צרור הערות 29.5.22

* יום ירושלים שלנו – ב-1977 סיימתי את לימודיי בבית הספר היסודי "תל גנים" (היום – "יאנוש קורצ'אק") בר"ג. בר"ג בית הספר היסודי הוא 8 שנתי, וטקס הסיום של כיתות ח' היה מופע על ירושלים לציון עשור לשחרורה. שרנו שירים וקראנו טקסטים על ירושלים. עד היום אני זוכר על פה טקסטים מן הטקס ואת הכוריאוגרפיה של השיר "לך ירושלים". באותה שנה, אמי חינכה כיתה ח' של בית הספר "שילֹה" (היום "בן גוריון"). גם הטקס שלהם הוקדש לעשור לשחרור ירושלים. היא ביימה את המחזה "אגדת שישה ימים ושבעה שערים" שכתב יצחק נבון, שכעבור חודשים אחדים נבחר לנשיא המדינה.

היום זה לא היה קורה. הקדשת מסיבות הסיום בבתי ספר ממלכתיים לציון שחרור ירושלים? לא זו בלבד שרעיון כזה היה נפסל – הוא כלל לא היה עולה. הוא לא היה עולה על הדעת.

ובכלל, יום ירושלים נדחק ונדחק עד שכמעט אינו קיים בציבור החילוני בישראל. וחבל, חבל מאוד, כיוון שמדובר בחג החירות של בירת מדינת ישראל ובירת העם היהודי, ששוחררה ואוחדה לאחר 19 שנים בשבי האויב. חזרנו אל בורות המים לשוק ולכיכר. הר הבית בידינו. מה ראוי יותר להיות חג לאומי? והנה, יום ירושלים הוא בעיקר חג של הציונות הדתית. המגזר החילוני, כמו המגזר החרדי, מנוכר לו.

מעבר לבעיה עצמה של הניכור ליום ירושלים, זה עוד ביטוי להתפוררות החברה הישראלית, הממלכתיות הציונית והאחדות הלאומית. את הסולידריות והשותפות הלאומית, החוצה עמדות פוליטיות, המרנו בסולידריות מגזרית-מחנאית שבטית. הן בשמאל והן בימין, הסולידריות אינה לעם ישראל אלא למחנה. הסולידריות לשמאל או לימין במדינות אירופה וארה"ב גדולה יותר, בכל מחנה, מאשר הסולידריות לעם ישראל. אחד הביטויים לכך הוא השחיקה בסמלים הלאומיים. לא רק יום ירושלים; אפילו ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל וביום העצמאות יש מי שעמלים לנתץ את הקונצנזוס ולקעקע את מהותו של היום כביטוי של הסולידריות הלאומית. וכך אנו מתדרדרים להשתבללות של כל מחנה בישראל בתוך עצמו, כאשר כל מחנה נגרר אחרי הקיצונים והפנאטים בשוליו, והתוצאה הרת האסון היא סטיה כמו הלגיטימציה לכהניזם או להנפת דגלי אש"ף בישראל.

שיקום ההסכמה הלאומית סביב ערכי הציונות הממלכתית הוא משימה לאומית ממדרגה ראשונה. שיקום הסמלים הלאומיים כמבטאים את ההסכמה הלאומית הוא תנאי הכרחי לכך. יש לחדש ולחזק את מעמדו של יום ירושלים כיום כלל לאומי. דני זמיר, מנכ"ל מועצת המכינות הקדם צבאיות, הציב זאת כאתגר למכינות הקדם צבאיות, ואולי הן באמת הגורם שיכול לשקם את מעמדו הלאומי של יום ירושלים.

מן הראוי לקבוע את יום ירושלים כיום שבתון, כדוגמת יום העצמאות, ובכך לחזק את מעמדו. בתקופת ממשלת שרון כתבתי מכתב עם ההצעה הזאת לשר דני נווה, אז יו"ר ועדת השרים לסמלים וטקסים. עד היום אני ממתין לתשובתו.

בקיבוץ אורטל חגגנו את יום ירושלים בקבלת השבת.

* לקח השנה שעברה – ליאת רגב ראיינה את צביקה האוזר ברשת ב', ושאלה אותו האם אזרחי ישראל צריכים להיכנס למקלט, לקראת מצעד הדגלים? הרי בשנה שעברה, כשיצא מצעד הדגלים חמאס שיגר רקטות לירושלים. והיא הוסיפה: יש עוד שערים בעיר העתיקה, למה חייבים לעבור דווקא בשער שכם?

אז כדאי לעשות קצת סדר. בשנה שעברה נתניהו אסר, בהתאם להמלצת השב"כ וגורמי הביטחון, את מעבר הצעדה בשער שכם, ואז חמאס שיגר את הרקטות לירושלים. שבועות אחדים לאחר מכן, בנט ועומר בר לב אישרו את המצעד במתווה המקורי, דרך שער שכם, ולא קרה כלום.

כלומר, אם רגב רוצה להסתמך על השנה שעברה כדי לבנות את הטיעון שלה, עליה להמליץ שהמצעד יצעד בשער שכם.

השנה, השב"כ וגורמי הביטחון המליצו לקיים את המצעד בשער שכם, ועומר בר לב קיבל את החלטתו בהתאם להמלצתם.

מי שמתקפל משער שכם בשל איומים בטרור – הטרור ימתין לו בשער יפו.

* הישג מדיני חשוב – הנשיא ביידן החליט סופית לא להוציא את משמרות המהפכה האיראניים מרשימת ארגוני הטרור, וגם לא להתחכם ולהוציא חלקים מהם מן הרשימה. זהו הישג מדיני חשוב של ישראל; הישג של ראש הממשלה בנט ושר החוץ לפיד. זה הישג של פסגת שדה בוקר, שבה ישראל ובעלות בריתה באזור הפעילו לחץ כבד על מזכיר המדינה האמריקאי.

משמעות ההחלטה חורגת מעבר לנושא עצמו, עם כל חשיבותו. הרי מה עמד מאחורי כוונתו של ביידן להוציא את משמרות המהפכה מן הרשימה? הלהיטות שלו להגיע להסכם גרעין עם איראן כמעט בכל מחיר, והעובדה שאיראן הציבה את הוצאת משמרות המהפכה מן הרשימה כתנאי להסכם.

בנט ולפיד הבינו שהסוגיה הזאת היא נקודת משען טובה לסכל את ההסכם. עצם העובדה שהמו"מ עם איראן מקרטע זמן רב כל כך, חרף הלהיטות של ביידן, מעידה על הצלחותיה של ישראל בנדון. כעת, אם איראן לא תתקפל ותעמוד על דרישתה, הסכם הגרעין עשוי ליפול על הסוגיה הזאת.

* הניסיון למסור את הגולן לאויב הסורי – פרדריק קיי הוף, השליח המיוחד של הנשיא אובמה לסוריה, שתיווך בין ישראל לסוריה בשנים 2010-2011, פרסם השבוע את ספר זיכרונותיו על שליחותו. הוא מספר על המו"מ שקיים נתניהו עם בשאר אסד על נסיגה מהגולן. בסיס המו"מ היה הסכמה לנסיגה ישראלית מהגולן כולו, לקווי 4.6.67, כלומר לא רק לגבול הבינלאומי, אלא נסיגה ישראלית גם משטחים בריבונות ישראל שהסורים השתלטו עליהם בשנים שלאחר מלחמת השחרור, כמו צפון מזרח הכינרת, חמת גדר, רמת הבניאס ועוד נקודות, בעיקר לאורך הירדן. המחלוקת בין המדינות לא הייתה על הנסיגה המוחלטת, אלא על פרטי מיקום הגבול המדויק ב-4.6.67. גם כאן הייתה הסכמה. נותרה רק מחלוקת בנקודה אחת, בשפך הירדן לכינרת.

לטענת הוף, התמורה שנתניהו דרש תמורת נסיגה מכל הגולן ועקירת כל היישובים, הייתה התרחקות של סוריה מאיראן.

רק מלחמת האזרחים בסוריה בלמה את ניסיונו הנואל של נתניהו למסור את הגולן לאויב הסורי ולהחריב את מפעל ההתיישבות הציוני בגולן. את מה שניסה ולא הצליח עם אסד האב, שב וניסה לעשות מול אסד הבן. הוא כמעט והוביל לאסון לאומי תמורת פרס נובל לשלום. האיש הזה מסוכן, ועובדי האלילים הסוגדים לו היו תומכים בנסיגה בהתלהבות, כפי שהם תומכים בכל מעשיו.

* הם שמעו על נאום בר-אילן? – קראתי רשומה של ביביסט שטוף מוח, מפוצץ משנאה ביביסטית מרושעת, שכתב שהבחירות הבאות הן בין דגל ישראל לדגל פלשתין. בעיני הביביסט המוסת – בנט, שקד, סער, יועז הנדל, ליברמן, גנץ והאחרים הם בצד של פלשתין. זאת התוצאה של שנות פולחן האישיות של השרלטן. הוא הצליח להחדיר למוחותיהם שהמדינה זה ביבי, דגל המדינה הוא דגל הביביזם ומי שאינו סוגד לו הוא בוגד ותומך אש"ף, שדגל אש"ף הוא דגלו. איזו חבורה של ביביסתים מוסתים ומחוקי אישיות. אגב, הם שמעו על נאום בר-אילן?

* לשבור את המראה – מירי רגב נתפסה בקלקלתה, עם פרסום ההקלטה של דבריה בסיעת הליכוד, על פיהם יש להצביע נגד כל החוקים הממשלתיים, גם בנושאי אונס, נשים מוכות או חיילי צה"ל, על מנת להפיל את הממשלה, בלי כאבי בטן. בראיון, שבו נשאלה אם תתנצל על הדברים, היא אמרה שלא היא צריכה להתנצל אלא מי שהדליף את ההקלטה. כלומר, לשבור את המראה.

מי הקליט והדליף? ח"כ מהליכוד. הוא עשה מעשה חשוב מבחינה ציבורית, בכך שחשף את מהות אסטרטגיית האופוזיציה-למדינה שמובילים נתניהו ויריב לוין. אבל אין ספק שהקלטת עמיתה לסיעה בישיבה סגורה והדלפתה, היא מעשה מכוער. וזה גם מעשה פחדני. במקום שהוא, ומרבית חברי סיעת הליכוד המתנגדים לאסטרטגיית האופוזיציה-למדינה, יקומו בגלוי ויתקוממו נגדה, הוא מקליט בסתר ומדליף בסתר.

* רלל"ב – לא נכון להגדיר את מסע הדה-לגיטימציה לשלטונו של בנט רל"ב: רק לא בנט, אלא רלל"ב: רק לא לא-ביבי. כלומר, הבעיה שלהם אינה שאלת הלגיטימיות של בנט, אלא של עצם הרעיון שאדם אחר ולא נתניהו יהיה ראש הממשלה, בין אם זה בנט, או לפיד, גנץ, סער, ברקת, אדלשטיין או כל אדם אחר.

בכתבי הקודש של הדת שלהם נאמר "על כסאו לא יישב זר ולא ינחלו עוד אחרים את כבודו", ועל עיקר האמונה הזה, הם מסרבים להתפשר.

* מנהיג לאומי אמתי – יצחק שמיר היה מנהיג אמת. הוא היה אחד מראשי הממשלה הטובים ביותר בתולדות המדינה, אדם חף מאמביציה אישית, שכל חייו ראה עצמו עבד של הגשמת החזון הציוני. הוא היה לאומי חסר פשרות, איש ימין בדעותיו, איש אמת בעל עמוד שידרה וחוסן נפשי יוצא דופן. כאשר אבי אבות הטומאה, "הרב" כהנא שר"י נבחר לכנסת, הוא בשום אופן לא ספר אותו כאופציה לקואליציה כלשהי. בכל פעם שכהנא שר"י עלה לנבוח מעל במת הכנסת, הוא היה קם ועוזב את המליאה. יחד אתו יצאו כל ח"כי הליכוד (שעוד הייתה תנועה לאומית ליברלית, ולא כת ביביסטית). יחד אתם יצאו כל ח"כי מפלגות הימין והחרדים (גאולה כהן מתנועת התחיה אמרה שעצם קיומו של כהניזם הוא כתם על תולדות העם היהודי). יחד אתם יצאו כל הח"כים. הוא נשאר לנבוח מול אולם ריק.

ממשלת שמיר יזמה את החוק נגד גזענות, שנועד למנוע את ריצת הכהניסטים לכנסת. 119 ח"כים תמכו בחוק. אבל היום מנהיג הליכוד הוא היפוכו המוחלט של שמיר. האמביציה האישית חסרת הגבולות, המגלומניה המטורפת, תאוות השלטון שאינה יודעת שובע, היא מה שמניע אותו. והוא הכשיר את הכהניסטים ועוזריהם, למרות שבדיוק כמו שמיר הוא יודע עד כמה הם מנוולים ומסוכנים, אך ורק כי הוא יודע שהם יתמכו בכל חוק שיציע, שנועד להעמיד את עצמו מעל החוק. כיהודי, כציוני, כפטריוט ישראלי, אני רואה חובה להילחם בזוהמה הכהניסטית. בני דמותם של הכהניסטים רדפו את אבותינו בכל הגלויות שבהן הם חיו. והנה כאן, צומחת מתוכנו מוטציה כהניסטית. חרפה לאומית.

* גיבור העלילה – בן גביר הוא התגלמות כל מה שהגרועים שבשונאינו מעלילים עלינו.

* איזון נוסח מערכת "הארץ" – אחרי מספר מאמרי מערכת "הארץ" נגד מצעד הדגלים, הם היו צריכים לאזן ולכתוב בעד דגלים, ולכן מאמר המערכת ביום שישי היה בעד הנפת דגלי אש"ף בישראל. את המתנגדים להנפת הדגלים, בעיקר בממשלה, הם כינו "פשיסטים". והם בירכו את הנהלת אוניברסיטת ב"ג על הודעתה, ש"אנו גאים בסטודנטים שלנו, משני קצוות המתרס". כלומר, מבחינת אוניברסיטת ב"ג – האוניברסיטה, שהיא אוניברסיטה ישראלית והיא מתוקצבת בידי מדינת ישראל, היא מהאו"ם והיא מאפשרת לשני קצוות המתרס להניף את דגל מדינת ישראל ואת דגל השמדת ישראל. ובין שני הדגלים הללו, המייצגים את הקצוות, היא נייטרלית. ועל כך מברך אותה מאמר המערכת: "זו הרוח שהייתה צריכה לנשוב במדינה, במקום רוחו הרעה והמתגברת של הפשיזם".

* קורבנות הקלקול – עוד 19 ילדים תמימים – קורבנות הקלקול השני של החוקה האמריקאית.

* ליל הדמים בלוד – ב-30 במאי ימלאו חמישים שנה לאחד מפיגועי הטרור הקשים ביותר בתולדות המדינה. שלושה מחבלים יפניים, חברי ארגון הטרור המרקסיסטי "הצבא האדום היפני", ששיתפו פעולה עם פלג של  "החזית העממית לשחרור פלשתין", שארגן את הפיגוע, הגיעו בטיסה לנמל התעופה לוד (לימים, אחרי מותו של בן גוריון – נתב"ג), ופתחו באש והשליכו רימונים לכל עבר, במטרה להביא להרג המוני ככל האפשר.

בטבח נרצחו 26 בני אדם ו-71 נפצעו. שנים מהמחבלים נהרגו בחילופי האש והמחבל השלישי, קוזו אוקמוטו, נתפס ונדון לשלושה מאסרי עולם. כעבור 13 שנים בלבד שוחרר בעסקת ג'יבריל השערורייתית. עד היום הוא מתגורר בלבנון. ביפן הוא מבוקש על פעולות טרור, אך לבנון העניקה לו מקלט מדיני.

* הצד הבריא של השמש – לאחר פסק זמן קצרצר של כ-37 שנים, חזרתי לחקלאות, ובחודשים האחרונים אני חמוש במזמרה ועובד במטע. מה ההבדל בין העבודה בכרם ב-1985 לעבודה במטע ב-2022? אז עוד לא המציאו את סרטן העור. בקיץ, נהגנו לעבוד עם מכנסים קצרים ובלי חולצה והבנות עם מכנסיים קצרים והחלק העליון של בגד הים. אבל היום אנו מכוסים מכף רגל ועד ראש ועד קצות האצבעות, כמעט כמו אמא טאליבן. ואת מעט העור החשוף אנו מורחים בכל שעתיים.

מה עדיף? טוב, בגילי אני חייב לומר שהבריאות קודמת. והנה, במוסף "הארץ", התפרסמה כתבה בת 6 עמודים, שבמרכזה אשת מחקר בביולוגיה, פרופ' כרמית לוי, שהיא וחוקרים נוספים מערערים על המוסכמות של העשורים האחרונים ומוצאים את היתרונות הבריאותיים בחשיפה (במידה) לשמש ואת הסכנות שבהימנעות מחשיפה כזו.

נהניתי לקרוא את המאמר הזה כפי שאני נהנה לקרוא מחקרים על היתרונות הבריאותיים של השוקולד.

* מה מליל – נהניתי מאוד ממאמרה של זיוה שמיר על שיר העמק של אלתרמן, כמו מכל מאמרי הסדרה "המוזה קלת הכנפיים – על פזמוניו של נתן אלתרמן". אהבתי גם את ניתוח שירו של אריק איינשטיין "ארץ ישראל" המתכתב אתו.

תיקון לדבריה של זיוה – המופע הראשון של השיר "ארץ ישראל" אינו בתקליט "ארץ ישראל הישנה והטובה, חלק ה' – נוסטלגיה", שיצא ב-1984, אלא זו גרסת כיסוי להקלטה המקורית שהתפרסמה בתקליטו המכונן של אריק, "פוזי", מהחשובים בתקליטיו, ויש המגדירים אותו כתקליט הרוק הישראלי הראשון, שיצא ב-1969. כלומר, איינשטיין לא כתב את השיר בשנות הארבעים של חייו, אלא לכל המאוחר בגיל שלושים. והשיר לא נכתב אחרי מותו של אלתרמן, אלא לפחות שנה לפני פטירתו.

והערה נוספת – מהביצוע המקורי של שיר העמק בסרט המיתולוגי "חיים חדשים" נשמט הבית האחרון "אופל מהר הגלבוע". בגרסה של אריק איינשטיין, מתוך "ארץ ישראל הישנה והטובה חלק ב'", החליף איינשטיין את מיקום הבתים. "אופל מהר הגלבוע" הוא הבית השני ואילו "ים הדגן מתנועע" הוא הבית האחרון. סביר להניח שאריק רצה לסיים את השיר בנימה האופטימית, של "תבורך ארצי ותהולל, מבית אלפא עד נהלל".

          * ביד הלשון

מדוע ולמה – בשירו של אלתרמן "תל אביב" נתקלתי לראשונה במאמרה של פרופ' זיוה שמיר על השיר ב"חדשות בן עזר", במסגרת הסדרה הנפלאה שלה "המוזה קלת הכנפיים – על פזמוניו של נתן אלתרמן".

מתוך השיר: "מִי זֶה יֵדַע מַדּוּעַ וְלָמָּה / כֹּה עֲצוּבָה אַתְּ בַּת לֹא רֻחָמָה".

מדוע הכפילות הזאת – מדוע ולמה? האם אלו מילים נרדפות? האם יש הבדל ביניהן?

יש הבדל. מדוע היא שאלת סיבה. למה היא שאלת תכלית. כלומר, השאלה "מדוע" מבקשת לדעת מה גרם לדבר מסוים והשאלה "למה" מבקשת לדעת לשם מה הדבר היה.

נדגים זאת באמצעות שיר אחר של אלתרמן, "אליפלט". גם שם מופיעות הלמה והמדוע לצד שאלות נוספות, אותן אליפלט אינו שואל:

בלי מדוע ובלי כיצד,

בלי היכן ובלי איך ולמה,

בלי לאן ומאיזה צד,

בלי מתי ובלי אן וכמה.

מתוך הבית המתאר את מעשה הגבורה של אליפלט:

אז הרגיש אליפלט כאילו

הוא מוכרח את המלאי לחדש,

וכיוון שאין אופי במיל לו,

הוא זחל כך ישר מול האש.

התשובה לשאלה מדוע אליפלט זחל כך ישר מול האש היא "כיוון שאין אופי במיל לו".

התשובה לשאלה למה הוא עשה כן היא כי "הוא מוכרח את המלאי לחדש".

האקדמיה ללשון עברית מטילה ספק באבחנה הדיכוטומית בין למה ומדוע. מדוע היא אכן אך ורק שאלת סיבה. אולם למה משמשת הן כשאלת סיבה והן כשאלת תכלית. אתר האקדמיה מוכיח זאת באמצעות ציטוט פסוקים מן התנ"ך:

כמילת סיבה: לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ (בראשית ד ז); לָמָּה לֹא-הִגַּדְתָּ לִּי כִּי אִשְׁתְּךָ הִיא (בראשית יב יח).

כמילת תכלית: לָמָּה זֶּה, שְׁלַחְתָּנִי (שמות ה כב); גַּם-כֹּחַ יְדֵיהֶם, לָמָּה לִּי (איוב ל ב).

האם יש הבדל בין הלמה והמדוע בשירו אלתרמן "תל אביב"? לדעתי, זוהי כפילות לתפארת המליצה. הכפילות הזאת מצויה בפזמונים נוספים בזמר העברי, כמו "למה ומדוע נד העצב בעולם… למה ומדוע עצובים שיריי כולם" ("עץ האלון", יורם טהרלב) ו"מי יודע מדוע ולמה לובשת הזברה פיג'מה" (ע. הלל).

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 17.4.22

* סדר ציוני – ההגדה של פסח היא יצירה שנבנתה לאורך דורות ומשום מה קפאה לפני כאלף שנים. בתור שכזו – היא מגילה ברוח הגלות, עם מסרים של ציפיה פאסיבית לגאולה ניסית.

מן הראוי שאנו נמשיך ליצור את ההגדה ולהתאים אותה לימינו, לעידן של יציאת מצרים הציונית והקמת מדינת ישראל.

כזוהי, למשל, ההגדה הקיבוצית. הגדה ציונית לעילא ולעילא. כאשר אני מוביל סדר משפחתי, הוא מבוסס על ההגדה המסורתית, אך בהתאמות, כך שאנו עורכים סביבה סדר ציוני, עדכני.

אתן שתי דוגמאות לבעייתיות של הטקסט הגלותי והצעות כיצד להתמודד אתו.

לב ה"מגיד" הוא "מקרא ביכורים", הלה הוא "ארמי אובד אבי". "ארמי אובד אבי" הוא טקסט של חמישה פסוקים, דברים כו, ה-ט, אותם אמר כל ישראלי בהביאו את הביכורים לבית המקדש. הפסוקים מתארים בקצרה את סיפורו של עם ישראל מאברהם אבינו עד הכניסה לארץ ישראל. מה אומרת ההלכה על קריאת הטקסט הזה בסדר פסח? כך כתוב במשנה, בהוראות ההפעלה של סדר פסח: "ודורש מ'ארמי אובד עמי', עד שיגמור הפרשה כולה". הפסוק החמישי והאחרון ב"ארמי אובד אבי" אומר: "ויביאנו אל המקום הזה, ויתן לנו את הארץ הזאת, ארץ זבת חלב ודבש". ומשום מה, בניגוד מוחלט להלכה, בהגדה המסורתית הגלותית הפסוק הזה הושמט, ומדרש "ארמי אובד אבי" מסתיים ב"ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה, ובמורא גדול ובאותות ובמופתים". אבל במשנה נאמר בפירוש שיש לדרוש עד סוף הפרשה כולה, כלומר עד "ארץ זבת חלב ודבש". כנראה שלעורכי הסדר בגולה הייתה אג'נדה אחרת, והם לא רצו לעודד רוח לאומית.

סדר ציוני חייב לחזור להוראות המשנה ולהחזיר את הכבוד לפסוק המתאר את הכניסה לארץ ישראל וההתיישבות בה. ולדרוש במקום הזה על יציאת מצרים של ימינו – הציונות. ההגדה הקיבוצית, כמובן, כוללת את הטקסט במלואו. אך גם בקריאת ההגדה המסורתית, מן הראוי שכציונים נוסיף את הפסוק הזה. בסדר המשפחתי שלנו, במקום הזה אנו מספרים את סיפור יציאת מצרים של הורינו.

דוגמה שניה היא ב"הא לחמא עניא". בטקסט נאמר "השתא הכא, בשנה הבאה בארעא דישראל". כלומר, השנה כאן, בגולה, בשנה הבאה בארץ ישראל. זה לא מוזר לשבת השנה כאן, בארץ ישראל, ולומר זאת? וכך נכתב בהגדה הקיבוצית: "השתא אנחנו גאולי ישראל, לשנה הבאה כל ישראל בני חורין בארעא דישראל". ואין מתאים יותר מהמקום הזה, לייחל ליציאת מצרים גדולה של יהדות אוקראינה ורוסיה בשנים הקרובות.

טבנקין, אבי הקיבוץ המאוחד ומאבות תנועת העבודה, הגדיר את המושג חלוציות כך: "אל תאמר: 'לשנה הבאה בירושלים'. – עלה!"

* כוס הציונות – קראתי בהנאה והזדהות את מאמרו של מנחם רהט על הכוס החמישית, כוס הגאולה. מנחם רהט צודק, כמובן. גם בסדר המשפחתי שלנו, אנו שותים חמש כוסות, כשהכוס החמישית היא כוס הציונות. אנו שותים אותה במקום הכוס של אליהו. אליהו הנביא סימל את הגאולה; הוא הנביא שיבשר לנו את הגאולה, כנרמז בספר מלאכי. אליהו סימן, בגולה, את הציפיה הפאסיבית לגאולה ניסית, שמיימית. במקום לשתות כוס חמישית כנגד לשון הגאולה החמישית, הכניסה לארץ ישראל, הסתפקו בכוס לאליהו ובהמתנה למשיח צדקנו שיבוא ויגאל אותנו. הציונות מרדה ביהדות הפאסיבית הזאת, הפרה ביודעין ובגלוי את "שלוש השבועות" שסירסו את העם היהודי – לא לעלות בחומה, לא לדחוק את הקץ ולא למרוד בגויים; היא חוללה את המהפכה הגדולה בתולדות העם היהודי, של נטילת גורלנו בידינו, והביאה לתמורה הגדולה ביותר בתולדות העם היהודי – שיבת ציון והקמת המדינה היהודית. ולכן, בסדר פסח שאני עורך, אין כוס של אליהו הנביא ואין פותחים את הדלת לאליהו הנביא, אלא שותים כוס חמישית – כוס הציונות.

הרב מנחם מנדל כשר, עליו כתב מנחם רהט, הוא אביו מורו של פרופסור אסא כשר.

* הבן הרשע – אף יהודי אינו צריך להיות פטור מההגנה על המולדת. אף אחד. ההשתמטות החרדית היא סילוף נורא של תורת ישראל, ולכן מי שלימוד תורה מביא אותו להשתמטות ועריקה – לימוד התורה שלו לקוי, מסולף ואין בו שום טעם. כאשר משה חשד בטעות שבני ראובן וגד שביקשו להתיישב בעבר הירדן המזרחי מתכוונים להשתמט מהמלחמה לכיבוש הארץ, הוא שואל אותם: "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?!" דבורה הנביאה קיללה קבוצה שהשתמטה מן המלחמה: "אוֹרוּ מֵרוֹז – אָמַר מַלְאַךְ ה', אֹרוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ; כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת ה', לְעֶזְרַת ה' בַּגִּבּוֹרִים". על פי ההלכה, במלחמת מצווה, ואין מלחמת מצווה יותר מובהקת מהמלחמה על הגנת המולדת והגנה על חיי אזרחי ישראל, הכל יוצאין להילחם, גם חתן מחופתו וכלה מחופתה. כן, גם כלה מחופתה. גם נשים אינן פטורות. מאיפה הם לקחו את החוצפה ועזות המצח לערוק ממלחמת מצווה ולהשתמט מהגנת המולדת? ועוד להצדיק את זה בשם ה… "תורה"? זה חילול השם נורא ואיום.

הערך העליון ביהדות הוא "כל ישראל ערבין זה בזה". אין התנקשות חמורה יותר בערבות ההדדית מאשר השתמטות מצה"ל; ממציאות שבה יש מי שמקיזים את דמם על הגנת המולדת, ומי שמשתמטים, כאילו זה לא עניינם. בהגדה של פסח קראנו על החרדים המשתמטים מצה"ל. "רשע, מה הוא אומר? מה העבודה הזאת לכם? לכם ולא לו. אילו היה שם לא היה נגאל". המשתמטים הם הבן הרשע של ימינו. מי שלימוד תורה לא מביא אותו להיות הראשון להגן על המולדת, לימוד התורה שלו אינו שווה כקליפת השום. זה לא לימוד תורה. לא את התורה מלמדים שם, אלא כפירה בעיקר. מלמדים שם תיפלות.

* מכשירים את השרץ – אוהדי ההשתמטות מוצאים ק"ן טעמים להכשיר את שרץ העריקה ממלחמת מצווה וההשתמטות מהגנת המולדת. הנה, תירוץ שקראתי לאחרונה: "צה"ל מחנך ללהט"ביות". המשפט הזה מדגים את המשוואה: בורות + רשעות = שנאה. איך צה"ל מחנך ללהט"ביות? אי אפשר לחנך ללהט"ביות. נניח שאחליט שמחר אני להט"ב. אני יכול? ממש לא. גם אם ארצה – איני מסוגל. למה? כי זה טבעי. צה"ל אינו "מחנך ללהט"ביות" (אין דבר כזה) אלא מכבד את חייליו ולא רודף חיילים בשל נטייתם המינית ולא מאמלל אותם, ואם בזכות עובדה זו ניצלו חייו של חייל להט"ב אחד שלא התאבד, חייו של נפש אחת, הרי כאילו קוים עולם מלא.

ואם בלהט"בופוביה עסקינן – עם פרסום הידיעה על כך שמיקה ואורי בנקי, הוריה של שירה בנקי שנרצחה בידי בן עוולה במצעד הגאווה, נבחרו להשיא משואה ביום העצמאות, צייץ איזה מנוול, ראש ארגון חרד"לי: "להט"ביסטן". על מה זכו בני הזוג בנקי בכבוד להשיא משואה? על כך שמינפו את האסון הכבד שפקד אותם – לא לנקם, לא להפצת שנאה, לא להכללות על "החרדים" או "הדתיים", אלא להיפך – לקירוב לבבות, לחיבור בין חלקי העם, לקידום שיח מכבד, סובלני ומקבל. אגב, בתם לא הייתה להט"בית, אלא צעדה במצעד מתוך הזדהות. נדמה לי שהצייצן המנוול היה מעדיף שישי שליסל ישיא את המשואה.

* הציונות הממלכתית תנצח – נאחל למדינת ישראל, שהציונות הממלכתית תנצח תופעות כמו איימן סמוטריץ' ובצלאל עודה, המנסים לקעקע את היסודות.

* לא יהודי – להלן תגובתו של ר' זאב וולף מסטריקוב זצ"ל, על קריאתו המרושעת של הסמוטריץ' לגרש מבתי הכנסת את מי שדעתם אינה כדעתו: "אדם שאינו יהודי, אינו יוצא מכלל אדם. יהודי שאינו אדם, אף יהודי אינו".

* הסלקטור – בעקבות הביקורת החריפה על דברי הבלע, השנאה והשיסוי שלו, פרסם סמוטריץ' רשומת "הבהרה" מביכה ומגושמת. היא נפתחת במילים הבאות: "כולם מוזמנים כמובן לבתי הכנסת, אבל…". ואחרי ה"אבל", המשך השטנה ברוטב התבכיינות. ה"אבל" מוחק כמובן את חמש המילים שקדמו לו.

אבל אני רוצה להתייחס דווקא לחמש המילים האלה. "כולם מוזמנים". למה מי אתה, יבחוש בן שלולית, שתזמין "את כולם". "כולם" הם המזמינים בדיוק כמוך, ואתה מוזמן בדיוק כמו "כולם". מינית את עצמך לסלקטור של הקב"ה? לאן כבר הגיע מפלס השתן שלך?

* מה ששלו שלו – עם כל התיעוב והסלידה הטבעית של כל יהודי נורמלי מסמוטריץ', אי אפשר לקחת ממנו את הזכות הגדולה, שהוא זה שעצר את המשך שלטון נתניהו. כזכור, בנט דווקא הלך עם נתניהו לקואליציה עם רע"ם. וברגע המכריע הזה, סמוטריץ' סיכל את הקמת הממשלה.

* חוסם אותם – מאז שפייסבוק חסם אותי, אני נזהר לא להיגרר לוויכוחי סרק עם מנוולים ונמושות. אני פשוט חוסם אותם. בשלושת החודשים האחרונים חסמתי הרבה יותר מכפי שחסמתי בכל 11 שנותיי בפייסבוק.

כך, למשל, חסמתי השבוע מנוול בן עוולה שטען שאני שונא את היהדות (כי ה"יהדות" פירושה הוא גירוש יהודים מבית הכנסת, אם דעתם שונה משל סמוטריץ' וחברו הכהניסט).

* רע"ם משחקת באש  – הודעת רע"ם בנושא הר הבית מקעקעת את יסודות ההסדר שעליו כוננה הקואליציה עמם. את עקרון ההסדר הזה רע"ם קבעה – עוד כשנתניהו ניסה להקים עמה קואליציה ושוב בהקמת הקואליציה הנוכחית. העיקרון הוא שרע"ם לא תתעסק בנושאים הלאומיים אלא רק בנושאים האזרחיים של אזרחי ישראל הערבים. הממשלה מקדמת את הנושאים האזרחיים של ערביי ישראל, המגיעים להם בזכות, והללו יירשמו לזכותה של רע"ם.

אני מבין שחברי רע"ם עוברים מסע הסתה ולחץ ברוטלי מצד הרשימה המשותפת, תמונת ראי של המסע הנואל נגד הח"כים של ימינה. אך מבחן המנהיגות הוא דווקא כשקשה. אם הם ינסו להתחרות עם הרשימה המשותפת במגרש שלה – אין להם סיכוי בתחרות הזאת. הסיכוי שלהם הוא בהוכחה שההשתלבות במדינה מיטיבה עם אזרחיה הערבים.

על רע"ם להבין שאין מצב שבו ישראל תאפשר אלימות בהר הבית ובוודאי שאין מצב שישראל לא תאפשר ליהודים לבקר בהר. הם ידעו זאת היטב כאשר נכנסו לממשלה.

אם הם ינהגו בטירוף ויפילו את הממשלה הזו, זו עלולה להיות בכיה לדורות לערביי ישראל ולרעיון של השתלבותם במדינה, כי מי יודע מתי תהיה עוד הזדמנות כזו למפלגה ערבית.

* שני קטבים – בשבועיים האחרונים נגלו לנגד עינינו שני קטבים בקרב ערביי ישראל, יחסם למדינה ולדו-קיום בין יהודים וערבים במדינת ישראל היהודית דמוקרטית. קוטב אחד הוא אמיר חורי, שבגילוי מופתי של גבורה חרף את נפשו בהגנה על אזרחי ישראל. את הקוטב השני הציגו המחבלים הערבים-ישראלים שביצעו את הפיגועים הרצחניים בבאר שבע וחדרה, שחרפו את נפשם ברצח יהודים.

הבחירה של ערביי ישראל היא היכן הם ממקמים את עצמם על הרצף שבין הקטבים האלה. ככל שרבים מהם יתמקמו קרוב ככל היותר לקוטב של חורי, ייטב לחברה הישראלית כולה ובראש ובראשונה לערביי ישראל. ככל שהם יתמקמו קרוב יותר לקוטב של המחבלים, כך יירע לחברה הישראלית כולה, אך ערביי ישראל ימיטו על עצמם אסון היסטורי.

איימן עודה מנהיג את ערביי ישראל בכיוון הקוטב של המחבלים. מנסור עבאס מקדם אותם לכיוון של חורי. שני המנהיגים אינם נמצאים באחד הקטבים אבל הווקטור שלהם ברור.

הבחירה היא של ערביי ישראל. וגם בידינו הבחירה, איזה כיוון לחזק ולעודד.

* עוכרי הדו-קיום – לאורך כל השבוע התגייסה דבוקת שוקן לתמיכה בדברי ההמרדה של איימן עודה, ולסיכום, בגיליון פסח, לצד עוד מאמר תמיכה, הפעם של קרולינה לנדסמן ומאמר של בעל הדבר עצמו – איימן עודה, הוקדש מאמר המערכת לתמיכה נלהבת ובלתי מסויגת בדבריו והתקפה פרועה על השמאל הציוני שיצא נגדו.

