הרמוניה קיבוצית

בשבוע שעבר הלך לעולמו אחד מטובי הסופרים העבריים, חתן פרס ישראל נתן שחם, בגיל 93. שחם היה חבר קיבוץ בית אלפא ולוחם הפלמ"ח.

חלק ניכר מיצירתו נוגע בחיי הקיבוץ. אולם ספרו האהוב עליי ביותר, שבעיניי הוא יצירת מופת – "רביעיית רוזנדורף" אינו עוסק כלל בקיבוץ. הספר עוסק ברביעיית מיתרים בארץ ישראל המנדטורית, לפני מלחמת העולם השניה ובמהלכה. על רקע מאורעות התקופה בארץ ובעולם, הוא מתאר את מערך היחסים המורכב בתוך החבורה.

ודווקא על ספר זה, אמר נתן שחם, שהוא הספר הקיבוצי ביותר שכתב. "הנגנים הרי תלויים זה בזה. לא יכולים לנגן מהר יותר או לאט יותר, אלא בהרמוניה. זאת למרות שאופיים מנוגד זה לזה. רק ליכודם מאפשר את נגינת היצירה. אותו דבר בקיבוץ – רק ליכוד האנשים מאפשר את ייעודו של המקום שבו הם חיים".

משפט זה מגדיר את מהות המושג, שבו אנו מגדירים את אורטל: קיבוץ של אינדיבידואליסטים. כמו ברביעיית כלי המיתר, כל אחד מאתנו הוא אינדיבידואל ואינדיבידואליסט, אך השגת המטרות המשותפות, הגשמת הייעוד המשותף, מחייבת כל אחד מאתנו לשלב את הביטוי האישי שלו, עם קשב לעמיתיו, כדי ליצור יחד את הסינרגיה של הייחוד של כל אחד מאתנו.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

אז מי עצר את הסורים על הגדרות?

אסף ענברי, "הטנק", הוצאת ידיעות אחרונות, 2018. 271 עמ'

תשע שנים חלפו מאז הוציא אסף ענברי את יצירת המופת "הביתה", עד ששב והוציא ספר חדש – "הטנק". קראתי את הספר בנשימה עצורה. אין קושי לזהות את סגנונו הייחודי של ענברי, כבר במשפט הראשון של הספר. כן, גם ספר זה, לא פחות מקודמו, הוא יצירת מופת. גם ספר זה יזכה הן לאהדת ואהבת הקוראים והן להערכת הביקורת.

"הטנק" הוא ספר חתרני. כשמחמיאים לספר בתואר "חתרני", בדרך כלל הכוונה ליצירה היוצאת נגד האתוס המכונן של החברה. ומבחינה זו, הספר רחוק מן ההגדרה כרחוק מזרח ממערב. אבל יש לומר את האמת, שבמיליה התרבותי והספרותי שלנו, לכתוב ספר שצדקת הציונות וצדקתנו במלחמת השחרור שרויים בכל משפט בתוכו; ולא זו אף זו – זהו ספר על גבורה ועל גיבורים, המאדיר את הגבורה ומעריך ומכבד את הגיבורים, והגיבורים אינם "סרבני מצפון" ו"דיסידנטים" דה-לה-שמאטע, אלא גיבורים אמתיים, במובן הישן של מי שקמו ועשו מעשה, תוך סיכון חייהם, למען העם והמדינה – ספר כזה, בזמננו, הוא ספר חתרני.

אך אם משתמע מכך שזהו ספר של פאתוס נפוח ורציני להחריד על גיבורי-על גדולים מהחיים – הספר ממש אינו כזה. רחוק מכך. זהו ספר שיש בו הרבה אירוניה, הרבה הומור, הומור דק, וגיבוריו הם ממש אינם אגדות חיות, אלא אנשים מן היישוב שברגע אחד בחייהם הם עשו מעשה, מתוך תחושה ואמונה מוחשיים ביותר, שהמעשה הזה הוא שיכריע את המערכה על הקמתה של ישראל, ותוך סיכון חייהם הם עשו אותו. ולאחר מכן חזרו לחייהם, ולא בלטו יתר על המידה.

ואם מדבריי האחרונים יובן שהספר מתאר אנשים שהתייחסו למעשה שעשו בשוויון נפש, כמובן מאליו, כ"בסך הכל רצו לחזור הביתה בשלום", והם מקילים ראש במיתוס, ובעצם גם זו גבורתם – גם תיאור זה רחוק מן הספר וגיבוריו. נכון, כל אחד מגיבורי הספר המשיך במסלול חייו, אך במידה רבה המשך חייו היו בצל אותו רגע מכונן – ולאורו. כן, חשוב היה לכל אחד מהם לזכות בהכרה על המעשה שהוא עשה, וכל אחד מהם ידע תסכול וכאב בשל אי ההכרה הזו. וכל אחד מהם, בדרכו, רצה שחייו יהיו ראויים לאותו רגע מכונן. וכל אחד מהם רצה, אולי אף בתת המודע שלו, שתינתן לו עוד הזדמנות אחת, נוספת, לעשות מעשה גדול.

