צרור הערות 29.7.20  

* מופת של ממלכתיות – ההפגנות האלימות והעימות האלים מדי יום עם המשטרה, שאנו חווים בשבועות האחרונים, מאירים באור יקרות את הנהגת הציונות הדתית, הנהגת מועצת יש"ע, הנהגת גוש קטיף ובעיקר – את המתיישבים עצמם, על הדרך הממלכתית שבה הם נהגו בעקירת גוש קטיף, לפני 15 שנים. בכל תולדות ישראל לא נעשה עוול כזה של המדינה נגד אזרחים – ותושבי גוש קטיף, ברובם הגדול, נשאו את כאבם, דבקו בערך הממלכתיות עליו התחנכו וחינכו וגילו אזרחות למופת, אחריות לאומית עילאית, קיבלו בחיבוק את עוקריהם ובזכותם (לא רק בזכותם, אך בעיקר בזכותם) אירוע שעלול היה להידרדר למלחמת אחים ולשפיכות דמים לא הידרדר למחוזות האלה. לא כל המתיישבים נהגו כך, היו מקרים של אלימות, אפילו אלימות קשה, אבל הם היו בשוליים, אפילו בשולי השוליים ולבטח אינם מאפיינים את הכלל.

לקראת העקירה הייתה הסתה חמורה נגד המתיישבים שהוצגו כציבור אלים שלא יהסס לירות בחיילי צה"ל. המציאות הוכיחה שהייתה זו עלילת דם.

הגיעה השעה שמדינת ישראל, באופן רשמי, תתנצל בפני עקורי גוש קטיף על עקירתם העקרה – שלא הניבה דבר מן ההבטחות של הוגיה. והגיעה השעה שמדינת ישראל תצדיע להם גם על היותם מופת של ממלכתיות, שלימדו את כולנו שיעור בממלכתיות ודמוקרטיה.

* מופת של אחריות לאומית – את אלוף (מיל') גרשון הכהן הכרתי בשנת 2000, עת גויסתי לתפקיד מזכיר ההקמה של היישוב נמרוד והוא בנה בו (במו ידיו, פשוטו כמשמעו) את ביתו. נוצרו בינינו אז קשרי חברות והרבינו לשוחח גם אחרי שסיימתי את תפקידי. כשהכרתי את גרשון, הוא שירת בקריה כראש תוה"ד (חטיבת תורה והדרכה) בצה"ל וב-2003 חזר לשרת בגולן כמפקד אוגדה 36.

את ההחלטה על עקירת גוש קטיף הוא קיבל כאסון, ברמה האישית ביותר. כאשר התקשרתי אליו ושאלתי את שאלת הנימוס "מה נשמע" תשובתו הייתה: "נורא ואיום, מגרשים יהודים, זה אסון". ודווקא עליו הוטלה המשימה הנוראה, לפקד על הגירוש.

גרשון, כחייל וכמפקד, עשה את המצופה מחייל ומפקד. הוא קיבל על עצמו את ביצוע המשימה שכל ישותו זעקה נגדה. בעצם נכונותו הוא העביר מסר ממלכתי נגד סרבנות. מסר של כפיפות הצבא לדרג המדיני, המוסמך לקבל החלטות גרועות, ושל החובה של צה"ל לבצע את ההחלטות הללו.

את העובדה שעקירת גוש קטיף הייתה כמעט ללא אלימות (כלומר, עצם אקט העקירה הוא אקט אלים, אך ההתנגדות לו לא הייתה אלימה, למעט מקרים חריגים) ולא הידרדרה חלילה לאסון לאומי של שפיכות דמים ומלחמת אחים, יש לזקוף בראש ובראשונה לזכות המתיישבים והנהגתם. אך יש לזקוף אותה גם לזכותו של גרשון. וגם לזכותו של בוגי יעלון, שאף הוא התנגד להתנתקות ולכן שרון ופורום החווה המושחת לא האריכו את כהונתו כרמטכ"ל, על החלטתו החוץ-קופסתית למנות לתפקיד דווקא את גרשון.

גרשון לקח את התפקיד על עצמו, מתוך הבנה שאת ההחלטה חייבים ליישם, והשליחות שלו היא למנוע מלחמת אחים. לשם כך עיקר המשימה שלו הייתה יצירת התודעה בקרב כל שותף לעקירה, שמדובר באחים. גרשון, שבלבו היה עם המתיישבים, שאחיו (לא כמטפורה, אחיו ממש) היו פיזית בצד השני של המתרס, שאלמלא היה חייל – הוא עצמו היה עמם, עשה את כל הדרוש, בהידברות מתמדת עם הנהגת המתיישבים, כדי שלא יישפך דם ולא תהיה מלחמת אחים. אחרי הנהגת המתיישבים – גרשון הוא הראוי לקרדיט על כך.

