דרשה לפרשת "במדבר", קבלת שבת באורטל 19.5.23

המשורר, המסאי והמחנך בארי צימרמן ז"ל, בן קיבוץ משמר השרון וחבר גבעת חיים איחוד עד אחרית ימיו, פרסם לפני למעלה מעשרים שנה ספרון בשם "דורש טוב לתורה". מכל פרשה מפרשות השבוע הוא בחר פסוק אחד, וכתב עליו מדרש-שיר.

בפרשת "במדבר" הפסוק הוא "איש על דגלו, באותות לבית אבותם, יחנו בני ישראל מנגד, סביב לאוהל מועד".

הוא דרש את הפסוק בשיר הבא:

אבותינו מנגד לבית אבותם

חנו.

בית חדש הקימו, מנהג אבותם

שינו.

כך נבראנו, קרועי מועד

נבוכי תאריך

מחדשי חידושים כשצריך

וכשלא צריך.

בא מועד, עת לשוב

בית אבותינו

להפוך את הרבים

לרבותינו.

אוהל מועד הוא שלנו

אם יש בו או אין בו אל

ואנחנו סביבו נחנה

ככל בני ישראל.

השיר עצמו אומר "דרשני" וניתן לדרוש בו כל מילה וכל פסוק. השבוע לימדתי אותו בשיעור פרשת השבוע ב"אדם ואדמה". תקצר היריעה לעשות כן בפורמט של דרשה בקבלת שבת. אומר רק את תמצית המסר שלו – בארי מתפלמס עם דור המייסדים של הקיבוץ שרחק מן המסורת וקרע אותנו ממנה, וטוען שהגיע המועד שנחזור ונאמץ את המסורת. "אם יש בו או אין בו אל", כלומר ללא קשר לשאלת האמונה באל. סביב המסורת, כתרבות חיים, נחנה ככל בני ישראל.

מסורת כזו היא, למשל, פרשת השבוע, ציר הזמן של השנה העברית, לצד חגי ישראל, אותה הוא קיים בספרון הזה. וגם אנו מקיימים אותו בקבלת השבת, שאנו עורכים מדי שבוע, כבר 15 שנה.

לב פרשת "במדבר" הוא מפקד של בני ישראל. אנו רואים במפקד הזה מפגן של עוצמה, של סדר ומשמעת למופת. דו"ח מודיעיני של האויב שיצפה במסדר, ידווח למפקדיו על צבא מאורגן וממושמע. בעוד שבועיים, בפרשת המרגלים, ניווכח כיצד העוצמה הזאת, שהיא עוצמה חיצונית, תתפורר, בהעדר חוסן לאומי, ובאיזו קלות מאס העם בארץ חמדה, ונדון על כך לארבעים שנות נדודים.

הרמנו בראשית קבלת השבת כוסית לכבוד הולדת ספרי השני "אל נאחר רגע נכסף". הספר עוסק בתנועת העבודה וההתיישבות בגולן 1967-1969. לקראת קבלת השבת ניסיתי למצוא את החיבור בין הספר לפרשה.

בדומה לאופוריה של המפקד בפרשת השבוע, כך ניתן לראות את האופוריה בתנועות ההתיישבות ובראש ובראשונה בקיבוץ המאוחד לאחר המלחמה. הייתה אמונה שהנה, בעקבות הניצחון, הנוער בקיבוצים, בתנועות הנוער, בחברה הישראלית ובתפוצות הגולה יתגייס כולו למבצע התיישבות אדיר, שיחזיר את תנועת העבודה לימי תפארתה הגדולים כתנועה מגשימה. טבנקין, מנהיג הקיבוץ המאוחד, דיבר על הקמת מאה קיבוצים בני מאה חברים כל אחד בתוך שנה!

מהר מאוד התברר שהנוער לא נענה לקריאה, למעט קומץ קטן. הפער בין החזון ליכולת להגשים אותו הוא פער דרמטי, כמעט בלתי נתפס. תנועת העבודה, במהותה, היא תנועה של הגשמה, לפני היותה מפלגה פוליטית. שקיעתה כתנועה מגשימה, בימים שהייתה בשיא כוחה הפוליטית, הטרים את שקיעתה הפוליטית. עם זאת, אותו קומץ שעלה לגולן, יצר את מפעל ההתיישבות הנפלא שלנו, הכה שורשים באדמת הבזלת הגולנית, עיצב את גבול המדינה ויישם את ריבונותה על הגולן.

היום הוא יום ירושלים (שנחוג אתמול בשל השבת). לצערי, בעשרים-שלושים השנים האחרונות, הוא כמעט ואינו נחוג בציבור החילוני. אני מקווה שהוא יחזור לגדלותו, גם באורטל. בינתיים אנו מקפידים לציין אותו בקבלות השבת.

נשיר יחד את שירו של המשורר והמלחין, בן בית השיטה, שנפל במלחמת יום הכיפורים, יוסף שריג, "אור וירושלים".

אל נאחר רגע נכסף

בעוד ימים אחדים, ייצא לאור ספרי השני "אל נאחר רגע נכסף – תנועת העבודה וההתיישבות בגולן 1967-1969".

וכך כתבתי בהקדמה האישית לספר, לפני המבוא:

בשירו "מסביב למדורה", שכתב במלאת שבע שנים לפלמ"ח, אפיין אלתרמן את הפלמ"ח במילים אלו:

מה נשיר עליהם מה נשיר

הם עושים זאת יפה מאתנו

בעצמם הם כותבים להם שיר

ואפילו ספרים כבר נתנו

זהו טיב הפלמ"ח הוא איננו משאיר

כל מלאכה לשלא משלנו.

אכן, רק שבע שנים פעל הפלמ"ח, "ואפילו ספרים כבר נתנו". גם אנשי העליה השניה והשלישית כתבו את סיפורם ואת חייהם כמעט "בשידור חי". כך התנועות הקיבוציות, כך גם מפעל ההתיישבות של "גוש אמונים" ביש"ע.

ואילו ההתיישבות בגולן אינה מתועדת ולא נחקרה. לא בידי חלוצי ההתיישבות בגולן, לא בידי הדור השני והשלישי וגם לא במחקר אקדמי.

רוב שנותיי בגולן הוקדשו לעשיה, בקיבוצי אורטל ובתפקידים ציבוריים בגולן. בשנים האחרונות, נכנסתי גם לשדה המחקר – חקר ההתיישבות בגולן. ובמשימה הזאת אני חורש בשדה בור; פורץ דרך מחקרית בתחום, שחרף חשיבותו ההיסטורית הגדולה בתולדות הציונות ומדינת ישראל, ועל אף השפעתו המכרעת בעיצוב גבולה של ישראל, טרם נחקר. לצד הקושי העומד בפני חוקר שאינו יכול ליהנות גם מפרי עמלם של קודמיו, יש בכך סיפוק של חלוציות; חקר ההתיישבות בגולן הוא מחקר חלוצי ופורץ דרך. זו זכות גדולה!

ב-2019 פרסמתי את ספרי הראשון "יהודה הראל – ביוגרפיה". באמצעות סיפור חייו של "אבי ההתיישבות בגולן" והדמות המרכזית בתולדות ההתיישבות בגולן, הבאתי את סיפור ההתיישבות בגולן.

מחקר נוסף שערכתי וטרם פורסם, הוא "קצרין בירת הגולן". במחקר זה עקבתי אחרי הסיפור הייחודי של יישוב עירוני בלב אזור כפרי, שהוקם בידי הקיבוצים והמושבים סביבו, עובדה שהשפיעה מאוד על דמותה של קצרין, וחקרתי את מערכת היחסים והקשרים המורכבת בין קצרין ויישובי המועצה האזורית גולן עד שנת 2000.

במחקר זה, התמקדתי בראשית ההתיישבות, בשנה וחצי שבין מלחמת ששת הימים לפטירתו של לוי אשכול. אשכול, איש התיישבות בכל רמ"ח אבריו, היה הדוחף הגדול של ההתיישבות בגולן. כמעט שליש מהיישובים שהוקמו בגולן ב-55 השנים מאז הקמתה, הוקמו בתקופה זו, שבה עוצב ה-DNA ההתיישבותי והקהילתי של ההתיישבות בגולן – לדורות. בסיפור ראשית ההתיישבות, לא התמקדתי הפעם במעשה ההתיישבותי עצמו, אלא יותר בממד הפוליטי. את ההתיישבות בגולן הובילה תנועת העבודה. המחקר סוקר את העמדות, המחלוקות והמאבקים בכל אחת מתנועות ההתיישבות והמפלגות של תנועת העבודה, בסוגיית ההתיישבות מחוץ לקו הירוק לאחר מלחמת ששת הימים בכלל, וההתיישבות בגולן בפרט.

כותרת הספר, "אל נאחר רגע נכסף", לקוח מכרזה גדולה שעיטרה את במת הדיונים במועצת הקיבוץ המאוחד בקיבוץ דפנה, בנובמבר 1967, שאחד משלושת ימי דיוניה נערך בקיבוץ גולן, לימים מרום גולן, בנקודה הזמנית שלו בקוניטרה. הכותרת הזאת מייצגת את הלך הרוח של הקיבוץ המאוחד ואת רוחו של מנהיגה יצחק טבנקין, ואת תחושת הדחיפות והבהילות לקדם התיישבות רבתי בשטחים המשוחררים, כפי שכונו בשיח התנועתי. כפי שנראה בספר, זו לא הייתה הרוח בתנועות האחרות, ובקיבוץ המאוחד עצמו, היה פער גדול בין החזון, הכוונות והתכניות, לבין ההצלחה בהגשמתם. הפער הזה הוא אחד ממוקדי המחקר, שבו אני מנסה לפענח ולפרש אותו.

****

עד כאן ההקדמה. שער הספר מחולק לשנים. בחלקו העליון תמונת סיור של ראש הממשלה לוי אשכול בגולן, מלווה באלוף פיקוד הצפון דוד אלעזר – דדו, לימים הרמטכ"ל. התמונה – בשחור לבן. בחלקו התחתון של השער – תמונה צבעונית של גמלא העתיקה, ממעוף הציפור. יש דיסוננס מעניין בין הצבע שבתמונת אתר ארכיאולוגי עתיק לבין השחור לבן בתמונה בת ימינו. איני בטוח שחשבתי על כך כשבחרתי בתמונות, אך לבטח בתת ההכרה הדבר מייצג את ראייתי את גמלא העתיקה ואת מה שהיא מסמלת, כדבר חי ועכשווי. עלייתנו לגולן היא חידוש ההתיישבות היהודית בגולן, שגמלא, בירת הגולן, מייצגת אותו.

גמלא היא סמל לשורשים יהודיים של יישוב יהודי שנאחז באדמת הגולן במשך מאתיים שנה, ונאבק מאבק גבורה עד כלות מול הכובש הרומי. ולהבדיל מהמיתוס של גמלא כ"מצדה של הגולן" – גמלא, שלא כמצדה, לא הייתה מבצר אלא יישוב חי. שלא כמצדה, אנשי גמלא לא התאבדו, אלא נפלו בקרב, שניהלו עד טיפת דמם האחרונה.

ההתיישבות הציונית בגולן, לאחר מלחמת ששת הימים, היא החייאת ההתיישבות היהודית העתיקה בגולן, שגמלא היא הסמל שלה. גמלא העתיקה התגלתה במסגרת הסקר הארכיאולוגי של הגולן, לאחר מלחמת ששת הימים. לצד הארכיאולוג שמריה גוטמן שהוביל את הסקר, רוב עובדי הסקר היו תושבים ביישובי הגולן הצעירים. לאחר מלחמת יום הכיפורים, כשהוקמה האנדרטה היפהפיה והייחודית לנופלי הגולן, היא הוקמה, לא בכדי, באתר גמלא העתיקה. לא בכדי, שם אנו עורכים את הטקס הייחודי והמרגש ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. בעבורי, גמלא היא האתר של אחד האירועים המכוננים של חיי, שביתת הרעב בגמלא, בתקופת המאבק על הגולן, שבו חבריי ואני צמנו ורק שתינו מים במשך 19 יום, שבהם מיקדנו את מרב תשומת הלב הציבורית, הפוליטית והתקשורתית למאבקנו על הגולן. האירוע הזה הוא נדבך חשוב בניצחוננו במאבק.

הבחירה בתמונת סיורו של אשכול אינה מקרית, והיא נובעת ממקומו המרכזי של ראש הממשלה לוי אשכול בהובלת ההתיישבות בגולן בראשיתה. איני בטוח שבתודעה, גם של תושבי הגולן, ההתיישבות מזוהה עם אשכול, אך ככל שהעמקתי במחקרי, התחוור לי מקומו המרכזי. בהצבת תמונתו בשער, ראיתי מחווה של הוקרה ושל הכרת תודה, מצדי, כתושב הגולן.

****

הספר הזה אינו פובליציסטי אלא מחקרי. זוהי עבודת תזה לקראת דוקטורט בחוג ללימודי מדינת ישראל, במכון בן-גוריון בשדה בוקר, המסונף לאוניברסיטת בן גוריון. את הדוקטורט החלטתי שלא להשלים, אך את התזה הוצאתי כספר. אם אחזור לחקר ההתיישבות בגולן, דומני שלא אעשה זאת דרך האקדמיה, שאיני מוצא בה את מקומי.

אי אפשר שלא לזהות, כשקוראים בספר, את האהבה שלי למפעל ההתיישבות בגולן. אך אין זה ספר המביא את דעתי על ההתיישבות, אלא מספר את סיפור ההתיישבות, והפעם מהזווית הפוליטית, דרך המפלגות ותנועות ההתיישבות של תנועת העבודה.

הספר אינו מתאר סיפור של הצלחה. במידה רבה הוא מתאר סיפור של כישלון. כאמור, יותר משהוא עוסק בהתיישבות עצמה, הוא עוסק בתנועת העבודה, כפי שהיא באה לידי ביטוי בדיון בסוגיית ההתיישבות בגולן. והתמונה שהמחקר הציב לנגד עיניי היא של פער עצום, דרמטי, בין התודעה העצמית של תנועת העבודה כתנועה מגשימה ומיישבת, לבין היכולת שלה להוציא לפועל את חזונה, בהעדר נושא אנושי מגשים, שיוציא לפועל את החזון. אפשר לומר שהספר מתעד את שקיעתה של תנועת העבודה כתנועה מגשימה, שקדמה לשקיעתה כמפלגה פוליטית. דומני, שהשקיעה הפוליטית, שקדם לה אובדן דרך אידיאולוגי, היא תוצאה של שקיעתה כתנועה מגשימה. ולכן, למרות שאני רואה בהתיישבות בגולן סיפור הצלחה – כיוון שהספר מתמקד בתנועת העבודה, הוא במידה רבה סיפור עצוב של כישלון. מצד שני, ההתיישבות בגולן היא שירת הברבור של תנועת העבודה, ואולי היא תזכורת לעברה המפואר.

****

בכריכה האחורית, שבה בין השאר מופיעות כמה שורות על מחבר הספר, מופיע תואר שלא הופיע בספרי הקודם, המעיד על המהפך בחיי בשנה וחצי האחרונות, ואני גאה בו מאוד – חקלאי.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל, "שישי בגולן", "בין חברים", "חדשות בן עזר"

צופן נתניהו: המדינה זה אני

מועלם, מזל; צופן נתניהו – ביוגרפיה, הוצאת "דביר", תשפ"ג 2022, 431 עמ'

על נתניהו כבר נכתבו ביוגרפיות ומן הסתם תכתבנה עוד רבות.

כשמדובר במנהיג כה שנוי במחלוקת, ביוגרפיות עליו נחלקות לרוב בין ספרי מעריצים נוסח "ספרי צדיקים" של חסידים על אדמו"ריהם לבין כתבי אישום של שונאים, המחפשים בקורות חייו אישוש להרשעה. כזוהי, למשל, ביוגרפיה שכתב עליו בן כספית. קראתי מעט פרקים שפורסמו בעיתון, וזה לא היה מעניין. לא ראיתי לנכון להמשיך ולקרוא את הספר עצמו.

ספרהּ של מזל מועלם הוא אחר. היא עמלה במשך שבע שנים, ראיינה מאות אנשים, עברה על אוקיינוס של מסמכים, במטרה להתחקות אחרי צופן נתניהו. בסיכומו של דבר, ספרה אוהד את נתניהו וניכר עליה שהיא מעריכה את מושא הביוגרפיה. מעריכה, אך לא מעריצה ולא סוגדת. אפשר לחלוק על מסקנותיה, אך קשה להאשים אותה בחוסר מקצועיות.

הספר נפתח בשלושה פרקים ובהם סיפורם של שלושה אנשים שהשפיעו על נתניהו השפעה מכרעת ועיצבו את דמותו ואת השקפת עולמו – סבו, הרב נתן מיליקובסקי, אביו פרופ' בנציון נתניהו ואחיו יוני נתניהו. מהשניים הראשונים הוא ירש גם את תחושת הנרדפות, שהיא אחד ממנועי ההפעלה הגדולים שלו.

סיפור חייו של נתניהו מרתק ומזל מועלם יודעת היטב לספר סיפור והיא מספרת אותו באופן מרתק. מתוך שפע החומר והמידע, היא הייתה חייבת לבחור מה להכניס לספר ועל מה לדלג. לדעתי, היא דילגה או רפרפה על כמה נושאים שחשוב היה להעמיק בהם יותר, ועוד אחזור לכך בהמשך.

לפני שנים אחדות, פרסמתי בטור זה מאמר ששמו: "ד"ר נתניהו ומיסטר ביבי". דיברתי על השניות בין נתניהו המדינאי המוכשר ורב ההישגים לבין ביבי המושחת, הסכסכן, המסית, הפרנואיד, המאיים על מדינת החוק. מועלם התמקדה יותר בד"ר נתניהו, אבל בהחלט לא הסתירה את מיסטר ביבי. קריאת הספר חיזקה את תפיסתי על אודות השניות הזאת. כבר בהקדמה היא כתבה, בהתייחס לניצחונו הגדול בבחירות 2015, שגם בעיניי היו קו פרשת המים בדמותו: "הניצחון הזה שינה את  נתניהו. הוא ייחס את ההישג הכביר לעצמו בלבד, ומחק את יריביו, מבית ומחוץ. מאז הוא מתקיים בשני עולמות מקבילים: באחד הוא מנהיג יחדי בדורו, המוביל את ישראל בביטחה במזרח התיכון הסוער, ובאחר הוא ראש ממשלה מסוכן, מסית ומפלג".