ואני תמה. האם טחו עיניהם מלראות את משמעות הדברים האלה על הסיכוי לדו-קיום בין יהודים וערבים במדינה? הרי, לכאורה, הם נושאי דגל החיים המשותפים – הם אינם מבינים שהלעומתיות והקיצוניות הללו הם היפוכו של דו-קיום? מאמר המערכת גם מהדהד את דברי הבוז שכתב גדעון לוי על אמיר חורי, הפעם בלי להזכירו בשמו, על ה"ערבי טוב" בעיני הציונים, שמתגייס לכוחות הביטחון.

אילו באמת ובתמים "הארץ" היה דוגל בדו-קיום הוא היה מעלה על נס את אמיר חורי, כמופת של שותפות אמתית, שעומדת במבחן הקשה ביותר של מסירות נפש. במקום זאת, הם מתיישרים עם הקיצונים ביותר בקרב הערבים, הפנאטים ביותר, עוכרי הדו-קיום, כמו איימן עודה.

במיוחד יצא קצפם על "ארץ נהדרת" שהשוותה את עודה לבן-גביר, והציגה את ברית הקיצונים, שמשתפים פעולה נגד האיום של "המתונים משני הצדדים". אך המערכון היה מדויק. ולמרבה הצער, גם "הארץ", שבעבר נשא את דגל המתינות, הפך לחלק מברית הרדיקלים, שמנסים להרוס כל סיכוי להשתלבות ערביי ישראל במדינה.

* דמוקרטיה נוסח עודה – איימן עודה פרסם מאמר ב"הארץ" להצדקת קו ההמרדה שלו. בין השאר הוא חזר על המנטרה של "משבר הזהות של המדינה הרואה את עצמה יהודית ודמוקרטית".

המסר הוא שיש סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית ומאבקו נגד המדינה היהודית הוא בשם ה…דמוקרטיה.

על איזו דמוקרטיה מדבר עודה? "אנחנו רואים את עצמנו חלק בלתי נפרד מעמנו הפלשתינאי ומהעולם הערבי". בשתי הישויות הפלשתינאית – הרש"פ ועזה, אנו רואים באמת מופת של דמוקרטיה. אנו רואים זאת גם בעולם הערבי – שכולו מורכב מדיקטטורות. בסעודיה, למשל, הוצאו להורג בחודש מרץ בלבד 81 אזרחים. אין ולו מדינה ערבית דמוקרטית אחת. הערבים היחידים במזרח התיכון שהם אזרחים באמת במדינה דמוקרטית ונהנים מזכויות האדם והאזרח, הם ערביי ישראל. עודה הוא גם קומוניסט, ואנו זוכרים היטב עד כמה המדינות הקומוניסטיות היו דמוקרטיות. נזכיר שמות כמו סטלין, מאו, פול-פוט והו-צ'י-מין כדמוקרטים קומוניסטיים שטבחו במיליונים מבני עמם, אם מישהו במקרה שכח.

נכון, מלבד ישראל, המזרח התיכון מורכב ממדינות לאום לא דמוקרטיות – מדינות לאום ערביות דיקטטוריות, מדינת לאום איראנית דיקטטורית, מדינת לאום טורקית רודנית. אבל יש בעולם כולו עשרות מדינות לאום דמוקרטיות, כמו צרפת, הולנד, איטליה וספרד, אם לנקוב בשמות של ארבע מהן. אנו רואים לנגד עינינו מדינת לאום דמוקרטית, אוקראינה, נלחמת על חירותה בגבורה. הטענה שיש סתירה בין מדינת לאום לדמוקרטיה היא כמובן שטות מוחלטת. אלה שטוענים כך כלפי ישראל, אינם טוענים כך כלפי צרפת, הולנד, איטליה, ספרד ואוקראינה, אלא אך ורק כלפי מדינת הלאום היהודית. למעשה, זו תעמולה שמשמעותה אחת – התנגדות לזכותו הטבעית של העם היהודי, והעם היהודי בלבד, להגדרה עצמית ולמדינה עצמאית בארצו. זו אנטישמיות. זו ההגדרה הנכונה היחידה לטענה הזאת.

מדינת ישראל לא תוותר על קיומה וקיומה הוא כמדינה יהודית דמוקרטית. הברירה של ערביי ישראל היא להשתלב בה או להילחם בה, בדרכו של איימן עודה. אם יילחמו בה, רק ימיטו על עצמם עוד ועוד אסונות ואח"כ יתבכיינו ויתקרבנו, כרגיל, על מה ש"עשו להם" "אכלו להם" "שתו להם".

* מכר את נשמתו לשטן – גדעון לוי, מעריצם של המחבלים והתומך הנלהב בפיגועים נגד ישראל, לא רק משבח את איימן עודה על קריאתו לערבים לפרוש מהמשטרה, אלא מוסיף על כך ביתר קיצוניות. פשקוויל שלם הוא הקדיש לשוטרים הערבים, שבו הוא מכנה אותם "בוגדים". "ערביי ישראל שמשרתים במשטרה, במשמר הגבול או בצבא בשטחים, מוכרים את נשמתם לשטן הכיבוש".

בהזדמנות חגיגית זו הוא גם משתלח באורי משגב, שבחודשים האחרונים חל שינוי דרמטי בעמדותיו, משמאל שוקניסטי לשמאל ציוני, והוא מרבה להתווכח עם השוקניסטים ובעיקר עם לוי. "צדקן הציונות" הוא מכנה אותו. ואיך הוא מגדיר "איש שמאל ציוני"? "ימני לאומני מחופש". ואיך הוא מסביר את השינוי שחל באורי משגב? "הוא הגיע למסקנה שלהיות שמאלן זה לא טרנדי כל כך". ועל הדרך הוא גם עוקץ אותו על התנגדותו לנתניהו, אותו לוי מעריץ.

הפוסל במומו פוסל. מי שבאמת מכר את נשמתו לשטן הוא גדעון לוי. יהודי שמכר את נשמתו לשטן האנטישמיות, לשטן הטרור נגד עמו.

* אין חיה כזו – בעשור האחרון, מתמודד המגזר החקלאי עם טרור לאומני, משולב בפשיעה פלילית, נגד החקלאות היהודית. הממשלה הקודמת לא נקפה אצבע והתעלמה מכל הדרישות. גם המשטרה כשלה כישלון חרוץ בהתמודדות עם התופעה. זהו, אולי, הביטוי הקיצוני ביותר של אובדן הריבונות הישראלית בעשור האבוד.

ארגון המתנדבים "השומר החדש", על רבבות מתנדביו, עושה כמיטב מאמציו להגן על אדמות הלאום ועל אדמות החקלאים, אך אינו יכול להחליף את המדינה, את גורמי האכיפה ואת כוחות הביטחון. 

יש לציין, שמאז הקמת הממשלה החדשה רואים שיפור בשטח. שיפור, לא מפנה. גם זו לטובה, אך זה הרבה פחות ממה שניתן היה לצפות מממשלה, שהתחייבה לחולל שינוי ולהחזיר את הריבונות.

והשבוע, מפכ"ל המשטרה, המינוי של אוחנה, מצא פתרון קל לבעיה. הוא פשוט טוען שאין חיה כזו. אין טרור חקלאי. זאת המצאה של בעלי אינטרסים.

באמת? לך ספר זאת לחקלאים שהפסיקו לעבד שטחים כי אינם יכולים לעמוד בעלויות הנזק, העקירות, ההצתות, הוונדליזם, גניבת המיכון החקלאי, הרס מערכות ההשקיה, שריפת המתבנים, שוד העגלים.

הפתרון של שבתאי לבעיה, הוא להכחיש אותה. איזה פתרון קל. מחדל הטרור החקלאי נורא ואיום – ומי שמכחיש אותו, כדי לתרץ את אי העשיה, אינו ראוי לתפקידו. עליו לזוז הצדה, ולפנות את המקום למפקד אמתי, שלא בורח מבעיות, אלא חותר למגע כדי להתמודד אתן ולנצח. על השר לביטחון פנים לפטר את המפכ"ל לטובת רעו הטוב ממנו.

* פרס אויבי ישראל – בג"ץ כפה על מדינת ישראל את הענקת פרס ישראל לעודד גולדרייך, ואת הכסף הממלכתי שהוא קיבל ממשלם המסים הישראלי, הוא תרם לאויבי ישראל; לארגונים העוינים "שוברים שתיקה" ו"בצלם".

"שוברים שתיקה" הוא חוד החנית של BDS וקמפיין הדה-לגיטימציה למדינת ישראל. פעיליו עוברים בכל העולם, מעיר לעיר וממדינה למדינה, כדי להסית נגד ישראל, להפיץ עליה עלילות דם לטפול עליה שקרים ולעשות דה-לגיטימציה לצה"ל ולזכות ההגנה העצמית של ישראל. "בצלם" הוא ארגון אנטי-ישראלי קיצוני, המכנה את ישראל "מדינת אפרטהייד מיום הקמתה", כי בעיניו קיומה של מדינת לאום יהודית היא "אפרטהייד". זוהי גישה אנטישמית, השוללת מן העם היהודי ואך ורק מן העם היהודי את זכותו הטבעית להגדרה עצמית במדינת לאום עצמאית משלו. ראש הארגון העוין הזה נאם בפני מועצת הביטחון של האו"ם והפציר בחברות המועצה לעבור מדיבורים למעשים ולפעול בכוח נגד מדינת ישראל.

בהעברת כספי פרס ישראל לארגונים עוינים, רק מצדיק גולדרייך את החלטתם של שרי החינוך יואב גלנט ויפעת שאשא-ביטון לא להעניק לו את הפרס.

* להתווכח עם ביביסט – דוגמית קטנה לטירלול הביביסטי ברשת. ביביסט מגנה את בג"ץ ושרת החינוך על שהעניקו את פרס ישראל לגולדרייך. אני מעמיד אותו על טעותו. שרת החינוך החליטה לא להעניק לו את הפרס ובג"ץ כפה עליה. אז מה עונה הביביסט? אם היא לא התפטרה, משמעות הדבר שהיא העניקה את הפרס. נו, לך תתווכח עם ביביסט…

אגב, אחרי שבג"ץ כפה עליה את הענקת הפרס, שאשא ביטון הקפידה לא להיות נוכחת בהענקת הפרס, גם לא המנכ"ל ולא סמנכ"ל, אלא פקיד נמוך דרג.

ועוד לזכותה של שאשא-ביטון – היא קבעה כללים לבחינת בקשה של כל ארגון המבקש להיכנס לבתי הספר, ובין השאר שהוא אינו מציין את ה"נכבה", בהתאם להוראות חוק ה"נכבה". זהו שינוי חשוב ומבורך במדיניות המשרד, שהנהיגה שאשא-ביטון בניגוד למדיניות  קודמיה ובהם גלנט, רפי פרץ ובנט.

* ויהי ה' עמכם – כך נכתב בפקודת היום שהוציא מפקד פיקוד הדרום אלוף שייקה גביש ביום הראשון למלחמת ששת הימים:

"נצא למלחמה ונכריע האויב המתנכל לנו.

נשעט במרחביו – נביס צבאותיו ונביא ניצחון וביטחון למדינת ישראל.

גורל מדינת ישראל נתון בידיכם. עיני העם כולו נשואות ברגע גורלי זה אליכם ומתפללות לניצחונכם ולשלומכם.

העם גאה ובוטח בכם.

כוחנו רב ועצום להכריע האויב ולהבטיח ניצחון.

צה"ל ישיב מלחמה שערה וימחץ את האויב הנפשע.

עלו והצליחו!

ויהי ה' עמכם!"

שייקה גביש. חילוני. פלמ"חניק. בוגר זרם העובדים בחינוך. תוצר מובהק של תנועת העבודה הציונית. מה הוא תוקע את ה' לפקודת היום?

כמעט כל אדם העומד בפני מבחן קיומי, בפני סכנת חיים – ניתוח, קרב, זקוק לתפילה. לא תמיד ברור לו למי הוא מתפלל, אך עצם התפילה חיונית לו. כך גם קולקטיב – יחידה בצבא, הצבא כולו, המדינה.

בין הלוחמים, יש ודאי מי שהמילים הללו פחות מדברות אליהם, אך לבטח אינן מפריעות להם. לעומת זאת, יש לוחמים שזקוקים מאוד לעידוד הזה, לחיזוק הזה, במילים האלה, בהזכרת שם ה'.

והעיקר, כאשר צבא של המדינה היהודית יוצא למלחמה, אך טבעי שכאשר המפקד מחזק את רוח לוחמיו, הוא משתמש בשפה יהודית; הן זו שפתנו וזו תרבותנו.

כך עשה שייקה גביש במלחמת ששת הימים וכך עשה מח"ט שומרון אל"מ רועי צוויג השבוע, כשיצא עם חייליו לאבטח את שיקום קבר יוסף, שחולל בידי מחבלים. ההבדל הוא בתגובה הציבורית. למיטב הכרתי, התגובה השלילית לדבריו של מח"ט שומרון לא הייתה בידיים נקיות. היא נבעה מרוח רעה, היא הייתה רוויית שנאה וכפיות טובה.

ובהזדמנות זו נברך את ותיקי הפלמ"ח, האלופים (מיל') שייקה גביש ועמוס חורב, על קבלת פרס חיים הרצוג על תרומה למדינת ישראל.

* ההחמצה הגדולה – צפיתי בתכנית "עובדה" ונחמץ לבי לנוכח ההחמצה הגדולה של תכנית "מכת ברק" במבצע "שומר החומות". תכנית גאונית, שבהּ, באמצעות הונאה גדולה של תמרון קרקעי גדול אל תוך רצועת עזה, ייכנסו גדודים שלמים של חמאס למנהרות, וחיל האוויר יפציץ את המנהרות ויקבור תחתיהן את רוב הכוח הלוחם ושידרת הפיקוד של חמאס.

למרבה הצער, תכנית ההונאה הגדולה הומרה בהצגונת של כניסת קומץ יחידות, חמאס לא קנה את ההונאה, המחבלים נקראו לצאת מן המנהרות ויתכן שנהרגו רק עשרה. איזו החמצה כואבת! לא רק על המחבלים שלא נהרגו, אלא גם על החמצת המכה האסטרטגית הניצחת לחמאס, אילו המבצע היה מצליח. משאבים אדירים הושקעו בתכנית, ואי אפשר יהיה לעשות אותה שנית.

למרות הטעם המר של ההחמצה, לא הייתי מגדיר זאת ככישלון, כי עצם ההישג המודיעיני האדיר של גילוי המנהרות וההישג המבצעי של השמדתן, הוא הצלחה משמעותית לנו ומכה מבצעית ומוראלית לאויב.

השידור הזה חשוב, כי נכון להציג לציבור גם את ההחמצות והכישלונות. מה שמאוד הפריע לי, היה הנימה בדבריה של אילנה דיין, לפיה אי אפשר לנצח את חמאס וצריך להכיר בכך. אמנם היא ניסחה זאת עם סימן שאלה, אבל שידרה סימן קריאה.

זהו מסר נורא, תבוסתני, חסר אחריות ושגוי לחלוטין. הרי הכתבה עצמה חשפה תכנית מבצעית לניצחון חד-משמעי. והעובדה שההישג הוחמץ היא כיוון שלא פעלו על פי התכנית, לא כיוון שהתכנית אינה ישימה. לא אלמן צה"ל ואני בטוח שיש כבר תכניות חלופיות, לא פחות טובות.

אולם לדעתי, לא יהיה מנוס ממבצע "חומת מגן" 2 ברצועת עזה, מבצע קרקעי גדול שבו צה"ל ישמיד את תשתיות הטרור ברצועת עזה, כולל את תשתיות הרקטות – המשגרים והרקטות עצמן ותשתית המנהרות, ולאחר מכן יחזיר את חופש הפעולה של צה"ל ברצועה. צריך היה לעשות זאת ב"חומת מגן" לפני עשרים שנה, וזו הייתה התכנית – אני עצמי גויסתי בצו 8 למשימה הזאת, שבוטלה ממש ברגע האחרון. אילו בוצעה, כל מה שחווינו בעשרים השנים האחרונות מרצועת עזה היה נחסך. במקרה כזה, האיום מעזה היה כמו האיום משטחי הרש"פ ביו"ש. לחזור שוב על המתווה של המבצעים מ"עופרת יצוקה" עד "שומר החומות", שבסופם תשתית הטרור קיימת, למרות הפגיעה בה, ובין מבצע למבצע הם משקמים אותה, זה ללכת עם הראש בקיר. אם ייגזר עלינו סבב נוסף, הוא צריך להיראות אחרת לגמרי; בסגנון "חומת מגן".

* בשעתה הקשה ביותר – בהקשר לרצח הזוג כדורי, אני רוצה להצביע על נקודה כואבת מאוד. לאחר הרצח נחקרו בני המשפחה בחשד למעורבות בו. לא די באסון הנורא שפקד אותם, הם נאלצו להתמודד גם עם ההאשמה הנוראה הזאת ועם פרסומה בתקשורת, כסוג של שיימינג.

ברור שהמשטרה צריכה לחקור בכל הכיוונים, אך ספק בידי אם ידה של המשטרה אינה קלה מדי בחשד בבני משפחה ברצח.

* תלמידיו של גבלס – חודשיים וחצי של ניסיון נואל להציג את ישראל כפוטין, הם ניסיון להגשים את תפיסת התעמולה של גבלס: ככל שהשקר גדול, בוטה וגס יותר, כך הוא נאמן יותר על הציבור ויאמינו בו יותר אנשים.

* הדלפה מסוכנת – בדיקת הכוסות התרמיות שנשלחו משגרירות סין ללשכות השרים, בחשד לרכיב של האזנת סתר, היא מעשה חשוב, המעיד על ערנות, דריכות וחשדנות בריאה. אולם ההדלפה של הדבר חמורה ביותר, ומהווה פגיעה ביחסי החוץ של ישראל.

          * ביד הלשון

לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה – לקראת סוף סדר פסח, אנו שרים את הפיוט "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה". הפיוט נכתב בידי הפייטן הארצישראלי ייני, במאה החמישית או הששית.

הפיוט כתוב בסדר הא"ב. כל פסוק נפתח באות, לפי הסדר, החל באל"ף – "אָז רוב נִסִּים" וכלה בתי"ו – "תָּאִיר כְּאור יום".

הפיוט מחולק לבתים בני שלוש שורות כל אחד. כל שורה מסתיימת במילה לַיְלָה (או הַלַּיְלָה, מִּלַיְלָה וכד').

בתום כל בית אומרים את הפזמון: "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה".

נקודת המוצא לפיוט היא תיאור מכת בכורות שנעשתה בחצי הלילה ויציאת מצרים – בו בלילה. "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַיהוָה הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ, עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר, וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה. וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה, הוּא וְכָל עֲבָדָיו וְכָל מִצְרַיִם, וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם, כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת. וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה, וַיֹּאמֶר: קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי – גַּם אַתֶּם, גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת יְהוָה כְּדַבֶּרְכֶם".

מכאן יוצא הפיוט למסע, המתחיל במילים: "וּבְכֵן, וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה".

במסע הזה מתאר הפייטן את הלילה, כמועד התרחשות הנסים הגדולים והמעשים הגדולים בתולדות ישראל.

כל בית מתאר תקופה בתולדות עם ישראל, ובה נסים ואירועים חשובים שנעשו בלילה. הבית הראשון מדבר על אברהם והתגלות אלוהים אליו בלילה. וכך הוא הולך ומתקדם מבית לבית, עד הגיעו לבית האחרון, היחיד שבו ארבע שורות ולא שלוש (שכן 22 האותיות אינן מתחלקות לשלשות, ויש אות אחת שארית). הבית הזה עוסק בעתיד לבוא – בגאולה. אף היא תבוא בלילה.

קָרֵב יוֹם אֲשֶׁר הוּא לֹא יוֹם וְלֹא לַיְלָה,

רָם הוֹדַע כִּי לְךָ הַיוֹם אַף לְךָ הַלַּיְלָה,

שׁוֹמְרִים הַפְקֵד לְעִירְךָ כָּל הַיוֹם וְכָל הַלַּיְלָה,

תָּאִיר כְּאוֹר יוֹם חֶשְׁכַּת לַיְלָה,

וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה.

יום הגאולה הקרב מתואר כיום אֲשֶׁר הוּא לֹא יוֹם וְלֹא לַיְלָה. הוא לקוח מתיאור "יום ה'" בפרק יד בספר זכריה: "וְהָיָה יוֹם אֶחָד הוּא יִוָּדַע לַיהוָה – לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה, וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר". באותו היום הגדול, היום שבו יתערב אלוהים במהלך ההיסטוריה, יבקע את הר הזיתים ויגיף את הצבאות הלוחמים על ירושלים, יהיה יום פלאי, שיטושטש בו ההבדל בין היום ובין הלילה, וגם בשעת הערב (והלילה) יאיר האור.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 10.4.22

* לא להחמיץ את גודל השעה – מדינת ישראל נמצאת בפתחה של שעת רצון גדולה – סיכוי ממשי לעליית מאות אלפי יהודים מאוקראינה ורוסיה לישראל. האתגר הזה מחייב מתיחת כל כוחותיה של המדינה במאמץ לאומי אדיר – הן לעידוד העליה והן לקליטתה ובאמצעותה גם להרחבת ההתיישבות היהודית באזורי הספר.

החמצת ההזדמנות הזו עלולה להיות בכיה לדורות.

בחירות עכשיו, סיבוב חמישי מיותר, עלולות להיות הרות אסון, ולהביא להחמצת ההזדמנות הגדולה.

יש לעשות כל מאמץ סביר, כדי שהממשלה הזאת, למרות מצבה הפוליטי והפרלמנטרי הרופף של הקואליציה, תמשיך לכהן לאורך זמן.

* אלטרנטיבה של ציונות ממלכתית – כשקמה ממשלת השינוי קיוויתי שזה תחילת המהלך ההיסטורי של שיקום הציונות הממלכתית. עם זאת, סייגתי את דבריי, שנידרש לשנות דור כדי לשקם את מדינת ישראל מן הביביזם שחלחל לעומק החברה הישראלית והרעיל את תשתיתהּ.

בעשרת החודשים האחרונים נוכחנו שכוח הנזק של נתניהו כראש האופוזיציה אמנם אינו ככוח ההרס שלו כראש הממשלה, אך אינו רחוק מזה.

הוא הנהיג מהלך אנטי דמוקרטי של דה-לגיטימציה לממשלה ולכנסת, בהמשך למהלכים האנטי-דמוקרטיים שלו כראש הממשלה לדה-לגיטימציה לרשות השופטת. הוא העביר מסר שממשלה שאדם אחר ולא הוא עומד בראשה היא בלתי לגיטימית.

הוא עודד את פראי האדם והחוליגנים שבחברי הכנסת, לה-פמיליה הפרלמנטרית, להפס"ד והשתוללות קבועה בכנסת, בעיקר כאשר בנט עלה לנאום. כשהם השתוללו הוא ישב מלפנים, מסתתר מאחורי המסכה ולא מניד עפעף. כאילו הוא אינו מי שמסית ומצית את הכנופיה. והוא הקפיד לסכל הקמת ועדת אתיקה, כדי לא להפריע להם להתפרע.

כל הביקורת על הממשלה הייתה מבוססת על שקרים. אך ורק שקרים. למעשה, הייתה אך ורק סיבה אחת לכל הביקורת הזאת – שאדם אחר ולא נתניהו הוא ראש הממשלה. כי הדיבר הראשון בדת הפגאנית של פולחן האישיות לנתניהו הוא "על כסאו לא ישב זר ולא ינחלו עוד אחרים את כבודו".

הוא וביריוניו הפעילו טרור אישי נגד הח"כים בקואליציה ושרי הממשלה. עידית סילמן, שפעמים רבות הגישה תלונה על איומים ואלימות נגדה לא עמדה בלחץ; היא התרסקה, התפוררה, הפכה לאבק ולבסוף נעתרה לאתנן שבו שיחד אותה נתניהו.

מה יהיה עכשיו, אחרי עריקת סילמן? הפוליטיקה מתעתעת ויכולות להיות התפתחויות מפתיעות לכאן או לכאן, אך מה שמסתמן, ולהערכתי זה מה שיהיה – הממשלה לא תחזיק מעמד. זה ייקח ימים, שבועות, אולי חודשים, אך לשם זה הולך. הלוואי שאתבדה.

כך או כך, יש להמשיך להילחם על דמותה של החברה הישראלית, ומול הביביזם המושחת, השקרני והפרוע להציב אלטרנטיבה של ציונות ממלכתית.

* האתנן – כששמעתי את האיום של עידית סילמן על הורוביץ, בעניין החמץ בבתי החולים (זו כלל לא החלטה שלו אלא של בג"צ), זה נשמע מוזר. מה קפץ עליה?

עכשיו הדברים מתבהרים. זה היה תירוץ. נתניהו שיחד אותה. האתנן – שיריון בליכוד ותפקיד שרת הבריאות, אם חלילה הוא יקים ממשלה.

* הפורש – הגדרתו של עמיחי שיקלי כפורש מובנת מאליה ובאיחור ניכר. הרי ימינה לא סילקה אותו, הוא לא הופרש. הוא פרש מרצונו החופשי. ומרגע פרישתו – נהג כח"כ מהאופוזיציה לכל דבר, הצביע תמיד עם האופוזיציה, כולל בהצבעות אי אמון ובהצבעה על התקציב.

ומדוע עידית סילמן לא הוכרזה פורשת? הרי גם היא פרשה מרצונה החופשי. להערכתי, ימינה רוצה לבחון כיצד היא תנהג כח"כית. אם היא תצביע עם ימינה והקואליציה, לא ירצו להכריז עליה פורשת ולאבד את האצבע ה-61 של הקואליציה. אם תצביע עם האופוזיציה, מן הסתם תוכרז גם היא כפורשת.

* הפעם סמוטריץ' ינהג אחרת – להערכתי, אם אכן תהיינה בחירות חדשות, ואחריהן נעמוד בפני סיטואציה דומה לזו שהייתה אחרי בחירות 2021, סמוטריץ' לא יסכל את הקמת ממשלת נתניהו-רע"ם כפי שעשה אשתקד. הוא כבר ימצא את התירוצים וההסברים (הוא בטח כבר מצא אותם).

* החיזור החל – אבו-יאיר הורה למארגני הפגנת הימין "למתן את המסרים נגד ערביי ישראל".

החל החיזור המחודש אחרי רע"ם.

* הביביסטים צדקו – מה משותף לביביסטים ולי? אנחנו חושבים אותו הדבר על עידית סילמן. עד יום רביעי בבוקר – אני טעיתי.

* ההרקדה הגדולה – איך נפתח נאומו של שלמה קרעי בדיון בכנסת על פיגועי הטרור? "ברוך אתה… שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". וצורח ח"כ אבוטבול מש"ס: "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו". כן, השמחה היא על עריקת סילמן. אבל עצם העובדה שזה מה שיש להם לומר בדיון על פיגועי טרור שבהם נרצחו ונהרגו 11 ישראלים, היא סמל להרקדה הגדולה של השבועיים האחרונים; מעגלים מעגלים עד אור הבוקר – הריקוד הציני והאפל על הדם.

רקדי

ידך הניפי

את בתוך הקצב

את בתוך הקסם

רקדי

רקדי

רקדי

נאומי השטנה, הנאצה, השקר והריקוד על הדם, של נתניהו וקרעי בדיון בכנסת, הם חרפה. "ממשלה אנטי-יהודית ואנטי-ציונית" שיקר שוב ושוב הקרעי, מן העלובים בחבורת אזובי הקיר הביביסטיים. חצוף! רק מי שהמיר את דתו היהודית בדת פולחן האישיות של נתניהו, שבתי צבי המודרני, יכנה את הממשלה הזאת, ללא בושה, "אנטי יהודית". אנטי ציונית? הממשלה שהחליטה על התכנית הלאומית חסרת התקדים לפיתוח הגולן. הממשלה שהחליטה על הקמת 7 יישובים בנגב. הממשלה שאחרי עשרות שנים מחדשת את ההתיישבות היהודית, הציונית, בארץ ישראל. הממשלה שמנסה (מעט מידי, לטעמי) לחלץ את הגיור מלפיתתם של עוכרי גיור אנטי ציונים ששולטים ברבנות החרדית. והוא מכנה אותה "אנטי ציונית".

"ממשלה רופסת" משקר נתניהו. ממשלה שהחלה לפעול להחזרת הריבונות הישראלית בנגב, אחרי העשור האבוד שבו נתניהו, שהיה מכור לשקט תעשייתי, איבד את הריבונות; ממשלה שהחלה לפעול נגד הנשק הבלתי חוקי במגזר הערבי, אחרי העשור האבוד שבו ממשלת נתניהו התעלמה ונתנה לתופעה לפרוח – זו ממשלה רופסת? בימיו של איזה ראש ממשלה גדר הביטחון הפכה פרוצה ובכל יום אלפי שב"חים נכנסו דרכה לישראל? מי היה ראש הממשלה שפתח לרווחה את בתי הכלא בישראל ושיחרר למעלה מאלף מחבלים ובהם רבים עם דם על הידיים? מי הצביע שוב ושוב ושוב ושוב, בממשלה ובכנסת, בעד עקירת גוש קטיף, והפיכת אזור התיישבות יהודי לבסיס רקטות וטרור נגד ישראל? שקרן וצבוע.

כאשר עלה השר יועז הנדל להשיב בשם הממשלה, נתניהו ומשרתיו עזבו במחאה את האולם, כי קשה לשקרנים לשמוע את האמת. הם רק השאירו שם כמה צווחנים להפריע.

* למה ממשלת זדון? – בספטמבר 2020, כשראש הממשלה היה נתניהו והתנגדתי לו בכל מאודי, כתבתי: "לקראת יום כיפורים מופצות בשמחה לאיד ברשתות המילים, מתוך תפילת יום הכיפורים: 'כִּי תַעֲבִיר מֶמְשֶׁלֶת זָדון מִן הָאָרֶץ'. זה לא מקורי. אני זוכר את השימוש הזה עוד מההפגנות נגד הסדר הביניים עם מצרים ב-1975 ומאז שוב ושוב בהפגנות נגד מלחמת לבנון ובמחאות הימין נגד אוסלו וההתנתקות.

התפילה הזאת מדברת על שלטון זר, השלטון הרומי שהחריב את בית המקדש והגלה את העם היהודי. היא מייחלת להחזרת ארץ ישראל לשלטון יהודי. גם בימים הנוראים שבהם ממשלות ישראליות ניסו להחריב את ההתיישבות בגולן ולגרש אותנו כדי למסור את הגולן לאויב הסורי, סברתי שהשימוש בפסוק הזה כלפי ממשלה ישראלית נבחרת אינו ראוי.

וכך גם עכשיו".

והנה, הקרעי, מעל דוכן הכנסת, ללא בושה, כינה כך את ממשלת ישראל. ולמה היא "ממשלת זדון"? כי העומד בראשה אינו נתניהו.

* מזנבים במרצ – "ברך על הגרון", זו כותרת פשקוויל המערכת של "הארץ" שהוקדש למתקפה על ח"כ אורבך ועל האולטימטום שהציג לממשלה במספר נושאים. הצעד הזה, מסביר העיתון, מנוגד להכרה שבבסיס הממשלה הזאת, להניח בצד את הנושאים השנויים במחלוקת.

גם אני לא אוהב את התנהגותו של אורבך, אבל הצביעות השוקניסטית שוברת כל גבול של צביעות ושל חוסר מודעות עצמית. אם חשובה להם הישרדותה של הממשלה, מדוע מיום הקמתה, יום אחר יום, במאמרים של דבוקת שוקן בעמודי הדעות ובעיקר במאמרי המערכת, הם מזנבים בשרי מרצ והעבודה ולא מרפים, ומצליפים בהם ומלקים אותם על כך שאין מו"מ עם הפלשתינאים, על כך שארגוני טרור הוגדרו כארגוני טרור, על כך שהבניה ביו"ש לא מוקפאת, על תכנית פיתוח הגולן, על חוק ועדות הקבלה, על ההתיישבות בנגב (!) ועוד ועוד ועוד.

אם הם רוצים ממשלה על פי עקרונות השוקניה, זו זכותם, אך ברור שזו אינה הממשלה הנוכחית. שלא יבואו בטענות לאורבך על כך שהוא חותר תחת ההכרה שבסיס הממשלה; ההכרה שנגדה הם יוצאים יום אחר יום ואינם מרפים לרגע; אינם מסירים לשבריר שניה את הברך מהגרון.

* ביטוי לזהותנו היהודית – חדר האוכל באורטל כשר זה כעשר שנים. הסיבות להכשרתו כלכליות-תיירותיות. אני שמח על כך גם מסיבה חברתית ועקרונית – חשוב, בעיניי, שבחדר האוכל, שהוא מוסד ציבורי, כל יהודי יוכל להרגיש בבית, כולל בני משפחה של חברים, עובדים ואורחים.

אולם הרבה לפני הכשרת חדר האוכל, לפחות עשרים שנה קודם לכן, הוחלט שאין מכניסים אליו חמץ בפסח. להחלטה הזו לא היה שום הקשר כלכלי. ככל הזכור לי היא התקבלה עוד לפני שהיה באורטל ענף תיירות. גם לא היה לה שום הקשר הלכתי, כי חדר האוכל לא היה כשר. ההחלטה הייתה מטעמים תרבותיים, מסורתיים. הרצון שלנו, כקהילה, להתחבר למסורת היהודית שלנו ולהשתית עליה את תרבותנו, מצא בהחלטה הזו את ביטויו; ביטוי לזהותנו היהודית.

אני מקפיד על אי אכילת חמץ בפסח מאז ומתמיד. כך חונכתי, כך חינכתי את ילדיי והדבר חשוב לי מאוד.

הימנעות מחמץ בפסח משותפת לחילונים רבים, שאינם שומרים על כשרות. בילדותי, אי אפשר היה למצוא חמץ בחנויות בישראל, אף שלא היה כל חוק שאוסר על כך. מי שרצה לאכול חמץ בפסח, נסע לכפר ערבי וקנה פיתות לכל השבוע. היום זה אחרת, לצערי. להערכתי, אחת הסיבות לכך היא חוק החמץ, האוסר הצגת חמץ בפרהסיה. חוק מיותר; מסוג החוקים שרק משניאים את הדת על הציבור וגורמים לעשיית דווקא.

מאז קום המדינה, ועשרות שנים טרם חקיקת חוק החמץ המיותר, ברור היה שמטבחים ציבוריים – בצה"ל, במוסדות ממלכתיים, בבתי חולים וכד' הם כשרים. זאת הייתה מוסכמה שהייתה מקובלת על הרוב המוחלט בציבור, ואני מאמין שכך הדבר גם היום.

שיח הזכויות המאוס, שמעמיד את "זכותי" מעל כל שיקול קולקטיבי, לאומי או קהילתי, הנישא בפי גורמים דוסופובים קיצונים, כמו הפורום הדוסופי, או בשם החיבה שלו "הפורום החילוני", לוחם בכל ביטוי יהודי בפרהסיה הישראלית. הם נגד כשרות בצה"ל, נגד כשרות בבתי החולים וכד'. העילה שלהם לעתור לפני שנתיים לבג"ץ, לא הייתה התנגדותם לכשרות, אלא התנגדות לחיטוט בתיקים של אורחי החולים כדי לחפש בו חמץ. זה התירוץ גם לעתירתם נגד צה"ל, השנה.

אכן, אין מקום לחיטוט בתיקים. צה"ל השיב לעתירה, שחיפוש בתיקים מנוגד לפקודות מטכ"ל. אני מקווה ומאמין שההנחיה הזאת תיאכף, כי אני יודע שהיו חיפושים כאלה.

בעקבות פסיקת בג"ץ, עשו בתי החולים את הדבר היפה והנכון – קריאה לאורחים להימנע מהכנסת חמץ. כלומר, לא כפיה, אלא פניה להתחשבות. אני בטוח שרוב מוחלט של המבקרים, ולא רק היהודים, מכבדים זאת. הרי רק אגואיסטים פנאטים באמת סבורים ששבוע בלי חמץ הוא עקרון חיים, שעליו שווה לפגוע בזולת ולפגוע בציבור.

ברור שאין קשר בין הפרשה הזאת לעריקה של סילמן מן הקואליציה. אין המדובר בהחלטה של שר הבריאות אלא של בג"ץ. ההחלטה התקבלה לפני שנתיים, כאשר נתניהו היה ראש הממשלה וליצמן היה שר הבריאות. מכתבו של שר הבריאות לבתי החולים עם התזכורת לכבד את פסיקת בג"ץ מיותר לגמרי, ונועד בעיקר לעיניי הבייס הדוסופובי. אבל ברור שאין בו אפילו כדי להיות תירוץ למשבר.

