תחיית מדינת הרווחה

אלו שינויים בתודעה הציבורית ובהתנהגות האנושית תחולל טלטלת הקורונה? האם היא בכלל תחולל שינויים, או שהכל יחזור לקדמותו?

כמובן שכל הערכה עתידית כזאת היא בגדר ספקולציה. ובכל זאת אני מעז לשער, שהקורונה תביא לתחיית מדינת הרווחה, בכל העולם הדמוקרטי.

הכלכלן והפילוסוף הסקוטי אדם סמית (1723-1790), שיש הרואים בו אבי הכלכלה המודרנית, טבע את המושג "היד הנעלמה". על פי תפיסה זו, כל אדם שואף להגדלת הרווח של עצמו, ובלי שהוא מתכוון לכך, הוא מביא גם לקידום רווחת הכלל. בשוק החופשי, שבו כל אחד משחקניו פועל למען הרווח שלו, גדל ההון הכללי והכל מרוויחים ממנו. איך הכל מרוויחים ממנו? יש "יד נעלמה" שמובילה את הפרט הדואג לרווחיו לקדם מטרה שאינה חלק מכוונתו, והיא רווחת הכלל. ובלשונו של סמית, בספרו "עושר העמים": "הוא מובל על ידי יד נַעֲלָמָה לקידום מטרה שאינה חלק מכוונתו. ואין זה תמיד מזיק לחברה שאין כוונתו לכך. באמצעות רדיפת עניינו הוא, הוא לעתים קרובות מקדם את עניינה של החברה ביותר יעילות מאשר אילו התכוון באמת לקדמה. מעולם לא חזיתי בטובה גדולה שיצאה מאלו שניסו להשפיע על הסחר לטובת הציבור".

על פי תפיסה זו, אל למדינה להתערב בכלכלה, אלא לתת לשוק החופשי להתנהל מעצמו. ההתנהלות החופשית הזאת, בסופו של דבר, תקדם את הכלכלה וכולם ייהנו מכך. לעומת זאת, אם המדינה תתערב ותפריע להתנהלותו החופשית של השוק, היא תפגע בכלכלה ובכך תפגע בחברה כולה.

התפיסה של מדינת הרווחה היא אחרת. על פי תפיסה זו, המדינה נושאת באחריות לרווחה לכל, ולכן עליה להיות שחקן במשק ולהתערב על מנת להבטיח את הרווחה לאזרחיה. על המדינה להתערב באמצעות חלוקה מחדש של המשאבים בחברה – היא גובה מסים פרוגרסיביים, שבהם היא לוקחת יותר מן העשירים ומהחברות החזקות, ומחלקת אותם מחדש באופן שיבטיח חינוך, בריאות, השכלה ורווחה לכל (בכוונה לא הזכרתי את הביטחון, כיוון שאין היום מחלוקת על כך שהביטחון היא באחריות המדינה).

אין היום בעולם אף מדינה דמוקרטית שהיא לחלוטין לא מדינת רווחה, כלומר שאין בה מרכיבים של מדינת רווחה. הדבר נכון לארה"ב ולכל מדינה קפיטליסטית. ההבדל בין המדינות הוא במינון. לאחר המשבר הגדול של מלחמת העולם השניה הייתה למדינת הרווחה עדנה. היא הצילה, למעשה, את מדינות העולם וביססה אותן.

מאז שנות ה-80, חלה רגרסיה במדיניות הרווחה, שהוחלפה במדיניות של צמצום דרסטי במעורבות המדינה, בהקטנה משמעותית של המגזר הציבורי, בטיפוח השוק החופשי. נושאי הדגל של השינוי הזה היו נשיא ארה"ב רונלד רייגן וראש ממשלת בריטניה מרגרט תאצ'ר. ואכן, השינוי הוביל, כפי שהם ציפו, לשגשוג כלכלי ולעליה ברמת החיים, אולם גם להעמקת הפערים הכלכליים, למתח חברתי ולעליית כוחם של הבנקים וריכוז העושר בידי קומץ טייקונים. מגמה נוספת הייתה הגלובליזציה ועליית כוחם של תאגידים פרטיים בינלאומיים.

מדינת ישראל קמה כמדינת רווחה, על אף עוניה. המדינה לקחה אחריות על קידום החברה, החינוך והרווחה, לצד משימות לאומיות גדולות ובראשן העליה הגדולה וההתיישבות הגדולה בשנות החמישים והשישים, ופרויקטים לאומיים גדולים דוגמת המוביל הארצי.

עליית הליכוד לשלטון הביאה לשינוי מגמה, למרות שהגותו הכלכלית חברתית של ז'בוטינסקי הטיפה למדינת רווחה רדיקלית. אולם השינוי הגדול ואימוץ התפיסה הקיצונית של השתתת המדינה על השוק החופשי, נעשתה דווקא כאשר ראש הממשלה היה איש מפלגת העבודה, שמעון פרס, ראש ממשלת האחדות בתכנית הייצוב הכלכלי ב-1985.

המשבר הכלכלי של 2008 ערער את האמונה הדתית ממש בקפיטליזם. אני מעריך שמגמה זו תגבר ביתר שאת, בעולם ובישראל, בעקבות הקורונה והמשבר הכלכלי שהיא הביאה.

לפתע, כאשר אנו ניצבים במשבר, הכל נושאים עיניהם אל המדינה. לפתע, ברור לכל הצורך בשירותי בריאות ציבוריים חזקים, כאשר אנו רואים את הקריסה הבריאותית של מעצמת-העל החזקה בעולם. אם בקרב עסקים ועצמאים הבון-טון היה זלזול במדינה, בשירות הציבורי, בשכירים, בעת משבר הם מבינים שללא רשת ביטחון של המדינה הם יתרסקו.

אני מאמין, שבכל העולם וגם בישראל, תביא הקורונה לתחיית מדינת הרווחה. תחיית התובנה שהמדינה נועדה להבטיח לאזרחיה מערכות מצוינות של חינוך, בריאות, רווחה, השכלה, מדע ותשתיות פיזיות וחברתיות, כי אין יד נעלמה שתבטיח את אלה לכל במשחק החופשי. אין סתירה בין כלכלה חופשית לבין מדינת רווחה, אבל המינון בין האחריות החברתית לשוק החופשי חייב להשתנות והוא ישתנה.

****

בשנת 1929 ובשנות ה-30 של המאה שעברה, חוותה ארה"ב את המשבר הכלכלי הקשה בתולדותיה, שיצר את "השפל הגדול" בארה"ב ובעקבות זאת בעולם כולו. כדי להתמודד עם המשבר, הנהיג נשיא ארה"ב פרנקלין דלאנו רוזוולט את מדיניות ה"ניו-דיל", משנת 1933 ולאורך שנות השלושים, שבה חוקק חוקים והנהיג רפורמות ששיקמו את הכלכלה האמריקאית והנהיגו מדיניות רווחה שהבטיחה רווחה יחסית לכל וצמצמה את הפערים הסוציו-אקונומיים בחברה. במסגרת ה"ניו דיל" המדינה הזרימה הון עתק לשיקום הכלכלה הקורסת ובכך חוללה מחדש צמיחה בכל תחומי המשק וסיפקה עבודה להמוני המובטלים בעבודות ציבוריות ובפרויקטים לאומיים שחוללו צמיחה. הניו-דיל כלל חקיקה שהבטיחה את זכויות העובדים, קידמה את האיגודים המקצועיים, הקימה את הביטוח הלאומי וצמצמה פערים. הניו-דיל הציל את ארה"ב, את כלכלתה ואת חברתה. מדיניות דומה שיקמה את אירופה לאחר מלחמת העולם השניה.

הוגה הדעות המזוהה עם התיאוריה של מדיניות זו הוא הפילוסוף והכלכלן הבריטי פרופ' ג'ון מיינרד קיינס (1883-1946). בספרו "התאוריה הכללית של תעסוקה, ריבית וכסף" (1935), שכתב בעקבות "השפל הגדול", הוא הציג את עקרונות הכלכלה הקיינסיאנית, על פיה אי אפשר למנוע משברים ובוודאי לא להיחלץ מהם, רק באמצעות מנגנון המחירים של היצע וביקוש, אלא יש הכרח בהתערבות מדינית פעילה בשוק. הכלכלה הקיינסיאנית אינה שוללת את השוק החופשי, אבל היא מאזנת ומווסתת אותו כדי למנוע משברים, כדי להיחלץ ממשברים, כדי להבטיח תעסוקה וכד'. ואגב, ראוי לציין שכבר אדם סמית דיבר במפורש על ארבעה "כשלי שוק" מובהקים – תחומים שבהם אין ולא תתכן פעילות של כוחות השוק ו"היד הנעלמה": ביטחון, ניווט ימי, משפט וחינוך. אותו עיקרון ניתן להשית על תחומי תשתית נוספים.

הקורונה, שכפי שאנו רואים היא משבר ממושך, שיימשך לפחות חודשים, עד שיימצא חיסון, יצרה בעולם ובארץ משבר כלכלי חריף. מכמעט אפס אבטלה, הגענו בתוך חודשים למציאות של מיליון מובטלים, עסקים קורסים ושפל כלכלי. השוק החופשי כשלעצמו לא יוכל לחלץ את המשק, אלא רק מעורבות המדינה.

דרוש כעת ניו-דיל ישראלי – תכנית נדיבה לשיקום המשק והחברה הישראלית.

ועוד הערה חשובה – מדינת הרווחה ומדינת הלאום הלכו תמיד יחד. פוסט לאומיות לעולם לא תתחבר עם מדינת הרווחה. הלאומיות ומדינת הרווחה הם שני ביטויים של ערך הסולידריות. הפוסט לאומיות היא גם פוסט סולידריות, והיא גורם מפורר, גם אם היא עוטה על עצמה תחפושת סולידרית.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 14.6.20  

* אויב ההתיישבות או מכשיר ההתנחלות? – הכותרת הראשית ב"ישראל היום", בשם "מקורות מדיניים": "בג"ץ מכריז מלחמה על ההתיישבות". הכותרת הזאת מזכירה לי עשרות כותרות ב"הארץ", מאמרי מערכת ופשקווילים של גדעון לוי ושכמותו, המגנים שוב ושוב את בג"ץ כמשת"פ של אקיבוש וכ"מכשיר ההתנחלות".

אלה ואלה אינם דוברי אמת. בג"ץ אינו אויב ההתיישבות ואינו מכשיר ההתיישבות. בג"ץ מקפיד לא להתערב במדיניות ההתיישבות הנקבעת בידי הממשלה. ב-53 השנים האחרונות מנסים שוב ושוב עוכרי ההתיישבות לעתור נגדה לבג"ץ בתביעה שתקבע שהיא אינה חוקית, והתביעות הללו נדחות. בג"ץ אינו דוחה את העתירות כי הוא תומך בהתיישבות, אלא כי הוא מכיר בכך שאין זה מעניינו להתערב בנושא זה, שהוא בסמכותה הבלעדית של ממשלת ישראל.

שתי הטענות נגד בג"ץ אינן נכונות, אך לטענת "הארץ" ושות' יש לפחות קייס, בדמות 700,000 מתיישבים יהודים מעבר לקו הירוק. ואילו יישובים שנעקרו – בסיני ובגוש קטיף, נעקרו בשל החלטות הממשלה והכנסת, ולא בידי בית המשפט העליון (שכפי שלא התערב בהקמת היישובים לא התערב גם בעקירתם, ודחה גם את העתירות בנדון).

איפה בג"ץ התערב? במקומות שבהם נבנה יישוב על קרקע פרטית. אין זו התערבות במדיניות התיישבות, אלא הגנה על זכויות האדם, וזה תפקידו של בג"ץ. כולנו התחנכנו על פרשת כרם נבות היזרעאלי, וכמדינה יהודית דמוקרטית ברור שלא נוכל להצדיק גזל. ורק במקרים אלה בג"ץ התערב.

ההתערבות המפורסמת ביותר היא פסק דין אלון מורה, משנת 1979, שבו בג"ץ הורה לפנות את היישוב אלון מורה מרוג'ייב, כיוון שהוא ישב על אדמות פרטיות. יושב ראש הרכב השופטים בפסק דין זה היה משה לנדוי, לימים נשיא בית המשפט העליון. לנדוי הוא המבקר הגדול ביותר של האקטיביזם השיפוטי ויצא נגד דרכו של אהרון ברק בנדון. לאחר פרישתו הוא חשף את השקפותיו הפוליטיות – הוא דוגל בארץ ישראל השלמה ובהתיישבות יהודית ענפה לאורכה ולרוחבה. אך כאשר יישוב קם על קרקע פרטית, הוא קבע שיש לעקרו.

ראש הממשלה באותם ימים היה מנחם בגין. בגין הוא המנהיג שפתח את יהודה ושומרון להתיישבות יהודית. מיד לאחר בחירתו, עוד טרם נכנס לתפקידו, ביקר במחנה קדום, בנקודה הזמנית של אלון מורה, והכריז: "יהיו עוד הרבה אלוני מורה". ולאחר החלטת הממשלה להקים את אלון מורה בנקודת הקבע שלה הוא הכריז: "כשתגיע שעתי לעמוד בפני בית דין של מעלה, וישאלוני מהו המעשה הטוב שעשית, שבגללו אתה ראוי להיכנס לגן עדן – אשיב: אלון מורה". אך כאשר התקבלה פסיקת בג"ץ, הוא הודיע מיד שיכבד אותה, וכך היה. הוא כיבד אותה בראש ובראשונה כיוון שבמדינת חוק יש לכבד את פסקי בית המשפט, אך גם כי הוא האמין בצדקתה. ולכן, מיד לאחר פסק הדין הוא העביר החלטה בממשלתו שלא תקום עוד התיישבות על אדמות פרטיות. יש ביו"ש מיליון דונם אדמות מדינה, וניתן ליישב אותן בלי לפגוע באדמות פרטיות. אילו ממשלות ישראל כיבדו את ההחלטה, שמעולם לא בוטלה, ופעלו על פיה, לא הייתה נוצרת בעיה, לא היה נחקק חוק ההסדרה ובית המשפט לא היה פוסל אותו.

אין כל הצדקה להתיישבות על אדמה פרטית, זולת השקפת העולם על פיה זכויות האדם אינם חלים על ערבי. ההשקפה הזאת היא בלתי נסבלת במדינה דמוקרטית, ועוד יותר אינה נסבלת במדינה יהודית. ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית אינה יכולה לתת לכך יד.

מנגד, יש בקרב המתיישבים טענה צודקת. התיישבנו כאן בברכת הממשלה ובעידודה. לא ידענו שמדובר בקרקע פרטית. פעלנו בתום לב, ולא יתכן שאחרי עשרות שנים פתאום תצוץ טענה שהקרקע היא פרטית, ונאלץ להיעקר מבתינו.

ניתן למצוא פתרונות יצירתיים נקודתיים לבעיה זו. במקרים בהם היה רצון טוב של המתיישבים, מועצת יש"ע והממשלה, נמצאו פתרונות חוקיים. פתרון אפשרי הוא קניית קרקעות. אדמות רוג'ייב, שאותן נאלץ אלון מורה לעזוב בעקבות בג"ץ אלון מורה, נרכשו מבעליהם בכסף מלא, כדת וכדין, וקם שם היישוב איתמר.

משמעותו של חוק ההסדרה, הוא מתן גושפנקא לגזל קרקעות פרטיות. חוק כזה סותר את החוק הישראלי ואת החוק הבינלאומי. הוא יפגע קשות במעמדה המדיני והמשפטי של ישראל, ובפרט של ההתיישבות ביהודה ושומרון. כשנחקק החוק, כתבתי: "סביר להניח שהוא יפסל בבג"ץ. ואולי זאת המטרה של הפוליטיקאים הדוחפים אותו. לברוח מאחריות, לברוח ממנהיגות, לחייב את בג"ץ להוציא בעבורם את הערמונים מן האש ולהטיל את האשמה על בג"ץ השנוא". ואולי זה מה שמסביר את הכותרת ב"ישראל היום".

* עלה נעלה – פרשת המרגלים, אותה קראנו בשבת, פרשת "שלח לך", אינה עוסקת במודיעין, אלא במנהיגות. המרגלים לא היו אנשי מודיעין, אלא מנהיגי העם – נשיאי 12 השבטים. אלוהים מורה למשה לשלוח אותם. אלוהים זקוק למודיעין? אלא שאין זה מודיעין על האויב אלא על כוחותינו. "הכל בידי שמים – חוץ מיראת שמים". שליחות המרגלים נועדה לבחון את הנהגת העם ואת העם, האם הם בשלים למשימה הגדולה הניצבת בפניהם – כיבוש ארץ כנען ותחילת חיים ריבוניים כעם חופשי בארצנו. האם הם ניחנו בחוסן הנדרש למשימה.

הם כשלו, הם קרסו בפני האתגר והוחמצה שעת הכושר והרצון לכיבוש הארץ. בני ישראל נאלצו לנדוד ארבעים שנה כתוצאה מכך. על פי מדרש חז"ל, אמר אלוהים לעם המתבכיין: "אתם בכיתם בכיה של חינם, אני אקבע לכם בכיה לדורות".

מה המסר המרכזי שעלינו להסיק מן הפרשה? שמנהיגות המואסת בארץ חמדה, לוקה בשיגעון קטנות לאומי ובחוסר אמונה בחוסנו של העם, ויוצרת דמורליזציה מתוך חוסר ביטחון עצמי, עלולה לגרום לבכייה לדורות.

לבן גוריון היו כל הסיבות לברוח מן ההכרעה ההיסטורית הקשה של הכרזת המדינה. הוא ידע שצפויה פלישה של כל מדינות ערב למדינה בת יומה. הוא ידע שבריטניה עומדת מאחורי הפלישה ומסייעת לה. הוא ידע שארה"ב מתנגדת להכרזה, מאיימת ותטיל אמברגו על נשק. הוא שמע את מפקדי הצבא שמסבירים לו שהסיכוי הוא "פיפטי-פיפטי". הדבר הנוח ביותר בעבורו היה לדחות את ההכרעה. אבל הוא ידע שזה עכשיו או לעולם לא, ושאם שעת הרצון תוחמץ, תהיה זו בכיה לדורות.

גם היום אנו נמצאים בפני הכרעה היסטורית; שעת כושר להחלת ריבונות על בקעת הירדן ואזורים ביו"ש בתמיכה אמריקאית. גם היום נשמעות הפחדות מכל עבר. האם נתניהו וממשלת האחדות יגלו מנהיגות אמת ויכריעו את ההכרעה ההיסטורית, או ימאסו בארץ חמדה, יפגינו שגעון קטנות לאומית, יחמיצו את השעה ויגרמו לבכייה לדורות?

האם תנהג הנהגת המדינה כמו עשרה מ-12 המרגלים, או כמו יהושע בן נון וכלב בן יפונה שאמר: "עלֹה נעלה וירשנו אותה, כי יכול נוכל לה"? 

* למלחמה מספיק צד אחד – אם לתמצת למשפט אחד את הלקח של כישלון הסכמי אוסלו: לשלום דרושים שני צדדים; למלחמה מספיק צד אחד.

ישראל חתמה על הסכם אוסלו מתוך שאיפה לשלום. הפלשתינאים חתמו על ההסכם מתוך שאיפה לשיפור תנאיהם בהמשך המלחמה, באמצעות הכנסת ערפאת וצבאו לא"י. וכיוון שלמלחמה מספיק רצונו של צד אחד, התוצאה הייתה מלחמה. 

* לא יכולים לנשום – המשורר היהודי בגרמניה של המאה ה-19 היינריך היינה אמר ש"במקום שבו שורפים ספרים ישרפו בני אדם". אמר, ולאסוננו נבואתו התגשמה באסון הנורא ביותר בתולדות האנושות, במאה ה-20.

ובמקום שבו מורידים את "חלף עם הרוח" יחנקו כל רוח, וללא רוח, אנחנו לא יכולים לנשום. אין כמעט קלסיקה תרבותית שאי אפשר לקפד באמצעות משטרת הפוליטיקלי קורקט. היזהרו ממשטרת המחשבות.

גם במקום שבו מנתצים פסלים בדמותו של כריסטופר קולומבוס ינתצו אנשים חיים שיסומנו כמזוהים עם האמריקניות השנואה.

הגזענות היא תופעה נוראה ומאבק ומחאה נגדה חשובים וחיוניים, אולם כדאי לזכור שבשם רעיונות נאצלים ומאבקים צודקים עלו משטרים שביצעו פשעים נוראים נגד האנושות, מרובספייר ועד קים. והמשטרים האלה התבססו קודם כל על משטרת מחשבות.

* הצד של צ'רצ'יל – מפגינים אנרכיסטים השחיתו פסל של צ'רצ'יל בלונדון וכתבו עליו גרפיטי גדול: גזען.

לא בכדי הם בחרו דווקא בצ'רצ'יל. צ'רצ'יל הוא הסמל של מאבק הדמוקרטיה והנאורות נגד הנאציזם והפשיזם. הוא המנהיג היחיד באירופה שמעולם לא ניסה לנהוג בפייסנות כלפי היטלר והוא שהנהיג את העמידה האיתנה של העם הבריטי נגד המתקפה של היטלר. צ'רצ'יל הוא השראה לכל שוחר חופש אמתי בעולם.

האנרכיסטים הרדיקלים רואים בצ'רצ'יל סמל של התרבות המערבית שממנה הם סולדים ושאותה הם רוצים לנפץ. הם נגד מדינת הלאום, הם נגד כל הערכים שצ'רצ'יל מייצג. הם רוצים אנרכיה.

הצד השני של צ'רצ'יל הוא היטלר. ומי שבוחר דווקא בצ'רצ'יל כסמל הרע – בהכרח מתחבר לאויבו של אויבו, כלומר להיטלר.

התופעה של ניסיון לרצוח את זכרו של צ'רצ'יל הוא תאום של הניסיון הנואל להציג את ישראל כנאצית. לא בכדי, האנטי ציונות מתכתבת תדיר עם הכחשת השואה.

אין דבר קרוב יותר לימין הרדיקלי מן השמאל הרדיקלי. זה חוק הרדיקלים השלובים. לא בכדי, מתקפת האנטישמיות החדשה והדה-לגיטימציה למדינת ישראל היא מתקפת שחור-אדום-ירוק: הימין הרדיקלי הנאו-נאצי, השמאל הרדיקלי והאיסלאם הקנאי הג'יהאדיסטי.

השחתת פסלו של צ'רצ'יל היא סמל לרצון להכרית את הציוויליזציה המערבית, את המודרניות.

הפורעים האנרכיסטים השחיתו גם אנדרטה של מייסד תנועת הצופים העולמית רוברט באדן פאוול. כבוגר תנועת הצופים אני רואה במשחיתי מצבתו את מי שמייצגים את ההיפך מכל הערכים שעליהם התחנכתי בצופים ושאותם אני מגשים בקיבוץ אורטל שהוקם בידי גרעינים של תנועת הצופים.

* פריצת דרך – לאורך כל השבוע שעבר נערכה ועידת "עם עולם" של העיתון "מקור ראשון", שעוסקת בסוגיות של הקיום היהודי בתפוצות הגולה, בזיקה ובמחויבות ההדדית של מדינת ישראל והקהילות בגולה, בשאלות של חינוך יהודי, של עליה וקליטה, של השפעת הקורונה על החיים היהודיים ועוד.

שתי נקודות ראויות לציון בוועידה הזאת. האחת היא תחזיתו של יו"ר הסוכנות היהודית בוז'י הרצוג על עליה צפויה של רבע מיליון יהודים בשנים הקרובות מארצות הרווחה: ארה"ב וקנדה, מערב אירופה ואוסטרליה. הוא דיווח על עליה של מאות אחוזים בפניות ובהתעניינות של יהודים באזורים אלה מאז תחילת הקורונה. רוב הפונים הם יהודים שעצם הרעיון של עליה מתישהו לישראל קינן במוחם, ומשבר הקורונה נתן להם תמריץ להפוך את החלום למעשה.

על מדינת ישראל והסוכנות היהודית לראות זאת כהזדמנות גדולה ולעשות ככל האפשר כדי שלא נחמיץ את שעת הרצון ההיסטורית הזאת. ראש הממשלה שמיר זיהה את פוטנציאל העליה של מיליון יהודים מבריה"מ במחצית השניה של שנות ה-80, והעמיד את ההזדמנות הזאת בראש סדר היום הלאומי. הוא גייס את כל המערכות בישראל להיערכות וקליטה של הבאים, פעל לביטול מעמד הפליט של יהודי בריה"מ בארה"ב ובכך נעל בפניהם את שערי ארה"ב. תוצאות מעשיו הם ההצלחה הגדולה ביותר של הציונות בדור האחרון שהקפיצה את מדינת ישראל בכל תחומי החיים. יש לקוות שגם ממשלת האחדות תגלה אותה מנהיגות ציונית ותוליך להצלחה גדולה.

הנקודה השניה הראויה לציון, הייתה קיומו של רב שיח בנושא הזרמים ביהדות, בהשתתפות נציגי הזרם הרפורמי והקונסרבטיבי. למה זה כל כך ראוי לציון? הרי זה המובן מאליו. ברור שבוועידה על קשרי ישראל והתפוצות ייוצג רוב העם היהודי בתפוצות. לי זה מובן מאליו, אבל בזרם האורתודוכסי בישראל זה רחוק, לדאבוננו, מלהיות מובן מאליו. כל מהלך בציונות הדתית של נכונות לשבת יחד, להכיר, ללבן את הסוגיות המשותפות ובלי לטייח את המחלוקות, הוא אבן דרך, הוא פריצת דרך. נכונות של רב אורתודוכסי לשבת בפאנל עם רבה רפורמית היא כבר לא חידוש. אני עצמי ישבתי בכמה פאנלים כאלה והנחיתי רבי שיח כאלה. אולם אותם רבנים אורתודוכסים היו נחשונים, הראויים להערכה רבה, אך הם עשו זאת על דעת עצמם ובשם עצמם. ואילו כאן מדובר בוועידה של אחד המוסדות המרכזיים בציונות הדתית, העיתון "מקור ראשון". עובדה זו מלמדת גם על התעוזה והחלוציות של העיתון, אך גם על העובדה שהקרקע בקרב חלקים מהציבור הדתי לאומי ואפילו בקרב הציבור החרד"לי, בשלה להתקרבות וחיבור.

היוזמה הזאת לא עברה בקלות, היא נתקלה בהתנגדויות ובטענות נגד ה"לגיטימציה" לזרמים (הם לא זקוקים ללגיטימציה, הם לגיטימיים, בדיוק כמו הזרם האורתודוכסי). אך ההתנגדות הייתה רפה, ודומה שרוב הציבור הדתי לאומי בשל למהלך; מהלך שמבטא את אחדות ישראל ומגלם את אהבת ישראל.

לקראת הזדמנות לעליה רבתי ממדינות המערב, וכדי לעודד עליה כזו, ישראל צריכה להיערך גם לקליטה הרוחנית והתרבותית של הבאים, באמצעות הכרה מלאה בכל הזרמים, ומהלכים שיבטאו זאת בפועל בנושאים כמו הגשמת מתווה הכותל והכרה מלאה בגיור של כל הזרמים, בארץ ובגולה. ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, לא מדינת המגזר של הזרם האורתודוכסי. ככזאת, עליה להיות הבית הלאומי של כל היהודים, של כל הזרמים. זו חובתה הציונית של מדינת ישראל.

* שעת רצון – כמי שעוסק שנים רבות בצמיחה הדמוגרפית לאורטל, אני מזהה עליה חדה במספר הפניות לקליטה בעקבות הקורונה. וכפי שאני שומע מעמיתיי, גם הם מזהים תנועה כזו.

מה הגורם לכך? אנשים עצרו לרגע את מהלך חייהם והיה להם זמן לחשיבה ולשיח משפחתי על מה חשוב להם בחיים. רבים מהם הבינו פתאום שהם חווים עבדות במרדף אחרי הכסף ובמרדף ההישרדותי אחרי הזנב של עצמם. הם תפסו שהם חווים ניכור ובדידות בכרך הגדול. הם קלטו שלא טוב להם במרכז הצפוף והמפויח וכמה הם כמהים לחיים בטבע ובאוויר הנקי, לא רק בטיול שבת או נופש משפחתי אלא כאורח חיים. פסק הזמן הזה הביא אותם לחיפוש אחרי חיים בעלי משמעות, חיים של הגשמת ערכי ערבות הדדית, קהילתיות, צדק חברתי ושוויון; חיים של התיישבות, של ציונות. הם מחפשים שייכות לקהילה, שבה יוכלו לבטא את עצמם ולהשפיע על חייהם ועל סביבתם.

מוקדם לדעת מה היקף התופעה ועד כמה המחשבות והחלומות יניבו הגשמה, הלכה למעשה. אך לנו, בתנועה הקיבוצית ובהתיישבות הכפרית, נוצרה הזדמנות, ומן הראוי שנשכיל לנצל את שעת הרצון.

* בקריצה – תעשיית ההסתה של נתניהו פרסמה סרטון הסתה נגד העיתונאי רביב דרוקר, באשמה שמילא את שליחותו העיתונאית. אפשר לתמצת את מהות הסרטון כהצגת תמונתו של דרוקר ומעליה הכותרת Wanted. נאמר שם שהוא צריך להיכלא. ומי שאומר על עיתונאי שהוא צריך להיכלא, כשבמקביל הוא גם מספר שגורמי האכיפה, שתפקידם לכלוא את העבריין, תופרים ל"אלוהים" תיקים כדי להפיל את מנהיג הימין, אל יתפלאו אם יקום מוסת שטוף מוח ויעשה מעשה.

למחרת, היתמם נתניהו ואמר בקריצה שהוא אינו חסיד של הכנסת עיתונאים לכלא, והאשים את הדוברות של הליכוד… אבל ההמון שטוף המוח מכיר את הקריצות הללו. הוא יודע, למשל, שכאשר בנו הג'ורה של נתניהו מפיץ רעל, הוא בסך הכל המעי הגס המנקז את הרעלים של אביו, והדברים באים מפי הגבורה. וגם כאן הוא מבין את כפל הלשון והקריצה של נתניהו.

* הפאנליסט הבכיין – בפאנל הבלתי מאוזן של אולפן שישי בערוץ 12, במיוחד כאשר עמית סגל המבריק נעדר ממנו, חשובה מאוד נציגות של הימין. ודווקא לכן כה חבל שמי שנמצא שם לצורך האיזון הוא בועז ביסמוט. ביסמוט הוא, אם לנקוט לשון עדינה, לא העיפרון המחודד ביותר בקלמר. בכיינותו – אומנותו. הוא נשמע כמו חיקוי של דמותו ב"ארץ נהדרת". אילו הייתי מחסידי הקונספירציות, הייתי רואה בבחירה דווקא בו לפאנל כמזימה של "התשקורת הססמולנית".

* יצחק מאיר – הלך לעולמו המחנך, הסופר והדיפלומט יצחק מאיר, מי שכיהן כשגריר ישראל בשוויץ, בבלגיה וכקונסול ראשון בקנדה, היה חבר הנהלת הסוכנות ומנהל כפר הנוער ימין אורד.

יצחק מאיר היה איש הציונות הדתית, פעיל מרכזי במפד"ל לאורך שנים רבות ולאחר מכן במימ"ד, אדם מתון בהשקפת עולמו, שכאב את ההקצנה הדתית והפוליטית בציונות הדתית.

הכרתי אותו בתקופת הדרך השלישית. הוא היה חבר בתנועה וחבר מועצה. איני זוכר אם הוא נשאר בה כשהפכה למפלגה, כיוון שבשלב מסוים הוא חזר לשירות החוץ.

אני זוכר את יצחק מאיר כאיש אשכולות, ששלט בשפות רבות ובעיקר כנואם מחונן. הוא נאם בפאתוס, עם ג'סטות גופניות, כשמבטו נע בדבריו אל כל פני האולם, כאילו הביט אישית בכל חבר. דבריו היו בנויים לתלפיות ואף פעם לא אחז בידו אפילו פתק של ראשי פרקים. לעתים היה משהו קצת אירופי מדי, פחות מדי צברי (והן הוא לא היה צבר, אלא באמת אירופי, יליד בריסל, ניצול שואה), אך אני, כחובב רטוריקה נשביתי בקסמו.

מאז ימי הדרך השלישית לא נפגשנו, אך נשארנו עד אחרית ימיו בקשר מקוון. הוא היה ברשימת התפוצה של מאמריי ואני ברשימת התפוצה של מאמריו, ומפעם בפעם החלפנו דעות והעברנו משוב הדדי.

תנועת הדרך השלישית קיבצה אנשים מן האגף הניצי האקטיביסטי בתנועת העבודה ואנשים מן האגף המתון בימין הישראלי ובציונות הדתית. וכך הוא מצא באופן טבעי את מקומו בתנועה. אל הגולן הייתה לו אהבה רבה וקשר טוב, והגולן היה סוגיית הליבה של הדרך השלישית, שקמה מתוך המאבק על הגולן. אני זוכר סיור שערך יצחק מאיר לשדרן הרדיו הרוסי דימיטרי פרוקופייב, שהפך בעקבותיו לאוהד מושבע של הגולן.

יצחק מאיר נפטר השבוע בגיל 86. יהי זכרו ברוך!

* עיניים מאירות – דבר יפה שלמדתי בעידן המסכות, הוא עד כמה ניתן להבחין בחיוך גם כאשר הפנים מכוסים ואין רואים את הפה. מסתבר שהעיניים מחייכות לא פחות מהפה.

* ביד הלשון 

קפסולה – הקורונה העשירה את לקסיקוננו במונחים רבים. אחד הבולטים שבהם הוא קפסולה. השימוש הקורוני בביטוי הוא: קבוצה חברתית, לימודית או תעסוקתית, שפועלת בתוך עצמה בלי חילופים בתוכה, וכך היא יכולה לפעול במינימום חשש להידבקות או הדבקה.

אנו משתמשים במושג בעיקר (אך לא רק) תחום הבריאות – תרופה באבקה או בנוזל הנמצאת בתוך שפופרת קטנה.

השם העברי לקפסולה הוא כמוסה. כמוס הוא דבר מוחבא, מוסתר, גנוז. כיוון שאנו כומסים את התרופה בתוך הקפסולה, ניתן לה השם העברי כמוסה.

מקור המילה קפסולה הוא לטיני ופירושה – קופסה קטנה. והמילה העברית התלמודית קופסה, נובעת מאותו מקור. בכתיב עברי מיושן נהוג היה לכתוב קופסא.

יהודה זיו – יהודה זיו, לוחם הפלמ"ח, ראש ענף ידיעת הארץ בצה"ל, הגיאוגרף, הלשונאי, מדריך הטיולים ומורה הדרך, איש רשות שמורות הטבע, הלך לעולמו בגיל 94.

יהודה זיו היה חבר בוועדת השמות הממשלתית מ-1972 ועד מותו, כמעט יובל שנים, והיה יו"ר ועדת המשנה לשמות יישובים. בכך היה שותף בכיר בקביעת שמותיהם של היישובים והאתרים שקמו בארץ בשנים אלה.

בפינה זו, אני מרבה לכתוב על שמות יישובים בארץ ישראל ולא פעם הזכרתי מאבקים בין יישובים לוועדת השמות, על קביעת שם היישוב. בכל אלה יהודה זיו היה מעורב מאוד ובכך הטביע חותם משמעותי בנוף הארץ.

את אחת הפינות הקדשתי למושב זרעית, ואציג אותה שוב, לזכרו של יהודה זיו.

