* למה אני תומך בממשלת אחדות לאומית – ממשלת אחדות לאומית אינה הממשלה האידיאלית. המצב האידיאלי בדמוקרטיה פרלמנטרית, הוא ממשלה חזקה ויציבה ומולה אופוזיציה חזקה המציגה אלטרנטיבה לשלטון.
במצבים מסוימים, ממשלת אחדות היא הפתרון הראוי. א. בעתות חירום, כמו ממשלת האחדות בבריטניה במלחמת העולם השניה או ממשלת האחדות הלאומית (או כפי שנקראה אז – ממשלת הליכוד הלאומי) שקמה בישראל ערב מלחמת ששת הימים. ב. כאשר קיים קרע ושסע בעם, המאיים על החברה, נכון להקים ממשלת אחדות שתפעל לאיחוי הקרע והורדת הלהבות. ג. במצב של תיקו פוליטי משתק.
ישראל עונה היום על קריטריונים ב' ו-ג', ולכן נכון להקים ממשלת אחדות. אולם יש בעיה. בנימין נתניהו שמה. נתניהו אינו הפתרון, אלא הבעיה. הוא הגורם לשסע ולקרע והתנהלותו הולכת ומעמיקה ומרחיבה אותו. ממשלת אחדות עם נתניהו אינה מתכון לאיחוי הקרע. והרי ראינו זאת. ולא רק בכך שהוא חתם על הסכם הונאה, שבו תכנן מראש לעקוץ את שותפיו ולגנוב את הרוטציה, באמצעות פשע נגד כלכלת ישראל, של אי העברת תקציב. גם בהתנהלותו השוטפת. למשל, במופע האימים, מוקף בשריו רעולי הפנים, במסדרון בית המשפט, שבו הניף יד גסה ומרושעת על מדינת החוק ומערכת המשפט בישראל, והילך אימים על שופטיו. האירוע החמור הזה נערך ימים אחדים לאחר הקמת הממשלה, והיה בגדר איתות שפניו אינם לאיחוי הקרע, ההיפך הוא הנכון. סביר להניח שגם אם תקום ממשלת אחדות בעתיד, הוא לא יהיה שותף קואופרטיבי ולא נורמטיבי.
אז מדוע אני תומך בהקמת ממשלת אחדות? כי החלופות האחרות גרועות יותר. חלופה אחת היא 61 מנדטים לגוש נתניהו, שבעקבותיה תקום ממשלה עם הכהניסטים, שתילחם במדינת החוק ותחוקק חוקי מגה-שחיתות ארדואנוקרטיים, שמטרתם להעמיד את המנהיג העליון מעל החוק. עצם שותפותו של הכהניסט בממשלה, היא כתם בל ימחה על תולדות העם היהודי. הכהניזם הוא הבן הממשיך של תנועות דומות לה באירופה שרדפו את עמנו, את אבותינו ואימהותינו.
אם לא יהיו לנתניהו 61 מנדטים, לא תהיה לגוש השינוי כל אפשרות להקים קואליציה, אלא אם היא תתבסס על רצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. לא ראיתי ולו סקר אחד, הצופה 61 מנדטים למרכיבי גוש השינוי. רחוק מכך. ממשלה שתלויה במשותפת אינה רק פסולה מוסרית, אלא היא גם לא תוכל לשרוד, בשל ניגוד עניינים בליבת מהותה – מטרת הממשלה היא לקדם את מדינת ישראל ואת האינטרסים הלאומיים שלה, בעוד מטרת הרשימה המשותפת היא להחריב את מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. זה לא יכול לעבוד. תמיכה מבחוץ, בלי להיכנס לקואליציה, חמורה ובעייתית יותר מחברות בקואליציה, כי כוח הסחטנות של שותפה כזו גדול יותר, ויחייב מו"מ קואליציוני על כל הצבעה והצבעה, ויש עשרות כאלו, בכנסת ובוועדותיה, מדי שבוע.
קשה וכמעט בלתי אפשרי להנהיג מדינה בקואליציה של 61 ח"כים, בוודאי עם שותפים בעייתיים, בלשון המעטה, כמו הכהניסטים והמשותפת.
ואם, נניח, תהיה הפתעה גדולה וגוש השינוי, בניגוד לכל הסקרים, יזכה ב-61 מנדטים – גם אז עדיפה ממשלת אחדות, מן הטעמים הבאים:
יציבות – המקסימום שניתן לצפות להרכב הזה בחלומות הוורדים ביותר, הוא ממשלת 61, וכבר נוכחנו כמה קשה להחזיק קואליציה שברירית כזאת.
רע"ם – התנגדתי להקמת הממשלה עם רע"ם, אך שיניתי את דעתי לנוכח העובדה, שחברותה של רע"ם בקואליציה לא הפריעה לממשלה להגשים דרך ציונית יותר משל קודמותיה וביטחונית ניצית יותר מהן. אבל זה לגמרי לא היה פשוט. למרבה הצער, סיעת רע"ם בכנסת שעברה לא התעלתה לחזונו האמיץ ומרחיק הראות של מנסור עבאס. רוב הח"כים לא התחברו לחזון. וכך, פעמים רבות במהלך הקדנציה הם תקעו מקלות בגלגלים. במהומות הר הבית הם גם הודיעו על "השעיה". אמנם זו הייתה השעיה בקריצה, רק בתקופת פגרת הפסח, שבה אין הצבעות, ומיד אחרי הפגרה חזרה לשגרת הקואליציה. אך היה זה תמרור אדום באשר לבאות. אשמח לראות את רע"ם בממשלה. חשוב מאוד לעודד את רוח ההשתלבות במדינה שהיא מייצגת. אך עדיף שתצטרף לממשלה שיש לה רוב גם בלעדיה, ולכן היא לא תהיה תלויה בה.
מרצ – מרצ של גלאון ומוסי רז, אינה מרצ של הורוביץ ותמר זנדברג. גלאון ורז אינם פרגמטיים כמו קודמיהם. קשה לי לדמיין אותם מעניקים חופש פעולה דומה לממשלה, כפי שהייתה לבנט, שהוביל מדיניות הפוכה למדיניות מרצ. בקדנציה הבאה, עם ההרכב האנושי המסתמן, זה יהיה כמעט בלתי אפשרי.
ראש הממשלה – בממשלה היוצאת, ראש הממשלה הראשון היה בנט והייתה זו ממשלה פריטטית שבה הוא עמד בראש גוש ניצי מובהק, שכלל את ימינה ותקווה חדשה, ויש לזכור שגם ישראל ביתנו שישבה על תקן הגוש בראשות לפיד, היא מפלגת ימין מובהקת. מי שהתווה את המדיניות היה בנט, וגם אילו הממשלה הייתה ממשיכה לפעול גם אחרי הרוטציה, היה לבנט כוח וטו. בנט וימינה נעלמו מן הנוף. תקווה חדשה היא חלק מהמחנה הממלכתי. לפיד אינו בנט וגם אינו בנט-לפיד.
מכל הסיבות שמניתי לעיל, אני מעדיף ממשלת אחדות לאומית על החלופות האחרות, שהן גרועות יותר.
ממשלת אחדות – כן, אך לא בכל מחיר. היא חייבת להיות רוטציונית. הראשון ברוטציה חייב להיות לפיד (או גנץ אם לפיד לא ירצה להצטרף גם הפעם), כי אם נתניהו יהיה הראשון, לא תהיה רוטציה. הכהניסטים לא יהיו חלק מן הממשלה בשום מקרה. תיקי המשפטים, הבט"פ והתקשורת לא יהיו בידי גוש נתניהו (תמורת זאת, גוש השינוי יוותר על תיקי הביטחון, החוץ והאוצר). לא יחוקקו חוקים הנוגעים למערכת המשפט, אלא בהסכמת שני הצדדים.
לכאורה, קיימת גם אופציה לממשלה בראשות גנץ בהשתתפות החרדים. זו פנטזיה. הם מקובעים היום לגוש נתניהו, כי זה מה שהציבור שלהם רוצה. אם ילכו כנגד הציבור שלהם ויצטרפו לממשלה בראשות גנץ, המחיר שידרשו תמורת הצעד הזה, עלול להיות הרה אסון לעתידה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי.
וגם אם נתניהו יזכה ב-61, ראוי יהיה שהמחנה הממלכתי יעשה מאמץ להצטרף, בתנאים מסוימים, לממשלה בראשותו, כדי להשאיר את הכהניסטים בחוץ.
* יהודי שאינו אדם – בבחירות בבית הספר "בליך" בר"ג שבו למדתי, זכה הכהניסט הגזען ב-4.6%. מזעזע. איזו חרפה! איזו הידרדרות! 4.6% יותר ממה שהפשיסט הזה ראוי לקבל.
אמר ר' זאב וולף מסטריקוב: "אדם שאינו יהודי, אינו יוצא מכלל אדם. יהודי שאינו אדם, אף יהודי אינו".
* תסמונת האישה המוכה – איילת שקד יודעת, יותר מכל אחד אחר, שהממשלה הנוכחית הגשימה את השקפת עולמה יותר מקודמותיה. היא ניצית יותר, ביטחוניסטית יותר ובוודאי מיישבת יותר מקודמותיה. היא גאה בכך, ובצדק.
אבל כדי להחניף לקהל שהיא מחפשת, היא מבקשת סליחה ממי שרדפו אחריה, הסיתו נגדה, הפיצו נגדה שקרים וביזו אותה. כמו אישה מוכה שזוחלת חזרה אל הגבר האלים שמתעלל בה.
* הוצאו מהימ"חים – לקראת נאומו של לפיד בעצרת האו"ם, תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית הוציאה מהימ"חים את הפשקווילים שהוכנו בעוד מועד לפני נאומו של בנט אשתקד, ולאחר כמה ימי הלעגה אופסנו מנוילנים ומגורזים. אחרי הנאום נקרא את המִחְזוּר על "הנאום-העלוב-המשעמם-הפאתטי-של-הגמד-שאינו-מגיע-לסוליות-נעליו-של.
* מקלות בגלגלים – החברה להגנת הטבע עתרה לבג"ץ נגד החלטת הממשלה להקים ועדה מיוחדת לתכנון ולבניה בגולן, כדי לקדם את התכנית הלאומית לפיתוח הגולן ולהתגבר על מכשולים בירוקרטיים בדרך למימוש המטרה.
עיון קל בחוברות "טבע וארץ", הביטאון המיתולוגי של החברה להגנת הטבע, בשנים שאחרי מלחמת ששת הימים, יראה לנו איך החברה חגגה את הרחבת גבולות המדינה ותמכה בהתלהבות בהתיישבות הישראלים בשטחים החדשים שנוספו למדינה. איך התדרדרה החברה למצבה הנוכחי, שבו היא תוקעת מקלות סדרתית בגלגלי ההתיישבות בחלקי א"י השונים, כולל הגליל והנגב.
* הולדת יתומים – הכנסת אישרה בקריאה ראשונה את "חוק ההמשכיות", המתיר להורים שכולים להוליד ילד מן הזרע של בנם שנפל. יוזם החוק הוא חברי צביקה האוזר. אני מעריך מאוד את צביקה, שבעיניי הוא הפרלמנטר מס' 1 בישראל, אבל בנושא הזה איני תומך ביוזמתו.
אני רואה בעייתיות רבה בהולדת יתומים, וגידולם בידי סבא וסבתא שכולים, שאין להם בהכרח כוחות הגוף והנפש לגידול ילדים, ובוודאי ילדים שמרגע לידתם דבקה בהם טראומת השכול.
החתימה של נער בן 18 שמתגייס לצה"ל על רצונו בכך, אינה מבוססת על תשתית של בגרות וניסיון-חיים הנדרשים לצורך חתימה כזו.
* מכבדים את הפרס – ביום שני חולק פרס יצחק שדה לספרות צבאית לפרופ' יואב גלבר על ספר המופת שלו "רהב", הספר הטוב והמקיף ביותר, שנכתב על התקופה שקדמה למלחמת יום הכיפורים. במחקרו, מפריך גלבר לחלוטין את הנראטיב השקרי על פיו ממשלת גולדה מאיר גרמה למלחמה בכך שהחמיצה את השלום, כאשר דחתה את הצעת השלום המצרית. לא זו בלבד שגולדה לא דחתה הצעת שלום מצרית, גם אילו רצתה לא יכלה לדחות את ההצעה, כי ההצעה לא הייתה ולא נבראה ואפילו משל לא הייתה.
המחדל היה במישורים אחרים לגמרי, כמובן הצבאי והמודיעיני, אך גם החברתי והתרבותי. הוא ממוצה בכותרת הספר: "רהב". הוא מתאר את התנהלות החברה הישראלית וצה"ל בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים; התנהלות שגרמה לחוסר המוכנות שלנו למלחמה.
הספר "רהב" הוא השלישי בטרילוגיה שכתב גלבר, על התקופה שבין מלחמת ששת הימים ויום הכיפורים. לספר כמו "רהב" אין סיכוי להתחרות ביחסי ציבור עם ספרים שמפיצים את עלילת הדם על "החמצת השלום". אבל כאשר הספר נבחן לא בידי יחצ"נים אלא בידי חבר שיפוט המורכב מהיסטוריונים רציניים ואנשי צבא רציניים בדימוס, בראשות פרופ' דינה פורת, הוא זכה בפרס. יותר משהפרס מכבד את הספר ואת כותבו – הם מכבדים את הפרס.
* על פי הפרוטוקול – אמרתי לילדים שלי, שכשאמות אני מבקש בדיוק את התהליך של אליזבט, על פי כל פרטי פרוטוקול "גשר לונדון נפל".
אסף הפטיר לעברי, בתגובה: "קודם שתלבש פעם חליפה", והוציא לי את הרוח מהמפרשים.
* קיטש פאתטי – צפיתי במהדורת החדשות בכתבה של דקות אחדות על הלווייתה של מלכת בריטניה, ותהיתי – באמת אנשים צפו לאורך שעות בקיטש הפאתטי המשעמם הזה, עם התחפושות המצחיקות הללו?
* אליקים העצני – אליקים העצני החל את פועלו הציבורי כלוחם בשחיתות השלטונית במסגרת "שורת המתנדבים", בשנות החמישים. בראשית שנות השבעים עלה לקריית ארבע ולאורך חמישה עשורים היה מראשי המתיישבים ביש"ע. כיהן כח"כ מטעם תנועת התחיה.
בשנותיו הראשונות בחברון, העצני נשא את דגל הדו-קיום עם השכנים הערבים, פעל רבות למענם ואף שירת אותם כעו"ד. עם השנים, לנוכח הבעיות הביטחוניות, חל כרסום בגישתו.
העצני היה אידיאולוג ואסטרטג ופובליציסט חריף, מקורי ומעמיק. כאשר הופיע הביטאון המצוין של מועצת יש"ע "נקודה", מאמריו, כמעט בכל גיליון, ריתקו אותי במיוחד ועוררו למחשבה, בין אם הסכמתי להם ובין אם לאו.
הכרתי את העצני אישית ב-1991, כאשר הקמנו מחדש את שדולת הגולן בכנסת, בראשות שלמה הלל ממפלגת העבודה, שהעצני היה מחבריה המרכזיים. כעבור שנה הוא לא נבחר לכנסת, אך כפעיל במועצת יש"ע ובפורומים שונים למען א"י, תמך במאבק על הגולן ונפגשנו לא אחת. תמיד נהניתי להקשיב לניתוחיו המעניינים.
הצטערתי לשמוע על מותו, בן 96. יהי זכרו ברוך!
* שנתיים למותו של בוג'ה – במלאת שנתיים למותו של מורי, רבי וחברי בנימין יוגב – בוג'ה, חבר בית העמק, המנהל המיתולוגי של מכון "שיטים" ואיש החגים והתרבות היהודית של התנועה הקיבוצית, נערכה אזכרה ולאחריה מפגש של לימוד במועדון לחבר.
חלקו הראשון של הלימוד היה של נכדתו שחר ובן זוגה אראל, בנושא הזיכרון. לאחר מכן לימוד של מוקי צור, שהתמקד במחלוקות בין ברנר לגורדון ובדרכו המיוחדת היטיב לשבץ את דמותו של בוג'ה בלימוד, תוך שהוא מספר על ילדותם המשותפת בשכונת רחביה בירושלים, שם למדו באותה כיתה.
היה ערב מרתק, מרגש וברוחו המיוחדת של בוג'ה.
* אחרון על החומה – בדברים שנשא בערב לזכר בוג'ה, אמר מוקי צור (ציטוט מן הזיכרון): יריב בן אהרון נפטר. אביבה זמיר נפטרה. בוג'ה נפטר. והשנה גם אשתי נפטרה. יש לי תחושת אחריות של מי שנשאר אחרון, ולכן אני רואה צורך להגביר בזמן שנותר את עבודתי.
אני נפעם מהכוחות הבלתי נדלים של מוקי, בן ה-84, שממשיך להתרוצץ בכל רחבי הארץ, מלמד בפורומים רבים, החל בבני נוער, דרך מכינות קד"צ ותנועות הבוגרים ועד פנסיונרים. מרצה באין ספור אירועים. רק לדוגמה – קראתי את התוכניה של פסטיבל מספרי סיפורים בגבעתיים. מוקי משתתף בשלושה ערבים שונים, עם כל הכרוך בנסיעה מעין גב לגבעתיים וחזרה. והוא ממשיך לחקור, לכתוב מאמרים וספרים. עובד ללא לאות.
פעמים רבות אני מתנדב להסיע את מוקי למרכז או חזרה לצפון. כל דקה אתו היא חוויה של לימוד והעשרה. גם ביום האזכרה של בוג'ה נשאלתי אם אוכל להחזירו, אך מיהרתי לאסיפה באורטל. מוקי הוא איש יחיד ומיוחד.
* ביד הלשון
מספר סתמי – איך אנחנו קוראים את המשפט הבא:
4=2+2?
שניים ועוד שניים שווה ארבעה או שתיים ועוד שתיים שווה ארבע?
כמובן ששתיים ועוד שתיים, בלשון נקבה.
למה? מה זו האפליה הזאת? שפה שמדירה גברים?
כמובן שלא. השפה לא שוביניסטית גברית ולא שוביניסטית נשית ואין להלביש עליה מה שאין בה. מספר סתמי, כלומר מספר שאינו מונה דבר מה, הוא בלשון נקבה. למה? כי זו העברית.
לכן, למרות שהמילה "קו" היא בזכר, כאשר אנו מדברים על מספר של קו אוטובוס נאמר "קו ארבע". כי איננו מונים קווים, אלא אומרים מספר. וכשאנו אומרים מספר – אנו אומרים אותו בלשון נקבה.
ובאותה השפה, שבה אין צורה סתמית כללית, שאינה זכר ואינה נקבה, אנו משתמשים בלשון זכר למקרים כמו במשפט הנוכחי: "משתמשים". וגם כאן, אין כל הדרה וכל דחיקה ואין שום סיבה שאני, כפמיניסט מושבע, אצטרף למסע הצלב לכיעור השפה העברית.
כיוון שהצורה הסתמית היא בלשון זכר, כאשר אנו משתמשים בביטוי "אנו משתמשים", הוא כולל הן גברים והן נשים. לעומת זאת, אם משתמשים בביטוי "אנו משתמשות", הוא כולל רק את הנשים. לכן, כאשר שדרנית ברדיו אומרת "אנחנו רוצות", היא מדירה אותי ואת כל הגברים, כי המילה "רוצות" אינה כוללת את הגברים. כאשר היא אומרת "אנחנו רוצים", היא אינה מדירה איש.
ההכפלה נוסח מרב מיכאלי: "כאשר אנו משתמשות ומשתמשים בביטוי אנו 'משתמשות ומשתמשים' ", סתם טרחנית, מסרבלת ומכערת את העברית היפה. יש נהגים יפים שנוצרו לאורך השנים כמו הפניה: "גבירותיי ורבותיי", "חברות וחברים", "ליידיז אנד ג'נטלמן", "ערב טוב למאזינות ולמאזינים", "חיילות וחיילים" וכן הלאה, ולאחר מכן מדברים רגיל, בשפה היפה והרהוטה שלנו, בלי הטרחנות הזאת. אגב, שמעתי השבוע פתיחה של תכנית ברדיו חרדי: "בוקר טוב מאזינות ומאזינים, חרדיות וחרדים, חסידות וחסידים, ליטאיות וליטאים, ש"סניקיות וש"סניקים". ואהבתי. ובלבד שלאחר פתיחה כזו, מדברים נורמלי, פשוט ויפה.
יהודה הראל, "פרפר בחושך" – הם נוכל לנבא, לתכנן או ליצור את העתיד? הוצאת כרמל, ירושלים 2022. 214 עמ'
אלמלא יהודה הראל כתב את הספר "פרפר בחושך", סביר להניח שלא הייתי קורא אותו. הספר עוסק, ברובו, במדעי הטבע. אני איש מדעי החברה והרוח. אין לי משיכה טבעית למדעים המדויקים.
אולם משקראתי את הספר, אני יכול להעיד שאף פעם לא שיערתי עד כמה מדעי הטבע יכולים לעניין אותי. פרופ' אבשלום אליצור, שכתב חוות דעת על גב הספר, כתב ש"לא תיארתי לעצמי שאדם שאינו מדען יצליח להעמיד תזה כה מסודרת והגיונית". אך יהודה לא כתב מחקר מדעי למדענים, אלא ספר מדעי שיעניין כל אדם סקרן.
יותר משהספר עוסק במדע, הוא עוסק בפילוסופיה של המדע ובפילוסופיה בכלל, ובהיסטוריה של המדע ובהיסטוריה בכלל. והוא עוסק בסוציולוגיה ובפסיכולוגיה ובכלכלה.
השאלה שיהודה הציג בספר, והיא כותרת המשנה שלו, היא האם נוכל לנבא, לתכנן או ליצור את העתיד?
סביב השאלה הזאת מוביל אותנו יהודה למסע מרתק, שבו הוא משתף אותנו במסע אינטלקטואלי שהוא עבר בתקופת הקורונה ובעקבותיה. איש לא חזה את הקורונה ולא יכול היה לחזות אותה. והנה, היא נגעה לכל העולם, לכל המדינות, לכל הארגונים, לכל הקהילות ולכל אדם. וכולם נדרשו לתת מענה למצב חדש, מפתיע, שלא נערכו אליו. בתוך הכאוס ואי הוודאות הללו, יצא יהודה למסע הזה, שבו שאל את עצמו האם ניתן בכלל לנבא את העתיד? הוא צלל בספרים וברחבי המרשתת, קרא תאוריות מדעיות, פילוסופיות, עובדות היסטוריות וגיבש תזה מרתקת ומאתגרת, בין אם מקבלים את השורה התחתונה שלה, בין אם לאו.
ארשה לעצמי לעשות קלקלן (ספוילר בלע"ז). התשובה של הספר לשאלה שיהודה הציב היא: לא.
אפקט הפרפר הוא מושג מתחום תורת הכאוס, הממחיש כיצד שינויים קטנים בתנאי ההתחלה של מערכת מסוימת, גורמים לשינויים גדולים בהתנהגות המערכת בטווח הרחוק. הביטוי מייצג מקרה שבו משק כנפי פרפר עשוי ליצור שינויים מזעריים, כמעט בלתי מורגשים, באטמוספירה, שבחלוף זמן יגרמו במקום אחר לגמרי על פני הגלובוס לסופת טורנדו.
יהודה מספר בפתח ספרו על ניסיון התנקשות של גאורג אלסר בהיטלר בכנס של התנועה הנאצית במינכן, ב-8 בנובמבר 1939. ההתנקשות תוכננה לפרטי פרטים והיו לה סיכויי הצלחה מצוינים. אולם היטלר עזב את המקום מוקדם מן המתוכנן, כיוון שהיה עליו לבטל את הטיסה שבה אמור היה לטוס ולהמירה בנסיעה ברכבת, בשל ערפל כבד שכיסה את מינכן. היטלר יצא את האולם 13 דקות לפני הפיצוץ שאמור היה להרוג אותו. שמונה אנשים נהרגו מן הפיצוץ ו-63 נפצעו. הפיצוץ היה בדוכן הנואמים בשעה שהיטלר אמור היה לנאום בה, ומותו היה ודאי. חייהם של היטלר, גבלס, בורמן, הימלר והיידריך ניצלו בגלל 13 דקות. אלמלא כן, כל פני ההיסטוריה היו משתנים. חיי מאות מיליונים היו ניצלים. שואת העם היהודי הייתה נמנעת. ומכאן, שגם ההיסטוריה הפרטית המשפחתית של יהודה הייתה אחרת לגמרי. האם מישהו יכול היה לחזות מראש את הערפל הזה? וממה הוא נוצר? אולי ממשק כנפי פרפר במרחק אלפי ק"מ משם?
וכך עובר יהודה מפרק לפרק ובונה את התזה שלו, המנוגדת לרצון הטבעי של כל אחד מאתנו לסדר, לוודאות. אני, כקורא, התווכחתי עם הספר לאורך הקריאה. כל טיעון שהעליתי כנגד התזה של פרק מסוים – הוא עצמו העלה אותו בפרק הבא, וסתר אותו. וכך, קריאת הספר הייתה חוויה אינטלקטואלית מאתגרת ומרתקת.
התאוריות המדעיות שבהן עסק הספר במרבית פרקיו, הביאו את יהודה לתובנות היסטוריות וסוציולוגיות בפרקיו האחרונים. בפרקים האלה הוא יצא נגד התכנון החברתי, ובעד הסדר הספונטני, שבו נוותר על היומרה לתכנן את המין האנושי ואת החברה האנושית, ונשלים עם כך שהמציאות נוצרת באופן אבולוציוני, מלמטה למעלה, בידי "יד נעלמה", שמבטאת את המשחק הטבעי של הרצונות האנוכיים של הפרטים ואת תוצאותיהם, וכך העולם מתקדם באופן שמרני והדרגתי.
לא זו בלבד, כותב יהודה, שהניסיונות לתכנן את החברה ואת המין האנושי כשלו – הם המיטו אסונות גדולים ביותר על האנושות, בעיקר במאה ה-20, שבה הגיעו לשיאם. אין הוא מדבר רק על הפשיזם, הנאציזם והקומוניזם, אלא גם על הסוציאל-דמוקרטיה והפרוגרסיביות בארה"ב ובאירופה.