גרשון שילם ומשלם עד היום מחיר אישי כבד במיליה שלו על התפקיד הזה. שנה לאחר העקירה, ערב ט' באב, בהיותי מנהל מתנ"ס הגולן, הזמנתי את גרשון להרצאה בהתכנסות הנערכת מדי שנה ערב תשעה באב. כשפרסמתי את הדברים, החל מסע לחצים כבד, מתוך הגוש הדתי בגולן, לבטל את ההזמנה. אני עמדתי בתוקף על כך שהיא תתקיים, וסירבתי להתקפל מול הלחצים. לא רציתי לתת יד לקיצוניות ולקיצונים. בתגובה הם הודיעו לי שיפגינו נגדו בביקורו.

דיווחתי על כך לגרשון. לא רציתי שיהיה מופתע בבואו. הוא החליט מיד לבטל את השתתפותו באירוע. הוא הסביר לי שאינו רוצה בתמונות של הפגנה נגד אלוף בצה"ל ערב תשעה באב. כיבדתי את החלטתו האצילית. 

* נתניהו וההתנתקות – אחד השקרים החביבים על נתניהו, הוא טענתו כאילו התנגד להתנתקות. לא זו בלבד שהוא תמך בה – מעמדו הבכיר היה כזה, שהוא היחיד שיכול היה למנוע אותה, אילו התייצב נגדה. אולם בכל הזדמנות שהייתה לו להשפיע – הוא תמך. לא בהתלהבות, תמיד בכפל לשון (היו שטענו שמאחורי הקלעים הוא פעל נגדה), אך הוא תמך.

ב-2 במאי 2004 נערך משאל חברי הליכוד. עד ספירת הקולות, ההנחה הרווחת הייתה שיש לשרון רוב (אחרת הוא לא היה מביא את ההחלטה למשאל ולא מתחייב לכבד את תוצאותיו).  בכל התקופה שקדמה למשאל, נתניהו הודיע שוב ושוב על תמיכתו בתכנית.

לאחר שבמשאל חברי הליכוד היה רוב נגד ההתנתקות, נתניהו תבע לכבד את תוצאות המשאל. כזכור, שרון צפצף על תוצאות המשאל, וב-6 ביוני 2004 הביא את ההתנתקות להחלטת הממשלה. לפני ההצבעה הוא פיטר שני שרים מתנגדים. בהצבעה, 14 שרים הצביעו בעד, 7 נגד. התומכים היו: שרון, נתניהו, לבנת, שטרית, לבני, אולמרט, מופז, עזרא, וחמשת שרי שינוי. יש לציין, שבממשלה אין משמעת סיעתית. ההצבעה היא אישית. והיו שרים שהתנגדו, כמו צחי הנגבי. נתניהו הצביע בעד.

ב-26 באוקטובר 2004 עלתה ההתנתקות להצבעה בכנסת. נתניהו הגיש ברגע האחרון אולטימטום, שאם ההתנתקות לא תובא למשאל עם, הוא יצביע נגד. שרון סירב אפילו לדון בכך, ועמד על כך שתהיה הצבעה בכנסת בו ביום, תהיינה תוצאותיה אשר תהיינה. נתניהו, למרות האולטימטום ובניגוד להתחייבותו, הצביע בעד. אחרי ההצבעה הוא הודיע שאם לא יוחלט בתוך 14 יום על משאל עם – הוא יתפטר. חלפו 14 יום, לא הוחלט על משאל עם, והוא נשאר בתפקידו.

ב-16 בפברואר 2005 הובא חוק יישום תכנית ההתנתקות לאישור הכנסת. רק 11 מח"כי הליכוד הצביעו בעד. נתניהו נמנה עמם.

רק ב-7 באוגוסט 2005, 8 ימים לפני ביצוע ההתנתקות בפועל, כשכבר הכל היה אבוד (אחרי שמתנגדי ההתנתקות – המפד"ל, האיחוד הלאומי ושרנסקי כבר פרשו מן הממשלה והרוב היה מובטח לחלוטין), הביא שרון להחלטה טכנית של הממשלה את ביצוע השלב הראשון של החלטות הממשלה והכנסת על ההתנתקות; עקירת נצרים, מורג וכפר דרום. רק אז נתניהו הצביע נגד והתפטר.

כשנתניהו מספר על התנגדותו להתנתקות, כביכול, הוא משקר במצח נחושה.

* התפכחות – כל התקוות שתלו בהתנתקות תומכיה – נכזבו. אבל דבר טוב אחד יצא ממנה. כהמשך לתוצאות אוסלו ולתוצאות ועידת קמפ-דיוויד, תוצאות ההתנתקות הביאו את הציבור הישראלי להתפכחות. הסכנה לחזרה על צעד כזה בעתיד קיימת, אך בעקבות תוצאות ההתנתקות, היא פחתה באופן משמעותי.

