צרור הערות 18.4.21

* צלם בהיכל – בשנים האחרונות, לקראת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, הבעתי את עמדתי השוללת את המעשה, המנוגד למהותו של יום הזיכרון, כיום לאומי של עם המתאחד להתייחדות עם חלליו, שבזכות קורבנם אנו חוגגים למחרת את עצמאותנו; את חילול יום הזיכרון בטקס התייחדות משותף עם חללינו ועם הרוגי האויב במלחמתו נגד ישראל ולהשמדתה.

כל רשומה כזו הציפה אותי בתגובות של תמיכה ושל התנגדות והציתה בדף הפייסבוק שלי ויכוח קשה ומר שנמשך ימים רבים. וכך, לאורך יום הזיכרון ויום העצמאות הנושא הציף אותי. התגובות שקיבלתי משוחרי המעשה היו קשות: "גזען", "פשיסט" וכו' הן לא הקשות שבהן. כלומר, צעד שאך לפני שנים מעטות אף ישראלי נורמלי לא היה מעלה אותו על דעתו, והחל כפעולה חתרנית של שמאל רדיקלי סהרורי, הפך לנורמה בקרב חלק לא קטן בציבור הישראלי, עד שהפך כמעט לטקס וודו של שבט ה"שמאל" הישראלי; עד שעצם ההתנגדות לו אינה לגיטימית והיא "גזענות", "פשיזם" וכל הג'יבריש הבלה-בלהאיסטי האוטומטי הזה.

השנה החלטתי להימנע מכך. מסיבות אגואיסטיות לגמרי. רציתי לחסוך מעצמי את מריטת העצבים הזאת. כנראה, הבנתי, שהאירוע הזה הפך לחלק מיום הזיכרון והוא ילווה אותנו כמו מחלת רקע לשנים רבות.

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל לא יהיה עוד מה שהיה ומה שאמור היה להיות. לא יהיה זה עוד יום שבו כולנו מניחים בצד את הפוליטיקה, את המחלוקות, את השנאה – יום אחד בשנה שבו אנו מתאחדים ומתלכדים בהצדעה לחללינו. אוי לנו שכך קרה; שהיום הזה היה ליום של ריב ומדון והעמקת הקרע. דווקא היום הזה, יותר מכל יום אחר בשנה.

אלה שעכרו את יום הזיכרון, חיללו אותו, הוזילו אותו – לא ייסלח להם.

* להרגיש עם – העיתונאי מוטי רוזנבלום, ששכל את אחיו דובי במלחמת ששת הימים, כתב בשנה שעברה מאמר שבו תיאר את התסכול של יום הזיכרון ללא הטקסים בבתי העלמין (בשל הקורונה). מתוך מאמרו: "מטקס זיכרון של כמה מאות משתתפים, הגענו לאלפים רבים. אלפים רבים מגיעים לשם, לחלקה הצבאית בקריית שאול ורק שם אני לפתע מרגיש כי בתוך עמי אני יושב… שם, ליד הקבר של אחי, אני מרגיש שייכות ונדמה לי כי כולם מרגישים כך. ניתן לראות זאת בעיניים, בשקט, בהתנהגות. אתה לפתע שוכח מכל חילוקי הדעות הקיימים בחברה הישראלית (ויש חילוקי דעות רבים). פעם בשנה, באמצע ימי הריב והמדון והבעיות והפרשיות וכל מה שמסביב, פעם בשנה, בחלקה הצבאית בקריית שאול, אני מרגיש עם. … רק שם כולם מרשים לעצמם לכאוב באמת ולהרגיש עם".

המשפטים האלה של אח שכול, מטיבים להמחיש מה עוללה הפרובוקציה ליום הזיכרון, למהותו. היום הזה, שבו אנו מתעלים מעל חילוקי דעות ומרגישים עם; הוא מה שזר להם. הם אינם רוצים להרגיש עם. החתרנות שלהם אינה רק נגד יום הזיכרון אלא נגד כל התפיסה של היותנו עם. הסולידריות שלהם עם חללי אויב נועדה להחליף את הסולידריות הלאומית. היא רוצה למחוק את המהות הלאומית, את מהות היותנו עם, את ההזדהות שלנו עם עמנו.

לא, איני חושב שכל מי שמשתתף באירועים האלה שותף לגישה הזו. להיפך, אני מאמין שרבים מאוד אינם שותפים לה. אבל שלא בטובתם, הם הופכים משת"פים, אם לא אידיוטים שימושיים, של האידיאולוגיה האנטי ציונית הזאת.

* יש אלטרנטיבה – ואם כל כך חשוב להם, משום מה, לערוך טקס משותף לזכר חללי האויב וחללינו – למה דווקא ביום הזיכרון הלאומי, ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, ערב יום העצמאות? דווקא! הרי יש עוד 364 יום בשנה. אני אפילו יכול להמליץ על מועד חלופי – 8 בינואר, יום השאהיד הפלשתינאי.

* ושאינם יהודים – בנאומו ביום הזיכרון דיבר שר הביטחון על חללי צה"ל מכל העדות וציין: "יהודים ושאינם יהודים". התייחסות לזהות של אנשים על דרך השלילה, היא התייחסות משפילה, מאיינת. אני יהודי. אני לא "לא ערבי", או "לא צרפתי" או "לא גוי". וגם מי שאינו יהודי – זהותו אינה אי היותו יהודי, אלא מי שהינו.

לא אחת נמתחה ביקורת על גנץ שהשתמש בביטוי גם בנאומים פוליטיים, והטענה הייתה שהוא לא רוצה לומר "ערבים", מתוך אנטי-ערביות, כביכול (וקראתי תגובות שהגדירו אותו "גזען"). כמובן שזו טענה חסרת שחר. הוא משתמש בביטוי זה מטעמי קיצור ונוחות. אם יאמר ערבים, הוא עלול לפגוע בבני מיעוטים שאינם ערבים, ולכן הוא מכליל "לא יהודים". אך זו הכללה יותר פוגענית, כיוון שהיא על דרך השלילה.

מה ראוי שיאמר? שיפרט. שיאמר דרוזים, צ'רקסים, ערבים-נוצרים, ערבים-מוסלמים וארמים, ובכך ייתן מקום לכולם. זה נכון תמיד, וזה נכון במיוחד ביום הזיכרון, כאשר הוא מכבד את זכרם של חללי צה"ל, שיש בהם מכל הלאומים והעדות. ואפשר כמובן לדבר פשוט על ישראלים, בלי לפרט, אך אני מניח שגנץ התכוון, בדבריו, לכבד את זכרם דווקא בציון העובדה שגם "מי שאינם יהודים" לוחמים על המדינה ואף נופלים על הגנתה. אך האופן שהוא עושה זאת, משיג תוצאה הפוכה.

בערב יום הזיכרון נערך לראשונה בערערה ערב זיכרון לחללי צה"ל במגזר הערבי. הידיעה על קיום הטקס רגשה אותי מאוד. זה ביטוי נעלה של השתלבות ערביי ישראל בחברה הישראלית ושל גיבוש הסולידריות הישראלית.

* נאומים מכוננים – הרמטכ"ל אביב כוכבי נשא שני נאומים בטקסים הממלכתיים – טקס פתיחת אירועי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל בהר הרצל וטקס חיילים מצטיינים בבית הנשיא. היו אלה שני נאומים מכוננים. מעבר לכישרון הרטורי יוצא הדופן – היו אלה נאומים לא רק של מצביא צה"ל אלא של מנהיג לאומי. נאומי מופת ציוניים, יהודיים, ממלכתיים.

כל כך רחוק מנאומי ה"אני אני אני אני אני אני אני אני אני אני אני אני אני" שהתרגלנו אליהם.

* החתן הקרוב לעולמי – מבין כלות וחתני פרס ישראל, הקרוב ביותר לעולמי הוא יאיר זקוביץ', חתן פרס ישראל לחקר התנ"ך. קראתי מחקרים שלו, נכחתי בהרצאות שלו. בספרו האחרון, יחד עם אביגדור שנאן: "מגילת שיר השירים – פירוש ישראלי חדש", הם ציטטו מדברים שכתבתי על שיר השירים וייצוגו בזמר העברי ובשירה העברית.

* לא חתן הפרס – בטקס הענקת פרס ישראל, צוין שהשנה אנו מציינים שמונים שנה להקמת הפלמ"ח. המנחים ציטטו מדברים שנשא בטקס הענקת פרס ישראל מפקד הפלמ"ח יגאל אלון. זה היה יפה ומרגש. אבל הם טעו כשהציגו את אלון "חתן פרס ישראל". אלון לא קיבל את פרס ישראל. נאומיו בטקסי פרס ישראל היו בתפקידו כשר החינוך והתרבות.

* שוויון מלאכותי – מנחי טקס הענקת פרסי ישראל ציינו בגאווה את העובדה שלראשונה מספר הגברים והנשים שקיבלו את הפרס שווה והריעו: הללויה!

אכן, יפה. אך הם שכחו כנראה שהשוויון הזה נוצר אחרי שיהודה משי זהב וגולדרייך שנבחרו לקבלת הפרס, נגרעו ממנו.

* קווים אדומים – איש אינו יכול לפקפק בהישגיו האינטלקטואליים של פרופ' ישעיהו ליבוביץ'. אבל כאשר הוענק לו ב-1993 פרס ישראל, ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין הודיע שהוא מחרים את הטקס, כי אינו מוכן ללחוץ את ידו של מי שמסית לסרבנות וכינה את צה"ל צבא יהודו-נאצי. הודעתו של רבין יצרה לחץ ציבורי שאילץ את ליבוביץ' לוותר על הפרס. ללמדך, שלמדינה המעניקה ביום עצמאותה פרס ממלכתי יוקרתי יש קווים אדומים ערכיים.

* גימוד השואה – פשקוויל המערכת של "הארץ" משווה את מניעת הענקת פרס ישראל לפרופ' גולדרייך שפועל לחרם אירופי על אוניברסיטת השומרון באריאל, לרדיפתו של אלברט איינשטיין בידי המשטר הנאצי. אין טעם לשחק לידיהם ולהסביר מדוע ההשוואה החולנית הזאת אינה נכונה. כל מה שיש לומר על הפשקוויל, הוא שמדובר בסוג של גימוד השואה, אם לא הכחשתה.

זה פשקוויל המערכת לגיליון יום העצמאות…

* מדינת ישראל על פי "השותף" – ח"כ סמי אבו-שחאדה מהרשימה המשותפת, ציין את חג העצמאות בהשתתפות ב"מצעד השיבה". ה"שיבה" היא לב תפיסתה של הרשימה המשותפת, והיא הכוונה להטביע את מה שיישאר ממדינת ישראל אחרי שתיסוג לקווי 4.6.67, במיליוני פלשתינאים. בדרך להפגנה למען חיסול ישראל הוא צייץ: "בדרך לתהלוכת השיבה בכפר לג׳ון שגורש ב-1948. 'לעצמאות' של היהודים בישראל יש צד אחר של הסיפור. זה הצד של הכיבוש, הגירוש, ההרס והגזענות".

לתשומת לבם של המפנטזים על קואליציה עם הרשימה האנטי ישראלית הלאומנית הזאת.

* כנופיה אוטו-אנטישמית – כאשר מציינים את יום העצמאות במסע אבל של הצתת דגלי ישראל והנפת דגלי אש"ף, זה דבר חמור מאוד. אבל כאשר הדבר נעשה בידי יהודים, זה חמור שבעתיים. כך היה בהפגנת נטורי קרתא במאה שערים. זאת כנופיה אוטו-אנטישמית בזויה ונקלית. זאת חבורת חלאות.

לעתים, כאשר אני מביע את התנגדותי לקואליציה עם מפלגות אנטי-ישראליות, שואלים אותי בתמיהה למה החרדים אינם פסולים בעיניי? מה שקרה במאה שערים הוא התשובה. נטורי קרתא, בניגוד לש"ס ויהדות התורה, הם המקבילה החרדית לרשימה המשותפת ורע"ם. נטורי קרתא מחרימים את הבחירות, אולם אילו השתתפו בבחירות והייתה להם נציגות בכנסת, היא הייתה פסולה לקואליציה באותה מידה כמו הרשימה המשותפת.

* נציג נוער הזוועות – בפגישה עם נערי זוועות הסביר בן גביר למה הלך לפוליטיקה – כדי לסייע לבריוני "תג מחיר". לדוגמה, כדי לסייע למחבלים שהציתו את כנסיית הלחם והדגים. מי שהציתו את כנסיית הלחם והדגים בסך הכל הגשימו את "תורת" כהנא. ליבת האידיאולוגיה הכהניסטית מתבססת על הציווי "לא תחנם", כאיסור על גויים לשהות בארץ ישראל. סמל התועבה הכהניסטית – אגרוף קפוץ, נועד להדריך את הכהניסטים מה עליהם לעשות כדי להגשים את החזון – להציק לנוכרים החיים בארץ ולמרר להם את החיים, כדי שילכו מכאן (עד שהכהניזם יעלה לשלטון ויגרש אותם). לכן תלמידו המובהק ומס' 3 ברשימתו, המחבל הרוצח ברוך גולדשטיין, ביצע את הטבח בחברון, ולכן תלמידם המובהק של השניים תלה בסלון ביתו את תמונותיהם (באקט פוליטי טקטי הוא הסיר את תמונת הרוצח מן הסלון. אולי העביר לחדר הילדים, מי יודע).

מצג השווא שהביביסטים עושים כדי להכשיר את שרץ ההכרה בבן גביר בטענה ההזויה כאילו הוא כבר לא כהניסט, מגוחכת כששומעים את דבריו.

* כקליפת השום – נתניהו נואש. הוא פונה עכשיו בדברי חלקות וחנופה לסער. בכל הופעה של סער לפני הבחירות הוא הישיר מבט אל הציבור ואמר: "אם אתה רוצה שנתניהו יישאר ראש הממשלה, אני מבקש ממך – אל תצביע לי". 100% מאלה שבחרו בסער עשו זאת כדי להפיל את נתניהו. הוא לא יבגוד בבוחריו.

מה ההבדל בין גנץ 2020 לסער 2021? שנה. מה שנעשה בשנה הזאת – תרגיל העוקץ הנכלולי של נתניהו כלפי שותפו והפרת כל ההסכמים עמו, הוכיחו בעליל שערכה של חתימת ידו של נתניהו הוא פחות מקליפת השום, ושאם הסכם אתו אינו על נייר רך אי אפשר אפילו לנגב בו. מי טמבל שיחתום על הסכם עם מי שבוודאות יפר אותו? נתניהו יכול להמשיך להתבכיין, אבל הוא הרוויח באי-יושר את אי האמון בו.

* הדרך לממשלה יציבה – ח"כ יעקב אשר מיהדות התורה אמר בראיון לרדיו קול חי, שאם יתקרב מועד תפוגת המנדט של נתניהו להרכבת הממשלה והוא לא יצליח בכך, מפלגתו תפעל לכך שאדם אחר מן הליכוד ירכיב את הממשלה.

לא הצבעתי לליכוד. רציתי ממשלה אחרת, שהליכוד לא יהיה חלק ממנה. אני סבור שהליכוד צריך להיות באופוזיציה, להחליף הנהגה, לעשות חשבון נפש ולשקם את עצמו מבחינה ערכית ומוסרית.

אולם לנוכח תוצאות הבחירות, הרעיון של יעקב אשר הוא הנכון ביותר. כל ההרכבים הקואליציוניים שעל הפרק בעייתיים מאוד. הדרך היחידה לממשלה גדולה, חזקה ויציבה, שתייצב את המערכת הפוליטית ותכהן ארבע שנים מלאות, היא ממשלה בהובלת הליכוד, בהנהגת אחד מבכירי הליכוד, שאינו נתניהו.

* חכמת הזקנים – ב"ידיעות אחרונות" של חג העצמאות, רואיינו ותיקי הטייסים בחיל האוויר, הצעיר שבהם בן 91 ושניים עברו את גיל המאה, ובהם מפקד חיל האוויר בשנות החמישים דן טולקובסקי, האחרון שנותר בחיים מהמטכ"ל של מלחמת סיני (1956). טולקובסקי מונה למפקד חיל האוויר בגיל 32. טולקובסקי צלול לחלוטין, פעיל וחכם.

בכתבה השתתף מפקד חיל האוויר הנוכחי עמיקם נורקין. הוא סיפר שאחת לשלושה חודשים הוא מכנס לשיחת התייעצות את כל מפקדי חיל האוויר לשעבר, ובהם טולקובסקי קשישא, ושיבח את תבונתו ועצתו הטובה.

איני יודע אם נורקין ייסד את הפורום הזה או אולי זו מסורת ותיקה יותר, אך אני אוהב מאוד את הרעיון, שראוי לאמצו בכל ארגון. כל האחריות והסמכות מצויה בידי הקברניט וכל הכוח בידיו, אך לא כל החכמה ולא כל הניסיון. הענווה שבנכונות להיוועץ עם הלשעברים, ראויה להערכה. כמה עשרות שנות ניסיון מרוכזות בחדר אחד עם דן טולקובסקי, דוד עברי, אביהו בן-נון, הרצל בודינגר, איתן בן אליהו, דן חלוץ, אליעזר שקדי, עידו נחושתן ואמיר אשל.

אם ההתכנסות הזאת נערכת אחת לשלושה חודשים, אות הוא שאין המדובר בפורום סמלי של כבוד למייסדים, אלא בפורום אפקטיבי ותורם.   

* ביד הלשון

נס עמים – נס עמים הוא מושב שיתופי בגליל המערבי, שעלה לקרקע ב-1963. היישוב הוקם בידי נוצרים מאירופה שרצו לכפר על היחס השלילי של הנוצרים כלפי היהודים באירופה לאורך דורות, באמצעות מעשה חיובי של סיוע למדינת ישראל וקרוב לבבות. היישוב קם כולו מכספים פרטיים ללא כל תמיכה כספית מהמדינה.

לאישור להקים את היישוב קדמה מחלוקת בישראל. המפד"ל, שהייתה חברה בממשלה, התנגדה נמרצות, מחשש שהיישוב יהווה מוקד מיסיונרי. אולם ראש הממשלה בן גוריון ושר האוצר לוי אשכול השתכנעו שאין למתיישבים כל כוונות מיסיונריות, ועיקר פעילותם תהיה כלכלית – חקלאות ותעשיה, וניתן אישור להקמת היישוב. היום מורכב נס הרים בעיקר מיהודים שהתיישבו בהרחבה של היישוב.

מקור השם הוא פסוק מנבואת אחרית הימים של ישעיהו: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא שֹׁרֶשׁ יִשַׁי אֲשֶׁר עֹמֵד לְנֵס עַמִּים, אֵלָיו גּוֹיִם יִדְרֹשׁוּ וְהָיְתָה מְנֻחָתוֹ כָּבוֹד". בבחירת השם ראו המתיישבים את עצמם כמגשימי הנבואה – העמים שידרשו אל שורש ישי, כלומר אל מדינת ישראל והעם היהודי.

הפסוק הזה מופיע בהפטרה הנקראת בבתי הכנסת ביום העצמאות.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 14.4.21

* על שואה ותקומה – מגילת העצמאות מתחלקת לשלושה חלקים. חלקה הראשון הוא סקירה אפולוגטית של הצדק העומד בבסיס הקמת המדינה. החלק המרכזי, הקצר, הוא ליבת המגילה – הכרזת העצמאות. החלק השלישי הוא שורה של התחייבויות של המדינה הצעירה למימוש האני מאמין שלה.

על פי המיתוס לפיו תקומתה של ישראל היא תוצאה של השואה או פיצוי של העולם על השואה, אמור היה החלק הראשון לעסוק בעיקר בשואה. אך החלק הראשון נפתח במילים "בארץ ישראל קם העם היהודי" כלומר בזכותנו ההיסטורית על ארץ ישראל. וכך הוא ממשיך ומרחיב בסעיפים שזה המסר שלהם ובפסקאות על זכותנו הטבעית למדינה ריבונית במולדתנו, ועליהם – "לפיכך", נשענת ההכרזה על "הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל", "בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית".

השואה מופיעה רק בסעיף השישי, למרות שהיה זה שלוש שנים בלבד אחרי השואה, והיא אינה מופיעה כהצדקת הקמתה של מדינת ישראל, אלא כהוכחה בעליל להכרח שבמימוש ההצדקה, כלומר למימוש זכותנו הטבעית וההיסטורית, שהיא זכות-על מוחלטת, שאינה מותנית בשום דבר אחר, גם לא בשואה. "השואה שנתחוללה על עם ישראל בזמן האחרון, בה הוכרעו לטבח מיליונים יהודים באירופה, הוכיחה מחדש בעליל את ההכרח בפתרון בעיית העם היהודי מחוסר המולדת והעצמאות על-ידי חידוש המדינה היהודית בארץ-ישראל, אשר תפתח לרווחה את שערי המולדת לכל יהודי ותעניק לעם היהודי מעמד של אומה שוות-זכויות בתוך משפחת העמים".

מכאן, שבוני המדינה ממש לא ראו בה תוצאה של השואה ולא תבעו בשמה פיצוי מהעולם בדמות מדינה; לא במגילת העצמאות ולא בכל הנאומים של מנהיגי התנועה הציונית והיישוב היהודי בא"י בפני ועדת החקירה של האו"ם ולא בפניותיהם ובלחצם על העולם לפני החלטת עצרת האו"ם. מי שיקרא את נאומיהם של בן גוריון, ויצמן, שרת, גולדה ואבא אבן באותם ימים ייווכח שהשואה כמעט אינה מופיעה בהם והם ממוקדים בצדקת טענתנו – בזכותנו הטבעית להגדרה עצמית ובזכותנו על ארץ ישראל.

יתר על כן, בפרוטוקולים של ועדת החקירה ובדו"ח שלה, השואה נמצאת לגמרי בשוליים ואילו הנימוקים של ההמלצה על הקמת הארץ, הם ברוח הנימוקים של מנהיגי הציונות שהופיעו בפניהם.

הציונות קדמה לשואה. העליות לארץ ישראל קדמו לשואה. ההכרה הבינלאומית בזכותו של העם היהודי על ארץ ישראל וזכותו לממש בה את הגדרתו העצמית קדמה לשואה בעשרים שנה, בהחלטות חבר הלאומים, שבהם לא דובר על גבולות החלוקה, גם לא על ארץ ישראל מן הירדן עד הים אלא על ארץ ישראל משתי גדות הירדן, כולל כל שטחה של ירדן.

הצגת הקמתה של ישראל כפיצוי על השואה, היא פוסט ציונית. היא שומטת את הבסיס של הצדק המוחלט שעליו מושתתת זכותו של העם היהודי למדינה במולדתו. היא המבוא לטענות הבזויות שהעולם פיצה את היהודים במדינה על חשבון הפלשתינאים שלא חטאו ולא אשמים בשואה. אגב, הנראטיב הבזוי הזה מתעלם מהתמיכה הנלהבת והאהדה של הפלשתינאים, בראשות מנהיגם הנערץ המופתי הירושלמי חאג' אמין אל-חוסייני, בהשמדת העם היהודי. אך גם בלי קשר לכך, ברור שזו טענה שנועדה ליצור דה-לגיטימציה לקיום ישראל. או כפי שנשיא איראן לשעבר אחמדיניג'אד נהג לומר: "אם הייתה שואה, האירופים ביצעו אותה, לא הפלשתינאים. אז שהאירופים יתכבדו ויקימו מדינה יהודית על חשבונם, באירופה, ולא בפלשתין על חשבון הפלשתינאים". אם ישראל היא באמת "פיצוי" על השואה, הצדק אתו… אך, כאמור, זהו שקר מוחלט. על בסיס השקר הזה מפיצים גורמים אנטי ציוניים כולל גורמים אוטו-אנטישמים בתוכנו (גדעון לוי כבר אמרנו? את רוגל אלפר הזכרנו?) את השקר הנתעב שאנו משתמשים בשואה כדי להצדיק את השואה שאנו מעוללים לפלשתינאים.

חברי ההיסטוריון, פרופ' אודי מנור, מרבה לכתוב על הנושאים הללו, להוכיח עד כמה אין שחר לטענה שישראל קמה בגלל השואה, והוא יוצא נגד הביטוי "משואה לתקומה". אני מסכים עם כל הניתוח שלו, אך לא עם ההתנגדות לביטוי הזה. הביטוי הזה אינו מציג את שקר ה"פיצוי", אלא את האמת ההיסטורית המופלאה, ששלוש שנים אחרי שהעם היהודי חווה את הנורא באסונות, אחרי הניסיון של הנאצים להשמיד את העם היהודי "עד היהודי האחרון" – העם המוכה והחבול, המושפל עד עפר, קם והתנער ונאבק על תקומתו, ושורדי השואה התעקשו לעלות בספינות מעפילים לארץ ישראל מתוך התרסה נגד השלטון הבריטי שלא חשב לפצות את העם היהודי על השואה אלא חסם בפניו את שערי מולדתו וגירש אותם בחזרה לאירופה. והעם הזה ניהל מערכה מדינית חכמה, נחושה ומוצלחת למימוש זכויותיו הלאומיות בהקמת המדינה. והעם הזה ניצח במלחמה נגד כל צבאות ערב שצפצפו על החלטת האו"ם ולמחרת הכרזת המדינה פלשו אליה כדי להשמידה ולהשמיד את היישוב היהודי בארץ ישראל. שלוש שנים אחרי השואה הלך העם היהודי קוממיות בארצו והעפיל לפסגת ההיסטוריה היהודית, הקמת מדינת ישראל.

כן, משואה לתקומה. אך לא בפירוש המעוות של התקומה בזכות השואה, אלא היפוכו הגמור, התקומה על אף השואה. מדינת ישראל לא קמה בזכות השואה. מדינת ישראל קמה למרות השואה. אפילו השואה לא הצליחה לעצור את המהפכה הציונית שקדמה לה ביותר מחמישים שנה. עם ישראל חי!

* מדע ופוליטיקה – אני מתנגד עקרונית לכל עירוב של פוליטיקה בפרסי ישראל. הפרס הוא על מצוינות מדעית, ומי שראוי לפרס בזכות הישגיו המדעיים – מן הראוי שיקבלו גם אם עמדותיו קיצוניות ומקוממות ככל שתהיינה. אז למה קשה לי להגן על מתן הפרס לעודד גולדרייך? כי הסיבה להתנגדות להענקת הפרס לגולדרייך היא בדיוק כיוון שהוא עירב פוליטיקה באקדמיה באופן הבזוי והמכוער ביותר – חרם אקדמי על אקדמיה מסיבות פוליטיות. איך מי שנוקט בצעד בזוי כזה יכול לבקש הגנה בשם ההפרדה בין מדע לפוליטיקה?