זרעית – הפינה הקודמת הוקדשה לקיבוץ מנרה, וגם השבוע אקדיש אותה ליישוב בגבול לבנון, שנאבק על שמו מול ועדת השמות הממשלתית.

שמו המקורי של מושב זרעית, שעלה לקרקע בגליל העליון ב-1967, היה זרעית, כשמו היום. אולם כעבור שנתיים הוחלט לשנות את שמו לכפר רוזנוואלד, כדי להנציח את שמו של הנדבן היהודי-אמריקאי ויליאם רוזנוואלד, ממייסדי המגבית היהודית המאוחדת.

חברי המושב התנגדו בתוקף לשם, הן כיוון שאהבו את שמו המקורי של היישוב, הן כיוון שלא רצו להנציח שם של נדבן ובעיקר כיוון שלא רצו לשאת שם לועזי. הם הקפידו לקרוא ליישובם בשמו המקורי.

לאחר מאבק שכנעו חברי המושב את ועדת השמות, ושמם הרשמי חזר להיות זרעית. את המחויבות לשמו של הנדבן פתר יו"ר ועדת המשנה לשמות יישובים בוועדת השמות הממשלתית, יהודה זיו, איש חכם, בר אוריין ואוהב ארץ ישראל והשפה העברית, כשהגדיר את זרעית כראשי התיבות: זכר רוזנוולד עמנו יישאר תמיד. וכך הכל בא על מקומו בשלום.

זרעית שכֵנה למושבים שתולה ונטועה ושלושתם נושאים שמות של פעולות חקלאיות: זריעה, נטיעה ושתילה. בפעולות השתילה, הנטיעה והזריעה, שלושת היישובים הכו שורשים ציוניים באדמת הגליל ועיצבו את גבולה של מדינת ישראל.

מושב זרעית הוקם בידי בני מושבים במסגרת מבצע סו"ס = "סוף סוף", לייהוד הגליל (כשהאתגר הציוני הזה לא נחשב למילה גסה). היישוב עלה לכותרות כאשר בסמוך לו נחטפו בידי חיזבאללה חיילי צה"ל רגב וגולדווסר, אירוע שבעקבותיו פרצה מלחמת לבנון השניה.

– יהי זכרו של יהודה זיו ברוך!

* אורי הייטנר

צרור הערות 10.5.20

* בזהירות – כיוון שאני אדם מאוד מאוד זהיר, השבתי בזהירות יתרה לכל מי שביקש את הערכתי מה תהיינה תוצאות העתירות לבג"ץ, שהסיכוי שהן תתקבלנה הוא 1%.

ומתוך אותה זהירות כתבתי רק שאני "מאמין ומעריך" שההחלטה תתקבל פה אחד.

* מורשת חיות – מלכתחילה סברתי שבית המשפט העליון צריך היה לדחות על הסף את העתירות, מפאת חוסר שפיטות. זו עמדתי העקרונית גם עתה.

אבל בדיעבד אני שמח שהנושא הגיע לבית המשפט ונדחה פה אחד בהרכב של 11 שופטים. זו החלטה מהדהדת ובה אמירה חדה וברורה באשר לאקטיביזם המשפטי.

מה אמר בית המשפט? הוא לא הביע דעה האם נתניהו ראוי להנהגה לאומית או לא ראוי. הוא לא הביע דעה בשאלה האם נכון לתקן את חוק היסוד ולאסור הטלת ממשלה על ח"כ שנאשם בפלילים או לא נכון. הוא אמר דבר אחד: השאלות הללו אינן מעניינינו. הן לא תפקידנו. זה תפקיד הכנסת. תפקידנו לפסוק על פי חוק. אין לנו סמכות להתערב בהכרעת העם בבחירות ואין לנו סמכות להתערב בחקיקת הכנסת ואין לנו סמכות להתערב במו"מ קואליציוני.

הפסיקה הזו, ובעיקר העובדה שהתקבלה פה אחד בהרכב של 11 שופטים, רובם הגדול אקטיביסטים, היא אבן דרך חשובה ביותר בתולדות מדינת ישראל. זו פסיקה האומרת: לא הכל שפיט.

אם המורשת של אהרון ברק הייתה "הכל שפיט", המורשת של אסתר חיות היא: לא הכל שפיט.

בית המשפט בעידן חיות הוא לא פאסיבי ולא חסר שיניים. רק לאחרונה הוא קיבל החלטות אקטיביסטיות על חוק הפיקדון, הכנסת חמץ לבתי החולים והאיכון הסלולרי. אפשר לאהוב או לא לאהוב את פסיקתו, אך בית המשפט הגבוה לצדק קיים בדיוק כדי לדון בסוגיות של זכויות אדם מול האינטרס של המדינה.

לא כן בסוגיות פוליטיות. בעיניי טעה בית המשפט כאשר התערב בסוגיית בחירת יו"ר הכנסת, אך זו כבר היסטוריה.

היום בו קיבל את החלטת ה-11:0 הוא יום חשוב לדמוקרטיה הישראלית ולהפרדת הרשויות בישראל.

* לא יתערב – הפסיקה ההיסטורית של בג"ץ, מבהירה לעותרים נגד חוק הלאום, שבית המשפט לא יפסול את החוק. בין אם השופטים תומכים בחוק ובין אם הם מתנגדים לו (ולבטח יש ביניהם תומכים ומתנגדים) הם מבינים שאין זה מתפקידם להחליט בנדון.

זהו גם מסר למי שמתכננים לעתור נגד החלת ריבונות על בקעת הירדן, ולבטח יש המפנטזים על כך – בית המשפט לא יתערב. אין זה מעניינו.

* בדיחה ושמה דיפ-סטייט – נו??? מה אתם אומרים חובבי תאוריות הקונספירציה החולניות על ה"דיפ-סטייט" המומצא, שלא היה ולא נברא? נו, מה אתם אומרים מדקלמי התוצרים של תעשיית השקרים? הרי כל הבניין התודעתי הכוזב שבניתם במשך שנים קרס כלא היה.

מה טענתם? יש בישראל מדינת עומק של פקידים ססססססס00מולנים מניאקים, שממומנים בידי הקרן החד"שה להשמדת ישראל, שכל מטרתם להפיל את נתניהו, כי ברגע שהוא ייפול, הימין ייפול והם יוכלו לבטל את המדינה היהודית ולהקים את "מדינת כל אזרחיה". ולכן, כל המערכת המושחתת הזאת תפרה תיקים בדויים וחסרי שחר נגד נתניהו, האיש הישר, הצדיק והממלכתי ביותר בפוליטיקה הישראלית. וחוד החנית של הדיפ-סטייט הם בית המשפט העליון.

והנה, הגיע היום הגדול של הדיפ-סטייט. יושבת מועצת גדולי האליטה הססמולנית, 11 פקידוני משפט שאף אחד לא בחר אותם, בכוונה קבעו הרכב כה גדול כדי לתת תוקף להחלטתם, בכוונה בחרו הרכב שיש בו 9 "אקטיביסטים ליברלים" ורק שני "שמרנים". והנה, בהחלטה אחת הם ישימו קץ לשלטון נתניהו. לא צריך יותר לתפור תיקים. לא צריך יותר לבדות ראיות. פשוט, היום זה היום.

נו? ומה קרה? כל התאוריה האינפנטילית והשקרית ששיננתם במשך שנים מהשכם עד הערב התמוטטה וקרסה כמו בנין קלפים. ועוד איך קרסה – פה אחד בהרכב של 11 שופטים.

ומה עכשיו? תודו ב"טעותכם"? תתנצלו? תחזרו בכם מן השקרים?

הצחקתי אותי. תעשיית השקרים מיד המציאה את הפרשנות ש"תוכיח" בהפוך על הפוך שבעצם ההחלטה הזאת היא תרגיל מורכב של הדיפ-סטייט ש… הם כבר מצאו משהו. אני רק מקווה, שלפחות חלק, ולו חלק קטן, מן ההמון שדיקלם את השקר שקרס ביום רביעי, יתחיל להטיל ספק, לא לדקלם כל שטות וכל שקר, להיות קצת, טיפונת, ביקורתיים.

* המילה החסרה – כל כך קשה, כל כך קשה לומר מילה קטנה, אבל גדולה: "טעיתי"? לא מסוגלים?

מזכירים לי את אורי שגיא, שמספר שאילו נסוגונו מהגולן סוריה הייתה הופכת לדמוקרטיה ליברלית שוחרת שלום ולא הייתה מלחמת אזרחים. גם בלקסיקון שלו לא מופיעה המילה "טעיתי".

* תקציר מנהלים – כדי לחסוך לכם את קריאת פשקוויל המערכת של השוקניה ואת פשקווילי הפרשנות והדעה על פסיקת בג"ץ, אתמצת את המסר במשפט קצר: "לעלות על בג"ץ עם די-9".

* יללנות דו צדדית – גיליונות השבת של "הארץ" ו"ישראל היום" הם ממש תאומים סיאמיים. שניהם מגויסים למתקפה פרועה, שלוחת רסן, נגד בג"ץ בעקבות החלטת ה-11:0.

את המתקפה של "הארץ" אפשר להבין. השמאל הרדיקלי הוא עוכר בג"ץ ותיק. בג"ץ, בעבורם, הוא "מכשיר אקיבוש", "המשת"פ של ההתנחלות", "המלבין של פשעי המלחמה" וכו'. אין כמעט שבוע בלי פשקוויל משתלח בבג"ץ של גדעון לוי, למשל. וכאשר הוא שוב פסק על פי דין ולא על פי התכתיב הפוליטי שלהם, הם משתוללים, בועטים, וזה מובן.

אבל למה הימין מגביר כך את ווליום ההשתלחות בבג"ץ דווקא אחרי ההחלטה הזו? כי ההחלטה הזו והפה-אחד שבו התקבלה בהרכב של 11 שופטים מטריפה אותם. הרי ההחלטה מוטטה את כל בנין-העל שהם טיפחו במשך שנים, על "מפלגת בג"ץ" ו"מדינת העומק" ותאוריות הקונספירציה המטורללות למיניהם. ופתאום, ברגע המבחן, כאשר בידי בג"ץ הייתה הזדמנות פז להוכיח עד כמה הם צודקים, הוא הנחית להם מפלה מוחצת שמוטטה את מפעל חייהם. יתר על כן – השידור החי של המשפט, הציג בפני אזרחי ישראל מציאות כל כך שונה, הפוכה, לאופן שבו התעמולה עוכרת המשפט הציגה לאורך שנים את בג"ץ. וזה כבר לגמרי מוציא אותם משיווי משקל.

בצר להם, הם פועלים על פי השיטה הידועה של "טיעון לא משכנע – להגביר את הווליום". הם מציפים בליל של תאוריות וספקולציות שנועדו לבלבל את האנשים, לטמטם אותם ולשכנע אותם שמה שהם ראו, הוא לא מה שהם באמת ראוי.

אבל הפעם היללנות הצווחנית הזאת כל כך פאתטית.

* יציבות לפוליטיקה הישראלית – ברגע האחרון, אחרי שמראשית המו"מ על ממשלת האחדות דובר על כך שהקדנציה שלה תארך רק שלוש שנים, סוכם שהקדנציה תמשך עד מועד הבחירות הקבוע בחוק, בנובמבר 2024, כלומר אפילו יותר מארבע שנים. מתכונת הרוטציה תהיה: שנה וחצי נתניהו, שנה וחצי גנץ, 9 חודשים נתניהו, תשעה חודשים גנץ.

אני רואה ברעיון הזה צד חיובי וצד שלילי. הצד החיובי הוא שאורך הקדנציה יהיה ארבע שנים ולא שלוש. ממשלת האחדות צריכה לייצב את המערכת הפוליטית הישראלית, ואין סיבה שהקדנציה תהיה בת שלוש שנים ולא ארבע. הצד השלילי הוא ריבוי הרוטציות, שמגיע לידי פארסה, והוא היפוכה של היציבות.

יש להחליט על ממשלה של ארבע שנים, עם רוטציה אחרי שנתיים.

אגב, החוק הקובע שהבחירות תתקיימנה ביום שלישי בשבוע השלישי של חודש חשוון הוא אנכרוניסטי, פאתטי ולמעשה אות מתה. הפעם האחרונה שהבחירות התקיימו במועדון הייתה ב-1988 (אגב, אחרי ממשלת האחדות הרוטציונית). הפעם הקודמת לפניה שבה הבחירות לא הוקדמו הייתה ב-1973 (ולבסוף הן נדחו, בפעם היחידה בתולדות המדינה, בשל מלחמת יום הכיפורים). על פי החוק, אם הבחירות לא התקיימו במועדון, הבחירות הבאות תתקיימנה בחודש חשוון כעבור ארבע שנים, כלומר אורך הקדנציה היא יותר מארבע שנים. מה ההיגיון בכך? צריך לקבוע שאורך הקדנציה היא ארבע שנים, והבחירות תתקיימנה ארבע שנים בדיוק מיום הבחירות הקודמות (ואם המועד ייצא בשישי או בשבת הוא יידחה לאמצע השבוע).

* ראש ממשלה אחד – למרות הביטוי (הלא מוצלח, בלשון המעטה) ראש ממשלה חלופי, ולמרות ההשבעה של שני הבנימינים ביום הקמת הממשלה – אין דבר כזה שני ראשי ממשלה. יהיה רק ראש ממשלה אחד, שעליו תהיה 100% מן האחריות. עד הרוטציה יהיה זה נתניהו ורק נתניהו. אחרי הרוטציה יהיה זה גנץ ורק גנץ.

* אינטרס משותף – השתלבות ערביי ישראל במדינת ישראל היא אינטרס ישראלי ממעלה ראשונה. על ממשלת האחדות להציב את היעד הזה במקום גבוה בסדר העדיפויות. אם אחר ימונה של שר ערבי לממשלת האחדות זו בשורה חשובה. במצב אחר הייתי מציע שהוא יעמוד בראש משרד ממשלתי רגיל, אבל היום אני סבור שהוא צריך להיות שר שתפקידו לקדם את הציבור הערבי ואת השתלבותו במדינת ישראל.

נסיקתה של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת היא סכנה לדמוקרטיה הישראלית והיא איום חמור על מרקם היחסים בין יהודים וערבים בישראל. אסור למדינה להיות שאננה לנוכח הסכנה הזאת. מי שמאמינים שהפתרון הוא שלילת זכותה של הרשימה הזאת להתמודד, ומי שמאמינים שניתן להקים אתה ממשלה, אינם אלא טועים. הדרתם רק תחזק את הלאומנות הלעומתית של ערביי ישראל ואולי אף תדרדר חלקים מהם למרד. הקמת ממשלה התלויה בהם היא בלתי אפשרית בשל ניגוד אינטרסים מוחלט בין האינטרס הלאומי של ישראל לבין התנגדותם לקיומה. על המדינה לטפח ולקדם בקרב ערביי ישראל מנהיגות המעוניינת להשתלב בה ולא לרשת אותה.

ברור שאותם מנהיגים יוקעו בידי המסיתים הלאומנים כ"בוגדים", "משת"פים" ו"ערביי מחמד". כך למשל הגדיר יו"ר בל"ד אנטאנס שחאדה, בנאום מעל דוכן הכנסת, את האזרחים הערבים שהשיאו משואות ביום העצמאות: "ראינו ביום העצמאות בטקס הדלקת המשואות ערביי מחמד משתתפים בחגיגה הציונית שהיא על חשבון בני עמם". כזכור, היה ניסיון להקים ממשלה ישראלית שקיומה תלוי באיש הזה וברשימה הזאת. אנו יודעים על רדיפת הצעירים שמתנדבים לשירות אזרחי בידי הציבור המוסת בידי הח"כים של הרשימה המשותפת. אין ספק שהדרך ארוכה ומלאה מהמורות, אבל אין לנו הלוקסוס להרים ידיים. זה אינטרס של מדינת ישראל ואני מאמין שזה גם האינטרס של ערביי ישראל ושרבים מהם היו רוצים להשתלב באמת בחברה הישראלית. את האינטרס המשותף הזה יש לטפח.

* לסכל את הפרובוקציות – על פי מקורות זרים מיוחסת לישראל מתקפה משמעותית ביותר בחודש האחרון נגד התבססות איראן בסוריה. על פי מקורות ישראלים, יש סימני שבירה ונסיגה איראנית מסוריה (אני מציע להתייחס להערכה הזאת בזהירות).

כאשר הרשימה המשותפת המליצה על כחול לבן לנשיא, "משנאת המן" כהגדרתו של איימן עודה, הסביר מזכ"ל חד"ש מוחמד נפאע שהתמיכה בכחול לבן תסכל את תכנית טראמפ ואת "הפרובוקציות בסוריה ובאיראן".

בוגי יעלון, בהיותו שר הביטחון, עיצב יחד עם נתניהו ואיזנקוט את האסטרטגיה של המב"מ (מערכה בין מלחמות) בסוריה, שמיושמת עד היום. הוא באמת חושב שממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברשימה המשותפת הייתה יכולה לקיים את הפעילות הזאת (לפי מקורות זרים)?

* מתנת חג להסתדרות – ראש מרצ לשעבר זהבה גלאון, חברת הכנסת לשעבר ממרצ מיכל רוזין ומנכ"לית "שלום עכשיו" שקד מורג, הודיעו באחד במאי על פרישתן מן ההסתדרות הכללית. ח"כ לשעבר מוסי רז הביע תמיכה בצעדן וקרא לציבור ללכת בעקבותיהן (מכך שהוא לא הודיע בעצמו על פרישה, אני מסיק שכנראה אינו חבר ההסתדרות).

על מה ולמה פרשו השלוש?

לנוכח המשבר הכלכלי בעקבות הקורונה, עורכת ההסתדרות קמפיין חשוב ומבורך, הקורא לציבור לקנות "כחול לבן", כלומר תוצרת הארץ. בקמפיין מפרסמת ההסתדרות תוצרת הארץ, ואויה – בין המוצרים שפורסמו, תוצרים של משק אחיה. ומשק אחיה, יש לדעת, המגדל זיתים ומייצר שמן זית וסבון, נמצא, רחמנא לצלן, מעבר לקו הירוק. וכיוון שההסתדרות פרסמה מוצר ישראלי שמיוצר בשומרון, הן פרשו ממנה, תוך השמעת דברי בלע ונאצה איומים, כמו "תוצרת של עבריינים" וכו' וכו'.

הנה, כך נראית קנאות, כך נראית שנאה, כך נראה שמאל רדיקלי מסוגר, שאיבד את המצפן והמצפון והוא מתחרה עם עצמו בספירלת הסלמה של השנאה והחרם. וכך הוא הולך ודוחק את עצמו אל מחוץ לשולי השוליים של החברה הישראלית, כאשר הוא מוצא נחמה בחיקו של השמאל האנטי ישראלי באירופה.

כך נראית רדיפה, כך נראה מקארתיזם, כך נראית רדיקליות סהרורית, כך נראה בי.די.אס.יזם.

בעיניי, ההסתדרות רק תרוויח מכך שמהרסים ומחריבים ייצאו ממנה. ההסתדרות יכולה לראות בפרישתם באחד במאי, חג הפועלים, חגה של ההסתדרות – מתנת חג.

* דרישה חצופה – דרישתו החצופה של הסוס הטרויאני אוחנה מהשופט מזוז לפסול את עצמו, אינה קשורה אישית למזוז. אילו היה במקומו שופט אחר, הוא היה דורש גם ממנו לפסול את עצמו. זה חלק ממסע הדה-לגיטימציה שלו לשופטי ישראל.

* איש עם לב של אבן – אחד הרגעים המרגשים ביותר בטקס המשואות ערב יום העצמאות, היה השאת המשואה בידי עדי אלטשולר, שעוד בהיותה נערה ייסדה את תנועת הנוער "כנפיים של קרמבו", המשלבת בני נוער "רגילים" עם בעלי צרכים מיוחדים, ומאז ועד היום היא מנהיגה חברתית אקטיביסטית ויזמית חברתית ממדרגה ראשונה. בין השאר היא יזמה את מיזם "זיכרון בסלון", שנותן במה לשורדי שואה לספר את סיפורם. עדי היא בעיניי אשת מופת.

יגאל כנען, מי שהיה מועמד מס' 3 לכנסת מטעם המפלגה ההומופובית "נועם" שברגע האחרון ויתרה על ריצתה, תקף בחריפות את העובדה שניתן לעדי להשיא משואה. וכך הוא כתב בפשקוויל נורא שהעלה בפייסבוק. אזהרת מסע: קריאת הציטוט אינה מומלצת לבעלי לב חלש.

"כשילדיי היו בגיל בית ספר, התחלתי לשמוע על מחנות של תנועות הנוער. הרוב היה קלאסי, מסעות, התנדבויות, מחנות שדה. כמו שאני עשיתי בצופים, ואשתי בבני עקיבא. לאט לאט, התחלתי לשמוע סיפורים, על צרכים מיוחדים, וכסאות גלגלים, ועיוותים שונים, עד שפעילויות החופשה לבשו פנים שונות לגמרי. סוגים שונים של נכויות ושל פיגור. סיפורים על הליכה לשירותים. ליווי של מקצועות פרא רפואיים [שגיאת הכתיב במקור א.ה.], עלות מטורפת של כסף, יציאה לפארקי שעשועים והנאות מוגזמות.

"זה מתחבר עם העמדה הנוצרית של החיבור ל'חלש', שעברה גלגול לעמדה פוסט מודרנית נוצרית שמקדשת את הנכה, החלש. רואה אפילו בציון נכותו פגיעה. לכן אנחנו אשמים, 'החברה'. ולכן הם לא חלשים, הם 'מאותגרים פיזית', והחזק, רחמנא ליצלן, לא צריך לממש את עוצמתו, אלא להתבייש בה ולהפעיל את כל רגשי אשמתו על חריגותו מהשוויון המיוחל כדי להעצים את החלש.

"במחנות האלה הבנות הן נושאות הדגל. האמפתיה, האנושיות, החום, באים לידי ביטוי ואילו הבנים מרגישים חלשים ומיותרים קצת בתכונותיהם הגבריות. אומץ, מצוינות, תחרותיות".

עד כאן דברי הבלע של האיש הרע הזה. הגישה הנואלת שלו היא אנטי יהודית. ואני יודע שהיא מנוגדת בתכלית לתפיסה המקובלת בציונות הדתית. אני יודע, למשל, מניסיוני בעשור שבו ניהלתי את מתנ"ס הגולן, שהיישובים הדתיים היו הראשונים לכל יוזמה כמו קייטנות איל"ן לבעלי צרכים מיוחדים, שדורשות הרבה מאד מתנדבים, בני נוער ומבוגרים, וכן מתנדבים לפעילות של בעלי הצרכים המיוחדים מהגולן. יגאל כנען, האיש הרע הזה, הוא התשליל שלהם.

האיש הרע הזה נושא בשורה דרווינסטית של חוק הג'ונגל. החזק הוא השורד והוא אוכל את החלש. מותר האדם מן הבהמה, שהוא מציע אלטרנטיבה ערכית ומוסרית לחוק הג'ונגל. לא כל שכן היהודים, שהיו לאורך דורות קורבן של בעלי דעות חולניות כאלו.

אני תוהה, האם האיש הרע הזה, המתהדר בתורת ישראל, והרב ישעיהו הבר זצ"ל, מי שהקדיש את חייו לקידום תרומת כליות אלטרואיסטית (כלומר לאדם זר) והספיק להציל בחייו הקצרים את חייהם של 800 בני אדם, קיבלו את אותה תורה ומתפללים אל אותו אלוהים.

על אנשים כמו יגאל כנען, האיש הרע הזה, כתב יוסי גמזו: "יש אנשים עם לב של אבן".

* תכונת אופי – את שמו של האיש הרע יגאל כנען, המועמד מס' 3 של המפלגה ההומופובית, שפרסם השבוע פשקוויל נאצה נגד נכים וחלשים, לא שמעתי עד השבוע. אבל אחרי ששמעתי קצת בדקתי. ומסתבר שבגלגול קודם הוא היה איש שמאל. וכנווט במלחמת שלום הגליל הוא היה סרבן. והאמת היא שלא הופתעתי. להיפך, העובדה הזו רק חיזקה את התאוריה שלי על חוק הרדיקלים השלובים. קיצוניות אינה השקפת עולם אלא תכונת אופי. וכן את התאוריה שלי על "תסמונת המומר", על מי שהמיר את דתו והופך הקנאי ביותר של הדת החדשה, בעיקר בשנאה כלפי המוצא שלו.

* לעולמים – בראיון לתכנית קלמן/ליברמן בכאן ב', אמר ח"כ רם בן ברק מיש עתיד שבקעת הירדן צריכה להיות ישראלית "לעולמים", אבל הוא מתנגד להחלת ריבונות חד-צדדית, אלא רק בהסדר.

אני שמח על עמדתו העקרונית בסוגיית בקעת הירדן. חשוב מאוד שיישמע בציבור ובעולם הקונצנזוס הלאומי המחודש על בקעת הירדן, הכולל לא רק את ממשלת האחדות הלאומית, אלא גם את האופוזיציה.

אבל אם אנחנו מסכימים שבקעת הירדן צריכה להיות ישראלית לעולמים, מדוע להשאיר על עתידה וגם על ההווה שלה את ענן אי הוודאות והתלות בנכונותו של האויב אם וכאשר ננהל מו"מ על הסדר שלום? למה ללכת למו"מ כזה כאשר אנו נותנים לפרטנר את ההבנה שסוגיית בקעת הירדן פתוחה, אם אנו מבינים שבקעת הירדן חיונית למדינת ישראל וליעדיה הלאומיים לעולמים?

הרי ברור שבמו"מ כזה לעולם לא תהיה הסכמה ירדנית/פלשתינאית לריבונות הישראלית. זו יכולה להיות רק השלמה שלהם בדיעבד עם עובדה קיימת, שאותה עלינו ליצור בהתיישבות ובריבונות.

מעולם לא החלנו ריבונות בהסדר. כל החלת ריבונות הייתה חד-צדדית. כך החלנו בעיצומה של מלחמת השחרור את הריבונות על השטחים שצה"ל שחרר מחוץ לגבולות החלוקה (ירושלים, לוד, רמלה, יפו, הגליל המערבי, חלקים מן הנגב ועוד). כך קבענו את ירושלים לבירת ישראל. כך החלנו את הריבונות הישראלית על ירושלים השלמה לאחר מלחמת ששת הימים. כך החלנו את הריבונות הישראלית על הגולן ב-1981.

בניגוד לאותם מקרים, הפעם יש לנו הזדמנות להחלת הריבונות הישראלית על בקעת הירדן בתיאום עם ארה"ב, מעצמת העל הגדולה וידידתנו ובעלת בריתנו הגדולה. זה חלון הזדמנויות שעלול להיסגר אם טראמפ לא ינצח בבחירות, ולכן יש דחיפות וחשוב שנעשה זאת עכשיו.

אני מקווה מאוד שכחול לבן ומפלגת העבודה החברות בקואליציה תתמוכנה במהלך. אני בטוח שתל"ם וישראל ביתנו שבאופוזיציה תתמוכנה במהלך. ואני מקווה מאוד שגם יש עתיד תתעשת ותתמוך בו. מקסימום, שעופר שלח יצביע עם מרצ והרשימה המשותפת נגד.

* חמישה ראשי ממשלה – אני חותם על כל מילה במאמרו החשוב של עמוס גלבוע "על פנטזיות לגבי רמת הגולן", בתגובה לפנטזיה האינפנטילית של קיפניס, למעט שגיאה קטנה. לא ארבעה ראשי ממשלה טעו אלא חמישה: רבין, פרס, נתניהו, ברק ואולמרט. חמשתם הסכימו למסור את הגולן לאויב הסורי.

* להציל חיים – ה"ניו-יורק טיימס" פרסם כתבה המעלה על נס את המעורבות של צה"ל במאבק נגד הקורונה ובעיקר ביחידות הפיתוח הטכנולוגיות, שבאפס התרעה החלו לפעול בנושא והגיעו להישגים יוצא דופן.

את המאמר פתח העיתון במשפט: "זרוע המחקר והפיתוח של משרד הביטחון הישראלי ידועה בדרכים פורצות דרך להרוג אנשים ולפוצץ דברים, באמצעות טנקים ומזל"טים, אולם המשימה שלה כעת היא להציל חיים".

זאת אי הבנה בסיסית במהות צבא ההגנה לישראל, במהותה של מדינת ישראל ובמהותו של הסכסוך הישראלי ערבי.

הסכסוך הוא על נושא אחד – קיומה של מדינת ישראל. זה לא סכסוך על שטח זה או אחר או על מחלוקת זו או אחרת. ישראל מוקפת בים של שנאה, כולל במדינות שעמן חתמנו על הסכמי שלום. האידיאולוגיה של מדינות המזרח התיכון, היא שלילת זכות קיומה של ישראל והיעד העליון הוא השמדתה. העובדה שאין היום מלחמות כוללות נובעת אך ורק מעוצמתו של צה"ל. אך את מקום המלחמות הכוללות תפסו בעשורים האחרונים איומים אחרים שמטרתם להרוג כמה שיותר ישראלים, לפגוע בישראל, להמאיס את החיים בישראל ולשבור אותה: טרור, טילים ו-BDS. אך אם תהיה שעת כושר, הם יחדשו גם את המלחמות הכוללות. והן גם מנסות להתחמש בנשק גרעיני למטרה זו – שני כורים ישראל השמידה ואיראן מנסה עד היום, כיעד הלאומי המרכזי שלה, לייצר נשק גרעיני.

המחסום בפני הגשמת התקווה הזו הוא חוסנה של ישראל ומרכיב משמעותי בחוסנה הוא עוצמתו של צה"ל. ובעוצמתו של צה"ל, מרכיב מרכזי הוא הפיתוח הטכנולוגי של אמצעי לחימה. העליונות הטכנולוגית של ישראל, לצד העליונות המוסרית, האמונה בצדקת הדרך והנחישות של לוחמי צה"ל ומפקדיו, הם סוד קיומנו.

המטרה של זרוע המחקר והפיתוח של מערכת הביטחון הישראלית אינה להרוג אנשים ולפוצץ דברים, אלא להבטיח חיים ולמנוע את פיצוצה של מדינת ישראל. ולכן המעבר המהיר לפיתוח טכנולוגי בריאותי הוא טבעי וקל – המשך פעולה להבטחת חיים ולהצלתם.

* להטיל ספק – שעה שהקורונה נמצאת בנסיגה במדינות המערב ובישראל, היא מכה קשות ברוסיה.

המגפה פרצה ברוסיה הרבה אחרי שאר אירופה. הרוסים הגיבו על כך ביהירות.
אבל איך התייחס לכך המערב כולו, כולל כל הפרשנים הישראלים? באי אמון. כלומר היה ברור לכל הפרשנים, שאם אין דיווחים ברוסיה על מגפה המונית ועל אלפי מתים, סימן שרוסיה מסתירה את האמת. מסתבר שהיו אלה נתוני אמת ואילו היום, כאשר המגפה מכה ברוסיה, היא אינה מסתירה זאת.

מה שאנו צריכים ללמוד מכך, הוא שיש להיזהר מדעות קדומות. מה שעוד אנו צריכים ללמוד מכך, הוא שיש להטיל ספק בדברי הפרשנים והמומחים. ומה שהפרשנים צריכים ללמוד מכך, הוא… קצת יותר ענווה וספקנות.

* היערכות אחראית – אדם מגיע לת"א, הוא כבר מאחר לישיבה קריטית ולא מוצא מקום חניה. הוא מסתובב ובמסתובב, לחוץ ועצבני, השעון דופק ואין חניה. מיואש, הוא פותח את השמשה, מביט לשמים ואומר: "אלוהים, אם אתה מוצא לי מקום חניה, מעכשיו במשך שנה בכל בוקר אניח תפילין". הוא לא סיים את המשפט וממש לידו התפנה מקום חניה. "אה, אלוהים, עזוב. הסתדרתי".

ולמה נזכרתי בבדיחה העתיקה הזאת? בגלל אלה שאומרים: "אההה, סתם הפחידו אותנו. תראו, איפה אנחנו ואיפה כל ההפחדות, המתים, המונשמים. סתם כלאו אותנו בסגר". ואללה? ואולי אנחנו איפה שאנחנו בגלל ש"כלאו אותנו בסגר"? אולי דווקא כי ההנהגה פעלה באחריות, ולא כמו למשל ראש ממשלת בריטניה שזלזל, לא עשה כלום והיום אנגליה כבר עקפה את איטליה וספרד (ולא בכדורגל)?

כבר בראשית המגפה בעולם, עוד בטרם היה הנדבק הראשון בישראל, נתניהו אמר ש"עדיפה היערכות יתר על היערכות חסר". זאת הייתה גישה אחראית שהוכיחה את עצמה.

לעומת זאת, עכשיו דומני שהממשלה איטית והססנית מדי בתהליך היציאה.

* הקורונה הכלכלית – הנתונים חד משמעיים – הקורונה בדעיכה. אפשר לקבל החלטות אמיצות ולהאיץ את הנעת המשק, לקצר את לוח הזמנים של תהליך היציאה (תוך שמירה על הקריטריונים להידוק ההנחיות אם תהיה חזרה של המחלה).

הנתונים בכל העולם מצביעים שהילדים הינם גורם זניח בהדבקה במגיפה. לכן, יש להחזיר בתחילת השבוע את הלימודים בכל מערכת החינוך לסדרם. זה המפתח לחזרת ההורים לעבודה ולהחזרת המשק לפעילות.

כעת, האיום הכלכלי והחברתי מסוכן הרבה יותר מאשר האיום הרפואי.

* אסטרטגיית יציאה טלוויזיונית – כחלק מאסטרטגיית היציאה, מן הראוי שערוצי הטלוויזיה יפסיקו עם שידורי חדשות הקורונה האינסופיים מבוקר על לילה.

* בשש אחרי הקורונה – אוי. לא זיהית אותך בלי מסכה. האמת? עם המסכה את יותר יפה.

* שגרת קורונה – אף פעם לא דמיינתי את עצמי רעול פנים נכנס למרכז מסחרי, המאבטח מכוון אקדח למצחי, והכל מתנהל בטבעיות.

* ביד הלשון

פרחים בקנה – אחת מיוזמות הערבות ההדדית היפות שצצו בתקופת הקורונה, נקראת "פרחים בקנה". חברי יעקב שה-לבן, חבר מושב יונתן שבגולן, קצין שריון במילואים, חיבר בין שתי מצוקות של התקופה: החיילים הקרביים שסגרו שבועות רבים בצבא והתגעגעו הביתה ומגדלי הפרחים שנתקעו עם כמויות אינסופיות של פרחים ולא היה להם מה לעשות אתם. הוא גייס תרומות מעמותות בארץ וקהילות יהודיות בחו"ל, רכש כמות גדולה של פרחים, וחילק אותם לחיילים ששלחו אותם, ללא עלות, למשפחותיהם.

ומנין שם המיזם, "פרחים בקנה"? משירם של דודו ברק ואפי נצר בשם זה, שנכתב בתקופת מלחמת ההתשה ובוצע לראשונה בידי להקת חיל התותחנים. זהו שיר של כמיהה לשלום, שבו יהיו פרחים בקנה ובנות בצריח, והוא לא התכוון לבנות טנקיסטיות.

