קול קורא במדבר

שמעון שיפר; המתריע – שיחות עם האלוף (במיל') עמוס גלעד, הוצאת ידיעות ספרים, 2019

ספר השיחות עם עמוס גלעד נקרא, ולא בכדי, "המתריע". עמוס גלעד מילא לאורך עשרות שנים תפקידים רבים מאוד במערכת הביטחון, כקצין זוטר שהתקדם בהיררכיה הצבאית וכדמות מרכזית במשרד הביטחון. בכולם הוא היה בגדר מתריע. מתריע מתוקף תפקידו המודיעיני, להציג את האיומים בפני הדרגים שמעליו, בצבא ובמערכת המדינית. מתריע מתוקף אישיותו, שהציבה אותו בתפקיד המתריע בשער, המזהיר מפני שגיאות וטעויות. לא אחת הלך נגד הזרם, לעתים אחד נגד מאה, לא אחת הגחיך את עצמו בעמדת הסטרא אחרא הטרחן והנודניק שאינו מרפה. וכמעט תמיד הוא צדק. ולא פעם דעתו לא התקבלה, אף שהוא נלחם עליה באדיקות ולא הרפה, וההיסטוריה הוכיחה שהוא צדק. מחיר הטעות עלה לנו בדמים רבים.

עמוס גלעד יכול היה להתמקד בספר בהצלחות; באותם מקרים שבהם היה שותף לעיצוב המדיניות, דעתו נשמעה והתקבלה והתוצאות היו טובות. אך הוא בחר דווקא בדוגמאות ההפוכות, במקרים שדעתו נדחתה, לעתים התקבלה בזלזול, ולמרבה הצער הוא צדק. ויותר משהוא כועס על ההחלטות הרות האסון, הוא כועס על הזלזול בהתרעות ובמתריע, ובמה שהוא מכנה: ממדרים את המודיעין.

הרבה מדובר היום על ה"דיפ-סטייט", אותה אגדה על "שלטון הפקידים" וחולשת הדרג הנבחר. למי שטוענים את התיאוריות הללו, אני מציע לקרוא הספר. הספר מצביע על מציאות הפוכה – הדרך המדיני הנבחר, שאין עוררין על כך שהוא מוסמך לקבל את ההחלטות, מזלזל בדרג ה"פקידותי", מצפצף עליו. כאשר מדובר בענייני ביטחון, זו סכנה של ממש. לא בכדי, מנחם בגין הממלכתי, קידש את ה"סיוויל סרוויס", השירות הציבורי הנאמן, המקצועי, שמשרת באמונה את הציבור גם כאשר הדרג המדיני מתחלף. גלעד הוא התגלמות הסיוויל סרוויס הזה, שמי שמתיימרים להיות ממשיכיו של בגין כה סולדים ממנו ונלחמים בו.

הנה, דוגמה מייצגת. טרם צאתו של אהוד ברק לפסגת קמפ-דיוויד, שבה הציע לערפאת את הצעתו מרחיקת הלכת, ששברה את הקונצנזוס הלאומי ואת כל הקווים האדומים של השמאל הציוני – בקעת הירדן, ירושלים וכו', מתוך הנחה שביכולתו לשים קץ במפגש פסגה אחד לסכסוך הישראלי ערבי, ידע ראש חטיבת המחקר באמ"ן עמוס גלעד, שלא זו בלבד שפניו של ערפאת אינן לשלום – הוא מכין עימות כולל עם ישראל. הערכתו הייתה מדויקת לחלוטין. הוא היטיב לתאר במדויק את תרחיש מתקפת הטרור של ראשית שנות האלפיים שעלתה בחייהם של יותר מאלף ישראלים, ואפילו את מועדה. מתאר שמעון שיפר:
"במקביל [להערכה שהגיש לראש הממשלה ושר הביטחון ברק] הגיש גלעד הערכה זהה לרמטכ"ל שאול מופז, שאימץ אותה לאחר דיון ארוך. מופז פנה לברק וביקש תוספת לתקציב הביטחון לצורך היערכות לאינתיפאדה שנייה, כפי שצפה גלעד. ברק דחה את הדרישה. הוא לקח את הבקשה הכתובה של מופז, מעך אותה בידיו והשליך אותה לפח האשפה".

נכון, ראש הממשלה ושר הביטחון הוא המחליט, הוא הדרג המדיני, עליו האחריות ובידיו הסמכות. אבל ההיבריס של "אני ואפסי עוד", הזלזול, החשיבה של ראש ממשלה שעצם העובדה שהעם בחר בו מעידה שכל התבונה נמצאת אצלו ומיהם הפקידונים שילמדו אותו, המיטה עלינו את האסון הזה, והתנהלות דומה של מנהיגים אחרים המיטה עלינו אסונות אחרים.

בספר מתמקד גלעד בשלושה אירועים מכריעים בהיסטוריה של מדינת ישראל, שהוא התריע וצעק ונתקל באוזניים אטומות. לו רק שמעו בקולו…

האירוע הראשון הוא מלחמת לבנון הראשונה. מהיכרותו העמוקה את הזירה הלבנונית, כולל היכרות אישית עם חלק מן הפרטנרים בלבנון, הוא הבין שהמוסד וצמרת המדינה, ושר הביטחון אריק שרון בראשם, נפלו בשבי הפלנגות הנוצריות, מתוך פנטזיה שהקשר אתם יביא לשלום בין ישראל ולבנון ולמיגור הטרור הפלשתינאי בלבנון באמצעות הפלנגות. אך הוא ידע שהפלנגות אינן אלא משענת קנה רצוץ. זו כנופיה מושחתת, נהנתנית, עבריינית, מנוכרת לציבור, חסרת יכולת ובפרט חסרת יכולת צבאית. הרהב והשחץ של ראשיה מכסה על אפס יכולת. הוא התריע והזהיר, הזהיר והתריע, וחזר והתריע וחזר והזהיר, שהקשר עם הכנופיה הזאת הרה אסון, שיסבך את ישראל ושום דבר טוב לא ייצא ממנו.

גלעד, עוכר שמחות שכמותו, טיפס על קירות, אך לא סדק את חומת האטימות. כאשר שמע גלעד על הרעיון המבריק להכניס את הפלנגות לטפל בטרוריסטים הפלשתינאים במחנות הפליטים סברה ושתילה וככה להשתלט עליהם בלי לסכן את חיילי צה"ל, הוא מיד הבין מה עומד לקרות שם. במיוחד כששמע שמי שיפקד על הכוחות הוא חובייקה, "הרוצח והרמאי הזה", כלשונו. "… יצאה לי תגובה כמעט אוטומטית. הזדעקתי: 'אתם משוגעים? זה כמו נוסחה כימית, שאתה מערבב שני חומרים וגורם לפיצוץ. זה יוביל לטבח. אין שום סיכוי שלא יהיה טבח. אני גם לא בטוח שיש שם מחבלים. זה נשים וילדים שיירצחו שם'. ככה, זעקתי במלוא גרוני, נרעש כולי. אלוף הפיקוד הביט בי ולא אמר מילה. צעקתי שוב: 'הולך להיות פה טבח'. ואז האלוף אותת לצוריך שצריך ללכת והם הלכו. לא אמרו כן, לא אמרו לא, פשוט התעלמו ממה שאמרתי והלכו". איך זה נגמר, בסוף, כולם יודעים.

האירוע השני היה הסכם אוסלו. ניתן להגדיר את עמוס גלעד פרופסור ליאסר ערפאת. הוא חקר אותו ועקב אחריו במשך עשרות שנים, והכיר אותו אולי יותר משערפאת הכיר את עצמו. ולכן, לא היה אפילו חלקיק שניה שבו הוא האמין שיש סיכוי כלשהו לשלום עם האיש הזה. במסגרת תפקידיו, בעידן אוסלו, הוא נפגש עמו פעמים רבות. על אף שתיעב את האיש ואת מה שהוא מסמל, מערכת היחסים ביניהם הייתה טובה. וככל שפגש אתו, עמדתו הנחרצת על אודותיו התחזקה והתהדקה. גלעד, כדרכו, התריע. הוא זעק מעל כל במה אפשרית, הוא לחש לכל אוזן אפשרית, אך אנשי הקונספציה אינם אוהבים את עוכרי השמחות, ולא יתנו לעובדות של איש מודיעין מצטיין לקלקל להם את הפנטזיה.

עמוס גלעד היה הקמ"ן של משלחת ישראל למו"מ בין ישראל לבין ירדן ומשלחת פלשתינאית של תושבי יו"ש, במסלול שהחל בוועידת מדריד. אליקים רובינשטיין עמד בראש המשלחת. המשלחת זכתה לגיבוי מלא מרבין. בשלב מסוים החל גלעד לחוש שדבר מה השתבש בצד השני. שלפתע הם עצרו כל התקדמות. "יום אחד אמרתי לאליקים: 'על פי רסיסי מידע, מתנהל איזה מסלול מקביל שעומד בסתירה למה שאנחנו עושים, וכותרתו 'עזה-יריחו תחילה' '. אליקים – שהוא אדם מאוד ישר, אפילו תמים במידה מסוימת, אין הרבה אנשים כאלה, פאר היצירה של השירות הציבורי – לא האמין שיש דבר כזה. הוא עצמו היה מדווח על כל פרט, והוא ציפה שינהגו כלפיו בצורה דומה ולא יסתירו ממנו מידע חיוני. הוא שאל אותי: 'אתה משוכנע במה שאתה אומר?' אמרתי לו, 'תראה, איך זה יכול להיות שבכל פעם שאנחנו מתקדמים בשיחות, יד נעלמה מחזירה אותנו לאחור?' "

רובינשטיין התקשה להאמין בכך. גלעד אינו מומחה לישראל, אבל הוא מומחה לערבים. והוא יודע להדביק פיסות מידע ולחבר אותם. הוא יודע לנתח אותם ולהצליב אותם עם המציאות שהוא רואה בעיניו. והוא הבין שיש מסלול ישיר עם ערפאת. יש לציין, שקברניטי אוסלו הסתירו את דבר השיחות אפילו מראשי המוסד, השב"כ וצה"ל. מספר שיפר: "ראש המוסד דאז, שבתי שביט, בא לרבין שלוש פעמים ושאל אותו אם זה נכון שמתקיים ערוץ חשאי. בפעמיים הראשונות רבין אמר לו: זה שום דבר. בפעם השלישית הוא אמר: 'אני מבקש ממך לרדת מזה ולא לעסוק בזה יותר' ".

איש אינו יכול לכפור בסמכותו של הדרג המדיני לקבוע את המדיניות ולקבל החלטות. אבל מי שיוצא לתהליך שלום זקוק למודיעין לא פחות ממי שיוצא למלחמה. הדרת כל המודיעין הישראלי מתהליך אוסלו, הוא מחדל נורא, שהביא לכישלון החרוץ הזה. גלעד: "ההסתרה הייתה כל כך גדולה, שמקסם השווא והשקר הזה עלה לנו באלף הרוגים. אני אומר במפורש: ערפאת התכוון למרחץ דמים, אלא אם כן היו מקבלים את תפיסת השלום שלו, שגם היא נועדה לחסל אותנו בסופו של דבר. לא יכול להיות שעושים הסכם שלום היסטורי כזה בלי שהמודיעין מלווה את זה כשופט אובייקטיבי. אנשי המודיעין הם כמו שופטים. הם מסיקים מסקנות על פי הראיות שמונחות לפניהם. זה לא אומר שהם תמיד צודקים. זה לא אומר שהם לא מועדים לטעויות. אבל בשביל זה יש הערכת מודיעין ויש הערכת מצב. הערכת המודיעין מבוססת על מיטב השיפוט של קצין המודיעין את המידע שברשותו. הוא אומר מה האויב יכול לעשות ומה הוא רוצה לעשות. הערכת המצב היא של הקברניט, שמחליט מה עושים או לא עושים. הוא לא חייב לקבל את הערכת המודיעין, הוא יכול לדחות אותה, אבל זו חובתו לשמוע אותה. במדינה דמוקרטית הדרג המדיני מחליט. אם הקברניט לא מקבל את הערכת המודיעין, זו זכותו. ההיסטוריה תשפוט והבוחר ישפוט. אבל להתעלם מהמודיעין זהו פשע שלא יתואר".

הערוץ הירדני-פלשתינאי שבו השתתף גלעד, לא כלל את מה שכינה רבין "אש"ף תוניס" אלא רק "אש"ף שטחים", כלשונו. בראש המשלחת עמד חיידר עבד אל-שאפי. גם אל-שאפי היה מינוי של ערפאת. וגם הוא לא ידע דבר וחצי דבר על תהליך אוסלו. וכך מתאר אותו גלעד: "אל-שאפי היה אדם מרשים מאוד. רופא שעזר לעניים ללא תמורה, איש עניו, אבל הייתה אתו בעיה אחת מבחינתנו: הוא הזדהה עם החזית העממית של ג'ורג' חבש. והוא היה מסביר שוב ושוב שהדרך הטובה ביותר להגיע לשלום היא שישראל תתפרק מרצון ותיעלם מעל פני האדמה. הוא היה אומר לנו: 'אם תיעלמו, לא יהיה צורך בעימות'. וזה ראש המשלחת לשיחות השלום, כן? ראש המשלחת שערפאת מינה. ערפאת תיעב אותו, כי אל-שאפי היה ישר וצנוע, ההיפך מערפאת. אבל הגישות שלו היו כל כך ברוטליות שזה לא ייאמן. נראה שערפאת מינה אותו לראש המשלחת כי ידע שזה ערוץ סרק חסר חשיבות".

בערוץ החשוב ערפאת בהחלט רצה להתקדם. אבל לא לשלום. גלעד מציג בספר את ההונאה הגדולה של אוסלו.

החשאיות של המו"מ באוסלו הייתה מוחלטת. מספר גלעד: "אפילו איתן הבר לא ידע מזה. אני זוכר שסיפרתי לו. הוא חזר מחופשה באיטליה, פגשתי אותו בקומה השניה של לשכת ראש הממשלה, ליד דלת הכניסה למזכירות הממשלה. איתן שמע – ונבעת. הוא היה בהלם מוחלט. אני לא אשכח לעולם את הבעת פניו. זעזוע מוחלט. רק כשרבין נרצח הוא היה יותר מזועזע. גם אליקים לקח את זה מאוד קשה. זו הפעם הראשונה שראיתי אותו נאלם דום. ההלם היה מוחלט, כי התברר גם שכל העבודה שלנו הייתה הבל מוחלט. היינו עובדים כמו חמורים. 18-19 שעות ביממה רק כדי להכין את כל המידע, ואחר כך לתדרך את אליקים. וכל הדיונים בינינו שהוא ניהל, והוועדות, והדיונים עם הירדנים, ואחר כך העדכונים לאמריקאים. הייתי קם כל יום בארבע בבוקר והולך לישון באחת בלילה. אתה עובד-עובד-עובד, ופתאום אתה מבין שהלכת כל הזמן בנחל אכזב ושהמים זורמים בכלל בערוץ אחר. ואלה מים באושים ורעילים".

גלעד הבין שהם היו בסך הכל פעולת הסחה לאוסלו. ובאשר לתהליך אוסלו: "לא התייעצו בו לא עם מומחים, לא עם אנשי מודיעין – ולא עם אף אחד. הכל היה בנוי על זה שערפאת הוא השותף היחיד ואין בלתו. יכול להיות שהוא היה שותף שאין בלתו, אבל הוא לא היה באמת שותף שלנו. אני חושב שבחולשה שבה הוא היה נתון, אחרי ששיתף פעולה עם סדאם חוסיין, שהיה אחד הרוצחים הגדולים ביותר, היינו צריכים לתת לו לטבוע, ומה שעשינו בעצם זה להציל אותו".

גלעד ניסה להסביר ממה נובע הכשל הזה. "כל תהליך אוסלו היה מבוסס על משאלת לב שלא הייתה מעוגנת במציאות. הלכו שולל אחרי הנחמדות של ערפאת. הוא דיבר על 'שלום של אמיצים', שזה נשמע הרואי ומרשים, אבל ה'שלום של אמיצים' גילם בתוכו תכנית, שבסיומה מדינת ישראל הייתה נעלמת מהמפה, גם אם זה היה לוקח עשרות שנים. טענתי אז ואני טוען כך גם היום, שערפאת ראה לנגד עיניו את פלשתין השלמה, שכוללת בתוכה גם את הממלכה ההאשמית, ממלכת ירדן, והכל בתהליך מדורג המבוסס על המגמות הדמוגרפיות. החזון שלו היה יהודה ושומרון ריקים מיהודים, וכמובן עזה, ומדינת ישראל עם מותניים צרים ומיעוט ערבי שילך ויגדל. איך ערפאת אמר? הרחם של האישה הפלשתינאית ינצח את ישראל. הוא האמין שבסופו של דבר המאזן הדמוגרפי ישתנה לרעתנו, ושבראייה היסטורית הם ינצחו. אהוד ברק שהצביע נגד אוסלו בממשלה, תיאר את זה בצורה יפה. הוא אמר כך: האנשים ישבו באוסלו בבקתת ציד כזו, הביטו החוצה וראו איל חולף בשלג. האש ריצדה באח והרוטב של צלי הבשר ניגר משני קצות הפה, ובמציאות הפסטורלית הזו הם חלמו כל מיני חלומות שערפאת מוכן לדו-קיום, שתי מדינות לשני עמים שחיות זו לצד זו, ולא הבינו שזה סוס טרויאני שיפוצץ בסוף את כל העסק". לימים, כזכור, ברק עצמו הרחיק לכת בפנטזיה הרבה מעבר למה שרבין חלם ללכת.

