* צו השעה – על גנץ ונתניהו לגלות אחריות לאומית ולהקים לאלתר ממשלת אחדות.
* לא התל"ם שלי – בוגי יעלון הודיע שהוא מוכן לממשלת מיעוט שנתמכת מבחוץ בידי הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. זוהי הפרה של ההתחייבות לבוחר. ממשלה שתלויה ברצונה הרע של הרשימה הזאת מבחוץ, גרועה אפילו יותר מקואליציה עם הרשימה הזאת, כי מבחוץ על כל הצבעה יתקיים אתה מו"מ קואליציוני. זאת תהיה ממשלה תחת סחיטה, שהאקדח של יועצו של ערפאת מכוון כל העת לרקתה.
זאת לא תל"ם שאליה הצטרפתי מיד כשיעלון פרש מן הממשלה והכנסת.
אני לא שייך לתל"ם כזאת.
מעולם לא הייתי ומעולם לא אהיה חסיד שוטה של אף מנהיג.
כשרבין הפר את התחייבויותיו וניהל מו"מ על נסיגה מהגולן, אמרנו לו שאם אנו צריכים לבחור בין נאמנות לו לנאמנות לגולן, אנו נאמנים לגולן.
היום אני אומר לבוגי יעלון, שאם אני צריך לבחור בין נאמנות לו לנאמנות לדרך, אני נאמן לדרך. אם יעלון יסטה מן התל"ם – אני לא אתו.
אני מקווה שיועז הנדל וצביקה האוזר יסכלו את הניסיון הזה.
* עין תורנית – זלמן ארן, שר החינוך ומראשי מפא"י, אמר פעם לבן גוריון: "אני הולך אחריך בעיניים עצומות, אבל מדי פעם אני פוקח עין תורנית, לוודא שהעיניים שלך אינן עצומות".
* גבולות גזרה – בדיוק כפי שאין מטרה פוליטית שמצדיקה את הלגיטימציה שנתניהו העניק לחיה הכהניסטית, כך אין מטרה פוליטית שמצדיקה לגיטימציה לרשימה האנטי ישראלית המשותפת.
* תומכי טרור – מי שתולה את תמונת המחבל הרוצח גולדשטיין בסלון ביתו ומי שכותבת פוסטים של תמיכה במחבל הרוצח סאמיר קונטר, פסולים לכל קואליציה.
* דמגוגיה מרושעת – אני מודה שנמאס לי לשמוע את הדמגוגיה המרושעת והשקרית, כאילו ההתנגדות שלי לקואליציה עם הרשימה המשותפת נובעת מ"פסילת ערבים בשל היותם ערבים". נמאס לי מהדמגוגים הבורים שמנפנפים לי במגילת העצמאות (אשמח לבחון אותם על תוכן המגילה). האשמתי ב"גזענות" היא הוצאת דיבה.
מדינת ישראל מעניקה זכויות אזרח מלאות לכל אזרחיה, ללא הבדל דת גזע ומין. אני תומך בכך בכל לבי, וזה נושא שאני מוכן להילחם עליו. הביטוי לזכויות הפוליטיות של כל אזרחי ישראל הוא בכנסת. הכנסת נבחרת בבחירות יחסיות, וכל קבוצה מיוצגת בה על פי גודלה.
ממשלה וקואליציה אינם אמורים לייצג את כל הקבוצות. ממשלה מחויבת לתכנית פעולה מוסכמת. היא מתבססת על קואליציה שנבנית על הסכמה בין מפלגות. כדי להקים קואליציה יש צורך במכנה משותף. איזה מכנה משותף יש לי עם מי ששוללים את עצם קיומה של מדינת ישראל? עם מי שסבורים שהעם היחיד בעולם שאין לו זכות להגדרה עצמית במדינת לאום ריבונית במולדתו הוא העם היהודי? עם מפלגה שתומכת באויב בכל עימות שהוא? עם מפלגה שמתנגדת למימוש זכות ההגנה העצמית של מדינת ישראל? עם מפלגה שתומכת בחרם על מדינת ישראל? עם מפלגה שרוצה לשלוח שלושה מארבעת מנהיגי המפלגה שבחרתי בה לבית המשפט הבינלאומי בהאג כ"פושעי מלחמה"? עם מפלגה שרוצה להטביע את מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים במסגרת תביעת "זכות" השיבה?
הטענה שאני מתנגד להם כי הם ערבים, היא דמגוגיה שנובעת מכך שלטוענים זאת אין יכולת להתמודד עם הטיעון שלי. להאשים אותי שאני מתנגד לשיתוף פעולה עם הרשימה המשותפת כיוון שהם ערבים, זה כמו להאשים אותי שאני מתנגד לשיתוף פעולה עם כהניסטים כי הם יהודים. אותה רמה של דמגוגיה זולה.
האיש הנקלה והבזוי ביותר ברשימה האנטי ישראלית המשותפת נולד לאם יהודיה. אני מעדיף עשרים יזבקיות על עופר כסיף אחד.
* קואליציה עם המשותפת – בתנאים מסוימים אני מוכן לקואליציה עם הרשימה המשותפת. אם היא תהיה בעד קיומה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, תתמוך בזכות ההגנה עצמית של ישראל, תתנגד לטרור ול-BDS היא תהיה שותפה ראויה.
* מה האפשרויות – ההישג של נתניהו בבחירות גדול מאוד, אבל הוא לא ניצח. למה? כי אין לו קואליציה. גם גנץ לא ניצח. למה? כי גם לו אין קואליציה. אז מי ניצח? אף אחד. גם הסיבוב השלישי, כמו שני קודמיו, הסתיים בתיקו.