השמש יידום בין עזה לרפיח,
ירח ילבין על פסגת החרמון
פרחים בקנה ובנות בצריח
ישובו לעיר חיילים בהמון.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 5.4.20

* פוסט מורטם – כאשר בוגי יעלון פרש מהממשלה, מהכנסת ומהליכוד והכריז שהוא מתמודד על הנהגת המדינה, חברתי אליו. אני אדם פוליטי ומעורב משחר נעוריי, אך רוב חיי לא הייתי חבר באף מפלגה, זולת הדרך השלישית, כי אף מפלגה לא התאימה להשקפת עולמי. ביעלון מצאתי את הדרך שחיפשתי: ציונות אמתית, ניציות מדינית ביטחונית, ממלכתיות, מלחמה בשחיתות, אמונה במדינת רווחה. וברמה האישית – מנהיג חכם ומנוסה, חזק – במובן הטוב של המילה, ישר, נקי כפיים, טהור מידות, ביצועיסט, ממוקד במטרה ודבק בה.

קיימתי שיחות רבות עם יעלון. כבר בשיחה הראשונה הוא הבהיר שבכוונתו לחבר חיבורים עם גורמי מרכז נוספים, כדי להוות אלטרנטיבה שלטונית. אמנם ידעתי שחיבורים כאלה פירושם פשרות אידיאולוגיות, אך זרמתי עם הרעיון, כי הכרתי בחשיבות של בניית כוח פוליטי. חשבתי שהדרך היחידה להחליף את נתניהו היא באמצעות מפלגת מרכז חזקה, שלא תלך בדרכי מפלגות ה"שמאל" הדבקות בדרך מדינית שנוסתה, כשלה והמיטה עלינו אסונות, והנגררות אחרי עמדות זהותיות המושפעות מהרעל הפוסט ציוני (למשל, בנושא חוק הלאום).

כמובן שהכוונה הייתה לכך, שאיחוד מפלגות המרכז יהיה בהנהגתו של יעלון ודרכו תהיה הדומיננטית בה. יש לזכור שלאחר פרישתו, ניבאו לו הסקרים למעלה מעשרים מנדטים. אך השחיקה המתמדת במצבו בסקרים, השגיאה שעשה כאשר הוציא את עצמו מן הפרונט הציבורי והתקשורתי בתקופה הארוכה שבה עסק בגיוס משאבים והקמת התנועה ועלייתו המטאורית של בני גנץ בסקרים (בלי לפתוח את פיו ולומר מילה על דעותיו ורעיונותיו) הפכו את האפשרות שיעלון יעמוד בראש הגוש לבלתי מעשית.

בכל השיחות, הן האישיות והן הקבוצתיות, יעלון הזכיר תמיד את יש עתיד כאחד הפרטנרים לחיבור מפלגות המרכז. גם עם זה זרמתי. אמנם איני מעריך, בלשון המעטה, את יאיר לפיד. ביום שהוא הודיע על הקמת מפלגה, הגבתי בביטוי הארמי: אסטרא בלגינא קיש קיש קריא. כלומר קופסה ריקה עם מטבע אחת שעושה רעש גדול. אבל הערכתי את יכולתו לגייס אנשים רציניים ביותר למפלגתו, המקבלים את הנהגתו, כמו שי פירון, מאיר כהן, אלעזר שטרן, רם בן ברק, רות קלדרון, עליזה לביא ואלי מלכה. הבנתי שכנראה בכל זאת יש בו משהו, הגם שאותו משהו נשגב מהכרתי. ובוודאי ראיתי בו איש מרכז. לא בכדי כנס היסוד של יש עתיד נעשה באריאל. עמדתו בנושא הגולן הייתה נחרצת והוא גם פעל להכרה בינלאומית בריבונותנו על הגולן. הוא ניהל מלחמה בארגונים עוינים כמו שוברים שתיקה וכד'. הוא שלל כל חיבור עם מפלגות אנטי ישראליות, או "הזועביז", בלשונו. אמנם היה לי ברור שיש עתיד תהיה הצלע היונית של איחוד מפלגות המרכז. וזה בסדר, מפלגה רחבה שרוצה להיות אלטרנטיבה שלטונית יכולה להיות מגוונת מבחינה אידיאולוגית, כפי שהיו המערך והליכוד בשנות השבעים, והרי פוליטיקה היא אמנות של פשרות. בתל"ם ראיתי בית אידיאולוגי מהודק למדיי, אך בכחול לבן ראיתי מפלגת מרכז מגוונת, שעשויה להיות הגשר המלכד בין ימין לשמאל בחברה הישראלית, והיא מפגינה זאת ביכולת לגשר בתוכה על הפערים בין יועז הנדל לעופר שלח, שחיברו יחד את המצע המדיני, שלא היה מצע החלומות של אף אחד מהם.

כאשר חוסן לישראל-תל"ם עמדה בצומת שבו היה עליה לבחור בין גשר ליש עתיד (ח"כ אורלי לוי אבוקסיס שהוגדרה מורדת בישראל ביתנו, לא יכלה, על פי החוק, לרוץ עם מפלגה המיוצגת בכנסת, כמו יש עתיד, ולכן היה צורך לבחור) קראתי לחבור לגשר. העדפתי אותה בשל מסריה ומאבקיה החברתיים, השקפתה המדינית הניצית והגישה המסורתית היהודית שמאפיינת אותה ואת אנשיה. סברתי שיש לצרף לחיבור גם את עדינה בר שלום וקבוצתה.

לצערי הרב, הבחירה הייתה ביש עתיד. זו הייתה שגיאה בפני עצמה ושגיאה קריטית בכניעה לתביעה ההזויה לרוטציה בין גנץ ללפיד.

היום, כאשר אני מביט לאחור ומנסה להבין מה הייתה נקודת הכשל של המהלך, הייתה זו החבירה ללפיד וליש עתיד. החבירה הזאת הייתה האסון שהחריב את החלום.

האכזבה שלי מיעלון, דווקא בשל הערכתי אליו ובשל הציפיות הגבוהות שלי ממנו – היא אכזבה מרה. אכן, יעלון ממוקד מטרה ודבק בה, אך מטרת העל שבחר לדבוק בה מלמדת על אובדן אוריינטציה. הצבת יעד פרסונלי – הפלת נתניהו כמטרת-על, ולא מטרה לאומית, היא אובדן דרך. אין לי ספק שיעלון לא שינה את האידיאולוגיה שלו. אני בטוח שעמדתו העקרונית נגד לגיטימציה לרשימה האנטי ישראלית כשותפה קואליציונית נותרה בעינה, אלא שהוא הכפיף אותה למטרת-העל שקבע. כל הקווים האדומים אותם חצה בשבועות האחרונים, והעדפת תמרונים שעלולים היו לדרדר את ישראל לאנרכיה, במקום להטות שכם לשותפות בהתמודדות הלאומית עם מצב החירום, נועדו לקדם את מטרת-העל. הוא ראה בנתניהו יעד מבוצר, וכאשר הבין שאי אפשר לתקוף אותו חזיתית בהצלחה, היא החליט לעשות זאת בתמרונים, שבהם הוא רואה מעין נסיגה הכרחית, או כפי שקוראים לכך בצה"לית – שיפור עמדות לאחור. אלא שבדרך זו הוא איבד את דרכו והתברבר. וכך, מי שנועד להיות ראש לאריות היה לזנב לשועלים.

* הקלף של גנץ – הקנאים משמאל ומימין יוצאים נגד ממשלת האחדות הלאומית. אלה מאשימים את נתניהו שהתקפל והקים ממשלת שמאל בראשותו. אלה מאשימים את גנץ שזחל לממשלת ימין חרדים שם הוא משמש כקישוט. כמובן שאלה ואלה מקשקשים, אך טעותם נובעת ממבנה נפשי קנאי – חוסר יכולת להבין מציאות מורכבת; ראיה דיכוטומית של שחור ולבן. אומר הקנאי מימין: יש ימין ויש שמאל. ימין זה אני. כל מי שאינו אני – הוא שמאל. כיוון שהממשלה הזו לא תהיה ממשלת ימין כמו שאני רוצה, זו ממשלת שמאל. אומר הקנאי משמאל: יש שמאל ויש ימין. שמאל זה אני. כל מי שאינו אני – הוא ימין. כיוון שהממשלה הזו לא תהיה ממשלת שמאל כמו שאני רוצה, זו ממשלת ימין.

הטענה הכפולה מעידה על כך שזו אכן ממשלת אחדות לאומית. ממשלת אחדות – מעצם טיבעה אינה ממשלת ימין ולא ממשלת שמאל. והיא ממשלה ששני צדדיה נדרשים לוויתורים הדדיים, ואף צד לא ייצא כשכל תאוותו בידו.

שני הצדדים טועים בכך שהם מתעלמים מן העובדה, שזו הממשלה היחידה שניתן היה להקים. האלטרנטיבה הייתה סיבוב בחירות רביעי, שבסיטואציה הנוכחית היה עלול לדרדר אותנו לאנרכיה. בברירה בין אחדות לאנרכיה, מנהיגים אחראים קיבלו החלטות קשות, בוודאי קשות לבייס שלהם, והלכו על ממשלת אחדות (ואני מאמין שלמרות קשיי המו"מ, ממשלת האחדות קום תקום).

עופר שלח, אדריכל כל התמרונים הכושלים של כחול לבן, אינו בוחן את עצמו ואת דרכו, אלא מאשים את גנץ שהוא זנב של ממשלת ימין. "עכשיו הוא ואנשיו מתחננים לקבל משהו", הוא מאשים את גנץ וטוען שהוא נשאר ללא שום קלף במו"מ. דבריו הם הבל ורעות רוח. בידיו של גנץ קלף בלתי רגיל במו"מ – בלעדיו אין לנתניהו ממשלה. וקלף נוסף – הוא יו"ר הכנסת, ובכוחו לחדש את מהלכי החקיקה שמהם מפחד נתניהו.

ההישגים של גנץ אדירים – על אף הנטישה של יש עתיד ותל"ם שפילגו את כחול לבן והחלישו מאוד את כוחה, תקום ממשלה פריטטית, שבתוכה הכוח של כחול לבן שווה לכוח הגדול ממנו כמעט פי שלושה. הממשלה היא רוטציונית ובעוד שנה וחצי גנץ יהיה ראש הממשלה. חלוקת התיקים מאפשרת לכחול לבן שליטה על תחומים חשובים מאוד, ובראשם תיק המשפטים, שמרגע הקמת הממשלה יעוף משם הסוס הטרויאני שנכנס למשרד כדי להחריב את מערכת המשפט הישראלית. ברור שלא את כל התיקים שכחול לבן רוצה היא תקבל, כי גם לצד השני במו"מ יש רצונות ותביעות, לגיטימיות לא פחות, וכל צד ירוויח חלק מדרישותיו ויפסיד חלק מהן. בעיניי, תיק המשפטים היה הדרישה החשובה ביותר ולכן הוא ההישג הגדול ביותר.

* ריטואל המו"מ – בכל מו"מ, עסקי, פוליטי ומדיני, לקראת ההכרעה יש משברים, ניסיונות הדדיים לעשיית שרירים ולהשגת הישגים של הרגע האחרון. להערכתי, זה אופי המשברים במו"מ הקואליציוני על ממשלת האחדות. אני מאמין שאנו בדרך לסגירה.

הייתי מצפה, בשעת חירום זו, לוותר על הריטואל הזה. מן הראוי ששני הבנימינים יישבו לבד עד שייצא עשן לבן, ילבנו את הסוגיות שנותרו במחלוקת, יגיעו להסכמות, יגלו מנהיגות ויחתכו. שהממשלה החדשה תושבע עוד לפני פסח. הרי זו ממשלת חירום, לא?

* הטוב והרע – הדבר הטוב ביותר בהרכב המסתמן של הממשלה, הוא גירושו של הסוס הטרויאני שנשלח להחריב את מערכת המשפט הישראלית ממשרד המשפטים. הדבר הרע ביותר בהרכב הממשלה הוא היותה של מירי רגב השרה לביטחון פנים. לא הופתעתי מהנקמה של נתניהו בארדן. מבחינת נתניהו, העובדה שבמשמרת של ארדן המשטרה חקרה אותו ואספה את הראיות החמורות שהובילו לכתבי האישום, היא כישלון במשימתו. לכן הוא בחר את האדם הכי פחות ממלכתי והכי פחות מתאים לתפקיד הזה, כדי לקדם את פני הרעה – המשך החקירות הצפויות לו. אני משוכנע שגנץ והשרים מטעם כחול לבן ודרך ארץ יעמדו על המשמר בממשלת האחדות.

* מעון הרוטציה – דרישתו של נתניהו למעון רשמי למ"מ ראש הממשלה הזויה ומסואבת, אבל היא הוכחה לכוונתו לקיים את הרוטציה והפנמתו שבעוד שנה וחצי תסתיים כהונתו כראש הממשלה, והוא ייצא מבלפור.

* הרוב הדומם – בסקר של מכון סמית עלה שאילו התקיימו היום הבחירות כחול לבן בראשות גנץ הייתה מקבלת 20 מנדטים ואילו יש עתיד-תל"ם – 9 מנדטים. אמנם בטוקבקיאדה ובמדדי השנאה ברשתות יש רוב מוחלט נגד "הזחילה" של "הבוגד" שהולך להיות "סמרטוט רצפה" של ממשלת נתניהו-ימין-חרדים. אבל הרוב הדומם מקרב מצביעי כחול לבן, רוב מוצק וברור של יותר מ-2/3, תומכים בממשלת האחדות, כיוון שהם יודעים שזה האינטרס הלאומי של ישראל ושאין כל אלטרנטיבה לממשלה הזו.

ונקודה נוספת – בלי קשר לחלוקת המנדטים בין מרכיבי כחול לבן – התוצאה הישירה של הפלירט עם הרשימה האנטי ישראלית המשותפת, הוא רוב של 63 מנדטים לקואליציית החסינות, לתשומת לבם של מי שמעדיפים עוד סבב בחירות ולא ממשלת אחדות.

* תעמולה דמגוגית – סרטון תעמולה דמגוגי מתרוצץ ברשתות. מראים בו רופאים במסכות ומדברים בשבח הרופאים המסורים. לאחר מכן מוסרות המסכות ומתברר שהרופאים הם ערבים ישראלים. ולסיום מופיע הכיתוב: "עשרות אלפי ערבים ישראלים שותפים במאבק בקורונה. שותפים בגורל, שותפים בממשל".

למה זו תעמולה דמגוגית? ראשית, הרופאים הערבים ראויים למלוא ההוקרה וההערכה, בדיוק כמו הרופאים היהודים. לא בזכות היותם ערבים, כפי שהרופאים היהודים לא ראויים להערכה בזכות היותם יהודים. הם ראויים להערכה בזכות מסירותם, מקצועיותם, עבודתם הרפואית.

ובפוליטיקה אנו שופטים את המפלגות על פי דרכן. ארור מי שמונע השתלבות של ערבים בממשל בשל היותם ערבים. ארור באותה מידה מי שרוצה לשלב בממשל ערבים רק בשל היותם ערבים. ממשלה קמה על בסיס משותף. אנו רואים איזה קושי יש בהקמת ממשלה בין הליכוד וכחול לבן בשעת חירום. והרי המכנה המשותף בין שתי המפלגות גדול מאוד. ב-80% מהנושאים הם מסכימים.

האם אפשר להקים קואליציה עם הרשימה המשותפת? על איזה בסיס? הרי הבסיס המינימלי, המכנה המשותף הנמוך ביותר, הוא הסכמה על זכות קיומה של מדינה יהודית. כאשר אין הסכמה על זה – על איזה בסיס ניתן להקים קואליציה. הרשימה המשותפת שוללת את זכות קיומה של מדינה יהודית, כלומר מתנגדת לקיומה של מדינת ישראל. איך מפלגה השוללת את קיומה של מדינה יכולה להיות שותפה בממשלתה? יש תופעה הזויה כזו במדינה כלשהי בעולם? איזו קואליציה ניתן להקים עם רשימה כזו? מה סדר היום של אותה קואליציה? המכנה המשותף הבסיסי השני הוא ביטחונה של מדינת ישראל, המלחמה בטרור, ההגנה על אזרחי ישראל. יכולים להיות חילוקי דעות בתוכנו על מדיניות הביטחון. אבל אלו חילוקי דעות בתוך הצד הישראלי על אודות הדרך הנכונה להבטחת הביטחון; על הדרך היעילה להילחם בטרור. איך אפשר להקים ממשלה עם מי שבאופן עקבי, בכל סכסוך, בכל עימות, בכל מלחמה, בכל "סבב" – מזדהים עם הצד של האויב? על איזה בסיס משותף ניתן להקים אתם קואליציה? ישראל רואה ב-BDS איום אסטרטגי ממדרגה ראשונה. כל ישראלי ציוני רוצה במיגור התופעה. המדינות הנאורות בעולם כבר הגדירו את BDS כתופעה אנטישמית. הרשימה המשותפת שותפה ל-BDS ומטיפה לו. איזה בסיס משותף יכול להיות אתה?

הקמת קואליציה היא מעשה פוליטי. ההתנגדות לקואליציה עם הרשימה המשותפת היא התנגדות פוליטית, אידיאולוגית. אין בה שום עניין אתני.

תומכי הקואליציה עם הרשימה המשותפת מסרבים בעקשנות להסביר על איזה בסיס אידיאולוגי משותף ניתן להקים אתה קואליציה. הם מסרבים בעקשנות להשיב על התמיהות מן הסוג שהעליתי כאן, על האפשרות להקים קואליציה כזאת. במקום זאת, הם מניפים דגל דמגוגי, שיודע לפרוט על נימים רגישות אצל אנשים ובמקביל לטמטמם את מחשבתם. במקום דיון תבוני וערכי, הם הולכים לדיון רגשי דמגוגי. למה אתם לא מוכנים להקים ממשלה "עם הערבים"? כי אתם "שונאי ערבים". כי אתם "גזענים". אין לכם בעיה שהם יעבדו קשה במשמרות ויטפלו בכם כרופאים. אבל להיות שותפים בממשלה הם לא טובים.

איזו דמגוגיה זולה, נחותה, עלובה, שקרית, מטומטמת, מעוררת קבס. איזו תעמולה ירודה, מבחילה, מגעילה.

* טיפול באלימות במגזר הערבי – אחת הטענות המוצדקות של ערביי ישראל, כולל הח"כים הערבים בכנסת, היא כנגד אוזלת ידה של המדינה ובעיקר של המשטרה במאבק באלימות ובעבריינות במגזר הערבי. הבעיה היא, שמנהיגי הציבור הערבי שטוענים את הטענה הזאת, שותפים לפעולה אלימה של תושבים כלפי המשטרה שנכנסת ליישובים ערבים כדי להשליט בהם חוק וסדר. ברוב המקרים, אם לא בכולם, מגיעים הח"כים של הרשימה המשותפת לאתרי ההתפרעות ומסיתים נגד המשטרה, המוצגת ככוח אויב.

במשך יומיים בשבוע שחלף היו התפרעויות המוניות אלימות של ערבים ביפו נגד המשטרה, שבאה לאכוף את תקנות משרד הבריאות. איך הגיבה הרשימה המשותפת? שמא בירכה את משטרת ישראל על אכיפת החוק? הצחקתי אותי.

כהרגלה, היא שפכה שמן על מדורת השנאה. עופר כסיף, לדוגמה, גינה את המשטרה על האלימות, על הפרובוקציות, על אפליה לעומת יהודים וקרא לשחרר את המתפרעים העצורים.

* התנצל על האנטישמיות – מפלגת הלייבור בחרה מנהיג חדש, במקום הצורר האנטישמי קורבין שהתפטר לאחר התבוסה שנחלה מפלגתו בבחירות. מחליפו, עו"ד קיר סטארמר, התנצל בנאום הניצחון שלו בפני היהודים על האנטישמיות במפלגתו בהנהגת קודמו לתפקיד. סטארמר אמר שהאנטישמיות היא כתם על מפלגת הלייבור והוסיף: "ראיתי את הצער בקהילות יהודיות רבות. בשם מפלגת הלייבור, אני מתנצל. אני אעקור את הרעל הזה משורשיו, ואשפוט את ההצלחה בהתאם לחזרתם של החברים היהודים, שהרגישו שהם כבר לא יכולים לתמוך בנו". לתשומת לבם של מעריצי קורבין בשמאל הרדיקלי הישראלי, שהכחישו את האנטישמיות שלו.

יש לקוות שלייבור תחזור לימיה המפוארים כמפלגה פרו-ציונית ותומכת ישראל.

* השקרים האנטי ציוניים – אחד הסיפרים (נראטיבים) החביבים על השיח הפוסט-ציוני והאנטי-ציוני, הוא שהציונות היא תנועה קולוניאליסטית וישראל היא מדינה קולוניאליסטית. הטיעון הזה מופרך, בראש ובראשונה מהסיבה שהקולוניאליזם הוא התפשטות של מעצמה אירופית שהשתלטה על ארצות באסיה ואפריקה כדי לנצל את אוצרות הטבע ועבודת הילידים לטובת מדינת-האם.

איזו מדינת-אם ייצגו הציונים ששבו לארץ ישראל? ברור שאלה דברי הבל.

טענה אחרת שלהם, היא שבכלל אין לאום יהודי. זאת המצאה של הציונים. היהודים אינם לאום אלא עדה דתית בלבד. כמובן שמטרת הטיעון הזה היא שלילת זכותו הטבעית של העם היהודי להגדרת עצמית, כמו כל עם ועם. אבל הטענה הזאת ממש מעניינת – הציונות היא לא רק קולוניאליזם בלי מדינת אם, אלא היא בכלל קולוניאליזם של עם שאינו קיים.

לא, איני מערבב בין טיעונים שונים של אנשים שונים. כך, למשל, במסה שנקראת "מאה שנות ציונות", שהתפרסמה ב-1999 בכתב העת הפוסט-מודרניסטי והאנטי-ציוני "תיאוריה וביקורת", "ניתח" עזמי בשארה את הציונות כתנועה קולוניאליסטית מובהקת, ובאותו מאמר עצמו הוא "הסביר" את העובדה שאין לאום יהודי. איך הוא מיישב את הדברים? לטענתו, הציונים, שהמציאו את הלאום היהודי, הם קולוניאליסטים אירופים. כלומר, המטרה שלהם הייתה להקים אחיזה אירופית זרה במזרח התיכון. אבל גם כאן יש בעיה. הרי היהודים נרדפו באירופה, לא מצאו בה מנוח לכף רגלם. איזה אינטרס היה להם להקים מושבה אירופית בלבנט? טענתו של בשארה, היא שהציונים נבנו מהאנטישמיות ובעצם היה שיתוף פעולה בין האנטישמיות לציונות. הציונים לא רצו לשנות את האנטישמים, אלא לשנות את היהודים, ולהפוך אותם מקהילות של עדה דתית לאומה מומצאת, בין השאר בעזרת האנטישמיות. לכאורה הם הפנו את גבם לאירופה, אך זו רק אחיזת עיניים. "הציונות הפנתה את גבה לאירופה כדי שתוכל לייצג את אירופה כלפי המזרח ורק מחוץ לאירופה מוצאת הציונות את אוות נפשה – ההזדמנות להיות אירופה".

במסגרת מחקר לספר בכתובים, אני קורא המון חומר אנטי ציוני, ונדהם מהיכולת של האנטי-ציונים להמציא טענות סותרות ומופרכות בשירות ההסתה נגד הציונות ונגד מדינת ישראל.

* נקודת הפתיחה של העוול – ממתי החל "הפשע הציוני", ה"עוול הציוני" שנגדו יוצאים הפוסט-ציונים והאנטי-ציונים? מ"אקיבוש" ב-1967? חחחחח… מ"הנכבה" ב-1948? ממש לא. אולי מהצהרת בלפור ב-1917? לכאורה, כן. הרי ערפאת דיבר על כך שהצאצאים של מי שהיו כאן עד 1917 יוכלו להישאר במדינה הפלשתינאית ה"חילונית ודמוקרטית". ובכן, גם לא מ-1917. גם לא מהקמת ההסתדרות הציונית. ההגות הפוסט-ציונית מתארת את הקולוניאליזם הציוני ככזה שהחל בהקמת פ"ת ומושבות העליה הראשונה, שהן מושבות קולוניאליסטיות מובהקות. ואתר הארגון האנטי ישראלי "זוכרות" מגדיר את בית הספר החקלאי "מקווה ישראל", שנוסד ב-1870, כ"התנחלות שקמה לפני 1948 על אדמות הכפר יעזור". זאת, חרף העובדה שארגון כי"ח (כל ישראל חברים) שהקים אותו, כלל לא היה ציוני. אם כן, התוקפנות הציונית המרושעת והמנשלת החלה ב-1870.

והצדק לא ישוב על כנו עד שייעקר וייחרב כל המפעל הקולוניאליסטי שהחל לפני 150 שנה, ב-1870.

* עונת העלילות – פסח קרב, וכמיטב המסורת זה שיא העונה של עלילות הדם האנטישמיות. השנה אין צורך בדם של ילדים נוצרים לאפיית מצות, כי כשיש מגפה, ניתן לחזור ל"מגפה השחורה" מהמאה ה-14 שבה הואשמו היהודים ב"הרעלת בארות". ועכשיו איראן מספרת שהישות הציונית הפיצה את הקורונה, ארגונים אנטישמים בארה"ב מאשימים את היהודים בהפצת הקורונה בארה"ב והרשות הפלשתינאית הגישה תלונה לאו"ם שישראל מפריעה לה במלחמה בקורונה.

* הבן הרשע תש"ף – בליל הסדר נספר את סיפורם של ארבעת הבנים. ומיהו הבן הרשע? זה שהוציא את עצמו מן הכלל, ושאל: "מה העבודה הזאת לכם"? נאמר עליו שבכך שהוציא את עצמו מן הכלל, הוא כפר בעיקר. זו המהות של הערבות ההדדית, של הסולידריות החברתית והלאומית. אנו חלק מקולקטיב: מקהילה, מאומה והשנה במיוחד – מהאנושות כולה. וכל אחד מאתנו נושא באחריות אישית לבריאות הכלל ולשלומו. כאשר אני מקפיד על ההוראות אני שומר לא רק על עצמי, אלא גם על שלום כל הסובבים אותי. דווקא המגיפה מזכירה לנו מה המשמעות של אחריות אישית ושל ערבות הדדית. ומי שמצפצף ולא נוהג על פי הכללים, פוגע לא רק בעצמו, אלא בכל הסביבה ונותן יד להתפשטות המגיפה. ועל כן, הוא הבן הרשע מן ההגדה.

* סערת הסדר המקוון – סערה רבתי במגזר הדתי אורתודוכסי, עקב פסק הלכה של 14 רבני ערים וראש אבות בתי הדין בירושלים, על פיו מותר להורים מבוגרים, שנגזר עליהם בידוד בהיותם בקבוצת סיכון, לערוך סדר מקוון עם בני משפחותיהם, בחג הפסח בעידן הקורונה. פסק ההלכה הזה מבוסס על פסקי הלכה ישנים, בעיקר של רבני צפון אפריקה, המבחינים אבחנה משמעותית בין שבת ויום טוב, ומאשרים ביום טוב מלאכות שאסורות בשבת כולל שימוש בחשמל. פסקי הלכה אלה לא קוימו לאורך השנים, מתוך קבלת מעמדם הבכיר והמחייב של רבנים שהוגדרו גדולי הדור, ובראשם הרב עובדיה יוסף. על סמך אותם פסקי הלכה, הם אישרו שימוש בטכנולוגיה המקוונת בסדר פסח, שאינו חל השנה בשבת. רבנים אחרים מתחו ביקורת חריפה על פסק הדין, בעיקר מטעמי חשש למדרון חלקלק. כלומר שמה שהותר היום בצוק העתים של הקורונה, יהפוך למוסכמה גם בשנים רגילות, ופתיחת המחשב והסמרטפון, שהם היום המייצגים העיקריים של עולם העבודה, יהפכו את החג לחולין.

ואני, הקטן באלפי מנשה, מרשה לעצמי להתערב ולהציג את פסק ההלכה שלי. "לא טוב היות האדם לבדו", נאמר בפרשה הראשונה של התורה. וחז"ל אמרו "או חברותא או מיתותא", כלומר בדידות עלולה להיות פיקוח נפש, לגרום לאדם למוות (כפי שקרה לחוני המעגל במדרש שמסתיים במילים אלו). תחושת הבדידות המתמשכת של אותם הורים זקנים גוברת בשבתות ומגיעה לשיאה בסדר פסח. הסדר המקוון עשוי להקל מעט על מועקתם. לכן, יש לראות בכך פיקוח נפש, הדוחה שבת ולא כל שכן יום טוב. על כך נוסיף את מצוות כיבוד אב ואם, שהיא לא רק מדאורייתא אלא מעשרת הדברות עצמם. לכן פסק ההלכה שלי מתיר לחלוטין קיום סדר מקוון.

* בית דין גוזרין עליהם – יש תקדים למדיניות הסגר. הנה, כך מתואר במשנה, מסכת תענית: "בית דין גוזרין עליהם … ממעטין במשא ומתן, בבניין ובנטיעה, באירוסין ובנישואין ובשאילות שלום בין אדם לחברו, כבני אדם הנזופין למקום".

ועל מה ולמה גזירת הסגר? בעקבות עצירת גשמים. והגזירה היא לאחר כעשר תעניות ציבור שלא הועילו.

אבל אנחנו נהנים משנה ברוכה ביותר בגשמי ברכה, זו השנה השניה ברציפות. מפלס הכינרת עלה בתוך שנתיים ממינוס מזעזע אל סף גלישה. אז מה הקורונה הזאת נדחפת פתאום?

* ביד הלשון

לא בד"ו פסח – מה פירוש המושג "לא בד"ו פסח"? האם הוא קשור לאיזו בדיה = שקר? הכוונה היא שחג הפסח (מה שקרוי היום "החג הראשון") לא יחול בימים ב', ד' ו-ו'. למה לא? מה הסיבה לכך?

הביטוי השלם הוא "לא אד"ו ראש ולא בד"ו פסח", כלומר ראש השנה לא יחול בימים ראשון, רביעי ושישי ופסח לא יחול בימים בד"ו.

בימי קדם, ראש חודש נקבע בידי בית דין על פי עדים שראו את מולד הלבנה. החל מתקופת רבי הלל נשיאה, במאה הרביעית, קבעו חכמים לוח שנה קבוע לדורות, שמשלב בין הלוח הירחי והלוח השמשי. הבסיס הוא לוח שנה ירחי (על פי מחזור הירח), אך כדי שחגי ישראל יותאמו לעונות השנה החקלאיות ופסח ייצא תמיד בחודש האביב, כמצווה בתורה – קבעו חכמים מחזור של 19 שנים, שבו מְעבְּרִים (מוסיפים חודש אדר נוסף) 7 שנים, וכך אחת ל-19 שנים משתווה הלוח הירחי ללוח השמשי.

החכמים שקבעו את הלוח היו בקיאים במתמטיקה ובאסטרונומיה (ללא מחשבים, טלסקופים וכו'). וכשהם יצרו את לוח השנה, היו להם שיקולים נוספים. אחד מהם היה שיום הכיפורים לא ייצא ביום שישי ולא ביום ראשון. כך, לא יהיו שני ימי שבתון מוחלט רצופים. אם יום הכיפורים היה חל ביום שישי, אסור היה לבשל בו את סעודות השבת. אם יום הכיפורים היה חל ביום ראשון, אסור היה לבשל ביום שלפניו, שבת, את הסעודה המפסקת. על פי הקביעה באלו ימים יחול יום כיפורים, נגזר גם באלו ימים יחול ראש השנה (תשעה ימים לפני יום הכיפורים) וכן כל החגים. חכמינו נתנו בהם סימנים: "לא אד"ו ראש לא בד"ו פסח".

בניגוד ליום הכיפורים, אין בעיה שהחגים האחרים יהיו צמודים לשבת, כיוון שבראש השנה ובשלוש רגלים השבתון אינו מוחלט. אסור להבעיר בו אש, אך מותר להעביר בו אש, וניתן לבשל בו.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 1.4.20

* דרך ארץ – הסיעה החדשה שקמה בכנסת, בשעה טובה, סיעתם של יועז הנדל וצביקה האוזר, נקראת: דרך ארץ.

סיעת דרך ארץ תהיה לתנועה ולמפלגה.
זו תנועה שיש לה דרך. הדרך שבשמה הצטרפנו לתל"ם, ובה דבקנו כאשר תל"ם סטתה מהתלם, ערקה מן הדרך. זו תנועתם של מי שדבקו בערכים ובעקרונות ולא במסגרת ובמנהיג.

זו תנועה של אהבת הארץ. תנועה המאמינה בזכותו הנצחית של עם ישראל על ארץ ישראל. זה בסיס הציונות. פקפוק בזכותנו על חלק כלשהו בארץ ישראל, שומט את הקרקע מזכות קיומה של מדינת ישראל בחלק כלשהו של ארץ ישראל. אין זה אומר שעלינו לממש את זכותנו במלואה בעיוורון, בלי התחשבות בגורמים ריאליים כמו האיום הדמוגרפי. יש מקום לפשרה טריטוריאלית שתבטיח שמדינת ישראל תהיה מדינה יהודית דמוקרטית בעלת רוב יהודי מובהק לדורות. אך כל ויתור יוצא מנקודת הנחה שאיננו כובשים בארצנו, אלא אנו מוותרים על מה ששלנו בדין, למען האינטרס הלאומי הציוני. מנקודת מוצא זו, ברור שאין מקום לנסיגה מאזורים שאינם מסכנים את צביונה היהודי של ישראל, אלא יש להחיל על אזורים אלה את הריבונות הישראלית וליישב אותם ביהודים.

זו תנועה של דרך ארץ. דרך ארץ במובן של ממלכתיות, של כבוד למוסדות המדינה, של מדינת חוק ושוויון בפני החוק, של דוגמה אישית, של טוהר מידות, של יושרה, של ניקיון כפיים, של מוסר ציבורי, של טוהר הנשק, של מוסר לחימה, של שאיפה לאחדות ישראל, ללכידות חברתית, לערבות הדדית ולחוסן לאומי. דרך ארץ, במובן שאהבת ארץ ישראל אינה מצדיקה העלמת עין משחיתות, אינה מצדיקה גזענות או לגיטימציה לגזענות, אינה מצדיקה פשעי מלחמה, התעמרות בערבים, שנאת זרים ולאומנות. דרך ארץ במובן של סלידה מפולחן אישיות והכרה בכך שתפקידו של מנהיג הוא לשרת את המדינה ולא לשלוט בה, ועליו להיות כפוף לחוק כמו כל אזרח, ולהעניק דוגמה אישית לכל האזרחים. דרך ארץ במובן של דמוקרטיה הסכמית ולא רובנית כוחנית; דמוקרטיה של הפרדת רשויות עם איזונים ובלמים ולא כיפוף ידיים כוחני של הרשויות. "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ", נאמר בפרקי אבות. יפה אהבת ארץ ישראל עם דרך ארץ.

בבניינה של תנועת דרך ארץ יופקו הלקחים ממה שקרה לתל"ם, ובראש ובראשונה – הצורך להקים מפלגה דמוקרטית, עם מוסדות, ששליחי המפלגה כפופים להם ולהחלטותיהם, ולא מפלגת מנהיג שעל פיו יישק דבר.

(הערה – כל שכתבתי כאן אינו מצע של מפלגה ואינו מחייב אלא אותי ונכתב מהגיגי לבי. אני מאמין ומשוכנע שזו הדרך שתנועת דרך ארץ תלך בה).

