צרור הערות 28.6.20  

* קדימון לחוק יסוד חקיקה – מזה שנים אחדות שאני מציע לחוקק את חוק יסוד חקיקה, שיסדיר את סוגיית מעורבות בג"ץ בחקיקה. הצעתי היא שבג"ץ יוכל לבטל חוק של הכנסת (רק כאשר הוא סותר בעליל את החוקה ועד לחקיקתה – חוק יסוד, או פוגע בעליל בזכויות האדם והאזרח) ברוב של 2/3 בהרכב של 9 שופטים לפחות, והכנסת תוכל להתגבר על ההחלטה הזו ברוב של 2/3 מחבריה (ואפשר להתפשר על 75 ח"כים).

שמחתי לקרוא על הצעת חוק ברוח זו של חברי הכנסת גדעון סער וצביקה האוזר, על פיו תוכל ועדת הכנסת לפסול התמודדות של מפלגה או מועמד ברוב של 2/3 ובית המשפט יוכל לפסול את הפסילה ברוב של 2/3 בהרכב של 9 שופטים.

אני מקווה שההצעה תתקבל ותהווה קדימון לחוק יסוד חקיקה ברוח זו.

* מיתוס האדם וחירותו – אחד המיתוסים המושרשים בפוליטיקה הישראלית, הוא שחוק יסוד כבוד האדם וחירותו התקבל במחטף של השמאל בכנסת והתקבל ברוב מקרי של 38:21. יש מרכיב של אמת באגדה הזאת – תוצאות ההצבעה. כל השאר אינו נכון.

החוק הוגש לכנסת בתמיכת ממשלת הליכוד והימין בראשות יצחק שמיר. הוא הוגש בתמיכה של הליכוד ומפלגת העבודה. מספר הח"כים במפלגות שתמכו בחוק היה 89 (אם כי, יש לציין ששני ח"כים מן הליכוד, מיקי איתן וח"כ נוסף שאיני זוכר מיהו הצביעו, בניגוד לעמדת מפלגתם, נגד החוק). החוק התקבל פה אחד בהצבעה הטרומית, ברוב גדול מאוד בוועדה, ברוב גדול בקריאה הראשונה. ההצבעה בקריאה שניה ושלישית הייתה בעיצומם של הפריימריז והבחירות ומעט ח"כים הטריחו את עצמם להצבעה שהרוב בה היה ברור.

חבל שחוק חשוב כזה התקבל כלאחר יד ולא בהתייצבות מלאה של כל התומכים והמתנגדים. אבל ככה זה בכנסת. מכאן ועד הנראטיב על המחטף, ועוד יותר עד הנראטיב שהיה זה מחטף של השמאל, רב המרחק.

* אפילו לא אגורה – מדינת ישראל מעניקה דירת שרד לראש הממשלה ובצדק. והיא משלמת את כל הוצאות דירתו ואחזקתה ואת כל הוצאות מחייתו. וגם זה בסדר. מעבר לכך, אל לה להוציא ולו אגורה שחוקה על ביתו הפרטי (זולת הוצאות אבטחה). השימוש בכספי משלם המסים למימון הבריכה הפרטית של נתניהו בביתו הפרטי הוא מושחת. ואם החוק מאפשר זאת – יש לשנות את החוק.

* שלא יארח – שדרן הרדיו והפרסומאי נועם פתחי הצדיק ב"פגוש את העיתונות" את מימון הוצאות ביתו הפרטי של נתניהו בקיסריה בידי הציבור, בטענה שהוא מארח שם אישים לפגישות רשמיות.

שלא יארח שם. בדיוק לשם כך אנו מממנים לו דירת שרד ואת כל הוצאותיה. שיארח בדירת השרד. ואם הוא רוצה לארח דווקא בקיסריה, שיארח על חשבונו.

* הקדוש המעונה והבכיין – לא גומר ת'חודש, המסכן. "נכה כלכלית".

* חמש רבעוני – במחלוקת בין תקציב שנתי לדו-שנתי, אני תומך עקרונית בדו-שנתי, ותמכתי בו מאז עלה הרעיון לראשונה בידי נתניהו ושר האוצר לשעבר שטייניץ. אולם השנה המחלוקת אינה בין תקציב שנתי לדו-שנתי, אלא בין תקציב רבעוני לחמש-רבעוני. לכן, המגרעות בתקציב דו-שנתי אינן רלוונטיות, וגם למי שבעד תקציב שנתי אין סיבה להתנגד. ודווקא השנה, דווקא בסיטואציה הזאת, דווקא מי שהמציא את התקציב הדו-שנתי, רוצה תקציב רבעוני.

וזה נשמע מסריח, כי לא יכולה להיות לכך הצדקה עניינית.

* בחירה בין רע לאסון – כל אימת שאני מבקר את נתניהו, את התנהלותו, את שחיתותו, את נהנתנותו, את גרגרנותו, את שקריו, את ההסתה שלו, אני מקבל תגובות ברוח: "על מה אתה מלין? הרי אתה תמכת בהקמת ממשלת האחדות אתו ואף דחפת לכך".

מודה באשמה. וגם היום איני מצטער על כך. הפוליטיקה היא אמנות האפשר. ולא רק בפוליטיקה, גם בחיים הפרטיים, אנו נדרשים לבחור בין חלופות אמתיות. לא בין חלופה מציאותית לבין פנטזיה. והבחירה בין חלופות אינה תמיד בחירה בין טוב לרע, אלא לעתים היא בחירה בין רע לרע יותר. ובמקרה הזה הבחירה הייתה בין רע לאסון.

החלופה האחת להקמת ממשלת האחדות היו ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית השוללת את קיומה של מדינת ישראל. ממשלה כזו היא אסון. ואילו קמה, חלילה, כבר הייתה מתפוררת ונופלת והיינו היום בעיצומו של סיבוב רביעי שבו הציבור היה מגרש במקלות את כל מי שנתן ידו במעל ונתניהו היה זוכה ברוב מוחלט, שהיה מאפשר לו לעשות ככל העולה על רוחו.

החלופה הנוספת הייתה סיבוב בחירות רביעי בתוך קצת יותר משנה, בעיצומו של משבר הקורונה, שבמקרה הטוב, כלומר הפחות רע, הוא היה מסתיים בדילמה בין ממשלת אחדות בתנאים יותר גרועים לבין סיבוב חמישי. במקרה הרע היינו מידרדרים לאנרכיה.

כל מי שמספר שהיו עוד חלופות – משקר (או מפנטז).

אילו קמה ממשלת אחדות אחרי הסיבוב השני, היום גנץ כבר היה ראש ממשלה בלי הַבְלֵי ה"חליפי" ונתניהו היה בנבצרות. זה מחיר הסרבנות והיהירות אחרי הסיבוב השני. המחיר של הימור נוסף היה גדול לאין ערוך.

נכון, לא לנער הזה התפללתי. קיוויתי שממשלת אחדות תוכל לרסן יותר את נתניהו. אלמלא העריקה של יש עתיד ותל"ם, כחול לבן עם כוח כפול הייתה בעלת השפעה רבה יותר. ובכל זאת, די בכך שהסוס הטרויאני סולק ממשרד המשפטים, שנתניהו לא הצליח לסכל את משפטו ולהעמיד את עצמו מעל החוק ועוד כהנה וכהנה הישגים כדי להצדיק את הבחירה באחדות.

תמיכתי בהקמת ממשלת אחדות – אין פירושה שאני צריך לעשות שקר בנפשי ולהגן על כל מעשיה וצעדיה. גם אילו הייתה זו ממשלה שהייתי תומך בה – לא כרע במיעוטו אלא כטוב במרבו, לא הייתי חש מחויבות לתמוך בכל מעשיה ומחדליה, לא כל שכן כשמדובר ברע במיעוטו.

נתניהו שתמכתי בהקמת ממשלה אתו הוא אותו נתניהו שכל כך רציתי בהחלפתו. אך שלושה סיבובי בחירות הוכיחו שאין זה רצון העם. שלושה סיבובי בחירות הסתיימו בתיקו, ולא היה מנוס מהקמת ממשלת אחדות.

* תכנית הריבונות ומורשת רבין – תנועת "שלום עכשיו" פרסמה פשקוויל הקורא לבני גנץ: "אל תחריב את מורשת רבין". הכוונה היא שיתנגד להחלת הריבונות. ובפשקוויל מופיע סקר על פיו 80% ממצביעי כחול לבן מתנגדים לסיפוח.

שתי הערות לפשקוויל. א. הסקר הוא שקר, כי הוא מתייחס לתמיכה או התנגדות להחלת ריבונות על כל יהודה ושומרון וסיפוח 2.5 מיליון פלשתינאים לישראל. אבל גם תכנית החלת הריבונות מרחיקת הלכת ביותר מדברת על 30% מהשטח, באזורים שהם כמעט ריקים מערבים. ב. האזורים שתחול עליהם הריבונות הם כמעט אחד לאחד מורשת רבין. בנאומו המדיני האחרון טרם הרצח, הציג רבין את מורשתו המדינית, הקווים האדומים שלו במו"מ על הסדר הקבע. וכך הוא אמר: "…ישות פלשתינאית אשר תהיה בית למרבית התושבים הפלשתינאים החיים ברצועת עזה ובשטח הגדה המערבית. אנו רוצים שתהא זו רשות שהיא פחות ממדינה והיא תנהל באופן עצמאי את חיי הפלשתינאים הנתונים למרותה. גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל… גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון" (נאומו האחרון בכנסת כראש הממשלה, בעת הצגת הסכם אוסלו ב', 5 אוקטובר 95', חודש לפני הרצח).

* מעשים שפלים ובוגדניים – זהבה גלאון מתפארת בכך שיחד עם אברהם בורג, מיכאל בן יאיר ונעמי חזן יזמה מכתב של אלף חברי פרלמנט אירופיים נגד החלת הריבונות, שבו הם מאיימים שהחלת הריבונות לא תעבור ללא תגובה. אלון ליאל, איש ה"שלום", פועל בקרב מדינות המפרץ ומסית אותן נגד ישראל.

אלה מעשים שפלים ובוגדניים. ההתנגדות להחלת הריבונות היא לגיטימית ומכובדת. יתקיים דיון ציבורי ותתקבל הכרעה דמוקרטית. פעולה בעולם נגד ישראל והסתה למעשים נגד ישראל, היא לא לגיטימית, היא שבירת כלים. אח"כ השמאל הישראלי מתפלא למה הציבור מפנה לו עורף ומרסק אותו.

* מסמן מטרות – גדעון לוי פרסם פשקוויל, שני במספר, שבו הוא מסית לוונדליזם ברברי באמצעות הרס אנדרטאות בישראל. והוא מסמן מטרות לאספסוף – לשורה של אנדרטאות ובהם פסל האריה השואג מעל קבר האחים של טרומפלדור וחבריו בכפר גלעדי, אורד וינגייט, יגאל אלון, גולדה, דיין ואחרים. מן הסתם, בפשקוויל הבא הוא יציע אנדרטאות שיש להקים לאחר עקירת הקיימות, להנצחת דמויות מופת: המופתי הירושלמי חאג' אמין אל חוסייני, עז א-דין אל-קסאם, יאסר ערפאת, עבד אל קאדר אל-חוסייני, ג'ורג' חבש, נאיף חוואתמה, אחמד יאסין, אחמד ג'יבריל, עבד אל-עזיז רנתיסי.

* למרות הבדלים בולטים – אני מכיר אישה הטוענת שהיא דתיה במאה אחוז, מלבד שני דברים: היא לא מאמינה באלוהים ולא מקיימת מצוות.

נזכרתי בכך כשקראתי את טענתו של אורן יפתחאל, הגיאוגרף האנטי ציוני, שהציונות היא מיזם קולוניאליסטי. הוא אומר בהערת אגב "למרות הבדלים בולטים בהשוואה לתנועות קולוניאליסטיות אחרות". ובהערת שוליים, לשם הגילוי הנאות, הוא מפרט כמה מן ההבדלים. בהתייחס להבדלים המופיעים בהערה, כותבים על כך הפרופסורים אמנון רובינשטיין ואלכסנדר יעקובסון בספרם החשוב "ישראל ומשפחת העמים": "במילים אחרות, הציונות הייתה תופעה קולוניאלית לכל דבר ועניין הדומה לתופעות קולוניאליות אחרות – פרט לכך שזו הייתה תנועה לאומית, שהיא לא הונעה על-ידי שאיפה לרווח כלכלי, שהיא נבעה ממצוקה יהודית והוגשמה על ידי אנשים שניתן להגדירם כפליטים, שלמתיישבים לא היתה מדינת-אם קולוניאלית, ושהקשר לארץ ישראל היה חלק מזהותו ההיסטורית המסורתית של העם היהודי".

בניגוד לאישה שציטטתי בראשית ההערה, יפתחאל אינו אומר את הדברים בהומור, אלא ברצינות תהומית.

* תשובה לארנה גולן – אין שום רע בשינוי דעה. אדם הבוחן את דרכו ומגיע למסקנה ששגה ראוי על כך לכל הכבוד וההערכה. אילו שיניתי את דעתי, הייתי כמובן מודה בכך בפה מלא ולא הייתי רואה בכך כל פחיתות כבוד. אלא שלא שיניתי את דעתי. להיפך, אני דבק בדעתי. הצטרפתי לתל"ם כי היא שיקפה את השקפת עולמי, וברגע שהיא פעלה בניגוד לאידיאולוגיה שלה – פרשתי ממנה והמשכתי בדרכי. מעולם לא קידשתי מסגרת כלשהי, בטח לא מסגרת פוליטית, ומעולם לא קידשתי מנהיג. אני בז לאנשים שמעריצים מנהיגים, ומשנים את דעותיהם כאשר המנהיגים שלהם משנים את דעותיהם. אני בז לאנשים שמעריצים מנהיגים ותומכים בהם גם כשהם מתבררים כמושחתים וכשקרנים. אף פעם לא ראיתי במפלגה בית, אלא אוטובוס. כל עוד אני מתקדם אתו ליעד, אני ממשיך לנסוע בו. ברגע שהוא פונה לכיוון אחר, אני ממהר לרדת בתחנה הקרובה.

ובאשר לסוגיית הריבונות, שסביבה החל הוויכוח בין אהוד, לביני, אליו התייחסה ארנה – את תמיכתי בהחלת הריבונות ביטאתי לפני הבחירות ואחרי הבחירות (וזו עמדתי מזה עשרות שנים – הרבה בטרם הנושא על לסדר היום הציבורי). ואת הביקורת על העמדה של כחול לבן, שהתנתה את הריבונות על בקעת הירדן ב"הסכמה בינלאומית" השמעתי גם לפני הבחירות, כשתמכתי בכחול לבן. כשאני תומך במפלגה – אין זה אומר שאני תומך בעמדתה בכל הנושאים.

* אין נחל כזה – באתר "מסלולים – להתאהב בארץ מחדש", מופיע מסלול טיול לנחל גִ'ילָבּוּן בגולן. יש רק בעיה קטנה – אין נחל שזה שמו.

אחד מאתרי הטיול הפופולריים בגולן, ובארץ בכלל, הוא נחל גִּילְבּוֹן. אולם רק מעטים מכנים אותו בשמו זה. הרוב הגדול קוראים לו נחל גִ'ילָבּוּן. גם הפאב ליד מחנה סופה, לא רחוק מהנחל, נקרא פאב ג'ילבון.

למה ג'ילבון? כנראה שיש כאלה החושבים שיותר קוּל, יותר גזעי, לכנות מקום בשמו הערבי. לא חמת גדר אלא "אל-חמה"; הרי הרבה יותר אותנטי לקרוא למקום בשם שקיבל לפני 200 שנה מאשר בשם שקראו לו לפני 2,000 שנה.

אופס… לנחל גלבון מעולם לא קראו נחל ג'ילבון. ואין זה שמו של הנחל בערבית. אז מה זה ג'ילבון ומאיפה השם? אין שם כזה. סתם "הנפצה".

ואיך נקרא הנחל בערבית? הערבים אינם נוהגים להתייחס לנחלים שיש בהם מפלסים שונים כאל נחל אחד. כל מפלס הוא נחל בפני עצמו, ויש לו שם נפרד. חלקו העליון של נחל גלבון נקרא ואדי דֵיר סְרָס, על שמו של כפר בדואי שהיה בסביבה. חלקו המרכזי והמטויל יותר, נקרא ואדי דַּבּוּרָה, על שם הכפר הבדואי דַּבּוּרָה, שהיה במקום. אגב, בכפר זה נמצאו שרידים ארכיאולוגיים יהודיים מתקופת המשנה והתלמוד והחשובה שבהם היא הכתובת: "זה בית מדרשו של רבי אליעזר הקפר". אליעזר הקפר (ובגרסה אחרת אלעזר הקפר) היה מחשובי התנאים בארץ ישראל. לאחר מציאת התגלית מקובל היה שאליעזר הקפר פעל בכפר זה, אולם סקר ארכיאולוגי שערך פרופ' חיים בן דוד הוכיח שהשרידים מאוחרים מתקופתו, כך שכנראה היה זה בית מדרש של תלמידיו, או בית מדרש ברוח משנתו.