גלעד מתאר בפרוטרוט כיצד ערפאת, שלרגע לא העלה על דעתו להתקדם לשלום, הונה את ישראל, שהונתה את עצמה, כדי לשפר עמדות להמשך המאבק נגדה. גלעד מתאר את שתי הרגליים האסטרטגיות שעליהן ניצבה תכנית ערפאת להכרעתה של ישראל: תביעת "זכות" השיבה והשתלטות על בקעת הירדן. תביעת השיבה נועדה "לשנות את המאזן הדמוגרפי של ישראל". השליטה על בקעת הירדן ואכלוסה ב-300 אלף פלשתינאים נועדה להיות קפיצת מדרגה להשתלטות על ירדן. המטרה היא "אירידינטה של ירדן. הפלשתינאים של ירדן מתחברים לפלשתינאים ביהודה ושומרון ואם אתה מוסיף לזה את ערביי ישראל – יש לך מסה קריטית שיכולה להפוך את ירדן לחלק מהמדינה הפלשתינאית… זו הייתה התכנית הגדולה של ערפאת. הוא אמר לעצמו בערך כך: באיו"ש לא יהיו בכלל יהודים במסגרת הסכם שלום. בירדן יש מיליוני פלשתינאים. בישראל יש מיליון וחצי ערבים. בגליל כבר יש רוב ערבי. זה אמנם ייקח זמן אבל בסוף יגיעו לאיזון דמוגרפי עם הערבים ו-400 אלף הפליטים שיגיעו לישראל מלבנון יהפכו תוך דור למיליון איש או אני לא יודע כמה, ותוסיף לזה את הפליטים שייקלטו במדינה הפלשתינאית, וכך אתה מחריב גם את ירדן וגם את ישראל… זה מה שערפאת רצה. אני משוכנע שהוא לא התכוון בכלל להגיע לאיזשהו שלום שישראלי, כל ישראלי, גם לא בשמאל, היה מוכן לחתום עליו".

עמוס גלעד צלצל בכל פעמוני האזהרה וההתרעה, אך לשווא. הוא היה קול קורא במדבר. כך באוסלו, וכך גם לקראת האירוע השלישי עליו הוא מרחיב, האינתיפאדה השניה. ושוב, הקשיבו לו, שמעו אותו, ביקשו ממנו להכין הערכות מצב, הזמינו אותו להציג את הערכותיו בישיבות – אך לא שעו לאזהרותיו. את הפרק על הליכתו של ברק לפסגת קמפ-דיוויד עם ויתורים מרחיקי לכת וחסרי תקדים תוך התעלמות מכל תמרורי האזהרה של המודיעין הכתיר גלעד: "בעיניים עצומות".

"ראיתי כאן", אומר גלעד, "מסכת שיטתי שנועדה להכות בנו באמצעות נשק הטרור … כדי שנקבל את כל הדרישות של ערפאת". ערפאת אישר לחמאס לפעול, תוך התחמקות מאחריות לכך, כאילו מדובר בארגון סורר הפועל על דעת עצמו. גלעד מציג את ערפאת כשקרן סדרתי. כמי שהכיר את החומר, הוא ידע כיצד בכל פגישה הוא משקר במצח נחושה.

גלעד הזהיר את אהוד ברק מהשלכות הצעתו. בהערכת מודיעין שמסר לברק, לבקשת רוה"מ, הוא הבהיר לו שאם הוא הולך לשיחות עם ערפאת, "דע לך שערפאת לא מוכן בשום פנים ואופן להצעה הנדיבה מאוד שלך – נדיבה, כי היא הייתה קרובה למה שערפאת רצה, רק בלי זכות השיבה – והוא נחוש ללכת לעימות כבד, חסר תקדים, של מתקפת טרור על ישראל. … אני זוכר שהשתמשתי במילים דם, אש ותמרון עשן. זה מה שהוא עשה בלבנון, אמרתי לו, זה מה שהוא עשה בירדן. לערפאת יש נטייה להמיט חורבן בכל מקום והוא כמו קפיץ דרוך, מחכה לרגע הזה… זה אדם רצחני שמאמין באלימות, שהיה מוכן ללכת עם המלך חוסיין לפיצוץ למרות שהיה באותה עת בעמדת חולשה. תיארתי את המדינה הפלשתינאית שהוא ראה בחזונו, קרי – פלשתין גדולה מהמדבר ועד הים, שתבלע הן את ירדן והן את ישראל. ניתחתי בפניו את ההתנהלות של ערפאת מול החמאס, את האור הירוק שהוא נתן לטרור. אמרתי לו: 'השליחות שלך לא תצליח. ההסכם לא יישא פרי. אתה יכול לשמוע דעות אחרות אבל זו ההערכה שלי כרח"ט מחקר… אמרתי שערפאת מתכנן לפתוח בעימות בספטמבר 2000, לא באמצעות פקודת מבצע מסודרת של התקפה צבאית, אלא באמצעות הבערת השטח ומתן היתר לטרור. לעורר פיצוץ". ואיך הגיב ברק? "החלטתו נחושה: הוא הולך לשיחות שלום עם ערפאת". איך זה נגמר בסוף, כולם יודעים.

בשל קוצר היריעה לא ארחיב בנושאים נוספים. אזכיר רק שגלעד מספר את הסיפור המדהים על סוכן המוסד יהודה גיל, שכמעט הוביל למלחמה בין ישראל לסוריה במידע מפוברק שמסר, כביכול, מפי סוכן סורי בכיר שלא היה ולא נברא ובמשך שנים הזין במידע סרק את צמרת המדינה. והוא מקדיש פרק לאיראן, שהוא היה מן הראשונים שזיהו אותה כאויב מספר אחד של ישראל, האויב המסוכן ביותר. והוא מספר על התנהלותו המופקרת וחסרת האחריות והממלכתיות של פרס ב"הסכם לונדון", שתווה מאחורי גבו של ראש הממשלה שמיר, ללא ידיעתו ובניגוד למדיניותו.

אסיים בסיפור שיש לו משמעות אקטואלית כעת, כשכמעט קמה ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה המשותפת.

"בכל פעם שהייתי נוחת בתוניס, היה מופיע אחמד טיבי. בפגישות טיבי היה יושב ליד ערפאת. אני אומר לערפאת בערבית: 'אדוני יושב הראש… יש לי שאלה אליך'.
'בבקשה, בבקשה'.
'האם זה סביר בעיניך שאזרח ישראלי, במקרה הזה אחמד טיבי, יושב לצדך מולי כשאני נציג של ראש ממשלת ישראל?'
ערפאת ברוב ערמומיותו, העיניים שלו מתגלגלות ככה, עונה לי בשאלה: 'אז מה אתה רוצה שאני אעשה?' הוא כנראה ציפה שאני אבקש ממנו לסלק את טיבי, ואז הוא היה אומר לו: 'תישאר'. זה נראה לי אבסורד, שטיבי, אזרח ישראלי, מייצג את הפלשתינאים מולנו. עד היום זה נראה לי מטורף. אז הוא עוד לא היה חבר כנסת. אמרתי לו לערפאת: 'חדרת אל ראיס', כלומר, כבוד יושב הראש, 'אינתי חסב אל בית'. כלומר, אתה בעל הבית. ההחלטה בידיך. אני רק מעביר לך את תחושותיי, ואתה תעשה מה שאתה מבין. הוא הסתכל, הסתכל, הסתכל, ובסוף אמר לטיבי: 'צא החוצה'. טיבי כמעט מת".

אחמד טיבי היה עוזרו, יועצו ואיש סודו של רב המרצחים, שעה שהלה ניהל את ההונאה הגדולה – מו"מ פיקטיבי לשלום, במקביל להפעלת טרור רצחני מתוך מטרה להשמיד את ישראל.

והיום כמעט הושענה ממשלה ישראלית על טיבי זה.

* "האומה"

הם באו עד חומה

מכל הביוגרפיות שקראתי מעודי, וקראתי אינספור ביוגרפיות (זו הסוגה החביבה עליי, ולא בכדי גם ספרי הראשון היה ביוגרפיה), הטובה ביותר וזו שהטביעה בי חותם יותר מכל ביוגרפיה, הייתה "מעבר לגשמי", הביוגרפיה של אבא קובנר, מאת דינה פורת. איני נוהג לקרוא פעמיים אותו ספר, אך את הספר הזה קראתי פעמיים וגם חזרתי אליו להכנת שיעורים והרצאות.

אבא קובנר היה פרטיזן, משורר, ממנהיגי השומר הצעיר בליטא, מנהיג המחתרת בגטו וילנה, מפקד הפרטיזנים היהודים ביערות באזור וילנה, מנהיג קבוצת הנוקמים שתכננה מבצע נקם המוני בגרמנים, קצין החינוך המיתולוגי של חטיבת גבעתי בקרבות תש"ח, דמות מרכזית בקיבוצו עין החורש ובתנועת הקיבוץ הארצי, הוגה ומייסד בית התפוצות, ממובילי ההתחדשות היהודית בתנועה הקיבוצית עם ייסוד "החבורה" באמצע שנות ה-80, חתן פרס ישראל לשירה. כל ציוני הדרך הללו קטנים כדי לתאר את דמותו ההירואית, שהיו בה גם צדדים קשים, אם לא לומר אפלים. אך הוא דמות מעוררת השראה.

דמותו מרתקת אותי ולאורך שנים אני משתדל לקרוא כל מה שנכתב עליו. קראתי השבוע ספר חדש – עליו ומשלו, שיצא אשתקד במלאת מאה שנה להולדתו, בעריכת מוקי צור, שכבר ערך ספר מכתביו, "לדחות את הקריעה". שם הספר: "הם באו עד חומה".

שם הספר הוא ציטוט שורת הפתיחה של הפואמה "אחותי קטנה", החשובה ביצירותיו הספרותיות של קובנר.

בעיזבונו של אבא קובנר נמצא פנקס קטן, יומן שבו כתב קובנר בתמציתיות שבתמצית את האירועים בגטו וילנה החל ב-22 ביוני 1941 ועד 6 במאי 1942. היומן נכתב ביידיש, וכותרתו: לוח השנה של הזוועה. התיאורים התמציתיים הם כדוגמת:
3 ביולי 1941
תופסים בהמונים.
4 – בורחים מן הבתים.
6 – סרטי זרוע עם מגן דוד.
וכן הלאה.

זה נראה כמו טיוטה שהכין לעצמו, בכוונה לכתוב בהרחבה את הסיפור, אם ייצא בחיים מהזוועה.

רק ביום האחרון הוא הרחיב וכתב שורות שלמות, מעין שירה בפרוזה.

חלקו הראשון של הספר הוא צילום של כל דפי היומן, ביידיש, ולצדם התרגום לעברית, מאת דוד טננבאום.

חלקו השני הוא הערות היסטוריות ליומן, שכתבה חוקרת השואה ד"ר טל כהן. היא עקבה אחרי כל דיווח שלו, הסבירה ותיארה בהרחבה את האירוע. יש דיווחים שעליהם כתבה בפשטות: "לא נמצאו לכך עדויות נוספות".

חלקו השלישי הוא מסה מרתקת של מוקי צור, העוסקת בשלוש יצירות של קובנר: היומן, הכרוז, השיר.

היומן הוא אותו יומן תמציתי הפותח את הספר. הכרוז הוא הכרוז המפורסם שכתב אבא קובנר בעברית וביידיש ב-1 בינואר 1942 בגטו וילנה; הכרוז הראשון שבו יהודים העזו לומר (יותר מתוך ניתוח ואינטואיציה ועיבוד מידע, מאשר מתוך ידיעה) שהיטלר זומם להכחיד את כל יהודי אירופה והחל לבצע את זממו, וש"פונאר היא מוות". הכרוז קורא למרד. זו הקריאה הראשונה בשואה למרד. כותרת הכרוז: "אל נלך כצאן לטבח".

השיר הוא הפואמה "אחותי קטנה", העוסקת בשואה ומוראותיה ומשמעותה, דרך סיפור המחבוא של קובנר וחבריו להנהגת השומר הצעיר בוילנה במנזר נוצרי, בטרם החליטו לחזור לגטו כדי לארגן את המחתרת ולקרוא למרד. הפואמה נכתבה ב-1967. אמנם לא ידוע מתי בדיוק באותה שנה היא נכתבה, אך מוקי מעריך שהיא נכתבה בתקופת ההמתנה שקדמה למלחמת ששת הימים, או אחרי המלחמה, אך עדין בצל ההמתנה. המסה המרתקת קושרת ביד אמן בין שלוש היצירות, השונות כל כך זו מזו במהותן. חלקה האחרון של המסה הוא פירוש שכתב מוקי על הספר – משפט אחר משפט.

חלקו האחרון של הספר הוא הפואמה עצמה – צילום של ההוצאה המקורית, כפי שעיצב אותה בקפדנות אבא קובנר.

הספר מומלץ מאוד!

* "הזמן הירוק"

צרור הערות 25.12.19

* גפרור בוער לחבית אבק שריפה – נתניהו אינו ראוי להנהגה לאומית. הוא אינו ראוי לה כיוון שהוא שקוע עד מעל הראש בפלילים, כיוון שהוא נאשם בשלושה כתבי אישום ובהם שוחד, כיוון שהוא מסית את עם ישראל נגד מדינת החוק ומוסדותיה, כיוון שהוא מנסה להעמיד את עצמו מעל החוק, כיוון שהוא משעבד את האינטרס הלאומי לאינטרס הפרטי שלו – להיחלץ מאימת הדין.

ואף על פי כן, אני מתנגד בתוקף להחלטה של בג"צ שתאסור להטיל עליו את הרכבת הממשלה. החלטה כזו היא שיא האקטיביזם השיפוטי. היא מנוגדת לשני חוקי יסוד; לחוק יסוד הממשלה, על פיו ראש הממשלה רשאי להישאר בתפקידו עד פסק דין חלוט ולחוק יסוד הנשיא, על פיו הנשיא מוסמך להטיל את הרכבת הממשלה על כל ח"כ, ללא שום הגבלה.

החלטה כזו, בעיתוי הנוכחי, כמוה כהשלכת גפרור בוער לחבית אבק שריפה.

יש שתי מגמות הרסניות, שמאיימות על הדמוקרטיה, המבוססת על הפרדת רשויות ואיזונים ובלמים. האחת היא האקטיביזם השיפוטי, על פיו הכל שפיט ובית המשפט יכול להחליט כל החלטה על פי שיקול דעתו והחלטתו עומדת מעל לכל החלטה של הכנסת ואולי אף של הריבון (הריבון, אגב, הוא העם ולא הכנסת, כפי שלעתים נוטים לחשוב). המגמה השניה היא האקטיביזם המשילותי, על פיו כיוון שראש הממשלה נבחר בידי הציבור (שזה לא נכון, הוא נבחר בידי הכנסת), הכל מותר לו, וכל מה שהוא רוצה, כל מה שהוא עושה, כולל מה שהוא עושה לביתו, כולל מעשי שחיתות ועבירה על החוק – הם ביטוי ל"רצון העם" ומי שמנסה להתנגד, חותר נגד רצון העם. כאילו, אם נתניהו ייבחר, אין להעמיד אותו לדין כי הוא נבחר למרות כתבי האישום וכו' וכו' וכו'.

שתי המגמות ההרסניות הללו מזינות זו את זו, מקצינות זו את זו, וההסלמה הזאת מהווה סכנה חמורה לחברה הישראלית. יש לעצור את ההסלמה. יש ללכת בשביל הזהב של הרמב"ם, בדרך השלישית, דרך האמצע – לא להיגרר אחרי שני הקטבים הללו, שכל אחד מהם שובר את הכלים.

יש להתנגד לאקטיביזם השיפוטי כאילו אין אקטיביזם משילותי ולאקטיביזם המשילותי כאילו אין אקטיביזם שיפוטי. לא הכל שפיט ולא הכל משיל. לא הכל מותר לשליט בשם "רצון העם".

* מגמה ברורה – כל הסקרים, ללא יוצא מן הכלל, מצביעים על מגמה ברורה וחד משמעית; מגמה מעניינת. אם סער יעמוד בראש הליכוד, הליכוד יקבל פחות מנדטים אך גוש הימין יקבל יותר מנדטים. מה הסיבה לכך?

אם סער ינצח, הוא יחזיר לחיק הימין והליכוד רבים מאנשי הימין הממלכתי, שמאסו בשחיתות ובהסתה נגד מדינת החוק ומוסדותיה, והתכוונו להצביע לכחול לבן או "ללכת לים". מצד שני, רבים ממעריצי נתניהו ינטשו את הליכוד ויתמכו במפלגות הימין הדתיות.

כחבר תל"ם ותומך בכחול לבן, אם כן, האינטרס שלי הוא ניצחון לנתניהו, ששווה לכחול לבן 3-4 מנדטים. אולם כאזרח מדינת ישראל, אני מייחל לניצחונו של סער. ניצחון שלו ישים קץ לשלטון המסית נגד מדינת החוק ומונהג בידי נאשם בפלילים, כולל שוחד. ניצחון של נתניהו, לעומת זאת, עלול להחזיר אותנו לסיבוב רביעי, בפרט כאשר הפעם הוא עלול לחשק את עצמו ב"בלוק" עם הבית הכהניסטי.

* רעיון הזוי – נשיא המדינה נדרש להיות דמות מגשרת, מחברת בין חלקי העם, מפייסת. מנשיא המדינה מצופה להיות מנהיג של דוגמה אישית. עליו להיות מופת של טוהר מידות וניקיון כפיים.

הרעיון של גדעון סער, לבחור את נתניהו לנשיא המדינה – הזוי.

* אוחנה, מאחוריך – בימים האחרונים קראתי יותר ויותר רשומות של הערצה לאוחנה. "סוף סוף מנהיג עם ביצים שעושה בית ספר לדיקטטורה של הדיפ-סטייט" וכו'. יתר על כן, קראתי מספר רשומות שמסמנות אותו כראש הממשלה הבא והיורש של נתניהו.

סביר להניח שאיני היחיד ששומע את הקולות. הם לבטח הגיעו גם לרח' בלפור. ואת אוחנה זה צריך להדאיג. נכון, אוחנה הגיע למעמדו בעיקר בזכות כישורי החנופה והליקוק, והיותו הנאמן שבנאמנים, כמו כלבלב מרוט, לנתניהו. אז מה?

גדעון סער היה נאמן הנאמנים והחנף שבחנפנים של נתניהו. לא פחות מעבד נרצע. אבל כשהעז להגיע פעמיים ראשון בפריימריז, נתניהו ראה בו איום, סימן אותו כאויב, והחל להילחם בו, להעליל עליו עלילות, לתפור לו קונספירציות ולעשות כל מאמץ כדי לחסל אותו.

את סער, כנאמן הנאמנים והחנף שבחנפנים החליף ארדן. וכשהוא התחזק וניצח בפריימריז, נתניהו החל לדחוק אותו, לצנן אותו, להשפיל אותו ומבלפור החלו לזרום מסרי הסתה נגד המשת"פ הזה של התשקורת והמשטרה, שהם הרי מהגרועים שבאויבינו.

גם שטייניץ ואקוניס היו דובריו, שליחיו ונאמניו של נתניהו, וגם הם מכירים היטב את הכתף הקרה שלו, אם כי במידה פחותה, כי הם פחות חזקים.