* התרגיל המסריח – עופר שלח התגאה, בזחיחותו היהירה, שהם עשו את "תרגיל המאה" שכלא את יועז הנדל וצביקה האוזר ביש עתיד-תל"ם. נו, הם הצליחו כפי שהצליחו בכל התעלולים שלהם – ממשלת מיעוט בתמיכת הרשימה האנטי ישראלית, תעלולי החקיקה בכנסת, הפארסה של "הקפאת המצב ותמיכה מבחוץ בנושא הקורונה בממשלת מעבר לחצי שנה" וכו' וכו' וכו'. תמיד הוא סבור שכל השחקנים במגרש ירקדו על פי החליל שלו, והתסריטים הפנטזיונריים שלו יתממשו, ותמיד נוחל מפלה.

* סנונית ראשונה? – ח"כ תמנו שטה הודיעה על עזיבת יש עתיד ומעבר לכחול לבן, בשל תמיכתה בממשלת אחדות לאומית, אותה הביעה לכל אורך הדרך.

האם היא רק סנונית ראשונה? אני יודע באופן אישי שהיא אינה יחידה שזו עמדתה. אני מקווה שגם אחרים שזו עמדתם יהיו אמיצים וינהגו כמוה.

* נאמנות למדינה – ח"כ מיש עתיד, שלא אנקוב בשמו, אומר בשיחות פרטיות שהוא תומך בהחלטתו של בני גנץ, כי ממשלת אחדות היא הדבר הנכון למדינת ישראל בשעה זו. אבל הוא לא יפרוש מיש עתיד, כי הוא רואה בנאמנות למפלגה שבשמה הוא נבחר לכנסת אקט מוסרי.

ואני תמה. הרי אותו ח"כ אלמוני, שלא אנקוב בשמו, חינך דורות של לוחמים, כמג"ד בצנחנים, כמפקד בית הספר לקצינים, כקצין חינוך ראשי וכראש אכ"א, למסירות למדינה ולנכונות להקרבה למען המדינה. איך זה שהוא מעמיד את הנאמנות למפלגה מעל הנאמנות למדינה, ועוד מצדיק זאת בשם המוסר?

* יש לעם היהודי רק מדינה אחת – ח"כ ר'דיר מריח מכחול לבן הודיעה על התנגדותה לממשלת האחדות. אם זו עמדתה, אין לי טענות אליה. מרגע שחל פילוג בכחול לבן, יש לאפשר לכל ח"כ את הבחירה שלו. יועז הנדל וצביקה האוזר עזבו את תל"ם, תמנו שאטה עזבה את יש עתיד, ואני מקווה שחברים נוספים ביש עתיד שתומכים בממשלת האחדות ילכו בעקבותיה, ובאותה מידה זכותה של מריח לנהוג על פי מצפונה.

הבעיה שלי היא עם הנימוק שלה. היא אמרה שאינה מוכנה לשבת תחת "ראש ממשלת הגזענות וחוק הלאום". בזמן מערכת הבחירות, השתתפתי במפגש של בני גנץ עם מנהיגים ופעילים במגזר הדרוזי בגולן, בביתו של ראש המועצה המקומית מג'דל שמס דולאן אבו סלאח. בפגישה העלו הנציגים הדרוזים את סוגיית חוק הלאום וטענו שהוא פוגע בהם ובתחושת השייכות שלהם למדינת ישראל. הם ביקשו מגנץ להבהיר את עמדתו בנוגע לחוק הלאום. בדברי תשובתו הבהיר גנץ, שחוק הלאום הוא חוק חשוב. לעם היהודי יש רק מדינה אחת, מדינת ישראל, והחוק נועד לבטא את מהותה כמדינה יהודית. הוא אמר שאין להתייחס לחוק הזה כעומד בפני עצמו, אלא כחלק ממכלול החקיקה בישראל הכולל גם את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ואמר שיש צורך בתיקוני חקיקה שיבטאו את השוויון האזרחי. בשעה שהוא אמר את הדברים, ישבה לצדו ח"כ מריח. היא האזינה לדברים בקשב רב ולא הביעה שמץ של הסתייגות מן הדברים, שלבטח לא שמעה אז בפעם הראשונה.

אני מקווה מאוד שגנץ ייזום את חוק יסוד השוויון האזרחי, המקבע בחוקה את השוויון האזרחי לכל פרט ללא הבדל דת, גזע ומין. אין, כמובן, שמץ של סתירה בין חוק זה לחוק הלאום, שכלל אינו עוסק בסוגיית השוויון האזרחי, אלא בהגדרה הלאומית של המדינה.

* על מה התפלגה כחול לבן – כחול לבן התפרקה כי לפיד ויעלון נכנסו לאובססיה ששיבשה את סדר העדיפויות שלהם. איני חושב שאני סולד מנתניהו פחות מהם, אבל אחרי שלושה סבבים ללא הכרעה יש להכיר בכך שחצי עם דבק בנתניהו, ואין לנו לא יכולת ולא רצון להחליף את העם. חייבים לצאת מהמשבר הזה וניתן לעשות זאת רק בממשלת אחדות לאומית ולא לגרור את החברה הישראלית לעוד ועוד סבבי בחירות. עדיף לעשות זאת במצב שבו אין לנתניהו 61 מנדטים ויכולת לחוקק חוקים שיעמידו אותו מעל החוק, ולעמוד כתנאי על תיק המשפטים. זאת דעתי בלי קשר לקורונה, ובעקבות משבר הקורונה – על אחת כמה וכמה. זו המשמעות של ממלכתיות ואחריות לאומית.

לצערי, לפיד ויעלון בחרו בדרך אחרת, שעלולה הייתה לדרדר את מדינת ישראל לאנרכיה, ופירקו את כחול לבן. חבל.

* בורח מאחריות – יאיר לפיד מיתמם וטוען שמי שיזם את רעיון ממשלת המיעוט בתמיכת הרשימה המשותפת היה גנץ והוא "רק הסכים". שקר וכזב! אין לי מילה וחצי מילה להגנת הליכתו של גנץ בתוואי הזה, ובסופו של דבר הוא העומד בראש והנושא באחריות. אך היוזם, התופר, השדכן, המוציא והמביא; מי שחתר לכך כשכולם עוד התנגדו לרעיון ההזוי, הוא עופר שלח, מקורבו של לפיד. וב"קוקפיט" היה זה לפיד הראשון שאימץ את הרעיון ודחף אותו. עכשיו, אחרי הכישלון, הוא בורח מאחריות ומטיל אותה על גנץ. איש קטן.

גנץ לפחות הפיק לקחים, ואחרי שהאופציה המזוויעה הזאת ירדה מן הפרק הוא בחר באחדות. לפיד בחר באנרכיה.

* אופוזיציה פטריוטית – יש בי כעס רב על יאיר לפיד. על כך שלא נכנס תחת האלונקה לשילוב ידיים בהנהגת מדינת ישראל בעת משבר. על כך שפירק את כחול לבן. על כך שהפך מפלגת מרכז מהגורם המחבר והמגשר בין חלקי העם לגורם קיצוני המעמיק את השסע בעם. על כך שנתן ידו ללגיטימציה למפלגה לאומנית קנאית אנטי ישראלית שהוא עצמו העניק לה את הכינוי המדויק "הזועביז". על התרגיל המסריח שנועד לכלוא בפלג שלו את חברי הכנסת האוזר והנדל – הח"כים ההגונים והאמיצים שדבקו בדרך הממלכתיות הציונית. על יצירת הפאניקה השקרית על "הפיכה נגד הדמוקרטיה" וזריעת דמורליזציה בציבור בשעת חירום.

אבל אני רוצה לראות גם את הצד החיובי של המטבע. אופוזיציה חזקה היא כלי חיוני בדמוקרטיה. ויאיר לפיד עשה מעשה חשוב בקביעת דמותה של האופוזיציה בשנים הבאות. אלמלא הצעד שלו, ראש האופוזיציה היה איימן עודה. כאשר נשיא זר היה מגיע לישראל, על פי הפרוטוקול היה עליו לפגוש את ראש האופוזיציה. במקום שנפגין בפניו את הקונצנזוס הלאומי שמעבר למחלוקות, הקונצנזוס היה נשמע באוזניו כצד אחד בוויכוח הישראלי והצד השני, הלגיטימי, היה עמדת האויב, המאשים את צה"ל בפשעי מלחמה, באפרטהייד, בגזענות וכו' וכו' וכו'. אם הנשיא הזר היה מוזמן לנאום בכנסת – לצד נאומו של ראש ממשלת ישראל היה נשמע נאומו של ראש האופוזיציה-למדינה. הוא היה נואם באירועים ממלכתיים ומחרב אותם בנאומים אנטי ישראליים לאומנים. אחת לחודש ראש הממשלה היה צריך לזמן אותו לעדכון ביטחוני. אמנם אני סומך על אחריותם של נתניהו וגנץ, שהיו מקפידים לדווח לו רק על מה שהוא יכול לקרוא בעצמו בעיתון, אך עצם הצורך לתמרן כדי לכבד את לשון החוק, גם אם לא את רוחו, מעיד על הבעייתיות שבמצב.

ראש האופוזיציה בישראל צריך להיות ציוני פטריוט. יאיר לפיד הבטיח שכך אכן יהיה.

* מתקפת המתבכיינים – שני הבנימינים, נתניהו וגנץ, עומדים תחת מתקפה חריפה של קנאי השמאל/ימין, בשל הפשרות של כל צד בהקמת ממשלת אחדות.

שניהם ראויים לשבח על גילוי של מנהיגות ואומץ בשעת משבר והעדפת האינטרס הממלכתי, הישראלי, הציוני, על אינטרסים כיתתיים, מפלגתיים עסקניים.

ימשיכו העסקנים והקנאים להתבכיין. רוב העם תומך במהלך שהציל את מדינת ישראל מאנרכיה.

* ממשלה מנופחת – אין הצדקה לכך שהממשלה תמנה 30 שלושים שרים, ואולי אפילו יותר. ברור שממשלה רחבה פריטטית תהיה גדולה יותר מממשלה רגילה, אבל לא עד כדי כך. הסיבה לניפוח הממשלה היא הרצון לא לפגוע במעמדם של שרי הליכוד וגוש הימין ולהפוך אותם לח"כים מן השורה. נתניהו יכול לגלות מנהיגות, ולהבהיר לשריו שבמציאות הקיימת עליהם לוותר, ולהקים ממשלה של 20-22 שרים.

ישראל נמצאת במצב חירום כלכלי, שימשך גם אחרי המגיפה. אזרחים רבים יצאו לחל"ת ולא ברור כמה מהם יחזרו לעבודה. במצב כזה אין הצדקה לבזבוז של מאות מיליוני ₪. ויותר משמפריע לי עצם הבזבוז, הבעיה היא העדר דוגמה אישית לציבור.

* בעד אדלשטיין – במושב הפתיחה של הכנסת ה-21, לאחר סיבוב הבחירות הראשון, הצביעה סיעת כחול לבן בעד כהונה נוספת ליולי אדלשטיין כיו"ר הכנסת. איך רשימה המתחרה על השלטון מוותרת כך בקלות על התפקיד? הייתה זו ראיה ממלכתית; הכרה בכך שאדלשטיין הוא יו"ר מצוין, ממלכתי, שלא פעם פעל בממלכתיות והגן על הכנסת ועל הדמוקרטיה מפני פגיעתו הרעה של נתניהו, תוך שהוא הסתכן במסעות הסתה וביוש (שיימינג) נגדו, מצד תעשיית ההסתה של נתניהו ולמסעות שנאה של "הבייס". צריך אומץ לב ויושרה נדירים כדי לבצע את הפעולות שאדלשטיין עשה, בסביבה הליכודית.

גם במחלוקת עם תחילת כהונתה של הכנסת ה-23 אדלשטיין צדק ברוב טענותיו ומעשיו. אכן, כחול לבן שברה את הכלים וניצלה את הרוב המקרי שהיה לה, שלא היה לו כל בסיס פוזיטיבי משותף, לדורסנות רובנית כוחנית, במקום שבו נדרשת פוליטיקה הסכמית והידברות מכובדת. הוא צדק בביקורתו על פניית ח"כים לבג"ץ וגם בטענותיו נגד פסיקת בג"ץ. הוא טעה טעות חמורה כאשר לא כיבד ולא מילא את פסיקת בג"ץ. כיו"ר הכנסת עליו לשמש דוגמה אישית לכיבוד פסיקות בית המשפט. אדרבא, היה עליו להסביר בנאומו בכנסת מדוע הוא נגד פסק הדין ולהבהיר מדוע הוא מכבד אותו, כפי שנדרש מכל אזרח.

על אף האקורד הצורם הזה, אני מעדיף לשפוט את אדלשטיין על פי שבע שנות כהונתו. צר לי שהוא לא ישמש כיו"ר הכנסת. צר לי שבני גנץ תבע שהליכוד ימנה אדם אחר. קשה לי לראות עוד ח"כ מהליכוד שינהג בממלכתיות כמו אדלשטיין. אני משער שנוח היה לנתניהו להיענות לדרישה הזאת, מתוך תאוות נקם באדלשטיין ורצון למנות יס-מן לתפקיד (ואם נכונה הידיעה שנתניהו מתכוון למנות לתפקיד את יריב לוין, הוא התגלמות היס-מן של נתניהו). ובמיוחד חבל לי, שכחול לבן ויתרה על דרישתה לתיק הבריאות תמורת קבלת דרישתה להחליף את אדלשטיין. מן הראוי היה שכחול לבן תעמוד על קבלת תיק הבריאות. כחול לבן הציגה במקום מרכזי בקמפיין הבחירות שלה את המצב הקשה של מערכת הבריאות (למרבה הצער הקמפיין הזה לא תפס גובה ולא עורר עניין ציבורי). גנץ אמר שבממשלתו תיק הבריאות יישאר בידי כחול לבן. בוודאי שהיום, בממשלת חירום שקמה על רקע של משבר רפואי, מן הראוי היה שכחול לבן תקבל את התיק הזה.

* בעיה לנתניהו – כחול לבן ויתרה על תיק החוץ תמורת תיק הבריאות. אני מעריך שנתניהו ידחה את ההצעה, כי לא ירצה לשדרג בכיר מהליכוד לתפקיד שר החוץ.

* ריבונות בהסכמה לאומית רחבה – על פי ההדלפות מן המו"מ הקואליציוני (שאין לי כלים לדעת את רמת אמינותם) אחד מסלעי המחלוקת בין הליכוד לכחול לבן הוא סוגיית הריבונות הישראלית על בקעת הירדן וצפון ים המלח.

אין כל סיבה למחלוקת בנושא זה. נהפוך הוא, זו עשויה להיות הבשורה הגדולה של ממשלת האחדות הלאומית – קביעת גבולות הקבע של מדינת ישראל, ברוח תכנית אלון, מורשת רבין ועסקת המאה, בהסכמה לאומית רחבה.

נתניהו וכל הבלוק שלו תומך בריבונות על הבקעה. גם גנץ ביקר בבקעת הירדן והבטיח שממשלתו תחיל את ריבונות ישראל על הבקעה. גנץ אמר שהחלת הריבונות תהיה בתיאום עם הגורמים הבינלאומיים. נתניהו לא אמר זאת, אולם כאשר תכנן להביא לאישור הממשלה את הסיפוח הוא לא עשה כן בשל התנגדות האמריקאים. הפשרה בין עמדות השניים יכולה להיות ריבונות ישראל על בקעת הירדן בתיאום עם ארה"ב.

אפשר להסכים שההחלטה על הריבונות תעלה למשאל עם. כפי שוויתור על שטח ריבוני מחייב משאל עם, אפשר להביא למשאל עם גם את החלת הריבונות.

אין כל סיבה שהחלת הריבונות על הבקעה לא תיעשה בהסכמה לאומית רחבה. לא רק של ממשלת האחדות הלאומית, אלא גם של מפלגות האופוזיציה – תל"ם וישראל ביתנו בוודאי ולפחות מרבית חברי יש עתיד (אולי חוץ מעופר שלח). איזו חגיגת אחדות לאומית זו יכולה להיות – החלת ריבונות ישראל על בקעת הירדן וצפון ים המלח, בהסכמה לאומית רחבה כל כך.

ואם גנץ מתעקש לא להסכים מראש לריבונות על הבקעה, אפשר להתפשר על כך שהקואליציה תעניק לחבריה חופש הצבעה בנושא.

* מחיר הסרבנות – על אף תמיכתי החד-משמעית בממשלת האחדות הלאומית, אני מודה שכואב לי לראות את נתניהו שב ונשבע אמונים כראש הממשלה, הגם שהפעם עם מועד תפוגה המעוגן בחוק. במציאות הפוליטית שנוצרה אחרי שלושת סיבובי הבחירות ובעיקר בעיצומו של משבר הקורונה, לא הייתה אפשרות אחרת, אך נתניהו אינו ראוי להיות מנהיג לאומי, הן בשל כתבי האישום נגדו ובמיוחד בשל המסע שניהל נגד מדינת החוק.

זה יכול היה להיות אחרת. אלמלא הסרבנות, העקשנות, היהירות, משחק הדובוני לא-לא של כחול לבן אחרי הסיבוב השני; אילו נענתה כחול לבן למתווה הנשיא ולהצעה שקיבלה מהליכוד, שעל פיה הרוטציה תבוצע אחרי חמישה חודשים, היום בני גנץ היה נשבע אמונים כראש הממשלה. וכבר חמישה חודשים היה לנו שר משפטים ראוי לשמו.

* אפילו גדעון לוי – לא ייאמן, אבל אפילו גדעון לוי (!) תומך בהקמת ממשלת האחדות ומגדיר את הכרעתו של בני גנץ – אמיצה. הוא כתב זאת לראשונה לפני כשבוע והשבוע – בשנית. ציטוט: "איש לא הציג תסריט אפשרי טוב יותר, זולת המשך מאבק השיירות, שהיו נוסעות ונוסעות לשום מקום. תחושת המחאה נעימה מאוד, אבל המחאה הזאת ריקה: היא עוסקת רק בעניין אחד, והוא אינו רלוונטי עכשיו".

ועוד דבר מעניין שהוא כתב, הוא שאף מאמר של גט כריתות מן הציונות לא עורר עליו זעם כמו מאמרו מהשבוע שעבר בעד ממשלת אחדות למאבק בקורונה.

אגב, הוא בפירוש כותב ש"ממשלה יהודית ערבית" היא "ממשלת החלומות". הוא פשוט מבין שזאת הממשלה היחידה האפשרית והאלטרנטיבה היא שבשיא המאבק בקורונה לא תהיה כאן אף ממשלה. או במילים אחרות – אנרכיה. מי שטוענים שיש חלופה – עושים שקר בנפשם.

* הקונספירציה החדשה – אני נתקל ביותר ויותר אנשים שמאמינים לתאוריית הקונספירציה הפנטסטית על פיה מגפת הקורונה היא לוחמה ביולוגית של הסינים נגד המערב.

נו, מה כבר אפשר לענות לאותם אנשים?

"על סמך מה אתה שולל את התאוריה הזאת בכזאת נחרצות?" הם שואלים אותי. "יש לך הוכחה שזה לא נכון?" כאילו חובת ההוכחה אינה על הקונספירטורים אלא על שוללי הפנטזיה.

וכשאני מזכיר להם שאיראן טוענת שהישות הציונית הפיצה את הנגיף וארגונים אנטישמים בארה"ב מאשימים את היהודים, הם משיבים בעלבון: "איך אתה משווה"?

* בלי להיפרד – לבי לבי לאנשים שבני משפחותיהם נפטרו בתקופה הקשה הזו. לפני כחצי שנה אבא שלי הלך לעולמו. כמה חשוב היה לנו להיות עמו ברגעיו האחרונים, להיפרד ממנו. אבל הרי לא היינו מתקרבים אליו ואל בת הזוג שלו הזקנים ומסכנים אותם במצב הזה. כמה חשובה הייתה לנו ההלוויה המכובדת. והיום ההלוויות הן תחת מגבלות קשות כל כך. השבעה היא חוויית חיים עוצמתית, שקשה לתאר אותה. אין דרך נחמה טובה ממנה; המפגש הזה עם כל כך הרבה אנשים, חברים, בני משפחה, מוקירי זכרו של המנוח. קשה לי לתאר התמודדות עם האובדן ללא השבעה. ומי שמאבדים את יקיריהם בימים אלה, אינם זוכים לחוות את השבעה. אני שמח שאבא שלי זכה למות לפני הימים הנוראים הללו.

* ביד הלשון

צור נתן – אנו ממשיכים בסדרת היישובים עם המילה צור, והפעם – צור נתן.

צור נתן הוא מושב שיתופי קטן של תנועת משקי חירות בית"ר במועצה האזורית דרום השרון. היישוב החל את דרכו כהיאחזות נח"ל שעלתה לקרקע ב-1966 סמוך לגבול הישן, הקו הירוק. ההיאחזות הוקמה כחלק מדרישת צה"ל לסתום פרצת גבול לאורך 12 ק"מ בין קיבוץ איל בדרום למושב שער אפרים, שהייתה מועדת לפורענות ולחדירת מחבלים מהשומרון. היישוב אוזרח כחודשיים לאחר מלחמת ששת הימים, באוגוסט 1967, על ידי בוגרי תנועת הנוער בית"ר.

היישוב קרוי על שמו של נתן סימונס (שמעון) מקנדה. מיהו אותו נתן סימונס? כל מה שאני יודע עליו הוא שצור נתן קרוי על שמו. וכנראה שזה מה שגם גוגל יודע עליו וכן "מקורות יודעי דבר" שפניתי לעזרתם.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 29.3.20

* השכל הישר ניצח!

* היום שבו נולד מנהיג – בפני בני גנץ עמדה הכרעה מנהיגותית ממדרגה ראשונה – האם לסכן את שלמות המפלגה למען שלמות העם והמדינה או להיפך. בהכרעתו הוא הוכיח שהוא קורץ מחומר של מנהיג לאומי ולא של עסקן. שהוא אוהב את מדינת ישראל יותר משהוא שונא את נתניהו. הוא האיש שהכריע בין ממשלת אחדות לבין אנרכיה. הוא האיש שהציל את מדינת ישראל מאנרכיה. הוא נהג כמו האם האמתית במשפט שלמה – לא היה מוכן לגזור את התינוק כדי לדפוק את המתחרה. והתינוק הוא אנחנו.

אני מודה, לא בחרתי בכחול לבן בזכות גנץ. במידה מסוימת הצבעתי כחול לבן למרות גנץ. אבל אחרי שבועות שבהם התביישתי בהצבעתי, סוף סוף אני יכול לזקוף את קומתי.

* קונה את עולמו – לכל היהירים שלועגים לגנץ ומבטיחים שהוא יהיה "גוויה פוליטית" – פטריוט אמתי לא עושה חישובים כאלה. גנץ עמד בנקודת זמן ומקום שבו היה בידיו להכריע האם מדינת ישראל תידרדר לאנרכיה. באבחת החלטה מנהיגותית אמיצה הוא הציל את המדינה מן האסון הזה.

ואם הוא ייהפך בשל כך ל"גוויה פוליטית" – זה לא כל כך חשוב. אבל אני מאמין שבזכות ההחלטה הזו הוא יהיה ראש הממשלה בעוד שנה וחצי ובעוד שלוש שנים יתמודד בבחירות מעמדת ראש הממשלה.

התנגדתי מאוד לצעדיו בשבועות האחרונים ובראשם הלגיטימציה לרשימה לאומנית אנטי ישראלית והנכונות להקים ממשלה התלויה ברצונה הרע. אבל יש אדם קונה עולמו בשעה אחת. בני גנץ עשה זאת. הוא הציל את מדינת ישראל. וזה העיקר. זה חשוב יותר מכל חשבונאות רווח והפסד עסקנית.

* יעבור גם את זה – כפי שגנץ עמד בגבורה, בשלווה ובניחותא במסע ההסתה, השיימינג וההכפשות תוצרת תעשיית השקרים של נתניהו לפני הבחירות, כך הוא יעמוד במסע ההסתה, השנאה וההכפשות של לפיד ושל השמאל בימים אלה.

* הנציגים שלי – אני שמח על החלטתו האמיצה של גנץ וגאה בה, קודם כל כאזרח מדינת ישראל, אך גם כמצביע לכחול לבן. אני חש לראשונה מאז הבחירות, שמנהיג הרשימה בה בחרתי, עשה את הבחירה הנכונה. אך איני יכול לשכוח את העובדה שהוא ניסה להקים ממשלת מיעוט בתמיכת הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. הנציגים האמתיים שלי בכנסת הם יועז הנדל וצביקה האוזר, בעלי המצפון, היושרה והאומץ, היחידים שלא התקרנפו וסיכלו את פיגוע ממשלת המיעוט בתמיכת עופר כסיף וכנופייתו.

* נגרר – לאורך כל התקופה שמאז הבחירות, בוגי יעלון בחר בצד הלא נכון של האינטרס הלאומי. כל כך קיוויתי שאחרי ההכרעה של גנץ הוא יצטרף אליו. וכל כך מצער שהוא נגרר אחרי העסקנות ההרסנית של לפיד.

* המפרק – לא ביבי פירק את כחול לבן. יאיר לפיד פירק את כחול לבן.

* למה זו ממשלת אחדות – בראיון לרינה מצליח בתכנית "פגוש את העיתונות" בערוץ 12, טען יאיר לפיד שזו אינה ממשלת אחדות, אלא גנץ נכנס לממשלת נתניהו, ואמר: "אני נכנסתי לממשלת נתניהו עם 19 מנדטים ולא קראתי לזה ממשלת אחדות, אז בטח שאם גנץ נכנס עם 14 מנדטים זו לא ממשלת אחדות". אריתמטית זה נשמע הגיוני, אבל זה לא נכון. כי כשהוא נכנס לממשלה זו לא הייתה ממשלה פריטטית ולא ממשלה רוטציונית. לנתניהו היה בה רוב גם בלעדיו, ועובדה שהממשלה התקיימה גם לאחר פיטוריו. גנץ נכנס לממשלה פריטטית ורוטציונית, בין שני המועמדים לראשות הממשלה ולכן זו ממשלת אחדות.

גם המספר שלפיד נקב בו, 14 ח"כים, הוא הטעיה. הרי בחוסן לישראל, מפלגתו של גנץ, יש 15 ח"כים. הוא נקב במספר 14, כי הוריד את ח"כ ר'דיר מריח מחוסן שמתנגדת לכניסה לממשלת אחדות וכנראה תצביע נגדה. אבל באותה מידה הח"כים הנדל והאוזר מכחול לבן תומכים בממשלת האחדות ויצביעו בעדה, כך שהמספר הוא 16.

ובסופו של דבר, הסיבה שגנץ אינו נכנס לממשלה בראש סיעה בת 33 ח"כים היא פירוק כחול לבן בידי לפיד ויעלון.

* נתניהו גילה מנהיגות – אני קורא ברשתות את הבייס של ביבי נגד ממשלת אחדות לאומית. נתניהו ראוי לשבח. הוא נהג כמנהיג לאומי, ולא נגרר אחרי לה-פמיליה של הבייס שלו.

* תהיה גבר – אני מנסה לשער איך הייתה הדינמיקה בסביבתו של גנץ עד שקיבל את ההחלטה המנהיגותית הנכונה.

מבוקר עד ערב לחשו יאיר לפיד, שלח, ליברמן ויעלון על אוזנו של גנץ: "די כבר להיות נאיבי… אתה צריך להתחיל להבין פוליטיקה… הוא יאכל אותך בלי מלח… חייבים לשחק מלוכלך… תהיה גבר!"

אבל גנץ הוכיח שהוא מנהיג. הוא לא שעה לעצות "הנערים", כדוגמת רחבעם בנו של שלמה. הוא גילה אחריות ובחר באחדות לאומית. הוא בחר בשלמות האומה, גם על חשבון שלמות מפלגתו.

* התרחיש הדמיוני – האפשרות שכחול לבן תתפרק, הייתה קיימת בתודעתי מיום הקמתה, אך את התרחיש הזה אפילו לא דמיינתי. ראיתי שני תרחישים אפשריים. האחד, הוא פרישה של תל"ם מכחול לבן בשל מחלוקת מדינית. למשל – על סיפוח חד-צדדי של בקעת הירדן לריבונות ישראל. השני, הוא פרישה של יש עתיד בשל הקמת ממשלת אחדות עם הליכוד. תרחיש שבו תל"ם תפרוש עם יש עתיד בשל הקמת ממשלת אחדות, הוא דמיוני בעיניי גם עכשיו, כשהוא מתרחש לנגד עיניי.

* משחקים באש – פרשת התפטרותו של יו"ר הכנסת אדלשטיין מצביעה על ההתנהלות הרת האסון של המערכת הפוליטית, עד התפנית של בני גנץ. בשבועות האחרונים ראינו לנגד עינינו מערכת פוליטית מנותקת מן המציאות, מצרכי השעה וממה שמעניין את אזרחי ישראל. אדלשטיין הביע את דעתו. בית המשפט פסק את פסיקתו. למה לא יכול אדלשטיין פשוט לכבד את פסק הדין, תוך הבעת דעתו על פיה פסק הדין שגוי? למה הוא צריך ללכת אל הקצה, להסלים, להחריף, להוסיף עוד קיסם לתבערה? וכך גם תגובת כחול לבן להתפטרות. רציתם שאדלשטיין יסיים את תפקידו? הוא סיים את תפקידו? הרפו. אז בחירת היו"ר לא תהיה ביום רביעי אלא ביום שני. מה קרה? מה הדחף שוב להביא את ענייני הפרלמנט לרשות השופטת? מה זה נותן? כדי להשפיל את אדלשטיין? כדי להכריח אותו, אחרי שכבר התפטר, לנהוג בניגוד למצפונו? כדי להכריז עליו כמבזה את בית המשפט? כדי להסלים? כדי להוסיף עוד קיסם לתבערה?

אחרי למעלה משנה של המשבר הקשה ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית ובעיצומו של מצב חירום לאומי מן הקשים ביותר בתולדות המדינה – בזה צריך להעסיק את הציבור? בהעמקת השסע? בהחרפת העימות? בספירלה של הסלמה הולכת ומתעצמת? בהליכה של הצדדים השונים עד הקצה? בהגדלה מתמדת בכל צד של סכום ההימור? הרי לא על כספיכם אתם מהמרים אלא על עתידנו.

שני הצדדים אשמים. אבל עיקר האשמה הייתה בכחול לבן. מדוע צריך היה לשחק בתמרוני החלפת יו"ר, שינוי חוקי יסוד ב"כנסת מעבר" בטרם קמה ממשלה וכל זאת בעיצומו של משבר הקורונה? במקום להיענות לצרכי השעה ולאינטרס הלאומי העליון ולהקים מיד ממשלת אחדות, אתם משחקים ב… הלוואי שזה היה משחקים בקקה. אתם משחקים באש.

והנה, קם בני גנץ, קיבל החלטה מנהיגותית והחזיר את השפיות לפוליטיקה הישראלית.

* פילים בחנות חרסינה – דמוקרטיה תקינה מקיימת הפרדת רשויות ואיזונים ובלמים בין הרשויות. צעדים המעניקים כוח יתר לאחת הרשויות, או שימוש יתר בכוח הקיים ברשויות, פוגעים בדמוקרטיה. לכן, אני שולל את האקטיביזם השיפוטי ואת התערבות היתר של בית המשפט העליון בהחלטות הכנסת. מאותה סיבה אני שולל את שימוש היתר בעוצמת הממשלה, בעיקר בסירוס הכנסת ובניסיונות לפגוע בבית המשפט, אם באמצעות חקיקה שתסרס אותו לגמרי (התגברות ברוב האוטומטי של הקואליציה הכפופה לחלוטין לראש הממשלה), אם באמצעות הסתה נגד המערכת המשפטית, כמו תאוריית הקונספירציה השקרית והמופרעת על "תפירת תיקים" נגד נתניהו ושאר תוצרי תעשיית השקרים ואם בניסיונות חקיקה המעמידים את ראש הממשלה מעל החוק.

לצערי, מי שהפעיל כוחנות שאינה במקומה השבוע היה בית המשפט העליון. התערבות בג"ץ בפעולת הכנסת צריכה להיות נשק יום הדין, שמופעל רק כאשר יו"ר הכנסת פועל בעליל ובאופן קיצוני בניגוד לחוק ולתקנון. התנאי הזה ממש לא קיים במקרה הזה.

כאן מדובר במקרה אפור. החוק מעניק ליו"ר הכנסת את הסמכות לקבוע את סדר היום ומחייב את בחירת היו"ר עד הקמת הממשלה. מצד שני, יש בעיה רבה בכך שיו"ר בלתי נבחר, שממלא את התפקיד בשל בחירה לפני שתי כנסות ובשל הרצף השלטוני, כשעוד אין נשיאות לכנסת ואין לו סגנים, פועל בניגוד לרצונם של 61 ח"כים, המהווים את רוב הכנסת ובנושא שיש לו בו ניגוד אינטרסים בולט. התחום האפור הזה נתון לפרשנות, שמן הדין שתיעשה בשיג ושיח פרלמנטרי, ולא בהכרעת בית המשפט. ח"כים וסיעות אינם צריכים לעתור לבית המשפט בענייני הכנסת. נכון שהיו גם עתירות אזרחיות, ובכל מקרה בית המשפט היה נדרש לכך. אולם טוב הייתה עושה כחול לבן אילו נמנעה מלעתור והייתה מגיבה על העתירות האזרחיות בבקשה מבית המשפט להשאיר זאת לזירה הפרלמנטרית. וטוב היה עושה בית המשפט אילו נמנע מלהתערב. ואם החליט להתערב, טוב היה עושה אילו פעל במתינות. למשל, פסיקה שעל היו"ר להביא את בחירת היו"ר החדש בתוך עשרה ימים.

בית המשפט התערב במחלוקת הזאת, בעיצומו של משבר קשה, שמאופיין בכך שכל צד הולך אל הקצה ומסלים את העימות. בית המשפט העליון נהג כפיל בחנות חרסינה והוסיף עוד שמן לבערה, כאשר גם הוא הלך אל הקיצון, במקום לנהוג במזג שיפוטי. גם מבית המשפט ניתן לצפות לאחריות ולא לייקוב הדין את ההר.

אבל בדיעבד, בהפוך על הפוך, דווקא לוח הזמנים שקבע בית המשפט הביא את שני הבנימינים למו"מ מואץ שהניב תוצאות חיוביות למדינת ישראל.

* דמוקרטיה הסכמית – אני מאוד לא אוהב את ההתנהלות הפרלמנטרית של כחול לבן מאז הבחירות; התנהלות כוחנית, של רוב (וזה רוב מלאכותי כי אין לו יכולת פוזיטיבית להקים ממשלה) המנצל את כוחו כדי לעשות ככל העולה על רוחו. רוב של קול אחד שקובע לבדו, ללא הידברות, את הרכב ועדות הכנסת, שמנסה לחוקק ב"כנסת מעבר" חוקים פרסונליים רטרואקטיביים שהם שינוי חוק יסוד וכו'. אבל ראיתי בהתנהלות הזאת גם צד זכות. היה בה כדי ללמד את הימין לקח – מה המשמעות של דמוקרטיה שכל עניינה הוא כוחו הבלתי מוגבל של הרוב – הרוב שלוקח את כל הקופה, בלי התחשבות, בלי שיג ושיח פוליטי דמוקרטי. נושאי הדגל של הגישה הזאת הם אוחנה, אמסלם ומיקי זוהר, וברור מי שולח אותם ומי עומד מאחוריהם. זה בא לידי ביטוי בעיקר בדיבורים על כך ש"העם אמר את דברו ומי הם שופטים שאף אחד לא בחר אותם שישפטו אותו". או בניסיון ליצור באמצעות הרוב את חוק ההתגברות הרדיקלי לפיו הרוב האוטומטי שכפוף לראש הממשלה יכול לבטל כל פסיקת בג"ץ שאינה מקובלת עליו; חוק שפירושו מחיקת הזרוע השופטת ומחיקת היכולת של בית המשפט להגן על המיעוט, על מתנגדי הממשלה וכו'. אני מקווה שהטראומה של אנשי הליכוד והימין מההתנהלות של כחול לבן בתקופה הזו תגרום להם לחשבון נפש. שיבינו שאם בשם הרוב הכל מותר – לא לעולם חוסן. מי שהיום הוא הרוב, יהיה מחר המיעוט. שדמוקרטיה אינה רק שלטון הרוב, אלא גם זכויות המיעוט, הסכמיות, הידברות וכללי משחק.