מה האפשרויות? בהנחה שרעיון העוועים של ממשלה שנתמכת מבחוץ ברשימה האנטי ישראלית המשותפת הוא רעיון נפל (ואני מעריך שכך הדבר), נותרו רק שתי אפשרויות. או ממשלת אחדות לאומית או סיבוב רביעי. סיבוב רביעי משמעותו המשך שיתוק המדינה תחת ממשלת מעבר. סיבוב רביעי משמעותו עוד בזבוז של מיליארדים, על חשבון האינטרס הלאומי. סיבוב רביעי משמעותו עוד חודשי קמפיין מכוער, מגעיל והעצמת השנאה בעם. סיבוב רביעי משמעותו עוד כרסום באמון הציבור בדמוקרטיה.
ואם יהיה סיבוב רביעי, מה תהיינה תוצאותיו? סביר להניח שתיקו. ואז תהיה דילמה בין… ממשלת אחדות לסיבוב חמישי.
אז מן הראוי ששני הג'נטלמנים יגלו מנהיגות, יגלו אחריות, יפגשו ביניהם ויקימו ממשלת אחדות לאומית, שבה כל צד ייצא כשרק מחצית תאוותו בידו, כי האינטרס הלאומי מחייב זאת.
* לא במחטף – מצב שבו נאשם בשלושה כתבי אישום חמורים ביותר ובהם שוחד מכהן כראש ממשלה, הוא מצב אבסורדי, חמור מאוד. העובדה שהחוק מאפשר זאת מחייבת את שינוי החוק. את עמדתי שיש לשנות את החוק ביטאתי פעמים רבות. אף על פי כן, אני מתנגד ליוזמה לחקיקת בזק בנושא.
מדובר בחוק יסוד. שינוי של חוק יסוד הוא נושא כבד משקל, שיש לעשותו בשיקול דעת, בכנסת מתפקדת, ולא ב"כנסת מעבר", במה שנראה כמחטף.
חקיקה כזאת כעת, היא חקיקה פרסונלית שהיא דבר שלילי.
חקיקה כזאת רטרואקטיבית, היא למיטב הכרתי גם בלתי חוקתית. ואם אין כוונה שהיא תהיה רטרואקטיבית, אלא תחול רק מן הכנסת הבאה, אין סיבה לעשות זאת כמחטף מהיר.
אני יודע שאילו נתניהו היה עומד במצב כזה, הוא היה נוהג כך בלי להתלבט לרגע. אני יודע שאילו היו לנתניהו 61 ח"כים, הוא היה מיד מעביר פסקת התגברות רדיקלית על פיה הרוב האוטומטי של הקואליציה יכול לבטל כל פסיקת בג"צ ועובר לחוקק מיד כל חוק אנטי חוקתי שיעמיד אותו מעל החוק ויסכל את משפטו. ואת כל אלה הוא היה מתרץ ב"רצון העם", כי אם יש לו רוב, לרוב מותר לעשות הכל, אין כללי משחק. אז למה רק צד אחד צריך לפעול על פי כללי המשחק?
כיוון שיש צד שנאבק על כך שיכובדו כללי המשחק, ושהרוב לא ירשה לעצמו לעשות ככל העולה על רוחו, והצד הזה צריך להוכיח: נאה דורש, נאה מקיים. הרי לא הצבענו לכחול לבן כדי שתנהג בשיטות נתניהו, אלא כדי להעמיד חלופה ערכית לביביזם.
והעיקר – צו השעה הוא הקמת ממשלת אחדות לאומית. החלופה לממשלת אחדות לאומית היא סיבוב רביעי, הרה אסון. זה לא הזמן למשחקים ולא לתרגילים. זה הזמן שנתניהו וגנץ יפגשו, יישבו שניהם עד שייצא עשן לבן, ימצאו את הדרך לממשלת אחדות של הליכוד וכחול לבן, ומי שירצה להצטרף על בסיס קווי היסוד שהם יחליטו עליהם, יוזמן להצטרף.
* חיקוי של ביביזם בעלי אקספרס – פעמים רבות הסברתי, שהבעיה העיקרית שנגדה אני פועל אינה ביבי האיש אלא ביביזם כשיטה. אגב, אני הראשון שהגדרתי את השיטה כארדואנוקרטיה (ועם זאת הסתייגתי וגם היום אני מסתייג מהפרסונליזציה של הטענה הזאת, באמירה שנתניהו הוא ארדואן).
וכיוון שאני אנטי ביביסט עקבי, איני יכול לתת את ידי לתהליכי ביביסטיים, גם כאשר הם מופנים נגד נתניהו ומובלים בידי הרשימה שנתתי לה את קולי, השקעתי בה את מרצי ופעלתי למענה בשלוש מערכות הבחירות. אם אני רוצה להיות ישר עם עצמי ונאמן לעקרונותיי, איני יכול לתמוך בצעדים כוחניים ושבירת כללי המשחק תוך כדי משחק רק כיוון שאפשר, שיש רוב בכנסת לעשות זאת. איני יכול לתת את ידי לצעדים כמו חקיקת בזק פרסונלית רטרואקטיבית בכנסת-מעבר (אני יודע שאין הגדרה כזאת, אבל כזו היא כנסת בתקופת ממשלת מעבר), כיוון שיש רוב.