בעוד נחל גלבון מכונה בפי המטיילים בשם הערבי שלא היה ולא נברא ג'ילבון, רבים מהם סבורים שנחל דַּבּוּרָה, נקרא בעברית נחל דְּבוֹרָה, אולי כיוון שהשילוט אינו מנוקד. גם זאת טעות.

רבים מאתרי הגולן קיבלו את שמותיהם העבריים בשנים שלאחר שחרור הגולן במלחמת ששת הימים. חלק מן השמות שִׁחְזְרוּ את שמו היהודי של המקום שנשמר בשמו הערבי, כמו כפר חרוב, חספין, נוב ועוד. אולם השם נחל גלבון ניתן לו עוד לפני מלחמת ששת הימים, ב-1965. הוא נבחר בשל הדמיון לשם גֶ'לַבִּינָה – שמו של כפר בדואי זעיר במוצא הנחל, בין המוצבים הסוריים, מהם נורתה אש על קיבוץ גדות שממול.

חברי דוֹדי בן עמי, משורר וחוקר תרבויות פרה-היסטוריות, ממייסדי ההתיישבות בגולן ומראשוני קצרין, שהיה שותף פעיל בסקר הארכיאולוגי בגולן בשנים שלאחר שחרורו, שמע מפי פרופ' זאב וילנאי המנוח, כי מקור השם באחד ממיני קטניות הנזכרות בתלמוד ירושלמי – גילבונא.

לפני שבועיים הלך לעולמו הגיאוגרף והלשונאי יהודה זיו, שבמשך חמישים שנה כיהן בוועדת השמות הממשלתית ועמד בראש הוועדה למתן שמות ליישובים. זיו בז למטיילים "הנוהגים להגות את שמותיהם העבריים של עצמים בהיגוי 'ערבי' לכאורה, כדי להישמע סיירים ותיקים", כדבריו. בהקשר זה הוא ציין את "ההתגנדרות בשמותיהם הערביים של נחלי הגולן", ובראשם גִ'ילַבּוּן.

* מוקדש לילדי אפיקים – בתכניתו של קובי מידן "סוכן תרבות" התארח זאב רז, הטייס שהוביל את תקיפת הכור העיראקי, לרגל צאת ספרו "בחזרה מהירח" – קובץ סיפורים ביוגרפיים, חצי תעודיים חצי בדויים. הראיון היה מרתק. הוא דיבר גם על ילדותו בקיבוץ גבע, והזכיר את שירה של לאה גולדברג "ערב אל מול הגלעד", שהוא שיר מחאה נגד הלינה המשותפת. להפתעתי, קובי מידן הופתע מכך וטען שאף פעם לא ידע זאת (ההפתעה היא כיוון שמדובר בקובי מידן, בר האוריין). בדבר אחד טעה רז – הוא טען פעמיים שהשיר נכתב בעקבות ביקור של לאה גולדברג באשדות יעקב. אבל השיר נכתב בעקבות ביקור באפיקים. השיר פורסם ב"דבר לילדים" ב-1938 ובפרסומו הוא הוקדש לילדי אפיקים. "ישוב טלה אל חיק האם, ישכב בדיר ויירדם, והכבשה תישק אותו, והיא תקרא אותו בשם".

* ביד הלשון

לא בשמים היא – יו"ר רשות המסים לשעבר משה גביש התראיין ברשת ב' ותקף בחריפות את אישור הטבות המס לנתניהו. בין שאר טענותיו הוא כפר בסמכותה של ועדת הכספים של הכנסת לדון בכך. כדי להמחיש את דבריו אלה בחר גביש להיתלות במדרש חז"ל. "את בטח זוכרת את המדרש על תנורו של עכנאי", אמר למראיינת אסתי פרז, ופירט שהייתה שם מחלוקת בין חכמים, עד שהם פנו לאלוהים שיברור ביניהם. יצאה בת קול ואמרה להם: "לא בשמים היא", כלומר זה לא עניין השמים להתערב בנושא. והנמשל הוא שלא בכנסת צריך לקבוע דברים כאלה.

אלא שגביש עשה סמטוחה אחת גדולה מהסיפור על תנורו של עכנאי והוציא ממנו את העוקץ. אכן, המדרש מספר על מחלוקת בין חכמים בסוגיות של טומאה וטהרה. רבי אליעזר שעמד לבד מול שאר עמיתיו נעזר בנסים כדי להוכיח שהוא צודק בעמדתו, אך חבריו סירבו להתרשם ממעשי נסים. ואז פנה ר' אליעזר לשמים. "יצאתה בת קול ואמרה: 'מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום' ". כלומר, בניגוד גמור לתיאור של גביש, בת הקול התערבה גם התערבה וצדדה בעמדת המיעוט. וכאן קם אב בית הדין רבי יהושע על רגליו ופסק: "לא בשמים היא". כלומר אמירה נועזת, שמרגע שנתנה התורה, אל לשמים להתערב בשיג ושיח בין חכמים, והמחלוקת תוכרע בהצבעת רוב, "שכבר כתבת בהר סיני 'אחרי רבים להטות' ". לא אכנס לפרטי המשך המדרש, אציין רק שבסופו של דבר קיבל אלוהים את עמדתו של ר' יהושע וסיכם: "ניצחוני בניי".

הביטוי "לא בשמים היא" לקוח מספר דברים, ומשמעותו המקורית היא שהמצוות אינן מסובכות ואינן קשות כל כך והאדם הסביר יכול לקיים אותן. "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם — לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא … כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד; בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ".

השימוש במושג "לא בשמים" במובנו המקורי, המקראי, נפוץ מאוד. הנה דוגמה מ"הארץ"-ספרים של יום שישי, מתוך מאמר של יוסף זעירא: "מדיניות זו של מעורבות ממשלתית גבוהה יותר היא אותו צדק חברתי שלמענו נלחמים רבים כל כך ברחבי העולם. הוא לא קוסמי ולא בשמים".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 12.1.20

* גבולות הארץ ותוכנה – שאלה שאני נשאל לעתים קרובות, היא איך זה שאני, שעמדותיי בנושא ארץ ישראל, ההתיישבות, גבולות הארץ וביטחון המדינה אינן, בלשון המעטה, עמדות "השמאל", יוצא בחריפות כזו נגד נתניהו ונגד המשך שלטונו.

יש לי שתי תשובות לשאלה הזאת. תשובה אחת, היא שמדובר בשני נושאים שונים ואין מלכות אחת נוגעת בחברתה אפילו כמלוא הנימה. אין בעמדותיי בנושא ארץ ישראל שום דבר שמחייב אותי להיות בעד שחיתות. אין בעמדותיי בנושא ההתיישבות שום דבר המעיד שעליי לתמוך במלחמת חורמה נגד מדינת החוק ומוסדות המשפט של ישראל. אין בהשקפותיי הביטחוניות דבר שיצדיק את תמיכתי בפולחן האישיות של נתניהו (או של כל מנהיג אחר). כלומר – מדובר בסוגיות שונות, והעובדה שבסוגיה א' יש לי עמדה מסוימת, אינה מחייבת אותי לעמדה כלשהי בסוגיה ב'. כל מקרה לגופו.

אולם אני חש שאין זו תשובה מלאה. כי האמת היא שבתחושתי העמוקה, יש זיקה עמוקה בין עמדותיי בכל הנושאים הללו.

ר' נחמן מברסלב כתב: לכל מקום שאליו אני הולך – אני הולך לארץ ישראל.

וזו בדיוק תחושתי העמוקה. אני חש שמה שהניע אותי במאבק על הגולן הוא בדיוק מה שמניע אותי היום במאבק נגד המשך שלטונו של נתניהו. ומה שהביא אותי להתנגד לעקירת יישובי גוש קטיף, הוא מה שמוליך אותי בהתנגדות לחסינות לנתניהו. בכל אלה אני חש שזה המאבק על ארץ ישראל, על עם ישראל, על מדינת ישראל.

ארץ ישראל אינה רק גבולות, אלא גם תוכן. איזה טעם יש במאבק על עיצוב גבולה של מדינת ישראל, ללא אחריות על תוכנה, על מהותה של המדינה?

כשנלחמתי על כך שהגולן יהיה חלק ממדינת ישראל, זו לא הייתה מלחמה על כך שהגולן יהיה חלק ממדינה מושחתת. כשאני מטיף היום לריבונות ישראל על בקעת הירדן, אכפת לי מהי דמותה של המדינה שאת ריבונותה אני רוצה להחיל על הבקעה. חשוב לי שזו תהיה מדינה מוסרית, מדינת חוק, מדינה שהצדק והמשפט מוליכים אותה, מדינה המונהגת בדרכי יושר וטוהר מידות.

זו המדינה שלחמתי עליה כלוחם קרבי בסדיר ובמילואים וחינכתי את בניי ללכת ליחידות קרביות כדי להגן עליה.

אני חש שכל המאבקים שלי הם בעצם מאבק אחד, אותו המאבק. המאבק על ארץ ישראל, על מדינת ישראל. זו הציונות שלי.

* האג'נדה של הנדל והאוזר – עמיר פרץ תוקף את בני גנץ שדחה את הצעתו לרשימה משותפת. "גנץ מעדיף את האג'נדה של הנדל והאוזר", האשים פרץ.

הוא צודק. אכן, גנץ מעדיף את האג'נדה של הנדל והאוזר.

* הרכב מנצח – ביום שישי נערכה ישיבת התנעה של מטה כחול לבן בגולן. ישבנו יהודים ודרוזים, חילונים ודתיים, גברים ונשים, צעירים ומבוגרים (מגיל 19 עד 70+), תושבי קצרין, קיבוצים, מושבים, יישובים קהילתיים וכפרים דרוזיים. וכל ההרכב הזה בפורום של 11 איש בלבד.

* נאנס – נתניהו החליט להקפיא את הבניה בהר חומה. בירושלים! הבירה! סמל הריבונות הישראלית. הפעם אין לו את התירוץ… אובמה.

מתוך ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה" (עמ' 258-259): "מפת הדרך השלישית אינה כוללת רק את הגולן והבקעה, כי אם גם את ירושלים רבתי וסביבתה. מחויבותו של יהודה לפיתוח ירושלים באה לידי ביטוי בבניית השכונה היהודית בהר חומה. ההחלטה ליישב את הר חומה הייתה של רבין, נתניהו חשש מעימות עם ארצות הברית ומסמס את ההחלטה. יהודה פתח במאבק ליישוב הר חומה, ורתם למאבקו את הסיעה כולה. אהוד אולמרט, ראש עיריית ירושלים, נפגש עם יהודה פעמיים בשבוע באותה תקופה, כדי לסייע בהשלמת המהלך.
המאבק נוהל בכמה מישורים. במישור הממשלתי, באמצעות קהלני; במישור הפרלמנטרי, באמצעות יהודה, שגייס לעזרתו את חברו הקרוב מהליכוד, ח"כ גדעון עזרא; ובמישור הציבורי בקמפיין "ירושלים. אני נשבע". נתניהו נאנס לאשר את הבנייה בהר חומה".

* שיקול דעת בלתי מוגבל – החלטת בית המשפט העליון שלא לדון בעתירה נגד האפשרות שהנשיא יטיל על נתניהו את הרכבת הממשלה, היא החלטה מוצדקת. אך בית המשפט שגה בכך שלא פסל את האפשרות שיתערב בעתיד, אם יהיה זה דיון מעשי, כלומר עתירה נגד הנשיא אילו יטיל את הרכבת הממשלה על נתניהו.

בית המשפט כלל אינו צריך להתערב בכך. אם יתערב, יהיה זה שיא חסר תקדים של אקטיביזם שיפוטי, שיביא את המשבר החברתי, הפוליטי והחוקתי לנקודת רתיחה מסוכנת.

התערבות כזו מנוגדת לחוק יסוד הממשלה, שאינו מטיל כל מגבלה על שיקול דעתו של נשיא המדינה בנושא זה. הנשיא רשאי להטיל את הרכבת הממשלה על כל חבר כנסת שיסכים לכך.

כדאי לציין, שהחוק אינו קובע שום הנחיות להחלטת הנשיא – לא על פי הסיעה הגדולה ביותר ולא על פי מספר הממליצים. יכול הנשיא להטיל את התפקיד על כל אחד מ-120 הח"כים, על פי שיקול דעתו. הוא גם אינו חייב לספור את מספר הממליצים, וכלל לא חייב לזמן את כל הסיעות להתייעצות. כתוב "לאחר שהתייעץ עם נציגי סיעות". לא נאמר "נציגי הסיעות". הנשיא הרצוג לא זימן להתייעצויות את "הרב" כהנא, כיוון שחשב שדעתו לא מעניינת ולא חשובה ואין זה ראוי שהאיש הרע הזה ידרוך על מפתן בית הנשיא. מקרה נוסף היה ב-1955, לאחר הבחירות לכנסת השלישית. הנשיא בן צבי הטיל על ב"ג את הרכבת הממשלה בלי שהזמין את סיעת חרות להתייעצות. הסיעה התרעמה והנשיא התנצל.

הנשיא רשאי להטיל על כל חבר כנסת את הרכבת הממשלה, אבל כמובן שמטרתו היא שהממשלה תוקם, ולכן הוא יטיל אותה על בעל הסיכויים הגדולים ביותר להצליח, להערכתו. יכול להיות מצב שח"כ עומד בראש הסיעה הגדולה ביותר ויותר ח"כים ימליצו עליו, אבל רוב הח"כים יודיעו שבכל מקרה לא יצטרפו לממשלתו, והנשיא יעריך שדווקא נציג סיעה אחרת הוא בעל הסיכויים הטובים ביותר.

ועכשיו – הפתעה. באחד המקרים הטיל הנשיא על ראש סיעה בת 5 ח"כים בלבד להרכיב את הממשלה. היה זה ב-1950. הממשלה הראשונה התפטרה. בן גוריון לא הצליח להרכיב קואליציה. הנשיא חיים ויצמן הטיל את הרכבת הממשלה על שר המשפטים פנחס רוזן, מנהיג המפלגה הפרוגרסיבית, שמנתה 5 ח"כים. רוזן הקים ממשלה בראשות… דוד בן גוריון. קואליציה זהה לקואליציה הראשונה.

ועוד הפתעה – באחד המקרים הנשיא הטיל על ח"כ שלא היה ראש סיעה את הרכבת הממשלה. היה זה ב-1961, לאחר הבחירות לכנסת החמישית. הנשיא בן צבי הטיל את הרכבת הממשלה על בן גוריון והוא לא הצליח. בעקבות זאת הנשיא הטיל את הרכבת הממשלה על לוי אשכול, אף הוא ממפא"י. אשכול הסכים בתנאי שהוא לא יעמוד בראש הממשלה אלא בן גוריון. וכך היה – אשכול הרכיב ממשלה שבראשה עמד בן גוריון.

עד כאן רגע של היסטוריה. נחזור לאקטואליה – אל לו לבית המשפט להתערב בהליך הפוליטי. אני מקווה מאוד שהציבור לא ייתן מנדט למפלגה שבראשה אדם שמסובך מעל הראש בפלילים, ובכל מקרה שהכנסת לא תביע אמון בח"כ כזה. אני גם מקווה שבתום המשבר הנוכחי, הכנסת תשנה מספר חוקים, כך שמי שהוגש נגדו כתב אישום על עבירה שיש עמה קלון לא יוכל לכהן כראש הממשלה וכן שלא תהיה כל חסינות מפני עבירות פליליות, אלא רק חסינות מהותית על פעולת ח"כים בתוקף תפקידם. אולם כל עוד אלה החוקים, והמערכת הפוליטית פועלת על פי החוקים, אל לו לבית המשפט להתערב.

* עלבון לאינטליגנציה – נער השליחויות של נתניהו, הסוס הטרויאני במשרד המשפטים, ששליחותו היא לסכל את משפטו של שולחו, ממשיך להתפרע. והפעם – ניסיונו הנואל לשבש את עבודתו של היועץ המשפטי לכנסת. הטענה שהחלטה מקצועית של היועץ המשפטי לכנסת שיש להקים את ועדת הכנסת כשזאת עמדת רוב חברי הכנסת, נגועה בניגוד עניינים כיוון שאשתו הייתה בצוות הפרקליטים שעסק בתיקי נתניהו, היא אבסורד ועלבון לאינטליגנציה. הרי אין המדובר כאן בחוות דעת על בקשת החסינות עצמה. הרי ברור, שאילו חוות הדעת של ינון הייתה שונה, לא היה כאן כל ניגוד אינטרסים.