אילו אוחנה שאל לעצתי, הייתי מייעץ לו להתענג על רגעי הפופולריות הללו, כיוון שלא רחוק היום שבו הוא יסומן כאויב הציבור.

* מתעבת בכל לבי – מדברי ח"כ גאולה כהן ז"ל, בדיון בכנסת, 25.6.85: "אני מתעבת בכל לבי לא רק את הגזענות אלא את כל המריח גזענות. אני מתעבת בכל לבי את חבר הכנסת כהנא עם כל האלמנטים הגזעניים, ויש בו אלמנטים גזעניים. אילו אני הייתי בבית הזה – לא הייתי אז באותה ישיבה – ושמעתי אותו אומר: 'שתוק ערבי' – אילו היה מישהו מבקש להסיר את חסינותו בגלל הביטוי הזה, אני מודיעה שהייתי נותנת את ידי מיד".

ובדיון אחר, ב-31.7.85, כאשר "הרב" כהנא עמד מעל הדוכן וציטט שברי פסוקים ומדרשים כדי לטעון שהגזענות שלו היא בעצם היהדות, קראה לעברו גאולה כהן: "בושה וחרפה, זו היהדות?… אתה יהודי? תתבייש…". בחילופי המהלומות המילוליות ביניהם, החצוף הזה כינה אותה "ערב רב".

* ממשיכים בדרכו – את הדייט הראשון של איתמר בן גביר ואשתו, הם ערכו במוזיליאום של המחבל הרוצח ברוך גולדשטיין שר"י, בפארק ע"ש "הרב" כהנא שר"י, בקריית ארבע. המחבל הרוצח, שהיה תלמידו המובהק ומגשים דרכו של כהנא, היה המועמד השלישי ברשימתו לכנסת, וראש הרשימה שלו למועצת קריית ארבע. הוא זה שיזם את הקמת הפארק לזכרו של אבי אבות הטומאה. שם הוא נקבר. ושם, ליד קברו של הרוצח, בן גביר בחר להיפגש עם האישה שבחר. הנ"ל, אז נערת גבעות בת 17, אמרה בראיון שלא תשרת בשירות לאומי, כי אין שירות לאומי חשוב יותר מלהיות אשתו של בן גביר. בן גביר לא התגייס לצה"ל, כי צה"ל, בצדק רב, לא רצה תופעה כזאת בשירותיו. בסוף החתונה קיבלו המוזמנים מזכרת מהחתונה – חוברת קטנה כשמאחוריה תמונה של "הרב" מאיר כהנא שר"י, ומתחתיה הכיתוב "ממשיכים בדרכו".

קברו של רוצח ההמונים הוא אתר עליה לרגל של הכהניסטים ועוזריהם. הוא המודל לחיקוי שלהם.

* עוכרי דין – כל אדם ראוי לסניגוריה – גם השפל שבפושעים שביצע את האפל שבפשעים. גם רוצח, גם אנס, גם פדופיל, גם מחבל, גם פושע מלחמה, גם פושע נאצי. כל אחד מהם ראוי למשפט צדק, ואין משפט צדק ללא סניגוריה. לכן, סניגור הוא אדם שתורם תרומה משמעותית לחברה צודקת שמנהלת מערכת משפט צודקת.

איפה הבעיה? כאשר סניגורים אינם מגִנים על פושעים מהסיבה שכל אדם ראוי לפרקליט, אלא כי הם תומכים בפושעים ובמעשי הפשע שלהם. הדבר קורה בעיקר בפשיעה אידיאולוגית. ולכן לאה צמל ואיתמר בן גביר ראויים לגנאי.

* הליך משפטופוליטי – תהליך ההדחה של נשיא ארה"ב, המתנהל בבתי הנבחרים, הוא תהליך הזוי. איני מתכוון בכך כלל להאשמות הספציפיות נגד טראמפ, איני מתכוון באופן ספציפי לנשיא טראמפ ואיני מתכוון באופן ספציפי לתהליך ההדחה הנוכחי. כוונתי היא לעצם ההליך, שטראמפ אינו הנשיא הראשון וכנראה גם לא האחרון לחוות אותו.

אין המדובר בהצבעת אי אמון פוליטית של הפרלמנט בראש הרשות המבצעת. אין המדובר בהליך משפטי נגד הנשיא בבית המשפט. מדובר בהליך משפטי, שמתנהל כמשפט, על פי ראיות ועדויות – במוסד פוליטי. למוסד פוליטי אין כלים לניהול הליך משפטי ולכן ההליך המשפטי הוא הצגה משפטית, כשהוא למעשה פוליטי. לא בכדי, ההצבעה של "המושבעים" היא מפלגתית – הרפובליקאים מצביעים נגד הדחת נשיא רפובליקאי והדמוקרטים מצביעים בעד הדחתו. לכן, ברור היה מראש שבקונגרס, שהרוב בו דמוקרטי, יהיה רוב להדחה, וברור לחלוטין שבסנט, שהרוב בו רפובליקאי, לא יהיה רוב להדחה.

המצב הקיים בישראל, שבו הרשות המחוקקת כפופה למעשה לחלוטין לרשות המבצעת; מציאות שקיימת מאז קום המדינה אך הוחרפה מאוד בעשור האחרון, הוא מצב בעייתי. יש לנו הרבה מה ללמוד מן השיטה האמריקאית, שבו הפרדת הרשויות טובה הרבה יותר. אולם הערבוב בין הליך משפטי להליך פוליטי, כפי שהוא בתהליך ההדחה, הוא רע מאוד.

* בשליחותה – ליאור שליין סיים את תכנית "גב האומה" במונולוג שבו הוא ירד-רצח על מפלגת העבודה. קודם למונולוג הוא אמר שהוא יצטרך למצוא מיטה הלילה, הרי בת הזוג שלו היא ח"כ מרב מיכאלי.

אני לא קונה את הסיפור הזה. השורה התחתונה של המונולוג היה קריאה נרגשת למפלגת העבודה: "תחזרו להיות שמאל". וזה נשמע יותר כמסר בשליחותה של מרב מיכאלי.

* ישראלים העבירו רקטות לידי חיזבאללה? – אילו ארגון ישראלי היה מעביר רקטות לידי חיזבאללה, המעשה שלו לא היה חמור פחות מהמעשה הבוגדני של "בצלם" שהיה שותף לרקימת ההודעה האנטי ישראלית השערורייתית של התובעת בהאג.

* חגיגה בשוקניה – ההודעה האנטי ישראלית השערורייתית של התובעת בהאג, עוררה חגיגה בשוקניה. ארבעה פשקווילי תמיכה בהודעה, רק בגיליון הראשון לאחר פרסומה: פשקוויל המערכת, פשקוויל של קרמניצר, פשקוויל של גדעון לוי ופשקוויל של אריאנה מלמד. גדעון לוי חוגג, אך גם תוקף את התובעת על שהייתה "זהירה מדי". הוא הביע תקווה שנראה פוליטיקאים וקציני צה"ל עומדים לדין פלילי על כך שהעזו להגן על מדינת ישראל ושלומם של אזרחיה. בהזדמנות חגיגית זו, כדרכו, הוא משתלח בבג"צ שמכשיר את ה"פשעים". אריאנה מלמד גינתה באותה הזדמנויות את הישראלים השרים בחנוכה "לעת תכין מטבח", וטענה שהם חולמים על טבח בפלשתינאים.

כל צעד אנטי ישראלי מעורר אצל דבוקת שוקן אקסטזה ועוררות מינית.

* הומופוביה ודוסופוביה – הפעם הראשונה ששמעתי על ישי ריבו ואת ישי ריבו, הייתה בהופעה של קובי אוז בקצרין, לפני שנים אחדות, שבה הוא התארח. ריבו שר שירים אחדים, ומן הרגע הראשון מצא חן בעיניי. אני שמח מאוד על הצלחתו.

בטעמי המוזיקלי, השאלה האם אמן הוא דתי או חילוני אינה רלוונטית. אולם אני אוהב אצל ריבו ואצל אמנים אחרים, את השירה האמונית. היא מדברת אליי. כיהודי, התרבות שלי יונקת ממקורות היהדות. היא יונקת גם מתרבויות אחרות, אך בראש ובראשונה, מן התרבות היהודית. והמוסיקה האמונית היא גלגול של אותם מקורות ופרשנות של אותם מקורות, וגם אם זו פרשנות שונה משלי, אני רואה בה ענף חשוב בתרבות שלי.

ומה שעוד אני אוהב בתרבות האמונית, זו העובדה שהיא פותחת ומעשירה ומגוונת את התרבות הישראלית, שבעבר הייתה מונוליטית למדיי, ולשמחתי, בעשרים השנים האחרונות היא מגוונת יותר ונפתחת לכיוונים נוספים וכל המרבה – הרי זה משובח.

גל אוחובסקי השתלח במאמר ב"מאקו" בישי ריבו. אולם לא ישי ריבו האיש עורר את מיאוסו, אלא ישי ריבו התופעה. ומהי התופעה? אמנות דתית. הוא הרי ליברל גדול, אדם פתוח ונאור, ולכן הוא סולד מאמנות שונה משלו.

אילו היה מסתפק בהבעת סלידה, ניחא. המשפט המזעזע במאמרו הוא: "אני לא אוהב מוזיקה אמונית. זאת מוזיקה מקולקלת. אני לא מעוניין לשמוע תפילות ברדיו שלי; בשביל זה יש תחנות לאנשים מאמינים". ראשית, הגדרתו את המוסיקה שאינה מועדפת עליו שהיא "מקולקלת", היא אמירה מתנשאת ויהירה. שנית, ההכללה. "כל" המוסיקה של סוגה מסוימת היא "מקולקלת". והרי בכל סוגה, יש שירים מוצלחים ושאינם מוצלחים, אך אצלו – הסוגה כולה מקולקלת. והגרוע מכל הוא הדיבור שלו על "הרדיו שלי". לא אכפת לו שיהיו להם, לדוסים, גטאות רדיופוניים משלהם, אבל לא ברדיו "שלו". וכשהוא אומר "הרדיו שלי", למה הוא מתכוון? לרדיו הממלכתי, כמובן. לרדיו הציבורי. לתחנה הצבאית או לתחנות התאגיד. אלו הן תחנות הרדיו של אוחובסקי, ועליהן לשדר רק על פי טעמו, ולהדיר את השונה ממנו. ומי שטעמו שונה, שיחפש לו תחנות נישה.

ואחרי תשפוכת השנאה, האטימות וההדרה הזאת, הוא מכנה את המוסיקה הדתית במילת הקסם האופנתית, שאי אפשר בלעדיה. "הדתה". הדחליל המלאכותי הזה שבו מנסים להפחיד אותנו. הוא רוצה להדיר מהרדיו "שלו" את הדתיים, ואת הרצון שלהם לשדר ברדיו "שלו" הוא מכנה "הדתה". בכך, הוא מדגמן את מהות ההיסטריה המלאכותית הזאת, ה"הדתה". הקשקוש הזה הוא המצאה דוסופובית של מי שבשם החופש והנאורות, שעליהם הם מלהגים גבוהה גבוהה, מנסים להדיר, להקטין ולהשפיל את מי ששונים מהם.

את מי מזכיר לי אוחובסקי בדבריו? את אלה שמדברים בדיוק כמוהו על מצעד הגאווה. אותה שנאה עיוורת, אותה הדרה, אותה פוביה, אותה סתימת פיות, אותו רצון לנכס לעצמם את המרחב הציבורי. וכאשר דווקא אוחובסקי משתלח בשונים ממנו כאחרון ההומופובים, הוא מפגין חוסר מודעות עצמית קיצונית.

* גשר מט לנפול – קרן גשר לקולנוע רב תרבותי, הינה גורם חשוב ומשמעותי בתרבות הישראלית. הקרן קמה במטרה לפתח יצירות קולנועיות וטלוויזיוניות, דוקומנטריות ועלילתיות, שיחשפו את המציאות בחיי הפריפריה ואת המגוון הרב תרבותי של החברה בישראל. היא אחראית ליצירות חשובות כמו "אושפיזין", "מעורב ירושלמי", "עבודה ערבית", "תמרות עשן" ועוד.

לאחרונה, לקחה על עצמה הקרן ללוות ולסייע לקרן שהוקמה בידי משרד התרבות כדי לטפח את היצירה הקולנועית בחברה הערבית בישראל, מתוך רצון לתת במה לקולות אחרים, שלא קיבלו את הבמה עד כה והנם מחוץ למיינסטרים האמנותי.

השבוע הודיעה הקרן על פרישתה ממיזם הקולנוע בחברה הערבית. הסיבה, כך הסבירו מנהלי הקרן, היא ש"הקרן מצאה את עצמה במרכזו של שיח מתלהם, המצוי בקוטבה של המטרה שלשמה פועלת הקרן, ובמקום להיות במקום של חיבור, היא עומדת בלב ליבה של הפלוגתא".

לקרוא ולא להאמין. העובדה שגורמים פנאטיים, קסנופובים, שונאי ערבים, תקפו את הקרן בשיח גזעני אלים ומתלהם, גרמה לכך שהקרן – שייעודה הוא לחבר וליצור דיאלוג בדיוק כדי לגשר על הפערים ועל שיח השנאה, נכנעה לשיח הזה. אז לשם מה היא קיימת? מי צריך אותה? הרי השנאה והגזענות קיימים גם בלעדיה. היא נועדה ליצור חלופה של שיח מכובד, של חיבור מגזרים, של הנגשת הגורמים שבפריפריה התרבותית למרכז הבמה.

כל מה שכתבתי עד כה לא באמת קרה. כלומר, הוא כן קרה. זה בדיוק מה שקרה. אבל יש פרט אחד לא נכון. לא מדובר בסיוע לקרן שפעלה בחברה הערבית, אלא לקרן שפעלה בקרב ההתיישבות ביהודה ושומרון. הסיוע הזה עורר מסע הסתה מתלהם ואלים, איום ונורא, בידיאסי מובהק. עצם הסיוע ליצירה הקולנועית הצומחת בהתנחלויות הוגדרה בפי המתלהמים המתנחלופובים כמיזם "על סף הגזעני או מעבר לו, מיזם שבפועל הופך את הכיבוש לסיפוח". עלו קריאות להחרים את קרן גשר. "אדם עם תפיסה דמוקרטית בסיסית אינו יכול לשתף פעול בדרך כלשהי עם קרן גשר, כל זמן שהיא שותפה למיזם קולנוע שומרון". הגורמים הללו החלו לפנות, כהרגלם, לגורמים בעולם בדרישה שיחרימו את קרן גשר. הקרן החלה לחוש בכיס את החרם האלים.

… וקרן גשר לקולנוע רב תרבותי נכנעה לאלימות הזאת. בושה וחרפה.

* את לא מוותרת – יום ההולדת השישים של אסתי, אחותי, שהיה יפה ומרגש כשלעצמו, היה גם אירוע השקת ספר השירה והסיפורת שלה: "את לא מוותרת, שמעת?"

שם שכל כך מאפיין את דמותה ועוצמתה של אסתי. והאמת היא שהשם מגלם את ההייטנריות.

קראתי את הספר באהבה רבה. נהניתי מאוד, התרגשתי, פה ושם אפילו דמעתי. בכל זאת, סיפורהּ של אסתי הוא גם סיפור החיים שלי. ושנינו חוליות באותה שרשרת. וחלקנו אותם הורים ואותם סבים, שהם נוכחים מאוד בספר. ואותו בעל קיוסק של ילדותנו, שגם עליו אסתי כתבה.

נדמה לי שגילוי נאות ממש מיותר במקרה הזה. ולא, לא אמליץ על הספר, כי לא אחשד באובייקטיביות. לכן אני רק אמליץ לכם לקרוא אותו בעצמכם, ואתם כבר תמליצו עליו בלעדיי.

* האתגר – לקחתי על עצמי אתגר – לאכול בחנוכה הזה סופגניה אחת בלבד. ונכון לעכשיו אני עומד באתגר. מזל שלא התחייבתי לכלום בנושא הלביבות.

* ביד הלשון

כתבלב – אמיר אוחנה כינה את כתבי המשפט של כלי התקשורת השונים "כתבלבים".

זכות היוצרים להכלאה הזאת, בין כתב לכלבלב, היא של אורי אבנרי, העורך המיתולוגי של העיתון האנטי ממסדי "העולם הזה". הוא לעג לעיתונאים, שתחת למלא את תפקידם כתקשורת נשכנית, אנטי ממסדית, הם נאמנים לממסד ככלבלבים.

(קצת אירוני שלב הממסד, שר בממשלה הנאמן ככלבלב לרוה"מ, מכנה כך תקשורת היוצאת נגד הממסד, בשל היותה ביקורתית).

* "חדשות בן עזר"

שבעים נאומים, שבעים שנים – קיצור תולדות הכנסת

משה פוקסמן שעל (עורך), לכל הדעות – שבעים נאומים נבחרים מהכנסת במלאת שבעים לכינונה, הוצאת ידיעות ספרים והכנסת, 2019, 223 עמ'.

הרשות המחוקקת היא עמוד תווך מרכזי בחיים לאומיים של כל מדינה דמוקרטית. כל ההכרעות המדיניות, החוקה, החוקים והחיים הפוליטיים מתנקזים בה. ולכן, ההיסטוריה של פרלמנט, משקפת את ההיסטוריה של המדינה. ספר שיסקור את תולדות הכנסת, הוא ספר שיסקור את תולדותיה של מדינת ישראל.

במלאת שבעים שנה לכנסת, הוציאה הכנסת ספר, אך לא מחקר היסטורי שיתאר את תולדותיה, אלא תמצית המקורות הראשוניים שלה – הנאומים במליאה. הספר "לכל הדעות", הוא אסופה של נאומים מכוננים בתולדות הכנסת – שבעים נאומים, כנגד שבעים שנות הכנסת. לא נאום אחד לשנה, אלא מקבץ נאומים לאורך שנותיה, המשקפים את מגוון הנושאים שבהם עסקה, שהם מגוון הנושאים שהיו על סדר יומה של מדינת ישראל לאורך השנים. אין אלה בהכרח הנאומים היפים והטובים ביותר, אלא הנאומים המתארים את הדיונים והמחלוקות והיוזמות החשובים ביותר שבהם עסקה הכנסת לאורך שנותיה.