****

"הטנק" מספר את סיפורם של חמישה לוחמים בתש"ח, שכל אחד מהם עצר טנק סורי במעשה גבורה עילאי, ובכך בלם את המתקפה הסורית ואת כיבוש עמק הירדן, והכריע את המערכה. אלא שכל החמישה עצרו את אותו טנק, בשערי דגניה.

כל אחד מהחמישה משוכנע שהוא הוא האיש שעצר את הסורים. וכל אחד מהם משכנע בסיפורו, שאכן – הוא האיש. ועצם הרשומון הזה, הוא כבר בסיס לדרמה גדולה. וכאשר הדרמה הזאת נפגשת עם כישרונו הנדיר של ענברי, התוצאה היא… יצירת מופת, כבר אמרנו?

סגנונו הייחודי של ענברי, בשני הספרים, הוא כתיבה פעלתנית מאוד, כשהכל מנוסח בלשון עבר, במשפטים מלאי פעלים, המכניסים את הקורא ישר למתח של פעילות ופעלתנות. אין הרבה תיאורי נוף, אין הרבה מחשבות, אין הרבה פסיכולוגיה, כי זו כתיבה תמציתית, המזכירה במידה מסוימת את הסיפור המקראי והחז"לי. והמפתיע, הוא למרות סגנון הכתיבה הזה, ובזכות הצעידה לצד כל אחד מן הגיבורים, שכל הזמן נמצא בתנועה, חש הקורא שהוא נכנס גם לראשו, למחשבותיו, לרגשותיו ולנבכי נפשו של הגיבור. כך היה ב"הביתה" וכך גם ב"הטנק"; זה הקסם של אסף כמספר.

הספר כתוב כרומן, על אנשים אמתיים וסיפורים אמתיים; זהו רומן דוקומנטרי, או מחקר הכתוב כסיפור. והקורא חש שהאנשים הם אנשים אמתיים, לא כי היוצר היטיב ליצור דמויות אמינות, אלא כי הוא היטיב לתאר באמינות דמויות אנושיות, אמתיות.

חלקם ניצולי שואה, אף אחד מהם אינו "הצבר המיתולוגי", כל אחד מהם הוא קצת "אליפלט", שההיסטוריה זימנה לו ברגע מסוים בחייו את הזכות להתעלות לגבורה עילאית, לשאת את עמו על כתפיו ולעשות את המעשה האחד שהכריע לשבט או לחסד את גורל המערכה.

הספר הוא על יום אחד בתש"ח, אך מרבית העלילה מתרחשת שנות דור לאחר מכן, במלחמת יום הכיפורים ואחריה, כאשר הגיבורים הם כבני 50, שבניהם הם הלוחמים; הם החיץ הלאומי שבין להיות או לחדול; מגש הכסף סימן 2. וכל אחד מהם, במודע או שלא במודע, חש שאף הוא אינו יכול להשתחרר מן השורה. כך קצין החימוש הבכיר שהמלחמה פרצה ביום שלפני שחרורו מצה"ל, והוא נסע לסיני לסייע היכן שאפשר, אך גם לחפש ולמצוא את בנו הקצין, מה שהפך בהמשך לחיפוש אחר בנו הנעדר ולניהול מבצע החילוץ של גופתו בתעלת סואץ. וכך מי שנאבק שיאפשרו לו להתגייס ולתרום חרף פציעתו ומצבו, והוא הוצב בתפקיד של חלוקת החפצים האישיים של חללי צה"ל למשפחותיהם; תפקיד שזימן לו מפגשים שלמשמעות של חלקם הוא עצמו אינו מודע, בניגוד לקורא. יש מי שמתנדב למשמר האזרחי שזה עתה קם, ומצטיין כצלף כי "פעם צלף תמיד צלף" ואחר הוא "הקולונל" שכמעט נחלץ להציל שוב את המולדת, בשליחות לאוגנדה בעת חטיפת מטוס "אייר פרנס", בימים שקדמו למבצע אנטבה, בשל קשריו עם אידי אמין, מן הימים שהיה נספח צה"ל באוגנדה.