* לא תהיה ברירה – עיקר החשיבות בפרישת ארה"ב בהנהגת טראמפ מתכנית הגרעין האיראנית לא הייתה עצם הפרישה אלא הסנקציות הקשות והכואבות על איראן, שנועדו למוטט את כלכלתה ולהכריח אותה לסגת מתכנית הגרעין, מהתמיכה בטרור ומההתפשטות התוקפנית במזה"ת. אך יש להודות שהסנקציות לא הביאו להשגת המטרה. המשטר האיראני מוכן להרעיב את עמו ולא לוותר על תכניותיו התוקפניות. אילו טראמפ נבחר לכהונה נוספת, מן הסתם הוא היה ממשיך בסנקציות ואולי אף מחריף אותן. האם הנהגת איראן הייתה נשברת? ספק רב.

כנראה שלא תהיה ברירה, אלא להשמיד את מתקני הגרעין האיראני בפעולה צבאית. עלינו להתרגל למחשבה שאין דרך אחרת. כי אם לא נעשה כן, זו עלולה להיות בכיה לדורות.

* ההבדל הקטן – כאשר אני כותב על כך שהפתרון למשבר הפוליטי הוא פשוט שנתניהו ישחרר, אחרי שארבע פעמים לא הצליח לנצח בבחירות, שאינו מסוגל להקים ממשלה, וכאשר מפלגות יריבות נשאו אותו על גבן והקימו אתו ממשלה הוא עקץ אותן ובכך הרוויח באי-יושר את אי-האמון בו ואת העובדה שאף מפלגה שמכבדת את עצמה אינה מעלה על דעתה לחתום אתו על הסכם, אני מקבל תגובות כמו: "למה שלפיד לא יתפטר, הרי מאז 2013 הוא מנסה לנצח בבחירות ולא מצליח", "למה שסער לא יתפטר אחרי כישלונו" וכד'.

אכן, יש היגיון בשאלה. אבל מה הבדל בין נתניהו לבין יריביו? שאם לפיד ו/או גנץ ו/או סער ו/או ליברמן ו/או בנט ו/או כולם כאיש אחד יתפטרו, זה לא יעלה ולא יוריד באשר ליכולת להקים ממשלה. לעומת זאת, אם נתניהו ישחרר, מיד תקום ממשלה חזקה ויציבה לארבע שנים בראשות הליכוד.

* בב"ב – אין לביביזם משת"פים גדולים יותר מקיצוני המוחים נגדו. הביביסטים מנסים להציג את משפט נתניהו ועוד יותר מכך, את הצעות החוק לפיהן מי שהוגש נגדו כתב אישום לא יוכל לכהן כראש הממשלה, בסיסמה: "שלטון הפקידים", "לא יכול להיות שפקיד שאף אחד לא בחר בו יוכל להדיח ראש ממשלה נבחר" וכו'.

באים קיצוני הבלפורואידים וקוראים למנדלבליט להכריז על נבצרותו של נתניהו. כלומר, נותנים לביביסטים שי לחג – הנה, אנחנו מוכיחים שאתם צודקים. כן, "אנחנו" (וה"אנחנו" הזה הופך בפי הביביסטים ל"אתם", כלומר להכללת כל מי שאינו סוגד לנתניהו משויך לקיצוני הנאבקים בו) רוצים ש"פקיד" יוכל להדיח ראש ממשלה נבחר. והם שבו להפגין בכיכר גורן בפ"ת נגד היועמ"ש בתביעה שיכריז על נבצרותו של נתניהו. התגעגעו למקום. במשך שנתיים מיררו את חייו, הפגינו ליד ביתו הפרטי (וכאן מדובר באמת בבית פרטי, לא בבית שרד של המדינה כמו בבלפור, ואני גם לא אוהב הפגנות ליד מעון ראש הממשלה. צריך להפגין מול משרד ראש הממשלה, מול הכנסת. אבל בטח לא ליד ביתו הפרטי של משרת ציבור כמו היועמ"ש), שפכו את דמו, הציגו אותו כ"יועץ המשפחתי", אהוד ברק במופעי האימים שלו כינה אותו, בעזות מצח, "קונסיליירי", וכל זאת שעה שמנדלבליט הנהיג את המלחמה בשחיתות ואת חקירת ראש הממשלה. ההפגנות ההן היו חמורות, כי הן ניסו "להורות" ליועמ"ש מה עליו לפסוק, כאילו הראיות נמצאות בידיהם ולא בידיו. והנה, מנדלבליט קיבל החלטה אמיצה והגיש כתבי אישום, כולל על סעיף שוחד, כי הראיות הצדיקו זאת. וכל אלה ששפכו את דמו במשך שנתיים לא כרעו ברך וביקשו סליחה ומחילה מהיועמ"ש שעליו העלילות עלילות שווא.

מנדלבליט הגיש כתב איום על סמך ראיות, וכאשר הוא חשב שהראיות אינן מספיקות, הוא החליט לא להגיש כתב אישום או למתן את כתב האישום. יכול להיות שיועמ"ש אחר, פחות בית הלל, היה מנסח כתב אישום חריף יותר, אבל מנדלבליט ראוי להערכה ולחיזוק מצד תומכי מדינת החוק, ומצד מי שתומכים במלחמת חורמה בשחיתות. אבל הבלפורואידים הרדיקלים חייבים להוכיח לביביסטים שהם צודקים בטענות הרל"ב; כלומר שמה שמעניין אותם אינו המלחמה בשחיתות אלא מלחמה אישית בנתניהו. הרל"ב הזה הוא תמונת ראי של הביביזם; גישה לא עניינית, שכל כולה תמיכה/התנגדות עיוורת בביבי. כך ההפגנות להגשת כתב אישום בטרם הוגש כתב אישום וכך הקריאות "נתניהו לכלא" ובובות נתניהו במדי אסיר ואזיקים בטרם משפט. כל אלה הם בב"ב – ביביזם בלי ביבי.

המתקפה על שלטון החוק היא דו-ראשית.

* המבוגר האחראי – בתחילת החודש פגה תקופת מילוי המקום של בני גנץ במשרד המשפטים. על פי החוק, ניתן למנות מ"מ לשלושה חודשים בלבד ואי אפשר להאריך את מילוי המקום אלא יש לבחור שר קבוע. לשם כך, יש צורך בהחלטת ממשלה. זו החלטה טכנית שלא הייתה אמורה להימשך יותר מדקה.

אלא שראש הממשלה אינו רוצה שיהיה בישראל שר משפטים. מבחינתו, מדינת החוק על כל מוסדותיה הם אויב. וכיוון שהוא מאמין לפולחן האישיות של עצמו ובטוח ש"המדינה זה אני", מרגע שמדינת החוק היא האויב שלו – היא האויב של המדינה. ואם הוא אינו יכול למנות נער שליחויות כמו אוחנה להיות סוס טרויאני במשרד המשפטים, למה שיהיה שר משפטים? ולכן, הוא מסרב לאפשר לממשלה לבחור שר משפטים.

בתגובה, הודיע בני גנץ, בתוקף סמכותו, שהוא לא יאפשר לכנס את הממשלה בלי הסעיף של מינוי שר משפטים. מבחינת נתניהו – סבבה. שהממשלה לא תתכנס. העיקר שלא יהיה במדינת ישראל שר המשפטים. אחד הסעיפים בישיבת הממשלה היה אישור רכישת חיסונים. מיד תעשיית השקרים וההסתה החלה להפיץ בכל הווליום את הסיפור שבני גנץ (!) מעכב רכישת חיסונים, והנראטיב חלחל מיד בכל תעלות הביבים וכבר קראתי ביביסט מוסת שכתב שבני גנץ רוצח כי באשמתו ימותו המוני אנשים מקורונה.

בני גנץ טעה. הוא חשב שיש לנתניהו מינימום אחריות לאומית. שאם הוא יסרב לכנס ישיבת ממשלה בלי מינוי שר המשפטים, נתניהו יכנס את הממשלה ויעביר לצד כל הנושאים, ובהם החיסונים, את מינוי שר המשפטים.

מעניין שגם אחרי שנה במחיצתו גנץ עדין לא הבין מי זה נתניהו. מבחינת נתניהו, שהממשלה לא תתכנס חודש, לא תתכנס שנה, לא יוחלט על רכישת החיסונים עוד חודש או שנה, העיקר שלא יהיה למדינת ישראל שר משפטים. ותעשיית השקרים וההסתה תאשים את… גנץ. והמוני מוסתים שטופי מוח ידקלמו את זה.

במקום שאין אנשים היה אתה איש. ובמקום שאין מבוגר אחראי, על גנץ להיות המבוגר האחראי. עליו לאשר ישיבת ממשלה לצורך ההחלטה על רכישת החיסונים, ולא לשחק לידי נתניהו.  

* חלום שמתגשם – לפני חודשים אחדים ערכנו את מפגש המתעניינים הראשון ברמת טראמפ. לקחנו אותם לסיור והסברנו: כאן יהיה כביש, כאן תהיה מדרכה, כאן יוצבו המגורונים. ממפגש למפגש ה"כאן יהיה" קם והיה למראה עיניים. ביום שני נערך מפגש נוסף. הפעם הם לא ראו רק את כל המגורונים של המחנה הזמני עומדים, כל התשתיות מחוברות, הכביש סלול והמדרכות בנויות, אלא גם פגשו את המשפחה הראשונה, משפחת הנחשונים שנכנסו למגורון שלהם בשבוע שעבר. החזון הופך למציאות.

* כך קישטנו ביום העצמאות – ביום העצמאות בילדותנו, אבא שלי תלה דגל גדול מהמרפסת החוצה, אבל עיקר הקישוט היה פנימה, בחדר הילדים שלנו. תחת התקרה היו שתי שרשראות דגלים מוצלבות, עם דגלוני כל חילות צה"ל ודגלוני ישראל. על הקירות נתלה סמל המדינה גדול לצד תמונה גדולה של הרצל. מגילת העצמאות מעוטרת באיוריו של ארתור שיק. ותמונות של מנהיגי המדינה: הנשיא זלמן שז"ר, ראש הממשלה גולדה מאיר, שר הביטחון משה דיין במדי חאקי ומשקפי אבק תלויים על צווארו והרמטכ"ל חיים בר-לב. כמו כן, נתלתה תמונתו של יצחק רבין, שאמנם כבר לא היה רמטכ"ל אך בכל זאת הוא היה רמטכ"ל הניצחון במלחמת ששת הימים. ותמונה של זאב ז'בוטינסקי.

ב-1972 עברנו דירה (באותו רחוב, בצדו השני של הכביש). אולי כבר היינו גדולים ופחות התאים קישוט החדר שלנו. על מעקה המרפסת בקומה החמישית אבא שלי התקין תורן קטן שבו תלינו ביום העצמאות את הדגל, ובנוסף אליו תלינו את סמל המדינה וגרלנדה של אורות צבעוניים.

* זיכרונות מיום העצמאות – אחד מימי העצמאות שנחרטו בזיכרוני, היה יום העצמאות ה-33 של ישראל, לפני ארבעים שנה, יום העצמאות תשמ"א, 1981.

הייתי אז תלמיד כיתה י"ב. בליל יום העצמאות בילינו בקומזיץ בפארק הירקון, עד שעות הבוקר. איני זוכר אם היה זה ערב של כל הגרעין שלי, או רק של השכבה שלי בצופי ר"ג. מה שבטוח הוא שהחברה שלי באותם ימים, עתליה, שהייתה אתי בגרעין, אך לא מהשכבה שלי, הייתה אתנו במדורה.

לפנות בוקר ליוויתי את עתליה לביתה, ליד קולנוע רמה בר"ג, המשכתי ברגל לאצטדיון ר"ג, התחנה הראשונה של קו 67 ונסעתי באוטובוס הביתה להתקלח ולהחליף בגדים והלכתי לתחנת האיסוף של ההסעה לצעדת ימית.

היה זה שנה בדיוק טרם עקירת ימית ובנותיה. התנועה לעצירת הנסיגה מסיני ערכה צעדת מחאה המונית, תחת הסיסמה "אל נא תעקור נטוע", ואני השתתפתי בה.

רוב הדרך ישנתי באוטובוס, אך בכל פעם שהתעוררתי שמעתי שיח של קבוצת נערות דתיות, ונחרדתי מהקיצוניות שלהן.

הצעדה זכורה לי כחוויה חזקה. אלפי ישראלים צעדו בנוף החולי של חבל ימית. בסיום הצעדה נערכה עצרת ונשמעו נאומים. נחרט בזיכרוני בעיקר נאום של גאולה כהן, שדיברה על ערך ההתיישבות וערך החקלאות ותפקידם הלאומי.

כשהגעתי הביתה התבשרתי שאבא שלי בבית החולים. שכנים נתקעו במעלית. אבא שלי עלה לקומת הפנטהאוז לחלץ את המעלית. הוא טיפס על סולם, הסולם ניתק, הוא איבד שליטה ונפל, שבר את הרגל ונכנס לניתוח. היה זה בעבורי סיום עצוב לחג מרומם נפש.

          * ביד הלשון

שוויון זכויות מדיני – במסמך ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, המוכר יותר בכינויו מגילת העצמאות, נאמר: "מדינת ישראל… תקיים שוויון זכויו​ת חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין".

מה פירוש "שוויון זכויות מדיני"? נתחיל בהבהרה שאין המדובר בשוויון לאומי. מגילת העצמאות, מתחילתה ועד סופה, מבהירה שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי המגשימה את זכותו הטבעית להגדרה עצמית במדינה ריבונית במולדתו. המגילה נפתחת במילים "בארץ ישראל קם העם היהודי" ומסתיימת בקריאה: "אנו קוראים אל העם היהודי בכל התפוצות להתלכד סביב הישוב בעליה ובבניין ולעמוד לימינו במערכה הגדולה על הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל". ליבת המגילה היא ההכרזה: "לפיכך נתכנסנו, אנו חברי מועצת העם, נציגי הישוב העברי והתנועה הציונית, ביום סיום המנדט הבריטי על ארץ-ישראל, ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל".

מהו, אם כן, שוויון זכויות מדיני? שוויון זכויות פוליטי, כלומר הזכות לבחור ולהיבחר. ולמה נכתב שוויון זכויות מדיני ולא פוליטי?

מדיניות היא המונח העברי לפוליטיקה. מקור המילה פוליטיקה הוא יוונית, והיא נגזרת מן המילה פוליס. פוליס בעברית היא מדינה. ולכן התרגום של פוליטיקה הוא מדיניות.

בנאומיהם של בן גוריון, שרת, בגין ואחרים בימיה הראשונים של המדינה, וכך גם במאמרים בעיתונות באותה תקופה, היה שימוש רווח במילה מדיניות ובנגזרותיה – מדיני, מדיניים וכו', ולא בפוליטיקה. אולם המילה מדיניות לא נקלטה בציבור והמונח הלועזי פוליטיקה ונגזרותיו – פוליטי, פוליטיים וכו', נפוץ הרבה יותר. בהדרגה, נוצרה אבחנה בין פוליטי למדיני. פוליטי – קשור לענייני מפלגות, כנסת, בחירות, קואליציות וכד' ומדיני – ענייני חוץ וביטחון ויחסים בין לאומיים. בכלי התקשורת יש פרשנים פוליטיים ופרשנים מדיניים, על סדר היום הציבורי יש עיסוק בנושאים פוליטיים ומדיניים, וזה לא אותו הדבר. כשראש הממשלה מוסר הודעה מדינית בכנסת, ברור שהנושא אינו הקורונה או הכלכלה אלא נושאים כמו איראן, הסכמי אברהם וכד'. ולא אחת נשמעת ביקורת על עירוב שיקולים פוליטיים בנושאים מדיניים, והכל מבינים את הכוונה למרות שלשונית אין הבדל בין פוליטי למדיני.

ולמרות שמבחינה לשונית אין הבדל בין פוליטיקאי למדינאי, בשימוש בפועל בשפה, פוליטיקאי הוא כל מי שעיסוקו פוליטיקה ומדינאי הוא מי שעוסק בנושאים מדיניים, כלומר בנושאי חוץ וביטחון.

המושג מדיניות נשאר כהגדרה העברית לפוליסי, ואנו מדברים על מדיניות כלכלית, מדיניות תרבותית וכו', כלומר כל ענייני המדינה (ואנו משתמשים בכך לא רק ברמת המדינה, אלא גם בארגונים קטנים). לעומת זאת, צצה המילה מדינאות, במובן של מדיניות החוץ והביטחון או במובן של מיומנות לעיסוק בחוץ וביטחון.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 11.4.21

* לרדת מהעץ – שמחתי על הכרזתו של איימן עודה שהרשימה המשותפת תתנגד לממשלה בראשות בנט. אולי הוא יוריד סוף סוף את לפיד מן העץ הזה, שמלכתחילה היה פנטזיה, כיוון שתקווה חדשה וימינה לא היו מצטרפות לממשלה שקיומה תלוי ברשימה המשותפת.

לפיד חייב להבין שהדרך היחידה להקמת ממשלת שינוי, היא ממשלה עם המפלגות החרדיות, והגעה לפשרות הדדיות עמן. ותנאי הכרחי להגיע לכך הוא כישלון של נתניהו בהרכבת הממשלה היחידה שהוא יכול לנסות להקים – ממשלת עבאס-בן-גביר.

* נשיא שמחל על כבודו – שבע שנים הנשיא ריבלין הוא ילד כאפות של בריון שמתעלל בו ומשלח בו את כלביו בלי סיבה והוא מבליג. פעם אחת הוא לא מחל על כבודו באקט סמלי, ובצדק. מלך שמחל על כבודו – אין כבודו מחול.

* חטא בל יכופר – דליה איציק לעולם לא תסלח לרובי ריבלין על תבוסתה בבחירות לנשיאות. השבוע היא סובבה את הסכין שנתניהו נעץ בו.

* כאחרון הביביסטים – פשקוויל ההשתלחות של רוגל אלפר בנשיא המדינה ("בוט", "אימפוטנט", "כחייל שביצע פקודה בלתי חוקית בעליל") נכתב כתגובה על כך שריבלין  החליט נכון בתנאים שעמדו לפניו והטיל את הרכבת הממשלה על נתניהו, אבל זה פשקוויל כשל אחרון הביביסטים. כמוהם הוא בז לממלכתיות ולכן בז לריבלין שהוא התגלמות הממלכתיות. כמוהם הוא נהנה לנשוך בהנאה כל סמל ממלכתי. ומי שאמסטפים נוטפי ריר כמו רוגל אלפר ומירי רגב מתגוללים עליו משני הצדדים – כנראה שהוא מגלם את הטוב והיפה.

* הביביסט האולטימטיבי – איזה ביביסט כתב לי ערימת נאצות כתגובה לביקורתי על מושא סגידתו, והוסיף שלפעמים הוא מקווה שאני אצליח להעלות את השמאל לשלטון כדי שייסוג מהגולן ואז אלמד את הלקח ואבין מה זה.

הנה, זה הביביסט המושלם. מה ביבי מכפיף כל אינטרס לאומי לאינטרס הפרטי שלו, כך גם עובד האלילים בפולחן האישיות שלו מכפיף כל אינטרס לאומי לאינטרס הפרטי של אדוניו.

אגב, לא שכחנו שראש הממשלה היחיד שניסה למסור את הגולן הן לאסד האב והן לאסד הבן הוא נתניהו.

* תמונת ראי – יחסו של עיתון "הארץ" למוסדות הממלכתיים של המדינה הוא תמונת ראי של יחסו של נתניהו למוסדות הממלכתיים של המדינה. כמו נתניהו, גם מערכת "הארץ" חושבת שהמוסדות הממלכתיים עובדים אצלה, ומי צריך אותם אם הם אינם רוקדים על פי החליל שלה.

אינספור פשקווילי מערכת של "הארץ" נכתבו לאורך השנים נגד בית המשפט העליון, על שהוא מכשיר את אקיבוש ואת ההתנחלויות. כי הרי בית המשפט אינו צריך לפסוק על פי חוק, אלא על פי עמדת המערכת. וכשהוא מעז לחרוג מן השורה – הוא ננזף ומועמד אל עמוד הקלון. כאשר בית המשפט החליט ברוב של 11:0 על פי חוק יסוד מפורש, שנתניהו יכול לכהן על אף כתב האישום נגדו, מערכת "הארץ" התגוללה בו ובכל השופטים, כי מי זה חוק היסוד שהשופטים נשמעים לו, כאשר מערכת "הארץ" פסקה אחרת. השופטים הם פחדנים ומשת"פים. פשקוויל המערכת של יום שישי שוב הוקדש להתגוללות בבית המשפט, על כך שדחה עתירה נגד שר החינוך גלנט, שניסתה למנוע ממנו לממש את סמכותו על פי חוק לבחון אם המועמד לחתן פרס ישראל עודד גולדרייך עבר על "חוק החרם", כאשר חתם על עצומה שהפצירה באקדמיה בעולם להחרים את אוניברסיטת אריאל. בית המשפט קיבל את עמדת היועמ"ש ודחה את העתירה. (אגב, מה יש לבדוק? גולדרייך חתם ועבר על החוק).

וואהו וואהו. איזו השתלחות, איזו התגוללות של פשקוויל המערכת בבית המשפט, ששוב העז לפסוק על פי החוק ולא על פי תכתיבי שוקן. החל בכותרת: "פרס ישראל לקיבוש" (בכותרת הפשקוויל הייתה שגיאת כתיב במילה קיבוש) ודרך הפשקוויל כולו: "הרודפים ומשתיקים כל ביקורת על הכיבוש הישראלי בשטחים… מסלול נפרד לשמאלנים… פרס לכל מלשין… ציד שמאלנים… פגעו באמון הציבור בפרס ישראל, וצבעו את מקבליו בהתאם לדרישות השלטון" וכו' וכו' וכו'.

ועוד השבוע, פשקוויל המערכת התגולל בנשיא המדינה, על שעשה את הדבר היחיד שיכול לעשות בעקבות ההתייעצויות עם הסיעות, והטיל את הרכבת הממשלה על נתניהו. הפשקוויל תיאר אותו כחייל שמילא פקודה בלתי חוקית בעליל. לא פחות. והוא טען שהיה עליו להתפטר ולא להטיל את הרכבת הממשלה על נתניהו. כי מי צריך נשיא, אם הוא לא עובד בשביל שוקן.

את התשובה המוחצת לפשקוויל המערכת נתן הפרשן הפוליטי של "הארץ" יוסי ורטר. ורטר אינו חשוד בתמיכה בנתניהו. אך הוא הסביר שבמצב שנוצר, הנשיא לא יכול היה להחליט אחרת. הוא לעג לפשקוויל המערכת, והסביר מה היה קורא "אילו הנשיא היה נוהג כהמלצת הכותב האלמוני" (מאמרי המערכת אינם חתומים, אך מבטאים את דעותיו של שוקן). הוא הסביר שאז יריב לוין היה הופך אוטומטית מ"מ הנשיא, היה משתלח מבית הנשיא בשלטון החוק ובבתי המשפט, מכנה אותם "שלטון הפקידים" ומתפרע כפי שהוא נוהג מדוכן יו"ר הכנסת. והוא כמובן היה מטיל על נתניהו את המנדט וגם נותן לו הארכה ועושה כל שביכולתו כדי שנתניהו ירכיב את הממשלה. והחמור מכל – הוא היה מעניק לנתניהו חנינה לפני משפט. אמנם הנשיא אינו יכול לתת חנינה ללא חתימת שר המשפטים, אך הרי הנאשם מונע מינוי שר משפטים, ולכן הממשלה הייתה מטילה אד-הוק את סמכות מ"מ השר על אחד השרים, נניח דרעי או אוחנה, כדי שיחתום על ההמלצה וכבוד מ"מ הנשיא לוין יחון את הנאשם לפני משפט, לא אחרי שהכנסת תאשר את חוק ההתגברות הרדיקלי שבו הרוב האוטומטי יכול לבטל כל פסיקה של בית המשפט, כדי להבטיח שבית המשפט לא יפסול את החנינה.

* אופוזיציה למדינה – למה עופר כסיף וחבר מרעיו, ח"כי הרשימה המשותפת, מתקשים כל כך לומר בכבוד ובפשטות "מתחייב אני" על שבועת אמונים למדינת ישראל ולחוקיה? כי הם אינם אופוזיציה לממשלה, אלא אופוזיציה למדינה. וגם אם הם יהיו בקואליציה הם יהיו אופוזיציה למדינה.

* מחיר לפרובוקציה – לאחר שח"כים פרובוקטורים ביזו את מעמד השבעת הכנסת והפכו אותו לקרקס, כאשר במקום שבועת אמונים הם סיננו נאומים מתלהמים, הודיע היו"ר ששבועתם אינה בתוקף. הם ידעו זאת כמובן, וזה היה מחיר שהיו מוכנים לשלם תמורת ההזדמנות לפרובוקציה בשידור חי בשלושת הערוצים. לפני ההצבעה הראשונה או הנאום הראשון של כל אחד מהח"כים האלה, הוא ישבע אמונים ולא קרה כלום.

אבל צריך למנוע מצב שמעשה כזה יהפוך ללגיטימי ויחזור על עצמו בכל השבעה (כל חצי שנה?). לכן, מן הראוי שוועדת האתיקה של הכנסת תעניש אותם בכלים שבידיה – אם זה איסור לנאום חצי שנה או כל עונש אחר שהתקנון מאפשר. ואם יש צורך – להכניס סעיף מיוחד לתקנון הקובע את העונש על ביזוי טקס ההשבעה. מן הראוי לקבוע תג מחיר כואב על הפרובוקציה הזאת.

* החסינות המהותית – יש שני ח"כים שאני שונא. ממש שונא. אחד מהם הוא עופר כסיף. עם זאת, המראות של ההתקפה האלימה של השוטרים עליו מחרידות. הן מחרידות אילו היה אזרח מן השורה, קל וחומר ח"כ. הרי בדיוק להפגנות כאלה קיימת החסינות המהותית, להבדיל מהחסינות הדיונית, החסינות המושחתת לעבירות פליליות, שיש להעביר אותה מן העולם. היא קיימת בדיוק כדי למנוע מראות כאלו.

אסייג את דבריי בכך שהנושא תחת חקירת מח"ש ואין בפניי התמונה השלמה. אני משער שהתמונות שהוצגו אין התמונה השלמה ושלהתנפלות קדמה פרובוקציה. עם זאת, גם מול פרובוקציה יש להגיב בתקיפות אך באיפוק ולא באלימות כזו.

* אלוביץ' יהיה עד מדינה? – יותר משתחילת עדותו של אילן ישועה מפלילה את נתניהו, היא מפלילה את אלוביץ'. לא אפול מן הכיסא אם אלוביץ' יחזור בו ויהיה עד מדינה.

* הקרטל נאבק לשימור כוחו – ועד ראשי האוניברסיטאות (ור"ה) החליט לצרף לשורותיו את אוניברסיטת השומרון באריאל. למה הוועד חזר בו מהתנגדותו בת העשור וקיבל את ההחלטה הזאת? כיוון שעתירה בנדון ניצבת בפני בג"ץ והוועד ידע שאין לבג"ץ כל דרך לקבל החלטה אחרת מלבד קבלת העתירה, כיוון שאין כל דרך להצדיק את ההתנגדות.

