צרור הערות 27.7.22

* ואם הבעיה משפטית? – הודעות הרגעה מישראל ומרוסיה, מבשרות על כך שאין משבר ביחסים ושני הצדדים מנסים להנמיך את הלהבות. וזה בסדר גמור, אין לנו שום אינטרס בעימות עם רוסיה.

הבעיה היא בתוכן ההודעה הזאת. התוכן שנשמע היום הן מצד גורמים מדיניים בישראל והן ברוסיה, הוא שסוגיית פעילות הסוכנות ברוסיה היא משפטית ולא מדינית. נו, ואם הבעיה היא משפטית, מה זה נותן לנו? יכול להיות שזה אף מחריף את הבעיה. אם הבעיה היא מדינית, אפשר לפתור אותה באופן מדיני. אם הבעיה היא משפטית, לכאורה בית המשפט במוסקבה יפסוק. ואם הוא יפסוק שיש להפסיק את פעילות הסוכנות היהודית, מה יעזרו לנו הדיבורים על כך שאין משבר? הפסקת הפעילות – היא היא המשבר החמור ביותר.

מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, באשר הוא. היא קיימת כדי להגשים את הציונות. זה ייעודה, זו זכות קיומה. אם נפגעת היכולת לחזק את הזהות היהודית של יהדות רוסיה והיכולת לעודד עליה רוסית לארץ – אין משבר גדול מזה.

בעיה משפטית? ברוסיה? רוסיה אינה מדינת חוק. היא דיקטטורה. על פי פוטין יישק דבר. כאשר דיקטטורים אומרים שהם אינם יכולים להתערב כי זה עניין משפטי – הם משקרים. זה כמו שמובארק נהג להסביר שאינו יכול לפעול נגד ההסתה האנטישמית בתקשורת המצרית, כי זו תקשורת חופשית והוא אינו יכול להתערב בה. כאשר דיקטטור כמו פוטין מסתתר מאחורי עצמאות המשפט, כביכול, זה סימן מבשר רע.

* חגיגה ברח' שוקן – הרוסים החליטו להוציא אל מחוץ לחוק את פעילות הסוכנות היהודית ברוסיה, וסוף סוף חוזר הסומק ללחיי השוקניסטים. סוף סוף יש להם סיבה למסיבה.

החלה בכך קרולינה לנדסמן ביום שישי, והחרה החזיק אחריה ביום ראשון גדעון לוי. כותרת הפשקוויל: "אולי מדינה נורמלית?" "מדינה נורמלית", היא שם קוד למדינה לא-יהודית. הנורמליזציה של המדינה היא דה-ציוניזציה שלה. "אפשר להתחיל, למשל, במדיניות הגירה נורמלית, כנהוג בכל מדינה נורמלית". הגירה – כלומר לא עליית יהודים לארץ ישראל. מדינה נורמלית, שאנשים מהגרים אליה וממנה. והוא יוצא בפשקוויל חוצץ נגד העליה לארץ ונגד עידוד עליה, ונגד הפעילות בגולה לעידוד עליה שהיא פגיעה בנורמליות של המדינות שבהן אנו פועלים, "כי 'לנו מותר הכל' ". הוא מהלל ומשבח את פוטין ש"ביקש לשים קץ להתערבותה של מדינה זרה בעניינים הפנימיים של ארצו". כי איזה עניין יש לישראל ביהודים? הרי היהודים אינם לאום. אנחנו ישראלים והם רוסים ולכן הם עניין פנימי של רוסיה. והוא מיתמם, "לא קשה לנחש מה היה קורה אילו ניסתה פולין לעודד כאן בגלוי ועל ידי שליח ממסדי את שיבתם של יוצאיה ושל צאצאיהם לארצם. אבל לישראל מותר". וכהרגלו, הוא מוסיף עוד נדבך לפרוטוקולים של זקני ציון: "פוטין בוודאי ייאלץ לוותר על דרישתו, כי הממסד היהודי חזק יותר". הרי ידוע שהממסד היהודי שולט בעולם.

עיקר הפשקוויל הוא התנגדות מוחלטת לעליה לארץ. "לשם מה ישראל צריכה לבחוש במדינות אחרות בניסיונה לגייס, לשדל, לשחד או לשכנע יהודים, חצי־יהודים ורבע־יהודים להגר לכאן. לשם מה כל הממסד השמן הזה, שנפוץ בכל העולם, לשם מה כל תוכניות ה'תגלית' ו'המסע' הנלעגות, בשעה שברור כי בישראל אין עוד מקום. מדינה עולה על גדותיה ועדיין רוצה עוד ועוד. תאוות האוכלוסייה ובולמוס העלייה אינם יודעים שובע, במדינה שחיים בה 9.5 מיליון אזרחים על פיסת ארץ צרה להחריד… היהודים בטוחים ומשגשגים כמעט בכל העולם — ישראל היא הבטוחה פחות מכל שאר המקומות — ונקראים לבוא הנה ולהציל את נפשותיהם דווקא כאן, בארץ הצפופה והמיוסרת הזאת. אבל הבעיה איננה רק המקום שנגמר, שכן ישראל תמיד יכולה לכבוש עוד אדמות. הבעיה היא גם בהצדקת מדיניות ההגירה: היא נשענת בהכרח על תפישה גזענית".

כמובן. הרי אצל גדעון לוי מדינה יהודית היא גזענות. הוא לא נגד מדינות לאום. הוא בעדן. הוא מתנגד למדינת לאום אחת בלבד – של העם היהודי. כי היא "גזענות". גישתו היא אנטישמית מובהקת. אגב, אם אין מקום בארץ, האם גדעון לוי יקרא לפלשתינאים לוותר על דרישת "זכות" השיבה? חס וחלילה. "וכל ילידי הארץ, להם אין זכויות מולדות? למה לקשישה שנולדה בחיפה לא הותר לשוב אליה בערוב ימיה, כאשר במקום גלותה, סוריה, הייתה מלחמת האזרחים בעיצומה? תנו הסבר אחד שמניח את הדעת. ולמה לאחיה, אזרח המדינה, לא עמדה הזכות להציל את אחותו? ג'רמי מניו יורק ולאוניד מקייב כן, סעדייה מירמוכ לא". וכן הלאה וכן הלאה. אם לתמצת את השקפתו – יש לסגור את ארץ ישראל בפני עליית יהודים, כי אין בה מקום, אך יש להציף אותה במיליוני פלשתינאים, כי להם יש מקום.

אפשר לקבוע קטיגורית – כל דבר שגדעון לוי כותב בעדו, הוא דבר רע. כל דבר שהוא כותב נגדו, הוא דבר טוב.

וכאשר הפוסט ציונים והאנטי ציונים מתלהבים מההחלטה של פוטין, אות הוא, כי מדובר בהחלטה שמדינת ישראל צריכה לעשות הכל כדי לסכלה.

* הכוונה לפרס סוקולוב – נעמן כהן: "עיריית תל אביב העניקה את פרס אוסישקין הציוני ללא-ציוני". עיריית ת"א אינה יכולה להעניק את פרס אוסישקין ללא-ציוני, כי אין היא מעניקה את פרס אוסישקין. פרס אוסישקין הוא של קק"ל. כנראה שכוונתו של נעמן היא לפרס סוקולוב, על שמו של נחום סוקולוב, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית ומי שהעניק את השם "תל-אביב" לתרגומו לעברית של ספרו האוטופיסטי של הרצל "אלטנוילנד", שהוענק, אוי לחרפה, לתועמלן האנטי ישראלי גדעון לוי.

* ברוך שפטרנו – השתתפותם של כדורגלנים ערבים בנבחרת ישראל היא ביטוי נפלא של השוויון האזרחי ומהלך חיובי של השתלבות ערביי ישראל במדינה. ואין לי שום ציפיה מאף ערבי לשיר "נפש יהודי הומיה", אלא רק לכבד בקימה את המנון המדינה.

אבל מי שמביע תמיכה באויב, שעה שמדינת ישראל נמצאת תחת מתקפת רקטות, בין אם הוא ערבי או יהודי, אינו ראוי לייצג את המדינה בנבחרת ישראל. ולכן, תגובתי לפרישתו של דאבור היא: ברוך שפטרנו.

* הביביזם המזוקק – רוצים להיחשף לתמצית המזוקקת של הביביזם? הנה, דברים שאמר הפעיל הביביסטי המובהק מיכאל בן שושן, כשנשאל איך פותרים את הבעיה (של הפרקליטות וכו' ש"רודפים" את נתניהו, שכביכול תופרים תיקים וכל סט השקרים המוכר): "אני יש לי זווית ראיה קצת קיצונית, אבל היא מהירה ופותרת את כל הבעיה. עושים משפט ראווה, מוציאים את האנשים שיש הרבה ראיות לתפוס אותם, אנשים שיש להם כוח היום, שהשתמשו בכוח שלהם להשחית, צובע קיר בצבע לבן, קיר יפה כזה צובע אותו בלבן, מעמיד אותם בשורה, מוציא להורג. וכל מי שבא אחריו, כל מי שיראה את הסצנה הזאת שמוציאים אותם להורג על בגידה במוסדות המדינה ובמדינה, כולם יבואו לזמר על מה שהם עשו. לבנות שלושה בתי כלא חדשים והמדינה שלנו תיראה הרבה יותר טוב ואז הכל יסתדר".

ועכשיו כל המתייפיפים והאידיוטים השימושיים יסבירו לי בכובד ראש מלאכותי למה זאת לא הסתה, הרי הוא לא שלח מישהו לרצוח אותם, רק הביע את דעתו בלה בלה בלה חופש הביטוי וכל החרטא השחוקה.

אגב, למה לצבוע את הקיר בלבן? לא חבל על הצבע? לא. אסתטיקה של מוות היא יסוד מרכזי בפשיזם.

* המשוב הטוב ביותר – אמר לי אדם שפגשתי. "הצבעתי בבחירות לבנט, ולכל אורך השנה כעסתי עליו מאוד. עד שקראתי לאחרונה מאמר שלך ב'ישראל היום', שפקח לי את העיניים, ושיניתי את דעתי על הצעד שלו ועל ממשלתו מן הקצה אל הקצה".

אין משוב טוב יותר לפובליציסט, מאשר אמירה כזו. כדי להשפיע כך על עמדתו של אדם אחד, כדאי לי לחטוף את כל הגידופים המתלהמים של הביביסטים.

* שערי תשובה – אנשים שמתרשמים מהצגות ה"התמתנות", כביכול, של בן גביר הכהניסט, שואלים אותי האם הוא פסול עד אחרית ימיו בגלל דברים שעשה בעבר? האם לא נכון לתת לו הזדמנות?

ותשובתי היא: אדרבא ואדרבא. אני בעד לתת לו הזדמנות, אם רק יחזור בתשובה. שערי תשובה אינם ננעלים. אדרבא, ביום שבו יוקיע את הכהניזם, יוקיע את "הרב" כהנא שר"י, יכה על חטא על דרכו עד כה, ינתק כל קשר עם שותפיו ההדוקים וחבריו להנהגת עוצמה כהניסטית –  מרזל, גופשטיין ובן ארי, והם יוקיעו אותו ויכנו אותו בוגד, בן גביר יהיה לגיטימי. ביום שבו הוא יצהיר שהוא מכיר בכך שערביי ישראל הם אזרחים שווי זכויות ברוח מגילת העצמאות, הוא יהיה פרטנר לגיטימי לקואליציה.

* תמר אשל – כאשר בגין הביא לכנסת, בדצמבר 1981, את חוק הגולן, שהחיל את ריבונות ישראל על הגולן, סיעת המערך החליטה להחרים את ההצבעה. המערך תירץ את החלטתו בנימוקים שונים, אך הסיבה האמתית הייתה המחלוקת הפנימית והרצון להימנע מביזיון של הפרת החלטה בעד או נגד בידי חלק מחברי הכנסת. ההחלטה להחרים לא מנעה את הביזיון, כי הסיעה אכן התפצלה. הרוב נעדרו מן ההצבעה, בהתאם להחלטה, מפ"ם ויוסי שריד הפרו את ההחלטה והצביעו נגד, הח"כים מטעם התק"ם (התנועה הקיבוצית המאוחדת) וכן שלמה הלל, שושנה ארבלי אלמוזלינו ותמר אשל, הפרו את ההחלטה והצביעו בעד.

תמר אשל הלכה השבוע לעולמה בגיל 102. הצבעתה בעד החוק הייתה בעבורה מובנת מאליה, ושום משמעת סיעתית לא הייתה מזיזה אותה ממנה. היא הייתה חברה פעילה בשדולת הגולן בכנסת (בלשון התקופה – "לובי הגולן") בראשות אברהם כץ-עוז, אף הוא מהמערך. והיא הייתה תמיד מן הניצים במפלגתה.

הכרתי את תמר בתקופת המאבק על הגולן בשנות ה-90. כשהקמנו את הדרך השלישית, תחילה כתנועה חוץ פרלמנטרית, תמר התייצבה והייתה חלק מן התנועה. כאשר החלטנו להפוך למפלגה, רבים ממייסדי התנועה, אנשי מפלגת העבודה, לא הלכו אתנו ופרשו. תמר, נאמנה לערכיה ולעקרונותיה, נשארה אתנו ופרשה ממפלגת העבודה. היא אף הייתה המועמדת ה-50 (מתוך 52, כלומר בין המכובדים, סוגרי הרשימה) ברשימת הדרך השלישית לכנסת.

באותם ימים הקמנו גם את המל"ג, המועצה למען הגולן. תמר הצטרפה גם למועצה הזאת והייתה מהפעילות המרכזיות בה וחברת הנהלתה בכל שנות קיומה. ב-1999, לקראת צאתו של ברק לוועידת קמפ-דיוויד תוך נכונות לסגת מבקעת הירדן, המל"ג הרחיבה את היריעה, והייתה למועצה למען הגולן ובקעת הירדן.

אני זוכר את תמר כאישה דעתנית, בעלת כושר רטורי מעולה, מצטיינת ביכולת ניתוח פוליטי,  בעלת קול סמכותי וצורת דיבור סמכותית – כאשר דיברה, כולם שתקו והאזינו. היא גילמה בעיניי את תנועת העבודה האמתית. בעלת עמדות סוציאליסטיות מובהקות, כאשת ההסתדרות, מייסדת נעמ"ת והמזכ"לית הראשונה שלו ופמיניסטית לוחמת על זכויות האישה ומנהיגה פמיניסטית ברמה הבינלאומית (עמדה בראש ועדת האו"ם למעמד האישה), ואקטיביסטית ציונית ניצית המאמינה בכל לבה בזכותנו על ארץ ישראל, בחשיבות ההתיישבות והעליה, בעמדה ביטחונית נוקשה, לצד נכונות לפשרות ברוח תכנית אלון.

הפעם האחרונה שבה שוחחנו הייתה לפני 6 שנים. ארגנתי כנס משותף של מרכז מורשת מנחם בגין ומכון שמיר למחקר לציון 35 שנים לחוק הגולן. לאחר שקיבלה את ההזמנה, תמר, אז בת 96, פנתה אליי בבקשה לאפשר לה לומר כמה דברים מהמקום. כמובן שהסכמתי בשמחה. בסופו של דבר, באותו ערב היא חשה שלא בטוב ולא יכלה להגיע לאירוע.

בשנה שעברה, במלאת לה 101, נערך אתה ראיון מקיף. היא הייתה מחוברת לחמצן, אך צלולה כבדולח וחדה כתער, סמכותית כתמיד, וממש שמחתי לצפות בראיון עמה.

כל חייה של תמר היו קודש לעם ולמדינה. היא הייתה אחייניתו של אבשלום פיינברג איש ניל"י. מאז נעוריה הייתה פעילה ומנהיגה, בתנועת הצופים, בגדוד מגיני השפה העברית, בהגנה (כבר כנערה במאורעות 1936-1939), במלחמה בנאצים, בהעפלה, בשירות החוץ, בהסתדרות, בנעמ"ת, בעיריית ירושלים כסגנית ראש העיר ובכנסת. ולאחר פרישתה, הייתה עמוסה בהתנדבות בארגונים רבים, בתחומי פעולתה המגוונים.

יהי זכרה ברוך!

* הח' – בטופס הרשמה לכנס של ההסתדרות הציונית העולמית, היה עליי לסמן את ההגדרה שיש להקדים לשמי. האפשרויות היו: פרופ', ד"ר, רב, גברת, אדון. והייתה כוכבית של שדה חובה ולא הייתה הגדרה: "אחר" (אגב, במגדר הייתה אפשרות: גבר, אישה, אחר).

אבל איני עונה על אף אחת מההגדרות. מה לעשות?

          * ביד הלשון

עלה לגנ"ם – מתוך רשומה שכתב הרב אביה הכהן: "מאז שהרב עמיטל עלה לגנ"מ הרבה השתנה פה".

מה פירוש עלה לגנ"מ? עלה לגנזי מרומים. נפטר, הלך לעולמו, בהגדרה השמורה לגדולי תורה. גנזי מרומים – גן עדן.

המשפט של הרב אביה מתכתב עם שירו של אהוד בנאי על מאיר אריאל, "בלוז כנעני", שנפתח במילים "מאז שהלכת, הרבה השתנה כאן".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 24.7.22

* מבצע מכעיס – ב-1994 הוציא ארגון "זו ארצנו" של משה פייגלין; ארגון ימין רדיקלי, שניסה לעורר מרי אזרחי, מבצע שנקרא "מבצע מכפיל". הרעיון היה שמכל יישוב ביו"ש תצא קבוצה ותקים מאחז בלתי חוקי לידו, על מנת להכפיל את מספר היישובים.

פרסמתי אז מאמר ב"מעריב" נגד המבצע, תחת הכותרת "מבצע מכעיס". מאמרי עורר עליי את חמתם של אחדים מחבריי בגולן. הייתי אז דובר ועד יישובי הגולן, והם ראו טעם לפגם בכך, שדובר ועד יישובי הגולן, שנמצא במאבק על ההתיישבות, יוצא נגד מאבק על ההתיישבות ביו"ש. אבל טענתי הייתה הפוכה. דווקא כמי שנמצא במאבק על ההתיישבות, יצאתי נגד פעולה שפוגעת בהתיישבות.

התיישבות היא דבר רציני ולא הפגנה. המבצע הזה, שמטרתו הייתה לתזז את צה"ל וליצור כאוס, לא היה מעשה התיישבותי אלא הפגנה. המסר של מאמרי היה נגד זילות ההתיישבות לכדי הפגנה. טענתי שמי שמציג הפגנה כהתיישבות – אל יתפלא שבציבור תהיה התייחסות להתיישבות כאל הפגנה.

גם מבצע המאחזים של ארגון "נחלה", אינו אלא הפגנה. האם תמונות של כוחות הביטחון מפנים מפגינים משרתות במשהו את ההתיישבות? הן רק מזיקות לה.

הפגנה היא דבר לגיטימי במדינה דמוקרטית, אך זו הפגנה בלתי חוקית והפרת חוק אינה לגיטימית.

* הזו משילות? – שרת הפנים איילת שקד הביעה תמיכה בהפגנה הבלתי חוקית של הקמת מאחזים בניגוד לחוק ואף גינתה את פעולת כוחות הביטחון לשמירה על החוק.

איילת שקד מדברת יפה על הצורך להחזיר את המשילות, וצודקת בדבריה על נושא זה. זאת החזרת המשילות? תמיכה של שרה בממשלה בפריעת חוק היא משילות?

* צביעות – ארגון קריים-מיניסטר מוביל קמפיין היסטרי נגד הפגנת המאחזים. מה הבעיה בהפגנת המאחזים? שהיא הפגנה בלתי חוקית. קריים-מיניסטר לוקים בחוסר מודעות עצמית קיצונית, עד שאינם חשים עד כמה הקמפיין שלהם נגוע בצביעות. הרי הם היו מהקיצונים בבלפוריאדה. הפגנת המאחזים היא כסף קטן לעומת הבלפוריאדה, שלעתים גלשה אל סף אנרכיה.

* מצורעים מחוץ למחנה – התהליכים הצנטריפוגליים בחברה הישראלית, של העמקת הקרע והשסע בין מחנות, שהציבור בכל מחנה הולך בסך, בעיוורון, אחרי הגורמים הקיצוניים ביותר, הבלתי לגיטימיים, הם סכנה חמורה לעתיד מדינת ישראל. יש ליצור מחדש מיינסטרים ציוני, שימגנט אליו את רובו המוחלט של העם, וישאיר את הגורמים הפנאטיים מוקצים, מצורעים, מחוץ למחנה.

רשימת הכהניסטים ועוזריהם והרשימה האנטי ישראלית המשותפת צריכות להיות פסולות חיתון. יש להסיר מעל הפרק את הסכנה של ממשלת נתניהו עם בן גביר ושל ממשלת לפיד בתמיכת המשותפת. ברגע ששתי הסכנות הללו תחלופנה, יש לחפש ולמצוא את הדרך לממשלה רחבה; דרך שתחייבנה את הצדדים השונים במערכת הפוליטית לפשרות וויתורים וגם לכיפוף עקרונות, כי האלטרנטיבה היא נוראית.

שמחתי על הצהרתו של לפיד נגד ממשלה עם הקיצונים, כלומר בלי שתי הרשימות הללו. כל אמירה של מנהיגי המדינה וראשי המפלגות המוציאה מחוץ לתחום את פסולי החיתון, מבורכת. הלוואי שנתניהו יאמר דברים דומים ויתנתק מהכהניסטים.

השאלה היא עד כמה לסמוך על לפיד, שאם זו תהיה הדרך היחידה שלו להגיע לשלטון, הוא ידבק בעמדה הזו (שאין לי ספק שמבטאת את תפיסתו). בעניין הזה, הרקורד של לפיד אינו מבטיח, בלשון המעטה. לפחות פעמיים בעבר הוא ניסה ללכת עם הרשימה האנטי ישראלית. יתכן מאוד שהוא התפכח. למשל, שאירועי השנה האחרונה הבהירו לו שתמיכה מבחוץ רעה יותר אפילו מצירוף לקואליציה, כי אז נדרש מו"מ קואליציוני סחטני על כל הצבעה והצבעה, כאשר לשותף החיצוני אין שום אחריות. אולי הוא הבין בשנה האחרונה שאין חיה כזו "הצבעה אחת". אולי הוא גם הבין שהפנטזיה שברגע שנתניהו ייצא מבלפור הליכודניקים יזחלו לממשלה ולא יהיה צורך עוד בתמיכת המשותפת, אינה ריאלית. אבל יכול להיות שהוא יחזור לסורו.

עלינו, האזרחים הפטריוטים, שטובת המדינה מדריכה אותנו, ליצור אווירה ציבורית היוצרת דה-לגיטימציה לכל חיבור עם פסולי החיתון.

* מיהו  מחבל – בן גביר הוא המסוכן שבכהניסטים, כיוון שהוא אימץ את גישת ה"תאקיה", ה"הסתתרות", של תמונת הראי שלו, הקנאים האסלמיסטים. הוא מסווה את הרדיקליות שלו, כדי לחזק את הכוח הכהניסטי, ולמרבה הצער הוא מצליח בגדול.

קריאת הקרב של הכהניסטים, בכל הפגנותיהם וצעדותיהם, היא "מוות לערבים". והנה, בן גביר צעד עם כנופייתו בשוק מחנה יהודה, הם צרחו "מוות למחבלים", אחד מעוזריו צרח "מוות לערבים", הוא גער בו שלא יצעק "לערבים", והעוזר הצטרף לצרחות "מוות למחבלים". אגב, זו לא הפעם הראשונה שבן גביר עושה את ההצגה הזאת.

אבל מיהו מחבל, אליבא דבן גביר? למשל, מנסור עבאס. הרי הוא נוהג להתנפל עליו בצרחות "מחבל"; על עבאס, מי שמוביל קו של השתלבות ערביי ישראל במדינה, מתוך הכרה בכך שהיא מדינה יהודית וכזו תישאר, שמוכן לשבת בממשלה עם בן גביר. כלומר, אם הוא מחבל, ברור שכל ערבי הוא מחבל. וכשהם צורחים "מוות למחבלים" הם צורחים "מוות לערבים".

האם אותו כהניסט שצעק "מוות לערבים", בן גביר גער בו והוא שינה את הקריאה ל"מוות למחבלים", שינה את דעתו, את חלומו, את האידיאולוגיה שהוא מאמין בו? בערך כפי שבן גביר הפסיק להעריץ את המחבל, רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין ימ"ש, כאשר תמורת צירופו לרשימת הבית היהודי הוא הסיר, בקריצה, את תמונתו מסלון ביתו. ואגב, גיבורו המחבל, לא ביצע "מוות למחבלים" אלא "מוות לערבים". הוא נכנס למסגד במערת המכפלה וברצחנות שפלה ופחדנית ירה בגבם של גברים וילדים בעת תפילתם, רצח 29 מהם ופצע מאות, כשכל חטאם הוא היותם ערבים.

בן גביר הורשע בחברות בארגון טרור, כלומר בן גביר הוא מחבל. כאשר הוא צורח "מוות למחבלים"…

ובכלל, מי שצועדים ברחובות בקריאות מוות, בתאוות מוות, הם אספסוף צמא דם.  

* נגד ביטחון המדינה – סמוטריץ' התראיין לירון וילנסקי והתעקש לא להדליף מידע על המו"מ שלו עם בן גביר. המראיין ניסה למשוך אותו בלשונו, וסמוטריץ' הזכיר לו, בגאווה, שהוא מדבר עם מי שבמשך שלושה שבועות של חקירת שב"כ לא נשבר, שתק ולא סיפר מה שהוא לא רצה לספר.

גאווה גדולה. השב"כ הוא הארגון המגן על ביטחון המדינה ונאבק בפשעים נגד ביטחון המדינה. סמוטריץ' גאה ששתק בחקירות שב"כ. זכות השתיקה היא זכותו של עבריין לא להפליל את עצמו. מי ששותק בחקירה, חזקה עליו שאילו דיבר היה מפליל את עצמו. סמוטריץ' שתק כדי לא להפליל את עצמו בעבירות נגד ביטחון מדינת ישראל. הוא אינו ראוי להיות נבחר ציבור.

* חלש אופי – ניר אורבך פרסם סרטון שבו הוא מתהדר שהפיל את ממשלת בנט. האמת היא שאורבך התגלה כאדם חלש אופי, חסר עמוד שדרה, שלא היה בו החוסן הנפשי לעמוד איתן מול הטרור האישי שהופעל נגדו ונגד משפחתו.

* תופעת גדעון לוי – התופעה של גדעון לוי, איש השמאל הרדיקלי האנטי ישראלי, המעריץ את מנהיג הימין נתניהו ואשתו, מעוררת תמיהות והסברים שונים.

אנשי שמאל אומרים שהוא התחרפן, כאילו להיות תועמלן נגד מדינתך זו התגלמות השפיות.

ביביסטים גאים בכך שאפילו איש השמאל הרדיקלי מכיר בגדולת אלילם, ומציגים אותו כאדם ישר והגון בניגוד לכל מה שהם (והוא) מכנים רל"ב.

הסבר מקובל הוא שמתגלמת בו אחדות הקצוות, או מה שאני מכנה חוק הרדיקלים השלובים.

יש כאלה הטוענים שהוא אוהב את פוזת בעד הנגד ונגד הבעד. הוא נגד מדינת ישראל, ולצד זה הוא נגד מחנה הייחוס שלו.

חובבי הקונספירציות טוענים שהוא תומך בנתניהו, בשל שנאתו (של לוי) לישראל ורצונו שהחברה הישראלית תינזק מהנהגת נתניהו.

אני סבור, שעיקר סלידתו היא מהשמאל הציוני, כיוון שבעיניו הציונות מכתימה את השמאל, ולכן הוא מזדהה עם הנמסיס של השמאל, כדי להוציא עין למחנה זה.

במאמר, שפרסם ביום חמישי, סיפק לוי הסבר אידיאולוגי. לטענתו, אין שום הבדל בין המפלגות הציוניות. הרי מזמן הוא כתב שאין הבדל בין ניצן הורוביץ ובן גביר, כיוון ששניהם ציונים הדוגלים בעליונות יהודית. ובכל זאת, על מה העימות הפוליטי והחברתי? זה עימות בין אשכנזים למזרחים. המזרחים הם המקופחים, אלה שהציונות הלבנה עשקה אותם, ולכן, לצד הזדהותו כיהודי וישראלי עם אויבי ישראל, כך כ"אשכנזי" הוא מזדהה עם המזרחים, ומנהיגם, איש ישראל השניה מקיסריה.

* יקיר הביביסטים – גדעון לוי, האוטואנטישמי, התועמלן האנטי ישראלי, התומך בטרור, המטיף לחרם על מדינת ישראל, מעליל עלילות הדם השפלות על צה"ל, חייליו ומפקדיו ועל מדינת ישראל, הפך לחביבם של הביביסטים, בזכות הערצתו למנהיגם. הם מתארים אותו כמופת של… "יושרה".

נראה לי שאם הוא יתמודד בפריימריז של הליכוד, הוא יבחר בעשיריה הראשונה.

* ואתם תשבו פה?! – צעיר חרדי קורא את פרשת השבוע, פרשת "מטות", ונחשף לדברי התוכחה של משה לשבטים ראובן וגד: "האחיכם יצאו למלחמה ואתם תשבו פה?!"

מה עובר לו בראש? האם הוא אינו שומע ולא מבין, שהדברים נאמרים אליו? האם הוא לומד תורה כשעשוע אינטלקטואלי גרידא, או שהוא רואה בה תורת חיים, הנוגעת לו ולחייו, המחייבת אותו? או שמא אנחנו לא קוראים אותה תורה?

אגב, משה, בתוכחתו לשבטים, חשד בכשרים.

* המוחות שלנו – משרד המשפטים במוסקבה פנה לבית המשפט בבקשה לפרק את הסוכנות היהודית ברוסיה. משלחת ישראלית תצא בשבוע הבא למוסקבה בניסיון לפתור את המשבר. מדובר בצעד מסוכן, שנועד לפגוע בעליה לישראל. העליה לישראל היא יעד לאומי עליון של מדינת הלאום של העם היהודי. וכעת, כאשר אנו עדים לגל עליה גדול מאוד מרוסיה ואוקראינה, צעד כזה עלול להקשות מאוד על המהלך.

אולם ברח' שוקן בת"א יש מי שחוגגים. "ותודה לפוטין שסוגר את הסוכנות", זו כותרת מאמר של קרולינה לנדסמן. המאמר נפתח במילים: "סוף סוף חדשות טובות". לנדסמן מצדיקה את הצעד הרוסי, קודם כל מצד האינטרס הרוסי: "מובן שכדי לעודד עלייה צריך לאתר את היהודים, כלומר לאסוף נתונים על יהודים שהם, מן הסתם, אזרחים רוסים. בתרגום לרוסית מדובר מעתה בהפרה של חוק שמירת הנתונים ושל חוק הגנת המידע. ואמנם, בתחילת החודש התקבל במשרדי הסוכנות במוסקבה מכתב ממשרד המשפטים הרוסי, שבו נטען כי הארגון אוסף, שומר ומעביר נתונים על אזרחי רוסיה בניגוד לחוק, ולכן דינו להיסגר. מה שמטריד את הרוסים אינו רק העובדה שסוכנות של מדינה זרה אוספת נתונים על אזרחים רוסים ומפתה אותם להגר. במכתב יש גם התייחסות לכך שהסוכנות מעניקה העדפה להעלאתם של 'אזרחי רוסיה העובדים בתחומי המדע והעסקים, שיציאתם למגורי קבע מחוץ לרוסיה מפחיתה באופן משמעותי את הפוטנציאל המדעי והכלכלי של רוסיה'. במלים אחרות, רוסיה מאשימה את ישראל בגניבת מוחות. מוח יקר, האם אתה קודם כל יהודי או קודם כל רוסי?"

