צרור הערות 21.3.21

* סרבנות חיסונים במערכת החינוך – אחת הסוגיות המטרידות ביותר במאבק בקורונה, היא ריבוי סרבני חיסונים דווקא בצוותים חינוכיים.

עובדה זו מטרידה משלוש סיבות:

א. כי הציפיה מאנשים שבחרו בחינוך כדרך חיים היא להעמיד את טובת תלמידיהם על ראש שמחתם. מזעזע שאנשי חינוך מסכנים במודע את הילדים.

ב. כי הציפיה מאנשים שבחרו בחינוך היא להיות דוגמה ומופת של ערכי הערבות ההדדית והסולידריות החברתית. מה רחוק יותר מערכים אלה מאי התחסנות?

ג. כי הציפיה מאנשים שבחרו בחינוך היא להנחיל בקרב התלמידים את ההערכה למדע והאמונה במדע, ומטריד מאוד שדווקא אנשי חינוך שומעים לכל מיני רופאי אליל, מכחישי מדע, קונספירטורים ושרלטנים, שעה שהעובדות המדעיות על הצלחת החיסון כל כך ברורות. זה לא שונה ממורה שמאמין שכדור הארץ הוא שטוח.

אני מקווה שתהיה חקיקה המחייבת עובדי חינוך המסרבים להתחסן להציג בכל יומיים בדיקה שלילית.

* לשם כך קיים בית משפט עליון – מי שטוענים שבג"ץ חרג מתפקידו ומסמכותו בהחלטתו לבטל את המגבלות על נתב"ג – אין להם מושג מהו תפקידה של הרשות השופטת במדינה דמוקרטית ומהי הפרדת רשויות עם איזונים ובלמים.

בית המשפט העליון קיים בדיוק לצורך החלטות כאלה. החלטה זו אינה מבטאת אקטיביזם שיפוטי. אין כאן דיון על חוק של הכנסת. אין כאן התערבות בנושאי מדיניות חוץ וביטחון או מדיניות כלכלית. יש כאן החלטה בסוגיה של זכויות האזרח.

אין ספק שחופש התנועה, הזכות לצאת מהארץ ובוודאי לחזור הביתה, היא זכות בסיסית. ולכן, אין ספק שאזרח שזכותו נפגעה – המקום שבו הוא יכול לבקש סעד הוא בית המשפט העליון. אם אין לבית המשפט העליון סמכות להבטיח את זכויותיו, משמעות הדבר היא שהרשות המבצעת רשאית גם באופן שרירותי לא לאפשר לאזרחים להיכנס למדינה או לצאת ממנה. סמכות כזאת לממשלה אינה דמוקרטית. כוח כזה בידי הרשות המבצעת אינו יכול להיות בלתי מרוסן וללא ביקורת שיפוטית. חובתו של בית המשפט לדון בשאלה זו ולקבל החלטה.

אין בכל שכתבתי עד כה כדי לטעון שההחלטה נכונה. אפשר לחלוק על החלטות בית המשפט. אין אף אדם, אף גורם ואף רשות שחפים מטעויות. אפשר לבקר את ההחלטה, אפשר לתקוף אותה, אבל לא את עצם סמכותו של בית המשפט לקבל אותה.

יש סיבות טובות להתנגד להחלטה. בראש ובראשונה, העובדה שהפגיעה בזכויות האזרח נעשתה למען תכלית ראויה – בריאות הציבור. שנית, כי אנו נמצאים בעיצומה של מגפה, מדובר בצעדים שנועדו למנוע חדירת וריאנטים חדשים ולכן זו החלטה מידתית. שלישית, כיוון שכניסה בלתי מוגבלת של אנשים למדינה ופוטנציאל ההדבקה הכרוך בה, עלולים להביא לפגיעה קשה יותר בזכויות האזרח – הזכות לבריאות ואף לחיים. רביעית, כי משרד הבריאות אמון על בריאות הציבור, הוא מוביל את המאבק בקורונה, ויש לכבד את עמדתו המקצועית.

יש גם סיבות טובות לתמוך בהחלטה. ראשית, כיוון שהמגבלות על נתב"ג שנויות במחלוקת בין גורמי המקצוע. למשל, פרופ' גמזו, הפרויקטור לשעבר, מתנגד להן. שנית, כיוון שבזכות החיסונים אנחנו נמצאים היום במציאות החדשה שמחייבת ניהול סיכונים ליברלי יותר, ולכן המגבלות אינן מידתיות. שלישית, כיוון שעם כל הכבוד לדרג המקצועי במשרד הבריאות, הוא אינו פוסק יחיד וכפי שהממשלה והכנסת אינן חותמת גומי שלו, כך גם בית המשפט.

בקיצור, אין ספק שבית המשפט לא חרג מסמכותו ומתפקידו. יש ספק אם הוא קיבל את ההחלטה הנכונה. השאלה האם ההחלטה נכונה, היא בתחום המילה שנחשבת גסה בפי הפופוליזם האנטי-משפטי: מידתיות.

אני מתלבט האם ההחלטה נכונה, אך יש שיקול אחד שבזכותו אני מצדיק אותה – העובדה שאנו נמצאים פחות משבוע לפני הבחירות, ויש להבטיח שכל אזרח יוכל לחזור למדינה כדי שיוכל לממש את זכותו הדמוקרטית להצביע.

ההחלטה מאוזנת בחובת הבידוד והצמיד האלקטרוני.

* א-לה טראמפ – יאיר נתניהו, המעי הגס של המשפחה והצינור שדרכו רוה"מ מעביר את מסריו הרעילים ונער השליחויות של נתניהו יריב לוין, הפרויקטור של נתניהו למחיקת הרשות המחוקקת, כבר מטפטפים מסרים רעילים ושקריים נגד ועדת הבחירות המרכזית. האם הם מכשירים את הקרקע למהלך א-לה טראמפ למקרה שיפסידו בבחירות?

* חסיד שוטה – כחסיד שוטה של נתניהו, אהוד בן עזר אינו יכול אפילו לדמיין תמיכה במנהיג בלי להיות חסיד שוטה שלו. בן עזר סונט בי על שהתאכזבתי מיעלון ומבטיח לי שאתאכזב מגדעון סער. יתכן. מה שבטוח הוא שבן עזר לא יתאכזב מנתניהו. למה? כי הוא חסיד שוטה. ככזה, הוא יאמר אמן על כל מעשה ועל כל אמירה של נתניהו, בלי טיפת ביקורת. כי אצל חסידים שוטים ביקורת היא כפירה.

* הבחירה בקואליציה עם החרדים – אהוד בן עזר טוען שהמצביעים ל"מפלגות רק לא נתניהו" הם האשמים בכך שנתניהו ייאלץ להקים ממשלה שתסתמך על החרדים הקיצונים. אני רוצה להזכיר לבן עזר, שאך לפני שנה כחול לבן, דרך ארץ ומפלגת העבודה הקימו קואליציה עם נתניהו. הוא לא היה תלוי בחרדים. כיוון שהקמת הממשלה הייתה תרגיל הונאה של נתניהו והוא לא התכוון לרגע לקיים את ההסכם הקואליציוני, הוא שמר על התלות בחרדים בדיוק כפי שהייתה קודם. יתר על כן, הוא גרם לנזקים חמורים ביותר במאבק בקורונה, בשל תלות זו; הוא מזמז במשך חודשים את הפעלת תכנית הרמזור ואיפשר להחליט עליה כאשר כבר היה מאוחר מדי וכך גרר את ישראל לסגר שני ושלישי, שאולי ניתן היה למנוע אותם. הוא לא אכף את הסגר ואת סגירת מוסדות החינוך במגזר החרדי. הוא מזמז ומסמס במשך חודשים את חוק הקנסות ולבסוף נאלץ לאשר חוק קנסות מגוחך ועלוב – כל זאת רק כדי לא לאכוף את החוק במגזר החרדי.

כדאי לזכור, שנתניהו מנע ממשלת אחדות לאומית אחרי הסיבוב השני, בשל התעקשותו לקיים מו"מ מטעם ה"בלוק", כלומר מו"מ שבו הליכוד מייצג מלכתחילה גם את המפלגות החרדיות.

אז מה אב"ע מציע? שמפלגות שייעודן לחולל שינוי יחתמו שוב על הסכם קואליציוני עם מפר ההסכמים הסדרתי שיעקוץ אותן? הרי לחתימת ידו ולמילתו של נתניהו אין ערך ולו כקליפת השום. וזאת לשם מה? כדי שכביכול נתניהו לא יהיה תלוי בחרדים, למרות שנתניהו הוכיח שזאת אשליה?

* הכהניסט השלישי – אם חלילה הכהניסטים ועוזריהם יכנסו לכנסת, כפי שמאיימים הסקרים, בן גביר יהיה הכהניסט השלישי שמזהם את בית הנבחרים שלנו. אולם הפעם זה יהיה חמור מבעבר.

הכהניסט הראשון בכנסת היה אבי אבות הטומאה, "הרב" כהנא שר"י, בכנסת ה-11 (1984). בחירתו התקבלה בזעזוע כבד בקרב הציבור הרחב. הוא היה מוקצה מחמת מיאוס בקרב כל סיעות הכנסת וכל חברי הכנסת. איש לא העלה על דעתו לנהל עמו מו"מ קואליציוני. הנשיא לא העלה על דעתו להזמין אותו להתייעצויות. כל סיעות הבית החרימו אותו וכאשר עלה לדוכן הנואמים כולם, ימין ושמאל, חילונים, דתיים וחרדים, קמו כאיש אחד ועזבו את האולם. כל סיעות הבית תמכו בחוק נגד הגזענות שחסם את אפשרותו להתמודד.

השני היה האיש הרע הזה, מיכאל בן ארי. הוא נבחר לכנסת ה-18 (2009) במסגרת האיחוד הלאומי אך פרש ממנה. לאורך כל התקופה הוא היה באופוזיציה.

בן גביר עלול להיות חבר בקואליציה, אולי אפילו שר בממשלת ישראל, אוי לחרפה. הוא עלול להיות האצבע ה-61 שקיומה של הממשלה יהיה תלוי ברצונו הרע.

אם זה יקרה, חלילה, יהיה זה כתם על מדינת ישראל ועל העם היהודי.

* מסלף את חוק הלאום – בראיון לעיתון "כל אל ערב" הסביר נתניהו שחוק הלאום לא מיועד נגד ערביי ישראל, אלא נגד סכנת המהגרים מאפריקה.

מדהים עד כמה האיש חסר המעצורים הזה אינו בוחל בשום שקר כאשר הוא חש שהוא משרת אותו. כעת הוא מחזר אחרי הקול הערבי וכנראה שהמציא את הטיעון הזה כתשובה לשאלה על חוק הלאום.

נתניהו צודק שחוק הלאום אינו נגד הערבים. אך הוא גם אינו נגד המהגרים. ובכלל, החוק הזה אינו חוק נגד אלא חוק בעד. זהו חוק שנועד לעגן בחוקה את מהותה וזהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. אין הוא מופנה נגד אף אחד.

מתנגדי החוק הציגו אותו, בדמגוגיה, כחוק נגד הערבים. חלק מתומכיו בימין מינפו את השקר כדי לספח את החוק לאנטי ערביות שלהם. עכשיו נתניהו מוסיף שקר על שקר כאשר הוא מתאר את החוק כנגד המהגרים.

ראוי לזכור שנתניהו לא יזם את החוק. להיפך, הוא מסמס אותו במשך שנים. אלמלא כן; אילו אִפְשֵׁר להעלות את החוק כאשר הוא נוסח, לפני שסורס במידה רבה, וכשעוד היו חתומים עליו ח"כים רבים ממפלגת העבודה ומקדימה, הוא היה מתקבל ברוב גדול מאוד, כראוי לו. ההשתהות של נתניהו רק פגעה בחוק, הפכה אותו לסלע מחלוקת פוליטי. ועכשיו הוא תופס עליו בעלות בדיעבד ומסלף אותו.   

* מי יהיה הנשיא הבא? – הודעתו של יולי אדלשטיין שלא יתמודד על נשיאות המדינה, מחדדת את השאלה – מי יהיה נשיא המדינה הבא?

פעמים רבות כתבתי, שהמועמד שלי לתפקיד הוא אביגדור קהלני. הוא, בעיניי, הראוי לכך ביותר. אבל קהלני אמר לי אישית שהוא אינו מעוניין בתפקיד ואין בכוונתו להיות מועמד.

מבין המועמדים שעל הפרק, אני בעד מרים פרץ.

להערכתי, סיכוייה קלושים, כיוון שהח"כים נוטים לתמוך בפוליטיקאים. לא בכדי, תשעה מעשרת נשיאי המדינה באו מן המגרש הפוליטי (פרופ' אפרים קציר, הנשיא הרביעי, הוא היוצא מן הכלל). בבחירות הקודמות תמכתי בחתן פרס נובל דן שכטמן, שקיבל רק קול אחד בהצבעה, קולה של רות קלדרון.

להערכתי, בוז'י הרצוג יהיה הנשיא הבא. הנשיא הרצוג השני. (מדוע אני מתנגד להרצוג, אסביר בהזדמנות אחרת).

* זק"א ראויה לפרס ישראל – החלטתו של יהודה משי זהב לוותר על פרס ישראל, בעקבות פרסום העדויות הנוראות על מעלליו, הייתה מתבקשת. אלמלא החליט כך, היה על ועדת הפרס לבטל את הפרס. עם זאת, גם אם משי זהב אינו ראוי לפרס – ארגון זק"א ראוי גם ראוי לפרס.

תגובתו של גדעון לוי לפרשה: "הניסיון לתת פרס על מפעל חיים למפעל מוות — הארגון הנקרופילי זק"א — לא צלח". נדמה לי שעצם עמדתו של תומך הטרור הזה על זק"א מעידה על חשיבות הארגון במארג ההתגוננות הישראלית מול הטרור. לא בכדי אותו כותב, באותו פשקוויל, משתלח בחיילי צה"ל שעוצרים את המחבלים במיטתם, לפני שהם רוצחים יהודים. כך הוא כותב עליהם: "נכנסים עם רובים וכלבים לחדרי שינה מדי לילה כדי לחטוף בלא משפט את יושביהם". ארור האיש.

* פרגון למירי רגב – כאשר מגיע פרגון אני שמח לפרגן – אפילו למירי רגב. מירי רגב לקחה על עצמה משימה – להילחם בשכחת ילדים. היא יזמה והובילה את החוק האוסר הסעת ילדים מתחת לגיל 4 ברכב שלא הותקנה בו מערכת התרעה נגד שכחת ילדים.

גורמים ליברטריאניים יוצאים נגד החוק. למה המדינה צריכה להתערב… לחייב… באמת למה? כי חייהם של הילדים חשובים יותר. כי כל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא.

וחשוב לדעת. הורה ששוכח את ילדו ברכב אינו בהכרח אדם רע או הורה רע. זה יכול להיות ההורה הטוב בעולם, שיאבד את עולמו בהרף עין של הסחת דעת. זה יכול לקרות לכל אחד. החוק הזה חשוב ביותר.

* אפשר להחזיר את הריבונות – המלצת עיתוני-השבת שלי היא מאמרו של נדב שרגאי ב"ישראל היום" – "המוסד לעתיקות ותפקידים מיוחדים". כבר בראשית השבוע פורסמה הידיעה על חשיפת ממצאים מימי בר-כוכבא במערה במדבר יהודה, ועוררה בי התרגשות עצומה, שהתעצמה בקריאת הכתבה. אך זה לא עיקר הכתבה, שמתמקדת בעשרים שנות מלחמה, שנראתה אבודה, על השליטה בשטח, בין מדינת ישראל (רשות העתיקות) לבין שודדי העתיקות. שרגאי מתאר בכתבה כיצד ישראל החזירה את ריבונותה בתחום העתיקות במדבר יהודה, אחרי שנים ששודדי העתיקות הפלשתינאים שלטו בהם בפועל. בדבקות, ביצירתיות, בדמיון, בתעוזה, בחתירה למגע וביוזמה – הריבונות חזרה לידינו. זה אפשרי גם בכל הנוגע לאובדן הריבונות בנגב ובגליל, במלחמה בטרור החקלאי ובפשיעה במגזר הערבי.

* ישנוני?! – יצא לביידן הטראמפ.

* מי אני שאשפוט – קראתי פרקים נרחבים מספרה של גליה עוז שהתפרסמו בעיתונות וצפיתי בראיון שלה עם דנה וייס. היא מציגה בדבריה את עמוס עוז באור מפלצתי. ניכרים דברי אמת. קראתי גם את הרשומה של אחותה הבכורה פניה עוז זלצברג שמציגה מציאות אחרת לגמרי (למרות שגם היא מעידה על שני אירועי אלימות של עמוס עוז כלפי גליה), ומציגה את גליה עוז באור מכוער ביותר. ניכרים דברי אמת. וקראתי גם את גרסתו של עמוס עוז מתוך פרק גנוז מהספר הביוגרפי שנורית גרץ כתבה עליו, שהתפרסם ב"7 ימים". ניכר הכאב האותנטי והכמיהה הכנה למחילה.

מי אני שאשפוט? מי אנו שנשפוט?

* פינת החי – במוסף "הארץ" של השבוע שעבר התפרסם מאמר מרתק שממש ריגש אותי, "חייו האומללים ומותו בייסורים של אלכסנדר ברקנר הצעיר". המאמר עסק בדמותו של חלוץ צעיר, איש העליה השניה, אלכסנדר ברקנר, ששם קץ לחייו ב-1911. ההתאבדות הייתה שילוב של אהבה נכזבת (לחנה מייזל), בעיות בריאות – מחלת הנפילה וקושי בהתמודדות עם התנאים הקשים והעוני של החלוצים. לפני שנים אחדות התגלה יומנו של אלכסנדר, שהכריח את עצמו לכתוב בעברית. קריאת היומן חושפת בחור אידיאליסט מאוד, אוהב ארץ ישראל בכל ישותו, אך אדם מיוסר.

ההיסטוריון פרופ' גור אלרואי שמצא את היומן למד אותו עם תלמידיו. וביוזמת סטודנטים נרגשים, הם גילו על פי עדויות את קברו בבית הקברות בכינרת, שיקמו אותו וקבעו מצבה. מי שבעצם תלמודו מניע את תלמידיו לידי מעשה, הוא מחנך אמתי.

המאמר הוא של עופר אדרת, כתב ההיסטוריה של "הארץ", שאני מקפיד לקרוא כל מה שהוא כותב. לעופר יש טור בעמוד הדעות ביום שישי, שנקרא "אחרי מות" והוא מוקדש לדמות שהלכה לעולמה, אך לא מאלה שמותם מופיע בכותרות, לא האנשים שעמדו במרכז התודעה הציבורית, אלא אנשי המעגל השני והשלישי. אני מכנה את הטור "אחרי מות" – פינת החי, כי הוא מזכיר לי את הבדיחה הישנה: איך נקרא הבודקה של השומר בבית הקברות? פינת החי. הטור של אדרת הוא פינה מלאת-חיים של ציונות בתוך השממה השוקניסטית.

          * ביד הלשון

אומר דרשני – ברשומה שכתבתי ציינתי בנוגע להתנהגות סביב חשד מסוים, שהיא אומרת דרשני. אחד המגיבים הטיח בי את הטענה שכיוון שאין שום הוכחות חותכות לחשד, לא היה עליי להשתמש בביטוי. אין זו הפעם הראשונה שאני מבחין בהבנה שגויה של הביטוי "אומר דרשני", ולכן אקדיש לו את הפינה אף שכבר הקדשתי לו את אחת הפינות בעבר.

ההבנה השגויה של הביטוי מוזרה, כיוון שאף שהביטוי מדבר על "דרש" הוא עצמו – פשט מובהק. פשט מילולי. "אומר דרשני" פירושו שהמקרה, לרוב הטקסט, אומר לנו: דרשו אותי.

מתי הטקסט אומר דרשני? כאשר קשה לפרש אותו על פי הפשט. כיוון שאי אפשר לפרש אותו כפשוטו, יש לדרוש אותו. בפירושים למקרא, בעיקר בלשון ימי הביניים, השימוש בצירוף הלשוני הזה, ביטא קושי בפסוק. הפסוק כאילו מבקש מהמפרש, מהדרשן: דרוש אותי. הפסוק מעורר ספקות, מעלה שאלות, אך מסתיר רמז.

למה הדבר דומה? כשהשמש זורחת בצהרים, היא אינה אומרת דרשני. זה טבעה. כאשר יש ליקוי חמה וחושך באמצע היום, אנו שואלים מה נשתנה היום הזה מכל הימים. זו תופעה שיש לדרוש אותה.

בסיפור לידתם של יעקב ועשו נאמר "ויתרוצצו הבנים בקרבה". פירוש רש"י: "ויתרוצצו – על כרחך המקרא הזה אומר דרשני, שסתם מה היא רציצה זו, וכתב אם כן למה זה אנוכי". כלומר, רש"י מצביע על הפסוק, הוא אומר שהפסוק הזה מוזר, אי אפשר לפתור אותו בפשט מילולי, יש לדרוש אותו; כאילו הפסוק עצמו מבקש זאת, אומר דרשני.

ולכן השימוש שלי בביטוי "אומרת דרשני" נכון דווקא כיוון שאין כאן הוכחות חותכות.

ואיך נכון להגות את הביטוי? הקמץ תחת האות דל"ת במילה דָּרְשֵׁנִי, הוא קמץ קטן. כלומר, יש לקרוא אותו כמו חולם: דוֹרשני.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 14.2.21

* לדראון עולם – ראש ממשלת ישראל חתם על הסכם עודפים עם המוטציה הכהניסטית. זהו כתם בל יימחה על תולדות מדינת ישראל. הסיבה היחידה שהוא מכשיר את השרץ הכהניסטי היא ביטחונו בכך שבן גביר יתמוך בכל ניסיון שלו להימלט מאימת הדין. די במעשה הנואל הזה כדי לקבוע שנתניהו אינו ראוי להנהגה לאומית.

* ורטיגו – ח"כ ניסים ואטורי מהליכוד (ההוא שמתחזה לד"ר ולעו"ד) צייץ: "בן גביר זה אח". בגין ושמיר בוורטיגו בקבריהם. איזו מוטציה צמחה מהליכוד. יהי זכר הליכוד ברוך!

לא אתפלא אם ואטורי יצייץ גם "יגאל עמיר הוא אח".

* פצצה מתקתקת – מנחם בגין התנגד בכל שנותיו באופוזיציה לקיום חוקי החירום המנדטוריים בכלל ובמעצרים מנהליים בפרט, בטענה שאין להם מקום בדמוקרטיה מתוקנת. הוא הבטיח שכאשר יעלה לשלטון הוא יבטל אותם. אבל דברים שרואים מכאן לא רואים משם, וכאשר האחריות על ביטחון המדינה הייתה מוטלת על כתפיו, הוא לא דבק בעמדתו ולא ביטל את חוקי החירום. עם זאת, הוא נמנע מהפעלתם ככל הניתן, ונזהר בכך יותר מכל ראש ממשלה אחר לפניו או אחריו.

ב-1980, בהיותו ראש הממשלה ושר הביטחון (אחרי התפטרותו של עזר ויצמן מן התפקיד) הוא חתם על צו מעצר מנהלי לחצי שנה נגד "הרב" כהנא שר"י. הוא עשה זאת, כי הבין שמדובר בפצצה מתקתקת שהסית לפיגועי טרור בעיר חברון. ארבע שנים אחרי מותו, ביצע תלמידו המובהק ומועמד מס' 3 ברשימתו, המחבל הרוצח ברוך גולדשטיין שר"י, את הטבח הנורא במערת המכפלה, בו הוא רצח בדם קר, בשעת תפילתם, 29 אנשים וילדים שכל חטאם הוא היותם ערבים. בכך הוא הגשים את צוואתו הרוחנית של מורו ורבו ויישם את תורת הגזע שלו.

וכעת, נתניהו, העומד בראש המפלגה שבגין הקים, חתם על הסכם עודפים עם בן גביר, נושא דגל התועבה הכהניסטית שתלה את תמונת המחבל רב המרצחים בסלון ביתו.

* האידיאולוגיה הכהניסטית – "מהי האידיאולוגיה הכהניסטית" מעיר לי מאיר שרגאי עם איזו מעשיה שבעזרתה הוא מנסה לטהר את השרץ.

אז אספר לך, מר שרגאי, מהי האידיאולוגיה הזאת. כאשר אבי אבות הטומאה היה, לבושתנו, חבר כנסת, הוא הציע כמה הצעות חוק. מיקי איתן, ח"כ (ולימים שר) מהליכוד, שבאותם ימים היה יו"ר שדולת ארץ ישראל בכנסת, השווה את הצעותיו של הכהנא שר"י לחוקי נירנברג. הוא פרסם טבלה ובה העמיד זה מול זה, את חוקי הגזע הכהניסטיים ואת חוקי נירנברג, והתברר שההבדל הוא שאלה כתובים בגרמנית ואלו בעברית. לא בכדי, על דעת כל סיעות הכנסת, הצעות החוק הגזעניות נפסלו ולא עלו לדיון ולהצבעה.

אספר לך עוד מהי האידיאולוגיה הכהניסטית. היא מה שהגשים תלמידו המובהק ומס' 3 ברשימתו לכנסת, המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין שר"י, בטבח הנורא שערך במערת המכפלה. גולדשטיין הגשים יותר מכל אדם אחר את האידיאולוגיה הכהניסטית, ולכן הוא מושא הערצתם של הכהניסטים. ולכן, המנהיג הנוכחי של התועבה הכהניסטית, תלה את תמונתו בסלון ביתו, סמוך לתמונת כהנא.

אותו בן גביר היה שותף בחתונת הדמים שבה, לעיניו, רקדו כהניסטים סביב תמונת התינוק שחבריהם שרפו למוות בכפר דומא תוך שהם דוקרים את תמונתו. לשרוף למוות תינוקות ערבים, זו האידיאולוגיה הכהניסטית.

אותו בן גביר, בהיותו פרח כהניסטים צעיר, הציג בגאווה בפני המצלמות את הסמל שהם תלשו ממכוניתו של רבין ואמר: "בפעם הבאה נגיע אליו". זה לקח בדיוק חודש, ליתר דיוק חודש פחות יום, עד שהם באמת הגיעו אליו.

מקווה שעזרתי לך.

(אגב, אני מתנצל בפני מר שרגאי שלא ביליתי אתו באותו יום ו' גשום. הייתי אז ילד).

* השוואה דמגוגית – אחת הטקטיקות לטהר את שרץ הלגיטימציה לבן-גביר היא טענה שהוא לא ממש כהניסט. אריה אלדד, למשל, הזכיר את ההזדהות והאהדה בשנות החמישים של מפ"ם – אחת משלוש המפלגות שהקימו את מרצ – עם סטלין, אחד מרוצחי ההמונים הגרועים בהיסטוריה. "לטעון שעוצמה יהודית יורשת את כהנא", כתב אלדד, "זה כמו להגיד שמרצ היא גלגול של סטלין". זו דמגוגיה צרופה. ברגע שבן גביר יאמר על כהנא מה שאנשי מרצ אומרים על סטלין וברגע שבן גביר יכה על חטא תמיכתו בכהנא כפי שאנשי מפ"ם מכים על חטא תמיכתם בסטלין מאז אמצע שנות החמשיים – אז זו תהיה טענה נכונה. בינתיים בן גביר הוא מנהיג המוטציה הכהניסטית. הוא הנואם המרכזי באזכרות לו. תמונתו הגדולה מתנוססת בסלון ביתו. שותפיו לעוצמה כהניסטית הם ברוך מרזל, בנצי גופשטיין (מנהיג קו-קלוקס-קלאן הישראלית) ומיכאל בן ארי – שלושתם נפסלו מריצה לכנסת. ולמה הוא לא נפסל? כי הוא מתוחכם יותר, ובתור עו"ד (עוכר דין, תמונת הראי של לאה צמל) הוא יודע למתוח את חבל הלגיטימיות בהתבטאויותיו הפומביות בלי לקרוע אותו.

* למה לפסול מראש – אני תומך בהכרזתו של גדעון סער שתקווה חדשה לא תקים ממשלה עם נתניהו, אך לא מהסיבות שהוא ציין.

סער הסביר זאת בכך, שאין זה רציני להתמודד בבחירות כדי להציב אלטרנטיבה ואח"כ להצטרף לממשלה שנגדה התמודדת. איני מסכים עם הטיעון. היו בישראל ממשלות אחדות לגמרי לא רעות. והיו משאים ומתנים להקמת ממשלות אחדות שלא הבשילו. התפקיד של מפלגה הוא לקדם את הדרך שלה ואת סדר היום שלה. לשם כך היא מתמודדת על השלטון. אך אם לא ניצחה בבחירות, עליה לבחון מה הדרך הנכונה לקדם את דרכה – ישיבה באופוזיציה והצגת אלטרנטיבה לשלטון או הצטרפות לממשלה, השפעה על דרכה וניהול משרדים חשובים בה. אין תשובה אחידה מה הדרך הנכונה. בכל זמן ובכל סיטואציה פוליטית התשובה לשאלה יכולה להיות שונה. בעיקרון, נכון להשאיר את כל הקלפים פתוחים לאחרי הבחירות. בדרך כלל, מפלגה שמחשקת את עצמה לפני הבחירות, מאבדת את יכולת התמרון שלה ופוגעת בעצמה.

אולם במקרה הזה הצדק עם גדעון סער. הסיבה לכך היא מה שקרה בשנה האחרונה. או אם להיות ספציפי יותר, הסיבה לכך היא נתניהו.

כפעיל בתל"ם וכחול לבן, כבר לפני הסיבוב השני, כאשר היה לי ברור שהבחירות שוב תסתיימנה בתיקו, תמכתי בהקמת ממשלת אחדות. אחרי הבחירות תמכתי בהיענות למתווה ריבלין. אחרי הסיבוב השלישי הייתי בין מקימי "יוזמת ממשלת אחדות" שדחפה להקמת ממשלת האחדות, בשל המשבר הפוליטי והבריאותי החריף. אבל נתניהו עקץ את שותפיו. ההסכם היה תרגיל הונאה שלו. לא הייתה לו כל כוונה לקיים את ההסכם והוא הפר אותו ואת רוחו מן היום הראשון. וכדי להפר את ההסכם על אף כל החישוקים בחקיקת יסוד, הוא ניצל את הפירצה של התקציב, בפשע הכלכלי נגד המדינה של אי העברת תקציב, כדי לגנוב את הרוטציה. כלומר, המטרה – גניבת הרוטציה, קידשה את כל האמצעים.

ולכן, יש לשלול מכל וכל אפשרות של הקמת ממשלה עם נתניהו, גם במחיר סיבוב חמישי, חלילה. מה הטעם לחתום על הסכם עם מי שאין שום ערך למילה שלו, לחתימת ידו, להסכם עמו?

* הברירה של גדעון לוי – כבר עמדתי יותר מפעם (וכך גם אחרים) על היחס המיוחד של גדעון לוי לנתניהו. מצד אחד הוא מעריץ אותו כמנהיג. מצד שני הוא מתעב אותו בתור ראש ממשלת המדינה השנואה עליו ושהוא מתנגד לעצם קיומה, והוא חותר להעמדתו לדין בהאג. במאמרו "ביבי או טיבי" הוא ציין שכרגיל הוא יצביע בעד הרשימה האנטי ישראלית המשותפת, אך קרא לכל מי שאינו מצביע למשותפת לתמוך בנתניהו, כי הוא מוכשר יותר מכל האחרים, וכי בניגוד ללפיד, סער ובנט הוא אינו מחרחר מלחמה. אידיאולוגית, הוא טוען, הרי אין הבדל ביניהם "בבסיסם הם תאומים זהים: כולם יהודים ציונים תומכי הכיבוש". ומסקנתו: "לכן כל מי שחי בשלום במדינת אפרטהייד, שהצדק לפלסטינים מעניין אותו כקליפת השום, והכיבוש הוא לא יותר מזמזום טורדני באוזניו, צריך להצביע לנתניהו. הוא הרע במיעוטו". בבחירות הקודמות הוא כתב שאין הבדל בין ניצן הורביץ לבן גביר, "כולם ציונים". הפעם יש לו בעיה. הוא לא יוכל למצוא משהו נגד האידיאולוגיה של מרב מיכאלי, שאינה רחוקה כל כך משלו. ולכן הוא כותב "מרב מיכאלי מעוררת הרבה אהדה, בצדק, אבל לא מפלגתה מכוננת הכיבוש, תעשה משהו ממשי להביא לסיומו, גם לא בראשותה". ומה הוא אומר על מרצ? "עם גנרל בצמרתה, האומר שצה"ל לא ביצע מעולם פשעי מלחמה, אין לאיש שמאל מה לחפש בשורותיה". כמובן שהוא פוסל את לפיד ה"לאומן".