המניע למלחמה של ור"ה נגד אוניברסיטת אריאל אינו אקדמי מקצועי, כמובן, אך גם לא אידיאולוגי פוליטי. המניע הוא כוחני ותקציבי. מדובר בקרטל הנאבק על שימור כוחו. זה לא דבר חדש. האוניברסיטה העברית התנגדה להקמת אוניברסיטת תל-אביב, שתיהן התנגדו להקמת אוניברסיטת חיפה וכן הלאה עד הקמת אוניברסיטת אריאל. ההבדל הוא, שהפעם גייס הקרטל למאבקו גורמים פוליטיים, שמתנגדם לאוניברסיטה בשל מיקומה, ונתנו למאבק הקרטל ארומה אידיאולוגית, כביכול.

אני מקווה מאד שראשי אוניברסיטת אריאל ישברו את המסורת הזאת, ולא יצטרפו למאבק של ור"ה נגד הקמת אוניברסיטת הגליל.

* הארגון להנצחת הסכסוך – אונר"א (סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטי פלשתין במזרח הקרוב, בהגדרתו הרשמית והמכובסת של הארגון), הוא הארגון להנצחת הסכסוך הישראלי ערבי. כל עוד הוא קיים, הוא ימשיך ללבות את הסכסוך ולהרחיק כל סיכוי לשלום.

נשיא ארה"ב ביידן החליט לחדש את הזרמת הכספים האמריקאיים לארגון, שבוטלה בידי טראמפ. זהו צעד של הנשיא נגד השלום (אבל אולי הוא יישא חן בעיני ועדת פרס נובל לשלום).

* סולידריות עם מושתלי האיברים – ד"ר חגי בועז, ראש אשכול "מדע, טכנולוגיה וציוויליזציה" במכון ון ליר בירושלים, הוא מושתל כליה וכבד. במאמר ב"הארץ" הציג ד"ר בועז

הסבר נוסף (זה מוזר, אך מסתבר שיש צורך בהסברים נוספים) מדוע הצו המוסרי מחייב כל אחד ואחת להתחסן.

"אני שייך לקבוצה של מושתלי האיברים, שמקבלים על בסיס יומי קוקטייל תרופות לדיכוי המערכת החיסונית", הציג את עצמו ד"ר בועז והסביר שבתור שכזה החיסון אינו יעיל בעבורו ובעבור שאר מושתלי האיברים. משמעות הדבר, היא ש"כרגע אין לנו כלל אפשרות לצאת ממעגל הסכנה. יתרה מכך, בקרב מושתלי ריאות, למשל, הסיכון לתמותה מקורונה גבוה במיוחד. גם בקרב מושתלי איברים אחרים הסיכון לתמותה גבוה יותר מאשר בקרב האוכלוסיה הכללית. במילים פשוטות, אנחנו חיים כעת כמו שכולם חיו בתחילת החורף: ללא חיסונים וללא אפשרות נראית לעין לחזור לשגרה. אנחנו עדיין בסכנת חיים. כמושתלי איברים אנו חיים בזכות נדיבותם של אחרים… אולי זה יישמע קטנוני או מעט מריר, אבל מנקודת המבט של מי שמשווע לפתח נוגדנים נגד קורונה כדי לחזור לשגרה, לחזור לעבודה, להיפגש עם אנשים – הפקפוק בחיסונים שיעילותם כבר הוכחה, החשש מתופעות ארוכות טווח (כמה ארוכות?), הטענה כאילו כל זכויות הפרט נגזלות על ידי פקידים 'מטורפי חיסונים' – כל אלה נראים לי פריווילגיות של אנשים בריאים. ביקורת היא דבר חשוב, ודאי ביקורת על המדע והטכנולוגיה, אך בשקלול אחרון ובהינתן שאנחנו מקבלים את בטיחות החיסון – האם לא נכון להתחסן כדי להגן לא רק על עצמך אלא גם על אלה שלא יכולים להתחסן?"

* בן מאה – הנסיך פיליפ נולד ב-1921 ומת ב-2021. אז בן כמה הוא היה במותו? בעוד חודשיים, ב-10 ביוני, ימלאו מאה שנה להולדתו. אז למה הכותרות מספרות על מותו בגיל 99?

ספירת שנות חיי אדם באופן המוזר הזה אינה חדשה והיא שכיחה מאוד. אבל איזו מין מתמטיקה מוזרה היא זאת? האם ילד בן 11 חודש ועשרים יום הוא בן שנה, או שהוא עוד לא נולד?

בשביתת הרעב בגמלא (1994) לסיכול סכנת הנסיגה מהגולן, שוחחתי עם חברי ושותפי לשביתה יהודה הראל, וציינתי שהוא בן 60. "מה פתאום אני בן 60?" הוא הביע פליאה. "אני בן 59". מיד הגבתי: "אבל הרי בעוד פחות מחודשיים ימלאו לך 60". והוא השיב: "נכון. בעוד חודשיים אהיה בן 60, עד אז אני בן 59". "מעולם לא שמעתי על מישהו שסופר כמוך" אמרתי לו והוא השיב: "מעולם לא שמעתי על מישהו שסופר כמוך". החלטנו לעשות סקר. לשאול עשרה אנשים איך הם סופרים. ומה הייתה התוצאה? 5:5.

* נפגשים בשביל ישראל – נפגשים בשביל ישראל הוא מיזם חברתי ותרבותי יוצא דופן. זו השנה ה-16 שבה נערך מסע בשביל ישראל, מאילת עד שאר ישוב, לזכר חללי אסון המסוקים. יש "חבורת השביל" ההולכת את השביל כולו ויש מצטרפים ליום, יומיים, שבוע, שבועיים. מטרת המסע היא קירוב לבבות בין חלקי העם – חילונים ודתיים, ימין ושמאל, צעירים וזקנים. בלב המסע – סדנה הנערכת מידי יום במעגלי שיח, לרוב מתוך נושא שנתי. השנה הנושא הוא חופשי למדיי.

מדי שנה, מאז השנה השניה של המסע, אני מצטרף כמנחה התוכן לימים אחדים. השנה הנחיתי בימים חמישי ושישי בשבוע שעבר. ביום חמישי יצאנו מחורבת חממה והלכנו בנחל צבעון ונחל דישון ועלינו למושב דישון – מהלך 18 ק"מ.

הנושא של הסדנה שיצרתי והנחיתי ביום חמישי, יום הזיכרון לשואה ולגבורה, היה ספרו של הרב שלמה יששכר טייכטל "אם הבנים שמחה". הרב טייכטל היה רב חרדי אנטי ציוני בהונגריה, ששם הייתה החרדות האנטי ציונית הקנאית הקיצונית ביותר. בימי השואה הוא ערך חשבון נפש יסודי וחזר בתשובה. היה לציוני אדוק בכל רמ"ח ושס"ה. הספר, שאותו כתב בתנאים לא תנאים, הוא ספר הגותי והלכתי של תורה ציונית דתית, שנותנת תוקף אמוני למהלך הציוני, למהלך החלוצי של ציונים חילונים (שלשיטתו בעצם יישוב הארץ הם מקיימים מצווה דתית הגדולה יותר מכל שאר המצוות בתורה), להסבר מדוע מיתוס "שלוש השבועות" כבר לא רלוונטי, ויש בו הכאה קשה על חטא כמי שחש שהוא שייך לאלה שהמיטו את השואה על העם היהודי וביקורת חריפה ביותר על הקנאים שגם עכשיו אינם מפיקים את הלקח, אינם עושים חשבון נפש ודבקים בדרכם הרעה. הרב טייכטל נרצח באושוויץ.

בסדנה הבאתי ציטוטים מהספר עם שאלות ודילמות שעולות ממנו.

ביום שישי יצאנו ממושב דישון להר זמר וקרן נפתלי עד מצודת כ"ח (נבי יושע), מהלך 10 ק"מ. כמו ביום חמישי, גם ביום שישי, היה זה טיול בנוף מרהיב בשיאה של הפריחה האביבית בשלל צבעי הקשת, הן של פרחי הבר והן של פריחת עצי הפרי במטעים.

הסדנה בערב שבת הוקדשה לפרשת השבוע, פרשת "שמיני", ועסקה בדרמה הגדולה של מות נדב ואביהוא. עסקנו בדילמות העולות מן הפרשה, חלקן רלוונטיות אף לימינו.

היו אלה ימים נפלאים. גם בשנה הבאה, כבכל שנה, אצטרף למס' ימים ואנחה את הסדנאות.

          * ביד הלשון

כְּזוֹהַר הָרָקִיעַ מַזְהִירִים – בימי הזיכרון האלה, יום הזיכרון לשואה ולגבורה ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, אנו שומעים בטקסים את תפילת אל מלא רחמים, ובתוכה הניב "כְּזוֹהַר הָרָקִיעַ מַזְהִירִים".

ביטוי זה לקוח מפסוק בפרק יב בספר דניאל. פרק זה הוא היחיד בתנ"ך כולו שמדובר בו על תחיית המתים (חזון העצמות היבשות הוא מטפורה להצגת תחיית עם ישראל וגאולתו), ולא בכדי עמו מתכתבת תפילת אל מלא רחמים. התפילה מצטטת ביטוי נוסף מהפרק – "וְיַעַמְדוּ לְגורָלָם לְקֵץ הָיָּמִין", מתוך הפסוק: "וְאַתָּה לֵךְ לַקֵּץ וְתָנוּחַ וְתַעֲמֹד לְגֹרָלְךָ לְקֵץ הַיָּמִין".

בפרק נכתב: "וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ; אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם. וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ, וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד. וְאַתָּה דָנִיֵּאל, סְתֹם הַדְּבָרִים, וַחֲתֹם הַסֵּפֶר, עַד עֵת קֵץ יְשֹׁטְטוּ רַבִּים וְתִרְבֶּה הַדָּעת". ומכאן לקוח המשפט בתפילת "אל מלא רחמים": "כְּזוֹהַר הָרָקִיעַ מַזְהִירִים".

כאמור, תפילת "אל מלא רחמים" מתכתבת עם הפרק, העוסק בתחיית המתים. בכל נוסחאות התפילה, מתפללים לאל המלא רחמים שימציא לנשמת המנוח "מְנוּחָה נְכוֹנָה עַל כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה, בְּמַעֲלוֹת קְדוֹשִׁים וּטְהוֹרִים, כְּזוֹהַר הָרָקִיעַ מַזְהִירִים". כלומר, כמו אלה שיידונו באחרית הימים, על פי דניאל יב לְחַיֵּי עוֹלָם; אותם מַּשְׂכִּלִים שיַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 7.4.21

* מאמין בנצח ישראל – אני מאמין באמונה שלמה בנצח ישראל. זו אמונתי היהודית. השאלה האם יש או אין אלוהים, אינה מעסיקה ואינה מטרידה אותי. לפיכך, שאלות כמו "איפה היה אלוהים בשואה", "איך אלוהים איפשר לזוועה הזאת לקרות", "האם אפשר להאמין באלוהים אחרי אושוויץ", זרות לי. גם את השואה אני בוחן בפרספקטיבה של נצח ישראל. השואה, על מוראותיה הבלתי נתפסים, המיטה על העם היהודי לא רק את הנורא שבאסונות, אלא גם את האיום הקיומי הגדול בתולדותיו. יצאנו מן השואה מוכים וחבולים, אך ניצחנו. עם ישראל חי. שלוש שנים אחרי השואה קמה המדינה היהודית, מדינת ישראל. רבים משורדי השואה עלו לארץ ישראל, נלחמו על הקמתה, היו שותפים בבניינה וביישוב הארץ והעמידו משפחות ושבטים לתפארת, כשהיום כבר גדל דור הנינים ואף החימשים שלהם.

כשאני מדבר על אמונה בנצח ישראל, אין הכוונה לאמונה דטרמיניסטית. זו לא אמונה בגורל ולא בכוח עליון. זו אמונה המבוססת על מחויבות; מחויבות שלנו כעם ושל כולנו כבודדים ושלי כיהודי, להבטיח את נצח ישראל.

המחויבות לנצח ישראל היא קיומה של מדינה ריבונית חזקה של העם היהודי במולדתו. מדינה חזקה מבחינת האמונה בצדקת הדרך והנכונות להקרבה על קיומה, מבחינת החוסן החברתי, התרבותי והכלכלי, מבחינת האחדות הלאומית, מבחינת עוצמתו של צה"ל, הבטחת גבולות בני הגנה וקיומה של הרתעה בלתי קונבנציונלית.

המחויבות לנצח ישראל היא הידוק דמותה, מהותה, זהותה וייעודה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. היא חיזוק דמותה הציונית של מדינת ישראל ומחויבותה לעליה וקליטה, להתיישבות יהודית, לחינוך יהודי, לתרבות יהודית ולשלומם וביטחונם הרוחני, התרבותי והפיזי של יהודי הגולה באשר הם, על כל הזרמים שבהם. היא הבטחת רוב יהודי מאסיבי לדורות והתייחסות לשיקול הזה בעיצוב גבולותיה בני ההגנה של המדינה.

המחויבות לנצח ישראל היא המחויבות לשגשוגה, פריחתה והעשרתה של היהדות, של התרבות היהודית לדורותיה; של התנ"ך, וספרות חז"ל והיצירה היהודית בגולה והיצירה הציונית והישראלית כהמשכה של היהדות וכנושאת הדגל שלה.

וכשאני מדבר על מחויבות, כוונתי בראש ובראש למחויבות האישית שלי, כל חיי, לקדם כמיטב יכולתי הדלה וככל שביכולתי להשפיע, את סדר היום הציוני שפירטתי.

* יום גדול הוא לנו – בשבת, כ"א בתמוז תש"ג 1943, יום השנה למותו של ביאליק ויום לאחר יום השנה למותו של הרצל, נערך כינוס של כל התנועות הציוניות בגטו וילנה. בארכיון הגטו שנתגלה בשנות ה-60, נמצאת תכניית הכינוס וחומר רב עליו. היה זה כינוס שנמשך שעות ארוכות, של שירה, נגינה וקריאה, וכל כולו היה תקווה ואמונה; אמונה בגאולה, אמונה בציונות, אמונה בפאר העם היהודי שיבוא תחת האפר, של עם המתבוסס בעפר ואפר.

המתכנסים שרו משירי ציון וירושלים, שרו במנגינת מארש את "בשוב ה'" – שיר המעלות מתהילים, קראו את נבואת אחרית הימים של ישעיהו, שרו את "תחזקנה" ו"הכניסיני תחת כנפך" של ביאליק, את "שני מכתבים" של אביגדור המאירי, את "שיר הנמל" של לאה גולדברג והתזמורת ניגנה לקול תשואות הקהל מחרוזות של "הורה". שיא האירוע היה שירת "התקווה", ההמנון הלאומי. וכך תוארה שירת "התקווה" במסמך שנמצא בארכיון הגטו: "לבסוף קם כל הקהל על רגליו כאיש אחד, ויחד עם התזמורת שרו את 'התקווה'. אדירים היו צלילי 'התקווה', ונישאו למרחקים, להרי יהודה ולעמקי השרון, אל הים התיכון, לחופי הירדן, אל הר הצופים, לערים ולכפרים, למושבים ולקבוצות שבעמק ובגליל. הצלילים נשאו מכאן ברכת שלום לשם והחזירו באותה עת משם, אל תוך האולם, את הבשורה על הגאולה שתבוא בקרוב.

אצל כולם היה הלב מלה תקווה, ודמעות זלגו מהעיניים. מעמקי הנשמה זרמו תקווה, אומץ וזעקה בקול: עוד לא אבדה תקוותנו!

העמודים העבים של בניין הישיבה (שם התקיים הקונצרט) התכסו זיעה. האווירה באולם הייתה מלאת התלהבות. הייתה זו שעה חגיגית מלאת הוד.

חברים לחצו ידיים ללא אומר והחליפו מבטים רבי משמעות.

יום גדול היה לנו".

והיום יש בתוכנו מי שרוצים להחליף את התקווה. "נפש יהודי" לא באה להם בטוב.

* קורבנות השנאה – האם ביום הזיכרון לשואה והגבורה יתקיים טקס משותף לזכר קורבנות השואה והנאצים – אלה ואלה "קורבנות השנאה"?

* מעבר הכרחי – אני שמח שהנשיא הטיל על נתניהו את הרכבת הממשלה. סיכוייו של נתניהו להצליח במשימה – אפסיים. אני רואה במתן המנדט לנתניהו וכישלונו בהרכבת ממשלה מעבר הכרחי בדרך להקמת ממשלת שינוי ומניעת סיבוב חמישי. רק אחרי שנתניהו ימצה את המנדט בכישלון, יוכל בנט להקים ממשלה עם מפלגות מהמרכז והשמאל בלי לאבד את הבייס שלו, ובכך לממש את הבטחתו למנוע בחירות חמישיות. רק אחרי שנתניהו יכשל, המפלגות החרדיות תהיינה חופשיות ללכת לממשלה בראשות בנט.

ומעבר לעמדתי האישית זו – באופן אובייקטיבי, נשיא המדינה קיבל את ההחלטה הנכונה היחידה לנוכח המשתקף ממפת הממליצים.

* כבר התנצל? – האם נתניהו כבר התנצל בפני נשיא המדינה על ההשתלחויות הגסות והפרועות של שליחיו בשבוע שעבר?

* קם על יוצרו – ששת המנדטים (בעצם שבעת המנדטים) של הקיצוניות הדתית רשומים על שמו של אדם אחד – בנימין נתניהו. אלמלא הוא, לא היה למפלגה זו שמץ של סיכוי לעבור את אחוז החסימה. בלחץ אובססיבי כפי שרק הוא יודע ללחוץ, הוא אנס את סמוטריץ' להתאחד עם עוצמה כהניסטית ועם המפלגה ההומופובית. הוא אפילו שריין בתוך רשימת הליכוד ח"כ של הקיצוניות הדתית (ולכן כתבתי שבעה מנדטים) על חשבון הליכוד, כדי לשחד את סמוטריץ' להיאנס. הוא הוביל את מסע הבחירות שלהם, קרא לציבור לתמוך בהם, פעל להעברת מנדט שלם מיהדות התורה אליהם, להעברת מנדט מימינה אליהם ולפחות מנדט מהליכוד. קוסם.

בשיחתו המפורסמת עם השולמנים הוקלט נתניהו מתרברב שהחרדים וסמוטריץ' עושים מה שהוא אומר להם. והוא היה בטוח שיש לו ביד ממשלת החלומות עם הכהניסטים והאחים המוסלמים, ממשלת החסינות. קוסם.

קוסם קוסם אך סמוטריץ' הבריז לו. הגולם קם על יוצרו וסיכל את הקמת ממשלתו.

* בנט יודע – למה בנט לא מתפתה להצעותיו המפתות כל כך של נתניהו, שהן לכאורה התגשמות כל חלומותיו הפוליטיים מאז קפץ למים הפוליטיים? כי הוא לא מאמין לאף מילה של נתניהו. כי הוא יודע שאם יהיה ביניהם הסכם, אפילו סעיף אחד בו לא יכובד. כי הוא יודע שאם במהלך חתימת ההסכם ביניהם יחובר נתניהו לפוליגרף, הפוליגרף יישרף. כי הוא יודע שגם אם ימנה אותו נתניהו לשר ביטחון, הוא לא ייתן לו לעבוד וירוץ לספר לחבר'ה על הבדיחה שבמינוי. כי הוא יודע שבמקום לקיים את ההסכם, הוא יפעיל את תעשיית השקרים וההסתה שלו לשיימינג עליו, על אשתו, על הוריו ועל ילדיו.

נתניהו הרוויח בחוסר יושר את אי האמון בו.

* שחרר – כבר ארבעה סיבובים נתניהו אינו מצליח לנצח בבחירות וגורר אותנו מסיבוב בחירות אחד למשנהו. וכאשר בני גנץ נשא אותו על גבו – הוא עקץ אותו. נתניהו הוא ריחיים על צווארה של מדינת ישראל ועל צוואר הליכוד. אם יש בו מינימום אחריות לאומית, כל מה שנדרש ממנו הוא לשחרר ולזוז. יזוז? מיד תקום ממשלה רחבה ויציבה בראשות הליכוד שתוביל בבטחה את מדינת ישראל ארבע שנים. לא יזוז? המשבר יימשך ללא סוף. כרגע נתניהו מנסה להקים את ממשלת ציר הרשע עם הכהניסטים והאחים המוסלמים. גם זה לא הולך לו. אז יאללה, שישחרר. שיעמיד פעם אחת את האינטרס הלאומי מעל האינטרס האישי. ועכשיו, בה בעת שנתניהו ואנשיו ממשיכים להסית נגד גדעון סער ולהפיץ שקרים על אודותיו, במקביל הם מתחננים בפניו: "חזור הביתה! אבא ואבא סלחו לך על מה שעוללו לך". והם מבטיחים הרים וגבעות לסער אם יתמסר ולכל אחד מחברי סיעתו אם יבגוד ויערוק. הציפיה, שמי שבכל ראיון ובכל נאום הישיר מבט לציבור ואמר: "אם אתה רוצה שנתניהו ישאר ראש הממשלה – אני מבקש ממך, אל תצביע לנו!", יצטרף לממשלה בראשות נתניהו, היא אבסורדית. יש מכשול אחד בפני ממשלה בישראל. יש אבן נגף אחת בפני יציבות שלטונית. יש עצם אחת בגרונה של הדמוקרטיה הישראלית. יאללה, שישחרר. או שחברי הליכוד יתעשתו וישחררו אותו.

* הנשיאות כעיר מקלט – בימים האחרונים הולכים וגוברים הפרסומים בתקשורת, של טובי הפרשנים, על היתכנות התמודדותו של נתניהו על נשיאות המדינה. כנראה שנתניהו מאפשר הפרחת בלוני ניסוי אלה. לכאורה, נזרקת כאן עצם למתנגדי נתניהו. הנה, הוא משחרר, אפשר להקים ממשלה. תנו לו לפרוש בצורה מכובדת. למעשה, יש כאן ניסיון לבנות על חסינותו של נשיא המדינה מהעמדה לדין פלילי, כדי לחלץ את נתניהו מאימת הדין.

זהו רעיון עוועים. בית הנשיא אינו עיר מקלט. החוק המונע העמדה לדין של נשיא המדינה הוא חוק מושחת, המנוגד לעקרון השוויון בפני החוק. והוא גם לא מחזיק מים כפי שראינו הן כשעזר ויצמן נאלץ לפרוש בשל פרשת סרוסי ולהבדיל – בפרשת האנס הסדרתי. בוודאי שהחוק הזה לא יפסיק משפט באמצע. ומכל מקום – יש להעביר אותו מהעולם, כי הוא כתם על הדמוקרטיה הישראלית.

בחירה לנשיאות של אדם שמוביל מלחמת חורמה במדינת החוק ומנסה בכל דרך למוטט את מערכת המשפט, כיוון שהוא נאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים, כדי להציל אותו, הוא ריסוק מוסד הנשיאות והפיכתו ללא לגיטימי.

לא אחת כתבתי שאין לנתניהו סיכוי להיבחר לנשיא, כי זו הצבעה חשאית וסוף סוף שרי וח"כי הליכוד יעזו להצביע נגדו. כעת אני חושש שהם עלולים להצביע בעדו כדי להיפטר ממנו כראש הממשלה. אם נתניהו יהיה נשיא, חלילה, הוא גם יהיה פעיל ומעורב פוליטית ומדינית הרבה יותר משני הנשיאים הפוליטיים והמדיניים שהיו לנו – ויצמן ופרס. הוא ימרר את חייו של כל ראש ממשלה וייקח בכל הרצינות והכוחנות את ההגדרה "נשיא המדינה עומד בראש המדינה", כפי שעשה ארדואן בטורקיה ביום שהפך מראש הממשלה לנשיא ועוד לפני משאל העם שהעביר, שהאציל לו את הסמכויות האלה.

יש לסכל את המזימה הזאת לאלתר.

נשיא המדינה חייב להיות מופת של טוהר מידות, ניקיון כפיים וכיבוד החוק. במיוחד בימים אלה.

* החוק נגד עבריינות בניה – על פי פרסום בכלי התקשורת, רע"ם הודיעה לשני הגושים בכנסת שהתנאי שלה לתמיכה במועמדם לתפקיד יו"ר הכנסת הוא ביטול חוק קמיניץ. רע"ם הכחישה, אך לא הכחישה שזאת תהיה תביעה שלה לתמיכה בממשלה.

חוק קמיניץ הוא חוק שנועד להגן על החוק מפני עבריינות הבניה ולהגן על אדמות הלאום מפני ההתפשטות הבדואית הבלתי חוקית. אי אפשר לנתק את עבריינות הבניה במגזר הערבי ובעיקר בנגב, ממכלול הפשיעה במגזר הערבי – הטרור החקלאי, הביגמיה, הפרוטקשן, האלימות בתוך המגזר, הנשק הבלתי חוקי, הפשיטות על בסיסי צה"ל וגניבת נשק ותחמושת. הממשלה החדשה חייבת להחזיר את ריבונות המדינה ואת שלטון החוק לגליל ולנגב, בניגוד לקודמתה, וחלילה לא להתחיל את דרכה באקורד תבוסתני של כניעה לעבריינות.

* פסלו את עצמם – הפרובוקציה המכוערת של חברי הרשימה האנטי ישראלית המשותפת מעידה שהם אינם כשירים להיות שותפים קואליציוניים.

בנוסף לכך הם קמו ויצאו החוצה בשירת ההמנון. איני מצפה ממי שאינו מזדהה עם "נפש יהודי הומיה" לשיר את ההמנון. אני מצפה מהם לכבד את ההמנון בעמידת דום. מי שאינו מכבד את המנון המדינה אינו מכבד את המדינה.

הם מתנגדים למדינת ישראל ותומכים באויביה ולכן פסולים לכל מו"מ קואליציוני.

* חוק החוליגנים השלובים – ביזוי טקס ההשבעה בידי ח"כי הרשימה האנטי ישראלית והפיכת ההתחייבות לנאום פרובוקטיבי, לא היה מקורי. היה חוליגן אחד שקדם להם. "הרב" כהנא שר"י. הוא נהג בדיוק כמותם. או ליתר דיוק, הם נהגו בדיוק כמוהו.

* גם התקשורת אשמה – בכלי התקשורת נשמעת שוב ושוב ההשוואה הנכונה והמוצדקת בין יצחק שמיר, שלא העלה על דעתו לספור את "הרב" כהנא שר"י כבר-שיח ושיצא מן המליאה כל אימת שהנ"ל עלה על הדוכן, לבין נתניהו שהכשיר את השרץ. אבל יש לזכור שבאותם הימים גם כלי התקשורת לא ראיינו את כהנא כדי לא לתת לגיטימציה לו ולתורת הגזע שלו ואילו בן גביר כבר שנים הוא חביב התקשורת, ששדרים נהנים לפלרטט אתו באולפנים.