האמת היא ששני האפיונים הללו היו קיימים בנתניהו מראשית דרכו, אך אני מסכים שהם הועצמו ב-2015. ואכן, להישגו הגדול ביותר הגיע ד"ר נתניהו בשנים שבהן מיסטר ביבי דירדר את החברה הישראלית לתהומות. ההישג הזה הוא הסכמי אברהם, שהם הישג היסטורי גדול של נתניהו, ומי שממעיט מחשיבותו ומחלקו של נתניהו בו, עושה שקר בנפשו. באותן שנים הוא הגיע להישג גדול נוסף, שבספר הוזכר בחטף במשפט אגבי – השגת חיסוני הקורונה וחיסון האוכלוסיה הישראלית. והישגים נוספים באותן שנים נובעים מכך שהשכיל לנצל את ההזדמנות של שלטון טראמפ בארה"ב להישגים גדולים לישראל – הכרת ארה"ב בירושלים כבירת ישראל והעברת השגרירות אליה, ההכרה בריבונות ישראל בגולן ותכנית המאה, שרחוקה מלהיות מושלמת, אך זו התכנית האמריקאית הפרו-ישראלית ביותר מעולם. להישגים הללו היו שותפים, היו מי שהקדימו אותו והוא קטף את הפירות, אך אי אפשר לקחת ממנו את חלקו המשמעותי בהם.

ובשעה שהוא הוביל להישגים הגדולים הללו, הוא דירדר את החברה הישראלית לחברה מפולגת, מסוכסכת, תוך שהוא מפעיל תעשיית שקרים והסתה ומקדיש את עתותיו למלחמות מטורללות באויבים (אצלו אין יריבים. מי שאינו נאמן לחלוטין – הוא אויב) אמתיים או מדומים, למלחמה הזויה בתקשורת ולמלחמת חורמה נגד מדינת החוק, מרגע שנתפס בקלקלתו.

המגרעת המרכזית בספר, היא שמועלם לא ניסתה להעמיק בפרשיות השחיתות בהן נתניהו מואשם. היא לא ניסתה להגיע לחקר האמת, אלא הזכירה בקצרה את הידוע. בעיניי, אין זו רשלנות. אני משער שזו בחירה מודעת, לא להיגרר למקומות הללו, שעלולים להאפיל על הספר. זו בחירה לגיטימית, אך בעיניי שגויה.

האם מזל מועלם הצליחה לפענח את צופן נתניהו? היא מציגה את הצופן בהזדהות המוחלטת של נתניהו עם מדינת ישראל והעם היהודי ותחושת שליחות גדולה שעתיד העם מונח על כתפיו. ההזדהות הזו הוחדרה לאישיותו משחר ילדותו. ולצד זאת, תחושת נרדפות אישית, במלחמות הפוליטיות, ותחושת נרדפות לאומית המונעת מדיסטופיה של חורבן לאומי המסתתר מעבר לפינה, והוא האיש שיכול למנוע אותה. כל טקטיקה שתקדם אותו אל המטרה האישית ואל המטרה הלאומית, שבעיניו חד הן, רצויה ומוצדקת. ואין ספק שנתניהו הוא גדול הטקטיקנים.

צופן נתניהו שאותו הבנתי מהספר מסתכם בשלוש מילים: המדינה זה אני. יכול להיות שמשפט המפתח בספר הוא דווקא אנקדוטה שולית יחסית המוזכרת בו. "שרה מאמינה כי אין לנתניהו תחליף. כאשר מכרה שאלה אותה בהומור באחת האזכרות האחרונות ליוני, 'מתי תצאו לפנסיה?' היא השיבה, 'ומה יהיה במדינה אם ביבי לא יהיה?' "

זו התובנה של נתניהו ושל משפחתו. הוא באמת ובתמים מאמין בכך. ובמקום שתהיה לו עזר כנגדו שתאזן אותו, הוא מוקף במשפחה שרק מחזקת את המגלומניה הזאת ואת הפרנויה הנלווית לה. ואם למדתי משהו מהספר, זו התובנה שנתניהו באמת מאמין בכך. זה לא משחק. זו לא סתם תאוות שלטון וקרייריזם, אלא באמת אמונה עמוקה שבלעדיו המדינה תתמוטט. ולכן, כל מה שמסכן את שלטונו או נדמה שמסכן את שלטונו מסכן את קיום המדינה. ולכן יריביו הפוליטיים, כולל אלה שהוא בדה מלבו, הם אויבי המדינה. ולכן, כל צעד טקטי, כל תכסיס פוליטי, כל הפצת שקר, כל הסתה שהוא מוציא, נובעים מדאגה למדינה ולהגנה עליה מפני אויביה מבית ומחוץ.

מנין נובעת השנאה לגדעון סער והרדיפה רבת השנים שלו? מכך שהוא זכה במקום הראשון בפריימריז, זכה לאהדה רבה בליכוד ורבים ראו בו את היורש המיועד. וכך, למרות נאמנותו של סער לנתניהו, נתניהו סימן אותו כאיום. ואיום פוליטי עליו הוא איום על מדינת ישראל. וכדי להגן על מדינת ישראל, הכל כשר ומכאן שהכל כשר כדי לחסל את סער. ומנין השנאה היוקדת לרובי ריבלין? מכך שהוא מקורב לסער. ולכן, אם יהיה נשיא הוא יוביל פוטש נגדו ויטיל על סער להרכיב ממשלה. זוהי סכנה לעצם קיום המדינה ולכן חובה למנוע את בחירתו לנשיא. ומכך השנאה וההסתה נגד ממשלת בנט. עצם העובדה שאדם אחר ולא הוא מנהיג את המדינה, היא סכנה קיומית. כאשר הוא ניסה להקים ממשלה עם רע"ם, כפי שמצוין בספר, לצערי לא בהרחבה הראויה – היה זה צעד טקטי ראוי להבטיח את שלטונו ובכך את קיומה של ישראל. כאשר בנט הקים ממשלה עם רע"ם זה מעשה בגידה המסכן את קיום המדינה. כלומר, לא ברע"ם הבעיה אלא בזהות ראש הממשלה – האם זה נתניהו או אדם אחר. כל אדם אחר. מועלם מספרת איך הוא החל להפנות כתף קרה ליוסי כהן, מקורבו ובן טיפוחיו, לאחר פרישתו מראשות המוסד, כשנחשף לאהדה שכהן מקבל בקרב הליכודניקים. מבחינת נתניהו זו נורת אזהרה מהבהבת, ולא רחוק היום שבו נשמע סיפורים ואגדות על כהן הססמולן.

עד שהחלו החקירות נגדו, היה נתניהו בראש המגינים על מדינת החוק ומערכת המשפט. זה לא אמור להפתיע. כבן למשפחה רוויזיוניסטית, הוא התחנך על ברכי אותה תפיסה שעיצבה את עולמם של בני בגין ודן מרידור. ברגע שהחלו החקירות נגדו, מוסדות החוק והמשפט הפכו לאויב. לא לאויב שלו – לאויבי המדינה. הוא החל להפיץ תאוריות קונספירציה על מערכת שעניינה תפירת תיקים ועל מדינת העומק שכל מטרתה "להפיל את שלטון הימין". מקריאת הספר השתכנעתי שהוא אכן החל להאמין בקונספירציות הללו.

הספר מציג את הוויתורים המפליגים שנתניהו היה מוכן להם במשאים והמתנים עם הפלשתינאים ושאותם הציג שוב ושוב למפלגות השמאל כאשר ניסה ולעתים הצליח לצרף אותן לממשלתו. נכונותו לוויתורים התקרבה להצעות הקיצוניות של ברק ואולמרט. " 'אתה חושב שאם תהיה הזדמנת לא אעשה את מה שברק ואולמרט היו עושים?' השיב נתניהו בטון נעלב" בשיחה עם דן מרידור. מזל מועלם מזכירה שנתניהו מעולם לא חזר בו מנאום בר-אילן, שבו הסכים להקמת מדינה פלשתינאית. אולם היא לא יודעת לפענח את הקוד העומד מאחורי ההצעות – האם הייתה זו טקטיקה בלבד, שנועדה להעביר את הכדור לצד השני ולא להצטייר כסרבנים או נכונות אמת לוויתורים הללו. גם אני כקורא לא הצלחתי לגבש עמדה בנדון. אבל ברור שכך או כך, הקוד שהפעיל אותו הוא "המדינה זה אני". כלומר, אם כדי לשרוד בשלטון הוא מוכן להבטיח להרצוג או לגבאי את אימוץ עמדות השמאל המדיני, הוא מאמין שזאת טובת המדינה. וכאשר למען שרידותו הוא הציע לשלי יחימוביץ' להיות שרת האוצר עם סמכויות חסרות תקדים והתחייבות לתמוך ברפורמות השמאל החברתי-כלכלי שהיא מייצגת, הוא משוכנע שזאת טובת המדינה. כלומר, טובת המדינה מחייבת את הישרדותו בשלטון, והוא כבר יתמרן.

בניגוד להרחבה על הוויתורים שהציע לפלשתינאים, מועלם לא הרבתה לעסוק בוויתורים המפליגים שהוא הציע לסורים. עוד בהיותו סגן שר החוץ, בשנות התשעים המוקדמות, הוא הזמין לשיחת רקע לא לפרסום את עיתונאי "הארץ" עקיבא אלדר, מראשי הדוחפים לנסיגה מהגולן. "הפגישה התקיימה בלשכת סגן שר החוץ… 'ביבי הפתיע אותי כשאמר: אני מוכן למסור את כל רמת הגולן בעבור שלום עם סוריה', הוא משחזר. 'ארד אפילו חידד והוסיף שזה בדיוק כמו שבגין היה מוכן לוותר על סיני בשביל לשמור על יהודי ושומרון. ביבי, כנראה, רצה למצוא חן בעיני. זו הייתה שיחת אוף רקורד, אבל לא התאפקתי ופירסמתי וביבי לא הכחיש' ". ואכן, כבר בקדנציה הראשונה הוא חתר להסכם כזה בתיווכו של ידידו, הטייקון רון לאודר. המו"מ הזה מוזכר בספר, לא בפירוט מספיק, לטעמי. המו"מ שניהל בקדנציה השניה שלו, עליה אני יודע ממקור ראשון, מיותר מאדם אחד שהיו מעורבים בכך, כלל לא מוזכר בספר. רק פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה עצר את המו"מ.

האם הוא באמת ובתמים היה מוכן לנסיגה ושיטה בנו, תושבי הגולן ובאזרחי ישראל? או שמא הוא שיטה באסד האב ואסד הבן ובמתווכים האמריקאיים? אין לדעת. ולא ברור אם הוא ידע. הוא הבין שיש לקיים את המו"מ הזה, ואם היה מגיע להסכם, הוא היה משכנע קודם כל את עצמו, שלא הייתה ברירה כי החלופה הייתה קטסקטרופה.

נתניהו נבחר שוב ובקרוב ישוב לראשות הממשלה ויכתוב את הפרקים הבאים בביוגרפיות שעוד תכתבנה עליו. למרות ביקורתי על הספר, בסופו של דבר זה ספר טוב, מעניין, רהוט ומלא במידע ואני בהחלט ממליץ עליו.

גילוי נאות – מזל מועלם הייתה חניכתי בצופי מגדל העמק בגרעין לאורטל באמצע שנות השמונים וכדובר ועד יישובי הגולן והיא עיתונאית, הייתי עמה שוב בקשר. מאז לא נפגשנו ולא דיברנו, אך יש לי אליה הערכה אישית ומקצועית.

* "שישי בגולן"

צרור הערות ‏20.11.22

* מחזק את ידיו – כאזרח פטריוט, אני מחזק את ידיו של נתניהו בסירוב להפקיר את תיק הביטחון בידי סמוטריץ'.

חבל שהוא משתמש בתירוץ של הלחץ האמריקאי.

אני מקווה שהוא לא יתקפל.

לא פחות חשוב – לא להפקיר את ביטחון הפנים בידי האקדוחן הפירומן.

* המשתמט – כאשר חבריו חירפו את נפשם על הגנת המולדת, שכבו בלילות במארבים, יצאו למעצר מחבלים חמושים, קרעו את התחת במסעות מפרכים – בצלאל סמוטריץ' השתמט, כמו החרדים. מלחמת מצווה, הגנת המולדת, הגנה על חייהם וביטחונם של אזרחי ישראל, הם "ביטול תורה" בעבורו.

אבל לא הייתה לו בעיה לבטל תורה לקידום הקריירה שלו בלימודי שני תארים במשפטים.

לא הייתה לו בעיה לבטל תורה כדי לארגן ולהוביל את "מצעד הבהמות" ההומופובי הדוחה.

ולא הייתה לו בעיה לבטל תורה לטובת פעילות טרוריסטית.

רגע רגע. מה פתאום פעילות טרוריסטית? הוא הורשע במשהו? אין לו חזקת החפות?

אוקיי, אז קודם כל – לכאורה, לכאורה, לכאורה. בסדר?

ובכן, סמוטריץ' היה עצור ששה שבועות בחקירת השב"כ על פיגוע טרור שעמד לבצע. במשך ששת השבועות הללו הוא שמר על זכות השתיקה ולא פצה פה. בשל שתיקתו וכיוון שהשב"כ לא רצה לחשוף מקורות, הוא שוחרר.

זכות השתיקה מוקנית לעבריינים, כדי שלא יפלילו את עצמם. מי שאין לו מה להסתיר, אינו שותק. להיפך, הוא ייצא מגדרו להוכיח את חפותו. מי ששותק, הוא מי שאם ידבר – יפליל את עצמו.

מבחינה משפטית סמוטריץ' בחזקת חף מפשע. מבחינה ציבורית סמוטריץ' בחזקת אשם. מי ששמר על זכות השתיקה, אינו ראוי להיות איש ציבור.

עד היום סמוטריץ' גאה בשתיקתו ומתרברב ומציג אותה כהוכחה לחוסנו.

הוא נלחם בשב"כ, חותר לסגירת "המחלקה היהודית" ומתוך תאוות נקם הוא הפיץ מעל דוכן הכנסת את תאוריית הקונספירציה החולנית, לפיה השב"כ עודד את יגאל עמיר לרצוח את רבין.

בגיל 28 המשתמט עשה טובה והתגייס לאיזה שירותונצ'יק כג'ובניק.

המשתמט המסוכן הזה רוצה להיות שר הביטחון. הפקרת ביטחון המדינה בידיו, חלילה – הפקרות.

* עבריין המס – אם עבריין המס המורשע אריה דרעי ימונה לשר האוצר – רשות המסים תישאר במשרד?

* לא שפני ניסיונות – לכל האומרים: "אדרבא, שבן גביר יקבל את המשרד לביטחון פנים. שיתמודד פעם עם המציאות. כשהאחריות תהיה על כתפיו הוא יבין שיש הבדל בין פרובוקציות לכובד אחריות מיניסטריאלית" וכו', אני מציע: תהמרו על הכסף שלכם. לא על ביטחון ישראל. לא על חיי אזרחי ישראל. אזרחי ישראל אינם שפני ניסיונות.

* להחזיר את המשילות – רוב מוחלט מקרב רבבות המבקרים בחברון בשבת פרשת "חיי שרה" הם אזרחים טובים ונאמנים והתנהגו לאורך השבת כראוי. אולם קומץ החוליגנים שפרעו בערבים ותקפו את כוחות הביטחון, הם בני עוולה, בוגדים ארורים ויש להסיר את הכפפות ולנהוג כלפיהם בכל החומרה. מי שלוחם בצה"ל הוא אויב. החוליגן שתקף במקל חיילת צה"ל הוא בוגד וגיס חמישי. יש להחזיר את המשילות ולנהוג כלפיהם באפס סובלנות. ובטח לא למנות את נציגם לשר לביטחון פנים.

* תמונת ראי – מה צריך היה לעשות לפלשתינאי שהיה תוקף חיילת צה"ל במקל?

* למען בריאות הציבור – על פי מחקר של בנק ישראל, חלה ירידה של 30% בצריכת המשקאות המתוקים, בעקבות המס עליהם.

זו תוצאה חשובה וטובה לבריאות הציבור. אבל עכשיו יבטלו את המס, אך ורק כדי להצדיק את הקונספירציה החולנית, לפיה כביכול המס הזה והמס החשוב למען הסביבה (על הכלים החד-פעמיים) נועדו לפגוע החרדים, כביכול, והם נובעים משנאת חרדים.

* ערך הניצחון – הנראטיב של מתנגדי שילוב לוחמות בצה"ל הוא שצה"ל, בעקבות בג"ץ, הכריז על ערך השוויון כעדיף על ערך הניצחון. אלה דברי הבל. לא בג"ץ ולא צה"ל, מעולם לא הכריזו הכרזה כזאת. העמדת ערך הניצחון מול ערך השוויון היא דמגוגיה. הדרך לניצחון עוברת במיצוי מקסימלי של המשאב האנושי. ויתור על תרומתן של נשים, בעלות יכולת ומוטיבציה להיות לוחמות ומפקדות מצוינות, מנוגד לערך הניצחון.

* גם אם אדמתי בוערת – ימים קשים ועצובים עוברים עליי. קיבוצי, קיבוץ אורטל, בחר בדרך ההפרטה.

כל חיי, מאז הקמת הגרעין שלי כשהייתי בן 17 וביתר שאת מאז הגעתי לאורטל ביום שחרורי לפני כ-39 שנים, כל מאודי, כל אוני, כל מרצי, הוקדשו למפעל החיים של בניין אורטל כקיבוץ שיתופי. זו מכה קשה בעבורי.

