מועלם, מזל; צופן נתניהו – ביוגרפיה, הוצאת "דביר", תשפ"ג 2022, 431 עמ'
על נתניהו כבר נכתבו ביוגרפיות ומן הסתם תכתבנה עוד רבות.
כשמדובר במנהיג כה שנוי במחלוקת, ביוגרפיות עליו נחלקות לרוב בין ספרי מעריצים נוסח "ספרי צדיקים" של חסידים על אדמו"ריהם לבין כתבי אישום של שונאים, המחפשים בקורות חייו אישוש להרשעה. כזוהי, למשל, ביוגרפיה שכתב עליו בן כספית. קראתי מעט פרקים שפורסמו בעיתון, וזה לא היה מעניין. לא ראיתי לנכון להמשיך ולקרוא את הספר עצמו.
ספרהּ של מזל מועלם הוא אחר. היא עמלה במשך שבע שנים, ראיינה מאות אנשים, עברה על אוקיינוס של מסמכים, במטרה להתחקות אחרי צופן נתניהו. בסיכומו של דבר, ספרה אוהד את נתניהו וניכר עליה שהיא מעריכה את מושא הביוגרפיה. מעריכה, אך לא מעריצה ולא סוגדת. אפשר לחלוק על מסקנותיה, אך קשה להאשים אותה בחוסר מקצועיות.
הספר נפתח בשלושה פרקים ובהם סיפורם של שלושה אנשים שהשפיעו על נתניהו השפעה מכרעת ועיצבו את דמותו ואת השקפת עולמו – סבו, הרב נתן מיליקובסקי, אביו פרופ' בנציון נתניהו ואחיו יוני נתניהו. מהשניים הראשונים הוא ירש גם את תחושת הנרדפות, שהיא אחד ממנועי ההפעלה הגדולים שלו.
סיפור חייו של נתניהו מרתק ומזל מועלם יודעת היטב לספר סיפור והיא מספרת אותו באופן מרתק. מתוך שפע החומר והמידע, היא הייתה חייבת לבחור מה להכניס לספר ועל מה לדלג. לדעתי, היא דילגה או רפרפה על כמה נושאים שחשוב היה להעמיק בהם יותר, ועוד אחזור לכך בהמשך.
לפני שנים אחדות, פרסמתי בטור זה מאמר ששמו: "ד"ר נתניהו ומיסטר ביבי". דיברתי על השניות בין נתניהו המדינאי המוכשר ורב ההישגים לבין ביבי המושחת, הסכסכן, המסית, הפרנואיד, המאיים על מדינת החוק. מועלם התמקדה יותר בד"ר נתניהו, אבל בהחלט לא הסתירה את מיסטר ביבי. קריאת הספר חיזקה את תפיסתי על אודות השניות הזאת. כבר בהקדמה היא כתבה, בהתייחס לניצחונו הגדול בבחירות 2015, שגם בעיניי היו קו פרשת המים בדמותו: "הניצחון הזה שינה את נתניהו. הוא ייחס את ההישג הכביר לעצמו בלבד, ומחק את יריביו, מבית ומחוץ. מאז הוא מתקיים בשני עולמות מקבילים: באחד הוא מנהיג יחדי בדורו, המוביל את ישראל בביטחה במזרח התיכון הסוער, ובאחר הוא ראש ממשלה מסוכן, מסית ומפלג".
האמת היא ששני האפיונים הללו היו קיימים בנתניהו מראשית דרכו, אך אני מסכים שהם הועצמו ב-2015. ואכן, להישגו הגדול ביותר הגיע ד"ר נתניהו בשנים שבהן מיסטר ביבי דירדר את החברה הישראלית לתהומות. ההישג הזה הוא הסכמי אברהם, שהם הישג היסטורי גדול של נתניהו, ומי שממעיט מחשיבותו ומחלקו של נתניהו בו, עושה שקר בנפשו. באותן שנים הוא הגיע להישג גדול נוסף, שבספר הוזכר בחטף במשפט אגבי – השגת חיסוני הקורונה וחיסון האוכלוסיה הישראלית. והישגים נוספים באותן שנים נובעים מכך שהשכיל לנצל את ההזדמנות של שלטון טראמפ בארה"ב להישגים גדולים לישראל – הכרת ארה"ב בירושלים כבירת ישראל והעברת השגרירות אליה, ההכרה בריבונות ישראל בגולן ותכנית המאה, שרחוקה מלהיות מושלמת, אך זו התכנית האמריקאית הפרו-ישראלית ביותר מעולם. להישגים הללו היו שותפים, היו מי שהקדימו אותו והוא קטף את הפירות, אך אי אפשר לקחת ממנו את חלקו המשמעותי בהם.
ובשעה שהוא הוביל להישגים הגדולים הללו, הוא דירדר את החברה הישראלית לחברה מפולגת, מסוכסכת, תוך שהוא מפעיל תעשיית שקרים והסתה ומקדיש את עתותיו למלחמות מטורללות באויבים (אצלו אין יריבים. מי שאינו נאמן לחלוטין – הוא אויב) אמתיים או מדומים, למלחמה הזויה בתקשורת ולמלחמת חורמה נגד מדינת החוק, מרגע שנתפס בקלקלתו.