הכל כשר כדי לחלץ את הבוס מאימת הדין. נתניהו טוען ש"אין כלום" אבל בורח מהמשפט. הוא נאחז בחזקת החפות אך מסרב להעמיד למבחן משפטי את חפותו. הוא נאחז ב"עד פסק דין חלוט" אך בורח ממשפט. הוא מבקש חסינות, במפגן של פחדנות, אבל מנסה לסכל את הקמת ועדת הכנסת שאמורה לדון בבקשתו. הוא רוצה דיון על בקשתו, אבל לא בכנסת הזאת שבה אין לו רוב, אלא רק בכנסת הבאה שבה אולי יהיה לו רוב. ואם לא יהיה לו רוב בכנסת הבאה, הוא יעשה הכל כדי לגרור את מדינת ישראל לסיבוב רביעי, כדי להימלט מאימת הדין.

* המדקלמים – בבוקר בהיר אחד, נדרש היועץ המשפטי המוערך של הכנסת, איל ינון, להכריע בסוגיה עקרונית, של כינוס ועדת הכנסת כדי לדון בבקשת החסינות של נתניהו. הוא נתן את התשובה היחידה שמתקבלת על הדעת בדיון אמתי, ומיד הוא נכנס לרשימה השחורה של הסססמולנים – מאלשייך, דרך מנדלבליט וכל המוקעים בידי תעשיית השקרים וההסתה של הנאשם הברחן. תחילה ניסו להדביק לו את "הקרן", שמפעילה אותו. עד שמישהו מצא נפט. ואו! הוא חתום על הסכם ניגוד עניינים באשר לתיקים שאשתו קשורה אליהם. הוא עצמו הודיע שלא ייקח חלק בדיון על החסינות. אך תעשיית השקרים החלה להציג את עמדתו הכללית, העקרונית, כנגועה, כביכול, בניגוד עניינים. כאילו אם אשתו הייתה בצוות שעסק בתיקי נתניהו, הוא אינו יכול להחליט אם אפשר להקים את ועדת הכנסת. עד לאן אפשר לרדת? אבל לא חשוב איזו שטות תפיק התעשייה הזאת, כל שקר יופץ בתעלות הביבים וידוקלם בלי מחשבה, בלי הטלת ספק, בלי קמצוץ של ביקורתיות, בידי המוני המדקלמים. עצוב. ממש עצוב. איך האיש הזה משחית את החברה הישראלית ואת השיח הישראלי.

* מומחי משפט יותר רציניים – אהוד בן עזר: "מומחי משפט רציניים הרבה יותר מהייטנר – טוענים שאין כל ממש בתיקים שהוגשו נגד נתניהו והם מלאים חורים!"

את כתב האישום כתבו מומחי משפט רציניים הרבה יותר מאהוד בן עזר. ובראשם, האיש שחתום על כתבי האישום, שגם מושא הערצתו של אב"ע מעריך אותו כמומחה משפט רציני מאוד, ולכן מינה אותו ליועץ המשפטי לממשלה.

כדאי לזכור, שמנדלבליט הוא שותף אידיאולוגי של נתניהו והוא היה יד ימינו ומזכיר הממשלה שלו. נתניהו בחר בו לתפקיד מתוך אמון מלא והערכה עמוקה. צריך להיות פסיכופט ברמה קיצונית, כדי להאמין לתאוריית הקונספירציה החולנית, שמנדלבליט תפר תיק לנתניהו, או שהוא "רודף" אותו ומבצע "הפיכה שלטונית" וכל דברי ההבל האינפנטיליים שבהם נתניהו מתבכיין ושוטף את מוחות מעריציו וחסידיו. מנדלבליט הוא האחרון שירצה ברעתו של נתניהו. אבל הוא אדם ישר, מקצועי, נאמן לתפקידו, בחן את הראיות, ולא הייתה לו כל ברירה אלא להגיש את כתבי האישום.

יתר על כן, מנדלבליט הוא בית הלל בהתגלמותו. הוא זהיר שבזהירים, שקול שבשקולים, מתון שבמתונים, בוחן כל דבר לפניי ולפנים אינספור פעמים (ומכאן הזמן הרב שחלף עד קבלת ההחלטה, שהיו שהציגו אותו כ"סחבת"), ואינו מגיש כתב אישום כשאינו משוכנע מעל לספק סביר שבית המשפט ירשיע את הנאשם. יש לזכור שהמשטרה והפרקליטות (כן, גם פרקליט המדינה ואנשי הפרקליטות הם מומחי משפט רציניים יותר מאהוד בן עזר) המליצו להאשים את נתניהו בשוחד גם בתיקי 1,000 ו-2,000.

אב"ע מזכיר בצדק שנתניהו עוד לא הורשע. נכון. אבל בינתיים מי שאמר "אין כלום, לא היה כלום, לא יהיה כלום, בלה בלה בלה כלום" בורח כל עוד נפשו בו, כאחרון העבריינים, מהתייצבות במשפט מול הראיות. הוא מתחבא בפחדנות מאחורי החסינות וזועק את חזקת החפות. אדרבא, שיתייצב כמו אדם עם מינימום כבוד עצמי בבית המשפט וייאבק על חפותו.

* היכונו לביאת השיימינג – ברגע שיתפרסמו שמות השופטים (אם נתניהו הברחן לא יצליח במנוסתו) – מיד תעשיית השקרים תמציא סיפורי אלף לילה ולילה על כל אחד מהשופטים. ברור יהיה שמדובר בשלושה פושעים ונוכלים שמזמן היו צריכים לשבת מאחורי סורג ובריח. יופצו תיאורים מסמרי שיער על פשעיהם ועל כך שלא נחקרו רק כי "לא ביבי לא חוקרים" ו"אכיפה בררנית" וכל שאר קלישאות תעשיית השקרים והביוש. ויסבירו לנו שזה צוות "מוטה" שנבחר כדי להשיג את ההרשעה. וישאלו בהיתממות למה לא הייתה "שקיפות" בבחירת השופטים. או אולי – למה "העם" לא בחר את השופטים. והחסידים השוטים ועובדי אלילים יאמינו לבדיות הללו, יפיצו בתעלות הביבים – תרתי משמע את השקרים האלה.

* משת"פים של השחיתות – התקשורת ממשיכה להעניק במה לעבריין המורשע והאסיר המשוחרר אולמרט, שראוי להיות לכל היותר פרשננו לענייני ליזול. והנ"ל מנצל כל במה כדי להטיף מוסר לנתניהו על שחיתותו (אף שבניגוד אליו, לנתניהו עומדת חזקת החפות, בעוד הוא מורשע). אין כל הצדקה לרהביליטציה למושחת הזה. הוא החזיר את חובו לחברה ולכן הוא היום אדם חופשי, אבל אין זה מעמיד אותו בעמדה של מטיף בשער. עזות המצח שלו אינה יודעת גבול, והתקשורת שמתמסרת אליו פוגעת קשות בשליחותה – להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה.

אולמרט הוא תואם נתניהו ונתניהו הוא תואם אולמרט. הצגתו כמי שבניגוד לנתניהו התפטר והתייצב למשפט וכו' אינה נכונה. הוא התנהג כמו נתניהו. גם הוא סיפר ש"רודפים אותו", גם הוא טען ש"תופרים לו תיקים", גם הוא הפיץ תאוריות קונספירציה מטורללות, הוא האשים את הימין הקיצוני, המשטרה, הפרקליטות, היועמ"ש ומערכת המשפט שהתגייסו לסכל את הסכם השלום ההיסטורי שהיה בהישג יד ורק הוא יכול היה להביא אותו. ההבדל בינו לבין נתניהו, הוא שסביבו היה רק קומץ של חסידים שוטים, בעוד לנתניהו יש כת המונית של חסידים שוטים, ולכן נתניהו מסוכן הרבה יותר. חבריו של אולמרט למפלגה ולממשלה נהגו כראוי והראו לו את הדרך החוצה ואילצו אותו להתפטר, בעוד חבריו של נתניהו למפלגה ולממשלה מפחדים ומתקרנפים. אבל חסידי אולמרט נהגו כמו חסידי נתניהו. אחד מהם אפילו הציע לפרקליט המדינה להתאבד.

ראיתי כמה מהופעותיו ההזויות של אולמרט ואני מבין שהייתה לו עוד אחת כזאת בתכניתם של "אופירה וברקו". כל מי שמעניק לו את הבמה, הוא משת"פ של השחיתות השלטונית, דווקא בימים שבהם המאבק על דמותה המוסרית של החברה ונגד השחיתות השלטונית נמצא בשלב הקריטי ביותר בתולדות המדינה.

האפקט המצטבר של שלטון אולמרט&נתניהו הוא נזק חמור לדמותה המוסרית של מדינת ישראל.

ומה הציפיה שלי מאולמרט? שלא יראה את פרצופו ברבים, מחמת הבושה.

* מכר את נשמתו לשטן – בימים המרים והקשים של עקירת גוש קטיף, התגלה רפי פרץ, אז ראש המכינה הקדם צבאית בעצמונה, כסמל לממלכתיות. עמו במכינה היו תלמידיו מעריציו. חבר'ה צעירים ותוססים, שאילו רצה – היה ביכולתו להוביל אותם למאבק אלים ופרוע. אולם בהגיע רגע הגירוש של המכינה, התקבלו חיילי צה"ל בבכי, אבל בחיבוקים. המסר שהנחיל הרב רפי לחניכיו, הוא שהעקירה היא דבר נורא, אך מלחמת אחים, שנאת אחים, נוראה ממנה. הוא חינך אותם לממלכתיות, לקבלת הגזירה הקשה הזאת, כיוון שהתקבלה בידי הכנסת, נציג הריבון. הוא חינך אותם לא להתייחס לחיילי צה"ל כאל "צבא הגירוש", אלא כאל חיילי צבא ההגנה לישראל, שממלאים את הפקודה שניתנה להם בידי צבא הכפוף לממשלה במדינה דמוקרטית, ומחויב לקיים את החלטותיה. יש אדם קונה עולמו בשעה אחת.

רפי פרץ הוא טייס מוערך בחיל האוויר, היה הרב הצבאי הראשי של צה"ל, חינך דורות של תלמידים על ערכי היהדות, הציונות והממלכתיות; קדושת הממלכתיות. חינך את כל בניו להתנדב ליחידות הטובות ביותר בצה"ל.

יש אדם מאבד עולמו בשעה אחת. הפוליטיקה השחיתה את הרב רפי פרץ, והוא הידרדר מבחינה מוסרית וערכית עד לברית הטמאה עם החיה הכהניסטית.

בראיון ל"ידיעות אחרונות" גמגם הרב פרץ שבן גביר הוא כבר לא בדיוק כהניסט. בדיחה לא מצחיקה. נכון, עוכר הדין הנ"ל מתוחכם ויודע למתוח את החבל בלי להפליל את עצמו. אך הוא כהניסט וגולדשטייניסט בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו. הוא תלמידו של כהנא, ותלמידו של תלמידו המובהק של כהנא ומגשים תורתו, המחבל הארכי-רוצח ברוך גולדשטיין, שתמונתו הגדולה מתנוססת בביתו. אפילו את הדייט עם אשתו הוא קיים על קברו של המחבל הרוצח. בניגוד לרפי פרץ, שהקדיש את חייו לביטחון ישראל, בן גביר לא שירת בצה"ל. צה"ל סירב לגייס אותו, ובצדק. צה"ל אינו יכול לתת נשק למעריצו של המחבל הרוצח. בן גביר השתתף בחתונת הדמים – החתונה שבה רקדו תלמידיו, במפגן ברברי צמא-דם, סביב תמונתו של התינוק שהוצת למוות בידי בני עמי שבחרו בטרור, תוך שהם דוקרים את תמונתו, בריקודם הפרוע.

בן גביר הוא בדיוק בדיוק כהניסט. אבל רפי פרץ הוא כבר לגמרי לא רפי פרץ. הוא מכר את נשמתו לשטן.

* לא מכיר בבית המשפט – יונתן פולק, מעצב ראשי של הדיגיטל בשוקניה, הוא פעיל אנטי ישראלי קיצוני ותיק. הנ"ל עצור, כיוון שסירב להתייצב בפני בית משפט ישראלי, לדיון על תקיפת חיילי צה"ל. הוא לא מכיר בזכותו של בית המשפט הישראלי לדון אותו. גדעון לוי פרסם פשקוויל שבו השווה אותו ללבנים בדרום אפריקה שישבו בכלא בשל מאבקם להזדהות עם השחורים בתקופת שלטון האפרטהייד. כידוע, עיקר ההסתה האנטי ישראלית של האויב, מאז ועידת הגזענות והאנטישמיות בדרבן, היא השוואתה לדרום אפריקה, מתוך ניסיון להביא לחרם על ישראל, שיביא להתפרקותה כדוגמת התפרקות משטר האפרטהייד. וכמובן שההשוואה הנואלת הזו כל כולה שקר נתעב.

הפעיל האנטי ישראלי הזה לא מכיר בבית המשפט הישראלי. מערכת המשפט והצדק הישראלית מוכה וחבולה – משוסה מכאן ומכאן. פטריוטים אמתיים חייבים להגן עליה.

* מחווה שערורייתית – אם רוצח הפצוע בלינץ' והמרגל הסורי שוחררו בעסקה תמורת גופתו של זכריה באומל, הרי שראש הממשלה שיקר לעם ישראל כאשר הסתיר את העסקה. אם לא הייתה עסקה כזו, וזו רק מחווה של רצון טוב – המחווה הזו שערורייתית. מה פתאום לשחרר מרגל, שלא ריצה את עונשו, למרות שהוא חזר לסורו אחרי השחרור הקודם? מה פתאום לשחרר חלאה; אדם שרצח בלינץ' פצוע? איזו מן מחווה זו?

* סמל השידור הציבורי – מי שלא קרא את מאמריו של יעקב אחימאיר ב"ישראל היום", אינו קורא את ציוציו ואינו מכיר את בית גידולו; מי שמכיר את יעקב אחימאיר רק מהופעותיו ברדיו ובטלוויזיה, אינו מסוגל לנחש מהן עמדותיו הפוליטיות. חתן פרס ישראל לתקשורת יעקב אחימאיר, הוא השריד האחרון בתקשורת הישראלית, של התפיסה הממלכתית-המקצוענית, על פיה תפקידו של שדר הוא להעביר לצופה או למאזין את המידע בצורה המקצועית ביותר, המקיפה ביותר והאמינה ביותר – ולהשאיר לצרכן התקשורת את החופש לפרש את המידע ולעצב את השקפתו, בלי ללעוס זאת בעבורו. דווקא העובדה שמדובר באדם דעתן, מעידה על גדלותו, על נאמנותו לאתיקה של השידור הציבורי, כפי שהוא מבין אותה.

היום הגישה הזאת אינה מקובלת, נחשבת למיושנת. כאשר החל הניו-ז'ורנליזם, אובדן ההפרדה בין מאמר דעה לידיעה חדשותית, בין חדשות ופובליציסטיקה, היה בכך חן מסוים. הבעיה היא שעם השנים נפרצו כל הגבולות וכל שדר חש שהמיקרופון הוא כלי בידיו להפיץ את משנתו הפוליטית. אני בעד דרך אמצע בנושא הזה, אולם כאשר ההטיה לכיוון הדעתני היא כל כך גדולה, טוב שיש מי שמציג את הקוטב האחר; את המופת של ממלכתיות על פי הספר.

הגישה של אחימאיר מבטאת בעיקר ענווה. הענווה באה לידי ביטוי גם באופן שבו הוא מראיין. לא חשוב את מי הוא מראיין, מאיזה צד של המפה – תמיד הוא מראיין בכבוד, בנימוס, לא משתלט על השיחה, לא שם את עצמו במרכז אלא את המרואיין; לא את עמדותיו שלו אלא את עמדות המרואיין. "בוקר טוב לגברת איקס, בוקר טוב גבירתי".

כאשר שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן, הכרתי אותו גם באופן אישי. הענווה והנימוס המופלג, אפילו במידה מסוימת ביישנות, מאפיינת אותו מאוד גם בהליכותיו שאינן מול המיקרופון והמצלמה.

אין זה מקרה שאחימאיר מעולם לא עבר לתקשורת הפרטית, למרות שכלכלית בוודאי שזה היה כדאי לו יותר. הוא מאמין בשידור הציבור ובתפקידו הלאומי החשוב, ודבק בו. העובדה שהוא לא זרם עם רוח התקופה, אלא דבק בערכים הישנים של השידור הציבורי, לא פגעו במעמדו – עובדה שהוא נשאר בשידור שנים רבות אחרי גיל הפרישה, עד גיל 81. תכניתו "רואים עולם" היא תכנית טלוויזיה מעמיקה ומעניינת מאוד. כמו כל דבר שהוא עושה – גם כאן הוא יסודי, רציני, מעמיק.

אחימאיר שרד עשרות שנים בשידור, ותכניתו שרדה שנים רבות. יש מעט תכניות ששרדו כל כך הרבה שנים כמו "רואים עולם". ובכל זאת, דינן של תכניות לרדת מן המסך, ומותר לסיים גם תפקידם של שדרנים ותיקים.