"ביבי או טיבי" – זו הברירה שמותיר לנו עוכר ישראל זה. מה שמזכיר לי קריאה בתנועות הנוער החלוציות בשנות החמישים (כהתרסה על השומר הצעיר שתקופה מסוימת תמך בסטלין): "סטלין אבינו, רוסיה אמנו, הלוואי שהיינו יתומים".

* המפלגה האנרכיסטית – אחת המפלגות המדשדשות הרחק מתחת לאחוז החסימה נקראת "המפלגה הדמוקרטית". מנהיגה הוא עו"ד ברק כהן. ברק כהן הוא ביריון אנרכיסט אלים. אנרכיה אינה דמוקרטיה, אלא איום על הדמוקרטיה. וכאשר אנרכיסטים רצים לבחירות, זה לא כיוון שמאסו בפעולה האנרכיסטית ופנו לאפיק פוליטי דמוקרטי, אלא כי הם רוצים להילחם בדמוקרטיה בכלים שלה.

כשמפלגה אנרכיסטית מגדירה את עצמה "המפלגה הדמוקרטית", זה כמו שיהדות התורה תגדיר את עצמה "המפלגה החילונית", הרשימה המשותפת תגדיר את עצמה "המפלגה הציונית" וסמוטריץ' & בן גביר יגדירו את עצמם "המפלגה השמאלנית".

* מה עוד צריך לקרות – מתוך רשומה של אלוף (מיל') יצחק בריק:

רק השבוע ניתן למנות את האירועים הבאים: (תקראו את הרצף ולא תאמינו שצה״ל הגיע לשפל כזה, פשוט מזעזע)  –

1. בתאריך ה 03/02/21 -מחנה צריפין-התגלתה פריצה לימ"ח מבה"ס 6023 -נתגלו חוסרים ב 113 ערכות נשק.

2. 04/02/21- מחנה שדה תימן- ניסיון גניבה מכוח מגדס"ר גבעתי במהלך מטווחים נתפסו 3 בדואים.

3. 05/02/21-גדוד קשר פדם (373)- מחנה נתן- פריצה למספר מחסנים נגנב ציוד כללי.

4. 08/02/21-מחנה שדה תימן-דווח אודות פריצה ל 17 נגמ״שים בגדחה"ן של חטיבה 84 ( גבעתי ) -מבדיקה ראשונית נגנבה תחמושת מסוג קליעית( האירוע עדין מתנהל בשטח ע"י חוקר מז"פ).

5. בלילה בין ה-7 ל 8 בפברואר, *פריצה למחנה קציעות*

בשעה 04:00 + – חדר אדם לשטח הנטוש בין מחנה קציעות למחנה נחל רביב, הפורץ חדר כ100 מטרים עד שהגיע למכולה ריקה נכנס לתוכה כדי לחפש ציוד ויצא מהבסיס. הפורץ חנה כ-500 מטרים דרומית לציר אדגרד, הפורץ עבר ברגל את התנ"ט וחדר למחנה.

6.בלילה של 9/2/21 גורמים המעורים בפרטי תקרית הפריצה הלילה (שלישי) לבסיס חיל האוויר נבטים שבנגב, תיארו שורה של תקלות אבטחה, החושפות את ההתנהלות הלקויה בשעת האירוע. הם תיארו כיצד כוח האבטחה לא הגיב בירי לפריצת המחסום בזמן אמת, ועל הגעתו של החשוד לשטח בו ממוקמים מטוסי ה-F-35 הרגישים.

הש.ג. יצא אשם.

7. בצהריים של 9/2/21-מטיילים מצאו בצאלים ג'יפ צה"לי ובו מכשיר הקשר וקודי הרשתות • הרכב נגנב מהצבא והמבריחים משתמשים בו להברחות סמים באזור הגבול עם מצרים • "זה הג'יפ השלישי שאנחנו מוצאים", סיפרו • המשמעות: רשת הקשר של צה"ל בכל הדרום חשופה •

8. יומיים אחרי החדירה לבסיס חיל האוויר בנבטים, עוד מחדל אבטחה חמור התגלה בבסיס צה"ל בדרום • כנופיית פורצים חדרה למחנה נתן בבאר שבע, אספה מודיעין באמצעות רחפנים – ופגעה ברשת החשמל של הבסיס – ואף גרמה להחשכת הבסיס באמצעות רחפנים. הרחפנים פגעו ברשת החשמל – וגרמו לחשכה בבסיס, אליו פרצו בחסותה הפורצים עשו שימוש בטיסנים ורחפנים וכך אספו מודיעין על מה שקורה בבסיס ועל דרכי פריצה והימלטות ממנו. הם חדרו לבסיס דרך הגדר ועל פי החשד היעד היה אמצעי לחימה וציוד צבאי נוסף. עם זאת, הם לא גנבו נשק אלא ציוד צבאי אחר. עד כה לא אותרו חשודים במעשה. 

9.בנוסף לכל מה שהצגתי -ריבוי גניבות הנשק והתחמושת, והחדירות למחנות צה״ל, רק בחודשים האחרונים:

א. אלמונים גנבו בשבוע שעבר 12 ארגזים של תחמושת, כ-12 אלף כדורים, מבסיס ניצנים בדרום הארץ.

ב.״שוד תחמושת ענק מבסיס האימונים בצאלים״

93 אלף כדורים:

ג. אתמול הסתיים תהליך התחקור, שבוצע על ידי ועדת החקירה בראשות ראש מטה אוגדה 146, אל"מ עידן מורג, בנושא גניבת מספר רב של כלי נשק מנשקיה בבסיס בצפון הארץ שהתרחשה לפני מספר חודשים.

ד. פריצה ל -11 נגמ״שים וטנק במחסן חירום באוגדה בצאלים וגניבת ציוד ואמצעי לחימה מתוכם.

ה. גניבת שני מא״גים (מקלעים) מתוך טנק בגדוד סדיר ברמת הגולן שעמד בתוך הבסיס של הגדוד.

ו. ריקון 7 מכולות בהן אופסן ציוד רגיש כולל מכשירי קשר ומצפינים שהיו שייכים ליחידה מבצעית גם כן מצאלים.

ז. לפני כחודש וחצי נרדמו לוחמים באחד מגדודי הנח"ל שעסק באימון בבקעת הירדן.

פלסטינים שהבחינו בכך גנבו לפחות שני כלי נשק מהחיילים, בהם מקלע נגב ורובה תבור. החיילים הבחינו בכך רק לאחר מכן, כשהתעוררו.

עד כאן הציטוט מן הרשומה של בריק. מה עוד צריך לקרות כדי שנבין שחייבים להחליף את השלטון?

* דאע"ש זה כאן – הרשות הפלשתינאית חיללה את אתר המורשת היהודית – מהחשובים ביותר, המזבח בהר עיבל, שזוהה בידי הארכיאולוג פרופ' אדם זרטל ז"ל כמזבחו של יהושע. פושעי הרִשְׁעוּת הפלשתינאית הרסו את האתר, גרסו את אבניו לצורך סלילת כביש חדש באזור שכם. זה פשע ברברי נגד ישראל והעם היהודי ופשע נגד התרבות האנושית. כך נהגו טליבאן באפגניסטן ודאע"ש בתדמור.

זו אוזלת יד של ממשלת ישראל. על ישראל לנקוט בצעדי עונשין כבדים ביותר נגד הרש"פ על הפשע. ולא חסרים לישראל מנופים. חסרים רק רצון, נחישות וכבוד לאומי.

* להעביר לשליטת ישראל – הר עיבל נמצא באזור B, כלומר בשליטת הרש"פ. אבל הוא נמצא 300 מ' משטח C. בעקבות מעשי הפשע נגד התרבות והארכיאולוגיה של הרש"פ, על ישראל לספח מיד את הר עיבל לשטח C, ולהעביר את האתר הארכיאולוגי החשוב הזה לשליטת ישראל. ובבוא היום – לריבונות ישראל.

* נגד ענישה קולקטיבית – אני תומך מאוד ברעיון התו הירוק. אני מקווה שהוא יאומץ ויחול על תחומים רבים, ואם יש צורך בשינויי חקיקה כדי לאפשר זאת, יש לעשות כן.

מציגים את מדיניות התו הירוק כהענשתם של מי שלא התחסנו. איני מקבל את ההצגה הזאת. זוהי מניעת ענישה קולקטיבית לכל הציבור בגלל מיעוט שאינו מתחסן. אין סיבה שאני, ורוב אזרחי ישראל, שהתחסנו, לא נוכל ללכת להופעות ולאירועים אחרי שנה בלי אירועים, בגלל אלה שאינם רוצים להתחסן. אין סיבה שעולם התרבות והבידור, שכולל לא רק את האמנים אלא גם את פועלי הבמה, אנשי ההגברה והתאורה, המאפרים, התפאורנים וכו' לא יוכל לחזור לחיים, ליצירה, לעבודה ולפרנסה בגלל מיעוט שמסרב להתחסן.

התו הירוק הוא גם תמריץ להתחסן. אין ראוי מכך. ההתחסנות היא אחריות אישית אבל היא אינטרס הכלל. מי שאינו מתחסן אינו מסכן רק את עצמו, אלא את זולתו. יש למדינה אינטרס מובהק להמריץ את הציבור להתחסן.

בנוסף לתו הירוק, יש להרחיב ולהעמיק את ההסברה ועל התקשורת להתגייס לכך. ההסברה חייבת להתייחס נקודתית לפייק ניוז ולהפחדות של מכחישי המדע ורופאי האליל למיניהם, שמטיפים לא להתחסן. יש להפריך בסבלנות את סיפורי המעשיות הללו.

* זהירות – שרלטן – תחקיר חשוב של קרני אלדד על השרלטן, רופא האליל, מכחיש המדע יובל אשרוב, התפרסם ב"ישראל היום". אשרוב אדם מסוכן. סיכן חיי "מטופלים", כלומר מאמינים בו, וכעת מסכן חיי המונים בהטפה שלו נגד חיסון הקורונה. מבחינה הלכתית אדם כמוהו נחשב "רודף". העדויות המופיעות בתחקיר מחייבות חקירה פלילית.

* רלטיביזם – אחת הרעות החולות של הפוסט-מודרניזם, היא הרלטיביזם. אין עובדות, יש נראטיבים. אין אמת ושקר – כל אחד והאמת שלו. הלגיטימציה לתופעות כמו מכחיש הקורונה הלוחם בחיסונים יובל אשרוב וכמו ה"הגות" של אבישי בן חיים הם תוצר ישיר של הרלטיביזם. הם לא משקרים, הם מספרים את הנראטיב שלהם.

* הוא הא מי זאת באה – אני מקווה מאוד שניקי היילי, שגרירת ארה"ב באו"ם לשעבר, תהיה הנשיאה הבאה של ארה"ב. היא ידידת ישראל לפחות כמו טראמפ, אך בניגוד אליו מנהיגה דמוקרטית וליברלית אמתית ובניגוד אליו היא אדם ישר ונורמטיבי. ניקי היילי, ביקרה בחריפות את הנשיא שמינה אותה לתפקיד, דונלד טראמפ. בריאיון לאתר "פוליטיקו" אמרה היילי: "טראמפ אכזב אותנו. עלינו להכיר בכך". לדבריה, "הוא עזב את הבית הלבן בדרך לא מקובלת, ולא היינו צריכים ללכת אחריו או להקשיב לו". היילי, ששמה מוזכר כמועמדת פוטנציאלית מטעם המפלגה הרפובליקנית בבחירות 2024, הבהירה: "אנחנו לא יכולים לתת לזה לקרות שוב". היילי הוקיעה את ההסתה של טראמפ נגד סגנו פנס, שכל השנים היה נאמן אליו, שבעקבותיה מעריציו הפולשים לקפיטול זעקו "מוות לפנס".

* הצעיר ביותר – אביחי שטרן, ראש העיר הנמרץ והמרשים מאוד של קריית שמונה, הוא ראש העיר הצעיר ביותר בישראל. הוא בן 35 ונבחר לתפקיד בגיל 33. בראיון לדני רופ בוועידת החדשנות, שאל אותו רופ אם הוא ראש הרשות הצעיר ביותר בתולדות המדינה, והוא השיב שרק אחד היה צעיר ממנו, מאיר שטרית שבגיל 26 היה ראש המועצה המקומית של יבנה. האמת היא ששטרית היה אפילו צעיר יותר, בן 25. אך גם הוא לא הצעיר ביותר, אלא משה קצב, שבגיל 24 היה ראש המועצה המקומית קריית מלאכי. אחיו, ליאור קצב, נבחר בגיל 29 לראשות העיר קריית מלאכי. אפרים דרעי נבחר בגיל 25 לראשות המועצה המקומית כפר יונה וכיהן בתפקיד 41 שנה. גם עמיר פרץ היה צעיר משטרן כשנבחר לראשות המועצה המקומית שדרות – הוא היה בן 32.

* השר האחרון – עם מותו של שלמה הלל, לא נותר עוד אף שר שכיהן בממשלה במלחמת יום הכיפורים. גם רובם הגדול של אנשי המטכ"ל באותה מלחמה לא נותרו בין החיים. שני בכירי מערכת הביטחון במלחמה שעוד חיים אתנו הם ראש המוסד צביקה זמיר בן ה-96 וראש אמ"ן אלי זעירא, בן ה-93.

שלמה הלל כיהן גם בממשלת רבין הראשונה, בשנים 1974-1977. הוא כיהן בה כשר המשטרה ובחלק מן התקופה גם כשר הפנים. הייתה זו הממשלה שהחליטה על מבצע אנטבה. הלל היה שר המשטרה באירועי יום האדמה, ולכן היה יעד להסתה מצד רק"ח,

(לימים חד"ש). הוא היה שר המשטרה בשעה שהתנהלו חקירות שחיתות נגד בכירים במפלגתו, כמו השר אברהם עופר, אשר ידלין שעמד להתמנות לנגיד בנק ישראל ואחרים. הוא לא העלה על דעתו לפגוע בחקירות ובמשטרה, והזכיר ששבועת האמונים שלו היא למדינת ישראל ולחוקיה ולא לאנ"ש מהמפלגה.

עם מותו של הלל, נשאר אתנו עוד שר אחד ממשלת רבין הראשונה, אהרון ידלין בן ה-95.

* או ציונות או כליה על העם היהודי – אני יו"ר פורום חינוך של אורטל. כל ישיבה של הפורום נפתחת ב"דבר תורה" – טקסט כלשהו, שלרוב עוסק באופן ישיר או עקיף בענייני חינוך ובענייני דיומא. בישיבה שהתקיימה ביום חמישי, הזכרנו שלמחרת, ל' בשבט, יתקיים יום המשפחה. במקור הוא נקרא יום האם. יום האם נקבע ביום השנה למותה של הנרייטה סאלד. אבל הנרייטה סאלד הייתה חשוכת ילדים. ובכל זאת, כמייסדת והמנהיגה של מפעל עליית הנוער, היא ראתה עצמה כאם של כל הילדים והנוער שהעלתה והם ראו בה אם. הטקסט שהבאתי, היה קטע ממכתב שכתבה לאחר ביקורה הראשון בארץ ישראל, ב-1909: "היו שהזהירו אותי שלא לקיים את המסע לארץ ישראל. היו שאמרו: 'את תתאכזבי,' היו שאמרו: 'כשתגיעי לציון, תחדלי להיות ציונית'. ובאמת הרבה ראיתי שם, בעיקר ביפו ובירושלים, שעשוי לעורר תגובה של דחייה, אפילו בכי. אבל זכיתי לראות גם את מפעלם של המתיישבים החדשים, החלוצים במושבות, בגליל ובשרון. נסענו בעגלה בדרכי הארץ. ראינו את הנופים מקרוב והתחככנו באנשים. ואני אומרת לכם, שהאנשים האלה מילאו אותי אנרגיה. לא, לא חזרתי פחות ציונית ממה שיצאתי, להיפך. נכון, היום אני יודעת שהציונות היא מטרה הרבה יותר קשה להגשמה ממה ששיערתי לפני המסע הזה. אבל היום אני משוכנעת יותר מתמיד: או ציונות או לא כלום; או ציונות או כליה על העם היהודי".

          * ביד הלשון

דפנה – מי זו דפנה שעל שמה קרוי הקיבוץ דפנה? הוא לא מנציח שמה של אף אישה, אלא את שם העיר העתיקה דפנה או דפני, מתקופת בית שני.

קיבוץ דפנה, בעמק החולה, נמצא בקרב הגבול בין ישראל ללבנון. בדפנה נמצא בית הספר התיכון "הר וגיא" שבו למדו בניי הגדולים. הוא עלה לקרקע בשנת 1932, בידי חלוצים עולים מפולין, גרמניה וליטא. שמו הראשון היה מצודת אוסישקין א'. ראש קק"ל מנחם אוסישקין, שהקפיד מאוד על הנצחתו בחייו, רצה ששמות ששה יישובים שהוקמו ביוזמתו בעמק החולה יישאו את שמו ויקראו מצודת אוסישקין א'-ו'. כל המתיישבים סירבו לכך והתעקשו, וכפי שקורה תמיד – כאשר התושבים מתנגדים לשם שניתן לשמם בידי המוסדות והם נחרצים בעמדתם, בסופו של דבר הם מנצחים ושמם נושא את השם שהם בחרו בו. וכך אף אחד מן הששה אינו נקרא מצודת אוסישקין.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 10.2.21

* נייר לקמוס – החלטת בית הדין בהאג "לחקור" "פשעי מלחמה" של ישראל ביהודה, שומרון ועזה היא החלטה צבועה, אנטי ישראלית, אנטישמית, הנותנת גב לטרור נגד אזרחי ישראל.

התגובה להחלטה הזו היא נייר לקמוס לשאלה "הלנו אתה אם לצרינו"?

הגינוי החד-משמעי של ממשל ביידן להחלטה, מעידה על כך שזהו ממשל פרו-ישראלי. האם הממשל יפעל בנחישות נגד ההחלטה? האם הוא יפעיל עיצומים נגד הארגון העוין? האם הוא יפעל לפירוק הטריבונל הצבוע הזה ולהקמת בית דין אמתי שיפעל באמת נגד פשעי מלחמה וירדוף את פושעי המלחמה ולא את מי שמממשים את זכות ההגנה העצמית שלהם? איני יודע. אבל העמדה הבסיסית שלו היא נייר לקמוס חשוב.

גם בתוכנו נייר הלקמוס הזה חשוב. העמדה כלפי ההחלטה הצבועה מעידה על אדם האם הוא פטריוט ישראלי, גם אם הוא מתנגד בחריפות למדיניות ישראל ומטיח בה ביקורת, או שמא הוא אוטואנטישמי. ח"כ יאיר גולן ממרצ, למשל, גינה את ההחלטה. יש חשיבות רבה לכך שדווקא הוא כאיש מרצ פרסם הודעה כזאת.

לעומת זאת, גדעון לוי הוקיע את יאיר גולן ואנשי שמאל-מרכז אחרים על עמדתם. את הפשקוויל שלו הוא הכתיר בכותרת "האג שמח". הפשקוויל הוא פרץ של שכרון שמחה על כך שהנה סוף סוף דופקים את המדינה השנואה שהוא מתעב כל כך. כל התנחלות היא "פשע מלחמה". כל מתנחל הוא "פושע מלחמה". כל צעד של מלחמה בטרור הוא פשע. בוגי יעלון, למשל, הוא "רוצחו של אבו ג'יהאד במיטתו". כלומר צעד הגנתי מובהק, כמו הוצאה מכלל שימוש של רב מרצחים שדם מאות אזרחים וילדים ישראלים על ידיו, הוא פשע של רוצח. אגב, כנראה שאובמה, שהורה לחסל את בן-לאדן צריך גם הוא לעמוד לדין בהאג.

ג. האו האו. אוטואנטישמי כבר אמרנו?

* הנתון המדאיג – נתוני המדדים השונים של הקורונה – מספר המתים, החולים הקשים, הנדבקים, אחוז הנדבקים, מקדם ההדבקה ועוד, מדאיגים מאוד. אך בעיניי, הנתון המדאיג ביותר הוא הירידה במתחסנים. מבצע ההתחסנות החל כהצלחה גדולה, אך היום היענות הציבור הולכת ופוחתת. איני חושב שרבים מאמינים לכל הפייק ניוז של מכחישי המדע, אלא שזו יותר דחיינות, חוסר מודעות. אולם חיסון המוני הוא הדרך לנצח את המגפה, וזו אחריות של כל אזרח. לכן, חשוב מאוד לחזק מאוד את ההסברה ואת יצירת המודעות הציבורית לחשיבות החיסונים. התקשורת צריכה לשוב ולהתגייס כפי שהתגייסה בראשית מבצע החיסונים. דווקא כעת, בשיאה של מערכת הבחירות, הייתה יכולה להיות השפעה לקריאה משותפת של ראשי כל המפלגות להתחסן. קריאה שבה הם אומרים שהם נמצאים בהתמודדות קשה ביניהם, הם חלוקים כמעט בכל נושא כולל בדרכי ההתמודדות עם הקורונה, אבל הם מאוחדים בקריאה משותפת לציבור להתחסן בהמוניו ללא שיהוי. (לא, איני נאיבי. אני יודע שאין סיכוי ליוזמה כזאת).

* פצצה מתקתקת – השרלטן יובל אשרוב, מכחיש קורונה, מפיץ קונספירציות ומסית נגד החיסון. יש לו המוני מאמינים, גם חילונים, המאזינים להטפותיו ומתייחסים אליהם כאל דברי אלוהים חיים. בין מאמיניו – ידוענים ואנשי בוהמה, שהם עצמם בעלי השפעה. אשרוב הוא פצצה מתקתקת.

איני יודע אם הוא עבר על החוק ואם אפשר לפעול נגדו. יש לחפש כל דרך חוקית לבלום אותו. מדובר בפיקוח נפש. אם אנו רוצים להדביר את המגפה, לעצור את המוות, יש לקבוע כמטרה עליונה את עידוד החיסון, בהטבות ותמריצים למתחסנים, אך גם בהסברה רבתי. יש לגייס את טובי המסבירים והתועמלנים, ולראות כמשימה לאומית עליונה את המרצת הציבור להתחסן. ויש צורך בלוחמה פסיכולוגית נגדית שתנטרל את השפעתם המזיקה של מכחישי המדע ורופאי אליל למיניהם, שמסכנים את שלום הציבור.  

* ניהול סיכונים – ההחלטה על הפסקת הסגר בתנאי התחלואה הנוכחיים היא החלטה קשה, מדאיגה ומסוכנת. היא מסוכנת, כיוון שהתחלואה ומדדי ההידבקות עדיין גבוהים מאוד, ויש חשש מפני אובדן שליטה. ואף על פי כן, אני תומך בהחלטת הממשלה להפסיק את הסגר ולשחרר בהדרגה את ההגבלות. אני תומך בהחלטה מתוך הבנת כובד האחריות על כתפי מקבלי ההחלטות.

אם השיקול היחיד העומד בפני מקבלי ההחלטות היה אפידמיולוגי, נכון היה להכניס את אזרחי ישראל לעוצר מוחלט עד מיגורה הסופי של המגפה. הבעיה היא שלסגר יש מחיר כבד, לא פחות ממחיר הקורונה – מחיר כלכלי למשק הישראלי, מחיר כלכלי לאזרחי ישראל ובעיקר לעצמאים ובעלי עסקים, מחיר חינוכי כבד מנשוא לאחר כמעט שנה ללא לימודים, מחיר חברתי כבד, מחיר נפשי, מחיר בריאותי (במה שאינו קשור לקורונה). ההנהגה צריכה לנהל סיכונים ולהעז להחליט החלטות קשות. סגר הוא פתרון פשטני; הוא נכון כבליץ של שבועות ספורים, אך הוא אינו פתרון סביר לטווח רחוק, למלחמת התשה. איננו מכניסים את המדינה לסגר כדי למנוע תאונות דרכים, למרות שאם לא יהיו כלי רכב על הכבישים לא תהיינה תאונות. הוא הדין בסגר הקורונה. יש לשחרר בהדרגה ובצורה מבוקרת את המשק והחברה הישראלית מן הסגר.

סיבה נוספת לתמיכתי בהסרה הדרגתית של הסגר, על אף הסיכון, היא העובדה שזה כבר לא עובד. אנו רואים שהסגר חדל להיות אפקטיבי. איננו רואים תוצאות דומות לאלו של הסגרים הראשונים. סיבה אחת לכך היא המוטציות, אך לא פחות מכך – התנהגות הציבור. הציבור ברובו הפסיק להישמע להנחיות. איני מדבר רק על ההלוויות במגזר החרדי, ההפגנות בבלפור והחתונות במגזר הערבי. אני מדבר על הכבישים העמוסים, על החנויות הפתוחות, על כך שהסגר לא מתקיים. סיבה אחת לכך היא שאין מספיק אכיפה. סיבה שניה היא האכיפה הבררנית של תקנות הסגר (בעיקר אי אכיפה במגזר החרדי). סיבה שלישית היא חוסר האמון בהנהגה, בעיקר בשל החלטות פוליטיות בלתי ענייניות של ראש הממשלה. אבל סיבה נוספת היא פשוט שחיקה ועייפות. זו אולי הסיבה העיקרית. הארכת הסגר רק תחמיר את הבעיה. גם כמי ששומר בהקפדה יתרה על ההנחיות, אני יכול להבין את העייפות הזאת. ישראל היא המדינה המובילה בימי סגר בכלל ובחינוך בפרט – והתוצאות רחוקות מלספק. לכן, במקום לדפוק את הראש בקיר, יש לחפש דרכים אחרות, מחוץ לקופסה.

ובאשר לקרב הדמים בין נתניהו וגנץ בממשלה – בעניין עצמו הפערים ביניהם זעומים. ניתן היה בקלות להגיע להסכמה. אולם נתניהו בחר להביא את הדברים לידי משבר, כדי להפיץ את עלילת הדם על גנץ וכחול לבן, כדי שיהיה לו שעיר לעזאזל לכישלונותיו. אני משוכנע שנתניהו הוא זה שהדליף את ההקלטות מהישיבה.

* ממיתים את עצמם באוהלה של הלוויה

* החמצה היסטורית – אנו עדים בחודשים האחרונים לגל של התפכחות בציבור הערבי מן הקו הלעומתי העוין של הרשימה המשותפת. הצבעת הרשימה נגד הסכמי השלום, בשל התנגדותה לשלום עם ישראל, היא עדות חותכת לכך שכאשר האינטרס האנטי ישראלי סותר את האינטרס המובהק של המגזר הערבי – האינטרס האנטי ישראלי גובר. יותר ויותר ערבים ישראלים מבינים שהאינטרס שלהם הוא להשתלב במדינת ישראל ולא לרשת אותה.

האם התובנה הזאת תבוא לידי ביטוי גם בקלפי, בהפניית עורף לרשימה המשותפת והצבעה למפלגות הישראליות? מוקדם לדעת. אבל צריך 2 לקלפי. המפלגות הישראליות הגדולות החמיצו הזדמנות פז לשבץ מועמדים ערבים במקומות ריאליים ולהציג בכך רצון טוב כלפי הציבור הערבי. ארבע המפלגות הגדולות – הליכוד, תקווה חדשה (המפלגה שלי), יש עתיד וימינה, החמיצו את גודל השעה ולא הציגו לפחות מועמד אחד במקום ריאלי. במקום לשריין את נאיל זועבי במקום העשירי ברשימת הליכוד, העדיף נתניהו לשריין עוד מלחכת פנכה ותועמלנית בתעשיית השקרים שלו. מפלגת העבודה, שהעמידה מועמדת ערביה במקום 7, הציגה מסר איום ונורא, כי המועמדת שלה היא אנטי ישראלית קיצונית יותר מהרשימה המשותפת, שנבחריה אינם נוהגים להתבטא בצורה פנאטית ופרובוקטיבית כמוה.

איזו החמצה היסטורית של שעת רצון.

* יו"ר הכנסת כנער שליחויות – לנתניהו תמיד היו נערי שליחויות, זה לא חדש, אבל מעולם נער שליחויות שלו לא היה יו"ר הכנסת. כאשר יו"ר הרשות המחוקקת הוא נער שליחויות של ראש הרשות המבצעת, זו תקלה חמורה בדמוקרטיה, קל וחומר כאשר ראש הרשות המבצעת הוא נתניהו. לוין הופך את הכנסת לסמרטוט רצפה של ראש הממשלה. אם יוגשם חלומו של נתניהו לממשלת נתניהו-בן גביר-חרדים-האחים המוסלמים, הממשלה, הכנסת ובית המשפט העליון יסורו למרותו. זה המדרון החלקלק בדרך לארדואנוקרטיה.

* בדם קר – בניגוד לדבריה של חוה ליבוביץ', פרשת אי העברת התקציב לא הייתה מחלוקת בין הליכוד לכחול לבן על השאלה אם להעביר תקציב חד-שנתי או דו-שנתי. בהסכם הקואליציוני סוכם על תקציב לשנה וחצי, עד סוף 2021. זו לא הייתה דרישה של כחול לבן. זו הייתה הסכמה מלאה בין הצדדים, שזה מה שדרוש לכלכלת ישראל, במיוחד בתקופת משבר. על פי ההסכם, בתוך מאה ימים צריך היה להעביר את התקציב, כלומר לכל המאוחר עד 23 באוגוסט. והאמת היא שלא הייתה כל סיבה שזה ייקח שלושה חדשים. ניתן היה לקצר את התקופה. אולם ראש הממשלה אסר על שר האוצר להכין תקציב. ולקראת אוגוסט הוא המציא את ה"מחלוקת" כביכול בין תקציב חד-שנתי לתקציב דו-שנתי, שלמעשה מדובר על "תקציב" לשלושה חודשים או לשנה ושלושה חודשים. לקראת המועד המחייב העברת התקציב, וכדי להציל את הממשלה, הציע צביקה האוזר את "פשרת האוזר" – דחיה בשלושה חודשים, כלומר העברת התקציב עד 23 בדצמבר. וגם אז, לא הייתה סיבה מקצועית למשוך את כל התקופה. והנה, גם אז נתניהו אסר על שר האוצר להעביר תקציב. כלומר, אחרי הפרת ההסכם הקואליציוני הוא הפר גם את פשרת האוזר. ופתאום דובר על "תקציב" לשמונה ימים (!). הרי זו בדיחה.

לא להעביר תקציב, אחרי שנה של העדר תקציב, בעיצומו של משבר כלכלי-חברתי מהקשים בתולדות המדינה – זהו פשע בדם קר נגד כלכלת ישראל. ומה המניע לפשע? מטען הצד שנתניהו הצליח להחדיר להסכם הקואליציוני, על פיו אם הממשלה נופלת בגלל שלא עבר תקציב, ראשות הממשלה לא עוברת לראש הממשלה החליפי. הסיבה היחידה לפשע, היא רצונו של נתניהו להשאיר לעצמו פתח לגנוב את הרוטציה.

* הפגנות מזיקות – אני מתנגד להפגנות ליד בית המשפט, לא הפגנות בעד ולא הפגנות נגד, וללא קשר לקורונה. בבית המשפט מתנהל הליך משפטי, שבסופו השופטים יפסקו על פי הראיות ואך ורק על פי הראיות. הנאשם, כמו כל נאשם, מגיע למשפט בחזקת חף מפשע, וחובת ההוכחה היא על התביעה. בניגוד לדיון המשפטי, המפגינים בעד נתניהו ונגדו אינם בקיאים בראיות ולא בחוק, וההפגנות שלהם הן פוליטיות. אין מקום לרעשים פוליטיים בהליך שיפוטי. ההפגנות פוגעות במערכת המשפט; גם ההפגנות של אלה שכביכול מגִנים עליו. די, תרגיעו.  

* החזון של מס' 7 – מעוזיה סגל, חבר מפלגת העבודה ונכה צה"ל, הגיש לוועדת הבחירות המרכזית בשם למעלה מחמישים איש – קבוצת נאמני מפלגת העבודה לדורותיה, עתירה לפסילת המועמדת מס' 7 ברשימת העבודה.

אוי למפלגת העבודה אם חבריה צריכים לפנות לוועדת הבחירות כדי לתקן את בחירותיה. בעיניי, הבעיה המרכזית אינה מועמדת מס' 7 אלא מועמדת מספר 1.

ואפרופו מועמדת מס' 7, הנה עוד פנינים של אבתיסאם מרענה: "אם הייתי יוזמת תסריט אפוקליפטי הייתי משמידה את זיכרון יעקב. תדגיש, בלי להרוג. שתחזרו לארה"ב או לפולניה. רק אז לפרדיס יהיה אולי צ'אנס". אני מדגיש – בלי להרוג.

* לירות בגנבי נשק – מכת גניבות הנשק והתחמושת מבסיסי צה"ל בכל רחבי הארץ, היא רק ביטוי אחד לאובדן הריבונות והמשילות בתוך מדינת ישראל. מחדל ביטחון הפנים מחייב מהפך בתחום ביטחון הפנים, ואיני רואה סיכוי למהפך כזה ללא מהפך שלטוני.