* על מה ולמה הם רודפים את בנט – מנחם בגין ויתר על כל סיני ועקר את יישובינו בחבל ימית ובמרחב שלמה. הוא חתם על הכרה בזכויות הלאומיות של העם הפלשתינאי והציע אוטונומיה לערביי יהודה ושומרון.

יצחק שמיר הבליג על מתקפות הטילים העיראקיים על ישראל במלחמת המפרץ והלך לוועידה בינלאומית במדריד.

אריק שרון עקר את גוש קטיף, נסוג משטחי רצועת עזה עד גרגר החול האחרון ועקר ארבעה יישובים נוספים בצפון השומרון, והכל – ללא תמורה.

נתניהו ויתר על חברון, חתם על הסכם וויי ובו נסיגה נוספת ביהודה ושומרון, הצהיר על תמיכתו בהקמת מדינה פלשתינאית, ניסה למסור את הגולן לאויב הסורי הן בימי אסד האב והן בימי אסד הבן, הקפיא את הבניה בהתנחלויות, תמך בעקירת גוש קטיף וצפון השומרון, שחרר למעלה מאלף מחבלים ובהם רבים עם דם על הידיים, הבליג על טרור ההצתות כמו גם על הטרור החקלאי בתחום המדינה ובימיו איבדנו את הריבונות באזורים רבים בנגב ובגליל.

נפתלי בנט הוא ראש הממשלה היחיד מהימין, שלא עשה ולו צעד "שמאלני" אחד (לפחות בעשרת החודשים הראשונים לשלטונו). ודווקא הוא מושא להסתה ושנאה חסרות תקדים בימין. למה? רק כיוון שהוא הקים ממשלה שהעומד בראשה אינו זה שנסוג מחברון, ניסה למסור את הגולן לאויב, תמך בעקירת גוש קטיף ושילח לחופשי המוני מחבלים שרבים מהם שבו לרצוח יהודים.

* תקשורת חסרת אחריות – שוב ושוב, לאורך השידור בליל המצוד אחר המחבל הרוצח, מבצע הפיגוע ברח' דיזנגוף, קרא דני קושמרו לציבור לנהוג באחריות, לא להפיץ פייק ניוז, לא להאמין לשמועות וכד'. אולם מי שנהגו בחוסר אחריות משווע היו דווקא העיתונאים בשטח. כך, לפחות בערוץ 12 שבו צפיתי וב"כאן 11" אליו זפזפתי מדי פעם.

אני יכול להבין את האמביציה של העיתונאים לרוץ עם השוטרים ולסקר כל דבר מקרוב בשידור חי, אך את האמביציה הזאת יש לרסן באחריות ציבורית, וזה הדבר האחרון שהפגינה התקשורת. למעשה, היא הפיצה כל שמועה ופייק ניוז שהסתובבו באוויר, התיאור של מה שנגלה לעין היה במקרים רבים גיבוב של שטויות וחוסר אחריות, אבל הדבר החמור ביותר היה ההתרוצצות של העיתונאים בין הרגליים של השוטרים בעיצומה של פעילות מבצעית ופעמים רבות הצגת פניהם של לוחמים.

השפל היה צילום במשך דקות ארוכות של שני לוחמים דרוכים, עם נשק מכוון לעבר דלתות דירות, שהיה חשד שבהם נמצא המחבל. ומה היה קורה אילו לפתע הייתה נפתחת הדלת וצרור היה נורה לעבר הלוחם? והכל בשידור חי, כשמן הסתם הוריו צופים בטלוויזיה. אם אני נחרדתי מכך שאין הם חובשים קסדה, מה חשבו הוריו באותו רגע?

ועוד לא אמרתי דבר על חשיפת שיטות מבצעיות ועל מסירת מידע שעלול לסייע למחבלים.

על שר התקשורת להקים צוות מקצועי, של אנשי אתיקה ותקשורת, מומחים לפסיכולוגיית המונים ומשפטנים ולהורות לו לנסח בתוך שבוע כללי אתיקה לסיקור פיגועים, שיהיה בהם שילוב של זכות הציבור לדעת עם אחריות ציבורית, רגישות אנושית, רצינות, ומחויבות לחוסן חברתי ולאומי.

לא רק התקשורת אשמה במה שקרה, אלא גם המשטרה, שאפשרה לזה לקרות.

* כל חטאם – הנשיא הרצוג על הנרצחים בפיגוע: "כל חטאם שביקשו לבלות ערב נורמלי".

נא לא להתבלבל. כל חטאם הוא היותם יהודים.

* הגנה על המקומות הקדושים – חמאס ברך על הפיגוע בדיזנגוף, והגדיר אותו "הגנה על המקומות הקדושים". ונשאלת השאלה – איך בירי לבר בתל-אביב, רצח שלושה אזרחים ופציעת אזרחים נוספים, מגינים על מסגד אל-אקצא?

השאלה מעידה על אי הבנה בסיסית. המקומות הקדושים אינם רק המסגד, אלא כל פלשתין, שהיא "וואקף" מוסלמי. רגל לא מוסלמית שדורכת על אדמת פלשתין – היא חילול הקודש. ולכן, יש לרצוח כל יהודי בארץ ישראל, וכל המרבה הרי זה משובח. רצח היהודי – אזרח או חייל, גבר או אישה, זקן או נער, הוא הגנה על המקומות הקדושים.

* אוסלו פחות חומת מגן – במאמר ב"הארץ" תקף עמי איילון את הממשלה על כך שאינה מנהלת מו"מ עם הפלשתינאים. כותרת המאמר: "בנט, רק הסדר עם הפלשתינאים יביס את הטרור".

הדבר המוזר ביותר הוא תאריך המאמר: 4 באפריל 2022. יכולתי להבין מאמר כזה אילו נכתב ב-1992. אבל לכתוב היום, שהסדר עם הפלשתינאים הוא מה שיביס את הטרור? איך? כמו שהסכם אוסלו (עם הפלשתינאים, כמדומני) הביס את הטרור?

משוואת הטרור היום היא כזאת: אוסלו פחות "חומת מגן". בלי "חומת מגן", מה שקרה בין אוסלו ל"חומת מגן" היה נמשך עד עתה והולך ומתגבר. מבצע חומת מגן החזיר את חופש הפעולה של צה"ל ליהודה ושומרון וכך אנו מגיעים לרוב המחבלים לפני שהם מספיקים לבצע את זממם. הפיגועים הם מעט המקרים שבהם איננו מצליחים להגיע בזמן למחבלים. איילון רוצה להחזיר אותנו לימי אוסלו העליזים?

* למה חוטפים את הילדים? – לשלל ארגוני השמאל הרדיקלי האנטי-ישראלי הצטרף עוד ארגון קיקיוני: "הורים נגד מעצר ילדים". כן, ארגון שנאבק נגד מעצר מחבלים בידי צה"ל ביהודה ושומרון.

"בלילה הבטתי בבני בן החמש ישן בשלווה. אבל אני יודעת שבזמן שהוא ישן בבטחה במיטתו, ילדים פלסטינים מתעוררים בבהלה כשחיילים חמושים פורצים לבתיהם ולוקחים אותם למעצר. בעוד שבישראל חוק הנוער מגן על קטינים, בגדה זכויותיהם מופרות ומעצרי הלילה משמשים כלי נוסף לדיכוי האוכלוסייה הפלסטינית".

כמובן, ישראל חוטפת ילדים בני חמש. אה, הם מדברים על מספר הילדים בני 12-17 שנעצרים מדי שנה. סביר להניח שהם בני 17. אף מילה כמובן על הסיבה למעצרים הללו. למשל, 5 הרוגים בבני ברק בידי מחבל שצה"ל לא הגיע אליו בלילה. שלושה נרצחים ברח' דיזנגוף, בידי מחבל שגם אליו לא הגיעו בעוד מאוד כוחות הביטחון. מאות פיגועים המסוכלים מידי שנה, כלומר אלפי ישראלים חיים בזכות המעצרים הללו. וכן, יש לא מעט מחבלים בני 17 שרוצחים יהודים.

משום מה, הארגון לא הסביר מה הסיבה האמתית שלשמה צה"ל חוטף ילדים פלשתינאים: כדי להשתמש בדמם לאפיית מצות לפסח.

* חקיקה נגד הטרור – המרכיב החמור והמסוכן ביותר במחדל ביטחון הפנים של העשור האבוד, הוא הנשק הבלתי חוקי בחברה הערבית. ממשלת המכורים לשקט תעשייתי לא נקפה אצבע בנושא. הממשלה הנוכחית הגדירה זאת כנושא מרכזי לטיפול, וכבר יש הישגים בלתי מבוטלים, אם כי לדעתי גם היום נעשה מעט מדי.

חלק מהמלחמה בתופעה הזאת היא בחקיקה, שאותה מוביל שר המשפטים גדעון סער. חוק אחד הוא ענישת מינימום על אחזקת נשק בלתי חוקי. השני הוא הוראת שעה לשלוש שנים, המאפשרת במקרים מסוימים חיפוש בבית בלי צו שופט.

על הוראת השעה הזאת עשה השרלטן סיבוב, כאשר הציג זאת כחוק שיאפשר לדיפ-סטייט לפלוש ללא צו שופט לבתים של תומכי נתניהו. והמוני חסידים שוטים אשכרה מאמינים לשקר הזה ומדקלמים אותו.

* השעיה מגוחכת – רוסיה הושעתה ממועצת זכויות האדם. לכאורה, זה מובן מאליו. הרי צבא רוסיה מבצע פשעי מלחמה איומים באוקראינה. אולם זה מגוחך, כי מי המדינות השולטות בארגון? מדינות דיקטטוריות, שחלקן שכחו מה שפוטין עוד לא למד.

* להחזיר את השגרירות לקייב – סמוך לפלישת רוסיה לאוקראינה, הוציאה ישראל, כמו שאר מדינות העולם, את שגרירותה מקייב ומאז היא שוכנת באופן זמני בלביב. כעת, אחרי שהצבא הרוסי כשל בניסיונו לכבוש את קייב וברח – מוכה, עם הזנב בין הרגליים, תוך שהוא מלווה את בריחתו בפשעי מלחמה ומעשי זוועה פחדניים, אין עוד סיבה שלא להחזיר את השגרירות לקייב.

טוב תעשה ישראל אם תהיה הראשונה שתעשה זאת. דווקא ישראל, מדינה שנאבקת על ההכרה בבירתה, תהיה אור לגויים והראשונה לעשות את המחווה הזאת. דווקא בשל הביקורת האוקראינית על עמדתה של ישראל (ביקורת לא מוצדקת, אבל אפשר להבין אותה בסיטואציה שבה נמצאת אוקראינה), יש חשיבות לצעד כזה.

והעיקר – יש לתגבר את השגרירות באנשי נתיב, הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית העולמית, שמשימתם המרכזית תהיה עידוד עליית יהדות אוקראינה לישראל. יש לתגבר בעיקר את תחנות המעבר ומחנות הפליטים בשליחי עליה שיגיעו לכל יהודי, ויסייעו לו לבחור בעליה לארץ ישראל ולא בהגירה לגולה אחרת או חזרה לגולת אוקראינה.

* סמל יישוב לרמת טראמפ – והרי בשורת החג הגדולה לכבוד הפסח – לאחר פרוצדורה של שנה, רמת טראמפ אושרה רשמית בידי כל הרשויות כיישוב בארץ ישראל, במדינת ישראל. או בשפה המקצועית, קיבל "סמל יישוב".

יישוב חדש בגולן! יישוב חדש בארץ ישראל!

ברוך מציב גבול אלמנה.

ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.

* התוספת של חוק הלאום – מתוך מאמרה של קרולינה לנדסמן ב"הארץ": "…דווקא האימוץ הפופולרי של הגדרת המדינה היהודית ודמוקרטית והוויתור שבא בעקבותיו על מגילת העצמאות כתעודת הזהות הישראלית והחלפתה בחוק הלאום – זה מה שגרם לישראל לאבד כיוון".

לנדסמן אובססיבית בהצגת הסתירה, כביכול, בין מדינה יהודית ודמוקרטית ובהצגת חוק הלאום כסותר את מגילת העצמאות. או שהיא בורה, או שהיא שרלטנית. יתכן שכל התשובות נכונות.

ובכן, כמה עובדות שכדאי להכיר. המילה מדינה דמוקרטית אינה מופיעה במגילת העצמאות. גם לא המילה דמוקרטיה בהטיה זו או אחרת. לעומת זאת, המילה יהודית בהטיות שונות מופיעה עשרים פעם, במסמך קצר למדיי. המגילה נפתחת במילים "בארץ ישראל קם העם היהודי". לב המגילה היא הכרזת העצמאות: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל".

חוק הלאום אינו סותר כהוא זה את מגילת העצמאות ואין לו שום כוונה להיות תחליף למגילה. אך אם רוצים להציג אותו כתחליף, הרי שההבדל העיקרי בין המסמכים, הוא שלמדינה היהודית בהגדרה במגילת העצמאות נוספה בו ההגדרה "ודמוקרטית".

* טעויות מביכות – "מגירות חייו" הוא ספר עב-כרס של פתקים ומכתבים מעיזבונו של אריק שרון, שיצא לאור לאחרונה. ב-"7 ימים" פורסמו כמה מן הפתקים הללו, וליד כל אחד הסבר. איני יודע האם ההסבר הוא של העיתון, או שזה הטקסט מתוך הספר, אך הוא רשלני מאוד. על פתק שעליו חתום סרן אריאל שרון כתוב: "שרון, רב סרן בן 22". על פתק משנת 2004, שמוען לשר הביטחון והרמטכ"ל, נכתב: שר הביטחון משה (בוגי) יעלון והרמטכ"ל שאול מופז. באותם ימים מופז היה שר הביטחון ויעלון הרמטכ"ל.

* באמצע השידור – השבוע ימלאו 25 שנים לפטירתו של חיים הרצוג, הנשיא השישי של ישראל. וזה הזיכרון שלי מאותו יום.

הייתי אז דובר ועד יישובי הגולן. במסגרת אירועי שנת השלושים להתיישבות בגולן, רתמנו את "קול ישראל" ליומיים של שידורים מהגולן. כל מערכת וצוותי רשת ב' ורשת ג' עלו לגולן ושידרו בשידור חי, מאולפן מאולתר בקצרין, את מרבית תכניותיהם. בכל התכניות הוכנסו אייטמים מהגולן, שנתנו ביטוי לתושבי הגולן ולעשיה הגולנית.

בערב, ארגנו לאורחינו אירוע תרבותי – ערב בנושא טעימת יינות, בקיבוץ אורטל. במהלך הערב החלו אנשי החדשות מקבלים קריאות בהולות מהמערכת, והחלה התרוצצות קדחתנית שלהם. הם קיבלו את הידיעה, שראש הממשלה נתניהו נחקר במשטרה על פרשת בר-און – חברון; לראשונה בתולדות המדינה, ראש הממשלה בחקירה פלילית. באותו רגע, הבנתי שתכניותינו להכניס אייטמים גולניים ליום השידורים השני לא יתממשו. ואכן, כך היה.

שלי יחימוביץ', שבתכניתה הפופולרית "הכל דיבורים" אמורים היו להיכנס 2-3 אייטמים שלנו, לא הפסיקה לקלל את העובדה שהיא נמצאת "בחור הזה" כאשר אירועים כאלה מתרחשים במדינה. למחרת, היא ניהלה ביד רמה את תכניתה מהאולפן בקצרין. למעט אזכור העובדה שהשידור הוא מהגולן, לא היינו עוד חלק מהתכנית, שהתמקדה כולה בחדשות המסעירות. שלי, חיית חדשות, פצצת אדרנלין תקשורתי, הייתה במיטבה. ופתאום, באמצע תכניתה, בזמן השמעת שיר, הגיעה הידיעה על מותו של הנשיא לשעבר חיים הרצוג. ברור היה שמרגע זה, יהיה עליה להרפות מנושא חקירת רוה"מ ולעסוק בחדשה הטריה. ברגע שקיבלה את הידיעה, שאלה באכזבה, "זה בטוח?" כשנענתה בחיוב, פרצה בצעקה, ממש בשאגה: "מה הוא מת לי באמצע השידור".

* וידויו של "עריק" – הבחירות לנשיאות ב-1983, בהן נבחר הנשיא השישי של ישראל, היו צמודות ביותר. במפתיע, ניצח מועמד האופוזיציה, ח"כ חיים הרצוג מן המערך, את נציג הממשלה והליכוד שופט בית המשפט העליון מנחם אילון, ברוב של 61:57 ושני פתקים לבנים.

מי היו העריקים? שאלה זו הסעירה את המערכת הפוליטית ואת התקשורת. אך בגין עמד על כך שהליכוד לא יעסוק בכך, ויכבד את הכרעת הכנסת, את חשאיות הבחירות ואת מוסד הנשיאות.

בגיליון האחרון של "חדשות בן עזר", התוודה אחד העריקים על הצבעתו – ח"כ לשעבר עקיבא נוף, בזיכרונות על קשריו עם נשיאים וראשי ממשלה.

ועוד מספר נוף על פגישה שקיים עם בגין במהלך מלחמת שלום הגליל. תוך כדי השיחה, קיבל בגין טלפון משרון, שהבַּקעה בידינו, הודעה ששימחה את בגין מאוד. כותב נוף: "לא יכולתי שלא לחשוב באותו רגע – הלא הבקעה, למיטב ידיעתי, היא מעבר ל-40 הק"מ…". הקביעה הזו נכונה ולא-נכונה ומכל מקום אינה מדויקת. הבקעה – בקעת הלבנון, היא רצועה החוצה את כל לבנון לאורכה, כך שארבעים הק"מ הדרומיים שלה הם בטווח 40 הק"מ ומה שמצפון יותר – מעבר לטווח. הבקעה היא המשכה מצפון של עמק החולה; שטח השבר הסורי אפריקאי שבשטח לבנון. היא הבֶּקע שבין הרי הלבנון, שהם המשכם מצפון של הרי הגליל העליון במערב, לחרמון והרי מול–הלבנון במזרח.

ב-1983 שירתתי במוצב "גפן" ליד הכפר עמיק, המוצב הצפוני ביותר של צה"ל בבקעת הלבנון.

* המלצתו המשונה של אורי משגב – "מרתק ומצוין" הגדרתי את ספרו של יואב גלבר "רהב: דרכה של ישראל אל מלחמת יום הכיפורים, 1970-1973", במאמר ביקורת שכתבתי עליו: "הונאה אסטרטגית". ואכן, אני חושב שזה אחד הספרים החשובים ביותר בתיאור התקופה שהובילה למלחמה ובניתוחה. וכשאני כותב בזהירות "אחד ה-", הסיבה לכך היא שלא קראתי את כולם. אך קראתי רבים מהם, וזה החשוב והטוב מכולם.

במוסף "ספרים" של "הארץ" התפרסם מאמר ביקורת של אורי משגב על הספר, ועניין אותי מאוד לראות איך הספר מצטייר בעיני אדם שהשקפת עולמו שונה מאוד משלי. המאמר מתחילתו היה קצת מוזר בעיניי, ובעצם יותר ממוזר – הוא מכעיס.

עיקרו הוא, שבעצם יש כאן שני ספרים, שונים לחלוטין זה מזה. חלק אחד משמים, משעמם, מלא בפרטים מאוד לא חשובים ובהמון שמות שאת מי הם בכלל צריכים לעניין. ואילו חלקו האחר מרתק, מותח, מלמד, ספר חובה. אלא שהבעיה היא שהחלק המשעמם הוא הראשון, ולכן רוב הקוראים יתקשו לצלוח אותו ולהגיע לחלקו הטוב.

כאמור קראתי את הספר, ואיני רואה שום הבדל בין אופן הכתיבה בחלקיו השונים של הספר. בשניהם יש ירידה לפרטים ולפרטי פרטים ומתוכם מצטיירת תמונה שלמה, יער ברור ומונגש ומבואר ומפורש, הנצפה ממעוף הציפור. החלק הראשון עוסק במהלכים המדיניים שקדמו למלחמה והשני במהלכים הצבאיים, מבחינת המוכנות למלחמה, בניית הכוח והקונספציה המודיעינית. כל הספר עניין אותי מאוד, אך בעיקר דווקא החלק המדיני, כי היסטוריה מדינית מעניינת אותי יותר מהיסטוריה צבאית.

מה בעצם המלצתו של משגב לקורא? אל תבזבזו את זמנכם בקריאת 312 העמודים הראשונים. רק בעמ' 313 " 'רהב' מתחיל לעניין את הקורא". כלומר את הקורא משגב. ובעוד הוא משבח מאוד את החלק השני, הוא לא מספר כמעט דבר על תוכנו של החלק הראשון, חוץ מעד כמה הוא משעמם, טרחני ומיותר. וכיוון שבעיניי המחמאות של משגב לחלקו השני של הספר, "מעניין וסוחף" מגיעות לפחות באותה מידה לחלקו הראשון, המדיני, שבעיני משגב עורך רציני היה גוזם, אנסה להבין מה עומד מאחורי המלצתו של משגב.

ספרו המצוין של גלבר מפריך לחלוטין את הנראטיב הקונספירטיבי על כך שסאדאת רצה בשלום, הציע הצעות שלום וגולדה מאיר בעקשנותה ויוהרתה דחתה אותה ובכך המיטה על ישראל מלחמה מיותרת, עקובה מדם. גלבר מוכיח בעליל, שגולדה לא יכלה לדחות הצעת שלום שלא הייתה ולא נבראה ואפילו משל לא הייתה. מי שיקרא את ספרו הרשלני והספקולטיבי של יגאל קיפניס "1973" ואת ספרו המבוסס בעובדות איתנות של גלבר, לא יתקשה להבחין בעובדה, שגלבר לא השאיר אבן על אבן מהתאוריה של קיפניס. ניכרים דברי אמת, ובכך ישתכנע כל מי שיקרא בראש פתוח ונפש חפצה את ספרו של גלבר.

אורי משגב הוא מעריץ גדול של קיפניס. דרכו להתמודד עם הפרכת התאוריה שלו, היא להפציר בפני הקורא לא לקרוא את 312 העמודים הראשונים שבו; החלק "שלתחושתי נועד בעיקר לנגח את ספרו של יגאל קיפניס, '1973: הדרך למלחמה' מ-2012, שטען בדיוק ההיפך".

אי אפשר להפריד בין חלקי הספר, כיוון שהשילוב של שניהם נותן את התמונה המלאה על ההונאה האסטרטגית של סאדאת, שהייתה מיועדת כל כולה להחלטתו הנחושה לצאת למלחמה, והייתה שילוב של הונאה צבאית עם הונאה מדינית, שנועדה להרדים את ישראל.

ובכן, אני ממליץ לקרוא את הספר כולו, ואז לקרוא את ספרו של קיפניס, וללמוד את ההבדל בין ספר של היסטוריון רציני לגיבוב של פנטזיונר.

* עניין קיומי – דבריה של תקוה וינשטוק ריגשו אותי מאוד. כל מי שהכתיבה היא עניין קיומי בעבורו, אינו יכול שלא להזדהות עם תקוה ועם דבריה. אני מאחל לה אריכות ימים ובריאות טובה!

* מקוקו-קורונה לקוקו-פיגועים – מה יעשו מטורללי קוקו-קורונה כשכבר לא תהיה קורונה? במה הם יעסיקו את נפשם המסוכסכת? ובכן, אל דאגה. לא אלמן קוקו.

הנה, אני כבר קורא ברשתות שגל הפיגועים מהונדס באמצעות הממסד, כדי להגביר את המישטור והשליטה על חיינו ולהסתיר את פשעי ה"שקורונה" ואת אלפי הנפטרים מהחיסון. איך זה שהשב"כ והממסד שעוקבים אחרי כל צעד שלנו וכל מה שאנחנו כותבים ועושים, לא הצליח לעקוב אחרי אסירים משוחררים? אז זהו, שהוא כן עקב אחריהם. עקב כדי לוודא שהם מבצעים את משימתם – את הפיגועים, שיעמיקו את השליטה וכו' וכו'. והנה, כבר הרחובות מלאים בצבא ובשוטרים. מש"ל.

* האל"ף החסרה – יש טקסט ישן, שאני אוהב מאוד (ואם מישהו מכיר אותו וישלח לי את המילים, אהיה אסיר תודה), המספר על מכונת כתיבה שהאות אל"ף חסרה בה. השיר כתוב ללא האות אל"ף, אך רובו מורכב ממילים שיש בהן א', וכך בולט החיסרון.

אני אוהב מאוד את השיר, בשל המסר שלו, שכל אחד בקבוצה חשוב מאוד, תורם מאוד וחסרונו כבד. בקדנציה הראשונה שלי כמזכיר אורטל, בשנות השמונים הרחוקות, תליתי את השיר הזה במשרדי, כאמירה לחברים, שראוי שכל אחד יראה עצמו כאילו הקיבוץ כולו מוטל על כתפיו.

ולמה נזכרתי בשיר הזה פתאום? ובכן, מעשה שהיה, היה כדלהלנצ'יק. זבוב גדול וטורדן התיישב על המקלדת שלי. אחזתי במחבט זבובים וחבטתי בו בחוזקה. הזבוב מת, אך… מעוצמת המכה המקש של האות אל"ף ניתק והתעופף. הרמתי אותו וניסיתי להחזירו, אך כנראה שמעוצמת החבטה נשבר החיבור של המקש למקלדת. בינתיים הדבקתי את המקש בדבק. וכעת עליי ללחוץ עליו בחוזקה לצורך כתיבת האות א', מה שמקשה מאוד על רצף הכתיבה. נאלצתי לחבר את הלפטופ למקלדת ישנה (פתרון ביניים עד אחרי הבידוד).

אז מה היה לנו? אני עם קורונה. המקלדת פצועה. וגם החדשות לא מי יודע כמה…

* ובינתיים בקורונה – יום רביעי לקורונה. אני מרגיש מצוין. מלא מרץ. אנרגיות מטורפות. גם יותר מהנורמה שלי, שהיא… מעבר לנורמה, אם לדבר בעדינות.

וביום הרביעי עושים בדיקת אנטיגן. לא עלה בי צל צלו של ספק שאני שלילי. שלילי היום, שלילי מחר וביום ראשון בבוקר – לעבודה. אני לא מאמין אבל… עדין חיובי.

מה חיובי? איזה חיובי? הלו, זה רדיו?

ואחרי כל מה שהפסדתי בימים האלה – גם ביום שני יש לי הרצאה חשובה. אבל רק בשלישי אשתחרר.

באסה.

          * ביד הלשון

חומת מגן – עשרים שנה מלאו למבצע "חומת מגן". ב"7 ימים" התפרסם מאמר מרתק (במידע שבו) ומכונן (במסרים שלו) של תא"ל (מיל') גל הירש, שהיה קצין אג"ם של פיקוד מרכז בתקופת המבצע.

במאמר, הוא סיפר איך בהברקה של רגע הציע את שם המבצע. "יש שיר של חיים חפר שנקרא 'בין גבולות', כתוב שם כך: 'לעולל ולרך שערים פה נפתח, למך ולזקן אנו פה חומת מגן'. למבצע יקראו 'חומת מגן' ".

"בין גבולות" היה השיר הראשון שכתב חתן פרס ישראל חיים חפר. הוא כתב אותו בתאריך 12345, כלומר 12 במרץ 1945. חפר היה חבר החוליה היבשתית שהעלתה מעפילים יהודים מסוריה לארץ ישראל. כל חייו ראה חפר את המבצע הזה כפסגת חייו. השיר "בין גבולות" נכתב על המבצע הזה.

מיד בהיוודע מותו של חיים חפר, התראיינתי לגל"צ. דיברתי על חפר וביקשתי להשמיע את השיר הזה. גם בפינתי השבועית ברדיו "אורנים", לאחר מותו של חפר, השמעתי את השיר הזה. 

שר התורה – לאחר מותו של הרב חיים קנייבסקי, שזכה לכינוי שר התורה, ניסיתי להתחקות אחרי מקור הכינוי. לא מצאתי שום זכר לביטוי הזה כלפי מישהו בעבר וגם יודעי דבר שהתייעצתי אתם אמרו לי כולם שמדובר בכינוי ייחודי לרב קנייבסקי.

והנה, אני קורא מאמר של הסופר, המשורר, המחזאי והפובליציסט אהרון צייטלין (1898-1973), "פירוש ההגדה של דון יצחק אברבנאל", וכך נכתב בו: "דון יצחק אברבנאל, שר התורה, הוא גם שר הכספים למלכות קסטיליה, הלך בגולה עם כל אחיו בני ישראל, ועיניו רואות חורבן ביתו וחורבן בית עמו".

לאחר שפרסמתי זאת, נשלחו אליי פרסומים המעידים על כך שגם הרב קוק זכה לכינוי זה.

  • חדשות בן עזר

צרור הערות 23.3.22

* לא תעמוד על דם רעך – האזרחים שעצרו את מסע הרצח, ירו במחבל והרגו אותו, ראויים לצל"ש. זהו מופת של אזרחות טובה ושל ערבות הדדית.

* אזרחים חמושים – לפני למעלה משנה נלקחו כלי הנשק מכיתות הכוננות בגולן ובאזורים נוספים בארץ, מחשש גניבת נשק מהנשקיות ביישובים. הטענה הזאת, כפי שכתבתי בעבר, הזויה. הרי רוב גניבות הנשק הגדולות היו דווקא בבסיסי צה"ל.

עצירת הטבח בבאר שבע בידי אזרחים חמושים מעידה כאלף עדים עד כמה חשובה זמינות של אזרחים שיכולים לתת מענה מידי בפיגוע.

* רוקדים על הדם – מפכ"ל המשטרה הגיע למקום הפיגוע, וכנופיית חלאות, ערפדים אוטומטיים, שמגיעים לכל מקום שבו הם מריחים דם, תקפו אותו.

להקיא.

* הדרך להשבת הריבונות – במשך שנים רבות ובעיקר בעשור האחרון, איבדנו את הריבונות על הנגב. אני, כמו רבים אחרים, מתריע על כך במשך שנים. יש לציין, שמאז הקמת הממשלה החדשה, חל שינוי וסוף סוף יש פעולה אקטיבית להשבת הריבונות, ובעיקר בתחום הנשק הבלתי חוקי. כמובן ששינוי עומק אחרי מחדל של שנים רבות כל כך, דורש זמן.

אולם ריבונות אין משיגים רק באמצעות משטרה ואכיפה, אלא בראש ובראשונה באמצעות התיישבות. במשך עשרות שנים הפסקנו ליישב את הנגב, ואת הוואקום תפסה השתלטות בלתי חוקית של הפזורה הבדואית.

בשבוע שעבר החליטה הממשלה על הקמת עיר ויישוב כפרי גדול בנגב ועל הפרק הקמת תשעה יישובים נוספים. כך נוהגת ממשלה ציונית. זו הדרך.

* קדושת הריבונות – ב-2014 חוקקה הכנסת את חוק יסוד: משאל עם, על פיו ויתור על שטח שעליו חלה ריבונות ישראל מחייב אישור של משאל עם (אחרי שקיבל את אישור הכנסת ברוב מיוחד של 61 ח"כים). חוק זה נותן תוקף חוקתי לכבוד של המדינה לריבונותה.

המאבק על חוק יסוד משאל עם נמשך כעשרים שנה, עוד מימי המאבק על הגולן, כאשר ממשלות ישראל היו נכונות לסגת מן הגולן למרות שהוחלה עליו ריבונות ישראל.

בתחילת הדרך דרשנו שהרוב שיידרש במשאל עם יהיה רוב מיוחד של לפחות 50% מכלל בעלי זכות הבחירה (כלומר לא רק מקרב המצביעים בפועל). נאמר לנו שזה לא דמוקרטי. כמובן נשלפה מילת הקסם "גזעני", כי המטרה, כביכול, נועדה לנטרל את הקול הערבי. בסופו של דבר ירדנו מן הדרישה, כי הבנו שאין לה סיכוי להתקבל. אולם כאשר העלינו את ההצעה, ערכנו מחקר על הדרך שבה חוקות של מדינות דמוקרטיות אחרות מאפשרות ויתור על שטח ריבוני, והתברר שברבות מהן נדרש רוב מיוחד.

כעת, אולי בפתח מו"מ בין רוסיה לאוקראינה, רוסיה תדרוש הכרה בריבונותה על האי קרים ובעצמאותם של המחוזות הבדלניים דונצק ולוהנסק. נכון לעכשיו, זלנסקי מסרב לדון על כך. אם בסופו של דבר ייכנע, יעמוד בפני אתגר פוליטי גדול – על פי החוקה האוקראינית ניתן לוותר על שטח ריבוני רק ברוב של 75% במשאל עם.

כל העולם הדמוקרטי מצדיע לדמוקרטיה האוקראינית הנאבקת בנחישות על חירותה. קדושת הריבונות היא מרכיב משמעותי בדמוקרטיה הזו.

* סמל של קריאת תיגר – אברי גלעד כתב דברים קשים על זלנסקי. הוא מגדיר אותו "מחריבה של אוקראינה". לדבריו, זלנסקי הוא "המנהיג הכי כושל בהיסטוריה, אדם שהביא במו ידיו חורבן על ארצו כשלא היה בזה שום צורך. לו היה מעט יותר גמיש, לא הייתה מוקזת טיפה של בורשט בסכסוך האלים הזה, שכבר מחק חלקים נרחבים מאוקראינה, ועוד יביא עליה חורבן בממדים של סוריה". למען הסר ספק, גלעד רואה בפוטין את הרע במלחמה הזאת, וכותב שהפתרון לבעיה היא הריגתו של פוטין. אולם לטענתו, על אוקראינה להיכנע ולכופף את ראשה בפני רוסיה, כי רוסיה היא מעצמה ולעם קטן אין סיכוי נגד מעצמה גדולה. הדוגמה שהוא נותן לכך היא בר-כוכבא "המנהיג היהודי הנוסף [לצד זלנסקי א.ה.] שהתגרה באימפריה ושילם את המחיר היקר מכל – הרס מוחלט של ארצו בגלל ענייני כבוד".

אז מה הוא מציע לאוקראינה? להיכנע. "עמים קטנים לא טוב להם להתגרות באימפריות, כי לאימפריות יש תחביב כזה, מחיקת תרבויות שלמות כעיסוק מהנה ללפני הצהריים, אך חולשתן של אימפריות היא שהן תמיד נופלות, לאט או מהר, הן נעלמות. לכן עמים קטנים, כמו העם שלנו, כמו האוקראינים, חייבים לעיתים לנשום עמוק, לקבל את רוע הגזירות ולדעת שבתוך כמה שנים האימפריה הרעה תיעלם, והראש יוכל לצאת מתחת למים".

אני מקווה ומאמין שתוצאות עמידתה של אוקראינה מול הפלישה הרוסית לא תהיינה כתוצאות מרד בר-כוכבא, אך דווקא לדוגמה הזאת ברצוני להידרש. כאשר קמה התנועה הציונית, בר-כוכבא, לצד המכבים, היה הגיבור הלאומי של עם ישראל, הגיבור של כל תנועות הנוער הציוניות, מימין ומשמאל, חילוניות ודתיות. עמידתו האיתנה של בר-כוכבא מול האימפריה הרומית ואף תקופת העצמאות היהודית שכבש, הקנתה לעם היהודי סמל לקריאת תיגר על מצבו כעם גולה וחרב; סמל שרחש מתחת לאדמה עד שבשעת כושר הבקיע וזהר ככוכב הצפון של המהפכה הציונית. יגאל ידין, הרמטכ"ל בפועל של מלחמת השחרור וארכיאולוג דגול, חתן פרס ישראל לארכיאולוגיה, השווה את בר-כוכבא לבן-גוריון. לטענתו, הסיכון שלקח בן גוריון בהחלטתו להכריז על המדינה, למרות הידיעה שלמחרת תפלושנה מדינות ערב למדינה שזה עתה נולדה, וצמרת הצבא-בדרך אמרה שהסיכויים שלנו הם 50:50 כאשר ברור היה שה-50% סיכוי לתבוסה, הוא 100% להשמדה, וכאשר כל העולם ובראשו ארה"ב שהטילה אמברגו נשק על ישראל לחץ עליו להימנע מן ההחלטה, לא היה קטן יותר מהסיכון שלקח בר-כוכבא. אך בזכות התעוזה של בן-גוריון, שידע שזה עכשיו או לעולם לא, קמה המדינה.

אני נוהג להשוות את בר-כוכבא לספרטקוס. מרד העבדים נחל כישלון חרוץ והמיט אסון כבד על המוני עבדים. אך עד היום מרד העבדים הוא ההשראה לכל הנאבקים על צדק וחירות בעולם כולו.

