מחיר הסרבנות

יחסי למאבק נגד המהפכה המשטרית – אמביוולנטי. מצד אחד, אני מתנגד בתוקף למהפכה, שותף למאבק נגדה, השתתפתי בהפגנות נגדה ואף נאמתי בשתיים מהן. מצד שני, איני שלם עם צביון המאבק. אני מאמין במודל המאבק על הגולן, שזכיתי להיות ממוביליו, שהיה כולו על טהרת שמירה על החוק והימנעות מאלימות ומאיומים באלימות. מבחינתי, להפגין בקפלן – כן. לחסום את איילון – לא.

אבל אני מבחין בין אותן תופעות במאבק שאינן לרוחי ולטעמי, אך הן לגיטימיות כביטוי לזכות הצעקה, לבין הסרבנות, או ליתר דיוק האיום בסרבנות, כי לא הייתה סרבנות בפועל. הסרבנות – אינה לגיטימית.

לתדהמתי, התמיכה בגילויי הסרבנות רחבה מאוד, גם מצד אנשים שלעולם לא הייתי מאמין שיצדדו בה. גם מצד אנשים שהתנגדו בכל מאודם לסרבנות בלבנון, בשירות בשטחים או בהתנתקות, גם אם התנגדו בתוקף למלחמה בלבנון, לשהות ביהודה ושומרון או להתנתקות. כן, גם אנשי ימין מובהקים, שמתנגדים למהפכה המשטרית, תומכים בסרבנות.

הרבה ויכוחים ניהלתי בנדון, והמסר המרכזי שנאמר לי, הוא שזו הדרך היחידה לסכל את המהפכה, או לכל הפחות – הדרך האפקטיבית ביותר. ואכן, מה שהשפיע יותר מכל והביא להשהיית בליץ החקיקה, ואני שותף להערכת רבים שגם לקבורת החמור של המהפכה, הוא האיום בסרבנות המונית. זה מה שהביא את גלנט לשאת את נאומו ולגלגל את כדור השלג שהוביל להשהיה, שכנראה תוביל לביטול המהפכה. אני מודה, שאכן, זה היה הצעד האפקטיבי ביותר (אין זה אומר שאי אפשר היה להשיג אותה תוצאה בדרך אחרת). ודווקא לכן, ועל אף התנגדותי למהפכה, אני רואה בסרבנות סכנה גדולה כל כך. אם היא מה ששינה את המהלך הגדול, היא עלולה להפוך לנשק אפקטיבי של כל אופוזיציה לכל מהלך ולשתק את היכולת של ממשלות ישראל, מכל הכיוונים הפוליטיים, להוביל מדיניות. במילים אחרות, היא עלולה לשתק את מדינת ישראל. אז נכון, קשה להתווכח עם הצלחות ואין דבר מצליח יותר מהצלחה, אך מה שאולי יצטייר בעיניי כהצלחה לטווח הקצר, הוא איום של ממש על מדינת ישראל לטווח הארוך. התנגדתי בתוקף לעקירת גוש קטיף ובמקביל ניהלתי פעולות ממשיות נגד איומי הסרבנות באותם ימים. גישתי הייתה, שאם החלטת הכנסת והממשלה תסוכל באמצעים כוחניים, המחיר שהדבר יגבה מהדמוקרטיה הישראלית יהיה כבד יותר ממחיר העקירה. וגם במאבק הנוכחי, אני רואה בסרבנות סכנה גדולה למדינת ישראל, גם יותר מהמהפכה המשטרית המסוכנת.

ויכוחיי עם תומכי הסרבנות, סבו סביב השאלה האם המטרה מקדשת את כל האמצעים. שאלתי אותם תמיד, האם סיכול המהפכה מצדיק גם רצח ראש ממשלה? בכל המקרים שבהם שאלתי את השאלה, בני שיחי הזדעזעו מעצם המחשבה הזאת וזעמו על כך שאני מעלה אותה. "אתה משווה רצח ראש ממשלה לסרבנות"? לא. איני משווה. רק רציתי לוודא שגם בעיניך המטרה אינה מקדשת את כל האמצעים. אני שמח שגם בעיניך יש קווים אדומים. אם כן, המחלוקת היא על הקווים האדומים. בעבורי, סרבנות היא חציית קו אדום.

****

הסרבנות פוגעת בעוצמתו של צה"ל ולכן היא מסכנת את ביטחון המדינה. דומני שאין צורך אפילו להסביר את האקסיומה הזאת.

חובתו של כל חייל לסרב פקודה בלתי חוקית בעליל. חובתו למלא כל פקודה חוקית. אם פקודות חוקיות לא תתבצענה, צה"ל לא יוכל לתפקד. בלי צה"ל חזק ומתפקד – אין קיום למדינת ישראל.

הסרבנות פוגעת ביכולתה של הממשלה הנבחרת, כל ממשלה נבחרת, לממש את מדיניותה; בין אם זו יציאה למלחמה, בין אם זו פעולה מבצעית, בין אם זו נסיגה או עקירת יישוב. משמעות הדבר, היא פגיעה אנושה בדמוקרטיה. הסרבנות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה.

האיום בסרבנות במאבק נגד המהפכה המשטרית, חמור ומסוכן יותר מגילויי הסרבנות שקדמו לו, בלבנון, ביו"ש ובהתנתקות. בעוד אלו היו סרבנויות נקודתיות של בודדים, כאן מדובר באיום בסירוב המוני, של יחידות שלמות. אם מישהו סירב לצאת למילואים בעזה וישב על כך בכלא, הוא לא סיכן את הפעולה ואף לא השפיע עליה. הבעיה הייתה עקרונית יותר מאשר מעשית. בוויכוחים עם סרבנים בעבר, נהגתי להשתמש בצו הקטגורי של קאנט, ותהיתי מה יקרה לצה"ל אם חלילה אלפים ינהגו כמוך. הפעם זה קרה, ולכן זה חמור יותר.

הוא חמור יותר גם מסיבה אחרת. במקרים הקודמים, הסרבנים סירבו לבצע פעילות שמנוגדת למצפונם. כאן, האיום בסרבנות לא נגע לעצם הפעולה. מי שהפציץ בשבוע שעבר התארגנות איראנית לפגוע בישראל משטח סוריה, מתוך הזדהות מלאה עם המשימה, יזדהה עמה באותה מידה גם בשבוע הבא. הפעולה היא אותה פעולה בין אם נשיא בית המשפט העליון יבחר בשיטת הסניוריטי או בידי הקואליציה. סירוב גורף בשל עמדה פוליטית, הוא סכנה של ממש.

הסרבן פוגע ביחידה שלו ובאחוות הלוחמים. לפתע, האחווה אינה בין כל הלוחמים, אלא עם הלוחמים שמסכימים עם דעותיי. אם אני אסרב והיחידה שלי תצא לקרב – חבריי לנשק יסכנו את חייהם, ואני? אני פטור? למה? בשל דעה פוליטית?

על כל אלה נוספת הבעיה החברתית. קמפיין "אזרח סוג ב' " ו"חייל סוג ב' " הוא אמנם קמפיין דמגוגי, פופוליסטי, בכייני, ציני, אבל הוא פורט על נימים דקות מאוד של תחושות קיפוח אותנטיות. האם לוחמים ביחידות אליטיסטיות כמו טייסי חיל האוויר, מערך המבצעים המיוחדים ו-8200 אינם מודעים למשמעות החברתית של צעד קיצוני כל כך מצדם? עד כדי כך הם נטולי רגישות חברתית, אחריות חברתית?

שנאת האליטות היא ניצול ציני פופוליסטי ובכייני של כאבים חברתיים, לצרכים פוליטיים של מחוללי ההסתה. אף חברה אינה יכולה להתקיים ולבטח לא להתקדם ללא אליטה המושכת אותה קדימה בכל התחומים. אבל אליטה אמתית היא אליטה משרתת. כן, השתתפות אנשי אליטה, ביטחונית, כלכלית, חברתית, תרבותית ואקדמית במאבק ציבורי, היא ביטוי למחויבות של אליטה משרתת. אבל הוצאת כספים מהמדינה או איום בכך ושימוש בכוח הסרבנות – הם מעשים המנוגדים בתכלית למחויבות של אליטה כלפי החברה, שצריכה להיות מוחלטת וללא תנאי.

חלוקת צה"ל ליחידות המזוהות עם צד אחד במפה הפוליטית ויחידות המזוהות עם צד אחר והשירות של כל יחידה יהיה מותנה בזהות הממשלה – הם איום של ממש על צה"ל, על ביטחון המדינה ועל החברה הישראלית.

****

אני רואה בסרבנות תוצאה ישירה של חלחול תרבות הביביזם לכל רבדי החברה הישראלית, גם לקבוצות העוינות ביותר את נתניהו.

הביטוי הראשון לכך הוא אימוץ הדיבר הראשון של דת פולחן האישיות הביביסטי: "המדינה זה ביבי".

צה"ל אינו "צבא הוד מלכותו". לא הסדיר ולא המילואים. המילואימניק אינו משרת את נתניהו אלא את מדינת ישראל. הוא אינו מגן על נתניהו אלא על מדינת ישראל. החוזה שלו אינו עם נתניהו אלא אתי, כאזרח ישראל. אני הגנתי עליו לאורך שנותיי הרבות במילואים והיום בני מגן עליו במילואים והוא מגן עליי ועל משפחתי. ברגע שהוא פוגע בצה"ל הוא אינו פוגע אישית בנתניהו.

כשהתגייסתי לצה"ל בגין היה ראש הממשלה. כשהתגייסתי למילואים פרס היה ראש הממשלה. מעולם לא חשתי שאני משרת את בגין או פרס, או את כל ראשי הממשלה שכיהנו בשנות שירותי – שמיר, רבין, נתניהו, ברק, שרון ואולמרט. כל הגישה הזאת זרה לי, היא מבטאת תרבות אחרת. התרבות הביביסטית.

הביטוי השני לחלחול הביביזם הוא אימוץ תרבות הבריחה מאחריות. כאשר מטיחים בסרבנים שהם גורמים לנזק חמור לצה"ל, לביטחון ולמדינה, התשובה היא – זה לא אנחנו. מי שגורם לנזק הזה הוא נתניהו, יריב לוין, רוטמן, הממשלה. מי שחוללו את המהפכה המשטרית נושאים באחריות לכל תוצאותיה.

נכון שעיקר האחריות הוא על הממשלה שגרמה למצב הזה, אולם חוסר האחריות שלה אינה משחררת אותנו האזרחים, ואותי כאזרח, מאחריות לאומית. יתר על כן, אם הממשלה חסרת אחריות – מישהו הרי צריך להיות המבוגר האחראי.

אחד המאפיינים המכוערים של התרבות הביביסטית היא הבריחה מאחריות. הוא אף פעם לא אחראי. תמיד יש לו שעירים לעזאזל לכל כישלונותיו. הדבר בלט במופע האימים שלו שבו האשים את הממשלה הקודמת ואת האופוזיציה בכישלונותיו הביטחוניים. מי שמתנגד לביביזם, צריך לבטא תרבות הפוכה. תרבות של: "לעולם יראה אדם את עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצווה אחת, אשריו שהכריע עצמו לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע עצמו לכף חובה. … לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצווה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה… בשביל חטא יחידי שעשה זה, אבד ממנו ומכל העולם טובה הרבה" (תלמוד בבלי, מסכת קידושין, מ' ע"ב). זו האתיקה היהודית. זה המוסר היהודי. מוסר של אחריות אישית מוחלטת. אמר הפילוסוף היהודי צרפתי הדגול עמנואל לוינס: "כולם אחראים על הכל, כלפי כולם, לפני כולם, ואני לפני אחרים". האחריות הזאת היא מוחלטת.

****

רבים מהמאיימים בסרבנות הם אנשים שכל חייהם התנגדו בכל תוקף לסרבנות, וקשה להם למצוא את עצמם באותו מקום. לכן הם מכחישים את הסרבנות. זו לא סרבנות, הם טוענים. זו הפסקת ההתנדבות. אני מתנדב. אפשר להכריח אותי להתנדב? אם אני מפסיק להתנדב אני סרבן?

לא אכנס כאן לוויכוח הטרמינולוגי. לצורך הדיון, אקבל את המינוח אי התנדבות ומתוכו אתייחס למשמעות ההתנדבות.

כשאדם מתנדב למשימה מסוימת, או לוקח אחריות מסוימת בהתנדבות – האחריות שלו זהה לחלוטין למי שמבצע את המשימה בשכר או לוקח את האחריות כמקצוע. מרגע שהתנדבת, האחריות עליך מלאה. האם מתנדב יכול להבריז בטענה שהוא מתנדב? אם כך, איך אפשר לסמוך עליו? אני ממלא תפקידים רבים בהתנדבות, והמחויבות שלי אליהם זהה למחויבות שלי לעבודתי.

הוא הדין במילואימניקים. כשהלכתי למילואים זו הייתה הנורמה. היום, מיעוט שבמיעוט הולך למילואים. אני מעריך ומעריץ את המילואימניקים. בוודאי את אלה שנותנים עשרות ימי מילואים בשנה, כאלה שנותנים מאה ימי מילואים בשנה, כאלה שמשרתים בכל שבוע במילואים. אני סולד בכל נשמתי מהשרים הכלומניקים דיסטל, קרעי וחבר מרעיהם שהשתלחו בגסות ביביסטית אופיינית במילואימניקים. אבל כגודל הערכתי למילואימניקים – גודל ציפיותיי מהם. אנו, אזרחי ישראל, מפקידים בידיהם את האחריות לשלומנו ולביטחוננו – הם אינם רשאים לשמוט את אחריותם בטענה שזו התנדבות. אם צה"ל בונה על מערך המילואים – המילואימניקים מחויבים לכך. מה פירוש התפיסה, שכיוון שאני מתנדב אני יכול להחליט שאצא לתקיפה מבצעית, אך לא אצא לאימון כי אני מתנגד למדיניות הממשלה? איזו מין גישה זו? זו מעילה באמון.

****

אני מקווה מאוד שהמהפכה המשטרית תסוכל. אני מקווה מאוד שההידברות בבית הנשיא תביא לרפורמה משפטית קונסטרוקטיבית בהסכמה רחבה.

אך גם במקרה כזה, יהיה עלינו לעמול קשה כדי לתקן את הנזקים החברתיים של ארבעת החודשים האחרונים. אחד מהם הוא השימוש בנשק הסרבנות, שעלול לשמש חרף פיפיות. איני יודע איך, אבל צריך לגבש הסכמה לאומית רחבה, שסירוב בצה"ל הוא מחוץ לתחום. יש לגבש הסכמה לאומית רחבה על האתיקה הפלמ"חניקים – לפקודה תמיד אנחנו!

* "בין חברים"

צרור הערות ‏5.4.23

* ניצוץ האהבה – בהתקדש החג נתכנס – עם ישראל כולו, בארץ ובתפוצות הגולה, לליל הסדר ונשוב ונספר את הסיפור הלאומי של עם ישראל, סיפור יציאת מצרים, מעבדות לחירות.

זה הסיפור המשותף לנו, חילונים, מסורתיים, דתיים, חרד"לים וחרדים, "אשכנזים" ו"מזרחים", ימין, מרכז ושמאל, תומכי המהפכה המשטרית ומתנגדיה.

סוגיית החירות שתעלה על שולחן הסדר תקבל השנה זווית שונה; מן הסתם היא תעורר דיונים ולבטח אף מחלוקות. תולדות עם ישראל הם היסטוריה של מחלוקות, ואף מחלוקות קשות ביותר. ואף על פי כן, הסיפור המשותף שמר עלינו כעם והתגברנו על כל המחלוקות, כדי לפנות מקום למחלוקות חדשות. חשוב מאוד שנשמור על עצמנו, פן המחלוקת הנוכחית תקרע את העם.

בשירו של אהוד בנאי, שבערב שבת האחרון מלאו לו שבעים, "ניצוץ האהבה", שאותו הוא שר עם חתן פרס ישראל לזמר עברי דקלון, הוא נוגע במחלוקות הקורעות אותנו.

כל אחד חי בעולם אחר

כל כך גדול השוני.

את מה שאני מרגיש בפנים

איש לא מרגיש כמוני.

את מה שאתה חושב עמוק

אני חושב שטוח.

מה שאתה רואה סגור

אני רואה פתוח.

את מה שאני רואה לבן

אתה רואה שחור.

כשיורדת עלי החשיכה

עליך זורח אור.

מה שבשבילך חלום

לי זו האימה.

מה שבשבילי שלום

לך זו מלחמה…

איזה משפט חכם. "מה שבשבילי שלום לך זו מלחמה". אהוד בנאי כתב את השיר ב-1993. הארץ געשה במחלוקת על הסכם אוסלו ובמחלוקת על המו"מ לנסיגה מהגולן. המשפט הזה חתרני, כי התזה הרווחת במיליה של אהוד בנאי, הייתה שיש "מחנה השלום" ו"אויבי השלום" או אפילו "מחרחרי מלחמה". לא, אומר בנאי. אין זו מחלוקת בין מי שרוצה שלום ומי שמתנגד לו. זו מחלוקת על הערכת מצב. מה שבשבילי שלום, לו זו מלחמה. הוא נגד מה שאני מאמין בו, לא כי הוא לא רוצה שלום, אלא כי בעיניו זה לא מוביל לשלום אלא למלחמה. ובחשבון ההיסטורי, אנו יודעים מי צדקו במחלוקת הזאת.

אילו אהוד בנאי כתב היום את השיר, הוא יכול היה להוסיף את המשפט "מה שבשבילי הוא דיקטטורה – לך הוא דמוקרטיה". כן, גם המחלוקת הזאת היא לא בין מי שרוצים דמוקרטיה למי שרוצים דיקטטורה. כן, תומכי המהפכה מאמינים באמת ובתמים שהיא תקדם את הדמוקרטיה. וכדאי שאנחנו, מתנגדי המהפכה, שרואים בה איום על הדמוקרטיה, נקשיב לטענות ונכבד אותן, גם אם לא נשתכנע מהן.

אחרי שבנאי מציג את המחלוקת הוא מסיים:

אל המקום אליו אתה הולך

הן גם אני אגיע,

אך בלי ניצוץ האהבה

שום דבר לא יתניע.

ערב פסח, כדאי שנראה כחובה לשמר ולחזק את ניצוץ האהבה שביננו, את אחדות ישראל ואת אהבת ישראל, שמעל ומעבר לכל מחלוקת, קשה ומרה ככל שתהיה.

שוחחתי השבוע עם אישה פעילה במחאה. אביה הוא תומך נלהב במהפכה המשטרית. היא ממש חוששת מה יהיה בליל הסדר. היא חשבה לקיים עם אביה שיחה לפני הסדר, כדי להבטיח שהפוליטיקה תישאר בחוץ, כדי שלא יהיה פיצוץ. אני מקווה מאוד שכך יהיה, אך היה לי עצוב מאוד לשמוע על כך.

אני בטוח שבהרבה בתים ייסובו לליל הסדר אנשים משני צדי המתרס ולבטח יתעלו מעל המחלוקת, כי המשותף גדול יותר מהמפריד ובזכות ניצוץ האהבה. האהבה של אדם לאחיו או אחותו או לגיסתו או אחיינו, חזקה יותר מהמחלוקת. הוא אולי יחשוב שכמובן כל התומכים/המתנגדים מנוולים, אבל אח שלי זה משהו אחר. אז זהו, שלא. כמו אח שלך, כך גם האח של מי שעמד לידך בהפגנה.

יהיה ליל הסדר לחג של אחדות ישראל. אינשאללה.

* הרהורים על ערך החירות – פסח הוא חג החירות. אנו חוגגים את ערך החירות, שהעם היהודי הנחיל לעולם כולו. בניגוד לעמים אחרים, שסיפורם נפתח בעלילות גבורה ושלל קרבות, הסיפור שלנו מתחיל בעבדות קשה ומשפילה. למה? כדי להעביר דרך סיפור העבדות והשחרור את שנאת העבדות ואהבת החירות.

את ערכי החירות ניתן לחלק לשלושה סוגים – חירות לאומית, חירות אזרחית-אישית וחירות חברתית.

ביום העצמאות נחגוג 75 שנים להשגת החירות הלאומית – הקמת מדינה יהודית ריבונית בארץ ישראל. המלחמה על חירותנו לא פסקה לרגע לאורך השנים, ואף על פי כן היא יציבה ואיתנה. אם יש איום על עצמאותנו, הוא סכנת התפוררות פנימית.

החירות האזרחית-אישית, היא הדמוקרטיה. מרכיב הבחירות ושלטון הרוב הוא מרכיב מרכזי בדמוקרטיה אך אינו חזות הכל. על מנת להבטיח חירות אזרחית, יש חשיבות להגבלת השלטון, ולא רק באמצעות בחירות. במקום שהשלטון הוא ללא מיצרים, אין חרויות לאזרחים ואין הגנה על האזרחים מפני שחיתות. הגבלת השלטון היא באמצעות הפרדת רשויות, איזונים ובלמים בין הרשויות, מערכת משפט עצמאית וחזקה, שלטון החוק – כלומר שוויון בפני החוק וכפיפות הממשלה והעומד בראשה לחוק, שומרי סף חזקים שמפקחים על כך שהשלטון יפעל על פי חוק ולא יפגע בזכויות האזרח והמיעוט. על החירות הזאת נערך בימים האלה מאבק אזרחי עממי נחוש.

סיפור יציאת מצרים הוא סיפור של חירות לאומית ושל חירות חברתית – החזון של ביטול העבדות. גם הדמוקרטיה אינה מבטיחה את החירות החברתית. גם בדמוקרטיה ניתן לעשוק עובדים, לנצל חלשים, להפקיר את השכבות החלשות. אמר יגאל אלון: "כדי לבנות כאן חברת-מופת צודקת, שבמרכזה ניצב האדם, עלינו להבטיח בו-זמנית ארבע חירויות: חירות מעוני, חירות מעושק, חירות מנחשלות וחירות מבערות. בשביל להגיע לכך, אין די בהבטחת שוויון ניטרלי של הזדמנויות וסיכויים. רק מערכת פעילה ומכוונת, הבאה להבטיח מראש את הערבות ההדדית, תוכל למנוע את הקיטוב הסוציאלי בחברה הישראלית, עם כל השלכותיו המסוכנות על איכותנו ועוצמתנו. גדולתה של הציונות המגשימה הייתה תמיד בכך, שדגלי הגאולה הלאומית, ההחלמה החברתית והתחיה התרבותית, היו בידיה לדגל אחד".

לא בכדי, יש דמיון בין המילים חירות ואחריות. יש קשר הדוק ביניהן. אין חירות ללא אחריות. ומי שזוכה בחירות, נוטל על עצמו אחריות על סביבתו, חברתו ומדינתו. גם כשאנחנו נאבקים על החירות האזרחית ועל הדמוקרטיה, איננו יכולים לזרוק מעצמנו את האחריות שלנו למדינת ישראל. לכן, המאבק אינו יכול להיות ללא קווים אדומים. קו אדום שלמרבה הצער נחצה, הוא הסרבנות לשירות במילואים. חוששני, שגם אם המאבק במהפכה המשטרית יסתיים בניצחון, את מחיר האיום בסרבנות החברה הישראלית תשלם עוד שנים רבות.

* לשמור על יום הזיכרון – השתתפות נציגי הממשלה והכנסת בטקסי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, אינה רק מצוות הפרוטוקול מלומדה, אלא היא דבר נכון ונחוץ. נבחרי הציבור מייצגים את הממלכתיות ומדברים בשם המדינה בטקסים הללו. בטקסים משתתפים נציגים מן הקואליציה ומן האופוזיציה, כביטוי לאחדות הלאומית סביב השכול.

יש לנטרל לחלוטין את יום הזיכרון ואת הטקסים הממלכתיים של יום העצמאות מפוליטיקה ומן המחלוקת על המהפכה המשטרית. בשנה שעבר, נשלחו ביביריונים לפוצץ את הטקסים, להשתולל ולהתפרע בעת דברי בנט והשרים. היה זה אחד המחזות הנחותים והבזויים שידענו. והנה, יש חשש כבד שהתופעה תחזור גם השנה, הפעם כלפי נתניהו ושרי הממשלה הנוכחית. וזה מגונה באותה מידה.

כעת יוצאת קריאה לפוליטיקאים להימנע מנוכחות בטקסים. זו קריאה רעה מאוד, כי נוכחותם חשובה מאוד. וכעת ההחלטה היא בידי הממשלה. האם להיענות לקריאה או לא? אני יכול בהחלט להבין החלטה, שעל פיה הממשלה לא נכנעת לביריונות ושולחת את נציגיה. ואף על פי כן, עם כל הצער שבדבר, דומני שהנזק של השתתפות השרים והח"כים – אם תעורר ויכוחים וצעקות וריב בין משפחות שכולות משני צדי המתרס, חמור יותר מהנזק שבאי שליחת הנציגים, ולכן הפעם עדיף להיענות לקריאה.

ואם הממשלה תחליט בכל זאת לנהוג על פי המסורת, יש לקוות שהיא תהיה רגישה דיה ולא תשלח את הכהניסט לדבר בשמה באף טקס. שילך להשתטח על קבר המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין, מורו ורבו הנערץ עליו, ושלא יתחוב את אפו לטקסים לזכר חללי צה"ל.

אני מקווה מאוד שההידברות תביא להסכמות, ומיד לאחר מכן יש צורך בהידברות לאומית, להסכמה רחבה על המותר והאסור במאבקים ציבוריים. בין השאר, יש לנטרל את השכול ואת יום הזיכרון מכל מחלוקת פוליטית.

* קווי מתאר לפשרה – היום יכול כל שופט בבית המשפט העליון לבטל כל חוק. חייבים לשנות זאת. בסיס הרפורמה המשפטית בהסכמה, חייב להיות חוק יסוד: חקיקה, שיגדיר בצורה מאוזנת יותר את מערכת היחסים בין הרשויות. יש לקבוע הרכב מינימום לדיון על חוק, למשל 11 שופטים, ושחוק יבוטל ברוב של לפחות 2/3. יש לחוקק פסקת התגברות, שתאפשר לכנסת להתגבר על ביטול חוק ברוב של 75 ח"כים, ובכל מקרה לא פחות מ-70. כמו כן, יש להגדיר שניתן לבטל חוק רק כאשר הוא פוגע באופן משמעותי בזכויות האזרח או המיעוט או מנוגד בעליל לחוק יסוד. אין מקום לפסיקות אידיאולוגיות. לדוגמה, סוגיית השתמטות החרדים היא מורסה קשה וכואבת בחברה הישראלית, אך אינה עניין לבג"ץ. זו סוגיה ערכית, חברתית ופוליטית, והדיון עליה צריך להיות במסגרות החברתיות, הפוליטיות והתקשורתיות ולא בבית המשפט. יש היגיון רב בטענה שאין לאפשר ביטול חוק יסוד. הבעיה היא, הזילות בחוקי יסוד וברור שאם יוחלט שאין ביקורת שיפוטית על חוקי יסוד, יוגדרו חוקים בלתי חוקתיים, שדינם להיפסל בבג"ץ, כחוקי יסוד. כדי למנוע זאת, יש לקבוע כללים חדשים לחקיקת חוקי יסוד. למשל, ארבע קריאות וברביעית – תמיכה של 75 ח"כים לפחות. אולי הקריאה הרביעית צריכה להיות בכנסת העוקבת. חוק יסוד: חקיקה ברוח זו, הוא שינוי דרמטי ומהותי של הסדר הקיים, אך בלי לשבור את הכלים וניתן להסכים עליו.

תומכי המהפכה, שמתייחסים להשתלטות הפוליטית על הוועדה לבחירת שופטים כאל "סלע קיומנו" ומציגים כל ויתור על כך כ"כניעה", מעידים על עצמם שאין הם רוצים הסכמות. הסעיף הזה הוא הוא העושה את הרפורמה המשפטית להפיכה משטרית. לעולם אי אפשר יהיה להסכים עליו. תומכי המהפכה חייבים לוותר עליו. ברגע שיתקבל חוק יסוד חקיקה ברוח הדברים שכתבתי, תהיה זו רפורמה משמעותית גם בעבור תומכי המהפכה, וכדי לקבל אותה בהסכמה רחבה, יהיה עליהם לוותר על הדרישה הזאת.

בעיניי, שיטת בחירת השופטים מאז תיקון סער (2008) היא אידיאלית, ולא בכדי היא שינתה ללא הכר את בית המשפט העליון, שהיום כמחציתו שופטים ימנים, דתיים ושמרנים. אין לי ספק, שכל שינוי בשיטת בחירת השופטים יהפוך אותה לפחות טובה מן הנוכחית. אולם כיוון שהוועדה למינוי שופטים הפכה לסמל בעיני תומכי המהפכה, וקשה לוותר על סמלים, יהיה צורך לשנות את השיטה לפחות טובה, כדי לאפשר הסכמה. אבל הקו האדום, הוא שבשום אופן לא יהיה רוב לקואליציה בוועדה.   

עוד נושא שאי אפשר לוותר עליו, הוא עילת הסבירות. ללא עילת הסבירות, אין ביקורת שיפוטית על פעילות הממשלה, הן בדרג המדיני והן בדרג הפקידותי, ובלי ביקורת כזו, השלטון הוא ללא מיצרים וזו לא דמוקרטיה. ועובדה, אין אף דמוקרטיה בעולם שאין בה עילת סבירות. ובישראל עילת הסבירות קיימת מיום קום המדינה, כי ירשנו את החוק הבריטי שבו עילת הסבירות קיימת כבר 250 שנה. אבל אפשר לדון ולנסח כללים שיגבילו את עילת הסבירות וימתנו את השימוש בה.

* תואם יריב לוין – ליברמן יצא נגד קיום ההידברות וכינה את גנץ ולפיד "לפלפים".

אין לי ספק, שאילו ניתנה לו בחירה בין העברת המהפכה כמות שהיא לבין רפורמה בהסכמה, הוא (בדומה לאהוד ברק) היה מעדיף שהמהפכה תעבור וניתן יהיה להילחם בה ובממשלה. הוא נבנה ממלחמה.

המהפכה המשטרית מבטאת פוליטיקה כוחנית של הכנעה. יש לנו כרגע כוח, ולכן כאילו זכינו בכל הקופה ונעשה מה שאנחנו רוצים, נתקע אצבעות בכל העיניים, נביס ונשפיל, נדרוס ונרמוס. וזו גם הפוליטיקה של ליברמן. כזה הוא היה מאז ומתמיד.

ליברמן מעולם לא היה אביר שלטון החוק, בלשון המעטה. הוא תמיד היה ממלהגי ה"משילות" במובן של שלטון ללא מיצרים. הכל אצלו, גם המאבק הנוכחי, מאבקי כוחות. התוכן לא חשוב. מה שחשוב הוא "אנחנו או הם".

הקו המיליטנטי שלו, בדומה לקו המיליטנטי של יריב לוין ושמחה רוטמן, מסוכן לחברה הישראלית.

ליברמן הוא תואם יריב לוין.

* הרפורמה של ליברמן – ממשלת בנט הייתה היפוכה של הממשלה הנוכחית. הייתה זו ממשלה של פיוס לאומי, של הידברות והסכמות. ממשלה שקידמה את האינטרסים הלאומיים ועסקה בנושאים החשובים ולא במלחמות אחים מיותרות. לא בכדי, דווקא הממשלה הזאת, עם מרצ ועם רע"ם בקואליציה, קיבלה את ההחלטה המשמעותית ביותר מאז מלחמת ששת הימים על תכנית לאומית לפיתוח רבתי של הגולן ושרי מרצ הצביעו בעד (כידוע, אין משמעת הצבעה בממשלה). זו דוגמה לתוצאות של פוליטיקה של הסכמות, להבדיל מפוליטיקה של הכנעה. חבל שחולשה פוליטית גרמה לנפילת הממשלה המצוינת.

אבל היה חריג בממשלת בנט. נושא החקלאות. כאן, ליברמן ופורר קידמו "רפורמה" בדומה ללוין ורוטמן. לפורר החקלאות חשובה כמו שהמשפט חשוב ליריב לוין והתקשורת לקרעי. הם הובילו באופן כוחני ודורסני רפורמה רדיקלית, שעלולה הייתה לחסל את החקלאות הישראלית. הם הלכו עם הראש בקיר, ולא שעו לאזהרות המומחים, כולל מחלקות המחקר במשרד החקלאות עצמו. הם עשו הכל באופן חד-צדדי, בלי הידברות עם החקלאים או ליתר דיוק, במראית עין של הידברות. והחקלאים היו מוכנים לרפורמה – רפורמה קונסטרוקטיבית, לא הרס וחורבן בזבנג וגמרנו. תוך כדי "הידברות" ליברמן ופורר המשיכו במרוץ אמוק, שיכורי כוח. ומה שלא הצליחו להשיג בחקיקה, כי לא היה להם רוב, הם עשו באמצעות תקנות.

לשבחה של הממשלה הנוכחית ייאמר שהיא עצרה את המהפכה. אמנם לא מהסיבה הנכונה – אלא מהאובססיה לבטל כל מה שהממשלה הקודמת ביצעה. מתוך שלא לשמה – בא לשמה. ושר החקלאות הנוכחי, אבי דיכטר, מבין עניין ואוהד החקלאות הישראלית.

הרפורמה הרדיקלית החד-צדדית בחקלאות נבלמה, בטרם הספיקה להחריב את החקלאות הישראלית, אך היא גרמה לנזקים. את יוקר המחיה, שהרפורמה נועדה להוריד, היא לא הורידה כהוא זה. מחירי הפירות הירקות לא ירדו כתוצאה מהחשיפה ליבוא. אבל ענף השום, למשל, התמוטט.

* אל תגידו "לא ידענו" – על פי חוק בנק ישראל, נגיד בנק ישראל הוא היועץ הכלכלי של הממשלה. חובתו להזהיר מפני ההשלכות הרות האסון של המהפכה המשטרית. אלמלא הזהיר והציג את ההשלכות, היה מועל בתפקידו ולא היה ראוי לו.

הכלומניק קרעי כבר השתלח בו, אלא מה. החרה החזיק אחריו שיקלי.

התעלמות מדו"ח הנגיד, כמוה כהתעלמות מהתרעה של אמ"ן על מלחמה קרובה בסבירות גבוהה.

בוועדת אגרנט על האסון שתמיט עלינו המהפכה המשטרית, אילו תבוצע, חלילה, הדרג המדיני לא יוכל להסתתר מאחורי הדרג המקצועי ולטעון שלא התריע.

* להרוג את השליח – השרים שתוקפים את נגיד בנק ישראל, על שהוא מציג תחזית מקצועית ולא תחזית מטעם, מזכירים תקופות שבהן נהגו להרוג את השליח שהביא בשורה רעה.

* למה מי הוא – למה מי זה הנגיד, פקיד שאף אחד לא בחר בו, שיכתוב תחזית כלכלית מנוגדת לרצון הרוב? העם החליט מה התחזית הכלכלית שהוא רוצה.

* סטטיסטיקאי הבית – תגובות השרים לדו"ח נגיד בנק ישראל, מסבירות מדוע נתניהו ניסה למנות נער שליחויות שלו לראשות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

* היו פיטורין? – נתניהו קיבל רגליים קרות בעקבות תגובת הציבור הישראלי להדחה הדיקטטורית של שר הביטחון כיוון שאמר אמת.

אז הוא ניסה להביא להתפטרות גלנט מהכנסת במסגרת החוק הנורבגי, כדי שלא יצביע נגד המהפכה המשטרית. גלנט סרב, כמובן.

אז הוא ניסה להביא להתנצלות של גלנט על אמירת האמת, אך גלנט סרב, כמובן.

אז הוא ניסה להביא להתנצלות של גלנט לא על אמירת האמת אלא על עיתוי אמירת האמת. גם לכך גלנט סירב, כמובן.

אז עכשיו הוא אומר שהוא "יידרש לנושא בהמשך".

* המצב הביטחוני הסבוך – נתניהו תירץ את "דחיית" פיטוריו של גלנט ב"מצב הביטחוני הסבוך".

וכי ביום ראשון שעבר המצב הביטחוני היה פחות סבוך? הרי גלנט פוטר כיוון שיום קודם לכן הציג לציבור את המצב הביטחוני הסבוך.

אם המצב הביטחוני הסבוך הוא הסולם של נתניהו לירידה מעץ ההדחה, מן הראוי שינצל את הסולם הזה גם כדי לרדת מעץ המהפכה, שמחוללה, יריב לוין, הבהיר שהיא אינה יכולה להתקיים במדינה דמוקרטית.

* לא יכולה להתקיים במדינה דמוקרטית – מי שהיטיב לתמצת לשורות ספורות את טיעוני המחאה נגד המהפכה המשטרית, היה שר המשפטים יריב לוין בעצמו, ברגע נדיר של אמינות, במהלך ריאיון לערוץ התעמולה 14: "הייתה טענה אחת אמתית – אם ברוב קואליציוני אפשר למנות מספר בלתי מוגבל של שופטים, נמצא במצב שקואליציה שגם כך יש לה שליטה בממשלה ובכנסת – תשתלט על בית המשפט וכל שלוש הרשויות יהפכו לאחת. זה לא יכול להתקיים במדינה דמוקרטית. זה חשש נכון".

כל מה שהוא ברבר לפני ואחרי המשפט הזה במהלך הריאיון, באמת לא חשוב. מה שחשוב, הוא שלוין עצמו הגדיר את מפעל חייו, שכפי שהוא אומר בכל הזדמנות – כבר עשרים שנה הוא נמצא בפוליטיקה למען העניין הזה, מנוגד לדמוקרטיה.

אכן, זו בדיוק טענתם של מאות אלפי ישראלים, דגלי הלאום בידיהם, שיוצאים להפגין שבוע אחר שבוע כבר למעלה משלושה חודשים. לוין עצמו מודע לכך שהם צודקים.

לוין מנע כל פשרה, כל עצירה לחמש דקות בבליץ החקיקה הדורסנית, באיומי התפטרות. והנה, המהלך הושהה ולוין לא התפטר.

נתניהו, בתצהיר לבג"ץ, היטיב להגדיר את המצב שאליו נקלענו כתוצאה מן המהפכה המשטרית – משבר לאומי. אגב, אני מסכים עם טענתו שהאיסור עליו לעסוק בנושא לוקה בחוסר סבירות. אבל מה גרם למשבר הלאומי? תכנית שעל פי עדות הנחתום – אינה יכולה להתקיים בדמוקרטיה.

אם ישראל נמצאת במשבר לאומי כעדות ראש הממשלה, בעקבות תכנית שאינה יכולה להתקיים בדמוקרטיה כעדות שר המשפטים, והמשבר קלע אותנו ל"מצב ביטחוני סבוך" כעדות ראש הממשלה, שבעטיו אינו יכול לבצע את פיטורי שר הביטחון, אז יאללה… קחו אחריות. קודם כל הכריזו על ביטול המהפכה ודבר שני, פנו את המקום.

* מי שאינו לומד מן ההיסטוריה – מפכ"ל המשטרה, שהבוס הכהניסט מנע ממנו להגיע לישיבת הממשלה כדי להציג את הסכנות בהקמת המיליציה, כתב מסמך מפורט שמסביר את הפגיעה האנושה בביטחון הפנים של ישראל ובמשטרה כתוצאה מהמהלך המופקר. "לניתוק המערך המוצע מהמשטרה יהיו מחירים כבדים ביותר שעלולים להגיע עד כדי פגיעה בביטחון האישי של האזרחים. מאידך – למהלך זה לא הוצגו יתרונות כלשהם", כתב שבתאי וצדק בכל מילה.