כמי שיצא נגד צמצום הדמוקרטיה לחרך צר של "הרוב קובע", והרוב הוא "רצון העם" ולכן מותר לרוב לעשות מה שהוא רוצה ולנצל את המנדט שקיבל בכוחניות – איני יכול לתמוך בכך כאשר מעשה דומה נעשה בידי הרשימה שתמכתי בה. איני יכול לתמוך בצעד כזה, גם כאשר מדובר בחוק שאני תומך בו עקרונית (איסור כהונה כראש הממשלה של מי שהוגשו נגדו כתבי אישום), ושהייתי תומך בו אילו הוגש בהליך פרלמנטרי דמוקרטי תקין.
תמכתי ברשימה שיצאה נגד הביביזם, כדי שתציג חלופה של ממלכתיות, אחריות, אחדות לאומית, ולא כדי שתהיה חיקוי של ביביזם בעלי אקספרס.
* טהרן גאה – כאשר אני מותח ביקורת על פעולותיה של כחול לבן מאז הבחירות, אני מקבל אותה תגובה שאני רגיל לקבל מהביביסטים: "טהרנות".
אם ממלכתיות היא טהרנות – אני טהרן גאה. אם טוהר מידות היא טהרנות – אני טהרן גאה.
החבירה שלי לבוגי יעלון, מלבד קרבה אידיאולוגית, היא הערכתי לחלופה המנהיגותית שהוא מייצג. זאת, שבעטיה הוא מכונה "בוק", בפי אלה שבעיניהם ממלכתיות היא טהרנות.
ואני מייחל לכך שיעלון יישאר אותו "בוק" "טהרן" שאני מכיר.
* צביעות – התעמולה של נתניהו נגד שיתוף פעולה פרלמנטרי עם הרשימה המשותפת היא חמורה וצבועה. כידוע, אני מתנגד בתוקף לממשלה עם הרשימה המשותפת או בתמיכתה, כיוון שאין שום בסיס משותף עם רשימה אנטי ישראלית. אולם יש הבדל בין ממשלה וכנסת. הכנסת מייצגת את כל אזרחי ישראל, והרשימה המשותפת מייצגת את כל האזרחים שבחרו בה. אין שום סיבה שבעולם להחרים סיעה בכנסת ולא לשתף אתה פעולה.
אבל כאשר נתניהו אומר את הדברים האלה, הצביעות קורנת ממנו. הרי הוא מעולם לא בחל בהם כשותפים, בעיקר לגניבת סוסים. כאשר הוא פיזר את הכנסת ה-21 במחטף, רגע לפני שהנשיא הטיל על גנץ להרכיב ממשלה, הוא עשה את התרגיל המסריח הזה בשיתוף פעולה עם הרשימה המשותפת (ומעניין לדעת מה הוא נתן להם בתמורה. אולי, למשל, זאת הסיבה שהוא לא פינה את חאן אל-אחמר?). כאשר הוא רצה למנות בובה לתפקיד מבקר המדינה כדי לסרס את ביקורת המדינה, הוא עשה את התרגיל המסריח הזה בשיתוף פעולה עם הרשימה המשותפת (שיחק על הסנטימנט שלהם נגד גיורא רום, טייס חיל האוויר שהוא מבחינתם "פושע מלחמה" ו"רוצח").
איזה איש צבוע. וכל אלה שמדקלמים את ההסתה שלו כעת, הריעו לגאוניותו של התחמן כאשר עשה את התרגילים האלה.
* לא עניין לבית המשפט – אני מעריך מאוד את אליעד שרגא, המייסד ויו"ר התנועה לאיכות השלטון. הוא הקים את תנועתו לאחר התרגיל המסריח של פרס ב-1990, ומאז, כבר 28 שנה הוא נאבק נגד השחיתות השלטונית, מכל צד במפה הפוליטית, בעקשנות ובדבקות יוצאת דופן במטרה. הוא אידיאליסט ולוחם צדק ממדרגה ראשונה.
אבל אני מתנגד לדרך המרכזית של פעילותו – משפוט קיצוני של החיים הציבוריים ופליליזציה של נושאים ציבוריים, ערכיים, מוסריים. האקטיביזם השיפוטי שהוא מגלם קיצוני ביותר. מעולם לא נתקלתי באקטיביזם קיצוני כל כך, אולי במאמריו של משה נגבי ז"ל. אם אהרון ברק אמר את צירוף המילים האומלל "הכל שפיט", אליעד שרגא מנסה ליישם זאת הלכה למעשה באופן הקיצוני ביותר.
הפליליזציה היא גורם המסייע לשחיתות, כי אם הכל נבחן על פי אמות מידה פליליות, מה שאינו פלילי הוא כביכול כשר. גם אם אינו מוסרי, גם אם הוא מסריח. וחלק ניכר מעתירותיו לבתי המשפט נהדפו ונדחו והפכו את הזכאי מדין פלילי לקדוש, גם אם הוא רחוק מאוד מכך.
הפליליזציה גרמה לכך שבמקום שנציב בפני מנהיגינו רף דרישות מוסרי גבוה, אנו מסתפקים בסף נמוך של לא להיות עבריינים פליליים. וכפי שאנו רואים, היום גם הסף הזה כבר לא כל כך קיים, לבושתנו.