ולמה לקחת מן ההיסטוריה של עמנו דווקא את הדוגמה של בר-כוכבא ולא של המכבים, שאף הם קראו תיגר על אימפריה כובשת – ויכלו לה, והשיגו ריבונות יהודית עצמאית?

המסר התבוסתני של אברי גלעד הוא מסר של כניעת הצדק בפני הכוח. זה מסר נורא ואיום.

כאשר יישבו פוטין וזלנסקי לשולחן הדיונים, יתכן שבמו"מ ביניהם יידרש זלנסקי לוויתורים כואבים. אבל היכולת שלו להגיע כשווה אל שווה למו"מ, ושהמו"מ לא יסתיים בכניעה אלא בפשרה וויתורים הדדיים, תלוי ביכולת העמידה של אוקראינה מול מעצמת הרשע הפוטינית. עד כה, עמידתו של העם האוקראיני היא מופתית, וזאת במידה רבה בזכות מנהיגותו מעוררת ההשראה, האמיצה והנועזת, של וולודימיר זלנסקי.

* החשבון ההיסטורי – זלנסקי הוא נואם מצוין. נאומו בפני הכנסת היה מרשים ונוגע ללב. כמו בנאומיו בפני פרלמנטים אחרים, הוא מתח ביקורת גם על ישראל וידע לפרוט על הנימים הנכונות שלנו, כמו של כל מדינה ומדינה. כנשיא אוקראינה, בימיה הקשים של ארצו, הוא הציג את הציפיות והדרישות הנכונות למען העם שהוא מייצג. דבריו חייבים להיות חלק משיקולי מנהיגי ישראל, אולם בסופו של דבר השיקולים שלנו רחבים יותר.

אמירה אחת שלו הייתה כה מופרכת, שלדעתי היא גם עלולה להיות כבומרנג בעבורו – האמירה על הבחירה האוקראינית לפני שמונים שנה, בשואה. נו, באמת. נכון, היו חסידי אומות העולם אוקראינים, והם ראויים לכל הכבוד והיקר. אולם הם היו מיעוט קטן וזניח, מיעוט שולי לעומת מספר האוקראינים ששיתפו פעולה עם הנאצים, כולל אוקראינים שרצחו בפועל יהודים. ובכלל, לא כדאי לאוקראינים להעלות את החשבון ההיסטורי עם העם היהודי. מן הבחינה הזאת, טוב יעשו אם יחרישו.  

* הצד האפל של הירח – חברי הכנסת מחד"ש עופר כסיף ועאידה תומא סלימן הודיעו על החרמת נאומו של זלנסקי. שאר חברי הכנסת של הרשימה המשותפת לא הכריזו, אך גם הם החרימו.

תמיד הם נמצאים בצד האפל של הירח. כך בסכסוך הישראלי ערבי, כך בתמיכתם בדיקטטור רוצח ההמונים בשאר אסד וכך היום, במלחמה באוקראינה.

* היום ה-26 לקמפיין – יום שני היה היום ה-26 לקמפיין הנתעב של השוקניה "פוטין זה אנחנו", היום ה-26 לפשקווילים ברוח זו. אמנם רוגל אלפר נח ליום אחד מהנושא הזה למען פשקוויל שמחה לאיד על מותו של הרב קנייבסקי, כפי שעשה לאחר מותו של יורם טהרלב וכפי שהוא עושה אחרי כל הרג של חייל צה"ל או רצח של ישראלי בפיגוע טרור. גדעון לוי, לעומת זאת, המשיך את הקו של התקווה לכך שהעולם יפעיל סנקציות נגד ישראל כפי שהפעיל נגד רוסיה. בשנים האחרונות לוי מבטא יאוש. יאוש מהסיכוי לשנות את מדינת האפרטהייד אקיבוש וה"עליונות היהודית" ויאוש מהעולם שנשלט בידי הציונים וההון הציוני הסוחטים אותו ולכן הוא משת"פ של אקיבוש והאפרטהייד. מאז הפלישה לאוקראינה הוא באופוריה, מלא עיזוז. הנה, העולם משתנה ויעניש את ישראל. בפשקוויל התורן הוא מעלה על נס את התופעה שהחלה במי-טו, נמשכה ב"תרבות הביטול" ועברה ליחסים הבינלאומיים בסנקציות על רוסיה ועל אנשים פרטיים ברוסיה וחרמות של ארגוני תרבות וספורט על רוסיה. הוא מרייר כאשר הוא כותב בתשוקה על כך שישראל השנואה היא הבאה בתור. הוא מתענג על החלום שתרבות הביטול תופעל על ישראל – תבוטל מדינת ישראל ועל חורבותיה תקום המדינה הלא יהודית שעליה הוא חולם. ועודא בשאראת מגנה בחריפות את זלנסקי על כך שבזמן שרוסיה כובשת את ארצו, הוא הולך לנאום בפרלמנט של מדינת כיבוש מצורעת. הוא גם מזכיר לו, שכאשר ישראל עשתה לעזה מה שפוטין עושה לערים אוקראיניות, הוא תמך בישראל (כידוע, מערי אוקראינה נורים טילים על כל רחבי רוסיה). הוא מזכיר את הציונים שרוצים לנצל את האסון של אוקראינה כדי להביא לארץ פליטים יהודים אומללים על מנת שיחזקו את ההתנחלויות וידחקו את רגלי הערבים מן הנגב. והפעם הייתה לו עוד הברקה – רוסיה וישראל מחלקים ביניהם כיבוש של סוריה. הוא שוכח שהרודן הסורי הזמין את הרוסים להציל אותו וגם את האיראנים. והאיראנים, שכבר הרסו את תימן, את לבנון ובמידה רבה גם את סוריה, מנסים לכבוש שטחים בסוריה כדי להקים מאחז תוקפני מאיים על ישראל. הפעולות של ישראל לסיכול האיום הזה, הן מימוש של זכות ההגנה העצמית של ישראל. אבל מי שמתנגד לקיומה של ישראל, בוודאי שהוא יתנגד להגנה עליה. מבחינתו, השתלטות איראנית על סוריה תאפשר את מימוש חלומו הרטוב.

* מכשיר הנשמה מפוטין – הארגון האנכרוניסטי "יוזמת ז'נבה" מנסה להחזיק את גופתו בחיים, ופוטין העניק לו מכשיר הנשמה. הם עורכים השבוע כנס שכותרתו: "בין קייב לרמאללה". אלא מה? הרי זו הפוזה של פוז"א (פוטין זה אנחנו).

הדבר החמור הוא שהנואם המרכזי בכנס הוא שר בממשלת ישראל, נחמן שי.

* סולידריות עם אחינו – הקיטורים הנרגנים על אי הנוחות בשל חסימות הכבישים בהלוויית הרב קנייבסקי, מבישים ואגואיסטיים.

מנהיג של ציבור גדול בישראל הלך לעולמו, ומאות אלפים מן הציבור הזה משתתפים בהלוויה שלו. מן הראוי שכולנו נכבד את אבלם, גם במחיר יום אחד של אי נוחות.

יתר על כן, מה רוצים הקוטרים? שהמשטרה לא תנהל את האירוע על פי שיקול דעתה המקצועי? שכל המדינה תהיה בפקק מטורף? שיהיו קורבנות בנפש? שיהיה אסון מסוג הר מירון? ברור שכאשר יש אירוע של מאות אלפי מצטופפים, אי אפשר להתעלם ממנו ויש לנהל אותו באחריות.

הוויכוח האידיאולוגי עם החרדים – הוא ויכוח ישן, מימי ראשית הציונות. הוא יכול להמתין יום אחד, שראוי לגלות בו סולידריות עם רבים מבני עמנו ביום אבלם.

גילויי השנאה וחוסר הסובלנות מצערים מאוד.

* ויכוח להיסטוריונים – הוויכוח על המטוס של ראשי המדינה הוא ויכוח להיסטוריונים. למה? כי אין לו עוד שום משמעות אקטואלית, מהסיבה הפשוטה שהוא כבר קיים. יש לו יתרונות רבים והעלות והמותרות שבו הן היסטוריה כי הן עובדה. כפי שחשף מבקר המדינה, עלויות המטוס היו מטורפות, אבל הן כבר הוצאו. עכשיו, אחרי שהוא כבר קיים, להשאיר אותו במחסנים – זה סיאוב.

לפיד צריך לרדת מהעץ. ואם הוא לא ירד מהעץ, על הרצוג ובנט להחליט שהם משתמשים במטוס. מקסימום, כשיאיר לפיד יהיה ראש הממשלה – שלא ישתמש בו; רק הרצוג ישתמש בו.

זה מזכיר לי סיפור. כאשר רפול נבחר לשר החקלאות ואיכות הסביבה בממשלת שמיר (1990, אחרי התרגיל המסריח) הוא הכריז שלא יהיה לו פלאפון. פלאפון היה אז פאר הטכנולוגיה וסמל של יוקרה. רפול רצה לדגמן צניעות ולכן ויתר על הפלאפון. והוא אכן עמד בכך… ימים אחדים. אולי שבועות. פעם אחת הוא נצפה יורד מן הכביש ונכנס לחורשה. ושם הוא צולם… על חם. לא, לא בוגד באשתו. הרבה יותר גרוע. מדבר בפלאפון. כמה שזה היה פאתטי.

וגם ההתעקשות הילדותית של לפיד – פאתטית.

* אני לא ביביסט – כל אימת שאני מותח ביקורת על הממשלה או על מי משריה, אהוד בן עזר קופץ עם האמירה שזו הממשלה שלי… זה מה שרציתי… "רק לא ביבי" וכו'.

ובכן, אני רואה לנכון להבהיר – אני לא ביביסט. כלומר, אני לא סוגד לאיש מסוים ומרגע זה אומר אמן על כל צעד שלו. איני עובד אלילים בשום פולחן אישיות. לעולם לא אאפסן את החשיבה העצמאית שלי ולא את חוש הביקורת. אני בז לביביסטים, גם אם הם יהיו ביביסטים של מנהיג אחר, גם אם הם יהיו ביביסטים של מנהיג שאני תומך בו. אני בוחן כל צעד של כל מנהיג ומשבח או מבקר אותו באופן ענייני.

כן, הממשלה הנוכחית, שאינה מושלמת, ושאת ביקורתי עליה אני משמיע ללא היסוס, היא ממשלה טובה ולבטח טובה לאין ערוך מממשלות נתניהו. ובאשר להרס החקלאות – כן, ליברמן ופורר בהחלט ממשיכים בנושא הזה את מדיניות נתניהו. אני מייחל לכך, שכפי שנתניהו לא הצליח – גם הם לא יצליחו (ושנחמיה שטרסלר ימשיך לקטר על הלובי החקלאי האימתני, ברוח הפרוטוקולים של זקני החקלאים). יש לזכור את הנזק של נתניהו לחקלאות הישראלית גם בעצימת העיניים וההבלגה על הטרור החקלאי וב"הכלה" של טרור ההצתות, מתוך התמכרות לשקט מדומה.

          * ביד הלשון

מרץ או מארס? – איך נקרא בעברית החודש שאנו נמצאים בו כעת, מרץ או מארס? על פי האקדמיה ללשון עברית, התשובה היא כן. כלומר, שתי האפשרויות הנכונות.

שמו המקורי של החודש הוא מארס Mars, על שמו של אל המלחמה במיתולוגיה הרומית. בעברית אנו נוהגים להשתמש בצורה הגרמנית של רוב החודשים. בגרמנית החודש נקרא מרץ. לא ברור למה דווקא בשם של החודש הזה רבים משמרים את השם הלטיני, אך האקדמיה הכירה בכך כעובדה ואישרה את השימוש בשתי הצורות.

אני נוהג לומר מרץ. למה? אין לי תשובה. כך אני רגיל מילדות.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 20.3.22

* להתעשת ומיד – "הנתונים מוכיחים: קל ומהיר יותר להגיע ארצה כפליט מאשר כעולה חדש". זו כותרת מאמר ב"ישראל היום" של יפעת ארליך. יפעת מסתמכת על נתוני הסוכנות היהודית. מאז הפלישה מאוקראינה קלטה ישראל 7,347 פליטים לא יהודים מאוקראינה, ורק 3,965 עולים יהודים. והסיבה לכך אינה מחסור בעולים. להיפך, 10,000 פליטים יהודים נמצאים במחנות פליטים בפולין, רומניה, הונגריה ומולדובה. והם תקועים בסבכים בירוקרטיים של "הוכחת יהדות" וכו'. וכבר 5,000 פליטים יהודים התייאשו מן הבירוקרטיה והמשיכו מערבה לגרמניה.

אם מדינת ישראל לא תתעשת, לא תסיר את החסמים הבירוקרטיים, לא תירתם בכל מאודה ובכל מרצה ומשאביה והקשב שלה לעליית יהדות אוקראינה ולעליה רבתי של יהודים מרוסיה – היא תבגוד במהותה, בזהותה ובהצדקת קיומה. אם לא נתעשת, זו עלולה להיות החמצה היסטורית. בכתבה מסופר גם על כך שבימים האחרונים מסתמן שינוי, ואני מקווה מאוד שהוא יהיה דרמטי.

השיח הישראלי בשבועות האלה מוטה לטענת הכזב על כך שישראל נועלת את שעריה בפני פליטים. אנשים רבים, טובים ושוחרי טוב, נסחפים אחרי התעמולה הזאת, ואפילו אינם מודעים לכך שנסחטו במניפולציה רגשית שנועדה לשרת אידיאולוגיה פוסט ציונית. אין שום דבר תמים בתהודה ובתעמולה ובמסר הפופוליסטי שנועד לפרוט על הנימים הדקים ברגש ההומניסטי והיהודי שלנו. מדובר ברצון שישראל לא תעלה יהודים אלא תקלוט פליטים. בין הפליטים יכולים גם להיות יהודים, כי הרי גם הם בני אדם. אבל המסר הוא שאיננו צריכים לקלוט יהודים אלא לקלוט בני אדם, כי כולנו בני אדם וזה הרי אפילו ג'ון לנון מפורש, ומה פתאום להבדיל בין דם ודם ו"סלקציה" וכו'. ואין גם שום בעיה שפליטים יהודים יגיעו דווקא לגרמניה, למשל, ולא לישראל, כי מדובר בבני אדם שמגיעים לאנשהו, וכולנו בני אדם ואימג'ן וכו'. ובזמן שאנחנו מלקים את עצמנו לשווא בטענות שווא והשיח הישראלי נשטף בשיח שנאה סביב ויכוח הסרק הזה – אנחנו מזניחים את המשימה הלאומית הגדולה והחשובה ביותר, שהיא הייעוד של מדינת ישראל, לעודד ולארגן את העליה הגדולה מאוקראינה ורוסיה ולקלוט אותה בהצלחה.

* מטרת דמות – שר הפנים בישראל אינו אישיות מאובטחת. אבל שרת הפנים איילת שקד מאובטחת, בשל הערכת מצב של השב"כ, המבוססת על מידע מודיעיני (וכך גם שר התקשורת יועז הנדל, שר הדתות מתן כהנא ושר הבט"פ עומר בר לב). ההסתה נגד איילת שקד חמורה ונוראה, וזה הרי ברור כי היא "בוגדת", "סמולנית", "יושבת עם מחבלים" וכל המסרים של תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית.

ובמקביל, איילת שקד הפכה בשבועות האחרונים מטרת דמות של תעשיית התעמולה השקרית בנושא הפליטים. מכל כיוון יורים לעברה חצים, הרי היא "גזענית", "לאומנית", "פשיסטית", "הפנים המכוערות של ישראל", "ערלת לב" וכל ארסנל הגידופים הזה.

אני מעריך את איילת שקד, שאינה פוחדת לקבל החלטות לא פופולריות, והיא נאמנה למצפן שלה ולא נסחפת כעלה נידף עם כל רוח פופוליסטית. והיא עומדת בגבורה במטחי הגידופים מכאן ומכאן, תוך שהיא נאמנה לעצמה ולעקרונותיה. מעולם לא הצבעתי לה וספק אם אעשה זאת בעתיד, ולעתים לא רחוקות איני מסכים עם דעותיה, אבל אני מעריך מאוד אותה ואת מנהיגותה. גישתה בנושא הפליטים נכונה ואחראית – על מדינת ישראל מוטלת בראש ובראשונה החובה להעלות לארץ את היהודים, ולא לקלוט בהמונים פליטים לא יהודים שלא נשקפת להם סכנה, כי כל פליט שמגיע לישראל, מגיע מחוף מבטחים. והמדיניות שהיא מובילה מאוזנת, ומאפשרת גם קליטת פליטים לא יהודים וישראל קלטה כבר אלפים רבים.

אני רואה באיילת שקד גיבורה, החושפת את עצמה לאש ומושכת אש, בעוד חבריה לממשלה, ובראשם חברהּ ראש הממשלה, מתחבאים מאחורי גבה. הם בונים על כך שהיא תנהל את המדיניות הנכונה אבל היא זו שתחטוף את האש.   

* הקאקאדילה של ליברמן – ה"בדיחה" סרת הטעם של ליברמן, ליד שולחן הממשלה, על ראשי הערים שרוצים אוקראיניות, מהדהד את מסר הדעות הקדומות המכוערות על יוצאות חבר המדינות, ברוח ה"קאקאדילה" של עומר אדם. ההבדל בין עומר אדם לליברמן, הוא שליברמן מתיימר להיות המנהיג והנציג של אותן נשים.

* לא למד דבר – הנשיא ביידן מחריף את הטון נגד פוטין ומצליף בו בלשונו, "פושע מלחמה, דיקטטור רצחני". הוא משית על רוסיה סנקציות חסרות תקדים. אבל הוא לא למד דבר וחצי דבר מהתנהלותו של פוטין, אם הוא ממשיך לזחול להסכם הגרעין הפייסני עם דיקטטורת האייאתולות באיראן, עומד לבטל את הסנקציות על איראן וכעת מסתבר שהוא אף שוקל לבטל את הגדרת משמרות המהפכה האיראניים – ארגון טרור. יש לזכור שמשמרות המהפכה אחראיות לייצוא המהפכה אל מחוץ לאיראן ובין השאר בהפעלת ארגוני טרור כחיזבאללה, החות'ים והג'יהאד האסלאמי (חרף היות ארגון סוני). אגב, איך זה שישראל טרם הגדירה את החות'ים ארגון טרור? משמרות המהפכה אחראיים למעשי טרור נוראים, כמו שני פיגועי התופת הגדולים בארגנטינה, בשגרירות ישראל ובקהילה היהודית.

* מחרים את הנאום – ח"כ עופר כסיף הודיע על החרמת נאומו של נשיא אוקראינה זלנסקי. זה לא מפתיע. ביום הפלישה פרסמה מפלגתו מק"י (המרכיב המרכזי של חד"ש שהיא המפלגה המובילה של הרשימה המשותפת) הודעת גינוי נגד אוקראינה המופעלת בידי נאט"ו ובעיקר נגד נאט"ו וארה"ב, והאשימה אותן במלחמה. אמנם היא הודיעה שהיא מתנגדת לפלישה, אך עמדתה על המשבר זהה לעמדתו של פוטין.

פוטין אמנם אינו קומוניסט ואינו רוצה להחזיר את רוסיה לקומוניזם, אבל הוא רוצה להחיות את האימפריה הסובייטית. מק"י הקומוניסטית מתגעגעת לימי האימפריה הסובייטית, ולכן הסנטימנט שלה נוטה לצד האפל של ההיסטוריה; לא רק בסכסוך הישראלי ערבי אלא גם בסכסוך הגלובלי.

* שיטת המש"ל – קל מאוד לשחק עם מספרים ולעשות מניפולציות בטבלאות אקסל. כדי להצדיק את המהלך הכוחני החד צדדי של ליברמן נגד החקלאות הישראלית, הפיקו משרדי החקלאות והכלכלה "סקר" על פיו החקלאים מרוויחים למעלה מ-60% ממחיר התוצרת החקלאית. זהו "סקר" שהופק בשיטת המש"ל – מה שרצינו להוכיח. אבל אין שום קשר בין ה"סקר" הזה למציאות.

הענף המרכזי של אורטל, הקיבוץ שלי, הוא התפוח. המחיר הממוצע בשער המטע הוא כ-2.5 ₪ לק"ג. ממוצע המכירות בשער בית האריזה "בראשית", שאנו שותפים בו, הוא כ-4.5 ₪. ממוצע המכירה ללקוח הוא 15 ₪. אם נעבור חקלאי חקלאי בענפים השונים בכל רחבי הארץ, נגלה שבדרך כלל אלו הפרופורציות. הפער הזה הוא הסיפור.

משמעות הדבר, היא שהצעדים שליברמן מוביל נגד החקלאות עלולים להרוס את החקלאות הישראלית, אך לא יורידו את יוקר המחיה.

* שופך את התינוק עם המים – חקלאי ישראל תומכים בְּרפורמה בחקלאות ורוצים בה, אך אינם מוכנים לשפיכת התינוק עם המים; לרפורמה שתהרוס את החקלאות הישראלית. ארגוני המגדלים והשדולה החקלאית בכנסת מעוניינים ברפורמה מוסכמת, אך ליברמן פועל בכוחניות ובדורסנות, תוך התעלמות לא רק מהחקלאים אלא גם מהממשלה והקואליציה, באמצעות צווים, כאילו הוא שליט יחיד בישראל.

פעולותיו של ליברמן נגד החקלאות בישראל מנוגדות למדיניות הממשלה. אם הממשלה החליטה על תכנית לאומית לפיתוח הגולן והכפלת מספר תושבי הגולן, וליברמן פועל להרס החקלאות בגולן, שהוא בסיס מרכזי ומוביל בכלכלת הגולן, הרי שמעשיו פוגעים קשות ביעדי הממשלה.

בהצהרותיהם של ליברמן ושליחו פורר, כאשר החלו להוביל את הרפורמה, הם דיברו על הגדלת התמיכה הישירה בחקלאים. בינתיים הם מבצעים באופן חד-צדדי את החשיפה ליבוא תוך אמירות כלליות אמורפיות על התמיכה הישירה ובלי הוזלת מחירי המים לחקלאות.

כנראה שליברמן התמכר לליטופים של נחמיה שטרסלר ב"הארץ". אבל בלאו הכי, ברגע שהממשלה תפעל למימוש האתגר הלאומי של קליטת העליה ולא יהיה מנוס מהכנסת יד לקופה הציבורית כדי לעמוד באתגר הזה, שטרסלר יתחיל לזנב בו.

בנוסף לכל השיקולים הכלכליים ושיקולי ביטחון המזון של ישראל, החקלאות היא המכשיר הציוני לשמירה על קרקעות הלאום. כפי שראינו בנגב, אין ואקום באדמה. מה שלא יהיה שלנו, יהיה של אחרים. הרס החקלאות בישראל הוא פגיעה קשה בציונות.

* וידוא הריגה לרעיון העוועים – באמצע שנות התשעים, כשיוסי ביילין הבין שמציאות ההתיישבות הישראלית בגושי ההתיישבות הגדולים היא בלתי הפיכה, הוא הגה את רעיון העוועים של "חילופי שטחים". מה שעומד בבסיס ההצעה, הוא העיקרון לפיו ישראל צריכה לסגת מכל השטחים ששחררה במלחמת המגן – ששת הימים, עד המילימטר האחרון. ולכן, אם נוצרה מציאות שאינה מאפשרת נסיגה מאזורים מסוימים, ישראל תפצה תמורת כבשת הרש הזאת את הפלשתינאים בשטחים ריבוניים שלה בנגב, באזור חולות חלוצה.

הוא הציע את הרעיון המטורף הזה לראשונה, לא בממשלת ישראל, בכנסת או בציבוריות הישראלית, אלא במו"מ חשאי שניהל עם אבו-מאזן בהיותו סגן שר החוץ, ללא סמכות וללא רשות, מאחורי גבם של ראש הממשלה רבין ושר החוץ פרס. אבו-מאזן התכחש להסכם בין השניים, אך מה שנותר ממנו הוא הוויתורים חסרי התקדים של יוסי ביילין, כמו חלוקת ירושלים ונסיגה מבקעת הירדן וכן "חילופי השטחים", שמשמעותם – לראשונה מאז קום המדינה נכונות לוותר על שטחים ריבוניים בתוך הקו הירוק, ונכונות ישראלית לפתוח את "תיק 1948". עצם הנכונות הזאת היא הישג פלשתינאי חסר תקדים. רעיון העוועים הזה הפך להצעות ישראליות רשמיות בידי ברק ואולמרט והוא מופיע אפילו בתכנית טראמפ.

את רעיון העוועים הזה יש לסכל. צעד ראשון בסיכולו היה חוק יסוד משאל עם, הקובע שכל ויתור על שטח ריבוני של ישראל מחייב משאל עם.

כעת יש לסכל אותו באמצעות ציונות מעשית, כלומר התיישבות. ממשלת ישראל החליטה השבוע על הקמת יישוב יהודי בן 10,000 איש בניצנה. זו החלטה ציונית חשובה ביותר, שניתן לראות בה וידוא הריגה לרעיון הנואל הזה.

לצד החלטה זו החליטה הממשלה על הקמת עיר יהודית במרכז הנגב, כסיף, שנועדה לבלום את ההשתלטות הבדואית הבלתי חוקית בנגב. שני היישובים הללו הם חלק מתכנית של השרים שקד ואלקין להקמת 11 יישובים חדשים בנגב, אחרי עשרות שנות יובש ומחדל, שסביר להניח שתאושר בממשלה.

* הצדק בהתגלמותו – למחרת החלטת עצרת האו"ם על חלוקת הארץ והקמת מדינה יהודית זעירונת בא"י; החלטה שהתקבלה בידי היישוב היהודי בשמחה אדירה וריקודים ברחובות, התנפל היישוב הערבי בא"י על היישוב היהודי במטרה להשמידו ולסכל את הקמת מדינתו. היה זה שנתיים וחצי בלבד אחרי השואה. הניסיון הזה כשל וב-14 במאי הוקמה מדינת ישראל. בהכרזת המדינה הושיטה מדינת ישראל, שזה עתה קמה, את ידה לשלום הן לערביי ארץ ישראל והן למדינות ערב, אך למחרת מדינות ערב פלשו למדינה בת יומה, במטרה להטביעה בדם, לסכל את הקמתה ולהשמיד את היהודים בא"י, וכמובן לסכל את פתיחת שערי הארץ לרווחה ליהודי העולם ובהם שורדי השואה שישבו במחנות עקורים באירופה. זה היה שלוש שנים אחרי השואה. ספק אם הייתה אי פעם בתולדות האנושות מלחמה כה נבזית, שמטרתה כה מנוולת ומזוויעה, כמו המלחמה הזאת. ובמלחמה הזאת, מדינת ישראל, עם גבה אל הים, גברה על אויביה, הרחיבה את גבולות ריבונותה והביסה את גוליית שחתר להשמידה. זה הסיפור האמתי של מלחמת השחרור. זה ואין בלתו. כל שאר ה"נרטיבים-שמרטיבים" הם שקרים נתעבים. זה הסיפור האמתי על ה"נכבה". כן, הייתה נכבה לערביי א"י. זו הייתה נכבה תוצרת עצמית. הם ורק הם המיטו אותה עליהם. 100% מהאשמה באסונם – עליהם, ואף לא 0.01% על מדינת ישראל שהותקפה בברוטליות וניצחה. הם אשמים בכל תוצאות תוקפנותם. הם האשמים הבלעדיים בבריחה ובגירוש של המוני ערבים מן הארץ.

מאז הם מנסים בכל דרך לבטל את תוצאות מלחמה השחרור. לשם כך הושארו הערבים שעזבו את הארץ כבר קרוב ל-75 שנים במחנות "פליטים" והם ובניהם ונכדיהם וניניהם וחימשיהם מחזיקים עצמם כ"פליטים" וחותרים ל"שיבה" למדינת ישראל, על מנת להטביעהּ בדמוגרפיה, במיליוני פלשתינאים. לכן, אחרי שישראל נסוגה מכל רצועת עזה עד גרגר החול האחרון, עקרה את כל יישוביה וגירשה ממנה את כל הישראלים – הם לא פעלו לשיקום הרצועה ולהפיכתה ל"סינגפור של המזרח התיכון" כפי שהתפייט פרס, אלא בסיס להמשך המלחמה והטרור בישראל, בשם ה"שיבה"; צעדות ה"שיבה" והפגנות ה"שיבה" שחיממו את הגזרה, כי ייבז בעיניהם להסתפק בקווי 4 ביוני 1967, כי המלחמה שאת תוצאותיה הם רוצים למחוק לא הייתה ב-1967 אלא ב-1948. התוצאה שהם רוצים למחוק היא מדינת ישראל. לכן כאשר ארדואן שלח את המחבלים לפיגוע "מרמרה" היא נקרא "משט השיבה". לכן הפלשתינאים דחו את ההצעות מרחיקות הלכת של ברק ואולמרט, כי הם אולי "תיקנו" את העוול של מלחמת ששת הימים, אבל לא את ה"עוול" של מלחמת השחרור.

כל אובססיית הנכבה בקרב גורמים בתוכנו, ובראשם השוקניה, משרתת את המטרה הזאת. כך הניסיון הנואל לשכתב את ההיסטוריה ולאמץ את הסיפור שמדינת ישראל קמה מתוך פשע מלחמה נורא, ולכן היא לא לגיטימית. כך הדרישה ל"התגמש" בנושא ה"פליטים" וההצדקות לדרישת "זכות" ה"שיבה". וכזו גם הצעת החוק של ראש האופוזיציה האמתי מוסי רז (מרצ) לבטל את חוק נכסי נפקדים. ההצעה הזו היא חלק מאותו מהלך שנועד להפוך על פניהם את תוצאות מלחמת השחרור, מלחמת ה"עוול" וה"נכבה".

לאחר מלחמת השחרור חוקקה הכנסת את החוק, על פיו ישראל הלאימה את הרכוש הנטוש של הפלשתינאים שיצאו מישראל במלחמה. כאשר משפחתה של אמי, ניצולי שואה שעלו לארץ ב-1949 אחרי שהייה של ארבע שנים במחנה עקורים בגרמניה, הם התיישבו בבית ערבי בכפר הפורעים יעזור, שהפך ליישוב היהודי אזור. גם עשרות פשקווילי מערכת של השוקניה לא יגרמו לי לפקפק בכך שההתיישבות שלהם בבית הערבי הזה הוא הצדק בהתגלמותו. וכעת, השוקניה מתגייסת לקדם את הצעת החוק של מוסי רז, ופשקוויל המערכת קובע ש"כל חבר כנסת בעל מצפון וכל אזרח צריך לתמוך בהצעה זו". וכאשר שנוא נפשם, בית המשפט העליון, שבו הם רואים את הגורם שהכשיר את "אקיבוש" וההתנחלויות, מקבל החלטות על פי חוק נכסי נפקדים, הם מסיתים נגדו, כי בעיניהם בית המשפט העליון אינו כפוף לחוק הישראלי ועליו לפסוק לפי חוקת שוקנלנד. ופשקוויל המערכת נותן בהם סימנים (מסיתים), ומסמן את הרשעים בני העוולה בכותרתו: "הכשירו: שטיין, סולברג ומינץ"; הכשירו את השרץ, כמובן. אמנם לא נכתב שלפני שפסקו את פסק הדין כל אחד מהם שתה בקבוק עראק, אך השנאה וההסתה שלהם נגד שופטי בית המשפט העליון אינה טובה יותר מזו של אמסלם.

כל עוד הערבים, ותומכיהם בתוכנו, לא ישלימו עם תוצאות מלחמת השחרור, עדות היא שפניהם אינם לשלום עם ישראל, שעצם קיומה היא אסון בעיניהם.

* אבטלת עולם – משה איבגי נשפט על פשעיו, הורשע בבית המשפט וריצה את עונשו. מאסרו קוצר בידי ועדת השחרורים כדין.

הוא לא נדון לאבטלת עולם, ולכן אין מניעה לכך שהוא יחזור למקצועו – שחקן קולנוע ותיאטרון.

רגע, אם זו דעתי על איבגי, מדוע דעתי על דרעי שונה? ההבדל אינו בין איבגי לדרעי, אלא בין מנהיג ציבור לשחקן. הייתי מתנגד בתוקף לכך שאיבגי יכהן כח"כ ושר ולא הייתה לי כל התנגדות לכך שדרעי יהיה שחקן קולנוע.

אני סבור שגם מי שחושבים שעבריין מורשע יכול להיות מנהיג פוליטי, היו מתנגדים בתוקף לכך ששופט שהורשע בדין ישוב לכס השיפוט, אחרי שהחזיר את חובו לחברה. כלומר, יש בנושא הזה דיפרנציאציה מקצועית. על פי תפיסתי, דוגמה אישית היא מרכיב מהותי במנהיגות, ולכן עבריין אינו ראוי למנהיגות בדיוק כמו לשיפוט.

* המהפכה הנשית במועצות הדתיות – ב-1986 נבחרה לאה שקדיאל לחברת המועצה הדתית של ירוחם. שר הפנים ומנהיג המפד"ל זבולון המר, שהיה אדם מתון בעמדותיו ובאישיותו, פסל את הבחירה, בטענה שאישה אינה יכולה לכהן בתפקיד. שקדיאל עתרה לבג"ץ. הפרקליטות ייצגה במשפט את עמדתו של המר (אגב, נציג הפרקליטות במשפט היה מני מזוז, לימים היועמ"ש ושופט בית המשפט העליון). בג"ץ קיבל פה אחד את העתירה. אחד השופטים היה המשנה לנשיא מנחם אלון, יהודי דתי, אנטי אקטיביסט ותלמיד חכם. השופטים האחרים היו אהרון ברק ומרים בן פורת.

לאה שקדיאל נכנסה לתפקידה ב-1987, והייתה האישה הראשונה בתולדות המדינה שכיהנה כחברה במועצה דתית. היום, בסך הכל 35 שנים לאחר מכן, זה מובן מאליו. ברוב המועצות הדתיות במדינה מכהנות נשים. היום זה קונצנזוס בציונות הדתית. זהו ביטוי אחד מרבים למהפכה מרחיקת הלכת במעמד האישה בציונות הדתית. אין לי ספק שהיום עמדתו של זבולון המר הייתה שונה לחלוטין.

שר הדתות מתן כהנא הלך צעד גדול קדימה. הוא מינה שש נשים לתפקיד יושבת ראש מועצה דתית ועשר נשים לתפקיד סגנית יו"ר מועצה דתית.

כל הכבוד למתן כהנא!

* שמחת פורים בצל האבל – בפורים תשמ"ב, לפני ארבעים שנה בדיוק, נפטר הרב צבי יהודה הכהן קוק. סיפר לי חבר, שבאותה תקופה היה תלמיד בישיבת "אור עציון", ישיבה מובהקת של תלמידי הרצי"ה, שלאחר סעודת פורים יצאו התלמידים בריקודים סוערים ושירה שמחה, וראש הישיבה, הרב חיים דרוקמן, תלמידו המובהק של הרצי"ה, רקד עמם בהתלהבות ובדבקות. ובשעה 15:00 עצר את הריקודים והודיע שנוסעים להלוויה.

זו מהותה של שמחת פורים; גם אבלים יודעים להפריד בין אבלם לבין המצווה לשמוח בחג. ולמה חשוב לי לספר את זה? בשל אירוע אחר, שקרה בפורים 12 שנה מאוחר יותר – הטבח הנורא שביצע המחבל רוצח ההמונים ארור גולדשטיין שר"י במערת המכפלה. ראשי יש"ע התכנסו לישיבת חירום. חנן פורת שהגיע למקום, בירך את חבריו בברכת פורים שמח. רינה מצליח שצילמה זאת, הפכה את האיחול הזה לביטוי של שמחה, כביכול, על הטבח הנורא. יתכן שבהתחלה היא עשתה זאת בתמימות, מתוך בורות, חוסר מקצועיות ואי הכרת הקודים התרבותיים של החברה שהיא מתיימרת לסקר. אבל אחרי שהובהר לה הדבר היא נאחזה בשקר והמשיכה לרדוף אותו עם העלילה הבזויה הזאת, ועד יומו האחרון ואף אחרי מותו רבים רבים זוכרים לו את ה"פורים שמח" הזה.

דברי של חנן פורת בעקבות הטבח, היו שהוא זִעזע אותו אפילו יותר מהפיגועים הרצחניים ביהודים באותה תקופה. הטבח הוא אותו טבח, אך על כך נוסף הזעזוע מכך שיהודי עשה זאת. וכל מי שהכיר את חנן פורת יודע שזו הייתה גישתו כל חייו. עד היום רינה מצליח לא התנצלה על העלילה השפלה והמכוערת.