אבל חבל. דווקא כיוון שאחימאיר מגלם תרבות שידור אחרת, עולם הולך ונעלם, ודווקא כיוון שתכניתו טובה כל כך – טוב היה אילו תאגיד השידור הציבורי היה משאיר אותה על המסך ונותן לנו, הצופים, להמשיך ליהנות וללמוד ממנה.

כמובן שהשקר שהפיץ נתניהו, כאילו אחימאיר "פוטר בגלל שתמך בו", הוא עוד ספין של תעשיית השקרים, וגם אחימאיר עצמו ביטל אותה מכל וכל. הרי אותו תאגיד, באותה תקופה, מעלה יותר ויותר שדרנים ימניים לשעות פריימטיים. יתר על כן, כיוון שאחימאיר אינו מביע את עמדותיו בשידור – הוא יכול, לכאורה, להיות המועמד האידיאלי לתפקיד עלה התאנה של "התקשורת השמאלנית"; הנה, אנחנו נותנים לימני הזה תכנית (אבל בקריצה, כי הוא לא מזיק). השקר הזה הוא קשקוש, אם כי כמו כל שקרי התעשיה, יש לו קונים רבים.

חבל על ההחלטה. לי אחימאיר יחסר.

* יציר כפיה של התקשורת – המוקיון האלים אורן חזן הוא יציר כפיה של התקשורת. לא כי התקשורת אוהבת את עמדותיו. בטח לא כי התקשורת רוצה באמצעותו ללעוג לימין (יש תאוריה כזו). התקשורת אוהבת את היותו קוריוז, "אדם נשך כלב". כפי שהתקשורת העצימה את צ'יצ'ולינה כשהייתה חברת הפרלמנט האיטלקי, כך היא העצימה אותו כשהיה ח"כ.

מתפקדי הליכוד היו חכמים יותר, ובעטו אותו הרחק מחוץ לרשימה. כשהוא ניסה להתמודד ברשימה עצמאית קיבל כ-2,000 קולות. מכאן, ראוי היה שייצא מחיינו.

אבל התקשורת ממשיכה לתת במה לבריונות הגזענית שהוא מייצג. התקשורת ממשיכה לטפח אותו. פרצופו הזחוח ממשיך לככב על המרקע, אפילו יותר מלירן חולצה אפורה.

ועכשיו הוא מככב בתכנית הפופולרית "האח הגדול" בחשיפת שיא. בעיניי, עצם קיומה של תכנית המציצנות הזאת היא תופעה נתעבת. כמובן שאיני צופה בה ומעולם לא צפיתי בה אפילו לדקה. איני צריך לצפות בה כדי לדעת שהיא תועבה – די בכך שאני יודע מהי התכנית. אבל זו תכנית פופולרית מאוד בשיא הפריים טיים, ושם מציבים את המוקיון האלים הזה. מהריקושטים שיוצאים מן התכנית, מתברר שהוא ממשיך להתגסס ולהתגזען ולהתבריין, כפי שנהג בכנסת. למה לא? הרי זאת הסיבה שלשמה הוא הוזמן לתכנית, זו הציפיה ממנו, והוא לא יבריז להם. הרי אדם נשך כלב הוא רייטינג ורייטינג הוא כסף לטייקונים ששולטים בתקשורת הישראלית.

וכך, אחרי שהבוחר בעט בו, וניתן היה לשחרר אותנו מנוכחותו המגעילה, תקשורת האשפתות שבה ומטפחת אותו, והוא עוד עלול לחזור באמצעותה לפוליטיקה.

* יש לו את זה – במוסף תרבות וספרות של "הארץ" התפרסמו שני שירים יפים ונוגעים ללב של רועי חסן, על זקנתו ומותו של הכלב שלו. מסתבר, שכאשר חסן אינו כותב מתוך שנאה, הוא דווקא כותב יפה.

* פרנסה לפנצ'רמאכרים – אני כל כך אוהב גשם! וכשהגשמים באים בכמויות כאלו, זה תענוג אמתי. והכי כיף – הזרימות האדירות, השוצפות קוצפות, לאורך כבישי הגולן. מה שאני פחות אוהב את זה הבורות שנפערו בכבישי הגולן. ומה שאני אוהב עוד פחות, זה להיכנס בלילה לבור כזה ולפנצ'ר גלגל.

זה בדיוק מה שקרה לי ביום חמישי בערב, בציר המפלים. ובאותה שעה, במקביל אליי, בקטע הקצרצר שבין גמלא לצומת המפלים, עמדו עוד שבע (!) מכוניות מפונצ'רות, מהבהבות. למזלי, באותה שעה הייתה הפוגה בגשמים.

אבל גם לזה יש צד חיובי. פרנסה לפנצ'רמאכרים. מה, לא מגיע להם?

* דגים על העצים – אירועי הגשם החריגים, החזירו את חברי דובי מרגלית לשיטפון הגדול בקיבוצו כפר בלום בתחילת שנות החמישים: בשיטפון הגדול שהיה בכפר בלום המים הגיעו לגובה העצים במטעים והירדן זרם דרך הקיבוץ. בתים התמלאו במים. פוצצו בדינמיט את הכביש, כדי ליצור מעקף, ורק אז ירדו המים. למחרת אספו דגים מעצי התפוחים!

* ביד הלשון

עיר מקלט – בעקבות בקשת החסינות של נתניהו, רבים מעלים את הדאגה מפני הפיכת הכנסת לעיר מקלט לעבריינים ומושחתים.

מהי עיר מקלט? עיר שהתורה מצווה להקים כמקום מסתור לרוצחים בשגגה (בשפה המשפטית של ימינו הם לא היו מוגדרים רוצחים, אלא מואשמים בהריגה או בגרימת מוות ברשלנות). עיר המקלט נועדה מצד אחד להגן על חיי הרוצח בשגגה מפני נקמת דם ומצד שני – הישיבה בה היא ענישה ואף מוגדרת כגלות. לכן, הישיבה בה היא חובה, גם אם אין סכנה של נקמת דם. התורה מצווה על הקמת שש ערי מקלט, שלוש בעבר הירדן המערבי ושלוש בעבר הירדן המזרחי.

בזמר הישראלי הושאל המושג עיר מקלט כביטוי לאהבה, המהווה מקלט מפני הקשיים והצרות של החיים.

את תרגומו לעברית של שירו של ז'ורז' מוסטקי "הגבירה בחום", מסיים יעקב שבתאי במילים:
שלום, זו אני הגבירה בחום – כן, זו אני
שלום, זו אני הגבירה בחום – קח את ידי
ופנה לי מקום מעט, אצל גופך
ותהיה לי לעיר מקלט, במיטתך.

את השיר שרו יוסי בנאי ואילנה רובינא. אחיינו של יוסי, אהוד בנאי, חזר על הרעיון בשירו "עיר מקלט":
קחי אותי אל המזבח, לפני שאשבר
ועד שהאמת תצא אני בך אסתתר
כי את, כן את, תהיי לי – עיר מקלט.

כן עד שהאמת תצא אני בך אסתתר
עד שהסופה תחלוף והקרח ישבר
עד שמעיין יבש יִּפָּתח ויְפָכֵּה
עד שהשופט יבוא ואותנו יזכה
את, כן את, תהיי לי – עיר מקלט.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 5.1.20

* הברחן – היה זה אחד מרגעי השפל הנמוכים ביותר בתולדות הדמוקרטיה הישראלית. אולי הנמוך ביותר. עומד ראש הממשלה אל מול פני האומה, ובנאום בריוני ושקרני, מעליל עלילות כזב בזויות נגד מדינת ישראל ומוסדותיה. מסית את אזרחי ישראל נגד מערכת המשפט, הצדק, החוק והאכיפה של ישראל. מה שעושים המנוולים מ"שוברים שתיקה" ו"בצלם" לצה"ל, מתגמד לעומת ההסתה והעלילות של השרלטן הזה על החוק והמשפט של ישראל.

וזאת, כדי לברוח כמו עבריין נמלט ממשפט. בורח כפחדן, כמוג לב. הוא, ששיקר ש"אין כלום", בורח מהתמודדות עם הראיות. הוא, שבורח ממשפט על האשמות שנובעות מראיות – מפיץ בדותות ושקרים על יריביו, ללא שמץ שמצה של ראיה. וכיוון שאין לו שמץ של ראיה, הוא מסית נגד המערכת, כאילו אינה חוקרת אותם כי הם יריביו. שקרן עלוב.

פחדן שבורח ממשפט. פחדן שבורח מהחוק. פחדן שזורק את מדינת ישראל ממערכת בחירות למערכת בחירות ומצדו ימשיך להשבית את ישראל בעוד ועוד מערכות בחירות, בשל הפחד שלו להתייצב מול הראיות; השיתוק שלו אל מול ההאשמות, הידיעה שלו שהוא אשם ושיש גם יש "כלום". יש, ועוד איך.

הצעד הפטריוטי שנדרש מכל אזרח שדמותה ועתידה של מדינת ישראל יקרים לו, הוא להפיל את האיש המושחת והפחדן הזה בבחירות. מן הראוי שמצביעי הימין יעמידו את טובת מדינת ישראל וגם את ערכי הימין הישראלי, מעל טובתו הפרטית של המושחת הברחן.

ברחן – נמאסת!

* משפט הציבור – התשובה לבריחתו הפחדנית של הנאשם מן המשפט שכותרתו "מדינת ישראל נגד בנימין נתניהו" – תהיה במשפט הציבור, בבחירות, שכותרתן תהיה: מדינת ישראל נגד נתניהו.

* עיר מקלט – הברחן נתניהו הופך את הכנסת לעיר מקלט לעבריינים. מי עוד יבקשו להסתתר מאחורי החסינות כדי לברוח? ביטן? דרעי? ליצמן?

יש לקוות שאחרי הבחירות תקום כאן ממשלה לאומית. מה פירוש ממשלה לאומית? ממשלה שהאינטרס המוביל אותה הוא האינטרס הלאומי; טובתה של מדינת ישראל וטובתו של עם ישראל, ולא שיעבוד האינטרס הלאומי כדי לסייע לנאשם אחד לברוח מהמשפט.

* קלון – כשצפיתי בנאומו הביריוני של הברחן, הייתה זו הפעם הראשונה בחיי שהתביישתי כישראלי.

* אינו ראוי להיות ראש ממשלה – בני בגין הוא איש אמת, צדק ויושר. כלומר – הוא היפוכו המוחלט של נתניהו.

הוא הופיע אתמול בערוץ 12 ואמר את האמת הפשוטה, שנתניהו אינו ראוי להיות ראש ממשלה. הוא דרש את ראשי התיבות החדשים של מח"ל: מתן חסינות לנתניהו. הוא הבהיר שהצבעה היום לליכוד, היא הצבעה לפתרון בעייתו האישית של איש אחד, שאינו רוצה שההאשמות החמורות נגדו, כולל על עבירת שוחד, יידונו בפני שלושה שופטים בבית משפט בירושלים.

בני בגין לא יצביע מח"ל. אין לי ספק שגם מנחם בגין ויצחק שמיר לא היו מצביעים היום מח"ל. איך אדם ישר, איש אמת, אדם בעל מצפון, מסוגל להצביע בעד החסינות הפחדנית הזאת?

* נוכל ורמאי – אחרי שבני בגין תקף את נתניהו בשידור טלוויזיוני החלה מתקפת הביריונות הביביסטית להסתער עליו. ציטוטים נבחרים: "כלי ריק… לא מבין מימינו ומשמאלו… שקרן ותו לא" וכו'. כלומר, מעריציו העיוורים של ה-שקרן, בה"א הידיעה, מכנים איש אמת בתואר… שקרן. זה לא צריך להפתיע.

תופעת פולחן האישיות וההערצה העיוורת לנתניהו מדהימה. אנשים מוחקים את האבחנה בין אמת ושקר, בין טוב ורע, ואמת המידה שלהם היא טוב לביבי או לא טוב לביבי. מי שאומר משהו שאינו מתיישר עם נתניהו הוא "שקרן, רמאי ונוכל" (ואלה ציטוטים אותנטיים), גם אם מדובר באנשים הישרים וההגונים ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית. פולחן האישיות לנתניהו הוא עבודת אלילים. אין דבר זר יותר ממנה ליהדות ולדמוקרטיה.

והרי תגובתו של הנביא ישעיהו: הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע, שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר.

* אי-שפיות זמנית – במצב נורמלי, אין צורך לתת צל"ש למי שעושה או אומר את המובן מאליו. אולם כיוון שאנו מצויים כעת בסיטואציה של אי-שפיות זמנית, ראוי להעניק את עיטור הגבורה-הפוליטית לאיילת שקד, על כך שאמרה את המובן מאליו: בישראל לא תופרים תיקים.

בוז לכל הח"כים מהליכוד ומפלגות הימין שאף הם יודעים זאת, אבל מתקרנפים ושותקים במקרה הטוב או מדקלמים את דף המסרים השקרי במקרה הרע.

* הפרוטוקולים של זקני הפרקליטות – מאות חוקרי משטרה, עשרות חוקרי רשות המסים, עשרות אנשי הפרקליטות והיועץ המשפטי (יד ימינו של נתניהו שמונה על ידו), ישבו במשך שנים בחדרים אפלים ותפרו תיקים בדויים לחלוטין, בדו ראיות, השתילו מידע למוחות של מאות אנשים, הכל כדי להפיל את נתניהו, כי אי אפשר להחליף אותו בקלפי, וכל עוד הוא בשלטון ישראל היא מדינה יהודית ואי אפשר להפוך אותה ל"מדינת כל אזרחיה". ומתוך כל אותם מאות או אלפי אנשים אפילו אחד (!), במשך כל השנים הללו, לא הדליף. איזו אחוות אבירים בין האנשים הללו.

* תאוריית הקונספירציה – מדקלמי תאוריית הקונספירציה המטורללת על "תפירת תיקים", נוהגים להתהדר ברשימת שמות של פוליטיקאים שהוגשו נגדם כתבי אישום והם זוכו, כהוכחה לשיטה.

העובדה שאדם מזוכה בבית המשפט, אין פירושה שתפרו לו תיק. בית משפט אינו בית חרושת להרשעות, והוא אינו מחויב להרשיע כל נאשם. כל נאשם מגיע למשפט בחזקת חף מפשע, ועל התביעה להוכיח מעבר לכל ספק סביר את אשמתו. בסופו של דבר, רק הכרעת בית המשפט היא הקובעת, אולם זיכוי אינו מעיד על תפירת תיק. יש זיכוי מחוסר ראיות או מחמת הספק וגם זיכוי מחוסר אשמה אינו מעיד על תפירת תיק. ואם ייתפר תיק – חזקה על בית המשפט שיאמר זאת בבירור.

בכל סדרת המקרים המוזכרים, בית המשפט לא קבע ואף לא רמז על תפירת תיק. במקרה של יעקב נאמן, בית המשפט זיכה אותו מחוסר אשמה, אך לא שלל את הראיות שהציגה התביעה, אלא קבע (ולדעתי צדק), שנאמן פעל בתום לב. זו לא תפירת תיק. גם רפול זוכה מחוסר אשמה, אך הוא עצמו הודה בראיות אולם שכנע את בית המשפט (לדעתי בצדק) שהוא לא פעל מתוך כוונה פלילית. זו לא תפירת תיק. ריבלין זוכה בשל חוסר עניין לציבור וחוסר ראיות מספיקות. בעיניי, אין דבר כזה חוסר עניין לציבור כאשר מדובר באיש ציבור, ובעניין הזה בית המשפט שגה. עם זאת, העדר ראיות מספיקות זו בהחלט סיבה טובה לזכות נאשם. אך ברור שאין כאן תפירת תיקים. אפילו במקרה של קהלני, שבו באמת היה כתב אישום הזוי והדברים נאמרו גם בפסק הדין – גם כאן בית המשפט בשום אופן לא האשים את המשטרה בתפירת תיק. יתר על כן, כאשר נפתחה החקירה נגד קהלני הוא כבר לא היה בפוליטיקה, כך שבכל מקרה הטענה על תפירת תיק נגדו כדי לסכל מינוי, אינה רלוונטית.

הרוב המוחלט של כתבי אישום נגד אישי ציבור הובילו להרשעות. רשימה חלקית: האנס הסדרתי משה קצב, אולמרט, הירשזון, דרעי, בניזרי, חיים רמון, צחי הנגבי. גם להם תפרו תיקים? ובמקרה של שמחה דיניץ – הוא הורשע וזוכה בערעור. אז מה? גם בית המשפט המחוזי היה חלק מן המתפרה?

במקרה של נתניהו, היועץ המשפטי מנדלבליט הוא בית הלל בהתגלמותו (וממש איני זוקף זאת לחובתו). בהחלטותיו הוא הלך על בטוח. כאשר לא היה בטוח מעל לספק סביר בסיכויי ההרשעה, הוא העדיף לדחות את המלצות הפרקליטות והמשטרה, ולכן לא האשים את נתניהו בשוחד בפרשיות 1,000 ו-2,000 (ופרופ' דניאל פרידמן מאשים אותו עקב כך באכיפה בררנית). תיאוריית הקונספירציה בעניינו של נתניהו היא חולנית.