בעקבות תוצאות הבחירות עתרה התנועה לאיכות השלטון לבג"ץ בתביעה לאסור על נשיא המדינה להטיל את הרכבת הממשלה על מי שנאשם בפלילים. העתירה הזאת היא התגלמות קיצונית ביותר של אקטיביזם שיפוטי, כי למעשה שרגא אינו דורש מבית המשפט לבטל חוק של הכנסת, אלא לבטל את תוצאות הבחירות הדמוקרטיות. וזאת, בטענה שסותרת שני חוקי יסוד. חוק יסוד הממשלה שמאפשר לראש הממשלה לכהן בתפקידו עד פסק דין חלוט וחוק יסוד נשיא המדינה המעניק לנשיא המדינה סמכות בלתי מוגבלת להטיל את הרכבת הממשלה על כל אחד מ-120 חברי הכנסת על פי שיקול דעתו הבלעדי והמוחלט.
אם בית המשפט העליון יקבל את העתירה הזאת, בוודאי במצב הרגיש כל כך ובמשבר האמון של חלק גדול בציבור במערכת המשפטית, הוא יצית בחברה הישראלית תבערה שסופה מי ישורנו. אגב, אני בטוח שבית המשפט ידחה את העתירה, אבל חוששני שהוא לא ידחה אותה על הסף, ובעיניי עתירה כזו חייבת להידחות על הסף כי הנושא בלתי שפיט.
ידועה עמדתי נגד כהונת נתניהו כראש הממשלה בגין כתבי האישום נגדו (ועוד יותר מכך בשל ההסתה שלו נגד מערכת החוק והמשפט) ולא אחת כתבתי את דעתי שיש לשנות את חוק יסוד הממשלה ולחייב ראש ממשלה שהוגשם נגדו כתב אישום על עבירה שיש עמה קלון לפחות לצאת לנבצרות. אבל כל עוד זה החוק, בית המשפט חייב לפעול על פיו.
* אני בעד – בעקבות ביקורת שמתחתי על כחול לבן, נשאלתי אם עכשיו אני בעד נתניהו.
התשובה היא כן. אני בעד נתניהו שהצביע בעד החוק לפיו מי שהוגש נגדו כתב אישום אינו יכול להיות ראש הממשלה. אני בעד נתניהו שתמך בהגבלת כהונת ראש הממשלה לשתי קדנציות. אני בעד נתניהו שקרא לראש הממשלה להתפטר כשהחלו חקירות נגדו.
* שתי אנקדוטות – אמנון אברמוביץ', בכיר הפרשנים האנטי-ביביים, שאל את עמית סגל, בכיר הפרשנים הפרו-ביביים: "אילו נערכה הצבעה חשאית בכנסת על הדחת נתניהו, כמה היו מצביעים בעד"? סגל השפיל את עיניו במבוכה. "80 ח"כים לפחות?" סגל השפיל את עיניו במבוכה. הוא מתקשה לשקר. זו הייתה שתיקה כהסכמה. גם עמית סגל יודע מה חושבים רבים מהח"כים בליכוד על נתניהו. הם מכירים אותו.
אין זה אומר שהתומכים בו מן השורה אינם מכירים אותו. יגאל מוסקו, כתב חדשות 12, ראיין אזרח מן השורה בקריית מלאכי, אדם רהוט וישיר. והוא אמר: "אנחנו תומכים בביבי כי אנחנו רוצים ראש ממשלה שיהיה בנזונה" (או בתרגום לכיתובית בטלוויזיה: בן ****). מחילה מצילה נתניהו נוחה עדן, הוא התכוון כמובן לראש ממשלה שרלטן, נוכל, רמאי ותחמן.
* עוד מנדט לתל"ם – שמחתי לקרוא את העדכון האחרון, הכמעט סופי, של תוצאות הבחירות. אני שמח שגוש נתניהו איבד עוד קול וירד ל-58. אני שמח שכחול לבן עלתה ל-33 מנדטים. ואני שמח במיוחד, כי המועמד ה-33 בכחול לבן הוא נציג תל"ם אנדריי קוז'ינוב. ואם מחנה ביבי איבד מנדט – אני שמח במקרה הזה שמי שאיבד את המנדט היא ש"ס ולא הליכוד, כי המועמד ה-36 של הליכוד הוא חברי עוזי דיין, שלמרות חילוקי הדעות בינינו, אני שמח לראות אותו בכנסת ויש לו הרבה מה לתרום.
* שמחה אמתית לאיד – אחת התוצאות המשמחות בבחירות היא המפלה המשפילה של התועבה הכהניסטית. אמנם היא קיבלה 19,000 קולות יותר מדי. אמנם העובדה ש-19,000 ישראלים נתנו קולם לחיה גזענית מרושעת ואפלה היא בושה וכלימה לחברה הישראלית ולעם היהודי. אבל כאשר אני מתאר לעצמי כיצד בן גביר ומנהיגי הכנופיה חשו לנוכח המפלה הצורבת, אני חש שמחה אמתית לאיד.