בעיניה של לנדסמן, ברור שהוא קודם כל רוסי, כי הלאום שלו רוסי, והיהדות שלו אינה רלוונטית. אך היא מברכת על הצעד גם מן הצד הישראלי. "להפסקת פעילות הסוכנות ברוסיה ובהמשך – בתקווה – גם בעולם כולו, יכולה להיות השפעה חיובית, תרפויטית ממש, לחיזוק ההבחנה בין יהודי לישראלי". זו מהות עמדתה הפוסט ציונית.

ישראל אינה צריכה להיות מדינת העם היהודי, אלא המדינה של אזרחיה. יהודים, ערבים, אחרים – זה בכלל לא משנה. ליצור שקשוקה של עם "ישראלי" מדומיין, שאין לו קשר ליהודי העולם. אותם יהודים הם בני הלאום של מדינתם. במקרה דנן – הם רוסים. אל לנו לצפות ממדינות העולם להשלים עם הקשר בין היהודים בארצם לישראל ואל להן לאפשר לנו לפעול לעלייתם, כלומר "הגירתם".

כמובן שהגישה הזו הרסנית. מדינת ישראל שתרים את ידה על הציונות, כגולם הקם על יוצרו, תאבד את זכות קיומה ואת מהות קיומה וזהותה. יש לפעול בכל דרך כדי שהסוכנות תוכל להמשיך לפעול ברוסיה, ואם היא תיסגר, יש להמשיך לפעול בדרכים בלתי-לגאליות להדק את הקשר עם יהדות רוסיה, את זיקתה לישראל ובעיקר את העליה לישראל. כן, במאבק על המוחות, אנחנו חייבים לנצח. מוחות יהודיים, הם המוחות של עמנו, הם נכס לאומי שלנו.

* תמצית הציונות – התרגשתי מאוד לקרוא את סיפורם של אסתר ויואל בן-נון "עולים לארץ", על דניאל ראב, סיפור המגלם את הציונות, מודל 2022.

שני משפטים בסיפורם הם בעיניי תמצית הציונות. האחד: "באמריקה, אני יכול להרגיש יהודי אם אני מתפלל, כשאני הולך לבית כנסת או לובש ציצית, אבל אני רוצה להרגיש יהודי כל הזמן, כל החיים, וזה אפשר רק בארץ ישראל". השני: "מפקד חטיבת הצנחנים בסוף דבריו מזכיר לשבח מיוחד את החיילים 'הבודדים', שבאו ועלו מקצות העולם והתנדבו לצנחנים בלי משפחה בארץ, ואומר: 'אצלנו לוחמים יחד עולה מרוסיה ועולה מאוקראינה' ".

* המילים או הלחן – מה עושה את הפזמון? המילים או הלחן? התשובה היא – שניהם. כמו זיוה שמיר, גם אני, כאיש של מילים, נותן את הבכורה למילים, אך יש אנשים רבים שמה שקונה אותם הוא קודם כל הלחן.

זיוה הסבירה את עמדתה בשורה הבאה: "את המשורר אי אפשר להחליף, ואילו את המבַצע ניתן להחליף באחר במרוצת השנים, ויעידו רבים מפזמוני אלתרמן שכל אחד מהם זכה לביצועים אחדים, ישנים כחדשים". היא צודקת, אך ההשוואה במשפט הזה היא בין המחבר והמבצע, לא בין המחבר והמלחין. הפזמון הוא השילוב של המילים והלחן, והמבצעים אכן מתחלפים, ולפזמונים רבים יש מבצעים רבים וגרסאות כיסוי לרוב. אולם אם מחליפים את הלחן, גם אם אלו אותן מילים, זה לא אותו פזמון.

יש פזמונים שנקלטו היטב בלחן אחד, ולחן אחר נדחק אל מחוץ להוויה. לעתים, דווקא הלחן שלא "נתפס", אהוב עליי יותר. אתן דוגמה מפזמון שהופיע בסדרה הנפלאה של זיווה, "המוזה קלת הדעת" – "ניגון עתיק". הפזמון, בלחנו של מרדכי זעירא ובביצועו של יהורם גאון, פופולרי מאוד ושרד עשרות השנים מאז הוקלט. אך בעיניי, הלחן אינו הולם את מילות השיר ואינו מעביר את המסר. לעומת זאת, לחנו הנשכח של יוחנן זראי, בביצועו של אריק לביא, חזק יותר, טוב יותר ובעיקר – מיטיב להעביר את המסר.

בקישור – אריק לביא בגרסה של יוחנן זראי:

לשיר (לא פזמון) "עוד חוזר הניגון", יש שני לחנים – של נחום היימן (מוכר בעיקר בביצוע חוה אלברשטיין) ושל נפתלי אלטר (בביצוע ברי סחרוף). השיר, על שני לחניו, מוכר מאוד, מצליח, ואלו שתי מנגינות נפלאות ושתיהן אהובות עליי מאוד. אבל מי שדייק, לדעתי, בהבנת השיר, הוא נחום היימן. לחנו מיטיב להעביר את המחזוריות של הניגון שחוזר. בכל חצי שורה אנו חשים את החזרה הזאת.

כפי שיש שירים רבים שזכו ליותר מלחן אחד, יש גם מנגינות שזכו ליותר מתמליל אחד. איני מכיר שיר של אלתרמן שעל מנגינתו הולבש שיר אחר (למעט סייג שאציג מיד), אך יש לא מעט פזמונים כאלה, של יוצרים אחרים. לדוגמה – לחנו של יוני רכטר שהניב שני שירים: "יש אי שם", למילותיהם של יוני רכטר וענת גוב ו"תן לי יד", למילותיו של עלי מוהר. ויש שאותו משורר או פזמונאי כותב שירים שונים על אותו לחן. למשל, אהוד מנור כתב למחזמר "הבזאר הגדול" גרסה עברית על הלחן הברזיאלי של ג'וזפה: "לעוף כמו ציפור". שנים אחדות לאחר מכן, הוא כתב גרסה אחרת לגמרי לאותו לחן, לתכנית "ארץ טרופית יפה" – "עזור לי".

הסייג שהזכרתי לגבי הלבשת מילים על מנגינה של שיר אלתרמני: בתפילת יום הכיפורים שבה השתתפתי, לפני שנים לא מעטות, הולבש על אחד הפיוטים (איני זוכר איזה) לחנו של יוני רכטר ל"ערב עירוני".

בהזדמנות זו אשוב ואודה לזיווה על הסדרה היפה כל כך, ואני כבר מצפה בכיליון עיניים לסדרה הבאה.

          * ביד הלשון

עין אילה – היום, 24 ביולי, מלאו 74 שנים למבצע "שוטר" במלחמת השחרור. מבצע "שוטר" פרץ את הציר שבין תל-אביב לחיפה, שנשלט בידי האויב באזור המורדות המערביים של הכרמל, באזור שכונה "המשולש הקטן". במהלך המבצע, השתלט צה"ל על שלושה כפרים ערביים, ששיבשו את התנועה על הציר, באמצעות ירי צלפים על המכוניות הישראליות שנסעו בכביש. ב-18 ביולי נרצחו שני נוסעים יהודים, ובעקבות המקרה נדרשו תושבי שלושת הכפרים שעוד היו במקום להיכנע או להתפנות, אך הם המשיכו במלחמה, ובלמו התקפה של צה"ל עליהם.

ב-24 ביולי יצאה חטיבת אלכסנדרוני, בסיוע כוחות של חטיבות גולני וכרמלי, למבצע, וכבשו את השטח החולש על הכביש, ובו גם שלושה כפרים ערבים – עין ר'זאל, ג'בע ואיג'זים, ותושביו התפנו לוואדי ערה.

מדוע נקרא המבצע "שוטר"? כי הוא נעשה במהלך ההפוגה השניה, שבה נאסר להפעיל את הצבא. ישראל הציגה את המבצע כפעולה משטרתית, נגד כוח עוין בתוך שטח המדינה, המסרב לקבל את ריבונותה.

בשטח ששוחרר, הוקמו שלושה יישובים יהודיים – עין אילה, גבע כרמל וכרם מהר"ל.

עין אילה הוא מושב עובדים, השייך לתנועת המושבים, שעלה לקרקע ב-1949, ויושב בידי חלוצים שעלו מצ'כוסלובקיה. המושב נוסד על אדמות עין-ר'זאל, והוא נושא את שמו המקורי בתרגום לעברית. ר'זאל או ר'זאלה, הם צבי ואיילה. גם גבע כרמל שימר את שמו של כפר ג'בע.

* "חדשות בן עזר"

זמר לספינה / גידי גוב

פינתי השבועית ברדיוטק, 18.7.22

היום, 18 ביולי, מלאו 75 שנים ללכידתה של ספינת המעפילים "יציאת אירופה תש"ז", או בשמה הלועזי "אקסודוס 1947", בידי הבריטים. "אקסודוס" הוא השם בשפות האירופיות של יציאת מצרים, והבחירה בשם הייתה סמל לחזון של יציאת מצרים המודרנית, הציונית, מעבדות לחירות, מהגולה למולדת, לארץ ישראל. על הספינה, שנבנתה כדי להכיל 600 איש, נדחסו 4,554 נשים, גברים וילדים, כולם שורדי השואה. בריטניה סירבה לאשר את כניסתם לארץ ישראל.

הספינה הפליגה מנמל סט, מדרום מערב לעיר מרסיי שבצרפת, ב-11 ביולי 1947, ב-3:30 לפנות בוקר. כבר בראשית מסעה, גילו אותה הבריטים. מפציץ בריטי ליווה אותה ממרום וארבע משחתות בריטיות ליוו אותה בים.

השיט היה בתנאים קשים ביותר. במהלכו, נולדו שני תינוקות. אמו של אחד מהם מתה בלידה וכעבור זמן קצר – מת גם התינוק.

על הספינה היו מספר אנשי ארגון ההגנה, שביצרו אותה בגדרות תיל כדי להקשות על הבריטים להשתלט עליה וארגנו בני נוער וצעירים להגנה עליה באמצעות הטלת יתדות ברזל וקופסאות שימורים לעבר הבריטים. על הספינה היו משדרים, שדרכם העבירו המעפילים את המסר הציוני שלהם, ששודר בתחנה המחתרתית של ההגנה.

ב-18 ביולי 1947 ב-2:30 לפנות בוקר, יממה לפני הגעת הספינה לארץ ישראל, במרחק 20 מייל ימי מחוף עזה, נגחו בספינה משני צדיה המשחתות הבריטיות וכחמישים לוחמי חיל הנחתים הבריטי השתלטו עליה תוך ירי פצצות עשן וגז מדמיע, ותפיסת תא ההגה. מה שהם לא ידעו, הוא שרב החובל אייק אהרונוביץ' נהג את הספינה מהגה חלופי שהיה בחדר המכונות. החיילים הבריטיים הותקפו ב"תחמושת" שהוכנה בעוד מועד – קופסאות שימורים, תפוחי אדמה ושמן שהותז מזרנוקים. כשלושים לוחמים בריטיים נלקחו בשבי.   

החיילים הבריטיים הגיבו באש חיה לעבר המעפילים. מהירי נהרגו שלושה נוסעים – שני שורדי שואה, וקצין אמריקאי יהודי שהתנדב לצוות הספינה. עשרות נוסעים נפצעו. בעקבות מספר הנפגעים הגבוה, החליט מפקד הספינה יוסי הראל על כניעה. הספינה הושטה לנמל חיפה. בהגיעה לנמל, קמו המעפילים על רגליהם ושרו את "התקוה".

הנוסעים הורדו בכוח לשלוש אוניות הגירוש. כיוון שמחנות המעפילים בקפריסין היו מלאים, החליטו הבריטים ליישם החלטת ממשלה שהתקבלה ימים אחדים קודם לכן, לגרש את המעפילים חזרה לאירופה, לנמלים מהם יצאו. אוניות הגירוש הגיעו לנמל בצרפת. במשך שלושה שבועות התבצרו המעפילים באוניות, והבריטים נכשלו בניסיונותיהם להוריד אותם. ממשלת צרפת סירבה לדרישה הבריטית להוריד בכוח את המעפילים. המוסד לעליה ב' שכר סירות ששייטו סביב האוניות ושידרו להם קריאות עידוד והוראות הפעלה. המעפילים ארגנו הפגנות, פעולות מחאה ואף שביתת רעב בת יום אחד, בדרישה להחזירם לארץ ישראל. פעילי ההגנה שהסתננו לאוניות ארגנו את ההתנגדות ואת הפעילות עליהן.

לאחר כישלון הניסיון הבריטי להוריד את המעפילים בצרפת, הם החליטו להעבירם למחנות העקורים בגרמניה. ב-22 באוגוסט הפליגו האוניות לכיוון נמל המבורג. בין ה-7 וה-9 בספטמבר הורדו בכוח המעפילים בנמל המבורג ונשלחו למחנות. שם ישבו עד אחרי הקמת המדינה, אליה עלו במהלך מלחמת השחרור.

הדרמה הממושכת של אקסודוס, הפכה אותה לסמל של תנועת ההעפלה. עיני כל העולם נישאו אליה, היא נשארה כל התקופה בכותרות, ועוררה סולידריות בקרב שוחרי צדק בעולם כולו, לדרישה הציונית לפתוח את שערי הארץ לעליית יהודי אירופה ולהקמת מדינת ישראל. באותם ימים שהתה בארץ אונסקו"פ, ועדת החקירה של האו"ם, שהמליצה על תכנית החלוקה. גם הקשב שלה היה נתון לאקסודוס, והעדויות על ההפלגה, הלכידה והגירוש תפסו מקום משמעותי בדיוניה. היום, בקרב פוסט-היסטוריונים אנטי-ציונים, מקובל להציג את המעפילים כבשר תותחים של ההנהגה הציונית הצינית בלה-בלה-בלה. אבל האמת היא, שהמעפילים ראו עצמם חוד החנית של המאבק הציוני, הזדהו עמו בכל נפשם ותעיד ההתנגדות שלהם.

ההעפלה הבלתי לגלית לא"י החלה כבר בשנות ה-30, לפני מלחמת העולם השניה ובמהלכה, והגיעה לשיאה בשנים שבין תום המלחמה להקמת המדינה. בסך הכל, עלו כ-140 ספינות מעפילים. ההעפלה הייתה אחד המוקדים המרכזיים במאבק הציוני נגד המנדט הבריטי, והבריטים השקיעו מאמצים כבירים כדי ללכוד את הספינות לפני הורדת המעפילים על חופי הארץ ולגרשם מהארץ. אחרי פרשת "אקסודוס" הם שבו לגרש את המעפילים למחנות נוספים שהוקמו בקפריסין.

שבועיים אחרי הורדת מעפילי "אקסודוס" לנמל המבורג, הפליגה מבולגריה הספינה "מדינת יהודים", ובין המעפילים עליה היה אבי, יוסי הייטנר, אידיאליסט ציוני צעיר בן 17. גם האוניה הזו נתפסה והמעפילים, ובהם אבי, גורשו למחנות המעפילים בקפריסין.

לצד ההעפלה בים, הייתה גם העפלה רגלית של יהודים מסוריה ועיראק, שהוברחו בידי הפלמ"ח לארץ ישראל. המשורר חיים חפר היה חבר בחוליה היבשתית של הפלמ"ח, שביצעה את המהלך, ועד יומו האחרון הוא ראה בפועלו זה את גולת הכותרת של חייו. שירו הראשון עסק בהעפלה הרגלית – "בין גבולות", שאותו השמענו כאן בפינה לאחר פטירתו של חפר. שורה מן השיר הזה, "למך ולזקן, אנו פה חומת מגן", התנוססה (בשגיאת כתיב – "מח" במקום "מך") בכרזה שנתלתה מעל סיפון הספינה "מדינת היהודים".

שיר נוסף של חיים חפר, העוסק בהעפלה בים, הוא "זמר לספינה". השיר מוכר יותר על שם מילות הפתיחה שלו – "שקיעה נוגה". והאמת היא, שכיוון שהשיר נכתב מתוך הערמה על מגבלות הצנזורה, בשמיעה חופשית הוא נשמע כעוד שיר אהבה בנאלי של אהובה המצפה לאהובה הספן, וככזה הולמת אותו הכותרת "שקיעה נוגה". אך עצם הכותרת, "זמר לספינה", השמה את הדגש על הספינה, מרמזת על מהותה, שיר הלל להעפלה.

חיים חפר כתב את השיר עבור חבריו ששירתו בפל-ים, חיל הים של הפלמ"ח שהוביל את ההעפלה. הוא עוסק בחוויותיו של איש הפלי"ם בספינת מעפילים במסגרת תנועת ההעפלה לארץ ישראל, והגעגועים אל האישה האהובה שבמרחקים.

חפר שיבץ בשיר רמזים רבים למהותו האמתית, מעבר למסר האהבה הזוגי בין רב החובל לאהובתו. הספינות היו עמוסות בשורדי השואה, וחפר הגדיר אותה: "סְפִינָה רְדוּפַת בְּכִי וּשְׁכוֹל". וכשהוא פונה אל אהובתו הוא כותב לה:

"אֶשְׁתֶּה, אָחוֹת, לְחַיַּיִךְ –

מִכְּבָלִים, מִגִּדְרוֹת הַבַּרְזֶל,

עוֹד אֶזְכֹּר חִיּוּכַיִךְ

בְּלֵילוֹת עֲטוּפֵי עֲרָפֶל".

הוא מבין את הסכנה שבפעולה שהוא מבצע, שעלולה להסתיים במעצר והגליה לקפריסין: "וְעֵת הָאִי הַבּוֹדֵד יִכְלָאֵנִי". אך הוא משוכנע ששום מעצר והגליה לא יעצרו את המטרה – ארץ ישראל, והוא מבטיח לאהובתו בביטחון: "כִּסּוּפַי עוֹד יַפְלִיגוּ עִם לֵיל, וְיֹאמְרוּ לָךְ: יַלְדֹּנֶת, הִנֵּנִי, שׁוּב אֵלַיִךְ חָזַר רַב-חוֹבֵל…".

מוטי זעירא, הוא הביוגרף הן של כותב המילים, חיים חפר, והן של המלחין, דוד זהבי. כך הוא כתב בביוגרפיה של זהבי, "כמו קול של הלב": " 'זמר לספינה' כתוב בלשון רמזים פיוטית, כשיר אהבה מן הז'אנר של יורדי הים ואהובותיהם, שלא להעיר את תשומת לבם של הבריטים, אך כל מי שחש את דופק החיים ביישוב הארץ-ישראלי בתקופה זו הבין היטב על מה נכתב השיר. במחברת השירים של דוד מסומן התאריך 26 ביולי 1947, פחות משבוע אחר לכידתה של 'אקסודוס' ". מילות השיר נכתבו כבר ב-1946.

הפזמונאי ושדר הרדיו חיים קינן סיפר בתכנית הרדיו "שאלה של טעם" על  נסיבות כתיבת השיר: "את השיר כתב חיים חפר ב-1946, את המילים הראה למשה מוסנזון, עורך 'במעלה', בטאון תנועת הנוער העובד. מוסנזון היה חבר קיבוץ נען, והוא הביא את השיר לידידו, חבר קיבוצו, המלחין דוד זהבי. והשאר מושר בדפי היסטוריית הזמר שלנו. כשכבר היה השיר, פגש מוסנזון את הזמרת טובה פירון. הם הכירו עוד ב-1939 כשהייתה בלונדון, עם קריירת תיאטרון ועתיד מבטיח. מוסנזון היה זה שעודד אותה לחזור לארץ. היא חזרה ובהחלט הצליחה כאן, שרה בתיאטרון 'לי-לה-לו' וגם הופיעה במחנות בקפריסין. טובה פירון הייתה הראשונה ששרה את 'זמר לספינה' ".

ב-1975 יצא התקליט "משירי ארץ ישראל הישנה", בהפקה של נעמי פולני. עם משתתפי המיזם נמנו אריק לביא, אילנה רובינא, חנן יובל, רבקה זוהר, אילי גורליצקי, אופירה גלוסקא וגידי גוב. גידי גוב, עדין הסולן של להקת "כוורת", שר שני שירי סולו, שניהם עוסקים בהעפלה – "סורו מני" של אלכסנדר פן ו"זמר לספינה" ("שקיעה נוגה"). את שני השירים הוא שיבץ גם בתקליטו הראשון, "תקליט ראשון" שיצא ב-1978.

בסיבוב ההופעות "כוורת חוזרת", מופע האיחוד הראשון של להקת "כוורת" ב-1984, הם הופיעו עם הקטע "כוורת חוזרת", שבה הם שרו כמה משפטים משיר אחד בקריירת-הסולן של כל אחד מחברי הלהקה. השיר של גידי גוב היה "זמר לספינה", בקצב מהיר הרבה יותר מאשר בשיר המקורי.

הביצוע של גידי גוב החזיר את השיר לחיים. ביצוע מקסים, ובחרתי להשמיע את השיר בביצוע הזה.  

שְׁקִיעָה נוּגָה, הַיָּם אוֹבֵד בָּעֲרָפֶל,

וְדוּמִיָּה גְּדוֹלָה;

הָרוּחַ נָח עַל סִפּוּנֵנוּ הָאָפֵל,

כּוֹכָב רִאשׁוֹן עָלָה.

וְאַתְּ נִצֶּבֶת מִנֶּגֶד

בְּשׁוּלֵי הַשְּׁחָקִים בַּלֵּילוֹת.

וְאַתְּ נִצֶּבֶת מִנֶּגֶד

בְּחִיּוּךְ בְּעֵינַיִם כְּחֻלּוֹת…

נָא זִכְרִי, רַב-חוֹבֵל שָׁב אֵלַיִךְ;

בִּסְפִינָה רְדוּפַת בְּכִי וּשְׁכוֹל,

הוּא יַגִּיעַ, יַלְדֹּנֶת, אֵלַיִךְ,

וְהַסַּהַר יָאִיר בְּדַרְכּוֹ…

הַלַּיִל רַד, פִּתְאוֹם גָּוְעוּ הַמֶּרְחַקִּים

כְּלַחַשׁ אִילָנוֹת,

כּוֹכָב בּוֹדֵד נִדְלַק לְפֶתַע בַּשְּׁחָקִים

לְזֵכֶר הַסְּפִינוֹת.

אֶשְׁתֶּה, אָחוֹת, לְחַיַּיִךְ –

מִכְּבָלִים, מִגִּדְרוֹת הַבַּרְזֶל,

עוֹד אֶזְכֹּר חִיּוּכַיִךְ

בְּלֵילוֹת עֲטוּפֵי עֲרָפֶל.

וְעֵת הָאִי הַבּוֹדֵד יִכְלָאֵנִי,

כִּסּוּפַי עוֹד יַפְלִיגוּ עִם לֵיל,

וְיֹאמְרוּ לָךְ: יַלְדֹּנֶת, הִנֵּנִי,

שׁוּב אֵלַיִךְ חָזַר רַב-חוֹבֵל…

צרור הערות 17.7.22

* שלום עם רודנים – האישור למטוסים ישראליים לטוס מעל שמי סעודיה הוא בשורה טובה לישראל. כל צעד שיקדם את נרמול היחסים עם סעודיה הוא צעד מבורך. הלוואי הלוואי שנחתום על חוזה שלום עם סעודיה, במהרה בימינו.

אבל אסור לנו לטעות – סעודיה היא רודנות קשה, עקובה מדם, ומדינה אסלאמית פונדמנטליסטית, שחוקיה הם חוקי השריעה, ועל פיהם היא מדכאת את הנשים. לסעודיה יש היסטוריה של תמיכה בגרועים שבארגוני הטרור ובמימונם.

מדוע למרות זאת אני בעד שלום עם סעודיה? כיהודים, אנו עם אוהב שלום ורודף שלום. עם מי נעשה שלום אם לא עם השכונה שלנו? ומה לעשות, אם נעשה שלום רק עם דמוקרטיות, השלום שנוכל לחתום עליו הוא רק עם ישראל, הדמוקרטיה היחידה במזה"ת. אנו רוצים שלום עם אויבינו, ולכן כפי שחתמנו על שלום עם הרודנות המצרית, עם המונרכיה האבסולוטית הרודנית הירדנית ועם ארבע הרודנויות עמן חתמנו על הסכמי אברהם, כך אנו שואפים לשלום גם עם הרודנות הסעודית.

הרודנות האכזרית ביותר במזה"ת היא סוריה. והיו בתוכנו מי שרצו למסור את הגולן לסורים ולהחריב את מפעל ההתיישבות בגולן, תמורת שלום אתם. כמובן שאת הגולן אסור היה למסור לסוריה גם אילו הייתה דמוקרטיה ליברלית שוחרת שלום, קל וחומר כשהיא דיקטטורה רצחנית. אולם אם הדיקטטורה הסורית תוותר על דרישתה לנסיגה ישראלית מהגולן, נכון יהיה לחתום אתה על שלום.

הסכמי אברהם היו הישג משמעותי למדינת ישראל וראוי להרחיב אותם ככל הניתן. אבל מבין המועמדות להרחבה כזו, סעודיה היא המשמעותית ביותר, הן בשל מעמדה המוביל במזרח התיכון וכן כיוון שסעודיה היא שכנה של ישראל.

* ידידות לצד מחלוקת – ב-1 בספטמבר 1982, לפני ארבעים שנה, פרסם נשיא ארה"ב רונלד רייגן את תכניתו – תכנית רייגן. תכנית זו הייתה תכתיב לנסיגה ישראלית מלאה לקווי 4.6.67. בגין דחה את התכנית, ובתגובה רייגן השעה לשלושה חודשים אספקת מטוסים לישראל.

לא היו אלו הסנקציות הראשונות שהוא הטיל על ישראל. לאחר חוק הגולן, הובילה ארה"ב, תחת נשיאותו, גינוי חריף לישראל במועצת הביטחון. הוא לא הסתפק בכך, אלא הטיל על ישראל סנקציות – השעיית ההסדר לשיתוף פעולה אסטרטגי עם ישראל. בתגובה להשעיה הודיע בגין שאם כך, ישראל מבטלת את ההסדר. יש לציין שכעבור חודשים אחדים נחתם הסכם משופר.

רייגן הוביל לגינוי ישראל במועה"ב גם בעקבות הפצצת הכור העיראקי ובעקבות מלחמת שלום הגליל.

ורייגן נחשב לידיד גדול של ישראל, אחד מגדולי ידידיה. איזה רעש עשינו כאשר ארה"ב של אובמה לא הטילה וטו על החלטה אנטי-ישראלית במועה"ב (היא נמנעה בהצבעה) בימים האחרונים לשלטונו, אחרי שהטילה וטו על כל הצעות הגינוי לישראל בכל שנות שלטונו. והרי ההצבעה הזאת היא כסף קטן לעומת היוזמות לגינוי והצבעה בעד הגינוי בתקופת רייגן.

אני מסכים שרייגן היה ידיד ישראל. עצם החתימה על ההסכם האסטרטגי הוא עדות לכך. אפשר להיות ידידים לצד מחלוקות. גם אובמה, עם כל המחלוקות עמו, היה ידיד ישראל, ולא בכדי הסיוע הביטחוני בתקופתו שבר את השיאים.

הנשיאים בוש הבן ועוד יותר מכך – טראמפ, היו הידידותיים ביותר לישראל. וגם עמם היו מחלוקות. אבל יש בתוכנו מי שמציגים ממשל אמריקאי שאינו תומך בעמדות הימין הישראלי כעוין ואנטי-ישראלי. זו גישה הרסנית ליחסים בין המדינות.

יש מחלוקות מהותיות בין ישראל לבין ממשל ביידן, אך ביידן הוא ידיד אמת ותיק של ישראל, הוא אוהב את ישראל והגדרתו את עצמו כציוני, כנה ואותנטית. הוא הוכיח זאת בארבעים שנותיו בפוליטיקה האמריקאית.

התמיכה הדו-מפלגתית בארה"ב לישראל היא נכס אסטרטגי לישראל. חובתנו לטפח את הנכס הזה. מי שמנסים להפוך את ישראל לסניף של המפלגה הרפובליקאית, פוגעים באינטרסים הלאומיים של ישראל.

* לא בזכות השואה – חלקה הראשון של מגילת העצמאות, עד פסקת ההכרזה על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל, הוא ההסבר על מה ולמה ועל סמך מה קמה מדינת ישראל. כל סעיפי החלק הזה, יוצרים את ה"לפיכך", של "לפיכך התכנסנו", כלומר בשל אותן הנקודות התכנסנו להכריז על המדינה.

השואה מוזכרת בחלק הזה, אך היא ממש לא גולת הכותרת. היא מופיעה רק בפסקה השישית. הפסקה הראשונה נפתחת במילים "בארץ ישראל קם העם היהודי", ופסקה זאת והבאות אחריה עוסקות בזכותו ההיסטורית של העם היהודי על ארץ ישראל ובזכותו הטבעית להגדרה עצמית במדינה ריבונית עצמאית במולדתו, ככל עם ועם. השואה אינה מוזכרת כסיבה להקמת המדינה, אלא כהוכחה להכרח בהגשמת זכותנו הטבעית וההיסטורית.

בניגוד לאגדה, כאילו החלטת האו"ם נועדה לפצות את העם היהודי על השואה, השואה כמעט לא הוזכרה בנאומי הדוברים בעצרת, בהמלצות אונסקו"פ (ועדת החקירה של האו"ם שהמליצה על החלוקה), בפרוטוקולים של דיוני אונסקו"פ ובנאומים של ויצמן, ב"ג, שרת, גולדה, אבן וכל המנהיגים הציוניים שפעלו לקבלת ההחלטה. הטיעונים היו בפירוש זכותו של העם היהודי על א"י וזכותו להגדרה עצמית.

יתר על כן, הציונות קדמה לשואה, החלטת חבר הלאומים, הארגון שקדם לאו"ם, להכיר בזכויות הלגיטימיות של העם היהודי על ארץ ישראל קדמה לשואה.

הערבים נוהגים לטעון את טענת ה"פיצוי" כדי להצדיק את הנראטיב על פיו הם הקורבנות האמתיים של השואה שלא הייתה באשמתם. אין שום סיבה שנמנף את הטענה הזאת. כי האמת היא שמדינת ישראל לא קמה בזכות השואה, אלא למרות השואה.

כמובן שנכון וראוי להציג את השואה כחלק מטיעונינו על זכותנו למדינת לאום יהודית עצמאית וחזקה במולדתנו. אבל בפרופורציות של מגילת העצמאות. חוששני שיאיר לפיד מציב במרכז הטיעון הציוני את השואה והדבר בא לידי ביטוי גם במקום שלה בביקורו של הנשיא ביידן.

* טענה מופרכת – הצפיה בביידן, בביקורו בישראל, ובמיוחד בראיון ליונית לוי, מפריכה ומגחיכה את הטענה האווילית על היותו דמנטי.

* הלבנת פנים – גברים ונשים רבים השומרים נגיעה, נוהגים ללחוץ יד של בן המין השני שהושטה אליהם, כדי לא להלבין את פני הפרטנר ברבים. חז"ל אמרו: "כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים". למה הפנים מלבינים? כי הדם אוזל מהם. כאילו זה דימום פנימי, שפיכות דמים פנימית. שפיכות דמים היא אחד משלושת האיסורים היחידים שעליהם נאמר "ייהרג ובל יעבור". כלומר, חטא העלבת האדם שהושיט לך יד והיא נותרה באוויר, חמור יותר מחטא הנגיעה.

התנהגותה המוזרה של יובל דיין כלפי הנשיא ביידן, שהושיט לעברה את ידו, שלא פגשה יד אחות, מכוערת. על כך אמר החכם מכל אדם: "אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה, וְאַל תִּתְחַכַּם יוֹתֵר, לָמָּה תִּשּׁוֹמֵם" (קהלת, פרק ז').

* בוחנים את יאיר לפיד – הפלשתינאים ירו רקטות מעזה, כדי לבחון את יאיר לפיד, והעיתוי המדויק היה בביקור ביידן במזה"ת.