ראויה הכנסת למחקר מקיף, לספר שיספר את סיפורה, אך כיוון שהפרלמנט – שמו מעיד מהותו: לדבר (בצרפתית), וכיוון שכלי העבודה המרכזי של הפרלמנט וחבריו הוא הנאום, אין דרך טובה ונכונה יותר לספר את סיפורה של הכנסת, מאשר דרך ההיסטוריה של הנאומים.

הספר מחולק לשבעה עשורים, וכל עשור נפתח בציטוט מתוך נאומיהם של יושבי ראש הכנסת שכיהנו באותו עשור. למעשה יש קצת יותר משבעים נאומים, כיוון שלעתים הוצגו שני נאומים שהציגו עמדות מנוגדות באותו דיון, ונספרו כנאום אחד. במקרה אחד, הוצגו שלושה נאומים – נאום הצגת הממשלה הראשונה בפי ראש הממשלה בן גוריון, ושני נאומים אופוזיציוניים באותה ישיבה, של אורי צבי גרינברג מתנועת החרות שהתנגד לממשלה מימין ושל יעקב חזן ממפ"ם שהתנגד לממשלה משמאל.

הנאום הראשון הוא נאומו של הנשיא הראשון חיים ויצמן, עדין כנשיא מועצת המדינה הזמנית, בפתח הישיבה ההיסטורית הראשונה של הכנסת הראשונה, בטו בשבט תש"ט, 14.2.49. הנאומים האחרונים הם נאומיהם של ח"כ אבי דיכטר, מציע חוק הלאום, ונאומו האופוזיציוני של ח"כ יוסי יונה, בדיון על חוק הלאום, ב-17.7.17.

ובתווך, ההיסטוריה של מדינת ישראל, כפי שמשתקפת בנאומי חברי הכנסת: הצגת הממשלה הראשונה וממשלות נוספות, תכנית הצנע, הסכם השילומים, הכרזת ירושלים כבירת ישראל, חוק חינוך חינם בראשית ימיה של המדינה והרחבתו ללימודים התיכוניים בתקופת ממשלת בגין, חוק השבות, חוק הביטוח הלאומי, הקמת יד ושם, ביטול הזרמים בחינוך, הממשל הצבאי, מלחמת סיני, משבר מיהו יהודי, מהומות ואדי סליב, הקמת הטלוויזיה הישראלית, מלחמת ששת הימים, הפנתרים השחורים, הטבח במינכן, התפטרות גולדה מאיר אחרי דו"ח ועדת אגרנט, מבצע אנטבה, ביקור סאדאת, הנסיגה מסיני והסכם השלום עם מצרים, חוק ירושלים, חוק הגולן, מלחמת שלום הגליל, מבצע שלמה, חוקי יסוד כבוד האדם וחירותו וחופש העיסוק, הסכמי אוסלו, השלום עם ירדן, היציאה מלבנון, תכנית ההתנתקות, מלחמת לבנון השניה, חוק הלאום ואירועים נוספים במגוון תחומים.

יש נאומים שאינם בדיונים על החלטות היסטוריות, אלא משקפים תחום מסוים, נושא מרכזי, שח"כ דחף אותו והעלה אותו, כמו נושא איכות הסביבה, שהוצג בפי ח"כ יוסף תמיר מהמפלגה הליברלית בגח"ל (לימים הליכוד), או נושא זכויות האדם בישראל שהועלה בידי שולמית אלוני מהתנועה לזכויות האזרח (ולימים מרצ) ועוד.

בנאומים משנותיה הראשונות של הכנסת ניתן לחוש את משק כנפי ההיסטוריה. בפעם הראשונה נחקק חוק המסדיר את זכויות העובד, או את הביטוח הלאומי, או את ירושלים בירת ישראל, או את חוק השבות. לימים נכנסה הכנסת לשגרה, אך עדין היו בה רגעים של התעלות היסטורית והתרוממות רוח, כמו לאחר מבצע אנטבה או בדיון על הסכם השלום עם מצרים.

שלושה מן הנאומים אינם של חברי כנסת. הראשון הוא נאומו הראשון של הנשיא ויצמן, ושני נאומים היסטוריים של מנהיגים זרים שהתארחו בכנסת – נשיא מצרים אנואר סאדאת ונשיא גרמניה יוהנס ראו. עורך הספר הקפיד מאוד לתת ביטוי לכל הקולות בכנסת, קואליציות ואופוזיציות, מהתחיה מימין ועד רע"ם הערבית משמאל. מר"צ האנטי דתית ועד אגודת ישראל החרדית.

בחירת הנאומים היא מלאכת מחשבת, שהרי מדובר בכשבעים נאומים מתוך אלפים רבים, אולי עשרות אלפים. וגם אם יש לי השגות על חלק מן הבחירות, אין זו ביקורת על העבודה, כי הרי כל בחירה של עורך אחד מוציאה מן הרשימה נאומים מצוינים שעורך אחר היה בוחר. את מה חסר לי בספר אציג בהמשך, אך אקדים ואומר שזה ספר מצוין, הנאומים מרתקים, ודרכם ניתן בהחלט ללמוד את סיפורה של הכנסת וסיפורה של מדינת ישראל.

****

יש בעיה מובנית בספר נאומים. בניגוד למאמר, בנאום יש משמעות רבה לא רק למילים אלא גם לתווים, למוסיקה, לאינטונציה, לפאתוס, ללהט. את אלה אי אפשר להעביר דרך הנוסח הכתוב, ומשהו מיופיו של הנאום אובד. אך יתכן שכמוני, גם קוראים אחרים שומעים את הנואם גם בשעת הקריאה. כאשר אני קורא נאום של בן גוריון, אני שומע את הנאום, את קולו ואת הנחרצות והפסקנות שהם הוא קרא אותם. כאשר אני קורא נאום של בגין, אני שומע את הפאתוס והסרקזם, קולו העולה ויורד, את המוסיקה של שאלותיו הרטוריות. כאשר אני קורא נאום של גאולה כהן, אני שומע את ההתרגשות, את הבערה שבקולה. ללא אותו "דמיון מודרך", משהו מן הנאום אובד בקריאה.

מקום נכבד בספר מוקדש לנאומיהם של ראשי הממשלות, שמטבע המשטר הפרלמנטרי בישראל, שאין בו למעשה הפרדת רשויות משמעותית בין הרשות המחוקקת והמבצעת, ראשי הממשלה הם האנשים הנושאים בכנסת את הנאומים המשמעותיים ביותר, המעלים את הנושאים המרכזיים. יתר על כן, ראשי הממשלה כיהנו קודם לכן בתפקידים מרכזיים, והיו בעלי השפעה ומשמעות לאורך שנים רבות בכנסת. כך, למשל, גולדה מאיר. בנוסף לנאום אחד שלה כראש הממשלה, מופיע נאום שלה כשרת העבודה, בהציגה את חוק הביטוח הלאומי בישראל. גולדה מאיר היא אם מדינת הרווחה הישראלית והחקיקה החברתית של ישראל, ונכון עשה העורך שבחר נאום שלה בתפקיד מכונן זה. מנחם בגין הוא אבי האופוזיציה בישראל ודומני שעד היום לא היה אופוזיציונר כדוגמתו בכנסת. לכן, בנוסף לנאומו כראש הממשלה בדיון על הסכם השלום עם מצרים, הובא נאומו כראש האופוזיציה נגד הסכם השילומים עם גרמניה. בנוסף לנאומו של ראש הממשלה יצחק שמיר בדיון על מבצע שלמה להעלאת יהדות אתיופיה (וטוב עשה העורך שבחר דווקא את הנאום הזה של שמיר, כיוון שכראש הממשלה הוא ראה כתפקידו הראשי את העליה לישראל ואת קליטת העולים, ועשייתו העניפה והמוצלחת בנושא זה היא תרומתו האדירה להיסטוריה של מדינת ישראל), הובא נאום שלו כח"כ מן השורה באופוזיציה, אך בעל מעמד של ראש ממשלה לשעבר, נגד הסכם אוסלו. מי שהובא המספר הרב ביותר של נאומיו הוא ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון, שארבעה מנאומיו הוכנסו לספר. תפקידו כאדריכל המדינה ואדריכל רבים ממפעליה בתחומים השונים מצדיק זאת.

אילו אני ערכתי את הספר, הייתי מכניס עוד מנאומיו של בגין. אין ספק שבגין היה גדול הנואמים בתולדות בכנסת; אין שני לו. נכון היה, למשל, לאזן את נאומו הסוער והפרוע נגד הסכם השילומים, שהייתה בו הרמת יד על הממלכתיות ועל הלגיטימיות של החלטות הכנסת, באמצעות נאומו כראש האופוזיציה אחרי מבצע אנטבה, שהוא מופת של אופוזיציה ממלכתית, אחראית, היודעת להצדיע לממשלה ולעומד בראשה. ואולי נכון היה להביא את נאומו ההיסטורי כראש האופוזיציה לאחר מלחמת יום הכיפורים: "למה לא קרבו את הכלים? למה לא גייסו את המילואים?" כדי לא להעמיס נאומים רבים מדי של בגין ולתת ביטוי לנואמים רבים יותר, את הדיון על חוק הגולן ייצג נאומו של יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת משה ארנס. עם כל הכבוד הרב שיש לי לארנס, קשה לומר שנאומו התעלה לגודל השעה. בהחלט, ראוי יותר היה להביא את נאומו בנושא של בגין.

****

בהשוואה בין הנאומים בעשרים השנים הראשונות של הכנסת, לבין הנאומים משנות השבעים ואילך, בולטת הירידה בבקיאות ובציטוטים של הנואמים מתוך מקורות ישראל. בעשורים הראשונים, חברי הכנסת החילוניים, מן השמאל הציוני ומן הימין הציוני, הכירו וידעו את המקורות, ידעו לצטט מתוכם והרבו לעשות כן. חשוב היה להם להיתלות באילנות הגבוהים של הטקסט היהודי הקאנוני, בערכי היהדות, בדברי הנביאים, בציטוטים מן התנ"ך ומספרות חז"ל. ככל שחלפו השנים, כך הידלדלה הרמה, לפחות בתחום זה, הן בקרב נואמים מן השמאל והן בקרב נואמים מן הימין החילוני, וחבל, חבל מאוד.

****

מה חסר לי בספר?

בראש ובראשונה, הצטערתי שהנאומים לא הובאו במלואם. אני מבין את שיקולי העריכה והרצון שהספר לא יהיה ארוך מדי. אולם בניגוד לכתבה בעיתון המביאה את עיקרי דבריו של נואם, בספר כזה מן הראוי שהקורא ייחשף לנאום כולו, כיוון שנאום הוא יצירה ספרותית, הבנוי בצורה מסוימת, והמבנה הוא שלמות של הצגת רעיון באופן שנועד להגישו למאזין בצורה המשכנעת ביותר. כאשר הנאומים מובאים באופן חלקי, משהו בהם אובד.

דבר שני שחסר לי, הוא העדרם הכמעט מוחלט של קריאות הביניים. אולם קריאות הביניים וההתמודדות של הנואם אתן, הם חלק בלתי נפרד מן הנאום, ובלעדיהן, הסיפור של הכנסת, דרך הנאומים – חסר.

הדבר השלישי שחסר לי, הוא היעדרם של כמה מן הנואמים המחוננים והבולטים בכנסת, שספר כזה אינו יכול להיות שלם בלעדיהם. למשל – אבא אבן, יגאל אלון, אורי אבנרי, שלי יחימוביץ' ובני בגין. הפניתי את השאלה לעורך הספר, ולגבי השניים האחרונים הוא השיב לי שהם בחרו לא להביא נאומים של ח"כים מכהנים, למעט נתניהו, שכראש הממשלה אי אפשר היה לא להביא מנאומיו.

ההערה האחרונה נוגעת לתוכן הספר – העדרו של נאום כלשהו ממלחמת יום הכיפורים. הנאום היחיד העוסק במלחמה, הוא נאום התפטרותה של גולדה מאיר, אחרי פרסום הדו"ח החלקי של ועדת אגרנט, כחצי שנה לאחר המלחמה.

למרות שחסרו לי הדברים שציינתי, אני מבין שהם נובעים מסד הפורמט (מספר הנאומים וגודלו של הספר).

אהבתי מאוד את הספר, קראתי אותו בהנאה רבה. אני חושב שזהו ספר חשוב מאוד, ואני ממליץ עליו לכל מי שמתעניין בהיסטוריה של מדינת ישראל, בהיסטוריה של הפוליטיקה הישראלית, בהיסטוריה של הכנסת. וכמובן, לחובבי הרטוריקה.

* "האומה"

צרור הערות 24.11.19

* בין שתי דרכים – שני נאומים, אחד של היועץ המשפטי לממשלה מנדלבליט והשני של ראש הממשלה נתניהו, מעמידים זה מול זה שתי דרכים שביניהם מיטלטלת החברה הישראלית ועליה לבחור ביניהן: דרך של יושר, צדק ומשפט או דרך של שוחד, מרמה והפרת אמונים. אף אזרח אינו יכול להרשות לעצמו לא לנקוט עמדה ולבחור בין הדרכים.

ודוק – אין כל קשר בין הבחירה הזאת לבין סוגיות של ימין ושמאל. מנדלבליט אינו פחות ימין מנתניהו.

* נאום לאומה – "אזרחיות ואזרחים יקרים! היום הזה הוא יום עצוב בעבורי. צר לי על החלטת היועץ המשפטי לממשלה להגיש כתבי אישום נגדי. אני סבור שהיועץ שגה בהחלטתו. אני מאמין בצדקתי ובחפותי ובכוונתי להיאבק עליה.

בעקבות החלטת היועץ, מוטלת עננה כבדה על ראשי, הפוגעת באמון הציבור בי; אמון שהוא הכרחי ליכולתי להנהיג את מדינת ישראל. אני מכיר את מורכבות תפקיד ראש הממשלה, וברור לי, שלא אוכל לנהל את מאבקי על שמי הטוב ולהנהיג במקביל את ממשלת ישראל. ניסיון למלא את שתי המשימות יחדיו, יהיה מעשה בלתי אחראי.

לכן, אזרחיות ואזרחים יקרים, החלטתי להתפטר מתפקידי כראש הממשלה ולקחת פסק זמן מן החיים הפוליטיים. בשנים הקרובות אקדיש את כל זמני, מרצי ויכולותיי להגנה על שמי הטוב.

מחר בבוקר אצא לחופשה, עד שתוקם ממשלה חדשה בישראל ויבחר ראש ממשלה חדש. הטלתי הערב על השר X למלא את מקומי בתקופת הביניים.

אין זו החלטה קלה, אך האחריות הלאומית מחייבת אותי לקבל אותה".

זה הנאום שהיה נושא ביום חמישי ראש ממשלה המכבד את עצמו, את תפקידו ובעיקר את אזרחי ישראל, אילו היה במצבו של נתניהו. אבל ראש הממשלה הוא נתניהו, ולכן לא שמענו את הנאום הזה.

* בנימין נתניהו נגד מדינת ישראל – כתבי האישום נגד נתניהו חמורים מאוד, כבדים מאוד, קשים מאוד. עם זאת, יש לזכור שעומדת לו חזקת החפות, ורק בית המשפט יכריע.

אולם דבר אחד חמור לאין ערוך יותר מכל כתבי האישום – נאום ההסתה, ההמרדה והתרת הדם שהוא נשא. עומד ראש ממשלה, נאשם בפלילים, ומסית נגד מדינת החוק ומוסדותיה, ומשקר ומשקר ומשקר. כאשר הוא מכנה את תוצאות עבודה יסודית ומקצועית ביותר של המשטרה, רשות המסים, הפרקליטות והיועמ"ש "הפיכה", הוא למעשה מסית את מעריציו וחסידיו לצאת לרחוב כדי להגן עליו מפני "הקושרים".

כל יום שהאיש הזה, הנאשם הזה, הוא ראש ממשלת ישראל, זו תעודת עניות למדינת ישראל וכתם על ההיסטוריה שלה.

כותרת נאום ההסתה וההמרדה של הנאשם: בנימין נתניהו נגד מדינת ישראל.

* נזק למעמדה של ישראל – נתניהו נחשב ל"מר הסברה" ולאיש היודע היטב לייצג את ישראל בעולם, להציג לעולם את הישגיה ולהביא גאווה לעם ישראל. והוא נחשב כך בצדק. אין ספק בתרומתו הגדולה בתחום זה (וגם בתחומים אחרים).

והנה, את כל כושרו הרטורי וכל יכולת ההסברה שלו, הוא מפנה היום נגד מדינת ישראל. בכל העולם רואים, דרך נאומיו, את ישראל כמדינת משטרה, כמדינת עולם שלישית מושחתת שמערכת החוק והמשפט שלה, שהיא מקור לגאווה של ישראל, תופרת תיקים כדי להפיל ממשלות. עשר שנות שקרים ועלילות נגד ישראל של הגרסה האנגלית של "הארץ" לא יכולות להזיק כמו נאום ההסתה וההמרדה של נתניהו נגד מדינת ישראל. והוא הרי יודע שהוא משקר. הוא עושה זאת רק כיוון שהוא מעמיד את טובתו מעל טובת מדינת ישראל. וכדי להיחלץ מאימת הדין, הוא מוכן לשרוף את המועדון. הנזק התדמיתי שהוא גורם למדינת ישראל בדרך זו, מתגמד בחומרתו לעומת הנזק הפנימי, המרדת הציבור נגד מוסדות המדינה, רוח גבית לעולם הפשע והעבריינות כתוצאה מפגיעתו המתמשכת במערכת החוק ועוד. האיש מסוכן.

* אסור להקל ראש – אחרי נאום ההסתה שלוח הרסן של הנאשם, אני מקווה מאוד שמנדלבליט ושי ניצן יקבלו אבטחה ברמה הגבוהה ביותר.

* פירומן – הנאום של הנאשם מתחיל לעשות את שלו. כבר קראתי רשומה של מוסת מן האספסוף של נתניהו, הקורא להעמיד לדין את מנדלבליט ושי ניצן על בגידה ולשרוף את הפרקליטות.

ועוד ציטוט, של מוסת אחר: "הפרקליטות ושלטון היועמ"שים יחד עם בג"ץ, המנטרלים את רצון הבוחר, הפכו לאויב העם!"

ועוד ציטוט, של עוד מוסת: "אני בשל למלחמה אזרחית, שבוערת בעצמותיי יותר ממלחמה עם האויב".

