צרור הערות ‏5.3.23

* נדרשת אחריות לאומית – אם תתקיים הידברות שתסתיים ברפורמה על בסיס מתווה הנשיא, תומכי המהפכה ישיגו חלק ניכר משאיפותיהם ויהיה זה שינוי משמעותי לעומת הסדר הנוכחי. השינוי הזה יהיה בהסכמה רחבה, בלי שחלקים רחבים בעם יחושו שעולמם חרב עליהם ובלי המשך ההידרדרות לקרע נורא בעם.

ברפורמה כזו, מתנגדי המהפכה ידעו שסיכלו את החלקים הקשים שבעטיים יצאו למחאה ובראש ובראשונה – מערכת המשפט תישאר עצמאית.

רפורמה בהסכמה רחבה תוכל להתקיים לאורך עשרות שנים קדימה, ולא תבוטל מיד בהתחלף השלטון, על מנת ששוב תוטל כששוב יתחלף השלטון וחוזר חלילה.

מתנגדי ההידברות וההסכמות, בשני הצדדים, אינם מביטים צעד אחד קדימה, ליום שאחרי, ליכולת שלנו להתקיים כעם אחד, כמדינה אחת. הרצון בכל צד להכניע את הצד השני, יביא בהכרח למציאות שבה יהיו רק מפסידים.

נשיא המדינה הציג מתווה של אחריות לאומית. דחיית המתווה היא חוסר אחריות לאומית.

* נאום השקרים וההסתה – אילו נתניהו היה מנהיג לאומי, או אפילו אם היה לו קורטוב של אחריות לאומית, הוא היה מודיע בנאומו על הקפאת המהפכה המשטרית ואימוץ מתווה הנשיא וקורא לאופוזיציה לשבת מיד להידברות על בסיס מתווה הנשיא.

במקום זאת, כאשר החברה הישראלית נמצאת בנקודת רתיחה, עלה הפירומן הזה לשידור ושפך שמן לבערה, בחוסר אחריות לאומית קיצוני. הוא נשא נאום הסתה ושיסוי רצוף שקרים.

את ההפגנות נגד המהפכה המשטרית הוא השווה לפוגרום של פורעים שהציתו עשרות בתים על יושביהם. לדיכוי ההפגנות, השר הפשיסט הגזען בן גביר, השתלט בניגוד לחוק על חפ"ק המשטרה ושיסה את השוטרים במפגינים תוך הפעלת כוח בלתי סביר, בלתי מידתי בעוד הפוגרום נעשה באין מפריע. כי את הפוגרום עשו חייליו של השר הכהניסט, שמינויו לתפקיד הוא הפשע החמור ביותר של נתניהו נגד עם ישראל.

אח"כ השקרן שיקר באמירה שלו שבמאבק נגד ההתנתקות לא חסמו כבישים. שקרן! חסמו גם חסמו, והרבה. והציתו צמיגים וכו'. וקראו למרי אזרחי. תמכתי במאבק נגד ההתנתקות כפי שאני תומך במאבק נגד המהפכה המשטרית. התנגדתי להפרת חוק ולאלימות במאבק נגד ההתנתקות כפי שאני מתנגד להפרת חוק ולאלימות במאבק נגד המהפכה המשטרית. אבל השקרן משקר ומשסה.

והשקר הכי גדול של השקרן, הוא בהציגו את עצמו כאחד מראשי האופוזיציה להתנתקות. איזה שקרן עלוב. אחרי שרון, הוא האחראי העיקרי לחורבן גוש קטיף. הוא היחיד שאולי יכול היה לעצור את העקירה, אך הוא תמך בה בכל ההצבעות בממשלה (שם אין משמעת, כל אחד מצביע על פי מצפונו) ובכנסת. רק אחרי שהכל היה סגור, כאשר הבין ששרון איבד את התמיכה בליכוד, נזכר להתפטר, כי הבין היכן מרוחה כעת החמאה בליכוד.

ובהזדמנות חגיגית שהוא נואם לאומה, ניתן היה לצפות ממנו להוקעה של דברי הבלע הנוראים של הסמוטריץ', שקרא למחוק עיירה. לא שמענו אפילו לא גינוי סמלי קל.

ואפרופו סמוטריץ' – סמוטריץ' טעה כאשר קרא לו "שקרן בן שקרן". בנציון נתניהו לא היה שקרן. אבל ביבי שקרן אבא של שקרן.  

* נתניהו וההתנתקות – אחד השקרים החביבים על נתניהו, הוא טענתו כאילו התנגד להתנתקות. לא זו בלבד שהוא תמך בה – מעמדו הבכיר היה כזה, שהוא היחיד שיכול היה למנוע אותה, אילו התייצב נגדה. אולם בכל הזדמנות שהייתה לו להשפיע – הוא תמך. לא בהתלהבות, תמיד בכפל לשון (היו שטענו שמאחורי הקלעים הוא פעל נגדה), אך הוא תמך.

ב-2 במאי 2004 נערך משאל חברי הליכוד. עד ספירת הקולות, ההנחה הרווחת הייתה שיש לשרון רוב (אחרת הוא לא היה מביא את ההחלטה למשאל ולא מתחייב לכבד את תוצאותיו).  בכל התקופה שקדמה למשאל, נתניהו הודיע שוב ושוב על תמיכתו בתכנית.

לאחר שבמשאל חברי הליכוד היה רוב נגד ההתנתקות, נתניהו תבע לכבד את תוצאות המשאל. כזכור, שרון צפצף על תוצאות המשאל, וב-6 ביוני 2004 הביא את ההתנתקות להחלטת הממשלה. לפני ההצבעה הוא פיטר שני שרים מתנגדים. בהצבעה, 14 שרים הצביעו בעד, 7 נגד. התומכים היו: שרון, נתניהו, לבנת, שטרית, לבני, אולמרט, מופז, עזרא, וחמשת שרי שינוי. יש לציין, שבממשלה אין משמעת סיעתית. ההצבעה היא אישית. והיו שרים שהתנגדו, כמו צחי הנגבי. נתניהו הצביע בעד.

ב-26 באוקטובר 2004 עלתה ההתנתקות להצבעה בכנסת. נתניהו הגיש ברגע האחרון אולטימטום, שאם ההתנתקות לא תובא למשאל עם, הוא יצביע נגד. שרון סירב אפילו לדון בכך, ועמד על כך שתהיה הצבעה בכנסת בו ביום, תהיינה תוצאותיה אשר תהיינה. נתניהו, למרות האולטימטום ובניגוד להתחייבותו, הצביע בעד. אחרי ההצבעה הוא הודיע שאם לא יוחלט בתוך 14 יום על משאל עם – הוא יתפטר. חלפו 14 יום, לא הוחלט על משאל עם, והוא נשאר בתפקידו.

ב-16 בפברואר 2005 הובא חוק יישום תכנית ההתנתקות לאישור הכנסת. רק 11 מח"כי הליכוד הצביעו בעד. נתניהו נמנה עמם.

רק ב-7 באוגוסט 2005, 8 ימים לפני ביצוע ההתנתקות בפועל, כשכבר הכל היה אבוד (אחרי שמתנגדי ההתנתקות – המפד"ל, האיחוד הלאומי ושרנסקי כבר פרשו מן הממשלה והרוב היה מובטח לחלוטין), הביא שרון להחלטה טכנית של הממשלה את מועד ביצוע השלב הראשון של החלטות הממשלה והכנסת על ההתנתקות; עקירת נצרים, מורג וכפר דרום. רק אז נתניהו הצביע נגד והתפטר.

תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית פיברקה איזה סרטון שבו רסיסי אמתות, מילה של נתניהו פה או אמירה על נתניהו שם וממנה בדתה נראטיב מופרך לחלוטין על פיו נתניהו התנגד להתנתקות. כשנתניהו מספר על התנגדותו להתנתקות, כביכול, הוא משקר במצח נחושה.

* הידברות שכזו – אריק שרון: אני קורא להידברות על ההתנתקות. במקביל נמשיך לעקור את היישובים.

* אחריות לאומית ואומץ ציבורי – יולי אדלשטיין ודני דנון הם הראשונים בליכוד שמגלים אחריות לאומית ואומץ ציבורי. רוב עמיתיהם עדין מתקרנפים ומשתפנים. יש לקוות שצעדם ינסוך קצת אומץ אצל אחרים.

מן הראוי שאדלשטיין ודנון ילכו צעד אחד קדימה ויבהירו שלא ייתנו ידם לחקיקת חוקי המהפכה, אם לא תיעשה בהסכמה רחבה.

* מסית לרצח – המעי הגס של "המשפחה", יאיר נתניהו הג'ורה, מכנה את מתנגדי המשטר "טרוריסטים" ומבטיח להעמיד אותם לדין. על מה? על טרור. ומה דינם של טרוריסטים? הנה, הם מציעים לנו עונש מוות למחבלים.

הוא כבר הסית לרצוח את השופטים והפרקליטים של אביו המושחת. עכשיו הוא מסית לרצח המפגינים.

זאת הפעימה הבאה של המהפכה המשטרית?

* הפגנה בעד – כשאני מפגין בקפלן, אני חלק מקהל עצום שאני שותף לו ב"נגד"; בהתנגדות למהפכה המשטרית. אבל ספק עד כמה אנו שותפים ל"בעד", כלומר לאותו חזון. דגל הלאום מאחד אותנו, כלומר כולנו ציונים פטריוטים שאכפת להם מהמדינה וכואבים את האיום על המבנה הדמוקרטי שלה, אך אם ננסה לראות מה אנו מציעים, סביר להניח שהפערים גדולים מאוד.

כשאני משתתף בהפגנות הימין האחראי, אני יודע שמשתתפי ההפגנה אינם שותפים רק ל"נגד" אלא גם ובעיקר ל"בעד"; בנושאים רבים וגם בנושא המשפטי. אנו בעד רפורמה, שלא תפגע בעצמאות מערכת המשפט ובהפרדת הרשויות, אך תשנה את הסדר הקיים, שגם הוא בעייתי ולא מאוזן. אנו בהחלט בעד רפורמה קונסטרוקטיבית שתחולל שינוי שיוכל לגבש סביבו הסכמה לאומית רחבה, ושגם מי שלא יסכימו עם פרטי הרפורמה, יוכלו לחיות אתה. אנו בעד רפורמה בהסכמה על בסיס מתווה הנשיא.

ולמען הסר ספק – אני בעד המחאה בקפלן. אך אני מבכר את ההפגנות בעד מתווה הנשיא.

* פגיעה במחאה – ההתפרעויות, החסימות, האלימות – רק פוגעות במחאה וגורעות מעוצמתה.

* התנהגות אספסופית ואנטי-דמוקרטית – אני נגד כל הפעולות הבלתי חוקיות והאלימות שערכו מתנגדי המהפכה המשטרית במסגרת המחאה. אבל החמור מכל היה המצור על המספרה שבה שרה נתניהו הסתפרה. זו התנהגות אספסופית, אלימה ואנטי דמוקרטית.

אין לי ספק שפעולות כאלו רק מזיקות למאבק הצודק נגד המהפכה, אבל גם אילו הפעולה הזאת הייתה מועילה, אסור היה לעשות אותה. היא הייתה ראויה לגינוי ולהוקעה.

המצב הנוכחי הוא של שתי רכבות דוהרות זו מול זו לעבר תאונת דרכים קטלנית. ממשלת הדי-9 שממשיכה בדהירתה הדורסנית המטורפת, דהרת אמוק של שיכורי כוח תאבי נקם ומולה מחאה דמוקרטית שירדה מהפסים ודוהרת באלימות ברוח נאומיו של ברק, שלא בכדי כבר בשנות ה-90 כונה "תואם ביבי".

הדבר הנחוץ ביותר היום הוא הדבר החסר ביותר – אחריות לאומית.

* משל הענבים והשומר – תשע שנים נאבקנו על הגולן, מול ממשלות שניסו לעקור אותנו מבתינו, לנשל אותנו מאדמתנו, להחריב את מפעל חיינו ולמסור את הגולן לאויב הסורי. אין ולא יכול להיות מאבק קיומי יותר מזה. קיומי במובן הפשוט ביותר של המושג – פשוטו כמשמעו.

מעולם לא העלינו על דעתנו לשבש את החיים במדינה.

ראשית, כי זו לא דרכנו.

שנית, כי לא חשבנו שיש לנו זכות לעשות כן.

שלישית, כי ידענו שצעדים כאלה הם חרב פיפיות, שרק יפגעו במאבק.

כדי לעמוד בכך לאורך כל כך הרבה שנים, היה צורך ביכולת איפוק גדולה ובמנהיגות חזקה. הרי הכי קל למנהיגות להתסיס ולשלהב את היצרים. מנהיגות אמת יודעת את סוד האיפוק ואת עוצמת האיפוק.

לנגד עינינו עמד מדי יום ביומו משל הענבים והשומר: מה מטרתנו? לאכול את הענבים או לריב עם השומר?

בכל יום בחרנו מחדש לאכול את הענבים, ובזכות עובדה זו עם ישראל שותה עד היום את יינות הגולן.

מאבק פרוע הוא נשק של לוזרים. מי שאינם מסוגלים להתבטא בפה, מתחילים להתבטא בידיים. מי שאינם יודעים לגייס המונים לאורך זמן, נאלצים להתפרע כדי להישאר בתמונה. אנו ידענו לגייס את ההמונים ולבטא אותם. היה ברור לכל שהעם עם הגולן. ובזכות הדרך הזו ניצחנו.

גם המאבק נגד המהפכה המשטרית יודע לגייס המונים. גיוס מאות אלפי אזרחים לפעילות מחאה אקטיבית לאורך זמן ובנחישות, היא הישג אדיר. זו הדרך היחידה שאתה ניתן לנצח. ברגע שמתחילים להתפרע ולעבור על החוק, מתחילים לאבד את התמיכה ולהפסיד במערכה.

לא בכדי, כאשר המאבק התנהל בסדר מופתי, נתניהו, בן גביר וחבר מרעיהם ניסו להיתלות באיזו תמונה או איזו התבטאות כדי להציג את המאבק בפנים כעורות ואלימות. הם לא טיפשים. הם יודעים שמאבק פרוע ואלים משחק לטובתם. המטרה שלהם היא שהמאבק יהיה כזה. קשה להם להתמודד עם מאות אלפי מפגינים עם דגלי הלאום שמפגינים שבוע אחר שבוע בסדר מופתי. הרבה יותר קל להם להתמודד עם מראות של מהומות ואנרכיה.

אם חלילה המאבק יכשל והמהפכה המשטרית תצליח – מי שהסיטו את המאבק ממסלולו הדמוקרטי הנאות, יהיו אחראים לכישלון.

* זה כן אותו הדבר – אלה שמתקוממים נגד ההשוואה בין המאבק במהפכה המשטרית למאבק נגד הנסיגה מהגולן או נגד עקירת גוש קטיף, כי "זה לא אותו הדבר", מגלים אטימות וגבהות לב. כוונתי הן לאלה שמנסים להקטין את המאבקים נגד העקירה והן לאלה שמנסים להקטין את המאבק נגד המהפכה המשטרית.

* חד-גדיא – אני שומע את האמירות של "מה שעשיתם לנו בהתנתקות אנחנו עכשיו עושים לכם במהפכה המשפטית".

נעזוב את זה שהם נוהים אחרי מנהיג שהיה שותף להתנתקות.

נעזוב את זה שעם מתנגדי המהפכה נמנעים לא מעט מתנגדי ההתנתקות (ובהם הח"מ).

נעזוב את זה שללא מערכת משפט עצמאית, הם מענישים גם את עצמם כאזרחי ישראל.

שאלתי אחרת – מה התוחלת במעגל הקסמים של ילד מוכה שהופך לאבא מכה? האם לא הגיעה השעה להפסיק את ה"חד-גדיא" הזה?

* שור מועד – השר הכהניסט ל"ביטחון" לאומני, עובר על החוק, לוקח סמכויות לא לו, שובר את שרשרת הפיקוד במשטרה, ומחלק הוראות להיכנס בכוח בלתי מידתי במפגינים, שהם יריביו הפוליטיים.

זאת, שעה שאנשיו מבצעים פוגרום.

מי המופקר שהפקיר את ביטחון הפנים של ישראל בידי השור המועד הזה?

* מחדל – הפוגרום בחווארה הוא מחדל מודיעיני ומבצעי של השב"כ ושל צה"ל.

* א-דאולה מענא – בימי המנדט הבריטי היו הפורעים הערבים, הרוצחים במאורעות תרפ”א ותרפ”ט, יוצאים לשחוט יהודים בקריאות "איטבח אל יאהוד" ו"אללה הוא אכבר" המוכרות עד ימינו. אבל באותם ימים נוספה גם הקריאה "א-דאולה – מענא": "הממשלה אתנו".

הממשלה הייתה ממשלת המנדט הבריטי. הפורעים עודדו את עצמם בקריאות הללו מתוך הבנה שיש להם רוח גבית מהשלטון.

כך חשו גם הפורעים בחווארה. כאשר יש להם נציגים בממשלה, המנהיג שלהם הוא חבר הקבינט והשר ל"ביטחון" לאומני ושר האוצר שהוא גם קצת שר הביטחון קורא למחוק את חווארה, הם חשו ברוח גבית של "א-דאולה-מענא".

* דגל שחור – אילו אזרחים ישראלים היו חודרים על דעת עצמם לשכם ומחסלים את ראשי "גוב האריות", נכון היה להשתמש בביטוי "לא לקחת את החוק בידיים", ולהשאיר לצה"ל לבצע את המלאכה.

לא כן באירוע כמו הפוגרום בחווארה. לא החוק נלקח בידיים, כי אין המדובר במעשה שהגורמים המוסמכים על פי חוק רשאים לעשותו. ההיפך הוא הנכון, מדובר במעשה בלתי חוקי בעליל. מדובר בפשע מלחמה. אילו בצה"ל ניתנה פקודה לחיילים לבצע פוגרום כזה, היה מתנוסס עליה דגל שחור של פקודה בלתי חוקית בעליל, שאסור לציית לה ומי שמציית לה עובר עבירה פלילית.

* למחוק עיירה – האמירה של סמוטריץ' על מחיקת חווארה, היא חמורה, מזוויעה, אלימה, לא מוסרית ולא יהודית.

הוא הדין במי שמייחל לכך שקריית ארבע תימחק.

ומי שטוען שזה לא אותו דבר – אני מציע לו לצאת מגדרו, לבחון מחדש את עמדתו ולהעמיד אותה במבחן היושרה.

* מלא מלא – השר גלנט מממש את חובתו להילחם בטרור ולמנוע אנרכיה. הוא חתם על מעצר מנהלי לשני מחבלים יהודים, פצצות מתקתקות. השר האנרכיסט הפרחח בן גביר משתלח בו.

יד ימין אינה יודעת מה יד ימין עושה.

* את מי בגין הכניס למעצר מנהלי – בגין התנגד כל חייו למעצרים מנהליים. הוא טען שהם ירושה אנטי דמוקרטית של הקולוניאליזם הבריטי. אבל כשהוא עלה לשלטון, והאחריות על המלחמה בטרור הייתה על כתפיו, הוא הבין שקדושת חיי אדם מחייבת לעתים מעצרים מנהליים. כשעזר ויצמן התפטר מתפקידו כשר הביטחון, בגין היה למשך כשנה שר הביטחון. המעצר המנהלי הראשון שעליו חתם, היה של ה"רב" כהנא שר"י, מורם ורבם של בן גביר ופורעי חווארה.

* חמישה כוכבים – "דין מחבל יהודי שמצית בית של ערבי כדינו של מחבל ערבי שמצית בית של יהודי", כתבתי. בין התגובות שקיבלתי היו כמה מתחכמות ברוח של: "אתה מתכוון למלון 5 כוכבים על חשבון משלם המסים?" וכן הלאה.

ובכן, כן. בדיוק לזה אני מתכוון. הם צריכים לקבל בדיוק אותו "מלון חמישה כוכבים" באותם תנאים בדיוק. זה העונש הראוי להם.

* מקור לאופטימיות – בימים של קרע ושל התנגשות קשה כל כך – עצם העובדה שההסתדרות והאוצר הגיעו להסכם היא מקור לאופטימיות.

* הסמינר הרעיוני – בימים חמישי ושישי השתתפתי בסמינר הרעיוני של תנועת הרבעון הרביעי, שעסק בגיבוש דרכה הרעיונית של התנועה.

המחלוקת על המהפכה המשטרית מרחפת מעל הכל, אבל היא אינה נושא מרכזי בדיונים. בראש ובראשונה אנו עוסקים בגיבוש הברית הישראלית; לנסות לבנות את היסודות לגיבוש הקונצנזוס בין הפלגים, שיבטיח את קיומה של מדינת ישראל בואכה שנת המאה.

זה אתגר לא פשוט כלל וכלל. המחלוקות גדולות וכבדות, ואם כך בין אנשים שהצורך בהסכמות בוער בקרבם, שלקחו יומיים חופשה מהעבודה כדי לעסוק בכך, איך ניתן יהיה להסכים בקרב כלל הציבור, במיוחד בתקופה שהגורמים הצנטריפוגליים המפרקים את החברה וקורעים אותה לגזרים הם הדומיננטיים?

עם זאת, עצם היכולת לשבת ימים שלמים, לדון בכבוד הדדי בסוגיות שבמחלוקת עמוקה כל כך ואף להגיע להסכמות חלקיות, בהחלט מעודדת.

אני בחרתי להשתתף בקבוצה המנסחת את היסוד הציוני של המדינה. הניסוח הבסיסי (כמובן לא היחיד) שהצעתי ועמדתי עליו, כיוון שבעיניי הוא העיקר, הוא המהות, הוא ליבת זכות קיומה של מדינת ישראל, הוא "ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי". אתנו בקבוצה היה אדם חרדי, שבשום פנים ואופן אינו מוכן לקבל זאת. מבחינתו, עצם התייחסות לעם היהודי כאל לאום, היא כפירה בעיקר. לא זו בלבד שלא הגענו להסכמה – לא התקרבנו במילימטר זה אל זה.

אין מצב שאתפשר על ההגדרה הזאת, אך גם אין מצב שאוותר על הניסיון לגבש הסכמות גם עם יריבים אידיאולוגיים.

הציבור השותף בסמינר איכותי מאוד ואני בהחלט רואה חשיבות עצומה במהלך הזה, ושמח על היותי חלק ממנו, מתוך רצוני להשפיע על מדינת ישראל ועל עתידה.

* בייס חלופי – תנועת הרבעון הרביעי מפגישה ישראלים מכל קשת הדעות, האמונות והעדות לשיח שהוא הרבה יותר ממפגשי הידברות (החשובים מאוד בפני עצמם), אלא ניסיון משותף לעצב יחד מחדש את הברית הישראלית, מתוך מטרה להבטיח את עתידה של החברה הישראלית כחברה מלוכדת, המבוססת על אמון הדדי ויש לה סיפור משותף (גם אם לא כל חלקיה שותפים לו במלואו). מטרת התנועה להיות תנועת המונים שתשפיע על השיח הישראלי ותשנה אותו.

בימים אלה של קרע ופילוג ודהרה להתנגשות קטלנית, מאות אנשים שותפים ליצירת שיח אחר המבוסס על היחד הישראלי. שעה ש"בייסים" קיצוניים מפעילים כוחות צנטריפוגליים המפוררים את החברה הישראלית ומסנדלים את המערכת הפוליטית אל הקצוות, אנו מנסים לבנות "בייס" חלופי, שיהיה לתנועת המונים, שההנהגה לא תוכל להתעלם ממנו – בייס של אחדות לאומית ואהבת ישראל; בייס של יצירת הסכמה לאומית רחבה בסוגיות שעל סדר יומה של מדינת ישראל.

* הסיפור הישראלי שלי – לקראת הסמינר הרעיוני של הרבעון הרביעי, התבקש כל משתתף לשלוח תמונה שמגלמת בעבורו את הסיפור הישראלי, התבקש לתת לה כותרת ולהסביר בכמה מילים את בחירתו.

אני בחרתי את תמונת הצנחנים בכותל. וזה ההסבר שלי: תמונה זו מספרת את הסיפור הישראלי – החיבור בין היהדות והישראליות. את החיבור העמוק למורשת ישראל של  הישראליות החדשה שאחד מביטוייה הוא צה"ל. היא מספרת גם את סיפורו של הכותל כנכס לאומי, השייך לכל העם היהודי, על כל זרמיו, להבדיל ממי שמנסים להפוך אותו לשטיבל חרדי.  

* יצחק שמיר צדק – זו כותרת למאמר חשוב של המשורר מירון איזקסון ב"וויינט", שבו הוא מעלה על נס את יצחק שמיר שהעדיף ממשלות אחדות לאומיות על פני ממשלות ימין "מלא מלא", מתוך הבנה לנזק שבקיום ממשלה התלויה בקיצונים ונגררת אחריהם, להבדיל ממשלה מאוזנת, שגורמיה מאזנים זה את זה ובכך נמנעת הקצנה מסוכנת.

אני מסכים מאוד עם המאמר. בעיניי, יצחק שמיר הוא אחד מראשי הממשלה הטובים ביותר שהיו כאן. אני רוצה קצת לדייק ולהרחיב. בבחירות 1984 היה תיקו, ולכן הממשלה הייתה רוטציונית. אמנם על הנייר היו לשמיר 61, אם סופרים את אבי אבות הטומאה, "הרב" כהנא שר"י. אלא שלא רק שמיר כי אם כל הימין, ללא יוצא מן הכלל, כולל התחיה-צומת ומורשה (של הרב דרוקמן) לא העלו על דעתם לספור אותו. גם הנשיא חיים הרצוג לא העלה על דעתו להזמין אותו להתייעצויות. כלל לא היה על כך דיון. הוא היה מוקצה מחמת מיאוס. עד כמה הם צדקו אנחנו רואים היום. כאשר ממשיך דרכו ותלמידו המובהק הוא השר ל"ביטחון" לאומני, חייליו חשים בטוחים דיים לצאת לפוגרום בחווארה. ב-1988 היה רוב חד משמעי לימין. שמיר ניסה להקים ממשלת ימין-חרדים מלא מלא. הוא אף הספיק לחתום על הסכמים קואליציוניים עם המפד"ל ועם התחיה. אבל במו"מ עם החרדים הם דרשו לחוקק חוק האוסר הכרה בגיורים רפורמיים וקונסרבטיביים. שמיר, שכל מעייניו היו להגשמת הציונות, לא היה מוכן להסכים שבמשמרת שלו מדינת ישראל תפנה עורף ליהדות הגולה ותקרע את העם היהודי, ניהל מו"מ בזק עם המערך והקים את ממשלת האחדות הלאומית. כאשר הממשלה הזאת נפלה כעבור שנתיים, בשל החתרנות של פרס בתרגיל המסריח, שמיר הקים ממשלת ימין-חרדים. הוא הלך רחוק בוויתוריו לחרדים בנושאים השונים, אבל את נושא הגיור הם לא העזו להעלות שוב, כי ידעו שהוא יעדיף בחירות ואובדן השלטון מאשר להיענות לדרישתם. שמיר היה ראש ממשלה מצוין, והיה ממוקד בעיקר במהפכה הציונית הגדולה של העליה הגדולה מחבר העמים. בצעד מאוד לא פופולרי הוא שכנע את ארה"ב לבטל את מעמד הפליט ליהודי בריה"מ, בטענה שכאשר קיימת מדינה יהודית, יהודי אינו פליט. וכך הוא ניתב את ההגירה מבריה"מ לעליה הברוכה לישראל. הוא הוביל את המהלך הלאומי הגדול של קליטת מיליון עולים. הוא הוביל את המהלך הציוני הדרמטי של מבצע שלמה לעליית יהודי אתיופיה לישראל. אני מאמין שאילו נשאר בתפקידו עוד שנים אחדות, הוא היה מוביל מהלך לפתרון בעיית העולים מבריה"מ, שאינם מוכרים כיהודים על פי ההלכה. ברור שהיום הוא לא היה נכנע לתביעות כמו ביטול מתווה הכותל או ההתנקשות בחוק השבות (סעיף הנכד). אגב, ממשלותיו היו המיישבות המאסיביות ביותר של יהודה ושומרון, למרות שמפלגת העבודה השתתפה ברובן.

* שאילתה לשרות המטאורולוגי – מה נסגר אתכם? שבועיים חורף? זה כל מה שיכולתם לפרגן לנו?

          * ביד הלשון

כאשר אבדתי אבדתי – משמעות הביטוי היא שאין מה להפסיד, כיוון שבלאו הכי כל האפשרויות הניצבות בפניי מסוכנות. ביטוי של השלמה עם הגורל לפני עשיית מעשה מסוכן,  כמו, "יהיה מה שיהיה".

המושג לקוח מתוך מגילת אסתר. כאשר אסתר משתכנעת להסתכן ולפעול להצלת עמה, באמצעות הליכה אל המלך מבלי שהוזמנה, כלומר בניגוד לחוק ("אשר לא כדת"), מה שעלול להביא להוצאתה להורג, היא אומרת: "לֵךְ כְּנוֹס אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן, וְצוּמוּ עָלַי וְאַל-תֹּאכְלוּ וְאַל-תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים, לַיְלָה וָיוֹם; גַּם-אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן. וּבְכֵן אָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר לֹא-כַדָּת, וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי, אָבָדְתִּי". (אסתר ד טז).

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏4.1.23

* תמונת הראי של השייח' סלאח – זכותם של יהודים לעלות להר הבית היא זכות יסוד שאינה ניתנת לערעור. חובתה של מדינת ישראל, כמדינה יהודית דמוקרטית, להבטיח את מימוש הזכות הזאת. כמדינה דמוקרטית על ישראל לאפשר ליהודים את חופש התנועה ובהדרגה גם את חופש הפולחן בהר הבית. כמדינה יהודית עליה לממש את ריבונות ישראל על המקום הקדוש ביותר לעם היהודי ובוודאי לאפשר גישה חופשית ליהודית להר.

מן הראוי שגם שרי ממשלה וראש הממשלה יעלו על הר הבית, אך יש לעשות זאת בשום שכל ובאיזון בין האינטרס הלאומי שבביקור כזה לבין שלום הציבור וביטחונו.

אבל לא בן גביר. רק לא בן גביר. למען השם, רק לא בן גביר. מן הראוי היה שראש הממשלה יגלה אחריות לאומית ויאסור על בן גביר לבקר כְּשר בהר הבית.

למה לא בן גביר? כדי להסביר זאת, אציג תחילה מולו, לצורך השוואה, את ח"כ לשעבר יהודה גליק, מראשי הנאבקים למען הר הבית. יהודה גליק הוא אוהב אדם באשר הוא אדם. הוא מכבד ואוהב את בני האדם בני כל הדתות וכל הלאומים. הוא רואה בהר הבית מקום שבו תתגשם נבואת ישעיהו "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית-יְהוָה בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל-הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל-הַר-יְהוָה". הוא מאמין בהר הבית כהר השלום, שבו יתפללו יהודים ומוסלמים זה לצד זה בשלום, ברעות ובידידות. גליק נלחם בכל גילוי של גזענות וכח"כ קיים יחסי חברות ושיתוף פעולה עם הח"כים הערבים. זו דרך אחת להיאבק על הר הבית ועל זכותם של יהודים לבקר בו ולהתפלל בו.

דרך זו היא היפוכה של דרכו של בן גביר. בן גביר הוא כהניסט. כל כולו סמל לשנאת ערבים באשר הם ערבים. כל עלייתו המטאורית בפוליטיקה נעשתה באמצעות שנאה לערבים. ככהניסט, הוא דוגל באידיאולוגיה הגזענית על פיה אסור לגויים לחיות בארץ ישראל, לא כל שכן בירושלים ובעיקר בהר הבית. על פי האידיאולוגיה הכהניסטית, מסגד אל-אקצה וכיפת הגזע הם שיקוץ שאסור שישארו על הר הבית, כי הם מוקד של טומאה. בן גביר הוא איש הימין הרדיקלי שממנו עלו כל הרעיונות המטורפים לפיצוץ מסגד אל-אקצה.

מורו ורבו של בן גביר, "הרב" כהנא שר"י אמר בדיון בכנסת: "אם גדולי ישראל של המשנה, שראו שועל יוצא ממקום המקדש, געו בבכי כי לא היה בידם הכוח למנוע את החילול, מה נאמר אנחנו, כאשר היום שועלים הילכו בו, והם מכלים בכל רגע את קדוש ישראל, כאשר שמו אותותם הכוזבות, אותות האסלאם, אותות הריבונות שלהם בהר השם, ואנחנו, עם בזוי ושסוי, שיצא מהגלות להקים כאן מדינה יהודית, הפכנו לעם שמבזה את עצמו, ומשסה ומחלל את כבודו העצמי. בתקופת ההשפלה, כאשר ישב עם ישראל בגלות, הגיעו ארצה הישמעאלים מאותו מקור של הפסוק בבראשית 'והוא יהיה פרא אדם, ידו בכל ויד כל בו', ובחירוף וגידוף עלו להר הקודש של אלוקי ישראל וחיללוהו במסגדים שסימלו את השתלטותו של אללה, כביכול, על אלוקי ישראל רחמנא ליצלן. ואנו, בחריקות שיניים עמדנו חסרי אונים מול ההשפלה, מול חילול השם… כנופיה של בריונים, פראי-אדם ישמעאלים, יושבים על הר קודשנו… הדרישה הלאומית וההלכתית לסלק משם את הזרים שכופרים באלוקי ישראל. כמו כן, שלא יהיה ספק כי ממשלה יהודית אמיתית של תנועת 'כך' תיגש מיד, בעזרת השם, לחסל את שורש הנגע, ותוריד מהר-הבית את הזרים ואת המסגדים".

מספר 2 ברשימתו של כהנא היה הרב ישראל אריאל, מייסד מכון המקדש, התובע להקים לאלתר בפועל את בית המקדש ו"לטהר" את הר הבית מן המסגדים.

בן גביר הוא סמל לגזענות, לשנאת ערבים ולרצון לעקור את המסגדים מהר הבית. בן גביר הוא התגלמות עלילת הדם המרושעת שבה בן דמותו המוסלמי השייח' ראאד סלאח מסית נגד ישראל: "מסגד אל-אקצה בסכנה". אם אכן יגיע בן גביר לשלטון, הוא יממש את העלילה של סלאח, בהתאם להבטחתו של כהנא מה תעשה ממשלה "יהודית אמתית" של תנועת "כך".

בן גביר הוא פרובוקטור. הוא רוצה לעלות להר הבית כדי לעורר מהומות דמים, כי הוא נבנה מהן. על נתניהו מוטלת האחריות למנוע זאת ממנו. אבל נתניהו מודל 2023 הוא חלש, סחיט ושפוט של הכהניסט.

* בלי פרובוקציות – בתקופת ממשלת השינוי הגיע מספר העליות של יהודים להר הבית לשיאים חסרי תקדים בכל הזמנים. הייתה זו קפיצת מדרגה של ממש. וכל זאת, בלי פרובוקציות של פירומן זחוח ומדושן עונג, שמשתוקק להביא לשפיכות דמים רבתי.

* חוק הייעוד – אם תובא להכרעת הכנסת ההתנקשות בחוק השבות (ביטול "סעיף הנכד"), אין ספק מי יהיו הראשונים לתמוך בה: עופר כסיף, אחמד טיבי, איימן עודה וחבר מרעיהם. לא הייתה עדנה כזאת לאויבי הציונות.

מהותה, ייעודה, זהותה, צביונה, זכות קיומה והצדקת קיומה של מדינת ישראל הם חוק השבות, החוק החשוב ביותר בספר החוקים של ישראל. זה החוק המגדיר את מדינת ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי, הקיימת למען העם היהודי כולו, הקיימת למען כל יהודי ויהודי באשר הוא; המדינה – שכל יהודִי בעולם הוא אזרח שלה בפוטנציה, וברגע שיעלה לארץ, אזרחותו תקבל תוקף ממשי, באופן אוטומטי. אם מבטלים את חוק השבות, אפשר לבטל את מדינת ישראל. אין בה עוד צורך. אין לה עוד הצדקה. כל פציעה של החוק הזה, עלולה להוביל לדימום שיביא בסופו של דבר לביטולו.

אל תגעו בחוק השבות. לא צריך להסיר ממנו אות, לא פסיק ולא נקודה. השינוי היחיד שצריך לעשות בו הוא להפכו לחוק יסוד, אולי אף להגדיר אותו כחוק-על (הגדרה שאינה קיימת היום בחוק הישראלי) – חוק שניתן להכניס בו שינוי כלשהו רק ברוב של 80 ח"כים ואפשר לבטלו רק בהצבעה פה אחד של 120 הח"כים.

חוק השבות הוא חוק הייעוד של מדינת ישראל.

* לחרות האדם – הלוגו של עיתון "חֵרות", ביטאונה היומי של תנועת החֵרות, מיסודו של הארגון הצבאי הלאומי, בהנהגתו של מנחם בגין, מפלגת האם של הליכוד, היה: "לשלמות המולדת * לחרות האדם * לקיבוץ גלויות * לצדק חברתי". אלה ערכי היסוד של התנועה, כפי שעוצבה בידי מייסדה, מנחם בגין.

אחד מארבעת ערכי היסוד היה חרות האדם. ערך חרות האדם במשנתו של בגין בא לידי ביטוי בראש ובראשונה בכתיבת חוקה, גם אם היא תיווצר בהדרגה באמצעות חוקי יסוד, ובראש ובראשונה בחקיקת אמנת זכויות האדם והאזרח, שאכן חוקקה לימים, בהובלת ח"כים מן הליכוד וממשלת שמיר – חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. נדבך שני הוא מאבק נגד חוקי החירום שישראל ירשה מן המנדט הבריטי, נגד מעצרים מנהליים, נגד עינויים, נגד הממשל הצבאי לערביי ישראל. בגין, ראש האופוזיציה, נאבק גם למען זכויותיהם של עצירים ביטחוניים וסיכל את סגירת העיתון "העולם הזה" ומעצר מנהלי של עורכו אורי אבנרי, איש השמאל הרדיקלי. נדבך שלישי, אולי החשוב מכל, הוגדר בידי בגין "עליונות המשפט". גישת עליונות המשפט של בגין, הייתה גרסה קיצונית של אקטיביזם שיפוטי. בגין יצא נגד עריצות הרוב, שהיא עיוות של הדמוקרטיה, וניסה להשתית דמוקרטיה מהותית, ליברלית, באמצעות איזונים ובלמים בין הרשויות, שיוכלו לבלום את הרוב כדי להגן על המיעוטים ועל זכויות האדם והאזרח. הגורם המרכזי במימוש עליונות המשפט הוא בית המשפט העליון, שאחד מתפקידיו המרכזיים הוא בקרה שיפוטית על החקיקה בכנסת וסמכות מלאה לפסול חוקים הפוגעים בזכויות האזרח או בזכויות המיעוט. בגין נאבק על עצמאות המשפט, כלומר על הפרדה כמעט מלאה בין המערכת הפוליטית למערכת המשפט וניטרול כמעט מוחלט של מעורבות המערכת הפוליטית בבחירת השופטים. בגין גם עמד על תפקידו העצמאי של היועמ"ש, כמי שתפקידו אינו רק לייעץ, אלא להבטיח שהממשלה, הכפופה לחוק, תפעל על פי חוק, כשהיועמ"ש הוא מי שמפרש לה את החוק. בגין, כראש הממשלה, יזם ב-1977 את הנוהג, שהתקיים עד היום, על פיו היועמ"ש יושב באופן קבע בישיבות הממשלה. היועמ"ש היה אז אהרון ברק, שאותו ירש בגין מממשלת המערך, אך הייתה ביניהם הערכה הדדית גדולה.

עמדתו של בגין בנושאים האלה, הייתה עמדת תנועת החירות ועמדת הליכוד עד העשור הקודם. כל האתוס של שנאת מערכת המשפט והתאווה להחריבה, שאותו מגלם יריב לוין, שר המשפטים החדש, הוא היפוכה המוחלט של האידיאולוגיה של הליכוד. לוין מדבר בשם השמרנות אך הוא מוביל מהפכה רדיקלית. את המהפכה הזאת ניתן להגדיר – מהפכת הדה-בגיניזציה של ישראל.

* חלקו של היועמ"ש בחוק הגולן – כחלק מהמתקפה על בג"ץ, התפרסם בוויינט מאמר של איש ההייטק אלחנן צווכר, הקובע חד-משמעית שאילו חוק הגולן היה נחקק היום, בג"ץ היה פוסל אותו ובעצם הוא היה נפסל מראש בידי היועמ"ש. הוא אף מציין שכלל לא הייתה מעורבות של היועמ"ש בחקיקה, כיוון שאיש לא חשב לערב אותו.

אין לכך שחר. הרי בגין, מי שהביא לחקיקת החוק, הוא זה שצירף את היועמ"ש לישיבות הממשלה והפך אותו לשותף מלא, הרבה יותר מבעבר, לכל החלטות הממשלה. היועמ"ש יצחק זמיר היה שותף מלא למהלך שהביא לחוק הגולן. בגין, מסיבות מדיניות, שמר על החוק בסוד, גם משרי ממשלתו, עד יום הגשתו לכנסת. היו לו שני שותפי סוד מתחילת המהלך – שר המשפטים משה נסים והיועמ"ש יצחק זמיר. בישיבה של שלושתם, חודשים לפני החקיקה, ביקש בגין מזמיר חוות דעת משפטית, האם החוק שהתקבל ב-1967, שמסמיך את הממשלה להחיל את הריבונות על חלקי ארץ ישראל, תקף בגולן שלא היה חלק מארץ ישראל המנדטורית, או שמוטב לחוקק חוק נפרד. זמיר המליץ על חוק מיוחד.

לא הייתה עתירה לבג"ץ נגד החוק, כי לא הייתה כל עילה לכך. אבל בג"ץ פסק סמוך לקבלת החוק, שכל מקום בחוק הישראלי שנאמר בו "מדינת ישראל" תקף גם בגולן. כלומר, הוא נתן את הגושפנקה לחוק. אין ספק שאילו הייתה מוגשת עתירה נגד החוק, היא הייתה נדחית. ואין לי ספק שאילו החוק היה מתקבל היום – בשום אופן הוא לא היה נפסל, כי אין כל עילה לפסילה.

צווכר טוען שחוק הגולן היה נפסל, כמו שההתנתקות התקבלה. בבג"ץ ההתנתקות דווקא התייחס בית המשפט לגולן ולחוק הגולן. השופטים פסקו (בצדק, לדעתי, למרות שהתנגדתי בתוקף לעקירת גוש קטיף), שכיוון שמדובר בשטח מוחזק בתפיסה לוחמתית, ומי שמוסמך לקבוע בענייני ביטחון זו הממשלה, אין מקום להתערבות של בג"ץ. והם הוסיפו, שאילו היה מדובר בגולן, שעליו חלה ריבונות ישראל, הם היו נוהגים אחרת.

* פסול מבחינה מוסרית – היועמ"שית בהרב מיארה צודקת בהחלטתה האמיצה לא להגן על מינויו של העבריין הסדרתי דרעי לממשלה.

אבל הבעיה האמתית היא שאנו נדרשים לדיון משפטי חוקתי על מינוי פסול מלכחתחילה מבחינה מוסרית, ציבורית.

* תרבות השקר – נתניהו הקצה שלושים מיליארד ש"ח לפיתוח המגזר הערבי. זה מוצדק וחשוב מאוד. וזה מוכיח עד כמה ההסתה הבזויה, הנואלת והגזענית, נגד הממשלה הקודמת, הייתה שקרית.

* נגד טובת הציבור – ההחלטה הראשונה של שר האוצר סמוטריץ', היא לבטל את המס על כלים חד-פעמיים ועל משקאות ממותקים. אלו שתי החלטות המנוגדות לאינטרס הציבורי. החלטה אחת פוגעת בעליל בהגנת הסביבה. החלטה שניה פוגעת בעליל בבריאות הציבור.

מסתבר שגם אחרי שהם עלו לשלטון, הם ממשיכים להיות אופוזיציה למדינה.

* אינטרס ציבורי מובהק – כלי הפלסטיק החד-פעמיים הם נזק חמור לסביבה. הם מזהמים את האוויר, את היבשה ואת הים. הם איום על בריאות הציבור ובעלי החיים. המס על הכלים החד-פעמיים הוא מס חשוב מאוד להגנה על הסביבה ולכן הוא אינטרס ציבורי מובהק. הוא אינטרס משותף לחילונים, לדתיים ולחרדים, ליהודים ולערבים, לשמאלנים וימנים.

בהסכמים הקואליציוניים עם החרדים, הוסכם על ביטול מידי של המס, והשר סמוטריץ' מיהר ליישם זאת ביומו הראשון בתפקיד. איזה אינטרס מייצגים החרדים במלחמתם במס הזה? הרי אין כאן שום עניין דתי, שום עניין מסורתי. איזו סיבה יש לחרדים לא להיות שותפים לאינטרס הכלל, אלא לצאת נגדו?

הסיבה היחידה היא הרצון הילדותי לבטל כל החלטה שקיבלה הממשלה הקודמת, ובעיקר כל החלטה של שנוא נפשם ליברמן. הביטול נועד להצדיק את הקונספירציה הילדותית המטורללת, על פיה המס על כלים חד-פעמיים נועד לפגוע בציבור החרדי. איזו פרנויה מופרעת. למעלה משמונים מדינות הטילו מס על כלים חד-פעמיים. האם גם הן חלק מן הקונספירציה – הטילו את המס הזה כדי לפגוע בחרדים בישראל?