צה"ל הגיב בשתי התקפות על תשתיות טרור ומפעל מרכזי ליצירת רקטות.

לפיד צריך להבין, שממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת, הייתה נופלת בעקבות התקיפה הזאת. ואם לפני שנתיים גנץ ולפיד השלו את עצמם שבמקרה כזה יסמכו על תמיכת האופוזיציה האחראית, הפטריוטית, הם למדו בשנה האחרונה שאופוזיציה ביביסטית אינה דומה לאופוזיציות האחראיות שידענו עד לפני שנה (כולל אופוזיציות קודמות בהנהגת נתניהו, לפני שהשלטון הממושך מדי השחית אותו כליל), אלא זאת אופוזיציה למדינה, בלי כאבי בטן.

יש להסיר מסדר היום את האפשרות של הקמת ממשלות פיגולים עם הרשימה האנטי ישראלית המשותפת ו/או עם כנופיית הכהניסטים ועוזריהם. יש לחשוב בפתיחות וביצירתיות על פתרונות חלופיים.

* חובתו הממלכתית של שר – כשיועז הנדל נכנס לתפקידו כשר התקשורת, החלו להגיע אליו תלונות של חרדים, שהם אינם יכולים להגיע באמצעות הטלפון שלהם למשרדי ממשלה ולמוקדים שונים של מתן שירות לציבור. מוזר. הוא החל ללמוד את העניין, וגילה את מערכת השליטה הכוחנית על הטלפונים הכשרים של הציבור החרדי. הוא מצא שזו שליטה של בעלי זרוע וממון, בהתנהגות מאפיוזית של ממש, שבגיבוי העסקונה החרדית שולטים בציבור ומונעים ממנו את זכויותיו ואת החופש שלו. עוד הוא גילה, שכל קודמיו ידעו על כך, ובחרו לא לעשות דבר, כיוון שגם הם היו שבויים, פוליטית, בידי אותה עסקונה.

יועז החליט לפעול כדי לשחרר את הציבור החרדי מן התלות הזאת. וכך הוא סיפר בכנס של דרך ארץ בשוהם: "הגיע אליי אדם בשליחות ליצמן, והבהיר לי שאם אני נוגע בנושא הטלפונים של המגזר החרדי אני מחוק. 'אתה תהיה שרוף פוליטית', הוא אמר לי. נדרשתי להחליט האם אני לוקח סיכון פוליטי או מתעלם כמו קודמיי. החלטתי שאני מחליט למען אזרחי המדינה החרדים למרות שאני יודע שהם לא האלקטורט שלי".

וכך היה. יועז, בנחישות ובאומץ וכנגד כל הסיכויים, התעלם מכל שיקול פוליטי זר ועשה את מה שמחייב אותו תפקידו הממלכתי – למלא את חובתו למדינת ישראל ולאזרחיה. הרפורמה קמה והייתה. גם השליח של ליצמן קיים את הבטחתו. הפלירט בין החרדים לגנץ כלל את ראשו של יועז. גנץ עצמו ראה הזדמנות לנקום ביועז הנדל וצביקה האוזר, על שסיכלו את ניסיונו להקים ממשלה בתמיכה מבחוץ של הרשימה המשותפת; ממשלה, שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית הקיצונית הזאת. במקום להודות ליועז שהציל אותו מהרפתקה כזו, שהייתה משליכה אותו בתוך שבועות ספורים לפח האשפה של ההיסטוריה, הוא נקם בו כילד. וגדעון סער לא היה צריך להיאנס כדי להסכים את זה. כיוון שדרך ארץ היא מפלגה עצמאית, הוא העדיף לדאוג לסידור עבודה ל"אנשים שלו", למרות שהוא יודע שיועז הוא השר הטוב ביותר בממשלה ושצביקה הוא הפרלמנטר הרציני והמשמעותי ביותר בכנסת.

כעת, דרך ארץ נמצאת על פרשת דרכים. אני מקווה ומאמין שנכונו לה עוד עלילות רבות בשירות מדינת ישראל והנהגתה.

* מפגן של עוצמה – למעלה משלוש מאות איש מילאו עד אפס מקום את אולם הכנסים בשוהם ואת המעברים (כי כל המושבים נתפסו), בכנס של תנועת דרך ארץ, שנערך ביום שני. פעילים ותומכים מכל רחבי הארץ, מחבל אילות בדרום עד הגולן בצפון, השתתפו בכנס. היה זה מפגן עוצמה של תנועת דרך ארץ. מנהיג התנועה, שר התקשורת יועז הנדל, נשא נאום סוחף, שבו הציג את חזונו הציוני ממלכתי ואת עשייתו והישגיו כשר בממשלה. הוא דיבר על חזון של ממלכתיות, של ביטול האוטונומיות של השבטים בעם, של כיבוד וחיזוק מוסדות המדינה שהם הביטוי לריבונות שלנו, על ההכרח בהחזרת המשילות והריבונות לכל המדינה והביע את רצונו להיות השר לביטחון פנים שיוביל מהלך לאומי גדול כזה, על המחויבות של הממשלה ושל שריה ליטול אחריות ולקבל החלטות ענייניות לטובת הכלל ולא להיכנע לסחטנות של שבטים ומגזרים, על הכמיהה לאחדות לאומית והשאיפה לממשלת אחדות לאומית, לא כאילוץ אלא כאידיאל. על האמונה בשלמות העם והארץ, בסדר הזה.

מן הסתם, באירוע פומבי רב משתתפים, יועז לא דיווח בפירוט על המהלכים הפוליטיים המתקיימים בימים האלה. הוא דיבר על יצירת חיבורים עם גורמים הדוגלים בדרך הימין הממלכתי, אך לא פירט. ברור שהכוונה בראש ובראשונה לימינה, אך אולי הוא מתכוון גם לקבוצות או אישים נוספים. הקו הפוליטי שאותו הציג יועז, הוא התנגדות לממשלה צרה ותמיכה רק בממשלת אחדות רחבה.

כפי שכתבתי פעמים אחדות בימים האחרונים, אני בעד הצהרה שהרשימה האנטי ישראלית המשותפת והכנופיה הכהניסטית הם פסולי חיתון וששיתוף פעולה קואליציוני אתם הוא ייהרג ובל יעבור. מבחינה מעשית, זאת המשמעות של העמדה שהציג יועז בדבר התנגדות לממשלה צרה (למחרת גם סגן השר מתן כהנא הביע אותה בראיון רדיו). ברור שממשלה צרה של נתניהו, היא ממשלה צרה צרורה שתכלול בתוכה את הכהניסט. ברור שממשלה צרה של לפיד, היא ממשלה שתהיה תלויה בתמיכה או הימנעות של הרשימה האנטי ישראלית, כלומר קיומה יהיה תלוי ברצונה הרע של רשימה זו. ממשלת אחדות לא תכלול בשום פנים את פסולי החיתון הללו; לא מן הצד של הממשלה ולא מן הצד של אותן מפלגות.

אך בעיניי אין זה מספיק. יש חשיבות ערכית וחינוכית לאמירה צלולה וברורה, שהמפלגות הללו מוקצות מחמת מיאוס. אני בעד חיבור עם ימינה, אך לא בכל מחיר, ובעיניי הכרחית התחייבות משכנעת של איילת שקד, שבכל מחיר לא תשב עם הכהניסטים. אני מעריך את איילת שקד, את כושר הביצוע והמנהיגות שלה, אך עמדותיה קיצוניות. בעבר, הסכימה לריצה ברשימה הכוללת את בן גביר. ולכן, איני חושד בכשרים. אם היא רוצה בריצה משותפת, יהיה עליה להבהיר חד-משמעית שהיא מאמצת את הקו האדום הזה.

* הצנטריפוגה – האיום הגדול ביותר על החברה הישראלית הוא ההתרחקות לקצוות, שמשסעת את החברה. הכוחות הצנטריפוגליים מושכים לצדדים, ימינה ושמאלה, וקורעים את החברה לגזרים. המחנות מחבקים את הגורמים הקיצוניים ביותר ונגררים אחריהם. הכוחות הצנטריפוגליים הללו מסוכנים יותר מהצנטריפוגות באיראן.

 מה שדרוש היום הוא להתמקד בשיקום הקונצנזוס הלאומי, הציוני ממלכתי. הווקטור לא צריך להיות החוצה, שמאלה או ימינה, אלא קדימה, באופן שיבטא את המשותף וישקם את הקונצנזוס הציוני ממלכתי.

שם המפלגה "ימינה" מגלם את המסר הצנטריפוגלי. אולם בנט, בהקמת הממשלה ובאופן שבו הנהיג אותה, גילם את המסר המאחד, הממלכתי, האחראי.

כאשר מפלגתי, דרך ארץ, מנהלת מו"מ עם ימינה, אני תומך במהלך אך גם חושש ממנו. הברירה של איילת שקד היא בין מתן כהנא לבין "הרב" כהנא. מתן כהנא מגלם את החתירה לאחדות לאומית ואת הפעולה האקטיבית לשיקום הקונצנזוס הציוני ממלכתי. הכהניזם הוא היפוכו המוחלט. אם שקד תבחר ללכת בדרכם של בנט ומתן כהנא, היא בעיניי שותפה רצויה מאוד. אם לא, אין מקום לחיבור.

* הדרך להסרת האיום – על פי סקר שהתפרסם ב"מעריב", מתממש האיום על מדינת ישראל והעם היהודי – ממשלת קלון המבוססת על גוש בן גביר. על פי הסקר יש לגוש בן גביר 61 מנדטים.

על פי הסקר, ימינה לא תעבור את אחוז החסימה. אם ימינה ודרך ארץ ירוצו יחד, הם יקבלו ארבעה מנדטים וגוש בן גביר ירד ל-60 מנדטים. במצב הזה, לא תוכל לקום קואליציית בן גביר. כיוון שרשימה מאוחדת של דרך ארץ וימינה לא תתן את ידה לממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת – היא תיאלץ את השחקנים האחרים לרבע את המעגל או לעגל את המרובע ולרקום ביצירתיות פתרונות חלופיים, שגם אם יש בהם פשרות וויתורים לכל הצדדים, הם עדיפים על שתי החלופות של הסתמכות על פסולי החיתון.

* מאורת ברוך – כיוון שהליכוד מתעתד להקים ממשלה עם הכהניסטים, מן הראוי שיסיר את כל תמונותיו של ז'בוטינסקי ממוסדותיו. את השם "מצודת זאב" אפשר להחליף ל"מאורת ברוך".

* הבעיה המרכזית עם נתניהו היא שהוא ביביסט.

* בין המשותפת לרע"ם – פעמים רבות, בימים האחרונים, כתבתי על כך שהרשימה המשותפת והכהניסטים הם פסולי חיתון. ונשאלת השאלה, ומה עם רע"ם? האם היא לגיטימית?

לפני הקמת ממשלת בנט התנגדתי לצירוף רע"ם. בדיעבד, השלמתי עם החיבור הזה ככורח, כי האלטרנטיבה הייתה סיבוב חמישי, שהיה מחזיר אותנו לאותה נקודת הכרעה, וכאשר בכל מקרה, האלטרנטיבה הייתה ממשלה של נתניהו עם רע"ם (שסוכלה בידי סמוטריץ').

היום אני רואה את הדברים אחרת. אני בהחלט רואה הבדל מהותי ומשמעותי בין רע"ם למשותפת, ובעניין הזה אני חייב להודות שנתניהו היה הראשון לזהות זאת. התנגדותי לרע"ם נבעה מן העובדה שהם היו חלק מן המשותפת והצביעו אתה בכל ההצבעות, כולל נגד הסכמי אברהם, בשל התנגדותם לשלום עם ישראל.

אולם ככל שעקבתי אחרי מנסור עבאס ורע"ם, הבנתי שלא בכדי רע"ם התפלגה מהרשימה המשותפת. זה באמת פילוג מסיבות רעיוניות עמוקות.

הדגל של הרשימה המשותפת הוא המלחמה הפלשתינאית נגד ישראל. הם מתנגדים למדינה יהודית וחותרים לרשת אותה, ולהקים תחתיה מדינה לא יהודית. הדגל של רע"ם הוא השתלבות של ערביי ישראל במדינת ישראל, מתוך הכרה שישראל היא מדינה יהודית וכך תהיה תמיד.

בעוד הפוליטיקה של הרשימה המשותפת היא מאבק פוליטי על העניין הפלשתינאי ובעד צמצום מתמיד של יהדותה של ישראל, הפוליטיקה של רע"ם היא הנחת הנושא הפלשתינאי בצד והתמקדות באינטרסים האזרחיים והכלכליים של הציבור הערבי.

לכן, רע"ם שואפת להיות שותפה בכל קואליציה, על בסיס העיקרון שהיא לא מתערבת בענייני חוץ וביטחון ואינה פוגעת בחופש הפעולה של הממשלה בנושאים אלה, והממשלה מקדמת את האינטרסים האזרחיים והכלכליים של הציבור הערבי, באמצעות רע"ם ועם האשראי הפוליטי לרע"ם. זה היה בסיס ההסכמה בין נתניהו לרע"ם וזה היה בסיס ההסכמה בין לפיד ובנט לרע"ם.

הבעיה עם רע"ם הייתה הפער בין מנסור עבאס לחבריו. מנסור עבאס הוא מנהיג אמיץ, פורץ דרך ובעל מעוף, אך שאר הנציגים לא הצליחו להתרומם לגובה חזונו. האינטרס הציוני הוא לקדם את האג'נדה של עבאס, אך לוודא שבפעם הבאה סיעתו אכן תלך אתו. ודאי שרע"ם בראשות עבאס אינה פסולת חיתון. להיפך, היא שותפה רצויה. אך צירוף רע"ם יחייב הבהרות שהסיעה תנהג אחרת לגמרי בקדנציה הבאה. כל עוד לא ברור שהסיעה הולכת בדרכו של עבאס, יש בעיה בקואליציה שתלויה ברע"ם, ועדיפה קואליציה שגם בלי רע"ם יש לה תמיכת 61 ח"כים לפחות.

הצהרותיו של מנסור עבאס, בערבית ובעברית, בעיקר בערבית, על קבלתו את המציאות שישראל היא מדינה יהודית והשתלבות בה בתור שכזו, הן אחת הבשורות הגדולות של הפוליטיקה הישראלית בעשור האחרון. עלינו לחבק ולאמץ את המגמה, לא לדחוק אותו חזרה לקו של המשותפת. זה האינטרס הישראלי, הציוני. מי שחיבק את רע"ם בניסיון להקים אתה קואליציה ולאחר שנכשל מכנה אותה "תומכי טרור", פועל נגד האינטרס הישראלי, הציוני.

* אתגר העליה – קרוב ל-31 אלף יהודים עלו מרוסיה ואוקראינה מאז הפלישה וכ-40 אלף הגיעו לארץ במעמד של תיירים, וסביר להניח שרובם הגדול יבחרו להישאר בישראל. יש היום סיכוי לעליה גדולה, וזה נושא שצריך לעמוד בראש מעיינינו, כאתגר הגדול ביותר של המדינה בעשור הקרוב. עידוד העליה וקליטתה המוצלחת הם האתגרים החשובים ביותר שיעמדו בפני הממשלה הבאה.

* פרס לטרור – הודעתן של תשע מדינות אירופיות שהן דוחות את החלטת שר הביטחון גנץ להגדיר 6 ארגוני טרור פלשתינאיים כארגוני טרור – היא פרס לטרור. הודעה זו תביא בוודאי ללחץ אירופאי לבטל את ההחלטה. על ישראל לעמוד איתן בלחץ ולא להתקפל.

* המדרון החלקלק של הנכבאיזם – כתבה של נדב שרגאי ב"ישראל היום" מצביעה על מהלכים של ארגוני השמאל הרדיקלי, יהודי, ערבי ומעורב, לדיבור מעשי ובניית תכניות מעשיות למימוש ה"שיבה", כלומר הטבעת מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים (אחרי חלוקתה והקמת מדינה פלשתינאית עצמאית נקיה מיהודים, כמובן).

מה שהחל כדיבור "תמים" או ליתר דיוק מיתמם, על "אמפתיה לאסונו של האחר" בלה-בלה-בלה, ה"נכבה-שמכבה", הידרדר לדיבור על ה"שיבה" כאיזה עיקרון ערטילאי שיש להכיר בו עקרונית, אך ברור שאין לו שום היתכנות יישומית, להפיכת ה"שיבה" לאג'נדה פוליטית לגיטימית. זה המדרון החלקלק.

איני מופתע. לפני למעלה מעשר שנים, הוזמנתי לעימות עם מייסד ארגון "זוכרות", הארגון המוביל את אג'נדת ה"שיבה", איתן ברונשטיין. סירבתי, כי טענתי שכאשר אני מתעמת אתו, אני יוצר לו לגיטימציה. אבל הופעל עליי לחץ, שעיקרו הטענה שרב שיח יהיה בכל מקרה, "ואף אחד לא יידע כמוך לתת לו פייט כמו שצריך". בסופו של דבר נעתרתי. לנצח אותו היה קל, לא רק בשל צדקת טיעוניי אלא גם בשל העובדה שהקהל מראש תמך בעמדתי. בסוף הדיון לא לחצתי את ידיו, כמקובל. כאשר מדובר באוטו-אנטישמים מנוולים, אני "שומר נגיעה" באדיקות. ובדיעבד גם הצטערתי שנעתרתי להזמנה. דברי הפתיחה של "הזוכרת הראשי" באותו דיון היו: "אני לא נלחם על זכות השיבה. הזכות הזאת אינה זקוקה לי. היא זכות מוחלטת, שאינה ניתנת לערעור. אני נלחם על מימוש בפועל של השיבה".

באותם ימים פעלתי בנחרצות נגד הארגון העוין הזה. בהתערבותי, בוטלו סדנאות בנות מפגשים רבים של "זוכרות" במכללת תל-חי, בבית ספר "עינות ירדן" ובקיבוץ הגושרים. אלה שהיו מוכנים להשכיר להם כיתות, לא הבינו באמת במי המדובר. הרי השם המיתמם "זוכרות" נשמע כשם של ארגון שעוסק באלצהיימר ומגדר. הפכתי אז לאויב הארגון והשמאל הרדיקלי. "מקראתיסט", "סותם פיות", "מפחד שהציבור ייחשף לאמת" וכו'. אבל אני גאה על פעולתי.

יש להילחם נגד טפטוף הרעל האנטי ציוני הזה. אין שום דבר תמים בנכבאיזם, שמטרתו היחידה היא השמדת מדינת ישראל.

* אין זה ראוי – למיטב הכרתי, אין זה ראוי שממשלה על סף בחירות תמנה רמטכ"ל. מן הראוי שתנהג ריסון ואיפוק, ולא תקבע עובדות לממשלה הבאה.

לא בכדי השתמשתי במילה "ראוי". איני אוהב את המשפוט, שבו השאלה היחידה היא אם צעד זה או אחר הוא חוקי. אני תומך בחוות הדעת של היועמ"שית, כיוון שאין מניעה חוקית למינוי הזה ויש לכך לא מעט תקדימים. ואף שהמינוי הוא חוקי, אין זה ראוי לבצעו כעת. יש לנו רמטכ"ל מצוין ונכון להאריך את כהונתו, אם לא בשנה – בחצי שנה.

אם, חלילה, נתגלגל שום למערכת סיבובי בחירות וממשלת מעבר אינסופית, לא יהיה מנוס ממינוי הרמטכ"ל. נקווה מאוד שלא נגיע לשם. כעת, לא נכון למנות.

* נשמתי לרווחה – ב-1977 נערכה המכביה העשירית. הייתי אז בן 14, שחיין במכבי גבעתיים. נבחרנו להופיע בטקס הפתיחה, במופע דגלים. בנוסף לאימונים היומיים, היו לנו גם חזרות אינטנסיביות למופע, כשבידינו מקלות, שייצגו את הדגלים. התרגשתי מעצם ההשתתפות באירוע, אבל ממש סבלתי בחזרות. זה היה משעמם, מתיש ומעצבן. כאשר הודיעו לנו שבסוף לא נופיע, נשמתי לרווחה.

ארבע שנים קודם לכן, בקיץ 1973, בתקופת המכביה התשיעית, הוריי היו בחו"ל ואני הייתי אצל משפחתי בקיבוץ בית זרע. בית זרע הייתה אז מעצמת כדורעף, והיא אירחה במגרש הכדורעף שלה משחק של נבחרת ישראל (איני זוכר נגד מי). וכך, זכיתי לצפות לא בטלוויזיה באחת מתחרויות המכביה.

* מברק מן העולם הבא – בכתבה במדור הספורט של "הארץ" על ניצחון נבחרת הנוער של ישראל, בכיכובו של מיקי ברקוביץ', על נבחרת הנוער של בריה"מ, השבוע לפני חמישים שנה, סופר שהמשלחת קיבלה מברק ברכה משר החינוך והתרבות זלמן ארן. אלא שבאותה תקופה שר החינוך והתרבות היה יגאל אלון. ארן לא יכול היה לכהן כשר החינוך והתרבות, כיוון שכבר שנתיים היה שוכן עפר.

* מזמרת הארץ – התייחסויות אחדות למאמרה היפה של זיוה שמיר על "מכתב מאמא" של אלתרמן.

בגרסתה של חוה אלברשטיין לשיר, היא שרה את כל הבתים של השיר, כולל הבית על לקיחת הטנקים בשבי. אגב, באותה גרסה, היא העלתה בדרגה את הקורפורל לרב-סמל. קורפורל הוא רב-טוראי, אבל חוה התאימה את הדרגה לחרוז. וכך, נראה לי שאלתרמן כתב "חובשת משקפיים" ולא "מרכיבה", כדי להתאים את השיר למשקל וללחן.

הנה – גרסתה של חוה אלברשטיין:

ובאשר ל"הֲתִשְׂאִי לִי שָלוֹם מִזִּמְרַת הָאָרֶץ" מתוך "אל הציפור" של ביאליק – הביטוי מִזִּמְרַת הָאָרֶץ, שאוב מספר בראשית. כאשר יעקב שולח את בניו חזרה למושל מצרים, הוא עוד לא ידע שזהו בנו, יוסף, הוא אומר להם: "אִם כֵּן אֵפוֹא, זֹאת עֲשׂוּ – קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם, וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה: מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ, נְכֹאת וָלֹט, בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים".

לזמור פירושו לגזום, ואני משער שבשפת המקרא מדובר דווקא בקטיף ולא בגיזום. כפל המשמעות, של השורש זמר, מופיע כבר בפרשנותו של רש"י לפסוק. את המילה "מִזִּמְרַת" הוא מפרש: "משבח הארץ, שהכל מזמרין עליו כשהוא בא לעולם".

* אובססיית השמות – נעמן כהן כתב פעם על חתן פרס ישראל הרב פירר, וחזר שוב ושוב על השם שבדה מלבו – פיהרר. ולבסוף גער בו על כך שכמי שנושא את השם הנורא הזה, איך הוא לא משנה את שמו לשם עברי? כשהערתי על כך, הוא השיב תשובה מתחכמת שאין דבר כזה פירר וזה גלגול של פיהרר. כלומר, גם אם שמו הוא פירר חמישה דורות אחורה, נעמן החליט ששמו פיהרר, ועל כך אין עוררין. אבל נניח שהרב פירר יאמץ את הצעתו של כהן וישנה את שמו לאלימלך פאר, למשל. כהן ימשיך ויכנה אותו אלימלך פאר פיהרר. למה?

אב"א אחימאיר שיעבר את שמו לא רק כדי לשאת בשם עברי, אלא כדי להנציח את שם אחיו, מאיר, שנפל בשרתו כקצין בצבא האדום ב-1919. בניו נולדו שנים רבות לאחר מכן ושמם מלידה היה אחימאיר. איזו משמעות יש לכינויים בשם נעוריו של אביהם. אמסטרדם צדק בדוגמה של נתניהו, שסבו שיעבר את שמו לנתניהו, אביו כבר נולד כנתניהו והוא מצמיד את השם מיליקובסקי גם לבניו של נתניהו, דור רביעי לשם נתניהו. למה?

מרב מיכאלי נולדה מרב מיכאלי. היא נושאת את שם אביה שנקרא מיכאלי. גם סבה נקרא מיכאלי. אבל הסבא מצד האמא היה ישראל קסטנר. האמא שינתה את שמה לשמו של בעלה. אבל נעמן מקפיד להצמיד למיכאלי את שם נעוריה של אמה. למה? הרי בסרבול הטרחני שלו, הוא יכול היה להצמיד לכל אחד גם את השם המקורי של אמו או סבתו (אני מקווה שלא נתתי לו רעיון).

נעמן טוען שהוא מקפיד לא לכנות אישים בשמות החיבה שלהם: בוז'י, ביבי, בוגי, יוסי, רפול ואריק. יש בכך היגיון. אבל כאשר הוא כותב על חיים אורון, הוא מקפיד להצמיד לשמו את התואר ג'מוס. למה? כידוע, שם החיבה של אורון הוא ג'ומס. כך הכל קוראים לו זה עשרות שנים. אבל באיזה ראיון ישן, כשנשאל אורון על מקור הכינוי, הוא סיפר שבילדותו, כיוון שהיה גדול וחזק, הוא קיבל את השם ג'מוס, שהשתנה לימים לג'ומס. ומאז, נעמן שמקפיד לא לכתוב כינויים ושמות חיבה מקפיד לכנות את אורון במקור הישן של כינויו. למה?

למה? ככה. אין טעם לחפש היגיון באובססיה.

* מלח הארץ – לפני 15 שנים, בט"ו בתמוז, נפטר אסף רז, יומיים אחרי שנפצע אנושות בתאונת דרכים קטלנית. בן 27 היה במותו.

אסף היה בן מושב שעל. הוא עבד כרכז נוער במתנ"ס הגולן, בתקופה שבה ניהלתי אותו. אף שלא הייתי מנהלו הישיר, נוצר בינינו קשר חברי קרוב, בזכות תחומי עניין משותפים, כיהדות ופילוסופיה.

אסף היה מלח הארץ; מנהיג, חכם, ערכי, אידיאליסט, מחנך בנשמה, ברוך כישרונות שהצטיין בלימודים, בספורט, במוסיקה ובציור.

הספד שכתבתי ביום מותו, והוא התפרסם כעבור ימים אחדים ב"שישי בגולן", הסתיים במילותיה של רחל שפירא, מתוך שירה "מה אברך":

"נתתי לו כל שאפשר לי לתת / שיר, וחיוך, ורגליים לרקוד / ויד מעודנת, ולב מרטט / ומה אברך לך עוד?

… הנער הזה – עכשיו הוא מלאך / לא עוד יברכוהו, לא עוד יבורך / אלוהים, אלוהים, אלוהים / לו אך ברכת לו – חיים".

בכל שנה אני פוקד את קברו באזכרה השנתית. פוגש שוב את הוריו יפה ודודו, את אחיו שבגרו והקימו משפחות משלהם, את מיכל שהייתה ארוסתו, את חבריו משעל ומקרב רכזי ומדריכי הנוער.

יהי זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

עיזה עיוורת – מתוך מאמר פרשנות של ישי כהן באתר 12-N: בחודשים האחרונים החל יו"ר יהדות התורה ח"כ משה גפני, במסע הפומבי החריג שלו – תומכים בנתניהו אבל עם כוכבית. לא מוכנים ללכת לאופוזיציה כעיזה עיוורת, אלא לנהל קרב על הקמת ממשלה בכל מחיר".

"עיזה עיוורת" כמותג פוליטי, היא קופירייט של הרב עובדיה יוסף, שכינה כך את נתניהו באחת מדרשותיו השבועיות לפני למעלה משני עשורים. "איך מעניש ריבונו של עולם את הציבור? שם בראשו עיזה עיוורת. הולכת, נופלת. נופלת, כולם נופלים אחריה".

בעברית של ימינו אין חיה כזו עיזה, אלא עז. אך המילה "עיזה" היא ממקורותינו. עיזא עיוורת היא משל בארמית שמופיע בגמרא במסכת בבא קמא נב:

"משכוכית היא עיזא דאזלא בריש עדרא. כדדרש ההוא גלילאה כד רגיז רעיא על ענא עביד לנגדא סמותא".

כאשר הרועה רוגז על צאנו הוא מנקר את עיניה של העז הראשית שמנהיגה את העדר ואז היא נכשלת ונופלת בבורות עם כל העדר שאחריה. כך הקדוש ברוך הוא נפרע משונאי ישראל כשהוא ממנה להן פרנסים שאינן מהוגנין והם גוררים אחריהם את כל העם לאסונות חלילה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 6.7.22

* יש דרך שלישית – אחרי שמרצ ומפלגת העבודה היו שותפות בממשלה הראשונה מאז ועידת מדריד (1991), שלא קיימה מו"מ עם הפלשתינאים ובממשלה הראשונה אחרי הסכם אוסלו, שהעומד בראשה הביע בפומבי ובפני כל העולם התנגדות נחרצת להקמת מדינה פלשתינאית עצמאית, ותומכי המפלגות הללו תמכו בהתלהבות בישיבתם בממשלה, ולא התרשמו במיוחד מהפשקווילים של דבוקת שוקן שזינבו במרצ, נוצר מצב חדש בציבוריות הישראלית. מעתה, יהיה קשה למפלגות השמאל להמשיך ולהילחם באותו מרץ ובאותה אסרטיביות נגד ה"סרבנות" הישראלית, נגד מבצעי המעצרים מדי לילה ביהודה ושומרון, נגד המשך הבניה ביישובים ביו"ש ובמזרח ירושלים, כפי שעשו קודם. הרי בצדק ייאמר להם – הרי אתם הייתם בשלטון והייתם שותפים למדיניות כזו.

ואולי… אולי דברים שרואים מכאן לא רואים משם? אולי כאשר אחריות שלטונית ניצבה על כתפיהם, הם לא יכלו לדבוק בסיסמאות העבר, שאבד עליהן כלח? אולי נוצרה שעת רצון לגיבוש קונצנזוס לאומי רחב, שמבוסס על פרידה מן הפרדיגמה של דיכוטומיה בין שתי האפשרויות היחידות שעלינו לבחור ביניהן, כביכול – פתרון "שתי המדינות" או פתרון "המדינה האחת"?  

הגישה הדיכוטומית כאילו אלו שתי הדרכים ואין בלתן ועלינו לבחור ביניהן, תוקעת את ישראל בפני ברירה אכזרית בין דֶּבֶר וכולירע, בין נבלה וטריפה. לא, אין לנו ברירה רק בין שתי דרכים רעות ואל לנו להשלים עם הפרדיגמה כאילו אלו האפשרויות היחידות. יש דרך שלישית (ואולי גם רביעית, חמישית ושישית). אל לנו להיכנע לתקיעות המחשבתית הזאת.

מדינה פלשתינאית עצמאית בקווי 4.6.67 תהפוך את גוש דן לעוטף עזה רבתי. ראינו מה קרה בכל שטח שנסוגונו ממנו, הן בהסכם (אוסלו) והן באופן חד-צדדי (ההתנתקות). לא בכדי, אחרי שיותר מאלף ישראלים נרצחו בעקבות הסכמי אוסלו, נאלצנו לצאת למבצע "חומת מגן" ולהחזיר את חופש הפעולה הביטחוני שלנו ברש"פ. מישהו מאתנו מתגעגע למה שקרה כאן בין אוסלו ל"חומת מגן"? האם ההתנהלות של הרש"פ ושל שלטון חמאס בעזה נותנת לנו סיבה להאמין שיש תוחלת למדינה פלשתינאית עצמאית, ושהיא תדע לכלכל את אזרחיה ולקיים יחסי שכנות טובה ושלום עם ישראל? די ברור שחמאס ישלוט במדינה הזאת (הרי שלטון הפת"ח ברשות אפשרי רק כיוון שאבו-מאזן אינו מאפשר קיום בחירות מאז ניצחון חמאס ב-2006) ואנו יודעים מה משמעות הדבר. אנו גם יודעים, שהשנאה והקרע העקובים מדם בין פת"ח לחמאס נובעים ממחלוקות תהומיות, לבד מנושא אחד – ישראל. שני הפלגים אינם מוכנים לקבל את קיומה של מדינת ישראל, רואים בעצם קיומה את האסון ("נכבה") של העם הפלשתינאי ורק חורבנה יאפשר את פתרון הבעיה הפלשתינאית. המדינה הפלשתינאית העצמאית לא תשכיל לקיים את אזרחיה טוב יותר מהרש"פ ומשלטון חמאס בעזה, ומהר מאוד תפנה את זעם ההמונים לכיוון "השיבה", אותה "זכות" שעליה אין הם מוכנים לוותר והיא תוצג כמזור לכל מדווי העם הפלשתינאי, ומשמעותה – הטבעת מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים. מהר מאוד פתרון שתי המדינות יתפוצץ בפרצופנו, תרתי משמע, ומחיר הדמים יהיה כבד מאוד.

