צרור הערות ‏10.5.23

* מגן וחץ – ברכות לממשלה ולצה"ל על מבצע "מגן וחץ" ועל חיסול ראשי הג'יהאד.

* הצלחה טקטית – מבצע "מגן וחץ" חשוב וחיוני. ריצוץ ראש הנחש הוא צעד טוב ומועיל, שמכה את האויב מכה קשה.

אך אל נשלה את עצמנו. אנו למודי ניסיון ממבצעים רבים ברצועת עזה, מאז "עופרת יצוקה" (2008) ועד "עלות השחר" (2022), חלקם מוצלחים יותר, חלקם פחות, והניסיון מלמד אותנו שהמבצעים הללו הן ניצחון טקטי נקודתי, אך אין הם משנים את המשוואה האסטרטגית. כל עוד ארגוני הטרור ברצועת עזה חמושים ברקטות ומַשְׁגרים באלפיהם, שמסוגלים להגיע לכל פינה בארץ, המשוואה נותרת בעינה.

על ישראל להחריב את תשתית הטרור ברצועת עזה ולפרק אותה מנשקה הרקטי. את זה ניתן לבצע רק במבצע דוגמת "חומת מגן".

* איום רקטי מג'נין – המידע המעניין ביותר בהצהרה לתקשורת של רוה"מ וראשי מערכת הביטחון, היה דיווחו של ראש השב"כ על כך שסוכל שיגור רקטות מג'נין.

עד כה, הביטוי הבולט ביותר להבדל בין רצועת עזה ליו"ש, הוא חוסר היכולת של המחבלים ברש"פ לייצר תשתית של ירי רקטי. הסיבה לכך היא חופש הפעולה של צה"ל בשטחי הרש"פ מאז "חומת מגן".

כבר זמן רב מסתמן אזור ג'נין כאזור בעייתי,  מועד לפורענות. יתכן שיהיה צורך במבצע גדול בג'נין, ובעיקר במחנה הפליטים ג'נין, לחיסול תשתית הטרור המתעצמת שם.

* מהנעשה בשוקניה – סקירה קצרה מהנעשה בימים האחרונים בשוקניה. ביום חמישי התפרסם פשקוויל של גדעון לוי שמעלה על נס ויוצא מגדרו כדי לשבח את גבורתו של לוחם החופש, האסיר הפוליטי עדנאן – אותו מחבל שהמית את עצמו בפיגוע התאבדות באמצעות שביתת רעב כדי לחולל הסלמה טרוריסטית. את מעצריו של "מתנגד המשטר" הוא השווה למעצרים של מתנגד המשטר ברוסיה נבלני, ובהשוואה הזאת, הפגיעה בעדנאן חמורה יותר, כי הוא נעצר פעמים רבות יותר. לא זכור לי שנבלני, מתנגד פוליטי לפוטין, הוא פעיל מרכזי בארגון טרור ששם כמטרה להשמיד את רוסיה ושפועלו המרכזי הוא רצח רוסים. לוי השתלח בחברה הישראלית ששותקת ובעיקר במפלגות המרכז-שמאל שנותנות לכך יד. וכדרכו הוא השתלח במאבק נגד המהפכה המשטרית, וחזר על טענתו שהם נאבקים על עניינים שוליים ושותקים על אקיבוש והאפרטהייד ולמעשה המאבק שלהם הוא למען דמוקרטיה ליהודים בלבד.

למחרת, ביום שישי, גם פשקוויל המערכת של השוקניה הצטרף לגינוי ולהערצת המחבל. דימיטרי שומסקי השתלח באהוד ברק שהמציא את אגדת אין פרטנר וכך הוא אשם בהמשך אקיבוש ובעליית הימין. הפוסט היסטוריון מכחיש העם היהודי שלמה זנד מקשקש על ה"נכבה" ומצדיק את ההתנגדות של הערבים לתכנית החלוקה של האו"ם וליציאתם למלחמה נגדה, כי זו תכנית חד-צדדית נגד הערבים. הוא קורא להקמת מדינה דו-לאומית במקום ישראל. ורוגל אלפר מפרסם פשקוויל, התוקף בארסיות את חיסול חוליית המחבלים שרצחה את משפחת די.

וביום ראשון מאמר של גדעון לוי, עוכר ישראל והמעריץ של נתניהו, שמעלה על נס את ההבלגה של נתניהו בעזה, שלמרות כל הקריאות הן של תומכיו והן של מתנגדיו לתגובה חריפה הרבה יותר, הוא כדרכו הסתפק ביציאה ידי חובה (הפשקוויל התפרסם לפני מבצע "מגן וחץ"). אמנם, לדעתו, ראש הממשלה היה צריך להודיע שישראל לא תגיב כלל, כי ירי מאה הרקטות מוצדק בעקבות "המתת" לוחם החירות עדנאן, אותו מחבל מתאבד. אבל הוא ציין שכל ראש ממשלה אחר היה מגיב במסע הרג והרס מיותר, כפי שעשה לפיד במבצע "עלות השחר", שבו סתם הרגנו עשרות פלשתינאים.

גם לוי בשני הפשקווילים וגם פשקוויל המערכת מאשימים את ישראל בכך שלא פעלה כדי להציל את חיי עדנאן. צבועים. הרי הם הובילו התנגדות תקיפה להזנה בכפיה של מחבלים מתאבדים שובתי רעב והציגו אותה כמעשה אנטי הומניסטי ואנטי ליברלי שפוגע בזכויות האדם; בזכותו של מחבל לשבות רעב. אבל כאשר פעלנו על פי התפיסה שלהם ופיגוע ההתאבדות הצליח, הם מאשימים אותנו, כמובן.

* המודר הממודר הממורמר – הכהניסטים מנכסים את המבצע לשביתה האינפנטילית שלהם, אבל בן גביר יודע היטב – המבצע תוכנן בהתייעצויות ביטחוניות שמהן הוא הודר והקבינט לא כונס כדי לא לדון בנושאים רציניים בנוכחותו.

בכך נתניהו גילה אחריות.

* חבלה ביחסי החוץ – משלחת האיחוד האירופי בישראל עורכת מדי שנה ביום אירופה, 9 במאי, קבלת פנים. כבכל שנה ממשלת ישראל מוזמנת לשלוח נציג לברך בשם ישראל.

את מי הואילה הממשלה לשלוח למשימה? לא אחר מאשר הדוצ'ה בן גביר. ממשלה אוטו-אימונית שנחושה להחריב את יחסי החוץ של ישראל.

אני מבין שהוא לא נשלח בזדון, כפרובוקציה, אלא שמזכירות הממשלה משבצת את השרים למשימות האלה בסבב תורנויות. אבל האם אנשי מזכירות הממשלה הם רובוטים? אין להם טיפת שיקול דעת?

אך משהכהניסט שובץ, היה על נתניהו לעשות מעשה. הבעיה היא, שאין לו טיפ-טיפונת מנהיגות כדי לדפוק על השולחן ולהודיע לכהניסט שהוא לא מייצג את ישראל בשום אירוע. הוא ציפה שבן גביר יוותר, לנוכח הפניה האירופית. כן, בטח. כמו שהוא ויתר על הפרובוקציה בבית העלמין הצבאי בבאר שבע.

התוצאה, ביטול האירוע, היא נזק מדיני חמור ובושה גדולה.

* היינו נוהגים כמותם – אם לקבלת פנים של שגרירות ישראל בגרמניה היה נשלח מנהיג של כנופייה ניאו-נאצית לנאום, גם אנחנו היינו מבטלים את האירוע.

* עכשיו מותר – שני פשעי שנאה מזוויעים, ניסיונות לינץ' של פוגרומצ'יקים שתקפו אנשים שכל פשעם הוא שדיברו ערבית.  

האחד, בהר מירון, הוא מאבטח דרוזי, משוחרר צה"ל, לוחם קרבי. השני, צעיר ערבי מיפו שעומד להתנדב לשירות צבאי בצה"ל. אבל המעשים הנוראים האלה היו חמורים באותה מידה גם ללא עובדות אלו.

זה לא צריך להפתיע אותנו. כאשר כהניסטים מכהנים כשרים בממשלה, כאשר מנהיג הכהניסטים הוא חבר קבינט והשר ל"ביטחון" לאומני, כאשר מנהיגם נשלח לייצג את ישראל בקבלת פנים של האיחוד האירופי – מה הפלא שהאספסוף מבין שעכשיו מותר?

* רוקדים על הדם – הרצח בגלבוע הוא פשע פלילי מובהק. הרוצח, דני מוקין, נהג שעה שהרישיון שלו בפסילה, תחת השפעת אלכוהול, התעמת עם הנרצח, עומרי, וירה בו למוות. אין כל רקע לאומני לרצח.

עובדה זו לא הפריעה למי שרוצים לחרחר עימות ושנאה להציג את הרצח כלאומני ולהסית. אלה בראש ובראשונה הח"כים הערבים וועדת המעקב וראש וראשון להם אחמד טיבי, שרקדו בציניות על הדם, ואליהם הצטרף חמאס בהודעות ההסתה שלו.

טיבי הוא תמונת ראי של איתמר בן גביר.

* סערת נפש – שיחה שקיימתי עם אנשים קרובים לי מאוד, טלטלה אותי לסערת נפש גדולה. הם דיברו על כך שיש רק פתרון אחד – היפרדות. לשתי מדינות. שלנו ושלהם. יהודה וישראל.

גם הם יודעים שאין לזה היתכנות. זה הרי לא יקרה. אבל עצם העובדה שקיימת הפנטזיה הזאת, שהסנטימנט הזה הולך וגדל, מזעזעת את מעמקי נשמתי.

יש להפסיק את הטירוף הזה של שני מחנות, שכל אחד נגרר אחרי המטורפים שבקיצונים שבו, ולשקם מיינסטרים ציוני ממלכתי שיהיה בסיס החברה, בסיס השיח, בסיס הפוליטיקה וממנו יצמח חזון מחודש של ברית ייעוד משותפת בינינו.

למחרת בערב השתתפתי במפגש שיח בקדמת צבי עם חילונים ודתיים מיישובי הסביבה. השיח עסק בשאלת המשמעות של מדינה יהודית בעבורי (כלומר בעבור כל אחד מן המשתתפים). היה זה שיח עמוק שהיו בו מחלוקות עמוקות, אך נחישות לקיים ולשמר את היחד הלאומי. זה היה ברמת השיח, לא ברמת הפתרונות. יש לשאוף לפתרונות וניתן להגיע אליהם. אך גם המפגש והשיח כשלעצמם חיוניים. כי בלי השיח, כל צד רואה ברעהו רק את המתלהמים והמטורפים והקיצונים, שהתקשורת מתמקדת בהם, ומתמכר לפוביות שמובילות אותו לרעיון הכפירה המזעזע שהזכרתי.

* טקס משותף – אם נתפלג לישראל ויהודה – האם ביום הזיכרון "הישראלים" יעשו טקס זיכרון משותף עם "היהודים" או שזאת פריבילגיה רק של האויב הפלשתינאי?

* זו היהדות שלנו – השתתפתי בכנס: "זו היהדות שלנו" – כנס של התנועה הקיבוצית וארגוני ההתחדשות היהודית הקשורים אליה – המדרשה האורנים, מכון שיטים ובינ"ה.

היה זה מפגש חשוב עם שותפים לדרך, אנשי ההתחדשות היהודית בקיבוצים.

אהבתי את כותרת הכנס. יש בו מענה לקולות רבים. לקולות בקיבוצים של "מה לנו וליהדות? היהדות היא שלהם, של הדוסים". ותמונת הראי – "חשוב שנטעם קצת יידישקייט. נשלח את הילדים שלנו לפני הבר מצווה לפגוש את הרב ביישוב השכן, לשמוע קצת על יהדות. נביא לכאן מנין אורתודוקסי ביום כיפור". וגם לאמירות מבחוץ – "מה לכם וליהדות? היא לא שלכם. אתם אוכלי חזירים ושפנים" וכד'.

לא. זו היהדות שלנו! אנו בני בית בתרבותנו היהודית ואנו בעלי בית עליה. היא שלנו לא פחות משהיא של אחרים, ואנו לומדים אותה, בדרכנו, ומעמיקים בה, בדרכנו, ומקיימים אותה, בדרכנו, ואנחנו בוחרים מתוכה ואנו מעשירים אותה, ואנו יוצרים בתוכה ודורשים אותה ומפתחים אותה, ולא נותנים לה להתאבן.

אבל נודה על האמת. התשובה הזו היא הרצוי. המצוי עוד רחוק מכך. זו המשימה שלנו, המשוגעים לדבר בתנועה הקיבוצית. וכדי להצליח, יש לטפח ולהכשיר יותר ויותר משוגעים לדבר.

הדבר ששימח אותי מאוד, הוא העובדה שהעליתי באופן משמעותי את הגיל הממוצע. רוב המשתתפים הם צעירים, כולל מנהלי הארגונים, שכולם צעירים, בשנות השלושים לחייהם. יש המשכיות!

* לנשום היסטוריה ציונית חלוצית – הכנס "זו היהדות שלנו" נערך בקיבוץ נען. כשאני מגיע לקיבוץ נען, יש לי תחושה של חזרה למקום מוכר, כי קראתי שתי ביוגרפיות של גלילי, ביוגרפיה של דוד זהבי, ביוגרפיה של יוסקה רבינוביץ', ספר זיכרון לשמריה גוטמן וספר על תחילת הקיבוץ. כשאני מגיע לנען, איני יכול שלא להתחבר לעומק ההיסטוריה הציונית של המקום ולנשום את ההיסטוריה החלוצית שלו.

* כפירה בעיקר – איך ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית צריכה להתייחס לסוגיית השתמטות החרדים מצה"ל? בנושא הזה אני רואה פער בין ההתייחסות כמדינה דמוקרטית להתייחסות כמדינה יהודית.

דמוקרטיה ליברלית יכולה לגלות סובלנות כלפי קבוצת מיעוט שמטעמים אידיאולוגיים מבקשת פטור משירות צבאי. אבל מדינה יהודית אינה יכולה להשלים עם הכפירה הזאת בעיקר.

הערך היהודי העליון הוא "כל ישראל ערבים זה בזה". המשתמטים מהגנה על המולדת מרימים יד גסה על הערבות היהודית ההדדית. הם כופרים בעיקר, ועל פי הגדה של פסח, הם אלה שנקראים רשעים. "מה העבודה הזאת לכם? לכם – ולא לו". ולהשתמט בשם התורה, כביכול? בשם לימוד התורה? אין חילול השם גדול מזה.

כמדינה יהודית אסור לנו להשלים עם התופעה. אני יודע, יש קושי פרקטי לגייס את החרדים בכפיה. יש למצוא מתווים של תהליך הדרגתי של שינוי פני החברה החרדית ויחסה למדינת ישראל וכניסה הדרגתית של בניה תחת האלונקה הביטחונית והכלכלית. אין מנוס ממתווים של פשרה. אבל ברמה העקרונית, אסור להתפשר על האמירה הזאת: ההשתמטות היא רע, היא כפירה בעיקר. ואסור בתכלית האיסור להסכים לחוק שבו המדינה היהודית מכשירה השתמטות של שבט בעם ישראל ממלחמת מצווה, בשם התורה ובשם לימוד התורה.

* מתווה הנדל – השר לשעבר יועז הנדל פרסם את מתווה הנדל לגיוס. עיקרי המתווה – שירות לאומי לכל האזרחים, כולל חרדים וערבים. הטבות לכל המשרתים בצה"ל או בשירות לאומי, עם עדיפות ברורה למשרתים בהגנה על המולדת ובתוכם למשרתים שירות משמעותי. מי שלא משרת – לא ייהנה מההטבות. ארגוני חסד חרדיים יוכרו כמוסדות לשירות לאומי. הכשרת ערבים וחרדים להשתלבות בעולם התעסוקה. פטור משירות ללומדי תורה, ל-10% מבחורי הישיבות החרדיות. התכנית תופעל בהדרגה.

את הפטור ל-10% מבחורי הישיבות משתית הנדל על הפטור שבן-גוריון העניק ל-400 אברכים, בהקמת המדינה. הם היו 10% מן הצעירים החרדים אז, והוא מציע לאמץ את העיקרון הזה וליישם אותו גם היום, בהתאם לגודל האוכלוסיה החרדית היום. היום יהיה מדובר באלפי בעלי פטור.

ההיתלות בהחלטתו של בן-גוריון אינה מוצדקת. בן-גוריון לא פטר 10%. הוא פטר 400 איש. וזה משמעותי מאוד. יתר על כן, לא עלה על דעתו שהפטור הזה יהיה קיים עדיין כעבור 75 שנה. מה עמד מאחורי הפטור? מנהיגי החרדים פרטו על סנטימנט עמוק – עולם התורה שחרב בשואה והצורך לשקמו. לשם כך, הם ביקשו פטור ל-400 המובחרים שבמובחרים, שישקמו את עולם התורה. אגב, לימים בן-גוריון הביע חרטה על ההחלטה.

כמובן שהיום, כאשר עולם הישיבות החרדיות גדול לאין ערוך יותר מבכל תקופה בהיסטוריה היהודית, הנימוק להחלטתו של בן-גוריון אינו רלוונטי עוד. ולכן, אין הצדקה לפטור ולו לאברך אחד.

למרות זאת, אני תומך במתווה של יועז. אני יודע שהמתווה הצודק היחיד – גיוס שווה לכולם, אינו ישים, למרבה הצער. אפילו מתווה הפשרה של יועז יהיה קשה מאוד לביצוע. אני תומך בכך שיועז, בניגוד ללפיד, אינו מדבר על הפללה של מי שאינו משרת אלא על מניעת הטבות. אני תומך במתווה של יועז כי הוא מהווה שיפור דרמטי לעומת המצב הקיים והוא בר יישום בשלבים. אך אני מקווה שיועז יסיר מהצעתו את הנימוק הבן-גוריוני.

* מה הבעיה בחשמל כשר? – אין שום הצדקה לביקורת ולמתקפה על החלטת הממשלה לאשר אגירת חשמל לצורך "חשמל כשר", שלא יוצר בשבת.

אגירת חשמל היא יעד לאומי של יצירת אנרגיה נקיה, המקדמת את היעד הלאומי והעולמי להפחתת פליטות חממה. החלטה על אגירת חשמל לא בהקשר של "החשמל הכשר", לא הייתה מעוררת כל ביקורת. להיפך. האם צעד חיוני וחיובי אינו כשר רק כי ציבור חרדי ייהנה ממנו? הרי ההיפך הוא הנכון. אם אפשר לקדם את היעד הלאומי וגם לשרת צרכים של ציבור בישראל, הדבר חיובי פעמיים. וכאשר אגירת החשמל תשים קץ לשימוש בגנרטורים פיראטיים ולא בטיחותיים, הדבר חיובי שבעתיים.

ההתנגדות האוטומטית לכל דבר הקשור לחרדים, היא סממן של פוליטיקת השנאה והזהויות; חוסר נכונות ורצון לבחון דברים באופן ענייני, אלא רק על פי "הלנו הוא אם לצרינו", ואם החלטה משרתת מגזר שמצווה מדאורייתא לשנוא אותו, נתקוף אותה על אוטומט.

יש, למרבה הצער, סיבות ענייניות ומוצדקות לביקורת על החרדים – ההשתמטות מצה"ל, מתווה הכותל ועוד. אבל כאשר תוקפים אותם מסיבות בלתי ענייניות וחסרות צידוק, פוגעים בתוקף הטיעונים הצודקים והענייניים בנושאים אחרים; יוצרים תחושה של רדיפה אוטומטית.

* במלחמת אחים אני עריק.

* הרוצח – עוד שמונה בני אדם נרצחו ושבעה נפצעו בידי הקלקול השני לחוקת ארה"ב.

* חד נס – בחג העצמאות מקושטת המדינה בדגלים רבים, והם נשארים עוד שבועות אחדים אחרי החג.

זה יפה מאוד. מה שמפריע לי, הוא שאין מסתפקים בדגלי ישראל. ברשויות המקומיות, לצד דגלי ישראל מונפים דגלי הרשות. לרוב בזוגות, דגל הרשות על כל דגל הלאום. בכביש 6 דגל הלאום עם דגל חברת "דרך ארץ" ובתחנת הריענון בכביש דגלי הלאום עם דגל "דור אלון" ודגל "אלונית", ובמקומות אחרים דגלי מע"צ, דגלי "צים" וכד'.

אפילו בטקס יום הזיכרון בגולן, באתר גמלא, התנוססו על הבמה דגל ישראל ולצדו דגל המועצה האזורית גולן, דגל רשות שמורות הטבע ודגל חטיבת הגולן. זה כבר נראה יותר כמו פרסומות מאשר כמו טקס זיכרון.

זה חג העצמאות של מדינת ישראל. אין שום צורך להוסיף לדגל דגלים נוספים.

* בבחינת הבגרות – כמעט מדי שנה מגיעה אליי בשורה שבבחינת בגרות פנימית באחד מבתי הספר, התבקשו התלמידים להשיב על טקסט שכתבתי; לרוב בבחינות בגרות בתנ"ך, בספרות ופעם אחת בלשון. יתכן שיש עוד בחינות כאלו שלא הגיעו לידיעתי.

השבוע, בבחינת הבגרות הפנימית בתנ"ך בבית הספר "קציר משגב" בגוש משגב, צורף טקסט שלי על מזמור קא בתהילים; קטע מתוך מאמר שלי על המזמור. במסגרת מיזם 929 כתבתי מאמרים כמעט על כל 929 פרקי התנ"ך, ומשם נלקח הטקסט.

הטקסט שצוטט:

"מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ יְהוָה.

מה הם המעמקים מהם קורא המשורר לאלוהיו?

האם מדובר במעמקי נפשו?

האם המדובר במעמקי המצוקה שבה הוא נמצא?

דומה ששתי האפשרויות מתאימות לרוח המזמור ומסריו. מדובר בתפילה של אדם המצוי במצוקה קשה, מצפונו מייסר אותו על חטאיו והוא מתחנן לאלוהיו שיפדה את נפשו המיוסרת מעוונותיו.

אנו קוראים את התפילה הזאת בעשרת ימי תשובה. לפחות שלושה מפסוקי המזמור עוסקים ישירות בכפרת עוונות.

אִם עֲו‍ֹנוֹת תִּשְׁמָר יָהּ  

אֲדֹנָי מִי יַעֲמֹד.

המשורר מבטא חרדה עמוקה, מפני יכולתו לעמוד במשא הכבד של עוונותיו וחטאיו, שצבר לאורך השנים.

כִּי עִמְּךָ הַסְּלִיחָה  

לְמַעַן תִּוָּרֵא.

יש כאן מסר מעניין באשר לסליחה, היפוכו של המושג המוכר 'למען יראו וייראו'. יש חשיבות לנִרְאוּת דווקא של הסליחה האלוהית. לא נראות של הרתעה, אלא של עידוד התשובה. אם האדם החוטא יראה את הסליחה האלוהית, הוא יאמין ביכולתו לתקן את דרכו, כי לא הכל אבוד".

השאלות שנשאלו התלמידים:

1. מהן שתי האפשרויות שמעלה הייטנר ביחס למצוקתו של כותב המזמור? איזו מהן יכולה להיות כואבת יותר לדעתכם?

2. מתי נקרא מזמור זה (באיזו תקופה) ומה קושר את המזמור לתקופה זו דווקא?

3. מהי טענתו של הייטנר בנוגע לסליחה האלוהית? בססו תשובתכם על הכתוב בדברי הפרשנות של הייטנר.

          * ביד הלשון

גן נר – מקום בחדשות – גן נר. המושב עלה לכותרות, שלא בטובתו, בעקבות הרצח בגלבוע שביצע תושב היישוב דני מוקין.

גן  נר הוא יישוב קהילתי בשיפולי הר גיבורים שבגלבוע. הוא עלה לקרקע ב-1987, כיישוב של משפחות צעירות של בני מושבים בחבל תענך.

היישוב מנציח בשמו את הלורד הבריטי בארנט ג'אנר (Barnett Janner‏; 1892–1982) שהיה נשיא ועד שליחי הקהילות והפדרציה הציונית של בריטניה. משפחת ג'אנר, שתרמה כספים רבים לפיתוח היישוב, ביקשה להנציח את אבי המשפחה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏7.5.23

* מחדל עזה – הנסיגה מעזה לא הייתה בהתנתקות. בהתנתקות ישראל עקרה את גוש קטיף ונסוגה לקווי 4.6.67. אבל מעזה ובנותיה – דיר אל בלאח, חאן יונס ורפיח, ישראל נסוגה ב-1994, עם יישום הסכם אוסלו א' – עזה ויריחו תחילה. עד הנסיגה מערי יו"ש ובהן רמאללה במימוש הסכם אוסלו ב', ערפאת עצמו ישב בעזה.

כפי שהיום צה"ל אינו נמצא בעזה, כך היה גם בין 1994 להתנתקות. המציאות בשטחים שמהם ישראל נסוגה ברצועת עזה, הייתה כמו המציאות באזורים שמהם ישראל נסוגה ביהודה ושומרון. ישראל לא שלטה בהם, צה"ל לא פעל בהם. במשך שנים, הפלשתינאים בשטחי הרש"פ ראו חייל ישראלי רק בטלוויזיה. השנים הללו היו שנות הטרור הקשות והמדממות ביותר, שנות מתקפות הטרור ופיגועי ההתאבדות. לא היו שנות טרור כאלו לאורך כל שנות הסכסוך המדמם.

השינוי הגדול היה במבצע "חומת מגן" (2002) שבו צה"ל כבש מחדש את ערי יו"ש, השמיד את תשתיות הטרור, ולאחר מכן שב לבסיסיו אך שינה לחלוטין את המשוואה – ישראל החזירה את חופש הפעולה לצה"ל ביהודה ושומרון. מאז, המחבלים שפעלו באין מפריע וטבחו בערינו וכפרינו כמי שיש להם רישיון בלתי מוגבל לרצוח, הפכו לנרדפים. מאז ועד היום, צה"ל פועל בשטחי הרש"פ מדי יום ומדי לילה, ומגיע אל המחבלים למיטותיהם לפני שהם מספיקים לפגע ולרצוח. יש גם כישלונות – פיגועים שלא סוכלו, ואז צה"ל שם את ידיו על המחבלים, כפי שהיה השבוע עם רוצחי משפחת די.

לא כן המצב ברצועת עזה. ברצועת עזה לא נערך מבצע "חומת מגן". בשלב השני של המבצע, היחידה שלי, חטיבת הצנחנים הדרומית, הוקפצה בצו 8. המשימה שלנו, במסגרת הפעולה הגדולה בעזה, לצד כוחות הנדסה, הייתה לפרוץ את ציר פילדלפי. התמקמנו בצאלים וערכנו מודלים לפריצה. ידענו שמדובר במשימה מורכבת וקשה וסביר להניח שלא כולנו נחזור ממנה. ורובנו כבר היינו הורים לילדים. אף על פי כן, המוטיבציה הרקיעה שחקים ואחוז הגיוס היה למעלה מ-100% (כי הוא כלל גם לוחמים שכבר השתחררו מהמילואים ובכל זאת התייצבו).

שעות אחדות לפני הפעולה, היא בוטלה. הועברנו לטול כרם, שם איבדנו את חברנו לפלוגה אורן צלניק. למה הפעולה בוטלה? התירוץ היה שפרטיה הודלפו לתקשורת. להערכתי, הסיבה היא שאריק שרון קיבל רגליים קרות.

ביטול הפעולה היה מחדל ביטחוני חמור, אפילו יותר מההתנתקות. ההתנתקות הייתה קודם כל כשל ערכי, מוסרי, ציוני ואח"כ מחדל ביטחוני. אבל המחדל של אי ביצוע "חומת מגן" ברצועת עזה הוא בכיה לדורות. שעה שצה"ל חיסל את תשתיות הטרור ביהודה ושומרון, הטרור ברצועת עזה הלך והתעצם, וכעת מדינת ישראל כולה מאוימת ברקטות מעזה. כל המבצעים של צה"ל, גם המוצלחים שבהם, לא חיסלו את תשתית הטרור. המטרה הזו כלל לא הוצגה לצה"ל. כי הדרך לחסל את תשתית הטרור, היא "חומת מגן" ברצועת עזה. המחיר של "חומת מגן" בעזה היום, יהיה כבד הרבה יותר ממחירה לפני 21 שנה. אבל אם נמתין, כאשר נעשה זאת, ובסופו של דבר לא יהיה מכך מנוס, המחיר יהיה כבד שבעתיים.

כן, המענה הנכון לטרור העזתי הוא "חומת מגן" בעזה. אלא שלשם כך יש צורך בלכידות לאומית והממשלה הזאת ניפצה את הלכידות והסולידריות לרסיסים. לכן, הפעולה הזאת לא תוכל להתבצע היום. מה שניתן ונכון לעשות היום, לצד מכות קשות וכואבות לארגוני הטרור בעזה, הוא לשקם את הלכידות החברתית. לבטל את המהפכה המשטרית, להתכנס בנפש חפצה ובנחישות לרפורמה בהסכמה לאומית רחבה. כאשר נשקם את תשתית החוסן שלנו, נצא לחסל את תשתית הטרור.

* מה יש לו לתרום – בן גביר ממורמר על כך שנתניהו אינו מזמין אותו להתייעצויות ביטחוניות.

וכי לשם מה יזמין אותו? מה יש לו לתרום בהתייעצויות ביטחוניות? את ניסיונו כראש כנופיה? מה הוא יאמר בדיונים: "מוות לערבים"? "שישרף לכם הכפר?" "מוחמד חזיר"? "מוחמד מת"? "ברוך הגבר"? או הגרוע מכל – "כהנא צדק"?

וכי ראשי מערכת הביטחון יכולים לדבר בחופשיות באוזני מי שעד לאחרונה היה יעד מודיעיני שלהם?

* נו, פטר אותו.

* הם בהיסטריה – קראתי את ציוציה האחרונים של זרש בן גביר, ואפשר לקבוע שזוג נערי הזוועות הללו (את הצעת הנישואין הוא הציע לה ליד קברו המשוקץ של מורו ורבו המחבל רוצח ההמונים ארור גולדשטיין ימ"ש) בהיסטריה. הם מבינים שערוותו של הנפל הזה, שחשב שרקורד של ראש כנופיה מכשיר לתפקיד ביטחוני התגלתה ברבים, ושגם השוטים שהלכו אחריו מבינים את טעותם.

* השותף הטבעי – מי שמכניס למיטה שלו כלב, אל יתפלא שהוא קם עם פרעושים.

* בקשת מחילה – אני מתנצל בפני ציבור הכלבים על המטפורה הלא ראויה.

* השתמטותם אומנותם – אחד הטיעונים המעצבנים בדיון הציבורי על השתמטות היא התשובה המתחכמת (ולאו דווקא מחרדים, אלא משותפיהם במחנה ה…"לאומי") – ומה עם ההשתמטות אצל החילונים ובתל-אביב?

זה ווטאבאוטיזם דמגוגי ושקרי. יש משתמטים חילונים. יש משתמטים בתל-אביב. זו תופעה מגונה. אך הם משתמטים כבודדים. הרוב הגדול של התל-אביבים ושל החילונים משרתים.

לעומת זאת, המאפיין הראשי של הציבור החרדי הוא ההשתמטות. זהו ציבור משתמט. ההשתמטות השחיתה את הציבור הזה והפכה אותו לציבור טפילי. זה הציבור היחיד שמשתמט כציבור. זה הציבור היחיד עם אידיאולוגיה של השתמטות. זה הציבור היחיד שהנציגות הפוליטית שלו מעמידה על ראש שמחתה את ההשתמטות, את המאבק בעד ההשתמטות והמשתמטים ואת הניסיונות לחוקק חוקי השתמטות.

במו"מ הקואליציוני הם הציבו בראש סדר העדיפויות את החקיקה למען ההשתמטות. תמיכתם במהפכה המשטרית היא מבחינתם תוצר לוואי של הסכמת הקואליציה למתווה ההשתמטות. הם תובעים בעיקר פסקת התגברות כדי להבטיח שהרוב האוטומטי יבטל פסיקת בג"ץ נגד חוק ההשתמטות. תמיכתם בתקציב המדינה מותנית בהסדרת ההשתמטות. הם מאיימים על קיום הממשלה אם לא תזדרז לחוקק את חוק ההשתמטות לפני העברת התקציב. השתמטותם – אומנותם.

ואת ההשתמטות מהגנת המולדת והעריקה ממלחמת מצווה הם מתרצים ב"לימוד תורה" ובכך הם גורמים לחילול השם שאין כדוגמתו. העיקר שהם חלק מ… המחנה ה"לאומי". מה כל כך לאומי בהשתמטות?

* קנו אנג'ל – קנו אנג'ל!

אל תתנו ל-BDS החרדי-משתמטי לנצח.

* עזות מצח – איזה חצופים. הם משתמטים מצה"ל. עכשיו הם מנסים לעגן את השתמטותם הממארת בחוק מדינה. וכאשר אזרחים, שמשרתים ובניהם ונכדיהם משרתים ומחרפים את נפשם על הגנת העם והארץ, מפגינים נגד ההשתמטות, הם מפעילים חרם בנוסח BDS נגד חברה עסקית שיו"ר הדירקטוריון שלה, כאזרח פרטי, הפגין נגד ההשתמטות, ומנסים לשבור את מטה לחמם של מאות עובדי החברה. מנוולים.

את ההפגנה הם מכנים "הפגנה נגד התורה". אין דבר שהוא יותר נגד תורת ישראל, מההשתמטות ממלחמת מצווה.

* מפגן דוחה – הפגנות עם "ארונות קבורה" – מפגן מגעיל ומעורר חלחלה.

* החלופה הפוליטית – החלופה הפוליטית הטובה ביותר למשבר הפוליטי והחברתי, היא הקמת ממשלת אחדות לאומית בהרכב: הליכוד, יש עתיד והמחנה הממלכתי. הם יקבעו את קווי היסוד ומפלגה שתקבל אותם על עצמה, זולת פסולי החיתון – חד"ש-תע"ל ועוצמה כהניסטית, תוכל להצטרף.

מי יהיה ראש הממשלה? נתניהו. למה? כי הוא ניצח בבחירות וכי אם הוא יפרק את הממשלה שהוא עומד בראשה למען הקמת ממשלת אחדות ציונית, נכון שהוא יהיה ראש הממשלה.

איך זה מתיישב עם עמדתי העקרונית, על פיה מי שהוגש נגדו כתב אישום לא יוכל להיות ראש הממשלה? זה לא מתיישב, אבל כאשר על המאזנים ממשלת משתמטים, עבריינים וכהניסטים בראשות הנאשם ומנגד ממשלה ציונית פטריוטית בראשות הנאשם, ברור מה גרוע יותר.

כמובן שתיקי המשפטים, ביטחון הפנים (הרי השם המגוחך "השר לביטחון לאומי" יוחלף מיד) והתקשורת, תעבורנה לידיים של יש עתיד והמחנה הממלכתי.

זה הפתרון הטוב ביותר למשבר. למרבה הצער, ההיתכנות שלו שואפת לאפס.

* חזרתי להפגין – מרגע ש"הושהתה" החקיקה והחלה ההידברות בבית הנשיא, לא השתתפתי בהפגנות. אמנם הצטערתי מאוד שהחקיקה לא נגנזה, כפי שראוי היה, כדי לגשת בידיים נקיות להידברות על רפורמה משפטית קונסטרוקטיבית בהסכמה לאומית רחבה, בלי שאקדח המהפכה מכוון לרקה. ובכל זאת, סברתי שעדיף לעצור את המחאה ולתת לצדדים הזדמנות לדון ולהגיע להסכמה.