ולמה נתניהו נכנע גם לדרישה הזאת?

* למנוע את החופש מהאזרח – בשנים שקדמו לכניסתו של יועז הנדל לתפקיד שר התקשורת, משרד התקשורת היה מיזם להשתלטות נתניהו על התקשורת הישראלית. הוא עסק בעיקר בנושאים שנדונים כעת בבית המשפט. נתניהו כיהן בתפקיד, ובאובססיה המטורפת שלו לתקשורת הוא היה שר התקשורת וראש הממשלה, בסדר הזה. כאשר בג"ץ חייב אותו לוותר על התיק, הוא דאג שימלאו אותו נערי שליחויות הנאמנים לאדונם ככלבלבים מאולפים – איוב קרא ודודי אמסלם.

וכך, כאשר יועז נכנס לתפקיד, ישראל הייתה במקום ה-100 בעולם בפריסת סיבים, כמו מדינת עולם שלישי. בתוך שנתיים ישראל הייתה המדינה המובילה בעולם בקצב פריסת הסיבים ובין הראשונות בעולם באחוז הפריסה בפועל. זו רק אחת המהפכות שיועז הוביל, עד יומו האחרון בתפקיד, לקידום תשתיות התקשורת בישראל, לרווחת אזרחי ישראל כולם.

כששמעתי שדווקא קרעי מונה לתפקיד, נחרדתי, אם כי לגמרי לא הופתעתי. הוא מסוג האנשים שנתניהו שולח לתפקיד הזה, כדי להבטיח את שליטתו המוחלטת במשרד לצורך השתלטותו על התקשורת. לא בכדי, קרעי נושא את דגל חורבן השידור הציבורי בישראל, החיוני כל כך לדמותה הדמוקרטית והתרבותית של ישראל.

מיד עם כניסתו לתפקיד, הודיע קרעי: "בכוונתי לחתום בימים הקרובים על ביטול רפורמת הקומה הכשרה. לא נתערב בהחלטות של שום משתמש באף מגזר. מדיניות המשרד תחתיי תותיר את החופש בידי האזרח".

לא זו בלבד שמדובר בהחלטה נואלת; מה שמרגיז במיוחד הוא השפה האורוויליאנית שבה הוא השתמש. הוא מדבר על "השארת החופש בידי האזרח?" ההיפך המוחלט הוא הנכון. רפורמת הקומה הכשרה במגזר החרדי, נועדה להעביר את החופש לידי האזרח; לאפשר גם לאזרח החרדי לנייד את מספר הטלפון שלו ולעבור עם אותו קו למסלול אחר. בכך, האזרחים החרדים ישוחררו מן השליטה הטוטליטרית של האח הגדול – "ועדת הרבנים לענייני תקשורת", המשרתת אינטרסים כלכליים כוחניים, ומונעת מן האזרחים החרדים את יכולת השליטה על חייהם ואת הכניסה למאה ה-21 באמצעות הטלפון החכם.

הדגל של יועז הנדל היה ביטול האוטונומיות בישראל – לא אוטונומיה של המגזר הערבי ולא אוטונומיה של המגזר החרדי; כולם אזרחי ישראל וחובתה של ממשלת ישראל לתת את השירות הממלכתי לכל אזרחיה ועליה למנוע השתלטות אוטונומית שתמנע את חופש הבחירה מן האזרחים.

קרעי מסיג אחור את המהלך החשוב הזה, שנועד לשפר את חייהם של האזרחים החרדים.

שלמה קרעי – שר התקשורת בממשלת הטרלול הרגרסיבי.

* פשע שנאה אנטישמי – ח"כ הרב גלעד קריב התייחס לעימות בינו לבין ח"כ מאיר פרוש מיהדות התורה ואמר: "הוא בא משושלת פוליטית הידועה בשנאתה לחלקים גדולים בעם היהודי". הוא צודק. השנאה הזאת עוברת מאב לבן – ממשה למנחם וממנחם למאיר.

מנחם פרוש, אביו של מאיר פרוש, שהיה אף הוא ח"כ, ביצע פעם פשע שנאה אנטישמי בזוי בנאום בכנסת, כאשר השליך לרצפה סידור רפורמי וירק עליו.

* לא עלה תאנה – איני אוהב, בלשון המעטה, את האמירות לפיהן אמיר אוחנה הוא עלה תאנה. המסר של האמירות הללו, הוא שהממשלה הומופובית, מתכוונת לפגוע בלהט"ב, והמינוי של אוחנה לתפקיד יו"ר הכנסת הוא עלה תאנה.

התמונה הרבה יותר מורכבת. יש בקואליציה גורמים הומופובים. הבולט שבהם הוא אבי מעוז, שההומופוביה היא המסר המרכזי של מפלגתו, אך גם המפלגות החרדיות ולפחות חלק מהח"כים במפלגות הדתיות. אך יש בקואליציה גורמים השוללים לחלוטין את ההומופוביה. בראש ובראשונה הליכוד, שלפחות מרבית חבריו רחוקים מהומופוביה. לדוגמה, ח"כ גוטליב, אחת הח"כיות הקיצוניות והמתלהמות ביותר בליכוד, הפתיעה בנושא הזה, והודיעה שבכל מקרה תצביע נגד חוק האפליה, אם יובא להצבעה, ו"גם אם תהיה משמעת קואליציונית, היד שלי לא תוכל להתרומם בעד החוק". נתניהו עצמו רחוק מהומופוביה.

ההומופובים השיגו הישגים בהסכמים הקואליציוניים ולבטח ינסו לקדם את דרכם. סביר להניח שנתניהו והליכוד ינסו למסמס זאת. עיקר המאבק בנושא הזה יהיה בתוך הקואליציה.

מינויו של אוחנה ליו"ר הכנסת היא צעד חשוב מאוד, גם אם סמלי (אך לסמלים יש הרבה עוצמה) במאבק הפנימי הזה. במינויו של הומו מוצהר לתפקיד רם המעלה יש מסר חשוב לציבור. בנאומו של אוחנה אחרי היבחרו ובתמיכה שקיבל בליכוד יש מסר חשוב מאוד. מנגד ראינו את השפלת המבט המוחצנת של ח"כים חרדים בעת נאומו של אוחנה, ואת דברי הבלע של הרב מאזוז ושל הרב עמאר.

מה תפקידה של האופוזיציה (בכנסת ובציבור) בסיטואציה הזאת? אופוזיציה טוטלית, כמו האופוזיציה הקודמת, שאינה רואה דבר לנגד עיניה זולת הפלת השלטון, תצייר כמובן את כל הקואליציה בדמותו של אבי מעוז. ואיך היא תתמודד עם המינוי של אוחנה? תגדיר אותו כעלה תאנה. אופוזיציה קונסטרוקטיבית, לעומת זאת, שמטרתה לקדם את הטוב למדינת ישראל גם בשבתה באופוזיציה, תנצל את ההתגוששות הפנימית בקואליציה, לחיזוק האגף הליברלי בתוכה, על מנת לגבש התנגדות של רוב הכנסת לכל ניסיון לפגוע בלהט"ב.

* האידיוטים השימושיים של המוטציה הקנאית – הפובליציסט עפרי אילני לא ידליק יותר נרות חנוכה. כך הוא הכריז במאמר במוסף "הארץ". הוא גם קרא לא למול את הבנים. הוא התנתק מן היהדות. אם היהדות היא בן גביר ואבי מעוז – הוא מעדיף לא להיות יהודי.

כאשר אדם רציני מתבטא כמו רוגל אלפר זה כואב. אך אלה דברים מאוסים כמו של אלפר, גם אם אינם שטחיים וריקניים כמותו.

משמעות דבריו של אילני היא גושפנקא ליומרה של בן גביר ושכמותו להיות היהדות. היא ויתור על המאבק על דמותה של היהדות, שהוא המאבק על דמותה של ישראל כמדינה יהודית. אני לא מוכן בשום אופן לוותר על המאבק הזה. מבחינתי, לוותר על יהדותי זה בדיוק כמו להתאבד. וכאדם תאב חיים לא עולה על דעתי להתאבד. וגם לא לאבד את זהותי. ולא את מהותי. וזהותי היא בראש ובראשונה – היותי יהודי וציוני.

אילני לועג לאנשים כמוני שנאבקים על היהדות מול המוטציה הכהניסטית. "אין טעם להמציא גרסה פרטית של יהדות – דת שכל מהותה היא הזיקה לעם ישראל". ודאי. ממש לא מדובר בהמצאת גרסה פרטית של יהדות. מדובר במאבק על דמותה של היהדות דווקא כיוון שכל מהותה היא הזיקה לעם ישראל. בדיוק על כך המאבק – דווקא כיוון שמדובר בזיקה לאומית.

בתגובה למאמרו של אילני פרסם פרופ' ישי רוזן צבי רשומה בפייסבוק שבה הוא מביע התנגדות להצעתו של אילני להתנתק מן היהדות, אך הוא מציע להתנתק, יחד עם היהדות, מהציונות. כפי שהמוטציה הכהניסטית מעוררת ומעודדת קולות פוסט יהודיים כך היא מעוררת ומעודדת קולות פוסט ציוניים. אילני, רוזן צבי ושכמותם, הם האידיוטים השימושיים של הקנאים הפנאטיים בכך שהם מאשרים את היותם המייצגים של היהדות (אילני) ושל הציונות (רוזן צבי).

כיהודי, כציוני, כפטריוט ישראלי, אין לי שום כוונה להרהר ולו לשבריר שניה על ויתור על היהדות והציונות שלי. לכן, אאבק נגד המגמה המסוכנת שאותה מייצגים בן גביר, אילני ורוזן צבי, כל אחד בדרכו.

* כלי חמס מכרותיהם – בפרשת השבוע, פרשת "ויחי", אנו מסיימים את קריאת ספר בראשית.

טרם מותו, מכנס יעקב את בניו כדי להיפרד מהם. דבריו הם מלאכת מחשבת – שירה נשגבת. הוא מאפיין כל אחד מן הבנים על פי אופיו וייחודו, אינו מקפיד על פוליטיקלי קורקט, אינו מנסה להיות מאוזן. את הברכות הוא מתאים לאנשים, ולא במובן של "תמשיך להיות מי שאתה", אלא גם ברגעיו האחרונים הוא ממשיך להיות אב מחנך, כנושא שליחות. בתום דבריו, הוא סיים את שליחותו. הוא אוסף את רגליו אל המיטה ומת.

מי שחוטפים ממנו יותר מכל הם נערי הגבעות שמעון ולוי, שביצעו את פשע השנאה – "תג מחיר", בשכם. אותם יעקב אינו מברך כי אם מקלל, ומונע מהם נחלה. מי שנוהגים כפי שהם נהגו, מעידים על עצמם שאין הם ראויים להתיישבות. בדבריו, יעקב משווה אותם לארגון חמאס: שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי, כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז, וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה. אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל.

* תפילה לשלומו – מישהו יודע מה שם אמו של נסראללה? אומרים שהוא מאוד חולה. צריך להתפלל לשלומו.

* פתיחה מחקרית מאלפת – בקרוב ייצא לאור ספרי השני "אל נאחר רגע נכסף – תנועת העבודה וההתיישבות בגולן 1967-1969". על העטיפה האחורית של הספר, יופיע הטקסט שכתב פרופ' אבי בראלי: "ספרו של אורי הייטנר הוא ניתוח היסטורי חיוני ביותר להבנת שתי סוגיות חשובות בתולדות מדינת ישראל:  נקודת המוצא ביחסה של מדינת ישראל אל רמת הגולן לאחר כיבושה במלחמת ששת הימים, ושקיעת היכולת ההתיישבותית של תנועת העבודה הציונית לנוכח אתגר יישובם של הגולן ובקעת הירדן. הם היו מחוזות חפץ מדיניים והתיישבותיים של הזרם המרכזי בתנועת העבודה, אולם התנועה התגלתה בחולשתה לנוכח האתגר והותירה את המתיישבים שם ללא עורף משמעותי. הספר מאיר סוגיות אלו בעזרת תיעוד היסטורי רב חשיבות ומציע פתיחה מחקרית מאלפת לבירורן".

* אז איך חגגתי את יום הולדתי השישים? – ב-5:40 זינקתי מהמיטה היישר לבגדי העבודה ונעלי העבודה ונסעתי למטע התפוח הצעיר בדלאווה א'. אני עושה שם עכשיו משימה שאני מגדיר אותה "טיפול אישי בעץ". אני עובר ליד כל עץ, שואל אותו לשלומו, ומטפל בו על פי הצרכים הייחודיים לו. אין עץ שאין מה לעבוד עליו ואני מתעכב דקות אחדות ליד כל עץ. כיוון שמדובר בחמש חלקות ובסך הכל ב-84 דונם, מדובר במשימה הנמשכת שבועות רבים. למשימה הזאת נדרשים הרבה מאוד אורך רוח ובעיקר אהבה; אהבה לכל עץ. בעצם, זו הליבה של העבודה במטע הצעיר. ככל שנעניק תשומת לב וטיפול נכון לעץ, כך נהנה ממנו בעשרים-שלושים שנות חייו.

אני אוהב מאוד את העבודה הזאת, אם כי היום היה קצת מאתגר בשל מזג האוויר – רוחות קדים (שרקיות) עזות ומקפיאות. מי שמכיר את הרוחות המזרחיות בגולן יודע עד כמה הן קשוחות. אבל זה מה יש או כמאמר המשורר: "אדמתנו, בני, אין פנאי לה".

בערב ביליתי בישיבת ועדת הכספים של מדרשת השילוב, שאני היו"ר שלה. הישיבה התקיימה בזום.

ומה עם חגיגות? לאורך היום קיבלתי טלפונים ומסרונים של ברכה וקבוצות הווטסאפ שבהן אני חבר המו מברכות.

שנים רבות אני מוביל את קבלות השבת באורטל – אני מזוהה עם קבלות השבת וקבלות שבת מזוהות אתי. אין דרך מתאימה יותר לחגוג את יום הולדתי העגול מאשר בקבלת השבת. וכך היה. ביום שישי היה התאריך העברי שלי. פרשת השבוע הייתה פרשת הבר מצווה שלי, פרשת "ויגש". ובקבלת השבת חגגנו, והתרגשתי כפי שלא התרגשתי שנים רבות.

ובמשפחה? עמוס, בננו הבכור, כעת במילואים. כשישתחרר – נחגוג. אך עוד לפני כן, בתנו המוכשרת תמר כתבה והלחינה שיר לכבודי, שריגש אותי מאוד מאוד.

          * ביד הלשון

ברקאי – קיבוץ ברקאי, הנמצא בפתח המערבי של בקעת עירון, עלה לקרקע ב-1949. את הקיבוץ ייסדו חלוצים שעלו מרומניה ומפולין, אליהם הצטרפו ב-1960חלוצים שעלו מארה"ב. קיבוץ ברקאי השתייך לקיבוץ הארצי (השומר הצעיר) ומייסדיו ומשלימיו היו בוגרי תנועת השומר החדש. היום התנועה הקיבוצית מאוחדת בתנועה אחת (זולת הקיבוץ הדתי).  

שם הקיבוץ הוא מחווה לגרעין המייסד שלו; ראשי תיבות של "בני-עבודה, רומניה, קיבוץ, ארץ ישראל". הפירוש השני הוא שהקיבוץ מסמל את ברקאי, כוכב השחר, שזרח מחשכת האימה של מלחמת העולם השנייה. את שם הקיבוץ הציע, הסופר, המורה וחוקר השפה העברית פרופ' נתן מארק.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏1.1.23

* סוס טרויאני – אבי אבות הטומאה, "הרב" כהנא שר"י, מורו ורבו של בן גביר (לצד מורו ורבו השני, הארכי-מחבל, רוצח ההמונים גולדשטיין ימ"ש), הכריז בריש גלי שהדמוקרטיה היא ייבוא מערבי מנוון שהורס את הגוף הלאומי, מנוגדת ליהדות ושהדרך לגאולה כוללת את הרס הדמוקרטיה.

לכאורה, בן גביר סטה מדרכו של מורו ורבו. אדרבא, הוא מציג את עצמו כדמוקרט וכמגן הדמוקרטיה. אך זו טעות אופטית. בן גביר היה ונשאר כהניסט, אלא שבניגוד לכהנא הוא כהניסט חכם ומתוחכם, שאימץ את שיטת ה"תאקיה" של קנאי האסלאם שמוכנים טקטית להתחפש כדי לקדם את דרכם. לכן, הוא מסוכן לאין ערוך מכהנא. דרכו של בן גביר, היא להגיע לשלטון ורק אז לממש את תורת הגזע האנטי דמוקרטית של מורו ורבו. עד אז, הוא ישחק תמיד על תפר הלגיטימיות, ימתח למקסימום את הקווים האדומים, אך לא יחצה אותם. כך הסיר את תמונת מורו ורבו רוצח ההמונים מסלון ביתו (ואולי תלה בחדר אחר?), לדרישת רבני הציונות הדתית, כדי להיכנס לרשימת הבית היהודי. כך הקפיד שהתבטאויותיו לא יחצו את הקו האדום של האידיוטים השימושיים בבג"ץ כדי שלא יפסלו אותו. כך המיר את צווחות "מוות לערבים" בצווחות "מוות למחבלים", אך ברור שבעיניו כל ערבי הוא מחבל, ובמיוחד ערבים כמו מנסור עבאס, המוביל את מהפכת ההשתלבות של ערביי ישראל במדינת ישראל היהודית, הציונית. וכך הגיע לממשלה, לקבינט, לתפקיד השר לביטחון פנים, שסחט את שינוי שמו לשר לביטחון לאומי, סחט את הפיכתו למפכ"ל-על של המשטרה, סחט את העברת פלוגות מג"ב ביו"ש לפיקודו. והוא ימשיך לקדם את דרכו הגזענית, אך את הקווים האדומים הוא ימתח, אולם לא יקרע, כדי לא לסכן את היעד – השלטון. בינתיים הצליח לסחוט את חוק הקלון, החוק לעידוד הגזענות – ביטול האיסור על גזענים לרוץ לכנסת. בכך הוא ירחיב את הקווים האדומים ויוכל להסיר בהדרגה את התחפושת.

הטקטיקה של בן גביר היא "אם אינך יכול לנצח אותם, הצטרף אליהם", אך האסטרטגיה שלו היא: כדי לנצח אותם, היכנס אליהם כדי להרוס אותם מבפנים.

בן גביר הוא סוס טרויאני בדמוקרטיה הישראלית.

נתניהו יודע זאת. נתניהו מתעב את הכהניזם ומתעב את בן גביר. הוא מודע לסכנות, אך הכל כשר כדי לנסות לחלץ את עצמו מאימת הדין, באמצעות חקיקה שתעמיד אותו מעל החוק. נתניהו מאמין שיצליח לתמרן את הכהניסט ולהגן מפניו על הדמוקרטיה. הוא רגיל לעבוד עם פראיירים ועם אומרי-הן שאינם מסוגלים לחשב כמוהו חמישה מהלכים קדימה. אלא שהפעם עומד מולו אדם מתוחכם לא פחות ממנו.

הרגע הרע והנמהר של השבעת הפרחח הכהניסט לשר בממשלת ישראל, ייזכר לדיראון עולם כרגע השֶׁפֶל בתולדות הכנסת, כיום שחור לדמוקרטיה הישראלית, ככתם על תולדות העם היהודי.

* אשמת בג"ץ – מינויו של הפרחח הכהניסט לממשלה הוא חרפה מוסרית וקלון על מדינת ישראל. ראוי להיאבק בממשלה הכוללת את הגזען הפשיסט מאבק ציבורי, פוליטי ותקשורתי. אבל אין עילה להתערבות בג"ץ במינוי הזה. התערבות כזו היא אקטיביזם שיפוטי קיצוני, ואין לכך מקום.

יש לזכור שהאקטיביזם הקיצוני של בג"ץ הוא זה שדרדר אותנו לשעה הקשה הזאת. כאשר בית המשפט העליון ביטל את החלטת ועדת הבחירות המרכזית לפסול את ההתמודדות של הכהניסט הגזען, בהתאם לחוק יסוד הכנסת השולל התמודדות של גזענים, מתוך העדפת פֶּטיש חופש הביטוי על חוק יסוד שחוקק הריבון, הוא קלע אותנו לצרה הזאת.

* אין לנו מדינה סְפֶּייר – את הכותרת לישיבת מרכז מפלגת העבודה שהכריע בעד הקמת ממשלת אחדות עם הליכוד ב-1984 נתן יצחק רבין, בנאומו: "אין לנו מדינה סְפֶּייר".

בימים הקשים האלה, שבהם קמה ממשלת בן גביר, אני מקפיד לא לשכוח את האמירה החשובה הזאת. אין לנו ארץ אחרת, גם אם אדמתנו בוערת.

כיוון שאין לנו מדינה ספייר, אני מתנגד לקולות הקוראים למפכ"ל המשטרה להתפטר, עקב מינויו של הכהניסט לשר ובעקבות חוק בן גביר. הרי הסיבה שבעטיה עליו להתפטר, כביכול, היא בדיוק הסיבה לכך שאף ניצב לא יהיה מוכן למלא את התפקיד. ואז מה?

על שבתאי להישאר בתפקידו ולהשתדל להיות המבוגר האחראי. רק אם יחוש בפועל שאין בכוחו לעצור מהלכים כהניסטיים, אחרי שנתן צ'אנס וניסה, עליו להתפטר. אז, אזרחי ידעו, שהוא התפטר מחוסר ברירה.

* המסר שלא נאמר – האתגר הלאומי העליון הניצב לפתחנו בשנים הקרובות, הוא עידוד עליה גדולה מרוסיה ומאוקראינה וקליטתה. כמדינה ציונית, בכך עלינו להתמקד, לפני כל משימה אחרת.

האזנתי בקשב רב לנאום ההכתרה של נתניהו. הוא לא הזכיר את האתגר הזה במילה וחצי מילה. האזנתי לנאומו של ראש האופוזיציה, לפיד. הוא לא מתח מילה של ביקורת על התעלמותו של נתניהו מהנושא.

איזה מזל שלפני 25 שנים ראש הממשלה היה שמיר, ולא מישהו מהמנהיגים הנוכחיים.

במקום להיערך לאתגר, הממשלה החדשה זוממת להתנקש בחוק השבות, ומְמנה לאחראי על "נתיב" ולשר העליה והקליטה אנשים שגישתם עלולה לחבל בעליה.

* מאז קום המדינה – תומכי ההתנקשות בחוק השבות, ביטול "סעיף הנכד", מיתממים ושואלים מה כל כך נורא לחזור למצב שקדם לחקיקת הסעיף ב-1970? למה זו היתממות? כי מאז קום המדינה וחקיקת חוק השבות, נכדים ליהודים עלו במסגרת חוק השבות ונטמעו בעם היהודי. ב-1970 הדבר עוגן בחוק.

* איחולי כישלון – כפטריוט ישראלי, אני מאחל הצלחה לכל ממשלה, גם כשאני מתנגד לה. הרי כל ממשלה, בדרכה, רוצה לחזק את ביטחון ישראל, את כלכלת ישראל, את מעמדה הבינלאומי של ישראל. לכן, הצלחתה של כל ממשלה היא הצלחתה של מדינת ישראל. גם לממשלה החדשה אני מאחל הצלחה. אבל לשר המשפטים יריב לוין אני מאחל בכל לבי כישלון. אני מאחל לו להיכשל כישלון חרוץ במזימתו להחריב את מערכת המשפט ולהרוס עד היסוד את מדינת החוק.

* דה-בגיניזציה – כשבגין נבחר לראשות הממשלה, ב-1977, הוא החליט להזמין באופן קבוע את היועמ"ש אהרון ברק לישיבות הממשלה. ב-45 השנים שחלפו מאז, הנוהג נשמר בכל הממשלות, כולל חמש הממשלות הקודמות של נתניהו.

החלטתו הראשונה של נתניהו כראש הממשלה החדשה, הייתה לא להזמין את היועמ"שית לישיבת הממשלה הראשונה.

החלטה סמלית, המציגה את מהפכת הדה-בגיניזציה שמובילים נתניהו ולוין.

* התביישתי – ההפרעות לנאומו של נתניהו בנאומו בישיבת ההשבעה בכנסת – מבישות. אמנם זה לא מתקרב להפרות הסדר של האופוזיציה הקודמת בנאום ההשבעה של בנט, אבל הציפייה שלי היא שהאופוזיציה תציג לציבור חלופה של התנהגות ממלכתית. לצערי ולאכזבתי זה לא קורה. גם מחיאות הכפיים של הקואליציה אינן פרלמנטריות. רע, רע מאוד.

* האויב החדש – אני שמח על מינויו של גלנט לשר הביטחון. קודם כל כיוון שאני יודע מי היה האלטרנטיבה (שאילו מונה, נכון היה לשנות את שם המשרד למשרד המלחמה), אבל גם כמינוי בפני עצמו. אני מעריך את גלנט, את מנהיגותו ואת אחריותו, גם אם לא תמיד אני מסכים עם דעותיו.

אבל על גלנט להבין, שברגע שד"ר נתניהו מינה אותו לתפקיד הבכיר ורב העוצמה, מיסטר ביבי סימן אותו כאיום פוליטי מסוכן. ואם הוא איום פוליטי הוא אויב. הרבה יותר מהר ממה שהוא חושב הוא ימצא עצמו כאויב החדש של נתניהו. זה יתחיל ברשומות של יאיר נתניהו שידוקלמו בידי הדקלמנים ולאחר מכן יתחילו לצוץ כל מיני סיפורים עליו, מלוא הטנא שיימינג ופייק ניוז. כבר בשבועות הקרובים נשמע ונקרא שגלנט היה ב"פורום החווה" של שרון.

* נשימת רווחה – אמיר אוחנה, שנכנס כסוס טרויאני למשרד המשפטים ואח"כ למשרד הבט"פ, הוא השר הגרוע בממשלות ישראל לדורותיהן. הוא רחוק מלהיות דמות הראויה לתפקיד יו"ר הכנסת. אולם כאשר התברר שהוא המועמד, נשמתי לרווחה. העיקר שהביביריון החוליגן, ראש "לה פמיליה" הפרלמנטרית, האיש שמתפרע ומשתולל בישיבות הכנסת וגם מן הדוכן, האדם האחרון שראוי לתפקיד והוזכר כמועמד מוביל, דודי אמסלם, לא ימלא אותו.

בימים הקשים האלה, אני רואה בחיוב את עצם מינויו של הומו מוצהר לתפקיד רם המעלה הזה. יש בכך אמירה חשובה, ובמידה מסוימת גם אצבע בעין לאבי מעוז ואורית סטרוק.

* שמחה לאיד – לא יפה לשמוח לאיד, אבל אני מודה שאני שמח לאידו של דודי אמסלם. אמסלם, האיש שיכול להיות פוסטר של הישראלי המכוער, מי שמבזה את כנסת ישראל בכל דקה שהוא במשכן – נשאר בלי כלום.

נער השליחויות של נתניהו, נאמן הנאמנים, יותר ביביסט מביבי – ונתניהו בגד גם בו. כמו בכולם. מגיע לו.

* אתנן כפול – עידית סילמן הייתה יו"ר הקואליציה בממשלת בנט-לפיד, תומכת נלהבת של הממשלה ושל דרכה. אבל היא עברה מסכת של התעללות וטרור אישי נגדה ונגד משפחתה, עד שהתפוררה לאבקה. אילו הייתה בה מעט יושרה, ברגע שנשברה היה עליה לומר "איני יכולה עוד" ולפרוש מן החיים הפוליטיים. אך אין בה מעט יושרה. ולכן היא מכרה את נשמתה תמורת אתנן כפול – שיריון ברשימת הליכוד ותיק בממשלה. גם אילו זה היה חוקי, זה היה מסריח, בלתי מוסרי ובלתי לגיטימי. אך זה גם לא חוקי. ובית המשפט העליון עוד יידרש לעסוק בסוגיה.

* הגדרת קלון לרמטכ"לים – ב-15 בספטמבר 1969, עם סיום תפקידו כראש אג"ם וכשהבין שקלושים סיכוייו להתמנות לרמטכ"ל, פרש אלוף עזר ויצמן מצה"ל. מיד עם פרישתו הצטרף לתנועת החרות ועוד באותו ערב, שעות אחדות אחרי שחרורו, מונה בידי בגין, יו"ר תנועת החרות, לשר התחבורה מטעם גח"ל (גוש חרות ליברלים, שקדם לליכוד) בממשלת הליכוד הלאומי (כפי שנקראה אז ממשלת האחדות הלאומית).

ב-1 בינואר 1972, סיים רא"ל חיים בר לב את תפקידו כרמטכ"ל ואת שירותו הצבאי. מיד הצטרף למפלגת העבודה. ב-5 במרץ, חודשיים וארבעה ימים לאחר שחרורו, מונה בר לב לשר המסחר והתעשיה בממשלת גולדה מאיר.

ב-9 ביולי 2002 סיים רא"ל שאול מופז את תפקידו כרמטכ"ל ואת שירותו הצבאי. ב-4 בנובמבר, פחות מארבעה חודשים לאחר מכן, עם פרישת מפלגת העבודה בראשות פואד בן אליעזר מממשלת שרון, מונה מופז לשר הביטחון מטעם הליכוד.

המקרים האלה ואחרים יצרו תחושת אי נוחות בציבור. המעבר המהיר מדי מן השירות הצבאי לתפקיד פוליטי בכיר, התקבל כפגיעה במעמדו הממלכתי של צה"ל כצבא העם. לכן, לקראת בחירות 2003 קיבלה הכנסת חוק מידתי וראוי, המחייב צינון של 6 חודשים בטרם ימונה קצין בכיר מדרגת אלוף ומעלה, והמקבילים לו בארגוני הביטחון האחרים, לתפקיד שר בממשלה או יתמודד לכנסת.

ב-2007 התקבל "חוק אשכנזי", שהאריך את הצינון באופן דרקוני, מ-6 חודשים לשלוש שנים. היה זה חוק פרסונלי שיזם הליכוד בשל הפופולריות של הרמטכ"ל אשכנזי וכדי לחסום את ריצתו לכנסת. הצינון הזה בלתי מידתי ואינו מוצדק.

ועכשיו, ממשלה של משתמטים ועבריינים עומדת ליזום את הארכת הצינון לחמש שנים. סמוטריץ' בכלל הציע צינון של עשר שנים. הם מכופפים את חוקי המדינה כדי לאפשר לעבריין סדרתי לכהן בממשלה, הקבינט מלא במשתמטים, אבל את מי שכל חייו קודש לביטחון המדינה – יש לחסום בכל דרך.

התירוץ לטיהור שרץ החוקים לצירוף עבריינים לממשלה, הוא שצריך לתת לציבור לקבוע. אם הציבור בוחר בפושע – זאת הדמוקרטיה. נו נו. אז תשאירו לציבור לקבוע אם רמטכ"ל בדימוס ראוי להיבחר לכנסת. לא. הם רוצים להטיל קלון על הרמטכ"לים ואלופי צה"ל. ממשלת קלון.

* צינון למשתמטים – אני מציע צינון למשתמטים מצה"ל.

הם יוכלו להיכנס לפוליטיקה חמש שנים אחרי שישרתו שירות צבאי מלא.

* לימודי ליבה על פי הגר"א – כה אמר הגר"א, הגאון רבי אליהו הידוע כ"הגאון מוילנה", על לימודי ליבה: "כל החוכמות נצרכים לתורתנו הקדושה וכלולים בה, וידעם כולם לתכליתם… חכמת האלגברה, המשולשים וההנדסה, וחוכמת המוזיקה. רוב טעמי תורה וסודות שירי הלויים, וסודות תיקוני הזהר, אי אפשר לידע בלי חכמת המוזיקה".

המגזר החרדי ליטאי מתיימר ללכת בדרכו של הגר"א. אך האמת היא שהם הולכים נגד דרכו. גפני, הנציג הפוליטי של הליטאים, טען כלפי ח"כ מיכל שיר שהיא "שונאת את הילדים החרדים". היא שונאת את הילדים החרדים? היא מונעת מהם לימודי ליבה וגוזרת עליהם חיי עוני ובערות?

עם הארץ, צא ולמד מה אמר הגר"א על לימודי ליבה.

* מופת של מנהיגות – יועז הנדל הוא שר התקשורת הטוב ביותר בתולדות המדינה. הוא מופת לשר ממלכתי, שכל כולו קודש לקידום האינטרס הלאומי, בתחום שעליו הוא מופקד. בשנה וחצי בתפקיד, הוא עשה הרבה יותר ממה שעשו קודמיו בעשר שנים.

עוד נכונו ליועז עלילות ומשימות בהנהגת המדינה.

* ראש הממשלה שלי – ראש הממשלה שלי הוא בנימין נתניהו.

מה משמעות ההצהרה המוזרה הזאת? הרי אני אזרח ישראל והוא הושבע לראשות הממשלה. יש לי ברירה?

יש משמעות להצהרה הזאת. במשך קרוב לשנתיים הייתה כאן אופוזיציה שלא הכירה בממשלה הנבחרת. ראש האופוזיציה נתניהו ציווה על נתיניו לכנות אותו ראש הממשלה והם צייתו. ביביסטים פרסמו בהמוניהם ברשתות תמונה של בנט ותחתיה הכתובת "הוא לא ראש הממשלה שלי". ולפני כן הם נהגו באותה דרך אנטי-דמוקרטית כלפי הנשיא ריבלין – כתובת "הוא לא הנשיא שלי" תחת תמונתו.

אני מתנגד לממשלה הזאת ואשתתף במאבק נגדה. אבל זו הממשלה שלי, נתניהו הוא ראש הממשלה שלי.

אני מתנגד לדה-לגיטימציה לממשלה שגורמי שוליים מטיפים לה. לדוגמה, קראתי פשקוויל של יואב גרוויס בשוקניה, שבה הוא הציע, בין השאר: "לסרב לקחת חלק בכל אירוע ממלכתי רשמי. זה להדיר רגליים מכל טקס שמתקיים בחסות המשטר, קדוש ככל שיהיה: לא טקסי יום הזיכרון, לא טקס יום העצמאות, לא טקס הענקת פרס ישראל, אפילו לא חידון התנ״ך – כלום. המשמעות היא גם לא לקבל כל פרס או אות הוקרה מטעמו של המשטר החדש. אני בטוח שהוא ימצא די והותר מדליקי משואות בקרב הפירומנים ששותפים בו".

דברים מעוררי קבס. בעצם הוא מאמץ את הדיבר הראשון של הדת הביביסטית הפגאנית: "המדינה זה ביבי". מבחינתו, טקסי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל הם טקסים של נתניהו, טקסי יום העצמאות הם של מדינת נתניהו, פרסים ממלכתיים של מדינת ישראל הם פרסים מנתניהו. יאיר נתניהו לא היה מנסח את זה טוב יותר.

כציוני ממלכתי, אין דבר זר לי מהגישה הזו; בין אם היא באה מן הצד של יאיר נתניהו ובין אם היא מהצד של גרוויס הנ"ל. כל הטקסים הממלכתיים הללו – קודש הם בעבורי. גם מירי רגב וגם גרוויס לא יגרמו לי לראות בהם טקסים של נתניהו.

אגב, שלחתי המלצה למשיא משואה השנה. שלחתי את ההמלצה כשלפיד עוד היה ראש הממשלה וטרופר יו"ר ועדת השרים לסמלים וטקסים, אבל היום הייתי שולח בדיוק אותה המלצה.

* פסול חיתון גם באופוזיציה – במאמר ל"הארץ" קבל איימן עודה על שלושה דברים שקרו השבוע והטרידו את מנוחתו. האחד היה ההספד של בני גנץ לרב דרוקמן. השני הוא דיון שהשתתפו בו מזכ"ל התנועה הקיבוצית ומזכ"ל תנועת המושבים ואחרים בנושא האיום הדמוגרפי על הגליל והצורך הדחוף בהתיישבות יהודית בגליל שתשנה את המאזן הדמוגרפי. השלישי הוא העובדה שלפיד לא הזמין אותו לישיבת ראשי האופוזיציה. עודה רואה בשלושת האירועים הללו הוכחה שאין הבדל משמעותי בין לפיד, גנץ ותנועת העבודה לבן גביר. הדרך היחידה להפלת הממשלה ולמלחמה בפשיזם, כותב עודה, היא שותפות אמתית וקבלה מלאה שלו ושל האידיאולוגיה שלו.

אני מסכים עם עודה שיש מכנה משותף בין שלושת האירועים שהוא הציג. אכן, הרב דרוקמן ותלמידיו הם שותפינו להגשמת הציונות וגם כאשר אנו חלוקים עמם, זו מחלוקת על דרך הגשמת החזון הציוני. הציונות היא המצע המשותף בינינו. אכן, ייעודה של מדינת ישראל היא להיות מדינת הלאום של העם היהודי ובין השאר ליישב ביהודים את ארץ ישראל. כאשר היהודים הם מיעוט בגליל, זהו איום על חזונה של ישראל ועליה לתת לו מענה. תנועת העבודה ותנועות ההתיישבות שלה הן מרכיב משמעותי ביוזמה ציונית ליצירת רוב יהודי בגליל כדי להבטיח שלא נאבד אותו, חלילה. ציונים החלוקים ביניהם בשאלת יהודה ושומרון, מסכימים ביניהם בשאלת הגליל. אכן, החלטתו של לפיד לא להזמין את עודה לפורום ראשי האופוזיציה היא החלטה מובנת מאליה. אין שום מכנה משותף בין סיעות האופוזיציה לבין חד"ש-תע"ל. יתר על כן, בניגוד לכנסת הקודמת, שבה מפלגות האופוזיציה חברו לרשימה המשותפת להצבעות נגד מדינת ישראל ונגד הציונות, כמו חוק האזרחות וחוק יו"ש, בכנסת הזה אין אופוזיציה למדינה וזה לא יקרה. נהפוך הוא, סביר להניח שדווקא חד"ש-תע"ל תחבורנה לממשלה ותתמוך ביוזמות אנטי ציוניות שלה, כמו החוקים לעידוד ההשתמטות מצה"ל וכמובן ההתנקשות בחוק השבות.

הטענה שבאי הזמנתו לפיד נוהג כמו בן גביר דמגוגית מגוחכת. הרי לפיד זימן לישיבה את מנסור עבאס שנטל בה חלק. ואם עופר כסיף היה יו"ר חד"ש-תע"ל הוא לא היה מוזמן, בדיוק כפי שעודה לא הוזמן. כסיף לא היה מוזמן כי הוא מתנגד לקיומה של מדינת ישראל, כלומר של מדינה יהודית. עבאס הוזמן, כי הוא חותר להשתלבות ערביי ישראל במדינת ישראל, מתוך קבלת עובדת היותה מדינה יהודית ובלי לקרוא על כך תיגר ולהיאבק בכך. ברגע שעבאס אינו חותר נגד קיומה של המדינה, עובדת ערביותו וערביות רשימתו אינה מונעת את שותפותו באופוזיציה או בקואליציה, מה שמוכיח שטענת הגזענות וההשוואה לבן גביר היא שקר.

עודה פסול חיתון לא בשל היותו ערבי, אלא בשל עמדותיו השוללות את זכות קיומה של מדינה יהודית. כמוהו כעופר כסיף. עודה מציג את עבאס "צרכן בלי עמוד שדרה לאומי ובלי עמוד שדרה ערכי". הוא דורש מלפיד לזמן "אדם כמוני: פלסטיני, יליד המקום, שדורש שוויון לאומי ואזרחי מלא ודורש שתהיה כאן דמוקרטיה אמתית לכולם ושותפות יהודית-ערבית מהותית". זו הגדרה מכובסת לאדם ששולל את קיומה של מדינה יהודית. המושג המכובס "שוויון לאומי" הוא שלילת זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית במדינה יהודית ריבונית במולדתו והמרתה במדינה לא יהודית, אלא "יהודית-ערבית". יתר על כן, עודה אינו מסתפק בדרישה לשלב אותו באופוזיציה למרות עמדותיו ועל אף המחלוקת. הוא דורש לאמץ את דרכו.

איך אומרת ליאת הר לב בפרסומת ל"שופרסל"? "בחלום בלילה".

* תוחלת חיי הממשלה – הערכתי היא שתוחלת חיי הממשלה היא כשנתיים פלוס. הטריגר יהיה הטרור. 150 שנות המאבק על ארץ ישראל לא הסתיימו כיוון שהכהניסט חבר הממשלה, ומדי פעם תהיינה לטרור הצלחות. בן גביר יאשים את נתניהו שהוא כובל את ידיו ואם רק היה נותן לו יד חופשית הוא היה ממגר את הטרור. בשלב כלשהו הוא יפרוש מהממשלה כדי לרוץ לבחירות כאופוזיציה, עם הנראטיב שהוא ורק הוא יכול להדביר את הטרור, אם רק יבחרו בו לשלטון ואף אחד לא יכבול את ידיו.

* אתגר מדיני לממשלה החדשה – האו"ם הוא זירה אנטי ישראלית ותיקה וקיצונית, שלאורך כל שנות המדינה אין כמעט הצעת החלטה אנטי ישראלית ואנטישמית, מטורפת ומטורללת ככל שתהיה, שהרוב האוטומטי לא יתמוך בה. כך גם חגיגת הצביעות שבהצעה להביא את סוגיית "אקיבוש" לבית הדין בהאג.

לנוכח האוטומטיות הזאת, הדבר הבולט בהצבעה הוא דווקא ההישג המדיני שבא לידי ביטוי בתוצאותיה: ההתנגדות של 25 מדינות וההימנעות של 53 מדינות. רוב המדינות הדמוקרטיות בעולם לא נתנו את ידן לצביעות המטורפת.

זהו הישג מדיני חשוב של הממשלה היוצאת ובעיקר של ראש הממשלה ושר החוץ לפיד ושל השגריר באו"ם ארדן.

יום לאחר תחילת תפקידו כראש הממשלה, נקלע נתניהו לאתגר מדיני לא פשוט. יש לציין שנתניהו הוא מדינאי מוכשר, מנוסה ועתיר הישגים. מי שמתכחש לכך, עושה שקר בנפשו. השאלה היא כיצד יוכל לתמרן עם ההרכב הנוכחי של ממשלתו.

האתגר שלנו הוא להעביר את 53 הנמנעות לתמיכה בעמדת ישראל ולהוציא מדינות כמו פולין, שאינן חלק מן התמיכה האוטומטית אך הפעם תמכו, מן הגוש האנטי ישראלי.

אל לישראל לשתף פעולה עם בית הדין בהאג. אסור לתת לגיטימציה לצביעות הזאת.

* כך נהייתי ביביסט – נכנסתי לדף פייסבוק של אשת שמאל קיצוני, והגבתי על ההאשטאג הוויראלי בחוגי השמאל הסהרורי "# אני ישראל פריי"; סיסמת הזדהות עם התועמלן החרדי, תומך טרור ומטיף לרצח ישראלים, שנעצר לאחר שסירב להגיע לחמש חקירות, אליהן זומן בעקבות דברי הסתה שפרסם. התגובות היו תחרות מי יקצין יותר בתיאורה של מדינת ישראל השנואה. האחד השווה לאנשים שנעלמו בארגנטינה בזמן המשטר הצבאי. אחרים לשטאזי המזרח גרמני. כמובן שישראל היא מדינה פשיסטית. והמשטרה, היא משטרת בן גביר. זאת, למרות שבעת מעצרו של תועמלן הטרור שר הבט"פ היה עומר בר לב והמעצר היה בהנחיית הפרקליטות, שאם נגדיר זאת בעדינות, היא לא בדיוק בן גביר…

כתבתי בתגובה את דעתי על האיש הנקלה הזה ועל אלה שקופצים בראש לגונן עליו. הנה, אחת התגובות שקיבלתי: "… האיש 'הנקלה' הזה, עיתונאי אמיץ נטו לעומת השופרות המתקרנפים עלובי הנפש של הנאשם בפלילים, עבריין פושע וגנב מדופלם, שקרן בן שקרן ובוגד, מסית ממריד מפלג ומשסע. מה אתה קופץ לגונן על חלאת המין האנושי שמאיים לשרוף את המדינה אחרי שהשחית הרס וחירב".

כלומר, אם אני יוצא נגד ישראל פריי, פירוש הדבר שאני קופץ לגונן על נתניהו. זאת תגובה הזויה, מעוררת גיחוך, אך אני מציג אותה, כי היא סימפטום. היא סימפטום לצורת החשיבה האוטומטית של הפנאטים. אין אצלם מורכבות. אין אצלם רצף דעות. אין אצלם אנשים שיש להם דעות משלהם. כל עולמם – שחור/לבן. או שאתה לחלוטין אתי, או שאתה לחלוטין נגדי, ואם אתה לחלוטין נגדי אתה אויב. בדיוק כמו אצל יאיר נתניהו. שמו של האיש שהגיב לי הוא יצחק מטלון. מטלון הנ"ל הוא ממש תמונת ראי של יאיר נתניהו. ברור שהפער ביניהם הוא אפס קצהו של הפער בין כל אחד מהם לביני. אותה צורת חשיבה וכנראה אותו מבנה אישיות.