* רשימת הקלון – בשנת 67 לפנה"ס, השנה ה-73 לממלכת החשמונאים, לאחר מותה של שלומציון המלכה, פרצה מלחמת אזרחים בין התומכים של שני בניה – אריסטובלוס השני והורקנוס השני. באין הכרעה הם הזמינו את המצביא הרומי פומפיוס לברור ביניהם. הפניה לרומי, הביאה לקצה של ממלכת החשמונאים, לכיבוש הארץ בידי האימפריה הרומית ולחורבן.

בשנה ה-73 למדינת ישראל, כתבו ח"כים לשעבר, שגרירים לשעבר ועוד כמה לשעברים, מכתב למפלגה הדמוקרטית בארה"ב בדרישה לאמץ במצעה החלטות אנטי ישראליות קיצוניות, מתוך מטרה שאם הדמוקרטים יעלו לשלטון הם יכפו על ישראל את המדיניות הזאת. איזו עליבות, של אנשים שנואשו מהסיכוי לשכנע את עם ישראל בעמדתם (לאחר שאומצה, נוסתה וכשלה במחיר דמים כבד) ולכן הם פונים למעצמה זרה כדי שתכפה על מדינתם דרך שעמם מאס בה.

רשימת הקלון כוללת את קולט אביטל, אלון ליאל, רומן ברונפמן, אברהם בורג, רן כהן, זהבה גלאון, חיים אורון, מלי פולישוק, צלי רשף, יוסי יונה, דדי צוקר ועוד.

עלובי נפש. 

* בוגדים ארורים – ושוב – לוחמי מג"ב הותקפו ליד יצהר. לא, לא על ידי ערבים. על ידי יהודים. על ידי קין.

מי שמרים יד על חיילי צה"ל הוא בוגד. מי שמתייחס ללוחמינו כאל אויב – הוא אויב. בני הבליעל הללו הם אויבי מדינת ישראל, אויבי ארץ ישראל, אויבי העם היהודי.

בוגדים ארורים!

* מגבלות בלי היגיון – אני מתרשם מאוד, לטובה, מרוני גמזו. הוא נותן תחושה שסוף סוף יש מי שבאמת מנהל את המשבר. אני מאמין שהוא יצליח להחזיר את אמון הציבור. הכיוון שלו נכון – העברת נושא הבדיקות והחקירות האפידמיולוגיות לצה"ל, מה שצריך היה לעשות מראשית המשבר. שימת הדגש על צעדים ממוקדים לקטיעת שרשרת ההדבקה. ואולי הדבר החשוב ביותר, להחזרת אמון הציבור במערכת, הוא התחייבותו שלא תהיינה עוד מגבלות בלי היגיון.

נתניהו אמר שהוא נותן גיבוי מלא לגמזו, ופירוש הדבר שהוא מקבל את הקו שלו. וזה חשוב. אם כך, למה הוא מדיח את ח"כ יפעת שאשא ביטון, שפעלה כיו"ר ועדת הקורונה בדיוק בקו הזה – למנוע מגבלות בלי היגיון? 

* האקדח מת מצחוק – נתניהו מצמיד אקדח לרקתו של גנץ. הוא דורש ממנו להיכנע לגחמה שלו – הפרה ברגל גסה, במזיד, של ההסכם הקואליציוני, והחלטה על "תקציב" לחודשיים במקום תקציב לשנה (+חודשיים) בניגוד מוחלט לכל היגיון כלכלי ולאינטרס הלאומי. ברור שהסיבה היחידה לכך שנתניהו נוהג כך, היא הרצון להשאיר לעצמו אופציה נכלולית לסכל את הרוטציה.

אסור לגנץ להיכנע. סביר להניח שהאקדח שנתניהו מצמיד לרקתו ריק מכדורים. הדבר האחרון שנתניהו ירצה הוא בחירות עכשיו. ולכן, אם גנץ לא ימצמץ ראשון, נתניהו ימצמץ ראשון.

ואם נתניהו יחליט, בחוסר אחריות, להוליך את עם ישראל לבחירות רביעיות בתנאי רוטציה – שיוליך. אי אפשר כל הזמן להיכנע לשרלטנות הנכלולית שלו. גנץ הוא המבוגר האחראי, הרואה כל הזמן את ישראל לפני הכל ולכן מתפשר ומוותר, אך הפעם זה כבר גשר אחד רחוק מדי. אסור לו להיכנע. גם במחיר בחירות.

* מגלים אומץ – אני מעריך שהיוזמה להדחת נער השליחויות של נתניהו מיקי זוהר לא תצלח. אבל הבשורה החשובה היא שאחרי שנים, סוף סוף חברי סיעת הליכוד מגלים אומץ. זו התחלה טובה.

* רוח רעה של קיצוניות ואלימות – מפגין בשער הנגב נדקר. מפגינים בר"ג רוססו בגז פלפל. מפגין בירושלים הוכה בראשו בקסדה. אלה פשעי שנאה טרוריסטיים. מדוע ראש הממשלה לא מיהר לגנות את האלימות הזאת ולהוקיע את הפושעים? הרי אלה מעריציו. הוא היחיד שיכול לעצור אותם.