כאשר כהנא היה ח"כ, הנשיא חיים הרצוג לא הזמין אותו לסבב ההמלצות. הוא לא רצה לתת לו הכשר נשיאותי ולגיטימציה בעצם כניסתו למשכן הנשיא. טוב היה עושה ריבלין, אילו הודיע לסמוטריץ' שאם הוא רוצה שסיעתו תשתתף בסבב ההמלצות, שבן גביר לא יהיה במשלחת.

* הצהרה מיוחדת של ראש הממשלה – אזרחי ישראל!

כל חיי היו קודש למדינת ישראל, לביטחונה, לביצור כלכלתה, לחיזוק מעמדה הבינלאומי, להפיכתה לאחת המעצמות המובילות בעולם. רק בחודשים האחרונים, הבאתי חיסונים לכל אזרחי ישראל, ללא משוא פנים – מימין ומשמאל, יהודים וערבים. והנה, אנחנו הראשונים בעולם שיוצאים מן הקורונה. סוף סוף חוזרים לחייך. הבאתי ארבעה הסכמי שלום לישראל, לכולם – יהודים וערבים, ימין ושמאל.

מאז ומתמיד ראיתי לנגד עיניי את טובתה של מדינת ישראל והעדפתי את טובת המדינה על כל שיקול אחר.

לאחר ארבעה סיבובי בחירות, שבהם לא הצלחתי להקים ממשלה יציבה, הגעתי למסקנה שאין ביכולתי להרכיב ממשלה. אין לכך כל הצדקה, זולת שנאה, חרמות ורדיפה. אבל אני מכיר במציאות. אם אני עומד למכשול בפני הקמת ממשלה בישראל; ממשלה יציבה בראשות הליכוד, טובת המדינה וטובת הליכוד מחייבות אותי להסיק מסקנות אישיות.

לפיכך, אני מודיע בזאת על הסרת מועמדותי לראשות הממשלה. עוד היום אפעל לקידום פריימריז מהירים בליכוד, לבחירת יו"ר חדש לתנועה. אמשיך להנהיג באחריות את מדינת ישראל עד בחירתה, מהר ככל האפשר, אני מקווה, של הממשלה החדשה.

היום החל שלב העדויות במשפטי. אני בטוח בצדקתי. את התקופה הקרובה אקדיש למאבק על חפותי ועל שמי הטוב.

אני מודה לכם, אזרחי ישראל, על האמון שהענקתם לי לאורך השנים.

* לא כשיר להנהגה – ראש ממשלה שמסית את עמו נגד מוסדות החוק והמשפט של המדינה, מעליל עליהם עלילות בזויות ומפיץ קונספירציות מטורללות, אינו ראוי ואינו כשיר להנהגה. נתניהו מנסה להפוך את משפטו למשפט הרחוב, אך זה לא יעזור לו. ישראל היא מדינת חוק. יש שופטים בירושלים והם ישפטו משפט צדק על פי הראיות.

* מסמן מטרה – המשפט החשוב ביותר והמסוכן ביותר בנאום ההסתה המתלהם של הנאשם, היה האמירה שהוא מקווה שבית המשפט ינהג אחרת מהמשטרה והפרקליטות. בכך הוא עשה דה-לגיטימציה מראש לשופטיו, כאשר סימן לצאן מרעיתו שלא הוא עומד למשפט אלא השופטים. אם לא יזכו אותו, הם חלק מעלילת "ההפיכה השלטונית" שבדה. הוא הילך עליהם אימים, שאם לא יבצעו את מה שהוא מצפה מהם, הם עלולים להפוך מוקד להסתה אישית כמו שתעשיית השקרים וההסתה שלו הפכה את אלשייך, שי ניצן, ליאת בן ארי ומנדלבליט. אני מקווה מאוד שהמדינה כבר דואגת לשמירה הדוקה על השופטים.

* תחרות ההסתה נגד מדינת ישראל – "שוברים שתיקה" ו"בצלם" ביום סגרירי עכור במיוחד, לא מתקרבים ברמת ההסתה שלהם נגד צה"ל ומדינת ישראל, לרמת ההסתה של ראש ממשלת ישראל נגד מדינת החוק הישראלית ומוסדות המשפט והצדק שלה.

* הפגנות מגונות – ההפגנות ליד בית המשפט, הן של תומכי נתניהו והן של מתנגדיו, הן הפגנות מגונות. בבית המשפט מתנהל הליך משפטי. אין מקום לשום הפגנות בהליך הזה. יש לנטרל את ההליך המשפטי מן המחלוקת הפוליטית. ההפגנות הללו מזהמות את ההליך השיפוטי. למפגינים נגד נתניהו אין כלים להכריע שהוא אשם ולמפגינים בעדו אין כלים להכריע שהוא זכאי. יש שופטים בירושלים – הם ורק הם יכריעו, אך ורק על פי הראיות.

דוחה במיוחד בובת הענק בהפגנה נגד נתניהו, של נתניהו במדי אסיר וידיו אזוקות. יש לזכור שנתניהו, כנאשם, נהנה מחזקת החפות, כמו כל נאשם, וכדי להרשיעו – חובת ההוכחה היא של התביעה. המפגינים לא רק קבעו שהוא אשם, אלא גם גזרו את דינו וביצעו אותו. יאמר לזכותם שהסתפקו הפעם באזיקים ולא נדרשו לגיליוטינה.

 ניתן וראוי להפגין נגד השחיתות הציבורית של נתניהו, אבל היא אינה קשורה למשפט.

* פסיקה בלתי מידתית – בג"ץ קיים כדי להגן על זכויות האזרח מול המערכת, מול השלטון; כדי שלא יירמס בידי השלטון. חופש ההפגנה הינה זכות חוקתית, ותפקידו המובהק של בג"ץ להגן עליה. החלטת בג"ץ בנושא הגבלת ההפגנות בסגר עוסקת בליבת מהותו של בית המשפט.

אולם בג"ץ מרבה להשתמש במושג "מידתיות". מה המשמעות של מידתיות? שאין ערכים מוחלטים. שיש לבחון כל ערך כחלק ממכלול של ערכים. וגם את הזכויות יש לבחון בתוך מכלול הערכים. גם זכות ההפגנה אינה זכות מוחלטת.

למיטב הכרתי בית המשפט שגה בפסיקתו. הוא שגה בפסיקתו כיוון שההחלטה שאותה הגדיר כבלתי חוקתית עומדת בפירוש במבחן המידתיות. ראשית, כיוון שמדובר בהחלטה שהתקבלה בעיצומו של מצב חירום, באחד משיאיה של מגפה קשה ובתקופה שהמדינה עמדה על סף אובדן שליטה על המגפה. במצב כזה, שבו אזרחי ישראל הושמו בסגר, מקומות העבודה, בתי הספר, בתי התפילה, מקומות התרבות והבילוי היו סגורים, ניתן להגביל גם את חופש ההפגנה. שנית, כיוון שלנוכח העובדה שהוטל סגר כללי, אי אפשר לטעון שהייתה זו החלטה נקודתית לפגוע בהפגנות. שלישית, כיוון שבתקופה של מגפה קשה, נערכו הפגנות מדי שבוע, בבלפור ובכל רחבי הארץ. וגם כאשר היו סגרים, הזכות להפגין הוחרגה. לא הייתה בתולדות המדינה מחאה כל כך אינטנסיבית וממושכת ומתוקשרת. כאשר בתוך המכלול הזה במשך שלושה שבועות הייתה הגבלה מסוימת על ההפגנות – לראות בכך פגיעה בזכות ההפגנה, זו טענה לא רצינית. רביעית, כיוון שגם באותם שלושה שבועות לא היה איסור על ההפגנות ועובדה – בפועל, היו הפגנות בכל רחבי הארץ, בקפסולות ובמרחק של ק"מ מהבית. זכות ההפגנה היא הזכות של כל מי שרוצה בכל מצב ובכל תנאי להפגין בכל מקום ובכל שעה שהוא רוצה? זאת טענה בלתי מידתית.

ונניח שההחלטה הייתה שגויה. במצב של אי ודאות ואי יציבות, במצב חירום, יש הכרח בקבלת החלטות מהירות וקשות ולבטח חלקן שגויות. אזרחים שהפגינו כנגד התקנות, לקחו את החוק לידיים בזמן חירום ועשו שבת לעצמם. החלטת בית המשפט נותנת להם פרס בדיעבד על התנהגות אנרכיסטית. גם אם בית המשפט טוען בדיעבד שההחלטה הייתה בלתי חוקתית, היה עליו לקבוע שכל עוד לא התקבלה פסיקה כזאת של בית המשפט, חובה היה לציית לה, ולא לעודד את ההתנהלות הזאת באמצעות ביטול רטרואקטיבי של הקנס.

ובלי קשר לבית המשפט – ניתן היה לצפות ממנהיגי המפגינים להחליט בעצמם לא להפגין כשכל עם ישראל נמצא בסגר, ולו מתוך סולידריות לאומית וחברתית, מתוך תחושת ערבות הדדית. מן הראוי היה כלל לא להגיע לבית משפט, אלא לגלות אחריות.

* בקרוביי אקדש – בפרשת השבוע, פרשת "שמיני", אנו קוראים על מותם הטרגי של נדב ואביהוא, בניו של אהרון הכהן, שאש יורדת מהשמים ואוכלת (=הורגת, בעברית המקראית) אותם, בעיצומו של טקס חנוכת המשכן, לנוכח כל בני ישראל. הם נענשו על שהדליקו "אש זרה". לא אכנס היום למהות ה"אש הזרה", אומר רק שעל פי הפרשנות שלי את הפרשה, זו אש הקנאות הדתית.

מיד לאחר מותם של נדב ואביהוא, מגיב משה בדברים הבאים, שגם בהם יש לקח לימינו, בוודאי השבוע: "ויאמר משה אל אהרון: הוא אשר דיבר ה' לאמור: בקרוביי אקדש ועל פני כל העם אכבד". ובמילים אחרות – אין למנהיגים פריבילגיות, אלא להיפך – מן המנהיגים, שאמורים לשמש דוגמה ומופת, אלוהים דורש יותר. מהם מצופה ליותר ולכן הם יענשו ביתר שאת על חטאים שאולי ניתן לסלוח עליהם לאנשים מן השורה. כאשר הם חוטאים, מעמדם הרם אינו סיבה לקולא, אלא להיפך, מעמדם הרם הוא סיבה להחמיר איתם יותר. המעמד מחייב, ואם הגעת לאגרא רמא, עליך ההוכחה שאתה ראוי לכך. אם אינך נוהג כראוי למעמדך, עליך להיענש ביתר תוקף ואל תתבכיין על כך.

* כבר גינו? – האם הרשימה המשותפת ורע"ם כבר גינו את חגיגות קבלת הפנים למחבל, רוצחו של משה תמם?

* 25 שנים לנפילת אורי פרידמן – בשביעי של פסח תשנ"ו, 10 באפריל 1996, לפני 25 שנים בדיוק, ערב פרוץ מבצע "ענבי זעם", נפל בהפגזת פצמ"רים על מוצב כרכום בדרום לבנון, אורי פרידמן, מ"כ בחטיבת הנח"ל.

אורי היה בן גרעין "דמשק" לאורטל, מעמודי התווך של הגרעין. צעיר ערכי, מוסרי, אידיאליסט, שוחר  טוב, איש ספר, משקיען ורציני בכל דבר שעשה – בגרעין, בעבודתו בכרם של אורטל וכלוחם ומפקד בצה"ל.  

במלאת 25 שנים לנופלו, נערכה אזכרה בזום. חבריו יצרו מפה המתארת את תחנות חייו, מבית החולים בילינסון שבו נולד עד מוצב כרכום. ובכל תחנה, הוקרן סרטון שבו סיפרו בני משפחתו וחבריו על אורי באותה תחנה. הייתה זו אזכרה חזקה ומשמעותית, שהיטיבה לתאר את דמותו הייחודית ומעוררת ההשראה של אורי.

יהי זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

ארץ אל תכסי דמם – אחד הניבים המזוהים עם זכר השואה ועם טקסי יום הזיכרון לשואה ולגבורה, הוא "ארץ אל תכסי דמם". המקור הוא ספר איוב טז, יח, שבו זועק איוב, בייאושו ומר לבו, בגוף ראשון: "אֶרֶץ אַל תְּכַסִּי דָמִי וְאַל יְהִי מָקוֹם לְזַעֲקָתִי". זו מעין קריאת נקם, אך נקם במי? הרי בספר איוב מי שפגע בו הוא האלוהים. ואף על פי כן, הביטוי מפורש כקריאת נקם, כקריאה לארץ לא לכפר על המוות הלא מוצדק. ואל יהי מקום לזעקתי – שהארץ כולה לא תוכל להכיל את הזעקה שלי, כי האסון שלי אינו בר הכלה.

החיבור של הפסוק לשואה נעשה בתפילת "אל מלא רחמים" לנספים השואה, הנקראת ביום הקדיש הכללי, עשרה בטבת. בשנת תשי"א 1951 הכריזה הרבנות הראשית לישראל על צום עשרה בטבת, יום תחילת המצור על ירושלים, כיום של אמירת קדיש לזכר הנספים בשואה שמועד קבורתם לא נודע. בתפילת "אל מלא רחמים" שחוברה למועד זה נאמר: "… בַּעַל הָרַחֲמִים יִצְרר בִּצְרור הַחַיִּים אֶת נִשְׁמָתָם, ה' הוּא נַחֲלָתָם, וְיִזְכּר לָנוּ עֲקֵדָתָם, וְיַעֲמד לָנוּ וּלְכָל יִשרָאֵל זְכוּתָם. אֶרֶץ אַל תְּכַסִּי דָּמָם, וְאַל יְהִי מָקום לְזַעֲקָתָם. בִּזְכוּתָם נִדְּחֵי יִשרָאֵל יָשׁוּבוּ לַאֲחֻזָּתָם, וְהַקְּדושִׁים לַזִּכָּרון תָּמִיד נֶגֶד ה' צִדְקָתָם. יָבואוּ שָׁלום וְיָנוּחוּ עַל מִשְׁכָּבָם".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 4.4.21

* הקרבה למען האינטרס הלאומי – אני לא מבין את מי שטוענים שנתניהו מעדיף את האינטרס הפרטי שלו על האינטרס הלאומי. זה פשוט לא נכון. קחו למשל את ההישג הגדול שלו – למדינת ישראל אין שר משפטים. הרי ברור שהאינטרס הפרטי שלו הוא שיהיה שר משפטים למדינת ישראל. וברור שהאינטרס הלאומי הוא שלא יהיה שר משפטים למדינת ישראל. אבל נתניהו שוב, כדרכו, הקריב את האינטרס הפרטי שלו על מזבח האינטרס הלאומי.

* יכול להיות יותר גרוע – רע מאוד וחמור מאוד שאין שר משפטים בישראל. אבל היה הרבה יותר רע והרבה יותר חמור, כאשר אמיר אוחנה היה סוס טרויאני במשרד המשפטים.

* נערת הגומי – בשיח הציבורי על הפלונטר הפוליטי, כולם נדרשים להתפשר, לוותר, להתגמש. ברור שאפשר לדרוש ממפלגות גוש השינוי להסכים לקואליציה עם המשותפת ורע"ם. ברור שאפשר לדרוש מהימין להקים ממשלה עם רע"ם. ברור שלגיטימי לדרוש מרע"ם לשבת בממשלה עם הכהניסטים. ברור שאפשר לדרוש מהכהניסטים לשבת עם רע"ם. ברור שאפשר לדרוש מתקווה חדשה להצטרף לקואליציה בראשות נתניהו. ברור שאפשר לדרוש מתקווה חדשה להצטרף לממשלת ימין עם הכהניסטים. ברור שאפשר לדרוש ממנה לשבת עם המשותפת. ברור שאפשר לדרוש מבנט להסכים לקואליציה עם המשותפת. כמובן שאפשר לצפות מבנט לשבת בממשלה תחת לפיד. אין ספק שניתן לדרוש מלפיד לשבת תחת מנהיג של מפלגה קטנה בהרבה ממפלגתו. וברור שאפשר לצפות מלפיד, גנץ, בנט וסער לרוטציות אלו ואחרות. הכל אפשרי. אין גבול לגמישות שדורשים מכל גורם במערכת, להתפשרות על עקרונותיו הבסיסיים ביותר.

רק דרישה אחת היא בלתי אפשרית, לא לגיטימית, אף שהיא הצעד היחיד שיכול לפתור באחת את הפלונטר; אסור לדרוש מנתניהו לשחרר, להרפות, לזוז. אנו מקבלים את אחיזתו העיקשת בקרנות השלטון כחוק טבע. לא יעלה על הדעת. אין טעם לדבר על זה. הוא לעולם לא יסכים לכך. הצעתי מאמר הקורא לפרישתו של נתניהו כדי לחלץ את הפלונטר ל"ידיעות אחרונות" והם דחו אותו כי זה סתם דיבור שאין לו שום סיכוי להתממש.

נתניהו יודע היטב להתגמש על עקרונותיו, כמו נערת גומי. אבל לא על השלטון. כאן הוא בונקר. ואנו מקבלים זאת כגזירת גורל.

* מי יהיה ראשון – על פי הדיווחים בתקשורת, מתנהל בתוך גוש השינוי מאבק בין לפיד ובנט מי יהיה ראשון ברוטציה ביניהם. כלומר קיימת הסכמה על רוטציה והשאלה היא רק מי יהיה ראשון. מחלוקת נוספת, טקטית, בין סער ובנט לבין לפיד, היא האם יש להכריע בסוגיה הזאת לפני ההמלצות לנשיא, כתביעת סער ובנט, או שיש לפעול מיידית לגיבוש המלצות ללפיד כדי שהנשיא יטיל עליו את הרכבת הממשלה ורק אח"כ להכריע בסוגיית הרוטציה.

מניסיוני אני יודע, שבסיטואציות כאלו כל הגורמים פועלים בתוך ערפל קרב, מפיצים דיסאינפורמציות וספינים כדי לבלבל את היריב. לא אחת קראנו תלי תלים של פרשנויות עד שלפתע "נפל מן השמים" פתרון אחר לגמרי, מחוץ לקופסה, שמסתבר שעליו התמקד כל הדיון, וכל הדיון שהודלף לתקשורת נועד להסוואה ולהרדמת היריב.

אין לי מושג האם כך גם הפעם, כי אני מוזן מהתקשורת. ואחרי ההסתייגות הזאת, אציג את עמדתי במחלוקת כפי שהיא משתקפת בתקשורת.

ראשית, אני נגד רוטציה. רוטציה פוגעת ביציבות השלטונית. נכון שיהיה ראש ממשלה אחד, שיכהן ארבע שנים. רוטציה היא הפתרון הנכון רק במקרה של תיקו בין שני הגושים הגדולים, כפי שהיה ב-1984 וכפי שהיה אשתקד; כלומר אין לאף צד יכולת להרכיב ממשלה ולכן שני הצדדים מקימים ממשלה ומחלקים ביניהם את הקדנציה. מצב שבו שני גושים מתחרים ביניהם ובתוך אחד הגושים מונהגת רוטציה, הוא אבסורד. יש רק אבסורד אחד גדול יותר, והוא מצב שבו מפלגה רצה לבחירות עם רוטציה בין ראשיה, כפי שהיה במחנ"צ (הרצוג ולבני, שנסוגה ברגע האחרון מהשטות, אחרי שהנזק כבר נגרם והיה בלתי הפיך) וכפי שהיה בכחול לבן (גנץ ולפיד, שנסוג ברגע האחרון של הסיבוב השלישי, אחרי שהנזק כבר נגרם והיה בלתי הפיך).

ואם בכל זאת הולכים לרוטציה, מי צריך להיות הראשון? זה לא באמת חשוב. ההנחה היא שכדאי להיות ראשון, כי זה תפוח אחד ביד מול תפוח על העץ שמי יודע מה יקרה אתו עד מועד הרוטציה. אני בכלל לא בטוח שזה נכון. לדעתי יש יתרון דווקא לשני ברוטציה, כיוון שהוא ירוץ לבחירות הבאות כראש הממשלה. כך היה ב-1988, כששמיר היה שני ברוטציה וניצח בבחירות. הניצחון שלו היה ברור, הייתה לו יכולת להקים מיד ממשלת "ימין על מלא" אך מתוך אחריות לאומית הוא בחר בהקמת ממשלת אחדות לאומית נוספת, אך הפעם, כמובן, ללא רוטציה.

לעומת זאת, הניסיון של ממשלת הרוטציה האחרונה מצדיק את הרצון להיות ראשון ברוטציה. אבל הניסיון הזה הוא פרסונלי מאוד. הוא קשור באופן הדוק לכך שהפרטנר היה נתניהו, שנהג כנוכל, עקץ את שותפיו והפר את ההסכם, שעליו הוא חתם בלי שום כוונה לקיים אותו. אבל נתניהו יש רק אחד. כל מנהיג אחר שיחתום על הסכם רוטציה יעמוד בו. גם אין צורך בכל מיני ביטחונות מוזרים כמו ראש ממשלה חלופי וכו', שצריכים להיות מושלכים לפח האשפה של ההיסטוריה.

אך כאמור, אני מתנגד עקרונית לרוטציה בתוך הגוש. מן הראוי היה, שכל הגוש יתלכד סביב מועמד.

סביב מי? כאן צודק ליברמן בעמדה שהציג עוד לפני הבחירות והוא דבק בה גם עתה – יש להתלכד אחרי המועמד שמפלגתו תהיה הגדולה ביותר בגוש. פירוש הדבר הוא תמיכה ביאיר לפיד, שמפלגתו גדולה יותר מפי 2 מכל מפלגה אחרת בגוש.

עד כאן הרצוי. ומכאן למצוי. במציאות הפוליטית, מה שצריך לעמוד לנגד עיניהם של מנהיגי הגוש הוא היכולת לגבש קואליציה שתחליף את נתניהו. כנראה שאין ללפיד יכולת כזאת, למרות שהוא ראשון בגוש. ראשית, בנט הצהיר לפני הבחירות שלא ישתתף בממשלה תחת לפיד, בניגוד לאמירה העקרונית שלו שהוא נגד חרמות. ולפני הבחירות הוא אפילו חתם על כתב כניעה משפיל שהוכתב לו בידי נתניהו. כנראה שמה שיוריד אותו מהעץ הוא רוטציה והוא זקוק לנראות כלפי הבייס שלו בכך שהוא יהיה הראשון. שנית, וזה כבר עניין משמעותי יותר כי אינו עניין של אגו, הוא היכולת להקים ממשלה עם החרדים. תנאי הכרחי לממשלה חלופית הוא השתתפות החרדים בה. בלעדיהם לא יהיה רוב, כי אין מצב שתקווה חדשה וימינה יסכימו לממשלה שקיומה תלוי ברצונן הרע של רשימות אנטי ישראליות (ומביש שלפיד ושאר חלקי הגוש מוכנים לכך). אין סיכוי שהחרדים יסכימו לשבת תחת לפיד. יתכן שיש סיכוי שיישבו תחת בנט, כשיבינו שאין לנתניהו אופציה להקים ממשלה וכדי להימנע מסיבוב חמישי, ולבטח אחרי שנתניהו פגע ביהדות התורה כאשר פעל להעברת מצביעים ממנה לכהניסטים ועוזריהם. אם הם יכנסו לממשלה בראשות בנט, ויישבו במשך שנתיים בממשלה עם לפיד, ויראו שהוא לא כזה זולל חרדים, אין זה מן הנמנע שכעבור שנתיים הם יישבו תחתיו.

לכן, למרות שעקרונית לפיד צריך להקים את ממשלת השינוי, מעשית כנראה שרק בנט יכול.

יהיה מי שיהיה מועמד הגוש, לדעתי יהיה עליו לנסות, בראש ובראשונה, להקים ממשלת אחדות לאומית עם הליכוד. ברור שברוטציה כזאת הראשון צריך להיות מועמד הגוש, כי אם נתניהו יהיה ראשון לא תהיה רוטציה ואם מועמד הגוש יהיה ראשון תהיה רוטציה.

* השוואה חסרת שחר – כל אימת שאני מביע את דעתי נגד הקמת ממשלה עם הרשימה המשותפת ורע"ם, בשל עמדותיהן האנטי ישראליות, קופץ איזה חוכמולוג עם השאלה – אם כך, למה אתה מוכן לממשלה עם החרדים האנטי ציוניים?

החרדים אמנם אינם ציונים אך לא אנטי ציונים ובטח לא אנטי ישראלים ולבטח לא תומכים באויבי ישראל. כאשר משוגרת רקטה מעזה לשדרות, המפלגות החרדיות מזדהות וחשות שותפות-גורל עם התושב משדרות שעל ביתו נוחתת הרקטה בעוד הרשימות האנטי ישראליות – עם המחבל ששיגר את הרקטה. זאת האמת. זה ההבדל.

יש לי מחלוקת אידיאולוגית ורוחנית עמוקה מאוד עם החרדים, בנוגע ליחסם לציונות, בנוגע להשתמטות מצה"ל, בנוגע ליחסם לעליה מחבר המדינות, בנוגע ליחסם לזרמים השונים ביהדות. אני מעדיף ממשלה בלעדיהם. אבל הם לא אנטי ישראליים, ולכן הם אינם פסולים להשתתף בממשלה ישראלית.

החרדים האנטי ציוניים הקיצונים, שעמדותיהם דומות לעמדות המשותפת ורע"ם (נטורי קרתא, חסידי סאטמר, העדה החרדית), מחרימים את הבחירות "הציויניות" ומסרבים לגעת בכסף "ציויני".

* 8.3 – טענה נוספת שמוטחת בי כאשר אני כותב נגד קואליציה עם המשותפת ורע"ם, היא שאיני יכול להתעלם מהצבעתם של 20% מאזרחי ישראל. איני מתעלם מהצבעתו של אף אחד. הבחירות הן לכנסת, לא לממשלה, והביטוי להצבעתם של האזרחים הוא בהרכב הכנסת. ממשלה אינה אמורה לייצג את כל הרכב הכנסת, אלא את ההרכב של המפלגות שהגיעו להסכם ביניהן ויש להן רוב. ישיבה באופוזיציה היא ייצוג מכובד מאוד של האזרחים.

אבל כמה אפשר למחזר את השקר על 20% מהמצביעים? 20% מהמצביעים הם 24 מנדטים. לרשימה המשותפת ולרע"ם יחד יש 10 מנדטים. זה 8.3%. 60% מהציבור הערבי לא הצביעו בעד הרשימות הללו.