זאת תרבות המחנאות בגילויה המכוער והנפסד ביותר. אדם משמיע דעה ומכאן הוא משויך אוטומטית ל"מחנה" וברור מה דעותיו בכל הנושאים. ודעותיו הן כמובן רדיקליות, כי אין דעות אחרות. יש רק קצוות. חוק הרדיקלים השלובים.

ויש כאן דבר נוסף. אותו מטלון ושכמותו מאמצים את הדיבר הראשון של הדת הביביסטית: "המדינה זה ביבי". ולכן, מי שיוצא נגד המדינה, כמו אותו ישראל פריי הנקלה, יוצא בעצם נגד ביבי. ומי שכותב בעד המדינה ונגד התועמלן האנטי ישראלי הפנאט, הוא ביביסט.

וכך, מצאתי את עצמי בבוקר בהיר אחד … ביביסט.

* התנועה האחות – רוגל אלפר פרסם בשוקניה פשקוויל שמחה על מותו של הרב דרוקמן, אותו הוא כינה אויב. דרוקמן, בעבורו, הוא אויב "הציבור הליברלי", שהוא מתיימר להימנות עמו. במיוחד הוא יצא נגד אנשי שמאל שספדו לרב וסיפרו סיפורים אישיים על הקשר שלהם עמו והציגו אותו כדמות מופת. ובפשקוויל אחר הוא השתלח בבני גנץ, תלמידו של הרב דרוקמן בישיבת אור עציון, על הספדו לרב.

הנה, להבדיל, מודעה של תנועת דרור-ישראל: "לתנועתנו האחות בני עקיבא, אתכם באבלכם הכבד במותו של הרב חיים דרוקמן ז"ל, מחנך, מורה דרך, מנהיג רוחני לבני עקיבא 70 שנה. משתתפים בצער המשפחה ודורות תלמידיו הרבים. חבריכם וחברותיכם בנוער העובד והלומד ובדרור-ישראל".

ההבדל בין אלפר לבין דרור-ישראל אינו רק הבדל בין איש קטן, גס רוח ומתבהם לבין אנשים נאורים שיודעים להתעלות ולגלות רגש אנושי גם כשמדובר ביריב אידיאולוגי. הוא הרבה יותר משמעותי.

מבחינתי, המילים החשובות ביותר במודעת האבל הן "התנועה האחות". כן, בני עקיבא היא תנועה אחות של הנוער העובד והלומד ושל תנועת דרור-ישראל. עם כל המחלוקות, מדובר באחים להגשמת הציונות, אחים לחינוך ציוני, אחים לחלוציות, אחים לתרומה לעם ולמדינה, אחים לשרות משמעותי, אחים למשימתיות ולערכיות.

אני מזדהה כל כך עם המודעה הזאת. מבחינתי, הרב דרוקמן ותלמידיו הם קודם כל שותפים. שותפים לדרך הציונית. לאחר מכן, הם לעתים יריבים אידיאולוגיים ופוליטיים, במחלוקת על הדרך להגשים את הציונות.

לעומת זאת, רוגל אלפר האנטי ציוני הוא בעבורי אויב. מי שהנו אויב של הציונות, הוא אויבי.

* בן שישים פוקח עין – כשאני שומע בחדשות את הביטוי "גבר בשנות החמישים לחייו", זה נשמע לי משהו ממש רחוק. מישהו מן הדור של הוריי. והנה, היום 1.1 אני בן שישים.

בן שישים? אני?! זה לא כל כך מסתדר. הרי בן שישים אמור להיות כבר זקן. הרי בני שישים הם כבר ב"קבוצת הסיכון". בגיל שישים כבר מתחילים לדבר יידיש, לא? בתודעה שלי, בן שישים זה מישהו שאני צריך לקום לכבודו באוטובוס. הרי עודני נער.

ובכל זאת, הכרונולוגיה לא משקרת. כן, אני בן שישים. מוזר.

הן רק לפני שנה עשיתי שינוי משמעותי בחיי. אחרי עשרות שנים בתפקידי ניהול והנהגה ציבורית באורטל, בגולן ובגליל התחלתי לעבוד כחקלאי, בעבודה פיזית קשה. בדרך כלל הכיוון הוא הפוך. אני גם לא נראה בגילי. אני רגיל ששואלים אותי אם נולדתי באורטל (שנוסדה לפני 45 שנה), ולראות את הלסת הנשמטת כשאני משיב שכאשר נולדתי עוד הסורים שלטו בגולן. הנה סיפור; לפני חודשים אחדים נפגשתי עם מו"ל בתל-אביב. כשהגעתי הוא סקר אותי במבטו והעיר בהפתעה: "חשבתי שאתה הרבה יותר מבוגר". כדרך היהודים הגבתי בשאלה: "בן כמה חשבת שאני?" ותשובתו: "בערך בן חמישים"…

איני מתכחש לגילי. טוב לי בו, כפי שהיה לי טוב בכל גיל. משבר גיל הארבעים פסח עליי ולא פקד אותי גם בגיל חמישים. והיום אני מקבל בכיף ובשמחה את גיל שישים.

          * ביד הלשון

עינת – קיבוץ עינת שמדרום לראש העין עלה לקרקע ב-1952. עינת נולד בעקבות הפילוג בקיבוץ המאוחד. הקימו אותו חברי מפא"י בקיבוץ גבעת השלושה, שאליהם הצטרפו חברי מפא"י שפרשו מרמת הכובש. בתחילה נקרא הקיבוץ גבעת השלושה איחוד, כדוגמת אשדות יעקב איחוד, עין חרוד איחוד וגבעת חיים איחוד. עם הצטרפות פורשי רמת הכובש שינה הקיבוץ את שמו לגבעת השלושה רמת הכובש. בסופו של דבר קיבל הקיבוץ את שמו מוועדת השמות הממשלתית. השם עינת נובע מקרבתו של היישוב למעיינות הירקון.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏25.12.22

* ההחלטה ההיסטורית – פעמים רבות הזהירו אותי ביביסטים, שבהתנגדותי לכך שנתניהו יהיה ראש הממשלה, אביא לנסיגה מהגולן. תמיד הגבתי על כך בגיחוך. הרי נתניהו ניסה למסור את הגולן לאויב הסורי, הן בתקופת אסד האב והן בתקופת אסד הבן, ורק מלחמת האזרחים והתפוררות סוריה גרמו להפסקת המהלך. יתר על כן, היחיד שמסוגל לצרף לקומץ, שעוד תומך ברעיון העוועים ההזוי של נסיגה מהגולן, עוד המוני תומכים; מעריציו התומכים בו בכל תנאי ורואים מלכתחילה בכל מעשה שיעשה הוכחה לגאונותו – הוא נתניהו.

והנה, קמה ממשלה אחרת, שאדם אחר ולא נתניהו עומד בראשה. ובדיוק לפני שנה, ב-26 בדצמבר 2021, עלתה הממשלה לגולן, ובישיבה היסטורית במבוא חמה, קיבלה החלטה היסטורית חסרת תקדים, על פיתוח רבתי של ההתיישבות הציונית בגולן והכפלתה בתוך שנים ספורות. זו לא הייתה הצהרת כוונות, אלא החלטה מעשית מפורטת ליעדים מוחשיים בכל תחומי החיים. משמעות ההחלטה, היא שמימושה יסיר סופית מעל הפרק כל אפשרות לנסיגה עתידית מהגולן, בידי ממשלה כלשהי. ההחלטה כבר מיושמת בפועל, בשטח, בתנופה.

ההחלטה הזו התקבלה בממשלה פה אחד. אפילו מרצ, שכל השנים התנגדה להתיישבות בגולן, תמכה בה. יש לציין, שבהצבעות בממשלה, בניגוד להצבעות בכנסת, אין משמעת כלשהי. כל שר מצביע בכל נושא על פי מצפונו ודעתו האישית. הנה, בניגוד מוחלט לכל התיאורים, מרצ לא "המריצה" את הממשלה, אלא בנט "הבניט" את מרצ. מי היה מאמין שמרצ תתמוך בהחלטה דרמטית כזו? עובדה. זו המשמעות העמוקה של השותפות עם מרצ וגם עם רע"ם, שהחלטה זו לא הזיזה אותה כהוא זה מישיבה בקואליציה.

ההחלטה הזו היא גולת הכותרת של ממשלת השינוי, אך היא מצביעה על הכיוון של הממשלה, שהחליטה (כאן בהתנגדות מרצ) על הקמת 14 יישובים חדשים בנגב, אחרי עשרות שנות קיפאון ובכלל, כל מדיניותה הייתה ציונית, לאומית וניצית יותר משל קודמותיה מאז ממשלת שמיר.

לא הייתה בתולדות מדינת ישראל הצלחה לתרבות שקר, כמו השקרים הבזויים והנתעבים של תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית נגד ממשלת השינוי. לא ייאמן, איך רוב העם מדקלם פייק ניוז מוחלט, מנותק לגמרי מן המציאות, ואף מצביע על פיו. עד כה, התנגדות לממשלות, מימין ומשמאל, הייתה התנגדות למדיניותן, להחלטותיהן. הפעם כל ההתנגדות, המחאה והזעם היו על תדמית שאין ולו קשר קלוש בינה לבין המציאות. הסיבה היחידה להסתה, להפצת השנאה ולמבול השקרים, הייתה שאדם אחר ולא נתניהו הוא ראש הממשלה. בזה הכל מתחיל ובזה הכל נגמר. ומתוך ההתנגדות לקיומה של ממשלה שאדם אחר ולא נתניהו עומד בראשה, הצמיחה תרבות השקר הנתעבת את סיפורי הבדים הללו.

לפני שבועות אחדים, בעיצומו של המו"מ הקואליציוני עם החרדים, דיווח יאיר שרקי, שכאשר נתניהו ביקש מהם לצמצם את דרישותיהם הכספיות המופרזות הגיב אחד הח"כים החרדים: "למה שאנחנו נתפשר אם הממשלה הקודמת העבירה למנסור עבאס 53 מיליארד? מה יש לנו להתבייש?" ברגע נדיר של אמירת אמת, השיב נתניהו שהממשלה היוצאת העבירה למגזר הערבי שני מיליארד. כמובן שאיש בחדר לא התווכח, כי גם הם יודעים ששיקרו כל הזמן.

אבל בעוד נתניהו, בחדרי חדרים, בדיון סגור, אמר את האמת, שופרות תעשיית השקרים וההסתה שלו ממשיכים להפיץ את השקר. ממש באותם ימים צייץ המעי הגס של המשפחה, יאיר נתניהו: "אני מזכיר לכם שהממשלה הקודמת של לפיד, גנץ, בנט, שקד, ליברמן, סער ולפיד [החזרה על אותו שם – במקור א.ה.] – העבירה 53 מיליארד ש"ח ל'אחים המוסלמים', על חשבון משלם המסים הישראלי". כמובן שהשקר כפול ומכופל. גם בסכום המופרך ובעיקר בטענה השקרית, המסיתה, כאילו הכסף עבר ל"אחים המוסלמים", בעוד מדובר בתקציבים שהמגזר הערבי ראוי להם בדין ובצדק, וכל אגורה עברה ישירות דרך משרדי הממשלה לביצוע במגזר, ולא דרך רע"ם. שלא לדבר על כך, שאביו ניסה להקים קואליציה עם רע"ם על בסיס אותו עיקרון: הימנעות של רע"ם מעיסוק בנושאים הלאומיים והמדיניים-ביטחוניים ובתמורה הענות לדרישותיהם הצודקות, ברובן, לתמיכה אזרחית והשקעה כלכלית במגזר הערבי.

ובאשר לגולן – ספק בידי אם ההחלטה שהתקבלה תיושם בידי הממשלה הנכנסת. בעוד השר אלקין שהיה מוכוון מטרה בביצוע ההחלטה ההיסטורית, המשקפת את השקפתו הציונית לאומית, והעמיד אותה בראש סדר העדיפויות של משרדו, השר המיועד גולדקנופף חף ממטרות לאומיות ואף הוא מוכוון מטרה; מטרה מגזרית של הציבור החרדי.

* החוק לעידוד הגזענות – היבחרו של אבי אבות הטומאה, "הרב" כהנא שר"י לכנסת ה-11 ב-1984 (אחוז החסימה עמד אז על 1%), עוררה זעזוע רבתי בחברה הישראלית ובמערכת הפוליטית על כל חלקיה. כאשר הנשיא חיים הרצוג הזמין את נציגי הסיעות להתייעצויות, הוא הזמין את כולן זולת סיעת כך (הגלגול הקודם של עוצמה כהניסטית) ולאורך כל הקדנציה שלו כף רגלו של כהנא לא דרכה בבית הנשיא. יצחק שמיר וסיעות הימין לא ספרו את כהנא כאופציה למו"מ קואליציוני. כל אימת שכהנא שר"י עלה לנבוח מעל במת הכנסת, כל הח"כים מכל סיעות הכנסת, מימין ומשמאל, קמו במחאה ונטשו את האולם. רק יו"ר הישיבה נאלץ להישאר ולסבול את דברי הבלע. גאולה כהן מתנועת התחיה, התנועה הימנית ביותר באותה תקופה, דייקה בהגדרתה את הכהניזם "כתם על תולדות העם היהודי". את המערכה הפרלמנטרית נגד כהנא הוביל יו"ר הכנסת שלמה הלל, אחד מיו"רי הכנסת הטובים והמוערכים ביותר, שהיה מקובל על השמאל והימין.

הדרך שבה בחרה הכנסת להתגונן מפני הכהניזם הגזעני, היה חקיקת חוק שלא יאפשר לגזענים להיבחר לכנסת. 119 ח"כים תמכו בחוק נגד הגזענות. הליכוד בהנהגת שמיר, התחיה-צומת, המפד"ל, מורשה (מפלגתו של הרב דרוקמן), אגודת ישראל וש"ס תמכו בחוק. בדברי ההסבר לחוק נאמר: "בעת הבחירות לכנסת האחת-עשרה ובעקבותיהן, הלכו ורבו תופעות של התבטאויות פומביות, בכתב ובעל-פה, של דברים הקוראים לרדיפה, השפלה, ביזוי, איבה ומעשי עוינות ואלימות כלפי ציבור מתושבי המדינה, או הגורמים מדנים בין חלקים של האוכלוסייה, בשל השתייכות לגזע, ללאום או לדת". החוק הגדיר את הגזענות "רדיפה, השפלה, ביזוי, גילוי איבה, עוינות או אלימות, או גרימת מדנים כלפי ציבור או חלקים של האוכלוסייה, והכל בשל צבע או השתייכות לגזע או למוצא לאומי-אתני", וקבעה ש"המפרסם דבר מתוך מטרה להסית לגזענות, דינו – מאסר חמש שנים".

עם קבלת החוק ובהמשך לו, קיבלה הכנסת את התיקון לחוק יסוד הכנסת, המאפשר לפסול רשימה מהתמודדות לבחירות לכנסת על סמך הסתה לגזענות. בראש הממשלה שהובילה את החוק עמד יצחק שמיר. כהנא היה המתנגד היחיד לחוק. על סמך החוק הזה, נפסלה התמודדות כך לכנסת. אחרי שכהנא נרצח, כך התפלגה ובנו של "הרב" שר"י, בנימין כהנא, שדרישתו לרשת את אביו נדחתה, הקים את מפלגת כהנא חי (כח). שתי הרשימות נפסלו.

לאחר שמועמד מספר שלוש ברשימת כך, תלמידו המובהק של כהנא ומורו ורבו של בן גביר, המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין, מימש את תורת הגזע הכהניסטית בביצוע הטבח במערת המכפלה, כך הוצאה אל מחוץ לחוק.

בן גביר הוא הכהניסט המסוכן ביותר, כיוון שהוא חכם ומתוחכם יותר ממוריו ורבותיו. הוא אימץ את ה"תאקיה" ובאמצעות תחפושת של "מתמתן" עאלק, הוא נכנס לכנסת, וכעת גם לממשלה ולקבינט ומקבל את המשרד לביטחון לאומי תוך שכתנאי ל"הסכמתו" להיות שר בישראל, הכנסת חוקקה חוקים שיהפכו את המשטרה לפוליטית, סרה למרותו של הכהניסט הגזען והפשיסט, השואף להפוך את המשטרה למיליציה כהניסטית.

אבל כנראה שקצת נמאס לבן גביר מהתחפושת. ועכשיו, כחלק מן ההסכם הקואליציוני, הוא הצליח לסחוט את ביטול החוק נגד גזענות. למעשה, מדובר בחוק לעידוד הגזענות בישראל. ובכן, אפשר להסיר מחוק דרעי את ההגדרה הקולעת – חוק הקלון. הרי הכל יחסי. חוק הקלון הוא החוק לעידוד הגזענות, מבית מדרשו של בן גביר הכהניסט, ובאישורו של נתניהו.

דומה שמילותיו האלמותיות של נתן אלתרמן, מתוך "שמחת עניים" (1941), שנלחם בכל כוחו נגד כל גילוי גזעני ואנטי מוסרי במדינת ישראל, לצד אמונתו בשלמות ארץ ישראל (הוא ייסד את התנועה למען א"י השלמה), רלוונטיות גם לימינו:

לנשכחים ירווח, ולחיים יִרְפָּא.

וארץ עוד תחליף קֵיצהּ וגם חורפהּ.

ותימלא קול אֵבֶל ונגינות חוּפָּה

אבל לאן נוליך את החרפה?

* אידיוטים שימושיים – ביום השחור שבו יתקבל חוק הקלון לעידוד הגזענות, לבטח תוגשנה עתירות לבג"ץ. בג"ץ יישב על המדוכה, ואם יבטל את החוק, סביר להניח שהרוב האוטומטי של הקואליציה יתגבר על הביטול אחרי שיעביר את חוק ההתגברות האוטומטית, החוק לריקון בג"ץ מתוכן.

וכששופטי בג"ץ יישבו על המדוכה, כדאי שיזכרו את חלקם המכריע בהידרדרות. אחד משיאי האקטיביזם השיפוטי, היה הצבת עקרון חופש הביטוי מעל חוק יסוד הכנסת וביטול החלטת ועדת הבחירות הממשלתית לפסול את התמודדותו של בן גביר הגזען לכנסת.

שופטי בג"ץ נהגו כאידיוטים שימושיים של בן גביר והמיטו עלינו את האסון הזה.

* להחרים את ההשבעה – מן הראוי שבהשבעתו של בן גביר לשר בממשלה, כל האופוזיציה כאיש אחד תצא מן המליאה במחאה. אסור שהאירוע המחפיר הזה יצטייר כנורמלי ואסור שגם האופוזיציה תצטרף למתן הלגיטימציה לכהניזם.

* הענקנו לאויב את הגדול בניצחונותיו – מדינת ישראל והעם היהודי מצויים בעיצומה של מערכה ממושכת מול גורמי האנטישמיות-החדשה, הממקדים את שנאת ישראל שלהם במלחמה תודעתית נגד מדינת ישראל והציונות, מנסים לבודד את ישראל בדה-לגיטימציה לקיומה, בחרמות ושאר פעולות התועבה האנטישמית BDS, החותרת להשמדת ישראל באמצעות חרמות על פי מודל דרום אפריקה.

במערכה הקשה הזאת, הענקנו לאויב את הגדול בניצחונותיו, בגול העצמי של צירוף מפלגה גזענית לממשלה ומינוי גזען לחבר הקבינט ולשר לביטחון לאומי. אין מתנה גדולה מזו למנוולים הטוענים שהציונות היא גזענות. הנה, הם אומרים, המדינה הציונית מכניסה גזענים לשלטון. אחד ממרכזי ההזנה העיקריים שלהם הוא המהדורה האנגלית של השוקניה. הם יוכלו לצטט בשמחה את הפשקוויל של גדעון לוי, שקבע שבן גביר הוא הציונות והציונות היא בן גביר. כמובן שבין הציונות לבין בן גביר פעורה תהום. אבל שונאי הציונות מאושרים להדביק את הגזענות הבן גבירית הכהניסטית לציונות.

אין ספק שהמערכה נגד האנטישמיות הזאת תהיה קשה לאחר צירוף הכהניסט לממשלה לאין ערוך מכפי שהייתה עד כה. אמנם זה לא האיום הגדול ביותר על המדינה כתוצאה מהקמת ממשלת בן גביר. האיום העיקרי הוא הפגיעה הקשה בדמותה הערכית והמוסרית של ישראל ובחוסנה הלאומי והחברתי. יתכן מאוד שצפוי גם איום ביטחוני קשה. ובכל זאת, אין להתעלם מהנזק החמור למעמדה הבינלאומי של ישראל.

* בדרך לאוכלוקרטיה – אילו מדינת ישראל הייתה מעניקה אות גבורה אזרחית, מפכ"ל המשטרה לשעבר רוני אלשייך היה ראוי לו. בתפקידו כמפכ"ל המשטרה, הוא עמד איתן מול מסע הסתה נורא, הממוקד בו אישית, בהובלת מי שהיה ראש הממשלה, ותעשיית השקרים וההסתה שהוא מנהיג. הם הפעילו נגדו את כל מערכת הכטב"מים שלהם עם כל שיטות השקר, העלילה, הפייק-ניוז והשיימינג האהובים עליהם ושהם אומנותם. אלשייך הוא איש ימין, איש הציונות הדתית; ואין המדובר רק באידיאולוגיה, אלא בהשתייכות שבטית, משפחתית. קבוצת ההתייחסות שלו, הקהילה שאליה הוא משתייך, הפנתה לו עורף; דיקלמה והפיצה את תוצרי תעשיית השקרים וההסתה נגדו. בודדה אותו. פגעה בו.

כל זאת, אך ורק כיוון שכמפכ"ל המשטרה הוא העדיף את הנאמנות למדינת ישראל, לחוק, לצדק ולאמת על פני נאמנות למי שמינה אותו, ומדובר במקרה הזה בניגוד מוחלט בין הנאמנויות; במשחק סכום אפס. ככל שהוא היה נאמן יותר לתפקידו ולחוק, הוא היה נאמן פחות לנתניהו ולהיפך. אלשייך עמד במבחן בגבורה עילאית ועל כך הוא ראוי לכל ההערכה, הכבוד והיקר של החברה הישראלית.

לכן, הצטערתי כל כך לנוכח הראיון התבוסתני שלו בערוץ 12, שבו הביע תמיכה בעסקת טיעון עם נתניהו בטענה המסוכנת שהחברה הישראלית אינה בשלה לכתב אישום נגד ראש ממשלה מכהן. אלו דברים חמורים ביותר. לְמה החברה הישראלית בשלה? לראש ממשלה העומד מעל החוק? היא בשלה לראש ממשלה עבריין? איני טוען שנתניהו עבריין. נתניהו נאשם ובית המשפט טרם פסק את דינו, ועומדת לו חזקת החפות. אבל אם החברה הישראלית אינה בשלה לכתב אישום נגד ראש ממשלה מכהן, פירוש הדבר שגם אם ראש הממשלה הוא עבריין, החברה הישראלית אינה בשלה לכך שיעמוד לדין; פירוש הדבר שהחברה הישראלית בשלה לביטול ערך השוויון בפני החוק.

הרעיון שלפיו לא בית משפט יקבע את דינו של ראש ממשלה אלא הציבור, אם הוא בשל ואם לאו, הוא רעיון איום ונורא. אם בית המשפט אינו קובע – משפט הרחוב קובע. זאת החלפת מדינת החוק במדינת הרחוב. אין דמוקרטיה אמתית שאינה מדינת חוק, שאינה מבוססת על שוויון בפני החוק ושאין אדם העומד בה מעל החוק. מדינה שבה הרחוב פוסק את דינו של ראש ממשלה שנאשם בפלילים אינה דמוקרטיה אלא אוכלוקרטיה. אוכלוקרטיה – שלטון ההמון. ואולי מדויק יותר – שלטון האספסוף.

בעיניי, אין מקום לעסקאות טיעון עם נבחרי ציבור, וככל שהם רמים יותר, כך חמורה יותר עסקת טיעון עמם. בדיוק כפי שאין לסגור תיק בשל העדר עניין לציבור כאשר מדובר בנבחרי ציבור. בדיוק כפי שאין מקום לזכות השתיקה לנבחרי ציבור. כאשר יש חשדות נגד נבחרי ציבור, האינטרס הציבורי הוא שהם יבוררו עד תום, בלי מריחות ובלי עסקאות. ועסקת הטיעון עם דרעי הנכלולי, שעשה ממנה צחוק ורימה את בית המשפט, מעידה עד כמה עסקאות טיעון עם נבחרי ציבור הן ליטוף לשחיתות ולמושחתים.

על החברה הישראלית להילחם בשחיתות ולא להיכנע לה. צר היה להיווכח דווקא ברוני אלשייך מרים דגל לבן.

* המרגלת מניפה את נס המרי-שמרי  – המרגלת ענת קם פרסמה פשקוויל ב"הארץ" שבו היא קוראת למרי אזרחי נגד הממשלה הנרקמת, שיבוטא בהצגת עצי אשוח על המרפסות ולימוד על חג המולד בתנועות הנוער החילוניות.

מגוחך שהמרגלת, שמנסה אולי למצוא איזו השתייכות בתוך העם שבגדה בו, מתיימרת להיות חלק מן המחנה המתנגד לממשלה החדשה ואף להנהיג אותו לפעולה. אז כדאי שתרגיע ושתבין ש-99% ממתנגדי הממשלה הנרקמת מתנערים מהמרגלת וממה שהיא מייצגת ואין שום קשר בינה לבין המחנה (שגם הוא לא ממש מחנה אלא שילוב של גישות שונות בחברה הישראלית, שההתנגדות לממשלה הנרקמת משותפת להם, אך יש בתוכם מחלוקות רבות בנושאים שונים).

המרגלת תופסת טרמפ על הדיבורים על הצורך ב"מרי אזרחי" ומציעה הצעה. כל הפטפוטים האלה על מרי אזרחי הם הבל ורעות רוח. יריבי הממשלה ינהלו נגדה התנגדות דמוקרטית על פי חוק, בלי שום מרי-שמרי, שהוא פנטזיה ילדותית של כמה אנשים ותו-לא. מרי אזרחי דה-לה-שמאטע. הדבר היחיד שהמרגלת צודקת בפשקווילה, הוא ש"מרד מסים הוא לא בר ביצוע". אבל הוא לא רק "לא בר ביצוע" – הוא לא יקרה כי אין לו שום סיבה ושום הצדקה ואין קהל להבלי המרי האזרחי. כיוון שהיא יודעת שלא יהיה מרי אזרחי, היא מציעה מרי אזרחי "כיפי וקל לביצוע".

המוזר הוא שהמרגלת מדגישה שוב ושוב שהצעתה היא אקט חילוני, שאותו היא מציעה לציבור החילוני. אך מה שהיא מציעה לציבור החילוני הוא לאמץ סמל דתי וחג דתי, רק כיוון שהחג הדתי הזה אינו יהודי, כלומר אינו חג של עמנו.

המרגלת מספרת איזה סיפור מבית הספר שבו למדה, שבו התלמידים חגגו את חג המולד מתוך הזדהות עם "תלמידים רוסים וערבים". מי שמתכחשת ללאומיותה ומתנערת מתרבותה, מנסה לסלק מתוך העם שממנו היא מתנערת את היהודים שעלו מרוסיה, ומבחינתה הם "רוסים".

אני סולד מהמנהג המתייווני הזה להציב עץ אשוח. ברובו, אין הוא מבטא שום מחאה, התרסה או אמירה, אלא סתם רדידות תרבותית וחקיינות זולה. גם אלה שמציבים עץ אשוח, לא רק סולדים מן המרגלת, אלא מכל ניסיון להפוך את המנהג שלהם לאמירה פוליטית ואידיאולוגית מתריסה.

* סממן נוצרי דתי – העליה מחבר המדינות בשלושים השנים האחרונות היא הדבר הטוב ביותר שקרה למדינה ביובל האחרון. היא הניצחון הגדול ביותר של הציונות מאז הקמת המדינה והעליה ההמונית שלאחריה. תרומתה למדינה בכל תחומי החיים לא תסולא בפז.

מאז פרוץ המלחמה באוקראינה, אני שב ומתריע מפני מחדל של החמצת ההזדמנות לעליה רבתי של מאות אלפי יהודים מרוסיה ומאוקראינה, וקורא לממשלה (קודם היוצאת וכעת הנכנסת) להציב את העליה הזאת ואת קליטתה על ראש שמחתה ובראש סדר העדיפויות.

הרעיון להתנקש בחוק השבות ולמחוק את "סעיף הנכד" מעורר בי זעם וצער רב ואני רואה בו צעד אנטי ציוני. גם על כך אני מרבה לכתוב.

ונשאלת השאלה, שנשאלתי לא פעם, איך אני חי עם הסתירה בין העמדה שלי בנוגע לעליה מחבר המדינות לבין ההתנגדות שלי, שגם אותה אני מרבה לבטא, למנהג של הצגת עצי אשוח בישראל. הרי מי שהביאו ומובילים את המנהג הזה הם עולים מחבר המדינות, שחוגגים את "נובי גוד", השנה האזרחית החדשה, ומציגים עצי אשוח. אם אני רוצה כל כך בעליה, עליי להשלים עם עצי האשוח ואם אני מתנגד כל כך לעצי האשוח, עליי להתנגד לעליה. עליה מחבר המדינות היא עסקת חבילה הכוללת בתוכה את האשוח.

ובכן, יש מורכבויות בחיים ואיני נוטה לקבל עסקות חבילה מסוג זה, בחינת "טייק איט אור ליב איט". כציוני אמשיך לפעול ולהילחם למען העליה, אך אמשיך להיאבק על צביונה התרבותי של החברה הישראלית, כצביון יהודי, שסמליו יהודיים. לא אתחמק מהשאלה ואבהיר – אני מעדיף עליה גדולה עם עצי אשוח מאשר עצירת העליה כדי לא לראות כאן עצי אשוח בחג המולד. אך יש לי מאבק תרבותי עם מנהג הצגת האשוח של העולים שאני מייחל לעלייתם. מורכבות כבר אמרנו?

אגב, אין שום קשר ל"סעיף הנכד". גם יהודים מחבר המדינות המוכרים על ידי הרבנות נוהגים להציג אשוח בנובי גוד, ובהם גם דתיים אורתודוקסיים.

מרגע שהיהודים מחבר המדינות עלו לארץ, הם חלק מן החברה היהודית ישראלית. הם יתמזגו בתוכה, יושפעו ממנה וישפיעו עליה. יש הרבה דברים שאני רוצה שהם ישפיעו עלינו בהם. ויש נושאים שאני מקווה שהם יושפעו ומנהגים שאני מקווה שהם יוותרו עליהם בהתערותם בתוכנו. אחד הבולטים שבהם הוא עץ האשוח. בעיניהם, זהו סמל אזרחי של חג לא-דתי. אבל האשוח הוא סממן דתי נוצרי, גם אם בבריה"מ לשעבר הוא אומץ כחלק מן האזרחות החילונית, ואין לו מקום בחברה יהודית ובתרבות יהודית. 

* קנאות והומור – נתאר לעצמנו את התרחיש הבא. אסי כהן, בשבתו כ"שאולי", היה מופיע באירוע של עיריית ירושלים. הוא היה מספר בדיחה על חשבון הדת או הדתיים. היה נענה בכמה קריאות בוז, כמה אנשים היו יוצאים במחאה, מישהו היה ניגש ולוחש משהו באוזנו, והוא היה מסיים את ההופעה ויורד מן הבמה.

איזו מהומה הייתה פורצת. "סתימת פיות", "צנזורה", "קנאות דתית חשוכה" וכו'.

האירוע הזה קרה באירוע של עיריית ת"א, אלא ש"שאולי" סיפר בדיחה על חשבון הטבעונים. ו…? האירוע עבר ללא סערת רוחות כי כאן לא מדובר בסתימת פיות אלא ב"תרבות הביטול". והקנאים אינם של הדת היהודית אלא של הדת הטבעונית הטרנדית.

אבל הקנאות היא אותה קנאות. וקנאות אינה מתיישבת עם הומור. אוי אוי אוי, צחקו על טבעונים…

והמגוחך מכל, הוא שהבדיחה כלל לא הייתה של אסי כהן אלא של "שאולי", הדמות הקומית הגאונית שאסי יצר. שאולי אינו מייצג את השקפותיו של אסי כהן. להיפך, הוא בנה אותו כאב טיפוס של "הישראלי המכוער" – מיזנטרופ, אגואיסט, נרקיסיסט, מניפולטור, תחמן. והוא לבטח יורד על כל המגזרים. אפילו על מגזרים מפונפנים. אפילו, שומו שמים, על טבעונים.

אבל קנאות היא קנאות, וכאמור, קנאות אינה חברה של ההומור.

* לאן הולכת ההלכה – השלטים של הרבנות הראשית בכניסה להר הבית, ועליהם אזהרה שהעליה להר מנוגדת להלכה הוחלפו בשלטי ברוכים הבאים. יפה ומנומס לברך את הבאים. אבל מה קרה לשלטים של הרבנות? הרבנות הראשית אינה סמכות הלכתית?

איש לא יטען שהרב קוק (האב והבן), הרב אברהם שפירא, הרב מרדכי אליהו והרבנים החרדיים, ששללו ושוללים מבחינה הלכתית את העליה על הר הבית, אינה מכירים את ההלכה. ומצד שני, איש לא יטען שרבני הציונות הדתית שהיום, ברובם, תומכים בעליה להר ומעודדים אותה, אינם מכירים את ההלכה.

אז מהי עמדת ההלכה? תלוי בפוסק ההלכה. כלומר, בתוך ההלכה, שהיא תרבות של מחלוקת, פוסקים שונים מגיעים למסקנות שונות ואפילו הפוכות, וכולן רציניות.

הזרם המסורתי (קונסרבטיבי) הוא זרם הלכתי. יש בתוכו ענקי הלכה. הם לעולם לא יפסקו בניגוד להלכה מפורשת. והנה, בנושאים רבים פסיקתם שונה מהפסיקה האורתודוקסית, והיא מנומקת היטב וקשה לסתור אותה. הבחירה על מה להתבסס ואיך לפסוק, שונה מרב לרב, ובנושאים רבים קשה להציג "עמדת ההלכה". אגב, קשה למצוא נימוק תורני והלכתי שיצדיק את ההשתמטות מצה"ל.

ההלכה, שגובשה בידי חז"ל בתקופת המשנה והתלמוד, הייתה הרפורמה הגדולה ביותר בתולדות היהדות ובתולדות עם ישראל. חז"ל היו אמיצים דיים כדי לא לדבוק באופן פונדמנטליסטי בחוקי התורה כלשונם, כיוון שלא תאמו עוד את אמות המידה ואורחות החיים של תקופתם. ע"ע "בן סורר ומורה", "עין תחת עין" ועוד ועוד.

ההלכה, שנובעת מן המילה הליכה, חייבת ללכת ולהתקדם, על פי המודל של חז"ל. מעמדה של האישה בימינו אינו דומה לזה שהיה בימי חז"ל וההלכה אינה יכולה להתעלם מכך. ומבחינה לאומית – ההלכה אינה יכולה להתעלם מהמהפכה הציונית האדירה ומהשינויים הגדולים בעם היהודי במאות השנים האחרונות. ברור שאופן הגיור שהתאים לקיומו של העם היהודי, כשהיה מפורד ומפוזר בין העמים ובכל מקום מיעוט קטן שחייב לשמור על קיומו מפני החברה הסובבת בדרכי בדלנות, אינו רלוונטי בימינו, כאשר העם היהודי ריבוני במולדתו ואינו נמצא בסכנת התבוללות. אם ההלכה לא תדע להתאים את עצמה למציאות החדשה, היא תהפוך לאות מתה ותאבד כל רלוונטיות.

* להניח את הטירלול מאחורינו – האקדמיה ללשון עברית, שאשמה בפיגוע הלשוני הוולגרי העילג "ראשה", הוכיחה שיש לה קווים אדומים. היא פסלה את הייצורים המעוותים אתםן רוצות.ים אנשימות וכו'.

יאללה, הגיע הזמן להשאיר את הטירלול הזה מאחורינו, ולהשקיע את המאמץ בהבטחת שוויון מגדרי בחברה, בעבודה, בפוליטיקה, בשכר, בבית הכנסת; במקומות שבהם יש באמת אפליית נשים, ולא להתעלל בשפה העברית; לכער ולסרבל אותה.

* להחזיר את הגופות – אני תומך בכל לבי בהחזרת גופתו של המחבל אבו-חמיד למשפחתו, ואתו את כל הגופות של כל המחבלים המוחזקים בידינו.

יש לעשות זאת מיד לאחר שנקבל את גופותיהם של חללי צה"ל הדר גולדין ואורון שאול.

ולאחר מכן יש להגיע להסכם הומניטרי עם חמאס, המוציא את הגופות מה"משחק".

* הקונצנזוס של המומחים – במאמר ב"הארץ" הגדיר אלון פינקס את זלנסקי כמנצח הגדול של 2022, את ביידן כמנצח המדיני הגדול ואת פוטין כמפסיד הגדול. אני חותם על ההגדרות ועל ניתוחו של פנקס. על משפט אחד במאמרו אני משיג: "מינֵי מומחים מוּטֵי-פוטין ומתפעלי עוצמתה החלולה של רוסיה ניבאו כניעה מוחלטת ומיידית של אוקראינה בטרם המלחמה, או  נפילה של קייב בתוך 72 שעות". אלה לא היו "מומחים מוטי-פוטין". היה זה קונצנזוס של המומחים והפרשנים בעולם, מעריצי פוטין ומתעביו.

* אל נאחר רגע נכסף – בקרוב עומד לצאת לאור ספרי השני, "אל נאחר רגע נכסף" – תנועת העבודה וההתיישבות בגולן 1967-1969.

          * ביד הלשון

מעוז – אחת הפינות הקודמות הוקדשה לאנשים שקראו את שם משפחתם העברי על שם הישוב (לרוב הקיבוץ) שהיו ממייסדיו, דוגמת חולדאי, כנרתי וגבתי.

גם אבי מעוז נמנה עם אותם אנשים, הגם שבהפרש של כמה דורות. שמו המקורי של מעוז היה אביגדור פישהיימר. הוא היה ממייסדי קיבוץ מגדל עוז בגוש עציון. לאחר נישואיו, בחר כשמה העברי של משפחתו את ראשי התיבות של מגדל עוז – מעוז.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏18.12.22

* הדרך השלישית במשפט – מאז שנות התשעים, עוד לפני שזה היה בון-טון, אני מבקר בחריפות את האקטיביזם השיפוטי ואת המשפטיזציה של המדינה. תמכתי בחלק ניכר מרעיונותיו של שר המשפטים לשעבר דניאל פרידמן והזדהיתי עם מרבית רעיונותיה של פרופ' רות גביזון ז"ל. ולצד זאת, אני מתנגד בתוקף למתקפות המרושעות על מערכת המשפט ולניסיון לשנות את אופי המשטר באמצעות הכפפת הרשות השופטת לרצון המנהיג, שזאת המשמעות האמתית של המהפכה שזוממים לוין, רוטמן, אמסלם, סמוטריץ' ושות'. הביקורת שלי על האקטיביזם, מעולם לא נגעה למישור הפלילי. בנושא המלחמה בשחיתות אני קיצוני מאוד, מאמין ב"ייקוב הדין את ההר" וכמובן שאני דוחה מכל וכל את תאוריות הקונספירציה המטורללות על "מדינת עומק" ש"תופרת תיקים" וכל הבבל"ת הזה.

לצערי, כמעט ואיני נתקל בשותפים לתפיסתי. הדיון הציבורי הוא דיכוטומי – או שאתה בעד מערכת המשפט ואז אתה חייב לראותה כמושלמת ולדחות כל ביקורת עליה ולתמוך באקטיביזם שיפוטי ו"מלוא כל הארץ משפט" ו"הכל שפיט", או שאתה נגדה ואז היא "הדיקטטורה המשפטית של אהרון ברק שתפס את השלטון בכוח ומדינת עומק… תפירת תיקים… בלה בלה בלה".

לכן, שמחתי מאוד למקרא מאמרו המצוין של המשנה ליועמ"ש לשעבר רז נזרי ב"ידיעות אחרונות", ולא רק כיוון שהוא מאמר משובח, בנוי לתלפיות, אלא גם כיוון שהוא מייצג את הדרך השלישית במשפט; הדרך האחראית והמאוזנת, שגם אני דוגל בה. הוא יצא נגד המהלכים הרבולוציוניים שנרקמים כלפי מערכת המשפט, אך הוא בפירוש הביע תמיכה בשינויים אבולוציוניים שייעשו בהידברות והסכמה בין הרשויות. הוא יצא בחריפות נגד ההתקפות המרושעות על מערכת המשפט (ובמיוחד נגד המתקפה הברוטלית והשקרית על ליאת בן ארי ובני משפחתה), אך כתב בפירוש שגם בית המשפט העליון תרם לשחיקה במעמדו הציבורי.

נזרי שותף לביקורת על האקטיביזם השיפוטי ואף השתמש באותן דוגמאות שאני נוהג לתת (ההחלטות נגד חוק טל וההתערבות בחקיקה בנושא השתמטות חרדים והצבעת היחיד האקטיביסטית של אדמונד לוי לביטול ההתנתקות – שני מקרים שבהם אני תומך פוליטית בעמדת השופטים בנושא גיוס חרדים ובהתנגדות להתנתקות, אך מתנגד להתערבות בג"ץ בנושאים אלה). ומצד שני הוא תומך ביכולת של בית המשפט העליון לבטל חוקים ובעיגונה המפורש בחקיקת יסוד של הכנסת. ומצד שלישי, הוא תומך גם בפסקת התגברות ברוב מיוחד.

ההצעות שלו דומות מאוד להצעה שאני מציג כבר שנים רבות, בדבר חקיקת חוק יסוד החקיקה, בהידברות בין הרשויות. מתוך מאמרו: "מערכת היחסים בין הרשות השופטת והרשות המחוקקת בישראל צולעת וזקוקה בדחיפות להסדרה חקיקתית כוללת. חיוני שזה ייעשה באמצעות חוק יסוד: חקיקה, שבצד קביעת המדרג החקיקתי של חוקי יסוד, חוקים רגילים, תקנות וכו', יסדיר הן את סמכות בג"ץ לביקורת שיפוטית על חוקים והן את סמכות הכנסת להתגבר על כך במקרים מתאימים. אין להקל ראש בחשיבות קביעה של הכנסת כי לבג"ץ יש סמכות לפסול חוקים… ראוי שייקבע רוב מיוחד של שופטים כדי לפסול חוקים. במערכת יחסים ראויה בין רשויות לא נכון לפסול חוק שנחקק על ידי נציגי הריבון על חודו של קול. בהצעת חוק שהכנו בשעתו דובר על תשעה שופטים לפחות עם רוב של שני שלישים; באותה מידה, ראוי שיהיה גם רוב מיוחד של ח"כים ככל שמבקשים להתגבר על פסיקה כזו, ורוב מינימלי של 61 שיש בהגדרה לכל קואליציה, לא מספיק לכך. עמדתי בהקשר זה הייתה ועודנה כי רוב של 65 לפחות מתאים וריאלי כמשקף הסכמה רחבה יחסית. לדעתי, זהו המהלך החשוב ביותר שיש לעשותו בהקדם תוך שיח מכבד בין הרשויות". ההבדל בין הצעתו להצעתי, הוא שהצעתי המקורית הייתה להתגברות ברוב של 2/3 מהכנסת, קרי 80 ח"כים, במקביל לדרישה ל-2/3 מן השופטים. במהלך השנים השתכנעתי שמדובר ברוב שכמעט בלתי אפשרי להשיגו, ולכן אני תומך היום בפסקת התגברות ברוב של 70 ח"כים. הרוב שנזרי מציע קטן מדי, אם כי עדיף על ההצעות להתגברות אוטומטית של 61 החברים בכל קואליציה.

נקודה חשובה שנזרי התעלם ממנה, היא שהבעיה אינה רק בין הרשות המחוקקת והשופטת אלא בין שלוש הרשויות, גם המבצעת. הכנסת חלשה מאוד, וחולשתה היא בעיקר מול הממשלה השולטת בה, למעשה. היא שלטה בה מאז קום המדינה, אך הדבר החריף בשנות שלטונו של נתניהו. ולכן, יש להתנגד לכל ההצעות שנועדו להכפיף את הרשות השופטת לרשות המחוקקת, כי המשמעות האמתית היא הכפפתה לממשלה ובעצם לראש הממשלה, וזה איום של ממש על הדמוקרטיה.

נקודה נוספת שנזרי התעלם ממנה היא הפיל שבחדר – שאין כאן מחלוקת לשם שמים, אלא העוינות נגד מערכת המשפט נובעת במידה רבה מכך שראש הממשלה המיועד הוא נאשם בפלילים. עובדה זו מקשה מאוד על היכולת לשיח ענייני בין הרשויות על האיזונים והבלמים ביניהן. הבעיה החלה עוד בממשלת אולמרט. שר המשפטים פרידמן הציע הצעות חשובות מאוד לרפורמה במערכת המשפטית, אך כיוון שראש הממשלה היה מעורב בפלילים (עדין בגדר חשוד, הוא עוד לא נאשם אז), היכולת לקיים דיון ענייני הפכה לכמעט בלתי אפשרית.