* גדעון לוי מאוכזב – גדעון לוי מאוכזב. "רק" 10,000 יהודים הצביעו לרשימה האנטי ישראלית המשותפת. אחרי שבראשית השבוע הוא הסביר שאין הבדל אמתי בין בן-גביר לניצן הורביץ כי "כולם ציונים", הוא האמין שהפעם תהיה הצבעה מאסיבית למשותפת והתאכזב. ויש לו הסבר. זה לא רק בגלל שכל מי שלא הצביע לרשימה המשותפת הוא גזען, אלא בגלל הדת הדיקטטורית השלטת בישראל. "זו תולדת 100 שנות אינדוקטרינציה, שכמעט אין דומה לה. זולת צפון קוריאה, אין עוד מדינה שיש לה אידיאולוגיה שלטת כל כך, עד שאסור לסטות ממנה או לפקפק בה. זולת איראן, אין עוד מדינה שדתה חובה. בישראל הציונות היא דת, והיא חובה". ולמה אסור לכפור בה? כי הציונות "יודעת שהיא הסבה אסון מחריד לעם אחר, והיא יודעת שמתחת למרבד שהיא דורכת עליו בוערת אש העוול והרשע". ואילו אני מודאג מהתופעה המחרידה, ש-10,000 (!) יהודים (כנראה שהמספר גבוה יותר מזה שבו הוא נקב) הצביעו לרשימה הסבורה שזכות ההגדרה העצמית היא זכות טבעית המוקנית לכל עם בעולם, זולת העם היהודי.
* גאווה בצבא מקצועי ומוסרי – ההתנתקות מרצועת עזה, הייתה מעבדה חיה של מודל שתי המדינות בקווי 4.6.67. נסיגה מלאה עד גרגר החול האחרון, עקירה מוחלטת של כל ההתיישבות הישראלית, עד המתיישב האחרון, ואפילו עקירת המתים מקברותיהם, כדי שהטיהור יהיה מוחלט.
אילו הצעד הזה היה מביא לגבול של שקט ושלום ורצועת עזה הייתה הופכת לסינגפור של המזה"ת כפי שנהג להתפייט שמעון פרס, תוצאותיה היו יוצרות לחץ כבד בתוך החברה הישראלית לשחזר את ההצלחה ביהודה ושומרון ובירושלים, ואין זה מן הנמנע שהיה לכך רוב והדבר היה מתבצע.
אלא, שכידוע קרה ההיפך. ולמה זה קרה? למה הפלשתינאים (ויש לזכור שמי ששלט אז בעזה לא היה חמאס אלא פת"ח) נהגו כפי שנהגו, הפכו את גבול עזה למה שהינו ואת הנגב המערבי ל"עוטף/חוטף עזה", מה שהביא את מרבית הישראלים לתובנה שנסיגה דומה מיהודה ושומרון תהפוך את גוש דן לעוטף/חוטף יו"ש?
התשובה היא פשוטה – המטרה של הפלשתינאים אינה מדינה עצמאית ביהודה, שומרון ועזה. זו אולי מטרת ביניים, שנועדה לחזק את מלחמתם למען המטרה היחידה והאמתית. המטרה היא מדינה פלשתינאית עצמאית בכל שטחיהן של ישראל וירדן. ואני ממליץ מאוד לקרוא את ספר השיחות המצוין של שמעון שיפר עם עמוס גלעד "המתריע", המסביר זאת היטב.
האמצעי להשגת המטרה, או לפחות חלקה החשוב יותר, מדינה מן הים עד הירדן, היא תביעת "זכות" השיבה. הטבעת ישראל במיליוני פלשתינאים היא הדרך שבה הם מאמינים שישיגו את מטרתם ולכן היא לב האתוס הפלשתינאי, ועליו מחונך כל פלשתינאי מיום היוולדו. ואני ממליץ מאוד לקרוא את ספרם המצוין של עינת וילף ועדי שורץ "מלחמת זכות השיבה" (שעליו כתבתי מאמר ביקורת מקיף).
סיום "הכיבוש" ברצועה לא הביא לשקט, לא בגלל שקר ה"מצור", כביכול, אלא כיוון שהוא לא מימש את מאווייהם של הפלשתינאים, ונתן רוח גבית לאמונתם שבאמצעות טרור נגד אזרחים הם יוכלו לקפל אותנו.
כן, המאבק אינו נגד "הכיבוש" אלא בעד "השיבה". ולכן, מרגע שישראל נסוגה מכל הרצועה, לפחות ברצועת עזה הדגש המידי עבר לנושא "השיבה".
אחד הסיוטים של מדינת ישראל, הוא החשש מהיום שבו יקומו מיליוני פלשתינאים ויתחילו לצעוד לתוככי ישראל, במצעד "בלתי אלים". מה נעשה אז? איך נתמודד עם מקרה כזה? נשלח את חיל האוויר להפציץ אזרחים, נשים וילדים בצעדתם? חיילי צה"ל יירו בהמון ויגרמו למרחץ דמים? מצד אחד, אסור לנו בכל מחיר לאפשר צעדה כזאת. מצד שני, המחיר של התמודדות כזו לדמותה של ישראל ולתדמיתה עלול להיות הרסני וכבד. הדרך היחידה להתמודד בהצלחה עם תרחיש כזה הוא למנוע אותו מראש.
מעבדת ההתנתקות הציבה בפנינו בקטן את האתגר הזה, שבנסיגה מיהודה ושומרון יהיה קשה הרבה יותר. "צעדות השיבה" המחישו לנו לְמה הפלשתינאים חותרים ועל מה הם בשום אופן לא יוותרו.
ההתמודדות עם "צעדות השיבה" הסתיימה בהצלחה. הצעדות נעצרו על הגבול ללא מרחץ דמים המוני. צה"ל הוכיח שהוא אכן הצבא המוסרי ביותר בעולם ובהיסטוריה האנושית, באופן התמודדותו עם האתגר.