* מוקד עם מנסור עבאס – את השיטה הזאת המציא שרון ונתניהו הפך אותה ללחם חוקו והתנהלותו השוטפת. הצהרה לתקשורת. לא עוד מסיבות עיתונאים, שבהן הדובר נדרש להתמודד עם שאלות קשות ולהשיב על מה שמטריד את הציבור. לא עוד תכניות כמו "מוקד" ו"שיחת ועידה" הזכורות לטוב, שבהן המנהיגים ישבו לאורך חצי שעה או שעה מול מראיין או מראיינים ונדרשו להזיע ולעבוד, כראוי לחברה דמוקרטית. הרבה יותר קל "להצהיר", לעשות הצגה של מסר חד-כיווני, כמו במשטרים אוטוריטריים.

ושיטת נתניהו הזאת, הפכה לשיטה של כל המנהיגים מכל המפלגות, בלי יוצא מן הכלל. כן, גם מנהיגים שאני תומך בהם. השבוע היה זה מנסור עבאס. חמש דקות של תהילה, משודרות בשידור חי, שבהן הוא מעביר את המסר שהוא רוצה, תודה ושלום.

אילו כדי לדבר עם הציבור הישראלי הוא היה מזומן לתכנית כמו "מוקד", היה עליו להתמודד עם שורה של שאלות:

– האם אתה מקבל את ההסדר המכונן של מדינת ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, מדינה יהודית דמוקרטית? אם הוא ישיב בשלילה – האם אתה סבור שאין לעם היהודי זכות להגדרה עצמית?

– אם תשב בממשלה וחמאס ישגר רקטות לעבר אזרחי ישראל. תתמוך בתגובה ישראלית צבאית נגד חמאס? אם תהיה פעולה כזאת, והממשלה תהיה תלויה בך – תישאר בממשלה, גם אם תתנגד לפעולה?

– מה צריכה להיות לדעתך תגובת ישראל לכוונה לחקור את ישראל בבית הדין בהאג? האם תתמוך במערכה מדינית ומשפטית של ישראל נגד החקירה?

– מה דעתך על הניסיון של איראן להיאחז לצד גבולותיה של ישראל? מה לדעתך צריכה ישראל לעשות מול האיום הזה? האם אתה תומך בהמשך המערכה בין המלחמות, שבה ישראל פועלת לסיכול היוזמה הזאת?

– האם תתמוך בשירות לאומי/אזרחי של ערביי ישראל? ואם הוא מתנגד לשירות חובה – האם תעודד התנדבות כזאת, אפילו בתוך הקהילה הערבית, או תמשיך להילחם בתופעה כפי שעושה עד היום המנהיגות הערבית?

– אתה תובע בצדק פעולה נחרצת של המדינה ומשטרת ישראל נגד הפשיעה במגזר הערבי. האם תתן גיבוי לפעולות של המשטרה בנושא, גם אם התושבים יגלו התנגדות ויפעלו באלימות נגד המשטרה, כפי שקרה לא פעם?

– האם מקובל עליך שחלק מהלוחמה בפשיעה היא גם פעולה נגד הבניה הבלתי חוקית במגזר הערבי, נגד הטרור החקלאי, נגד הביגמיה, נגד הפרת החוק במגזר הערבי על כל חלקיה?

– האם תצא נגד ההסתה של הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית בראשות ראאד סלאח תחת הכותרות "מסגד אל-אקצא" בסכנה?

– בדבריך דיברת על השלום. מדוע הצבעת נגד הסכמי השלום עם בחריין ואיחוד האמירויות? האם אתה נגד שלום עם בחריין או שמא אתה נגד שלום עם ישראל?

ועוד כהנה וכהנה שאלות, שהן חיוניות ביותר כדי להבין האם רע"ם אכן לגיטימית לשותפות קואליציונית. ב"הצהרה לתקשורת" עבאס דילג מעל כל המוקשים האלה. בעצם, הוא לא אמר דבר בענייני מהות. אין בדבריו דבר שיכול לתת לנו כלים לשפוט האם ניתן לצרף את רע"ם לקואליציה.

עם זאת, אין ספק שההצהרה כשלעצמה הרבה יותר חיובית מכל נאום, ראיון או הצהרה של מנהיג ערבי ישראלי כלשהו עד היום. זה לא נאום שיכולנו לשמוע מאחמד טיבי, איימן עודה וחבריהם, ולא מיהודים החברים במפלגתם כמו עופר כסיף. לא שמענו דיבורים נגד הציונות, דיבורים על העוול לפלשתינאים, על "הכיבוש", על ה"נכבה", נגד מדינה יהודית וכד'. לא שמענו על "גטו עזה" ולא על הקלגסים שחוטפים ילדים פלשתינאיים ממיטותיהם. לא שמענו את ההתלהמות הלעומתית למדינת ישראל. כלומר, הנאום היה סתמי לרע, אבל גם לטוב. לא נאמרו בו הדברים החיוביים שיכולים להפוך אותו לשותף לגיטימי בקואליציה, אך גם לא הסיסמאות הקבועות שפוסלות אותו מכל אפשרות לשותפות, כמו הרשימה המשותפת.  

תגובתה של הרשימה המשותפת על דבריו של עבאס, שהגדירה אותם "דברי התרפסות וחנופה" מצביעה על כך שאולי באמת צומחת מנהיגות שמובילה לכיוון חדש. עוד רחוקה הדרך בין הנאום לבין המינימום שיהפוך את רע"ם כשותפה לגיטימית, שכן מי שאינו מקבל את התפיסה של מדינה יהודית דמוקרטית, אינו יכול להיות שותף בממשלה ישראלית. אבל יתכן שיש כאן צעד ראשון, של התנתקות מההתלהמות האנטי ישראלית הישנה, לכיוון עתידי של השלמה והשתלבות.

* לקח אוסלו – אחד הלקחים שעלינו ללמוד מאוסלו, הוא שחשוב ללמוד מה אומר המנהיג בערבית, לעמו. דבריו של ערפאת בערבית היו מנוגדים לדברי השלום שלו באנגלית. רימינו את עצמנו, וסיפרנו לעצמנו את הסיפור, לפיו מה שהוא אומר לעמו זה לצאת ידי חובה, מה שחשוב זה מה שהוא אומר לנו. את התוצאה אנו זוכרים היטב.

שמענו השבוע את נאומו בעברית של מנסור עבאס (נאום מוזמן בידי נתניהו? לא אתפלא). כדאי שנקשיב מה הוא אמר בערבית, רק השבוע:

"אנחנו עומדים בצניעות בפני עמנו והחברה הערבית והפלשתינאית. האימהות והאבות היקרים של החברה היקרה, שחיה את הנכבה ודבקה באדמה הזאת ושמרה על זהותה. הם כבשו את לבנו ואת לב האומה האסלאמית כולה. בזכותם פלשתין לא נשארה רק זיכרון. מה שנשאר מהאדמה הזאת – שלהם, ולמענם אנחנו הולכים את הדרך הזאת. הם המקור שלנו והשורש של המולדת הזאת. המטרה שלנו היא להמשיך בחיזוק הדבקות, הנוכחות והכוח הזה עד שהנבחרת הזאת מבני האומה הזאת יהיו יהלום בכתר האומה האסלאמית הערבית".

* שותפים טבעיים – בתגובתו המתלהמת על נאום עבאס הזכיר בן גביר הכהניסט שאנשי התנועה האסלאמית מקדשים רוצחי תינוקות. נו, בכך הם דווקא דומים. וכי שכחנו את חתונת הדמים הכהניסטית? אותה חתונה, זמן קצר אחרי רצח משפחת דוואבשה בכפר דומא והצתת תינוקה, שבה הכהניסטים רקדו באקסטזה סביב תמונת התינוק שנרצח ודקרו את תמונתו, לעיניו של העו"ד המלומד-הח"כ המיועד?

* שיקול דעת מוחלט – לנשיא המדינה יש שיקול דעת מוחלט על מי להטיל את הרכבת הממשלה. כך נאמר בחוק יסוד הממשלה: "יטיל נשיא המדינה, לאחר שהתייעץ עם נציגי הסיעות בכנסת, את התפקיד להרכיב ממשלה על אחד מחברי הכנסת שהסכים לכך". הוא יכול להטיל על הח"כ האחרון ברשימת הסיעה הקטנה ביותר שכל סיעות הבית אינן מוכנות לשבת אתה בקואליציה. זו סמכותו המוחלטת. כמובן שיהיה זה אידיוטי אם ינהג כך, שכן אין שום סיכוי שהנ"ל יצליח להרכיב ממשלה. כלומר מעבר לסמכות, יש גם שיקול דעת, שכל ישר ומסורת.

בדרך כלל יוטל התפקיד על ראש הסיעה הגדולה ביותר, כי הוא לרוב מי שיכול להרכיב את הממשלה. אך לא בהכרח. כאשר ציפי לבני עמדה בראש "קדימה" שהייתה גדולה מהליכוד, הוטל על נתניהו להרכיב ממשלה (2009). הסיבה לכך הייתה שהיו לו יותר ממליצים. אך האם בהכרח מי שיש לו יותר ממליצים צריך להיות מרכיב הממשלה? אם, למשל, על מועמד אחד ימליצו 59 ח"כים ועל השני ימליצו 58, אך 61 ח"כים יודיעו שבשום מקרה לא יתמכו בממשלה בראשות הראשון, ואילו 3 ח"כים שלא המליצו על השני אמרו שינהלו אתו מו"מ ובתנאים מסוימים יתמכו בממשלתו, על מי נכון שהוא יטיל את הרכבת הממשלה? על פי השכל הישר, יהיה עליו להטיל על השני.

מכאן, שהשיקול שצריך להדריך את הנשיא, הוא הטלת המנדט להרכיב ממשלה על הח"כ שסיכויי ההצלחה שלו גדולים יותר.

יש לציין שמי שהנשיא הטיל עליו את הקמת הממשלה לא חייב לעמוד בראש הממשלה שהקים. היו לכך תקדימים מעניינים.

ב-1950 הטיל הנשיא על ראש סיעה בת 5 ח"כים בלבד להרכיב את הממשלה!  היה זה במהלך כהונתה של הכנסת הראשונה. הממשלה הראשונה התפטרה. הנשיא חיים ויצמן הטיל על בן גוריון להקים ממשלה חדשה. בן גוריון לא הצליח להרכיב קואליציה. בעקבות זאת, הנשיא הטיל את הרכבת הממשלה על שר המשפטים פנחס רוזן, מנהיג המפלגה הפרוגרסיבית, שמנתה 5 ח"כים בלבד! רוזן הקים ממשלה בראשות… דוד בן גוריון. קואליציה זהה לקואליציה הראשונה.

לאחר הבחירות לכנסת החמישית ב-1961 הטיל הנשיא על ח"כ שלא היה ראש סיעה את הרכבת הממשלה. תחילה הטיל הנשיא, יצחק בן צבי, את הרכבת הממשלה על בן גוריון, מנהיג מפא"י, אך הוא לא הצליח. בעקבות זאת הנשיא הטיל את הרכבת הממשלה על לוי אשכול, אף הוא ממפא"י. אשכול הסכים בתנאי שהוא לא יעמוד בראש הממשלה אלא בן גוריון. וכך היה – אשכול הרכיב ממשלה שבראשה עמד בן גוריון.

* מישעיהו עד שאול – הטרנד של השבועיים האחרונים הוא תפוצה ויראלית של מערכון מלחמת האזרחים של שאולי ואירנה (אסי כהן וליאת הרלב) ב"ארץ נהדרת". זה מערכון מצוין; שנון, מצחיק, מתוחכם. מה המסר שלו? אני רואה בו מסר של אזהרה מפני הידרדרות, בשל המשבר הפוליטי שנראה חסר מוצא.

אין לי בעיה עם המערכון. יש לי בעיה עם התגובות למערכון. עם ההמונים שהפכו טקסט סאטירי למניפסט. הפכו את שאולי לנביא. הוא זה שמבטא את האמת שאנחנו מדחיקים או איננו מעזים לבטא. ממש תשוקה למלחמת אזרחים. כידוע איני חוסך שבטי מנתניהו ואחריותו הכבדה לקרע בעם; שלו ושל תומכיו. אך גם הצד השני אינו טומן ידו בצלחת, בלשון המעטה. ותגובות האהדה למערכון הן בשמאל. זה מחריד.

כך כתב במוסף "הארץ" אלון עידן: "… פתיחה של נתיבי עומק באדמת הטרשים של הזרם המרכזי… זו פסגת היצירה הקומית בישראל ובוודאי התוצר המרהיב ביותר של 'ארץ נהדרת'. ומה לעשות, 'אין דבר יותר מגבש ממלחמת אזרחים. כל יום שאנחנו לא הורגים את השני זה בזבוז' ". כך, בציטוט מן המערכון, הוא מסיים את מאמרו. "מה לעשות". כלומר, זה המצב, אין מה לעשות. מלחמת אזרחים.

מי שפחות מרוצה מהמערכון הוא רוגל אלפר. "מערכון פחדן", היא כותרת ביקורתו. זה לא מספיק אקסטרים בעבורו. אם בארץ נהדרת כבר מדברים על מלחמת אזרחים, זה מסכן את מעמדו. צריך להגדיל את המינון. מה הטענה שלו? שכיוון ששאולי הציג את הקרע העדתי כמה שמוביל למלחמת אזרחים, זהו מערכון פחדן, כי הוא אינו מציג את מלחמת האזרחים האמתית, הראויה והרצויה. "כאילו המחלוקת בישראל אינה אידיאולוגית אלא אתנית… הסכסוך פה הוא אידיאולוגי. חילוניות היא אידיאולוגיה. וכך גם חרדיות, תמיכה בהתנחלויות, התנגדות לאפרטהייד, ליברליזם, אמונה במדינת כל אזרחיה לעומת יהודית, והעדפת הדמוקרטיה ושלטון החוק על פני עריצות ופשיזם. איך אפשר לקרוא למערכון הזה אמיץ? הוא ברח בפחדנות מהעיקר והתמקד בשטחי, בטפל, בטריוויאלי… זה פשיסטים-גזענים-דתיים נגד דמוקרטים-ליברלים. זה אפרטהיידיסטים נגד מתנגדי כיבוש… פשיסט וליברל לא יכולים לחיות יחד. בשום מצב… מישהו ייאלץ להיכנע" וכו' וכו'.

אבל האמת היא ששאולי לא המציא כלום. קדם לו נביא השקר ישעיהו ליבוביץ'. אחת הפרובוקציות האהובות עליו ועל קהל חסידיו הייתה ההטפה למלחמת אזרחים. צפו בנאומיו ביוטיוב, ותראו מתי קהלו מתמוגג בתשואות רמות. כאשר הוא מדבר בשבחיה של מלחמת אזרחים. "בהיסטוריה של עמים גדולים, גדולים לא בכמות אלא ברמתם, מלחמות אזרחים היו מהרגעים הגדולים והנשגבים ביותר בהיסטוריה שלהם. תשאלו כל ילד אמריקאי מיהו האדם הגדול ביותר בהיסטוריה הפוליטית של ארה"ב – הוא יאמר לכם אברהם לינקולן, הנשיא של מלחמת האזרחים. לא של האחדות הלאומית".

ודוק – הם מקפידים לומר תמיד "מלחמת אזרחים". לא "מלחמת אחים", חלילה. למה? כתב אמנון דנקנר: " זאת לא תהיה מלחמת אחים, לא משום שלא תהיה מלחמה. אלא משום שלא תהיה נטושה בין אחים, כי אם אני צד למלחמה הזאת, הכפויה עלי, אני מסרב לכנות את הצד השני 'אחים' שלי. אלה לא אחיי, לא אחיותיי, עזבו אותי, אין לי אחות" ("אין לי אחות", הארץ, 12.2.83).

אין ולא יכול להיות אסון גדול יותר ממלחמת אחים (אני לא מכבס את המושג ב"מלחמת אזרחים"). לא היה דבר שהמיט על העם היהודי אסונות גדולים יותר. וכן, יש לעמול לקירוב לבבות, לחיזוק האחדות הלאומית. לראות באחדות הלאומית, בסולידריות הלאומית, ערך מרכזי. החיבור בין חילונים ודתיים, בין שמאל וימין, גיבושו של מרכז ציוני חזק שישאב אליו מחדש את הציבור שנשאב למגנטים של הקצוות, השמאלימין הקיצוני, הרדיקלי, המפריד, שנותני הטון בו הם הכהניזם והאנטי-ציונות. די בלגיטימציה למפלגות קצה כמו הכהניסטים והרשימה המשותפת כדי להצביע על האיום. הביטוי הקיצוני ביותר של המהלך הזה, בעיניי, הוא טקסי יום הזיכרון האלטרנטיביים, הישראליים-פלשתינאיים. הפיכת הקונצנזוס האחרון, הבסיסי – השכול, לגורם של מחלוקת עמוקה, בצעד שמסב כאב חד כל כך לאנשים רבים כל כך. המרת מוקד הסולידריות מהמוקד הלאומי, של הזדהות עם הנופלים על הקמתה וקיומה של המדינה, ערב חג העצמאות, ליום של הזדהות על-לאומית ובעצם א-לאומית, של "קורבנות השנאה" בשני הצדדים.

 בשנה שעברה הייתי שותף פעיל לפעולה אקטיביסטית של "יוזמת אחדות לאומית" מתוך אמונה שהיא תחולל שינוי. האמנתי ברעיון של קבינט הפיוס, של ממשלה שהיעד העליון שלה יהיה השכנת פיוס לאומי, קירוב לבבות, איחוי הקרעים. למרבה הצער, נתניהו החריב את ממשלת האחדות, שאותה הקים בחוסר תום לב. ברור שאתו אי אפשר להקים ממשלת אחדות. אך הרעיון של ממשלת אחדות נכון לפחות כמו שהיה אשתקד. זו יכולה להיות ממשלת אחדות בהנהגת הליכוד, המפלגה הגדולה ביותר, אם נתניהו ישחרר או הליכוד ישחרר אותו. אם לא – ממשלת אחדות רוטציונית שבה נציג גוש השינוי יהיה הראשון (כי נתניהו לא יכבד את הרוטציה אם יהיה ראשון). אם לא – ממשלת שינוי רחבה מימינה עד מפלגת העבודה; ממשלה שיישבו בה יחד יש עתיד והמפלגות החרדיות.

אבל העיקר הוא לא מה יהיה במערכת הפוליטית, אלא בשדה האזרחי, החברתי, התרבותי. אני יו"ר של מדרשת השילוב נטור, המשותפת לחילונים ודתיים. חבר בבית המדרש "מעגלים" המשותף לחילונים ודתיים. חבר בצוותי ההקמה של רמת טראמפ – יישוב משותף של חילונים ודתיים. זאת הדרך לאחדות העם. חבל שהיא לא באה מלמעלה, אך עם או בלי ההנהגה הפוליטית, זה התפקיד שלנו, האזרחים שאכפת להם.

* בעד החוק הצרפתי – אולי אפתיע אתכם, אבל אני בעד החוק הצרפתי ומקווה שנאמץ אותו בישראל.

על פי החוקה הצרפתית, כהונת המנהיג מוגבלת לשתי קדנציות.

את החוק הזה אני מציע לאמץ.

יש דברים טובים בחוקות העולם שראוי לאמץ אותם. לא חייבים לאמץ דווקא את החוקים הרעים והמושחתים.

* מתי הקורונה תהיה מאחורינו – הניסוי של פייזר מוכיח שהחיסון בטוח ויעיל גם לבני 12-16. כעת הנושא עומד לבדיקה של ה-FDA. אם FDA יאשרו את החיסון לגילים אלה, על ישראל לפתוח מיד במבצע חיסון של הילדים. יש לדעת – הקורונה לא תהיה מאחורינו כל עוד הילדים אינם מחוסנים. בהמשך יחוסנו גם הילדים מתחת לגיל 12.

* הצלבת נתונים – אילו היה לי מכון סקרים, הייתי בודק איזה אחוז מבין המאמינים שאורי גלר חילץ את הספינה בתעלת סואץ הם סרבני חיסונים.

* ישמח חתני – גם בפעם השלישית שראיתי את הסרט, התרגשתי כמו בפעם הראשונה. סרט נפלא!

סקרן לסדרת ההמשך. מקווה שלא תקלקל.

          * ביד הלשון

סאסא – סאסא היה מילה משנאית (מן המשנה) – שערה מן השערות שבראש השיבולת. בעברית עכשווית – מלען.

ב-1949 עלה לקרקע במרום הגליל קיבוץ השומר הצעיר סאסא. שמו בעברית מנציח בצלילו את שם הכפר הערבי שעל חורבותיו קם הקיבוץ – סעסע, שנכבש במבצע "חירם" במלחמת השחרור.

הכפר סעסע היה בנוי על חורבותיו של יישוב יהודי מתקופת המשנה והתלמוד. מקובל לזהות אותו כעיירה סיסאי, שהייתה באזור זה ומוזכרת בתלמוד. בסאסא נמצאים קברים יהודיים מהכפר הקדום, ושנים מהם מיוחסים לתנאים לוי בר סיסי ויוסי בר סיסי. במקום היה גם בית כנסת עתיד מתקופת המשנה והתלמוד. כאשר חיילי צה"ל פוצצו את בתי הכפר סעסע, הם פוצצו בשוונג גם את בית הכנסת שחיכה 1,500 שנה לבנים ששבו לגבולם.

* "חדשות בן עזר"

מי יהיה הראשון

ב-1984 הוקמה לראשונה ממשלת אחדות רוטציונית, בין הליכוד בראשות שמיר למערך בראשות פרס. במו"מ על הקמת הממשלה שני הצדדים רצו להיות ראשונים, ופרס זכה. בבחירות שלאחר מכן, ב-1988, ניצח הליכוד. לשמיר, כמנצח, היה מרחב תמרון בין ממשלת "ימין על מלא" להקמת ממשלת אחדות לא רוטציונית והוא בחר באחדות. יש מגוון הסברים לניצחונו של שמיר, אך אחד מהם האא שששמיר התמודד מעמדת ראש הממשלה. מכאן, שהיותו השני ברוטציה שיחקה לטובתו ולבטח לא הזיקה לו.

לעניות דעתי, במקרה של רוטציה, יש יתרון לראש הממשלה השני, כי הוא יתמודד בבחירות הבאות כראש הממשלה. מול הדוגמה שהבאתי, ניתן להציג את הפארסה של ממשלת האחדות הרוטציונית האחרונה, בין נתניהו לגנץ, שהוקמה אשתקד. אבל זה מקרה ייחודי, תוצאה ישירה של אופיו של נתניהו. נתניהו חתם על ההסכם מתוך כוונה מראש להפר אותו וכך הוא נהג מיומה הראשון של הממשלה. אבל כל מנהיג אחר, זולת נתניהו, שהיה חותם על הסכם רוטציה, היה נוהג כפרס ומכבד את ההסכם.

על פי הפרסומים בתקשורת (שאינם בהכרח מדויקים, כיוון שערפל הקרב הקואליציוני הוא שעתם הגדולה של הספינים, הדיסאינפורציות וההרדמות) עיקר המחלוקת בין לפיד ובנט היא סביב השאלה מי יהיה הראשון ברוטציה ביניהם בממשלת השינוי. יהיה זה רציונלי יותר אם כל אחד מהם יאמר לחברו: תפאדל, היכנס אתה ראשון.

אבל האמת היא שעצם רעיון הרוטציה בעייתי. רוטציה פוגעת ביציבות השלטונית. נכון שיהיה ראש ממשלה אחד, שיכהן ארבע שנים. רוטציה היא הפתרון הנכון רק במקרה של תיקו בין שני הגושים הגדולים, כשאין לאף צד יכולת להרכיב ממשלה ולכן שני הצדדים מקימים ממשלה ומחלקים ביניהם את הקדנציה. מצב שבו שני גושים מתחרים ביניהם ובתוך אחד הגושים נעשית רוטציה, הוא אבסורד. מן הראוי שכל הגוש יתלכד סביב מועמד.

סביב מי? נכון להתלכד אחרי המועמד שמפלגתו היא הגדולה ביותר בגוש, כלומר יאיר לפיד, שמפלגתו גדולה יותר מפי 2 מכל מפלגה אחרת בגוש. אולם במציאות הפוליטית, מה שצריך לעמוד לנגד עיניהם של מנהיגי הגוש הוא היכולת לגבש קואליציה שתחליף את נתניהו. כנראה שאין ללפיד יכולת כזאת. ראשית, כי בנט הצהיר לפני הבחירות שלא ישתתף בממשלה תחת לפיד. כנראה שמה שיוריד אותו מהעץ ויאפשר את תמיכת בוחריו בהחלפת השלטון, הוא ראשות הממשלה, ולו ברוטציה. שנית, בנט יכול להקים ממשלה עם החרדים. תנאי הכרחי לממשלה חלופית הוא השתתפות החרדים בה. בלעדיהם לא יהיה רוב, כי אין מצב שתקווה חדשה וימינה יסכימו לממשלה שתלויה ברשימות אנטי ישראליות. אין סיכוי שהחרדים יסכימו לשבת תחת לפיד. לעומת זאת, יש סיכוי שיישבו תחת בנט, כשיבינו שאין לנתניהו אופציה להקים ממשלה וכדי להימנע מסיבוב חמישי, לבטח אחרי שנתניהו פגע ביהדות התורה כאשר פעל להעברת מצביעים ממנה לסמוטריץ'.

לכן, למרות שעקרונית לפיד הוא שצריך להקים את ממשלת השינוי, מעשית, כנראה שרק בנט יכול.

יהיה מי שיהיה מועמד הגוש, יהיה עליו לנסות, בראש ובראשונה, להקים ממשלת אחדות לאומית עם הליכוד. ברור שברוטציה כזאת הראשון צריך להיות מועמד הגוש, כי אם נתניהו יהיה ראשון לא תהיה רוטציה ואם מועמד הגוש יהיה ראשון תהיה רוטציה. והשאלה האם נתניהו יהיה השני ברוטציה או מנהיג אחר של הליכוד, תלויה בתוצאות משפטו של נתניהו.

* "ידיעות אחרונות"

צרור הערות 31.3.21

* משל האוניה – מה שעומד כעת על הפרק הוא האינטרס הלאומי להקמת ממשלה ציונית רחבה או האינטרס הפרטי של מי שחושב שהשלטון רשום על שמו בטאבו וגורר את ישראל ממערכת בחירות למערכת בחירות כיוון שאינו משלים עם אי יכולתו לגבש רוב ולהקים ממשלה.