* מצביא המלחמה בשחיתות – אחת הרפורמות הרצויות במערכת המשפט היא פיצול תפקיד היועמ"ש והוצאה ממנו את התביעה הכללית. גדעון סער יזם רפורמה כזו, והחתים את כל המועמדים לתפקיד היועמ"ש, כולל בהרב מיארה, על הצהרה שהם מקבלים עליהם מראש את השינוי. למרבה הצער, בשל נפילת הממשלה, המהלך לא הושלם.

יש מקום לתובע כללי עצמאי, שאינו מתחכך ביום יום עם ראש הממשלה והשרים, עובדה שכמעט בלתי אנושי שלא תשפיע על שיקול דעתו ותגרום לו לפסוק לקולא. התובע הכללי צריך להיות מצביא המלחמה בשחיתות הציבורית, וכדי שיהיה עצמאי באמת, יש לנתקו מהחיכוך התמידי עם מוקדי הכוח השלטוניים.

כדי להבטיח את עצמאותו של התובע הכללי, אסור שבחירתו תיעשה בידי הממשלה, אלא בידי ועדת איתור בראשות שופט עליון בדימוס. שר המשפטים ייצג בה את הממשלה.

חוששני שאת רעיון הפיצול, שנועד להגן על טוהר המידות וניקיון הכפיים במערכת, מובילים יריב לוין וחבריו בהפוך על הפוך, במטרה למנות תובע-מטעם, שימונה בידי הממשלה ויהיה תלוי בה. המטרה שלהם היא למנות בובה שתפעל לביטול משפט נתניהו.

* קיצור תולדות חוקי הפיצול – עד ראשית שנות התשעים, לא הייתה מניעה לח"כ לפרוש מסיעתו. מקובל היה, שח"כ העושה זאת, פועל מסיבות ענייניות ואידיאולוגיות, תוך נכונות לשלם מחיר אישי. כך, למשל, גאולה כהן ומשה שמיר שפרשו מן הליכוד בעקבות ההחלטה על הנסיגה מסיני ועקירת היישובים בחבל ימית ומרחב שלמה ועל האוטונומיה ביש"ע, בהסכם השלום עם מצרים. הכל הבינו שפרישתם נובעת מדבקות באמונתם ובאידיאולוגיה שלהם וכיבדו אותם על כך. כך גם פרישתו של יוסי שריד ממפלגת העבודה לאחר הקמת ממשלת האחדות עם הליכוד ב-1984. שריד הבהיר שכיו"ר מטה ההסברה של המערך הוא התחייב שוב ושוב שלא תקום ממשלת אחדות לה הוא התנגד בכל לבו, ושאין הוא יכול לתת ידו לממשלה החדשה. לא הייתה מחלוקת שהפרישה הזאת היא אידיאולוגית. לעומת זאת, פרישתו של משה דיין מהמערך מיד לאחר בחירות המהפך (1977) כדי להתמנות לשר החוץ בממשלת בגין, גונתה והוגדרה בפי רבים "זנות פוליטית". עיקר הביקורת לא הייתה על עצם ההצטרפות לממשלת בגין, אלא על כך שהוא לא החזיר את המנדט למפלגתו. הרי יכול היה להתפטר מהכנסת ולכהן בתפקיד. הביקורת הופנתה לדיין ולא לבגין, כי היה מקובל שאין המדובר בלכידת עריקים כדי לשנות את המפה הפוליטית. הניצחון של בגין היה חד-משמעי, והוא באמת רצה אישית את דיין בתפקיד בשל ניסיונו המדיני, מתוך הערכתו לכישוריו ובעיקר כדי להקהות את החששות בעולם מעליית הליכוד לשלטון, באמצעות המינוי של מי שהיה מקובל ואהוד בעולם.

לאחר הניצחון השני של הליכוד והקמת ממשלת בגין השניה, ב-1981, החל יו"ר האופוזיציה פרס לנהוג בשיטה המגונה של "לכידת עריקים" ממפלגות השלטון, בניסיון להפיל בדרך זו את הממשלה הנבחרת. בדרך זו הוא פיתה את הח"כים אמנון לין ויצחק פרץ מן הליכוד לערוק למערך. הסכר נפרץ בתרגיל המסריח ב-1990. בעוד הוא מכהן כמ"מ ראש הממשלה, ניסה פרס להפיל את הממשלה, בתרגיל מסריח בשיתוף עם ש"ס והמפלגות החרדיות. כחלק מאותו תרגיל, הוא לכד עריקים מן הליכוד. תחילה אברשה שריר ואח"כ יצחק מודעי, פנחס גולדשטיין ופסח גרופר מהליכוד. בסופו של דבר, המהלך הזה נכשל. בתגובה, הליכוד לכד את אפרים גור מן המערך. איש לא ניסה אפילו להציג את הפרישה (משני הצדדים) כבעלת רקע אידיאולוגי כלשהו. הייתה זו לכידה של ח"כים ממורמרים ממפלגותיהם תמורת הבטחת טופינים. התרגיל המסריח עורר מיאוס בציבור הישראלי. בעקבותיו, ב-1991 שונה החוק ונקבע שח"כ הפורש ממפלגתו ואינו מתפטר מן הכנסת לא יוכל להתמודד לכנסת הבאה ולא יוכל להתמנות לשום תפקיד בכנסת ובממשלה בכנסת הנוכחית. כדי להתפלג מן הסיעה ולהיות מוכרים כסיעה חדשה, יש צורך בפרישה של שליש מן הסיעה. היה זה שינוי שנוי במחלוקת. מצד אחד, הייתה תחושה של פגיעה בבחירה החופשית של הח"כים, שעלולה לפגוע דווקא במי שנאמנים למצפונם ולדרך המקורית של מפלגתם, כמו גאולה כהן ויוסי שריד. מצד שני, המיאוס מציד העריקים ומן האפשרות להפלת ממשלה נבחרת באמצעות גירוד ח"כים ממורמרים, פוגעת בדמוקרטיה ומעוותת את רצון הבוחר.

מאז, חלו בחוק מספר שינויים, כולם פרסונליים, שנועדו לאפשר תרגילים מסריחים נוסח פרס והם הובאו להצבעת בזק כדי לאפשר מהלכים ספציפיים. הראשון שעשה זאת היה נתניהו, ב-2009, בחוק שכונה "חוק מופז". נתניהו ניסה לפתות את מופז וקבוצה של ח"כים לפרוש מקדימה ולהצטרף לממשלתו. קדימה מנתה אז 28 ח"כים. הקבוצה שסומנה בקדימה מנתה 7 ח"כים. ולכן חוק היסוד שונה בהצבעת בזק לכזה שיאפשר התפלגות של סיעה בפרישה של 7 ח"כים. השינוי הזה הוגדר בידי נתניהו כ"חוק משילות".

כעבור ארבע שנים. כשליברמן חבר לנתניהו לקראת הבחירות, הם העבירו בכנסת שורה של חוקים. אחד מהם היה ביטול "חוק מופז", שבאותו רגע לא התאים פוליטית לנתניהו. החוקים האלה נקראו, איך לא – "חוקי משילות".

השינוי הבא נעשה אשתקד בידי הממשלה היוצאת, ביוזמת שר המשפטים גדעון סער. החוק קבע שמותר לארבעה ח"כים להתפצל מן הסיעה. גם כאן, ברור שהכוונה הייתה לעודד פילוג הליכוד, באמצעות פרישת ח"כים ממורמרים. החוק כונה "חוק פיצול הליכוד". וכעת שוב, במסגרת הצבעות הבזק טרם הקמת הממשלה, יבוטל חוק הפיצול. הסיבה היא חששו של נתניהו מפרישה של "קבוצת הארבעה" הממורמרים בסיעת הליכוד.

בעוד השינוי בחוק היסוד ב-1991, לאחר התרגיל המסריח, היה ענייני, מתוך שיקול דעת ובהסכמה רחבה, כל השינויים הבאים היו קוניוקטורליים – שינוי חוקי יסוד מתוך שיקול רגעי של מה טוב למפלגה שלי כעת, ותוך הבנה שאם בעוד שנה האינטרס יהיה הפוך, נוכל שוב להפוך את החוק. זו זילות של חוקי יסוד.

העצוב מכל, הוא שכמעט בלתי אפשרי אפילו לדמיין היום, צעד כמו זה של 1991, של דיון ענייני אוביקטיבי בשאלה מה נכון וראוי לדמוקרטיה הישראלית וחקיקה כזאת בהסכמה רחבה.

* דרישות לגיטימיות – ברשימת הדרישות של המפלגות החרדיות יש דרישות בלתי נסבלות, המנוגדות בתכלית לאינטרס הלאומי ולחזון הציוני, כמו בנושאי ההשתמטות מגיוס, ההתנקשות בחוק השבות, הפגיעה בגיור, הנצחת הבערות ומימונה בידי משלם המסים הישראלי ועוד.

אך אין לשלול אפריורי כל דרישה וציפיה שלהם. דווקא מה שנראה כדרישה ההזויה ביותר, היא בעיניי לגיטימית ואף רצויה. כוונתי לנושא החשמל בשבת. רגע, אל תקפצו. ודאי שאסור לפגוע כהוא זה באספקת החשמל בשבת. ולא תהיה כל פגיעה כזאת בממשלה החדשה ולא באף ממשלה. אבל הדרישה של החרדים אחרת – למתן פתרונות טכנולוגיים שיאפשרו צמצום עבודה בשבת באמצעות אספקת החשמל באגירת אנרגיה. איני יודע מה ההיתכנות המעשית והכלכלית של הדרישה הזאת, אך בעיניי היא לא רק לגיטימית אלא אף רצויה. אם ניתן לצמצם עבודה בשבת מבלי לפגוע באספקת החשמל – זה יהיה טוב לכולם.

וכך גם בנושא הקצאת שטח לחופים נפרדים. הרי גם לחרדים זכות לרחוץ בים, באופן שמתאים לאורח חייהם. אין לאפשר הפיכת חופים מוכרזים המשרתים את כלל הציבור לחופים נפרדים. אבל ניתן להכשיר חופי רחצה נוספים, שיהיו חופים בהפרדה. למה לא?

* שר החינוך אמיר חצרוני – מינוי בן גביר לשר לביטחון לאומי, סביר כמו מינוי אמיר חצרוני לשר החינוך.

* בעל ניסיון – הטענה שבן גביר לא מתאים לתפקידו כי אין לו ניסיון בענייני משטרה אינה נכונה. למעטים יש ניסיון כמו שלו. מנעוריו ועד עתה הוא מתעמת עם המשטרה והוא גם מכיר היטב את האזיקים (מבפנים) ואת תאי המעצר (מבפנים).

* הזוג המוזר – לא היו ימים טובים לעוכרי ישראל האנטי ציונים כימים אלה, שבהם לכהניזם הייתה עדנה ופרחח כהניסט עומד להיות שר בכיר וחבר בקבינט. הנה, הם חוגגים, תמיד אמרנו שהציונות היא גזענות ועובדה, ישראל מינתה גזען לשר לביטחון לאומי. "בן גביר הוא הציונות", חוגג גדעון לוי בכותרת מאמרו ובמשפט הזה גם נפתח המאמר, ואם מישהו לא הבין את המסר, הוא כותב בהמשך ש"בן גביר הוא הציונות והציונות היא בן גביר". ולאורך המאמר הוא מפרט את "פשעי הציונות", "משחר ימיה של הציונות" כשהציונות חרטה על דגלה את כיבוש העבודה, דרך "הנישול הציוני" בשנות העשרים של המאה שעבר והלאה במלחמת השחרור ועד היום. והמסר שלו – בן גוריון הוא בן גביר, יגאל אלון הוא בן גביר. ואילו אריק שרון הוא ברוך גולדשטיין. וכמובן "נכבה", "טיהור אתני", "אקיבוש", "עליונות יהודית", "אפרטהייד" וכל הלקסיקון שבו התועמלנים האנטי ישראליים נוהגים להגדיר את ישראל ואת הציונות – הנה, הציונות היא כהניסטית. "משחר ימיה הציונות מדברת ובעיקר פועלת — ועוד איך פועלת — בן גבירית".

פותח הכהניסט את העיתון לאנשים חושבים, וקורא שהם חושבים שהוא בן גוריון ויגאל אלון ושתורת הגזע הנתעבת שלו היא הציונות. נו, גדעון לוי עשה לו את היום ואת השבוע. אין לו בעלי ברית טובים יותר מגדעון לוי וחבריו האנטי ישראליים. יושב לו המחבל, רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין בגיהינום וחוגג – כתוב עליו שהוא אריק שרון.

שוב ושוב אנו נוכחים שחוק הרדיקלים השלובים פועל היטב.

כציוני וכפטריוט ישראלי, אני רואה בשמאלימין הרדיקלי, בלוי&בן גביר ושות' איום על הציונות ועל מדינת ישראל. כפי שאני מתעב את בן גביר, כך אני מתעב את גדעון לוי. כפי שאני סולד מגדעון לוי כך אני סולד מבן גביר.

אם בן גביר יתפוס חלילה את השלטון, אך טבעי שימנה את גדעון לוי לשר התעמולה.

הזוג המוזר. צמד המהרסים והמחריבים.

* חוק מושחת ומשחית – המשנה ליועמ"שית: "חוק דרעי פרסונלי, עדיף להחיל מהכנסת הבאה". עדיף לא להחיל אותו אף פעם. חוק מושחת ומשחית.

* תורה ועבודה – לאחרונה, מתחתי ביקורת חריפה על הציונות הדתית, בשל בחירותיה הפוליטיות. איני מסוגל להבין את הדבקות שלהם בנתניהו. אני סולד מהיסחפותם למסע ההסתה והשקרים נגד בנט, בשר מבשרם, ראש הממשלה הראשון מן הציונות הדתית, מי שהשלים את המהפכה של מעבר מתפקיד משגיח הכשרות לתפקיד נהג הקטר. בנט עמד בנחישות על העמדות המדיניות והזהותיות של הציונות הדתית, ונרדף על לא עוול בכפו, אך ורק כיוון שהיה ראש הממשלה, תפקיד השמור בטאבו לנתניהו; על כסאו לא ישב זר ולא ינחלו עוד אחרים את כבודו. כך גם הרדיפה המכוערת את רוני אלשייך, מטובי בניה של הציונות הדתית, אך ורק כיוון שכמפכ"ל המשטרה נאמנותו הייתה למדינת ישראל, לחוק ולמשטרה ולא למי שמינה אותו, כשלהוותנו הייתה סתירה מניה וביה בין שתי הנאמנויות. קשה לי מאוד עם העמדת סמוטריץ' הקנאי הקיצוני בהנהגת הציונות הדתית. והדבר החמור מכל הוא החיבור עם הכהניזם והריצה אתם ברשימה אחת. הרי הציונות הדתית לחמה בכהניזם. הרי כשצעדתי עם חניכיי במצעד תנועות הנוער נגד הכהניזם ב-1985 חניכי בני עקיבא צעדו לצדנו, והנציגים הפוליטיים של המפד"ל ושל מורשה (מפלגתו של הרב דרוקמן) החרימו את "הרב" כהנא שר"י והצביעו בעד החוק נגד גזענות שנועד למנוע את ריצתו.

צר לי וכואב לי על ההיסחפות וההקצנה הללו, אך אלו פצעי אוהב. כן, למרות הכל אני אוהב מאוד את הציונות הדתית, מזדהה אתה ומעריץ את מפעליה. אני חי ועובד כבר עשרות שנים עם אנשי הציונות הדתית ביישובי הגולן ומחוץ לגולן. יד ביד לחמנו על הגולן במאבק של שנות התשעים. הם היו שותפיי בשנים שבהן ניהלתי את מתנ"ס הגולן. עבודתי הראשונה בגולן הייתה במטע של מושב קשת ואח"כ עבדתי עם חבריי הדתיים בבית האריזה פירות גולן, שמנהלו היה חבר רמת מגשימים. ולאורך השנים הייתי מחובר מאוד לאנשי הציונות הדתית במהלכי ההידברות בין חילונים ודתיים ובהתחדשות היהודית וכמובן במילואים. מפלגת הדרך השלישית, שהייתי ממייסדיה, הייתה משותפת לחילונים ודתיים. המפלגה שבה אני חבר היום, דרך ארץ, משותפת לחילונים ודתיים ומנהיגהּ, יועז הנדל, הוא דתי-חילוני. אני יו"ר מדרשת השילוב נטור המשותפת לחילונים ודתיים וחבר במנהלת רמת טראמפ שהיא יישוב משותף של חילונים ודתיים. ועוד ועוד.

אני מזדהה עם דרכה של הציונות הדתית, שהשכילה לשלב תורה ועבודה, תורה וצבא, תורה והתיישבות, תורה וחקלאות, תורה והשכלה, תורה ומדע, ובכל התחומים הללו ידעה להוביל ולהתוות דרך. תרומתה לחברה הישראלית, לתרבות הישראלית ולהתיישבות ברחבי ארץ ישראל לא תסולא בפז.

אהבתי את הציונות הדתית לא תגרום לי לחסוך ממנה את ביקורתי, אך ביקורתי עליה לא תגרום לי לשנות את הערכתי העמוקה אליה.

אני מאמין שההקצנה שעוברת היום הציונות הדתית היא ליקוי מאורות חולף והיא תחזור לייעודה ההיסטורי להיות המקף שבין הדתי והלאומי.  

* בין אבי מעוז לווליד טאהא – כתב חנוך דאום: "גם אם אתם מסכימים עם הטענות של האופוזיציה החדשה נגד ההומופביה של אבי מעוז, אינכם יכולים שלא לומר שיש לפחות קצת אמת בטענה שמווליד טאהא הם פחות נבהלו".

אסביר לדאום את ההבדל. ווליד טאהא לא מונה לעמוד בראש הרשות לזהות היהודית לאומית של ישראל. ווליד טאהא אינו מנסה לזהות את היהדות עם דרכו הקיצונית כמו אבי מעוז, שדאום כתב בצדק שהוא מייצג בדרכו רבע מנדט. ווליד טאהא אינו אחראי על כל תכניות החוץ של מערכת החינוך, ועל החינוך הערכי של המשרד.

נכון, הומופוב הוא הומופוב ומן הבחינה הזאת אין הבדל בין מעוז לטאהא. אבל כיהודי אני מתקומם בכל נימי נפשי נגד הפגיעה של מעוז ביהדות. אני רואה חשיבות בהגנה על יהדותה של מדינת ישראל מפני הנזקים שמעוז מחולל. טאהא פוגע בלהט"ב בדיוק כמו מעוז, אך בניגוד למעוז הוא אינו פוגע בזהותה היהודית של ישראל.

* שייך לקולקטיב היהודי – נ', צבר ישראלי, מלח הארץ, ששירת 12 שנים במערכת הביטחון, עבר לתקופה מסוימת לאוסטרליה ונישא לבת המקום. הם התגרשו והוא חזר ארצה, לבנות ולהיבנות בה. בנו נשאר עם האם. כשהבן הגיע לגיל 18 והיה עצמאי לבחור בעצמו – הוא החליט לעלות בעקבות אביו לישראל. הוא עלה לארץ, התגייס לצה"ל. שירת בסיירת מגלן. אחרי המסלול ותקופה כלוחם, הוא החליט שזה לא מספיק לו, ויצא לקורס טיס. הוא סיים את הקורס בהצטיינות. הוא משרת בקבע כטייס קרב בדרגת רס"ן.

כעת, כשהוא ובת זוגו עומדים להתחתן, הוא אינו יכול להתחתן ברבנות כי הוא "לא יהודי".

אתם מבינים את האבסורד?

אדם שבחר להיות חלק מן הקולקטיב היהודי, בעקבות אביו היהודי, והוא בונה את ביתו בארץ ישראל, במדינת ישראל, כחלק מעם ישראל, בתרבות היהודית הישראלית, אשתו יהודיה ישראלית ילדיו יהיו יהודים, יקבלו חינוך יהודי, יחוגו את חגי ישראל, והוא מוסר את נפשו לתקומתה וקיומה של המדינה היהודית ולהגנה עליה – ההתייחסות אליו כאל "לא יהודי" היא אבסורד.

יצחק טבנקין אמר פעם שהתשובה לסוגיית מיהו יהודי, היא: מי שהנכד שלו יהיה יהודי. והוא צודק. ההשתייכות לקולקטיב היהודי, היא הדבר המשמעותי.

ההגדרות ההלכתיות אינן רלוונטיות למציאות היהודית של ימינו בארץ ובגולה, ואם לא נתאים אותה למציאות, היא לא תהיה רלוונטית. הרי אותם יהודים שאינם מוכרים על ידי הרבנות, הם אחינו, הם יהיו חלק מן העם היהודי על אפם ועל חמתם.

הרי אילו הייתה בימינו הנהגה יהודית רוחנית ראויה לשמה, ברור שהייתה מבינה את גודל השעה ומתאימה את ההלכה לשינויי הזמן והמקום, כפי שחז"ל העזו לשנות את חוקי התורה ולהתאים אותם לשינויי הזמן ומקום.

אילו לפחות היו משנים את הגיור, ניתן היה לצפות ממנו להתגייר. אבל גיור שדורש ממנו לחיות חיים יהודיים שונים משל הקולקטיב היהודי אליו הוא שייך ואליו הוא מתייחס, הוא אבסורדי. אבסורד שהרבנות החרדית לא תאפשר לו להתגייר אם הוא רוצה להיות יהודי כמוני, אבל תקבל גיור שלו אם יהיה יהודי כמו ברלנד או גרוע יותר, כמו בן גביר. זה טירוף מערכות.

* קראים של השולחן ערוך – רשומה שפרסמתי בפייסבוק על אודות נ' (ראו ההערה שמעל) עוררה מאות תגובות. אתייחס כאן לשתים מהן.

אחד המגיבים כתב שכל מי שניסו ללכת בניגוד להלכה נעלמו ואינם קיימים עוד. בין השאר הוא מונה את הקראים והצדוקים. זו תגובה קצת משעשעת, כיוון שהאורתודוקסים הם הקראים של ימינו. הקראים הם אלה שדבקו באופן פונדמנטליסטי בתורה ושללו כל שינוי וכל רפורמה. בדיוק כפי שנוהגים היום האורתודוקסים בנוגע לשולחן ערוך. ואכן, כיוון שלא השכילו להתאים את עצמם לשינויי הזמן והמקום הם לא שרדו. חז"ל הובילו את הרפורמה הגדולה והמהפכנית ביותר בתולדות עם ישראל ובתולדות היהדות. ודווקא הרפורמה הזאת היא ששרדה. מן הראוי שלא נדבוק כמו קראים בהלכה של חז"ל מלפני 1,500 שנה, אלא נאמץ את דרכם של חז"ל, של כזה וראה – וחדש. להיות החז"ל של דורנו.

אותו מגיב מנה כמובן גם את הרפורמים עם "הנעלמים" וציין שהם מובילים להתבוללות. ההיפך הוא הנכון. הרפורמים הם המחסום בפני התבוללות. הם הצילו כמיליון יהודים משמד. מי שדוחף להתבוללות הם דווקא האורתודוקסים הקיצונים, שמנסים לדחוק מתוך הקהילה היהודית ומהעם היהודי את מי שדרכם ביהדות שונה משלהם.

התגובה השניה, שאותה כתבו רבים, היא שהשירות בצה"ל אינו קשור ליהדות, יש גם טייסים דרוזים בחיל האוויר, אז מה, הם יהודים?

זו כמובן תגובה דמגוגית, שאינה קשורה לנושא הדיון. בסיס השותפות בינינו לבין הדרוזים היא האזרחות המשותפת, לא לאומיות משותפת. הם אינם מתגייסים לצה"ל כיהודים אלא כדרוזים. הם אינם רואים עצמם יהודים, הם אינם רוצים להיות יהודים, אין להם כל עניין להיות חלק מן הקולקטיב היהודי. לאותו טייס דרוזי אין אבא יהודי, הוא לא עומד להתחתן עם יהודיה, ילדיו לא יהיו יהודים, הוא לא חי בקהילה יהודית, התרבות היהודית אינה תרבותו, חגי ישראל אינם חגיו. לכן, אין שום קשר בין הדברים.

* בור כרה ויחפרהו – מיד לאחר שחרור הגולן, מדינת ישראל הקימה מספר חוליות סקר, בתחומים שונים; סקר ארכיאולוגי, סקרים בתחומי טבע ונוף וגם סקר קרקע. משרד החקלאות והסוכנות היהודית הקימו את חוליית הסקר, שחבריה היו מראשוני המתיישבים בגולן. במשך שנתיים הם חרשו את הגולן לכל אורכו ורוחבו, מן החרמון והר דב ועד חמת גדר, חפרו בורות וסקרו את סוגי הקרקע בעומקים השונים; איזו קרקע מתאימה לחקלאות ולאיזה סוג של גידולים.

במהלך סיוריהם, הם עברו בתוואי ההטיה; העבודות שביצעו הסורים בשנות השישים להטיית מי הירדן אל הירמוך, כדי לייבש את מדינת ישראל. הם מצאו שם שני טרקטורים גדולים, חדישים ומהטובים בתקופה, ששימשו לעבודות ההטיה.

הטרקטורים הועברו לשני יישובים – האחד למרום גולן וטרם גיליתי מה היה היישוב השני.

ולכך בדיוק מכוון הפסוק בתהילים: "בור כרה ויחפרהו ויפול בשחת יפעל". איזה צדק פואטי – הטרקטורים שנועדו לייבש את ישראל הקטנה כשהסורים ישבו על הגולן (שכונתה בשם המאיים "הרמה הסורית", ההר שהיה כמפלצת), עברו לשמש את ההתיישבות הישראלית בגולן המשוחרר, כדי לעצב סופית את גבולה של ישראל, הכוללת בתוכה את הגולן.

* כוחה של הלאומיות – ארגנטינה נמצאת במשבר כלכלי קשה ביותר, הפוגע קשות באזרחי המדינה. הזכיה בגביע העולם בכדורגל היא נחמה אדירה. השמחה של הארגנטינאים כל כך אותנטית, מכל הלב; כזו שאי אפשר לזייף.

זה לא הכדורגל. זו הלאומיות. זה הכבוד הלאומי. אז מרקסיסטים יכולים ללעוג ל"בניין-העל" של הלאומיות שנועד להסיח את דעתו של הפרולטריון מסבלותיו ועל הכדורגל כאופיום להמונים. קוסמופוליטיים יכולים לבוז. אבל כוחה של הלאומיות חזק יותר מכל האידיאולוגיות הללו. הלאום הוא מוקד ההזדהות החזק ביותר של האדם. כל הניסיונות לייצר מוקדי הזדהות חלופיים נועדו לכישלון.

* החידוש של מסי – מסי הוכיח לארגנטינאים שאפשר לזכות בגביע העולם, באמצעות הבקעת גול ברגל.

* ביד הלשון

מהר שלל חש בז – אמנון אברמוביץ' כינה ב"אולפן שישי" את בזאר המו"מ הקואליציוני והסחטנות ההולכת וגוברת של השותפים הקואליציוניים "מהר שלל חש בז". דני קושמרו, מגיש "אולפן שישי" תהה: "זה ראשי תיבות?". "לא", השיב אברמוביץ' והוסיף בקוצר רוח "לא חשוב". הוא הבין שאם קושמרו אינו יודע במה המדובר, כך כנראה גם רוב הצופים בו.

מהר שלל חש בז הוא השם שהנביא ישעיהו נצטווה לקרוא לבנו, "כִּי בְּטֶרֶם יֵדַע הַנַּעַר קְרֹא אָבִי וְאִמִּי, יִשָּׂא אֶת חֵיל דַּמֶּשֶׂק וְאֵת שְׁלַל שֹׁמְרוֹן לִפְנֵי מֶלֶךְ אַשּׁוּר". כלומר, האומלל יישא כל חייו את השם הנורא הזה, רק כדי שבינקותו, בטרם יאמר אבא ואמא, יעביר לעם מסר, באמצעות שמו, על כך שאשור יכבוש את ארם ואת ישראל.

* עצת אחיתופל – ח"כ טלי גוטליב (הליכוד) תקפה את מקורבו של נתניהו צחי ברוורמן וכינתה אותו "יועץ אחיתופל". האם באמת יועץ אחיתופל הוא יועץ רע?

מהי עצת אחיתופל? השימוש המקובל במושג הוא עצה רעה, המכשילה את מי שקיבל אותה ופעל על פיה. אבל האמת היא, שעצת אחיתופל הייתה עצה טובה. אחיתופל היה יועצו של דוד המלך ולאחר מכן חצה את הקווים והיה יועצו של בנו אבשלום, שמרד בו.

"וַעֲצַת אֲחִיתֹפֶל, אֲשֶׁר יָעַץ בַּיָּמִים הָהֵם, כַּאֲשֶׁר יִשְׁאַל-(אִישׁ) בִּדְבַר הָאֱלֹהִים; כֵּן כָּל-עֲצַת אֲחִיתֹפֶל, גַּם-לְדָוִד גַּם לְאַבְשָׁלֹם "(שמואל ב' ט"ז, כג). הפסוק מעיד על חוכמת היועץ ונכונות עצותיו.

עצת אחיתופל המפורסמת, הייתה עצתו השניה לאבשלום. אבשלום קיבל את עצתו הראשונה, לשכב עם פילגשי המלך בפומבי, כדי לקבוע עובדה שלטונית וכדי להשפיל את דוד. את עצתו השניה – לרכז כוח גדול ומיומן ולהתנפל על צבאו העייף של דוד, דחה אבשלום וקיבל את עצתו של חושי הארכי, לעצור ולהתארגן. אילו קיבל את עצתו הנכונה של אחיתופל, היה הורג את דוד, מביס את צבאו, חיילי דוד היו עורקים אליו והמרד היה מצליח. חושי הארכי היה נאמנו של דוד, ועצתו נועדה לאפשר לדוד ולצבאו להתארגן. כך היה, והמרד נכשל. כשעצתו נדחתה, אחיתופל התאבד.

מוזר מאוד, שמשום מה עצת אחיתופל התאזרחה בשפה כעצה רעה. הרי נאמר בפירוש שעצתו הייתה טובה:  "וַיהוָה צִוָּה לְהָפֵר אֶת-עֲצַת אֲחִיתֹפֶל הַטּוֹבָה, לְבַעֲבוּר הָבִיא יְהוָה אֶל-אַבְשָׁלוֹם אֶת-הָרָעָה": דוד, שהכיר את חכמתו של אחיתופל ואת חכמת עצותיו, חשש יותר מכל מן העצות שישיא לבנו המורד. תפילתו לאל הייתה שיסכל את עצות אחיתופל: "וַיֹּאמֶר דָּוִד: סַכֶּל נָא אֶת עֲצַת אֲחִיתֹפֶל, יְהֹוָה". אולי התפילה הזאת היא שיצרה בתודעה את עצת אחיתופל כעצה רעה, שראוי כי תסוכל. אך האמת היא, שעצת אחיתופל ראויה לסיכול, כיוון שהיא עצה טובה לאויב.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏18.12.22

* ממשלת הטירלול הרגרסיבי

* עוד לא קמה הממשלה – עוד לא קמה הממשלה, וכבר מנסים לשנות חוק יסוד, בחקיקה פרסונלית רטרואקטיבית מושחתת, כדי לאפשר לעבריין סדרתי, מורשע סדרתי, שאחרי שישב בכלא חזר לעולם הפשע, לחזור לממשלה.

עוד לא קמה הממשלה, וכבר מנסים לחוקק חוקים שנועדו להפוך את המשטרה לכלי פוליטי, בניגוד לדרך שידענו מקום המדינה וכמקובל בכל המדינות הדמוקרטית. ולא סתם פוליטיקאי – הפרחח הכהניסט, הגזען הפשיסט,  עבריין מורשע, שכל חייו פרע חוק והתעמת עם המשטרה וכוחות הביטחון.

החוקים האלה יעברו עוד לפני שהממשלה קמה, כי ש"ס לא תיכנס בלי חקיקת מגה-שחיתות שתאפשר לעבריין הסדרתי לחזור למקום הפשע והכהניסטים לא ייכנסו בלי שיובטחו מראש התנאים להפוך את המשטרה לזרוע של בן גביר.

וכל זאת, כאשר עוד לא קמה הממשלה וכל המיועדים להיכנס אליה מתחרים ביניהם מי יהיה קיצוני יותר במלחמתו במדינת החוק והמשפט, ומי יחריב את השידור הציבורי, ומי יהלך אימים על היועמ"שית. והם מבטיחים להתנקש בחוק השבות. והם מכפיפים את החינוך הערכי בישראל לנציגו של טאו הפונדמנטליסט.

ואח"כ הם לא מתביישים להתבכיין שהמחאה נגד הממשלה החלה בטרם קמה. צבועים.

* חוק יסוד השחיתות – במקום לטנף את ספר החוקים של מדינת ישראל בחוקי דרעי/סמוטריץ'/כהניסט למיניהם, אולי עדיף שהם יחוקקו את חוק יסוד השחיתות, על פיו כל מה שרע – טוב, כל מה שטמא – טהור, כל מה שמושחת כשר. הרי הם הרוב.

* נבל ברשות החוק – השם הראוי לחוק דרעי: חוק "נבל ברשות החוק".

* חוק דרעי משופר – אילו דרעי היה נדון למאסר בפועל של שנה, הם היו מעבירים חוק על פיו רק מי שנדון למאסר של יותר משנה אינו יכול לכהן כשר.

* הלקח – הביזיון המושחת של חוק דרעי מוכיח שאין מקום לעסקאות טיעון עם נבחרי ציבור.

* תכנית שיקום – דרעי התבכיין כאשר יאיר לפיד אמר שעליו לעבור שיקום. אבל לפיד צדק. אולי אילו האסיר המשוחרר דרעי היה עובר תכנית שיקום, הוא לא היה חוזר לעבריינות.

* מהלכים אימים – ח"כ גוטליב (שכבר גורמת להתגעגע אפילו לאורן חזן) הכריזה שפתחה במהלך שיוביל לפיטוריה של היועמ"שית בהרב מיארה. הפרחח הכהניסט החרה החזיק אחריה.

הם רוצים למנות בובה לתפקיד היועמ"ש, שתהיה חותמת גומי לכל מעשה שחיתות, לכל מעשה עבריינות, לכל עוול, והכל בשם "רצון הרוב". ועד שתודח, הם רוצים להלך עליה אימים.

וחוששני שהם מצליחים. כבר קראתי שהיועמ"שית לא מתכוונת להתנגד ל"חוק דרעי", אלא רק "להסתייג" ממנו. ממי שייעודה הוא להיות מצביאת המלחמה בשחיתות השלטונית, יש לצפות להתנגד בכל תוקף לחוק. מדובר בחוק פרסונלי, רטרואקטיבי, שנועד לחבל בחוק יסוד כדי לאפשר לעבריין סדרתי להמשיך לכהן כשר. זהו חוק מושחת ומשחית, ותפקידה של היועמ"שית להילחם בו בחוו"ד חד-משמעית ובהבהרה שהיא תטען בבית המשפט העליון שהחוק המושחת אינו חוקתי.

* שני קטבים – הציבוריות הישראלית מיטלטלת בימים אלה בין שני קטבים, שכל אחד מהם מיוצג בידי דמות מסוימת.

בקוטב האחד, הרמטכ"ל רא"ל אביב כוכבי.

בקוטב האחר, הפרחח הכהניסט איתמר בן גביר.

בלילה שבין 30 בנובמבר ל-1 בדצמבר, בפעולה של "דובדבן" וסיירת "חרוב" באזור ג'נין, חוסלו מחבל שהיה שותף לחטיפת טיראן פרו ומחבל נוסף בן דודו של זכרייה זביידי ונעצר מחבל שלישי. הפעולה נעשתה תחת אש.

לאיזה קוטב שייכת הפעולה הזאת?

זו שאלה רטורית כמובן, אבל בימים טרופים אלה של ליקוי מאורות, יש מי שעלולים להתבלבל, ולכן אין מנוס מלהשיב. כמובן שהיא שייכת לקוטב של כוכבי.

זו אינה פעולה יחידה. פעולות כאלו מתבצעות לילה אחר לילה. בכל לילה 5-7 כוחות צה"ל מבצעים מעצרים ופעולות לסיכול טרור. צה"ל וכוחות הביטחון מנהלים בנחישות מערכה נגד הטרור ומנצחים. מדי שנה מסוכלים מאות פיגועים וניצלים חייהם של מאות ישראלים. אבל אי אפשר לסגור הרמטית על הטרור. יש גם כישלונות. יש פיגועים שאינם מסוכלים. כל פיגוע כזה הוא הלחם והמים של בן גביר. מזה הוא חי. מזה הוא נבנה.

התהום בין הקוטב שמגלם כוכבי לקוטב שמגלם בן גביר אינה נוגעת רק לדמותה של החברה הישראלית ולדמותו של צה"ל. היא נוגעת גם לביטחון המדינה.

באשר לדמותה של מדינת ישראל, זהו עימות בין ציונות, ממלכתיות, דמוקרטיה ומוסר לבין כהניזם, גזענות ופשיזם.

באשר לביטחון המדינה, זה עימות בין צבא ההגנה לישראל, הצבא המנצח, החזק במרחב ומהחזקים בעולם, המבוסס על משמעת, על מוסר לחימה ועל רוח צה"ל, לבין כנופיה כהניסטית פרועה. בין צבא שגיבוריו הם קהלני ורועי קליין, לכנופיה שגיבוריה הם אלאור אזריה וגולדשטיין.

אם חלילה יהפוך צבא ההגנה לישראל לכנופיה בן-גביריסטית, הוא יהיה צבא מובס.

* להפוך את צה"ל לכנופיה – הדיבור על "הכנסת פוליטיקה לצה"ל" בהקשר להתנהגותו של בן גביר בפרשת החייל מגבעתי, ממעיט בחומרת האירוע. זה הרבה יותר חמור מ"הכנסת פוליטיקה". מטרתו של בן גביר לסמן לחיילים שהנה "בן גביר מגיע", והכל מותר. מותר ורצוי להכות מפגיני שמאל. מותר ורצוי לבצע פשעי מלחמה. הוא מקדם "חסינות" לחיילי צה"ל, כדי שיוכלו לנהוג כאנשי כנופיות.

כל הכבוד לרמטכ"ל כוכבי, שמגן על צה"ל – לוחמיו ומפקדיו, מפני הפרחח הכהניסט, שמנסה להפוך את צה"ל לכנופיה.

* הנדון האחרון למוות – נניח שיוחלט על עונש מוות למחבלים. רגע, מה הכוונה? מה ההגדרה המשפטית למחבלים, שיש להוציאם להורג? מי שרצחו? מי שניסו לרצוח? מי שסייעו לפיגוע? מי שהכינו אמל"ח? מי שיידו אבנים? מי שמשתייכים לארגון טרור? הח"כים הערבים? או אולי ברוח בן גביר: מחבל=ערבי?

נניח שמדובר ברוצחים. הבה נדמיין את הנדון הראשון למוות.

מרגע שהתביעה תדרוש להוציאו להורג, האיש יהפוך באחת לגיבור עולמי. שמו יינשא במשך שבועות וחודשים בכל כלי התקשורת בעולם. מעשיו הנפשעים יישכחו, ודעת הקהל העולמית תופנה נגד ישראל. לאחר מתן גזר דין המוות, הפגנות סוערות תיערכנה מול כל שגרירויות ישראל בעולם. שגרירי ישראל בעולם יזומנו לשיחות הבהרה. חלק מן המדינות תזמנה את שגריריהן להתייעצויות. מועצת הביטחון תגנה את ישראל וארה"ב לא תטיל וטו אלא תצטרף להחלטה. השיא יהיה ביום שבו האיש יוצא להורג. מתקפת רקטות מרצועת עזה ואולי גם מלבנון. מהומות קשות ביהודה ושומרון. מהומות חסרות תקדים של ערביי ישראל.

תינוקות בכל העולם הערבי ייקראו על שמו של השאהיד. הנ"ל יהיה גיבור האומה, מושא לחיקוי. הנהירה לארגון הטרור אליו הוא ישתייך תהיה חסרת תקדים.

ומה יקרה בהוצאה להורג השניה? לא תהיה. נלמד את הלקח ולא נחזור על הטעות. המוצא הראשון להורג יהיה גם האחרון.

אז למה שלא נגיע מיד למסקנה הנכונה, בלי לחוות על בשרנו את מחיר הפופוליזם?

בשום מקום בעולם עונש מוות לא הרתיע, אלא הגביר את הטרור. כך יהיה גם אצלנו. "מוות למחבלים" זו סתם סיסמה פופוליסטית דמגוגית.

ועכשיו כולם ביחד: "מ-וות למת-אב-דים! מ-וות למת-אב-דים!"

* הסכינאי – נער הזוועות, הסכינאי חנמאל דורפמן, שלא שירת בצה"ל, עומד להתמנות לראש מטה השר הכהניסט. בראיון לערוץ 12 אמר הסכינאי, עוכר דין במקצועו, בן 27, חברו הטוב של בן אוליאל, רוצח התינוק ומשפחתו, וחתנו של גופשטיין, ראש קו.קלוקס.קלאן הישראלי, שמעשי טרור של יהודים אינם מעשי טרור. הוא הסתמך, כביכול, על פסיקת בג"ץ, שלכאורה פסק שמעשי טרור של יהודים אינם מעשי טרור. הוא חזר על כך שוב ושוב, כמיטב שיטת התעמולה של מורם ורבם של תועמלנים דמגוגים פשיסטים בכל העולם, לפיה אם תחזור מספיק פעמים על שקר הוא יהפוך לאמת. פסיקת בג"ץ הייתה נקודתית מאוד. היא דחתה עתירה שתבעה להרוס את בית משפחתו של המחבל היהודי שרצח את הנער מוחמד אבו חדיר בירושלים, וקבעה שהריסת בית נועדה להרתיע בסביבה של טרור ושל אהדה לטרור, וזה לא המקרה. איני בטוח שהפסיקה מוצדקת, אבל מכאן ועד קבלת האבחנה הכהניסטית הגזענית, שפשע שנקרא טרור כאשר הוא מבוצע בידי ערבי אינו נקרא טרור כאשר הוא מבוצע בידי יהודי, הדרך ארוכה. ברור שהמטרה של הסכינאי, והבוס שלו האקדוחן, היא לעודד טרור של יהודים נגד ערבים.

* מי מתמרן את מי? – בראיון לפודקסט אמריקאי ביטל נתניהו את החששות מפני בן גביר וסמוטריץ', והבהיר שמי שקובע את המדיניות יהיה הוא ולא הם. הוא באמת מאמין שהוא יצליח לתמרן אותם. בינתיים, במו"מ הקואליציוני, הם מתמרנים אותו.

* בוז לסרבנים – כפי שבן גביר, כדרכם של דמגוגים פשיסטים, ניצל מצוקה אמתית שנוצרה עקב אובדן הריבונות (אגב, בעיקר תחת שנות שלטונו של נתניהו) ופיגועי הטרור כדי לקדם את האג'נדה הרדיקלית הפשיסטית שלו, כך תמונת הראי שלו מן השמאל הרדיקלי, מנצלים את המצוקה האמתית בקרב חלקים גדולים בציבור הישראלי עם הקמת הממשלה הזאת על כל תחלואיה, כדי לקדם את האג'נדה הפוסט ציונית שלהם. בין השאר, אני קורא גל של קריאות נתעבות לסרבנות לשרת בצה"ל, או לסרבנות "סלקטיבית" – "רק" לשרות ביהודה ושומרון.

המסיתים לסרבנות מתרצים את הסרבנות הנתעבת, בטענה שכיוון שהממשלה חותרת להרס הדמוקרטיה, יש לסרב. אכן, הממשלה מקדמת חקיקה הפוגעת ביסודות הדמוקרטיה כמו בית משפט עצמאי, הפרדת רשויות עם איזונים ובלמים ועוד. יש לנהל מאבק דמוקרטי נגד המעשים האלה. אבל הסרבנות כשלעצמה היא אנטי דמוקרטית, ואם חלילה תהיה סרבנות המונית, משמעותה היא הרס הדמוקרטיה.

המסיתים הללו קוראים לחיילי צה"ל לערוק מהמלחמה ביהודה ושומרון. הלוחמים ביו"ש העוצרים מדי לילה מחבלים – מגיעים אליהם לפני שהם מגיעים אלינו לפגע בנו. הדרך המדינית שלה הם מטיפים נוסתה בין אוסלו למבצע חומת מגן. למעלה מאלף ישראלים נרצחו בשנים שבהן הפלשתינאים ראו חייל צה"ל רק בטלוויזיה. הם התפוצצו באוטובוסים, במסעדות ובדיסקוטקים. אזרחי ישראל חיו בפחד. פחדו לעלות לאוטובוסים ולהיכנס לקניונים. רק בחצי השנה האחרונה סוכלו מאות פיגועים וניצלו חייהם של מאות ישראלים. אולי גם של אותם מסיתים ובני משפחותיהם. מי המסיתים מצפים שיעשו את העבודה הזאת? מי יסכנו את חייהם כדי שהמדינה תתקיים וכדי להגן על חיי אזרחיה? שכירי חרב? הסרבנות היא נגע חולני. מעודדי הסרבנות והמסיתים לסרבנות מנצלים מצוקה אמתית לנוכח הממשלה הרעה שעומדת לקום, כדי לעודד את הטירוף השמאלני רדיקלי שמשמעותו הרס וחורבן של מדינת ישראל.