במוסף "הארץ" התפרסמו עדויות של צלפי צה"ל שהיו חוד החנית באתגר "צעדות השיבה". הכתבה ב"הארץ" הגדירה את האיום "הפגנות", כאילו מדובר בקבוצת אנשים שעמדה מול הגדר עם שלטים בידם. בעדויות עצמן דובר בפירוש על בקבוקי תבערה, מטענים וכו'. מטרת הכתבה הייתה להראות אך אנו הופכים את בנינו לציידי אדם, אבל היה בה מעשה בלעם. כי העדויות מוכיחים את ההיפך.
מן העדויות ברור איך צה"ל הפעיל יצירתיות ומחשבה רבה כדי לסכל את "השיבה" ולמנוע מרחץ דמים. הדרך הייתה באמצעות צלפים, שהתמקדו במסיתים וירו לברכיים על מנת לפצוע ולנטרל. איך ההוראות היו מדויקות ביותר וההצלחה הנדרשת הייתה לא רק הפגיעה במי שצריך, אלא גם הימנעות מפגיעה באחרים. איך המקצועיות היא לדייק לברך ולא לפגוע, למשל בירך שם עוברים עורקים שקריעתם עלולה להמית את הפצוע. איך הפגיעה היא כירורגית במבוגרים (אתגר לא פשוט באירוע שבו האויב מציב בחזית ילדים ומתחבא מאחוריהם), במסיתים. איך במהלך האירוע עצמו, כאשר הצלף מזהה מסית בפעולה הוא מעביר את הזיהוי למעלה עד המג"ד ולפי חלק מן העדויות עד האוגדונר, כדי לקבל את אישור הירי. והעדויות מציגות גרף למידה שמיקצע את הצלפים, בין השאר באמצעות החלפת כלי הנשק, למיקוד כירורגי עוד יותר.
הכתבה שבאה לקלל, רק חיזקה את הגאווה בצה"ל, על מקצועיותו ומוסריותו.
* רק לא סנדרס – בימים אלה, נשואות תקווֹתיי אל ג'ו ביידן, סגן נשיא ארה"ב לשעבר, המתמודד בבחירות המקדימות במפלגה הדמוקרטית בארה"ב על מועמדות המפלגה לנשיאות.
למה? מה לי ולביידן? התשובה היא ברני סנדרס. סנדרס הוא אנטי ישראלי ופרו-פלשתינאי רדיקלי. אם הוא יהיה חלילה נשיא ארה"ב, יישב לראשונה בבית הלבן נשיא אנטי ישראלי בכל מהותו ויישותו. לא מנהיג כמו אובמה, שמדיניותו הפייסנות הכושלת כלפי איראן והאיסלאם פגעה בישראל ובעולם החופשי בכלל, אך הוא גם ידיד ישראל, שבין השאר העניק לה את הסיוע הביטחוני הגדול ביותר בתולדותיה. לא מנהיג כמו קרטר, שלאחר כהונתו החל להידרדר במדרון החלקלק של אנטי ישראליות ואנטישמיות, אך בהיותו נשיא הוביל אמנם מדיניות רחוקה מעמדותינו, אך לא עוינת ואנטי ישראלית. כאן מדובר במנהיג ששנאת ישראל, העוינות העמוקה, המהותית והאידיאולוגית שלו לישראל ולציונות היא אחד מהמגדירים המרכזיים של השקפת עולמו. ואולי הוא נגוע בתסביך קרייסקי, קנצלר אוסטריה היהודי שהיה אנטי ישראלי ופרו-אש"פי רדיקלי, דווקא מתוך רגשי נחיתות כיהודי ורצון להוכיח…
ניצחון של ביידן בבחירות המקדימות במפלגה הדמוקרטית, יסיר את הסכנה שסנדרס יישב בבית הלבן. אני משער שאם סנדרס יעמוד בראש המפלגה הדמוקרטית מעטים סיכוייו לנצח בבחירות (אם כי כך שיערתי גם לגבי טראמפ וטעיתי), אך עצם העובדה שאדם אנטי ישראלי קיצוני ותומך מובהק באויביה יהיה מועמד לנשיאות ומנהיג המפלגה הדמוקרטית, היא כשלעצמה פגיעה במעמדה הבינלאומי של ישראל.
הברית עם ארה"ב הייתה ועודנה מרכיב משמעותי בביטחונה הלאומי של ישראל. יציבותה של הברית הזאת, היא היותה בקונצנזוס דו-מפלגתי. על ישראל לחזור ולחדש את הברית הדו-מפלגתית הזאת ויש להשקיע בכך רבות. לנהל דיאלוג עם הנהגת המפלגה הדמוקרטית ברמות השונות, להזמין את אנשיה ובעיקר את צעיריה לביקורים וסיורים בישראל, לערוך אתם מפגשים, להשקיע בהם ולחזק את זיקתה של המפלגה הדמוקרטית על כל אגפיה לישראל. בעבר, המפלגה הדמוקרטית הייתה בסיס הידידות בין המדינות ובסיס האהדה לישראל, ועלינו לעשות הכל כדי לשחזר זאת.
* ההדרה שלא הייתה – ביליתי יומיים בכנס מרתק במכללה האקדמית תל-חי, במלאת מאה שנה לקרב תל-חי בי"א באדר תר"ף, 1 במרץ 1920. סיפור תל-חי, דמותו של טרומפדור, מקומו של סיפור תל-חי באתוסים של תנועת העבודה, של התנועה הרוויזיוניסטית ושל הציונות הדתית, המיתוס של תל-חי בתרבות הישראלית ועוד, נבחנו מכיוונים שונים ומרתקים. במכללה מוצגת תערוכה יפה בנושא.