* טעם לאחדות – יש סיבות רבות לנחיצותה וחיוניותה של ממשלת האחדות הלאומית. הבעיטה בתחת לסוס הטרויאני ממשרד המשפטים היא לא האחרונה שבהם. אני סופר את הדקות עד שנראה אותו עף משם.

אוחנה במשרד המשפטים הוא כמו אחמד טיבי במשרד הביטחון.

* מדקלמים את המנטרה – מחאת הפאניקה המלאכותית על "קץ הדמוקרטיה" דקלמה, בין השאר, את המנטרה ש"סגרו את בתי המשפט". הגורם ברשות השופטת הרלוונטי לשאלת תפקוד הדמוקרטיה הוא בית המשפט העליון. לא זו בלבד שבית המשפט העליון ממשיך לפעול כרגיל, הוא פועל בדיוק בנושאים הנוגעים למחאה, ופסיקותיו עד כה היו לטעמה. ואף על פי כן הם ממשיכים לדקלם את המנטרה ש"סגרו את בתי המשפט"… "הפיכה"… "הדמוקרטיה מתה".

* מקסם שווא – רעיון העוועים של הקמת ממשלת מיעוט ללא רוב בכנסת ובעם, שקיומה תלוי ברצונה הרע של מפלגה עוינת, ירד מעל הפרק, בזכותם של חברי הכנסת הנדל והאוזר; ח"כים בעלי מצפון, יושרה ואומץ, שסירבו להתקרנף וסיכלו את הפיגוע. אני מעריך שאילו הנושא היה מבשיל להחלטה, היו יוצאים מן הארון עוד ח"כים מכחול לבן שמצפונם לא היה מאפשר להם לתת ידם במעל.

ואז לפיד ושלח המציאו פטנט חדש לסכל את מימוש האינטרס הלאומי בממשלת אחדות לאומית – ממשלת חירום קצובה בזמן. הרעיון היה להאריך את תוקף ממשלת המעבר בחצי שנה נוספת, כשכחול לבן תתחייב לגבות את הצעדים הנוגעים לקורונה.

הרעיון הזה קסם גם לחלק משוחרי האחדות בכחול לבן. הנה, אמנם לא הולכים לאחדות, אך מבינים את מצב החירום, מבטיחים לגבות את המאבק בקורונה ולא גוררים את המדינה לבחירות בעת חירום. הרעיון הזה קסם גם למתנגדי האחדות מימין. הנה, אין צורך באחדות, אין צורך בוויתורים ופשרות, ממשלת המעבר תמשיך לכהן, תקבל גיבוי למאבק בקורונה, הכל בסדר.

אולם היה זה מקסם שווא. מדובר היה בכך, ששעה שאזרחי ישראל נמצאים במצב חירום והממשלה מובילה את המאבק בקורונה, האופוזיציה במקרה הטוב עומדת מנגד, אינה נותנת כתף, אינה נושאת באחריות להחלטות קשות, שעוד תהיינה. וכפי שראינו, היא לא נתנה באמת גיבוי להחלטות הקשות, כפי שעושות האופוזיציות במדינות האחרות, אלא תקפו אותן, ייצרו היסטריית המונים מלאכותית על "פגיעה בדמוקרטיה", שלא הייתה ולא נבראה, והוציאו לרחובות אנשים מוסתים עם דגלים שחורים.

מה היה קורה בחצי השנה הזאת, אילו היה מתקיים מתווה ה"תמיכה מבחוץ"? כשהממשלה הייתה מובילה את המאבק בקורונה, הייתה ניצבת מולה כנסת לעומתית, המונהגת בידי רוב שאין לו יכולת להקים ממשלה ואין לו שום מכנה משותף פוזיטיבי, והוא היה מתעסק בשינוי חוקי יסוד ובחקיקה פרסונלית. זה משחק באש שעלול היה לחולל תבערה ציבורית שמדינת ישראל לא ידעה כדוגמתה.

ובתוך מצב החירום הזה, הייתה זו חצי שנה של מערכת בחירות סוערת, רוויית שנאה והסתה משני הצדדים.

* תג מחיר – בליל שבת המחבלים ירו רקטה על עוטף עזה והממשלה שלחה את חיל האוויר להפציץ בעזה. אילו הייתה היום ממשלת מיעוט שתלויה ברשימה העוינת, או שהיו נמנעים מתגובה, או שבחודש הקרוב הממשלה לא הייתה מצליחה להעביר אף חוק.

* מחיר האלטרנטיבה – בימים האחרונים הפעלתי לחץ על ח"כים בכחול לבן בנושא ממשלת אחדות לאומית. אחד מהם, שבפירוש היה בעד, והוא אינו מן הספסלים האחרונים, אמר שיש ללכת לאחדות אך לא בכל מחיר. וזה נכון. שום דבר אין לעשות "בכל מחיר". אבל צריך תמיד לזכור גם את האלטרנטיבה – מה המחיר של החלופה. ובמקרה הזה – מחיר האנרכיה.

* אי אמון – אחד הגורמים העיקריים שעיכבו את מימוש הצורך הלאומי הדחוף בהקמת ממשלת אחדות לאומית, היה אי האמון בנתניהו; הראיה בכל הצעה שהוא מציע תרגיל ומלכודת ואי האמונה שהוא יכבד את הרוטציה. האמת היא שנתניהו הרוויח את אי האמון בו בחוסר יושר. משל הזאב-זאב מבהיר מדוע איננו מאמינים למי שמעל באמוננו גם כאשר הוא אומר אמת.

אבל משל הזאב-זאב גם ממחיש לנו שאי אמון אוטומטי עלול לגרום לאסון ולהסתיים בטריפת העדר כולו.

נכון, הסכם הרוטציה עם נתניהו אינו יכול להיות הסכם ג'נטלמני. תאריך הרוטציה חייב להיות מעוגן בחוק ובערבויות של כל שותפיו של נתניהו לבלוק, כמו התחייבות פומבית בחתימת ידם ובהצהרה תקשורתית שיפרשו מן הממשלה אם נתניהו יפר את ההסכם. הסכם הרוטציה יהפוך לאבן בוחן שכל אזרחי ישראל יוכלו לבחון במועד מסוים – האם נתניהו רמאי. ואם הוא ינסה לגנוב את הרוטציה, ממשלתו תיפול, כי היא תהיה מיד ממשלת מיעוט שאינה נתמכת מבחוץ. ובחירות חדשות תהיינה על רמאות בעליל. לכן, להערכתי, הסיכון שנתניהו יפר את הרוטציה נמוך מאוד.

שמעון פרס לא היה יותר אמין ופחות תחמן מנתניהו. ובטח לא פחות תאב שלטון ממנו. ובטח לא פחות משוכנע ממנו שהוא גוליבר בארץ הגמדים. מעטים, הן בליכוד והן במערך, האמינו שהוא לא יעשה תרגיל ויפר את הרוטציה. אך פרס ידע שכל יוקרתו מותנית בעמידתו בהסכם, ובהגיע השעה הוא פינה את מקומו. אני מאמין שכך ינהג גם נתניהו.

האם אני בטוח בכך? לא. אך בניהול סיכונים בוחנים את האיומים מול ההזדמנויות בחלופות השונות. כאשר מעמידים את הסיכון הנמוך שנתניהו יפר את ההסכם מול האיום הוודאי שללא ממשלת אחדות ישראל עלולה להידרדר לאנרכיה, ברור שההחלטה השפויה היחידה הייתה הקמת ממשלת אחדות.

* מי יהיה ראשון – כאשר קמה ממשלת האחדות הרוטציונית ב-1984, סלע המחלוקת היה הוויכוח מי יהיה הראשון ברוטציה. טבעי היה ששמיר, ראש הממשלה, ימשיך ברצף ופרס יחליף אותו בחלוף שנתיים. בסופו של דבר שמיר ויתר.

ומה קרה? בשנתיים הראשונות נהנה פרס מתמיכה ציבורית רחבה ומפופולריות רבה בסקרים. אך לבחירות הבאות הגיע שמיר מעמדת ראש הממשלה וניצח.

לבחירות הבאות בני גנץ יגיע כראש ממשלה. בלי ממשלת אחדות, היינו מגיעים לבחירות רביעיות מתוך מצב של אנרכיה ביציאה ממשבר הקורונה, וגנץ היה ניגף יחד עם כחול לבן.

* מילה זו מילה – אחרי הסיבוב השני ליברמן נשא את דגל ממשלת האחדות. אמר שלא יצטרף לאף ממשלה צרה ולא ימליץ על אף מועמד שלא יתחייב לממשלת אחדות. והנה, כאשר נתניהו וגנץ סוף סוף מקימים ממשלת אחדות, הוא קופץ לחבל ולנסות להכשיל. למה? כי אצל ליברמן מילה זו מילה. אלא שבכל יום זו מילה אחרת.

אגב, עד היום ליברמן אפילו לא רמז בפומבי שהוא מוכן לתמוך בקואליציה עם תמיכה מבחוץ של הרשימה המשותפת. ומהר מאוד נשמע אותו תוקף את גנץ שהיה מוכן לממשלה עם "הגיס החמישי".

* למנות שר ערבי – מן הראוי שבממשלת האחדות הלאומית יכהן שר ערבי. כמובן שלא מהרשימה המשותפת, אלא ערבי החותר להשתלבות ערביי ישראל במדינת ישראל.

* איום אסטרטגי – אחת הסיסמאות של הדמגוגים שבורחים מהתמודדות עם טיעוני ההתנגדות לממשלה, התלויה ברשימה האנטי ישראלית הלאומנית של עופר כסיף וכנופייתו להצגת ההתנגדות כ"גזענות" ו"שנאת ערבים", כביכול, היא "חמישית מאזרחי ישראל". כאילו ייצוג באופוזיציה הוא "מחיקת קול" וחייבים להקים אתם ממשלה, בלי קשר לדעותיהם, רק "כי הם ערבים", שזו כשלעצמה התייחסות מתנשאת וסוג של גזענות.

אבל… האמנם הרשימה המשותפת מייצגת חמישית מאזרחי ישראל? חמישית מאזרחי ישראל הם 24 מנדטים. לרשימה המשותפת 15 מנדטים. בערך מנדט אחד היא קיבלה מסוג של יהודים הזויים שטופי שנאת עמם ומדינתם. איזה ייצוג יש לסדר גודל של עשרה מנדטים של ערבים שאינם תומכים ברשימה המשותפת? מן הסתם מדובר באזרחים ערבים שמקבלים את קיומה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית ורוצים להשתלב בה. חלקם הצביעו למפלגות ציוניות. אחרים לא הצביעו.

חבל שאין מפלגה ערבית ישראלית הדוגלת בהשתלבות. חבל מאוד שהמפלגות הישראליות אינן משריינות מקומות ריאליים לערבים ישראלים. אני מאמין שאילו עשו כן, היו מחלישים את הרשימה האנטי ישראלית ומושכים חלק מהמצביעים לה.

עליית כוחה של רשימה אנטי ישראלית היא איום אסטרטגי על הדמוקרטיה הישראלית ופיגוע קשה במרקם היחסים העדין בין יהודים וערבים בישראל. ולכן, המפלגות הציוניות חייבות לעשות חשבון נפש ולעצב אסטרטגיה של התמודדות עם האיום ובראש ובראשונה לתקן את יחסן לערביי ישראל. וזה נוגע בראש ובראשונה לממשלה. מן הראוי שבממשלת האחדות הלאומית ימונה שר ערבי התומך בהשתלבות. אני קורא לבני גנץ, למנות במכסת השרים של חוסן לישראל שר ערבי. בכך הוא יכפר על הנזק שגרם בלגיטימציה שהעניק לרשימה האנטי ישראלית הלאומנית כתומכת בממשלת מיעוט.

* גם זו לטובה – קיוויתי מאוד שלפיד ויעלון יתעשתו ויצטרפו לממשלת האחדות הלאומית. אבל כיוון שהם לא עשו כן – יש יתרון בכך שראש האופוזיציה יהיה יאיר לפיד ולא איימן עודה.

* מיהו גזען – מי שמאמינים שלכל עם ועם בעולם זכות טבעית להגדרה עצמית זולת העם היהודי, הם גזענים. מי שתומכים בהקמת ממשלת מיעוט, שקיומה תלוי ברצונה הרע של המפלגה הגזענית הזו – מן הראוי שישתקו ולא יעזו להאשים את מי ששולל אבסורד כזה ב… "גזענות".

* ברית עם השטן – אני שולל עקרונית וערכית כל שיתוף פעולה קואליציוני בין מפלגה ציונית למפלגה אנטי ציונית, אנטי ישראלית. לכן אני יוצא נגד כחול לבן על הפלירט שלה עם הרשימה המשותפת. לכן פרשתי מתל"ם. אבל הקמפיין המציג כתוצאה מן הנכונות להסכם הזה את כחול לבן כלא ציונית או כפוסט ציונית, הוא עלילה ושקר. הביקורת שלי על המעשה של כחול לבן נובע מכך שזו מפלגה ציונית לעילא ולעילא, שחטאה לדרכה בצעד ציני, של שיתוף פעולה עם מי שהמכנה המשותף היחיד אתם הוא על דרך השלילה – אויב משותף. הם עשו טעות חמורה, אבל איני חושד בהם שהם ציונים פחות ממני אפילו בגרם אחד. כציונים, אני מצפה מהם לדרך אחרת.

למה הדבר דומה? בשנה האחרונה תקפתי בחריפות את נתניהו על הלגיטימציה שהעניק לחיה הכהניסטית ועל כך שהוא ניסה, מטעמים של ציניות פוליטית, להכניס את עוצמה כהניסטית לכנסת, ואילו נכנסה חלילה הוא לבטח היה מקים עמה קואליציה. אבל מעולם לא העליתי על דל שפתיי חשד בנתניהו שהוא גזען פשיסט ותומך טרור כמו הכהניסטים. להיפך, דווקא כיוון שהוא רחוק מכך, תקפתי אותו על הברית הטמאה הזאת.

כשאני חושב על צעדיו של בוגי יעלון בנכונות לשיתוף פעולה עם עופר כסיף וכנופייתו למען הפלת נתניהו, הדוגמה העולה לראשי היא יאיר – אברהם שטרן, מפקד הלח"י. שטרן היה מוכן לשתף פעולה עם גרמניה הנאצית במלחמתה בבריטניה, בטענה שבריטניה היא האויב הראשי, ונכון לשתף פעולה עם הצורר כדי להפיל את האויב. כמו יאיר, גם יעלון איבד את האוריינטציה.

* יו"ר ועדה מן הרשימה המשותפת – אני שולל מכל וכל קיומה של ממשלה שתלויה ברשימה המשותפת. לא כן בתפקיד יו"ר ועדה של הכנסת. זו רשימה המונה 15 ח"כים, שמקומה באופוזיציה, ומקובל שיש יו"רי ועדות מן האופוזיציה. יש ועדות שמינוי כזה אינו יכול לעלות על הדעת, כמו ועדת החוץ והביטחון או הכספים, אך יש ועדות שבהן אין מניעה.

הרשת מוצפת בסיפור דמגוגי כאילו ח"כ מן הרשימה המשותפת מונה לעמוד בראש הוועדה לתשלום הפיצויים לנפגעי הטרור. למה הסיפור הוא דמגוגי? כי אין ועדה כזו. ואילו הייתה ועדה כזו, אף אחד לא היה ממנה דווקא לראשותה ח"כ מן הרשימה המשותפת, כאצבע בעין החברה הישראלית בכלל ונפגעי הטרור בפרט. מה האמת? שהוחלט למנות ח"כ מן הרשימה המשותפת ליו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת. הוועדה הזו עוסקת במגוון רחב מאוד של נושאי חברה הנוגעים לכל אזרחי ישראל. אחד הנושאים שמאושרים בוועדה הוא הפיצוי לנפגעי טרור.

אפשר להחליט שהנושא הזה עובר לוועדה אחרת. למשל – ועדת הכלכלה. ונכון יותר להשאיר אותו בוועדת הרווחה, ואם היו"ר ינסה לפגוע במשהו בפיצויים – להדיח אותו.

* מנהיג אמיץ – בוריס ג'ונסון הוא מנהיג אמיץ. שעה שכל שאר מנהיגי העולם נקטו בצעדי חירום חמורים, הוא קרא לאזרחי בריטניה לשמור על שגרה ולא להיכנס לטרפת ותבהלה. זהו אומץ של מנהיג שמוכן לקחת סיכון ואינו פועל למען הכסת"ח.

זהו אומץ של צל"ש או טר"ש. אילו ההימור שלו הצליח, הוא היה יוצא הגדול מכולם. התנהלותו הייתה מציגה את שאר מנהיגי העולם ככסת"חניקים, פאניקרים ופחדנים. אבל ההימור שלו נכשל. ומשמעות הכישלון אינה רק הטר"ש שלו, אלא מוות המוני בבריטניה. ועכשיו הוא בהיסטריה ונוקט בצעד הקשה ביותר בכל המערב – עוצר מוחלט. והאזרחים לא כל כך מאמינים לו ולא נשמעים לו. ובסוף הוא עצמו נדבק בקורונה.

אני מעדיף מנהיגים פחות אמיצים ויותר אחראים. כי בסופו של דבר חוסר האחריות היא על חשבון האזרחים.

* מחדל מבצעי – מחבלים ארורים, נערי זוועות בני בליעל, שנולדו לאימהות יהודיות, יידו בקבוקי תבערה לעבר כוח מג"ב ליד יצהר. למרבה הצער, הכוח לא השיב אש על מנת להרוג ולא הרג את המחבלים. זהו מחדל מבצעי.

* ביד הלשון

בחורינו המצוינים – מתוך מאמר ביקורת של גל פרל פינקל במוסף "שבת" של "מקור ראשון" על ספרו של יעקב כץ "קוד אריזונה" על הפצצת הכור הסורי: "המבצע הציג את ישראל כפי שהיא אוהבת להצטייר. נוכח איום קיומי מקבלים מנהיגיה החלטה נחושה ומגבשים מדיניות מקיפה, מפקדינו ובחורינו המצוינים מוציאים לפועל תקיפה שמסירה את האיום. אין פגיעה בבלתי מעורבים, אין חשש לפלילים. בקיצור החומר שממנו עשויים סרטי קולנוע וגם אגדות. והכל קרה באמת".

מה מקור הביטוי "בחורינו המצוינים"? את המטבע טבע מנחם בגין, לאחר שהחליק באמבטיה ושבר את הירך. הוא סיפר ש"בחורינו המצוינים" טיפלו בו ודאגו לפינויו לבית החולים. בחורינו המצוינים הם מאבטחיו מן השב"כ.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 8.3.20

* צו השעה – על גנץ ונתניהו לגלות אחריות לאומית ולהקים לאלתר ממשלת אחדות.

* לא התל"ם שלי – בוגי יעלון הודיע שהוא מוכן לממשלת מיעוט שנתמכת מבחוץ בידי הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. זוהי הפרה של ההתחייבות לבוחר. ממשלה שתלויה ברצונה הרע של הרשימה הזאת מבחוץ, גרועה אפילו יותר מקואליציה עם הרשימה הזאת, כי מבחוץ על כל הצבעה יתקיים אתה מו"מ קואליציוני. זאת תהיה ממשלה תחת סחיטה, שהאקדח של יועצו של ערפאת מכוון כל העת לרקתה.

זאת לא תל"ם שאליה הצטרפתי מיד כשיעלון פרש מן הממשלה והכנסת.
אני לא שייך לתל"ם כזאת.

מעולם לא הייתי ומעולם לא אהיה חסיד שוטה של אף מנהיג.

כשרבין הפר את התחייבויותיו וניהל מו"מ על נסיגה מהגולן, אמרנו לו שאם אנו צריכים לבחור בין נאמנות לו לנאמנות לגולן, אנו נאמנים לגולן.

היום אני אומר לבוגי יעלון, שאם אני צריך לבחור בין נאמנות לו לנאמנות לדרך, אני נאמן לדרך. אם יעלון יסטה מן התל"ם – אני לא אתו.

אני מקווה שיועז הנדל וצביקה האוזר יסכלו את הניסיון הזה.

* עין תורנית – זלמן ארן, שר החינוך ומראשי מפא"י, אמר פעם לבן גוריון: "אני הולך אחריך בעיניים עצומות, אבל מדי פעם אני פוקח עין תורנית, לוודא שהעיניים שלך אינן עצומות".

* גבולות גזרה – בדיוק כפי שאין מטרה פוליטית שמצדיקה את הלגיטימציה שנתניהו העניק לחיה הכהניסטית, כך אין מטרה פוליטית שמצדיקה לגיטימציה לרשימה האנטי ישראלית המשותפת.

* תומכי טרור – מי שתולה את תמונת המחבל הרוצח גולדשטיין בסלון ביתו ומי שכותבת פוסטים של תמיכה במחבל הרוצח סאמיר קונטר, פסולים לכל קואליציה.

* דמגוגיה מרושעת – אני מודה שנמאס לי לשמוע את הדמגוגיה המרושעת והשקרית, כאילו ההתנגדות שלי לקואליציה עם הרשימה המשותפת נובעת מ"פסילת ערבים בשל היותם ערבים". נמאס לי מהדמגוגים הבורים שמנפנפים לי במגילת העצמאות (אשמח לבחון אותם על תוכן המגילה). האשמתי ב"גזענות" היא הוצאת דיבה.

מדינת ישראל מעניקה זכויות אזרח מלאות לכל אזרחיה, ללא הבדל דת גזע ומין. אני תומך בכך בכל לבי, וזה נושא שאני מוכן להילחם עליו. הביטוי לזכויות הפוליטיות של כל אזרחי ישראל הוא בכנסת. הכנסת נבחרת בבחירות יחסיות, וכל קבוצה מיוצגת בה על פי גודלה.

ממשלה וקואליציה אינם אמורים לייצג את כל הקבוצות. ממשלה מחויבת לתכנית פעולה מוסכמת. היא מתבססת על קואליציה שנבנית על הסכמה בין מפלגות. כדי להקים קואליציה יש צורך במכנה משותף. איזה מכנה משותף יש לי עם מי ששוללים את עצם קיומה של מדינת ישראל? עם מי שסבורים שהעם היחיד בעולם שאין לו זכות להגדרה עצמית במדינת לאום ריבונית במולדתו הוא העם היהודי? עם מפלגה שתומכת באויב בכל עימות שהוא? עם מפלגה שמתנגדת למימוש זכות ההגנה העצמית של מדינת ישראל? עם מפלגה שתומכת בחרם על מדינת ישראל? עם מפלגה שרוצה לשלוח שלושה מארבעת מנהיגי המפלגה שבחרתי בה לבית המשפט הבינלאומי בהאג כ"פושעי מלחמה"? עם מפלגה שרוצה להטביע את מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים במסגרת תביעת "זכות" השיבה?

הטענה שאני מתנגד להם כי הם ערבים, היא דמגוגיה שנובעת מכך שלטוענים זאת אין יכולת להתמודד עם הטיעון שלי. להאשים אותי שאני מתנגד לשיתוף פעולה עם הרשימה המשותפת כיוון שהם ערבים, זה כמו להאשים אותי שאני מתנגד לשיתוף פעולה עם כהניסטים כי הם יהודים. אותה רמה של דמגוגיה זולה.

האיש הנקלה והבזוי ביותר ברשימה האנטי ישראלית המשותפת נולד לאם יהודיה. אני מעדיף עשרים יזבקיות על עופר כסיף אחד.

* קואליציה עם המשותפת – בתנאים מסוימים אני מוכן לקואליציה עם הרשימה המשותפת. אם היא תהיה בעד קיומה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, תתמוך בזכות ההגנה עצמית של ישראל, תתנגד לטרור ול-BDS היא תהיה שותפה ראויה.

* מה האפשרויות – ההישג של נתניהו בבחירות גדול מאוד, אבל הוא לא ניצח. למה? כי אין לו קואליציה. גם גנץ לא ניצח. למה? כי גם לו אין קואליציה. אז מי ניצח? אף אחד. גם הסיבוב השלישי, כמו שני קודמיו, הסתיים בתיקו.

מה האפשרויות? בהנחה שרעיון העוועים של ממשלה שנתמכת מבחוץ ברשימה האנטי ישראלית המשותפת הוא רעיון נפל (ואני מעריך שכך הדבר), נותרו רק שתי אפשרויות. או ממשלת אחדות לאומית או סיבוב רביעי. סיבוב רביעי משמעותו המשך שיתוק המדינה תחת ממשלת מעבר. סיבוב רביעי משמעותו עוד בזבוז של מיליארדים, על חשבון האינטרס הלאומי. סיבוב רביעי משמעותו עוד חודשי קמפיין מכוער, מגעיל והעצמת השנאה בעם. סיבוב רביעי משמעותו עוד כרסום באמון הציבור בדמוקרטיה.

ואם יהיה סיבוב רביעי, מה תהיינה תוצאותיו? סביר להניח שתיקו. ואז תהיה דילמה בין… ממשלת אחדות לסיבוב חמישי.

אז מן הראוי ששני הג'נטלמנים יגלו מנהיגות, יגלו אחריות, יפגשו ביניהם ויקימו ממשלת אחדות לאומית, שבה כל צד ייצא כשרק מחצית תאוותו בידו, כי האינטרס הלאומי מחייב זאת.

* לא במחטף – מצב שבו נאשם בשלושה כתבי אישום חמורים ביותר ובהם שוחד מכהן כראש ממשלה, הוא מצב אבסורדי, חמור מאוד. העובדה שהחוק מאפשר זאת מחייבת את שינוי החוק. את עמדתי שיש לשנות את החוק ביטאתי פעמים רבות. אף על פי כן, אני מתנגד ליוזמה לחקיקת בזק בנושא.

מדובר בחוק יסוד. שינוי של חוק יסוד הוא נושא כבד משקל, שיש לעשותו בשיקול דעת, בכנסת מתפקדת, ולא ב"כנסת מעבר", במה שנראה כמחטף.

חקיקה כזאת כעת, היא חקיקה פרסונלית שהיא דבר שלילי.
חקיקה כזאת רטרואקטיבית, היא למיטב הכרתי גם בלתי חוקתית. ואם אין כוונה שהיא תהיה רטרואקטיבית, אלא תחול רק מן הכנסת הבאה, אין סיבה לעשות זאת כמחטף מהיר.

אני יודע שאילו נתניהו היה עומד במצב כזה, הוא היה נוהג כך בלי להתלבט לרגע. אני יודע שאילו היו לנתניהו 61 ח"כים, הוא היה מיד מעביר פסקת התגברות רדיקלית על פיה הרוב האוטומטי של הקואליציה יכול לבטל כל פסיקת בג"צ ועובר לחוקק מיד כל חוק אנטי חוקתי שיעמיד אותו מעל החוק ויסכל את משפטו. ואת כל אלה הוא היה מתרץ ב"רצון העם", כי אם יש לו רוב, לרוב מותר לעשות הכל, אין כללי משחק. אז למה רק צד אחד צריך לפעול על פי כללי המשחק?

כיוון שיש צד שנאבק על כך שיכובדו כללי המשחק, ושהרוב לא ירשה לעצמו לעשות ככל העולה על רוחו, והצד הזה צריך להוכיח: נאה דורש, נאה מקיים. הרי לא הצבענו לכחול לבן כדי שתנהג בשיטות נתניהו, אלא כדי להעמיד חלופה ערכית לביביזם.

והעיקר – צו השעה הוא הקמת ממשלת אחדות לאומית. החלופה לממשלת אחדות לאומית היא סיבוב רביעי, הרה אסון. זה לא הזמן למשחקים ולא לתרגילים. זה הזמן שנתניהו וגנץ יפגשו, יישבו שניהם עד שייצא עשן לבן, ימצאו את הדרך לממשלת אחדות של הליכוד וכחול לבן, ומי שירצה להצטרף על בסיס קווי היסוד שהם יחליטו עליהם, יוזמן להצטרף.

* חיקוי של ביביזם בעלי אקספרס – פעמים רבות הסברתי, שהבעיה העיקרית שנגדה אני פועל אינה ביבי האיש אלא ביביזם כשיטה. אגב, אני הראשון שהגדרתי את השיטה כארדואנוקרטיה (ועם זאת הסתייגתי וגם היום אני מסתייג מהפרסונליזציה של הטענה הזאת, באמירה שנתניהו הוא ארדואן).

וכיוון שאני אנטי ביביסט עקבי, איני יכול לתת את ידי לתהליכי ביביסטיים, גם כאשר הם מופנים נגד נתניהו ומובלים בידי הרשימה שנתתי לה את קולי, השקעתי בה את מרצי ופעלתי למענה בשלוש מערכות הבחירות. אם אני רוצה להיות ישר עם עצמי ונאמן לעקרונותיי, איני יכול לתמוך בצעדים כוחניים ושבירת כללי המשחק תוך כדי משחק רק כיוון שאפשר, שיש רוב בכנסת לעשות זאת. איני יכול לתת את ידי לצעדים כמו חקיקת בזק פרסונלית רטרואקטיבית בכנסת-מעבר (אני יודע שאין הגדרה כזאת, אבל כזו היא כנסת בתקופת ממשלת מעבר), כיוון שיש רוב.

כמי שיצא נגד צמצום הדמוקרטיה לחרך צר של "הרוב קובע", והרוב הוא "רצון העם" ולכן מותר לרוב לעשות מה שהוא רוצה ולנצל את המנדט שקיבל בכוחניות – איני יכול לתמוך בכך כאשר מעשה דומה נעשה בידי הרשימה שתמכתי בה. איני יכול לתמוך בצעד כזה, גם כאשר מדובר בחוק שאני תומך בו עקרונית (איסור כהונה כראש הממשלה של מי שהוגשו נגדו כתבי אישום), ושהייתי תומך בו אילו הוגש בהליך פרלמנטרי דמוקרטי תקין.

תמכתי ברשימה שיצאה נגד הביביזם, כדי שתציג חלופה של ממלכתיות, אחריות, אחדות לאומית, ולא כדי שתהיה חיקוי של ביביזם בעלי אקספרס.

* טהרן גאה – כאשר אני מותח ביקורת על פעולותיה של כחול לבן מאז הבחירות, אני מקבל אותה תגובה שאני רגיל לקבל מהביביסטים: "טהרנות".

אם ממלכתיות היא טהרנות – אני טהרן גאה. אם טוהר מידות היא טהרנות – אני טהרן גאה.

החבירה שלי לבוגי יעלון, מלבד קרבה אידיאולוגית, היא הערכתי לחלופה המנהיגותית שהוא מייצג. זאת, שבעטיה הוא מכונה "בוק", בפי אלה שבעיניהם ממלכתיות היא טהרנות.

ואני מייחל לכך שיעלון יישאר אותו "בוק" "טהרן" שאני מכיר.

* צביעות – התעמולה של נתניהו נגד שיתוף פעולה פרלמנטרי עם הרשימה המשותפת היא חמורה וצבועה. כידוע, אני מתנגד בתוקף לממשלה עם הרשימה המשותפת או בתמיכתה, כיוון שאין שום בסיס משותף עם רשימה אנטי ישראלית. אולם יש הבדל בין ממשלה וכנסת. הכנסת מייצגת את כל אזרחי ישראל, והרשימה המשותפת מייצגת את כל האזרחים שבחרו בה. אין שום סיבה שבעולם להחרים סיעה בכנסת ולא לשתף אתה פעולה.

אבל כאשר נתניהו אומר את הדברים האלה, הצביעות קורנת ממנו. הרי הוא מעולם לא בחל בהם כשותפים, בעיקר לגניבת סוסים. כאשר הוא פיזר את הכנסת ה-21 במחטף, רגע לפני שהנשיא הטיל על גנץ להרכיב ממשלה, הוא עשה את התרגיל המסריח הזה בשיתוף פעולה עם הרשימה המשותפת (ומעניין לדעת מה הוא נתן להם בתמורה. אולי, למשל, זאת הסיבה שהוא לא פינה את חאן אל-אחמר?). כאשר הוא רצה למנות בובה לתפקיד מבקר המדינה כדי לסרס את ביקורת המדינה, הוא עשה את התרגיל המסריח הזה בשיתוף פעולה עם הרשימה המשותפת (שיחק על הסנטימנט שלהם נגד גיורא רום, טייס חיל האוויר שהוא מבחינתם "פושע מלחמה" ו"רוצח").

איזה איש צבוע. וכל אלה שמדקלמים את ההסתה שלו כעת, הריעו לגאוניותו של התחמן כאשר עשה את התרגילים האלה.

* לא עניין לבית המשפט – אני מעריך מאוד את אליעד שרגא, המייסד ויו"ר התנועה לאיכות השלטון. הוא הקים את תנועתו לאחר התרגיל המסריח של פרס ב-1990, ומאז, כבר 28 שנה הוא נאבק נגד השחיתות השלטונית, מכל צד במפה הפוליטית, בעקשנות ובדבקות יוצאת דופן במטרה. הוא אידיאליסט ולוחם צדק ממדרגה ראשונה.

אבל אני מתנגד לדרך המרכזית של פעילותו – משפוט קיצוני של החיים הציבוריים ופליליזציה של נושאים ציבוריים, ערכיים, מוסריים. האקטיביזם השיפוטי שהוא מגלם קיצוני ביותר. מעולם לא נתקלתי באקטיביזם קיצוני כל כך, אולי במאמריו של משה נגבי ז"ל. אם אהרון ברק אמר את צירוף המילים האומלל "הכל שפיט", אליעד שרגא מנסה ליישם זאת הלכה למעשה באופן הקיצוני ביותר.

הפליליזציה היא גורם המסייע לשחיתות, כי אם הכל נבחן על פי אמות מידה פליליות, מה שאינו פלילי הוא כביכול כשר. גם אם אינו מוסרי, גם אם הוא מסריח. וחלק ניכר מעתירותיו לבתי המשפט נהדפו ונדחו והפכו את הזכאי מדין פלילי לקדוש, גם אם הוא רחוק מאוד מכך.

הפליליזציה גרמה לכך שבמקום שנציב בפני מנהיגינו רף דרישות מוסרי גבוה, אנו מסתפקים בסף נמוך של לא להיות עבריינים פליליים. וכפי שאנו רואים, היום גם הסף הזה כבר לא כל כך קיים, לבושתנו.

בעקבות תוצאות הבחירות עתרה התנועה לאיכות השלטון לבג"ץ בתביעה לאסור על נשיא המדינה להטיל את הרכבת הממשלה על מי שנאשם בפלילים. העתירה הזאת היא התגלמות קיצונית ביותר של אקטיביזם שיפוטי, כי למעשה שרגא אינו דורש מבית המשפט לבטל חוק של הכנסת, אלא לבטל את תוצאות הבחירות הדמוקרטיות. וזאת, בטענה שסותרת שני חוקי יסוד. חוק יסוד הממשלה שמאפשר לראש הממשלה לכהן בתפקידו עד פסק דין חלוט וחוק יסוד נשיא המדינה המעניק לנשיא המדינה סמכות בלתי מוגבלת להטיל את הרכבת הממשלה על כל אחד מ-120 חברי הכנסת על פי שיקול דעתו הבלעדי והמוחלט.