לעומת זאת, מדינה אחת, דו-לאומית, תקבור את החזון הציוני של מדינת לאום יהודית עצמאית וחופשית בארץ ישראל. ייעודה של ישראל הוא הגשמת הציונות, ותנאי הכרחי להגשמת הציונות הוא רוב יהודי מאסיבי לדורות במדינת ישראל.

כמובן שה"פתרון" הכהניסטי – פתרון-סופי לבעיה הפלשתינאית בדרכו של ברוך גולדשטיין ימ"ש הוא זוועה חיה, שהעם היהודי לא יהיה עם יהודי אם יאמץ אותו חלילה. לכן, גם היום כאשר מנהיג הכהניסטים הוא מועמד מוביל לתפקיד שר בכיר בממשלה אם גוש נתניהו יזכה חלילה ב-61 מנדטים, צריך לקבוע שה"פתרון" הזה לא לגיטימי והוא אינו חלק מסל הרעיונות שמותר לנו לדון בהם.

יש דרך שלישית. יש לחתור להסכם עם מדינה ירדנית-פלשתינאית, המבוסס על פשרה טריטוריאלית, על בסיס תכנית אלון מותאמת לשינויים שחלו עם השנים בשטח. שטחי הרש"פ-פלוס יהיו שטח ריבוני ירדני-פלשתינאי מפורז בצד המערבי של הירדן וישראל לא תשלוט בפלשתינאים ולא תסכן את צביונה היהודי דמוקרטי. על בקעת הירדן רבתי, סובב ירושלים, גושי ההתיישבות והאזורים הפנויים להתיישבות יהודית, תוחל ריבונות ישראל.  הפתרון הזה מבוסס על אופטימיזציה של מימוש מקסימלי של זכותנו על ארץ ישראל מבלי לסכן את היותנו מדינה יהודית בעלת רוב יהודי מוצק לדורות, בלי לסכן את קיומה וביטחונה של ישראל, בלי לעקור חצי מיליון יהודים מאדמתם ובלי להקים מדינת טרור בתוככי ארץ ישראל.

הגיעה השעה להשתחרר מהדוגמות המיושנות שאבד עליהן כלח, ולגבש פתרונות יצירתיים, שגם ניתן לגבש סביבם קונצנזוס לאומי רחב. נכון, הבעיה בפתרון שאני מציע, היא שאין לו לעת עתה פרטנר ערבי. אך בדיוק באותה מידה אין פרטנר לרעיון של "שתי מדינות לשני עמים", כפי שראינו כאשר הוצעו הצעות כאלו בידי ברק, אולמרט, קלינטון ואובמה.

עד שיהיה פרטנר, יש לנהל את הסכסוך על בסיס המציאות הקיימת, שבה פועלת הרש"פ ואיננו שולטים בפלשתינאים, אך צה"ל מגן באופן אקטיבי על שלום אזרחי ישראל. ולנצל שעות כושר מדיניות, כמו זו שהוחמצה בידי נתניהו לאחר פרסום תכנית טראמפ, להחלת ריבונות ישראל על השטחים שבכוונתנו להישאר בהם לעד.

* ציוני ממלכתי – נאומו לאומה של לפיד היה נאום מצוין. אלה הדברים שראוי שמנהיג לאומי יאמר לעמו. כך נשמע מנהיג של מדינת הלאום של העם היהודי; מדינה  יהודית דמוקרטית. כך נשמע מנהיג ציוני ממלכתי.

מה שהפריע לי הוא הפורמט – "הצהרה", ולא מסיבת עיתונאים שבה הוא נשאל שאלות. אריק שרון הוא אבי הז'אנר, ונתניהו שיכלל אותו עד שהפך לפרקטיקה קבועה של עקיפת התקשורת והימנעות משאלות.

אני מקווה שלפיד, שנולד לעולם התקשורת (דור שלישי של עיתונאים) וצמח בתקשורת, יחזיר עטרה דמוקרטית ליושנה, ויחזור לראיונות לכלי התקשורת ומסיבות עיתונאים.

* בעזרת השם – לפני שנים, כאשר ניהלתי את מתנ"ס הגולן, קיבלתי מכתב מאחד התושבים, דוסופוב נודניק, שהתלונן על כך שהמתנ"ס פגע ברגשותיו, כאשר נשלח לו מכתב ובראשו התנוססו ראשי התיבות בס"ד. הוא דרש את זכותו לא לקבל מכתבים כאלה, כי זו "כפיה דתית".

השבתי לו, שאת המכתב כתבה עובדת המתנ"ס, שהיא יהודיה דתית, שעל כל דף שהיא כותבת מתנוסס בס"ד, ואיני מעלה על דעתי כפיה חילונית – לכפות עליה לא לכתוב בס"ד על מכתבים שהיא מוציאה מהמתנ"ס, כפי שאף אחד לא יכפה עליי לכתוב בס"ד, כאשר אין זו דרכי.

נזכרתי בכך בעקבות דברי הבלע של דרעי נגד לפיד, על כך שבנאומו לא אמר "בעזרת השם". כפי שאף אחד אינו נובח על דרעי כאשר הוא אומר בעזרת השם, שלא ינבח על לפיד כאשר אינו אומר זאת. אגב, לפיד דווקא הזכיר את השם בנאומו, אבל עובדות הן עניין ללוזרים, לא לאסיר המשוחרר דרעי.

* הכזב הביביסטי התורן – מסתמן קמפיין השקר הביביסטי התורן – הצגתו של לפיד כאיש שמאל רדיקלי אנטי ציוני ואנטי יהודי, והצגת כל מי שמועמד להיות שותף לו, כמו תקווה חדשה, ימינה וישראל ביתנו כמשת"פים. אין להם עכבות לשקרנים הבזויים האלה. נשאי הכזב המפיצים את השקרים הללו, מדברים בשם האידאולוגיה, כביכול, אבל אין בשקר הזה שום אידאולוגיה, רק ביביאולוגיה. המדינה היא ביבי, הציונות היא ביבי ומי שאינו סוגד לו הוא בוגד. אין שום פטריוטיות ושום ציונות בביביזם, אלא רק תרבות השקר. אין פגיעה אנושה יותר בציונות מניצחון גוש בן-גביר.

מיהם השקרנים האלה שמעזים להטיף על… "ציונות".

* על הכוונת השוקניסטית – בעוד תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית מציגה את לפיד כאיש שמאל רדיקלי, דבוקת שוקן מתגוללת עליו בשל ימניותו. גדעון לוי, עודה בשאראת, רוגל "התעלמות נפשעת וחסרת אחריות מהכיבוש, מהאפרטהייד" אלפר ושות', יוצאים מגדרם כדי להלקות את לפיד ולהיכנס באמ-אמא שלו.

יש לציין, שבניגוד לעלילה הביביסטית, שכל כולה שקר גס, לשיטתם של השוקניסטים הם צודקים.

* איחולי כישלון – גדעון לוי פרסם פשקוויל שבו איחל ליאיר לפיד כישלון בתפקידו. למה? כי מדדי ההצלחה של ממשלתו, כמו של ממשלת בנט, כפי שהם מודדים אותם, הם העמקת ה"עליונות היהודית", "האפרטהייד", "ההתנחלויות" ו"הכיבוש". עובדה – הפגישה הראשונה שלו הייתה, אוי לאוזניים שכך שמעו ולעיניים שכך קראו, עם ראש השב"כ. ראש ממשלת ישראל נפגש עם ראש השב"כ? נורא.

מילון לוויי עברי קצר: "עליונות יהודית" = ציונות. "אפרטהייד" = מדינה יהודית. "התנחלויות" = מקום שיהודים חיים בהם, ביו"ש, בגולן, בנגב, בגליל או בגרעינים התורניים ביפו ולוד.  "הכיבוש" = אקיבוש.

* פסולי חיתון – שתי רשימות לכנסת הן פסולות חיתון לקואליציה, מוקצות מחמת מיאוס. האחת היא הרשימה האנטי-ישראלית המשותפת עם עופר כסיף האוטו-אנטישמי וחבר מרעיו. השניה היא הכנופיה הכהניסטית, הגזענית והפשיסטית. זו נבלה וזו טריפה ו/או להיפך. כל ממשלה התלויה ברצונה הרע של אחת משתי הכנופיות הללו, תהיה ממשלת פיגולים.

הפרשנים והתקשורת מתארים לנו מצב כאילו הבחירה היא בין שתי האפשרויות הללו ואין בלתן. אסור לקבל זאת. המטרה העליונה של הבחירות היא למנוע מגוש בן-גביר 61 מנדטים. מרגע שהמטרה הזו תושג, נפתחות אפשרויות קואליציוניות שונות, שאינן כוללות את הרשימה המשותפת ואת הכהניסטים ועוזריהם. כמובן שהפתרון הראוי הוא שהאיש שתוקע את מדינת ישראל במשבר הפוליטי החמור בתולדותיה כבר שלוש שנים וחצי וחמש מערכת בחירות, יעשה את מה שכל אדם אחר במקומו היה עושה מזמן – משחרר. ברגע שזה יקרה, ניתן יהיה בנקל להקים ממשלה רחבה בהנהגת הליכוד. אבל אי אפשר לבנות על תפיסת האחריות של חסר האחריות. לשם הרכבת הקואליציה ללא פסולי החיתון, לא יהיה מנוס מוויתורים, פשרות וירידה מעצים; מוטב לוותר מראש על כל הנדרים, האיסורים, השבועות והחרמות וגילוח השפמים, ושכל מפלגה תשאיר בידיה אופציות מרביות (זולת פסולי החיתון).

* בחירתה של איילת – הבחירה של איילת שקד היא בין מתן כהנא לבין "הרב" כהנא שר"י. כלומר, בין ציונות ממלכתית לביביזם כהניסטי.

* משמעותה של ריצה משותפת – מרב מיכאלי דוחה על הסף אפשרות של הליכה משותפת עם מרצ, בשל הפערים האידיאולוגיים בין המפלגות. גישתה של מיכאלי מעניינת. מיכאלי העיתונאית השוקניסטית, מבכירות דבוקת שוקן, אכן ביטאה פער אידיאולוגי ממרצ. היא הייתה קרובה יותר בעמדותיה לחד"ש. לזכותה ייאמר, שבעשר שנותיה בפוליטיקה היא עוברת תהליך התמרכזות ופרגמטיזציה, בעיקר בשבתה בממשלה שהובילה קו הפוך להשקפות השמאל (אבל זה נכון גם לגבי מרצ).

בדרך כלל, הרעיון של חיבור בין העבודה למרצ מעורר בי חלחלה, דווקא מתוך שאיפה שמפלגת העבודה תחזור אי פעם לכור מחצבתה הרעיוני. אבל הפעם, יכול להיות שההחלטה של שתי המפלגות אם לרוץ יחד תקבע אם בן-גביר יהיה, חלילה, שר בישראל.

* איום מאפיוזי – נער השליחויות של נתניהו יואב קיש, שיגר איום מאפיוזי ליועמ"שית, שאם תאשר בחירת רמטכ"ל, היא תודח "כשנחזור". כמובן, שכוונתם להכשיר את הקרקע לתכנית להדיח את היועמ"שית ולמנות תחתיה בובה שתחלץ את הנאשם מאימת הדין, אם חלילה גוש בן-גביר ינצח בבחירות.

* לא כל מה שחוקי ראוי – אם היועמ"שית תפסוק שממשלת המעבר רשאית למנות רמטכ"ל, זו תהיה הפסיקה הנכונה. איני חושב שהיועמ"ש אמור לאסור מה שהחוק מאפשר ובוודאי כאשר יש תקדימים לכך.

אבל לא כל מה שחוקי ראוי, ובלי קשר לפסיקת היועמ"שית, לדעתי הממשלה צריכה לנהוג באיפוק וריסון ולא להציב עובדה מוגמרת בפני הממשלה הבאה. לדעתי, יש להאריך בשנה את כהונתו של כוכבי. אם נחזור, חלילה, לשורה של סבבי בחירות, נכון יהיה למנות רמטכ"ל קבוע בעוד שנה, גם אם תהיה ממשלת מעבר.

* אל תקרא לי אשכנזי – מתחתי ביקורת על נתניהו, ובתגובה ביביסטית הולמת הותקפתי בצרור נאצות וגידופים, שהחלו במילה… אשכנזי.

מיהו, אם כן, אשכנזי? מי שאינו סוגד למנהיג האשכנזי מקיסריה.

ובאשר אליי – ההגדרות הגלותיות "אשכנזי" ו"מזרחי" זרות לי ואין לי כל עניין בהן. איני "אשכנזי" כיוון שאין לאשכנזיות שום משמעות בזהות שלי. אני יהודי, ישראלי, ציוני. זאת הזהות שלי, ואני מתכחש לכל זהות אחרת, שמישהו מלביש עליי. החיבור שלי אינו למקומות שמהם יצאו הוריי, אלא אל המקום שאליו חתרו והגיעו. אז מה העדה שלי? אין לי עדה. יש לי לאום. ובני הלאום שלי, יהודים מרוסיה וממרוקו, מפולין ומאמריקה, מאתיופיה ומרומניה ומכל קצות תבל, הם ה"עדה" שלי.

נצח ישראל לא ישקר והמהלך הציוני הגדול של מיזוג גלויות יגבר על כל העסקנים הציניים שמנסים להנציח את הגלותיות והעדתיות, כי היא משרתת את הפוליטיקה הקטנה שלהם. הם אולי יצליחו לעכב מעט את המהלך הגדול, לתקוע מקלות בגלגלים, אך הציונות תנצח. מיזוג הגלויות מנצח באמצעות האהבה, הזוגיות והנישואין. בדור הבא לא יהיה ילד שידע להשיב על השאלה האנכרוניסטית אם הוא "מזרחי" או "אשכנזי".

* מי אינטליגנט – לא אהבתי את הערתו של גדי סוקניק על כך שנבחרי יש עתיד אינטליגנטים יותר מנבחרי הליכוד. מי שָׂמוֹ? על סמך מה הוא ממנה את עצמו לאינטליגנטומטר של נבחרי הציבור ולחלוקתם המפלגתית.

אבל אחרי שהוא אמר זאת, מיד החלה תעשיית השקרים וההסתה להציג את דבריו כאמירה "גזענית" נגד ה"מזרחים"; הנה עוד אחד שטוען שה"אשכנזים" מיש עתיד אינטליגנטים יותר מה"מזרחים" נבחרי הליכוד. ושוב תאוריות "ישראל השניה" בלה בלה בלה. והרשת גועשת בטענה הזאת.

אבל האמירה של סוקניק הייתה לגמרי אחרת. הוא אמר שמאיר כהן, שעלה ממרוקו והוא תושב דימונה, אורנה ברביבאי שאמה יוצאת עיראק, מירב כהן שהוריה עלו ממרוקו, קרין אלהרר שהוריה עלו ממרוקו ומיקי לוי שהוריו עלו מכורדיסטן וטורקיה אינטליגנטים יותר מיולי אדלשטיין יליד אוקראינה, ישראל כ"ץ שהוריו עלו מרומניה, יואב גלנט שהוריו עלו מרומניה ואבי דיכטר ה"אשכנזי".

* חוק נורווגי גורף – כאשר יאיר לפיד ויש עתיד היו באופוזיציה הם תקפו בחריפות את נתניהו על כך שבממשלתו יושם החוק הנורווגי. כאשר לפיד עלה לשלטון (כראש ממשלה חלופי ועכשיו כראש הממשלה), גם ממשלתו מיישמת את החוק הנורווגי. ואילו הליכוד, שיישם אך אתמול את החוק הנורווגי, יצא בחריפות נגד יישום החוק, ואף רדף אישית באלימות מילולית וגידופים מכוערים את הח"כים שנכנסו לכנסת במסגרת החוק הנורווגי, והדביק להם את כינוי הגנאי "נורווגים".

דני קושמרו נשא בפתח אולפן שישי מונולוג פופוליסטי נגד "הנורווגים" (הוא אימץ את כינוי הגנאי). הוא לפחות לא בא מפוזיציה ותקף את החוק בלי קשר לצד המיישם אותו. הוא בא מפופוליזם, עם טיעון ה"ביזבוז".

אני חסיד מושבע של החוק הנורווגי. אני סבור שעלינו לחוקק חוק נורווגי גורף, ללא שיקול דעת, כמו בנורווגיה. ברגע שח"כ יושבע לממשלה, אוטומטית תפקע חברותו בכנסת, והבא בתור ברשימה יכנס אליה במקומו. אם הוא יתפטר / יודח מן הממשלה, הוא אוטומטית יחזור להיות ח"כ, במקום הח"כ שנכנס במסגרת החוק הנורווגי. הדבר חשוב לצורך הפרדת הרשויות, לחיזוק הכנסת ולחיזוק הממשלה. מן הראוי שיהיו לנו 120 מחוקקים במשרה מלאה, שהעבודה שלהם היא לשרת את הציבור בכנסת, ושרים במשרה מלאה, שמתמסרים לעבודת משרדם ולחברות בממשלה, ואינם צריכים לבזבז את זמנם המיניסטריאלי על מאות הצבעות בשבוע. בתחילת כהונתה של הכנסת הנוכחית, האופוזיציה ריתקה את הכנסת לילות שלמים בפיליבסטרים על כל חוק ועל כל הצבעה, מתוך רצון להתיש את השרים, להכשיל אותם ולמנוע מהם את מילוי תפקידם. הם סירבו להתקזז עם שרים שנסעו לשליחות מדינית או ביטחונית לחו"ל. לכן, יישום החוק הנורווגי היה אילוץ. הוא לא צריך להיות מתוך אילוץ. זה חוק טוב, נכון וחשוב, וצריך לשפר אותו בכך שהוא לא יהיה מותנה ברצון השר, אלא יהיה חובה על פי חוק.

אגב, כ"הוכחה" לכך שהחוק הנורווגי מיותר, הציג קושמרו מחקר על הפעולה של כל אחד מהח"כים (נוכחות במשכן, נאומים, הצעות חוק, נוכחות בוועדות וכד'), והצביע על כך שבין עשרת הראשונים, שאת שמותיהם ותמונותיהם הציג, אין אף ח"כ "נורווגי". הוא הציג גם את עשרת האחרונים. ומיהם? כמעט כולם, אולי אפילו כולם, שרים לשעבר, שכנראה מסרבים להתרגל לעבודה הפרלמנטרית שלכאורה קטנה עליהם. לא היה ביניהם אף "נורווגי". כמובן ששרים בפועל, בצדק, אינם פעילים בכנסת, אינם חברים בוועדות ורק תופסים מקום, שראוי להיות פנוי לח"כ שזו משימתו. בזבוז? הדמוקרטיה עולה כסף. בזבוז הוא ח"כים שאינם מתפקדים כח"כים.

* הכנסת תאבד אחד מטובי חבריה – את יובל שטייניץ הכרתי כאשר הייתי דובר ועד יישובי הגולן והוא ח"כ צעיר באופוזיציה, פעיל למען הגולן. התרשמתי ממנו מאוד; כאדם חכם מאוד, משכיל, רחב אופקים ובעל ראייה אסטרטגית מקיפה, כציוני נלהב וביטחוניסט מובהק.

התפלאתי איך במשך שנים רבות הוא היה יס-מן של נתניהו; כל כך לא מתאים לאינטלקטואל כמוהו. אבל בשנים האחרונות הוא נגמל. זה התחיל בפרשת אלאור אזריה. שטייניץ הקפיד לאורך כל הפרשה לתמוך במשפטו של אזריה, המבטא את היותה של ישראל מדינת חוק ואת צה"ל – צבא מוסרי ולא כנופיה מזרח תיכונית נוסח לבנון. יחד עם ח"כ דיכטר הוא ניסה עד הרגע האחרון לשכנע את הליכוד והאופוזיציה לתמוך בחוק האזרחות (אך לא אזר אומץ להפר את המשמעת הסיעתית ולהצביע על פי צו מצפונו בעד האינטרס הלאומי). בכל פעם שלה-פמיליה הפרלמנטרית, הצווחנים הביביסטיים בראשות אמסלם התפרעו בכנסת, ראיתי את ח"כ שטייניץ מתכווץ בכיסאו, בהלם ובאלם, אינו יודע היכן לקבור את עצמו מבושה.

ממש לא הופתעתי מפרישתו. קשה לי להאמין שהוא היה נבחר בפריימריז, מול הבייס הביביסטי, במיוחד לאחר פשעו הנורא – אשתו נבחרה לשופטת בית המשפט העליון.

עם פרישתו, תאבד הכנסת את אחד מטובי חבריה.

מכל פועלו רב השנים אצטיין את ועדת ששינסקי – הוועדה הציבורית שהוא הקים לבחינת המיסוי על הפקת נפט וגז טבעי בישראל. עד אז, טייקוני הנפט והגז כמעט ולא שילמו מס. הוועדה שינתה את המצב באופן משמעותי. שטייניץ גיבה את מסקנות הוועדה ועמד על יישומן בנחישות, מול מסע הסתה איום ונורא, נגד שטייניץ הקומוניסט, שמופעל בידי הקרן החדשה נגד האינטרס של ישראל ולמען הגז הערבי. שטייניץ לא התקפל, גייס את תמיכת נתניהו ומסקנות הוועדה אומצו בידי הממשלה ובחקיקה של הכנסת.

* קבס – כאשר אני קורא את עדותה המזעזעת של הדס קליין, אני נמלא בושה. כפטריוט ישראלי אני חש תחושת קבס ובושה עמוקה על שאדם כזה היה ראש ממשלת ישראל.

השאלה האם זה פלילי או לא, והאם נתניהו יורשע או יזוכה, אינה רלוונטית לכך שמדובר בשחיתות ציבורית מגעילה. גם אם החוק הישראלי היה מאפשר קבלת מתנות ללא הגבלה, התנהלות כזאת היא מושחתת וגרגרנית. להקיא.

* אסור להחמיץ את ההזדמנות – ביטול מתווה המהגרים-מאוקראינה של שקד בידי בג"צ, הוא התערבות בלתי נסבלת ובלתי מידתית במדיניות ההגירה של ישראל, שהיא פררוגטיבה של הממשלה. המתווה שבוטל הוא טוב ומידתי. חבל שבוטל. אבל מבחינה מעשית אין להחלטה משמעות של ממש, כיוון שאין שטף של מהגרים שאינם זכאי חוק השבות, ואלה שבאו עזבו אחרי זמן קצר.

מה שחשוב באמת הוא ההזדמנות לעליה גדולה מאוקראינה ורוסיה. זה צריך להיות היעד העליון של מדינת ישראל לעת הזאת. מן הבחינה הזאת, גם מן הבחינה הזאת, הבחירות באו לנו בעיתוי גרוע מאוד.

לצערי, הן בנט בהודעות הפרישה שלו והן לפיד בנאומו לאומה, אפילו לא הזכירו את המשימה הגדולה והחשובה הזאת, מה שמעיד שהם לא התעלו לגודל השעה. יש כאן הזדמנות גדולה למדינת ישראל, שלא הייתה כמותה מאז שנות התשעים, ואסור לנו להחמיץ אותה.

* אורחה ומטר – המועצה הארצית לתכנון ובניה אישרה את היישובים החדשים בגולן, אורחה ומטר. זה השלב השלישי מתוך ארבעה. השלב האחרון הוא אישור מליאת הממשלה. אני מקווה שהממשלה תדון ותאשר מוקדם ככל האפשר.

* דובוני לא-לא – בפני המועצה הארצית לתכנון ובניה, שאישרה את הקמת היישובים החדשים בגולן, הופיעו נציגי ארגון "שומרי הגולן", המובילים את המאבק נגד מיזם חוות הרוח בגולן, מטעמי הגנה על הסביבה. הם הציגו את התנגדויותיהם להקמת היישובים החדשים. ואני תמה. האם הם חושבים שהתייצבותם כדובוני לא-לא לכל פיתוח הגולן, תקל עליהם לשכנע את תושבי הגולן במאבקם נגד טורבינות הרוח? הטיעונים שהם מעלים נגד הקמת היישובים החדשים, תקפים באותה מידה בנוגע ליישובים שבהם הם חיים. אילו הרוח שלהם הייתה שלטת במדינה לפני חמישים שנה, לא הייתה התיישבות בגולן (ובלי התיישבות, הגולן כבר מזמן היה בידי האויב הסורי).

"שומרי הגולן"… מפני מי אתם שומרים על הגולן? מפני ההתיישבות הציונית?

לעתים נדמה לי שיש הסבורים שהפתרון הראוי לאנושות הוא לרכז את כולה במגדל בבל אחד שראשו בשמים, וכך נשמור על העולם מפני האדם.

* קיבוץ חדש – מזכירות התנועה הקיבוצית החליטה להקים קיבוץ חדש במבואות ערד. זוהי החלטה היסטורית, לאחר למעלה משלושה עשורים שהתנועה לא הקימה אף קיבוץ (ואף איבדה קיבוצים אחדים). איזו זכות קיום יש לתנועת התיישבות שאינה מיישבת?

בביקור של מטה התנועה באורטל, זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד של מזכ"ל התנועה ניר בן-מאיר, העליתי את הסוגיה (שעליה אני נאבק לאורך כל השנים). הצעתי לו לקחת אתגר: הקמת קיבוץ אחד לפחות בקדנציה שלו. הוא דחה את דבריי על הסף ובקוצר רוח, באומרו שהיום ההתיישבות אינה יעד לאומי.

ניר שינה את עמדתו לאחר הקמת ממשלת בנט, שאחרי עשרות שנים שבה והעמידה את ההתיישבות הציונית על ראש שמחתה. הממשלה החליטה על תכנית לאומית לפיתוח ההתיישבות בגולן, כולל הקמת שני יישובים קהילתיים חדשים, ועל הקמת 14 יישובים חדשים בנגב. אם הממשלה מגדירה מחדש את ההתיישבות כיעד לאומי – אנחנו שם, אמר ניר. ההחלטה העקרונית התקבלה כבר לפני חודשים אחדים, והשבוע התקבלה החלטה מעשית.

ברוך מציב גבול אלמנה.

* כשר לפסח – הרש"פ: היהודים רצחו את הכתבת, כי הם בדם של כתבות פלשתינאיות לאפיית מצות.

* לא נעים לאוזן – מרב מיכאלי היא זאת שמשלם או משלמת את מחיר סגנון הדיבור הטרחני והמסורבל שלה. היא משלמת את המחיר פעמיים. א. היא מבזבזת את מחצית זמן השידור שלה על חזרות מיותרות, טרחניות ומסורבלות וכך היא משמיעה רק את מחצית המסר שלה. ב. היא מאבדת רבים ורבות מן המאזינים והמאזינות, שמזפזפים או מזפזפות כשהיא מדבר או מדברת. הם אינם עושים זאת מסיבה עקרונית או אידיאולוגית, לאו דווקא בשל דאגתם לעברית שהיא אונס.ת, אלא פשוט כי זה לא נעים לאוזן.

אגב, עוד לא שמעתי אותה מדברת, משום מה, על: נשים או נשות.

* לא יקרה – אני יכול לקבוע בוודאות – לא של מאה אחוז אלא של מיליון אחוז, שאין צל צלו של סיכוי כלשהו, שאי פעם אשכח תינוק ברכב.

אלא מה? גם זה ששכח את התינוק ברכב, היה משוכנע בוודאות של מיליון אחוז, שאין צל צלו של סיכוי שזה יקרה לו. עובדה – עד לאותו רגע, אלפי פעמים זה לא קרה לו.

אני סולד מהאנשים שנדים ובזים לאותם אנשים שחרב עליהם עולמם, ובאסונם גם מטילים בהם רפש (ולעתים תוך תיוג קבוצתי שלהם).

כשהיו לי ילדים קטנים עוד לא הייתה טכנולוגיה המתריעה נגד שיכחת ילדים. אילו היום היו לי ילדים קטנים, או כשיהיו לי נכדים, בטוח שארכוש את הטכנולוגיה הזאת. ואם בכל זאת לסווג ולתייג על פי קבוצות באוכלוסיה את מי שזה עלול לקרות להם: הסיכוי הגדול יותר הוא שזה יקרה למי שבטוח שלו זה לא יקרה ולכן הוא יחסוך ולא ישתמש בתכשיר טכנולוגי.

          * ביד הלשון

מציב גבול אלמנה – תשובה לשאלה של קורא, בעקבות שימוש בברכה ברשומה שכתבתי.

ברכת מציב גבול אלמנה מוזכרת בתלמוד הבבלי במסכת ברכות: "תנו רבנן: הרואה בתי ישראל ביישובן, אומר: 'ברוך מציב גבול אלמנה'".

הרעיון העומד מאחורי הברכה, הוא המשלת עם ישראל שנמצא בגלות לאישה שנעזבה מבעלה, שהיא כאלמנה. כאשר ישראל שבים לארצם וגבולם, הם כאותה "אלמנה" ששבה לבעלה.

עם ראשית שיבת ציון בימינו, בתקופת העליה הראשונה והקמת המושבות הראשונות, החלו לברך כך על כל יישוב חדש שקם, וכך מקובל עד היום.

* "חדשות בן עזר"

שיר ישראלי / שלמה גרוניך ומקהלת "שבא"

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 2.5.22

כשחשבתי איזה שיר ישראלי מתאים להשמיע בשבוע של יום הזיכרון ויום העצמאות, מצאתי כמתאים לבטא את מחשבותיי את "שיר ישראלי" של שלמה גרוניך ומקהלת "שבא". המסרים שלו, מבטאים את השקפתי, שאותה הבעתי לא אחת גם בפינה זו, כמו למשל בהשמעת שירו של מאיר אריאל "כתונת פסים", לפני שבועות אחדים. העובדה ששלמה גרוניך נמצא כעת בכותרות, בשל התבטאות הפוכה למסר של "שיר ישראלי", דירבנה אותי במיוחד להשמיע השבוע את השיר.   

בעיניי, פסגת מפעל חייו התרבותי, החברתי והציוני של גרוניך, הוא מקהלת "שבא". זו מקהלה של ילדים, עולים מאתיופיה, שגרוניך הקים בשנת 1991, בשיא העליה מאתיופיה. גרוניך עבד אתם באהבה רבה, הלחין בעבורם שירים, ליהק אותם, שר אתם ופרסם אותם ואת מסריהם בתקליטו "שלמה גרוניך ומקהלת שבא". עד היום עורי נעשה חידודין חידודין כל אימת שאני שומע את השיר המצמרר שגרוניך הלחין למילותיו של חיים אידיסיס "המסע לארץ ישראל".

"שיר ישראלי", שגרוניך הלחין למילותיו של אהוד מנור ושר עם מקהלת שבא, הוא ממש המנון מיזוג הגלויות.

השלג שלך

והמטר שלי

הוואדי שלך

והנהר שלי

נפגשים סוף סוף

בחוף ישראלי,

עם כל החלומות והגעגועים

עם כל הזיכרונות

הטובים והרעים

בשיר חדש ישן

שמאחה את הקרעים

הנה מה טוב

הנה מה טוב

ומה נעים.