אין זו החלטה מעשית, אלא החלטה עקרונית. כעת תיבנה תכנית להפיכת אורטל לקיבוץ "מתחדש". בניית התכנית תארך, להערכתי, שנתיים-שלוש. היא תידרש לעבור ברוב של 2/3 מכלל חברי אורטל. בהצבעה העקרונית, שהיו בה 100% הצבעה, 59% אחוז תמכו בהפרטה. איני מאמין בעריצות המיעוט, ולכן אין לי ולשותפיי לדרך כוונה לסכל את הכרעת הרוב בכוח הווטו של השליש. קיבוצים נהרסו על רקע המלחמות האינסופיות הללו. בכוונתי להיות שותף פעיל בבניית התכנית, ולהשפיע עליה כך שתשמר ככל האפשר את ערכי הקיבוץ.

אין לי אורטל אחרת. גם אם אדמתי בוערת.

* התפוחיאדה – "אין תפוחים טובים כמו תפוחי הגולן. מה יש לכם ללמוד?" זו תגובה מפרגנת שקיבלתי, כאשר כתבתי על הנסיעה של צוות מטע קיבוץ אורטל, כחלק מסיור נוטעים מטעם "בראשית", לאיטליה.

אין דבר כזה. תמיד יש מה ללמוד. תמיד יש מה לשנות. תמיד יש לאן לשאוף. תמיד יש לאן להתקדם. אסור לחקלאות לדרוך במקום. היא חייבת להשתכלל ולהתפתח. מי שדורך במקום – מתנוון.

הסיור היה במחוז בולזאנו שבדרום טירול; חבל אוסטרי אוטונומי בצפון איטליה, דובר גרמנית ותרבותו גרמנית. זהו חבל שמגדלים בו 180,000 דונם תפוחים! סיירנו במטעים מתקדמים, בחוות ניסיונות חקלאיים המתמחית בתפוח, בבית אריזה חדשני לתפוחים ובתערוכה חקלאית ממוקדת תפוח.

היה זה סיור מאלף, שלמדנו בו שיטות גידול חדשניות, טכנולוגיות חדשות ואפילו זנים חדשים.  

למדנו הרבה וניישם הרבה בעבודתנו בגולן ובגליל. עם זאת, ברור שלא כל מה שמתאים לאיטליה מתאים לנו. יש הבדלים אובייקטיביים כמו הבדלי אקלים, שפע מים והבדלים בקרקע והבדלים סובייקטיביים כמו סיוע המדינה והאיחוד האירופי לחקלאות ולחקלאים. לדוגמה, ביקרנו בחוות ניסיונות ממשלתית, המונה 200 עובדים (!), מתוכם 85% עובדי מדינה והשאר ממומנים בידי הקואופרטיבים הגדולים של המגדלים. עם השקעה כזו במו"פ, פלא שהם מובילים בחדשנות?

* מטפסים מעלה – כאשר אנו נפגשים עם חקלאים איטלקיים, מעניין ללמוד כיצד הם מתמודדים עם הבעיה המשותפת להם ולנו ולכל העולם – ההתחממות הגלובלית.

אנחנו מטפסים למעלה, ונוטעים מטעים חדשים בגבהים רמים יותר, כיוון שבגבהים שלפני 15 שנה היו מספיק מנות קור הדרושות לפרי, חסרות היום אותן מנות. באיטליה הסיפור הפוך. שם הבעיה הייתה בגבהים, שבהם היה קר מדי והייתה סכנת קיפאון של הפרי. אבל הפתרון זהה – גם הם מטפסים למעלה, ונוטעים במקומות שבהם לא יכלו לנטוע בעבר הלא רחוק. מכה נוספת שפוקדת אותם בשנים האחרונות, בשל ההתחממות הגלובלית, היא אירועי ברד קשים ותכופים.

* זמן איכות עם ספר – את היומיים האחרונים של הסיור, אחרי שלושה ימים של סיור מקצועי חקלאי, הקדשנו לטיול לגיבוש הצוות. טיילנו בהרי האלפים המושלגים והמרהיבים בצפון איטליה והמשכנו דרך אוסטריה למינכן, שמשם טסנו הביתה. גולת הכותרת של היום במינכן, לפני הטיסה, הייתה ביקור באנדרטה לזכר הספורטאים שנטבחו באולימפיאדת מינכן, הנמצאת בכפר האולימפי.

והיו כמובן הפסקות שופינג. ומה עושה שׁוֹפּוֹפוֹב שכמותי, שעה שחבריו מבלים בקניות? היה זה זמן איכות נפלא, בבית קפה, עם ספר. באיטליה ביליתי עם נתניהו ובאוסטריה עם צ'רצ'יל.

* אין יפה כמוה – "יש יפות יותר ממנה, אך אין יפה כמוה", שורר אלתרמן ("נשבעתי, עיני", מתוך "כוכבים בחוץ").

זו השורה המלווה אותי כשאני נוחת, באושר, בארץ ישראל.

          * ביד הלשון

מעלה צביה – מעלה צביה עלה לקרקע כקיבוץ של התק"ם ב-1979. אולם הקמת הקיבוץ לא צלחה, ותחת הקיבוץ קם יישוב קהילתי, המוגדר יישוב יהודי-ישראלי בדרך האימן, וכל תושביו מחויבים להיות חברים בתנועת האימן, תנועה פילוסופית-יישומית, ויש המגדירים אותה ככת.

מעלה צביה קרוי על שמה של צביה לובטקין, ממנהיגות מרד גטו ורשה, לצד בן זוגה יצחק אנטק צוקרמן, סגן מפקד המרד, ומי שייסדה יחד עם אנטק את קיבוץ לוחמי הגטאות ואת מוזיאון לוחמי הגטאות והנהיגה אותO לאורך עשרות שנים.

הנצחת שמה של לובטקין בקיבוץ, ולאחר מכן ביישוב, בגליל, היא הנצחה יפה וראויה. רק יש בעיה. שמה של לובטקין הוא צִבְיָה (במלעיל ועם חיריק מתחת לצד"י) ואילו היישוב נקרא מעלה צְבִיָה (במילרע ועם שווא מתחת לצד"י). ביררתי עם שרון גבע, הכותבת את הביוגרפיה של צביה ואנטק, האם שמה המקורי של לובטקין היה צְבִיה והשם צִבְיָה הוא שיבוש או שם חיבה? לא, שמה הרשמי והיחיד הוא צִבְיָה. האם זו בורות של מי שהעניקו את השם? קשה לי להאמין שוועדת השמות הממשלתית לא יודעת את שמה. האם צְבִיָה במילרע נשמע עברי יותר? אולי זו הסיבה.

בעיניי, נכון היה לקרוא ליישוב מעלה צִבְיָה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 26.10.22

* ראש קטן – החלטת בג"ץ לדחות את העתירות שתבעו להביא את הסכם הגז עם לבנון לאישור הכנסת מאכזבת מאוד. זו החלטה שמרנית מאוד, לדבוק בנוסח הכתוב של החוק. כיוון שהחוק אינו מחייב זאת, העתירות נדחו.

אילו בג"ץ היה שמרן כזה בדרך כלל, אפשר היה להבין זאת. אולם כיוון שלא פעם בג"ץ נוהג באקטיביזם ואינו נצמד רק לנוסח החוק, ניתן היה לצפות ממנו לנהוג כך גם הפעם.

במקרה הזה, ההחלטה השמרנית היא פסיקה של ראש קטן. יש לבית המשפט סיבה טובה מאוד לכפות על הממשלה להביא את ההסכם לכנסת – העובדה שמזה חמישים שנה, כל ההסכמים עם מדינות אויב וגורמי אויב, לא כל שכן כאלה העוסקים בגבולות המדינה, הובאו להכרעת הכנסת. לתקדים כזה יש תוקף כמעט כמו לחוק הכתוב. ראוי היה שבג"ץ יפסוק על פי התקדימים והשכל הישר, ולא כפי שפסק.

בתור מתנגד לאקטיביזם השיפוטי, אני צריך, לכאורה, לשמוח על ההחלטה. אולם התנגדותי לאקטיביזם אינה טוטלית. אני נגד אקטיביזם מופרז וקיצוני, אך יש מקרים שבהם האקטיביזם נחוץ. בעיקר כדי למנוע כוח עודף מדי השלטון וכאשר יש להגן על רשות אחת מפני פגיעה של רשות אחרת. במקרה הזה, היה על בית המשפט להגן על הכנסת מפני הממשלה, שפגעה במעמדה של הכנסת והשתמשה לרעה ובשרירות בכוחה.

כמובן, שעיקר ביקורתי בנדון היא על הממשלה ועל ראש הממשלה, שהחליטו לעקוף את הכנסת, אך גם על בית המשפט שגילה ראש קטן ולא עצר זאת.

לעומת זאת, בג"ץ צדק כאשר דחה את דרישת העותרים לחייב משאל עם על ההסכם. חוק יסוד משאל עם עוסק בוויתור על שטח ריבוני של ישראל, וזה לא המקרה. אני מצר על כך שהדרישה הזאת עלתה. זו זילות של רעיון משאל העם, שנועד לנושאים כבדי משקל לאין ערוך יותר מן ההסכם הזה.

אני תומך בהסכם הגז, אך אני מתנגד לפגיעה בדמוקרטיה.

* לשנות את החוק – העובדה שהממשלה עקפה את הכנסת ולא הביאה לאישורה את הסכם הגז עם לבנון, מעידה על לאקונה בחוק. חוששני, שבכך יצרה הממשלה תקדים חדש, שממשלות עתידיות עלולות לפעול על פיו, כאשר יהיה להן אינטרס כזה, או כאשר יחששו שאין להן רוב בכנסת. בוודאי אחרי שבג"ץ הכשיר את המעקף.

לכן, יש לשנות את החוק, ולקבוע שכל הסכם בינלאומי ואמנה בינלאומית, מחייבים את אישור הכנסת. האישור צריך להיות בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת או בוועדת משנה מיוחדת של ועדת חו"ב שתוקם לצורך זה. כאשר ההסכם יהיה עם מדינת אויב, או שיש בו נגיעה כלשהי לסוגיית גבולות המדינה, יש להביאו לאישור מליאת הכנסת. ועדת חו"ב תהיה רשאית להעביר לאישור המליאה גם הסכמים אחרים, על פי שיקול דעתה.

* סיכוי קלוש – להערכתי, הסיכוי שהכנסת תקבל את החוק שאני מציע, המחייב להביא לאישור הכנסת כל הסכם בינלאומי – קלוש. הסיבה לכך, היא שהשלטון, כל שלטון, ובעיקר ראש הממשלה, כל ראש ממשלה, אינו רוצה בחקיקה שתכבול את ידיו, בוודאי בנושאים מדיניים.

יצחק רבין התחייב, בלי שהחוק דרש זאת ממנו, להביא הסכם עם סוריה שיכלול נסיגה מהגולן, למשאל עם. הוא נימק זאת בכך שהוא קיבל מנדט מהבוחר לשמור על הגולן, כפי שהתחייב, ולכן אם יפעל אחרת – יחזור לעם. אין לי ספק, שאילו היה נחתם הסכם, הוא היה מביא אותו למשאל עם. אולם הוא נלחם בכל כוחו, ממש בברוטליות, נגד חוק שריון הגולן, שדרש, בין השאר משאל עם. הוא רצה להשאיר את שיקול הדעת בידי ראש הממשלה.

גם פרס וברק התחייבו לכבד את הבטחת רבין ולהביא את ההסכם למשאל עם, אך גם הם התנגדו בתוקף לחקיקה בנושא.

נתניהו תמך בכל כוחו בחוק כראש האופוזיציה. כשעלה לשלטון, עשה כל טריק אפשרי כדי למסמס ולמזמז את החוק ולמנוע את העלאתו להצבעה. בתרגילים פרלמנטריים ואיומים של הדרך השלישית, החוק אושר ביום האחרון של הכנסת, טרם פיזורה. נתניהו עמד לפני בחירות, ולא יכול היה להרשות לעצמו להפיל את החוק. אולם סעיף משאל העם שהיה חלק מהחוק, היה טעון חקיקה נפרדת המסדירה את משאל העם. החוק הזה עבר רק ב-2014, בשל התנגדות כל ראשי הממשלה. גם כאן, נתניהו עשה כל תרגיל אפשרי כדי למנוע את העברת החוק, אך לבסוף בנט והבית היהודי, שהוא היה תלוי בהם, כפו זאת עליו.

סביר להניח שכך ינהג כל ראש ממשלה, אם תעלה הצעה ברוח הצעתי. מנהיגים אינם אוהבים לסנדל את חופש הפעולה שלהם. אבל הגבלת חופש הפעולה של השלטון, היא יסוד מוסד בדמוקרטיה.

* האויב הגדול ביותר של בג"ץ – האויב הגדול ביותר של בג"ץ, יותר מהימין הרדיקלי, הוא השמאל הרדיקלי. הנה, דוגמית אקטואלית מיום ראשון האחרון. גדעון לוי ב"הארץ": "מערכת המשפט מכשירה כמעט כל פשע מלחמה ופשע נגד האנושות, ומבטלת במוצהר את החוק הבינלאומי".

נכון, כרגע הסכנה האמתית על מדינת החוק היא מימין, כיוון שזו סכנה מיידית של ניסיון להחריב את מדינת החוק כדי לשרת אינטרס של נאשם אחד. לעומת זאת, השמאל הרדיקלי חסר השפעה פוליטית. אך במהות, השנאה של השמאל הרדיקלי למערכת המשפט הישראלית, כמו לכל מערכות מדינת ישראל, גדולה יותר ועמוקה יותר.

* גם סמוטריץ' יודע – "שקרן בן שקרן" מכנה סמוטריץ' את נתניהו בשיחות סגורות, כמו זו שהוקלטה בסתר ופורסמה. ואני תמה – על סמך מה הוא קובע שגם בנציון נתניהו היה שקרן? לא יפה. הלו, בלי הורים!

כן, כמה מפתיע, גם סמוטריץ' יודע, מה שיודע כל מי שלא בוחר לעצום את עיניו לרווחה ובוודאי מי שמכיר את נתניהו אישית. הוא שקרן.

והנה, סמוטריץ' קובע בפירוש, את מה שיודע כל מי שלא בוחר להיות עיוור מרצון – נתניהו ניסה בכל מאודו להקים ממשלה עם רע"ם וסמוטריץ' הכשיל זאת. ואני באמת כבר לא יודע, אם מעריצי נתניהו שמדקלמים את הכחשתו, מאמינים לה.

* גם סמוטריץ' משקר – גם סמוטריץ' שקרן. כאשר לא הוקלט בסתר, כשהוא מדבר לפי תומו, הוא שיקר שנתניהו לא ביקש ממנו לתמוך בממשלה עם רע"ם.

* לבקש סליחה ומחילה – יש חשיבות רבה בחשיפת האמת, על ניסיונו של נתניהו להקים קואליציה עם רע"ם; בחשיפת השקר והצביעות. אבל יש בה גם סכנה חמורה, של התחזקות הכהניסטים.

על נתניהו לכרוע ברך ולהתנצל בפני בנט, על שנה וחצי של הסתה, שכל כולה מבוססת על שקר. הייתה זו דה-לגיטימציה לממשלה, אך ורק כיוון שאדם אחר ולא נתניהו עמד בראשה.

* ערימת שקרים – אלה שמדקלמים את השקר שנתניהו לא ניסה להקים ממשלה עם רע"ם, הם אלה שמדקמים את השקר שנתניהו התנגד לגירוש גוש קטיף ואת השקר שהוא לא ניסה למסור את הגולן לאויב הסורי.

* הלבנה פופוליסטית – "כל הפוליטיקאים שקרנים", "ראית פעם פוליטיקאי דובר אמת?", "כל הפוליטיקאים מושחתים". כל האמירות הפופוליסטיות הללו, הן ניסיון שקוף ונואל להלבין את שקריו של נתניהו. מה רוצים ממנו? כולם שקרנים. לא נכון. רובם אנשים נורמטיביים, שלרוב אומרים אמת, ופה ושם גם משקרים.

* התרפסות מביכה – בפלירט הקצרצר של איילת שקד עם דרך ארץ, היא הצהירה מעל כל במה, מול כל מצלמה ואל כל מיקרופון, עד כמה ממשלה צרה היא דבר רע ומסוכן, ושהיא תלך רק לממשלת אחדות לאומית, שהיא מה שנחוץ לעם ישראל, ושאסור להקים ממשלה עם הקיצונים.

והנה, המילה ממשלת אחדות נמחקה מן הלקסיקון שלה, והיא מטיפה רק לממשלת ימין צרה עם הקיצונים וקיצוני-הקיצונים. כל הקמפיין שלה מבוסס על האמירה שבלעדיה לא תקום ממשלת הימין הצרה, ולכן מי שרוצה בממשלה כזו חייב לתמוך בה. ושלטי החוצות מסבירים לנו ש"בלי ב' אין ממשלת ביבי".

בתקופת הפלירט הזה, לא היה לי קל עם החיבור והבהרתי גם ליועז וצביקה וגם בפומבי, שחרף חברותי בדרך ארץ, המייצגת את השקפת עולמי, ולמרות האמון הרב שלי ביועז וצביקה, אתקשה מאוד להצביע לרוח הציונית, אלא אם כן אקבל מאיילת שקד תשובות שתנחנה את דעתי, על הספקות שמטרידים אותי.

קיוויתי שהיא תרגיע את חששותיי, באשר למה שיקרה אם ניכשל בניסיון להקים ממשלת אחדות. האם במקרה הזה היא תתמוך בהליכה לממשלת ימין צרה? יועז וצביקה הפיגו את חששותיי. היה לי ברור שהם לא ילכו לממשלה כזאת. אך מאיילת לא שמעתי התחייבות כזו. החשש הגדול שלי היה, שאם ייכשל הניסיון להקים ממשלת אחדות, איילת לבדה תבריז ותהיה הגרוש ללירה של נתניהו. חששתי שמעשה כזה ייעשה באמצעות הפתק שלי בקלפי.