הקורא הערני מבחין במפגשים המקריים, האקראיים, בין דמויות המשנה הקשורות לגיבורים הראשיים, שרק מעצימים, בלא ידיעתם, את הגורל המשותף ביניהם. ויש בספר הברקות כמו תיאור מחשבותיו של ניצול ברגן בלזן שנעות רצוא ושוב מהמציאות שאותה הוא חוֹוֶה בהוֹוֶה למציאות המחנה שרודפת אותו ואינה מרפה ממנו. או על התמודדות על תפקיד ניהולי בחברת "אגד" בין אחד מגיבורי הספר, ששם משפחתו אנשל, והוא קיבל מאבותיו שאלה ראשי תיבות של "אנשי שלומנו", לבין עסקן שניצחונו מובטח, לכאורה, כי הוא "מאנשי שלומנו". וניתן להמשיך ולהדגים מהניצוצות של הספר, אך הרי איני רוצה לעשות לקורא קלקלן (=ספוילר).

****

אז מי עצר את הטנק בשערי דגניה?

ענברי מותיר את החידה הזאת בלתי פתורה. לכאורה. בעצם, הוא פותר את החידה לכל אורך הספר. חמשתם עצרו את הטנק הסורי. כל אחד ואחד מהם, באותו רגע גורלי, עשה את המעשה ההרואי – יידה את בקבוק המולוטוב, תפעל את הפיאט או השליך את הרימון. כל אחד מהם ידע באותו רגע שהוא לבדו, ואין איש זולתו, הנושא על כתפיו את גורל המערכה. ואכן, כל אחד מהם נשא על כתפיו את גורל המערכה, במעשה הגבורה שעשה. כי הלוחמים שם האמינו וידעו, ש"אנחנו קו ההגנה האחרון! אנשי תנפילוב!" וגם מי שאינו יורד לדקוּת ההברקה, המחברת את הספר "אנשי פאנפילוב", המתאר את פועלו של גדוד בצבא האדום בהגנה על מוסקבה במלחמת העולם השניה, שהיה לספר פולחן בדור תש"ח, לגיבור המקומי של דגניה, תנחום תנפילוב, מתחבר לתודעת "האחרונים על החומה" של הלוחמים.

****

אחד מחמשת גיבורי הספר הוא שלום הוכבאום, חבר דגניה, והיחיד שזכה להכרה כאיש שעצר את הטנק.

בספר מתוארים נישואיו המאוחרים והמשפחה שהקים בהיותו כבן ארבעים, ועל בנו יוסי – לידתו וילדותו.

יוסי הוכבאום שירת אתי בצבא. שירתנו יחד בסגל של אותה פלוגה בבית הספר למ"כים. היינו מיודדים, בין השאר כי היה לנו תחום עניין משותף – שירי מאיר אריאל, שחוץ מאתנו, שהכרנו על-פה את יצירותיו, מי שהיו סביבנו לא התחברו אליו, בלשון המעטה. שנים אחדות לאחר שחרורנו מצה"ל, נודע לי שיוסי נפטר.

אף שהיינו מיודדים, והוא היה מודע לעניין שלי בהיסטוריה, הוא מעולם לא סיפר לי שהוא בנו של האיש שעצר את הטנק בדגניה. ידעתי שהוא יתום מאב, אך רק בספר קראתי על נסיבות מותו.

* "שישי בגולן", "הזמן הירוק"

רוח כנרת (ב)

בחלקו הראשון של המאמר, עימתתי את המיתוס על פיו נעמי שמר עברה מהפך בדעותיה הפוליטיות לאחר מלחמת ששת הימים וערקה מן השמאל לימין, עם העובדות ההיסטוריות כפי שמופיעות בביוגרפיה של נעמי שמר "על הדבש ועל העוקץ". הציטוטים שהבאתי מהספר הצביעו על דבקות של נעמי שמר בדרך שעליה התחנכה בקיבוץ ובמוסדות החינוך הקיבוציים, דווקא בתמיכתה ב"גוש אמונים".

האם "גוש אמונים" הוא ממשיך דרכה הישיר של תנועת העבודה ונעמי שמר מגלמת את הרצף האידיאולוגי של התנועה?

על דבר אחד אי אפשר להתווכח – כך נעמי שמר ראתה את הדברים. לפחות בתפיסה שלה את עצמה ואת דרכה, היא פשוט המשיכה ללכת בדרך בה גדלה, גם כשהתנועה סטתה מן הדרך.

דומני שהספר מוכיח שיש לה בהחלט על מה להתבסס; שאת היסודות הערכיים, הרעיוניים של תפיסת עולמה, היא רכשה בבית, בקיבוץ, בחינוך הקיבוצי.