במקצב יווני עם מבטא פולני…

בסלסול תימני עם כינור רומני…

מי אני? מי אני?

כן אני! אלי אלי!

שיר ישראלי.

העמק שלך

וההר שלי

היער שלך

והמדבר שלי

נפגשים סוף סוף

בנוף ישראלי

עם כל החלומות והגעגועים

עם כל הזיכרונות

הטובים והרעים

בשיר חדש ישן

שמאחה את הקרעים

הנה מה טוב

הנה מה טוב

ומה נעים.

במקצב יווני עם מבטא פולני…

בסלסול תימני עם כינור רומני…

מי אני? מי אני?

כן אני! אלי אלי!

שיר ישראלי.

ה- "למד" שלך

וה- "חת" שלי

ה-"עין" שלי

וה-"ריש" שלך

נפגשים סוף סוף

עם תוף ישראלי

עם כל החלומות והגעגועים

עם כל הזיכרונות

הטובים והרעים

בשיר חדש ישן

שמאחה את הקרעים

הנה מה טוב

הנה מה טוב

ומה נעים.

במקצב יווני עם מבטא פולני…

בסלסול תימני עם כינור רומני…

מי אני? מי אני?

כן אני! אלי אלי!

שיר ישראלי.

השיר הזה, שיר חדש ישן המאחה את הקרעים, הוא היפוכה הגמור של האמירה הדוחה של גרוניך במופע בעין גב.

העדתיות היא גלות. הציונות נועדה להוציא את עם ישראל מהגלות ולהוציא את הגלות מעם ישראל. מיזוג הגלויות הוא המהלך ההיסטורי החשוב ביותר והמוצלח ביותר של הציונות. קיבוץ היהודים משבעים גלויות, כשכל אחד מביא אתו את המטען התרבותי המפואר שאפיין את מה שהיה עדתו, ויצירת סינרגיה יהודית ישראלית ציונית נפלאה, הגדולה הרבה יותר מסך כל חלקיה – זה היעד הציוני וזה היעוד התרבותי של מדינת ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי.

העדתיות היא היאחזות בגלויות שמהן עלו יהודים והנצחת תיוגם על פי הגולה ממנה הגיעו הוריהם או הורי הוריהם. הציונות תנצח את העדתיות, והיא עושה זאת בדרך הטובה ביותר; באמצעות האהבה, המשפחה והילדים. הרי בדור הבא לא יהיה ילד, שידע להשיב על השאלה האנכרוניסטית אם הוא "אשכנזי" או "מזרחי".

כל מעשה או התבטאות המחזקים את העדתיות הם מקל בגלגלי מיזוג הגלויות וחבלה במהלך הציוני. כך אני שופט את דבריו החמורים של שלמה גרוניך. אני לא אוהב את השימוש האינפלציוני במושג "גזענות", אבל אין ספק שזו התבטאות אנטי ציונית.

מה זה קהל טוב? קהל טוב הוא קהל יהודי ישראלי, שיש בו צאצאי גלויות שונות. מה הקשקוש הזה על קהל "אשכנזי"? ומה זו החזרה לשמות הגנאי "צ'חצ'ח" ו"וְוּזווּזִים"? אלה דברי הבל ורעות רוח.

צר לי מאוד שגרוניך אמר את דברי הבלע האלה, לא רק כיוון שהוא מוסיקאי מחונן, אחד המוסיקאים האהובים עליי, אלא גם כיוון שמעבר למוסיקה עצמה, מפעל חייו הוא דווקא חיבור בין חלקי העם.

תקליטו "מסע אל המקורות", שבו הלחין באופן גאוני טקסטים מן התפילה וממקורות ישראל – לא במקרה נקרא "מסע". לא היה זה רק מסע של יהודי חילוני למקורות ישראל, אלא גם מסע, באמצעות מקורות ישראל, לכל חלקי עם ישראל. במשך שנים רבות גרוניך היה אחד האמנים המבוקשים ביותר בכל אירועי ההתחדשות היהודית ובכל אירועי החיבור בין חילונים ודתיים, כמי שמגלם את החיבור הזה. ואכן, דבריו בהופעות אלו הוקדשו כל כולם לחיבור הזה. לא בכדי, גרוניך זכה בפרס ליבהבר לסובלנות דתית ופתיחות תרבותית. בנימוקי השופטים נכתב שגרוניך "מתקשר עם שומעיו כאחד מטובי הפרשנים של הפתיחות היהודית בעידן של הסתגרות וקיטוב. הוא אינו אמן לוחמני ואינו אמן מחאה – הוא אמן מחנך ומשתף".

גרוניך, שבשנות ה-80 וה-90 היה איש שמאל קיצוני וסירב להופיע מעבר לקו הירוק, חזר בו, הודה בטעותו, ובראשית שנות האלפיים יצא למסעות הופעות בהתנחלויות ודחה את כל מסעות הלחצים עליו לא לעשות כן. "יש לי סימפטיה למתנחלים מהשומרון", הוא אמר. "החלטתי שאני שובר את ההחלטה השגויה ההיא, כי באמת רציתי לנסות ולהגיע לקהל הזה. אני בא ליישובים לא בשביל להגיד להם 'אתם טועים ואני צודק', או להיפך. אני רק שר את החומר שלי. וכאן אני חייב לומר שהחוויות שחוויתי במפגשים האלה היו ממש מרוממות נפש, חוויות חמות. גל האהדה שקיבלתי, עצם ההערכה על כך שאני מגיע ליישובים, הקשב של הקהל הזה, ובמיוחד זה שמקבלים אותי בהתנחלויות כמו שאני".

כאמור, אני רואה במיזם מקהלת "שבא" את פסגת מפעל חייו, ואת "שיר ישראלי" כמגלם את המסר שלו. איך המסר הזה מתיישב עם אותה אמירה בפסטיבל עין גב?

בין אם דבריו של גרוניך נובעים מדימנציה או לא, ההתבטאות הנחותה שלו אינה יכולה למחוק את מפעל חייו התרבותי; מפעל חיים ש"שיר ישראלי" מיטיב לבטא אותו. אל נפעיל על גרוניך, בשל אותה התבטאות, את "תרבות הביטול". כמה צביעות יש במחיקת מפעל חייו בשל התבטאות אומללה אחת, שעה שאנו משלימים עם אנשים שמפעל חייהם הוא פלגנות עדתית, שנאה עדתית והסתה עדתית; אנשים שפלגנותם העדתית – אומנותם, כדוגמת אבישי בן חיים ודודי אמסלם.

צרור הערות 1.5.22

* זכות מוּלדת – בשיח הציבורי על העליה מאוקראינה, נפוץ המשפט "זכאים לעלות בתוקף חוק השבות". ולא היא. חוק השבות לא העניק את הזכות הזו. זוהי זכות מוּלדת של כל יהודי לעלות למולדתו, ארץ ישראל, זכות שקדמה למדינת ישראל ולחוק השבות. ומשקמה מדינת ישראל, הזכות המולדת של כל יהודי, היא להיות אזרח במדינה היהודית, מרגע עלייתו. חוק השבות לא יצר את הזכות הזו, אלא נתן לה תוקף משפטי.

* ייהוד הגליל – כתבה מדאיגה מאוד של אריאל כהנא ב"ישראל היום", מתארת את האפליה הקשה והחמורה נגד ההתיישבות היהודית בגליל, לצד סיוע נרחב והעדר הגבלות ליישובים הערבים. זאת, לצד בעיות ביטחוניות קשות של היישובים היהודים, שהיו במצור במבצע "שומר החומות". כך אנו הולכים ומאבדים את אחיזתנו בגליל. כותרת המאמר מצטטת אמירה של אחד המרואיינים, שבדרך הזאת נגיע ל-10% יהודים בגליל. גם אם התחזית הזאת מופרזת, אין ספק שיש בעיה חמורה, פרי הזנחה של עשרות שנים, המחייבת שינוי חד במדיניות הממשלה כלפי הגליל.

יש לחזור למדיניות הציונית, שהייתה נהוגה עד שנות השמונים, והפכה למילה גסה – ייהוד הגליל! מדובר באיום אסטרטגי. הממשלה הנוכחית ירשה את המצב העגום הזה – ועליה החובה לתקנו.

* מול אויב פנימי – הרמטכ"ל טועה בהתנגדותו לשימוש בצה"ל אם יתרחשו שוב פרעות בערבים המעורבות, כמו במהלך מבצע "שומר החומות". לטענתו, אין זה מתפקידו של צה"ל להתמודד עם אזרחים, אלא תפקידה של המשטרה. אם בשעת מלחמה אזרחים ישראליים פותחים חזית פנימית נגד המדינה ונגד אזרחיה היהודים, הם חלק מן המאמץ המלחמתי של האויב, הם גיס חמישי של האויב בתוך המדינה. גיס חמישי הוא אויב לכל דבר ויש להילחם בו כבאויב. תפקידו של צה"ל להילחם באויב.

מעבר לאמירה העקרונית הזו, יש להתערבות צה"ל גם הצדקה מעשית. במבצע "שומר החומות" המשטרה לא הצליחה להתפרס בכל מוקדי הפרעות ולא נתנה מענה הולם להגנת אזרחי ישראל היהודים שהותקפו. יתכן שהיו כשלים בהפעלת הכוח, אך כנראה שהייתה בעיית כוח אדם אמתית. ולכן, כבר אז צריך היה לשלוח כוחות צה"ל למוקדים האלימים, וכך נכון לנהוג גם בעתיד.

נכון שהגורם הראשון שצריך לטפל בבעיה הוא המשטרה ועיקר תפקידו של צה"ל הוא הגנה על גבולות המדינה. אם המשטרה הפיקה לקחים ויכולה לעשות זאת בצורה מוצלחת, עדיף שהצבא יתמקד באויב החיצוני. אולם עליו להיערך גם לצורך לפעול בפנים הארץ.

אגב, 17 שנה אחרי שצה"ל גירש אזרחים ישראלים יהודים מבתיהם והרס חבל התיישבות (וכמובן איני מאשים בכך את צה"ל, אלא את מי שהטילו עליו את המשימה), האמירה שצה"ל אינו פועל נגד אזרחים ישראלים קצת מוזרה.

* מיתוס מופרך – באחד מנאומיו, אמר אחמדיניג'אד, נשיא איראן לשעבר, שלא הייתה שואה, אבל אילו הייתה שואה, מה הפלשתינאים אשמים? שהאירופים יתנו ליהודים מדינה על חשבונם, באירופה.

דברי הבלע הללו מתכתבים היטב עם המיתוס, הנפוץ גם בתוכנו, כאילו מדינת ישראל קמה בגלל השואה, כפיצוי של העולם על השואה, מתוך נקיפות מצפון. למיתוס הזה אין אחיזה במציאות.

מדינת ישראל לא קמה בגלל השואה, אלא בזכות המפעל הציוני שהחל ברבע האחרון של המאה ה-19. מדינת ישראל לא קמה בגלל השואה אלא למרות השואה. השואה לא רק עיכבה את התהליך, אלא חיסלה את העתודה היהודית של בניין הארץ והקמת המדינה. מדינת ישראל לא קמה בגלל השואה, אלא בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית, כנאמר במגילת העצמאות. זכותנו הטבעית להגדרה עצמית במדינת לאום ריבונית בארצנו. זכותנו ההיסטורית על ארץ ישראל.

חבר הלאומים, הארגון שקדם לאו"ם, הכיר לאחר מלחמת העולם הראשונה, עשרים שנה לפני השואה, בזכותו של העם היהודי על ארץ ישראל ובזכותו לבית לאומי בארץ ישראל. כשקם האו"ם הוא החליט שכל החלטות חבר הלאומים, תקפות גם עם הקמתו.

הסטנוגרמות של הדיונים בעצרת האו"ם על תכנית החלוקה ועוד קודם לכן בוועדת החקירה של האו"ם, שהמליצה לעצרת על התכנית – אונסקו"פ, מעידות שהשואה בקושי הוזכרה בדיונים ובוודאי לא כנימוק להקמת המדינה. גם נאומי המנהיגים הציונים – ויצמן, בן-גוריון, שרת ואחרים, לא נימקו בשואה את תביעתם למדינה היהודית בארץ ישראל, אלא בזכותנו הטבעית וההיסטורית. לא בכדי, בחלקה הראשון של מגילת העצמאות, שהוא המבוא להכרזה, השואה מוזכרת רק בפסקה השביעית. המגילה נפתחת במילים "בארץ ישראל קם העם היהודי", וזה המסר שלה; זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל וזיקתו אליה, שלא פסקה גם בימי הגלות הארוכים. השואה אינה מוזכרת כנימוק להקמת המדינה, אלא כהוכחה בפועל לצדקת הציונות.

באותן שנים, קמו מדינות רבות באזורים שהיו תחת כיבוש קולוניאליסטי. למשל, הודו שקיבלה את עצמאותה באותה שנה, ירדן, סוריה ולבנון שקמו ב-1946 ועוד. האם גם הן קיבלו עצמאות בגלל השואה?

מדינת ישראל לא קמה בגלל השואה, אך היא התשובה לשואה. השואה הוכיחה את ההכרח הקיומי של העם היהודי לחיות במולדתו, במדינת לאום ריבונית חזקה.

השואה מילאה תפקיד משמעותי בעיצוב תורת הביטחון של ישראל, ובעיקר בתפיסת הגרעין על שני מרכיבה – ההכרח בנשק גרעיני לישראל ומניעת נשק גרעיני מכל מדינה אחרת במזה"ת.

* מעולם לא אבדה לי דרכנו – שירם של רוטבליט ופוליקר "דברים שרציתי לומר" הוא שיר נפלא. זה השיר האהוב עליי ביותר בין שיריו של פוליקר, שהוא אחד הזמרים האהובים עליי. הטור השבועי שלי ב"שישי בגולן" זה שני עשורים, נקרא "דברים שרציתי לומר".

כל אימת שאני שומע את השיר, אני נרגש. כך גם בפי אסתר ראדה ורון בוכניק בטקס הזיכרון לשואה ולגבורה ב"יד ושם". אבל מה השיר הזה עושה שם? איך הוא מתקשר לשואה ולטקס יום הזיכרון לשואה?

זהו שיר אהבה של גבר שכותב לזוגתו לאחר שנים רבות של זוגיות. "ואהבתי אותך, והיה לנו טוב, טוב עד גדותינו. והיה לנו רע. ואהבתי אותך לא פחות". את השיר המקסים הזה שרתי לאשתי ביום הולדתה החמישים.

כשתהיתי מול הטלוויזיה מה השיר הזה עושה פה, בְּנִי העלה השערה – זה שיר של פוליקר ופוליקר מזוהה עם השואה… אולי. אבל יש לפוליקר שירים העוסקים בשואה והם מתאימים מאוד לטקס. לא השיר הזה.

זה לא מקרה חריג. בשנים האחרונות, בטקסי יום השואה ויום הזיכרון לחללי צה"ל, משמיעים לעתים שירים נוגים, שירים שמילותיהם עצובות או שלחנם שקט ורגוע, גם אם אינם קשורים לתוכן האירוע. גם בטקס מרשים מאוד שהובילו ערב יום השואה באורטל תלמידי בית הספר "אדם ואדמה", הם שרו את "ילד השדה" ואת "חופים". מה הקשר?

אני מבין את השמעת השירים האלה בתחנות המוסיקה ברדיו, שצריכות למלא 25 שעות ואין די שירים העוסקים בשואה למלא את מלוא הזמן. הפתרון שלהם, להשמיע שירים נוגים, הוא פתרון נכון. אבל לא בטקסים. בהם – ראוי להתמקד בשירים שתוכנם הוא תוכנו של הטקס. לא כל שכן בטקס הממלכתי.

* רודפי השב"כ – המלחמה התורנית של הכהניסטים ועוזריהם היא נגד השב"כ. הכהניסטים ועוזריהם רודפים את מי שכל חייהם קודש לביטחון מדינת ישראל ושלום אזרחיה. הכהניסטים ועוזריהם נלחמים נגד מי שבזכותם נמנעים מאות פיגועים בשנה.

אי אפשר להיות כהניסט ופטריוט. אם אתה כהניסט אינך פטריוט. אם אתה פטריוט, אינך יכול להיות כהניסט.

מיהו הח"כהניסט הזה, שלא שירת יום אחד בצה"ל, שיטיף לשב"כ?

אם חלילה נתניהו יחזור לשלטון, הנפץ בן-גביר עלול להיות חבר בקבינט הביטחוני.

* מודה ועוזב ירוחם – ברשומה שפרסמתי בתחילת השבוע מתחתי ביקורת על התנהלותו של בנט בנושא מימון האוכל למשפחתו על חשבון הציבור. כתבתי שמבחנו של בנט אינה בהשוואה לנהנתנותו הגרגרנית המסואבת של נתניהו, אלא בתפנית של 180 מעלות, למנהיגות שהיא מופת של טוהר מידות, ניקיון כפיים ומנהל תקין. קראתי לבנט לוותר על מימון המזון למשפחתו על חשבון הציבור, אף שהחוק מאפשר זאת. אני שמח מאוד שהוא עשה זאת.

אילו נהג כך מראשית תפקידו הייתה נחסכת ממנו עוגמת הנפש, אך מודה ועוזב – ירוחם.

כעת יש לשנות את החוק, ולא להשאיר זאת להחלטתם של ראשי הממשלה.

* הוכח תוכיח – כשכתבתי ביקורת על התנהלותו של בנט, בנושא הארוחות למשפחתו, כתב לי מישהו שאני יורה בנגמ"ש. כאשר בנט עומד תחת מתקפות איומות כל כך, אנשים כמוני שתומכים בו, צריכים להתייצב לצדו ולא להוסיף גם הם על המתקפות.

בעבורי, המילים האלו הן שפה זרה. הרי הסלידה שלי מביביזם היא במידה רבה על ההתייצבות האוטומטית לצדו, לא משנה מה הוא יעשה, בלי להרהר, בלי לחשוב, ואם לחשוב – לא לתת לכך פומבי. בעיניי, זו תרבות קלוקלת, והיא זרה לי כל כך, עד שאיני מסוגל להיכנס לראש של מי שזו צורת החשיבה שלו.

בעיניי, דווקא מי שאני תומך בהם – הציפיות שלי מהם גבוהות יותר, ואיני חושב שכאזרח עליי לוותר על הצגת הציפיות. אם יש לי ביקורת כלפי ראש ממשלה, ראש מפלגה או שר שאני תומך בו, בין אם זה על מדיניות, על החלטה, על אמירה ובוודאי על התנהלות – אני חש חובה להשמיע אותה, יותר מאשר כלפי מנהיגים יריבים. אם אני תומך בממשלה – עליי לשתוק כאשר מדיניותה פוגעת קשות בחקלאות הישראלית, למשל?

קראנו אמש בפרשת השבוע, פרשת "קדושים", את הציווי "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ". מצוות התוכחה, השמעת הביקורת, מודגשת ומוכפלת – הוכח תוכיח. אבל מה שמעניין, הוא חלקו הראשון של הפסוק: "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ". אני רואה קשר מובהק בין שתי האמירות הללו. הרי אם לא אשמיע ביקורת – הביקורת קיימת בתוכי. הביקורת על עמיתי, שתישמר בלבי, תלך ותתפח עד כדי שנאה בלבבי. התוכחה לא נועדה לפגוע, אלא לסייע. משוב הוא משאב, ומי שאינו יודע לקבל ביקורת, לא יידע ללמוד ממנה.

למה בנט קיבל את ההחלטה לשלם מכספו את כל הוצאות המזון? בטוח לא בשל הרפש ששונאיו מטיחים בו, אלא בזכות הביקורת הבונה שקיבל מתומכיו.

* שלטים נגד הקואליציה – בטור שלו ב"ידיעות אחרונות", השווה עמית סגל את המצוקה שבה נמצאים "מתנדנדי הקואליציה", מטאהא עד אורבך: "החברים של טאהא בכפר-קאסם לא מבינים מה הוא עושה יחד עם גנרלים ישראלים ששולחים מטוסים להפציץ מוצבים בעזה או לוחמים לחסל מחבלים בג'נין. השכנים של ניר אורבך ממלאים את המרפסות בשלטים נגד הקואליציה שבה הוא חבר".

המשפט הזה, שנועד להציג את הדמיון, ממחיש דווקא את ההבדל המהותי. לחבריו של טאהא יש באמת על מה להלין. יש תוכן לביקורת שלהם. לשיטתם, הם אכן מתקשים להבין איך טאהא חבר בקואליציה השולחת את חיל האוויר להפציץ בעזה ובסוריה, שולחת לוחמים להילחם במחבלים ביו"ש, מסרבת לנהל מו"מ עם הפלשתינאים (הממשלה הראשונה מאז אוסלו שנוהגת כך) מכפילה את ההתיישבות בגולן, מחדשת אחרי עשרות שנים את ההתיישבות היהודית בנגב, פועלת להחזרת הריבונות הישראלית בנגב ועוד. אבל מה תוכן הביקורת של השכנים של ניר אורבך? כלום ושום דבר. ביקורת עקרה, ביקורת שווא. "נגד הקואליציה שבה הוא חבר". כלומר, אין להם שום ביקורת עניינית על מעשי הממשלה, אלא רק על הרכבה. חלקם, על כך שיש ערבים בקואליציה (אגב, אותם ערבים שאיתם נתניהו ניסה להקים את ממשלתו), אך באופן כללי, אך ורק על כך שנתניהו אינו ראש הממשלה. אמנם בנט לא נסוג מחברון, לא נסוג משטחים ביו"ש במסגרת הסכם וואי, לא ניסה למסור את הגולן לאויב הסורי ולעקור את כל יישובי הגולן, לא הבליג על טרור ההצתות, לא הכיל את הטרור החקלאי, לא תמך בממשלה ובכנסת בעקירת גוש קטיף, לא נשא את נאום בר-אילן שבו הביע את תמיכתו במדינה פלשתינאית, לא פתח לרווחה את בתי הכלא בישראל ושיחרר למעלה מאלף מחבלים, רבים מהם עם דם על הידיים וחלקם שבו ורצחו יהודים, לא הקפיא את הבניה ביו"ש ובירושלים המזרחית. להיפך, אם לאמץ את הטרמינולוגיה של "ימין" ו"שמאל", אף שאיני מקבל אותה, ממשלת בנט היא הרבה יותר מעשר מעלות ימינה. המעשה הסססמולני היחיד שבו ניתן להאשים את בנט, הוא החלפת ראש הממשלה שעשה את כל אלה.

* תהרגו אותי במכות – המפגש השלישי בגולן של העמותה להיסטוריה צבאית, אירח את ראש המל"ל לשעבר פרופ' עוזי ארד, שהרצה על הביטחון הלאומי של ישראל ואסטרטגיית-העל שלה.

לא עם כל דבריו הסכמתי. לדעתי, הוא לוקה בראיית שחורות, באשר למצבה של ישראל בכל התחומים. אני מאמין שמצבה של ישראל טוב הרבה יותר מכפי שהוא רואה את הדברים. הוא דיבר על הצורך בחתירה לברית הגנה עם ארה"ב, בעוד בעיניי ברית כזו תפגע קשות בביטחון ישראל.

אך עם כל אי ההסכמות, אני חייב לציין שישבתי מרותק לדברים של אדם חכם מאוד, מעמיק מאוד, רציני ביותר, בקיא מאוד בנושאים שבהם הוא עוסק, רהוט ולהפתעתי (כיוון שהיכרותי עמו, עד היום, הייתה רק דרך כלי התקשורת) – גם אדם בעל הומור.

הוא דיבר בחוסר הערכה להנהגה הישראלית, הפוליטית, הצבאית ובמנהל הציבורי. לעומת זאת, הוא דיבר בהערכה רבה על יצחק שמיר, שאתו הוא עבד הרבה, כאדם רציני ביותר, שיודע מה הוא רוצה, יודע לעבוד ולומד היטב את הנושאים בהם הוא עוסק ובעל מידות טובות, ובכל אלה הוא יוצא דופן בנוף של ההנהגה הישראלית. על בן גוריון הוא דיבר בהערצה. הוא אמר שלעם ישראל קרה נס – שבתקופה הקריטית ביותר, היה לו את בן גוריון בהנהגה.

אני הנחיתי את המפגש, ובין השאר ביקשתי ממנו לספר, כמי שעבד עם נתניהו שתי קדנציות וחצי, על המו"מ שניהל עם הסורים. עוזי השיב שהוא מפחד לספר, כי אנחנו נהרוג אותו במכות. "אבל אתה לא אשם", אמרתי לו, והוא השיב: "אני זה שעשה את העבודה". אחרי המפגש הוא הזמין אותי לפגישה בת"א בארבע עיניים, שבה הוא יספר לי ביתר חופשיות.

* הסכמי אוסלו כשלו – שר התפוצות נחמן שי ממפלגת העבודה התייחס בשבת תרבות בתל אביב לגל הטרור הנוכחי, ואמר כי "הסכמי אוסלו כשלו. כדי לסכל את הטרור ברחובותינו, מאז מבצע חומת מגן היינו צריכים להיכנס לערים הראשיות ברשות הפלשתינאית". שי הוסיף כי "היקף הטרור שסוכל הוא אדיר וכך יימשך. אנחנו צריכים לעשות הכול במגבלות החוק והמוסר כדי לרסן את הטרור, ומהצד השני למצוא דרך לחיות עם הפלשתינאים".

לכאורה, איפה כאן החדשות? מה חדש בכך שהשמש זורחת ביום ושהלילה חשוך. מה מביא לכותרות אמירה ש-4=2+2?

החדשות הן שהדובר הוא אחד מבכירי מפלגת העבודה. למרבה הצער, ההתייחסות במפלגת העבודה לאוסלו חפה מרציונליות. היא מזכירה לי חרדים פונדמנטליסטים שמתעקשים לטעון שהעולם נברא לפני 5,782 שנים. כאילו, אם יודו בעובדות, הם יאבדו את זהותם.

הם אינם מבינים, שההתעקשות הזאת פוגעת באמינותם? מן הראוי שיעלו על נס את החתירה של ממשלות בראשותם להביא לשלום ואת הנחישות לחפש כל דרך לשלום, אך יודו שהסכם אוסלו היה הסכם הונאה, וערפאת, הפרטנר להסכם, שלא היה לו שמץ של נכונות להשלים עם קיומה של ישראל, הפיל את רבין ופרס במלכודת, שנועדה להביא אותו ואת צבאו לתוככי א"י כדי לשפר עמדות במלחמת הטרור נגד ישראל.

* אלתרמן לא רצה לרצוח את ביאליק – כשדורי מנור פרסם את ספר השירה הראשון שלו, "מיעוט", נתן זך תקף אותו במאמר נבזי ב"הארץ" שפתח פולמוס סוער. מנור, בהשפעת מכתב שקיבל מדליה רביקוביץ', נמנע מלהיכנס למלחמה הזאת. בראיון לרווית הכט במוסף "הארץ", עם צאת ספר הפרוזה הראשון שלו "שרב ראשון", התייחס לכך מנור: "נתן זך ניסה לעשות שם שחזור של המאבק שלו באלתרמן, כשהפעם הוא רוצח בן ולא אב. הייתה לו ממש תאוות רצח". אני זוכר שכך חשתי, בזמנו, כשקראתי את מאמרו של זך. בהמשך הוא אומר: "אני לא בשושלת הזאת של זך שרצה לרצוח את אלתרמן, שרצה לרצוח את ביאליק, שרצה לרצוח את י"ל גורדון".

כן, זך מרד באלתרמן (המילה "רצח" אולי קצת דרמטית מדי), למרות, ואולי כיוון, שהעריץ אותו. נכון שביאליק מרד ביל"ג. אבל אלתרמן מעולם לא מרד בביאליק. להיפך, הוא העריך עמוקות את ביאליק, הושפע ממנו ונמנע מלקחת חלק במאבק הדורות נגדו, אף שהיה שייך לחבורה הספרותית הדורית שהובילה את המרד. מי שמרד בביאליק, למרות, ואולי כיוון, שהעריץ אותו, היה שלונסקי. אלתרמן, השתייך לחבורה של שלונסקי, אך לא היה שותף למרד הזה. אלתרמן היה תלמידו של שלונסקי, פטרונו הראשון ומנהיג החבורה, ולימים עלה על מורהו ובעיניי היה לגדול המשוררים העבריים בכל הזמנים. אך הוא לא ראה שום צורך למרוד בשלונסקי או "לרצוח" אותו וגם לא את ביאליק. הוא היה מספיק גדול כמשורר מכדי שיהיה בו דחף כזה וצורך כזה. והאמת היא שגם שלונסקי היה משורר גדול דיו ולא היה כל צורך ביציאתו האובססיבית נגד ביאליק, וגם זך היה משורר גדול בפני עצמו, והמלחמה שלוחת הרסן שלו באלתרמן – לא זו בלבד שהייתה מיותרת, אלא שהיסטורית היא רק גמדה את דמותו (של זך).

ובאשר לדורי מנור – הוא משורר ומתרגם מוכשר מאוד, ואני אוהב את יצירתו למרות שאני מתעב את השקפת עולמו האנטי ציונית, שאינה פוסט-ציונית אלא מנסה להיות רטרו לפרה-ציוניות; הערצה לגלות כמצב הקיומי הנכון של העם היהודי; רצון להחזיר את העם היהודי למצב שהציונות מרדה בו בצדק, תוך אידיאליזציה מנותקת מן המציאות שלו, באופן המזכיר את הגותו ההזויה של ג'ורג' סטיינר.

          * ביד הלשון

תל חנן – תל חנן היא שכונה בנשר, שהחלה את דרכה כיישוב בפני עצמו. היישוב נוסד בעיצומה של מלחמת השחרור, על אדמות כפר הפורעים בלד-א-שייח' שנכבש בידי ההגנה באפריל 1948, ותושביו נטשו.

היישוב מנציח את שמו של חנן זלינגר, מ"פ בחטיבת כרמלי, שנפל ב-1 בינואר 1948 בפעולת תגמול של ההגנה בכפר בלד-א-שייח', שרבים מתושביו היו שותפים לביצוע הטבח בבתי הזיקוק, שבו נרצחו 39 פועלים יהודים.

המקום אוכלס במהרה במאות משפחות של עולים חדשים ממזרח אירופה ובהמשך, במשפחות של עולים מאסיה ואפריקה. ב-1952 אוחדו היישובים תל-חנן, נשר, גבעת נשר וחוואסה, כארבע שכונות של מועצה מקומית אחת – נשר (כשמו של הוותיק מבין היישובים, שהוקם כבר ב-1923). ב-1995 הוכרה נשר כעיר.

שכונת תל חנן בנשר הצמיחה קבוצת כדורגל, הפועל תל חנן, שפעלה בשנים 1954-2009, ובשנות השמונים העפילה לליגה הארצית (שהייתה אז הליגה השניה). עיקר הפרסום של תל חנן הוא בזכות גלידת תל חנן.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 13.4.22

* יציאת מצרים תשפ"ב – חג הפסח הזה, מזמן לנו הזדמנות ליציאת מצרים של השנים הבאות עלינו לטובה; יציאת יהדות אוקראינה ורוסיה לישראל. עלינו להעמיד את המטרה הזו על ראש שמחתנו, בראש סדר היום הלאומי, ולמתוח את כל כוחותינו כדי להצליח בה.

זו משימה מרובעת:

א. עידוד העליה הגדולה, ושכנוע היהודים לא להישאר בגולה שבה הם חיים; שכנוע הפליטים היהודים מאוקראינה לא לחזור לגולה שממנה נמלטו, אלא לעלות למולדת עמם; שכנוע היהודים היוצאים מאוקראינה ורוסיה לא להמיר גולה אחת בגולה אחרת, אלא לבחור במולדת, בארץ ישראל, במדינה היהודית.