* איפוק וריסון – בית המשפט העליון היטיב להחליט – לא לקיים דיון בעתירה נגד הטלת הרכבת הממשלה על נתניהו. לא זו בלבד שהוא לא החליט לאסור זאת, הוא החליט למחוק על הסף את העתירה. כך ראוי. גם בית משפט אקטיביסטי מבין שיש מקום לאיפוק וריסון, שיש גבול לאקטיביזם.

מה יאמרו עכשיו כל אלה שהסיתו נגד "המשחק המכור", בית המשפט "שקבע מראש את התוצאה" (פסילה, כמובן). האם הם יתנצלו? האם הם יודו בטעותם? למשל, "ישראל היום" שחיטט בנבכי הרכב בית המשפט, בדה-קרדיטיזציה אישית מופרכת לגבי כל אחד מהם. והטענה שבכוונה הורכב הרכב "אקטיביסטי-שמאלני" כדי לפסול את נתניהו… אגב, ההרכב שנקבע הוא פשוט ההרכב הבכיר בבית המשפט, כלומר שלושת השופטים הוותיקים.

ברור שברגע שיתפרסם הרכב השופטים במשפטו של נתניהו (בהנחה שיכשל במנוסה הפחדנית לחסינות), מיד יצוצו סיפורי אלף לילה ולילה על כל אחד מהם, ותעשיית השקרים והביוש תעבוד במלוא הקיטור כדי לעשות להם דה-לגיטימציה.

ובאשר להחלטת בית המשפט – אני הייתי מצפה להחלטה חד-משמעית יותר, שהנושא אינו שפיט ולכן גם אחרי הבחירות אין לדון בו בבית המשפט.

* סרטון אנטישמי – כל אימת שנמתחת ביקורת על החרדים, מיד נשמעת מפיהם זעקה: אנטישמיות. הזעקה הזאת מבטאת מסר על פיו החרדים הם היהודים האמתיים, וכאשר מבקרים אותם, עצם הביקורת היא אנטישמיות. אין לקבל זאת. גם מי שתוקף את החילונים, למשל, תוקף יהודים. גם מי שתוקף את הקיבוצניקים, או את המתנחלים, את המזרחים או האשכנזים או העולים מחבר העמים וכו' וכו' תוקף יהודים. יהודים – לא פחות כהוא זה מהחרדים. האם כל ביקורת על קבוצת יהודים היא אנטישמית?

מותר לבקר את החרדים ואין בכך שמץ של אנטישמיות. אבל… אין ביטוי אחר להגדיר את "סרטון הנידה" של ח"כ קושנר, זולת אנטישמיות. זהו סרטון שכולו סממנים אנטישמיים, כולל הקריקטורות. יש כאן השתלחות קולקטיבית בקבוצה שלמה על רקע אמונתה ואורחות חייה. יש בו בוז למרכיב בדת היהודית ולמי שמקיימים אותו. יש בו עלילה, ממש כמו העלילות על יהודים באירופה, כאילו בשל קיום מצווה יהודית, נלקח כסף מכלל הציבור באשמת החרדים (כיוון שיש סבסוד ל"בדיקת נידה", אין כסף לחולים, לחיסונים לשפעת, למיטות בבתי החולים וכו'). ויש כאן סיפור המדרון החלקלק, כאילו מחר יחייבו אותנו לכך וכך, למרות שאיש אינו מחייב מישהי לבצע בדיקות נידה. זוהי תשפוכת שנאה איומה ונוראה. אגב, טהרת המשפחה על פי ההלכה, אינה עניין של החרדים בלבד, אלא של המגזר הדתי כולו ומסורתיים רבים. הסרטון פוגע גם בהם, אבל במודע הם אינם מוזכרים, כדי לכוון את האש כולה לעבר החרדים.

יש מקום, כמובן, להעלאת השאלה האם לסבסד את הבדיקות הנ"ל, בדיוק כפי שיש מקום לשאלות על כל הוצאה ציבורית. לדעתי, למשל, המדינה אינה צריכה לסבסד זאת. אלא מה? היא לא מסבסדת זאת. הסבסוד הוא של ביטוח בריאות משלים, כלומר מכספי המבוטחים. מסתבר שכל סרטון ההסתה המרושע הזה, מבוסס על שקר במקרה הרע, או טעות רשלנית (הרי ניתן היה לבדוק את המידע טרם פרסום הסרטון – לשם כך יש לח"כ שלושה עוזרים פרלמנטריים) במקרה הפחות רע.

למרבה הצער, אין זה המקרה הראשון בעת האחרונה של גילויי שנאה קשים של בכירים ב"ישראל ביתנו" כלפי החרדים. באותה מידה, קיימת הסתה קשה לא פחות מצד רבים בציבור החרדי כלפי ציבור העולים מחבר העמים. העימות הזה, ההולך ומחמיר, הוא משבר של החברה הישראלית כולה, וחובתה של ההנהגה הלאומית לפעול לאיחוי השבר הזה, כל עוד הדבר ניתן. כשתהיה בישראל ממשלה ממלכתית לאומית, היא תהיה מחויבת להתמודד עם התופעה. עד אז, מן הראוי שנשיא המדינה ייקח על עצמו את משימת הגישור החשובה הזאת.

* אפס נקודה אפס – בסקר בחירות של ערוץ 12, התברר שאם סתיו שפיר תרוץ לבד (ותקרא למפלגתה "המפלגה הירוקה") היא תשיג 0.0%. אם היא תרוץ שוב עם מרצ, לא תהיה שום תוספת קולות למרצ. אם כך, אין למרצ כל סיבה לסתום את האף ולסבול אותה ואת שיגיונותיה למען תוספת של 0.0% מהקולות. במפלגת העבודה רואים בה מוקצית מחמת מיאוס. מי שמנסים להביא לריצה משותפת של העבודה ומרצ מבינים שתנאי סף לאפשרות כזו, הוא ששפיר לא תהיה בסביבה.

אז איך זה שבמשך 7 שנים לא חדלנו לשמוע אותה, את צעקנותה, את מפגניה הפרלמנטריים סרי הטעם? יש לכך תשובה בתלמוד: אסטרא בלגינא קיש קיש קריא. בקבוק ריק שיש בו מטבע אחת, מרעיש הרבה יותר מבקבוק מלא במטבעות.

* מסר של נחישות ועוצמה – ריצוצו של ראש הנחש, קאסם סולימאני, אדריכל האסטרטגיה החומייניסטית של השתלטות הקנאות השיעית לפחות על המזה"ת, ורב מרצחים שאחראי על רציחתם של המונים – הוא כשלעצמו בשורה חשובה וחיובית. יהיה קשה מאוד וייקח זמן רב, עד שמישהו יוכל באמת להיכנס לנעליו, מה גם שלצדו נהרגו עוד רבים מהנהגת משמרות המהפיכה. ודאי שהבשורה הזו טובה לישראל.

אך לא פחות חשוב ממנה הוא המסר של ארה"ב – מסר של נחישות, תקיפות, עוצמה, תעוזה והרתעה. בחודשים האחרונים ארה"ב שידרה הבלגה והססנות. היא הבליגה על הפלת מל"ט אמריקאי, היא הבליגה על תקיפת שדות הנפט הסעודיים, היא החליטה להוציא את חייליה מסוריה תוך הפקרת הכורדים. דומה היה, שחרף ההבדל ברטוריקה, טראמפ ממשיך את דרכו התבוסתנית של אובמה. אך טראמפ התעשת, היכה באיראנים מכה קשה ביותר ושידר להם מסר חריף ומאיים לעתיד. המסר הזה חיוני לשלום העולם ושלום המזה"ת אפילו יותר מעצם חיסולו של סולימאני.

* גורם הסיכון מספר 1 – יואב לימור, הפרשן הביטחוני של "ישראל היום" כתב על הערכת המודיעין השנתי של צה"ל. כך נפתחת הכתבה: "הערכת המודיעין השנתית של צה"ל, שתוצג בשבוע הבא לדרג המדיני ועיקריה גם יפורסמו לציבור, צפויה להצביע על עליה בסבירות לעימות בזירה הצפונית.

המסקנה הזאת נובעת משורת תהליכים שמתנהלים בחודשים האחרונים על הציר שבין איראן, עיראק, סוריה ולבנון, בניצוחו של מי שמסומן בשנים האחרונות כגורם הסיכון מס' 1 באזור: מפקד כוח קודס של משמרות המהפכה, קאסם סולימאני".

כשהעיתון הגיע לידי הקוראים, גורם הסיכון מס' 1 כבר נשלח ל-72 הבתולות.

נכון, האידיאולוגיה והמוטיבציה האיראנית לא פגו ולא יתפוגגו, אך יכולת הביצוע שלהם נפגע קשות.

* שבעים שנות אסון – האם יש לישראל פרטנר לשלום? כדי לבחון את השאלה, כדאי לראות מה כותבים דובריו של האויב. למשל, גדעון לוי. האם נסיגה לקווי 4.6.67 תביא אותו להשלמה עם קיומה של מדינת ישראל? האם היא תביא לשלום? נבחן זאת על פי מה שהוא כותב על רצועת עזה, 14.5 שנים לאחר שישראל נסוגה ממנה עד המ"מ האחרון ועקרה מתוכו את כל אזרחיה, ונענתה בפשע מתמשך נגד האנושות באופן של ירי רקטי מכוון לעבר אוכלוסייתה האזרחית. "במקום שישראל תישא באחריות לגירושם ולדחיקתם לעזה ב–48', תנסה לפצות ולכפר, לשקם ולסייע, היא ממשיכה את מדיניות 48' בצורה אחרת. כלוב במקום גירוש, כלא במקום טיהור אתני, מצור במקום נישול. ספק אם יש אזורי אסון רבים בעולם שאסונם נמשך יותר מ–70 שנה ברציפות, וכולו מעשה יד אדם זדונית". ובכן, גם כאשר ישראל נסוגה מכל רצועת עזה, כפי שהוא דרש, וגם כאשר השטח שממנה ישראל נסוגה הפך בסיס לתוקפנות וטרור נגדה ונגד אזרחיה, הוא ממשיך להאשים את ישראל, כמובן, על מצבם של התושבים האומללים, שממשלתם אינה דואגת להם, אלא כל מעייניה נתונים לטרור נגד אזרחי ישראל. אבל כדאי לשים לב. האסון של עזה הוא לא בן 50 אלא בן 70. כלומר, הנסיגה לא שמה קץ לסכסוך, כי הסכסוך אינו תוצאת "אקיבוש" במלחמת ששת הימים, אלא הוא סכסוך בן שבעים שנה. האסון הוא מאז הקמתה של ישראל. קיומה של ישראל הוא האסון. "מדיניות 48'", כלומר הקמת מדינת ישראל, מלחמת המגן נגד כל מדינות ערב שפלשו אליה ביום הקמתה כדי להטביע אותה בדם ולהשמיד את היישוב היהודי בא"י שלוש שנים אחרי השואה – היא הדבר שאותו גדעון לוי מוקיע ונגדו הוא מסית.

כידוע, הגרסה האנגלית של "הארץ" היא חלון הראווה של ישראל בקרב חוגי האקדמיה במערב, והם חשופים מדי יום להסתה האנטי ישראלית הזאת, היוצאת מתוך ישראל. ולאחרונה, "הארץ" מתגאה בגרסה הערבית של מדור הדעות שלו. כאשר קוראים בגרסה המקוונת את הפשקוויל של גדעון לוי – בתוכו מופיעה הפניה לגרסה הערבית. לוי מסית את קוראיו הערביים נגד מדינת ישראל, נגד קיומה של מדינת ישראל, מדינת האויב שלהם ושלו.

* שירת הצביעות – אני מעריך מאוד את המשורר אילן ברקוביץ', בעל הטור בנושא השירה "משורר בשטח" במוסף הספרות והתרבות ב"הארץ". אני אוהב לקרוא אותו, הן כיוון שהוא כותב היטב, הן בשל טעמו הייחודי והמקורי (גם כשאני חלוק עליו) ובעיקר – בשל האהבה הטוטאלית שלו לשירה. הוא חי את השירה, נושם את השירה, היא מרכז חייו. והביקורת שלו באה מאהבה, ולא מעמדת שומר הסף שמאפיינת פעמים רבות מבקרי שירה. ובנוסף לכך, אני מעריך מאוד את יציאתו פעמים רבות נגד התמיכה של חלק מהמיליֶה הספרותי הישראלי בזכות הטרור נגדנו במקרה הרע, או במקרה הפחות רע את האדישות הגובלת בהבנה לטרור. הוא אף ארגן, לפחות פעם אחת, כנס שירה שכולו הזדהות עם נפגעי הטרור, כאקט של מחאה נגד אותה אופנה של משוררים רדיקליים.

ודווקא בשל כך, תמהתי מאוד, אפשר אפילו לומר הזדעזעתי, כאשר הוא בחר כשיר המשמעותי ביותר של העשור שחלף, דווקא את שירה של איאת אבו שמיס "אם הייתי אמא יהודיה". בשיר היא מטיפה לאם היהודיה למנוע בכל מחיר את גיוס בנה לצה"ל. היא כותבת בשיר, שאילו הייתה אמא יהודיה היא הייתה נלחמת, היא הייתה קושרת את לשונה לאוזניו, היא הייתה מדביקה את ידיה לרגליו, היא הייתה תולה את לבה על עיניו כדי שלא ילך לצבא.

היא לא כתבה שאילו הייתה אם פלשתינאית היא הייתה מונעת מבנה להיות מחבל, היא הייתה מנסה לחסן אותו מפני החינוך שהוא מקבל להיות שאהיד ולמות על מזבח רצח יהודים. לא. נוח לה יותר להכות על החזה של האימהות שלנו, שיסכלו את גיוס ילדיהם להגנה על מדינת ישראל ועל שלום אזרחיה וילדיה.

חיים שור, מי שהיה רכז השומר הצעיר, מזכיר הקיבוץ הארצי ועורך "על המשמר" ו"ניו-אאוטלוק", ואף היה אב שכול, שבנו נפל במבצע "אביב נעורים", סיפר לי פעם שהיה חבר בפורום ההורים השכולים הישראלי-פלשתינאי בראשיתו. כיוון ששור יזם מפגשים עם אש"ף גם כאשר הדבר היה אסור בחוק, זה לא כל כך צריך להפתיע. הוא סיפר לי גם מה גרם לו לעזוב את הפורום. בתחילת האינתיפאדה השניה, התפרסם ראיון עם אמא של מחבל מתאבד, שהביעה שמחה על מותו בפיגוע וייחלה לכך שאחיו הקטנים ילכו בדרכו. מתוך זעזוע, הוא העלה את הנושא בפורום, ולא זו בלבד שאף הורה פלשתינאי לא הסתייג מהדברים, רובם אפילו תמכו בהם. הוא עזב מיד את הפורום. אירוע זה יחד עם כל אירועי "האינתיפאדה השניה" הביאו אותו בערוב ימיו לחשבון נפש אידיאולוגי ולשינוי דרמטי בעמדותיו.

נזכרתי בסיפורו, כשקראתי את המאמר של אילן ברקוביץ' בערב שבת. איני מתווכח אתו על איכות שירהּ של אבו-שמיס. אילו היא כתבה אותו שיר, רק לא פתחה אותו בשורה "אם הייתי אמא יהודיה", אלא מטיחה את ביקורתה באותן אימהות פלשתינאיות, יכולתי להזדהות עם בחירתו של אילן. אבל לְשירהּ של אבו-שמיס כמות שהוא, הייתי מעניק את אות השיר הצבוע של העשור.

* לא להרגיש טמבל – התחסנתי נגד שפעת אבל לקיתי בשפעת (כך זה נראה, בכל אופן). אז כדי לא להרגיש טמבל, אני לא קורא לזה שפעת.

* חבר בגדוד העבודה – שמתם לב שאנחנו בשנות העשרים? (תמיד ערגתי על העליה השלישית).

* ביד הלשון

נישוב – מילה חדשה חדרה ללקסיקון הישראלי בשבועות האחרונים – נישוב. ב-31.12.19, לאחר מספר דחיות, נעשה מהלך הנישוב באסדת הגז לווייתן. החששות מפני זיהום רבתי בעקבות המהלך, לא התממשו.

מהו נישוב? על פי מאמר ב"כלכליסט": המהלך שבו החלה הזרמת הגז מהמאגר. הגז הועבר באמצעות שני צינורות תת ימיים באורך 130 ק"מ מהמאגר ישירות לאסדה. ארבע בארות הגז, שממוקמות בקרקעית הים מעל למאגר, נפתחו, והגז החל לזרום. הזרימה עצמה דחקה החוצה את הגזים שהיו בצנרת, חנקן וחומרים אחרים, שהשתחררו באסדה. השחרור שלהם לאוויר יצר פיזור מזהמים חריג, אך כאמור, לא זיהם את האוויר באזור חוף הכרמל.