זה מסוכן. אין לנתניהו גבולות. הוא יודע בדיוק לאן ההסתה שלו עלולה להגיע, אבל אין לו עכבות. האיש הזה הוא פירומן מסוכן. מחרחר מלחמת אחים כדי להציל את עורו ולהימלט מאימת הדין.

* אויבי הציבור החדשים – את אויב הציבור רוני אלשייך כבר שכחנו. או-טו-טו גם שי ניצן, ליאת בן ארי ומנדלבליט כבר פאסה. בקרוב על מסכינו – אויבים חדשים: השופטים. למה מי הם בכלל? פקידונצ'יקים שאף אחד לא בחר בהם. מי הם שישפטו את מי שמבטא את "רצון העם"? חבורה ססמולנית של "מדינת עומק" שתופרת תיקים.

* השגיאה של נתניהו – השגיאה הגדולה של נתניהו הייתה במינויים. מה הוא חשב? הוא לא הבין שאם ימנה סססמולנים וערבים לתפקידים הבכירים, הם יעשו את מה שעושים סססמולנים וערבים – יתפרו תיקים לרוה"מ כדי להפיל אותו ולמנות תחתיו ממשלה של הססססמול והערבים?

בפעם הבאה כדאי שימנה מתנחל משופם, דתי ימני, בעל כיפה סרוגה, לתפקיד מפכ"ל המשטרה. ושימנה דתי ימני, בן ללוחמי אצ"ל, ומקורב אליו מאוד, שכיהן בתפקיד אמון כמו מזכיר הממשלה לתפקיד היועמ"ש. רק כך הוא יבטיח שלא תבוצע נגדו הפיכה.

* האם יבקשו מחילה? – האם אהוד ברק, אלדד יניב והאספסוף שנהה אחריהם בהפגנות, השמצות ועלילות נגד מנדלבליט, יכרעו ברך, יבקשו סליחה ומחילה? הם עוד עלולים לזקוף לזכותם את ההחלטה, ולהיות שוב האידיוטים השימושיים של נתניהו.

* ביקורתיות בררנית – חתן פרס ישראל למשפט ושר המשפטים לשעבר פרופ' דניאל פרידמן, מאשים את הפרקליטות והיועמ"ש באכיפה בררנית. לטענתו, מנדלבליט הוא היועץ הנוח ביותר שנתניהו יכול היה לחלום עליו, שפסק בעניינו לקולא. דניאל פרידמן סבור, והביע את דעתו במאמרים וראיונות רבים בחודשים האחרונים וגם לאחר הגשת כתבי האישום, שצריך היה להאשים את נתניהו בשוחד בתיקי 1,000 ו-2,000 ולפתוח בחקירה פלילית נגדו בתיק 3,000.

יש היגיון בדבריו של פרידמן ויתכן שיועמ"ש אחר היה מגיע למסקנות ברוח דבריו. אך האמון שלי במנדלבליט מלא. מנדלבליט הוא מקצועי מאוד, ישר מאוד, אמין וענייני. כלומר, גם אם אפשר לחלוק על פסיקה מקצועית זו או אחרת שלו, אין ספק שכל החלטה שלו עניינית ומקצועית. נכון, מנדלבליט הוא מבית הלל, ואני לא רואה זאת כמגרעה. מנדלבליט הוא זהיר שבזהירים, שוקל אלף ואלפיים פעם בטרם יחרוץ דין, ואני לא זוקף זאת לגנותו. מנדלבליט מעדיף ללכת על בטוח ולהגיש כתב אישום רק כאשר הוא רואה ודאות קרובה להרשעה, וגם על כך אין לגנותו.

ובאשר לפרידמן, אדם שאני מעריך ותמכתי בחלק גדול מהרפורמות שהוא ניסה להוביל באשר לבית המשפט ולהפרדה בין תפקיד היועמ"ש לתפקיד התובע הכללי – למרבה הצער הוא מפגין ביקורתיות בררנית. בעוד הוא מגלה נחרצות כזו נגד השחיתות כאשר מדובר בנתניהו הוא תמך בעבריין המושחת אולמרט.

אגב, למה אני מגדיר את אולמרט עבריין ונמנע מלהגדיר כך את נתניהו? כי אולמרט הורשע בדין ואילו נתניהו נהנה מחזקת החפות כל עוד לא הורשע.

* שתיקת הכבשים – הדבר המביש ביותר בערב העצוב של הגשת כתבי האיום ונאום ההסתה וההמרדה, הוא מנזר השתקנים של סיעת הליכוד. אף אחד לא קם. (גם לא גדעון סער, שמצדיק את קריאת התיגר שלו על נתניהו בכך שאין לנתניהו סיכוי להקים ממשלה, ואינו אומר מילה בעניין הערכי, המוסרי).
הם מ-פ-ח-דים! הם מ-פ-ח-דים!

* חמש דקות – אם הליכוד יעמיד בראשו מנהיג נורמטיבי ושומר חוק, בתוך חמש דקות תקום ממשלת אחדות לאומית מצוינת.

* נאמנות – כאשר דודי אמסלם ומירי רגב תוקפים את גדעון סער על חוסר נאמנות, הם אינם מתכוונים שהוא אינו נאמן למדינה, לליכוד, לאידיאולוגיה, לתורת ז'בוטינסקי, לא"י השלמה, או לכל מיני זוטות מן הסוג הזה. ממש לא.

* מחוקי פנים – תופעה בימים אלה בספר הפנים (פייסבוק) – רבים מחליפים את דיוקנותיהם בתמונת הפרופיל שלהם בתמונתו של נתניהו.

וזה כל כך סמלי. הרי לא רק את פניהם הם מוחקים, כי אם את נשמתם, את אישיותם, את מצפונם ואת יכולת המחשבה העצמית שלהם. כך נראית עבודת אלילים של פולחן אישיות.

* יתביישו – יש לי מילה אחת טובה על חסידיו העיוורים של נתניהו, שמתעלמים מהכל וממשיכים לדבוק בו. אני משוכנע שרבים מהם, אולי רובם, יתפכחו, יתחרטו ויתביישו.

* אבי אבות השחיתות – הקשר הון-שלטון-עיתון הוא אבי אבות השחיתות. כתבי האישום נגד נתניהו, אלוביץ' ומוזס ממחישים זאת היטב.

* הזניית העיתונות – מטבע הדברים, עיקר תשומת הלב מופנית לכתבי האישום נגד נתניהו, אך יש לזכור את שני הנאשמים האחרים בשוחד, נוני מוזס ואלוביץ'. טייקונים ששולטים בכלי תקשורת ומזנים אותם; מוכנים להפר כל אתיקה מקצועית ועיתונאית ולהכפיף אותם בצורה מושחתת לתאוות הבצע שלהם. גם עולם התקשורת הישראלי מחויב בחשבון נפש (ולא שכחנו את פרשיות נמרודי ונוחי דנקנר).

* על נוני מוזס להתפטר – שני המאמרים הראשיים ב"ידיעות אחרונות" היו של נחום ברנע וסימה קדמון. נחום ברנע קרא לנוני מוזס, מו"ל העיתון, "להדיר עצמו מהיום מכל עיסוק בנושאי תוכן ב'ידיעות אחרונות', ynet ומוצרים עיתונאיים אחרים מבית העיתון". סימה קדמון הייתה יותר חריפה, יותר מדויקת ויותר צודקת. היא קראה לנוני מוזס להתפטר. בעיניי, זה מובן מאליו.

אני מצפה מיולי אדלשטיין, גדעון סער, גלעד ארדן (שהוזז מתפקידו כשר התקשורת כדי לא להפריע למושחתים לבצע את זממם), ישראל כץ, ניר ברקת, יובל שטייניץ, דיכטר ואחרים בצמרת הליכוד, לנהוג כלפי נתניהו כפי שנהגה באומץ סימה קדמון כלפי המו"ל שלה – לקרוא לו להתפטר לאלתר, קודם כל למען האינטרס הלאומי וההיגיינה הציבורית ואח"כ למען האינטרס של הליכוד.

* הסיבוב השישי – נתניהו אינו יכול להקים ממשלה. גם אם יהיה סיבוב שלישי הוא לא יוכל להקים ממשלה. וסביר להניח שגם הוא יודע זאת. אז למה הוא נאחז בקרנות השלטון? אולי מטרתו היא לגרור את המדינה לסיבוב שלישי, רביעי, חמישי ושישי, להישאר במשך שנים ראש ממשלת מעבר, שבכל אותן כנסות לא תהיה ועדת כנסת שתוכל לדון בחסינותו ולכן כל ההליך המשפטי יידחה ויידחה ויידחה, ובינתיים הוא ימשיך להסית נגד מערכות החוק והמשפט בישראל וליצור להן דה-לגיטימציה.

נכון, מדובר בממשלות שאינן יכולות למשול, בהמשך השיתוק, באסון כלכלי, בפגיעה אנושה בתדמיתה של ישראל, אבל כדי להציל את נתניהו מאימת הדין הכל מותר.

צריך לשים לזה קץ. והראשונים שצריכים לקחת אחריות ולעצור את הטירוף הזה אלה הליכודניקים. הם שצריכים להודיע לנתניהו שזמנו עבר.

* הרגע שבו נולד מנהיג – במשך שנים היה גדעון סער חלק משתיקת הקרנפים בהנהגת הליכוד. לא עוד. קריאתו האמיצה לבחירות מקדימות מיידיות בליכוד והודעתו על התמודדותו נגד נתניהו, היא הרגע שבו נולד מנהיג.

אם מישהו היה זקוק להבהרה מדוע כה חשוב להחליף את נתניהו ולהחזיר את הליכוד לימיו היפים כתנועה לאומית ממלכתית, היה עליו לצפות בתכנית שבה התראיין סער מראשיתה; לראות את מופעי האימים של שני נערי השליחויות של נתניהו – דודי אמסלם ושמעון ריקלין.

הביריון דודי אמסלם התפרע באולפן כאיש כנופיית פשע.
אחרי שציפיתי בדברי ההסתה של שני פראי האדם האלה, אני באמת מקווה שהשמירה על שי ניצן הדוקה.

* נבצרות – ביום שבו הציע ריבלין את מתווה הנבצרות, קראתי לכחול לבן לקבל אותו כבסיס למו"מ על ממשלת אחדות לאומית. אולם אמרתי שיש לעמוד על שלושה עקרונות בל יעברו: א. נתניהו יתחייב לא לבקש חסינות. ב. הנבצרות תהיה מוחלטת, כלומר רמת המעורבות של נתניהו בניהול ענייני המדינה תהיה זהה לרמת המעורבות של שרון בתקופת נבצרותו. ג. היציאה לנבצרות תהיה ביום שבו היועמ"ש יחליט על הגשת כתב אישום נגדו.

גם היום אני תומך במתווה הנשיא בתנאים הללו.

* שתי חלופות – הצהרת ליברמן, הורידה מהפרק שתי חלופות גרועות ומסוכנות: ממשלת מיעוט שתלויה ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת וקואליציית החסינות שנועדה להעמיד את נתניהו מעל החוק.

כעת נותרנו עם שתי חלופות – ממשלת אחדות או סיבוב שלישי.

סיבוב שלישי פירושו המשך שיתוק הממשלה והמדינה ועלות תקציבית מטורפת, כאשר לא מן הנמנע שבסופה נעמוד בפני אותה דילמה – ממשלת אחדות או סיבוב רביעי.

אולם כל עוד הנאשם נאחז בקרנות השלטון, וחבורת הפחדנים בליכוד אינה מסלקת אותו, כנראה שאין מנוס מסיבוב בחירות נוסף.

* הראוי ביותר – ב-21 הימים שבהן המנדט נמצא בידי הכנסת, ניתנת הזדמנות למנוע את הבחירות המיותרות באמצעות התכנסות של 61 ח"כים לתמיכה במועמדות של אחד הח"כים לראשות הממשלה.

יש ח"כ אחד שיכול ליהנות מתמיכה של כל המרכז, רוב הימין, רוב השמאל והחרדים. הוא גם המנהיג המתאים והראוי ביותר בישראל לראשות הממשלה, מבחינת כישוריו, ניסיונו, יושרתו וערכיו. משה בוגי יעלון.

(לא, לא בלעתי כלום. אני יודע שהרעיון הזה טוב מכדי שיהיה לו סיכוי).

* פנטזיה הזויה – בכל ארבעת השבועות האחרונים, לא חשבתי לרגע שתקום ממשלת מיעוט שנסמכת על הרשימה המשותפת. חשבתי שהסיכוי לכך אפסי. אם כך, מדוע השקעתי כל כך הרבה בכתיבה והסברה נגד הרעיון, והפעלתי לחץ כבד, על סף ההטרדה, על ראשי תל"ם בוגי יעלון, יועז הנדל וצביקה האוזר? כי לקחתי בחשבון שאולי ההערכה שלי שגויה, ולא הייתי סולח לעצמי אילו זה היה קורה ולא הייתי עושה כל שלאל ידי כדי לנסות, בכוחותיי הדלים, להשפיע שזה לא יקרה.

התנגדות שלי הייתה כפולה – הן לעצם הרעיון של ממשלת מיעוט, שמשמעותה אפס משילות ומו"מ קואליציוני יומיומי על כל הצבעה בכנסת והתנהלות תמידית תחת אקדח סחטני על הרקה. ועל אחת כמה וכמה, כשממשלת המיעוט הזאת תלויה ברשימה אנטי ישראלית, השוללת את קיומה של ישראל ותומכת באויביה.

הראשון שצריך לשמוח על כך שלא קמה ממשלה כזאת הוא בני גנץ, שניצל מכישלון בטוח ומהתרסקות מהירה. גנץ צריך לברך ברכת הגומל על שהסיוט הזה נמנע ממנו.

לא האמנתי שגנץ יקים ממשלה כזאת, אבל לצערי היו בכחול לבן מי שבאמת ניסו לקדם את הרעיון – לפיד, עופר שלח וחבריהם ליש עתיד.

גם הם יודעים שזה רעיון נפל ושממשלה כזאת לא תוכל להתקיים ולתפקד. הרי מי אם לא לפיד תבע את המושג "זועביז", כפסולי חיתון קואליציוני, והרי כשמדובר בעופר כסיפים – קל וחומר בן בנו של קל וחומר. אז למה הם דחפו את הרעיון? כי הייתה להם פנטזיה. הם האמינו שאם תקום ממשלה כזאת, ונתניהו יעזוב את בלפור, הכל יסתדר פתאום. הליכוד ידיח את נתניהו ויצטרף מיד לממשלת אחדות בראשות גנץ וכל הבלוק יתפורר והמפלגות השונות יזחלו לממשלה. זאת פנטזיה הזויה, אפילו ילדותית. זו פנטזיה ברמה של "רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב הו יהיה טוב כן". רק נתניהו ייצא מבלפור וכל הכוכבים יסתדרו בדיוק כפי שעופר שלח משבץ אותם. הרי ההיפך הוא הנכון. אין דבר שהיה מלכד את הליכוד ואת כל הימין סביב נתניהו יותר מאשר ממשלת מיעוט התלויה ברצונם הרע של העופר כסיפים. הממשלה הייתה מתרסקת ונופלת במהרה, ובבחירות שהיו מתקיימות, כל מי שנתן לה יד היה נענש.

כצפוי, לא קמה הממשלה הזאת, אך נגרם נזק. ראשית, החודש הזה נתן לגיטימציה לרשימה האנטי ישראלית ולרעיון העוועים שרשימה שאלו עמדותיה יכולה לשאת באחריות ממשלתית. שנית, נוצרה בקרב חלק גדול מהציבור דה-לגיטימציה לעצם ההתנגדות לקואליציה עם המשותפת, בטענת ההבל השקרית שמדובר בהתנגדות אתנית, גזענית, לרשימה, בשל היותה ערבית ברובה, ולא בשל עמדותיה. שלישית, נגרם נזק לכחול לבן ולסיכויים למהפך שלטוני. הדרך של כחול לבן לנצח בבחירות היא בהעברת ליכודניקים שמאסו בנתניהו ואנשי ימין מתונים שסולדים מן ההקצנה, לתמיכה בכחול לבן. המהלך הזה הרחיק אותם.

אני מקווה שכחול לבן תעשה חשבון נפש ותפיק את הלקח.

* רכשתי מניה – בשתי מערכות הבחירות האחרונות בחרתי בכחול לבן ואני חבר פעיל בתל"ם. ועם זאת, בחודשים האחרונים מתחתי פעמים רבות ביקורת על כחול לבן. הנושאים העיקריים שאותם ביקרתי היו הסכם הרוטציה עם יאיר לפיד, הדיבור על "ממשלת אחדות חילונית" והאפשרות של הקמת ממשלת מיעוט הנסמכת על תמיכת הרשימה המשותפת. בנוסף לכך, ביקרתי מדי פעם אמירות ומעשים אלה או אחרים מצד בכירי כחול לבן.

יש המרימים על כך גבה. מצד אחד טוענים נגדי שאני "יורה בנגמ"ש" ומן הצד השני סונטים בי – "אתה רואה? הרי אתה תמכת בהם, אז על מה אתה מלין".

אני רואה לנכון להסביר את גישתי. מפלגה היא דבר חשוב ביותר, כי אי אפשר לקיים דמוקרטיה ללא מפלגות. אולם מפלגה היא כלי שנועד לשרת רעיונות ולשרת את החברה והמדינה. כאשר פעולה של מפלגה שאני תומך בה אינה משרתת את הרעיונות שבהם אני דוגל ואינה מקדמת את מה שאני רואה כטובת המדינה, אני נאמן לדרכי ולא אומר אמן על צעדי המפלגה.

יתר על כן, אני ביקורתי יותר ומצד שני גם מפרגן ומשבח יותר, כאשר מדובר במפלגה שנתתי לה את קולי. אני רואה בעצם הקול שנתתי לה מניית יסוד, שמעניקה יתר תוקף לביקורת עליה, שכן כל מעשה ופעולה שלה נעשים בשמי.

* המקבילה למשותפת – מי שמגדירים את המפלגות החרדיות כמקבילות לרשימה המשותפת, עושים שקר בנפשם.

נכון, המפלגות החרדיות הן יריבות אידיאולוגיות, הן אינן מאמצות את האידיאולוגיה הציונית ומעודדות את ההשתמטות מצה"ל. אולם הן אינן מתנגדות לקיומה של מדינת ישראל ואינן תומכות באויביה.