אם בית המשפט העליון יקבל את העתירה הזאת, בוודאי במצב הרגיש כל כך ובמשבר האמון של חלק גדול בציבור במערכת המשפטית, הוא יצית בחברה הישראלית תבערה שסופה מי ישורנו. אגב, אני בטוח שבית המשפט ידחה את העתירה, אבל חוששני שהוא לא ידחה אותה על הסף, ובעיניי עתירה כזו חייבת להידחות על הסף כי הנושא בלתי שפיט.

ידועה עמדתי נגד כהונת נתניהו כראש הממשלה בגין כתבי האישום נגדו (ועוד יותר מכך בשל ההסתה שלו נגד מערכת החוק והמשפט) ולא אחת כתבתי את דעתי שיש לשנות את חוק יסוד הממשלה ולחייב ראש ממשלה שהוגשם נגדו כתב אישום על עבירה שיש עמה קלון לפחות לצאת לנבצרות. אבל כל עוד זה החוק, בית המשפט חייב לפעול על פיו.

* אני בעד – בעקבות ביקורת שמתחתי על כחול לבן, נשאלתי אם עכשיו אני בעד נתניהו.

התשובה היא כן. אני בעד נתניהו שהצביע בעד החוק לפיו מי שהוגש נגדו כתב אישום אינו יכול להיות ראש הממשלה. אני בעד נתניהו שתמך בהגבלת כהונת ראש הממשלה לשתי קדנציות. אני בעד נתניהו שקרא לראש הממשלה להתפטר כשהחלו חקירות נגדו.

* שתי אנקדוטות – אמנון אברמוביץ', בכיר הפרשנים האנטי-ביביים, שאל את עמית סגל, בכיר הפרשנים הפרו-ביביים: "אילו נערכה הצבעה חשאית בכנסת על הדחת נתניהו, כמה היו מצביעים בעד"? סגל השפיל את עיניו במבוכה. "80 ח"כים לפחות?" סגל השפיל את עיניו במבוכה. הוא מתקשה לשקר. זו הייתה שתיקה כהסכמה. גם עמית סגל יודע מה חושבים רבים מהח"כים בליכוד על נתניהו. הם מכירים אותו.

אין זה אומר שהתומכים בו מן השורה אינם מכירים אותו. יגאל מוסקו, כתב חדשות 12, ראיין אזרח מן השורה בקריית מלאכי, אדם רהוט וישיר. והוא אמר: "אנחנו תומכים בביבי כי אנחנו רוצים ראש ממשלה שיהיה בנזונה" (או בתרגום לכיתובית בטלוויזיה: בן ****). מחילה מצילה נתניהו נוחה עדן, הוא התכוון כמובן לראש ממשלה שרלטן, נוכל, רמאי ותחמן.

* עוד מנדט לתל"ם – שמחתי לקרוא את העדכון האחרון, הכמעט סופי, של תוצאות הבחירות. אני שמח שגוש נתניהו איבד עוד קול וירד ל-58. אני שמח שכחול לבן עלתה ל-33 מנדטים. ואני שמח במיוחד, כי המועמד ה-33 בכחול לבן הוא נציג תל"ם אנדריי קוז'ינוב. ואם מחנה ביבי איבד מנדט – אני שמח במקרה הזה שמי שאיבד את המנדט היא ש"ס ולא הליכוד, כי המועמד ה-36 של הליכוד הוא חברי עוזי דיין, שלמרות חילוקי הדעות בינינו, אני שמח לראות אותו בכנסת ויש לו הרבה מה לתרום.

* שמחה אמתית לאיד – אחת התוצאות המשמחות בבחירות היא המפלה המשפילה של התועבה הכהניסטית. אמנם היא קיבלה 19,000 קולות יותר מדי. אמנם העובדה ש-19,000 ישראלים נתנו קולם לחיה גזענית מרושעת ואפלה היא בושה וכלימה לחברה הישראלית ולעם היהודי. אבל כאשר אני מתאר לעצמי כיצד בן גביר ומנהיגי הכנופיה חשו לנוכח המפלה הצורבת, אני חש שמחה אמתית לאיד.

* גדעון לוי מאוכזב – גדעון לוי מאוכזב. "רק" 10,000 יהודים הצביעו לרשימה האנטי ישראלית המשותפת. אחרי שבראשית השבוע הוא הסביר שאין הבדל אמתי בין בן-גביר לניצן הורביץ כי "כולם ציונים", הוא האמין שהפעם תהיה הצבעה מאסיבית למשותפת והתאכזב. ויש לו הסבר. זה לא רק בגלל שכל מי שלא הצביע לרשימה המשותפת הוא גזען, אלא בגלל הדת הדיקטטורית השלטת בישראל. "זו תולדת 100 שנות אינדוקטרינציה, שכמעט אין דומה לה. זולת צפון קוריאה, אין עוד מדינה שיש לה אידיאולוגיה שלטת כל כך, עד שאסור לסטות ממנה או לפקפק בה. זולת איראן, אין עוד מדינה שדתה חובה. בישראל הציונות היא דת, והיא חובה". ולמה אסור לכפור בה? כי הציונות "יודעת שהיא הסבה אסון מחריד לעם אחר, והיא יודעת שמתחת למרבד שהיא דורכת עליו בוערת אש העוול והרשע". ואילו אני מודאג מהתופעה המחרידה, ש-10,000 (!) יהודים (כנראה שהמספר גבוה יותר מזה שבו הוא נקב) הצביעו לרשימה הסבורה שזכות ההגדרה העצמית היא זכות טבעית המוקנית לכל עם בעולם, זולת העם היהודי.

* גאווה בצבא מקצועי ומוסרי – ההתנתקות מרצועת עזה, הייתה מעבדה חיה של מודל שתי המדינות בקווי 4.6.67. נסיגה מלאה עד גרגר החול האחרון, עקירה מוחלטת של כל ההתיישבות הישראלית, עד המתיישב האחרון, ואפילו עקירת המתים מקברותיהם, כדי שהטיהור יהיה מוחלט.

אילו הצעד הזה היה מביא לגבול של שקט ושלום ורצועת עזה הייתה הופכת לסינגפור של המזה"ת כפי שנהג להתפייט שמעון פרס, תוצאותיה היו יוצרות לחץ כבד בתוך החברה הישראלית לשחזר את ההצלחה ביהודה ושומרון ובירושלים, ואין זה מן הנמנע שהיה לכך רוב והדבר היה מתבצע.

אלא, שכידוע קרה ההיפך. ולמה זה קרה? למה הפלשתינאים (ויש לזכור שמי ששלט אז בעזה לא היה חמאס אלא פת"ח) נהגו כפי שנהגו, הפכו את גבול עזה למה שהינו ואת הנגב המערבי ל"עוטף/חוטף עזה", מה שהביא את מרבית הישראלים לתובנה שנסיגה דומה מיהודה ושומרון תהפוך את גוש דן לעוטף/חוטף יו"ש?

התשובה היא פשוטה – המטרה של הפלשתינאים אינה מדינה עצמאית ביהודה, שומרון ועזה. זו אולי מטרת ביניים, שנועדה לחזק את מלחמתם למען המטרה היחידה והאמתית. המטרה היא מדינה פלשתינאית עצמאית בכל שטחיהן של ישראל וירדן. ואני ממליץ מאוד לקרוא את ספר השיחות המצוין של שמעון שיפר עם עמוס גלעד "המתריע", המסביר זאת היטב.

האמצעי להשגת המטרה, או לפחות חלקה החשוב יותר, מדינה מן הים עד הירדן, היא תביעת "זכות" השיבה. הטבעת ישראל במיליוני פלשתינאים היא הדרך שבה הם מאמינים שישיגו את מטרתם ולכן היא לב האתוס הפלשתינאי, ועליו מחונך כל פלשתינאי מיום היוולדו. ואני ממליץ מאוד לקרוא את ספרם המצוין של עינת וילף ועדי שורץ "מלחמת זכות השיבה" (שעליו כתבתי מאמר ביקורת מקיף).

סיום "הכיבוש" ברצועה לא הביא לשקט, לא בגלל שקר ה"מצור", כביכול, אלא כיוון שהוא לא מימש את מאווייהם של הפלשתינאים, ונתן רוח גבית לאמונתם שבאמצעות טרור נגד אזרחים הם יוכלו לקפל אותנו.

כן, המאבק אינו נגד "הכיבוש" אלא בעד "השיבה". ולכן, מרגע שישראל נסוגה מכל הרצועה, לפחות ברצועת עזה הדגש המידי עבר לנושא "השיבה".

אחד הסיוטים של מדינת ישראל, הוא החשש מהיום שבו יקומו מיליוני פלשתינאים ויתחילו לצעוד לתוככי ישראל, במצעד "בלתי אלים". מה נעשה אז? איך נתמודד עם מקרה כזה? נשלח את חיל האוויר להפציץ אזרחים, נשים וילדים בצעדתם? חיילי צה"ל יירו בהמון ויגרמו למרחץ דמים? מצד אחד, אסור לנו בכל מחיר לאפשר צעדה כזאת. מצד שני, המחיר של התמודדות כזו לדמותה של ישראל ולתדמיתה עלול להיות הרסני וכבד. הדרך היחידה להתמודד בהצלחה עם תרחיש כזה הוא למנוע אותו מראש.

מעבדת ההתנתקות הציבה בפנינו בקטן את האתגר הזה, שבנסיגה מיהודה ושומרון יהיה קשה הרבה יותר. "צעדות השיבה" המחישו לנו לְמה הפלשתינאים חותרים ועל מה הם בשום אופן לא יוותרו.

ההתמודדות עם "צעדות השיבה" הסתיימה בהצלחה. הצעדות נעצרו על הגבול ללא מרחץ דמים המוני. צה"ל הוכיח שהוא אכן הצבא המוסרי ביותר בעולם ובהיסטוריה האנושית, באופן התמודדותו עם האתגר.

במוסף "הארץ" התפרסמו עדויות של צלפי צה"ל שהיו חוד החנית באתגר "צעדות השיבה". הכתבה ב"הארץ" הגדירה את האיום "הפגנות", כאילו מדובר בקבוצת אנשים שעמדה מול הגדר עם שלטים בידם. בעדויות עצמן דובר בפירוש על בקבוקי תבערה, מטענים וכו'. מטרת הכתבה הייתה להראות אך אנו הופכים את בנינו לציידי אדם, אבל היה בה מעשה בלעם. כי העדויות מוכיחים את ההיפך.

מן העדויות ברור איך צה"ל הפעיל יצירתיות ומחשבה רבה כדי לסכל את "השיבה" ולמנוע מרחץ דמים. הדרך הייתה באמצעות צלפים, שהתמקדו במסיתים וירו לברכיים על מנת לפצוע ולנטרל. איך ההוראות היו מדויקות ביותר וההצלחה הנדרשת הייתה לא רק הפגיעה במי שצריך, אלא גם הימנעות מפגיעה באחרים. איך המקצועיות היא לדייק לברך ולא לפגוע, למשל בירך שם עוברים עורקים שקריעתם עלולה להמית את הפצוע. איך הפגיעה היא כירורגית במבוגרים (אתגר לא פשוט באירוע שבו האויב מציב בחזית ילדים ומתחבא מאחוריהם), במסיתים. איך במהלך האירוע עצמו, כאשר הצלף מזהה מסית בפעולה הוא מעביר את הזיהוי למעלה עד המג"ד ולפי חלק מן העדויות עד האוגדונר, כדי לקבל את אישור הירי. והעדויות מציגות גרף למידה שמיקצע את הצלפים, בין השאר באמצעות החלפת כלי הנשק, למיקוד כירורגי עוד יותר.

הכתבה שבאה לקלל, רק חיזקה את הגאווה בצה"ל, על מקצועיותו ומוסריותו.

* רק לא סנדרס – בימים אלה, נשואות תקווֹתיי אל ג'ו ביידן, סגן נשיא ארה"ב לשעבר, המתמודד בבחירות המקדימות במפלגה הדמוקרטית בארה"ב על מועמדות המפלגה לנשיאות.

למה? מה לי ולביידן? התשובה היא ברני סנדרס. סנדרס הוא אנטי ישראלי ופרו-פלשתינאי רדיקלי. אם הוא יהיה חלילה נשיא ארה"ב, יישב לראשונה בבית הלבן נשיא אנטי ישראלי בכל מהותו ויישותו. לא מנהיג כמו אובמה, שמדיניותו הפייסנות הכושלת כלפי איראן והאיסלאם פגעה בישראל ובעולם החופשי בכלל, אך הוא גם ידיד ישראל, שבין השאר העניק לה את הסיוע הביטחוני הגדול ביותר בתולדותיה. לא מנהיג כמו קרטר, שלאחר כהונתו החל להידרדר במדרון החלקלק של אנטי ישראליות ואנטישמיות, אך בהיותו נשיא הוביל אמנם מדיניות רחוקה מעמדותינו, אך לא עוינת ואנטי ישראלית. כאן מדובר במנהיג ששנאת ישראל, העוינות העמוקה, המהותית והאידיאולוגית שלו לישראל ולציונות היא אחד מהמגדירים המרכזיים של השקפת עולמו. ואולי הוא נגוע בתסביך קרייסקי, קנצלר אוסטריה היהודי שהיה אנטי ישראלי ופרו-אש"פי רדיקלי, דווקא מתוך רגשי נחיתות כיהודי ורצון להוכיח…

ניצחון של ביידן בבחירות המקדימות במפלגה הדמוקרטית, יסיר את הסכנה שסנדרס יישב בבית הלבן. אני משער שאם סנדרס יעמוד בראש המפלגה הדמוקרטית מעטים סיכוייו לנצח בבחירות (אם כי כך שיערתי גם לגבי טראמפ וטעיתי), אך עצם העובדה שאדם אנטי ישראלי קיצוני ותומך מובהק באויביה יהיה מועמד לנשיאות ומנהיג המפלגה הדמוקרטית, היא כשלעצמה פגיעה במעמדה הבינלאומי של ישראל.

הברית עם ארה"ב הייתה ועודנה מרכיב משמעותי בביטחונה הלאומי של ישראל. יציבותה של הברית הזאת, היא היותה בקונצנזוס דו-מפלגתי. על ישראל לחזור ולחדש את הברית הדו-מפלגתית הזאת ויש להשקיע בכך רבות. לנהל דיאלוג עם הנהגת המפלגה הדמוקרטית ברמות השונות, להזמין את אנשיה ובעיקר את צעיריה לביקורים וסיורים בישראל, לערוך אתם מפגשים, להשקיע בהם ולחזק את זיקתה של המפלגה הדמוקרטית על כל אגפיה לישראל. בעבר, המפלגה הדמוקרטית הייתה בסיס הידידות בין המדינות ובסיס האהדה לישראל, ועלינו לעשות הכל כדי לשחזר זאת.

* ההדרה שלא הייתה – ביליתי יומיים בכנס מרתק במכללה האקדמית תל-חי, במלאת מאה שנה לקרב תל-חי בי"א באדר תר"ף, 1 במרץ 1920. סיפור תל-חי, דמותו של טרומפדור, מקומו של סיפור תל-חי באתוסים של תנועת העבודה, של התנועה הרוויזיוניסטית ושל הציונות הדתית, המיתוס של תל-חי בתרבות הישראלית ועוד, נבחנו מכיוונים שונים ומרתקים. במכללה מוצגת תערוכה יפה בנושא.

אחת ההרצאות, של ד"ר סמדר סיני, עסקה בדמויותיהן של שרה צ'יזיק ודבורה דרכלר, הנשים שנפלו בקרב תל-חי. סמדר היא היסטוריונית וחוקרת מגדר, פמיניסטית מובהקת. הגישה הפמיניסטית של העלאה על נס של נשים גיבורות מבורכת מאוד, וטוב עשתה סמדר כאשר האירה את דמותן וגבורתן באור יקרות. אולם חלק מן ההרצאה יוחד לנרטיב על פיו מקומן הודר מן הזיכרון. והטענה הזאת, איך לומר… לא כל כך משכנעת. דומה שהמרצה קצת אונסת את העובדות כדי להתאים אותן לאג'נדה.

בין השאר, היא הקרינה את הידיעה על קרב תל-חי ב"קונטרס", ביטאון אחדות העבודה, והראתה שבידיעה שרה ודבורה אפילו לא צוינו בשמותיהן, אלא כ"שתי צעירות". בשלב השאלות וההערות מהקהל, הסבתי את תשומת לבה, שהידיעה ב"קונטרס" הייתה ידיעה קצרה תחת הכותרת "עם סגירת הגיליון" ונאמר שם שעם סגירת הגיליון הגיעה טלגרמה (מברק) למערכת בזו הלשון: ושם סופר בקצרה על הקרב ונמסר שנהרגו "טרומפלדור, מונטר ועוד שתי צעירות ושני פועלים". זו הייתה ידיעה ראשונית, וגם שמותיהם של שני גברים שנפלו שם לא הוזכרו. אולם בגיליון הבא של "קונטרס", עמוד השער כולו הוקדש ל"יזכור" לחללי תל-חי, שכתב ברל כצנלסון, והוא הבסיס ל"יזכור" לחללי צה"ל עד היום. ושם נכתב "יזכור עם ישראל את הנשמות הטהורות של בניו ובנותיו" ופירוט שמות ששת הנופלים בקרב תל-חי ושני נופלים בתקריות בימים שקדמו לו, ללא כל אפליה בין גברים ונשים, ובאמירה מפורשת "בניו ובנותיו". סמדר הגיבה בתוקפנות וסרקזם: "אהההה, כ—-ן, סתם במקרה אין לשתי הצעירות שמות, כל יום נופלות כאן נשים בקרב". היושבים סביבי רמזו לי שלא כדאי שאכנס אתה לוויכוח. ובהפסקה רבים ניגשו לומר שכמובן שצדקתי.

אני פמיניסט שמאמין בשוויון המינים, וסולד מפמיניזם רדיקלי שעוסק במלחמת המינים ובקונספירציות הדרה למיניהן.

* טרומפלדור או תרומפלדור? – מאה שנים מלאו לקרב תל-חי ולנפילתו בגיבורים של "הגיבור הגידם" (כמה הכינוי הזה לא פוליטיקלי-קורקט היום).

אחרי נפילתו של טרומפלדור, הוא היה לגיבור לאומי, לדמות מופת. הן תנועת העבודה והן התנועה הרוויזיוניסטית אמצו אותו כגיבור.

תנועת העבודה – זה ברור. טרומפלדור היה ציוני סוציאליסט, איש תנועת העבודה. הוא הקים את תנועת "החלוץ". הוא היה הוגה רעיון ההסתדרות הכללית. הוא היה הוגה רעיון גדוד העבודה, שקם אחרי מותו ונקרא על שמו. הוא היה אוטופיסט שחזה את רעיון הקומונה הארצית – שכל היישוב היהודי בא"י יהיה קיבוץ אחד גדול. טרומפלדור נפל על הגנת קיבוצים – תל-חי וכפר גלעדי וקודם לכן חי בדגניה. ראשי תנועת העבודה: ב"ג, טבנקין ואחרים הובילו מאבק לתגבור כוחות להגנת יישובי אצבע הגליל, ימים ספורים לפני הקרב בתל-חי, כדי לקיים את הנקודות שתעצבנה את הגבול. ז'בוטינסקי היה המתנגד הראשי וקרא לפנות את היישובים הללו, כי ההגנה עליהם אינה ריאלית ("אני מבקש מכם להגיד לצעירים המגינים את האמת המרה. ואולי נציל בזה את המצב. אתם צריכים לומר לחברים: שובו בחזרה משם ובנו פה את הקיים").

אך היו סיבות טובות גם לתנועת ז'בוטינסקי לאמץ את טרומפלדור. טרומפלדור היה חברו של ז'בוטינסקי ושותפו להקמת הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה. שניהם חלקו יחד את חלום הצבא העברי (שאחרים דחו אותו וכינו אותו "מיליטריזם"). טרומפלדור היה מופת לחינוך על ערכי הגבורה וההקרבה עליהם רצה ז'בוטינסקי לחנך, בעיקר לנוכח דבריו האחרונים "טוב למות בעד ארצנו".

במורשת טרומפלדור יש מקום לכולם, אך באווירת השנאה באותם עשורים, שני המחנות ניהלו קרב על הבעלות על המורשת. ובמחלוקת הזאת נוצרה מחלוקת פאתטית על הכיתוב הנכון – טרומפלדור או תרומפלדור.

ז'בוטינסקי שהקים את תנועת הנוער בית"ר, גזר את שמה מהעיר והמצודה ביתר – בירת מרד בר כוכבא ומראשי התיבות: ברית יוסף טרומפלדור. ואיך ברית טרומפלדור נכתבת באות תי"ו? לשנות את שמה של מצודת ביתר אי אפשר. ז'בוטינסקי, שהיטיב לדעת עברית והיה קנאי לעברית, אמר שכיוון שהשם הוא לועזי, ניתן לכתוב אותו בטי"ת או בתי"ו. עד כאן, פתרון יצירתי לגיטימי לראשי התיבות.

מה שפאתטי, הוא שמעבר לראשי התיבות החלו חניכי ז'בוטינסקי לכתוב "תרומפלדור" והתעקשו שזה הכיתוב הנכון. הרחוב על שמו של טרומפלדור בירושלים נקרא על שם נכותו -"הגידם", וכשרצו לשנותו לשמו של האיש, לא הצליחו להגיע להסכמה בין תושבי הרחוב, שחלקם היו ממפלגת טרומפלדור וחלקם ממפלגת תרומפלדור (ב-2005 השם שונה לטרומפלדור).

אך השם הוא טרומפלדור. כך טרומפלדור איית את שמו. כך ז'בוטינסקי איית את שמו של חברו, עד הקמת בית"ר. התעתיק העברי לאות ברוסית שבה נכתב השם, הוא טי"ת.

* הו הא מי זה בא – מקובל בקרב ההיסטוריונים שהשאלה "מה היה אילו" אינה לגיטימית. ובכל זאת אני מרשה לעצמי לפנטז על השאלה, מה היה קורה אלמלא טרומפלדור נהרג בקרב תל-חי. להערכתי, הוא היה הופך למנהיגה של תנועת העבודה, ובתור שכזה ליו"ר הסוכנות היהודית ולראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל. ולכל הפחות, אחד המנהיגים הבכירים בה.

* פרה קדושה – אני רוצה לשחוט את הפרה הקדושה של י"א באדר.
קרב תל-חי נערך לפני מאה שנה בדיוק. הפרה הקדושה היא בערך בת 60 שנה. מדובר באגדה, על פיה טרומפלדור לא אמר "טוב למות בעד ארצנו" אלא פלט קללה ברוסית.
מטרת האגדה היא לחתור תחת אתוס הגבורה הלאומי, שטרומפלדור מגלם.
האגדה הצליחה לחלחל לתודעה, עד שגם כאלה שאינם שותפים למגמה שלה, נוהגים להתבטא בנוסח "בין אם הוא אמר את הדברים ובין אם לאו", "המשפט 'המיוחס' לטרומפלדור" וכו'.

אז הבה נעשה סדר. ישנן שלוש עדויות ממקור ראשון של אנשים שהעידו בו ביום, שהוא אמר את הדברים. הוא גסס במשך שעות, ועודד את חבריו לא להיכנע ולא לעזוב את העמדות, ואמר את הדברים. אחד הפצועים ששכב לידו שמע אותו אומר זאת, וכן הרופא שטיפל בו ד"ר גרי והמנהיג הציוני אברהם הרצפלד שהגיע למקום באותן שעות והיה בין האחרונים שראו אותו חי.

לעומת זאת, אין ולו עדות אחת שהוא קילל ברוסית. יתר על כן, את הרעיון של "טוב למות בעד ארצנו" הוא כתב פעמים רבות, גם במכתבים אישיים, וברגעיו האחרונים ביטא רעיון שהיה טבוע בו.

ב-1972 התפרסמה ביוגרפיה מצוינת של טרומפלדור, מאת שולמית לסקוב. לסקוב חקרה את הנושא לעומק, ופסקה באופן חד-משמעי, שטרומפלדור אמר את הדברים.

מאז נעשו עוד מספר מחקרי עומק על פרשת תל-חי, וכולם הגיעו לאותה מסקנה חד-משמעית.

הנוסח המדויק שבו טרומפלדור השמיע את הרעיון היה "לא נורא, כדאי למות בשביל ארץ ישראל". הנוסח המשופץ נערך בידי הסופר יוסף חיים ברנר, שנרצח בידי פורעים ערבים שנה לאחר מכן, במאורעות תרפ"א.

טענת "לא אמר" היא ספין, שהפך למיתוס והוא כמעט בחינת פרה קדושה.

אז הגיעה השעה לשחוט את הפרה הקדושה.

* כיף למות? – "מה זה טוב למות? מה כל כך טוב למות? טוב לחיות בעד ארצנו" וכו' וכו'. מכירים את הטיעונים הללו?

העניין המשמעותי כאן הוא מהות המושג "טוב". זה לא טוב במובן של כיף. לא כיף למות בעד… זה טוב במובן של ראוי. כלומר, מוות למען רעיון נשגב, מוות על הגנת המולדת, הוא מוות ראוי. אלה ערכים שראוי להקריב עליהם את החיים.

אבל ברור שטובים החיים על המוות, ושטוב לחיות בעד ארצנו. הנכונות להקריב את החיים היא למען החיים. כדי שנוכל לחיות בארצנו.

* ביד הלשון

עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת – בראיון לרינה מצליח ערב הבחירות סיפר אביגדור ליברמן על ההצעות שקיבל מנתניהו שניסה לפתות אותו להצטרף לממשלה, והגדיר אותן: "עד חצי המלכות פלוס 10%".

הביטוי "עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת" אקטואלי השבוע במיוחד, כי הוא שאול ממגילת אסתר. בשני המשתים שערכה אסתר למלך אחשוורוש, הוא פנה אליה בשאלה – מה בקשתה והבטיח שהיא תענה "עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 29.1.20

* על מה שאי אפשר לוותר – "לא לוותר על מה שאי אפשר לוותר. לוותר על מה שאי אפשר לא לוותר". הציטוט הזה של הסופר והפובליציסט בנימין גלאי (ג. בנימין) היה המוטו של התכנית המדינית של "הדרך השלישית" באמצע שנות ה-90. התכנית התבססה על תכנית אלון מעודכנת על פי המציאות ההתיישבותית שהשתנתה מאז ימיו של אלון. כמו בתכנית אלון, הבסיס של תכנית זו היה זכותנו על כל חלקי ארץ ישראל, זכותנו לריבונות והתיישבות בחבלי א"י ששוחררו במלחמת מגן צודקת, ההכרח בגבולות בני הגנה לישראל ובראש ובראשונה שליטה בבקעת הירדן רבתי, כולל המדרונות המזרחיים של יהודה ושומרון ובשמירת גושי היישובים ביו"ש (אז היה מדובר גם על גוש קטיף) בידינו. ולצד אלה, הבנה שאי אפשר להיות מדינה יהודית דמוקרטית לאורך זמן, ללא רוב יהודי מוצק לדורות, ולכן אין ברירה אלא לסגת מן האזורים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים.

אלה העקרונות של עסקת המאה של טראמפ. אף שאינה מושלמת, התכנית אינה הרע במיעוטו, אלא הטוב במרבו. כלומר היא לא רק הרבה יותר טובה מכל תכנית שהוצגה עד היום, אלא היא טובה בפני עצמה.

היא גם מתאימה למורשתו המדינית של רבין, כפי שהציג אותה בנאומו המדיני הפרוגרמטי האחרון בכנסת, ערב הירצחו. בדבריו הוא דיבר על "ישות פלשתינאית שהיא פחות ממדינה" ועל האזורים שמהם אסור לישראל לסגת, והם דומים בהחלט לתכנית טראמפ.

על ישראל לאמץ את התכנית. ניתן לגבש סביבה קונצנזוס לאומי. ניתן ליישם אותה בשטח בתיאום עם ארה"ב. אפשר לחלוק על פרטים אלו או אחרים בתכנית, אך המחשבה שניתן לקבל מתוכה רק את הסיפוח ללא הוויתור היא לא רצינית.

איני מאמין שניתן לקיים מדינה פלשתינאית נוספת בין ישראל לירדן, גם לא על כל שטחי יו"ש ובטח לא על חלק מהם. חייבים לצאת מהקופסה שבין הירדן והים, לפשרה טריטוריאלית בין ישראל למדינה ירדנית פלשתינאית, בגבולות עסקת המאה. נכון להיום אין לכך היתכנות, אך זאת הדרך לפתרון עתידי של שלום. עד אז עלינו לאמץ את תכנית המאה כמות שהיא.

* הסעיף ההזוי בתכנית – אחרי שהתכנית התפרסמה, מתברר שהיא פחות טובה מהמידע שהודלף על אודותיה טרם פרסומה. שטח המדינה הפלשתינאית הוא על 70% מיו"ש ולא 60%, ויש חזרה לרעיון העוועים של "חילופי שטחים" שאין להם שום הצדקה. ואף על פי כן, על ישראל לקבל את ההסכם, לפחות באופן עקרוני. סביר להניח שהפלשתינאים ייתרו את הדיון על חילופי השטחים.

* אסטרטג מרחיק ראות – במלאת ארבעים שנה למותו של יגאל אלון, טראמפ החזיר לחיים את תכניתו. אלון, מדינאי ואסטרטג מרחיק ראות, היטיב לקרוא את המפה, וכבר בשבוע שאחרי מלחמת ששת הימים הציג את התכנית, שגם היום היא הטובה ביותר.

* ויתור כואב – מול בית ראש הממשלה נערכה שלשום הפגנה ראשונה נגד תכנית טראמפ, בהשתתפות מאות מפגינים ובהובלת דניאלה וייס. הם הפגינו נגד קבלת התכנית, הכוללת ויתור על חלקים ביהודה ושומרון.

עמדתי הפוכה לעמדת המפגינים. בעיניי, ישראל חייבת לקבל את תכנית טראמפ, כי זו התכנית הטובה ביותר לאינטרס הישראלי. היא טובה בזכות השטחים שעליהם תוחל ריבונות ישראל. היא טובה גם בזכות השטחים שישראל תוותר עליהם, כדי להבטיח את עתידה כמדינה יהודית דמוקרטית עם רוב יהודי מוצק לדורות.

ואף על פי כן, אני שמח על ההפגנה הזאת. לא הייתי רוצה שוויתור על חלקים בארץ ישראל יעבור בקלות, ללא מחאה. וחשוב שגם העולם יידע, שכל ויתור כזה הוא ויתור כואב וקשה. וגם לי, שתומך בוויתור הזה – הוא ויתור כואב, כיוון שזיקתי כיהודי וציוני לשטחים שאני תומך בוויתור עליהם, אינה נופלת מזיקתי לשטחים שאני מתנגד לנסיגה מהם ותומך בסיפוחם.

* גדול ידידי ישראל – כאשר טראמפ נבחר לנשיאות ארה"ב, התחלחלתי. התפלצתי כאשר הוא רק החל לצבור ניצחונות בבחירות המקדימות למפלגה הרפובליקאית. ראיתי בו בריון גס רוח, פופוליסט ודמגוג, שקרן, גזען ומיזוגין. המחשבה שאדם כזה עומד להיות האיש החזק בעולם הדירה שינה מעיניי.

חלפו ארבע שנים, ולקראת הבחירות הקרובות בארה"ב אני מקווה בכל מאודי שהוא יבחר לקדנציה שניה.

איפה טעיתי?

אז זהו, שלא טעיתי. אדרבא, אם ביום ניצחונו הבעתי תקווה שכעת, כאשר נטל האחריות על כתפיו, הוא ישנה את אורחותיו ויתגלה לעינינו טראמפ אחר, הרי שזה לא קרה. ממש לא. להיפך. למרבה הצער, גם היום אני חותם על האופן שבו תיארתי אותו אז. וסביר להניח, שאילו הייתי אמריקאי לא הייתי בוחר בו.

אבל איני אמריקאי אלא ישראלי. וכישראלי, אני רוצה מאוד שהוא יבחר, כיוון שלא היה מעולם נשיא פרו-ישראלי כמותו, ולא רק באהדה והבעת תמיכה, אלא בקבלת החלטות היסטוריות משמעותיות ביותר.

הוא הכיר, באיחור אופנתי של 70 שנה, בירושלים כבירת ישראל. הוא העביר את שגרירות ארה"ב לירושלים. הוא פרש מהסכם מינכן ב' – הסכם הגרעין עם איראן. הוא מטיל סנקציות קשות ביותר על איראן ומפעיל לחץ כבד על מדינות העולם ועל תאגידים בינלאומיים להיות שותפים לסנקציות. הוא הכיר בריבונות ישראל על הגולן. הוא ביטל את תמיכת ארה"ב בארגון להנצחת הסכסוך במזה"ת המכונה אונר"א. הוא הוביל להחלטה המגדירה את bds ארגון אנטישמי. הוא הכיר בחוקיות ההתיישבות הישראלית ביו"ש. כל ההחלטות הללו, אולי זולת הגדרת bds כאנטישמית, לא היו מתקבלות אלמלא הוא היה נשיא ארה"ב. כל אחת ואחת מן ההחלטות הללו היא החלטה היסטורית, חשובה ביותר בפני עצמה. השילוב של כל אותן החלטות בתקופה קצרה כל כך של שלוש שנים בלבד, היא תופעה בלתי נתפסת.

וכעת, נוספת על כך עסקת המאה. בניגוד לתדמיתו כרדוד, חפיפניק, שלפן – במקרה הזה הצוותים שעמלו על התכנית עשו עבודה יסודית ביותר במשך כשנתיים. והתוצאה היא לא פחות ממצוינת. הם הבינו את הדקויות, ויצרו תכנית מאוזנת, טובה, הנותנת מענה מורכב למציאות מורכבת, ולא חוזרת על הסיסמאות הריקות שכבר היו לזרא, ועל פתרונות הקסם שכשלו פעם אחר פעם. דווקא טראמפ, איש של שחור-לבן בדרך כלל, מגיש תכנית שאינה דיכוטומית כקודמותיה, אלא רבת גוונים. תכנית, שקבלתה משרתת את האינטרס הישראלי. יש לקבלה במלואה – הן על הריבונות שבה והן על הוויתורים שבה, כיוון ששני הצדדים הללו משרתים את האינטרס הישראלי רחוק הטווח. אפשר להתווכח על פרטים אלה או אחרים. למשל, אין כל הצדקה לרעיון של קליטת מספר סמלי של פליטים, כיוון שיש בכך מעין הכרה בכך שיש אמת בטענת "זכות" השיבה. אולם התכנית בכללותה – ראויה לאימוץ.

כישראלי, חשוב לי מאוד שטראמפ יבחר וימשיך להתוות את הדרך החדשה, השונה כל כך מדרכם של כל קודמיו, הרפובליקאים והדמוקרטים. נכון, הייתי שמח יותר אילו המדיניות הזאת הייתה מובלת בידי נשיא נורמטיבי יותר, כמו אובמה, בוש או קלינטון. אבל מה לעשות? הם לא ניהלו מדיניות כזאת והוא כן. יתר על כן, יתכן שיש קשר בין אופיו למדיניותו כלפי ישראל. איני מתכוון, חלילה, לאותן תכונות שציינתי, אלא לכך שהוא אינו מחויב לדוגמות של הממסד בוושינגטון; הוא אינו מקבל כמובן מאליו את הפרדיגמות שלהם. את זה לא עשה אף אחד מקודמיו וכנראה שרק מי שאינו הולך בתלם ואינו צמוד לקופסה יכול להגיע לכיוונים כאלה.