אבל ההפוגה לא קרתה. ההפגנות נמשכו, הן של מתנגדי המהפכה והן של תומכיה. כנראה שאין מנוס מכך שמחאות והפגנות תלווינה את ההידברות. ואולי ללא מאזן אימה לא תהיה התקדמות.

הפגנת השלטון ובעיקר נאום ההסתה והתרת הדם המתלהם של עוכר המשפטים יריב לוין ואמירות נוספות שלו ושל אחרים שהביעו נחישות לממש את המהפכה, הביאו אותי להחלטה לחזור להפגין.

השתתפתי אמש בהפגנה בקפלן. הלכתי לשם ברגל מגבעתיים והתרגשתי לראות את הדרכים מלאות בהמוני מפגינים אוחזים בדגלי הלאום, נוהרים בדרכם לקפלן. בקפלן היו 150,000 איש, ועוד רבבות רבות במאות מוקדים בארץ. 150,000 דגלי ישראל. תל-אביב תכלת לבן. 150,000 איש שרים בקול גדול, בהתכוונות מלאה ובהתרגשות גדולה את "התקווה". "נפש יהודי הומיה… עין לציון צופיה… להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים". קטעים שלמים ממגילת העצמאות מוקראים מעל הבמה. "בארץ ישראל קם העם היהודי. שם עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי".

אי אפשר לטעות. זו הפגנה ציונית מאוד, פטריוטית מאוד. המילים "ציונות", "מדינת העם היהודי", "מדינה יהודית", "מדינה יהודית ודמוקרטית", נישאו בכל פה.  

הנאומים לא היו טובים. אף לא אחד מהם. דבר אחד הפריע לי מאוד וגרם לי לתחושה מאוד לא נעימה בהפגנה, ולשאול את עצמי אם אני במקום הנכון; מסר שחזר שוב ושוב בדברי הנואמים היה התנגדות להידברות ולפשרה. והקהל הריע לאמירות האלה. ואילו אני מאמין גדול בהידברות ובהסכמות, ולא רק מעצם היותן הסכמות, אלא כי אני בטוח שההסכמות, אם תהיינה, תיצורנה מציאות משפטית טובה מהקיימת, כי יש כשלים רבים במערכת ויש צדק בחלק מהטענות של תומכי המהפכה, הגם שהפתרון שלהם – התמודדות עם כאב ראש באמצעות עריפת הראש, הוא פתרון מסוכן ומטורף. הדיבור על רצון בהכרעה ולא בפשרה הוא דיבור מסוכן. הוא מסוכן כאשר הוא בא מיריב לוין והוא מסוכן כאשר הוא בא ממתנגדי המהפכה.

הנואמת האחרונה הייתה צווחנית היסטרית, עו"ד רוזוליו. היא צווחה במלוא גרונה סיסמאות קיצוניות נגד ההידברות. היו שהריעו לה, אבל לפחות באזור שבו אני עמדתי, רוב האנשים סביבי הביעו חוסר נוחות מדבריה המתלהמים ורבים פשוט קמו והלכו. 

החלק היפה והמרגש בהפגנה, היה שירת "אני ואתה נשנה את העולם" עם מיקי גבריאלוב. "אז יבואו כבר כולם".

* בגין לא חתם – רגע מביך בהפגנה, היה בנאומה של ציפי לבני. היא אמרה דברים יפים על מגילת העצמאות ועל כך שלמרות הקרע שהיה גם אז בעם, הכל התאחדו, מול האיום החיצוני, והציגו חזון גדול לעם ישראל שהתבטא במגילת העצמאות. היא ציינה בצדק, שכולם חתמו על המגילה, הימין והשמאל ואפילו החרדים. היא שכחה את הקומוניסטים, שגם הם, למרבה הפלא, כמעט באורח נס, תמכו באותו היום וחתמו על המגילה. אלא שבסיפור שלה, היא הזכירה גם את בגין בין החותמים. אך מה לעשות, בגין אינו חתום על המגילה. על המגילה חתמו חברי מועצת העם, שאכן, כללו גם את נציגי המפלגה הרוויזיוניסטית. בגין היה אז מפקד האצ"ל. באותו יום הוא הכריז על הקמת תנועת החרות, שהתמודדה לראשונה בבחירות לכנסת הראשונה. אין לי ספק שהוא היה חותם על המגילה, אך הוא לא היה בפורום הזה ולכן הוא לא חתם. אגב, גם הנשיא הראשון חיים ויצמן, שאף הוא לא היה חבר מועצת העם, אינו חתום על המגילה.

"רגע מביך" הגדרתי את טעותה של לבני. השאלה כמה אנשים מבין ההמונים, מודעים לטעות וחשו מבוכה. אני משער שמעטים מאוד.

* במלחמת האחים אני סרבן.

* המוחרמים המחרימים – אחד הנושאים שעליהם הרביתי להגיב לאורך השנים הוא התופעה הנלוזה של חרם אמנים על ההתיישבות ביו"ש. אני רואה בכך התנהגות אנטי תרבותית, אנטי אמנותית. בכל גל כזה פרסמתי מאמרים, חתמתי על גילויי דעת והוזמנתי לרבי שיח.

ודווקא בשל כך, חורה לי כל כך כאשר אני קורא על יישובים ביו"ש שמחרימים אמנים. כאשר חנן יובל, התגלמות הממלכתיות, סירב להופיע בכנסת בעקבות מצג ההתבהמות הגזענית מיזוגינית של הח"כהניסט אלמוג כהן, בוטלו הופעות שלו ביו"ש. וכעת, בוטלה הופעה של קרן פלס בגוש עציון, בשל השתתפותה ב"מחאת השפחות".

כשהמחרימים הופכים למוחרמים, על מה ילינו כששוב יוחרמו? מה הם רוצים, שכל מי שאינו בדעתם, יצטרף למחרימים? הם רוצים שרק מי שתומך בדעותיהם יופיע בפניהם?

* מי שכנע שאין פרטנר – הפוסט היסטוריון השוקניסט דימיטרי שומסקי, תקף בחריפות, בפשקוויל בשוקניה, את אהוד ברק, והאשים אותו כשותף הנאמן של נתניהו, מי שתרם יותר מכל אחד אחר לעליית נתניהו והימין ולהתבססותם בשלטון, בכך שהפיץ בחברה הישראלית את התודעה שאין לנו פרטנר פלשתינאי. הוא מציג מהלך עקבי של ברק שהחל עוד כלובש מדים ונמשך כשר בממשלת רבין והגיע לשיאו בהיותו ראש הממשלה – מהלכים שנועדו לסכל הסכם עם הפלשתינאים. שומסקי מציג את ההבדל בין דרכו של רבין לדרכו של ברק כמחלוקת בין שיטת ההסכם בשלבים והסדרי ביניים של רבין לעומת דרכו של ברק –  הקפיצה להסכם קבע ב"הכל או לא כלום" שהכשילה את ההסכם, כביכול כי לערפאת לא היה מנדט לפשרה על ירושלים והפליטים ולהסכים לנסיגה של "רק" 90% משטחי יש"ע. ברק הלך למהלך חסר סיכוי, כפי שהוזהר, וכאשר כצפוי הוא נכשל, הוא לא הציג זאת ככשל נקודתי והמשיך בתהליך, אלא הצהיר שאין פרטנר, שיכנע בכך את הציבור ובכך העלה את הימין.

כל המאמר רצוף "עובדות" מנותקות מהמציאות ואף הפוכות לה. ההבדל בין ברק לרבין לא היה בסוגיית הסדרי ביניים או הסדר קבע. בתקופת רבין מוצה שלב הסדרי הביניים, אוסלו א' ואוסלו ב', ועל פי ההסכמים הצדדים עברו לשלב הבא, המו"מ על הסדר הקבע.

הסדרי הביניים נחלו כישלון חרוץ. מהות הסכם אוסלו א' היה הכרה באש"ף כנציג הלגיטימי של העם הפלשתינאי, ויתור על עזה ויריחו תחילה והכנסת ערפאת וצבא המחבלים שלו לא"י, תמורת הפסקת הטרור והמאבק המזוין. רבין, פרס, ביילין וכל השותפים להסדר הבהירו, שאם הטרור ימשך, ישראל תכבוש מחדש את השטחים שמהם תיסוג. במטוס שבו הגיע ערפאת לארץ ישראל הוא הבריח נשק. ומיד עם הגעתו הוביל פיגועי טרור קשים נגד ישראל. אף על פי כן, ישראל הלכה לאוסלו ב', שבו ויתרה על חלקים רבים מיו"ש תמורת חזרה על אותה התחייבות פלשתינאית מאוסלו א'. וכפי שהם הפרו אותה ברגל גסה אחרי ההסכם הראשון, כך עשו ביתר שאת בהסכם השני. כתוצאה מכך, רבין הקפיא את הנסיגה הישראלית, כשהגיעה מועדה, בשל הטרור ("אין תאריכים קדושים"), אך לאחר הרצח, פרס ביטל את החלטתו של רבין והורה על נסיגה חפוזה של ישראל מכל אותם אזורים זולת חברון. את המלאכה השלים נתניהו שנסוג גם מחברון. על הנסיגה של פרס מכל אותם שטחים הגיבו הפלשתינאים במתקפות טרור חסרות תקדים, שבעטיים איבד פרס את השלטון שאותו קיבל מיגאל עמיר על מגש של כסף.

אחרי אוסלו ב', הסדר הביניים ירד מהפרק. ההבדל הגדול בין רבין וברק, לא היה בשאלת הסדרי ביניים או הסדר קבע, אלא בדבר מהות הסדר הקבע. בנאומו האחרון בכנסת טרם הירצחו, הציג רבין את הקווים האדומים שלו במו"מ, והבהיר שאלה קווים אדומים, שאין פירוש הדבר שעל כל השאר הוא מוכן לוותר. בין השאר הוא דיבר על ירושלים השלמה והמאוחדת והאזורים העוטפים אותה, על בקעת הירדן במובן הרחב ביותר של המושג, כלומר עד ממערב לדרך אלון, על גוש קטיף וקרא להקים עוד גושים כאלה גם ביהודה ושומרון ועל כך שהישות הפלשתינאית שתקום תהיה "פחות ממדינה". התכנית של ברק מוטטה את כל הקווים האדומים של רבין. הוא הסכים לראשונה לחלוקת ירושלים וויתור גם על העיר העתיקה זולת הרובע היהודי ולמעשה ויתר גם על הר הבית. הוא ויתר לראשונה על בקעת הירדן. הוא ויתר על גוש קטיף. הוא הציע נסיגה כמעט מכל יש"ע ותמורת האזורים שמהם אי אפשר לסגת, הוא הציע "חילופי שטחים", כלומר נסיגה מחלקים ממדינת ישראל הריבונית. בניגוד לרבין הוא קיבל את עקרון הנסיגה לקווי 4.6.67, ומכאן ההצעה ל"חילופי שטחים", בעוד הכותרת של רבין הייתה "לא תהיה נסיגה לקווי 4.6.67" – ותחת הכותרת הזאת פירוט הקווים האדומים. בניגוד לרבין, ברק הסכים למדינה פלשתינאית ריבונית.

עם ההצעה הזאת, שאי אפשר לסרב לה, הוא ניגש לקמפ-דיוויד כדי לפתור באחת את הסכסוך המדמם. הוא אימץ את הצעות השמאל הרדיקלי, שמפלגת העבודה תמיד התנגדה להן ואת דרכו של השמאל הקיצוני להביא לשלום עכשיו. ערפאת, היה מוכן בהסדרי ביניים לקבל עוד ועוד שטחים ללא תמורה כדי לחזק את אחיזתו ואת כוחו במאבק הטרוריסטי נגד הישות הציונית, אך כמובן שסירב להסכם שלום עם המדינה שאינו מכיר בזכות קיומה. הוא, ולא ברק, שכנע את עם ישראל שאין פרטנר פלשתינאי.

ומה עשה ברק? במקום להכריז שעקב דחיית ההצעה תכניתו בטלה ומבוטלת, לא שרירה ולא קיימת, הוא שב עד לזרא על המנטרה ש"זו התכנית ואין בלתה" וגרם לכך, שמי שמעז להציע הצעות ברוח רבין מוקע כ"סרבן שלום" וכ"ימין קיצוני".

ערפאת פתח במתקפת הטרור הקשה ביותר בכל שנות הסכסוך, באמצעות השליטה שקיבל על שטחי הרש"פ ביו"ש וברצועת עזה. תחת האש והטרור, ברק זחל אליו למו"מ בטאבה, שבו הציע עוד ועוד ויתורים שכמובן נדחו על הסף ונענו בהגברת הטרור. וגם אז, ברק לא אמר שאין פרטנר, אלא בתשדיר הבחירות האחרון לפני הקלפיות בשנת 2001, הוא אמר שהגענו עד צעד אחד לפני השלום, וביקש מנדט לעשות את הצעד הזה. הציבור הישראלי נפנף אותו ובחר בשרון, כי הקונספציה של ויתורים מפליגים ומרחיקי לכת תמורת שלום, כשלה והביאה לטרור חסר תקדים.

על פי הנראטיב ההזוי של שומסקי, בעקבות מסר ה"אין פרטנר" של ברק, ירד הנושא הפלשתינאי מהפרק. גם זה שקר. ההיפך הוא הנכון. כאשר שרון ראה שאין פרטנר למו"מ, המסקנה שלו לא הייתה הפסקת הוויתורים, אלא נסיגה חד-צדדית עד קווי 4.6.67 ברצועת עזה (+ בונוס של עקירת יישובים, אף ללא נסיגה, בצפון השומרון).  והיא נענתה בטרור הרקטות שלא פסק עד היום. ולאחר מכן, אהוד אולמרט הציע לאבו-מאזן הצעה מרחיקת לכת אפילו יותר משל ברק, וגם היא נדחתה על הסף. וגם נתניהו אימץ את תכנית קרי, שהייתה אף היא ברוח תכניות ברק ואולמרט, ואף היא נדחתה על הסף בידי הפלשתינאים.

שומסקי טועה ומטעה. מי שהביא להכרה הציבורית שאין לנו פרטנר לשלום, לא היה ברק אלא ערפאת ומאוחר יותר אבו-מאזן. אם הייתה לברק תרומה לתובנה הזאת, היא בכך שאימץ את הדרך של שומסקי ושכמותו, בניסיון כן ונחרץ להביא לשלום, והצעתו התנפצה אל סלעי המציאות.

* סדרת ייצור  – הסיפור על פייק ניסיון התנקשות אוקראיני בפוטין, הוא מן הסדרה של הצתת הרייכסטאג.

* יכול להיות – כתבה מעניינת של אתי אברמוב ב"ידיעות אחרונות" מספרת על שירותו הצבאי של יהונתן גפן והשלכותיו על דמותו ויצירתו. גפן היה לוחם בצנחנים, קצין בגולני וקצין מילואים בצנחנים. הוא לחם בקרבות הקשים ביותר של מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים – תל פאחר ואיסמאעליה (בהתאמה). הוא חזר ממלחמת יום הכיפורים הלום קרב פוסט טראומטי, כאשר עוד לא היו כלים להתמודד עם הלם קרב ופוסט טראומה. הוא התמכר לשתיה וסמים ואימץ את השקפותיו הפוליטיות הרדיקליות.

הכתבה משליכה על מלחמת יום הכיפורים גם את שירו "יכול להיות שזה נגמר?" ("אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי"). היא מסתמכת על סיפורו של גפן עצמו, בראיון האחרון לחייו. לטענתו, הוא כתב את הדברים בעקבות דברי דודו, שר הביטחון משה דיין במלחמה, "יכול להיות שאנחנו בעיצומו של חורבן הבית השלישי". לטענת יהונתן גפן, מכאן הוא לקח את ה"יכול להיות".

יכול להיות שלא. כלומר, בטוח שלא. סיפור יפה, אבל יש בעיה קטנה. השיר מופיע בתקליטו של אריק איינשטיין "ארץ ישראל הישנה והטובה" שיצא לאור בתחילת 1973, למעלה מחצי שנה לפני המלחמה.

הדבר מזכיר לי שנתן זך נהג לספר בראיונות שאת "כי האדם עץ השדה" הוא כתב כתגובה למלחמת לבנון הראשונה. אלא שהשיר הופיע בתקליטה של נורית גלרון "שירים באמצע הלילה" שיצא ב-1981, שנה לפני המלחמה.

* תשובות לחוה ליבוביץ' – א. ודאי וודאי שבן גביר מחלל ומטמא בנוכחותו את הכנסת ואת הממשלה. הכהניסטים לא ראויים לבוא בקהל ישראל. ב. איני טוען שיש לאסור תפילה בהפרדה בכותל, אלא שיש לקיים את מתווה הכותל, על פיו יש להקים רחבה נוספת, רחבת ישראל, שבה לא תהיה הפרדה. לא במקום הרחבה הקיימת אלא בנוסף לה.

          * ביד הלשון

לא כצעקתה – מתוך הטור של עמית סגל ב"ידיעות אחרונות": "יום העצמאות חלף בלי מחאות ויום הזיכרון עם הפרעות בהיקף פחות בהרבה משנראה היה. לא כצעקתה ביותר ממובן אחד".

מקור הביטוי לא כצעקתה, הוא דווקא כן "כצעקתה".

בסיפור על מהפכת סדום ועמורה נאמר: "זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה, וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד" (בראשית יח, כ). בטרם יחליט אלוהים על עונש החורבן, הוא מבקש לבדוק היטב אם הזעקה מדויקת. או במילים אחרות – הַכְּצַעֲקָתָהּ? וכך נאמר: "אֵרְדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה, וְאִם לֹא – אֵדָעָה" (ברא' יח, כא).

הביטוי "הכצעקתה" נפוץ בעברית וגם על דרך השלילה, "לא כצעקתה". הכצעקתה, פירושה – האומנם הדבר חמור כמו שהוצג? "לא כצעקתה" – הדבר אינו חמור כפי שהוצג.

כשעמית סגל כותב "לא כצעקתה ביותר ממובן אחד", כוונתו ל"לא כצעקתה" במובן של לא היו הפרעות ומחאות כפי שחששנו ובמובן המילולי של לא היו הרבה צעקות.

לפני חודשים אחדים פרסמתי מאמר תחת הכותרת "לא כצעקתה", שבו הפרכתי, כמי שעובד במטעים של אורטל באזור טורבינות הרוח, כולל חלקות שמוצבות בתוכן טורבינות, את הטענה על מפגע רעש חמור. גם כאן כתבתי: "לא כצעקתה, תרתי משמע". כלומר, לא כצעקתה במובן שההפחדות אינן נכונות, ובמובן של: זה לא רעש חזק.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏26.2.23

* המוצא מהמשבר – המוצא מהמשבר הלאומי הקשה שאנחנו מצויים בו, הוא מתווה הנשיא.

תמיכתי במתווה הנשיא אינה רק כיוון שאל מול מצב שבו נפערת תהום בעם ישראל הוא מציע גשר, אלא גם כיוון שהגשר שהוא מציע הוא הדרך הנכונה.

המתווה שלו מנטרל מהמהפכה המשטרית את מה שהופך אותה למהפכה משטרית, אך הוא משאיר בתוכה את הרפורמה המשפטית.

המתווה שלו אינו מקדש את הסדר הקיים, שהוא סדר בעייתי, שבמידה רבה גרם לריאקציה של המהפכה המשטרית, אלא משנה אותו באמצעות רפורמה משפטית.

הרפורמה שהוא מציע היא קונסטרוקטיבית, להבדיל מן המהפכה ההרסנית. המתווה שלו נותן מענה לבעיות האמתיות שמציגים תומכי המהפכה, אך הוא מגן על הדמוקרטיה מפני היסודות האנטי דמוקרטיים במהפכה, ובראשם אובדן עצמאותה של הרשות השופטת והפיכתה לזרוע של הממשלה.

המתווה שלו מכיר בכאבים השונים של החלקים השונים בעם ומנסה לתת מזור לאותם כאבים, קודם כל באמצעות ההכרה בהם.

הנשיא נוהג כמבוגר האחראי, שמנסה למנוע מהפירומנים להדליק תבערה. המאפיין המרכזי של יוזמתו הוא אחריות לאומית, הנעדרת לחלוטין בהנהגה הנוכחית.

מתווה הנשיא מציע לחוקק את חוק יסוד החקיקה, שיסדיר בהסכמה רחבה את מערכת היחסים ומערך הכוחות בין הרשויות השונות, במקום הניסיון של רשות אחת להשתלט על רעותה. החוק הזה יאפשר, בצדק, גם התגברות של הכנסת על ביטול של חוק. אבל כאן יש לי ביקורת על המתווה – הנשיא לא נכנס לסוגיית הרוב הדרוש בהתגברות. הוא השאיר את זה להידברות. זו טעות. הוא לא היה צריך לקבוע האם יהיה זה רוב של שבעים או שמונים ח"כים, או של 65 כולל חמישה מהאופוזיציה. את זה צריך היה להשאיר להידברות. אבל היה עליו לציין כחלק מן המתווה, שלא תהיה פסקת התגברות ברוב האוטומטי של הקואליציה. כלומר, שהסעיף הזה במהפכה אינו קביל והוא מחוץ לתחום בהידברות.

מתווה הנשיא מתמודד עם הבעיה הקשה ביותר במערכת המשפט, שהמהפכה המשטרית התעלמה ממנה לחלוטין – המחסור בשופטים שגורם לסחבת, היוצרת עינוי דין.

רוב מוחלט בקרב העם תומך בעמדת הנשיא. רוב מוחלט בקרב מצביעי הליכוד תומך ביוזמת הנשיא. רוב מוחלט בקרב המוחים נגד המהפכה תומכים ביוזמת הנשיא ולא בעמדה הרדיקלית השוללת הידברות ורואה בה כניעה.

כעת על הנשיא ללכת צעד נוסף, ולזמן את הצדדים אליו, לבית הנשיא, ביום ובשעה שיקבע, עוד השבוע.

ההידברות חיונית מאוד, אך כדי שתהיה תכליתית יש צורך בשני גבולות משחק: א. עצירת מהלך החקיקה. ב. נקודת המוצא להידברות אינה המהפכה המשטרית אלא מתווה הנשיא.

* הפנטזיה של אהוד ברק – יום לאחר השבעתו של ברק לראש הממשלה, נפגשנו עמו, ראשי ועד יישובי הגולן, למפגש קשה וסוער. הוא לא הסתיר את כוונותיו; הוא הבהיר שהוא נחוש וממוקד מטרה למסור את הגולן לאויב הסורי.

משפט אחד שהוא אמר זעזע אותי במיוחד. "אני לא אשאיר אבן בלתי הפוכה בניסיון להביא לשלום עם סוריה, כי אם לא יהיה שלום עם סוריה תהיה מלחמה, ואם תהיה מלחמה והציבור לא יידע שעשינו כל שלאל ידינו כדי למנוע אותה, החיילים לא יעלו על הטנקים".

אלה דברים שאומר ראש הממשלה ושר ביטחון? כך מתבטא הרמטכ"ל לשעבר? הא מעלה על דעתו שבמלחמה על קיום המדינה אנשים לא יעלו על הטנקים כדי להגן עליה, מסיבות פוליטיות? זה מה שמניע אותו?

אבל אם אז חששתי שהוא מונע מפחד שמא זה יקרה, כעת נדמה לי שזו דווקא הפנטזיה שלו. התבטאויותיו הקיצוניות, ההולכות ומסלימות, מעודדות תסריט אימים כזה. בוועידת "הארץ" לדמוקרטיה אמר ברק: "במשטר בלתי לגיטימי בעליל אין לבצע פקודות עם דגל שחור".

ברק יודע, בוודאי, שגם בדמוקרטיה הליברלית ביותר, אין לבצע פקודות שמתנוסס עליהן דגל שחור, כי אותן פקודות הן בלתי חוקיות בעליל. מה פירוש בעליל? כאלו שכל חייל יודע וחייב לדעת שאסור לו לבצע אותן, וכי אם יבצע אותן לא יוכל להסתתר מאחורי נותן הפקודה, אלא הוא עצמו יישא באחריות פלילית. למשל, אם מפקד יורה לחייל לירות סתם באזרח ולהרוג אותו או לרצוח שבוי – זו פקודה בלתי חוקית בעליל שמתנוסס עליה דגל שחר. היא כזאת, גם במדינה הדמוקרטית ביותר.

ברק לוקח את הטרמינולוגיה של בלתי חוקית בעליל ושל דגל שחור לעבר אמירה אמורפית על ממשלה לא לגיטימית. הוא לא אומר (עדין?) בפירוש שהממשלה אינה לגיטימית, או שהיא לא תהיה לגיטימית אם הכנסת תחוקק את חוקי המהפכה המשטרית. אבל הוא כבר רומז לכך. והמסר שהוא מעביר, הוא שאם הממשלה "אינה לגיטימית בעליל", אפשר להתייחס לכל פקודה של הצבא שסר למרותה, כאל פקודה בלתי חוקית בעליל ויש לסרב לה. כלומר, חובה של חייל לסרב לה, גם כאשר הוא נשלח לעצור חוליית מחבלים בדרך לפיגוע בישראל, או להפציץ מתקן לדיוק טילים בסוריה, או להפציץ כור גרעיני באיראן או… לפנות מאחז בלתי חוקי שעלה באישון לילה.

הדרך הקיצונית שמוביל ברק, מסוכנת למדינת ישראל לא פחות מהמהפכה המשטרית, ואני אומר זאת כמתנגד חריף של המהפכה.

תמיכתי במהלכיו של הנשיא הרצוג להביא לפשרה ולרפורמה קונסטרוקטיבית בהידברות ובהסכמה לאומית רחבה, נועדה לא רק לסכל את המהפכה המשטרית, אלא גם כדי לבלום את מה שנראה כהתנגשות אלימה בלתי נמנעת בין הדהרה הדורסנית של הפירומנים נתניהו, לוין ורוטמן לבין ההתנגדות הקיצונית והמטורפת שהפירומן ברק מטיף לה. לא בכדי, ברק תוקף בחריפות את הנשיא ומשווה אותו לצ'מברליין. כמו לוין ורוטמן – גם הוא רואה במהלך הפשרה של הנשיא – איום. וכמו נתניהו, גם הוא מונע במידה רבה מאינטרסים אישיים זרים.

* מני מאוטנר נגד המהפכה המשטרית – תומכי המהפכה המשטרית, נוהגים להיתלות באילנות גבוהים – לצטט את אלה שמתחו ביקורת על האקטיביזם השיפוטי לאורך השנים, כאילו משמעות הביקורת שלהם היא תמיכה במהפכה.

אחד המצוטטים הפופולריים הוא מני מאוטנר. ומה עמדתו של מאוטנר על המהפכה? במאמר ל"הארץ" הוא הבהיר שהוא "מתנגד בתקיפות לשני הרכיבים המסוכנים ביותר שבהצעת הרפורמה של השר לוין: פוליטיזציה של המינויים לתפקידי שפיטה, והעתקת הנאמנות של היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה מהציבור לשרים".

המסר המרכזי במאמרו של מאוטנר הזוי, בעיניי. הוא מציע הקמת ממשלת אחדות של נתניהו עם גנץ ולפיד ובלי הציונות הדתית, הכהניסטים והחרדים, תמורת ביטול משפטו של נתניהו. הוא מגדיר את הצעתו כ"להיות חכם ולא צודק", כלומר בעיניו התנגדות לביטול המשפט היא "טהרנות" שתאפשר את המשך קיום הממשלה שתגרום לנזק חמור ביותר לישראל.

מתווה הנשיא הוא בסיס לרפורמה משפטית קונסטרוקטיבית, שמתקנת את הלקוי ואינה הורסת את הראוי. זו החלופה הראויה למהפכה המשטרית, ולא כל מיני התחכמויות.

* שופטים אומרי-הן – בשנים האחרונות, שבהן איילת שקד וגדעון סער כיהנו כשרי המשפטים, נבחרו שופטים שמרנים רבים לבית המשפט העליון. הטענה על המונוליטיות האידיאולוגית בעליון אנכרוניסטית. היום המציאות שונה לגמרי. גם מחוללי המהפכה המשטרית יודעים זאת.

השופטים השמרנים אינם מתאימים ללוין, רוטמן ושות'. הרי השופטים השמרנים אינם אוטומטים שלהם. הם נאמנים לתפקידם, לחוק ולצדק. הם עצמאיים. כל השופטים השמרנים, כולל אלרון בדעת המיעוט שלו, מנעו את כהונתו של העבריין הסדרתי אריה דרעי בממשלה.

לוין ושות' אינם רוצים שמרנים כאלה. הם רוצים אומרי-הן. לכן הם רוצים להשתלט על מינוי השופטים. הם עלולים לבחור לשופטים עוכרי דין מן הסוג של גוטליב, שפטל, ברדוגו וארי שמאי.

* השתלבות במרחב השמי – למה לראות רק את השלילי? הנה, ברגע שננטרל את הרשות השופטת, ניטיב להתמזג במרחב, בתרבות המזרח תיכונית. זו לא הגשמת חלום?

* לינצ'וקרטיה – בדמוקרטיה, ראש הממשלה אינו הולם באזרחים שמפגינים נגדו.

אבל בדמוקרטיה, ראש הממשלה גם אינו מנסה להשתלט על הרשות השופטת.

בדמוקרטיה, הרשות השופטת לא מאפשרת לראש הממשלה להלום באזרחים שמפגינים נגדו.

אבל מיהי הרשות השופטת שאף אחד לא בחר בה שתגיד לראש הממשלה שנבחר בידי העם לא להלום באזרחים שמפגינים נגדו. הרי להלום במתנגדי משטר זה רצון הרוב. ורצון הרוב זה הדמוקרטיה.

כמו בלינץ'. הרוב קובע שצריך להלום ב אז הולמים ב.

זאת הדמוקרטיה, לא?

* לוגיקה אגוצנטרית – נתניהו אומר שהמוחים נגד המהפכה המשטרית הם אותם סרבני חיסונים.

מיותר לציין שזאת שטות מוחלטת.

ברור שהוא משקר. השאלה היא אם הוא משקר גם לעצמו.

איזה איש רדוף ואגוצנטרי. ככה הוא חושב. כיוון שהוא היה ראש הממשלה בקורונה וקידם (לזכותו ייאמר, שבהצלחה רבה) את החיסונים, הרי שמתנגדי החיסונים עשו זאת נגדו.

וגם מתנגדי המהפכה המשטרית מפגינים נגדו.

ההיקש הלוגי, הוא שאם מתנגדי החיסונים הם נגדו ומתנגדי המהפכה המשטרית הם נגדו, הרי שמתנגדי המהפכה הם מתנגדי החיסונים.

אין ברירה. צריך להלום בהם.

* לבירא עמיקתא – המחשה מושלמת לביטוי "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא", היא חילופי השרים במשרד התקשורת – מיועז הנדל לשלמה קרעי.

יועז הנדל היה מופת של שר המבין מהי שליחותו ומהי משימתו. שר, היודע שתפקידו הוא לשרת את אזרחי ישראל ולקדם את התחום שתחת אחריותו למען כל אזרחי ישראל. הוא היה בולדוזר במובן החיובי של המושג, להבדיל מן הדי-9 ההרסני והדורסני של הממשלה הנוכחית. הוא פתח ופרץ את כל מה שהיה תקוע במשך עשור, הוביל את מהפכת הסיבים, פרץ דרך בתשתיות התקשורת וקידם רפורמות רבות. הוא לא ראה את עצמו קומיסר התקשורת, לא צנזור ראשי, והגן על התקשורת מפני המתנכלים לה.

בשנתיים שכיהן בתפקיד עשה יועז אלף מונים יותר מכל מה שנעשה שם במשך עשור; עשור שבו שרי התקשורת לא ראו את עצמם כמשרתי הציבור ומה שעניין אותם היה להשתלט על התקשורת. הם הקדישו את מיטב זמנם לנושאים שנדונים היום בבתי המשפט. אם בעבר ראשי ממשלה לקחו על עצמם גם את תפקיד שר הביטחון, נתניהו בחר להיות ראש הממשלה ושר התקשורת, או ליתר דיוק שר התקשורת וראש הממשלה. והוא בחר בתפקיד לא כדי לקדם את התקשורת הישראלית אלא בניסיון להשתלט עליה. וכאשר נמנע ממנו להישאר בתפקיד, מינה נערי שליחויות כמו דודי אסמלם ואיוב קרע, שדרכם המשיך את מסע ההשתלטות.

אחרי תקופת הפריחה שהוביל יועז, בחר נתניהו לתפקיד במזיד, את עוכר התקשורת מס' 1, שלמה קרעי. במקום לקדם את התקשורת, הוא מנסה להרוס, לדרוס ולרמוס. הוא מנסה לחסל את השידור הציבורי. הוא מנסה לפגוע בתקשורת החופשית. הוא לא רוצה תקשורת חופשית, תקשורת ביקורתית, תקשורת דעתנית, תקשורת חוקרת, כלב השמירה של הדמוקרטיה. הוא רוצה תקשורת שתהיה כלב השמירה של השליט וכלב תקיפה של מתנגדי המשטר. במילים אחרות, הוא רוצה להפוך את התקשורת הישראלית כולה לערוץ 14, ערוץ התעמולה.

* להשתלט על נכס לאומי – קומיסר החינוך יואב קיש מנסה להשתלט על הספריה הלאומית, להפוך את הנכס הלאומי הזה לעוד יעד למינויים פוליטיים.

הוא רוצה, בראש ובראשונה, להדיח את חבר הדירקטוריון שי ניצן. כמובן ששום שיקול מקצועי או ציבורי אינו מניע אותו, אלא רק חנופה לבוס הנאשם ונקמה בניצן על כך שפעל במקצועיות במלחמתו בשחיתות, מתוך מחויבות לחוק ולטוהר המידות וללא מורא מהשליט.

והאנשים האלה רוצים להשתלט על מערכת המשפט ולמנות את שופטי ישראל.

* האויב המשותף – מחאת דגלי הלאום מבטאת את אהבת הארץ ואהבת המדינה של ציבור פטריוטי וציוני שנאבק על נפשה של הדמוקרטיה הישראלית. דגל הלאום מקבץ תחתיו ציבור המורכב מאנשים שבמחלוקות רבות נמצאים משני צדי המתרס, ומתלכדים מול הסכנה של ניטרול מערכת המשפט.

רק השותפות הזאת יכולה לכנס מאות אלפי ישראלים למאבק משותף. מחאת של דגלים שחורים, למשל, דגלי האנרכיזם, יכולה לקבץ כמה מאות. וכשמחאה יכולה לקבץ רק כמה מאות, הדרך שלה להתבלט היא להתפרע ולהפר חוק. מחאת דגלי כחול לבן יודעת שהכוח שלה הוא המספר הגדול של משתתפיה. ואין איום גדול יותר על שלטון, מאשר המספרים. שני סוגים של מספרים – מספר המפגינים והמספרים בסקרים. אני יכול להעיד על כך ממאבק "העם עם הגולן", שהצלחתו נבעה מהתמיכה ההמונית בו, שחצתה מפלגות ומגזרים.

צביונו הכחול-לבן של המאבק מעורר סלידה בקרב שני גורמים. גורם אחד, הוא תומכי המהפכה המשטרית. הם היו רוצים לראות מולם דגלי אש"ף. לא בכדי הם מבליטים (בצדק מבחינתם) כל תמונה של איזה פרובוקטור עם דגל אש"ף. הגורם השני, הוא השמאל הרדיקלי. אופי המאבק מחרפן אותו. הם רוצים מאבק אחר לגמרי ובעיקר – תחת דגל אחר. והאמת היא שתכליתו אחרת.