אין זה אומר שזו ורק זו דרכה של תנועת העבודה הציונית ההיסטורית. גם חלוקת הארץ צמחה בתנועת העבודה. הזכרתי, בחלקו הראשון של המאמר, ראיון עם נעמי שמר שבו היא ציטטה דברים של ברל כצנלסון בפולמוס החלוקה, ב-1937. בר הפלוגתא שלו בפולמוס הזה היה בן גוריון, גדול מנהיגי תנועת העבודה. בתנועת העבודה התרוצצו שתי אידיאולוגיות במקביל – אידיאולוגיה של שלמות ארץ ישראל ואידיאולוגיה של נכונות לחלוקת ארץ ישראל.

אולם חלוקת הארץ הייתה נכונות פרגמטית להתפשר על מימוש הזכות שאינה ניתנת לערעור, כדי להשיג מדינה בחלק מן הארץ, או כדי להבטיח רוב יהודי מובהק, או למען השלום. מה שזר ומנוכר לדרכה של תנועת העבודה; מוטציה שהרחיקה לכת באופן משמעותי, היא הניכור לארץ ישראל, הבוז לזיקתנו בה ולזכותנו עליה, הניכור להתיישבות. ההתייחסות לישיבתנו בחלקים של א"י כ"כיבוש" – זו כפירה בעיקר. ונדמה לי, שהכפירה הזאת, יותר מעצם הנכונות לוותר על שטחים, היא שהכאיבה לנעמי שמר יותר מכל.

****

בוויכוח הפוליטי שהתפתח אחרי מלחמת ששת הימים, אכן מצאה עצמה נעמי שמר בצדו האחר של המתרס, לעומת המיליה החברתי שאליו השתייכה. הדבר כאב לה מאוד. היא חשה מוחרמת וכמי שנאלצה לשלם מחיר אישי ואמנותי כבד על הליכתה מחוץ לתלם.

האם תחושתה הייתה מוצדקת, מבחינה עובדתית? בספר מופיעה ראיה אחת המצדיקה את התחושה – מועדון "צוותא", שבו הרבתה להופיע, חדל להזמין אותה.

מלבד זאת, אני בספק רב אם אכן הוחרמה. לי לא זכורה אף תקופה שבה נעמי שמר לא הייתה פופולרית מאוד, ששיריה לא הושמעו בתדירות גבוהה בכל הערוצים והרשתות. דווקא באותן שנים היא זכתה בעיטורים ופרסים רבים ובראשם פרס ישראל.

שמר גם שמרה על קשרי חברות הדוקים עם יריבים אידיאולוגיים דוגמת שלמה ניצן ובעיקר חברתה הטובה במשך עשרות שנים, רבקה מיכאלי.

אולם עם רגשות ותחושות קשה להתווכח. אמחיש את תחושותיה דווקא באמצעות טקסט שאינו מופיע בספר.

כשמנכ"ל משרד האוצר פרופ' עזרא סדן, חניך תנועת העבודה ובנו של פרופ' דב סדן, מגדולי אנשי הרוח של התנועה וח"כ מטעם מפא"י, פרש מן השירות הציבורי, הוא הצטרף לתנועת "התחיה" והצהיר על תמיכתו בארץ ישראל השלמה.

נעמי שמר, ידידתו, כתבה לכבודו את השורות מלאות המרירות, שבהן סיפרה, בעצם, על עצמה.

עזרא סדן יצא מהארון / הוא לא ראשון, רבותי, הוא לא האחרון
עזרה סדן, איש הכלכלה והתבונה / לא יודע מה מחכה לו מעבר לפינה.
תרשה לי, עזרא, בתור חיילת ותיקה / במלחמה הזאת,
להכין אותך לבאות.
אז ככה: / בן לילה תהפוך
מחכם כספים ואיש תרבות / לשוטה הכפר שטועה באופן מהותי
שחוטא ומחטיא את הרבים
מקצץ בנטיעות, פשיסט וחולה עצבים.
אם אתה משורר / אתה הופך בן לילה לחרזן
באם סופר היית / מעכשיו תהיה משוגע וגרפומן
כל אלה שקשרו לך כתרים / ושרו לך שירי תהילה בציבור
כל אלה שמגנים בגופם / על חרות המחשבה וחופש הדיבור,
כל אלה יעמידו אותך עכשיו אל עמוד הקלון.
יצביעו על משוגותיך / יחרימו אותך בשיחות סלון
בטורים של יום שישי / תהיה לבוז ולמשיסה
יאכלו אותך בלי מלח / יתלו אותך עם הכביסה
יוכיחו שנעשית / חסר נפש חסר טעם וחסר כישרון
וכל זה מרגע שיצאת מהארון.
על כן, עזרא סדן / בשביל מה שזה שווה
תרשום לפניך / שתמיכתנו נתונה לך בזה
ואם אתה קורא את זה עכשיו ומחייך
דע לך שתצטרך אותה, עזרא / ועוד איך.