ב. קליטת העליה – היערכות של כל מערכות החיים במדינה להצלחת הקליטה; שכל עולה יזכה לקורת גג, למקום עבודה, לסל קליטה נדיב, לקליטה חברתית, תרבותית וחינוכית. כמו העליה הגדולה של שנות ה-90, שהקפיצה את מדינת ישראל בכל התחומים – במדע, ברפואה, בהיי-טק, בכלכלה, בספורט, באמנות ועוד, כזו צפויה להיות תרומתה של הקליטה הזו למדינת ישראל.

ג. פיזור אוכלוסין – עליה גדולה עשויה להיות הזדמנות גם להתיישבות גדולה מחוץ לגוש דן רבתי, האזור הצפוף בעולם, שצפיפותו היא סכנה ביטחונית ואקולוגית; הן בחיזוק ההתיישבות העירונית והכפרית הקיימת בגליל ובנגב, ביהודה ושומרון, בגולן ובערבה, והן בהקמת התיישבות חדשה.

ד. תיקון עוולות הגיור. חוק הגיור שהציע מתן כהנא אינו המענה הנכון. הצעתו היא תיקון קטן לעוול גדול, ולא השינוי המהפכני הדרוש. היא משאירה את המונופול על הגיור בידי עוכרי הגיור מהרבנות החרדית שאינה ציונית, ובראשם הרב דוד לאו, שמזמן צריך היה להדיח אותו מתפקידו.

יש צורך ברפורמה אמתית בגיור, שתאפשר למי שרוצה בתום לב להצטרף לעם היהודי ולחיות כיהודי כמו רוב היהודים, ובוודאי לזכאי חוק השבות, שהם "זרע ישראל" וחלק ממשפחות יהודיות, שרוצים להסדיר גם פורמלית את יהדותם – להיות יהודים. רפורמה כזו, שתשחרר את היהדות מציפורני הממסד החרדי היא מעשה ציוני, שיעמיק את הקשר בין המדינה היהודית לעם היהודי בתפוצות הגולה ויעודד עליה גדולה גם מארה"ב והמערב.

* י"ד החזקה – בשלוש ישיבות ממשלה, בחודש אחד, הוחלט על הקמת 14 יישובים חדשים בנגב, אחרי עשרות שנים של הקפאת ההתיישבות היהודית.

זו הממשלה הציונית ביותר שהייתה כאן זה עשרות שנים. ציונות אמתית – במעשים, לא בנאומים ונהמות.

* חמיצות רעילה – משעשע לקרוא את התגובות הביביסטיות על ההחלטה להקים 14 יישובים חדשים בנגב. "זאת רק החלטה… רק דיבורים… מנסור עבאס לא ירשה וכו'". איזו חמיצות רעילה. הם סוגדים למי שלא נקף אצבע, שבימיו ההתיישבות והגשמת הציונות היו בתרדמת עמוקה; מתוך התמכרות לשקט איבדנו את הריבונות בנגב, הנשלטת בידי כנופיות טרור ופשע של הפזורה הבדואית, הנשק הבלתי חוקי במגזר הערבי הגיע לממדים של איום אסטרטגי והוא לא נקף אצבע ובמקום להילחם בפשיעה הוא נלחם במשטרה. וכאשר קמה ממשלה ציונית, שגם נלחמת בפשיעה ובטרור ובנשק הבלתי חוקי וחשוב יותר – מחזירה את הריבונות באמצעות התיישבות ציונית, זה מה שיש להם להגיד.

כשהממשלה קיבלה את ההחלטה הציונית על תכנית לאומית להכפלת ההתיישבות היהודית בגולן, כתבתי שמזל שההחלטה הזאת אינה זקוקה לאישור הכנסת, כי אז קואליציית ביביטיבי תפיל אותה, כפי שהפילה את חוק האזרחות. הוא הדין בהחלטה על הקמת 14 היישובים בנגב.

* האמת על ההצבעה נגד מדינת ישראל – אפרופו הצבעתו האנטי-ישראלית של גוש ביבי נגד חוק האזרחות, וההצבעה בעד החוק כעבור חצי שני. תעשיית השקרים הביביסטית מפיצה "נראטיב" שקרי על ההצעות הללו. אצטט את אחד מנשאי דפי המסרים: "חוק האזרחות עבר בקולות המחנה הלאומי לאחר שהסרתם ממנו את האלמנט של איחוד משפחות של 30,000 פלסטינים. לא הייתה שום סיבה שנסכים לכך".

כמובן שזה שקר ביביסטי אופייני. במשך 19 שנה עובר החוק בלי שום שינוי. את החוק שהמחנה ה"לאומי" הצביע נגדו, לא הגישה הממשלה הזאת אלא ממשלת נתניהו בשבוע האחרון לכהונתה. הוא עלה ללא שינוי. לא הוספה אות ולא הוחסרה אות. אלא שקואליציית ביביטיבי החליטה להצביע נגדו. להפיל אותו. "אנחנו לא נציל את הממשלה… שתסתדר לבד" וכו'. כאשר ח"כים פטריוטים כמו שטייניץ ודיכטר ניסו לשנות את ההחלטה האנטי ישראלית של נתניהו וחבר מרעיו, הם הושתקו והתקפלו. עד הרגע האחרון, איילת שקד פעלה בכל מאודה למצוא צדיק אחד בסדום, אך כל הקרנפים הפחדנים, כל הנמושות של גוש ביבי, התייצבו מאחורי ההצבעה האנטי ישראלית הזאת. רק אז, כדי להציל משהו מהחוק, היא הגיעה להסכמות עם מרצ ורע"ם, לפיהם היא תנהג כפי שנהג אריה דרעי בממשלת נתניהו בהכרה בדיעבד במשפחות שכבר בארץ, ובטח לא במספר המופרך שמפיצה תעשיית השקרים. כלומר, הם לא הצביעו נגד המדינה בגלל השינוי הסמלי בחוק, אלא השינוי הסמלי בחוק הוא תוצאת הצעד האנטי ישראלית שלהם. אחרי חצי שנה הם התעשתו והצביעו בעד. הם לא ראויים על כך לצל"ש. זה המובן מאליו. בדיעבד יצא מתוק מעז, כיוון שלחוק במתכונתו החדשה הכניס ח"כ צביקה האוזר תיקון חשוב, המצדיק את החוק לא רק בסיבה הביטחונית, אלא גם בשיקול של זהותה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. (למה אני מדבר על ברית ביביטיבי למרות שזה יותר ברית ביבי איימן עודה? כי ביביטיבי נשמע יותר טוב).

* משטרת האויב – בפעם הבאה שח"כי הרשימה המשותפת יתבכיינו על כך שהמדינה מזניחה את המאבק בפשיעה בחברה הערבית, נזכור איך המנהיג שלהם מסית את הערבים לא להתגייס למשטרת ישראל, כי מבחינתו זו משטרה של מדינת אויב.

* ומי תומכים בדברי ההמרדה של איימן עודה? – צדקתם. דבוקת שוקן.

רוגל אלפר ונועה אפשטיין פרסמו פשקווילי תמיכה בדבריו – סרבנות מצפון… אקיבוש… אפרטהייד וכל הבלה-בלה-בלה הקבוע שלהם.

ופשקוויל המערכת מגנה את פעולות צה"ל בג'נין שהיא מעשה "נקמה" ו"ענישה קולקטיבית" ו"המשך הדיכוי וצעדי ענישה קולקטיביים לא יגרמו לאותם צעירים להניח את נשקם. צעדים אלו רק יגבירו את האיבה". אחרי הפיגוע הבא הם יסבירו שזו פעולת תגמול מוצדקת על הפעילות שלנו נגד הטרור בג'נין.

* בין עבאס לעודה – התנגדתי להקמת הקואליציה עם רע"ם, אם כי השלמתי אתה בדיעבד. אבל כל יום, כאשר אני רואה את הפער ההולך ונפער בין מנסור עבאס שמצהיר השכם והערב בערבית ובעברית על קבלת ההסדר המכונן של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית והגינוי החד-משמעי לטרור, בלי אבל ובלי חבל, לבין ההתנהלות של הרשימה האנטי-ישראלית המשותפת, אני מבין שהפילוג ברשימה היה מהותי ואמתי ונתניהו צדק כאשר זיהה ראשון את ההבדל, טיפח את רע"ם וניסה בכל מאודו להקים אתה קואליציה.

לא תהיה קואליציה עם הרשימה המשותפת. לא תהיה רשת ביטחון של הרשימה המשותפת. שיתוף פעולה נקודתי להעברת חוק זה או אחר – אני מקווה שיהיו. אין בכך כל בעיה. גם אם הביביסמוטריצ'ים הצבועים יצווחו.

תמורת תמיכת הרשימה המשותפת בהצעות הליכוד, הליכוד ומפלגות גוש ביבי הצביעו בעד בית חולים בסכנין, בעד פטור מארנונה למוסדות דת מוסלמיים, בעד ועדת חקירה פרלמנטרית לנושא שיבוץ מורים ערבים. שלא לדבר על ההצבעה האנטי ישראלית הבוגדנית נגד חוק האזרחות. צבועים, כבר אמרנו?

* טיפשות ורשעות – קראתי את אחד הפוסטים ההזויים, הנאלחים והמנוולים של העשור. מישהו שתומך בכל לבו במענקי העידוד שהרשות הפלשתינאית מעניקה למשפחות המחבלים וגוער במרצ על כך שאילצה את גבי לסקי להתנצל, והוא טוען שבמקום זאת, תחזיקו היטב, צריך לתקוף את ישראל על כך שהיא משלמת להתנחלויות.

ואני שואל – האם זו יותר טיפשות מרשעות או יותר רשעות מטיפשות?

* דובר הטרור – דובר הטרור, התועמלן האוטואנטישמי גדעון האו האו, פרסם בשוקניה פשקוויל אהדה ותמיכה לגיבורו החדש (עד הפיגוע הבא) המחבל רעד חאזם שרצח (בלשונו המכובסת – "הרג") שלושה ישראלים יהודים, בשל היותם ישראלים יהודים.

הוא מצדיק אותו בשל הסבל שעבר כל חייו בג'נין, החל בפלישה ב"חומת מגן" (כלומר, סתם צה"ל "פלש" לג'נין בלי סיבה) שאותה הוא מתאר ברוח עלילת הדם על ה"טבח" בג'נין, ועד ה"פלישות" של חיילי צה"ל בימים האחרונים, שבהם הרגו 5 פלשתינאים. סתם פלשתינאים. הרי ישראל לא שולחת את חייליה לסכל טרור אלא להרוג פלשתינאים.

פשוט, לא הייתה לו ברירה, לאותו צעיר "יפה תואר" כפי שמתפייט מעריצו, אלה "להרוג" בצדק שלושה ישראלים שאתמול "חבריהם" הרגו במחנה הפליטים שלו. והשורה התחתונה היא שלכל צה"ל, המשטרה, השב"כ והיחידות המיוחדות לא תהיה יכולת לנצח צעירים לוחמי צדק וחירות כמו אותו רוצח נתעב.

המגוחך בפשקווילים של דובר הטרור, הוא היומרה שלו להראות ממבט-על את התמונה הכוללת. אבל התמונה הזאת כל כולה שקר גדול, שקר תעמולתי אנטי-ציוני ואנטי ישראלי. למשל, הוא מדבר על הפלישה בג'נין, וחוץ מן העובדה שתיאורו על ה"טבח" שקרי, אין מילה וחצי מילה על הטבח במלון פארק ערב קודם, ועל 135 נרצחים ישראלים בחודש שקדם, ועל למעלה מאלף נרצחים באותה מתקפת טרור, ועל כך שהמתקפה הזו נעשתה משטח ישראל נסוגה ממנו והעבירה אותו לערפאת בהסכם שבו הוא התחייב להפסיק את המאבק המזוין. סתם, ישראל "פלשה" יום אחד.

איזה באג בנפש האדם גורמת לו לגישה בוגדנית כזו, לשנאה יוקדת כזו לעמו ולמדינתו ולתמיכה נלהבת כל כך באויביו ובטרוריסטים ארורים שרוצחים את אחיו? 

* עשרים שנה למבצע "חומת מגן" – את ליל הסדר תשס"ב, 2002, לא יוכל לשכוח כל מי שכבר עמד אז על דעתו. הלילה הנורא שבו התבצע אחד הפיגועים הקשים ביותר בתולדות המדינה, טבח ליל הסדר במלון "פארק" בנתניה. שעה שהסבנו אל שולחן הסדר, לחגוג את חג חירותנו, מחבל מתאבד פוצץ את עצמו בתוך ליל הסדר שנערך במלון, רצח 30 ישראלים ופצע 160.

למחרת, חדר מחבל לבית משפחת גביש באלון מורה ורצח את האב, האם ושני ילדיהם.

אירועים אלה היו שיאו של חודש מרץ השחור, שבו נרצחו 135 ישראלים. חודש זה היה שיאה של מתקפת הטרור הפלשתינאית בהובלת ערפאת, שהחלה, על פי תכנון מוקדם, בספטמבר 2000, ויצאה לפועל אחרי שערפאת דחה את הצעתו של ברק להקמת מדינה פלשתינאית עצמאית ובירתה ירושלים, בקווי 67', עם חילופי שטחים קלים. במתקפת הטרור הזו נרצחו למעלה מאלף ישראלים, במסעדות, אוטובוסים, קניונים ודיסקוטקים; רבים מהם נשים, ילדים וזקנים. הישראלים חיו באותה תקופה בתחושת אימה.

מתקפת הטרור הזו היא המשך לגלים קודמים מאז הסכם אוסלו, שבו ישראל הכירה באש"ף, איפשרה לרב המרצחים ערפאת וצבאו להתמקם תחילה בעזה ויריחו ובהמשך בשאר ערי יו"ש, תמורת התחייבותו לשים קץ למאבק המזוין ולטרור נגד ישראל.

במשך תקופה ארוכה ישראל המשיכה להתייחס לאויב שהוביל את הטרור כפרטנר וכשותף לשלום. רוב מוחלט מקרב הפלשתינאים, שחיו תחת שליטת הרש"פ ביו"ש וברצועת עזה ראו חייל ישראלי רק בטלוויזיה במשך שש שנים. גם במהלך מתקפת הטרור, ישראל הבליגה והכילה את הטרור. גם כאשר מדי יום ירו הפלשתינאים אל שכונת גילה בירושלים, חלף זמן רב עד שישראל הגיבה. שטחי הרש"פ נתפסו כישות שכנה, החתומה עמנו על הסכם, וצה"ל נמנע מלפעול בתוכה. במהלך מתקפת הטרור, "האינתיפאדה השניה" בכיבוסית, החלו פעולות של צה"ל בתוך שטחי הרש"פ, אך מאוד בהיסוס ובקטן.

התודעה השלטת הייתה שאין מה לעשות נגד טרור המתאבדים. אין מכונת מלחמה מתוחכמת יותר מאשר אדם עטוף חגורת נפץ, שנחוש להתאבד ובמותו להרוג יהודים רבים ככל האפשר. איך אפשר להגיע לאחד כזה? ואם מגיעים אליו – מה כבר אפשר לעשות לו? להרוג אותו? הרי הוא רוצה למות. מומחים בארץ ובעולם למלחמה בטרור הסבירו שאת הטרור הזה אי אפשר לנצח. לכך נוספה התובנה, שערי הרש"פ הפכו למלכודות טרור שניסיון להיכנס אליהן ולכבוש אותן יהיה מלכודת מוות לחיילי צה"ל ויביא להרג המוני של אלפי חיילים.

גישת "איפוק הוא כוח" של אריק שרון, הייתה הצידוק להיעדר תגובה קשה, אך מצד שני היא טענה זעם מצטבר בכלל החברה הישראלית שהביא ללגיטימציה מקיר לקיר לפעולה גדולה נגד הטרור כאשר הוחלט עליה, בפסח תשס"ב – מבצע "חומת מגן".

הייתה זו הפעולה המוצלחת ביותר במלחמה בטרור, מאז קום המדינה, וספק אם היה ניצחון כזה על הטרור במדינה כלשהי בעולם. צה"ל כבש מחדש את מרבית ערי יו"ש והשמיד את תשתית הטרור. צה"ל הטיל מצור על המוקטעה, מפקדתו של רב המרצחים ערפאת, האיש שהנהיג את הטרור נגד ישראל עשרות שנים. לוחמי צה"ל עצרו בחדר ליד לשכתו של ערפאת, ורק קיר אחד חצץ ביניהם. מסיבות של לגיטימציה בינלאומית, שרון גזר על צה"ל איפוק, ורב המרצחים נותר בחיים ולא נעצר.

היה זה מבצע מוצלח מאוד. עד היום, בחלוף עשרים שנה, האויב טרם הצליח להשתקם ולחזור ולו לחלק קטן מיכולותיו ועוצמתו. הדבר החשוב ביותר, הוא שהמבצע לא היה זבנג וגמרנו, שאיפשר למחבלים להתארגן מחדש, כפי שהמחבלים בעזה מתארגנים מחדש אחרי כל מבצע נגדם, אלא חולל שינוי שנמשך כבר עשרים שנה – צה"ל אמנם נסוג משטחי הרש"פ, אך החזיר לעצמו את חופש הפעולה, ולוחמיו, לצד לוחמי השב"כ ומג"ב, פועלים באופן חופשי באותם אזורים ועוצרים מדי לילה מחבלים במיטתם, בטרם יספיקו לבצע את זממם. בכך מסכלים כוחות הביטחון מאות פיגועים בשנה ומצילים את חייהם של אלפי ישראלים.

הכישלון של מבצע "חומת מגן", הוא ההימנעות מביצועו גם ברצועת עזה. כלוחם בחטיבת הצנחנים הדרומית, "שועלי מרום", גויסתי בצו 8 לגל השני של המבצע, שנועד להיות ברצועת עזה. התאמנו בצאלים למבצע, והתפקיד שלנו היה לפרוץ את ציר פילדלפי. ברגע האחרון שרון קיבל רגליים קרות וביטל את המבצע. התירוץ היה שתכנית המבצע דלפה לתקשורת. אנו נשלחנו לטול כרם, שם איבדנו את חברנו אורן צלניק, וחיילים אחדים נפצעו.

אילו יצא המבצע לפועל גם ברצועת עזה, היו נחסכים מאתנו כל סבבי טרור הרקטות. ריסוק תשתית הטרור בעזה היה משבית לחלוטין את יכולות שיגור הרקטות, וחופש הפעולה של צה"ל היה מוריד את האיום מרצועת עזה לרמה של האיום מיו"ש. היה נחסך כל ירי הרקטות על הנגב המערבי בעשרים השנים האחרונות. היו נחסכים מבצעי "עופרת יצוקה", "עמוד ענן", "צוק איתן", "שומר החומות" ומה שביניהם. אם וכאשר יחודש הטרור מרצועת עזה, מן הראוי שצה"ל ייצא לפעולה קרקעית ברוח "חומת מגן" גם בעזה, ישמיד את תשתית הטרור וישיב לעצמו את חופש הפעולה ברצועה.

שלושים לוחמים ישראלים נפלו במבצע "חומת מגן". יהי זכרם ברוך! 127 לוחמים נפצעו.

תא"ל (מיל') גל הירש, ממפקדי המבצע, קורא לחלק את אות השירות ללוחמים במבצע החשוב הזה. אני תומך ביוזמה זו.

* פסיקה היסטורית של בג"ץ – התשלומים של הרש"פ למשפחות המחבלים הופכים אותה לשותפה באחריות לפיגועים, ולפיכך משפחות נפגעי הטרור יכולים לתבוע אותה ולדרוש פיצויים.

* רולטה רוסית – אילו פוטין היה מבין איזה גיהינום הוא ממיט על צבאו, הוא לא היה מעלה על דעתו לפלוש לאוקראינה. מלבד אובדנן של יחידות שלמות ומותם של כל כך הרבה אלפי חיילים ובהם גנרלים וקצינים בכירים; אולי האובדן הגדול ביותר מבחינתו הוא של המוניטין של רוסיה וצבאה המפואר.

הבעיה היא, שאחרי שהימר על כל כך הרבה, הוא לא מרשה לעצמו לברוח בלי הישגים. ולכן הוא ישקיע עוד ועוד ברולטה הזאת, ויאבד עוד ועוד חיילים. הדרך שבה הוא ינסה לנצח בכל זאת, תהיה במה שצבאו הכושל והמובס יודע לעשות – פשעי מלחמה, מעשי זוועה. הוא יקווה שזה מה שיכניע את אוקראינה. ושוב הוא יטעה.

* מקדישים את חייהם לקירוב לבבות – שר התרבות חילי טרופר בחר במיקה ואורי בנקי, הוריה של שירה בנקי, שנרצחה במצעד הגאווה בירושלים, להשיא משואה ביום העצמאות. החלטה יפה ומרגשת.

את אורי אני מכיר מהמילואים – הוא היה קמב"ץ גדוד המילואים שבו שירתתי, 420. ושוב פגשתי אותו בפורום עמק השווה. מאז רצח בתם, מקדישים מיקה ואורי את חייהם לקירוב לבבות וגישור בין חלקי העם. הם בונים מאסונם תקווה אמתית לחברה הישראלית.

* עירוב גס של פוליטיקה באקדמיה – ב-11 באפריל 2021, בדיוק שנה לפני טקס הענקת פרס ישראל, במעשה אונס של בג"ץ, לעודד גולדרייך, כתבתי: "אני מתנגד עקרונית לכל עירוב של פוליטיקה בפרסי ישראל. הפרס הוא על מצוינות מדעית, ומי שראוי לפרס בזכות הישגיו המדעיים – מן הראוי שיקבלו גם אם עמדותיו קיצוניות ומקוממות ככל שתהיינה. אז למה קשה לי להגן על מתן הפרס לעודד גולדרייך? כי הסיבה להתנגדות להענקת הפרס לגולדרייך היא בדיוק כיוון שהוא עירב פוליטיקה באקדמיה באופן הבזוי והמכוער ביותר – חרם אקדמי על אקדמיה מסיבות פוליטיות. איך מי שנוקט בצעד בזוי כזה יכול לבקש הגנה בשם ההפרדה בין מדע לפוליטיקה?"

* אידיוטים שימושיים – בהתמודדות בין מנהיג המרכז בצרפת, הנשיא עמנואל מקרון, לבין נציגת הימין הרדיקלי מארין לה-פן – אך טבעי שהשמאל יתייצב כאיש אחד לצד מקרון (כפי שהתייצב לצד מנהיג הימין השמרני שיראק בהתמודדות נגד ז'אן-מארי לה-פן, אביה של מארין). אבל השמאל הטהרני מעדיף לשבת על הגדר ובכך הוא הופך אידיוט שימושי של לה-פן, שאף עלול להעלות אותה, חלילה, לשלטון.

* אם תש כוחה – אם תש כוחה של עידית סילמן, ואינה יכולה עוד לעמוד בטרור הנבזי והאלים נגדה, נגד בעלה ונגד ילדיה, שהופעל עליהם במשך עשרה חודשים – מן הראוי שתפרוש מן החיים הפוליטיים, ולא תסתנוור מן האתנן שבו הנוכל ושליחיו ניסו לשחד אותה. הרי הסיכוי שהוא יקיים את הבטחותיו זהה לקיום כל הבטחותיו בעבר. מדובר בשקרן מוחלט. אדם שיש שני סימנים לדעת מתי הוא משקר: א. כשהפה שלו פתוח. ב. כשהפה שלו סגור.

היאחזותה בשבריר סיכוי של הישרדות פוליטית מבישה. אם תצביע נגד הממשלה בהצבעות בכנסת, יש להכריז עליה כעל פורשת.

* אתקן אותך – כתב אהוד בן עזר: " כאשר הייתה הח"כית התימהונית עידית סילמן יו"ר ועדת הבריאות של הכנסת, היא התנגדה בצעקנות עיקשת ותוקפנית – לחיסונים נגד מגפת הקורונה! – תקנו אותי אם אני טועה".

אתקן אותך. אתה טועה. עידית סילמן מעולם לא התנגדה לחיסונים. בתקופת הממשלה הקודמת היא כלל לא הייתה ח"כית. עד הכנסת הנוכחית לא הייתה בכנסת ועדת בריאות. זו ועדה חדשה. הח"כ היחיד שהתנגד לחיסונים היה אלי אבידר.

* ליקוי מאורות – הסמוטריץ' מנסה להתחרות בתחרות הטירוף הפנאטי והקנאי עם הכהניסט. ההברקה החדשה שלו, ברשת ב', היא קריאה לסלק מבתי הכנסת את מי ששייך לממשלה הזאת.

שורפי האסמים בשעת המצור בבית השני, היו סמוטריצ'ים. שנאת החינם של החלאה הזאת הייתה צריכה להרחיק אותו לצמיתות מן הציבור. העובדה שיש היום לגיטימציה לקנאות הסמוטריצ'ית, היא אות קין על הציונות הדתית.

אני אדם אופטימי. אני מאמין שלמרות לקוי המאורות – הציונות הדתית תביס את הסמוטריצ'יזם. הציונות הדתית תמגר את הסמוטריצ'יזם, וַלא – הסמוטריצ'יזם ימגר את הציונות הדתית.

* הגדולה מכולם – אסתר רוט-שחמורוב, כלת פרס ישראל, בת 70.

עד היום אני רואה בה את גדולת הספורטאים הישראלים בכל הזמנים. היא לא זכתה באולימפיאדה, כי חמש האתלטיות שהשיגו אותה היו על סמים שהפכו אותן למעשה לכמעט גברים. היא הייתה הראשונה במערב. בתחרות הוגנת היא הייתה מביאה את הזהב באולימפיאדת מונטריאול. ואלמלא הטבח היה סיכוי שתביא מדליה כבר במינכן, בגיל עשרים.

* פלשתינאיקה – איך נקראו לימודי ידיעת הארץ במוסד החינוכי של משמר העמק בשנות הארבעים ואפילו אחרי קום המדינה, בשנות החמישים הראשונות? פלשתינאיקה.

זו לא הייתה אמירה פוליטית. אז עוד לא היה שימוש במושג פלשתינה בהקשר של ערביי ארץ ישראל, דווקא, אלא כשם הלועזי של ארץ ישראל.

מצאתי זאת במכתב שכתב מנחם גלעד, מעמודי התווך של קיבוץ בית השיטה ומאנשי החינוך המרכזי של הקיבוץ המאוחד, לאחר סיור במוסד של משמר העמק, השייך לשומר הצעיר, ב-1950, בתקופה שבה ניהל את בית הספר של בית השיטה. לצד שבחים על דברים רבים שראה בסיור, הוא מתח ביקורת על ה"פלשתינאיקה", אבל לא ביקורת פוליטית, אלא ביקורת על השימוש בלע"ז. "ועם זאת – ניכור מסוים לעברית ואולי גם לעולמנו. תארי לעצמך שהם קוראים למדור 'ידיעת הארץ' בשם – 'פלשתינאיקה'! … ואת האותיות PAL כתובות שחור על גבי לבן על גבות הספרים של ברסלבסקי, קליין, ברוור ורבים אחרים…".

המכתב מופיע בספרו החדש והמצוין של מוקי צור "מסע סוער – הקיבוץ 1954-1932".

          * ביד הלשון

כריך – כריך הוא המילה העברית לסנדוויץ' – שתי פרוסות לחם ובתווך מילוי כלשהו.

המילה סנדוויץ' נקראת ע"ש הרוזן הרביעי מסנדוויץ', ג'ון מונטאגיו, בן המאה ה-18, שהיה מהמר כפייתי, וכדי לא לעצור את הימוריו לצורך ארוחות, ביקש ממשרתיו לכרוך לו את האוכל בין שתי פרוסות לחם.

כשאנו חושבים על כריך, אנו רואים לנגד עינינו חמץ. לחם. אבל המילה העברית כריך קשורה דווקא לפסח, לליל הסדר, ולכריך של מצה. "הלורד סנדוויץ' כחול לבן", להבדיל, הוא הלל הזקן. אחד מסימני הסדר הוא "כורך", ובו אנו משחזרים את האופן שבו אכל הלל את המצה: "היה כורך פסח מצה ומרור ואוכל ביחד". ומכאן המילה כריך.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 10.4.22

* לא להחמיץ את גודל השעה – מדינת ישראל נמצאת בפתחה של שעת רצון גדולה – סיכוי ממשי לעליית מאות אלפי יהודים מאוקראינה ורוסיה לישראל. האתגר הזה מחייב מתיחת כל כוחותיה של המדינה במאמץ לאומי אדיר – הן לעידוד העליה והן לקליטתה ובאמצעותה גם להרחבת ההתיישבות היהודית באזורי הספר.

החמצת ההזדמנות הזו עלולה להיות בכיה לדורות.

בחירות עכשיו, סיבוב חמישי מיותר, עלולות להיות הרות אסון, ולהביא להחמצת ההזדמנות הגדולה.

יש לעשות כל מאמץ סביר, כדי שהממשלה הזאת, למרות מצבה הפוליטי והפרלמנטרי הרופף של הקואליציה, תמשיך לכהן לאורך זמן.

* אלטרנטיבה של ציונות ממלכתית – כשקמה ממשלת השינוי קיוויתי שזה תחילת המהלך ההיסטורי של שיקום הציונות הממלכתית. עם זאת, סייגתי את דבריי, שנידרש לשנות דור כדי לשקם את מדינת ישראל מן הביביזם שחלחל לעומק החברה הישראלית והרעיל את תשתיתהּ.

בעשרת החודשים האחרונים נוכחנו שכוח הנזק של נתניהו כראש האופוזיציה אמנם אינו ככוח ההרס שלו כראש הממשלה, אך אינו רחוק מזה.

הוא הנהיג מהלך אנטי דמוקרטי של דה-לגיטימציה לממשלה ולכנסת, בהמשך למהלכים האנטי-דמוקרטיים שלו כראש הממשלה לדה-לגיטימציה לרשות השופטת. הוא העביר מסר שממשלה שאדם אחר ולא הוא עומד בראשה היא בלתי לגיטימית.

הוא עודד את פראי האדם והחוליגנים שבחברי הכנסת, לה-פמיליה הפרלמנטרית, להפס"ד והשתוללות קבועה בכנסת, בעיקר כאשר בנט עלה לנאום. כשהם השתוללו הוא ישב מלפנים, מסתתר מאחורי המסכה ולא מניד עפעף. כאילו הוא אינו מי שמסית ומצית את הכנופיה. והוא הקפיד לסכל הקמת ועדת אתיקה, כדי לא להפריע להם להתפרע.

כל הביקורת על הממשלה הייתה מבוססת על שקרים. אך ורק שקרים. למעשה, הייתה אך ורק סיבה אחת לכל הביקורת הזאת – שאדם אחר ולא נתניהו הוא ראש הממשלה. כי הדיבר הראשון בדת הפגאנית של פולחן האישיות לנתניהו הוא "על כסאו לא ישב זר ולא ינחלו עוד אחרים את כבודו".

הוא וביריוניו הפעילו טרור אישי נגד הח"כים בקואליציה ושרי הממשלה. עידית סילמן, שפעמים רבות הגישה תלונה על איומים ואלימות נגדה לא עמדה בלחץ; היא התרסקה, התפוררה, הפכה לאבק ולבסוף נעתרה לאתנן שבו שיחד אותה נתניהו.

מה יהיה עכשיו, אחרי עריקת סילמן? הפוליטיקה מתעתעת ויכולות להיות התפתחויות מפתיעות לכאן או לכאן, אך מה שמסתמן, ולהערכתי זה מה שיהיה – הממשלה לא תחזיק מעמד. זה ייקח ימים, שבועות, אולי חודשים, אך לשם זה הולך. הלוואי שאתבדה.

כך או כך, יש להמשיך להילחם על דמותה של החברה הישראלית, ומול הביביזם המושחת, השקרני והפרוע להציב אלטרנטיבה של ציונות ממלכתית.