המהפך בביטחון הפנים מחייב גם שינויי חקיקה. יש להבחין בין גניבת נשק ותחמושת לגניבה אחרת. גניבת נשק ואמל"ח פירושה יצירת תשתית לרצח של ארגוני טרור ופשיעה. כלומר, בניגוד לגניבה רגילה, כאן הבעיה העיקרית אינה הגניבה עצמה אלא השימוש בתוצאותיה, שמטרתו – רצח.

יש לקבוע בחוק, שדין גונב נשק כדין הורג. כלומר, מותר לירות בגנבי נשק ואמל"ח, כדי לסכל את הפשע, כולל ירי על מנת להרוג, בדיוק כפי שאנו נוהגים כדי למנוע רצח. והעונשים לגנבי נשק צריכים להיות בהתאם.

* הריבונות אינה ניתנת לערעור – ב-4 בספטמבר 1975 נחתם הסכם הביניים בין ישראל למצרים, שבמסגרתו ישראל נסוגה משדות הנפט באבו רודס וממעברי המיתלה והגידי שבסיני. לצד חתימת ההסכם, חתם ראש הממשלה רבין על מזכר הבנות עם נשיא ארה"ב ג'רלד פורד, שהיה הישג מדיני וביטחוני כפיצוי על הוויתורים הביטחוניים של ישראל, ובהם סיוע ביטחוני וכלכלי משמעותיים והבנות בנושא הפלשתינאי ובנושא הסורי. כחלק מן ההבנות, שיגר פורד לרבין מכתב שקבע, שארצות הברית מסכימה שהסכם סופי עם סוריה חייב להבטיח שישראל לא תותקף מרמת הגולן. היא טרם גיבשה עמדה סופית בעניין הגבול, אך אם תעשה כן, היא "תיתן משקל רב לעמדת ישראל שכל חוזה שלום עם סוריה יהיה מבוסס על המשך נוכחות ישראל בגולן". יש לציין שרבין פעל להשגת הצהרה אמריקאית כזו מיום כניסתו לתפקידו, חודשים אחדים לאחר מלחמת יום הכיפורים, עוד בתקופת הנשיא ניקסון.

הצהרתו הכתובה של פורד הייתה הישג גדול. אף נשיא לפניו לא כתב מסמך כזה ועד טראמפ – אף נשיא אחריו לא חזר על הנוסחה. אך מה נלין על נשיאי ארה"ב, כאשר ראשי ממשלה ישראליים ויתרו על הגולן, והראשון שבהם היה רבין עצמו ואחריו פרס, נתניהו, ברק, אולמרט ושוב נתניהו? אוי לחרפה.

הנשיא טראמפ היה רע לדמוקרטיה האמריקאית וטוב לישראל. לא היה לישראל מעולם ידיד טוב כטראמפ. כן, עדיף היה שמנהיג נורמטיבי היה מגלה ידידות כזו לישראל, אך אין לשכתב את ההיסטוריה. ביידן הוא ידיד ישראל, אך אין לי ספק שכישראלים עוד נתגעגע לטראמפ.

ממשל ביידן הצהיר שממשלו מכיר בירושלים כבירת ישראל ושגרירות ארה"ב תמשיך לשכון בירושלים. באשר לשאר החלטותיו הפרו-ישראליות של טראמפ, עמדתו של ביידן לוטה בערפל. הוא מתכוון לחזור להסכם הגרעין עם איראן, אך לשנות אותו, כלומר לא לחזור להסכם של אובמה. איראן מסרבת אפילו לדון בשינויים. איראן מתנה את חזרתה למו"מ בהסרת הסנקציות האמריקאיות. ביידן הודיע שלא יסיר את הסנקציות כל עוד איראן מעשירה אורניום ומפירה את ההסכם.

ובאשר לגולן – מזכיר המדינה האמריקאי בלינקן התבטא בנושא, בתשובה לשאלה בראיון ל-CNN, ואמר: "אם שמים בצד את העניין החוקי של זה – באופן מעשי, לשליטה ברמת הגולן יש חשיבות גדולה לביטחון של ישראל במצב הנוכחי בסוריה. שאלות משפטיות (על הריבונות בשטח) הן עניין אחר. לאורך הזמן, אם המצב בסוריה ישתנה, זה משהו שנבחן – אבל כרגע אנחנו לא קרובים לשם".

מצד אחד, אלה הדברים הברורים ביותר שאמר מדינאי אמריקאי שאינו טראמפ בנושא חשיבות הגולן לישראל. הדברים הללו טובים יותר ממכתב פורד. הוא מכיר בחשיבות הגדולה של הגולן לביטחון ישראל. ובאשר לריבונות, הוא אומר שאנחנו לא קרובים למציאות שבה שינוי בסוריה יצדיק בחינת שאלת הריבונות. הוא גם אינו אומר שבמקרה של שינוי כזה ארה"ב תחזור בה מההכרה האמריקאית בריבונות בגולן, אלא שתבחן את השאלה.

אם במצב הנוכחי יש לשליטתנו בגולן חשיבות גדולה לביטחון ישראל, הדבר נכון בכל מצב. הרי אילו, חלילה, נסוגונו מהגולן בשנות ה-90, היה זה כביכול ב"מצב אחר". כעבור שנים אחדות היינו מתמודדים עם המצב הנוכחי, ומנסים להרחיק את איראן מן הכינרת.

דבריו של מזכיר המדינה מבטאים כרסום משמעותי בעמדת ארה"ב, כיוון שהכרה בריבונות פירושה שהשטח הוא ישראלי ויישאר ישראלי לצמיתות ללא תנאי ובלי כל קשר למצב בסוריה. על ישראל להבהיר חד משמעית שהגולן אינו עומד ולא יעמוד שוב למו"מ וריבונותנו על הגולן אינה ניתנת לערעור. יש לגבות זאת במעשים בשטח – הגדלת מספר התושבים היהודים בגולן ל-50,000 לפחות עד שנת 2030.

* מתכון להעמקת הקרע – משפט הדחה של נשיא לשעבר, היא בדיחה. הוא עמד למשפט הציבור, המשפט הפוליטי – והפסיד. אם הוא חשוד בפלילים – יש להעמיד אותו לדין פלילי בבית משפט. כל הליך ההדחה, שבו פוליטיקאים מתחפשים לשופטים ועורכים משפט לפוליטיקאי אחר הוא הליך הזוי. קל וחומר, כאשר מדובר בנשיא שכבר סיים את תפקידו. ואם המטרה היא למנוע את הריצה שלו בעתיד – מדובר במהלך אנטי דמוקרטי, שבו גוף פוליטי חוסם התמודדות בעתיד של יריב פוליטי בהליך פסאודו-משפטי. והעיקר – ביידן נושא את דגל האחדות ואיחוי הקרעים בחברה האמריקאית. משפט ההדחה הוא מתכון להעמקת הקרע.

* יקיר הגולן – קיבלתי בצער את הידיעה על פטירתו, בגיל 98 בקירוב, של שלמה הלל. הלל, חתן פרס ישראל, היה אחרון השרים במלחמת יום הכיפורים. הוא היה יו"ר הכנסת. הוא היה שגריר ישראל במדינות אפריקה בשנות השישים. אך דומני שגם הוא ראה כעיקר תרומתו לציונות את ההעפלה מעיראק לפני קום המדינה ואת ארגון הבריחה מעיראק אחרי קום המדינה. הוא היה המארגן והרוח החיה במהלכים הציוניים הנועזים וההיסטוריים הללו.

שלמה הלל היה ידיד הגולן. בהצבעה על חוק הגולן ב-1981 הוא היה בין המורדים שהפרו את המשמעת של סיעת המערך והצביעו בעד החוק (החלטת הסיעה הייתה להיעדר מן ההצבעה). הוא לא יכול היה לעשות שקר עם עצמו ולבגוד במצפונו, ולא לתמוך בחוק שהוא נאבק עליו שנים, ואף הציע בעצמו הצעת חוק ברוח זו.

הכרתי את שלמה הלל ב-1991, כאשר הקמנו את שדולת הגולן בכנסת, והלל, ידיד הגולן ותומך מובהק של ההתיישבות בגולן, עמד בראשה. היה זה לאחר מלחמת המפרץ, שבה סוריה השתתפה בקואליציה נגד עיראק ואנחנו הבנו שארה"ב תנסה לשלם לה במטבע ישראלי – הגולן. וכך אכן קרה. יוקרתו של הלל כיו"ר הכנסת לשעבר וכמנהיג אהוד ואהוב על כל שדרות החברה הישראלית ועל חברי הכנסת מכל קצוות המפה הפוליטית, הביאה להכרה ציבורית והתעניינות תקשורתית רבה בשדולה. ח"כים רבים, החל בגאולה כהן ואליקים העצני מהתחיה ועד חיים בר לב ומוטה גור ממפלגת העבודה, הצטרפו לשדולה וערב ועידת מדריד חתמו קרוב לשמונים ח"כים מכל הסיעות על מכתב לשמיר, הקורא לשמור על הגולן בריבונות ישראל.

ב-1992 הלל לא התמודד עוד בבחירות לכנסת. מחליפו כיו"ר שדולת הגולן היה קהלני. הלל התמודד על מועמדות מפלגת העבודה לתפקיד נשיא המדינה. למרבה הצער, עזר ויצמן ניצח אותו. הצטערתי על כך אז ואני מצר על כך עד היום. אין לי ספק שהוא יכול היה להיות נשיא מעולה, בהיותו מופת של ממלכתיות ושל עממיות. הלל המשיך לתמוך בגולן בשנות המאבק והיה שותף למועצה למען הגולן ובקעת הירדן. אם זכרוני אינו מטעני הוא הצטרף גם לתנועת הדרך השלישית, אך לא המשיך כשהפכה למפלגה.

לאחר פרישתו של הלל מהחיים הפוליטיים, הענקנו לו את עיטור יקיר הגולן. היה זה אות תודה לאדם שכל חייו היו קודש לעם ישראל ולמדינת ישראל, עוד טרם הקמתה ולאורך עשרות שנים לאחר הקמתה, ושהיה ידיד גדול של הגולן.

תמיד התרשמתי מחכמתו, מתינותו, אצילותו והרוח הטובה שהשרה סביבו. הוא היה מן האנשים שמדברים בשקט, והכל סביב מקשיבים לו ברוב קשב.

יהי זכרו ברוך!

* צו מצפונו – שלמה הלל תמיד דבק בצו לבו ובמצפונו, ולא היסס ללכת נגד הזרם ונגד עמדת מפלגתו.

הוא הצביע נגד הסכמי קמפ-דיוויד והסכם השלום עם מצרים, בשל עקירת חבל ימית. הוא הצביע בעד חוק הגולן והפר את המשמעת הסיעתית.

איש מצפון ישר דרך. איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא?

          * ביד הלשון

אבל בית מעכה – בפינה הקודמת, שהוקדשה למטולה, הזכרנו את התל הקרוב אבל בית מעכה. התל ממוקם 2 ק"מ מדרום למושבה, ממזרח לכביש 90, מול קיבוץ כפר גלעדי.

אָבֵל בֵּית מַעֲכָה היא היא עיר כנענית מהאלף ה-3 לפנה"ס. בתנ"ך מסופר על כך ששבע בן בכרי, שמרד בדוד, ברח מירושלים וקיבל מקלט בעיר. יואב, שר צבאו של דוד, צר על העיר. בסופו של דבר מסופר על "אישה חכמה" ששכנעה את תושבי העיר להסגיר את שבע, כדי לא להסתכן בחורבנה בשל אדם אחד.

סביב התקדים הזה יש שיח הלכתי על השאלה באילו מקרים מותר לעיר להסגיר אדם ובאלו מקרים אין להסגירו גם הוא מסכן בכך את העיר כולה. הסוגיה הזו נדונה בידי רבנים בשואה. חז"ל עוסקים גם בדמותה של האישה החכמה. על פי המדרש, זוהי סרח בת אשר, נכדתו של יעקב, שעל פי האגדה חייתה מאות שנים.

בספר מלכים מסופר על נפילתה של העיר בידי ארם ומאוחר יותר בידי אשור. בשנים האחרונות נערכו בתל חפירות ארכיאולוגיות והתגלו בה ממצאים מרשימים וחשובים מאוד.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 27.1.21

* חובתנו המוסרית – אני מודה ומתוודה – תמיכתי בתקווה חדשה אינה נובעת מעמדתה בנושאי חברה וכלכלה. תמיכתי נובעת מכך שאני מאמין שממשלה בהנהגת תקווה חדשה ובראשות גדעון סער תשקם את הממלכתיות, תקדם את האחדות הלאומית והפיוס הלאומי, תחזיר את החברה הישראלית לפסים שפויים של אמת ויושרה, ואת המנהיגות הישראלית לקווים של ניקיון כפיים ודוגמה אישית. תוביל רפורמות במערכת המשפט במטרה לשפר אותה בניגוד לניסיון הנואל של נתניהו להחריב אותה. ובשל תמיכתי בקו הניצי שלה בתחומי חוץ, ביטחון והתיישבות, במחויבותה לשינוי דרמטי בתחום ביטחון הפנים ובמלחמה בטרור החקלאי, בעמדותיה בנושא זהותה היהודית ציונית של המדינה, בעמדותיה הליברליות בתחום השוויון האזרחי לכל ובחתירתה לפשרה היסטורית בתחומי דת ומדינה ברוח אמנת גביזון-מדן. אבל בנושא החברתי כלכלי, אפילו חששתי שהקו לא יהיה לרוחי.

ולכן, שמחתי מאוד למקרא הודעה שפרסם גדעון סער, שאני מקווה ומאמין שהיא מבשרת את גישת תקווה חדשה בתחומי הרווחה: "כ-200,000 קשישים בישראל חיים היום ברמה של עוני מחפיר, ומספרם הולך וגדל מדי שנה.

מתוך מחויבות לדור המבוגר ומתוך מחויבות לאפשר להם להזדקן בכבוד, ממשלה בראשותי תקדם עם הקמתה שני מהלכים מרכזיים לרווחת הקשישים בישראל:

1. העלאת קצבת הבטחת הכנסה לקשישים ל-4,000 ש"ח ליחיד ו-6,500 ש"ח לזוג, במטרה להוציא קשישים ממעגל העוני.

2. חקיקת חוק ביטוח סיעודי ממלכתי, שיאפשר קבלת טיפול סיעודי מבלי להביא את הקשישים ואת משפחותיהם לקריסה כלכלית.

זוהי חובתנו המוסרית כלפי ההורים, הסבים והסבתות שלנו, ברוח הציווי 'אל תשליכני לעת זיקנה' ".

עכשיו אני שלם אף יותר עם תמיכתי בתקווה חדשה, ואני בוטח יותר במחויבותה המוסרית, שבאה לידי ביטוי בדברים אלה של גדעון סער.

* תקווה חדשה והשד הגלותי – במאמר ב"ישראל היום" על הצטרפותו של בני בגין לתקווה חדשה: "בני בגין: תקווה ל'תקווה'?" תוהה יעקב אחימאיר: "מה ישמיעו ותיקי הליכוד בשיחות אינטימיות, בינם לבין עצמם? מה ילחשו למשמע בשורת צירופו של בני בגין למפלגת תקווה חדשה? חלקם יביעו סלידה על כי סער לא בחר ביוצא עדות המזרח לככב במקום מרכזי ברשימת תקווה חדשה. הוא בחר באישיות אשכנזית" ובהמשך הוא מפרט – "יוצאי המזרח וצפון אפריקה".

הבעתי פעמים רבות את דעתי שהחלוקה העדתית היא גלותיות לשמה. כולנו יהודים ישראלים והציונות היא מיזוג גלויות. אין משמעות בימינו למוצא העדתי. אבל אם כבר אחימאיר העלה את הסוגיה – במקום השני ברשימת תקווה חדשה ניצבת יפעת שאשא-ביטון, בת ליוצאת מרוקו ויוצא עיראק. ומוצאו של סער עצמו – הוא בוכרי למחצה.

ובליכוד?

* אנטי בגין – העליהום הביביסטי על בני בגין מאז הצטרפותו לתקווה חדשה, אינה על אף היותו בנו של מנחם בגין, אלא דווקא בשל עובדה זו. בעיני הגרעין הקשה של הביביזם, מנחם בגין הוא התגלמות מה שמעורר בהם סלידה. הוא התגלמות הדבקות בשלטון החוק, האמונה בעליונות המשפט, הכבוד וההערכה לשירות הציבורי. דרך זו של בגין היא מה שמעורר בהם סלידה יותר מכל. כאשר הם מתבכיינים "אנחנו מצביעים ימין ומקבלים שמאל" (כלשונו של ארז תדמור, מן האידיאולוגים של הביביזם) כוונתם בדיוק למדינת החוק, מערכת המשפט והשירות הציבורי, שעל פי תפיסתם הנם "מדינת עומק" ששולטת באמת במדינה על פי ערכיה ה"סמולנים". בגין הוא דוגמה למי שנבחר על ידי הימין וחיזק והעצים יותר מאי פעם את "מדינת העומק", ולכן הוא סמל לאיך שאסור להתנהל. מדינת העומק היא השעיר לעזאזל עליו ניתן להטיל את האשמה בכל כישלונותיו של נתניהו, בעוד כל הישגיו הם הוכחה לגדולתו ועוצמתו כמנהיג אחד בדורו, שהצליח להשיג את ההישגים למרות מדינת העומק שייעודה הוא להפריע לו ולהכשיל אותו, וכעת היא מנסה להפיל אותו באמצעות "תפירת תיקים".

התפיסה הביביסטית את הדמוקרטיה, היא בעצם תפיסה של ארדואנוקרטיה. מנהיג שנבחר – מעצם בחירתו הוא מייצג את "רצון העם". הרצון שלו, יהיה אשר יהיה, הוא רצון העם. ואם הרצון שלו סותר את החוק – החוק לא חשוב כי המנהיג הוא החוק, הרי הוא רצון העם, הרי דמוקרטיה היא "שלטון העם". למה מי זה החוק שיעמוד מול רצון העם? וכל מי שמייצג דבר מה העומד בדרכו של זה שמייצג את רצון העם; החוק, מערכת המשפט, הדרגים המקצועיים בשירות המדינה, הוא "מדינת העומק" שהיא האויב של רצון העם.

מ' בגין מייצג את "אתה מצביע לימין ומקבל את השמאל" ועכשיו הגיע הזמן לממשלת "ימין על מלא" שבה המנהיג המגלם את "רצון העם" יוכל לעשות כל מה שהוא רוצה; להעמיד את עצמו מעל החוק, לבטל את המשפט שלו, לפרוע חוק. כל מה שהוא רוצה.

זה בדיוק מה שחובתו של פטריוט ישראלי לעצור. ואשרי תקווה חדשה – המפלגה שעשויה להחליף את השלטון הביביסטי, שזכתה בחיזוק משמעותי כל כך – בני בגין.

* אחיזת עיניים כלכלית – בספטמבר האחרון, לכל המאוחר, אמורה הייתה הכנסת לאשר את תקציב 2020-2021, כפי שסוכם בהסכם הקואליציוני וכפי שמתחייב מן השכל הישר. נתניהו, מתוך העדפת האינטרס האישי על האינטרס הלאומי, כאשר האינטרס האישי שלו מנוגד בתכלית הניגוד לאינטרס הלאומי, החליט לא להביא תקציב, כדי להשאיר לעצמו פתח לגנוב את הרוטציה, בתרגיל מרמה נכלולי.

אי העברת תקציב המדינה, הייתה פשע נגד כלכלת מדינת ישראל, דווקא כאשר היא נמצאת באחת משעותיה הקשות ביותר. תקציב מדינה הוא תכנית העבודה של המדינה, על פי תמונה רחבה וסדרי עדיפויות, כפי שאושר בידי הכנסת. באין תקציב מדינה, אין תכנית עבודה, אין תמונה רחבה, אין סדר עדיפויות. יש תעלולי בחירות ומקסמי שווא של "הקוסם", שזורק פירורים פופוליסטיים א-לה סנטה קלאוס ערב בחירות. ה"תכנית" ה"כלכלית" שלו אינה אלא אחיזת עיניים.

ועל הדרך הוא אינו שוכח להתבכיין על "הפקידים". התבכיינותו – אומנותו.

* חוק סתמי – חוק הקנסות, שהתקבל בקריאה ראשונה, חסר ערך. ראשית, הוא הגיע באיחור של חצי שנה. שנית, הוא סתמי. העלאת הקנס ל-10,000 ₪ לא תשנה הרבה. אם מוסד חינוכי שייפתח בניגוד לחוק ייקנס ב-50,000 ₪, יהיה בכך כדי להרתיע. ואם תתלווה לכך מניעת תקציבי משרד החינוך ממוסד כזה – על אחת כמה וכמה.

ולמה הצעת החוק עלובה כל כך? מאותה סיבה שהיא הוגשה באיחור ניכר כל כך. כי נתניהו מעדיף שיקולים פוליטיים זרים, כמו האינטרס של "השותף הטבעי" שלו, המפלגות החרדיות, שתמיכתן בכל ניסיון שלו להעמיד את עצמו מעל החוק מובטחת, מעל השיקול הלאומי של המלחמה בקורונה. בדיוק כפי שהוא לא איפשר את ביצוע תכנית הרמזור, שנועדה להטיל סגרים והגבלות דיפרנציאליים על ערים אדומות, ובכך הידרדרנו למצב שחייב סגר כללי.

ובינתיים, החוק הזה התקבל רק בקריאה ראשונה. מי יודע האם, מתי ובאיזו מתכונת הוא יעבור בקריאה שניה ושלישית. עמית סגל כבר מדווח על מו"מ בין נתניהו לחרדים על "פשרה", שתסרס את החוק האנמי הזה ותוציא ממנו את מעט העוקץ שעוד יש בו.

מעבר לחוסר המנהיגות של נתניהו, יש כאן גם חוסר מנהיגות איום ונורא של ההנהגה החרדית. שהרי בסופו של דבר מי שסובלים מן ההפקרות במגזר החרדי הם בראש ובראשונה החרדים עצמם. ומי שמציע לנקוט יד קשה לאכיפת החוק במגזר – הוא זה שפועל באמת ובתמים למען החרדים. במקרה הזה אפשר לומר באמת שחוסך שבטו שונא בנו.

* לשרוף את המועדון – מה שעושים "שוברים שתיקה", "בצלם" ועיתונאים מן הסוג של גדעון לוי ועמירה הס לצה"ל ולמדינת ישראל כמדינה המגינה על עצמה ועל חיי אזרחיה, זהה למה שעושה תעשיית השקרים של נתניהו למערכות החוק והמשפט של ישראל, ולמדינת ישראל כמדינת חוק.

משפריצים בתאוות שנאה קונספירציות, עלילות, השמצות, וקופצים כמוצאי שלל רב על כל שמץ של ליקוי או חריגה, אמתית או מדומה, כ"הוכחה" לתאוריה שניסו להוכיח.

אלה ואלה מנסים בכל דרך לשרוף את המועדון. אבל המועדון הוא החיים שלנו.

* המוטציה הצפונבונית – מרב מיכאלי מגלמת את ההיפך המוחלט של כל מה שנכנס תחת המותג "תנועת העבודה". מברל למרב מיכאלי – דינמיקה של התרסקות.

* לא לשלוח את הילדים – "אני חושבת שנשים לא צריכות לשלוח את ילדיהן לצבא, כשהשלטון בישראל לא עושה מאמצים… הן צריכות להפסיק להיות מוכנות לשלוח את הילדים לצבא בלי חשבון… עד שנשים – הן ישראליות והן פלשתינאיות – לא יתחילו לשים את האימהוּת שלהן לפני הלאומיות שלהן, הן ימשיכו לשלוח את ילדיהן להילחם ולסכן את חייהם משני הצדדים".

מי שאמרה את הדברים האלה היא היום יו"ר מפלגה שמשום מה נושאת לשווא את שמה של מפלגת העבודה. רבין מתהפך בקברו.

אגב, בצה"ל לא משרתים "ילדים" אלא גברים ונשים. והם לא ישאלו את האימהות שלהם, אם הן תמחזרנה את ההסתה הפוסט ציונית של מרב מיכאלי.

* עדין רק נפש יהודי – כאשר דוד בן גוריון סיים לקרוא את מגילת העצמאות, קמו מיד חברי מועצת העם על רגליהם ופתחו בשירה ספונטנית של "התקוה". אף אחד לא קבע שזה המנון המדינה. האמת היא שרק בנובמבר 2004 (אגב, לגמרי במקרה, ביום מותו של רב המרצחים ערפאת) הוחלט בחוק ש"התקוה" היא המנון מדינת ישראל. אך הוא היה המנון המדינה, המנונה הטבעי, מיום הקמתה. כי "נפש יהודי הומיה" היא מהות הגשמת חזון הדורות, בהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, ו"התקוה" היא השיר המגלם זאת באופן מושלם.

ב-23.4.12, יצאה היו"ר החדשה של מפלגת העבודה בפשקוויל נגד "התקוה", בשוקניה. היא הציעה להחליף את ההמנון הזה שבו "עדיין רק נפש יהודי ועדיין עוד לא אבדה תקוותנו". היא הציעה לקבל את הצעתו של חכל"ש מחמד ברכה לאמץ את "אני מאמין" – "שחקי שחקי" של טשרניחובסקי כהמנון. למה דווקא השיר הזה? לא בשל מה שיש בו, אלא בעיקר בשל מה שאין בו. לא מוזכרת בו, רחמנא לצלן, המילה "יהודי". ובפשקוויל היא לועגת לבת שיחה בת ה-23 ש"לא תעלה בדעתה להתפשר על הנפש היהודית ההומיה". בדיוק כמו שהיא "לא ידעה על שייח מוניס", כלומר "על מה בנויה רמת אביב", כפי שבבודפשט "בנו על הגטו היהודי שכונת פאר".   

כאשר מרב מיכאלי נבחרה ליו"ר המפלגה שמשום מה נושאת את המותג מפלגת העבודה, התהפכו עצמות בקבר בשדה בוקר, במצוק שמעל נחל צין.

* כשמרב מיכאלי הייתה בת שלוש – "לא כתוב בחוק שגבר חייב לעמוד בראשות רשימה", אמרה מרב מיכאלי למחרת בחירתה. כדאי להזכיר לה, שכאשר הייתה בת שלוש, אישה עמדה בראש מפלגת העבודה (שעוד הייתה מפלגת העבודה) ובראש הממשלה. וכאשר מרב מיכאלי נכנסה למפלגת העבודה לפני שבע שנים, גם אז עמדה בראשה אישה וכיהנה כראש האופוזיציה. אז מה יהיה עם ההתבכיינות הזאת?

* איפה השייחים שלנו – השייח מואפק טריף, ראש העדה הדרוזית בישראל, הורה על ביטול כל אירועי חג הנביא אל-חדר החל ביום שני. זאת, בשל הסגר המתמשך והתפשטות נגיף הקורונה. חג הנביא אל-חדר הוא חג של העדה הדרוזית שבמהלכו נוהגים עשרות אלפי עולי רגל להגיע לאתר הקדוש לעדה בכפר יאסיף.

ואיפה השייחים שלנו, היהודים? רבים מהם, בוודאי רבני הציונות הדתית, נוהגים באחריות מלאה, אך חלק מהם, במגזר החרדי, נוהגים באופן הפוך, ונערכים כעת לטישים המוניים בטו בשבט.

* אי תנועה – שכונה שמיידים בה אבנים על אוטובוס – יש לעצור את תנועת האוטובוסים אליה לפחות לשבוע.

ענישה קולקטיבית? כן. שהקהילה ומנהיגותהּ תיקח אחריות.

* תהליך הזוי – הדחה של נשיא לשעבר, אחרי שסיים את תפקידו, היא מהלך הזוי.

אבל לטעמי, כל הליך ההדחה בארה"ב הוא הזוי. זהו תהליך מעין-שיפוטי, שבו הסנאט הופך לבית משפט ומנהל משפט נגד הנשיא. אבל ברור שאין שום דבר משפטי בהליך הזה. הוא אינו הליך שנעשה בידי שופטים, שאמונים על הראיות ועל החוק, אלא בידי פוליטיקאים, שאמונים על פוליטיקה. ומדובר בהליך פוליטי נטו. התומכים בהדחת נשיא הם מתנגדיו הפוליטיים והמתנגדים הם תומכיו הפוליטיים (בכוונה לא הגדרתי זאת כ"מפלגתו של הנשיא והמפלגה היריבה" כיוון שבארה"ב אין משמעת סיעתית הדוקה כמו בישראל, ובכך דווקא יש לנו מה ללמוד). אם יש חשד שהנשיא עבר על החוק, יש לברר זאת כמו כל חשד של כל אזרח. משפט פוליטי מנוגד לרעיון הבסיסי של הפרדת הרשויות.

על הטענה שהדחה של נשיא לשעבר הזויה, התשובה היא שהכוונה היא למנוע את התמודדותו של טראמפ בעתיד. זה אפילו יותר אנטי-דמוקרטי, כי משמעות הדבר היא שפוליטיקאים בעלי עניין מוסמכים לפסול את הריצה של מי שעלול להיות יריבם בעתיד.

* היפוכה של רוח האחדות – נאום ההשבעה של ביידן היה מופת של קריאה לאחדות ופיוס לאומי לאחר תקופה קשה של פילוג וקרע. תהליך ההדחה של טראמפ הוא היפוכה של רוח האחדות. אף שאין זו סמכותו – אם ביידן ירצה בכך, התהליך יופסק או לפחות יוקפא לזמן בלתי מוגבל. גם בליץ הצווים שנועד להפגין את מחיקת עשייתו של הנשיא הקודם, אינו בדיוק צעד בונה אמון. אילו היה זה בליץ של צווים אך ורק בנושא הקורונה, היה זה מסר הרבה יותר משמעותי וחכם.

* פגישה עם פולארד – עם עלייתו של פולארד לארץ, אביא פסקה מספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה", בה מסופר על ביקור של יהודה, בהיותו ח"כ, אצל פולארד בכלאו. "פעמיים יהודה וגדעון עזרא נסעו יחד במסגרת משלחות לארה"ב. באחת הפעמים הציע עזרא ליהודה להצטרף אליו לפגישה עם יונתן פולארד, שנכלא בעוון ריגול. "מה שאני זוכר מהפגישה, הוא את ההתנהגות של האמריקאים. הגענו לכלא בתיאום עם הרשויות. חנינו במגרש החניה, ניגשנו למשרדים. עוד לא נכנסנו למשרדים וכבר שמענו שקוראים לנו ברמקולים הענקיים. התברר שחנינו באזור החניה של הצוות. ההכרזה ברמקול כבר גרמה לנו להרגיש שאנחנו קטנים מאוד. מתברר שלא התרשמו כל כך מזה שהיינו ח"כים. כשנכנסנו, הורו לנו להפקיד כל חפץ לשמירה, אפילו עט. ערכו עלינו חיפוש גופני. זה היה מדהים, הרי היינו חברי כנסת! נפגשנו עם פולארד. שוחחנו כחצי שעה. התרשמנו קשה מאוד מן הקשיחות שנהגו בו".

* הרייגנים – צפיתי בפרק הראשון בסדרה "הרייגנים" ביס-דוקו. מה שמצא חן בעיניי במיוחד, הוא שזו סדרה החותרת לאוביקטיביות, כראוי לביוגרפיה. היא אינה מציגה את רייגן כאל וגם לא כשטן. היא מציגה את המרוכבות שלו. יש לציין, שגם בנו, שהוא אחד המרואיינים המרכזיים, מציג את המורכבות של אביו, גם את חולשותיו. הסרט מציג גם את מקומה הבולט של ננסי רייגן בקריירה של בעלה וכמי שהייתה האיש החזק שמאחוריו, אשת סודו והיועצת הראשית שלו. הפרק הסתיים בבחירתו של רייגן לתפקיד מושל קליפורניה.

          * ביד הלשון

רשכבה"ג – באחת הידיעות שצוטטו מתוך העולם החרדי, נתקלתי בהגדרה הבאה לרב קנייבסקי: רשכבה"ג מרן שר התורה שליט"א.

מה פירוש רשכבה"ג? רבם של כל בני הגולה.

מה קשורה גולה כאן? אולי כאן נעוצה התשובה לכל ההתנהלות החרדית.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 24.1.21

* מגדיר את עצמו ציוני – מזכיר המדינה האמריקאי הנכנס אנתוני בלינקן הודיע שממשל ביידן מכיר בירושלים כבירת ישראל וישאיר את שגרירות ארה"ב בירושלים.

זו התחלה טובה וזה מעודד ומשמח מאוד. אבל יש לזכור – טראמפ היה הנשיא ה-13 של ארה"ב מאז הקמת מדינת ישראל. 12 קודמיו לא עשו את המובן מאליו; לא הכירו בירושלים כבירת ישראל ולא הציבו בירושלים את שגרירותם. אולי הם פחדו מהאיומים ש"המזה"ת יבער". השגרירות עברה והמזה"ת לא בער. נהפוך הוא – תהליך השלום המזרח תיכוני התקדם ונחתמו ארבעה הסכמי שלום ונרמול עם מדינות ערביות.