****

כתיבתה של נעמי שמר עתירה בתכתובת עם מקורות ישראל – התנ"ך, ספרות חז"ל, סיפורי חסידים. הבקיאות שלה במקורות הללו מרשימה וכן הכישרון שלה לשזור אסוציאטיבית את המקורות הללו ביצירתה.

מאין נחלה נעמי שמר את ההיכרות האינטימית הזאת עם המקורות? גם זה מן הבית, מן הקיבוץ, מהחינוך הקיבוצי. קראתי לא מכבר את הספר "על שפת ים כנרת" – המספר את סיפורם של מחנכיה שושנה ועמינדב ישראלי, על דרכם בחינוך ובעיקר בכיתתם הראשונה, אותה חינכו שנים רבות – הכיתה שבה למדה נעמי שמר.

אילו משטרת ה"הדתה" הייתה קיימת באותה תקופה – אותה חבורת המורים החלוצים בבית חינוך בעמק הירדן הייתה הראשונה שמוקעת על עמוד הקלון.

וכך כתב עליהם מוטי זעירא בביוגרפיה: "שני המחנכים יתפסו מקום חשוב מאוד בעולמה של נעמי וירוו את יצירתה בעושר רוחני ובאהבה לשפה העברית ולמקורות היהודיים. 'הם הטמיעו את התנ"ך ואת רש"י ואת האגדות במחזור הדם שלנו', סיפרה לימים, 'אני לא צריכה לפתוח ספר. אני לפעמים פותחת רק כדי לראות אם ציטטתי נכון, אבל בדרך כלל זה ספונטני בשבילי' ".

****

כמה מילים על הספר עצמו.

ביוגרפיות הן הסוגה הספרותית האהובה עליי. לאורך השנים קראתי לבטח עשרות ביוגרפיות. וכיוון שיש לי למה להשוות, אני יכול בהחלט להגדיר את הביוגרפיה של נעמי שמר כביוגרפיה מצוינת, גם בהשוואה לביוגרפיות קודמות שכתב מוטי זעירא עצמו.

בעיניי, אין סיפור מעניין מסיפור חיים של אדם. חיי אדם הם הרומן המרתק ביותר. וכאשר מדובר באנשים שחייהם היו תוססים, יצירתיים, חיי עשיה – ואלה האנשים שכותבים עליהם ביוגרפיות, אלה הסיפורים הטובים ביותר. אולם כמו כל ספר – כדי שיהיה ספר טוב, אין די בכך שהסיפור יהיה טוב, חשוב שהוא יסופר בצורה מעניינת. וזו גדולתו של מוטי זעירא, בעיקר בספר זה. מוטי זעירא הוא ד"ר, אבל הספר הזה רחוק מכתיבה אקדמית משמימה, הוא הרבה יותר קרוב ליצירה ספרותית, לעט סופר. אמנם הספר כולו תיעודי אך הוא כתוב ונקרא כרומן מרתק. הוא מרגש מאוד ומעורר בעת הקריאה את מנעד הרגשות שבין בלוטות הדמע לבין הצחוק הסוער.

הספר נפתח בסיפור המשפחתי של הוריה של נעמי שמר ומסתיים בהלווייתה של הגיבורה. הוא מתאר במקביל שלושה צירים, האחוזים זה בזה באופן הדוק – חייה האישיים והמשפחתיים של נעמי שמר, חייה היצירתיים-אמנותיים, וחייה הציבוריים פוליטיים.

****

בספר נפלו מספר טעויות שראוי לנכשן לקראת המהדורות הבאות, שלבטח תצאנה. נעמי שמר התגייסה לחיל הנח"ל, אך לא לחטיבת הנח"ל שקמה רק ב-1982. שמו של מגדל שלום לא נועד לבטא את שאיפת השלום שלנו, אלא הוא מנציח את שם אביהם של האחים מאיר, שבנו אותו. בקרב האווירי בין ישראל לסוריה ב-7 באפריל 1967 הופלו 6 מיגים סוריים ולא 7. מאיר אריאל שר את "ירושלים של ברזל" במסדר הניצחון על הר הבית בתום המלחמה ולא כעבור מספר שבועות והוא לא שמע לראשונה את השיר אחרי הקרבות בדרך לצפון. את הפרטים על "ירושלים של ברזל" לקח זעירא מכתבה בעיתון "הקיבוץ", שהייתה רצופה טעויות.

על שירה של נעמי שמר "פירות חמישה עשר" במחזמר "מסעות בנימין השלישי", על פי ספרו של מנדלי מוכר ספרים, כתב זעירא ש"ניכר היה בהם שאינם צומחים ישירות מעולמו המשכילי והאירוני של מנדלי ב'מסעות בנימין השלישי' ".