* האתנן – כששמעתי את האיום של עידית סילמן על הורוביץ, בעניין החמץ בבתי החולים (זו כלל לא החלטה שלו אלא של בג"צ), זה נשמע מוזר. מה קפץ עליה?

עכשיו הדברים מתבהרים. זה היה תירוץ. נתניהו שיחד אותה. האתנן – שיריון בליכוד ותפקיד שרת הבריאות, אם חלילה הוא יקים ממשלה.

* הפורש – הגדרתו של עמיחי שיקלי כפורש מובנת מאליה ובאיחור ניכר. הרי ימינה לא סילקה אותו, הוא לא הופרש. הוא פרש מרצונו החופשי. ומרגע פרישתו – נהג כח"כ מהאופוזיציה לכל דבר, הצביע תמיד עם האופוזיציה, כולל בהצבעות אי אמון ובהצבעה על התקציב.

ומדוע עידית סילמן לא הוכרזה פורשת? הרי גם היא פרשה מרצונה החופשי. להערכתי, ימינה רוצה לבחון כיצד היא תנהג כח"כית. אם היא תצביע עם ימינה והקואליציה, לא ירצו להכריז עליה פורשת ולאבד את האצבע ה-61 של הקואליציה. אם תצביע עם האופוזיציה, מן הסתם תוכרז גם היא כפורשת.

* הפעם סמוטריץ' ינהג אחרת – להערכתי, אם אכן תהיינה בחירות חדשות, ואחריהן נעמוד בפני סיטואציה דומה לזו שהייתה אחרי בחירות 2021, סמוטריץ' לא יסכל את הקמת ממשלת נתניהו-רע"ם כפי שעשה אשתקד. הוא כבר ימצא את התירוצים וההסברים (הוא בטח כבר מצא אותם).

* החיזור החל – אבו-יאיר הורה למארגני הפגנת הימין "למתן את המסרים נגד ערביי ישראל".

החל החיזור המחודש אחרי רע"ם.

* הביביסטים צדקו – מה משותף לביביסטים ולי? אנחנו חושבים אותו הדבר על עידית סילמן. עד יום רביעי בבוקר – אני טעיתי.

* ההרקדה הגדולה – איך נפתח נאומו של שלמה קרעי בדיון בכנסת על פיגועי הטרור? "ברוך אתה… שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". וצורח ח"כ אבוטבול מש"ס: "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו". כן, השמחה היא על עריקת סילמן. אבל עצם העובדה שזה מה שיש להם לומר בדיון על פיגועי טרור שבהם נרצחו ונהרגו 11 ישראלים, היא סמל להרקדה הגדולה של השבועיים האחרונים; מעגלים מעגלים עד אור הבוקר – הריקוד הציני והאפל על הדם.

רקדי

ידך הניפי

את בתוך הקצב

את בתוך הקסם

רקדי

רקדי

רקדי

נאומי השטנה, הנאצה, השקר והריקוד על הדם, של נתניהו וקרעי בדיון בכנסת, הם חרפה. "ממשלה אנטי-יהודית ואנטי-ציונית" שיקר שוב ושוב הקרעי, מן העלובים בחבורת אזובי הקיר הביביסטיים. חצוף! רק מי שהמיר את דתו היהודית בדת פולחן האישיות של נתניהו, שבתי צבי המודרני, יכנה את הממשלה הזאת, ללא בושה, "אנטי יהודית". אנטי ציונית? הממשלה שהחליטה על התכנית הלאומית חסרת התקדים לפיתוח הגולן. הממשלה שהחליטה על הקמת 7 יישובים בנגב. הממשלה שאחרי עשרות שנים מחדשת את ההתיישבות היהודית, הציונית, בארץ ישראל. הממשלה שמנסה (מעט מידי, לטעמי) לחלץ את הגיור מלפיתתם של עוכרי גיור אנטי ציונים ששולטים ברבנות החרדית. והוא מכנה אותה "אנטי ציונית".

"ממשלה רופסת" משקר נתניהו. ממשלה שהחלה לפעול להחזרת הריבונות הישראלית בנגב, אחרי העשור האבוד שבו נתניהו, שהיה מכור לשקט תעשייתי, איבד את הריבונות; ממשלה שהחלה לפעול נגד הנשק הבלתי חוקי במגזר הערבי, אחרי העשור האבוד שבו ממשלת נתניהו התעלמה ונתנה לתופעה לפרוח – זו ממשלה רופסת? בימיו של איזה ראש ממשלה גדר הביטחון הפכה פרוצה ובכל יום אלפי שב"חים נכנסו דרכה לישראל? מי היה ראש הממשלה שפתח לרווחה את בתי הכלא בישראל ושיחרר למעלה מאלף מחבלים ובהם רבים עם דם על הידיים? מי הצביע שוב ושוב ושוב ושוב, בממשלה ובכנסת, בעד עקירת גוש קטיף, והפיכת אזור התיישבות יהודי לבסיס רקטות וטרור נגד ישראל? שקרן וצבוע.

כאשר עלה השר יועז הנדל להשיב בשם הממשלה, נתניהו ומשרתיו עזבו במחאה את האולם, כי קשה לשקרנים לשמוע את האמת. הם רק השאירו שם כמה צווחנים להפריע.

* למה ממשלת זדון? – בספטמבר 2020, כשראש הממשלה היה נתניהו והתנגדתי לו בכל מאודי, כתבתי: "לקראת יום כיפורים מופצות בשמחה לאיד ברשתות המילים, מתוך תפילת יום הכיפורים: 'כִּי תַעֲבִיר מֶמְשֶׁלֶת זָדון מִן הָאָרֶץ'. זה לא מקורי. אני זוכר את השימוש הזה עוד מההפגנות נגד הסדר הביניים עם מצרים ב-1975 ומאז שוב ושוב בהפגנות נגד מלחמת לבנון ובמחאות הימין נגד אוסלו וההתנתקות.

התפילה הזאת מדברת על שלטון זר, השלטון הרומי שהחריב את בית המקדש והגלה את העם היהודי. היא מייחלת להחזרת ארץ ישראל לשלטון יהודי. גם בימים הנוראים שבהם ממשלות ישראליות ניסו להחריב את ההתיישבות בגולן ולגרש אותנו כדי למסור את הגולן לאויב הסורי, סברתי שהשימוש בפסוק הזה כלפי ממשלה ישראלית נבחרת אינו ראוי.

וכך גם עכשיו".

והנה, הקרעי, מעל דוכן הכנסת, ללא בושה, כינה כך את ממשלת ישראל. ולמה היא "ממשלת זדון"? כי העומד בראשה אינו נתניהו.

* מזנבים במרצ – "ברך על הגרון", זו כותרת פשקוויל המערכת של "הארץ" שהוקדש למתקפה על ח"כ אורבך ועל האולטימטום שהציג לממשלה במספר נושאים. הצעד הזה, מסביר העיתון, מנוגד להכרה שבבסיס הממשלה הזאת, להניח בצד את הנושאים השנויים במחלוקת.

גם אני לא אוהב את התנהגותו של אורבך, אבל הצביעות השוקניסטית שוברת כל גבול של צביעות ושל חוסר מודעות עצמית. אם חשובה להם הישרדותה של הממשלה, מדוע מיום הקמתה, יום אחר יום, במאמרים של דבוקת שוקן בעמודי הדעות ובעיקר במאמרי המערכת, הם מזנבים בשרי מרצ והעבודה ולא מרפים, ומצליפים בהם ומלקים אותם על כך שאין מו"מ עם הפלשתינאים, על כך שארגוני טרור הוגדרו כארגוני טרור, על כך שהבניה ביו"ש לא מוקפאת, על תכנית פיתוח הגולן, על חוק ועדות הקבלה, על ההתיישבות בנגב (!) ועוד ועוד ועוד.

אם הם רוצים ממשלה על פי עקרונות השוקניה, זו זכותם, אך ברור שזו אינה הממשלה הנוכחית. שלא יבואו בטענות לאורבך על כך שהוא חותר תחת ההכרה שבסיס הממשלה; ההכרה שנגדה הם יוצאים יום אחר יום ואינם מרפים לרגע; אינם מסירים לשבריר שניה את הברך מהגרון.

* ביטוי לזהותנו היהודית – חדר האוכל באורטל כשר זה כעשר שנים. הסיבות להכשרתו כלכליות-תיירותיות. אני שמח על כך גם מסיבה חברתית ועקרונית – חשוב, בעיניי, שבחדר האוכל, שהוא מוסד ציבורי, כל יהודי יוכל להרגיש בבית, כולל בני משפחה של חברים, עובדים ואורחים.

אולם הרבה לפני הכשרת חדר האוכל, לפחות עשרים שנה קודם לכן, הוחלט שאין מכניסים אליו חמץ בפסח. להחלטה הזו לא היה שום הקשר כלכלי. ככל הזכור לי היא התקבלה עוד לפני שהיה באורטל ענף תיירות. גם לא היה לה שום הקשר הלכתי, כי חדר האוכל לא היה כשר. ההחלטה הייתה מטעמים תרבותיים, מסורתיים. הרצון שלנו, כקהילה, להתחבר למסורת היהודית שלנו ולהשתית עליה את תרבותנו, מצא בהחלטה הזו את ביטויו; ביטוי לזהותנו היהודית.

אני מקפיד על אי אכילת חמץ בפסח מאז ומתמיד. כך חונכתי, כך חינכתי את ילדיי והדבר חשוב לי מאוד.

הימנעות מחמץ בפסח משותפת לחילונים רבים, שאינם שומרים על כשרות. בילדותי, אי אפשר היה למצוא חמץ בחנויות בישראל, אף שלא היה כל חוק שאוסר על כך. מי שרצה לאכול חמץ בפסח, נסע לכפר ערבי וקנה פיתות לכל השבוע. היום זה אחרת, לצערי. להערכתי, אחת הסיבות לכך היא חוק החמץ, האוסר הצגת חמץ בפרהסיה. חוק מיותר; מסוג החוקים שרק משניאים את הדת על הציבור וגורמים לעשיית דווקא.

מאז קום המדינה, ועשרות שנים טרם חקיקת חוק החמץ המיותר, ברור היה שמטבחים ציבוריים – בצה"ל, במוסדות ממלכתיים, בבתי חולים וכד' הם כשרים. זאת הייתה מוסכמה שהייתה מקובלת על הרוב המוחלט בציבור, ואני מאמין שכך הדבר גם היום.

שיח הזכויות המאוס, שמעמיד את "זכותי" מעל כל שיקול קולקטיבי, לאומי או קהילתי, הנישא בפי גורמים דוסופובים קיצונים, כמו הפורום הדוסופי, או בשם החיבה שלו "הפורום החילוני", לוחם בכל ביטוי יהודי בפרהסיה הישראלית. הם נגד כשרות בצה"ל, נגד כשרות בבתי החולים וכד'. העילה שלהם לעתור לפני שנתיים לבג"ץ, לא הייתה התנגדותם לכשרות, אלא התנגדות לחיטוט בתיקים של אורחי החולים כדי לחפש בו חמץ. זה התירוץ גם לעתירתם נגד צה"ל, השנה.

אכן, אין מקום לחיטוט בתיקים. צה"ל השיב לעתירה, שחיפוש בתיקים מנוגד לפקודות מטכ"ל. אני מקווה ומאמין שההנחיה הזאת תיאכף, כי אני יודע שהיו חיפושים כאלה.

בעקבות פסיקת בג"ץ, עשו בתי החולים את הדבר היפה והנכון – קריאה לאורחים להימנע מהכנסת חמץ. כלומר, לא כפיה, אלא פניה להתחשבות. אני בטוח שרוב מוחלט של המבקרים, ולא רק היהודים, מכבדים זאת. הרי רק אגואיסטים פנאטים באמת סבורים ששבוע בלי חמץ הוא עקרון חיים, שעליו שווה לפגוע בזולת ולפגוע בציבור.

ברור שאין קשר בין הפרשה הזאת לעריקה של סילמן מן הקואליציה. אין המדובר בהחלטה של שר הבריאות אלא של בג"ץ. ההחלטה התקבלה לפני שנתיים, כאשר נתניהו היה ראש הממשלה וליצמן היה שר הבריאות. מכתבו של שר הבריאות לבתי החולים עם התזכורת לכבד את פסיקת בג"ץ מיותר לגמרי, ונועד בעיקר לעיניי הבייס הדוסופובי. אבל ברור שאין בו אפילו כדי להיות תירוץ למשבר.

* על מה ולמה הם רודפים את בנט – מנחם בגין ויתר על כל סיני ועקר את יישובינו בחבל ימית ובמרחב שלמה. הוא חתם על הכרה בזכויות הלאומיות של העם הפלשתינאי והציע אוטונומיה לערביי יהודה ושומרון.

יצחק שמיר הבליג על מתקפות הטילים העיראקיים על ישראל במלחמת המפרץ והלך לוועידה בינלאומית במדריד.

אריק שרון עקר את גוש קטיף, נסוג משטחי רצועת עזה עד גרגר החול האחרון ועקר ארבעה יישובים נוספים בצפון השומרון, והכל – ללא תמורה.

נתניהו ויתר על חברון, חתם על הסכם וויי ובו נסיגה נוספת ביהודה ושומרון, הצהיר על תמיכתו בהקמת מדינה פלשתינאית, ניסה למסור את הגולן לאויב הסורי הן בימי אסד האב והן בימי אסד הבן, הקפיא את הבניה בהתנחלויות, תמך בעקירת גוש קטיף וצפון השומרון, שחרר למעלה מאלף מחבלים ובהם רבים עם דם על הידיים, הבליג על טרור ההצתות כמו גם על הטרור החקלאי בתחום המדינה ובימיו איבדנו את הריבונות באזורים רבים בנגב ובגליל.

נפתלי בנט הוא ראש הממשלה היחיד מהימין, שלא עשה ולו צעד "שמאלני" אחד (לפחות בעשרת החודשים הראשונים לשלטונו). ודווקא הוא מושא להסתה ושנאה חסרות תקדים בימין. למה? רק כיוון שהוא הקים ממשלה שהעומד בראשה אינו זה שנסוג מחברון, ניסה למסור את הגולן לאויב, תמך בעקירת גוש קטיף ושילח לחופשי המוני מחבלים שרבים מהם שבו לרצוח יהודים.

* תקשורת חסרת אחריות – שוב ושוב, לאורך השידור בליל המצוד אחר המחבל הרוצח, מבצע הפיגוע ברח' דיזנגוף, קרא דני קושמרו לציבור לנהוג באחריות, לא להפיץ פייק ניוז, לא להאמין לשמועות וכד'. אולם מי שנהגו בחוסר אחריות משווע היו דווקא העיתונאים בשטח. כך, לפחות בערוץ 12 שבו צפיתי וב"כאן 11" אליו זפזפתי מדי פעם.

אני יכול להבין את האמביציה של העיתונאים לרוץ עם השוטרים ולסקר כל דבר מקרוב בשידור חי, אך את האמביציה הזאת יש לרסן באחריות ציבורית, וזה הדבר האחרון שהפגינה התקשורת. למעשה, היא הפיצה כל שמועה ופייק ניוז שהסתובבו באוויר, התיאור של מה שנגלה לעין היה במקרים רבים גיבוב של שטויות וחוסר אחריות, אבל הדבר החמור ביותר היה ההתרוצצות של העיתונאים בין הרגליים של השוטרים בעיצומה של פעילות מבצעית ופעמים רבות הצגת פניהם של לוחמים.

השפל היה צילום במשך דקות ארוכות של שני לוחמים דרוכים, עם נשק מכוון לעבר דלתות דירות, שהיה חשד שבהם נמצא המחבל. ומה היה קורה אילו לפתע הייתה נפתחת הדלת וצרור היה נורה לעבר הלוחם? והכל בשידור חי, כשמן הסתם הוריו צופים בטלוויזיה. אם אני נחרדתי מכך שאין הם חובשים קסדה, מה חשבו הוריו באותו רגע?

ועוד לא אמרתי דבר על חשיפת שיטות מבצעיות ועל מסירת מידע שעלול לסייע למחבלים.

על שר התקשורת להקים צוות מקצועי, של אנשי אתיקה ותקשורת, מומחים לפסיכולוגיית המונים ומשפטנים ולהורות לו לנסח בתוך שבוע כללי אתיקה לסיקור פיגועים, שיהיה בהם שילוב של זכות הציבור לדעת עם אחריות ציבורית, רגישות אנושית, רצינות, ומחויבות לחוסן חברתי ולאומי.

לא רק התקשורת אשמה במה שקרה, אלא גם המשטרה, שאפשרה לזה לקרות.

* כל חטאם – הנשיא הרצוג על הנרצחים בפיגוע: "כל חטאם שביקשו לבלות ערב נורמלי".

נא לא להתבלבל. כל חטאם הוא היותם יהודים.

* הגנה על המקומות הקדושים – חמאס ברך על הפיגוע בדיזנגוף, והגדיר אותו "הגנה על המקומות הקדושים". ונשאלת השאלה – איך בירי לבר בתל-אביב, רצח שלושה אזרחים ופציעת אזרחים נוספים, מגינים על מסגד אל-אקצא?

השאלה מעידה על אי הבנה בסיסית. המקומות הקדושים אינם רק המסגד, אלא כל פלשתין, שהיא "וואקף" מוסלמי. רגל לא מוסלמית שדורכת על אדמת פלשתין – היא חילול הקודש. ולכן, יש לרצוח כל יהודי בארץ ישראל, וכל המרבה הרי זה משובח. רצח היהודי – אזרח או חייל, גבר או אישה, זקן או נער, הוא הגנה על המקומות הקדושים.

* אוסלו פחות חומת מגן – במאמר ב"הארץ" תקף עמי איילון את הממשלה על כך שאינה מנהלת מו"מ עם הפלשתינאים. כותרת המאמר: "בנט, רק הסדר עם הפלשתינאים יביס את הטרור".

הדבר המוזר ביותר הוא תאריך המאמר: 4 באפריל 2022. יכולתי להבין מאמר כזה אילו נכתב ב-1992. אבל לכתוב היום, שהסדר עם הפלשתינאים הוא מה שיביס את הטרור? איך? כמו שהסכם אוסלו (עם הפלשתינאים, כמדומני) הביס את הטרור?

משוואת הטרור היום היא כזאת: אוסלו פחות "חומת מגן". בלי "חומת מגן", מה שקרה בין אוסלו ל"חומת מגן" היה נמשך עד עתה והולך ומתגבר. מבצע חומת מגן החזיר את חופש הפעולה של צה"ל ליהודה ושומרון וכך אנו מגיעים לרוב המחבלים לפני שהם מספיקים לבצע את זממם. הפיגועים הם מעט המקרים שבהם איננו מצליחים להגיע בזמן למחבלים. איילון רוצה להחזיר אותנו לימי אוסלו העליזים?

* למה חוטפים את הילדים? – לשלל ארגוני השמאל הרדיקלי האנטי-ישראלי הצטרף עוד ארגון קיקיוני: "הורים נגד מעצר ילדים". כן, ארגון שנאבק נגד מעצר מחבלים בידי צה"ל ביהודה ושומרון.

"בלילה הבטתי בבני בן החמש ישן בשלווה. אבל אני יודעת שבזמן שהוא ישן בבטחה במיטתו, ילדים פלסטינים מתעוררים בבהלה כשחיילים חמושים פורצים לבתיהם ולוקחים אותם למעצר. בעוד שבישראל חוק הנוער מגן על קטינים, בגדה זכויותיהם מופרות ומעצרי הלילה משמשים כלי נוסף לדיכוי האוכלוסייה הפלסטינית".

כמובן, ישראל חוטפת ילדים בני חמש. אה, הם מדברים על מספר הילדים בני 12-17 שנעצרים מדי שנה. סביר להניח שהם בני 17. אף מילה כמובן על הסיבה למעצרים הללו. למשל, 5 הרוגים בבני ברק בידי מחבל שצה"ל לא הגיע אליו בלילה. שלושה נרצחים ברח' דיזנגוף, בידי מחבל שגם אליו לא הגיעו בעוד מאוד כוחות הביטחון. מאות פיגועים המסוכלים מידי שנה, כלומר אלפי ישראלים חיים בזכות המעצרים הללו. וכן, יש לא מעט מחבלים בני 17 שרוצחים יהודים.

משום מה, הארגון לא הסביר מה הסיבה האמתית שלשמה צה"ל חוטף ילדים פלשתינאים: כדי להשתמש בדמם לאפיית מצות לפסח.

* חקיקה נגד הטרור – המרכיב החמור והמסוכן ביותר במחדל ביטחון הפנים של העשור האבוד, הוא הנשק הבלתי חוקי בחברה הערבית. ממשלת המכורים לשקט תעשייתי לא נקפה אצבע בנושא. הממשלה הנוכחית הגדירה זאת כנושא מרכזי לטיפול, וכבר יש הישגים בלתי מבוטלים, אם כי לדעתי גם היום נעשה מעט מדי.

חלק מהמלחמה בתופעה הזאת היא בחקיקה, שאותה מוביל שר המשפטים גדעון סער. חוק אחד הוא ענישת מינימום על אחזקת נשק בלתי חוקי. השני הוא הוראת שעה לשלוש שנים, המאפשרת במקרים מסוימים חיפוש בבית בלי צו שופט.

על הוראת השעה הזאת עשה השרלטן סיבוב, כאשר הציג זאת כחוק שיאפשר לדיפ-סטייט לפלוש ללא צו שופט לבתים של תומכי נתניהו. והמוני חסידים שוטים אשכרה מאמינים לשקר הזה ומדקלמים אותו.

* השעיה מגוחכת – רוסיה הושעתה ממועצת זכויות האדם. לכאורה, זה מובן מאליו. הרי צבא רוסיה מבצע פשעי מלחמה איומים באוקראינה. אולם זה מגוחך, כי מי המדינות השולטות בארגון? מדינות דיקטטוריות, שחלקן שכחו מה שפוטין עוד לא למד.

* להחזיר את השגרירות לקייב – סמוך לפלישת רוסיה לאוקראינה, הוציאה ישראל, כמו שאר מדינות העולם, את שגרירותה מקייב ומאז היא שוכנת באופן זמני בלביב. כעת, אחרי שהצבא הרוסי כשל בניסיונו לכבוש את קייב וברח – מוכה, עם הזנב בין הרגליים, תוך שהוא מלווה את בריחתו בפשעי מלחמה ומעשי זוועה פחדניים, אין עוד סיבה שלא להחזיר את השגרירות לקייב.

טוב תעשה ישראל אם תהיה הראשונה שתעשה זאת. דווקא ישראל, מדינה שנאבקת על ההכרה בבירתה, תהיה אור לגויים והראשונה לעשות את המחווה הזאת. דווקא בשל הביקורת האוקראינית על עמדתה של ישראל (ביקורת לא מוצדקת, אבל אפשר להבין אותה בסיטואציה שבה נמצאת אוקראינה), יש חשיבות לצעד כזה.

והעיקר – יש לתגבר את השגרירות באנשי נתיב, הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית העולמית, שמשימתם המרכזית תהיה עידוד עליית יהדות אוקראינה לישראל. יש לתגבר בעיקר את תחנות המעבר ומחנות הפליטים בשליחי עליה שיגיעו לכל יהודי, ויסייעו לו לבחור בעליה לארץ ישראל ולא בהגירה לגולה אחרת או חזרה לגולת אוקראינה.

* סמל יישוב לרמת טראמפ – והרי בשורת החג הגדולה לכבוד הפסח – לאחר פרוצדורה של שנה, רמת טראמפ אושרה רשמית בידי כל הרשויות כיישוב בארץ ישראל, במדינת ישראל. או בשפה המקצועית, קיבל "סמל יישוב".

יישוב חדש בגולן! יישוב חדש בארץ ישראל!

ברוך מציב גבול אלמנה.

ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.

* התוספת של חוק הלאום – מתוך מאמרה של קרולינה לנדסמן ב"הארץ": "…דווקא האימוץ הפופולרי של הגדרת המדינה היהודית ודמוקרטית והוויתור שבא בעקבותיו על מגילת העצמאות כתעודת הזהות הישראלית והחלפתה בחוק הלאום – זה מה שגרם לישראל לאבד כיוון".

לנדסמן אובססיבית בהצגת הסתירה, כביכול, בין מדינה יהודית ודמוקרטית ובהצגת חוק הלאום כסותר את מגילת העצמאות. או שהיא בורה, או שהיא שרלטנית. יתכן שכל התשובות נכונות.

ובכן, כמה עובדות שכדאי להכיר. המילה מדינה דמוקרטית אינה מופיעה במגילת העצמאות. גם לא המילה דמוקרטיה בהטיה זו או אחרת. לעומת זאת, המילה יהודית בהטיות שונות מופיעה עשרים פעם, במסמך קצר למדיי. המגילה נפתחת במילים "בארץ ישראל קם העם היהודי". לב המגילה היא הכרזת העצמאות: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל".

חוק הלאום אינו סותר כהוא זה את מגילת העצמאות ואין לו שום כוונה להיות תחליף למגילה. אך אם רוצים להציג אותו כתחליף, הרי שההבדל העיקרי בין המסמכים, הוא שלמדינה היהודית בהגדרה במגילת העצמאות נוספה בו ההגדרה "ודמוקרטית".

* טעויות מביכות – "מגירות חייו" הוא ספר עב-כרס של פתקים ומכתבים מעיזבונו של אריק שרון, שיצא לאור לאחרונה. ב-"7 ימים" פורסמו כמה מן הפתקים הללו, וליד כל אחד הסבר. איני יודע האם ההסבר הוא של העיתון, או שזה הטקסט מתוך הספר, אך הוא רשלני מאוד. על פתק שעליו חתום סרן אריאל שרון כתוב: "שרון, רב סרן בן 22". על פתק משנת 2004, שמוען לשר הביטחון והרמטכ"ל, נכתב: שר הביטחון משה (בוגי) יעלון והרמטכ"ל שאול מופז. באותם ימים מופז היה שר הביטחון ויעלון הרמטכ"ל.

* באמצע השידור – השבוע ימלאו 25 שנים לפטירתו של חיים הרצוג, הנשיא השישי של ישראל. וזה הזיכרון שלי מאותו יום.

הייתי אז דובר ועד יישובי הגולן. במסגרת אירועי שנת השלושים להתיישבות בגולן, רתמנו את "קול ישראל" ליומיים של שידורים מהגולן. כל מערכת וצוותי רשת ב' ורשת ג' עלו לגולן ושידרו בשידור חי, מאולפן מאולתר בקצרין, את מרבית תכניותיהם. בכל התכניות הוכנסו אייטמים מהגולן, שנתנו ביטוי לתושבי הגולן ולעשיה הגולנית.

בערב, ארגנו לאורחינו אירוע תרבותי – ערב בנושא טעימת יינות, בקיבוץ אורטל. במהלך הערב החלו אנשי החדשות מקבלים קריאות בהולות מהמערכת, והחלה התרוצצות קדחתנית שלהם. הם קיבלו את הידיעה, שראש הממשלה נתניהו נחקר במשטרה על פרשת בר-און – חברון; לראשונה בתולדות המדינה, ראש הממשלה בחקירה פלילית. באותו רגע, הבנתי שתכניותינו להכניס אייטמים גולניים ליום השידורים השני לא יתממשו. ואכן, כך היה.

שלי יחימוביץ', שבתכניתה הפופולרית "הכל דיבורים" אמורים היו להיכנס 2-3 אייטמים שלנו, לא הפסיקה לקלל את העובדה שהיא נמצאת "בחור הזה" כאשר אירועים כאלה מתרחשים במדינה. למחרת, היא ניהלה ביד רמה את תכניתה מהאולפן בקצרין. למעט אזכור העובדה שהשידור הוא מהגולן, לא היינו עוד חלק מהתכנית, שהתמקדה כולה בחדשות המסעירות. שלי, חיית חדשות, פצצת אדרנלין תקשורתי, הייתה במיטבה. ופתאום, באמצע תכניתה, בזמן השמעת שיר, הגיעה הידיעה על מותו של הנשיא לשעבר חיים הרצוג. ברור היה שמרגע זה, יהיה עליה להרפות מנושא חקירת רוה"מ ולעסוק בחדשה הטריה. ברגע שקיבלה את הידיעה, שאלה באכזבה, "זה בטוח?" כשנענתה בחיוב, פרצה בצעקה, ממש בשאגה: "מה הוא מת לי באמצע השידור".

* וידויו של "עריק" – הבחירות לנשיאות ב-1983, בהן נבחר הנשיא השישי של ישראל, היו צמודות ביותר. במפתיע, ניצח מועמד האופוזיציה, ח"כ חיים הרצוג מן המערך, את נציג הממשלה והליכוד שופט בית המשפט העליון מנחם אילון, ברוב של 61:57 ושני פתקים לבנים.

מי היו העריקים? שאלה זו הסעירה את המערכת הפוליטית ואת התקשורת. אך בגין עמד על כך שהליכוד לא יעסוק בכך, ויכבד את הכרעת הכנסת, את חשאיות הבחירות ואת מוסד הנשיאות.

בגיליון האחרון של "חדשות בן עזר", התוודה אחד העריקים על הצבעתו – ח"כ לשעבר עקיבא נוף, בזיכרונות על קשריו עם נשיאים וראשי ממשלה.

ועוד מספר נוף על פגישה שקיים עם בגין במהלך מלחמת שלום הגליל. תוך כדי השיחה, קיבל בגין טלפון משרון, שהבַּקעה בידינו, הודעה ששימחה את בגין מאוד. כותב נוף: "לא יכולתי שלא לחשוב באותו רגע – הלא הבקעה, למיטב ידיעתי, היא מעבר ל-40 הק"מ…". הקביעה הזו נכונה ולא-נכונה ומכל מקום אינה מדויקת. הבקעה – בקעת הלבנון, היא רצועה החוצה את כל לבנון לאורכה, כך שארבעים הק"מ הדרומיים שלה הם בטווח 40 הק"מ ומה שמצפון יותר – מעבר לטווח. הבקעה היא המשכה מצפון של עמק החולה; שטח השבר הסורי אפריקאי שבשטח לבנון. היא הבֶּקע שבין הרי הלבנון, שהם המשכם מצפון של הרי הגליל העליון במערב, לחרמון והרי מול–הלבנון במזרח.

ב-1983 שירתתי במוצב "גפן" ליד הכפר עמיק, המוצב הצפוני ביותר של צה"ל בבקעת הלבנון.

* המלצתו המשונה של אורי משגב – "מרתק ומצוין" הגדרתי את ספרו של יואב גלבר "רהב: דרכה של ישראל אל מלחמת יום הכיפורים, 1970-1973", במאמר ביקורת שכתבתי עליו: "הונאה אסטרטגית". ואכן, אני חושב שזה אחד הספרים החשובים ביותר בתיאור התקופה שהובילה למלחמה ובניתוחה. וכשאני כותב בזהירות "אחד ה-", הסיבה לכך היא שלא קראתי את כולם. אך קראתי רבים מהם, וזה החשוב והטוב מכולם.

במוסף "ספרים" של "הארץ" התפרסם מאמר ביקורת של אורי משגב על הספר, ועניין אותי מאוד לראות איך הספר מצטייר בעיני אדם שהשקפת עולמו שונה מאוד משלי. המאמר מתחילתו היה קצת מוזר בעיניי, ובעצם יותר ממוזר – הוא מכעיס.

עיקרו הוא, שבעצם יש כאן שני ספרים, שונים לחלוטין זה מזה. חלק אחד משמים, משעמם, מלא בפרטים מאוד לא חשובים ובהמון שמות שאת מי הם בכלל צריכים לעניין. ואילו חלקו האחר מרתק, מותח, מלמד, ספר חובה. אלא שהבעיה היא שהחלק המשעמם הוא הראשון, ולכן רוב הקוראים יתקשו לצלוח אותו ולהגיע לחלקו הטוב.