יהודה מקדיש פרק שלם לפרשה מודחקת ומושתקת בתולדות המאה ה-20 – האאוגניקה. האאוגניקה הייתה ניסיון להחליף את הברירה הטבעית בתהליכים מהירים ויעילים כדי לתכנן את האנושות באופן שימגר את תופעות "הניוון הגזעי", של אנשים נחשלים, מפגרים, בעלי צרכים מיוחדים, פגועי נפש ועוד, ויטפח את הגאונות והכישרון של הדורות הבאים באופן מלאכותי. האאוגניקה מתחלקת ל"אאוגניקה חיובית" – המעודדת ילודה והתרבות המונית בין בני זוג שנמצאו אינטליגנטים ובעלי כישורים וה"אאוגניקה השלילית", המונעת ילודה בקרב אלה שאובחנו כרפי-שכל, בלתי כשירים ונגועים במחלות שעוברות בתורשה. אנו יודעים על המעשים הללו בקיצוניותם הטוטאלית בגרמניה הנאצית. אולם בצורה מתונה יותר, אך אכזרית מאוד, כולל עיקור המוני, הם נעשו גם בארה"ב, במערב אירופה, בסקנדינביה, בידי מנהיגים שנחשבים להתגלמות הנאורות, כדוגמת תאודור רוזוולט, נשיא ארה"ב האגדי, אבי ה"ניו-דיל" שהציל את ארה"ב מהשפל הכלכלי של שלהי שנות העשרים וראשית שנות השלושים.
יכול להיות שהתרומה הגדולה ביותר של הספר, היא ההארה בזרקור על הפרשה המודחקת הזאת, ובאמצעותה גם הטלת ספק בטרנדים פרוגרסיביים ונאורים, שעלולים להתברר כחשוכים ומזעזעים. אולם כאשר יהודה רואה בתכנון האדם החדש ותכנון המין האנושי תוצאה ישירה והכרחית של תכנון החברה והניסיונות לבנות את העתיד כדי ליצור חברת מופת, הוא שופך, לטעמי, את התינוק עם המים. האאוגניקה מזעזעת, אך אינה מוחקת את ההישגים החברתיים הכבירים של ביטול העבדות, ביטול עבודת הילדים הנוראה, חוקי העבודה, החוקים החברתיים של מדינת הרווחה שאותה הגו ויצרו בארה"ב אותם מנהיגים שקידמו את האאוגניקה. הרי אפשר וראוי להוקיע את ההאוגניקה ולהעלות על נס את הקדמה החברתית שקידמה כל כך את האנושות.
האם מהפכות הן בהכרח רע. האם האנושות יכלה להתקדם רק בברירה הטבעית ובסדר הספונטני? האם ספרטקוס, מרד העבדים, יכול היה להתבצע שלא באופן מהפכני? ואם יהודה מהלל את המהפכה האמריקאית, שבניגוד למהפכה הצרפתית נעשתה בדרכים אבולוציונית – איך הוא יגדיר את לינקולן ואת מלחמת האזרחים בארה"ב?
קראתי את הספר בבאזל, בה שהיתי בכנס הרצל למנהיגות, לציון 125 שנים לקונגרס הציוני הראשון. וכך, חווית הקריאה בספר והמחשבות שהוא עורר וחוויית הכנס והמחשבות שהוא עורר בי, התחככו זו בזו ושפטו זו את זו. האם המהפכה הציונית יכולה הייתה לקרות באמצעות היד הנעלמה, הסדר הספונטני והברירה הטבעית? האם מדינת ישראל הייתה קמה אלמלא המהפכה הציונית; ללא אותם מהפכנים בהנהגת הרצל וממשיכיו, שהתערבו בהיסטוריה, הסיטו אותה ממסלולה, תכננו את העתיד ויצרו אותו? ומה היה עתידו של העם היהודי אלמלא המהפכה הזאת? האם הוא יכול היה להתאושש מהשואה?
"כמה מושכת אישיותו ותמונתו של צ'ה גווארה – וכמה דוחה דמותה הכל כך שמרנית של מרגרט תאצ'ר", כותב יהודה, ומתאר את התהליך המכאיב שלו ושל הוגים אחרים, שהתרחקו מהערצת המהפכנים והתקרבות לשמרנות. כאשר מדובר ברוצח ההמונים צ'ה גווארה – אני חותם על המסקנה של יהודה. אולם אם נחליף את תמונתו של גווארה בתמונתו של הרצל או של בן גוריון, שהיו אף הם מהפכנים, מסקנתנו תהיה שונה.
ובכן, את מסקנותיו של הספר איני מקבל. מה שנכון לטבע, אינו נכון בהכרח לאדם התבוני. ודווקא מתוך המחלוקת, אני רואה בספרו של יהודה ספר חשוב, מאתגר ומרתק.
הספר משכנע שאי אפשר לחזות את העתיד – ובכל זאת אני מרשה לעצמי לנבא, שמי שיקרא את הספר יזכה לחוויה אינטלקטואלית מטלטלת ומסעירה, והוא יסיים את הקריאה חכם יותר ומשכיל יותר.
יצחק נוי, שהלך השבוע לעולמו, מוכר בעיקר כשדר רדיו, אך הוא היה גם סופר. להלן דברים שכתבתי על ספרו לנוער: "גבעת האירוסים השחורים":
ספרו של יצחק נוי "גבעת האירוסים השחורים" , הוא ספר חינוכי מובהק, עמוס בכל עמוד במסרים ערכיים – ציונות, סוציאליזם וערכים אוניברסאליים אישיים של מנהיגות, אחריות, אכפתיות, תרומה לכלל, הנכונות לתת. הספר עוסק בסוגיות לאומיות חברתיות של עליה, קליטה, מעברה, קונפליקט בין המעברה ליישוב הוותיק, יחסי עדות, ותיקים מול עולים חדשים. אולם בעיניי, המסר המרכזי העובר דרך הנושאים הללו, הוא הפער הבלתי נסבל בין רמת ההצהרה, האידיאלים והחזון של חברי המושב לבין מציאות החיים האמיתית שלהם, הן כפי שבאה לידי ביטוי בהתנהלות המושב פנימה, הן במסחר בלתי הגון וניצול המצוקה והצנע לצורך התעשרות קלה והן ביחס המתנשא כלפי העולים החדשים במעברה. הנער יפתח, גיבור הסיפור, הוא מופת של מנהיגות אמת, נכונות לשלם מחיר אישי וחברתי כבד בדבקותו בערכיו ועקרונותיו ובמידה רבה הוא גם ממלא את תפקיד "הילד המגלה את ערוות המלך" במושב. הספר מנפץ מיתוסים – המיתוס של אנשי ההתיישבות העובדת, א"י היפה, המתגלים בקלונם. יש לציין, שיצחק נוי אינו מנפץ מיתוס באופן המציג את האידיאל והחזון כריקים, אלא להיפך – הוא מחויב לחזון, ודרך דמותם של הגיבורים, יפתח וסוזי, הוא תובע את עלבון החזון ומציג את האופציה של חיים ריאליים לאורו. זה המסר המרכזי של הספר.
דוגמאות להעברת מסרים בספר:
* תיאור קרב המהלומות בין גיבור הספר, יפתח, לבין בוקי – דמותו של בריון שהטיל חיתתו על הסביבה כולה. "אכן, בוקי נראה חורש רעות. לאחר שניער את רגלו הכואבת פעם או פעמיים, זינק אל עבר סוזי והניף את ידו השרירית. והנה, עוד בטרם פגעה בה מהלומתו הראשונה, נשמעה מן הצד קריאת חרון חנוקה ויפתח זינק על בוקי כאחוז טרוף. 'אחוז טרוף' הן המילים המתאימות, שכן לא תמצא בכל בית הספר ילד שפוי בדעתו שינסה להרים יד על בוקי או סתם להשמיע צפצוף בחברתו. בוקי נדהם כל כך מן החוצפה הבלתי מצויה עד שידו הכבדה, המורמת על סוזי, נשמטה בבהלה כדי לגונן על ראשו. המהלומה הפילה את בוקי ארצה, מחזה שלא יאמן. אבל בוקי הוא בוקי ולא לחינם המורים מכנים אותו 'פרא משולח'. הוא מזנק ממקומו ובאגרופו הקפוץ חובט לו, ליפתח, חבטה אדירה בפניו. יפתח מתגלגל על הארץ כשק תפודים לפני זריעה וכבר אפו שותת דם. הקרב תם ונשלם! כך אתם חושבים. כך חשבתי גם אני. כך חשבו כל ילדי בית הספר שעמדו וצפו נדהמים במחזה. אך לא! יפתח מזנק ממקומו, זריז כחתול. ראשו מגיע עד לכתפיו של בוקי אך ידיו מגביהות עוף. אגרופו פוגע באפו של בוקי הנרתע לאחור, נבוך מן החוצפה. הוא מנסה ברצינות ללכת אתי מכות, חולפת בראשו מחשבה חדשה בתכלית ולא נעימה.עתה גם אפו של בוקי קולח דם והוא שולח את שתי ידיו האיתנות אל יפתח כדי למהר ולסיים את הקרב המביך הזה, שאינו מוסיף לו כבוד. יפתח סופג ומכה חזרה, סופג ומכה חזרה, והנה שוב הוא על הארץ, שרוע ומאובק, ושוב הוא מזנק בחמת טירוף ומכה. מחזה שאין רואים כמותו בכל יום".
בטקסט זה אין דיבורים, וגם אין אמירה חינוכית או ערכית ברורה של הסופר, אלא תיאור התרחשות. התיאור הזה מעביר מאליו מסרים בצורה משכנעת יותר מבכל אמירה ישירה. יש כאן תיאור של דוד וגולית – הטוב והחלש יותר פיסית, הנלחם ברע החזק והגדול, ויכול לו. הסיפור מעלה על נס את אומץ לבו ונחישותו של יפתח, הלוחם ברע ללא כל חשבון על המחיר שהוא עלול לשלם. יפתח נלחם בכל הרע שבוקי מייצג: השררה, האדנות, הכוחניות, שלטון הפחד, שנאת הזר והאחר, הנכונות לפגוע בחלש, בחלשה. יפתח מייצג את הערכים ההפוכים – חברת מופת צודקת, חוסר כוחניות, כבוד האדם, כבוד לאחר (העולה, המזרחי), מחוייבות לחלש, וגם אהבה ומחוייבות לאהובתו.
* תיאור הרגע בו מבין סנדו, המספר, שאויב הציבור שנגדו נשמעות כל הסיסמאות ברדיו נגד השוק השחור – אלה בעצם אנשי המושב שלו, הוריו. שיחה בין סנדו לבין שלום, בן המעברה. "'פשוט מאוד, סנדו, המושבניקים צריכים למכור את התרנגולות והביצים ל'תנובה' והם מקבלים תמורתם מחירים שהממשלה קבעה. אמנם המחירים נמוכים, אבל לכן הממשלה גם מוכרת למושבניקים תערובת – אוכל לעופות – במחירים נמוכים. המושבניקים מוכרים חלק ל'תנובה' וחלק מוכרים לסוחרים פרטיים, שבאים בלילה כדי שהפקחים של דב יוסף לא יגלו אותם, כי זה בניגוד לחוק – אתה מבין? בעד כל ביצה ובעד כל תרנגולת הסוחרים משלמים למושבניק פי שלושה וארבעה וחמישה יותר מ'תנובה'. נדהמתי לגלות כמה הדבר פשוט. 'וזה השוק השחור?' שאלתי בהיסוס. 'זה השוק השחור, סנדו. זה בדיוק השוק השחור'. איך לא חשבתי על כך לפני כן? עתה נתחוורו לי לפתע דברים שעד כה נראו מסתוריים ולא מובנים. את הטנדר המסתורי הזה, המתגלגל חרישית אל חצרותינו בחשכת הליל ובפנסים כבויים ראיתי לא אחת. גם את אבא ואמא ואת נהג הטנדר ומלווהו ראיתי לא פעם, והם אוחזים בבהילות בתרנגולות מפרפרות ומכניסים אותן ביראת קודש לארגז הטנדר המכוסה אברזין מכל צדדיו. פעמיים או שלוש ראיתי מבעד לחלון את מלווהו של נהג הטנדר כשהוא מונה כסף לידיה של אמא, ואבא ניצב נבוך מן הצד, מקרטע ברגליו כילד נזוף ומגרד ברוב זעם את קרחתו – ועדיין לא נתקשרו הדברים במוחי. עתה באו הסבריו של שלום והכו בי בפשטותם הבהירה והנחרצת. כה ברורה הייתה לפתע התמונה עד כי לא מצאתי מענה ונתכנסתי בתוך עצמי מהורהר ומבולבל ".
בסצנה הזו נוי מאיר את עיוורונו של סנדו, החי בחלומות ומאמין בתמימות בסיסמאות של עסקני המושב וותיקיו, כאילו עליהם מתבססים חייהם, מבלי שהוא מפעיל את חוש הביקורתיות ורואה מה קורה מתחת לאפו, במושב ואף במשק המשפחתי שלו; מבלי שהוא מבין את מה שהוא רואה או מבלי שהוא רוצה להאמין במה שהוא מבין. מי שמאיר את עיניו הוא שלום מן המעברה, הרואה מבחוץ היטב את מה שסנדו אינו רואה מבפנים. בתיאורו של שלום אין כל שיפוט ערכי של המציאות אותה הוא מתאר. יש כאן תיאור מצב, של מציאות שדי ברורה לו. יתכן שיש כאן רמז מטרים לדמותו השלילית של שלום בהמשך הסיפור; בדבריו יש יותר קנאה על הצלחת המושבניקים, מאשר ביקורת מוסרית על התנהגותם. לעומת זאת, סנדו מוכה, לנוכח הגילוי.
* הטקסט השלישי הוא חשיפת המושבניק המוהל חלב במים. "'זאת הנביילה הקטנה מהמעברה', עלה קולה המתכתי , החלוד, של רייזל. אנחנו עושים לכם טובה ומוכרים לכם חלב בחצי חינם, ואתם מרגלים אחרינו. זאת התודה שאנחנו מקבלים אחרי כל כך הרבה שנים בארץ'. 'אתם לא מוכרים שום דבר בחצי חינם, אתם רק מוכרים חצי חלב וחצי מים', ענתה לה סוזי בקול שליו ושקול… 'קישטה, מלוכלכת קטנה, קישטה. הסתלקי מהחצר שלי. שם, במרוקו, בכלל ראיתם מה זה חלב? אני כבר אדבר עם הוועד שיגרשו את אבא שלך מהעבודה במוסך. אם יש לו בת כזאת לא מחונכת, הוא בוודאי איש לא אחראי'. ובפנותה אל יפתח צמצמה את עיני החולדה הקטנות שלה כדי סדק ואמרה בארס: 'ואתה, יפתחי, הבן של שמשון נוילנד הגיבור, אולי תפסיק כבר להתחבר עם ילדות מקולקלות מהמעברה ולגרום לכולנו בושה.. הא, צוקער פושקע?…
עשרה איש, אולי יותר, ניצבו שם דוממים ויפתח וסוזי… אבל איש לא פצה פה. קולה הנורא של רייזל והרעש הניתז מכל מילה ומילה הכריעו את הכף. 'קדימה, קדימה, תיכנסו כבר פנימה', חרקה רייזל בקולה. ברל'ה כבר מתחיל לחלק את החלב. נו, תזוז שם כבר, אוקס. אפשר לחשוב שאיזו מלוכלכת קטנה מהמעברה עם דמיון מזרחי תשנה לי את הסדר היום. תיכנסו כבר, לא קרה כלום'" .
את המסר החריף שלו מעביר כאן הסופר על דרך השלילה, דרך המילים הקשות שמכניס לפיה של רייזל. כאשר היא נתפסת בקלקלתה – כמי שמרמה ומוהלת מים בחלב שהיא מוכרת, יצא ממנה השד הגזעני, העדתי, הקסנופובי (ובהמשך גם הפוליטי – כאשר היא מגנה את גדי, שיצא נגדה, על היותו "בן של מפ"מניק" וטענה שדבריה של סוזי הם תוצאת הסתה של המדריכים במעברה מאגודת ישראל והמזרחי). דבריה של רייזל, מבטאים בצורה קיצונית את היפוך הערכים היפים שעליהם אמור המושב להיות מבוסס. כאשר היא מכנה את סוזי, הנערה שגילתה את רמאותה והעזה להתריס מולה על הגניבה, היא מכנה אותה "לא מחונכת", "ילדה מקולקלת" ואת אבא שלה שיש לו בת כזו "לא אחראי".
זהו תיאור אירוני – מהו חינוך, מהי תקינות, מהי אחריות על פי רייזל? ה"אנחנו" – המושבניקים, הוותיקים, בעלי הזכויות, הננו מקור החינוך, האחריות, התקינות, וכלל לא חשוב מה אנו עושים. מי שמעז לצאת נגדנו ולחשוף את פנינו המכוערים, כמוהו כמרים יד על היישוב הוותיק כולו, באיזו חוצפה ויהירות, במקום להיות אסיר תודה למי שקולטים אותו.
בהמשך מתערב גדי ויוצא נגדה ולהגנת סוזי ויפתח, אך לא בכדי עצרתי את הציטוט כאן, במציאות שבה "איש אינו פוצה פה ומצפצף" – תיאור אופייני בספר כולו, לעצימת העיניים וההתקרנפות של המושבניקים לנוכח העוולות המתרחשות במושב… אולי כיוון שלכל אחד מהם קופת השרצים שלו.
בכל הסיטואציה הזו מעביר הסופר את המסר המרכזי שלו, אודות הדקדנט המוסרי שפקד את המושב, שברמה ההצהרתית הוא מחוייב לאידיאלים נעלים של צדק, מוסר וציונות.
אף שבעיניי האמירה העיקרית של הספר נוגעת לפער בין ערכי המושב למימושם בפועל, אין ספק שנושא היחס לאחר, לזר, אף הוא נושא מרכזי מאוד בספר. ברובד הגלוי, זה הנושא המרכזי של הספר.
הספר מתאר את ההשחתה של המושב, ברגע שהוא נקלע למציאות חדשה, שבה סמוך אליו נמצא לפתע אחר, שונה, זר – העולים המזרחיים של המעברה. האידיאלים הגדולים אינם עומדים בפני הפיתוי לנצל את השכנים, להפוך אותם לפועלים השחורים במושב, ובכך להפוך את החקלאים המושבניקים למנהלים, לראיסים. מכאן מתגלגלת ההשחתה לתחומי החיים האחרים. כמובן שההשחתה אינה תוצאת קיומה של המעברה, אלא המעברה היא מראה גדולה על ההשחתה הפנימית במושב.
על אף אותה השחתה, התודעה של חברי המושב היא שהם מלח הארץ, הם חלוצי הארץ ובוניה, לעומת תושבי המעברה שאינם כאלה.
היחס המתנשא של המושבניקים כלפי תושבי המעברה בא לידי ביטוי בולט בקרב הילדים. לאורך כל הספר הקורא נתקל בגילויים של גזענות מצד בני המושב כלפי בני המעברה.
המסר של הספר הוא של שוויון ערך האדם והתנגדות נחרצת לכל אפליה, גזענות, שנאת הזר והשונה. גיבור הספר, יפתח, הוא התגלמות הערכים האלה. הוא חריג מאוד בגישתו, אם כי אינו יחיד. כך למשל הרופא, ד"ר גולדרזון.
היחס השלילי, כלפי השונה, אינו רק כלפי תושבי המעברה, אלא גם בתוך המושב, כלפי בעלי דעות פוליטיות שונות, אלה שמעיזים להצביע למפלגה אחרת, זולת מפא"י .
צור מוקי, מסע סוער הקיבוץ 1954-1932, הוצאת הקיבוץ המאוחד ויד טבנקין, 2021
את מדף הספרים המוקי צורי שלי, חנכתי לפני ארבעים שנה בספר "כאן על פני אדמה", שמוקי ערך יחד עם תאיר זבולון וחנינא פורת. לפני כ-15 שנה שלחתי אותו לכריכיה, כי הוא כבר היה מרופט לגמרי. זה לא רק כיוון שקראתי את הספר לראשונה בטירונות, אלא גם כיוון ששבתי וחזרתי ושבתי וחזרתי אליו כמדריך, כמרצה וככותב. זה ספר שבאמצעות קטעי מקורות קצרים תיאר את הקיבוץ מראשיתו עד ראשית שנות השלושים, כשהמקורות הציגו את הקיבוץ מבפנים, מתוך החיים עצמם בתחומים השונים, לצד הסברים והרחבות של העורכים. הספר ממש הכניס אותי אל תוך הקיבוץ של שנות העשרים, הזדהיתי מאוד עם החלוצים, וראיתי את חבריי ואותי כממשיכיהם.
מאז הלך מדף הספרים המוקי צורי שלי ותפח. אני אוהב מאוד את דרכו של מוקי כהיסטוריון. בכנסים וימי עיון הוא בולט בתוך "מר" בין הדוקטורים והפרופסורים, אך בעיניי הוא יודע לספר את הסיפור ההיסטורי טוב מהם, בשל יכולתו לספר על החיים עצמם מתוך העדויות של האנשים מבפנים, שאת חלקם הספיק לראיין בערוב ימיהם, וזאת, בלי לוותר על התמונה הכוללת ועל הפרשנות שלו כהיסטוריון וסופר. לא כל ספריו של מוקי הם באותה רמה; יש בהם טובים יותר או פחות, אך כאשר נשאלתי במשאל של עיתון "הקיבוץ" (עליו השלום) מה הספר על הקיבוץ האהוב עליי, לא ציינתי שם של ספר אחד, אלא ציינתי את מכלול יצירתו של מוקי.
ועכשיו, ארבעים שנה לאחר צאת "כאן על פני אדמה", הוציא מוקי צור את ספר ההמשך, במתכונת דומה, שנקרא "מסע סוער" והוא עוסק בקיבוץ בשנים 1932-1954. ושוב, הוא מציג את התמונה הכוללת, אך בונה אותה מתוך הסיפורים הקטנים, הן של אנשים מן השורה והן של אנשים מן ההנהגה. הספר הוא במתכונת אלבומית, עמוס בתמונות רבות, בכל עמוד, המעניקים לו חיוּת. התמונות מספרות את הסיפור לא פחות מן המילים.
למה עד 1954? טבעי היה שהספר יהיה עד 1948, שנת הקמת המדינה. מוקי מסביר זאת: "אמנם מדינת ישראל קמה ב-1948 אך זוהי קביעה שמתעלמת מן העובדה שב-1948 החברה הישראלית איננה עדיין אפילו הגרעין לחברה הישראלית שתקום. אין היא אלא כחמישה אחוז של העם היהודי, אין המדינה כוללת את כלל הקהילות היהודיות שעלייתן אחרי קום המדינה ייסדה את הגרעין לחברה הישראלית שתקום. ההיסטוריוגרפיה הציונית לא קבעה את תחנותיה לפי אירועים פוליטיים או צבאיים. היא לא קבעה את תודעתה ההיסטורית על פי הפוגרומים או המלחמה אלא על פי גלי העליה ארצה. הקביעה שב-1948 קמה המדינה אמנם נכונה מבחינה פוליטית, אך לא לגמרי מבחינת תולדות החברה הישראלית. במהלך הקמת המדינה ומלחמת העצמאות הייתה קביעה מהפכנית לא מדעת שביקשה לשנות את תפיסת ההיסטוריה של היישוב היהודי בארץ. היא קבעה את המעבר מתקופה לתקופה על פי המלחמות ולא על פי העליות".
יש היגיון רב בבחירה הזאת. אני מתחבר לרעיון של התודעה ההיסטורית על פי גלי העליה. אולם גם אם הרעיון נכון, בספר עצמו הוא מוחמץ. למעשה, המתכונת המאפיינת את הספר, כמו את קודמו, מסתיים בתש"ח, וההמשך אינו אלא מסה של מוקי צור. מסה מעניינת ומחכימה, אך מחמיצה את המתכונת של הסיפור באמצעות מקורות, קטעי יומן, קטעי מאמרים, קטעים מעלוני הקיבוצים וממכתבים של חברים, שהיא לוז הספר.
דווקא העובדה שהספר מסופר דרך החיים עצמם של החברים בקיבוץ, מעצימה את העובדה שמהות החיים בקיבוץ הייתה המשימתיות הציונית. ואכן, האירועים שבהם מיטלטל המסע הסוער של הספר הם חומה ומגדל, מלחמת העולם השניה וההיערכות לפלישה מסוריה ולבנון שבשלטון ממשלת וישי הפרו-נאצית ועוד יותר מכן – מכיבוש הארץ בידי הכוחות הגרמניים בפיקודו של רומל, שנעו באפריקה לכיוון א"י, ההתנדבות לצבא הבריטי, הפלמ"ח, ההעפלה, צל השואה, פרק על הצנחנים מן היישוב שצנחו באירופה, העקורים היהודים אחרי השואה ומלחמת השחרור. ולצדם – האירוע הטראומטי של הפילוג בקיבוץ המאוחד והפילוגים הקטנים יותר בתנועות הקיבוציות האחרות, בשנותיה הראשונות של המדינה.
התקופה המתוארת בספר היא תקופת השיא של התנועה הקיבוצית, כיוון שזו תקופת השיא של המשימתיות הציונית שלה. לאחר קום המדינה, חל תהליך של ירידה מתמדת במתח המשימתי ושל התברגנות הקיבוץ, ועמו – ירידה במעמדו של הקיבוץ בעיני הסביבה ובעיני חבריו.
האם עצם הקמת המדינה הפחיתה את הצורך בקיבוץ כגוף הנושא את עמו עלי שכם? או שהייתה זו עייפות החומר של חברי הקיבוצים, שרצו ב"נורמליזציה" של חייהם? כך או כך, הספר ממחיש עד כמה המנוע של הקיבוץ היה המחויבות המשימתית האקטיביסטית שלו ושל חבריו, ולכן – מבט רטרוספקטיבי על השנים שלאחר התקופה המסוקרת בספר, ימי התרופפות המתח המשימתי היא תקופה של החמצה.
* אף על פי כן – חגגנו את חג עצמאותנו בשמחה גדולה, ועם צאת החג קיבלנו תזכורת כואבת על מחיר קיומנו ועצמאותנו, בטבח המזוויע באלעד.
הטרור הערבי מלווה את הציונות מראשיתה ומלווה את המדינה מהקמתה. הם עוסקים בטרור צמא דם, ברצח יהודים ואנחנו בונים את מדינתנו, שהייתה למעצמה אזורית חזקה, פורחת ומשגשגת.
זה ה"אף על פי כן" הציוני. אנו נמשיך בדרכנו, מדינת ישראל תלך ותפרח, תלך ותצמח ותשגשג, יהודים ימשיכו לעלות בהמוניהם לישראל, ארץ ישראל תיושב בעוד ועוד יישובים.
נכנסנו לשנה ה-75 של מדינת ישראל. לא ניתן לאויב הטרוריסטי לעצור את התקדמותנו. הטרור רק ידרבן אותנו לדבוק בדרכנו הציונית, הצודקת והמנצחת.