כך, לדוגמה, נועה אסטרייכר בפשקווילה ב"הארץ". "משבוע לשבוע התמונות מההפגנות מכמירות לב יותר. ים של כחול לבן מאופק לאופק: דגלים, בלונים, צעיפים, חולצות וכובעים… מה הלאה? קעקועים של גבעת התחמושת? ברית מילה חוזרת על הבמה המרכזית?… הדגלנים הציונים בטוחים שאם הם יצעקו מספיק חזק שהם אוהבים את ישראל… ויפזמו בדמעות 'אין לי ארץ אחרת', מישהו יעצור לחשוב לפני השלכת הרימון?" לשיטתה, דגל הלאום הוא דגלם של יונה אברושמי ויגאל עמיר, וציבור המפגינים יודע "לתת גוו למכים, לנשק את היד שמחטיפה לו". היא סולדת מן המחאה, כי היא מחאה ציונית. היא רוצה מחאה אחרת. "ש-80% ממתגייסי המחזור הקרוב לא יתייצבו בבקו"ם". ברור שמה שמעניין אותה אינו אם מערכת המשפט תהיה עצמאית. מה שמפריע לה הוא שיש מדינה יהודית. לכן היא ושכמותה, רוצים עריקה המונית מצה"ל, כדי שלא יהיה מי שיגן על המדינה. גם קרולינה לנדסמן, באותו עמוד, יוצאת נגד המחאה, כי בעיניה אין משמעות למאבק על דמותה של הדמוקרטיה הישראלית. זה בזבוז זמן. צריך "לחזור לדבר על הבעיה המרכזית של ישראל: הכיבוש".

מחאת דגלי הכחול לבן היא אויב משותף של הימין הקיצוני ושל השמאל הקיצוני.

* הגיס החמישי של המחאה – גם המשורר אלמוג בהר נמנה עם עוכרי המחאה מן השמאל הרדיקלי. הוא כתב: "התקבלו חוקי ההפיכה. לא משרתים בצבא של דיקטטור".

הגבתי: "אני מתנגד בתוקף למהפכה המשטרית, וביתר תוקף לדברים הנואלים שלך, המסיתים לערוק מהגנה על מדינת ישראל ועל חיי אזרחיה. אתה מאמץ את הדיבר הראשון של דת פולחן האישיות הביביסטית: 'המדינה זה ביבי'. כאילו כאשר אנחנו מתנגדים לו פירוש הדבר שאנחנו מתנגדים למדינה. ומי יעצור את האויב ואת הטרור ואת חורשי רעתנו? עובדים זרים? אין לנו ארץ אחרת. אין לנו מדינה אחרת. המאבק הזה הוא מאבק הדגלים – דגלי כחול לבן; מאבק ציוני פטריוטי. אנשים כמוך מכתימים את המאבק ומשמשים אידיוטים שימושיים של נתניהו וחבר מרעיו".

את בהר זה הצחיק.

כי מה לו ולציונות? מה לו ולפטריוטיות? הרי מזמן הוא קרא להתנתק מהציונות. והאם פתאום הוא בעד סרבנות? בגלל חוקים שהתקבלו? הרי מזמן הוא קורא לשמאל "להיפרד מן הצבא והמסגרות הביטחוניות המשמרות את הדיכוי והכיבוש, ולשקול האם סרבנות קולקטיבית אינה מעשה פוליטי מהותי יותר מאשר השאלת הילדים למלחמות החורמה שמתכנן הימין. מדובר למעשה גם במאבק על מערכת החינוך כולה, כנגד האינדוקטרינציה הציונית והמיליטריסטית".

אז הוא תופס טרמפ על המחאה. מחאה שזרה לו ולמה שהוא מייצג והוא זר לה ולמה שהיא מייצגת. דגל הכחול לבן – זה דגל המחאה. זה הדגל שמניפים מאות אלפי ישראלים. את דגל מה שהוא מכנה "האינדוקטרינציה הציונית והמיליטריסטית". אנשים כמותו הם גיס חמישי במחאה.

* להישאר על המשמר – כאשר השלטון יתחלף, ולפיד או מישהו אחר יהיה ראש הממשלה. האם בטוח שהוא יבטל מיד את חוקי המהפכה המשטרית?

הלוואי שיכולתי לחתום על כך. אבל אני יודע ששליטים אוהבים כוח ובעיקר שונאים לוותר על כוח. ומי שיגיע לתפקיד וימצא כוח של שלטון ללא מיצרים, ללא איזונים ובלמים – מה רע לו?

בקיצור, אנחנו, האזרחים שוחרי הדמוקרטיה, נצטרך להישאר על המשמר.

אבל אני מקווה שבסופו של דבר המהפכה המשטרית תסוכל וישראל תישאר דמוקרטיה.

* כדי לקחת ולא כדי לתת – מיליונים רבים יועברו למשפחות השכולות – תרומה של נפתלי בנט שיעביר את כל כספי תביעות הדיבה למשפחות שכולות. אחד ממוקדי תביעות הדיבה הוא השקר על המיליונים הרבים שהושקעו בשידרוג ביתו הפרטי ברעננה. הכל היה שקר וכזב. אגורה אחת לא עברה מעבר לדרישות המיגון של השב"כ.

ועכשיו, מי שעומד בראש תעשיית השקרים וההסתה שהמציאה והפיצה את הדיבה על בנט, ממשיך לגרד עוד ועוד מכספי משלם המסים לו ולמשפחתו הגרגרנית, לבתיו כולל הבית בקיסריה, שלא מוגדר כמעון רשמי זמני, עם דרישות אבסורדיות עד גיחוך לביגוד ואיפור שלו ושל אשתו. אין להם בושה. וועדת הכספים כמובן מאשרת על אוטומט כל דרישה של "המשפחה" כי זה "רצון הרוב".

נעמי שמר כתבה על ארץ ישראל האבודה והיפהפיה והנשכחת שהושיטה את ידה כדי לתת ולא כדי לקחת.

"המשפחה" מגלמת את הישראלי המכוער, שמושיט את ידו כדי לקחת ולא כדי לתת.

* הטייקון החדש – "המשפחה" כבר מבינה שהסתבכה בקבלת "מתנות" מטייקונים, והיא פונה לטייקון אחר – משלם המסים הישראלי, בדרישה שיממן את תפנוקיה וגרגרנותה. האם סעיפי העתק של לבוש ואיפור לגרגרנים האלה, שאישרה ועדת הכספים של הכנסת, כי "זה רצון הרוב", כוללים גם שעוני רולקס?

* מחיר האקטיביזם – נדב איל כתב בטורו ב"ידיעות אחרונות" על אלה שהכשירו את בן גביר והכהניזם. ראש וראשון הוא כמובן נתניהו, מפלגות הימין והתקשורת, שמטעמי רייטינג ומתוך רצון להפגין פלורליזם הכשירו את השרץ.

איל שכח שהיו גם שותפים אחרים – שופטי בית המשפט העליון, שאיפשרו את ריצתו של הכהניסט. ההחלטה שלהם היא התגלמות האקטיביזם השיפוטי. הם העמידו את חופש הביטוי כעקרון-על העומד מעל חוק יסוד הכנסת.

וכאשר אנו רואים את הח"כהניסט אלמוג כהן מתגזען, מתבהם ומתפרע, כדאי שנדע שזה מחיר האקטיביזם השיפוטי. ולכן, במאבק נגד המהפכה המשטרית אין זה נכון להגן על הסדר הקיים, אלא לקדם פשרה שתתקן את המעוות, אך בלי לשפוך את התינוק עם המים.

* התנצלות – אני רוצה להתנצל בפני גוטליב.

לפני ימים אחדים כיניתי אותה "תחתית החבית".

אני מצטער על האמירה הזאת.

גוטליב אינה תחתית החבית.

תחתית החבית היא אלמוג כהן.

אני מקווה שלא אצטרך להתנצל גם בפניו.

* תמונת ראי – כאשר עופר כסיף ואלמוג כהן צווחים זה על זה, כל אחד מהם רואה מולו את הישראלי המכוער.

* יש בשורה – יש בשורה בתקציב המדינה!

חינוך חינם לגילאי שנתיים שלוש.

נקווה שאכן זו הפעימה הראשונה של ההתחייבות לחינוך חינם מהלידה.

ברכות לממשלה על ההחלטה.

וראוי לזכור ולהודות למחאה החברתית של 2011. לקח 12 שנים, אבל בלי המחאה ההיא זה לא היה קורה.

* איך אומרים "אין פרטנר" בלשון דיפלומטית – במשך שלושים שנה שירת אלון אושפיז במשרד החוץ והיה מעורב מאוד בכל תחומי הדיפלומטיה הישראלית, יחסי החוץ שלה, המשאים והמתנים, הגלויים והחשאיים, עם הפלשתינאים ועם מדינות ערב, ובמאבקים נגד BDS והדה-לגיטימציה לישראל. לפני שנתיים וחצי מונה אושפיז בידי שר החוץ אשכנזי למנכ"ל משרד החוץ, תפקיד שמילא במשך שנתיים וחצי בלבד תחת שלושה שרי חוץ – אשכנזי, ישראל כץ ולפיד.

בראיון מעניין מאוד ב"הארץ" הוא הציג את משנתו, המבוססת על שלושים שנות ניסיון. בין השאר דיבר על האפשרות למו"מ עם הפלשתינאים. הוא הזהיר מפני מו"מ כזה, כי "ניסיון לקדם פתרון מדיני ייגמר בהסלמה. המחיר של כישלונות בעולם הזה בדרך כלל מגיע בשפיכות דמים. זה לא ודאי" אמר אושפיז בניסוח דיפלומטי, "אבל זו אפשרות שאנחנו צריכים לקחת בחשבון". בשפה דיפלומטית לא מקובל להתנסח במילים כמו "אין פרטנר", אך זה בדיוק מה שהוא אמר. "אני חושב שריאלי יותר לתאר זאת כחוסר יכולת לקדם תהליך מדיני. אני לא יודע מה עיתון 'הארץ' יחשוב על האמירה הזאת, אבל אני לא חושב שאפשר לקדם כעת תהליך מדיני עם הפלשתינאים, שלא ייגמר בהסלמה קשה שתבוא לידי ביטוי בחיי אדם… הפלשתינאים לא בשלים בשום דרך למשא ומתן מדיני". אושפיז מזכיר בדבריו, שגם הכרזתו של לפיד בעצרת האו"ם על פתרון שתי המדינות "לא הורידה את הפלשתינאים מהעץ. בחלקים מסוימים הם טיפסו עוד יותר גבוה".

אושפיז דיבר על חשיבות המאבק ב-BDS.הוא הציג כאיום חמור על ישראל, את הניסיון להציג אותה כמדינת אפרטהייד והזהיר שהניסיון הזה זוכה להצלחות. את BDS וכל תנועת החרם הוא מגדיר כאנטישמיות. בלשונו הדיפלומטית הוא גינה את הישראלים המשתפים פעולה עם BDS. "אני לא מאשים אותם באנטישמיות או באוטו-אנטישמיות, יש לזה צדדים פוליטיים. אבל יש במקומות האלה, בארגונים האלה, מצע רעיוני שבעיניי הוא אנטישמי".

אושפיז הזהיר מפני ההשלכות של פגיעה בחוזקה ובעצמאותה של מערכת המשפט בישראל על מדיניות החוץ של ישראל. הוא הגדיר את היותה של מערכת המשפט הישראלית עצמאית וחזקה "אינטרס לאומי מובנה". לדבריו, "היכולת לקדם אינטרסי ליבה של מדינת ישראל ולהגן עליהם תלויה בכך במידה משמעותית. אלה גם דברים שנוגעים לביטחון של המקום הזה, חד-משמעית". הוא מזהיר שפגיעה במערכת המשפט תרחיק מאתנו את השותפים הכי חשובים שלנו בקהילה הבינלאומית והדבר עלול להביא להידרדרות במעמדה הבינלאומי של ישראל. הידרדרות כזו עלולה "להקל על הניסיונות לפעול משפטית נגד קציני צה"ל בחו"ל". הוא הציג דוגמאות שהסבירו כיצד ישראל בלמה מתקפות חמורות עליה, בזכות הקרדיט העולמי לעצמאותה של מערכת המשפט הישראלית.  

* בצד הנכון – ביקורו של שר החוץ אלי כהן באוקראינה וביקור משלחת של הכנסת – הח"כים אדלשטיין ואלקין (נציג הקואליציה ונציג האופוזיציה), וההצבעה באו"ם בעד ההחלטה, הקוראת לנסיגה מיידית של רוסיה מאוקראינה, הן התפתחויות חיוביות ביחס של ישראל למלחמה.

אך במלאת שנה לפלישה, הגיע הזמן שישראל תהיה חד-משמעית יותר בתמיכה באוקראינה ובגינוי לרוסיה ואף תסייע לאוקראינה באמצעים להגנה על אזרחיה.

* אדם ואדמה – "אדם ואדמה" היא רשת פנימיות חקלאיות, בניצנים, בערבה, בתבור ובגולן, שהוקמה בידי ארגון "השומר החדש". הפנימיות מובילות שיטה חינוכית חדשנית המשלבת עבודה חקלאית עד הצהרים, לימודים בצהרים ופעילות חברתית ורעיונית בערב. מאפיין חשוב נוסף של הרשת, הוא לימודים משותפים של חילונים ודתיים.

הפנימיה בגולן נמצאת בקיבוצי, אורטל. אני עובד במטע עם תלמידי "אדם ואדמה" ואני גם מלמד שם. ואני אוהב מאוד את הרעיון, את הביצוע, את המיזם ובעיקר את התלמידים.

רשת "אדם ואדמה" זכתה בפרס יגאל אלון למעשה מופת חברתי-חלוצי, "על חינוך לערכים ומצוינות תוך שילוב של עשיה חקלאית, עבודת אדמה וחיבור לשורשים".

אין ראויים מהם.

* מסרב להידרדר – חנן יובל הופיע השבוע בבית הפלמ"ח, בטקס הענקת פרסי יגאל אלון למעשה מופת חברתי חלוצי, בין השאר לרשת בתי הספר "אדם ואדמה". מה הפלא שלאחר מכן הוא מסרב להידרדר להופעה בפני אלמוג כהן, גוטליב, אטבריאן, קרעי ואמסלם?

* הזמנה אישית – כיוון שאהוד בן עזר מצנזר את מאמריי, כפי שהוא התהדר באחד הגיליונות האחרונים (הוא חושש שאם אכתוב על מי שהורשע פעמים רבות בפלילים וישב בכלא על עבירות חמורות ביותר, שהוא פושע, הוא צפוי לתביעת דיבה), אני מזמין את כל מי שמעוניין לקרוא את מאמריי ללא צנזורה, לפנות אליי באופן אישי לדואל uriheitner@gmail.com  ואצרפו לרשימת התפוצה של כל מאמריי (גם אלה שלא נכתבו ל"חדשות בן עזר" אלא לבמות אחרות).

          * ביד הלשון

הרבה טקס בישבן – מתוך טורו של יוסי ורטר ב"הארץ": "נהוג שראשי ממשלה ישראלים – כמו למשל רבין, ברק, שרון, אולמרט, אפילו נתניהו עצמו בהזדמנויות קודמות – מטפסים על כבש המטוס עם כל הטקס בישבן שבועות ספורים בלבד לאחר כניסתם לתפקיד".

את הטקס בישבן הוא לקח ממאיר אריאל. בשירו "טרמינל לומינלט" מופיעות השורות הבאות:

הדלתות מנחשות אותי ונפתחות לי מעצמן

אני נכנס לאט עם הרבה טקס בישבן

וכל האינטרקונטיננטליה מדגדגת לי כאן וכאן וכאן.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏8.2.23

* רעידת אדמה – בניגוד לרעידת האדמה בטורקיה, את רעידת האדמה בישראל עוד אפשר למנוע.

יש לעצור את הדהירה המטורפת לעבר תאונת דרכים קטלנית.

על הממשלה לעצור את דהרת הדי-9 של המהפכה המשטרית. על האופוזיציה לא להתחפר בסרבנות לשינוי ולהוקיע את הקולות הקיצונים הדוחפים למאבק אלים.

על הצדדים להיענות ליוזמת הנשיא ולבנות יחד רפורמה משפטית קונסטרוקטיבית בהסכמה.

* המבוגר האחראי – לא תמכתי בבחירתו של הרצוג לנשיא המדינה. הסיבה הראשית לכך הייתה אהבת מרדכי – תמכתי במרים פרץ, שהתמודדה נגדו. הסיבה השניה הייתה מעורבותו בפרשיית השחיתות של עמותות ברק ושתיקתו בחקירה.

אבל אני מעריך אותו מאוד כנשיא. כעת, עיניי ולהערכתי עיני רוב העם נשואות אליו, בתור המבוגר האחראי המנסה לעצור את הדהרה המטורפת להתנגשות חזיתית ולקרע חסר תקדים בעם. הוא דוחף בכל כוחו לעצירת דהרת האמוק המטורפת של ממשלת הדי-9 שהורסת, רומסת, דורסת ומנסה להחריב את מדינת החוק ואת מערכת המשפט. הדרך לכך היא לא התבצרות במצב הקיים במערכת המשפט וסרבנות לכל שינוי, אלא הידברות בין הממשלה, בית המשפט העליון והכנסת על רפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה; רפורמה של תיקון הפגמים במערכת המשפט ולא של שפיכת התינוק עם המים.

על לפיד וגנץ להביע תמיכה בלתי מסויגת במהלך שהרצוג מוביל, ולו בעקבות הידרדרות המחאה לשיח אלים ומסוכן. עליהם לעשות זאת מיד, ולא להמתין לתגובת הממשלה. תמיכה שלהם במהלכי הנשיא, תיצור לחץ על דובוני הלא-לא בממשלה לעצור את הדהרה ולגשת להידברות אמת.

הרצוג מנסה להציל את מדינת ישראל. מן הראוי שכל פטריוט אמתי יתמוך במאמציו. ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות.

* אם הוא רציני – בראיון להסכת "רואים רחוק" של "ישראל היום" אמר יריב לוין, שהוא מוכן ורוצה בהידברות על הרפורמה המשפטית".

אם הוא כן ורציני, עליו להוכיח זאת במעשים. עליו להקפיא מיד את כל הליך החקיקה, ולהיכנס להידברות אמתית, בלב פתוח ונפש חפצה, ללא תנאים מוקדמים, על רפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה רחבה.  

* זה הזמן לאחריות – נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות החרימה את המפגש המסורתי בטו בשבט, יום ההולדת של הכנסת, בהשתתפות הנשיא, יו"ר הכנסת, ראש הממשלה וראש האופוזיציה.

זו טעות חמורה מצדה. אפשר להבין את רצונה לא לשדר "עניינים כרגיל", שעה שהממשלה מנסה להשתלט על הרשות השופטת. אבל המפגש הזה, בהרכב הזה, בעיתוי הזה, עשוי להיות תחילתה של הידברות בין הגורמים הרלוונטיים על רפורמה קונסטרוקטיבית במקום המהפכה המשטרית. זה לא זמן למשחקי חרמות. זה הזמן לאחריות.

* רפורמה לדורות – בעוד ארבע שנים, או שנתיים, יתחלף השלטון. ואז מיד תבוטל כל המהפכה המשטרית. ואז יחלפו עוד ארבע שנים, או שנתיים, או שמונה שנים, ושוב יתחלף השלטון. ושוב תחוקק המהפכה הזאת.

ככה אי אפשר לנהל מדינה. יש לעצור את המהפכה ולגבש יחד, בהסכמה רחבה, רפורמה קונסטרוקטיבית שתזכה לתמיכה של הרוב הגדול בכנסת ובעם. רפורמה לדורות.

* יגאל עמיר הבא – מנהיגי המחאה חייבים להוקיע בכל לשון את זאב רז, שהסית לרצוח את נתניהו.

אם יקלו ראש בכך, לא יוכלו לרחוץ בניקיון כפיהם ולומר שידם לא שפכה את הדם, אם יקום יגאל עמיר של המחאה.

אין לי חשק להסביר איזה נזק הדברים האלה מסבים למחאה הצודקת, כי כאשר מדובר בחציית קו אדום ערכי ומוסרי, אין לי עניין בטיעונים תועלתניים, צודקים ככל שיהיו.

* הסכנה הגדולה יותר – האיומים על חיי נתניהו חמורים ומסוכנים ומחייבים את השב"כ והמשטרה להתייחס אליהם בכל כובד הראש.

עם זאת, עדין האיומים על בהרב-מיארה (כרגע היא היעד המרכזי, כמו מנדלבליט, שי ניצן ורוני אלשייך לפניה) הם בסבירות גבוהה יותר.

* תפילת הכהניסטים – לאחר מופע האימים של השר החוליגן בן גביר למחרת הטבח בנווה יעקב, שבו הסית נגד היועמ"שית והתיר את דמה, נשלחה בקבוצות הווטסאפ של עוצמה כהניסטית הודעה עם פרק תהילים למותה של גלי בהרב מיארה.

לא בכדי, האבטחה עליה הועלתה לדרגה הגבוהה ביותר. הסכנה היא מוחשית.

אסור לזלזל בבן גביר. כאשר נופף בסמל שנתלש ממכוניתו של רבין והתחייב: "בפעם הבאה נגיע אליו", לקח חודש פחות יום והם הגיעו אליו.

* עוד חוק מושחת – אין דמוקרטיה שאינה מדינת חוק. הבסיס של מדינת חוק הוא השוויון בפני החוק. בדמוקרטיה איש אינו עומד מעל החוק.

חבילת חוקי המהפכה המשטרית שעוכר המשפט יריב לוין הציג במסיבת העיתונאים, הוגדרה בפיו כפעימה הראשונה של המהפכה. הוא מסתיר את תכני שלוש הפעימות הבאות. הוא משהה אותן עד לאחר קבלת פסקת ההתגברות האוטומטית, ואז יוצגו, בין השאר, חוקי מגה-שחיתות, שנועדו לפסילה, אך הרוב האוטומטי יתגבר עליה.

אין זה מן הנמנע שהפעימות הבאות תכלולנה חוקים שיעמידו את נתניהו מעל החוק ויחלצו אותו מאימת הדין.

בינתיים, יו"ר הקואליציה ח"כ אופיר כץ כבר יוזם חוק חסינות לראשי ערים. יש לציין, שלהוותנו קיימת בשלטון המקומי תופעה של שחיתות נרחבת. ראשי הרשויות, שלרוב הם יושבי ראש ועדות התכנון והבניה של יישוביהם, עומדים בפני פיתויי שוחד מצד אחד ואיומים מצד שני של קבלנים מושחתים ושל גורמים עברייניים, כדי לקדם את המיזמים שלהם. רבים עומדים בפיתוי, אך לא מעט נופלים.

מה שעומד בפני פיתויי השוחד, הוא מצפונם של ראשי ערים ואימת החוק. אופיר כץ רוצה להסיר את אימת החוק.

לכאורה, החסינות לראשי הערים היא "רק" ממעצר. אך הרי המעצר הוא לצורך חקירה, למניעת שיבוש החקירה, ליצירת לחץ על הנחקרים. משמעות הצעתו של אופיר כץ, היא מתן אפשרות לראשי ערים לעבור על החוק ללא הפרעה.

מה דוחף אותו לקדם שחיתות? איזו חברה הוא רוצה שתהיה כאן? סביר להניח שהמוטיבציה שלו היא כוחם והשפעתם של ראשי רשויות מן הליכוד על מתפקדים בפריימריז. הם יהיו חייבים לו ויקדמו אותו.

אני שב וקורא לפשרה והידברות ולרפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה. אבל במה שקשור לטוהר המידות ולניקיון כפיים של נבחרי הציבור אין מקום לשום פשרה. להיפך, יש לצמצם גם את חסינות הח"כים. במלחמה בשחיתות אין פשרות.

אני מצפה מראשי רשויות הגונים ושונאי שחיתות להתייצב נגד היוזמה המושחתת.

* מינויים הזויים של אנשים הזויים – הממשלה ההזויה הזאת ממשיכה לנפח את עצמה במינויים הזויים של אנשים הזויים לתפקיד שרים מיותרים. עכשיו ניפחו את משרד המשפטים בעוד שר. שני הגרועים בעוכרי המשפט בישראל, לוין ואמסלם, מאכלסים עכשיו את משרד המשפטים. דודי אמסלם מתאים למשרד המשפטים כמו שעופר כסיף מתאים למשרד הביטחון, כמו שמרדכי וענונו מתאים לתפקיד יו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית וכמו שבן גביר מתאים לשר לביטחון "לאומי".

* התנהלות נכלולית – כעסתי מאוד כשקראתי ששגרירת ישראל בפריז יעל גרמן לא קיבלה את פניו של ראש הממשלה בהגיעו לפריז. איזו התנהגות בלתי ממלכתית, בלתי מקצועית ובלתי דמוקרטית. הוא ראש הממשלה הנבחר, היא אמנם התפטרה אך טרם הוחלפה, היא מייצגת את מדינת ישראל וראש הממשלה נבחר בידי אזרחי ישראל בהצבעה דמוקרטית. ראיתי בהתנהגותה חוצפה.

מה מסתבר? שגרמן הכינה במסירות ובמקצועיות את הביקור אבל לשכת ראש הממשלה הודיעה לה שאינה רצויה בטקס והיא "התבקשה" לא להגיע. במקביל, הם הדליפו את השקר שהיא החרימה את הטקס. ומיד, הכתב"מים נשלחו להפיץ את הבשורה.

אכן, התנהגות בלתי ממלכתית, בלתי מקצועית ובלתי דמוקרטית. אך לא של גרמן אלא של נתניהו. כרגיל, התנהגות נכלולית, התנהלות שקרית.

גם כשדוקטור נתניהו יוצא לשליחות מדינית, מיסטר ביבי מאפיל עליו.

* אנשי אמת, שונאי בצע – בפרשת השבוע, פרשת "יתרו", אנו קוראים על המהלך שביצע משה על פי עצת יתרו כהן מדיין – להקים מבנה ארגוני שיבזר את העומס, אך יהיה היררכי. עד אז, משה לבדו הנהיג ושפט את העם. העומס עליו היה בלתי נסבל. הוא פתר כל סכסוך בין שני אנשים. כעת הקים מערכת של שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות. במבנה הזה, אין עדין הרעיון המודרני של הפרדת רשויות. כל המבנה הזה הוא הרשות המבצעת והשופטת כאחד והיא כפופה למשה, שהוא המנהיג העליון והשופט העליון. את המסר הזה אסור לנו לקחת מן הפרשה. 

מה שחשוב לתת עליו את הדעת, הוא מי ראויים להיות השרים, כלומר נושאי המשרות הציבוריות: "אנשי חיל, יראי אלוהים, אנשי אמת, שונאי בצע". אין די במבנה ארגוני יעיל. חשוב יותר שנושאי המשרות יהיו אנשים ישרים והגונים. עוד לא ניתנה התורה, למעשה – עוד אין חוקים. אבל יש מה שקודם לחוקים, והוא דמותם של בעלי התפקידים. אם לא יעמדו בתקן הזה, אין משמעות לחוקים.

זה המסר שכה חשוב שנאמץ.

* חרות היחיד, צדק חברתי ועליונות המשפט – אבי היה חבר תנועת החרות מיום הקמתה ואח"כ חבר הליכוד עד יומו האחרון. על תעודת החבר שלו, בחתימת מנחם בגין, מופיע הסעיף "שליחות התנועה ועקרונותיה". ובו נכתב: "השקפת העולם שלה מבוססת על: חרות היחיד, צדק חברתי ועליונות המשפט".

* כרזות בכנסת – התפרצות מפגינים צעירים לאולם ועדת החוקה הזכירה לי אירוע מלפני שלושים שנה.

באותו יום (28.4.93) נערך בכנסת דיון מדיני, שיפתח בנאום מדיני של ראש הממשלה יצחק רבין.

נאום של ראש הממשלה ממקד תמיד את כל התקשורת. החלטנו לעשות מעשה הפגנתי תקשורתי בעת הדיון. קבוצה של תושבים מהגולן, בראשותי, הגיעה עם שלטים "העם עם הגולן" וסיסמאות נגד נסיגה מהגולן. אמנם באותה תקופה עוד לא הייתה בדיקה קפדנית בכנסת, כפי שקיימת מאז רצח רבין, אך בכל זאת, להיכנס עם כרזות, לא היה פשוט.

תיאמתי עם ח"כ משה פלד מצומת, הוא נפגש עמנו ליד הכניסה והכניס את הכרזות. נכנסנו והלכנו לחדרו של פלד לקחת את הכרזות. ואז התברר שרבין הבריז לנו ושלח את חיים רמון לנאום במקומו. זה היה מאכזב מאוד, כי היה ברור שנאום של שר אינו מעורר תשומת לב כמו נאום ראש הממשלה.

מה עושים? האם לקיים את ההפגנה בכל זאת, או להמתין להזדמנות אחרת שבה ראש הממשלה ינאם? הרי ברור שזה לא תרגיל שנוכל לעשות פעמיים. מה שהכריע מבחינתי את הכף, הוא שהאנשים אתי היו פעילים מן השורה, שלקחו יום חופש מהעבודה ולא רציתי שירגישו שסתם בזבזו את זמנם לריק.

הסתרנו את הכרזות מתחת לחולצות. בעת נאום רמון, שלפנו אותן והנפנו אותן. מיד כל המצלמות כוונו לעברנו. היו"ר, שבח וייס שהלך השבוע לעולמו, הורה לסדרנים לסלק אותנו. אחרי כדקה, שבה עמדנו והנפנו את הכרזות, הגיעו הסדרנים, חטפו את הכרזות וסילקו אותנו אחר כבוד מן המשכן.

ברור שלא זכינו להד שציפינו לו אם רבין היה נואם, אך היה סיקור ולמחרת תמונתנו התנוססה בעיתונים.

אגב, האירוע הזה ממש לא היה האירוע החשוב מבחינתי באותו יום. באותו ערב היה לי הדייט, ששינה את חיי.

* המקפיא הסדרתי – נתניהו הסכים לבקשת ארה"ב להאט את קצב הבניה ביהודה ושומרון. זה לא צריך להפתיע. הוא רגיל לזה. הרי הוא כבר הקפיא את ההתיישבות והבניה ביו"ש ובירושלים. איך הוא היה מסתער על הממשלה הקודמת אילו הסכימה לכך… באיזו אלימות ותוקפנות. אבל זה לא היה קורה, כי בשום מצב הממשלה הקודמת לא הייתה מוכנה לכך.

* מי יכפה את פינוי חאן אל אחמר – הממשלה ביקשה מבג"ץ אורכה של ארבעה חודשים לפינוי חאן אל אחמר. בית המשפט אישר לה חודשיים.

האם בג"ץ הססססס0000000מולני יכפה על ממשלת ימין על מלא מלא מלא מלא לפנות את חאן אל אחמר?

* בחזרה לטיפטופים – בגבול עזה מסתמנת בימים האחרונים חזרה לתקופת ה"טיפטופים" הזכורה לרע. אפילו רפורמת הפיתות לא מרתיעה אותם.

* ספין ההטבות למחבלים האסורים – המנטרה של בן גביר והאספסוף הנוהה אחריו, היא שהמחבלים האסורים נהנים מתנאים טובים יותר מן האסירים היהודים.

מה ההטבות שניתן ליהנות מהן בכלא?

במקרה של אסירי עולם – קציבת העונש.

היכולת לקצר שליש על התנהגות טובה.

קבלת ביקורים של קרובי משפחה.

חופשות.

התייחדות עם בת הזוג.

כל שאר ההטבות הן חרטא. הן בשוליים.

כל ההטבות המשמעותיות הללו נמנעות מהמחבלים, ולכן הטענה הזאת שקרית וכל האובססיה על תנאי האסירים היא דמגוגיה פופוליסטית.

יש רק יתרון אחד למחבלים על אסירים אחרים – היכולת שלהם להשתחרר בעסקאות שבויים. הפתרון לכך הוא לא לבחור מנהיגים חלשים לתפקיד ראש הממשלה, בוודאי לא כאלה שכבר כשלו בעסקה כזו.

* מפרקים את משרד החקלאות – כחלק ממהלכי פירוק המשרדים של ממשלת הדי-9, הממשלה עומדת להוציא ממשרד החקלאות את אחת היחידות החשובות שלו, הרשות לתכנון ופיתוח ההתיישבות והכפר, ולהעביר אותה למשרדו של פרח-הכהניסטים יצחק וסרלאוף. למה? כי הכהניסטים רוצים עוד ועוד כוח ושליטה ומולם עומד ראש ממשלה רופס, שהחקלאות מעולם לא עניינה אותו, ולכן בין השאר הוא "הכיל" את הטרור החקלאי ואת טרור ההצתות.

שר החקלאות דיכטר מתנגד, אבל נתניהו אפילו לא דיבר אתו על כך. הוא לא סופר אותו.

מה לכהניסטים ולחקלאות? חקלאות זה לא לעקור עצי זית של פלשתינאים.

* מעצמה הומניטרית – ישראל היא מעצמת-על הומניטרית.

בכל אסון המתרחש במקום כלשהו בעולם, ישראל הראשונה שנלחצת לעזרה.

טוב מאוד שישראל מסייעת גם לסוריה. בסיטואציות כאלו יש להיחלץ גם לעזרת אויב.

ברעידת האדמה באיראן, ישראל הציעה לה סיוע אך איראן דחתה את ההצעה. אני מודה שהופתעתי שאסד ביקש עזרה ישראלית, אך משביקש, על ישראל להיענות לבקשה. טוב עשה נתניהו שהחליט על כך.

* שאילתה לשלטונות ריכטר – לפני שבועות אחדים ערכנו – צח"י (צוות חירום יישובי) אורטל, תרגיל היערכות לרעידת אדמה. ימים אחדים לפני התרגיל, הזמנו מומחה לרעידות אדמה, רפי סדי, להרצאה בנושא.

בהרצאה הוצגה בפנינו רשימה עם מועדי רעידות האדמה הגדולות שפקדו את ארץ ישראל. לאורך מאות שנים, אחת בכמאה שנה מתרחשת רעידת אדמה חזקה בא"י. הרעידה החזקה האחרונה הייתה ב-1927, אז דיר בלאק.

ואני רק שאלה לשלטונות ריכטר – האם אפשר להכיר ברעידת האדמה הגדולה בשכונה שלנו, בטורקיה וסוריה, כרעידת המאה שלנו ולדחות את הרעידה בעוד מאה שנה?

* רוגל אלפר, אחי – אם אח או אחות או קרוב משפחה קרוב של רוגל אלפר היה עכשיו בטורקיה, הוא היה דואג לשלומו יותר מאשר לשלומם של שאר הטורקים ושאר האנשים שנמצאים בטורקיה? למה? הרי כולם בני אדם. איזה אגואיסט.

הוא מגנה את הישראלים והתקשורת הישראלית שמתעניינת קודם כל אם יש ישראלים בקרב הנפגעים. אבל העניין שלנו בשלומם של אחינו הישראלים והיהודים הוא מובן מאליו, ואין בו כל זילות, חלילה, של הצער על חיי בני אדם אחרים. בדיוק כמו הדאגה שלו למשפחתו הקרובה.

הבעיה היא שאלפר מצהיר שאינו יהודי, הוא בז לכל רגש לאומי ופטריוטי, הוא סולד מכל אחווה יהודית. זאת, שעה שהוא מעריץ כל רגש לאומי ואף לאומני של הפלשתינאים, ומסביר שערביי ישראל אינם יכולים שלא לתמוך בפיגועים של "אחיהם". לנו, לעומת זאת, אין אחים.