המגרעת המרכזית בספר, היא שמועלם לא ניסתה להעמיק בפרשיות השחיתות בהן נתניהו מואשם. היא לא ניסתה להגיע לחקר האמת, אלא הזכירה בקצרה את הידוע. בעיניי, אין זו רשלנות. אני משער שזו בחירה מודעת, לא להיגרר למקומות הללו, שעלולים להאפיל על הספר. זו בחירה לגיטימית, אך בעיניי שגויה.
האם מזל מועלם הצליחה לפענח את צופן נתניהו? היא מציגה את הצופן בהזדהות המוחלטת של נתניהו עם מדינת ישראל והעם היהודי ותחושת שליחות גדולה שעתיד העם מונח על כתפיו. ההזדהות הזו הוחדרה לאישיותו משחר ילדותו. ולצד זאת, תחושת נרדפות אישית, במלחמות הפוליטיות, ותחושת נרדפות לאומית המונעת מדיסטופיה של חורבן לאומי המסתתר מעבר לפינה, והוא האיש שיכול למנוע אותה. כל טקטיקה שתקדם אותו אל המטרה האישית ואל המטרה הלאומית, שבעיניו חד הן, רצויה ומוצדקת. ואין ספק שנתניהו הוא גדול הטקטיקנים.
צופן נתניהו שאותו הבנתי מהספר מסתכם בשלוש מילים: המדינה זה אני. יכול להיות שמשפט המפתח בספר הוא דווקא אנקדוטה שולית יחסית המוזכרת בו. "שרה מאמינה כי אין לנתניהו תחליף. כאשר מכרה שאלה אותה בהומור באחת האזכרות האחרונות ליוני, 'מתי תצאו לפנסיה?' היא השיבה, 'ומה יהיה במדינה אם ביבי לא יהיה?' "
זו התובנה של נתניהו ושל משפחתו. הוא באמת ובתמים מאמין בכך. ובמקום שתהיה לו עזר כנגדו שתאזן אותו, הוא מוקף במשפחה שרק מחזקת את המגלומניה הזאת ואת הפרנויה הנלווית לה. ואם למדתי משהו מהספר, זו התובנה שנתניהו באמת מאמין בכך. זה לא משחק. זו לא סתם תאוות שלטון וקרייריזם, אלא באמת אמונה עמוקה שבלעדיו המדינה תתמוטט. ולכן, כל מה שמסכן את שלטונו או נדמה שמסכן את שלטונו מסכן את קיום המדינה. ולכן יריביו הפוליטיים, כולל אלה שהוא בדה מלבו, הם אויבי המדינה. ולכן, כל צעד טקטי, כל תכסיס פוליטי, כל הפצת שקר, כל הסתה שהוא מוציא, נובעים מדאגה למדינה ולהגנה עליה מפני אויביה מבית ומחוץ.
מנין נובעת השנאה לגדעון סער והרדיפה רבת השנים שלו? מכך שהוא זכה במקום הראשון בפריימריז, זכה לאהדה רבה בליכוד ורבים ראו בו את היורש המיועד. וכך, למרות נאמנותו של סער לנתניהו, נתניהו סימן אותו כאיום. ואיום פוליטי עליו הוא איום על מדינת ישראל. וכדי להגן על מדינת ישראל, הכל כשר ומכאן שהכל כשר כדי לחסל את סער. ומנין השנאה היוקדת לרובי ריבלין? מכך שהוא מקורב לסער. ולכן, אם יהיה נשיא הוא יוביל פוטש נגדו ויטיל על סער להרכיב ממשלה. זוהי סכנה לעצם קיום המדינה ולכן חובה למנוע את בחירתו לנשיא. ומכך השנאה וההסתה נגד ממשלת בנט. עצם העובדה שאדם אחר ולא הוא מנהיג את המדינה, היא סכנה קיומית. כאשר הוא ניסה להקים ממשלה עם רע"ם, כפי שמצוין בספר, לצערי לא בהרחבה הראויה – היה זה צעד טקטי ראוי להבטיח את שלטונו ובכך את קיומה של ישראל. כאשר בנט הקים ממשלה עם רע"ם זה מעשה בגידה המסכן את קיום המדינה. כלומר, לא ברע"ם הבעיה אלא בזהות ראש הממשלה – האם זה נתניהו או אדם אחר. כל אדם אחר. מועלם מספרת איך הוא החל להפנות כתף קרה ליוסי כהן, מקורבו ובן טיפוחיו, לאחר פרישתו מראשות המוסד, כשנחשף לאהדה שכהן מקבל בקרב הליכודניקים. מבחינת נתניהו זו נורת אזהרה מהבהבת, ולא רחוק היום שבו נשמע סיפורים ואגדות על כהן הססמולן.