מצד שני, סמכתי על יועז וצביקה, שדעתם כדעתי, ושאם הם ילכו אתה, זה יהיה אחרי שיוודאו למעלה מכל ספק, שאין חשש שהיא תברח. אמוני בהם הוכיחה את עצמה, והם אכן פירקו את החבילה בשל המחלוקת הזאת. איילת שקד אוששה את חששותיי.

יחד עם זאת, לא העליתי על דעתי שהיא תציג את ממשלת בן גביר נתניהו כיעד של מפלגתה ושתיסוג לחלוטין מנושא ממשלת האחדות, עליה דיברה בכזו התלהבות.

כל התנהלותה מביכה. גישתה לנתניהו היא כשל אישה מוכה שחוזרת שוב ושוב לגבר המכה. פנייתה הפאתטית ל"גברת" שרודפת אותה כבר כמעט עשרים שנה, מהרגע שראתה אישה יפה שעובדת עם נתניהו, הייתה התרפסות משפילה. כך גם ההתנצלות המגוחכת על הליכתה לממשלת השינוי. הרי היא יודעת היטב שהיא עשתה את הצעד הפטריוטי הנכון. אם היא צריכה להתנצל, זה אולי בפני עצמה, על כך שפגעה בקריירה הפוליטית שלה בצעד הפטריוטי שעשתה. יש פוליטיקאים שאיני מצפה מהם לראות בקריירה שלהם שליחות למען עם ישראל, למען הציבור. יש פוליטיקאים שאני יודע שמה שמניע אותם הם שלושת הכ"פים: כסף, כוח כבוד. מאיילת שקד אני מצפה להרבה יותר.

איילת איבדה את זה.

* פתרון מציאותי – בכל פעם שאני מבטא את תמיכתי בהקמת ממשלת אחדות לאומית לאחר הבחירות, אני נענה בתגובות כמו "אבל אתה הרי יודע שנתניהו…"

נו, ודאי שאני יודע. אבל אני גם יודע שאין לנו מדינה ספייר. ואני שואל את המטיפים לי: מה אתם מציעים? אם גם בסיבוב החמישי יהיה תיקו, ולהערכתי זה מה שיהיה – מה אתם מציעים? איזה פתרון יש לכם? סיבוב שישי? ומה יהיה בו? שוב תיקו, ונלך לסיבוב שביעי? ואולי דווקא בו גוש בן גביר יקבל את ה-61. אז מה אתם מציעים? ממשלה שקיומה תלוי ברצונן הרע של המפלגות האנטי-ישראליות חד"ש-תע"ל? הם פסולי חיתון בדיוק כמו הכהניסטים. וממשלה שתלויה בהם תקרוס במהרה. זו תהיה המתנה הטובה ביותר שבן גביר יכול להתפלל לה.  

שנתניהו יפרוש? הלוואי. ואם הוא לא יפרוש? וסביר להניח שהוא לא יפרוש.

שהליכוד יתפלג? נו. ואם הוא לא יתפלג?

הפוליטיקה היא אמנות האפשרי, ויש להציע פתרונות ריאליים, מעשיים. זו לא חכמה להיות דובוני לא-לא. צריך לומר גם מה כן.

אני טוען שהכהניסטים וחד"ש-תע"ל הם פסולי חיתון. משמעות הדבר, שאף גורם אחר אינו פסול חיתון. אני מציע ממשלת אחדות בתנאים מסוימים. לא בטוח שנתניהו יהיה מוכן להם, אבל צריך לנסות. אני סבור שממשלת אחדות במשבר המתמשך הזה עדיפה גם על ממשלת 61 של גוש השינוי, אם יקרה הנס הזה. יתר על כן, אם גוש נתניהו יזכה ב-61, אתמוך בכך שהמחנה הממלכתי יצטרף לממשלה, בתנאי שהכהניסטים ועוזריהם יושלכו החוצה.  

אך להערכתי, כאמור, גם הסיבוב החמישי יסתיים, כמו ארבעת קודמיו, בתיקו. ובמצב התיקו, ממשלת אחדות היא הרע במיעוטו.

* לא היה לו זמן – סמוטריץ' כבר לא אומר "אם אהיה שר הביטחון", אלא "כשאהיה שר הביטחון".

לעומת זאת, לשרת בצה"ל כמו בנאדם, זה עניין ללוזרים. הוא לא בזבז על כך את זמנו היקר.

* כך נלחמים בטרור – כוחות צה"ל וימ"ם הראו לנו הלילה בשכם איך נלחמים בטרור. לא בהתלהמות פופוליסטית. לא בדמגוגיה צווחנית. לא בצרחות "מוות למחבלים" של מי שבעיניו ערבי = מחבל. לא בסיסמאות פופוליסטיות על שינוי נהלי הפתיחה באש (כדי לתת גושפנקה לפתיחה באש נוסח ברוך גולדשטיין ואלאור עזריה). לא בהצעות מגונות ופופוליסטיות על "חסינות" לחיילי צה"ל, שכוונתן לעודד את חיילי צה"ל לבצע פשעי מלחמה. לא באמצעות ההמנון "שישרף לכם הכפר".

מלחמה בטרור צריכה להיעשות באחריות ובמקצועיות, בהובלת אנשים אחראים, ולא בהובלת אקדוחנים פירומנים חסרי אחריות, שמטרתם להצית את המזה"ת.

* בעוד שנה ובעוד שנתיים – בשנת 1995, נערכה במשכן הכנסת פגישה של חברי קיבוצים מהגולן עם נציגי התק"ם בכנסת, לבקשתנו. יהודה וולמן, יהודה הראל, אמתי שלם ואני תבענו מהשר יעקב צור ומהח"כים אלי גולדשמידט, חגי מרום ואברהם כץ-עוז, להתייצב לצד הגולן במאבק ולצאת נגד מדיניות הממשלה שנשאה ונתנה על נסיגה מהגולן ומסירתו לאויב הסורי. השיחה הייתה קשה, מתוחה וסוערת. לא הצלחנו במשימתנו.

בשלב מסוים, אמר יהודה הראל: "אומר לכם מה עומד לקרות. מהמו"מ עם סוריה לא ייצא כלום. אנחנו נישאר בגולן. אתם תישארו עם הקלון. בעוד שנה אף אחד מכם לא יהיה חבר כנסת. בעוד שנתיים אף אחד מכם לא יהיה חבר קיבוץ".

התחזית התאמתה לחלוטין (אגב, לאחרונה יהודה פרסם את הספר "פרפר בחושך" שבו הוא מסביר מדוע אי אפשר לחזות את העתיד…). אולי לקח קצת יותר משנתיים עד שהאחרון שבהם עזב את הקיבוץ.

ולמה נזכרתי בזה? בשל דברים שכתב כצל'ה (אברהם כץ עוז) השבוע, שבהם אמר שאין יותר ערכים בקיבוץ, אין להם יותר שאיפות חוץ מיותר כסף וכו'. אולי הוא אמר זאת, כדי להצדיק בפני עצמו את בחירתו לגור ברעות, שעה שחבריו בקיבוץ נחל עוז ממשיכים לעמוד בקו החזית עם עזה?

* אהבת חוכמה – המשותף לירון לונדון, אבשלום אליצור, רות קלדרון, ג'רמי פוגל ויהודה הראל, הוא שמדובר באנשים חכמים מאוד מאוד, משכילים מאוד, מקוריים ויצירתיים. והם פילוסופים, במובן המקורי, המילולי, של המושג – אוהבי חוכמה. להיות נוכח בסימפוזיון שבו האנשים החכמים הללו מתדיינים, זו חוויה אינטלקטואלית מענגת.

זכיתי לכך, כאשר השתתפתי בהשקת ספרו של יהודה הראל "פרפר בחושך", שנערך בבית "עלמא" – בית לתרבות עברית.

* היופי במסורתיות – אני אוהב לקרוא את פרקי היומן של רות אלמוג, המתפרסמים במוסף התרבות והספרות של "הארץ". איני מכיר אישית את רות, אבל הקריאה העקבית בפרקי היומן, יוצרים קרבה ואינטימיות בין הקורא והכותבת, שמעבר לקרבה רגילה בין קורא לכותב ספר, כי הכותבת פותחת בפני הקוראים את ביתה ואת חדרי לבה.

התמודדותה של רות אלמוג עם קשיי הזקנה מעוררת השראה. היא מצטיירת דרך יומנה כאינטלקטואלית בכל רמ"ח ושס"ה, סקרנית רב תחומית, אשת ספר ותרבות.

בפרקי היומן האחרונים, אלמוג סיפרה, בין השאר, על מנהגי שולחן השבת בבית ילדותה, והוסיפה פסקה שהיא בעיניי תמצית היופי שבמסורת ובמסורתיות. אביא אותה כלשונה: "העולם שבו היה טקס קבוע בארוחות שבת וחג עם מסגרת של שירה ומוסיקה היה עולם אחר, ואין לזה קשר עם דת. חווינו בו בצד האכילה גם התרוממות רוח ושמחה, ואין לזה שום קשר לקדושה. יש לזה קשר עם הפרדה בין ימי חול וימים של חג ושמחה, ימים מיוחדים של התכנסות המשפחה שבהם שרים ביחד שירים מיוחדים. יש לזה קשר עם טקס שנותן מסגרת לחיים ומוציא את האדם משיגרת היום־יום. יש לזה קשר חזק למסגרת ולסדר, והעולם ההוא, שהיו בו סדר ומסגרות, היה עולם שהיו בו גבולות ברורים".

* אין כמו ריח האדמה במטע אחרי הגשם הראשון.

          * ביד הלשון

מרמה – כאשר גוש פוליטי מתכוון לבטל את סעיפי המרמה והפרת האמונים ולהוציאם מהחוק הפלילי בישראל, ובכך להפוך, למעשה, את המרמה והפרת האמונים להליך לגיטימי, כדאי לחזור למקורות ולבחון מה פירוש המילה מרמה.

מילון אבן שושן: "רמאות, הונאה".

הנביא ירמיהו דיבר על הנהגה מושחתת שתוביל לחורבן ואמר: "חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם, מִרְמָה דִבֵּר בְּפִיו; שָׁלוֹם אֶת רֵעֵהוּ יְדַבֵּר וּבְקִרְבּוֹ יָשִׂים אָרְבּוֹ: הַעַל אֵלֶּה לֹא אֶפְקָד בָּם נְאֻם ה' אִם בְּגוֹי אֲשֶׁר כָּזֶה לֹא תִתְנַקֵּם נַפְשִׁי' (ירמיהו ט, ז-ח).

כך מתואר בספר תהילים דואג האדומי, הידוע לשמצה, מי שהרג את כוהני נוב: "אָהַבְתָּ כָל-דִּבְרֵי-בָלַע, לְשׁוֹן מִרְמָה". במזמור ק"ט כותב דוד: "כִּי פִי רָשָׁע וּפִי-מִרְמָה עָלַי פָּתָחוּ, דִּבְּרוּ אִתִּי לְשׁוֹן שָׁקֶר". פה של מרמה הוא פה של רשע.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 26.10.22

* ראש קטן – החלטת בג"ץ לדחות את העתירות שתבעו להביא את הסכם הגז עם לבנון לאישור הכנסת מאכזבת מאוד. זו החלטה שמרנית מאוד, לדבוק בנוסח הכתוב של החוק. כיוון שהחוק אינו מחייב זאת, העתירות נדחו.

אילו בג"ץ היה שמרן כזה בדרך כלל, אפשר היה להבין זאת. אולם כיוון שלא פעם בג"ץ נוהג באקטיביזם ואינו נצמד רק לנוסח החוק, ניתן היה לצפות ממנו לנהוג כך גם הפעם.

במקרה הזה, ההחלטה השמרנית היא פסיקה של ראש קטן. יש לבית המשפט סיבה טובה מאוד לכפות על הממשלה להביא את ההסכם לכנסת – העובדה שמזה חמישים שנה, כל ההסכמים עם מדינות אויב וגורמי אויב, לא כל שכן כאלה העוסקים בגבולות המדינה, הובאו להכרעת הכנסת. לתקדים כזה יש תוקף כמעט כמו לחוק הכתוב. ראוי היה שבג"ץ יפסוק על פי התקדימים והשכל הישר, ולא כפי שפסק.

בתור מתנגד לאקטיביזם השיפוטי, אני צריך, לכאורה, לשמוח על ההחלטה. אולם התנגדותי לאקטיביזם אינה טוטלית. אני נגד אקטיביזם מופרז וקיצוני, אך יש מקרים שבהם האקטיביזם נחוץ. בעיקר כדי למנוע כוח עודף מדי השלטון וכאשר יש להגן על רשות אחת מפני פגיעה של רשות אחרת. במקרה הזה, היה על בית המשפט להגן על הכנסת מפני הממשלה, שפגעה במעמדה של הכנסת והשתמשה לרעה ובשרירות בכוחה.

כמובן, שעיקר ביקורתי בנדון היא על הממשלה ועל ראש הממשלה, שהחליטו לעקוף את הכנסת, אך גם על בית המשפט שגילה ראש קטן ולא עצר זאת.

לעומת זאת, בג"ץ צדק כאשר דחה את דרישת העותרים לחייב משאל עם על ההסכם. חוק יסוד משאל עם עוסק בוויתור על שטח ריבוני של ישראל, וזה לא המקרה. אני מצר על כך שהדרישה הזאת עלתה. זו זילות של רעיון משאל העם, שנועד לנושאים כבדי משקל לאין ערוך יותר מן ההסכם הזה.

אני תומך בהסכם הגז, אך אני מתנגד לפגיעה בדמוקרטיה.

* לשנות את החוק – העובדה שהממשלה עקפה את הכנסת ולא הביאה לאישורה את הסכם הגז עם לבנון, מעידה על לאקונה בחוק. חוששני, שבכך יצרה הממשלה תקדים חדש, שממשלות עתידיות עלולות לפעול על פיו, כאשר יהיה להן אינטרס כזה, או כאשר יחששו שאין להן רוב בכנסת. בוודאי אחרי שבג"ץ הכשיר את המעקף.

לכן, יש לשנות את החוק, ולקבוע שכל הסכם בינלאומי ואמנה בינלאומית, מחייבים את אישור הכנסת. האישור צריך להיות בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת או בוועדת משנה מיוחדת של ועדת חו"ב שתוקם לצורך זה. כאשר ההסכם יהיה עם מדינת אויב, או שיש בו נגיעה כלשהי לסוגיית גבולות המדינה, יש להביאו לאישור מליאת הכנסת. ועדת חו"ב תהיה רשאית להעביר לאישור המליאה גם הסכמים אחרים, על פי שיקול דעתה.

* סיכוי קלוש – להערכתי, הסיכוי שהכנסת תקבל את החוק שאני מציע, המחייב להביא לאישור הכנסת כל הסכם בינלאומי – קלוש. הסיבה לכך, היא שהשלטון, כל שלטון, ובעיקר ראש הממשלה, כל ראש ממשלה, אינו רוצה בחקיקה שתכבול את ידיו, בוודאי בנושאים מדיניים.

יצחק רבין התחייב, בלי שהחוק דרש זאת ממנו, להביא הסכם עם סוריה שיכלול נסיגה מהגולן, למשאל עם. הוא נימק זאת בכך שהוא קיבל מנדט מהבוחר לשמור על הגולן, כפי שהתחייב, ולכן אם יפעל אחרת – יחזור לעם. אין לי ספק, שאילו היה נחתם הסכם, הוא היה מביא אותו למשאל עם. אולם הוא נלחם בכל כוחו, ממש בברוטליות, נגד חוק שריון הגולן, שדרש, בין השאר משאל עם. הוא רצה להשאיר את שיקול הדעת בידי ראש הממשלה.

גם פרס וברק התחייבו לכבד את הבטחת רבין ולהביא את ההסכם למשאל עם, אך גם הם התנגדו בתוקף לחקיקה בנושא.

נתניהו תמך בכל כוחו בחוק כראש האופוזיציה. כשעלה לשלטון, עשה כל טריק אפשרי כדי למסמס ולמזמז את החוק ולמנוע את העלאתו להצבעה. בתרגילים פרלמנטריים ואיומים של הדרך השלישית, החוק אושר ביום האחרון של הכנסת, טרם פיזורה. נתניהו עמד לפני בחירות, ולא יכול היה להרשות לעצמו להפיל את החוק. אולם סעיף משאל העם שהיה חלק מהחוק, היה טעון חקיקה נפרדת המסדירה את משאל העם. החוק הזה עבר רק ב-2014, בשל התנגדות כל ראשי הממשלה. גם כאן, נתניהו עשה כל תרגיל אפשרי כדי למנוע את העברת החוק, אך לבסוף בנט והבית היהודי, שהוא היה תלוי בהם, כפו זאת עליו.

סביר להניח שכך ינהג כל ראש ממשלה, אם תעלה הצעה ברוח הצעתי. מנהיגים אינם אוהבים לסנדל את חופש הפעולה שלהם. אבל הגבלת חופש הפעולה של השלטון, היא יסוד מוסד בדמוקרטיה.

* האויב הגדול ביותר של בג"ץ – האויב הגדול ביותר של בג"ץ, יותר מהימין הרדיקלי, הוא השמאל הרדיקלי. הנה, דוגמית אקטואלית מיום ראשון האחרון. גדעון לוי ב"הארץ": "מערכת המשפט מכשירה כמעט כל פשע מלחמה ופשע נגד האנושות, ומבטלת במוצהר את החוק הבינלאומי".

נכון, כרגע הסכנה האמתית על מדינת החוק היא מימין, כיוון שזו סכנה מיידית של ניסיון להחריב את מדינת החוק כדי לשרת אינטרס של נאשם אחד. לעומת זאת, השמאל הרדיקלי חסר השפעה פוליטית. אך במהות, השנאה של השמאל הרדיקלי למערכת המשפט הישראלית, כמו לכל מערכות מדינת ישראל, גדולה יותר ועמוקה יותר.