מרגע פתיחת הבארות החלה זרימת גז בצנרת הימית, ובעקבותיה נפלט לאוויר חנקן, ובהדרגה חנקן מעורב בגז טבעי, למשך מספר מצומצם של שעות ובהיקף מוגבל ומפוקח.

מה מקור המילה? מסביר רוביק רוזנטל: הפועל 'נישֵב' מופיע בלשון חז"ל במשמעות נשיבה חזקה, או גרימה לאוויר לצאת. המקור לשימוש העכשווי הוא במילון האקדמיה ללשון בתחום ההנדסה הכימית משנת 1989. נישוב היא חלופה העברית שלblowingk , מילולית: נשיפה או משב רוח, שפירושה כאן דחיפה קדימה של הגז הנוזלי. במילון המדובר מופיעים גם ביטויים כמו נישוב-קְדָם, מזרק נישוב, וחומר נישוב או חומר מנשב.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 29.12.19

* סוגיה פוליטית, לא משפטית – על בית המשפט העליון להודיע שלא יתערב בשאלת הטלת הרכבת הממשלה על נתניהו. מן הראוי שיעשה זאת כבר בישיבתו ביום שלישי, שהנה ישיבה לדיון מקדמי, בו יוחלט האם לדון בנושא או לפסול על הסף את העתירה.

אני סבור שהחוק המאפשר לראש ממשלה לכהן אחרי שהוגשו נגדו כתבי אישום שיש עמם קלון הוא חוק רע שיש לשנות אותו. אך כל עוד זה החוק, יש לפעול על פיו. אכן, יש לקונה בחוק – אין בו התייחסות לשאלה של הרכבת ממשלה חדשה. אין זה מתפקידו של בית המשפט למלא את הלקונה הזו, אלא של הכנסת. וכל עוד הלקונה קיימת, מה שצריך לחייב הוא הכתוב בחוק הקיים, כלומר שראש הממשלה יכול לכהן עד הרשעה בפסק דין חלוט. זו עמדתי העקרונית, אך יש לה יתר תוקף במתח הקיים היום בין המערכת המשפטית והפוליטית. אל לו לבית המשפט העליון למתוח את החבל, חבל החברה הישראלית, אלא להיות המבוגר האחראי ולהרגיע.

בנימין נתניהו אינו ראוי להנהגה לאומית. מן הראוי להדיח אותו. אך אין זה תפקידו של בית המשפט, אלא של הציבור במערכת הבחירות ושל הכנסת שתבחר בבחירות. אל לה למערכת המשפטית להתערב בסוגיה הזאת. על המערכת המשפטית להתעסק במה שבאחריותה – ההליך המשפטי נגד נתניהו. ובכך, אל לה לכנסת להתערב. הענקת חסינות, חלילה, לראש הממשלה הנאשם, כדי לאפשר לו להימלט מאימת הדין, תהיה חרפה לאומית, קלון על הדמוקרטיה הישראלית. אני מקווה מאוד שהבחירות תסכלנה את התרחיש המושחת הזה, שיעמיד את נתניהו מעל החוק, ירמוס את ערך השוויון בפני החוק ויהפוך את הכנסת עיר מקלט לעבריינים ומושחתים ואת השחיתות להליך לגיטימי.

* ארדואנוקרטיה – הליכוד מתגאה בדמוקרטיה שלו, בכך שחברי המפלגה בוחרים את המנהיג, גאה בפריימריז.

התמודדות על ההנהגה, שאמורה להיות חגיגה של דמוקרטיה, הפכה למצג אנטי-דמוקרטי קיצוני, של דה-לגיטימציה לעצם ההתמודדות ודה-לגיטימציה למתמודד. כל תעשיית ההסתה והשקרים של נתניהו, שהיא מכונה משומנת ומיומנת היטב, הפכה את סער למטרת דמות, וכוונה כל כולה לחיסולו. אין כמעט עלילה שהם לא העלילו עליו, שקר שלא בדו עליו. מכונת ההסתה עבדה במלוא הקיטור, על סטרואידים.

ולא רק נגדו הם הסיתו, אלא נגד כל מי שהעז לתמוך בו.

זו אינה דמוקרטיה. זו ארדואנוקרטיה.

ולמעלה מרבע מחברי הליכוד הוכיחו שהם לא מ-פ-ח-דים.

* מבחן המנהיגות – האם גדעון סער מנהיג? התשובה היא כן ולא.

מצד אחד, עצם תעוזתו לקרוא תיגר על נתניהו ולהתייצב מולו להתמודדות חזיתית, היא מפגן מרשים מאוד של מנהיגות.

כושר העמידה שהוא הפגין מול מסע ההסתה האלים נגדו, מעיד על חוסן אישיותי, שהוא מרכיב חשוב במנהיגות.

הוא הפגין קור רוח ושליטה עצמית למופת מול מסע ההסתה נגדו. נתניהו נכשל בניסיונו לערער אותו ולהוציאו משיווי משקל. מול ההסתה הנוראה, הוא עמד איתן, דבק בדרכו, לא נגרר להשמצות, הקפיד להיות הנעלב ואינו עולב. זהו מופת של מנהיגות.

איך זה שכוכב אחד לבד מעז?

מצד שני, סער לא העז להציב מול נתניהו אלטרנטיבה מוסרית. הוא לא העז להוקיע את השחיתות של נתניהו. הוא לא העז למתוח ביקורת על התיקים התלויים נגדו. הוא לא יצא נגד מסכת השקרים שנתניהו בדה נגד איזו מדינת עומק דמיונית שכביכול תופרת לו תיקים. הוא אפילו הביע תמיכה בחסינות לנתניהו, שמשמעותה – הפיכת הכנסת לעיר מקלט לעבריינים והעמדת נתניהו מעל החוק. בכך הוא התגלה כחסר מנהיגות. וחבל. כי בעוד כל עמיתיו, שחושבים בדיוק כמוהו על נתניהו, השתפנו והתקרנפו ולא העזו לצאת נגדו, ניתן היה לצפות מסער להיות צדיק אחד בסדום, ולא להסביר את התמודדות רק בחוסר היכולת של נתניהו להרכיב ממשלה. הוא אמנם צדק בכך, אך ממנהיג ניתן לצפות למסר ערכי יותר.

* מחיר ראוי – למה חפצתי בניצחונו של גדעון סער, חרף ידיעתי שהדבר מנוגד בעליל לאינטרס של כחול לבן?
כי ידעתי, שאם נתניהו ינצח צפוי לנו סיבוב רביעי ואם גדעון סער ינצח, צפויה לנו ממשלת אחדות.
וההבדל הזה שווה בעיניי את ה-3-4 מנדטים שכחול לבן הייתה מאבדת.
כי ישראל לפני הכל.

* הסמולן הקיצוני – אז הסמולן התורן, כלומר הסמולן הקיצוני התורן, הוא גדעון סער. אמנם בהשקפת עולמו הוא לבטח ימינה מנתניהו, ולא רק כיוון שבניגוד לנתניהו הוא התנגד להתנתקות, אלא כיוון שעד היום אלו עמדותיו. אז איך הוא פתאום סמולן קיצוני?

לפני שנתיים כבר ניתחתי את מפת השמאל-ימין-שמאל החדשה. כך כתבתי אז:
ציר ההגדרה של השמאל והימין במדינת ישראל, עבר תהפוכות במהלך השנים.

בשנים 1948-1967 היה זה ציר חברתי כלכלי. ככל שהיית יותר סוציאליסט נחשבת יותר שמאלי וככל שהיית יותר קפיטליסט נחשבת יותר ימני. וכך, מפלגת "אחדות העבודה", שדגלה בארץ ישראל השלמה ובמדיניות ביטחון אקטיביסטית, נחשבה מפלגת שמאל מובהקת; לעתים אופוזיציה שמאלית לשלטון מפא"י ולפעמים האגף השמאלי בקואליציה. לעומת זאת, עיתון "הארץ" שדגל במדיניות יונית מובהקת ובקפיטליזם, נחשב לעיתון ימני.

בשנים 1967-2016 היה זה ציר מדיני ביטחוני. סוציאליסטים אדוקים שהצטרפו לתנועה למען ארץ ישראל השלמה נחשבו אנשי ימין. טבנקין, המנהיג הסוציאליסט המובהק, שנלחם למען שלמות הארץ, נחשב לימין. ואילו שוקן הקפיטליסט נחשב לשמאל. נחמיה שטרסלר, הדובר המובהק ביותר בעיתונות הישראלית של ימין כלכלי תאצ'ריסטי, הוא שמאלני, כיוון שהוא דוגל בעמדות יוניות ובהקמת מדינה פלשתינאית בגבולות 67. המפד"ל, שעד עידן בנט הייתה המפלגה החברתית ביותר בישראל, שהובילה חקיקה חברתית יותר מכל מפלגה אחרת, נחשבה למפלגת ימין וימין קיצוני, בשל עמדותיה המדיניות ביטחוניות.

מאז 2016 הציר הוא העמדה כלפי נתניהו. מי שאינו מתיישר עם דפי המסרים של "סביבת ראש הממשלה" הוא ססססמולן, עוכר ישראל וממומן בידי "הקרן החד"שה להשמדת ישראל". וכך, הנשיא ריבלין, המוהיקני האחרון של תנועת החרות, איש ארץ ישראל השלמה בכל רמ"ח ושס"ה, שהתנגד להסכם חברון, להסכם וואי, להתנתקות ולנאום בר-אילן ועוד בזמן שמיר היה במחנה "החישוקאים", ולא שינה כמלוא הנימה את השקפותיו, הוא סמולן רדיקלי, כיוון שנתניהו החליט לרדוף אותו מאז שכיו"ר הכנסת הוא היה ממלכתי ועצמאי ולא עושה דברו של ראש הרשות המבצעת. בוגי יעלון, שעמדותיו המדיניות ביטחוניות ניציות יותר משל ראש הממשלה, הוא סססמולן מניאק, כיוון שנתניהו החליט לזרוק את ראשו לאספסוף כדי לנקות את עצמו מה"חטא הנורא" – גילוי המנהיגות לצד יעלון באמירה ברורה נגד מעשהו של אלאור אזריה; מנהיגות שהחזיקה מעמד 48 שעות. עיתונאי כמו נדב העצני, שמימין לו נמצא רק הקיר, וגם זה בספק, הוא ססמולן, מאז שיצא נגד התנהלותו הציבורית של נתניהו וקרא להחליפו. על בעלה של גאולה אבן בכלל אין להכביר מילים – הוא מעז לחשוב על עצמו כיורש של נתניהו? הוא בכלל, נמצא משמאל לחנין זועבי. לאחרונה, גם יולי אדלשטיין החל להיות מרצניק. וכמובן שהמתנחל עם הכיפה והשפם, רוני אלשייך, הוא איש שמאל מובהק וקיצוני, כי הוא לא מגלה נאמנות למי שמינה אותו, אלא לשלטון החוק ומאפשר את חקירת החשדות נגד רוה"מ. הוא עומד בראש ארגון המאפיה השמאלנית, הזרוע המבצעת של סורוס – משטרת ישראל. חת'כת מניאק יפה נפש אוהב ערבים.

* לא מאחל לו – אם גדעון סער היה ראש הממשלה, הדבר האחרון שהייתי מאחל לו, זה את נתניהו כנשיא.

(אגב, מה דעתכם על שרה נתניהו כרעיית נשיא המדינה?)

* נשגב מבינתי – אחוזי ההצבעה בפריימריז בליכוד היו נמוכים במיוחד, כנראה בהשפעת מזג האוויר הסוער. אך האמת היא, שגם כאשר מזג האוויר יפה, אחוזי ההצבעה בפריימריז, לאורך השנים ובמפלגות שונות הוא תמיד נמוך. וזאת תופעה מוזרה מאוד. הרי אין המדובר באחוזי הצבעה בקרב כלל אזרחי ישראל, אלא בקרב אנשים שבחרו להיות חברי מפלגה ומשלמים מסי חבר למפלגה. הפריבילגיה הגדולה ביותר של חבר מפלגה היא היכולת שלו לבחור את מנהיג המפלגה ואת המועמדים מטעמה לכנסת. אם אינם משתתפים בפריימריז, למה הם התפקדו? למה הם משלמים דמי חבר? זה נשגב מבינתי. ומה שעוד יותר מפתיע, הוא שהתופעה הזאת קיימת גם בבחירות מקדימות שנערכות במרכז מפלגה. כאן מדובר בפעילים, שנבחרו בסניפים, שלבטח נאבקו על המקום במרכז. אז למה הם לא מצביעים?

* חמוצים – מי החמוצים שאומרים שישראל היא מדינת משטרה ושמשטרת ישראל היא גסטאפו? מי החמוצים שטוענים שישראל היא דיקטטורה של כמה פקידונצ'יקים מושחתים בבית המשפט שמונו באמצעות חבר מביא חבר? מי החמוצים שטוענים שכל מערכת אכיפת החוק בישראל על אלפי עובדיה היא מאפיה מושחתת שתופרת תיקים כדי להפיל ראש ממשלה מכהן? מי מעליל עלילות שווא על כל מערכות המדינה, רק כדי לשרת אינטרס של מושחת שרוצה להימלט מאימת הדין ולעשות דה-לגיטימציה למדינת החוק ומוסדותיה? ומי אתם שמסוגלים לקנות כל עלילה, כל דבר שקר נתעב ככל שיהיה על ישראל, שהשקרים של "שוברים שתיקה" וגדעון לוי מתגמדים לידם, כיוון שהם תוצרת תעשיית השקרים של בלופר? חמוצים, נמאסתם.

* תמונת ניצחון לאויב – ירי הרקטה לעבר אשקלון שעה שראש הממשלה ביקר שם, אחרי שהדבר כבר נעשה בעבר בביקורו באשדוד, נועד להשפיל את מדינת ישראל ולהציג אותה כמדינה שהעומד בראשה אינו בטוח ואינו יכול לבקר בכל מקום בארץ.

המצב הזה הוא תוצאה ישירה של מדיניות ההבלגה הרופסת מול תוקפנות חמאס בעזה, מאז מרץ 2018.

כל מי שמותח ביקורת על חילוצו של נתניהו כשהדבר קרה טועה. כך בדיוק צריך לנהוג. אין ספק שהתמונות הללו הן תמונת ניצחון לאויב. אבל הבעיה אינה בהתנהגות בעת האירוע עצמו, אלא במצב הביטחוני בגבול עזה.

* בן ארי או בן ארי? – למה הציג היועמ"ש את מועמדותה של ליאת בן ארי למ"מ פרקליט המדינה, למרות שהוא ידע שאין שום סיכוי שאוחנה יקבל זאת, והוא אף ידע שהמועמדות הזו תכעיס מאוד את השר?

יש לי שתי תשובות אפשריות לחידה. האחת, היא שמנדלבליט נהג כלפי אוחנה כפי שאוחנה נהג כלפיו. כלומר, הציע מועמדת כדי לתקוע אצבע לעין של עמיתו (כלומר יריבו). אתה בחרת דווקא במי שידעת שאני מתנגד לה, אני אציע דווקא את מי שאני יודע שאתה מתנגד לה. אם כך, הוא נהג באותה התנהגות דווקנית, ילדותית וחסרת אחריות כמו של אוחנה. כלומר, אין מבוגר אחראי בשטח.

אבל נראה לי שהתשובה הנכונה היא אחרת לגמרי. נכון, כאשר מנדלבליט הציג בין חמשת מועמדיו את ליאת בן ארי, הוא ידע שבין 1 ל-100 הסיכוי שאוחנה יבחר בה הוא אפס. אולם הייתה זו אמירה עקרונית, שאין הוא מקבל את הפסילה של ליאת בן ארי, אך ורק כיוון שכל מי שהיה קשור לחקירת ראש הממשלה הפך למצורע בתעשיית התעמולה וההסתה של בלופר. הרי אילו לא ליאת בן ארי אלא למשל אורלי בן ארי הייתה מנהלת את תיקו של נתניהו, היא הייתה פסולה והיא הייתה קורבן השיימינג. מנדלבליט רואה בה, על סמך כישוריה, אדם הראוי להיות פרקליט המדינה, ובצדק היה לו חשוב להביע זאת, ולא להשלים עם הפסילה החמורה הזאת.

* פשקוויל מיזאנדרי – לגיליון שבת של "הארץ" צורף מוסף יהדות. גיליון מס' 2 של המוסף. כיוון שהמאפיין הבולט ביותר של "הארץ" הוא הניכור ליהדות, ללאום היהודי, לתרבות היהודית, למסורת היהודית, לדת היהודית – עצם קיומו של מוסף כזה הוא משב רוח מרענן.

אך טבעי שמוסף יהדות שיוצא בחנוכה, ומן הסתם – לא בכדי הוא התפרסם בחנוכה, יעסוק, לפחות בחלקו, בחג. ואכן, המוסף נפתח במאמר לחנוכה של שירה מייקין.