אז אני מצהיר, שכהומניסט שחונך על אהבת האדם, האכפתיות שלי לאחיי היהודים והישראלים חזקה יותר מהאכפתיות הכלל אנושית. וכאשר קורה אסון או פורצת מלחמה במקום כלשהו בעולם, מעניין אותי קודם כל מה שלומם של היהודים באותו מקום.

ואפילו רוגל אלפר, המתכחש ליהדותו, הוא אחי. אמנם אח שאני מתבייש בו, אח שמגעיל אותי, אח המעורר בי חלחלה. ובכל זאת אחי. לכן, כאשר ערבי, למשל, כותב דברי שנאה למדינת ישראל כמו רוגל אלפר, זה לא כל כך מזיז לי. וכאשר אלפר כותב את הדברים, הם כואבים לי.  

* שבת אחים גם יחד – ביום ראשון, ערב החג, אירחנו באורטל את חברינו מהמושב הדתי אלוני בשן לסדר טו בשבט משותף. היה זה אירוע מרגש, שמח ומרומם נפש.

חשנו עד כמה אהבת ישראל, אהבת ארץ ישראל, אהבת הגולן, אהבת התרבות היהודית הישראלית; כל אלה חזקים יותר מכל מחלוקת ומכל הבדל באורחות החיים.

את הערב הנחיתי יחד עם חברי ד"ר ערן מאיר מאלב"ש.

הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד!

לאחר הסדר, ניגש אליי אחד החברים מאלב"ש, שהודה לי על היוזמה והאירוח, ואמר: "אלה החיים האמתיים. בתקשורת ובפוליטיקה אנחנו שומעים על הקרע והשסע ומלחמת אחים, אבל המציאות היא מה שאנחנו עושים כאן". לא הסכמתי אתו. אמרתי לו שהקרע הוא המציאות ומה שאנחנו עושים זאת המציאות. השאלה היא איזו מציאות תגבר. מה שאנו עושים זה מאבק על דמות החברה, ועלינו להתעקש ולפעול ולא לתת לשוחרי הקרע ולמפיצי השנאה לנצח.

למחרת בבוקר קראתי בוויינט פשקוויל של איזה ימנן מחרחר שנאה וקרע, שמדקלם את המנטרה רוויית השנאה והדעות הקדומות, על פיה המאבק הוא בין יהודים וישראלים. לא ניתן לחצוף הזה ושכמותו להטיל דופי ביהדותנו, ולא ניתן להם להתנער מן הישראליות שלהם. הדיכוטומיה בין ישראליות ויהודיות היא המתכון לקרע. התרופה היא היהדות הישראלית והישראליות היהודית של מחנה המיינסטרים הציוני, שיעמוד מול מחנה השונאים, הקורעים והמשסעים, שקיימים בין שני המחנות.

* עדות לדור – מו"ר יריב בן אהרון זצ"ל הוא מחדש סוגת המסכת. המסכתות של יריב, היו טקסטים ציוניים ובעיקר של הגרעין החלוצי של הציונות, שאותם פרסם כדף גמרא – המקור, וסביבו פירושים, הצגת המקורות היהודיים שצוטטו או נרמזו בטקסט ולעתים טקסטים נוספים של בעל הטקסט עצמו המפרשים את דבריו בטקסט הנדון. מפעלו התרבותי הזה כלל מסכתות על "שירי עיר היונה" של אלתרמן, "מסדה" של יצחק למדן, "גילוי וכיסוי בלשון" של ביאליק", "לפני החוק" של קפקא, "זמר" של שלונסקי, מספר מסכתות על יצירותיו של ברנר ועוד. את המסכת האחרונה שכתב הוא לא זכה לראות בדפוס, וכשהיה על ערש דווי, עסק בעריכתה הסופית; הייתה זו מסכת על כתבים של ברל כצנלסון. תלמידו המובהק של יריב, תום נבון, השלים את המלאכה ואף כתב מבוא חשוב ומעניין. הספר, שיצא בשנת 2019, אך קראתי אותו רק עתה, הוא: "ברל כצלנסון – ניצוצות מעולמו הרוחני".

כמו המסכתות הקודמות שערך, גם את המסכת הזאת יריב כתב מתוך לימוד משותף עם תלמידיו.

מבין חמשת המאמרים של ברל המופיעים בספר (בתום הספר הובא כנספח מאמר של יריב על ברל, שפורסם ב-1972) אציין את "עדות לדור", מאמר שכתב ברל לספר "מאורעות תרצ"ו", שיצא לאור חודשים אחדים לאחר פרוץ המאורעות. את המסכת הזאת כתב יריב בתקופת מתקפת הטרור הרצחנית המכונה "האינתיפאדה השניה", והפירוש שלו נע רצוא ושוב ממאורעות תרצ"ו למאורעות האינתיפאדה.

היכרותי האישית עם יריב וחברותי אתו החלה בשנת 2001. עד אז הכרתי אותו ברמה הציבורית מקריאת כתביו. תמיד הערכתי אותו מאוד כאיש רוח דגול, כמחנך וסופר, אבל פוליטית הייתי רחוק מעמדותיו. הוא השתייך למחנה היוני בתנועה הקיבוצית. כאשר הכרנו אישית, הייתה בינינו קרבה פוליטית רבה. דחיית הצעותיו של ברק בידי ערפאת ומתקפת הטרור, הביאו אותו להתפכחות מחלומות השלום ולאימוץ השקפה ניצית מפוכחת. ההשקפה הזו באה לידי ביטוי ברור במסכת.

יריב הקפיד להשתמש במינוח הציוני "מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט" ולא לאמץ את המינוח הפלשתינאי "המרד הערבי הגדול", כצו האופנה של ההיסטוריונים. אגב, הוא גם הקפיד לאיית "פלשתינאים" ולא "פלסטינים" כאותו צו אופנה. הוא מתאר את הסרבנות הערבית להשלים עם קיומה של ישות יהודית בארץ ישראל ב-1936 ואת דרכי הטרור של הפלשתינאים, כמאפיין המרכזי העובר כחוט השני לאורך כל שנות הסכסוך. וכך, הזדהותו עם דבריו הציוניים, הלאומיים, של ברל בתקופת המאורעות, באה לידי ביטוי בדברים שכתב במסכת על זמננו. וכפי שברל יצא בחריפות נגד הגורמים בתוכנו שמזדהים עם האויב בשנות ה-30, כך יריב עם ממשיכי דרכם היום. ובעניין זה, שבער בקרבו, יריב פירש את דברי ברל במאמר, בעיקר באמצעות ציטוטים נרחבים מנאומים ומאמרים אחרים של ברל באותם ימים, שבהם הוא יצא חוצץ נגדם. ולצד זאת, יריב הזדהה עם ברל גם בתביעתו הברורה לטוהר הנשק (ביטוי שהוא הגה) ויציאתו נגד פגיעה בחפים מפשע, ויצא נגד גורמים בימין הקיצוני בימינו שנוהגים כך. בעיקר הזדהה יריב עם הנחישות של ברל לדבוק במעשה הציוני ולהגביר את הגשמתו, חרף הקושי, הכאב ומחיר הדמים, ברוח ה"אף על פי כן" הברנרי.

אהבתי מאוד את המסכת, שעוררה את געגועיי ליריב.

          * ביד הלשון

נווה – בעקבות הפינה שהוקדשה למילה "ינוו", מתוך שירו של יורם טהרלב "על כפיו יביא", שאלה אביבה קם: "הייתכן שהמילה יִנְווּ באה מהשם נווה, נראה לי יותר מתאים מאשר מהתואר נאה?"

התשובה היא שאכן, היא באה גם מן המילה "נווה", אך גם מ"נאה" ו"ונאוֶה".

המילה נווה היא מילה נרדפת של שתי הצורות שציינתי.

כך נאמר באתר האקדמיה ללשון העברית: "נָוֶה הוא כתיב חלופי של נָאוֶה – שם תואר שמשמעו 'נאה', 'יפה': 'כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה' (שיר השירים ב, יד). הצורה נָוֶה (בלי אל"ף) אינה מתועדת בתנ"ך, אך פעם אחת מצויה צורת הנקבה נָוָה: 'הַנָּוָה וְהַמְּעֻנָּגָה דָּמִיתִי בַּת צִיּוֹן' (ירמיהו ו, ב). גם בנקבה הכתיב הרגיל בתנ"ך הוא באל"ף (נחה): נָאוָה (מילה זו משמשת אף היא שם פרטי לפחות כמה דורות). בספרות חז"ל יש גם נָוֶה בזכר (למשל משנה ערכין ג, א)".

עוד אציין, שהמילה "נוי" נגזרת מאותה קבוצת מילים.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 19.10.22

* המתייוונים – "ידיעות אחרונות" מצא לנכון לחגוג את שמחת תורה, בכתבת ענק בת 12 עמודים על ישראלים שירדו ליוון. המתייוונים החדשים. לא, שלא תהיינה אי הבנות. בכתבה הם לא מוגדרים "יורדים". מה פתאום יורדים? לכל היותר, הם מוגדרים במושג המכובס "עשו רילוקיישן".

אין בכתבה שמץ של ביקורת עליהם. נהפוך הוא. בכותרת המשנה, הם מוגדרים אפילו – החזיקו חזק – "חלוצים". כי הם חלוצים לפני המחנה, עוד ועוד ישראלים שכנראה יירדו בעקבותיהם…

והם שבים ומספרים כמה חרא בישראל וכמה טוב להם באסקפיזם הזה, בבריחה הזאת מהמחויבות הכרוכה בחיים בישראל. משפט המפתח בכתבה היא של אחד היורדים הנ"ל: "אני איש העולם, הבית שלי איתי, אצלי. מקום שנעים לי, אני שם. לכל אחד מגיע שיהיה נעים". אין מולדת. אין עם. אין זהות. אין מחויבות. רק אגואיזם נרקיסיסטי מוחלט. אני ואני ואני, ושלי, ואיתי, ואצלי, ונעים לי. להקיא.  

ומשפט הסיום של הכתבה הדוחה: "אל תכעסו על אלה שמתעייפים". יכול להיות. אבל אל תעשו גלוריפיקציה לעייפות הרוחנית והתרבותית הזאת, לריקנות הזאת.

איש העולם, עאלק. איפה שטוב לו, שם "מולדתו".

לא. איפה שמולדתנו – שם טוב לנו! כי זו מולדתנו. אין לנו ארץ אחרת גם אם אדמתנו בוערת. גם אם היא דורשת כוחות נפש.

* זכות הבחירה וזכות השיפוט – פרסמתי רשומה השוללת את הירידה מן הארץ, וקיבלתי ים של תגובות, אוהדות ושוללות. כצפוי, רבות מן התגובות היו של אנשי שמאל / ימין המאשימים את הימין / שמאל (בהתאמה) בירידה מן הארץ. והיו לא מעט תגובות של שיח זכויות, ברוח של: זכותו של כל אחד לחיות איפה שהוא רוצה, לעשות מה שהוא רוצה, מי אתה שתגיד וכו'.

ותמהתי. שמא היטלתי ספק בזכותו של מישהו לרדת מן הארץ? וכי היטפתי לאסור על מישהו לבחור היכן לחיות? האם הצעתי לאמץ מדיניות של מסך ברזל שימנע ירידה?

זכותו של כל אדם לבחור היכן לחיות, היא זכות טבעית שאינה מוטלת בספק. אך כך גם זכותי לשפוט את הבחירה הזאת מבחינה ערכית, ציונית, יהודית. אני רואה בירידה מן הארץ תופעה שלילית וחשוב לי לבטא את עמדתי זאת, ואין בכך כדי לגרוע מזכותם של אנשים שבחרו בכך לרדת מן הארץ. זכותם לבחור את בחירתם, אך אין עליי שום חובה לכבד את בחירתם.

ובאופן כללי, מן הראוי שנפסיק לבחון כל דבר רק דרך זכויות הפרט, אלא גם דרך המחויבות לכלל.

* פרופורציות – ירושלים הייתה בירת ישראל הרבה לפני שאוסטרליה הכירה בכך והיא תהיה בירת ישראל הרבה אחרי שאוסטרליה חזרה בה.

איני מזלזל בחשיבות ההכרה הבינלאומית בירושלים כבירת ישראל, אבל כדאי גם לא לאבד פרופורציות.

* האיום האיראני הקונוונציולי – ישראל היא יעד מס' 1 של התוקפנות האיראנית. לכן, כאשר אמל"ח איראני פועל באוקראינה, במקרה זה – מל"טים מתאבדים, יש לישראל עניין רב ללמוד את מתקפת המל"טים הרוסית על קייב ולהפיק לקחים על מנת להיטיב להתגונן נגד האיום הזה ובעיקר כדי למצוא לו מענים טכנולוגיים הגנתיים והתקפיים.

לצד איום הגרעין האיראני, גם האיום האיראני הקונבנציונלי הוא משמעותי וגם נגדו צריך לפעול.

האם התמיכה המאסיבית והמעשית של איראן ברוסיה והדיכוי הברוטלי של המהומות באיראן, יביאו את ארה"ב ואת המערב להתפכח, ולהתחיל להתייחס לאיראן כאל אויב מספר 1 ולשים קץ למדיניות הפייסנות כלפיו?

* בעד מרמה והפרת אמונים – בצלאל סמוטריץ' גיבש תכנית לרפורמה במערכת המשפט, שמשמעותה – תכנית לביטול מדינת החוק. בין היתר, הוא מציע לבטל את סעיף המרמה והפרת האמונים. אנסח זאת באופן אמתי ולא מכובס – סמוטריץ' בעד מרמה ובעד הפרת אמונים, כחלק מובנה בשיטת הממשל בישראל.

קראתי פעם מאמר של מישהו מאזור החיוג האידיאולוגי של סמוטריץ', שקבע שבתורה האיסור על שוחד הוא רק על שופטים ולא על פוליטיקאים. אולי השלב הבא, אחרי התרת המרמה והתרת הפרת האמונים תהיה התרת השוחד.

* החוק לעידוד השחיתות – מספרים לנו שהחוק לעידוד השחיתות (ביטול עברות המרמה והפרת האמונים) לא יהיה רטרואקטיבי ולא יחול על נתניהו. זו אחיזת עיניים. ברגע שעבירה מבוטלת, בטלים אוטומטית כתבי אישום על אותה עבירה.

יש לזכור, שהחוק המושחת הזה הוא חלק מסל חוקים מושחתים, ובראשם חוק מגה-שחיתות "הצרפתי", שנועד להעמיד את "המנהיג העליון" מעל החוק (ובניגוד לצרפת, אין לצדו חוק להגבלת קדנציות). אך גם בכך אין די. הם רוצים להחיל את חוק מגה-שחיתות "הצרפתי" לא רק על ראש הממשלה (שזה חמור כשלעצמו) אלא גם על שרי הממשלה. כלומר כל שרי הממשלה יהיו מעל החוק. הם רוצים להפוך את ממשלת ישראל לעיר מקלט לפושעים.

אם, חלילה, קואליציית בן גביר תזכה ב-61 מנדטים, תהיה זו הממשלה להרס מדינת החוק ולהפיכת מדינת ישראל למדינת שחיתות.

* מתחיל להפנים – למה נתניהו מסרב להצטלם בקרבת בן גביר? הוא מתחיל להפנים שהגולם קם על יוצרו.

* התקווה של גדעון לוי – גדעון לוי מבטא בשנים האחרונות יאוש כבד. יאוש מהסיכוי להפסיק את "אקיבוש" וה"אפרטהייד". יאוש מהסיכוי שממשלה ציונית (לטענתו אין הבדל מהותי בין זהבה גלאון לסמוטריץ' – "כולם ציונים") תפסיק לקדם את ה"עליונות היהודית", ובעיקר, יאוש עמוק מן העולם ובעיקר מארה"ב. לטענתו, הדרך היחידה לשים קץ לקיבוש ולאפרטהייד היא חרם עולמי, כפי שהיה על דרום אפריקה. אבל העולם נמנע מכך, בשל ההון היהודי והציוני ששולט בו ובשל המניפולציות שישראל עושה בזכר השואה, כדי לקבל הכשר לפשעיה.

והנה, ערב שמחת תורה, שישו ושמחו בשמחת תורה. גדעון לוי כותב מאמר אופטימי. יש לו תקווה. כותרת המאמר היא תמצית המאמר: "בן גביר הוא התקווה". הוא מאמין, שברגע שבן גביר יהיה שר בממשלה, העולם יתעשת סוף סוף ויפעיל עונשים כבדים על ישראל. דווקא בן גביר "עשוי להיות מי שימריץ את העולם לפעולה… לראשונה בתולדותיה ישראל אולי תרגיש שלאפרטהייד יש מחיר. לראשונה בתולדותיהם, הישראלים אולי יענשו על הכיבוש ופשעיו. לראשונה אולי הם ייאלצו לשלם בעבורו בדימוי, בגינוי וגם בכסף ובנשק. כי בן גביר יקרע את המסכות… את מצביאי ההתקפות הברבריות על עזה העולם חיבק, את בן גביר הוא עשוי לדחות. בוקר טוב עולם, מוטב מאוחר. אם כך יקרה, אסיר את כובעי בפני בן גביר, ואודה לו מעומק לבי על תרומתו לקידום הצדק".

חוששני שהוא צודק, חלילה. גדעון לוי, עוכר ישראל, דורש ברעתה של ישראל, המדינה השנואה עליו. לכן, כל מה שרע לישראל, מעורר את תקוותו. הוא מייחל להצלחתו של בן גביר, מתוך שנאתו האוטו-אנטישמית לישראל. והוא צודק. אכן, הצלחתו של בן גביר היא פגיעה קשה ביותר בישראל ובציונות. אכן, הצלחתו של הכהניסט, תשמח את כל שונאי ישראל באשר הם שם, מדמשק ועד טהרן, מעזה ועד רח' שוקן.

חוק הרדיקלים השלובים.

* ליל הושענא רבה בקצרין העתיקה – בסוכות לפני עשר שנים, זכיתי לחוות אירוע בלתי נשכח; הופעה של אהוד בנאי עם הרב מנחם פורמן זצ"ל. הרב פורמן כבר היה חולה מאוד, פחות מחצי שנה טרם פטירתו. הוא לבש בגדים לבנים, חבש שטריימל לבן, פניו זרחו, עיניו נצצו והחיוך לא מש מפיו. הקהל כולו ידע שזו הפעם האחרונה שהוא פוגש בו. המופע היה במסגרת כנס "הקהל" באפעל.

עשר שנים בדיוק חלפו. בליל הושענא רבה נערכה הופעה של אהוד בנאי ושיבי פרומן, בנו של הרב, בפארק קצרין העתיקה. בין שיר לשיר שיבי דיבר דברים שברוח, דברי תורה, חסידות וקבלה, דברים על סוכות וסיפורים על עצמו ועל משפחתו. לא תמיד התחברתי למסרים שלו; היה בהם יותר מדי "שנטי", מסרים של הרפיה, השונים מן האקטיביזם הפעלתני שאני דוגל בו, אבל היה מעניין להאזין לו ובעיקר נהניתי מסיפוריו. אהוד בנאי הגדיר את דבריו של שיבי "דברי שירה". כמובן שנהניתי מאוד משירתו של אהוד בנאי, חמוש בגיטרה ומפוחית. הוא שר את מיטב הקלסיקות שלו; "יוצא לאור", "דוד ושאול", "זמנך עבר", "דממה דקה", "כולם יודעים", "בלוז כנעני", "ענה לי", "אל תפחד" ואחרים.

ההופעה החלה בחצות. התכנסנו שעתיים קודם לכן ללימוד, בהנחיית חבריי בינה פבזנר ואיתן מור יוסף. לאחר פתיחה שלהם התפצלנו למעגלי לימוד. הלימוד עסק בסוגיית הארעי והקבע.

מאות מתושבי הגולן והסביבה (מה פירוש "והסביבה"? היו שם גם מאיזה חור אי שם בדרום הרחוק, שנקרא תל אביב. אבל בעיקר מאזור קריית שמונה, יסוד המעלה, חצור וטבריה) השתתפו באירוע. להפתעתנו, רובם הגיעו מוקדם להשתתף בלימוד. הרבה יותר מכפי ששיערנו.

היה ערב משמעותי ומהנה.

* נתיב הגבורה – מרכז סיור ולימוד קשת יהונתן, במושב קשת שבגולן (לשעבר בי"ס שדה קשת יהונתן), פיתח מיזם חדש – נתיב הגבורה. נתיב הגבורה מאגד 15 תחנות מדרום הגולן ועד החרמון, המספרות יחד את סיפורה השלם של מלחמת יום הכיפורים בגולן ושל גבורת לוחמי צה"ל במהלכה.

במסגרת כנס וודק השנתי, לזכרו של יהונתן וודק, מט"ק בחטיבה 188 שנפל במלחמת יום הכיפורים, ועל שמו נקרא מרכז קשת יהונתן, נערך אירוע חנוכת הנתיב. בין המשתתפים באירוע היו ראש המועצה האזורית גולן חיים רוקח, אלוף (מיל') יוסי פלד, מח"ט 188 אל"מ רועי סבירסקי ויו"ר עמותת חטיבה 679 סא"ל (מיל') חיים דנון, ששירת במלחמה כמג"ד בחטיבה ולאחר מכן כסמח"ט ובני משפחת וודק.

          * ביד הלשון

שומר אחי – פעמים רבות הבעתי את הערכתי העמוקה לארגון "השומר החדש" ולפעולותיו למען החקלאות בישראל, לחינוך לחקלאות, התיישבות וציונות ולשמירה על השטחים החקלאיים מפני הטרור החקלאי המשתולל ואוזלת היד של ממשלות ישראל.

ארגון "השומר החדש" נוסד ב-2007 והוא נושא את שמו של ארגון "השומר", ארגון הביטחון הציוני הראשון, המשכו של ארגון "בר גיורא".

על חולצות "השומר החדש" מופיע הכיתוב המקסים: "שומר אחי" ו"שומרת אחותי". הכיתוב הזה הוא תמצית ערך הערבות ההדדית, הערך החשוב ביותר ביהדות.

הסיסמה הזאת מתכתבת עם פרשת השבוע, פרשת "בראשית". הפרשה עוסקת בבריאת העולם, אדם וחווה והגירוש מגן עדן וברצח הראשון – רצח הבל בידי קין אחיו. כשאלוהים שואל את קין "איה הבל אחיך", הוא נענה בשאלה רטורית: "השומר אחי אנוכי?!". איזה מסר ציני של ניכור אנושי טמון במילים הללו. "השומר החדש" ממיר את "תשובתו" של קין, בתשובה חלופית, המבטאת מסר הפוך; מסר של אחווה, אחריות וערבות הדדית: "כן, שומר אחי, אנוכי! כן, שומרת אחותי, אנוכי!"

הארגון החשאי "בר גיורא" נוסד בשמחת תורה, בשנת 1907. הוא הפך לארגון "השומר", ארגון גדול יותר ולגאלי, בשביעי של פסח שנת 1909.   

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 16.10.22

* בעד ההסכם – אני בעד ההסכם עם לבנון על סימון המים הכלכליים של ישראל.

השאלה שצריכה לעמוד לנגד עינינו אינה האם ההסכם טוב יותר מהמצב האידיאלי, כלומר מעמדת הפתיחה של ישראל בתהליך, אלא האם נכון להגיע לפשרה. לעולם, פשרה אינה זהה לעמדה המקורית. לעולם, כל הסכם יטמון בחובו פשרות. ולכן, תמיד ניתן יהיה לבקר כל הסכם ולהצביע על הפער בינו לבין עמדת הפתיחה, ולהתנגד לו בשל הפער שתמיד אפשר להציגו כ"כניעה". השאלה היא, האם הפשרה עדיפה על העדר הסכם.

יש בהסכם יתרונות טריטוריאליים, ביטחוניים וכלכליים. אין בו עקירת יישובים, ויתור על ריבונות או נסיגה משטחי מולדת. יש בו הכרה בגבול ימי שישראל קבעה באורח חד-צדדי. אני משוכנע שהמחיר הכלכלי של הוויתור, קיים רק בהשוואה לפנטזיה כלכלית, כי האלטרנטיבה הייתה מצב שבו לא אנחנו ולא הלבנונים היינו נהנים משדה הגז, ואולי גם לא מכריש. בזכות ההסכם – גם הם וגם אנו נהנה מהפירות הכלכליים. כוחו של חיזבאללה יפגע כתוצאה מההסכם, והצהרות הניצחון שלו נובעות מחולשה, הרי מלכתחילה חיזבאללה נגד כל הסכם עם ישראל. מדוע הם מצהירים הכרזות ניצחון? כי אחרת הם יצטרכו להסביר מדוע אינם פותחים במלחמה כדי למנוע את ההסכם. הם זקוקים להפגנת הניצחון, כפי שהם, חמאס ושות' חוגגים ניצחון גם מכל תבוסה צבאית שלהם.

הנקודה המדאיגה (אך לאו דווקא בהסכם, אלא במציאות הכללית מול חיזבאללה), היא שאלת ההרתעה. כאן צריך להודות, שעם או בלי ההסכם, נוצרה הרתעה הדדית בין חיזבאללה לביננו. יש לכך יתרונות – כבר 16 שנים הגבול שדימם במשך ארבעים שנה, וכל מה שניסינו – מבצעים, מלחמות, הסכם שלום עם לבנון (שמשום מה נשכח), נסיגות בתוך לבנון ונסיגה מלבנון; שום דבר לא שינה את המציאות. המכה שחיזבאללה חטף במלחמת לבנון השניה, יצרה הרתעה שהביאה ל-16 השנים השקטות ביותר בגבול. מצד שני, אכן, ההרתעה היא הדדית. אנו יודעים מה המחיר של מלחמה עם חיזבאללה, והוא כבד ביותר. זה מלכוד אמתי. השאלה היא מה עושים אתו. האם עלינו לשאוף למלחמה ולשלם את המחיר כדי להביס את חיזבאללה ולעצור את המשך התחזקותה? לעתים זה הדבר הנכון. השאלה היא האם הפער בין ההסכם לבין עמדת הפתיחה שלנו במו"מ הוא מחיר כה כבד, ששווה להילחם עליו? אני משוכנע שלא. עובדה זו, כשלעצמה, אינה סיבה לחתום על ההסכם. לדעתי נכון לחתום עליו כי הוא טוב לישראל. ההסכם מוסיף להרתעה ההדדית גם צד חיובי של win-win כלכלי. בצד של לבנון, היתרון הכלכלי (בתקווה שאכן יימצא גז בכמויות המצופות בשדה), הוא יתרון קיומי, הישרדותי, ויצירת מצב שבאמת יש לאויב מה להפסיד היא יתרון לישראל. ולכן, הוא מחזק את ההרתעה הישראלית. מניעת מלחמה צריכה להיות תמיד לנגד עיניה של כל ממשלה אחראית. ובנושא הזה אני חייב לשבח את נתניהו, שבכל ממשלותיו, (והרי בהן הוא לא היה תלוי בבן גביר), מניעת מלחמה עמדה לנגד עיניו. לא תמיד זה היה נכון. לעתים, הגישה הזאת שיתקה את ישראל ופגעה בביטחונה, כמו למשל בהבלגה על טרור ההצתות. אבל עדיף ראש ממשלה זהיר על ראש ממשלה קל דעת ושש לקרב. במקרה הזה, מדובר בהסכם טוב כשלעצמו, וסיכון ישראל במלחמה מיותרת אם הוא לא ייחתם, הוא צעד לא אחראי. אגב, להערכתי אי חתימה על הסכם לא תביא למלחמה, אבל בטבלת היתרונות והחסרונות יש לקחת בחשבון גם את סכנת המלחמה, ובמקרה הזה גם ללא החשש הזה, היתרונות גוברים על החסרונות. 

כמובן, שיש להמשיך גם אחרי חתימת ההסכם, את המב"מ נגד התבססות איראן וחיזבאללה בסוריה ונגד התחמשותה של חיזבאללה בלבנון. יש למב"מ הישגים גדולים, ובשנה האחרונה ישראל העמיקה והגבירה את המב"מ ואת הישגיו.

אני בעד ההסכם, אבל נגד התנהלות הממשלה, שעוקפת את הכנסת בצעד לא דמוקרטי.

* עלבון לאינטליגנציה – הטיעונים, או התירוצים, בהם נימק לפיד את התנגדותו להצבעה בכנסת על ההסכם עם לבנון (על פי ynet), הם עלבון לאינטליגנציה.

נימוק אחד היה שאי אפשר להביא את ההסכם לאישור הכנסת כיוון שהיא כבר התפזרה. זה קשקוש. האם אין היום לישראל פרלמנט עד הודעה חדשה? נכון, הכנסת יצאה לפגרת בחירות. ולא נהוג להביא לכנסת שהתפזרה החלטות מן הסוג הזה. אך לא כיוון שהכנסת התפזרה, אלא כיוון שלא מקובל לקבל החלטות כאלו לפני בחירות. אם לפיד החליט לחתום על ההסכם לפני בחירות, בשל חלון הזדמנויות צר, יתכבד ויביא את ההחלטה לאישור הכנסת. אגב, היועמ"שית אמרה את ההיפך הגמור. לא זו בלבד שהיא אמרה שאפשר להביא את ההסכם להצבעה, היא אף המליצה לנהוג כך. 

הנימוק השני הוא שהכנסת אינה יכולה להצביע על הנושא, כי חבריה אינם בקיאים בו. זה נכון. לכן, על לפיד לדאוג שחברי הכנסת יהיו בקיאים בפרטי ההסכם. או לכל הפחות, שתהיה להם האפשרות להיות בקיאים בהסכם. האם הממשלה שמגישה לאישור הכנסת את תקציב המדינה, משוכנעת שכל חברי הכנסת בקיאים בכל פרטי התקציב? שאלה רטורית, כמובן. חברי הכנסת יהיו בקיאים בהסכם כפי שהיו בקיאים בהסכמי השלום עם ירדן ומצרים, בהסכמי אוסלו ובהסכמי אברהם. זו טענה עוקפת דמוקרטיה פרלמנטרית.

אני מזדהה עם כל מילה שיו"ר האופוזיציה לפיד היה אומר על ראש הממשלה נתניהו אילו נהג כמותו.

והרי התחזית: להערכתי בג"ץ יכפה על הממשלה להביא את ההסכם לאישור הכנסת. וכך גם תתקיים הצבעה בכנסת שבה לפיד אינו רוצה, והוא גם יתבזה בפסיקת בג"ץ נגדו, ערב הבחירות. ואם בג"ץ אכן יפסוק כפי שאני מעריך – תהיה זו לדעתי פסיקה נכונה, למרות שבדרך כלל איני חסיד של אקטיביזם שיפוטי, כיוון שכאן מדובר בהחלטה שנועדה לאזן בין הרשויות ולבלום ניסיון של הרשות המבצעת להחליש את הרשות המחוקקת.

* התקדימים – הסדרי הפרדת הכוחות עם מצרים וסוריה ב-1974, הסדר הביניים עם מצרים ב-1975, הסכם קמפ-דיוויד ב-1978, הסכם השלום עם מצרים ב-1979, הסכם השלום עם לבנון ב-1983, הסכם אוסלו א' ב-1993, הסכם השלום עם ירדן ב-1994, הסכם אוסלו ב' ב-1995, הסכם חברון ב-1997, הסכם וואי ב-1998, הסכמי אברהם ב-2020 – כולם הובאו לכנסת, למרות שהחוק המפורש אינו מחייב זאת. כל כך הרבה תקדימים לאורך חמישים שנה, בלי אף סטיה אחת, יוצרים מציאות משפטית חזקה לא פחות מחוק, ולכן להערכתי בג"ץ יכפה על הממשלה להביא את החוק לאישור הכנסת.

יש לחוקק חוק, המחייב להביא כל הסכם בינלאומי לאישור הכנסת. אסור להשאיר בנושא הזה שיקול דעת לראשי ממשלה. החוק יגדיר איזה סוג של הסכמים יש לאשר בוועדת חו"ב ואיזה – במליאה. ברור שהסכמים עם מדינות אויב או הסכמים שנוגעים לקביעת גבולותיה של ישראל, יחייבו הצבעה במליאה.

* גאונות מדינית – אילו נתניהו חתם על ההסכם עם לבנון, והוא היה יותר ממאושר לחתום על ההסכם, כל המדקלמים את "ביקורתו" השקרית, היו מציגים את ההישג המדיני הכביר כעדות לגאונותו המדינית של המנהיג האהוב.

הנימוק האמתי היחיד של מתנגדי ההסכם, הוא שהאיש שחתם עליו אינו נתניהו.

* מרב מיכאלי לא מרוכזת – בציוץ של מרב מיכאלי בנוגע להסכם עם לבנון, היא כתבה בין השאר: "אנחנו נעקוב מקרוב לאן יילך הכסף, כך שיגיע לבנק המרכזי של לבנון ונפעל לוודא באמצעות שותפינו הבינ"ל שהוא יושקע בתשתיות לטובת אזרחי לבנון".

דומני שמרב מיכאלי לא הייתה מרוכזת בעת הציוץ, וכך היא כתבה בשפה פטריאכלית-פרימיטיבית, חזירית-שוביניסטית, מיזוגינית מדירת נשים. "שותפינו" – ומה עם שותפותינו? "אזרחי לבנון" – ומה עם אזרחיות לבנון? להן אנחנו לא דואגות ודואגים?

* חזרה לדרך רבין – מרב מיכאלי בראיון לוויינט: "מפלגת העבודה היא היחידה החוזרת לדרך רבין".

שאלה לי למרב מיכאלי. האם את מציעה לחזור לדרך הזאת? "…ישות פלשתינאית אשר תהיה בית למרבית התושבים הפלשתינאים החיים ברצועת עזה ובשטח הגדה המערבית. אנו רוצים שתהא זו רשות שהיא פחות ממדינה והיא תנהל באופן עצמאי את חיי הפלשתינאים הנתונים למרותה.

גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל… גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון".

את הדברים האלה אמר רבין בנאומו האחרון בכנסת כראש הממשלה, בעת הצגת הסכם אוסלו ב', 5 אוקטובר 95', חודש לפני הרצח. היה זה נאום פרוגרמטי שבו הציג לראשונה בפני הכנסת והעם את משנתו המדינית ואת הקווים האדומים של ישראל בפתח המו"מ על הסדר הקבע. זו דרכו של רבין. האם זו דרכה של מרב מיכאלי?

* הזדמנות לגזור קופון – הסכסוך בין ארה"ב לסעודיה רע לישראל, כי הוא עלול לחבל בקואליציה האנטי איראנית ובתהליך הנורמליזציה האטי הנרקם בין ישראל לסעודיה. מצד שני, הסכסוך עשוי להיות גם הזדמנות לישראל; היא יכולה לתווך בין הצדדים, ולגזור בכך קופון מדיני.

* הכרה בריבונותנו בבתי הקונגרס – ההכרה האמריקאית בריבונות ישראל בגולן, בהצהרתו ההיסטורית של טראמפ, היא הישג גדול למדינת ישראל. כך גם העובדה שממשל ביידן ממשיך את המדיניות הזאת.

אולם עדין, ההכרה היא רק בצו נשיאותי. אפשר לבטל אותה בצו נשיאותי אחר. האינטרס הישראלי הוא לעגן את ההכרה בחקיקה של בתי הקונגרס. לשם כך יש צורך בתמיכה של שתי המפלגות, ואני מאמין שהדבר אפשרי בהחלט וניתן להעביר החלטה כזו ברוב גדול.