* הכתובת – האחראי לטבח באלעד יושב בעזה ושמו יחיא סנוואר. ההסתה שלו לפיגועים רצחניים הייתה גלויה, ברורה וחד-משמעית. הוא שומר על שקט מעזה ופועל בהצלחה כמעט מלאה למנוע מהג'יהאד האסלאמי לשגר רקטות מעזה, כדי לשמור על התחת שלו שעה שהוא מצית תבערה בירושלים, ביהודה ושומרון ובקרב ערביי ישראל.
לא צריך לתת לו לשחק את המשחק הזה. התגובה הישראלית צריכה להיות בעזה.
וטוב יהיה לשלוח את סינוואר לפגישת פסגה עם יאסין ורנתיסי.
* עסקה עקובה מדם – יחיא סנוואר ריצה בכלא הישראלי 5 מאסרי עולם ושוחרר בעסקת שליט. העסקה העקובה מדם הזאת ממשיכה לגבות מאתנו מחיר דמים כבד. יש לקוות שלמדנו את הלקח (אם כי היו לנו הזדמנויות קודמות ללמוד את לקח עסקאות ג'יבריל, טננבוים ואחרות, שלא נלמדו בעסקת שליט).
* תמונת ניצחון לחמאס – האקסטזה של פסטיבל המחולות על הדם היא תופעה נתעבת. ארור הכוריאוגרף הראשי וכל ההולכים אחריו. הם תמונת הניצחון של חמאס.
עד כמה הם יכולים להיות צינים, כדי להפוך את מספדנו למחול.
* הריח דם – הכהניסט הריח דם ומיהר להגיע לאלעד כדי להתסיס ולשלהב את היצרים ופרץ בהרקדה סוערת על הדם.
* תסביך הצדקת האויב – קראתי רשומה של איזה מתוסבך, שמציע שביום העצמאות נשיא מדינת ישראל יישא דברי השתתפות ב"נכבה" ויכיר באחריותנו (החלקית) לה.
למה אני מתעכב על דברי המתוסבך? כי אם לפני 20 שנה מתוסבך כמוהו היה מציע טקס משותף לזכר חללי המערכה לתקומת ישראל וקיומה עם הרוגי המלחמה להשמדת ישראל, זה היה נלעג והזוי באותה מידה, והנה, אנחנו רואים מה קורה היום.
נתן אלתרמן, המשורר הנביא, ראה בעיני רוחו כבר ב-1970 את התסביך הפוסט ציוני, ואת אובדן האמונה בצדקת הציונות. שירו האחרון הוא נבואת זעם, לפיה הדבר היחיד שבו יכול האויב להכריע אותנו, הוא אובדן אמונתנו בצדקתנו.
— אָז אָמַר הַשָּׂטַן: הַנָצוּר הַזֶּה
אֵיךְ אוּכָל לוֹ.
אִתּוֹ הָאֹמֶץ וְכִשְּרוֹן הַמַּעֲשֶׂה
וּכְלִי מִלְחָמָה וְתוּשִׁיָּה עֵצָה לוֹ.
וְאָמַר: לֹא אָטֹּל כֹּחוֹ
וְלֹא רֶסֶן אָשִׂים וּמֶתֶג
וְלֹא מֹרֶךְ אָבִיא בְּתוֹכוֹ
וְלֹא יָדָיו אַרְפֶּה כְּמִקֶּדֶם,
רַק זֹאת אֶעֱשֶׂה: אַכְהֶה מוֹחוֹ
וְשָׁכַח שֶׁאִתּוֹ הַצֶּדֶק.
כָּךְ דִּבֶּר הַשָּׂטָן וּכְמוֹ
חָוְרוּ שָׁמַיִם מֵאֵימָה
בִּרְאוֹתָם אוֹתוֹ בְּקוּמוֹ
לְבַצֵּעַ הַמְּזִימָּה!
* יום העצמאות של שוקנלנד – אז איך השוקניה "חגגה" את יום עצמאותה של מדינת ישראל? כותרת הפשקוויל ה"חגיגי" של גדעון לוי היא "להשתחרר מהציונות". הוא מעלה על נס את ההחלטה האנטישמית של האו"ם מ-1975 לגנות את הציונות ולהגדירה "גזענות" ומיצר על כך שההחלטה בוטלה. "הם ידעו על מה הם מדברים… כמה שהם צדקו". הוא חוזר על השקר הנתעב שישראל היא "מדינת אפרטהייד" ומבהיר: "הציונות היא שמגדירה את ישראל כמדינת אפרטהייד". וכיוון שישראל היא ציונית "המסד המוסרי רעוע ואפילו רקוב".
ניר חסון קורא לבטל את הצפירה ביום הזיכרון וביום השואה, כי היא "כופה עמידה ועצב" והיא "אחיזת חנק של המדינה בחיים הפרטיים של אזרחיה", ומכתיבה "את הנרטיב הממלכתי, הציוני והכוחני".
עורך העיתון אלוף בן תוקף את מערכת החינוך של ישראל "שאינה עוסקת בהשכלה אלא בהסברה" וב"צנזורה דתית ולאומנית" ו"אינדוקטרינציה ממלכתית" ולועג ל"ערכים היהודיים-ציוניים" ר"ל, שהיא חרתה על דגלה.
צבי בראל מסביר שישראל אינה מדינה חופשית, כי "ערכיה, זהותה, חוקיה, תקציבה, צבאה ומערכת החינוך שלה מוכתבים ומעוצבים על פי דברי המיליציות המשיחיות, הפורעים והעבריינים שיוצקים אל תוך קרביה של המדינה את הלאומנות ואת הגזענות הממאירות", וכמובן משתלח בחוק הלאום ובאקיבוש.
ובמוסף התרבות והספרות מתרפסם פשקוויל נאצה של אורי בן אליעזר נגד המשורר והסופר חיים גורי, בשל העובדה שהוא כתב מתוך אמונה בצדקת הציונות והצדיק את מלחמותיה. סבו של בן אליעזר נרצח בלינץ' של פורעים ערבים ביפו במאורעות תרצ"ו (1936). הוא מציין זאת כדי להוכיח שהנה הוא, שלא כמו גורי (שסיפר לא פעם את סיפור הלינץ' המזעזע שאותו ראה כילד) רואה "גם" את צדקת הערבים. ובהזדמנות זאת הוא משתלח בגסות בפלמ"ח וחוזר על הפירכה שמלחמת יום הכיפורים פרצה בשל סרבנות השלום של גולדה, כנראה מתוך אימוץ התפיסה שאם נחזור על שקר פעמים רבות הוא יהפוך לאמת. אגב, סבא שלו לא עלה לארץ אלא "היגר" אליה והוא לא נרצח אלא "נהרג".
ויש גם מאמר של הכוכבת העולה של השוקניה – המרגלת ענת קם.
* מילון שוקניסטי עברי – לאומנות = לאומיות של יהודים.
* שהאצבע תישאר בעין – "שלום עכשיו" והשמאל הקיצוני ערכו בימים האחרונים קמפיין מכוער ומלא שנאה נגד מטס חיל האוויר, כיוון שבהתאם למדיניות הממשלה הוא עובר, לראשונה, מעל יישובי יהודה ושומרון. הם רוצים להדיר מחג העצמאות חצי מיליון אזרחים ישראלים. חוצפה וגסות רוח!
בין השאר, הם טוענים שהמטס מעל שמי יהודה ושומרון הוא אצבע בעין של הפלשתינאים החיים שם. מי שבעיניו עצמאות ישראל הוא אצבע בעין – שהאצבע תישאר בעין שלו.
אגב, אני לא מתפעל ממצעדים צבאיים למיניהם. זה לא עושה לי את זה. אבל זה כבר עניין של טעם אישי. ברור שאזרחי ישראל ביהודה ושומרון הם חלק בלתי נפרד מכל חגיגת עצמאות.
* טקסט מעורר קבס – ב"ארץ נהדרת" היה מערכון של טקס משואות אלטרנטיבי ביביסטי, ושם מירי רגב לעגה לטקס הממלכתי שהשתתפו בו בעלי מוגבלויות.
לא יפה. למה להציג כך את הביביסטים? על סמך מה?
נשים בצד את הסאטירה. מה כתב באמת אחד התועמלנים המובילים של הביביזם, שמעון ריקלין על טקס המשואות?
"ראינו נמיכות קומה, הדגשת המסכנות כערך, חוסר השראה וחוסר אמונה. חשוב לעזור לחלשים מכל סוג ולהפוך ואתם כחלק מאתנו אבל האם זה כל מה שיש לנו במדינה להציג ביום חגה?! הבעיות והמסכנות אינם חזות הכל. די להנמכה הגלותית השיטתית של עם ישראל. די לחיקוי של אמריקה שמעלה על נס רק את החלכאים והנדכאים, אבל לא את המצליחים ואת הצדדים המקוריים של החברה".
ומה שיש לי לומר על הטקסט מעורר הקבס הזה, הוא שמי שכתב אותו שכח מה זה להיות יהודי.
* האשם בחרפה – יש אשם אחד ויחיד בחרפת ההתפרעות המבישה בעת דבריו של ראש הממשלה בהר הרצל – האיש שמסרב להשלים עם אובדן שלטונו ובמשך שנה מפעיל תעשיית הסתה ושקרים שיוצרת דה-לגיטימציה לממשלה החוקית של ישראל ולעומד בראשה. כי מי צריך את המדינה הזאת אם הוא אינו ראש הממשלה?
* הלוחם בתעשיית השקרים – מפעל חייו של בן דרור ימיני הוא מלחמתו בתעשיית השקרים של קמפיין הדה-לגיטימציה לישראל. "תעשיית השקרים" היא מושג שבן דרור טבע. הוא פרסם ספר בנושא, הנושא את השם "תעשיית השקרים", כתב אינספור מאמרים ונשא הרצאות לרוב בהופעות סביב הגלובוס. שיטת הלחימה שלו אינה מתלהמת, אינה תוקפנית, אלא פשוט – הצגת האמת מול השקרים. הצגת העובדות. עם זה, הרבה יותר קשה להתמודד.
במוסף השבת של "ידיעות אחרונות", טיפל בן דרור באותה שיטה בתעשיית השקרים הביביסטית נגד בנט. מול הקמפיין של "הממשלה השמאלנית", "האנטי ציונית", "ממשלת האחים המוסלמים" הוא בדק, כדרכו, את העובדות. הוא בחן את מדיניות ממשלת בנט לעומת מדיניות ממשלות נתניהו, ומסקנתו חד-משמעית – בכל פרמטר שהוא בדק, מדיניות ממשלת בנט היא מדיניות המשך למדיניות נתניהו, או שהיא ימינה ממנה, או ככותרת המאמר "עשר מעלות, לפחות". יש לציין, שבן דרור לא בהכרח תומך בקו הימני של ממשלת בנט. לפחות בחלק מן הנושאים הוא מתנגד לדרכו של בנט. אבל בסיס המאמר הוא העובדות, המספרים.
בן דרור בחן את מדיניות הממשלות בנושאי הבניה ביו"ש (עוד טרם ההחלטה על כינוס מועצת התכנון לאישור 4,000 יח"ד), ההתמודדות עם הטרור, ההתמודדות מול איראן, המאבק בחמאס, התהליך המדיני (ראש הממשלה היחיד מאז אוסלו שלא זו בלבד שאינו מנהל מו"מ עם הפלשתינאים, הוא אפילו מסרב להיפגש אתו לפגישה לא מחייבת), הר הבית, מאחז חומש, חאן אל-אחמר והבדואים בנגב. בכל הנושאים הללו, אין אפילו נושא אחד שחלה בו תפנית שמאלה. יש נושאים (כמו חומש וחאן אל-אחמר) שבנט ממשיך את מדיניות נתניהו, אך ברוב הנושאים מדיניותו יותר ניצית וימנית. אגב, בן דרור שכח להזכיר את התכנית הלאומית חסרת התקדים לפיתוח הגולן, שכבר החלה להתממש בשטח ואת ההחלטה על הקמת 14 יישובים חדשים בנגב, אחרי עשרות שנות קיפאון.
ובאשר לטענה השקרית שהממשלה פועלת נגד הזהות היהודית של ישראל – הכוונה היא שהממשלה מקדמת מדיניות ציונית ולא נכנעת לקנאות החרדית, שנתניהו נכנע לה מטעמים פוליטיים (אם כי להערכתו, רפורמת הגיור, שבעיניי היא חיוורת ומזערית, לא תצא לפועל).
כותב בן דרור על הטענות הביביסטיות נגד הממשלה: "אפשר לחזור אלף ואחד פעמים על השקרים… אבל כשחוזרים אלף ואחת פעמים על שקר, זה לא הופך אותו לאמת". הוא כתב את המשפט באופן ספציפי על השקר שנתניהו לא ניסה, כביכול, להקים ממשלה עם רע"ם, אך הדברים נכונים כמובן לכל תוצרי תעשיית השקרים, שאותם הוא בחן.
והוא מסכם: "ככל שנחפור, קשה להצביע ולו על עניין אחד שבו גוש השמאל בממשלה, שנמצא במיעוט, מצליח לשנות את כיוון הספינה… בנט עושה מה שהוא רוצה. הוא הבטיח ממשלה עם עשר מעלות ימינה. בפועל – אלה אכן עשר מעלות ימינה, לפחות. זו ממשלת ימינה. תרתי משמע".
אני לא נוהג להשתמש במושגים האנכרוניסטיים "שמאל" ו"ימין", אבל על פי המושגים המקובלים בשיח הציבורי, צודק בן דרור – הממשלה הזאת ימנית יותר מממשלות נתניהו.
* שנה למבצע "שומר החומות" – לפני שנים אחדות היה אמור להיערך יום צוות של מכון שמיר למחקר – בירושלים. הייתה אז מתיחות ביטחונית וברגע האחרון הוחלט להמיר את היום הזה לסיור בעכו, בשל המתיחות. כשכתבתי בקבוצת הווטסאפ של המכון, שאנחנו נכנעים לטרור, רצו להרוג אותי. נסענו לעכו. עיר מאלפת. סיור נפלא. אך ראיתי שם, ואף צילמתי ופרסמתי, כתובות של מוות לישראל, מגן דוד וצלב קרס ועוד מהזן הזה; בחינת מי שבורח מהטרור בירושלים, הטרור ישיג אותו בעכו. כן, הכתובת הייתה על הקיר. ואז באו מאורעות מאי במהלך מבצע "שומר החומות".
* חרב פיפיות – כדאי שתומכי האקטיביזם השיפוטי יפנו מבט לדרמה המתחוללת בבית המשפט העליון הפדרלי בארה"ב בנושא זכות ההפלה, ויבינו שלא לעולם חוסן ואקטיביזם שיפוטי עלול להיות חרב פיפיות בעבורם.
הפקעת הכוח לקבל את ההחלטות הערכיות המחייבות מידי נבחרי הציבור והענקתו לקומץ שופטים, יכול לשחק תקופה מסוימת לטובת צד אחד ובתקופה אחרת ובהרכב אחר – לטובת צד אחר.
יש לחוקק את חוק יסוד החקיקה שיסדיר חוקתית את מתכונת הפרדת הרשויות והאיזונים והבלמים בין הרשויות.
* חמישים שנות צריכת אקטואליה – היום לפני חמישים שנה התחלתי לקרוא עיתונים. הייתי ילד בכיתה ג'. באותו יום, 8 במאי 1972, נחטף מטוס "סבנה". הוריי היו מרותקים למהדורות החדשות ברדיו ולחדשות בטלוויזיה (אז עוד לא היו גלים פתוחים, אלא מהדורת "מבט לחדשות" בערב). ואני התרתקתי אתם. למחרת התנפלתי על העיתון, וקראתי אותו; בעיקר, כמובן, את הדיווחים על חטיפת המטוס, אך גם את שאר הידיעות. וכך גם ביום שלמחרת ובימים הבאים – ועד היום.
* מסע סוער – את מדף הספרים המוקי צורי שלי, חנכתי לפני ארבעים שנה בספר "כאן על פני אדמה", שמוקי ערך יחד עם תאיר זבולון וחנינא פורת. לפני כ-15 שנה שלחתי אותו לכריכיה, כי הוא כבר היה מרופט לגמרי. זה לא היה רק כיוון שקראתי את הספר בטירונות, אלא גם כיוון ששבתי וחזרתי ושבתי וחזרתי אליו כמדריך, כמרצה וככותב. זה ספר שבאמצעות קטעי מקורות קצרים תיאר את הקיבוץ מראשיתו עד ראשית שנות השלושים, כשהמקורות הציגו את הקיבוץ מבפנים, מתוך החיים עצמם בתחומים השונים, לצד הסברים והרחבות של העורכים. הספר ממש הכניס אותי אל תוך הקיבוץ של שנות העשרים, הזדהיתי מאוד עם החלוצים, וראיתי את חבריי ואותי כממשיכיהם.
מאז הלך מדף הספרים המוקי צורי שלי ותפח. אני אוהב מאוד את דרכו של מוקי כהיסטוריון. בכנסים וימי עיון הוא בולט בתוך "מר" בין הדוקטורים והפרופסורים, אך בעיניי הוא יודע לספר את הסיפור ההיסטורי טוב מהם, בשל יכולתו לספר על החיים עצמם מתוך העדויות של האנשים מבפנים, שאת חלקם הספיק לראיין בערוב ימיהם, וזאת, בלי לוותר על התמונה הכוללת ועל הפרשנות שלו כהיסטוריון וסופר. לא כל ספריו של מוקי הם באותה רמה; יש בהם טובים יותר או פחות, אך כאשר נשאלתי במשאל של עיתון "הקיבוץ" (עליו השלום) מה הספר על הקיבוץ האהוב עליי, לא ציינתי שם של ספר אחד, אלא ציינתי את מכלול יצירתו של מוקי.
ועכשיו, ארבעים שנה לאחר צאת "כאן על פני אדמה", הוציא מוקי צור את ספר ההמשך, במתכונת דומה, שנקרא "מסע סוער" והוא עוסק בקיבוץ בשנים 1932-1954. ושוב, הוא מציג את התמונה הכוללת, אך בונה אותה מתוך הסיפורים הקטנים, הן של אנשים מן השורה והן של אנשים מן ההנהגה. הספר הוא במתכונת אלבומית, עמוס בתמונות רבות, בכל עמוד, המעניקים לו חיוּת. התמונות מספרות את הסיפור לא פחות מן המילים.
למה עד 1954? טבעי היה שהספר יהיה עד 1948, שנת הקמת המדינה. מוקי מסביר זאת: "אמנם מדינת ישראל קמה ב-1948 אך זוהי קביעה שמתעלמת מן העובדה שב-1948 החברה הישראלית איננה עדיין אפילו הגרעין לחברה הישראלית שתקום. אין היא אלא כחמישה אחוז של העם היהודי, אין המדינה כוללת את כלל הקהילות היהודיות שעלייתן אחרי קום המדינה ייסדה את הגרעין לחברה הישראלית שתקום. ההיסטוריוגרפיה הציונית לא קבעה את תחנותיה לפי אירועים פוליטיים או צבאיים. היא לא קבעה את תודעתה ההיסטורית על פי הפוגרומים או המלחמה אלא על פי גלי העליה ארצה. הקביעה שב-1948 קמה המדינה אמנם נכונה מבחינה פוליטית, אך לא לגמרי מבחינת תולדות החברה הישראלית. במהלך הקמת המדינה ומלחמת העצמאות הייתה קביעה מהפכנית לא מדעת שביקשה לשנות את תפיסת ההיסטוריה של היישוב היהודי בארץ. היא קבעה את המעבר מתקופה לתקופה על פי המלחמות ולא על פי העליות".
יש היגיון רב בבחירה הזאת. אני מתחבר לרעיון של התודעה ההיסטורית על פי גלי העליה. אולם גם אם הרעיון נכון, בספר עצמו הוא מוחמץ. למעשה, המתכונת המאפיינת את הספר, כמו את קודמו, מסתיים בתש"ח, וההמשך אינו אלא מסה של מוקי צור. מסה מעניינת ומחכימה, אך מחמיצה את המתכונת של הסיפור באמצעות מקורות, קטעי יומן, קטעי מאמרים, קטעים מעלוני הקיבוצים וממכתבים של חברים, שהיא לוז הספר.
דווקא העובדה שהספר מסופר דרך החיים עצמם של החברים בקיבוץ, מעצימה את העובדה שמהות החיים בקיבוץ הייתה המשימתיות הציונית. ואכן, האירועים שבהם מיטלטל המסע הסוער של הספר הם חומה ומגדל, מלחמת העולם השניה וההיערכות לפלישה מסוריה ולבנון שבשלטון ממשלת וישי הפרו-נאצית ועוד יותר מכן – מכיבוש הארץ בידי הכוחות הגרמניים בפיקודו של רומל, שנעו באפריקה לכיוון א"י, ההתנדבות לצבא הבריטי, הפלמ"ח, ההעפלה, צל השואה, פרק על הצנחנים מן היישוב שצנחו באירופה, העקורים היהודים אחרי השואה ומלחמת השחרור. ולצדם – האירוע הטראומטי של הפילוג בקיבוץ המאוחד והפילוגים הקטנים יותר בתנועות הקיבוציות האחרות, בשנותיה הראשונות של המדינה.
התקופה המתוארת בספר היא תקופת השיא של התנועה הקיבוצית, כיוון שזו תקופת השיא של המשימתיות הציונית שלה. לאחר קום המדינה, חל תהליך של ירידה מתמדת במתח המשימתי ושל התברגנות הקיבוץ, ועמו – ירידה במעמדו של הקיבוץ בעיני הסביבה ובעיני חבריו.
האם עצם הקמת המדינה הפחיתה את הצורך בקיבוץ כגוף הנושא את עמו עלי שכם? או שהייתה זו עייפות החומר של חברי הקיבוצים, שרצו ב"נורמליזציה" של חייהם? כך או כך, הספר ממחיש עד כמה המנוע של הקיבוץ היה המחויבות המשימתית האקטיביסטית שלו ושל חבריו, ולכן – מבט רטרוספקטיבי על השנים שלאחר התקופה המסוקרת בספר, ימי התרופפות המתח המשימתי היא תקופה של החמצה.
* ביד הלשון
זיכרונות, מלכויות ושופרות – בנאומו היפה בטקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ברחבת הכותל, אמר הנשיא הרצוג על רגע הצפירה, שהוא "רגע של זיכרונות, מלכויות ושופרות".
זיכרונות, מלכויות ושופרות הן שלוש חטיבות של ברכות, המצורפות לתפילת עמידה בתפילת מוסף בראש השנה. בתום כל אחת מהן תוקעים בשופר.
הרצוג מחבר באופן מרשים את המסורת הישראלית למסורת היהודית; את הימים שבין יום השואה, דרך יום הזיכרון עד יום העצמאות, לעשרת ימי תשובה שבין ראש השנה ליום כיפור, ואת הצפירה – לתקיעה בשופר. הוא אף אמר שהצפירה פותחת שערי שמים, והן זו תכליתה של התקיעה בשופר בראש השנה.
* מאזן האימה – מה עומד מאחורי האיומים הגרעיניים של פוטין? אני משוכנע שאין לו כוונה להשתמש בנשק גרעיני. גם איני מאמין שהוא באמת חש שיש איום על רוסיה. הרי ארה"ב ונאט"ו אינם מתכוונים לשלוח אפילו שוטרי תנועה חמושים באקדחי קפצונים למלחמה.
מה שעומד מאחורי המהלך הוא מה שעומד מאחורי הפלישה לאוקראינה. היעד האסטרטגי של פוטין הוא להחזיר את הסדר העולמי שקדם לנפילת בריה"מ – עולם דו-קוטבי עם שתי מעצמות-על, ארה"ב ורוסיה, עם חלוקת אירופה בין הגושים, עם מלחמה קרה בין המעצמות. חלק מן הסדר הזה הוא מאזן האימה הגרעיני. זה האיתות של פוטין.
* תזכורת היסטורית הזויה – שגריר אוקראינה בישראל תקף את ישראל שמטילה הגבלות על קליטת פליטים אוקראינים בתחומה והזכיר את העובדה שהאוקראינים הצילו יהודים בשואה. התזכורת ההיסטורית הזאת הזויה. אכן, היו בין האוקראינים חסידי אומות העולם שהצילו יהודים, אך רבים יותר, לאין ערוך, היו משת"פים של הנאצים, הסגירו יהודים לנאצים ורצחו יהודים רבים בעצמם.
אנו מזדהים עם העם האוקראיני בשעתו הקשה ועם התנגדותו האמיצה לפולש, אך אין כל סיבה לסלף את ההיסטוריה.
* צו 8 – מרגע שהחלה הפלישה לאוקראינה, דבוקת שוקן קיבלה צו 8. עיתונות מגויסת במירעה – להשחיר את ישראל ולהציג אותה בדמותה של רוסיה הפוטינית הפולשת. פשקוויל, ועוד פשקוויל, ועוד פשקוויל, ועוד ועוד. גדעון לוי יוצא מגדרו בהתפתלויות מגושמות שנועדו "להוכיח" עד כמה אנחנו פוטינים והפלשתינאים אוקראינים. הוא אף נזף בעולם שאינו נוקט באמצעים נגד ישראל כפי שהוא נוקט נגד רוסיה. אח, כמה הוא משתוקק לסגירת השמיים בפני מטוסים ישראל, חסימת הבנקים הישראלים בסוויפט, הוצאת ישראל מן האירוויזיון וחרם על הספורט הישראלי. איזו אורגזמה עושה לו רק המחשבה על התענוג הזה.
ובכל זאת, הוא שכח כמה פרטים במשוואה אז נעזור לו. האוקראינים שיגרו בשנים האחרונות עשרות אלפי רקטות על כל ערי רוסיה. האוקראינים חפרו מנהרות תופת כדי לבצע פיגועי טרור רצחניים ברוסיה. מחבלים אוקראינים פוצצו את עצמם בהמוניהם באוטובוסים, מסעדות, דיסקוטקים וקניונים רוסיים. שטחים שרוסיה נסוגה מהם והעבירה אותם לאוקראינה היו לבסיסי טרור ורקטות נגד רוסיה. אוקראינה אינה מוכנה להכיר בזכותו העם הרוסי להגדרה עצמית במדינה רוסית ונלחמת למען "שיבה" המונית של אוקראינים שיטביעו את רוסיה בדמוגרפיה.
אם כבר "השוואה" אז עד הסוף.
* האובססיב – באליפות השוקניה בהשמצת ישראל והצגתה כבת דמותה של רוסיה הפוטינית הפולשת, מוביל רוגל אלפר. בשלושה מארבעת הגיליונות הראשונים מאז הפלישה, האובססיב האוטואנטישמי פרסם פשקווילים בנדון. האחרון גם השפריץ בוז אנטישמי מזוקק נגד השאיפה לעליה לארץ של יהודים מאוקראינה.