אין ספק שטראמפ הוא הנשיא האמריקאי הידידותי ביותר שהיה אי פעם לישראל. ואני מאמין שהחלטותיו המהפכניות ביחס לישראל לא יימוגו עם תום תקופתו, אלא רובן תישארנה תחת כל הנשיאים הבאים.

ג'ו ביידן הוא ידיד ותיק של ישראל, שתמך בישראל לאורך שנותיו הרבות בסנאט. הוא מגדיר את עצמו ציוני. הוא מגדיר את BDS ארגון אנטישמי. סביר להניח שתהיינה מחלוקות בינו לביננו, אך תהיינה אלו מחלוקות בין בעלות ברית. ואם ביידן חכם ורוצה להצליח, יש לקוות שהוא ידבק בדרך של קודמו – חיזוק ציר המדינות הערביות המתונות, לחץ כבד על איראן עד ביטול תכנית הגרעין והמשך תהליך השלום המבורך בין ישראל למדינות ערב. התנאי להמשך התהליך המבורך הזה, הוא לא לתת לפלשתינאים לשוב ולהטיל וטו על השלום המזרח תיכוני. כלומר, להשאיר את הפלשתינאים במדרון אחורי.

* פרו ציוני – ביידן מגדיר עצמו ציוני, בשל אמונתו הנחרצת בזכותו של העם היהודי למדינת לאום במולדתו, בארץ ישראל. האם פירוש הדבר שהוא ציוני? האם האוונגליסטים, אוהדי ישראל הצרופים כעיקר באמונתם הדתית, הם ציונים?

אני אוהד מאוד את התנועה הלאומית האיטלקית. האם זה הופך אותי חלק ממנה? כמובן שלא, הן איני איטלקי. למיטב הכרתי, כיוון שהציונות היא התנועה הלאומית של העם היהודי, מי שאינו יהודי אינו שייך אליה ולכן אינו ציוני. ביידן, אפוא, הוא פרו-ציוני וזה נהדר. אבל אם הוא מגדיר עצמו ציוני, מי אני שאשבור לו את המילה?

* צווים ישנוניים – בולמוס הצווים הנשיאותיים מעמיד באור קצת מביך את הכינוי "ג'ו הישנוני".

* שתי שגיאות קריטיות – לפני הבחירות בארה"ב כתבתי שאילו הייתי אמריקאי הייתי תומך בביידן, אבל כישראלי אני מקווה שטראמפ ינצח. מדוע כישראלי רציתי בניצחונו של טראמפ – זה ברור. מדוע כאמריקאי הייתי תומך בביידן, הבנו כולנו ב-6.1, בפלישה לקפיטול.

אבל יש להודות שלא רק בהקשר הישראלי והמזרח תיכוני היו לטראמפ הישגים, אלא גם במישור הפנימי והכלכלי. וכדאי לזכור שמדיניותו הכלכלית הייתה רחוקה מליברטריאניות ואפילו משמרנות רפובליקאית. בהגדרות המסורתיות של שמאל/ימין, זו כלכלה שמאלית יותר מהגלובליזם של אובמה. מכסי מגן והגנה על התעשיה הם ממש לא מדיניות כלכלית "ימנית". יש המכנים אותה "ימין פופוליסטי". בעיניי, הפופוליזם הזה חיובי.

75 מיליון אמריקאים תמכו בטראמפ לכהונה שניה. סביר להניח, שאלמלא הכחשת הקורונה והתמודדותו השערורייתית עם המגפה הוא היה מנצח בבחירות. מדיניות הקורונה שלו הייתה שגיאה קשה ביותר, שעלתה לו בשלטון.

השגיאה הגדולה השניה הייתה סירובו להכיר בהפסדו בבחירות. אילו נשא בליל הבחירות נאום שבו היה משתבח בהישגיו, מודה לבוחריו, מודה בהפסדו ומאחל הצלחה לביידן, ולמחרת מזמין את ביידן לשיחת חפיפה, היה זה סיום ראוי לנשיאותו. התנהלותו האנטי-דמוקרטית, סירובו לקבל את התוצאות, הפצת תיאוריות הקונספירציה על גניבת הבחירות וההסתה שהביאה לפריצה לקפיטול הכתימו את מורשתו. היו לו הישגים גדולים, אך התמונה שתיחרט בהיסטוריה יותר מכל היא הביריון המקורנן והאספסוף הטראמפי הפורץ לקפיטול.

* המסע לשיקום אמינותו – גיא בכור פרסם מאמר מאוזן ורציני, שבו הסביר שביידן הוא ידיד ישראל וכך גם המינויים הבכירים שלו. הוא הזכיר שהמיינסטרים של המפלגה הדמוקרטית פרו-ישראלי להבדיל מן המיעוט הרדיקלי הפרוגרסיבי.

זאת, לאחר חודשים שבהם הציג את המפלגה הדמוקרטית כמפלגה רדיקלית, אנטי דמוקרטית, אנטי ישראלית ואנטישמית, וצבע את כולה בצבע של הקבוצה הפרוגרסיבית.

גם את ביידן הוא כבר אינו מציג כדימנטי סנילי שהמפלגה מסתירה אותו במרתף, כדי שהציבור לא יידע זאת.

יתכן שהמאמר הזה הוא הצעד הראשון במסע של גיא בכור לשיקום אמינותו.

* ניגוד האינטרסים המוחלט – לקראת סיום תפקידו של טראמפ, רווחו בתקשורת האמריקאית ספקולציות שהוא יחון את עצמו ואת בני משפחתו. לזכותו ייאמר שהוא לא עשה כן. אבל עצם האפשרות שאדם יכול לחון את עצמו או את בני משפחתו – הזויה. אין ניגוד אינטרסים מובהק וקיצוני מזה. זה כאילו שופט שיוגש נגדו כתב אישום ישפוט את עצמו.

* דרבניזם – מנין נובעת הפרברסיה של הצגת ישראל כמדינת אפרטהייד? בספר שאני כותב, אני מקדיש פרק שלם להפרכת הטענה ההזויה הזאת מבחינה עובדתית. אני מסביר בו מהו אפרטהייד, ומוכיח איך על פי כל קנה מידה ישראל היא היפוכו. אני מעמיד כל חוק מחוקי האפרטהייד מול החקיקה והמציאות הישראלית, ואין ניגוד עמוק יותר לאפרטהייד מהדמוקרטיה הישראלית. באותו פרק אני מסביר גם מה עומד מאחורי הטענה הזאת.

המטרה היא למוטט את ישראל באמצעות חרם בינלאומי מוחלט, כפי שמוּטָט שלטון האפרטהייד בדרום אפריקה. זו האסטרטגיה. היא עוצבה בפרטי פרטים בהצעת ההחלטה שהוגשה לוועידת דרבן (2001) – ועידת הגזענות והאנטישמיות, שכותרתה האורוויליאנית הייתה ועידה נגד הגזענות. אמנם ארה"ב וישראל הביאו לסיכול ההחלטה, אבל המצע הפך לתכנית הפעולה של מסע הדה-לגיטימציה שמוביל הארגון האנטישמי BDS. ודוק – אין המדובר בכך שכיוון שישראל היא משטר אפרטהייד יש לנקוט נגדה באמצעים כמו נגד דרום אפריקה, אלא להיפך – כיוון שרוצים לנקוט נגד ישראל אמצעים כמו נגד דרום אפריקה, הומצאה הטענה המופרכת הזאת. באמצעות הצגת מדינת הלאום היהודית, המבטאת את זכותו הטבעית של העם היהודי להגדרה עצמית באמצעות ריבונות במולדתו, כמדינת אפרטהייד, הם מעוררים תקווה אצל שונאי ישראל שיוכלו למוטט את המדינה היהודית כמו את משטר האפרטהייד.

הנה, רק השבוע כתב ג. האו האו, הלא הוא גדעון לוי, בשוקניה פשקוויל המסביר את חשיבות המסמך של "בצלם" שמגדיר את ישראל מדינת אפרטהייד מיום הקמתה, כמצע לפעולה בינלאומית שתכפה על ישראל לחדול להיות מדינה יהודית. "נדרשת פעולה בינלאומית, כן, בדיוק כמו בדרום אפריקה. מה שעבד שם עשוי לעבוד גם כאן. הבה נראה, מה יקרה כשהישראלים יתחילו לשלם על חטאי מדינתם".

יש להוביל מלחמת חורמה באנטישמיות. המלחמה באנטישמיות היא מלחמת הנאורות בגזענות החשוכה. טוב לדעת שנשיא ארה"ב החדש ביידן הגדיר את BDS – ארגון אנטישמי. יש לקוות שהוא יהיה נחרץ במלחמה למיגור האנטישמיות.

אגב, גרמניה, שמבינה משהו באנטישמיות, הגדירה את BDS ארגון אנטישמי ופועלת על פי חוק להדרתו ולאי מתן במה למטיפיו. ועל כך, מתנהל מאבק חריף של גורמים רדיקליים בעולם נגד גרמניה, בשם חופש הביטוי. מובילי המלחמה הם… יהודים וישראלים, אכולי שנאה עצמית חולנית, דוגמת אברום בורג ועיתון "הארץ".

* עכשיו תורם – המלצת הקריאה שלי בעיתוני סופ"ש היא כתבה ב"ידיעות אחרונות", שכותרתה "עכשיו תּוֹרָם לשבור שתיקה". תקציר הסיפור – לוחמי שריון מחטיבה 7, זומנו אחרי שחרורם לחקירות ארוכות וקשות, בחשד לפשעי מלחמה. הם נחקרו, על פי עדותם, בתחושה שהם פושעים שמשקרים. הם המתינו שנים, בעינוי דין קשה מנשוא, עד שתיקיהם נסגרו.

החקירה הייתה בשל עדות אנונימית, שמסתבר שהיא של אחד מחבריהם, בחוברת עדויות ממבצע "צוק איתן" שהוציאה תנועת "שוברים שתיקה". אגב, מסופר בכתבה שהעדות שלו חולקה ל-14 ופוזרה לאורך החוברת, כך שמצטייר כאילו מדובר ב-14 "עדויות" של 14 חיילים שונים, מה שמעצים את הסיפור ומקנה לו אמינות. אפשר להסיק שעל פי אותה שיטה, מאות ה"עדויות" הן של קומץ שקרנים. העדות שלו הוקראה בידי דנה גולן, מנכ"לית "שוברים שתיקה", בפני הפרלמנט האירופי, והתקבלה בתשואות.

"שוברים שתיקה" סירבו למסור את שמו של מוסר העדות. אך הנפגעים מהחקירה דרשו לקבל את חומרי החקירה לצורך הליך משפטי, כולל שמו של מוסר העדות. לאחר מאבק ממושך המפורט בכתבה, הם קיבלו את החומר וגם את שם המעיד; טוב, אפשר כבר לנטוש את הפוליטקלי קורקט, שם מעליל עלילת הדם – ירון זאב. היום – יורד לגרמניה, איך לא. מסתבר, שבמסגרת חקירת מצ"ח, הגרסה של ירון הייתה רחוקה ת"ק פרסה מסיפורי האימה מסמרי השיער ב"עדותו" ב"שוברים שתיקה". וגם מה שמסר במצ"ח – שקר. יתר על כן, האמת היא שהפלוגה פעלה לעתים בניגוד לפקודות כדי למנוע פגיעה באזרחים ואף הסתכנה לא אחת מסיבה זו. וכל סיפור שסיפר – הוא ההיפך המוחלט של מה שקרה.

טוב, זה לא חדש. מה שחדש, הוא שהלוחמים תבעו הפעם את "חברם" המנוול ואת "שוברים שתיקה" תביעת דיבה בסך 2.6 מלש"ח. "לצערי, ירון עשה לנו עוול ולא הותיר לנו ברירה, בייחוד אחרי שראינו איך בכל העולם מצטטים את העדויות שלו. הבנתי שאנחנו חייבים לצאת למסע של טיהור שמנו שהוכפש וטיהור שמם של חיילי צה"ל".

התביעה הזאת הוגשה עוד טרם פסק הדין החשוב בתביעת הדיבה נגד הסרט "ג'נין, ג'נין". יש לקוות שפסק הדין יהיה תקדים שיסייע בתביעה שלהם. חשוב מאוד שגם לוחמים אחרים ינהגו כמותם. צריך להפסיק להיות פראיירים, ולא לתת עוד את הלחי השניה למנוולים הללו. צריך להכות אותם במקום הכואב ביותר, בכיסם ובארנקם. את "שוברים שתיקה", העומד בחוד החנית של מלחמת הדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל, מניע כסף גדול, תקציבים של מדינות. הגיע הזמן שהם גם ישלמו על עלילות הדם נגד חיילי צה"ל ומדינת ישראל.

* חבל שלא נפגש עם ערפאת – הפרק השני בסדרה "אויבים" ב"כאן 11" הוקדש לערפאת. המילה האחרונה בפרק הייתה של דני רובינשטיין, הביוגרף של ערפאת, שהעלה על נס את ההסכם ההיסטורי בין ישראל לאש"ף. אבל רוח הדברים של הפרק ושל שאר המשתתפים בו הייתה הפוכה. נאמר בפירוש שערפאת מעולם לא התכוון להפסיק את הטרור, מעולם לא חלם על שלום ופיוס עם ישראל; הוא היה פוליטיקאי ערמומי וממולח, שקרן ורמאי, שידע לתמרן באמצעות שילוב בין דברי חלקות וחנופה, מאור פנים ובכיינות, תוקפנות ואיומים, באופן שתמיד ישרת את עניינו וישאיר בידיו את האופציות פתוחות. דניס רוס סיפר שערפאת ידע להתגמש בהסדרי ביניים שהשאירו את האופציות שלו פתוחות, אך כאשר נדרש לחתום על הסכם שלום וויתור על תביעות נוספות, הוא לא היה מסוגל לכך ולא היה מוכן לכך בשום מחיר. ז'ק נריה, שליחו האישי של רבין לערפאת סיפר, שרבין אמר לו: "חבל שלא נפגשתי עם ערפאת לפני הסכם אוסלו. אילו הכרתי אותו קודם לא הייתי חותם על ההסכם".

אחת המרואיינות הייתה סוהא ערפאת, אלמנתו של רב המרצחים (הראיון המלא התפרסם לפני שבועות אחדים ב"7 ימים"). היא אמרה שהטעות הגדולה של ערפאת הייתה האינתיפאדה השניה. היא אמרה שאינה מבינה למה ערפאת עשה את זה, למה הוא בחר להמשיך בטרור. מעניין. הרי יש בתוכנו אנשים שעד היום מדקלמים את השקר שערפאת בכלל לא תכנן ולא יזם את האינתיפאדה, זו הייתה תגובה עממית ספונטנית על ביקור שרון בהר הבית, את הפיגועים עשה בכלל חמאס שהיה האופוזיציה של ערפאת וכו'.

* השפעה תרבותית – אחד המרואיינים בסרט המצוין על ערפאת, איש המוסד אודי לוי, שעמד בראש היחידה ללוחמה כלכלית בטרור, סיפר שלקראת חתימת הסכם אוסלו אמר לו פלשתינאי: "מטומטמים, מה עשיתם? אתם משלים את עצמכם שאם תקום הרש"פ היא תושפע מישראל ומהתרבות הישראלית, אבל יקרה ההיפך; הם לא ישתנו אבל ישנו אתכם. אתם תאמצו תרבות של שקר ושחיתות".

אוי לנו.

* בלון ניסוי – לנתניהו ניתנה ממשלת אחדות לאומית לשלוש שנים, עם השותף הכי נאמן, אפילו כנוע, שיכול היה למצוא. ממשלה רוטציונית. אבל העקרב עקץ את הצב, כי זה טבעו. הוא פירק את הממשלה כדי לגנוב את הרוטציה. שיא השיאים היה, שבעיצומו של המשבר הכלכלי-חברתי מן הקשים ביותר בתולדות המדינה, הוא ביצע פשע במזיד נגד כלכלת ישראל באי העברת תקציב, אך ורק כדי לגנוב את הרוטציה. 100% מהאשמה בפירוק הממשלה היא עליו. הוא הוכיח שלחתום אתו על הסכם, זה כמו לחתום על הסכם עם ערפאת.

פתאום, כאשר הסקרים מטילים ספק רב ביכולת שלו להקים קואליציה (כנראה שהקואליציה הטבעית שהוא מנסה להקים עם בן גביר והאחים המוסלמים, מורכבת מגורמים שינטרלו זה את זה ויקשו על הקמת קואליציה), וכשהוא מבין שיש היתכנות סבירה להקמת ממשלה חלופית בהנהגת גדעון סער, שתכלול את הגורמים הקונסטרוקטיביים במניפה רחבה מנפתלי בנט עד חולדאי, הוא מפריח בלוני ניסוי על דחיית הבחירות, בתירוץ של המגפה; אותה מגיפה שלא הפריעה לו לא להעביר תקציב.

את בלון הניסוי הזה יש ליירט לאלתר.

* סופו של כל סמרטוט – ישראל כ"ץ היה שר תחבורה מעולה. תושבי הספר הישראלי, הגליל והנגב, מכירים לו תודה על פועלו לקירוב הפריפריה למרכז. הוא הוכיח את עצמו כביצועיסט מצוין, כאדם שיודע לדחוף רפורמות משמעותיות; בולדוזר במלוא מובן המילה.

איך שר מוצלח כל כך הפך לשר האוצר הכושל ביותר בתולדות המדינה; השר היחיד אי פעם שלא הגיש תקציב מדינה, ודווקא בעיצומו של משבר כלכלי-חברתי מהקשים בתולדות המדינה, שמחייב יותר מתמיד תקציב? איך שר, שממשק נכון בינו כדרג פוליטי לבין גורמי המקצוע הביא אותו להישגים גדולים כל כך, הפך את אנשי המקצוע באוצר לאויבים, רמס אותם, התעלם מהם ומנהל את המשרד כמו במדינת עולם שלישי?

לתשובה לשאלות הללו יש שם פרטי ושם משפחה – בנימין נתניהו. נתניהו רמס אותו כשר אוצר, הכשיל אותו, כפה עליו לפעול בניגוד לאמונתו המקצועית, הכריח אותו לפעול נגד כלכלת ישראל, נגד האינטרס הלאומי, נגד האינטרס האישי שלו להצליח בתפקידו – למען האינטרס הפרטי של נתניהו. וכי כ"ץ אינו יודע שתפקידו להעביר תקציב? אינו מבין שזה הכרח כלכלי? וכי מישהו מאמין לו שהוא מאמין לעצמו כשהוא מקשקש שיש, כביכול, איזו סיבה מקצועית כלשהי לאי העברת תקציב? הרי ברור שהוא לא העביר תקציב כי נתניהו אסר עליו להעביר תקציב, כי אי העברת תקציב היא הדרך הנכלולית היחידה שלו לגנוב את הרוטציה.

ואם מישהו חושב שאני כותב זאת כדי להמעיט מחומרת אשמתו של כ"ץ – אין הוא אלא טועה. כ"ץ כשר חייב לפעול למען מדינת ישראל ולמען הציבור הישראלי וכאשר הוא פועל במזיד נגדם, הוא אינו יכול להסתתר מאחורי גבו של נתניהו. אסור לו להתקרנף. עליו לעמוד איתן מול נתניהו או להתפטר.

אבל כ"ץ עושה את החשבון שלו. הוא מבין שהבייס של הליכוד מצפה ממנו לנאמנות לבוס, מעל כל שיקול אחר, מעל לכל שיקול לאומי, כלכלי, מקצועי. והשאיפה שלו לראשות הממשלה בעתיד, מחייבת אותו, להבנתו, להתאים את עצמו לרצון הבייס. הוא רק שוכח עם מי יש לו עסק. נתניהו יגמור להשתמש בו, יסחט את הלימון עד הסוף ויזרוק אותו לכלבים.

זה סופו של כל סמרטוט.

* הרהורים בעקבות התכנית "עובדה" – אי העברת התקציב הייתה פשע נגד כלכלת המדינה למען צורך אישי זר ולעומתי לטובת המדינה. הדרת אנשי המקצוע והיחס הרודה והמזלזל בהם היא תופעה מגונה. דרישה מאיש מקצוע לעוות נתונים היא מעשה חמור ביותר.

אבל במחלוקת העקרונית בין אגף התקציבים ליועץ הכלכלי של רוה"מ אבי שמחון, יש הרבה צדק בעמדתו של שמחון. אכן, במצב חירום כזה, חייבים היו להוציא ומיד סכומי עתק כדי להניע את המשק, ולו להנעה מינימליסטית. צריך היה "לשפוך" הרבה כסף כדי לאפשר לאנשים שכל כך נפגעו מהסגר להיות עם הראש מעל המים. גם בוויכוח בין התשלום האוניברסלי לדיפרנציאלי, האמת אינה נמצאת בצד אחד. בעיקרון, אני בעד הדיפרנציאליות – לתת יותר למי שזקוק יותר, לתת פחות למי שזקוק פחות, לא לתת כלל למי שאיזו זקוק כלל. זו תפיסת השוויון המהותי (לכל אחד לפי צרכיו), להבדיל משוויון טכני של לחלק לכולם אותו הדבר, שזו גישה שמנציחה פערים. השאלה היא אם במצב החירום, שבו היה צורך במענה מידי, ניתן היה לבצע את הדיפרנציאציה הזאת. אני בספק.

טרנר ומרידור הזכירו את ימיו של נתניהו כשר האוצר. אין ספק שהם אלה שייצגו במחלוקת הזאת את האידיאולוגיה הכלכלית של נתניהו, כפי שבאה לידי ביטוי מובהק כשהיה שר האוצר. אני דווקא רואה בחיוב את העובדה שאפילו הוא, שזו השקפת עולמו, הבין שהיא אינה רלוונטית בשעת חירום.

יש צדק בטענתו של שמחון שפקידי האוצר לא התעלו לגודל השעה או לחומרת השעה. אבל דווקא בשל כך; דווקא בשל חומרת השעה וגודל השעה, בולטת קטנותו של נתניהו שבשעה קשה כל כך נמנע מלהעביר תקציב, רק בשל רצונו לגנוב את הרוטציה.

השחיתות הכלכלית והציבורית הזאת חמורה לאין ערוך אף יותר מכל ההאשמות הכבדות בכתב האישום נגדו.

* קונספירציה בתוך קונספירציה – בישיבת ועדת הכספים, שקטעים ממנה הוצגו ב"עובדה", אמר ישראל כץ שאנשי אגף התקציבים מכינים "תקציב בתוך תקציב". אמיר אוחנה, בשבתו כסוס טרויאני במשרד המשפטים, בטרם הפך לסוס טרויאני במשרד לביטחון פנים, האשים שיש "פרקליטות בתוך פרקליטות". רוה"מ האשים את כחול לבן, השותף הנאמן, החנוני והכנוע ביותר שיכול היה לדמיין אי פעם כ"ממשלה בתוך ממשלה". זאת תרבות השקר והקונספירציות של נתניהו, שמחלחלת לחברה הישראלית, תוקפת את המערכת החיסונית שלה וחותרת תחת תשתיתה המוסרית והערכית.    

* חשש מלינץ' – תקווה חדשה מציגה מסר חשוב בנושא מערכת המשפט: לא להרס מערכת המשפט, כן לתיקון מערכת המשפט. אין מערכת מושלמת, בכל מערכת יש פגמים וכך גם במערכת המשפט הישראלית. ראוי לערוך בה שינויים ורפורמות, שתהפוכנה אותה לטובה יותר. אולם היום נתניהו ואנשיו לא מנסים לתקן את המערכת אלא למוטט אותה. הם מציעים חוקים נוראים, מסוכנים, ארדואנוקרטיים, כמו החקיקה שנועדה להעמיד את נתניהו מעל החוק ולאפשר לו להימלט מאימת הדין (תאווה שבעטיה מושלכת החברה הישראלית לסיבוב בחירות רביעית, כי הוא לא מוותר עד שיצליח להקים קואליציית חסינות, בין אם בסיוע החיה הכהניסטית או האחים המוסלמים או שניהם יחדיו). או כמו חקיקה שנועדה לנטרל את בית המשפט העליון – חוק התגברות רדיקלי, שאין כדוגמתו באף דמוקרטיה.

כל עוד נתניהו ראש הממשלה, יש להגן בכל הכוח על מערכת המשפט מפגיעתו הרעה. אי אפשר לחולל רפורמות במערכת, בשעה של ניגוד עניינים מובהק בין ראש הממשלה לבין החוק והמשפט.

אבל בתקווה שלאחר הבחירות תקום ממשלה שפויה בהובלת תקווה חדשה, ראוי גם ראוי לחולל שינויים. בין ההצעות שהוצגו בידי תקווה חדשה – הפרדה בין תפקיד היועמ"ש לתפקיד התובע הכללי. אני תומך כבר שנים רבות בהצעה הזאת. אני יודע שחלק מן התומכים בה, אנשי נתניהו, דוגלים בה מתור רצון להחליש את מעמד היועמ"ש. אני מאמין שהפרדה כזאת תחזק את מעמדו של היועמ"ש ובוודאי את מעמדו ועצמאותו של התובע הכללי. מי שחושבים שפיצול כזה יסייע למושחתים, יתחרטו על תמיכתם בו. אני מאמין שתובע כללי שאינו יועמ"ש היה מגיש כתב אישום חמור יותר כלפי נתניהו (ברוח המלצת הפרקליטות) והרבה יותר מהר.

באשר לרפורמה נוספת שתקווה חדשה מציעה, אני חצוי. ההצעה היא שהוועדה למינוי שופטים תערוך שימוע פומבי לשופטי בית המשפט העליון. קודם כל, אני שמח שבניגוד להצעות נוסח נתניהו ואיילת שקד שנועדו להכפיף את הרשות השופטת לראש הממשלה (הצעות הזויות לפיהן הכנסת, שכבר מזמן כפופה בפועל לראש הממשלה, תבחר את השופטים) ההצעה משאירה על כנה את המבנה המצוין של הוועדה למינוי שופטים. הלאקונה שהייתה בשיטת מינוי השופטים – המאיוריזציה בוועדה, תוקנה ביוזמת סער, לפני שנים אחדות, בחוק שמחייב רוב של למעלה מ-2/3 מן הוועדה לבחירת שופטי בית משפט העליון.

האם נכון שהוועדה תערוך שימוע פומבי? יש לרעיון הזה יתרונות. הוא עשוי לחזק את אמון הציבור בבית המשפט העליון, בזכות השקיפות שתיווצר בשימוע כזה. כיוון שבית המשפט העליון עוסק גם בעניינים שבהשקפת עולם, כולל ביקורת שיפוטית על חקיקה, טוב יהיה לשמוע את השקפת השופטים טרם כניסתם לתפקיד.

אבל אני חושש מהרעיון. החשש שלי הוא מפני הפיכת סוגיית בחירת שופטי בית המשפט העליון לקרקס, להצגה. אני חושש מח"כים פופוליסטים ודמגוגים שיהפכו את מעמד השימוע ללינץ', להשתלחות, לפרובוקציות, לחקירה פוליטית. די בעובדה מסמרת שיער שדמויות כמו מירי רגב ואסנת מארק מאיישות היום את הוועדה, ומי ערב שלא תהיינה דמויות מן הזן הזה גם בעתיד, כדי לשלול את הרעיון.

אני מתלבט בנושא. אם יוחלט על שימוע כזה, יש לקבוע כללים נוקשים באשר לאופן ניהולו, ולקבוע תקופת ניסיון לרעיון, כדי להבטיח שהשימוע לא יהפוך ללינץ'.

אולי עדיפים פתרונות מתונים יותר, כמו הצגת שמות המועמדים להתנגדויות הציבור ופרסום פרוטוקולי הדיונים.

* לא מכויל – השבתי על השאלון של יישומון "המצפן" והוא צפה שאצביע ל… תל"ם. מקום שני – ישראל ביתנו. מקום שלישי – יש עתיד. תקווה חדשה לא הייתה בין העדיפויות.

המצפן לא מכויל.

* מחרחר מלחמת אחים – ההתנהלות בציבור החרדי בקורונה והרפיסות של רוה"מ לנוכח התופעה מעוררת כעס ציבורי כלפי החרדים. הכעס מוצדק. ודווקא כאשר הכעס מוצדק, יש לעמוד על המשמר מפני הידרדרות לשנאת חרדים, להסתה נגד החרדים ולאלימות.

אורי משגב פרסם ב"הארץ" פשקוויל שנאה והסתה נגד הציבור החרדי. הוא טוען שהחרדים הם האויב הפנימי, וכפי שאנו מתגייסים למלחמה נגד אויב חיצוני כך יש לעשות נגד האויב הפנימי. כותרת הפשקוויל: "איפה השמאל שיצית אינתיפאדה חילונית?" והוא מסיים אותו במילים: "מי שיצית אינתיפאדה חילונית ייהפך לכוכב עליון".

יתכן שהמטרה שלו היא ליהפך לכוכב עליון, אבל אני מציע לנער את זיכרוננו ולשחזר מה היה כאן באינתיפאדות. היה זה טרור עקוב מדם. משגב מחרחר מלחמת אחים (הוא בטח יסביר שהוא "רק" בעד מלחמת אזרחים כי הם לא אחים שלו) ואין מלחמה איומה יותר ממלחמת אחים.

כאשר הוא מסית ל"אינתיפאדה חילונית" – באיזה צד אמורה להיות הציונות הדתית? באיזה צד אמורים להיות המסורתיים?

גם חברו לדבוקת שוקן רוגל אלפר מפרסם מדי יום פשקווילי הסתה אלימים כלפי החרדים. בתחילת האינתיפאדה הוא היה מכחיש קורונה אובססיבי שפרסם בכל יום פשקווילי הכחשת קורונה. עד שהבין שהקורונה היא הזדמנות להסתה נגד החרדים, ופתאום הקורונה היא מחלה מסוכנת שהחרדים מפיצים. באחד הפשקווילים האחרונים הוא השווה בין הרב קנייבסקי ליגאל עמיר. בהשוואה הזאת קנייסבקי יצא רע יותר מיגאל עמיר, כי עמיר רצח רק אדם אחד וקנייבסקי – המונים. ולכן יש להשליך מיד את קנייבסקי לכלא.  

יש מקום לביקורת ואף לביקורת חריפה על ההתנהלות החרדית בקורונה. לא פחות מכך יש לצאת בכל תוקף נגד ההסתה והשנאה הנוראים. מי שקרא את פשקוויליהם של משגב ואלפר לפני הקורונה יודע, שהקורונה היא רק תירוץ. השנאה היוקדת המפעפעת מכל נקבובית בגופם היא השגרה.

* הקסבה של בני ברק.

* הקומץ – "קומץ" המפגינים החרדים צווחים לעבר השוטרים: "מזכירים תהליכים! מזכירים תהליכים!"

* שוויון בפני הבררנות – מה המשותף לכל קצוות הקשת הפוליטית והחברתית בישראל? נגד כולם המשטרה נוקטת באכיפה בררנית.

          * ביד הלשון

הפוליטיקה היא אמנות האפשרי – אנו נמצאים בישורת האחרונה לפני הגשת הרשימות לכנסת, והימים הבאים יהיו זמן החיבורים, האיחודים, המעברים. בכל חיבור יש גם פשרה; לעתים אידיאולוגית, לעתים על עמדות כוח, לרוב על פנטזיות. וכשנשאלים נציגי המפלגות על הוויתורים שעשו, תשובה פופולרית היא שהפוליטיקה היא אמנות האפשרי.

משמעות הביטוי היא שפוליטיקאי צריך להכיר בכוחו אך גם במגבלות כוחו, ועליו לתמרן כך שישיג את המיטב הריאלי בתוך המציאות הפוליטית. לעתים ויתור על עמדת כוח תאפשר לשמור על עוצמה רבה יותר מאשר הימנעות מהוויתור. לעתים ויתור אידיאולוגי יאפשר מימוש חלק גדול יותר מן האידיאולוגיה מאשר הימנעות מן הוויתור.

את המושג הזה טבע המדינאי הדגול אוטו פון ביסמרק (1815-1898), "קנצלר הברזל"; "נשיא השרים" של פרוסיה שאיחד את גרמניה והיה הקנצלר הראשון של גרמניה המאוחדת.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 20.1.21

* כישלון מחפיר – מבצע החיסונים הישראלי הוא הצלחה גדולה.

העובדה שכבר שבוע ישראל היא המובילה בעולם במספר המאומתים ביחס לאוכלוסיה היא כישלון מחפיר.

מי שלוקח לעצמו את מלוא הקרדיט על ההצלחה – נושא באותה רמה של קרדיט באחריות על הכישלון, שעולה לנו בחיי אדם. הכישלון הוא פרי החלטות שגויות, שחלקן נובעות משיקולים פוליטיים זרים. ההימנעות מסגר דיפרנציאלי על אזורים אדומים על פי שיטת הרמזור, אך ורק בשל הרצון לא לפגוע בחרדים כי הם שותפיו הטבעיים של נתניהו לבלוק – היא הגורם המרכזי לכישלון.