יש לראות במהלך כזה יעד מדיני חשוב של מדינת ישראל.

* החשיבות בריבוי ערוצים – כאשר קראתי את הידיעה על כך שנמנעה כניסתו של צוות ערוץ 14 למסיבת העיתונאים על ההסכם עם לבנון, קיבלתי אותה ברגשות מעורבים. מצד אחד, לא האמנתי שהיא נכונה. מצד שני, אם היא נכונה – זו שערוריה. כלל אין זה משנה מה דעתי על הערוץ; יש חשיבות רבה בריבוי ערוצים, שיבטאו את העמדות השונות ויש לתת להם את מלוא השירות ובוודאי את ההשתתפות במסיבת עיתונאים חשובה. לכן אני גם נגד כל הקולות, מצד יש עתיד, להגביל את הערוץ (שיו"ר ועדת הבחירות המרכזית דחה בצדק), בטיעונים פורמליסטיים. בדיוק כפי שהתנגדתי לניסיון של הליכוד לפגוע ב-דמוקרטTV, ל"חוק ישראל היום" ולניסיונות לסגור את ערוץ 7.

כפי שהנחתי, התברר שהטענה הייתה שקר. עוד שקר תעמולתי, של תעשיית השקרים וההסתה שאותה משרת ערוץ 14.

* בדרכי אביו – לאחר הבחירות לכנסת ה-11, ב-1984, שבהן "הרב" כהנא שר"י נבחר לכנסת, הנשיא חיים הרצוג זימן להתייעצויות את נציגי כל הסיעות זולת סיעת "כך" הכהניסטית. הוא הסביר, שהחוק מדבר על הזמנת "נציגי סיעות" ולא "נציגי הסיעות", ואין בכוונתו לתת לגיטימציה לכהנא בהזמנתו למשכן הנשיא. הוא לבטח לא רצה ללחוץ את ידו. וכמובן שלא עניין אותו לשמוע מה יש לגזען הזה לומר.

מבחינה מוסרית, ראוי שהנשיא יצחק הרצוג ילך בדרכי אביו. אולם למרבה הצער, מבחינה פוליטית זה לא מעשי. נתניהו הוציא את השד הכהניסטי מהבקבוק ובמצב שנוצר, שבו הכהניסטים ועוזריהם – על פי כל הסקרים יהיו סיעה דו-ספרתית וכאשר הם משחקים תפקיד משמעותי ביותר במשחק הקואליציוני, זהו מצב אחר. אז, כהנא היה סיעת יחיד, ואף מפלגה בכנסת לא ראתה בו שותף לגיטימי לקואליציה כלשהי, וצעדו של ח' הרצוג נהנה מקונצנזוס מלא. היום זה בלתי אפשרי, למרבה הצער.

אולם יש לקוות שיצחק הרצוג ילך בדרכי אביו במובן אחר. באותן בחירות, חיים הרצוג הטיל את כל כובד משקלו על הקמת ממשלת אחדות לאומית. זה נראה דמיוני בשיא העימות על מלחמת לבנון וכאשר המערך התחייב לא להקים בשום אופן ממשלת אחדות. אך הרצוג התעקש, לא ויתר, לחץ והיה לו תפקיד משמעותי בהכרעת הצדדים על הקמת הממשלה (גם במחיר פירוק המערך – פרישת מפ"ם ויוסי שריד).

כאז, כן עתה, ממשלת אחדות היא צו השעה. יש לקוות שיצחק הרצוג ינהג כאביו ויעשה כל שלאל ידו כדי להקים ממשלת אחדות לאומית. ולו כדי שלא תהיה ממשלה עם הכהניסטים (ממשלה עם הרשימה האנטי ישראלית המשותפת בכל מקרה לא תקום, אך עקרונית, גם הם פסולי חיתון, בדיוק כמו הכהניסטים).

* הפקרת נשק – קצין הכנסת, שהפקיר נשק בידיו של השור המועד בן-גביר – מופקר. הוא לא ראוי לתפקידו.

* בן גביריזם – נתקלתי בסיסמה כהניסטית ילדותית ומטופשת: "היה גביר לאחיך ובן גביר לאויביך".

בן גביריזם: היה ברוך גולדשטיין לאויביך ויגאל עמיר לאחיך.

* מילה טובה על בן גביר – הדבר החיובי היחיד שאפשר לומר על בן גביר, הוא הסיכוי שאולי אולי הוא "שמפניה".

* הבחירה שלי – בבחירות הקרובות אתמוך במחנה הממלכתי. המאבק כעת הוא על דמותה של ישראל ועל היותה מדינת חוק שהצדק והמשפט הם נר לרגליה. יש לעשות הכל כדי למנוע חלילה ממשלת 61 של בן גביר ונתניהו. מבין המפלגות שבגוש השינוי, המחנה הממלכתי הוא הקרוב אליי ביותר. חצי מהח"כים הם אנשי תקווה חדשה ומתן כהנא, שעמדותיהם המדיניות קרובות מאוד לשלי. גם עמדותיהם של חילי טרופר וטמנו שטה אינן רחוקות משלי. בנושא החברתי הכלכלי, ח"כים במחנה הממלכתי כחילי טרופר, מיכאל ביטון ואלון שוסטר קרובים להשקפתי ומייצגים אותי. המסר הממלכתי של המחנה הממלכתי, שחילי טרופר מייצג אותו בצורה הטובה ביותר, הוא המסר שלי. מבין שלושת המועמדים לראשות הממשלה, אני חש קרוב יותר לגנץ מאשר ללפיד (כמובן השלישי אינו אופציה) ובאופן כללי אני מעריך אותו; הוא ענייני, ממלכתי, מאחד, ביטחוניסט. איני יכול לומר שהמחנה הממלכתי מבטא בדיוק את עמדותיי, אולם מכל המפלגות, המחנה הממלכתי הוא הקרוב אליי ביותר. 

אני מקווה שתקום ממשלת אחדות לאומית. אין היום אף מפלגה שתומכת בהקמת ממשלה כזו, אבל אני מקווה שאחרי הבחירות שני הצדדים יירדו מהעצים הגבוהים שעליהם הם טיפסו ותקום ממשלת אחדות.

* הקלקול – הקלקול השני בחוקה האמריקאית ביצע טבח נוסף, הפעם באמצעות ילד בן 15. זה הטבח ה-25 של הקלקול השני מתחילת השנה.

* הזזת חביות – אחד הסיפורים המיתולוגיים בתולדות ההתיישבות בגולן, מספר את סיפור קביעת הגבול בקוניטרה בהסכם הפרדת הכוחות לאחר מלחמת יום הכיפורים. במהלך המו"מ על ההסכם, הגיעה ליהודה הראל הדלפה, שממשלת ישראל מוכנה לסגת מקוניטרה, בניגוד לעמדתה עד אותו שלב במו"מ, שישראל תיסוג מהשטחים שכבשה בעומק סוריה ("המובלעת הסורית") עד לקו הסגול – הקו שסומן לאחר מלחמת ששת הימים. בתוך ימים, הוקם יישוב בלתי לגאלי בקוניטרה – קשת (תרגום לעברית של קוניטרה). כיוון שהמו"מ התנהל תחת אש – מלחמת ההתשה עם סוריה בחודשים שלאחר מלחמת יו"כ, המתיישבים ישבו בבונקר. למרבה הצער, הקמת היישוב לא עצרה את ההסכם על הנסיגה (אם כי יש לציין, לזכותה של גולדה מאיר, שניהלה בתבונה ובנחישות את המו"מ, שבהסכם הזה ישראל קיבלה כמעט את כל דרישותיה וסוריה לא קיבלה כמעט דבר מדרישותיה). הוחלט על הנסיגה מקוניטרה. משקיפי האו"ם סימנו את תוואי הגבול בחביות. בשעת לילה, הזיזו המתיישבים את החביות כמה מאות מטרים מזרחה, כך שהבונקר של קשת נשאר בשטח ישראל. וזה הגבול עד היום – חלק מקוניטרה, כמו למשל המפקדה הסורית של האזור (שבה צולמה הסידרה התיעודית על אלי כהן), נשאר בידי ישראל. קשת עברה לנקודת הקבע סמוך להר טליה – היישוב הראשון במרכז הגולן.

מסתבר, שהפטנט הזה של הזזת חביות, אינו פטנט שלנו בלבד. גם אויבינו עשו תרגילים כאלה, אם כי לפחות בשני המקרים שיתוארו להלן, ישראל עלתה על כך בזמן. ב-1951, התלוננו המצרים בפני משקיפי האו"ם שצה"ל עורך סיורים בתוך שטח מצרים באזור ניצנה. צוות של אגף המדידות, בראשות ציון שתרוג, הוכיח שהמצרים הזיזו את החביות והשטח שצה"ל סייר בו הוא שטח ישראלי. במהלך המדידות, נמנעה תקרית בנשק חם. כאשר שתרוג וצוותו מדדו בשטח הישראלי שנגזל, ביקשו משקיפי האו"ם לעצור אותם, בטענה שהם חצו את הגבול. כוח צה"ל שאיבטח את המודדים איים בנשק על משקיפי האו"ם והמדידה נמשכה. הוכח שהמצרים הזיזו את הסימון, והשטח חזר לידי ישראל. מקרה דומה היה בתחילת שנות ה-60, כאשר הירדנים הזיזו את סימון קו שביתת הנשק ממקומו באזור להבים. נערכה מדידה משותפת של שני הצדדים, שבה ציון שתרוג ייצג את ישראל, וגם כאן הוחזר הגבול לקדמותו.

ציון שתרוג הלך החודש לעולמו, בגיל 94. סיפור חייו המרתק מופיע במדור המצוין של עופר אדרת ב"הארץ" –  "אחרי מות". שתרוג נולד בתוניס, בנעוריו היה פעיל ציוני ומפקד קן בית"ר בתוניס. הוא נפצע בהפצצה בתוניס במלחמת העולם השניה. לאחר מכן עבר לצרפת והיה פעיל בהעפלה ובהברחת נשק לישראל. עלה לארץ במלחמת השחרור והשתתף בה כלוחם בחטיבת גבעתי. כל חייו הבוגרים הוא פעל באגף המדידות, לצרכי הקמת יישובים חדשים, סימון תוואי המוביל הארצי וסימון גבולותיה של ישראל, וכמה פעמים סיכן את חייו בפעילות זאת. הוא החל את דרכו כמודד מן המניין, והתקדם עד תפקיד מנכ"ל האגף, ששינה את שמו למרכז למיפוי ישראל. יהי זכרו ברוך!

* מדינת היהודים היהודית – מתוך מאמרו של מאיר שלו ב"ידיעות אחרונות": "… קשה שלא להיזכר בשורה של אלתרמן על הנערה והנער, שעל השאלה 'מי אתם?' הם עונים: 'אנחנו מגש הכסף, שעליו לך ניתנה מדינת היהודים'. מדינת היהודים? לא עוד. כבר מזמן לא. השם הנכון והברור 'מדינת היהודים' שהרצל נתן לה ואלתרמן השתמש בו, נעשה 'מדינה יהודית' עם כל תפיסת העולם שמשתמעת ממנה". רוצה לומר, שהרצל רצה מדינה שטכנית תהיה המדינה שיגורו בה היהודים, אבל לא יהיה לה תוכן יהודי, זה מה שגם אלתרמן רצה, אבל הימין המתנחלי הפך אותה למשהו אחר, שלא היה ביסודותיה, ל"מדינה יהודית" כלומר מדינה עם תוכן יהודי.

הבה נעמת את דבריו של שלו עם העובדות ההיסטוריות. שמו המקורי של הספר שכתב הרצל לא היה "מדינת היהודים", אלא "דער יודנשטאט", "Der Judenstaat". הספר נכתב בגרמנית. את המילה "דער יודנשטאט" ניתן לתרגם כ"מדינת היהודים" וכ"המדינה היהודית". הסופר והמתרגם מיכל ברקוביץ', הראשון שתרגם לעברית את הספר, העניק לו את השם "מדינת היהודים". אילו תרגם אותו ל"המדינה היהודית", לא היה בכך כדי לשנות דבר וחצי דבר בתוכן הספר. הסופר והעיתונאי היהודי יצחק פרנהוף, פרסם בעברית ספר בשנה שבה יצא לאור "מדינת היהודים" (1896) והשם העברי שהוא העניק לספר היה "מדינת ישראל".

המסמך המכונן המגדיר את מדינת ישראל כמדינה יהודית הוא מגילת העצמאות: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל".

כל מי שבקיא בכתביו של אלתרמן, יגחך לשמע טענה שהוא התנכר לרעיון של "מדינה יהודית, עם כל תפיסת העולם שמשתמעת ממנה". ההיפך הוא הנכון. והרצל? בנאום הפתיחה של הקונגרס הציוני הראשון, ב-29 באוגוסט 1897, אמר הרצל: "אנו, אפשר לומר, שבנו הביתה. הציונות היא שיבה אל היהדות עוד לפני השיבה אל ארץ-היהודים".

כיוון שמאיר שלו אינו בּוּר, סביר להניח שהוא כתב את הדברים מתוך מודעות למופרכותן, מתוך הנחה, אולי נכונה, שקוראיו בורים, ויקנו את המסר.

לא זו בלבד שאין שום סתירה בין "מדינת היהודים" לבין "המדינה היהודית", אלא שאין כל הפרדה בין המושגים. אין, לא יכולה להיות ולא תתקיים מדינת יהודים, אם לא תהיה יהודית בתוכנה ובמהותה, בדיוק כפי שלא תתכן מדינה יהודית, שלא תהיה מדינתם של היהודים. מהו התוכן היהודי הזה? על כך אפשר להתווכח ולדון לאורך דורות, כמחלוקת לשם שמים שסופה להתקיים. עצם הדיון על מהותה ותוכנה היהודי של המדינה, הוא כשלעצמו מגלם את המדינה היהודית. אולם ניכור ליהדות, הוא כפירה בעיקר הציונות.

          * ביד הלשון

רימון בתוך עליו – שלומית, זו שבונה סוכה, דואגת לשים בסוכה את ארבעת המינים.

היא לא תשכח לשים

לולב והדסים

ענף של ערבה ירוק

רימון בתוך עליו

וכל פירות הסתיו

עם ריח בוסתנים רחוק.

אז מה היה לנו שם? לולב – יש. הדס – יש. ערבה – יש. אתרוג? אופס. איפה האתרוג?

אין אתרוג. יש רימון. מה פתאום רימון?

אין מצב שנעמי שמר לא ידעה שהרימון אינו אחד מארבעת המינים.

יש כמובן חירות המשורר, אבל גם לחירות המשורר צריכה להיות סיבה. למשל – הצורך להתאים מילה למשקל ולחרוז. נעמי שמר דיברה על "רודנות החרוז". אבל במקרה הזה, המילה אתרוג משתלבת בשיר בדיוק כמו רימון.

הסיבה, אם כן, אחרת. ככל הידוע לי, נעמי שמר לא הסבירה זאת. אני, מכל מקום, לא מצאתי הסבר שלה.

פתרון אפשרי הוא מחלוקת סביב השאלה האם האתרוג הוא אותו פרי עץ הדר, עליו מדובר בתורה. מוצאו של האתרוג בדרום מזרח אסיה, והוא גדל באזורנו רק באמצעות השקיה וטיפוח חקלאי מסור. בין הממצאים הבוטניים בארכיאולוגיה של ארץ ישראל ועבר הירדן נמצאו ונבדקו עשרות אלפי שרידי עצים. ביניהם זוהו עשרות מינים של עצים אך לא שרידי עץ אתרוג. יש חוקרים הטוענים, שהפרי הידוע בימינו בשם אתרוג, הגיע לאזור רק בתקופה הפרסית, בעוד חוקרים אחרים סבורים שהוא היה מוכר בארץ ישראל בתקופת המקרא. יכול להיות שנעמי שמר בקיאה בסוגיה, ובחרה ברימון, שהוא ללא ספק פרי מהודר, מבחוץ ומבפנים, והוא משבעת המינים.

פתרון אחר קראתי באתר של נגה בן ישראל: "כל אחד מארבעת המינים מסמל משהו. לאחד יש טעם (המשול למעשים טובים), לשני ריח (המשול לתורה), לשלישי אין לא ולא זה ולאתרוג יש הכל. הוא מושלם. נעמי שמר/שלומית לא רוצה את מר מושלם בסוכתה".

ויש הסבר נוסף, שהוא נראה לי הנכון – נעמי שמר אהבה מאוד רימונים, ולכן החליטה לצ'פר את הרימון. חירות המשורר כבר אמרנו?

* אחרי שכתבתי את הפינה, התפרסם ב"מקור ראשון" מאמר של היוצר והזמר אריאל הורוביץ, בנה של נעמי שמר, שהוא מדרש על השיר. הוא מתייחס גם לסוגיית הרימון בתוך עליו, ומדרשו קרוב לזה של נגה בן ישראל: "…כאן מופיעים ארבעת המינים (חוץ מהאתרוג, שהוחלף ברימון), שרומזים לנו ששלומית היא כולנו – הרי ארבעת המינים משולים לעם ישראל. אבל דווקא האתרוג – המין הנעלה ביותר, זה שיש לו גם טעם וגם ריח – גם תורה וגם מעשים טובים – לא משתתף בחגיגה. במקומו מופיע רימון, לא רימון ששלומית קנתה בסופר, אלא 'רימון בתוך עליו' – כזה שהיא קטפה בעצמה מהעץ. למה? במה חטא האתרוג?

התלמוד מספר על שתי הפעמים שבהם יצאו רבי שמעון בר יוחאי ובנו ממחבואם במערה, שבה התחבאו מפחד הרומאים. בפעם הראשונה – אחרי 12 שנה, הם יצאו כאתרוגים: הם היו כל כך נעלים בפרישות ובלימוד התורה שלהם, שמבטם שרף את כל מה שהביטו עליו. מיד יצאה בת קול שהורתה להם לחזור למערה לשנה נוספת. כשיצאו שוב, ראו איכר עושה את דרכו חזרה לביתו מהשדה ובידיו שני צרורות של הדסים לשבת. כששאלו אותו למה שניים ענה להם: 'אחד כנגד 'שמור' ואחד כנגד 'זכור' '. רשב"י אמר מיד לבנו – 'די לעולם אני ואתה'. כלומר: עם שיש בו יותר מדי אתרוגים לא יכול להתקיים לאורך זמן על אדמתו. עם של איכרים שמגדלים בעצמם את ה'רימון בתוך עליו' שלהם ולמרות שהתחספסו בחיי העולם הזה, עדיין זוכרים ושומרים את השבת – כן".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 9.10.22

* בשיטת ערפאת – הלבנונים למדו את השיטה של ערפאת. ברגע האחרון לפני חתימת הסכם ליצור משבר כדי להשיג עוד הישגים.

על ישראל לנהוג באחת משתי הדרכים הבאות: א. להודיע שהיא דוחה על הסף את הדרישות הלבנוניות ואין עליהן כל מו"מ. ב. להודיע שאם הלבנונים רוצים לשנות – הכל פתוח, ולחזור לעמדת המוצא הישראלית במו"מ.

* טרור חקלאי בעיצומו של יום הכיפורים – בעיצומו של יום הכיפורים, הוצת משק דור במושב מחולה שבצפון בקעת הירדן. הנזק נאמד במיליונים.

זה פרי הבאושים של עשור ומעלה של הפקרות ואוזלת יד מול הטרור החקלאי המשתולל.

* לא איבדנו צלם אנוש – אחרי ההצתה המזוויעה של המשק במחולה, כבר ראיתי תגובות כ"הנה, הוכחה שבן גביר צודק". ברור למה הוא רוקד על הדם אחרי כל פיגוע – כי הוא נבנה מהפיגועים.

הטרור מלווה את הציונות מראשיתה, ובכל זאת, מעולם לא איבדנו כתוצאה מכך את צלם האנוש ואת צלם היהודי. אף פעם לא ניסינו לחקות את האויב ולרדת לרמתו. עליונותנו המוסרית היא מרכיב משמעותי בעוצמתנו. וראו, איפה אנחנו ואיפה הם.

מי שחושב שהפתרון להצתה הוא "שישרף לכם הכפר" – כדאי שיבחן את תולדות הציונות ואת תולדות הסכסוך, ויחשוב שנית אם הוא רוצה להתחלף עם העם המובס.

* ההברקה האחרונה – ההברקה האחרונה של התועמלן האוטואנטישמי גדעון לוי: נכון היה לאסור על מפלגות שתומכות בקיומה של מדינה יהודית להתמודד בבחירות.

* צעצוע – קראתי איזו רשומה של איזה ביביסט, שפונה ללפיד ומסביר לו: "אסור לילד קטן לשחק בצעצועים של גדולים".

הנה, זו תמצית עבודת האלילים של פולחן האישיות הביביסטי. מדינת ישראל היא איזו צעצוע, שייך לאיש "גדול" אחד, שרק הוא יודע איך לשחק בו.

* פופוליזם אנטי חברתי – ראש ממשלת בריטניה ליז טראס, נבחרה (בקולות שליש מחברי המפלגה השמרנית) עם מסרים ליברטריאנים והתחייבות פופוליסטית להורדת מסים דרמטית.

היא רק חודש בתפקיד, ומתוכו עשרה ימים שבהם בריטניה הייתה עסוקה באבל על מות המלכה אליזבט ובהכתרת המלך צ'רלס. ובשבועות הספורים בתפקידה, הספיקה להציג תכנית כלכלית ליברטריאנית רדיקלית, שעיקרה הורדת מסים קיצונית, בעיקר לשכבות החזקות. כמובן, שמשמעות הורדת מסים כזו, היא צמצום דרמטי בתקציב המדינה ופגיעה גדולה בחינוך, בבריאות, ברווחה ובתשתיות.

התוצאה הייתה מיידית – התרסקות כלכלית, נפילת המטבע, מחאה חברתית רבתי וקריסה פוליטית באהדת הציבור לראש הממשלה, לממשלה ולמפלגה השמרנית. פחות מחודש בתפקיד, ובמפלגה השמרנית כבר מחפשים דרך להחליף אותה. וגם בקרב הציבור אוהד השמרנים יש התנגדות למדיניותה. שמרנות אינה בהכרח ליברטריאניות.

ימים אחדים אחרי פרסום התכנית הכלכלית, תכנית הדגל שלה, היא נאלצה לסגת  מהמרכיבים המרכזיים בתכנית. ומקורביה מדברים על כך שהיא שוקלת להדיח את שר האוצר.

התכנית הכלכלית הוגדרה בבריטניה "רובין הוד הפוך" – גניבה מהעניים כדי לחלק לעשירים.

אנו מכירים את הסיסמאות על "פופוליזם חברתי". הבטחות להורדת מסים הם פופוליזם אנטי-חברתי.

* מנציחי הגלות – בית ספר לבנות חרדיות בירושלים פוצל לשלושה מבנים בשל עומס. ומשום מה, לגמרי במקרה, כל הילדות ה"ספרדיות" מקובצות במבנה נפרד.

האם מדינת ישראל צריכה לממן חינוך כזה? זו לא רק הגזענות כלפי מזרחיים. זו בעיקר הנצחת הגלות והפניית העורף לציונות, שמיזוג הגלויות הוא ערך מרכזי בה.

* רדידות – הבחירה של ערוץ 12 ב"מסטר שף" כתכנית המרכזית לאחר צום יום הכיפורים, מבטאת העדר תודעה תרבותית.

* תפילין ביום הכיפורים – בנאומו בטקס הזיכרון הממלכתי לחללי מלחמת יום הכיפורים, אמר ראש הממשלה יאיר לפיד, בין השאר: "כאשר רבבות המתפללים נקרעו מבית הכנסת ונאלצו להחליף את הטלית במדים ואת התפילין ברובה, הם לא שאלו מי ימני ומי שמאלני, מי צם ומי לא צם". הרעיון יפה ונכון וראוי לומר אותו דווקא היום. אבל הבורות… אוי לבושה.

בשבת ובחג, לא כל שכן ביום הכיפורים, אין מניחים תפילין. זה לא איזה פריט מידע איזוטרי בחידון טריוויה, אלא מידע בסיסי שיהודי בן תרבות, דתי או חילוני, אמור לדעת. בוודאי שניתן לצפות מראש הממשלה של המדינה היהודית, לדעת זאת.

ומה שמביך יותר, הוא שהדברים לא נאמרו בשיחה בע"פ אלא בנאום כתוב בטקס ממלכתי. יתכן אפילו שלא הוא הכותב, אבל לבטח כמה עיניים ראו זאת. ולא היה צדיק אחד שיחסוך לא רק לראש הממשלה אלא גם לנו, אזרחי ישראל, את המבוכה?

* קודם כל יהודי – ב-"7 ימים" התפרסם פרק מספרה האוטוביוגרפי של לימור לבנת, העוסק בבחירות 96' – בחירות ישירות לראשות הממשלה לצד הבחירות לכנסת, שבהן ניצח במפתיע נתניהו את ראש הממשלה פרס. לימור לבנת הייתה ראש מטה ההסברה של נתניהו והליכוד.

לבנת סיפרה על היועץ האמריקאי ארתור פינקלשטיין שיעץ למטה. היא דיברה עליו בהערכה רבה, כמי שיש לו חלק משמעותי בניצחון. והיא סיפרה את הסיפור הבא:

"ארתור, עם החיוך הנעים והנבוך משהו שלו, פתח ואמר שהוא רוצה לשאול שאלה ומבקש שכל אחד יענה לפי סדר הישיבה. השאלה ששאל מלווה אותי עד עצם היום הזה: 'מה את/ה יותר? יהודי או ישראלי?' היינו כ-30 אישה ואיש, וכל אחד ואחת מאתנו ענה על השאלה. התוצאה הייתה מרתקת. כל מי שהיה מזוהה עם השמאל ענה שהוא יותר ישראלי. כל מי שהיה מזוהה עם הימין ענה שהוא יותר יהודי".

אני לא מקבל את החלוקה האנכרוניסטית בין שמאל לימין ומסרב להגדיר עצמי על פיה. אולם תשובתי לשאלת פינקלשטיין חד-משמעית, ברורה וחדה. אני קודם כל, בראש ובראשונה, יהודי. הישראליות שלי היא נגזרת מן היהדות שלי. אין לה שום משמעות בלי היהדות. אני רואה בישראליות מיצוי של יהדותי, בכך שאני חי במולדת העם היהודי, במדינת הלאום של העם היהודי ובשפה הלאומית של העם היהודי. בכך, אני יהודי שלם יותר מיהודי שחי בגלות. אבל כל יהודי בגולה, אפילו אם הוא חסיד סאטמר עוכר ישראל או שמאלן תומך BDS הוא אחי; אח טועה וחוטא שהלך לאיבוד, אך הוא חלק ממשפחתי המורחבת, שאני מתפלל עליו שיחזור בתשובה. הזרם שלי ביהדות הוא הציונות, שהיא בעיניי הבטחת עתידו של העם היהודי ועתידה של היהדות לדורי דורות.

הניכור של חלק מן הישראלים ליהדות זר לי וכואב לי. כולל העובדה שראש הממשלה לא שמע על כך שביום הכיפורים אין מניחים תפילין.

* יום הכיפורים האחר – אני צם ביום הכיפורים מאז כיתה ג'; השנה היה זה צום יום הכיפורים ה-52 שלי. בעצם, בשנה אחת הצום שלי לא היה כהלכתו. היה זה לפני 28 שנים, יום הכיפורים תשנ"ה, במהלך שביתת הרעב בגמלא, נגד נסיגה מהגולן. היינו כבר אחרי כמה ימי שביתת רעב ולפני עוד תקופה שאורכה לא ידוע. לא יכולנו להרשות לעצמנו לא לשתות מים. ולכן, צום יום הכיפורים ההוא היה מלווה בשתיית מים. הרבה מים. אבל היה זה צום יום הכיפורים המשמעותי ביותר בחיי.

* חסימה – פרסמתי בפייסבוק רשומה נגד בן גביר ונקלעתי להתגוששות עם איזה גזען שונא-אדם. על "שאלה" קנטרנית ששאל אותי השבתי באירוניה, "ברור, צריך להשמיד את כל הערבים". כתוצאה מכך, נחסמתי ליומיים, כי כתבתי משפט שאינו הולם את חוקי "הקהילה שלנו". הרי כל ילד מבין שלא את דעתי ביטאתי, אלא ההיפך הוא הנכון. די לקרוא את הרשומה שעליה היה שרשור התגובות, כדי להיווכח בכך.

אם אני סבור שהם טעו ושדבריי אינם מנוגדים לחוקי הקהילה, "הקש כאן". הקשתי. "אם אתה סבור שטעינו, הודע לנו". הודעתי להם. התגובה הייתה: "לא הייתה לנו אפשרות לעבד את בקשתך. אנא נסה שוב מאוחר יותר". כמובן שניסיתי פעמים אחדות ושוב למחרת. וכמובן שבכל פעם קיבלתי אותה התשובה.

          * ביד הלשון

שטריימל תמורת שלום – מתוך טורו של יוסי ורטר ב"הארץ": "לשולמית אלוני, ראשת מרצ הראשונה, מיוחס (בטעות) המשפט 'עבור השלום אהיה מוכנה לחבוש שטריימל' ".

ורטר צודק. הייחוס לאלוני שגוי. את הביטוי המיתולוגי, שהשתרש בפס הקול הפוליטי של ישראל, אמר הנשיא השביעי עזר ויצמן.

בין ביקור סאדאת להסכם קמפ-דיוויד, שר הביטחון עזר ויצמן היה ביקורתי מאוד כלפי ראש הממשלה בגין, שלטענתו עלול להחמיץ את ההזדמנות לשלום. הוא פלירטט עם הרעיון של עריקה מהליכוד והקמת ממשלת שמאל-חרדים שתכונן את השלום ואמר: "אני מוכן ללבוש שטריימל שנתיים כדי להשיג שלום". כמובן שנכון לומר "לחבוש" ולא "ללבוש".

הוא חזר על הרעיון לא פעם בהמשך דרכו הפוליטית. מי שמיחזרה את הרעיון לא הייתה שולמית אלוני אלא ציפי לבני, מנהיגת קדימה, שרצתה להקים ממשלה עם החרדים כדי לקדם את התהליך המדיני, ואמרה אף היא שהיא מוכנה לחבוש שטריימל תמורת שלום, ובמקרה אחר, שהיא רוצה להקים ממשלת ש"ש – שטריימל שלום.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏25.9.22

* נזק אסטרטגי לטווח ארוך – מבחינה רטורית, נאומו של לפיד בעצרת האו"ם היה מצוין. מבחינת התכנים – רוב התכנים היו יפים ונכונים; כך דבריו בסוגיה האיראנית, כך דבריו על השקרים הפלשתינאיים, כך דבריו על מה שהפלשתינאים עשו בעקבות הנסיגה מרצועת עזה ועקירת גוש קטיף ועוד. אך דבריו בנוגע לפתרון שתי המדינות היו מיותרים ואומללים. לכאורה, מה הבעיה? כולנו יודעים שאין פרטנר לפתרון הזה ובוודאי שלא בתנאים שלפיד הציב. אז למה שלא נשחק את המשחק, לא נצטייר כסרבנים, ניתן להם לסרב? נקרא לזה – טקטיקת בר-אילן.

אז קודם כל, ראינו עד היום שזה לא עובד. זה לא עבד אחרי נאום בר-אילן; מי שהציגו את ישראל כסרבנית לפני הנאום, המשיכו להציג אותה כסרבנית גם אחרי הנאום. אפילו כאשר ערפאת דחה את הצעותיו מרחיקות הלכת, לטעמי – המופקרות, של אהוד ברק בפסגת קמפ-דיוויד, אפילו בישראל ואפילו במפלגתו היו שהאשימו אותו ואת ישראל בסרבנות.

אבל הבעיה העיקרית, היא שטקטיקה אינה תחליף למדיניות. וכאשר בשם הטקטיקה מציגים פתרון רע, לא משיגים דבר. הנזק בהצהרות הללו, הוא שישראל מסייעת להנציח את התודעה שזה הפתרון הנכון והפתרון היחיד האפשרי. וכיוון שזה פתרון מסוכן מאוד, שמסכן את מדינת ישראל ואת אזרחיה ולבטח לא יקדם את השלום – הנצחתו היא נזק אסטרטגי לטווח רחוק.

* דיבורים בעלמא – מאז הסכם אוסלו היה רק ראש ממשלה אחד שהתנגד למדינה פלשתינאית והביע את התנגדותו בגלוי – נפתלי בנט. כעת לפיד חוזר למדיניות של ראשי הממשלה שקדמו לבנט.

הוא יודע היטב שאלה דיבורים בעלמא ושאין שום פרטנר פלשתינאי לפתרון הזה.

* מחטף – אולי לפיד מאמין במדינה פלשתינאית, אך העמדה הזו מנוגדת לקווי היסוד של הממשלה. זו ממשלה פריטטית שהתבססה על הסכמה שהנושא הפלשתינאי הוא במחלוקת בין מרכיבי הממשלה ולכן אין עוסקים בו. כאשר בנט נאם בעצרת האו"ם, הוא לא הזכיר במילה את הסוגיה הפלשתינאית ולא ביטא בנאומו את התנגדותו להקמתה ואת תמיכתו בהחלת ריבונות על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות, כיוון שהוא לא ייצג את עצמו אלא את הממשלה כולה. מן הראוי שכך ינהג גם לפיד. וכאשר הוא אומר דברים המנוגדים לעמדת הממשלה ואף אינו מעלה זאת לדיון בממשלה או לפחות בקבינט, זה מחטף.

* כורת את הענף – ממשלת השינוי קמה בזכות חיבור בין יריבים אידיאולוגיים, שחברו יחד לגשר על הפערים כדי ליצור הגנה על מדינת ישראל מפני שלטון השחיתות, תרבות השקר ופולחן האישיות ולהגנה על מדינת החוק. ההסדר המכונן שאיפשר את החיבור הזה, הוא הסכמה שבסוגיה הפלשתינאית, שהיא לב המחלוקת, מסכימים לא להסכים. אין מו"מ, אין מדינה פלשתינאית, אין נסיגה ואין החלת ריבונות. יש הקפאת מצב לארבע שנים. בנט כיבד את ההסכמה, כאשר בנאומו באו"ם התעלם מהסוגיה הפלשתינאית, לא דיבר נגד מדינת פלשתינאית ולא בעד החלת הריבונות. כך צריך לנהוג גם לפיד. אם הוא מפר את האיזון הזה, הוא מפרק את הברית. בכך, לא זו בלבד שהוא כורת את הענף שעליו יושב שלטונו – הוא כורת את הענף של החברה הישראלית כולה, כי הוא עלול להעלות, חלילה, לשלטון את נתניהו.

* חוסר מודעות עצמית – כשביביסטים תוקפים את לפיד על שבנאומו באו"ם הזכיר את המדינה הפלשתינאית, אני בעיקר מגחך על חוסר המודעות העצמית שלהם.

* לא שכנע את הבייס של רחוב שוקן – איני יודע לאיזה בייס כיוון לפיד את דבריו בזכות "חזון שתי המדינות", אבל דבר אחד ברור – את הבייס של רחוב שוקן בתל-אביב הוא לא שכנע.