* מה קרה לאינטרנציונל השחור? – במאמר ל"הארץ" כתבה זהבה גלאון שאילו נתניהו היה היום בשלטון, ישראל הייתה תומכת בפוטין, כי מדיניות החוץ של נתניהו נועדה להפוך את ישראל לחלק מ"האינטרנציונל השחור", השואף לפרק את הסדר העולמי, ובראשו עומדת רוסיה הפוטינית.
המדינות הבולטות, לכאורה, בגוש הזה הן הונגריה של אורבן ופולין של מורביצקי. וראה זה פלא – אורבן ומורביצקי מגנים את פוטין ותומכים באוקראינה ושתי המדינות הן שותפות מלאות בסנקציות נגד רוסיה. פולין היא אחת המדינות הקיצוניות בהתנגדות לפלישה לאוקראינה, ובין השאר ביטלה משחק כדורגל נגד נבחרת רוסיה וסירבה להסתפק בסנקציות של פיפ"א, שמשחקי נבחרת רוסיה יהיו משחקי חוץ בלבד ובלי השמעת ההמנון הרוסי.
אז על מה מבססת גלאון את התזה שלה? הכל מתקפל במשפט אחד שלה – "אם הסדר הבינלאומי יתרסק, אם תוקפנות ותפיסת שטחים במלחמה ייחשבו שוב למעשה לגיטימי, יולבנו גם הפעולות של ישראל בשטחים". כלומר, פשקווילה של גלאון בשוקניה הוא חלק מן הקמפיין השוקניסטי – פוז"א: פוטין זה אנחנו. כל אחד מהכותבים מוצא את הדרך הייחודית שלו להעביר אותו מסר שכולו שקר, דמגוגיה ובורות.
* יהיה בסדר – הייתי מעורב במהלך סוף השבוע בעזרה לחילוצו של תושב הגולן שנתקע באוקראינה. הגעתי אישית עד לשר החוץ שהוריד את המידע לגורמי המקצוע.
אני גאה במדינה שנרתמת, מראשיה ועד האזרחים מן השורה, לחילוץ של כל ישראלי. כל ישראל ערבין זה בזה.
הישראלי הנ"ל חולץ. סוף טוב. אבל הכל טוב? לא. אי אפשר שלא להצביע על חוסר האחריות של כל כך הרבה ישראלים. במשך שלושה שבועות ממשלת ישראל קראה להם לצאת, הפצירה בהם, התחננה לפניהם, והם זלזלו, להם זה לא יקרה.
* זלנסקי – נשיא אוקראינה ולדימיר זלנסקי מוצא חן בעיניי באופן כללי.
ואני גם אוהב את הקונספט של מנהיג בחולצת טריקו.
* הטרלה מהקואליציה – אחת הפרקטיקות הפרלמנטריות של האופוזיציה, כל אופוזיציה, היא להביך את הממשלה באמצעות הגשת הצעות חוק, שחלק מן הממשלה תומך בהן עקרונית אך אינו יכול להעביר אותן בעיתוי מסוים, על מנת להביך את הממשלה, את הקואליציה ואת חבריה. כך נוהגת היום האופוזיציה הימנית כדי להביך את הצלע הימנית בממשלה. כך נוהגת הרשימה המשותפת כדי להביך את רע"ם. כך נהגה האופוזיציה של יש עתיד בממשלה הקודמת כדי להביך את כחול לבן. כך נהגה האופוזיציה של ימינה בממשלה הקודמת כדי להביך הליכוד. כך היה תמיד. דוגמה היסטורית – חגגנו לפני חודשיים וחצי מלאת ארבעים שנה לחוק הגולן. חודשים אחדים לפני קבלת החוק, סיעת התחיה, שהייתה אז באופוזיציה מימין לממשלת בגין, העלתה את הצעת חוק הגולן להצבעה בכנסת. היא היחידה שתמכה בה, והדבר נתן דלק להתקפותיה על הממשלה. הפרקטיקה הפרלמנטרית הזאת לגיטימית לחלוטין, אך האזרח הנבון והמנוסה אמור לדעת שמדובר בהטרלה.
ביומו הראשון לאחר התפטרותו מן הממשלה וחזרתו לכנסת, הגיש אלי אבידר את הצעת החוק לפיה ח"כ שנאשם בעבירה שהעונש עליה הוא מעל שלוש שנים – לא תוטל עליו הרכבת הממשלה. חוק צודק ונכון. אלא ששר המשפטים גדעון סער הגיש הצעת חוק כזו. הוא מתכוון לקדם אותו לאחר שיעביר את החוק המגביל את מספר הכהונות של ראש הממשלה. העברת החוק לא תהיה חלקה, בשל התנגדות ימינה או לפחות חלקים מתוכה. היכולת להעביר את החוק תחייב פעולה פוליטית עדינה, מורכבת, מתוחכמת, לא פשוטה. גדעון סער מיומן, בקיא ומנוסה, ואני מאמין שהוא ימצא את הדרך להעביר את החוק.
הצעת החוק הפרטית של אבידר, לא תקדם את החוק, רק תפריע. זו הטרלה לשמה. הטרלה של האופוזיציה שנועדה להביך את הממשלה היא כלי פרלמנטרי אופוזיציוני חשוב. הטרלה של הממשלה ככלי של ח"כ מהקואליציה, היא פגיעה בקואליציה ובממשלה. אבידר, נציג הבלפוריאדה בכנסת, הוא איש עקרונות וערכים. הוא התנתק מישראל ביתנו כיוון שח"כ אחר ולא הוא קיבל את תיק החקלאות – עיקרון לאומי חשוב. הוא התפטר מן הממשלה כי לא היה מרוצה מהתפקיד שקיבל, למרות ההקרבה הגדולה שלו – הוא היה מוכן להתחסן נגד קורונה (!!!) תמורת התפקיד בממשלה. ערך לאומי עליון.
אז עכשיו הוא בקואוזיציה. הוא חבר בקואליציה, פועל כאלקטרון חופשי מכל מחויבות אליה, ומתפקד כאופוזיציונר לכל דבר, כולל הטרלה אופוזיציונית. הוא האצבע ה-61 והוא מתכוון להשתמש כדי לנקום במי שלא מינו אותו לתפקיד בכיר דיו לטעמו. הוא התחייב לא להפיל את הממשלה, כלומר הוא לא יצביע בעד אי אמון קונסטרוקטיבי או נגד התקציב. אך כנראה ישתמש בכוחו הסחטני סביב כל הצבעה בכנסת. ככה ייעשה לממשלה שלא מינתה את אלי אבידר לתפקיד שהוא חושק בו. ועל הדרך הוא גם יקבל לייקים מהבייס הבלפוריסטי.
* ממשיכות וממשיכי דרכו – בהצהרה ליום הולדתו המאה של יצחק רבין העידה יו"ר מפלגת העבודה מרב מיכאלי על מפלגתה, כמי שממשיכות וממשיכים את דרכו, מחויבות ומחויבים למורשתו והח"כיות והח"כים והשרות והשרים מגשימים את תפיסתו.
כשירות לציבור הממשיכות והממשיכים, אציג את מורשתו המדינית של רבין, כפי שהציג אותה בנאומו הפרוגרמטי האחרון בכנסת, בדיון על אוסלו ב', חודש טרם הירצחו, שבו הציג את מדיניות ישראל בפתח המו"מ על הסדר הקבע וקבע את הקווים האדומים למו"מ:
"אנו חותרים לפתרון קבע בסכסוך הדמים הבלתי פוסק שבינינו לבין הפלשתינאים ומדינות ערב. היה עלינו לבחור בין ארץ ישראל השלמה, שאנו מאמינים שלעם היהודי יש זכות עליה, אך משמעותה היא מדינה דו-לאומית ואשר הרכב האוכלוסיה שלה, נכון להיום, הוא 4.5 מיליון יהודים ויותר מ-3 מיליון פלשתינאים, שהינם ישות נפרדת דתית, פוליטית ולאומית, לבין מדינה קטנה יותר בשטח, אך שתהיה מדינה יהודית. אנו בחרנו מרצוננו להיות מדינה יהודית.
…ישות פלשתינאית אשר תהיה בית למרבית התושבים הפלשתינאים החיים ברצועת עזה ובשטח הגדה המערבית. אנו רוצים שתהא זו רשות שהיא פחות ממדינה והיא תנהל באופן עצמאי את חיי הפלשתינאים הנתונים למרותה.
גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל… גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון".
שמחתי לעזור.
זאת הדרך שאתן ואתם ממשיכות וממשיכים?
* מי מדגמן את האקטיביזם – בהרצאה בפני חניכי הנוער העובד ב-1943, אמר אבי הקיבוץ המאוחד יצחק טבנקין: "החלוציות היא תורה פשוטה: הגשם בחייך את אשר אתה חושב לטוב לעם. הגשמה אישית. אתה אוהב את ארץ-ישראל – אל תאמר: 'לשנה הבאה בירושלים!', כי אם 'עלה!'. אתה אוהב עברית… – אל תדבר רק על הערך הלאומי של השפה – חיה בעברית… אתה מאמין שעתיד העולם הוא בניצחון הפרולטריון, הפועלים – אל תהיה שותף בלבד לתנועות ולמפלגות-פועלים סוציאליסטיות. קודם כל, היה אתה עצמך פועל, עבור לעבודה, הווה פרולטריון יהודי, איכרות יהודית! הגשמה אישית – זאת היא כל התורה החלוצית!".
מהותה של תנועת הקיבוץ המאוחד היה האקטיביזם. דבריו של טבנקין על החלוציות, הם תמצית תפיסת האקטיביזם של התנועה. הקיבוץ המאוחד הוביל אקטיביזם בהתיישבות, בביטחון, בעליה, בחינוך ובבניין חברה. ובשנים של משבר וקושי בהגשמה, הקיבוץ המאוחד התייסר וחיפש כל דרך לחדש ימיו כקדם.
לאחרונה יצא ספר מקיף על הקיבוץ המאוחד, פרי עטו של אורי יזהר, "חלוץ ללא מחנה" (בקרוב אכתוב עליו מאמר). האקטיביזם של הקבה"מ קורן מכל מילה ב-800 עמודי הספר. לא בכדי, יום העיון להשקת הספר, שנערך אמש ביד טבנקין, עסק באקטיביזם. המושב הראשון עסק באקטיביזם בקיבוץ המאוחד, ובמרכזו הרצאה מרתקת של יזהר. המושב השני עסק באקטיביזם בימינו. במושב הוצגו שני מודלים שבעיניי הם הפוכים. מצד אחד, הצגת הפעולה של תנועות הבוגרים של תנועות הנוער והקבוצות השיתופיות. זה אקטיביזם חלוצי מגשים. האקטיביסטים מגשימים בגופם, באורח חייהם, את האידיאלים שבהם הם מאמינים. המודל ההפוך הוצג בפי אבי דבוש, מחבר הספר "מרד הפריפריות" והיום מנכ"ל ארגון רבנים למען זכויות האדם. אבי דבוש הוא אקטיביסט. האקטיביזם שלו הוא במאבקים למען צדק חברתי, למען הפריפריות, מאבקים בנושא האקולוגי. הוא נושא מסר של תיקון עולם וצדק חברתי והדבר כמובן ראוי. אך אין זה אקטיביזם מגשים. זהו אקטיביזם של מחאה ופעולה פוליטית. זהו אקטיביזם הפוך במהותו לאקטיביזם הטבנקינאי. זהו אקטיביזם של שיח זכויות – מאבק של אנשים וקבוצות על זכויותיהם. האקטיביזם של הקיבוץ המאוחד הוא אקטיביזם של חובות. הוא אקטיביזם שדרש מחבריו עשיה והגשמה ומתיחת כל הכוחות לקידום המשימות הציוניות.
ומה היה הקינוח של הכנס (לא נשארתי לשלב הזה)? תחזיקו טוב. הרצאת אורח של לא אחר מאשר דב חנין. הרי הוא אקטיביסט… מה לאקטיביזם שלו ולאקטיביזם של הקיבוץ המאוחד? מה לאקטיביזם שלו וליד טבנקין? הרי הוא התגלמות המושג שהיה נתעב בידי חלוצי תנועת העבודה – "סלון קומוניסטי". לא הגשמת דרך, לא עשיה משימתית, אלא מחאה פוליטית עקרה, שהיא סוג של אוננות רעיונית. אבל הגרוע יותר – מדובר באקטיביסט אנטי ציוני. כל חייו הוא שלל ואף היום הוא שולל מכל וכל את הציונות. אלמלא הייתה זו קלישאה שחוקה, הייתי כותב שבבית הקברות בעין חרוד טבנקין מתהפך בקברו.
כשראיתי את תכנית הכנס, כתבתי לאחד המארגנים: "לסיים השקה של ספר על הקיבוץ המאוחד בהרצאה של דב חנין, זה כמו לסיים את האירוע בהרצאה של בן גביר".
ראוי היה שהתנועה הקיבוצית תשנס היום מותניה לקליטת עליה מאוקראינה, שאני מאמין שתבוא בהמוניה. אבל אם מי שמדגמן בה את ה"אקטיביזם" הוא דב חנין… כנראה שזו אשליה.
* מופת של אקטיביזם ציוני – המאמר של צבי לפר על הכללתה של עין גדי במדינת ישראל מפעים ומעורר השראה. הוא מציג לנו מופת של מנהיגות ציונית; של ציונות מעשית אקטיביסטית, הקובעת עובדות ומנצלת הזדמנויות להרחבת האחיזה בשטחי מולדת. זהו מופת של מעוף, תעוזה, תושיה, מקוריות, נאמנות, שורשים, ראיה למרחק. שמריה גוטמן ויגאל אלון – איזה אנשים נדירים. על שכמותם נאמר ("השחף", ריצ'ארד באך): "המגביה עוף הוא המרחיק ראות". לא בכדי אלה אנשי הקיבוץ המאוחד, חניכיו של טבנקין, מגשימי חזון האקטיביזם החלוצי שלו.
וכל מה שעשו לא היה מותיר את עין גדי בריבונות ישראל, אלמלא אותם חלוצים שהקימו את הקיבוץ, הכו שורשים והגשימו אותם ערכים ציוניים בגופם, במעדר ובמחרשה. אגב, אלה לא היו תלמידי טבנקין, אלא חלוצי איחוד הקבוצות והקיבוצים, תלמידי בן גוריון.
* שחצן גס רוח וערל לב – "הממשלה האנטי ציונית הראשונה" מכנה השחצן גס הרוח וערל הלב את ממשלת ישראל. ובדברי בורות, שקר וחוצפה הוא מזלזל בהחלטה הציונית ביותר שקיבלה ממשלה כלשהי מראשית המאה ה-21 – התכנית הלאומית לפיתוח ההתיישבות הציונית בגולן. ומי כותב זאת? מי שסוגד לנתניהו, שניסה למסור את הגולן לאויב הסורי הן בעידן אסד האב והן בעידן אסד הבן.
אם ניטול מנעמן כהן את השנאה – מה יישאר ממנו?
* אמנון שמוש – בתקופת המאבק על הגולן, הסופר אמנון שמוש ואני התכתשנו מעל דפי העיתונות התנועתית והצפונית. אמנון היה תומך נלהב בנסיגה מהגולן, וגייס לכך את מוצאו הסורי. הוא סיפר בידענות כמה הסורים שוחרי שלום, אם רק "נחזיר" להם את הגולן. העימותים בינינו היו קשים, כיוון שיותר משהו דיבר על הצורך שלנו לוותר למען השלום, הוא צידד בעמדת הסורים והצדיק אותם.
שנים לאחר מכן, כאשר ניהלתי את מרכז "יובלים" לתרבות וזהות יהודית בגליל, שיתפנו פעולה והתיידדנו. ביקרתי פעמים אחדות בביתו. הבאתי אליו קבוצות להרצאות על כתר ארם צובא – נושא שהוא חקר והיה בקיא בו מאוד. הוא הרצה בכנס של "יובלים" בתל-חי בנושא יהדות וקיבוץ. הוא העניק לי ספרים שכתב וקראתי אותם בהנאה. באותן שנים הוא התמודד עם אובדן הראיה ועם מחלת האלצהיימר של אשתו. בכל שיחותינו, לא הזכרנו אף פעם ולו ברמז את המחלוקת על הגולן ואת חילופי המהלומות בינינו.
הצטערתי לשמוע על מותו. יהיה זכרו ברוך!
* ביד הלשון
הרוצה בשלום ייכון למלחמה – הביטוי המתאים ביותר להקדיש לו את הפינה, על רקע המלחמה באוקראינה, הוא "הרוצה בשלום ייכון למלחמה". זה הלקח לעולם כולו ובוודאי לישראל.
המקור הוא לטיני.Si vis pacem, para bellum סִי וִיס פָּאצֶ'ם פָּרָה בֶּלוּם. הוא מיוחס לסופר הרומי בן המאה הרביעית לפנה"ס וגטיוס.
* מחזירים את המדינה למסילה – מינוי היועצת המשפטית לממשלה הוא שלב ג' במהלך החשוב של החזרת מדינת ישראל למסילה. שלב א' היה החלפת נתניהו בבנט. שלב ב' היה אישור תקציב המדינה. שלב ג' הוא מינוי היועמ"שית. שלב ג' לא היה מתבצע אלמלא קדמו לו שני השלבים הראשונים. המזימה הביביסטית הייתה למנות בובה לתפקיד היועמ"ש, שכל מטרתה לחלץ את נתניהו מאימת הדין ולהציב אותו מעל החוק.
כעת, משמונתה היועצת המשפטית, על שר המשפטים לקדם את הרפורמה עליה הכריז עם כניסתו לתפקיד – הפרדה בין תפקיד היועמ"ש לתפקיד התובע הכללי. אין זה ראוי שהתובע הכללי, האיש שמשימתו היא להנהיג את המערכה בשחיתות השלטונית, יהיה אדם שיושב כל היום עם ראש הממשלה והשרים, מייעץ להם ומתחכך עמם. החיבור הזה פוגע בעצמאותו של התובע הכללי ובמלחמה בשחיתות השלטונית. הפיצול ראוי גם כנגד ריכוז עוצמה רבה מדי בידי אדם אחר.
* אישה אמיצה – את שמה של גלי בהרב מיארה שמעתי לראשונה כששמה עלה כמועמדת לתפקיד היועמ"ש. אין לי כלים לגבש עמדה על התאמתה, אך יש לי אמון בשיקוליהם של שר המשפטים, ועדת האיתור והממשלה שבחרו בה. מכריה מגדירים אותה כאישה אמיצה. לגבי אומץ לבה אין לי ספקות. עצם נכונותה לקחת על עצמה את התפקיד, מתוך ידיעה ברורה שהיא תהפוך באחת מוקד להסתה איומה ונוראה, שקרים ושיימינג ושנאה מצד תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית, מעידה על אומץ לב ועל נכונות להקרבה אישית למען השליחות הלאומית.
בהרב מיארה היא האישה הראשונה בתפקיד. אין לבחור באישה בשל היותה אישה ואני בטוח שלא זו הסיבה שהיא נבחרה, אלא בזכות כישוריה. ובכל זאת, אני שמח על כך שאישה תכהן בתפקיד שאף אישה לא כיהנה בו מאז קום המדינה.
יש לי הערכה רבה לרז נזרי. אין לי ספק שהוא מתאים לתפקיד היועמ"ש ואני מקווה לראותו בעתיד בבית המשפט העליון. אולם חיבוק הדב הביביסטי לרז נזרי אחרי אי-היבחרו מגוחך. הרי ברור איזה עביט שופכין הם היו ממטירים עליו אילו נבחר. עכשיו הם אומרים שהוא לא נבחר כי הוא חובש כיפה. באמת, יש להם כבוד רב לנושאי תפקידים חובשי כיפה. ע"ע מנדלבליט, ע"ע אלשייך וכמובן – ע"ע ראש הממשלה חובש הכיפה הראשון. הם טוענים שהוא לא נבחר כיוון שבדיונים הפנימיים בפרקליטות הוא סבר שאין להאשים את נתניהו בשוחד ושהראיות בתיק 2000 אינן מצדיקות כתב אישום. אבל הם יודעים שהוא היה שותף מלא להחלטה להאשים אותו בעבירות שחיתות חמורות של מרמה והפרת אמונים בשני תיקים. לא בכדי, כאשר הוא התמודד על תפקיד היועמ"ש של הכנסת, יו"ר הכנסת אז, שליחו של נתניהו יריב לוין, הטיל עליו וטו מוחלט. הרי הוא איש הפרקליטות השנואה ומ"רודפי נתניהו" "החייטים".
גם נזרי אדם אמיץ. גם הוא ידע איזה רצח אופי והסתה נוראה יחווה מצד תעשיית השקרים וההסתה אילו נבחר, ובכל זאת הגיש את מועמדותו לתפקיד. אין ספק שהוא מאוכזב מאי בחירתו, אבל הוא יכול להתנחם בכך שנחסך ממנו מסע השנאה הזה.
* מועמדי סרק – את היועץ המשפטי לממשלה ממנה, על פי החוק, הממשלה. שר המשפטים ממליץ לממשלה על המועמד שלו והיא מצביעה על כך. הקמת ועדת האיתור היא תוצאת פרשת מגה-שחיתות; קנוניה של ראש הממשלה נתניהו ושר המשפטים צחי הנגבי, שמינו ב-1998 את רוני בראון לתפקיד, על פי דרישתו של הנאשם בפלילים אריה דרעי, כדי שיחלץ אותו מאימת הדין באמצעות עסקת טיעון מפנקת, ובתמורה ש"ס תתמוך בהסכם חברון. ועדה בראשות נשיא בית המשפט העליון בדימוס מאיר שמגר המליצה על הקמת ועדת האיתור.
יש חשיבות בוועדה חיצונית, כדי למנוע חזרה על אירועים מושחתים כאלה. אבל, לדעתי, הוועדה אינה צריכה להמליץ על מועמדים ולא לסנן מועמדים, אלא לבחון את כשירותו לתפקיד של המועמד של שר המשפטים, מבחינת טוהר המידות וניקיון כפיו ועמידתו בקריטריונים לתפקיד על פי החוק. כך פועלת ועדת גולדברג למינוי בכירים בשירות המדינה (הרמטכ"ל, המפכ"ל, ראש המוסד, ראש השב"כ, ראש השב"ס, נגיד בנק ישראל ועוד), וכך צריכה לפעול גם ועדת האיתור. ואולי פשוט יותר לצרף את היועמ"ש לרשימת התפקידים הנדונים בוועדת גולדברג.
אם גלי בהרב מיארה היא המועמדת של גדעון סער לתפקיד, תפקידה של הוועדה צריך היה לבחון את מועמדותה בלבד. מי שעמד על כך שיעלו לממשלה שלושה מועמדים היה סער, אך זו טעות, כי בפועל הייתה מועמדת אחת ושני מועמדי סרק.
* הכל כפופים לחוק – במדינת החוק הכל כפופים לחוק, ואין הנחה לאף אחד. לא לנשיא, לא לראש הממשלה, לא לשופטים, לא לשוטרים.
פרשת הריגול המשטרתי מעלה חשדות כבדים להתנהלות עבריינית במשטרה ואולי גם בפרקליטות. מי שעבר על החוק – יש להעמידו לדין. ובשום אופן אין להשתמש בפרשה הזו כדי להעמיד את ראש הממשלה לשעבר מעל החוק, כפי שהתעשיה שלו מפמפמת בציניות.
* להקים ועדת חקירה – יש להקים ועדת חקירה ממלכתית לפרשת הריגול המשטרתי. אמנם איני חסיד של ועדות חקירה משפטיות, אך המקרה הזה שונה, כיוון שהמרכיב המשפטי והחוקי הוא מרכזי בו, וכיוון שבלב העניין עומדת המשטרה ואולי גם הפרקליטות ולכן גורם משפטי חיצוני צריך לחקור את הנושא.
בכל מקרה, אין לשפוך את התינוק עם המים, כלומר אסור להגיע למצב שבו המשטרה תסורס ותנוטרל מאמצעים טכנולוגיים מודיעיניים מתקדמים למלחמה בפשיעה ובשחיתות. אך חובה לחקור מה נעשה באופן בלתי חוקי ולמה, ולגבש מדיניות באשר למותר ולאסור בהפקת הלקחים קדימה. גיבוש המדיניות קדימה אינו תפקיד הוועדה, אלא תפקיד הממשלה והכנסת בעקבות המלצותיה.
וכמובן, אין לרתום את הפרשה כ"אישוש" לתאוריות הקונספירציה המטורללות על "תפירת תיקים", כביכול, ולניסיון להעמיד מעל החוק את נתניהו.
על פי אותו עיקרון, יש להבהיר ולהבטיח שגם המשטרה ומפקדיה אינם מעל החוק.
* אג'נדה זרה – יש לחקור בכל הרצינות את פרשת הריגול המשטרתי ולהעמיד לדין כל מי שעבר עבירה פלילית, כאילו אין משפט נתניהו. יש לנהל את משפט נתניהו בלי שום הנחות, כאילו אין פרשת הריגול המשטרתי.
כל מי שרוצה לתת הנחות באחת משתי הפרשות, מכפיף את מדינת החוק לאג'נדה זרה.
* האג'נדה היחידה – האמירה של יאיר לפיד שהנחקר הראשון בחקירת פרשת הריגול המשטרתי צריך להיות אוחנה, היא ברמה של אלה שתופסים טרמפ על הפרשה כדי לקדם את תאוריות הקונספירציה המטורללות על תפירת תיקים נגד נתניהו.
התפקיד של הפוליטיקאים הוא להקים ועדה חקירה רצינית בראשות שופט. לא לקבוע את מי לחקור ולא לקבוע איזה נאשם לחלץ ממשפט.
פרשת הריגול המשטרתי מחייבת חקירה יסודית ואם נעשו עבירות העבריינים צריכים לעמוד לדין. אין לזהם את החקירה הזאת באג'נדות פוליטיות זרות. האג'נדה היחידה צריכה להיות חקר האמת ומיצוי הדין.
* הקונספירציה הבלפוריסטית – אם חשבתם שהגרעין הקשה של הבלפוריסטים פרשו בשיא, אינכם אלא טועים. הרי מדובר במכורים.
והנה, בחוגים הללו מתרוצצת תאוריית קונספירציה הזויה, על פיה מי שעומד מאחורי פרשת הריגול המשטרתי, אחראי לה ואשם בה, הוא כמובן נתניהו. בדיוק כמו תאוריות הקונספירציה הביביסטיות, כך גם תמונת הראי היא תאוריה שלמה וסגורה ומפורטת, וכותביה ומפיציה כל כך משוכנעים באמיתותה, והמומים שיש מי שלא מבינים זאת, הרי רק עיוור לא רואה את המובן מאליו.