ואגב, הנפגעים העיקריים מהמדיניות הפופוליסטית כלפי החרדים הם החרדים עצמם. כי הם הסובלים העיקריים מן ההפקרות שלהם בנושא הקורונה. מנהיג אמתי היה נוהג באחריות כלפיהם – בסגר דיפרנציאלי ובאכיפה. אם כל מוסד חינוכי שפתח את שעריו באופן בלתי חוקי וכנגד החלטות הממשלה היה משלם קנס של 50,000 ש"ח, מספר הנדבקים, החולים קשה והנפטרים, בעיקר במגזר החרדי עצמו, היה יורד באופן משמעותי. נתניהו מנע אפילו החלטה על קנס של 15,000 ש"ח. בפגישתו עם השולמנים הוא התפאר שהחרדים עושים מה שהוא אומר להם. זה אולי נכון בהצבעות על חוקי מגה-שחיתות. במה שקשור לחיים עצמם – הוא עושה מה שהם אומרים לו.

* מחיר הבדלנות – מערכת היחסים בין החברה הישראלית למגזר החרדי חייבת להשתנות. היא חייבת להשתנות למען החברה הישראלית כולה ובראש ובראשונה לטובת המגזר החרדי, שמשלם את מחיר הבדלנות, חוסר האחריות של מנהיגיו ועסקניו המנותקים והכניעה, הרפיסות וחוסר המנהיגות של ראש הממשלה. הקורונה הציפה את חומרת הבעיה, הדורשת טיפול דחוף באכיפת כללי הקורונה, וטיפול שורש בבוקר שלמחרת הקורונה. חייבים להחזיר את המגזר החרדי לחיק עם ישראל.

* אין דמוקרטיה בלי בית משפט עליון – הוויכוח הציבורי על החלטתו הבלתי חוקית בעליל של אמיר אוחנה לא לחסן אסירים והצפצוף הגס והבוטה שלו על הוראת היועמ"ש לפעול על פי חוק, מעלה ביטויים כמו "אין סמכות לבית המשפט, שאף אחד לא בחר אותו, לבטל החלטה של שר נבחר" וכו'. כל הרשומות שלי בימים האחרונים נגד ההחלטה הבלתי חוקית בעליל הזאת, עוררו ויכוח ותגובות ברוח זו.

מי שטוען זאת – אין לו מושג ירוק מהי דמוקרטיה. כל דמוקרטיה בעולם מבוססת על הפרדת רשויות, עם איזונים ובלמים בין הרשויות. אין אפילו דמוקרטיה אחת בעולם שבה בית המשפט העליון אינו מוסמך לפסוק שצעד של שר אינו חוקי ולבטל אותו. אין ולא הייתה דמוקרטיה כזאת. יש מחלוקת בכל העולם בין שמרנות ואקטיביזם של בית המשפט העליון. המחלוקת הזאת נוגעת לסמכות בית המשפט העליון לפסול חוקים או החלטות מדיניוֹת. ואגב, גם השמרנים אינם שוללים את הסמכות הזאת לחלוטין, אלא רוצים להגביל אותה, ובנושא הזה גם אני נוטה יותר לצד השמרני. אבל אין, לא הייתה ולא תהיה דמוקרטיה בעולם שבה אין לבית המשפט העליון סמכות לבטל החלטות של הרשות המבצעת המנוגדת לחוק. אין דמוקרטיה שאינה מדינת חוק ואין מדינת חוק שבה שרים, ראש הממשלה או הנשיא רשאים לעבור על החוק.

דמוקרטיה אינה רק בחירות ושלטון הרוב, אחרת גם שלטון פוטין ברוסיה ושלטון ארדואן בטורקיה הם דמוקרטיים. דמוקרטיה היא גם ביזור הכוח. דמוקרטיה היא גם מדינת חוק. מהי מדינת חוק? מדינה שבה השלטון הנבחר כפוף לחוק ולא שהוא החוק ומה שהוא קובע – זה החוק. בכל מדינה דמוקרטית יש רשות שופטת. ובכל מדינה דמוקרטית יש בית משפט עליון, שבו יכול אזרח לעתור נגד הממשלה אם הוא חש שנעשה לו עוול, שנפגעו זכויותיו וכו'. ובית המשפט העליון רשאי לבטל את החלטת הרשות המבצעת אם אינה חוקית. זה א"ב של כל דמוקרטיה. אין אפילו דמוקרטיה אחת בעולם ללא בית משפט עליון שזאת סמכותו.

* תיקון החיים הפרלמנטריים – כאשר מנחם בגין היה ראש האופוזיציה, הוא הציע פעמים רבות לשנות את החוק כך שהכנסת תוכל להביע אי אמון בשר. למרבה הצער, כשעלה לשלטון לא קידם את הצעתו.

היום, כאשר מעמדה של הכנסת נשחק והיא הפכה לאסקופה נדרסת של הרשות המבצעת, יש להחליט על רפורמות שונות שתחזקנה את הכנסת ואת עצמאותה. אחת הדרכים לכך, היא הסמכות להביע אי אמון בשר.

בנאום בכנסת ב-31.8.66 אמר בגין: "נציע שהכנסת תוכל להביא אי אמון לא רק לממשלה כולה אלא גם לכל אחד מחבריה. אחריות משותפת של ממשלה היא כלל גדול במשטר הפרלמנטרי. אבל אם הכנסת רואה ששר מסוים נהג שלא כהלכה, פגע בתפקידו, לפי הערכתנו יש לתת לה סמכות להעבירו מכהונתו. אם הממשלה תראה במקרה כזה צורך להזדהות אתו, כפי שהדבר קורה בפרלמנט, ולומר: אם תביעו אי-אמון לאחד מחברנו, נתפטר כולנו – ניחא. אני סובר, שבדרך כלל סולידריות כזאת נאה. אבל אם אחד מחברי הממשלה נהג שלא כהלכה, אין שם הצדקה לכך, שהכנסת תפנה מיד את זעמה – אם אפשר לומר כך – נגד הממשלה, ולא תינתן לה סמכות להביע אי-אמון לחבר ממשלה אינדיבידואלי".

ב-25.12.74 בגין הציע הצעת חוק לשינוי חוק יסוד הממשלה ברוח זו, ואמר בין השאר: "הבעיה היא מוסרית ולא רק משפטית… צריך להבחין בין האחריות האישית, בין מה שאפשר לכנות, לא מבחינה משפטית, האשם, לבין האחריות המשותפת של הממשלה כולה. אם שר נכשל, אם במשרדו יש כישלונות גלויים, יש לאפשר לכנסת לקבוע את העובדה הזאת ולהגיש לשר כזה שנכשל הצעת אי-אמון… אנחנו מציעים שלא יהיה צורך בפיטורי הממשלה כולה. אם היא בוחרת להתייצב מאחורי השר הכושל – זה עניינה. אבל אם היא מעדיפה שהיא תישאר בכהונתה, יפוטר השר… תוגש הצעה כזאת אם באמת יהיה ברור לבריות שפה היה כישלון חמור מאוד… זה תיקון החיים הפרלמנטריים. זו אזהרה לכל חבר ממשלה: תשתדל להצליח, אם תיכשל – תיקרא לדין ציבורי לפני הכנסת. אני חושב, שהדבר הזה ייטיב את פעולות הממשלה".

מן הראוי שהצעתו הוותיקה של בגין תהיה נדבך מרכזי ברפורמות שיחזקו את מעמדה הרמוס של הכנסת, את כוחה וסמכויותיה. אילו היה נהוג היום חוק כזה, מן הראוי היה להביע אי אמון בשר הכושל לביטחון פנים.

* סייעני נתניהו – זאב אלקין לערוץ 7: "סער הוא היחיד שיכול להרכיב ממשלה". הוא טועה. יש שניים שיכולים להרכיב ממשלה – גדעון סער ונתניהו. כל מי שמבין שצריך לסיים את שלטון נתניהו ואינו נותן את קולו לסער, מסייע להנצחת שלטון נתניהו.

* השד הגלותי – נתניהו בלחץ והוא מוציא את השד העדתי-גלותי מהבקבוק ומסית. נער השליחויות שלו מיקי זוהר אמר שאלקין עזב את הליכוד, כי היא לא "מפלגה של לבנים".

כל ההבל העדתי-גלותי הוא אנטי ציוני. הציונות היא מיזוג גלויות ולא הנצחת החלוקה הגלותית. הציונות מנצחת את הגלות דרך האהבה, הנישואין והמיטה. בעוד דור לא יהיה כאן ילד שידע להשיב על השאלה המטומטמת מאיזו "עדה" הוא.

ואם נער השליחויות כבר העלה את הסוגיה הגלותית, כדאי להזכיר לו שמנהיג הרשימה שלו "לבן" וכל צמרת מפלגתו "לבנה". ואילו במפלגה שאליה עזב אלקין "המתנשא והגזען" המנהיג הוא 50:50 וממלאת מקומו בת ליוצאי מרוקו. אך כאמור, אין לכך כל חשיבות, אלא בעבור גזענים כמיקי זוהר, נער השליחויות של נתניהו, שדבריו הם הסתה נגד אלקין שכנראה בעולם המושגים האנטי ציוני שלו הוא "רוסי".

* חדשות טובות – אם הגירושין בין בנט לסמוטריץ' סופיים, אלו חדשות טובות. הימין החדש ללא סמוטריץ' יהיה מתון יותר, שקול יותר, פרגמטי יותר ובעיקר – ממלכתי יותר. הימין החדש ללא סמוטריץ' יהיה שותף טבעי לממשלה בראשות גדעון סער, ובנט יוכל לכהן בה כשר בכיר.

החדשות הרעות, הן שסמוטריץ' עלול לחבור לעוצמה כהניסטית, ואם הם יעברו את אחוז החסימה, הוא עלול להכניס, חלילה, את החיה הכהניסטית לכנסת. סמוטריץ' עצמו נמצא על הרצף הכהניסטי.

קראתי ראיון עם סמוטריץ' בסופ"ש ונחרדתי. דרישותיו בנושא המשפטי, פירושן המעשי – ביטול הרשות השופטת בישראל. ואין ספק שאם הם יעברו את אחוז החסימה, הם יתמכו בהתלהבות בכל דרך שבה ינסה נתניהו להעמיד את עצמו מעל החוק.

אני מקווה מאוד שסמוטריץ' יהיה קרוב מאוד לאחוז החסימה (שתמיד התנגדתי להעלאתו. זה היה תעלול של נתניהו & ליברמן) אך לא יעבור, ועשרות אלפי קולות שנועדו לכיסו של נתניהו, ירדו לטמיון.

* תואם ביבי – מה ההבדל בין חולדאי לקנייבסקי? כל אחד מהם יודע מה טוב וזה מספיק כדי שיפעיל את כוחו על פי רצונו, בניגוד להחלטות המדינה. חולדאי יכול להיאבק על דעתו, אבל אינו יכול לעשות שבת לעצמו. כי אם כל אחד יעשה שבת לעצמו – תהיה כאן אנרכיה.

שכרון הכוח של חולדאי הוא תוצאה של שלטון ממושך מדי, שגורם לו להאמין ש"העיר זה אני". מוכר? יתכן שהמודעה שלו על כך שיש בארץ רק שני מנהיגים, מבטאת הזדהות עם סגנון המנהיגות של המנהיג השני. מה שמדינת ישראל זקוקה לו היום הוא להחליף – לא רק את הפרסונה, אלא את התרבות הפוליטית.

* הלכת דרעי – דרעי: "נביא את סער ובנט לשבת בממשלה תחת נתניהו". הוא שכח לומר אם גם הפעם הוא ערב לקיום ההסכם. אגב, האם הלכת דרעי-פנחסי תקפה גם לגבי דרעי?

* האישה היחידה – המפלגה היחידה שבחרה באישה לעמוד בראשה היא הבית היהודי, שבחרה בחגית משה. אבל היא לא תעמוד בראש רשימה. השאלה היא אם הבית היהודי ילך עם בנט או עם סמוטריץ'.

* למה אני מעדיף את הערבי על היהודי – הארגון האנטי ישראלי "בצלם"; ארגון שהוא חוד החנית של התעמולה האנטי ישראלית ושל מסעות הדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל, פרסם השבוע בארץ ובעולם גילוי דעת, על פיו ישראל, מיום הקמתה, אינה מדינה דמוקרטית אלא מדינת אפרטהייד. כלומר, גם אם תוגשם הפנטזיה של הקמת מדינה פלשתינאית נקיה מיהודים בקווי 49', תוך ביצוע טרנספר אכזרי לחצי מיליון יהודים והפיכתם לעקורים במולדתם – גם כבשת הרש שתישאר ממדינת ישראל לא תהיה לגיטימית, כל עוד היא תהיה מדינה יהודית. כלומר, על פי תפיסת הארגון הנתעב הזה, זכות ההגדרה העצמית מוקנית לכל עם ועם זולת עם אחד – העם היהודי. הוא העם היחיד שאין לו זכות למדינה ריבונית במולדתו. זו גישה גזענית ואנטישמית ממדרגה ראשונה.

קראתי שני מאמרים בעקבות גילוי הדעת הזה. האחד של אזרח יהודי והשני של אזרח ערבי. גדעון לוי, שנולד לאם יהודיה, פרסם בשוקניה פשקוויל החוגג את גילוי הדעת וקצת נוזף ב"בצלם" שהוציאו אותו מאוחר כל כך. "בפעם הראשונה חצה הארגון את הרוביקון וקבע שמשטר העליונות היהודית, שאת פשעיו הוא מתעד מאז הקמתו, אינו חל רק בשטחי הכיבוש — אלא בכל השטח, מהים ועד הירדן". או במילים אחרות: עכשיו באים? אבל גדעון לוי מגדיר את כל מי שטוען את טענת הכפירה שישראל היא דמוקרטיה, או את אלה, שהם ממועני הפשקוויל – הטוענים שהאפרטהייד הוא רק ביו"ש, במילים האלה: "מוחותיהם נשטפו מינקות על ידי מכונת התעמולה הציונית, והם מתקשים להשתחרר משקריה ומכבליה, מכל מה שסיפרו להם". עד כאן הפשקוויל האוטו-אנטישמי של היהודי.

המאמר של האזרח הערבי התפרסם ב"ישראל היום". פרסם אותו יוסף חדאד, ערבי ישראלי גאה; גאה בישראליותו וגאה בערביותו. יוסף חדאד, ערבי מנצרת, בן של כומר, לוחם ומפקד בגולני, נכה צה"ל, הוא פעיל חברתי במגזר הערבי, המייסד ומנכ"ל עמותת "ביחד ערבים זה לזה". יוסף ואני חברים בפורום עמק השווה, שנועד להביא להסכמות ולפיוס בין חלקי החברה הישראלית – יהודים וערבים, חילונים ודתיים, שמאל וימין וכו'. ציטוטים  ממאמרו הנפלא: "להגיד שאני, ערבי ישראלי, חי תחת משטר אפרטהייד? אני, שפיקדתי בצבא הגנה לישראל על חיילים יהודים? אני, שניהלתי בחיי מאות עובדים יהודים? איך אפשר להגיד שהחברה שלנו חיה תחת משטר אפרטהייד כשיש בינינו רופאים, שופטים ואפילו חברי כנסת! איך אפשר להגיד שסאמר חאג' יחיא חי תחת משטר אפרטהייד כשהוא מנהל את הבנק הגדול בישראל? 'בצלם' שברו שיאים של צביעות, אבל יותר מכך: להשוות את ישראל למשטר האפרטהייד על חוקי הגזע שלו זה לא רק שקר מעוות, אלא גם עלבון לכל אותם בני אדם בדרום אפריקה שחוו על בשרם משטר אפרטהייד אמתי. זה זילות למושג ושימוש ציני בו… כשמנכ"ל ארגון 'בצלם' חגי אלעד, יהודי, מחליט בשבילי ובשביל משפחתי וחבריי הערבים שאנחנו חיים תחת משטר אפרטהייד, הוא וארגונו בעצם אומרים לנו בעצמם שבעיניהם אנחנו סוג ב'. 'בצלם', אל תרכבו על הגב שלנו כדי לשווק את האג'נדות שלכם.

לשמחתי, ישראל תצא ככל הנראה ראשונה בעולם ממשבר הקורונה, ואולי בעוד כמה חודשים יוכלו להגיע לכאן אנשים מהעולם כדי לראות בעיניהם איך נראה האפרטהייד בישראל. ואז הם יוכלו לשמוע בשוק בנצרת עברית וערבית, יוכלו לראות ביפו מסגדים, כנסיות ובתי כנסת זה לצד זה, ויוכלו לראות ברחבי הארץ קיום משותף של הפסיפס הישראלי. ולכו תדעו, אולי אחרי ביקור כזה גם הם ירצו לחיות תחת משטר אפרטהייד".

אותו חגי אלעד, מנכ"ל "בצלם", נשא נאום בוגדני במועצת הביטחון, בו הוא הטיף לעולם לפעול בכוח נגד מדינת ישראל ולעבור מדיבורים ומעשים. איש נתעב.

בכל פעם שאני כותב נגד קואליציה עם הרשימה המשותפת, בשל עמדותיה האנטי ישראליות, אני מקבל תגובות צדקניות ושקרניות כאילו אני נגד קואליציה עם ערבים. זה שקר וכזב. אם תקום מפלגה שכולה יהודים כמו חגי אלעד, גדעון לוי, אברום בורג, מרדכי וענונו, טלי פחימה, נציג נטורי קרתא ולאה צמל, היא לא תהיה ראויה למו"מ קואליציוני, לא כיוון שאנשיה יהודים אלא בשל עמדותיה. אך אני כמה לראות בממשלת ישראל שרים ערבים כמו יוסף חדאד.

אגב, יוסף חדאד החליף השבוע את מספר הטלפון שלו, אחרי שהמספר הקודם שלו הופץ בקרב גורמים לאומנים קיצוניים שמטרידים אותו בלי סוף. ועל כך הוא כתב: "לשמחתי זה מעיד על כך שהדרך שלי עובדת והם מפחדים… אל דאגה אמשיך בכל הכוח".

* בלי להב"ה ובלי "בצלם" – לפני כעשר שנים, כאשר ניהלתי את מרכז "יובלים" במכללת תל-חי, ראיתי מודעה על לוחות המודעות, עם הזמנה לסדנה בת 14 מפגשים בחינם של ארגון "זוכרות". פרק הזמן מהרגע שבו ראיתי את המודעה ועד שהסדנה בוטלה היה לכל היותר רבע שעה. יש לציין שמנכ"ל המכללה באותם ימים היה איש מרצ. אבל הייתה אז עדין תהום בין השמאל הציוני לארגונים אנטי ישראליים, וברור היה לו שאין להכניס את השיקוץ הזה למכללה. האישור לסדנה ניתן בתמימות. המזכירה שאחראית על השכרת כיתות קיבלה פניה מארגון הנקרא "זוכרות". שם תמים, בסך הכל. אולי מדובר בעמותה שעוסקת בקשר בין דימנציה למגדר?

הארגון לא ויתר והעביר את הסדנה לבית הספר "עינות ירדן". כששמעתי על כך פעלתי במהירות והסדנה בוטלה. הם המשיכו להתעקש וקבעו סדנה בקיבוץ הגושרים. אחרי שלושה מפגשים של הסדנה, הדבר נודע לי. כתבתי מכתב גלוי לחברי הקיבוץ, ומזכירות הקיבוץ עצרה את הסדנה.

מי שיקיש בגוגל את המילים אורי הייטנר ו"זוכרות", אולי גם מכללת תל-חי או קיבוץ הגושרים, ימצא תיעוד לפרשה. במסמכים של העמותה אני מוגדר "ימין קיצוני", "מקארתיסט" וכמובן "פשיסט". ברור שהייתי נוהג בדיוק באותה דרך אילו היה מדובר בסדנאות של ארגוני "תג מחיר".

מדוע נהגתי כפי שנהגתי? כיוון שמדובר בעמותה השוללת את קיומה של מדינת ישראל ונלחמת נגד עצם הרעיון של מדינה יהודית ומטרתה המוצהרת היא "שיבה" של מיליוני פלשתינאים לישראל. ישראל היא מדינה דמוקרטית ומאפשרת את הקיום של ארגון כזה והדבר מקובל עליי. אין זה אומר שמכללה או בית ספר או קיבוץ חייבים לארח אותם. עובדה, כאשר המוסדות הללו הבינו במה המדובר, הם החליטו לסגור בפניהם את המוסד. דמוקרטיה אינה רק הזכות של עמותה אנטי ישראלית לפעול בישראל, אלא גם הזכות של מוסד לא לארח בתוכו עמותה כזו. או כמו תג מחיר, כהניסטים וכו'.

צודק שר החינוך יואב גלנט האוסר כניסה של "בצלם" לבתי הספר של משרד החינוך. מדובר בארגון אנטי ישראלי קיצוני, הפועל בכל רחבי העולם נגד ישראל, שמנהיגו מופיע במועצת הביטחון ומפציר בה לפעול בכוח נגד ישראל, שרק בשבוע שעבר הוציא גילוי דעת שמסביר שמדינת ישראל מיום הקמתה היא מדינת אפרטהייד. כי מדינה יהודית = אפרטהייד. זו הרי קביעה אוטו-אנטישמית מובהקת. חזקה עליו שבאותה מידה הוא לא יאשר פעולה של "לה-פמיליה" או ארגון להב"ה בבתי הספר. חופש הביטוי רחב ביותר, ובתי הספר צריכים לתת במה למגוון דעות רחב, אבל יש גבול. בלי להב"ה ובלי "בצלם".

* בזכות הקלגסים – השב"כ מסר כי ב-2020 סוכלו 430 "פיגועים משמעותיים" ביהודה ושומרון ובירושלים.

נזכור זאת כאשר נשמע התבכיינות של כל מיני גדעון לוי'ם, שוברי שתיקה וצלמונים למניהם, על "קלגסי צה"ל שחוטפים ילדים ממיטותיהם". בהנחה שפיגוע משמעותי הוא עם עשרה הרוגים, 4,300 מאתנו, אולי אני, אולי אתה, אולי גדעון לוי, חייבים את חיינו לקלגסים הללו.

* שכנות טובה – בכל פעם שיורד גשם ויש ברקים, בטעות משוגרות רקטות מרצועת עזה לעבר ישראל.

כנראה שמצב הרקטות שם בעייתי.

עלינו לגלות שכנות טובה ולשדרג את מערך הרקטות שלהם. כמחווה הומניטרית.

* דמוקרטיה דמוקרטיה תרדוף – "צדק צדק תרדוף" נאמר בתורה, ונשאלת השאלה, מדוע נאמר פעמיים צדק? מה הסיבה לכפילות הזאת? אחד ההסברים החביבים עליי הוא שצדק אחד עוסק במטרה והאחר באמצעים. יש לרדוף צדק בדרכי צדק. אין טעם ואין משמעות לרדיפת צדק בדרכי עוול.

הדבר נכון גם בנוגע לדמוקרטיה. אי אפשר להיאבק על הדמוקרטיה בדרכי דיקטטורה. סתימת הפיות לצמיתות של הרשתות החברתיות לטראמפ ועשרות מיליוני תומכיו, היא צעד אנטי דמוקרטי ברוטלי. הוא גם עלול להשיג תוצאה הפוכה, כי מי שסותמים את פיו – עובר מהפה לידיים. זאת ממש הזמנה לאלימות.

אני מאמין בדמוקרטיה מתגוננת. סתימת פיות לצמיתות לחצי עם אינו דמוקרטיה מתגוננת. השעיית חשבון פייסבוק או טוויטר לטראמפ לשבועיים, בעקבות הפריצה לקאפיטול ועד השבעת ביידן, כדי לא לתת במה להסתה שעלולה להביא לפורענות בטקס ההשבעה – היא צעד מידתי וניתן להגדיר אותו כדמוקרטיה מתגוננת. דמוקרטיה מתגוננת יכולה למחוק הודעות מסיתות בעליל. מכאן ועד הצעדים הברוטליים שננקטו ארוכה הדרך.

ונקודה נוספת, אך היא ראויה למאמר בפני עצמו – ביזור הכוח הוא מהות הדמוקרטיה. זה נכון לגבי כל הרשויות. זה נכון גם לגבי טייקונים בעלי רשתות חברתיות חובקות עולם. אגב, אולי האירועים הללו יעוררו מחשבה נוספת אצל מי שאינם מבינים את חשיבות השידור הציבורי.

* החטא ועונשו – למה נבלני נעצר בהגיעו למוסקבה? כעונש על כך שלא מילא את חובתו ולא מת כששליחי פוטין הרעילו אותו.

* דיפ-סטייט – מי הפקיד, שאף אחד לא בחר אותו, שיכול לומר לפוטין, שנבחר על ידי העם, אם מותר לו או אסור לו להרעיל את נבלני?

* ובאשר לתחזית מזג האוויר – אם בשגרה ביום שלג אין לימודים, אני מבין שבסגר ביום שלג יש לימודים. אני מבין נכון?

כן, התחזית מדברת על שלג בצפון הגולן, מגובה 800 מ' ומעלה ביום רביעי. אנחנו, קיבוץ אורטל, מתנשאים לרום של 915 מ', ולכן אנו מצפים לשלג.

אחרי חודש שלם של עצירת גשמים מוחלטת וטמפרטורות גבוהות, נפתחו ארובות השמים. עד יום שלישי ב-8:00 ירדו אצלנו 142 מ"מ והגשם המשיך לרדת כמעט ללא הפסקה גם לאחר מכן.

* ביד הלשון

הר בני צפת – הפינה הקודמת הוקדשה להר בן רסן, ברכס בשנית שבגולן. סיפרתי ששם הוקמה חוות טורבינות הרוח הראשונה, לפני כשלושים שנה, וציינתי שגם למיזם הזה קדמה סנונית ניסיונית.

הסנונית הזו הייתה על הר אחר ברכס בשנית – הר בני צפת.

שמו הערבי של ההר הוא תל-אבו-קטאיף, שפירושו הר אבי-הקטיפה. שמו העברי מנציח את בני צפת שעלו להתיישבות בגולן, ברמתניה הסמוכה, שם הקימו ב-1885 את המושבה בית יהודה, עד שגורשו ונושלו בידי השלטון העות'מאני. הם עברו לביר אשגום בדרום הגולן והקימו את המושבה בני יהודה, שאחרוניה נרצחו או נמלטו במאורעות 1921.

בהר בני צפת הוקמה טורבינת רוח קטנה, ניסיונית, כהכנה למיזם הר בני רסן. לאור התוצאות החיוביות של הניסוי, הוקמה החווה בהר בני רסן.

אבי חוות הרוח בגולן והיזם הוא חברי אבי זעירא, ממייסדי קצרין. לאחר הקמת החווה בבני רסן, הוא הקים טורבינה פרטית שלו בהר בני צפת. הוא הקדיש את האתר לזכר אחיו, שמחה, שנפל בגולן במלחמת יום הכיפורים. אבי ושמחה זעירא עצמם – הם בני צפת.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 13.1.21

* המכלול המורכב – טראמפ היה הנשיא האמריקאי הידידותי ביותר לישראל אי פעם. מדיניותו המזרח תיכונית הייתה חכמה, נכונה ועתירת הישגים יותר משל כל נשיא שקדם לו. טראמפ הכיר בירושלים כבירת ישראל, העביר את השגרירות לירושלים, הכיר בריבונות ישראל על הגולן, יצא מהסכם הגרעין האיראני והטיל סנקציות חמורות וקשות על איראן.  בתכנית טראמפ יש לא מעט כשלים ובעיות אך היא טובה וריאלית יותר מכל תכנית אמריקאית ובינלאומית אחרת, ומן הראוי שהיא (עם תיקון כמה מן הכשלים שבה) תהיה הבסיס לכל תהליך שלום בעתיד. מדיניותו החכמה וטיפוח הציר המתון במזה"ת מול ציר הרשע האסלאמיסטי הובילו להסכמי אברהם – הסכמי שלום ונרמול עם ארבע מדינות ערביות, ואולי גם עם מדינות נוספות שבדרך.

דונאלד טראמפ הוא בריון גס רוח, פופוליסט ודמגוג, שקרן, גזען ומיזוגין, מכחיש המדע בכלל והאקולוגיה בפרט. בתקופת כהונתו הוא פגע קשות במרקם החיים הדמוקרטיים בארה"ב. מדיניות הכחשת הקורונה, שהביאה להפסדו בבחירות, הייתה מופקרת, יהירה וחסרת אחריות.

אין בכל הטוב שהרעיפה תקופת נשיאותו על ישראל ועל המזרח התיכון כדי למזער את חומרת התנהלותו כנשיא ארה"ב. אולם אין חומרת התנהלותו כנשיא ארה"ב יכולה למזער את כל הטוב שהרעיף על ישראל ועל המזה"ת. זה המכלול המורכב של מורשת נשיאותו.

לפני הבחירות לנשיאות ארה"ב כתבתי שאילו הייתי אזרח אמריקאי הייתי תומך בביידן אך כישראלי אני מקווה שטראמפ ינצח.

סירובו של טראמפ לקבל את הפסדו בבחירות וחודשיים וחצי של הסתה פרועה שהביאו להתקפה הברברית על הדמוקרטיה האמריקאית בפלישה לקפיטול – היא בסופו של דבר, למרבה הצער, המורשת העיקרית שהוא משאיר אחריו, שמגמדת כל פעולה אחרת, חיובית או שלילית, בשנות כהונתו.

יש לקוות שביידן, ולו מתוך הרצון הטבעי שלו להצליח, יפיק את הלקח מן הכישלון הצורב של מדיניות הפייסנות כלפי הקנאות האסלאמית של הנשיא אובמה, ששטפה את המזה"ת בנהרות של דם, ומן ההצלחה המוכחת של מדיניותו המזרח תיכונית של טראמפ, וימשיך – בסגנונו ובדגשים שלו, את המדיניות של טראמפ, ובכך יקדם שלום אמת במזה"ת.

יש לקוות שהמפלגה הרפובליקאית תשכיל לבחור מועמד או מועמדת לנשיאות, עדיף נשיאה (כוונתי, כמובן, לניקי היילי) – שתהיה פרו-ישראלית לא פחות מטראמפ, אך בניגוד אליו גם אדם נורמטיבי, ישר ודמוקרט.

* תחרות בהפגנת סלידה – החלטתו של מארק צוקרברג להשעות את חשבון הפייסבוק של טראמפ עד לאחר טקס ההשבעה של ביידן, היא סבירה ומידתית. אמנם סתימת פיות היא מעשה שלילי ותקדים מסוכן, אולם כיוון שמדובר בפחות משבועיים ובפצצה מתקתקת – הסכנה של שימוש בחשבון להסתה לאלימות בטקס ההשבעה, ניתן לקבל זאת.

לא כן בהחלטה של טוויטר לסגור את החשבון של טראמפ לצמיתות. כאן מדובר בהיסחפות בלתי מידתית ובפגיעה חמורה בחופש הביטוי. יש להזכיר ש-74 מיליון אזרחים אמריקאים הצביעו לטראמפ. צעד כזה עלול להתפרש בידי האנשים האלה כסתימת פיותיהם. מה שארה"ב והעולם זקוקים לו הם הנמכת הלהבות וחתירה לפיוס. ביידן מצהיר שזו כוונתו. הצעד הקיצוני הזה הוא ההיפך הגמור מרוח של פיוס; כמוהו כהשלכת גפרור בוער לחבית אבק שריפה.

חמורה אף יותר, מכיוון אחר, היא הכוונה של טוויטר למחוק את היסטוריית החשבון של טראמפ. משמעות צעד כזה כמוה כהעלאה באש של ארכיון לאומי. זו פגיעה בתרבות ובמחקר. כל חוקר שיחקור את הקדנציה של טראמפ – היסטוריון, ביוגרף, מדען מדינה, סוציולוג, חוקר יחסים בינלאומיים, חוקר תרבות, חוקר תקשורת; עבור כל אלה ארכיון הציוצים של טראמפ הוא חומר הגלם העיקרי. העובדה שטוויטר הייתה כלי העבודה המרכזי של טראמפ, דרכו הוא העביר את מסריו לעולם, לאומה האמריקאית ואפילו הדיח באמצעותו שרים ובכירים, הופכת את החשבון הזה לנכס היסטורי לא יסולא בפז. אין כמעט כל משמעות למחקר על עידן טראמפ ללא החשבון הזה.

נראה לי שיש כאן תחרות מי מקצין יותר בהפגנת הסלידה מטראמפ, ללא מחשבה קדימה, לרוחב ולעומק; ברדידות משוועת. צעד כזה הוא צעד אנטי תרבותי.

* מחדל אבטחה – יש לקוות שאבטחת טקס ההשבעה של ביידן תהיה רצינית ומוצלחת יותר מאבטחת גבעת הקפיטול באירועי השבוע שעבר.

גיא בכור כבר רוקם תאוריית קונספירציה א-לה תאוריית "השב"כ רצח רבין", סביב הכשל האבטחתי, שנועד לאפשר את הפריצה ובכך לפגוע בטראמפ ולהביא לבחירת ביידן… צחוק צחוק, אבל בעוד זמן לא רב המונים יקנו את הסיפור ההזוי הזה, שאנשיו של טראמפ מפיצים בארה"ב בכל העוצמה.