דברי המפכ"ל נכונים וחשובים מאוד, אבל את העיקר הוא לא יכול להרשות לעצמו לכתוב. מדובר בהקמת מיליציה פרטית של מנהיג פשיסט. זו הסכנה הגדולה. כך נהגו קודמיו בגרמניה, באיטליה, בספרד. מי שאינו לומד מן ההיסטוריה, נדון לחזור עליה.

* נמושות – רוב שרי הממשלה התנגדו להקמת המיליציה הפרטית של הכהניסט, ובסוף הצביעו בעד. נמושות.

* הפקרות – מי שצה"ל, בצדק, מתוך אחריות, לא גייס כדי לא להפקיר בידיו נשק – היום הממשלה החליטה להפקיר בידיו מיליציה מזוינת. ממשלה מופקרת.

* גושפנקא משפטית – מינויו של בן גביר לשר הוא בלתי מוסרי, בלתי ערכי ואנטי יהודי. אבל ספק בידי, אם יש עילה משפטית מספקת לפסילתו. יתכן שתוצאת העתירה נגד מינויו, תהיה גושפנקא של בית המשפט העליון למינוי האומלל.

          * ביד הלשון

עין השלושה – קיבוץ בצפון מערב הנגב, סמוך לגבול עזה, במועצה האזורית אשכול. קיבוץ עין השלושה מתמודד מיום הקמתו עם בעיות ביטחוניות. הוא אחד היישובים שספגו את המספר הרב ביותר של רקטות מן השכנים בעזה. בין השאר, נתפסה מנהרת תופת שהגיע עד קרבתו.

עין השלושה עלה לקרקע ב-1950. מייסדיו הם בני גרעין של תנועת הנוער הציוני באמריקה הלטינית. הם התיישבו תחילה בקרבת מקום, בקיבוץ נווה יאיר שהוקם בידי יוצאי לח"י ביוני 1949 והנציח את זכרו של מייסד לח"י אברהם שטרן – יאיר, אך ננטש כעבור שנה. גרעין הנוער הציוני התיישב בצריפיו הנטושים וישב שם חמישה חודשים. ב-2 נובמבר, יום הצהרת בלפור, עבר לנקודת הקבע.

שלושה מבני הגרעין המייסד נפלו במלחמת השחרור, והקיבוץ מנציח בשמו את זכרם. שלושת הנופלים:

אברהם גלר, יליד 1924 מאורוגוואי.

יעקב קרוך, יליד 1924 מארגנטינה.

דבורה אפשטיין,  ילידת 1929 מאורוגוואי.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏2.4.23

* בלב פתוח ונפש חפצה – תהליך ההידברות יוצא לדרך מנקודת מוצא קשה ביותר, של אי אמון הדדי. האופוזיציה חוששת שנתניהו ינסה למסמס את המחאה במצג שווא של "הידברות" בלי לזוז מליבת המהפכה ובעיקר מן ההשתלטות הפוליטית על הוועדה למינוי שופטים, ומטרתו היא להטיל את האחריות לכישלון על האופוזיציה. הקואליציה חוששת שהאופוזיציה תנסה למשוך זמן כדי למסמס את החקיקה, אך אינה מוכנה ללכת לקראת הקואליציה ולתת יד לרפורמה משמעותית, ומטרתה להטיל את האחריות לכישלון על הממשלה. האופוזיציה חוששת שגם אם נתניהו רוצה בהסכמות, הוא לא יעז לעשות את הצעד מפחד גורמים מיליטנטיים כיריב לוין, בן גביר ובנו יאיר. הקואליציה חוששת שגם אם לפיד וגנץ מוכנים לפשרה, הם לא יעזו להרחיק לכת מפחד הגורמים המיליטנטיים במחאה.

נתניהו, באופן בסיסי, הרוויח את אי האמון בו בחוסר-יושר.

למרות תנאי הפתיחה הקשים, אני מקווה מאוד שהאחריות הלאומית תגבר בשני הצדדים, שייגשו להידברות בלב פתוח ונפש חפצה, יגלו מנהיגות אמת, לא יתחנפו לבייסים, ויסכימו על רפורמה קונסטרוקטיבית, שתהווה שינוי משמעותי של הסדר הקיים, אך תהיה שונה לחלוטין מהמהפכה.

האלטרנטיבה להסכמה – הרחבת הקרע והסלמת העימות, היא אסון; בין אם תומכי המהפכה יהיו הצד המפסיד ובין אם מתנגדיה. מנצחים לא יהיו במאבק כזה. מדינת ישראל כולה תפסיד.

* מבנה ההידברות – כבר שנים אני קורא להידברות לצורך גיבוש חוק יסוד חקיקה, בהסכמה רחבה.

ההידברות שעליה דיברתי, הייתה אמורה להיות בין הרשויות. ראש הממשלה, יו"ר הכנסת ונשיאת העליון, אולי גם ראש האופוזיציה, יגבשו את העקרונות ולאחר מכן נציגיהם יגבשו החלטה מפורטת. צריך ואפשר היה לעשות זאת מזמן, והיינו חוסכים מאתנו את כל הטלטלה שאנו חווים.

היום כנראה שזה לא רלוונטי וההידברות צריכה להיות בין הממשלה והאופוזיציה. אבל זו בשום אופן לא צריכה להיות הידברות של נציגי כל המפלגות (אולי למעט סבב ראשון אצל הנשיא). הממשלה לא צריכה לקיים מו"מ עם יש עתיד, מו"מ עם המחנה הממלכתי, מו"מ עם ישראל ביתנו וכו', כי אז מפלגות האופוזיציה עלולות להיות בתחרות פופוליסטית ביניהן על הבייס, ולא תהיה פשרה. יש באופוזיציה שתי מפלגות מרכז גדולות, יש עתיד והמחנה הממלכתי. הן צריכות להקים צוות משותף למו"מ יסודי עם הממשלה.  

* הקו האדום – הסערה בעקבות דבריו של חילי טרופר מבטאת צביעות. מה שהוא אמר מובן מאליו. ברור שמתווה בהסכמה רחבה, לא יכלול את הסעיף הבעייתי ביותר, שעיקר המחאה היא בעטיו – השתלטות הממשלה על בחירת שופטים. מובן מאליו שעצמאות מערכת המשפט היא קו אדום. אם פניה של הקואליציה לפשרה ולהסכמות, עליה להבין שעל הסעיף הזה היא חייבת לוותר. אם היא עומדת על הסעיף הזה, פניה אינם להסכמה.

* גבולות הגזרה – יש להעמיד את מתווה הנשיא ואת מתווה פרידמן-אלבשן כבסיס ההידברות לרפורמה בהסכמה רחבה.

* רף נמוך – אסור לוותר על החלום של מדינת מופת, אבל כעת חייבים להיאבק על רף נמוך בהרבה – מדינה מתוקנת.

* נכון להמשיך במחאה – סברתי שיש מקום להפסקת אש כללית – השהיית החקיקה והשהיית המחאה. משהושהתה החקיקה, נכון היה, לדעתי, להשהות את המחאה. לא אהבתי את הודעת ארגוני המחאה על המשכהּ. אבל ברור שכאשר מתקיימות הפגנות של תומכי המהפכה, אין הפסקת אש ולכן נכון שהמחאה תימשך.

* צבוע – למה בן גביר לא "מנחה" את המשטרה להיכנס באלימות ובפראות ב"אנרכיסטים", תומכי המהפכה, שחוסמים כבישים? צבוע.

* אונס מרצון – אם נכונה הידיעה על תיאום בין לשכת רוה"מ לבין ההסתדרות בנוגע לשביתה הכללית (שני הצדדים מכחישים), ראוי לנתח את האירוע, שיש לו גם צדדים חיוביים.

מבחינת ראש הממשלה, רואים רצון לעצור את בליץ החקיקה ונכונות אפילו להביא לשביתה כללית כדי להיאנס לעשות כן. מצד שני, בולט חוסר המנהיגות שלו, מול הבייס הקיצוני, עד כדי צורך להיאנס באמצעות צעד שמחירו המשקי כבד מאוד. והנה, הוא נאנס גם מהצד השני בידי הכהניסט, שתמורת אי פרישתו מהממשלה סחט מיליציה פרטית. הרצון לעצור את בליץ החקיקה עשוי להניב תוצאות חיוביות לתהליך ההידברות. החולשה מול המיליטנטים עלולה להכשיל זאת.

מבחינת ההסתדרות, ניתן לראות כאן אחריות. הם נהגו בזהירות רבה בנשק השביתה הכללית, נמנעו מכך לכל אורך המאבק, ועשו זאת רק כשכלו כל הקצין, כצעד טקטי של כמה שעות, בתיאום עם רוה"מ, כדי לסייע לו לעצור את בליץ האיוולת, ולו להשהיה.

אבל כעת ברור, ששביתה כללית תהיה חלק מן המאבק על הדמוקרטיה. אי אפשר להתעלם מכך.

* תשתית השחיתות – מה ההבדל בין שחיתות לתשתית שחיתות?

שחיתות היא מעשה פרטי של אדם מושחת. נניח אולמרט, דרעי וכד'.

תשתית שחיתות, היא חקיקה מושחתת שנועדה לאפשר לשחיתות לפרוח ללא הפרעה.

כאלה הם חוקים כמו חוקי דרעי, שנועדו לאפשר לפושעים סדרתיים לכהן בממשלה. או חוק המתנות, שנועד לעודד שוחד ולהלבין אותו. החוק הצרפתי שנועד להעמיד את רוה"מ מעל החוק.

תשתיות השחיתות מסכנות את המדינה יותר מתשתיות הטרור.

* יחסים במשבר – דהרת האיוולת של המהפכה המשטרית מביאה את המדינה לידי משבר חוקתי, חברתי, כלכלי, ביטחוני ומדיני.

מערכת היחסים המיוחדת עם ארה"ב – אף היא במשבר עמוק.

יחסי ישראל – ארה"ב ידעו מחלוקות ומשברים. היו אלה משברים על רקע מחלוקות על הדרוש לביטחון ישראל. לא אחת, צרכי הביטחון הלאומי חייבו אותנו לעמידה איתנה ונחושה בלחץ האמריקאי הכבד.

אולם גם במשברים החמורים ביותר, עמדה לנו שותפות הערכים הדמוקרטיים, שעליהם התבססה הברית. וכאשר הדמוקרטיה הישראלית מאוימת, אנו שומטים את בסיס המשענת האסטרטגית שלנו. הפתעה – האמריקאים אינם קונים את דפי המסרים שמסבירים שהמהפכה נועדה לחזק את הדמוקרטיה הישראלית. הם יודעים לזהות פייק.

אם ההידברות תניב הסכמה לאומית רחבה על רפורמה קונסטרוקטיבית, יהיה זה צעד ראשון ליציאה מן המשבר הרב ממדי הזה, כולל המשבר ביחסים עם ארה"ב.

* איך זה בארה"ב – בעקבות דברי ביידן על המהפכה המשטרית, אמר הכהניסט בראיון לרדיו שהוא מוכן לאמץ את שיטת בחירת השופטים בארה"ב, שבה הנשיא ממנה את השופטים. דמגוגיה.

שיטת בחירת השופטים לבית המשפט הפדרלי היא אכן קלוקלת; שלנו לבטח טובה ממנה אלף מונים. אך היא ממש לא זו שבן גביר תיאר.

ראשית, בארה"ב יש חוקה, העומדת מעל הכל, המעגנת ב"מגילת הזכויות" את זכויות האדם והאזרח ואת זכויות המיעוט. כדי לשנות את החוקה, יש צורך ברוב של 2/3 בכל אחד מבתי הנבחרים, ורוב ב-3/4 מבתי המחוקקים של המדינות השונות. כלומר, שינויים גדולים חייבים להיעשות בהסכמה רחבה ולא ברודנות של רוב קטן שכאילו זכה בכל הקופה.

שנית, אין זה נכון שהנשיא בוחר את השופטים. הבחירה של הנשיא היא שלב ראשון. השלב הבא הוא אישור של הסנאט. בניגוד לישראל, בארה"ב יש הפרדת רשויות בין הרשות המבצעת (הנשיא) והמחוקקת. הבחירות הן נפרדות. פעמים רבות מפלגתו של הנשיא היא מיעוט בבתי הנבחרים. וגם כאשר מפלגתו היא הגדולה ביותר, אין משמעת סיעתית, הסנאט אינו כפוף לנשיא, כל סנאטור מצביע על פי מצפונו.

על פי המהפכה המשטרית, הרוב הקואליציוני האוטומטי, הכפוף למעשה לממשלה, יצביע על פי רצונה של הממשלה, כלומר על פי רצונו של ראש הממשלה. ללא כל איזונים ובלמים. ולכן, בניגוד לדמגוגיה של בן גביר, אין שום דמיון.

יתר על כן, המהפכה המשטרית, שבינתיים נחשפנו, כדברי יריב לוין, רק ל"פעימה הראשונה" שלה, אינה עוסקת רק בוועדה לבחירת שופטים, אלא גם בהתגברות של הרוב האוטומטי על פסיקות בג"ץ, גם בביטול עילת הסבירות, שהיא הדרך לביקורת שיפוטית על פעילות הממשלה והיא קיימת בכל המדינות הדמוקרטיות ועוד.

הדמגוג הכהניסט זורה חול בעיניים בהצהרותיו השקריות.

* תרומה למערכת היחסים – מה דעתכם? הקמפיין של יאיר נתניהו, האיש החזק במדינה, בשבועות האחרונים, על כך שמחלקת המדינה האמריקאית מממנת את המחאה, כדי להפיל את נתניהו כנקמה על כך שהוא מכשיל את ניסיונם לאפשר את גרעון איראן מסייעת ליחסי ישראל-ארה"ב?

* לשון הרע – אם כל מי שיאיר נתניהו הוציא את דיבתו רעה היה תובע אותו בשקל אחד, הוא היה צריך לחיות עשרה סיבובי חיים כדי שיוכל לשלם את החוב.

* מה פתאום – אני פיטרתי את גלנט? מה? מה פתאום?

* מהפכה נגד הליכוד – אני לא מדבר על הליכוד של בגין. גם לא על הליכוד של שמיר. אני מדבר על החלטות ועידת הליכוד הראשונה אחרי בחירתו של נתניהו לראשות הליכוד, ב-1993, כאשר נתניהו עוד דבק באידיאולוגיה של תנועתו ובחינוך שקיבל בביתו.

כמה ציטוטים לדוגמה: "הליכוד יעשה להשלמת החוקה למדינת ישראל. החוקה תבטיח שאת אופיה של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי, מדינה חופשית ודמוקרטית, המקיימת שוויון לכל אזרחיה ולכל תושביה ללא משוא פנים וללא אפליה.

בימי ממשלת הליכוד החלה מהפכה חוקתית בישראל ונחקק חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק. זכויות יסוד של האדם מוגנות עתה לא רק נגד עריצות השלטון אלא גם נגד פגיעה לא הוגנת על ידי המחוקק.

הליכוד יפעל להשלמת חקיקת חוק יסוד: זכויות היסוד של האדם, שהוא מיסודות השקפת העולם של הליכוד. כדי לעגן בחקיקת יסוד את השוויון בפני החוק, חופש הביטוי, חופש ההפגנה, חופש האסיפה, חופש ההתאגדות, חופש הדת, הזכות למשפט הוגן ועוד.

הליכוד יפעל לחקיקת חוק יסוד: החקיקה.

עם השלמת שני חוקי יסוד אלה תושלם למעשה חוקה למדינת ישראל.

… הליכוד יעשה לחיזוק שלטון החוק בישראל.

יובטחו עליונות המשפט וכפיפותן של כל הרשויות למשפט המדינה.

ייעשה לחיזוקה של מערכת המשפט ולשיפור תפקודה…

הליכוד יעמוד על משמר עצמאותה של הרשות השופטת. יימשך תהליך חיזוק מערכת בתי המשפט…

… ייעשה לשמירת מעמדה העצמאי ואיכותה המקצועית של פרקליטות המדינה".

וכן הלאה וכן הלאה.

אני רוצה להתעכב על דגשים חשובים במסמך הזה ולהשוותו לנראטיב של המהפכה המשטרית. על פי הנראטיב, נשיא בית המשפט העליון אהרון ברק, על דעת עצמו, הגדיר את שני חוקי היסוד שהתקבלו ב-1992 כחוקה והגדיר אותה כמהפכה חוקתית. והנה, שנתיים טרם מינויו של ברק לנשיא בית המשפט העליון, החלטה רשמית של ועידת הליכוד, המוסד העליון של הליכוד, בהנהגתו של נתניהו, מגדירה את שני החוקים הללו כיסודות בחוקה ומגדירה את חקיקתם מהפכה חוקתית, ומתגאה, בצדק, בכך שממשלת הליכוד הובילה אותה. אגב, בניגוד למהפכה המשטרית – את המהפכה החוקתית הובילה ממשלת הליכוד, בהנהגת שמיר, בהסכמה רחבה עם האופוזיציה. הליכוד מתחייב לחקיקת עוד שני חוקי יסוד שיבטיחו את חרויות האדם, כולל את השוויון בפני החוק, ובכך תושלם חקיקת החוקה.

שנית, הליכוד נשבע אמונים לעליונות המשפט, אותו עיקרון מבית מדרשו של בגין מאז הקמת תנועת החרות ב-1948. הוא מבהיר שכל הרשויות במדינה כפופות למשפט המדינה. והוא מבהיר הבהר היטב, שעם חקיקת חוקי היסוד הללו יוכל בית המשפט העליון להתערב לא רק בהחלטות הממשלה אלא גם בחוקי הכנסת. "זכויות יסוד של האדם מוגנות עתה לא רק נגד עריצות השלטון אלא גם נגד פגיעה לא הוגנת על ידי המחוקק".

זו דרכו ההיסטורית של הליכוד. המהפכה המשטרית היא מהפכה נגד האידיאולוגיה הזאת ויישומה החלקי בפועל. המהפכה המשטרית היא קודם כל מהפכה נגד האידיאולוגיה של הליכוד ומורשתו של בגין.

* שאלה של אמון – על פי הנראטיב של המהפכה המשטרית, אחת ממטרותיה היא לשקם את אמון הציבור בבית המשפט העליון, שנפגע מאוד בשנים האחרונות.

הבעיה אמתית. אכן, אמון הציבור בבית המשפט העליון נסדק. בסקר חדש, שהתפרסם במוסף שבת של "ידיעות אחרונות", רק מיעוט מהציבור – 37%, נותנים אמון בבית המשפט העליון. חלק מן הסיבה לכך היא האקטיביזם השיפוטי, שפגע באמון הציבור, כפי שרבים וטובים, ואני ביניהם, התריעו לאורך השנים. סיבה נוספת היא מסע ההסתה וההכפשות נגד מערכת המשפט, מצד אלה שכביכול מנסים היום לפתור את הבעיה במהפכה המשטרית.

אך הצעתם – השתלטות הפוליטיקאים על בית המשפט, לא תפתור את הבעיה, אלא רק תחריף אותה. באותו סקר, רק 20% מהציבור נותנים אמון בכנסת. האם הפתרון לבעיית האמון בבית המשפט הוא הכפפתו למי שהאמון בו נמוך הרבה יותר?

* הזגג – בסרטו "הנער", מלמד הנווד צ'רלי צ'פלין את הילד שמצא ואימץ, לרוץ לאורך הרחוב ולנפץ חלונות, על מנת שהוא, הזגג, ילך אחריו ויתקן אותם.

כך, אלה שבמשך שנים מסיתים נגד מערכת המשפט, משמיצים אותה ומדרדרים את אמון הציבור בה, ועכשיו באים עם "פתרון" לשיקום האמון בה.

דימוי מתאים אחר הוא לאיש שרצח את הוריו ומבקש מבית המשפט רחמים, כי הוא יתום.

* עלובי נפש – אני בז לכל הביביסטים הבכיינים שהחליפו את תמונת הפרופיל שלהם בפייסבוק בכרזה הבכיינית: "אזרח סוג ב'". יאללה, קחו טישו, עלובים.

* מחלוקת בעידן פוסט אמת – ניסיתי לקיים הידברות עם ביביסט מסוים. השיחה גלשה מהר מאוד לוויכוח סוער ובשלב מוקדם יחסית חתכתי אותו.

בן שיחי שטוף מוח, מהונדס תודעה ומוזן מהשקרים והקונספירציות של ערוץ התעמולה 14 ודפי המסרים של תעשיית השקרים וההסתה ברשתות החברתיות. הוא שטוף קונספירציות, כך שאין שום בסיס משותף לשיח עמו. לדוגמה, הוא יודע, לא מאמין – יודע, בוודאות, שמשלמים למפגינים נגד המהפכה. מי שהולך להפגין מקבל 500 ₪. כמובן שמספרי המפגינים נמוכים בהרבה ממה שמספרת לך "התקשורת הסמולנית". הוא המום ונדהם מכך שאני מכחיש את מה שכל אחד יודע – שמשלמים למפגינים כסף. "אה, ברור", הוא מתבכיין, "כל מה שאתה אומר זו אמת ומה שאני אומר זה שקר. ברור". כן, השיח הביביסטי הוא רלטיביזם פוסט מודרני על סטרואידים. אין אמת. אין עובדות.

אני משווה את השיח הזה לשיח שלי עם אנשים רבים בימי המאבק על הגולן, או סביב עקירת גוש קטיף, או בנושא אוסלו ועוד. המחלוקת הייתה קשה וכמעט לא ניתנת לגישור, אך היה זה דיון על דעות. לא על העובדות. ברור היה שהגולן הוא שטח בצפון מזרח המדינה הגובל בסוריה. היום אין עובדות. זה לא כיסא. אתה טוען שזה כיסא. אני טוען שזו נעל. למה אתה חושב, שאם אתה פריבילג מהאליטה אתה יודע טוב ממני אם זה כיסא או נעל? באופן הזה אי אפשר לדבר.

איך מנהלים מחלוקת בעידן הפוסט אמת, כשאנו מתבוססים בביצת תרבות השקר הביביסטית?  

* ליברמן ורשימת המכולת – ועוד באותה שיחה – בן שיחי פותח בטלפון שלו מסמך, ממנו הוא קורא רשימת מכולת של כל הסמולנים המושחתים שלא חקרו אותם או סגרו להם את התיק, שעה שבמשך שנים תופרים תיקים לנתניהו. זה חם צוואר, ההוא פגסוס, שלישי 2014, כל מיני הבלים וגוזמאות. וכמו כן, ליברמן.

עד לא מכבר, אותם גורמים הציגו את נתניהו ואת ליברמן כדוגמה לפוליטיקאים ימנים שהדיפ-סטייט רודף אותם. כמה שנים חוקרים את ליברמן, כמה שוטרים וכמה כסף מבזבזים, עד שיצליחו להפליל אותו. אין עבירה בספר החוקים שלא העלילו עליו. אפילו העלמת עדים. אילו הורשע, הייתה זו הוכחה שהשופטים הסמולנים שותפים לקנוניה. מכיוון שהוא זוכה, הזיכוי הוא הוכחה שסתם רדפו אותו ותפרו לו תיקים. וכאשר גורמים בפרקליטות או פורשיה מתחו ביקורת על הזיכוי, הייתה זו הוכחה שאפילו אחרי שזוכה, הסמולנים ממשיכים לרדוף אותו.

עד שיום אחד הוא הפנה עורף לנתניהו ונתניהו הכריז עליו כשמאלני. ומיד, הוא עבר לצד הנכון של רשימת המכולת. הנה, ליברמן המושחת, שהעלים עדים, מאותרג כיוון שהוא סמולני, שעה שלנתניהו תופרים תיקים.

הוא שאמרתי. קשה מאוד לנהל מחלוקת בעידן הפוסט אמת.

* פגיעה ביודעין בבריאות הציבור – אין שמץ של שיקול ענייני בהחלטתו של סמוטריץ' לבטל את המס על השתיה המתוקה. זו החלטה חפה לחלוטין משיקול של טובת הציבור.

ההחלטה הזאת היא חלק מהמסע המטורף של ביטול כל מה שהחליטה עליו הממשלה הקודמת. יתר על כן, במלחמתם המטורפת נגד ממשלת השינוי, החרדים המציאו קונספירציה מטורללת, על פיה המס הוטל כדי לדפוק את החרדים. בכמאה מדינות הוטל מס על השתיה המתוקה, מתוך שיקול של שמירה על בריאות הציבור. האם הם עשו זאת כדי לתת אליבי לליברמן כשיחליט לדפוק את החרדים?

זו החלטה צינית ופופוליסטית, תוך פגיעה ביודעין בבריאות הציבור.

* אל תתנו להם רובים – ארגוני הטרור לה-פמיליה ולהב"ה (קו-קלוקס-קלאן הישראלי) הם הזרוע הסמי-צבאית של הכהניזם.

הקמת מיליציה כהניסטית חמושה הכפופה לבן גביר, עתידה להפוך לצבא פשיסטי בישראל.

אל תתנו להם רובים!

* מהיכן תמומן המילציה הפשיסטית – ממשלת הקלון הרעה הזאת, מקצצת בתקציבי חינוך ילדינו, בריאותנו, רווחתנו וביטחוננו, כדי לממן את הקמת המיליציה הפשיסטית של בן גביר.

נתניהו הוא בן של היסטוריון ובקיא בהיסטוריה, והוא יודע היטב מה קרה במקומות שבהן הוקמו, במאה שעברה, מיליציות פשיסטיות מהסוג הזה.

* תומך טרור – השר (!) ל"ביטחון" לאומני נפגש עם משפחות המחבלים שהתנפלו בגרזנים על משפחה פלשתינאית, כולל ילדה בת שלוש, בניסיון לרצוח אותם והזדהה עם המחבלים, שהגשימו במעשיהם את האידיאולוגיה הכהניסטית.

ראש הממשלה לא פיטר את תומך הטרור.

* מנהיג כהנא יוגנד – באולפן שישי הוקרן קטע מהופעה טלוויזיונית של בן גביר אחרי הטבח במערכת המכפלה, כאשר כיהן כמנהיג הכהנא-יוגנד, ועוד לפני שלמד מבני דמותו באסלאם הקנאי את שיטת ה"תאקיה", ההסתרה. הוא העלה על נס את המעשה של "הצדיק גולדשטיין". הוא אמר ש"לא תרצח" תקף רק כלפי יהודים. וכשנשאל אם הם יירו על חיילי צה"ל אם יישלחו לפנות יישובים הוא הבטיח ש"ישפך דם" (כלומר במקרה הזה "לא תרצח" לא תקף גם כלפי חיילי צה"ל). הוא הבהיר שאת הערבים צריך לגרש – "ערבים לערב יהודים לציון".

זה בן גביר נטו, בלי מסכות. כל המהלך שלו נועד להביאו לשלטון כדי להגשים את תורת הגזע הזאת.   

* מינוי אבסורדי – כששמעתי שמינו את מאי גולן לשרה לקידום מעמד האישה, ניסיתי לחשוב על האבסורד הכי קיצוני כדי להדגים עד כמה המינוי אבסורדי.

במחוזות הדמיון החולני שלי, הצלחתי לדמיין את הסיוט הבא. תחזיקו חזק. מינוי של בן גביר לשר לביטחון לאומי.

* נגד הפרדה – בימים שבהם הארץ סוערת והחברה נקרעת כפי שלא נקרעה מעולם, הלכו מעמנו שני אישים שהם התגלמות המתינות וכל חייהם הוקדשו לקירוב לבבות ולקידום האחדות הלאומית – האחד הוא ד"ר צביקה צמרת והשני הוא פרופ' אמנון שפירא.

אמנון שפירא, המזכ"ל המיתולוגי הנערץ של "בני עקיבא" וממנהיגי הקיבוץ הדתי, נלחם נגד ההקצנה הדתית והחרד"לות. המאבק שלו היה דתי, מטעמים דתיים וכדי לחזק את הדת והמסורת בישראל.

אחת המלחמות הגדולות שלו לאורך עשרות שנים הייתה נגד הפרדה מגדרית בציונות הדתית. הוא נלחם כארי שלא תיכנס, חלילה, הפרדה בין בנות ובנים ל"בני עקיבא". רק אחרי שסיים את תפקידו, הסכר נפרץ.

* מי רצח את תאיר ראדה – דבר אחד בטוח. עכשיו הרוצח מסתובב חופשי.

* גאה במערכת המשפט הישראלית – למרות שאישית אני מאמין באשמתו של זדורוב, אני גאה במערכת המשפט הישראלית, שכאשר יש ספק – היא מזכה נאשם ברצח.

אני גאה במערכת המשפט הישראלית, שכאשר עולה ספק מחליטה על משפט חוזר ובמשפט החוזר השופטים אינם מחויבים לפסיקות במשפט הקודם, אלא בוחנים מחדש את הראיות ופוסקים על פי הבנתם ומצפונם.

אם הפרקליטות אכן דבקה בעמדתה, אני מצפה שתערער, כי אם להערכתה הרוצח מסתובב חופשי, עליה לעשות מה שהחוק מאפשר לה, כדי למנוע זאת.

האירוע צריך לספק חומר למחשבה לתומכי עונש המוות. אדם שמורשע בדין – עשוי להיות מזוכה בעתיד. מי יחזיר לחיים את מי שהוצא להורג?

הרמב"ם כתב: "יותר טוב ויותר רצוי לפטור אלף חוטאים מלהרוג נקי אחד ביום מן הימים".

* הרוב יקבע מי אשם – אלה שמנצלים את פסק דין זדורוב כדי להשתלח במערכת המשפט וכדי להצדיק את המהפכה המשטרית שכנעו אותי.

אני מציע שמעכשיו, מי שיחליטו אם נאשמים ברצח אשמים או זכאים יהיו הפוליטיקאים, כי הם מבטאים את רצון העם, ואם העם רוצה לזכות או להרשיע נאשם – העם יקבע. זאת הדמוקרטיה, לא?

* שופט מבריק – השופט אשר קולא, ראש הרכב המשפט החוזר של רומן זדורוב הוא איש הגולן. הוא תושב חספין. היה סגן ראש המועצה האזורית גולן והיועץ המשפטי של ועד יישובי הגולן בשנות המאבק "העם עם הגולן". אדם מבריק, חריף ביותר, חכם מאוד, הגון וישר. עם זאת, אני נוטה לקבל דווקא את עמדת המיעוט. הראיון של זדורוב לברהנו טגניה בערוץ 12 חיזק את הערכתי זו.

* אבישי גרוסמן – הלך לעולמו המחנך והסופר אבישי גרוסמן מקיבוץ עין שמר. איש יקר. מחנך בנשמתו. היה מן היונים ביותר בתנועה הקיבוצית ותמך בסרבנות שרות ב"שטחים", והיו בינינו מחלוקות עמוקות וויכוחים בתקשורת הקיבוצית. בשנים 2001-2003 חבשנו יחד את ספסלי בית המדרש "ניגון" במדרשה באורנים, והתיידדנו מאוד. הכרתי בערכיו ומוסריותו, שהביאו אותו למסקנות פוליטיות הפוכות לשלי. לעומת זאת, דעותינו היו קרובות מאוד בנושא הקיבוצי – תמיכה בערכי הקיבוץ השיתופי. ב"ניגון" למדתי להכיר פן אחר שלו – אהבתו למקורות ישראל והזדהותו עם ארון הספרים היהודי.

יהי זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

בֵּית קָמָה – בית קמה הוא קיבוץ של תנועת הקיבוץ הארצי במועצה האזורית בני שמעון, 4.5 ק"מ מצפון לרהט.

הקיבוץ עלה לקרקע ב-1949. ייסדו אותו עולים חלוצים, שורדי השואה, בוגרי תנועת השומר הצעיר בהונגריה.

יעקב לוינגר, שליח השומר הצעיר במזרח אירופה שארגן את הגרעין לעליה ולהתיישבות, העניק לקיבוץ את השם ספיח. ספיח הוא תבואה או גידול אחר הצומחים מאליהם מהזרעים שנשרו בשעת הקציר הקודם. ההשראה שלו לשם היה שירה של רחל המשוררת "ספיח".

הֵן לֹא חָרַשְׁתִּי, גַּם לֹא זָרַעְתִּי,

לֹא הִתְפַּלַּלְתִּי עַל הַמָּטָר.

וּפֶתַע, רְאֵה-נָא! שְׂדוֹתַי הִצְמִיחוּ

דָּגָן בְּרוּךְ שֶׁמֶשׁ בִּמְקוֹם דַּרְדַּר.

הַאִם הוּא סְפִיחַ תְּנוּבוֹת מִקֶּדֶם,

חִטֵּי חֶדְוָה הֵם, קְצוּרִים מֵאָז?

אֲשֶׁר פְּקָדוּנִי בִּימֵי הָעֹנִי,

בָּקְעוּ עָלוּ בִּי בְּאֹרַח רָז.

שַׂגְשֵׂגְנָה, שְׂגֶינָה, שַׁדְמוֹת הַפֶּלֶא

שַׂגְשֵׂגְנָה, שְׂגֶינָה, וּגְמֹלְנָה חִישׁ!

אֲנִי זוֹכֶרֶת דִּבְרֵי הַנֹחַם:

תֹּאכְלוּ סָפִיחַ וְאַף סָחִישׁ.

לוינגר ראה באותם פליטי שואה העולים לארץ ישראל להקים יישוב בנגב, נס כמו צימוח הספיח בשירה של רחל; ראה בשירה של רחל ביטוי לתקווה לשגשוג ופריחה והצלחה. רחל כתבה את השיר בהשראת נבואת הנחמה של ישעיהו לנצורים בירושלים במצור של רבשקה, שר הצבא האשורי.

ישעיהו הבטיח לנצורים ניצחון: "אַל תִּירָא מִפְּנֵי הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ, אֲשֶׁר גִּדְּפוּ נַעֲרֵי מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֹתִי. הִנְנִי נֹתֵן בּוֹ רוּחַ וְשָׁמַע שְׁמוּעָה וְשָׁב לְאַרְצוֹ וְהִפַּלְתִּיו בַּחֶרֶב בְּאַרְצוֹ. … לא תִנָּתֵן יְרוּשָׁלַםִ בְּיַד מֶלֶךְ אַשּׁוּר. הִנֵּה אַתָּה שָׁמַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עָשֹוּ מַלְכֵי אַשּׁוּר לְכָל הָאֲרָצוֹת לְהַחֲרִימָם, וְאַתָּה תִּנָּצֵל".

ולא רק ניצחון במלחמה מבטיח ישעיהו, אלא גם שגשוג בימי השלום שאחריה: "אָכוֹל הַשָּׁנָה סָפִיחַ וּבַשָּׁנָה הַשֵּׁנִית סָחִישׁ וּבַשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁית זִרְעוּ וְקִצְרוּ וְנִטְעוּ כְרָמִים וְאִכְלוּ פִרְיָם".

ברוח הזאת הציע לוינגר את השם.

ואכן, כשהקיבוץ עלה לקרקע הוא נקרא ספיח. מתוך מגילת העליה של הקיבוץ: " אנו חברי קיבוץ השומר הצעיר 'ספיח', מפליטת הגולה אשר בהונגריה, מניחים את היסוד לביתנו, להיותו יישוב של קבע בערבות הנגב המשוחרר, באדמות תל אל מליחה. יהי ביתנו זה אשר יקום לנו, לבנינו, ולנדחי הגולה, אשר יבואו לארוג יחד אתנו מסכת חיים, בניין ויצירה".

ועדת השמות הממשלתית לא אישרה את השם ספיח, והחליטה לתת לו את השם בית קמה. השם בית קמה מציין את שדות הקמה, התבואה המשתרעים בסביבה זו. השם ניתן לקיבוץ בהשראת הפסוק "והיה כאסוף קציר קמה " (ישעיהו ז'). זה שמו של הקיבוץ מאז 1951.

לאחר העליה לקרקע הצטרפו לחלוצים מהונגריה חלוצים מפולין, ובשנים שלאחר מכן גם מארגנטינה, צרפת וישראל.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏12.3.23

* הסכמה או אסון – נאום הנשיא – רגע מכונן של מנהיגות לאומית.

הרצוג הבהיר – הסכמה או אסון.

חובתה של הממשלה, אם יש בה מינימום של אחריות, להשליך את המהפכה המשטרית לפח האשפה של ההיסטוריה ולהחליף אותה ברפורמה בהסכמה לאומית רחבה.

* המחנה השלישי – במחלוקת הציבורית אין שני מחנות אלא שלושה. מחנה תומכי המהפכה, מחנה ההתנגדות הטוטלית לכל שינוי ולכל פשרה והמחנה המחפש פשרה של רפורמה קונסטרוקטיבית ומניעת קרע בעם. אני נמנה עם המחנה השלישי. אני מאמין שרוב הציבור, שמנהיגי מחנות א' וב' מתיימרים לדבר בשמו, משתייך למחנה השלישי. בנאומו לאומה, הנשיא ביטא את המחנה הזה.

* ממשבר לצמיחה – המילה משבר, בעברית המקראית, היא "פי הרחם באשה שהילוד פורץ ויוצא בו לאוויר העולם" (מילון אבן שושן). בעברית התלמודית משבר הוא המקום שעליו יושבת היולדת במהלך הלידה. בשתי התקופות, המילה משבר קשורה ללידה.

כך נכתב בישעיהו לז: "וַיִּשְׁלַח אֶת אֶלְיָקִים אֲשֶׁר עַל הַבַּיִת וְאֵת שֶׁבְנָא הַסּוֹפֵר וְאֵת זִקְנֵי הַכֹּהֲנִים מִתְכַּסִּים בַּשַּׂקִּים אֶל יְשַׁעְיָהוּ בֶן-אָמוֹץ הַנָּבִיא. וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: כֹּה אָמַר חִזְקִיָּהוּ: יוֹם-צָרָה וְתוֹכֵחָה וּנְאָצָה הַיּוֹם הַזֶּה, כִּי בָאוּ בָנִים עַד-מַשְׁבֵּר וְכֹחַ אַיִן לְלֵדָה". רש"י מבאר: "עת צרה הדומה לאישה היושבת על המשבר ואין כוח לוולד לצאת".

צירי הלידה הם משבר, גם על פי פירוש המילה בעברית המודרנית. אך מתוך המשבר הזה יוצא ולד, נבראים חיים.

אני מאמין שניתן לצאת מתוך משבר לצמיחה גדולה.

החברה הישראלית מצויה היום באחד המשברים הקשים בתולדותיה, בעקבות המהפכה המשטרית. אולם אם נשכיל לנתב את המשבר להידברות שתוביל לרפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה רחבה, זה עשוי להיות רגע מכונן בתולדות המדינה. אם מתוך קרע גדול כל כך אפשר להגיע להסכמה לאומית רחבה, ניתן יהיה למנף זאת למעבר מפוליטיקה של הכנעה לפוליטיקה של הסכמות. אפשר להגיע להסכמה לאומית רחבה בסוגיית יו"ש. אפשר להגיע להסכמה לאומית רחבה בסוגיית דת ומדינה. כמובן שהסכמה כזו לא תהיה מקובלת על הכל, אולם היא תחליף את משטר המחנות, הנגררים אחרי הקיצונים בכל מחנה, והווקטור שלהם הוא כלפי חוץ, לקרע ולשסע, והחלפתה במרכז כובד של קונצנזוס ציוני, דמוקרטי ממלכתי גדול, שמאותגר בידי הקיצונים משני הצדדים.