רוח רעה של קיצוניות ואלימות מאיימת על החברה הישראלית. והקיצוניות, האלימות וההסתה אינן רק בצד אחד של המתרס.

* התבכיינות דו-צדדית – המפגינים הטוענים שהמשטרה פוליטית ורודפת אותם בשל התנגדותם לנתניהו, שוכחים שזו אותה המשטרה שנתניהו ותומכיו טוענים שהיא תפרה לו תיקים כדי לבצע הפיכה שלטונית.

ההתבכיינות של אלה ושל אלה חסרת שחר.

* המפגינים והחוק – עוד לא שמעתי על מפגינים על פי החוק, שהמשטרה פגעה בהם.

* לקנוס אותם – אם אכן (סביר להניח שלא) המשטרה נותנת למפגינים בבלפור יותר קנסות על אי עטיית מסכות מאשר בהתקהלויות אחרות – זה לא בסדר. יש לנהוג באותה דרך כלפי כל התקהלויות. ההפגנות הללו מסוכנות מאוד. מאות ואלפי אנשים דבוקים זה לזה, ללא מינימום של ריחוק חברתי. לפחות שיעטו מסכות. מי שאינו עוטה מסכות – יש לקנוס אותו.

* אחרי מות, לא תמיד קדושים – " 'קראתי לו השטן': נשים מספרות על ההתעללויות מצד העיתונאי יהודה נוריאל". כותרת של תחקיר ענק ב"הארץ", שבועות ספורים אחרי מותו של נוריאל. כשראיתי את הכותרת, רתחתי. הבנאדם מת. הניחו לו. פתאום נזכרתן? לא התלוננתן כל השנים, ועכשיו? כבוד המת… אחרי מות קדושים אמור… וכו'. אבל קראתי. והבנתי. הבנתי את השיתוק, את הפחד, את האימה. הבנתי שיש לבטח עוד עשרות שעדיין מפחדות, מתביישות, לא מספרות. כן, התחקיר הזה חשוב. והוא אמיץ דווקא כיוון שמדובר באיש הברנז'ה. וזה חשוב כדי שנשים / נערות תדענה להיזהר. ואם נערה אחת תדע לא ליפול למלכודת הדבש הרעילה הזאת, בזכות אותה הכתבה – די בכך כדי שהכתבה הזו תהיה יותר ממוצדקת.

ולא פחות מזעזע – קשר השתיקה של הברנז'ה שסבבה אותו.

* טהראן – חבל. חבל. בשביל מה היה צריך את כל הסדרה הזאת, אם הכור האיראני לא הופצץ?וטייס ישראלי נטש בשטח האויב.

הרעים ניצחו!

רעים? בעיניים ישראליות. מי שצפה בסדרה בעיניים אובייקטיביות – בעיניו הישראלים הם הרעים. חוטפים בת ערובה חולה. מחסלים משת"פים כי הם ידעו יותר מידי. סוכנת בוגדת שמסכנת את מטוסי חיל האוויר. ואילו ראש המודיעין המסכל האיראני הוא האיש הטוב. ולכן תמר חסה על חייו.

המסר של הסדרה הוא סיפור אהבה יפה בין צעירה ישראלית וצעיר איראני, וכל השאר – כן גרעין איראני, לא גרעין איראני, לא מעניין. ומנקודת מבט זו, ההאפי-אנד הוא שהזוג הצעיר נמוג על אופנוע אל השקיעה.

חבל, כי מבחינה אמנותית זו סדרה מעולה – המשחק, המתח.

(ואולי מה שקרה הוא הספתח של עונה ב'?)

            * ביד הלשון 

כדלעיל וכדלקמן – שאל אותי קורא מה ההבדל בין כדלעיל וכדלקמן.

לעיל – פירושו למעלה, כלומר קודם לכן. כאמור לעיל – כפי שנאמר קודם.

לקמן – פירושו למטה, והלאה. כאמור לקמן – כפי שייאמר בהמשך.

להלן – הלאה. כנראה שיבוש (עוד מתקופת המשנה) של המילה המקראית – הלאה.

כדלעיל – כמו שלמעלה. כ=כמו. ד=ש. לעיל=למעלה.

כדלקמן – כמו שלפנינו, כמו שלמטה.

כדלהלן – כמו שבהמשך.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 3.1.18

* חוק רע – "חוק ליצמן", המאפשר לראש הממשלה להאציל על סגן שר סמכויות של שר, הוא חוק פרסונלי המנוגד לאינטרס הציבורי ולתפיסה המהותית של שיטת הממשל הישראלית. השרים אינם רק מנכ"לים של תחום מסוים, אלא הנם חברים בממשלה ונושאים באחריות הלאומית הכוללת. סמכותם על התחום המיניסטריאלי נגזרת מאחריותם הכוללת.