* גם סמוטריץ' יודע – "שקרן בן שקרן" מכנה סמוטריץ' את נתניהו בשיחות סגורות, כמו זו שהוקלטה בסתר ופורסמה. ואני תמה – על סמך מה הוא קובע שגם בנציון נתניהו היה שקרן? לא יפה. הלו, בלי הורים!

כן, כמה מפתיע, גם סמוטריץ' יודע, מה שיודע כל מי שלא בוחר לעצום את עיניו לרווחה ובוודאי מי שמכיר את נתניהו אישית. הוא שקרן.

והנה, סמוטריץ' קובע בפירוש, את מה שיודע כל מי שלא בוחר להיות עיוור מרצון – נתניהו ניסה בכל מאודו להקים ממשלה עם רע"ם וסמוטריץ' הכשיל זאת. ואני באמת כבר לא יודע, אם מעריצי נתניהו שמדקלמים את הכחשתו, מאמינים לה.

* גם סמוטריץ' משקר – גם סמוטריץ' שקרן. כאשר לא הוקלט בסתר, כשהוא מדבר לפי תומו, הוא שיקר שנתניהו לא ביקש ממנו לתמוך בממשלה עם רע"ם.

* לבקש סליחה ומחילה – יש חשיבות רבה בחשיפת האמת, על ניסיונו של נתניהו להקים קואליציה עם רע"ם; בחשיפת השקר והצביעות. אבל יש בה גם סכנה חמורה, של התחזקות הכהניסטים.

על נתניהו לכרוע ברך ולהתנצל בפני בנט, על שנה וחצי של הסתה, שכל כולה מבוססת על שקר. הייתה זו דה-לגיטימציה לממשלה, אך ורק כיוון שאדם אחר ולא נתניהו עמד בראשה.

* ערימת שקרים – אלה שמדקלמים את השקר שנתניהו לא ניסה להקים ממשלה עם רע"ם, הם אלה שמדקמים את השקר שנתניהו התנגד לגירוש גוש קטיף ואת השקר שהוא לא ניסה למסור את הגולן לאויב הסורי.

* הלבנה פופוליסטית – "כל הפוליטיקאים שקרנים", "ראית פעם פוליטיקאי דובר אמת?", "כל הפוליטיקאים מושחתים". כל האמירות הפופוליסטיות הללו, הן ניסיון שקוף ונואל להלבין את שקריו של נתניהו. מה רוצים ממנו? כולם שקרנים. לא נכון. רובם אנשים נורמטיביים, שלרוב אומרים אמת, ופה ושם גם משקרים.

* התרפסות מביכה – בפלירט הקצרצר של איילת שקד עם דרך ארץ, היא הצהירה מעל כל במה, מול כל מצלמה ואל כל מיקרופון, עד כמה ממשלה צרה היא דבר רע ומסוכן, ושהיא תלך רק לממשלת אחדות לאומית, שהיא מה שנחוץ לעם ישראל, ושאסור להקים ממשלה עם הקיצונים.

והנה, המילה ממשלת אחדות נמחקה מן הלקסיקון שלה, והיא מטיפה רק לממשלת ימין צרה עם הקיצונים וקיצוני-הקיצונים. כל הקמפיין שלה מבוסס על האמירה שבלעדיה לא תקום ממשלת הימין הצרה, ולכן מי שרוצה בממשלה כזו חייב לתמוך בה. ושלטי החוצות מסבירים לנו ש"בלי ב' אין ממשלת ביבי".

בתקופת הפלירט הזה, לא היה לי קל עם החיבור והבהרתי גם ליועז וצביקה וגם בפומבי, שחרף חברותי בדרך ארץ, המייצגת את השקפת עולמי, ולמרות האמון הרב שלי ביועז וצביקה, אתקשה מאוד להצביע לרוח הציונית, אלא אם כן אקבל מאיילת שקד תשובות שתנחנה את דעתי, על הספקות שמטרידים אותי.

קיוויתי שהיא תרגיע את חששותיי, באשר למה שיקרה אם ניכשל בניסיון להקים ממשלת אחדות. האם במקרה הזה היא תתמוך בהליכה לממשלת ימין צרה? יועז וצביקה הפיגו את חששותיי. היה לי ברור שהם לא ילכו לממשלה כזאת. אך מאיילת לא שמעתי התחייבות כזו. החשש הגדול שלי היה, שאם ייכשל הניסיון להקים ממשלת אחדות, איילת לבדה תבריז ותהיה הגרוש ללירה של נתניהו. חששתי שמעשה כזה ייעשה באמצעות הפתק שלי בקלפי.

מצד שני, סמכתי על יועז וצביקה, שדעתם כדעתי, ושאם הם ילכו אתה, זה יהיה אחרי שיוודאו למעלה מכל ספק, שאין חשש שהיא תברח. אמוני בהם הוכיחה את עצמה, והם אכן פירקו את החבילה בשל המחלוקת הזאת. איילת שקד אוששה את חששותיי.

יחד עם זאת, לא העליתי על דעתי שהיא תציג את ממשלת בן גביר נתניהו כיעד של מפלגתה ושתיסוג לחלוטין מנושא ממשלת האחדות, עליה דיברה בכזו התלהבות.

כל התנהלותה מביכה. גישתה לנתניהו היא כשל אישה מוכה שחוזרת שוב ושוב לגבר המכה. פנייתה הפאתטית ל"גברת" שרודפת אותה כבר כמעט עשרים שנה, מהרגע שראתה אישה יפה שעובדת עם נתניהו, הייתה התרפסות משפילה. כך גם ההתנצלות המגוחכת על הליכתה לממשלת השינוי. הרי היא יודעת היטב שהיא עשתה את הצעד הפטריוטי הנכון. אם היא צריכה להתנצל, זה אולי בפני עצמה, על כך שפגעה בקריירה הפוליטית שלה בצעד הפטריוטי שעשתה. יש פוליטיקאים שאיני מצפה מהם לראות בקריירה שלהם שליחות למען עם ישראל, למען הציבור. יש פוליטיקאים שאני יודע שמה שמניע אותם הם שלושת הכ"פים: כסף, כוח כבוד. מאיילת שקד אני מצפה להרבה יותר.

איילת איבדה את זה.

* פתרון מציאותי – בכל פעם שאני מבטא את תמיכתי בהקמת ממשלת אחדות לאומית לאחר הבחירות, אני נענה בתגובות כמו "אבל אתה הרי יודע שנתניהו…"

נו, ודאי שאני יודע. אבל אני גם יודע שאין לנו מדינה ספייר. ואני שואל את המטיפים לי: מה אתם מציעים? אם גם בסיבוב החמישי יהיה תיקו, ולהערכתי זה מה שיהיה – מה אתם מציעים? איזה פתרון יש לכם? סיבוב שישי? ומה יהיה בו? שוב תיקו, ונלך לסיבוב שביעי? ואולי דווקא בו גוש בן גביר יקבל את ה-61. אז מה אתם מציעים? ממשלה שקיומה תלוי ברצונן הרע של המפלגות האנטי-ישראליות חד"ש-תע"ל? הם פסולי חיתון בדיוק כמו הכהניסטים. וממשלה שתלויה בהם תקרוס במהרה. זו תהיה המתנה הטובה ביותר שבן גביר יכול להתפלל לה.  

שנתניהו יפרוש? הלוואי. ואם הוא לא יפרוש? וסביר להניח שהוא לא יפרוש.

שהליכוד יתפלג? נו. ואם הוא לא יתפלג?

הפוליטיקה היא אמנות האפשרי, ויש להציע פתרונות ריאליים, מעשיים. זו לא חכמה להיות דובוני לא-לא. צריך לומר גם מה כן.

אני טוען שהכהניסטים וחד"ש-תע"ל הם פסולי חיתון. משמעות הדבר, שאף גורם אחר אינו פסול חיתון. אני מציע ממשלת אחדות בתנאים מסוימים. לא בטוח שנתניהו יהיה מוכן להם, אבל צריך לנסות. אני סבור שממשלת אחדות במשבר המתמשך הזה עדיפה גם על ממשלת 61 של גוש השינוי, אם יקרה הנס הזה. יתר על כן, אם גוש נתניהו יזכה ב-61, אתמוך בכך שהמחנה הממלכתי יצטרף לממשלה, בתנאי שהכהניסטים ועוזריהם יושלכו החוצה.  

אך להערכתי, כאמור, גם הסיבוב החמישי יסתיים, כמו ארבעת קודמיו, בתיקו. ובמצב התיקו, ממשלת אחדות היא הרע במיעוטו.

* לא היה לו זמן – סמוטריץ' כבר לא אומר "אם אהיה שר הביטחון", אלא "כשאהיה שר הביטחון".

לעומת זאת, לשרת בצה"ל כמו בנאדם, זה עניין ללוזרים. הוא לא בזבז על כך את זמנו היקר.

* כך נלחמים בטרור – כוחות צה"ל וימ"ם הראו לנו הלילה בשכם איך נלחמים בטרור. לא בהתלהמות פופוליסטית. לא בדמגוגיה צווחנית. לא בצרחות "מוות למחבלים" של מי שבעיניו ערבי = מחבל. לא בסיסמאות פופוליסטיות על שינוי נהלי הפתיחה באש (כדי לתת גושפנקה לפתיחה באש נוסח ברוך גולדשטיין ואלאור עזריה). לא בהצעות מגונות ופופוליסטיות על "חסינות" לחיילי צה"ל, שכוונתן לעודד את חיילי צה"ל לבצע פשעי מלחמה. לא באמצעות ההמנון "שישרף לכם הכפר".

מלחמה בטרור צריכה להיעשות באחריות ובמקצועיות, בהובלת אנשים אחראים, ולא בהובלת אקדוחנים פירומנים חסרי אחריות, שמטרתם להצית את המזה"ת.

* בעוד שנה ובעוד שנתיים – בשנת 1995, נערכה במשכן הכנסת פגישה של חברי קיבוצים מהגולן עם נציגי התק"ם בכנסת, לבקשתנו. יהודה וולמן, יהודה הראל, אמתי שלם ואני תבענו מהשר יעקב צור ומהח"כים אלי גולדשמידט, חגי מרום ואברהם כץ-עוז, להתייצב לצד הגולן במאבק ולצאת נגד מדיניות הממשלה שנשאה ונתנה על נסיגה מהגולן ומסירתו לאויב הסורי. השיחה הייתה קשה, מתוחה וסוערת. לא הצלחנו במשימתנו.

בשלב מסוים, אמר יהודה הראל: "אומר לכם מה עומד לקרות. מהמו"מ עם סוריה לא ייצא כלום. אנחנו נישאר בגולן. אתם תישארו עם הקלון. בעוד שנה אף אחד מכם לא יהיה חבר כנסת. בעוד שנתיים אף אחד מכם לא יהיה חבר קיבוץ".

התחזית התאמתה לחלוטין (אגב, לאחרונה יהודה פרסם את הספר "פרפר בחושך" שבו הוא מסביר מדוע אי אפשר לחזות את העתיד…). אולי לקח קצת יותר משנתיים עד שהאחרון שבהם עזב את הקיבוץ.

ולמה נזכרתי בזה? בשל דברים שכתב כצל'ה (אברהם כץ עוז) השבוע, שבהם אמר שאין יותר ערכים בקיבוץ, אין להם יותר שאיפות חוץ מיותר כסף וכו'. אולי הוא אמר זאת, כדי להצדיק בפני עצמו את בחירתו לגור ברעות, שעה שחבריו בקיבוץ נחל עוז ממשיכים לעמוד בקו החזית עם עזה?

* אהבת חוכמה – המשותף לירון לונדון, אבשלום אליצור, רות קלדרון, ג'רמי פוגל ויהודה הראל, הוא שמדובר באנשים חכמים מאוד מאוד, משכילים מאוד, מקוריים ויצירתיים. והם פילוסופים, במובן המקורי, המילולי, של המושג – אוהבי חוכמה. להיות נוכח בסימפוזיון שבו האנשים החכמים הללו מתדיינים, זו חוויה אינטלקטואלית מענגת.

זכיתי לכך, כאשר השתתפתי בהשקת ספרו של יהודה הראל "פרפר בחושך", שנערך בבית "עלמא" – בית לתרבות עברית.

* היופי במסורתיות – אני אוהב לקרוא את פרקי היומן של רות אלמוג, המתפרסמים במוסף התרבות והספרות של "הארץ". איני מכיר אישית את רות, אבל הקריאה העקבית בפרקי היומן, יוצרים קרבה ואינטימיות בין הקורא והכותבת, שמעבר לקרבה רגילה בין קורא לכותב ספר, כי הכותבת פותחת בפני הקוראים את ביתה ואת חדרי לבה.

התמודדותה של רות אלמוג עם קשיי הזקנה מעוררת השראה. היא מצטיירת דרך יומנה כאינטלקטואלית בכל רמ"ח ושס"ה, סקרנית רב תחומית, אשת ספר ותרבות.

בפרקי היומן האחרונים, אלמוג סיפרה, בין השאר, על מנהגי שולחן השבת בבית ילדותה, והוסיפה פסקה שהיא בעיניי תמצית היופי שבמסורת ובמסורתיות. אביא אותה כלשונה: "העולם שבו היה טקס קבוע בארוחות שבת וחג עם מסגרת של שירה ומוסיקה היה עולם אחר, ואין לזה קשר עם דת. חווינו בו בצד האכילה גם התרוממות רוח ושמחה, ואין לזה שום קשר לקדושה. יש לזה קשר עם הפרדה בין ימי חול וימים של חג ושמחה, ימים מיוחדים של התכנסות המשפחה שבהם שרים ביחד שירים מיוחדים. יש לזה קשר עם טקס שנותן מסגרת לחיים ומוציא את האדם משיגרת היום־יום. יש לזה קשר חזק למסגרת ולסדר, והעולם ההוא, שהיו בו סדר ומסגרות, היה עולם שהיו בו גבולות ברורים".

* אין כמו ריח האדמה במטע אחרי הגשם הראשון.

          * ביד הלשון

מרמה – כאשר גוש פוליטי מתכוון לבטל את סעיפי המרמה והפרת האמונים ולהוציאם מהחוק הפלילי בישראל, ובכך להפוך, למעשה, את המרמה והפרת האמונים להליך לגיטימי, כדאי לחזור למקורות ולבחון מה פירוש המילה מרמה.

מילון אבן שושן: "רמאות, הונאה".

הנביא ירמיהו דיבר על הנהגה מושחתת שתוביל לחורבן ואמר: "חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם, מִרְמָה דִבֵּר בְּפִיו; שָׁלוֹם אֶת רֵעֵהוּ יְדַבֵּר וּבְקִרְבּוֹ יָשִׂים אָרְבּוֹ: הַעַל אֵלֶּה לֹא אֶפְקָד בָּם נְאֻם ה' אִם בְּגוֹי אֲשֶׁר כָּזֶה לֹא תִתְנַקֵּם נַפְשִׁי' (ירמיהו ט, ז-ח).

כך מתואר בספר תהילים דואג האדומי, הידוע לשמצה, מי שהרג את כוהני נוב: "אָהַבְתָּ כָל-דִּבְרֵי-בָלַע, לְשׁוֹן מִרְמָה". במזמור ק"ט כותב דוד: "כִּי פִי רָשָׁע וּפִי-מִרְמָה עָלַי פָּתָחוּ, דִּבְּרוּ אִתִּי לְשׁוֹן שָׁקֶר". פה של מרמה הוא פה של רשע.

* "חדשות בן עזר"

תמונות התנ"ך שלי

איתמר לוי הוא מותג בתרבות הישראלית. מאתר הספרים הישנים המיתולוגי, היה למילה נרדפת לאיש ספר, לאוהב ספר. מפעל חייו – איתור ספרים ישנים, הוא מפעל מופת של אהבת התרבות ואהבת הספר.

לפני שבועות אחדים, הודיע איתמר על סגירת מפעל חייו, בשל בעיות בריאות שעמן הוא מתמודד. נאחל לו רפואה שלמה והחלמה מהירה!

על המפגש הייחודי שלי עם איתמר לוי ומפעלו התרבותי, סיפרתי במאמר שכתבתי ב-2005: "תמונות התנ"ך שלי".

****

כשאני קורא בתנ"ך, ואני מרבה לעשות כן, תמונותיהם של גיבורי התנ"ך נגלות לעיניי כדמויות מוחשיות, עם גוף ופנים. התמונות שנצרבו בתודעתי, הן הגירסה דינקותא שלי, תמונות מתוך ספר התנ"ך שאהבתי לקרוא בו בילדותי – "סיפורי התנ"ך עם תמונות בצבעים".

כשאני קורא בתנ"ך, אני רואה את דמותו של משה ופניו הקורנות,  וקרני האור היוצאות כאנטנות מראשו. הרי את משה אני מכיר מאז שהיה תינוק בתיבה, ועקבתי אחרי התפתחותו עם השנים. אני רואה את יעקב הנאבק במלאך, את יוסף עומד לפני פרעה ומפענח את חלומו, את קורח ועדתו נבלעים באדמה הבוערת, את רחב הזונה המסתירה בערימות קש את המרגלים. אני רואה את שמשון הנער פוער בידיו החשופות את לועו של האריה, ואת שמשון הבוגר, העיוור, הממוטט בידיו החסונות את עמודי התווך בבית דגון, אלוהי הפלישתים; את שמואל הנער המתפלל אל מול קרני השכינה המאירות עליו בעוד עלי ישן בחדר הסמוך ואת שמואל הזקן המושח את דוד, הנער האדמוני, למלכות. אני רואה לנגד עיניי את תמונת דוד וגולית, את דוד ויונתן, את שאול המיידה את חניתו לעבר דוד המנגן בנבל, את נתן הנביא מוכיח את דוד המלך ההמום ואת יואב מכה את אבשלום התלוי במחלפות ראשו בענף העץ. את אליהו העולה בסערה השמימה ואת דניאל בגוב האריות. וכל התמונות הללו, הן התמונות מתוך אותו הספר.