מה שנדרש כעת, הוא לעצור את המהפכה המשטרית ולשבת מיד להידברות על רפורמה בהסכמה רחבה, על בסיס מתווה הנשיא.

* הפשרה הראויה – בראשית המשבר, פרסמתי מאמר בשם "רפורמה קונסטרוקטיבית" שבו הצגתי את הצעתי לרפורמה במערכת המשפט, המתמודדת עם הכשלים בסדר הקיים, אך שומרת על עצמאות מערכת המשפט והפרדת הרשויות עם האיזונים והבלמים, בניגוד למהפכה המשטרית.

מבחינתי, ההצעה הזו אינה פשרה. זו עמדתי, כלומר בעיניי היא המצב הרצוי. אולם ברצף הדעות במחלוקת הציבורית, הצעתי היא במתחם המאפשר פשרה.

כאשר אני קורא הצעות פשרה אחרות, מן הסתם אני אוהב אותן פחות ומסתייג מחלקן ואולי מתנגד לרעיונות אלה או אחרים. אך הן פשרות ראויות וטובות, בוודאי כבסיס להידברות.

לשכת נשיא המדינה פרסמה הודעה על פיה מתווה הנשיא, שהודלף, הוא רק טיוטה אחת ויש גם אחרות. בנאומו לאומה, אמר הרצוג, שרק מה שייאמר בקולו, יהיה מתווה הנשיא. יתכן שההדלפה היא בלון ניסוי לשמוע את התגובות ולהתקדם. לא עם כל פרטי הטיוטה הזו אני מסכים, אבל היא עשויה בהחלט להוות מסד להסכמה רחבה.

לוין ורוטמן, שירקו בפרצופו של הנשיא כאשר הציע לראשונה את הצעתו והמשיכו בריצת האמוק הדורסנית, נהגו כך גם עתה, בעקבות פרסום טיוטת המתווה המפורט. הדהרה שלהם מסכנת את המדינה, כי היא מתכון לקרע חסר תקדים בעם. איזה אנשים חסרי אחריות ומופקרים; אין להם מחר. הם לא רואים ממטר.

לצערי, הדחיה הטוטלית של ההצעה בידי מטה המחאה, חסרת אחריות אף היא. קראתי מסמך מפורט של מטה המאבק שדוחה מכל וכל ובסגנון תוקפני כל סעיף וסעיף בהצעה. המסר הוא שזו הצעה שתוביל להפיכה משטרית בשלבים בדרך לדיקטטורה. ניכר היה שכותבי המסמך ירו את החץ ואח"כ סימנו סביבו עיגול. הם פשוט עקרונית נגד פשרה, ולכן הם יגחיכו כל הצעה. הדרך הדמגוגית שבה הם נקטו, היא לקיחת כל סעיף וסעיף לידי תרחיש הקצה האבסורדי, וכך "להוכיח" שזה מדרון חלקלק בדרך לדיקטטורה. בשיטה הזאת אפשר תמיד לקטול כל רעיון בכל נושא. אבל זה לא רציני.

* קו אדום בוועדה לבחירת שופטים – לדעתי, שיטת בחירת השופטים היום בישראל, בעיקר לאחר "תיקון סער", שהוביל לשינוי דרמטי בהרכב בית המשפט העליון, היא מצוינת. אין טובה ממנה. היא לבטח טובה יותר מהוועדה על פי הצעת הנשיא.

אבל כנראה שהוועדה הפכה לסמל. תומכי המהפכה לא יסכימו לפשרה שתותיר את המצב על כנו. לכן, הצעות פשרה בנדון, כמו אלו של הנשיא או של פרופ' פרידמן וחבריו, הן פחות טובות מהמצב הנוכחי, אך שומרות על כך שלא יהיה רוב לממשלה, ולכן הן לגיטימיות וראויות לדיון. הקו האדום בכל פשרה, הוא שבשום מקרה לא יהיה רוב לממשלה בוועדה. אם יהיה רוב – זו לא פשרה. זאת המהפכה בכל כיעורה.

בטיוטת הנשיא, נאמר שיש מחלוקת בוועדה שניסחה אותה, אם יהיה צורך ברוב מיוחד לבחירת שופטי בית המשפט העליון. עמדתי בנושא חד-משמעית – צריך רוב של שני שליש. הדבר הוכיח את עצמו היטב מאז תיקון סער.

* חוקי יסוד ברוב מיוחד – בהצעת הנשיא ובהצעות אחרות שעולות, מדובר על צורך ברוב מיוחד לחקיקת חוקי יסוד ויש הצעות מעניינות מאוד, על ארבע קריאות, שהרביעית תיערך בכנסת הבאה אחרי שלוש הקריאות הראשונות ויהיה בה צורך בתמיכת 70 ח"כים. ואם הקריאה הרביעית תהיה באותה כנסת, יידרשו 80 ח"כים כדי להעביר אותה.

אני תומך בכך מאוד (לאו דווקא בפרטים, אך לבטח בעיקרון). הדבר נכון בוודאי לנוכח זילות חוקי היסוד בשנים האחרונות והמגמה לכנות חוקים בלתי חוקתיים בתואר "חוקי יסוד" רק כדי שבית המשפט העליון לא יתערב בהם.

אך גם ללא אותה זילות, נכון לדרוש רוב מיוחד לחקיקת חוקי יסוד. זה אחד הלקחים מאופן קבלת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. בחוק הזה, שהובל בידי ממשלת הליכוד בהנהגת שמיר ובשיתוף עם מפלגות האופוזיציה מפלגת העבודה ומרצ, תמכו למעלה מ-90 ח"כים. כיוון שהרוב היה מובטח, הח"כים לא טרחו להגיע להצבעה. ההצבעה נערכה ביום של הפריימריז במפלגת העבודה, ולכן כל הח"כים של העבודה נעדרו ממנה. החוק התקבל ברוב של 32 מול 21. התוצאה הזאת יצרה את הנראטיב חסר השחר כאילו החוק עבר במחטף. אילו היה נדרש רוב מיוחד, ההצבעה לא הייתה נקבעת על הפריימריז. הח"כים היו מגיעים להצבעה, והחוק היה מתקבל ברוב עצום, כראוי לחוק יסוד. אגב, חוק יסוד חופש העיסוק התקבל פה אחד. אבל ברוב של 23 תומכים, ללא מתנגדים וללא נמנעים. מן הראוי היה שיתקבל פה אחד בידי 120 חברי הכנסת.

* השגיאה של פרידמן וחבריו – אני מעריך מאוד כל מי שנרתם בניסיון להוביל לפשרה. אני מוקיר את מעצבי פשרת פרידמן, ששנים מהם, פרופ' יובל אלבשן ואלוף (מיל') גיורא איילנד (שהיה המג"ד שלי) אני מכיר אישית.

בכוונותיהם הטובות הם עשו שגיאה דרמטית. שעה שעל הפרק ניצבת יוזמת הנשיא, הייתה זו שגיאה לצאת בהצעה אחרת, הקרובה יותר לעמדת תומכי המהפכה. ברגע זה, קל היה ללוין, שדחה את הצעת הנשיא, להציג את ההצעה החדשה כ"בסיס לדיון". הרי הוא ידע, שהאופוזיציה לא תסכים להצעה רחוקה יותר מהצעת הנשיא. וכך, הם יכולים להציג את עצמם כמי שכביכול מוכנים לפשרה ואת האופוזיציה כמי שדוחה את הפשרה. כמובן שזה מצג שווא.

היה על פרידמן וחבריו לנהוג אחרת. היה עליהם להעביר את הצעתם לנשיא ולהציע לו למזג אותה כאחת האופציות לדיון. כך, הצעתם הייתה עשויה לקדם אותנו לפשרה. השגיאה שעשו מרחיקה אותנו מהפשרה המיוחלת.

באשר לתוכן הצעתם. ההצעה באשר לוועדה לבחירת שופטים עדיפה, כמובן, על המהפכה המשטרית, כי הממשלה אינה שולטת בוועדה. כל הצעה שאין בה רוב לקואליציה, ראויה למו"מ. אך הצעתם אינה טובה. חשוב מאוד שיהיו שופטים בוועדה. תרומתם המקצועית לא תסולא בפז. יתר על כן, ועדה על טהרת הפוליטיקאים, הגם שהם מייצגים באופן שוויוני את הקואליציה והאופוזיציה, עלולה להביא לשיתוק, בעידן של מלחמת כל וכל בין האופוזיציה והקואליציה, כפי שהיא עכשיו וכפי שהייתה בכנסת הקודמת.

גם הצעתם בנושא פסקת ההתגברות אינה טובה. אמנם זו לא ההתגברות האוטומטית של המהפכה המשטרית, אך התגברות ברוב של 65 ח"כים אינה מתקבלת על הדעת.

ההתגברות צריכה להיות לפחות של 70 ח"כים. לדעתי, גם זה נמוך מדי, אך הרי יש צורך בפשרה. אפשרות נוספת, פחות טובה בעיניי, היא התגברות ברוב של 65 ח"כים כולל לפחות חמישה מן האופוזיציה.

* עוד סססמולן – גם הכלכלן הראשי של פורום "קהלת", מיכאל שראל,  מתריע מפני המהפכה המשטרית והאיום שלה על הדמוקרטיה.

עוד סססמולן…

הביקורת שמתח שראל חריפה ביותר. עם זאת, הוא בהחלט מבקר את הסדר הקיים, סבור שיש לחולל שינוי והוא תומך בְּרפורמה. רפורמה אחרת, ברוח הצעות הפשרה המוצגות בימים אלה.

אצטט משפט אחד מדבריו, שאני מזדהה עמו מאוד: "גרסאות כאלה ואחרות של המשפט 'יש בשיטה כיום פגמים ולכן הרפורמה הזאת מצוינת' הושמעו לאחרונה על ידי חלק מתומכי הרפורמה המוצעת. אולם משפט זה פגום ושגוי מבחינה לוגית. המשפט התקני והראוי הוא 'יש בשיטה כיום פגמים חמורים ולכן נדרשת רפורמה'. ברם, הרפורמה הספציפית המוצעת אינה זו הנדרשת. הרפורמה המוצעת תייצר מצב שבו לא תהיה הפרדה בין הרשויות, בכך שהיא מכפיפה את מערכת המשפט לרצון הקואליציה". ובלשוני – הפתרון לכאב ראש אינו לערוף את הראש.

* פסגת הידברות – לעצור את פסקת ההתגברות ולהחליף אותה בפסגת הידברות.

* אל סלע המציאות – האסון של השמאל המדיני, היה שניתנה לו ההזדמנות לממש את המדיניות שלו והפנטזיה התנפצה אל סלעי המציאות.

זה מה שקורה היום לימין המלא-מלא.

כאז, כן עתה, החברה הישראלית כולה משלמת את המחיר.

* ציפור הנפש – תרחיש לא דמיוני. אחרי הבחירות קמה ממשלה חדשה, המבוססת על קואליציה בת 64 חברים. ימים אחדים לאחר הקמת הממשלה, נואם שר המשפטים לאומה ומכריז על "רפורמה" – הפרדת הדת מהמדינה בישראל. הוא מציג את עיקריה ומודיע שיפתח לאלתר בתהליכי חקיקה. יו"ר ועדת החוקה, שותפו למהפכה, פותח בבליץ של חקיקה חפוזה, שנועדה לבטל כל חוק שיש בו זיקה כלשהי לדת היהודית ולמסורת ישראל.

מה היה קורה בחברה הישראלית בתרחיש כזה? סביר להניח שהיה קורה מה שקורה עכשיו. ציבור גדול מאוד בישראל היה חש, שפגעו בציפור הנפש שלו; שרומסים את הקדוש והיקר לו. "זו לא המדינה שלי"… "זו לא המדינה שעליה לחמתי, שבה איבדתי את טובי חבריי, שבה נפצעתי"… אלה הקולות שיישמעו. תהיה מחאה המונית וחריפה מאוד. תהיה תופעה של סרבנות ביחידות מילואים (אילו כתבתי את הדברים לפני שבועיים לא הייתי מציג גם את תרחיש הסרבנות, אבל הסכר נפרץ).

נשיא המדינה היה נואם לאומה וקורא להידברות ואף מציג מתווה להסכמות רחבות. הממשלה אומרת שהיא מוכנה להידברות אבל ממשיכה את המהלך הדורסני של ההצבעות. המסר של הממשלה – זה רצון הרוב. קיבלנו מנדט ואנחנו מחויבים לרוב. הם גם יצטטו כל מיני אמירות של ראשי המתנגדים למהפכה – האחד כתב פעם נגד השתמטות בחורי ישיבות, אחר כתב משהו בעד תחבורה ציבורית בשבת. הנה, גם אתם תמכתם… מה קרה?

לא אמשיך את התרחיש, כפי שאיני יודע לצייר את המשך המשבר הנוכחי.

את התרחיש הלא-דמיוני הזה אני ממען לשתי כתובות. האחת היא מחוללי המהפכה המשטרית ותומכיה. דמיינו את התרחיש הזה – איך אתם מרגישים אתו? הוא נראה לכם לגיטימי? הייתם רוצים להיות בצד של הנפגעים והמוחים בתרחיש כזה? היה מקובל עליכם שבשם "רצון הרוב" יפגעו בציפור הנפש שלכם ושל חלקים עצומים בעם?

הכתובת השניה היא האנשים המטיפים להפרדת הדת והמדינה. דמיינו את התרחיש הזה, שבו חלקים עצומים בעם חשים בדיוק מה שאתם חשים היום. נראה לכם נכון? אם הכוח יהיה בידיכם, תנהגו כפי שנוהגת הממשלה הנוכחית, כדי לקדם את האג'נדה שלכם?

אני מפנה את המראה לשני המענים, ותוהה: האם עוד קיים בנו השריר של היכולת לראות את האחר, לגלות אמפתיה לציבור אחר, להעמיד את עצמי במקומו?

העמדה שאני מציג כאן מעוררת שאלה רצינית. האם מה שאני מציע אינו מתכון לשיתוק לאומי, לסטגנציה? האם אני מציע שאף שלטון לא יוכל לקדם שום אג'נדה כי למתנגדיה תהיה זכות וטו?

שאלה טובה. יש חשש כזה, אך בראיה רחבה יותר, איני מאמין ביכולת לקדם את החברה הישראלית באמצעות מהלכים רדיקליים של רוב קטן השולט לתקופה מסוימת תוך ניכור של כל מתנגדיו לאותם מהלכים. זה פשוט לא יעבוד. ומה שיקרה זה רק קרע וחורבן.

אני רוצה שנחליף את פוליטיקת ההכנעה בפוליטיקה של הסכמות. אנחנו מדינה צעירה, עדין בשלב של עיצוב האומה. איננו יכולים להרשות לעצמנו קרע בעם. יש נושאים שהם ציפור הנפש של ציבורים גדולים. שום דבר טוב לא יקרה כאשר חצי עם יחוש שציפור הנפש שלו נרמסה.

את המחלוקת בנושאי דת ומדינה יש לנהל בהידברות כדי להגיע להסכמות שהרוב הגדול יקבל אותן, המיעוט בשני הצדדים יוכל לחיות אתם והחברה לא תקרע. הוא הדין בסוגיית הרפורמה המשפטית.

* פרי הבאושים של ההסתה – כרזות ענק בקריית שמונה: "קיבוצניקים תתחפפו מהשטח. זה הבית שלנו".

זו תוצאת מכונת ההסתה הביביסטית. "מנהיג" שנבנה על "הפרד ומשול", על סכסכנות, על שנאה, על הסתה ועל שקרים.

ראו למה מדרדרת אותנו ממשלת הקלון.

* מדרש שם – האם שמו של קרעי נובע מכך שהוא אחד הסמלים של הקרע בעם? של השנאה וההסתה?

* מופת של אחריות לאומית – "שלום גרשון, מה נשמע?" כך פתחתי כל שיחת טלפון עם חברי גרשון הכהן, אז מפקד אוגדה 36 ונעניתי בתשובות כמו: "רע, רע מאוד. נורא ואיום". – "מה קרה, גרשון?" – "מגרשים יהודים. עוקרים ישובים. אסון".

היה זה לאחר ההחלטה של ממשלת שרון-נתניהו לעקור את גוש קטיף, שקיבלה את שם החיבה המכובס "התנתקות".

לא חלף זמן רב, ודווקא על הכהן, שדעותיו היו ידועות למפקדי צה"ל, הוטלה המשימה לעקור את גוש קטיף. גרשון קיבל את הגזרה בהכנעה ופיקד על העקירה.

הוא עשה זאת מתוך אחריות לאומית. הוא הבין שחובתו של צה"ל למלא את ההחלטה ושחובתו כחייל וכמפקד לציית לה. הוא הבין שסרבנות תפורר את צה"ל ותסכן את קיום המדינה ואת ביטחונה אף יותר מעקירת גוש קטיף. הוא הבין שעליו לגלות דוגמה אישית בקבלו על עצמו את המשימה.

עד היום חלק מהמיליה שלו לא סלח לו על כך. כשזה עוד היה טרי, הטילו עליו חרם. בתשעה באב, בדיוק שנה אחרי העקירה, הזמנתי את גרשון להרצאה במתנ"ס הגולן, שאותו ניהלתי (באירוע שנתי שאנו מקיימים עד היום בתשעה באב). גורמים קיצוניים בגוש הדתי בגולן הפעילו עליי לחץ לבטל את ההזמנה של "אלוף הגירוש". התעקשתי. כאשר הודיעו לי שהם מארגנים הפגנה נגדו, ראיתי חובה לדווח לו על כך. גרשון אמר, שאינו רוצה תמונות בתקשורת של הפגנה נגד אלוף בצה"ל, בשל הנזק שייגרם מכך לצה"ל, וביטל את ההרצאה.

בעיניי, החלטתו של גרשון לקחת על עצמו את המשימה הייתה מופת של אחריות לאומית. היא צריכה לשמש מופת לכל אותם טייסים, לוחמים ואנשי מודיעין, שחשים כמוני כלפי המהפכה המשטרית וכמו שגרשון חש כלפי העקירה. הסרבנות – מחוץ לתחום. צה"ל אינו חלק מהמחלוקת. הסרבנות מסוכנת אפילו יותר מהמהפכה המשטרית.

מי שהטיל על גרשון את המשימה היה הרמטכ"ל, בוגי יעלון. יעלון עצמו התנגד בתוקף לעקירה. הוא הגדיר אותה "רוח גבית לטרור", ותיאר בדיוק מצמרר את תוצאותיה. וגם הוא לא העלה על דעתו לסרב והכין את צה"ל למשימה שכל כולו התקומם נגדה. בסופו של דבר, שרון הדורסני לא האריך את כהונתו לשנה רביעית, חרף היותו רמטכ"ל מצטיין, כנקמה על התנגדותו לעקירה. חבל מאוד שהיום, יעלון, שהוא ממנהיגי המאבק במהפכה המשטרית, אינו יוצא נגד הסרבנות. יתר על כן, מדבריו אפשר להבין שהוא לכל הפחות מבין, אם לא מסכים, עם הסרבנות. מיעלון, שהאחריות הלאומית היא כמעט שמו השני, אני מצפה להתנהגות אחרת.

אגב, המינוי של גרשון הוכיח את עצמו מעל המשוער. בזכות חוכמתו הרבה, העקירה הסתיימה ללא שפיכות דמים. סביר להניח שיצור מן הזן של בן גביר היה מדיח אותו כפי שבן גביר הדיח את ניצב אשד. שום דבר פחות מדם של "אנרכיסטים", שיישפך ברחובות, לא יספק את תאוותו.

* פרחח – בן גביר הוא חוליגן כהניסט, שכל חייו עימותים אלימים עם המשטרה וכוחות הביטחון.

הפרחח הזה, שלא שירת יום אחד בצה"ל או בשירות לאומי, קיבל בחוסר אחריות לאומית משוועת צעצוע – אחריות על המשטרה.

המנוול מנסה להשתלט עליה כדי להפוך אותה למיליציה כהניסטית שתלחם בכוח באזרחים המפגינים נגד הממשלה (שעה שאנשיו מבצעים פוגרום בערבים באין מפריע). הוא רוצה לראות דם. הוא משתוקק לשפיכות דמים. הוא צמא דם.

ההדחה השערורייתית של מפקד מחוז ת"א מעידה עד כמה מטורף בן העוולה הזה.

רק ראש ממשלה מושחת עד שורשי שערותיו משאיר את הנבל כשר בממשלה.

ממשלת קלון.

* ראה את הנולד – בזכות מעלליו של פרא האדם בן גביר, אני מתחיל להבין למה בגין התנגד כל חייו לקיומו של משרד המשטרה, בטענה שמקומו לא יכירהו במדינה דמוקרטית, ומדוע הוא ביטל את המשרד כשהקים את ממשלתו. אגב, משרד המשטרה הוקם כיוון ששר הפנים הראשון יצחק גרינבוים סירב להיות אחראי על המשטרה.

בגין טען שכאשר המשטרה, שנועדה לשרת את הציבור ולהגן עליו ומצד שני מוסמכת להפעיל כוח, תהיה כפופה לפוליטיקאי, הוא עלול להשתמש בה לרעה, לא לטובת האזרחים, אלא לשירות האינטרס הפוליטי שלו. תמיד חשבתי שהוא רואה צל הרים כהרים. מסתבר שהוא ראה את הנולד.

* שיקול דעת מינימלי – מי שהפקיר את ביטחון הפנים בידי פרחח כהניסט אינו ראוי להיות ראש ממשלה.

אין לו שיקול דעת מינימלי.

* גם מאיטליה – את החוליגן ל"ביטחון" לאומני אפשר לפטר גם מאיטליה.

* אל תתפטר – המפכ"ל כָּשַׁל כֶּשֶׁל מקצועי וערכי חמור בפרשת הדחתו של ניצב אשד ובהצהרתו לציבור הוא עצמו הודה בכך. אף על פי כן, איני שותף לקריאות להתפטרותו. עליו להישאר בתפקידו ולהגן על המשטרה מפני השר החוליגן. כי אם הוא יתפטר, הכהניסט ימנה בובה ובאמצעותו ישתלט על המשטרה בניסיון להפוך אותה למיליציה כהניסטית.

הקריאות להתפטרותו של קובי שבתאי משחקות לידיו של הפרחח הכהניסט.

* מסר לכהניסט – המסר החשוב ביותר בהצהרתו של קובי שבתאי, היה האמירה שאינו רוצה לראות רימון הלם מושלך לעבר מפגינים ולא אישה בת שבעים אזוקה.

בכך הוא מבהיר לבן גביר, שהביקורת שלו על התנהלות מחוז ת"א של המשטרה בהפגנות הפוכה לשלו. בעוד בן גביר רוצה להיכנס במפגינים בכוח, בכסאח, חותר לראות דם ברחובות ותוקף את מפקד מחוז תל-אביב שלא נהג כך, שבתאי מבקר את מפקד המחוז על כך שהפעיל כוח רב מדי.  

* הסיבה האמתית לפוגרום – המחבל שרצח את האחים יניב, כלל לא בא מחווארה. אבל ברור שהרצח היה סתם תירוץ. הסיבה לפוגרום היא האידיאולוגיה הכהניסטית ("שיישרף לכם הכפר", "מוות לערבים" וכו') והידיעה שיש להם נציג בכיר בממשלה ועכשיו מותר.

* ממשלת חוסר אחריות – ישראל נמצאת תחת מתקפת טרור, ובמקום ללכד את העם הממשלה הרעה הזאת מפלגת וקורעת את העם, בטירוף המהפכה המשטרית.

ממשלה חסרת אחריות.

* במה הם מתעסקים – בנאום ההשבעה בכנסת, הציב נתניהו כאחד משלושת היעדים שלו השגת הסכם שלום עם סעודיה. יעד מאתגר, אך חשוב מאוד.

במקום שלום עם ישראל, סעודיה חידשה את היחסים הדיפלומטיים עם איראן.

זה כישלון מדיני של ישראל, הנובע מכך שבמקום לקדם את היעדים עליהם התחייב נתניהו בנאומו, הממשלה מתמקדת במהפכה שכלל לא הוזכרה בנאום, מפלגת את העם ומחלישה את ישראל.

* דרוש תיקון – ביליתי ביום שישי בכנס העשירי של ארגון "ניצנים", ארגון גג של ארגוני התחדשות יהודית בקהילות. השתתפתי באירוע כחבר צוות ההיגוי של מרכז "עיינות" בגולן, ארגון ההתחדשות היהודית במרכז הקהילתי גולן.

הכנס החל ביום ה', אך לא יכולתי לעזוב את העבודה ליומיים.

בימים הקשים כל כך לחברה הישראלית, אני רואה בעולם ההתחדשות היהודית, המחבר בין חילונים ודתיים סביב מורשת ישראל, חלק מן הפתרון.

כותרת הכנס, שנערך בזיכרון יעקב: דרוש תיקון.

* כפר של שלום – חתן פרס ישראל חיים טופול, תרם תרומה שלא תסולא בפז לתרבות הישראלית, כאחד מגדולי השחקנים ומי שגילם דמויות שמזוהות עמו במשך עשרות שנים, כמו סאלח שבתי וטוביה החולב.

אני רוצה להעלות על נס דווקא את תרומתו החברתית, בכפר "נהר הירדן", שהקים.

בשנת 2017 השתתפתי בסיור בכפר. את רשמיי מהסיור, כתבתי כעבור ימים אחדים, במאמר במסגרת מיזם 929 על מזמור קמו בתהלים. את מאמרי הקדשתי לשבר הפסוק "אל תבטחו בנדיבים". בין השאר, סיפרתי על הכפר:

"בראשית השבוע השתתפתי בסיור מפעים ומרגש, במיזם חברתי מקסים – כפר נהר הירדן; כפר נופש ייחודי לילדים המתמודדים עם מחלות כרוניות גנטיות או מחלות מסכנות חיים, ולילדים עם צרכים מיוחדים. הכפר מאפשר לילדים המתארחים בו לקחת פסק זמן של מספר ימים משגרת הטיפולים, הכאבים והמגבלות, ליצור קשרים חברתיים חדשים, לחזק את ביטחונם העצמי ולבלות באושר עם גיבוי רפואי מלא – ללא עלות לילד ולמשפחתו.

העלויות של אחזקת הכפר הזה מטורפות – והכל הכל, עד הפרוטה האחרונה, מכספי תרומות. ורובם המכריע של התורמים – ישראלים.

אז נכון, אל לנו לבטוח רק בנדיבים, אך יש להוקיר את הנדיבים באמת, שתרומתם לחברה גדולה ולשם שמים.

ועוד הערה הנוגעת לכפר נהר הירדן – היוזם והרוח החיה של המיזם הוא השחקן חיים טופול. זהו מפעל חייו. כידוע, עמדותיו הפוליטיות של טופול ימניות, אפילו ימניות קיצוניות – הוא היה מתומכי מפלגתו של רחבעם זאבי.

והנה, אחד הדגלים של הכפר, הוא השוויון והשיתוף של כל המגזרים בחברה, ללא כל הבדל ואפליה. הכפר נותן שירות שוויוני ליהודים, ערבים ודרוזים, לחילונים, דתיים וחרדים, למוסלמים ונוצרים ואף לילדי הרשות הפלשתינאית. זהו כפר של שלום, המגשים בחיים עצמם שלום אמת, ומעניין כמה מחרחרי שלום מקצוענים, אנשי 'מחנה השלום', מתקרבים לקידום השלום במפעלו של טופול".

טופול הלך לעולמו בגיל 88. יהי זכרו ברוך!

* הייתה לו דעה – עניין אותי איך יתייחס "הארץ" למותו של חיים טופול. האם הוא יעניק לו את הכבוד המגיע לגדול שחקני ישראל או יתנער ממנו ויקטול אותו בשל עמדותיו הפוליטיות הימניות, כפי שנהג בנעמי שמר.

ובכן, "הארץ" בהחלט כיבד את טופול. הקדיש לו עמוד שלם – כתבה ומאמר הספד. בשתיהן שיבח והלל אותו. מאמר ההספד, של ננו שבתאי, יצא מגדרו בשבחי טופול, בסגנון החורג מן הסגנון המאופק, בדרך כלל, של הספדים בעיתון זה.

ואיך התייחס העיתון לעמדותיו הפוליטיות של טופול? בהדחקה. מרוב מאמץ לא להזכיר את השקפותיו, שבתאי הגחיכה את עצמה. כך היא כתבה: "יהיו שיראו בתזמון מותו, במומנט הפוליטי והחברתי שבו ישראל נמצאת, סמליות כלשהי. טופול היטיב לגלם כל דמות, להבין ולכבד כל אדם ודעה, אף שהייתה לו אחת משלו".

וואלה. הייתה לו אחת. דעה אחת. לא שתיים. מה הייתה הדעה שלו? נחשו. הייתה לו דעה סודית. אולי אילו קצת פירטה בנדון, היא הייתה מתקשה לגלוש למשפט הבא: "לאיש כזה, נדמה לי, קראו פעם מענטש. אז היה שלום, מענטש מוכשר ואלגנטי. מענטש ישראלי ובינלאומי. ותודה על המתנות הנפלאות שהשארת לנו". כמובן שעם משפט הסיכום הזה אני מזדהה.

          * ביד הלשון

פה זה ארץ ישראל – כותרת הכתבה על מותו של חיים טופול ב"ידיעות אחרונות" הייתה: "חיים, פה זה ארץ ישראל".

הסיבה לכך היא כמובן השיר "סאלח פה זה ארץ ישראל". סאלח הוא סאלח שבתי, הדמות שגילם טופול בסרט המיתולוגי. אלא שהשיר הזה כלל לא הופיע בסרט, אלא דווקא במחזמר, משנות השמונים המאוחרות, שטופול לא השתתף בו, ואת סאלח גילם זאב רווח.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏8.3.23

* היזהרו בדבריכם – אם המהפכה המשטרית תעבור, ישראל תהיה דמוקרטיה פגומה, דמוקרטיה נכה. מערכת משפט עצמאית, בלתי תלויה וחזקה ושוויון מלא בפני החוק הם אבני יסוד של הדמוקרטיה, והמהפכה נועדה לבטל אותם. אבל אם המהפכה תעבור, ישראל לא תהיה דיקטטורה. מדינה שיש בה פרלמנט, אופוזיציה, בחירות חופשיות, תחרות חופשית על השלטון, זכות חופשית לבחור ולהיבחר, חופש ההתארגנות, חופש הביטוי, חופש העיתונות וכד', אינה דיקטטורה. נכון, שללא ביקורת שיפוטית קל הרבה יותר לאמץ סממנים דיקטטוריים, אך מכאן ועד הגדרת המהפכה כדיקטטורה, הדרך ארוכה.

אין דיכוטומיה בין דמוקרטיה ודיקטטורה. יש רצף בין דמוקרטיה ליברלית מלאה לבין דיקטטורה. המהפכה תעביר את ישראל נימה וחצי לכיוון הדיקטטורה על קו הרצף. אבל עדין ישראל תהיה רחוקה מלהיות דיקטטורה. הכוונה להפוך את ישראל לדמוקרטיה פגומה או דמוקטטורה, היא סיבה טובה למאבק נגד המהפכה. אבל לא צריך להחריף ולהסלים במצג שווא והפחדה כאילו ישראל תהפוך לדיקטטורה.

את הדברים האלה כתבתי פעמים רבות לאורך המשבר, אבל בעוד בפעמים הקודמות כתבתי על כך בשל רצוני לדייק וחתירתי לאמת, הפעם אני כותב זאת מתוך כוונה להתריע. הצגת המהפכה כדיקטטורה מסוכנת והחברה הישראלית עלולה לשלם עליה מחיר יקר.

אם המהפכה היא דיקטטורה, אז אין מקום להידברות ולפשרה, כי איננו רוצים להתפשר על חצי דיקטטורה. מגפת הסרבנות, שאני המום מזהות האנשים, ובהם קרובים לי ביותר, אישית ואידיאולוגית, שמגלים הבנה ואף תמיכה בסרבנות הרת האסון, מסבירים זאת בכך שאין לציית לדיקטטורה. אכן, כמי שנאבק ארבעים שנה בסרבנות, תמיד אמרתי שבדיקטטורה, שבה אין לאזרח יכולת להשפיע, הסרבנות מוצדקת. אם נאמין שזו דיקטטורה, הסרבנות תהיה מוצדקת, לכאורה, והנזק שהיא תסב למדינת ישראל יהיה רע ואיום. אבל זה לא נגמר בסרבנות. דיקטטורה מותר להפיל בכוח, בהפיכה. דיקטטור מותר לרצוח, ע"ע צ'אושסקו.

הדיבור על דיקטטורה מסוכן. חכמים, היזהרו בדבריכם.

* אתנחתא קומית – בתקופת ממשלת השינוי האופוזיציה למדינה הציגה את הממשלה כ… דיקטטורה. הבדיחה המגוחכת ביותר, הייתה הצגת חוקים המגבילים את כוחו של השלטון, כמו הגבלת קדנציות וחוק הנאשם, כחוקים דיקטטוריים… חוקים צפון קוריאנים. אכן, בצפון קוריאה הנשיא מוגבל לשתי קדנציות ואם יש נגדו כתב אישום הוא אינו יכול להתמודד על הנשיאות…

שטות שטות, אך כמו היום, הדרך ליצור דה-לגיטימציה ולהכשיר כל שרץ במאבק נגד השלטון, מציגים אותו כדיקטטורה.   

* תואם ביבי – בראשית דרכו הפוליטית, זכה אהוד ברק במפלגתו, מפלגת העבודה, לכינוי "תואם ביבי". תומכיו השתמשו בכינוי כדי להציג אותו כמי שיוכל להביס את נתניהו, שבתנאים כמעט בלתי אפשריים גבר על פרס. כמו נתניהו, ברק צעיר, נמרץ, כריזמטי, בעל אמביציה מטורפת, תאוות שלטון חסרת מעצורים, קילר-אינסטינקט. רק אדם כזה יידע להתמודד עם נתניהו. יריביו של ברק השתמשו בכינוי כדי להתריע שברק עלול להרוס את מפלגת העבודה, ואולי בלי לומר זאת בגלוי התכוונו שהוא עלול להרוס גם את המדינה.

מאז תבוסתו בבחירות, לאחר כהונתו הכושלת כראש הממשלה, ברק מחפש כל דרך לקמבק היסטורי. כעת, הוא רוכב על גבי המחאה, בתקווה להיות המנהיג הגולה שיציל את המדינה. לכן, המטרה שלו היא המשך המאבק והסלמתו. האיום הגדול ביותר עליו הוא פשרה. הוא מעדיף מאבק ממושך כדי לסכל לחלוטין את המהפכה, ואם היא תעבור – מה טוב, אפשר יהיה להחריף עוד יותר את המאבק.

במאמר שפרסם ערב שבת ב"ידיעות אחרונות" שוב יצא נגד פשרה, שוב לעג להרצוג ולגנץ, שוב הציג את המהפכה כדיקטטורה שנגדה הכל מותר, שוב הטיף למאבק יותר ויותר אלים וחריף. והוא ממש הטיף לסרבנות, כולל בשב"כ ובמשטרה.

ברק הוא איש מסוכן, וככל שהוא ישפיע על אופי המאבק, כך המאבק יעבור לפסים מסוכנים. כמו יריב לוין ורוטמן שדוהרים עם הדי-9 בריצת אמוק דורסנית, שיכורי כוח, תאבי נקם, כך גם ברק.

כמו לוין ורוטמן, גם ברק מגלם פוליטיקה של הכנעה. פוליטיקה של משחק על כל הקופה. או שאתה מנצח וזוכה בכל הקופה או שאתה מפסיד את המכנסיים. ברק, במאמרו, משדר אופטימיות, כדי לבשר לאנשיו שאנו הולכים לנצח ולזכות בכל הקופה. אך זה עלול להיות הפוך. ובכל מקרה, מדינה אינה קזינו. במשחק סכום אפס אין מנצחים. רק מפסידים. והמפסידה הגדולה תהיה מדינת ישראל.

ברק מתאר מצג שווא, איך אחרי שהיריב יובס ניתן יהיה ליצור הסכמות רחבות בכל הנושאים וכו'. קשקוש גמור. הכנעה והבסה תהפוך חצי עם למר ומושפל, והנקמה תגיע כואבת שבעתיים. הרי עכשיו אנו רואים מה קורה כדוחקים ציבור גדול לפינה. דחיקת ציבור אחר היא תרופה אלא העמקת המחלה.

רק פשרה על רפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה לאומית רחבה על בסיס מתווה הנשיא, במתכונת win-win, תוכל לשמש מסד להסכמות רחבות בכל הנושאים. זו הדרך. במקום פוליטיקה של הכנעה – פוליטיקה של הסכמות.

* מגפת הסרבנות – מגפת הסרבנות והאיומים בסרבנות מסכנת את מדינת ישראל לא פחות מהמהפכה המשטרית.

מדינת ישראל (בניגוד למה שחושבים עובדי האלילים בפולחן האישיות הביביסטי) אינה שייכת לנתניהו. היא שייכת לנו, האזרחים. אם אנו פוגעים בה – איננו פוגעים בנתניהו אלא בעצמנו. אם אנו פוגעים בביטחונה – איננו פוגעים בביטחונו של נתניהו אלא בביטחונם של כל אזרחי ישראל. מי שמסרב אינו מעניש את נתניהו אלא את המדינה כולה.

המחשבה שכתגובה על הנזק שהממשלה גורמת למדינה במהפכה המשטרית נגרום אנחנו נזק ביטחוני וחברתי בסרבנות, כמוה כמי שעקרו לו עין וכנקמה הוא עקר לעצמו גם את העין השניה.

אם הממשלה חסרת אחריות לאומית, אין זו סיבה שגם אנחנו נהיה חסרי אחריות לאומית. ההיפך הוא הנכון. הרי מישהו צריך להיות המבוגר האחראי.

סרבנות היא חרב פיפיות. ברגע שנותנים לה לגיטימציה, כל חייל יבחר אם למלא את המשימות בהתאם להשקפותיו הפוליטיות. לדוגמה, כשתקום בע"ה ממשלה שפויה שתבטל את המהפכה המשטרית (אם המהפכה תיושם, חלילה) יקומו מילואימניקים אחרים התומכים במהפכה ויסרבו. הסירוב שלהם לא יהיה פחות לגיטימי מסירוב של מתנגדי המהפכה.

הסרבנות מפרקת את צה"ל, מפרקת את היחידות, מפרקת את הלכידות. היא חוסר אחריות.

המילואימניקים הם השאור שבעיסה של החברה הישראלית. הם קומץ שבקומץ שבקומץ, בעידן שבו רוב מוחלט מקרב משוחררי צה"ל אינם הולכים למילואים. לכאורה, קשה לבוא בטענות למי שמתנדב. אין זה נכון. הם ראויים לכל הכבוד והיקר על התנדבותם למילואים, אך מרגע שהתנדבו – ההתנדבות מחייבת. היא אינה מקנה זכויות יתר, אלא חובות יתר. זו מהותה של אליטה משרתת. אם הם יסרבו, מי יישא במקומם את המשא הזה?

אני מצפה ממנהיגי האופוזיציה וממנהיגי המאבק לפעול נגד התופעה, הן בקריאה פומבית והן בפגישות עם המילואימניקים כדי לשכנע אותם למלא את חובתם ולהפריד הפרדה מוחלטת בין השירות במילואים לבין השקפתם הפוליטית. כאזרחים – שימלאו את חובתם וזכותם וייאבקו. כחיילים – שיבצעו את המשימה.