"חוק ליצמן" נועד להעניק את הסמכות הזאת למי שממאנים לשאת באחריות הזאת, מתוך גישתם האידיאולוגית, השוללת את הציונות מעיקרה, ולכן הם מסרבים לשאת באחריות לאומית.

החוק הזה פוגע במהותה הציונית של המדינה.

אציין, שבעצם העובדה שזהו "חוק עוקף בג"ץ" איני רואה בעיה. כל חוק הוא שינוי של המצב החוקי שקדם לו, והעובדה שעל פי אותו מצב חוקי בית המשפט העליון קיבל החלטה זו או אחרת, אינה פוגעת כהוא זה בסמכותו של בית המחוקקים לחוקק חוקים ולשנות את המצב הקיים. זה תפקידו, זו אחריותו וסמכותו. אי אפשר לשלול מן הכנסת את הסמכות לחוקק חוקים רעים, כמו החוק הזה.

* בעד הנגד – מה משותף לח"כי הליכוד, "הבית היהודי" ו"כולנו"? שני דברים. א. הם מתנגדים לחוק המרכולים. ב. הם יצביעו בעד חוק המרכולים.

* אנושיות – הדוגמה האישית שאנו מצפים מחברי הכנסת, היא גם להיות בני אדם, לנהוג בהגינות ואנושיות ולהפגין את העובדה שגם כאשר יש בינינו מחלוקות, אנו עם אחד, חברה אחת. הודעת האופוזיציה שלא תתקזז עם ח"כ יהודה גליק, שאשתו נפטרה, בהצבעות על חוק המרכולים, היא מכוערת מאוד. הודעת "ישראל ביתנו", החברה בקואליציה אך מתנגדת לחוק, שאף היא לא תתקזז, מכוערת שבעתיים. כנראה שאבי גבאי נבהל מהשיימינג שנעשה ב"הארץ" לח"כ גילאון, כאשר הפר החלטה מסוג זה והתקזז עם ח"כ אזולאי מש"ס שהיה מאושפז.

יש לקוות שיקום באופוזיציה ח"כ הגון ואמיץ ויפר את ההחלטה. אני מקווה שלא יהיה זה שוב אילן גילאון, כדי שלא נחשוב שהוא צדיק אחד והכנסת היא סדום.

אגב, אם אני מנסה לדמיין מי מהקואליציה היה מפר החלטה מסוג זה ומתקזז, מתוך הגינות ואנושיות, השם הראשון שעולה בראשי הוא יהודה גליק.

* חסר קלאסה – החלטתו של אבי גבאי לא לאשר קיזוז עם ח"כ באבל או ח"כ מאושפז, מתחילה להראות כתפיסה עקרונית את תפקיד האופוזיציה, ובעיניי זו תפיסה מעוותת. בשבוע שעבר הוא זימן שלושה ח"כים ממפלגת העבודה לשיחות נזיפה (זה כשלעצמו לא מריח טוב), על מה? על כך שהם פרגנו לח"כים מהקואליציה בטוויטר ובפייסבוק.

זו גישה מעוותת, על פיה הפוליטיקה היא מלחמה, והצד השני של המתרס הוא אויב. הגישה הזאת, שהמייצג הבולט והבוטה שלה הוא נתניהו, היא גישה הרסנית, ההורסת את החברה הישראלית. ח"כים ממפלגות שונות, החלוקים ביניהם בנושאים שונים, משתפים פעולה כדי לקדם נושאים משותפים. מה רע בזה? ומה רע בכך שח"כ מפרגן לעמיתו מסיעה יריבה, ששיתף עמו פעולה בקידום חוק או יוזמה, או סתם כיוון שהוא ראוי לפרגון?

ללא שיתוף פעולה עם ח"כים מן הקואליציה, אף יוזמה אופוזיציונית לא תצלח, כי לאופוזיציה אין רוב. כל החוקים החברתיים הברוכים ששלי יחימוביץ' הובילה, היו פרי של שיתוף פעולה עם ח"כים מן הליכוד ומן המפלגות הדתיות. והיא תמיד מקפידה לפרגן להם. כך ראוי.

נראה לי שגבאי נלחץ מכך שעיתונאים מסוימים טוענים שאין אופוזיציה. אז הוא רוצה להוכיח שהוא אופוזיציה לוחמת. אבל הוא בסך הכל מבקיע גולים עצמיים ופוגע בתדמית האופוזיציה.

גבאי מוביל בעקביות קו מתון ושפוי יותר במפלגתו, מחזיר אותה חזרה מההיגררות אחרי השמאל הקיצוני, למקום מרכזי יותר, לאומי יותר, מסורתי יותר, כפי שתנועת העבודה הייתה תמיד. כנראה שהוא נלחץ מכך שהשמאל הקיצוני מכנה אותו "ליכודניק", והוא עושה זאת בדרך מגושמת, לא ממלכתית, חסרת קלאסה. הבעיטות הללו מעידות בעיקר על חוסר ביטחון עצמי.