אחת ההרצאות, של ד"ר סמדר סיני, עסקה בדמויותיהן של שרה צ'יזיק ודבורה דרכלר, הנשים שנפלו בקרב תל-חי. סמדר היא היסטוריונית וחוקרת מגדר, פמיניסטית מובהקת. הגישה הפמיניסטית של העלאה על נס של נשים גיבורות מבורכת מאוד, וטוב עשתה סמדר כאשר האירה את דמותן וגבורתן באור יקרות. אולם חלק מן ההרצאה יוחד לנרטיב על פיו מקומן הודר מן הזיכרון. והטענה הזאת, איך לומר… לא כל כך משכנעת. דומה שהמרצה קצת אונסת את העובדות כדי להתאים אותן לאג'נדה.
בין השאר, היא הקרינה את הידיעה על קרב תל-חי ב"קונטרס", ביטאון אחדות העבודה, והראתה שבידיעה שרה ודבורה אפילו לא צוינו בשמותיהן, אלא כ"שתי צעירות". בשלב השאלות וההערות מהקהל, הסבתי את תשומת לבה, שהידיעה ב"קונטרס" הייתה ידיעה קצרה תחת הכותרת "עם סגירת הגיליון" ונאמר שם שעם סגירת הגיליון הגיעה טלגרמה (מברק) למערכת בזו הלשון: ושם סופר בקצרה על הקרב ונמסר שנהרגו "טרומפלדור, מונטר ועוד שתי צעירות ושני פועלים". זו הייתה ידיעה ראשונית, וגם שמותיהם של שני גברים שנפלו שם לא הוזכרו. אולם בגיליון הבא של "קונטרס", עמוד השער כולו הוקדש ל"יזכור" לחללי תל-חי, שכתב ברל כצנלסון, והוא הבסיס ל"יזכור" לחללי צה"ל עד היום. ושם נכתב "יזכור עם ישראל את הנשמות הטהורות של בניו ובנותיו" ופירוט שמות ששת הנופלים בקרב תל-חי ושני נופלים בתקריות בימים שקדמו לו, ללא כל אפליה בין גברים ונשים, ובאמירה מפורשת "בניו ובנותיו". סמדר הגיבה בתוקפנות וסרקזם: "אהההה, כ—-ן, סתם במקרה אין לשתי הצעירות שמות, כל יום נופלות כאן נשים בקרב". היושבים סביבי רמזו לי שלא כדאי שאכנס אתה לוויכוח. ובהפסקה רבים ניגשו לומר שכמובן שצדקתי.
אני פמיניסט שמאמין בשוויון המינים, וסולד מפמיניזם רדיקלי שעוסק במלחמת המינים ובקונספירציות הדרה למיניהן.
* טרומפלדור או תרומפלדור? – מאה שנים מלאו לקרב תל-חי ולנפילתו בגיבורים של "הגיבור הגידם" (כמה הכינוי הזה לא פוליטיקלי-קורקט היום).
אחרי נפילתו של טרומפלדור, הוא היה לגיבור לאומי, לדמות מופת. הן תנועת העבודה והן התנועה הרוויזיוניסטית אמצו אותו כגיבור.
תנועת העבודה – זה ברור. טרומפלדור היה ציוני סוציאליסט, איש תנועת העבודה. הוא הקים את תנועת "החלוץ". הוא היה הוגה רעיון ההסתדרות הכללית. הוא היה הוגה רעיון גדוד העבודה, שקם אחרי מותו ונקרא על שמו. הוא היה אוטופיסט שחזה את רעיון הקומונה הארצית – שכל היישוב היהודי בא"י יהיה קיבוץ אחד גדול. טרומפלדור נפל על הגנת קיבוצים – תל-חי וכפר גלעדי וקודם לכן חי בדגניה. ראשי תנועת העבודה: ב"ג, טבנקין ואחרים הובילו מאבק לתגבור כוחות להגנת יישובי אצבע הגליל, ימים ספורים לפני הקרב בתל-חי, כדי לקיים את הנקודות שתעצבנה את הגבול. ז'בוטינסקי היה המתנגד הראשי וקרא לפנות את היישובים הללו, כי ההגנה עליהם אינה ריאלית ("אני מבקש מכם להגיד לצעירים המגינים את האמת המרה. ואולי נציל בזה את המצב. אתם צריכים לומר לחברים: שובו בחזרה משם ובנו פה את הקיים").
אך היו סיבות טובות גם לתנועת ז'בוטינסקי לאמץ את טרומפלדור. טרומפלדור היה חברו של ז'בוטינסקי ושותפו להקמת הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה. שניהם חלקו יחד את חלום הצבא העברי (שאחרים דחו אותו וכינו אותו "מיליטריזם"). טרומפלדור היה מופת לחינוך על ערכי הגבורה וההקרבה עליהם רצה ז'בוטינסקי לחנך, בעיקר לנוכח דבריו האחרונים "טוב למות בעד ארצנו".
במורשת טרומפלדור יש מקום לכולם, אך באווירת השנאה באותם עשורים, שני המחנות ניהלו קרב על הבעלות על המורשת. ובמחלוקת הזאת נוצרה מחלוקת פאתטית על הכיתוב הנכון – טרומפלדור או תרומפלדור.