כמובן שהקונספירציה מטורללת, אך אין ספק שהיה זה מחדל משווע. חודשיים וחצי של הסתה וקהל משולהב שמאמין לסיפורי הבדים כאילו הבחירות נגנבו, וכיוון שקולו לא נספר מה שנותר לו זו אלימות, היו צריכים להביא את גורמי הביטחון בארה"ב להיערכות ברמה אחרת לגמרי. המחדל הביא למותם של שישה אנשים, ועלול היה להסתיים במרחץ דמים גדול הרבה יותר.

* תרבות אנרכיסטית – איני יודע אם ההחלטה למלט את שרה וביבי נתניהו לחדר מאובטח הייתה מוצדקת, אך ברור לי שהיא החלטה מקצועית ועניינית של השב"כ, שמאז רצח רבין לא לוקח כל סיכון. בעיניים הבלתי מקצועיות שלי, לא היה סיכון ממשי לשלומם, כיוון שהשוטרים שעמדו בשער היטיבו לבצע את מלאכתם ולבלום את ההסתערות.

אבל מהתמונות שהוקרנו רצוא ושוב בכל הערוצים, אין ספק שהיה כאן אירוע אלים ומסוכן. אירוע של פריצת מחסומי משטרה והסתערות על מעון רוה"מ. השוטרים המאבטחים את הבית נאלצו להפעיל כוח רב כדי לעצור את המסתערים. אלמלא נעצרו בידי השוטרים, הם היו פורצים בכוח למעון.

אין לי ספק שהקבוצה האנרכיסטית האלימה הזאת היא מיעוט קטן מקרב משתתפי מחאת בלפור, אבל באין הנהגה למחאה, הקבוצה הזאת נותנת את הטון. כל הסגנון של "המצור על בלפור", "מסתערים על הבסטיליה", "מ-ה-פ-כה", קריאות לעבר משכן הכנסת "אנחנו הריבון אתם עולם תחתון" וכו', אינן ביטוי לתרבות דמוקרטית, אלא לתרבות אנרכיסטית, מן הסוג של הפריצה לקפיטול.

וכבר קראתי פוסטים שטוענים שהכל סיפור, "הוכחות" בצילומים שהכל קונספירציה, ואמירה שעמית סגל "שופרו של נתניהו" מפיץ פייק ניוז. אבל לא רק עמית סגל פרסם את הסיפור. הוא פורסם בשלושת הערוצים. והפרסום היה אמתי.

אם, חלילה, נתניהו ייבחר לכהונה נוספת, יהיה זה במידה רבה באשמת הבלפוריאדה. כאשר עם ישראל ספון בביתו בסגר מהודק, ורואה את המפגינים מצטופפים בתחושת "לנו הכל מותר" כי "ההפגנה שלנו קדושה"; את חסימת הצירים, את האלימות והוונדליזם, זה יביא רבים להצבעת מחאה נגד המחאה; בעד נתניהו. חבל.

* לדכא את הפורעים – כבר שבועיים שחוליגנים אלימים מן הימין הרדיקלי ונערי זוועות מחוללים פרעות בירושלים וביו"ש, תוקפים ופוצעים את שוטרי משטרת ישראל, פורעים בערבים ונלחמים בחיילי צה"ל. במוצ"ש תקפה כנופיית חוליגנים באלימות את מפקד גדס"ר גולני סא"ל איוב כיוף.

מי שמתייחס לצה"ל כאל אויב הוא אויב של צה"ל, של מדינת ישראל, של העם היהודי. הפורעים החוליגנים הללו הם בוגדים במדינה ובמולדת, הם גיס חמישי.

שעה שהם תוקפים כבר שבועיים את שוטרי משטרת ישראל, הכלומניק שיושב על כיסא השר לביטחון פנים עוד לא מצא מילה של גיבוי לשוטרי משטרת ישראל או לגינוי הפורעים. וראש הממשלה, שבונה על כך שאיתמר בן גביר, מנהיג החיה הכהניסטית, יכנס לכנסת ויתמוך בהעמדתו מעל החוק, ממלא פיו מים ולא מוקיע את הפורעים.

נתניהו ואוחנה מלהגים קשקושי הבל וסרק על "משילות-שמשילות" כטיעון במלחמתם נגד מדינת החוק, אך בפועל הם אשמים באפס משילות, שעה שהחוליגנים משתוללים באין מפריע.

על מדינת ישראל לדכא את הפורעים באפס סובלנות.

* ביטחון הפנים על הפנים – אני מקווה מאוד שבממשלה הבאה, בראשות גדעון סער, יועז הנדל ימונה לשר לביטחון פנים. שיעשה בתחום ביטחון הפנים מה שעשה בתחום התקשורת. בשבעה חודשים הוא עשה הרבה יותר ממה שעשו במשרד במשך שבע שנים, השרים שקדמו לו (כנתניהו, אמסלם, איוב קרא). אותם עניין דבר אחד – השתלטות על התקשורת.

מצב ביטחון הפנים – על הפנים. אבל אוחנה עסוק במלחמתו במדינת החוק. אני מקווה מאוד שיועז יהיה השר הבא לביטחון פנים, אבל גם אם לא הוא – כל מי שיחליף את אוחנה יהיה טוב ממנו.

* התחייב להקים אוניברסיטה בגליל – השתתפתי בכנס זום של תקווה חדשה לתושבי הגליל והגולן, בהשתתפות יו"ר המפלגה ומועמדה לראשות הממשלה גדעון סער וח"כ יפעת שאשא ביטון. הכנס נפתח בדברים קצרים של שני המנהיגים ולאחר מכן – שאלות של הציבור, חלקן מוקלטות בווידיאו וחלקן נשלחו בווטסאפ.

תופעה מעניינת היא שלא הייתה ולו שאלה אחת (!) על נושאי חוץ וביטחון, שעמדו בראש סדר היום במערכות הבחירות בעבר. כנראה שזו תוצאת הקורונה והמשבר הפוליטי המתמשך. השאלות התמקדו בנושאי פנים – חברה, כלכלה, המאבק בקורונה, משפט, ביטחון פנים, דת ומדינה, חינוך וסוגיות הנוגעות לאזור הצפון.

מבין דבריו של סער אציג כמה אמירות שחשובות לי במיוחד. סער התחייב שכראש הממשלה יקים אוניברסיטה בגליל. הוא הזכיר שכשר החינוך הוא הקים, על אף כל ההתנגדויות, את האוניברסיטה באריאל ואת בית הספר לרפואה בצפת, וכעת המשימה היא האוניברסיטה בגליל שתקדם את האזור מבחינות רבות ותהיה מוקד משיכה לצמיחה דמוגרפית איכותית.

סער דיבר על הצורך במהפך בתחום ביטחון הפנים והתחייב לנהל מלחמת חורמה בטרור החקלאי. הוא דיבר על החקלאות כערך; עבודה האדמה היא הגשמת הציונות והיא מעניקה אחיזה בקרקע וביטחון תזונתי. הקורונה המחישה את ההכרח בביטחון תזונתי.

* מי שמאשים בטיעונים מופרכים – מי שטוען שדחיית הדיון במשפטו של נתניהו נעשתה מטעמים פוליטיים זרים, אינו מטיל דופי בנתניהו אלא בשופטים, שהחליטו על הדחיה. מי שטוען שהסגר הוטל כדי לדחות את המשפט, אינו מטיל דופי בנתניהו אלא בכל הדרגים המקצועיים במשרד הבריאות וברוב המוחלט של הרופאים והמומחים מחוץ למשרד, שכולם תומכים בסגר.

מי שנתפס למילים "עד הודעה חדשה" בהודעה המקורית על הדחיה, כאל מריחה אינסופית, התבדה כאשר שלושה ימים אחרי ההחלטה נקבע תאריך חדש, 8.2. מי שטוען שכאשר נדע את תאריך חידוש המשפט – נבין מתי יהיה הסגר הרביעי, יתבדה לקראת 8.2.

מי שמאשים את נתניהו בטיעונים מופרכים, אל יתפלא אם יזלזלו בו כאשר הוא יאשים אותו בטיעונים נכונים. והרי יש אוקיינוס של טיעונים נכונים נגד נתניהו. לשם מה צריך להיתפס לקונספירציות מופרכות?

ובסופו של דבר, מבחינה פוליטית, העובדה שחידוש המשפט יהיה קרוב יותר לבחירות, לבטח אינה משרתת את נתניהו.  

* סרק – "61 כבר תמכו, אבל גנץ היסס", מכריזה הכותרת בווינט. הסיפור הוא על כך שיזהר שי השיג תמיכה של 61 ח"כים, בהם שני ח"כים מן הימין, בהצעת אי אמון קונסטרוקטיבי שהייתה מציבה את בוגי יעלון כראש ממשלה לתקופה זמנית של שנה.

כשנכנסים לאותיות הקטנות של הכתבה, ברור שזאת פנטזיית סרק. מיהם אותם שני ח"כים מהימין? מה מניעיהם? עד כמה אפשר לסמוך עליהם? זה לא ברור. אך נניח שהם קיימים, שהם אמינים, שהם היו עומדים בהבטחה – האמנם הייתה זאת ממשלת 61?

לא. מדובר בממשלת מיעוט של 46 ח"כים שקיומה תלוי בתמיכה מבחוץ של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. את פרצופה האמתי של הרשימה הזאת ראינו רק לאחרונה כאשר היא הצביעה נגד הסכמי השלום. הם מתנגדים להסכמים כי הם נגד שלום עם ישראל, מדינה שהם רואים בה אויב ושוללים את זכות קיומה.

האם אפשר להנהיג מדינה במשבר פוליטי, בריאותי, כלכלי וחברתי בממשלת מיעוט הכוללת קצת יותר משליש מהכנסת? וגרוע יותר – כזאת שקיומה תלוי ברצונו הרע של ארגון עוין? האם הייתה לגיטימיות ציבורית לממשלה כזאת? הרי העם היה יוצא לרחובות עד שהיא הייתה נופלת. הרי יש ניגוד אינטרסים מובהק בין ממשלה ישראלית למפלגה אנטי ישראלית. הרי בפעם הראשונה שבעלי בריתם היו יורים רקטה לעבר יישובי "עוטף עזה" וצה"ל היה מגיב הממשלה הייתה קורסת ונופלת. ממשלה כזאת לא הייתה מחזיקה מעמד יותר משבועות בודדים. היינו הולכים לבחירות שבהן נתניהו היה זוכה ברוב מוחלט ומעביר את כל החוקים שהוא רוצה כדי להעמיד את עצמו מעל החוק.

אני גם לא מאמין שאותם שני ח"כים מהימין היו עושים את הצעד הזה ונותנים ידם לממשלת מיעוט בחסות עופר כסיף וחבר מרעיו.

טוב עשה גנץ שמסמס את היוזמה הרעה הזאת.

כל הפנטזיות הללו הן עורבא פרח. בכנסת הנוכחית יש שני מצבי צבירה אפשריים ותו לא – או סיבוב רביעי או ממשלת אחדות. אלו היו האופציות היחידות כאשר הוקמה הממשלה ואלו היו האופציות היחידות כאשר הממשלה התפרקה. כל השאר – מקסמי שווא. סרק סרק סרק.

אין קיצורי דרך. יש רק דרך אחת להפיל את נתניהו – אלטרנטיבה של 61 ח"כים ציונים. בכנסת הנוכחית אין אלטרנטיבה כזאת. אני מאמין שאחרי הבחירות יש סיכוי משמעותי לאלטרנטיבה כזאת; יש תקווה חדשה שהדבר יקרה, בשעה טובה.

* סמי אנרכיסט – הפדיחה של בוגי יעלון, שצירף לרשימתו אדם החשוד בשוחד ונאלץ לבטל את מועמדותו מביכה, אבל טעויות כאלו עלולות לקרות. ומשהדבר קרה, הוא נהג נכון כאשר התעשת ומיהר להתנער ממנו.

אולם החיבור שלו עם עו"ד גונן בן יצחק, שנעשה במודע ובכוונת מכוון, מטריד הרבה יותר. גונן בן יצחק אדם קיצוני מאוד, סמי אנרכיסט, ההיפך הגמור מן הממלכתיות של יעלון.

מצער מאוד לראות מה קורה לבוגי בשנה האחרונה.

* אין לו אגו – ונעבור לאתנחתא קומית קלילה – חולדאי: אין לי אגו.

נדמה לי שאם הוא ינסה להתאבד בקפיצה מגג העיריה או מהאגו שלו – הסיכוי שינצל בקפיצה מהגג גבוה יותר.

* מכשיר את החיה הכהניסטית – כשאבי אבות הטומאה "הרב" כהנא שר"י טימא את הכנסת, יצחק שמיר היה ראש הממשלה. שמיר החרים אותו כליל. מעולם לא החליף עמו מילה ולבטח לא העלה על דעתו לנהל עמו מו"מ קואליציוני (אגב, אילו שמיר והימין היו מכלילים את כהנא כחלק מגוש הימין, היו לו ב-1984 61 ח"כים והוא לא היה צריך להקים ממשלת אחדות רוטציונית. אך לא זו בלבד שהוא לא ראה בו פרטנר, אף מפלגה בימין לא ראתה בו פרטנר, כך שהשאלה כלל לא עלתה על הפרק). כאשר כהנא עלה לנבוח מעל הדוכן, קם יצחק שמיר ויחד עם כל שאר הח"כים עזב את המליאה, וכהנא נשאר לנאום לכיסאות. ותחת ממשלת שמיר התקבל החוק שמנע מכהנא לשוב ולהתמודד.

ואילו נתניהו, זה כבר הסיבוב הרביעי שהוא מנסה בכל דרך להכניס את החיה הכהניסטית לכנסת. כעת הוא לוחץ על סמוטריץ' ובן גביר לרוץ יחד לכנסת. איני חושד בנתניהו, חלילה, שהוא סולד מהחיה הכהניסטית פחות מכפי ששמיר סלד ממנה. אבל אצלו הכל אישי, הכל חשבון אישי. הוא בוטח בבן גביר שיתמוך בכל צעד למיטוט מערכת המשפט הישראלית. הוא סומך עליו שיתמוך בכל דרך להעמדתו מעל החוק ויכופף כל חוק כדי לגרום לכך. כמו בנושאים רבים אחרים, מכפיף נתניהו את טובת המדינה לאינטרס הפרטי המשפטי שלו.

* מזכיר תהליכים – יאיר גולן צייץ "הצעה" לשלול טיפול רפואי לחסידויות המסרבות להישמע להגבלות הקורונה.

זה מזכיר תהליכים…

יאיר גולן, שמתעקש לבסס את מעמדו כיאיר נתניהו של השמאל, חיקה אותו בשיטה נוספת: לצייץ דברי בלע ואח"כ להסיר את הציוץ.

* גשר לשלום – מגמה מעודדת מאוד בסקרים, היא העובדה שבתוך חודשים ספורים הרשימה האנטי ישראלית המשותפת איבדה שליש מכוחה ויתכן מאוד שהתהליך הזה יימשך ואולי אף יואץ עד הבחירות.

זו בשורה חשובה לדמוקרטיה הישראלית. מצב שבו מפלגה בעלת 15 ח"כים, שפינטזה על עליה ל-20 מנדטים, מתנגדת לקיום המדינה ולעומתית לה – מסוכן לדמוקרטיה. מצב שבו לא הייתה אלטרנטיבה לשלטון נתניהו ללא רשימה אנטי ישראלית ועלולה הייתה לקום ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע, היא הרסנית לדמוקרטיה הישראלית.

הצניחה החופשית הזאת מעידה על התפכחות בקרב ערביי ישראל, שמבינים שישראל כמדינה יהודית היא עובדה נצחית ושהאינטרס שלהם הוא להשתלב בה ולא לרשת אותה. להערכתי, קו השבר הוא הצבעת הרשימה האנטי ישראלית נגד הסכמי השלום בין ישראל למדינות ערב, כי היא מתנגדת לשלום עם ישראל. מפלגה שתמיד תמכה במדינות ערב כאשר הן נלחמו בישראל, מסירה את תמיכתה בהן כאשר הן חותמות אתה על הסכם שלום.

מן הראוי היה שערביי ישראל יהוו גשר לשלום בינינו לבין הערבים. הסכם שלום כזה הוא הזדמנות אדירה לערביי ישראל, מבחינה כלכלית, תרבותית ומכל בחינה שהיא. כאשר הרשימה האנטי ישראלית מתנגדת לשלום ונאבקת נגדו, היא בוגדת בערביי ישראל. והם מתחילים להתפכח ולהבין זאת.

* כשהצדק והשכל הישר נפגשים – חופש הביטוי הוא ערך מקודש בדמוקרטיה, אך אף ערך אינו ערך עליון שהכל כפוף אליו. יש מקרים קיצוניים, שבהם ניתן להציב גבולות לחופש הביטוי. עלילת הדם "ג'נין ג'נין" היא בדיוק המקרה.

בקרב בג'נין במבצע "חומת מגן" נפלו 23 חיילים ונפצעו 75. ניתן היה לחסוך את מותם של רובם, אילו מחנה הפליטים שהיה קן של מחבלים ומדגרת טרור היה מורעש בארטילריה או מופצץ מן האוויר בטרם כניסת הכוחות הרגליים. כך היה נוהג כל צבא אחר.

הדבקות בערכי טוהר הנשק ומוסר הלחימה עלו באירוע הזה במחיר דמים כבד. אך צה"ל שמר על הערכים הללו. ודווקא בקרב הזה נולדה עלילת הדם הבזויה על "טבח". אילו היה זה סרט עלילתי, ניחא. אבל כאן עלילת הדם נרקמה באופן המתחפש לסרט "תיעודי", כביכול. עלילת דם כזאת אינה נכללת בחופש הביטוי.

גם אחרי החלטת בית המשפט הסרט ימשיך לגרום נזק. הוא ימשיך ללבות אנטישמיות בעולם. הוא ימשיך להסית פלשתינאים לנקום את דם ה"טבוחים". לא על הכל אנחנו יכולים לשלוט. אבל מן הראוי היה לפחות לאסור את הקרנתו במקום שבו הדבר בשליטתנו, במדינת ישראל. וחשוב היה להכות בכיסו של מחמד בכרי, מעליל עלילת הדם.

בדיוק כפי שאין לאפשר סרט "תעודה" שמפיץ את קונספירציית "הפרוטוקולים של זקני ציון" וכפי שאין לאפשר סרט "תעודה" המכחיש את השואה, כך נכון היה לפסול את סרט עלילת הדם הזה.

טחנות הצדק טחנו לאט. זה מאבק שנמשך שנים רבות; רבות מדי. רבים מאוד היו שותפים לו, ובהם הרמטכ"לים לשעבר ואלופים רבים במיל'. אני רוצה לציין לשבח במיוחד את יאיר גולן שהיה שותף פעיל במאבק הזה, שלבטח אינו פופולרי במיליה הפוליטי של מפלגתו. במקרה הזה הוא הפגין יושרה. אבל את עיקר המאבק הובילו הלוחמים, שחרפו את נפשם בהגנה על אזרחי המדינה ואיבדו לנגד עיניהם את טובי חבריהם, ומצאו עצמם קורבן של עלילת דם.

אני שמח שהצדק והשכל הישר נפגשו בבית המשפט. יש שופטת בלוד. הלית סילש.

* תקדים חשוב – לצד ההחלטה החשובה של בית המשפט בלוד לאסור את הקרנת סרט עלילת הדם "ג'נין ג'נין" בישראל ולהחרים את כל עותקיו, הוא גם חייב את יוצר עלילת הדם מוחמד בכרי לשלם לתובע סא"ל במיל' ניסים מגנאג'י פיצויים בסך 175 אלף שקלים וכן הוצאות משפט בסך 50 אלף שקלים.

זה תקדים חשוב. עלילת הדם על צה"ל היא גם עלילת דם על כל אחד ואחד מהלוחמים בקרב ג'נין. כמו סא"ל מגנאג'י – כך ראוי שיעשו לוחמים אחרים. להגיש נגדו תביעות דיבה, על סמך תקדים מגנאג'י. אין כל סיבה שבית המשפט לא יחייב את המעליל לפצות גם אותם.

* נחישות במאבק באנטישמיות – הכותרת בעמוד הראשון של "ידיעות אחרונות", על ההחלטה לאסור את הקרנת "ג'נין ג'נין" בישראל: "בית המשפט עשה סוף לעלילת הדם".

הלוואי שזה היה נכון, אבל מוטב לא להיכנס לאופוריה. האיסור על הקרנתו בישראל חשוב, אך הוא לא ישים קץ לעלילת הדם. עלילת הדם נמשכת, מיליונים רבים בעולם מאמינים לה, היא משמשת אמצעי תעמולה אנטישמי של BDS וגם של ארגונים ישראליים אנטי ישראליים.

המאבק בעלילת הדם לא הסתיים. אסור לנוח על זרי הדפנה. חייבים אורך רוח, סבלנות ונחישות במלחמה באנטישמיות.

* חרא נדבק לחרא – ב"הארץ" התפרסם, איך לא, הספד לפעיל האנטי ישראלי הרדיקלי עזרא נאווי; האיש הרע שהסגיר ערבים שמכרו אדמות ליהודים אל מותם בעינויים במרתפי הרש"פ; האיש שישב בכלא על גידול סמים ועל מעשה סדום בקטין. הוא מוגדר כ"לוחם זכויות האדם". כן, כן. זכויות האדם. זכויותיו של מי שמכר אדמות ליהודים ועל פי החוק הנאצי ברש"פ דינו מוות. זכויותיו של הקטין שעשה בו מעשה סדום. וההספד מסתיים במילים "הוא היה גיבור". הכותבת מעלה אותו על נס לצד עוד שני גיבורים נערצים – מרדכי וענונו וטלי פחימה. עוד שני בוגדים בזויים.

בקרדיט נאמר שהכותבת היא פעילה בתעאיוש. זה הארגון העוין שבו היה פעיל הגיבור. ועל כך נאמר במקורותינו "למה הלך זרזיר אצל עורב? כי זה מינו", או במילים עדינות יותר: חרא נדבק לחרא.

* מצעד ההספדים – גם עמירה הס פרסמה הספד ב"הארץ" לעזרא נאווי ששחרר אותנו השבוע מנוכחותו. היא מכנה אותו "דיסידנט" ש"הפריע לסדר העליונות היהודית". ואיך היא חיה בשלום עם העובדה שהנ"ל הורשע במעשה סדום בנער בן 15? "מיהו האדם שאין לו פגמים?" (היא לא ציינה מהם הפגמים ולא הזכירה את הפשע הזה וההרשעה הזאת, אבל אני מבין שזה הפגם שעליו היא סולחת לו).

ועוד מישהו הגדיר את הרשע "אחד מל"ו".

* מצעד השקרים – במצעד השקרים של תעשיית השקרים של נתניהו, מתחרה השקר על כך שכחול לבן פירקה את ממשלת האחדות עם השקר שנתניהו התנגד לעקירת גוש קטיף על התואר המכובד – השקר הגס ביותר.

* נגד כפיה – אני שומר על כשרות לפסח כל חיי. כך התחנכתי בבית הוריי, וכך אני מקיים את ביתי ועל כך חינכתי את ילדיי. גם בחדר האוכל של אורטל, שנים רבות לפני שהפך לכשר, לא היה חמץ בפסח. אבל עצם המחשבה על הרעיון של איסור על חולים להכניס חמץ לבתי החולים, מחרידה בעיניי. זו פגיעה קשה בחירות הפרט. זאת כפיה דתית במלא מובן המילה.

המטבחים וחדרי האוכל בבתי החולים כמו בכל מוסדות הציבור בישראל חייבים להיות כשרים. אבל האוכל הפרטי שחולה מביא עמו לבית החולים? מה פתאום? יש בישראל לא יהודים רבים. גם הם חייבים לאכול כשר? וכך גם יהודים רבים שאינם שומרים על כשרות וזו זכותם המלאה.

הטענה שחרדים או דתיים לא יוכלו להיכנס לבתי חולים אם חולים אחרים יאכלו בהם חמץ חסרת שחר. אין לה שום צידוק הלכתי ואין בה שום היגיון. מעבר לשאלת פיקוח הנפש, שמשמעותה היא שחולה צריך להתאשפז ולקבל את הטיפול שהוא זקוק לו גם כשהדבר כרוך בעבירה הלכתית; כאן גם אין בעיה הלכתית. האם יהודים חרדים ודתיים בגולה אינם מתאשפזים בבתי חולים לא כשרים, שכל החולים בהם וגם המטבח שבהם אינו כשר בכלל ואינו כשר לפסח?

אין בעיה בכך שבתי החולים יבקשו מהציבור להתחשב ברגשות החולים הדתיים ולהימנע מאכילת חמץ בפסח. אני מאמין שרוב האנשים יתחשבו.

החלטת בג"ץ בנושא לא רק מוצדקת, אלא בעיניי היא מובנת מאליה. היא גם אינה החלטה אקטיביסטית, כי היא עוסקת בדיוק במטרה לשמה קיים בג"ץ – זכויות האדם והאזרח ומניעת כפיה.

ועכשיו המפלגות החרדיות פועלות לחקיקה שתכפה על בתי החולים לא לאפשר אכילת חמץ. זהו שכרון העוצמה הפוליטית של המפלגות החרדיות, שמאמינות שכיוון שאי אפשר להקים ממשלה בלעדיהם, הן יכולות לעשות ככל העולה על רוחן. האם אין החרדים חשים בתקופת הקורונה במחיר בדלנותן? ומה יותר בדלנות מחוסר התחשבות מינימלית במי שאינם חיים כמותם, כמו בחוק הזה? אני מקווה מאוד שאחרי הבחירות הבאות תוקם ממשלה ללא החרדים (או שהחרדים יצטרפו לממשלה שבלעדיהם יהיו לה 61 ח"כים ולא תהיה להם העוצמה שכה התרגלו לה וניצלו אותה לרעה.

והערה מכיוון אחר – הודעתן של המפלגות החרדיות שיפעלו בחקיקה לשנות את הפסיקה, כונתה מיד "חוק עוקף בג"ץ". למרות התנגדותי העקרונית לחוק הזה – ברמה העקרונית איני מקבל את המושג "חוק עוקף בג"ץ" ואיני רואה כל פסול בחוקים כאלה.

מהי חקיקה? שינוי המצב החוקי בנושא מסוים. כל חוק נועד לשנות דבר מה שקדם לו. בית המשפט, לעומת זאת, פוסק על פי החוק. האם הכנסת רשאית לחוקק חוק כדי לשנות מציאות, אך אם בג"ץ פסק על סמך החוק הקודם אין היא רשאית לחוקק אותו? הרי זה אבסורד. כאמור, במקרה זה אני מתנגד לחקיקה הכוחנית, אך לא בשל היותה "עוקפת בג"ץ".

* סקופ – תדהמה – שליט צפון קוריאה קים ג'ונג און נבחר למזכיר הכללי של מפלגת הפועלים של צפון קוריאה.

* להוכיח – בספר שאני כותב, הקדשתי פרק להפרכת ההשוואה המקובלת בעולם הערבי בין ישראל והמפעל הציוני לבין ממלכת הצלבנים. אחד המקורות שבהם נעזרתי הוא ספרו עב הכרס של פרופ' יהושע פראוור, חתן פרס ישראל ומי שהיה מגדולי ההיסטוריונים בישראל: "הצלבנים – דיוקנה של חברה קולוניאלית". את שני כרכי ספרו המונומנטלי "תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל" יש לי, קיבלתי אותם מתנה לבר המצווה, כיוון שכבר אז הייתי חובב היסטוריה. את הספר הזה שאלתי מיהודה הראל. על הספר מופיעה הקדשה: "ליהודה, באהבה, כדי להוכיח שאנחנו איננו צלבנים! אמא ואבא". ואכן, זה בדיוק מה שאני עושה בספר. אבא של יהודה, שכתב את ההקדשה, הוא פרופ' אריה הראל, מי שהיה מנהל בתי החולים בתל-אביב, נשיא מגן דוד אדום ושגריר ישראל בבריה"מ.

          * ביד הלשון

מתהפך בקברו – בתגובה על הצטרפותה של מיכל דיאמנט, נכדתו של ראש הממשלה יצחק שמיר, לרשימתו לכנסת של גדעון סער תקווה חדשה, צייצה מירי רגב ש"סבא שלה מתגלגל בקברו".

זהו שיבוש (אופייני) של הביטוי "מתהפך בקברו". משמעות הביטוי היא שהמנוח היה חש כעס, אכזבה, עלבון מדברים שנעשו אחרי מותו, או מדמותם של צאצאיו, או של ארגון / קהילה שהוא היה חלק מהם.

הביטוי לקוח מן השפה האנגלית – turn in one's grave. השימוש בו נפוץ מהמחצית השניה של המאה ה-19.

הביטוי רווח גם ביידיש, ורוביק רוזנטל, משער שמשם נכנס הביטוי לעברית. "אם אבא שלו הרב היה יודע שהוא אוכל ביום כיפור, היה מתהפך בקברו".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 10.1.21

* דמוקרטיה במבחן – ב-7 באפריל 1977, 40 יום לפני הבחירות לכנסת התשיעית, מסר ראש הממשלה יצחק רבין הודעה דרמטית לאומה, על החלטתו להתפטר. כיוון שהייתה זו ממשלת מעבר, לא הייתה לו אפשרות חוקית להתפטר בפועל מראשות הממשלה. הוא התפטר מראשות רשימת המערך ומהמועמדות לראשות הממשלה ויצא מיידית לחופשה. שמעון פרס נבחר למועמד לראשות הממשלה והיה ראש הממשלה בפועל עד הבחירות.

אף אחד לא צפה את המהפך, שהתקבל בתדהמה רבתי. היה ברור לכל שפרס הוא ראש הממשלה הבא. שהוא יזרום באופן טבעי ממילוי מקום ראש הממשלה לראשות הממשלה בפועל. חילופי שלטון בישראל נראו כמו מדע בדיוני.

מיד לאחר שהתקבלו תוצאות הבחירות, הודיע רבין שהוא מפסיק את חופשתו וחוזר לתפקידו כדי להבטיח העברה מסודרת של הבחירות. הוא ידע שחילופי שלטון מסודרים הם המבחן העליון של הדמוקרטיה. ואכן, השלטון עבר באופן טבעי וחלק. הייתה זו תרומה גדולה של רבין לדמוקרטיה הישראלית.

ב-1992 היה מהפך נוסף. הפעם מפלגת העבודה, שוב בראשות רבין, ניצחה בבחירות. ראש הממשלה יצחק שמיר התקשר לרבין, בירך אותו על נצחונו והעביר בצורה מסודרת את השלטון. בכך הוא קיבע את המציאות – הן השמאל והן הימין מכבדים את התוצאות של הבחירות גם כשהם מפסידים. גם כאשר נתניהו איבד את השלטון ב-1999 הוא נשא נאום דמוקרטי ממלכתי למופת והבטיח העברה מסודרת של השלטון. כך נוהגת דמוקרטיה.

כך נהגה תמיד מנהיגת העולם החופשי, ארה"ב. לא עוד. טראמפ סירב לקבל את הפסדו, ובמשך למעלה מחודשיים הסית את תומכיו נגד תוצאות הבחירות, עם הטענה השקרית שהבחירות זויפו; טענה שלא גובתה בשום ראיה.

לאחר הנאום המזעזע של טראמפ בליל הבחירות, שבו הוא לא קיבל את התוצאות, כתבתי: "מנהיג שאינו יודע להפסיד, אינו ראוי לנצח". כשכתבתי זאת, התכוונתי לנאום שטראמפ נשא. אבל היה לי ברור שבתוך יום, יומיים, שבוע, טראמפ יודה בהפסד ויעביר באופן מסודר את השלטון. אבל חודשיים וחצי של הסתה פרועה ושלוחת רסן ושל הפצת שקרים וקונספירציות התנקזו ליום אחד, היום השחור של הדמוקרטיה האמריקאית, שבו האספסוף הטראמפי פרץ לבתי הנבחרים כדי למנוע את ההליך הדמוקרטי הפורמלי של אישור תוצאות הבחירות.

טראמפ היה הנשיא הידידותי ביותר לישראל אי-פעם. מדיניותו המזרח תיכונית הייתה החכמה, האמיצה והנכונה ביותר בכל תולדות הסכסוך במזרח התיכון. אבל טראמפ ייזכר לדיראון עולם כמי שהנהיג מהפכה נגד הדמוקרטיה, מהפכה נגד תוצאות הבחירות, לאחר שסירב להכיר בתוצאות.

למען שלום העולם ולמען הדמוקרטיה בעולם יש לקוות שהמהפכה תדוכא, ושהדמוקרטיה האמריקאית תעמוד איתן מול האיום הטראמפי והניסיון שלו למוטט אותה.