עליית הימין הרדיקלי מעוררת ריאקציה של התעוררות השמאל הרדיקלי. כמו תמיד, הרדיקלים משמאל ומימין מפרנסים אלה את אלה ומזינים אלה את אלה. חוק הרדיקלים השלובים. הפער בין הימין הרדיקלי לשמאל הרדיקלי קטן לאין ערוך מהפער בין כל אחד מן הקטבים הללו לבין המיינסטרים הציוני הממלכתי הדמוקרטי. אני סולד מהשמאלימין הרדיקלי, כי התופעה הזאת מנוגדת למהותה של מדינת ישראל ומסכנת את קיומה.

אנחנו, הישראלים הציונים הממלכתיים, מחנכים את בנינו ובנותינו לשרת שירות משמעותי בצה"ל. הנה, רק אתמול [הדברים נכתבו בשבת 3.12] נערך באורטל ערב לכבוד שני בנים שסיימו את שירותם הסדיר – האחד סיים שירות משמעותי ותובעני ביחידת "אגוז", כולל תקופת קבע, והשני חתם קבע כקצין צנחנים. שניהם הקדימו לגיוס שנת שירות, כמו רוב בני אורטל. אני גאה בבנים ובבנות שלנו שמתנדבים ליחידות הטובות ביותר בצה"ל, לשירות המשמעותי ביותר, שעושים לילות כימים במלחמה בטרור, ולא שועים לדברי הסתה מטורפים ומתועבים. אני בז לסרבנים ותומכיהם מעומק נשמתי. בן גביר ואבי מעוז לא יגרמו לי לאבד את צלמי ולתמוך בשמאל הרדיקלי, כפי שהסרבנים הבזויים ודבוקת שוקן לא יגרמו לי לאבד את צלמי ולתמוך בימין הרדיקלי.

אנחנו, הציונים הממלכתיים הדמוקרטיים, נמשיך ללכת בדרך הישר ולהילחם במארת השמאלימין הרדיקלי.

* יש עוד אומץ, יש עוד כוח – ההקצנה שמובילים אבי מעוז וחבריו הפונדמנטליסטים, מעוררת גל של הקצנה נגד היהדות, נגד לימודי יהדות, כאילו נתנה אישור לטענות הדוסופובים על הדתה-שמדתה. הגורמים הקיצונים הללו חוגגים. הם מנצלים את החשש המוצדק מפני מה שמעוז וחבריו מייצגים, כדי לקדם אג'נדה קיצונית שבשם ערכי התרבות המערבית האוניברסלית עלינו להפנות עורף לזהותנו היהודית, למהות תרבותנו. הקיצונים הללו הם האידיוטים השימושיים של אבי מעוז והרב טאו, כי הם מאשרים את טענתם שהיהדות היא הדרך הקנאית הפונדמנטליסטית שהם מייצגים.

המאבק שלי בדרך של מעוז ושות' אחר לגמרי. המאבק שלי אתם הוא מאבק יהודי, בשם היהדות; מאבק על דרכה של היהדות. אין לי שום כוונה להפקיר את היהדות בידי אבי מעוז. התשובה האמתית למה שמייצג מעוז, היא ההתחדשות היהודית, היא הכרת היהדות האמתית, לימוד היהדות והפצתה. הלקח שלי מעליית הפונדמנטליזם הוא נחישות לדבוק בדרכי היהודית ולא לתת לאבי מעוז בעלות על היהדות.

אתמול [הדברים נכתבו בשבת 3.12] קיבלנו את השבת באורטל, כמידי שבוע. הדלקנו נרות (בחורף אנו מדליקים את הנרות אחרי כניסת השבת. אני בטוח שאבי מעוז מעדיף את הדוסופובים שרואים בקבלת השבת שלנו "הדתה" על פני "חילול השבת" שלנו), קידשנו על היין והחלה. עסקנו בפרשת השבוע, פרשת "ויצא". חדנו חידות על פרשת השבוע. ציינו 75 שנה להחלטת כ"ט בנובמבר, וקינחנו, לכבוד כ"ט בנובמבר, בשירת "שיר השיירה".

ומכל הגלויות

ועם כל הבעיות

עם נוצר וארץ קמה

ושפה אשר נרדמה

שוב התחילה מתעוררת

ומדברת ומדברת

מסביב יהום הסער

רב הקושי והצער

אבל יש על מה לשמוח

יש עוד אומץ, יש עוד כח.

איך ישראל צומחת מסביבנו

היא חזקה יותר מכל חסרונותינו.

זו הדרך שלי, הדרך שלנו. מסביב יהום הסער, ולא ניתן לא לפונדמנטליסטים ולא למואסים ביהדות להסיט אותנו ממנה.

* מפקירים את היהדות – מי שבורח מיהדות, מלימוד יהדות, מתרבות יהודית, מחינוך יהודי – מפקיר את היהדות בידי הפונדמנטליזם של אבי מעוז.

* ליבה יהודית – עם סעיפי ההסכם הקואליציוני בין הליכוד ליהדות התורה, שרובם סעיפים בלתי ראויים, נמנה הסעיף בדבר חובת לימודי תלמוד בבתי הספר התיכוניים. אני בעד. ספרות חז"ל, ובתוכה התלמוד, היא מרכיב מהותי במורשת ישראל, בזהות היהודית, ומן הראוי שתהיה חלק מלימודי ליבה של נערה ונער בישראל.

אני למדתי תלמוד בתיכון, כחלק מלימודי החובה. כך היה מקום המדינה, בממשלות מפא"י/המערך ואח"כ בממשלות הליכוד הראשונות. איני יודע מתי זה הופסק ולמה, אך יש לחזור לכך. הבורות של בוגרי בתי הספר החילוניים בתחומי היהדות נוראה.

איני רוצה שילדי ישראל ילמדו תלמוד בשביל החרדים או למען הסכם קואליציוני, אלא כי אני רואה בכך ערך תרבותי לאומי בפני עצמו. ברור לי שהחרדים מציעים זאת מטעמים זרים – כקונטרה לדרישה מהם שילמדו לימודי ליבה. כאמור, בעיניי התלמוד צריך להיות חלק מלימודי הליבה, ובלי קשר יש לדרוש מהחרדים ללמוד לימודי ליבה. אגב, כולל תנ"ך, היסטוריה של עם ישראל וספרות עברית, שהחרדים בורים בהם.

* דרכיה דרכי נועם – בתקופת המאבק על הגולן, היו לנו שותפים נאמנים ונפלאים, שכינינו אותם "החבר'ה בירושלים". הייתה זו חבורה, שהנהיג אותה הרב יהושע צוקרמן זצ"ל, איש גדול בתורה, נעים הליכות ומאיר פנים. הרוח החיה היה יענקל'ה לוין. בשנים שקדמו למאבק על הגולן, הם פעלו במסירות למען פתיחת שערי בריה"מ לעליה ובאופן ספציפי, למען שחרורו של שרנסקי. הם הביאו למאבק שלנו הרבה מאוד "חיילים", כושר ארגון וניסיון רב בניהול מאבקים.

החיבור בינינו היה נפלא, כיוון שבנוסף לסוגיית הגולן, הם חלקו עמנו ערכים נוספים; ממלכתיות, אחדות ישראל, אהבת ישראל. בשם הערכים הללו הם דיברו ופעלו. בדיוק כמונו. הממלכתיות הייתה טבועה בדמם והם ראו בה מצווה מדאורייתא. מבחינתם, לדבר סרה בראש ממשלת ישראל, הייתה פגיעה במלכות. הם היו שותפים לתפיסת המאבק שלנו, שנועד לחבר את הציבור ולא להרחיקו; מאבק נחוש אך מכובד, תוך הקפדה מלאה על החוק ועל רוח דמוקרטית. הם הביאו למאבק את הסיסמה המובילה שלו: "העם עם הגולן". לא סיסמה של התנגדות והתרסה, אלא מסר שכולו חיוב וחיבור. החיבור שלהם לציבור החילוני בגולן ובקרב תומכינו בכל רחבי הארץ היה טבעי ומובן מאליו. הפתיחות שלהם הייתה לשם דבר.

אילו רצו אז להקים מפלגה, אולי הייתי מציע להם לקרוא לה בשם "נועם", כיוון שהם ייצגו בעיניי יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. אהבתי אותם מאוד ועד היום אני זוכר אותם מאוד לטובה.

אחד הפעילים המרכזיים ביניהם היה אבי מעוז, היום ראש "נועם". חבורת הפעילים המרכזיים היא זו שהקימה את מפלגת "נועם". אבל איפה הם ואיפה "דרכיה דרכי נועם".

מה קרה להם ב-25 השנים האלה? מה גרם להקצנה שלהם? מה הביא אנשים שהיו אובססיביים באהבת ישראל, להיות אובססיביים בשנאה ובבדלנות? מה גרם להם לשאת את דגל המאבק בלהט"ב, כאילו זה האיום הגדול על עם ישראל? מה הביא אותם למלחמת המאסף נגד התנדבות בנות דתיות לשירות בצה"ל? מה דחק אותם לפינה הכי קיצונית בציונות הדתית, שגם בקרב הציבור החרד"לי רבים המסתייגים מהם וממה שהם מייצגים? אין לי מושג. אבל עצוב לי שלכך הם הידרדרו.

* ללא תחפושת – ב"7 ימים" התפרסמה כתבת פרופיל ארוכה על אבי מעוז, שהייתי בין המרואיינים אליה. שתי הערות באשר לכתוב בה. נאמר בה שלעומת מעוז גם סמוטריץ' ובן גביר נראים מתונים. ההבדל בין מעוז לבן גביר, הוא שבן גביר אימץ את טקטיקת ה"תאקיה" ולעומתו מעוז אינו עוטה תחפושת. אולי הסיבה לכך היא ההבדל במוטיבציה בין השניים. מעוז חותר להשפעה. בן גביר – לשלטון. לכן, הנושא שבו התמקד הוא הביטחון האישי, ובדמגוגיה פופוליסטית שבה פרט על פחדים קמאיים בקרב הציבור, קירב את עצמו צעד גדול ליעדו. הערה שניה, מתייחסת ליחסי ההערכה ההדדית בין נתניהו למעוז, להבדיל מיחסיו עם סמוטריץ' ובן גביר. נכון להוסיף על הכתוב את העובדה שנועם, מפלגתו של מעוז, תמכה בקואליציה שרקם נתניהו עם רע"ם, להבדיל מסמוטריץ' ובן גביר שהכשילו אותה.

* מקווה בנתב"ג – במאמר שפרסמתי לאחרונה, תחת הכותרת "אחינו אתם" (בקרוב אפרסמו גם בחב"ע), יצאתי נגד ההתנקשות בחוק השבות וביטול "סעיף הנכד" ובעיקר קראתי להכרה קולקטיבית בעולים מחבר המדינות כיהודים. עם פרסום המאמר, כתב לי חברי דיוויד ספלמן, תלמידו של הרב צוקרמן, יהודי דתי ואדוק מאוד בחייו הפרטיים ואחד האנשים הליברליים, הפלורליסטים והפתוחים ביותר שאני מכיר, שהוא מזדהה עם כל מילה במאמר והוסיף: "הרב צוקרמן זצ"ל אמר לי פעם, שצריך היה לבנות מקווה גדול בנתב"ג וכל עולה במסגרת חוק השבות האומר 'רוצה אני' יכול לטבול ודי בכך".

דומני שדברים אלה מעצימים את התמיהה שלי, על אודות ההקצנה של אותה חבורה, מאובססיה לממלכתיות ואהבת ישראל, לאובססיה קנאית נגד להט"בים, נשים, זרמים ביהדות, הציונות הדתית הליברלית וכד'.

* החמצה לאומית טרגית – ישראל אינה מדינה "נורמלית". ישראל היא מדינה שיש לה ייעוד – הגשמת הציונות. לשם כך היא נוצרה, זו מהות קיומה, ואם אינה מוכוונת למטרה הזאת, אינה אלא גולם שקם על יוצרו.

הגשמת הציונות היא בראש ובראשונה עליה לישראל. המלחמה באוקראינה יצרה שעת רצון; הזדמנות לעליה גדולה מרוסיה ומאוקראינה. אילו עמד בראש הממשלה מנהיג בשיעור קומתו הציונית של יצחק שמיר, הוא היה מניח בצד את כל המשימות, עם כל הכבוד להן, ומתמקד בכל מאודו בעידוד העליה ובהיערכות לה ולקליטתה. למרבה הצער, אין היום בישראל מנהיגים כאלה, באף מפלגה. ובכל זאת, מצופה ממנהיגי ישראל לצאת מגדרם למען המשימה הלאומית הזאת.

מה הכיוון של הממשלה הנרקמת, אפשר להסיק מהכוונה להתנקש בחוק השבות, ממינויו של אבי מעוז לאחראי על "נתיב" וממתן תיק העליה והקליטה למפלגת הקיצוניות הדתית. אין להם את החזון הציוני הגדול של פתיחת השערים והלבבות לעליה הברוכה הזאת. להיפך, הם מייצגים הסתגרות ופחד וטהרנות, והתכונות הללו הן המוקש הגדול בפני העליה הגדולה. חוששני שאנו בפתחה של החמצה לאומית טרגית.

* המחלוקת היא על בחינות הבגרות – הקונטרה לביקורת המוצדקת על הפקרת התכניות החוץ בית ספריות בידי אבי מעוז, היא האמירה שצריך קונטרה לביטול לימודי היהדות בידי יפעת שאשא ביטון.

מעבר לאבסורד בזיהוי בין יהדות לבין הנישה הקיצונית, ההומופובית, הקסנופובית והפונדמנטליסטית שמייצג אבי מעוז, הטענות נגד שאשא ביטון חסרות שחר.

יפעת שאשא ביטון אכן הובילה מהפכה במערכת החינוך, אך זו בשום אופן לא מהפכה של פגיעה בחינוך היהודי. המהפכה היא בנושא בחינות הבגרות. היא החלה מהלך שנועד לבטל בהדרגה את בחינות הבגרות.

זו מהפכה שנויה במחלוקת מקצועית וחינוכית. שאשא ביטון יכולה בהחלט להסתמך על הוגי דעות חינוכיים מהטובים בעולם, שיוצאים נגד בחינות הבגרות ומציגים כתחליף לימוד משמעותי, של חקר וטיפוח הסקרנות במקום שינון חומר כדי לשכוח אותו יום למחרת הבחינה.

רבים מאנשי החינוך שוללים את הגישה הזאת. חלקם מאמינים בבחינות הבגרות. יש השותפים לביקורת על שיטת בחינות הבגרות, אך טוענים שטרם נמצא להן תחליף ראוי.

זו מחלוקת מקצועית מכובדת. אני משוללי בחינות הבגרות, אך אני מעריך ומכבד גם את הדעה האחרת, ומבין את החששות.

הטענה כלפי שאשא ביטון כאילו היא ויתרה על מקצועות היהדות, נובעת מכך שהשלב הראשון של המהלך המהפכני הוא ביטול הבגרות במקצועות ההומניים. אולם שאשא ביטון לא בחרה במקצועות הללו להיות ראשונים מתוך רצון לפגוע בהם. ההיפך הוא הנכון. הרי חזקה עליה שהיא מאמינה בדרך החדשה שהיא מובילה. כלומר, היא מאמינה שבחינות הבגרות אינן מקדמות לימוד משמעותי. אפשר לחלוק עליה, אבל ברור שבחירתה לפתוח במקצועות ההומניים נובעת מרצונה לקדם את הלימוד המשמעותי במקצועות הללו. היא עצמה, במקצועהּ, מורה לתנ"ך וספרות, ורצונה הוא לקדם את התחומים הללו.

בעיניי זו טעות. כאשר פולחן בחינות הבגרות והאקדמיזציה של מערכת החינוך מושרש כל כך עמוק, ביצוע הדרגתי של השינוי פוגע במעמד המקצועות שבהם השינוי מתחיל, וצפוי יחס אליהם כאל מקצועות סוג ב'. נכון היה לבטל את בחינות הבגרות באחת, בכל המקצועות.

אין מקום למתקפה השקרית וחסרת השחר על שאשא ביטון.

* בגלל שהוא דתי – ניתוח מוזר שקראתי על הסיבות למחאה נגד אבי מעוז: "התקשורת רואה ימין ודתיים בעמדות מפתח נכנסת ללחץ".

באמת? הרי היו כאן חמישה שרי חינוך דתיים, המשמעותי והטוב שבהם היה זבולון המר, שהיו מכובדים ומקובלים על כל חלקי העם.

אבל למה ללכת רחוק? בשנה וחצי האחרונות כיהן כאן ראש הממשלה הדתי הראשון, שהיה ראש הממשלה הימני ביותר בתולדות המדינה. מי לא קיבל אותו? מי עשה לו דה-לגיטימציה? מי לא הכיר בו כראש הממשלה והוביל נגדו מלחמה מלוכלכת, מכוערת, ללא עכבות, בלי לקחת שבויים? מי הסית נגדו, הפיץ נגדו שקרים, עשה לו שיימינג חסר תקדים?

* חציית קו אדום – ישראל הראל, מייסד מועצת יש"ע ועיתון "נקודה" ושרת החינוך לשעבר יולי תמיר, ממייסדות שלום עכשיו, פרסמו שני מאמרים נפרדים בגיליון 2.12 של "הארץ", ובהם מסר אחד – קריאה ללפיד וגנץ להצטרף לממשלתו של נתניהו להקמת ממשלת אחדות לאומית. תמיר תומכת בכך כרע במיעוטו, כדי למנוע את הקמתה של ממשלת נתניהו עם סמוטריץ', בן גביר ומעוז. הראל תומך בכך כדי למנוע קרע בעם, מתוך החרדה שלו מתחושת הכאב והניכור של אנשי השמאל הציוני הפטריוטי לנוכח הרכבה של הממשלה המסתמנת. גם אני קראתי ללפיד וגנץ להציע לנתניהו הקמת ממשלת אחדות בראשותו. אולם אני מסתייג מדברים שכתבו תמיר והראל. בדומה לתמיר, גם אני תומך בהצטרפות לממשלה במקום הקיצוניות הדתית, עוצמה כהניסטית והמפלגה ההומופובית. אני נגד הצעתו של הראל להצטרפות המפלגות יחד עם הכהניסטים. בעיניי, אסור להעמיק עוד יותר את הלגיטימציה של הכהניזם, שהוא בלתי לגיטימי, ולהעניק לו תעודת כשרות מצד כל חלקי העם.

בעיקר אני מתנגד למסר חמור ומסוכן המופיע בשני המאמרים. הראל: "לתת לנתניהו את מבוקשו האישי-המשפטי בתמורה להצלת הבית". תמיר: "מהות העסקה ברורה: דחיית המשפט של נתניהו למועד בלתי ידוע" תמורת דברים שאכן חשוב לשמור עליהם. בעיניי, מדובר בחציית קו אדום. אני תומך בממשלת אחדות עם נתניהו, למרות עמדתי העקרונית שנאשם בפלילים אינו ראוי להיות ראש הממשלה וחרף הנזק שגרם במלחמתו נגד מדינת החוק, מערכת המשפט ומשטרת ישראל, כי זה הרע במיעוטו. אך ביטול/דחיית המשפט הוא חציית קו אדום שמקומה לא יכירנה במדינת חוק. יתר על כן, מאיפה הרעיון שהסכמים קואליציוניים בין מפלגות יכולים לבטל או לדחות משפט? איך בדיוק? האם פוליטיקאים החליטו על המשפט ופוליטיקאים יכולים לבטל אותו? הרי בדבריה של תמיר היא כמעט מאוששת את הקונספירציה על פיה החקירות, כתבי האישום והמשפט של נתניהו הם פוליטיים. אלא אם כן תמיר מוכנה לבטל את עצמאות מערכת המשפט והכפפתה למערכת הפוליטית. אבל הרי היא עצמה, הציגה את העסקה, כדחיית המשפט תמורת "שמירה על האוטונומיה של בית המשפט העליון". איך אפשר לשמור על האוטונומיה של המערכת המשפטית ולבטל משפט בהסכם בין מפלגות?

* על מלא – במאמרו השבועי ב"ישראל היום" מתח יוסי ביילין ביקורת על הגורמים במרכז ובשמאל הקוראים להצטרפות לממשלת נתניהו כדי לרסן את ההקצנה ימינה ולאזן את הממשלה.

לטענתו, יש לתת למדיניות ה"ימין על מלא" לפעול ללא מיצרים, למרות המחיר הכבד שכולנו נשלם על כך, כי רק הכישלון של מדיניות זו, ללא יכולת להאשים מישהו שבלם אותה, יביא להתפכחות ולהצלת הדמוקרטיה.

זו הגישה של לנין, שככל שיהיה רע יותר – יהיה טוב יותר.

כדאי לזכור, שתהליך ההקצנה שהביא בסופו של דבר לעליית הכהניזם, הוא תוצאת המחיר הכבד שכולנו שילמנו על כישלון המדיניות של "שמאל על מלא", שביילין היה מאדריכליו. יהיה זה אסון כפול ומכופל, אם כישלון עקוב מדם של מדיניות "ימין על מלא" יגרום לריאקציה שתחזיר אותנו למדיניות "שמאל על מלא", כפי שמקווה ביילין.

האם אנו עם טיפש כל כך, שמנסה לפתור מצבים מורכבים בפתרונות "על מלא" של זבנג וגמרנו?

עלינו לשקם את החוסן הלאומי והחברתי, שמאפשר לקיים בהצלחה את מדינת ישראל ולקדם אותה להישגים כבירים, מתוך הבנה שאין בעתיד הנראה לעין פתרון לסכסוך, ושיש לנהל את הסכסוך בתבונה ובאורך רוח, ולא לזנות אחרי מקסמי שווא "על מלא".

* הפקרות ביטחונית – כפי שכתבתי פעמים רבות, אני מתנגד עקרונית לתפקיד סגן שר. הניהול הראוי של משרד ממשלתי, הוא שנבחר ציבור עומד בראשו ומתחתיו הדרג המקצועי בראשות המנכ"ל. אין שום סיבה לעוד נבחר ציבור במשרד.

אם כך סגן שר – קל וחומר בן בנו של קל וחומר שר נוסף במשרד. את הפטנט המוזר הזה המציא נתניהו, בהיותו שר האוצר, כאשר מינה את מקורבו מאיר שטרית, ששרון התכוון לדחוק אותו אל מחוץ לממשלה, לתפקיד שר במשרד האוצר. חזר על כך גנץ בממשלת האחדות, כאשר מינה את מיכאל ביטון לתפקיד שר במשרד הביטחון.

וכעת עומדים למנות שר במשרד הביטחון ושר במשרד החינוך. המינויים של שטרית וביטון היו מיותרים, אך לפחות היו אלה מינויים של השר, שבחר לתפקיד חבר מפלגתו ואיש אמונו ובחר איזה תחומים להפקיד בידיו. הפעם עוד לא מונה השר, וכבר הושתל למשרדו, מעל לראשו, שר ממפלגה אחרת, נקבעו סמכויותיו וברור שכפיפותו בפועל לא תהיה לשר הביטחון אלא ליו"ר מפלגתו, סמוטריץ', וכנראה יהיה זה אפילו סמוטריץ' עצמו, שמבחינתו הוא כפוף ישירות לאלוהים. זה הזוי ומנוגד לכל סדרי ממשל תקינים.

מי שיכנס לתפקיד שר הביטחון, כנראה יואב גלנט (מינוי ראוי בהחלט), יכנס מראש לתפקידו כשר קצוץ כנפיים, אם לא כברווז צולע, אחרי שהוצא ממנו אחד מתחומי האחריות המשמעותיים ביותר של שר הביטחון מאז מלחמת ששת הימים – האחריות על יהודה ושומרון. זאת, בנוסף לפיגוע של הוצאת כוחות מג"ב ביהודה ושומרון מפיקודו של אלוף פיקוד המרכז לפיקודו של בן גביר, מה שעלול להפוך את מג"ב למיליציה כהניסטית. זו הפקרות ביטחונית ממדרגה ראשונה.

* כבוד השר – למנות את בן גביר לשר לביטחון פנים זה כמו למנות את עופר כסיף לשר הביטחון.

וכדי שכסיף יסכים להתמנות לשר הביטחון, ישונו החוקים כך שכל סמכויות הרמטכ"ל ואלופי צה"ל יבוטלו ויעברו אליו.

טירוף מערכות.

* התנקשות במשטרת ישראל – גם אילו אדם נורמטיבי היה מתמנה לשר לביטחון פנים והיו הופכים אותו למפכ"ל בפועל – הייתה זו פוליטיזציה נואלת של המשטרה ופגיעה קשה בדמוקרטיה ובשלטון החוק.

קל וחומר כשהשר המיועד הוא הפרחח הכהניסט, פורע חוק סדרתי כל ימיו.

מי האמין שעוד נתגעגע לסוס הטרויאני אמיר אוחנה, השר הגרוע בתולדות ממשלות ישראל.

* כיאה למדינת עולם שלישי – בכל השנים שבהן תנועת החירות/גח"ל/הליכוד, בהנהגת בגין, הייתה באופוזיציה, היא לחמה נגד קיומו של משרד המשטרה. לטענת בגין ומפלגתו, כפיפות של המשטרה לשר, שהוא אישיות פוליטית, עלולה להביא לפוליטיזציה של המשטרה, שתפקידה לשרת את אזרחי המדינה, ותהיה בכך פגיעה בחירות האדם ובזכויות האזרח. בגין טען, שמשרד משטרה יאה למדינת עולם שלישי ומקומו לא יכירנו במדינה דמוקרטית.

בנאומו בכנסת, בו הציג את ממשלתו, ב-20 ביוני 1977, אמר בגין: "נבטל את משרד המשטרה, שאין כמוהו בשום מדינה דמוקרטית, ונעביר את שטחי פעולתו של משרד זה למשרד הפנים".

ואכן, בשש שנות שלטונו של בגין ובממשלתו הראשונה של שמיר, לא היה משרד משטרה. רק בהקמת ממשלת האחדות הלאומי ב-1984, כשצריך היה לתת תפקידים לשרים משתי המפלגות, הוקם מחדש המשרד. לימים שונה שמו למשרד לביטחון פנים וכעת לשם המגלומני המשרד לביטחון לאומי.

אני בעד קיומו של משרד לביטחון פנים, אך מסכים עם חששותיו של בגין מפני המשמעות של פוליטיזציה של המשטרה. האיזון העדין הוא שיש שר והוא קובע מדיניות, אך אין לו סמכות בנוגע להפעלת הכוח וכמובן לא בכל הקשור לחקירות ולמדיניות החקירות.

כעת מחבלים בעיקרון החשוב הזה והופכים את השר למפכ"ל-על. וזה לא סתם שר, אלא פשיסט גזען ופורע חוק כל חייו. טירוף מערכות.

* אי תלות – בשנותיה הראשונות של המדינה, עת עוצבה מערכת המשפט הישראלית, הציע ראש האופוזיציה ויו"ר תנועת החרות מנחם בגין, ששופטי בית המשפט העליון ימונו לתפקיד לכל חייהם. איני חושב שזה רעיון מוצלח, בשל החשש שמא כושרם המנטלי של שופטים בזקנתם המופלגת ישבש את כושר השיפוט שלהם. אגב, בגין היה ער לסכנה ואף הציע מנגנון להחלפת שופט שיכולת תפקודו נפגעה. אף שהרעיון כמות שהוא אינו מוצלח, המחשבה שעומדת מאחוריו נכונה מאוד. הרעיון נועד להבטיח את עצמאותו המוחלטת של השופט, מרגע היבחרו, כדי שאי התלות בשלטון תהיה מוחלטת. "הסכנה הגדולה ביותר לחופש האזרח ולמדינה דמוקרטית", אמר בגין, "היא כאשר השופט יהיה תלוי במישהו מלבד בחוק ובמצפונו".

הצעתו של בגין לא התקבלה, אך הוחלט שהשופטים יכהנו עד גיל שבעים, שבאותם ימים היה גיל מופלג, לפחות כמו גיל שמונים בימינו. וכעת, יריב לוין, המיועד לתפקיד שר המשפטים, מציע להוריד את גיל הפרישה ל-67, ואף לעשות זאת באופן רטרואקטיבי ובכך להיפטר לאלתר מארבעה שופטים מצוינים שאינם לרוחו, ולהכניס במקומם, בשיטה שהוא מציע, שמשמעותה האמתית היא שהרשות המבצעת תמנה את הרשות השופטת שתהפוך תלויה בה, ארבעה שופטים לטעמו, שיהיו חייבים לו את משרתם.

הצעה זו היא חלק מהמהלך הגדול לפגיעה ברשות השופטת ובעצמאותהּ, להחלשתהּ ולהפכהּ לאסקופה נדרסת של השלטון.

* הסירו ידכם הגסה מהחברה למתנ"סים – מכל התפקידים הרבים בהם שירתתי בחיי, לא היה תפקיד שאהבתי כמו את תשע שנותיי בניהול מתנ"ס הגולן. לא היה תפקיד שבו חשתי, כמו בתפקיד זה, השפעה ישירה על כל תושב בגולן, על כל ילד בגולן, בשיפור איכות חייהם, בטיפוח הקהילתיות ביישוביהם ובקהילת הגולן שהוא קהילה של קהילות, בחינוך החברתי קהילתי, בחיי התרבות והספורט, בהקמת יחידה לאזרחים ותיקים (מה שנראה תמוה אז, בגולן הצעיר), בהקמת היחידה לבעלי צרכים מיוחדים, בעשיה ענפה בהתחדשות יהודית והקמת יחידה להתחדשות יהודית (היום – מרכז "עיינות", שאותה ניהלתי לאורך כל שנותיי כמנהל) ועוד ועוד. ונהניתי מאוד מהיותי חלק מארגון נפלא, הארגון החברתי החשוב ביותר בישראל – החברה למתנ"סים. מכל ההחלטות שקיבלתי בחיי, השגיאה החמורה ביותר, שאני מתחרט עליה בכל מאודי, הייתה ההתפטרות הנחפזת, בשל מחלוקת חריפה עם ראש המועצה, מניהול המתנ"ס ועזיבת החברה למתנ"סים. וגם היום, 12 שנים אחרי שסיימתי את תפקידי, אמנם עזבתי את המתנ"ס, שנקרא היום המרכז הקהילתי, אך המרכז הקהילתי לא עזב אותי. הוא חלק ממני והוא יקר לי ואני עדין מעורב בו כחבר צוות ההיגוי של מרכז "עיינות". ועדין אני קשור לחברה למתנ"סים, היקרה לי כל כך. אני עוקב אחרי החברה, שעוברת מפעם בפעם טלטלות ואיומים, בעיקר מצד פוליטיקאים שלא כל כך מבינים את משמעות החברה ולא בטוח שזה כל כך מעניין אותם.

באמצע שנות השישים, ראה שר החינוך והתרבות זלמן ארן את העזובה החברתית והתרבותית בעיירות הפיתוח ובשכונות, וחיפש דרכים לחולל שינוי עומק, שייתן מסגרת, השתייכות והזדהות באותם מקומות ובעיקר לנוער באותם אזורים. הוא הטיל את המשימה על חיים ציפורי, איש אגף התרבות במשרד, שאותו זיהה כמנהיג צעיר בעל מעוף, חזון וכושר ביצוע. המודל שלהם היה המרכז הקהילתי בקהילות היהודיות בארה"ב. ציפורי הקים את החברה ב-1969בעשר אצבעותיו, עיצב את דמותה כתנועה חברתית ואת דמות המתנ"ס וניהל אותה ביד רמה במשך 15 שנים, עד יומו האחרון. הוא נפטר בן 48 ב-1984. לא זכיתי להכיר את ציפורי, אך בהיותי בחברה הכרתי את תלמידיו וממשיכי דרכו, וגמעתי דרכם ובקריאת כתביו את תורתו.

לא אכנס כאן למבנה המורכב של המתנ"ס, ולאופן שבו הוא פועל כעמותה עצמאית, עם הנהלה ציבורית, באחריות הרשות המקומית, שהוא הזרוע הקהילתית שלה, ובשילוב החברה למתנ"סים שהיא חברה ממשלתית, הבוחרת, בשילוב עם הרשות המקומית, את מנהל המתנ"ס, מעסיקה אותו, מכשירה אותו ומלווה אותו. מבולבלים? אכן, זה מבנה מורכב אך גאוני, שאולי אכתוב עליו בהרחבה בהזדמנות.

לא בכדי הוקמה החברה בידי משרד החינוך והתרבות. שם מקומה הטבעי. כאשר פוצל המשרד והוקם משרד התרבות והספורט, היה היגיון מסוים במעבר שלו למשרד החדש, אך בשל המקום המרכזי כל כך של החינוך החברתי קהילתי בעבודת המתנ"ס, הוא נשאר במשרד החינוך.

והנה, התבשרנו השבוע שהחברה למתנ"סים עוברת למשרד הפנים. התפלצתי כאשר שמעתי על כך. נחמץ לבי. מה פתאום משרד הפנים? מה למשרד הפנים ולמתנ"סים? "אריה דרש". כן, אותו עבריין סדרתי מושחת, שהתנאי שלו להצטרפות ש"ס לממשלה הוא חקיקה פרסונלית מושחתת עוד לפני הקמת הממשלה שתאפשר לו לחזור ולכהן בממשלה, אינו מסתפק במשרד הפנים כפי שהוא (עם משרד הבריאות כבונוס). זה קטן עליו. הוא רוצה עוד, פיצוי על ויתורו על משרד האוצר והסכמתו לרוטציה עם סמוטריץ'. הוא דרש את החברה למתנ"סים, ונתניהו – מה אכפת לו? נתן לו את מבוקשו. מה לדרעי ולחברה למתנ"סים? החברה למתנ"סים היא חברה ממשלתית עתירת כוח אדם, והוא רואה בה כר למינויים פוליטיים. הוא עלול לנצל את כוחו והשפעתו על הרשויות המקומיות, כדי לסחוט מהם מינויים פוליטיים, בלתי מקצועיים, של אנשיו ביישובים השונים כמנהלי מתנ"סים. זה יהיה הרס החברה למתנ"סים ומכה קשה לחברה הישראלית.

בתהליך של הרכבת הגועליציה, משרד החינוך מתרסק ואגפיו השונים מושלכים לכל עבר, למשרדים השונים, כדי לספק את תאבונם של פוליטיקאים תאבי כוח ושליטה, ללא שום היגיון וללא שום שיקול ענייני של טובת החינוך בישראל. כחלק ממכירת החיסול הזאת, הונפה יד גסה על החברה למתנ"סים. עצוב ומדאיג.

* אולי דווקא עדיף – אם מירי רגב עומדת להתמנות לשרת החינוך (!) אולי דווקא עדיף שפירקו את המשרד.

* יודע רשע נפש בהמתו – לנוכח ההסכמים הקואליציוניים ההרסניים, המנוגדים בתכלית לאינטרס הלאומי, לא נותר אלא לקוות שנתניהו נשאר נתניהו וכדרכו יפר את ההסכמים.

הבעיה היא שבן גביר, סמוטריץ' ודרעי לא פראיירים. יודע רשע נפש בהמתו. ולכן, הם מסנדלים אותו בחקיקה לפני הקמת הממשלה כתנאי להקמתה. וסביר להניח שבניגוד לגנץ, הם לא ישאירו לו קצה חוט בתוך החקיקה להונות אותם.

* נגד כפיה – אני נגד כפיית לימודי ליבה.

מי שרוצה לשלוח את ילדיו לבי"ס שאינו מלמד ליבה – שישלח.

אבל אסור שמשלם המסים יממן את המוסדות הללו ולו באגורה שחוקה.

מי שרוצה לשלוח את ילדיו לבי"ס, שאינו מלמד ליבה – שיממן זאת מכיסו.

* סטטוס קוו נוסח גפני – חצי מהעם יחרף את נפשו על הגנת המולדת וחצי ישתמט.

המחנה הלאומי…

* האתיקה הפרוטסטנטית של סמוטריץ' – סמוטריץ' אמר בראיון לעיתון החרדי "משפחה", שגישתו הכלכלית תהיה על פי התורה. הלוואי שגישתו הייתה ברוח החקיקה הסוציאלית של התורה ושל ההלכה וחזון הצדק החברתי של נביאי ישראל. בינתיים אני שומע מפיו את האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם בתרגום לעברית.

* ממשלת המשך – תמכתי בממשלת בנט-לפיד, אך התמיכה לא הייתה מלאה; היו נושאים שבהם התנגדתי לדרכה. הבולט שבהם היה המדיניות של שר האוצר ליברמן ושר החקלאות פורר להרס החקלאות הישראלית.

חוששני, שהנושא היחיד שבו הממשלה החדשה תהיה ממשלת המשך, יהיה הנושא הזה.

* מרד לא לגיטימי – ליברמן לא קרא למרד מסים אלא העריך שזה מה שיקרה, ובכל זאת דבריו חמורים.

כל עוד יש בישראל בחירות וניתן להיאבק בממשלה ולהחליף אותה בבחירות, מרד מסים אינו לגיטימי.

ליברמן אינו פרשן. אם הוא מעריך שזה מה שיקרה, עליו לגנות מרד כזה ולצאת נגדו.

אגב, הדבר נכון גם למי שמסביר לנו שאם ננסה לגייס בכפיה את החרדים הם ימרדו ולא ישרתו.

* המועמד האידיאלי – יריב לוין נבחר לתפקיד יו"ר הכנסת הזמני. גם היו"ר הקבוע יהיה מהליכוד.

יש בליכוד מועמד אידיאלי ליו"ר הכנסת, שכאילו נולד ונועד לתפקיד – יולי אדלשטיין. (ואל תספרו לי את השטות על כך שהוא הפר צו בג"ץ. שקר. הוא לא הפר שום צו. להיפך, כאשר הוצא צו שמצפונו לא איפשר לו לקיימו, הוא התפטר. כך ראוי. ואגב, הוא צדק בביקורתו על הצו).

גם ח"כ דני דנון יכול בהחלט להיות יו"ר כנסת טוב, מכובד, מכבד וממלכתי.

אפילו אקוניס.

רק לא אמסלם החוליגן.

* ראש לה-פמיליה הפרלמנטרית – דודי אמסלם הוא ביריון חוליגן, ראש לה-פמיליה הפרלמנטרית. למנות אותו ליו"ר הכנסת, זה כמו למנות את מרדכי וענונו ליו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית.

* כפיפות הכנסת – מי יקבע מי יהיה יו"ר הכנסת? נתניהו. כחלק מסבב התפקידים בליכוד. מה זאת אומרת? ראש הרשות המבצעת יקבע מי יעמוד בראש הרשות המחוקקת? כן. זה המצב בישראל. זה היה המצב תמיד ובשנים האחרונות הכפיפות, בפועל, של הכנסת לממשלה הולכת ונהיית חדה יותר. אם ריבלין ואדלשטיין התייחסו לתפקידם כאל תפקיד ממלכתי, הרי שיריב לוין לא הסתיר את היותו שליחו הפרלמנטרי של ראש הממשלה. גם מיקי לוי היה קרוב יותר למודל של לוין מאשר למודל של שפרינצק עד אדלשטיין. אני עוד זוכר שלקראת הצבעות ספציפיות הוכרז על הטלת משמעת קואליציונית. היום אין מטילים משמעת על הצבעה – המשמעת הקואליציונית היא על כל ההצבעות. על כל הצבעה על סעיף קטן בחוק זניח חלה משמעת קואליציונית. נדירים המקרים שבהם ניתן חופש הצבעה.

יריב לוין דיבר בנאומו, אחרי היבחרו ליו"ר (הזמני?), על הפגיעה במעמד הכנסת. הוא כיוון את חיציו לבית המשפט העליון, אבל הפגיעה האמתית במעמד הכנסת, היא ההשתלטות של הממשלה על הכנסת. הרצון להכפיף את בית המשפט העליון לכנסת (חוק התגברות אוטומטי של הרוב הקואליציוני, רוב לפוליטיקאים בוועדה לבחירת שופטים, בחירת נשיא בית המשפט העליון בידי הכנסת) – משמעותה האמתית היא הכפפת בית המשפט העליון לממשלה. ובעצם – לראש הממשלה.

כאשר הרשות המחוקקת והרשות השופטת כפופות, למעשה, לראש הממשלה, זו ארדואנוקרטיה.

* החנופה והסטירה – פנחס ספיר, שר האוצר המיתולוגי, נהג לומר ש"על חנופה עוד אף אחד לא קיבל סטירה".

מסתבר שהוא טעה. הנה, מה ישראל כץ לא עשה כדי להחניף לנתניהו? הוא השפיל את עצמו והסכים להכשיל את עצמו כשר האוצר, למען האינטרסים הפרטיים הנכלוליים של נתניהו, ולהיכנס להיסטוריה כשר האוצר היחיד בתולדות המדינה שלא העביר תקציב. הוא אץ רץ לעמוד ליד נתניהו במופע האימים במסדרון בית המשפט. וכעת הוא מתחנן לפירורים, ואם ישיג משהו, זה בזכות התארגנות הארבעה, הח"כים שהתאגדו ללחוץ על נתניהו, בתקווה שהוא ייסחט כפי שנסחט בידי בן גביר, סמוטריץ', מעוז, דרעי וגולדקנופף.

שנים אני מצפה למרד בליכוד, של ח"כים שימאסו בתרבות הביביסטית שמחקה את ערכי הליכוד. והנה, כשכבר יש איזו ספק-מרידונת, היא אך ורק על רקע של מאבק על השלל. מי מקיפים את ישראל כץ? דוד ביטן, מי שהיה נער שליחויות חנפן של נתניהו וכעת הוא נאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים. אמסלם, שהחליף את ביטן בתפקיד נער השליחויות החנפן, הביביריון החוליגן, שמאס בנתניהו כיוון שאינו מספיק ביביסט לטעמו. חיים כץ, עבריין מורשע, שיצא בזול בזכות עסקת טיעון. אם אלה ה"מורדים", למה עוד אפשר לקוות?

* מטאטא חדש – ישנם שני מודלים להתייחסות שר חדש או ממשלה חדשה, ליוזמות ותכניות של קודמותיה.

מודל א', הוא המשך היוזמה ולקיחת כל הקרדיט עליו, תוך השכחת חלקו של השר הקודם.

מודל ב', הוא זריקה אוטומטית לפח של כל מה שעשה השר הקודם כדי שיהיה ברור שבא מטאטא חדש.

המודל הראוי, של להכיר תודה לשר היוצא, לפרגן לו ולהמשיך אותו, אינו מתיישב עם ה-DNA של מי שבחרו במקצוע הפוליטיקאי.

הממשלה היוצאת החליטה על התכנית הלאומית חסרת התקדים ומרחיקת הלכת לפיתוח הגולן ולהכפלת ההתיישבות בגולן. התכנית כבר מיושמת בשטח.

איך תתייחס הממשלה החדשה לתכנית?

אני מקווה מאוד שעל פי מודל א'.

* צביעות – "הגדה המערבית" אמר נתניהו בראיון לערוץ סעודי, ולא נעו אמות הסיפים. זוכרים את מסע ההסתה שהוביל נתניהו נגד בנט כשאמר זאת? והרי המחויבות של בנט ליהודה ושומרון גדולה לאין ערוך יותר משל נתניהו.

* השירות הלאומי של בנט – העיתונאי החרדי יאיר לוי פרסם התנצלות בפני נפתלי בנט על פרסום המידע השקרי על השיפוצים שנעשו כביכול בביתו. "אני מתנצל בפני ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט על שהוצאתי את דיבתו בפרסום דבר שקר כאילו שיפץ את ביתו הפרטי על חשבון המדינה, כאשר בפועל מדובר היה בהצבת אמצעי אבטחה סביב ביתו על פי דרישות השב"כ. בנט נענה לבקשת השב"כ, שלא להיכנס למעון בבלפור בשל הצורך לבצע עבודות שידרוג אבטחה חיוניות. רוה"מ בנט לא השביח את ביתו ולא לקח לכיסו ולו שקל אחד. אני מצר על הדברים שפרסמתי, ומבקש את סליחתו של רוה"מ בנט, אשתו וילדיו על עוגמת הנפש שגרמתי להם". מה גרם ללוי להתוודות על שקריו הנתעבים ולהתנצל עליהם? שמא מצפונו הציק לו והדיר שינה מעיניו? שמא האיש חזר בתשובה ומכה על חטא היותו נשא של תוצרי תעשיית השקרים וההסתה של נתניהו? לא. מה שהביא אותו לווידוי ולהתנצלות היה מכתב התראה מעו"ד.