אני מכיר את התאוריה החינוכית, לפיה טוב שילד יקרא ספר לפני שהוא רואה את הגירסה הקולנועית שלו, כדי לתת דרור לדמיונו, ולא להיות מקובע בדמויות הקולנועיות. ובכל זאת, העובדה שדמויות סיפורי התנ"ך קורמות עור וגידים בתודעתי, על פי ספר ציורים שנהגתי לקרוא בילדותי, היא כנראה אחת הסיבות למשיכתי אל התנ"ך כבר משחר ילדותי ועד היום. ומה יותר מכך, כדי לזכור ולציין לטובה את הספר הזה?

כשבני הבכור הגיע, לפני כחמש שנים, לגיל הגן, התחלתי לספר לו את סיפורי התנ"ך, ולשמחתי הוא גילה בהם עניין רב. נסעתי לבית אבי על מנת לקחת את הספר הזה ולתתו לבני. הפכתי את הבית לפניי ולפנים פעם ועוד פעם, אך לאכזבתי המרה, הספר לא נמצא, כאילו בלעה אותו האדמה. שבתי וחיפשתי בכל ביקור, יגעתי ושוב – לא מצאתי.

מה עושים? רציתי את הספר מאוד, אך ידעתי שהוא אינו בנמצא. הפתרון, הוא לפנות למאתר הספרים, איתמר לוי. והנה, לפני שהתקשרתי לאיתמר, קראתי שצפויה הרצאה שלו במרום גולן. אסע להרצאה, חשבתי, אשאל אותו על הספר ואזמין אותו.

בטרם החלה ההרצאה, שאלתי את איתמר לוי האם ניתן גם להזמין ספרים באירוע זה. הוא השיב בחיוב, אך ביקש לדחות זאת לאחרי ההרצאה. ההרצאה הייתה מרתקת. האזנתי לה בקשב רב. בין הסיפורים שסיפר אודות איתור הספרים, סיפורי בלש מרתקים, הוא סיפר לפתע סיפור שעניין אותי במיוחד.

בשנות השישים, כך סיפר, באזור רמת גן, גבעתיים ובני ברק, נפוץ מאוד ספר תנ"ך מצויר, "סיפורי התנ"ך עם תמונות בצבעים" מאת דיופורט. הספר יצא בארה"ב בשנות השישים, והוא מכיל בתוכו את סיפורי התנ"ך, מלווים בציורים מקסימים בצבע. "מאות אנשים ביקשו ממני את הספר הזה. לכולם אני מסביר כי החיפוש אחריו ימשך זמן רב".

מתוך ספרו של איתמר לוי, "מיומנו של מאתר ספרים" (ע' 53): "יום אחד הוזמנתי לדירה בר"ג, ברחוב קטן ליד בסיס השלישות. בחור צעיר קיבל את פניי. הוא סיפר לי כי אביו היה בשנות החמישים מפיץ ספרים באזור בני ברק ור"ג. את העבודה ניהל האב מהבית. בכל המרפסות והחדרים היו ארונות פח אפורים אשר שימשו לאחסנת הספרים לפני שליחתם לחנויות. האב נפטר לפני שנים רבות, ועכשיו החליטה המשפחה לפנות את הארונות מהבית.

התחלתי לעבור על הארונות. הבחור הצעיר שהלך אחריי בחדרים החזיק צרור מפתחות עצום בידיו. בבית היו כמעט שלושים ארונות. לכל ארון היה מפתח קטן ועליו מדבקה. כל ארון היה מוקדש לסוג אחר של ספרים. מפתח 'עץ הדעת' פתח את ארון ספרי הלימוד לבתי ספר דתיים. מפתח 'תפילות' פער את דלתות ארון סידורי התפילה. על אחד המפתחות היה כתוב 'סאן'. מה זה 'סאן'? פתחתי את דלתות הפח. הארון היה מלא כולו בספר 'סיפורי התנ"ך' עם ציורים של דיופורט, בהוצאת 'סאן' בניו יורק.

כמעט 80 מלקוחותיי קיבלו בבת אחת את הספר המבוקש".

איתמר סיפר את הסיפור, והתרגשותי גאתה. לא הכרתי או לא זכרתי את השם דיופורט ואת שם הספר, אבל היה ברור לי שמדובר בספר, שאותו אני מחפש. איתמר סיים את הסיפור, ושלף מתיקו את הספר גדול המידות, והציג כמה מדפיו. כמעט התעלפתי מרוב התרגשות. מיותר לציין, שלהמשך ההרצאה כבר לא הייתה לי סבלנות. רציתי רק שתסתיים, שאוכל לדפדף בספר וכמובן, להזמין אותו.

כשרק התחלתי בחיפושיי אחרי הספר, שאלתי את עצמי האם לא אתאכזב כשאראה אותו. האם הרושם הרב שעשה עליי הספר בילדותי, לא יצטמצם ויקטן כשאראה אותו בבגרותי? האם התמונות שכה הלהיבו אותי כילד, לא תיראנה בעיניי כקיטש דביק כמבוגר?

אחזתי את הספר בהתרגשות ודפדפתי בו. התמונות הזכורות לי היטב מן הילדות נגלו לנגד עיניי, ועוררו בי זיכרונות יפים. לא, הספר לא אכזב אותי כלל. להיפך. הוא רק הגדיל את התשוקה להשיגו, ולהנחיל באמצעותו לילדיי את האהבה לתנ"ך ולסיפוריו.

הזמנתי את הספר. איתמר סיפר לי, שבארון הוא מצא 80 עותקים. 79 הוא מכר מייד ועותק אחד הוא שומר לעצמו. הוא רשם את הזמנתי, אך הודיע לי שיש עוד עשרות לקוחות שהזמינו לפניי, כך שאאלץ להמתין עוד זמן רב.

זכרתי את עקרונות עבודתו, אותם הסביר בהרצאה. "כל ספר שמזמינים אצלי", הוא הבטיח, "אני מוצא. לא יקרה מצב שלא אמצא ספר. זה יכול לקחת יום. זה יכול לקחת יומיים. זה יכול לקחת שנה, 10 שנים, אולי 20 שנה, אבל בסוף אמצא אותו". דבר נוסף שאיתמר הסביר, הוא שאין טעם לנדנד לו. אם הזמנתי ספר פעם אחת, זה מספיק. בסופו של דבר הוא ימצא את הספר ואני אקבל אותו. אבל אין צורך להזכיר לו. זה לא יקדם את מציאת הספר ולו ביום אחד. אם אתקשר להזכיר ולנדנד, רק אבזבז את זמנו ואת זמני.

וכך, 5 שנים אני ממתין לאיתמר. מידי פעם מתקשה להתאפק ורוצה להתקשר לתזכורת קטנה, אך אני נשאר נאמן לעקרונות עבודתו של איתמר, כפי שלמדתי מפיו בהרצאה.

לפני שבועיים, הופתעתי מטלפון מחנות הספרים של איתמר לוי. הספר נמצא. מסתבר שאיתמר לוי הוציא את הספר לאור בהוצאת "עופרים", במסגרת מיזם לחידוש ספרים ישנים.

וכך, לפני למעלה משבוע כמו פגשתי בן משפחה אובד שחזר לחיק משפחתי. הכריכה שונה, אך הספר הוא בדיוק אותו הספר. הציורים – אותם הציורים. הסיפורים – אותם הסיפורים. ההתלהבות הילדותית שלי – אותה ההתלהבות. ומה שמשמח אותי במיוחד – גם התלהבותם של ילדיי.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 21.9.22

* למה אני תומך בממשלת אחדות לאומית – ממשלת אחדות לאומית אינה הממשלה האידיאלית. המצב האידיאלי בדמוקרטיה פרלמנטרית, הוא ממשלה חזקה ויציבה ומולה אופוזיציה חזקה המציגה אלטרנטיבה לשלטון.

במצבים מסוימים, ממשלת אחדות היא הפתרון הראוי. א. בעתות חירום, כמו ממשלת האחדות בבריטניה במלחמת העולם השניה או ממשלת האחדות הלאומית (או כפי שנקראה אז – ממשלת הליכוד הלאומי) שקמה בישראל ערב מלחמת ששת הימים. ב. כאשר קיים קרע ושסע בעם, המאיים על החברה, נכון להקים ממשלת אחדות שתפעל לאיחוי הקרע והורדת הלהבות. ג. במצב של תיקו פוליטי משתק.

ישראל עונה היום על קריטריונים ב' ו-ג', ולכן נכון להקים ממשלת אחדות. אולם יש בעיה. בנימין נתניהו שמה. נתניהו אינו הפתרון, אלא הבעיה. הוא הגורם לשסע ולקרע והתנהלותו הולכת ומעמיקה ומרחיבה אותו. ממשלת אחדות עם נתניהו אינה מתכון לאיחוי הקרע. והרי ראינו זאת. ולא רק בכך שהוא חתם על הסכם הונאה, שבו תכנן מראש לעקוץ את שותפיו ולגנוב את הרוטציה, באמצעות פשע נגד כלכלת ישראל, של אי העברת תקציב. גם בהתנהלותו השוטפת. למשל, במופע האימים, מוקף בשריו רעולי הפנים, במסדרון בית המשפט, שבו הניף יד גסה ומרושעת על מדינת החוק ומערכת המשפט בישראל, והילך אימים על שופטיו. האירוע החמור הזה נערך ימים אחדים לאחר הקמת הממשלה, והיה בגדר איתות שפניו אינם לאיחוי הקרע, ההיפך הוא הנכון. סביר להניח שגם אם תקום ממשלת אחדות בעתיד, הוא לא יהיה שותף קואופרטיבי ולא נורמטיבי.

אז מדוע אני תומך בהקמת ממשלת אחדות? כי החלופות האחרות גרועות יותר. חלופה אחת היא 61 מנדטים לגוש נתניהו, שבעקבותיה תקום ממשלה עם הכהניסטים, שתילחם במדינת החוק ותחוקק חוקי מגה-שחיתות ארדואנוקרטיים, שמטרתם להעמיד את המנהיג העליון מעל החוק. עצם שותפותו של הכהניסט בממשלה, היא כתם בל ימחה על תולדות העם היהודי. הכהניזם הוא הבן הממשיך של תנועות דומות לה באירופה שרדפו את עמנו, את אבותינו ואימהותינו.

אם לא יהיו לנתניהו 61 מנדטים, לא תהיה לגוש השינוי כל אפשרות להקים קואליציה, אלא אם היא תתבסס על רצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. לא ראיתי ולו סקר אחד, הצופה 61 מנדטים למרכיבי גוש השינוי. רחוק מכך. ממשלה שתלויה במשותפת אינה רק פסולה מוסרית, אלא היא גם לא תוכל לשרוד, בשל ניגוד עניינים בליבת מהותה – מטרת הממשלה היא לקדם את מדינת ישראל ואת האינטרסים הלאומיים שלה, בעוד מטרת הרשימה המשותפת היא להחריב את מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. זה לא יכול לעבוד. תמיכה מבחוץ, בלי להיכנס לקואליציה, חמורה ובעייתית יותר מחברות בקואליציה, כי כוח הסחטנות של שותפה כזו גדול יותר, ויחייב מו"מ קואליציוני על כל הצבעה והצבעה, ויש עשרות כאלו, בכנסת ובוועדותיה, מדי שבוע.

קשה וכמעט בלתי אפשרי להנהיג מדינה בקואליציה של 61 ח"כים, בוודאי עם שותפים בעייתיים, בלשון המעטה, כמו הכהניסטים והמשותפת.

ואם, נניח, תהיה הפתעה גדולה וגוש השינוי, בניגוד לכל הסקרים, יזכה ב-61 מנדטים – גם אז עדיפה ממשלת אחדות, מן הטעמים הבאים:

יציבות – המקסימום שניתן לצפות להרכב הזה בחלומות הוורדים ביותר, הוא ממשלת 61, וכבר נוכחנו כמה קשה להחזיק קואליציה שברירית כזאת.

רע"ם – התנגדתי להקמת הממשלה עם רע"ם, אך שיניתי את דעתי לנוכח העובדה, שחברותה של רע"ם בקואליציה לא הפריעה לממשלה להגשים דרך ציונית יותר משל קודמותיה וביטחונית ניצית יותר מהן. אבל זה לגמרי לא היה פשוט. למרבה הצער, סיעת רע"ם בכנסת שעברה לא התעלתה לחזונו האמיץ ומרחיק הראות של מנסור עבאס. רוב הח"כים לא התחברו לחזון. וכך, פעמים רבות במהלך הקדנציה הם תקעו מקלות בגלגלים. במהומות הר הבית הם גם הודיעו על "השעיה". אמנם זו הייתה השעיה בקריצה, רק בתקופת פגרת הפסח, שבה אין הצבעות, ומיד אחרי הפגרה חזרה לשגרת הקואליציה. אך היה זה תמרור אדום באשר לבאות. אשמח לראות את רע"ם בממשלה. חשוב מאוד לעודד את רוח ההשתלבות במדינה שהיא מייצגת. אך עדיף שתצטרף לממשלה שיש לה רוב גם בלעדיה, ולכן היא לא תהיה תלויה בה.

מרצ – מרצ של גלאון ומוסי רז, אינה מרצ של הורוביץ ותמר זנדברג. גלאון ורז אינם פרגמטיים כמו קודמיהם. קשה לי לדמיין אותם מעניקים חופש פעולה דומה לממשלה, כפי שהייתה לבנט, שהוביל מדיניות הפוכה למדיניות מרצ. בקדנציה הבאה, עם ההרכב האנושי המסתמן, זה יהיה כמעט בלתי אפשרי.

ראש הממשלה – בממשלה היוצאת, ראש הממשלה הראשון היה בנט והייתה זו ממשלה פריטטית שבה הוא עמד בראש גוש ניצי מובהק, שכלל את ימינה ותקווה חדשה, ויש לזכור שגם ישראל ביתנו שישבה על תקן הגוש בראשות לפיד, היא מפלגת ימין מובהקת. מי שהתווה את המדיניות היה בנט, וגם אילו הממשלה הייתה ממשיכה לפעול גם אחרי הרוטציה, היה לבנט כוח וטו. בנט וימינה נעלמו מן הנוף. תקווה חדשה היא חלק מהמחנה הממלכתי. לפיד אינו בנט וגם אינו בנט-לפיד.

מכל הסיבות שמניתי לעיל, אני מעדיף ממשלת אחדות לאומית על החלופות האחרות, שהן גרועות יותר.

ממשלת אחדות – כן, אך לא בכל מחיר. היא חייבת להיות רוטציונית. הראשון ברוטציה חייב להיות לפיד (או גנץ אם לפיד לא ירצה להצטרף גם הפעם), כי אם נתניהו יהיה הראשון, לא תהיה רוטציה. הכהניסטים לא יהיו חלק מן הממשלה בשום מקרה. תיקי המשפטים, הבט"פ והתקשורת לא יהיו בידי גוש נתניהו (תמורת זאת, גוש השינוי יוותר על תיקי הביטחון, החוץ והאוצר). לא יחוקקו חוקים הנוגעים למערכת המשפט, אלא בהסכמת שני הצדדים.

לכאורה, קיימת גם אופציה לממשלה בראשות גנץ בהשתתפות החרדים. זו פנטזיה. הם מקובעים היום לגוש נתניהו, כי זה מה שהציבור שלהם רוצה. אם ילכו כנגד הציבור שלהם ויצטרפו לממשלה בראשות גנץ, המחיר שידרשו תמורת הצעד הזה, עלול להיות הרה אסון לעתידה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי.  

וגם אם נתניהו יזכה ב-61, ראוי יהיה שהמחנה הממלכתי יעשה מאמץ להצטרף, בתנאים מסוימים, לממשלה בראשותו, כדי להשאיר את הכהניסטים בחוץ.

* יהודי שאינו אדם – בבחירות בבית הספר "בליך" בר"ג שבו למדתי, זכה הכהניסט הגזען ב-4.6%. מזעזע. איזו חרפה! איזו הידרדרות! 4.6% יותר ממה שהפשיסט הזה ראוי לקבל.

אמר ר' זאב וולף מסטריקוב: "אדם שאינו יהודי, אינו יוצא מכלל אדם. יהודי שאינו אדם, אף יהודי אינו".

* תסמונת האישה המוכה – איילת שקד יודעת, יותר מכל אחד אחר, שהממשלה הנוכחית הגשימה את השקפת עולמה יותר מקודמותיה. היא ניצית יותר, ביטחוניסטית יותר ובוודאי מיישבת יותר מקודמותיה. היא גאה בכך, ובצדק.

אבל כדי להחניף לקהל שהיא מחפשת, היא מבקשת סליחה ממי שרדפו אחריה, הסיתו נגדה, הפיצו נגדה שקרים וביזו אותה. כמו אישה מוכה שזוחלת חזרה אל הגבר האלים שמתעלל בה.

* הוצאו מהימ"חים – לקראת נאומו של לפיד בעצרת האו"ם, תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית הוציאה מהימ"חים את הפשקווילים שהוכנו בעוד מועד לפני נאומו של בנט אשתקד, ולאחר כמה ימי הלעגה אופסנו מנוילנים ומגורזים. אחרי הנאום נקרא את המִחְזוּר על "הנאום-העלוב-המשעמם-הפאתטי-של-הגמד-שאינו-מגיע-לסוליות-נעליו-של.

* מקלות בגלגלים – החברה להגנת הטבע עתרה לבג"ץ נגד החלטת הממשלה להקים ועדה מיוחדת לתכנון ולבניה בגולן, כדי לקדם את התכנית הלאומית לפיתוח הגולן ולהתגבר על מכשולים בירוקרטיים בדרך למימוש המטרה.