אולם השיר הזה, דווקא, מבוסס בהחלט על הטקסט המקורי של מנדלי, המתאר את חמישה עשר בשבט בק"ק בטלון, ומתאר את הערגה לא"י מתוך המפגש עם פירותיה: "ומעשה באדם מישראל, שהביא פעם אחת למקומנו תמר, ויהי לפלא, והיו כל בני העיר, למקטנם ועד גדולם רצים לראותו. נטלו את החומש והראו בו באצבע, שהתמר, תמר זה, כתוב בתורה! הביטו לו – וא"י נצנצה במחזה לנגד פניהם: הנה עוברים את הירדן! הנה מערת המכפלה! הנה קבר רחל אמנו! הנה כותל המערבי! הנה טובלים ושולקים ביצים בחמי טבריא! הנה עולים על הר הזיתים, אוכלים חרובים ותמרים עד בלי די, ונותנים לתוך הכלים מלוא חופנים מעפר הארץ!.. אוי אוי היו נאנחים, ועיניהם מקור דמעה. אותה שעה, כך מספר בנימין, היו כל הבטלונים רואים את עצמם כאילו הם בא"י. ומרבים לספר בביאת הגואל". ובמילותיה של נעמי שמר: "ובתוך הפרי כל געגועיי".

****

נעמי שמר הייתה אישה מצחיקה, ידעה להצחיק ואהבה לצחוק, גם על עצמה. בספר מופיעות אנקדוטות מצחיקות מאוד, ואסיים באחת מהן.

"כשהיה אריאל [בנה של נעמי שמר, המוסיקאי אריאל הורביץ] בן שנתיים הגיע בן גוריון הזקן לבקר את נעמי. הייתה זו שעת צהריים, אריאל ישן, ולפתע צלצל האינטרקום, ובן גוריון הודיע כי הוא נמצא בקומת הקרקע בכניסה לבניין. 'להעיר את הילד?' שאלה נעמי את מרדכי. 'אם נתחיל להעיר את הילד בשביל כל ראש ממשלה, לאן נגיע?!', ענה לה".

* "שישי בגולן"

רוח כנרת (א)

בהרצאות שאני נושא על נעמי שמר ושירתה, אני מנסה להפריך את האקסיומה על המהפך שחל, כביכול, בהשקפת עולמה ובעמדותיה הפוליטיות לאחר מלחמת ששת הימים (או יש אומרים לאחר נישואיה למרדכי הורביץ), כאשר חצתה את הקווים ועברה מהשמאל לימין, מתנועת העבודה ל"גוש אמונים".

טענתי היא, שנעמי שמר דבקה כל חייה בערכים ובדרך עליהם התחנכה בביתה, בקיבוצה – כנרת ובתנועת העבודה. ובשימוש בשיריה אני נוהג לומר שהיא המשיכה כל חייה לשיר את "שירו של אבא" ופתאום מצאה עצמה כ"איש מוזר".

עם צאת הביוגרפיה המצוינת שכתב על נעמי שמר מוטי זעירא – "על הדבש ועל העוקץ" (הוצאת "כתר", 499 עמ'), הסתקרנתי מאוד האם הספר יאושש את טענתי? האם הוא יגרום לי לבחון אותה מחדש? או אולי הוא יציג עמדה אחרת שלא תשכנע אותי?

הספר מחזק באופן משמעותי את הטענה. הוא גם מוסיף לה רובד שלא הייתי מודע לו – המשמעות המכוננת של מלחמת השחרור והקרבות על עמק הירדן, בהם איבדה רבים מחבריה הקרובים, על עיצוב השקפת עולמה זו (הפרק על מלחמת השחרור הוא, בעיניי, הפרק החזק והטוב בספר).

****

בהגיע נעמי שמר לגיל מצוות, לקחה אותה אִמהּ, רבקה, לטיול חניכה אל מקורות הירדן. טיול מכונן זה, על פי עדותה של נעמי עצמה, היה ההשראה לשירה "לשיר זה כמו להיות ירדן"; אחד השירים שביקשה שיושרו בהלווייתה. "השנה היא 1943, ימי מלחמה בארץ, סכנה לנוע בכבישים, וחשש גדול מהתנכלויות ערבים. לרבקה זה לא הפריע – זאת ארץ ישראל שלנו, וצריך להכירה דרך הרגליים". במכתב לאִמהּ לאחר כתיבת "לשיר זה כמו להיות ירדן", כתבה נעמי: "עניין של עשרים ותשע שנים קטנות. את רואה? שום דבר לא הולך לאיבוד!"