כמובן שהביקורת על הסרבנים אינה משחררת את הממשלה מאחריותה למצב שנוצר. בחוסר אחריות משווע היא דרדרה את החברה הישראלית למשבר חסר תקדים. עליה לגלות אחריות, להפסיק את המהפכה המשטרית ולשבת להידברות על רפורמה קונסטרוקטיבית ואחראית בהסכמה לאומית רחבה, על בסיס מתווה הנשיא.

* כרסום יסוד הדמוקרטיה – סרבנות היא כרסום יסודות הדמוקרטיה. יש לגנות אותה, להוקיע אותה, לבודד אותה.

* הברירה הדמוקרטית – להיאבק במהפכה המשטרית כאילו אין סרבנות ולהיאבק בסרבנות כאילו אין מהפכה משטרית.

* לפקודה תמיד אנחנו – התנגדתי בתוקף לעקירת גוש קטיף. כתבתי על כך מאמרים רבים, השתתפתי בכנס מחאה. השתתפתי בביקורי הזדהות בגוש. באותם ימים ניהלתי את מתנ"ס הגולן. על אף המרחק הגיאוגרפי, אימצנו באותם ימים את מתנ"ס גוש קטיף. ערכנו אצלם ביקור הזדהות. אירחנו אותם במתנ"ס שלנו. מקהלת הילדים שלנו הופיעה בפניהם ועוד.

ויחד עם זאת, פעלתי באותה תקופה נגד הקריאות לסרבנות. את האירוע האזורי ביום השנה לרצח רבין, הקדשתי להתנגדות לסרבנות. בדרך כלל באירוע הזה הזמנו בני פלוגתה לדיון בנושא שנוי במחלוקת. הפעם לא הזמנתי ממול מישהו התומך בסרבנות, כי זו דעה בלתי לגיטימית. ערכתי באותם ימים בשלוחת המתנ"ס בגוש הדתי, בחספין, ערב עם תא"ל (מיל') יעקב עמידרור, מהבולטים במתנגדי העקירה, שכותרתו הייתה: "לא לסרבנות".

מאז שנות השמונים אני פועל נגד הסרבנות. אז היה זה נגד הסרבנות לשרת בלבנון וביש"ע. עיקר פועלי בנדון היה בתנועה הקיבוצית. התעמתתי חזיתית עם סרבנים ותומכיהם. אבל אז היה לי קל – גם בלי הסרבנות הם היו יריבים אידיאולוגיים שלי. לא כן, בנושא ההתנתקות. כאן גם אני התנגדתי לה, ובכל זאת נאבקתי בסרבנות. בנוסף להתנגדות העקרונית שלי לסרבנות, אמרתי להם שהיא חרב פיפיות. היא תתן לגיטימציה לסרבני השירות בשטחים.

בסופו של דבר, איומי הסרבנות בגוש קטיף כמעט ולא מומשו. הסירוב בפועל היה זניח.

אם, חלילה, תהיה בעתיד שוב עקירת יישובים, אני מקווה מאוד שלא, אין לי ספק שיהיה סירוב המוני. הסיבה לכך היא איומי הסרבנות והסרבנות בפועל עכשיו, והרוח הגבית שהיא מקבלת מרבים בחברה הישראלית.

יש להוציא את צה"ל מהמחלוקת הפוליטית, ואת המחלוקת הפוליטית – מצה"ל.

* לוגיקה דמגוגית – אמנון אברמוביץ' מכשיר את שרץ הסרבנות בלוגיקה דמגוגית להפליא, אך מנותקת מן המציאות.

הוא אמר שאין זו סרבנות אלא אי ציות לחקיקה בלתי חוקית ולחקיקה כזו אסור לציית. לאיזו חקיקה הוא מתכוון? קודם כל עוד לא התקבלו חוקי המהפכה המשטרית. אבל נניח שחלילה יוחלט על שליטת הקואליציה בוועדה למינוי שופטים. ונניח שיוגדר שהחוק הרע הזה הוא בלתי חוקי. האם חייל יקבל פקודה למנות את חברי הקואליציה לוועדה, ועליו לא לציית כי היא בלתי חוקית?

חייל צריך לציית לפקודות, זולת פקודה בלתי חוקית בעליל. איזה חוק אמור להתקבל שהוא פקודה לחייל והיא בלתי חוקית בעליל? הרי זו ממש דמגוגיה. פקודה בלתי חוקית בעליל, היא למשל לבצע פוגרום בחווארה, כפי שעשו חייליו של בן גביר. פקודה כזו אסור לחייל לבצע. אבל אסור לו לבצע פקודה כזו, בין אם המשטר הוא דיקטטורי ובין אם דמוקרטי-ליברלי לעילא ולעילא.

אם חייל מקבל פקודה לעצור מחבל או להפציץ בסוריה – איך בדיוק זה מתקשר לחוק המושחת של התרומות לנתניהו? מה הוא מבלבל את המוח?

* דברי הבלע של שרת התעמולה – שרת התעמולה דיסטל, כינתה את טייסי חיל האוויר, שבמשך עשרות שנים משרתים יום בשבוע במילואים, אלה שמפציצים מאחורי קווי האויב בסוריה, ברצועת עזה ובאיראן: "לא ציונים, לא פטריוטים, נפולת של נמושות".

אותה נמושה עלובה ונבערת מדעת, כינתה לא מכבר את המשתמטים מצה"ל "סיירת מטכ"ל של היהדות".

כל אחד מאותם טייסים, עם כל ביקורתי הנוקבת על סירובם, עושה בשעה ממוצעת בחייו למען מדינת ישראל לאין ערוך יותר מכל מה ששרת התעמולה עשתה ותעשה כל חייה. ואילו שרת התעמולה מזיקה למדינת ישראל, בכל שעה נתונה, הרבה יותר מכל אותם טייסים גם יחד כל חייהם.

* גיבורי ישראל – כשעוכר התקשורת שלמה קרעי אומר לטייסים "לכו לעזאזל. נסתדר בלעדיכם", הוא מתכוון מן הסתם, שאת הכור האיראני יפציצו לוחמים מהוללים ועתירי קרבות, גיבורי ישראל מן הזן של דרעי, גולדקנופף, סמוטריץ', בן גביר, רוטמן, יאיר נתניהו וחבר מרעיהם.

* חילול הקודש – ההפגנה בטקס י"א באדר ברחבת האריה השואג סרת טעם, מכוערת ומחללת את הקודש.

היא מזכירה לי את ההתפרעות המאורגנת בעת דבריו של בנט בטקס בהר הרצל ביום הזיכרון אשתקד.

* שלוש תובנות על פיזור הפגנות – המפגינים שספגו את נחת זרועהּ של המשטרה בשבוע שעבר, חוו את מה שחוו לפניהם מפגיני ימין, מתנחלים, חרדים, יוצאי אתיופיה וערבים.

שלוש תובנות מן הפרשה:

א. מן הראוי שכולם יפגינו על פי חוק ולא יפרו את הסדר הציבורי.

ב. מי שמפר את הסדר הציבורי, צריך להבין שיש לכך השלכות ולקחת אחריות על כך. כלומר, מי שמפר חוק אינו יכול להלין על כך שהוא נעצר. הוא יכול להחליט שהנושא כה חשוב לו שהוא מוכן להיעצר בעבורו. אך גם להפר חוק וגם להתבכיין שעוצרים אותך?

ג. המשטרה צריכה להיות מרוסנת יותר ואלימה פחות בפיזור הפגנות, כלפי כולם.

* ברור אצל הכהניסט – דובר המשטרה זומן לברור אצל הכהניסט, בשל הכחשת המשטרה את השקר שלו על כך שיש מידע על כוונה לרצוח אותו ואת נתניהו. הכהניסט השקרן רוצה לשבור את המראה. הוא יבהיר לדובר המשטרה שעליו לדקלם את שקריו.

כאשר בן גביר יציג את הסמל שיתלוש ממכוניתו ויבטיח שבפעם הבאה נגיע אליו, אפשר יהיה להאמין לו, כי במקרה הזה הוא דווקא הוכיח אמינות.

* הטוב במרבו – בעבורי, רפורמה קונסטרוקטיבית במערכת המשפט היא הטוב במרבו. ברור שהיא עדיפה על המהפכה המשטרית, שתרסק את מערכת המשפט ואת מדינת החוק. אך היא עדיפה גם על הסדר הקיים, עם משפטיזציית היתר ועם האקטיביזם השיפוטי המוגזם והמזיק.

אבל רפורמה בהסכמה רחבה היא האינטרס הראוי גם בעבור מי שרואה בה את הרע במיעוטו. מי שתומך במהפכה צריך להבין שמשטר שאינו מקובל על קונצנזוס לאומי לא יחזיק מעמד לאורך ימים ויגרום לריאקציה קיצונית. מי שתומך בסדר הקיים צריך להבין שהסדר הזה הוא הגורם למהפכה, ורבים וטובים הזהירו שכך יהיה. הפנטזיה שהכנעת הממשלה תוריד מהפרק את המהפכה חסרת שחר. במקרה כזה, המהפכה תבעבע מתחת לרגלינו ועלולה להתפרץ באופן קיצוני עוד יותר ביום מן הימים.

אם נגיע לפשרה, תומכי המהפכה יוכלו להיות מסופקים שניתן מענה לחלק ניכר מרצונותיהם, ובהסכמה רחבה שתבטיח שהרפורמה תחזיק מעמד לדורות. מתנגדי המהפכה יוכלו להיות מסופקים שהמהפכה סוכלה וההסכמה על הרפורמה תסיר מהפרק לדורות את רעיונותיה המסוכנים.

פוליטיקה של הכנעה; הניסיון לנצל כוח כדי להכניע את היריב, היא פוליטיקה הרסנית. במלחמה כזו אין מנצחים ומנוצחים, יש רק מנוצחים. והמפסידה הגדולה היא מדינת ישראל. 

* מה יקרה ללא ביקורת שיפוטית – חוק התרומות לנתניהו הוא חוק מושחת המעודד שחיתות ומעודד שוחד.

ממשלת הקלון נוהגת כמוכת כלבת, בבליץ החוקים הנתעבים שלה. חוקי השחיתות הללו הם העדות מדוע חשובה כל כך הביקורת השיפוטית על החקיקה. ללא ביקורת שיפוטית, הכנסת מוּעדת להשתולל ולחוקק חוקי שחיתות ועבריינות שישרתו פוליטיקאים מושחתים.

* אילו הייתי מורה לאזרחות – אילו הייתי מורה לאזרחות, לא הייתי יושב על הגדר ולא משחק אותה מהאו"ם. כשהייתי מלמד על עקרון הגבלת השלטון, הייתי מסביר לתלמידיי שהמהפכה המשטרית רומסת את העיקרון. כשהייתי מלמד על הפרדת רשויות ואיזונים ובלמים ביניהן, הייתי מסביר להם שהמהפכה מבטלת אותם.

כמו כן, הייתי מדבר אתם על משמעות המושג צבא העם, צבא ממלכתי, ועל כך שאסור לערב אותו במחלוקת פוליטית וכמובן נגד הסרבנות.

* שר הפוגרום מדבר על אנרכיסטים.

* מחווה נאה – שר החינוך יואב קיש ערך ביקור תנחומים בבית משפחה ממחנה הפליטים שועפט, ששלושה מילדיהם נהרגו בתאונת דרכים בדרך לבית הספר. זו הפעם הראשונה ששר ישראלי מבקר במחנה.

כל הכבוד לשר על המחווה היפה. כך ראוי שינהג שר חינוך בישראל. טוב שיש בממשלה גם משקל נגד לגזענים.

* כך נלחמים בטרור – כל הכבוד ללוחמים שביצעו את הפעולה המוצלחת במחנה הפליטים ג'נין. כך נלחמים בטרור.

איחולי החלמה לפצועים!

* זכות ההגנה העצמית – דברי מנכ"ל סבא"א (הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית) על פיהם הפצצת הכור האיראני היא פעולה בלתי חוקית היא אבסורדית. היא שוללת את זכות ההגנה העצמית של מדינה מפני איום על עצם קיומה.

* שלום רוזנברג – בשנות האלפיים, נהגתי בכל יום שישי בצהרים, לפתוח את הקריאה בעיתוני השבת, בקריאת שני עמודים סמוכים ב"מעריב". בדף אחד היה המדור "שישי" של אדם ברוך ז"ל ולידו מאמר על פרשת השבוע של הוגה הדעות הדגול פרופ' שלום רוזנברג.

פרופ' רוזנברג מעולם לא הסתגר במגדל השן האקדמי. הוא חש אחריות ציבורית, ועסק רבות בעידוד הידברות והסכמות בין חילונים ודתיים, על בסיס לימוד משותף, פלורליסטי ופתוח, במקורות ישראל. כחלק מפעילות זו, כתב את טור פרשת השבוע בעיתון פופולרי, בלשון שווה לכל נפש, ללא הערות שוליים ושאר סממני הכתיבה המדעית. במאמריו על פרשת השבוע השכיל רוזנברג לחבר את הפרשה לאקטואליה, ותמיד במסר מורכב הכתוב בצורה פשוטה ומונגשת והמסרים הם מסרים של מתינות, חתירה לאחדות ואהבת ישראל. בקריאתי אותו, נהניתי בעיקר לעקוב אחרי חוט-המחשבה הלוגי המקורי והיצירתי שלו.

רוזנברג נפטר ביום ראשון בגיל 88. הוא היה איש אשכולות. בנוסף לתאריו והשכלתו בפילוסופיה כללית ובפילוסופיה יהודית, הוא היה גם מתמטיקאי ומהנדס. הוא היה ראש החוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, ועסק בעיקר בפילוסופיה של הדת וביחסי דת ומדע. הוא היה תלמידו של "מר שושני", הפילוסוף המסתורי, וכן של עמנואל לוינס ויוסף בן שלמה. כתב וערך עשרות ספרים ומילא שורה ארוכה של תפקידים ציבוריים ואקדמיים.

פרופ' שלום רונזברג נולד בארגנטינה ב-1935 ועלה לארץ ב-1963. יהי זכרו ברוך!   

* מדיניות ההכלה – לאורך השבוע שעבר התנזרתי מהתנצחות בפייסבוק עם מגיבים ביביסטים, שטופי מוח ודקלמני דפי המסרים של תעשיית השקרים וההסתה ועם כהניסטים.

ביום ראשון שעבר, על הבוקר, פתחתי את השבוע עם שתי תגובות נתעבות של ביביסטים שטופי שנאה ואכולי שקרים. התגוששתי אתם. ואח"כ שאלתי את עצמי – למה לי? למה אני נגרר לפרובוקציות? למה אני צריך לפתוח כך את השבוע? וקיבלתי החלטה – שבוע בלי להגיב לתגובותיהם (כמובן שאין כוונתי לתגובות ענייניות ומכובדות של יריבים פוליטיים, שאותם אני בהחלט מכבד ומגיב בענייניות).

האמת היא שפעם אחת נגררתי לוויכוח עם עובדי אלילים שמתעקשים שנתניהו התנגד להתנתקות. מהר מאוד הבנתי שאין טעם בדיון הזה. זה כבר לא דיון על עמדות, אלא ויכוח עם מי שקוראים ליום לילה וללילה יום, לשחור לבן וללבן שחור. איזה דיון אפשר לקיים כאשר מטילים ספק בבסיס העובדות שלא יכולה להיות עליהן מחלוקת? מה הטעם בוויכוח אתם?

האיפוק, ההבלגה וההכלה דרשו ממני תעצומות נפש רבות (במיוחד מול מצדיקי הפוגרום בחווארה וכאלה שבעיניהם מי שאינו תומך בפוגרום – תומך בפיגועי המחבלים הערבים), אך עמדתי בכך ואני שמח על כך.

נראה לי שכך אנהג גם בשבוע הבא.

          * ביד הלשון

בני ראם –  בְּנֵי רְאֵם הוא מושב דתי בשפלה, במועצה האזורית נחל שורק. הוא היישוב הדרומי ביותר במועצה. היישוב, השייך לארגון פועלי אגודת ישראל, עלה לקרקע ב-1949. הקימו אותו חלוצים חרדים (כן, היה דבר כזה) שעלו מהונגריה. לא רבים מהם שרדו לאורך זמן את קשיי החיים במקום, ואל היישוב הצטרפו חלוצים שעלו מתימן.

היישוב "בני ראם" נקרא על שמם ולזכרם של 2 אדמו"רי גור הראשונים, הבן הרב אברהם מרדכי אלתר "האמרי אמת" שעלה לארץ ישראל לירושלים ואביו הרב יהודה אריה לייב אלתר שנפטר בפולין. שם המושב הוא ראשי תיבות בני יהודה רבי אברהם מרדכי. המושב נוסד ביום כ"ט בניסן ה'תש"ט, יום הולדתו של הרב יהודה אריה לייב אלתר האדמו"ר מגור. הצירוף 'בני ראם' הוא בהשראת הכתוב "וַיַּרְקִידֵם כְּמוֹ עֵגֶל, לְבָנוֹן וְשִׂרְיֹן כְּמוֹ בֶן רְאֵמִים" (תהילים כט).

* "חדשות בן עזר"

לפקודה תמיד אנחנו

מגפת הסרבנות והאיומים בסרבנות מסכנת את מדינת ישראל לא פחות מהמהפכה המשטרית.

מדינת ישראל (בניגוד למה שחושבים עובדי האלילים בפולחן האישיות הביביסטי) אינה שייכת לנתניהו. היא שייכת לנו, האזרחים. אם אנו פוגעים בה – איננו פוגעים בנתניהו אלא בעצמנו. אם אנו פוגעים בביטחונה – איננו פוגעים בביטחונו של נתניהו אלא בביטחונם של כל אזרחי ישראל. מי שמסרב אינו מעניש את נתניהו אלא את המדינה כולה.

המחשבה שכתגובה על הנזק שהממשלה גורמת למדינה במהפכה המשטרית נגרום אנחנו נזק ביטחוני וחברתי בסרבנות, כמוה כמי שעקרו לו עין וכנקמה הוא עקר לעצמו גם את העין השניה.

אם הממשלה חסרת אחריות לאומית, אין זו סיבה שגם אנחנו נהיה חסרי אחריות לאומית. ההיפך הוא הנכון. הרי מישהו צריך להיות המבוגר האחראי.

סרבנות היא חרב פיפיות. ברגע שנותנים לה לגיטימציה, כל חייל יבחר אם למלא את המשימות בהתאם להשקפותיו הפוליטיות. לדוגמה, כשתקום בע"ה ממשלה שפויה שתבטל את המהפכה המשטרית (אם המהפכה תיושם, חלילה) יקומו מילואימניקים אחרים התומכים במהפכה ויסרבו. הסירוב שלהם לא יהיה פחות לגיטימי מסירוב של מתנגדי המהפכה.

הסרבנות מפרקת את צה"ל, מפרקת את היחידות, מפרקת את הלכידות. היא חוסר אחריות.

המילואימניקים הם השאור שבעיסה של החברה הישראלית. הם קומץ שבקומץ שבקומץ, בעידן שבו רוב מוחלט מקרב משוחררי צה"ל אינם הולכים למילואים. לכאורה, קשה לבוא בטענות למי שמתנדב. אין זה נכון. הם ראויים לכל הכבוד והיקר על התנדבותם למילואים, אך מרגע שהתנדבו – ההתנדבות מחייבת. היא אינה מקנה זכויות יתר, אלא חובות יתר. זו מהותה של אליטה משרתת. אם הם יסרבו, מי יישא במקומם את המשא הזה?

אני מצפה ממנהיגי האופוזיציה וממנהיגי המאבק לפעול נגד התופעה, הן בקריאה פומבית והן בפגישות עם המילואימניקים כדי לשכנע אותם למלא את חובתם ולהפריד הפרדה מוחלטת בין השירות במילואים לבין השקפתם הפוליטית. כאזרחים – שימלאו את חובתם וזכותם וייאבקו. כחיילים – שיבצעו את המשימה.

כמובן שהביקורת על הסרבנים אינה משחררת את הממשלה מאחריותה למצב שנוצר. בחוסר אחריות משווע היא דרדרה את החברה הישראלית למשבר חסר תקדים. עליה לגלות אחריות, להפסיק את המהפכה המשטרית ולשבת להידברות על רפורמה קונסטרוקטיבית ואחראית בהסכמה לאומית רחבה, על בסיס מתווה הנשיא.

הברירה הדמוקרטית היא להיאבק במהפכה המשטרית כאילו אין סרבנות ולהיאבק בסרבנות כאילו אין מהפכה משטרית.

סרבנות היא כרסום יסודות הדמוקרטיה. יש לגנות אותה, להוקיע אותה, לבודד אותה.

* "זמן קיבוץ"

צרור הערות ‏1.3.23

* פגיעה בביטחון הלאומי – מדיווחי הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, אנו עדים עד כמה האיראנים קרובים לפצצת אטום. כנראה שלא יהיה מנוס מפעולה צבאית ישראלית להשמדת תכנית הגרעין האיראנית. פעולה, שעלולה לגבות מחיר כבד, של מתקפות רקטות חסרות תקדים מאיראן, סוריה, לבנון ועזה.

זאת, שעה שגל הטרור הולך וגואה וגובה מאתנו מחיר דמים כבד. זאת, שעה שחוּדָשׁ משטר ה"טיפטופים" מרצועת עזה, שכנראה יחייב אותנו למבצע נוסח "חומת מגן" גם ברצועת עזה, באיחור אופנתי של 21 שנים.

כל אלה מחייבים לכידות לאומית, שהיא תנאי לחוסן לאומי, שהוא תנאי לביטחון לאומי. ללא אמון הציבור, ללא אחדות לאומית, איך אפשר להוציא עם למערכה כבדה כל כך?

הטחו עיניו של נתניהו לראות מה מעוללת ממשלתו לעם הזה במהפכה המשטרית הקורעת את העם לגזרים? הרף! עצור! אל תתעלל בעם הזה!

יש לעצור את מרוץ הדי-9 ולשבת מיד לגיבוש רפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה לאומית רחבה על בסיס מתווה הנשיא, ולחזור לעסוק בסוגיות הכבדות שבפנינו, ולגייס את העם לנוכח האתגרים הביטחוניים הניצבים בפתחנו.

* ממשלת אחריות לאומית – בתוך שמונה שבועות, הממשלה הרעה הזאת דרדרה את מצבה של ישראל בכל התחומים.

על לפיד וגנץ לגלות אחריות ולהציע לנתניהו הקמת ממשלת אחריות לאומית, בלי עוצמה כהניסטית, הקיצוניות הדתית והמפלגה ההומופובית.

ממשלה שתתמודד עם האתגרים הביטחוניים והכלכליים, תבטל את המהפכה המשטרית ותוביל רפורמה קונסטרוקטיבית במערכת המשפט, בהסכמה לאומית רחבה, על בסיס יוזמת הנשיא.

איני יודע מה הסיכויים שההצעה תתקבל, אך חייבים להציע אותה.

מה האינטרס של נתניהו להסכים לכך? מקומו בהיסטוריה חשוב לו. הוא לא רוצה שכל הישגיו ירדו לטמיון.

* מתפוררים – התפטרות אבי מעוז – הלבנה הראשונה.

* אסון כפול – בתוך שבועיים, בשני פיגועים שונים, נרצחו שני אחים. איזה אסון כפול למשפחות. נורא! כאב גדול לעם ישראל כולו.

* פוגרום – הצתת עשרות בתים ומכוניות של ערבים, כביכול כנקמה על רצח האחים, הוא מעשה נבלה חמור ביותר. הוא חמור בפני עצמו והוא חמור כי הוא יעלה גם בדם יהודי.

נערי הזוועות חשים שיש להם כעת נציג בממשלה והם יכולים להתפרע ככל העולה על רוחם. צה"ל וכוחות הביטחון צריכים לדכא את הפוגרום באפס סובלנות.

* לא את החוק הם לקחו לידיים – טוב עשה נתניהו, שמיהר להוציא סרטון שבו קרא לשים קץ לפרעות הנקם ביו"ש.

אולם ההגדרה "לקחת את החוק בידיים" היא אומללה. כאילו מי שצריך לעשות את הפוגרום זה צה"ל ולא אזרחים. המעשה כשלעצמו מגונה וראוי לכל לשון של הוקעה.

בצדק ציין נתניהו שצה"ל וכוחות הביטחון חיסלו עשרות מחבלים וסיכלו עשרות פיגועים. זה תפקידם. והם עושים זאת היטב. ולמרבה הצער אינם מצליחים להגיע לכל מחבל ולסכל כל פיגוע. הפעילות של צה"ל, הממוקדת במחבלים עצמם, היא הדרך הנכונה להילחם בטרור. פוגרום נגד אזרחים שלווים, הוא מעשה לא אנושי, לא יהודי, ראוי להוקעה בכל לשון של גינוי.

ולחשוב על כך שיש היום לפורעים נציג בממשלה…

* עלילת דם – מי שמדבר על אלימות "המתנחלים", בה"א הידיעה, מעליל עלילת דם על חצי מיליון אזרחים ישראלים, ציונים פטריוטים, שומרי חוק, משרתים בצה"ל בסדיר ובמילואים, משלמים מסים ורובם המוחלט סולד מהפוגרומצ'יקים, בגלל קבוצה איומה ונוראה אך קטנה של מחבלים ממוצא יהודי.

אם רוצים להכליל על קולקטיב גדול את המעשה הנואל של הפוגרומצ'יקים, למה להיעצר בתושבי יש"ע? אפשר לומר ש"הישראלים" או "היהודים" ביצעו את הפוגרום בחווארה. זה יהיה נכון באותה מידה.

מי שטוענים שבלי ההתנחלויות זה לא היה קורה – כמוהם כמי שטוענים שאלמלא היו יהודים בישראל זה לא היה קורה.

מי שטוען שכדי שפוגרומים כאלה לא יקרו צריך לעקור את ההתיישבות ביו"ש, הוא תמונת ראי של הסיסמה הכהניסטית "בלי ערבים אין פיגועים".

כדי להילחם בפוגרומצ'יקים ובמחבלים שנולדו לאימהות יהודיות, יש לבודד אותם ולהבחין בינם לבין הציבור הרחב. מי שמכליל, כדי לגזור איזה קופון פוליטי מעלילת הדם, הוא משת"פ של הפוגרומצ'יקים.

המלחמה בפוגרומצ'יקים צריכה להיות ממוקדת ונחושה. וקודם כל לבעוט במנהיג שלהם, השר ל"ביטחון" לאומני, אל מחוץ לממשלה.

* הם גם בוגדים – הפוגרומצ'יקים המנוולים, הם גם בוגדים – גיס חמישי שנלחם בצה"ל.

מחבל יהודי ניסה לבצע פיגוע דריסה נגד חיילים. מחבלים אחרים יידו אבנים בחיילי צה"ל. אבן היא נשק קטלני.

מי שלוחם בצה"ל הוא אויב. יש להילחם באויב ולמגר אותו.

הבעיה היא שהמנהיג שלהם הוא שר בכיר בממשלה.

* לירות במפגע – החיילים שלא ירו במחבל (שנולד לאם יהודיה) שניסה לדרוס אותם על מנת להרוג אותו, כפי שצריך לעשות בפיגוע דריסה, נהגו בחוסר מקצועיות. אין צורך לשנות את הוראות הפתיחה באש. יש צורך לפעול על פיהן. יש לחדד את הנהלים בכל הדרגים.

* דין אחד – דינו של מחבל יהודי שהצית בית של ערבי, כדינו של מחבל ערבי שהצית בית של יהודי. כולל רפורמת הפיתות.

* תומכי טרור – ממשלה עם בן גביר – ממשלה של תומכי טרור.

* מי מדבר על אנרכיה – בן גביר מדבר על אנרכיה. בן גביר!!! בן גביר מדבר על… חוק וסדר. הרי מדובר באדם שמשחר נעוריו כל חייו אנרכיה והפרת החוק והסדר. כל חייו עימותים פיזיים עם השוטרים. שעה שבני גילו חרפו את נפשם על הגנת המולדת והגנה על חיי אזרחי ישראל, הוא התפרע והפריע לכוחות הביטחון במילוי תפקידם. שעה שבני גילו נלחמו בטרור הוא הפך דוכנים בשוק, של ירקנים ערבים חפים מפשע. הוא מדבר על חוק וסדר? הוא?! ראש כנופיית הכהנא-יוגנד? זה שנופף בסמל שנתלש מרכבו של ראש הממשלה והבטיח ש"בפעם הבאה נגיע אליו". והם הגיעו. הם הגיעו. בתוך חודש הם הגיעו. הוא? המעריץ של המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין שר"י, שהעלה קבוצות לרגל אל קברו המשוקץ כדי לקבל השראה ממי שהגשים יותר מכל אחד אחר את תורת הגזע הכהניסטית. מי שהציע לאשתו נישואין ליד קברו של הרוצח השפל. מי שתמונתו של המחבל הרוצח הייתה תלויה על קיר ביתו 25 שנה, עד שהסיר אותה, בקריצה, על פי דרישת רבני הציונות הדתית כדי שיאפשרו לו לרוץ אתם, כחלק מן ה"תאקיה" שלו. הוא, החוליגן, הביריון, הפרחח, הכהניסט הפשיסט הגזען – הוא מדבר על אנרכיה? הוא?!?!

בן גביר מדבר על אנרכיסטים?! אין יותר אנרכיה מהפוגרום שעשו חייליו, בעידודו של הח"כהניסט צביקה פוגל.

מי המופקר שהפקיר בידי פרא האדם הזה את ביטחון הפנים של אזרחי ישראל?

* הממודר – בן גביר מתלונן שנתניהו ממדר אותו מישיבות ביטחוניות.

אני מקווה מאוד שזו אינה האשמת שווא.

* הקדימון של בן גביר – ההיעדרות של עוצמה כהניסטית מהדיון וההצבעה בכנסת היא קדימון לקמפיין של בן גביר בבחירות הבאות: יכולתי לחסל את הטרור אבל נתניהו השמאלן הבוגד סיכל זאת.

* פרס לטרור – אין מי שיודע יותר מנתניהו, שאין פרס גדול יותר לטרור מעונש מוות למחבלים, שיעודד ויסלים את הטרור ויגרום לשפיכות דמים של אזרחים ישראלים רבים ולבידוד מדיני. אבל במו"מ על הקמת הקואליציה, ניתן היה להחתים אותו על הכל, כי המטרה מקדשת את כל האמצעים.

והוא חשב לעצמו, שאין בעיה שהוא חותם על הסכמים, הרי בלאו הכי הוא יפר אותם, כהרגלו. והנה מתברר לו שכללי המשחק השתנו. לא עוד פראיירים כמו גנץ ומופז. סמוטריץ' התעקש על מימוש ההבטחה לפרק את משרד הביטחון והוא נכנע. ובן גביר מתעקש על החוק הפופוליסטי המזיק של עונש מוות.

ממשלת הפקרות.

* סכין בגב – הח"כהניסטית שמעלילה על השוטרים פגיעה מינית, טוענת שהיא משמשת קול לנשים רבות. האמת היא שהיא תוקעת סכין בגבן של מותקפות אמתיות בתלונת הסרק שלה.

* ממשלת מלא מלא מקפיאה את הבניה – תארו לעצמכם איזו רעידת אדמה הייתה מתחוללת כאן, אילו ממשלת בנט הייתה מחליטה, בהסכם עם הרש"פ וירדן, לא לדון על בניה חדשה במשך ארבעה חודשים.

טוב, זה כמובן היפותטי לחלוטין, כי אין מצב שבנט היה נותן לכך את ידו. אבל בממשלת מלא מלא מלא הכל מותר.

טוב, נתניהו רגיל להקפאות בניה.

* הכל דיבורים – בנאומו בכנסת קרא נתניהו להידבר.

אילו היה רציני, היה מודיע על הקפאת המהפכה המשטרית וקורא להידברות על רפורמה בהסכמה רחבה. אחרת אלה דיבורים בעלמא.

* ביקורת הפגנות – במוצ"ש האחרון הפגנתי בסלון ביתי, כלומר צפיתי בדיווחים בכלי התקשורת.

ארבע הערות על ההפגנות:

– הנואם הראשי בבאר שבע היה עמרי שרון. האם עבריין מושחת, אסיר משוחרר שריצה מאסר בפועל על שחיתות שלטונית, הוא הדמות הראויה לקבל במה במאבק על מדינת החוק?

– הנואם הראשי בקפלן היה אהוד ברק. מנאומו משתמע שהיריב הקשה אינו לוין ולא נתניהו אלא הרצוג. והאיום הגדול אינו המהפכה המשטרית אלא ההידברות. דומני שאם ברק יצטרך לבחור בין המהפכה המשטרית לבין רפורמה בהסכמה רחבה שתנטרל את האיום על עצמאות הרשות השופטת, הוא יעדיף את המהפכה. כי מה שעושה לו טוב הוא עצם המחאה, שדרכה הוא מנסה לשקם את מעמדו כמנהיג לאומי. אך יש סתירה מובהקת בין האינטרס האישי שלו לאינטרס הלאומי.

– הנואם הראשי בירושלים היה המשנה לנשיאת בית המשפט העליון בדימוס אליקים רובינשטיין. רובינשטיין הוא, בעבורי, התגלמות המקף שבין הדתי והלאומי. משרת ציבור נאמן לאורך עשרות שנים בתפקידים רבים ואח"כ בבית המשפט העליון. ציוני, יהודי ודמוקרט בלב ובנפש. חכם מאוד, ידען, ישר והגון.

רובינשטיין הוא אדם המאמין באחדות העם וחותר לכך בכל מאודו. אנו מכירים מחברות משותפת בפורום "עמק השווה", שזו מטרתו. הוא אינו מרבה להשתתף במחאות. אני בספק האם השתתף אי פעם בהפגנה. אם הוא נזעק לנאום בהפגנה, אות הוא כי באמת הגיעו מים עד נפש והוא חש באיום ממשי על הדמוקרטיה הישראלית.

הוא ההיפך ממי שמעוניינים במאבק למען מאבק. הוא קרא להידברות. לא הידברות לשם הידברות, אלא כדי לגבש הסכמה לאומית רחבה. "הידברות תמיד רצויה לשם אחדות העם ולמניעת קרע נורא, אך בתנאי שאינה 'קוסמטית', אלא תוך פסק זמן ודיון אמיתי בכל הנושאים. לא בכוח המקבת המונפת שהייתה עד כה".

– חסימת נתיבי איילון וההתפרעויות אחרי ההפגנה בקפלן רק גורעות מעוצמת המחאה והן מתנה לנתניהו, לוין, בן גביר ושות'. מה שמפחיד אותם באמת אלה המספרים העצומים של מאות אלפי המפגינים וההתמדה שלהם. מראות של אלימות, הצתות וכו' הם המראות שלהם הם מצפים. לא בכדי נתניהו וחבר מרעיו מנסים בכל דרך להציג את המחאה כאנרכיסטית ואלימה. מי האידיוטים השימושיים המספקים להם תחמושת?

* בין ברק לרובינשטיין – בפסקת קמפ-דיוויד בשנת 2000 הציע ברק לרב המרצחים ערפאת את הצעתו המופקרת, שריסקה את הקונצנזוס הלאומי בכך שחצתה את כל הקווים האדומים שהיוו את ההסכמה הלאומית. רב המרצחים דחה את ההצעה בדם ואש ותמרות עשן, במתקפת הטרור הקשה ביותר בתולדות המדינה.

במקום להבהיר: ההצעה בטלה ומבוטלת, לא שרירה ולא קיימת, שב והכריז ברק ללא הרף ש"זה המתווה ואין בלתו". אחרי שממשלתו נפלה, כראש ממשלת מעבר, ימים ספורים לפני הבחירות, הוא שלח משלחת לעזה (שם ישב ערפאת) למו"מ תחת אש וטרור, בניסיון לחלץ איזה נייר לפני הבחירות.

ב-26 בדצמבר 2000 שלח היועמ"ש אליקים רובינשטיין תזכיר לראש הממשלה, ולאחר מכן הציג את חוות דעתו בפני הממשלה ופרסם אותה לציבור. בתזכיר הוא הבהיר שאין לברק סמכות חוקית להוביל מהלך כה מרחיק לכת ימים ספורים לפני הבחירות.

ברק צפצף על פסיקת היועמ"ש ואף איים לפטר אותו. איזו התנהלות דורסנית, כוחנית, יהירה. מזכירה כל כך את ההתנהלות של יריב לוין ורוטמן היום. בסופו של דבר, המהלך של ברק כשל כי הפלשתינאים שוב דחו אותו. ברק נחל תבוסה משפילה בבחירות.

היום ברק ורובינשטיין שותפים לאותה מחאה. שעה שברק נאם בת"א רובינשטיין נאם בירושלים. ואיזה הבדל בין הנאומים. ברק נשאר אותו ברק – דורסני, כוחני, יהיר. רובינשטיין נשאר אותו רובינשטיין – ענו, ענייני, מקצועי, דבק באמת, חותר לאחדות לאומית. בעוד רובינשטיין חותר להידברות שתוביל להסכמה לאומית רחבה, ובלבד שהממשלה תעצור את המהלך כדי לגשת להידברות בידיים נקיות, ברק הציב את ההידברות כאיום הגדול ביותר ואת הרצוג, החותר לאחדות, כמעט כאויב. בעוד רובינשטיין מצטרף בדחילו ורחימו למאבק, מתוך כאב עצום ותחושה קשה של איום אמתי על הדמוקרטיה הישראלית, ברק רוכב על הגל כדי להיבנות ממנו ולכן הוא מנסה להכשיל כל פשרה שעלולה להפסיק את המאבק ממנה הוא רוצה להיבנות.

* זה לא צבא של נתניהו – השימוש בשם יחידות המילואים של צה"ל לצורך המחאה, פסול ופוגע בצה"ל כצבא העם. אך אם על עצם השימוש עוד אפשר לסלוח, לא כן על האיומים בסרבנות, בסרבנות אפורה, באי התייצבות וכד'. מדובר בתופעה מסוכנת מאוד.

כאשר רק אחוז אחד מתנדב למילואים, קצת קשה לבוא בטענות לאחוז הזה. ובכל זאת, מרגע שבחרתם בדרך החיים הזאת – היא מחייבת. אני כותב זאת כמי ששירת למעלה מעשרים שנה בשירות מילואים קרבי (ואז היה מדובר ביותר מחודש בשנה) וכאבא ללוחם במילואים.

דומה שהדיבר הראשון בפולחן האישיות של נתניהו – "המדינה זה ביבי", חלחל גם למתנגדיו, עד שהם מתייחסים לשירות המילואים להגנת המדינה, כשירות למען נתניהו. אינכם משרתים את נתניהו. אתם משרתים אותי, כאזרח המדינה ואת כל אזרחי המדינה שצה"ל מגן עליהם. אתם מגינים על ילדי ישראל, מפני אויבינו חורשי הרע.

התופעה הזאת מסוכנת מאוד. מן הראוי שמנהיגים אחראיים, כמו בני גנץ, איזנקוט ויועז הנדל, יירתמו לשיחות עם אנשי המילואים כדי לחזק אותם ולשכנע אותם להפריד בין המאבק הצודק שלהם כאזרחים על דמותה של הדמוקרטיה הישראלית, לבין שירותם במילואים להגנה על עצם קיומה של המדינה ועל חיי אזרחיה. יש לעשות זאת בדחיפות.