בעבר שללתי את השימוש של פוליטיקאים בתביעות משפטיות נגד עיתונאים ואזרחים, כי סברתי שעליהם לדעת לספוג זאת כמחיר נלווה לעשייתם הפוליטית. אולם לנוכח מסע השקרים וההסתה שהפיל ממשלה, באמצעות טרור אישי נגד החוליות החלשות בקואליציה ובני משפחותיהם והמסע הנתעב במיוחד נגד נפתלי בנט, שיניתי את דעתי. בעיניי, חובתו הלאומית של בנט לצאת למסע, שנועד לשבור את תעשיית השקרים, באמצעות תביעות משפטיות. יש להכות ברֶשָׁע הזה בכיס. כן, תביעות אישיות נגד מפיצי הרעל וממציאיו. גם נגד מפיצי העלילה על "מס עבאס" של "ממשלת האחים המוסלמים". זו חובה לאומית להגנה על הדמוקרטיה הישראלית מפני הטרור הפנימי שהרים עליה יד גסה. אני שמח, שבנט אכן עוסק בכך. ברנש כמו יאיר נתניהו צריך לבלות את מלוא זמנו בבתי המשפט, בתביעות של קורבנות ההסתה והשקרים שלו (אח"כ הילד-בן-השלושים-פלוס, החצוף והמפונק, ידרוש שהמדינה תשלם את הפיצוי שיושת עליו). וכך גם שאר אנשי התעשיה. ולא רק ראשיה, אלא גם נשאיה, עיתונאים שביודעין ובמזיד הפיצו את השקרים ואת העלילות.

אני מקווה מאוד שבנט יחזור לחיים הפוליטיים ולהנהגת המדינה. אולם כעת, השירות הלאומי שלו צריך להתמקד בשבירת תעשיית השקרים וההסתה.

* כולו פוזה – בהתחלה הוא היה איש של ברק. ככזה, הוא היה מהמושחתים הראשיים בפרשיות עמותות ברק. לאחר מכן הודה והתוודה בשחיתותו והפך לנושא הדגל של המלחמה בשחיתות ויצא נגד ברק בחריפות. ואח"כ שב והריץ את ברק. באיזה שהוא שלב הוא הקים את "השמאל הלאומי", שאגב הזדהיתי עם רבים ממסריו, אם כי לו אישית לא האמנתי. אף פעם לא האמנתי. וכאשר החלה המחאה החברתית ב-2011, הוא ניסה לתפוס עליה טרמפ ולהציג אותה כמיזם שלו, אך חיפפו אותו משם. אח"כ היה ממובילי המחאה המכוערת נגד מנדלבליט, במתקפה הדו ראשית על שלטון החוק: מצד אלה שתבעו ממנו להאשים את נתניהו, כשבקושי החלו החקירות ומצד אלה שתבעו ממנו לזכות את נתניהו בלי קשר לחקירות. המתקפה על מנדלבליט בשם המלחמה בשחיתות הייתה מטרידה ואלימה, והוא היה מהאלימים והבוטים ביותר בתוכה. ובהמשך הוא היה מהבלפוריסטים הבוטים ביותר, והתבטא כאחרון האנרכיסטים. ועכשיו הוא הפך למגן הביביזם, עם המתקפה שלו נגד מי שיוצאים נגד הממשלה הנרקמת, וכהרגלו בצורה בוטה, ארסית, קיצונית – הצגתם כמי שמסרבים לקבל את תוצאות הבחירות (אמירה מטומטמת, הרי לפיה כל מחאה נגד השלטון, וכל חייו הוא מחה נגד השלטון, היא סירוב לקבל את תוצאות הבחירות), ברוח הארדואניסטית שלפיה תוצאות הבחירות הן מחיקת המיעוט בשם "רצון העם". הוא אף קרא לשב"כ להתערב כדי לעצור את ה"מרד". פסיכופט.

אף פעם לא האמנתי לישראלי המכוער אלדד יניב. מעולם לא. באף גלגול. ואף פעם לא הסתרתי את אי האמון שלי בפוזות שלו. כשהוא הקים מפלגה בשם "ארץ חדשה" כיניתי אותה "מפלגת הישראלי המכוער". אלדד יניב. תמיד כולו פוזה. בכל פעם מחליט לרכב על איזה גל, ותמיד להתבלט בתוכו כבוטה ביותר, כקיצוני ביותר. אבל הוא הבלתי אמין ביותר, בכל גלגול שלו. גם בגלגול החדש.

איני מסכים עם הטוענים שהוא התקרנף. מעולם לא הייתה לו דעה. מעולם לא היה בו שום דבר אותנטי. אלה שטוענים שהוא התקרנף, הם אלה שמחאו לו כפיים כאשר הפוזה שלו התאימה להם. כפי שהיום הביביסטים והכהניסטים מוחאים לו כפיים.

אני לא מופתע מהפוזה החדשה שלו. לא, איני טוען שצפיתי אותה. פשוט אף פעם לא אופתע משום פוזה שלו והיפוכה.

* מסריח אבל כשר – בעקבות החקיקה הפרסונלית השבוע בכנסת, הציג בנימין טוביאס ב"ידיעות אחרונות" 5 חוקים פרסונליים שהתקבלו בעבר. מתוך 5 הדוגמאות שהוא הציג, אחת אינה נכונה והשניה אינה מדויקת. הדוגמה שאינה נכונה היא שינוי בחוק יסוד שנועד לאפשר לגונן שגב ואלכס גולדפרב, שפרשו מצומת, להצטרף לממשלת רבין. זה לא נכון. על פי החוק שנחקק ב-1991, נאסר על ח"כ שפרש מסיעתו להתמודד בבחירות הבאות או לקבל תפקיד כלשהו בתמורה לפרישתו. עד אז לא הייתה כל מגבלה. אותו חוק קבע שפרישה של שליש מן הסיעה, נחשבת פילוג, והפורשים הם סיעה לכל דבר. בפברואר 1994 פרשו שלושה ח"כים מסיעת צומת שבהנהגת רפול – גונן שגב, אלכס גולדפרב ואסתר סלמוביץ'. כיוון שסיעת צומת מנתה 8 ח"כים, הם היו מעל לשליש הסיעה, הוכרו כסיעה – סיעת יעוד, ולא הייתה כל מגבלה על מינוי חבריהם לשר וסגן שר בממשלה. זה היה מסריח, אבל כשר.

הדוגמה שאינה מדויקת היא "חוק חלוץ", הצינון של שלוש שנים לבכירי מערכת הביטחון, לפני כניסתם לחיים הפוליטיים. טוביאס כותב שהחוק נחקק כדי לבלום את הרמטכ"ל דן חלוץ, שהיה פופולרי מאוד, להיכנס לפוליטיקה. אולם החוק הזה נחקק ב-2007, אחרי שחלוץ התפטר מתפקידו וממש לא היה פופולרי, להיפך, מעמדו הציבורי היה בשפל המדרגה. הרמטכ"ל היה אשכנזי, שאכן היה פופולרי מאוד, והחוק בהחלט היה פרסונלי, שנועד לחסום את אשכנזי, וזכה לכינוי "חוק אשכנזי".

* מרי אזרחי אלים – בעוד נזרקות לחלל האוויר אמירות הזויות וחסרות אחריות על "מרי אזרחי" עאלק, מתקיים כאן בפועל מרי אזרחי אלים, של הפלגים החרדיים הקיצונים. איני מדבר על ההשתמטות ההמונית מצה"ל, שלמרבה החרפה היא מסריחה אך הוכשרה בידי ממשלות ישראל לאורך השנים. אני מדבר על הפלגים שמתפרעים ומשתוללים בירושלים ובבית שמש, בכל פעם בשל עילה אחרת.

פעם כיוון שעצרו עריקים, שלא התייצבו בבקו"ם לקבל את הפטור להשתמט. כלומר, מדובר בהתרסה נטו, באי ציות מזוקק, לא כלפי השירות הצבאי עצמו אלא כלפי אקט של קבלת אישור מן הריבונות להשתמט. פעם הפגנות אלימות נגד הרכבת הקלה ופגיעה בתשתיות שלה כדי לעכב את הקמתה. פעם מדובר באלימות נגד חנויות הסלולר שאינן נכנעות לוועד הרבנים הטרוריסטי שמנסה למנוע מחרדים שימוש בטלפון נייד. ובחמישי בלילה, כאשר נעצר חשוד בהצתת חנות סלולר, שוב יצאו המופקרים להתפרעויות אלימות בירושלים, שבעטיים נפצעה קשה עוברת אורח.

איפה המשילות? איפה הריבונות? איך נותנים להם כל כך הרבה שנים למרוד במלכות ולפרוע פרעות בישראל?

* אנרכיסט – בן גביר גינה את הפרעות האלימות והעקובות מדם של חרדים בירושלים ואמר: "אלימות היא אנרכיה".

איך אמר רבי יוחנן?  "ליסטים בליסטיותו יודע" (בבא מציעא, פ"ד ע"א), כלומר שודד מקצועי מבין בענייני שוד. אדם שכל חייו אלימות – מבין באלימות ומיטיב להגדיר את עצמו – אנרכיסט.

המשטרה היא הגורם היחיד המוסמך להפעיל כוח כלפי אזרחים. הפקרת המשטרה בידי אנרכיסט אלים היא שערוריה. שינוי החוק כדי שהוא יוסמך להפעיל את הכוח, כמו במדינת עולם שלישי, היא הפקרות.

* דיבה נגד אלפר – רוגל אלפר, שעיקר האובססיה שלו בפשקווילים האחרונים היא ההבהרה שהוא אינו יהודי, ושהבעיה הגורמת לכל הצרות בישראל ובעולם היא ההמצאה של אלוהים ואם נמחק אותו נמחק גם את כל הבעיות ויהיה כאן נפלא וכד', פרסם פשקוויל נאצה נגד בנט. מה הוא רוצה מבנט? הוא גזען. טוב, זה ידוע, כולנו גזענים. אבל מה הפעם? תביעת דיבה של בנט נגד "רב" פרחח, שהדיבה – אומנותו, שטען נגד בנט שאמא שלו אינה יהודיה ומכאן שגם הוא לא יהודי. לטענת אלפר, התביעה היא גזענית, כי נקודת המוצא שלה היא "עליונות יהודית", כאילו יש בעיה בלהיות לא-יהודי.

נראה לי שאלפר עלול לתבוע מישהו שיאשים אותו שהוא יהודי.

* סתם אנטישמי – רוגל אלפר פרסם פשקוויל שבו הסביר שכבר אינו יהודי. אם כך, הוא כבר לא אוטו-אנטישמי אלא סתם אנטישמי.

* מתי לוי מעצבן את השמאל – בפשקוויל שפרסם גדעון לוי ב"הארץ" הוא הסביר ש"מותר לשנוא את חיילי צה"ל". וכל המאמר היה מפגן של שנאה לחיילים, שנאה לחייל הבודד בקצה ולחיילי צה"ל כקולקטיב.

ימים אחדים לאחר מכן, קטל אותו חיים לוינסון במדורו "צייצת מטכ"ל" במוסף "גלריה". הוא תקף אותו על צביעותו – על הסתירה בין שנאתו לחיילי צה"ל ולמדינת ישראל לבין הערצתו המיוחצנת לנתניהו. אם הוא כל כך שונא את החיילים, איך הוא כל כך אוהב את מי ששלח אותם למשימתם? אם הוא הגדיר במבצע "צוק איתן" את טייסי חיל האוויר "רעים", איך הוא הלך אח"כ להסתחבק עם מי ששלח אותם למבצע במסיבת יום הולדת לשרה, ואח"כ השתפך בדברי התפעלות מנתניהו?

הסברו של לוינסון לתופעה, הוא שאין לגדעון לוי אידיאולוגיה, אלא רק צורך ב"צומי". "התשובה לסתירה היא שאין כאן סתירה: אין כאן ערכים, אלא רייטינג, טראפיק, תשומת לב, רצון להישאר רלוונטי… מרוב התמכרות להטרלות והתרסות, מרוב טרוליזם לא רואים את היער. נעצבן את השמאל כשנכתוב בעד ביבי, נעצבן את הימין כשנכתוב נגד החיילים, מה זה משנה איך זה מתיישב? אתם צבועים! לא לוי, כמובן".

ההסבר שלי לתופעה שונה. כן, יש ללוי אידיאולוגיה. אידיאולוגיה רדיקלית, קנאית, דיכוטומית. גישתו אינה מבטאת מורכבות, כפי שהוא מנסה להציג אותה, אלא היא פשטנית להחריד. נקודת המוצא של השקפתו היא שיש סתירה בין מדינה יהודית ומדינה דמוקרטית. וכיוון שהוא בעד מדינה דמוקרטית, הוא נגד קיומה של המדינה היהודית כלומר נגד קיומה של מדינת ישראל. הדיכוטומיה שמטריפה אותו יותר מכל היא במושג "שמאל ציוני". הוא כמובן שמאלני, ובעיניו הניגוד המוחלט לשמאל הוא הציונות, האידיאולוגיה השנואה עליו והנתעבת בעיניו. ולכן, האנשים השנואים עליו ביותר, הם אנשי השמאל הציוני. וכיוון שנתניהו הוא יריבם הקשה ביותר של אנשי השמאל הציוני, ואויבו של אויבי הוא ידידי, הוא חבר לנתניהו.

אבל מה שמטריד אותי לא פחות מלוי, הוא מה שמייצג לוינסון. לאורך כל השנים שבהן לוי משתלח במדינת ישראל, בצה"ל ובחייליו ומזדהה בכל לבו עם האויב ועם הטרור, הוא היה לגיטימי בעיני לוינסון ובעיני רבים מן השמאל. הוא אולי קצת קיצוני, הם אמרו, אבל יש הרבה צדק בדבריו. אבל ברגע שהחל לכתוב דברי שבח והערצה לנתניהו, הם נזכרו שמדובר באדם מטורלל, חולה נפש ופתאום אף מגנים את כתביו נגד המדינה.

לוינסון לא הוקיע את מאמרו של לוי הקורא לשנוא את חיילי צה"ל. הוא פשוט כתב שאינו מאמין לו. "צר לי. אינני מאמין למילה במאמרו של גדעון לוי… ולפיו 'מותר לשנוא את חיילי צה"ל'… אינו אלא זעקה לתשומת לב". ולמה הוא לא מאמין לו? בגלל קשריו עם נתניהו. וכך הוא מסיים: "נעצבן את השמאל כשנכתוב בעד ביבי, נעצבן את הימין כשנכתוב נגד החיילים". סליחה, כשהוא כותב נגד החיילים הוא מעצבן רק את הימין? הוא לא מעצבן את השמאל? רק כשהוא כותב נגד נתניהו הוא מעצבן את השמאל?

מה הפלא שלוי כל כך נמשך לאנשי הימין הביביסטי, שכמותו גם הם רואים סתירה בין שמאל לציונות.

* כספי משלם המסים – ח"כ עאידה תומא סלימן תקפה את השרים חילי טרופר וליברמן על החלטתם למנוע תקצוב לתיאטרון אל סראיה ביפו, בשל הקרנת סרט התעמולה האנטי ישראלי "פראחה". בין השאר היא אמרה: "זה לא כסף פרטי של טרופר וליברמן, אלא כספי משלם המסים הישראלי".

היא הנותנת. כיוון שמדובר בכסף ציבורי של אזרחי ישראל, מובן מאליו שאין להשתמש בו למימון הסתה נגד מדינת ישראל.

* מבצע עומק במחנה הפליטים ג'נין – כל פעולה של צה"ל וכוחות הביטחון לסיכול טרור ולמעצר מחבלים במחנה הפליטים ג'נין נעשית תחת אש. בזכות המקצועיות של כוחותינו, לא שילמנו עד כה מחיר דמים, אך לא לעולם חוסן. כמות האמל"ח בידי המחבלים במחנה והתעוזה ההולכת-וגוברת שלהם, היא איום של ממש.

המציאות במחנה הפליטים ג'נין אינה דומה לשאר חלקי יו"ש ולכן הפעילות של צה"ל במקום צריכה להיות שונה. אין מנוס ממבצע עומק, מבית לבית, לאיסוף האמל"ח ולמיטוט תשתית הטרור במקום. צה"ל כבר ביצע בהצלחה פעולות כאלו וזה אפשרי.

באשר לנערה שנהרגה – כאשר המחבלים יורים על לוחמי צה"ל שבאים לסכל טרור, הם אשמים בתוצאות הירי. איננו צריכים להצטדק.  

* ההכרח לחסל את המחבל – אילו המ"פ ממג"ב לא היה מחסל את המחבל בחווארה, הוא היה פועל בניגוד לפקודות, חוטא לתפקידו ולא היה ראוי לתפקידו. בחיסול המחבל הוא עשה בדיוק את המתחייב בסיטואציה.

שלוש סיבות מצדיקות את הריגת המחבל – כל אחת בפני עצמה מספקת כדי לקבוע את החובה לחסל. האחת, היא העובדה שהמחבל היה חמוש בסכין ודקר את הנהג של המ"פ. השניה, שהוא ניסה לחטוף את נשקו של המ"פ. מי שחוטף נשק עושה זאת כדי לירות בו ולהרוג. אילו הצליח, לבטח היה הורג קודם כל את המ"פ וממשיך לירות ולרצוח יהודים. השלישית, היא שאחרי שהנשק של המ"פ נפל, המחבל כמעט הצליח לקחת אותו ורק הירי בו מנע זאת.

כל לוחם בצה"ל, במשטרה ובכוחות הביטחון יודע שבמקרה כזה עליו לחתור למגע ולחסל את המחבל.

* שיצפו במונדיאל – שלילת חירות וכליאת אדם מאחורי סורג ובריח בלי שום אפשרות לקבל החלטה על עצמו ועל סדר היום שלו ובלי לפגוש את משפחתו וחבריו, היא עונש כבד ביותר. בוודאי לאסירים המרצים שנים רבות בכלא. עצם הכליאה היא העונש ולא צריך גם לפגוע ברווחת חייהם של אסירים. אני לא שותף לטענות הפופוליסטיות על "בית הבראה". אפילו כלא בתנאי מלון הוא עונש כבד ואף כלא אינו מתקרב לבית הבראה.

כעת מירי רגב יוצאת בביקורת פופוליסטית על כך שמאפשרים לאסירים הביטחוניים לצפות במונדיאל. שיצפו במונדיאל, מה הבעיה?

* סינדרלה עם דגל השמדת ישראל – איני מבין את הישראלים שאוהדים את מרוקו במונדיאל. אני נגד מרוקו, לא כיוון שאני בעד עירוב פוליטיקה בספורט, אלא כיוון שאני נגד עירוב פוליטיקה בספורט. מי שעירבו פוליטיקה בספורט הם שחקני נבחרת מרוקו, המנפנפים בדגלי אש"ף. זו לא סתם פוליטיקה; זו פוליטיקה אנטי ישראלית. הם מניפים את דגל השמדת ישראל. אני מבין את האהדה הבסיסית ל"סינדרלה". בדרך כלל אני שותף לה. לא במקרה הזה, שבו הנבחרת מניפה את הדגל המגואל בדם יהודים.

* מונדיאל 2022 – כדורגל משחקים 90 דקות ובסוף גרמניה מפסידה.

* המתחזה – פרופ' עודד בלבן פרסם במוסף "הארץ" כתבת דיוקן על מורו ורבו של בן גביר, "הרב" כהנא שר"י, שהתמקדה בפעולתו בארה"ב בראשית דרכו. הוא הושתל בידי FBI כ"שמפניה" בחוגי הימין הקיצוני האמריקאי בראשית שנות ה-60, אך בפועל היה לפעיל אותנטי קיצוני שלהם ולכןFBI  ניתק את הקשר עמו והוא הפך ליעד מודיעיני. הוא היה קשור קשר הדוק למאפיה האיטלקית בארה"ב. פעולתו בימין הרדיקלי האמריקאי לא הייתה קשורה עדיין ליהדות או ציונות. אולם כשהקים את "הליגה להגנה יהודית" המשיך את הדרך הימנית רדיקלית, במלחמה, כולל פעולות טרור, לסיכול ההפשרה (הדטאנט) בין ארה"ב ובריה"מ, למרות שההפשרה הזאת פתחה לתקופה מסוימת (תחילת שנות השבעים) את שערי בריה"מ לעליית יהודים. במסווה של מאבק למען יהדות בריה"מ, המלחמה שלו הייתה נגד ההפשרה וגרמה לנזק למאבק למען העליה.

ומופיע שם גם הסיפור הבא: "כשהנהיג את תנועת הארבעה ביולי, לפני הפעילות ה'ציונית' שלו, חי כהנא חיים כפולים: בביתו בקווינס היה הרב כהנא, ואילו בדירתו בוושינגטון גילם כומר פרסביטריאני ממוצא דרום-אפריקני בשם מייקל קינג. בדמותו הפיקטיבית, ניהל כהנא רומן עם מזכירתו בתנועה זו, אסטלה דונה אוונס. אוונס קפצה אל מותה ביולי 1966 מגשר בניו יורק, לאחר שכהנא הודה, במכתב שהחליק אל מתחת לדלת ביתה יום לפני שהיו אמורים להינשא, שהוא נשוי ואב לארבעה. המכתב נמצא בין חפציה כאשר משו אותה במצב אנוש ממימי הנהר".

סיפור מזעזע. אבל האמת היא שמה שעשה כאשר התחזה לכומר הרבה פחות הזיק (וממשיך להזיק) ממה שעשה כאשר התחזה לרב.

* דוגמה אישית – יאיר לפיד התחסן נגד קורונה וזה חשוב. והוא הצטלם מתחסן, וזה חשוב, כי יש משמעות לדוגמה אישית, וחשוב לעודד את הציבור להתחסן.

אבל כשאני התחסנתי, לפני שבועות אחדים, עטיתי מסכה וכך גם האחות שחיסנה אותי. לפיד התחסן ללא מסכה וגם האח או הרופא שחיסן אותו לא עטה מסכה.

דוגמה אישית, כבר אמרנו?

* עמנואל גוטמן – הלך לעולמו פרופ' עמנואל גוטמן, מראשוני ומבכירי החוקרים בתחום מדע המדינה בישראל, וחוקר בעל שם עולמי. בן 99 בקֵרוב היה במותו. גוטמן עלה מגרמניה כנער, הצטרף להגנה, לאחר מכן התגייס לבריגדה היהודית בצבא הבריטי ולאחר תום המלחמה פעל במסגרת המוסד לעליה ב', שארגן את ההעפלה לא"י. משם נשלח למחנות המעפילים בקפריסין כדי לארגן שם סמינרים ללימוד עברית, יהדות וציונות. גוטמן היה מרצה בכיר למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, ולימד כמרצה אורח באוניברסיטאות רבות בעולם.

זכיתי ללמוד אצל פרופ' גוטמן קורסי מבוא למדע המדינה וקורסים בתחום החברה הישראלית, ואני זוכר אותו כמורה מצוין, דייקן, נעים הליכות ובעל חוש הומור, מרצה בקצב הכתבה במבטאו היקי. אחד הדברים שלמדתי ממנו, הוא שלילת הדיכוטומיה בין חילונים ודתיים. הוא נשא את דגל הרצף בעמדות כלפי הדת, בין חרדיות לאנטי דתיות. בסקרים מקיפים רבים שהקפיד לערוך מדי שנה, הוא לא שאל האם אתה דתי או חילוני, אלא הציג רצף ובו המושג "מסורתי", שעד אז לא היה קיים במחקר ובסקרים. הכנסת המושג "מסורתי" שינתה מאוד את תמונת הסקרים. בחלוקה הדיכוטומית, דומה היה שיש רוב גדול לחילונים ולעומתם מיעוט דתי. בחלוקה המורכבת, התברר לאורך שנים שרק מיעוט מגדיר עצמו חילוני, ושקיימת באוכלוסיה הישראלית נטיה עמוקה ורחבה למסורת היהודית. מחקריו וסקריו לאורך עשרות שנים אוששו את התזה. גוטמן עצמו אמר לנו שהוא מגדיר את עצמו כמסורתי. אגב, הוא טען שהתופעה הזאת אינה אופיינית רק לישראל וליהדות אלא לכל העולם המערבי. גם במדינות המערב הנוצרי, יש רצף של עמדות ורגשות כלפי הדת והמסורת, ולא דיכוטומיה בין חילונים ודתיים. בניגוד לסיסמאות על הפרדה בין הדת והמדינה, הוכיח לנו גוטמן שאין כמעט מדינות דמוקרטיות שיש בהן הפרדה כזו, ויש פער תהומי בהשפעת הדת בין ארה"ב וצרפת, שהפרידו בין דת ומדינה. ארה"ב היא אחת המדינות הדתיות במערב, והשפעת הדת על החיים בה גדולה מאוד, בעוד בצרפת ההפרדה נעשתה מתוך התנגדות לדת והיא מדינה חילונית מאוד. יתר על כן, ארה"ב, שיש בה הפרדה, הרבה יותר דתית ממדינות כמו בריטניה ושוודיה, שבהן יש כמעט זהות בין הדת והמדינה והמלך שלהן הוא גם ראש הכנסיה.

יהי זכרו ברוך!

* מוטקה בן פורת – הלך לעולמו תא"ל מוטקה בן-פורת, מפקד חטיבה 9 במלחמת יום הכיפורים, מבולמי הפולש הסורי לגולן ומהפורצים למובלעת הסורית. היה גם מגיבורי תש"ח. בחייו האזרחיים היה ראש ראשות הגנים הלאומיים. נפטר שבע ימים ומעשים בגיל 95.

יהי זכרו ברוך!

* תורה לשמה – אחד הדברים האהובים עליי ביותר בעבודה במטע, הוא העבודה עם תלמידי "אדם ואדמה", הפנימיה החקלאית של "השומר החדש" באורטל. אני בא משדה החינוך, ובעבודה אתם אני משלב חקלאות וחינוך.

בשבוע שעבר נוסף נדבך נוסף בקשר אתם – התחלתי ללמד פרשת השבוע ב"אדם ואדמה". זה קורס בחירה, בלי בחינות וציונים, פשוט לימוד תורה לשמה לנערות ונערים שוחרי דעת.

* חומר למחשבה – אלמלא היה "מספר יודע כל" המתאר את פרשת יוסף ואשת פוטיפר; אילו שמענו על האישה המתלוננת על גבר שניסה לאנוס אותה, ברח כשהיא צעקה והשאיר אצלה את בגדיו, ועל גבר הטוען שהאישה ניסתה לאנוס אותו, הפשיטה אותו והוא ברח – למי היינו מאמינים?

הפניתי את השאלה לתלמידיי, בשיעור על פרשת השבוע. כולם ללא יוצא מן הכלל, בנות ובנים, אמרו שהיו מאמינים לאישה. גם אני.

ובצדק, כי זה הרוב המוחלט של המקרים.

ובכל זאת, האם תמיד אנחנו צריכים להאמין למתלוננת? זה אוטומטי? לא יכול להיות מקרה של עלילה, נקמנות וכו'?

חומר למחשבה, שמעניקה לנו פרשת השבוע.

          * ביד הלשון

על אודות – קורא העיר לי על שימוש, שעשיתי, בביטוי "על אודות". "כשכותבים את המילה ׳אודות׳, מתייתרת הקדמת המילה ׳על׳ אודות", הוא כתב.

טעות בידיו. פירוש המילה אודות הוא "דבר". אם אני כותב "דיברתי אתו על אודות הצעתו", משמעות הדבר היא "דיברתי אתו על דבר הצעתו". אם אכתוב "דיברתי אתו אודות הצעתו", כאילו כתבתי "דיברתי אתו דבר הצעתו". זה לא רק נשמע עילג, זו בפירוש טעות.

ההיפך הוא הנכון. ניתן לוותר על אחד משני חלקי הביטוי, אך לא על המילה "על", אלא על ה"אודות", כיוון שמילת היחס "על" היא החשובה בביטוי. אפשר בהחלט לומר "דיברתי אתו על הצעתו".

הביטוי "על אודות" הוא מקראי: "וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי יִצְחָק וַיַּגִּדוּ לוֹ עַל אֹדוֹת הַבְּאֵר אֲשֶׁר חָפָרוּ" (בראשית כו, לב), "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח" (במדבר יב, א).

בשנים האחרונות נפוץ, בעיקר במרשתת, הביטוי "אודות" במקום "על אודות". האקדמיה ללשון עברית מגדירה זאת – ביטוי שאינו תקני.

* "חדשות בן עזר"

אחינו אתם

סיפורה המופלא של יהדות בריה"מ, הוא התגלמות ההבטחה "נצח ישראל לא ישקר". במשך שבעים שנה, מעצמת-העל הסובייטית לא חסכה במאמץ להשכיח מן היהודים את יהדותם, לבולל אותם, לאסור כל זיקה לתרבותם הלאומית ובפרט לא לציונות, לארץ ישראל, למדינת ישראל. וכעבור שבעים שנה, האימפריה הסובייטית קרסה ויהדות בריה"מ עלתה בהמוניה לישראל. מיליון יהודים עלו לישראל… ונתקלו בממסד דתי עוין המסרב להכיר ביהדותם ואינו חוסך במאמץ להקשות עליהם ולמרר את חייהם.

אילו הייתה בישראל הנהגה רוחנית יהודית אמתית הראויה לשמה, היודעת להתעלות אל גודל השעה, היא הייתה מכריזה על הכרה קולקטיבית ביהדותם של כל עולי חבר העמים. למצער, הייתה עורך אקט קולקטיבי סמלי של גיור. לא זו בלבד שלא נמצאה הנהגה רוחנית יהודית אמתית – הרבנות הראשית, שמתיימרת להיות הנהגה רוחנית, מקשה ככל יכולתה על גיורם האישי של העולים שיהדותם אינה מוכרת על פי ההלכה. הממסד הרבני הנשלט בידי החרדות הלא ציונית, פוגע באינטרס העליון של היהדות, של הציונות, של העם היהודי ושל החברה הישראלית, בהתנהגות זו.

הגיור האורתודוקסי אינו רלוונטי למציאות ימינו, כיוון שהוא מחייב כל מתגייר לאמץ אורח חיים השונה מזה שבו חיים רוב היהודים. מי שעלה לארץ, חי בחברה יהודית, בתרבות יהודית, ילדיו מקבלים חינוך יהודי, שפתו היא עברית – שפת הלאום היהודי, הוא חג את חגי ישראל, הוא רואה עצמו חלק בלתי נפרד מן הקולקטיב היהודי, הוא מסור ונאמן לו, משרת בצה"ל במסירות נפש – ולא זו בלבד שאינו מוכר כיהודי, כדי להיות מוכר כיהודי הוא נדרש לאמץ אורח חיים השונה בתכלית מזה של רוב היהודים שבינם הוא חי ואליהם הוא רוצה להשתייך. זה אבסורד. איזו סיבה יש שהוא יסכים לכך? איזו סיבה יש שאנו נסכים לכך? איזו סיבה יש שאני, כיהודי, שאין משמעותי בעבורי יותר מזהותי היהודית  – אסכים לתת לכך את ידי?

אין כל סיבה שאסכים לגישה האבסורדית, שעולה מחבר העמים שרוצה להיות יהודי בדיוק כמוני, לא יוכל להתגייר, כי איני מספיק יהודי עבור החרדים, שהם מספיק יהודים כדי להשתמט מצה"ל ומהגנה על קיומה של מדינת היהודים. מדוע מי שרוצה לחיות כיהודי כמוני פסול ליהדות, אך אם הוא רוצה לחיות כיהודי כמו בן גביר הכהניסט, ראוי להיות חלק מן העם היהודי. אין כל סיבה שאנו, היהודים הציונים, נסכים לחיות עם האבסורדים הללו.

לא היה דבר טוב למדינת ישראל בדורות האחרונים יותר מן העליה הגדולה והמבורכת מחבר המדינות, שהקפיצה את מדינת ישראל קפיצת מדרגה בכל התחומים – בחינוך, במדע, באקדמיה, בתרבות, בכלכלה, בהיי-טק, במוסיקה, בספורט, במה לא? ולא פחות חשוב – בדמוגרפיה, שהיא מרכיב כה חשוב במאבק בינינו לבין הערבים על ארץ ישראל. והנה, מדינת ישראל עומדת שוב בפני אתגר ציוני אדיר – הזדמנות לעליה גדולה של יהודים מרוסיה ואוקראינה. במקום להירתם כל כולנו למשימה, כפי שהיה בהנהגת ממשלת שמיר, לא זו בלבד שאיננו עושים זאת, המדינה עומדת להתנכר לעליה הזאת. ממנים את אבי מעוז הפונדמנטליסט לאחראי על "נתיב", הגוף המקדם את העליה ואת הפעילות היהודית בחבר המדינות, כדי להבטיח שהשערים יהיו נעולים. וחמור יותר, במקום לפתוח את הדלתות והלבבות, רוצים להתנקש בחוק השבות ולבטל את סעיף הנכד, ובכך למנוע את העליה הזאת.

יתר על כן, מדינת ישראל, כמדינה ציונית, חייבת לעורר ולעודד עליה מכל תפוצות ישראל. משברים שונים במדינות רבות בעולם פותחים פתח לעליה מגלויות כמו ארה"ב, צרפת, בריטניה, ברזיל, ארגנטינה, אוסטרליה ועוד. בכל המדינות הללו, החיים המודרניים זימנו נישואי יהודים עם בני המקום שאינם "מבני ברית". האם האינטרס שלנו הוא שאותם יהודים ייצאו מעמנו או שאותם יהודים יישארו בעמנו ובני ובנות זוגם וילדיהם יצטרפו לעמנו? טוב ונכון שהם יצטרפו לעם היהודי ושיעלו למדינה היהודית. ישראל, מדינת העם היהודי, קיימת כדי להגשים את הציונות, ואם היא נוהגת אחרת, היא מועלת במהותה ובצדקת קיומה. האינטרס הציוני הוא לעודד עליה לארץ ישראל. ממשלה שמרחיקה עליה, שיוצרת נתק בינינו לבית יהודי תפוצות הגולה, מועלת באחריותה הלאומית.

למרבה הצער, איני מאמין ביכולת לפתור את הבעיה בדרך פוליטית, בעתיד הנראה לעין. אך יש להיאבק בכל דרך דמוקרטית נגד ההתנקשות בחוק השבות ונגד פגיעה בעליה לארץ.

ובאשר למי שכבר עלו, יהדותם אינה מוכרת והם נדרשים לגיור מחמיר ולא רלוונטי, הפתרון צריך להיות חברתי. הפתרון צריך להיות מסר של החברה היהודית ישראלית לעולי חבר המדינות: אחינו אתם! אתם יהודים! אינכם זקוקים לגיור ולא לחותמת של הרבנות. אתם חלק בלתי נפרד מן העם היהודי, ושום רבנות לא תוכל לערער את ברית הגורל והיעוד הזאת. הרבנות אינה מכירה ביהדותכם? זו בעיה שלה. הרבנות תקשה עליכם כשתרצו להתחתן? אל תתחתנו ברבנות. בסופו של דבר, הרבנות תיאלץ להכיר במציאות, או להפוך לבלתי רלוונטית לחלוטין.

את אחיי אנוכי מבקש.

* "שישי בגולן"

צרור הערות ‏30.11.22

* הרשות לזהות הומופובית – יש בחברה הישראלית מחלוקת על זהותה היהודית של מדינת ישראל. יש קולות המציגים סתירה, כביכול, בין מדינה יהודית ודמוקרטית, וקוראים לבטל את יהדותה, כביכול בשם הדמוקרטיה, ולהקים תחתיה מדינה לא יהודית, תחת הקוד המכובס והשקרי "מדינת כל אזרחיה". יש קולות שלא רוצים לבטל את יהדותה של המדינה, אך טוענים שיש לצמצם את מרכיב היהדות וכביכול בכך לחזק את מרכיב הדמוקרטיה. יש קולות הקוראים להחליף את ההמנון כיוון שזהו המנון יהודי המדבר בשם "נפש יהודי הומיה". יש הקוראים להוסיף בית נוסף להמנון, שייתן ביטוי למאווייו של המיעוט הערבי. יש המציגים את חוק השבות כחוק גזעני ומפלה, יש השוללים עקרונית את ההתיישבות היהודית ומציגים אותה כגזענות, יש שנלחמו מלחמת חורמה בחוק הלאום. יש המציגים סתירה בין יהודי לישראלי ומספרים שהם ישראלים ולא יהודים, או שהם יותר ישראלים מיהודים. בכל המחלוקות הללו, אני נמצא באופן חד משמעי בצד היהודי-ציוני. מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. מהותה וזהותה יהודיים ואין לה שום זכות קיום אחרת. אני תומך בהתלהבות בחוק הלאום. אילו הייתי מנסח אותו, הייתי מגדיר את ישראל כמדינה יהודית-ציונית. ישראל היא מדינה עם חזון ציוני ומשימת-העל שלה היא הגשמת הציונות.

לכאורה, עליי לשמוח על הקמת רשות לזהות לאומית-יהודית ולהפקדת סגן שר על הרשות הזאת. יתכן. אבל כאשר העומד בראשה הוא ראש המפלגה ההומופובית אבי מעוז, אני מתנגד לה בכל נימי נפשי. כי המחלוקת שלי עם מה שמייצג מעוז היא מחלוקת על מהותה של היהדות. כיהודי, היהדות כפי שמייצג אותה מעוז מקוממת אותי. זה סוג של יהדות שמעוררת בי סלידה.

מהי היהדות? על פי אחד ממדרשי חז"ל על טביעת פרעה וכל חילו בים סוף, מסופר על מלאכי השרת שביקשו לומר שירה בפני הקב"ה. גער בהם הקב"ה: "מעשי ידיי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפניי?!"

במדרש אחר על קריעת ים סוף נאמר: "טוב שבגויים הרוג. טוב שבנחשים רצוץ את מוחו".

היהדות היא גם מדרש א' וגם מדרש ב' המנוגד לו.

אמור לי מה הבחירה שלך מתוך אוקיינוס היהדות ואומר לך מי אתה.

ראש המפלגה ההומופובית יכול להציג לי פסוקים על איסור משכב זכר. אני אציג לו מנגד את הפסוק: "ואהבת לרעך כמוך". על הפסוק הזה אמר גדול התורה שבע"פ, ר' עקיבא, שהוא כלל גדול בתורה. כלומר, שזה המפתח להבנת התורה. כאשר יש סתירה מוחלטת בין פסוק מסוים לבין "ואהבת לרעך כמוך" – ברור שהבחירה היהודית האמתית היא ב"ואהבת את רעך כמוך". וגם ב"ואהבת את הגר".

רשות לזהות לאומית-יהודית בישראל? אני בעד. רשות שתוביל ליישום מתווה הכותל. רשות שתוביל להכרה מלאה בכל הזרמים ביהדות, כיוון שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי ולא מדינת מגזר של הזרם האורתודוקסי בלבד. אבל לא כזאת תהיה הרשות בהובלת נציג המפלגה ההומופובית.

בין השאר, ימונה מעוז על "נתיב" – לשכת הקשר עם יהדות רוסיה. מינוי עוכר העליה, עוכר העולים ומי שתומך בהתנקשות בחוק השבות לתפקיד הזה, דווקא היום, בשעת רצון וסיכוי לעליה גדולה מרוסיה ואוקראינה, הוא מינוי אנטי ציוני.

אוי, יצחק שמיר, יצחק שמיר. מי יגלה עפר מעיניך? ראה איך מי שמתיימר להיות ממשיך דרכך מתייחס להזדמנות לגל עליה גדול. איזה מזל שאתה ולא הוא הנהגת את המדינה אז, כשנפתחו שערי בריה"מ.

* על הומופוביה וערך המשפחה – המפלגה ההומופובית ("נועם" – איזה שם ציני, אוקסימורוני) מנמקת את ההומופוביה שלה בשם ערכי המשפחה.

אני מאמין גדול בערכי המשפחה, בקדושת המשפחה. ואני רוצה לספר סיפור על משפחתי היקרה. אחי הצעיר, אמיר, הוא הומו. האם בשם "ערכי המשפחה" הייתי צריך להיות מנוכר לו, לרצות ברעתו, לפגוע בו, לרצות שיחיה כל חייו בארון, למנוע ממנו את הזכות הטבעית הבסיסית לאהבה, למיניות ולמשפחה? אמיר חי חיי זוגיות מופתיים כבר שני עשורים וחצי עם בן זוגו אילן. הם הקימו משפחה למופת. הם מופת לזוגיות, להורות ולמשפחתיות. האם בשל "ערכי המשפחה" יש לפסול את זכותם למשפחה? את זכותם להוֹרוּת? את הקן המשפחתי הנפלא שהקימו? את הנדבך שהוסיפו למשפחה המורחבת שלנו? האם היה עליי ללמד את ילדיי, שבן זוגו של אחי אינו הדוד שלהם? שהילדים שלו אינם בני הדודים שלהם?

אחוז הלהט"ב בחברה הדתית זהה לזה שבחברה החילונית. ההבדל הוא שאחוז הלהט"ב הסובלים בארון גבוה יותר בחברה הדתית. שניים מחבריי הקרובים הם דתיים אורתודוקסים שיש להם בנים הומואים. אחד מהם הוא רב אורתודוקסי, איש חינוך משכמו ומעלה העומד בראש מוסד חינוכי חשוב. השני כיהן במשך עשרות שנים כמנכ"ל אחת מישיבות ההסדר המובילות וגם היום, כפנסיונר, הוא ממלא תפקידים בישיבה. הלוואי שהיחס של כל הורה חילוני לילדו ההומו היה כה מקבל, מחבק, מלווה ומסייע כמו אצל שתי המשפחות הללו. הלוואי שכל הורה יקבל כך את בן הזוג של בנו. האם הם אינם מכירים את הפסוקים שבהם מנפנפים ההומופובים "בשם היהדות"? הם מכירים. אבל הם מכירים גם את ערך המשפחה, את קדושת המשפחה, את "ואהבת לרעך כמוך", את פניה היפות, המוארות והמאירות של היהדות, שדרכיה דרכי נועם (ולא מפלגת "נועם") וכל נתיבותיה שלום.

האם את ערכי המשפחה וקדושת המשפחה נלמד ממנהיגה הרוחני של המפלגה ההומופובית, הרב טאו, שבשם ערכי המשפחה יצא להגן בתוקף על האנס הסדרתי משה קצב ועל חיים ולדר שפגע מינית בהמוני ילדים? והנה, גם נגדו יש תלונות קשות על עבירות מין. האם בשם ערכי המשפחה ניתן לקבל את התמיכה המוחלטת בו ללא בדיקת התלונות, את ההתנגדות המוחלטת לבדיקת התלונות ואת ההתנכלות המשפילה לנשים שהתלוננו נגדו? גם זאת "קדושת המשפחה"? אלה "ערכי המשפחה"?

ועכשיו ראש המפלגה ההומופובית ממונה לראש הרשות לזהות לאומית-יהודית. דווקא הוא.

לסדום היינו?! לעמורה דמינו?!

* המופת הציוני של שמיר – ב-1988 הימין ניצח בבחירות. ליצחק שמיר הייתה ביד קואליציה עם סיעות הימין והחרדים. הוא ניהל מו"מ להקמת הממשלה ואף הספיק לחתום על הסכם קואליציוני עם חלק מן המפלגות. אולם כאשר ניהל מו"מ עם החרדים, הוא נתקל בדרישה חד-משמעית שלהם לא להכיר בגיור שאינו אורתודוקסי.

יצחק שמיר ראה את עצמו כל חייו כמשרת הרעיון הציוני. שום שיקול אישי או מפלגתי לא היה גורם לו לקבל החלטה הפוגעת בחזון הציוני. הוא ידע שכניעה לדרישה הזאת משמעותה קרע בין ישראל ליהדות העולם, וכמנהיג מדינת הלאום של העם היהודי הוא לא היה נותן לכך יד. הוא עשה סיבוב פרסה והקים ממשלת אחדות לאומית, הפעם ללא רוטציה (כי הפעם לא היה תיקו).

אין היום מנהיגים שקורצו מן החומר של יצחק שמיר. בטח לא בליכוד, אך גם לא במפלגות האחרות. ובכל זאת, האם יש סיכוי לתסריט דומה גם היום?

* ממשלה אלטרנטיבית – זאת הצעתי: על לפיד וגנץ להעביר מסר לנתניהו, שהם ישמחו להצטרף לממשלה בראשותו, במקום הקיצוניות הדתית, עוצמה כהניסטית והמפלגה ההומופובית.

אני יודע שהסיכוי לכך אפסי, אבל חייבים לנסות. יש בפניה כזאת מסר חשוב לציבור הישראלי. ויש בכך מסר לעתיד; על נתניהו לדעת שאם מפלגות הטירלול הרגרסיבי תגדשנה את הסאה והוא יפטר אותן, יש לו קואליציה חלופית (כמובן לא אוטומטית, בתנאים מסוימים).

נכון, ישיבה בממשלת תחת נאשם בפלילים אינה משאת נפש. אולם הפוליטיקה היא אמנות האפשרי והפשרה. אם ניתן לבחור בין ממשלה בראשות הנאשם עם בן גביר וחבר מרעיו לממשלה בראשותו עם מפלגות מרכז אחראיות – הבחירה ברורה. אגב, גם לפני הבחירות קראתי להקים אחריהן ממשלת אחדות לאומית.

* לנצח ולהישאר בני אדם – הרמטכ"ל רא"ל אביב כוכבי: "לנצח ולהישאר בני אדם!"

אם נהפוך מבני אדם לכהניסטים – נובס.

* שום קריצה – בעקבות חיסול המחבל שדרס חיילת בידי השוטרים, אמר המפכ"ל קובי שבתאי ש"מחבל הרוג – זו התוצאה שאני רוצה". בוויינט כתבו שהאמירה הזאת היא "קריצה לשר הבא, בן גביר". קשקוש. זו התוצאה המצופה על פי פקודות צה"ל והמשטרה, תחת כל שר. ההבדל הוא שבן גביר תומך בפשעי מלחמה, בחיסול מחבלים אחרי שנתפסו וכד'. אמירה שטותית כזאת היא חלק מההלבנה של בן גביר. לתקשורת יותר מיד ורגל בעליית בן גביר.