* ציניות – חוסר הרגישות שהפגינו האופוזיציה ו"ישראל ביתנו" בסירובם להתקזז עם ח"כ גליק מתגמדת ליד הציניות של דרעי שניסה לשלוף את גליק מאבלו, כדי שיצביע בעד ה"בייבי" שלו; החוק המיותר, שכל מטרתו להוכיח שהשבת חשובה לו לא פחות מלליצמן.

* איום על צביונה של ישראל – אני בעד החלת הריבונות הישראלית על יו"ש. אבל רק אם יעלו לאלתר עוד שני מיליון יהודים לישראל. כיוון שמהפכה כזו אינה נראית באופק, החלת הריבונות מסכנת את צביונה של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, בעלת רוב יהודי מוצק לדורות. לכן, יש לחתור להיפרדות בין העמים.

גם נתניהו מבין זאת, ולכן בכל שנותיו כראש הממשלה הוא לא קידם החלת ריבונות. אילו היה מנהיג אמתי, הוא לא היה בורח מישיבת המרכז, אלא מגיע אליה, מישיר מבט לעיניהם של חברי המרכז ואומר להם את האמת.

* לפרק את אונר"א – שגרירת ארה"ב באו"ם ניקי היילי מאיימת להפסיק את התמיכה האמריקאית באונר"א, אם הפלשתינאים לא יחדשו את המו"מ. זה צעד נכון, אך לא מספיק. הגיע הזמן לפרק את אונר"א; ארגון שמלכתחילה לא היה צורך להקימו, ובטח לא לקיימו כמעט שבעה עשורים. אונר"א הוא ארגון המנציח את בעיית הפליטים, ובכך מסכל כל אפשרות ליישב את הסכסוך במזה"ת. הגיעה העת שהעולם יפסיק לשפוך את כספו על ליבוי הסכסוך, ויקצה את הכסף הזה לפתרון – יישוב הפליטים בארצות ערב, ובהתיישבות קבע ברצועת עזה ובשטחי הרש"פ.

* יחזיר את חובו לחברה – הצעת חוק: מי שמסרב להתגייס לצה"ל, יישב בכלא לאורך התקופה שבה אמור היה לשרת. על החפש"ש אפשר להתדיין.

* מתינות – נראה לי שהעם האיראני לא שמע על כך שרוחאני הוא "מתון".

* איש השנה שלי – אספר לכם לקראת א בתשרי תשעט.

* ביד הלשון

מלחמיה – את אחת הפינות הקודמות הקדשתי למושבה מנחֵמיה, בעמק הירדן, המנציחה את שם אביו של הנציב העליון הבריטי הראשון בא"י, מנחם סמואל. הזכרתי שעד אז, בשנים 1906-1921, נקראה המושבה מלחמיה.

ומה מקור השם מלחמיה? בעניין הזה ישנן שתי גרסאות.

גרסה א – מלחמיה מלשון מלחמה, בשל המלחמות נגד פגעי הטבע ונגד השודדים, הפורעים והרוצחים.

גרסה ב – כיוון שליד בית העלמין עובר ואדי עם מים מלוחים, ובפי הערבים נקרא האזור "ואדי מלח".

* "חדשות בן עזר", "צפונט"

צרור הערות 31.12.17

* כתם על ספר החוקים – כאשר הכנסת תבטל את החוק לשיבוש חקירות נגד שחיתות שלטונית, גם הליכוד יתמוך בביטול.

* ניצחון בנקודות – קבלת חוק ההמלצות, החוק לשיבוש חקירת שחיתות שלטונית, הוא אחד מרגעי השפל, לא רק של הכנסת הזאת, אלא של כנסת ישראל לדורותיה. אבל אני רואה גם את חצי הכוס המלאה. המטרה המקורית של החוק, שיבוש חקירותיו של נתניהו, סוכלה. חוק ההקלטות, שפגיעתו רעה וקשה לאין ערוך, והוא נועד למנוע חזרה על תקדים שולה זקן, כלומר הפללת פושע באמצעות הקלטת סתר, סוכל. והחוק החמור מכל, חוק מגה-שחיתות אסטרטגי, חוק קרנות המזבח ("הצרפתי" בכיבוסית) שנועד להעמיד בחוק יסוד (!) את ראש הממשלה מעל החוק ולהפוך את ראשות הממשלה לעיר מקלט, ואף ללא הגבלת קדנציות, סוכל. המתקפה על שלטון החוק מאסיבית. היא זכתה לניצחון מסוים, אך בחשבון הכללי של המהלך, שלטון החוק ניצח בנקודות.