כאמור קראתי את הספר, ואיני רואה שום הבדל בין אופן הכתיבה בחלקיו השונים של הספר. בשניהם יש ירידה לפרטים ולפרטי פרטים ומתוכם מצטיירת תמונה שלמה, יער ברור ומונגש ומבואר ומפורש, הנצפה ממעוף הציפור. החלק הראשון עוסק במהלכים המדיניים שקדמו למלחמה והשני במהלכים הצבאיים, מבחינת המוכנות למלחמה, בניית הכוח והקונספציה המודיעינית. כל הספר עניין אותי מאוד, אך בעיקר דווקא החלק המדיני, כי היסטוריה מדינית מעניינת אותי יותר מהיסטוריה צבאית.

מה בעצם המלצתו של משגב לקורא? אל תבזבזו את זמנכם בקריאת 312 העמודים הראשונים. רק בעמ' 313 " 'רהב' מתחיל לעניין את הקורא". כלומר את הקורא משגב. ובעוד הוא משבח מאוד את החלק השני, הוא לא מספר כמעט דבר על תוכנו של החלק הראשון, חוץ מעד כמה הוא משעמם, טרחני ומיותר. וכיוון שבעיניי המחמאות של משגב לחלקו השני של הספר, "מעניין וסוחף" מגיעות לפחות באותה מידה לחלקו הראשון, המדיני, שבעיני משגב עורך רציני היה גוזם, אנסה להבין מה עומד מאחורי המלצתו של משגב.

ספרו המצוין של גלבר מפריך לחלוטין את הנראטיב הקונספירטיבי על כך שסאדאת רצה בשלום, הציע הצעות שלום וגולדה מאיר בעקשנותה ויוהרתה דחתה אותה ובכך המיטה על ישראל מלחמה מיותרת, עקובה מדם. גלבר מוכיח בעליל, שגולדה לא יכלה לדחות הצעת שלום שלא הייתה ולא נבראה ואפילו משל לא הייתה. מי שיקרא את ספרו הרשלני והספקולטיבי של יגאל קיפניס "1973" ואת ספרו המבוסס בעובדות איתנות של גלבר, לא יתקשה להבחין בעובדה, שגלבר לא השאיר אבן על אבן מהתאוריה של קיפניס. ניכרים דברי אמת, ובכך ישתכנע כל מי שיקרא בראש פתוח ונפש חפצה את ספרו של גלבר.

אורי משגב הוא מעריץ גדול של קיפניס. דרכו להתמודד עם הפרכת התאוריה שלו, היא להפציר בפני הקורא לא לקרוא את 312 העמודים הראשונים שבו; החלק "שלתחושתי נועד בעיקר לנגח את ספרו של יגאל קיפניס, '1973: הדרך למלחמה' מ-2012, שטען בדיוק ההיפך".

אי אפשר להפריד בין חלקי הספר, כיוון שהשילוב של שניהם נותן את התמונה המלאה על ההונאה האסטרטגית של סאדאת, שהייתה מיועדת כל כולה להחלטתו הנחושה לצאת למלחמה, והייתה שילוב של הונאה צבאית עם הונאה מדינית, שנועדה להרדים את ישראל.

ובכן, אני ממליץ לקרוא את הספר כולו, ואז לקרוא את ספרו של קיפניס, וללמוד את ההבדל בין ספר של היסטוריון רציני לגיבוב של פנטזיונר.

* עניין קיומי – דבריה של תקוה וינשטוק ריגשו אותי מאוד. כל מי שהכתיבה היא עניין קיומי בעבורו, אינו יכול שלא להזדהות עם תקוה ועם דבריה. אני מאחל לה אריכות ימים ובריאות טובה!

* מקוקו-קורונה לקוקו-פיגועים – מה יעשו מטורללי קוקו-קורונה כשכבר לא תהיה קורונה? במה הם יעסיקו את נפשם המסוכסכת? ובכן, אל דאגה. לא אלמן קוקו.

הנה, אני כבר קורא ברשתות שגל הפיגועים מהונדס באמצעות הממסד, כדי להגביר את המישטור והשליטה על חיינו ולהסתיר את פשעי ה"שקורונה" ואת אלפי הנפטרים מהחיסון. איך זה שהשב"כ והממסד שעוקבים אחרי כל צעד שלנו וכל מה שאנחנו כותבים ועושים, לא הצליח לעקוב אחרי אסירים משוחררים? אז זהו, שהוא כן עקב אחריהם. עקב כדי לוודא שהם מבצעים את משימתם – את הפיגועים, שיעמיקו את השליטה וכו' וכו'. והנה, כבר הרחובות מלאים בצבא ובשוטרים. מש"ל.

* האל"ף החסרה – יש טקסט ישן, שאני אוהב מאוד (ואם מישהו מכיר אותו וישלח לי את המילים, אהיה אסיר תודה), המספר על מכונת כתיבה שהאות אל"ף חסרה בה. השיר כתוב ללא האות אל"ף, אך רובו מורכב ממילים שיש בהן א', וכך בולט החיסרון.

אני אוהב מאוד את השיר, בשל המסר שלו, שכל אחד בקבוצה חשוב מאוד, תורם מאוד וחסרונו כבד. בקדנציה הראשונה שלי כמזכיר אורטל, בשנות השמונים הרחוקות, תליתי את השיר הזה במשרדי, כאמירה לחברים, שראוי שכל אחד יראה עצמו כאילו הקיבוץ כולו מוטל על כתפיו.

ולמה נזכרתי בשיר הזה פתאום? ובכן, מעשה שהיה, היה כדלהלנצ'יק. זבוב גדול וטורדן התיישב על המקלדת שלי. אחזתי במחבט זבובים וחבטתי בו בחוזקה. הזבוב מת, אך… מעוצמת המכה המקש של האות אל"ף ניתק והתעופף. הרמתי אותו וניסיתי להחזירו, אך כנראה שמעוצמת החבטה נשבר החיבור של המקש למקלדת. בינתיים הדבקתי את המקש בדבק. וכעת עליי ללחוץ עליו בחוזקה לצורך כתיבת האות א', מה שמקשה מאוד על רצף הכתיבה. נאלצתי לחבר את הלפטופ למקלדת ישנה (פתרון ביניים עד אחרי הבידוד).

אז מה היה לנו? אני עם קורונה. המקלדת פצועה. וגם החדשות לא מי יודע כמה…

* ובינתיים בקורונה – יום רביעי לקורונה. אני מרגיש מצוין. מלא מרץ. אנרגיות מטורפות. גם יותר מהנורמה שלי, שהיא… מעבר לנורמה, אם לדבר בעדינות.

וביום הרביעי עושים בדיקת אנטיגן. לא עלה בי צל צלו של ספק שאני שלילי. שלילי היום, שלילי מחר וביום ראשון בבוקר – לעבודה. אני לא מאמין אבל… עדין חיובי.

מה חיובי? איזה חיובי? הלו, זה רדיו?

ואחרי כל מה שהפסדתי בימים האלה – גם ביום שני יש לי הרצאה חשובה. אבל רק בשלישי אשתחרר.

באסה.

          * ביד הלשון

חומת מגן – עשרים שנה מלאו למבצע "חומת מגן". ב"7 ימים" התפרסם מאמר מרתק (במידע שבו) ומכונן (במסרים שלו) של תא"ל (מיל') גל הירש, שהיה קצין אג"ם של פיקוד מרכז בתקופת המבצע.

במאמר, הוא סיפר איך בהברקה של רגע הציע את שם המבצע. "יש שיר של חיים חפר שנקרא 'בין גבולות', כתוב שם כך: 'לעולל ולרך שערים פה נפתח, למך ולזקן אנו פה חומת מגן'. למבצע יקראו 'חומת מגן' ".

"בין גבולות" היה השיר הראשון שכתב חתן פרס ישראל חיים חפר. הוא כתב אותו בתאריך 12345, כלומר 12 במרץ 1945. חפר היה חבר החוליה היבשתית שהעלתה מעפילים יהודים מסוריה לארץ ישראל. כל חייו ראה חפר את המבצע הזה כפסגת חייו. השיר "בין גבולות" נכתב על המבצע הזה.

מיד בהיוודע מותו של חיים חפר, התראיינתי לגל"צ. דיברתי על חפר וביקשתי להשמיע את השיר הזה. גם בפינתי השבועית ברדיו "אורנים", לאחר מותו של חפר, השמעתי את השיר הזה. 

שר התורה – לאחר מותו של הרב חיים קנייבסקי, שזכה לכינוי שר התורה, ניסיתי להתחקות אחרי מקור הכינוי. לא מצאתי שום זכר לביטוי הזה כלפי מישהו בעבר וגם יודעי דבר שהתייעצתי אתם אמרו לי כולם שמדובר בכינוי ייחודי לרב קנייבסקי.

והנה, אני קורא מאמר של הסופר, המשורר, המחזאי והפובליציסט אהרון צייטלין (1898-1973), "פירוש ההגדה של דון יצחק אברבנאל", וכך נכתב בו: "דון יצחק אברבנאל, שר התורה, הוא גם שר הכספים למלכות קסטיליה, הלך בגולה עם כל אחיו בני ישראל, ועיניו רואות חורבן ביתו וחורבן בית עמו".

לאחר שפרסמתי זאת, נשלחו אליי פרסומים המעידים על כך שגם הרב קוק זכה לכינוי זה.

  • חדשות בן עזר

צרור הערות 3.4.22

* ברירת חיינו – "דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו. אך מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו. … אל נירתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים סביבנו ומצפים לָרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו".

66 שנים חלפו מאז הספדו של הרמטכ"ל משה דיין על קברו של רועי רוטברג בנחל עוז. והדברים נכונים גם היום.

* להגיע אל מיטתו של המחבל – כאשר אנחנו שומעים את הטרוניות על חיילי צה"ל הקלגסים שנכנסים בלילה לבתי פלשתינאים וחוטפים ילדים בלה בלה בלה, כדאי להבין את משמעות הדברים. לוחמי צה"ל ושב"כ עוצרים מדי לילה מחבלים כמו המחבל מג'נין שרצח 5 אנשים בר"ג ובני ברק, לפני שהם מצליחים לבצע את זממם. בכל שנה מסוכלים בדרך זו מאות פיגועים, כאשר בכל פיגוע יש פוטנציאל להרבה יותר מחמישה הרוגים.

למרבה הצער, אין דבר כזה ביטחון הרמטי, ולא תמיד ניתן לסכל מראש את כל הפיגועים. והפעם לא הגענו אל המחבל במיטתו לפני שהגיע לרצוח יהודים. מי שמבטיחים ביטחון הרמטי, הם שרלטנים ומאחזי עיניים.

מה שחשוב הוא להמשיך בהגנה האקטיבית בשטח האויב ואף להגביר אותה, וללמוד מטעויות. וגם לדעת לנשוך שפתיים ולא להתפרק ולהישבר כאשר ישיבתנו בארץ גובה מאתנו מחיר דמים. כי כל התפרקות כזו היא פרס לטרור.

* כרוניקה של פיגוע ידוע מראש – כך כתבתי ב-25.7.20: "מחבל מתאבד יחדור עם חגורת נפץ יחד עם המוני שב"חים הנכנסים מדי יום לעבודה בישראל. מונית שתמתין לו תסיע אותו לעיר הקרובה. הוא ייכנס למסעדה הומת אדם ויפוצץ את עצמו. יהיה זה פיגוע מן הסוג של פיגועי ההתאבדות הגדולים בשנים הקשות שבין הסכם אוסלו למבצע 'חומת מגן'. הפיגוע יכה את החברה הישראלית בתדהמה. ולמחרת תעלינה השאלות הקשות: איך גדר ההפרדה שהושקעו בה מיליארדים פרוצה כל כך? איך העלמנו עין מאלפי הפלשתינאים שחדרו מדי יום לישראל? איך ואיך ואיך?

ואולי מוטב לשאול את השאלות הללו היום, רגע לפני הפיגוע ולא אחריו?

בְּני משרת כעת בתעסוקה מבצעית באחת הגזרות לאורך הגדר. וכשאני שומע את סיפוריו, אני חרד. נאמר להם להעלים עין. המחדל הזה אינו כשל נקודתי אלא מדיניות. הכל יודעים שהגדר פרוצה. הכל יודעים על נתיבי הכניסה. נעשית פעילות למניעת הברחות, אבל מעבר העובדים השב"חים מתנהל כמעט באין מפריע.

אם המדיניות היא לאפשר פרנסה לפלשתינאים או לענות על הצורך שלנו בעובדים פלשתינאים, יש למסד זאת, להנפיק אשרות עבודה, לעשות זאת באופן מסודר. אבל מדיניות של העלמת עין מחדירה בלתי חוקית של שב"חים ומפרצות בגדר הביטחון, היא הזמנת הפיגוע הבא.

נכון, עיקר הפעילות הסיכולית נעשית באמצעים אחרים – בפעילות שב"כ וצה"ל, במעצרים הליליים ובשליפת המחבלים ממיטותיהם לפני שהם הספיקו לצאת לפיגוע. אין ספק שזו הפעילות החשובה ביותר. אבל אי אפשר להסתפק בה. יש להשקיע בשיקומה של הגדר ולמנוע את חדירת השב"חים".

חלפו שנתיים, ממשלה התחלפה, והמחדל נמשך והביא השבוע למותם של חמישה בני אדם. הפיגוע לא היה בתרחיש שכתבתי. זו לא הייתה חגורת נפץ אלא רובה. אבל המחבל חדר לארץ עם רכב, דרך פרצה בגדר.

הפעילות היזומה בשטחי הרש"פ – המעצרים הנעשים מדי לילה, מונעים מאות פיגועים ואלפי נרצחים בשנה. אבל גדר ההפרדה נועדה להיות כלי עזר נוסף למנוע את זליגת המחבלים שלא הגענו אליהם. והגדר הזו פרוצה.

שתי המשימות הביטחוניות המרכזיות שיש לבצע כעת, אחת נוגעת לרש"פ ואחת לערביי ישראל: סתימת הפרצות בפני שב"חים ואיסוף הנשק הבלתי חוקי. אלו משימות גדולות וכבדות, והן הכרח. בהן יש להתמקד.

* גיבור ישראל – השוטר אמיר חורי, ערבי ישראלי, חרף את נפשו, הסתער על המחבל, חיסל אותו ונהרג. הוא עצר בגופו את מסע הטבח. גיבור ישראל!

ערביי ישראל נעים על הרצף שבין חורי לאגבריה, בני  הדודים המחבלים שרצחו בפיגוע בחדרה. המשימה המורכבת שלנו, היא לטפח את החורים ולמגר את האגבריות. לטפח את הרצון להשתלב כאזרחים חופשיים במדינת ישראל היהודית דמוקרטית ולהיאבק ברצון לרשת את ישראל.

ההכללה על "הערבים" משרתת את האגבריות.

* הערבי מת – שעה שאספסוף מוסת ופרוע קרא את קריאות הזוועה המצמררות, המחרידות כל יהודי שלא שכח מה זה להיות יהודי – "מוות לערבים", אכן משאלתם התגשמה. ערבי מת.

השוטר הערבי רס"מ אמיר חורי, מת מות גיבורים עת הרג את המחבל ועצר את הטבח ובמותו הציל חיים, אולי גם של אלה שקראו את הקריאות המייחלות למותו.

* הרוב הדומם – התרגשתי למראה החרדים הרבים שהשתתפו בהלווייתו (הנוצרית) של רס"מ אמיר חורי. המחווה הזאת היא היפוכה המוחלט של הפגנת "מוות לערבים" של חרדים לאחר הפיגוע.

אני מאמין שהמשתתפים בהלוויה מייצגים את הרוב הדומם בקרב החרדים.

* פסטיבל המחולות – ככה זה עובד אצל הכהניסט. כאשר הוא מריח דם, הוא נכנס לנוהל מהר-שלל-חיש-בז וממהר למקום לגזור את הקופון ולפתוח את פסטיבל המחולות על הדם; לשלהב את היצרים, להלהיט את הרוחות, להתסיס, להסית, להפריע לכוחות הביטחון לבצע את משימתם.

וכאשר מבקרים אותו, מיד מתחילות התגובות המתחסדות: "זה מה שמעניין אותך ביום הקשה הזה? אני מבין שעם המחבלים אין לך בעיה, רק עם בן גביר". וכו' וכו' וכו'. כלומר, מי שאינו מצטרף למחולות הכהניסטיים על הדם, הוא בכלל תומך במחבלים. טירוף.

* לא השיג את מטרתו – הפרובוקציה של הכהניסט הפירומן נכשלה. הוא לא הצליח להבעיר את השטח. אלה החדשות הטובות. החדשות הרעות הן שהוא יחפש פרובוקציה אחרת ובסוף יצליח.

* איש קטן – בשעת משבר כזו, מול גל הטרור, על עם ישראל להתאחד ולהתלכד מול הטרור.

אבל עסקן סוג ז', איש קטן וערל לב, הכוריאוגרף של פסטיבל המחולות על הדם, הולך למשפחה האבלה ומסית נגד הממשלה. וטוען שהיא לא נלחמת בטרור כי הוא כבולה בקואליציה עם התנועה האסלמית. כן, אותו שרלטן שבנה את רע"ם ובמשך שנתיים רקם את הקלף המנצח שלו – ממשלה עם רע"ם, שכמעט קמה ורק סמוטריץ' סיכל אותה.

ראש האופוזיציה למדינה.

* גל הטרור הקודם – ב-2015 פרץ גל טרור רצחני, שכינוייו היו "אינתיפאדת הבודדים" ו"אינתיפאדת הסכינים". בתוך כשנה נרצחו 50 איש במאות פיגועי טרור.

ראש הממשלה היה נתניהו. הוא לא היה אשם בפיגועים. הוא לא היה אחראי לפיגועים. אחריותו הייתה למגר את גל הטרור, ואכן, מערכת הביטחון והוא בראשה הצליחו לשים קץ לגל הזה. ועל כך ראוי נתניהו לכל שבח. אגב, גם בגל הפיגועים ההוא הכהניסטים יצאו לרקוד על הדם.

היום אנו נמצאים שוב בגל טרור. וגם הפעם נתגבר עליו. את ההתגברות עליו ינהיג בנט. נקווה מאוד שהפעם נתגבר עליו מהר יותר ובמחיר דמים נמוך יותר. חבל מאוד, שבמקום להתאחד מול הטרור ולעמוד מאחורי הממשלה וכוחות הביטחון במלחמתם בטרור, אופוזיציה צינית, עסקנית, חסרת אחריות לאומית, מנצלת את המצב לפוליטיקה קטנה.

* אצל גדעון לוי אין חדש – הגינויים בציבור הערבי לגל הטרור חסרי תקדים. אבל אצל חובב הטרור גדעון לוי אין חדש. הוא ממשיך לתמוך במחבלים ובפיגועים בהתלהבות, כמו בעבר. בעיניו, אין להם ברירה אלא לפגע. "בלי הטרור מי יסתכל עליהם בכלל" אומרת הכותרת וזה גם תוכן הפשקוויל. הפיגועים הם העונש המוצדק לחטאים שלנו; "השחצנות" וכמובן "אקיבוש". ובכלל, מי שטרוריסטים באמת הם אנחנו, חיילי צה"ל ביהודה ושומרון. והוא מאשים גם את פסגת שדה בוקר והעליה לקברו של "מצביא הנכבה" כפעולה שמצדיקה את הפיגועים.

* המשימה העליונה – גל הטרור הרצחני השתלט על סדר היום הציבורי וכל תשומת לבנו מופנית אליו. אבל מן הראוי שגם בימים הקשים האלה נזכור את המשימה הלאומית העליונה שלנו, הראשונה במעלה, והיא העליה ההמונית מאוקראינה ורוסיה, שאם ננהג בתבונה עשויה להגיע למאות אלפים.

איני מדבר רק על היערכות לקליטה, אלא לא פחות מכך על עשיה אקטיבית לעידוד עליה. דווקא עכשיו, יש לשלוח שליחי עליה רבים, מטעם הסוכנות היהודית, ההסתדרות הציונית העולמית ו"נתיב", בעיקר יוצאי חבר המדינות – לרוסיה ולאוקראינה, כדי לעודד עליה. ולפשוט על מעברי הגבול, תחנות המעבר ומחנות הפליטים כדי להגיע לכל יהודי ולשווק לו את מדינת ישראל, את העליה ואת חוק השבות. לפעול באופן אקטיבי לכך, שאותם יהודים יבחרו לעלות לישראל, ולא להמיר גולה בגולה.

ויש קשר הדוק בין המשימה הזו לבין המלחמה בטרור, כי התשובה המרכזית לטרור היא ה"אף על פי כן" –  המשך תנופת הגשמת הציונות בעליה ובהתיישבות.

* בזכות מלחמת האזרחים – פרד הוף היה חבר בצוות המזרח התיכון של הנשיא אובמה והיה המתווך בין נתניהו לבשאר אסד. לאחרונה, הוא פרסם ספר המתאר את הניסיון להביא להסכם שלום בין ישראל וסוריה בשנים 2009-2011: "Reaching for the Heights: The inside Story of a Secret Attempt to Reach a Syrian-Israeli Peace".. הספר טרם תורגם לעברית. פרופ' איתמר רבינוביץ', מי שהיה ראש צוות המו"מ עם סוריה בממשלת רבין, כתב סקירה על הספר במוסף ספרות תרבות של "הארץ".

כזכור, תשע שנות מו"מ בין סוריה לישראל הסתיימו ב-2000 כאשר חאפז אל-אסד דחה את הצעתו של ברק, שנמסרה לו מפי הנשיא קלינטון, לנסיגה ישראלית לקווי 4.6.67 זולת רצועה של כמה עשרות מטרים מן הכינרת. אסד דחה בזעם את ההצעה, בשל אותם עשרות מטרים. בשאר אסד, שנכנס לתפקידו עם מותו של אביו, כחודשיים לאחר סיום המו"מ, מתנה מאז את חידוש המו"מ עם ישראל, בכך שנקודת הפתיחה שלו תהיה היכן שהסתיים המו"מ הקודם. כלומר, שהוויתור הישראלי על כל הגולן ועקירת כל היישובים תהיה עובדה שעליה לא יהיה עוד דיון.

הוף פתח את המו"מ בניסוח נייר עבודה שהביא להסכמתם של נתניהו ואסד. המסמך דיבר על נסיגה ישראלית לקווי 4.6.67, כלומר ויתור גם על חוף הכינרת, תמורת "שינוי אסטרטגי" שיכלול שלום עם סוריה והתנתקות של סוריה מאיראן וחיזבאללה. המו"מ התקדם והגיע אל סף פסגה בין נתניהו ואסד כדי לסגור את הפרטים האחרונים. אלא שאז פרצה מלחמת האזרחים בסוריה, שבה טבח אסד כחצי מיליון מאזרחיו תוך שימוש נרחב בנשק בלתי קונבנציונלי, ואיבד (זמנית?) את הלגיטימיות הבינלאומית שלו. רק מלחמת האזרחים שמה קץ לניסיון הנואל של נתניהו למסור את הגולן לאויב הסורי. יתכן שמלחמת האזרחים בסוריה הצילה את מדינת ישראל מאסון לאומי.

יש לציין שלא הייתה זו הפעם הראשונה שנתניהו ניסה למסור את הגולן לאויב הסורי. הפעם הראשונה הייתה בקדנציה הראשונה שלו, בתיווכו של חברו הטייקון רון לאודר, וגם על כך כותב רבינוביץ' במאמרו.

ב-2000, לאחר שכשלו תשע שנות מאמץ מדיני אינטנסיבי להגיע להסכם בין ישראל לסוריה, תוך נכונות של ארבעה ראשי ממשלה – רבין, פרס, נתניהו וברק למסור את הגולן, האמנו שהפעם מדינת ישראל ניצלה סופית מאסון הנסיגה. והנה, ב-2008, שנה אחרי השמדת הכור הגרעיני הסורי, אולמרט ניגש למו"מ על נסיגה מהגולן, בתיווכו של "המתווך ההוגן" ארדואן. הסורים פוצצו את המו"מ כמחאה על מבצע "עופרת יצוקה" בעזה. ומסתבר שבמשך שנתיים נתניהו ניהל מו"מ וכמעט הביא לנסיגה.

המסקנה מכך צריכה להיות התובנה, שהאיום הזה על מדינת ישראל לא הוסר סופית, וכנראה שהפיתוי לשכנע את דעת הקהל בישראל להסכים לנסיגה יהיה הקלף האיראני. לכן, יש ליצור בגולן מציאות בלתי הפיכה, שתשליך באופן סופי ומוחלט את רעיון העוועים של הנסיגה מהגולן אל פח האשפה של ההיסטוריה. התכנית הלאומית לפיתוח הגולן עליה החליטה פה אחד ממשלת בנט, שנועדה להכפיל בתוך שנים ספורות את ההתיישבות היהודית בגולן, עשויה להיות וידוא ההריגה הסופי והמוחלט של רעיון הנסיגה מהגולן.  

* אל תהרסו את החקלאות – החשיפה הפרועה של הירקות ליבוא, הביאה את ענף העגבניות למשבר. בתוך חודשים ספורים, חוסלו שליש משטחי גידול העגבניות בישראל, בשל חוסר היכולת להתחרות עם הסחורה הפגומה והזולה מטורקיה, המבוססת על העסקה בתנאי עבדות. והנה, מחירי העגבניות המיובאות מטורקיה הפכו למונופול ועלו פלאים. נוצר מחסור בעגבניות תוצרת ישראל. והתוצאה – נסיקה מיידית במחירי העגבניות, שזינקו ל-9-10 ₪ לק"ג וצפויים לעלות ל-15 ₪ לק"ג. בינתיים, ליברמן ופורר הוציאו באופן חד-צדדי צווים להעמקת היבוא הפרוע, מה שצפוי לגרום לתוצאה דומה בעוד ענפים. את החקלאות הישראלית הם יהרסו, ויוקר המחיה רק יעלה.

מן הראוי שהם יעצרו את הדהירה המטורפת וההרסנית, יישבו עם נציגי החקלאים וייבנו יחד רפורמה טובה ויעילה, שתיטיב עם החקלאות הישראלית ועם הצרכן הישראלי, שתהיה בה באופן מושכל ומוסכם חשיפה מבוקרת ליבוא לצד תמיכה ישירה בחקלאים. ובדרך הפוכה לזו של ליברמן – קודם תמיכה ורק אח"כ חשיפה.

* ממצא מבורך בהר הקללה – על הר עיבל שבשומרון, באתר שזוהה בידי פרופ' אדם זרטל ז"ל כמזבח ישראלי מן המאה ה-13 לפנה"ס, נמצאה הכתובת העברית העתיקה אי פעם, הוזכר בה שם ה' והיא טקסט של קללות, שהתגלה על הר הקללה. הזיהוי נעשה בידי קבוצת ארכיאולוגים מישראל, ארה"ב וגרמניה. זהו ממצא בעל משמעות מדעית אדירה וגם בעל משמעות לאומית, באישוש הקשר ההיסטורי שלנו לארץ ישראל.

גילוי ממצא כזה הוא יום חג, אך לא ב"הארץ"."הארץ" פרסם מאמר חמוץ בנדון. הוא מנסה לקעקע את אמינות הממצא. והמסר המרכזי הוא שהממצא נתגלה באופן בלתי חוקי, ולמעשה מדובר כאן יותר בשוד עתיקות מאשר בארכיאולוגיה. ומדוע הוא בלתי חוקי? כי הוא נעשה ללא רישיון של הפלשתינאים, והר עיבל הוא בשטח B, שהשליטה האזרחית בו, על פי הסכם אוסלו, היא של הרש"פ.

הו, אוסלו אוסלו. בהסכם אוסלו נאמר גם שהפלשתינאים מתחייבים לשים קץ למאבק המזוין ולטרור. זה לב ההסכם. ואנו זוכרים היטב כיצד הסעיף השולי הזה קוים ותזכורת נוספת קיבלנו השבוע. אך בעבור "הארץ" הסכם אוסלו בר-תוקף כדי לסכל גילוי ממצא מדעי שמחזק את זהותה ההיסטורית של ארץ ישראל כארצו של ישראל. על השמנת הזאת יש לתת לפלשתינאים לשמור. והרי הפלשתינאים ידועים במסעות ההרס המכוון של כל ממצא ארכיאולוגי המאושש את ההיסטוריה היהודית של הארץ, כפי שהם עושים עם הממצאים הארכיאולוגי בהר הבית, בשילה ובמקומות אחרים.  

* נועם שליט – התנגדתי בתוקף לעסקת שליט ולמאבק שקדם לו – הפעלת הלחץ על הממשלה להיכנע לטרור.

אבל ההתנגדות שלי לא הייתה כלפי נועם שליט וכלפי משפחת שליט. אותם הבנתי ועמם הזדהיתי. וכעסתי מאוד על אלה שתקפו אותם.

גאולה כהן הייתה בין המתנגדים החריפים ביותר לעסקת ג'יבריל. שאלו אותה: "ומה היית עושה אילו הבן שלך היה שבוי בידי המחבלים?" ותשובתה הייתה: "הייתי נלחמת למען שחרורו כמו לביאה ודורשת מהממשלה לשלם כל מחיר כדי להחזירו הביתה. אבל אני רוצה לקוות שהממשלה הייתה מספיק חזקה ואחראית כדי לא להיכנע ללחץ שלי".

הזדהיתי עם נועם שליט שלחם כלביא למען שחרור בנו. חבל שהממשלה לא הייתה חזקה ואחראית כדי לעמוד בלחץ.

יהי זכרו של נועם שליט ברוך!

* למה נוזהת קצב לא כיהנה בכנסת התשיעית – ב"גלריה" הופיעה כתבה על ח"כ לשעבר מן המערך נוזהת קצב, במלאת לה 90. קצב עצמה לא התראיינה לכתבה; בין אם לא רצתה, או שמצבה הבריאותי אינו מאפשר זאת.

אחד המרואיינים, הסופר אלי עמיר, הסביר מדוע לא נבחרה ב-1977 לקדנציה נוספת: "היא לא נשארה בכנסת משום שמפא"י הציבה מכסות עדתיות והייתה שם גם שושנה ארבלי אלמוזלינו". כתב רציני יותר מאינס אליאס היה בוחן את התזה.

ראשית, באותן שנים מפא"י כבר לא הייתה קיימת; היה זה 9 שנים לאחר הקמת מפלגת העבודה. שנית, שושנה ארבלי-אלמוזלינו כלל לא הייתה במפא"י, אלא באחדות העבודה, אך כאמור באותה תקופה הן כבר היו מפלגה אחת. שלישית, ארבלי-אלמוזלינו הייתה ח"כית כבר מ-1966 וכמובן גם בכנסת השביעית (1974-1977) לצד נוזהת קצב. אילו הסיבה לאי בחירתה ב-1977 הייתה מכסה עדתית, היא לא הייתה מכהנת גם בכ-1974. הסיבה לכך אחרת לגמרי. ב-1977 המערך איבד את השלטון, וירד מ-51 מנדטים ל-32 מנדטים. נוזהת קצב הייתה המועמדת ה-39, שלכל הדעות נחשב למקום בטוח. לכל הדעות, זולת דעתם של המצביעים, והיא הקובעת.    

* 360 מעלות – בראיון לדנה וייס אמר אייל ברקוביץ' שהתדמית שלו שונה ממי שהוא באמת ב-360 מעלות.

360 מעלות הם מעגל שלם. כלומר, התדמית שלו זהה למי שהוא באמת.

          * ביד הלשון

אביב – אביב הוא עונת השנה שבין החורף לקיץ. אביב הוא גם חודש האביב – חודש ניסן. אביב הוא גם חג האביב – חג הפסח.

המילה העברית המקראית אביב, אינה עונה בשנה, אלא מצב של החיטה, טרם גמר ההבשלה; אז צבעה ירוק וגרעיניה רכים. המצב הזה של החיטה הוא בעונה זו של השנה, ולכן נאמר בתורה "חודש האביב", כלומר התקופה שבה מצב החיטה הוא אביב.

* "חדשות בן עזר"