נתניהו כמוהו כאוניה שסתמה את תעלת סואץ. צריך להזיז אותו כדי שהתנועה תתחיל לזרום. אילו היה לנתניהו קורטוב של אחריות לאומית, שמץ פטריוטיות, הוא היה זז הצדה ומאפשר למערכת לנוע. אם רק יזוז, תקום מיד ממשלה ציונית רחבה בהנהגת הליכוד; ממשלה יציבה שתכהן ארבע שנים. וכיוון שנתניהו כנתניהו, מתעקש על שלטון בכל מחיר, כי הוא מאמין לתעמולה של פולחן האישיות של עצמו, שהמדינה זה הוא ושהליכוד זה הוא, הגיע הזמן שמנהיגי הליכוד יצאו מאזור הפחדנות ויעשו מה שעשו ראשי קדימה כאשר אולמרט הסתבך בפלילים.

* התוצאה המחרידה של פולחן האישיות – אני מודה ומתוודה שגם אני מופתע לקרוא באיזו מהירות המוני חסידיו השוטים של נתניהו אימצו את הפליק-פלאק שלו ותומכים בממשלת פיגולים בראשותו, שקיומה תלוי ברצונה הרע של תנועת האחים המוסלמים, תנועת האחות של חמאס.

ברור לי איך הם היו מריעים לו אילו "הצליח" במו"מ עם סוריה למסירת הגולן לאויב הסורי, שנקטע בשל מלחמת האזרחים בסוריה.

פולחן האישיות, שגורם לאנשים למחוק את תודעתם ולעקור כל יכולת חשיבה עצמאית ולהאמין במנהיג כמו באלוהים, היא תופעה מסוכנת מאוד לדמוקרטיה. תהליך הדה-ביביזציה של החברה הישראלית יחייב מהלכי עומק חינוכיים להחזרת התודעה הפוליטית, האזרחית הדמוקרטית של אזרחי ישראל. להפסיק להתייחס למנהיג פוליטי כמו שילדים קטנים מתייחסים לאבא שלהם. לפתח חשיבה ביקורתית, נקיה מהערצה ובטח מסגידה.

* המודל לחיקוי – יו"ר מרצ ניצן הורוביץ התייחס בריאיון לאולפן ynet להרכבת קואליציה אפשרית ואמר כי "צריך להשתחרר מכל מיני עקבות כמו 'לא נשב עם הערבים'. חלאס, נגמר הסיפור הזה". לדברי הורוביץ, "אם לנתניהו אין בעיה אז בטח שלסער ולבנט לא צריכה להיות בעיה כזאת".

ואני תמה. איך הורביץ מצפה לשותפות אתו כאשר הוא משקר במצח נחושה ומעליל על אלה שהוא רוצה להיות שותף שלהם עלילות שווא? האם אי פעם הוא שמע מצד סער או בנט ומפלגותיהם שיש להם בעיה כלשהי לשבת עם הערבים? מה, הוא מתחיל להאמין לתעמולה של עצמו, שזאת פסילה של ערבים? זאת התנגדות לממשלה עם מפלגות פוליטיות שהאידיאולוגיה הפוליטית שלהן שוללת את זכות קיומה של מדינה יהודית. אידיאולוגיה שבשמה הן תומכות באויבי ישראל. בתור שכאלה אין ולא יכול להיות אתן שיתוף פעולה. עופר כסיף היהודי לא כשר יותר מאף ח"כ ברשימה המשותפת (אך הוא מעורר יותר סלידה מכך שכיהודי הוא תומך באויבי ישראל). גם מפלגה שכולה יהודים מן הזן של כסיף הייתה פסולה לשותפות באותה מידה. גם כאשר מאיר וילנר עמד בראש רק"ח וחד"ש הן לא היו שותפות פוטנציאליות באף קואליציה. הסיבה היא אידיאולוגית, פוליטית, לא אתנית. הלוואי שתקום מפלגה ערבית שתקבל על עצמה את ההסדר המכונן של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית וירצו להשתלב בתוכה בתור שכזאת ולא לרשת אותה. היא תהיה שותפה רצויה לכל ממשלה.

האם העובדה שנתניהו מחזר אחרי האחים המוסלמים מכשירה את השרץ? נתניהו – הוא המודל לחיקוי? אם נתניהו מקבל טובות הנאה בדמות "מתנות" בקווי אספקה על פי דרישה, זה הופך את הדבר ללגיטימי? אם נתניהו מסית נגד מערכת החוק והמשפט בישראל וממציא תיאוריות קונספירציה מטורללות עליהן, זה הופך את המעשה ללגיטימי? אם הוא לא מעביר תקציב כדי שיוכל לגנוב את הרוטציה זה הופך את אי העברת תקציב ללגיטימי? רק כאשר הוא זוחל למנסור עבאס הוא פתאום המודל לחיקוי? הוא עושה זאת כי הוא אדם ציני, והשלטון הוא בעבורו מטרה המקדשת את כל האמצעים. ההכשר שהוא מעניק לאחים המוסלמים תיזכר לדיראון עולם ואינה מכשירה את השרץ.

* הבורר – רק לפני חודשים אחדים, הצביע מנסור עבאס נגד הסכמי השלום של ישראל עם איחוד האמירויות ובחריין. הוא לא הצביע נגד ההסכמים כי הוא נגד שלום עם בחריין, אלא כי הוא נגד שלום עם ישראל.

אז איך נתניהו ולפיד רוצים להשתית את ממשלתם על מי שמתנגד לשלום עם המדינה שאותם הם רוצים להנהיג? איך הם הפכו אותו לבורר, שיכריע ביניהם?

טירוף מערכות.

* הדרישות מרע"ם – קראתי את הדיווחים על פגישת יאיר לפיד עם מנסור עבאס, מנהיג האחים המוסלמים (רע"ם). בדיווחים נמסר על הדרישות של רע"ם מלפיד בתמורה לתמיכתו: הקפאת חוק הלאום וחופש הצבעה בנושא הלהט"ב.

ומה לפיד דרש מעבאס? על כך לא נמסר דבר. ונדמה שכל מה שלפיד דורש מעבאס, כמו גם מה שנתניהו דורש מעבאס, זו תמיכה בו לראשות הממשלה. המו"מ הוא רק על התמורה.

אני מצפה ממי שמנהל מגעים עם רע"ם או עם הרשימה המשותפת שידרוש מהם כתנאי למו"מ קואליציוני הכרזה רשמית של קבלת ההסדר המכונן של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית לנצח, דחיה של דרישת "זכות" השיבה ותמיכה במאבק בטרור הערבי.

אין שום סיכוי שתקווה חדשה וימינה תסכמנה לממשלה עם רע"ם כל עוד האידיאולוגיה שלה היא אנטי ישראלית ולבטח לא יתנו ידם להקפאת חוק הלאום (אגב, איך מקפיאים חוק? זו מילה מכובסת לביטול החוק). כך שהמו"מ שלפיד מקיים עם עבאס הוא מו"מ עקר.

* בין שיח הזכויות לשיח פוליטי – הטענה שהתנגדות לקואליציה עם הרשימה המשותפת ורע"ם היא פגיעה בזכויותיהם של האזרחים הערבים, היא טענה א-פוליטית, שמערבבת בין שיח זכויות לשיח פוליטי. אין שום קשר בין זכויות האזרח לבין ישיבה בקואליציה או ישיבה בממשלה. הזכויות הפוליטיות של האזרח הן הזכות לבחור והזכות להיבחר. אין שום הבדל בין יהודי וערבי בזכות הזאת. יתר על כן, הזכות של מפלגות השוללות את מהותה היהודית דמוקרטית של המדינה להתמודד בכנסת מנוגדות לחוק יסוד ומבוססות על פסיקה אקטיביסטית של בית המשפט העליון בניגוד לחוק היסוד.

בישראל לא נבחרת ממשלה. נבחרת כנסת. הממשלה קמה מתוך הכנסת. היא קמה מתוך מו"מ קואליציוני על בסיס הסכמות פוליטיות, בין אם על בסיס אידיאולוגיה משותפת או התאמה זמנית של אינטרסים פוליטיים.

אם תקום ממשלה ללא הליכוד, פירוש הדבר שזכויות האזרח של מצביעי הליכוד נפגעו? האם כאשר יש עתיד יושבת באופוזיציה, נפגעות זכויות האזרח של מי שהצביעו לה? האם כאשר יהדות התורה וש"ס היו באופוזיציה הייתה זו פגיעה בזכויות היסוד של הציבור החרדי?

הזכויות הפוליטיות של ערביי ישראל באות לידי ביטוי בייצוג שלהם בכנסת, בין אם הם באופוזיציה ובין אם הם בקואליציה. צריך לטהר את הדיון הפוליטי משיח הזכויות הזה. ישיבה בממשלה אינה זכות מזכויות האזרח.

אילו הייתה חקיקה לפיה ערבים אינם יכולים לכהן בממשלה או מפלגות שרוב תומכיהן ערבים אינם יכולים להיות בקואליציה – הייתה זו חקיקה גזענית. אבל התנגדות לקואליציה עם מפלגות בשל העמדות שלהן, היא התנגדות פוליטית לגיטימית. אני שולל קואליציה עם הכהניסטים. זה כיוון שהם יהודים? זה בשל העמדות שלהם. אני מודה ומתוודה שגם קואליציה עם מרצ קשה לי. בסיטואציה מסוימת, אני יכול להסכים לכך מול אלטרנטיבות. מבחינתי, מרצ היא קצה גבול היכולת שלי לשותפות קואליציונית. על אחת כמה וכמה מפלגות שאינן מוכנות לחתום על הסכם עודפים עם מרצ כי היא ציונית.

* במקום הנכון – לפני שנה סיכלו יועז הנדל וצביקה האוזר פיגוע פוליטי המוני; הקמת ממשלת פיגולים – ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית הקנאית, הלאומנית המשותפת, ששוללת את עצם קיומה של מדינת ישראל ותומכת באויביה (כל עוד הם אויבים. כשהם עושים אתה שלום – היא נגדם, כפי שראינו בהצבעות על הסכמי השלום השנה).

נועה לנדאו, המגרועים בדבוקת שוקן, פרסמה פשקוויל נגד הנדל, שכביכול דרישתו לממשלה ציונית היא "נגד הערבים" או איזה קשקוש מן הסוג הזה, והיא אבן הנגף בפני הקמת ממשלת שינוי. לטענתה,  מה שעומד בפני ממשלה כזאת, של 61 כולל שתי הרשימות האנטי ישראליות, ובהן הרשימה הקנאית האיסלמיסטית הפונדמנטליסטית רע"ם, הוא הנדל העקשן.

אני מאמין שהיא טועה, שלא רק הוא עומד נגד הפיגוע, אני בטוח שגדעון סער וכל תקווה חדשה יעמדו איתן על העיקרון הבסיסי של קואליציה ציונית. אך אם היא צודקת – יש לחזק את ידי יועז ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות.

אם יועז נרגם באבני בליסטראות מצד השוקניה, סימן שהוא במקום הנכון.

* האם הוא כהניסט – תועמלני הליכוד מנסים להצדיק את החיבוק החם של נתניהו לאיתמר בן גביר, בכך שהוא לא כהניסט. הוא לא כהניסט?

להלן דברים שאמר כדובר המרכזי באזכרה ל"רב" כהנא שר"י ב-2018, בעודו עומד לצד הסלוגן "כהנא צדק": "היום אנחנו רואים את זה בפרספקטיבה של 30 שנה, הפסילה של תנועת כך לא הביאה לכלום. עובדה, גם אחרי 30 שנים: הכלבים נבחו והשיירה עברה. מרום ההיסטוריה, הסתבר לכל אלה שהיו שותפים לאותו החטא [פסילת כך] שהם לא יכולים להשתיק, לא יכולים לסתום פיות…. היום גם הם אומרים לעצמם, אגב, 'נכשלנו'. עוכרי ישראל האלה נכשלו… שלושים שנה אחרי והיום כבר אפשר לומר שלא סתמו לנו את הפה. לד"ר בן-ארי ולי יש תוכנית ברדיו. גם הפכנו להיות פרשנים בתוכנית רדיו מאוד מאוד פופולרית. ברוך מרזל ובנצי גופשטיין מתראיינים חדשות לבקרים. יש לנו במות ציבוריות. יש לנו כלים. יש לנו מפלגה".

יש לנו מפלגה. למי? לכהניסטים. איזו מפלגה? עוצמה יהודית. היא ההמשך הישיר של כך. האנשים שלצדו ואותם הוא הזכיר, גופשטיין, מרזל ובן ארי הם חבריו להנהגת הכהניזם, שנפסלו כי הם פחות מתוחכמים ממנו. כשבן ארי היה ח"כ מרזל ובן-גביר היו עוזריו הפרלמנטריים. אם אכן בן-גביר היה סוטה מן הדרך הכהניסטית הם היו מוקיעים אותו כבוגד, הם היו מפנים לו עורף. אך הם שותפיו הנאמנים ביותר, חבריו להנהגת עוצמה-כהניסטית. הוא בשר מבשרם. ותורת הגזע הכהניסטית היא האידיאולוגיה שלו.  

* שחקן מפתח – המפלגות החרדיות הן שחקן מפתח מרכזי ביכולת להקים ממשלה בישראל. כל עוד הייתה לנתניהו אפשרות להקים קואליציה, הן מחויבות לו. אולם באין לו אפשרות כזו, איזו מחויבות יש להן כלפיו? תודה על כך שפעל  נגד יהדות התורה, ערב הבחירות והעביר מנדט ממנה לכהניסטים ועוזריהם?

האם המפלגות החרדיות כבולות לנתניהו עד כדי העדפת בחירות חמישיות על אפשרות לשותפות בממשלה חלופית? ואם יש להן קושי בממשלה בראשות לפיד, אין סיבה שיהיה להן קושי לשבת בממשלה תחת גנץ, בנט או סער.

* הערכה לגנץ – בשלושת סבבי הבחירות הראשונים הצבעתי לכחול לבן בראשות בני גנץ. לא בחרתי בכחול לבן בזכות גנץ. כמעט הייתי אומר שהצבעתי לכחול לבן למרות גנץ. הייתי חבר בתל"ם ותמכתי בכחול לבן כי תל"ם הייתה בתוכה וגם כי האמנתי שיש צורך בחיבור עם מפלגות מרכז אחרות לגוש גדול שיאבק להחלפתו של נתניהו. פרשתי מתל"ם כאשר יעלון עשה סיבוב פרסה, ובניגוד לכל מה שאמר עד אז, בניגוד להתחייבויות מוחלטות, כולל בשיחות רבות בארבע עיניים אתי, נתן את ידו לממשלת מיעוט שתלויה ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית הלאומנית הקנאית המשותפת. התחלתי להעריך את גנץ דווקא כאשר העז לעשות את הטוב למדינת ישראל, תוך נכונות לאבד את מחצית כוחו הפוליטי ולחטוף אש עזה מרבים ממצביעיו כאשר הקים ממשלת אחדות ומנע גרירת ישראל לסיבוב רביעי בשיא הקורונה. אני מעריך מנהיגים שמוכנים לעשות צעדים בלתי פופולריים כי זה מה שטוב למדינת ישראל. נכון, גנץ נעקץ בידי נוכל. בעקבות זאת, "המיליה" ניסה להפוך אותו לדמות נלעגת. אבל אזרחים פטריוטיים ישרים רבים הבינו את צדקת מעשהו ותמכו בו. אני לא הצבעתי בעדו בשל מחלוקות אידיאולוגיות (למשל בנושא החלת הריבונות על בקעת הירדן). את קולי נתתי לתקווה חדשה, שמבטאת במידה רבה את השקפת עולמי. אבל אילו אפשר היה להצביע לשתי רשימות, הרשימה השניה שהייתה מקבלת את קולי הייתה כחול לבן. אני שמח מאד על הצלחתו של גנץ.

 אני מאמין שאלמלא יאיר לפיד ויעלון ערקו ופירקו את כחול לבן ואילו הצטרפו לממשלת האחדות וכחול לבן הייתה במלוא כוחה בממשלה, נתניהו לא יכול היה לעשות את מה שעשה, ממשלת האחדות עדיין הייתה פועלת ובנובמבר גנץ היה מחליף את נתניהו.

* ותיק הח"כים – עם התפזרות הכנסת ה-23, פרש ממנה ותיק חברי הכנסת, עמיר פרץ. פרץ כיהן ברציפות מאז 1988, במשך 32 שנים, למעט הפסקה של שבועות ספורים במעבר שלו ממפלגת העבודה לתנועה.

ומי ותיק חברי הכנסת היום? ארבעה ח"כים החלו את דרכם הפרלמנטרית לצד עמיר פרץ ב-1988, אך לא כיהנו ברציפות: בני בגין, משה גפני, צחי הנגבי ובנימין נתניהו.

בני בגין כיהן שלוש תקופות עם הפסקות ביניהן ובסך הכל 18 שנים ו-8 חודשים.

נתניהו פרש לאחת הפסדו ב-1999 וחזר לכנסת ב-2003 (בשנתיים מתוך ארבע השנים שלא היה בכנסת כיהן כשר החוץ בממשלת שרון). בסך הכל כיהן 28 שנים, 8 חודשים ו-3 שבועות.

גפני נבחר לכל הכנסות אך מחלקן פרש בשל הסדרי רוטציה פנימיים ביהדות התורה, ובסה"כ כיהן 29 שנים וחודש.

גם הנגבי לא כיהן ברצף לאורך כל התקופה, אך בסה"כ כיהן 29 שנים ו-7 חודשים.

לפיכך, צחי הנגבי הוא ותיק חברי הכנסת.

ספק אם אי פעם ישבר שיאו של שמעון פרס, שכיהן למעלה מ-47 שנים, עד בחירתו לנשיא המדינה.

* מחסנית בהכנס – בעקבות חטיפת נשקו של לוחם "אגוז" בעת ניווט-בדד, שינה צה"ל את פקודותיו ומעתה, חייל בניווט-בדד ילך עם מחסנית בהכנס. כך יוכל להגן ביתר קלות על חייו ועל נשקו, ולהיות מוכן לדרוך את הנשק ולירות בתוקפים גם כאשר הוא מותקף בהפתעה.

הרמטכ"ל כוכבי הורה לבחון שינוי ההנחיות כך שניתן יהיה לירות במי שחודרים לבסיסי צה"ל כדי לגנוב נשק. שינוי כזה נחוץ מאוד. יש להתייחס לכל מי שחודר למחנה צה"ל כאל מחבל שבא לבצע פיגוע ולירות בו. סביר להניח שכבר הגוויה הראשונה תקטין באופן משמעותי את גל גניבות הנשק והגוויה השלישית תשים קץ לתופעה.

* עניין לציבור – אני תומך במשפט חוזר לרומן זדורוב. אני תומך בכך למרות שאני מאמין באשמתו.

אני מאמין באשמתו מתוך קריאת פסקי הדין בשתי הערכאות ומתוך מעקב אחרי כל הדיונים במשפט, ומתוך שיחות עם עיתונאים שהקפידו לפקוד כל ישיבה וישיבה במשפט. וגם כיוון שאם כל השוטרים, הפרקליטים ושאר השותפים בחקירת התיק תפסו סתם שעיר לעזאזל והלבישו עליו אשמת שווא, לא יכול להיות שבמשך 15 השנים לא קם ולו אדם אחד שיתוודה על המזימה. דבר נוסף ששכנע אותי היה עמדת המיעוט של השופט דנציגר שזיכה את זדורוב בעליון. אם לתמצת את דבריו למילותיי, הוא אמר שהוא בטוח כמעט ב-100% באשמתו של זדורוב, אבל כאשר מדובר באשמת רצח ששולחת אדם למאסר עולם, די בספק הקל כדי לזכות אותו.

אז למה אני בעד משפט חוזר? ולמה דווקא במקרה הזה ולא במקרים אחרים? כי בתוך עמי אני יושב ואני ער לאי האמון בציבור, אולי אפילו של רוב הציבור, באשמתו של זדורוב. ולמרות שלכאורה בית המשפט צריך להיות מנותק מדעת הקהל, בכל זאת יש מושג שנקרא עניין לציבור. במקרה הזה יש עניין לציבור בקיומו של משפט חוזר. ואם במשפט החוזר יעלו ספקות סבירים כדי לזכות אותו – מן הראוי שיזוכה. ההתלבטות היחידה שלי בנוגע למשפט החוזר, היא שאני בטוח שחלק ניכר מאלה שטוענים שזדורוב חף מפשע לא ישתכנעו גם אם הוא יורשע במשפט החוזר.

          * ביד הלשון

אחד עשר כוכביא – מיהם אחד עשר כוכביא שאנו שרים עליהם בליל הסדר ב"אחד מי יודע"?

אלה הם אחד עשר הכוכבים שראה יוסף בחלומו: "וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר, וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו, וַיֹּאמֶר: הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד, וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי" (בראשית ל"ז ט').

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 28.3.21

* עצם בגרון – הטענה שהגענו למבוי סתום, לדרך ללא מוצא, פשוט אינה נכונה. יש מוצא. והוא פשוט מאוד, הגיוני מאוד, ממש מתבקש. בארבעה סיבובי בחירות נתניהו לא הצליח להשיג רוב להקמת ממשלה. הדבר היחיד שהוא הצליח הוא למנוע רוב לממשלה חלופית. וכך אנו תקועים סיבוב רביעי ללא פתרון. כל מה שנדרש הוא ממש פשוט. שאבן הנגף בפני יציבות שלטונית, בפני הקמת ממשלה ובפני ממשלה בראשות הליכוד ירפה, ישמוט, ישחרר, יזוז הצדה.

הרי ברור שכל אחד אחר במקומו (אני חושב שאפילו פרס!) היה נוהג כך, מתוך אחריות לאומית, מתוך רגש פטריוטי, וגם מתוך אחריות למפלגתו. זה פתרון כל כך מתבקש, כל כך מובן מאליו, שאין לו שום סיכוי, בשל אישיותו של נתניהו. נתניהו, בשלטונו הממושך ובאגוצנטריות הנרקיסיסטית שלו, באמת מאמין שהמדינה זה הוא ושהליכוד זה הוא, ולכן גורלם חייב להיות קשור בגורלו. ולכן הוא לופת את קרנות השלטון ואינו מרפה. מצדו, נלך לסיבוב חמישי, שישי ועשירי. עד שנקבל שכל ונבחר בו.

פתרון אחר הוא שהליכוד יאמר לו יפה תודה ושלום, סור מדרכנו. הרי ברגע שנתניהו יפנה את מקומו, הליכוד יבחר מנהיג אחר שיוכל בתוך 24 שעות להקים ממשלה רחבה מאוד, וכמובן בלי הכהניסטים ועוזריהם. הסיכוי שחברי הליכוד יאזרו אומץ לעשות כן זהה כמעט לסיכוי שנתניהו עצמו ישחרר.

וכך נתניהו תקוע לנו כמו עצם בגרון – לא לבלוע ולא להקיא.

לכן, אין מנוס מפתרונות מחוץ לקופסה, כמו הקמת ממשלת שינוי יצירתית, למשל בראשות גנץ / בנט / סער, כך שגם מפלגה חרדית תוכל להצטרף ואולי גם ליברמן ישתכנע שזו לא טריפה. אני כמובן מעדיף ממשלה כזו בראשות סער. ואולי בסיטואציה שאין חלופה של ממשלת נתניהו, בנט יסיר את ההתנגדות ללפיד ויחזור לעמדתו המקורית שהוא אינו מחרים אף אחד. ואולי ניתן להקים באופן יצירתי ממשלת אחדות עוקפת נתניהו.

ואפשר גם לחוקק את החוקים המתבקשים שיאסרו על מי שהוגשו נגדו כתבי אישום לכהן כראש הממשלה והגבלת אורך כהונת רוה"מ לשתי קדנציות. אמנם קיוויתי שהחוקים הללו יעברו אחרי שנתניהו ילך, כדי שלא תהיה ולו מראית עין של חקיקה פרסונלית, אבל יתכן שאין ברירה.

* איך אפשר לצאת מהפלונטר? – משמעות תוצאות הבחירות היא שאין לגוש התומך בנתניהו רוב לקואליציה ואין למתנגדי נתניהו רוב לקואליציה. יש למתנגדי נתניהו רוב לגוש חוסם, אך כדי להקים קואליציה יש צורך בבסיס רעיוני משותף; ביכולת להגיע להסכמות על מה כן, לא רק על מה לא. ואין יכולת כזו.

במצב של תיקו, יש שתי אפשרויות. או ממשלת אחדות רוטציונית או סיבוב חמישי. מה הבעיה בסיבוב חמישי כולנו יודעים, ואוסיף בעיה נוספת החמורה מכולם: מניסיון ארבעת הסיבובים סביר להניח שגם אחרי הסיבוב החמישי הדילמה תהיה בין ממשלת אחדות לסיבוב שישי. עד מתי?

הבעיה בממשלת אחדות רוטציונית היא שניסינו את זה, אני תמכתי בכך מאוד ופעלתי לכך, ואיך זה נגמר בסוף? כולם יודעים.

מה עושים? מן הראוי שיש עתיד, כחול לבן, ימינה ותקווה חדשה, ואולי גם ישראל ביתנו אם תסיר את הווטו על החרדים, יתאגדו לבלוק בראשות בני גנץ וילכו לממשלת אחדות רוטציונית עם גוש הליכוד והחרדים ללא הכהניסטים, בתנאי שבני גנץ יהיה הראשון.

למה בני גנץ? הרי הרשימה הגדולה בגוש הזה היא יש עתיד. אבל ימינה אינה מסכימה לשבת תחת לפיד. כחול לבן היא הרשימה השניה בגודלה בגוש ואף מפלגה אינה פוסלת ישיבה תחת גנץ.

למה ראשונים ברוטציה? זה ברור. כי האופציה השניה נוסתה וראינו מה קרה. אם נתניהו יהיה ראשון ברוטציה, אין ספק שלא תהיה רוטציה. אם גנץ יהיה ראשון ברוטציה, אין ספק שתהיה רוטציה.

בשנתיים הראשונות, שבהן גנץ יהיה ראש הממשלה, יתנהל משפט נתניהו. אם הוא יזוכה מכל ההאשמות, הוא יחליף את גנץ בתום השנתיים. אם הוא יורשע, הליכוד יבחר מנהיג אחר שיעמוד בראש הממשלה אחרי הרוטציה.

* בזכות תקווה חדשה – התוצאה של תקווה חדשה בבחירות מאכזבת ומתסכלת, אבל בזכות תקווה חדשה אין רוב לנתניהו.

* מעוז של תקווה – עד כמה שהצלחתי לברר, באורטל קיבלה תקווה חדשה את אחוז התמיכה הגבוה ביותר בארץ (13.6%) אחרי זרזיר (למעלה מ-15%).

* הישראלי המכוער – במשך חודשים הפך התועמלן הבריון ברדוגו את השעה היומית עליה השתלט בתחנה הצבאית לשעת הסתה ממוקדת נגד גדעון סער. עכשיו, בניסיון להציל את משלחו, הוא פרסם מאמר ב"ישראל היום" שבו "קרא" לנתניהו לפתוח את לבו להחזרת גדעון סער "הביתה". איש צבוע.