* חוק נגד שחיתות – שני חוקי הדגל של דודי אמסלם עולים להצבעה שבוע אחרי שבוע. התומכים בחוק הראשון תומכים גם בשני והמתנגדים לחוק הראשון מתנגדים גם לשני. ואילו אני, שהתנגדתי בתוקף לחוק ההמלצות, שהוא חוק המנוגד לאינטרס הציבורי וטוב לאינטרס של בכירים מושחתים, תומך בחוק הפריימריז, שמשרת את האינטרס הציבורי ומונע שחיתות.

המדמנה המצמיחה את השחיתות היא בראש ובראשונה קשרי הון ושלטון; קשרים המשחיתים הן את ההון והן את השלטון. מימון הפריימריז באמצעות תורמים, יוצר קשר כזה. בעל הון מהמר על מועמד, משקיע בו והוא מצפה לתמורה. הקשר הזה הולך ומתעצם, התלות של הח"כ בטייקון הולכת וגוברת והופכת להתמכרות, וככל שהח"כ מתקדם בהיררכיה, כך הפגיעה באינטרס הציבורי גדלה.

ראוי שהדמוקרטיה תשקיע מהכסף הציבורי כדי למנוע או לפחות לצמצם באופן משמעותי את התופעה. ובסופו של דבר, גם מבחינה כלכלית טהורה, מחיר הלוביזם האינטרסנטי של התורמים לפריימריז גבוה לאין שיעור.

החוק שמגיע לקריאה שניה ושלישית טוב יותר מן הגרסה הראשונה, שבה המדינה העניקה תקציבים למפלגות שאין בהן פריימריז. לא הייתה כל הצדקה לסעיף הזה, והוא היה פיתוי (אם להשתמש בלשון עדינה) למפלגות שאין בהן בחירות מקדימות כדי שיתמכו בחוק, בזכות תקציב שתקבלנה. הסעיף הזה היה מסריח, וטוב שהוצא מן החוק.

איני חושד באמסלם שלפתע המניע שלו הוא טוהר המידות במערכת הציבורית. סביר להניח שמה שעומד מאחורי יוזמתו, הוא אינטרס אישי זה או אחר. אבל מן הראוי לשפוט את החוק על פי מה שיש בו והתוצאות שהוא עשוי להניב. ובמקרה זה, אני חושב שזה חוק טוב, וראוי לתמיכה.

* נפולת של נמושות – חותמי מכתב העריקים הם המיץ של הזבל של הנוער הישראלי. נשורת של אפסים מפונקים, טפילים חסרי מצפון, שרוצים לחיות על גבם של חבריהם, המחרפים את נפשם על קיומה והגנתה של מדינת ישראל, תוך שהם פוגעים בה במזיד.

אין מקום לכל ויכוח אתם על עמדותיהם הפוליטיות. העמדות הללו אינן רלוונטיות. רשע שהוציא את עצמו מהכלל, מרד בדמוקרטיה ומנסה לכפות את דעותיו על המדינה באמצעות מעשה נבלה טפילי, אינו ראוי לקחת חלק בדיון דמוקרטי.

* כוכב נולד – "מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול"? – "מפורסם". לא מעט כתבות ומחקרים הצביעו על התופעה הזאת, הסלביזציה החולנית הזאת. אז הנה דרך קלה להיות סלב. שעה שחבריך יקדישו את שנותיהם היפות ביותר להגנת המולדת, ויש בהם שלא יחזרו, אתה תצהיר שיש לך "מצפון", תערוק ותשתמט, ונוני מוזס ייתן לך כפולה בעמודי החדשות, עם תמונה מפרגנת כשחיוך צבוע מרוח על פניך. גלוריפיקציה של המשתמטים.

* הפנים היפות – ראיתי השבוע תמונות מפוקסלות של בוגרי קורס טיס. אלה הפנים היפות של החברה הישראלית. למחרת ראיתי ב"ידיעות אחרונות" תמונות מחויכות של עריקים. אלה הדוגמנים של תופעת הישראלי המכוער.

* בין הרפתקנות לאחריות – אלוף (מיל') עמירם לוין מטיף למדינה פלשתינאית על בסיס קווי 49' (עם "חילופי שטחים" קלים), ולמשמעות הביטחונית של ויתור על גבולות בני הגנה, יש לו פתרון קסם – אם הם ימשיכו בטרור "נקרע להם את הצורה", נכבוש מחדש את השטחים ו"נעיף אותם מעבר לירדן".

אני גדלתי על הרעיון שהניצחון הגדול ביותר במלחמה הוא למנוע אותה, ולכן איני מתפעל מדברי הרהב האלה. אם אדם מהמר על כספו, הוא ישלם את המחיר. כאשר מדובר בביטחון הלאומי, איני מתפעל מן המהמרים ההרפתקנים הללו.