את החינוך, ברוח זו, לא קיבלה נעמי רק מהוריה, אלא גם ממדריכיה ומוריה. "בסוף כיתה י"א יצאו תלמידי בית ירח, עם כיתה מקבילה מבית הספר בעין חרוד, לטיול בן תשעה ימים לעקבה, שעל חוף ים סוף. הדרך הייתה קשה ומפרכת, ולא פעם שקעו בחול ונדרשו לדחוף בידיהם את המשאיות. מדי פעם עצרו, פרשו כיסוי בד גדול בין שתי המשאיות, ותחתיו הרביצו המורים תורה, כראוי ל'טיול לימודי'. סטולר, המורה לגאוגרפיה, הסביר על הגאולוגיה של האזור; שמואלי, המורה לבוטניקה, לימד על צמחיית המדבר; ושלמה נאמן – מחנך כיתתה של נעמי והמורה לתנ"ך – הקריא את סיפורי יציאת מצרים. כשהגיעו לעקבה, מפרץ אילת נפרש לעיניהם במלוא יפעתו, נעמד משה כרמי – המורה הנערץ ומחנכה של הכיתה מעין חרוד – והכריז התרגשות: 'וארשתיך לי לעולם!'

תוך כדי נסיעתם בחזרה הביתה, על הספסלים בחלק האחורי של המשאית, חיברה נעמי מילים חדשות לשירו של אלתרמן 'כחול ים המים', שהעבירו את ההתרגשות שחולל בהם הטיול: 'כָּחֹל יַם הַמַּיִם / יַמֵּךְ אֵילַת – כִּפְלַיִם / אוֹרִים כָּל שָׁמַים / אֵיך אֵין כִּשְׁמֵי אֵילַת לָאוֹר. / אֵילַת הָאִירִי לָנוּ אוֹרָהּ / לִשְׁמֵך מִדְבָּר נַעֲבוֹרָה / וְלֹא נִסוֹג וְלֹא נַחְזוֹרָה / עַד אִם חִידַת יַמֵּךְ נִפְתֹּר. / יָם יָם יָמֵּנוּ / בָּדָד נִשְׁמַר עֲדֵי בּוֹאֵנוּ / אֱמֶת כִּכְלִי הַחֵן הוּא / עָלָיו בָּנָיו יֵדְעוּ לִשְׁמֹר' ".

כפי שציינתי, קרבות מלחמת השחרור בעמק הירדן, הקרבות על כנרת ונפילת חבריה, היו בין האירועים שעיצבו את השקפת עולמה. אציג כאן מספר ציטוטים מתוך הפרק על המלחמה, שיכולים להאיר על הקשר בין החוויה, לבין עיצוב דרכה ותפיסותיה. "המפקדה המקומית בכנרת כינסה לפגישת חירום כמה עשרות מחברי הקבוצה – כל חברי כנרת שיכלו להתפנות מעיסוקיהם הביטחוניים. הוחלט פה אחד שאת כנרת אין נוטשים, יהא המחיר אשר יהא… מי שיחפש את שורשיה העמוקים של תפיסותיה העתידיות של נעמי שמר ביחס לארץ ישראל, מן הראוי שיתבונן גם אל רגע היסטורי טעון זה, כשכנרת נלחמת על חייה במלחמת העצמאות. אנשי כנרת, קודרים ונחושים, כרתו ברית דמים עם אדמתם, והיא עמדה עכשיו למבחן עליון. כל שהוטבע בנעמי מילדותה צף ועלה ברגע משברי זה: החיבור הבלתי אמצעי לנוף העמק, לטבע, לחבורת האנשים המתעקשים להפוך פיסת ארץ חשופה ולוהטת למקום, לבית". 18 שנים מאוחר יותר, כתבה נעמי: "המלחמה הזו חצתה את חיי לשני חלקים".

על מהותו ומשמעותו של שירה "שירו של אבא", שאותו הזכרתי בראשית המאמר, כתב גם זעירא בספר: "החיבור בין החלוצים החילונים-ציונים-סוציאליסטים, שמאיר ורבקה נמנו עמם, אל היהדות הגלותית שבה מרדו, הוחזק – בניגוד מודע למחצה להכרתם האידיאולוגית, באמצעות הניגונים שעליהם התרפקו. במילות השיר הכניסה נעמי את תכניו של המעשה הציוני-חלוצי, כפי שהועבר לה דרך הוריה ודרך חיי הקבוצה שבנו: חציבה, בניין, נטיעה ('ארז במקום דרדר'), השתרשות, היאחזות בקרקע, אהבת הארץ, שילוב בין ישן וחדש".

