נסבלת. זו פגיעה משמעותית במאמץ הלאומי לנצח את הקורונה, ובכלי המרכזי לניצחון – החיסונים.

שאשא-ביטון צודקת ברצונה למזער ככל הניתן את הפגיעה בלימודים בשל הקורונה. דווקא לשם כך, על משרד החינוך להירתם להדברת הקורונה, באמצעות החיסונים בבתי הספר.

שאשא-ביטון חוששת שחיסון בבית הספר יגרום לחץ להתחסן? ברוך ומבורך יהיה הלחץ הזה. אכן, הממשלה החליטה להפעיל לחץ על הציבור להתחסן. ראש הממשלה מסר על כך הצהרה מיוחדת לתקשורת והחזרת התו הירוק נועדה בראש ובראשונה לעודד התחסנות.

אין להשאיר את ההחלטה הזאת בידי שרת החינוך. על ראש הממשלה והממשלה להחליט על מבצע חיסונים בבתי הספר.

אני מעריך מאוד את יפעת שאשא-ביטון ובטוח שהיא תהיה שר חינוך מצוינת. אבל במקרה הזה, התנגדותה לחיסון בבתי הספר היא מעילה באחריותה.

אגב, כאשר הייתי תלמיד, התחסנתי בבית הספר. זה היה מובן מאליו אז וזה צריך להיות מובן מאליו היום.

* פוליטיקקי – ח"כ אלי אבידר היה הח"כ הפעיל ביותר בבלפוריאדה. הוא היה אביר המלחמה בשחיתות השלטונית. והנה, הוא מתגלה כהתגלמות המכוער, המסואב והרקוב בפוליטיקה, עסקן ופוליטיקקי מן הדרגה הנמוכה ביותר.

בקואליציה של 62 ח"כים, ובניכוי שיקלי – 61 ח"כים, קיומה של הממשלה תלוי בכל אצבע של כל ח"כ. אבל אף אחד לא הרשה לעצמו להתנהג כמו אבידר. ניתן היה לצפות לקשיים מצד רע"ם ומרצ, שלא קל להן בממשלת מרכז-ימין ולשיטתן הן נאלצות לבלוע צפרדעים מדי יום, אך הן מגלות אחריות. לעומת זאת אבידר, איש ישראל ביתנו, שלבטח אין לו שום מחלוקת עקרונית עם הממשלה, עשה שבת לעצמו והתנהג כסיעת יחיד לא קואליציונית ולא אופוזיציונית אלא אלקטרון חופשי שידרוש מו"מ קואליציוני על כל הצבעה והחמור מכל, הוא הודיע שיצביע נגד התקציב, כלומר יצביע למעשה בעד נפילת הממשלה, שקיומה תלוי ברצונו הרע. למה? בשביל ג'וב. הוא הניח אקדח לרקתה של הממשלה וסחט תפקיד של שר. כך, פשוט, בלי בושה, אפילו בלי דאווין של משהו אידיאולוגי או עקרוני, כביכול. אין בושה.

במקום להיות ח"כ רציני שיתרום בעשיה פרלמנטרית, הוא העדיף "שידרוג" לתואר שר בלי תיק חסר תועלת וחשיבות. העיקר שיוכל לספר שהוא שר והוא נשוי לאשת שר.

בנוסף לכך, אבידר הוא מכחיש קורונה וסרבן חיסון. והנה, התבשרנו שלקראת הצטרפותו לממשלה הוא התחסן. אולי בנט הציב זאת כדרישה? מכל מקום, לפחות נחסך מאתנו ביזיון שסרבן חיסון פעיל יהיה שר בממשלה. גם בלי זה, עצם חברותו בממשלה היא ביזיון.

* מנגנון מאוס – הכנסת אישרה את מנגנון הרוטציה בין בנט ולפיד. אני סולד מהמנגנון המאוס הזה. הוא מבוסס על מנגנון הרוטציה בין נתניהו וגנץ. אולם אז היה זה מנגנון מותאם לידיעה של גנץ שהוא חותם על הסכם עם נוכל, ולכן נבנה מנגנון חילופין, ראש ממשלה חלופי (תואר הזוי) וכו'. וכפי שראינו, גם זה לא עזר, כי הנוכל מצא את הדרך הנכלולית להתגבר על המנגנון.

לא הייתה שום הצדקה להעתקת המנגנון הזה בממשלת בנט-לפיד. כאשר פרס ושמיר הקימו ממשלת אחדות לאומית, כל שנדרש הייתה לחיצת יד. כך בדיוק צריך היה לנהוג גם עתה. ובנט הרבה יותר ישר והגון מפרס.