* מי יאמין לו? – נתניהו הציע לסער הצעה שאי אפשר לסרב לה – סער יצטרף לממשלה וכעבור שנה נתניהו יפרוש.

נעזוב אידיאולוגיה, נעזוב עמדה עקרונית, נעזוב הכל. רק ברמה הפרקטית. נתניהו מבטיח שיפרוש בעוד שנה? והוא חושב שמישהו עוד יאמין לו שהוא יכבד את ההתחייבות?

כמובן שסער דחה על הסף את ההצעה באמירה: "ודרעי יהיה ערב".

* דרך ארץ קדמה לשררה – כיוון שתקווה חדשה קיבלה רק 6 מנדטים, רק חבר אחד מדרך ארץ נכנס לכנסת – יועז הנדל. צביקה האוזר, מועמד מס' 8, נשאר, לצערי הרב, בחוץ.

נתניהו הציע ליועז הנדל, תמורת עריקה לתמיכה בממשלתו, שני שרים – הוא וצביקה האוזר. כמובן שיועז דחה את ההצעה על הסף.

אגב, לפני הקמת ממשלת האחדות ואף לאורך שנת קיומה, נציגי נתניהו + איילת שקד הפעילו לחץ אדיר על יועז וצביקה לחבור לממשלתו עם הצעות מרחיקות לכת של תיקים בכירים לשניהם. הפעם הוא מציע שני תפקידי שר על ח"כ אחד. כפי שדרך ארץ עמדה בפני הלחצים והפיתויים אז (והצעות דומות הוצעו לה אז אם תתמוך בממשלת גנץ + המשותפת) כך היא עומדת בהם היום ובעתיד. דרך ארץ קדמה לשררה.

* ציר הרשע – ציר הרשע שנתניהו מנסה להקים – ממשלה שמצדה האחד האחים המוסלמים (רע"ם), תנועת האחות של חמאס, ומצדה השני הכהניסטים, תמונת הראי של חמאס.

* אין להם דרך – כל הביביסטים שאומרים אמן אחרי החיזור הנמרץ של נתניהו אחרי האחים המוסלמים, בתקווה שיצילו את שלטונו, היו מכנים מעשה כזה של כל מנהיג אחר – בגידה. הם מוכיחים שאין להם אידיאולוגיה, אין להם השקפת עולם, אין להם דרך. יש להם אך ורק פולחן אישיות. ברור לי איפה הם היו עומדים אילו הצליח נתניהו במזימתו למסור את הגולן לאויב הסורי.

* משפט המפתח – אין זה מן הנמנע, שבדיעבד יתברר, שהמשפט המשמעותי במסמך הכניעה בטקס המשפיל של בנט לפני הבחירות, הוא דווקא הזניח; זה שנכתב כדי לצאת ידי חובה – ההתחייבות לא להקים ממשלה בתמיכת האחים המוסלמים (רע"ם).

* רע"ם ביום בהיר – אם רע"ם תכריז באופן רשמי ובלי התחכמויות, שהיא תומכת בישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, שוללת את טענת "זכות" השיבה ותומכת במלחמה בטרור, היא תהיה פרטנר לגיטימי לקואליציה.

תזכורת לכל המפנטזים – כאשר הובאו הסכמי השלום לאישור הכנסת, רע"ם הצביעה נגדם. למה? כי היא נגד שלום עם מדינת ישראל, מדינה שהיא שוללת את זכות קיומה.

* באיזה צד של הרקטה – לאלה שמנסים לבנות ממשלה חלופית שמסתמכת על הרשימה המשותפת ו/או רע"ם יש שני טיעונים מרכזיים. א. גם נתניהו מנסה להקים ממשלה עם רע"ם. אם הוא כן, למה אנחנו לא? ב. לא מדובר בכך שיהיו בממשלה אלא רק שיתמכו בה מבחוץ.

לגבי הטיעון הראשון: זה לא הדבר הראשון ולא היחיד שנתניהו עושה והוא פסול בעינינו. הוא לא האורים והתומים שלנו, איננו נושאים אליו את עינינו. לא בנושא הזה ולא בנושאים אחרים. עלינו להבחין בין טוב ורע על פי ערכינו ולא על פי האישור מנתניהו.

לגבי הטיעון השני: אם הייתה ממשלת 61 בלעדיהם והם היו תומכים בה מבחוץ, שיתמכו. אבל ממשלת מיעוט שנשענת עליהם, גרועה בעיניי יותר ממשלה שהם חברים בה, כיוון שכאשר תלויים בהם מבחוץ – התלות בהם היא אותה תלות, אבל אין להם שום אחריות. פירוש הדבר מו"מ קואליציוני על כל הצבעה בכנסת ובוועדותיה. זאת ממשלה תחת סחיטה מתמדת, של מפלגה אנטי ישראלית.

כל הפנטזיה הזאת של "גוש אנטי ביבי" מימינה ועד המשותפת, שיתלכד לממשלת שינוי, חסרת שחר. כדי להקים גוש חוסם, די בכך שהמכנה המשותף הוא התנגדות למישהו או למשהו. כדי להקים ממשלה, צריך מכנה משותף חיובי, קונסטרוקטיבי. איזה מכנה משותף יש בין סער ובנט לבין עופר כסיף, איימן עודה ומנסור עבאס? אין מכנה כזה. סער ובנט לא יתנו לכך יד, כך שכל הרעיונות הללו הם רעיונות סרק. אבל אין גם שום מכנה משותף חיובי בין לפיד וגנץ לבינם, גם אם הם לא שוללים עקרונית את הרעיון. גם אילו יכלו להקים ממשלה כזו, היא לא הייתה יכולה לתפקד, בשל ניגוד עניינים מובנה, על הבסיס. הסכמה עם היותה של ישראל מדינה יהודית דמוקרטית, זה המינימום שבמינימום שבמינימום להתחיל לחפש מכנה משותף. כאשר רקטה נורית מרצועת עזה לשדרות – באיזה צד של הרקטה נמצאים עופר כסיף, עודה ועבאס? שאלה רטורית. אז איך הם יכולים לשבת בממשלה או בקואליציה ישראלית?

* מאיימים על סמוטריץ' – אני כבר קורא ברשתות את הביביסטים מאיימים על סמוטריץ', שבזכותם נכנס לכנסת, שאם הוא יסכל את הקמת הממשלה עם האחים המוסלמים, הוא לא יעבור את אחוז החסימה.

* מאתרגים את נתניהו – אם נתניהו יקים ממשלה עם האחים המוסלמים, הוא יקבל רהביליטציה מצד חלק מהשמאל הרדיקלי בישראל. סנונית ראשונה של האיתרוג הזה היא קרולינה לנדסמן, מהבולטים בדבוקת שוקן. "גו גו, עבאס" הוא כותרת מאמרה, שבו היא מציגה את החיזור של נתניהו אחרי רע"ם כאירוע היסטורי מהפכני, הדומה להכרה של רבין באש"ף. היא מציעה "לא להיות קטנוניים" –  מילה מכובסת לאיתרוג, ולא להחמיץ את ההזדמנות ההיסטורית. היא נפעמת מדוברים בולטים של הימין (ריקלין, ברדוגו, קרולין גליק, צחי הנגבי ודוד ביטן) שביטאו תמיכה במהלך ורואה בכך כמעט התגשמות חזון אחרית הימים. היא קוראת לשמאל להתעלות מעל היצר להצביע על הצביעות והמוסר הכפול הכרוך במהלך, כדי לא להחמיץ מה שהיא מגדירה "מהפכה הפוליטית" שאותה היא משווה, לא פחות, לביטול מוסד העבדות. היא נפעמת מהתמיכה של מעריצי נתניהו במהלך, ולועגת לילדותיות הפוליטית של מי שבזים לתופעה. "מנהיג נמדד ביכולתו להוביל שינויים, גם אם קשים לעיכול, החיוניים לחברה ולמדינה. הנכונות של תומכי נתניהו ללכת אחריו גם כאשר הוא מוביל אותם בדרך שממנה הם פחדו או נרתעו מללכת בה עד כה, מעידה על האמון המלא שלהם בו".

קרולינה קוראת לאתרג את נתניהו ולשים בצד את כל הסיבות להתנגדות לו, אם ילך לצעד הזה, כיוון ש"ריסוק תקרת הדה-לגיטימציה של הייצוג הערבי בממשלה חשוב יותר מכל תהליך אחר שמתרחש לנגד עינינו". זה יהיה התיקון הגדול לחוק הלאום, היא כותבת.

היא קוראת למה שמכונה "מחנה השלום" לגלות יושר "ולהעמיד את החשיבות של שותפות ערבית בכוח הפוליטי מעל האינטרסים המעמדיים של המחנה". בעיניה, העובדה שבממשלה כזו יישבו גם כהניסטים וגם האחים המוסלמים (כן, היא לא מכבסת את המושג) היא בעלת חשיבות מיוחדת בעיניה, כי מה יותר מקדם את השלום ממחזה כזה. ולכן "יש להוריד את הכובע" בפני המהלך.

הצעתה הקונקרטית של לנדסמן, היא שהרשימה המשותפת, מרצ והעבודה "ישקלו באופן רציני אם לתמוך בממשלה כזאת, לפחות מבחוץ".

אני בטוח שנתניהו קרא את המאמר בעניין רב.

* אתרוג כפול – לא רק את נתניהו קרולינה לנדסמן מאתרגת, אם הוא יכניס רשימה ערבית לממשלתו, אלא גם את מחמוד עבאס ההומופוב ומפלגתו ההומופובית. מה שאסור לאבי מעוז מותר לעבאס, כי הוא ערבי. זה סוג של גזענות מתנשאת, המסירה אחריות מערבי כאילו מדובר בילד קטן, ולכן סולחים לו על הכל.

* צעד מבורך וצעד בלתי לגיטימי – נתניהו עשה בשנה האחרונה שני מהלכים בנושא ערביי ישראל. האחד הוא מסע בחירות של הליכוד בקרב האוכלוסיה הערבית וקריאה להם להצביע בעבורו. השני הוא החיזור הנמרץ אחרי האחים המוסלמים. הראשון הוא מבורך ורצוי. נכון שכל המפלגות הישראליות תפנינה לציבור הערבי. נכון היה גם אילו שריינו נציגים ערבים במקום ריאלי. זאת הדרך לשילוב. ונתניהו ראוי לשבח על כך שעשה כן, והעביר לציבור שלו מסר של לגיטימיות לקול הערבי ולאזרחות השווה של ערביי ישראל. השני הוא חמור ביותר. לגיטימציה לאחים המוסלמים ששוללים את קיומה של מדינה יהודית היא חציית הקווים האדומים. השלטון אינו מטרה המקדשת את כל האמצעים.

* חוק מגה-שחיתות – לא אחת אני שומע התבטאויות כמו "לא ניתן ידינו לחוק הצרפתי, כחוק פרסונלי רטרואקטיבי למען נתניהו". מאמירה כזו משתמע שאם החוק לא יהיה רטרואקטיבי ופרסונלי הוא יהיה כשר. אני מתנגד בתוקף לחוק הזה ללא כל קשר לנתניהו. נניח שהחוק ינוסח כך שהוא יכנס לתוקף עשר שנים אחרי תום שלטונו של נתניהו. גם אז הוא יהיה פסול באותה מידה. זהו חוק מגה-שחיתות.

למה חוק מגה-שחיתות ולא סתם חוק מושחת? כיוון שהוא חוק שהופך את השחיתות להליך לגיטימי, כאשר המושחת הוא ראש המדינה, דווקא האיש שצריך לתת דוגמה אישית לציבור; דוגמה של כיבוד החוק, של טוהר מידות וניקיון כפיים. במקום להציב בפני מנהיגי המדינה רף מוסרי הרבה יותר גבוה מכיבוד החוק, מנמיכים בפניו באופן מוחלט את הסף שנדרש מאחרון האזרחים – לשמור על החוק.

יש תפיסה המרדדת את הדמוקרטיה לשיטה לבחירת המנהיג ותו לא. אם המנהיג נבחר, הוא מגלם את רצון העם ולכן כל מה שהוא רוצה הוא רצון העם וכל מה שהוא עושה הוא רצון העם. ומי שחולק עליו, חותר תחת רצון העם. ואם השליט חטא, פשע, עבר על החוק – זה רצון העם. עובדה – הוא נבחר. המנהיג הוא החוק ולכן הוא אינו יכול לעבור על החוק. זאת הארדואנוקרטיה. החוק הצרפתי אינו זהה לתפיסה הזאת, אבל זה הכיוון שלו. כל עוד האיש הוא המנהיג, מותר לו לעשות מה שהוא רוצה והחוק או המוּסָר אינם מהווים מגבלה בפניו. המגבלה היחידה היא אם לא יבחר. כי אז הוא כבר לא יגלם את רצון העם.

דמוקרטיה אינה רק בחירת ההנהגה, יש בה מרכיבים רבים נוספים, חשובים לא פחות. אחד מהם הוא מדינת חוק. מדינת חוק פירושה, שהממשלה וכל מוסדות המדינה וכל מנהיגי המדינה כפופים לחוק. ואין מדינת החוק בלי שוויון בפני החוק. וכאשר מעמידים את המנהיג מעל החוק, חותרים תחת השוויון בפני החוק, חותרים תחת מדינת החוק, חותרים תחת הדמוקרטיה.

צרפת היא דמוקרטיה, אבל היא דמוקרטיה פגומה. מה הפגם שבה? החוק הצרפתי.

אבל בצרפת חוק מגה-שחיתות הזה מאוזן במידה מסוימת בהגבלת קדנציות. המחשבה על ראש ממשלה או נשיא שאינו מוגבל בקדנציות והוא יכול להיות מעל החוק לאורך עשרות שנים ואסור אפילו לחקור אותו, מנוגדת לכל תפיסה של דמוקרטיה ושלטון החוק. (אני בעד הגבלת קדנציות בלי קשר לחוק הצרפתי, אך זה נושא לרשומה אחרת).

מה ההבדל בין מדינה מושחתת למדינה שיש בה שחיתות? מדינה מושחתת היא מדינה שמשלימה עם השחיתות ומקבלת אותה. בישראל, כדמוקרטיה ומדינת חוק, נשיא וראש ממשלה שפשעו ישבו בכלא. וכך, אף שהייתה בה שחיתות בצמרת, היא הוכיחה את חוסנה כדמוקרטיה ומדינת חוק. היום, התמיכה הגורפת בנתניהו והנכונות של למעלה ממיליון איש להתמסר לשטיפת המוח של הקונספירציות המטורללות על "תפירת תיקים" וכל ערימת השקרים הזאת, מדרדרת אותנו להיות מדינה מושחתת. ואם גם יהיה אצלנו, חלילה, חוק מגה-שחיתות הצרפתי, הוא יהיה החותמת של המגמה החמורה הזו.

* הגנה על הנשק כהגנה על החיים – עם הגשת כתב האישום נגד חוטפי הנשק מלוחם אגוז שניווט בדד, חשוב מאוד לחדד ולהבהיר, שאסור שתוצאת היתקלות כזו תהיה חטיפת הנשק. כל חייל צריך לדעת, שמי שמנסה לחטוף את נשקו עושה זאת כדי לרצוח אותו ואנשים אחרים. לכן, חובתו להגן על נשקו כמו שהוא מגן על חייו. פירוש הדבר, נוהל מעצר חשוד לכל דבר ועניין, כולל ירי על מנת להרוג.

אלו ההוראות, אבל יתכן שהן לא ברורות, ולכן יש להבהיר ולחדד את ההוראות הללו. כל חייל חייב לדעת, שאם חטפו את נשקו כי הוא היסס לירות, הוא עבר על הוראות פתיחה באש והוא יעמוד על כך לדין.

כמו כן, יש לשנות את הפקודות כך שחייל בניווט-בדד ילך עם נשק ב"הכנס".

* ארץ ללא עם – במאמר ב"הארץ" מזכיר שאול אריאלי את אמרתו המפורסמת של המנהיג הציוני ישראל זנגוויל על "עם ללא ארץ חוזר לארץ ללא עם", ומקטלג אותו ברשימה של מיתוסים ציוניים שקריים. הוא מזכיר שהיו כאן ערבים ומציג מסמכים המאוששים זאת.

אולם דבריו מבטאים אי הבנה של עומק דבריו של זנגוויל. זנגוויל לא כתב סקירה דמוגרפית אלא ביטא אמירה ערכית. מה פירוש עם ללא ארץ? הרי יש לעם ישראל ארץ – ארץ ישראל. אלא שהוא אינו חי בה אלא בגלות. וזה בדיוק פירוש המושג ארץ בלי עם. יש לארץ ישראל עם – עם ישראל. אלא שהעם בגולה והארץ שוממה מן העם שלה. התיקון הציוני הוא עליית עם ישראל לארץ ישראל, ואז עם ישראל יחיה בארצו וארץ ישראל תיושב בעמה.

מאמרו של אריאלי רצוף במיתוסים חסרי שחר המבוססים על רסיסי אמת מצופים בתעמולה. לטענתו מאז 1988 הפלשתינאים כמהים לפשרה וחלוקת הארץ וישראל דוחה זאת. כן, אפילו את ברק הוא תוקף כמי שסירב לפשרה עם הפלשתינאים. לטענתו רק אולמרט היה מוכן לפשרה ואז נאלץ להתפטר, והוא ממחזר את המיתוס השקרי כאילו אבו-מאזן לא דחה את הצעות אולמרט.

* וגר לא תלחץ – טקסט שכתבתי וקראתי בליל הסדר:

בהגדה של פסח אנו אומרים: "וְאִלּוּ לֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרָיִם, הֲרֵי אָנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ מְשֻׁעְבָּדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם". הרב קוק תמה. למה בעצם? הרי פרעה היה מתחלף, אומה אחרת הייתה תופסת את מקומה של מצרים. משהו היה קורה. אמר הרב קוק: "כי אילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים, לחרות עולם, הרי כל העולם כולו וכל סדר חיי האדם היו נשארים על מקומם בלי השתנות, וכך היה נשאר השעבוד לאותו פרעה במצרים". ומסכם הרב קוק באמירה הנפלאה: "יציאת ישראל ממצרים תישאר לעד האביב של העולם כולו".

כל מהותו של ליל הסדר הוא "והגדת לבנך" ו"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". יציאת מצרים היא יום ההולדת של עם ישראל "היום הזה נהיית לעם", וזהו חג של החירות הלאומית של עם ישראל. אבל אני רוצה לעמוד הפעם דווקא על המסר האוניברסלי.

אחד המסרים השכיחים ביותר בתורה הוא היחס הטוב לגר, אהבת הגר, והנימוק הוא ההיסטוריה שלנו כגרים בארץ אחרת. "וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם". כלומר, מי כמונו יודעים את הקושי של להיות גר בארץ אחרת – הבה נהיה מופת ביחס לגרים החיים בתוכנו. "וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם… וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם". המושג "תלחץ" מופיעה בתורה רק בשני הקשרים. האחד הוא המצווה לא ללחוץ את הגר. וקודם לכן, בסיפור על עבדות ישראל במצרים, בפסוק שאותו אנו קוראים גם בליל הסדר: "וַנִּצְעַק אֶל יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ, וַיִּשְׁמַע יְהוָה אֶת קֹלֵנוּ, וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ". את זכר הלחץ שלחצו אותנו כשהיינו גרים במצרים, עלינו לתרגם ליחס אחר לגמרי לגרים החיים בתוכנו.

ואחרי שהשבוע נבחר לכנסת נציג של זרם קיצוני שהמסר שלו הוא ושנאת את הגר, ו"מצוות עשה" שלו היא ללחוץ את הגר, כדאי לזכור ולהזכיר זאת בליל הסדר ולהגיד לבנינו ולבנותינו שזו אינה דרכו של עם ישראל, לא דרכה של היהדות.

* המופע הבלתי נשכח של זהבה בן – זהבה בן בכותרות, ואספר זיכרון הנוגע אליה. אפתח ואומר שבעיניי היא זמרת נפלאה. אשמח אם תחזור לקדמת הבמה. חבל שזה בזכות תכנית נחותה כמו "האח הגדול" (ואיני צריך לראות אותה, לא צפיתי אפילו בדקה של התכנית הזאת בכל העונות שלה, כדי לדעת שהיא נחותה. די לי בכך שאני יודע מה הפורמט).

הסיפור הוא משנת 1999. הייתי אז המזכיר ורכז התרבות של אורטל. פורום רכזי התרבות של יישובי צפון הגולן יחד עם השלוחה הצפונית של מתנ"ס הגולן בנה סל הופעות ואחת המופיעות הייתה זהבה בן.

ההופעה הייתה באולם הספורט במרום גולן. מוצאי שבת. האולם מלא מפה לפה. אני יודע שזה לא מסתדר עם הדעה הקדומה של חלקכם שקיבוצניקים לא אוהבים זמר מזרחי, אבל הבעיה היא בדעה הקדומה. כל המקומות תפוסים. ומי לא בא? לא טעיתם.

יושבים. ומחכים… ומחכים… וממתינים… ומתעצבנים… מצלצלים ואין עונה. לבסוף מנהל השלוחה תפס את האמרגן, והוא הסביר שזהבה בן שומרת שבת ולכן יצאה רק אחרי צאת השבת, אבל היא כבר מגיעה. חמש דקות.

איזו חוצפה. הרי שעת ההופעה הייתה ידועה מראש, נקבעה מראש, וגם שעת יציאת השבת ידועה. ביקשנו מהקהל שימתין עוד כמה דקות, יש איזה עיכוב וכבר האמנית מגיעה.

ומחכים… וממתינים… ומצפים. כבר איחור של למעלה משעה, ובכל זאת רוב הקהל נשאר והמתין.

והנה היא באה. הנגנים במקומם, וזהבה בן, באותם ימים כוכבת-על פופולרית ביותר, נכנסת בסערה והקהל מריע לה ארוכות. זהבה שרה, והקהל מתמוגג. איזו קול מדהים! איזו שירה!

אחרי עשרים דקות, אולי אחרי השיר הרביעי או החמישי, הקהל מריע וזהבה בן קוראת: תודה רבה! שבוע טוב!

ויוצאת מהאולם בחצי ריצה. הקהל בהלם. אולי היא מחליפה תלבושות. אולי אצלה ההופעה היא החלק הקטן וההדרנים הם גוף המופע. ברור שהיא תחזור. הקהל עומד ומריע כדי שהאמנית תחזור לתת הדרן, אבל היא כבר הייתה במכוניתה, בדרך להופעה הבאה.

אח"כ… מכתבים זועמים… עורכי דין… לא ויתרנו ורוב הכסף ששילמנו הוחזר לנו.

          * ביד הלשון

עוגה – "וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם" (שמות יב, לט).

אם הם כל כך מיהרו ולא יכלו להתמהמה, מדוע הם אפו עוגות?

בלשון המקרא עוגה, פרושו – מאפה שמשטחים אותו בצורת עיגול. אבותינו כל כך מיהרו שפשוט לשו את עיסת הבצק בצורה המהירה ביותר, בצורת עיגול.

ומכאן לשיר הילדים של אהרון אשמן "עוגה עוגה עוגה". למה אנחנו שרים עוגה במילעיל? הרי אנחנו אוכלים את העוגה במילרע. והתשובה – השיר כלל אינו מדבר על מאפה. כאן המילה עוגה, במילעיל, היא צורת הציווי הארוכה של הפעל "עג". עוגה = רקוד במעגל. הסתובבה.

* "חדשות בן עזר"

תקווה שנכזבה

פרישת גדעון סער מהליכוד והקמת תקווה חדשה, יצרה הזדמנות לשינוי ומהפך. שלושה סיבובים הסתיימו בתיקו. אמנם לא היה לנתניהו רוב, אבל לא היה רוב ציוני לממשלה חלופית. הקמת תקווה חדשה שינתה את המציאות הזאת.

כדי ליצור ממשלה חלופית, יש צורך בקואליציה של מפלגות שמאל וימין, חילונים ודתיים. גדעון סער הוא האיש שיכול היה ללכד את המפלגות הללו.

לשם כך הוא היה צריך להיות ראש החץ נגד נתניהו. עם הודעתו, תקווה חדשה עמדה על כעשרים מנדטים בסקרים. כצפוי, מיד אחרי הפריצה הראשונית חלה ירידה, אך תקווה חדשה נשארה במקום השני וראש החץ של תקוות השינוי. אילו התייצבה במקום הזה, אט אט הייתה גדלה. זה היה המתכון למהפך ושינוי.

הראשון לזהות זאת היה הפוליטיקאי הממולח, המתוחכם והמנוסה בישראל, בנימין נתניהו. יש להודות ביושר שנתניהו ניהל קמפיין גאוני, גם בקנה מידה שלו – הקמפיינר המוצלח והמנוסה ביותר.

בראשית הקמפיין הבין נתניהו שהאיום עליו הוא מצד גדעון סער ובמידה מסוימת גם בנט, כיוון שהם אלה שיכולים להעביר מנדטים מהגוש התומך בו לגוש המתנגד לו. ההחלטה האסטרטגית שלו הייתה לבנות את יאיר לפיד כיריב המרכזי שלו. הוא פשוט ידע שאין ללפיד סיכוי להקים ממשלה ושאם הוא יהיה היריב, רבים מן הקולות שעברו ממנו לסער או התנדנדו, יחזרו אליו. וכך, באופן שיטתי ומתוחכם, הוא הצליח לבנות את לפיד, להעצים אותו, לדחוף אליו את המצביעים שבלאו הכי לא חלמו להצביע לו (לנתניהו).

והוא הצליח. בשלב מוקדם יחסית, הוא הצליח להעלות את לפיד למקום השני, ובכך הוא היה לראש החץ של מחנה השינוי. היה לכך גורם נוסף. הגל שהעמיד את התנהגות החרדים בקורונה בעין הסערה: ההלוויות והחתונות ההמוניות, פתיחת תלמודי התורה בניגוד לחוק, ההפגנות האלימות והצתת האוטובוס בבני ברק והעדר האכיפה, העביר קולות רבים של הסנטימנט האנטי חרדי למי שמזוהה עם אנטי חרדים – לפיד. ברגע שהוא טיפס למקום השני, בעידודו הבולט של נתניהו, יותר ויותר קולות מתקווה חדשה וימינה עברו אליו וככל שהוא התבסס במקום הזה, כך גברה המגמה הזאת.

לפיד הבין זאת ולכן הוריד פרופיל ולא מיצב את עצמו כמועמד לראשות הממשלה מול נתניהו. אבל לעומת זאת הוא עשה שגיאה חמורה – הודיע חזור והודע שהוא תומך בממשלה עם הרשימה המשותפת. מעבר לבעיה הערכית שבהכרזה הזו, זו הייתה שגיאה פוליטית חמורה. הוא הרי יודע שאין לו שום סיכוי לקואליציה כזו, אבל בעצם ההכרעה הזו הוא שיחק לידיו של נתניהו. הוא מיצב את עצמו בזהות של קואליציה עם הרשימה המשותפת, ובכך הבריח מצביעים מתקווה חדשה וימינה לנתניהו, והביא את בנט לכתב הכניעה לנתניהו.