ועם כל הביקורת על אותם מילואימניקים – על הממשלה להתעשת ולראות לאן היא גוררת את עם ישראל בריצת האמוק המטורפת והדורסנית של המהפכה המשטרית. עליה לעצור את המהלך ההרסני ולגשת להידברות על רפורמה קונסטרוקטיבית, אחרת לגמרי מהמהפכה, בהסכמה לאומית רחבה, על בסיס מתווה הנשיא.

* תרבות השקר הביביסטית – כחלק מתקציב המדינה, אישרה הממשלה פה אחד את כל סעיפי התקציב להשקעות בחברה הערבית… על פי החלטות ממשלת בנט, בלי להוסיף או להחסיר אגורה. חבורת שקרנים עלובה. במשך שנה וחצי הסיתו נגד בנט תוך הפצת שקרים נתעבים, עם סכומים דמיוניים וטענות בזויות כאילו זה כסף העובר למחבלים ולכן יש טרור. זה הביביזם – תרבות של שקר. תרבות של הסתה. תרבות של שנאה. ממשלה מצוינת נפלה על תעמולה שכל כולה שקר וכזב. השקרנים ידעו שהם משקרים, אבל ההמון האמין לשקרנים. אין חלקה טובה בחברה הישראלית שחבורת השקרנים הזאת אינה הורסת.

מומחים לשפת גוף מצאו את השיטה להבחין מתי נתניהו משקר: כשהפה שלו פתוח וכשהפה שלו סגור.

* חדר כושר – מלאכת הגיזום, שבה אני עסוק כעת בעבודתי במטע, היא עבודה פיזית קשה, המפעילה שרירים רבים בגוף. ונשאלת השאלה – האם עבודה כזאת מתאימה לבן שישים? תשובתי היא, שרבים מחבריי ובני גילי משלמים הון תועפות על שעתיים חדר כושר בשבוע. אני זוכה לשישה ימי חדר כושר בשבוע, 8 שעות ביום (ביום שישי 6 שעות) ועוד משלמים לי על זה.

לא עסקה טובה?

          * ביד הלשון

יישובי יחדיו – החלוצים הציונים ראו בחזונם את חזון הנביאים מתגשם, בהפרחת השממה. "אָשִׂים מִדְבָּר לַאֲגַם מַיִם, וְאֶרֶץ צִיָּה לְמוֹצָאֵי מָיִם. אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז, שִׁטָּה וַהֲדַס וְעֵץ שָׁמֶן. אָשִׂים בָּעֲרָבָה בְּרוֹשׁ, תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר יַחְדָּו" (ישעיהו מא). אולם בעוד הנביא דיבר על הפרחת השממה כנס אלוהי, "כִּי יַד יְהוָה עָשְׂתָה זֹּאת וּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל בְּרָאָהּ", החלוצים הבינו שקדוש ישראל הוא המוטיבציה הציונית שבלבם, ולכן היד שתטע עץ וניר במדבר, היא עמל כפיהם.

בְּרוֹשׁ, תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר, היו לשלושה יישובים בנגב, שהפריחו את השממה; שלושה מושבי עולים בצפון מערב הנגב, בין נתיבות לאופקים, שעלו על הקרקע ב-1953. שלושת היישובים הללו נקראים גוש יַחְדָּו.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏15.1.23

* נשק יום הדין – תהיה זו החמצה גדולה, אם הוויכוח על ה"מהפכה המשפטית" יהיה ויכוח בעד או נגד ביקורת שיפוטית על החקיקה ובעד או נגד פסקת התגברות. כי אין בהכרח סתירה ביניהן. לטעמי, יש מקום לשתיהן.

אסור לוותר בשום אופן על הביקורת השיפוטית על החקיקה. זו נשמת אפה של הדמוקרטיה. הביקורת השיפוטית נועדה להגן על הפרט ועל המיעוט מפני עריצות הרוב. היא נועדה להבטיח שהשלטון לא יוכל לחוקק כל חוק שהוא ירצה, גם חוקים השוללים את זכויות האזרח והמיעוט, גם חוקים המפרקים את היסודות הדמוקרטיים של המדינה.

אבל יש חשיבות רבה גם ליכולת של הכנסת להתגבר על ביטול חוק. היכולת הזאת נועדה למנוע את עריצות המיעוט – למנוע מצב שבו רצון הרוב, שאף הוא נשמת אפה של הדמוקרטיה, יישלל. אמנם יש להגן על זכויות האזרח והמיעוט מפני דורסנות הרוב, אך מי אמר שתמיד בית המשפט ינטה לצד האזרח והמיעוט? הרי היוצרות מתהפכים לעתים. בארה"ב בית המשפט העליון הגן על העבדות ועל האפרטהייד, ודווקא הרשות המחוקקת היא שהגנה על זכויות האדם בחקיקה ששחררה את השחורים. זה עלול להיות גם כאן. לא מן הנמנע, שבעתיד השופטים יהיו סופר-שמרנים ודווקא הכנסת תהיה מתקדמת ופתוחה יותר (לכן, הסכנה העיקרית במהפכה של לוין היא הניסיון להשתלטות הממשלה על מינוי השופטים).

הפרדת הרשויות והאיזונים והבלמים ההדדיים בין הרשויות הם הערובה הטובה ביותר לזכויות האדם והאזרח ולהגנה על הדמוקרטיה. קיומם זה לצד זה של ביקורת שיפוטית על החקיקה ושל יכולת התגברות של הכנסת, היא האיזון הנכון, ואשתמש במפורש במילה הגסה – הסָביר והמידתי, בין עוצמת הרשויות.

הדרך לכך היא בחוק יסוד חקיקה, שייבנה בהסכמה בין נציגי שלוש הרשויות, שיסדיר את האיזונים והבלמים ביניהן. למשל, הוא יגדיר באילו נושאים רשאי בית המשפט להתערב בחקיקה ובאילו נושאים אל לו להתערב. יש להגדיר שהתערבות בחקיקה היא אך ורק במקרה של פגיעה משמעותית וודאית בזכויות האדם, האזרח או המיעוט. וכשמדובר בחוקי יסוד, הפגיעה צריכה להיות חמורה ביותר, כדי להצדיק התערבות. יש להגדיר את ההרכב והרוב הנדרשים לביטול חוק – לפחות 9 שופטים וברוב של 2/3. כדי לבטל חוק יסוד יש צורך בהרכב של כלל השופטים וגם אז ברוב של 2/3.

כדי להתגבר על החקיקה, יש צורך ברוב מיוחד. לדעתי נכון שיהיה זה רוב של 75 ח"כים, אך לבטח לא פחות מ-70. חוק התגברות של 61 ח"כים, פירושו התגברות אוטומטית של הרוב האוטומטי של כל קואליציה ופירוש הדבר ביטול הביקורת השיפוטית על החקיקה.

אך מעבר לאיזונים והבלמים שבחוק, נדרשת משתי הרשויות אחריות וזהירות. ושוב, מדובר במידתיות ובסבירות. על בית המשפט לפעול במידתיות בביקורת על החקיקה ולקחת על עצמו את מגבלת הסבירות. וכך גם הכנסת, בבואה להתגבר על פסיקת בג"ץ. על בית המשפט העליון לדעת שביטול חוק של הכנסת הוא נשק יום הדין ויש לנהוג בו במסורה. על הכנסת להבין שהתגברות על פסיקת בג"ץ היא נשק היום הדין ויש להיזהר מאוד בשימוש בו.

בית המשפט העליון, למרבה הצער, לא תמיד הקפיד על ריסון עצמי, על חובת הזהירות ועל מבחן הסבירות והמידתיות בפסיקותיו. על אחת כמה וכמה – המערכת הפוליטית. בוודאי הממשלה הנוכחית, שחבריה נכנסו לתפקיד אחוזי אמוק מהפכני והרסני ורצון להרוס כל מבנה ממלכתי.

מסלול ההתנגשות שאנו צועדים בו מסכן את עתידה של החברה הישראלית. מה שחסר היום יותר מכל הוא מבוגר אחראי שיעצור את הדהרה הזאת.

* בג"ץ "קול העם" כמקרה בוחן – אחד מפסקי הדין של בג"ץ החשובים ביותר בתולדות המדינה, הוא בג"ץ "קול העם" מ-1953, שהנו אבן יסוד בדמוקרטיה הישראלית, שהציב את חופש העיתונות כזכות חוקתית שאסור לשלטון לפגוע בה.

ומעשה שהיה, כך היה. ביטאון מק"י (המפלגה הקומוניסטית הישראלית) "קול העם" ומקבילו בערבית "אל-איתיאחד", פרסמו שורה של מאמרי מערכת חריפים ובוטים נגד ממשלת ישראל, על כך שהביעה נכונות להעמיד ציוד של צה"ל לרשות צבא ארה"ב במלחמת קוריאה; נכונות שלא הייתה ולא נבראה.

בתגובה, החליט שר הפנים ישראל רוקח לסגור את "קול העם" לעשרה ימים ואת "אל-איתיאחד" ל-15 יום. העיתונים עתרו לבג"ץ. השופט שדן בעתירה היה שמעון אגרנט, לימים נשיא בית המשפט העליון. אגרנט ביטל את החלטת שר הפנים. היה זה ניצחון גדול לדמוקרטיה ולחופש הביטוי בישראל. על בסיס התקדים של פסק דין זה, קיבל בג"ץ החלטות רבות בנושא חופש הביטוי מאז ועד היום.

האם החלטה כזו תוכל להתקבל אחרי המהפכה המשפטית שמוביל יריב לוין? הדיון הציבורי מתמקד בסוגיית הביקורת השיפוטית על הכנסת, אך תכניתו של לוין נועדה לשלול מבג"ץ את יכולתו לבקר גם את מעשי והחלטות הרשות המבצעת – ממשלת ישראל, שריה והדרג המנהלי במשרדיה. את היכולת הזאת שולל לוין באמצעות ביטול עילת הסבירות. בתצהיר של תכניתו נאמר ש"ביקורת סבירות שיקול הדעת של הממשלה, של שריה ושל הרשויות הכפופות לה, נתונה בידי הכנסת". משמעות הדבר, היא שבתי המשפט לרבות בית המשפט העליון, בשבתו כבג"ץ, לא יוכל לפסול כל החלטה של הממשלה, של שריה, של רשות הנתונה לאחריותם או כל מי שפועל מטעמם, על יסוד מידת סבירותה. עוד מצוין בהצעה כי מדובר באיסור על פסילה מלאה, חלקית, הגבלת תוקף ההחלטה, לרבות החלטה על מינוי של אדם או הימנעות מקבלת החלטה. כעת, יוכל בג"ץ לפסול החלטה רק כאשר היא מנוגדת בפירוש לחוק הכתוב.

נחזור לבג"ץ "קול העם". על סמך איזה חוק ביטל בג"ץ את החלטת השר? לא היה חוק כזה. השופט אגרנט הסתמך על רוחה של מגילת העצמאות המשקפת את רוחו של הלאום וחזון העם. ולכן, פסק אגרנט, "מחובתנו לשים את לבנו לדברים שהוצהרו בה, בשעה שאנו באים לפרש ולתת מובן לחוקי המדינה, לרבות הוראות חוק שהותקנו בתקופת המנדט ואומצו על ידי המדינה לאחר הקמתה".  

המילה "סבירות" לא נכתבה בפסק הדין, יתכן שטרם הומצאה. אבל כאשר לוין מדבר על ביטול עילת הסבירות, הוא מתכוון בדיוק לכך. כיוון שלא היה חוק מפורש השולל משר הפנים את הזכות לסגור עיתון, אסור היה לבג"ץ להתערב בשיקול דעתו של השר, שמעצם היותו שר מבטא את "רצון הרוב", שהיא הדמוקרטיה. אבל בג"ץ, ארבעים שנה לפני "המהפכה החוקתית", לקח על עצמו באומץ להיות ראש גדול, ולפסוק פסק דין האוסר על השר ועל הממשלה לפגוע בזכות יסוד אזרחית. את היכולת הזאת להגן על האזרח ולהגן על הדמוקרטיה, יריב לוין מנסה לשלול מן הרשות השופטת.

ביטול עילת הסבירות מסוכן אף יותר מפיסקת ההתגברות האוטומטית.

* מיקרוקוסמוס של עריצות הרוב – בעבר, נמתחה ביקורת מוצדקת על הוועדה לבחירת שופטים, שהרוב האוטומטי של השופטים ונציגי לשכת עורכי הדין, שברוב המקרים היו מקשה אחת, קובע מי יהיו השופטים ולפוליטיקאים אין השפעה. חוק שיזם גדעון סער פתר את הבעיה – שופטי העליון ייבחרו ברוב של לפחות שבעה מבין תשעת חברי הוועדה. כך, אף צד לא יוכל להשתלט, לא תהיה שליטה של הרוב, יתנהל מו"מ והשופטים יבחרו בהסכמה.

ברפורמה של לוין, יהיה בוועדה רוב מוחלט של הפוליטיקאים, נציגי השלטון. ולכן הוא ביטל את הדרישה לרוב מיוחד של מעל 2/3. כך, לא יהיה צורך בהידברות. הרוב הפוליטי ירמוס את עמדת המיעוט. הוועדה למינוי שופטים תהיה מיקרוקוסמוס של שיטת המשטר החדש – עריצות הרוב.

* דברים נכוחים וצודקים – נאומה של הנשיאה חיות היה חשוב, דבריה נכוחים וצודקים. היא היטיבה לתאר את מהות המתקפה על מדינת החוק ועל ההרס המתוכנן של המשפט בישראל. עם זאת, היא שגתה בכך שלא הציגה חלופות כמו פסקת התגברות ברוב סביר ופתרונות מסוג זה, שעשויים להיות פתח להידברות.

תגובתו של יריב לוין הייתה בריונית, מתלהמת ומסיתה, והיא הוכיחה את צדקת דבריה של חיות על מהות המתקפה על הדמוקרטיה הישראלית.

* חמישים השנים הראשונות – בתגובתו לנאומה של אסתר חיות, היתמם נתניהו בשאלה האם ישראל לא הייתה דמוקרטיה בחמישים השנים הראשונות. זה חלק מהאתוס השקרי, לפיו המהפכה המשטרית משיבה על כנו את הסדר שהיה כאן עד 1992.

האם בחמישים השנים הראשונות הממשלה בחרה את השופטים? ההיפך הוא הנכון. הקואליציה והאופוזיציה החליטו יחדיו על מבנה מצוין, שהעיקרון שהנחה אותם בעיצובו הוא שתמיד תמיד הפוליטיקאים יהיו מיעוט בוועדה, כדי להבטיח שבית המשפט יהיה עצמאי ובלתי תלוי. רק לפני שנים אחדות התקבל תיקון של גדעון סער המחייב רוב של 7 מתוך 9 חברי הוועדה בבחירת השופטים לעליון, ובכך חייב בחירה בהסכמה של השופטים והפוליטיקאים.

האם בחמישים השנים הראשונות לא הייתה עילת סבירות? קשקוש. הרבה לפני שהומצאה המילה הזאת, בית המשפט העליון פסק פסיקות על פי עילת הסבירות והמידתיות. זו מהות היותו של בית המשפט העליון – בית המשפט הגבוה לצדק. לצדק, כלומר לא רובוטים של החוק הכתוב. וכאלו היו הפסיקות ההיסטוריות הגדולות של בית המשפט מיום הקמתו.

הנה דוגמה לציטוט מפסק הדין המכונן בג"ץ "קול העם" (1953), שאותו כתב שמעון אגרנט. המילה "עילת הסבירות" אינה מופיעה בו. אך את כל האמור כאן ניתן לתמצת בשתי מילים: סבירות ומידתיות. "השימוש בסמכות… הנ"ל, מצריך, מצד שר-הפנים, את שקילת האינטרסים הכרוכים בשלום הציבור מזה ובחופש העיתונות מזה, ואת העדפת האינטרס הראשון רק לאחר שימת לב ראויה לערכו הציבורי הגבוה של האינטרס השני. העיקרון המדריך צריך להיות תמיד: האם, עקב הפרסום, נוצרה אפשרות של סכנה לשלום הציבור, שהיא 'קרובה לוודאי'; הגילוי של נטיה סתם בכיוון זה, בתוך דברי הפרסום, לא יספיק כדי מילוי דרישה זו. כמו כן, שומה עליו, על שר-הפנים, להעריך את השפעת דברי הפרסום על שלום הציבור רק לפי מידה של המתקבל על הדעת לאור המסיבות שאפפו אותם; ובהערכה זו עשוי אורך הזמן, העלול לעבור בין הפרסום לאירוע התוצאה המהווה פגיעה בשלום הציבור, להיות גורם חשוב, אך לאו דווקא גורם מכריע. ולבסוף, אפילו השתכנע השר, שהסכנה שנגרמה על-ידי הפרסום 'קרובה לוודאי', רצוי הדבר, כי ישקול היטב אם היא רצינית במידה המצדיקה את השימוש בכוח הדרסטי של הפסקת העיתון, שהכיל את הדברים הפסולים, או אם אינה קיימת שהות מספקת המאשרת לעשות פעולה אפקטיבית לשם ביטול ההשפעה הנפסדת העולה מהם, בדרכים פחות חריפות, כגון על ידי בירור, הכחשה והסבר נגדי".

מה זה, אם לא סבירות ומידתיות? מה זה "רק לפי מידה של המתקבל על הדעת לאור המסיבות שאפפו אותם", אם לא עילת הסבירות? וכך כמעט בכל פסק דין של בג"ץ מאז קום המדינה. נתניהו מכיר את ההיסטוריה ומטעה את הציבור ביודעין. הרי עד שהיה לו אינטרס אישי לפגוע במערכת המשפט, הוא התגאה בכך שהוא, כראש הממשלה, מגן מערכת המשפט. והרי הוא לא היה ראש הממשלה לפני 1992.

* מערכת משפט חזקה ועצמאית – כה אמר ראש הממשלה בנימין נתניהו בנאום שנשא ב-23 בפברואר 2012: "אני מאמין שמערכת משפט חזקה ועצמאית היא זו שמאפשרת את הקיום של כל המוסדות האחרים בדמוקרטיה. אבל אני מבקש שתראו לי רודנות אחת, חברה לא דמוקרטית אחת, שבה קיימת מערכת משפט חזקה ועצמאית. אין דבר כזה! בכל מקום שבו אין מערכת משפט חזקה ועצמאית, הזכויות אינן יכולות להיות מוגנות. למעשה, ההבדל בין המדינות שבהן יש זכויות על הנייר לבין מדינות שבהן יש זכויות בפועל; ההבדל הזה הוא מערכת משפט חזקה ועצמאית. וזוהי הסיבה שאני עושה ואמשיך לעשות כל שביכולתי כדי לשמור על מערכת משפט חזקה ועצמאית. רק בחודשים האחרונים גנזתי כל חוק שאיים לפגוע בעצמאות המערכת, מהניסיון לקיים שימועים לשופטים בכנסת, דרך הגבלת עתירות לבית המשפט ועד לשינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים. אני אמשיך לפעול כך ובכל פעם שיגיע לשולחני חוק שעלול לפגוע בעצמאות בתי המשפט בישראל – אנחנו נוריד אותו".

דבריו אלה של נתניהו אינם אמורים להפתיע. הרי האיש התחנך על ברכי תורתם של ז'בוטינסקי ובגין. הלא בית הגידול האידיאולוגי שלו הוא אותו בית גידול של בני בגין, דן מרידור ולימור לבנת, ואין סיבה שיראה את הדברים אחרת מהם.

מה גרם לד"ר נתניהו של הדברים הנפלאים האלה, שירת הדמוקרטיה הליברלית, להפוך למיסטר ביבי המוביל הפיכה משטרית שנועדה להחליש את מערכת המשפט, לבטל את עצמאותה ולהכפיפה לשלטון?

רק דבר אחד. העובדה שהוא נתפס בקלקלתו. ומאז, הוא אובססיבי באינטרס אישי להתנכל למדינת החוק ולמערכת המשפט, מתוך שאיפת נקם ורצון להביא להפסקת משפטו או להלך אימים על שופטיו.

* תפקידו של הנשיא – לנשיא המדינה יצחק הרצוג תפקיד משמעותי בעת הזאת. עליו לעשות כל מאמץ להוביל מהלך הידברות בין הרשויות, שמטרתו לגבש רפורמה קונסטרוקטיבית במערכת המשפט – בהסכמה לאומית רחבה. איני יודע מה ההיתכנות של המהלך, אבל חובתו לעשות כל מאמץ ולהטיל את מלוא כובד משקלו, ניסיונו ותבונתו, כדי להגיע לכך. לשם כך, אסור לו לבצע מהלכים או לומר אמירות שיפגעו באמינותו כמתווך.

הקריאה של עו"ד אליעד שרגא שהרצוג יכריז על נתניהו כבלתי כשיר, לא רק שתכשיל כל יכולת תיווך והיא לא רק הזויה – היא מסוכנת ופוגעת בדמוקרטיה. הכרזה כזאת, שבועות ספורים אחרי שנתניהו קיבל, למרבה הצער, את אמונם של רוב אזרחי ישראל בבחירות דמוקרטיות, עלולה להוביל למלחמת אחים.

גם הקריאות להרצוג לא לחתום על חוקי הכנסת, צעד שמעולם לא ננקט בידי נשיא כלשהו, חמורות מאוד. נשיא שמסרב לחתום על חוק שהכנסת חוקקה – מן הראוי שיתפטר. ההתפטרות תהדהד כמחאה חזקה. אבל להשתמש בסמכות הפורמלית, הטקסית, כדי לסכל חוק שהכנסת קיבלה? הרי ברור שאחרי צעד כזה יבוטל מוסד הנשיאות.

ההפגנה ליד בית הנשיא וקריאות הבוז כשהושמע שמו בהפגנה בת"א, לא רק מכוערות, אלא פוגעות במאבק נגד המהפכה המשטרית ומשחקות לידי מחולליה.

* השלב הבא של המהפכה – אחרי שתחוקק פסגת ההתגברות האוטומטית, המעניקה לרוב האוטומטי של כל קואליציה אפשרות להתגבר על פסילת חוקים בלתי חוקתיים בידי בג"ץ, צפוי הגל הבא של המהפכה המשטרית – חקיקת חוקים שדינן פסילה בידי בג"ץ.

עם החוקים הללו עלול להימנות ביטול עברות מרמה והפרת אמונים – הבטחת הבחירות של סמוטריץ', שתהפוך את השחיתות השלטונית להליך חוקי ותבטל את הסעיפים עליהם נדון נתניהו.

ברוח זו, אולי יחוקק חוק דרעי 2 – הוצאת הדיבר "לא תגנוב" מעשרת הדיברות.

* עולם ישן עדי היסוד נחרימה – מה משעשע יותר, שהמהפכן מגדיר עצמו "שמרן", או שהוא מקשר את המהפכה שלו עם… בגין, המייצג את הקוטב ההופכי לתכניתו?

* לא לעולם חוסן – יבוא יום שבו המטוטלת הפוליטית תתהפך. אולי השלטון הנוכחי יקרוס לתוך שקריו.

ומה יקרה אז? האם השלטון שיקום ישקם את הרשות השופטת ויקים אותה מחורבותיה? האם הוא ייצור מחדש הפרדת רשויות עם איזונים ובלמים?

ראשי האופוזיציה מבטיחים שינהגו כך. עם זאת, קשה מאוד לשלטון לוותר מרצון על כוח שבידיו. לא מן הנמנע ששלטון חדש, שיעלה אף הוא שיכור כוח ותאב נקמה, ימסמס את הבטחותיו ויהנה מהצעצוע שיירש מנתניהו – שלטון ללא מיצרים.

או אז, מחוללי המהפכה המשטרית יהיו לקורבנותיה.

לא לעולם חוסן!

הרבה יותר קל להרוס מאשר לבנות מחדש.

* לא לשרת – כשהם אומרים "באנו למשול, לא להתנצל", כוונתם היא – באנו לשלוט, לא לשרת.

* חד גדיא – ההתנגדות העזה בשמאל, במרכז ובימין הממלכתי לצעדי הממשלה, אינה רק לעצם המהפכה, אלא גם לברוטליות, לגסות, להתנהלות כפיל בחנות חרסינה, לחוסר ההתחשבות בקולות אחרים, וביכולת לעשות ככל העולה על רוחם, כי הם יכולים. כי הם השליטים והכל מותר להם. ולא פחות מכך, לקצף על השפתיים, ההתלהמות והשנאה והשמחה לאיד בקרב תומכי השלטון בקרב הציבור הרחב.

אני שותף לתחושה הזאת. והיא מוכרת לי. כך חשתי גם כשממשלות ניסו למסור את הגולן לאויב הסורי ולהחריב את מפעל חיינו הציוני. כך חשו המתנגדים להסכמי אוסלו. ובעיקר, כך חשו המתנגדים לעקירת גוש קטיף. גם בהתנתקות הממשלה נהגה בכוחנות, ללא מיצרים, בניסיון לרמוס את היריב ולמנוע את מחאתו. כי מותר לה. היא השלטון. היא הרוב.

אנשי השמאל שחשים היום נפגעים ונרדפים – מן הראוי שיבינו שכך בדיוק חשו יריביהם בגין התנהגותם בדוגמאות שנתתי. ויתכן מאוד שאילו אז השלטון לא היה נוהג כך, גם היום השלטון לא היה נוהג כך. והחשש הוא שכאשר יתחלף השלטון, השלטון החדש ינהג שוב באותה דרך. זה החד-גדיא של ילד מוכה שהופך לאבא מכה וחוזר חלילה. זו הדרך להידרדר לקרע סופי, בלתי ניתן לאיחוי. ואז ממש לא תהיה חשיבות לשאלה "מי התחיל".

טוב יעשו אנשי השמאל, אם יפנימו את הפגיעה שהם פגעו ויכו על חטא. זו עשויה להיות תרומה חשובה למיתון השיח המתלהם.

את מקום הכוחנות והדורסנות והרצון של שלטון להשתמש ברוב שבידיו כדי להתעלם ממחצית העם, יש להחליף במערכת של הידברות מתוך כוונה להגיע להסכמות רחבות ככל הניתן בנושאים רבים ככל האפשר. גם הסכמות רחבות על רפורמה קונסטרוקטיבית במערכת המשפט.

* הגיע שר חדש – ב-2003 מינתה ממשלת ישראל, על פי המלצת שרת החינוך לימור לבנת, את ועדת דוברת לביצוע בחינה מקיפה של מערכת החינוך בישראל ולהמליץ על תכנית שינוי כוללת – פדגוגית, מבנית וארגונית. הוועדה מנתה 18 איש, מטובי המומחים, ועוד כמאה אנשים בוועדות בחינה של נושאים שונים. הייתה זו העבודה המקיפה ביותר בתחום החינוך בכל שנות המדינה.

על חלקים מן המסקנות נעשה פיילוט בכשלושים רשויות בכל רחבי הארץ. המועצה האזורית גולן נמנתה עמהם. ניהלתי אז את מתנ"ס הגולן והייתי מעורב מאוד ביישום החלקים הנוגעים לחינוך הבלתי פורמלי. בין ההמלצות היה מעבר לשבוע לימודים בן חמישה ימים ובהם יערך יום חינוך מלא, שחלקו השני הוא העשרה וחינוך חברתי קהילתי. המתנ"ס הוביל, יחד עם בתי הספר, את החלק השני ביום החינוך. וביום שישי, נערכה תכנית ממומנת של חינוך חברתי קהילתי, "שישי חופשי". המתנ"ס הוביל את התכנית הזאת. היא בוצעה ביישובים עצמם עם אירועי שיא של מספר יישובים אחת לחודש.

ממשלה הלכה, ממשלה באה ולמשרד החינוך הגיעה שרה חדשה, יולי תמיר. היא נכנסה לתפקידה מלאה במוטיבציה להוכיח שבאה לשכונה שרה חדשה וכל מה שמזוהה עם קודמתה – יחוסל. מסקנות ועדת דוברת ייגנזו ולא ימומשו. למה? האמת היא שהייתה לכך סיבה אחת בלבד. הוועדה הוקמה ביוזמת לימור לבנת.

פנינו לשרה בבקשה, ממש בתחינה – תני לפחות להשלים את הפיילוט בשלושים הרשויות. הרי כבר התחלנו לממש את הפיילוט. נמשיך אותו ובטוח יש מה ללמוד ממנו. אולי יהיה משהו טוב ומוצלח שתרצי לקיים אותו? אבל זה היה כמו לדבר אל הקיר. עולם ישן עדי יסוד נחרימה. אולי היא אפילו פחדה שהפיילוט יצליח, חלילה.

כך קורה פעמים רבות במשרדים שונים, ובעיקר דווקא במשרד החינוך, המחייב תכניות לטווח ארוך.

כעת נכנס השר קיש, שאין לו שום מושג בחינוך ושום ניסיון בחינוך ועוד בטרם התיישב על כיסאו ביטל בהבל פיו את הרפורמה בבגרויות שהובילה יפעת שאשא ביטון, ושאף היא נבנתה בידי צוותי מומחים מתוך דיון מקצועי. הוא יכול היה להכריז על בדיקה מחודשת של התכנית. אך לא. הוא הכריז על ביטול. למה? כי זו תכנית של הממשלה הקודמת. כמו פיל בחנות חרסינה.

זו פגיעה של ממש בחינוך.

* מהלך אימים – התגוללותו המתלהמת של סמוטריץ' ברא"ל כוכבי, לא נועדה לאוזניו אלא לאוזני הרצי הלוי. הדברים נועדו להלך אימים על הלוי, שיבין שתפקידו להיות חניך תורן שעושה קולות של שטיח.

לזכותו של סמוטריץ' ייאמר, שהוא לא קרא לעצור את כוכבי בגין בגידה ולאזוק אותו.

* אגדת המחיר שבגין שילם – מתוך הטור של עמית סגל ב"ידיעות אחרונות": "החלפת פקידות בכירה במשרות אמון היא צעד מתחייב עם חילופי שלטון, שבגין שילם מחיר כבד על הימנעות ממנו אחרי מהפך 1977". בגין נשא הן באופוזיציה והן בשלטון את דגל ה"סיביל סרבנס", השירות הציבורי הממלא בנאמנות ובמקצועיות את דרכה של הממשלה הנבחרת ולכן נמנע מלהזיז ממקומה את הפקידות הבכירה במנגנון הממשלתי, שירש משלטון המערך. האגדה הביביסטית מספרת על המחיר הכבד שבגין שילם על כך. האידיאולוג של הביביזם ארז תדמור כתב על כך מניפסט שלם, "מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל".

איזה מחיר בגין שילם על החלטתו? מה הוא רצה להעביר ולא הצליח? את הסכם השלום עם מצרים והנסיגה מסיני? את מלחמת לבנון הראשונה? את חוק הגולן? את הפצצת הכור העיראקי? את המהפך הכלכלי? את מיזם שיקום השכונות?

אפשר לתמוך בהחלטותיו של בגין או להתנגד להן או לחלקן, אבל אי אפשר להכחיש שבגין היה ראש ממשלה, שחולל מהלכים היסטוריים גדולים ומשני מציאות. האם החלטותיו לא התקיימו? האם הדרג המקצועי סיכל אותן? האם המנגנון הממשלתי לא מימש אותן?

אותם משרתי ציבור שהשקיעו את כל אונם ומרצם בהקמת יישובי חבל ימית ומרחב שלמה, נאלצו לעסוק בפירוק ועקירה של היישובים. הם לא ביצעו את ההחלטה? בקרב בכירי מערכת המודיעין הישראלי הייתה התנגדות כמעט גורפת להפצצת הכור העיראקי. בגין היה נחוש לקבל את ההחלטה על ההפצצה. היא לא בוצעה?

האגדה הזאת נועדה לתרץ בשם "המשילות" מינוי מקורבים, עסקני מפלגה ואומרי-הן ללא קשר לכישוריהם ולהתאמתם.    

* איכות השלטון – ב-1990הפגנתי עם אליעד שרגא והתנועה לאיכות השלטון. זה היה נגד התרגיל המסריח של פרס.

מאז ועד היום הוא עקבי. נאבק נגד השחיתות ובעד טוהר המידות, ועומד מול כל שלטון, מכל צד, ונאבק נגד כל צעד של שחיתות שלטונית.

* לבי עם המפגינים – לא השתתפתי אמש בהפגנה נגד המהפכה המשטרית, על אף התנגדותי הנחרצת למהפכה.

למה, בעצם? יש לכך סיבות טכניות, כמו עומס, זמן, פניות, הצורך להשכים לפנות בוקר לעבודתי במטע וכד'. אבל האמת היא שלמרות שהסיבות הללו נכונות, הן בעיקר תירוצים. הרי ברור שאילו הייתה סכנה לגולן הייתי מתפנה להפגנה. ושאם הייתי שלם לחלוטין עם ההפגנה הנוכחית, הייתי מתגבר על הקשיים ונוסע.

הסיבה להימנעותי, היא חששי שההפגנה לא תהיה לרוחי, ושאצטער על שהייתי חלק מדברים שאני מתנגד להם. למשל, שבניגוד לכוונת מארגני ההפגנה ורצונם של רוב המפגינים, בתום ההפגנה יצאו גורמים קיצוניים לחסימות כבישים, הפרות סדר וכיו"ב והתמונות הללו הן שתצבענה את ההפגנה, תתקבענה בזיכרון הקולקטיבי, ותגרומנה נזק למאבק. או שההפגנה תיצבע בצבעים של מחאה נגד "אקיבוש", האפרטהייד וכד' יהיו בה קריאות לסרבנות או שחלילה יונפו בה דגלי אש"ף.

לא נסעתי להפגנה, אך בלבי אני עם המפגינים וייחלתי להצלחתה.

אני בעד שיתוף פעולה של אנשים בעלי אידיאולוגיות מנוגדות במאבק למען הדמוקרטיה, למען מערכת משפט חזקה ועצמאית, למען מדינת החוק, למען הפרדת הרשויות, נגד השחיתות. אני גם בעד שיתוף פעולה בין אנשים בעלי דעות שונות באשר למערכת המשפט; חסידיה המובהקים המתנגדים לכל שינוי לצד אזרחים (כמוני) שיש להם ביקורת ואף ביקורת חריפה על מערכת המשפט ותומכים ברפורמות במערכת, אך מתנגדים למתקפה נגד מדינת החוק, לשפיכת התינוק עם המים ולהשלטת הממשלה על הרשות השופטת.

זה לא מאבק קצר, ואני משער שבעתיד אשתתף גם בהפגנות.

* האינטרס של המפגינים – מניעת הנפתם של דגלי אש"ף בהפגנות נגד הממשלה, היא בראש ובראשונה אינטרס של המפגינים. על מארגני ההפגנות לפנות למשטרה ולדרוש ממנה להסיר כל דגל אש"ף אם יונף, חלילה. כמו כן, עליהם להציב סדרנים מטעמם, שזו תהיה גם משימתם. עליהם לפרסם לפני כל הפגנה גילוי דעת שבו יצאו נגד כל הנפת דגל כזה וידווחו על פנייתם למשטרה ועל הצבת הסדרנים.

* לא לסרבנות – כששרון הכריז על תכניתו לחורבן גוש קטיף ("התנתקות" בכיבוסית) בוגי יעלון היה הרמטכ"ל. יעלון התנגד בכל מאודו לתכנית. הוא אמר שהיה תתן רוח גבית לטרור וניבא באופן מדויק את מה שיתרחש אם תבוצע. הוא הביע את דעתו בפני ראש הממשלה, השרים, המטכ"ל והתנגדותו דלפה אף לציבור הרחב. הוא שילם מחיר על סירובו להתקרנף – הקדנציה שלו לא הוארכה לשנה רביעית, אף שהצטיין כרמטכ"ל.

חרף התנגדותו התקיפה להתנתקות, הוא לא העלה על דעתו סירוב. הוא הכין את צה"ל למשימה בדיוק כפי שהיה נוהג אילו הזדהה אתה. ואילו נשאר עוד שנה בתפקידו, הוא היה נושך את השפתיים ומפקד עליה. למה? בשל האחריות הלאומית.

סרבנות היא חוסר אחריות לאומית משוועת. לצערי, מאז הבחירות אני שומע גל עכור הולך וגובר של קריאה לסרבנות בצה"ל. זו פגיעה קשה בדמוקרטיה ובביטחון וראוי לגנות אותה.

בוגי יעלון לא קרא לסרבנות. הוא הזכיר למפכ"ל המשטרה ולשוטרים את חובת הסירוב לפקודה בלתי חוקית בעליל. מה פירוש "בלתי חוקית בעליל"? פקודה שכל אחד אמור לדעת שאסור לו לבצע אותה ואילו יבצע אותה, יישא בעונש ולא יוכל להיתלות בכך שהוא רק ביצע פקודה. ההלכה הזאת נאמרה במשפט הטבח בכפר קאסם. היא נוגעת למעשים כאלה.

אם תינתן למשטרה הוראה לירות במפגינים – תהיה זו פקודה בלתי חוקית שחובה על כל שוטר לסרב לה.

פקודה כזו או שמתקרבת אליה לא נשמעה וספק רב אם תשמע. ולכן, אין צורך בדבריו של בוגי. וכיוון שאין בהם צורך, הם מזיקים, כי הם מוסיפים שמן לבערה בימים שהאחריות הלאומית מחייבת הנמכת הלהבות. אמירה כזאת בעת הזאת, עלולה להישמע כקריאה לסרבנות, וזו סכנה כפולה – היא גם עלולה לעודד סרבנים והיא גם עלולה להסלים את המתקפה של השלטון נגד מתנגדיו.

בוגי יעלון, לאורך שנים, הוא מילה נרדפת לאחריות לאומית. מן הראוי שידבק בדרכו גם במאבק הצודק נגד מעשי הממשלה.

* לא למרי אזרחי – בתקופת המאבק על הגולן, כמדומני ב-1993 או אולי ב-1994, יצר אתנו קשר פרופ' חמי בן-נון, תלמידו המובהק של ישעיהו ליבוביץ', אדם שתמך בסרבנות בצה"ל (איני זוכר אם הוא עצמו סירב) וביקש להיפגש אתנו כדי לדבר אתנו על שינוי פני המאבק ומעבר למרי אזרחי.

הזמנו אותו להנהלת ועד יישובי הגולן. בפתח הישיבה הוא חילק לכל אחד מאתנו כמתנה את ספרו "מרי אזרחי".

הוא הציע לנו לשנות את דפוסי המאבק למרי אזרחי בלתי אלים, של אי ציות לממשלה ולחוקיה, מרד מסים וכד'. בעיניו, מרי אזרחי הוא דרך דמוקרטית למחאה ולמאבק. גם אחרי ההרצאה לא ידעתי להשיב לעצמי על השאלה האם הוא תומך במאבקנו או רק רוצה להפיץ את תורתו בדבר מרי אזרחי.

האיש מעניין, הספר שלו מעניין, ההרצאה שלו הייתה מעניינת, אבל לא קיימנו אחריה אפילו חמש דקות של דיון. היה ברור לנו שאנחנו לא שם, זו לא דרכנו. המאבק שלנו הוא על פי חוק; מאבק דמוקרטי, ממלכתי, אחראי ומכובד ולא פחות נחוש.