המקבילה החרדית לרשימה המשותפת, היא הזרם החרדי האנטי ציוני, שמנהיגו הוא האדמו"ר מסאטמר וכולל חוגים כמו ישיבת "תולדות אהרון", נטורי קרתא, העדה החרדית ועוד. הנ"ל מחרימים את הבחירות הציוניות ואינם נוגעים בכסף ציוני. אם הם יחליטו לרוץ לבחירות, הם יהיו מחוץ לתחום לכל קואליציה.

* חיתולים צואים על עוכר ישראל – חתן פרס ישראל יעקב אחימאיר הוא התגלמות ההדר הבית"רי. הוא סמל של נועם הליכות, נימוס, עדינות; הוא השידור הממלכתי בהתגלמותו.

ואם יעקב אחימאיר אמר שהיה רוצה ליידות חיתולים צואים בקדילק של האדמו"ר מסאטמר, מי אני שאשבור לו את המילה?

* ספסל היהודים – לפני שבועות אחדים תקפתי בחריפות את דברי ההבל של רון חולדאי, לפיהם ישראל אינה מדינה יהודית אלא מדינת היהודים. אבל רק היום קראתי את המשפט המלא, והלוגיקה שלו ממש הזויה. "אין דבר כזה מדינה יהודית", אמר האיש הרדוד הזה, "כפי שאין דבר כזה ספסל יהודי".

אם ללכת הלאה בלוגיקה המוזרה הזאת, אין דבר כזה מדינה דמוקרטית, מדינה ליברלית, מדינה סוציאליסטית, מדינה קומוניסטית, מדינה פשיסטית או מדינה איסלאמית, כפי שאין דבר כזה ספסל דמוקרטי, ליברלי, סוציאליסטי, קומוניסטי, פשיסטי או איסלאמי.

* מגה קוקו – המגה-קוקו ממשיך במסע ההסתה נגד הנשיא, שאותו מנהל אביו כבר שנים רבות. והפעם, המעי הגס של בלופר העלה תמונה של טראמפ וכתב שהוא הנשיא שלו. איני נוהג לעודד ירידה מהארץ, אבל במקרה הזה, יהיה טוב מאוד אם הגידול הזה ירד לארץ שבה יזכה לנשיאותו של טראמפ ויעזוב אותנו במנוחה.

* אי שוויון – עשרה קבין של נורמטיביות ירדו על בני נתניהו. עשרה קיבל אבנר ואת כל השאר קיבל יאיר.

* הצגת ספרים – אני קורא כעת בהנאה רבה את ספרו החדש של חיים באר, הסופר האהוב עליי ביותר, "מסע דילוגים". זה ספר על ספרים ועל אהבת ספרים ועל ביבליופובים וביבליומנים, ממקור ראשון – הביבליומן האולטימטיבי. הספר כולל כמאה ממוארים קצרים, אותן מכנה באר וינייטות (ההסבר – בספר) מלאי טוב לב והומור, אף שלעתים ההומור יודע להיות מרושע. זהו ספר שכל אוהב ספרים אמתי ישאב ממנו הנאה רבה.

ב"הארץ ספרים" התפרסם מאמר ביקורת על הספר מאת גלעד מלצר. מלצר קוטל את הספר ולא משאיר ממנו אבן על אבן. הוא לא בוחל במילים בניסיונו להציג את הספר כערימת אנקדוטות מיושנות ומשעממות, או כפי שהוא מסכם אותו בשורה התחתונה: "יין שהתיישן רע והחמיץ".

סיפור אחד, "הצגת ספרים", הוא קטל באופן מיוחד. "ואני שואל, איפה העורך הנכבד של האסופה, ד"ר גדעון טיקוצקי, שיקצץ במניין הווינייטות ויימנע ממחברן, ומאתנו הקוראים, רגעים מביכים שכאלה של הומור גיחי גיחי, שאינו מכבד סופר כבאר".

ומכל הסיפורים שכבר הספקתי לקרוא בספר, אהבתי במיוחד את "הצגת ספרים". קראתי וצחקתי בקול ושבתי וקראתי והתפקעתי מצחוק ומיד נתתי לאשתי שתקרא ואף היא צחקה צחוק גדול.

ובכן, אני ממליץ לאנשים בעלי הומור ירוד כשלי, שאוהבים בדיחות גיחי גיחי, להתעלם מן הביקורת של מלצר, ולקרוא את הספר היפה והמהנה.

כן, אני נהנה גם מהשפה הגבוהה, שמלצר לועג לה ומציג אותה כ"פומפוזיות". ההנאה לאוהבי העברית מובטחת.

* ניצוצות מעולמו הרוחני – במלאת שלוש שנים לפטירתו של מורי ורבי יריב בן אהרון, נערך יום עיון לזכרו במדרשה ב"אורנים", שבו הושק ספרו האחרון: "ברל כצנלסון – ניצוצות מעולמו הרוחני". את כתב היד סיים יריב בן אהרון בבית החולים, כששכב על ערש דווי, ימים ספורים טרם הסתלקותו. זה האחרון במסכתותיו של יריב, הפעם מסכת מקורות ופירושים על כתביו של ברל. ערך את הספר תלמידו המובהק של יריב תום נבון, שאף כתב את המבוא ודיבר פעמיים ביום העיון – בדברי הספד ליריב וכאחרון המרצים על הספר.

יריב העמיד דורות של תלמידים, ובשנותיו האחרונות הקיפו אותו צעירים ממנו בשישים שנה, שינקו בצמא את תורתו. הדור הראשון של תלמידיו, ובראשם מוטי זעירא ושי זרחי, הקימו את "המדרשה" לפני שלושים שנה בדיוק. לא בכדי, בספרו של יאיר שלג "מעברי ישן ליהודי חדש", המתאר את הרנסנס של היהדות בחברה הישראלית, הוא נוקב ב-1989 – שנת ההקמה של "המדרשה", כנקודת המוצא של הרנסנס. אך טבעי שהאירוע לכבודו של יריב נערך במדרשה, שבה יצר את המסכתות הראשונות שלו.

אחרי שלושים שנה סיים מנהל המדרשה מוטי זעירא את תפקידו. החליף אותו אבישי בן אהרון, בנו של יריב. סגירת מעגל, בחינת דור לדור יביע אומר.

קניתי את הספר, שיצטרף למדף המסכתות של יריב, אך הפעם, לדאבוני, ללא ההקדשה בכתב ידו הרועד.

* מנהיג שסירב לקבל מתנות – פרשת השבוע שקראנו אמש, פרשת "חיי שרה", נפתחת במותה של שרה. אברהם הלך לחברון, לקנות חלקת קבר לשרה, חלקת קבר משפחתית. אומרים לו תושבי חברון: "שְׁמָעֵנוּ אֲדֹנִי, נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ, בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ קְבֹר אֶת-מֵתֶךָ, אִישׁ מִמֶּנּוּ אֶת-קִבְרוֹ לֹא-יִכְלֶה מִמְּךָ מִקְּבֹר מֵתֶךָ". אבל אברהם רצה חלקת קבר ספציפית, את מערת המכפלה, השייכת לעפרון החתי. "וְיִתֶּן-לִי אֶת-מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר-לוֹ אֲשֶׁר בִּקְצֵה שָׂדֵהוּ, בְּכֶסֶף מָלֵא יִתְּנֶנָּה לִּי בְּתוֹכְכֶם לַאֲחֻזַּת-קָבֶר". עפרון אינו רוצה לקבל תמורה בעד מערת המכפלה. שכרו הוא עצם הכבוד, שנשיא אלוהים ביקש את חלקת הקבר שברשותו. הוא מבקש לתת את המערה לאברהם במתנה: "לֹא-אֲדֹנִי, שְׁמָעֵנִי! הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ, וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר-בּוֹ לְךָ נְתַתִּיהָ, לְעֵינֵי בְנֵי-עַמִּי נְתַתִּיהָ לָּךְ. קְבֹר מֵתֶךָ". אברהם היה מנהיג גדול, אדם נשוא פנים, זכה לכבוד והערצה מכל הסביבה. ואברהם, הוא מין מנהיג מוזר כל כך. הוא לא רוצה מתנות. הוא רוצה לשלם בכסף מלא: "אַךְ אִם-אַתָּה לוּ שְׁמָעֵנִי, נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה. קַח מִמֶּנִּי וְאֶקְבְּרָה אֶת-מֵתִי שָׁמָּה". עפרון נוקב במחיר, ארבע מאות שקל כסף. פרשנים טוענים שהיה זה סכום מופקע ואברהם ידע זאת. אך ללא אומר, הוא הוציא את הארנק מכיסו, כן, ראו זה פלא, מנהיג הנושא עמו ארנק, ושילם על המקום.

* ביד הלשון

איש לנפשו – אביגדור ליברמן הציב אולטימטום והודיע שמיום רביעי ב-12:00 בצהרים – איש לנפשו.

גם הנשיא ריבלין השתמש בביטוי, הפעם בהכפלה – איש איש לנפשו, בנאום העברת המנדט על הרכבת הממשלה לכנסת, בתארו את שלושת השבועות שבהן המנדט יהיה בידי הכנסת.

הביטוי לקוח מיחזקאל: "וַהֲשִׁמּוֹתִי עָלֶיךָ עַמִּים רַבִּים, וּמַלְכֵיהֶם יִשְׂעֲרוּ עָלֶיךָ שַׂעַר בְּעוֹפְפִי חַרְבִּי עַל פְּנֵיהֶם, וְחָרְדוּ לִרְגָעִים אִישׁ לְנַפְשׁוֹ בְּיוֹם מַפַּלְתֶּךָ" (יחזקאל לב, י). רש"י ביאר את איש לנפשו – כל אחד על עצמו. כלומר, ביום המפלה, תישבר הלכידות החברתית וכל אחד ידאג לעצמו.

* "חדשות בן עזר"

בלדה לעוזב קיבוץ

רְאוּ: שְׁתֵּי מַהְפֵּכוֹת נִרְשְׁמוּ בְּהִיסְטוֹרְיָה;
הֵן פָּרְצוּ לִפְנֵי מֵאָה שָׁנָה בּוֹ-זְמַנִּית,
מְמַלְּאוֹת לֵב מִילְיוֹנִים זְחִיחוּת וְאוּפוֹריָה:
זוֹ בְּרִיאָה בּוֹלְשֶׁבִיקִית וְזוֹ צִיּוֹנִית.

וַאֲנִי מִתְעַשֵּׁת הָלוּם דֶּחִי וְשֶׁבֶר:
כִּי פָּשְׁעָה דִיקְטַטוּרַת הַפְּרוֹלֵטַרְיוֹן…
הַקִּבּוּץ עוֹשֶׂה חַיִל מָעַל וּמֵעֵבֶר,
וְיָדְעָה נִצָּחוֹן הַשִּׁיבָה לְצִיּוֹן!

בשבוע שבו התפרסמה הצהרת בלפור, התחוללה המהפכה הבולשביקית ברוסיה, שהקימה את ברית המועצות. מאה שנים חלפו מאז. ברית המועצות החזיקה מעמד 70 שנה. מדינת ישראל בת השבעים, על חסרונותיה ואתגריה, עולה כפורחת, כדמוקרטיה חסונה ומשגשגת.

יואל נץ, חניך "השומר הצעיר", התחנך על הסינתזה בין שתי המהפכות, כולל הערצת התגלמותה האכזרית והמרושעת ביותר של הסוציאליזם – הרודנות הסטליניסטית הרצחנית. כשהוא התפכח מן ההערצה לסטלין, והבין שהסטליניזם הוא מוטציה של הסוציאליזם וכך גם הערצתו, הוא בחר בהגשמת הסוציאליזם הציוני, הדמוקרטי, בחיים בקיבוץ.

יולק, הנער מפולין, שחווה את השואה ואת מחנה העקורים בגרמניה, עלה לארץ ישראל והיה ליואל, צבר לכל דבר. אלמלא הזכיר, פה ושם, את עובדת ילדותו באירופה, סיפורו הוא סיפור צברי מובהק.

"פכים קטנים" הוא רצף של סיפורים קצרים ויפים, מצחיקים ועצובים, ובעיקר מרגשים, על תקופה קצרה בחייו של יואל נץ – החל בהצטרפותו לגרעין הנח"ל של תנועת "השומר הצעיר", דרך שירותו כלוחם בנח"ל ובצנחנים, בפעולות התגמול ובמלחמת סיני, היותו בין חלוצי קיבוץ כרמיה, המעבר בלחצה של אשתו לקיבוץ המבוסס יותר שובל, ועד עזיבת הקיבוץ, שוב בלחצה של אשתו. זהו סיפור של נעורים אידיאליסטיים, התבגרות והתפכחות, אהבה ראשונה שהופכת לחברות, נישואין והקמת משפחה צעירה. והכל בשפה קולחת ובסיפורים רוויי הומור, שאינם מאפשרים לקורא אותם להישאר שווה נפש אליהם. ובין הסיפורים, משורבבים שירים פרי עטו של יואל, רובם ככולם בפרספקטיבה בוגרת, בת ימינו, של אדם הבוחן את עלומיו בגעגוע, אך בפיכחון.

יואל בחר בחיי חלוץ המקים קיבוץ חדש בנגב, אך נאלץ לוותר על חלומו ולבחור בזוגיות ובמשפחה וללכת לקיבוץ ותיק ומבוסס יותר. גם שם לא יכול להגשים את חלומו, ושוב מתוך אותה בחירה בקן המשפחתי ובאשתו, שקצה בחיי הקיבוץ. גם ברבות עשרות השנים, אי אפשר שלא להבחין בתסכול, בתחושת ההחמצה ובאכזבה שלו, מן הוויתור הזה.

כחבר קיבוץ שיתופי, למעלה מיובל מאוחר יותר, איני יכול שלא לראות את הפער העצום בין הקיבוץ של אותם הימים לקיבוץ בן ימינו. ואיני יכול שלא לחוש את גודל ההחמצה – עד כמה הקנאות הקולקטיביסטית של הקיבוץ, והקטנוניות הצדקנית שהייתה בו, דיממה מתוך התנועה הקיבוצית רבים וטובים, מטובי חבריה. לו השכיל הקיבוץ כבר באותם ימים להבין, שכוחו כקולקטיב נעוץ דווקא בתרומתם של אינדבדואליסטים לבניינו, וידע להיות פתוח ומבין יותר, יואל ועוד רבים וטובים היו נשארים בתוכו, ויתכן שמקומו ומעמדו בחברה הישראלית והשפעתו עליה, היה גדול לאין ערוך מכפי שהוא היום ובעשורים האחרונים.

"פכים קטנים", ספרו של יואל נץ, הוא סיפור אישי, הוא סיפור משפחתי, אך הסיפור האישי מאיר על סיפורו של דור, על סיפורה של תקופה, על סיפורה של תנועה.

ההיסטוריה של הכלל, בנויה מן הביוגרפיה של הפרטים בתוכו. לקט סיפוריו של יואל נץ; אותם פכים קטנים מימיו בצבא ובקיבוץ, מאיר על התקופה בה התרחשו, באור של געגוע, של רומנטיקה, בהרבה אהבה אך בלי אידיאליזציה, בפיכחון.

הסיפורים נקראים בהנאה, ומותירים את הקורא עם הרבה חומר למחשבה.

מהי מנהיגות אמתית

גיורא איילנד, "לא נרדם בלילות", הוצאת "ידיעות אחרונות", 2018, 412 עמ'

גיורא איילנד היה אלוף בצה"ל, מילא תפקידים בכירים ביותר – ראש אמ"ץ (אגף מבצעים), ראש אג"ת (אגף תכנון), ראש המל"ל (המועצה לביטחון לאומי). אולם הפרק שאותו הוא הכתיר בכותרת "מהי מנהיגות אמתית", הוא הפרק על היותו מג"ד. יש בכך היגיון רב – מג"ד הוא התפקיד האחרון שבו החיילים רואים בעיניהם את מפקדם, הולכים אחריו, פשוטו כמשמעו, במובן המעשי ביותר.

זכיתי, וגיורא איילנד היה המג"ד שלי בגדוד 50. ואכן, למדנו ממנו מהי מנהיגות אמתית, מנהיגות למופת.

הפרק המרתק ביותר והמצמרר ביותר בספר, הוא הפרק על מלחמת יום הכיפורים וקרב הדמים הקשה בחווה הסינית. קראתי את הפרק בתחושה של דה-ז'וו. הכרתי את סיפורו של איילנד על הקרב לפרטיו.

במוצאי יום הכיפורים תשמ"ד (1983), בעת תעסוקה מבצעית באנצאר שבלבנון, כינס אותנו גיורא למורשת קרב. עשר שנים אחרֵי, הוא סיפר לנו את סיפור הקרב על החווה הסינית, מנקודת מבטו. גדוד שלם ישב שעה ארוכה פעור פה, בהאזנה קשובה ודרוכה. לא בכדי, אחרי 35 שנים, זכרתי את סיפורו לפרטי פרטים, כולל פרטים נוספים שלא נכנסו לספר. דבריו נחרטו היטב בזיכרוני ואני משוכנע שגם בזיכרון חבריי. גיורא לא הסתפק אז בסיפור הקרב, אלא ניתב אותו לשיחת מוטיבציה, על האחריות המוטלת על כל אחד מאתנו לביטחון המדינה ולקיומה. כך גם הספר – אין זה ספר זיכרונות קלאסי. איילנד ממנף את סיפוריו, והוא מיטיב לספר, להצגת משנתו הסדורה – המקצועית, האסטרטגית והמדינית.

מלחמת יום הכיפורים היא החוויה המעצבת של איילנד. לאורך הספר הוא חוזר אליה שוב ושוב. ככל שהתקדם בתפקידיו, למד וחקר, מנקודת המבט של תפקידו החדש, את המלחמה. מסקנותיו מעניינות ובלתי שגרתיות. הוא ממעיט, לטעמי – ממעיט מִדי, מאחריות אמ"ן במחדל המודיעיני. הוא תולה את הקולר בניהול בלתי מקצועי של צמרת צה"ל ובראשה הרמטכ"ל דדו, בבניית הכוח, בהכנת צה"ל, בהבנת תמונת המלחמה ובהחלטותיו בימים הראשונים.