בשנות ה-70 הצטרפה נעמי שמר ל"גוש אמונים" והייתה פעילה במאבקיו. האם נכון המיתוס שהיה זה חיתוך חד ושינוי קיצוני של עמדותיה? מתוך הספר: "במהלכים המדיניים שיזמה מפלגת העבודה ראתה נעמי פגיעה בציפור הנפש של הציונות – אהבת הארץ ומעשה ההתיישבות. בכך הייתה ללא ספק נצר נאמן למורשת תנועת העבודה ההיסטורית, לקבוצת כנרת שבה גדלה והתחנכה, ולעולמם הרעיוני של הוריה. 'אני, כבת כנרת, יכולה להגיד שכל עולמי עומד על הדבר הזה', אמרה לדב גולדשטיין מ'מעריב' בדצמבר 1975, בעיצומו של הפולמוס הציבורי על הסכמי הביניים, 'ההתיישבות זו תכלית קיומנו כאן. כאשר אני רואה שעניין עצום זה נעשה לגרוטסקה והופכים אותו למעשה פלילי, זה בשבילי הפיכה שאינני יכולה לעמוד בה. אני מרגישה מחנק כבד. אין לי נשימה'. בהמשך הריאיון ציטטה לגולדשטיין ארוכות את ברל כצנלסון – מנהיג תנועת העבודה במשך שנים רבות יד ביד עם בן גוריון – שיצא כנגד תכנית החלוקה בשנת 1937. 'זה מה שזועק אלי,' הוסיפה, 'העיקרון היסודי הוא שארץ ישראל שייכת לעם ישראל. זהו עיקרון מופשט אבל נכון כל הזמן, תמיד, בלי קשר לתנאים, בלי קשר לבעלות הזמנית על שטחים, בלי קשר למהות השלטון החולף, בלי קשר לשאלה כמה יהודים חיים ברגע מסוים בארץ ישראל'. נעמי חוותה את נושא ההתיישבות בכל עוצמת רגשותיה, ובכך לא הייתה שונה מאנשי רוח ואנשי ציבור רבים בקרב תנועת העבודה דאז, שלא יכלו להשלים עם הוויתור על שטחי ארץ ישראל, ובהם חיים גורי, יצחק טבנקין משה שמיר, נתן אלתרמן, ש"י עגנון ורבים אחרים. עבורה לא הייתה זו סוגיה פוליטית, והתגייסותה למאבק הציבורי לא הייתה התייצבות בזירה המפלגתית. 'אני היצור הא-פוליטי ביותר שפגשתי בימי חיי!' אמרה לדב גולדשטיין".

את שיוכה לימין, דחתה נעמי שמר מכל וכל, ובמאמר ל"דבר" ציינה "אי דיוקים" בביקורת המופנית אליה: "היא איננה חברה בכל מפלגה שהיא, איננה מקבלת את ההבחנה בין שמאל לימין ולא את החלוקה בין 'שוחרי מלחמה ו'שוחרי שלום'. אחר כך מנתה אחת לאחת את אמונותיה: 'אם אתה מאמין בצדקתה של הציונות, אם ציון היא ביתך – כי אז ישנם דברים שלא תוכל לעשותם מבלי שתשכח ימינך: לא תוכל להעמיד את ציון למכירה… לא תוכל לגרש יהודים מציון… ועיקר העיקרים: לא תוכל לחיות בציון ככובש זר אפילו יום אחד, מבלי שהדבר יכרסם בצדקתך כחומצת מלח… כבת כנרת, שנתחנכה על ברכי 'דבר' – לא יכול להיות שום ספק, מהי גישתי שלי: לא אשמת שומרון… אלא אהבת ציון".

ואחרי שמנהיג מפ"ם יעקב חזן דיבר בהערכה (לצד המחלוקת) על חלוצי "גוש אמונים" ועל כך שהם היום נושאי דגל ההתיישבות, היא כתבה לאמהּ: "עכשיו אני במחנה אחד עם חזן ממשמר העמק ועם ראשוני חניתה ועם חיים גורי – תודי שלפחות החברה היא טובה".

ובסרטו של מוטי קירשנבאום "אל בורות המים", שהפגיש אותה ואת עמוס קינן, שני אוהבי ארץ ישראל שאהבתם הביאה כל אחד מהם לכיוון פוליטי שונה, אמרה: "האנשים של ילדותי היו הרץ עם המקל בראש המחנה. אז איך זה יכול להיות שאני מעריצה את המתנחלים? הם הרצים עם הלפיד! זה כל כך עמוק בחינוך שלי: אני מעריכה את אלה שרצים עם הלפיד של יישוב ארץ ישראל".

(חלקו השני של המאמר יפורסם בשבוע הבא)

* "שישי בגולן"