בימים הקרובים נקרא שם מאמרים רבים נגד לפיד. גדעון לוי, למשל, עוד לא כתב. אבל כבר בגיליון שלמחרת הנאום, החלה המתקפה. את הטון נתן פשקוויל המערכת, שכותרתו: "הבשורה: אין בשורה". המערכת הזכירה שגם נתניהו אמר בנאומיו דברים דומים, כך שאין בהם ממש. היא תוקפת את לפיד שלא הושיט בדבריו יד בשלום לאבו-מאזן, נשיא הרשות הפלשתינאית. המאמר תקף את לפיד על הדרישות שהציב בפני הפלשתינאים כתנאי להקמת מדינה, כמו דרישותיו להניח את כלי הנשק ולשחרר את השבויים. ובהזדמנות זו המאמר תקף את דבריו של לפיד בנושא הגרעין האיראני.   

עמירה הס פרסמה מאמר על פני עמוד שלום, שבו פירקה את הנאום והביאה 11 נימוקים נגדו, או כלשונה "תיקונים לדבריו". שלוש דוגמאות: א. ה"תיקון" לדבריו של לפיד על רצועת עזה שאותה מסרנו לפלשתינאים והם הפכו אותו בסיס לירי רקטות על ישראל, הוא חזרה על שקרי אקיבוש שנמשך בעזה, הדיכוי והמצור והחניקה הכלכלית וההרעבה בלה בלה בלה. אגב, חשוב מאוד לקרוא את הנראטיב האנטי ישראלי הזה, כדי להבין איך השוקניזם ועוכרי ישראל בעולם יצדיקו את המשך הטרור מיהודה ושומרון אם ישראל תיסוג חלילה מאזורים אלה ותעקור את יישוביה כפי שעשתה ברצועת עזה. ב. ה"תיקון" לקריאתו של לפיד לפלשתינאים להניח את הנשק (כלומר להפסיק את הטרור) היה תזכורת שישראל היא "מדינה שחוזקה הכלכלי והדיפלומטי נשען על תעשיית הנשק והריגול שלה, שפותחה במעבדה הכי זמינה ויעילה בעולם: השטח הפלשתינאי הכבוש, שבו יש לדכא בנשק, מעצרים וחקירות, אוכלוסייה שמתנגדת לשלטון הזר". ג. על האיזכור של לפיד שישראל פירקה את מחנות הצבא שלה ברצועת עזה, היא מגיבה בהצדקת הטרור וירי הרקטות בתגובה למעשיה של ישראל ב"גדה המערבית", כפי שישראל מפציצה את עזה כאשר יורים על הנגב המערבי, למרות שראשי המדינה חיים בתל-אביב ובקיסריה. וכן הלאה וכן הלאה, 11 סעיפים, שלידם נאומו של אבו מאזן נראה כנאום מתון ופייסני.

רוגל אלפר מציג את "חזונו המת של לפיד" (כותרת הפשקוויל) כמזימה שנועדה להסתיר מהעולם את העובדה שישראל הפכה את "חזון שתי המדינות" לבלתי ישים. לטענתו, לפיד מייצג את המחנה "הכולל את כל המפלגות היהודיות, ללא יוצא מן הכלל. ממרצ ועד הציונות הדתית", המכחיש שישראל היא מדינה דו-לאומית, מחשש שהעולם יכפה עליה לתת לפלשתינאים זכות הצבעה. לכן, הנאום אינו אלא תרמית, ששותפים לה גם ידידותיה של ישראל – ארה"ב, גרמניה, צרפת ובריטניה, שמשחקות בכאילו ונמנעות מלהתייחס לישראל ול"עמדות הלאומניות והגזעניות" של הציבור הישראלי, כמו לרוסיה של פוטין.  

* כבוד לאומי – כאשר סגן ראש הממשלה ושר החוץ יגאל אלון נאם בשם ישראל בעצרת האו"ם, הוא נשא את נאומו בעברית. אלון היה בוגר אוקספורד שסיים את לימודיו בהצטיינות, כך שאין לחשוד ברמת האנגלית שלו, אך הוא לא ראה לנכון להתהדר בה. ברור שאת מגעיו הדיפלומטיים ואת פגישותיו עם מנהיגי חוץ הוא קיים באנגלית. אך כמנהיג האמון על הכבוד הלאומי, הוא ראה לנכון, שהנאום הרשמי של מדינת ישראל בעצרת האו"ם יהיה בעברית; שפת המקור של חזון אחרית הימים החקוק על קיר בניין האו"ם.

חבל מאוד, שכל ראשי הממשלות ושרי החוץ שנאמו מאז בשם ישראל בעצרת, לא נהגו כמותו.

* המפה של אבו-מאזן – בנאומו התוקפני בעצרת האו"ם קרא אבו-מאזן לאו"ם ליישם את תכנית החלוקה. למי שאינם בקיאים – מדובר בתכנית שבה ירושלים אינה חלק ממדינת ישראל, וגם לא לוד ורמלה, יפו, הגליל המערבי, חלקים מהנגב ועוד. לתשומת לבם של המפנטזים על הסכם של חלוקת הארץ בקווי 4 ביוני 1967.

יתר על כן, בכל מקרה הפלשתינאים דורשים את "זכות" השיבה, כלומר להטביע את כבשת הרש שתישאר ממדינת ישראל במיליוני פלשתינאים.

כדאי להזכיר לאבו-מאזן, שאילו הם קיבלו את תכנית החלוקה, לא הייתה פורצת מלחמת השחרור, לא היו פורצות כל המלחמות, כל שפיכות הדמים הייתה נמנעת. אולם למחרת ההחלטה, הם תקפו את היישוב היהודי על מנת להשמידו, שנתיים וחצי אחרי השואה. אחרי שנכשלו בניסיונם לסכל את הקמת המדינה, הם דחו את ידינו המושטת לשלום בהכרזת העצמאות, וגייסו את מדינות ערב לפלוש למדינת ישראל בת יומה על מנת להטביעהּ בדם. גם במלחמה הזאת ניצחנו והרחבנו את גבולות המדינה. אילו השלימו עם קיומה של ישראל ועשו עמה שלום, גבולותיה של ישראל היו גבולות שביתת הנשק. אך הם בחרו להמשיך במלחמה ובמלחמת ששת הימים איחדנו את חלקי ארץ ישראל המערבית שבין הירדן והים.

ואחרי שבהסכם אוסלו ישראל נסוגה משטחי הרש"פ ביהודה ושומרון ומהעיר עזה ובנותיה, הם הפכו את השטח שקיבלו לבסיס טרור רצחני חסר תקדים. ואחרי שישראל עקרה את גוש קטיף ונסוגה לקווי שביתת הנשק בגבול עזה, הם הפכו אותה לבסיס פשע המלחמה של ירי עשרות אלפי רקטות על אזרחי ישראל, כפי שהיטיב לפיד לספר בנאומו בעצרת האו"ם.

נאומו של אבו-מאזן הוכיח שהם לא למדו דבר, ממשיכים להתבכיין וכך ימשיכו להמיט על עצמם אסון אחר אסון.

* עם שאלה גיבוריו – מי שרוצח באכזריות זקנה בת 84; צלף הסוחט בקור רוח את ההדק ופוגע במצחה של תינוקת בת חצי שנה; מי שמשתלטים על בית תינוקות בקיבוץ וחוטפים אותם כבני ערובה; מי שטובחים בעשרות תלמידי בית ספר – אלה גיבורי התנועה הלאומית הפלשתינאית. עם שאלה גיבוריו – לא תהיה לו תקומה.

* חשדהו וחשדהו – ארדואן שמארח את הנשיא הרצוג ונפגש עם ראש הממשלה לפיד, הוא אותו רודן אנטישמי ואנטי ישראלי שהיה.

במצוקתו, הוא הבין שהאינטרס שלו הוא להתקרב לישראל. לכן הביקור של הרצוג היה ביקור של מנצח, וכך גם פגישת לפיד אתו.

אבל הוא עלול בכל רגע להתהפך עלינו.

אין לדחות את ידו המושטת. חימום היחסים עם טורקיה הוא גם אינטרס ישראלי. אך יש לבחון את כוונותיו בעיניים פקוחות, כלומר בחשדהו וחשדהו.

בפעם שעברה שבה הוא דיבר על פיוס, הוא חתר להשפיל את ישראל. ראש הממשלה נתניהו נדרש להתנצל בפני טורקיה על הפיגוע הטורקי נגד ישראל – המשט, וישראל נדרשה לשלם פיצויים למשפחות המחבלים. ישראל השפילה את עצמה – אך פיוס לא היה. הפעם ארדואן זחל לעברנו.

* יהיה מקום לכולם – דורון אלמוג הוא דמות מופת בעבורי. סיפור חייו, דרך חייו, עשייתו הברוכה, האין סופית ללא לאות, בביטחון, בחברה ובחינוך, הם השראה גדולה בעבורי. שמחתי מאוד כאשר נבחר לתפקיד יו"ר הסוכנות היהודית.

בכנס הרצל למנהיגות בבזל, שהשתתפתי בו בחודש שעבר, נשא דורון את נאומו הראשון. יצאתי מן הנאום ברגשות מעורבים. מצד אחד, דורון סיפר את סיפורו מעורר ההשראה ואת התובנות שלו לחיים, שבעטיים אני רואה בו דמות מופת. בנוסף לכך, הוא דיבר על הידוק הקשר בין ישראל לתפוצות הגולה, ברמה של חיבור אישי בין הישראלים ליהודים בגולה והציג, כדרכו, תכנית מעשית. היה זה נאום מרומם נפש. אך מצד שני, חסר בו המסר המרכזי שאני מצפה לו מיו"ר הסוכנות היהודית – עליה; קריאה לעליה ופעולה מעשית לעידוד העליה וקליטתה. בדברים שכתבתי לסיכום הכנס, הבעתי את רגשותיי המעורבים בעקבות הנאום.

לכן, התרגשתי מאוד כשקראתי ראיון אתו ב"ידיעות אחרונות", ערב שבת. לצד כל אותם המסרים החשובים שהציג בנאום, הפעם הוא דיבר על העליה, כפי שכבר שנים לא דיבר אף מנהיג. קריאת הדברים הייתה בעבורי כמו מים זכים וצוננים לנפש צמאה. "יו"ר הסוכנות הוא כמו ראש ממשלת העם היהודי. מתוך 15 מיליון יהודים ברחבי העולם יש כשמונה מיליון מחוץ לישראל, ואנחנו נעשה הכל כדי להביא אותם לכאן. מחודש לחודש גובר הביקוש לעליה, ואל תדאגי, יהיה מקום לכולם".

"אבל אין לנו מה להציע למיליוני העולים שיחפשו כאן בית", הקשתה המראיינת, סמדר הירש.

השיב דורון אלמוג: "בוודאי שיש. ואם אין אז נמציא. לכל צעיר וצעירה אנחנו בונים תכנית של שנה, שגם מאפשרת להם להכיר את ישראל וגם משלבת אותם במקצועם". בניגוד מוחלט ללהג חסר ההשראה והמעוף ברוח אגף התקציבים באוצר, מדבר אלמוג על הירתמות המדינה היום, בהשקעות ובפיתוח, כדי להבטיח את העתיד. "בעוד 50 שנה נהיה כאן 20 מיליון נפשות".

– "מדובר בתקציבי עתק".

– אז מה? גם לכפר הזה נדרשו תקציבים". כוונתו לכפר הטיפולי לילדים ונוער עם צרכים מיוחדים שהקים לבנו ערן ולאחר מותו – לזכרו; מפעל חייו, שעליו אף זכה בפרס ישראל, ושאת הסכמתו לכהן כיו"ר הסוכנות התנה בכך שיוכל להמשיך בתפקידו כיו"ר הכפר. "מה היה כאן? חול וחול. שממה. אדמה צהובה. לא מעט אנשים חשבו שאני שיכור או שאיבדתי איזה בורג".

– "ואיפה יגורו מיליוני העולים בישראל, שבה זוגות צעירים לא מצליחים לקנות דירה?"

– "נביא אותם לנגב. שרובו שומם. כשבן-גוריון עבר לשדה בוקר ואמר 'אחריי', לא באו יותר מדי. החזון הזה לא יתגשם רק בזכות משאבים; צריך רצון ונחישות והעזה והתמדה. צריך לייצר תעסוקה, מגורים איכותיים במחירים נגישים יותר, עשיה קהילתית משמעותית. כל מה שקורה ב'עדי נגב' הוא דוגמה לכך, כולל היישוב החדש שיוקם [הכוונה ליישוב חדש בסמוך לכפר הטיפולי, שבו יתגוררו מאות משפחות של עובדים ומתנדבים בכפר. א.ה.]. אני לא מפסיק לחשוב קדימה. בעוד 20 שנה יהיו בנגב עוד מיליון אנשים וצריך להכפיל את הכל".

דורון אלמוג הוא התגלמות המנהיגות הלאומית שחסרה לנו כל כך. אני מקווה שהוא גם יצליח לשנות את התדמית השלילית של המוסדות הלאומיים – הסוכנות היהודית, ההסתדרות הציונית העולמית, קק"ל וקרן היסוד, שקיים פער תהומי בין העשיה והתרומה האדירות שלהן, לתדמית העסקנית שלהן.

* גל עליה בפתח – החלטתו של פוטין על גיוס לצבא רוסיה, היא פתח לגל עליה גדול לישראל.

חובתנו להיות ערוכים לכך. זו מהותה של מדינת ישראל.

* אסטרטגיית-על גרעינית – האיום הרוסי להשתמש בנשק גרעיני "טקטי", משמעותו – איום בנשק גרעיני אסטרטגי. כל שימוש בנשק גרעיני הוא החלטה אסטרטגית מרחיקת לכת; אסטרטגיית-על. השימוש המכובס בביטוי נשק גרעיני "טקטי" נועד להלבין שימוש בנשק כזה.

* ראש בקיר – היועמ"שית גלי בהרב מיארה לא הפגינה חכמה יתרה, אם לנקוט לשון המעטה, בהתנהלותה בבג"ץ מזוז. כבר בדיונים הראשונים בעתירה, ניתן היה להבין לאן נושבת הרוח ומה כיוון ההחלטה של השופטים. הם הציעו לה סולם – למנות את מזוז מינוי זמני לדיון על מועמדות הרצי הלוי לרמטכ"ל. במקום לקחת את הסולם בשתי ידיים, היא העדיפה ללכת עם ראש בקיר ולהתבזות.

איני טוען שבכל מקרה יש לפעול על פי הערכת הפסיקה הצפויה של בג"ץ. לעתים נכון ללכת בראש זקוף גם להפסד בבג"ץ, כאשר מאמינים בצדקת ההחלטה. אבל צריך שכל ישר כדי לבחור על איזה נושא "להתאבד". ודאי שזה לא הנושא.

באשר להחלטת בג"ץ – בעיניי ההחלטה שגויה. כמי ששולל את האקטיביזם השיפוטי, אני מתנגד לפסילת החלטת הממשלה בנדון, שאינה סותרת את החוק. בג"ץ צריך לפסוק על פי חוק ולא על פי השקפת השופטים. כאשר אין המדובר בפגיעה בזכויות האדם והאזרח, אין כל מקום להתערבות בעתירה נגד החלטה שאינה מנוגדת לחוק. ומינוי מזוז לשמונה שנים אינו מנוגד לחוק.

אבל בעיניי התנהלות הממשלה בפרשה הזאת הייתה שגויה מלכתחילה. נכון, גם בזמן בחירות הממשלה מוסמכת למנות רמטכ"ל, אך הדבר אינו ראוי. לא כל מה שחוקי ראוי, והציפיה מהממשלה אינה מסתכמת בכך שלא תעבור על החוק, אלא גם שתקבל את ההחלטות הנכונות וההוגנות. אין זה ראוי למנות רמטכ"ל ערב בחירות. מן הראוי היה, כפי שכתבתי פעמים רבות, להאריך את כהונתו של רא"ל כוכבי ולהשאיר לממשלה הבאה את בחירת הרמטכ"ל. כאשר מקבלים החלטה רעה, היא גוררת עוד החלטות רעות, כמו המינוי של מזוז לשמונה שנים ודחיית הצעת השופטים להפוך את המינוי לזמני.

הרבה שכל ישר לא ראינו בהתנהלות הממשלה בסוגיית מינוי הרמטכ"ל, לאורך כל התהליך.

* על אקטיביזם ואג'נדה – החלטת בית המשפט העליון לקבל את העתירה נגד מינוי מזוז, מבטאת אקטיביזם משפטי. והנה, רבים מן המחרפים והמגדפים את בית המשפט, כביכול בשל התנגדותם לאקטיביזם, שמחים וצוהלים על ההחלטה, כיוון שהיא ביטלה החלטה של הממשלה הנוכחית, השנואה עליהם. ללמדך, עד כמה עמדות עקרוניות הן, לא אחת, עמדות אג'נדאיות.

טיעון מעניין ששמעתי, היה שכיוון שבית המשפט פסל מינויים ערב בחירות בממשלות נתניהו, הם תומכים בהחלטה, שמנעה איפה ואיפה. אכן, יש מידה של צדק והיגיון בטיעון הזה. אבל אני מתעקש להקשות.

פסיקות בית המשפט מתבססות על תקדימים, אך לא אחת יוצרות תקדים חדש. בעניין הזה, יש תקדימים לכאן ולכאן. מעולם לא נדון בבית המשפט מינוי של יו"ר הוועדה לבחינת מינויי בכירים, כך שהתקדימים מתייחסים למינויים אחרים, וכאן יש תקדימים שניתן היה לבסס עליהן החלטה לדחות את העתירה או לקבלה.

אבל אני רוצה ללכת דווקא עם מי שמתנגדים לאקטיביזם (כמוני, אגב) וברכו על ההחלטה כיוון שהחלטות כאלו התקבלו כנגד ממשלות נתניהו. אני מציע להשתעשע במבחן הבא. נניח שאני משפטן שמתנגד לאקטיביזם השיפוטי ומבקר אותו, ומוניתי לתפקיד שופט בבית המשפט העליון. וכעת עליי לפסוק בעתירה הזאת. האם עליי לנצל את ההזדמנות לפסוק על פי מצפוני נגד התערבות בית המשפט, או לקבל את העתירה כדי להוכיח שבית המשפט אינו מוטה פוליטית? נדמה לי, שהייתי מחליט על פי מצפוני. להערכתי, דניאל פרידמן היה מחליט לדחות את העתירה ולכבד את החלטת הממשלה. אני מעריך שגם רות גביזון הייתה מחליטה כך.

* גבהות לב – את סירובו של מני מזוז לכהן כיו"ר זמני של הוועדה, אלא רק כמינוי לשמונה שנים, אגדיר במילה אחת – היבריס. בשתי מילים – גבהות לב.

את התנדבותו של אליקים רובינשטיין למשימה ("שירות מילואים", כהגדרתו) אגדיר במילה אחת – ענווה. בשתי מילים – הצנע לכת.

* מחיר הדחיינות – ב-12 במרץ, הלך לעולמו השופט אליעזר גולדברג, שעמד בראש הוועדה למינוי בכירים. מיד אחרי מותו, ראוי היה לבחור לו מחליף. אולם דבר לא נעשה, עד הרגע האחרון, שבו נדרש להקים ועדה לבחינת מועמדותו של הרצי הלוי לתפקיד הרמטכ"ל. אילו מונה יו"ר בזמן, כל הסאגה המשפטית סביב מינוי מזוז הייתה נמנעת. זה מחיר הדחיינות.

* האורות והצללים בבג"ץ חוק הלאום – פעמים רבות העליתי על נס את פסיקת בג"ץ שדחתה את העתירות נגד חוק הלאום ברוב של 10:1 (האחד הוא ג'ורג' קרא. אני מאמין שכמו חבריו גם הוא יודע שלא הייתה כל אמת בעתירות, אבל לנוכח האלימות בחברה הערבית, אני יכול להבין את החלטתו, כנובעת מפחד מוחשי לחייו ולחיי משפחתו). פסק הדין פירק אחת לאחת את כל הטענות נגד החוק, ולא הותיר מהן אפילו אבק. פסק הדין הוכיח שהטענות נגד החוק היו טענות שווא, חסרות כל בסיס ולמעשה, שהמתנגדים לחוק לא הכירו אותו, לא קראו אותו ונלחמו נגד דחליל שהם המציאו, שאין כל קשר בינו לבין החוק.

אבל יש גם צד שלילי בפסיקה הזאת. עצם העובדה שהעתירות לא נפסלו על הסף בטענה שבית המשפט אינו מוסמך לדון בחוקי יסוד (אלא במקרים קיצוניים ביותר, כמו למשל אם יחוקק חוק יסוד לפיו יש לשלול את זכות הבחירה מן החרדים, הערבים או המתנחלים או הצעות שפוגעות בעליל באופן קיצוני בזכויות האדם והאזרח), היא הפעולה האקטיביסטית ביותר של בית המשפט העליון אי פעם. יותר משהאקטיביזם הזה בא לידי ביטוי בעצם הדיון והפסיקה, הוא בא לידי ביטוי בנימוקים לדחיית העתירות. בית המשפט לא קבע, שהוא החליט לדחות את העתירה כי אינו רוצה להתערב בחקיקת יסוד של הכנסת, ואפילו לא אמר שהוא דוחה את העתירות כי לא מצא עילה קיצונית דיה לפסול חוק יסוד.

בית המשפט העליון דן בחוק הלאום כאילו הוא הכנסת. כלומר הוא ראה עצמו כערכאה עליונה לדיון על תוכן החוק. נכון שהדיון בבית המשפט היה עמוק ויסודי לאין ערוך יותר מזה שנערך בכנסת ובציבור, והיה נקי מסיסמאות השווא הדמגוגיות של המתנגדים לחוק. אך בדיון הזה ובהחלטה הזו הוא העמיד את עצמו מעל הכנסת כפוסק-על, וזו פגיעה משמעותית בהפרדת הרשויות, שהיא עיקרון יסוד של הדמוקרטיה.

נכון, במחלוקת על חוק הלאום, אני מתבסס בשמחה על פסיקת בג"ץ, שהפריכה את טיעוני המתנגדים. אני שמח על ההחלטה, כי למתנגדים קשה יותר להתמודד עם האמירה הברורה של בג"ץ, מאשר עם אמירות זהות של פוליטיקאים, פובליציסטים ואזרחים מן היישוב. בדיעבד, משבית המשפט העליון החליט לדון בחוק, אני שמח שזו הייתה החלטתו ואלה היו נימוקיו.

אולם מלכתחילה, עצם הדיון הוא פסול ומסוכן ואף תקדים חמור.

* מנהיגות של דג מת – אף שהייתי חלוק על עמדותיה בנושאים שונים, תמיד הערכתי את איילת שקד כמנהיגה וכאשת ביצוע. אני עדין רואה בה אשת ביצוע מעולה, אבל מתברר שמנהיגה – היא לא. התנצלותה המתרפסת בפני רודפיה ושונאיה הייתה היפוכה של מנהיגות.

הרי איילת שקד יודעת שהקמת ממשלת השינוי הייתה המעשה הלאומי הנכון ושהצטרפותה אליה הייתה הצעד הפטריוטי הנכון. היא יודעת שממשלת השינוי הייתה ניצית יותר, ביטחוניסטית יותר ומיישבת יותר מקודמותיה. אם שקד טעתה בהצטרפותה לממשלה, הייתה זו אולי טעות פוליטית, פגיעה במעמדה בבייס שלה, אבל המעשה הלאומי הנכון.

תפקידו של מנהיג להוביל ולא להיגרר; להיות מצפן ולא שבשבת. ואם צריך – עליו ללכת ולהוביל נגד הזרם. דגים מתים נסחפים עם הזרם. איילת שקד גילתה מנהיגות של דג מת, כשנסחפה בזרם העכור.

יש המאבד עולמו בשעה אחת.

* פני הביביזם – רמי בן יהודה הוא הפנים של הביביזם.

* אני מתבייש – "החיה הכהניסטית", כתבתי, ונשאלתי: "אתה לא מתבייש?"

כן. אני מתבייש. מתבייש, מתחרט ומתנצל.

אני מתנצל בפני החיות על ההשוואה.

* שני פתקים – חנוך דאום מוביל קמפיין להחרמת הבחירות, כמחאה על הבחירות החוזרות ונשנות בתקופה כה קצרה. מבחינתי, לא להצביע זה כמו להטיל שני פתקים לקלפי – אחד לבן גביר והשני לבל"ד. אני מעדיף למות מאשר לשים אחד מהפתקים האלה, ובטח את שניהם. לכן, תמיד אצביע. ואם אין לי מפלגה שאני רואה בה הטוב במֵרבו, תמיד אמצא את הרע במיעוטו.

* הערבי שהציונים רוצים – אם למישהו יש ספק בכך שהרשימה האנטי ישראלית המשותפת היא פסולת חיתון, ובשום אופן אין להקים ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע, אני ממליץ לו לקרוא ראיון עם איימן עודה ב"הארץ". לאורך כל הראיון הוא מתגולל בציונות וב"פשעיה" וחותר תחת עצם הלגיטימיות של מדינה יהודית, תוך שימוש בטרנד השוקניסטי "עליונות יהודית".

ומעניין איך הוא מנתח את תופעת רע"ם ומנסור עבאס. השנאה שלו לעבאס אינה רק פוליטית, נגד יריב שנאבק על אותו מאגר קולות. השנאה היא בראש ובראשונה אידיאולוגית. מנסור עבאס מגלם את הרעיון השנוא ביותר על עודה. "הנזק הוא מהותי. בתנועה הציונית משמאל ועד לימין תמיד רצו לראות את הערבי שמקבל את שמדינת ישראל היא מדינת הלאום היהודי, ושמוכן לחיות תחתיה עם זכויות דתיות ואזרחיות בלבד. בשנת 1901 הרצל ביקר את הסולטן עבדול חמיד, אמר לו קח כסף ותסכים להקמת מדינה יהודית בפלסטינה. הסולטן אמר לו לא. ב-2 בנובמבר 1917, הצהרת בלפור דיברה על בית לאומי ליהודים שהיו 7%, ול-93%, שהוגדרו בו 'הקבוצות הלא-יהודיות', נתנו זכויות דתיות ואזרחיות בלבד. כלומר כל הרעיון מאז ועד לשלום הכלכלי, עד הסכמי אברהם, בנוי על עליונות יהודית. מנסור עבאס זה הערבי שרצו כל הזמן. במשך עשרות שנים. הם לא אומרים שהם רוצים לגרש ערבים. הם רוצים ערבי שיכיר במדינת היהודים".

הדברים ברורים. בעיני עודה, קיומה של מדינת ישראל אינו לגיטימי. מדינת ישראל היא מדינה יהודית, ומי ששולל את קיומה כמדינה יהודית, שולל את קיומה. החזון של איימן עודה הוא חיסולה של ישראל. הוא רואה בקיומה של המדינה היהודית עוול. הוא חוזר אל ראשית הציונות ומציג את חזונה – מדינה יהודית בא"י כעוול. עוול שהחל בו הרצל והמשיך אותו ויצמן וגיבתה אותו בריטניה בהצהרת בלפור. הרשימה המשותפת רואה בקיומה של ישראל עוול. שנאתו של עודה לעבאס, שבעטיה הוא רואה בו בוגד, היא על כך שעבאס הכיר בהיותה של ישראל מדינה יהודית, כלומר הוא מקבל את קיומה של מדינת ישראל ורוצה להשתלב בה ולא לרשת אותה.

החזון הציוני של מדינה יהודית דמוקרטית, הוא חזון של מדינת לאום יהודית, שמבטיחה שוויון אזרחי לכל, ללא הבדל דת גזע ומין. החזון הזה הוא הסיוט של עודה. הוא אינו מוכן להסתפק בשוויון אזרחי, אלא דורש שוויון לאומי, כלומר שעל חורבותיה של מדינת ישראל תקום כאן מדינה דו-לאומית, ולצדה מדינה פלשתינאית "נקיה" מיהודים. אין דבר השנוא עליו יותר מערבי שמקבל את החזון הציוני, מקבל את ההסדר המכונן, שבו הערבים הם אזרחים שווי זכויות במדינת לאום יהודית.

לשיטתו, כאנטי ישראלי, הוא צודק. וכיוון שהוא צודק, לשיטתו – לשיטתנו, הציונים, תופעת מנסור עבאס היא ניצחון הציונות. חזונו האמיץ ומרחיק הראות של מנסור עבאס, ראוי להערכה ולתמיכה של כל ציוני. לשבחו של נתניהו ייאמר שהוא הראשון שזיהה את הכיוון החדש שעבאס מוביל. לגנותי אומר שלא האמנתי בכך בראשית הדרך, ולכן התנגדתי להקמת הקואליציה אתו, אבל התנהלותו לאורך השנה הזאת שכנעה אותי שהוא רציני בחזונו. אלה בתוכנו, שדוחים את מנסור עבאס, הם המשת"פים של איימן עודה במלחמתו בציונות.

* הכוכב הבא – לא יצא לי לראות השנה אף פרק של "הכוכב הבא", עד פרק הגמר. וכך הגעתי טבולה-ראסה לגמר.

אני חייב לציין שכל הארבעה שעלו לגמר היו מצוינים. לא הופתעתי מניצחונו של אליאב זוהר, שהוא באמת זמר נפלא. אך הבחירה שלי הייתה כמו של השופטים – בנופיה. אגב, זו הייתה הפעם הראשונה שהשתתפתי בהצבעה.

* מניפסט של שנאה – ספר ששמו (ותוכנו) הוא "גברים, אני שונאת אותם" (פולין ארמאנז', תרגום לעברית: דורית דליות) הוא ספר שאני מתעב בלי לקרוא אותו. לא כיוון שאני גבר, מושא השנאה של המניפסט. באותה מידה הייתי מתעב ספר ששמו היה "נשים, אני שונא אותן".

* עוד מקרה של ונדליזם – עוד מקרה ונדליזם באנדרטה בגולן. הושחתה אנדרטה בחניון מי גהה (סמוך לבני יהודה), לזכר אריק כהנוביץ' ואורי פז, עובדי תה"ל שנהרגו בגולן במלחמת יום הכיפורים.

* מדינת היהודים – ב-23 בספטמבר 1947, לפני 75 שנה בדיוק, הפליגה מנמל ברגוס בבולגריה אוניית המעפילים "מדינת היהודים". על סיפונה הצטופפו בדוחק רב 2,664 מעפילים, יהודים מרומניה ובולגריה, מחציתם בני נוער מכל תנועות הנוער הציוניות ומבתי יתומים, כולם שורדי שואה. על סיפון האוניה, לצד השלטים "מדינת היהודים" בעברית ובאנגלית, נתלה שלט גדול ועליו פסוק משירו של חיים חפר "בין גבולות", שאגב, נכתב על ההעפלה הרגלית מסוריה לא"י: "למך ולזקן אנו פה חומת מגן" (הכתובת נכתבה עם שגיאת כתיב – "למח").

עם המעפילים נמנה אבי, יוסי הייטנר, בן ה-17.

את הספדי לאבי בהלווייתו, לפני שלוש שנים, פתחתי במילים אלה: " כשאבא היה בן 17, הוא הלך לו מביתו, מארץ הולדתו ומבית אביו, ועלה להגשים את חלומו בארץ ישראל. הוא נפרד בדמעות מהוריו, שאך שנתיים קודם יצאו ממחנה הריכוז טרנסניסטריה, שם איבדו את בנם הבכור, כשהוא עצמו סובל ממחלת האולקוס בה לקה כילד במחנה. הם והוא לא ידעו אם יזכו להיפגש עוד. הוא עלה על ספינת המעפילים הנושאת בשמה את התקווה שפעמה בלבו ובלב העם כולו – 'מדינת היהודים'. בדרכה לארץ, באזור הדרדנלים, השתלטו הבריטים באלימות על הספינה. תינוק שהיה על הסיפון נחנק למוות מגז מדמיע. הם גורשו למחנה מעצר בקפריסין.

לאחר החלטת כ"ט בנובמבר, שוחררו מן המחנה והורשו לעלות לארץ הילדים שטרם מלאו להם 18. לאבא מלאו אז 18 פחות שבועיים. בזכות שבועיים הוא זכה, עלה לארץ – היישר לקרבות מלחמת השחרור, בה לחם בחטיבת גבעתי.

קצת מוזר שבן הסופד לאביו פותח בסיפור שלא חווה, שהתרחש 15 שנים טרם הולדתו. אבל זה, בעבורי, הסיפור המרכזי של חייו, והסיפור המכונן שלי, כבנו. זאת החוויה שעליה גדלתי, אותה ספגתי והיא שמשה נר לרגליי ולאורחותיי, כל הימים.

הסיפור הזה ממחיש יותר מכל את מי שהיה אבא – אדם נחוש, דעתן, יודע מה הוא רוצה, דבק בדרכו, מגשים את האידיאולוגיה שבה האמין בלהט, ואותה הנחיל לנו: הציונות, אהבת האדם, העם והארץ, זיקה עמוקה ליהדות ולמסורת".

במלאת לאבי שמונים, כעשור טרם מותו, ראיינתי אותו ארוכות במספר פגישות, בהן סיפר לי את סיפור חייו. את הסיפור על עלייתו לארץ, אנו קוראים מדי שנה בליל הסדר, בחינת "והיגדת לבנך" (לפני מחלתו, הוא סיפר את הסיפור בעצמו). ואלה הדברים:

"בספטמבר 47', זמן קצר אחרי הקורס, יצאו להעפלה שתי אוניות גדולות בארגון של הסוכנות. לכל תנועה הייתה מכסה. בית"ר הקצתה מהמכסה שלה מספר מקומות לחברי האצ"ל. סניף האצ"ל ברדאוץ קיבל שני מקומות – לי ולאח של מקס קורץ. גם אמו של מקס הצטרפה.

נפרדתי מההורים. זה היה אחרי ראש השנה. לא ידענו אם עוד נתראה אי פעם. אם אפשר יהיה אי פעם לעלות לארץ. הפרידה הייתה נרגשת. בכינו – ההורים ואני. אמא עוד הייתה שבורה מהאסון של מות אחי. הייתי בן הזקונים, בבת עינה. הייתי הילד היחיד בבית. הִילדה כבר הייתה נשואה. האחות והאח נפטרו. הייתי רק בן 17.

בין ראש השנה ליום הכיפורים נסענו ברכבת לבולגריה. היה לי תרמיל שאחי תפר כשתכנן לעלות לארץ. עם התרמיל הזה עליתי לארץ.

בדרך לבולגריה הילדה חיכתה לי בתחנת הרכבת בסוצ'אבה. שם היא סיפרה לי שהיא בהריון.

שתי האניות היו – "מדינת היהודים" ו"גאולה". "מדינת היהודים" הייתה אוניה גדולה, במקור – שובר קרח. אני עליתי על הסיפון שלה. הצפיפות הייתה גדולה. היה לי מקום בדיוק כדי להניח את התרמיל ולשבת עליו. ככה נסענו עד חיפה במשך מספר ימים.

הייתי נרגש מאוד לעלות לא"י. הרגשתי שאני מגשים את כל האידיאלים בהם האמנתי.

רק יצאנו את הדרדנלים – מספר אוניות מלחמה בריטיות תפסו אותנו וליוו אותנו עד חיפה. הוקפנו באוניות. התחלנו להתבצר. היינו כמה אלפי אנשים בשתי האוניות. הקפנו את הסיפון בקונצרטינות. הגיעה הודעה מהסוכנות שהבריטים הפיצו דיסאינפורמציה שזו ספינה של חיילים סובייטים חמושים. היה ברור שזו פרובוקציה שנועדה לתת להם לגיטימציה להשתלטות כוחנית על האוניות, כולל פתיחה באש חיה.