* גיבור הדמוקרטיה האמריקאית – אין צורך בציון מיוחד לשבח למי שעושה את המובן מאליו. התנהגותו של סגן הנשיא פנס, שלא שעה לדרישתו של טראמפ לגנוב את תוצאות הבחירות וליצור משבר חוקתי חסר תקדים, היא המובן מאליו.

אולם לנוכח המסע האלים של טראמפ והאספסוף שהוא הסית, שום דבר אינו מובן מאליו. והתנהגותו המובנת מאליה של פנס, הייתה למופת של אומץ פוליטי ואף אומץ לב אישי; לא בכדי הוא הוברח בידי כוחות הביטחון ברגע הפריצה של האספסוף הפרוע לבתי הנבחרים, ואין ספק שנשקפת סכנה לחייו עקב החלטתו.

אפשר לומר שסגנו הנאמן של טראמפ הציל את הדמוקרטיה האמריקאית מפני טראמפ.

אין לך אדם שאין לו שעה.

* התקרנפו – כדי למנוע הדחה משפילה על פי סעיף 25 בחוקה האמריקאית ו/או התפטרות קולקטיבית של שרי הקבינט שלו, הודיע טראמפ באיחור של חודשיים וחצי שיעביר בצורה מסודרת את השלטון לביידן.

כל בכירי המפלגה הרפובליקאית שהתעוררו אחרי ההסתערות על הקפיטול אך התקרנפו ושתקו בחודשיים וחצי שבהן טראמפ הכשיר את הקרקע למרד – שותפים לאחריות. אילו קמו למחרת הבחירות, הודיעו כאיש אחד שהם מודים בהפסד בבחירות, מקבלים אותו בצער, אך מכבדים את הכרעת הבוחר ולא ייתנו יד לכל ניסיון לסכל את הכרעת הרוב, לא הייתה לטראמפ ברירה אלא להתיישר.

* סכין בגב – גיא בכור גינה במאמרו האחרון באתר שלו את פנס, על כך שלא ביצע הפיכה שלטונית, וכינה אותו בוגד, ותוקע סכין בגב של טראמפ ושל 74 מיליון המצביעים לו.

האם כעת, לאחר נאומו של טראמפ שבו הודה במשתמע בהפסד, קרא לפיוס והבטיח להעביר בצורה מסודרת את השלטון ל… הוא לא הזכיר את ביידן בשמו, עד כאן… האם כעת בכור יפרסם מאמר שבו יכנה את טראמפ בוגד שתקע סכין בגבו לעצמו ול-74 מיליון בוחריו?

* הנשיאה הבאה – אני מקווה מאוד שמנהיגת המפלגה הרפובליקנית והנשיאה הבאה של ארה"ב תהיה ניקי היילי, לשעבר שגרירת ארה"ב באו"ם ומושלת קרוליינה הדרומית. היא ידידת ישראל לפחות כמו טראמפ, אך בניגוד אליו היא אדם נורמטיבי, אישה נאורה, דמוקרטית וליברלית.

* דמוקרט גדול – נסראללה, הארכי-טרוריסט, מגנה את טראמפ על אירועי הקפיטול. זה אותו נסראללה ששלח את אנשיו לרצוח את ראש ממשלת לבנון ראפיק אל-חארירי.

* חשש – אני מקווה מאוד שנתניהו לא ינהג כמו טראמפ אם יפסיד בבחירות או אם יורשע.

* הלוואי שאתבדה – שתים מן ההערות שלעיל סותרות זו את זו, לכאורה. באחת, שבה העליתי על נס את הדמוקרטיה הישראלית ואת האופן שבו התבצעו כל חילופי השלטון בישראל, הזכרתי גם את האופן שבו נתניהו העביר את השלטון לברק ב-1999 וטענתי שנאום ההפסד שלו היה דמוקרטי וממלכתי למופת. באחרת, הבעתי תקווה שנתניהו לא ינהג כמו טראמפ במקרה של הפסד בבחירות או הרשעה בדין. איך שתי הרשומות הללו מתיישבות זו עם זו?

ראשית, הלוואי שתקוותי תתממש וחששותיי יתבדו. אבל מופע האימים של נתניהו, בתוככי בית המשפט, עם סמלי הריבונות, מוקף בשריו, שבו נשא נאום הסתה ביריוני נגד מערכת המשפט הישראלית על מנת להלך על שופטיו אימים; נאום שבו הוא העליל על מערכת המשפט עלילות וקונספירציות, הוא היפוכו של הנאום הממלכתי ב-1999 והוא מבטא את הלכי רוחו היום. כל מסע ההסתה נגד רשויות החוק והמשפט וכל ניסיונותיו להעמיד את עצמו מעל החוק, מעוררים חשש כבד, שהוא מכשיר את הקרקע למימוש איומו של נער השליחויות שלו דודי אמסלם, שמיליון איש יצאו לרחובות בגלל משפט נתניהו.

השילוב של שלטון ממושך מדי (אני מקווה שברפורמת הדה-ביביזציה יוחלט על הגבלת קדנציות), אופי נרקיסיסטי ומגלומני, טיפוח תחושת קורבן, ופולחן אישיות ששטף את מוחותיהם של המונים מעורר חשש כזה. וכך גם התנהגותו של טראמפ שיצרה תקדים מסוכן. החשש שלי הוא פחות מתגובתו להפסד בבחירות ויותר לתגובתו על הרשעה בדין.

הלוואי שאתבדה.

* תמרור אזהרה – אירועי האימה בוושינגטון הם תמרור אזהרה בעבורנו. הם מעידים מהו המדרון החלקלק שבו עלולה דמוקרטיה להידרדר במצב של קרע ואובדן האמון. עלינו להבין שעצם הקרע הוא אסון ושתפקידה החשוב והדחוף ביותר של ההנהגה הלאומית הוא לאחות את הקרעים ולהוביל תהליך של פיוס לאומי, בניסיון להגיע לעמק השווה בסוגיות הליבה ולהגדיר מחדש את כללי המשחק והקווים האדומים של המחלוקת.

נתניהו הוא ראש ממשלה פלגן ומסית והוא האחראי המרכזי להעמקת השסע, בעיקר בשנים האחרונות, מאז החל במסע ההסתה הנורא נגד מערכות החוק והמשפט בישראל כולל הסתה אישית נגד ראשי המערכת, תוך הפצת תאוריות קונספירציה שקריות, במדיניות של אדמה חרוכה; הכל כדי להציל את עורו מאימת הדין.

אך גם בצד שמנגד יש הסלמה והקצנה חמורים ביותר. במחאת בלפור ראינו מראות קשים, אלימים ואנרכיסטיים, ומוטב שלא ננהג כבת יענה ונתעלם מכך. ברור שאין הכוונה לרוב המכריע של המפגינים, של העומדים בגשרים וכו', אלא למיעוט אנרכיסטי מתוך המפגינים. אבל באין הנהגה למחאה, המיעוט הזה נותן את הטון. מי שמדברים על "המצור על בלפור", מי שב-14 ביולי קוראים להמון "להסתער על הבסטיליה", מי שמתעמתים בכוח עם השוטרים שמגִנים על בית ראש הממשלה וקוראים לעברם קריאות קצובות "שוטר, שוטר, על מי אתה שומר" – למה הם חותרים? כדאי שנפנים ש"להסתער על הבסטיליה" זה בדיוק מה שראינו בגבעת הקפיטול.

הגיעה השעה למנהיגות מאחדת ומלכדת. הגיעה השעה לממשלת אחדות לאומית אמתית, מתונה, שתכלול את הגורמים הקונסטרוקטיביים מימינה ועד הישראלים (ללא מפלגת ביבי שזקוקה לתקופת חשבון נפש והיטהרות באופוזיציה) ושמשימתה המרכזית היא אחדות העם. לא ממשלת "ימין על מלא" כפי שמצהיר נתניהו (זה כולל את האחים המוסלמים – רע"ם?) ולא ממשלת "שמאל על מלא" שאף אחד לא מבטיח בשל חוסר היתכנות, אלא ממשלת פיוס לאומית, שתחתור לחידוש ההסכמה הלאומית הרחבה בנושאי הליבה של החברה הישראלית.

תקווה חדשה היא המפלגה היחידה שמסוגלת להוביל ממשלה כזו, ולכן אני תומך בה.

* הנשיא כסולם – איסור על הפגנות הוא צעד מסוכן בדמוקרטיה. מצב שבו השלטון אוסר על הפגנות נגדו, לא בריא וראוי להימנע ממנו. יש להימנע מהחלטה כזו, שעלולה להיות מדרון חלקלק שסופו מי ישורנו.

אך ההפגנות בעת הזאת מיותרות ומזיקות (ולדעתי הן מזיקות בראש ובראשונה לעניין שהמפגינים פועלים לשמו). כאשר מוסדות החינוך ומקומות העבודה וחיי התרבות סגורים ומסוגרים ואזרחי המדינה ספונים בבתיהם, יש ביציאה להצטופפות בהפגנות ביטוי של אטימות, של העדר סולידריות, של צפצוף וחוסר אכפתיות.

זה פרדוכס ההפגנות. ההפגנות פוגעות בחברה אך איסור עליהן פוגע יותר. הפתרון צריך להיות משמעת עצמית ואחריות של המפגינים; החלטה שלהם לצאת לפסק זמן ולהפסיק לשאת את המסר הצדקני, המפונק והמתנשא של קדושת המחאה שלהם, שעומדת מעל לכל שיקול לאומי וחברתי, מעל לכל שיקול בריאותי.

מן הראוי שנשיא המדינה יתנדב להיות הסולם שיוריד אותם מן העץ הגבוה של מחאה בכל מחיר ובכל מקרה ובכל מזג אוויר. שיקרא להם פומבית ובשיחות אישיות לצאת לפסק זמן בימי הסגר המהודק.

* משבר משילות – בעיית המשילות של ישראל אינה קשורה למערכת המשפט ואפילו לא, תחזיקו חזק, לניסנקורן. לא הם מתבטלים בפני הרב קנייבסקי ומאפשרים פריעת חוק וסיכון בריאות הציבור כדי לא להתעמת עם "השותף הטבעי".

* בחזרה למקום הפשע – כתב אישום לדרעי. ככה זה כשמחזירים עבריין מורשע ואסיר משוחרר ש"מילא את חובו לחברה" למקום הפשע ומחזירים אותו לעמדת הכוח שהייתה לו.

נמאס מהמושחתים, מהמשחיתים, מהשחיתות.

* כתב אישום מתוקן – תומכי נתניהו חוגגים על מיני-ניצחון במשפט – הוראת בית המשפט לפרקליטות לתקן את כתב האישום בתיק 4,000 ולפרט בו את אירועי הסיקור שעל בסיסם האשימה התביעה את נתניהו בשוחד. התוצאה עגומה מאוד בעבורם. בעקבות כתב האישום המתוקן, כל הדיבורים על "2.5 כתבות בוואללה" וכל ההגחכה של הסיקור החיובי והטענה שכך עושים ועשו כל הפוליטיקאים, נראים נלעגים מתמיד. כתב האישום המתוקן מציג מאות פניות של התערבות אובססיבית, בוטה וגסה בתכנים, להאדרת שמם של נתניהו ובני משפחתו ולגימוד ושיימינג של יריבים שנואים ובראשם בנט ובני משפחתו.

כתב האישום המתוקן הרבה יותר מרשיע מהמקורי. סביר להניח שעורכי דינו של נתניהו אוכלים את עצמם על שדרשו את התיקון והעניקו תחמושת אדירה לתביעה. אולי יהיו זהירים יותר בעתיד. ומה שמתמיה במיוחד הוא הרשלנות של התביעה, שלא צירפה את הפרוט הזה לכתב האישום המקורי.

ובזירה הפוליטית, יש לקוות שבנט יחלץ עצמו מתסמונת האישה המוכה, ולא יזחל שוב אל מי שפוגע בו, מכה אותו ומתעלל בו. אדרבא, בנט עשוי להיות שותף בכיר בממשלה שתחולל מפנה בחברה הישראלית ותפיח בה תקווה חדשה, כשנתניהו יראה אותו בעיניים כלות מספסלי האופוזיציה, כשהוא ישבע אמונים. 

* לא מתרגש – לא צריך להתרגש מדחיית דיון במשפט נתניהו בשל הסגר "עד הודעה חדשה". ה"עד הודעה חדשה" זה כי לא נקבע מועד. אז הדיון יתקיים שבועיים שלושה מאוחר יותר. לא קרה שום דבר. ועל פי כן נוע תנוע.

מי שהחליטו על דחיית הדיון במשפטו של נתניהו הם השופטים. אל נטיל דופי בשופטים. יש שופטים בירושלים והם ראויים לאמון. הבה נשאיר את הטלת הדופי בשופטים למכונת ההסתה והשנאה הביביסטית, ולא נוסיף עוד קיסם למדורת הרשע שהם מציתים.

* הזויים – תיאוריות הקונספירציה על הסגר שנועד לבטל את המשפט מטורללות והזויות כמעט כמו תאוריות הקונספירציה על תפירת תיקים והפיכה שלטונית.

זאת אינפנטיליזציה של החברה הישראלית.

* האיש הנורא הזה – חברה נבחנת ביחסה לחלשים בתוכה ובראש ובראשונה – לחסרי ישע. אסירים, גם הגרועים שבפושעים – בהיותם מאחורי סורג ובריח הם חסרי ישע, וחובתה של המדינה להבטיח את רווחתם ואת בריאותם.

אמיר אוחנה, השר הגרוע ביותר בתולדות ממשלות ישראל, החליט למנוע חיסון מהאסירים. כל אדם סביר יודע שזו החלטה בלתי חוקית בעליל, וחובתה של נציבת השב"ס להפר אותה, אחרת היא עוברת עבירה פלילית. היועמ"ש הבהיר ל"שר" הנתעב שהחלטתו בלתי חוקית. החצוף הגיב בהתלהמות פרועה כלפי היועמ"ש, אמר שהוא מצפצף על הנחייתו ועמד על כך שהוראתו הבלתי חוקית תתקיים.

ברור לי שההחלטה הזאת לא תאושר כי בג"ץ ימלא את חובתו הבסיסית ויפסול אותה. אך לדעתי מ"מ נציבת השב"ס אינה צריכה להמתין לבג"ץ, אלא לדאוג לאלתר לחיסון האסירים בני ה-60 ומעלה. הוא יפטר אותה? שיפטר. עדיף לנהוג כבן אדם ולשלם מחיר.

כל יום שהאיש הנורא הזה הוא שר בממשלת ישראל, הוא קלון למדינת ישראל.

* בגרות הציבור – החשש שמא אנשים רבים יפחדו להתחסן, יאמינו לפייק ניוז על החיסונים, התבדה. מסתבר שהשפעתם של מכחישי המדע ורופאי אליל למיניהם זניח.

* רפורמת הגיל הרך – אין במדינת ישראל אחריות חינוכית על הילדים מלידה עד גיל שלוש. היום, מוסכם על אנשי החינוך, במחקר ובשדה, שהגיל הזה הוא קריטי בעיצוב הילד ובחינוכו (ויש האומרים שהוא הגיל החשוב ביותר). אבל בישראל, התחום הזה פרוץ. אין פיקוח, אין תנאי סף להעסקה, ובכלל הגיל הזה אינו באחריות משרד החינוך, אלא באחריות משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים.

הסיבה לכך היא היסטורית. בשנות החמישים, רצתה שרת העבודה גולדה מאיר לעודד נשים לצאת לעבודה. כדי להקל עליהן ולאפשר את מימוש המטרה, היא פתחה מעונות יום, ובכך נתנה מענה לילדים בשעות העבודה של האימהות. במילים אחרות – בייביסיטר. המטרה של גולדה הייתה מוצדקת מאוד ונטילת האחריות הייתה צעד חברתי משמעותי. אבל העולם התקדם מאז, ואנו נתקענו בשנת 2021 עם מענה שהלם את צרכי שנות החמישים של המאה שעברה.

משרד העבודה נע ונד לאורך השנים בין משרד העבודה והרווחה, משרד התמ"ת, משרד הכלכלה ושוב משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים. ועם המשרד, נדדו גם מעונות היום והפיקוח עליהם.

הייעוד של משרד העבודה הוא טיפול בתחום העבודה, לא חינוך. לנושא החינוך יש משרד חינוך – זה ייעודו, זאת אחריותו, זה מקצועם של אנשיו. בעצם העברת הנושא לתחום האחריות של משרד החינוך, תדגיש המדינה שאין המדובר בבייביסיטר לילדים כדי שהוריהם יעבדו, אלא באחריות המדינה לאפשר לילדיה חינוך משובח ומפוקח ולהעניק זאת לכל ילד בכל גיל. כמובן שעצם העברת התחום לאחריות משרד החינוך אינו המענה, אלא צעד אדמיניסטרטיבי. אולם זה הצעד הראשון ותנאי הכרחי לרפורמה משמעותית בהתייחסות המדינה לגיל הרך וליצירת רצף פדגוגי מן הלידה ועד הגיוס.

אני כותב על כך כבר שנים. אני שמח להיווכח שתקווה חדשה מתחייבת לבצע את רפורמת הגיל הרך, אם תגיע לשלטון. גדעון סער היה שר החינוך. היכרותי אתו היא מן התקופה שכיהן בתפקיד זה. את יפעת שאשא ביטון, מס' 2 בתקווה חדשה ומי שעתידה להוביל את תחומי החברה והחינוך, הכרתי כשהייתה סגנית ראש עיריית קריית שמונה ומחזיקת תיק החינוך בעיר (ואני הייתי מנהל מרכז "יובלים", מרכז פלורליסטי לתרבות וזהות יהודית בגליל העליון, זרוע קהילתית של המכללה האקדמית תל-חי). שניהם מכירים היטב את הנושא ומחויבים אליו, וחזקה עליהם שיובילו את הרפורמה.

* פגוש את המנחה – דפנה ליאל החליפה במוצ"ש את רינה מצליח בהנחיית "פגוש את העיתונות". בניגוד למצליח הלחוצה והמלחיצה, התזזיתית, לעתים האלימה, ליאל הפגינה שלווה, ביטחון עצמי, רוגע. וראו זה פלא – השלווה שלה הקרינה גם על אורחיה. בניגוד לסגנונם כשהם מתראיינים אצל רינה מצליח, אצל דפנה ליאל הם לא התלהמו. בניגוד למצליח היא נתנה להם לדבר, ולכן לא נדרשה להתבכיין שמותר גם לה לשאול.

אני ממליץ להפוך אותה למנחה הקבועה של התכנית.

* הנינג'ה כהזדמנות לאי-שוויון – יגאל אלון אמר פעם ששוויון הזדמנויות הוא הזדמנות לאי שוויון. למה הוא התכוון? לכך ששוויון הזדמנויות פורמלי במציאות של פערים, הוא פיקציה. לילד להורים עשירים בסביון, שמעניקים לו חוגי העשרה, שיעורים פרטיים וכל מה שדרוש לו, ולילד בשכונת עוני שחי עם עוד שלושה אחים בחדרון, אין לו מחשב והוא צריך לסייע לפרנסת המשפחה כדי שיהיה לחם בבית – אין הזדמנות שווה. לכן יש לפעול לצמצום פערים ולסיוע והעדפה למוחלשים.

על פי אותו עיקרון נכון שהציג אלון, כך אני מתייחס גם לפתיחות של נינג'ה ישראל לנשים. כאשר אישה משתתפת בתחרות, לא כל שכן כאשר היא מצליחה ללחוץ על הבאזר ולעלות לחצי הגמר, התכנית חוגגת. המנחים מעלים על נס את הצלחתה כאישה ומביעים תקווה שרבות תלכנה אחריה. היא עצמה מספרת בהתרגשות שהיא רואה עצמה שליחה של נשים רבות ושהיא פורצת את תקרת הזכוכית ומהווה מופת לנערות, כאשר היא מוכיחה להן שאפשר.

הכל טוב ויפה, אבל לא נכון. לכאורה, יש כאן שוויון הזדמנויות לנשים, אך זו מראית עין של שוויון. ראוי וצריך לעודד ספורט נשים, אבל הדרך אינה בתחרות בלתי הוגנת עם גברים, ודווקא בענף ספורט הדורש כוח פיזי רב. בכל ענפי הספורט התחרותיים, החל בשחיה ואתלטיקה קלה ועד כדורגל וכדורסל, יש הפרדה בין המגדרים. וכך, נשים רבות זוכות למדליות זהב ולמדליות בכלל, והן המודל הראוי לנערות להאמין בעצמן ולעסוק בספורט.

מן הראוי שגם בנינג'ה תהיה תחרות נפרדת לנשים. לדעתי, המתקנים צריכים להיות מותאמים יותר כדי שרבות יותר תצלחנה. אך אפשר גם להקים מתקנים זהים, אולם בתחרות הוגנת בין נשים. וכך בכל שנה תהיה הנינג'ה הישראלית ונשים רבות תתחרינה על התואר. ולבטח, הרבה יותר נערות ונשים תשתתפנה בתחרות.

* עזרא נאווי – מת העבריין המורשע, האסיר המשוחרר ופעיל השמאל האנטי ישראלי הרדיקלי עזרא נאווי. הוא הורשע במעשה סדום בנער פלשתינאי בן 15, בשימוש בלתי חוקי בנשק בגידול סמים ועוד. היה ממייסדי הארגון האנטי ישראלי הקיצוני תעאיוש. בתכנית "עובדה" צולם מסגיר לידי הרשות הפלשתינאית אדם שמכר אדמה ליהודים, מתוך ידיעה שעל פי החוק הגזעני האנטישמי ברשות מי שמוכר אדמה ליהודי דינו מוות. הוא התרברב שכבר הסגיר שלושה אנשים כאלה בעבר. היה בן זוג של מחבל פלשתינאי, אסיר משוחרר.

על פי המסורת היהודית, אחרי מות קדושים אמור. לכן, אכתוב דברים טובים על נאווי. להלן כל הדברים הטובים שניתן לומר עליו:

.

* מגילת שיר השירים בהוויה הישראלית – מתוך הספר המהודר "מגילת שיר השירים – פירוש ישראלי חדש", מאת הפרופסורים אביגדור שנאן ויאיר זקוביץ', הוצאת "ידיעות ספרים": "המגילה הותירה את רושמה גם על החברה והתרבות הישראלית של מאה השנים האחרונות. דבר זה בא לביטוי בדרכים שונות ומגוונות. 'אין כמעט פסוק בשיר השירים שאינו מולחן או מופיע, בצורה זו או אחרת, ביצירה העברית' קבע ההיסטוריון וחוקר הזמר העברי אורי הייטנר (יליד 1963), כשהצביע על שורה ארוכה עד מאוד של משוררים ופזמונאים, מלחינים וזמרים, שיצרו ושרו בהשראת המגילה. ודי יהיה בדוגמאות בודדות כדי לאשש קביעה זו. לעתים מדובר בהלחנה של פסוק או פסוקים אחדים, כגון 'קול דודי הנה זה בא' ו'אל גינת אגוז ירדתי' (שרה לוי תנאי), 'ניצנים נראו בארץ' (נחום היימן), 'יונתי בחגווי הסלע' (דובי זלצר), 'הדודאים נתנו ריחם' (צבי שרף) או 'אנא הלך דודך' (גיל אלדמע), ופעמים רבות יותר נגלה בשירים שיבוץ משמעותי מדברי המגילה, כגון 'הנאווה בבנות / אנא האירי פנייך אליי' (אמיתי נאמן), 'פנה הגשם / חלף הלך לו / ענן רקיע / פנה חלף לו' (מתתיהו שלם), 'טס אחי ופניו להבה / ודגלו עליי אהבה' (נעמי שמר על טייסי חיל האוויר) וכן 'מים רבים רבים / לא יכבו את האהבה // אם אהבה היא אש / לא יכבו את האהבה' (חוה אלברשטיין) ועוד. בצד זה יש להזכיר את 'מדרש יונתי' – שיר מחאה של מאיר אריאל (1942-1999) על עוולות שהוא רואה בחברה הישראלית. הוא מצטט בו את הפסוק 'יונתי בחגווי הסלע', ובין השאר הוא מזהיר: 'אל תעוררו ואל תעירו, שנאה שלא תחפץ', וזאת כתגובה לדברי הרעיה במגילה: 'אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ' (ב,ז)… להלן נביא שימושים אחרים במגילה שבאו לידי ביטוי ביצירותיהם השיריות של ח"נ ביאליק, יעקב אורלנד, המשוררת רחל, יהודה עמיחי, יוסי גמזו ויורם טהרלב, ועוד רבים וטובים".

          * ביד הלשון

קבורת חמור – שאלה של קורא: מה מקור המושג "קבורת חמור" (מושג שבו השתמשתי לאחרונה במאמר)?

המקור הוא מספר ירמיהו, כב, יט: "קְבוּרַת חֲמוֹר יִקָּבֵר סָחוֹב וְהַשְׁלֵךְ מֵהָלְאָה לְשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם". משמעות הביטוי הוא קבורה משפילה, כפי שאנשים יקברו חמור.

"קבורת חמור" הוא גם שמו של רומן שכתב המשורר העברי פרץ סמולנסקין (1842-1885), ממשוררי תנועת ההשכלה ומראשי תנועת "חיבת ציון" ברוסיה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 27.12.20

* חזון האחדות – הייתי שותף ליוזמת אחדות לאומית, שפעלה נמרצות להקמת ממשלת אחדות והפעילה לחץ כבד על כחול לבן ועל הליכוד להקים ממשלה כזאת. היוזמה השיגה את מטרתה – הוקמה ממשלה כזאת. אבל לעומקו של דבר נחלנו מפח נפש עצום. לומר שלא לנער הזה התפללנו, זה האנדרסטייטמנט של המילניום.

למה תמכתי כל כך בהקמת ממשלת אחדות?

הסיבה הראשונה הייתה המשבר הפוליטי. כבר בליל הסיבוב השני, כשהתברר ששוב לא הייתה הכרעה, קראתי להקמת ממשלת אחדות. לחצתי על בוגי יעלון ועל תל"ם לאמץ את מתווה הנשיא, שהוצג כעבור ימים אחדים. אבל אחרי הסיבוב השלישי, שהסתיים אף הוא ללא הכרעה, ראיתי בסיבוב רביעי אסון, שעלול לדרדר אותנו לאנרכיה. והערכתי שגם הסיבוב הרביעי יסתיים ללא הכרעה, בדילמה בין ממשלת אחדות לסיבוב חמישי. האמנתי שממשלת אחדות תעצור את הדימום של המערכת הפוליטית הישראלית.

הסיבה השניה הייתה הקורונה והמשבר הכלכלי. סברתי שבשעת חירום זו על כל הגורמים להיכנס מתחת לאלונקה, לשים בצד את המחלוקות ולעשות יד אחת למיגור הקורונה ושיקום הכלכלה.

הסיבה השלישית היא אולי החשובה מכולם. כבר שנים לא מעטות אני חש שהאיום הקשה ביותר על מדינת ישראל הוא הקרע בין חלקי העם, בין "ימין" ל"שמאל", בין חילונים לדתיים. אני חש שהשנאה הזאת מדרדרת את החברה הישראלית מדחי לדחי. אני רואה בצורך בפיוס לאומי – הכרח לאומי.

איני חושב שהמגרש הפוליטי הוא היחיד שבו יש לקדם את האחדות הלאומית, ואני שייך למסגרות שונות העוסקות בכך בחברה האזרחית ובמסגרות חינוכיות. אבל המגרש הפוליטי חשוב מאוד. קיוויתי שהקמת ממשלת אחדות לאומית, עם קבינט פיוס שיפעל לגישור על הקרעים והשסעים (אף שאת הביטוי "קבינט הפיוס" איני אוהב), ועם דוגמה אישית של יריבי האתמול שפועלים כתף אל כתף למען אזרחי ישראל, תהיה צעד חשוב מאוד בדרך לאחדות לאומית אמתית. ודוק – אחדות, לא אחידות. אחדות בין בני פלוגתא המכבדים אלה את אלה, מנסים להגיע ככל הניתן לעמק השווה ולנהל את המחלוקות ברוח בית הלל.

ידעתי שממשלת מיעוט שתלויה ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית תהיה ממשלה לא לגיטימית, שלא תחזיק מעמד יותר משבועות ספורים ותתפורר אחרי הברק הראשון בעזה שישגר בטעות רקטה לעבר אזרחי ישראל. ישראל תגיב וממשלת המיעוט תאבד את הרוב המלאכותי. וידעתי שממשלת חסינות ימנית צרה צרורה עלולה להשחית את המוסר הציבורי ולדרדר את החברה הישראלית לשפל מוסרי וערכי חסר תקדים. רק ממשלת אחדות, האמנתי, תחזיר אותנו למסילה.

נחלתי אכזבה עמוקה. ממשלת האחדות הייתה הונאה גדולה של נתניהו, שלא העלה על דעתו לרגע לכבד את ההסכם, ומיומה הראשון של הממשלה חתר תחת האחדות, הפר את ההסכם על סעיפיו השונים ברגל גסה, עשה הכל כדי למדר, להדיר ולהשפיל את שותפיו. נתניהו ניסה בכל דרך לגנוב את הרוטציה, גם במחיר פשע כלכלי נגד מדינת ישראל – אי העברת תקציב, בעיצומו של משבר חברתי-כלכלי מהקשים שידענו. נתניהו הוא האשם היחיד במה שקרה כאן.

למרות מפח הנפש, אמונתי בחזון האחדות הלאומית לא התפוגגה. להיפך, היא התחזקה. יש לקדם את האחדות במסגרות חברתיות, אך גם במערכת הפוליטית. כמובן שחזון האחדות לא יכול להתקיים כל עוד נתניהו ראש הממשלה. אך הוא יכול גם יכול להתקיים כבר בעוד שלושה חודשים. יש תקווה חדשה! ממשלה בראשות סער, שיצטרפו אליה ימינה, יש עתיד-תלם, ישראל ביתנו וכחול-לבן, תהיה ממשלת אחדות לאומית אמתית. אני מאמין שברגע שלא תהיה לנתניהו כל אפשרות להקים ממשלה, גם המפלגות החרדיות תוכלנה להצטרף. ואולי גם הליכוד, כשכמובן ברור שמי שהוגשו נגדו כתבי אישום אינו יכול לכהן כשר. או הליכוד אחרי שידיח את נתניהו.

* עם חירות – אבישי בן חיים (ההוא של "ישראל השניה" מקיסריה ורחביה) תקף את מפלגת תקווה חדשה בראשות גדעון סער. הוא טען שזאת מפלגת "בלי חירות ומק"י". הוא נתלה בכך שתקווה חדשה פוסלת את הליכוד והרשימה המשותפת.

את המושג "בלי חירות ומק"י" טבע בן גוריון, שקבע שכל המפלגות ראויות להיות שותפות בקואליציה חוץ מתנועת החירות ומק"י (המפלגה הקומוניסטית הישראלית – הלב של חד"ש). לעומת זאת, הליכוד יהיה בהחלט שותף רצוי בממשלה בראשות סער. את הרכב השרים של הליכוד בממשלה כזו יקבע הליכוד. כמובן שהרכב זה לא יסתור את הלכת דרעי-פנחסי, לפיה מי שהוגש נגדו כתב אישום אינו יכול לכהן כשר.

* קראו ותדעו – קראו מה אלקין כתב ותדעו מה חושבים ואומרים בשיחות סגורות כל בכירי הליכוד.

* הפנטזיונר – עופר שלח הוא האדריכל של רעיון ממשלת המיעוט שתלויה ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. כאשר כחול לבן שללה מכל וכל את הרעיון הזה, הוא הכשיר את השטח בהתבטאויות לעומתיות למסרים של כחול לבן ובמגעים חשאיים עם רשימה זו. בהפגנה בכיכר רבין נגד השחיתות, הוא ניהל עם הרשימה האנטי ישראלית מו"מ, ללא סמכות וללא רשות, וקבע עובדה שאיימן עודה ינאם שם. הוא האיש שניהל אתם את המגעים ואת המו"מ. הוא יצר את האסטרטגיה הזאת ובנחישות וערמומיות הוביל את כל כחול לבן אחריו כמו החלילן מהמלין. הצעד הזה היה תחילת הסוף של כחול לבן.

גנץ, לפיד ויעלון היו מוכנים בחירוק שן להקים ממשלה התלויה ברשימה המשותפת ככלי להחלפת השלטון. עופר שלח רצה בממשלה אתם מתוך אידיאולוגיה.

עופר שלח היה האסטרטג של כל הפנטזיות של "הצבעה אחת", ושל השתלטות על הכנסת וחקיקת חוקים פרסונליים, ושברגע שנתניהו ייצא מבלפור הליכוד ידיח אותו ויזחל לממשלה וכו' וכו'. לכל התרחישים הללו לא היה שום סיכוי, והתבססו על ההנחה שנתניהו והליכוד, הרשימה המשותפת וכל השחקנים במגרש הפוליטי מטומטמים ויפעלו על פי התפקיד שהוא ילהק אותם במחזה.