היינו אז כפסע, או לפחות דומה היה שאנו כפסע, מאבדן עולמנו. נאבקנו על הדברים היקרים לנו ביותר, על השקפת עולם שאותה אנו מגשימים בחיינו 24/365 מתוך אמונה יוקדת. נאבקנו נגד מעשה שלא זו בלבד שראינו בו טירוף ביטחוני, הפקרות מדינית ופיגוע מוסרי, אלא שהוא היה חורבן ברוטלי של מפעל חיינו, גירושנו מבתינו, נישולנו מאדמתנו. ואף על פי כן, ולמרות הזעם האצור בקרבנו והפחד מן העתיד, חשנו אחריות לאומית מעבר להצלת הגולן והמשכנו לנהל את המאבק בדרכנו, עד הניצחון.

אני שומע את הדיבורים חסרי האחריות על מרי אזרחי נגד פעולות הממשלה. אני שותף להתנגדות החריפה לאותם מעשים, אך אני מצפה מן המתנגדים לנהוג כמונו, כמו תושבי הגולן בשעתנו הקשה. כי אין לנו ארץ אחרת.

* קול הרעם מקהיר – שלמה קרעי נוהג כמו שרי התקשורת שקדמו ליועז הנדל – נערי שליחויות של נתניהו. המטרה – להשתלט על התקשורת. הם רוצים שכל התקשורת תיראה כמו ערוץ 14 – ערוץ תעמולה מהזן של קול הרעם מקהיר.

בדרך הוא רוצה להחריב את השידור הציבורי בישראל. עוד פגיעה בדמוקרטיה הישראלית. והוא ממשיך את ההסתה השקרית נגד התקשורת הישראלית וסילוף דמותה.

* האם זה באמת רצון הרוב? – בסקר שנערך בין מצביעי הליכוד בעבור "אולפן שישי", רוב מוחלט מבין מצביעי הליכוד מתנגדים למינויו של אריה דרעי כשר. רבע מהם מתנגדים למהפכה המשפטית.

חשוב להבין זאת ולהכיר בכך. הניסיון הנואל של רוב המונה 64 ח"כים מתוך 120 למחוק מיעוט גדול המיוצג בידי 56 ח"כים בשם "רצון הרוב", הוא עריצות הרוב, המנוגדת לדמוקרטיה. אולם גם הצגת הרוב היא מפוקפקת. האם באמת הרוב תומך בבן גביר? האם הרוב תומך בדרעי? האם הרוב תומך בהומופוביה של אבי מעוז ואורית סטרוק? האם הרוב תומך בטירלול הרגרסיבי הפונדמנטליסטי של מפלגת "נועם"? ברור שלא. ההשתבללות אל תוך "מחנות" ו"גושים", כאשר כל גוש נגרר אחרי הקיצונים שבו, הוא מכה לחברה הישראלית ולשלמות העם. אך הביטוי הפרלמנטרי של כל גוש, על פי כוח הסחיטה והאיום של הקיצונים שבו, מעוות את רצון הציבור.

ממשלת השינוי ששברה את המחנות והגושים וניסתה להחליף את משטר המחנות בשיקום הקונצנזוס הלאומי לא צלחה, וקרסה מול מסע ההסתה והשקרים האלים נגדה. אך הכיוון שהיא הציעה הוא הדרך לרפא את החברה הישראלית. הוא העתיד של החברה הישראלית.

המאבק הדמוקרטי נגד המגמות המסוכנות של הממשלה נועד בין השאר להבטיח את זכויות המיעוט, אך כדאי שהנאבקים ידעו שהם לא בהכרח מיעוט ושלפחות בחלק מן הנושאים, הם דווקא מבטאים את רוב העם.  

* תכנית סוציאליסטית – אני תומך בתכנית הממשלתית להאטת יוקר המחיה.

זו תכנית טובה, צודקת וחברתית. למעשה, זו תכנית סוציאליסטית, ואני מציין זאת כמחמאה. תפקיד הממשלה להתערב במשק לטובת הכלכלה והחברה, ולא להסתמך רק על היד הנעלמה של השוק החופשי.

אני מקווה שהממשלה תיישם גם את ההבטחה לחינוך חינם מלידה עד גיל שלוש.

* עוכרי הגיור – שר הדתות לשעבר מתן כהנא מינה את הרב ד"ר בניהו ברונר, אב בית דין לממונות ולגיור בבתי דין בצפת ובחיפה, פוסק חשוב בתחום הגיור, ראש מספר מוסדות בהם בית המדרש לבנים והמדרשה לבנות במכללה אקדמית צפת, בוגר ישיבת ״מרכז הרב״ והכולל לדיינות בפסגות וד"ר לתנ"ך, לוחם בשריון, אדם המקובל על מרבית חלקי הציונות הדתית ואיש רבני צהר – לראש מערך הגיור הממלכתי. המינוי היה בהמלצתו של הרב דרוקמן.

הרב בניהו ברונר הוא חברי לבית המדרש "מעגלים"; בית מדרש פלורליסטי שלומדים בו נשים וגברים דתיים, מסורתיים וחילונים, תושבי הגליל והגולן – קריית שמונה, חצור הגלילית, צפת, ראש פינה, קצרין וקיבוצים ומושבים בגליל ובגולן. הרב בניהו הוא תלמיד חכם, גדול בתורה, ציוני בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו. אדם צנוע מאוד, פתוח ויצירתי, מאיר פנים, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה ומגלם יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

בשל סגולותיו אלה, הוא היווה סדין אדום בעיני עוכרי הגיור החרדים. הח"כ החרדי עוכר הגיור גפני הגדיר את המינוי "העמדת צלם בהיכל" וראש מפלגת הטרלול הרגרסיבי אבי מעוז גידף וחירף – הייתה זו הוכחה לכך שהמינוי טוב, שמונה האיש הנכון בזמן הנכון למקום הנכון.

אבל התחלף השלטון והחרדים הלא ציונים, עוכרי הגיור, הטילו וטו על הארכת מינויו, ומינויו פקע. מפלגת הקיצוניות הדתית לא נאבקה על המשך תפקידו, בניגוד לבקשתו המפורשת של הרב דרוקמן.

עוכרי הגיור ימשיכו לפגוע באינטרס הלאומי, אבל על אפם ועל חמתם, העולים מחבר המדינות שהרבנות החרדית אינה מכירה ביהדותם, מצד אחד, ומצד שני – עושה הכל כדי להקשות על גיורם, ימשיכו להתמזג ולהיטמע בתוך עם ישראל; הם ובניהם ובני בניהם יהיו יהודים טובים לכל דבר ועניין. ושום מגילות יוחסין חרדיות לא תשפענה על כך.

* הדברים היפים שראה גדעון לוי – מחנה הפליטים בג'נין הוא קן צרעות טרוריסטי, עם מצבורי נשק אדירים. אין עוד מקום כזה ביו"ש. המחנה שורץ מחבלים הכמהים לחדור לישראל ולרצוח יהודים. אלמלא הפעילות היזומה של שב"כ וצה"ל הם גם היו מבצעים את זממם. בפעילות הזאת נהרגו בשנה החולפת במחנה 38 מחבלים. הרג המחבלים מבטיח את חייהם של אזרחים וילדים ישראלים.

גדעון לוי יצא לביקור במחנה וחזר ממנו נפעם. "המון דברים יפים ראו עיניי", הוא חילל את מילותיה הנפלאות של נעמי שמר, לאחר ביקורה בהיאחזות הנח"ל בסיני, להבדיל אלף אלפי הבדלות. ומהם הדברים היפים שראו עיניו? לא, הוא לא רצה להראות לנו שלצד הטרור יש שם גם דברים יפים, הפנים האחרות של המחנה, פעולות חסד ותרבות, למשל. לא. הדברים היפים שראו עיניו הם הטרור. זה מה שעושה לו את זה. המקום האהוד עליו ביותר ביו"ש הוא מחנה הפליטים ג'נין, לא למרות שהוא מרכז הטרור הרצחני, אלא כיוון שהוא מרכז הטרור הרצחני.

משפט אחד בפשקוויל מעניין מאוד. בין שאר הדברים היפים שהוא ראה שם, הוא מציין ש"כבר שנים שהרשות הפלסטינית אינה יכולה להיכנס לתוכו". כלומר, מבחינתו הרש"פ היא רשות בוגדת ותבוסתנית, אולי משת"פית של האויב הציוני, ולכן הוא מעריץ את מי שלא סר למרותה.

זה האיש שראש הממשלה מזמין למסיבת יום הולדת של רעייתו, כדי לזכות לאיזה מאמר חנופה ממנו.

* חמישים שנה לישיבת הגולן – חמישים שנה מלאו לישיבת הגולן. הישיבה הוקמה ברמת מגשימים ולאחר שנים אחדות עברה לחספין, עם הקמת היישוב, ושם היא נמצאת ומשגשגת עד היום.

אחרי פטירתו של אבי, מצאתי בעיזבונו קבלה על תרומה לישיבת הגולן, מדצמבר 1975. כמובן שאז, בהיותי בן 13, עוד לא הייתי קשור לגולן. הדבר ריגש אותי מאוד ופרסמתי את צילום הקבלה בפייסבוק.

כעבור זמן קצר, התקשר אליי ראש הישיבה הרב יואל מנוביץ' והזמין אותי לביקור בישיבה. סיירתי אתו בישיבה ובעיקר סיקרנה אותי פינה היסטורית המתארת את ההיסטוריה של הישיבה, עם כותרות עיתונים ומסמכים הקשורים אליה. למשל, על הביקור של שר הביטחון משה דיין ברמת מגשימים לאחר הפגזה סורית, פגישה שבה העלה מוישיק גרליק, מראשי ההתיישבות בגולן וחבר המושב את הבקשה להקים את ישיבת ההסדר.

הטראומה הגדולה בתולדות הישיבה, שכמובן תפסה מקום משמעותי בפינה ההיסטורית, היא הפיגוע הנורא שבו חדרו מחבלים מסוריה לישיבה, רצחו במכות גרזן שלושה תלמידים ופצעו שניים. אני זוכר היטב את הפיגוע הזה.

הרב יואל סיפר לי, שלאחר הפיגוע, נערך קמפיין התרמה לישיבה. התרומה של אבי הייתה במסגרת הקמפיין.

הדברים ריגשו אותי מאוד. מאוחר יותר, כשעיבדתי את הדברים, נזכרתי שבליל שבת, ערב שבת הבר מצווה שלי, דיבר אורח בבית הכנסת על הצורך בתרומות לחיזוק הישיבה בעקבות הטבח.

* עסקת חבילה – בבית הכנסת שבו אבי התפלל בר"ג ואני, כילד, התלוויתי אליו, היה יהודי, שמו דרוקמן, שהיו לו תכונה אחת טובה ותכונה אחת רעה.

התכונה הטובה הייתה שתמיד היו לו סוכריות טופי בכיסים. התכונה הרעה הייתה שהוא צבט את הילדים בלחי. זו הייתה עסקת חבילה. או סוכריה וצביטה או לוותר על הסוכריה.

וכך כבר כילד למדתי להתמודד עם הדילמות של החיים.

* ישראל לוין – הלך לעולמו ישראל לוין, חבר קיבוץ יגור. ישראל היה שורד שואה, לוחם, מפקד וקצין בשריון, שלחם במלחמות ישראל. היה ממנהיגי קיבוץ יגור ונשא בו בתפקידים רבים בתחומי המשק והחברה ותפקידים ניהוליים בתעשיה בקיבוצו, באזור ובתנועה הקיבוצית. בין השאר, כיהן כמזכיר פנים של התק"ם.

ישראל הוא מאחרוני הטבנקינאים – נאמן לדרך שלמות הארץ על פי חזון הקיבוץ המאוחד. תמך מאוד במאבקנו על הגולן, אך בניגוד לתומכים אחרים בנו בתנועה הקיבוצית, הוא תמך גם בהתיישבות ביהודה ושומרון והתנגד לנסיגות. את תפיסתו הניצית האקטיביסטית שייך למסקנותיו מן השואה; ההכרח להיות חזקים כדי להתקיים.

ישראל נפטר בן 90.

יהי זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

עולם מצחיק אז צוחקים – מתוך מאמרו השבועי של אברהם בלבן במוסף תרבות וספרות של "הארץ" במדור "רשימות תל אביביות": "החיים מצחיקים, כמאמר הגששים, אז צוחקים".

בלבן לא עבר את מבחן הבקיאות. הפסוק הוא "גשש" מפורש – לא "החיים מצחיקים אז צוחקים", אלא "עולם מצחיק אז צוחקים". ואם לדייק יותר: "צוחוקים".

המערכון הוא "קרקר נגד קרקר". הליקופטר, הלא הוא פליקס הובלות, בא לבית משפחת קרקר, כדי להעמיס את הציוד של הבעל בעקבות הגירושים. הליקופטר (שייקה) צוחק כל הזמן, ובכל פעם שיורם (פולי) שואל אותו מה הוא צוחק כל הזמן תשובתו היא: "אנא עראף, עולם מצחיק אז צוחוקים".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏18.12.22

* ממשלת הטירלול הרגרסיבי

* עוד לא קמה הממשלה – עוד לא קמה הממשלה, וכבר מנסים לשנות חוק יסוד, בחקיקה פרסונלית רטרואקטיבית מושחתת, כדי לאפשר לעבריין סדרתי, מורשע סדרתי, שאחרי שישב בכלא חזר לעולם הפשע, לחזור לממשלה.

עוד לא קמה הממשלה, וכבר מנסים לחוקק חוקים שנועדו להפוך את המשטרה לכלי פוליטי, בניגוד לדרך שידענו מקום המדינה וכמקובל בכל המדינות הדמוקרטית. ולא סתם פוליטיקאי – הפרחח הכהניסט, הגזען הפשיסט,  עבריין מורשע, שכל חייו פרע חוק והתעמת עם המשטרה וכוחות הביטחון.

החוקים האלה יעברו עוד לפני שהממשלה קמה, כי ש"ס לא תיכנס בלי חקיקת מגה-שחיתות שתאפשר לעבריין הסדרתי לחזור למקום הפשע והכהניסטים לא ייכנסו בלי שיובטחו מראש התנאים להפוך את המשטרה לזרוע של בן גביר.

וכל זאת, כאשר עוד לא קמה הממשלה וכל המיועדים להיכנס אליה מתחרים ביניהם מי יהיה קיצוני יותר במלחמתו במדינת החוק והמשפט, ומי יחריב את השידור הציבורי, ומי יהלך אימים על היועמ"שית. והם מבטיחים להתנקש בחוק השבות. והם מכפיפים את החינוך הערכי בישראל לנציגו של טאו הפונדמנטליסט.

ואח"כ הם לא מתביישים להתבכיין שהמחאה נגד הממשלה החלה בטרם קמה. צבועים.

* חוק יסוד השחיתות – במקום לטנף את ספר החוקים של מדינת ישראל בחוקי דרעי/סמוטריץ'/כהניסט למיניהם, אולי עדיף שהם יחוקקו את חוק יסוד השחיתות, על פיו כל מה שרע – טוב, כל מה שטמא – טהור, כל מה שמושחת כשר. הרי הם הרוב.

* נבל ברשות החוק – השם הראוי לחוק דרעי: חוק "נבל ברשות החוק".

* חוק דרעי משופר – אילו דרעי היה נדון למאסר בפועל של שנה, הם היו מעבירים חוק על פיו רק מי שנדון למאסר של יותר משנה אינו יכול לכהן כשר.

* הלקח – הביזיון המושחת של חוק דרעי מוכיח שאין מקום לעסקאות טיעון עם נבחרי ציבור.

* תכנית שיקום – דרעי התבכיין כאשר יאיר לפיד אמר שעליו לעבור שיקום. אבל לפיד צדק. אולי אילו האסיר המשוחרר דרעי היה עובר תכנית שיקום, הוא לא היה חוזר לעבריינות.

* מהלכים אימים – ח"כ גוטליב (שכבר גורמת להתגעגע אפילו לאורן חזן) הכריזה שפתחה במהלך שיוביל לפיטוריה של היועמ"שית בהרב מיארה. הפרחח הכהניסט החרה החזיק אחריה.

הם רוצים למנות בובה לתפקיד היועמ"ש, שתהיה חותמת גומי לכל מעשה שחיתות, לכל מעשה עבריינות, לכל עוול, והכל בשם "רצון הרוב". ועד שתודח, הם רוצים להלך עליה אימים.

וחוששני שהם מצליחים. כבר קראתי שהיועמ"שית לא מתכוונת להתנגד ל"חוק דרעי", אלא רק "להסתייג" ממנו. ממי שייעודה הוא להיות מצביאת המלחמה בשחיתות השלטונית, יש לצפות להתנגד בכל תוקף לחוק. מדובר בחוק פרסונלי, רטרואקטיבי, שנועד לחבל בחוק יסוד כדי לאפשר לעבריין סדרתי להמשיך לכהן כשר. זהו חוק מושחת ומשחית, ותפקידה של היועמ"שית להילחם בו בחוו"ד חד-משמעית ובהבהרה שהיא תטען בבית המשפט העליון שהחוק המושחת אינו חוקתי.

* שני קטבים – הציבוריות הישראלית מיטלטלת בימים אלה בין שני קטבים, שכל אחד מהם מיוצג בידי דמות מסוימת.

בקוטב האחד, הרמטכ"ל רא"ל אביב כוכבי.

בקוטב האחר, הפרחח הכהניסט איתמר בן גביר.

בלילה שבין 30 בנובמבר ל-1 בדצמבר, בפעולה של "דובדבן" וסיירת "חרוב" באזור ג'נין, חוסלו מחבל שהיה שותף לחטיפת טיראן פרו ומחבל נוסף בן דודו של זכרייה זביידי ונעצר מחבל שלישי. הפעולה נעשתה תחת אש.

לאיזה קוטב שייכת הפעולה הזאת?

זו שאלה רטורית כמובן, אבל בימים טרופים אלה של ליקוי מאורות, יש מי שעלולים להתבלבל, ולכן אין מנוס מלהשיב. כמובן שהיא שייכת לקוטב של כוכבי.

זו אינה פעולה יחידה. פעולות כאלו מתבצעות לילה אחר לילה. בכל לילה 5-7 כוחות צה"ל מבצעים מעצרים ופעולות לסיכול טרור. צה"ל וכוחות הביטחון מנהלים בנחישות מערכה נגד הטרור ומנצחים. מדי שנה מסוכלים מאות פיגועים וניצלים חייהם של מאות ישראלים. אבל אי אפשר לסגור הרמטית על הטרור. יש גם כישלונות. יש פיגועים שאינם מסוכלים. כל פיגוע כזה הוא הלחם והמים של בן גביר. מזה הוא חי. מזה הוא נבנה.

התהום בין הקוטב שמגלם כוכבי לקוטב שמגלם בן גביר אינה נוגעת רק לדמותה של החברה הישראלית ולדמותו של צה"ל. היא נוגעת גם לביטחון המדינה.

באשר לדמותה של מדינת ישראל, זהו עימות בין ציונות, ממלכתיות, דמוקרטיה ומוסר לבין כהניזם, גזענות ופשיזם.

באשר לביטחון המדינה, זה עימות בין צבא ההגנה לישראל, הצבא המנצח, החזק במרחב ומהחזקים בעולם, המבוסס על משמעת, על מוסר לחימה ועל רוח צה"ל, לבין כנופיה כהניסטית פרועה. בין צבא שגיבוריו הם קהלני ורועי קליין, לכנופיה שגיבוריה הם אלאור אזריה וגולדשטיין.

אם חלילה יהפוך צבא ההגנה לישראל לכנופיה בן-גביריסטית, הוא יהיה צבא מובס.

* להפוך את צה"ל לכנופיה – הדיבור על "הכנסת פוליטיקה לצה"ל" בהקשר להתנהגותו של בן גביר בפרשת החייל מגבעתי, ממעיט בחומרת האירוע. זה הרבה יותר חמור מ"הכנסת פוליטיקה". מטרתו של בן גביר לסמן לחיילים שהנה "בן גביר מגיע", והכל מותר. מותר ורצוי להכות מפגיני שמאל. מותר ורצוי לבצע פשעי מלחמה. הוא מקדם "חסינות" לחיילי צה"ל, כדי שיוכלו לנהוג כאנשי כנופיות.

כל הכבוד לרמטכ"ל כוכבי, שמגן על צה"ל – לוחמיו ומפקדיו, מפני הפרחח הכהניסט, שמנסה להפוך את צה"ל לכנופיה.

* הנדון האחרון למוות – נניח שיוחלט על עונש מוות למחבלים. רגע, מה הכוונה? מה ההגדרה המשפטית למחבלים, שיש להוציאם להורג? מי שרצחו? מי שניסו לרצוח? מי שסייעו לפיגוע? מי שהכינו אמל"ח? מי שיידו אבנים? מי שמשתייכים לארגון טרור? הח"כים הערבים? או אולי ברוח בן גביר: מחבל=ערבי?

נניח שמדובר ברוצחים. הבה נדמיין את הנדון הראשון למוות.

מרגע שהתביעה תדרוש להוציאו להורג, האיש יהפוך באחת לגיבור עולמי. שמו יינשא במשך שבועות וחודשים בכל כלי התקשורת בעולם. מעשיו הנפשעים יישכחו, ודעת הקהל העולמית תופנה נגד ישראל. לאחר מתן גזר דין המוות, הפגנות סוערות תיערכנה מול כל שגרירויות ישראל בעולם. שגרירי ישראל בעולם יזומנו לשיחות הבהרה. חלק מן המדינות תזמנה את שגריריהן להתייעצויות. מועצת הביטחון תגנה את ישראל וארה"ב לא תטיל וטו אלא תצטרף להחלטה. השיא יהיה ביום שבו האיש יוצא להורג. מתקפת רקטות מרצועת עזה ואולי גם מלבנון. מהומות קשות ביהודה ושומרון. מהומות חסרות תקדים של ערביי ישראל.

תינוקות בכל העולם הערבי ייקראו על שמו של השאהיד. הנ"ל יהיה גיבור האומה, מושא לחיקוי. הנהירה לארגון הטרור אליו הוא ישתייך תהיה חסרת תקדים.

ומה יקרה בהוצאה להורג השניה? לא תהיה. נלמד את הלקח ולא נחזור על הטעות. המוצא הראשון להורג יהיה גם האחרון.

אז למה שלא נגיע מיד למסקנה הנכונה, בלי לחוות על בשרנו את מחיר הפופוליזם?

בשום מקום בעולם עונש מוות לא הרתיע, אלא הגביר את הטרור. כך יהיה גם אצלנו. "מוות למחבלים" זו סתם סיסמה פופוליסטית דמגוגית.

ועכשיו כולם ביחד: "מ-וות למת-אב-דים! מ-וות למת-אב-דים!"

* הסכינאי – נער הזוועות, הסכינאי חנמאל דורפמן, שלא שירת בצה"ל, עומד להתמנות לראש מטה השר הכהניסט. בראיון לערוץ 12 אמר הסכינאי, עוכר דין במקצועו, בן 27, חברו הטוב של בן אוליאל, רוצח התינוק ומשפחתו, וחתנו של גופשטיין, ראש קו.קלוקס.קלאן הישראלי, שמעשי טרור של יהודים אינם מעשי טרור. הוא הסתמך, כביכול, על פסיקת בג"ץ, שלכאורה פסק שמעשי טרור של יהודים אינם מעשי טרור. הוא חזר על כך שוב ושוב, כמיטב שיטת התעמולה של מורם ורבם של תועמלנים דמגוגים פשיסטים בכל העולם, לפיה אם תחזור מספיק פעמים על שקר הוא יהפוך לאמת. פסיקת בג"ץ הייתה נקודתית מאוד. היא דחתה עתירה שתבעה להרוס את בית משפחתו של המחבל היהודי שרצח את הנער מוחמד אבו חדיר בירושלים, וקבעה שהריסת בית נועדה להרתיע בסביבה של טרור ושל אהדה לטרור, וזה לא המקרה. איני בטוח שהפסיקה מוצדקת, אבל מכאן ועד קבלת האבחנה הכהניסטית הגזענית, שפשע שנקרא טרור כאשר הוא מבוצע בידי ערבי אינו נקרא טרור כאשר הוא מבוצע בידי יהודי, הדרך ארוכה. ברור שהמטרה של הסכינאי, והבוס שלו האקדוחן, היא לעודד טרור של יהודים נגד ערבים.

* מי מתמרן את מי? – בראיון לפודקסט אמריקאי ביטל נתניהו את החששות מפני בן גביר וסמוטריץ', והבהיר שמי שקובע את המדיניות יהיה הוא ולא הם. הוא באמת מאמין שהוא יצליח לתמרן אותם. בינתיים, במו"מ הקואליציוני, הם מתמרנים אותו.

* בוז לסרבנים – כפי שבן גביר, כדרכם של דמגוגים פשיסטים, ניצל מצוקה אמתית שנוצרה עקב אובדן הריבונות (אגב, בעיקר תחת שנות שלטונו של נתניהו) ופיגועי הטרור כדי לקדם את האג'נדה הרדיקלית הפשיסטית שלו, כך תמונת הראי שלו מן השמאל הרדיקלי, מנצלים את המצוקה האמתית בקרב חלקים גדולים בציבור הישראלי עם הקמת הממשלה הזאת על כל תחלואיה, כדי לקדם את האג'נדה הפוסט ציונית שלהם. בין השאר, אני קורא גל של קריאות נתעבות לסרבנות לשרת בצה"ל, או לסרבנות "סלקטיבית" – "רק" לשרות ביהודה ושומרון.

המסיתים לסרבנות מתרצים את הסרבנות הנתעבת, בטענה שכיוון שהממשלה חותרת להרס הדמוקרטיה, יש לסרב. אכן, הממשלה מקדמת חקיקה הפוגעת ביסודות הדמוקרטיה כמו בית משפט עצמאי, הפרדת רשויות עם איזונים ובלמים ועוד. יש לנהל מאבק דמוקרטי נגד המעשים האלה. אבל הסרבנות כשלעצמה היא אנטי דמוקרטית, ואם חלילה תהיה סרבנות המונית, משמעותה היא הרס הדמוקרטיה.

המסיתים הללו קוראים לחיילי צה"ל לערוק מהמלחמה ביהודה ושומרון. הלוחמים ביו"ש העוצרים מדי לילה מחבלים – מגיעים אליהם לפני שהם מגיעים אלינו לפגע בנו. הדרך המדינית שלה הם מטיפים נוסתה בין אוסלו למבצע חומת מגן. למעלה מאלף ישראלים נרצחו בשנים שבהן הפלשתינאים ראו חייל צה"ל רק בטלוויזיה. הם התפוצצו באוטובוסים, במסעדות ובדיסקוטקים. אזרחי ישראל חיו בפחד. פחדו לעלות לאוטובוסים ולהיכנס לקניונים. רק בחצי השנה האחרונה סוכלו מאות פיגועים וניצלו חייהם של מאות ישראלים. אולי גם של אותם מסיתים ובני משפחותיהם. מי המסיתים מצפים שיעשו את העבודה הזאת? מי יסכנו את חייהם כדי שהמדינה תתקיים וכדי להגן על חיי אזרחיה? שכירי חרב? הסרבנות היא נגע חולני. מעודדי הסרבנות והמסיתים לסרבנות מנצלים מצוקה אמתית לנוכח הממשלה הרעה שעומדת לקום, כדי לעודד את הטירוף השמאלני רדיקלי שמשמעותו הרס וחורבן של מדינת ישראל.

עליית הימין הרדיקלי מעוררת ריאקציה של התעוררות השמאל הרדיקלי. כמו תמיד, הרדיקלים משמאל ומימין מפרנסים אלה את אלה ומזינים אלה את אלה. חוק הרדיקלים השלובים. הפער בין הימין הרדיקלי לשמאל הרדיקלי קטן לאין ערוך מהפער בין כל אחד מן הקטבים הללו לבין המיינסטרים הציוני הממלכתי הדמוקרטי. אני סולד מהשמאלימין הרדיקלי, כי התופעה הזאת מנוגדת למהותה של מדינת ישראל ומסכנת את קיומה.

אנחנו, הישראלים הציונים הממלכתיים, מחנכים את בנינו ובנותינו לשרת שירות משמעותי בצה"ל. הנה, רק אתמול [הדברים נכתבו בשבת 3.12] נערך באורטל ערב לכבוד שני בנים שסיימו את שירותם הסדיר – האחד סיים שירות משמעותי ותובעני ביחידת "אגוז", כולל תקופת קבע, והשני חתם קבע כקצין צנחנים. שניהם הקדימו לגיוס שנת שירות, כמו רוב בני אורטל. אני גאה בבנים ובבנות שלנו שמתנדבים ליחידות הטובות ביותר בצה"ל, לשירות המשמעותי ביותר, שעושים לילות כימים במלחמה בטרור, ולא שועים לדברי הסתה מטורפים ומתועבים. אני בז לסרבנים ותומכיהם מעומק נשמתי. בן גביר ואבי מעוז לא יגרמו לי לאבד את צלמי ולתמוך בשמאל הרדיקלי, כפי שהסרבנים הבזויים ודבוקת שוקן לא יגרמו לי לאבד את צלמי ולתמוך בימין הרדיקלי.

אנחנו, הציונים הממלכתיים הדמוקרטיים, נמשיך ללכת בדרך הישר ולהילחם במארת השמאלימין הרדיקלי.

* יש עוד אומץ, יש עוד כוח – ההקצנה שמובילים אבי מעוז וחבריו הפונדמנטליסטים, מעוררת גל של הקצנה נגד היהדות, נגד לימודי יהדות, כאילו נתנה אישור לטענות הדוסופובים על הדתה-שמדתה. הגורמים הקיצונים הללו חוגגים. הם מנצלים את החשש המוצדק מפני מה שמעוז וחבריו מייצגים, כדי לקדם אג'נדה קיצונית שבשם ערכי התרבות המערבית האוניברסלית עלינו להפנות עורף לזהותנו היהודית, למהות תרבותנו. הקיצונים הללו הם האידיוטים השימושיים של אבי מעוז והרב טאו, כי הם מאשרים את טענתם שהיהדות היא הדרך הקנאית הפונדמנטליסטית שהם מייצגים.

המאבק שלי בדרך של מעוז ושות' אחר לגמרי. המאבק שלי אתם הוא מאבק יהודי, בשם היהדות; מאבק על דרכה של היהדות. אין לי שום כוונה להפקיר את היהדות בידי אבי מעוז. התשובה האמתית למה שמייצג מעוז, היא ההתחדשות היהודית, היא הכרת היהדות האמתית, לימוד היהדות והפצתה. הלקח שלי מעליית הפונדמנטליזם הוא נחישות לדבוק בדרכי היהודית ולא לתת לאבי מעוז בעלות על היהדות.

אתמול [הדברים נכתבו בשבת 3.12] קיבלנו את השבת באורטל, כמידי שבוע. הדלקנו נרות (בחורף אנו מדליקים את הנרות אחרי כניסת השבת. אני בטוח שאבי מעוז מעדיף את הדוסופובים שרואים בקבלת השבת שלנו "הדתה" על פני "חילול השבת" שלנו), קידשנו על היין והחלה. עסקנו בפרשת השבוע, פרשת "ויצא". חדנו חידות על פרשת השבוע. ציינו 75 שנה להחלטת כ"ט בנובמבר, וקינחנו, לכבוד כ"ט בנובמבר, בשירת "שיר השיירה".

ומכל הגלויות

ועם כל הבעיות

עם נוצר וארץ קמה

ושפה אשר נרדמה

שוב התחילה מתעוררת

ומדברת ומדברת

מסביב יהום הסער

רב הקושי והצער

אבל יש על מה לשמוח

יש עוד אומץ, יש עוד כח.

איך ישראל צומחת מסביבנו

היא חזקה יותר מכל חסרונותינו.

זו הדרך שלי, הדרך שלנו. מסביב יהום הסער, ולא ניתן לא לפונדמנטליסטים ולא למואסים ביהדות להסיט אותנו ממנה.

* מפקירים את היהדות – מי שבורח מיהדות, מלימוד יהדות, מתרבות יהודית, מחינוך יהודי – מפקיר את היהדות בידי הפונדמנטליזם של אבי מעוז.

* ליבה יהודית – עם סעיפי ההסכם הקואליציוני בין הליכוד ליהדות התורה, שרובם סעיפים בלתי ראויים, נמנה הסעיף בדבר חובת לימודי תלמוד בבתי הספר התיכוניים. אני בעד. ספרות חז"ל, ובתוכה התלמוד, היא מרכיב מהותי במורשת ישראל, בזהות היהודית, ומן הראוי שתהיה חלק מלימודי ליבה של נערה ונער בישראל.

אני למדתי תלמוד בתיכון, כחלק מלימודי החובה. כך היה מקום המדינה, בממשלות מפא"י/המערך ואח"כ בממשלות הליכוד הראשונות. איני יודע מתי זה הופסק ולמה, אך יש לחזור לכך. הבורות של בוגרי בתי הספר החילוניים בתחומי היהדות נוראה.

איני רוצה שילדי ישראל ילמדו תלמוד בשביל החרדים או למען הסכם קואליציוני, אלא כי אני רואה בכך ערך תרבותי לאומי בפני עצמו. ברור לי שהחרדים מציעים זאת מטעמים זרים – כקונטרה לדרישה מהם שילמדו לימודי ליבה. כאמור, בעיניי התלמוד צריך להיות חלק מלימודי הליבה, ובלי קשר יש לדרוש מהחרדים ללמוד לימודי ליבה. אגב, כולל תנ"ך, היסטוריה של עם ישראל וספרות עברית, שהחרדים בורים בהם.

* דרכיה דרכי נועם – בתקופת המאבק על הגולן, היו לנו שותפים נאמנים ונפלאים, שכינינו אותם "החבר'ה בירושלים". הייתה זו חבורה, שהנהיג אותה הרב יהושע צוקרמן זצ"ל, איש גדול בתורה, נעים הליכות ומאיר פנים. הרוח החיה היה יענקל'ה לוין. בשנים שקדמו למאבק על הגולן, הם פעלו במסירות למען פתיחת שערי בריה"מ לעליה ובאופן ספציפי, למען שחרורו של שרנסקי. הם הביאו למאבק שלנו הרבה מאוד "חיילים", כושר ארגון וניסיון רב בניהול מאבקים.

החיבור בינינו היה נפלא, כיוון שבנוסף לסוגיית הגולן, הם חלקו עמנו ערכים נוספים; ממלכתיות, אחדות ישראל, אהבת ישראל. בשם הערכים הללו הם דיברו ופעלו. בדיוק כמונו. הממלכתיות הייתה טבועה בדמם והם ראו בה מצווה מדאורייתא. מבחינתם, לדבר סרה בראש ממשלת ישראל, הייתה פגיעה במלכות. הם היו שותפים לתפיסת המאבק שלנו, שנועד לחבר את הציבור ולא להרחיקו; מאבק נחוש אך מכובד, תוך הקפדה מלאה על החוק ועל רוח דמוקרטית. הם הביאו למאבק את הסיסמה המובילה שלו: "העם עם הגולן". לא סיסמה של התנגדות והתרסה, אלא מסר שכולו חיוב וחיבור. החיבור שלהם לציבור החילוני בגולן ובקרב תומכינו בכל רחבי הארץ היה טבעי ומובן מאליו. הפתיחות שלהם הייתה לשם דבר.

אילו רצו אז להקים מפלגה, אולי הייתי מציע להם לקרוא לה בשם "נועם", כיוון שהם ייצגו בעיניי יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. אהבתי אותם מאוד ועד היום אני זוכר אותם מאוד לטובה.

אחד הפעילים המרכזיים ביניהם היה אבי מעוז, היום ראש "נועם". חבורת הפעילים המרכזיים היא זו שהקימה את מפלגת "נועם". אבל איפה הם ואיפה "דרכיה דרכי נועם".

מה קרה להם ב-25 השנים האלה? מה גרם להקצנה שלהם? מה הביא אנשים שהיו אובססיביים באהבת ישראל, להיות אובססיביים בשנאה ובבדלנות? מה גרם להם לשאת את דגל המאבק בלהט"ב, כאילו זה האיום הגדול על עם ישראל? מה הביא אותם למלחמת המאסף נגד התנדבות בנות דתיות לשירות בצה"ל? מה דחק אותם לפינה הכי קיצונית בציונות הדתית, שגם בקרב הציבור החרד"לי רבים המסתייגים מהם וממה שהם מייצגים? אין לי מושג. אבל עצוב לי שלכך הם הידרדרו.

* ללא תחפושת – ב"7 ימים" התפרסמה כתבת פרופיל ארוכה על אבי מעוז, שהייתי בין המרואיינים אליה. שתי הערות באשר לכתוב בה. נאמר בה שלעומת מעוז גם סמוטריץ' ובן גביר נראים מתונים. ההבדל בין מעוז לבן גביר, הוא שבן גביר אימץ את טקטיקת ה"תאקיה" ולעומתו מעוז אינו עוטה תחפושת. אולי הסיבה לכך היא ההבדל במוטיבציה בין השניים. מעוז חותר להשפעה. בן גביר – לשלטון. לכן, הנושא שבו התמקד הוא הביטחון האישי, ובדמגוגיה פופוליסטית שבה פרט על פחדים קמאיים בקרב הציבור, קירב את עצמו צעד גדול ליעדו. הערה שניה, מתייחסת ליחסי ההערכה ההדדית בין נתניהו למעוז, להבדיל מיחסיו עם סמוטריץ' ובן גביר. נכון להוסיף על הכתוב את העובדה שנועם, מפלגתו של מעוז, תמכה בקואליציה שרקם נתניהו עם רע"ם, להבדיל מסמוטריץ' ובן גביר שהכשילו אותה.

* מקווה בנתב"ג – במאמר שפרסמתי לאחרונה, תחת הכותרת "אחינו אתם" (בקרוב אפרסמו גם בחב"ע), יצאתי נגד ההתנקשות בחוק השבות וביטול "סעיף הנכד" ובעיקר קראתי להכרה קולקטיבית בעולים מחבר המדינות כיהודים. עם פרסום המאמר, כתב לי חברי דיוויד ספלמן, תלמידו של הרב צוקרמן, יהודי דתי ואדוק מאוד בחייו הפרטיים ואחד האנשים הליברליים, הפלורליסטים והפתוחים ביותר שאני מכיר, שהוא מזדהה עם כל מילה במאמר והוסיף: "הרב צוקרמן זצ"ל אמר לי פעם, שצריך היה לבנות מקווה גדול בנתב"ג וכל עולה במסגרת חוק השבות האומר 'רוצה אני' יכול לטבול ודי בכך".

דומני שדברים אלה מעצימים את התמיהה שלי, על אודות ההקצנה של אותה חבורה, מאובססיה לממלכתיות ואהבת ישראל, לאובססיה קנאית נגד להט"בים, נשים, זרמים ביהדות, הציונות הדתית הליברלית וכד'.

* החמצה לאומית טרגית – ישראל אינה מדינה "נורמלית". ישראל היא מדינה שיש לה ייעוד – הגשמת הציונות. לשם כך היא נוצרה, זו מהות קיומה, ואם אינה מוכוונת למטרה הזאת, אינה אלא גולם שקם על יוצרו.

הגשמת הציונות היא בראש ובראשונה עליה לישראל. המלחמה באוקראינה יצרה שעת רצון; הזדמנות לעליה גדולה מרוסיה ומאוקראינה. אילו עמד בראש הממשלה מנהיג בשיעור קומתו הציונית של יצחק שמיר, הוא היה מניח בצד את כל המשימות, עם כל הכבוד להן, ומתמקד בכל מאודו בעידוד העליה ובהיערכות לה ולקליטתה. למרבה הצער, אין היום בישראל מנהיגים כאלה, באף מפלגה. ובכל זאת, מצופה ממנהיגי ישראל לצאת מגדרם למען המשימה הלאומית הזאת.