אביא כלשונן שתי פסקאות, שכל שאר המאמר הוא הרחבה שלהן. מהו חנוכה בעיני מייקין? "יש למיתוס על המכבים, שמושרש בכל ילד וילדה יהודים בישראל, גם זווית מגדרית. אפשר לומר שכאן — לצד המיתוסים על דוד המלך ויהושע בן נון — נולד המצ'ואיזם הישראלי כפי שאנחנו מכירים אותו כיום, הגרעין שממנו צמח האתוס של הגבר הישראלי המיליטריסט וחובב הכיבושים על כל מובניהם, עם הזיפים והשרירים ואפס האינטליגנציה הרגשית, שלא בוכה אף פעם ב'מאסטר שף'. תפיסות הגבריות הללו מעצבות את זהותו של הגבר המקומי עד היום, ומכתיבות את אופיים של החיים החברתיים והמוסדות המנהלים את חיי היום־יום של כולנו.

תחלואים רבים כל כך של החברה הישראלית — מיליטריזם, הומופוביה, מיזוגיניה, כוחניות, הדרת נשים, אלימות מגדרית ותרבות האונס — נובעים מהאתוס של הגבריות הרעילה, שפוגעת לא רק בנשים בחברה — אלא גם בגברים עצמם, שסופגים דרך דפנות הרחם 'הוראות הפעלה' לאופן שבו הם צריכים להיראות ולהתנהג, ויוצרים עולם שבו על הגברים להפגין בכל עת חזות קשוחה, ואסור להם חלילה להפגין חולשה, להראות רוך או לחשוף רגשות".

מייקין הזכירה את המיזוגיניה – שנאת נשים, אבל המאמר שלה הוא התגלמות המיזאנדריה – שנאת גברים. אלו הכללות כלפי גברים בכלל וגברים ישראלים בפרט. הרי קמצוץ מזה שהיה נאמר על נשים לא היה תקין פוליטית, ובצדק. אבל בפמיניזם המיזאנדרי הרדיקלי, הכללה כזאת על "הגברים" שמודבקות להם כל אותן תכונות שליליות, ובפרט כשמדובר בגברים הישראליים, וכמובן כשהפשקוויל מטובל ב"אקיבוש" תוך רמיזה לזיקה בין "אקיבוש" לבין "תרבות האונס" שהיא כנראה התרבות של הגברים הישראליים – אין יותר פוליטיקלי קורקט מזה. ואם אפשר בהזדמנות זו, של פשקוויל מיזאנדרי, גם להתגולל על חג החנוכה, מה טוב.

בשנים האחרונים נשים רבות מעלות על נס, דווקא בחנוכה, את גבורת הנשים, שהרי לסיפור חנוכה נקשרו סיפורים על גבורת נשים. כנסים וימי עיון מוקדשים לגבורת נשים. ולאחרונה מחודש מנהג "עיד אל בנאת" – חג הבנות, בראש חודש טבת היוצא בחנוכה, ובו מעלים על נס את העוצמה הנשית, את הגבורה הנשית, את הגבורה של נשים יהודיות.

שירה מייקין אינה מתעלמת מכך בפשקוויל שלה. והיא יוצאת גם נגד המנהג הזה: "סיפור המכבים הוא אולי סיפור על גבריות, אבל מוזכרות בו גם כמה נשים, שלמרבה הצער מתגלות כקיצוניות ורצחניות אפילו יותר מהגברים — ואחת מהן ששה לשחוט את ילדיה למען קידוש השם. דמויותיהן רק מאשררות ומכפילות את האתוס האלים נוטף הלאומיות, ולא באמת מציעות אלטרנטיבה לתפיסת הגבריות הרעילה".

ובשל אותם דברים נוראים, אנו נאלצים לסבול עד היום את החג הזה, שהוא חוויה איומה ונוראה, לדידה. "מאז חוגג עם ישראל את חג החנוכה, שקיבל זווית פירומנית וצרכנית. הורים אומללים נאלצים לצפות עם ילדיהם במופעי חג צעקניים, לסובב סביבון ולבלות את השבועות הבאים בניסיון להתגבר על הצרבות שנגרמו משמונה ימים של אכילת גושי בצק טבולים בשמן עמוק, מפוצצים בריבה זולה ומכוסים באבקת סוכר".

כך, בפשקוויל שכולו ניכור, תיעוב ושנאה לכל מה שמריח יהדות, נפתח מוסף יהדות של "הארץ". למען ההגינות אציין, שבהמשך המוסף יש מאמרים מעניינים ברמה ולא נגועים באוטואנטישמיות א-לה מייקין.

* הומור שוקניסטי – חתן פרס ישראל לחקר הספרות פרופ' דן מירון מרבה לפרסם מסות בענייני ספרות במוסף תרבות וספרות של "הארץ". בשבוע שעבר הוא חרג ממנהגו, ופרסם מאמר דעה פוליטי במדור הדעות בעיתון. במאמרו, הסביר בצורה אמתית ומשכנעת שאנטי-ציונות היא אנטישמיות. יש לציין, שדן מירון הוא איש שמאל מובהק, והדבר בא לידי ביטוי גם באותו מאמר, שבו כתב דברים קשים נגד ההתנחלויות. אולם הוא איש שמאל ציוני. ומתוך היכרותו העמוקה עם האקדמיה במערב ושיח מתמיד את האליטה האינטלקטואלית במערב, מסקנתו נחרצת – האנטי ציונות היא האנטישמיות בימינו, אנטישמיות לכל דבר.

השבוע פרסם מכחיש העם היהודי פרופ' שלמה זנד מאמר תגובה. כותרת המאמר שעשעה אותי מאוד. הכותרת המתבכיינת היא: "דן מירון, אולי גם אני אנטישמי?". אילו היה מתפרסם מאמר של סגן השר ליצמן שכותרתו "אולי גם אני חרדי?", מאמר של מרב מיכאלי "אולי גם אני אישה?" או מאמר של איימן עודה "אולי גם אני ערבי?" הייתי צוחק פחות.

* ההדתה של שולמית אלוני – במוסף שבת של "מקור ראשון" התפרסם ראיון מחכים עם חתן פרס ישראל פרופ' נחום רקובר, גדול המומחים למשפט עברי בדורנו ולשעבר המשנה ליועמ"ש, לרגל צאת ספרו החדש "סודו של המשפט העברי".

הנה סיפור מעניין שהוא סיפר בראיון: "קח למשל את האיסור על הלנת שכר שכיר. החוק הישראלי בנושא נקרא 'חוק הגנת השכר'. הייתה זו שולמית אלוני שהתרעמה וטענה שהשם שלו צריך להיות 'חוק הלנת השכר' כמו בדין העברי. שאלו אותה למה הכותרת חשובה, היא הרי רק כותרת. התשובה היא שהכותרת היא הצהרה על הזיקה בין החוק הישראלי למקורות שלנו. אלוני היא גם זו שיזמה שחוק השומרים ייקרא כפי שהוא נקרא היום ולא 'חוק שמירת יחסים'. חוק השומרים כמעט זהה בתוכנו לדיני השומרים בשולחן ערוך. הגעתי לוועדה כשאלוני העלתה את ההצעה ועלתה שם התנגדות חריפה. אלוני לא ויתרה והגיעה עד למליאת הכנסת, שם היא הגישה הסתייגות ספציפית לכותרת והשיג רוב".

היום היו קוראים לזה "הדתה".

* דקל בלי סגל – לצערי הרב, עמית סגל פורש מהתכנית דקלסגל ברשת ב'. זו התכנית הפוליטית הטובה והמעניינת ביותר שיש היום בתקשורת הישראלית. התרומה של סגל לכך היא יותר מ-50%. והחיבור ביניהם סנרגטי. חבל.

* שאפילו לימונים פורחים בה – אחד השירים האהובים עליי ביותר, הוא שירו של נתן זך "כולנו זקוקים לחסד". ויותר מכל אני אוהב את הבית האחרון בשיר, שאותו אילן וירצברג לא הלחין ולכן אינו מופיע בשיר, בביצועה המרטיט של נורית גלרון. הבית הזה הוא ממש מוטו של חיי, והקראתי אותו פעמים רבות, החל לחניכיי בגרעין לאורטל לפני 35 שנים ועד, לפני שבועות אחדים, בבית מדרש "מעגלים" שאליו אני משתייך, ובשנה האחרונה הוא פועל בחצור הגלילית.

אומרים ישנה ארץ
שאפילו לימונים פורחים בה
שבה גם מכאוב, גם מחסור
כאילו תמיד קורנים בה.
בואי ואראה לך מקום
שבו עוד אפשר לחלום.

בערב שבת קראתי במוסף תרבות וספרות של הארץ פרקי יומן של רות אלמוג. הופיע בה המשפט הבא: "אחוזת שרעפים הלכתי הביתה והתברר לי שהמילה CISMAR מופיעה באחד מבתי 'שיר הגלות', המושווה לשירו של גתה 'הארץ בה פורח הלימון' ".

המשפט הזה הצית אותי. לא יתכן שנתן זך לא הכיר אותו והוא לא כתב את שירו – בהשראתו. הרי זך הוא יליד גרמניה וחניך התרבות הגרמנית.

מהו אותו שיר של גתה? הסתערתי על המרשתת, גיגלתי ומיד מצאתי. מסתבר שזה שיר נודע ומוכר, ולא בכדי גוגל העלה תוצאות רבות על אודותיו.

שירה של מיניון / יוהן וולפגנג גתה. תרגם לעברית אשר רייך.

הידעת את הארץ בה הלימון פורח,
בה תפוח הזהב באפל מבשיל, זורח,
מכחול רקיע נושב בה רוח מעדנות,
ההדס דומם ויתנשאו להן הדפנות.
התדע זאת בביטחון, אהוב מפלג,
שמה, שמה נחיה היטב בלא שנדאג.
התכיר את הבית על עמודיו, גג נתמך?,
מבהיק שם הטרקלין, פני החדר – מזרח,
דמיות השיש ניבטות בי בתמיהה:
מה עוללו לך ילדה קטנה, מסכנה?
התכיר זאת היטב, אהוב מפלג?
שמה, שמה נחיה לנו בלא שנדאג.
התראה את ההר עליו ענן אפל,
שם פרד מגשש דרכו בערפל
שם דרקוני קדמון במערות רובצים,
צוקים ימוטו ומים בגיא פורצים
שמה, שמה תהיה דרכנו בלא שנדאג.

מוסף התרבות והספרות נפתח במסה מרתקת של אסף ענברי: "אוטוביוגרפיה בעידן הנרקיסיזם". ענברי פותח בתיאור העידן הנרקיסיסטי שבו אנו חיים, תיאור ביקורתי שהזדהיתי עמו מאוד, ומכאן הוא יצא לסיפורת האוטוביוגרפית העכשווית, שהיא התגלמות הנרקיסיזם. אסף אמנם פוסק זאת בנחרצות, אך מסייג את דבריו, בהצגת חלופה שבה ניתן לכתוב כתיבה אוטוביוגרפית שאינה נרקיסיסטית ואף בתיאור חיובי של כתיבה אוטוביוגרפית נרקיסיסטית, למשל – של ביאליק, שבתקופה שבה נכתבה הייתה לה חשיבות בעיצוב וביטוי הרוח האינדיבידואליסטית של המודרנה.

כאמור, הזדהיתי מאוד עם מסריו של ענברי. ופרסומם בעיתון של פרקי היומן של רות אלמוג, שבו היא מתארת לפרטי פרטים את מעשי היום יום שלה (וזו הפעם השניה בשבועות האחרונים שאלמוג מפרסמת פרקים מיומנה), הוא לכאורה התגלמות הכתיבה האוטוביוגרפית הנרקיסיסטית. אם כך, מדוע טרחתי לקרוא אותה, ואף נהניתי מכך מאוד?

אולי בזכות העברית היפה והעשירה שלה, שבולטת דווקא כיוון שמדובר בכתיבת יום יום שוטפת, שלכאורה ניתן להתרשל בסגנונה. ואולי מתוך הזדהות עם תכונה בולטת מאוד הן בפרקים שפורסמו היום והן בפעם שעברה – סקרנות וחקרנות והתעקשות לטרוח, ללמוד, לחפש ולמצוא תשובות לשאלות שהיא נתקלה בהן במקרה ועוררו את סקרנותה. כאן, כרטיסיה שכוחה שהיא מצאה ועליה כתוב שיר שהעתיקה פעם, לא זכרה מהו ולמה העתיקה אותו, והקדישה כחודש וחצי ללימוד מהו השיר ומיהו המשורר. בחקירתה ובחיפושיה גילתה שהשיר הוא "שיר גלות", שכתב משורר ברזילאי ששמו גונסלבס דיאס. והיא מצאה ששירו של דיאס הושווה לשירו של גתה "הארץ בה פורח הלימון".

* הכל זורם – עד שבת בבוקר מדדתי במערכת הזאת 163 מ"מ. במקומות אחרים באורטל וענפיה נמדדה כמו גדולה אף יותר, כ-180 מ"מ. וביישובים אחרים בצפון הגולן, כמו אל-רום ומרום גולן, חצו המשקעים את ה-200 מ"מ.

זהו אושר גדול בעבורי. ולא רק בגלל הברכה לחקלאות ולא רק בזכות הזרימה לכינרת והעליה המרשימה במפלסה, ולא רק בשל התמלאות המאגרים בגולן. פשוט, מאז ילדותי העירונית הייתי פריק של חורף, של גשם, של ערפל, של ברד (שאף חקלאי לא ישמע, חלילה) ושל שלג. שלג? כילד – בטיולים לחרמון ולירושלים. ובבגרותי באורטל – כמובן, השלג באורטל. כמות גדולה כל כך של גשם כפי שירד בימים האחרונים, זרימות מרשימות כל כך לצדי הדרכים, ממלאים אותי באושר.

ביום חמישי וביום שישי טיילתי ברחבי הגולן. הזרימות אדירות, המאגרים מתמלאים, מפל עיט שוצף קוצף, הירדן סוער, הזוויתן במלוא תפארת זרימתו. ובשבת יצאתי גם אל מחוץ לגולן, וגם בנחל עמוד הזרימות מרשימות. טיילתי, צילמתי ונהניתי. ביום חמישי עם בני אסף, שהיה בחופשה וביום שישי עם אשתי יעל. וזה כיף אדיר לכולנו.

"הכל זורם" אמר הרקליטוס, הפילוסוף היווני (המאה ה-6 לפני הספירה) והתכוון לכך שהעולם משתנה כל הזמן. וכשאני רואה, חש ונושם את הגשמים והזרימות, אני נטען באופטימיות שכל מה שצריך להישטף, להתנקות ולהשתנות, ויש כאלה למכביר אצלנו, בעוונותינו, יישטף עם הזרימות הללו.

* ביד הלשון

פך – נס פח השמן או נס פך השמן? פך כמובן.
כך כתוב שחור על גבי תלמוד: "שכשנכנסו יוונים להיכל טִמאו כל השמנים שבהיכל. וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונִצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד. נעשה נס והדליקו ממנו שמונה ימים…" (בבלי שבת כא ע"ב).

מה זה פך? כד קטן.

* "חדשות בן עזר"

בין פרחים ובין הרס

כל הרצאה שלי על סיפור ההתיישבות בגולן (ויש כאלו למכביר), אני פותח בסקירה על המציאות שקדמה לשחרור הגולן, הימים שבהם הסורים שלטו בגולן, ההר שהיה כמפלצת. הסקירה ההיסטורית נפתחת בקביעת הגבול הבינלאומי לאחר מלחמת העולם הראשונה, נמשכת בפלישה הסורית לישראל למחרת הקמתה ובהסכמי שביתת הנשק בסופה ואני מרחיב על אודות מציאות החיים הבלתי אפשרית בגליל העליון ובעמק הירדן באותם ימים קשים. המציאות הזו הביאה את תושבי האזורים האלה להפעלת הלחץ על הממשלה, במלחמת ששת הימים, לשחרר את הגולן ולשחרר אותם מן הסיוט הסורי והיא שהביאה אותם ליזום את ההתיישבות בגולן, כדי להבטיח שהסיוט לא יחזור. אני ממחיש את המציאות הזאת באמצעות הקראת השיר "שיר ערש לילדים במקלט", אותו כתבה באותם ימים חברת הקיבוץ תרצה ברגל. השיר הולחן בידי חבר הקיבוץ חיים ברקני (שהלחין גם את "ביתי אל מול גולן", "החיטה צומחת שוב", "את תלכי בשדה", "ילדי איננו ילד" ועוד) ויפה ירקוני הקליטה אותו.

נומי ילדה
נומי, נומי ילדה,
עוד הלילה נושק עפעפיך.
איך קרעו חלומך
ונשאוך עם צרורך
בוכיה למקלט – עד ייבשו
דמעותיך,
בוכיה עד ייבשו דמעותיך.
נומי ילדה,
נומי, נומי ילדה,
שאגת מטוסים לך שיר ערש,
כי נולדת בספר
מול תותח על ההר,
כי צמחת בין פרחים, בין פרחים
ובין הרס, כי צמחת בין פרחים ובין הרס.
נומי ילדה,
נומי, נומי ילדה,
בובתך נרדמה כבר מזמן.
תערב לך שנתך,
המקלט – הוא ביתך,
המקלט – הוא ביתך
כאן אל מול הגולן –
עוד שנתך תערב
בחדרך מול כוכב
המחייך על הרי הגולן.