כשהגענו למים הטריטוריאליים של א"י, הפיקוד ירד לחדר המכונות. התקרבנו לחוף ת"א. הספינות הבריטיות התקרבו אלינו. האוניה נגחה בעוצמה רבה באחת מהן. מהספינות הבריטיות הושלכו אלינו רימוני גז מדמיע וזרנוקי מים מלוחים. תינוק אחד נחנק למוות. הבריטים נעמדו במקביל אלינו וקפצו על הסיפון. ההתנגדות לא הייתה חזקה במיוחד, בשל הוראות הסוכנות. הם חששו מהפרובוקציה הבריטית – הטענה אודות חיילים סובייטיים תגרום להם לפתוח באש. הפיקוד התערב עם המעפילים ולא הסגירו את הצוות, השליחים וכו'. הבריטים השתלטו על האוניה וגררו אותה לנמל חיפה.

בכל הדרך הרגשתי מצוין. לא לקיתי במחלת ים. כשהגענו לחיפה, עמדנו בנמל שלוש יממות. כל הזמן עמדתי בקצה הסיפון. הבטתי על הכרמל המואר, ויצאה לי הנשמה מצער ותחושת החמצה. הבריטים הורידו אותנו מהספינות, העבירו אותנו לאניות בריטיות וגרשו אותנו לקפריסין.

בהפלגה הזאת הקאתי את הנשמה. ההפלגה ארכה פחות מיום. הורידו אותנו בנמל בקפריסין. הכניסו אותנו למחנה חדש – מחנה 69. היינו הראשונים שאכלסו אותו.

היו שתי קבוצות של מחנות. 'מחנות הקיץ' ליד הים ו'מחנות החורף' בתוך המדינה. אחרי שבועיים שלושה, הועברו כל בני הנוער, ואני ביניהם, למחנה השכן. שם פעלו בתי ספר ותנועות הנוער. 

במחנה הלכתי כמובן לבית"ר. גם בית הספר היה במסגרת תנועתית. פגשתי שם את חברי מרדאוץ, ירקוני, שאותו הכנסתי לבית"ר.

בהתערבות הסוכנות היו ילדים שהורשו לעלות מקפריסין, אך הילדים הבית"ריים לא היו ביניהם. גולדה מאיר ביקרה במחנות, בראש משלחת של הסוכנות. בעת ביקורה הפגנו נגד האפליה בין ילדים לילדים על רקע פוליטי.

במחנה המעפילים בקפריסין הייתי 3 חודשים. גרנו בצריפים. בבוקר למדנו עברית בביה"ס ואחה"צ פעלנו במסגרת תנועת הנוער. בערבים ביקרנו במחנה המבוגרים, ששם היו ההורים של הרבה מבני הנוער.

בכ"ט בנובמבר 1947 חגגנו במחנה, יחד עם מחנה המבוגרים הסמוך, את החלטת האו"ם על הקמת מדינה יהודית.

לאחר החלטת האו"ם, אפשרו לילדים שמתחת לגיל 18 לעלות לארץ. כיוון שהייתי כמעט בן 18 קיבלתי מקום לעליה.

בסוף דצמבר 1947 הגעתי לא"י, למחנה המעפילים בעתלית".

שם האוניה "מדינת היהודים", מנציח את ספרו של הרצל. הספר נכתב בגרמנית. סוקולוב תרגם אותו לעברית כ"מדינת היהודים". הוא יכול היה לתרגם אותו ל"המדינה היהודית". אני מציין זאת, כיוון שיש מי שבבורותם מנסים להציג את הרצל כמי שלא חתר למדינה יהודית, אלא רק למדינה של היהודים, ללא צביון כלשהו. יש המנסים לספר נראטיב כאילו היישוב היהודי בארץ התנער מן היהדות וראה בעצמו "עברי". גם זאת טענה חסרת שחר. המושג "עברי" והמושג "יהודי" הם שמות של אותו עם. מי שקראו "מדינה עברית! עליה חופשית!" – לעליה של מי הם התכוונו, אם לא לעליה של אותם יהודים, ובהם מעפילי "מדינת היהודים"?

אבי ובני דורו ראו בהקמת המדינה היהודית את חלום חייהם שקם והיה לעובדה. מבחינתם, מדינה יהודית, ממשלה יהודית, צבא יהודי, בית משפט יהודי, משטרה יהודית היו מושגים של קדושה. והנה היום, יש הלוחמים להרס מערכת המשפט ואכיפת החוק של מדינת ישראל…

אבי ובני דורו, המעפילים, חברי המחתרות, לוחמי תש"ח – הם, כמאמר המשורר אלתרמן, "מגש הכסף שעליו לך ניתנה מדינת היהודים".

* אותיות השם רחל – עלינו הבוקר לקברה של אמי, במלאת 34 שנים לפטירתה.

בשנים האחרונות, באזכרות של הורינו, הימרנו את קריאת הפסוקים באותיות השם שלהם מתוך פרק תהילים קי"ט, לקריאת פסוקים באותיות השם, שכתבה אסתי, אחותי. זה הטקסט שקראנו, באותיות השם רחל.

ראי אמא, ראי.

ראי אותנו כאן, מאוחדים.

ראי אותנו מוקירים.

ראי אותנו מקיימים את צוואתכם.

ראי אותנו מגדלים משפחות לתפארת, כאן, בישראל. מדברים בשפה רהוטה. אפילו קצת כותבים…

חיית, אמא,

חצי חיים.

חייך נגדעו –

לפני שקצרת פירות.

לפני שהספקת לראות אותנו בונים את בתינו  (או ב״פולנית״ – מסתדרים).

לפני שנולדו לנו ילדים.

לפני שבחרנו את עיסוקינו, את התחביבים.

לפני שהפכנו ל״אנשים״.

לא תמיד הלכנו בתלם, אך אנו בטוחים, שלו היית כאן – היית גאה בנו מאד…

          * ביד הלשון

העם עם הגולן – כותרת הטור של יאיר ניצני ב"שישבת", מגזין השבת של "ישראל היום", היא "העם עם הבולען". אגב, כותרת כזו התגלגלה גם בראשי לאורך השבוע.

הכותרת היא פרפרזה על סיסמת המאבק ההרואי על הגולן בשנות התשעים, שהייתה לי הזכות הגדולה להיות ממנהיגיו, כדובר ועד יישובי הגולן וחבר בהנהלתו. היה זה המאבק המוצלח ביותר בתולדות המדינה, שהציל אותה מאסון לאומי. מאבק שהוא מופת למאבק דמוקרטי על פי חוק, כפי שאיננו מכירים באף מאבק אחר, מימין או משמאל. מאבק כלל ארצי, שהובל בידי תושבי הגולן.

בתחילת המאבק הצבנו במקום מרכזי את הצהרותיו התקיפות של רבין נגד נסיגה מהגולן ערב הבחירות, וטענו שאין לו מנדט מוסרי לסגת מהגולן. רבין קיבל את הטענה והכריז על משאל עם במקרה של הסכם על נסיגה. מרגע זה, כל המאבק שלנו התמקד בשכנוע דעת הקהל. המטרה שהצבנו לפנינו הייתה ליצור התנגדות עזה בציבור לנסיגה, שתשכנע את ההנהגה שהיא עלולה להפסיד במשאל עם ולכן לא תחתום על ההסכם, ואם תחתום עליו – לנצח במשאל עם.

הסיסמה המובילה של המאבק הייתה "העם עם הגולן". הסיסמה הזאת לא באה מאתנו, ועד יישובי הגולן. היא נולדה במטות בירושלים של קבוצה מתוך הציונות הדתית בהנהגת הרב יהושע צוקרמן, שהייתה שותפה נאמנה של ועד יישובי הגולן במאבק. ככל הידוע, אבי הסיסמה היה העיתונאי והסופר החד והשנון אורי אורבך ז"ל, לימים ח"כ ושר.

אנו, ועד יישובי הגולן, אימצנו את הסיסמה. הפצנו מיליוני סטיקרים וכל מי שנסע בכבישי הארץ – לאן שהפנה את עיניו ראה מכוניות רבות עם הסטיקר. דומה היה, שאין כמעט מכונית ללא הסטיקר. ברחובות המרכזיים של הערים הגדולות, תלו אלפי אזרחים שלטי מרפסות עם הסיסמה. אני זוכר שיחה עם הנשיא עזר ויצמן, שבה אמר שהוא לא יכול לנוע ברחבי ירושלים בלי לראות על כל בנין ובנין את הכתובת "העם עם הגולן". התוצאה הייתה, שלא היה אפילו סקר אחד שהיה בו רוב להסכם הנרקם, ובסופו של דבר כאשר ברק הציע לסורים את כל הגולן והחרבת כל היישובים, הוא השאיר כמה עשרות מטרים לאורך הכינרת, מה שגרם לאסד (האב) לדחות על הסף את ההצעה, ואנו ניצחנו במאבק.

עוד שנים רבות אחרי המאבק, ניתן היה לראות מכוניות רבות עם הסיסמה הזאת. ועד היום, כשנשארו מעט מאוד מכוניות משנות התשעים של המאה שעברה, ניתן עוד לראות את הסטיקר.

הוכחה לכך שהמותג נשאר כה חזק גם היום, 22 שנה אחרי סיומו, הוא המשחק עם מילות הסיסמה. למשל "העם עם אדולן", "העם עם גולן" ככותרת בעיתוני הספורט לאחר שער שהבקיע שחקן בשם גולן, "העם עם גולן" כאשר רוצים להציג את ההערצה לאייל גולן וכן הלאה. וכך גם בכותרת של יאיר ניצני.  

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 21.9.22

* למה אני תומך בממשלת אחדות לאומית – ממשלת אחדות לאומית אינה הממשלה האידיאלית. המצב האידיאלי בדמוקרטיה פרלמנטרית, הוא ממשלה חזקה ויציבה ומולה אופוזיציה חזקה המציגה אלטרנטיבה לשלטון.

במצבים מסוימים, ממשלת אחדות היא הפתרון הראוי. א. בעתות חירום, כמו ממשלת האחדות בבריטניה במלחמת העולם השניה או ממשלת האחדות הלאומית (או כפי שנקראה אז – ממשלת הליכוד הלאומי) שקמה בישראל ערב מלחמת ששת הימים. ב. כאשר קיים קרע ושסע בעם, המאיים על החברה, נכון להקים ממשלת אחדות שתפעל לאיחוי הקרע והורדת הלהבות. ג. במצב של תיקו פוליטי משתק.

ישראל עונה היום על קריטריונים ב' ו-ג', ולכן נכון להקים ממשלת אחדות. אולם יש בעיה. בנימין נתניהו שמה. נתניהו אינו הפתרון, אלא הבעיה. הוא הגורם לשסע ולקרע והתנהלותו הולכת ומעמיקה ומרחיבה אותו. ממשלת אחדות עם נתניהו אינה מתכון לאיחוי הקרע. והרי ראינו זאת. ולא רק בכך שהוא חתם על הסכם הונאה, שבו תכנן מראש לעקוץ את שותפיו ולגנוב את הרוטציה, באמצעות פשע נגד כלכלת ישראל, של אי העברת תקציב. גם בהתנהלותו השוטפת. למשל, במופע האימים, מוקף בשריו רעולי הפנים, במסדרון בית המשפט, שבו הניף יד גסה ומרושעת על מדינת החוק ומערכת המשפט בישראל, והילך אימים על שופטיו. האירוע החמור הזה נערך ימים אחדים לאחר הקמת הממשלה, והיה בגדר איתות שפניו אינם לאיחוי הקרע, ההיפך הוא הנכון. סביר להניח שגם אם תקום ממשלת אחדות בעתיד, הוא לא יהיה שותף קואופרטיבי ולא נורמטיבי.

אז מדוע אני תומך בהקמת ממשלת אחדות? כי החלופות האחרות גרועות יותר. חלופה אחת היא 61 מנדטים לגוש נתניהו, שבעקבותיה תקום ממשלה עם הכהניסטים, שתילחם במדינת החוק ותחוקק חוקי מגה-שחיתות ארדואנוקרטיים, שמטרתם להעמיד את המנהיג העליון מעל החוק. עצם שותפותו של הכהניסט בממשלה, היא כתם בל ימחה על תולדות העם היהודי. הכהניזם הוא הבן הממשיך של תנועות דומות לה באירופה שרדפו את עמנו, את אבותינו ואימהותינו.

אם לא יהיו לנתניהו 61 מנדטים, לא תהיה לגוש השינוי כל אפשרות להקים קואליציה, אלא אם היא תתבסס על רצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. לא ראיתי ולו סקר אחד, הצופה 61 מנדטים למרכיבי גוש השינוי. רחוק מכך. ממשלה שתלויה במשותפת אינה רק פסולה מוסרית, אלא היא גם לא תוכל לשרוד, בשל ניגוד עניינים בליבת מהותה – מטרת הממשלה היא לקדם את מדינת ישראל ואת האינטרסים הלאומיים שלה, בעוד מטרת הרשימה המשותפת היא להחריב את מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. זה לא יכול לעבוד. תמיכה מבחוץ, בלי להיכנס לקואליציה, חמורה ובעייתית יותר מחברות בקואליציה, כי כוח הסחטנות של שותפה כזו גדול יותר, ויחייב מו"מ קואליציוני על כל הצבעה והצבעה, ויש עשרות כאלו, בכנסת ובוועדותיה, מדי שבוע.

קשה וכמעט בלתי אפשרי להנהיג מדינה בקואליציה של 61 ח"כים, בוודאי עם שותפים בעייתיים, בלשון המעטה, כמו הכהניסטים והמשותפת.

ואם, נניח, תהיה הפתעה גדולה וגוש השינוי, בניגוד לכל הסקרים, יזכה ב-61 מנדטים – גם אז עדיפה ממשלת אחדות, מן הטעמים הבאים:

יציבות – המקסימום שניתן לצפות להרכב הזה בחלומות הוורדים ביותר, הוא ממשלת 61, וכבר נוכחנו כמה קשה להחזיק קואליציה שברירית כזאת.

רע"ם – התנגדתי להקמת הממשלה עם רע"ם, אך שיניתי את דעתי לנוכח העובדה, שחברותה של רע"ם בקואליציה לא הפריעה לממשלה להגשים דרך ציונית יותר משל קודמותיה וביטחונית ניצית יותר מהן. אבל זה לגמרי לא היה פשוט. למרבה הצער, סיעת רע"ם בכנסת שעברה לא התעלתה לחזונו האמיץ ומרחיק הראות של מנסור עבאס. רוב הח"כים לא התחברו לחזון. וכך, פעמים רבות במהלך הקדנציה הם תקעו מקלות בגלגלים. במהומות הר הבית הם גם הודיעו על "השעיה". אמנם זו הייתה השעיה בקריצה, רק בתקופת פגרת הפסח, שבה אין הצבעות, ומיד אחרי הפגרה חזרה לשגרת הקואליציה. אך היה זה תמרור אדום באשר לבאות. אשמח לראות את רע"ם בממשלה. חשוב מאוד לעודד את רוח ההשתלבות במדינה שהיא מייצגת. אך עדיף שתצטרף לממשלה שיש לה רוב גם בלעדיה, ולכן היא לא תהיה תלויה בה.

מרצ – מרצ של גלאון ומוסי רז, אינה מרצ של הורוביץ ותמר זנדברג. גלאון ורז אינם פרגמטיים כמו קודמיהם. קשה לי לדמיין אותם מעניקים חופש פעולה דומה לממשלה, כפי שהייתה לבנט, שהוביל מדיניות הפוכה למדיניות מרצ. בקדנציה הבאה, עם ההרכב האנושי המסתמן, זה יהיה כמעט בלתי אפשרי.

ראש הממשלה – בממשלה היוצאת, ראש הממשלה הראשון היה בנט והייתה זו ממשלה פריטטית שבה הוא עמד בראש גוש ניצי מובהק, שכלל את ימינה ותקווה חדשה, ויש לזכור שגם ישראל ביתנו שישבה על תקן הגוש בראשות לפיד, היא מפלגת ימין מובהקת. מי שהתווה את המדיניות היה בנט, וגם אילו הממשלה הייתה ממשיכה לפעול גם אחרי הרוטציה, היה לבנט כוח וטו. בנט וימינה נעלמו מן הנוף. תקווה חדשה היא חלק מהמחנה הממלכתי. לפיד אינו בנט וגם אינו בנט-לפיד.

מכל הסיבות שמניתי לעיל, אני מעדיף ממשלת אחדות לאומית על החלופות האחרות, שהן גרועות יותר.

ממשלת אחדות – כן, אך לא בכל מחיר. היא חייבת להיות רוטציונית. הראשון ברוטציה חייב להיות לפיד (או גנץ אם לפיד לא ירצה להצטרף גם הפעם), כי אם נתניהו יהיה הראשון, לא תהיה רוטציה. הכהניסטים לא יהיו חלק מן הממשלה בשום מקרה. תיקי המשפטים, הבט"פ והתקשורת לא יהיו בידי גוש נתניהו (תמורת זאת, גוש השינוי יוותר על תיקי הביטחון, החוץ והאוצר). לא יחוקקו חוקים הנוגעים למערכת המשפט, אלא בהסכמת שני הצדדים.

לכאורה, קיימת גם אופציה לממשלה בראשות גנץ בהשתתפות החרדים. זו פנטזיה. הם מקובעים היום לגוש נתניהו, כי זה מה שהציבור שלהם רוצה. אם ילכו כנגד הציבור שלהם ויצטרפו לממשלה בראשות גנץ, המחיר שידרשו תמורת הצעד הזה, עלול להיות הרה אסון לעתידה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי.  

וגם אם נתניהו יזכה ב-61, ראוי יהיה שהמחנה הממלכתי יעשה מאמץ להצטרף, בתנאים מסוימים, לממשלה בראשותו, כדי להשאיר את הכהניסטים בחוץ.

* יהודי שאינו אדם – בבחירות בבית הספר "בליך" בר"ג שבו למדתי, זכה הכהניסט הגזען ב-4.6%. מזעזע. איזו חרפה! איזו הידרדרות! 4.6% יותר ממה שהפשיסט הזה ראוי לקבל.

אמר ר' זאב וולף מסטריקוב: "אדם שאינו יהודי, אינו יוצא מכלל אדם. יהודי שאינו אדם, אף יהודי אינו".

* תסמונת האישה המוכה – איילת שקד יודעת, יותר מכל אחד אחר, שהממשלה הנוכחית הגשימה את השקפת עולמה יותר מקודמותיה. היא ניצית יותר, ביטחוניסטית יותר ובוודאי מיישבת יותר מקודמותיה. היא גאה בכך, ובצדק.

אבל כדי להחניף לקהל שהיא מחפשת, היא מבקשת סליחה ממי שרדפו אחריה, הסיתו נגדה, הפיצו נגדה שקרים וביזו אותה. כמו אישה מוכה שזוחלת חזרה אל הגבר האלים שמתעלל בה.

* הוצאו מהימ"חים – לקראת נאומו של לפיד בעצרת האו"ם, תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית הוציאה מהימ"חים את הפשקווילים שהוכנו בעוד מועד לפני נאומו של בנט אשתקד, ולאחר כמה ימי הלעגה אופסנו מנוילנים ומגורזים. אחרי הנאום נקרא את המִחְזוּר על "הנאום-העלוב-המשעמם-הפאתטי-של-הגמד-שאינו-מגיע-לסוליות-נעליו-של.

* מקלות בגלגלים – החברה להגנת הטבע עתרה לבג"ץ נגד החלטת הממשלה להקים ועדה מיוחדת לתכנון ולבניה בגולן, כדי לקדם את התכנית הלאומית לפיתוח הגולן ולהתגבר על מכשולים בירוקרטיים בדרך למימוש המטרה.

עיון קל בחוברות "טבע וארץ", הביטאון המיתולוגי של החברה להגנת הטבע, בשנים שאחרי מלחמת ששת הימים, יראה לנו איך החברה חגגה את הרחבת גבולות המדינה ותמכה בהתלהבות בהתיישבות הישראלים בשטחים החדשים שנוספו למדינה. איך התדרדרה החברה למצבה הנוכחי, שבו היא תוקעת מקלות סדרתית בגלגלי ההתיישבות בחלקי א"י השונים, כולל הגליל והנגב.

* הולדת יתומים – הכנסת אישרה בקריאה ראשונה את "חוק ההמשכיות", המתיר להורים שכולים להוליד ילד מן הזרע של בנם שנפל. יוזם החוק הוא חברי צביקה האוזר. אני מעריך מאוד את צביקה, שבעיניי הוא הפרלמנטר מס' 1 בישראל, אבל בנושא הזה איני תומך ביוזמתו.

אני רואה בעייתיות רבה בהולדת יתומים, וגידולם בידי סבא וסבתא שכולים, שאין להם בהכרח כוחות הגוף והנפש לגידול ילדים, ובוודאי ילדים שמרגע לידתם דבקה בהם טראומת השכול.

החתימה של נער בן 18 שמתגייס לצה"ל על רצונו בכך, אינה מבוססת על תשתית של בגרות וניסיון-חיים הנדרשים לצורך חתימה כזו.

* מכבדים את הפרס – ביום שני חולק פרס יצחק שדה לספרות צבאית לפרופ' יואב גלבר על ספר המופת שלו "רהב", הספר הטוב והמקיף ביותר, שנכתב על התקופה שקדמה למלחמת יום הכיפורים. במחקרו, מפריך גלבר לחלוטין את הנראטיב השקרי על פיו ממשלת גולדה מאיר גרמה למלחמה בכך שהחמיצה את השלום, כאשר דחתה את הצעת השלום המצרית. לא זו בלבד שגולדה לא דחתה הצעת שלום מצרית, גם אילו רצתה לא יכלה לדחות את ההצעה, כי ההצעה לא הייתה ולא נבראה ואפילו משל לא הייתה.

המחדל היה במישורים אחרים לגמרי, כמובן הצבאי והמודיעיני, אך גם החברתי והתרבותי. הוא ממוצה בכותרת הספר: "רהב". הוא מתאר את התנהלות החברה הישראלית וצה"ל בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים; התנהלות שגרמה לחוסר המוכנות שלנו למלחמה.  

הספר "רהב" הוא השלישי בטרילוגיה שכתב גלבר, על התקופה שבין מלחמת ששת הימים ויום הכיפורים. לספר כמו "רהב" אין סיכוי להתחרות ביחסי ציבור עם ספרים שמפיצים את עלילת הדם על "החמצת השלום". אבל כאשר הספר נבחן לא בידי יחצ"נים אלא בידי חבר שיפוט המורכב מהיסטוריונים רציניים ואנשי צבא רציניים בדימוס, בראשות פרופ' דינה פורת, הוא זכה בפרס. יותר משהפרס מכבד את הספר ואת כותבו – הם מכבדים את הפרס.

* על פי הפרוטוקול – אמרתי לילדים שלי, שכשאמות אני מבקש בדיוק את התהליך של אליזבט, על פי כל פרטי פרוטוקול "גשר לונדון נפל".

אסף הפטיר לעברי, בתגובה: "קודם שתלבש פעם חליפה", והוציא לי את הרוח מהמפרשים.

* קיטש פאתטי – צפיתי במהדורת החדשות בכתבה של דקות אחדות על הלווייתה של מלכת בריטניה, ותהיתי – באמת אנשים צפו לאורך שעות בקיטש הפאתטי המשעמם הזה, עם התחפושות המצחיקות הללו?

* אליקים העצני – אליקים העצני החל את פועלו הציבורי כלוחם בשחיתות השלטונית במסגרת "שורת המתנדבים", בשנות החמישים. בראשית שנות השבעים עלה לקריית ארבע ולאורך חמישה עשורים היה מראשי המתיישבים ביש"ע. כיהן כח"כ מטעם תנועת התחיה.

בשנותיו הראשונות בחברון, העצני נשא את דגל הדו-קיום עם השכנים הערבים, פעל רבות למענם ואף שירת אותם כעו"ד. עם השנים, לנוכח הבעיות הביטחוניות, חל כרסום בגישתו.

העצני היה אידיאולוג ואסטרטג ופובליציסט חריף, מקורי ומעמיק. כאשר הופיע הביטאון המצוין של מועצת יש"ע "נקודה", מאמריו, כמעט בכל גיליון, ריתקו אותי במיוחד ועוררו למחשבה, בין אם הסכמתי להם ובין אם לאו.

הכרתי את העצני אישית ב-1991, כאשר הקמנו מחדש את שדולת הגולן בכנסת, בראשות שלמה הלל ממפלגת העבודה, שהעצני היה מחבריה המרכזיים. כעבור שנה הוא לא  נבחר לכנסת, אך כפעיל במועצת יש"ע ובפורומים שונים למען א"י, תמך במאבק על הגולן ונפגשנו לא אחת. תמיד נהניתי להקשיב לניתוחיו המעניינים.

הצטערתי לשמוע על מותו, בן 96. יהי זכרו ברוך!

* שנתיים למותו של בוג'ה – במלאת שנתיים למותו של מורי, רבי וחברי בנימין יוגב – בוג'ה, חבר בית העמק, המנהל המיתולוגי של מכון "שיטים" ואיש החגים והתרבות היהודית של התנועה הקיבוצית, נערכה אזכרה ולאחריה מפגש של לימוד במועדון לחבר.

חלקו הראשון של הלימוד היה של נכדתו שחר ובן זוגה אראל, בנושא הזיכרון. לאחר מכן לימוד של מוקי צור, שהתמקד במחלוקות בין ברנר לגורדון ובדרכו המיוחדת היטיב לשבץ את דמותו של בוג'ה בלימוד, תוך שהוא מספר על ילדותם המשותפת בשכונת רחביה בירושלים, שם למדו באותה כיתה.

היה ערב מרתק, מרגש וברוחו המיוחדת של בוג'ה.

* אחרון על החומה – בדברים שנשא בערב לזכר בוג'ה, אמר מוקי צור (ציטוט מן הזיכרון): יריב בן אהרון נפטר. אביבה זמיר נפטרה. בוג'ה נפטר. והשנה גם אשתי נפטרה. יש לי תחושת אחריות של מי שנשאר אחרון, ולכן אני רואה צורך להגביר בזמן שנותר את עבודתי.

אני נפעם מהכוחות הבלתי נדלים של מוקי, בן ה-84, שממשיך להתרוצץ בכל רחבי הארץ, מלמד בפורומים רבים, החל בבני נוער, דרך מכינות קד"צ ותנועות הבוגרים ועד פנסיונרים. מרצה באין ספור אירועים. רק לדוגמה – קראתי את התוכניה של פסטיבל מספרי סיפורים בגבעתיים. מוקי משתתף בשלושה ערבים שונים, עם כל הכרוך בנסיעה מעין גב לגבעתיים וחזרה. והוא ממשיך לחקור, לכתוב מאמרים וספרים. עובד ללא לאות.

פעמים רבות אני מתנדב להסיע את מוקי למרכז או חזרה לצפון. כל דקה אתו היא חוויה של לימוד והעשרה. גם ביום האזכרה של בוג'ה נשאלתי אם אוכל להחזירו, אך מיהרתי לאסיפה באורטל. מוקי הוא איש יחיד ומיוחד.

* ביד הלשון

מספר סתמי – איך אנחנו קוראים את המשפט הבא:

4=2+2?

שניים ועוד שניים שווה ארבעה או שתיים ועוד שתיים שווה ארבע?

כמובן ששתיים ועוד שתיים, בלשון נקבה.

למה? מה זו האפליה הזאת? שפה שמדירה גברים?

כמובן שלא. השפה לא שוביניסטית גברית ולא שוביניסטית נשית ואין להלביש עליה מה שאין בה. מספר סתמי, כלומר מספר שאינו מונה דבר מה, הוא בלשון נקבה. למה? כי זו העברית.

לכן, למרות שהמילה "קו" היא בזכר, כאשר אנו מדברים על מספר של קו אוטובוס נאמר "קו ארבע". כי איננו מונים קווים, אלא אומרים מספר. וכשאנו אומרים מספר – אנו אומרים אותו בלשון נקבה.

ובאותה השפה, שבה אין צורה סתמית כללית, שאינה זכר ואינה נקבה, אנו משתמשים בלשון זכר למקרים כמו במשפט הנוכחי: "משתמשים". וגם כאן, אין כל הדרה וכל דחיקה ואין שום סיבה שאני, כפמיניסט מושבע, אצטרף למסע הצלב לכיעור השפה העברית.

כיוון שהצורה הסתמית היא בלשון זכר, כאשר אנו משתמשים בביטוי "אנו משתמשים", הוא כולל הן גברים והן נשים. לעומת זאת, אם משתמשים בביטוי "אנו משתמשות", הוא כולל רק את הנשים. לכן, כאשר שדרנית ברדיו אומרת "אנחנו רוצות", היא מדירה אותי ואת כל הגברים, כי המילה "רוצות" אינה כוללת את הגברים. כאשר היא אומרת "אנחנו רוצים", היא אינה מדירה איש.

ההכפלה נוסח מרב מיכאלי: "כאשר אנו משתמשות ומשתמשים בביטוי אנו 'משתמשות ומשתמשים' ", סתם טרחנית, מסרבלת ומכערת את העברית היפה. יש נהגים יפים שנוצרו לאורך השנים כמו הפניה: "גבירותיי ורבותיי", "חברות וחברים", "ליידיז אנד ג'נטלמן", "ערב טוב למאזינות ולמאזינים", "חיילות וחיילים" וכן הלאה, ולאחר מכן מדברים רגיל, בשפה היפה והרהוטה שלנו, בלי הטרחנות הזאת. אגב, שמעתי השבוע פתיחה של תכנית ברדיו חרדי: "בוקר טוב מאזינות ומאזינים, חרדיות וחרדים, חסידות וחסידים, ליטאיות וליטאים, ש"סניקיות וש"סניקים". ואהבתי. ובלבד שלאחר פתיחה כזו, מדברים נורמלי, פשוט ויפה.  

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 11.9.22

* חזית אחידה – כאשר בן גביר הגיע לביה"ס בליך, התקיימה במקום הפגנה של אנשי שמאל נגד הביקור.

הדיווח הזה ציער אותי, כי אם המאבק נגד הכהניזם הוא של השמאל בלבד, ועל פי החלוקה המחנאית של שמאל וימין, זה מאבק אבוד.

מן הראוי היה שהמאבק נגד הפשיזם הכהניסטי הגזעני צמא הדם, יהיה מאבק משותף של הימין, המרכז והשמאל הציוני.

כך היה בפעם הקודמת שבה החיה הכהניסטית הרימה ראש, בשנות השמונים, כאשר אבי אבות הטומאה, "הרב" כהנא שר"י נבחר לכנסת.

הייתי אז מדריך גרעין לאורטל של תנועת הצופים. צעדתי עם חניכיי ברחובות חיפה בהפגנה של תנועות הנוער נגד הכהניזם והגזענות. בהפגנה השתתפו כל תנועות הנוער הציוניות, מהשומר הצעיר עד בית"ר ובני עקיבא. והיום ראיתי תמונות זוועה, של צופים משבט בת"א רצים אל הכהניסט ומריעים לו כמו לאיזה כוכב רוק. הרי הוא התגלמות כל הרע והמכוער שכל תנועות הנוער נועדו להוות לו אלטרנטיבה. אגב, אז לא הייתה אף הפגנה נגד ביקורו של הכהנא בבית ספר, כי אף בית ספר לא פתח את שעריו בפניו.

בפעם שעברה שבה החיה הכהניסטית הרימה את ראשה, גם הכנסת התאחדה נגד הסכנה. כל מפלגות הבית היו שותפות לחוק שנועד למנוע מהכהניסטים להתמודד. הליכוד בהנהגת שמיר, המפד"ל, תנועת התחיה, צומת, מורשה (הרב דרוקמן) – כולם ניצבו בחזית המאבק נגד הכהניזם. כולם יצאו מן המליאה בהפגנתיות בכל פעם שכהנא עלה לנאום.

לאסוננו, תרבות המחנות הפכה את מחנה הימין לגרורה של הכהניסטים. בן גביר הזנב מכשכש בכלב. פתאום נושא לאומי כזה הפך למאבק של שמאל מול ימין. איזו הידרדרות ערכית, מוסרית. ליקוי מאורות.

* המשת"פים של בן גביר – בעקבות המראות הקשים, של ביקור הכהניסט בבליך וחניכי הצופים שרצים לסלפי עם הסלב, כתב מישהו רשומה שבה הוא טוען שמי שלא נלחם נגד חוק הלאום, ונגד אקיבוש, ועל החילוניות ההומניסטית בלה בלה בלה מקבל את בן גביר ושלא יתפלא שהילד שלו ילך למכינה של עמיחי שיקלי.

אין דבר שמשחק לידי בן גביר יותר מהלך הרוח הזה. אפשר לומר שכותב הרשומה ושכמותו הם האידיוטים השימושיים של הכהניזם. אין דבר שהופך את הכהניסט למיינסטרים, יותר מאשר הצגת חוק הלאום, ישיבתנו ביהודה ושומרון וכו' כשווי ערך לכהניזם. זה בדיוק מה שהכהניסטים מנסים לצייר. הרי בכל פעם שאני מציין את העובדה שהכהניזם הוא פשיזם קופץ מי שמזכיר לי שגם על בגין, שרון, רפול ונתניהו אמרו שהם פשיסטים. בכל פעם שאני מציין את העובדה שהכהניזם הוא גזענות קופץ מי שמזכיר לי שהאו"ם אמר שהציונות היא גזענות ושיש מי שטוענים שחוק הלאום הוא גזעני. כל הדיבורים האלה מחזקים את בן גביר יותר מכל דבר אחר.

אני לוחם ותיק נגד הכהניזם הגזעני והפשיסטי, מאז שנות השמונים. אני גם בוגר מכתב איום בתביעה של בן גביר. אחרי שקיבל את תגובתי לא שמעתי ממנו יותר. ופעם אחרת ניצחתי בתביעה של כהניסט אחר, מיכאל בן חורין. ואני תומך בהתלהבות בחוק הלאום, אני בשום אופן לא מוכן לקבל שאנחנו כובשים במולדתנו (למרות שאני מוכן לפשרה טריטוריאלית וויתור על חלק משטחי יהודה ושומרון כדי להבטיח רוב יהודי לדורות במדינת הלאום של העם היהודי) והבת שלי משתתפת בתוכנית "קשת" – תכנית חינוכית נפלאה לנוער בכיתות י'-י"ב של מכינת תבור, שאותה הקים עמיחי שיקלי. לא זו בלבד שאין שום סתירה בין השקפותיי למלחמה בכהניזם, אלא שהמלחמה בכהניזם ותפיסתי הלאומית הם מיקשה אחת.

כפי שאני יוצא נגד הימין שבשנתיים האחרונות קיבל לתוכו את הכהניזם וחותר לכך שהוא יחזור לעמדתו הנחרצת נגד הכהניזם, שאפיינה אותו עד לאחרונה, כך אני מצפה מהשמאל לא להיות אידיוט שימושי של הכהניזם, לא לחבר בין כהניזם לבין עמדה ציונית ניצית ולחבור לגורמים בימין שמתוך השקפת עולמם הימנית מתנגדים לכהניזם ושוללים את הלגיטימציה לבן גביר. מי שיהפוך את המאבק בבן גביר למלחמת השמאל בימין, הוא המשת"פ של בן גביר. במקום להיאבק על כך שהכהניזם יהיה מחוץ לתחום, מוקצה מחמת מיאוס, הם מחברים אותו לחוק הלאום וכו'… זאת מתנה לבן גביר. זה בדיוק מה שמכניס את בן גביר למיינסטרים.

* זנב לשועלים – תא"ל (מיל') צביקה פוגל ממשמר הירדן, הוא מפקד יחידת החילוץ גולן. יחידת החילוץ גולן היא יחידה לתפארת של מתנדבים, אנשי מופת, המקדישים את זמנם הפנוי בכל רגע שנדרש, בלילה וביום, בשבת, בחג ובחול, להצלת חיי אדם. לפקד על יחידת החילוץ גולן, זה להיות ראש לאריות.