עד שהחלו החקירות נגדו, היה נתניהו בראש המגינים על מדינת החוק ומערכת המשפט. זה לא אמור להפתיע. כבן למשפחה רוויזיוניסטית, הוא התחנך על ברכי אותה תפיסה שעיצבה את עולמם של בני בגין ודן מרידור. ברגע שהחלו החקירות נגדו, מוסדות החוק והמשפט הפכו לאויב. לא לאויב שלו – לאויבי המדינה. הוא החל להפיץ תאוריות קונספירציה על מערכת שעניינה תפירת תיקים ועל מדינת העומק שכל מטרתה "להפיל את שלטון הימין". מקריאת הספר השתכנעתי שהוא אכן החל להאמין בקונספירציות הללו.
הספר מציג את הוויתורים המפליגים שנתניהו היה מוכן להם במשאים והמתנים עם הפלשתינאים ושאותם הציג שוב ושוב למפלגות השמאל כאשר ניסה ולעתים הצליח לצרף אותן לממשלתו. נכונותו לוויתורים התקרבה להצעות הקיצוניות של ברק ואולמרט. " 'אתה חושב שאם תהיה הזדמנת לא אעשה את מה שברק ואולמרט היו עושים?' השיב נתניהו בטון נעלב" בשיחה עם דן מרידור. מזל מועלם מזכירה שנתניהו מעולם לא חזר בו מנאום בר-אילן, שבו הסכים להקמת מדינה פלשתינאית. אולם היא לא יודעת לפענח את הקוד העומד מאחורי ההצעות – האם הייתה זו טקטיקה בלבד, שנועדה להעביר את הכדור לצד השני ולא להצטייר כסרבנים או נכונות אמת לוויתורים הללו. גם אני כקורא לא הצלחתי לגבש עמדה בנדון. אבל ברור שכך או כך, הקוד שהפעיל אותו הוא "המדינה זה אני". כלומר, אם כדי לשרוד בשלטון הוא מוכן להבטיח להרצוג או לגבאי את אימוץ עמדות השמאל המדיני, הוא מאמין שזאת טובת המדינה. וכאשר למען שרידותו הוא הציע לשלי יחימוביץ' להיות שרת האוצר עם סמכויות חסרות תקדים והתחייבות לתמוך ברפורמות השמאל החברתי-כלכלי שהיא מייצגת, הוא משוכנע שזאת טובת המדינה. כלומר, טובת המדינה מחייבת את הישרדותו בשלטון, והוא כבר יתמרן.
בניגוד להרחבה על הוויתורים שהציע לפלשתינאים, מועלם לא הרבתה לעסוק בוויתורים המפליגים שהוא הציע לסורים. עוד בהיותו סגן שר החוץ, בשנות התשעים המוקדמות, הוא הזמין לשיחת רקע לא לפרסום את עיתונאי "הארץ" עקיבא אלדר, מראשי הדוחפים לנסיגה מהגולן. "הפגישה התקיימה בלשכת סגן שר החוץ… 'ביבי הפתיע אותי כשאמר: אני מוכן למסור את כל רמת הגולן בעבור שלום עם סוריה', הוא משחזר. 'ארד אפילו חידד והוסיף שזה בדיוק כמו שבגין היה מוכן לוותר על סיני בשביל לשמור על יהודי ושומרון. ביבי, כנראה, רצה למצוא חן בעיני. זו הייתה שיחת אוף רקורד, אבל לא התאפקתי ופירסמתי וביבי לא הכחיש' ". ואכן, כבר בקדנציה הראשונה הוא חתר להסכם כזה בתיווכו של ידידו, הטייקון רון לאודר. המו"מ הזה מוזכר בספר, לא בפירוט מספיק, לטעמי. המו"מ שניהל בקדנציה השניה שלו, עליה אני יודע ממקור ראשון, מיותר מאדם אחד שהיו מעורבים בכך, כלל לא מוזכר בספר. רק פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה עצר את המו"מ.
האם הוא באמת ובתמים היה מוכן לנסיגה ושיטה בנו, תושבי הגולן ובאזרחי ישראל? או שמא הוא שיטה באסד האב ואסד הבן ובמתווכים האמריקאיים? אין לדעת. ולא ברור אם הוא ידע. הוא הבין שיש לקיים את המו"מ הזה, ואם היה מגיע להסכם, הוא היה משכנע קודם כל את עצמו, שלא הייתה ברירה כי החלופה הייתה קטסקטרופה.
נתניהו נבחר שוב ובקרוב ישוב לראשות הממשלה ויכתוב את הפרקים הבאים בביוגרפיות שעוד תכתבנה עליו. למרות ביקורתי על הספר, בסופו של דבר זה ספר טוב, מעניין, רהוט ומלא במידע ואני בהחלט ממליץ עליו.
גילוי נאות – מזל מועלם הייתה חניכתי בצופי מגדל העמק בגרעין לאורטל באמצע שנות השמונים וכדובר ועד יישובי הגולן והיא עיתונאית, הייתי עמה שוב בקשר. מאז לא נפגשנו ולא דיברנו, אך יש לי אליה הערכה אישית ומקצועית.
* "שישי בגולן"
הבלוג של אורי הייטנר 