* אנשות – ההבל התורן של מרב מיכאלי – "אנשׁוֹת". מה רע בנשים? מה האובססיה המטורלל.ת הזאת של כיעור השפה העברית?

* שולמית – כבכל גיליון, התענגתי במיוחד על מאמרה של זיוה שמיר, בסדרת מאמריה על פזמוניו של אלתרמן, הפעם על "שולמית". תודה על הציטוט ממאמר שלי ועל הקישור אליו. בהזדמנות זאת, ראוי להזכיר את הלחן הנוסף לשיר, שכתב שם טוב לוי, ואריק איינשטיין שר.

          * ביד הלשון

שתי ברירות – מתוך מאמר של אנשיל פפר ב"הארץ": "לרוסים נותרו כעת שתי ברירות".

ברירה היא בחירה בין מספר אפשרויות. כוונתו של פפר היא שלרוסים נותרו שתי אפשרויות. משמעות הדבר היא שנותרה להם ברירה אחת. הברירה בין אפשרות א' לאפשרות ב'.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏16.3.22

* מניפולציה רגשית – השוואת הפליטים מאוקראינה ליהודים בשואה והצגת ישראל כמי שחוסמת את שעריה בפניהם, היא מניפולציה רגשית דמגוגית. אין כל דמיון בין המקרים.

הטרגדיה של אוקראינה נוראה. אולם הפליטים מאוקראינה אינם נדונים למוות המחפשים מקלט והרכבות שבהן הם נוסעים אינן לוקחות אותם למחנות השמדה. אלה פליטי חרב שנמלטו ממלחמה וכעת הם בחוף מבטחים. הם נמצאים במדינות אירופה שכבר הבטיחו להם שהיה זמנית ואישור עבודה לשלוש שנים. זאת המציאות.

מתוך המציאות הזאת יש מקום לדיון מה ישראל צריכה לעשות בנדון. בלי מניפולציות רגשיות והשוואות מופרכות, בוודאי לא מצד שר בישראל, נחמן שי. ומה שישראל צריכה לעשות, הוא להיות המדינה שתקלוט את המספר הגבוה ביותר של פליטים, בוודאי ביחס לגודלה – מאות אלפי יהודים מאוקראינה ורוסיה, שיעלו לארץ כפליטים ויהפכו לאזרחים. אגב, הפליטים היהודים מרוסיה כלל לא יוכרו ככאלה באף מדינה אחרת וישראל היא מפלטם היחיד. זאת המשימה הגדולה שלנו וזו הצדקת קיומה של מדינת ישראל; להיות ביתם של כל היהודים בעולם ובפרט של יהודים במצוקה. ישראל היא המדינה האחרונה בעולם שיש לה מה להתבייש בקליטת פליטים מן המלחמה הזאת.

בנוסף לכך, אנו קולטים גם פליטים לא יהודים. נקבעה מכסה וכנראה שהיא תגדל. במקום גאווה לאומית, אנחנו מפעילים על עצמנו מניפולציות רגשיות, המשרתות אג'נדה אידיאולוגית של הפיכת ישראל למדינה לא יהודית. והמניפולציה הזאת עובדת היטב על רבים מאתנו. הספורט הלאומי החדש, להכות בשרת הפנים איילת שקד, הוא תופעה מכוערת. איילת שקד עושה את מלאכתה היטב וראויה לתמיכה ולגיבוי ציבורי.  

* מבחן המנהיגות הציונית – להערכתי, הממשלה תתקשה לעמוד בלחץ הפופוליסטי בנושא הפליטים הלא יהודים ותשנה את מדיניותה. עם זאת, שום דבר לא יְרצה את האינטרסנטים שעומדים  מאחורי הקמפיין הפופוליסטי. אם הממשלה תחליט על מכסה של 50,000 יתקפו אותה על כך שלא החליטה על מכסה של 100,000. אם תחליט על מכסה של 100,000 – למה לא רבע מיליון וכן הלאה.

בסופו של דבר, המבחן האמתי של הממשלה, יהיה בקליטת העליה הגדולה הצפויה מאוקראינה ורוסיה. האם היא נוטלת אחריות על כך שתהיה קורת גג לכל עולה שיבוא, שכל עולה יקבל סל קליטה מכובד וראוי, שתהיה תעסוקה לכל, שיהיו אולפנים לעברית שיתנו מענה לכולם, שיהיו די גנים וכיתות לימוד ותמיכה רגשית לכל הילדים והנוער, שהעליה תפרוץ גם את שערי ההתיישבות באזורי הספר שיקלטו את העולים בהמוניהם? האם הממשלה תקדיש את עיקר מרצה, תשומת לבה, הקשב שלה, המשאבים שלה למשימה העליונה, תוך פריצת מסגרת התקציב מצד אחד וקיצוץ רוחבי בנושאים שאינם הקליטה, מצד שני? כמובן שהמבחן אינו רק של הממשלה, אלא גם של הרשויות המקומיות, של תנועות ההתיישבות, של המגזר השלישי, של המגזר העסקי ושלנו האזרחים.

תפקידה של מנהיגות הוא להבחין בין עיקר לטפל ולקדם את המטרות העיקריות של מדינת ישראל, כמדינה ציונית, מדינת הלאום של העם היהודי. בן גוריון ושמיר ידעו להנהיג את המדינה בדרך הזו, והיו חזקים דיים כדי לראות את העיקר ולא לתת למשבי רוח פופוליסטיים להטות אותם מן המטרה הגדולה. האם גם ממשלת השינוי תגלה אותו סוג של מנהיגות? ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות?

* לא זו השאלה – יש הטוענים שאם נקלוט כמה עשרות אלפי פליטים לא יהודים, זו תהיה פגיעה בהרכב הדמוגרפי של ישראל כמדינה יהודית ויסכן את צביונה, ולכן עלינו לנעול את שערינו. ויש המשיבים להם, שקליטה זמנית של כמה עשרות אלפי פליטים זניחה מבחינה דמוגרפית ובטח לא מצדיקה מניעת מקלט מפליטי חרב.

עמדתי בוויכוח הזה היא בסגנון פרס: לא זו השאלה. כלומר, אילו זו הייתה השאלה, עמדתי הייתה שנכון לפתוח את בתינו לכמה עשרות אלפי פליטי חרב במלחמה, וזה לבטח לא משמעותי מבחינת צביונה היהודי של ישראל. יתר על כן, כיהודים, שומה עלינו לפתוח את שערינו לפליטים כאלה, כי זו רוח המוסר היהודי.

אך, כאמור, זו לא השאלה. השאלה היא מה עלינו לעשות בהינתן שהמלחמה באוקראינה צפויה להביא לעליה גדולה מאוקראינה ורוסיה, שעל פי הממעיטים מדובר בעשרות אלפים ועל פי האופטימיסטים, ואני נמנה עמהם, מדובר במאות אלפים. הרי ישראל אינה ערוכה לגל עליה כזה, ועליה לשנס מותניים ולהטריף את כל מערכותיה כדי לעמוד באתגר. מהסיבה הזאת, ואך ורק מהסיבה הזאת, יש למעט בקליטת פליטים לא יהודים לעת הזו, ולמקד את מלוא מעיינינו ומשאבינו למטרה הציונית הגדולה שנקרתה לדרכנו, וחובתנו הלאומית לממש אותה במלואה, על הצד הטוב ביותר.

* הצרפתים תחילה – אילו היו באוקראינה עשרות אלפי צרפתים, אין ספק שצרפת הייתה דואגת בראש ובראשונה לקליטתם בתוכה. ואני בטוח שגם הצבועים בינינו, שמעקמים את האף על המחויבות שלנו בראש ובראשונה לעליית יהודי אוקראינה, היו רואים את הגישה הצרפתית הזאת כמובנת מאליה.

* קק"ל לעזרת פליטי המלחמה – בישיבת האסיפה הכללית של קק"ל שנערכה ביום א', דווח על פעילות הסיוע של קק"ל לנפגעי המלחמה באוקראינה. סיוע בתרופות, בגדים וכו' בסך 5 מיליון ₪ נשלח לקהילות היהודיות. קק"ל קלט את 84 הילדים היתומים מצ'רנוי, והם נמצאים כעת בנס הרים. קק"ל תממן ארבעה אמבולנסים של מד"א לאוקראינה. זאת, לצד הפעילות הענפה של הסוכנות, ההסתדרות הציונית ושאר המוסדות הלאומיים ומסירות האין-קץ של השליחים. כמו כן, דווח על היערכות המוסדות הלאומיים לצד מוסדות המדינה לגל העליה הקרב ובא, שהוא ליבת הפעילות של המוסדות. זו הייתה אמירה כללית מאוד, ואני מקווה שבקרוב תוצגנה תכניות מעשיות ומפורטות.

* קוצר רואי – אני שמח על כך שהממשלה הקדישה את מרכז ישיבתה להיערכות לעליה המונית מאוקראינה ורוסיה. זה האתגר הלאומי העליון שצריך להעסיק את הממשלה. אבל משום מה, תרחיש הייחוס שעליו התבסס הדיון, מדבר על קליטת 50,000 עולים. בעיניי, תרחיש זה מבטא קוצר רואי והעדר מעוף. אני מאמין שיעלו לארץ מאות אלפים ולכך הממשלה צריכה להיערך. היערכות לקליטת 50,000 עולים בלבד היא מתכון לכישלון.

חשוב שהממשלה לא תעסוק רק בקליטת העליה אלא גם בעידוד העליה. יש להחזיר מיד את אנשי נתיב ושליחי הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית העולמית לתוך אוקראינה, כדי לקדם, לעודד ולארגן את העליה.

* הגשמת הציונות: עליה והתיישבות – בישיבת הממשלה שעיקרה הוקדש להיערכות לעליה מרוסיה ואוקראינה, אושרה הקמתם של שני יישובים חדשים בנגב – העיר כסיף והיישוב ניצנה. הגשמת הציונות – עליה והתיישבות.

לאחר שנים רבות של הקפאת ההתיישבות בארץ ישראל, הממשלה החליטה כבר על הקמת שני יישובים בגולן ושני יישובים בנגב, מתוך 11 שעתידים לקום.

* מיהם ה"אנחנו" – יועז הנדל פרסם בפייסבוק רשומה חשובה בנושא אתגר העליה וההתיישבות. רוב התגובות היו אוהדות. חלקן היו תגובות שנאה אוטומטיות של הביביסטים, שבלאו הכי חוץ משנאה וגידופים אין בהן כלום ולכן אינן שוות כקליפת השום. והיו תגובות שציערו אותי. תגובות בנוסח: "בשביל מה צריך עולים? לא מספיק צפוף לנו גם ככה? שהממשלה תדאג קודם לנו ולילדים שלנו" וכו'.

מי זה ה"אנחנו"? ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. ה"אנחנו" של מדינת ישראל הם כל היהודים באשר הם. מדינת ישראל קמה בעבור כל העם היהודי, זה ייחודה, זה ייעודה וזו הצדקת קיומה. זו משמעות הציונית. ההבדל בינינו, היהודים אזרחי ישראל החיים בישראל לבין היהודים החיים בגולה, הוא שאנו כבר מימשנו את אזרחותנו במדינה היהודית והם עדין לא. וגם אנו, היהודים בישראל, רובנו – או שעלינו לארץ, או שהורינו עלו או סבינו. ואנו חיל החלוץ של העם היהודי, ושומרים על המדינה ובונים אותה ומחזקים אותה למען כל העם היהודי. כל גל עליה חיזק מאוד את ישראל וכך יהיה גם עם גל העליה הבא עלינו לטובה.

* נפשי דרור שואפת – הדיקטטורה הטוטליטרית בבריה"מ ובמדינות הגוש הקומוניסטי הייתה עמוקה ורודנית לאין ערוך יותר מזו של הדיקטטורה הפוטינית. ודומה היה שזה שלטון לדורות, שאי אפשר לסדוק אותו. אולם נפש האדם, שואפת החירות, הפילה את המשטר. בבריה"מ הייתה זו, אמנם, מהפיכה מלמעלה, בהובלת הנשיא גורבצ'וב, המנהיג הרפורמטור הגדול, אך בשאר הדיקטטורות הקומוניסטיות העם התקומם והפיל את המשטר, כולל ברומניה שבה הדיקטטורה הייתה העמוקה ביותר.

למרבה הצער, העם הרוסי בעידן הפוסט סובייטי בחר בדיקטטורה. כן, הפעם זו לא הייתה הפיכה ולא מהפיכה, אלא בחירה של העם. שוב ושוב בחר העם הרוסי בהמוניו בפוטין, הדמוקטטור, שבתקופת שלטונו הארוכה ה"דמו" קוצץ בהדרגה אך בעקביות וה"קטטורה" הלכה והתעצמה. אבל למרות זאת, אני מאמין ברוח האדם, בשאיפת החירות, ואם האימפריה הסובייטית נפלה, גם הדיקטטורה הפוטינית נפול תיפול.

זכרו את השם מריה אובסייאניקובה, עורכת החדשות בטלוויזיה הרוסית, שהתפרצה לאולפן והפגינה בשידור חי נגד פוטין, המלחמה ותעמולת השקר. אישה גיבורה, שעשתה את המעשה מתוך ידיעה ברורה שהיא מאבדת לא רק את מקום עבודתה אלא גם את חירותה. מריה היא סמל לרוח החירות המפעמת גם בקרב העם הרוסי. היא פטריוטית רוסית אמתית.

אין זה מן הנמנע, שדווקא הפלישה התוקפנית, האימפריאליסטית, לאוקראינה, והדשדוש בבוץ האוקראיני במקום הפנטזיה על טיול של ימים ספורים שבהם אוקראינה תתמוטט ותיפול לידי פוטין כפרי בשל, מקרבים את קץ הדיקטטורה הפוטינית.

כִּי עוֹד נַפְשִׁי דְּרוֹר שׁוֹאֶפֶת

לֹא מְכַרְתִּיהָ לְעֵגֶל-פָּז,

כִּי עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם,

גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז.

* מו"מ נוסח איראן – שעה שארה"ב זוחלת להסכם גרעין פייסני עם איראן, איראן מקשיחה עמדות. היא רואה שהצד מולה להוט להגיע להסדר, אז למה לא? והיא מוסיפה על כך לחץ באמצעות טרור. בשבת היא שיגרה בגלוי, מאיראן, רקטות לעבר הקונסוליה האמריקאית בחבל הכורדי בעיראק. רמז… כדאי לכם לא להתעסק אתנו.

כמובן שתוך כדי המו"מ איראן ממשיכה לקדם במרץ את תכנית הגרעין. ויש לזכור שזו הפרת ההסכם הקודם. העובדה שארה"ב פרשה מההסכם, לא ביטלה את ההסכם שעליו חתומות מדינות אירופה, רוסיה ו… איראן עצמה. היא לא ביטלה את ההסכם, לא פרשה ממנו, אלא פשוט מצפצפת עליו. אז מה הטעם בהסכם אתה?

על העולם החופשי להטיל מצור כלכלי מוחלט על איראן, לפחות כמו שהוא מטיל על רוסיה, כדי לאלץ אותה לבטל לחלוטין את מיזם הגרעין ולהפסיק את השתלטותה הטרוריסטית על מדינות המזה"ת.

והגיע הזמן שארה"ב תפסיק להבליג על הטרור האיראני המופעל נגדה, ותגיב תגובה צבאית חריפה.

* מלחמה להשבת הריבונות – בסוף השבוע נערך מבצע גדול של מג"ב ויחידה 433 במגזר הערבי בישראל וברש"פ, לתפיסת נשק בלתי חוקי. המבצע, בהשתתפות אלף לוחמים, נערך בערים: מוסמוס, מושרייפה, אום אל פאחם, נוף הגליל, דבוריה, נצרת, ערערה, כפר קרע, ברטעה, טייבה, ג'נין וקפין. הייתה זו פעולה מורכבת ומתוחכמת, פרי פעולה נועזת ורבת דמיון של סוכנת וסוכן משטרתיים שחדרו לארגוני הפשע במגזר הערבי, ובצעו 35 עסקאות נשק ואמל"ח שהפלילו את הפושעים.

במבצע נתפסו נשק ואמל"ח רבים, שבעה כלי רכב ועשרות אלפי ₪ ונעצרו 51 חשודים בעבירות של ייצור ואחזקת אמצעי לחימה, קשירת קשר לביצוע פשע וסחר באמל"ח.

והלילה, מסתערבים של מג"ב ירו למוות במחבל, שב"ח שהסתתר ברהט שפתח לעברם באש.

הממשלה לקחה על עצמה כאחת ממשימותיה הראשיות, את החזרת הריבונות הישראלית ומאבק נחרץ בפשיעה במגזר הערבי. כך מחזירים ריבונות.

* לבטל את האוטומט – מחבל שהסתתר ברהט פתח באש לעבר מסתערבי מג"ב והם השיבו אש וחיסלו אותו. זו התוצאה הטובה ביותר של התקלות כזו, וראוי לזכור שהחלופה עלולה הייתה להיות שוטר הרוג. כל צמרת המשטרה והשר לביטחון פנים שיבחו את השוטרים על פעולתם המהירה והמקצועית ועל התוצאה של ההתקלות.

ומח"ש הודיעו שפתחו חקירה על הריגת המחבל. כי בכל מקרה של הרג בו קשורים שוטרים, חקירת מח"ש היא אוטומטית. את האוטומט הזה יש לבטל. אנו שולחים שוטרים לבצע את משימתם, הם מחרפים את נפשם ועליהם לקבל גיבוי מלא על פעולותיהם ולא להיחקר כחשודים במשהו.

על המשטרה לערוך תחקיר של כל אירוע מבצעי, לצורך הפקת לקחים. אם התחקיר מעלה ששוטרים עברו על החוק – אז ורק אז יש מקום לחקירת מח"ש.  

* גלגולו של חלום – לפני כעשר שנים, הצעתי לראש המועצה האזורית גולן אז אלי מלכה להקים, לקראת שנת החמישים להתיישבות בגולן, להקים את מוזיאון ההתיישבות בגולן. הוא גלגל אותי (בנימוס) מכל המדרגות. מסתבר ששנינו לא היינו הראשונים. חברי ערן מאיר, מנהל ארכיון הגולן, שלח לי תעודה משנת 1981 (!) שבה ראש המועצה האזורית אז, איתן ליס, מגלגל בעדינות מכל המדרגות את חיים בן-דוד, היום פרופ' חיים בן דוד, שהציע אותה הצעה.

* זעם על הסטיה – בגיליון 4.3 של מוסף "הארץ" הופיעה כתבה גדולה על היישוב האקולוגי הייחודי רותם בבקעת הירדן, ולמרבה הפליאה הכתבה הייתה חיובית. כתבה חיובית על יישוב בבקעת הירדן ב"הארץ", אלו באמת חדשות של ממש. אדם נשך כלב! כצפוי, לא חלף שבוע ומדור המכתבים הותקף בתגובות נזעמות על ה"סטיה"; האחת של מבריחת השב"חים אילנה המרמן והשניה של חגית עופרן מ"שלום עכשיו".

אני יודע שאני משלה את עצמי, אבל הלוואי שהכתבה הזאת פתחה סדק ראשון, לסיקור מאוזן של מפעל ההתיישבות הציוני.

* פגיעה קשה בצה"ל – החלטת בג"ץ לדחות את ערעורו של הרמטכ"ל אביב כוכבי ולהתערב בהחלטתו הפיקודית להדיח מתפקידו את מפקד מצ"ח בדרום רס"ן גלעד פרנקן, בו ראה אחראי למעשים שהובילו להתאבדותו של החייל ניב לובטון, שגויס כסוכן של מצ"ח ונדרש להלשין על חבריו שהשתמשו בחשיש, היא שערוריה.

לא אכנס לשאלה האם החלטתו של כוכבי הייתה נכונה או לא, אלא למשמעות העמוקה של החלטת בג"ץ, השוללת מהרמטכ"ל את שיקול הדעת הפיקודי שלו. זו פגיעה קשה בצה"ל.

שופטי בג"ץ הסתמכו על חוק של הכנסת המסמיך אותם להתערב, ואמרו בעצמם שהתערבות כזו אינה רצויה ומשתמשים בה במסורה רק במקרים חריגים ונדירים. נו, באמת… זה נושא כל כך חריג שיש להשתמש בו בנשק יום הדין?

זו פגיעה בסמכות המפקד העליון, והיא מחייבת את הכנסת לשנות בהקדם את החוק שהסמיך לכך את בית המשפט. אין אף גורם ואף בעל תפקיד העומד מעל ביקורת שיפוטית, ולכן יש להגדיר בחוק את נדירות המקרים וחריגותם, כדי למנוע שוב התערבות בוטה של בית המשפט בהחלטות מסוג זה.  

* הנה בא עוד גל גדול? – בעוד מעיינינו נתונים לווריאנט האוקראיני, בסין מתפרץ הגל השישי.

* החברים של ירדנה – ירדנה מלר-הורוביץ, מזכירת הכנסת ב-12 השנים האחרונות והאישה היחידה שכיהנה בתפקיד זה, מסיימת בימים אלה את תפקידה. מלר-הורוביץ עבדה בכנסת 45 שנים, מאז ניצחון הליכוד ב-1977. היא הייתה פעילת בחירות של הליכוד ולאחר הבחירות קיבלה עבודה כפקידה בסיעת הליכוד ולאחר מכן במשך 19 שנים הייתה מזכירת הסיעה, ואז עברה לתפקידים מקצועיים של הכנסת – מזכירת הוועדה לביקורת המדינה, סגנית מזכיר הכנסת ומזכירת הכנסת.

מלר-הורוביץ היא חירותניקית מבטן ומלידה, בת למשפחה של אנשי אצ"ל ופעילי חירות, מחוג מקורביו של בגין. אלו דעותיה עד היום. בראיון ל"7 ימים", הדוגמה למקרים שבהם שמרה על פוקר-פייס ועל מקצועיות כשהתקבל חוק שהיא מתנגדת לו אידיאולוגית – הייתה חוק ההתנתקות.

דווקא לכן, בלטה בעיניי תשובתה בראיון על החברים שרכשה בשנותיה הרבות בכנסת. איש מהם אינו מהליכוד ושולי מועלם-רפאלי היא היחידה מן הימין. שאר השמות שהזכירה הם נחמן שי, עדנה סלודר, אורה נמיר, עוזי ברעם ואיילת נחמיאס-ורבין, כולם ממפלגת העבודה.

סיפור אחד ששלפה מלר-הורוביץ מזיכרונה פשוט אינו נכון, ונראה לי שהיא בלבלה בין אירועים שונים. "בנובמבר 81' בגין אושפז ושר המשפטים דאז, משה נסים, צלצל אליי בסודיות ואמר, 'ירדנה, אנחנו הולכים להביא היום את חוק רמת הגולן ולהעביר אותו בשלוש קריאות. תיערכי בהתאם' [היא הייתה אז מזכירת סיעת הליכוד א.ה]. הלב שלי דפק, זה אירוע רציני. ואז צעדתי במסדרון ורבין בא מולי, שאל אותי אם הוא יכול ללכת הביתה – ולא ידעתי מה לעשות, כי לשקר אני לא יכולה אבל גם לא להסגיר את תכניות המפלגה שלי. אמרתי לו, 'אני צריכה לבדוק, אבל תבטיח לי שאתה לא עוזב את הכנסת לפני שאתה מדבר אתי'. כעבור שעתיים הסיפור יצא בתקשורת, רבין ראה אותי, חייך ואמר, 'את בסדר, את ממש בסדר'".

איך אני יודע שזה לא נכון? ביום ההצבעה רבין כלל לא היה בארץ. לא הוא ולא יו"ר המפלגה שמעון פרס. ההחלטה להביא את חוק הגולן להצבעה בשלוש קריאות ב-14 בדצמבר נחתה על הכנסת כרעם ביום בהיר. במערך הייתה דילמה קשה – יש בין חברי הסיעה תומכים נלהבים בחוק, כולל יו"ר שדולת הגולן בכנסת אברהם כץ-עוז ומתנגדים קיצוניים לו. איך אפשר לקבל החלטה, ועוד כאשר פרס ורבין לא בארץ? האחריות הייתה על כתפיו של יו"ר הסיעה משה שחל. בהתייעצות עם פרס, הוא מצא מוצא, איך למנוע ממפלגתו ביזיון של התפצלות ההצבעה בנושא כל כך מרכזי. הפתרון היה הודעה על החרמת ההצבעה במחאה על כך שהחוק מובא כ"מחטף". כמובן שזה היה קשקוש. הרי הנושא היה על סדר היום הציבורי כבר שנתיים וחצי. סיעת המערך אימצה את ההצעה, אבל בכך רק הגדילה את הביזיון. במקום להתפצל לשניים היא התפצלה לשלושה. שלמה הלל, שושנה ארבלי אלמוזילינו והח"כים מהתק"ם (התנועה הקיבוצית המאוחדת) הפרו את החלטת הסיעה והצביעו בעד. יוסי שריד וחברי מפ"ם הפרו גם הם את ההחלטה והצביעו נגד.

* אל תשליכני – זה למעלה מ-11 שנים, יש לי פינה שבועית בנושא זמר עברי, עד לאחרונה ברדיו אורנים וכעת ברדיוטק. בכל שבוע אני משמיע שיר ומספר עליו. חוק בל יעבור בתכנית – לעולם לא אשמיע שיר פעמיים.

כעת גיליתי, לתדהמתי, שעברתי על החוק הזה. לרגל זכייתו של אביהו מדינה בפרס ישראל, ולקראת מאמר שבכוונתי לכתוב עליו, עברתי על חומרים ישנים שכתבתי עליו בעבר. כשגיגלתי "אורי הייטנר – אביהו מדינה", מצאתי ששיר אחד שלו השמעתי פעם תחת הכותרת "ימלא פי" ופעם תחת הכותרת "אל תשליכני לעת זקנה".

ברכות חמות לאביהו מדינה, חתן פרס ישראל לזמר עברי.

          * ביד הלשון

אבל וחפוי ראש – מגילת אסתר הניבה ניבים וביטויים רבים שהעשירו את השפה העברית. אחד מהם הוא אבל וחפוי ראש, כלומר מובס ומושפל. לאחר שהמן נאלץ להוביל את שנוא נפשו מרדכי, רכוב על סוס, בלבוש מלכות ועטרת זהב ולקרוא: "כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ", מסופר: "וַיָּשָׁב מָרְדֳּכַי אֶל-שַׁעַר הַמֶּלֶךְ, וְהָמָן נִדְחַף אֶל-בֵּיתוֹ אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 13.3.22

* החליפה של האיומים – שר החוץ הרוסי לברוב לבש את החלפה של האיומים והצהיר שהוא לא מאמין ולא רוצה להאמין שתתחיל מלחמה גרעינית, בלשון מאיימת על ארה"ב והמערב לבל יתערבו במלחמה באוקראינה.

ובינתיים, בוינה ממשיכים לנסות לפייס את משטר האייאתולות האיראני, המסוכן לשלום העולם לאין ערוך יותר מפוטין. הנה, תרחיש: מתקפת טילים כבדה של חיזבאללה על ישראל, ושר החוץ של איראן בעלת הנשק הגרעיני "רומז" לישראל, לפני תגובתה: "אני לא מאמין ולא רוצה להאמין שתתחיל מלחמה גרעינית".

במקום לנסות להגיע להסכם מינכן פייסני עם איראן, על העולם להטיל על איראן סנקציות לפחות כמו אלו שהוטלו על רוסיה. יש להטיל מצור כלכלי מוחלט על איראן. אם הסנקציות תעזורנה, אולי הן תחסוכנה פעולה צבאית הכרחית להשמדת הגרעין האיראני.

* חפירות חייהם – אני צופה בהערצה בהתנגדות האוקראינית, האזרחית והפרטיזנית, ובאוזניי מתנגנת השורה האלמותית של אלתרמן: "אין עם אשר ייסוג מחפירות חייו".

* זלנסקי לא בעניינים – זלנסקי קורא לקיים מו"מ בינו לבין פוטין בירושלים. כנראה שהוא אינו מאזין ל"פרשנות" של ה"פרשן" ערד ניר, הטוען שישראל בחרה צד – היא תומכת בפוטין. הוא גם לא מאזין ל"מידע" שמוסר ה"פרשן", שאוקראינה רואה בישראל כמי שתומכת בפוטין.

זלנסקי צודק. אין מקום ראוי כירושלים לנהל בו מו"מ לשלום. זו ממש התגשמות נבואת אחרית הימים.  

* ביקורת צבועה ומתחסדת – מספר הפניות לעליה מרוסיה מאז פרוץ המלחמה באוקראינה כפול ממספר הפניות מאוקראינה. אני מעריך שבשנים הקרובות יעלו לארץ מאות אלפי עולים חדשים משתי המדינות. העליה הזאת וקליטתה, היא מהות קיומה של ישראל והיא תקפיץ את ישראל קפיצת מדרגה, כמו כל גלי העליה מראשית הציונות.

הצלחת המדינה במשימה הלאומית העליונה הזאת מחייבת מתיחה מקסימלית של היכולות שלנו, בכל הרמות, מרמת הממשלה עד רמת האזרח, הפרט.

הביקורת על כך שאיננו קולטים פליטים צבועה ומתחסדת. הרי אותם מאות אלפי יהודים, הגם שבעינינו כציונים הנם אזרחים בכוח, שמממשים את אזרחותם בשובם למולדת עמם ולמדינת הלאום שלהם –  מבחינה אובייקטיבית הם פליטים לכל דבר. אין מדינה בעולם שתקלוט פליטים רבים כל כך כמו ישראל, בוודאי ביחס לגודלה. ויש לזכור שכל הפליטים נקלטים במדינות האיחוד האירופי ומקבלים אוטומטית אשרת תושב לשלוש שנים. לא מדובר בפליטים שאין להם לאן ללכת ואנחנו אוטמים את לבנו ומשליכים אותם לגורלם (כמו בהשוואות המופרכות והמרושעות, שעדיף לא לחזור עליהן).

אין זה אומר שישראל אינה צריכה לקלוט אף פליט לא יהודי. המכסה שעליה הכריזה איילת שקד היא ראויה ואחראית. אך צריך לזכור שזו אינה מכסת הפליטים, אלא היא מכסת הפליטים שבנוסף למאות האלפים שנקלוט. אגב, אם היו באוקראינה רבבות איטלקים, לא היה זה מובן מאליו, שאיטליה תקלוט קודם כל אותם? ברור שכן. אני בטוח שגם אלה בתוכנו שתוקפים אותנו על מדיניות ההגירה, היו מקבלים זאת כמובן מאליו. כך גם אנחנו עושים, כעם שהערך המרכזי שלו הוא כל ישראל ערבין זה בזה.  

במקום ההטפה המכוערת, מוטב שכולנו נירתם למשימה הלאומית העליונה של קליטת העליה.

* הלאום: יהודי – אמי עלתה מהעיר רובנו. רובנו הייתה באותם הימים עיר בפולין. היום היא באוקראינה. אבא שלי עלה מהעיר רדאוץ שבבוקובינה. בוקובינה הייתה אז מחוז ברומניה. היום בוקובינה מחולקת בין רומניה לאוקראינה. רדאוץ נשארה ברומניה, אולם העיר הגדולה הסמוכה אליה, צ'רנוביץ, היא היום באוקראינה. בשתי הערים היו קהילות יהודיות גדולות וחזקות שקיימו ביניהן קשר הדוק. דודתי נישאה לדודי שהוא בן צ'רנוביץ. כשהם גורשו למחנה הריכוז בטרנסניסטריה, לא היה שום הבדל בין יהודי מאזור זה או אחר. עד מלחמת העולם הראשונה בוקובינה בכלל הייתה חלק מן האימפריה האוסטרו-הונגרית. סבא שלי לחם ונפצע במלחמת העולם הראשונה במסגרת הצבא האוסטרו-הונגרי. אף שאבי נולד כבר ברומניה, שפת אמו ושפת הדיבור ברדאוץ הייתה גרמנית. סבא שלי אפילו לא ידע רומנית. ואילו שפת אמה של אמי לא הייתה פולנית ולא אוקראינית אלא יידיש.

אני שומע את השוקניסטים האנטי ציונים מדברים נגד העליה וטוענים שיהודי אוקראינה הם בני הלאום האוקראיני ועלינו להניח להם לנפשם ולקלוט פליטים ללא הבדל לאום כעניין הומניטרי נטו. ואני תמה. אם לקבל את התפיסה השוקניסטית, אין שום סיבה שתצדיק את הגדרתי הלאומית כיהודי. אני פולני, אוקראיני, רומני, אוסטרי, הונגרי… הגישה הזאת חסרת יסוד. הלאום שלי הוא יהודי. אני יהודי שהוריו עלו מהגולה, והגולה יכולה להיות פולנית, רומנית, אוקראינית, אוסטרו-הונגרית, מרוקאית, תימנית, אתיופית, אמריקאית או צרפתית, זה כלל לא משנה. מה שחשוב הוא שאנחנו יהודים שמימשו את יהדותם בחיים בארץ ישראל, במדינה היהודית ובשפה העברית, והיהודים שחיים עדין בגולה הם אחינו והשאיפה שלנו היא שגם הם יממשו כמונו את יהדותם. שומה עלינו תמיד לפעול לחיזוק זהותם היהודית של היהודים בגולה, לחיזוק זיקתם למדינת ישראל ולעלייתם לישראל. וכאשר יהודים בגולה זו או אחרת נמצאים במצוקה, חובתנו לצאת מגדרנו כדי להשיבם למולדתם. ומולדתם, כיהודים, היא ארץ ישראל. ומדינתם – מדינת ישראל.  

* כלכלת עליה – גם ליברטריאנים קיצונים יסכימו שמדינה במלחמה אינה יכולה להסתמך על היד הנעלמה של השוק החופשי; שתפקידה של המדינה לממן את המלחמה, אם רצונה להתקיים. כלכלת מלחמה היא כלכלה אחרת.

כך גם בשעת מגפה, כפי שראינו בשנתיים האחרונות, בארץ ובמדינות המערב הקפיטליסטיות. גם ממשלת נתניהו, בצדק, הבינה שאין משמעות למשמעת מוניטרית במשבר בריאותי כזה. בכל העולם הבינו שנכון להגדיל את הגירעון באמצעות הזרמת מיליארדים מן המדינה למשק, אחרת החברה והכלכלה יקרסו, וספק אם יוכלו להתאושש.

בנט וליברמן מתגאים, בצדק, בהישג של צמצום משמעותי בחוב הלאומי. אבל כאשר מדינת ישראל עומדת בפתחו של גל עליה גדול, שהוא מימוש ייעודה ומהותה, עליה לנהל כלכלת עליה. וכלכלת עליה, כמו כלכלת מלחמה, היא כלכלת חירום רדיקלית, שבה המדינה חייבת להתערב ולהתאים את עצמה לגודל המשימה. יצחק שמיר לא היה סוציאליסט ר"ל, אבל הוא כראש הממשלה ושרון כשר השיכון הבינו את גודל השעה ושכעת צריך להבטיח קורת גג למיליון עולים שצפויים להגיע, וכך היה. לדוגמה, במרבית יישובי הגולן, כולל הקיבוץ שלי, בנתה החברה הממשלתית "עמידר" בבניה תקציבית, וכך גם בכל הארץ.

לפני שלושה חודשים קיבלה הכנסת את תקציב המדינה. התקציב הזה לא צפה ולא יכול היה לצפות עליה גדולה בטווח קצר. לכן, תקציב המדינה כמות שהוא לא רלוונטי. כבר עכשיו יש לשנות את תקציב המדינה ולהתאים אותו למשימה הלאומית הגדולה של קליטת מאות אלפי יהודים מאוקראינה ורוסיה בשנים הקרובות.

* שוקניזם = אנטי ציונות – ספירת ימי המלחמה באוקראינה היא גם ספירת ימי הקמפיין השוקניסטי הארסי "פוטין זה אנחנו". באובססיה מטורפת הם דופקים בראש יום אחר יום אחר יום עם הסיפור המופרך הזה, כולל במהדורה באנגלית המזינה את הגורמים האנטי ישראליים במערב. הם למדו ממישהו, שאם תחזור על שקר מספיק פעמים הוא יהפוך לאמת. צבי בראל: "קייב היא חברון, חרקיב היא עפרה וחצי האי קרים הוא השומרון". איזה עולם שקר מעוות. ואיריס לעאל רואה במפגינים הרוסים נגד הפלישה לאוקראינה את בני דמותם של המפגינים נגד צוק איתן. כאילו כל תושבי רוסיה נמצאים תחת מתקפת טילים כבדה ותחת פיגועי טרור בלתי פוסקים ומנהרות טרור שנועדו לפיגועי תופת, שבאים מתוך שטח שרוסיה מסרה לאוקראינים.