טראמפ הוא הפכפך, זה נכון, אבל באשר לידידותו לישראל הוא גילה עקביות מרשימה לאורך כל הקדנציה. האם הוא עוד יכול להתהפך עלינו? הכל יכול להיות, אבל אין שום סימן שמעיד על כך. להיפך. יש האומרים שלא אהבת ישראל מובילה אותו אלא התלות באוונגליסטים. יתכן. אם כן, מתוך שלא לשמה בא לשמה, והעיקר הוא מבחן התוצאה.

(ולצד כל זאת, על ישראל לטפח את הקשרים גם עם המפלגה הדמוקרטית, מה שהוזנח בשנים האחרונות).

* קרקס – תהליך ההדחה לטראמפ בבתי הנבחרים האמריקאים הוא קרקס. הוא קרקס – לא בשל התוצאה הידועה מראש, שהסנט לא ידיח אותו. הוא קרקס – לא בשל התוצאה שהייתה ידועה מראש, שהקונגרס יתמוך בהדחתו. הוא קרקס, כיוון שבכל אחד מהבתים התוצאה הייתה ידועה מראש. וכיוון שאילו היה היום רוב דמוקרטי בסנט, ברור שהוא היה מודח.

אילו היה מדובר בהליך פוליטי גלוי של הצבעת אי אמון בנשיא, הוא היה הליך סביר (למרות שיש בעיה בהדחה בידי הפרלמנט של מי שנבחר בבחירה ישירה). אולם כאשר הלך פוליטי מתחפש להליך משפטי, הוא קרקס. פוליטיקאים אינם שופטים, ואין זה תפקידם להיות שופטים. תפקידם להיות פוליטיקאים. וכפוליטיקאים הם נוהגים כפוליטיקאים גם בהליך כביכול-משפטי של משפט הדחה.

כך גם בישראל. צדק יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין כאשר כינה את הדיון על חסינות נתניהו (שבוטל בסופו של דבר אחרי שלמרבה השמחה נתניהו משך את בקשתו) קרקס. הוא טעה כאשר שייך את הכינוי קרקס לעיתוי הדיון – לפני הבחירות. הוא קרקס גם אם הוא היה מתקיים אחרי הבחירות.

הגיע הזמן לשנות את החוק. לבטל את מוסד החסינות הדיונית. יש מקום לחסינות מהותית, כלומר לחסינות על פעולותיו של ח"כ בתוקף תפקידו. אין מקום לחסינות על חשדות לפלילים שאינם במסגרת תפקידו של הח"כ (או השר או רוה"מ). אם הוגש, על סמך ראיות, כתב אישום נגד ח"כ – יבקש נא את יומו בבית המשפט ויגן על חפותו, בדיוק כמו כל אזרח אחר. הכנסת לא נועדה להיות עיר מקלט לעבריינים.

* חוק יסוד נתניהו – משיכת בקשת החסינות של נתניהו, שמה קץ, כך נראה, למזימתו של ראש הממשלה להעמיד את עצמו מעל החוק ולהימלט מאימת הדין. אני מציע לעצמנו לא להיות שאננים. אם חלילה קואליציית החסינות תקבל 61 מנדטים, נתניהו ימציא תעלולים שונים ומשונים כדי להעמיד את עצמו מעל החוק. קודם כל יחוקקו חוק התגברות רדיקלי, על פיו הרוב האוטומטי של 61 ח"כים יכול לבטל כל פסיקה של בית המשפט. וכך יוכלו להשתולל באין מפריע. אולי לחוקק את חוק מגה-שחיתות הצרפתי (אך ללא הגבלת הקדנציות כבצרפת), אולי ישנו את חוק החסינות כך שניתן בכנסת הבאה לבקש שוב חסינות. ואולי יפסיקו עם המשחקים, ופשוט יקראו לילד בשמו ויחוקקו חוק יסוד נתניהו, על פיו בנימין נתניהו הוא בלתי חקיר ובלתי שפיט לצמיתות.

* המומחים לדמוקרטיה – הודעת עוצמה כהניסטית: "החסינות היא אבן יסוד בדמוקרטיה. חבל שנתניהו הסיר את בקשת חסינותו". הדבר המשעשע כאן, הוא שכנופיה פשיסטית גזענית מדברת על… דמוקרטיה. הרי אם חלילה הכהניזם יעלה לשלטון, רבבות אזרחים ייכלאו במחנות ריכוז, רבים יוצאו להורג ברחובות ואלפים "ייעלמו". כך קרה בכל מקום שבו בני דמותם עלו לשלטון.

* סכנה לביטחון המדינה – תעשיית השקרים וההסתה של בלופר ממציאה ביוגרפיה צבאית בדויה על בני גנץ, המופצת בתעלות הביבים, שמציגה את כל הקריירה הצבאית שלו כמסכת של כישלונות סדרתיים. על פי מצג השקר הזה, ניתן לומר שנתניהו, שמינה כלומניק חסר יכולת ופשלונר כזה לתפקיד הרמטכ"ל ואף האריך את כהונתו הכושלת, הוא אדם חסר אחריות ומופקר, שסיכן ביודעין את ביטחון המדינה, ואסור שיישאר עוד יום אחד בתפקידו.

* גלאי אמת – אם יחברו את נפתלי בנט לפוליגרף וישאלו אותו את מי הוא מעדיף כראש הממשלה – נתניהו או גנץ; אם הוא יאמר נתניהו, הפוליגרף יישרף.

* סחריר זול – פוטין אינו סנטה-קלאוס ששחרר ברוב טובו את נעמה יששכר ממלתעות הכלא הרוסי. הוא דיקטטור של אימפריית רשע, שחטפה את נעמה בת ערובה במשחק פוליטי ציני, ושחרר אותה בעסקה שבה השיג הישגים מדיניים לארצו. הוא לא נהג כראש מדינה אלא כראש מאפיה.

נעמה יששכר נפלה קורבן לפוליטיקה בינלאומית צינית. היא נדונה לעונש מרושע וחסר פרופורציות, שאין כל קשר בינו לבין העבירה שעליה נשפטה. אולם אין היא אסירת ציון ולא לוחמת שנפלה בשבי האויב. אין היא גיבורה לאומית, אלא עבריינית קטנה שהחזיקה חשיש באופן בלתי חוקי. לכן, טוב שהיא שוחררה, אך אין כל מקום לפסטיבלים, כאילו מדובר בחילוץ החטופים מאנטבה.

הנשיא ריבלין וראש הממשלה נתניהו ראויים לשבח על כך שפעלו בכל מאודם למען שחרורה של נעמה. גם המחיר שישראל שילמה תמורת שחרורה הוא מחיר סביר – לא רק לשחרורה, אלא לסיום המשבר בין ישראל לרוסיה. אבל ההצגה הפאתטית של נסיעת ראש הממשלה לרוסיה להביא אותה לישראל, היא סחריר בחירות זול.

* שפה משותפת – בהערה שפרסמתי בצרור הקודם, הבעתי שביעות רצון מדברים שאמר יאיר גולן בראיון ל"הארץ" נגד השימוש בטרמינולוגיה של "הכיבוש" והמסרים האוניברסליסטיים במקום מסרים פטריוטיים וכו'. אני רוצה לחדד את עמדתי בנדון.

הרי בפועל, אין הבדל מעשי בין ההצעה האופרטיבית שהוא מציע – נסיגה מלאה לקווי 4.6.67 (הוא אמנם לא אמר זאת בפירוש, אך כך אני מבין את דבריו) לבין אותה הצעה מפי אלה שמלהגים על הכיבוש, על גזל וכד'. אז מה אכפת לי? להיפך, אולי עדיף לי שיח "הכיבוש" כי הוא פחות משכנע ומרחיק את הציבור מעמדה שאני מתנגד לה.

זה חשוב לי, כי יש משמעות רבה לשפה, לנימוקים, להשקפה הרחבה. אין לי שפה משותפת עם מי שמלהגים על "הכיבוש" או "אקיבוש", כי רובצת בינינו תהום במובן העמוק ביותר של השקפת העולם. אם אין לעם היהודי זכות על ארץ ישראל, הרי שהוא כובש לא רק בחברון או בשכם, אלא גם בת"א וחיפה. כלומר, שיח "הכיבוש" שומט את הקרקע מעל עצם זכות קיומה של ישראל, כי כולה גזל. אם זהו "כיבוש", צודק גדעון לוי כאשר הוא כותב שאין "ציונות טובה" ו"ציונות רעה" (כלומר… אין ציונות טובה) כי ה"עוול הציוני" החל ב-1920 ונמשך עד 2020.

כאשר אין שפה משותפת, אי אפשר לקיים דיאלוג. כשאין דיאלוג, זה מתכון לקרע בחברה. ברגע שיש הסכמה על הבסיס הציוני, שהוא גם הבסיס של מגילת העצמאות – זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל, ניתן לקיים דיאלוג פורה על השאלה הפרגמטית, מה טוב למדינת ישראל. אני חולק על אלה שמתנגדים לנסיגה מאף שעל, הם חלוקים אתי על נכונותי לפשרה טריטוריאלית, אך זו מחלוקת עם בסיס משותף. כזו מחלוקת יכולה להיות ביני לבין מי שתומך בנסיגה מלאה, וגם בין אנשי ארץ ישראל השלמה למי שתומכים בנסיגה מלאה. בשיח על בסיס משותף, ניתן להקשיב, לשכנע ולהשתכנע.

השיח שהציג גולן, פותח פתח לדיאלוג ישראלי, בדיוק כפי שנאום ה"תהליכים" האומלל שלו חסם אפשרות להידברות.

* או חמצן או חיים – אורי בר יוסף שייך לקומץ סרבני ההתפכחות; אלה שהמילה הקטנה אבל הגדולה "טעיתי" אינה מצויה בלקסיקון שלהם. והוא מפרסם ב"הארץ" מאמר הזוי, שכותרתו מגמדת את אורוויל: "או הגולן או ביטחון". כן, כן. זה לא האחד באפריל. יש כתבה כזו. סיסמה הגיונית כמו "או חמצן או חיים".

הוא מדקלם את הקונספציה האינפנטילית של אורי שגיא (אם כי, בניגוד לאבי הקונספציה מוסיף לידה "אולי") על כך שאילו מסרנו לסורים את הגולן, כל מה שקורה בסוריה היה נמנע. נו, ברור. אילו ישראל עקרה באכזריות את יישוביה, החריבה את מפעל ההתיישבות הציוני, ומסרה את הגולן ואת חופי הכינרת לאויב הסורי – אסד היה הופך למחרת לדמוקרט ליברלי, 90% מהסורים שדוכאו בידי המיעוט העלאווי היו הופכים למעריציו ומצביעים בעבורו בבחירות הדמוקרטיות שהיו מתקיימות. איזו אווילות.

כל מי שעיניו בראשו יודע שאילו מסרה ישראל את הגולן, היום היינו מתמודדים עם התבססות משמרות המהפיכה האיראניים בכינרת. ולפני כן – עם דאע"ש. ועם חיזבאללה. סביר להניח, שאילו נסוגונו מהגולן, כבר היינו משחררים אותו במלחמת אין ברירה נוראה, במחיר אלפי חללים וירי טילים על כל רחבי הארץ.

ועם זאת, ראוי לציין שבמאבק שניהלנו על הגולן, החשיבות הביטחונית של הגולן הייתה הנימוק השני בחשיבותו. הנימוק העליון היה הציוני. זו ארצנו, ששוחררה במלחמת מגן צודקת מול תוקפנות סורית אינסופית, והקמנו בגולן מפעל התיישבות ציוני לתפארת, והריבונות הישראלית חלה על גולן. חובתה של מדינה לספק ביטחון לכל חלקי מדינתה, לכל יישוביה ואזרחיה, להגן על ריבונותה ועל ייעודה. ולכן, אין שום הבדל בין הגולן, הגליל, הכרמל והנגב.

אך כאמור, גם מי שהעיקר הציוני זר לו, אינו יכול להתעלם מן החשיבות הביטחונית העליונה של ריבונותנו הנצחית על הגולן, אלא אם הוא מתאמץ בכל מאודו להיות עיוור ולרמות את עצמו.

* בחזרה לאמתות הציונות – הקריאה שיצאה ממנהיגי העולם שעלו לרגל לירושלים נגד האנטישמיות על כל גילוייה, ה"ישנים" וה"חדשים", הגלויים והמוסווים כ"אנטי ציונות" או "אנטי ישראליות", היא חשובה מאוד. חשוב מאוד שהנהגת העולם עלתה דווקא לירושלים, בירת ישראל, כדי למסור את המסר. יש בכך הבנה והכרה של העולם בהיותה של ישראל מדינת הלאום של העם היהודי כולו ובכך שעניינה בשלומם של היהודים בכל ארצות הגולה, הוא חלק ממהותה. כמובן שאין באחריותה של ישראל לכל יהודי העולם כדי להפחית כהוא זה מאחריותה של כל ממשלה לשלומם של אזרחיה היהודים. אדרבא, קיומה של ישראל ועוצמתה המדינית, ממנפת את יכולתו של העם היהודי לדרוש מן העולם וללחוץ על מדינותיו להבטיח את שלומם של היהודים. לא בכדי, אירוע בינלאומי מסוג זה שהתקיים בירושלים בשבוע שעבר, לא יכול היה להתקיים בשנות ה-30 של המאה שעברה, ערב השואה.

כפי שאין סתירה בין תפקידה של מדינת ישראל במלחמה נגד האנטישמיות בכל העולם לבין תפקידה של כל מדינה להילחם באנטישמיות שבתוכה, כך גם אין סתירה בין אחריותה של ישראל ליהודי העולם (ולא רק לקיומם הפיסי, אלא יותר מכך לקיומם התרבותי והרוחני כיהודים) לבין הקריאה ליהודי העולם לעלות לארץ ישראל ולהיות אזרחי מדינת ישראל. ומצער מאוד שכבר שנים רבות, בעצם מאז ימי יצחק שמיר, מדינת ישראל והנהגתה אינה קוראת לעליה יהודית.

כמובן שהעליה לארץ אינה אמורה להיות רק בשל האנטישמיות, אלא בראש ובראשונה כדי לחיות כיהודים במולדתו של העם היהודי וכאזרחים במדינתו, ולהיות שותפים לבניין הארץ והמדינה. אולם בימים אלה של גאות באנטישמיות, מן הראוי לקרוא ליהודי העולם לעלות למדינה היחידה שבה הם הרוב, המדינה היא באמת שלהם והם אינם עלולים למצוא את עצמם נרדפים בשל יהדותם. והיא המקום היחיד המבטיח, שגם ילדיהם, נכדיהם וניניהם יהיו יהודים.

* בעד הביוש – אני תומך בביוש (שיימינג) שעשה סמוטריץ' לנוסע שתקף נהג אוטובוס. אני יודע, לא זו הדרך לפעול במדינה מסודרת. אני יודע, זה לא מה שמצופה משר בממשלה. אני יודע, הדבר עלול לתת לגיטימציה לתופעת הביוש, שבדרך כלל היא מגונה. הכל נכון. ואף על פי כן, הוא נהג נכון.

תופעת הבריונות הפכה למכת מדינה, ובפרט כלפי משרתי ציבור – נהגי אוטובוס, צוותים רפואיים, עובדי רווחה, מורים וכו'. ולעתים נכון לפעול מחוץ לקופסה כדי לנער את הבריונים.

אנחנו רואים את העבריינים שמכסים את פניהם בחולצה או בכובע גרב בכניסתם לבית המשפט. כן, חשוב להם שלא יראו אותם. הם מתביישים. ולכן, חשיפתם עשויה בהחלט לזעזע ולהרתיע. אילו היה מדובר בפרסום דיוקנו של חשוד – לא הייתי מצדיק זאת בשום אופן. אולם כיוון שמדובר בתיעוד מעשה הבריונות עצמו – הדבר מוצדק.

* קצ'ה – הלך לעולמו קצ'ה, שמעון כהנר, לוחם ומפקד מיתולוגי, איש יחידה 101 והצנחנים, איש קיבוץ נווה איתן, חקלאי, בוקר ורפתן, איש התיישבות, ידיד הגולן.

אל שמו של קצ'ה התוודעתי כילד, כאשר קראתי בשקיקה את הספרים על יחידה 101 והצנחנים. בנעוריי, כאשר חבריי ואני נסענו לטיולים בגולן, במסגרת התנועה או לבדנו, והמקומות האהובים עלינו היו הזוויתן והיהודיה, התוודענו למושג "החווה של קצ'ה", שהייתה מוכרת לכל טייל ולכל טרמפיסט (כמובן שנסענו אז בטרמפים) – חוות הבקר של נווה איתן סמוך ליהודיה ולזוויתן.

באופן אישי הכרתי את קצ'ה לפני כמעט שלושים שנה, בתקופת המאבק על הגולן. קצ'ה היה שותף פעיל למאבק ולמועצה למען הגולן ובקעת הירדן. ולאחר שנישאתי ליעל, שאביה – אריק שליין, היה אף הוא לוחם ה-101 וחברו של קצ'ה, ההיכרות העמיקה.

קצ'ה היה נוצר מורשת ה-101 והצנחנים והפיץ את בשורתה. הוא היה הפרויקטור של הקמת אתר הזיכרון של הצנחנים בגבעת התחמושת. זמן קצר לפני פתיחתה הרשמית, הוא הזמין את הנהלת ועד יישובי הגולן לסיור מרתק באתר, בהדרכתו. לפני כשנה, הוא יזם והוביל אירוע לוותיקי יחידה 101, במחנה גדוד הצנחנים 101 בבית ליד. לאירוע הוזמנו מפקדי הגדוד לשיח על מורשת היחידה, בחינת דור לדור יביע אומר. לאירוע הוזמנו אלמנות לוחמי היחידה, וכך יעל ואני השתתפנו על תקן "הנהג של סבתא שלומית", חמותי.

אני זוכר מספר פגישות חברים שקצ'ה אירח בתחנת הדלק שהקים ליד קיבוצו. ישבנו סביב תנור ושוחחנו על ענייני השעה. אחת הפגישות הייתה בתחילת מתקפת הטרור המוכרת בשם החיבה "האינתיפאדה השניה". בתחילתה, היא התמקדה עדיין באזורי יש"ע, וכללה בעיקר אירועי ירי. קצ'ה, אז בן 66, יזם הקמת יחידת מתנדבים שתסייר להפגנת נוכחות רכובה ולשמירות בהתיישבות ביש"ע. בסופו של דבר היוזמה לא התממשה.

ביום שישי האחרון קניתי את האוטוביוגרפיה של קצ'ה, שיצאה לאור לאחרונה – "להיות אחד מרבים". הצגתי אותה לשלומית, חמותי, והיא סיפרה לי שקצ'ה חולה מאוד.

הצטערתי מאוד לשמוע הבוקר על פטירתו. אל"מ שמעון כהנר – קצ'ה, איש יקר, איש התיישבות וביטחון, אוהב ארץ ישראל, אדם מגויס כל חייו למען מדינת ישראל. יהי זכרו ברוך!

* ביד הלשון

שדה יצחק – יישובים רבים בישראל קרויים על שמו של יצחק. מיהו היצחק הזה, שכל כך הרבה יישובים מנציחים אותו? אין זה יצחק אחד, אלא יצחקים רבים. כתבתי כבר על צור יצחק הקרוי על שמו של יצחק רבין, על תל יצחק שקרוי על שמו של יצחק שטייגר, על משואות יצחק הקרוי של שמו של הרב יצחק אייזיק הרצוג ועל אלוני יצחק שמנציח את זכרו של יצחק גרינבוים. והיום – על שדה יצחק.

שדה יצחק הוא מושב עובדים בשרון, מדרום מזרח לחדרה. המושב עלה לקרקע ב-1952, בידי חלוצים שעלו מפולין. שדה יצחק הוא אחד משלושה יישובים הקרויים על שמו של יצחק שדה.

אלוף יצחק שדה, הידוע בכינוי "הזקן", היה מייסד הפלמ"ח ומפקדו הראשון. עוד קודם לכן הוא ייסד את הפו"ש (פלוגות שדה). הוא האיש שיזם את "היציאה מהגדר" – המעבר מהגנה סטטית על יישובים במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (שמשום מה האקדמיה הישראלית בוחרת להגדיר אותה בנרטיב הערבי "המרד הגדול") ליוזמה התקפית נגד הכנופיות הערביות. הוא היה ממפקדי פלוגות הלילה המיוחדות שהקים אורד וינגייט.

במלחמת השחרור ייסד שדה את חיל השריון ופיקד על חטיבת השריון הראשונה בצה"ל.

יצחק שדה (1890-1952), איש העליה השלישית, חבר בגדוד העבודה, היה מחנך, איש רוח וסופר, חבר מפ"ם ואיש השמאל הציוני.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 5.1.20

* הברחן – היה זה אחד מרגעי השפל הנמוכים ביותר בתולדות הדמוקרטיה הישראלית. אולי הנמוך ביותר. עומד ראש הממשלה אל מול פני האומה, ובנאום בריוני ושקרני, מעליל עלילות כזב בזויות נגד מדינת ישראל ומוסדותיה. מסית את אזרחי ישראל נגד מערכת המשפט, הצדק, החוק והאכיפה של ישראל. מה שעושים המנוולים מ"שוברים שתיקה" ו"בצלם" לצה"ל, מתגמד לעומת ההסתה והעלילות של השרלטן הזה על החוק והמשפט של ישראל.

וזאת, כדי לברוח כמו עבריין נמלט ממשפט. בורח כפחדן, כמוג לב. הוא, ששיקר ש"אין כלום", בורח מהתמודדות עם הראיות. הוא, שבורח ממשפט על האשמות שנובעות מראיות – מפיץ בדותות ושקרים על יריביו, ללא שמץ שמצה של ראיה. וכיוון שאין לו שמץ של ראיה, הוא מסית נגד המערכת, כאילו אינה חוקרת אותם כי הם יריביו. שקרן עלוב.

פחדן שבורח ממשפט. פחדן שבורח מהחוק. פחדן שזורק את מדינת ישראל ממערכת בחירות למערכת בחירות ומצדו ימשיך להשבית את ישראל בעוד ועוד מערכות בחירות, בשל הפחד שלו להתייצב מול הראיות; השיתוק שלו אל מול ההאשמות, הידיעה שלו שהוא אשם ושיש גם יש "כלום". יש, ועוד איך.

הצעד הפטריוטי שנדרש מכל אזרח שדמותה ועתידה של מדינת ישראל יקרים לו, הוא להפיל את האיש המושחת והפחדן הזה בבחירות. מן הראוי שמצביעי הימין יעמידו את טובת מדינת ישראל וגם את ערכי הימין הישראלי, מעל טובתו הפרטית של המושחת הברחן.

ברחן – נמאסת!

* משפט הציבור – התשובה לבריחתו הפחדנית של הנאשם מן המשפט שכותרתו "מדינת ישראל נגד בנימין נתניהו" – תהיה במשפט הציבור, בבחירות, שכותרתן תהיה: מדינת ישראל נגד נתניהו.

* עיר מקלט – הברחן נתניהו הופך את הכנסת לעיר מקלט לעבריינים. מי עוד יבקשו להסתתר מאחורי החסינות כדי לברוח? ביטן? דרעי? ליצמן?

יש לקוות שאחרי הבחירות תקום כאן ממשלה לאומית. מה פירוש ממשלה לאומית? ממשלה שהאינטרס המוביל אותה הוא האינטרס הלאומי; טובתה של מדינת ישראל וטובתו של עם ישראל, ולא שיעבוד האינטרס הלאומי כדי לסייע לנאשם אחד לברוח מהמשפט.

* קלון – כשצפיתי בנאומו הביריוני של הברחן, הייתה זו הפעם הראשונה בחיי שהתביישתי כישראלי.

* אינו ראוי להיות ראש ממשלה – בני בגין הוא איש אמת, צדק ויושר. כלומר – הוא היפוכו המוחלט של נתניהו.

הוא הופיע אתמול בערוץ 12 ואמר את האמת הפשוטה, שנתניהו אינו ראוי להיות ראש ממשלה. הוא דרש את ראשי התיבות החדשים של מח"ל: מתן חסינות לנתניהו. הוא הבהיר שהצבעה היום לליכוד, היא הצבעה לפתרון בעייתו האישית של איש אחד, שאינו רוצה שההאשמות החמורות נגדו, כולל על עבירת שוחד, יידונו בפני שלושה שופטים בבית משפט בירושלים.

בני בגין לא יצביע מח"ל. אין לי ספק שגם מנחם בגין ויצחק שמיר לא היו מצביעים היום מח"ל. איך אדם ישר, איש אמת, אדם בעל מצפון, מסוגל להצביע בעד החסינות הפחדנית הזאת?

* נוכל ורמאי – אחרי שבני בגין תקף את נתניהו בשידור טלוויזיוני החלה מתקפת הביריונות הביביסטית להסתער עליו. ציטוטים נבחרים: "כלי ריק… לא מבין מימינו ומשמאלו… שקרן ותו לא" וכו'. כלומר, מעריציו העיוורים של ה-שקרן, בה"א הידיעה, מכנים איש אמת בתואר… שקרן. זה לא צריך להפתיע.

תופעת פולחן האישיות וההערצה העיוורת לנתניהו מדהימה. אנשים מוחקים את האבחנה בין אמת ושקר, בין טוב ורע, ואמת המידה שלהם היא טוב לביבי או לא טוב לביבי. מי שאומר משהו שאינו מתיישר עם נתניהו הוא "שקרן, רמאי ונוכל" (ואלה ציטוטים אותנטיים), גם אם מדובר באנשים הישרים וההגונים ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית. פולחן האישיות לנתניהו הוא עבודת אלילים. אין דבר זר יותר ממנה ליהדות ולדמוקרטיה.

והרי תגובתו של הנביא ישעיהו: הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע, שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר.

* אי-שפיות זמנית – במצב נורמלי, אין צורך לתת צל"ש למי שעושה או אומר את המובן מאליו. אולם כיוון שאנו מצויים כעת בסיטואציה של אי-שפיות זמנית, ראוי להעניק את עיטור הגבורה-הפוליטית לאיילת שקד, על כך שאמרה את המובן מאליו: בישראל לא תופרים תיקים.

בוז לכל הח"כים מהליכוד ומפלגות הימין שאף הם יודעים זאת, אבל מתקרנפים ושותקים במקרה הטוב או מדקלמים את דף המסרים השקרי במקרה הרע.

* הפרוטוקולים של זקני הפרקליטות – מאות חוקרי משטרה, עשרות חוקרי רשות המסים, עשרות אנשי הפרקליטות והיועץ המשפטי (יד ימינו של נתניהו שמונה על ידו), ישבו במשך שנים בחדרים אפלים ותפרו תיקים בדויים לחלוטין, בדו ראיות, השתילו מידע למוחות של מאות אנשים, הכל כדי להפיל את נתניהו, כי אי אפשר להחליף אותו בקלפי, וכל עוד הוא בשלטון ישראל היא מדינה יהודית ואי אפשר להפוך אותה ל"מדינת כל אזרחיה". ומתוך כל אותם מאות או אלפי אנשים אפילו אחד (!), במשך כל השנים הללו, לא הדליף. איזו אחוות אבירים בין האנשים הללו.

* תאוריית הקונספירציה – מדקלמי תאוריית הקונספירציה המטורללת על "תפירת תיקים", נוהגים להתהדר ברשימת שמות של פוליטיקאים שהוגשו נגדם כתבי אישום והם זוכו, כהוכחה לשיטה.

העובדה שאדם מזוכה בבית המשפט, אין פירושה שתפרו לו תיק. בית משפט אינו בית חרושת להרשעות, והוא אינו מחויב להרשיע כל נאשם. כל נאשם מגיע למשפט בחזקת חף מפשע, ועל התביעה להוכיח מעבר לכל ספק סביר את אשמתו. בסופו של דבר, רק הכרעת בית המשפט היא הקובעת, אולם זיכוי אינו מעיד על תפירת תיק. יש זיכוי מחוסר ראיות או מחמת הספק וגם זיכוי מחוסר אשמה אינו מעיד על תפירת תיק. ואם ייתפר תיק – חזקה על בית המשפט שיאמר זאת בבירור.

בכל סדרת המקרים המוזכרים, בית המשפט לא קבע ואף לא רמז על תפירת תיק. במקרה של יעקב נאמן, בית המשפט זיכה אותו מחוסר אשמה, אך לא שלל את הראיות שהציגה התביעה, אלא קבע (ולדעתי צדק), שנאמן פעל בתום לב. זו לא תפירת תיק. גם רפול זוכה מחוסר אשמה, אך הוא עצמו הודה בראיות אולם שכנע את בית המשפט (לדעתי בצדק) שהוא לא פעל מתוך כוונה פלילית. זו לא תפירת תיק. ריבלין זוכה בשל חוסר עניין לציבור וחוסר ראיות מספיקות. בעיניי, אין דבר כזה חוסר עניין לציבור כאשר מדובר באיש ציבור, ובעניין הזה בית המשפט שגה. עם זאת, העדר ראיות מספיקות זו בהחלט סיבה טובה לזכות נאשם. אך ברור שאין כאן תפירת תיקים. אפילו במקרה של קהלני, שבו באמת היה כתב אישום הזוי והדברים נאמרו גם בפסק הדין – גם כאן בית המשפט בשום אופן לא האשים את המשטרה בתפירת תיק. יתר על כן, כאשר נפתחה החקירה נגד קהלני הוא כבר לא היה בפוליטיקה, כך שבכל מקרה הטענה על תפירת תיק נגדו כדי לסכל מינוי, אינה רלוונטית.

הרוב המוחלט של כתבי אישום נגד אישי ציבור הובילו להרשעות. רשימה חלקית: האנס הסדרתי משה קצב, אולמרט, הירשזון, דרעי, בניזרי, חיים רמון, צחי הנגבי. גם להם תפרו תיקים? ובמקרה של שמחה דיניץ – הוא הורשע וזוכה בערעור. אז מה? גם בית המשפט המחוזי היה חלק מן המתפרה?

במקרה של נתניהו, היועץ המשפטי מנדלבליט הוא בית הלל בהתגלמותו (וממש איני זוקף זאת לחובתו). בהחלטותיו הוא הלך על בטוח. כאשר לא היה בטוח מעל לספק סביר בסיכויי ההרשעה, הוא העדיף לדחות את המלצות הפרקליטות והמשטרה, ולכן לא האשים את נתניהו בשוחד בפרשיות 1,000 ו-2,000 (ופרופ' דניאל פרידמן מאשים אותו עקב כך באכיפה בררנית). תיאוריית הקונספירציה בעניינו של נתניהו היא חולנית.

* איפוק וריסון – בית המשפט העליון היטיב להחליט – לא לקיים דיון בעתירה נגד הטלת הרכבת הממשלה על נתניהו. לא זו בלבד שהוא לא החליט לאסור זאת, הוא החליט למחוק על הסף את העתירה. כך ראוי. גם בית משפט אקטיביסטי מבין שיש מקום לאיפוק וריסון, שיש גבול לאקטיביזם.

מה יאמרו עכשיו כל אלה שהסיתו נגד "המשחק המכור", בית המשפט "שקבע מראש את התוצאה" (פסילה, כמובן). האם הם יתנצלו? האם הם יודו בטעותם? למשל, "ישראל היום" שחיטט בנבכי הרכב בית המשפט, בדה-קרדיטיזציה אישית מופרכת לגבי כל אחד מהם. והטענה שבכוונה הורכב הרכב "אקטיביסטי-שמאלני" כדי לפסול את נתניהו… אגב, ההרכב שנקבע הוא פשוט ההרכב הבכיר בבית המשפט, כלומר שלושת השופטים הוותיקים.

ברור שברגע שיתפרסם הרכב השופטים במשפטו של נתניהו (בהנחה שיכשל במנוסה הפחדנית לחסינות), מיד יצוצו סיפורי אלף לילה ולילה על כל אחד מהם, ותעשיית השקרים והביוש תעבוד במלוא הקיטור כדי לעשות להם דה-לגיטימציה.

ובאשר להחלטת בית המשפט – אני הייתי מצפה להחלטה חד-משמעית יותר, שהנושא אינו שפיט ולכן גם אחרי הבחירות אין לדון בו בבית המשפט.

* סרטון אנטישמי – כל אימת שנמתחת ביקורת על החרדים, מיד נשמעת מפיהם זעקה: אנטישמיות. הזעקה הזאת מבטאת מסר על פיו החרדים הם היהודים האמתיים, וכאשר מבקרים אותם, עצם הביקורת היא אנטישמיות. אין לקבל זאת. גם מי שתוקף את החילונים, למשל, תוקף יהודים. גם מי שתוקף את הקיבוצניקים, או את המתנחלים, את המזרחים או האשכנזים או העולים מחבר העמים וכו' וכו' תוקף יהודים. יהודים – לא פחות כהוא זה מהחרדים. האם כל ביקורת על קבוצת יהודים היא אנטישמית?

מותר לבקר את החרדים ואין בכך שמץ של אנטישמיות. אבל… אין ביטוי אחר להגדיר את "סרטון הנידה" של ח"כ קושנר, זולת אנטישמיות. זהו סרטון שכולו סממנים אנטישמיים, כולל הקריקטורות. יש כאן השתלחות קולקטיבית בקבוצה שלמה על רקע אמונתה ואורחות חייה. יש בו בוז למרכיב בדת היהודית ולמי שמקיימים אותו. יש בו עלילה, ממש כמו העלילות על יהודים באירופה, כאילו בשל קיום מצווה יהודית, נלקח כסף מכלל הציבור באשמת החרדים (כיוון שיש סבסוד ל"בדיקת נידה", אין כסף לחולים, לחיסונים לשפעת, למיטות בבתי החולים וכו'). ויש כאן סיפור המדרון החלקלק, כאילו מחר יחייבו אותנו לכך וכך, למרות שאיש אינו מחייב מישהי לבצע בדיקות נידה. זוהי תשפוכת שנאה איומה ונוראה. אגב, טהרת המשפחה על פי ההלכה, אינה עניין של החרדים בלבד, אלא של המגזר הדתי כולו ומסורתיים רבים. הסרטון פוגע גם בהם, אבל במודע הם אינם מוזכרים, כדי לכוון את האש כולה לעבר החרדים.

יש מקום, כמובן, להעלאת השאלה האם לסבסד את הבדיקות הנ"ל, בדיוק כפי שיש מקום לשאלות על כל הוצאה ציבורית. לדעתי, למשל, המדינה אינה צריכה לסבסד זאת. אלא מה? היא לא מסבסדת זאת. הסבסוד הוא של ביטוח בריאות משלים, כלומר מכספי המבוטחים. מסתבר שכל סרטון ההסתה המרושע הזה, מבוסס על שקר במקרה הרע, או טעות רשלנית (הרי ניתן היה לבדוק את המידע טרם פרסום הסרטון – לשם כך יש לח"כ שלושה עוזרים פרלמנטריים) במקרה הפחות רע.

למרבה הצער, אין זה המקרה הראשון בעת האחרונה של גילויי שנאה קשים של בכירים ב"ישראל ביתנו" כלפי החרדים. באותה מידה, קיימת הסתה קשה לא פחות מצד רבים בציבור החרדי כלפי ציבור העולים מחבר העמים. העימות הזה, ההולך ומחמיר, הוא משבר של החברה הישראלית כולה, וחובתה של ההנהגה הלאומית לפעול לאיחוי השבר הזה, כל עוד הדבר ניתן. כשתהיה בישראל ממשלה ממלכתית לאומית, היא תהיה מחויבת להתמודד עם התופעה. עד אז, מן הראוי שנשיא המדינה ייקח על עצמו את משימת הגישור החשובה הזאת.