* הישנה והחדשנית – במושב טל שחר נערך ביום ראשון בערב כנס של הפעילים המרכזיים בתנועת דרך ארץ, שבתקווה חדשה, בהשתתפות יועז הנדל. דנו בסוגיות של עתיד החקלאות בישראל, המשילות, חוץ וביטחון, חברה ורווחה, תקשורת ועתידה של דרך ארץ.

היה זה דיון ערכי של אידיאליסטים פטריוטים, חפים מעסקנות וציניות. ארץ ישראל הישנה והטובה החדשנית.

* רשע מרושע – חברי צביקה האוזר מאושפז בבית החולים. האופוזיציה למדינה, בראשות השרלטן הנקמן ונער השליחויות הרשע המרושע שלו יריב לוין, מסרבים להתקזז אתו. במלחמה הנואלת שלהם הם מתכננים עוד שבוע של לילות פיליבסטר שערורייתיים, ומבחינתם שהוא יבלה כל הלילות הללו בהצבעות בכנסת.

נתניהו הוא אדם ללא גבולות. אין דבר שלא יעשה למען האינטרס האישי שלו. ואין אדם שלא ירמוס בדרך לתאוות השלטון האובססיבית שלו (ובוודאי אם הוא יכול לנקום בהאוזר, שכמזכיר הממשלה פוצץ את פרשת המין של חברו המציצן נתן אשל). האם יקום בליכוד או באחת מסיעות האופוזיציה אדם אחד בעל מצפון, שיבהיר לשרלטן ולרשע שהוא מפר את הוראתם ויתקזז עם צביקה?

רפואה שלמה והחלמה מהירה לצביקה!

* רפורמה מסוכנת – לפני שנים אחדות נפתח שוק התפוח לייבוא, במטרה להוריד את מחירי התפוח. האם מחירי התפוח ירדו? ק"ג תפוחים עולה היום 15-17 ₪. התפוח הוא הענף המרכזי באורטל, הקיבוץ שלי. אנו מוכרים את התפוח במחיר 2.5 ₪ לק"ג. באמת? הבעיה היא בחקלאות? הדרך להוריד את המחירים היא בפגיעה בחקלאות הישראלית, בביטחון התזונתי של ישראל, במטה לחמם של החקלאים המיישבים את גבולות המדינה ומחזיקים אותה?

אלוף (מיל') גרשון הכהן מזהיר במאמר חשוב ב"ישראל היום" מפני אימוץ גישות הימין האמריקאי של שוק פרוע, המסכן את החקלאות ואת ההתיישבות הציונית. לא עם כל הטיעונים שלו אני מסכים. למשל, הטענה שבלי החקלאות כל תושבי הגליל יעבדו בחיפה והגליל יהיה רק פרוור שינה אינה נכונה, כי בעובדה – רוב תושבי הגליל אינם עוסקים בחקלאות ויש להם תעסוקה באזור יישובם. אבל גם אם איני מסכים עם כל פרט אני מסכים עם המסר המרכזי.

הרפורמה בחקלאות שמציעים ליברמן ופורר מסוכנת. זו רפורמה שפקידי האוצר דוחפים כבר שנים, לקול עידודם של עיתונאי ימין כלכלי קיצוני כמו נחמיה שטרסלר וכמו ארגון "קהלת". ההצעות הללו נבלמו. גם כחלון ניסה ליישם רפורמה דומה באופן חלקי, בשם המאבק ביוקר המחיה, אך כאשר הוא למד את הסוגיה לעומק הוא חזר בו. כעת ליברמן מאמץ את הרעיונות הללו, יחד עם שר החקלאות פורר, ומנסה להעביר אותה במהלך בזק כוחני במסגרת חוק ההסדרים.

יש צורך ברפורמה בחקלאות, אבל ממש לא בכיוון של הרפורמה של ליברמן שמסכנת את החקלאות. יש להוציא את הרפורמה הזאת מחוק ההסדרים ולהתחיל לדון עם נציגי החקלאים על רפורמה שתחזק את החקלאות ואת החדשנות החקלאית ותבטיח את עתיד החקלאות, ההתיישבות והציונות. וצריך להפסיק לחזור על השקר שמאשים את החקלאים ביוקר הירקות והפירות, למרות שהחקלאים מרוויחים מעט מאוד, וכל הרווח הוא של מונופולים חזקים כמו רמי לוי ושופרסל, שבהם הממשלה מפחדת לטפל.