* אחריות האקטיביזם – מדינת החוק ומערכת המשפט עומדים תחת מתקפה חסרת תקדים. כל ישראלי פטריוט מחויב להגן עליהם.

אך ההגנה על המערכת אין משמעותה פטור מביקורת. מערכת המשפט חייבת לבחון את עצמה, מה חלקה בירידה במעמדה הציבורי, שהביא לכך שרוב הציבור נתן את קולו לגוש שנושא את דגל חורבנהּ.

אקדים ואומר שאין כאן האשמת הקורבן. אין בדבריי גרם של ביטול האשמה המרכזית של רודפי המערכת. אבל האקטיביזם המשפטי של בית המשפט העליון לאורך עשרות שנים והתעלמותו מהביקורת שהשמיעו אנשים שאי אפשר לחשוד בהם שאינם שוחרי מדינת החוק, המשפט והצדק, כדוגמת רות גביזון ז"ל ודניאל פרידמן יבל"א, סיפקו תחמושת בלתי פוסקת לאויבי החוק, המשפט והצדק.

מאז שנות התשעים פרסמתי עשרות מאמרים ורשומות נגד האקטיביזם השיפוטי, והזהרתי שהדבר יפגע בסופו של דבר בעיקר במעמדו הציבורי של בית המשפט העליון ובאמון בו. ואשר יגורתי בא לנו.

אקטיביזם אינו הסמכות לבטל חוקים של הכנסת. אין כמעט דמוקרטיה שאין בה ביקורת שיפוטית על החקיקה. אקטיביזם, כשמו כן הוא – פעלתנות יתר; שימוש יתר בסמכות הזאת, שיש לראות בה נשק יום הדין, שיש להשתמש בו במקרים חמורים של פגיעה בעליל בזכויות האדם, האזרח והמיעוט ובחירויות האזרח. ודאי שחוק טל, למשל, (נוח לי להשתמש כדוגמה בפסילת חוק שבעצמי התנגדתי לו), אינו מהווה פגיעה כזו. מה פתאום בג"ץ בא לסיים דיון ציבורי חברתי, שנועד למצוא פשרה בנושא שנוי במחלוקת ולקדם מהלך חברתי ארוך טווח, בפסיקה משפטית, שככזו היא בהכרח דיכוטומית?

מספר החוקים שנפסלו בפועל אינו גבוה, אבל האקטיביזם אינו מתבטא רק בפסילה בפועל, אלא בעצם קיום דיון משפטי בסוגיות פוליטיות, במקום לדחות על הסף את העתירות בטענת אי-שפיטות. האקטיביזם מתבטא גם בהתערבות יתר בהחלטות ממשלתיות ומנהליות, שאין מקום להתערב בהן. המקרה הקיצוני ביותר הזכור לי, היה החלטתה של השופטת דליה דורנר לבטל את החלטת ראש הממשלה לסגור את אוריינט האוס – משרדי אש"ף בירושלים, ב-1999. מה זה עניינה? זו החלטה מדינית פרופר.

הדוגמה המוחשית ביותר לאקטיביזם השיפוטי היא הדיון על חוק האזרחות ב-2012. בהרכב של 11 שופטים החליט בית המשפט ברוב של 6:5 לאשר את החוק. יש משהו יפה בכך שבית המשפט חלוק בסוגיה ולא חושב כאיש אחד. יש משהו דמוקרטי מאוד בכך שנשיאת בית המשפט היא בעמדת מיעוט, ודעת הרוב מתקבלת. אבל כאשר קוראים את פסק הדין, שבו כל אחד מהשופטים נימק את עמדתו, מתגלה תמונה הזויה. ששת המצביעים נגד פסילת החוק הביעו תמיכה מפורשת בחוק. כל המתנגדים לחוק, תמכו בפסילתו. לא היה אפילו שופט אחד שאמר שהוא מתנגד לחוק, אך אין לפסול אותו. הדיון הוא מרתק, אך לא היה זה, למעשה, דיון משפטי על חוקיות החוק, אלא דיון פוליטי על החוק. האם חוק ששישה משופטי בית המשפט העליון, ובהם המשנה לנשיאה, חושבים שהוא מוצדק, הוא בלתי חוקי בעליל עד כדי פסילתו, לדעת חמשת שופטי המיעוט?

בנוסף לכך, לא פעם בית המשפט הציב את ערך חופש הביטוי מעל כל אינטרס ציבורי, לאומי, קולקטיבי ולעתים אף בניגוד לחוק הכנסת; כך למשל באישור לבל"ד ולבן גביר לרוץ לכנסת, בניגוד לחוק.

בהתנהלות זו בית המשפט פגע במעמדו. לעתים תכופות מה שחסר בבית המשפט העליון הוא מזג שיפוטי, ריסון עצמי ואיפוק. התוצאה היא שחיקה מתמשכת במעמדו של בית המשפט העליון, מה שהקל על עוכרי החוק והמשפט להסית נגדו ולפגוע בו.

מן הראוי לקיים הידברות בין נציגי שלוש הרשויות על הסדרת היחסים ביניהם ועל גיבוש בהסכמה של חוק יסוד החקיקה, שיעגן את הנושאים ואת האופן שבו ניתן לפסול חוקים ואת הרוב הנדרש לכנסת כדי לבטל פסילת חוק (כמובן שלא פחות מ-70 ח"כים). למרבה הצער, הקואליציה הנרקמת, קואליציית ה-דיניין, אינה חפצה בהידברות אלא בדריסה ורמיסה; בעריצות הרוב. אבל האם בית המשפט אינו שותף באחריות לכך שהידברות כזו לא נעשתה עד כה?

כמובן שהאשמות הכזב נגד מערכת המשפט ברוח הקונספירציות המטורללות על "תפירת תיקים" ועל אפליה בסוגיות פליליות, חסרת שחר לחלוטין. אין בה ולו שמץ של אמת. כאמור, אזרחים הגונים צריכים להתייצב היום לצד המערכת מול המניפים עליה יד גסה. אך לצד ההגנה על מערכת המשפט, יש מקום גם לביקורת. אילו מערכת המשפט שעתה לביקורת שהייתה בחינת "פצעי אוהב", אולי הייתה נחסכת ממנה ההתמודדות עם שנאת אויב.

(אני יודע שעמדה מורכבת כשלי חריגה בשיח השחור-לבן הקיצוני בישראל של היום וקשה למצוא לה קשב. אבל אני לא מוותר על השמעתה, בתקווה לימים טובים יותר).

* הכה בקיבוצים והצלת את מרצ – זהבה גלאון התראיינה למוסף "הארץ" (18.11) וכביכול עשתה את חשבון הנפש של מרצ ושל השמאל הישראלי. לא על ההתחפרות העיקשת בדרך מדינית שנוסתה וכשלה במחיר דמים כבד, בלי לבחון אותה ולחפש לה חלופות אחרות. לא על ההקצנה ואימוץ שיח פוסט ציוני וניכור לכל ערך לאומי, כמו בחילול יום הזיכרון ובמאבק הפנאטי נגד חוק הלאום. לא. אז איזה חשבון נפש? על כך שמרצ לא שותפה למלחמה של השמאל הרדיקלי&הימין הקיצוני נגד הקיבוצים. על כך שמרצ לא הצטרפה למסע המכוער נגד קיבוץ ניר דוד בנושא נחל אסי. על כך שמרצ לא נלחמה נגד חוק ועדות הקבלה, שהסדיר איזושהי אפשרות ליישובים כפריים קטנים בגליל ובנגב לבחור את חבריהם. אגב, היא כן נלחמה נגד החוק החשוב הזה. "בואו נגיד לתומכים שלנו בקיבוצים שחוק ועדות הקבלה הוא חוק גזעני". איזו דמגוגיה פופוליסטית זולה. איזו חקיינות זולה של אזור חיוג אמסלם&עופר כסיף. מה גזעני בזכות של קהילה להתקיים? וקהילה לא תתקיים אם לא תוכל לבחור את חבריה. הרמז כאילו הקיבוצים קולטים אשכנזים ומפלה מזרחים, הוא שקר גס ונתעב, חסר שחר לחלוטין. אין בו אפילו שמץ של אמת. הטענה כאילו חוק ועדות הקבלה נועד למנוע קבלת ערבים היא קשקוש. בשנותיי הרבות בתחום הצמיחה הדמוגרפית באורטל טיפלתי במאות רבות של פניות לקליטה בקיבוץ. לא הייתה אפילו פניה אחת של ערבים. לא בכדי. הקיבוץ הוא יישוב יהודי בתרבותו, בחינוכו ובאורח חייו. לכן אין לערבים עניין להיקלט בו. ובודדים שביקשו להיקלט בקיבוצים ונמצאו מתאימים – התקבלו. זו הדרך של מרצ לחזור לחיים? הכו בקיבוצים והצלתם את מרצ? גלאון מתעקשת להתגולל בכל דבר ציוני.

* תהומות של כיעור נפשי – ישראל פריי הוא עיתונאי חרדי אוטואנטישמי, אנטי ישראלי תומך בטרור.

לאחרונה הוא העלה ציוץ בו פיאר, הילל ושיבח מחבל שנתפס בתל-אביב בדרכו לפיגוע טרור רצחני. בתגובה הוא הושעה עד לבירור ממשרתו העיתונאית ב-"דמוקרTV". כשקיבל את ההודעה פצח בהתפרעות אלימה שלוחת רסן במשרדי הרשת, שבבית "ידיעות אחרונות", עד שקצין הביטחון נדרש להתערב ולפנות אותו בכוח.

בשנאתו התהומית למדינה היהודית, הוא מזכיר את נטורי קרתא. לכך נוסף גם תיעוב איום ונורא לציבור החרדי ממנו בא.

אני תמה – איך אדם מסוגל להידרדר לכאלה תהומות? מהיכן אדם מסוגל לגייס תועפות כאלו של כיעור נפשי?

* הרצל פינת אחד העם – לעתים, כאשר בוחנים מחלוקות עזות בפרספקטיבה היסטורית, ניתן לראות שהצדק היה בשני הצדדים. אפשר לראות בדיעבד שרבן יוחנן בן זכאי צדק ושהקנאים צדקו. בזמן אמת אי אפשר היה לפסוח על שתי הסעיפים, אך בדיעבד אפשר לראות את הצדק בכל צד.

בדיאלקטיקה הזאת, אוסיף את הקיסם שלי למחלוקת "בין שני הרים"; בין פרופ' אודי מנור ופרופ' זיוה שמיר, שאני מעריך ומכבד מאוד את שניהם, באשר לאחד העם.

אין ספק שהרצל צדק במחלוקת בין השניים. הרצל הציע את הפתרון הנכון והראוי שגם הוכיח את עצמו – הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. מרכז רוחני נוסח השקפתו של אחד העם לא היווה שמץ של פתרון אמת לבעיית העם היהודי.

עם זאת, עצם הרעיון של הקמת מרכז רוחני בארץ ישראל – הציונות הרוחנית, הוא רעיון נכון, יפה וצודק. תרומתו של אחד העם ותרומת החוגים שסביבו וסביב תלמידיו ליצירת תרבות עברית היא אדירה, והתרבות העברית, לצד תחיית השפה העברית, היא הישג אדיר של הציונות.

האתגר של הפיכת מדינת ישראל למרכז הרוחני של העם היהודי טרם הוגשם והוא תקף ונכון גם היום. רק במדינת ישראל, כלומר בהגשמת חזונו של הרצל, ניתן להגשים את חזונו של אחד העם. ניתן – וראוי.

          * ביד הלשון

גבעת השלושה – גִּבְעַת הַשְּׁלֹוֹשָׁה שוכן ליד מקורות הירקון, כארבעה קילומטר ממזרח לפתח תקווה, בשטחי המועצה האזורית דרום השרון. הקיבוץ נוסד ב-1925 בידי חלוצים בני תנועת "החלוץ", רובם מפולין. מיקומו המקורי היה ממערב לפ"ת, אך בשל התרחבות העיר הוא עבר בראשית שנות החמישים למיקומו הנוכחי. בפילוג בתנועת הקבה"מ התפלג הקיבוץ. חברי מפא"י בתוכו הקימו את קיבוץ עינת.

הקיבוץ נקרא על שם שלושה מפועלי פתח תקווה, מנחם גרויליך, שמואל שטרייפלר ואייזיק מרינג, אשר הואשמו במהלך מלחמת העולם הראשונה בריגול, נשלחו על ידי השלטון העות'מאני לכלא דמשק, עונו ומתו שם בשנת 1917.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏25.9.22

* נזק אסטרטגי לטווח ארוך – מבחינה רטורית, נאומו של לפיד בעצרת האו"ם היה מצוין. מבחינת התכנים – רוב התכנים היו יפים ונכונים; כך דבריו בסוגיה האיראנית, כך דבריו על השקרים הפלשתינאיים, כך דבריו על מה שהפלשתינאים עשו בעקבות הנסיגה מרצועת עזה ועקירת גוש קטיף ועוד. אך דבריו בנוגע לפתרון שתי המדינות היו מיותרים ואומללים. לכאורה, מה הבעיה? כולנו יודעים שאין פרטנר לפתרון הזה ובוודאי שלא בתנאים שלפיד הציב. אז למה שלא נשחק את המשחק, לא נצטייר כסרבנים, ניתן להם לסרב? נקרא לזה – טקטיקת בר-אילן.

אז קודם כל, ראינו עד היום שזה לא עובד. זה לא עבד אחרי נאום בר-אילן; מי שהציגו את ישראל כסרבנית לפני הנאום, המשיכו להציג אותה כסרבנית גם אחרי הנאום. אפילו כאשר ערפאת דחה את הצעותיו מרחיקות הלכת, לטעמי – המופקרות, של אהוד ברק בפסגת קמפ-דיוויד, אפילו בישראל ואפילו במפלגתו היו שהאשימו אותו ואת ישראל בסרבנות.

אבל הבעיה העיקרית, היא שטקטיקה אינה תחליף למדיניות. וכאשר בשם הטקטיקה מציגים פתרון רע, לא משיגים דבר. הנזק בהצהרות הללו, הוא שישראל מסייעת להנציח את התודעה שזה הפתרון הנכון והפתרון היחיד האפשרי. וכיוון שזה פתרון מסוכן מאוד, שמסכן את מדינת ישראל ואת אזרחיה ולבטח לא יקדם את השלום – הנצחתו היא נזק אסטרטגי לטווח רחוק.

* דיבורים בעלמא – מאז הסכם אוסלו היה רק ראש ממשלה אחד שהתנגד למדינה פלשתינאית והביע את התנגדותו בגלוי – נפתלי בנט. כעת לפיד חוזר למדיניות של ראשי הממשלה שקדמו לבנט.

הוא יודע היטב שאלה דיבורים בעלמא ושאין שום פרטנר פלשתינאי לפתרון הזה.

* מחטף – אולי לפיד מאמין במדינה פלשתינאית, אך העמדה הזו מנוגדת לקווי היסוד של הממשלה. זו ממשלה פריטטית שהתבססה על הסכמה שהנושא הפלשתינאי הוא במחלוקת בין מרכיבי הממשלה ולכן אין עוסקים בו. כאשר בנט נאם בעצרת האו"ם, הוא לא הזכיר במילה את הסוגיה הפלשתינאית ולא ביטא בנאומו את התנגדותו להקמתה ואת תמיכתו בהחלת ריבונות על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות, כיוון שהוא לא ייצג את עצמו אלא את הממשלה כולה. מן הראוי שכך ינהג גם לפיד. וכאשר הוא אומר דברים המנוגדים לעמדת הממשלה ואף אינו מעלה זאת לדיון בממשלה או לפחות בקבינט, זה מחטף.

* כורת את הענף – ממשלת השינוי קמה בזכות חיבור בין יריבים אידיאולוגיים, שחברו יחד לגשר על הפערים כדי ליצור הגנה על מדינת ישראל מפני שלטון השחיתות, תרבות השקר ופולחן האישיות ולהגנה על מדינת החוק. ההסדר המכונן שאיפשר את החיבור הזה, הוא הסכמה שבסוגיה הפלשתינאית, שהיא לב המחלוקת, מסכימים לא להסכים. אין מו"מ, אין מדינה פלשתינאית, אין נסיגה ואין החלת ריבונות. יש הקפאת מצב לארבע שנים. בנט כיבד את ההסכמה, כאשר בנאומו באו"ם התעלם מהסוגיה הפלשתינאית, לא דיבר נגד מדינת פלשתינאית ולא בעד החלת הריבונות. כך צריך לנהוג גם לפיד. אם הוא מפר את האיזון הזה, הוא מפרק את הברית. בכך, לא זו בלבד שהוא כורת את הענף שעליו יושב שלטונו – הוא כורת את הענף של החברה הישראלית כולה, כי הוא עלול להעלות, חלילה, לשלטון את נתניהו.

* חוסר מודעות עצמית – כשביביסטים תוקפים את לפיד על שבנאומו באו"ם הזכיר את המדינה הפלשתינאית, אני בעיקר מגחך על חוסר המודעות העצמית שלהם.

* לא שכנע את הבייס של רחוב שוקן – איני יודע לאיזה בייס כיוון לפיד את דבריו בזכות "חזון שתי המדינות", אבל דבר אחד ברור – את הבייס של רחוב שוקן בתל-אביב הוא לא שכנע.

בימים הקרובים נקרא שם מאמרים רבים נגד לפיד. גדעון לוי, למשל, עוד לא כתב. אבל כבר בגיליון שלמחרת הנאום, החלה המתקפה. את הטון נתן פשקוויל המערכת, שכותרתו: "הבשורה: אין בשורה". המערכת הזכירה שגם נתניהו אמר בנאומיו דברים דומים, כך שאין בהם ממש. היא תוקפת את לפיד שלא הושיט בדבריו יד בשלום לאבו-מאזן, נשיא הרשות הפלשתינאית. המאמר תקף את לפיד על הדרישות שהציב בפני הפלשתינאים כתנאי להקמת מדינה, כמו דרישותיו להניח את כלי הנשק ולשחרר את השבויים. ובהזדמנות זו המאמר תקף את דבריו של לפיד בנושא הגרעין האיראני.   

עמירה הס פרסמה מאמר על פני עמוד שלום, שבו פירקה את הנאום והביאה 11 נימוקים נגדו, או כלשונה "תיקונים לדבריו". שלוש דוגמאות: א. ה"תיקון" לדבריו של לפיד על רצועת עזה שאותה מסרנו לפלשתינאים והם הפכו אותו בסיס לירי רקטות על ישראל, הוא חזרה על שקרי אקיבוש שנמשך בעזה, הדיכוי והמצור והחניקה הכלכלית וההרעבה בלה בלה בלה. אגב, חשוב מאוד לקרוא את הנראטיב האנטי ישראלי הזה, כדי להבין איך השוקניזם ועוכרי ישראל בעולם יצדיקו את המשך הטרור מיהודה ושומרון אם ישראל תיסוג חלילה מאזורים אלה ותעקור את יישוביה כפי שעשתה ברצועת עזה. ב. ה"תיקון" לקריאתו של לפיד לפלשתינאים להניח את הנשק (כלומר להפסיק את הטרור) היה תזכורת שישראל היא "מדינה שחוזקה הכלכלי והדיפלומטי נשען על תעשיית הנשק והריגול שלה, שפותחה במעבדה הכי זמינה ויעילה בעולם: השטח הפלשתינאי הכבוש, שבו יש לדכא בנשק, מעצרים וחקירות, אוכלוסייה שמתנגדת לשלטון הזר". ג. על האיזכור של לפיד שישראל פירקה את מחנות הצבא שלה ברצועת עזה, היא מגיבה בהצדקת הטרור וירי הרקטות בתגובה למעשיה של ישראל ב"גדה המערבית", כפי שישראל מפציצה את עזה כאשר יורים על הנגב המערבי, למרות שראשי המדינה חיים בתל-אביב ובקיסריה. וכן הלאה וכן הלאה, 11 סעיפים, שלידם נאומו של אבו מאזן נראה כנאום מתון ופייסני.

רוגל אלפר מציג את "חזונו המת של לפיד" (כותרת הפשקוויל) כמזימה שנועדה להסתיר מהעולם את העובדה שישראל הפכה את "חזון שתי המדינות" לבלתי ישים. לטענתו, לפיד מייצג את המחנה "הכולל את כל המפלגות היהודיות, ללא יוצא מן הכלל. ממרצ ועד הציונות הדתית", המכחיש שישראל היא מדינה דו-לאומית, מחשש שהעולם יכפה עליה לתת לפלשתינאים זכות הצבעה. לכן, הנאום אינו אלא תרמית, ששותפים לה גם ידידותיה של ישראל – ארה"ב, גרמניה, צרפת ובריטניה, שמשחקות בכאילו ונמנעות מלהתייחס לישראל ול"עמדות הלאומניות והגזעניות" של הציבור הישראלי, כמו לרוסיה של פוטין.  

* כבוד לאומי – כאשר סגן ראש הממשלה ושר החוץ יגאל אלון נאם בשם ישראל בעצרת האו"ם, הוא נשא את נאומו בעברית. אלון היה בוגר אוקספורד שסיים את לימודיו בהצטיינות, כך שאין לחשוד ברמת האנגלית שלו, אך הוא לא ראה לנכון להתהדר בה. ברור שאת מגעיו הדיפלומטיים ואת פגישותיו עם מנהיגי חוץ הוא קיים באנגלית. אך כמנהיג האמון על הכבוד הלאומי, הוא ראה לנכון, שהנאום הרשמי של מדינת ישראל בעצרת האו"ם יהיה בעברית; שפת המקור של חזון אחרית הימים החקוק על קיר בניין האו"ם.

חבל מאוד, שכל ראשי הממשלות ושרי החוץ שנאמו מאז בשם ישראל בעצרת, לא נהגו כמותו.

* המפה של אבו-מאזן – בנאומו התוקפני בעצרת האו"ם קרא אבו-מאזן לאו"ם ליישם את תכנית החלוקה. למי שאינם בקיאים – מדובר בתכנית שבה ירושלים אינה חלק ממדינת ישראל, וגם לא לוד ורמלה, יפו, הגליל המערבי, חלקים מהנגב ועוד. לתשומת לבם של המפנטזים על הסכם של חלוקת הארץ בקווי 4 ביוני 1967.

יתר על כן, בכל מקרה הפלשתינאים דורשים את "זכות" השיבה, כלומר להטביע את כבשת הרש שתישאר ממדינת ישראל במיליוני פלשתינאים.

כדאי להזכיר לאבו-מאזן, שאילו הם קיבלו את תכנית החלוקה, לא הייתה פורצת מלחמת השחרור, לא היו פורצות כל המלחמות, כל שפיכות הדמים הייתה נמנעת. אולם למחרת ההחלטה, הם תקפו את היישוב היהודי על מנת להשמידו, שנתיים וחצי אחרי השואה. אחרי שנכשלו בניסיונם לסכל את הקמת המדינה, הם דחו את ידינו המושטת לשלום בהכרזת העצמאות, וגייסו את מדינות ערב לפלוש למדינת ישראל בת יומה על מנת להטביעהּ בדם. גם במלחמה הזאת ניצחנו והרחבנו את גבולות המדינה. אילו השלימו עם קיומה של ישראל ועשו עמה שלום, גבולותיה של ישראל היו גבולות שביתת הנשק. אך הם בחרו להמשיך במלחמה ובמלחמת ששת הימים איחדנו את חלקי ארץ ישראל המערבית שבין הירדן והים.

ואחרי שבהסכם אוסלו ישראל נסוגה משטחי הרש"פ ביהודה ושומרון ומהעיר עזה ובנותיה, הם הפכו את השטח שקיבלו לבסיס טרור רצחני חסר תקדים. ואחרי שישראל עקרה את גוש קטיף ונסוגה לקווי שביתת הנשק בגבול עזה, הם הפכו אותה לבסיס פשע המלחמה של ירי עשרות אלפי רקטות על אזרחי ישראל, כפי שהיטיב לפיד לספר בנאומו בעצרת האו"ם.

נאומו של אבו-מאזן הוכיח שהם לא למדו דבר, ממשיכים להתבכיין וכך ימשיכו להמיט על עצמם אסון אחר אסון.

* עם שאלה גיבוריו – מי שרוצח באכזריות זקנה בת 84; צלף הסוחט בקור רוח את ההדק ופוגע במצחה של תינוקת בת חצי שנה; מי שמשתלטים על בית תינוקות בקיבוץ וחוטפים אותם כבני ערובה; מי שטובחים בעשרות תלמידי בית ספר – אלה גיבורי התנועה הלאומית הפלשתינאית. עם שאלה גיבוריו – לא תהיה לו תקומה.

* חשדהו וחשדהו – ארדואן שמארח את הנשיא הרצוג ונפגש עם ראש הממשלה לפיד, הוא אותו רודן אנטישמי ואנטי ישראלי שהיה.

במצוקתו, הוא הבין שהאינטרס שלו הוא להתקרב לישראל. לכן הביקור של הרצוג היה ביקור של מנצח, וכך גם פגישת לפיד אתו.

אבל הוא עלול בכל רגע להתהפך עלינו.

אין לדחות את ידו המושטת. חימום היחסים עם טורקיה הוא גם אינטרס ישראלי. אך יש לבחון את כוונותיו בעיניים פקוחות, כלומר בחשדהו וחשדהו.

בפעם שעברה שבה הוא דיבר על פיוס, הוא חתר להשפיל את ישראל. ראש הממשלה נתניהו נדרש להתנצל בפני טורקיה על הפיגוע הטורקי נגד ישראל – המשט, וישראל נדרשה לשלם פיצויים למשפחות המחבלים. ישראל השפילה את עצמה – אך פיוס לא היה. הפעם ארדואן זחל לעברנו.

* יהיה מקום לכולם – דורון אלמוג הוא דמות מופת בעבורי. סיפור חייו, דרך חייו, עשייתו הברוכה, האין סופית ללא לאות, בביטחון, בחברה ובחינוך, הם השראה גדולה בעבורי. שמחתי מאוד כאשר נבחר לתפקיד יו"ר הסוכנות היהודית.

בכנס הרצל למנהיגות בבזל, שהשתתפתי בו בחודש שעבר, נשא דורון את נאומו הראשון. יצאתי מן הנאום ברגשות מעורבים. מצד אחד, דורון סיפר את סיפורו מעורר ההשראה ואת התובנות שלו לחיים, שבעטיים אני רואה בו דמות מופת. בנוסף לכך, הוא דיבר על הידוק הקשר בין ישראל לתפוצות הגולה, ברמה של חיבור אישי בין הישראלים ליהודים בגולה והציג, כדרכו, תכנית מעשית. היה זה נאום מרומם נפש. אך מצד שני, חסר בו המסר המרכזי שאני מצפה לו מיו"ר הסוכנות היהודית – עליה; קריאה לעליה ופעולה מעשית לעידוד העליה וקליטתה. בדברים שכתבתי לסיכום הכנס, הבעתי את רגשותיי המעורבים בעקבות הנאום.

לכן, התרגשתי מאוד כשקראתי ראיון אתו ב"ידיעות אחרונות", ערב שבת. לצד כל אותם המסרים החשובים שהציג בנאום, הפעם הוא דיבר על העליה, כפי שכבר שנים לא דיבר אף מנהיג. קריאת הדברים הייתה בעבורי כמו מים זכים וצוננים לנפש צמאה. "יו"ר הסוכנות הוא כמו ראש ממשלת העם היהודי. מתוך 15 מיליון יהודים ברחבי העולם יש כשמונה מיליון מחוץ לישראל, ואנחנו נעשה הכל כדי להביא אותם לכאן. מחודש לחודש גובר הביקוש לעליה, ואל תדאגי, יהיה מקום לכולם".

"אבל אין לנו מה להציע למיליוני העולים שיחפשו כאן בית", הקשתה המראיינת, סמדר הירש.

השיב דורון אלמוג: "בוודאי שיש. ואם אין אז נמציא. לכל צעיר וצעירה אנחנו בונים תכנית של שנה, שגם מאפשרת להם להכיר את ישראל וגם משלבת אותם במקצועם". בניגוד מוחלט ללהג חסר ההשראה והמעוף ברוח אגף התקציבים באוצר, מדבר אלמוג על הירתמות המדינה היום, בהשקעות ובפיתוח, כדי להבטיח את העתיד. "בעוד 50 שנה נהיה כאן 20 מיליון נפשות".

– "מדובר בתקציבי עתק".

– אז מה? גם לכפר הזה נדרשו תקציבים". כוונתו לכפר הטיפולי לילדים ונוער עם צרכים מיוחדים שהקים לבנו ערן ולאחר מותו – לזכרו; מפעל חייו, שעליו אף זכה בפרס ישראל, ושאת הסכמתו לכהן כיו"ר הסוכנות התנה בכך שיוכל להמשיך בתפקידו כיו"ר הכפר. "מה היה כאן? חול וחול. שממה. אדמה צהובה. לא מעט אנשים חשבו שאני שיכור או שאיבדתי איזה בורג".

– "ואיפה יגורו מיליוני העולים בישראל, שבה זוגות צעירים לא מצליחים לקנות דירה?"

– "נביא אותם לנגב. שרובו שומם. כשבן-גוריון עבר לשדה בוקר ואמר 'אחריי', לא באו יותר מדי. החזון הזה לא יתגשם רק בזכות משאבים; צריך רצון ונחישות והעזה והתמדה. צריך לייצר תעסוקה, מגורים איכותיים במחירים נגישים יותר, עשיה קהילתית משמעותית. כל מה שקורה ב'עדי נגב' הוא דוגמה לכך, כולל היישוב החדש שיוקם [הכוונה ליישוב חדש בסמוך לכפר הטיפולי, שבו יתגוררו מאות משפחות של עובדים ומתנדבים בכפר. א.ה.]. אני לא מפסיק לחשוב קדימה. בעוד 20 שנה יהיו בנגב עוד מיליון אנשים וצריך להכפיל את הכל".

דורון אלמוג הוא התגלמות המנהיגות הלאומית שחסרה לנו כל כך. אני מקווה שהוא גם יצליח לשנות את התדמית השלילית של המוסדות הלאומיים – הסוכנות היהודית, ההסתדרות הציונית העולמית, קק"ל וקרן היסוד, שקיים פער תהומי בין העשיה והתרומה האדירות שלהן, לתדמית העסקנית שלהן.

* גל עליה בפתח – החלטתו של פוטין על גיוס לצבא רוסיה, היא פתח לגל עליה גדול לישראל.

חובתנו להיות ערוכים לכך. זו מהותה של מדינת ישראל.

* אסטרטגיית-על גרעינית – האיום הרוסי להשתמש בנשק גרעיני "טקטי", משמעותו – איום בנשק גרעיני אסטרטגי. כל שימוש בנשק גרעיני הוא החלטה אסטרטגית מרחיקת לכת; אסטרטגיית-על. השימוש המכובס בביטוי נשק גרעיני "טקטי" נועד להלבין שימוש בנשק כזה.

* ראש בקיר – היועמ"שית גלי בהרב מיארה לא הפגינה חכמה יתרה, אם לנקוט לשון המעטה, בהתנהלותה בבג"ץ מזוז. כבר בדיונים הראשונים בעתירה, ניתן היה להבין לאן נושבת הרוח ומה כיוון ההחלטה של השופטים. הם הציעו לה סולם – למנות את מזוז מינוי זמני לדיון על מועמדות הרצי הלוי לרמטכ"ל. במקום לקחת את הסולם בשתי ידיים, היא העדיפה ללכת עם ראש בקיר ולהתבזות.

איני טוען שבכל מקרה יש לפעול על פי הערכת הפסיקה הצפויה של בג"ץ. לעתים נכון ללכת בראש זקוף גם להפסד בבג"ץ, כאשר מאמינים בצדקת ההחלטה. אבל צריך שכל ישר כדי לבחור על איזה נושא "להתאבד". ודאי שזה לא הנושא.

באשר להחלטת בג"ץ – בעיניי ההחלטה שגויה. כמי ששולל את האקטיביזם השיפוטי, אני מתנגד לפסילת החלטת הממשלה בנדון, שאינה סותרת את החוק. בג"ץ צריך לפסוק על פי חוק ולא על פי השקפת השופטים. כאשר אין המדובר בפגיעה בזכויות האדם והאזרח, אין כל מקום להתערבות בעתירה נגד החלטה שאינה מנוגדת לחוק. ומינוי מזוז לשמונה שנים אינו מנוגד לחוק.

אבל בעיניי התנהלות הממשלה בפרשה הזאת הייתה שגויה מלכתחילה. נכון, גם בזמן בחירות הממשלה מוסמכת למנות רמטכ"ל, אך הדבר אינו ראוי. לא כל מה שחוקי ראוי, והציפיה מהממשלה אינה מסתכמת בכך שלא תעבור על החוק, אלא גם שתקבל את ההחלטות הנכונות וההוגנות. אין זה ראוי למנות רמטכ"ל ערב בחירות. מן הראוי היה, כפי שכתבתי פעמים רבות, להאריך את כהונתו של רא"ל כוכבי ולהשאיר לממשלה הבאה את בחירת הרמטכ"ל. כאשר מקבלים החלטה רעה, היא גוררת עוד החלטות רעות, כמו המינוי של מזוז לשמונה שנים ודחיית הצעת השופטים להפוך את המינוי לזמני.

הרבה שכל ישר לא ראינו בהתנהלות הממשלה בסוגיית מינוי הרמטכ"ל, לאורך כל התהליך.

* על אקטיביזם ואג'נדה – החלטת בית המשפט העליון לקבל את העתירה נגד מינוי מזוז, מבטאת אקטיביזם משפטי. והנה, רבים מן המחרפים והמגדפים את בית המשפט, כביכול בשל התנגדותם לאקטיביזם, שמחים וצוהלים על ההחלטה, כיוון שהיא ביטלה החלטה של הממשלה הנוכחית, השנואה עליהם. ללמדך, עד כמה עמדות עקרוניות הן, לא אחת, עמדות אג'נדאיות.

טיעון מעניין ששמעתי, היה שכיוון שבית המשפט פסל מינויים ערב בחירות בממשלות נתניהו, הם תומכים בהחלטה, שמנעה איפה ואיפה. אכן, יש מידה של צדק והיגיון בטיעון הזה. אבל אני מתעקש להקשות.

פסיקות בית המשפט מתבססות על תקדימים, אך לא אחת יוצרות תקדים חדש. בעניין הזה, יש תקדימים לכאן ולכאן. מעולם לא נדון בבית המשפט מינוי של יו"ר הוועדה לבחינת מינויי בכירים, כך שהתקדימים מתייחסים למינויים אחרים, וכאן יש תקדימים שניתן היה לבסס עליהן החלטה לדחות את העתירה או לקבלה.

אבל אני רוצה ללכת דווקא עם מי שמתנגדים לאקטיביזם (כמוני, אגב) וברכו על ההחלטה כיוון שהחלטות כאלו התקבלו כנגד ממשלות נתניהו. אני מציע להשתעשע במבחן הבא. נניח שאני משפטן שמתנגד לאקטיביזם השיפוטי ומבקר אותו, ומוניתי לתפקיד שופט בבית המשפט העליון. וכעת עליי לפסוק בעתירה הזאת. האם עליי לנצל את ההזדמנות לפסוק על פי מצפוני נגד התערבות בית המשפט, או לקבל את העתירה כדי להוכיח שבית המשפט אינו מוטה פוליטית? נדמה לי, שהייתי מחליט על פי מצפוני. להערכתי, דניאל פרידמן היה מחליט לדחות את העתירה ולכבד את החלטת הממשלה. אני מעריך שגם רות גביזון הייתה מחליטה כך.

* גבהות לב – את סירובו של מני מזוז לכהן כיו"ר זמני של הוועדה, אלא רק כמינוי לשמונה שנים, אגדיר במילה אחת – היבריס. בשתי מילים – גבהות לב.

את התנדבותו של אליקים רובינשטיין למשימה ("שירות מילואים", כהגדרתו) אגדיר במילה אחת – ענווה. בשתי מילים – הצנע לכת.

* מחיר הדחיינות – ב-12 במרץ, הלך לעולמו השופט אליעזר גולדברג, שעמד בראש הוועדה למינוי בכירים. מיד אחרי מותו, ראוי היה לבחור לו מחליף. אולם דבר לא נעשה, עד הרגע האחרון, שבו נדרש להקים ועדה לבחינת מועמדותו של הרצי הלוי לתפקיד הרמטכ"ל. אילו מונה יו"ר בזמן, כל הסאגה המשפטית סביב מינוי מזוז הייתה נמנעת. זה מחיר הדחיינות.

* האורות והצללים בבג"ץ חוק הלאום – פעמים רבות העליתי על נס את פסיקת בג"ץ שדחתה את העתירות נגד חוק הלאום ברוב של 10:1 (האחד הוא ג'ורג' קרא. אני מאמין שכמו חבריו גם הוא יודע שלא הייתה כל אמת בעתירות, אבל לנוכח האלימות בחברה הערבית, אני יכול להבין את החלטתו, כנובעת מפחד מוחשי לחייו ולחיי משפחתו). פסק הדין פירק אחת לאחת את כל הטענות נגד החוק, ולא הותיר מהן אפילו אבק. פסק הדין הוכיח שהטענות נגד החוק היו טענות שווא, חסרות כל בסיס ולמעשה, שהמתנגדים לחוק לא הכירו אותו, לא קראו אותו ונלחמו נגד דחליל שהם המציאו, שאין כל קשר בינו לבין החוק.

אבל יש גם צד שלילי בפסיקה הזאת. עצם העובדה שהעתירות לא נפסלו על הסף בטענה שבית המשפט אינו מוסמך לדון בחוקי יסוד (אלא במקרים קיצוניים ביותר, כמו למשל אם יחוקק חוק יסוד לפיו יש לשלול את זכות הבחירה מן החרדים, הערבים או המתנחלים או הצעות שפוגעות בעליל באופן קיצוני בזכויות האדם והאזרח), היא הפעולה האקטיביסטית ביותר של בית המשפט העליון אי פעם. יותר משהאקטיביזם הזה בא לידי ביטוי בעצם הדיון והפסיקה, הוא בא לידי ביטוי בנימוקים לדחיית העתירות. בית המשפט לא קבע, שהוא החליט לדחות את העתירה כי אינו רוצה להתערב בחקיקת יסוד של הכנסת, ואפילו לא אמר שהוא דוחה את העתירות כי לא מצא עילה קיצונית דיה לפסול חוק יסוד.

בית המשפט העליון דן בחוק הלאום כאילו הוא הכנסת. כלומר הוא ראה עצמו כערכאה עליונה לדיון על תוכן החוק. נכון שהדיון בבית המשפט היה עמוק ויסודי לאין ערוך יותר מזה שנערך בכנסת ובציבור, והיה נקי מסיסמאות השווא הדמגוגיות של המתנגדים לחוק. אך בדיון הזה ובהחלטה הזו הוא העמיד את עצמו מעל הכנסת כפוסק-על, וזו פגיעה משמעותית בהפרדת הרשויות, שהיא עיקרון יסוד של הדמוקרטיה.

נכון, במחלוקת על חוק הלאום, אני מתבסס בשמחה על פסיקת בג"ץ, שהפריכה את טיעוני המתנגדים. אני שמח על ההחלטה, כי למתנגדים קשה יותר להתמודד עם האמירה הברורה של בג"ץ, מאשר עם אמירות זהות של פוליטיקאים, פובליציסטים ואזרחים מן היישוב. בדיעבד, משבית המשפט העליון החליט לדון בחוק, אני שמח שזו הייתה החלטתו ואלה היו נימוקיו.

אולם מלכתחילה, עצם הדיון הוא פסול ומסוכן ואף תקדים חמור.

* מנהיגות של דג מת – אף שהייתי חלוק על עמדותיה בנושאים שונים, תמיד הערכתי את איילת שקד כמנהיגה וכאשת ביצוע. אני עדין רואה בה אשת ביצוע מעולה, אבל מתברר שמנהיגה – היא לא. התנצלותה המתרפסת בפני רודפיה ושונאיה הייתה היפוכה של מנהיגות.

הרי איילת שקד יודעת שהקמת ממשלת השינוי הייתה המעשה הלאומי הנכון ושהצטרפותה אליה הייתה הצעד הפטריוטי הנכון. היא יודעת שממשלת השינוי הייתה ניצית יותר, ביטחוניסטית יותר ומיישבת יותר מקודמותיה. אם שקד טעתה בהצטרפותה לממשלה, הייתה זו אולי טעות פוליטית, פגיעה במעמדה בבייס שלה, אבל המעשה הלאומי הנכון.

תפקידו של מנהיג להוביל ולא להיגרר; להיות מצפן ולא שבשבת. ואם צריך – עליו ללכת ולהוביל נגד הזרם. דגים מתים נסחפים עם הזרם. איילת שקד גילתה מנהיגות של דג מת, כשנסחפה בזרם העכור.

יש המאבד עולמו בשעה אחת.

* פני הביביזם – רמי בן יהודה הוא הפנים של הביביזם.

* אני מתבייש – "החיה הכהניסטית", כתבתי, ונשאלתי: "אתה לא מתבייש?"

כן. אני מתבייש. מתבייש, מתחרט ומתנצל.

אני מתנצל בפני החיות על ההשוואה.

* שני פתקים – חנוך דאום מוביל קמפיין להחרמת הבחירות, כמחאה על הבחירות החוזרות ונשנות בתקופה כה קצרה. מבחינתי, לא להצביע זה כמו להטיל שני פתקים לקלפי – אחד לבן גביר והשני לבל"ד. אני מעדיף למות מאשר לשים אחד מהפתקים האלה, ובטח את שניהם. לכן, תמיד אצביע. ואם אין לי מפלגה שאני רואה בה הטוב במֵרבו, תמיד אמצא את הרע במיעוטו.

* הערבי שהציונים רוצים – אם למישהו יש ספק בכך שהרשימה האנטי ישראלית המשותפת היא פסולת חיתון, ובשום אופן אין להקים ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע, אני ממליץ לו לקרוא ראיון עם איימן עודה ב"הארץ". לאורך כל הראיון הוא מתגולל בציונות וב"פשעיה" וחותר תחת עצם הלגיטימיות של מדינה יהודית, תוך שימוש בטרנד השוקניסטי "עליונות יהודית".

ומעניין איך הוא מנתח את תופעת רע"ם ומנסור עבאס. השנאה שלו לעבאס אינה רק פוליטית, נגד יריב שנאבק על אותו מאגר קולות. השנאה היא בראש ובראשונה אידיאולוגית. מנסור עבאס מגלם את הרעיון השנוא ביותר על עודה. "הנזק הוא מהותי. בתנועה הציונית משמאל ועד לימין תמיד רצו לראות את הערבי שמקבל את שמדינת ישראל היא מדינת הלאום היהודי, ושמוכן לחיות תחתיה עם זכויות דתיות ואזרחיות בלבד. בשנת 1901 הרצל ביקר את הסולטן עבדול חמיד, אמר לו קח כסף ותסכים להקמת מדינה יהודית בפלסטינה. הסולטן אמר לו לא. ב-2 בנובמבר 1917, הצהרת בלפור דיברה על בית לאומי ליהודים שהיו 7%, ול-93%, שהוגדרו בו 'הקבוצות הלא-יהודיות', נתנו זכויות דתיות ואזרחיות בלבד. כלומר כל הרעיון מאז ועד לשלום הכלכלי, עד הסכמי אברהם, בנוי על עליונות יהודית. מנסור עבאס זה הערבי שרצו כל הזמן. במשך עשרות שנים. הם לא אומרים שהם רוצים לגרש ערבים. הם רוצים ערבי שיכיר במדינת היהודים".

הדברים ברורים. בעיני עודה, קיומה של מדינת ישראל אינו לגיטימי. מדינת ישראל היא מדינה יהודית, ומי ששולל את קיומה כמדינה יהודית, שולל את קיומה. החזון של איימן עודה הוא חיסולה של ישראל. הוא רואה בקיומה של המדינה היהודית עוול. הוא חוזר אל ראשית הציונות ומציג את חזונה – מדינה יהודית בא"י כעוול. עוול שהחל בו הרצל והמשיך אותו ויצמן וגיבתה אותו בריטניה בהצהרת בלפור. הרשימה המשותפת רואה בקיומה של ישראל עוול. שנאתו של עודה לעבאס, שבעטיה הוא רואה בו בוגד, היא על כך שעבאס הכיר בהיותה של ישראל מדינה יהודית, כלומר הוא מקבל את קיומה של מדינת ישראל ורוצה להשתלב בה ולא לרשת אותה.

החזון הציוני של מדינה יהודית דמוקרטית, הוא חזון של מדינת לאום יהודית, שמבטיחה שוויון אזרחי לכל, ללא הבדל דת גזע ומין. החזון הזה הוא הסיוט של עודה. הוא אינו מוכן להסתפק בשוויון אזרחי, אלא דורש שוויון לאומי, כלומר שעל חורבותיה של מדינת ישראל תקום כאן מדינה דו-לאומית, ולצדה מדינה פלשתינאית "נקיה" מיהודים. אין דבר השנוא עליו יותר מערבי שמקבל את החזון הציוני, מקבל את ההסדר המכונן, שבו הערבים הם אזרחים שווי זכויות במדינת לאום יהודית.