* אפס נקודה אפס – בסקר בחירות של ערוץ 12, התברר שאם סתיו שפיר תרוץ לבד (ותקרא למפלגתה "המפלגה הירוקה") היא תשיג 0.0%. אם היא תרוץ שוב עם מרצ, לא תהיה שום תוספת קולות למרצ. אם כך, אין למרצ כל סיבה לסתום את האף ולסבול אותה ואת שיגיונותיה למען תוספת של 0.0% מהקולות. במפלגת העבודה רואים בה מוקצית מחמת מיאוס. מי שמנסים להביא לריצה משותפת של העבודה ומרצ מבינים שתנאי סף לאפשרות כזו, הוא ששפיר לא תהיה בסביבה.

אז איך זה שבמשך 7 שנים לא חדלנו לשמוע אותה, את צעקנותה, את מפגניה הפרלמנטריים סרי הטעם? יש לכך תשובה בתלמוד: אסטרא בלגינא קיש קיש קריא. בקבוק ריק שיש בו מטבע אחת, מרעיש הרבה יותר מבקבוק מלא במטבעות.

* מסר של נחישות ועוצמה – ריצוצו של ראש הנחש, קאסם סולימאני, אדריכל האסטרטגיה החומייניסטית של השתלטות הקנאות השיעית לפחות על המזה"ת, ורב מרצחים שאחראי על רציחתם של המונים – הוא כשלעצמו בשורה חשובה וחיובית. יהיה קשה מאוד וייקח זמן רב, עד שמישהו יוכל באמת להיכנס לנעליו, מה גם שלצדו נהרגו עוד רבים מהנהגת משמרות המהפיכה. ודאי שהבשורה הזו טובה לישראל.

אך לא פחות חשוב ממנה הוא המסר של ארה"ב – מסר של נחישות, תקיפות, עוצמה, תעוזה והרתעה. בחודשים האחרונים ארה"ב שידרה הבלגה והססנות. היא הבליגה על הפלת מל"ט אמריקאי, היא הבליגה על תקיפת שדות הנפט הסעודיים, היא החליטה להוציא את חייליה מסוריה תוך הפקרת הכורדים. דומה היה, שחרף ההבדל ברטוריקה, טראמפ ממשיך את דרכו התבוסתנית של אובמה. אך טראמפ התעשת, היכה באיראנים מכה קשה ביותר ושידר להם מסר חריף ומאיים לעתיד. המסר הזה חיוני לשלום העולם ושלום המזה"ת אפילו יותר מעצם חיסולו של סולימאני.

* גורם הסיכון מספר 1 – יואב לימור, הפרשן הביטחוני של "ישראל היום" כתב על הערכת המודיעין השנתי של צה"ל. כך נפתחת הכתבה: "הערכת המודיעין השנתית של צה"ל, שתוצג בשבוע הבא לדרג המדיני ועיקריה גם יפורסמו לציבור, צפויה להצביע על עליה בסבירות לעימות בזירה הצפונית.

המסקנה הזאת נובעת משורת תהליכים שמתנהלים בחודשים האחרונים על הציר שבין איראן, עיראק, סוריה ולבנון, בניצוחו של מי שמסומן בשנים האחרונות כגורם הסיכון מס' 1 באזור: מפקד כוח קודס של משמרות המהפכה, קאסם סולימאני".

כשהעיתון הגיע לידי הקוראים, גורם הסיכון מס' 1 כבר נשלח ל-72 הבתולות.

נכון, האידיאולוגיה והמוטיבציה האיראנית לא פגו ולא יתפוגגו, אך יכולת הביצוע שלהם נפגע קשות.

* שבעים שנות אסון – האם יש לישראל פרטנר לשלום? כדי לבחון את השאלה, כדאי לראות מה כותבים דובריו של האויב. למשל, גדעון לוי. האם נסיגה לקווי 4.6.67 תביא אותו להשלמה עם קיומה של מדינת ישראל? האם היא תביא לשלום? נבחן זאת על פי מה שהוא כותב על רצועת עזה, 14.5 שנים לאחר שישראל נסוגה ממנה עד המ"מ האחרון ועקרה מתוכו את כל אזרחיה, ונענתה בפשע מתמשך נגד האנושות באופן של ירי רקטי מכוון לעבר אוכלוסייתה האזרחית. "במקום שישראל תישא באחריות לגירושם ולדחיקתם לעזה ב–48', תנסה לפצות ולכפר, לשקם ולסייע, היא ממשיכה את מדיניות 48' בצורה אחרת. כלוב במקום גירוש, כלא במקום טיהור אתני, מצור במקום נישול. ספק אם יש אזורי אסון רבים בעולם שאסונם נמשך יותר מ–70 שנה ברציפות, וכולו מעשה יד אדם זדונית". ובכן, גם כאשר ישראל נסוגה מכל רצועת עזה, כפי שהוא דרש, וגם כאשר השטח שממנה ישראל נסוגה הפך בסיס לתוקפנות וטרור נגדה ונגד אזרחיה, הוא ממשיך להאשים את ישראל, כמובן, על מצבם של התושבים האומללים, שממשלתם אינה דואגת להם, אלא כל מעייניה נתונים לטרור נגד אזרחי ישראל. אבל כדאי לשים לב. האסון של עזה הוא לא בן 50 אלא בן 70. כלומר, הנסיגה לא שמה קץ לסכסוך, כי הסכסוך אינו תוצאת "אקיבוש" במלחמת ששת הימים, אלא הוא סכסוך בן שבעים שנה. האסון הוא מאז הקמתה של ישראל. קיומה של ישראל הוא האסון. "מדיניות 48'", כלומר הקמת מדינת ישראל, מלחמת המגן נגד כל מדינות ערב שפלשו אליה ביום הקמתה כדי להטביע אותה בדם ולהשמיד את היישוב היהודי בא"י שלוש שנים אחרי השואה – היא הדבר שאותו גדעון לוי מוקיע ונגדו הוא מסית.

כידוע, הגרסה האנגלית של "הארץ" היא חלון הראווה של ישראל בקרב חוגי האקדמיה במערב, והם חשופים מדי יום להסתה האנטי ישראלית הזאת, היוצאת מתוך ישראל. ולאחרונה, "הארץ" מתגאה בגרסה הערבית של מדור הדעות שלו. כאשר קוראים בגרסה המקוונת את הפשקוויל של גדעון לוי – בתוכו מופיעה הפניה לגרסה הערבית. לוי מסית את קוראיו הערביים נגד מדינת ישראל, נגד קיומה של מדינת ישראל, מדינת האויב שלהם ושלו.

* שירת הצביעות – אני מעריך מאוד את המשורר אילן ברקוביץ', בעל הטור בנושא השירה "משורר בשטח" במוסף הספרות והתרבות ב"הארץ". אני אוהב לקרוא אותו, הן כיוון שהוא כותב היטב, הן בשל טעמו הייחודי והמקורי (גם כשאני חלוק עליו) ובעיקר – בשל האהבה הטוטאלית שלו לשירה. הוא חי את השירה, נושם את השירה, היא מרכז חייו. והביקורת שלו באה מאהבה, ולא מעמדת שומר הסף שמאפיינת פעמים רבות מבקרי שירה. ובנוסף לכך, אני מעריך מאוד את יציאתו פעמים רבות נגד התמיכה של חלק מהמיליֶה הספרותי הישראלי בזכות הטרור נגדנו במקרה הרע, או במקרה הפחות רע את האדישות הגובלת בהבנה לטרור. הוא אף ארגן, לפחות פעם אחת, כנס שירה שכולו הזדהות עם נפגעי הטרור, כאקט של מחאה נגד אותה אופנה של משוררים רדיקליים.

ודווקא בשל כך, תמהתי מאוד, אפשר אפילו לומר הזדעזעתי, כאשר הוא בחר כשיר המשמעותי ביותר של העשור שחלף, דווקא את שירה של איאת אבו שמיס "אם הייתי אמא יהודיה". בשיר היא מטיפה לאם היהודיה למנוע בכל מחיר את גיוס בנה לצה"ל. היא כותבת בשיר, שאילו הייתה אמא יהודיה היא הייתה נלחמת, היא הייתה קושרת את לשונה לאוזניו, היא הייתה מדביקה את ידיה לרגליו, היא הייתה תולה את לבה על עיניו כדי שלא ילך לצבא.

היא לא כתבה שאילו הייתה אם פלשתינאית היא הייתה מונעת מבנה להיות מחבל, היא הייתה מנסה לחסן אותו מפני החינוך שהוא מקבל להיות שאהיד ולמות על מזבח רצח יהודים. לא. נוח לה יותר להכות על החזה של האימהות שלנו, שיסכלו את גיוס ילדיהם להגנה על מדינת ישראל ועל שלום אזרחיה וילדיה.

חיים שור, מי שהיה רכז השומר הצעיר, מזכיר הקיבוץ הארצי ועורך "על המשמר" ו"ניו-אאוטלוק", ואף היה אב שכול, שבנו נפל במבצע "אביב נעורים", סיפר לי פעם שהיה חבר בפורום ההורים השכולים הישראלי-פלשתינאי בראשיתו. כיוון ששור יזם מפגשים עם אש"ף גם כאשר הדבר היה אסור בחוק, זה לא כל כך צריך להפתיע. הוא סיפר לי גם מה גרם לו לעזוב את הפורום. בתחילת האינתיפאדה השניה, התפרסם ראיון עם אמא של מחבל מתאבד, שהביעה שמחה על מותו בפיגוע וייחלה לכך שאחיו הקטנים ילכו בדרכו. מתוך זעזוע, הוא העלה את הנושא בפורום, ולא זו בלבד שאף הורה פלשתינאי לא הסתייג מהדברים, רובם אפילו תמכו בהם. הוא עזב מיד את הפורום. אירוע זה יחד עם כל אירועי "האינתיפאדה השניה" הביאו אותו בערוב ימיו לחשבון נפש אידיאולוגי ולשינוי דרמטי בעמדותיו.

נזכרתי בסיפורו, כשקראתי את המאמר של אילן ברקוביץ' בערב שבת. איני מתווכח אתו על איכות שירהּ של אבו-שמיס. אילו היא כתבה אותו שיר, רק לא פתחה אותו בשורה "אם הייתי אמא יהודיה", אלא מטיחה את ביקורתה באותן אימהות פלשתינאיות, יכולתי להזדהות עם בחירתו של אילן. אבל לְשירהּ של אבו-שמיס כמות שהוא, הייתי מעניק את אות השיר הצבוע של העשור.

* לא להרגיש טמבל – התחסנתי נגד שפעת אבל לקיתי בשפעת (כך זה נראה, בכל אופן). אז כדי לא להרגיש טמבל, אני לא קורא לזה שפעת.

* חבר בגדוד העבודה – שמתם לב שאנחנו בשנות העשרים? (תמיד ערגתי על העליה השלישית).

* ביד הלשון

נישוב – מילה חדשה חדרה ללקסיקון הישראלי בשבועות האחרונים – נישוב. ב-31.12.19, לאחר מספר דחיות, נעשה מהלך הנישוב באסדת הגז לווייתן. החששות מפני זיהום רבתי בעקבות המהלך, לא התממשו.

מהו נישוב? על פי מאמר ב"כלכליסט": המהלך שבו החלה הזרמת הגז מהמאגר. הגז הועבר באמצעות שני צינורות תת ימיים באורך 130 ק"מ מהמאגר ישירות לאסדה. ארבע בארות הגז, שממוקמות בקרקעית הים מעל למאגר, נפתחו, והגז החל לזרום. הזרימה עצמה דחקה החוצה את הגזים שהיו בצנרת, חנקן וחומרים אחרים, שהשתחררו באסדה. השחרור שלהם לאוויר יצר פיזור מזהמים חריג, אך כאמור, לא זיהם את האוויר באזור חוף הכרמל.

מרגע פתיחת הבארות החלה זרימת גז בצנרת הימית, ובעקבותיה נפלט לאוויר חנקן, ובהדרגה חנקן מעורב בגז טבעי, למשך מספר מצומצם של שעות ובהיקף מוגבל ומפוקח.

מה מקור המילה? מסביר רוביק רוזנטל: הפועל 'נישֵב' מופיע בלשון חז"ל במשמעות נשיבה חזקה, או גרימה לאוויר לצאת. המקור לשימוש העכשווי הוא במילון האקדמיה ללשון בתחום ההנדסה הכימית משנת 1989. נישוב היא חלופה העברית שלblowingk , מילולית: נשיפה או משב רוח, שפירושה כאן דחיפה קדימה של הגז הנוזלי. במילון המדובר מופיעים גם ביטויים כמו נישוב-קְדָם, מזרק נישוב, וחומר נישוב או חומר מנשב.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 1.12.19

* הכרעה פוליטית – היועמ"ש מנדלבליט צדק בהודעתו שנתניהו אינו חייב להתפטר בעקבות הגשת כתבי האישום נגדו. לדעתי, הוא חייב להתפטר, ויותר בשל נאום ההסתה שלו מאשר בשל כתבי האישום, אך אין זה מעניינו של היועמ"ש.

מנדלבליט החליט לא לפסוק בנוגע לאפשרות שהקמת הממשלה תוטל על נתניהו, כל עוד זה לא אקטואלי. בעיניי יהיה זה אבסורד אם נתניהו ירכיב היום ממשלה, אך גם עניין אינו מעניינו של היועמ"ש כי אין זו סוגיה משפטית.

השאלה הזאת תעלה לבג"צ, ולדעתי גם בית המשפט לא צריך להתערב ואל לו לאסור על הקמת ממשלה בראשות נתניהו. כי זה לא נושא משפטי.

אין זה נושא משפטי, כי החוק בנושא ברור ואינו נתון לפרשנות – ראש הממשלה רשאי להישאר בתפקידו כל עוד לא הורשע בפסק דין חלוט. כמובן שהטענה שקריאה להתפטרותו ופעולה פוליטית להתפטרותו מנוגדת לחוק, היא אבסורדית וחסרת שחר. הרי הכנסת והמערכת הפוליטית ומפלגתו של ראש ממשלה רשאיות להחליף ראש ממשלה גם כאשר הוא נקי כפיים וטהור מידות בשל התנגדות למדיניותו, ובוודאי כאשר הוא מעורב בשחיתות וקל וחומר כאשר הוגש נגדו כתב אישום וכשהוא מסית נגד מדינת החוק ומוסדותיה. נתניהו קרא לפרישת אולמרט כאשר רק החלו החקירות נגדו והוא צדק לחלוטין. ואכן, אולמרט נאלץ להתפטר בשל הלחץ הפוליטי של האופוזיציה ושל חבריו לממשלה ולמפלגה. כאז, כן עתה, זו סוגיה פוליטית. אין זה עניין לבית המשפט. את בית המשפט צריך לחייב רק החוק.

האקטיביזם השיפוטי פגע במעמד בית המשפט העליון ובאמון הציבור בו, ועובדה זו מקלה מאוד על המסיתים נגדו ועל מעלילי תאוריות הקונספירציה המטורללות על מערכת המשפט. התערבות משפטית בסוגיית המשך כהונתו של נתניהו בעת הסוערת הזו, כמוה כהשלכת גפרור בוער לחבית אבק שריפה. הרי התערבות כזו תתפרש כהוכחה לתאוריית הקונספירציה.

תפקידו של היועמ"ש היה להחליט על סמך ראיות על הגשת כתב האישום. תפקידו של בית המשפט לשפוט את נתניהו, וחזקה עליו שישפוט משפט צדק. אין זה מתפקידם להתערב בשאלה הפוליטית של המשך כהונתו.

* מתווה השכל הישר – אדלשטיין צודק. ראוי לעשות עוד מאמץ אחרון למנוע סיבוב בחירות שלישי, המשך שיתוק המדינה ובזבוז עתק. כדאי לנסות להקים ממשלת אחדות.

יש שני מתווים אפשריים לממשלת אחדות רוטציונית. מתווה השכל הישר, הפשוט, ההגון הראוי – בני גנץ הוא ראש הממשלה הראשון, ונתניהו מקדיש בשנתיים אלה את מלוא אונו ומרצו לענייניו המשפטיים, לניסיון להוכיח את חפותו. אם יזוכה, הוא יחליף בעוד שנתיים את גנץ. אם יורשע, הליכוד יבחר מנהיג נורמטיבי ושומר חוק תחתיו, שיחליף את גנץ. יש ללוות מתווה זה בהסכמה עם הנהלת בתי המשפט, שמשפטו של נתניהו יהיה משפט בזק, כלומר משפט רצוף, יום אחר יום, לאורך כל היום, כדי שניתן יהיה לסיים אותו עד תום השנתיים הראשונות.

השני הוא מתווה הנשיא. אבל מתווה הנשיא במובן הסביר, לא בפרשנות המעוותת של נתניהו. על פי מתווה זה, נתניהו יהיה הראשון, אך משיוגש נגדו כתב אישום הוא יצא לנבצרות וידיר עצמו לחלוטין מכל עיסוק בענייני הממשלה, גנץ ימלא את מקומו כראש הממשלה בפועל עד הרוטציה וכעבור שנתיים, גנץ ימונה לראש הממשלה גם במובן הפורמלי. יאמר הליכוד – אבל זו לא רוטציה הוגנת, כי למעשה זאת רוטציה בין גנץ לעצמו. ויש הרבה צדק בטענה הזאת.

ולכן, יש לבחור במתווה השכל הישר.

* מחכים לפקודה – צפיתי בזעזוע בכתבות מההפגנה נגד מדינת החוק, מהאלימות הנוראה של האנשים. זה באמת היה מזעזע. ואז עלה נתניהו לשידור, הסתייג בקריצה מ"הקומץ" ובעיקר ניצל את השידור כדי לתקוף את "התקשורת". לא. הבעיה העיקרית אינה "הקומץ". הבעיה העיקרית היא הדברים שנאמרו מעל הבמה, כמו דברי הבלע של שפטל ומירי רגב.

אבל לא הייתה אלימות קשה יותר מנאום ההסתה של נתניהו. כאשר נתניהו מאשים את משטרת ישראל, רשות המסים, פרקליטות המדינה והיועמ"ש ב"הפיכה" כביכול, זו הסתה לאלימות. כאשר מנהיג טוען שיש הפיכה נגדו, הוא למעשה קורא להמון להגן עליו מפני "הקושרים". כאשר מדובר בהליך פוליטי או משפטי, הציבור מתייחס לכך כאל חלק מכללי המשחק, גם אם הוא מאוד מאוכזב. אולם אם מדובר ב"הפיכה" זו קריאה לפעול בכל דרך כדי לסכל אותה. הפיכה אינה לגיטימית, אינה חלק מכללי המשחק, ואין כללים בדרך לסכל אותה. ולכן, נאומו של נתניהו היה נאום אלים של הסתה לאלימות, וכל תוצאה אלימה תהיה באחריותו המלאה ובאשמתו של נתניהו.

אחד המרואיינים בהפגנה, לכתבה המזעזעת בערוץ 12 אמר "ביבי, אנחנו מחכים לפקודה". ומישהו הציג עוגה גדולה שעליה כתוב "מיליון חיילים מחכים ליום פקודה".

פקודה לְמה?

ואח"כ עוד טוענים בחוצפה ובהיתממות, שהצבת השמירה על מנדלבליט, שי ניצן וליאת בן ארי היא "הצגה". ואם חלילה מישהו מהמוסתים יקום יעשה מעשה כדי להגן על נתניהו מפני "הקושרים", מהר מאוד תצוץ "תיאוריה" שזה בעצם השב"כ.

* חילול השם – כיהודי, התביישתי על השתתפותם של רבנים רמי מעלה בהפגנה נגד מדינת החוק. מה כתוב בעשרת הדיברות שלהם? שוחד, מרמה והפרת אמונים?

אם זה לא חילול השם – חילול השם מהו?

* נבל ברשות התורה – את הטיעון ההזוי הזה אני מכיר עוד מימי פרשיות דרעי, והוא צץ שוב כתמיכה בנתניהו או בעיקר כהצדקת תמיכתם של רבנים בנתניהו: בהלכה, האיסור על שוחד נוגע רק לשופטים. מכאן, שאין איסור הלכתי על מנהיגים פוליטיים לשחד או לקחת שוחד.

נכון, הפסוק האוסר על שוחד עוסק בשופטים: "לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט, לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד, כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם" (דברים טז, יט).

הטיעון הזה הוא ראש קטן הלכתי. במקום להתייחס למהות האיסור, שממנה ברור שהשוחד פסול ואסור, ולכן מן האמור על השופטים יש להקיש על כל בעל תפקיד שלטוני, מצמצמים בנוקדנות את האיסור הגורף להקשר המילולי הספציפי.

יש לזכור, שבתקופת התורה לא הייתה הפרדת רשויות. לא הייתה מערכת משפט נפרדת, אלא המנהיגים המדיניים היו גם השופטים. משה שפט את כל בני ישראל לבדו, עד שקיבל את עצת יתרו: "וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת". מדובר בשרים או בשופטים? הכתוב מדבר בפירוש על הקלת העומס על משה כשופט. איך נקראו מנהיגי ישראל לאחר יהושע בן נון ועד כינון המלוכה? שופטים. ע"ע ספר שופטים. אותם שופטים גם שפטו בפועל את עם ישראל וגם היו מנהיגיו המדיניים והצבאיים. ומי היו השופטים בתקופת המלכים? המלכים, כמובן. מה הייתה תפילתו של שלמה בראשית דרכו כמלך? הוא ביקש מאלוהים "לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ לְהָבִין בֵּין טוֹב לְרָע". מיד לאחר תפילתו, מספר התנ"ך על משפט שלמה, ולאחריו נכתב: "וַיִּשְׁמְעוּ כָל-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר שָׁפַט הַמֶּלֶךְ וַיִּרְאוּ מִפְּנֵי הַמֶּלֶךְ, כִּי רָאוּ כִּי-חָכְמַת אֱלֹהִים בְּקִרְבּוֹ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט".

נו, אז שלמה הוא שופט או מלך? מותר או אסור לו לקבל שוחד? או שמא מותר לו כמלך ואסור לו כשופט?

ברור שמדובר בתירוצים עלובים שנועדו לטהר את שרץ השוחד של פוליטיקאים. למנהיגים מסוג זה מכוון הביטוי "נבל ברשות התורה".

* מקור מים חיים – הכתבה שעשתה לי את השבת, הייתה ראיון ב"7 ימים", של חנוך דאום עם מורו ורבו הרב יובל שרלו. אני מכיר את הרב שרלו עוד מימיו בגולן ובהנהגת ועד יישובי הגולן בראשית שנות ה-90. מאז ומתמיד ראיתי בו דמות מופת, איש של יושרה חסרת פשרות, אדם ערכי ומוסרי ממדרגה ראשונה. והיום, כאשר אני רואה רבנים חשובים שעוצמים את העיניים, אוטמים את האוזניים, סותמים את האף, מתקרנפים ומאתרגים את נתניהו ומעשיו, ומצטרפים למלחמתו הצינית להרס מדינת החוק ומוסדותיה, דבריו של הרב שרלו הם מקור מים חיים בעבורי.

הנה מקצת דבריו: "כבר זמן רב שהטענה העיקרית שלי מתמקדת באדמה החרוכה והמסוכנת מאוד. ישנה חשיבות עילאית לבולמי הכוח השלטוני: המשטרה, הפרקליטות, התקשורת החופשית … האופוזיציה ועוד ועוד. בצורה שיטתית ועקבית מתנהלת מערכה נגדם, הגדרתם כלא לגיטימיים, האשמתם כמבצעי מהפכה שלטונית ועוד ועוד. לא זו בלבד שלחלק גדול מהטענות אין אפילו בסיס – צריך להסתכל על התוצאה שלהן, שממוטטת את מעמדם של אלה. מעתה, כל פושע ייאחז בטענות אלה נגד כל העולם. הערעור על כל מוסדות השלטון מסכן אותנו מאוד. כאן אין מחלוקת בעובדות, שכן הן נעשות על ידי ראש הממשלה ושלוחיו בראש כל חוצות… הציונות הדתית אמורה לעמוד כנגד זה. היא חייבת לשאת את הקול המוסרי שנלמד מהתורה והנביאים; היא צריכה לתמוך בממלכתיות ובמוסדות המדינה, ובאיזון הראוי ביניהן. היא חייבת להיאבק על חזקת החפות של ראש הממשלה – אך בשום אופן לא על האדמה החרוכה שהוא מותיר".

* התנשאות דוחה – דברי הבלע של נרי לבנה, על כך של-95% מהמפגינים ברחבת המוזיאון היה זה הביקור הראשון במוזיאון, דוחים, יהירים, מתנשאים ורוויי דעות קדומות.

הרי סביר להניח שהיא לא מכירה אף אחד או כמעט אף אחד מן המפגינים. על סמך מה היא טוענת זאת, מלבד דעה קדומה על ציבור שלם? היא מתנשאת על המפגינים, לכאורה – בשם הנאורות, אך אין דבר חשוך יותר מהכללה כזאת.

בכתבה על ההפגנה הזאת זיהיתי רק מפגין אחד, חבר שלי, שחבל לי מאוד שהוא אימץ ועוד בקיצוניות כזאת את הצד הביביסטי, ועשה דרך ארוכה מאוד מן הדרום הרחוק להפגנה הזאת. מדובר בהחלט באדם שמבקר במוזיאונים. אני יודע שעל הבמה נאמה מפגינה מסוימת שלא קראה את צ'כוב, אך זאת לא כיוון שאיזו נרי זו או אחרת שייכה אותה לציבור כלשהו, אלא כי היא בחרה להתהדר בכך. אגב, החבר שלי שהפגין שם קרא גם קרא צ'כוב.

* סכין בגב – הליכודניקים אוהבים להתהדר בפריימריז, אבל כאשר מישהו מעז להתמודד על ההנהגה, הם מורחים אותו בזפת ונוצות ומגלגלים אותו על הכביש. הוא בוגד, הוא גיס חמישי, הוא שליח "הקרן", הוא אנס. הם מפיצים עליו עלילות ובדותות. ושפחתו החרופה של הנאשם, שברגע של הומור מינה אותה על ה… תרבות (!!!) מאשימה את המעז להתמודד שהוא תוקע סכין בגב.

* מנהיג הדיסידנטים – בלי קשר לתוצאות הפריימריז בליכוד – עצם העובדה שקם בליכוד מנהיג לדיסידנטים, היא בשורה חשובה לדמוקרטיה הישראלית ובעיקר לליכוד.

* כ"ט שמח – למה הפלשתינאים ירו דווקא בערב שבת? לציון כ"ט בנובמבר. כך הם נהגו גם ביום הצהרת בלפור (2 בנובמבר).

* ההשוואה לאפרטהייד על שום מה? – ההשוואה של ישראל לאפרטהייד מסוכנת יותר מן ההשוואה לנאצים. את ההשוואה לנאצים אף אחד כמעט אינו קונה והיא נתפסת כפרובוקציה. לעומת זאת ההשוואה המופרכת לאפרטהייד מצליחה לשכנע רבים. באוניברסיטאות במערב מתקיים מדי שנה "שבוע האפרטהייד הישראלי". ובשוקניה השקר הזה חוגג.

ההשוואה הזאת היא החביבה על התועמלנים האנטישמים וכל הבידיאסים למיניהם. למה דווקא ההשוואה הזאת? הרי הם מכנים את ישראל גם קולוניאליסטית, לאומנית, גזענית, פשיסטית. אבל אין "שבוע הקולוניאליזם הישראלי". מה הסיבה לכך?

המדינות הקולוניאליסטיות לשעבר חיות וקיימות – בריטניה, צרפת, ספרד, איטליה וכו'. גם ההשוואה של המתנחלים הציונים שהתנחלו בפלשתין למתנחלים הלבנים שהתנחלו באמריקה ובאוסטרליה וביצעו שם טיהור אתני חביב עליהם, אך גם הוא אינו עומד בראש טבלת השנאה. למה? כי ארה"ב ואוסטרליה קיימות.

ההשוואה לאפרטהייד בדרום אפריקה נועדה ליצור קשר תודעתי בין מדינת ישראל לדרום אפריקה הלבנה, שאינה קיימת עוד. המטרה היא להציג את ישראל כמדינה זמנית, שניתן לחסל אותה. איך? באותם האמצעים שחוסלה דרא"פ הלבנה, ובראשם חרם. זאת האסטרטגיה שנקבעה בוועידת האנטישמיות והגזענות בדרבן ב-2001, והיא מיושמת באדיקות עד היום. הם מציגים את המדינה הציונית כמדינת אפרטהייד, ומנסים להפיל אותה כך שבמקום ישראל תקום מדינת פלשתין "הילידית" המקבילה, כביכול, לדרא"פ של היום.

בניגוד להשוואה לנאצים, שעליה לדעתי אין להתווכח, כי עצם הניסיון להוכיח את מופרכותה נותן לה לגיטימציה, אני חושב שחובה עלינו להתייחס לטענת האפרטהייד ולהפריך אותה, כי היא חסרת שחר וניתן להוכיח זאת בקלות, ומצד שני היא פופולרית ויש לה קונים רבים.

* מראית עין – טועה מי שחושב שהמתנגדים החריפים ביותר של בית המשפט העליון בישראל הם מן הימין הקיצוני. אני חוקר כעת את תופעת BDS ומגלה שהביקורת החריפה עוד יותר היא מצד השמאל הרדיקלי האנטי ציוני בישראל ובמערב. טוענים נגד בית המשפט העליון שהוא מכשיר את האפרטהייד שנעוץ בעצם קיומה של מדינה יהודית (שככזו היא לא יכולה להיות דמוקרטית אלא "אתנוקרטית") ואת ה"שקר" של המושג "יהודית-דמוקרטית". בית המשפט מכשיר את העליונות הגזענית של היהודים. בית המשפט מכשיר את "אקיבוש" וההתנחלות ועוד ועוד. ואיך הם מציגים, למשל, את העובדה ששוב ושוב בית המשפט העליון מאפשר לרשימות אנטי ציוניות לרוץ לכנסת ומבטל את החלטות ועדת הבחירות המרכזית לאסור את השתתפותן?

ג'ונתן קוק, עיתונאי ובלוגר בריטי המתגורר בנצרת, כותב על "הטריקים שהומצאו סביב הגדרתה הבלתי אפשרית של המדינה כ'יהודית דמוקרטית' ". תחת הכותרת "שוויון למראית עין כגניבת דעת" הוא סוקר קודם כל את עמדותיו של בית המשפט העליון שעד כה מנע את כל הניסיונות לפסול רשימות לא-ציוניות מהבחירות לכנסת, כתרומה לאותה "מראית עין" חשובה של שוויון בפני החוק.

* חובב האנטישמים – מאז מלחמת העולם השניה לא היה באירופה מנהיג אנטישמי כמו קורבין, מנהיג הלייבור, שמאיים להיבחר, חס ושלום, לראשות ממשלת בריטניה. באופן מסורתי יהודי בריטניה היו מזוהים עם הלייבור והלייבור היה מזוהה אתם. אבל היום, אחוז היהודים שיתמכו בצורר הוא בערך 0%. על פי הסקרים, כמעט 100% מיהודי בריטניה מגדירים את קורבין כאנטישמי. כ-50% מהם מצהירים שישקלו לעזוב את בריטניה אם הוא יבחר.

וגדעון לוי פרסם בשוקניה פשקוויל הערצה ותמיכה ללא גבול במנהיג האנטישמי. לא למרות האנטישמיות שלו, אלא בגלל האנטישמיות שלו. לוי הנ"ל פשוט חובב אנטישמים, דוגמת ווטרס וקורבין.

טוב, לוי לא טען שהוא מעריץ את קורבין בשל האנטישמיות. הוא בכלל מכחיש את עובדת האנטישמיות של קורבין ומגדיר אותו "רק" אנטי ישראלי, שזה בכלל דבר שגדעון לוי מעריץ. הוא מביע תקווה שקורבין יבחר, לא בשל עמדותיו בסוגיות בריטיות או אירופיות, אלא בשל היותו אנטי ישראלי; "רק" אנטי ישראלי. או בלשונו: "הוא המדינאי היכול לשנות את השיח הבינלאומי כלפי הכיבוש ואת המאבק בו. הוא שמץ התקווה לעולם אחר וישראל אחרת — ומה נבקש עוד". כלומר לוי רוצה מנהיג ברוח BDS שיוביל לחרם ומצור כלכלי על המדינה שהוא שונא כל כך. בשל האנטישמיות ושנאת ישראל שלו, מגדיר לוי את קורבין "לוחם צדק".

דבר חיובי אחד אני יכול לומר על גדעון לוי. הוא יודע להבחין בין טוב ורע. הבעיה היא שהוא בוחר תמיד ברע ונלחם בטוב. לכן הוא מעריץ את הצורר האנטישמי, ותוקף בשצף קצף את הרב הראשי של יהדות בריטניה, הרב מירווס, שקרא לא להצביע למנהיג האנטישמי. הרב מירווס נולד בדרא"פ, ולוי טוען שבתור שכזה היה עליו להילחם ב"מדינת האפרטהייד", כפי שהאנטישמים הקיצונים מכנים בבורות ושנאה את ישראל.

גדעון לוי טוען שקורבין אינו אנטישמי, אך הוא עצמו כותב על יהדות בריטניה בארסיות אנטישמית שלא הייתה מביישת את מי שאני מעדיף לא להשוות אליהם. "כמחצית מיהודי בריטניה שוקלים לברוח, אם קורבין ייבחר. שיברחו. הסקר שהראה זאת עלול דווקא לעודד אנטישמיות: האם יהודי בריטניה הם בריטים על תנאי? למי נתונה נאמנותם?" בנצי גופשטיין ביום עכור במיוחד יכול לכתוב כך על ערביי ישראל.

* מלחמת הגופות – החלטת בנט להפסיק להחזיר גופות מחבלים עד החזרת גופות חללי צה"ל מוצדקת. יש להוסיף עליה אמירה, שעם החזרת גופות חללי צה"ל יוחזרו מיד כל גופות המחבלים שבידינו.

במסגרת ההסדרה עם חמאס יש לחתור להסכמה הומניטרית של הפסקת "מלחמת הגופות", והחזרה מיידית של כל גופה, משני הצדדים.

* מיתוג – הגיג ששמעתי: עיריית נצרת שוקלת לשנות את שמה של העיר לנוף הגליל תחתית.

* שווארצע פרייטאג – גם אני חלק מהעדריות. בשווארצע פרייטאג עשיתי שופינג. קניתי את עיתוני השבת.

* ביד הלשון

אלוני יצחק – יישובים רבים בישראל קרויים על שמו של יצחק. מיהו היצחק הזה, שכל כך הרבה יישובים מנציחים אותו? אין זה יצחק אחד, אלא יצחקים רבים. כתבתי כבר על צור יצחק הקרוי על שמו של יצחק רבין, על תל יצחק שקרוי על שמו של יצחק שטייגר ועל משואות יצחק הקרוי של שמו של הרב יצחק אייזיק הרצוג. והיום – על אלוני יצחק.

אלוני יצחק הוא כפר נוער, בין כפר גליקסון לגבעת עדה. הוא קרוי על שמו של יצחק גרינבוים – מהמנהיגים הבולטים של התנועה הציונית בפולין, חבר בסיים הפולני, מראשי הציונים הכלליים ושר הפנים הראשון.

* "חדשות בן עזר"