מה חבל שפוגל בחר להזדנב אחרי הכהניסט, ולהיות זנב לשועלים ברשימתו לכנסת. איזו הידרדרות!

למה האיש עתיר הקרבות הזה נגרר אחרי מי שלא שירת יום אחד בצה"ל ולא בשירות לאומי ומשתרך בתחתית רשימה שהעומד בראשה, סמוטריץ', השתמט מצה"ל בתואנת תורתו אומנותו וביטל תורה כדי ללמוד עריכת דין ולפתוח קריירה ובגיל 28, עשה טובה ויצא ידי חובה באיזה שרותונצ'יק לקו"ח.

מה לכהן בבית קברות?

* זו נבלה וזו טריפה – בכל פעם שאני כותב נגד הלגיטימציה לכהניסט, אני מקבל תגובות כמו: "אבל אחמד טיבי ועודה כשרים בעיניך. אין לך בעיה שיישבו בממשלה" וכו' וכו'. אגב, לא כשאלה. כעובדה. מעבר לווטאבאוטיזם הילדותי, התגובות הללו מצביעות על משטר המחנות הקורע את החברה הישראלית. לפי הגישה הזאת, כל מי שאינו במחנה הרוצה את בן גביר בממשלה – הוא אוטומטית במחנה הרוצה את טיבי בממשלה.

פעמים רבות הבעתי את דעתי ואחזור עליה שוב. הכהניסטים ועוזריהם והרשימה האנטי ישראלית המשותפת, הן פסולות חיתון. זו נבלה וזו טריפה ו/או להיפך. ממשלה שאחת מפסולות החיתון היא חלק ממנה או חלק מן הקואליציה או תומכת מבחוץ, היא ממשלת פיגולים.

לצערי, הדרך היחידה למנוע ממשלת פיגולים כזו היא ממשלת אחדות. למה "לצערי"? כי איני שש כלל וכלל לממשלת אחדות עם נתניהו, בעיקר אחרי לקח ממשלת האחדות הקודמת. אבל זה הרע במיעוטו. וצריך להתחיל להתרגל לרעיון.

* רדו מן העצים – איום הפילוג ברשימה האנטי ישראלית המשותפת הוסר. בל"ד לא תפרוש, לאחר שכל הרשימה אימצה את עמדתה בסוגיה השנויה במחלוקת – הרשימה לא תמליץ לנשיא על אף מועמד להרכבת הממשלה.

ודוק – לא מדובר בהצטרפות לממשלה, בהצטרפות לקואליציה או אפילו בתמיכה מבחוץ. הם אפילו לא ימליצו על מועמד להרכבת הממשלה. אם כך, קל וחומר שלא תהיה תמיכה מבחוץ, קל וחומר בן בנו של קל וחומר – לא הצטרפות לקואליציה, קל וחומר בן בנו של על אחת כמה וכמה – לא הצטרפות לממשלה.

לתשומת לבם של המפנטזים על ממשלת מיעוט שקיומה יהיה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת (ובהמשך – הפנטזיה שכעבור זמן החרדים יפרשו מגוש נתניהו, ליכודניקים יפרשו וכו').

משמעות החלטת המשותפת, היא שהסיכוי להקמת ממשלה בראשות לפיד אפסית. על פי הסקרים, גם הסיכוי לממשלת נתניהו עם הכהניסטים ועוזריהם נמוך. כדי להימנע מסיבוב שישי, שאינו טומן בחובו שינוי בתמונת המצב, הפתרון האפשרי הוא ממשלת אחדות.

מן הראוי שלפיד וגנץ יירדו מעץ הפסילה המוחלטת של ממשלת אחדות עם נתניהו. הם אינם צריכים להצהיר שזו כוונתם, אבל לא לשלול זאת על הסף. לא להצהיר הצהרות שרק יסנדלו אותם ויגררו את המדינה לעוד סיבוב בחירות. לא להישאר תקועים על העץ, במצב שיחייב אותם אחרי הבחירות או להתקפלות מביכה מהצהרות הבחירות (במקרה של גנץ זו כבר תהיה הפעם השניה) או גרוע יותר, להישאר על העץ ולגרור לבחירות שישיות.

* אי התקפה הדדית – כאשר מפלגה שאני תומך בה מוציאה דבר שקר, אני חש נפגע באופן אישי, כי השקר הוא כביכול גם בשמי. כאשר יום טוב כלפון, איש הרוח הציונית, מגדיר את המחנה הממלכתי "שמאל עמוק", הוא פשוט משקר.

שמאל עמוק?! מי? סער? מתן כהנא? אלקין? שאשא ביטון? פינטו? איזה קשקוש. גם גנץ, חילי טרופר, תמנו שטה וחבריהם הם מרכז, לא שמאל ובטח לא שמאל "עמוק". המחנה הממלכתי הוא מפלגת מרכז-ימין.

גם דוברי המחנה הממלכתי מפיצים שקרים על הרוח הציונית, כמו הטענה השקרית שהיא חלק מהמחנה הביביסטי ותשלים לו את ה-61.

האמת היא שהמחנה הממלכתי והרוח הציונית נלחמות זו בזו, כיוון שהן נאבקות על אותו אלקטורט, של אנשי ימין ממלכתי ושל הציונות הדתית המתונה. במאבק הזה, שני הצדדים מתלהמים, מציגים את המפלגה השניה בצבעים קיצוניים, המסלפים את התמונה האמתית.

חבל. טוב היה אילו המחנה הממלכתי והרוח הציונית היו רצות ברשימה אחת, אך אם לא עשו כן, טוב יעשו אם יימנעו מהתקפות הדדיות, כיוון שאחרי הבחירות הן לבטח תשתפנה פעולה ביניהן.

* באת כוח הריבון – גנץ וליברמן הציעו שתי הצעות דומות זו לזו, שנועדו למנוע את נפילת הממשלה גם אם היא תאבד את אמון הכנסת. על פי ההצעות, הממשלה לא תיפול אם לא יעבור התקציב, תהיה כהונת מינימום של הממשלה גם אם הפכה לממשלה מיעוט, הקדמת הבחירות תחייב רוב של 70 ח"כים.

ההיגיון שעומד מאחורי ההצעות ברור – הצורך ליצור יציבות פוליטית בישראל, לנוכח המשבר המתמשך. אולם משמעות ההצעות הללו חמורה ביותר – הן מאפשרות את קיומה של הממשלה גם אם אין לה אמון של הכנסת. בבחירות איננו בוחרים את השלטון אלא את הכנסת. הכנסת היא באת כוח הריבון, כלומר באת הכוח שלנו, האזרחים. ממשלה שאין לה אמון הכנסת, משמעות הדבר שאין לה אמון העם. ממשלה כזו תאבד את הלגיטימיות שלה.

גנץ וליברמן צודקים במה שהיו אומרים על הצעה כזו, אילו הוצעה בידי נתניהו, כדי להבטיח את שלטונו גם אם איבד את הרוב בכנסת. כאשר הצעה כזו באה מצדם, היא אינה טובה יותר.

עצם העלאת ההצעה, מעידה על הכרסום במעמד הכנסת. וזו לא ההצעה הראשונה ברוח זו. מאז ראשית שנות התשעים, מועלית מפעם בפעם ההצעה לשנות את שיטת הממשל בישראל, כך שראש הסיעה הגדולה ביותר יהיה אוטומטית ראש הממשלה. ואם אין רוב בכנסת לראש הסיעה הגדולה? משמעות ההצעה היא לגיטימיות לממשלה שאין לה רוב בכנסת ובעם.

הרוח של הרעיונות הללו, מתכתבת היטב עם מסע הדה-לגיטימציה לממשלה בראשות בנט, בשל היותו ראש סיעה קטנה, למרות שהכנסת הביעה בה אמון. תיאורטית, יכול להיות מצב שראש סיעה עם ארבעה מנדטים (ואפילו מנדט אחד, אלמלא אחוז החסימה הגבוה) מקבל אמון של 61 ח"כים בכנסת שיש בה סיעה עם 59 מנדטים אך אף סיעה אינה מוכנה להקים אתה קואליציה. ממשלה בראשות סיעת היחיד, במקרה כזה, דמוקרטית יותר מממשלה של סיעת הענק, כי יש לה רוב בכנסת.

* האופוזיציה השוקניסטית –  ממשלת בנט-לפיד מתמודדת מיום הקמתה עם שתי אופוזיציות. יש לה אופוזיציה פרסונלית של גוש נתניהו, שנלחמת בה אך ורק בשל העובדה שאדם אחר ולא נתניהו הוא ראש הממשלה. אין להם שום ביקורת עניינית, ולכן הם ממציאים דחלילים לצורך פייק ביקורת. יש לה גם אופוזיציה מהותית, אידיאולוגית, הנאבקת באמת ובתמים נגד דרכה, בראשות שוקן. מיומה הראשון של הממשלה, השוקניה חובטת בה ותוקפת אותה על מדיניותה, החלטותיה, מעשיה והצהרות מנהיגיה. השכם עד הערב, יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, תוך זינוב במרצ השותפה לממשלה ואחראית על מדיניותה ומעשיה.

מאמרי המערכת של "הארץ" ביום שישי, מתחלקים בין השתלחות בבג"ץ, הגוף ש"מכשיר את אקיבוש ואת האפרטהייד" לבין השתלחויות בממשלה. השבוע היה תור הממשלה. כבר בפתח המאמר, מציין העיתון שלפיד שוב הוכיח שהוא ממשיך נאמן של נתניהו, לפחות בנושאי ביטחון ו"הכיבוש" [שגיאת הכתיב – במקור. א.ה.]. נו, ומה עולל לפיד הפעם? תגובתו לבקשת ארה"ב לבחון את שינוי הוראות הפתיחה באש ביהודה ושומרון. כזכור, לפיד דחה בתוקף את הדרישה. את תגובתו מגדיר העיתון "שחצנית". והוא לועג לו על שהזכיר שישראל "נלחמת על חייה", כאילו יש לאויב מטרה אחרת למלחמתו, זולת השמדת ישראל, שהוא שולל את עצם זכות קיומה ועובדת קיומה.

לטענת העיתון, כלל לא היה צריך את הדרישה האמריקאית כדי לשנות את הוראות הפתיחה באש ולרסן את צה"ל שהורג "חפים מפשע", בידם ה"קלה להחריד" על ההדק של חיילי צה"ל. מאמר המערכת מזכיר שמתחילת השנה נהרגו לפחות 79 פלשתינאים ב"שטחים הכבושים".

אז כדאי להעמיד דברים על דיוקם. ביום חמישי סוכל פיגוע המוני בת"א כאשר המחבל נתפס ברגע האחרון בידי שני שוטרי יס"מ. אפשר לקבוע שסיכול הפיגוע היה די מקרי. מרגע שהמחבל הגיע עם הנשק והתחמושת ללב ת"א, רוב הסיכויים שיצליח במשימתו. אולם רק מאז תחילת מבצע "שובר גלים", בעקבות גל הטרור באפריל האחרון, סוכלו למעלה מ-200 פיגועים ובכך ניצלו חייהם של מאות ישראלים. הפיגועים סוכלו כיוון שצה"ל וכוחות הביטחון הגיעו אל המחבלים למיטתם, בטרם הספיקו לבצע את זממם. ברבים מן המקרים, מעצר המחבלים לווה בהתנגדות באש, מתוך ביתו של המחבל, או מצד מחבלים שהגיעו למקום וירו על חיילי צה"ל. בעימותים הללו צה"ל ירה והרג מחבלים. אבל מבחינת "הארץ" לא נהרגו מחבלים, אלא פלשתינאים. כלומר חיילי צה"ל, עם היד הקלה על ההדק, הולכים להם לטייל להנאתם ב"שטחים הכבושים" וידם לוחצת בקלות מחרידה על ההדק, וסתם פלשתינאים נהרגים.

* לא לפני בחירות – חוסר היכולת של משרדי הממשלה לתפקד, כיוון שזאת ממשלת מעבר ואנו לפני בחירות, הפך לגרוטסקה. הכל נדחה לאחרי הבחירות. תנועת הדחיה. גם במצב נורמלי של בחירות אחת לארבע שנים, אין מקום לקיצוניות כזו. אבל במציאות הנוכחית, כשכבר 3.5 שנים אנו בתוך משבר פוליטי ובחירות חוזרות ונשנות, זה כבר נזק כבד לתפקוד המדינה.

מצד שני, יש נושאים שבהם אין לעסוק לפני בחירות, בידי ממשלת מעבר. חתימת הסכם על קביעת הגבול הימי עם לבנון – לא ראויה לפני בחירות, כיוון שמדובר בסוגיה של ריבונות המדינה, והחלטות על ריבונות הן החלטות כבדות משקל – לדורות. אמנם אין כאן ויתור על שטח ריבוני, ולכן אין זה נכון שהסכם כזה מחייב משאל עם. אבל קביעת הגבול צריכה להיעשות בידי הממשלה הנבחרת ומחייבת אישור הכנסת.

כאשר ערב הבחירות המיוחדות לראשות הממשלה ב-2001 אהוד ברק המשיך עד הרגע האחרון לזחול לעבר ערפאת תוך שהוא מכפיל באופן מעריכי את סכום ההימור בוויתוריו המטורפים, הוא קיבל מכתב מהיועמ"ש אליקים רובינשטיין שאסר עליו להמשיך את המו"מ. ברק ציפצף עליו ואיים לפטרו, אך כעבור שבועיים איבד את השלטון בתבוסה מוחצת ומשפילה.  

אמנם משמעות ההסכם הימי עם לבנון פחות מהותית מהסכם הקבע עם הפלשתינאים, אבל מן הראוי לפעול גם במקרה הזה על פי חוות הדעת של רובינשטיין.

* פשרה הוגנת – מלכתחילה, סברתי שיש להאריך בשנה את הקדנציה של כוכבי, ולא לבחור רמטכ"ל חדש בידי ממשלת מעבר לפני בחירות. אולם משהוחלט לבחור כעת את הרמטכ"ל יש צורך בוועדה למינוי בכירים. נכון היה לבחור את מזוז אד-הוק ולא כמינוי קבוע. כעת, משבג"ץ מציע פשרה כזאת, מן הראוי שהמדינה תאמץ אותה.

* בֶּנְגָּה – הרצי הלוי הוא הרמטכ"ל השני (הראשון היה בוגי יעלון) שהחל את דרכו הצבאית כבן גרעין נח"ל. הוא היה חבר גרעין של הצופים הדתיים לקיבוץ הדתי בית רימון. הוא התגייס במחזור פ"ד של הנח"ל (אני התגייסתי במחזור ע"ז), הגיע לגדוד 50, גדוד הנח"ל המוצנח, שהיה באותם הימים בחטיבת הצנחנים ומשם החלה הקריירה המפוארת שלו בצנחנים ובצה"ל, עד הגעתו לראש הפירמידה. (*בנגה – בן גרעין בסלנג הנח"לאי).

* דרישה אקסלוסיבית – עיתונאים שמסקרים מלחמה וקרבות, מסכנים את חייהם. הם עושים זאת במודע. הם רואים בכך שליחות מקצועית, חובה כלפי הקוראים, המאזינים והצופים, להביא להם את התמונות מקרוב. קראו את ספריו של רון בן ישי, חתן פרס ישראל, קראו ראיונות עם איתי אנגל; הם, שחזרו בשלום ממשימותיהם העיתונאיות, מספרים שהם לוקחים סיכון ושהם מודעים לכך שהם עלולים להיפצע או להיהרג חלילה.

מדי שנה, עשרות עיתונאים נהרגים בסיקור מלחמות וקרבות בעולם. בדו"ח של "עיתונאים ללא גבולות" בתחילת 2020, נאמר בסיפוק שבשנת 2019 חלה ירידה דרמטית במספר העיתונאים שנהרגו בסיקור מלחמות. כמה עיתונאים נהרגו? 49! כלומר, 49 עיתונאים הרוגים, זו סיבה לדו"ח אופטימי. הסיבה לכך, היא שזו הייתה השנה עם מספר העיתונאים ההרוגים הנמוך ביותר מאז 2002. ומה גרם לירידה בשנה הזאת? היו פחות אירועי קרבות בעולם. כלומר, עיתונאים שנהרגים בסיקור מלחמות הם חלק בלתי נפרד מכל מלחמה. הירידה במספר העיתונאים שנהרגו, הייתה מקבילה לירידה במספר האזרחים והחיילים שנהרגו באותה שנה. כאשר יש פחות מלחמות, פחות עיתונאים נהרגים. זה לא נכתב בדו"ח, אך להערכתי סיבה מרכזית לכך היא הקורונה. בשנת הקורונה, לא היה עניין ציבורי ותקשורתי במלחמות, פחות עיתונאים נשלחו לסקר אותן ולכן פחות עיתונאים נהרגו. ועדין, נהרגו באותה שנה 49 עיתונאים. לשם השוואה, ב-2013 נהרגו למעלה משבעים עיתונאים.

השנה נהרגו עיתונאים באוקראינה, ולא מן הנמנע ששוב תהיה עליה במספר ההרוגים.

כל עוד לא מדובר בעיתונאית פלשתינאית שסיקרה קרב בין לוחמי צה"ל למחבלים וכנראה נהרגה בשוגג מאש כוחות צה"ל – אף אחד בעולם אינו מגנה את הצבא שעיתונאים נהרגו מאש כוחותיו, אף אחד אינו דורש חקירה פלילית (!) על הרג העיתונאי, אף אחד אינו דורש לפצות את משפחת העיתונאי, אף אחד אינו דורש להתנצל. הדרישה הזאת היא אקסלוסיבית לישראל. והאקסלוסיביות הזאת לישראל בלבד, היא לב הגדרת האנטישמיות של IHRA, שאומצה באופן רשמי בידי ארה"ב, האיחוד האירופי ועשרות מדינות בעולם.

* למה מי מת – כותרת ענק ב"ישראל היום": "המלכה איננה". ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב": "המלכה מתה".

למי הם מתכוונים? לאסתר המלכה? או שמא לשלומציון? ואולי פספסתי איזו מהדורת חדשות וישראל הפכה למונרכיה ומינתה מלכה?

המלכה שלנו. איזו פרובינציאליות. הכותרת שאני הייתי מנסח הייתה: "מתה אליזבט השניה, מלכת בריטניה".

* תם עידן? – הכותרת הראשית ב"הארץ": "סוף עידן". וכך אמרו רבים בעקבות מותה של אליזבט השניה. "תם עידן", "מתחיל עידן חדש" וכו'. עם כל הכבוד, איזה עידן תם במותה? האם בימיה הפכה בריטניה ממונרכיה אבסולוטית למונרכיה ייצוגית שבה למלכה יש תפקיד ייצוגי? זה קרה הרבה לפני שהיא נולדה. האם היא המלכה האחרונה ועם מותה יבוטל מוסד המלוכה? הנה, כבר מונה מלך חדש. האם היא הובילה מהלכים לאומיים או בינלאומיים ששינו את ההיסטוריה? ממש לא.

השפעתה של אליזבט על ההיסטוריה מתגמדת לעומת זו של גורבצ'וב, שמותו בשבוע שעבר לא עורר עניין המתקרב לזה של אליזבט.

והנה, עם מותה של אליזבט העולם עצר את נשימתו. דומה שהדבר מעיד בעיקר על חולשת האנוש שלנו, בני האדם, הכמהים לפאר, להוד וההדר שמייצגים בתי המלוכה.

* כישוריו של צ'רלס השלישי – הכישורים של צ'רלס, שבזכותם הוא נבחר לעמוד בראש בריטניה הגדולה ובראש חבר העמים הבריטי, לא השתנו כהוא זה ב-73 השנים האחרונות. את מה שהיה עליו להוכיח הוא הוכיח ב-19 בנובמבר 1948, כאשר ידע מאיזה רחם לבקוע.

* בעיה תרבותית בחברה הערבית – בשלושה מאמרים שונים, בשני עיתונים שונים, עבר מסר דומה, חשוב ביותר. ישראל הראל ב"הארץ", בן דרור ימיני ב"ידיעות אחרונות" וב"ידיעות" גם נזיר מג'לי, כתבו על סוגיית האלימות במגזר הערבי, ושלושתם טענו שעיקר הבעיה היא בתרבות במגזר הערבי, ביחס במגזר לחיי אדם, ביחס המגזר לחוק ובמיוחד ביחס המגזר לאישה. והמסר המרכזי של שלושתם הוא שהפתרון האמתי חייב לבוא מבפנים, בשינוי בתוך החברה הערבית.

הם צודקים לחלוטין. עם זאת, אין זה פוטר את מדינת ישראל ומשטרת ישראל לפעול בכל דרך כדי להילחם בפשע ובאלימות במגזר הערבי.

* הרוב הדומם בציונות הדתית – בדף הפייסבוק שלי, העליתי תמונה מעליה לתורה של בת אורטל, שהכנתי אותה לבת המצווה. היו על כך תגובות מגוונות. כמובן היו מתלהמים למיניהם, איך לא? לדוגמה, איש בער אחד, שהוא גם רשע, גס רוח, חצוף ומלא שנאה, כתב ש"ליהודים יש טקס בר-מצווה לגברים. טקס בר מצווה לנשים שייך לדת הרפורמית".

אבל מה ששימח אותי, הוא שרבים מאוד מעשרות ה"מלייקקים", וכותבי השבחים והפרגון, היו דתיים אורתודוקסים. איני מכיר את כל המגיבים, אבל מבין אלה שאני מכיר אישית, הרוב היו גברים ונשים דתיים לאומיים ובהם לפחות שני רבנים אורתודוקסים.

סביר להניח שאותם אנשים לא ישנו את אורחות חייהם וידבקו בדרך האורתודוקסית ביהדות, שאותה אני מכבד אף שאינה דרכי, אבל הם מכבדים דרכים אחרות ואנשים שבוחרים בדרכים אחרות. הם שמחים על מי שבוחרים בחיים יהודיים בעלי משמעות ומעצבים את חייהם היהודיים, גם אם בדרך שונה משלהם. אחד המגיבים שיבח ופירגן, אך אמר שאינו מתחבר לשימוש בהגברה בשבת. לא תקף, לא גינה, לא הטיף, לא נזף. רק אמר שאינו מתחבר. ולא לעליה לתורה של בת מצווה, עליה לתורה של נשים באירוע, ישיבה משותפת של גברים ונשים, אלא להגברה. ואני מכבד מאוד את תגובתו, למרות שבעיניי חשוב שהאנשים ישמעו את התפילה ואת הקריאה בתורה ולכן אנו מפעילים הגברה.

אין לי ספק שאותם חברים דתיים לאומיים הם הרוב הדומם בקרב הציונות הדתית לאומית (וכמובן שאין כוונתי למפלגה שביצעה השתלטות עוינת על המותג).

* מפני כבוד הציבור – איני יהודי הלכתי. כלומר, איני מתיימר לחיות על פי ההלכה. היהדות היא לב הזהות שלי, לב התרבות שלי, היא דרך החיים שלי. אך לא בדרך ההלכתית. ההלכה היהודית היא פרי הרפורמה הנועזת ומרחיקת הלכת ביותר בתולדות היהדות, הרפורמה של חז"ל, שהעזו ליצור את התורה שבעל פה ולא לדבוק בתורה כפשוטה, כיוון שחלק ניכר מן הכתוב בה, כבר לא היה רלוונטי לימיהם ולערכיהם. לדוגמה, פרשת "בן סורר ומורה" שאותה קראנו בשבת, בפרשת השבוע. הם יצאו נגד הקראים, שדבקו בתורה כלשונה. מי שדבקים היום בהלכה, הם הקראים של התורה שבע"פ. אני בוחר ברוח חז"ל, של התחדשות יהודית והתחדשות מתמדת של התורה על מנת שתהיה רלוונטית עד סוף הדורות. זו הבחירה שלי ושל שותפיי לדרך.

אותם חלקים בהלכה המדירים את האישה ומקטינים אותה, אולי היו סבירים בנורמות של האנושות לפני 1,500 שנה, אך לבטח אינם רלוונטיים לימינו, ולכן אני שולל אותם. כלומר, אם ההלכה אוסרת על אישה לעלות לתורה – אנו לא נפעל על פי אותה הלכה, ונשים תעלינה גם תעלינה לתורה.

אולם כאן יש לי חדשות, שלבטח תפתענה רבים. ההלכה אינה שוללת עליה לתורה של נשים. להיפך, היא אומרת בפירוש שהדבר מותר. וכך נאמר במסכת מגילה: "הכל עולין למנין שבעה, ואפילו קטן ואפילו אישה. אבל אמרו חכמים: אישה לא תקרא בתורה, מפני כבוד ציבור" (מגילה כג ע"א).

מניין שבעה – שבעת העולים לתורה בפרשת השבוע, בשבת. כלומר, העיקרון הוא שנשים צריכות לעלות לתורה. אולם קבעו חכמים מעין הוראת שעה, כמנהג, שאישה לא תקרא בתורה, בניגוד מפורש לעיקרון ההלכתי, מפני "כבוד ציבור".

מהו אותו "כבוד ציבור"? באותם ימים, לא היה מקובל שאישה תתבלט בציבור, תשמיע את קולה, תהיה מנהלת, מנהיגה, אשת ציבור. מקומה של האישה בביתה, והתבלטות שלה נחשבה כלא צנועה ולא מכובדת. לכן, החכמים החליטו שלמרות ההלכה המפורשת, זה לא מכובד ולא מקובל.

ברוך השם, היום הנורמות אחרות לגמרי. היום נשים הן מובילות, הן מנהלות, הן מנהיגות, הכל פתוח בפניהן. כך גם בציבור הדתי, האורתודוקסי. ולכן, אותה אמירה על "כבוד הציבור" כלל איננה רלוונטית לימינו. נהפוך הוא, גם אילו היה איסור הלכתי, נכון היה להפר אותו היום, מפאת כבוד הציבור, כיוון שהדרת האישה פוגעת בכבוד הציבור (ואגב, לא רק בכבוד הנשים, אלא גם בכבוד הגברים). קל וחומר, שיש זהות בין ההלכה לכבוד הציבור, ומשני הטעמים עליית נשים לתורה מבורכת ורצויה.

* מניין עשרים – מדרשת השילוב נטור, שיש לי הזכות הגדולה להיות יו"ר ההנהלה שלה, היא מכינה קדם צבאית שעיקר הדגש שלה הוא למדני, ברמה סופר-גבוהה; היא משלבת דתיים וחילונים ומה שביניהם, בנות ובנים. ראש המדרשה והמייסד שלה, הרב אביה רוזן, הוא רב אורתודוקסי. הרב יאיא, מראשי המכינה, הוא רב רפורמי. בכל רבדיה – ההנהלה, הסגל והחניכים, יש חילונים ודתיים, נשים וגברים. החיים המשותפים בתוך המכינה והחברות בין תלמידיה מכל הזרמים ובין בוגריה מכל הזרמים, הם הדבר היפה ביותר שצמח בה. המדרשה פועלת כבר עשר שנים, והביקוש ללמוד בה הולך וגדל. יש בה מאה חניכים, ועל כל מקום מתמודדים כעשרה מועמדים.

התפיסה שהרב אביה הנחיל למדרשת השילוב, היא שהחיבור בין חילונים ודתיים אינו צריך לבוא באמצעות פשרה וויתורים, אלא כך שכל אחד מביא את עצמו במלואו. הנה, דברים שכתב לאחרונה הרב אביה: "דרכה של המדרשה היא דרך של שילוב על בסיס המשותף ולא על בסיס השונה, בשאיפה שאיש לא יצטרך לוותר על דרכו. ישם הסוברים שכדי שנוכל לשבת יחדיו יש להתפשר, כך שכל צד מוותר מעט על עקרונותיו על מנת שערך האחדות יגבר. יש הסוברים שאחדות תיווצר רק אם כל צד ייתן לגיטימציה לדרכו של השני החולק עליו. מאידך – אם נתבונן על המקומות בהם נבנה 'יחד חזק' למרות ההבדלים,  נגלה שהמכנה המשותף של אותם מקרים הוא שהחיבור נעשה על בסיס המשותף ולא על בסיס הוויתור על השונה. (לדוגמה: מחלקה של חיילים שהם 'אחים' ואין כל הבחנה בין 'כיפה' ל'כיפת שמים', כיון שיש מטרה משותפת). דווקא העובדה שכל צד יהיה נאמן לעקרונותיו וערכיו מוליד את הרצון וההכרח בכבוד הדדי וממילא מוקד הקשר נוצר על בסיס הדברים השייכים לכולנו. אנו במדרשה שואפים לדרך זו שיש בה עליית מדרגה, ולא פשרה או ויתור". האמת היא, שהחיים המשותפים מחייבים גם פשרות, אבל האידיאל אינו הפשרה, אלא היכולת להכיל ולקבל את האחר כמות שהוא וללמוד לחיות יחד. החיבור הזה, של אנשים במלאותם, יוצר סינרגיה חברתית ותרבותית, שהיא הרבה יותר מסך הפרטים שבה.

אחד הביטויים היפים לרוח מדרשת השילוב נטור, הוא התפילה. כמובן שמתפלל רק מי שרוצה, אך המעניין הוא שרבים מן החילוניות והחילונים רוצים בכך. איך מתנהלת התפילה? יש בבית הכנסת שלושה חללים – לנשים, לגברים ומעורב. מי שמעוניין בהפרדה – יש לו הפרדה. מי שמעוניין בעירוב – יש לו עירוב. באותו בית כנסת, באותה תפילה.

המניין בבית הכנסת הוא "מניין עשרים". כדי לפתוח בתפילה, חייבים להיות בבית הכנסת לפחות עשרה גברים ועשר נשים. נכון, אם יש מאה נשים ותשעה גברים, אין מניין. כמו בכל בית כנסת אורתודוקסי. אבל אם יש מאה גברים ותשע נשים, גם אז אין מניין. כך, יש מענה למניין ההלכתי, אך באופן שוויוני ומכבד. האם בנות יכולות לעבור לפני התיבה? כן, אך רק היכן שההלכה מתירה זאת – הובלת קבלת שבת, עליה לתורה, קריאה בתורה, קריאת מגילת אסתר, קריאת מגילת איכה ומזמורים. כלומר, אין עוברים על ההלכה, אך בגדריה, יש שוויון מקסימלי, להבדיל מבית כנסת אורתודוקסי רגיל.   

החזון של מדרשת השילוב הוא להצמיח דור של תלמידות ותלמידי חכמים, שיהוו הנהגה רוחנית בעם ישראל. הלוואי שהמודל של מדרשת השילוב יהיה המודל של עם ישראל. מכל מקום, מוסד כמו מדרשת השילוב הוא היפוכה של דמות הפוליטיקה הישראלית העכשווית; הוא אלטרנטיבה לאותה דמות.

* אז מי רצח את שלונסקי? – מידי שנה נערך בשבועות פסטיבל המשוררים במטולה. השנה, בשבועות, כל הצימרים והמלונות היו מאוישים בפליטים מאוקראינה ולכן הפסטיבל נדחה לאלול והוא נערך בימים 8-10 בספטמבר.

הצלחתי לפרגן לעצמי אחה"צ וערב באירוע. הערב המרכזי היה ערב מחווה לאברהם שלונסקי, שאנו בפתח שנת היובל לפטירתו. היה אירוע מרגש ויפה, בהשתתפות משוררים, חוקרים ונכדתו של שלונסקי, המשוררת סיגל אשל, שאמה, רות אשל, בתו של שלונסקי, נפטרה לפני שבועיים. באירוע הושמעו לראשונה שירים של שלונסקי שהולחנו במיוחד לאירוע. אציין שלושה דוברים שריתקו אותי במיוחד – הביוגרפית של שלונסקי חגית הלפרין (אגב, ביוגרפיה נפלאה, "המאסטרו"), המשורר ארז ביטון, חתן פרס ישראל, שכבש את הקהל לא רק בדבריו אלא גם בציטוט טקסטים שלמים של שלונסקי וביאליק ודומה שהוא מכיר על פה את ים השירה העברית, והמשוררת סבינה מסג. סיגל אשל היא גם זמרת מצוינת ושרה שירים מן המחזמר "עוץ לי גוץ לי" בליווי בפסנתר של ישראל ברייט. היה גם קטע מביך, כשהמשוררת אפרת מישורי הקריאה מונולוג מתוך המלט בתרגום שלונסקי, בסגנון טראנס – ארוך, מונוטוני, מתכתי ומשעמם. הכותרת הפרובוקטיבית של המחווה הייתה: "על יופי ומרד, דגן ובטון או: מי רצח את אברהם שלונסקי?". רציתי לענות: אפרת מישורי.

בעבורי, פסטיבל המשוררים במטולה יהיה מזוהה תמיד עם חיים גורי. מדי שנה הוא השתתף בו לאורך שלושת ימי הפסטיבל, מיקד את רוב תשומת הלב והיה הרוח החיה.

* נהלל חוגגת 101 – בח' באלול תרפ"א, עלו שבעת החלוצים הראשונים של נהלל לתל שמרון ונוסד מושב העובדים הראשון בארץ ישראל. בעצם, בעולם.

חגיגות המאה של נהלל בוטלו אשתקד, בשל התפרצות הגל הרביעי של הקורונה. לאורך סוף השבוע חגגה נהלל ברוב עם והדר את יום הולדתה ה-101.

שיאו של האירוע היה מופע קהילתי בהשתתפות עשרות רבות של נהללים, החל בילדים בגיל הרך וכלה בסבים-רבים וסבתות-רבתות שלהם – מבני הדור השני ועד בני הדור החמישי; במפגן קהילתי מרשים של שירה, ריקוד, משחק וסרטונים. אירוע יפה ומרגש!

ומה לי ולנהלל? אשתי, יעל, היא בת נהלל. וכך, כבר שלושים שנה אני קשור בעבותות אהבה לנהלל.

          * ביד הלשון

תדע כל אם – אמילי עמרוסי יצאה נגד התנאים המשופרים למחבלים שנתפסו בידי ישראל, והציע להחמיר אותם כדי ליצור הרתעה. "תדע כל אם של מחבל ש…" היא אמרה.

יום קודם לכן, בכתבה על קצין בצה"ל שצילם בסתר את חייליו בעירום, התראיין מפקד אחר, הכפוף לאותו קצין, שגם הוא נפל קורבן למעשה וחש קושי על כך שלא ידע להגן על חייליו מפני המעשה. גם הוא ציטט את הפסוק: "תדע כל אם עברייה שהיא מפקידה את גורל בניה בידי המפקדים הראויים לכך".

הפסוק הוא ציטוט מדברים שאמר דוד בן גוריון ב-2 ביוני 1963, בנאום הפרידה שלו מצה"ל לאחר התפטרותו מראשות הממשלה ומתפקיד שר הביטחון. "לא די שיידע המפקד את מלאכתו. עליו להיות אוהב את האדם, שחיי הפקוד שלו יהיו יקרים לו והחייל שנשלח אליו יהיה יקר לו, שיאהב אותו. רק מפקד כזה ימצא בפקודיו מסירות-הנפש שתוליכם לכל אשר ישלח אותם. אם המפקדים יעוררו את האמון, את הדבקות ואת האהבה בחיילים שלהם – אזי תדע כל אם עבריה כי הפקידה את גורל בניה בידי המפקדים הראויים לכך".

הפסוק הזה הוא אחד הציטוטים המוכרים ביותר של בן גוריון והוא מופיע על שלטים בבתי הספר לפיקוד ובסיסי ההדרכה של צה"ל.

* "חדשות בן עזר"