אז להלן התקציר. לקראת הרגע הקשה של משפטו, החל נתניהו באמצעות עושה דברו נוני מוזס ("כלכליסט") להפיץ את הפרשה, בהדרגה. תחילה, כדי להרדים, פורסם מידע על ריגול נגד הבלפוריסטים ואז בעיתוי מושלם הופצה הפצצה עם רשימת המואזנים. ברור מי מרוויח מהפרסום בעיתוי הזה, לא?
הלאה, נתניהו הביא את אלשייך מהשב"כ והורה לו להכניס למשטרה את האמצעים המיוחדים של השב"כ. ליתר ביטחון, נתניהו עצמו לא משתמש בטלפון נייד. מה, זה במקרה? נתניהו, במקביל, שיווק בכל העולם ובעיקר למשטרים מפוקפקים את הרוגלות. אתם מבינים? נתניהו הוא סוכן המכירות של NSO! בתמורה הוא קיבל פריצה למכשירי הסלולר של גנץ (וסיפרו שאלה האיראנים והדליפו את זה), של גדעון סער וכו'. כלומר, הוא ניהל מלחמת סייבר פוליטית נגד יריביו. עכשיו, הוא משחרר באמצעות משרתיו בתקשורת רק את החלקים הנוחים לו. הוא מאדיר את הפריצות הקשורות למשפט שלו, למרות שהן זניחות לגמרי ואין להן השפעה על המשפט [זה הדבר היחיד שנכון בקונספירציה] וכו' וכו' וכו'.
בקיצור קונספירציה מטורללת, תמונת הראי של הקונספירציות המטורללות של הביביסטים. ההבדל, הוא שלקונספירציה הבלפורסיטית יש רק קומץ מאמינים, ולקונספירציה הביביסטית המוני מאמינים.
החסרים משוגעים אנו?
* עיתונאי למופת – חשיפת פרשת הריגול המשטרתי מעידה עד כמה חשובה לחברה הישראלית תקשורת חופשית, עצמאית, חוקרת, נושכת; תקשורת שאינה עושה הנחות לאיש – לא לפוליטיקאים, לא לשופטים, לא לקציני משטרה. זו לא קלישאה; התקשורת היא כלב השמירה של הדמוקרטיה.
תומר גנון, העיתונאי שחשף את הפשרה ב"כלכליסט", היה בן גרעין לאורטל, ואת דרכו העיתונאית החל בכתיבה למידף, עלון קיבוץ אורטל. במידה רבה הוא היה אז בן טיפוחיי. אני ממש גאה בו על התחקיר שעשה, שהרעיד את אמות הסיפים. כבר ביום שבו פרסם תומר את הכתבה הראשונה בנושא, שלחתי לו ברכה על ההישג. בבוקר שבו פורסמה רשימת יעדי הרוגלה, שיגרתי לו ווטסאפ בן שתי מילים: פרס פוליצר!
* רדיפה – נתניהו: רודפים אותי בגלל ששמי הוא מכלוף.
* לה-פמיליה הפרלמנטרית – מהרגע שבו בנט עלה לשאת את נאום ההשבעה שלו ומאז כל אימת שהוא עולה לנאום ועד סיום נאומו, לה-פמיליה הפרלמנטרית מתפרעת ומשתוללת ככנופיית חוליגנים אלימה. מעולם לא היה כדבר הזה בתולדות הכנסת. והכל מסיבה אחת – אך ורק כיוון שאדם אחר ולא נתניהו הוא ראש הממשלה. זאת התנקשות בכנסת ובדמוקרטיה.
* בשורה ציונית – אישור חוק האזרחות בכנסת הוא בשורה חשובה; זהו חוק ציוני, פטריוטי וביטחוני ממדרגה ראשונה. הפלתו לפני חצי שנה הייתה חרפה לאומית, שכולה על ראשו של נתניהו. אבל אני שמח שהאופוזיציה התעשתה והצביעה הפעם בעד המדינה.
בניגוד לעמדת כחול לבן, אני סבור שנכון היה לנהוג בנדיבות ולאפשר חופש הצבעה בקואליציה, כלומר לאפשר למרצ ורע"ם להצביע על פי מצפונם. הם ייללו כמה ימים כהצגה לבייס שלהם, אבל העיקר שהחוק עבר והממשלה תמשיך לפעול. גם הם מבינים שאי אפשר לכפות את דעתו של מיעוט קטן וקיצוני על הרוב העצום בממשלה, בכנסת ובעם.
יש לקדם את החוק בכנסת ולהעבירו מהר ככל הניתן בקריאה שניה ושלישית. הצעות הממשלה והאופוזיציה, שהן כמעט זהות, תאוחדנה לחוק אחד. סביר להניח שגם כאשר יעלה החוק לקריאה שניה ושלישית הרשימה המשותפת תגדיר את ההצבעה כהצבעת אי אמון בממשלה. יש להגיע להסכמות עם האופוזיציה, שגם במקרה הזה היא תצביע בעד החוק. מי ייתן, ושיתוף הפעולה בין האופוזיציה והקואליציה בנושא חוק האזרחות מבשר שינוי בהתנהלות האופוזיציה – מאופוזיציה למדינה, כפי שנהגה לפני חצי שנה, לאופוזיציה קונסטרוקטיבית, שמאפשרת לבטא את האחדות הלאומית בנושאים הלאומיים והביטחוניים החשובים.
שרת הפנים איילת שקד ראויה לשבח על כך שבחצי השנה מאז נפילת החוק בהצבעה המופקרת נגד מדינת ישראל, הייתה האצבע בסכר וחסמה הסתננות המונית של פלשתינאים לישראל בחסות הלקונה.
לאחר שהחוק יתקבל בקריאה שלישית, נכון יהיה לחוקק אותו כחוק קבוע, ולא עוד בהוראת שעה, כדי למנוע חזרה בכל שנה על הסאגה הזאת.
אגב, איני רואה שום בעיה ב"איחוד משפחות". אדרבא, שיתאחדו ברש"פ.
* שלי התבלבלה – צביקה האוזר התראיין לשלי וגואטה ברשת ב'. שלי הסבירה לו שחבל, אין טעם לנסות, הוא לא עולם לא יצליח לשכנע אותה לתמוך בחוק האזרחות. שלי התבלבלה. היא שכחה שזו אינה פגישה בארבע עיניים, אלא יש עוד כמה מאזינים, שאליהם הוא פונה.
* נציגי המחבלים – לוחמי ימ"מ סיכלו פיגוע טרור באמצעות סיכול ממוקד של שלושת המחבלים החמושים בשכם. כל הכבוד לימ"מ! כך נלחמים בטרור.
ח"כ עופר כסיף פרסם הודעה שבה גינה את ישראל על "הוצאה להורג ללא משפט של פלשתינאים". כסיף מצר על כך שהפיגוע סוכל. הוא בצד של המחבלים ושל הפיגוע. בהזדמנות זו הוא גם משתלח ברע"ם ומאשים גם אותה בפשע "ההוצאה להורג". "כל מי שיושב בקואליציה שותף למעשה המאפיוזי ומוג הלב", צייץ נציג המחבלים. חברו של כסיף לסיעה, מי שהיה עוזרו של רב המרצחים ערפאת אחמד טיבי, ספד למחבלים בכנסת.
* החלטה אמיצה – לא אחת יצאתי נגד תרבות עריפת הראשים הפופוליסטית, שבעטיה צה"ל מאבד מטובי מפקדיו בשל שיקול דעת מבצעי שגוי. הפקת לקחים לצורך שיפור בעתיד אינה מחיבת בשום אופן ויתור על מפקד טוב ששגה והחלפתו במפקד חסר ניסיון ואולי את הדחתו כעבור זמן כאשר גם הוא ישגה. בניגוד לכשל מוסרי או ערכי, שבו ההדחה מתחייבת, במקרה של טעות מבצעית, יש להפיק לקחים עם המפקד ששגה והוא יישם אותם טוב מאחרים.
אני גאה ברמטכ"ל כוכבי על החלטתו האמיצה, הלא פופוליסטית, שלבטח תתקל בביקורת חריפה, לא להדיח מתפקידיהם את מפקדי חטיבת הקומנדו ויחידת "אגוז". על פי תרבות עריפת הראשים, כוכבי עצמו היה מודח בעקבות חטיפת גלעד שליט תחת פיקוד האוגדה שלו. אבל ועדת איילנד שחקרה את החטיפה, המליצה לא להדיחו, אלא להפיק לקחים. יתכן שכוכבי למד מהמקרה שלו, מהי הדרך הנכונה.
זו הסיבה שאני מתנגד בדרך כלל לוועדות חקירה משפטיות (תמיכתי בהקמת ועדת חקירה לפרשת הריגול המשטרתי היא חריגה) – כי הן בוחנות כל דבר בעיניים פליליות ועם אוריינטציה של עריפת ראשים.
* ספר תועבה – קבוצת רבנים חרד"לים קנאים קראה להחרים את אחד מגדולי רבני הציונות הדתית, הרב אליעזר מלמד, וקראה להחרים את ספרי ההלכה שכתב, בשל השיח המכובד שהוא מנהל בשנים האחרונות עם רבנים ורבות מן הזרם הרפורמי והקונסברטיבי – שיח של מחלוקת לשם שמים, ובשל תמיכתו במתווה הכותל. הרב יעקב מדן, אף הוא מן הגדולים והחשובים בציונות הדתית ומי שניסח, יחד עם רות גביזון זצ"ל, את אמנת גביזון-מדן להסדרת היחסים בין חילונים לדתיים בישראל, יצא להגנתו. בעיקר, הוא הוקיע את החוצפה שבקריאה להחרים את ספרי ההלכה שכתב הרב מלמד.
בתגובה, התפרסם באתר ערוץ 7 מאמר שמאשים את מדן בצביעות, כיוון שהוא עצמו החרים ספר הלכה ואף קרא לשרוף את כל עותקיו. נשמע מעניין, לא?
אלא שספר ה"הלכה" שהוא קרא לשרוף אותו, הוא תועבה אמתית, שיקוץ, ספר פיגולים איום ונורא, שנקרא "תורת המלך", והוא ספר המצדיק רצח גויים. הספר כופר בעיקר, בכך שהוא "מסביר" שהדיבר "לא תרצח" תקף אך ורק כלפי יהודים. זהו ספר גזעני, שאם יתורגם לגרמנית ובמקום גויים ייכתב יהודים, הוא ימצא בקלות את מקומו ליד ספר שאסור היום להדפסה ולמכירה בגרמניה הדמוקרטית.
* שלוש החלטות היסטוריות – צודק אהוד בן עזר; את בגין יזכרו לדורות בעיקר בזכות הסכם השלום עם מצרים ואוסיף על כך גם את תקיפת הכור העיראקי ואת החלת הריבונות הישראלית על הגולן. אפשר לתמוך בכל אחת מן ההחלטות או לחלוק עליה (אני רואה בעקירת יישובי סיני בכיה לדורות), אך אין ספק שבשלוש ההחלטות הללו הוכיח בגין יכולת נדירה לקבלת החלטות, לעמידה בלחצים ולהובלה בדרך שטווה.
היו לו כמובן, לאורך השנים, כראש הממשלה וקודם לכן, כישלונות והצלחות, מהלכים חיוביים ושליליים, אך אלו שלוש ההחלטות משנות המציאות שבזכותן יכנס להיסטוריה.
… ועל רשימתו המוטה ורוויית השנאה של כהן אין טעם להכביר מילים.
* גונבים את הבשורה – יש לי חוב גדול לחוקר הספרות הדגול מרדכי שלו. בזכותו גיליתי את קפקא. בשנות ה-90 הוא פרסם במוסף תרבות וספרות של "הארץ" שורה של מסות על סיפורו הקצר של קפקא "לפני שער הדין" המופיע בספרו "המשפט", בפרשנות מקורית ביותר, הקושרת אותו לסיפור של ר' נחמן מברסלב, וממנה הוא יצא למוטיבים היהודיים בכתיבתו של קפקא. הוא עורר את סקרנותי, ופתח לי צוהר לאחד הסופרים האהובים עליי. אין לי ספק, שבלי שלו, הקריאה שלי בקפקא הייתה אחרת לגמרי. גדולתו של שלו היא הקריאה בין השיטין באופן שמציף את מה שמסתתר מתחת לתחתית הכפולה של יצירה ספרותית ואף לחשוף את מה שנכתב מתוך התת-מודע של המחבר, ולגלות אף למחבר דברים שהוא עצמו לא היה מודע להם. (אגב, יוכי ברנדס כתבה לי בהתפעלות שלמדה ממאמר ביקורת שלי על ספרה "הפרדס של עקיבא" דברים שהיא עצמה לא ידעה, ושהיא מספרת על כך בהרצאותיה על הספר, ופעמיים, כאשר הופיעה באזור, בתל-חי ובראש פינה, הזמינה אותי וביקשה ממני לעלות לבמה כדי להציג את התזה שלי על הספר).
מרדכי שלו מעולם לא קיבץ את מסותיו הספרותיות בספר וסירב להצעות ובקשות לעשות כן. רק אחרי מותו יצא לאור ספר מסות שלו, "גונבים את הבשורה" (שם של מסה על "מחכים לגודו" של בקט). הספר יצא ב-2018 ובימים האחרונים קראתי אותו. הביקורת הספרותית של שלו היא יצירת ספרות גדולה בפני עצמה, הראויה לפרשנות וביקורת כשלעצמה. כזו היא אחרית הדבר מאירת העיניים של שירה סתיו "מי מפחד ממרדכי שלו" – כותרת המאמר היא פרפרזה על כותרת מסתו של שלו על "שמחת עניים" של אלתרמן, "מי מפחד משמחת עניים".
חלקו הראשון של הספר הוא מאמרים שפרסם שלו בשנות העשרים המוקדמות של חייו בכתב העת "סולם" בעריכת ישראל אלדד, ובהם קטל באכזריות את ספרות דור תש"ח. שלו היה איש לח"י והאגף בלח"י של ישראל אלדד שדגל ברעיון "מלכות ישראל". הספרות שנוצרה בידי בני דורו חניכי תנועת העבודה (יזהר, שמיר, מגד, חיים חפר, יגאל מוסינזון, נתן שחם, ע. הלל ועוד), נראתה בעיניו שטחית, ריקה ונטולת אמת. אותי הוא לא שכנע, ומעניין אם זו הייתה דעתו על אותה ספרות גם בבגרותו.
לב הספר הן שלוש מסות הענק, שכל אחת מהן היא ספר בפני עצמו, על "שמחת עניים", על "מחכים לגודו" ועל "סיפור על אהבה וחושך" שבה לצד הערכה לספר המופת הזה הוא מצא בו את חוסר השחר של עמוס עוז הפוליטיקאי ושל הסכם אוסלו ותרבות אוסלו. החלק האחרון בספר הוא סדרת המסות על קפקא.
קשה לסכם ספר כזה בשורות ספורות ואסתפק בהמלצה חמה לכל שוחר ספרות, בעיקר ספרות עברית, לקרוא אותו. אני מבטיח לו חוויה תרבותית ורוחנית אדירה. אני מקווה שייצא מקבץ נוסף של מסותיו של שלו, כולל המסות שבהן התעמת עם ישעיהו ליבוביץ' והשקפת עולמו.
* מורשת בית הלל – פרשת השבוע היא פרשת "תצוה". הפרשה מוקדשת ברובה המכריע ללבושו של הכהן הגדול. בהקשר של אחד הפסוקים בפרשה, נכתב המדרש הבא (מסכת שבת לא ע"א):
מעשה בנוכרי אחד שהיה עובר אחורי בית המדרש, ושמע קול סופר שהיה אומר "אלה הבגדים אשר יעשו חושן ואפוד" (שמות כח, ד). אמר: הללו למי? אמרו לו: לכהן גדול. אמר אותו נוכרי בעצמו, אלך ואתגייר בשביל שישימוני כהן גדול. בא לפני שמאי. אמר ליה: גיירני על מנת שתשימני כהן גדול. דחפו באמת הבניין שבידו. בא לפני הלל: גייריה. אמר לו: כלום מעמידין מלך, אלא מי שיודע טכסיסי מלכות? לך למוד טכסיסי מלכות. הלך וקרא. כיוון שהגיע "והזר הקרב יומת" ( במדבר א, נא) אמר ליה: מקרא זה על מי נאמר? אמר לו: אפילו על דוד מלך ישראל. נשא אותו גר קל וחומר בעצמו ומה ישראל שנקראו בנים למקום ומתוך אהבה שאהבם קרא להם "בני בכורי ישראל" (שמות ד, כב) כתב עליהם והזר הקרב יומת, גר הקל שבא במקלו ובתרמילו על אחת כמה וכמה. ובא לפני שמאי, אמר לו: כלום ראוי אני להיות כהן גדול? והלא כתיב בתורה והזר הקרב יומת? בא לפני הלל, אמר לו: ענוותן הלל. ינוחו לך ברכות על ראשך שקרבתני תחת כנפי השכינה.
הסיפור מתחיל בגיור מן הסיבה ההזויה ביותר שניתן להעלות על הדעת; אותו נוכרי ביקש להתגייר כדי לגשת למכרז לתפקיד הכהן הגדול, כיוון שהתלהב מהבגדים של הכהן. כשניגש לשמאי ובקשו לגייר אותו מסיבה זו, שמאי, שהיה פועל בניין במקצועו, דחפו באמת הבניין שבידו, כפי שעשה לאותו נוכרי שביקש להתגייר ודרש ממנו ללמד אותו את כל התורה כשהוא עומד על רגל אחת. אין לשמאי סבלנות וסובלנות לנודניקים הללו.
הלל, לעומתו, מאמין שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה. וגם אם מטרותיו של אותו נוכרי הזויות, אם נקרב אותו ונקבל אותו הוא יהיה יהודי טוב. וכך היה. הוא גייר אותו, ושלח אותו ללמוד הלכות מלכים. כשאותו נוכרי למד שהפסוק המדבר על כך שמי שאינו לוי אינו יכול להתקרב למשכן תקף אפילו לגבי דוד המלך, הבין בעצמו מתוך הלימוד, שקל וחומר כאשר מדובר בו, שבמקור כלל אינו מזרע ישראל. לכאורה, יכול היה לתבוע את הלל על גניבת דעת, שלא הבהיר לו את הדברים מראש. אולם קרה ההיפך, דווקא התנהגותו המקרבת והפתוחה של הלל, האהיבה את היהדות על אותו גר והכניסה אותו לעם ישראל וליהדות, "אל תחת כנפי השכינה".
על מחלוקות הלל ושמאי נאמר ש"אלו ואלו דברי אלוהים חיים", כלומר במחלוקת אמתית, לשם שמים, יש מקום למגוון דעות ופרשנויות, אין רק דרך אחת ביהדות, אבל "הלכה כבית הלל", כלומר דווקא הדרך המקלה, הפתוחה, המקרבת, היא הדרך הראויה והרצויה.
למרבה הצער, במדינת ישראל בימינו ההגמוניה במערכות הדת, ובהן בתי הדין הרבניים ובתי הדין לגיור, היא של בית שמאי. ובימים אלה, לאחר העליה הגדולה מחבר המדינות, כאשר יש צורך לאומי מובהק בצירופם לעם ישראל של העולים הרבים שאינם מוגדרים יהודים על פי ההלכה, בית שמאי דוחה אותם. יתר על כן, בית שמאי מפר בצורה בוטה את ההלכה ואת רוח ההלכה, כאשר הוא פוסל בדיעבד גיורים שנעשו בידי בית הלל.
אני מקווה מאוד שרפורמת הגיור, אף שבעיניי היא מעט מדי ומאוחר מדי, מבשרת על תחילתו של מפנה; שהיהדות בישראל תהיה כמורשת בית הלל.
* המקום הטבעי לרימון – רימון נזרק לעבר חנות פירות וירקות בפתח תקווה. נו, אז? מה המקום הטבעי לרימון אם לא חנות פירות?
* ביד הלשון
פה אחד – הממשלה בחרה פה אחד בגלי בהרב מיארה לתפקיד היועצת המשפטית לממשלה. הצבעה פה אחד היא החלטה שמתקבלת בהסכמה מלאה של כל המצביעים, ללא מתנגדים או נמנעים.
מקור הביטוי הוא תנ"כי. ביהושע פ' ט נאמר: "וַיְהִי כִשְׁמֹעַ כָּל-הַמְּלָכִים, אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, בָּהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבְכֹל חוֹף הַיָּם הַגָּדוֹל, אֶל-מוּל הַלְּבָנוֹן, הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי הַכְּנַעֲנִי הַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי. וַיִּתְקַבְּצוּ יַחְדָּו לְהִלָּחֵם עִם-יְהוֹשֻׁעַ וְעִם-יִשְׂרָאֵל פֶּה אֶחָד". כלומר כל אותם מלכים החליטו בהסכמה מלאה לצאת למלחמה בישראל.
המקור השני הוא במלכים א, כב. אחאב מלך ישראל מגייס את יהושפט מלך יהודה למלחמה משותפת בארם. יהושפט מבקש להיוועץ בנביאים. מלך ישראל מכנס 400 נביאים וכולם מבטיחים ניצחון. יהושפט מתעקש על חוות דעת שניה, ומלך ישראל מספר לו שיש נביא נוסף, מיכיהו, אך הוא שונא אותו כיוון שהוא נוהג לנבא עליו רעות. המלכים שולחים שליח אל מיכיהו, וכך מתואר הדבר: "וְהַמַּלְאָךְ אֲשֶׁר-הָלַךְ לִקְרֹא מִיכָיְהוּ דִּבֶּר אֵלָיו לֵאמֹר: הִנֵּה-נָא דִּבְרֵי הַנְּבִיאִים פֶּה-אֶחָד טוֹב אֶל-הַמֶּלֶךְ. יְהִי-נָא דְבָרְךָ כִּדְבַר אַחַד מֵהֶם וְדִבַּרְתָּ טּוֹב. וַיֹּאמֶר מִיכָיְהוּ: חַי-יְהוָה כִּי אֶת-אֲשֶׁר יֹאמַר יְהוָה אֵלַי אֹתוֹ אֲדַבֵּר". השליח מנסה לשדל את הנביא להתנבא כשאר הנביאים, והוא מגדיר את דברם: "פה אחד". סוף דבר – מיכיהו ניבא תבוסה. אחאב כלא אותו. שני המלכים יצאו למלחמה, בה ישראל ויהודה ניגפו בפני ארם ואחאב נהרג.
לאחר נפילתו בקרב של לוחם מג"ב בראל חדריה שמואלי, היינו עדים למפגן מכוער של פסטיבל מחולות על דמו של החלל; פסטיבל מאורגן, מתוזמן ומתוזמר היטב, כולל הפיכת ההלוויה להפגנת שנאה, ארס והסתה נגד הממשלה החוקית של ישראל והעומד בראשה. היה זה עוד שפל של השיח המפלג ושל הדה-לגיטימציה לממשלה. אבל המקרה הזה היה חמור מאחרים, כיוון שהשכול היה אחד הנושאים שבהם הצלחנו לשמור על סולידריות לאומית וחברתית ועל אחדות לאומית החזקה יותר מהמחלוקות.
אולם התופעה הזו לא החלה במפגן המכוער אחרי נפילתו של שמואלי והיא לא מצויה בצד אחד של המתרס הפוליטי. אנו עדים בשנים האחרונות למפגן מכוער של חילול יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, בטקסים "אלטרנטיביים" שממירים את הסולידריות של עם ישראל, על כל פלגיו וחלקיו, ערב חג העצמאות, בהתייחדות עם זכרם של הנופלים שבזכותם המדינה קמה ומתקיימת, בסולידריות של חלק מעם ישראל יחד עם חלק מן האויב עם הרוגי המלחמות; אלה שנפלו על הגנת המדינה ואלה שנהרגו במלחמה להשמדתה, בעיסה אחת.
שני האירועים האלה, הזורים מלח על העצב החשוף והכואב ביותר בחברה הישראלית, הם המחשה לתהליכים הצנטריפוגליים, המערערים את חישוקי הסולידריות הלאומית, הממלכתיות הישראלית והציונות. התהליכים האלה קיימים בשמאל ובימין, בקרב חילונים ודתיים או אם לדייק יותר בקרב דוסופובים וחילונופובים. הם באים לידי ביטוי בקרב מי שמנסים בכוח לפמפם שנאה עדתית ולשלהב יצרים עם אגדות ישראל השניה. כל התהליכים האלה התעצמו בשנות שלטונו הממושכות של נתניהו, שנהג בשיטת הפרד ומשול תוך העצמת השסעים והשנאה שמהם הוא נבנה, ותוך העדפת האינטרס האישי על הלאומי. גם יריביו לא טמנו ידם בצלחת.
אחד הביטויים הבוטים להתערערות חישוקי הסולידריות הלאומית, היא המרתה בסולידריות גלובלית, של אנשי שמאל וימין בישראל עם השמאל הגלובלי והימין הגלובלי, כולל עם גורמים אנטישמיים בימין ובשמאל הרדיקלי באירופה וארה"ב.
התהליכים הצנטריפוגליים הללו עלולים לפורר את החברה הישראלית ולכן הם איום של ממש על עתידה של מדינת ישראל. אני משוכנע, שהרוב הדומם בעם ישראל, אינו חלק מאותם תהליכים, אולם קולו אינו נשמע. הקיצונים נותנים את הטון והרשתות החברתיות מעצימות את ההקצנה.
מול התהליכים הללו, ראוי לחולל מהלך נגדי, של שיקום הציונות הממלכתית בישראל. זו אולי המשימה הגדולה ביותר של דורנו.
****
איך עושים זאת? על איזה בסיס ניתן לעצב מחדש את ההסכמה הלאומית הבסיסית והרחבה? על איזה יסודות רעיוניים ניתן לשקם את הציונות הממלכתית?
"בית יוצר ישראלי" היא סדרת ספרים, בהוצאת "ידיעות ספרים", העוסקת בדיוק בשאלות הללו. יצאו בה שני הספרים הראשונים, ספרו של הרב שי פירון "ישראל השלישית" וספרו של ארי שביט "בית שלישי".
שני הספרים מתמודדים עם הבעיה הזאת, המדירה בצדק שינה מעיני כותביהם. יש דמיון רב בין הספרים אך גם הבדלים ופערים לא מעטים. המשותף להם, הוא הניסיון לשקם את הממלכתיות הציונית. בעיניי, החשיבות של הספרים הללו הוא עצם הניסיון לגבש שיח חלופי, שאינו מסתפק בקריאה לסובלנות וקבלת האחר, אלא בניסיון למצוא את הדרך הקונסטרוקטיבית לבינוי מחדש של האומה, בניגוד לתהליכי ההיפרדות וההתפוררות.