לצד הקמפיין הזה וכחלק ממנו, הם מנהלים קמפיין נגד מדיניות ההגירה של ישראל. הם נגד עליית יהדות אוקראינה לישראל, אלא בעד קבלת פליטים אוקראינים. יכול להיות שיהיו ביניהם גם יהודים, אך אין לזה שום משמעות בעיניהם, כי גם היהודים שבהם אינם אלא אוקראינים, וההתייחסות אליהם צריכה להיות כאל פליטים נטו, כמו שאר הפליטים. גדעון לוי מגנה את צביקה האוזר שמנצל את המלחמה והסבל למען העליה לישראל (בעוד הוא מנצל את המלחמה והסבל כדי להטיף לסנקציות על ישראל כמו על רוסיה). רוגל אלפר מכנה את מדיניות ההגירה "סלקציה", עם כל המשמעות הטעונה של המושג (אמנם בשבועיים האחרונים ההשוואה לפוטין קצת דחקה את ההשוואה של ישראל לנאצים, אבל פטור בלא כלום אי אפשר). ופשקוויל המערכת תוקף נמרצות את מפלגות השמאל בקואליציה שנותנות יד למדיניות הממשלה ("מרב מיכאלי מטילה קלון על מפלגתה ועל השמאל כולו… הורוביץ מבייש את מרצ" וכו').

אלפר טוען שאין דבר כזה גולה. יהודי אוקראינה הם אוקראינים שאוקראינה היא מולדתם. "העובדה שליהודי אוקראינה יש 'זכות' על הארץ, בעוד שלפלסטינים אזרחי ישראל המתגוררים כאן דורות אין, היא האפרטהייד שבו מעוגנת זהות ישראל כבית לאומי ליהודים". במילים אחרת, עצם היותה של ישראל מדינה יהודית היא בעיני השוקניזם אפרטהייד. או כדבריו של בראל: "סתירה שגלומה בהגדרתה כמדינה יהודית ודמוקרטית". כלומר, אין סתירה בין מדינה צרפתית או איטלקית למדינה דמוקרטית, אבל יש עם אחד בעולם, העם היהודי, שמימוש זכותו להגדרה עצמית ולריבונות לאומית מנוגדת לדמוקרטיה. גם אורי משגב, שלאחרונה הרבה לצאת נגד השוקניסטים, נגד אובססיית הנכבה שלהם ונגד התנגדותם לפיתוח הגולן, חוזר לסורו ומיישר אתם קו. "אין באמת דבר כזה יהודית ודמוקרטית. יהודית זה אתנוקרטיה, לא דמוקרטיה. מדינת העם הנבחר, גזע עליון שיש לו זכויות יתר וצרכים מיוחדים. מבחינת המדינה, יהודים מאוקראינה הם בכלל לא פליטים. ברגע שהם דורכים כאן הם הופכים ל'עולים' וצריך לדאוג להם לסל קליטה ודיור". המירכאות סביב המילה עולים – במקור, כמובן. קרולינה לנדסמן מקדישה את כל פשקווילה נגד העליה. לא נגד העדפת עליה על הגירת לא יהודים, אלא עקרונית, אידיאולוגית, נגד עליה. היא תוקפת את "הספסרות" של מי שרוצים להיבנות ממשבר של אחרים ומזכירה לגנאי את עידוד העליה מצרפת בעקבות הפיגועים האנטישמיים ב-2014. הבעיה הזו "היא משהו שנוגע בשורשי הזהות הציונית".

שוקניזם = אנטי ציונות.

* אבסורד הגיור – קליטת העליה מחבר המדינות בשנות ה-90 הייתה הצלחה גדולה מאוד. היא נבנתה גם מהפקת לקחים מהכשלים בקליטת גלי העליה הקודמים (שגם הם היו מוצלחים מאוד, על אף הכשלים שנלוו אליהם). אך היה בה כשל אחד גדול – סוגיית הגיור. לא ניתן מענה הולם לאתגר של זכאי חוק השבות, שמבחינה הלכתית הם נחשבים "זרע ישראל", אך אינם מוכרים כיהודים על פי ההלכה. תחת להכיר בנס הגדול, שאחרי 70 שנות דיכוי אכזרי של כל גילוי יהדות בבריה"מ, עם ישראל חי, נצח ישראל לא שיקר, העם היהודי המדוכא קם לתחיה ועלה בהמוניו למולדתו הלאומית, ולהכיר קולקטיבית ביהדותם של כל העולים, רבנות חרדית לא ציונית ועוכרת גיור – לא זו בלבד שלא הכירה אוטומטית ביהדותם, ולא זו בלבד שלא גילתה יצירתיות כמו הרעיון של הרב יואל בן נון לערוך ביום אחד אקט סמלי של גיור כל אותם גרים, היא אף הערימה מכשול על גבי מכשול בדרך לגיור. מתוך אנכרוניזם שמרני קפוא ומנותק מן המציאות, היא דורשת מכל מי שחפץ להתגייר כדי להיות חלק בלתי נפרד מן העם היהודי, להפוך לדתי אורתודוקסי. כמובן שזו דרישה הזויה ובלתי סבירה בעידן שבו רוב היהודים אינם כאלה. חוק הגיור החדש מנסה להתמודד עם המציאות הזאת במהלך שיקל על התהליך, אך הוא חוק רפה שמנסה לרצות גם את הקנאים, ולכן, גם אם הוא ישפר מעט את המצב, אין הוא המענה ההולם לאתגר הגיור, במיוחד לקראת גל העליה הגדול והמבורך הצפוי כעת מאוקראינה ורוסיה.

המלצת הקריאה שלי בעיתוני השבת היא כתבה של חן ארצי סרור ב"ידיעות אחרונות" העוסקת בסוגיה הזאת. מצד אחד, היא מתארת את התנהגותו המחפירה והמגעילה של הרב דוד לאו, ראש רבנות בית שמאי, עוכר הגיור, שעושה שביתה איטלקית ולא חותם על גיורים אורתודוקסיים לעילא ולעילא רק כמחאה על הרפורמה המינימליסטית המתוכננת. רק ההתנהגות הזו, שהיא התגלמות המושג הפרת אמונים, היא סיבה מספקת להדחתו מהתפקיד הגדול עליו בכמה עשרות מספרים והחלפתו ברב ציוני הראוי לגודל השעה. מצד שני, היא מתארת יוזמות ברוכות ברוח בית הלל. מה שריגש אותי בכתבתה, היה ציטוטים של הרב האמיץ והגדול בתורה, הרב אליעזר מלמד, שמציע שינוי מהפכני בתפיסת הגיור. במאמר בעיתון "בשבע" הוא כתב: "אמנם מקובל לחשוב שגיור בלא קבלת מצוות אינו תקף, ואף אני סברתי כך בעבר. אך עיון נוסף מלמד שרבים התירו גיור של מי שמתכוון לחיות כיהודי מסורתי". הרב מלמד, מדווחת בן ארצי סרור, סקר מגוון פוסקים ספרדיים לאורך הדורות שהקלו בגיור מתוך דאגה לעתיד חברה שבה רוב יהודי. הדרישה ממתגיירים להפוך לאנשים דתיים שמקפידים על קלה כחמורה הפכה לכמעט בלתי אפשרית בחברה הישראלית שבה יש מנעד רחב של זהויות. האופציה של גיור מסורתי מדברת על זיקה לעולם היהודי אבל לא על שמירת מצוות מלאה והיא הרבה יותר רלוונטית ב"שעת הדחק".

הרב מלמד לא המציא את הגלגל. כך נהג הרב שלום משאש, מי שהיה הרב הראשי של קזבלנקה ולאחר עלייתו ארצה כיהן במשך רבע מאה כרב הראשי הספרדי של ירושלים. הרב משאש כתב בפשטות כלל, שראוי שאותו תאמץ מדינת ישראל: "דבר זה, לגייר כל הבא להתגייר, פשוט הוא בכל מקום ובכל ערי מערב ובכל ערי אלג'יר וטוניס… כשהם גרים או יגורו בארץ ישראל, יהיו בסוף כמו שאר העם המסורתיים המקיימים מקצת מצוות, וזה נחשב קבלת המצות גם לפי הפרשנות הכי מחמירה". המערב = המגרב, יהדות צפון אפריקה.

לא אחת הצגתי את האבסורד לפיו מי שרוצה להיות יהודי כמוני – דלתות היהדות תיטרקנה בפניו, אך מי שרוצה להיות "יהודי" כמו ברלנד, בן גביר וחבר מרעיהם, יתקבל בשמחה. הרפורמה בגיור צריכה להיות רפורמה רדיקלית, שתשנה מן הקצה אל הקצה את התפיסה הקיימת, ובה כל מי שחפץ בתום לב להצטרף לעם היהודי ולהיות חלק אמתי ממנו, יגוייר.  

* למה רע"ם מכשילה את חוק הגיור – ההצבעה על חוק הגיור לא התקיימה השבוע, כיוון שרע"ם הודיעה שתיעדר מן ההצבעה וכך לא יהיה רוב לחוק. הטיעון שלהם הוא שאינם רוצים להתערב בסוגיות יהודיות מובהקות. היה היגיון בטיעון הזה, אילו הייתה הסכמה של רע"ם והמשותפת לא להשתתף. אבל כאשר המשותפת מצביעה עם שותפיה לאופוזיציה נתניהו, החרדים ובן גביר – נגד, כי הם נגד הממשלה, על רע"ם להצביע בעד. לא כיוון שהם בעד הגיור אלא כיוון שהם בקואליציה ומצביעים בעדה. אלא שרע"ם מתגלית יותר ויותר כמשענת קנה רצוץ.

את ההצבעה של המשותפת נגד, אפשר להבין גם כהצבעה אידיאולוגית, נגד רפורמה ציונית שתחזק את זהותה הציונית של המדינה. ואולי מהסיבה הזאת רע"ם אינה משתתפת. איזו סיבה יש להם לתמוך בחיזוק העם היהודי וצמיחתו? ואולי הסיבה היא פוליטית – מחשבה על קואליציית החלומות שלהם עם נתניהו והחרדים. כזכור, הקואליציה הזאת כמעט קמה, אך סמוטריץ' הכשיל אותה. המטרה שלהם היא להסיר את הווטו. החלטתם הייתה אחרי פניה נרגשת בערבית של סמוטריץ', שלצורך העניין שכח שהם "מחבלים". שמא נרקם כאן משהו?

כפי שכבר ציינתי, הרפורמה מאכזבת מאוד בעיניי. היא מצומצמת מדי, ובמקום שינוי דרמטי היא מציעה שיפוץ קל. אולם כל תיקון במצב הנוכחי, שבו עוכרי הגיור הקנאים מבית שמאי, השולטים ברבנות החרדית, פועלים נגד האינטרס הלאומי ומכשילים את הגיור – הוא מבורך. כעת נבחנת מבחינה משפטית האפשרות לבצע את הרפורמה בהחלטת ממשלה, ללא חקיקה. אם זה אפשרי – הדבר מבורך. כנראה שקשה להעביר רפורמות ציוניות בכנסת הלעומתית הנוכחית.

* בכיה לדורות – כאשר ניהלתי את מרכז "יובלים" – מרכז פלורליסטי לתרבות וזהות יהודית במכללת תל-חי, ערכתי אחת לשנה את "כנס יובלים"; כנס אקדמי שיוחד לנושא מסוים, כמו צדק חברתי ביהדות, מסורתיות ועוד. ב-2012, לפני עשר שנים בדיוק, הוקדש הכנס לנושא: יהדות וקיבוץ – הילכו שניהם יחדיו? עם המרצים בכנס נמנה הסופר אמנון שמוש, ממייסדי מעין ברוך וחבר בו עד יומו האחרון, שהלך לעולמו בשבוע שעבר.

בהרצאתו, סיפר אמנון שמוש שבראשית שנות החמישים הוא יצא לשליחות תנועתית במרוקו – להדריך בתנועת "החלוץ" ולעודד עליה לישראל.

לתדהמתו, הוא מצא שבחוות ההכשרה יש ענף של גידול חזירים. ולקראת סדר פסח, התברר לו שלשולחן הסדר יוגשו מצה ולחם. כשמחה על כך, נאמר לו שהחווה נועדה להכשיר את הנוער לחיים האמתיים בקיבוץ בישראל, ומאחר וחדרי האוכל בקיבוצים אינם כשרים, גם חדר האוכל בחווה אינו צריך להיות כשר.

הגיע ליל הסדר. הנוער נדהם לראות לחם על שולחן הסדר, נטש את המקום במחאה והחל להפגין. אחד מבני הנוער שלף סכין לעברו של אמנון שמוש. לאחר זמן, הוא נפגש עם הנער הזה, ואמר לו: "איני כועס עליך. אני כועס עליי. אני כועס עלינו".

שמוש סיפר את הווידוי הכואב הזה ואמר, שהגישה שבאה לידי ביטוי בהגשת הלחם בפסח, ביטאה חוסר אנושיות, אטימות ויותר משהייתה זו הפרה של מצווֹת הכשרות, הייתה זו הפרה של המצוות שבין אדם לחברו, שבהן הקיבוץ מתהדר.

שמוש טען שההחמצה הגדולה ביותר בהיסטוריה של התנועה הקיבוצית, הייתה הכישלון בקליטת העליה הגדולה מארצות המזרח בשנות החמישים. לטענתו, קליטה כזו הייתה מביאה מזור לכאב הפילוג, שקרע את התנועה הקיבוצית. הוא משוכנע, שהיה פוטנציאל אדיר לקליטה כזו, אך היא חייבה יחס אחר למסורת. רוב יהודי המזרח, אמר שמוש, לא היו באותה תקופה דתיים, אך הם היו מסורתיים – שומרי מסורת או לפחות אוהבי מסורת. הם לא יכלו בשום אופן לשלוח את הילדים שלהם לבתי ילדים, שבהם הגישו גבינה ונקניק לארוחת הערב ולא יכלו לחיות במקום שבו מגישים טריפה בחדר האוכל. על הקיבוץ היה לגלות רגישות ואמפתיה ולהכשיר את חדרי האוכל שלו. כיוון שלא עשה כן, החמיץ את יהדות המזרח. זאת בכיה לדורות.

אני מזהה עם דבריו של שמוש בכל לבי. היום חדרי אוכל בקיבוצים רבים, ובהם קיבוצי, אורטל, הם כשרים. הסיבה לכך היא עסקית-תיירותית; היכולת לארח קבוצות ואורחים לארוחות בחדרי האוכל. אני תומך מאוד במגמה זו, ולא רק מהסבות הכלכליות, שהן כשלעצמן חשובות מאוד, אלא גם מסיבות עקרוניות. אני סבור שהמרחב הציבורי המשותף בקיבוץ, צריך להיות כשר. הוא צריך להיות נוח לכל החברים, לכל בני משפחותיהם, לכל אורחיהם ולכל יהודי המתארח בקיבוץ.

החמצת העליה מארצות המזרח היא אכן בכיה לדורות, כפי שהיטיב להגדירה שמוש. גם את העליה הגדולה מחבר המדינות בשנות ה-90 החמצנו. מפעל "בית ראשון במולדת", שסיפק לעולים קורת גג, אולפן לעברית ותעסוקה בשנתם הראשונה בארץ היה הצלחה גדולה, אך מעט מאוד עולים בחרו להישאר בקיבוץ. אני מקווה מאוד שבגל העליה הקרבה ובאה מאוקראינה ורוסיה נצליח יותר. הדבר יחייב אותנו לגמישות; לא לצפות רק מהעולים להסתגל אלינו אלא לסגל גם את עצמנו אליהם ולצרכיהם.

* כבשת הרש – מתווה הכותל אינו אידיאלי. הוא מתווה פשרה. כל פשרה אינה אידיאל אלא התפשרות על האידיאל. היתרון במתווה הכותל, שבו תוקם רחבת ישראל במרחק רב מהרחבה הקיימת, הוא שהאורתודוקסים אינם יכולים לטעון שהוא באמת מפריע להם במשהו; שהוא משנה כהוא זה את סדרי התפילה ברחבת הכותל הקיימת, או שנגרע ממ"ר מהרחבה, או שמשהו חלילה "לא בא להם טוב בעין". הרי ההתנגדות שלהם היא סתם "פרינציפ" עקשני, היא שנאה וקנאות לשמה.

ברור שהפתרון הראוי היה ניהול משותף ומכבד של רחבת הכותל, בידי כל הזרמים ביהדות, וקיומה של רחבת ישראל, שבה התפילה מעורבת, ברחבת הכותל שתורחב, לצורך העניין. אבל אם העסקנים האורתודוקסים מתנגדים בכזאת קיצוניות למתווה הכותל, קל וחומר שלא יסכימו למתווה האידיאלי. הרי אנחנו רואים איזו בריונות אלימה הם מפעילים על נשים שעולות לתורה בעזרת הנשים, למרות שאין בכך שום בעיה הלכתית, רק כי זה לא בא להם טוב בעיניים.

נכון, בפשרה יש ממד של כניעה לאלימות. במקרה הזה, עדיף להיות חכם ולהסתפק בכבשת הרש, מאשר להיות צודק ובמלחמה תמידית. נכון שהפשרה הזאת היא הליכה של יותר מ-90% לקראת האורתודוקסיה, אבל כנראה שזאת האפשרות הריאלית. ראויה לשבח ולהערכה הנהגת הזרמים הקונסרבטיבי והרפורמי ונשות הכותל, שהלכו כברת דרך ארוכה כל כך, למען פשרה שאולי אינה הוגנת, אבל ראויה למען דרכי שלום. לא בכדי הם מבטאים יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

כעת, יש לממש את המתווה בהקדם האפשרי. בנט, משושביני המתווה לצד נתניהו, אינו יכול להמשיך ולמרוח. עליו להחליט עכשיו על מימוש המתווה. לעתיד לבוא (אולי אחרי בוא המשיח?), נתקדם למתווה הוגן.

* עוזבים ולא מודים – חוק האזרחות עבר, בשעה טובה ומוצלחת.

לפני חצי שנה, האופוזיציה למדינה, בהובלת ביביטיבי, פגעה בזדון בביטחון המדינה ובאינטרס הציוני הדמוגרפי שלה, כאשר הפילה את חוק האזרחות.

אני שמח שהאופוזיציה התעשתה והצביעה בעד החוק. שערי תשובה אינם ננעלים.

מודה ועוזב – ירוחם. אלא שהם עוזבים, אך לא מודים. הם עוזבים ומשקרים.

ח"כ קיש, שמאז תמיכתו בגדעון סער בפריימריז, הוא יוצא מגדרו כדי להוכיח שהוא יותר ביביסט מביביסט, בתקווה שייסלח לו, התראיין ברשת ב', ואמר שהפעם האופוזיציה מצביעה בעד החוק, כי זה לא החוק ה"מחורר" שאיילת שקד הביאה להצבעה לפני חצי שנה, בהסכמת מרצ ורע"ם. זה שקר וכזב. את חוק האזרחות הניחה על שולחן הכנסת הממשלה הקודמת ערב חילופי השלטון, באותו נוסח שהתקבל מדי שנה בעשרים השנים האחרונות. הממשלה הנוכחית לא נגעה בו; לא הוסיפה פסיק ולא גרעה נקודה. נתניהו נתן פקודה להצביע נגד, וכל האופוזיציה קפצה לדום. עד הרגע האחרון, הממשלה ובראש ובראשונה איילת שקד, פעלה כדי להניא את האופוזיציה ממזימתה, אך ללא הצלחה. חברי כנסת פטריוטים מהליכוד כמו יובל שטייניץ ואבי דיכטר ניסו בכל מאודם, עד הרגע האחרון, לשכנע את נתניהו לשנות את החלטתו ולהצביע בעד המדינה, אך לשווא. למרבה הצער, גם הם התקרנפו.

כאשר איילת שקד הבינה שאין כל סיכוי להעביר את החוק במתכונתו הנוכחית, וכדי למנוע פירצה מוחלטת, ניסתה להציל את המצב באמצעות פשרה עם מרצ ורע"ם כדי שיצביעו בעד החוק. זה לא היה "חוק מחורר" אבל הוא בהחלט היה פגום במקצת. אך האופוזיציה לא הצביעה נגד החוק בשל אותו פגם, אלא החוק נפגם בשל המעשה הבוגדני של האופוזיציה. עובדה, שכעת כאשר האופוזיציה תמכה, שקד שבה והעלתה את החוק המקורי. יש לציין לשבח את איילת שקד, שבחצי השנה מאז שביביטיבי פתחו לרווחה את שערי הארץ לכניסה המונית של פלשתינאים, היא עמדה בפרץ וחסמה ממש בגופה את הפירצה שהם פערו.

החוק שהתקבל הוא חוק משופר, בזכות התיקון החשוב שהכניס בו ח"כ צביקה האוזר, הקובע כי החוק יפורש "בשים לב להיותה של ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית". סעיף, שמעגן ביתר שאת, בחוק חשוב, את היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית, והחשיבות של השמירה עליה ככזו.

ורגע לפני ההצבעה סמוטריץ' אבו-נפחא עוד עשה שריר בהצגה פאתטית של איום לא לתמוך… איפה הגיבור הגדול הזה היה כאשר חבריו התגייסו לצה"ל ונלחמו על הגנת המדינה?

* פרהסיה כשרה – המטבח הצה"לי הוא מטבח כשר מיום הקמת צה"ל. הייתה זו החלטה של ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון בן-גוריון. בעיניי זו החלטה מובנת מאליה. לא יתכן מצב שבצבא של המדינה היהודית, חיילים יהודים לא יוכלו לאכול כיוון שהמטבח אינו כשר. אך יש לכך גם סיבה נוספת – סמלית. מן הראוי שבמוסדות המדינה היהודית, הפרהסיה תהיה כשרה.

כעת בית המשפט העליון מבזבז את זמנו על עתירה דווקנית נודניקית, נגד ה"כפיה הדתית" וה"פגיעה בזכויות הפרט", בכך ששבעה ימים בשנה חיילים לא יאכלו חמץ. וזה נשמע כמו אוי-אוי-אוי. איזו עליבות.

הדרישה היא להקים במחנות צה"ל מתחם לא כשר לפסח. הם נתלים בכך שיש מתחמים של אוכל במחנות צה"ל ביום כיפור. אין שחר להשוואה הזאת. יום כיפור הוא יום צום. אין משמעות לצום שאינו מבחירה חופשית, וצה"ל לא יכפה על חייליו לצום. הרי הצום מוגדר "ועיניתם את נפשותיכם". אז בצדק, צה"ל מצא את הפתרון שבו המטבח וחדר האוכל יהיו סגורים ביום הכיפורים ותינתן האפשרות למי שאינם צמים לאכול. אין שום דמיון לפסח. בשבעת ימי הפסח מקבלים חיילי צה"ל מזון, אף אחד אינו רעב, אז אין בשבוע הזה לחם וחמץ. מה קרה?

יש רק טענה אחת מוצדקת בעתירות, והיא נגד חיטוט בצ'ימידנים של החיילים כדי לחפש חמץ. זו בהחלט כפיה דתית וחדירה לרשות הפרט, שאין לה מקום. אלא שצה"ל הכחיש שהדבר נעשה ואף הודיע בבית המשפט שחיפוש כזה מנוגד לפקודות צה"ל. אבל ידוע בפירוש על מקרים שבהם נעשה החיפוש הזה. לכן, על צה"ל לחדד את פקודותיו, להבהיר שחיפוש כזה הוא עבירה ולאכוף זאת.

אני מקווה שבג"ץ ידחה את העתירה ההזויה הזאת.

* בין ראש קטן לכיפה קטנה – הרב שלמה אבינר פרסם מאמר שבו לא הזכיר את בנט, אך ברור שזה היה מאמר פרסונלי נטו, לא היה בו כלום זולת אמירה פרסונלית. הכותרת ההזויה היא "כיפה קטנה – זה לא כיפה בכלל" (העילגות – במקור).

עדיף הראש הגדול עם הכיפה הקטנה של בנט, על הראש הקטן עם הכיפה הגדולה של אבינר.

* שיסגיר את עצמו – בהצהרה לצד הנשיא הרצוג, בביקורו באנקרה, הגדיר ארדואן את האנטישמיות כפשע נגד האנושות. אם הוא באמת מתכוון לכך ברצינות, עליו להסגיר את עצמו מיד לבית הדין הבינלאומי בהאג.

* מה הציעה ממשלת אשכול – בניגוד לדבריו של משה גרנות, אשכול מעולם לא הציע לערבים נסיגה ישראלית מיהודה ושומרון. ב-19 ביוני, שבוע וחצי לאחר מלחמת ששת הימים, קיבלה הממשלה את "ההחלטה הסודית", על פיה תמורת חוזה שלום עם הסדרי ביטחון, ישראל תהיה מוכנה לנסיגה על בסיס הגבול הבינלאומי עם מצרים וסוריה. לא הייתה שום החלטה דומה בנוגע לירדן וליהודה ושומרון.

פרופ' יואב גלבר שחקר לעומק את ההחלטה, הפריך את המיתוס כאילו הייתה זו הצעת שלום שהוצגה לערבים והם דחו אותה. הם לא דחו אותה כי היא לא הוצגה להם. זו לא הייתה הצעת שלום שנועדה להצגה בפני הערבים. הייתה זו החלטה, תחת הטראומה מהנסיגה מכל סיני ללא תמורה לאחר מלחמת סיני, ומהותה הייתה יצירת קווים אדומים ובראשם – בלי חוזה שלום ישראל נשארת בקווים שאליהם הגיעה במלחמה. ההצעה התקבלה ערב נסיעתו של אבא אבן לוושינגטון, כדי לתת לו כלים להתמודד עם הלחץ האמריקאי הצפוי. לבסוף, לא זו בלבד שלא היה לחץ לנסיגה, אלא שהאמריקאים הופתעו מהנדיבות הישראלית, שסברו שהיא מוגזמת. ואכן, לאחר שוועידת הפסגה של ראשי מדינות ערב בחרטום קיבלה את החלטת שלושת הלאווים – לא הכרה בישראל, לא מו"מ עם ישראל ולא שלום עם ישראל (ונוספה לכך החלטה רביעית – דרישה להחזיר את ה"פליטים" לישראל), ממשלת ישראל ביטלה את ההחלטה.

* איש האמצע – ח"כ מוסי רז ממרצ אמר בערוץ 13 שאומרים עליו שהוא קיצוני, אבל האמת היא שהוא לגמרי איש המרכז. הוא בדיוק במרכז בין היהודים לערבים. במילים פחות מכובסות, הוא במרכז בין ישראל לבין האויב. כלומר הוא לא סתם קיצוני, הוא מחוץ לקצה. על שמאל כמוהו באמת אפשר לומר שהוא שכח מה זה להיות יהודי.

* מיהו גזען? – אני. עובדה, כך הגדיר אותי מישהו כיוון שאיני שותף ל"טענה" שמשה קצב הוא צדיק שהדיפ-סטייט תפרו לו תיקים.

* מגדלור של צדק – בימים הקשים ביותר של המאבק על הגולן, הגישה "שלום עכשיו" עתירה נגד המועצה האזורית גולן והמועצה המקומית קצרין, על כך שהן מממנות את ועד יישובי הגולן ואת המאבק על הגולן. הם טענו שאסור לרשויות מקומיות לממן מאבק פוליטי. לא זו בלבד שהם דרשו להפסיק את המימון – הם גם דרשו שהוועד יחזיר למועצות את כל הכספים שקיבל.

הייתה זו עתירה שפלה ומנוולת. "שלום עכשיו" הייתה תנועה עשירה, טובעת בכסף מחו"ל. את התעמולה בעד נסיגה הובילה ממשלת ישראל, שאמצעיה הם אינסופיים. אנו היינו גוף קטן ועני, שמוביל בכוחותיו הדלים מאבק של דוד בגוליית. והמנוולים הללו ניסו לסתום את פינו. ובצעד נבזי, הם אספו כמה משת"פים מן הגולן, שיצטרפו לעתירה המנוולת שלהם.

בית המשפט העליון דחה את העתירה. הוא התגלה כמעוז הצדק והדמוקרטיה של ישראל. היה זה ניצחון קטן במאבק הקשה, שהסתיים בניצחון הגדול – הגולן ישראלי.

בראש הרכב השופטים ישב כבוד השופט אליהו גולדברג, לימים מבקר המדינה. הוא התגלה כשופט חד וחכם, שקשה מאוד לסובב אותו. לאורך הדיונים הוא הביך אותם שוב ושוב בשאלות קשות, ולא נותר להם אלא לבלוע את לשונם. הוא הוביל להחלטה המתבקשת והצודקת; החלטה למען הדמוקרטיה הישראלית.

השופט אליעזר גולדברג נפטר בשבת בגיל 90. מבחינתי, הוא קנה את עולמו בפסק הדין הזה. יהי זכרו ברוך!

* כאשר אין להם מה להגיד – אנקדוטה הנוגעת לעיתונאי מתי גולן, שהלך השבוע לעולמו בגיל 85. בשנות התשעים הייתה לו ברשת ב' תכנית שעסקה בביקורת התקשורת. אהבתי להאזין לה. באותם ימים שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן במאבק נגד הנסיגה, כך שחייתי את התקשורת.

באחת התכניות, ראיין אותי גולן על סיקור המאבק בתקשורת. בדרך כלל, ראוי לציין במאמר מוסגר, הסיקור היה הוגן ולעתים אף אוהד, ולא הייתי מן הדוברים שנוהגים להתבכיין על התקשורת. סברתי שרמת הסיקור שלנו תלויה בעיקר בכך שנעבוד נכון.

בשעת הריאיון הייתי במשכן הכנסת. הקליטה הייתה גרועה, והתקשיתי לשמוע את שאלותיו של גולן. היה זה ראיון מוזר למדיי, כיוון שפעמים אחדות השבתי שלא שמעתי את השאלה, אם אפשר לשאול שוב. בשלב מסוים נמאס לו והוא אמר: "כן, אנחנו מכירים את המרואיינים שכאשר אין להם מה להגיד הם טוענים שלא שמעו את השאלה". כך הסתיים הראיון ההזוי ביותר שהיה לי אי פעם.

למרות זאת אני זוכר את גולן לטובה, ככותב וכשדרן, מהסיבה הפשוטה, שהוא היה חכם, ולכן היה כדאי לקרוא אותו או להאזין לו.

יהי זכרו ברוך!

* הרוקמת – צפיתי בהצגה "הרוקמת", הצגת היחיד של אורלי ויסבורד, משולבת בתיאטרון חפצים. ההצגה מספרת את הסיפור האמתי על בריינה, אישה נמרצת ויזמית, שהתאלמנה בגיל צעיר, ועלתה עם שני ילדיה לארץ ישראל ברגע האחרון לפני השואה, ובצד קשיי הקליטה היא מנסה לבנות את עצמה מחדש ואת עסק הרקמה המצליח, שהיה מרכז עולמה בלבוב. מעבר לכך לא אוסיף מחשש קלקלן (ספוילר).

הצגה יפה ומרגשת מאוד. המשחק מצוין. בהצגות יחיד אני מתפעל תמיד מהיכולת של השחקן לזכור את כל ההצגה על פה. כאן הייתה מוסיקה לכל אורך ההצגה, כך שהשחקנית מחויבת לא רק לזכור את כל הטקסט, אלא גם לדייק בתזמון עם המוסיקה, על השניה. בנוסף לכך, היא בעלת יכולות טכניות מרשימות ביותר, שבאות לידי ביטוי בהצגה.

כמובן שלא יכולתי שלא לחשוב על הקורה היום בלבוב, או לביב בשמה האוקראיני, ועל היהודים הרבים הצפויים לעלות לארץ. כמו משפחתה של בריינה, זו אינה עליה של ציונים בעלי הכרה ואידיאולוגיה, אך זו עליה ציונית לעילא ולעילא. הציונות לא נועדה לציונים אלא ליהודים. היא נועדה לפתור את צרת היהודים, לא את צרת הציונים. וכל עליה של יהודים לישראל, בין אם זו עליה ממניעים אידיאולוגיים או הימלטות ממצוקה בגולה, היא הגשמת הציונות.

ההצגה הוצגה באורטל, בפני מועדוני הוותיקים של אורטל ומרום גולן. אני ממליץ בחום.

* תיקון טעות – את השיר "שתי אצבעות מצידון" כתב אלי מדורסקי, ולא בני, כפי שכתבתי בטעות. כנראה טעות פרוידיאנית בשל הדמיון לשם בני אמדורסקי.

          * ביד הלשון

פרבלום – אחת הפינות האחרונות הוקדשה לביטוי "הרוצה בשלום ייכון למלחמה", שמקורו לטיני – סִי וִיס פָּאצֶ'ם פָּרָה בֶּלוּם.

מהפתגם הזה נובע שמו של האקדח הגרמני פָּרָבֶּלוּם, שהגרסה הראשונה שלו יוצרה בשנות ה-80 של המאה ה-19. השם פרבלום הוא בלטינית – "ייכון למלחמה", וההקשר ברור.

רְשׁוּת הַדִּבּוּר לֶחָבֵר פָּרַבֶּלוּם

רְשׁוּת הַדִּבּוּר לֶחָבֵר תַּת-מִקְלָע

בְּעַד אַחִים טְבוּחִים בַּגֶּטוֹ,

שֶׁלֹּא הִגִּיעוּ לִגְבוּלָהּ –

נִתֵּן –

רְשׁוּת הַדִּבּוּר…

בְּעַד סְפינַת גּוֹלִים נוֹדֶדֶת

שֶׁלֹּא הִגִּיעָה לְאַרְצָהּ –

נִתֵּן –

רְשׁוּת הַדִּבּוּר…

(חיים גורי, 1943).

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 9.3.22

* שעת רצון – מדינת ישראל – כאילו לא קמה אלא לרגע הזה, שבו אנו יכולים להעלות ולקלוט מאות אלפי יהודים מאוקראינה ורוסיה.

כך עלינו להתייחס לאתגר הלאומי העליון הזה. אנחנו, הכוונה לממשלת ישראל, לרשויות המקומיות, לתנועות ההתיישבות ולחברה הישראלית כולה.

* מעוררת קבס – התווכחתי בפייסבוק עם מישהי שכתבה נגד העדפת יהודים בקליטת הפליטים מאוקראינה ("הגיע הזמן שלא נקלוט 'יהודים' ולא 'ישראלים' אלא אנשים". המירכאות במקור). השבתי לה שכל מהותה, זהותה והצדקת קיומה של מדינת ישראל, היא היותה המדינה של כל יהודי בעולם וכעת – העלאת יהדות אוקראינה היא המשימה הלאומית העליונה שלנו.

ומה הייתה תשובתה?

"הייל".

מיותר לציין שמיהרתי לחסום אותה.

* אור לגויים – לביטאון ההסתדרות הציונית שייסד וערך (וגם כתב כמעט את כולו) הרצל, הוא העניק את השם "די-ולט" -Die Welt. ובעברית – "העולם". מוזר ומעניין. ניתן היה לצפות שביטאון התנועה הלאומית של העם היהודי יקרא "האומה" או "ישראל". מה פתאום "העולם"? היה בכך מסר, שתקומת העם היהודי היא בשורה לעולם כולו.

המסר הזה טבוע היטב ב-DNA של העם היהודי. הוא מלווה את סיפורו של העם היהודי מן הרגע הראשון, מ"לך-לך", הרגע בו אברם הצטווה ללכת "אל הארץ אשר אראך", כלומר לארץ ישראל. כבר אז מבטיח אלוהים לאברם: "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה".

גם חזון אחרית הימים הוא לא רק חזון לאומי כי אם גם אוניברסלי: "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, יִהְיֶה הַר בֵּית יְהוָה נָכוֹן בְּרֹאשׁ הֶהָרִים, וְנִשָּׂא הוּא מִגְּבָעוֹת, וְנָהֲרוּ עָלָיו עַמִּים. וְהָלְכוּ גּוֹיִם רַבִּים וְאָמְרוּ: לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר יְהוָה וְאֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְיוֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו, וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו, כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר יְהוָה – מִירוּשָׁלִָם. וְשָׁפַט בֵּין עַמִּים רַבִּים, וְהוֹכִיחַ לְגוֹיִם עֲצֻמִים עַד רָחוֹק. וְכִתְּתוּ חַרְבֹתֵיהֶם לְאִתִּים וַחֲנִיתֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשְׂאוּ גּוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּן עוֹד מִלְחָמָה. וְיָשְׁבוּ אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ, וְאֵין מַחֲרִיד" (מיכה, ד).

טוב, עד שלא יישאו גוי אל גוי חרב ועד שניתן יהיה לכתת את חרבותינו לאתים עוד נכונו לנו עלילות רבות. אולם החזון הזה של שלום עולמי, הוא חזון יהודי, ומן הראוי שאנו נשא אותו לעולם כולו.