מה הכיוון של הממשלה הנרקמת, אפשר להסיק מהכוונה להתנקש בחוק השבות, ממינויו של אבי מעוז לאחראי על "נתיב" וממתן תיק העליה והקליטה למפלגת הקיצוניות הדתית. אין להם את החזון הציוני הגדול של פתיחת השערים והלבבות לעליה הברוכה הזאת. להיפך, הם מייצגים הסתגרות ופחד וטהרנות, והתכונות הללו הן המוקש הגדול בפני העליה הגדולה. חוששני שאנו בפתחה של החמצה לאומית טרגית.

* המחלוקת היא על בחינות הבגרות – הקונטרה לביקורת המוצדקת על הפקרת התכניות החוץ בית ספריות בידי אבי מעוז, היא האמירה שצריך קונטרה לביטול לימודי היהדות בידי יפעת שאשא ביטון.

מעבר לאבסורד בזיהוי בין יהדות לבין הנישה הקיצונית, ההומופובית, הקסנופובית והפונדמנטליסטית שמייצג אבי מעוז, הטענות נגד שאשא ביטון חסרות שחר.

יפעת שאשא ביטון אכן הובילה מהפכה במערכת החינוך, אך זו בשום אופן לא מהפכה של פגיעה בחינוך היהודי. המהפכה היא בנושא בחינות הבגרות. היא החלה מהלך שנועד לבטל בהדרגה את בחינות הבגרות.

זו מהפכה שנויה במחלוקת מקצועית וחינוכית. שאשא ביטון יכולה בהחלט להסתמך על הוגי דעות חינוכיים מהטובים בעולם, שיוצאים נגד בחינות הבגרות ומציגים כתחליף לימוד משמעותי, של חקר וטיפוח הסקרנות במקום שינון חומר כדי לשכוח אותו יום למחרת הבחינה.

רבים מאנשי החינוך שוללים את הגישה הזאת. חלקם מאמינים בבחינות הבגרות. יש השותפים לביקורת על שיטת בחינות הבגרות, אך טוענים שטרם נמצא להן תחליף ראוי.

זו מחלוקת מקצועית מכובדת. אני משוללי בחינות הבגרות, אך אני מעריך ומכבד גם את הדעה האחרת, ומבין את החששות.

הטענה כלפי שאשא ביטון כאילו היא ויתרה על מקצועות היהדות, נובעת מכך שהשלב הראשון של המהלך המהפכני הוא ביטול הבגרות במקצועות ההומניים. אולם שאשא ביטון לא בחרה במקצועות הללו להיות ראשונים מתוך רצון לפגוע בהם. ההיפך הוא הנכון. הרי חזקה עליה שהיא מאמינה בדרך החדשה שהיא מובילה. כלומר, היא מאמינה שבחינות הבגרות אינן מקדמות לימוד משמעותי. אפשר לחלוק עליה, אבל ברור שבחירתה לפתוח במקצועות ההומניים נובעת מרצונה לקדם את הלימוד המשמעותי במקצועות הללו. היא עצמה, במקצועהּ, מורה לתנ"ך וספרות, ורצונה הוא לקדם את התחומים הללו.

בעיניי זו טעות. כאשר פולחן בחינות הבגרות והאקדמיזציה של מערכת החינוך מושרש כל כך עמוק, ביצוע הדרגתי של השינוי פוגע במעמד המקצועות שבהם השינוי מתחיל, וצפוי יחס אליהם כאל מקצועות סוג ב'. נכון היה לבטל את בחינות הבגרות באחת, בכל המקצועות.

אין מקום למתקפה השקרית וחסרת השחר על שאשא ביטון.

* בגלל שהוא דתי – ניתוח מוזר שקראתי על הסיבות למחאה נגד אבי מעוז: "התקשורת רואה ימין ודתיים בעמדות מפתח נכנסת ללחץ".

באמת? הרי היו כאן חמישה שרי חינוך דתיים, המשמעותי והטוב שבהם היה זבולון המר, שהיו מכובדים ומקובלים על כל חלקי העם.

אבל למה ללכת רחוק? בשנה וחצי האחרונות כיהן כאן ראש הממשלה הדתי הראשון, שהיה ראש הממשלה הימני ביותר בתולדות המדינה. מי לא קיבל אותו? מי עשה לו דה-לגיטימציה? מי לא הכיר בו כראש הממשלה והוביל נגדו מלחמה מלוכלכת, מכוערת, ללא עכבות, בלי לקחת שבויים? מי הסית נגדו, הפיץ נגדו שקרים, עשה לו שיימינג חסר תקדים?

* חציית קו אדום – ישראל הראל, מייסד מועצת יש"ע ועיתון "נקודה" ושרת החינוך לשעבר יולי תמיר, ממייסדות שלום עכשיו, פרסמו שני מאמרים נפרדים בגיליון 2.12 של "הארץ", ובהם מסר אחד – קריאה ללפיד וגנץ להצטרף לממשלתו של נתניהו להקמת ממשלת אחדות לאומית. תמיר תומכת בכך כרע במיעוטו, כדי למנוע את הקמתה של ממשלת נתניהו עם סמוטריץ', בן גביר ומעוז. הראל תומך בכך כדי למנוע קרע בעם, מתוך החרדה שלו מתחושת הכאב והניכור של אנשי השמאל הציוני הפטריוטי לנוכח הרכבה של הממשלה המסתמנת. גם אני קראתי ללפיד וגנץ להציע לנתניהו הקמת ממשלת אחדות בראשותו. אולם אני מסתייג מדברים שכתבו תמיר והראל. בדומה לתמיר, גם אני תומך בהצטרפות לממשלה במקום הקיצוניות הדתית, עוצמה כהניסטית והמפלגה ההומופובית. אני נגד הצעתו של הראל להצטרפות המפלגות יחד עם הכהניסטים. בעיניי, אסור להעמיק עוד יותר את הלגיטימציה של הכהניזם, שהוא בלתי לגיטימי, ולהעניק לו תעודת כשרות מצד כל חלקי העם.

בעיקר אני מתנגד למסר חמור ומסוכן המופיע בשני המאמרים. הראל: "לתת לנתניהו את מבוקשו האישי-המשפטי בתמורה להצלת הבית". תמיר: "מהות העסקה ברורה: דחיית המשפט של נתניהו למועד בלתי ידוע" תמורת דברים שאכן חשוב לשמור עליהם. בעיניי, מדובר בחציית קו אדום. אני תומך בממשלת אחדות עם נתניהו, למרות עמדתי העקרונית שנאשם בפלילים אינו ראוי להיות ראש הממשלה וחרף הנזק שגרם במלחמתו נגד מדינת החוק, מערכת המשפט ומשטרת ישראל, כי זה הרע במיעוטו. אך ביטול/דחיית המשפט הוא חציית קו אדום שמקומה לא יכירנה במדינת חוק. יתר על כן, מאיפה הרעיון שהסכמים קואליציוניים בין מפלגות יכולים לבטל או לדחות משפט? איך בדיוק? האם פוליטיקאים החליטו על המשפט ופוליטיקאים יכולים לבטל אותו? הרי בדבריה של תמיר היא כמעט מאוששת את הקונספירציה על פיה החקירות, כתבי האישום והמשפט של נתניהו הם פוליטיים. אלא אם כן תמיר מוכנה לבטל את עצמאות מערכת המשפט והכפפתה למערכת הפוליטית. אבל הרי היא עצמה, הציגה את העסקה, כדחיית המשפט תמורת "שמירה על האוטונומיה של בית המשפט העליון". איך אפשר לשמור על האוטונומיה של המערכת המשפטית ולבטל משפט בהסכם בין מפלגות?

* על מלא – במאמרו השבועי ב"ישראל היום" מתח יוסי ביילין ביקורת על הגורמים במרכז ובשמאל הקוראים להצטרפות לממשלת נתניהו כדי לרסן את ההקצנה ימינה ולאזן את הממשלה.

לטענתו, יש לתת למדיניות ה"ימין על מלא" לפעול ללא מיצרים, למרות המחיר הכבד שכולנו נשלם על כך, כי רק הכישלון של מדיניות זו, ללא יכולת להאשים מישהו שבלם אותה, יביא להתפכחות ולהצלת הדמוקרטיה.

זו הגישה של לנין, שככל שיהיה רע יותר – יהיה טוב יותר.

כדאי לזכור, שתהליך ההקצנה שהביא בסופו של דבר לעליית הכהניזם, הוא תוצאת המחיר הכבד שכולנו שילמנו על כישלון המדיניות של "שמאל על מלא", שביילין היה מאדריכליו. יהיה זה אסון כפול ומכופל, אם כישלון עקוב מדם של מדיניות "ימין על מלא" יגרום לריאקציה שתחזיר אותנו למדיניות "שמאל על מלא", כפי שמקווה ביילין.

האם אנו עם טיפש כל כך, שמנסה לפתור מצבים מורכבים בפתרונות "על מלא" של זבנג וגמרנו?

עלינו לשקם את החוסן הלאומי והחברתי, שמאפשר לקיים בהצלחה את מדינת ישראל ולקדם אותה להישגים כבירים, מתוך הבנה שאין בעתיד הנראה לעין פתרון לסכסוך, ושיש לנהל את הסכסוך בתבונה ובאורך רוח, ולא לזנות אחרי מקסמי שווא "על מלא".

* הפקרות ביטחונית – כפי שכתבתי פעמים רבות, אני מתנגד עקרונית לתפקיד סגן שר. הניהול הראוי של משרד ממשלתי, הוא שנבחר ציבור עומד בראשו ומתחתיו הדרג המקצועי בראשות המנכ"ל. אין שום סיבה לעוד נבחר ציבור במשרד.

אם כך סגן שר – קל וחומר בן בנו של קל וחומר שר נוסף במשרד. את הפטנט המוזר הזה המציא נתניהו, בהיותו שר האוצר, כאשר מינה את מקורבו מאיר שטרית, ששרון התכוון לדחוק אותו אל מחוץ לממשלה, לתפקיד שר במשרד האוצר. חזר על כך גנץ בממשלת האחדות, כאשר מינה את מיכאל ביטון לתפקיד שר במשרד הביטחון.

וכעת עומדים למנות שר במשרד הביטחון ושר במשרד החינוך. המינויים של שטרית וביטון היו מיותרים, אך לפחות היו אלה מינויים של השר, שבחר לתפקיד חבר מפלגתו ואיש אמונו ובחר איזה תחומים להפקיד בידיו. הפעם עוד לא מונה השר, וכבר הושתל למשרדו, מעל לראשו, שר ממפלגה אחרת, נקבעו סמכויותיו וברור שכפיפותו בפועל לא תהיה לשר הביטחון אלא ליו"ר מפלגתו, סמוטריץ', וכנראה יהיה זה אפילו סמוטריץ' עצמו, שמבחינתו הוא כפוף ישירות לאלוהים. זה הזוי ומנוגד לכל סדרי ממשל תקינים.

מי שיכנס לתפקיד שר הביטחון, כנראה יואב גלנט (מינוי ראוי בהחלט), יכנס מראש לתפקידו כשר קצוץ כנפיים, אם לא כברווז צולע, אחרי שהוצא ממנו אחד מתחומי האחריות המשמעותיים ביותר של שר הביטחון מאז מלחמת ששת הימים – האחריות על יהודה ושומרון. זאת, בנוסף לפיגוע של הוצאת כוחות מג"ב ביהודה ושומרון מפיקודו של אלוף פיקוד המרכז לפיקודו של בן גביר, מה שעלול להפוך את מג"ב למיליציה כהניסטית. זו הפקרות ביטחונית ממדרגה ראשונה.

* כבוד השר – למנות את בן גביר לשר לביטחון פנים זה כמו למנות את עופר כסיף לשר הביטחון.

וכדי שכסיף יסכים להתמנות לשר הביטחון, ישונו החוקים כך שכל סמכויות הרמטכ"ל ואלופי צה"ל יבוטלו ויעברו אליו.

טירוף מערכות.

* התנקשות במשטרת ישראל – גם אילו אדם נורמטיבי היה מתמנה לשר לביטחון פנים והיו הופכים אותו למפכ"ל בפועל – הייתה זו פוליטיזציה נואלת של המשטרה ופגיעה קשה בדמוקרטיה ובשלטון החוק.

קל וחומר כשהשר המיועד הוא הפרחח הכהניסט, פורע חוק סדרתי כל ימיו.

מי האמין שעוד נתגעגע לסוס הטרויאני אמיר אוחנה, השר הגרוע בתולדות ממשלות ישראל.

* כיאה למדינת עולם שלישי – בכל השנים שבהן תנועת החירות/גח"ל/הליכוד, בהנהגת בגין, הייתה באופוזיציה, היא לחמה נגד קיומו של משרד המשטרה. לטענת בגין ומפלגתו, כפיפות של המשטרה לשר, שהוא אישיות פוליטית, עלולה להביא לפוליטיזציה של המשטרה, שתפקידה לשרת את אזרחי המדינה, ותהיה בכך פגיעה בחירות האדם ובזכויות האזרח. בגין טען, שמשרד משטרה יאה למדינת עולם שלישי ומקומו לא יכירנו במדינה דמוקרטית.

בנאומו בכנסת, בו הציג את ממשלתו, ב-20 ביוני 1977, אמר בגין: "נבטל את משרד המשטרה, שאין כמוהו בשום מדינה דמוקרטית, ונעביר את שטחי פעולתו של משרד זה למשרד הפנים".

ואכן, בשש שנות שלטונו של בגין ובממשלתו הראשונה של שמיר, לא היה משרד משטרה. רק בהקמת ממשלת האחדות הלאומי ב-1984, כשצריך היה לתת תפקידים לשרים משתי המפלגות, הוקם מחדש המשרד. לימים שונה שמו למשרד לביטחון פנים וכעת לשם המגלומני המשרד לביטחון לאומי.

אני בעד קיומו של משרד לביטחון פנים, אך מסכים עם חששותיו של בגין מפני המשמעות של פוליטיזציה של המשטרה. האיזון העדין הוא שיש שר והוא קובע מדיניות, אך אין לו סמכות בנוגע להפעלת הכוח וכמובן לא בכל הקשור לחקירות ולמדיניות החקירות.

כעת מחבלים בעיקרון החשוב הזה והופכים את השר למפכ"ל-על. וזה לא סתם שר, אלא פשיסט גזען ופורע חוק כל חייו. טירוף מערכות.

* אי תלות – בשנותיה הראשונות של המדינה, עת עוצבה מערכת המשפט הישראלית, הציע ראש האופוזיציה ויו"ר תנועת החרות מנחם בגין, ששופטי בית המשפט העליון ימונו לתפקיד לכל חייהם. איני חושב שזה רעיון מוצלח, בשל החשש שמא כושרם המנטלי של שופטים בזקנתם המופלגת ישבש את כושר השיפוט שלהם. אגב, בגין היה ער לסכנה ואף הציע מנגנון להחלפת שופט שיכולת תפקודו נפגעה. אף שהרעיון כמות שהוא אינו מוצלח, המחשבה שעומדת מאחוריו נכונה מאוד. הרעיון נועד להבטיח את עצמאותו המוחלטת של השופט, מרגע היבחרו, כדי שאי התלות בשלטון תהיה מוחלטת. "הסכנה הגדולה ביותר לחופש האזרח ולמדינה דמוקרטית", אמר בגין, "היא כאשר השופט יהיה תלוי במישהו מלבד בחוק ובמצפונו".

הצעתו של בגין לא התקבלה, אך הוחלט שהשופטים יכהנו עד גיל שבעים, שבאותם ימים היה גיל מופלג, לפחות כמו גיל שמונים בימינו. וכעת, יריב לוין, המיועד לתפקיד שר המשפטים, מציע להוריד את גיל הפרישה ל-67, ואף לעשות זאת באופן רטרואקטיבי ובכך להיפטר לאלתר מארבעה שופטים מצוינים שאינם לרוחו, ולהכניס במקומם, בשיטה שהוא מציע, שמשמעותה האמתית היא שהרשות המבצעת תמנה את הרשות השופטת שתהפוך תלויה בה, ארבעה שופטים לטעמו, שיהיו חייבים לו את משרתם.

הצעה זו היא חלק מהמהלך הגדול לפגיעה ברשות השופטת ובעצמאותהּ, להחלשתהּ ולהפכהּ לאסקופה נדרסת של השלטון.

* הסירו ידכם הגסה מהחברה למתנ"סים – מכל התפקידים הרבים בהם שירתתי בחיי, לא היה תפקיד שאהבתי כמו את תשע שנותיי בניהול מתנ"ס הגולן. לא היה תפקיד שבו חשתי, כמו בתפקיד זה, השפעה ישירה על כל תושב בגולן, על כל ילד בגולן, בשיפור איכות חייהם, בטיפוח הקהילתיות ביישוביהם ובקהילת הגולן שהוא קהילה של קהילות, בחינוך החברתי קהילתי, בחיי התרבות והספורט, בהקמת יחידה לאזרחים ותיקים (מה שנראה תמוה אז, בגולן הצעיר), בהקמת היחידה לבעלי צרכים מיוחדים, בעשיה ענפה בהתחדשות יהודית והקמת יחידה להתחדשות יהודית (היום – מרכז "עיינות", שאותה ניהלתי לאורך כל שנותיי כמנהל) ועוד ועוד. ונהניתי מאוד מהיותי חלק מארגון נפלא, הארגון החברתי החשוב ביותר בישראל – החברה למתנ"סים. מכל ההחלטות שקיבלתי בחיי, השגיאה החמורה ביותר, שאני מתחרט עליה בכל מאודי, הייתה ההתפטרות הנחפזת, בשל מחלוקת חריפה עם ראש המועצה, מניהול המתנ"ס ועזיבת החברה למתנ"סים. וגם היום, 12 שנים אחרי שסיימתי את תפקידי, אמנם עזבתי את המתנ"ס, שנקרא היום המרכז הקהילתי, אך המרכז הקהילתי לא עזב אותי. הוא חלק ממני והוא יקר לי ואני עדין מעורב בו כחבר צוות ההיגוי של מרכז "עיינות". ועדין אני קשור לחברה למתנ"סים, היקרה לי כל כך. אני עוקב אחרי החברה, שעוברת מפעם בפעם טלטלות ואיומים, בעיקר מצד פוליטיקאים שלא כל כך מבינים את משמעות החברה ולא בטוח שזה כל כך מעניין אותם.

באמצע שנות השישים, ראה שר החינוך והתרבות זלמן ארן את העזובה החברתית והתרבותית בעיירות הפיתוח ובשכונות, וחיפש דרכים לחולל שינוי עומק, שייתן מסגרת, השתייכות והזדהות באותם מקומות ובעיקר לנוער באותם אזורים. הוא הטיל את המשימה על חיים ציפורי, איש אגף התרבות במשרד, שאותו זיהה כמנהיג צעיר בעל מעוף, חזון וכושר ביצוע. המודל שלהם היה המרכז הקהילתי בקהילות היהודיות בארה"ב. ציפורי הקים את החברה ב-1969בעשר אצבעותיו, עיצב את דמותה כתנועה חברתית ואת דמות המתנ"ס וניהל אותה ביד רמה במשך 15 שנים, עד יומו האחרון. הוא נפטר בן 48 ב-1984. לא זכיתי להכיר את ציפורי, אך בהיותי בחברה הכרתי את תלמידיו וממשיכי דרכו, וגמעתי דרכם ובקריאת כתביו את תורתו.

לא אכנס כאן למבנה המורכב של המתנ"ס, ולאופן שבו הוא פועל כעמותה עצמאית, עם הנהלה ציבורית, באחריות הרשות המקומית, שהוא הזרוע הקהילתית שלה, ובשילוב החברה למתנ"סים שהיא חברה ממשלתית, הבוחרת, בשילוב עם הרשות המקומית, את מנהל המתנ"ס, מעסיקה אותו, מכשירה אותו ומלווה אותו. מבולבלים? אכן, זה מבנה מורכב אך גאוני, שאולי אכתוב עליו בהרחבה בהזדמנות.

לא בכדי הוקמה החברה בידי משרד החינוך והתרבות. שם מקומה הטבעי. כאשר פוצל המשרד והוקם משרד התרבות והספורט, היה היגיון מסוים במעבר שלו למשרד החדש, אך בשל המקום המרכזי כל כך של החינוך החברתי קהילתי בעבודת המתנ"ס, הוא נשאר במשרד החינוך.

והנה, התבשרנו השבוע שהחברה למתנ"סים עוברת למשרד הפנים. התפלצתי כאשר שמעתי על כך. נחמץ לבי. מה פתאום משרד הפנים? מה למשרד הפנים ולמתנ"סים? "אריה דרש". כן, אותו עבריין סדרתי מושחת, שהתנאי שלו להצטרפות ש"ס לממשלה הוא חקיקה פרסונלית מושחתת עוד לפני הקמת הממשלה שתאפשר לו לחזור ולכהן בממשלה, אינו מסתפק במשרד הפנים כפי שהוא (עם משרד הבריאות כבונוס). זה קטן עליו. הוא רוצה עוד, פיצוי על ויתורו על משרד האוצר והסכמתו לרוטציה עם סמוטריץ'. הוא דרש את החברה למתנ"סים, ונתניהו – מה אכפת לו? נתן לו את מבוקשו. מה לדרעי ולחברה למתנ"סים? החברה למתנ"סים היא חברה ממשלתית עתירת כוח אדם, והוא רואה בה כר למינויים פוליטיים. הוא עלול לנצל את כוחו והשפעתו על הרשויות המקומיות, כדי לסחוט מהם מינויים פוליטיים, בלתי מקצועיים, של אנשיו ביישובים השונים כמנהלי מתנ"סים. זה יהיה הרס החברה למתנ"סים ומכה קשה לחברה הישראלית.

בתהליך של הרכבת הגועליציה, משרד החינוך מתרסק ואגפיו השונים מושלכים לכל עבר, למשרדים השונים, כדי לספק את תאבונם של פוליטיקאים תאבי כוח ושליטה, ללא שום היגיון וללא שום שיקול ענייני של טובת החינוך בישראל. כחלק ממכירת החיסול הזאת, הונפה יד גסה על החברה למתנ"סים. עצוב ומדאיג.

* אולי דווקא עדיף – אם מירי רגב עומדת להתמנות לשרת החינוך (!) אולי דווקא עדיף שפירקו את המשרד.

* יודע רשע נפש בהמתו – לנוכח ההסכמים הקואליציוניים ההרסניים, המנוגדים בתכלית לאינטרס הלאומי, לא נותר אלא לקוות שנתניהו נשאר נתניהו וכדרכו יפר את ההסכמים.

הבעיה היא שבן גביר, סמוטריץ' ודרעי לא פראיירים. יודע רשע נפש בהמתו. ולכן, הם מסנדלים אותו בחקיקה לפני הקמת הממשלה כתנאי להקמתה. וסביר להניח שבניגוד לגנץ, הם לא ישאירו לו קצה חוט בתוך החקיקה להונות אותם.

* נגד כפיה – אני נגד כפיית לימודי ליבה.

מי שרוצה לשלוח את ילדיו לבי"ס שאינו מלמד ליבה – שישלח.

אבל אסור שמשלם המסים יממן את המוסדות הללו ולו באגורה שחוקה.

מי שרוצה לשלוח את ילדיו לבי"ס, שאינו מלמד ליבה – שיממן זאת מכיסו.

* סטטוס קוו נוסח גפני – חצי מהעם יחרף את נפשו על הגנת המולדת וחצי ישתמט.

המחנה הלאומי…

* האתיקה הפרוטסטנטית של סמוטריץ' – סמוטריץ' אמר בראיון לעיתון החרדי "משפחה", שגישתו הכלכלית תהיה על פי התורה. הלוואי שגישתו הייתה ברוח החקיקה הסוציאלית של התורה ושל ההלכה וחזון הצדק החברתי של נביאי ישראל. בינתיים אני שומע מפיו את האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם בתרגום לעברית.

* ממשלת המשך – תמכתי בממשלת בנט-לפיד, אך התמיכה לא הייתה מלאה; היו נושאים שבהם התנגדתי לדרכה. הבולט שבהם היה המדיניות של שר האוצר ליברמן ושר החקלאות פורר להרס החקלאות הישראלית.

חוששני, שהנושא היחיד שבו הממשלה החדשה תהיה ממשלת המשך, יהיה הנושא הזה.

* מרד לא לגיטימי – ליברמן לא קרא למרד מסים אלא העריך שזה מה שיקרה, ובכל זאת דבריו חמורים.

כל עוד יש בישראל בחירות וניתן להיאבק בממשלה ולהחליף אותה בבחירות, מרד מסים אינו לגיטימי.

ליברמן אינו פרשן. אם הוא מעריך שזה מה שיקרה, עליו לגנות מרד כזה ולצאת נגדו.

אגב, הדבר נכון גם למי שמסביר לנו שאם ננסה לגייס בכפיה את החרדים הם ימרדו ולא ישרתו.

* המועמד האידיאלי – יריב לוין נבחר לתפקיד יו"ר הכנסת הזמני. גם היו"ר הקבוע יהיה מהליכוד.

יש בליכוד מועמד אידיאלי ליו"ר הכנסת, שכאילו נולד ונועד לתפקיד – יולי אדלשטיין. (ואל תספרו לי את השטות על כך שהוא הפר צו בג"ץ. שקר. הוא לא הפר שום צו. להיפך, כאשר הוצא צו שמצפונו לא איפשר לו לקיימו, הוא התפטר. כך ראוי. ואגב, הוא צדק בביקורתו על הצו).

גם ח"כ דני דנון יכול בהחלט להיות יו"ר כנסת טוב, מכובד, מכבד וממלכתי.

אפילו אקוניס.

רק לא אמסלם החוליגן.

* ראש לה-פמיליה הפרלמנטרית – דודי אמסלם הוא ביריון חוליגן, ראש לה-פמיליה הפרלמנטרית. למנות אותו ליו"ר הכנסת, זה כמו למנות את מרדכי וענונו ליו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית.

* כפיפות הכנסת – מי יקבע מי יהיה יו"ר הכנסת? נתניהו. כחלק מסבב התפקידים בליכוד. מה זאת אומרת? ראש הרשות המבצעת יקבע מי יעמוד בראש הרשות המחוקקת? כן. זה המצב בישראל. זה היה המצב תמיד ובשנים האחרונות הכפיפות, בפועל, של הכנסת לממשלה הולכת ונהיית חדה יותר. אם ריבלין ואדלשטיין התייחסו לתפקידם כאל תפקיד ממלכתי, הרי שיריב לוין לא הסתיר את היותו שליחו הפרלמנטרי של ראש הממשלה. גם מיקי לוי היה קרוב יותר למודל של לוין מאשר למודל של שפרינצק עד אדלשטיין. אני עוד זוכר שלקראת הצבעות ספציפיות הוכרז על הטלת משמעת קואליציונית. היום אין מטילים משמעת על הצבעה – המשמעת הקואליציונית היא על כל ההצבעות. על כל הצבעה על סעיף קטן בחוק זניח חלה משמעת קואליציונית. נדירים המקרים שבהם ניתן חופש הצבעה.

יריב לוין דיבר בנאומו, אחרי היבחרו ליו"ר (הזמני?), על הפגיעה במעמד הכנסת. הוא כיוון את חיציו לבית המשפט העליון, אבל הפגיעה האמתית במעמד הכנסת, היא ההשתלטות של הממשלה על הכנסת. הרצון להכפיף את בית המשפט העליון לכנסת (חוק התגברות אוטומטי של הרוב הקואליציוני, רוב לפוליטיקאים בוועדה לבחירת שופטים, בחירת נשיא בית המשפט העליון בידי הכנסת) – משמעותה האמתית היא הכפפת בית המשפט העליון לממשלה. ובעצם – לראש הממשלה.

כאשר הרשות המחוקקת והרשות השופטת כפופות, למעשה, לראש הממשלה, זו ארדואנוקרטיה.

* החנופה והסטירה – פנחס ספיר, שר האוצר המיתולוגי, נהג לומר ש"על חנופה עוד אף אחד לא קיבל סטירה".

מסתבר שהוא טעה. הנה, מה ישראל כץ לא עשה כדי להחניף לנתניהו? הוא השפיל את עצמו והסכים להכשיל את עצמו כשר האוצר, למען האינטרסים הפרטיים הנכלוליים של נתניהו, ולהיכנס להיסטוריה כשר האוצר היחיד בתולדות המדינה שלא העביר תקציב. הוא אץ רץ לעמוד ליד נתניהו במופע האימים במסדרון בית המשפט. וכעת הוא מתחנן לפירורים, ואם ישיג משהו, זה בזכות התארגנות הארבעה, הח"כים שהתאגדו ללחוץ על נתניהו, בתקווה שהוא ייסחט כפי שנסחט בידי בן גביר, סמוטריץ', מעוז, דרעי וגולדקנופף.

שנים אני מצפה למרד בליכוד, של ח"כים שימאסו בתרבות הביביסטית שמחקה את ערכי הליכוד. והנה, כשכבר יש איזו ספק-מרידונת, היא אך ורק על רקע של מאבק על השלל. מי מקיפים את ישראל כץ? דוד ביטן, מי שהיה נער שליחויות חנפן של נתניהו וכעת הוא נאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים. אמסלם, שהחליף את ביטן בתפקיד נער השליחויות החנפן, הביביריון החוליגן, שמאס בנתניהו כיוון שאינו מספיק ביביסט לטעמו. חיים כץ, עבריין מורשע, שיצא בזול בזכות עסקת טיעון. אם אלה ה"מורדים", למה עוד אפשר לקוות?

* מטאטא חדש – ישנם שני מודלים להתייחסות שר חדש או ממשלה חדשה, ליוזמות ותכניות של קודמותיה.

מודל א', הוא המשך היוזמה ולקיחת כל הקרדיט עליו, תוך השכחת חלקו של השר הקודם.

מודל ב', הוא זריקה אוטומטית לפח של כל מה שעשה השר הקודם כדי שיהיה ברור שבא מטאטא חדש.

המודל הראוי, של להכיר תודה לשר היוצא, לפרגן לו ולהמשיך אותו, אינו מתיישב עם ה-DNA של מי שבחרו במקצוע הפוליטיקאי.

הממשלה היוצאת החליטה על התכנית הלאומית חסרת התקדים ומרחיקת הלכת לפיתוח הגולן ולהכפלת ההתיישבות בגולן. התכנית כבר מיושמת בשטח.

איך תתייחס הממשלה החדשה לתכנית?

אני מקווה מאוד שעל פי מודל א'.

* צביעות – "הגדה המערבית" אמר נתניהו בראיון לערוץ סעודי, ולא נעו אמות הסיפים. זוכרים את מסע ההסתה שהוביל נתניהו נגד בנט כשאמר זאת? והרי המחויבות של בנט ליהודה ושומרון גדולה לאין ערוך יותר משל נתניהו.

* השירות הלאומי של בנט – העיתונאי החרדי יאיר לוי פרסם התנצלות בפני נפתלי בנט על פרסום המידע השקרי על השיפוצים שנעשו כביכול בביתו. "אני מתנצל בפני ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט על שהוצאתי את דיבתו בפרסום דבר שקר כאילו שיפץ את ביתו הפרטי על חשבון המדינה, כאשר בפועל מדובר היה בהצבת אמצעי אבטחה סביב ביתו על פי דרישות השב"כ. בנט נענה לבקשת השב"כ, שלא להיכנס למעון בבלפור בשל הצורך לבצע עבודות שידרוג אבטחה חיוניות. רוה"מ בנט לא השביח את ביתו ולא לקח לכיסו ולו שקל אחד. אני מצר על הדברים שפרסמתי, ומבקש את סליחתו של רוה"מ בנט, אשתו וילדיו על עוגמת הנפש שגרמתי להם". מה גרם ללוי להתוודות על שקריו הנתעבים ולהתנצל עליהם? שמא מצפונו הציק לו והדיר שינה מעיניו? שמא האיש חזר בתשובה ומכה על חטא היותו נשא של תוצרי תעשיית השקרים וההסתה של נתניהו? לא. מה שהביא אותו לווידוי ולהתנצלות היה מכתב התראה מעו"ד.

בעבר שללתי את השימוש של פוליטיקאים בתביעות משפטיות נגד עיתונאים ואזרחים, כי סברתי שעליהם לדעת לספוג זאת כמחיר נלווה לעשייתם הפוליטית. אולם לנוכח מסע השקרים וההסתה שהפיל ממשלה, באמצעות טרור אישי נגד החוליות החלשות בקואליציה ובני משפחותיהם והמסע הנתעב במיוחד נגד נפתלי בנט, שיניתי את דעתי. בעיניי, חובתו הלאומית של בנט לצאת למסע, שנועד לשבור את תעשיית השקרים, באמצעות תביעות משפטיות. יש להכות ברֶשָׁע הזה בכיס. כן, תביעות אישיות נגד מפיצי הרעל וממציאיו. גם נגד מפיצי העלילה על "מס עבאס" של "ממשלת האחים המוסלמים". זו חובה לאומית להגנה על הדמוקרטיה הישראלית מפני הטרור הפנימי שהרים עליה יד גסה. אני שמח, שבנט אכן עוסק בכך. ברנש כמו יאיר נתניהו צריך לבלות את מלוא זמנו בבתי המשפט, בתביעות של קורבנות ההסתה והשקרים שלו (אח"כ הילד-בן-השלושים-פלוס, החצוף והמפונק, ידרוש שהמדינה תשלם את הפיצוי שיושת עליו). וכך גם שאר אנשי התעשיה. ולא רק ראשיה, אלא גם נשאיה, עיתונאים שביודעין ובמזיד הפיצו את השקרים ואת העלילות.

אני מקווה מאוד שבנט יחזור לחיים הפוליטיים ולהנהגת המדינה. אולם כעת, השירות הלאומי שלו צריך להתמקד בשבירת תעשיית השקרים וההסתה.

* כולו פוזה – בהתחלה הוא היה איש של ברק. ככזה, הוא היה מהמושחתים הראשיים בפרשיות עמותות ברק. לאחר מכן הודה והתוודה בשחיתותו והפך לנושא הדגל של המלחמה בשחיתות ויצא נגד ברק בחריפות. ואח"כ שב והריץ את ברק. באיזה שהוא שלב הוא הקים את "השמאל הלאומי", שאגב הזדהיתי עם רבים ממסריו, אם כי לו אישית לא האמנתי. אף פעם לא האמנתי. וכאשר החלה המחאה החברתית ב-2011, הוא ניסה לתפוס עליה טרמפ ולהציג אותה כמיזם שלו, אך חיפפו אותו משם. אח"כ היה ממובילי המחאה המכוערת נגד מנדלבליט, במתקפה הדו ראשית על שלטון החוק: מצד אלה שתבעו ממנו להאשים את נתניהו, כשבקושי החלו החקירות ומצד אלה שתבעו ממנו לזכות את נתניהו בלי קשר לחקירות. המתקפה על מנדלבליט בשם המלחמה בשחיתות הייתה מטרידה ואלימה, והוא היה מהאלימים והבוטים ביותר בתוכה. ובהמשך הוא היה מהבלפוריסטים הבוטים ביותר, והתבטא כאחרון האנרכיסטים. ועכשיו הוא הפך למגן הביביזם, עם המתקפה שלו נגד מי שיוצאים נגד הממשלה הנרקמת, וכהרגלו בצורה בוטה, ארסית, קיצונית – הצגתם כמי שמסרבים לקבל את תוצאות הבחירות (אמירה מטומטמת, הרי לפיה כל מחאה נגד השלטון, וכל חייו הוא מחה נגד השלטון, היא סירוב לקבל את תוצאות הבחירות), ברוח הארדואניסטית שלפיה תוצאות הבחירות הן מחיקת המיעוט בשם "רצון העם". הוא אף קרא לשב"כ להתערב כדי לעצור את ה"מרד". פסיכופט.

אף פעם לא האמנתי לישראלי המכוער אלדד יניב. מעולם לא. באף גלגול. ואף פעם לא הסתרתי את אי האמון שלי בפוזות שלו. כשהוא הקים מפלגה בשם "ארץ חדשה" כיניתי אותה "מפלגת הישראלי המכוער". אלדד יניב. תמיד כולו פוזה. בכל פעם מחליט לרכב על איזה גל, ותמיד להתבלט בתוכו כבוטה ביותר, כקיצוני ביותר. אבל הוא הבלתי אמין ביותר, בכל גלגול שלו. גם בגלגול החדש.

איני מסכים עם הטוענים שהוא התקרנף. מעולם לא הייתה לו דעה. מעולם לא היה בו שום דבר אותנטי. אלה שטוענים שהוא התקרנף, הם אלה שמחאו לו כפיים כאשר הפוזה שלו התאימה להם. כפי שהיום הביביסטים והכהניסטים מוחאים לו כפיים.

אני לא מופתע מהפוזה החדשה שלו. לא, איני טוען שצפיתי אותה. פשוט אף פעם לא אופתע משום פוזה שלו והיפוכה.

* מסריח אבל כשר – בעקבות החקיקה הפרסונלית השבוע בכנסת, הציג בנימין טוביאס ב"ידיעות אחרונות" 5 חוקים פרסונליים שהתקבלו בעבר. מתוך 5 הדוגמאות שהוא הציג, אחת אינה נכונה והשניה אינה מדויקת. הדוגמה שאינה נכונה היא שינוי בחוק יסוד שנועד לאפשר לגונן שגב ואלכס גולדפרב, שפרשו מצומת, להצטרף לממשלת רבין. זה לא נכון. על פי החוק שנחקק ב-1991, נאסר על ח"כ שפרש מסיעתו להתמודד בבחירות הבאות או לקבל תפקיד כלשהו בתמורה לפרישתו. עד אז לא הייתה כל מגבלה. אותו חוק קבע שפרישה של שליש מן הסיעה, נחשבת פילוג, והפורשים הם סיעה לכל דבר. בפברואר 1994 פרשו שלושה ח"כים מסיעת צומת שבהנהגת רפול – גונן שגב, אלכס גולדפרב ואסתר סלמוביץ'. כיוון שסיעת צומת מנתה 8 ח"כים, הם היו מעל לשליש הסיעה, הוכרו כסיעה – סיעת יעוד, ולא הייתה כל מגבלה על מינוי חבריהם לשר וסגן שר בממשלה. זה היה מסריח, אבל כשר.

הדוגמה שאינה מדויקת היא "חוק חלוץ", הצינון של שלוש שנים לבכירי מערכת הביטחון, לפני כניסתם לחיים הפוליטיים. טוביאס כותב שהחוק נחקק כדי לבלום את הרמטכ"ל דן חלוץ, שהיה פופולרי מאוד, להיכנס לפוליטיקה. אולם החוק הזה נחקק ב-2007, אחרי שחלוץ התפטר מתפקידו וממש לא היה פופולרי, להיפך, מעמדו הציבורי היה בשפל המדרגה. הרמטכ"ל היה אשכנזי, שאכן היה פופולרי מאוד, והחוק בהחלט היה פרסונלי, שנועד לחסום את אשכנזי, וזכה לכינוי "חוק אשכנזי".

* מרי אזרחי אלים – בעוד נזרקות לחלל האוויר אמירות הזויות וחסרות אחריות על "מרי אזרחי" עאלק, מתקיים כאן בפועל מרי אזרחי אלים, של הפלגים החרדיים הקיצונים. איני מדבר על ההשתמטות ההמונית מצה"ל, שלמרבה החרפה היא מסריחה אך הוכשרה בידי ממשלות ישראל לאורך השנים. אני מדבר על הפלגים שמתפרעים ומשתוללים בירושלים ובבית שמש, בכל פעם בשל עילה אחרת.