הגיבור המרכזי של שני הספרים הוא דוד בן גוריון. שניהם מצדיעים למנהיגותו רבת ההשראה ולחזון הממלכתי שלו, שעיצב את המדינה ואיחד את האומה, על אף כל המחלוקות הפוליטיות בתוכה, בעשרות השנים הראשונות לקיומה. דא עקא, שניהם מצביעים, כל אחד מנקודת ראותו, על הכשלים בדרכו הממלכתית, שהיו זרעי הפורענות שהביאו להתפוררותה של הממלכתיות ולמרד בה מצד גורמים רבים. שניהם מציעים הצעות לתיקון החברה הישראלית ולשיקומה של מדינת ישראל, באמצעות גיבוש ממלכתיות חדשה.
הדרך ששי פירון מציע היא שיקום הממלכתיות באמצעות חיבורה עם המסורתיות. לטענתו, הממלכתיות הבן-גוריונית היטיבה לקבץ את נידחי ישראל מארבע קצוות תבל ולעצב אומה, אולם היה בה ממד דורסני שהחניק תרבויות, פגע במסורתיות וטשטש זהויות. היא הציבה את טובת הכלל מעל הדבקות באמונות ודעות, כולל של מפלגתו ותנועתו, אולם היא לא ראתה אנשים, לא ראתה את צרכי בני האדם. לטענתו, יש לגבש ממלכתיות חדשה ומסורתיות חדשה ולשלב בין שתיהן.
הוא יוצא נגד המואסים בממלכתיות, הרואים בה תפיסת עולם מיושנת, שהליברליזם, הנאורות ותפיסה תרבותית גלובלית אינם יכולים לדור עמה בכפיפה אחת, כי היא מקדשת את המקום, את הקהילה, את בני העם, ומעניקה לכאורה עדיפות ליחד על פני היחיד. אכן, "הממלכתיות מציבה ערכים מקודשים בתקופה שבה נהוג לערער ולהרהר על כל מוסכמה בת אלפיים שנים. אל מול התפרצותן של תפיסות המקדשות את חירות הפרט ואת האינדיבידואליזם, מבקשת הממלכתיות לקדש את היחד, ולהעמיק את מקומו של השגב, הרז וההוד הלאומי". אך הוא שולל את הניסיון להציג ערכים אלה כסותרים את האינדיבידואליזם ואת חירות הפרט. שי פירון מציג תמונה שבה השמאל והימין בישראל פרמו את הממלכתיות. שני הצדדים, הוא טוען, "מנצלים את חסרונותיה של הממלכתיות של ימי בראשית. במקום לתקנה ולהתאימה, הם פועלים לפירוקה".
הפתרון שמציע שי פירון מצוי במסורתיות. המסורתיות מזוהה בטעות עם המזרחיות, והוא מציע לשחרר אותה מן התיוג הזה ולהבנות אותה ככלל ישראלית וכלל יהודית. המסורתיות אינה עוד זרם שבין החילוניות והדתיות, אלא היא מערערת על עצם הסדר הדיכוטומי המחלק את העולם לדתיים וחילוניים. הוא מציע למרוד בחשיבה המערבית המודרנית שלוחצת על האדם המודרני להגדיר את עצמו אם הוא חילוני או דתי. הזהות המסורתית שהוא מציע היא חלופה למבנה הבינארי החד והבהיר של "דתיים" ו"חילונים". לטענתו, שמי שמכיר את ההיסטוריה היהודית של העת החדשה יסכים אתה, הן החילוניות והן הדתיות האורתודוכסית הנן תנועות חדשות בעם היהודי ("טענתם של האורתודוכסים שאין הם אלא מגיני היהדות האמתית עתיקה היומין היא בדיה", הוא מצטט את ההיסטוריון הדגול, גדול חוקרי עם ישראל בעת החדשה, יעקב כ"ץ), בעוד המסורתיות, המכילה את הקהילה כולה, קדמה להן לאורך הדורות. את הרוח המסורתית הזו מציע פירון להתאים למציאות ימינו, כבסיס להתחדשות הממלכתית. המסורתיות שהוא מציע אינה תנועת ביניים בין החילונים והדתיים, אלא זרם ראשי של חברה המעוגנת במסורת ופתוחה למודרנה. פירון אינו רואה דרך אחרת ליצירת חזון חדש לישראל, אם לא נפגיש בין הממלכתיות והמסורתיות. "אלה הם חומרי הבניין המרכזיים של הישראליות המתחדשת. מפגש עמוק בין הממלכתיות והמסורתיות אוצר בתוכו הבטחה גדולה לחיים מלאי תוכן, תשתית לפתרון בעיות היסוד של מדינת ישראל, בסיס ליצירת מרחב חיים משותף".
פירון הוא בן לאם אשכנזית ואב מזרחי, גדל בבית חילוני אך אימץ בנעוריו אורח חיים דתי והיה לרב. הוא משלב סיפורים אישיים, המתארים איך ההקצנה הדתית שלו בנעוריו פגעה במשפחתיות ובכיבוד אב ואם; אירועים שעד היום צורבים את בשרו בצער, בושה וחרטה והוא מבין עד כמה הם זרים למסורת היהודית המקורית. היום הוא מטיף לחזרה למסורת, המנוגדת לקנאות ולקיצוניות הזו. "במידה רבה החרדיות והדתיות הלאומית הרבנית-אידיאולוגית מובילות, כל אחת בדרכה, לקרע אידיאולוגי עם הרוב החילוני בישראל. הראשונים רואים במדינה חטא והאחרונים רואים בה כלי ומכשיר להגשמתו של חלום אחר". פירון מאמין שבכוחה של היהדות המסורתית להציע סדר יום יהודי-ציוני-ממלכתי-ישראלי חדש. הוא מצביע גם על זרם בציבור החילוני המעמיק את השסע; זרם שוצף ההולך ומתגבר, שמעמיק את הקרע בין הישראליות ליהדות ומבקש להמעיט את מקומה של היהודיות במערכת החינוך ובמרחב הציבורי. מצד שני, הוא מעלה על נס זרם אחר בציבור החילוני, אף הוא הולך ומתגבר, הדוגל בהתחדשות יהודית ברוחה של מדינת ישראל, תוך ניהול מערכת יחסים פורה עם זרמי מחשבה אוניברסליים. "עולם ההתחדשות היהודית, ובכלל זה מפעל המכינות הקדם-צבאיות, מניח לפתחם של אזרחי ישראל הצעה חדשה לסדרי החיים".
פירון מנתח את השסע בין שמאל וימין. "אידיאולוגיית הימין לבדה ואידיאולוגיית השמאל לבדה קרסו אל תוכן, פנימה. יתרונן הפך לחסרונן. הן עוררו שנאה תהומית כלפי פנים וכלפי חוץ, הובילו להגדלת הקיטוב והפיצול, זיהמו את השיח החברתי ויצרו איום אמתי על לכידותן – ולפעמים אף על עצם קיומן". אולם הוא מזהיר שאסור שכישלון הימין והשמאל יובילו לריק רעיוני, לחלל ערכי, לפתרון שטחי, נוסח "קץ ההיסטוריה" אחרי התמוטטות הגוש הסובייטי, אלא להצמחת חלופה ממלכתית מסורתית, שתעניק תוכן ערכי, חברתי ותרבותי חדש לעם ישראל.
פירון מנתח את התהליכים העוברים על כל הזרמים בישראל, ומוכיח שכולם עוברים תהליך עמוק של עיצוב, גיבוש והגדרה. השאלה היא, האם התהליכים הללו יובילו להעמקת ההשתבללות של כל מגזר וההתרחקות בין המגזרים? בעיניו, זו עשויה להיות הזדמנות נדירה לחשיבה אחראית, המאפשרת יצירת מרקם חיים משותף בישראל. זו משימת דורנו. "להשלים את שיבת ציון ולהעניק תוכן עמוק, כזה המלכד לתוכו את הנעלה והטוב שבתרבויות ישראל לסוגיהן, כמו גם ערכים אוניברסליים שיש בכוחם להשפיע על עיצובה של ישראל כחברת מופת". בהתייחסו למגזרים הדתיים, מבטא הרב פירון עמדה נועזת, התובעת גם מן הדתיים התחדשות יהודית. "השיבה לארץ הייתה אמורה להנמיך את החומות, לפזר במידה ניכרת את החרדה מפני התבוללות ולאפשר רנסנס הלכתי". הוא מצטט את הרב חיים דוד הלוי שאמר: "כל הצמוד להלכה הכתובה על ידי פוסקי הדורות שעברו, הרי הוא בבחינת 'קראי' של ההלכה, הנצמד לאות הכתובה ובוחל בתורה שבעל-פה".
בה' באייר תש"ח, מזכיר פירון, קמה מדינת ישראל. העם היהודי קיבל הזדמנות לחדש את עצמאותו, לכונן את מורשתו, לעצב את עתידו. מדינת ישראל נועדה להיות "לא רק בית, מקום מפלט, לעם נרדף, כי אם מדינה המהווה מופת בערכיה. לא רק ארץ גורל, שתכליתה הצלת יהודי העולם, כי אם ארץ חזון וייעוד". לטענתו, טעו אלה שנטלו על עצמם את ההכרעה להחליט אלו חפצים ייכנסו אל הבית החדש ואלו יוותרו מחוצה לו. הם התעלמו, לטענתו, משאלות זהות רחבות, שנדחקו לקרן זווית אם בשל האיום הקיומי ואם בגלל אתגר הקליטה והקשיים הארגוניים והכלכליים שהיו כרוכים בתהליך הקמת המדינה. על ההתעלמות הזאת אנו משלמים מחיר כבד, שמאיים היום על עתיד המדינה. כאן נעוץ התיקון הדרוש למדינה. הוא מתריע מפני ייאוש ורפיון, חולשה ושחיקה של אמון במדינה. הוא מציע "עוז לצמיחה והתחדשות. עם מונע מכוחו של סיפור. מערכות חקיקה, הסדרים ופשרות אינם כלים למימושו של חזון מעורר תקווה והשראה".
לשם כך, יש לעצב מחדש מרכז ישראלי. "המרכז הישראלי אינו נקודת המרכז בין שני קצוות, אלא אבן הראשה הממזגת של תפיסת סותרות. המרכז הישראלי אינו פשרה, אלא חזרה לנקודת המוצא. כמו המסורתיות, שנתפסה כפשרה בין אמונה לחילון בשעה שאינה אלא הבסיס הקיומי שלנו; כמו הממלכתיות שנתפסה כניסיון לקדש את החיים הישראליים באמצעות הסכמה על כללי משחק מעורפלים, בעוד שאין היא אלא נקודת הפתיחה של חיינו המשותפים, כך המרכז הישראלי אינו אלא הבסיס ליצירתם של חיים ישראליים שלמים… הגיע זמן אחווה… גיבוש האחווה תלוי בעיגונן של שתי תפיסות עולם מהותיות, שני כלים מרכזיים, שיסייעו לעיגונה וליישומה: הממלכתיות והמסורתיות".
האחווה שאליה חותר פירון, מבוססת על סינרגיה בין הזרמים בחברה הישראלית והכרה בתרומתו הייחודית של כל זרם, תוך העצמת הטוב שבכל זרם ליצירת הטוב המשותף.
כאמור, גם נקודת המוצא של שביט היא הממלכתיות הבן-גוריונית, שעיצבה את הדרך שבה צעדה ישראל בעשורים הראשונים של קיומה, וגם הוא, לצד הערצתו לבן גוריון ולדרכו, מוצא בה את זרעי הפורענות של התפוררותה. הוא מבטא גאווה עצומה במדינת ישראל ובנס הישראלי, שהוא סיפור הצלחה נדיר, אך לטענתו, משהו השתבש. הוא רואה בהתרופפות חישוקי הממלכתיות והמרתם בכוחות צנטריפוגליים הרסניים איום קיומי על המדינה. "ישראל שסועה, פצועה, כואבת ומדממת. היא איבדה את דרכה. לא יהיה בית רביעי לעם ישראל, הוא מזהיר. "מדינת ישראל היא ההזדמנות האחרונה של העם היהודי", הוא קובע בדאגה. בספרו הוא מציע חזון ממלכתי להצלת המדינה.
הפרקים שבהם הוא מתאר את הנס הישראלי, ממלאים את הקורא בגאווה על הסיפור הישראלי שהוא באמת הצלחה אדירה ונדירה. אך הצנטריפוגה הישראלית, שמאיימת עלינו יותר מהצנטריפוגה הגרעינית של איראן, היא אותם כוחות הרס הקורעים את העם ומעמיקים את השסע. הוא מציג שמונה מרידות שונות, שלכל אחת יש הצדקה, וכל אחת תרמה תרומה גדולה ואת כל אחת הוא מציג מתוך אמפתיה גדולה: המזרחית, הדתית-לאומית, החרדית, הערבית, הליברלית, הניאו-ליברלית, רודפת השלום ודוברת הרוסית. לכל מרד הוא מקדיש דיון נרחב, הוא מסביר מהיכן הוא צמח, מה הניע אותו ובמה הוא תרם. אולם המרידות הללו "גרמו לכך שבמדינה התרחש תהליך צנטריפוגלי. במקום שהכוחות השונים בחברה הישראלית יחתרו להיפגש במרכז משותף, הם כמו התקוממו נגד המרכז שחדל להתקיים והצטופפו בדפנות המרוחקים ממנו". זאת הסכנה הגדולה אשר נשקפת לישראל בעשור השמיני לקיומה, יותר מהאיום האיראני, הפלשתינאי וכל איום אחר. "הצנטריפוגה הישראלית, ההתפוררות של ישראל הפוליטית, הפילוג של העם לשבטים, ההיחלשות של המדינה ומלחמת האזרחים התודעתית – כל אלה גורמים לכך שהסכנה שראה בן גוריון לנגד עיניו [כשעיצב את הממלכתיות א.ה.] הופכת לסכנה ממשית".
שתי השגיאות הגדולות של בן-גוריון, לטענת שביט, הן האימוץ של שיטת בחירות כושלת ומכשילה וההחלטה לא לנסח חוקה. יש לציין, שבן-גוריון דווקא סלד משיטת הבחירות הישראלית והציע שיטת בחירות אזורית-רובנית ואף נלחם על כך לאורך שנים, אלא שעמדתו לא התקבלה. בנושא החוקה, עמדתו של פירון מנוגדת לחלוטין לזו של שביט. "רבים סבורים", כותב פירון, "כי ישראל זקוקה לחוקה, לחוקי יסוד. אני סבור כי חוקי יסוד בשלב זה הם סכנה; שחוקה יכולה להוביל לפירוקה של החברה הישראלית או למיסודה של חוקה כזו, שהיקף הפשרות וההסכמות הנדרשות להעברתה יהפכו אותה לרזה, מצומצמת וחסרת משמעות". שביט, לעומתו, רואה בהעדר חוקה את אחד הגורמים המרכזיים לצנטריפוגה הישראלית ובעיצוב חוקה הוא רואה תיקון גדול.
הדיסוננס בין הפרקים, בספרו של שביט, המתארים את החיוניות הישראלית, את ההצלחה הכבירה של הישראליות, את הנס הישראלי המופלא לבין הפרקים המתארים את הניוון של החברה הישראלית, מעוררים תמיהה. האמנם יתכן פער כה גדול בין הגילויים השונים של הישראליות? שביט מודע לפער הזה והוא מתייחס אליו. "… הניגוד חד. בעוד שהגוף הפוליטי הלך והתנוון בעשורים הראשונים של המאה ה-21, הגוף הכלכלי חברתי תרבותי שגשג. העושר האנושי והחוויה האנושית התעצמו. הילודה, החדשנות, השירות, הבריאות, ההשכלה, ההתנדבות והיצירתיות נעו בכיוון ההפוך לכיוון שבו נעו הממשלה, הממסד והמערכת המפלגתית. ישראל האמתית כמו החליטה שהיא לא תיכנע לגחמותיה ולתחלואיה של ישראל הפוליטית, היא יצרה עולם מקביל של פריחה אנושית מפעימה, מרחיבת לב". אלא, שלטענתו, הדיסוננס הזה לא יוכל להחזיק מעמד לאורך זמן, והוא עלול להביא לקריסה.
ישראל הפוליטית נמצאת במשבר עמוק. "היא מופע מביש של פלגנות, שיסוי, הסתה ומלחמת שבטים. למרות כל האתגרים שבפניהם המדינה ניצבת – המערכת הפוליטית שלה לא מתמודדת איתם באופן שיטתי ומקיף. על פי רוב, היא נוטה להיות רדודה, שטחית ופופוליסטית. אין בה ענייניות ואין בה רצינות. אין לה מיקוד ואין לה תכנון. היא מתנהלת באופן כאוטי. היא משרתת אינטרסים אישיים, מגזריים ושבטיים – במקום לשרת את הטוב הכללי. לא נותר בה דבר וחצי דבר מהחזון של ממלכתיות".
אולם אם ישראל "האמתית", הלא פוליטית, היא סיפור הצלחה גדול כל כך, מדוע ההצלחה לא תמשך על אף הכשל של ישראל הפוליטית? "עוצמתה הבלתי רגילה של ישראל האמתית אפשרה לה לשאת על גבה את חולשתה של ישראל הפוליטית במשך שנים רבות. אבל האנומליה הזאת לא תאריך ימים. כבר כעת היא לא מאפשרת קבלה של החלטות אסטרטגיות גדולות, התמודדות עם אתגרים מרכזיים והשקה של מפעלים לאומיים חיוניים. על כן, המדינה היהודית-דמוקרטית חיה את ההווה המסעיר שלה מבלי להיערך לעתיד. חמור מכך: היא חיה את ההווה המענג שלה תוך משכון של העתיד… כך, שלמרות הקסם המסוים שיש בחיים העשירים שהישראלים הצמיחו מחוץ לפוליטיקה והרחק מהממשלה – הקסם הזה הוא קסם מתעתע. וקסם מסוכן. כל ישראלי וכל ישראלית אשר עיניהם בראשם אמורים להבין שמצבה הנוכחי של ישראל הפוליטית מסכן את מדינת היהודים. וכי הגיעה השעה לשאוב מישראל האמתית את האנרגיות העצומות שלה ואת היכולות העצומות שלה ולהשקיע אותן בבניה מחדש ובתיקון ישראל הפוליטית".
שביט מציע אתגר קונסטרוקטיבי; חזון ממלכתי של "משבטים לעם", בדומה לחזון הבן-גוריוני, אך בהתייחס לאתגרים של ימינו. הממלכתיות החדשה תהווה "את המבנה האדריכלי של ישראל במאה ה-21. ואשר תציע מודל ישראלי חדש. ואשר תתמודד באופן כולל ועמוק עם האתגר הקיומי הטובע במצב הישראלי. אבל תעשה את כל זאת בדרך שונה לחלוטין מהדרך שבה עשה זאת בן-גוריון".
שביט עומד על מהות הממלכתיות, השונה מכפי שהיא מצטיירת בשיח הישראלי העכשווי. "בשנים האחרונות המונח ממלכתיות נתפש כמונח של נימוסים והליכות. של כוונות טובות, אזרחות טובה ואופן התנהלות מהוגן. אבל האמת היא שהמושג של הממלכתיות הוא מושג עמוק מאוד. הוא שכונן את ישראל וייצב אותה… על הממלכתיות החדשה יהיה לכבד כל שבט, כל מיעוט וכל יחיד. ולא למחוץ זהויות קודמות אלא להעצים אותן. ולא לשחוק חירויות, אלא לחגוג את העובדה שהחברה הישראלית היא חברה חופשית רבגונית וססגונית. ולהוקיר את המסורת. ולמנף את העוצמות הגלומות בישראל האמתית. ובכך לגבש ליבה ערכית ישראלית ולהציע סיפור משמעות ישראלי… מתוך הבנה שכולנו כאן שווים, עלינו לשאוף ולהפוך את ישראל לקהילה של קהילות. ועלינו לאפשר לכל קהילה לממש את ערכיה, את אורחות חייה ואת תרבותה ובה בעת היא קשובה לקהילות האחרות, לומדת אותן ומוקירה אותן".
****
הצגתי, על קצה המזלג, רעיונות עמוקים, של שני הוגים חשובים, בשני ספרים שעשויים להיות מסד לשיח ישראלי חדש, שנועד לבנות מחדש מרכז ישראלי המבוסס על שיקום הציונות הממלכתית.
ראש ממשלת ישראל עומד בראש מפלגה ששמה מבטא וקטור צנטריפוגלי, "ימינה", כאילו מה שחסר לנו הוא וקטורים החוצה – לשמאל או לימין. אני מקווה שהממשלה שהוא עומד בראשה, שיש בה ביטוי למגוון דעות רחב, לא תסתפק בדבק שהקים אותה על דרך השלילה – הרצון לשחרר את ישראל מהביביזם, ולא רק ב"לשרת את האזרחים", אלא תשכיל לעצב חזון ציוני ממלכתי חדש, שיביא להתחדשות הנעורים הציוניים של ישראל.
אסיים בדברים שכתב ארי שביט על דש ספרו: "מדינת ישראל היא נס. כנגד כל הסיכויים היא הייתה למעצמה רבת עוצמה. אבל כעת נשקף לה איום פנימי חמור. כדי להבטיח את עתידה של המדינה היהודית-דמוקרטית, עלינו לאחות את השסעים ולכונן ממלכתיות חדשה. עלינו לתת קול לרוב הישראלי וללכד את החברה סביב הציונות של המאה העשרים ואחת… הגיעה שעת תיקון".
פירון, הרב שי; ישראל השלישית – בין ממלכתיות למסורתיות. קווי יסוד להתחדשות ישראלית, סדרת בית יוצר ישראלי, הוצאת ידיעות אחרונות * ספרי חמד, ישראל, 2021. 229 עמ'.
שביט, ארי; בית שלישי – מעם לשבטים לעם, סדרת בית יוצר ישראלי, הוצאת ידיעות אחרונות * ספרי חמד, ישראל, 2021. 221 עמ'.
* על מה ההתרגשות – כל ממשלה נורמלית, עניינית, שטובת המדינה לנגד עיניה, מעבירה תקציב. זה ממש עניין טריוויאלי. מה מיוחד בכך? מה ההתרגשות?
על כך בדיוק ההתרגשות.
* מדינה מתוקנת – ראשי רשויות מקומיות שנבחרו לראשונה בבחירות 2018, אינם יודעים מה זה לעבוד עם תקציב מדינה, שיאפשר להם סוף סוף לקדם את הרשויות שלהם, לפתח את היישובים שלהם ולא רק לתחזק את הקיים. פתאום הם ילמדו שיש דבר כזה מדינה מתוקנת.
* התקציב והאופוזיציה – תקציב המדינה הוא תכנית העבודה של הממשלה. אישור התקציב הוא אישור תכנית העבודה של הממשלה. דחיית התקציב היא דחיית תכנית העבודה של הממשלה. אם התקציב אינו עובר, הממשלה אינה יכולה לפעול ולתפקד. לכן, הצבעה על התקציב היא הצבעה על אמון הכנסת בממשלה.
האופוזיציה, כל אופוזיציה לכל ממשלה, מצביעה נגד התקציב. רצוי היה שבקריאה השניה ההצבעה של האופוזיציה תהיה עניינית, כלומר בעד סעיפים שהיא תומכת בהם. אבל זה לא קורה, לא היום ולא בעבר. מכל מקום, תפקידה של האופוזיציה הוא להתנגד לתקציב, כיוון שאם היא תומכת בו, היא כאילו טוענת שאין היא אלטרנטיבה לשלטון. כיוון שאף תקציב אינו מושלם, תמיד תהיה לכל אופוזיציה ביקורת על התקציב; על מה שיש בו ועל מה שאין בו. הטחת הביקורת הזאת היא שירות חשוב של האופוזיציה לציבור ותרומה לדמוקרטיה.
מה ההבדל בין ההתנגדות של האופוזיציה הביביסטית להתנגדות של אופוזיציה נורמטיבית? ההסתה ("תקציב עם דם על הידיים") והשקרים ("כספים למחבלים"). ובעוד הח"כים שמדקלמים את השקרים הללו יודעים שהם משקרים, ציבור המאמינים של פולחן האישיות מתייחסים לשקרים כאל עובדות ומאמינים בהם באמת.
* בית ספר לדמגוגיה – ח"כ שחאדה, יו"ר בל"ד, תקף את התקציב כתקציב מפלה: "זה תקציב של כ-600 מיליארד שקלים, כאשר אחוז אחד ממנו, אולי – ובתנאים מסוימים, יועבר לחברה הערבית".
דבריו הם בית ספר לדמגוגיה. נכון, 1% מהתקציב הולכים באופן ייעודי לקידום המגזר הערבי, וזה סכום גדול. אבל מה הם 99% האחרים? בריאות, חינוך, רווחה, שיכון, ביטחון פנים, דתות, משפטים וכו' – כל אלה משרתים ומקדמים רק את הרוב היהודי ולא את המיעוט הערבי? והדבר נכון גם בביטחון. הגנת המדינה היא על כל האזרחים, גם הערבים. ראינו הן במלחמת לבנון השניה והן ב"שומר החומות" שהרקטות שנורות עלינו אינן מבחינות בין יהודים לערבים.
* עוד תאוריה הזויה – לעתים אני קורא דברים ומשתומם, ותמה האם הכותב באמת מאמין למה שהוא כותב, או שהשנאה והפוזיציה דוחפות אותו לכתוב תאוריות הזויות, מתוך ידיעה שהן הזויות? אני לא יודע איזו משתי האפשרויות גרועה יותר.
הנה, למשל, רשומה ארוכה, מפורטת, מנומקת, רהוטה, שקראתי השבוע, המסבירה שהמס על הכלים החד-פעמיים נועדה למטרה אחת בלבד – לפגוע כלכלית במשפחות החרדיות. כלומר, לא שזו תוצאה נלווית של הצעד, לא שהממשלה ערלת הלב הזאת התעלמה מהמצוקה הזאת ודבקה בהצעה למרות הפגיעה בחרדים, אלא שמדובר בזדון, במזימה, בתכנית שנבנתה מראש. על פי אותה תאוריה, אין שום משמעות סביבתית להפסקת השימוש בכלים חד-פעמיים, זה רק תירוץ שנועד לפגוע בחרדים, מושאי השנאה של שר האוצר ושל הממשלה. אגב, הכותב נעדר מינימום של מודעות עצמית כאשר הוא מדבר על… שנאה.