עיון קל בחוברות "טבע וארץ", הביטאון המיתולוגי של החברה להגנת הטבע, בשנים שאחרי מלחמת ששת הימים, יראה לנו איך החברה חגגה את הרחבת גבולות המדינה ותמכה בהתלהבות בהתיישבות הישראלים בשטחים החדשים שנוספו למדינה. איך התדרדרה החברה למצבה הנוכחי, שבו היא תוקעת מקלות סדרתית בגלגלי ההתיישבות בחלקי א"י השונים, כולל הגליל והנגב.

* הולדת יתומים – הכנסת אישרה בקריאה ראשונה את "חוק ההמשכיות", המתיר להורים שכולים להוליד ילד מן הזרע של בנם שנפל. יוזם החוק הוא חברי צביקה האוזר. אני מעריך מאוד את צביקה, שבעיניי הוא הפרלמנטר מס' 1 בישראל, אבל בנושא הזה איני תומך ביוזמתו.

אני רואה בעייתיות רבה בהולדת יתומים, וגידולם בידי סבא וסבתא שכולים, שאין להם בהכרח כוחות הגוף והנפש לגידול ילדים, ובוודאי ילדים שמרגע לידתם דבקה בהם טראומת השכול.

החתימה של נער בן 18 שמתגייס לצה"ל על רצונו בכך, אינה מבוססת על תשתית של בגרות וניסיון-חיים הנדרשים לצורך חתימה כזו.

* מכבדים את הפרס – ביום שני חולק פרס יצחק שדה לספרות צבאית לפרופ' יואב גלבר על ספר המופת שלו "רהב", הספר הטוב והמקיף ביותר, שנכתב על התקופה שקדמה למלחמת יום הכיפורים. במחקרו, מפריך גלבר לחלוטין את הנראטיב השקרי על פיו ממשלת גולדה מאיר גרמה למלחמה בכך שהחמיצה את השלום, כאשר דחתה את הצעת השלום המצרית. לא זו בלבד שגולדה לא דחתה הצעת שלום מצרית, גם אילו רצתה לא יכלה לדחות את ההצעה, כי ההצעה לא הייתה ולא נבראה ואפילו משל לא הייתה.

המחדל היה במישורים אחרים לגמרי, כמובן הצבאי והמודיעיני, אך גם החברתי והתרבותי. הוא ממוצה בכותרת הספר: "רהב". הוא מתאר את התנהלות החברה הישראלית וצה"ל בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים; התנהלות שגרמה לחוסר המוכנות שלנו למלחמה.  

הספר "רהב" הוא השלישי בטרילוגיה שכתב גלבר, על התקופה שבין מלחמת ששת הימים ויום הכיפורים. לספר כמו "רהב" אין סיכוי להתחרות ביחסי ציבור עם ספרים שמפיצים את עלילת הדם על "החמצת השלום". אבל כאשר הספר נבחן לא בידי יחצ"נים אלא בידי חבר שיפוט המורכב מהיסטוריונים רציניים ואנשי צבא רציניים בדימוס, בראשות פרופ' דינה פורת, הוא זכה בפרס. יותר משהפרס מכבד את הספר ואת כותבו – הם מכבדים את הפרס.

* על פי הפרוטוקול – אמרתי לילדים שלי, שכשאמות אני מבקש בדיוק את התהליך של אליזבט, על פי כל פרטי פרוטוקול "גשר לונדון נפל".

אסף הפטיר לעברי, בתגובה: "קודם שתלבש פעם חליפה", והוציא לי את הרוח מהמפרשים.

* קיטש פאתטי – צפיתי במהדורת החדשות בכתבה של דקות אחדות על הלווייתה של מלכת בריטניה, ותהיתי – באמת אנשים צפו לאורך שעות בקיטש הפאתטי המשעמם הזה, עם התחפושות המצחיקות הללו?

* אליקים העצני – אליקים העצני החל את פועלו הציבורי כלוחם בשחיתות השלטונית במסגרת "שורת המתנדבים", בשנות החמישים. בראשית שנות השבעים עלה לקריית ארבע ולאורך חמישה עשורים היה מראשי המתיישבים ביש"ע. כיהן כח"כ מטעם תנועת התחיה.

בשנותיו הראשונות בחברון, העצני נשא את דגל הדו-קיום עם השכנים הערבים, פעל רבות למענם ואף שירת אותם כעו"ד. עם השנים, לנוכח הבעיות הביטחוניות, חל כרסום בגישתו.

העצני היה אידיאולוג ואסטרטג ופובליציסט חריף, מקורי ומעמיק. כאשר הופיע הביטאון המצוין של מועצת יש"ע "נקודה", מאמריו, כמעט בכל גיליון, ריתקו אותי במיוחד ועוררו למחשבה, בין אם הסכמתי להם ובין אם לאו.

הכרתי את העצני אישית ב-1991, כאשר הקמנו מחדש את שדולת הגולן בכנסת, בראשות שלמה הלל ממפלגת העבודה, שהעצני היה מחבריה המרכזיים. כעבור שנה הוא לא  נבחר לכנסת, אך כפעיל במועצת יש"ע ובפורומים שונים למען א"י, תמך במאבק על הגולן ונפגשנו לא אחת. תמיד נהניתי להקשיב לניתוחיו המעניינים.

הצטערתי לשמוע על מותו, בן 96. יהי זכרו ברוך!

* שנתיים למותו של בוג'ה – במלאת שנתיים למותו של מורי, רבי וחברי בנימין יוגב – בוג'ה, חבר בית העמק, המנהל המיתולוגי של מכון "שיטים" ואיש החגים והתרבות היהודית של התנועה הקיבוצית, נערכה אזכרה ולאחריה מפגש של לימוד במועדון לחבר.

חלקו הראשון של הלימוד היה של נכדתו שחר ובן זוגה אראל, בנושא הזיכרון. לאחר מכן לימוד של מוקי צור, שהתמקד במחלוקות בין ברנר לגורדון ובדרכו המיוחדת היטיב לשבץ את דמותו של בוג'ה בלימוד, תוך שהוא מספר על ילדותם המשותפת בשכונת רחביה בירושלים, שם למדו באותה כיתה.

היה ערב מרתק, מרגש וברוחו המיוחדת של בוג'ה.

* אחרון על החומה – בדברים שנשא בערב לזכר בוג'ה, אמר מוקי צור (ציטוט מן הזיכרון): יריב בן אהרון נפטר. אביבה זמיר נפטרה. בוג'ה נפטר. והשנה גם אשתי נפטרה. יש לי תחושת אחריות של מי שנשאר אחרון, ולכן אני רואה צורך להגביר בזמן שנותר את עבודתי.

אני נפעם מהכוחות הבלתי נדלים של מוקי, בן ה-84, שממשיך להתרוצץ בכל רחבי הארץ, מלמד בפורומים רבים, החל בבני נוער, דרך מכינות קד"צ ותנועות הבוגרים ועד פנסיונרים. מרצה באין ספור אירועים. רק לדוגמה – קראתי את התוכניה של פסטיבל מספרי סיפורים בגבעתיים. מוקי משתתף בשלושה ערבים שונים, עם כל הכרוך בנסיעה מעין גב לגבעתיים וחזרה. והוא ממשיך לחקור, לכתוב מאמרים וספרים. עובד ללא לאות.

פעמים רבות אני מתנדב להסיע את מוקי למרכז או חזרה לצפון. כל דקה אתו היא חוויה של לימוד והעשרה. גם ביום האזכרה של בוג'ה נשאלתי אם אוכל להחזירו, אך מיהרתי לאסיפה באורטל. מוקי הוא איש יחיד ומיוחד.

* ביד הלשון

מספר סתמי – איך אנחנו קוראים את המשפט הבא:

4=2+2?

שניים ועוד שניים שווה ארבעה או שתיים ועוד שתיים שווה ארבע?

כמובן ששתיים ועוד שתיים, בלשון נקבה.

למה? מה זו האפליה הזאת? שפה שמדירה גברים?

כמובן שלא. השפה לא שוביניסטית גברית ולא שוביניסטית נשית ואין להלביש עליה מה שאין בה. מספר סתמי, כלומר מספר שאינו מונה דבר מה, הוא בלשון נקבה. למה? כי זו העברית.

לכן, למרות שהמילה "קו" היא בזכר, כאשר אנו מדברים על מספר של קו אוטובוס נאמר "קו ארבע". כי איננו מונים קווים, אלא אומרים מספר. וכשאנו אומרים מספר – אנו אומרים אותו בלשון נקבה.

ובאותה השפה, שבה אין צורה סתמית כללית, שאינה זכר ואינה נקבה, אנו משתמשים בלשון זכר למקרים כמו במשפט הנוכחי: "משתמשים". וגם כאן, אין כל הדרה וכל דחיקה ואין שום סיבה שאני, כפמיניסט מושבע, אצטרף למסע הצלב לכיעור השפה העברית.

כיוון שהצורה הסתמית היא בלשון זכר, כאשר אנו משתמשים בביטוי "אנו משתמשים", הוא כולל הן גברים והן נשים. לעומת זאת, אם משתמשים בביטוי "אנו משתמשות", הוא כולל רק את הנשים. לכן, כאשר שדרנית ברדיו אומרת "אנחנו רוצות", היא מדירה אותי ואת כל הגברים, כי המילה "רוצות" אינה כוללת את הגברים. כאשר היא אומרת "אנחנו רוצים", היא אינה מדירה איש.

ההכפלה נוסח מרב מיכאלי: "כאשר אנו משתמשות ומשתמשים בביטוי אנו 'משתמשות ומשתמשים' ", סתם טרחנית, מסרבלת ומכערת את העברית היפה. יש נהגים יפים שנוצרו לאורך השנים כמו הפניה: "גבירותיי ורבותיי", "חברות וחברים", "ליידיז אנד ג'נטלמן", "ערב טוב למאזינות ולמאזינים", "חיילות וחיילים" וכן הלאה, ולאחר מכן מדברים רגיל, בשפה היפה והרהוטה שלנו, בלי הטרחנות הזאת. אגב, שמעתי השבוע פתיחה של תכנית ברדיו חרדי: "בוקר טוב מאזינות ומאזינים, חרדיות וחרדים, חסידות וחסידים, ליטאיות וליטאים, ש"סניקיות וש"סניקים". ואהבתי. ובלבד שלאחר פתיחה כזו, מדברים נורמלי, פשוט ויפה.  

* "חדשות בן עזר"

האם ניתן ליצור את העתיד?

יהודה הראל, "פרפר בחושך" – הם נוכל לנבא, לתכנן או ליצור את העתיד? הוצאת כרמל, ירושלים 2022. 214 עמ'

אלמלא יהודה הראל כתב את הספר "פרפר בחושך", סביר להניח שלא הייתי קורא אותו. הספר עוסק, ברובו, במדעי הטבע. אני איש מדעי החברה והרוח. אין לי משיכה טבעית למדעים המדויקים.

אולם משקראתי את הספר, אני יכול להעיד שאף פעם לא שיערתי עד כמה מדעי הטבע יכולים לעניין אותי. פרופ' אבשלום אליצור, שכתב חוות דעת על גב הספר, כתב ש"לא תיארתי לעצמי שאדם שאינו מדען יצליח להעמיד תזה כה מסודרת והגיונית". אך יהודה לא כתב מחקר מדעי למדענים, אלא ספר מדעי שיעניין כל אדם סקרן.

יותר משהספר עוסק במדע, הוא עוסק בפילוסופיה של המדע ובפילוסופיה בכלל, ובהיסטוריה של המדע ובהיסטוריה בכלל. והוא עוסק בסוציולוגיה ובפסיכולוגיה ובכלכלה.

השאלה שיהודה הציג בספר, והיא כותרת המשנה שלו, היא האם נוכל לנבא, לתכנן או ליצור את העתיד?

סביב השאלה הזאת מוביל אותנו יהודה למסע מרתק, שבו הוא משתף אותנו במסע אינטלקטואלי שהוא עבר בתקופת הקורונה ובעקבותיה. איש לא חזה את הקורונה ולא יכול היה לחזות אותה. והנה, היא נגעה לכל העולם, לכל המדינות, לכל הארגונים, לכל הקהילות ולכל אדם. וכולם נדרשו לתת מענה למצב חדש, מפתיע, שלא נערכו אליו. בתוך הכאוס ואי הוודאות הללו, יצא יהודה למסע הזה, שבו שאל את עצמו האם ניתן בכלל לנבא את העתיד? הוא צלל בספרים וברחבי המרשתת, קרא תאוריות מדעיות, פילוסופיות, עובדות היסטוריות וגיבש תזה מרתקת ומאתגרת, בין אם מקבלים את השורה התחתונה שלה, בין אם לאו.

ארשה לעצמי לעשות קלקלן (ספוילר בלע"ז). התשובה של הספר לשאלה שיהודה הציב היא: לא.

אפקט הפרפר הוא מושג מתחום תורת הכאוס, הממחיש כיצד שינויים קטנים בתנאי ההתחלה של מערכת מסוימת, גורמים לשינויים גדולים בהתנהגות המערכת בטווח הרחוק. הביטוי מייצג מקרה שבו משק כנפי פרפר עשוי ליצור שינויים מזעריים, כמעט בלתי מורגשים, באטמוספירה, שבחלוף זמן יגרמו במקום אחר לגמרי על פני הגלובוס לסופת טורנדו.

יהודה מספר בפתח ספרו על ניסיון התנקשות של גאורג אלסר בהיטלר בכנס של התנועה הנאצית במינכן, ב-8 בנובמבר 1939. ההתנקשות תוכננה לפרטי פרטים והיו לה סיכויי הצלחה מצוינים. אולם היטלר עזב את המקום מוקדם מן המתוכנן, כיוון שהיה עליו לבטל את הטיסה שבה אמור היה לטוס ולהמירה בנסיעה ברכבת, בשל ערפל כבד שכיסה את מינכן. היטלר יצא את האולם 13 דקות לפני הפיצוץ שאמור היה להרוג אותו. שמונה אנשים נהרגו מן הפיצוץ ו-63 נפצעו. הפיצוץ היה בדוכן הנואמים בשעה שהיטלר אמור היה לנאום בה, ומותו היה ודאי. חייהם של היטלר, גבלס, בורמן, הימלר והיידריך ניצלו בגלל 13 דקות. אלמלא כן, כל פני ההיסטוריה היו משתנים. חיי מאות מיליונים היו ניצלים. שואת העם היהודי הייתה נמנעת. ומכאן, שגם ההיסטוריה הפרטית המשפחתית של יהודה הייתה אחרת לגמרי. האם מישהו יכול היה לחזות מראש את הערפל הזה? וממה הוא נוצר? אולי ממשק כנפי פרפר במרחק אלפי ק"מ משם?

וכך עובר יהודה מפרק לפרק ובונה את התזה שלו, המנוגדת לרצון הטבעי של כל אחד מאתנו לסדר, לוודאות. אני, כקורא, התווכחתי עם הספר לאורך הקריאה. כל טיעון שהעליתי כנגד התזה של פרק מסוים – הוא עצמו העלה אותו בפרק הבא, וסתר אותו. וכך, קריאת הספר הייתה חוויה אינטלקטואלית מאתגרת ומרתקת.

התאוריות המדעיות שבהן עסק הספר במרבית פרקיו, הביאו את יהודה לתובנות היסטוריות וסוציולוגיות בפרקיו האחרונים. בפרקים האלה הוא יצא נגד התכנון החברתי, ובעד הסדר הספונטני, שבו נוותר על היומרה לתכנן את המין האנושי ואת החברה האנושית, ונשלים עם כך שהמציאות נוצרת באופן אבולוציוני, מלמטה למעלה, בידי "יד נעלמה", שמבטאת את המשחק הטבעי של הרצונות האנוכיים של הפרטים ואת תוצאותיהם, וכך העולם מתקדם באופן שמרני והדרגתי.

לא זו בלבד, כותב יהודה, שהניסיונות לתכנן את החברה ואת המין האנושי כשלו – הם המיטו אסונות גדולים ביותר על האנושות, בעיקר במאה ה-20, שבה הגיעו לשיאם. אין הוא מדבר רק על הפשיזם, הנאציזם והקומוניזם, אלא גם על הסוציאל-דמוקרטיה והפרוגרסיביות בארה"ב ובאירופה.

יהודה מקדיש פרק שלם לפרשה מודחקת ומושתקת בתולדות המאה ה-20 – האאוגניקה. האאוגניקה הייתה ניסיון להחליף את הברירה הטבעית בתהליכים מהירים ויעילים כדי לתכנן את האנושות באופן שימגר את תופעות "הניוון הגזעי", של אנשים נחשלים, מפגרים, בעלי צרכים מיוחדים, פגועי נפש ועוד, ויטפח את הגאונות והכישרון של הדורות הבאים באופן מלאכותי. האאוגניקה מתחלקת ל"אאוגניקה חיובית" – המעודדת ילודה והתרבות המונית בין בני זוג שנמצאו אינטליגנטים ובעלי כישורים וה"אאוגניקה השלילית", המונעת ילודה בקרב אלה שאובחנו כרפי-שכל, בלתי כשירים ונגועים במחלות שעוברות בתורשה. אנו יודעים על המעשים הללו בקיצוניותם הטוטאלית בגרמניה הנאצית. אולם בצורה מתונה יותר, אך אכזרית מאוד, כולל עיקור המוני, הם נעשו גם בארה"ב, במערב אירופה, בסקנדינביה, בידי מנהיגים שנחשבים להתגלמות הנאורות, כדוגמת תאודור רוזוולט, נשיא ארה"ב האגדי, אבי ה"ניו-דיל" שהציל את ארה"ב מהשפל הכלכלי של שלהי שנות העשרים וראשית שנות השלושים.