שלושה שבועות לאחר מלחמת ששת הימים, ערך הוועד הפועל של הקיבוץ הארצי כנס הזדהות עם קיבוצי התנועה בעמק החולה, שבמשך כמעט עשרים שנה עמדו איתן בגבורה עילאית תחת הפגזות הסורים. הביקור החל בסיור במוצבים הסורים על הגולן ותצפית מהם לעבר יישובינו למטה; חוויה שזעזעה את החברים, ולאחר מכן דיון בן יומיים בקיבוץ להבות הבשן, הקיבוץ שבו נולד וגדל עמירם לוין.

מנהיגי הקיבוץ הארצי ומפ"ם, מאיר יערי ויעקב חזן, הביעו עמדה נחרצת נגד נסיגה מהגולן ובעד קביעת הגבול על הגולן. חזן, בדבריו, התייחס לדעה שאין צורך בשליטה בפועל על הגולן, ודי בכך שנעמוד על הדרישה שהגולן יהיה מפורז. "אומרים: תנאי לשלום זה פירוז הרמה. אני חושב שזה לא מספיק. מה זה פירוז הרמה? ואם יהיה פרוז הרמה ויהיה שלום והסורים יביאו שני תותחים, רק שני תותחים על הרמה, אנחנו נעשה מלחמה? ואם הם יביאו עשרה ולא יירו, אנחנו נעשה מלחמה? ואם הם יקימו מחדש 20 עמדות, אנחנו נעשה מלחמה? ואם הם יחזרו ל-80 תותחים אנחנו נעשה מלחמה? אם הם יתחילו לירות, אנחנו נתחיל להתווכח על פעולות תגמול; ותהיה מלחמה חדשה".

כדאי לעמירם לוין להקשיב לדברי החכמה של מנהיג אחראי.

* טעיתי – בצרור הקודם הבעתי תמיכה בהשעייתה של עירית לינור לשבוע משידורים בגל"צ. במחשבה שניה, אני חוזר בי. כמובן שדעתי על דבריה נותרה כשהייתה. וכך גם דעתי, שדברים ברמה של גרפיטי בשירותים ציבוריים, מקומם אינו ברדיו ציבורי. ואף על פי כן, ההשעיה היא בלתי מידתית, הן באופן מוחלט, והן באופן יחסי לדברים אחרים שנשמעים ברדיו, משמאל ומימין.

* ביד הלשון

חוצפה – המילה הבולטת בשיח הישראלי בשבוע שחלף היא "חצוף". במפגן בוטה ומכוער של חוצפה, כינתה השדרנית עירית לינור את נשיא המדינה "חצוף".

מקור המילה חוצפה הוא בשפה הארמית, ואנו נתקלים בה לראשונה כבר בתנ"ך, בספר דניאל ולאחר מכן בתלמוד. העברית משופעת השפעות ארמיות, וכך התאזרחה המילה בשפה העברית. מן העברית היא נטמעה ביידיש. ביידיש היא נהגית במילעיל, בניגוד להיגוי העברי המילרעי, והסיומת שלה היא בסגול – חוצפֶּה ובאיות יידי – חוצפע. מן היידיש נדדה המילה לסלנג האנגלי והגרמני.

חוצפה היא ביטוי של חוסר נימוס, אי ציות לנורמה והתרסה כלפי סמכות או כלפי מבוגר. היא נתפסת בשל כך כשלילית. אבל במקביל היא נתפסת גם בקונוטציה חיובית, של תעוזה, אנקונפורמיות והליכה נגד הזרם. כאשר אנו מדברים על "חוצפה ישראלית" הקונוטציה היא דווקא חיובית.

עירית לינור לא התכוונה, כמובן, לחוצפה במובן חיובי, בדברי החוצפה שלה כלפי נשיא המדינה, וגם אני התכוונתי, כמובן, לחוצפה במובן שלילי, כאשר הגדרתי את דבריה כחוצפה. היא הזכירה לי ילד שמשתין על השטיח ליד האורחים, כדי למשוך תשומת לב.

* "חדשות בן עזר", "צפונט"

לא להצדיע לנמושות

עשב שוטה שגדל, לבושתנו, בערוגה קיבוצית משתמט משירות מדינתו, ומיד הופך לסלב, עם כתבה ב"הזמן הירוק", תמונה צבעונית והאוקסימורון – שימוש במילה "מצפון" בהקשר זה.

בנות ובני הקיבוצים המתגייסים לצה"ל, מקדישים לפחות שלוש שנים מחייהם לביטחון המדינה, עושים שירות משמעותי, מבצעים שירות קשה ומסכנים את חייהם כדי להבטיח את חיינו – עושים זאת מטעמי מצפון.

בין איזה משתמט לבין מצפון אין ולא כלום.

הגיע הזמן שנצדיע לטובים שבבנינו, ולא לנמושות.

הדבר המזעזע ביותר, הוא שעד לאחרונה המשתמט היה מדריך נוער. לְמה הוא חינך אותם? לטפילות?

* "הזמן הירוק"