אני קורא לשרי תקווה חדשה להתנגד לרפורמה הזאת ולתמוך בהוצאתה מחוק ההסדרים. המשימה הראשונה היא הוצאתה מחוק ההסדרים, כדי לאפשר דיון דמוקרטי ומושכל, בתהליך משתף שהחקלאים יהיו חלק ממנו, על רפורמה אחרת, שתקדם את החקלאות ולא תפגע בה.

* חצוף – כבר קראתי חצוף אחד שמאשים את החקלאים שהם עצלנים שלא רוצים לעבוד אלא שיממנו אותם ולכן הם נגד הרפורמה.

זו הרוח הרעה שדוחפי הרפורמה יוצרים.

* הכהניסט – הבעיה אינה שבן גביר הורד מן הדוכן. הבעיה היא שהוא עלה לדוכן.

* הידרדרות ממאירה – כאשר אבי אבות הטומאה, "הרב" כהנא שם רשעים ירקב, עלה לנאום מעל דוכן הכנסת, כל חברי הכנסת מכל הסיעות, ובראשם ראש הממשלה יצחק שמיר, וכולל כל הליכוד, כל המפלגות הדתיות והחרדיות, מפלגת "מורשה" של הרב דרוקמן, תנועת התחיה – כולם יצאו בהפגנתיות מן האולם. כל המפלגות הללו, ללא יוצא מן הכלל, תמכו בחוק שמונע ממנו להתמודד. בדיון על החוק נגד הגזענות אמרה גאולה כהן שכיהודיה היא מתביישת שבעם היהודי צמחה תופעה כהניסטית. כאשר יחד עם כהנא היה לימין רוב של 61, אף אחד לא העלה על דעתו לספור אותו. המוסכמה הייתה שיש לימין 60 ח"כים ולכן קמה ממשלת אחדות לאומית. הנשיא הרצוג האב סירב להזמין אותו להתייעצויות בכנסת.

נתניהו הכשיר את התועבה הכהניסטית, תלמידם המובהק של כהנא שר"י ושל המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין, ואף פעל רבות כדי לאנוס את צירופו לרשימת הציונות הדתית. הוא לא עשה זאת כי הוא חושב אחרת משמיר על הזוהמה הכהניסטית, אלא כי הוא ידע שהכהניסט יתמוך בכל ניסיון שלו להעמיד את עצמו מעל החוק ולמלט את עצמו מאימת הדין. אבל הלגיטימציה עשתה את שלה.

כאשר כתבתי בפייסבוק שהבעיה אינה שהכהניסט הורד מהדוכן אלא שהוא עלה לדוכן, נעניתי בעשרות תגובות על פיהן אני שונא ישראל, תומך במחבלים, טיבי הוא הנציג שלי, וכו' (מטומטם אחד אפילו כינה אותי "איסלמיסט"). הנה, זו ההידרדרות הממאירה של הימין הישראלי.

* אוהב ערפים – לפני כעשר שנים עמדתי בראש התכנית למנהיגות צעירה של המכון לאסטרטגיה ציונית. במסגרת התכנית, ערכנו סופשבוע להיכרות עם מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון, ובשישבת התארחנו בעפרה.

במסגרת השבת, נפגשנו עם תושב עפרה, אורי אליצור ז"ל. אליצור, חתן פרס סוקולוב, היה ממייסדי ומנהיגי גוש אמונים, ממנהיגי תנועת התחיה, ובין שלל תפקידיו – מזכ"ל מועצת יש"ע, יו"ר התנועה לעצירת הנסיגה מסיני וראש לשכת ראש הממשלה נתניהו. בקיצור, סססמולן ידוע.

לצד דבקותו בשלמות ארץ ישראל, האמין אליצור בשוויון אזרחי מלא לערבים; כתב על כך רבות ויצא נגד כל גילויי גזענות נגדם. בשיחה עמנו הוא סיפר, שמטיחים בו את כינוי הגנאי "אוהב ערבים", אבל הוא דווקא מקבל זאת כמחמאה. אכן, הוא אוהב אדם ובין השאר הוא אוהב ערבים והוא חי עם ערבים ויש לו חברים ערבים. נכון, הוא אמר, יש בינינו סכסוך על הארץ. אבל כבני אדם אני אוהב ערבים.