****

כשגיורא היה המג"ד שלנו, נהגנו לומר שהוא יהיה רמטכ"ל. רמטכ"ל הוא לא היה, אבל הוא היה בצמרת צה"ל ובלב קבלת ההחלטות הביטחוניות והמדיניות במדינה. דומה, שמי שקורא את הספר יוכל להבין מדוע ניבאנו לו גדולות. הוא התגלמות הראש הגדול. ובכל תפקיד שנשא, היטיב לשלב בין ירידה לפרטים, דרישה בלתי מתפשרת למקצועיות בכל הדרגים ודוגמה אישית, לבין ראיה רחבה ובגדול, מעבר לדרישות אחריותו הפורמלית.

איילנד מרבה לכתוב על ההכרח לשלב את אנשי הצבא בדיונים המדיניים, כיוון שאי אפשר להפריד בין חוץ וביטחון. הוא שולל מכל וכל את הגישה על פי הדרג המדיני עוסק ב"מה" והצבא עוסק ב"איך". הנוסחה שלו שונה – הצבא שותף בכל הדיונים על ה"מה", מביע את דעתו ללא מורא, אך ההחלטה היא של הדרג המדיני, ואת ההחלטה עליו לבצע בצורה המקצועית ביותר, גם אם הדרג המדיני החליט בניגוד להמלצתו. הוא מבקר בחריפות את הממשלות שהביאו את אוסלו, שניהלו מו"מ עם סוריה על נסיגה מהגולן, שהביאו לנסיגה מלבנון ולהתנתקות, על כך שלא שיתפו את צה"ל בתהליכים, ולכן הם היו פגומים מבחינה ביטחונית. הוא מבקר בעיקר את המנהיגים שהיו אנשי צבא, ונתנו להבין שהרקורד הביטחוני שלהם היא תחליף לחוות הדעת הביטחונית של צה"ל. איילנד ביקר גם את ראשי צה"ל, שהשלימו עם זאת. "האופן הפסיבי והכנוע משהו שבו קיבל הצבא את מרותו של ראש הממשלה ושר הביטחון [ברק. א.ה.] היה בדיעבד מביש, ואיני מוציא את עצמי מכלל האשמים".

על המשא ומתן לנסיגה מהגולן מתח איילנד ביקורת חריפה במיוחד. הוא לעג לאובססיה של מנהיגים להביא "הישג" מדיני בכל מחיר, ובראש ובראשונה – אהוד ברק. "הייתה איזושהי הבנה פגומה במערכת הפוליטית הישראלית, שלפיה עלינו לנסות להשיג הסכם שלום עם הפלסטינים או עם סוריה, ובכל פעם שנתקענו עם הפלסטינים, עברנו לניסיון להגיע להסכם עם סוריה. הדבר הזכיר לי את הבדיחה על חלם: הסנדלר של העיירה נתפס גונב. הוחלט להוציאו להורג בתליה. דקות לפני שנכרך החבל סביב צווארו שאל מישהו: 'כיצד נוציא אותו להורג? הרי הוא הסנדלר היחיד בעיירה. אם הוא יומת, מי יתקן לנו ואת הנעליים?' ראשי העיר חשבו שזו הערה חכמה וישבו על המדוכה להחליט מה לעשות. בסופו של דבר סיכמו: היות ויש רק סנדלר אחד בעיירה, באמת אסור להוציאו להורג. לעומת זאת, יש בעיירה שני חייטים. אם כך, נוציא להורג את אחד החייטים…". ומן המשל חזר איילנד לנמשל: "לא היה כל היגיון… לנסות להגיע להסכם שלום עם סוריה, אבל מאחר שהיה קשה להתקדם עם הפלסטינים במתווה אוסלו, הוחלט לעשות שלום עם מישהו אחר".

איילנד מקדיש עמודים רבים כדי לקטול מבחינה ביטחונית את רעיון הנסיגה מהגולן. הוא בוחן כל אחת מההנחות על פיהן נסיגה כזאת אפשרית, ומוכיח שהיא שגויה מעיקרה. את סיפור המו"מ עם סוריה הוא מסכם במילים: "מי שבסופו של דבר הציל את ישראל מעצמה היה נשיא סוריה חאפז אל-אסד". ובמקום אחר: "אסד נותר אסד, עקשן כתמיד, והאפשרות להגיע להסכם שלום בין ישראל לסוריה התפוגגה. אני מודה שחשתי הקלה גדולה".

לא רק בנושא הגולן, אלא גם בנושא יו"ש, שבו הוא מוכן לפשרה, שולל איילנד את הגישה הממעיטה בערך השטח, כאשר מדובר במלחמה בטרור ולא בצבא סדיר. "שטח (בדגש על שטחים שולטים) היה ונותר בעיניי הנכס הביטחוני החשוב ביותר גם כשמדובר בעימות נגד טרור או גרילה".

איילנד מספר איך הצליח להתחמק משליחות בשלהי כהונת ברק לניסיון האחרון לחלץ הסכם עם הפלשתינאים, בטאבה; ניסיון נואש של ברק, בימיו האחרונים כראש ממשלה, להסכם בכל מחיר, גם אחרי שהיועץ המשפטי לממשלה היתרה בו על שהוא מנסה לחייב את המדינה בהחלטה היסטורית, כאשר הוא עומד בראש ממשלת מעבר שהיא ממשלת מיעוט. איילנד, שתמיד תמיד חשוב היה לו להיות קרוב ככל הניתן למוקד קבלת ההחלטות ולהשפיע, חרג במקרה זה ממנהגו, כדי לא לקחת חלק בפארסה.

****

איילנד הוא איש מבריק, שחושב מחוץ לקופסה. כזה הוא היה בכל דרכו הצבאית וכך גם בתפיסותיו המדיניות. גישתו, כמעט תמיד, מקורית, מורכבת, אינה מקבלת שיש מוסכמה אחת, שיש לקבל אותה או לדחות אותה.

חרף העובדה שבבחירות 1977 הוא תמך בליכוד בראשות בגין (אלה הבחירות היחידות שהוא מספר בספרו על הצבעתו. אגב, הצבעה בלתי קונבנציונלית לבן מושב של תנועת העבודה), הוא התנגד להסכם השלום עם מצרים. אך התנגדותו מורכבת. הוא סבר שבגין שגה בנסיגה מכל סיני וויתר על נכסים ביטחוניים חשובים, אך גם בכך שהוא לא ויתר על רצועת עזה. כלומר ביקורתו הייתה ניצית ויונית בעת ובעונה אחת.

גם היום, גישתו היא שלא יהיה פתרון לסכסוך אם הוא יוגבל לקופסה שבין הירדן והים. פתרון סביר חייב לצאת מהקופסה הזאת אל מרחב גדול יותר, הכולל את ירדן ואת מצרים (כלומר את סיני) – פתרון שיאפשר פשרה סבירה שלא תסכן את ישראל, ותיתן מענה למאוויים הפלשתינאיים. כיוון שגם אני דוגל בדרך דומה (למשל, במאמרי האחרון בטור זה – "הקונפדרציה כהזדמנות") קל לי להתחבר לרעיונותיו. כמובן שמתעוררת השאלה שאני נשאל תמיד: איזה אינטרס יש לירדן להסכים לכך? איילנד מסביר מדוע מדובר ב-win-win; מדוע הפתרון שהוא מציע משרת גם את האינטרס הירדני והמצרי. והוא מגבה זאת גם בשיחות רבות עם בכירים בשתי המדינות הללו, שקיבלו את התזה שלו.

****

אחד הדברים המרשימים ביותר בספר, הוא היושרה והאומץ של איילנד, בנטילת אחריות ואף אשמה על כישלונות. אין הוא מסתיר את טעויותיו וכישלונותיו, כולל כאלו שעלו בחיי אדם. הוא לוקח על עצמו אחריות לפציעתו הקשה של סורין הרשקו במבצע אנטבה, בשל החלטה שגויה שלו, וכך לאורך כל הקריירה, כולל כאלוף בצה"ל שהיה שותף למדיניות ההכלה וההבלגה בשנתיים הראשונות של האינתיפאדה השניה, שעלתה בחיי ישראלים רבים.

אולם מה שמשלים את ההודאה בטעויות, הוא הלמידה מטעויות והפקת הלקחים מהם. שוב ושוב הוא מציג את הלקחים שהפיק מטעויות, ואיך שגיאות שלו היוו בית ספר להצלחות בעתיד.

גישה זו היא בסיס לתפיסת עולם, ששוללת הדחה בשל שגיאות מקצועיות, להבדיל משגיאות ערכיות ומוסריות, כיוון שדווקא מי ששגה יוכל להפיק לקחים מניסיונו. הגישה של עריפת ראשים היא תחליף ללימוד משגיאות והפקת לקחים, והיא מתכון לחזרה על טעויות בידי מפקדים בלתי מנוסים, פחד לקבל החלטות, בריחה מאחריות וכסת"ח.

הסוגיה הזאת אקטואלית מאוד בימים אלה, כאשר נשמעת התנגדות למינויו של ניצב צ'יקו אדרי למפכ"ל המשטרה כיוון שבמשמרת שלו כמפקד מחוז ירושלים נרצחה שירה בנקי והתנגדות למינויו של אלוף אביב כוכבי, כיוון שבהיותו מפקד אוגדת עזה נחטף גלעד שליט.

איילנד, כבר כאלוף במילואים, גויס בידי הרמטכ"ל דן חלוץ לחקור את חטיפת שליט. הוא הגיש דו"ח חריף ביותר, שבו הציג ליקויים חמורים בכל הרמות, מרמת המג"ד ועד רמת המטכ"ל, וגם ברמת מפקד האוגדה. והוא לא הציע להדיח איש. "חייבים להבחין בין תקלה שנובעת מכשל נורמטיבי לכזו שנובעת מטעות מקצועית. על כשל נורמטיבי, בין שמדובר בזלזול ובין שבפחדנות או באי-אמירת אמת – יש להגיב בחומרה, להדיח את מי שנכשל או אף להעמידו לדין. מנגד, כישלון מקצועי עלול לקרות גם לטובים ביותר. אם נדיח קצינים בכל פעם שכשלו מקצועית, נישאר עם צבא בינוני מאוד".

הוא מתייחס, בהקשר זה, גם באופן אישי לאביב כוכבי. "יש להבחין בין אירוע אחד לבין תפקוד לקוי לאורך זמן. ניתן ואף נכון להדיח מפקדים כאשר ברור שהם אינם מצליחים לאורך זמן, אך תהיה זו טעות להדיח מפקדים טובים ומצליחים בשל אירוע בודד, חמור ככל שיהיה. אחת ההוכחות לכך היא אביב כוכבי, שהוא אחד האלופים המוכשרים שצמחו בצה"ל בעשור האחרון. כיום הוא סגן הרמטכ"ל ויש סיכוי סביר שיהיה גם רמטכ"ל. אם הייתי ממליץ להדיח אותו בשל אותו כישלון, היה צה"ל מפסיד רמטכ"ל בפוטנציה".

****

הספר עוסק באירועים היסטוריים רבים, ובדרך כלל מדייק מאוד. על טעות אחת איילנד חזר פעמיים, וכיוון שמדובר בטעות שגורה, ראוי להעמיד דברים על דיוקם.

הוא כותב על נסיבות נפילת ממשלת רבין הראשונה, שהליכוד הגיש הצעת אי אמון בממשלה, בשל חילול שבת לאחר טקס הגעת מטוסי ה-F-15 הראשונים, המפד"ל שבקואליציה הצטרפה להצעה והממשלה נפלה בהצבעה.

העובדות שונות. את ההצעה לא הגיש הליכוד, אלא החזית הדתית התורתית (גלגול קודם של יהדות התורה). הממשלה לא נפלה בהצבעה. אולם כיוון ששניים משרי המפד"ל נמנעו, רבין פיטר אותם ולאחר מכן התפטר והקדים את הבחירות, במה שכונה "התרגיל המבריק"… עד שבבחירות הליכוד עלה לשלטון.

****

מהי מנהיגות אמת? מי שהשאלה הזאת מעסיקה אותו, ימצא עניין רב בספרו המרתק של גיורא איילנד, לוחם, מפקד ואינטלקטואל, "לא נרדם בלילות", וכך גם כל מי שמתעניין בהיסטוריה הביטחונית של ישראל.

* "שישי בגולן"

הרמוניה קיבוצית

בשבוע שעבר הלך לעולמו אחד מטובי הסופרים העבריים, חתן פרס ישראל נתן שחם, בגיל 93. שחם היה חבר קיבוץ בית אלפא ולוחם הפלמ"ח.

חלק ניכר מיצירתו נוגע בחיי הקיבוץ. אולם ספרו האהוב עליי ביותר, שבעיניי הוא יצירת מופת – "רביעיית רוזנדורף" אינו עוסק כלל בקיבוץ. הספר עוסק ברביעיית מיתרים בארץ ישראל המנדטורית, לפני מלחמת העולם השניה ובמהלכה. על רקע מאורעות התקופה בארץ ובעולם, הוא מתאר את מערך היחסים המורכב בתוך החבורה.

ודווקא על ספר זה, אמר נתן שחם, שהוא הספר הקיבוצי ביותר שכתב. "הנגנים הרי תלויים זה בזה. לא יכולים לנגן מהר יותר או לאט יותר, אלא בהרמוניה. זאת למרות שאופיים מנוגד זה לזה. רק ליכודם מאפשר את נגינת היצירה. אותו דבר בקיבוץ – רק ליכוד האנשים מאפשר את ייעודו של המקום שבו הם חיים".

משפט זה מגדיר את מהות המושג, שבו אנו מגדירים את אורטל: קיבוץ של אינדיבידואליסטים. כמו ברביעיית כלי המיתר, כל אחד מאתנו הוא אינדיבידואל ואינדיבידואליסט, אך השגת המטרות המשותפות, הגשמת הייעוד המשותף, מחייבת כל אחד מאתנו לשלב את הביטוי האישי שלו, עם קשב לעמיתיו, כדי ליצור יחד את הסינרגיה של הייחוד של כל אחד מאתנו.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

אז מי עצר את הסורים על הגדרות?

אסף ענברי, "הטנק", הוצאת ידיעות אחרונות, 2018. 271 עמ'

תשע שנים חלפו מאז הוציא אסף ענברי את יצירת המופת "הביתה", עד ששב והוציא ספר חדש – "הטנק". קראתי את הספר בנשימה עצורה. אין קושי לזהות את סגנונו הייחודי של ענברי, כבר במשפט הראשון של הספר. כן, גם ספר זה, לא פחות מקודמו, הוא יצירת מופת. גם ספר זה יזכה הן לאהדת ואהבת הקוראים והן להערכת הביקורת.

"הטנק" הוא ספר חתרני. כשמחמיאים לספר בתואר "חתרני", בדרך כלל הכוונה ליצירה היוצאת נגד האתוס המכונן של החברה. ומבחינה זו, הספר רחוק מן ההגדרה כרחוק מזרח ממערב. אבל יש לומר את האמת, שבמיליה התרבותי והספרותי שלנו, לכתוב ספר שצדקת הציונות וצדקתנו במלחמת השחרור שרויים בכל משפט בתוכו; ולא זו אף זו – זהו ספר על גבורה ועל גיבורים, המאדיר את הגבורה ומעריך ומכבד את הגיבורים, והגיבורים אינם "סרבני מצפון" ו"דיסידנטים" דה-לה-שמאטע, אלא גיבורים אמתיים, במובן הישן של מי שקמו ועשו מעשה, תוך סיכון חייהם, למען העם והמדינה – ספר כזה, בזמננו, הוא ספר חתרני.

אך אם משתמע מכך שזהו ספר של פאתוס נפוח ורציני להחריד על גיבורי-על גדולים מהחיים – הספר ממש אינו כזה. רחוק מכך. זהו ספר שיש בו הרבה אירוניה, הרבה הומור, הומור דק, וגיבוריו הם ממש אינם אגדות חיות, אלא אנשים מן היישוב שברגע אחד בחייהם הם עשו מעשה, מתוך תחושה ואמונה מוחשיים ביותר, שהמעשה הזה הוא שיכריע את המערכה על הקמתה של ישראל, ותוך סיכון חייהם הם עשו אותו. ולאחר מכן חזרו לחייהם, ולא בלטו יתר על המידה.

ואם מדבריי האחרונים יובן שהספר מתאר אנשים שהתייחסו למעשה שעשו בשוויון נפש, כמובן מאליו, כ"בסך הכל רצו לחזור הביתה בשלום", והם מקילים ראש במיתוס, ובעצם גם זו גבורתם – גם תיאור זה רחוק מן הספר וגיבוריו. נכון, כל אחד מגיבורי הספר המשיך במסלול חייו, אך במידה רבה המשך חייו היו בצל אותו רגע מכונן – ולאורו. כן, חשוב היה לכל אחד מהם לזכות בהכרה על המעשה שהוא עשה, וכל אחד מהם ידע תסכול וכאב בשל אי ההכרה הזו. וכל אחד מהם, בדרכו, רצה שחייו יהיו ראויים לאותו רגע מכונן. וכל אחד מהם רצה, אולי אף בתת המודע שלו, שתינתן לו עוד הזדמנות אחת, נוספת, לעשות מעשה גדול.

****

"הטנק" מספר את סיפורם של חמישה לוחמים בתש"ח, שכל אחד מהם עצר טנק סורי במעשה גבורה עילאי, ובכך בלם את המתקפה הסורית ואת כיבוש עמק הירדן, והכריע את המערכה. אלא שכל החמישה עצרו את אותו טנק, בשערי דגניה.

כל אחד מהחמישה משוכנע שהוא הוא האיש שעצר את הסורים. וכל אחד מהם משכנע בסיפורו, שאכן – הוא האיש. ועצם הרשומון הזה, הוא כבר בסיס לדרמה גדולה. וכאשר הדרמה הזאת נפגשת עם כישרונו הנדיר של ענברי, התוצאה היא… יצירת מופת, כבר אמרנו?

סגנונו הייחודי של ענברי, בשני הספרים, הוא כתיבה פעלתנית מאוד, כשהכל מנוסח בלשון עבר, במשפטים מלאי פעלים, המכניסים את הקורא ישר למתח של פעילות ופעלתנות. אין הרבה תיאורי נוף, אין הרבה מחשבות, אין הרבה פסיכולוגיה, כי זו כתיבה תמציתית, המזכירה במידה מסוימת את הסיפור המקראי והחז"לי. והמפתיע, הוא למרות סגנון הכתיבה הזה, ובזכות הצעידה לצד כל אחד מן הגיבורים, שכל הזמן נמצא בתנועה, חש הקורא שהוא נכנס גם לראשו, למחשבותיו, לרגשותיו ולנבכי נפשו של הגיבור. כך היה ב"הביתה" וכך גם ב"הטנק"; זה הקסם של אסף כמספר.