ואני רוצה לשאול – כבר שנים רבות, לבטח למעלה מעשור, כל הגורמים הסביבתיים, בארץ ובעולם, מטיפים לצמצום עד הפסקה של השימוש בכלים חד-פעמיים. ויותר ויותר גורמים וארגונים חדלו להשתמש בהם. אני יכול להעיד על כך ממקור ראשון. באורטל למשל, במערכת החינוך, עוד כשהילדים שלי היו במערכת, הופסק השימוש בכלים חד-פעמיים. לאחר מכן גם במשרדי הקיבוץ, באירועי התרבות, במועדון. לא תמיד אנו עומדים בכך. הקורונה בהחלט החזירה קצת את השימוש בחד-פעמי. אבל יש מאמץ רב לעמוד בכך והשימוש בחד-פעמי ירד פלאים. גם המועצה האזורית גולן הפסיקה את השימוש בכלים חד-פעמיים לפני כשלוש שנים. כך גם במקום העבודה שלי – מכון שמיר למחקר. אני בטוח שכל אחד מהקוראים יוכל להעיד על כך ממעגלים שונים שהוא שייך אליהם. האם כל זה נעשה, כדי ליצור תירוץ לממשלה עתידית כדי שתוכל לפגוע בחרדים?
לעתים אני באמת מנסה להבין את נפשם המסוכסכת של האנשים הרדופים שרואים מזימה בכל דבר סביבם.
לגופו של עניין, אני תומך במס על הכלים החד-פעמיים, שיסייע למניעת זיהום ולצמצום משמעותי בשימוש הסיטונאי בחומרים הבלתי מתכלים הללו. ולגבי המגזרים שבשל העדר מודעות סביבתית השימוש בכלים חד-פעמיים נפוץ בקרבם – מן הראוי לפעול בתוכם בדרכי חינוך והסברה להגברת המודעות. אבל נוח יותר להסית אותם בטענה שממשלת השמד האנטי-יהודית רודפת אותם, ושהשלב הבא יהיה איסור על ברית מילה.
* החברתית – ניסיתי לדמיין את דוד לוי עולב בעובדת הכנסת, משתלח בה ומביא אותה לידי דמעות. גם בדמיון הכי פרוע שלי, איני יכול לדמיין זאת.
זה ההבדל בין מנהיג חברתי ל"חברתית".
* בשרות טייקוני הרשתות – בנאומו בישיבת סיעת ישראל ביתנו, הגדיר שר האוצר ליברמן את היעדים המרכזיים של הממשלה. אחד מהם, כמדומני אפילו הראשון שבהם, היה מאבק ביוקר המחיה ופעולה למען הורדת המחירים.
אין דבר המנוגד ליעד הזה יותר מאשר היוזמה האנטי-צרכנית של שרת הכלכלה אורנה ברביבאי לבטל את חובת סימון מחירי המוצרים על המדפים. זהו צעד אנטי-חברתי, כניעה לאינטרסים של טייקוני רשתות השיווק, שבנושא הזה הוא מנוגד לאינטרס הציבורי.
נדירים המקרים שבהם אני מסכים עם נחמיה שטרסלר, אך הוא פרסם מאמר מצוין שבו תיאר את תרומת סימון המחירים לירידת מחירים או לבלימת עלייתם, מאז נחקק החוק. שטרסלר סיפר שכאשר בנט היה שר הכלכלה, הוא עמד איתן מול הלחצים של רשתות השיווק ודחה את דרישתם לבטל את החוק. אני מקווה מאוד שבנט ידבק בדרכו ושהממשלה תיירט את ההצעה, ושהיא כלל לא תגיע כהצעת חוק לכנסת. אחד הבסיסים של ממלכתיות הוא העדפת האינטרס הציבורי על אינטרס פרטי של בעלי כוח.
* וולגריות – לא אהבתי את צילום הסלפי הקבוצתי של הקואליציה, לאחר ההצבעה על התקציב. זה ילדותי, וולגרי, לא מכובד ולא מכבד את הכנסת. זה אורן חזניזציה של הפוליטיקה הישראלית.
* נכס לאומי או שטיבל חרדי – ושוב חילול קדושת הכותל המערבי – פורעים חרדים מנסים באלימות למנוע מיהודיות להתפלל את תפילת ראש חודש כסלו בשריד בית מקדשנו.
שיתוף הפעולה המוצלח והיפה ביותר שהיה בין נתניהו לבנט, היה פשרת מתווה הכותל, שקבלתו הייתה ההישג הציוני הגדול של ממשלות נתניהו. להישג הזה הובילו בעיקר ארבעה אישים – ראש הממשלה נתניהו, שר התפוצות בנט, יו"ר הסוכנות היהודית שרנסקי ומזכיר הממשלה מנדלבליט. לאחר מכן נתניהו נכנע ללחץ אנטי ציוני של העסקנים החרדים ולא קיים את ההחלטה. אולם ההחלטה שרירה וקיימת ועל הממשלה הנוכחית לבצע אותה. על בנט להוביל את ההחלטה ואני מצפה מנתניהו כראש האופוזיציה לגלות אחריות לאומית ולתמוך בה (ולא לשתף ציוצים של העסקן החרדי דרעי שקורא לחלל את הקודש ולמנוע את התפילה בו). הנשיא הרצוג התערב והביא לפשרה שהח"כים משני הצדדים לא יבואו בראש חודש כסלו לכותל. מן הראוי שייכנס לעובי הקורה ויוביל את המהלך הציוני של מימוש פשרת מתווה הכותל.
בחוק הלאום, אחד מחוקי היסוד החשובים ביותר שקיבלה הכנסת, נאמר שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. היא לא מדינת מגזר של הזרם החרדי. על ישראל, כמדינה ציונית, לשחרר מחדש את הכותל כדי להבטיח שיהיה נכס לאומי ולא שטיבל חרדי.
* נשים אורתודוכסיות ברבנות – שר הדתות המצוין מתן כהנא מוביל רפורמות משמעותיות לחיזוק זהותה היהודית של מדינת ישראל. כאשר אנחנו שומעים את עסקני החרדים דרעי, גפני ושות' ותועמלנים ריקים כמו קרעי מייללים וצווחים על "ממשלה אנטי-יהודית", זה סימן טוב. סימן של הליכה בדרך הנכונה, של שחרור היהדות מהשליטה המגזרית החרדית.
אחת הרפורמות החשובות שמוביל השר היא הכרה ברבניות אורתודוכסיות. אין הכוונה לרבות מן הזרם המסורתי (קונסרבטיבי) או המתקדם (רפורמי) אלא בנשים אורתודוכסיות לעילא ולעילא. אין המדובר ברבנית במובן של אשתו של הרב, אלא בתלמידות חכמים, גדולות בתורה, מורות הלכה, ומנהיגות רוחניות, שיש להן כל הכישורים וכל הידע הנדרש להיות רב בישראל, זולת הפגם הגנטי הנורא שהן נשים, ר"ל. כיוון שמדובר בנשים אורתודוכסיות, שמקבלות על עצמן את השולחן ערוך כמות שהוא, הן מקבלות על עצמן את האפליה המגדרית המובנית בהלכה עצמה, כמו שהאישה אינה נספרת למניין ואינה יכולה להוביל את רוב התפילות. אבל אין שום איסור בהלכה לכך שאישה תכהן כרב. זו סתם שמרנות. ואת מה שההלכה אינה אוסרת, הן אינן מוכנות להמשיך ולקבל בהכנעה.
המהפכה הפמיניסטית בציבור הדתי-לאומי בעשרות השנים האחרונות, כמו גם בנאו-אורתודוכסיה ביהדות ארה"ב, היא אדירה, מהירה יותר מקצב המהפכה הפמיניסטית בחילוניות המערבית והישראלית. רק לפני כארבעים שנה היה צריך להילחם ולגשת לבג"ץ כדי שאישה תוכל להיות חברה במועצה דתית. רק לפני כארבעים שנה היו מי שנלחמו בתופעה החדשה של נשים הלומדות גמרא. היום הציבור הדתי לאומי ברובו הגדול אוהד מאוד את המגמה ושותף לה. כבר יש נשים אורתודוכסיות שמכהנות למעשה כרב לכל דבר, אם כי עדין בהגדרות מכובסות כמו "ראש קהילה" באפרת או "המנהיגה הרוחנית" של אוניברסיטת בר-אילן. אך הכיוון ברור ואת המהלך הזה אי אפשר להפסיק. הקולות השמרניים המתנגדים לכך, גם בקרב חלק מן החרד"לים, מייצגים מלחמת מאסף, שלכל היותר תעכב את המגמה, בדומה לרבנים היוצאים עדין נגד שירות בנות דתיות לצה"ל, מה שאינו עוצר את המספר ההולך וגדל של בנות דתיות המתנדבות לשירות בצה"ל, כולל שירות קרבי, ודווקא מבין הרציניות ביותר גם במובן הדתי. המגמה עצמה – בלתי הפיכה.
הרפורמה שמוביל השר כהנא היא הסמכת נשים לרבניות במסגרת משרד הדתות, עם בחינות זהות לבחינות לרבנים ברבנות הראשית, ואת ההסמכה נותנים רבנים אורתודוכסיים מוכרים ומוערכים בציונות הדתית. עם זאת, כיוון שהרבנות הראשית אינה מכירה בהן, הן לא תוכלנה לכהן בתפקידים כמו רב עיר, שהם מטעם הרבנות. העמותה המייצגת את הרבניות, עתים, אינה מסתפקת בכך ועתרה בעניין לבג"ץ. חבל, איני חושב שבג"ץ צריך להתערב בסוגיות דתיות וחברתיות. יש לברך על כל התקדמות, ולא לצפות למהפכה טוטלית מיידית שבאה מלמעלה באמצעות בג"ץ. תהליך חברתי פנימי, מלמטה למעלה, הרבה יותר נכון, אמתי ואפקטיבי. אלמלא המהלכים החברתיים שקרו בעשרות השנים האחרונות, לא היינו מגיעים למצב שמאפשר היום לשר הדתות לקדם פריצת דרך כזו.
המהפכה החשובה ביותר, בעיניי, שהשר כהנא מקדם, היא מהלך גדול לשינוי פני הרבנות הראשית, הנשלטת בידי החרדים והחזרתה לידיים ציוניות, של רבנים דתיים לאומיים. למה בעיניי המהלך הזה חשוב יותר מהרפורמות האחרות? כי המכשול הגדול ביותר היום אינו נעוץ בחוקים או במדיניות ממשלתית, אלא בהרכב החרדי של הרבנות, שהיא היום המכשול הגדול ביותר בפני הגיור, בפני הרפורמה בכשרות ועוד. יש לציין, שמי שהיה שותף להשתלטות החרדית על הרבנות היו הפוליטיקאים של השמאל הישראלי, ששיתפו פעולה עם החרדים נגד הציונות הדתית, בשל המחלוקת האידיאולוגית בנושא ההתנחלות. לאחר מכן, הליכוד הצטרף למגמה בשל הברית העסקנית בין נתניהו לחרדים. יש לקוות שבממשלה הראשונה בתולדות המדינה, שעומד בראשה מנהיג דתי-לאומי, עם שר דתות דתי-לאומי נמרץ ומהפכן, יתחולל השינוי המבורך.
אני מייחל ליום שבו הרבנות הראשית של ישראל תכלול בתוכה רבנים משלושת הזרמים הגדולים ביהדות, אך אני יודע שהיום הדור אינו כשר לכך ויש צורך בשנים רבות של הכשרת הלבבות. אבל עצם שחרור הרבנות מדי החרדים והחזרתה לציונות, היא מהלך היסטורי, גדול וחשוב מאוד.
אני ממליץ על כתבה בנושא הרבניות האורתודוכסיות של חן ארצי סרור, במוסף השבת של "ידיעות אחרונות". את הרבנית דבורה עברון, המנהיגה הרוחנית של אוניברסיטת בר-אילן, שהתראיינה לכתבה ותמונתה מופיעה בה, אני מכיר מן הימים שניהלתי את מרכז "יובלים" לתרבות וזהות יהודית פלורליסטית בגליל. במסגרת המרכז פעל בית המדרש "ניגון נשים". דבורה עברון ליוותה אותו מטעם המדרשה באורנים. בינתיים היא הוכשרה לרבנות והוסמכה בידי גדולי הרבנים וביניהם הרב קנוהל ז"ל והרב מלמד מישיבת הר ברכה. בראיון קודם לחן ארצי סרור, לספרה "הדתיות החדשות", לאחר הסמכתה לרבנות, שאלה אותה המראיינת למה היא נכנסה לתהליך כל כך ארוך וקשה, אם ממילא אין הכרה בידע שלה. תשובתה הייתה נפלאה: "אני רוצה להיות חלק מתהליכים שיישארו לאורך שנים, ברור לי שאת חלקם אפילו לא אראה בימי חיי, אני חוליה בשרשרת הדורות ולכן השאלה 'מה יהיה בסוף' לא רלוונטית עבורי כי מדובר בתהליך שנמדד בשעון של הנצח".
* הכשל של המשלחת הישראלית – שעה שכל מנהיגי העולם התכנסו לדיון בעתיד כדור הארץ ועתיד האנושות, הם כשלו במבחן האנושיות הבסיסי ביותר – הנגישות, המאפשרת לכל אדם ובעיקר לחלש, לנכה ולחולה, להיות חלק מן ההוויה החברתית והציבורית.
לעתים קל לנו להרחיק עדותנו לגלובלי ולעתידי. קל הרבה יותר מאשר תשומת הלב לחלש שבתוכנו. כמו אלה שמדברים גבוהה גבוהה על שלום עולמי ועל צדק לפלשתינאים בלה בלה בלה אך אינם רואים את השכן שלהם.
ההתנצלות של ראש ממשלת בריטניה בוריס ג'ונסון בפני השרה קארין אלהרר הייתה מחווה יפה ומרגשת. אך אני חייב להודות שהיה לא מעט צדק גם בטענתו של אחד הדוברים הבריטיים, שהאשים את ישראל בכך שלא יידעה את המארגנים בצרכיה של אלהרר. נכון, המארגנים היו צריכים מלכתחילה לחשוב על צורכי הנגישות. אבל אלהרר היא חלק מן המשלחת הישראלית, ומן הראוי היה שהמשלחת הישראלית תעשה את המוטל עליה כדי להבטיח את צרכי הנגישות של קארין אלהרר. המשלחת לא נהגה כך, ובכך היא כשלה. המחווה של ראש הממשלה, שלקח את אלהרר אתו לפגישה עם ג'ונסון הייתה נאה. אך כפי שג'ונסון, המארח, ראה לנכון להתנצל בפני אלהרר (למרות שברור שהוא אישית אינו אשם בפשלה), כך ראוי היה שגם בנט, ראש המשלחת הישראלית, יתנצל בפניה.
* נתניהו ראוי לשבח – כאשר נתניהו ראוי לשבח, אני תמיד שמח לשבח אותו.
הוא ראוי לברכה על החלטתו המוצדקת, בהיותו ראש הממשלה, על הקמת עיר בדואית בנגב, שאושררה השבוע בידי הממשלה הנוכחית. אני שמח שהממשלה אינה ממשלת "שינוי לשם שינוי", אלא היא עניינית ומממשת את הדברים הטובים של הממשלה הקודמת (כך היה גם בפגישתו של בנט עם ראש ממשלת הודו, בה הוא שיבח את פריצת הדרך של קודמו ביחסים בין ישראל להודו).
הקמת העיר הבדואית היא הפתרון הראוי לבעיית "הפזורה הבדואית" – ההתפשטות הבלתי חוקית של הבדואים על כל שטחי הנגב, בשנות אובדן הריבונות הישראלית.
* י"א הנקודות – פעמים אחדות שיבחתי בשבועות האחרונים את הממשלה על התכנית הנרקמת להקמת עשרה יישובים יהודיים חדשים בנגב.
מסתבר שטעיתי. לא מדובר בעשרה יישובים אלא ב-11 יישובים.
ויש בכך מן הסמליות – חזרה אל י"א הנקודות, 11 יישובי חומה ומגדל שהוקמו במוצאי יום הכיפורים תש"ז, ושבזכותן נכלל הנגב בשטח מדינת ישראל.
בשנים האחרונות התערערה הריבונות הישראלית בנגב. מפעל ההתיישבות הציונית החדש בנגב הוא אחת התשובות המרכזיות לבעיה. ההתיישבות היא כלי מרכזי במימוש הריבונות.
למרבה הצער, מרב מיכאלי, יו"ר מפלגת העבודה, הביעה התנגדות למהלך. אם מפלגת העבודה מתנגדת להתיישבות בנגב, אפשר לחתום על תעודת הפטירה של תנועת העבודה.
* שמענו אותה – זה לא נכון שמרב מיכאלי מתנגדת להתיישבות בנגב.
היא מתנגדת רק להתיישבות יהודית בנגב.
התשובה של איילת שקד הייתה קולעת: "שמעתי אותך".
מזל שבן גוריון לא שמע אותה.
* סדר עדיפויות – אני מעדיף ממשלה שמרב מיכאלי שותפה בה שמיישבת את הנגב על ממשלה שמרב מיכאלי לא שותפה בה שאיבדה את הריבונות הישראלית על הנגב.
* הציונות המעשית והבניה בירושלים – נדב שרגאי מדווח ב"ישראל היום" על מחלוקת גדולה ומרה בין ישראל לארה"ב, שמתנהלת בינתיים מאחורי הקלעים, בסוגיית הבניה בירושלים. ממשלת ישראל דוחפת תנופת בניה אדירה בירושלים, כולל 9,000 יח"ד בעטרות שבצפון מזרח ירושלים. "היא מקדמת מאוד את התכנית שבנימין ונתניהו וקודמיו הקפיאו בכל שנות שלטונם", מסביר שרגאי, ומדווח ש"מאחורי המהלך עומדים שר השיכון זאב אלקין, שרת הפנים איילת שקד ושר המשפטים גדעון סער", ושראש הממשלה בנט ושר החוץ לפיד אף הם בתמונה. שרגאי מתאר את הבניה המתנהלת בפועל בגבעת המטוס, שבה ייבנו בשני שלבים 2,600 יח"ד. "גם פה", מסביר שרגאי, "נתניהו עיכב שנים רבות ונכנע ללחץ הבינלאומי". התכנית החשובה ביותר שהממשלה מקדמת, שעליה מתנהל מאבק מראשית שנות ה-90, היא תכנית הבניה הגדולה באי-1 שנועדה ליצור רצף טריטוריאלי בין ירושלים למעלה אדומים ולמנוע ניתוק של מעלה אדומים.
האם הפעם תעמוד הממשלה על שלה, או תיכנע, כמו קודמותיה, ללחץ אמריקאי? ימים יגידו. שרגאי מספר, שארה"ב קשרה בין המחלוקת על הבניה למחלוקת על הקונסוליה בירושלים. כידוע, ממשלת ישראל מסרבת בתוקף ובצדק רב לאפשר פתיחת קונסוליה בירושלים המיועדת לפלשתינאים. כותב שרגאי: "העמדה הישראלית נגד פתיחת קונסוליה לפלשתינאים בירושלים הביאה את האמריקאים ספק לרמוז, ספק לומר במפורש, שאם אין קונסוליה גם בניה לא תהיה, לא רק בעטרות, אלא גם בגבעת המטוס". אסור לישראל להסכים לפתיחת הקונסוליה, ואני לא מאמין שהסכמה ישראלית לפתיחתה תביא לתמיכה אמריקאית במפעל הבניה הגדול. אולם תיאורטית אני מסכים עם שרגאי, שאם תמורת הסכמה של ישראל לפתיחת הקונסוליה ארה"ב תתמוך ארה"ב במפעלי הבניה – הבניה קודמת. זאת הציונות המעשית. או בלשונו של שרגאי: "עם כל הכבוד לסמלים – הבניה והעובדות בשטחי חשובות יותר, וכדאי שנדע לבחור לעצמנו את המלחמות הנכונות והיותר משמעותיות".
* עובד אלילים – שלמה קרעי החצוף מכנה את הממשלה "אנטי ציונית ואנטי יהודית". מיהו הקרעי הזה שחושב שממנו נלמד ציונות ויהדות מהי? האם מאדם שמכפיף כל אינטרס לאומי וציוני לאינטרס פרטי של מושחת אחד נלמד מהי ציונות? האם מעובד אלילים בפולחן אישיות פגאני נלמד מהי יהדות?
פולחן האישיות הוא עבודה זרה. אין דבר נתעב ביהדות יותר מעבודה זרה. עבודה זרה היא אחת משלוש העבירות היחידות שעליהן נאמר "ייהרג ובל יעבור". אז עובד האלילים הזה ילמד אותנו מהי יהדות?
* עושר לשוני – כתב לי ביביסט מצוי: "מי שנגד ביבי הוא אדם רע ורשע שאלוהים יעניש אותו בגופו, שיהיה נכה ויסבול".
אז קודם כל, תודה על האיחולים והברכות. יפה שאתה חושב עליי.
אהבתי במיוחד את העושר הלשוני. פעם אחת הוא כתב "ביבי", פעם אחרת הוא כינה אותו "אלוהים".
יפה.
* בנות הגנון – שיח סוער ופרוע בין ח"כים ב"פגוש את העיתונות", וכשרשות הדיבור ניתנה לח"כ יוליה מלינובסקי מ"ישראל ביתנו" היא פנתה לרינה מצליח: "את רואה באיזה גנון אני נמצאת? אני יושבת ראש ועדה וצריכה כל הזמן לנהל גברים כאלה".
באמת?! מירי רגב… מאי גולן… גלית דיסטל אטבריאן… הן גברים?
* ברלה צא – הגיעה השעה שמנסור עבאס יפסיק להשתבלל, ויגלה את האמת וכל האמת, לפרטי הפרטים, על החיזור אחריו של נתניהו, על ההבטחות של נתניהו, על התחייבויותיו לבטל את חוק קמיניץ, למשל. עבאס מתנהג כמי שרוצה בכל דרך לא לשרוף את הגשרים עם נתניהו, וכך הוא מבליג על ההסתה והשקרים של נתניהו על הממשלה בתירוץ שהיא כוללת את יציר כפיו. אז קודם כל, אין לו מה לדאוג. אם תהיה לנתניהו אפשרות כזו, הוא לא יהסס לרגע להקים ממשלה עם רע"ם. ובכלל, כאיש ציבור על עבאס לגלות אחריות ולחשוף בפני הציבור את האמת.
* מנהיג המתפרעים – מפגיני ימין רדיקלי מתפרעים בכניסה לירושלים, חוסמים אותה, מיידים אבנים וחפצים בשוטרים. ומי מפגין אתם? כמובן, בן גביר.
* אווירת סוף קורס – האמירה של ד"ר שרון אלרעי פרייס, שאני מכבד ומעריך אותה מאוד, שכל הורה יחליט אם לחסן את ילדיו, היא אמירה חסרת משמעות ובעיקר נטולת מנהיגות.
היא חסרת משמעות, כיוון שאיש לא חשב לאכוף התחסנות כפי שעד כה לא הייתה התחסנות בכפיה. לא צריך את אלרעי פרייס כדי לומר את המובן מאליו. היא נטולת מנהיגות, כי אין בה קריאה להורים לחסן את הילדים, אין בה המלצה לחסן את הילדים. במקום שבו אין נקיטת עמדה – אין מנהיגות.
כך בדיוק היה כשניתן האישור לחיסון ילדים בגיל 12-16. גם אז היה זה בדעיכתו של הגל השלישי, והמסר היה שאפשר לחסן את הילדים, אבל בלי המלצה ובלי קריאה, ובלי מבצע ממלכתי של חיסון רבתי בבתי הספר, בשבועות שלפני היציאה לחופשת הקיץ. ואז בא הגל הרביעי ומיד כולם נזכרו והזדרזו לעודד התחסנות, לקרוא להורים לחסן את ילדיהם, ולהסביר עד כמה הדבר חשוב.
האם אנו חוזרים לאווירת סוף קורס? לא למדנו לקח מהאופוריה של דעיכת הגל הראשון והשלישי?
* כת – מה האחוז מבין המאמינים שכדור הארץ שטוח שהתחסנו נגד קורונה?
* תעשיה שהורגת מיליונים – פעיל בכת עוכרי המדע, מכחישי הקורונה וסרבני החיסונים, שמתעלק עליי לאחרונה, הסביר לי מהו מדע הרפואה: "מדע רפואה. תעשיה שהורגת מיליונים כל שנה. משחדת מדענים. קונה מחקרים ודנה למוות כל מי שלא משתלם לה כלכלית". אהה. ולמה אני כותב בעד החיסונים? "אתה משולם ולכן מדקלם כותרות ששילמו לך לדקלם". הוא צודק. את הבריכה הפרטית בחצר ביתי ואת הקומה השלישית בחווילה שלי מימנה ד"ר אלרעי פרייס מנגלה באמצעות השלמונים שאני מקבל על כל רשומה המפיצה את הבדותה כאילו יש קורונה.
* קונספירציית-על פנטסטית – אדם רז פרסם ב"הארץ" קונספירציה פנטסטית, שמרוב שהיא מטורללת כנראה יהיו לא מעטים שיקנו אותה, על פיה כל פועלו של נתניהו נגד הגרעין האיראני, הוא תכנית גאונית שנועדה להביא להתגרענותה של איראן. המלחמה שלו נגד הסכם הגרעין, למשל, נועדה לסכל הסכם שיאט את התגרענות איראן ואת הפיקוח הבינלאומי על תכנית הגרעין האיראנית ועובדה שיציאת ארה"ב מן ההסכם, בדחיפתו של נתניהו, הביאה להאצת תהליך ההתגרענות. אגב, כמו כל קונספירציה, גם זו כוללת בתוכה עובדות, שאותן היא מפרשת כהוכחה לאמתותה. ולמה נתניהו רוצה שאיראן תהיה גרעינית? כי המטרה שלו היא לסיים את מדיניות העמימות הגרעינית של ישראל. אם איראן תהיה מדינה גרעינית גלויה, או אז ישראל תכריז על עצמה כמעצמה גרעינית, עם יכולת למכה שניה, והרי בדיוק לשם כך הוביל נתניהו לרכש צוללות רבות כל כך. ולמה נתניהו רוצה כל כך להפסיק את מדיניות העמימות? כי הוא מאמין במרוץ חימוש גרעיני במזה"ת ובעולם, שינציח את הסכסוך. ולמה הוא רוצה להנציח את הסכסוך? אדם רז הסביר שמפאת קוצר היריעה הוא לא יכול להיכנס לכך במאמר הזה.
אני משער שרבים מקוראי המאמר יסבירו זאת כך – הנה עוד רל"ב (רק לא ביבי) ששנאתו לביבי גורמת להפיל עליו או לתפור לו כל תיק אפשרי. את מי שחושב כך אפנה למאמרים דומים של רז על בן-גוריון, דיין ופרס, שבהם הוא האשים אותם בדיוק באותה האשמה. למשל, התנגדותו של פרס להפצצת הכור הגרעיני של עיראק, נבעה מאותה מגמה בדיוק.
אחרים אולי יחשבו שמדובר בעוד היסטוריון חדש פוסט ציוני או אנטי ציוני שמאשים את ישראל בכל עוולות האנושות. גם זה לא נכון. אדם רז הוא ציוני, מעריץ של הרצל ושל יגאל אלון, תומך בתכנית אלון ומתעב את הסכם אוסלו.