המדינה היהודית תרמה ותורמת רבות לאנושות – בפיתוח המדעי, ברפואה, בחקלאות; ישראל היא מעצמה הומניטרית, הראשונה המגיעה לכל אסון בעולם כדי לסייע לבני אדם במצוקה. כעת היא עושה זאת באוקראינה.

אולם עד כה ישראל לא שיחקה תפקיד מרכזי בפוליטיקה העולמית. עובדה זו די טבעית, לא רק בשל היותה של ישראל מדינה קטנה, אלא בעיקר כיוון שהיא נמצאת מיום הקמתה במלחמה על קיומה.

והנה, נקרתה הזדמנות ואנו מוצאים את עצמנו, ישראל הקטנה, בלב העשיה המדינית העולמית לסיום המלחמה הקשה באוקראינה. וראש ממשלתנו הוא המתווך המרכזי בין אוקראינה לרוסיה ובין המערב לרוסיה. הסיכויים להצלחה אינם נראים גדולים, אך אם יש סיכוי ולו קטן לשים קץ לשפיכות הדמים ואנו יכולים לתרום לכך את חלקנו – אין אנו בני חורין להיבטל מן המלאכה הזו. נקווה מאוד שהמאמץ יישא פרי.

עצם העובדה שראש ממשלת ישראל מוביל את המהלך הבינלאומי הזה, תשדרג את מעמדה הבינלאומי של ישראל. רבים הסיכויים שהעולם יהיה קשוב יותר לישראל, לאינטרסים הלאומיים שלה ולצרכיה הביטחוניים.

כל פטריוט ישראלי גאה, בשעה זו, במדינת ישראל ובראש הממשלה.

ובאשר לחמוצים שבינינו – חוששני שיש מי שעלולים להרעיל עצמם למוות מחַמֶצֶת.

* בשורת השבת – השבת היא הבשורה הגדולה ביותר שהעניק העם היהודי לאנושות. ועכשיו העולם לומד גם שפיקוח נפש דוחה שבת.

* רפורמה מאכזבת – העליה הגדולה הצפויה מאוקראינה ורוסיה מחייבת אותנו לשידוד מערכות לאומי; יש להכפיף כל יעד למטרה הגדולה הזו, כי זה הייעוד של המדינה.

אחד האתגרים הגדולים הוא אתגר הגיור; כמו בעליה הגדולה של שנות ה-90 רבים מן העולים אינם מוכרים כיהודים על פי ההלכה. האתגר הגדול הוא לצרף אותם בהמוניהם לחיק העם היהודי.

למרבה הצער, נחלנו כישלון חרוץ בנושא הזה, בשל העדר מנהיגות רוחנית בעלת מעוף, שידעה להתרומם לגודל השעה. רבנות חרדית, עוכרת גיור, המונהגת בידי בית שמאי ובדרך של ראש הלכתי קטן וכסת"חי, הפכה להיות המחסום הגדול ביותר בפני האתגר הציוני הגדול הזה.

הרי זה לא הגיוני שמי שרוצה לחיות כיהודי כמוני לא יורשה להתגייר, אך אם הוא רוצה להיות יהודי כמו ברלנד, בן גביר או איזה משתמט מצה"ל הוא יורשה גם יורשה. הרי ברור שזה עיוות; התאבנות מושג הגיור באופן שעבד עליו כלח לפני דורות.

מן הראוי שיהיה לנו תהליך גיור לאומי, שיקבל באהבה את מי שחפץ בתום לב להיות חלק מן העם היהודי. מן הראוי ששלושת הזרמים הגדולים ביהדות יוכלו לגייר גם במדינת ישראל והגיור שלהם יהיה מקובל על פי החוק הישראלי.

לצערי, אני יודע שאין היום היתכנות פוליטית למהלכים הללו, ובעתיד הנראה לעין הגיור בישראל יהיה אורתודוקסי. אולם גם בגיור האורתודוקסי יש מקום לרפורמה מרחיקת לכת.

אין עיתוי מתאים יותר להעלאת הרפורמה בגיור לקריאה ראשונה מאשר השבוע. אולם למרבה הצער, הרפורמה שהממשלה עתידה להעלות בימים אלה לדיון ולהצבעה בכנסת היא אכזבה גדולה. מן הראוי היה לאמץ את המלצות ועדת ניסים ולהקים רשות גיור ממלכתית עצמאית, שאינה כפופה לרבנות החרדית, שתונהג בידי רבנים ציונים מבית הלל; בידי רבנים החפצים בגיור, המבינים את גודל השעה, מאירי פנים ואוהבים את הגר. למרבה הצער, על פי הרפורמה של מתן כהנא רשות הגיור תישאר כפופה לרבנות הראשית, וזכות הוטו של בית שמאי עלולה להחריב את המהלך הציוני החשוב הזה.

חשוב שחוק הגיור יעבור בקריאה ראשונה, כי יש בו שיפור לעומת המצב הקיים. עצם האפשרות של רבני הערים לגייר והאפשרות של המתגיירים לעשות להם רב ולבחור היכן להתגייר, היא התפתחות חיובית. ואם הרבנים הראשיים ינהגו בעזות מצח ויפסלו גיורים, יהיו בידי המדינה כלים להעניש אותם ואולי אז תצא רשות הגיור לעצמאות. אני מקווה שחוק הגיור יעבור בקריאה ראשונה, אך חשוב מאוד לתקן אותו ולשפר אותו לקראת קריאה שניה ושלישית.

* המחויבות של בנט למתווה הכותל – שני השושבינים הפוליטיים של מתווה הכותל, היו בנימין נתניהו, אז ראש הממשלה ונפתלי בנט, אז שר התפוצות (לצד תפקידו כשר החינוך). נתניהו הוא שהטיל על שרנסקי לגשר בין הזרמים ולהציע את מתווה הפשרה, העניק לה גיבוי והעביר אותה בהחלטת ממשלה. בנט היה בין הדוחפים למתווה, היה מעורב מאוד בתהליך התווייתו ובקבלתו בממשלה.

ההחלטה על מתווה הכותל הייתה ההחלטה הציונית ביותר שקיבלו ממשלות נתניהו. נתניהו ראה בה הישג גדול והתגאה בה מאוד. גם בנט ראה כך את הדברים. כפוליטיקאים, הייתה ביניהם גם תחרות על הקרדיט.

ממשלת ישראל החליטה על מתווה הכותל ב-2016. כעבור שנה, נתניהו נכנע ללחץ החרדים וביטל את המתווה.

ראש הממשלה נפתלי בנט אינו תלוי בחרדים, שבאופוזיציה. אין לו כל תירוץ להשתמט מביצוע ההחלטה. יש כבר החלטת ממשלה בנושא כך שכל מה שדרוש הוא מנהיגות והחלטה לבצע את המתווה.

אפשר היה לקבל השהיה של חודשיים שלושה מהקמת הממשלה, להבין שהיא זקוקה לזמן כדי להתקדם, אבל בנט ראש הממשלה כבר כמעט שנה ואי אפשר לקבל שום תירוץ. הגיעה השעה שבנט יחליט והמתווה יבוצע במלואו.

* חומר אנושי נחות – אחרי השבעת אובמה לנשיא ארה"ב, פרסם גדעון לוי בשוקניה מכתב גלוי תחת הכותרת: "אנא, בכוח". בפשקוויל הזה הוא הפציר באובמה לפעול בכוח נגד ישראל. בהמשך הדרך הוא פרסם אינספור פשקווילי נזיפה באובמה, שלא נענה להפצרתו. באופן עקבי הוא מטיף למען BDS האנטישמי וקורא לחרמות על ישראל ונוזף בעולם שהוא נוהג כשבוי של ישראל.

מאז הפלישה הרוסית לאוקראינה, מובילים לוי וחבריו לדבוקת שוקן קמפיין אובססיבי של הצגת ישראל כבת דמותה של רוסיה הפוטינית. ובימים האחרונים הם מייחלים לסנקציות על ישראל כמו על רוסיה. הפשקוויל האחרון שלו נקרא "סוויפט אחד – ודי לכיבוש" ובו הוא מרייר באקסטזה מטורפת שמביאה אותו לאורגזמה: "יבוטלו הטיסות מישראל ואליה… העולם מנתק את ישראל ממערכת התקשורת הבנקאית. ישראל בלי סוויפט" וכו' וכו' וכו'.

ואני תמה, מאיזה חומר אנושי נחות קורץ האיש הנאלח הזה, השונא באובססיה חולנית כזו את עמו ומדינתו, מאחל לה רק רע ומסית נגדה את העולם?

* אויבו של אויבו – במאמר ב"הארץ" תקף רזי ברקאי את גדעון לוי בחריפות, על האנטי ישראליות הקיצונית שלו, על תמיכתו המוחלטת והאוטומטית באויב, על תמיכתו בחמאס ובירי רקטות לישראל ועל ההצגה המטורללת של ישראל כבת דמותו של פוטין. במקביל הוא תקף אותו על תמיכתו בבני הזוג נתניהו ובברדוגו. הוא הגדיר את התמיכה הזאת כ"פליק פלאק" מרהיב.

רבים מתפלאים איך איש השמאל הרדיקלי האנטי ציוני תומך במנהיג הימין. יש כאלה שטוענים שהוא פשוט איש הנגד, פברובוקטור שרוצה לבלוט ולהרגיז וכך הוא מרגיז את כולם. בעיניי, זה הסבר פשטני ופסיכולוגיסטי לא משכנע.

אני חושב שהתשובה לשאלה היא "אויבו של אויבי הוא ידידי". האויב הגדול של גדעון לוי הוא השמאל הציוני. בעיניו, אין סתירה גדולה יותר מאשר בין שמאל וציונות (גם תמונת הראי שלו בימין הרדיקלי רואים זאת כך), ולכן התיעוב המוחלט שלו הוא לשמאל הציוני. מה גם, שהשמאל הציוני אשם בפשע הגדול ביותר בתולדות האנושות – הקמת מדינת ישראל (אתם יודעים, נכבה-שמכבה בלה בלה בלה). כיוון שהשמאל הציוני מתעב את נתניהו, לוי רואה גם את נתניהו כנרדף של השמאל הציוני האשכנזי. כמו העוול שהם עשו לערבים, למזרחים ולחרדים עכשיו הם רודפים את נתניהו.

* כמנצח – כפי שכבר כתבתי פעמים אחדות, איני שש להתחממות היחסים עם טורקיה. פשוט, אין לי שמץ של אמון בארדואן, ואיני מאמין שהוא הפך את עורו. הוא רודן אנטישמי, שהפך את טורקיה מבעלת ברית של ישראל למדינת אויב, תומך בטרור ומסייע לו.

אבל אני רואה גם את הצד החיובי בהתפתחות. החיזור של ארדואן אחרי ישראל, אפשר לומר – הזחילה שלו, מעידה על המצוקה שבה טורקיה נמצאת ועל העוצמה הביטחונית, הכלכלית והמדינית של ישראל. הנשיא הרצוג מגיע לאנקרה כמנצח! (אבל לא רחוק היום שבו ארדואן שוב יתקע סכין בגבנו).

* מנטליות של תנועת מחאה – מרצ, מפלגה קיצונית קטנה, אינה מסוגלת להשתחרר מהמנטליות של תנועת מחאה, ובוודאי שמסרבת להבין מה משמעותה של אחריות פוליטית וקואליציונית. הם יושבים בקואליציה, נהנים ממנעמי השלטון, נציגיהם קיבלו אחריות אדירה בנושאים קריטיים למדינת ישראל – הבריאות בעידן הקורונה והגנת הסביבה. במקביל, הם ממשיכים להתנהג כאופוזיציה. וכעת, הם נוקטים במלחמת גרילה אופוזיציונית להכשלת חוק האזרחות. ראש האופוזיציה מוסי רז (נתניהו עומד בראש אופוזיציה פרסונלית, שהמניע היחיד שלה הוא שאדם אחר הוא ראש הממשלה. מוסי רז הוא ראש האופוזיציה האמתי, כי הוא נלחם בדרכה של הממשלה) וחברתו מיכל רוזין הציפו את החוק בלמעלה מ-50,000 הסתייגויות סרק. כך נוהגת אופוזיציה לוחמת.

חוק האזרחות, שהוא חוק חיוני ביותר לביטחון המדינה ולאינטרס הציוני הדמוגרפי שלה, נהנה מתמיכה אדירה, כמעט מקיר לקיר, בעם, בכנסת ובממשלה. הממשלה הלכה לקראת מרצ והעניקה לחבריה חופש הצבעה, כדי שלא ייאלצו להצביע נגד מצפונם. זו לא מחווה קטנה. במקום להגיד תודה, להצביע נגד ולהתקדם, הם מנסים לחבל בעבודת הממשלה ולסכל את העברת החוק.

אם הם יתנהגו כך, אם איש הישר (או העקום) בעיניו יעשה, אדרבא, שתקווה חדשה וימינה יצביעו עם האופוזיציה בעד ביטול חוק ההתנתקות וחוקים נוספים. הרי לא רק מרצ יכולה לנהוג בחוסר אחריות קואליציונית.

על בנט ולפיד לזמן את ראשי מרצ ולקרוא אותם לסדר. עליהם להבהיר להם שכך אי אפשר לנהל קואליציה. הם טוענים בעזות מצח שהחוק "גזעני". החוק מבטא את עמדת הממשלה. אם הם חושבים שהממשלה גזענית, שיפרשו ממנה. הם כל כך מתגעגעים לנתניהו? כל כך בוער להם לראות את הכהניסט בתפקיד שר המשפטים?

* אחריות הורית – לראשונה אחרי 33 שנים, ילד בישראל לקה בפוליו. הילד לא היה מחוסן. סיבת ההידבקות – כשל באחריות ההורית.

* החפצה – 13 גברים בגילאים שונים בקיבוץ שער הגולן, הצטלמו במקומות העבודה שלהם בעירום כמעט מלא ללוח שנה של הקיבוץ. מה פירוש "כמעט מלא" – איזה ענף או צינור מסתיר את ערוותם.

מה אומר? זה לא בדיוק מפגן של טעם טוב. אילו היו אלו נשים, הלוח היה מגונה כהחפצה. ובצדק. גם כשמדובר בגברים זו החפצה.

* והמלך היה מועמד במרכבה – "באחד מסרטיו של קורוסאווה נראים חיילים יפנים צועדים בתום קרב, עיניהם כבויות, פניהם מזוקנות, הזיעה ניגרת ממצחם, רגליהם נגררות בצעד אטי מדשדש וכל חזותם מביעה תשישות נוראה. לפתע מפנה החייל הראשון בטור את מבטו, ורואה על ראש הגבעה את מפקדו מניף יד. למראה המנהיג, עובר החייל שינוי דרמטי, והצופה חש שקיבל זריקת אנרגיה. גופו מתיישר, עיניו בורקות, צעדיו הופכים נמרצים. כל חייל, בהגיעו לאותו עיקול, מביט במנהיג, מקבל את אותה זריקת אנרגיה ומתקדם נמרצות אל הקרב הבא.

בתמונה הבאה המצלמה מטפסת לאורך הרכס, ניצבת מול המנהיג. הוא מתגלה כמת, מוחזק מאחור בידי אדם אחר המניף את ידו".

כך נפתח מאמרו של פרופ' מיכה פופר במוסף "הארץ", "זה לא אתה, זה אנחנו". אלא שזכות היוצרים אינה מגיעה לקורוסאווה אלא לתנ"ך. כך נכתב על מות אחאב: "וְאִישׁ מָשַׁךְ בַּקֶּשֶׁת לְתֻמּוֹ וַיַּכֶּה אֶת-מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בֵּין הַדְּבָקִים וּבֵין הַשִּׁרְיָן וַיֹּאמֶר לְרַכָּבוֹ: הֲפֹךְ יָדְךָ וְהוֹצִיאֵנִי מִן-הַמַּחֲנֶה כִּי הָחֳלֵיתִי. וַתַּעֲלֶה הַמִּלְחָמָה בַּיּוֹם הַהוּא וְהַמֶּלֶךְ הָיָה מָעֳמָד בַּמֶּרְכָּבָה נֹכַח אֲרָם וַיָּמָת בָּעֶרֶב וַיִּצֶק דַּם-הַמַּכָּה אֶל-חֵיק הָרָכֶב". אחאב היה פצוע אנוש, אך הועמד באופן מלאכותי במרכבה כדי להעלות את מורל הצבא וכדי שהחיילים יראו אותו וימשיכו להילחם.

          * ביד הלשון

שביזות – בתכנית "אמילי והפרופסור" ברשת ב' (הפעם שרה העצני כהן החליפה את אמילי אמרוסי), התראיינה ד"ר שני פינדק מהחוג לשירותי אנוש באוניברסיטת חיפה על מחקר שערכה בנושא "שביזות יום א'"; אותה תחושת לאות וחוסר חשק בקרב רבים לחזור לעבודה ביום ראשון.

לאורך כל השיחה השתמשו המשתתפים במושג שביזות באופן המעיד עד כמה הוא קנה שבת בשפה העברית. זהו מקרה אחד מרבים שבהם סלנג צה"לי הכה שורשים בשפה.

על פי "מילוג", המילון העברי החופשי ברשת, פירוש המושג שביזות הוא: א. עייפות, תשישות. ב. עצב, דיכאון.

מקור הביטוי הוא הסלנג הצה"לי. שבוז הוא קיצור של שבור-זין.

רחוק מהעין, רחוק מהלב

שכחת אותי וזה כואב

חושב עלייך המון

חייל שבוז, בלבנון

("שתי אצבעות מצידון", אלי מדורסקי)

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 6.3.22

* היעד הלאומי העליון – מאז הקמת הממשלה אמרתי שהיעד הלאומי העליון של הממשלה הוא החזרת הריבונות הישראלית, בעיקר בנגב, בגליל ובערים המעורבות, והיעד מס' 2 הוא חידוש ההתיישבות הציונית בגולן, בנגב ובבקעת הירדן. אולם כעת חל שינוי. כעת, היעד הלאומי העליון, העומד מעל כל יעד אחר, הוא עליה המונית של יהדות אוקראינה והגברת העליה מרוסיה וקליטתם המיטבית של המוני העולים.

על ראש הממשלה להקים קבינט עליה וקליטה ולעמוד בראשו ולהוביל את הגשמת היעד הציוני הזה. זו מהותה של מדינת ישראל. זו הצדקת קיומה.

* עליה והתיישבות – מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. כזו היא מיום הקמתה ולאחרונה היא עיגנה את מהותה בחוקה. משמעות הדבר היא, שאין זו מדינה שתכליתה היא מתן שירות לאזרחיה, אלא היא נושאת יעוד וחזון ציוני של העם היהודי כולו. אין היא רק מדינתם של אזרחיה בפועל, אלא גם של אזרחיה בכוח; של כל יהודי ויהודי היושב בגולה, והוא מבחינתנו אזרח שטרם עלה למולדתו.

תולדות הציונות, לפני ואחרי הקמת המדינה, הן בראש ובראשונה תולדות גלי עליה. הסיסמה הציונית "מעולה לעולה כוחנו עולה" נכונה, אך ההיסטוריה הציונית אינה של עליה קבועה בקצב סטטי, אלא של פּוּלסים קצרים, גלי עליה גדולים, שתרומתם לכוחנו הייתה אדירה; כל גל חיזק והזניק את מדינת ישראל באופן משמעותי. בדרך כלל, גלי העליה היו תגובה להתפתחות עולמית או מקומית בגולה זו או אחרת. גל העליה הגדול האחרון, היה העליה מחבר המדינות בשנות התשעים של המאה שעברה, בעקבות התפרקות בריה"מ והגוש הסובייטי והרמת מסך הברזל.

המלחמה באוקראינה פותחת פתח לגל העליה הגדול הבא; עליה רבתי של יהדות אוקראינה והגברה משמעותית של העליה מרוסיה, שהדיקטטורה הפוטינית בה הולכת ומתהדקת ועמה החשש מפני המשך התוקפנות הרוסית ויציאה למלחמות אימפריאליסטיות נוספות. על מדינת ישראל לעודד את העליה ולהיערך לקליטה של מאות אלפי יהודים בטווח קצר. הדבר מחייב היערכות חירום לאומית בכל התחומים.

העליה הצפויה מעמידה באור חדש את חשיבותה של ההתיישבות. היכן נקלוט את ההמונים? בגוש דן רבתי, שהוא האזור הצפוף ביותר במערב, בעוד מרחבי ארץ רחבים פתוחים להתיישבות? מן הראוי שננתב את העליה הגדולה להתיישבות באזורי הספר; בגליל ובנגב, בגולן ובבקעת הירדן, בערבה וביהודה ושומרון. לחזק באזורים אלה את ההתיישבות העירונית והכפרית ולהקים התיישבות חדשה.

זוהי שעת רצון ושעת כושר וזה מבחן לחברה הישראלית ולמנהיגות הלאומית. האם הנהגת המדינה תשכיל להרים את הכפפה?

* פליטים יהודים – טרנד חדש – ביקורת על כך שאיננו קולטים בהמוניהם פליטים מאוקראינה. אני משוכנע שישראל תהיה המדינה שתקלוט את המספר הגדול ביותר של פליטים מאוקראינה ביחס לגודלה. היא תקלוט רבבות רבות של יהודים מאוקראינה. נכון שמבחינתנו, כציונים, הם אינם פליטים אלא עולים החוזרים למולדתם הלאומית. אבל אובייקטיבית, הם חלק מן הפליטים מאוקראינה. ייעודה של ישראל הוא קליטת עליה. בכך עלינו להתעסק. מדינות אירופה תקלוטנה את הפליטים הלא יהודים ואנו נקלוט את היהודים. זאת החלוקה הראויה.

* פטריוטיות לאומית – המאבק הנחוש, מעורר ההשראה וההשתאות של העם האוקראיני, לא יכול היה להיות במלחמה על "אירופה". רק במלחמה לאומית. הקרבה כזו, נכונות כזו, היא במאבק על החירות הלאומית. המאבק על הדמוקרטיה האוקראינית אפשרי רק כיוון שזו דמוקרטיה לאומית. ולא זו בלבד שאין צל של סתירה בין דמוקרטיה ללאומיות (זולת במוח העקום של הפוסט ציונים שממציאים סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית), אלא שהביטוי האמתי של דמוקרטיה מתקיים במדינות לאום, ולא בכדי.

* טבול בדם – אני מזדהה בכל לבי עם האומה האוקראינית, בעמידתה האיתנה מול המתקפה הברברית של הצבא האימפריאליסטי של פוטין.

אבל איני שותף לטרנד של הנפת דגלה של אוקראינה, שכן דגל זה ספוג בהרבה מאוד דם יהודי.

* האם רוסיה היא דמוקרטיה – פוטין נבחר שוב ושוב בבחירות וזכה לתמיכה עצומה של העם הרוסי. אין ספק שרוב העם תומך בו. כאשר הוא טוען שהוא מגלם את רצון העם ברוסיה, קשה להתווכח עם טענתו.

האם רוסיה הפוטינית דמוקרטיה? אם דמוקרטיה היא רק שלטון הרוב המבטא את רצון העם, רוסיה היא דמוקרטית. אכן, אין דמוקרטיה ללא שלטון הרוב, אבל שלטון הרוב כשלעצמו הוא רק מרכיב אחד בדמוקרטיה, והוא כשלעצמו אינו הופך מדינה לדמוקרטית. דמוקרטיה היא גם זכויות המיעוט, זכויות האזרח, עיתונות חופשית, חופש ההפגנה וההתארגנות, חופש פעולה לאופוזיציה, מדינת חוק שהשלטון כפוף אליה ומערכת משפט עצמאית וחזקה ובראש ובראשונה בית משפט עליון עצמאי וחזק. ללא אלה, מדינה אינה דמוקרטית, גם אם מנהיגה נבחר בבחירות וגם אם רוב העם תומך בו.

רוסיה אינה דמוקרטיה. פוטין הוא דיקטטור. וגם אם הדיקטטורה היא דמוקטטורה, כי הדיקטטור נבחר בידי העם – עדין זו דיקטטורה.  

* הדחף שלהם – הישראלים המטורללים שמציגים את ישראל כבת דמותה של רוסיה הפוטינית יודעים שהם משקרים. הדחף שלהם, בהשוואות השקריות הללו, הוא לעודד סנקציות על ישראל כמו על רוסיה.

* החלטה אומללה – החלטתו של שר החוץ שהנואם מטעם ישראל בדיון בעצרת האו"ם על הפלישה לאוקראינה לא יהיה השגריר גלעד ארדן אלא סגניתו נועה פורמן, היא אומללה. אם ההחלטה היא עניינית, כלומר רצון להוריד את דרג הייצוג הישראלי כדי להוריד פרופיל, שיקול הדעת שגוי. אגב, אם רוצים להוריד פרופיל, אפשר שאף נציג ישראלי לא ינאם ולהסתפק בהצבעה. אם השיקול הוא פוליטי – הרי הוא פסול מעיקרו. אני מבין שזו החלטה פוליטית, ולו בשל "תדרוכים" נגד ארדן שיצאו ממשרד החוץ.

* נטל אסטרטגי – לפני כשלוש שנים, ערב סדרת סבבי הבחירות, נתניהו נפנף בהישג מדיני אדיר שהוא עומד להביא לישראל – הסכם הגנה בין ישראל לארה"ב. אני הגדרתי את ה"הישג" הזה – נטל אסטרטגי. כך כתבתי, בין השאר, במאמר ב"ידיעות אחרונות" באותם ימים: "אני רואה בהסכם הגנה נטל אסטרטגי. הוא ישמיט מידינו את חופש הפעולה הביטחוני. מדינה מוקפת אויבים (ואני מכליל באויבים הפוטנציאליים גם את המדינות שעמן חתמנו על הסכם שלום), שאינם מקבלים את זכות קיומה, אינם משלימים עם עובדת קיומה, ומאתגרים אותה מדי יום, לאורך השנים, בתוקפנות, טרור ואלימות, אינה יכולה להרשות לעצמה כבלים על חופש הפעולה שלה. ברגע שישראל תזדקק לאישור אמריקאי לפעולה למען הגנתה, אם כנגד האיום האיראני, נגד התבססות איראן בסוריה ובלבנון או נגד הטרור הפלשתינאי והחיזבאללאי, היא תאבד את עצמאותה וריבונותה. יתכן שהממשל האמריקאי הנוכחי ייתן לישראל יד חופשית, אך איננו יודעים מה יהיה טיב הממשל בעוד חמש, עשר או עשרים שנה, ואל לנו להפקיר את חופש הפעולה שלנו לאינטרסים זרים של נשיא עתידי, שאיננו יודעים מיהו ומהו.

הסכם הגנה, מבוסס על הדדיות. הוא עלול לחייב את ישראל לשלוח כוחות לעימותים צבאיים שאינם הגנה על מדינת ישראל, אלא על האינטרס האמריקאי. ישראל אינה מעצמת-על, ואסור לה להיכנס להרפתקאות מסוג זה. מחיר ההגנה על קיומנו במזה"ת העוין כבד מאוד, וסופו אינו נראה באופק. אין לנו בנים למלחמות מיותרות, מלחמות זרות, מלחמות לא לנו".

האם יש היום, לאחר הפלישה לאוקראינה וערב חתימת הסכם הכניעה לאיראן, מישהו שעוד חושק בהסכם כזה?

* יד אחת עם פוטין – הטענה שישראל נייטרלית במלחמה באוקראינה חסרת שחר. ישראל אינה נייטרלית אלא תומכת באוקראינה. ראש הממשלה ושר החוץ, פעמים רבות, גינו את הפלישה לאוקראינה, הביעו תמיכה בשלמות אוקראינה, ישראל הצביעה בעצרת האו"ם בעד גינוי הפלישה, ישראל שולחת סיוע הומניטרי לאוקראינה. זו תמיכה חד-משמעית.

נכון, ישראל אינה קופצת בראש. אינה יוצאת מגידרה בגינויים והוקעות כאילו היא צריכה להוכיח משהו למישהו. ויש לה סיבה מוצדקת לחלוטין, אינטרס לאומי ביטחוני – עליה להבטיח את המשך התיאום הביטחוני עם רוסיה, כדי להבטיח לעצמה חופש פעולה בסוריה נגד כוונות איראן להפוך אותה למוצב קדמי נגד ישראל. אין עוד מדינה הנדרשת להתמודד עם דילמה כזו. ובתוך הדילמה הזאת, ישראל מוצאת את שביל הזהב, לאמירה ברורה ועקרונית באשר לפלישה, בלי למתוח את החבל עם רוסיה.

מוטב שהצבועים, מותחי הביקורת הלא הוגנת נגד ישראל, יפנו את חציהם לארה"ב ואירופה שחוברים יד אחת עם פוטין להסכם פייסני עם איראן שמסכן את ישראל.

* לא הפיקו לקח – ארצות הברית הודיעה על התקדמות משמעותית במו"מ עם איראן ועל כך שחתימת הסכם הגרעין עמה קרוב. מצער מאוד לדעת שארה"ב לא הפיקה כל לקח מהפלישה של רוסיה לאוקראינה ומן האיומים הגרעיניים של פוטין.

משטר האייאתולות האיראני מסוכן ובלתי שפוי לאין ערוך יותר מהמשטר הפוטיני ברוסיה. יש למנוע ממנו בכל מחיר נשק גרעיני. מדיניות הפייסנות כלפי איראן היא מדיניות צ'מברליינית מופקרת.

ארה"ב פועלת יחד עם פוטין לחתימה על ההסכם הנורא. פוטין פועל באופן רציונלי ומסייע בכך לבעלת בריתו האיראנית. ביידן פועל באופן בלתי רציונלי, נגד האינטרס האמריקאי והאינטרס של העולם החופשי תוך פגיעה קשה בבעלת בריתו, ישראל.

* היתרונות של ייצור קרוב לבית – פרופ' יוג'ין קנדל, לשעבר ראש המועצה הלאומית לכלכלה, בראיון לסבר פלוצקר, "ממון": "הקורונה והפלישה לאוקראינה הראו את השבריריות המפתיעה של מערכי האספקה בעולם. ראשי תעשיות ומדינות נחשפו לפתע ליתרונות של יצור קרוב לבית, קרוב לצרכן הסופי ומשקיעים בקירובו טריליוני דולרים. שינוי דומה עובר על ענף החקלאות, מלווה בחדירת טכנולוגיות. אנחנו רואים נסיגה מובהקת בגלובליזציה".

לתשומת לבם של ליברמן ופורר ואדריכלי הרפורמה בחקלאות.

* אין מלחמה – עובדים עליכם. אין מלחמה באוקראינה. הכל קונספירציה שנועדה לסתום את פיות האזרחים בעולם, שמתפכחים ומתחילים להבין את תרמית הקורונה ולהתקומם נגד הפגיעה בזכויות האדם בשם ה"קורונה" הדימיונית.

אושרת קוטלר לא לבד. יש תת-זרם כזה בכת המשוגעים של הקוּקוּ-קורונה.

* בנדיטים – העצורים בחומש נעצרו בחשד שתקפו חיילי צה"ל ופלשתינאים שלווים. בדין נעצרו. הייתה זו חרפה אלמלא נעצרו.

התפרעות הבנדיטים בכנסת מבטאת מסר על פיו ביו"ש לא צריך להיות דין ולא דיין, איש העקום בעיניו יעשה, מותר לתקוף את בנינו חיילי צה"ל. קין שמרים יד על חייל צה"ל הוא בוגד במדינה ובמולדת.

ההתנפלות של הח"כים הבנדיטים על ח"כ באמצע התפילה הייתה מוגדרת בפיהם "אנטישמיות" אילו היו מתנפלים כך על רוטמן או סמוטריץ' בתפילה. פראי אדם.

* בין יהודיות לישראליות – לשאלה מה אני קודם כל – יהודי או ישראלי, יש לי שתי תשובות, שאינן זהות, יש שיאמרו שהן סותרות זו את זו, אבל אני באמת ובתמים מזדהה עם שתי התשובות בכל לבי.

התשובה האחת היא שאני בראש ובראשונה, לפני הכל ומעל הכל – יהודי. קודם כל יהודי. המהות שלי, הייעוד שלי, הזהות שלי, ההזדהות שלי, התרבות שלי, הערכים שלי, כולם נובעים מיהדותי. הישראליות שלי נובעת מן היהדות שלי. הישראליות היא המימוש הראוי של יהדותי בכך שאני חי בארץ ישראל – ארצו של העם היהודי, אזרח במדינת ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי ושפתי היא עברית – שפתו הלאומית של העם היהודי. בלי היהדות, אין שום משמעות לישראליות שלי. בלי היהדות, הישראליות היא מבחינתי קליפה ריקה.

התשובה השניה היא שאין בעיניי הבדל בין היהדות והישראליות. חד הן. עם ישראל הוא העם היהודי. מורשת ישראל היא המורשת היהודית. תולדות עם ישראל הם ההיסטוריה היהודית. מחשבת ישראל היא הפילוסופיה היהודית. המשפט העברי הוא קודקס החוקים היהודי. דת משה וישראל היא הדת היהודית. בדיוק כפי שהוחלט לקרוא למדינה היהודית מדינת ישראל, ניתן היה לקרוא לה מדינת יהודה. ההבדל היחיד בין יהודיות לישראליות הוא באזרחות – יש יהודים שאינם אזרחים ישראליים, אם כי הם אזרחים בפוטנציה, ויש אזרחים ישראלים שאינם יהודים. האזרחות אינה לב הזהות. ואני באמת ובתמים רואה בכל יהודי אזרח ישראלי שטרם מימש את אזרחותו.

* בדה דברים מלבו – הרב אליעזר מלמד, הוא רב היישוב הר ברכה וראש ישיבת הר ברכה ומחבר סדרת ספרי ההלכה "פניני הלכה". מלבד היותו של הרב מלמד גדול בתורה, הוא מגשים את ממרת חז"ל בפרקי אבות "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ". כנאמן על ערך אהבת ישראל, הוא מנהל שיג ושיח מכבד עם רבנים ורבות מהזרם הרפורמי ביהדות. הוא אינו רפורמי. הוא חלוק על הרפורמים והשיח שלו עמהם הוא מתוך מחלוקת, אך זו מחלוקת לשם שמים, מתוך כבוד הדדי. העובדה שרב חשוב כל כך מסרב להחרים שבט בישראל, הפכה אותו לאויב הקנאות החרד"לית. הם מחרימים אותו, מחרימים את ספרי ההלכה שלו ותוקפים אותו בפשקווילים רוויי שטנה.

בפשקוויל האחרון, צבי טאו וחבר מרעיו כתבו בין השאר: "המחבר בעל 'פניני הלכה' שגה הרבה מאוד ובדה דברים מלבו והשיג גבול עולם אשר גבלו ראשונים". חשוב להכיר את הקודים, כדי להבין עד כמה הפשקוויל הזה מסית. כאשר הם משתמשים בקוד "בדה דברים מלבו", הם מרמזים לירבעם בן נבט, עליו מסופר: וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה בְּבֵית אֵל בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בַּחֹדֶשׁ אֲשֶׁר בָּדָא מִלִּבּוֹ וַיַּעַשׂ חָג לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ לְהַקְטִיר". כלומר ההשוואה של הרב מלמד היא לירבעם בן נבט, שפילג את ממלכת ישראל המאוחדת, ויצר חגים ומקדשים נפרדים לשבטי ישראל כדי להרחיק אותם ממועדי וחגי ישראל. הביטוי הזה הוא קוד לכופרים המקעקעים את היהדות. ירבעם נחשב לאבי אבות הכפירה. חז"ל אמרו שכל ישראל יש להם חלק בעולם הבא מלבד שבעה, והראשון שבהם הוא ירבעם בן נבט. אליו משווים הקנאים בעזות מצח וחוצפה את הרב מלמד. בכך הם דומים לנטורי קרתא שמדי שנה יוצאים בכרוזים נגד יום העצמאות, החג שהציונים הכופרים בדו מלבם.

באומרם שהוא השיג גבול עולם אשר גבלו ראשונים, הם רומזים לפסוק ממשלי: "אַל תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלָם אֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבוֹתֶיךָ". משמעות הפסוק מתייחסת לאיסור מן התורה להסגת גבול ככתוב בספר דברים: "לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ, אֲשֶׁר גָּבְלוּ רִאשֹׁנִים בְּנַחֲלָתְךָ", כלומר יש לך שדה שירשת מאבותיך – אל לך לפלוש לשדה של שכנך, שירש הוא מאבותיו. דרשנים לקחו את הפסוק הזה לדבקות בסייגים שהטילו דורות קודמים מעבר למצוות התורה. כלומר, אם יש איסור הלכתי מסוים – כדי להיזהר מגלישה במדרון חלקלק עד חצייתו, יש לקבוע חומרות, גבולות ואיסורים שאינם בהלכה. ומשתמשים בפסוק הזה לעיקרון הזה – כאילו הסייג הזה הוא "גבול עולם" והופך למעין הלכה חדשה (שבדו מלבם?) שמי שחוצה אותה הוא מסיג גבול. את הרב מלמד הם מציגים בעזות מצח כמסיג גבול.