אין הכרעה בבחירות ולא ברור איזו ממשלה תקום, אם בכלל. לא ברור האם הסיבוב הרביעי הוא האחרון. כרגע נראה שאין רוב לממשלת בן-גביר נתניהו, אך אין גם רוב לממשלה חלופית. גם לממשלת אחדות לאומית אין היתכנות, אחרי שנתניהו עקץ את כחול לבן שהקימה עמו ממשלת אחדות לאומית. אבל אפשר בהחלט לקבוע שהתקווה החדשה למהפך שלטוני ולממשלת שינוי – נכזבה.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 24.4.21

* אין הכרעה – אין עדין הכרעה בבחירות ולא ברור איזו ממשלה תקום, אם בכלל. לא ברור האם הסיבוב הרביעי הוא האחרון. כרגע נראה שאין רוב לממשלת בן-גביר נתניהו, אך אין גם רוב לממשלה חלופית. גם לממשלת אחדות לאומית אין היתכנות, אחרי שנתניהו עקץ את כחול לבן שהקימה עמו ממשלת אחדות לאומית. אבל אפשר בהחלט לקבוע שהתקווה החדשה למהפך שלטוני ולממשלת שינוי – נכזבה.

* תקווה שנכזבה – פרישת גדעון סער מהליכוד והקמת תקווה חדשה, יצרה הזדמנות לשינוי ומהפך. שלושה סיבובים הסתיימו בתיקו. אמנם לא היה לנתניהו רוב, אבל לא היה רוב ציוני לממשלה חלופית. הקמת תקווה חדשה שינתה את המציאות הזאת.

כדי ליצור ממשלה חלופית, יש צורך בקואליציה של מפלגות שמאל וימין, חילונים ודתיים. גדעון סער הוא האיש שיכול ללכד את המפלגות הללו.

לשם כך הוא היה צריך להיות ראש החץ נגד נתניהו. עם הודעתו, תקווה חדשה עמדה על כעשרים מנדטים בסקרים. כצפוי, מיד אחרי הפריצה הראשונית חלה ירידה, אך תקווה חדשה נשארה במקום השני וראש החץ של תקוות השינוי. אילו התייצבה במקום הזה, אט אט הייתה גדלה. זה היה המתכון למהפך ושינוי.

הראשון לזהות זאת היה הפוליטיקאי הממולח, המתוחכם והמנוסה בישראל, בנימין נתניהו. יש להודות ביושר שנתניהו ניהל קמפיין גאוני, גם בקנה מידה שלו – הקמפיינר המוצלח והמנוסה ביותר.

בראשית הקמפיין הבין נתניהו שהאיום עליו הוא מצד גדעון סער ובמידה מסוימת גם בנט, כיוון שהם אלה שיכולים להעביר מנדטים מהגוש התומך בו לגוש המתנגד לו. ההחלטה האסטרטגית שלו הייתה לבנות את יאיר לפיד כיריב המרכזי שלו. הוא פשוט ידע שאין ללפיד סיכוי להקים ממשלה ושאם הוא יהיה היריב, רבים מן הקולות שעברו ממנו לסער או התנדנדו, יחזרו אליו. וכך, באופן שיטתי ומתוחכם, הוא הצליח לבנות את לפיד, להעצים אותו, לדחוף אליו את המצביעים שבלאו הכי לא חלמו להצביע לו (לנתניהו).

והוא הצליח. בשלב מוקדם יחסית, הוא הצליח להעלות את לפיד למקום השני, ובכך הוא היה לראש החץ של מחנה השינוי. היה לכך גורם נוסף. הגל שהעמיד את התנהגות החרדים בקורונה בעין הסערה: ההלוויות והחתונות ההמוניות, פתיחת תלמודי התורה בניגוד לחוק, ההפגנות האלימות והצתת האוטובוס בבני ברק והעדר האכיפה, העביר קולות רבים של הסנטימנט האנטי חרדי למי שמזוהה עם אנטי חרדים – לפיד. ברגע שהוא טיפס למקום השני, בעידודו הבולט של נתניהו, יותר ויותר קולות מתקווה חדשה וימינה עברו אליו וככל שהוא התבסס במקום הזה, כך גברה המגמה הזאת.

לפיד הבין זאת ולכן הוריד פרופיל ולא מיצב את עצמו כמועמד לראשות הממשלה מול נתניהו. אבל לעומת זאת הוא עשה שגיאה חמורה – הודיע חזור והודע שהוא תומך בממשלה עם הרשימה המשותפת. מעבר לבעיה הערכית שבהכרעה הזו, זו הייתה שגיאה פוליטית חמורה. הוא הרי יודע שאין לו שום סיכוי לקואליציה כזו, אבל בעצם ההכרעה הזו הוא היה אידיוט שימושי של נתניהו. הוא מיצב את עצמו כקואליציה עם הרשימה המשותפת, ובכך הבריח מצביעים מתקווה חדשה וימינה לנתניהו, והביא את בנט לכתב הכניעה לנתניהו.

המכה לתקווה חדשה גדולה. המכה למדינת ישראל גדולה יותר.

* החמצה – מכתב ששיגרתי ב-18.1.21. אולי ההצעה שהצעתי הייתה משנה את התמונה.

לגדעון סער, יועז הנדל וצביקה האוזר, שלום!

תוצאות הסקר אתמול בערוץ 13 מדאיגות מאוד. אם נראה ביומיים שלושה הקרובים שאכן זו המגמה, יהיה עלינו לחשב מסלול מחדש, עד 4 בפברואר [מועד הגשת הרשימות].

עיקר כוחנו עד עתה היה היותנו מס' 2 בסקרים. ברגע שהסקרים נותנים את המקום השני ללפיד, זו עלולה להיות מגמה הרסנית בעבורנו. נתניהו ישכיל לקפוץ על המציאה, כמוצא שלל רב, ולהציג את הבחירות כ"ליכוד אחד גדול מול השמאל" וכמובן להציג את לפיד, למרות היותו איש מרכז, כ"שמאל" ואף כ"שמאל קיצוני". מערכת בחירות ראש בראש, עלולה להעביר קולות של אנשי ימין שהתכוונו לתמוך בנו ובימינה או התלבטו בכיוון, להתייצב לדגל של נתניהו. זה עלול להיות חמור יותר אם חולדאי וגורמים אחרים יחברו ללפיד.

הדרך לשנות זאת, היא חיבור טכני עם ימינה לריצה משותפת, שתחזיר אותנו למקום השני ולעמדת האלטרנטיבה לשלטון נתניהו. כוונתי, כמובן, לריצה משותפת שבה גדעון עומד בראש הרשימה.

עד אתמול התנגדתי לרעיון הזה. סברתי שחיבור כזה יהיה סנרגיה שלילית. אולם אם חיבור כזה יחזיר אותנו למקום השני ולעמדת האלטרנטיבה, הוא עשוי להיות סנרגטי ולעצור את הדימום בשתי המפלגות.

אידיאולוגית, לא קל לי החיבור הזה. מי שרצו בבחירות הקודמות עם הסלוגן הנוראי של "בנט יילחם בחמאס ושקד תלחם בבג"ץ" רחוקים מלהיות כוס התה שלי. אבל הפוליטיקה היא אמנות האפשרי, ובמצב שנוצר (אם יתאמת בסקרים נוספים) נראה לי שהאלטרנטיבה גרועה הרבה יותר.

בברכה,

אורי הייטנר.

* כתם על מדינת ישראל – הדבר החמור ביותר מבחינה לאומית, הוא ההצלחה האדירה של הכהניסטים ועוזריהם. זה כתם על מדינת ישראל. אם בן גביר הכהניסט יהיה, חלילה, שר בישראל, תהיה זו חרפה לאומית חסרת תקדים.

* שיחה עם עצמי – אני: מה דעתך על האופציה הבאה? נתניהו יציע לתקווה חדשה – הצטרפו לממשלה במקום הקיצוניות הדתית. תצטרפו ואז בן גביר ואבי מעוז – ראש המפלגה ההומופובית, יישארו באופוזיציה. תסכים לכך?

עצמי: זה לא יקרה. נתניהו כרת ברית עם הכהניסטים, שיתמכו בכל ניסיון להעמיד אותו מעל החוק.

אני: ברור. אבל תיאורטית. אם תהיה הצעה כזו, מה דעתך?

עצמי: אילו היינו עומדים במצב דומה בשנה שעברה, הייתי תומך בכך, בשם האחריות הלאומית. אבל בשנה הזאת נפל דבר. נוכחנו בעליל בנכלוליותו של נתניהו. הוא הוכיח שאין כל ערך לחתימת ידו וכל הסכם שהוא חותם – הוא חותם כדי להפר. לכן, בשום מקרה אין להצטרף אליו. גם במחיר סיבוב חמישי.

אני: שכנעת אותי. אז מה יהיה?

עצמי: יש לנסות למצוא דרך להקים קואליציה חלופית. למשל, שסער וגנץ יצטרפו לבנט לסיעה אחת, ימליצו על בנט לראשות הממשלה וינסו להקים ממשלה חלופית.

אם זה בלתי אפשרי – נשרת את עמנו באופוזיציה.

* שידרוג – נתניהו שודרג לתפקיד מנהל הקמפיין של הכהניסטים ועוזריהם.

* הכהניסט המחייך – כל מיני ביביסטים שמנסים לטהר את השרץ – הדחיפה האובססיבית של הכהניסטים ועוזריהם בידי נתניהו, מסבירים שבן גביר הוא לא בדיוק כהניסט. עובדה, הוא מתבטא (בתקשורת הכללית, כמובן) אחרת. נכון, הוא נזהר לא לתת עילה לפסול אותו.

הוא מזכיר לי את "האנס המנומס" ו"האנס האדיב" בשנות השמונים. אדיב אדיב, אבל אנס.

הווריאנט הבן גבירי הוא הכהניסט המחייך.

אבל זה חיוך רע.

* וידעתי המוות יבוא מידך – נפתלי בנט שר לנתניהו:

בעניינו המר, בעבור אותך זעם

גם למוות אתה קיללתני לא פעם

וכתפיי הקרות רעדו משמחה

כי היה לי ברור כמו שתיים ושתיים

שיובילו אותך בגללי בנחושתיים

וגם אז לבבי לא יסור מעמך.

כן היה זה לא טוב, היה רע לתפארת

אבל זכור איך נפגשנו בליל מלילות

אם יהיה זה שנית – אל יהיה זה אחרת.

הן ידעתי שאין לי אוהב מלבדך

וידעתי: המוות יבוא מידיך

ואני מחכה ומצפה לזיוו.

הוא יבוא פתאומי, כגרזן על עץ יער

או יקרב לאיטו, בעינוי ובצער

אבל לא מידי זר – מידיך יבוא

וגם אז לביתך, בליל שכול וליל עוני

בחלום עוד אשובה, כסילה שכמוני

ואומר: הנה באתי מנדוד בשביליי,

כי היה לי ברור כמו שתיים ושתיים

שאבוא לביתך בעצמך עיניים

עד אשר יישאוך בדרך אלי.

כן היה זה לא טוב, היה רע לתפארת

אבל עד לי האל החורץ גורלות

אם יהיה זה שנית – אל יהיה זה אחרת.

יהיה כך. כך יהיה. אות באות.

* רגע של לוגיקה – משפט שאמר לי מישהו: "התכוונתי לבחור בכחול לבן. אבל אני חושש שהם לא יעברו את אחוז החסימה ואז הקול שלי ילך לנתניהו. אז אצביע ללפיד".

בתשובתי אליו, בחנתי את הטיעון שלו מבחינה לוגית. אם כחול לבן מתנדנדת בקרבת אחוז החסימה ואין בכוונתה לפרוש מן המרוץ. אם היא לא תעבור את אחוז החסימה, מי שירוויח מכך הוא נתניהו. אתה לא רוצה ברווח של נתניהו. מה המסקנה המתבקשת? שתצביע לכחול לבן כדי לסייע לה לעבור את אחוז החסימה. אחרת אתה עלול להביא את הרווח הגדול לנתניהו בבחירתך למי לא להצביע, בעוד בחירתך למי כן להצביע לא כל כך תשפיע על התוצאה הסופית. אז מה עשית?

מסתבר שרבים מאוד, הרבה מעל הצפוי, פעלו על פי הלוגיקה הזאת. וכך מצביעי הגעוואלד למרצ ולקיצוניות הדתית.

* שמח על ההישג של גנץ – איני נוהג להתנבא (בפומבי) על תוצאות הבחירות. הפעם הצגתי שתי תחזיות. האחת הייתה שבסיבוב הזה אחוז הספירה יהיה גדול במיוחד, מעל 70%. השניה – שיהיה הישג לכחול לבן. התחזית הראשונה נבעה מהתיקו בסקרים ומריבוי הסיעות המתנדנדות סביב אחוז החסימה בסקרים. הסקתי מכך, שבבחירות כאלו, שבהן באמת כל קול קובע, רבים יותר יצביעו. טעיתי.

בתחזית השניה צדקתי. התחזית הזו נבעה מכך שהכרתי אישית אנשים רבים שהצביעו לכחול לבן, והחליטו על כך בימים האחרונים.

אני שמח על ההישג של גנץ. על כך שהציבור לא מחק מנהיג ישר דרך, כיוון שהוא נעקץ, וכביכול יצא "פראייר".  

* כה נאמר בדף המסרים – אחד הגרועים בעובדי העבודה הזרה – פולחן האישיות הפגאני של נתניהו, כתב לי בפייסבוק: "מה קרה אורי שהתחלת לשווק את איש השמאל יאיר לפיד במקום גדעון סער?" כמובן שהוא, שגר בדף הפייסבוק שלי כי אין כמעט רשומה שהוא אינו דואג למרוח בתגובות עליה תעמולה ביביסטית נחותה, יודע שהוא משקר. הוא יודע שתמיכתי בתקווה חדשה היא מוחלטת ושלא יצאה תחת ידי ולו מילה אחת של תמיכה ביאיר לפיד (אגב, עוד שקר הוא הצגתו כאיש שמאל. אבל אותו תועמלן עלוב גם מכנה את גנץ איש "השמאל הקיצוני") ולא כל כך מפתיע שמי שסוגד לשקרן ישקר. הרי לשקר היא אחת ממצוות הדת שלהם. השאלה היא, למה השקר הזה דווקא. כנראה בדף המסרים של תעשיית השקרים וההסתה הורו להם להציג את תומכי תקווה חדשה כתומכי לפיד.

* מצ'עמם לו – גיל טבת פרסם בגיליון "הארץ-ספרים" מאמר ביקורת קטלני על ספר השיחות של אופיר העברי עם גדעון סער, "שיחות על הדרך". "גדעון, אתה מתרחק ממני", נוזף בו טבת.

על מה מלין טבת בביקורתו? שהספר מצ'עמם. ולמה הוא מצ'עמם? כי אין בו התייחסות לביוגרפיה של סער, אין בו סיפורים פיקנטיים והקורא אינו לומד על האיש, אלא רק על השקפת עולמו.

ואכן, הספר הוא אידיאולוגי אינטלקטואלי נטו. זה ספר שבו מועמד לראשות הממשלה מציג לבוחר את השקפת עולמו, את עמדותיו ואת כוונותיו ותכניותיו שאותם יישם אם יבחר ועליהם יאבק אם לא יבחר. הספר רהוט, בהיר וקריא מאוד. ואכן, סער אינו מספר בו על עצמו, אינו מספר את סיפור חייו, אינו מנפק אנקדוטות מגניבות, ומתרחק מתרבות ה"אני, אני, אני ואני" שכה התרגלנו אליה, בעיקר בעשור האחרון. זו אינה מטרת הספר.

אני שוחר ביוגרפיות וקראתי בימי חלדי עשרות ביוגרפיות אם לא למעלה מזה. גם כתבתי ביוגרפיה. אני אוהב גם ספרי שיחות, ואכן, בדרך כלל הספרים האלה משלבים בין סיפור חייו של בעל השיח לבין השקפתו. ויתכן ששילוב כזה היה מיטיב עם ספרו של סער. אילו לצד סקירת הספר והתייחסות לתוכנו, היה טבת מוסיף הערה על כך שחסר לו בספר מרכיב ביוגרפי, הייתי מסכים אתו.

אבל טבת כתב עמוד שלם על ספר, בלי כל התייחסות ולו במשפט אחד לתוכנו. אדם מבקר ספר של מועמד לראשות הממשלה, המציג את מצעו והשקפתו, ואינו מתייחס במילה לתוכן הספר שעליו הוא כותב. שיקטול את רעיונותיו של סער. שיתנגד להם. שיסכים אתם. משהו, מילה, התייחסות. לא. התעלמות מוחלטת. כל המאמר מתעסק רק במה שחסר לו בספר. "רוצים קצת ג'וס, קורטוב של אקשן", כאילו מדובר בסרט פעולה.

בדרך כלל מוסף הספרים אינו נותן לשני אנשים לבקר ספר ולכן לא תהיה בו עוד התייחסות אליו. קורא "הארץ" ספרים שמעוניין לדעת מה יש בספר, לא יזכה לכך.

"עיתון לאנשים חושבים" מגדיר "הארץ" את עצמו ומתהדר בעליונותו על שאר העיתונים שהם "צהובונים". והנה, במקום לשבח מועמד שמציג בפני האזרחים השקפת עולם סדורה ותכנית עבודה בכל תחומי החיים, מהחינוך והמשפט דרך קליטת עליה ועד חוץ וביטחון וכלכלה, הוא מתעלם מן התוכן ורק נוזף בכותב על כך שחסר לו הצהוב.

* יו"ר מסוכן – בכל תולדות הכנסת, לא היה יו"ר מסוכן כמו יריב לוין. כל היו"רים, משפרינצק ועד בני גנץ (טוב, גנץ לא ממש הספיק להיות יו"ר, אז עד אדלשטיין), היו ממלכתיים, מי יותר ומי פחות, והביאו כבוד לכנסת. יריב לוין הוא יו"ר אנטי ממלכתי. הוא נער השליחויות של נתניהו והפרויקטור שלו למחיקת הרשות המחוקקת והפיכתה אסקופה נדרסת לרגלי ראש הממשלה. הוא פעל כל הקדנציה כעסקן ליכוד. והוא הוביל בשם הכנסת מלחמת חורמה במדינת החוק ומערכה להרס מערכת המשפט כדי שגם היא תוכפף לרצונו של הנאשם. לקראת הבחירות הוא החל במסע דה-לגיטימציה נגד ועדת הבחירות המרכזית, בניסיון להעליל עליה מראש עלילה בזויה של זיוף הבחירות נגד הליכוד.

יריב לוין, אדם מסוכן, פוליטיקאי מסוכן, ח"כ מסוכן ובעיקר יו"ר כנסת מסוכן. יש לקוות שהכנסת החדשה, תשוב ותעמיד בראשה יו"ר המכבד את תפקידו, המכבד את הכנסת, המכבד את הדמוקרטיה הישראלית.

* כמה הערות על סימני המפלגות – האות של ימינה הוא ב' – האות המסורתית של המפד"ל ההיסטורית. ואילו הציונות הדתית מופיעה עם האות ט' – האות של מולדת, מפלגתו של גנדי. האות ט' סימלה את הטרנספר. האות נשארה באיחוד הלאומי, שמולדת הייתה מרכיב בתוכה, והיא בעצם מפלגתו של סמוטריץ'. עוד שנים קודם לכן ט' הייתה האות של מפלגת המרכז החופשי, בראשות שמואל תמיר. בהקמת הליכוד, המרכז החופשי היה חלק ממנו. הסימן של הליכוד בבחירות אלו (1973) היה חיבור האותיות של מרכיביו: חל טעם. חירות, ליברלים, המרכז החופשי, הרשימה הממלכתית (עמ). האותיות של כחול לבן בראשות רא"ל גנץ – כן, הן האותיות של שלומציון בראשות אלוף אריק שרון (1977), של תל"ם בראשות רא"ל משה דיין (1981). שרון ודיין קיבלו 2 מנדטים כ"א, כלומר היום הן לא היו עוברות את אחוז החסימה. זה היה גם הסימן של קדימה.

האות של תקווה חדשה – ת', הייתה האות של תנועת התחיה. אני הצבעתי הפעם באותה אות שהצבעתי לראשונה לפני ארבעים שנה. במקור האות ת' הייתה של אחדות העבודה – התנועה ההיסטורית שאני מאמין בדרכה ומגשים באורח חיי בהתיישבות קיבוצית בגולן את רעיונותיה. זה היה הסימן שלה בבחירות להסתדרות ולמוסדות היישוב והתנועה הציונית לפני קום המדינה. אחרי קום המדינה הם היו חלק ממפ"ם ההיסטורית, לצד השומר הצעיר. כאשר הם פילגו את מפ"ם הם ביקשו שוב את האות ת', אך לא קיבלו אותה, והתפשרו על האותיות ת"ו. הפעם האחרונה שאחדות העבודה התמודדה הייתה שנתיים לפני שנולדתי, לפני 60 שנה בדיוק. מוזר שהת' הזאת התגלגלה ל"אמת" – סימן הבחירות של… מרב מיכאלי. איזו כברת דרך ארוכה.  

ועוד דבר מעניין – על הפתקים של רבות מן הרשימות מופיע שמו של המנהיג. יש לציין ששמותיהם של בן גוריון, גולדה, בגין ושמיר מעולם לא הופיעו על פתקי מפלגותיהם. הראשון שנהג כך היה יצחק רבין, שרץ בבחירות 1992 תחת המותג "מפלגת העבודה בראשות רבין". היו אלו הבחירות הראשונות אחרי קבלת חוק הבחירה הישירה, אך הוא עדין לא חל עליהם, ורבין רץ במתכונת של מרוץ אישי לבחירה ישירה.

תאמרו שאני קצת מיושן, אבל אני מאוד לא אוהב את הפרסונליזציה הזאת. אני מעדיף לבחור בפתק שעליו שם המפלגה בלבד. גם על הפתק שבו הצבעתי הופיע שמו של מנהיג המפלגה, גדעון סער. יהדות התורה, מרצ והרשימה המשותפת ראויות לשבח על כך ששם מנהיגם אינו מופיע על הפתק. המנהיג המופיע על הפתק של ש"ס כבר אינו בין החיים.

* המתחזה – כותרת בווינט: "מצביע התחזה לנפטר". איך הוא עשה את זה? בא לקלפי בארון קבורה? עצר את הנשימה?

* רק נגד כפיה – ניגשה אליי אישה עם חבילת פרוספקטים ביד: "אני ממפלגת רפא".

– אני מבין. מכחישי הקורונה וסרבני החיסונים.

– אנחנו לא נגד חיסונים, רק נגד כפיה. נגד כפיית מסיכות, נגד כפיית בידוד ונגד כפיית חיסונים.

– אבל אף אחד לא כופה חיסונים. מי שלא רוצה לא מתחסן.

– לא. אם מקומות עבודה מחייבים אנשים שלא מתחסנים להיבדק, זאת כפיה.

– לא. מי שבוחר לא להתחסן, צריך להיות מוכן לשלם את מחיר החלטתו. מקום עבודה רוצה להגן על עובדיו ולקוחותיו, ולכן הוא דורש ממי שבחר לא להתחסן, להיבדק.

ואז זאת שלא נגד חיסונים, רק נגד כפיה: "אתם לא מבינים שעובדים עליכם? שמסתירים מכם? אני אישית מכירה שני אנשים שמתו מהתקף לב בגלל החיסון".

היא באמת מאמינה שהיא מכירה שניים כאלה. כך עובדת שטיפת מוח.

כשאמרתי לה שאני מאמין במדע וברפואה ולא בשרלטנים וקוסמים, היא התהדרה במנהיג מפלגתה, רופא ששמו ד"ר אבני. איך הוא רופא אם רישיון הרפואה שלו נשלל לצמיתות, כי זייף פנקסי חיסונים? אמרתי לה שהוא כמו גיאוגרף המספר שכדור הארץ הוא שטוח.

* הבן הרשע תשפ"א – מה העבודה הזאת לכם? כך שואל הבן הרשע. ומדוע הוא מוגדר רשע? כי הוציא את עצמו מן הכלל. כלומר, הוא שאל מה העבודה הזאת לכם, לכם ולא לו. ולכן, נאמר עליו שיש להקהות את שיניו ואף שאילו היה שם לא היה נגאל.

מיהו שהוציא את עצמו מהכלל? לא מי שחשב אחרת, אלא מי שהשתמט מן העבודה, כלומר מן המעשה האקטיבי, מן המשימה הקולקטיבית. מי שהשתמט מהמאמץ המשותף בהנחה שהמשימה הזאת היא לא לו, מישהו כבר יעשה אותה והוא ייהנה מפירותיה.

למשל, הוא לא יתחסן. מה הוא צריך את הדקירה הזאת? אולי יהיה לו איזה כאב ראש אחריה. הוא גם שמע איזה רופא אליל שאיים עליו שיצמח לו זנב ואיזה פסבדו-רב שהזהיר אותו שיהפוך להומו, למה לקחת סיכון? אחרים יתחסנו והוא כבר ייהנה מחיסון העדר.

המאבק במגפת הקורונה דורש דרישות מאתנו, מכל אחד ואחת. אחריות הפרט להדברת המגפה היא אדירה. זהו מאמץ משותף, הדורש מכל פרט לגלות אחריות אישית. זה מתחיל בשמירה על ההנחיות, על מסיכה וריחוק חברתי, על שמירה מוקפדת על הוראות הבידוד וכד'. והחשוב מכל – להתחסן. מי שמוציא את עצמו מהכלל ומשתמט מכל אלה נקרא רשע.

* כולנו טועים – לא כל כך הבנתי על מה ולמה נפגעה רות אלמוג מדבריי. בפינתי הלשונית תיקנתי שגיאה במאמר שלה ובהזדמנות זו הרחבתי בהסבר על המילה דיבר. כאשר מעמידים אותי על שגיאה בדבריי, אני בדרך כלל מודה למתקן. מכל מקום, כמובן שלא היה בדבריי כל לעג לרות אלמוג. כולנו טועים לעתים. בכל אופן אלה מאתנו שהם רק בני אדם. אני, למשל.

          * ביד הלשון

מילואים – מקור המילה מילואים, הוא בפרשת השבוע, פרשת "צו", בה מסופר על שבעת ימי המילואים. אלה הם שבעת הימים טרם חנוכת המשכן, שבהם משה הכשיר את אהרון ובניו לתפקיד הכהונה. באותם ימים משה עצמו עסק בעבודת הכהונה (דבר שלא חזר עליו מאז), ומדי יום נערך טקס בו הוא רחץ את אהרון ובניו והלביש אותם בבגדי הכהונה לעיני העם.

* "חדשות בן עזר"