נזכרתי זאת כאשר בעקבות הדברים שכתבתי נגד הכהניסט, האשימו אותי באשמה הנוראה שאני אוהב ערבים. וב"הומור" גזעני ירוד איזו גסת רוח כתבה שאני "אוהב ערפים". בדומה לאורי אליצור, גם אני מקבל את התואר באהבה.

* חזיז ורע"ם – אהוד בן-עזר כותב שמי שהביאו לסילוקו של נתניהו מראשות הממשלה – הם רשימת רע"ם של "האחים המוסלמים" – בברכת מועצת השורא שלהם.

בן-עזר שכח שרע"ם, בברכת השורא שלהם, דווקא הלכו עם נתניהו ורצו להצטרף לממשלתו. הליכוד, ש"ס, יהדות התורה וימינה היו מוכנים לכך. מי שסיכל זאת היה סמוטריץ', שחמישה מששת חברי סיעתו סירבו לכך.

* אבירת זכויות האדם – איראן, שיורה על אזרחיה הצמאים, היא ממובילות ההחלטות המגנות את הדמוקרטיה הליברלית ישראל על… פגיעה בזכויות האדם.

* מעל הכל – פטריוט – אחרי כל כך הרבה עשרות שנים, מאז ילדותי, שבהם רוני דניאל היה אורח יומיומי בסלון ביתי (דרך המרקע), ההיכרות אתו נראית ממש אישית.

אני לגמרי בשוק מהידיעה על מותו הפתאומי.

רוני דניאל היה בראש ובראשונה פטריוט. לפני שהיה עיתונאי, היה פטריוט. כעיתונאי הוא היה פטריוט ובשליחותו העיתונאית ראה בראש ובראשונה שליחות פטריוטית. הוא היה ביטחוניסט. יש מי שבעיניהם זהו ביטוי גנאי. בעיניי זהו ביטוי של כבוד והערכה.

נטען נגדו שהוא מסנגר תמיד על הממסד הביטחוני, וכך נפגעה מלאכתו העיתונאית. יש בזה מידה של אמת. אבל במכלול הפאנל בערוץ 12 ובערוצים נוספים שבהם עבד בעבר, הסניגוריה הזאת הייתה איזון ראוי.

יהי זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

חיוג – בפרסומת לחברת "מגדל" נאמר שיש לחייג למספר כלשהו, וברקע מישהו תוהה בינו לבינו "איך לחייג? מה, יש עוד טלפון חוגה?" (ציטוט מהזיכרון).

אהבתי. המילה חיוג משמשת היום לתיאור פעולה של הקשת מספר טלפון כדי להתקשר ליעד מסוים. אבל מה הקשר המילולי בין החיוג להתקשרות?

נתחיל את מסענו עם השיר "עוגה עוגה עוגה", שכתב המשורר אהרון אשמן והלחין המלחין האגדי "עממי". אנו אומרים שם עוגה במלעיל. זו לא טעות? הרי עוגה היא במלרע. לא. עוגה במלרע היא מאפה, והשיר אינו מדבר על המאפה. כאן עוגה היא צורת ציווי ארוכה של הפועל עג. זו הנחיה לרקוד במעגל. בהמשך השיר מופיעות שתי מילים נרדפות: נחוגה ונסתובבה, שהן בצורת עתיד מתמשך, גוף ראשון רבים, של פעלים נרדפים ל"עג". ניתן היה לשיר נעוגה. או בציווי ארוך – חוגה או הסתובבה.

נחוגה פירושו נסתובב במעגל. השורש הזה הצמיח שמות עצמים כמו מחוגה – הכלי המשמש לציור עיגול, ומחוג – הקנה הקבוע בשעון ומסתובב במעגל כדי להורות על השעה / דקה. וכך גם חוגה – טבעת עגולה המסתובבת על צירה. במכשירי הטלפון הישנים, הייתה טבלת ספרות עגולה, עם חורים בגודל אצבע ליד כל מספר. ההתקשרות נעשתה באמצעות הנחת האצבע בחור שמעל הספרה וסיבוב לצד ימין עד המעצור. במרכז המכשיר הייתה כתובה הנחיה: "סובב את החוגה עד המעצור והרפה". הפעולה הזאת נקראה חיוג. טלפון החוגה כבר מזמן נמצא במוזיאונים למכשירים עתיקים, אבל פעולת החיוג נשארה בשפה, במנותק משורשה הלשוני, לתיאור פעולת ההתקשרות הטלפונית.

* "חדשות בן עזר"