הדבר המעודד בקנאות המייאשת הזאת, היא שההקצנה של החוגים הקנאים מעידה על מלחמת מאסף, של מי שחשים שהם מאבדים שליטה. כאשר רב גדול אינו מכפיף עצמו לסייגים הקיצוניים שלהם, הדבר מערער את עולמם. יש לקוות שמלחמת החורמה שלהם נגד הרב מלמד תשיג תוצאה הפוכה.

* ההתפתחות של אליפלט  – תודה לזיוה שמיר על סדרת מאמריה הנפלאים על הפזמונים של אלתרמן, ובמיוחד על המאמר האחרון על השיר "אליפלט".

להלן דברים שכתבתי על השיר ב-2007, כחלק ממאמר בתגובה למאמרו של "אריאל הירשפלד "שיר פצע":

ההתאמה הווירטואוזית במבנה השיר בין חרוזי הבית הראשון למקבילים להם בבית הרביעי, מבליטים דווקא את ההתפתחות שחלה בגיבור השיר, לנוכח ההתפתחות במציאות בין הבתים. בבית הראשון, המציג את אליפלט הילד, הוא ילד פאסיבי, המבליג על גזלת הצעצוע מידיו, בניגוד גמור לאקטיביות אליה הסביבה מצפה ממנו, ולכן היא מדברת בו דופי. בבית השני, המתאר את אליפלט הלוחם, הוא לוחם אקטיבי מאוד, חדור תחושת אחריות עילאית, הגורמת לו לנהוג הפוך מן הסביבה הפאסיבית, ההלומה, ובמעשה גבורה, הקרבה ומסירות נפש הוא זוחל אל תוך האש כדי להעביר תחמושת לעמדה הקדמית המנותקת. בשני המקרים אליפלט נוהג אחרת מן הנורמה של הסביבה, אך באופן הפוך לגמרי. ברגע המכריע בקרב, התגלה אליפלט אחר לגמרי מזה שהכרנו עד כה – יוזם, אקטיביסט, נועז. מה שנשאר בו, הוא אותו חיוך ואי שאלת שאלות. אולם בעוד בבית הראשון אליפלט הוא "שאינו יודע לשאול", בבית השני, אליפלט הוא אדם נחוש, דבק במשימה, מאמין במטרה ולכן השאלות אינן נחוצות לו. בבית זה, צמד המילים "בבלי דעת" (מדוע וכו') נאמר באירוניה, אירוניה כלפי השכנים והשכנות שדיברו בו דופי, שהרי אין ספק שהוא יודע בדיוק מדוע וכיצד ובשל מה זה ואיך.

השיר מציג את אליפלט כגיבור וכאנטי גיבור בעת ובעונה אחת. אין ספק שהוא גיבור, שנפל ומת מות גיבורים. אך הוא אנטי גיבור, בהיותו אנטיתזה למאצ'ו הישראלי. ניתן לומר היום, שאם פילוס מ"ארץ נהדרת" מייצג ביצירה הישראלית את התגלמות הישראלי המכוער, הישראלי של אכול וחטוף, האגואיסט, הציני, הבלתי מתחשב וכו', אליפלט מייצג ביצירה הישראלית את הנגטיב שלו – הישראלי היפה, הנמנע מריב, המוכן לוותר על שלו ברמה הפרטית, אך מוכן להקריב את חייו למען הזולת, למען הכלל.

בדרך בה מציג אלתרמן את גיבור המלחמה האולטימטיבי, ניתן למצוא ביקורת גם על אתוס הלוחם שהכל מותר לו; הפלמ"חניק ה"סוחב" מן הלול, הרס"פ ה"משלים" חוסרים וכן הלאה. שירו של חיים חפר "דודו", המעלה על נס את הלוחם המאצ'ו, מזכיר בחיוב ש"איתנו סחב מן הלול". בשיר זה, גדולתו של הגיבור הוא היותו אחד מהחבר'ה, לטוב ולרע. כשצריך הוא מתקרנף איתם, ומכאן נובע כוחו להילחם עמם שכם אחד ואף להקריב את חייו. אליפלט, לעומתו, אינו חלק מן החבר'ה בכל מקרה. יש לו הקודים הערכיים שלו, על פיהם הוא פועל. הוא לא "יסחוב" עם החבר'ה מן הלול, אך הוא יזחל מול האש למען חבריו המנותקים.  

          * ביד הלשון

התותחים רועמים והשיירה עוברת – דב גילהר, שליח "כאן 11" לאוקראינה, התראיין לקלמן-ליברמן ברשת ב', מתוך שיירת פליטים במנוסה מקייב. גם בסיטואציה הלא סימפטית הזו הוא לא איבד את ההומור, ואמר "התותחים רועמים והשיירה עוברת".

זהו הֶלְחם של שתי מימרות: "כשהתותחים רועמים המוזות שותקות" ו"הכלבים נובחים והשיירה עוברת".

משמעות "כשהתותחים רועמים המוזות שותקות" היא שבשעת מלחמה, כשעוסקים בהישרדות הפיזית הבסיסית, הראש אינו נתון ליצירה אמנותית. פירוש אחר הוא שבשעת מלחמה, אין זה הזמן לאמנות ביקורתית על המלחמה. דומני שהתרבות הישראלית הוכיחה את ההיפך – יצירות נפלאות נכתבו בשעת המלחמה, כמו שירי וספרי דור תש"ח, "הטור השביעי" של אלתרמן במלחמת השחרור, המקאמות של חיים חפר במלחמת ששת הימים ועוד.

לא ברור מה המקור של הביטוי, אבל יתכן שהוא פרפרזה על משפט ידוע של המדינאי והפילוסוף הרומי קיקרו (106-43 לפנה"ס): "בזמן מלחמה נאלמים החוקים".

משמעות "הכלבים נובחים והשיירה עוברת" היא שאנחנו נחושים להמשיך בדרכנו, גם אם זה לא מוצא חן בעיני אויבים או יריבים וככל שהם ינסו להפריע לנו. את הביטוי טבע הסופר האלג'ירי ח'אטב יאסין, מראשי המתנגדים לשלטון הצרפתי באלג'יריה. הביטוי המקורי נאמר בצרפתית: LES CHIENS ABOIENT – LA CARAVANE PASSE..  

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 27.2.22

* הלקח הישראלי – הסנקציות לא הזיזו לפוטין. העולם החופשי לא יתערב. גם אילו אוקראינה הייתה חברה בנאט"ו  – ספק רב אם המערב היה מתערב.

חשוב שנפנים זאת. כמו אוקראינה, גם לעזרתנו אף אחד לא יחלץ. זאת המציאות מקום המדינה ועד היום. פחות מחצי שנה אחרי שעצרת האו"ם החליטה על הקמת מדינת ישראל, פלשו מדינות ערב, החברות האו"ם, למדינה בת יומה, במטרה לסכל את הקמתה, להטביעה בדם ולהשמיד את היישוב היהודי, שלוש שנים אחרי השואה. ובמערכה הזאת עמדנו על נפשנו בכוחות עצמנו. וכך בתקופת ההמתנה ערב מלחמת ששת הימים. וכך עד היום.

הסנקציות על איראן לא מזיזות לה. היא ממשיכה לקדם את ההתחמשות הגרעינית. אם נסמוך על אחרים, נמצא את עצמנו במצבה של אוקראינה.

יש לבסס את תורת הביטחון על עצמנו בלבד. א. צה"ל חזק ומתעצם. ב. גבולות בני הגנה – הגבולות הנוכחיים בגולן ובבקעה. ג. הרתעה גרעינית. ד. מניעת התעצמות מסוכנת של אויבינו.

* יד איש באחיו – ידועים הסיפורים הטרגיים ממלחמת העולם הראשונה וממלחמות נוספות באירופה, שבהן יהודים נלחמו בשני צבאות אויבים והרגו אלה באלה. מן הסתם, גם במלחמה באוקראינה צפויות טרגדיות כאלו, של יהודים ההורגים זה בזה במלחמות לא להם בצבאות לא להם.

האינטרס היהודי הציוני העליון, הוא לעודד עליה גדולה של יהדות אוקראינה לישראל.

* כוכב הצפון הציוני – כאשר אני כותב על הצורך בעליית יהדות אוקראינה, חלק מן המגיבים תוהים. מי אמר שהם רוצים? הם פטריוטים אוקראינים. הרי גם הנשיא שלהם יהודי? מה זו הפטרונות הזו?

איני טוען שעמדתי מבטאת את רצונותיהם של יהודי אוקראינה. אני מציג את התפיסה שלי. בעיניי, מקומו של כל יהודי הוא בארץ ישראל, במדינת ישראל. החזון הציוני שבו אני מאמין, הוא שעם ישראל כולו יעלה לארץ ישראל וארץ ישראל כולה תיושב בידי יהודים. אין לי אשליות שהחזון הזה יוגשם במלואו, אך בעיניי הוא צריך להיות כוכב הצפון שלנו, ועל פיו אנחנו צריכים לנווט את מדינת ישראל להגשמת הציונות. למשל, לפעול היום לעליה המונית ככל האפשר מאוקראינה. לא כל דבר המדינה כמדינה יכולה לעשות, אך בוודאי המוסדות הלאומיים – הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית צריכות לפעול, וגם גורמים ממשלתיים כמו "נתיב".

* ונברכו בך כל משפחות האדמה – נשיא אוקראינה זלנסקי פנה לבנט בבקשה לתווך בין רוסיה לאוקראינה. אוקראינה מבקשת לקיים את המו"מ בירושלים, בירת ישראל. סביר להניח שלא ייצא מכך דבר, אך עצם הבקשה מעידה על מעמדה הבינלאומי האיתן של ישראל.

* הדילמה האוקראינית של ישראל – ישראל היא חלק בלתי נפרד מן העולם החופשי. ישראל היא ידידתה ובעלת בריתה העיקרית של ארה"ב. אוקראינה היא ידידה של ישראל. אך טבעי שישראל תהיה חלק מן המדינות המגנות את פוטין על הפלישה לאוקראינה. יש לזכור שרוסיה עוינת את ישראל, תומכת באויביה ובעיקר בסוריה ואיראן, מצביעה תדיר בעד כל רשימת הגינויים נגד ישראל באו"ם.

הדילמה נובעת משליטתה של רוסיה בשמי סוריה והצורך בהמשך התיאום הביטחוני המאפשר לישראל להמשיך במב"מ נגד התבססות איראן בסוריה ונגד חימוש מתקדם לחיזבאללה. השיקול הזה מחייב את ישראל לזהירות בתגובתה על הפלישה הרוסית.

ומעבר לאינטרסים, גם בפוליטיקה יש מקום לצדק ומוסר. אנו מצפים ממדינות העולם לתמוך בנו, בשל צדקתנו, גם אם האינטרסים שלהן אינם מצדיקים זאת. ומבחינה מוסרית, אין ספק שיש כאן התנפלות ברוטלית של מעצמה על מדינה שלווה, שלא איימה עליה ואין כל עילה המצדיקה את התוקפנות. כאשר דיקטטורה תוקפנית פולשת לדמוקרטיה שוחרת שלום – ישראל כדמוקרטיה שוחרת שלום אינה יכולה שלא לתמוך בעמיתתה.

ישראל צריכה לתפוס צד, אך לא בהכרח להתייצב על אוטומט לכל תגובה של המערב. יש לזכור שהמערב אינו נוהג כלפינו בסולידריות, כפי שניתן היה לצפות ממנו. איראן היא איום מסוכן יותר מרוסיה על העולם ובמיוחד על ישראל, והמערב נוהג כלפיה בפייסנות, הפוגעת בנו. כך שיש לנו הצדקה למדיניות עצמאית.

בדילמה הזאת אני סבור שישראל נהגה נכון. היא לא יכלה לא לתפוס צד. מצד שני, היא לא הראשונה לקפוץ בגינוי. היא נהגה בזהירות ובאחריות.

עד רגע הפלישה, ישראל הביעה תמיכה בשלמות אוקראינה וקראה להימנע ממלחמה ולפתור את הסכסוך בדרכים דיפלומטיות. לאחר הפלישה, ישראל לא יכלה שלא לגנות. מי שטוען אחרת, עושה זאת מפוזיציה – הוא היה תוקף את הממשלה באותה מידה אילו שמרה על נייטרליות. עם זאת, התגובה מדודה, מתונה, לא מתלהמת, לא מאיימת, לא מצטרפת לסנקציות. הגינוי לא נעשה בדרג של ראש הממשלה אלא בדרג של שר החוץ. המסר של ראש הממשלה ביטא סולידריות עם העם האוקראיני, בלי להתייחס לרוסיה ופוטין.

אז רוסיה גינתה את ההתנחלות בגולן. נו, טוף. קראתי רשומה של ביביסטית, המאשימה את לפיד (אמנע מלחזור על הגידופים) שבגללו רוסיה ביטלה את הכרתה בריבונות ישראל בגולן. איזו בורות. רוסיה מעולם לא הכירה בריבונותנו על הגולן. ההיפך הוא הנכון. מדי שנה היא מצביעה בעצרת האו"ם בעד גינוי ישראל על "כיבוש הגולן הסורי".

אז שוב, רוסיה התוקפנית מגנה את ישראל על תכנית פיתוח ההתיישבות בגולן "הסורי הכבוש". אם הם מגנים אותנו בשל תכנית הפיתוח, אני ממש שמח על כך שאנו מספקים להם סיבות לגנות אותנו. הם יגנו ואנו נבנה ונרחיב את ההתיישבות בגולן.

* פוזיציה ותו-לא – הביביסטים תוקפים את ממשלת הננסים ההזויה על כך שגינתה את הפלישה הרוסית לאוקראינה. אין מה להתרגש מכך. אין שום דבר זולת פוזיציה בביקורת הזאת. נתניהו הקפיד לא להביע דעה האם ישראל צריכה להיות נייטרלית או לגנות את רוסיה, אלא המתין לראות מה הממשלה תעשה ואז לתקוף אותה. כיוון שהיא גינתה, החלו לצאת דפי המסרים שהביביסטים מדקלמים. אילו ישראל הייתה נמנעת מלגנות, דפי המסרים היו יוצאים נגד ממשלת הננסים ההזויה והפחדנית ואותם ביביסטים היו מדקלים זאת בלי לחשוב.

* הקמפיין השוקניסטי החל – לפני ימים אחדים כתבתי את התחזית, שכאשר רוסיה תפלוש לאוקראינה, השוקניה תצא בקמפיין לפיו פוטין היא ישראל ואוקראינה היא הפלשתינאים. שעות אחדות לאחר הפלישה כבר פרסם רוגל אלפר מאמר שכותרתו: "פוטין זה אנחנו". אלא מה? ולמחרת מאמר בשם "דין הגולן כדין הדונבאס", כמובן.

טוב, בימים ובשבועות הקרובים השוקניסטים יניחו קצת להיטלר, כי בדרך כלל הם אוהבים לדמות אותנו לנאצים.

* תמונת ראי – רוגל אלפר טוען שפלישת רוסיה לאוקראינה מציבה בפנינו תמונת ראי לכיבוש הגולן בידי ישראל. והוא צודק. זו ממש תמונת ראי. הרי ידוע שאוקראינה אינה מכירה בזכות קיומה של רוסיה ורואה בה חלק מאוקראינה הגדולה. הרי ביום הקמתה של רוסיה פלשה אליה אוקראינה במטרה לסכל את הקמתה ולהשמיד את עמה. הרי שלוש פעמים תקפה אוקראינה את רוסיה. וכמו הסורים שעה שישבו בגולן, כך אוקראינה יום אחר יום תוקפת את רוסיה, יורה על יישוביה האזרחיים, שולחת מחבלים לבצע בה פיגועי טרור, מציתה את שדותיה ומנסה להטות את מי הנהר היחיד של רוסיה כדי לייבש אותה. אחד לאחד.

* הפוזה של פוז"א – הפוזה של פוז"א (טרנד "פוטין זה אנחנו") כל כך הזויה. הרי ההיפך מטענותיהם הוא הנכון. הרצון של רוסיה למחוק את אוקראינה דומה לשאיפה של הערבים למחוק את ישראל. הם שולטים בכל המזרח התיכון, המפרץ הפרסי וצפון אפריקה, ולוטשים את עיניהם לכבשת הרש, המדינה היהודית הקטנה, שאין לה זכות קיום והיא חלק מן האדמה הערבית.

* בוחרים ברע – אז מי אשם במלחמה באוקראינה? תלוי את מי שואלים. אם ניכנס לדף הפייסבוק של חד"ש, נקבל תשובה ברורה. "מק"י מגנה את התוקפנות של ברית נאט"ו של האימפריאליזם האמריקאי, שמחרחרת מלחמה כבר מספר חודשים כדי לבודד את רוסיה בגבולותיה. מק"י מגנה גם את הפגזת מחוז דונבאס ע"י צבא אוקראינה. הוועד המרכזי של מק"י … ראה כי אווירת המלחמה שנכפתה ע"י האימפריאליזם האמריקאי בחודשים האחרונים, דרך חימוש אוקראינה ע"י ארה"ב ומדינות אירופה, והכוונה לצרף את אוקראינה לברית נאט"ו תוך הקמת בסיסים צבאיים על אדמת אוקראינה והתחמשות בנשק גרעיני. האימפריאליזם האמריקאי הפך את ברית נאט"ו לחזית בינלאומית תוקפנית ומבקש להרחיבה לגבולות היעד, במיוחד רוסיה וסין. בנוסף לאיומים של ארה"ב באמריקה הלטינית ואזורים אחרים, ולחירוף הנפש בהגנה על הכיבוש הישראלי ופשעיו… הפרובוקציות של ארה"ב, בעלי בריתה והמשטר באוקראינה והניסיונות לפגוע בביטחון הלאומי של רוסיה" וכן הלאה וכן הלאה. הקומוניזם ברוסיה מת, אבל הקומוניסטים הישראלים לא השתחררו מהקיבעון הסובייטי שלהם.

והם לא לבד. מיד אחרי שממשלת ישראל גינתה את הפלישה, יאיר נתניהו צייץ ברוסית: "יאיר לפיד לא מייצג את רוב אזרחי ישראל". יש לציין לשבח את נתניהו ג'וניור על היכולת שלו להבחין בין טוב ורע. הבעיה היא שתמיד, תמיד, בעקביות, הוא בוחר ברע.

אם ממשלת ישראל אינה מייצגת את רוב אזרחי ישראל, מי מייצג את עמדתם? אולי הוועד המרכזי של מק"י.

* המורשת האסטרטגית של בן-גוריון – אחת ההחלטות האסטרטגיות החשובות של בן-גוריון, מיד עם קום המדינה; החלטה אמיצה שממש לא הייתה מובנת מאליה באותה תקופה, הייתה הבחירה באוריינטציה מערבית, פרו-אמריקאית ובהשתייכות לעולם החופשי. כל ממשלות ישראל דבקו בהכרעה הזו. ההכרעה הזאת הייתה נכונה בעידן של הגוש הקומוניסטי והיא נכונה בעידן הפוטיניסטי.  

* הצדעה – אחרי שלושת ימי הלחימה הראשונים, ראוי להצדיע לעמידה האיתנה של העם האוקראיני, ללחימה הנחושה של הצבא האוקראיני ולמנהיגות מעוררת ההשראה של זלנסקי.

* געגועיי לגורבצ'וב – אני חושב הרבה, בימים אלה, על גורבצ'וב, המנהיג הדגול, נשיאה האחרון של בריה"מ. גורבצ'וב הוביל את המהלך ההיסטורי הגדול והאמיץ של פירוק מעצמת הרשע הסובייטית והגוש הסובייטי. אולם הוא נשא חזון של מדינת רווחה סוציאל-דמוקרטית שוחרת שלום. אלא שהוא הצליח רק בשלב א', שלב הפירוק. העם הרוסי, למרבה הצער, לא העניק לו מנדט לשלב ההרכבה.

וכך, במקום דמוקרטיה וסוציאליזם, רוסיה היא מדינה של דיקטטורה ופופוליזם. והדיקטטור (רוסיה הפוטינית הרבה פחות טוטליטרית מבריה"מ, אך היא דיקטטורה) עם המגלומניה האימפרטורית, מנסה להחזיר את העולם למלחמה הקרה, לחלוקה מחדש של העולם ושל אירופה לאזורי חסות של שתי מעצמות העל.

הכי רחוק מחזונו של גורבצ'וב.

* האמינות של פוטין – הרוסים אמרו שמלחמות לא פורצות בימי רביעי, ואכן – הם פלשו לאוקראינה ביום חמישי.

* פוטין: מי אתם שתגידו לי נו נו נו?

* לגבש מיינסטרים ישראלי סביב חזון ציוני ממלכתי – לא יצא לי לצפות בסדרה "שעת אפס" שעוררה מחדש את הדיון על פרשת המורה אדם ורטה. לסדרה לא אתייחס, רק לפרשה.

פרשת העימות בין המורה אדם ורטה והתלמידה ספיר סבח, לפני שמונה שנים, הייתה לתפיסתי נקודת ציון בהיפערות השבר בחברה הישראלית, והתפוררותה למחנות הנגררים אחרי השוליים המטורפים שלהם. פתאום המדינה נחלקה בין תמיכה באנטי ציוני שמפגין בחו"ל עם פלשתינאים נגד ישראל ומסית בכיתה נגד צה"ל לבין נערה כהניסטית גזענית שדוגלת ב"מוות לערבים". במקום להוקיע את הטירוף הדו-צדדי, הייתה התייצבות כמעט על אוטומט, של "מחנה השמאל" לצד האנטי ישראלי ושל "מחנה הימין" לצד הגזענית. זה היה דבר נורא. ובערך באותה תקופה, כך היה בנושא אלאור אזריה ובנושא סגן הרמטכ"ל יאיר גולן. רוב "מחנה הימין" נזעק להתייצב לצד חייל שסרח ופגע בכל נורמות היסוד של צה"ל ורוב "מחנה השמאל" התייצב לצד דברי בלע של השוואה בין ישראל לגרמניה הנאצית. הרי יום לפני המעשה של אזריה ויום לפני הנאום של גולן, אותם מחנות היו מגנים בכל תוקף את התופעות שהם התייצבו להגן עליהן. המחנאות הזאת, שבה אנשים חדלים לחשוב, אלא מתייצבים בדום מתוח לצד הדגל התורן של "המחנה", יהיה מזוויע כאשר יהיה, הוא הרסני לחברה הישראלי.

ואותם מחנות הופכים גם לחלק ממחנות גלובליים, של "שמאל" ו"ימין" לא ישראלי. ומחנות השמאל והימין שלנו מתייצבים אף לצד אנטישמים בשני המחנות.

ולכך נוספה המרת מחנה הימין למחנה ר"ב (רק ביבי) שמבחינתו כל מי שאינו סוגד לנתניהו הוא "ססמולן", כלומר המחנה האחר, מעבר לגדר. מנהיגים ימניים מנתניהו בהשקפת עולמם, כמו בנט, סער ושקד, הם חלק ממחנה הססמול הקיצוני. אני, שאיני תומך בנתניהו, מתויג אצלם בצד של אדם ורטה…

זו תופעה נוראה, של המרת הליבה של ההסכמה הלאומית הציונית הממלכתית, בהתפצלות לשני מחנות, כשכל מחנה נגרר אחרי הווקטורים הקיצוניים שלו, והכוחות הצנטריפוגליים הללו קורעים את עם ישראל.

הטירוף הזה הוא האסון הגדול ביותר של החברה הישראלית.

במאמרי "משבטים לעם" כתבתי: "מול המגמות ההרסניות של שסיעת שסעים, קריעת קרעים, פיצול, שנאה והסתה – המשימה הלאומית העליונה הוא גיבושו מחדש של מיינסטרים ישראלי סביב חזון ציוני ממלכתי וסביב אחדות לאומית. אחדות שאינה אחידות; אדרבא יש בתוכנו גוונים שונים. ועם הגוונים האלה, יש לייצר מחדש לאומיות ציונית ממלכתית, שמוחקת את הגלותיות העדתית, שמנמיכה ככל הניתן את הפערים בין חילונים ודתיים, שמגבשת אתוס משותף לכל היהודים הישראלים סביב ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי; מדינה ציונית, דמוקרטית, צודקת, בטוחה וחזקה. ומתוך הקונצנזוס הזה יוצרת גם אתוס ישראלי אזרחי משותף עם המיעוט הערבי".

ועל כך הגיבה חוה ליבוביץ': "אם אורי הייטנר מדבר על גיבוש מחדש של מיינסטרים ישראלי סביב החזון הציוני, אז שיכלול בתוכו גם את נתניהו ואת 'ישראל השנייה' ". החזון שלי כולל את כולם. הוא קריאה לכולם להתגבש סביב החזון הזה. הוא אינו מוציא מן הכלל אף אחד, להיפך. אבל לב החזון הזה הוא מיזוג גלויות, ומי שמשסה עדה בעדה ומוציא שדים גלותיים מהבקבוק ומפצל את ישראל ל"ראשונה" ו"שניה" כדי לחזק אינטרסים פוליטיים אישיים, פועל נגד החזון הזה ומחבל בו.

* כל ההחלטות נכונות – לפני שנתיים החליטה הממשלה והכנסת אישרה הכרזה על מצב חירום בשל הקורונה. ביום ד' אישרה הממשלה את ביטול מצב החירום והמרתו במצב בריאותי מיוחד.

ההחלטה לפני שנתיים הייתה נכונה ואפילו הכרחית, למרות כל ההשמצות שהוטחו בה והגסה והבזויה מכולן – הכינוי שניתן לה "חוק ההסמכה", בדומה לחוק הנאצי. גם השארת מצב החירום על כנו לאחר הקמת הממשלה הנוכחית ועד היום הייתה נכונה. ההחלטה כעת, לנוכח דעיכת הגל החמישי, להסיר את מצב החירום, גם היא נכונה, ובשעתה. וטוב שאין חזרה לשגרה, אלא הכרזה על מצב רפואי מיוחד, כי המגיפה עוד לא מוגרה. אם חלילה, הנה בא עוד גל גדול, נכון יהיה להחזיר את מצב החירום (ולשם כך יהיה צורך באישור ועדת החוקה של הכנסת בלבד). נקווה שאפשר יהיה בקרוב לחזור לשגרה מלאה.

* סיעה משותפת – אלי אבידר וגדי יברקן יכולים להקים סיעה משותפת: קוקו קורונה.

* תמונת הניצחון של מירה – מירה בן ארי היא גיבורה לאומית. מירה, חברת ניצנים, האלחוטנית של הקיבוץ בתש"ח, בחרה להישאר בקיבוץ עם המגינים, גם אחרי מבצע "תינוק" – פינוי הילדים מן הקיבוץ, ובהם בנה דני. בתום קרב הגבורה הקשה והעקוב מדם, כאשר לא נותרה ברירה, החליט מפקד ניצנים אברהם שוורצשטיין להיכנע. הוא שלח חייל לצאת לכיוון האויב כשהוא נושא מעל ראשו גופיה לבנה, לאות כניעה, והמצרים ירו בו והרגוהו. שוורצשטיין עצמו יצא, ועמו מירה. הם פסעו לעבר הקצינים המצרים והציעו להידבר עמם. הקצין המצרי הבכיר ירה בשוורצשטיין למוות. מירה שלפה את אקדחה וירתה בראשו של המצרי, אף שידעה שהצעד יביא להריגתה.

עם פינוי הילדים במבצע "תינוק", מירה העבירה בכיס המעיל של בנה מכתב לבעלה: "אני רק אכתוב כמה מילים, ואתה בטח תבין כי איני יכולה לכתוב. פשוט זה קצת קשה. יותר מקצת. כך עוד לא הרגשתי אף פעם, אבל אתגבר. בזמננו צריך להתגבר על הכל. אולי בעבור יכולתו של עמנו לסבול ולא לוותר, בגלל עקשנותו להחזיק מעמד על אף העובדה כי מעטים אנו, הרי בכל זאת נשיג את כל אשר מגיע לנו אחרי אלפיים שנה. אין פרידה קשה מזו של אם מילדה, אך אני נפרדת מילדי למען יגדל במקום בטוח, ולמען שיהיה אדם חופשי בארצו. תמסור לו בבואך אליו את כל אהבתי. תמסור לאבא ולאמא שלי הרבה נשיקות ובקש בשמי סליחה".

מירה בן-ארי היא גיבורה לאומית, שראוי לחנך על זכרה, לכתוב עליה שירים, ספרים וסרטים.

מירה בן-ארי היא גיבורת סרטו של אבי נשר "תמונת ניצחון". עצם העובדה הזו; עצם הנחלת מורשתה לציבור הרחב ועצם הכבוד והיקר לערך הגבורה, היא ההצדקה הגדולה של הסרט הזה, על אף פגמיו.

הפגם הגדול של הסרט, הוא מי שנשר בחר כ"איש הרע" של הסרט – קצין התרבות של חטיבת גבעתי, הפרטיזן והמשורר, חתן פרס ישראל אבא קובנר. קובנר כתב את הדף הקרבי שגינה את ניצנים על כניעתה. הדף אינו מופיע בסרט, אך מוזכר בעקיפין בדברים של העיתונאי המצרי חסנין הייכל, כעבור שלושים שנה, שהיהודים קראו לאנשי ניצנים בוגדים. לאורך הסרט מוצג אבא קובנר באופן חד-ממדי, קריקטורי, כאיש מתנשא, גס, אטום, קשה וכמי שישב במפקדה עורפית והפקיר את הלוחמים בחזית, תוך שהוא מסתתר מאחורי סיסמאות פטריוטיות לוחמניות, וכמובן מופיע הנרטיב השקרי על פיו ניצנים הופקרה כיוון שהמפקדים היו מתנועת השומר הצעיר והקיבוץ – מתנועת "החלוץ הציוני". מי שמכיר את סיפורו של אבא קובנר, שהיה מנהיג גדול ואיש רוח גדול, אך היו לו שגיאות גדולות ואיומות, יודע שמדובר בדמות מורכבת מאוד. השטחת הדמות הזו לקריקטורה בסרט, פוגעת לא רק בזכרו של אבא קובנר, אלא גם באיכות הסרט.

הסרט מציג את שני הצדדים בקרב, ויש בו אמפתיה גם לאויב. בין השורות משחיל נשר מסר חנוך לויני על בשר התותחים משני הצדדים שנשלחו בידי מנהיגים אטומים לקרב. אצל המצרים מדובר במלך פארוק, ובין השיטין המקבילה של פארוק היא אבא קובנר. זה מסר נורא ואנטי היסטורי.

ובכלל, הניסיון הזה לאיזון קדוש – הזוי. יש לזכור שהייתה זו מלחמה בין עם הלוחם על קיומו ומקים את מדינתו לבין פולש מצרי לארץ זרה שמנסה להשמיד את היישוב היהודי. כמו איזון קדוש בין הצבא הרוסי הפולש לקייב לאוקראינים הנלחמים על חירותם.

מהי תמונת הניצחון? הצבא המצרי המובס נסוג חזרה למצרים, אך פארוק דורש "תמונת ניצחון" והתמונה הזו היא כיבוש ניצנים. ולסרט שצילם הייכל מן הקרב, הושתלה תמונתו של פארוק, כאילו הוא השתתף בקרב ופיקד על הכוחות הלוחמים.

אולם תמונת הניצחון האמתית היא החיוך על פניה של מירה בן-ארי, שעה שירתה במצרי; רגע לפני מותה. זאת תמונת הניצחון גם אליבא דהייכל.

כאמור, לא חסרות מגרעות בסרט, אך עצם הצגת קרב הגבורה של מגיני ניצנים ובעיקר גבורתה של מירה בן-ארי, מכריעה את הסרט, למיטב שיפוטי, לכף זכות.

המשחק מצוין, בעיקר של ג'וי ריגר הנפלאה, שגילמה את דמותה של מירה.

* קרבן התמיד – אנשים רבים בוחרים צד בין גליה לדניאל עוז ובין הנראטיבים השונים שהם מציגים על אביהם עמוס עוז; בין גליה המציגה אותה כשטן מפלצתי לדניאל המציג אותו כמלאך וכליל השלמות.

אותי לא מעניין לבחור צד במחלוקת פנים משפחתית של משפחה אחרת. הבחירה המעניינת אותי היא האם להיות כגליה או כדניאל בכל הנוגע לעולמי, לחיי ולמשפחתי.

אם אעביר בהילוך אחורי את סרט חיי וילדותי, מן הסתם אוכל למצוא ראיות לכתב אישום על הוריי, כפי שגליה עוז בחרה למצוא. אולם הבחירה שלי היא לראות את הסרט כמכלול, ולראות את שפע האור והאהבה שהרעיפו עליי הוריי. אני יודע להציב את הרע בפרופורציות, ולפרש דברים כנורמות של דור ובהקשר של סיפור חיים קשה.

הבחירה שלי כאדם בוגר וכהורה, היא לדעת מה לקחת ומה לא לקחת מהדוגמה של הוריי. ברור לי שהשכלתי לא לקחת את הרע ולא ליישם בחינוך ילדיי שיטות שליליות, שאבד עליהן כלח. אבל ספק רב בידי, אם הצלחתי להעפיל לפסגות של ההתמסרות הטוטלית של הוריי, באהבתם אותי ואת אחיי.

אני מרחם על גליה עוז. איני מרחם עליה בגלל מה שעשו לה, אלא בגלל מה שהיא עשתה ועושה לעצמה, בשל הבחירות שלה בחיים. בשל הבחירה שלה להיות קורבן תמיד, בשל הבחירה שלה לשנוא את ההורים שלה, בשל הבחירה שלה להיפרד מהאחים שלה כיוון שהם מסרבים לאמץ את הנראטיב שאבא שלהם מפלצת, בשל הבחירה שלה להרחיק את ילדיה מסבא וסבתא והדודים שלהם.

* מזוודה צמודה – דבר מדהים ששמעתי מחבר, שהוא מורה ומחנך. בטיול השנתי, ילדה מכיתה י"א הביאה במזוודה גנרטור נייד, כדי שתוכל לפני השינה להפעיל את המחליק והפן.

          * ביד הלשון

גשר עד הלום – בסרט "תמונת הניצחון" רואים את הצבא המצרי נסוג בחזרה דרומה, ואחד המפקדים של כוחותינו מציין את פיצוץ הגשר.

הכוונה היא לגשר שנקרא לימים גשר עד הלום. הגשר הוא מעל נחל לכיש, החוצה את כביש 4 בסמוך לאשדוד, ליד מחלף עד הלום בימינו.

הגשר נבנה בידי האימפריה העות'מאנית בשלהי המאה ה-19, על יסודותיו של גשר מן התקופה הרומית. במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט הציבו הבריטים לצד הגשר עמדת פילבוקס.

יומיים לפני קום המדינה, ב-12 במאי 1948, פוצצה חטיבת גבעתי את הגשר, כדי לעצור או לעכב את הצבא המצרי שעתיד לפלוש למדינה הצעירה. ואכן, הגשר הוא הנקודה הצפונית ביותר אליה הגיע הפולש.

לאחר מלחמת השחרור, הוחלט על הקמת יישוב ליד הגשר וועדת השמות הממשלתית החליטה להעניק לו את השם עד הלום. היישוב לא קם, בסופו של דבר, והשם הועתק לגשר. את השם הציע הרמטכ"ל השני יגאל ידין, כדי לציין שהפולש הגיע עד הלום, עד כאן, ונבלם. מדרש השם שלי, הוא שהאויב הגיע עד הלום גם במובן שכאן הוא קיבל את המהלומה שהביאה לתבוסתו. ואכן, ב-2-3 ביוני גבעתי הכתה בכוח המצרי במקום וזו הייתה תחילת המהפך. מיד לאחר מכן יצא צה"ל למבצע "פלשת" ואחריו למבצע "יואב" וגירש את הפולש מארצנו.

סמוך לגשר הוקם פארק עד הלום, ובו קיר הנצחה לנופלים ועמדת הפילבוקס. בהסכם השלום עם מצרים, סוכם שתמורת השארת האנדרטאות הישראליות בסיני, תבנה בנגב אנדרטה לחללים המצריים, והיא הוקמה בפארק. ב-2010 נחנך מחלף עד הלום.

* "חדשות בן עזר"