אז מה עומד מאחורי התאוריה?
אדם רז הוא היום ההיסטוריון הבולט בקבוצה, אני רואה בה כת, שנקראת או לפחות נקראה בעבר "חוג אורנים". קבוצה הפועלת מאז שנות השישים, ומנהיג אותה (או בעיניי הגורו שלה) פרופ' יגאל וגנר, שהוא היום בעשור העשירי לחייו ומכשיר את אדם רז ליורשו האינטלקטואלי. חוג אורנים מאמין במגה-קונספירציה עולמית, של פוליטיקת עומק שמתחת לפוליטיקה הגלויה, החוצה מדינות ומפלגות, והיא למעשה מאבק איתנים כלכלי בין ההון היצרני להון הפיננסי. ההון הפיננסי נבנה ממלחמות ולכן הוא מעוניין במלחמות נצח. הדרך לכך היא מרוץ חימוש גרעיני. זו האג'נדה האמתית של המנהיגים, שמסווים אותה באידיאולוגיות שונות. בחלוקה ההזויה למחנות, היטלר וצ'רצ'יל הם חלק מאותו מחנה, ושותפים למעשה למזימה של מלחמת העולם השניה. גם דה-גול, למשל, הוא חלק מאותו מחנה. המחנות הללו מחלקים גם את התנועה הציונית ואת מדינת ישראל. כל מנהיגי הציונות וישראל מתויגים לפי המחנות, לטובים ולרעים. אבי המחנה הטוב הוא הרצל. אבי המחנה הרע הוא רוטשילד. המחנה הרע, של השותפים של מחנה היטלר-צ'רצ'יל כולל את בן-גוריון, ז'בוטינסקי, משה דיין, שמעון פרס וגם את נתניהו. המחנה הטוב כולל את חיים ויצמן, שרת, פנחס לבון, אשכול, גולדה, גלילי, יגאל אלון, רבין ואולמרט (שלא בכדי הפציץ את הכור הגרעיני בסוריה). נאצר וסאדאת, אגב, שייכים למחנה הטובים. ערפאת, לעומתם, הוא מהמחנה של ב"ג ונתניהו. הסכם אוסלו נכפה על רבין הטוב בידי פרס הרע ששלט במנגנוני הכוח במפלגה, במטרה להכניס לכאן את ערפאת למען המשך מלחמת הנצח; אותו יעד שלמענו הוא הקים את הכור בדימונה. רבין עשה הכל כדי למנוע את ההסכם ולאחר מכן למסמס אותו ולכן הוא נרצח. המהדרין רומזים שלא בכדי פרס הוא שירש את רבין, כפי שג'ונסון הרע ירש, לא במקרה, את קנדי הטוב. נתניהו, לפי התאוריה, הוא הממשיך של פרס, האיש הרע מדימונה ואוסלו.
החסר משוגעים אנוכי?
* מה פתאום חקירה עכשיו – פעמים רבות הבעתי את דעתי הבלתי פופולרית נגד תרבות עריפת הראשים, שהיא אחת הסיבות להתנגדותי לתרבות ועדות החקירה המשפטיות. התרבות הזאת מתמקדת באירוע בודד ובוחנת את ההתנהלות של אדם בו במנותק מהתנהלותו הכוללת. אולי מדובר בכשל נקודתי או שיקול דעת מוטעה חד פעמי, של מפקד / מנהל מצוין, עילוי, שבשל אותה שגיאה ובהתעלם ממכלול פועלו, נפסיד אותו? אולי דווקא הוא יידע להפיק את הלקח הנכון, בצורה הטובה ביותר, מהכשל ולהביא לתיקון? אולי במקומו יבוא מישהו פחות טוב, פחות מנוסה? המדיניות הזאת מעודדת ראש קטן, כסת"ח, פאסיביוּת, שהרי מי שאינו עושה לא טועה. כמובן שכוונתי לשגיאות בשיקול דעת ולא בהתנהלות בלתי מוסרית או בלתי חוקית.
אולם יש מקרים שבהם התפיסה שלי לחלוטין אינה רלוונטית. היחידה לאבטחת אישים, למשל – כל קיומה, מיום הקמתה, כאילו כוונה לאותו רגע שבו יגאל עמיר שלף את אקדחו ורצח את רבין. אם היחידה לא הצליחה להגן על רבין, הכשל הוא מוחלט. דרור יצחקי, ראש אגף האבטחה בשב"כ, שהיחידה לאבטחת אישים הייתה כפופה אליו, לקח אחריות מיידית ושעות ספורות אחרי הרצח הודיע על התפטרותו. גם היום, 26 שנים אחרי, הוא שלם לחלוטין עם התפטרותו, ועל כך הוא ראוי להערכה.
בראיון לרונן ברגמן ב"7 ימים" אמר יצחקי שהוא שלם עם החלטתו, אך כועס, פגוע וממורמר על כך שכל האצבעות הופנו אליו ואל הכשל האבטחתי, בעוד היה גם כשל מודיעיני חמור לא פחות. האמת היא שוועדת שמגר קבעה שהכשל היה מערכתי ושאלמלא ראש השב"כ כרמי גילון התפטר, היא הייתה קובעת שיש להדיחו. אולם לטענת יצחקי, הוועדה הקלה בחומרת האחריות של המחלקה הלא ערבית על הכשל המודיעיני.
עד כאן, אני בהחלט מבין ובמידה מסוימת גם מסכים אתו. אלא שהוא דורש מבנט להקים ועדת חקירה ממלכתית נוספת לרצח רבין. לא אחת, כאשר אני שומע את תאוריות הקונספירציה ההזויות על הרצח, אני חושב שכדאי להקים ועדת חקירה ממלכתית שתפריך אחת ולתמיד את התאוריות הללו. אולם אני מתקרר מיד, כי אני יודע שמכחישי הרצח והמאמינים בתאוריות, ימשיכו להאמין לקונספירציה ויטענו שהוועדה הייתה ועדת טיוח, שהיא חלק מן הקונספירציה. אז לשם מה יש צורך לטלטל שוב את החברה הישראלית בחקירה נוספת ומיותרת של הרצח? רק כדי שיצחקי ירגיש טוב שגם המחלקה הלא ערבית חטפה ביקורת על מחדליה?
יצחקי מאמין שוועדת חקירה תסיר מסדר היום את הקונספירציה. "צריך ועדה כדי לשלול פורמלית שלא הייתה כל קונספירציה. אם באמת היום אחוזים ניכרים בציבור חושבים שהייתה קונספירציה, אז [הוועדה] תגיד לציבור, לא הייתה קונספירציה… לא הייתה קונספירציה. חס וחלילה. השירות לא היה מעורב בשום צורה ברצח". אבל עצם העובדה שהוא קרא להקים ועדת חקירה ממלכתית, הביאה שוחרי קונספירציה להוציא מהקשרו משפט אחד מדבריו; שצריך להקים ועדה "משום שיש עדין הרבה דברים לדעתי שלא יודעים באמת מה קרה איתם. בעיקר בתחום המודיעיני, אבל גם בתחום האבטחתי. כל העניין של 'סרק, סרק', כל סיפורי אי ההתאמות בנושא של הכדורים. כל מה שנוגע לפרשיות 'התימני הקטן', שמפניה…". אף שהוא אומר שיש לחקור אותם כדי להוכיח שלא הייתה קונספירציה, הם כבר השתמשו במשפט המנותק מהקשרו כ"הוכחה" לכך שאפילו בכיר בשב"כ תומך, כביכול, בקונספירציה. וזו בדיוק הדרך שבה נרקמה הקונספירציה; עיוות שקרי של רסיסי עובדות לצד בדיות מוחלטות.
* פרס נובל לרצח – אני מתקשה להתרגש מכך ששליט אתיופיה אביי אחמד, חתן פרס נובל לשלום, אחראי למעשי טבח המוניים במלחמת האזרחים בארצו. הוא לפחות קיבל את הפרס לפני שביצע מעשי טבח. מאז שפרס נובל לשלום ניתן לרב המרצחים יאסר ערפאת אחרי עשרות שנות טרור ומעשי טבח – הפרס איבד מערכו המוסרי.
* מפעל חיים ציוני – ביום השנה להצהרת בלפור, זכה בן-דרור ימיני, המוביל יותר מכל ישראלי אחר את המאבק נגד מסעות השקר, עלילות הדם והדה-לגיטימציה למדינת ישראל ולציונות, בפרס על מפעל חייו. בן דרור, שבעיניי הוא העיתונאי החשוב ביותר בישראל, ראוי לפרס ישראל, ואני מקווה שהוא יזכה בו במהרה.
* מילון גידונלויי-עברי – אל-מג'דל = אשקלון.
* ליצן – בתור מה ישב ליאור שליין בפאנל של "אולפן שישי" בערוץ 12? האם בתור בן זוגה של או בתור ליצן החצר? כך או כך זה היה מביך, ואני מקווה שחד-פעמי.
* הנני כאן – מוטי זעירא הוא ממייסדי המדרשה ב"אורנים", בית היוצר של ההתחדשות היהודית בישראל, ומי שעמד בראשה עשרות שנים. מעטים האנשים שיכולים להתברך במפעל חיים כזה.
אך למוטי זעירא מפעל חיים נוסף – הביוגרפיות של גיבורי התרבות של ישראל. הוא כתב ביוגרפיות של שידלובסקי, מרדכי ברנששטר, דוד מלץ, דוד זהבי, נעמי שמר, תרצה אתר ולאחרונה יצאה לאור הביוגרפיה של חיים חפר, פרי עטו, "הנני כאן". איני בטוח שלא שכחתי ביוגרפיה או שתים. לקראת חנוכה תצא הביוגרפיה שהוא כתב על יגאל מוסינזון והיום הוא עובד על ביוגרפיה נוספת.
יש שני תנאים לביוגרפיה טובה – סיפור חיים מרתק וסופר שיודע לרתק. כל הביוגרפיות שכתב מוטי עומדות בשני התנאים. כולן כתובות בשפה קולחת ומרתקות כספר מתח.
קראתי בימים האחרונים את "הנני כאן", המספר את סיפור חייו של חיים חפר על תחנותיו השונות – הפלמ"ח, הצ'יזבטרון, החמאם, פזמוניו, המקאמות בעמודי "פתחלנד" של "ידיעות אחרונות", פרס ישראל. אי אפשר שלא להתפעל מעוצמת הביטוי הנדירה של חפר, מכישרון הכתיבה והחריזה שלו ומהיזמות התרבותית היצירתית והבלתי נלאית שלו, ממש עד נשמת אפו האחרונה. כשקראתי את הספר, נזכרתי למה אהבתי אותו כל כך ומדוע תיעבתי אותו כל כך. אהבתי את אהבת המולדת היוקדת שלו, הפטריוטיות שלו, הגאווה שלו בצה"ל, היותו שומר החותם של הפלמ"ח. תיעבתי את השנאה המרושעת שלו לכל מי ולכל מה שאינו אנ"ש – המתנחלים, הדתיים, החרדים, הליכודניקים, הרפ"יסטים והבן-גוריוניסטים, המרוקאים. ובנוסף לשנאות "הציבוריות" גם את השנאות האישיות לאנשים שהם דווקא מבני חוגו הפוליטי, ואת הבמה החופשית שקיבל מ"ידיעות אחרונות" הוא ניצל גם לחיסול חשבונות אתם. אבל האמת היא שאותה מרושעות, שהיא הצד השני של אותה אהבה, היא חלק ממנו, ובלעדיה הוא לא היה חיים חפר. לטוב ולרע. אני ממליץ בחום על הספר.
ועוד מילה על ביוגרפיות. הסוגה הספרותית האהובה עליי ביותר היא ביוגרפיות. קראתי מאות כאלו. אבל הבעיה היא שכמעט לאף ביוגרפיה אין הפי-אנד. כמעט תמיד בסוף הגיבור מת. אבל בביוגרפיה שאני כתבתי, של יהודה הראל (וכאן הנחתום שמח להמליץ על עיסתו) הספר מסתיים כאשר הגיבור חי ובועט ומקבל את פרס ישראל.
* ביד הלשון
אגדה שהייתה באמת – אביעד פוהורילט ספד לכדורגלן והמאמן אמציה לבקוביץ', שהלך השבוע לעולמו, והגדיר אותו "אגדה שהייתה באמת".
הביטוי "אגדה שהייתה באמת" לקוח מ"סיפורי פוגי" של להקת "כוורת". המערכון האלמותי "אנשי הארון", נפתח במילים: "אנשי הארון. אגדה שהייתה באמת".
לקראת שנת הארבעים למלחמת יום הכיפורים התפרסם ספר שנשא את הכותרת "1973" בקול תרועה רמה, בקמפיין יחצ"ני אדיר. המסר של הספר היה, שהמחדל המודיעיני והדבקות בקונספציה הם שוליים באחריות למחדל יום הכיפורים. היה זה, בראש ובראשונה, מחדל מדיני – ישראל דחתה הצעת שלום מצרית, שגובתה בתמיכה אמריקאית, ובכך אילצה, למעשה, את מצרים לבחור במלחמה. הספר סיפק את ה"אקדח המעשן" לטענות שנשמעו כבר בשנות השבעים והלכו והתגברו מאז. הטענות על הצעת השלום שנדחתה היו במהלך השנים למעין אקסיומה, מוסכמה שאין צורך להוכיח אותה. כאשר אהוד ברק ניסה בכל מאודו למסור את הגולן לאויב הסורי וכאשר הציע את הצעותיו המופקרות לערפאת, הוא חזר עד לזרא על המנטרה ש"כאשר אני מביט בתמונותיהם של ראשי הממשלה במשרדי ורואה את תמונתה של גולדה מאיר, אני מבטיח לעצמי שאני לא אחמיץ את השלום ולא אגרום למלחמה קשה". החגיגה עם צאת הספר על "האקדח המעשן" הייתה גדולה. כשקראתי את הספר, לא יכולתי שלא להתרשם מהרשלנות שלו. ניכר בעליל שכתיבת הספר הייתה כציור המטרה סביב החץ לאחר שנורה. ברור לאן חתר הכותב וניכר איך אנס את העובדות כדי שתתיישבנה עם הנראטיב.
לפני חודשים ספורים יצא לאור ספר שעוסק אף הוא באותה תקופה – "רהב". כתב אותו אחד מגדולי ההיסטוריונים הישראלים, פרופ' יואב גלבר. ספר עב כרס זה, הוא השלישי בטרילוגיה שעסקה בשנים שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים. קדמו לו הספרים "התשה – המלחמה שנשכחה" ו"הזמן הפלסטיני". זהו ספר רציני ביותר – הן במידע הרחב והעמוק שהוא מביא ובעיקר בניתוח המידע הזה. הספר הזה יצא ללא כל יחסי ציבור, ללא כתבות מקדמות-מכירות בעיתונים, ללא כתבות וראיונות ברדיו ובטלוויזיה, ללא מאמרי ביקורת. גם אני, שמעורה מאוד בשיח ההיסטוריוגרפי של ישראל, כלל לא שמעתי על צאת הספר ונתקלתי בו במקרה בחנות "סטימצקי"; לא בדוכן המבצעים ורבי המכר, אלא במדף ספרי ההיסטוריה. אך הספר הזה הוא הספר הטוב ביותר והמקיף ביותר שיצא עד כה על התקופה שקדמה למלחמת יום הכיפורים.
הספר הזה מפריך לחלוטין את תאוריית החמצת השלום; הוא טוחן אותה עד דק ולא משאיר ממנה אלא אבק. הספר מוכיח בעליל שישראל לא דחתה את הצעת השלום המצרית, מהסיבה הפשוטה שהצעה כזו לא הייתה ולא נבראה ואפילו משל לא הייתה. ההיפך הוא הנכון. הספר מוכיח שההצעות המדיניות של מצרים היו רחוקות מלהיות הצעות שלום ובמקביל, הנשיא סאדאת התכוונן למלחמה, הכין את צבאו ואת החברה המצרית למלחמה, ואך ורק למלחמה.
מצרים לא הכירה בישראל. מצרים לא דיברה על הסכם שלום עם ישראל. מצרים לא הסכימה למו"מ עם ישראל. מצרים לא הסכימה להסדר נפרד עם ישראל. מצרים ניהלה מהלכים מדיניים שנועדו לכפות על ישראל נסיגה מוחלטת לקווי 4.6.67 בכל הגזרות ובנוסף לכך "לפתרון צודק של הבעיה הפלשתינאית", כלומר הפתרון הזה אינו הנסיגה המלאה אלא בנוסף אליה. הכוונה היא לדרישת "זכות" השיבה, כלומר הטבעת כבשת הרש שתישאר ממדינת ישראל במיליוני פלשתינאים, כדי שלא תהיה עוד מדינה יהודית.
כאשר מצרים דיברה על הסדר ביניים עם ישראל, היא לא הסכימה למו"מ עם ישראל כל עוד היא שולטת על אדמה ערבית כלשהי (כלומר לא רק מצרית), היא מותנית בקבלת תכתיביה מראש, והתמורה תהיה אי לוחמה. למעשה, מה שהמצרים דרשו הוא חזרה למצב שקדם למלחמת ששת הימים – שביתת נשק בקווי 1949. והרי זה בדיוק המצב שהביא למלחמת ששת הימים. לעומת זאת, דווקא ישראל, ובעיקר שר הביטחון דיין, הציעו עוד ועוד הצעות להפשרת הקיפאון ולהסדרי ביניים וגולדה ניסתה לשלוח שליחים לסאדאת, כדוגמת קנצלר גרמניה המערבית וילי ברנדט, כדי לחולל מו"מ בין המדינות, אך היד המושטת לא פגשה יד אחות.
מיום כניסתו לתפקיד, לאחר מותו של נאצר בספטמבר 1970, הנשיא סאדאת הכין את עמו ואת צבאו למלחמה. בנאומיו הוא הבטיח מלחמה. הוא הצהיר שהוא מוכן להקריב מיליון חיילים כדי לשחרר את האדמה המצרית. הוא הזכיר שאין תוחלת לציונות כפי שלא הייתה תוחלת לצלבנות. הוא סילק את הסובייטים מארצו כיוון שהם לא רצו במלחמה והוא רצה עצמאות להחליט על המלחמה. והוא רצה במלחמה "ערבית" שבה אי אפשר יהיה לטעון שלא היה זה ניצחון מצרי אלא סובייטי.
רק בקיץ 1973, בחודשים שקדמו למלחמה, צמצם סאדאת מאוד את הצהרות המלחמה, כחלק מתרגיל ההונאה האסטרטגית שנועדה להרדים את ישראל. גם המהלכים המדיניים שמצרים ניהלה מול ארה"ב היו חלק מאותה הונאה אסטרטגית. הם נועדו להרדים את ישראל, כדי להפתיע אותה במלחמה.
אם מישהו מבין מן האמור עד כה שזהו ספר אפולוגטי, שנועד לגונן על ממשלת ישראל בתקופה הנדונה – אין הוא אלא טועה. ההיפך הוא הנכון. הספר מבקר בחריפות רבה את כל הדרגים בישראל על היוהרה, השאננות והביטחון העצמי המופרז, בשנים שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים, שהביאו למחדל הנורא. שם הספר – "רהב", מעיד על תוכנו.
גלבר, שהיה חוקר בוועדת אגרנט, יוצא נגד השלכת המחדל בעיקרו על המודיעין הלקוי ועל הדבקות בקונספציה. הוא סבור שאי אפשר למצוא נקודה ארכימדית שתסביר את כל מה שקרה או את רובו, אלא ש"היכן שתנעץ אצבע תמצא ריקבון או מחדל". ואכן, הוא מוכיח זאת, אך אף על פי כן, דווקא קריאת הספר שכנעה אותי עוד יותר, שהכישלון המודיעיני הוא גדול המחדלים. עם זאת, הכישלון המודיעיני והדבקות בקונספציה נבעו מאווירת הרהב ועוד יותר מכך, קבלת הקונספציה בידי הפיקוד העליון והדרג המדיני, נובעת מאותה אווירה.
תקצר היריעה להזכיר כאן את רשימת הכשלים שאותם גלבר ניתח וגיבה בעובדות. אזכיר את חלקם על קצה המזלג: ההתמכרות לאשליית ההרתעה (גלבר מדבר אף על "פולחן ההרתעה") שנוצרה במלחמת ששת הימים, האמונה המשיחית בהתרעה שלבטח תהיה לנו לפני מלחמה ותאפשר התארגנות של צה"ל, הערכת חסר של צבאות ערב שהסתירה מאתנו את השינוי הדרמטי שחל בהם מאז תמונות החיילים שברחו יחפים בחולות סיני בששת הימים (כולל התובנה שאין לצבא המצרי יכולת לחצות את התעלה ואם חלקו יחצה הוא יושמד מיד), אי הבנת המשמעות העמוקה של סוללות טילי קרקע אוויר בצד המצרי של תעלת סואץ, ששינו את פני המערכה ופגעו קשות בשליטה האווירית של ישראל, הערכת יתר של כוחו של צה"ל, הערכת חסר ואף זלזול במנהיגותו ובנחרצותו של סאדאת. וכמובן הקונספציה שקבעה באלו תנאים מצרים תצא למלחמה, וכיוון שלא עמדה באותם תנאים, או אמ"ן העריך שאינה עומדת בהם, היה משוכנע שלא תהיה מלחמה. הקונספציה הזאת טימטמה את כל הדרגים. כאשר המלך חוסיין העביר לגולדה מאיר מידע על המלחמה, הגורמים המקצועיים הגדירו אותו כ"אלמריסט" ואת אזהרותיו כ"זאב זאב". וכך, האיום בנשק הנפט, שהיה חלק מן התכנון המדוקדק של המלחמה, הוסבר כתחליף למלחמה. וכך, הפניה למועצת הביטחון נגד ישראל, שבועות ספורים לפני המלחמה, שהייתה אף היא חלק מן ההונאה האסטרטגית, הוסברה כפניה לנשק המדיני מתוך אי היכולת לצאת למלחמה. וכך, סילוק הסובייטים התפרש כהוכחה שמצרים אינה חותרת למלחמה. וכך, קל היה להתמסר להונאה האסטרטגית על ה"תרגיל המצרי הגדול", גם כאשר כל נורות האזהרה זעקו שה"תרגיל" אינו אלא מלחמה.
גלבר יוצא נגד הצגת המלחמה כניצחון ישראלי ובעיקר נגד המנטרה שהיא "הניצחון הגדול ביותר של צה"ל". הוא מזכיר דברים שאמר הרמטכ"ל דוד אלעזר (דדו) חודשים לפני המלחמה, שכל מצב של תיקו או אי בהירות שישראל ניצחה במלחמה, כמוהו כתבוסה ישראלית. הוא מזכיר שגם בסוף המלחמה צבא מצרי גדול נותר בתוך סיני. כאן דומני שגלבר מחמיר בביקורתו. נכון, זה רחוק מלהיות גדול ניצחונותינו, אך הפולש הסורי גורש כולו מן הגולן וצה"ל הגיע לפאתי דמשק ולשיא החרמון ובדרום – למרחק 101 ק"מ מקהיר וכיתר את הארמיה השלישית. לא בכדי, לקראת סוף המלחמה המצרים הם שלחצו להפסקת אש מהירה ואילו ישראל רצתה לדחות את הפסקת האש לניצול ההצלחה. התוצאה של מלחמת יום הכיפורים, היא שכבר 48 שנים לא הייתה מלחמה כוללת נגד ישראל, והערבים אימצו במקומה את נשק הטרור, הטילים וכד'.
לא עם כל התובנות של גלבר אני מסכים. גלבר טוען שהמלחמה הייתה בלתי נמנעת, כיוון שהיא הייתה תכלית תפיסתו של סאדאת. האם משמעות הדבר היא שגם אלמלא אותו רהב, שהוא היטיב לתאר, וכל המחדלים שנבעו ממנו, המלחמה הייתה פורצת בהכרח? האמירה הזאת יוצא מהנחה שיש רק שתי אפשרויות – שלום או מלחמה. אני מאמין שאילו ישראל הייתה ערוכה היטב ולא עוטפת את עצמה באופוריה, המלחמה יכלה להימנע.
גלבר טוען שבלי מלחמת יום הכיפורים, לא היה השלום עם מצרים. עד מלחמת יום הכיפורים, מדינות ערב היו מושפלות עקב תבוסתן במלחמת ששת הימים, וסאדאת לא העלה על דעתו שלום עם ישראל בלי שיזקוף את קומתם של הערבים בניצחון על ישראל. אפשר להתווכח על תוצאות המלחמה, אך אין ספק שהמצרים הציגו אותה כניצחון גדול. עד היום, 6 באוקטובר הוא יום חג ממלכתי במצרים (גם רצח סאדאת היה במהלך המצעד הצבאי לציון 8 שנים למלחמה). אחרי המלחמה, סאדאת בחר בדרך שונה לגמרי מזו שקדמה לה. הוא הסכים למו"מ ישיר עם ישראל (מיד אחרי המלחמה, בשיחות בק"מ ה-101), לחוזה שלום ולא רק אי-לוחמה, לשלום נפרד, לפירוז סיני (לפני המלחמה הוא סירב לפירוז, אלא אם כן יהיה הדדי, בתביעתו לנסיגה ישראלית ללא שלום) ועוד. לטענתו, גם ישראל ירדה בעקבות המלחמה מחלק מתובנותיה: צליחת התעלה הוכיחה שתעלת סואץ אינה גבול ביטחון בלתי עביר, והמצור על באב אל-מנדב הוכיח ששליטה בשארם א-שייך אינה ערובה לחופש השיט של ישראל.
כרונולוגית, הספר מתחיל במקום שבו הסתיים הספר "התשה – המלחמה שנשכחה"; בהפרת הסכם הפסקת האש עם מצרים וקירוב סוללות הטילים לגבול. המהלך הזה היה הסיבה להסכמת נאצר להפסקת אש. ההבלגה הישראלית על הצעד שובר השוויון הזה היא, לדעתי, המחדל הגדול של מלחמת יום הכיפורים. לאחר שישראל לא פעלה צבאית נגד המהלך, היא התנתה כל מהלך מדיני בהוצאת הטילים וגם בכך לא עמדה. דומני, שעד היום, אנו לוקים בהתמכרות לשקט, בין אם בגבול עזה, מול הטרור החקלאי בישראל ואפילו מול המחבלים הכלואים בבתי הכלא הישראלי.
הספר המצוין והמרתק הזה, מוקדש "להצלחת מאבקה של רעייתי רותי במחלת הסרטן". למרבה הצער, רותי הלכה לעולמה לפני שבועות אחדים.
גלבר יואב; רהב – דרכה של ישראל אל מלחמת יום הכיפורים, 1970-1973, הוצאת "דביר", תשפ"א 2021. 652 עמ'.
הבלוג של אורי הייטנר 