הספר כתוב כרומן, על אנשים אמתיים וסיפורים אמתיים; זהו רומן דוקומנטרי, או מחקר הכתוב כסיפור. והקורא חש שהאנשים הם אנשים אמתיים, לא כי היוצר היטיב ליצור דמויות אמינות, אלא כי הוא היטיב לתאר באמינות דמויות אנושיות, אמתיות.

חלקם ניצולי שואה, אף אחד מהם אינו "הצבר המיתולוגי", כל אחד מהם הוא קצת "אליפלט", שההיסטוריה זימנה לו ברגע מסוים בחייו את הזכות להתעלות לגבורה עילאית, לשאת את עמו על כתפיו ולעשות את המעשה האחד שהכריע לשבט או לחסד את גורל המערכה.

הספר הוא על יום אחד בתש"ח, אך מרבית העלילה מתרחשת שנות דור לאחר מכן, במלחמת יום הכיפורים ואחריה, כאשר הגיבורים הם כבני 50, שבניהם הם הלוחמים; הם החיץ הלאומי שבין להיות או לחדול; מגש הכסף סימן 2. וכל אחד מהם, במודע או שלא במודע, חש שאף הוא אינו יכול להשתחרר מן השורה. כך קצין החימוש הבכיר שהמלחמה פרצה ביום שלפני שחרורו מצה"ל, והוא נסע לסיני לסייע היכן שאפשר, אך גם לחפש ולמצוא את בנו הקצין, מה שהפך בהמשך לחיפוש אחר בנו הנעדר ולניהול מבצע החילוץ של גופתו בתעלת סואץ. וכך מי שנאבק שיאפשרו לו להתגייס ולתרום חרף פציעתו ומצבו, והוא הוצב בתפקיד של חלוקת החפצים האישיים של חללי צה"ל למשפחותיהם; תפקיד שזימן לו מפגשים שלמשמעות של חלקם הוא עצמו אינו מודע, בניגוד לקורא. יש מי שמתנדב למשמר האזרחי שזה עתה קם, ומצטיין כצלף כי "פעם צלף תמיד צלף" ואחר הוא "הקולונל" שכמעט נחלץ להציל שוב את המולדת, בשליחות לאוגנדה בעת חטיפת מטוס "אייר פרנס", בימים שקדמו למבצע אנטבה, בשל קשריו עם אידי אמין, מן הימים שהיה נספח צה"ל באוגנדה.

הקורא הערני מבחין במפגשים המקריים, האקראיים, בין דמויות המשנה הקשורות לגיבורים הראשיים, שרק מעצימים, בלא ידיעתם, את הגורל המשותף ביניהם. ויש בספר הברקות כמו תיאור מחשבותיו של ניצול ברגן בלזן שנעות רצוא ושוב מהמציאות שאותה הוא חוֹוֶה בהוֹוֶה למציאות המחנה שרודפת אותו ואינה מרפה ממנו. או על התמודדות על תפקיד ניהולי בחברת "אגד" בין אחד מגיבורי הספר, ששם משפחתו אנשל, והוא קיבל מאבותיו שאלה ראשי תיבות של "אנשי שלומנו", לבין עסקן שניצחונו מובטח, לכאורה, כי הוא "מאנשי שלומנו". וניתן להמשיך ולהדגים מהניצוצות של הספר, אך הרי איני רוצה לעשות לקורא קלקלן (=ספוילר).

****

אז מי עצר את הטנק בשערי דגניה?

ענברי מותיר את החידה הזאת בלתי פתורה. לכאורה. בעצם, הוא פותר את החידה לכל אורך הספר. חמשתם עצרו את הטנק הסורי. כל אחד ואחד מהם, באותו רגע גורלי, עשה את המעשה ההרואי – יידה את בקבוק המולוטוב, תפעל את הפיאט או השליך את הרימון. כל אחד מהם ידע באותו רגע שהוא לבדו, ואין איש זולתו, הנושא על כתפיו את גורל המערכה. ואכן, כל אחד מהם נשא על כתפיו את גורל המערכה, במעשה הגבורה שעשה. כי הלוחמים שם האמינו וידעו, ש"אנחנו קו ההגנה האחרון! אנשי תנפילוב!" וגם מי שאינו יורד לדקוּת ההברקה, המחברת את הספר "אנשי פאנפילוב", המתאר את פועלו של גדוד בצבא האדום בהגנה על מוסקבה במלחמת העולם השניה, שהיה לספר פולחן בדור תש"ח, לגיבור המקומי של דגניה, תנחום תנפילוב, מתחבר לתודעת "האחרונים על החומה" של הלוחמים.

****

אחד מחמשת גיבורי הספר הוא שלום הוכבאום, חבר דגניה, והיחיד שזכה להכרה כאיש שעצר את הטנק.

בספר מתוארים נישואיו המאוחרים והמשפחה שהקים בהיותו כבן ארבעים, ועל בנו יוסי – לידתו וילדותו.

יוסי הוכבאום שירת אתי בצבא. שירתנו יחד בסגל של אותה פלוגה בבית הספר למ"כים. היינו מיודדים, בין השאר כי היה לנו תחום עניין משותף – שירי מאיר אריאל, שחוץ מאתנו, שהכרנו על-פה את יצירותיו, מי שהיו סביבנו לא התחברו אליו, בלשון המעטה. שנים אחדות לאחר שחרורנו מצה"ל, נודע לי שיוסי נפטר.

אף שהיינו מיודדים, והוא היה מודע לעניין שלי בהיסטוריה, הוא מעולם לא סיפר לי שהוא בנו של האיש שעצר את הטנק בדגניה. ידעתי שהוא יתום מאב, אך רק בספר קראתי על נסיבות מותו.

* "שישי בגולן", "הזמן הירוק"

רוח כנרת (ב)

בחלקו הראשון של המאמר, עימתתי את המיתוס על פיו נעמי שמר עברה מהפך בדעותיה הפוליטיות לאחר מלחמת ששת הימים וערקה מן השמאל לימין, עם העובדות ההיסטוריות כפי שמופיעות בביוגרפיה של נעמי שמר "על הדבש ועל העוקץ". הציטוטים שהבאתי מהספר הצביעו על דבקות של נעמי שמר בדרך שעליה התחנכה בקיבוץ ובמוסדות החינוך הקיבוציים, דווקא בתמיכתה ב"גוש אמונים".

האם "גוש אמונים" הוא ממשיך דרכה הישיר של תנועת העבודה ונעמי שמר מגלמת את הרצף האידיאולוגי של התנועה?

על דבר אחד אי אפשר להתווכח – כך נעמי שמר ראתה את הדברים. לפחות בתפיסה שלה את עצמה ואת דרכה, היא פשוט המשיכה ללכת בדרך בה גדלה, גם כשהתנועה סטתה מן הדרך.

דומני שהספר מוכיח שיש לה בהחלט על מה להתבסס; שאת היסודות הערכיים, הרעיוניים של תפיסת עולמה, היא רכשה בבית, בקיבוץ, בחינוך הקיבוצי.

אין זה אומר שזו ורק זו דרכה של תנועת העבודה הציונית ההיסטורית. גם חלוקת הארץ צמחה בתנועת העבודה. הזכרתי, בחלקו הראשון של המאמר, ראיון עם נעמי שמר שבו היא ציטטה דברים של ברל כצנלסון בפולמוס החלוקה, ב-1937. בר הפלוגתא שלו בפולמוס הזה היה בן גוריון, גדול מנהיגי תנועת העבודה. בתנועת העבודה התרוצצו שתי אידיאולוגיות במקביל – אידיאולוגיה של שלמות ארץ ישראל ואידיאולוגיה של נכונות לחלוקת ארץ ישראל.

אולם חלוקת הארץ הייתה נכונות פרגמטית להתפשר על מימוש הזכות שאינה ניתנת לערעור, כדי להשיג מדינה בחלק מן הארץ, או כדי להבטיח רוב יהודי מובהק, או למען השלום. מה שזר ומנוכר לדרכה של תנועת העבודה; מוטציה שהרחיקה לכת באופן משמעותי, היא הניכור לארץ ישראל, הבוז לזיקתנו בה ולזכותנו עליה, הניכור להתיישבות. ההתייחסות לישיבתנו בחלקים של א"י כ"כיבוש" – זו כפירה בעיקר. ונדמה לי, שהכפירה הזאת, יותר מעצם הנכונות לוותר על שטחים, היא שהכאיבה לנעמי שמר יותר מכל.

****

בוויכוח הפוליטי שהתפתח אחרי מלחמת ששת הימים, אכן מצאה עצמה נעמי שמר בצדו האחר של המתרס, לעומת המיליה החברתי שאליו השתייכה. הדבר כאב לה מאוד. היא חשה מוחרמת וכמי שנאלצה לשלם מחיר אישי ואמנותי כבד על הליכתה מחוץ לתלם.

האם תחושתה הייתה מוצדקת, מבחינה עובדתית? בספר מופיעה ראיה אחת המצדיקה את התחושה – מועדון "צוותא", שבו הרבתה להופיע, חדל להזמין אותה.

מלבד זאת, אני בספק רב אם אכן הוחרמה. לי לא זכורה אף תקופה שבה נעמי שמר לא הייתה פופולרית מאוד, ששיריה לא הושמעו בתדירות גבוהה בכל הערוצים והרשתות. דווקא באותן שנים היא זכתה בעיטורים ופרסים רבים ובראשם פרס ישראל.

שמר גם שמרה על קשרי חברות הדוקים עם יריבים אידיאולוגיים דוגמת שלמה ניצן ובעיקר חברתה הטובה במשך עשרות שנים, רבקה מיכאלי.

אולם עם רגשות ותחושות קשה להתווכח. אמחיש את תחושותיה דווקא באמצעות טקסט שאינו מופיע בספר.

כשמנכ"ל משרד האוצר פרופ' עזרא סדן, חניך תנועת העבודה ובנו של פרופ' דב סדן, מגדולי אנשי הרוח של התנועה וח"כ מטעם מפא"י, פרש מן השירות הציבורי, הוא הצטרף לתנועת "התחיה" והצהיר על תמיכתו בארץ ישראל השלמה.

נעמי שמר, ידידתו, כתבה לכבודו את השורות מלאות המרירות, שבהן סיפרה, בעצם, על עצמה.

עזרא סדן יצא מהארון / הוא לא ראשון, רבותי, הוא לא האחרון
עזרה סדן, איש הכלכלה והתבונה / לא יודע מה מחכה לו מעבר לפינה.
תרשה לי, עזרא, בתור חיילת ותיקה / במלחמה הזאת,
להכין אותך לבאות.
אז ככה: / בן לילה תהפוך
מחכם כספים ואיש תרבות / לשוטה הכפר שטועה באופן מהותי
שחוטא ומחטיא את הרבים
מקצץ בנטיעות, פשיסט וחולה עצבים.
אם אתה משורר / אתה הופך בן לילה לחרזן
באם סופר היית / מעכשיו תהיה משוגע וגרפומן
כל אלה שקשרו לך כתרים / ושרו לך שירי תהילה בציבור
כל אלה שמגנים בגופם / על חרות המחשבה וחופש הדיבור,
כל אלה יעמידו אותך עכשיו אל עמוד הקלון.
יצביעו על משוגותיך / יחרימו אותך בשיחות סלון
בטורים של יום שישי / תהיה לבוז ולמשיסה
יאכלו אותך בלי מלח / יתלו אותך עם הכביסה
יוכיחו שנעשית / חסר נפש חסר טעם וחסר כישרון
וכל זה מרגע שיצאת מהארון.
על כן, עזרא סדן / בשביל מה שזה שווה
תרשום לפניך / שתמיכתנו נתונה לך בזה
ואם אתה קורא את זה עכשיו ומחייך
דע לך שתצטרך אותה, עזרא / ועוד איך.

****

כתיבתה של נעמי שמר עתירה בתכתובת עם מקורות ישראל – התנ"ך, ספרות חז"ל, סיפורי חסידים. הבקיאות שלה במקורות הללו מרשימה וכן הכישרון שלה לשזור אסוציאטיבית את המקורות הללו ביצירתה.

מאין נחלה נעמי שמר את ההיכרות האינטימית הזאת עם המקורות? גם זה מן הבית, מן הקיבוץ, מהחינוך הקיבוצי. קראתי לא מכבר את הספר "על שפת ים כנרת" – המספר את סיפורם של מחנכיה שושנה ועמינדב ישראלי, על דרכם בחינוך ובעיקר בכיתתם הראשונה, אותה חינכו שנים רבות – הכיתה שבה למדה נעמי שמר.

אילו משטרת ה"הדתה" הייתה קיימת באותה תקופה – אותה חבורת המורים החלוצים בבית חינוך בעמק הירדן הייתה הראשונה שמוקעת על עמוד הקלון.

וכך כתב עליהם מוטי זעירא בביוגרפיה: "שני המחנכים יתפסו מקום חשוב מאוד בעולמה של נעמי וירוו את יצירתה בעושר רוחני ובאהבה לשפה העברית ולמקורות היהודיים. 'הם הטמיעו את התנ"ך ואת רש"י ואת האגדות במחזור הדם שלנו', סיפרה לימים, 'אני לא צריכה לפתוח ספר. אני לפעמים פותחת רק כדי לראות אם ציטטתי נכון, אבל בדרך כלל זה ספונטני בשבילי' ".

****

כמה מילים על הספר עצמו.

ביוגרפיות הן הסוגה הספרותית האהובה עליי. לאורך השנים קראתי לבטח עשרות ביוגרפיות. וכיוון שיש לי למה להשוות, אני יכול בהחלט להגדיר את הביוגרפיה של נעמי שמר כביוגרפיה מצוינת, גם בהשוואה לביוגרפיות קודמות שכתב מוטי זעירא עצמו.

בעיניי, אין סיפור מעניין מסיפור חיים של אדם. חיי אדם הם הרומן המרתק ביותר. וכאשר מדובר באנשים שחייהם היו תוססים, יצירתיים, חיי עשיה – ואלה האנשים שכותבים עליהם ביוגרפיות, אלה הסיפורים הטובים ביותר. אולם כמו כל ספר – כדי שיהיה ספר טוב, אין די בכך שהסיפור יהיה טוב, חשוב שהוא יסופר בצורה מעניינת. וזו גדולתו של מוטי זעירא, בעיקר בספר זה. מוטי זעירא הוא ד"ר, אבל הספר הזה רחוק מכתיבה אקדמית משמימה, הוא הרבה יותר קרוב ליצירה ספרותית, לעט סופר. אמנם הספר כולו תיעודי אך הוא כתוב ונקרא כרומן מרתק. הוא מרגש מאוד ומעורר בעת הקריאה את מנעד הרגשות שבין בלוטות הדמע לבין הצחוק הסוער.

הספר נפתח בסיפור המשפחתי של הוריה של נעמי שמר ומסתיים בהלווייתה של הגיבורה. הוא מתאר במקביל שלושה צירים, האחוזים זה בזה באופן הדוק – חייה האישיים והמשפחתיים של נעמי שמר, חייה היצירתיים-אמנותיים, וחייה הציבוריים פוליטיים.

****

בספר נפלו מספר טעויות שראוי לנכשן לקראת המהדורות הבאות, שלבטח תצאנה. נעמי שמר התגייסה לחיל הנח"ל, אך לא לחטיבת הנח"ל שקמה רק ב-1982. שמו של מגדל שלום לא נועד לבטא את שאיפת השלום שלנו, אלא הוא מנציח את שם אביהם של האחים מאיר, שבנו אותו. בקרב האווירי בין ישראל לסוריה ב-7 באפריל 1967 הופלו 6 מיגים סוריים ולא 7. מאיר אריאל שר את "ירושלים של ברזל" במסדר הניצחון על הר הבית בתום המלחמה ולא כעבור מספר שבועות והוא לא שמע לראשונה את השיר אחרי הקרבות בדרך לצפון. את הפרטים על "ירושלים של ברזל" לקח זעירא מכתבה בעיתון "הקיבוץ", שהייתה רצופה טעויות.

על שירה של נעמי שמר "פירות חמישה עשר" במחזמר "מסעות בנימין השלישי", על פי ספרו של מנדלי מוכר ספרים, כתב זעירא ש"ניכר היה בהם שאינם צומחים ישירות מעולמו המשכילי והאירוני של מנדלי ב'מסעות בנימין השלישי' ".

אולם השיר הזה, דווקא, מבוסס בהחלט על הטקסט המקורי של מנדלי, המתאר את חמישה עשר בשבט בק"ק בטלון, ומתאר את הערגה לא"י מתוך המפגש עם פירותיה: "ומעשה באדם מישראל, שהביא פעם אחת למקומנו תמר, ויהי לפלא, והיו כל בני העיר, למקטנם ועד גדולם רצים לראותו. נטלו את החומש והראו בו באצבע, שהתמר, תמר זה, כתוב בתורה! הביטו לו – וא"י נצנצה במחזה לנגד פניהם: הנה עוברים את הירדן! הנה מערת המכפלה! הנה קבר רחל אמנו! הנה כותל המערבי! הנה טובלים ושולקים ביצים בחמי טבריא! הנה עולים על הר הזיתים, אוכלים חרובים ותמרים עד בלי די, ונותנים לתוך הכלים מלוא חופנים מעפר הארץ!.. אוי אוי היו נאנחים, ועיניהם מקור דמעה. אותה שעה, כך מספר בנימין, היו כל הבטלונים רואים את עצמם כאילו הם בא"י. ומרבים לספר בביאת הגואל". ובמילותיה של נעמי שמר: "ובתוך הפרי כל געגועיי".

****

נעמי שמר הייתה אישה מצחיקה, ידעה להצחיק ואהבה לצחוק, גם על עצמה. בספר מופיעות אנקדוטות מצחיקות מאוד, ואסיים באחת מהן.

"כשהיה אריאל [בנה של נעמי שמר, המוסיקאי אריאל הורביץ] בן שנתיים הגיע בן גוריון הזקן לבקר את נעמי. הייתה זו שעת צהריים, אריאל ישן, ולפתע צלצל האינטרקום, ובן גוריון הודיע כי הוא נמצא בקומת הקרקע בכניסה לבניין. 'להעיר את הילד?' שאלה נעמי את מרדכי. 'אם נתחיל להעיר את הילד בשביל כל ראש ממשלה, לאן נגיע?!', ענה לה".

* "שישי בגולן"