פעם כיוון שעצרו עריקים, שלא התייצבו בבקו"ם לקבל את הפטור להשתמט. כלומר, מדובר בהתרסה נטו, באי ציות מזוקק, לא כלפי השירות הצבאי עצמו אלא כלפי אקט של קבלת אישור מן הריבונות להשתמט. פעם הפגנות אלימות נגד הרכבת הקלה ופגיעה בתשתיות שלה כדי לעכב את הקמתה. פעם מדובר באלימות נגד חנויות הסלולר שאינן נכנעות לוועד הרבנים הטרוריסטי שמנסה למנוע מחרדים שימוש בטלפון נייד. ובחמישי בלילה, כאשר נעצר חשוד בהצתת חנות סלולר, שוב יצאו המופקרים להתפרעויות אלימות בירושלים, שבעטיים נפצעה קשה עוברת אורח.

איפה המשילות? איפה הריבונות? איך נותנים להם כל כך הרבה שנים למרוד במלכות ולפרוע פרעות בישראל?

* אנרכיסט – בן גביר גינה את הפרעות האלימות והעקובות מדם של חרדים בירושלים ואמר: "אלימות היא אנרכיה".

איך אמר רבי יוחנן?  "ליסטים בליסטיותו יודע" (בבא מציעא, פ"ד ע"א), כלומר שודד מקצועי מבין בענייני שוד. אדם שכל חייו אלימות – מבין באלימות ומיטיב להגדיר את עצמו – אנרכיסט.

המשטרה היא הגורם היחיד המוסמך להפעיל כוח כלפי אזרחים. הפקרת המשטרה בידי אנרכיסט אלים היא שערוריה. שינוי החוק כדי שהוא יוסמך להפעיל את הכוח, כמו במדינת עולם שלישי, היא הפקרות.

* דיבה נגד אלפר – רוגל אלפר, שעיקר האובססיה שלו בפשקווילים האחרונים היא ההבהרה שהוא אינו יהודי, ושהבעיה הגורמת לכל הצרות בישראל ובעולם היא ההמצאה של אלוהים ואם נמחק אותו נמחק גם את כל הבעיות ויהיה כאן נפלא וכד', פרסם פשקוויל נאצה נגד בנט. מה הוא רוצה מבנט? הוא גזען. טוב, זה ידוע, כולנו גזענים. אבל מה הפעם? תביעת דיבה של בנט נגד "רב" פרחח, שהדיבה – אומנותו, שטען נגד בנט שאמא שלו אינה יהודיה ומכאן שגם הוא לא יהודי. לטענת אלפר, התביעה היא גזענית, כי נקודת המוצא שלה היא "עליונות יהודית", כאילו יש בעיה בלהיות לא-יהודי.

נראה לי שאלפר עלול לתבוע מישהו שיאשים אותו שהוא יהודי.

* סתם אנטישמי – רוגל אלפר פרסם פשקוויל שבו הסביר שכבר אינו יהודי. אם כך, הוא כבר לא אוטו-אנטישמי אלא סתם אנטישמי.

* מתי לוי מעצבן את השמאל – בפשקוויל שפרסם גדעון לוי ב"הארץ" הוא הסביר ש"מותר לשנוא את חיילי צה"ל". וכל המאמר היה מפגן של שנאה לחיילים, שנאה לחייל הבודד בקצה ולחיילי צה"ל כקולקטיב.

ימים אחדים לאחר מכן, קטל אותו חיים לוינסון במדורו "צייצת מטכ"ל" במוסף "גלריה". הוא תקף אותו על צביעותו – על הסתירה בין שנאתו לחיילי צה"ל ולמדינת ישראל לבין הערצתו המיוחצנת לנתניהו. אם הוא כל כך שונא את החיילים, איך הוא כל כך אוהב את מי ששלח אותם למשימתם? אם הוא הגדיר במבצע "צוק איתן" את טייסי חיל האוויר "רעים", איך הוא הלך אח"כ להסתחבק עם מי ששלח אותם למבצע במסיבת יום הולדת לשרה, ואח"כ השתפך בדברי התפעלות מנתניהו?

הסברו של לוינסון לתופעה, הוא שאין לגדעון לוי אידיאולוגיה, אלא רק צורך ב"צומי". "התשובה לסתירה היא שאין כאן סתירה: אין כאן ערכים, אלא רייטינג, טראפיק, תשומת לב, רצון להישאר רלוונטי… מרוב התמכרות להטרלות והתרסות, מרוב טרוליזם לא רואים את היער. נעצבן את השמאל כשנכתוב בעד ביבי, נעצבן את הימין כשנכתוב נגד החיילים, מה זה משנה איך זה מתיישב? אתם צבועים! לא לוי, כמובן".

ההסבר שלי לתופעה שונה. כן, יש ללוי אידיאולוגיה. אידיאולוגיה רדיקלית, קנאית, דיכוטומית. גישתו אינה מבטאת מורכבות, כפי שהוא מנסה להציג אותה, אלא היא פשטנית להחריד. נקודת המוצא של השקפתו היא שיש סתירה בין מדינה יהודית ומדינה דמוקרטית. וכיוון שהוא בעד מדינה דמוקרטית, הוא נגד קיומה של המדינה היהודית כלומר נגד קיומה של מדינת ישראל. הדיכוטומיה שמטריפה אותו יותר מכל היא במושג "שמאל ציוני". הוא כמובן שמאלני, ובעיניו הניגוד המוחלט לשמאל הוא הציונות, האידיאולוגיה השנואה עליו והנתעבת בעיניו. ולכן, האנשים השנואים עליו ביותר, הם אנשי השמאל הציוני. וכיוון שנתניהו הוא יריבם הקשה ביותר של אנשי השמאל הציוני, ואויבו של אויבי הוא ידידי, הוא חבר לנתניהו.

אבל מה שמטריד אותי לא פחות מלוי, הוא מה שמייצג לוינסון. לאורך כל השנים שבהן לוי משתלח במדינת ישראל, בצה"ל ובחייליו ומזדהה בכל לבו עם האויב ועם הטרור, הוא היה לגיטימי בעיני לוינסון ובעיני רבים מן השמאל. הוא אולי קצת קיצוני, הם אמרו, אבל יש הרבה צדק בדבריו. אבל ברגע שהחל לכתוב דברי שבח והערצה לנתניהו, הם נזכרו שמדובר באדם מטורלל, חולה נפש ופתאום אף מגנים את כתביו נגד המדינה.

לוינסון לא הוקיע את מאמרו של לוי הקורא לשנוא את חיילי צה"ל. הוא פשוט כתב שאינו מאמין לו. "צר לי. אינני מאמין למילה במאמרו של גדעון לוי… ולפיו 'מותר לשנוא את חיילי צה"ל'… אינו אלא זעקה לתשומת לב". ולמה הוא לא מאמין לו? בגלל קשריו עם נתניהו. וכך הוא מסיים: "נעצבן את השמאל כשנכתוב בעד ביבי, נעצבן את הימין כשנכתוב נגד החיילים". סליחה, כשהוא כותב נגד החיילים הוא מעצבן רק את הימין? הוא לא מעצבן את השמאל? רק כשהוא כותב נגד נתניהו הוא מעצבן את השמאל?

מה הפלא שלוי כל כך נמשך לאנשי הימין הביביסטי, שכמותו גם הם רואים סתירה בין שמאל לציונות.

* כספי משלם המסים – ח"כ עאידה תומא סלימן תקפה את השרים חילי טרופר וליברמן על החלטתם למנוע תקצוב לתיאטרון אל סראיה ביפו, בשל הקרנת סרט התעמולה האנטי ישראלי "פראחה". בין השאר היא אמרה: "זה לא כסף פרטי של טרופר וליברמן, אלא כספי משלם המסים הישראלי".

היא הנותנת. כיוון שמדובר בכסף ציבורי של אזרחי ישראל, מובן מאליו שאין להשתמש בו למימון הסתה נגד מדינת ישראל.

* מבצע עומק במחנה הפליטים ג'נין – כל פעולה של צה"ל וכוחות הביטחון לסיכול טרור ולמעצר מחבלים במחנה הפליטים ג'נין נעשית תחת אש. בזכות המקצועיות של כוחותינו, לא שילמנו עד כה מחיר דמים, אך לא לעולם חוסן. כמות האמל"ח בידי המחבלים במחנה והתעוזה ההולכת-וגוברת שלהם, היא איום של ממש.

המציאות במחנה הפליטים ג'נין אינה דומה לשאר חלקי יו"ש ולכן הפעילות של צה"ל במקום צריכה להיות שונה. אין מנוס ממבצע עומק, מבית לבית, לאיסוף האמל"ח ולמיטוט תשתית הטרור במקום. צה"ל כבר ביצע בהצלחה פעולות כאלו וזה אפשרי.

באשר לנערה שנהרגה – כאשר המחבלים יורים על לוחמי צה"ל שבאים לסכל טרור, הם אשמים בתוצאות הירי. איננו צריכים להצטדק.  

* ההכרח לחסל את המחבל – אילו המ"פ ממג"ב לא היה מחסל את המחבל בחווארה, הוא היה פועל בניגוד לפקודות, חוטא לתפקידו ולא היה ראוי לתפקידו. בחיסול המחבל הוא עשה בדיוק את המתחייב בסיטואציה.

שלוש סיבות מצדיקות את הריגת המחבל – כל אחת בפני עצמה מספקת כדי לקבוע את החובה לחסל. האחת, היא העובדה שהמחבל היה חמוש בסכין ודקר את הנהג של המ"פ. השניה, שהוא ניסה לחטוף את נשקו של המ"פ. מי שחוטף נשק עושה זאת כדי לירות בו ולהרוג. אילו הצליח, לבטח היה הורג קודם כל את המ"פ וממשיך לירות ולרצוח יהודים. השלישית, היא שאחרי שהנשק של המ"פ נפל, המחבל כמעט הצליח לקחת אותו ורק הירי בו מנע זאת.

כל לוחם בצה"ל, במשטרה ובכוחות הביטחון יודע שבמקרה כזה עליו לחתור למגע ולחסל את המחבל.

* שיצפו במונדיאל – שלילת חירות וכליאת אדם מאחורי סורג ובריח בלי שום אפשרות לקבל החלטה על עצמו ועל סדר היום שלו ובלי לפגוש את משפחתו וחבריו, היא עונש כבד ביותר. בוודאי לאסירים המרצים שנים רבות בכלא. עצם הכליאה היא העונש ולא צריך גם לפגוע ברווחת חייהם של אסירים. אני לא שותף לטענות הפופוליסטיות על "בית הבראה". אפילו כלא בתנאי מלון הוא עונש כבד ואף כלא אינו מתקרב לבית הבראה.

כעת מירי רגב יוצאת בביקורת פופוליסטית על כך שמאפשרים לאסירים הביטחוניים לצפות במונדיאל. שיצפו במונדיאל, מה הבעיה?

* סינדרלה עם דגל השמדת ישראל – איני מבין את הישראלים שאוהדים את מרוקו במונדיאל. אני נגד מרוקו, לא כיוון שאני בעד עירוב פוליטיקה בספורט, אלא כיוון שאני נגד עירוב פוליטיקה בספורט. מי שעירבו פוליטיקה בספורט הם שחקני נבחרת מרוקו, המנפנפים בדגלי אש"ף. זו לא סתם פוליטיקה; זו פוליטיקה אנטי ישראלית. הם מניפים את דגל השמדת ישראל. אני מבין את האהדה הבסיסית ל"סינדרלה". בדרך כלל אני שותף לה. לא במקרה הזה, שבו הנבחרת מניפה את הדגל המגואל בדם יהודים.

* מונדיאל 2022 – כדורגל משחקים 90 דקות ובסוף גרמניה מפסידה.

* המתחזה – פרופ' עודד בלבן פרסם במוסף "הארץ" כתבת דיוקן על מורו ורבו של בן גביר, "הרב" כהנא שר"י, שהתמקדה בפעולתו בארה"ב בראשית דרכו. הוא הושתל בידי FBI כ"שמפניה" בחוגי הימין הקיצוני האמריקאי בראשית שנות ה-60, אך בפועל היה לפעיל אותנטי קיצוני שלהם ולכןFBI  ניתק את הקשר עמו והוא הפך ליעד מודיעיני. הוא היה קשור קשר הדוק למאפיה האיטלקית בארה"ב. פעולתו בימין הרדיקלי האמריקאי לא הייתה קשורה עדיין ליהדות או ציונות. אולם כשהקים את "הליגה להגנה יהודית" המשיך את הדרך הימנית רדיקלית, במלחמה, כולל פעולות טרור, לסיכול ההפשרה (הדטאנט) בין ארה"ב ובריה"מ, למרות שההפשרה הזאת פתחה לתקופה מסוימת (תחילת שנות השבעים) את שערי בריה"מ לעליית יהודים. במסווה של מאבק למען יהדות בריה"מ, המלחמה שלו הייתה נגד ההפשרה וגרמה לנזק למאבק למען העליה.

ומופיע שם גם הסיפור הבא: "כשהנהיג את תנועת הארבעה ביולי, לפני הפעילות ה'ציונית' שלו, חי כהנא חיים כפולים: בביתו בקווינס היה הרב כהנא, ואילו בדירתו בוושינגטון גילם כומר פרסביטריאני ממוצא דרום-אפריקני בשם מייקל קינג. בדמותו הפיקטיבית, ניהל כהנא רומן עם מזכירתו בתנועה זו, אסטלה דונה אוונס. אוונס קפצה אל מותה ביולי 1966 מגשר בניו יורק, לאחר שכהנא הודה, במכתב שהחליק אל מתחת לדלת ביתה יום לפני שהיו אמורים להינשא, שהוא נשוי ואב לארבעה. המכתב נמצא בין חפציה כאשר משו אותה במצב אנוש ממימי הנהר".

סיפור מזעזע. אבל האמת היא שמה שעשה כאשר התחזה לכומר הרבה פחות הזיק (וממשיך להזיק) ממה שעשה כאשר התחזה לרב.

* דוגמה אישית – יאיר לפיד התחסן נגד קורונה וזה חשוב. והוא הצטלם מתחסן, וזה חשוב, כי יש משמעות לדוגמה אישית, וחשוב לעודד את הציבור להתחסן.

אבל כשאני התחסנתי, לפני שבועות אחדים, עטיתי מסכה וכך גם האחות שחיסנה אותי. לפיד התחסן ללא מסכה וגם האח או הרופא שחיסן אותו לא עטה מסכה.

דוגמה אישית, כבר אמרנו?

* עמנואל גוטמן – הלך לעולמו פרופ' עמנואל גוטמן, מראשוני ומבכירי החוקרים בתחום מדע המדינה בישראל, וחוקר בעל שם עולמי. בן 99 בקֵרוב היה במותו. גוטמן עלה מגרמניה כנער, הצטרף להגנה, לאחר מכן התגייס לבריגדה היהודית בצבא הבריטי ולאחר תום המלחמה פעל במסגרת המוסד לעליה ב', שארגן את ההעפלה לא"י. משם נשלח למחנות המעפילים בקפריסין כדי לארגן שם סמינרים ללימוד עברית, יהדות וציונות. גוטמן היה מרצה בכיר למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, ולימד כמרצה אורח באוניברסיטאות רבות בעולם.

זכיתי ללמוד אצל פרופ' גוטמן קורסי מבוא למדע המדינה וקורסים בתחום החברה הישראלית, ואני זוכר אותו כמורה מצוין, דייקן, נעים הליכות ובעל חוש הומור, מרצה בקצב הכתבה במבטאו היקי. אחד הדברים שלמדתי ממנו, הוא שלילת הדיכוטומיה בין חילונים ודתיים. הוא נשא את דגל הרצף בעמדות כלפי הדת, בין חרדיות לאנטי דתיות. בסקרים מקיפים רבים שהקפיד לערוך מדי שנה, הוא לא שאל האם אתה דתי או חילוני, אלא הציג רצף ובו המושג "מסורתי", שעד אז לא היה קיים במחקר ובסקרים. הכנסת המושג "מסורתי" שינתה מאוד את תמונת הסקרים. בחלוקה הדיכוטומית, דומה היה שיש רוב גדול לחילונים ולעומתם מיעוט דתי. בחלוקה המורכבת, התברר לאורך שנים שרק מיעוט מגדיר עצמו חילוני, ושקיימת באוכלוסיה הישראלית נטיה עמוקה ורחבה למסורת היהודית. מחקריו וסקריו לאורך עשרות שנים אוששו את התזה. גוטמן עצמו אמר לנו שהוא מגדיר את עצמו כמסורתי. אגב, הוא טען שהתופעה הזאת אינה אופיינית רק לישראל וליהדות אלא לכל העולם המערבי. גם במדינות המערב הנוצרי, יש רצף של עמדות ורגשות כלפי הדת והמסורת, ולא דיכוטומיה בין חילונים ודתיים. בניגוד לסיסמאות על הפרדה בין הדת והמדינה, הוכיח לנו גוטמן שאין כמעט מדינות דמוקרטיות שיש בהן הפרדה כזו, ויש פער תהומי בהשפעת הדת בין ארה"ב וצרפת, שהפרידו בין דת ומדינה. ארה"ב היא אחת המדינות הדתיות במערב, והשפעת הדת על החיים בה גדולה מאוד, בעוד בצרפת ההפרדה נעשתה מתוך התנגדות לדת והיא מדינה חילונית מאוד. יתר על כן, ארה"ב, שיש בה הפרדה, הרבה יותר דתית ממדינות כמו בריטניה ושוודיה, שבהן יש כמעט זהות בין הדת והמדינה והמלך שלהן הוא גם ראש הכנסיה.

יהי זכרו ברוך!

* מוטקה בן פורת – הלך לעולמו תא"ל מוטקה בן-פורת, מפקד חטיבה 9 במלחמת יום הכיפורים, מבולמי הפולש הסורי לגולן ומהפורצים למובלעת הסורית. היה גם מגיבורי תש"ח. בחייו האזרחיים היה ראש ראשות הגנים הלאומיים. נפטר שבע ימים ומעשים בגיל 95.

יהי זכרו ברוך!

* תורה לשמה – אחד הדברים האהובים עליי ביותר בעבודה במטע, הוא העבודה עם תלמידי "אדם ואדמה", הפנימיה החקלאית של "השומר החדש" באורטל. אני בא משדה החינוך, ובעבודה אתם אני משלב חקלאות וחינוך.

בשבוע שעבר נוסף נדבך נוסף בקשר אתם – התחלתי ללמד פרשת השבוע ב"אדם ואדמה". זה קורס בחירה, בלי בחינות וציונים, פשוט לימוד תורה לשמה לנערות ונערים שוחרי דעת.

* חומר למחשבה – אלמלא היה "מספר יודע כל" המתאר את פרשת יוסף ואשת פוטיפר; אילו שמענו על האישה המתלוננת על גבר שניסה לאנוס אותה, ברח כשהיא צעקה והשאיר אצלה את בגדיו, ועל גבר הטוען שהאישה ניסתה לאנוס אותו, הפשיטה אותו והוא ברח – למי היינו מאמינים?

הפניתי את השאלה לתלמידיי, בשיעור על פרשת השבוע. כולם ללא יוצא מן הכלל, בנות ובנים, אמרו שהיו מאמינים לאישה. גם אני.

ובצדק, כי זה הרוב המוחלט של המקרים.

ובכל זאת, האם תמיד אנחנו צריכים להאמין למתלוננת? זה אוטומטי? לא יכול להיות מקרה של עלילה, נקמנות וכו'?

חומר למחשבה, שמעניקה לנו פרשת השבוע.

          * ביד הלשון

על אודות – קורא העיר לי על שימוש, שעשיתי, בביטוי "על אודות". "כשכותבים את המילה ׳אודות׳, מתייתרת הקדמת המילה ׳על׳ אודות", הוא כתב.

טעות בידיו. פירוש המילה אודות הוא "דבר". אם אני כותב "דיברתי אתו על אודות הצעתו", משמעות הדבר היא "דיברתי אתו על דבר הצעתו". אם אכתוב "דיברתי אתו אודות הצעתו", כאילו כתבתי "דיברתי אתו דבר הצעתו". זה לא רק נשמע עילג, זו בפירוש טעות.

ההיפך הוא הנכון. ניתן לוותר על אחד משני חלקי הביטוי, אך לא על המילה "על", אלא על ה"אודות", כיוון שמילת היחס "על" היא החשובה בביטוי. אפשר בהחלט לומר "דיברתי אתו על הצעתו".

הביטוי "על אודות" הוא מקראי: "וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי יִצְחָק וַיַּגִּדוּ לוֹ עַל אֹדוֹת הַבְּאֵר אֲשֶׁר חָפָרוּ" (בראשית כו, לב), "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח" (במדבר יב, א).

בשנים האחרונות נפוץ, בעיקר במרשתת, הביטוי "אודות" במקום "על אודות". האקדמיה ללשון עברית מגדירה זאת – ביטוי שאינו תקני.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 29.7.20

* מופת של ממלכתיות – ההפגנות האלימות והעימות האלים מדי יום עם המשטרה, שאנו חווים בשבועות האחרונים, מאירים באור יקרות את הנהגת הציונות הדתית, הנהגת מועצת יש"ע, הנהגת גוש קטיף ובעיקר – את המתיישבים עצמם, על הדרך הממלכתית שבה הם נהגו בעקירת גוש קטיף, לפני 15 שנים. בכל תולדות ישראל לא נעשה עוול כזה של המדינה נגד אזרחים – ותושבי גוש קטיף, ברובם הגדול, נשאו את כאבם, דבקו בערך הממלכתיות עליו התחנכו וחינכו וגילו אזרחות למופת, אחריות לאומית עילאית, קיבלו בחיבוק את עוקריהם ובזכותם (לא רק בזכותם, אך בעיקר בזכותם) אירוע שעלול היה להידרדר למלחמת אחים ולשפיכות דמים לא הידרדר למחוזות האלה. לא כל המתיישבים נהגו כך, היו מקרים של אלימות, אפילו אלימות קשה, אבל הם היו בשוליים, אפילו בשולי השוליים ולבטח אינם מאפיינים את הכלל.

לקראת העקירה הייתה הסתה חמורה נגד המתיישבים שהוצגו כציבור אלים שלא יהסס לירות בחיילי צה"ל. המציאות הוכיחה שהייתה זו עלילת דם.

הגיעה השעה שמדינת ישראל, באופן רשמי, תתנצל בפני עקורי גוש קטיף על עקירתם העקרה – שלא הניבה דבר מן ההבטחות של הוגיה. והגיעה השעה שמדינת ישראל תצדיע להם גם על היותם מופת של ממלכתיות, שלימדו את כולנו שיעור בממלכתיות ודמוקרטיה.

* מופת של אחריות לאומית – את אלוף (מיל') גרשון הכהן הכרתי בשנת 2000, עת גויסתי לתפקיד מזכיר ההקמה של היישוב נמרוד והוא בנה בו (במו ידיו, פשוטו כמשמעו) את ביתו. נוצרו בינינו אז קשרי חברות והרבינו לשוחח גם אחרי שסיימתי את תפקידי. כשהכרתי את גרשון, הוא שירת בקריה כראש תוה"ד (חטיבת תורה והדרכה) בצה"ל וב-2003 חזר לשרת בגולן כמפקד אוגדה 36.

את ההחלטה על עקירת גוש קטיף הוא קיבל כאסון, ברמה האישית ביותר. כאשר התקשרתי אליו ושאלתי את שאלת הנימוס "מה נשמע" תשובתו הייתה: "נורא ואיום, מגרשים יהודים, זה אסון". ודווקא עליו הוטלה המשימה הנוראה, לפקד על הגירוש.

גרשון, כחייל וכמפקד, עשה את המצופה מחייל ומפקד. הוא קיבל על עצמו את ביצוע המשימה שכל ישותו זעקה נגדה. בעצם נכונותו הוא העביר מסר ממלכתי נגד סרבנות. מסר של כפיפות הצבא לדרג המדיני, המוסמך לקבל החלטות גרועות, ושל החובה של צה"ל לבצע את ההחלטות הללו.

את העובדה שעקירת גוש קטיף הייתה כמעט ללא אלימות (כלומר, עצם אקט העקירה הוא אקט אלים, אך ההתנגדות לו לא הייתה אלימה, למעט מקרים חריגים) ולא הידרדרה חלילה לאסון לאומי של שפיכות דמים ומלחמת אחים, יש לזקוף בראש ובראשונה לזכות המתיישבים והנהגתם. אך יש לזקוף אותה גם לזכותו של גרשון. וגם לזכותו של בוגי יעלון, שאף הוא התנגד להתנתקות ולכן שרון ופורום החווה המושחת לא האריכו את כהונתו כרמטכ"ל, על החלטתו החוץ-קופסתית למנות לתפקיד דווקא את גרשון.

גרשון לקח את התפקיד על עצמו, מתוך הבנה שאת ההחלטה חייבים ליישם, והשליחות שלו היא למנוע מלחמת אחים. לשם כך עיקר המשימה שלו הייתה יצירת התודעה בקרב כל שותף לעקירה, שמדובר באחים. גרשון, שבלבו היה עם המתיישבים, שאחיו (לא כמטפורה, אחיו ממש) היו פיזית בצד השני של המתרס, שאלמלא היה חייל – הוא עצמו היה עמם, עשה את כל הדרוש, בהידברות מתמדת עם הנהגת המתיישבים, כדי שלא יישפך דם ולא תהיה מלחמת אחים. אחרי הנהגת המתיישבים – גרשון הוא הראוי לקרדיט על כך.

גרשון שילם ומשלם עד היום מחיר אישי כבד במיליה שלו על התפקיד הזה. שנה לאחר העקירה, ערב ט' באב, בהיותי מנהל מתנ"ס הגולן, הזמנתי את גרשון להרצאה בהתכנסות הנערכת מדי שנה ערב תשעה באב. כשפרסמתי את הדברים, החל מסע לחצים כבד, מתוך הגוש הדתי בגולן, לבטל את ההזמנה. אני עמדתי בתוקף על כך שהיא תתקיים, וסירבתי להתקפל מול הלחצים. לא רציתי לתת יד לקיצוניות ולקיצונים. בתגובה הם הודיעו לי שיפגינו נגדו בביקורו.

דיווחתי על כך לגרשון. לא רציתי שיהיה מופתע בבואו. הוא החליט מיד לבטל את השתתפותו באירוע. הוא הסביר לי שאינו רוצה בתמונות של הפגנה נגד אלוף בצה"ל ערב תשעה באב. כיבדתי את החלטתו האצילית. 

* נתניהו וההתנתקות – אחד השקרים החביבים על נתניהו, הוא טענתו כאילו התנגד להתנתקות. לא זו בלבד שהוא תמך בה – מעמדו הבכיר היה כזה, שהוא היחיד שיכול היה למנוע אותה, אילו התייצב נגדה. אולם בכל הזדמנות שהייתה לו להשפיע – הוא תמך. לא בהתלהבות, תמיד בכפל לשון (היו שטענו שמאחורי הקלעים הוא פעל נגדה), אך הוא תמך.

ב-2 במאי 2004 נערך משאל חברי הליכוד. עד ספירת הקולות, ההנחה הרווחת הייתה שיש לשרון רוב (אחרת הוא לא היה מביא את ההחלטה למשאל ולא מתחייב לכבד את תוצאותיו).  בכל התקופה שקדמה למשאל, נתניהו הודיע שוב ושוב על תמיכתו בתכנית.

לאחר שבמשאל חברי הליכוד היה רוב נגד ההתנתקות, נתניהו תבע לכבד את תוצאות המשאל. כזכור, שרון צפצף על תוצאות המשאל, וב-6 ביוני 2004 הביא את ההתנתקות להחלטת הממשלה. לפני ההצבעה הוא פיטר שני שרים מתנגדים. בהצבעה, 14 שרים הצביעו בעד, 7 נגד. התומכים היו: שרון, נתניהו, לבנת, שטרית, לבני, אולמרט, מופז, עזרא, וחמשת שרי שינוי. יש לציין, שבממשלה אין משמעת סיעתית. ההצבעה היא אישית. והיו שרים שהתנגדו, כמו צחי הנגבי. נתניהו הצביע בעד.

ב-26 באוקטובר 2004 עלתה ההתנתקות להצבעה בכנסת. נתניהו הגיש ברגע האחרון אולטימטום, שאם ההתנתקות לא תובא למשאל עם, הוא יצביע נגד. שרון סירב אפילו לדון בכך, ועמד על כך שתהיה הצבעה בכנסת בו ביום, תהיינה תוצאותיה אשר תהיינה. נתניהו, למרות האולטימטום ובניגוד להתחייבותו, הצביע בעד. אחרי ההצבעה הוא הודיע שאם לא יוחלט בתוך 14 יום על משאל עם – הוא יתפטר. חלפו 14 יום, לא הוחלט על משאל עם, והוא נשאר בתפקידו.

ב-16 בפברואר 2005 הובא חוק יישום תכנית ההתנתקות לאישור הכנסת. רק 11 מח"כי הליכוד הצביעו בעד. נתניהו נמנה עמם.

רק ב-7 באוגוסט 2005, 8 ימים לפני ביצוע ההתנתקות בפועל, כשכבר הכל היה אבוד (אחרי שמתנגדי ההתנתקות – המפד"ל, האיחוד הלאומי ושרנסקי כבר פרשו מן הממשלה והרוב היה מובטח לחלוטין), הביא שרון להחלטה טכנית של הממשלה את ביצוע השלב הראשון של החלטות הממשלה והכנסת על ההתנתקות; עקירת נצרים, מורג וכפר דרום. רק אז נתניהו הצביע נגד והתפטר.

כשנתניהו מספר על התנגדותו להתנתקות, כביכול, הוא משקר במצח נחושה.

* התפכחות – כל התקוות שתלו בהתנתקות תומכיה – נכזבו. אבל דבר טוב אחד יצא ממנה. כהמשך לתוצאות אוסלו ולתוצאות ועידת קמפ-דיוויד, תוצאות ההתנתקות הביאו את הציבור הישראלי להתפכחות. הסכנה לחזרה על צעד כזה בעתיד קיימת, אך בעקבות תוצאות ההתנתקות, היא פחתה באופן משמעותי.

* רשימת הקלון – בשנת 67 לפנה"ס, השנה ה-73 לממלכת החשמונאים, לאחר מותה של שלומציון המלכה, פרצה מלחמת אזרחים בין התומכים של שני בניה – אריסטובלוס השני והורקנוס השני. באין הכרעה הם הזמינו את המצביא הרומי פומפיוס לברור ביניהם. הפניה לרומי, הביאה לקצה של ממלכת החשמונאים, לכיבוש הארץ בידי האימפריה הרומית ולחורבן.

בשנה ה-73 למדינת ישראל, כתבו ח"כים לשעבר, שגרירים לשעבר ועוד כמה לשעברים, מכתב למפלגה הדמוקרטית בארה"ב בדרישה לאמץ במצעה החלטות אנטי ישראליות קיצוניות, מתוך מטרה שאם הדמוקרטים יעלו לשלטון הם יכפו על ישראל את המדיניות הזאת. איזו עליבות, של אנשים שנואשו מהסיכוי לשכנע את עם ישראל בעמדתם (לאחר שאומצה, נוסתה וכשלה במחיר דמים כבד) ולכן הם פונים למעצמה זרה כדי שתכפה על מדינתם דרך שעמם מאס בה.

רשימת הקלון כוללת את קולט אביטל, אלון ליאל, רומן ברונפמן, אברהם בורג, רן כהן, זהבה גלאון, חיים אורון, מלי פולישוק, צלי רשף, יוסי יונה, דדי צוקר ועוד.

עלובי נפש. 

* בוגדים ארורים – ושוב – לוחמי מג"ב הותקפו ליד יצהר. לא, לא על ידי ערבים. על ידי יהודים. על ידי קין.

מי שמרים יד על חיילי צה"ל הוא בוגד. מי שמתייחס ללוחמינו כאל אויב – הוא אויב. בני הבליעל הללו הם אויבי מדינת ישראל, אויבי ארץ ישראל, אויבי העם היהודי.

בוגדים ארורים!

* מגבלות בלי היגיון – אני מתרשם מאוד, לטובה, מרוני גמזו. הוא נותן תחושה שסוף סוף יש מי שבאמת מנהל את המשבר. אני מאמין שהוא יצליח להחזיר את אמון הציבור. הכיוון שלו נכון – העברת נושא הבדיקות והחקירות האפידמיולוגיות לצה"ל, מה שצריך היה לעשות מראשית המשבר. שימת הדגש על צעדים ממוקדים לקטיעת שרשרת ההדבקה. ואולי הדבר החשוב ביותר, להחזרת אמון הציבור במערכת, הוא התחייבותו שלא תהיינה עוד מגבלות בלי היגיון.

נתניהו אמר שהוא נותן גיבוי מלא לגמזו, ופירוש הדבר שהוא מקבל את הקו שלו. וזה חשוב. אם כך, למה הוא מדיח את ח"כ יפעת שאשא ביטון, שפעלה כיו"ר ועדת הקורונה בדיוק בקו הזה – למנוע מגבלות בלי היגיון? 

* האקדח מת מצחוק – נתניהו מצמיד אקדח לרקתו של גנץ. הוא דורש ממנו להיכנע לגחמה שלו – הפרה ברגל גסה, במזיד, של ההסכם הקואליציוני, והחלטה על "תקציב" לחודשיים במקום תקציב לשנה (+חודשיים) בניגוד מוחלט לכל היגיון כלכלי ולאינטרס הלאומי. ברור שהסיבה היחידה לכך שנתניהו נוהג כך, היא הרצון להשאיר לעצמו אופציה נכלולית לסכל את הרוטציה.

אסור לגנץ להיכנע. סביר להניח שהאקדח שנתניהו מצמיד לרקתו ריק מכדורים. הדבר האחרון שנתניהו ירצה הוא בחירות עכשיו. ולכן, אם גנץ לא ימצמץ ראשון, נתניהו ימצמץ ראשון.

ואם נתניהו יחליט, בחוסר אחריות, להוליך את עם ישראל לבחירות רביעיות בתנאי רוטציה – שיוליך. אי אפשר כל הזמן להיכנע לשרלטנות הנכלולית שלו. גנץ הוא המבוגר האחראי, הרואה כל הזמן את ישראל לפני הכל ולכן מתפשר ומוותר, אך הפעם זה כבר גשר אחד רחוק מדי. אסור לו להיכנע. גם במחיר בחירות.

* מגלים אומץ – אני מעריך שהיוזמה להדחת נער השליחויות של נתניהו מיקי זוהר לא תצלח. אבל הבשורה החשובה היא שאחרי שנים, סוף סוף חברי סיעת הליכוד מגלים אומץ. זו התחלה טובה.

* רוח רעה של קיצוניות ואלימות – מפגין בשער הנגב נדקר. מפגינים בר"ג רוססו בגז פלפל. מפגין בירושלים הוכה בראשו בקסדה. אלה פשעי שנאה טרוריסטיים. מדוע ראש הממשלה לא מיהר לגנות את האלימות הזאת ולהוקיע את הפושעים? הרי אלה מעריציו. הוא היחיד שיכול לעצור אותם.

רוח רעה של קיצוניות ואלימות מאיימת על החברה הישראלית. והקיצוניות, האלימות וההסתה אינן רק בצד אחד של המתרס.

* התבכיינות דו-צדדית – המפגינים הטוענים שהמשטרה פוליטית ורודפת אותם בשל התנגדותם לנתניהו, שוכחים שזו אותה המשטרה שנתניהו ותומכיו טוענים שהיא תפרה לו תיקים כדי לבצע הפיכה שלטונית.

ההתבכיינות של אלה ושל אלה חסרת שחר.

* המפגינים והחוק – עוד לא שמעתי על מפגינים על פי החוק, שהמשטרה פגעה בהם.

* לקנוס אותם – אם אכן (סביר להניח שלא) המשטרה נותנת למפגינים בבלפור יותר קנסות על אי עטיית מסכות מאשר בהתקהלויות אחרות – זה לא בסדר. יש לנהוג באותה דרך כלפי כל התקהלויות. ההפגנות הללו מסוכנות מאוד. מאות ואלפי אנשים דבוקים זה לזה, ללא מינימום של ריחוק חברתי. לפחות שיעטו מסכות. מי שאינו עוטה מסכות – יש לקנוס אותו.

* אחרי מות, לא תמיד קדושים – " 'קראתי לו השטן': נשים מספרות על ההתעללויות מצד העיתונאי יהודה נוריאל". כותרת של תחקיר ענק ב"הארץ", שבועות ספורים אחרי מותו של נוריאל. כשראיתי את הכותרת, רתחתי. הבנאדם מת. הניחו לו. פתאום נזכרתן? לא התלוננתן כל השנים, ועכשיו? כבוד המת… אחרי מות קדושים אמור… וכו'. אבל קראתי. והבנתי. הבנתי את השיתוק, את הפחד, את האימה. הבנתי שיש לבטח עוד עשרות שעדיין מפחדות, מתביישות, לא מספרות. כן, התחקיר הזה חשוב. והוא אמיץ דווקא כיוון שמדובר באיש הברנז'ה. וזה חשוב כדי שנשים / נערות תדענה להיזהר. ואם נערה אחת תדע לא ליפול למלכודת הדבש הרעילה הזאת, בזכות אותה הכתבה – די בכך כדי שהכתבה הזו תהיה יותר ממוצדקת.

ולא פחות מזעזע – קשר השתיקה של הברנז'ה שסבבה אותו.

* טהראן – חבל. חבל. בשביל מה היה צריך את כל הסדרה הזאת, אם הכור האיראני לא הופצץ?וטייס ישראלי נטש בשטח האויב.

הרעים ניצחו!

רעים? בעיניים ישראליות. מי שצפה בסדרה בעיניים אובייקטיביות – בעיניו הישראלים הם הרעים. חוטפים בת ערובה חולה. מחסלים משת"פים כי הם ידעו יותר מידי. סוכנת בוגדת שמסכנת את מטוסי חיל האוויר. ואילו ראש המודיעין המסכל האיראני הוא האיש הטוב. ולכן תמר חסה על חייו.

המסר של הסדרה הוא סיפור אהבה יפה בין צעירה ישראלית וצעיר איראני, וכל השאר – כן גרעין איראני, לא גרעין איראני, לא מעניין. ומנקודת מבט זו, ההאפי-אנד הוא שהזוג הצעיר נמוג על אופנוע אל השקיעה.

חבל, כי מבחינה אמנותית זו סדרה מעולה – המשחק, המתח.

(ואולי מה שקרה הוא הספתח של עונה ב'?)

            * ביד הלשון 

כדלעיל וכדלקמן – שאל אותי קורא מה ההבדל בין כדלעיל וכדלקמן.

לעיל – פירושו למעלה, כלומר קודם לכן. כאמור לעיל – כפי שנאמר קודם.

לקמן – פירושו למטה, והלאה. כאמור לקמן – כפי שייאמר בהמשך.

להלן – הלאה. כנראה שיבוש (עוד מתקופת המשנה) של המילה המקראית – הלאה.

כדלעיל – כמו שלמעלה. כ=כמו. ד=ש. לעיל=למעלה.

כדלקמן – כמו שלפנינו, כמו שלמטה.

כדלהלן – כמו שבהמשך.

* "חדשות בן עזר"