בראיונות לתקשורת סיפר עופר שלח שעד הקמת יש עתיד הוא הצביע מרצ. הוא לא אמר ששינה את עמדותיו מאז. הוא היה ונשאר בעמדות של מרצ. הצטרפותו למפלגת מרכז הייתה טקטית וניסיון להשליט את האידיאולוגיה הקיצונית של מרצ על פלטפורמה של מפלגת מרכז.

כעת, בהכרזתו על הקמת מפלגה חדשה, הוא תקף את יש-עתיד על יחסה העוין למגזר החרדי. עד אתמול הוא היה הקיצוני ביותר בעוינות הזאת.

* בבושקה – יואב קרקובסקי, הפרשן הפוליטי של כאן ב', אומר שעופר שלח הקדים את הודעתו כדי לקבוע עובדה בשטח, להקדים את חולדאי ואת ניסנקורן ולאלץ אותם להצטרף למפלגתו.

אם אכן זו כוונתו של שלח, אני ממליץ לו לחזור במנהרת הזמן לבחירות 1999. רוני מילוא הקדים והכריז על מועמדותו לראשות הממשלה (אז הייתה בחירה ישירה) ועל הקמת מפלגת מרכז. אחריו דן מרידור הודיע על מועמדותו לראשות הממשלה והקמת מפלגת מרכז ובלע את רוני מילוא. אחריו אמנון ליפקין שחק הודיע על מועמדותו לראשות הממשלה והקמת מפלגת מרכז ובלע את דן מרידור ואת רוני מילוא. אחריו איציק מרדכי הודיע על מועמדותו לראשות הממשלה והקמת מפלגת מרכז ובלע את שחק, מרידור ומילוא. חד גדיא חד גדיא.

צמרת מפלגת המרכז הייתה: 1. מרדכי. 2. שחק. 3. מרידור. 4. מילוא. ובסופו של דבר זו הייתה כמעט כל הסיעה שנכנסה לכנסת. איציק מרדכי הסיר ברגע האחרון את מועמדותו לראשות הממשלה.

* חזיז ורע"ם – שלא יהיו אי הבנות. רע"ם היא מפלגה אנטי ישראלית בדיוק כמו שאר שותפותיה ברשימה המשותפת. בדיוק כמותן היא שוללת את קיומה של ישראל. בדיוק כמותן היא תובעת להטביע את ישראל בפלשתינאים בתביעת "זכות" השיבה. בדיוק כמותן היא תומכת באויבי ישראל כל עוד הם לוחמים בה, אך מתנגדת להם כאשר הם כורתים אתה שלום (ראינו זאת בהצבעותיה על הסכמי השלום עם איחוד האמירויות ובחריין, ממש בימים אלה). ממשלה שקיומה יהיה תלוי ברצונה הרע של רע"ם היא ממשלת פיגולים בלתי לגיטימית.

ההבדל בין רע"ם לשאר שותפותיה הוא שרע"ם היא גם מפלגה איסלמיסטית קנאית פונדלמנטליסטית.

אבל אם הם יתמכו בנתניהו ובחוק הצרפתי, הם יהיו שותפים רצויים, כמובן.

אגב, אם רע"ם תודיע שהיא תומכת בישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, שוללת את "זכות" השיבה ותומכת במלחמה בטרור, היא תהיה לגיטימית. וכך גם שותפותיה לרשימה המשותפת.

* חנינה לילצין – נשיא רוסיה ולדימיר פוטין חתם על חוק שמעניק לנשיאי עבר ולבני משפחותיהם חסינות לכל החיים. הרשויות לא יוכלו לחקור או לעצור אותם ולערוך חיפוש בבתיהם.

מה תגידו? "זה רצון העם", "זה רצון הרוב". ובכך אין ספק. אז מה, זה דמוקרטי?

"נשיאי עבר", עאלק. מן הסתם, פוטין התכוון לחנינה לילצין, עליו השלום.

* גזענות הפוכה – רשומה דוחה שנתקלתי בה: תמונותיהם של נתניהו, גדעון סער, בנט, לפיד, גנץ וחולדאי, תחת הכותרת "חמישים גוונים של ביבי" ומסר על פיו אין ביניהם הבדל כי כולם גברים לבנים.

זה ביטוי מכוער אך אופייני של שיח הזהויות הקלוקל. אותם אנשים יכולים להיות בעלי דעות הפוכות זה מזה, בעלי אופי רחוק זה מזה כרחוק מזרח ממערב, אבל היי, הם גברים לבנים! אגב, הכותבת שכחה לכתוב "פריבילגים".

גזענות הפוכה היא גזענות לכל דבר.

* עם מסכה – ביום שישי נערך מפגש פנים אל פנים ראשון של ראשי מטות דרך ארץ. אחרי חצי שנה בזום ובקבוצות הווטסאפ, אנחנו כבר מרגישים משפחה. אבל רק במפגש ראינו סוף סוף איך עמיתינו נראים עם מסיכות.

* דה-לגיטימציה לשופטים 1 – אנשיו של נתניהו כבר שולחים מדובבים בניסיון ליצור תיקי דה-לגיטימציה לשופטי נתניהו. מישהו מופתע? הרי אני כתבתי פעמים אחדות בוודאות מוחלטת שזה מה שהם יעשו. מפלצת הרשע ותעשיית השקרים עשו זאת לאלשייך, לליאת בן ארי, לשי ניצן ולמנדלבליט ואין ספק שכך הם יעשו לשופטים.

* דה-לגיטימציה לשופטים 2 – קרולינה לנדסמן פרסמה ב"הארץ" פשקוויל דה-לגיטימציה לשופטי בית המשפט העליון, הנשיאה חיות ובעיקר השופט עמית, על כך שהם מעזים להציב שאלות בפני העותרים נגד חוק הלאום, ולתמוה על טענותיהם. בעיניה, תפקידם של השופטים הוא לעודד את העותרים וכמובן לקבל את עתירותיהם. דיון? שאלות? ספקות? מה פתאום. הטלת ספק זה עניין ללוזרים. בעיניה אין צורך במשפט, אלא בקבלה אוטומטית של העתירות. עצם הצגת השאלות היא "היתממות" הרי מי שאינו מבין שאין מה לשאול והעתירות מוצדקות "לא היה מצליח לעבור את שנה א' בלימודי משפטים". היא מתגוללת בשופטים, שעוד טרם הביעו דעה, על עצם העובדה שהם מציבים סימני שאלה. אצל פנאטים כמוה אין סימני שאלה. סימני שאלה אינם לגיטימיים. ולכן היא משתלחת בשופטי בית המשפט העליון במילים גסות כמו "הם נהיים טיפשים לנגד עינינו", כי אם הם מיתממים ושואלים שאלות במקום שאסור לשאול בו שאלות, הם טיפשים.

לנדסמן מבינה שהחוק לא יצר מציאות חדשה, אלא מעגן בחוק את מהותה וזהותה של מדינת ישראל מיום הקמתה, כמדינת הלאום של העם היהודי. ועל כך היא כותבת: "אם 'המצב' דה-פקטו הוא אפליה ממוסדת של הערבים בישראל, במה עוזר להם שהמדינה מִסגרה דה-יורה את 'תמונת המצב' ותלתה אותה מול פרצופם של הערבים?" כלומר, בעיניה מימוש זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי, כמו של כל עם במשפחת העמים, פירושו "אפליה" והחוק שמעגן חוקתית את מימוש זכות ההגדרה העצמית הוא "מִסגור של האפליה".

מלכתחילה, נכון היה לדחות על הסף את העתירות וכלל לא לדון בהן. אולם משהוחלט לדון בהן, דינן להידחות. ואין לי ספק שהן תידחנה, כיוון שאין בהן כלום. אלו עתירות סרק המבוססות על שקר. השאלות שהשופטים מציגים לעותרים מובנות מאליהן ומסמנות את פסק הדין הצפוי. לכן לנדסמן מקדימה ליצור דה-לגיטימציה לשופטים ולבית המשפט העליון לקראת הכרעתם הצפויה, והיא לא האחרונה שתעשה זאת בכלל ובשוקניה בפרט.

* פיצוי הולם – יתכן שאין מנוס מסגר שלישי, כדי למנוע אובדן שליטה על נתוני ההדבקה, אבל חובתה של הממשלה להכניס יד לכיס ולפצות בנדיבות ובמהירות את בעלי העסקים המוכים והחבולים ואת שאר הנפגעים מהמצב הכלכלי.

* ניצחון השפיות – קמפיין ההפחדה והפייק-ניוז נגד החיסון התרסק. הישראלים נוהרים בהמוניהם להתחסן. זהו ניצחון הקדמה, המדע, הרפואה והטכנולוגיה על מכחישי המדע ומוכי הקונספירציות. זהו ניצחון השפיות.

* תופעת לוואי – חתן פרס ישראל, פרופ' נתן גולדבלום (1920-2001), מגדולי המדענים בתולדות המדינה, הוא יוצר החיסון נגד שיתוק ילדים בישראל. זכיתי להכיר את נתן באופן אישי. הוא היה חבר מפלגת הדרך השלישית וחבר פעיל בהנהלתה. וכך, במשך שנים אחדות ישבנו יחד אחת לשבועיים למשך שעתיים – שלוש. הוא היה ציוני אדוק, אוהב ארץ ישראל ועם ישראל בכל רמ"ח ושס"ה. ובכלל, הוא היה איש מתון, נעים הליכות, מאיר פנים ואוהב אדם.

בנו, פרופ' עמירם גולדבלום, הוא איש שמאל רדיקלי, אדם מלא שנאה לכל מי ומה שאינו מזוהה עם עמדות השמאל הרדיקלי. כל מי שאינו שמאל רדיקלי הוא בהכרח נאצי בפיו שלוח הרסן, ואם לפעמים הוא מסתפק בפשיסט, כנראה שהוא לקח באותו בוקר ריטלין. מאמרי השנאה וההסתה שלו ב"הארץ", חריגים בקיצוניות ביטויי השנאה שלהם אפילו בבמה זאת. קומץ דוגמיות מייצגות (מתוך ויקיפדיה): ב-2 באוקטובר 2015, בעקבות רצח בני הזוג הנקין בפיגוע ירי לעיני ילדיהם, פרסם סטטוס בפייסבוק המכנה את המתנחלים "חיילי טרור" ומציע לאסור בחוק גידול ילדים בהתנחלויות. באותו סטטוס גינה את הדת היהודית, שלדבריו "מחסלת את כולנו". ב-2017 כתב בפייסבוק ש"כל מתנחל הוא טרוריסט בהגדרה". בפברואר 2020 כתב בעמוד הפייסבוק שלו ש"הפורעים הטרוריסטים מההתנחלויות פוגעים יומיום בתושבים הפלשתינאים", וקרא לפלשתינאים "להקים מיליציות חמושות שיגנו על הכפרים והעיירות שלהם מול המתנחבלים". הפוסט הוסר על ידי פייסבוק כעבור שעות אחדות.

כמובן אפשר להוסיף עוד מאות או אלפי ציטוטים כאלה. לא אחת תמהתי, איך צמחה מוטציה כזאת בבית גולדבלום. הרי על פי פשקווילי החומץ, אביו היין הוא נאצי.

ביום שישי, בתכניתה של ליאת רגב בכאן ב', הייתה כתבה יסודית על סיפור החיסון נגד שיתוק ילדים. גם אז היו שהפיצו שמועות זדוניות על החיסון, אם כי בהעדר רשתות חברתיות כוחן ותפוצתן ומהירות הפצתן היה נמוך לאין ערוך מהפייק-ניוז היום על החיסונים נגד קורונה. וכפי שאמר הרופא המרואיין (שכחתי את שמו), האמינות של החיסון נגד קורונה, בזכות ההתקדמות המדעית והטכנולוגית האדירה בשישים וחמש השנים שחלפו מאז גבוהה לאין ערוך. גולדבלום, בצעד אמיץ, ניסה את החיסון בראש ובראשונה על ילדיו. ההתחסנות הייתה המונית ועצרה את המגפה הקטלנית.

כששמעתי את הכתבה, נדמה לי שהבנתי מה קרה; איך מנתן גולדבלום יצא עמירם גולדבלום. כנראה שזו תופעת לוואי מאוחרת של החיסון.

כבר עדיף שיצמח זנב.

* אני רק שאלה – האם בנסיעותיו הרבות ברחבי הגלובוס אהוד ברק חוזר כל לילה הביתה לתל-אביב, כי יש בעיה לאבטח אותו במלון?

* כשמדובר בארדואן – כל שיפור ביחסים בין ישראל למדינות העולם משפר את מעמדה של ישראל והוא רצוי ומבורך. וכאשר מדובר במדינות עוינות – על אחת כמה וכמה. אבל במקרה של ארדואן – אני מסרב להתרגש ולהתרשם. אני פשוט לא מאמין לו.

* על פי רוח צה"ל – לוחם גולני שהודח אחרי שלא ירה במחבל בעת פיגוע, יכול היה להיות גיבור לאומי. אילו רק כתב פוסט שבו סיפר שהוא פחד מהפצ"ר, שהוא שקשק מהבג"ץ, שהוראות הפתיחה באש לא ברורות, שניסנקורן, שאפקט אזריה – היו נושאים אותו על כפיים.

אבל הוא אדם אמתי. אז הוא אמר שהוראות הפתיחה באש היו ברורות, הוא טעה, הוא פשוט נתקף הלם.

על פי תגובתו בזמן אמת, יתכן שאינו מתאים להיות לוחם. הוא לא פעל על פי רוח צה"ל – דבקות במשימה, חתירה למגע, חתירה לניצחון. אבל רוח צה"ל היא גם תרבות התחקיר – אמירת אמת, לקיחת אחריות, רצון ללמוד מליקויים כדי לתקן. ובכך הוא פעל על פי רוח צה"ל.

* געגועיי לקצב – בתגובה לרשומה שכתבתי, מישהו הביע משאלה, שיבוא יום שבו נשיא מדינת ישראל יבטא הזדהות עם ערביי ישראל ביום הנכבה.

כשקראתי זאת חשבתי, שהנה, יכול להיות נשיא גרוע יותר אפילו מנשיא אנס.

* פינת החי – איך קוראים לבודקה של השומר בבית הקברות?

פינת החי.

על יסוד הבדיחה העתיקה הזאת, אני מכנה את המדור "אחרי מות" ב"הארץ" – פינת החי. מדור שבועי זה, שבעבר כתב אותו אורי דרומי ובשנים האחרונות עופר אדרת, מציג מדי שבוע אדם שנפטר, ולא מן הידוענים שמסקרים את מותם בעמודי החדשות ובכלי התקשורת האלקטרונית. לרוב כתוב על אנשים מדור השואה והתקומה, מדור בוני הארץ ומייסדי המדינה, אנשי עמל, אנשי ספר ואנשי חרב. ומדוע אני קורא לו פינת החי? כי הוא הטור הציוני המופיע בעמודי הדעות שברובם פוסט או אנטי ציונים.

השבוע הוקדש הטור לחיים בן חיים, פרדסן מחונן ממושב חרות, עתיר הצלחות ופרסים בתחום הפרדס. בן חיים היה גיסה של נחמה ריבלין. נשיא המדינה ספד לו, ואמר, בין השאר: "כל אחד מילדינו ונכדינו זכה לנהוג בטרקטור של חיים, להריח את ריח האדמה ולהודות על פרי הדר בעונתו". רגע, רגע… הילדים והנכדים של כבוד הנשיא נהגו בטרקטור בלי רישיון?!

* ריקה זראי – הזמרת והשחקנית ריקה זראי הלכה לעולמה. גדול להיטיה היה "גן השקמים". אני אוהב מאוד את "קול אורלוגין" ו"שיר הבר".

עוד להיט גדול שלה – "תרנגול בן גבר" של נעמי שמר. אחת ההברקות היפות בשיר היא על התרנגולת ש"יושבת בביתול". זו לא שגיאת כתיב. הכוונה היא לתרנגולת השומרת על בתוליה.

יהי זכרה של ריקה זראי ברוך!

          * ביד הלשון

בחור טוב במובן הרע של המילה – אילנה דיין הגדירה את בני גנץ "בחור טוב במובן הטוב של המילה". זו פרפרזה על הגדרה סרקסטית של משה דיין: "בחור טוב במובן הרע של המילה". היה זה ביטוי של זלזול באנשים ישרי דרך בפוליטיקה, שניתן לרמוס אותם. על פי הגישה הזאת, אין מקום לישרי דרך בפוליטיקה, כי יאכלו אותם בלי מלח.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 18.11.20

* פיגוע כלכלי – כאשר נתניהו ניסה להעביר תקציב לחודשיים במקום לשנה וחודשיים, היו כמה… נכנה אותם בעדינות ובזהירות נאיבים, שהאמינו שיש לכך איזשהו נימוק כלכלי. אבל כעת, כאשר הוא רוצה להעביר תקציב ל-8 ימים, הוא מוכיח שזה היה שקר.

יש לומר את הדברים גלויות, בלי להתייפייף ובלי פוליטיקלי קורקט. במזימתו לא להעביר תקציב למדינת ישראל, נתניהו מחבל במזיד בכלכלת ישראל, המצויה בעיצומו של משבר כלכלי וחברתי מהחמורים בתולדותיה. זהו פשע כלכלי, פיגוע כלכלי נגד מדינת ישראל. הוא נעשה במזיד.

הפשע הזה נועד למטרה אחת בלבד. להשאיר לנתניהו פרצה לגנוב את הרוטציה, בתרגיל הנוכלות הפוליטי המסריח ביותר בתולדות המדינה.

הפשע הזה אינו פלילי. אך הפשע הזה מושחת יותר מכל כתבי האישום הפליליים נגד נתניהו גם יחד.

* תנאי ללגיטימציה – לנוכח הרומן המסתמן בין נתניהו ומנסור עבאס מתעוררת השאלה האם רע"ם היא שותפה לגיטימית לקואליציה? תשובתי היא: בהחלט כן. אולם רק אחרי שהיא תכיר בכך שישראל הינה מדינה יהודית וכזאת תהיה תמיד ותתנגד לכל ניסיון לקעקע זאת. אחרי שהיא תבהיר שעל ערביי ישראל להשתלב במדינה ולא לרשת אותה. אחרי שהיא תבהיר שאין "זכות" שיבה. אחרי שהיא תסכים שעל ישראל להילחם בטרור הערבי. ברגע שהיא תקבל על עצמה את העקרונות הללו היא תהיה שותפה רצויה בממשלה. אגב, הדברים נכונים גם לגבי בל"ד.

מי שאינו מקבל על עצמו את ההסדר המכונן של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית אינו יכול להיות שותף בשלטון.

איפה עומדת רע"ם בסוגיות אלו? את התשובה קיבלנו בהצבעותיה נגד הסכמי השלום עם איחוד האמירויות ובחריין, כי היא נגד שלום עם מדינת ישראל.

אם נתניהו ינסה להקים ממשלה עם רע"ם או ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של רע"ם, תהיה זו ממשלת פיגולים בלתי לגיטימית.  

* דמות המפתח – על פי תמונת הסקרים, אם הבחירות תוקדמנה איש המפתח בפוליטיקה הישראלית יהיה נפתלי בנט. אם נתניהו ובנט יקימו ממשלת ימין צרה, היא עלולה לקבל את "החוק הצרפתי".

"החוק הצרפתי" הוא חוק מגה-שחיתות, שנועד להעמיד את נתניהו מעל החוק ולמלט אותו מהתמודדות בבית המשפט עם הראיות על פשעים חמורים שבהם הוא נאשם. אם חוק הפיגולים הזה יעבור, הוא יהפוך את ישראל מדמוקרטיה שיש בה שחיתות למדינה מושחתת. ממשלה שתעשה כן היא איום חמור על הדמוקרטיה הישראלית.

הדרך לסכל זאת, היא אם כחול לבן, יש עתיד-תל"ם, דרך ארץ, מפלגת העבודה וישראל ביתנו יסכמו עם ימינה לפני הבחירות, בגלוי, על ממשלה בראשות בנט, ללא רוטציה, אחרי הבחירות. יש עתיד וישראל ביתנו יבהירו שאינם שוללים ממשלה עם החרדים. סביר להניח שמהלך כזה יביא לפרישת סמוטריץ' הגזען וההומופוב מימינה.

אני מקווה שהנסיקה של בנט בסקרים וחששו של נתניהו מניצחונה של ימינה בבחירות, תביא אותו להתעשת, להתחיל לקיים את ההסכם הקואליציוני, להגיש תקציב, לחדש את פעולת ועדת השרים לחקיקה, לאפשר את המינויים הבכירים בשירות הציבורי ובכך לסכל את הסיבוב הרביעי בתנאי קורונה, ולקיים את הסכם הרוטציה. עדיפה ממשלה מתפקדת על בחירות עכשיו.

ודוק – כתבתי שאני מקווה, לא שאני מעריך.

* הקשית כחרב פיפיות – לאור נסיקתו של בנט בסקרים, הליכוד מוציא הודעות אוטומטיות על פיהן בנט תמיד מצליח בסקרים הרבה יותר מאשר בבחירות, וכך יהיה גם הפעם.

באשר למערכות הבחירות האחרונות – הם צודקים. אלו העובדות. האם זה מנבא גם את הבחירות הבאות?

יתכן, אבל אני רואה הבדל בסיטואציה. המסר של נתניהו בשתיית קולות ימינה לפני בחירות היה שהנשיא יטיל את הרכבת הממשלה על הסיעה הגדולה ביותר ולכן קול לימינה יוציא את השלטון מידי הימין. ספק אם טיעון כזה רלוונטי במצב של כמעט שוויון בין הליכוד לימינה. אדרבא, ימינה עשויה להצטייר כחלופה מועדפת עבור אנשי ימין שמאסו בנתניהו ובביביזם. ואם ימינה תעבור את הליכוד בסקרים, היא עשויה לתפוס את הסנטימנט של הצבעה למפלגת הימין הגדולה ביותר, ובנט עשוי לפתוח במשתה הגדול של קולות הליכוד.

* התרומה של אסנת מארק – התרומה המשמעותית של אסנת מארק לפוליטיקה הישראלית, היא שמאז כניסתה לכנסת מירי רגב מצטיירת כמעט כנורמטיבית.

* העובדות – כתבתי נגד אלה שחסמו את כביש 1 ואח"כ התבכיינו שהמשטרה פינתה אותם ועצרה חלק מהם. על כך הגיבו כמה קוראים שאיני בקיא בעובדות. בדקתי את העובדות ואלו הן: א. הם לא חסמו את כביש 1. ב. חסימת כביש 1 הייתה ברישיון. ג. העובדה שהמשטרה לא נתנה רישיון לחסימת כביש 1 מוכיחה שהמשטרה פוליטית ולא לשכוח – אכיפה בררנית, כמובן.

* החינוך בראש – פתיחת תלמודי התורה במגזר החרדי בניגוד להחלטות הממשלה הייתה מעשה שלא ייעשה. הייתה זו עבירה מאורגנת על החוק, של מגזר שלם שבחר לעשות שבת לעצמו. הייתה זו פגיעה במאמץ הלאומי למלחמה בקורונה וחתירה תחת ערך הערבות ההדדית, הדורש מכל מגזר, מכל רשות, מכל קהילה ומכל אזרח להטות שכם למאמץ המשותף, ולהימנע מצעדים שעלולים להפיץ את המחלה ולהגביר את התחלואה. המעשה הזה ואוזלת היד בהתמודדות עמו (הפארסה של הקנסות, למשל) הם ביטויים של אנרכיה.

לצד הביקורת החריפה על ההתנהגות הזאת, אני חש כבוד רב לחברה החרדית על כך שהיא מציבה את החינוך על ראש שמחתה, לא כמס שפתיים, אלא הלכה למעשה.

ועם כל הביקורת על המעשה, מכיוון שהוא נעשה, ומאחר שההתמודדות עם הקורונה היא עם הלא-­נודע ולימוד המגפה נעשה תוך כדי תנועה – יש להתייחס לקיומם של הלימודים במגזר החרדי כמעבדת ניסיונות לחברה הישראלית כולה. מה ההשלכות של החזרה מהסגר השני ללימודים.

תוצאות הניסוי מעניינות ומעודדות. לא זו בלבד שהצעד לא גרם לעליה בתחלואה בכלל החברה הישראלית, הוא גם לא גרם לעליה בתחלואה במגזר החרדי עצמו. ולא זו בלבד שבעקבות פתיחת תלמודי התורה לא התחוללה עליה בתחלואה במגזר החרדי – חלה בו ירידה תלולה. הסיבות לירידה, מן הסתם, אינן קשורות לחזרה ללימודים, אולם החזרה ללימודים לא מנעה את המהלך.

עובדות אלו מצדיקות גישה נועזת יותר באשר לחזרה ללימודים בכלל המדינה. המחיר של חודשים רבים כל כך ללא מסגרת לימודית כבד ביותר. הלימודים המקוונים נותנים מענה חלקי ביותר להשכלה, אך אינם נותנים כל מענה לצורך החברתי והנפשי של הילדים במפגש עם חברת השווים וגם עם המורים, ולא לצורך להשתייכות פעילה לחברת בית הספר. בית הספר נועד להיות בית חינוך לא פחות מאשר מוסד להשכלה, ואת החינוך אי אפשר להעניק בזום. בהרצאה ששמעתי לפני ימים אחדים, דובר על עליה תלולה בהפרעות אכילה של נערות במערב כולו בעידן הקורונה. זו רק דוגמית אחת למחיר הכבד לטווח רחוק של הישיבה בבית זמן רב כל כך.

כשהייתי תלמיד בכיתה יו"ד, הייתה שביתת מורים בת כחודשיים. חבריי ואני היינו מאושרים. אך היום, אחרי קרוב לשנה של העדר מסגרת וגם העדר מסגרות חלופיות שאף הן מושבתות (מרכז חיי באותה תקופה הייתה בשבט הצופים ובהדרכה, ומבחינתי השביתה רק נתנה לי יותר פנאי להשקיע בפעילות זו), אנו רואים את הסבל של הילדים, את הכמיהה שלהם לחזור לבית הספר, את ההפגנות שלהם נגד המשך הרביצה בבית, שנפשם קצה ממנה. אני חש בסבל של בתי הצעירה, השייכת לקבוצת כיתות ז'-י', שאינן נמצאות בשום מתווה של חזרה ללימודים בעתיד הנראה לעין.

אני מבין את הרצון של משרד הבריאות וקבינט הקורונה לחזרה איטית ומדורגת לשגרה, כדי למנוע אובדן שליטה וסגר שלישי, חלילה. אך אני מאמין שעל גופים אלה לשנות את סדר העדיפויות בתהליך החזרה לשגרה, ולהציב את החזרה ללימודים, במתווה זהיר ואחראי, בראש סדר העדיפויות; לפחות בערים הירוקות.

* בלתי סביר – לאחר פרסום ההודעה של חברת "פייזר" על סיום שלבי הניסוי לחיסון נגד קורונה, צייץ טראמפ שהחברה דחתה את הפרסום עד אחרי הבחירות כדי לפגוע בו. האם הוא צודק?

כמובן שאיני יודע את התשובה, אבל ההיגיון אומר לי שההיתכנות של קונספירציה כזו נמוכה מאוד. בין חברות "פייזר" ו"מודרנה" התנהל מרוץ חיסון אדיר – מי תהיה הראשונה. לא מתקבל על הדעת ש"פייזר" הייתה דוחה את הפרסום ולוקחת סיכון ש"מודרנה" תעקוף אותה. יתכן שראשי החברה עוינים את טראמפ, אך בטח לא עד כדי סיכון האינטרס העסקי המובהק שלהם.

* לסמן V – מפלגת הלייבור ביטלה את השעייתו של הצורר האנטישמי קורבין. כאילו ההשעיה הייתה עונש ואפשר לסמן V. כך לא נלחמים באנטישמיות.

* האסיפה הכללית – השתתפתי ביום ראשון בישיבה הראשונה של האסיפה הכללית של קק"ל, שבה אני מייצג את תנועת דרך ארץ. אני רואה זכות גדולה להיות שותף לעיצוב דרכה של החברה החשובה הזאת ולעשייתה בבניין הארץ והגשמת הציונות. למרבה הצער, האסיפה הייתה בזום. אני מקווה שהאסיפה הבאה תהיה פנים אל פנים.

            * ביד הלשון

מחנה פילון – ברשומה שהוקדשה למחנה נפח, כתבתי ששם ישבה מפקדת אוגדה 36 בפיקודו של רפול. אביגדור קהלני העמיד אותי על טעותי. עד המלחמה לא ישבה בנפח אוגדה, אלא מפקדת החטיבה בפיקודו של צבי בר. מפקדת האוגדה ישבה במחנה פילון, בקרבת ראש פינה, ועלתה לנפח במלחמה. אחרי המלחמה היא התמקמה בנפח כמחנה קבע.

מחנה פילון קרוי על שמו של סגן פילון פרידמן, מ"מ בגדוד השלישי של הפלמ"ח שנפל בקרב על מצודת נבי יושע (מצודת ישע או מצודת כ"ח) בגליל העליון המזרחי. פילון פיקד על מחלקה, שהורכבה ברובה מעולים חדשים, שורדי שואה, שביצעה פעולת הסחה מדרום למצודה, שעה שחבלנים פרצו למצודה מצפון. הייתה זו ההתקפה השניה על המצודה שאף היא, כמו הראשונה, כשלה. לפנות בוקר לוחמיו נסוגו לרמת נפתלי והוא חיפה עליהם. לאחר מכן פילון נשאר בשטח האויב עם שני לוחמים שנפצעו קשה ולא יכלו לסגת. הוא העביר אותם לנקיק סלע מדרום לכביש העולה למצודה בהמתנה לחילוץ. כאשר פילון ראה שהערבים רוצחים את הפצועים שנשארו בשטח, הוא ירה בפצועים שאתו והתאבד. גופתו וגופות חבריו חולצו לתל-חי.

סיפור גבורתו של פילון מונצח בסרט יפה ומרגש במוזיאון הרעות במצודת ישע, שאני ממליץ מאוד לבקר בו.

עוד על המצודה כתבתי לפני 4.5 שנים באחת הפינות,  שהוקדשה לצומת כח:

צומת כח – כאשר אנו כותבים ללא ניקוד, אנו נוהגים לכתוב בכתיב מלא. וכך, את צומת כֹּחַ, שעל כביש 90, בין יסוּד המעלה לקריית שמונָה, נאיית "צומת כוח". אולם איות כזה יחמיץ את מהות שמו של הצומת.

צומת כח קרוי כך על שם מצודת כח, ששם נוסף שלה הוא מצודת ישע. המצודה נקראת כך, כדי להנציח את 28 חללי שלושת הקרבות לשחרור המצודה במלחמת השחרור. כח = 28 בגימטריה. כמובן שהבחירה בשם הזה, נועדה גם לשדר כוח.

מצודת כח היא מצודת טיגארט בריטית, שהוקמה בשנות השלושים של המאה שעברה, כדי לבלום הסתננויות מלבנון, כחלק מרשת מצודות לאורך הגבול. זו מצודה בעלת יתרון טופוגרפי משמעותי, השולטת על כל סביבתה. המצודה סמוכה לכפר הערבי נבי יושע שהיה במקום עד תש"ח, ומכאן השם מצודת ישע – לציון הישע לגליל בכיבושה, תוך שמירת זיקה לשם הכפר הערבי.

ב-15 באפריל 1948, חודש לפני סיום המנדט, כאשר הגבול נפרץ וכנופיות "צבא ההצלה הערבי" של קאוקג'י הסתננו ופלשו מלבנון ותקפו שיירות ליישובים הנצורים למחצה מנרה ורמות נפתלי, הבריטים מסרו את הנקודה האסטרטגית הקריטית הזאת לערבים. שליטת הערבים במצודה, סיכנה את אצבע הגליל כולו, ועלולה הייתה להביא לנפילת הגליל העליון. כבר בלילה הראשון לאחר מסירת המצודה לערבים, ניסה כוח של הפלמ"ח לכבוש אותה, אך הניסיון כשל. ב-20 באפריל, השבוע לפני 68 שנים, עשה הפלמ"ח את הניסיון השני, שאף הוא לא צלח, והכוח ספג אבדות רבות. רק בניסיון השלישי, במסגרת מבצע "יפתח", יומיים לאחר הקמת המדינה, הצליח הפלמ"ח לכבוש את המצודה. בשלושת הקרבות נפלו 28 לוחמי פלמ"ח.

המצודה עצמה משמשת היום כבסיס מג"ב. לצדה – אתר ההנצחה ל-28 החללים, כולל קבר אחים של 19 מן הנופלים, ועליו אנדרטה מכובדת, משדרת עוצמה. במקום קם בשנים האחרונות מוזיאון הרעות, ואני ממליץ מאוד לבקר בו, כיוון שהוא מיטיב להנחיל את האתוס הציוני, את סיפור הפלמ"ח, את סיפור מלחמת השחרור והדגש שלו הוא על ערך הרעות ואחוות הלוחמים.

צומת כח עצמו הוא היום מרכז מסחרי שוקק חיים, ולצדו מוסדות המועצה האזורית מבואות חרמון.

* "חדשות בן עזר"