ז'בוטינסקי שהקים את תנועת הנוער בית"ר, גזר את שמה מהעיר והמצודה ביתר – בירת מרד בר כוכבא ומראשי התיבות: ברית יוסף טרומפלדור. ואיך ברית טרומפלדור נכתבת באות תי"ו? לשנות את שמה של מצודת ביתר אי אפשר. ז'בוטינסקי, שהיטיב לדעת עברית והיה קנאי לעברית, אמר שכיוון שהשם הוא לועזי, ניתן לכתוב אותו בטי"ת או בתי"ו. עד כאן, פתרון יצירתי לגיטימי לראשי התיבות.
מה שפאתטי, הוא שמעבר לראשי התיבות החלו חניכי ז'בוטינסקי לכתוב "תרומפלדור" והתעקשו שזה הכיתוב הנכון. הרחוב על שמו של טרומפלדור בירושלים נקרא על שם נכותו -"הגידם", וכשרצו לשנותו לשמו של האיש, לא הצליחו להגיע להסכמה בין תושבי הרחוב, שחלקם היו ממפלגת טרומפלדור וחלקם ממפלגת תרומפלדור (ב-2005 השם שונה לטרומפלדור).
אך השם הוא טרומפלדור. כך טרומפלדור איית את שמו. כך ז'בוטינסקי איית את שמו של חברו, עד הקמת בית"ר. התעתיק העברי לאות ברוסית שבה נכתב השם, הוא טי"ת.
* הו הא מי זה בא – מקובל בקרב ההיסטוריונים שהשאלה "מה היה אילו" אינה לגיטימית. ובכל זאת אני מרשה לעצמי לפנטז על השאלה, מה היה קורה אלמלא טרומפלדור נהרג בקרב תל-חי. להערכתי, הוא היה הופך למנהיגה של תנועת העבודה, ובתור שכזה ליו"ר הסוכנות היהודית ולראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל. ולכל הפחות, אחד המנהיגים הבכירים בה.
* פרה קדושה – אני רוצה לשחוט את הפרה הקדושה של י"א באדר.
קרב תל-חי נערך לפני מאה שנה בדיוק. הפרה הקדושה היא בערך בת 60 שנה. מדובר באגדה, על פיה טרומפלדור לא אמר "טוב למות בעד ארצנו" אלא פלט קללה ברוסית.
מטרת האגדה היא לחתור תחת אתוס הגבורה הלאומי, שטרומפלדור מגלם.
האגדה הצליחה לחלחל לתודעה, עד שגם כאלה שאינם שותפים למגמה שלה, נוהגים להתבטא בנוסח "בין אם הוא אמר את הדברים ובין אם לאו", "המשפט 'המיוחס' לטרומפלדור" וכו'.
אז הבה נעשה סדר. ישנן שלוש עדויות ממקור ראשון של אנשים שהעידו בו ביום, שהוא אמר את הדברים. הוא גסס במשך שעות, ועודד את חבריו לא להיכנע ולא לעזוב את העמדות, ואמר את הדברים. אחד הפצועים ששכב לידו שמע אותו אומר זאת, וכן הרופא שטיפל בו ד"ר גרי והמנהיג הציוני אברהם הרצפלד שהגיע למקום באותן שעות והיה בין האחרונים שראו אותו חי.
לעומת זאת, אין ולו עדות אחת שהוא קילל ברוסית. יתר על כן, את הרעיון של "טוב למות בעד ארצנו" הוא כתב פעמים רבות, גם במכתבים אישיים, וברגעיו האחרונים ביטא רעיון שהיה טבוע בו.
ב-1972 התפרסמה ביוגרפיה מצוינת של טרומפלדור, מאת שולמית לסקוב. לסקוב חקרה את הנושא לעומק, ופסקה באופן חד-משמעי, שטרומפלדור אמר את הדברים.
מאז נעשו עוד מספר מחקרי עומק על פרשת תל-חי, וכולם הגיעו לאותה מסקנה חד-משמעית.
הנוסח המדויק שבו טרומפלדור השמיע את הרעיון היה "לא נורא, כדאי למות בשביל ארץ ישראל". הנוסח המשופץ נערך בידי הסופר יוסף חיים ברנר, שנרצח בידי פורעים ערבים שנה לאחר מכן, במאורעות תרפ"א.
טענת "לא אמר" היא ספין, שהפך למיתוס והוא כמעט בחינת פרה קדושה.
אז הגיעה השעה לשחוט את הפרה הקדושה.
* כיף למות? – "מה זה טוב למות? מה כל כך טוב למות? טוב לחיות בעד ארצנו" וכו' וכו'. מכירים את הטיעונים הללו?
העניין המשמעותי כאן הוא מהות המושג "טוב". זה לא טוב במובן של כיף. לא כיף למות בעד… זה טוב במובן של ראוי. כלומר, מוות למען רעיון נשגב, מוות על הגנת המולדת, הוא מוות ראוי. אלה ערכים שראוי להקריב עליהם את החיים.
אבל ברור שטובים החיים על המוות, ושטוב לחיות בעד ארצנו. הנכונות להקריב את החיים היא למען החיים. כדי שנוכל לחיות בארצנו.
* ביד הלשון
עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת – בראיון לרינה מצליח ערב הבחירות סיפר אביגדור ליברמן על ההצעות שקיבל מנתניהו שניסה לפתות אותו להצטרף לממשלה, והגדיר אותן: "עד חצי המלכות פלוס 10%".
הביטוי "עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת" אקטואלי השבוע במיוחד, כי הוא שאול ממגילת אסתר. בשני המשתים שערכה אסתר למלך אחשוורוש, הוא פנה אליה בשאלה – מה בקשתה והבטיח שהיא תענה "עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת".
* "חדשות בן עזר"