יכול להיות שהתרומה הגדולה ביותר של הספר, היא ההארה בזרקור על הפרשה המודחקת הזאת, ובאמצעותה גם הטלת ספק בטרנדים פרוגרסיביים ונאורים, שעלולים להתברר כחשוכים ומזעזעים. אולם כאשר יהודה רואה בתכנון האדם החדש ותכנון המין האנושי תוצאה ישירה והכרחית של תכנון החברה והניסיונות לבנות את העתיד כדי ליצור חברת מופת, הוא שופך, לטעמי, את התינוק עם המים. האאוגניקה מזעזעת, אך אינה מוחקת את ההישגים החברתיים הכבירים של ביטול העבדות, ביטול עבודת הילדים הנוראה, חוקי העבודה, החוקים החברתיים של מדינת הרווחה שאותה הגו ויצרו בארה"ב אותם מנהיגים שקידמו את האאוגניקה. הרי אפשר וראוי להוקיע את ההאוגניקה ולהעלות על נס את הקדמה החברתית שקידמה כל כך את האנושות.

האם מהפכות הן בהכרח רע. האם האנושות יכלה להתקדם רק בברירה הטבעית ובסדר הספונטני? האם ספרטקוס, מרד העבדים, יכול היה להתבצע שלא באופן מהפכני? ואם יהודה מהלל את המהפכה האמריקאית, שבניגוד למהפכה הצרפתית נעשתה בדרכים אבולוציונית – איך הוא יגדיר את לינקולן ואת מלחמת האזרחים בארה"ב?

קראתי את הספר בבאזל, בה שהיתי בכנס הרצל למנהיגות, לציון 125 שנים לקונגרס הציוני הראשון. וכך, חווית הקריאה בספר והמחשבות שהוא עורר וחוויית הכנס והמחשבות שהוא עורר בי, התחככו זו בזו ושפטו זו את זו. האם המהפכה הציונית יכולה הייתה לקרות באמצעות היד הנעלמה, הסדר הספונטני והברירה הטבעית? האם מדינת ישראל הייתה קמה אלמלא המהפכה הציונית; ללא אותם מהפכנים בהנהגת הרצל וממשיכיו, שהתערבו בהיסטוריה, הסיטו אותה ממסלולה, תכננו את העתיד ויצרו אותו? ומה היה עתידו של העם היהודי אלמלא המהפכה הזאת? האם הוא יכול היה להתאושש מהשואה?

"כמה מושכת אישיותו ותמונתו של צ'ה גווארה – וכמה דוחה דמותה הכל כך שמרנית של מרגרט תאצ'ר", כותב יהודה, ומתאר את התהליך המכאיב שלו ושל הוגים אחרים, שהתרחקו מהערצת המהפכנים והתקרבות לשמרנות. כאשר מדובר ברוצח ההמונים צ'ה גווארה – אני חותם על המסקנה של יהודה. אולם אם נחליף את תמונתו של גווארה בתמונתו של הרצל או של בן גוריון, שהיו אף הם מהפכנים, מסקנתנו תהיה שונה.

ובכן, את מסקנותיו של הספר איני מקבל. מה שנכון לטבע, אינו נכון בהכרח לאדם התבוני. ודווקא מתוך המחלוקת, אני רואה בספרו של יהודה ספר חשוב, מאתגר ומרתק.

הספר משכנע שאי אפשר לחזות את העתיד – ובכל זאת אני מרשה לעצמי לנבא, שמי שיקרא את הספר יזכה לחוויה אינטלקטואלית מטלטלת ומסעירה, והוא יסיים את הקריאה חכם יותר ומשכיל יותר.

ולפרטים על הספר ולרכישה – yehudaharel.co.il

* "שישי בגולן", "זמן קיבוץ", "חדשות בן עזר"

על ספרו של יצחק נוי "גבעת האירוסים השחורים"

יצחק נוי, שהלך השבוע לעולמו, מוכר בעיקר כשדר רדיו, אך הוא היה גם סופר. להלן דברים שכתבתי על ספרו לנוער: "גבעת האירוסים השחורים":

ספרו של יצחק נוי "גבעת האירוסים השחורים" , הוא ספר חינוכי מובהק, עמוס בכל עמוד במסרים ערכיים – ציונות, סוציאליזם וערכים אוניברסאליים אישיים של מנהיגות, אחריות, אכפתיות, תרומה לכלל, הנכונות לתת. הספר עוסק בסוגיות לאומיות חברתיות של עליה, קליטה, מעברה, קונפליקט בין המעברה ליישוב הוותיק, יחסי עדות, ותיקים מול עולים חדשים. אולם בעיניי, המסר המרכזי העובר דרך הנושאים הללו, הוא הפער הבלתי נסבל בין רמת ההצהרה, האידיאלים והחזון של חברי המושב לבין מציאות החיים האמיתית שלהם, הן כפי שבאה לידי ביטוי בהתנהלות המושב פנימה, הן במסחר בלתי הגון וניצול המצוקה והצנע לצורך התעשרות קלה והן ביחס המתנשא כלפי העולים החדשים במעברה. הנער יפתח, גיבור הסיפור, הוא מופת של מנהיגות אמת, נכונות לשלם מחיר אישי וחברתי כבד בדבקותו בערכיו ועקרונותיו ובמידה רבה הוא גם ממלא את תפקיד "הילד המגלה את ערוות המלך" במושב. הספר מנפץ מיתוסים – המיתוס של אנשי ההתיישבות העובדת, א"י היפה, המתגלים בקלונם. יש לציין, שיצחק נוי אינו מנפץ מיתוס באופן המציג את האידיאל והחזון כריקים, אלא להיפך – הוא מחויב לחזון, ודרך דמותם של הגיבורים, יפתח וסוזי, הוא תובע את עלבון החזון ומציג את האופציה של חיים ריאליים לאורו. זה המסר המרכזי של הספר.

דוגמאות להעברת מסרים בספר:

* תיאור קרב המהלומות בין גיבור הספר, יפתח, לבין בוקי – דמותו של בריון שהטיל חיתתו על הסביבה כולה. "אכן, בוקי נראה חורש רעות. לאחר שניער את רגלו הכואבת פעם או פעמיים, זינק אל עבר סוזי והניף את ידו השרירית. והנה, עוד בטרם פגעה בה מהלומתו הראשונה, נשמעה מן הצד קריאת חרון חנוקה ויפתח זינק על בוקי כאחוז טרוף. 'אחוז טרוף' הן המילים המתאימות, שכן לא תמצא בכל בית הספר ילד שפוי בדעתו שינסה להרים יד על בוקי או סתם להשמיע צפצוף בחברתו. בוקי נדהם כל כך מן החוצפה הבלתי מצויה עד שידו הכבדה, המורמת על סוזי, נשמטה בבהלה כדי לגונן על ראשו. המהלומה הפילה את בוקי ארצה, מחזה שלא יאמן. אבל בוקי הוא בוקי ולא לחינם המורים מכנים אותו 'פרא משולח'. הוא מזנק ממקומו ובאגרופו הקפוץ חובט לו, ליפתח, חבטה אדירה בפניו. יפתח מתגלגל על הארץ כשק תפודים לפני זריעה וכבר אפו שותת דם. הקרב תם ונשלם! כך אתם חושבים. כך חשבתי גם אני. כך חשבו כל ילדי בית הספר שעמדו וצפו נדהמים במחזה. אך לא! יפתח מזנק ממקומו, זריז כחתול. ראשו מגיע עד לכתפיו של בוקי אך ידיו מגביהות עוף. אגרופו פוגע באפו של בוקי הנרתע לאחור, נבוך מן החוצפה. הוא מנסה ברצינות ללכת אתי מכות, חולפת בראשו מחשבה חדשה בתכלית ולא נעימה.עתה גם אפו של בוקי קולח דם והוא שולח את שתי ידיו האיתנות אל יפתח כדי למהר ולסיים את הקרב המביך הזה, שאינו מוסיף לו כבוד. יפתח סופג ומכה חזרה, סופג ומכה חזרה, והנה שוב הוא על הארץ, שרוע ומאובק, ושוב הוא מזנק בחמת טירוף ומכה. מחזה שאין רואים כמותו בכל יום".

בטקסט זה אין דיבורים, וגם אין אמירה חינוכית או ערכית ברורה של הסופר, אלא תיאור התרחשות. התיאור הזה מעביר מאליו מסרים בצורה משכנעת יותר מבכל אמירה ישירה. יש כאן תיאור של דוד וגולית – הטוב והחלש יותר פיסית, הנלחם ברע החזק והגדול, ויכול לו. הסיפור מעלה על נס את אומץ לבו ונחישותו של יפתח, הלוחם ברע ללא כל חשבון על המחיר שהוא עלול לשלם. יפתח נלחם בכל הרע שבוקי מייצג: השררה, האדנות, הכוחניות, שלטון הפחד, שנאת הזר והאחר, הנכונות לפגוע בחלש, בחלשה. יפתח מייצג את הערכים ההפוכים – חברת מופת צודקת, חוסר כוחניות, כבוד האדם, כבוד לאחר (העולה, המזרחי), מחוייבות לחלש, וגם אהבה ומחוייבות לאהובתו.

* תיאור הרגע בו מבין סנדו, המספר, שאויב הציבור שנגדו נשמעות כל הסיסמאות ברדיו נגד השוק השחור – אלה בעצם אנשי המושב שלו, הוריו. שיחה בין סנדו לבין שלום, בן המעברה. "'פשוט מאוד, סנדו, המושבניקים צריכים למכור את התרנגולות והביצים ל'תנובה' והם מקבלים תמורתם מחירים שהממשלה קבעה. אמנם המחירים נמוכים, אבל לכן הממשלה גם מוכרת למושבניקים תערובת – אוכל לעופות – במחירים נמוכים. המושבניקים מוכרים חלק ל'תנובה' וחלק מוכרים לסוחרים פרטיים, שבאים בלילה כדי שהפקחים של דב יוסף לא יגלו אותם, כי זה בניגוד לחוק – אתה מבין? בעד כל ביצה ובעד כל תרנגולת הסוחרים משלמים למושבניק פי שלושה וארבעה וחמישה יותר מ'תנובה'. נדהמתי לגלות כמה הדבר פשוט. 'וזה השוק השחור?' שאלתי בהיסוס. 'זה השוק השחור, סנדו. זה בדיוק השוק השחור'. איך לא חשבתי על כך לפני כן? עתה נתחוורו לי לפתע דברים שעד כה נראו מסתוריים ולא מובנים. את הטנדר המסתורי הזה, המתגלגל חרישית אל חצרותינו בחשכת הליל ובפנסים כבויים ראיתי לא אחת. גם את אבא ואמא ואת נהג הטנדר ומלווהו ראיתי לא פעם, והם אוחזים בבהילות בתרנגולות מפרפרות ומכניסים אותן ביראת קודש לארגז הטנדר המכוסה אברזין מכל צדדיו. פעמיים או שלוש ראיתי מבעד לחלון את מלווהו של נהג הטנדר כשהוא מונה כסף לידיה של אמא, ואבא ניצב נבוך מן הצד, מקרטע ברגליו כילד נזוף ומגרד ברוב זעם את קרחתו – ועדיין לא נתקשרו הדברים במוחי. עתה באו הסבריו של שלום והכו בי בפשטותם הבהירה והנחרצת. כה ברורה הייתה לפתע התמונה עד כי לא מצאתי מענה ונתכנסתי בתוך עצמי מהורהר ומבולבל ".

בסצנה הזו נוי מאיר את עיוורונו של סנדו, החי בחלומות ומאמין בתמימות בסיסמאות של עסקני המושב וותיקיו, כאילו עליהם מתבססים חייהם, מבלי שהוא מפעיל את חוש הביקורתיות ורואה מה קורה מתחת לאפו, במושב ואף במשק המשפחתי שלו; מבלי שהוא מבין את מה שהוא רואה או מבלי שהוא רוצה להאמין במה שהוא מבין. מי שמאיר את עיניו הוא שלום מן המעברה, הרואה מבחוץ היטב את מה שסנדו אינו רואה מבפנים. בתיאורו של שלום אין כל שיפוט ערכי של המציאות אותה הוא מתאר. יש כאן תיאור מצב, של מציאות שדי ברורה לו. יתכן שיש כאן רמז מטרים לדמותו השלילית של שלום בהמשך הסיפור; בדבריו יש יותר קנאה על הצלחת המושבניקים, מאשר ביקורת מוסרית על התנהגותם. לעומת זאת, סנדו מוכה, לנוכח הגילוי. 

* הטקסט השלישי הוא חשיפת המושבניק המוהל חלב במים. "'זאת הנביילה הקטנה מהמעברה', עלה קולה המתכתי , החלוד, של רייזל. אנחנו עושים לכם טובה ומוכרים לכם חלב בחצי חינם, ואתם מרגלים אחרינו. זאת התודה שאנחנו מקבלים אחרי כל כך הרבה שנים בארץ'. 'אתם לא מוכרים שום דבר בחצי חינם, אתם רק מוכרים חצי חלב וחצי מים', ענתה לה סוזי בקול שליו ושקול… 'קישטה, מלוכלכת קטנה, קישטה. הסתלקי מהחצר שלי. שם, במרוקו, בכלל ראיתם מה זה חלב? אני כבר אדבר עם הוועד שיגרשו את אבא שלך מהעבודה במוסך. אם יש לו בת כזאת לא מחונכת, הוא בוודאי איש לא אחראי'. ובפנותה אל יפתח צמצמה את עיני החולדה הקטנות שלה כדי סדק ואמרה בארס: 'ואתה, יפתחי, הבן של שמשון נוילנד הגיבור, אולי תפסיק כבר להתחבר עם ילדות מקולקלות מהמעברה ולגרום לכולנו בושה.. הא, צוקער פושקע?…

עשרה איש, אולי יותר, ניצבו שם דוממים ויפתח וסוזי… אבל איש לא פצה פה. קולה הנורא של רייזל והרעש הניתז מכל מילה ומילה הכריעו את הכף. 'קדימה, קדימה, תיכנסו כבר פנימה', חרקה רייזל בקולה. ברל'ה כבר מתחיל לחלק את החלב. נו, תזוז שם כבר, אוקס. אפשר לחשוב שאיזו מלוכלכת קטנה מהמעברה עם דמיון מזרחי תשנה לי את הסדר היום. תיכנסו כבר, לא קרה כלום'" .

את המסר החריף שלו מעביר כאן הסופר על דרך השלילה, דרך המילים הקשות שמכניס לפיה של רייזל. כאשר היא נתפסת בקלקלתה – כמי שמרמה ומוהלת מים בחלב שהיא מוכרת, יצא ממנה השד הגזעני, העדתי, הקסנופובי (ובהמשך גם הפוליטי – כאשר היא מגנה את גדי, שיצא נגדה, על היותו "בן של מפ"מניק"  וטענה שדבריה של סוזי הם תוצאת הסתה של המדריכים במעברה מאגודת ישראל והמזרחי). דבריה של רייזל, מבטאים בצורה קיצונית את היפוך הערכים היפים שעליהם אמור המושב להיות מבוסס. כאשר היא מכנה את סוזי, הנערה שגילתה את רמאותה והעזה להתריס מולה על הגניבה, היא מכנה אותה "לא מחונכת", "ילדה מקולקלת" ואת אבא שלה שיש לו בת כזו "לא אחראי".

זהו תיאור אירוני – מהו חינוך, מהי תקינות, מהי אחריות על פי רייזל? ה"אנחנו" – המושבניקים, הוותיקים, בעלי הזכויות, הננו מקור החינוך, האחריות, התקינות, וכלל לא חשוב מה אנו עושים. מי שמעז לצאת נגדנו ולחשוף את פנינו המכוערים, כמוהו כמרים יד על היישוב הוותיק כולו, באיזו חוצפה ויהירות, במקום להיות אסיר תודה למי שקולטים אותו.

בהמשך מתערב גדי ויוצא נגדה ולהגנת סוזי ויפתח, אך לא בכדי עצרתי את הציטוט כאן, במציאות שבה "איש אינו פוצה פה ומצפצף" – תיאור אופייני בספר כולו, לעצימת העיניים וההתקרנפות של המושבניקים לנוכח העוולות המתרחשות במושב… אולי כיוון שלכל אחד מהם קופת השרצים שלו.

בכל הסיטואציה הזו מעביר הסופר את המסר המרכזי שלו, אודות הדקדנט המוסרי שפקד את המושב, שברמה ההצהרתית הוא מחוייב לאידיאלים נעלים של צדק, מוסר וציונות.

אף שבעיניי האמירה העיקרית של הספר נוגעת לפער בין ערכי המושב למימושם בפועל, אין ספק שנושא היחס לאחר, לזר, אף הוא נושא מרכזי מאוד בספר. ברובד הגלוי, זה הנושא המרכזי של הספר.

הספר מתאר את ההשחתה של המושב, ברגע שהוא נקלע למציאות חדשה, שבה סמוך אליו נמצא לפתע אחר, שונה, זר – העולים המזרחיים של המעברה. האידיאלים הגדולים אינם עומדים בפני הפיתוי לנצל את השכנים, להפוך אותם לפועלים השחורים במושב, ובכך להפוך את החקלאים המושבניקים למנהלים, לראיסים. מכאן מתגלגלת ההשחתה לתחומי החיים האחרים. כמובן שההשחתה אינה תוצאת קיומה של המעברה, אלא המעברה היא מראה גדולה על ההשחתה הפנימית במושב.

על אף אותה השחתה, התודעה של חברי המושב היא שהם מלח הארץ, הם חלוצי הארץ ובוניה, לעומת תושבי המעברה שאינם כאלה.

היחס המתנשא של המושבניקים כלפי תושבי המעברה בא לידי ביטוי בולט בקרב הילדים. לאורך כל הספר הקורא נתקל בגילויים של גזענות מצד בני המושב כלפי בני המעברה.

המסר של הספר הוא של שוויון ערך האדם והתנגדות נחרצת לכל אפליה, גזענות, שנאת הזר והשונה. גיבור הספר, יפתח, הוא התגלמות הערכים האלה. הוא חריג מאוד בגישתו, אם כי אינו יחיד. כך למשל הרופא, ד"ר גולדרזון.

היחס השלילי, כלפי השונה, אינו רק כלפי תושבי המעברה, אלא גם בתוך המושב, כלפי בעלי דעות פוליטיות שונות, אלה שמעיזים להצביע למפלגה אחרת, זולת מפא"י .

* "חדשות בן עזר"