לשיטתו, כאנטי ישראלי, הוא צודק. וכיוון שהוא צודק, לשיטתו – לשיטתנו, הציונים, תופעת מנסור עבאס היא ניצחון הציונות. חזונו האמיץ ומרחיק הראות של מנסור עבאס, ראוי להערכה ולתמיכה של כל ציוני. לשבחו של נתניהו ייאמר שהוא הראשון שזיהה את הכיוון החדש שעבאס מוביל. לגנותי אומר שלא האמנתי בכך בראשית הדרך, ולכן התנגדתי להקמת הקואליציה אתו, אבל התנהלותו לאורך השנה הזאת שכנעה אותי שהוא רציני בחזונו. אלה בתוכנו, שדוחים את מנסור עבאס, הם המשת"פים של איימן עודה במלחמתו בציונות.

* הכוכב הבא – לא יצא לי לראות השנה אף פרק של "הכוכב הבא", עד פרק הגמר. וכך הגעתי טבולה-ראסה לגמר.

אני חייב לציין שכל הארבעה שעלו לגמר היו מצוינים. לא הופתעתי מניצחונו של אליאב זוהר, שהוא באמת זמר נפלא. אך הבחירה שלי הייתה כמו של השופטים – בנופיה. אגב, זו הייתה הפעם הראשונה שהשתתפתי בהצבעה.

* מניפסט של שנאה – ספר ששמו (ותוכנו) הוא "גברים, אני שונאת אותם" (פולין ארמאנז', תרגום לעברית: דורית דליות) הוא ספר שאני מתעב בלי לקרוא אותו. לא כיוון שאני גבר, מושא השנאה של המניפסט. באותה מידה הייתי מתעב ספר ששמו היה "נשים, אני שונא אותן".

* עוד מקרה של ונדליזם – עוד מקרה ונדליזם באנדרטה בגולן. הושחתה אנדרטה בחניון מי גהה (סמוך לבני יהודה), לזכר אריק כהנוביץ' ואורי פז, עובדי תה"ל שנהרגו בגולן במלחמת יום הכיפורים.

* מדינת היהודים – ב-23 בספטמבר 1947, לפני 75 שנה בדיוק, הפליגה מנמל ברגוס בבולגריה אוניית המעפילים "מדינת היהודים". על סיפונה הצטופפו בדוחק רב 2,664 מעפילים, יהודים מרומניה ובולגריה, מחציתם בני נוער מכל תנועות הנוער הציוניות ומבתי יתומים, כולם שורדי שואה. על סיפון האוניה, לצד השלטים "מדינת היהודים" בעברית ובאנגלית, נתלה שלט גדול ועליו פסוק משירו של חיים חפר "בין גבולות", שאגב, נכתב על ההעפלה הרגלית מסוריה לא"י: "למך ולזקן אנו פה חומת מגן" (הכתובת נכתבה עם שגיאת כתיב – "למח").

עם המעפילים נמנה אבי, יוסי הייטנר, בן ה-17.

את הספדי לאבי בהלווייתו, לפני שלוש שנים, פתחתי במילים אלה: " כשאבא היה בן 17, הוא הלך לו מביתו, מארץ הולדתו ומבית אביו, ועלה להגשים את חלומו בארץ ישראל. הוא נפרד בדמעות מהוריו, שאך שנתיים קודם יצאו ממחנה הריכוז טרנסניסטריה, שם איבדו את בנם הבכור, כשהוא עצמו סובל ממחלת האולקוס בה לקה כילד במחנה. הם והוא לא ידעו אם יזכו להיפגש עוד. הוא עלה על ספינת המעפילים הנושאת בשמה את התקווה שפעמה בלבו ובלב העם כולו – 'מדינת היהודים'. בדרכה לארץ, באזור הדרדנלים, השתלטו הבריטים באלימות על הספינה. תינוק שהיה על הסיפון נחנק למוות מגז מדמיע. הם גורשו למחנה מעצר בקפריסין.

לאחר החלטת כ"ט בנובמבר, שוחררו מן המחנה והורשו לעלות לארץ הילדים שטרם מלאו להם 18. לאבא מלאו אז 18 פחות שבועיים. בזכות שבועיים הוא זכה, עלה לארץ – היישר לקרבות מלחמת השחרור, בה לחם בחטיבת גבעתי.

קצת מוזר שבן הסופד לאביו פותח בסיפור שלא חווה, שהתרחש 15 שנים טרם הולדתו. אבל זה, בעבורי, הסיפור המרכזי של חייו, והסיפור המכונן שלי, כבנו. זאת החוויה שעליה גדלתי, אותה ספגתי והיא שמשה נר לרגליי ולאורחותיי, כל הימים.

הסיפור הזה ממחיש יותר מכל את מי שהיה אבא – אדם נחוש, דעתן, יודע מה הוא רוצה, דבק בדרכו, מגשים את האידיאולוגיה שבה האמין בלהט, ואותה הנחיל לנו: הציונות, אהבת האדם, העם והארץ, זיקה עמוקה ליהדות ולמסורת".

במלאת לאבי שמונים, כעשור טרם מותו, ראיינתי אותו ארוכות במספר פגישות, בהן סיפר לי את סיפור חייו. את הסיפור על עלייתו לארץ, אנו קוראים מדי שנה בליל הסדר, בחינת "והיגדת לבנך" (לפני מחלתו, הוא סיפר את הסיפור בעצמו). ואלה הדברים:

"בספטמבר 47', זמן קצר אחרי הקורס, יצאו להעפלה שתי אוניות גדולות בארגון של הסוכנות. לכל תנועה הייתה מכסה. בית"ר הקצתה מהמכסה שלה מספר מקומות לחברי האצ"ל. סניף האצ"ל ברדאוץ קיבל שני מקומות – לי ולאח של מקס קורץ. גם אמו של מקס הצטרפה.

נפרדתי מההורים. זה היה אחרי ראש השנה. לא ידענו אם עוד נתראה אי פעם. אם אפשר יהיה אי פעם לעלות לארץ. הפרידה הייתה נרגשת. בכינו – ההורים ואני. אמא עוד הייתה שבורה מהאסון של מות אחי. הייתי בן הזקונים, בבת עינה. הייתי הילד היחיד בבית. הִילדה כבר הייתה נשואה. האחות והאח נפטרו. הייתי רק בן 17.

בין ראש השנה ליום הכיפורים נסענו ברכבת לבולגריה. היה לי תרמיל שאחי תפר כשתכנן לעלות לארץ. עם התרמיל הזה עליתי לארץ.

בדרך לבולגריה הילדה חיכתה לי בתחנת הרכבת בסוצ'אבה. שם היא סיפרה לי שהיא בהריון.

שתי האניות היו – "מדינת היהודים" ו"גאולה". "מדינת היהודים" הייתה אוניה גדולה, במקור – שובר קרח. אני עליתי על הסיפון שלה. הצפיפות הייתה גדולה. היה לי מקום בדיוק כדי להניח את התרמיל ולשבת עליו. ככה נסענו עד חיפה במשך מספר ימים.

הייתי נרגש מאוד לעלות לא"י. הרגשתי שאני מגשים את כל האידיאלים בהם האמנתי.

רק יצאנו את הדרדנלים – מספר אוניות מלחמה בריטיות תפסו אותנו וליוו אותנו עד חיפה. הוקפנו באוניות. התחלנו להתבצר. היינו כמה אלפי אנשים בשתי האוניות. הקפנו את הסיפון בקונצרטינות. הגיעה הודעה מהסוכנות שהבריטים הפיצו דיסאינפורמציה שזו ספינה של חיילים סובייטים חמושים. היה ברור שזו פרובוקציה שנועדה לתת להם לגיטימציה להשתלטות כוחנית על האוניות, כולל פתיחה באש חיה.

כשהגענו למים הטריטוריאליים של א"י, הפיקוד ירד לחדר המכונות. התקרבנו לחוף ת"א. הספינות הבריטיות התקרבו אלינו. האוניה נגחה בעוצמה רבה באחת מהן. מהספינות הבריטיות הושלכו אלינו רימוני גז מדמיע וזרנוקי מים מלוחים. תינוק אחד נחנק למוות. הבריטים נעמדו במקביל אלינו וקפצו על הסיפון. ההתנגדות לא הייתה חזקה במיוחד, בשל הוראות הסוכנות. הם חששו מהפרובוקציה הבריטית – הטענה אודות חיילים סובייטיים תגרום להם לפתוח באש. הפיקוד התערב עם המעפילים ולא הסגירו את הצוות, השליחים וכו'. הבריטים השתלטו על האוניה וגררו אותה לנמל חיפה.

בכל הדרך הרגשתי מצוין. לא לקיתי במחלת ים. כשהגענו לחיפה, עמדנו בנמל שלוש יממות. כל הזמן עמדתי בקצה הסיפון. הבטתי על הכרמל המואר, ויצאה לי הנשמה מצער ותחושת החמצה. הבריטים הורידו אותנו מהספינות, העבירו אותנו לאניות בריטיות וגרשו אותנו לקפריסין.

בהפלגה הזאת הקאתי את הנשמה. ההפלגה ארכה פחות מיום. הורידו אותנו בנמל בקפריסין. הכניסו אותנו למחנה חדש – מחנה 69. היינו הראשונים שאכלסו אותו.

היו שתי קבוצות של מחנות. 'מחנות הקיץ' ליד הים ו'מחנות החורף' בתוך המדינה. אחרי שבועיים שלושה, הועברו כל בני הנוער, ואני ביניהם, למחנה השכן. שם פעלו בתי ספר ותנועות הנוער. 

במחנה הלכתי כמובן לבית"ר. גם בית הספר היה במסגרת תנועתית. פגשתי שם את חברי מרדאוץ, ירקוני, שאותו הכנסתי לבית"ר.

בהתערבות הסוכנות היו ילדים שהורשו לעלות מקפריסין, אך הילדים הבית"ריים לא היו ביניהם. גולדה מאיר ביקרה במחנות, בראש משלחת של הסוכנות. בעת ביקורה הפגנו נגד האפליה בין ילדים לילדים על רקע פוליטי.

במחנה המעפילים בקפריסין הייתי 3 חודשים. גרנו בצריפים. בבוקר למדנו עברית בביה"ס ואחה"צ פעלנו במסגרת תנועת הנוער. בערבים ביקרנו במחנה המבוגרים, ששם היו ההורים של הרבה מבני הנוער.

בכ"ט בנובמבר 1947 חגגנו במחנה, יחד עם מחנה המבוגרים הסמוך, את החלטת האו"ם על הקמת מדינה יהודית.

לאחר החלטת האו"ם, אפשרו לילדים שמתחת לגיל 18 לעלות לארץ. כיוון שהייתי כמעט בן 18 קיבלתי מקום לעליה.

בסוף דצמבר 1947 הגעתי לא"י, למחנה המעפילים בעתלית".

שם האוניה "מדינת היהודים", מנציח את ספרו של הרצל. הספר נכתב בגרמנית. סוקולוב תרגם אותו לעברית כ"מדינת היהודים". הוא יכול היה לתרגם אותו ל"המדינה היהודית". אני מציין זאת, כיוון שיש מי שבבורותם מנסים להציג את הרצל כמי שלא חתר למדינה יהודית, אלא רק למדינה של היהודים, ללא צביון כלשהו. יש המנסים לספר נראטיב כאילו היישוב היהודי בארץ התנער מן היהדות וראה בעצמו "עברי". גם זאת טענה חסרת שחר. המושג "עברי" והמושג "יהודי" הם שמות של אותו עם. מי שקראו "מדינה עברית! עליה חופשית!" – לעליה של מי הם התכוונו, אם לא לעליה של אותם יהודים, ובהם מעפילי "מדינת היהודים"?

אבי ובני דורו ראו בהקמת המדינה היהודית את חלום חייהם שקם והיה לעובדה. מבחינתם, מדינה יהודית, ממשלה יהודית, צבא יהודי, בית משפט יהודי, משטרה יהודית היו מושגים של קדושה. והנה היום, יש הלוחמים להרס מערכת המשפט ואכיפת החוק של מדינת ישראל…

אבי ובני דורו, המעפילים, חברי המחתרות, לוחמי תש"ח – הם, כמאמר המשורר אלתרמן, "מגש הכסף שעליו לך ניתנה מדינת היהודים".

* אותיות השם רחל – עלינו הבוקר לקברה של אמי, במלאת 34 שנים לפטירתה.

בשנים האחרונות, באזכרות של הורינו, הימרנו את קריאת הפסוקים באותיות השם שלהם מתוך פרק תהילים קי"ט, לקריאת פסוקים באותיות השם, שכתבה אסתי, אחותי. זה הטקסט שקראנו, באותיות השם רחל.

ראי אמא, ראי.

ראי אותנו כאן, מאוחדים.

ראי אותנו מוקירים.

ראי אותנו מקיימים את צוואתכם.

ראי אותנו מגדלים משפחות לתפארת, כאן, בישראל. מדברים בשפה רהוטה. אפילו קצת כותבים…

חיית, אמא,

חצי חיים.

חייך נגדעו –

לפני שקצרת פירות.

לפני שהספקת לראות אותנו בונים את בתינו  (או ב״פולנית״ – מסתדרים).

לפני שנולדו לנו ילדים.

לפני שבחרנו את עיסוקינו, את התחביבים.

לפני שהפכנו ל״אנשים״.

לא תמיד הלכנו בתלם, אך אנו בטוחים, שלו היית כאן – היית גאה בנו מאד…

          * ביד הלשון

העם עם הגולן – כותרת הטור של יאיר ניצני ב"שישבת", מגזין השבת של "ישראל היום", היא "העם עם הבולען". אגב, כותרת כזו התגלגלה גם בראשי לאורך השבוע.

הכותרת היא פרפרזה על סיסמת המאבק ההרואי על הגולן בשנות התשעים, שהייתה לי הזכות הגדולה להיות ממנהיגיו, כדובר ועד יישובי הגולן וחבר בהנהלתו. היה זה המאבק המוצלח ביותר בתולדות המדינה, שהציל אותה מאסון לאומי. מאבק שהוא מופת למאבק דמוקרטי על פי חוק, כפי שאיננו מכירים באף מאבק אחר, מימין או משמאל. מאבק כלל ארצי, שהובל בידי תושבי הגולן.

בתחילת המאבק הצבנו במקום מרכזי את הצהרותיו התקיפות של רבין נגד נסיגה מהגולן ערב הבחירות, וטענו שאין לו מנדט מוסרי לסגת מהגולן. רבין קיבל את הטענה והכריז על משאל עם במקרה של הסכם על נסיגה. מרגע זה, כל המאבק שלנו התמקד בשכנוע דעת הקהל. המטרה שהצבנו לפנינו הייתה ליצור התנגדות עזה בציבור לנסיגה, שתשכנע את ההנהגה שהיא עלולה להפסיד במשאל עם ולכן לא תחתום על ההסכם, ואם תחתום עליו – לנצח במשאל עם.

הסיסמה המובילה של המאבק הייתה "העם עם הגולן". הסיסמה הזאת לא באה מאתנו, ועד יישובי הגולן. היא נולדה במטות בירושלים של קבוצה מתוך הציונות הדתית בהנהגת הרב יהושע צוקרמן, שהייתה שותפה נאמנה של ועד יישובי הגולן במאבק. ככל הידוע, אבי הסיסמה היה העיתונאי והסופר החד והשנון אורי אורבך ז"ל, לימים ח"כ ושר.

אנו, ועד יישובי הגולן, אימצנו את הסיסמה. הפצנו מיליוני סטיקרים וכל מי שנסע בכבישי הארץ – לאן שהפנה את עיניו ראה מכוניות רבות עם הסטיקר. דומה היה, שאין כמעט מכונית ללא הסטיקר. ברחובות המרכזיים של הערים הגדולות, תלו אלפי אזרחים שלטי מרפסות עם הסיסמה. אני זוכר שיחה עם הנשיא עזר ויצמן, שבה אמר שהוא לא יכול לנוע ברחבי ירושלים בלי לראות על כל בנין ובנין את הכתובת "העם עם הגולן". התוצאה הייתה, שלא היה אפילו סקר אחד שהיה בו רוב להסכם הנרקם, ובסופו של דבר כאשר ברק הציע לסורים את כל הגולן והחרבת כל היישובים, הוא השאיר כמה עשרות מטרים לאורך הכינרת, מה שגרם לאסד (האב) לדחות על הסף את ההצעה, ואנו ניצחנו במאבק.

עוד שנים רבות אחרי המאבק, ניתן היה לראות מכוניות רבות עם הסיסמה הזאת. ועד היום, כשנשארו מעט מאוד מכוניות משנות התשעים של המאה שעברה, ניתן עוד לראות את הסטיקר.

הוכחה לכך שהמותג נשאר כה חזק גם היום, 22 שנה אחרי סיומו, הוא המשחק עם מילות הסיסמה. למשל "העם עם אדולן", "העם עם גולן" ככותרת בעיתוני הספורט לאחר שער שהבקיע שחקן בשם גולן, "העם עם גולן" כאשר רוצים להציג את ההערצה לאייל גולן וכן הלאה. וכך גם בכותרת של יאיר ניצני.  

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏18.9.22

* להתחיל מבראשית – ב-1999, זמן קצר אחרי שמפלגת הדרך השלישית, שהייתי ממייסדיה וראשיה התרסקה, הוזמנו לאירוע בחֲדֵרָה של פעילי המפלגה. כמו בחתונה התיישבנו על שולחנות של רבע עוף ובורקס (או משהו אחר, אני באמת לא זוכר), שמענו כמה קצינים שלחמו תחת קהלני שמהללים אותו, קהלני נשא נאום פרידה. לא היה שום חשבון נפש או דיון להפקת לקחים, כי לא היה שום עתיד. לא היה כל דיון על מה הלאה. הייתה מסיבת סיום יפה, אני כיניתי אותה באירוניה "חגיגות התבוסה", אמרנו יפה שלום והתפזרנו. חבל, כי גם אם המסר המורכב של הדרך השלישית לא נקלט אז, הוא חיוני, ונכון היה להמשיך ולקיים את המפלגה לקראת הבאות. אך כנראה תש כוחה של ההנהגה והעסק התפרק.

ביום רביעי התכנסה בחצר ביתו של יועז הנדל, "הכוורת" – קבוצת הפעילים המרכזיים של תנועת דרך ארץ. והפעם זה היה שונה לחלוטין. כולנו עצובים על כך שדרך ארץ אינה מתמודדת בבחירות, הגם שאנו מבינים שלא היה מנוס מכך. אך כולנו נחושים להמשיך הלאה.

היה זה מפגש אל תוך הלילה, של קבוצה אידיאליסטית איכותית ממדרגה ראשונה, שונה עד מאוד מהפרופיל של עסקני מפלגות (כל המפלגות), שדיברה אידיאולוגיה ואסטרטגיה. ניתחנו את הדרך, ערכנו חשבון נפש, ובעיקר עסקנו בעתיד. איך לקום ולבנות מפלגה, כולל מוסדות דמוקרטיים (תוך ניסיון לבנות מודל טוב יותר מהשחיתות המלווה את מנגנוני הפריימריז במפלגות) ולרוץ אתה בסערה לקראת מערכות הבחירות העתידיות, מתוך הבנה צנועה שאין לנו יומרה להיות מפלגת שלטון, אלא סיעה קטנה שתשפיע על המדינה לקידום ערכיה הציוניים הממלכתיים.

לא הייתה שם אווירת נכאים, אלא אווירה של "בראשית חדשה". חזרתי הביתה לפנות בוקר עם שיר חדש בלב. להתחיל מבראשית!

* השלכה – כל אימת שאני מותח ביקורת על הממשלה, למשל – על מדיניותה האנטי חקלאית, אני מוצף בתגובות כמו: "מה אתה רוצה? זאת הממשלה שלך. רצית שינוי? קיבלת". וכו'. מיותר לציין שהמגיבים – ביביסטים.

ראשית, זו לא רק הממשלה שלי, אלא גם שלהם. כפי שממשלת נתניהו הייתה הממשלה שלי ונתניהו היה ראש הממשלה שלי. הדה-לגיטימציה שלהם לממשלה הנוכחית היא אנטי דמוקרטית.

אבל מה עומד מאחורי האמירה הזאת? בפסיכולוגיה קוראים לזה השלכה. הם משליכים את הבעיה שלהם על הזולת. הבעיה שלהם, היא אובדן כושר שיפוט וביקורת על ממשלה, מפלגה ומנהיג שהם תומכים בו. הם אינם מסוגלים להבין את התופעה הזאת. מבחינתם, מי שתומך בממשלה הנוכחית, בהכרח רואה בחבריה אֵלים, משוכנע שכל החלטה שלהם היא אמת מוחלטת ולעולם יתמוך ויצדיק כל אמירה והחלטה. זו גישה של עובדי אלילים.

זו גישה של מי שראו באבו-יאיר שרקם את התפלגות רע"ם מהרשימה המשותפת כדי להבטיח רוב לממשלתו ולחוקי מגה-שחיתות שלו – גאון פוליטי, הראשון שזיהה את הפוטנציאל והמשיך את הסכמי אברהם בתוך החברה הישראלית, וכאשר סמוטריץ' הבריז לו והכשיל את הקמת ממשלתו עם רע"ם ונתניהו החל להסית נגד הממשלה בשל חברות רע"ם בקואליציה – אותם אנשים גינו את הממשלה "שמעבירה עשרות מיליארדים למחבלים". והם אפילו אינם חשים בסתירה, כי מבחינתם אין סתירה. בשני המקרים נשמר העיקרון המרכזי – ביבי צודק.

הם מתקשים להבין שיש אנשים שונים, שאינם עובדי אלילים כרותי אונה, אלא אנשים מפוכחים, ביקורתיים, שתומכים על תנאי במנהיג, במפלגה ובממשלה ואינם מהססים לבקר כל צעד או אמירה שלהם, השגויה בעיניהם או שאינם מסכימים עמה. והאמת היא שממש קשה להתווכח עם האנשים האלה, כיוון שיותר משיש אתם מחלוקת על דעות, יש פער בלתי ניתן לגישור בצורת החשיבה.

* חותרים תחת מיזוג הגלויות – בני גנץ העלה רשומה שכותרתה "הנבחרת שלנו מול הנבחרת שלהם", הציב תמונה של שלמה קרעי ותחתיה נכתב "שאלוהים ישמור". ומיד החלו התגובות האוטומטיות: "גזענות" (?!), "גרבוז" וכו'. למה? כי ביקורת על קרעי אסורה, כיוון שהוא "מזרחי"  ולכן ביקורת עליו היא "גזענות".

הביקורת עליו אינה קשורה לגולה שממנה עלו הוריו, אלא לכך שהוא התגלמות הרע שבביביזם. התגלמות של פולחן האישיות, כולל פסלון מוזהב (עגל זהב?) של מנהיג-העל. הוא התגלמות של שיח השנאה, ההסתה והשקר. הוא מראשי הלוחמים לחורבן מדינת החוק והמשתלחים בהתלהמות וגסות במערכת המשפט בישראל. הוא אחד המייצגים העיקריים של שיח הקנאות החרדי שחדר לליכוד, בניגוד לאופיה המסורתי המתון בעבר. אגב, את הקנאות הדתית הזאת הוריו לא הביאו מתוניס. את הקנאות הזאת הביאו החרדים שבאו מאירופה. האם הוא חסין מביקורת בשל ארץ המוצא של הוריו?

האם כאשר אני תוקף את עופר כסיף או את מוסי רז, זו "גזענות"? האם כשהליכוד תקף את מנהיגי מפלגת העבודה פואד בן-אליעזר, עמיר פרץ וגבאי, זו הייתה "גזענות"? או שרק יציאה נגד "מזרחי" מהליכוד היא גזענות?

כאשר בחרתי בדרך השלישית בהנהגת קהלני לא הצבעתי למנהיג "תימני" וכשבחרתי בכולנו בהנהגת כחלון לא בחרתי במנהיג "טריפוליטאי" וכשבחרתי בתקווה חדשה בראשות גדעון סער לא בחרתי במנהיג חצי "בוכרי". בכל המקרים הללו בחרתי מנהיגים יהודים, ישראלים. בדיוק כפי שכאשר בחרתי בישראל בעליה בהנהגת שרנסקי, לא בחרתי מנהיג "רוסי".

אני סולד מן השד הגלותי הזה, החותר תחת הערך הציוני של מיזוג גלויות, מתוך פופוליזם אלקטורלי.

* האם אחמד טיבי ציוני? – האם הריצה הנפרדת של בל"ד מן הרשימה המשותפת – משמעותה שעודה וטיבי ציונים? בערך כמו שהפרידה (אם אינה הצגה, כחלק מה"תאקיה") של מרזל ובן ארי מבן גביר – משמעותה שבן גביר "מתון".

* היפוכה של תנועת ז'בוטינסקי ובגין – עמיחי שיקלי אמר בראיון, שהוא הצטרף לליכוד כי זו התנועה הממשיכה את ז'בוטינסקי ובגין.

הביביזם הוא במידה רבה היפוכה של מורשת ז'בוטינסקי ובגין. מי שייצגו באמת את הדרך המסורתית של תנועת החירות עד לאחרונה היו רובי ריבלין ובני בגין. במידה רבה גדעון סער עושה זאת היום. בגין דגל בעליונות המשפט, שזו גרסה הרבה יותר קיצונית של אקטיביזם שיפוטי מזו של אהרון ברק. זו לא הייתה רק עמדתו הפרטית, אלא העמדה התנועתית. היום מטרת העל של הליכוד הביביסטי היא חורבן מערכת המשפט והרס מדינת החוק. הדרך של ז'בוטינסקי ובגין היא של "שם ירווה לו משפע ואושר / בן ערב בן נצרת ובני / כי דגלי דגל טוהר ויושר / יטהר שתי גדות ירדני". המפלגה הציונית הראשונה שפתחה את שעריה להצטרפות אזרחים ערביים הייתה תנועת החירות – ביום הקמתה. בגין נלחם שכם אל שכם עם מפ"ם ומק"י לביטול הממשל הצבאי. והיום, הליכוד הביביסטי שבוי בידי הכהניזם הגזעני, המעריץ את המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין ימ"ש, כי הוא מי שרצח הכי הרבה ערבים, ומימש בכך את תורת הגזע הכהניסטית.

* המדינה אינה כספומט – ח"כ יעקב אשר מיהדות התורה התראיין לחדשות 12 בנושא לימודי הליבה, ואמר: "אל תדאגו לנו, אל תחנכו אותנו, אנחנו יודעים היטב איך לחנך את הילדים שלנו". את ההמשך המתבקש של המשפט הוא שכח. "אל תממנו אותנו".

מבחינתו, המדינה היא כספומט. תפקידה לתת כסף למי שלוחץ. אבל לא, המדינה אינה כספומט. היא חייבת להעמיד יעדים ההולמים את האינטרס הלאומי ולבנות תקציב שנועד לשרת אותם.

אין שום ספק שהאינטרס הלאומי של מדינת ישראל הוא לחלץ את המוני החרדים מן הבערות ומן העוני המנוון ולהפוך אותם לאזרחים פרודוקטיביים, משתלבים בעולם התעסוקה ותורמים לחברה. אין ספק שזה אינטרס כלכלי עליון של ישראל. ברור שאל לה לתקצב את הבערות והנצחת העוני.

יש להרחיב את החינוך הממלכתי חרדי, להשקיע בו תקציבים רבים, ולהבטיח שיהיו בו לימודי תורה ולצדם לימודי ליבה – עברית ואנגלית, מתמטיקה ומדעים, היסטוריה וספרות, והם יהיו מפוקחים, ולא תהיה בהם אפליה על רקע עדתי. יציינו בהם את יום הזיכרון לשואה ואת יום הזיכרון לחללי צה"ל ויחגגו בהם את חג העצמאות. יניפו בהם את דגל ישראל. כמובן שהלימודים ברשת הזו יהיו חינם. לעומת זאת, החינוך העצמאי יהיה פרטי לחלוטין, ללא הוצאה של אגורה אחת מתקציב המדינה. יבחר כל הורה חרדי לאן לשלוח את ילדיו.

* לימודי ליבה בחינוך הממלכתי – אל למדינה להתפשר בשום אופן בדרישה ללימודי ליבה בחינוך החרדי. אבל קיימת סוגיה אחרת – לימודי הליבה בחינוך הממלכתי. כוונתי ללימודי יהדות. הבורות בקרב בוגרי החינוך הממלכתי ביהדות, תהומית. אני נפגש לעתים קרובות עם חניכי מכינות קדם צבאיות בראשית השנה, ונדהם מחדש מהבורות שלהם ביהדות ובציונות. ואלה הם השאור שבעיסה בקרב הנוער ובעלי הסקרנות ללימוד התחומים האלה, ולכן בחרו במכינה. בשלושת החודשים הראשונים במכינה, הם לומדים הרבה יותר יהדות וציונות מכפי שלמדו ב-12 שנות לימודיהם. 

יש הכרח לתגבר את לימודי הליבה ביהדות וציונות במערכת החינוך הממלכתית. 

* חינוך יהודי – בשנת הלימודים הנוכחית, החלו לעבוד, לראשונה, שתי מטפלות דרוזיות בגיל הרך בקיבוץ אורטל. ואין לי שום קושי עם זה, כי אני מכיר היטב את מערכת החינוך של אורטל; החינוך היהודי הוא לב חזון החינוך שלנו, המערכת מחויבת לכך, ואין לי ספק שהשבת וקבלת השבת, החג והמועד וכו', ימשיכו לתפוס מקום מרכזי בבתי הילדים.

איני יודע אם כך הדבר גם במעון נעמ"ת בחולון, שסייעות ערביות עובדות בו. ולכן, איני פוטר את מחאת העולים במנטרה הקלה והאוטומטית – "גזענות". דאגה של הורים לחינוך היהודי של ילדיהם, היא דאגה כנה ומוצדקת. יש עניין להורים בתוכן החינוך שילדיהם מקבלים. הטלת תווית הגזענות וסירוב לקיים שיג ושיח עם ההורים, היא מעשה אנטי חינוכי ואנטי קהילתי, והוא נגוע בהתנשאות. איני טוען שההורים צודקים. ויתכן שיש בהם גזענים, הרי איני מכיר אותם אישית. אבל עצם העניין של הורים בתוכן החינוך של ילדיהם וחששם לחינוך היהודי שלהם, אינו רק לגיטימי, אלא מוצדק.

* היעד מס' 1 – היעד הלאומי מספר 1 של ישראל, בימים אלה, בעקבות המלחמה באוקראינה, ראוי להיות עידוד עליה רבתי מרוסיה ואוקראינה וקליטתה בישראל. על כל מערכות החיים בישראל למתוח את כל כוחותיהם להצלחת המהלך.

והנה, לאורך מערכת הבחירות, לא שמעתי ולו מנהיג אחד של מפלגה אחת, בקואליציה או באופוזיציה, שהשמיע מילה אחת בנושא. ואם מישהו מהם אמר משהו, התקשורת לא ראתה את הנושא כחשוב דיו כדי לדווח על כך.

* משימה לאומית – מועצת התנועה הקיבוצית החליטה ברוב עצום על הקמת קיבוץ חדש בחבל לכיש.

זו בשורה ציונית נפלאה! כבר למעלה מארבעים שנה שלא קם קיבוץ חדש.

בשנים האחרונות, העליתי בכל הזדמנות את הצורך בחידוש ההתיישבות הקיבוצית, ונתקלתי בהתנגדות מוחלטת מצד הנהגת התנועה. מיד לאחר היבחרו של ניר מאיר לתפקיד מזכ"ל התנועה, שבתי והעליתי זאת בביקור של מטה התק"צ באורטל. הצעתי לניר שיגדיר משימה צנועה – להקים בקדנציה שלו קיבוץ אחד. וניר השיב נחרצות: "לא נקים יישוב חדש" ונימק זאת בתשובה שאִכזבה אותי קשות: "היום ההתיישבות אינה עוד משימה לאומית". השבתי על כך, שתנועת התיישבות שאינה מיישבת, איבדה את זכות הקיום שלה.

והנה, אותו ניר מאיר, הוא שיזם ודחף את חידוש ההתיישבות. הוא העביר את ההחלטה במזכירות והשבוע – במועצה.

כשהחלה היוזמה, לפני חודשים אחדים, בירכתי את ניר ושאלתי אותו על השינוי המבורך בדעתו. הוא השיב בכנות, שעכשיו, כאשר הממשלה שבה וסימנה את ההתיישבות כמשימה לאומית, והחליטה על הקמת 14 יישובים חדשים בנגב ושני יישובים בגולן – זו  משימה לאומית, ואנחנו חלק ממנה.

כן, "ממשלת הזדון", "ממשלת האחים המוסלמים", "הממשלה שמקבלת הוראות מהשורא", "ממשלת מנסור עבאס", "הממשלה האנטי ציונית", "ממשלת השמאל הקיצוני" – זו הממשלה שאחרי עשרות שנים שבה והגדירה את ההתיישבות הציונית בארץ ישראל כיעד לאומי, קיבלה החלטות אופרטיביות בנדון והן כבר בשלבי יישום. איזה פער תהומי בין האמת, בין העובדות, לבין הפייק של תעשיית השקרים וההסתה.

* הציונות הסינתטית – אראל סג"ל חזר בטור שלו ב"ישראל היום" למאמר פרו-ציוני מובהק של צ'רצ'יל בשנת 1920 (מאמר שפורסם בחב"ע כפלגיאט). בסוף המאמר כתב סג"ל: "הרבה מחשבות, הרבה תהיות. על הציונות המדינית שנחלה מפלה לעומת הציונות המעשית הסוציאליסטית. האם הנהגה אחרת מהנהגת הפועלים הייתה מצליחה לפתוח את שערי הארץ? האם פוספסה שעת רצון אמיתית?".

כל כך הרבה אמירות א-היסטוריות, שקשה לדעת היכן להתחיל.

אתחיל עם הדיכוטומיה בין הציונות המדינית לציונות המעשית. הציונות המעשית קדמה לציונות המדינית – בהקמת פתח-תקווה, בעליה הראשונה. ברור שבלי הציונות המדינית לא הייתה קמה המדינה. אבל היא לא הייתה קמה גם בלי הציונות המעשית, שהקימה את התשתית של יישוב יהודי מאורגן ומדינה בדרך. הציונות צעדה לאורך כל השנים על שתי רגליים – הרגל המדינית והרגל המעשית. כל ניסיון לוותר על אחת הרגליים, כמוה כריצה על רגל אחת. אין לה תוחלת.

הרצל הוא אבי הציונות המדינית, אך כבר בתכנית באזל יש מרכיבים של ציונות מעשית, כבר בראשית ההסתדרות הציונית הוקמו מוסדות של ציונות מעשית, כמו קק"ל ופיק"א.

ממשיך דרכו של הרצל היה ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית הרביעי. ויצמן הוא הראשון שהשתמש בביטוי "ציונות סינתטית" – סינתזה בין הציונות המדינית והמעשית. הוא טיפח את ההתיישבות הציונית בארץ ישראל, אך הוא הביא את גדול ההישגים המדיניים של הציונות – הצהרת בלפור ובעקבותיה החלטות ועידת סן-רמו, שאומצו כהחלטות חבר הלאומים. בשנת 1920, כאשר צ'רצ'יל כתב את מאמרו, היה ויצמן נשיא ההצ"ע, וצ'רצ'יל התייחס, במאמרו, אליו ואל הישגו הכביר.

ויצמן לא השתייך לתנועת העבודה ולהנהגת הפועלים הסוציאליסטית. להיפך, הם היו יריביו מצד אחד, כפי שהרוויזיוניסטים היו יריביו, מצד שני. תנועת הפועלים עלתה לשלטון בתנועה הציונית 13 שנים מאוחר יותר מאותה "שעת רצון", ב-1933. האם תנועת העבודה הייתה רק ציונות מעשית? ממש לא. היא הייתה התגלמות הציונות הסינתטית. לצד פועלה ההתיישבותי, מנהיגיה הובילו את המהלכים להחלטת עצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר ולהקמת המדינה. אין יותר ציונות מדינית מבן גוריון, ארלוזורוב, שרת, גולדה, אבן וחבריהם, כפי שאין ציונות מעשית יותר מבן גוריון, אשכול, טבנקין, ספיר וחבריהם.

הדיכוטומיה הזאת חסרת שחר. נכון שבגין נהג להציג את הדיכוטומיה הזאת, וראה בתנועתו את ממשיכת הציונות המדינית: הרצל, נורדאו וז'בוטינסקי הוצגו כמורי תנועתו, כשושלת הציונות המדינית. אך האמת היא שנכון יותר לדבר על הרצל, ויצמן וב"ג כשושלת הציונות המדינית, כחלק מתפיסת הציונות הסינתטית. המחנה הרוויזיוניסטי בהחלט דגל בציונות מדינית, וז'בוטינסקי היה מדינאי דגול, אם כי יכולותיו המדיניות לא באו לידי ביטוי כיוון שהיה באופוזיציה ומאוחר יותר אף פרש מהתנועה הציונית והקים את התנועה הציונית החדשה, שלא היה לה כל תוקף מדיני. אבל הציונות הרוויזיוניסטית הייתה חלשה מאוד בהגשמת הציונות המעשית. ולא בכדי, כאשר תנועת העבודה קיפלה את דגל הציונות המעשית, בשנות השבעים והשמונים, מי שהניפה אותו מחדש הייתה הציונות הדתית ולא הליכוד.

* תרגום לשוקנית – מתחילת מבצע "שובר גלים" סוכלו כ-200 פיגועים. משמעות הדבר היא שחיי כאלף ישראלים ניצלו. את המשפט הזה תרגם גדעון לוי לשוקנית: "בכל לילה פושטים חיילים חמושים מלווים בכלבים מזרי אימים על בתי אזרחים בשנתם וחוטפים אנשים ממיטותיהם". את מדינת ישראל הוא מגדיר כך: "עריצות צבאית מהאכזריות בעולם" ואת השב"כ הוא מכנה: "שטאזי הישראלי".

חברו לדבוקת שוקן, רוגל אלפר, נוזף בתקשורת על סיקור נפילתו של רס"ן בר פלח. "הדיווח בטלוויזיה על מות רב־סרן בר פלח שימש גם להפצת אידיאולוגיה שדוחקת בישראלים צעירים להקריב עצמם למען מדינתם". וכדרכו, דרך השמחה לאיד על נפילת כל חייל צה"ל ולבטח קצין צה"ל, הוא גוער בפלח על דברים שכתב בעבר ועל הקרבתו בקרב שבו נפל: "למסור את נפשך ביודעין. דת הלאומנות. המדינה במקום אלוהים". והוא מסכם: "מות פלח משמש להפצת אידיאולוגיה רעילה והרסנית, ממש אינדוקטרינציה לפולחן מוות ישראלי, במסגרת דת לאומנית שהתהוותה כאן… רס"ן פלח נהרג בעודו מתפקד כמשטרת כיבוש".

כל עוד יש לנו צעירים נפלאים כמו רס"ן בר פלח, המגלים מסירות נפש בהגנה על קיומה של מדינת ישראל וחיי אזרחיה, ולכן הם ממשיכים להיות "משטרת אקיבוש" בלה בלה בלה ש"חוטפת אנשים ממיטותיהם" בלה בלה בלה, מדינת ישראל היהודית דמוקרטית תתקיים ונבלים מנוולים כמו גדעון לוי ורוגל אלפר יוכלו להמשיך לכתוב את דברי הבלע שלהם, שהם מחיר שהדמוקרטיה נאלצת לסבול.

* פורום חוקרי הקיבוץ – פורום חוקרי הקיבוץ ותנועת העבודה הוא פורום רב תחומי של חוקרים מתחומי ההיסטוריה, הסוציולוגיה, הכלכלה, חקר התרבות, הפילוסופיה ועוד. הפורום נפגש כחמש פעמים בשנה לבוקר שבו אחד מחבריו מציג את מחקרו ומתקיים על כך דיון. אחת לשנה נערך כנס שנתי דו-יומי שבו מוצגים בקצרה מחקרים רבים. הכנס הזה פתוח לציבור ומגיעים אליו גם אנשים שאינם חלק מן הפורום.

אני חבר בפורום והוא חשוב מאוד בעבורי, לא רק בשל הסקרנות האינטלקטואלית, אלא גם כיוון שאני רואה בו סדנת חשיבה יוצרת ומעשירה. במשך השנים הרציתי בפורום ארבע פעמים.

בימים חמישי ושישי, נערך בגבעת חביבה הכנס השנתי. אני השתתפתי רק ביום השני. מבין ההרצאות אציין אחת – הרצאתה של שרון גבע: "הקיבוץ של צִבְיה ויצחק: הרהור על לוחמי הגטאות". בני הזוג יצחק אנטק צוקרמן וצביה לובטקין היו ממנהיגי מרד גטו ורשה. אנטק היה סגן מפקד אי"ל, הארגון היהודי הלוחם, שמפקדו היה מרדכי אנילביץ'. עם עלייתם ארצה אחרי המלחמה, הקימו צביה ויצחק עם חבריהם את קיבוץ לוחמי הגטאות ואת מוזיאון בית לוחמי הגטאות – "בית יצחק קצנלסון". הקיבוץ והמוזיאון היה מפעל חייהם. הם היו המנהיגים של הקיבוץ לאורך השנים ורבים בתנועה כינו את הקיבוץ "הקיבוץ של צביה ויצחק".

ד"ר שרון גבע כתבה את הביוגרפיה של צביה ויצחק, שעומדת לצאת לאור בקרוב. הרצאתה עסקה בסוגיית מנהיגותם בקיבוץ, והיא הציגה תמונה מורכבת מן המקובל, על קבוצות בתוך הקיבוץ ומתנגדים להנהגתם. אני ממתין בקוצר רוח לצאת הספר.

עוד אירוע אליו אתייחס היה בערב הראשון, כך שלא נכחתי בו. לא אוכל להביע דעה על מה שהיה בו, אלא על תכניתו. היה זה ערב על הסרט "טנטורה". אחרי ההקרנה היה דיון בהשתתפות במאי הסרט אלון שוורץ וה"חוקר" ש"מחקרו" היה בסיס הספר תדי כ"ץ. יש לציין שה"מחקר" נפסל בידי ועדה אקדמית של אוניברסיטת חיפה, אחרי שהתברר שהוא בדה את ה"טבח" מלבו וזייף עדויות. הוא אף הפסיד במשפט דיבה. מפעל חייו של תדי כ"ץ הוא אובססיית הנכבה. במושב על הסרט, לא הועמד לרפואה היסטוריון אמתי, רציני, כמו פרופ' יואב גלבר, פרופ' יוסי בן ארצי או פרופ' בני מוריס, שיפריכו את עלילת הדם.

* המקומי או הגלובלי – ימים אחדים לפני שכתבתי את כתבת איש השנה תשפ"ב, שאלתי את קוראיי מי איש השנה בעיניהם. התשובות הנפוצות היו, על פי הסדר: מנסור עבאס, בן גביר וזלנסקי.

אכן, כל אחד מהם הטביע חותם משמעותי השנה. ההתלבטות שלי הייתה בין זלנסקי לעידית סילמן. זו לא הייתה התלבטות פרסונלית ביניהם, אלא סביב השאלה האם להתמקד בעולם או בישראל. הבחירה בסילמן היא תוצאת החלטתי להתמקד בישראל.

חששי הגדול, הוא שחס וחלילה בן גביר יהיה איש השנה תשפ"ג.

* הכלה במגפיים – דעתי על "הכלה במגפיים" היא שבעיקרון אין לי דעה בנושא.

          * ביד הלשון

אֲבִיחַיל – אביחיל הוא מושב של תנועת המושבים בעמק חפר, מצפון לנתניה.

המושב הוקם ב-1932 בידי משוחררי הגדודים העבריים שלחמו במסגרת הצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה.

את שם המושב קיבלו החלוצים מחיים נחמן ביאליק, שהציע להם שם שמצד אחד יש בו אזכור לחייל, להיותם משוחררי צבא, והוא שם אביה של אסתר המלכה.

ב-1946 אוחד המושב אביחיל עם המושב הסמוך עין העובד.

במושב אביחיל נמצא מוזיאון "בית הגדודים", שמנציח את סיפור הגדודים העבריים בצבא הבריטי במלחמת העולם השניה. בבית העלמין של היישוב יש חלקה מיוחדת ליוצאי הגדודים העבריים.

ב-2014 הובאו למנוחות בבית העלמין באביחיל עצמותיהם של מפקד שנים מהגדודים, גדוד נהגי הפרדות והגדוד ה-38 של קלעי המלך לוטנט-קולונל (סגן אלוף) ג'ון הנרי פטרסון ורעייתו, 67 שנים אחרי מותו. פטרסון היה נוצרי אירי, אך ציוני נלהב עד יום מותו, שפעל בכל מאודו למען הקמת המדינה היהודית, אך מת ביוני 1947, כמעט שנה לפני הקמת המדינה. כמו כן, טמון בבית העלמין שלום שווארצבארד שהתנקש ב-1926 בסימון פטליורה, נשיא אוקראינה שהיה אחראי לפרעות ביהודי אוקראינה במהלך מלחמת האזרחים בארץ זו.   

* "חדשות בן עזר"