שיר מצמרר. "המקלט הוא ביתך" – איזו מציאות נוראה, שבה כך צריכה אם לשיר לבתה. אך השיר אופטימי. הוא מסתיים בנבואה ש"עוד שנתך תערב, בחדרך מול כוכב, המחייך על הרי הגולן". ואכן, כך קרה, וכבר 52.5 שנים, מאז שחרור הגולן וההתיישבות בו, מחייך הכוכב על הרי הגולן אל חדרי הילדים בגליל ובעמקים.

אך למרבה הצער, גם היום ילדים ישראלים רבים חווים חוויה דומה. גם היום אימהות ישראליות נדרשות לשיר לילדיהם "הממ"ד הוא ביתך". ונאחל להם שגם כוכבם יזרח, במהרה בימינו.

****

בשבוע שעבר הלכה לעולמה בשיבה טובה מחברת השיר, המשוררת תרצה ברגל, חברת קיבוץ שער הגולן. בת 94 הייתה במותה. עד ימיה האחרונים הייתה צלולה וכתבה שירים.

יהי זכרה ברוך!

* "שישי בגולן"

עגלות

את שמה של הסופרת טל בדיחי, רובכם בוודאי טרם שמעתם. אז אל תשכחו איפה, מתי (בחירות 2019 מועד ב') ובעיקר ממי שמעתם אותו לראשונה.

אין זה מקרה שלא שמעתם. מדובר בסופרת צעירה (בת 32) שזה עתה הוציאה את ספר הביכורים שלה. אך על פי הספר הראשון, אני בטוח שהיא תגיע רחוק.

הספר, שיצא לאחרונה בהוצאת "כתר-מודן", הוא רומן בשם "עגלות". הספר עוסק בעולם העגלות – מקום העבודה של צעירים ישראלים רבים, שיוצאים לארה"ב כדי לעבוד במכירת מוצרים ישראליים ולעשות הרבה כסף ומהר.

הספר כתוב היטב, קריא, מותח ומרתק. קראתי אותו בהנאה רבה ולמדתי ממנו המון.

עולם העגלות המתואר בו, הוא עולם דקדנטי, עולם של שקר, של אובדן מעצורים ערכיים הן במרדף אחרי הכסף והן בהפקרות המינית, רחוק ת"ק פרסה מעולמי. ומה שקראתי בספר העמיק עוד יותר את סלידתי מהעולם הזה.

ודווקא כשזאת נקודת המוצא שלי בקריאת הספר, עליי לציין שבדיחי הצליחה, בכישרון רב, להציג את העולם הזה בצורה לא שיפוטית, רב ממדית, מורכבת מאוד, שמאפשרת לקורא לבחון את התופעה מזוויות שונות.

כל הדמויות, ללא יוצא מן הכלל, אינן פלקטיות. גם מי שמצטייר כמפלצת, מתגלה כבעל צדדים אחרים, אנושיים ויפים. הספר מלא הפתעות, אך בעיניי יותר משהעניין הוא בהפתעות שבעלילה, הוא בהפתעות שבהכרת הצדדים האחרים של הגיבורים. והדבר נכון לגבי כל הגיבורים, שמתגלים ברגעי שפל איומים, אך גם ברגעי התעלות מעוררי השראה. ולעתים, דווקא מה שנראה כרגעי התעלות, מתברר לאחר זמן קצר כשקר, כמצג שווא, ולהיפך.

בדיחי מיטיבה לתאר את המדרון החלקלק של ההתמכרות לכסף, לעגל הזהב, אך גם את המעצורים והבלמים שכל אחד מנסה להפעיל, לעתים בהצלחה ולעתים בחוסר הצלחה; לעתים כשהוא משקר לעצמו ומשכנע את עצמו בצידוקים לא אמתיים, אך גם הם מעידים על ניסיון להתמודד עם ההידרדרות. כמו בכל התמכרות, היכולת לעצור ולקפוץ מהעגלה קשה מאוד. ואין אף אחד בין הדמויות שאינו קרוע בין ההתמכרות לבין הניסיון להיחלץ ממנה.
גם סוגיית החברוּת מורכבת מאוד – בתוך עולם הדקדנס הזה, שיש בו המון שקר, אגואיזם, רוע, נכונות לדרוך אחד על השני במאבק הישרדות, יש לא מעט גילויים יפים של חברות. ולפעמים מה שנראה כגילוי של חברות מתגלה אח"כ כשקר. ומתוך אותו השקר – שוב מתגלית חברות. זה מבלבל, אך הבלבול הזה הוא יופיו של הספר.

המורכבות אינה רק בתיאור הדמויות, אלא גם בהצגת עולם העגלות – עם כל השקר והדקדנס שבו, יש בו גם גילויים הראויים להערכה, והספר יוצר הזדהות עם הדמויות שפועלות בחריצות להשגת מטרה שקבעו לעצמן, עם רצון להוכיח את עצמן ותוך התמודדות עם קשיים ומכשולים רבים. וכך, גם אם יש ציניות רבה בנאומי ה"ציונות" שבהם יונתן ומיקי, בעל החברה ומנהל האזור, ממריצים בהם את העובדים, ניתן לראות גם את הצדדים החיוביים בחוויה השלילית הזאת.

הספר כתוב בגוף ראשון. הגיבורה, נטע, היא בת מושב צעירה שיצאה לארה"ב לשבור שבר, כלומר לעשות כסף, הרבה ומהר, בעבודה בעגלות, בתוך עולם הפוך לעולמה הארצישראלי, המושבי, המשפחתי. כקורא, הזדהיתי עם דמותו של אחיה של נטע, רוני; הקשר שלה עם הארץ והמושב, שהיה מעין "המקהלה היוונית" בטרגדיה הזאת, שמשקף לנטע את העולם אליה היא נשאבת ומזהיר אותה. אך אם בטרגדיה יוונית הסוף האפל ידוע מראש, הספר הזה רצוף הפתעות, ובכל פעם שנדמה שהוא הולך לכיוון של פתרון מסוים, יש טוויסט בעלילה, בעיקר בסיום המפתיע.

ובאשר לסיום, אני מעריך שכל קורא ישפוט בינו לבינו האם זהו "האפי אנד". על התפנית שבסיום הספר יש לי תובנות רבות, אך כדי שלא לעשות קלקלן [=ספוילר], אשאיר אתכם במתח.

הספר מוקדש "לאחים שלי. מה היינו עושים בלעדינו". איזה יופי של הקדשה! וכיוון שאני מכיר את המשפחה, וזה המקום לגילוי הנאות, אני בהחלט מבין את ההקדשה ומזדהה אתה.

סביר להניח שאלמלא ההיכרות האישית עם משפחת בדיחי ממושב קשת שבגולן, לא הייתי קורא ספר על הנושא הזה, כי הוא לא ממש בתחומי העניין שלי. אבל זכיתי וקראתי. ואני שמח להמליץ עליו.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 31.7.19

* רשעים בלתי מורשעים – מבחינה פלילית, משפטית, "אסירי ציון" מקפריסין זכאים. לא היה אונס.

מבחינה מוסרית, ערכית, חינוכית, אנושית – הבלתי-מורשעים הם רשעים. התנהגותם הקלוקלת היא התגלמות ההתבהמות.

* מעקר את מוסד הביקורת – כאשר מתניהו אנגלמן נבחר למבקר המדינה, כתבתי שהרבה יותר מהר מכפי שהוא חושב, הוא ימצא את עצמו כ"סססמולני", לצד ססמולנים מדופלמים כאלשייך ומנדלבליט. כתבתי זאת, מתוך מתן קרדיט לאיש, שכמבקר המדינה הוא ימלא את נאמנותו ומחויבותו לציבור ולחוק, ויבקר את הרשות המבצעת, את ביצועיה, את התנהלותה, את המנהל התקין וכמובן את טוהר המידות וניקיון הכפיים של בכיריה.

תפקיד המבקר הוא תפקיד חשוב מאין כמותו בדמוקרטיה, והוא חיוני שבעתיים בימים אלה, שבהם השחיתות מקבלת רהביליטציה, מה"דמוקרטיה" החדשה המומצאת לאחרונה, על פיה המנהיג – בעצם היבחרו מבטא את "רצון העם" ולכן כל מעשה שהוא עושה, מבטא את רצון העם, ומי שמבקר אותו למעשה חותר תחת רצון העם. בעת כזו, שיניים לשומרי הסף של הממלכתיות, האינטרס הציבורי, הדמוקרטיה – הם הכרח.

מבקר המדינה הוא זרוע של הכנסת, שבאמצעותו היא אמורה לבצע את אחד מתפקידיה המרכזיים – פיקוח על הרשות המבצעת. בישראל, בשל המבנה הקואליציוני של השלטון, אף פעם הכנסת לא הייתה באמת עצמאית, אך בשנים האחרונות היא הפכה אסקופה נדרסת תחת מנהיג אחד, ראש הרשות המבצעת, ששולט בה ביד רמה, חסרת רסן. כעת הוא מנסה, בחקיקה, להכפיף אליו, למעשה, גם את הרשות השופטת (בחירת השופטים בידי הכנסת הכפופה לו למעשה, פסקת התגברות חסרת רסן שבה הרוב האוטומטי שכפוף לו יכול לבטל כל פסיקה של בית המשפט וכו').

ודווקא בעת הזאת, מסתבר שלתפקיד מבקר המדינה נבחר אדם שאינו מבין את תפקידו ואינו ראוי לתפקידו. אדם שבוחר לעקר את הביקורת, להוציא ממנה את תפקידה המרכזי – מאבק בשחיתות, ולהפוך לעוד כלי בשירות המנהיג. זה דבר נורא.

… ולמרות הכל, חרף העובדה שהמבקר אינו ראוי לקרדיט שנתתי לו, מהר מאוד הוא ימצא את עצמו כסססמולני, בדומה לאלשייך ומנדלבליט, כי לבטח תצא תחת ידו איזו ביקורת, קלושה ככל שתהיה, על השלטון.

* אבן דרך – העמדתה של איילת שקד בראש הנהגת הציונות הדתית כולה, כולל הגורמים החרד"ליים והשמרניים ביותר, היא אבן דרך במעמד האישה בישראל בכלל ובציונות הדתית בפרט. לפני עשור, לא כל שכן – עשרים שנה, אפילו בפנטזיה הסהרורית ביותר, אי אפשר היה לדמיין אישה בראש הציונות הדתית.

שמענו בשנים האחרונות ביטויים קשים וחריפים ביותר של רבנים מן הציונות הדתית נגד נשים. מהיכרותי והתבוננותי במתרחש בציונות הדתית, בכל מקרה כזה ראיתי מלחמת מאסף חסרת סיכוי נגד מהלך הפמיניזם הדתי לאומי בישראל, שהוא מהפכה של ממש. הבחירה בשקד היא הוכחה לכך.

בפשקוויל נאצה ב"הארץ", קובי ניב ריכז את כל האמירות המיזוגיניות וההלכות המפלות נשים, אך במקום להודות שהבחירה בשקד היא הוכחה לכך שהן מבטאות זרם שולי ונידח בציונות הדתית, הוא התייחס לאותן אמירות כאל התגלמות הציונות הדתית, ולכן הבחירה בשקד היא "צביעות". מאמר זה היה ביטוי לצביעות, למקובעות ולעיקרון של לא לתת לעובדות לסדוק את השנאה.

אני משבח את אבן הדרך ההיסטורית הזו, למרות שפוליטית הייתי מעדיף שהימין החדש יתמודד בנפרד, ויציג חלופה של דרך מתונה בנושאי דת ומדינה והזרמים ביהדות.

יש לקוות שהנהגת הימין המאוחד לא תיכנע ללחץ הברוטלי שנתניהו מפעיל עליהם, למכור את נשמתם לשטן הכהניסטי (כי על הכהניסטים הוא סומך שיתמכו בכל ניסיון שלו להעמיד את עצמו מעל החוק).

* שר הבגידה – ח"כ יועז הנדל קרא לנהוג ביד קשה כלפי כל מי שמרים יד על חייל או שוטר, ערבי או יהודי כאחד. מיד קפץ השר (!) סמוטריץ', ותקף אותו על הדברים ועשה אבחנה גזענית בין יהודים וערבים התוקפים את חיילי צה"ל. ולמרות מס השפתיים שלו, איזו אמירה שלא יפה לתקוף חיילים או משהו ברמה הזאת, יש בדברי השר (!) העלוב הזה, משתמט מצה"ל כשלעצמו, תמיכה ביהודים ימנים שתוקפים את חיילי צה"ל. ראוי לחזור ולשנן – מי שפוגע בחיילי צה"ל הוא אויב, בין אם הוא יהודי ובין אם ערבי. אם הוא יהודי – הוא גם בוגד. סמוטריץ', שר בממשלת ישראל (!) תומך בבגידה במולדת, תומך באויב.

ראש הממשלה לבטח יבליג על הדברים, הרי סמוטריץ' הוא מקדם חוק החנינה (כלומר החוק להצבתו של נתניהו מעל החוק).

* נמושה אינטלקטואלית – כשקראתי את ספרו של יובל נח הררי "קיצור תולדות האנושות" התפעלתי. הכתיבה יפה וזורמת, הספר מרתק, ובעיקר – שמחתי מהסדר שהוא עושה בבלגן; תמונה תמציתית אך מקיפה של ההיסטוריה האנושית. וכיוון שאיני בקיא בפרה-היסטוריה, שמחתי ללמוד על האדם בתקופה ההיא.

כששיתפתי בהתלהבותי חבר שהוא פרופסור לארכיאולוגיה פרה-היסטורית, הופתעתי מתגובתו. הוא קטל את הספר, או לפחות את החלקים הפרה-היסטוריים, טען שזה ספר של בורות וכמדומני אף כינה את המחבר – שרלטן.

ככל שהתקדמתי בקריאה לעת החדשה, לתקופות שאני בקיא בהן יותר, התחלתי להזדהות עם הביקורת. ולאורך השנים, מצאתי שהביקורת מצד היסטוריונים על הררי דומה – ביקורת חריפה על החלקים שבהם מתמחה אותו היסטוריון.

את שני ספריו האחרים של הררי לא קראתי, אך קראתי ראיונות רבים אתו ומאמרים פובליציסטיים שחיבר. וככל שקראתי יותר, כך התאכזבתי יותר. הגותו הפובליציסטית רדודה וססמאתית, עטופה בהילת אינטלקטואל-העל, שהדעה שלו היא כביכול מדע.

יותר מכל חרה לי שהוא תפס את הפוזה של דיסידנט ישראלי (אף שהעמדות שהציג הן התגלמות הקונפורמיזם של המיליֶה), המזהיר מפני סתימת פיות בישראל. והרי הוא ושכמותו הם התגלמות הפרכת הטענה הזאת. אך ככל שהיא מופרכת, היא קונה שבת בקרב האינטליגנציה במערב, המושפעת מתעשיית השקרים הזאת. כאשר טענות כזב כאלו מופצות בידי אחד הישראלים הפופולריים בעולם, מדובר במעשה נבלה.

והנה, מתברר שמתנגד המשטר האמיץ הזה, הוא נמושה אינטלקטואלית, שמאפשר לסרס את ספרו ולצנזר את אמירותיו, כדי שיוכל לקושש כמה רובלים גם מהקורא הרוסי. האומץ שלו הוא רק בהפצת שקרים על סתימת פיות בדמוקרטיה הליברלית הישראלית.

בסערה הציבורית לאחר שהתגלו הפערים בין ספרו לבין התרגום לרוסית, נשמעה ביקורת עקרונית נגד מדע פופולרי. כמי שמאמין בחשיבותו של המדע הפופולרי, צר לי על הנזק החמור שהוא גרם לסוגה זו.

* לא מקובל לשדר – רוגל אלפר פרסם פשקוויל בשוקניה נגד שידור תכנית טלוויזיה של אמנון לוי, שבה איזה מקובל חירטט איזו שטות מיסטית על "נשמה של יהודי ששונה מנשמה של גוי" או משהו כזה. כיוון שלא צפיתי בתכנית (תכניות שעוסקות במיסטיקה ומאגיה לא מעניינות אותי) איני יודע האם המקובל הנ"ל הובא כקוריוז, או כמרואיין רציני. אבל אלפר מיד רץ לתורת הגזע, לאנטישמיות וסיים בשורת המחץ: "בגרמניה, להבדיל, כבר לא מקובל לשדר גזענות בוטה כזו בערוץ מרכזי, לעת ערב".

כדאי לשים לב ל"להבדיל". הרבה שנים ישראלים ויהודים רבים שהחרימו את גרמניה, הקפידו על "להבדיל" לפני שאמרו את שמה של גרמניה. אלפר אומר "להבדיל", כדי לבדל את גרמניה מישראל, שהיא המשוקצת, המקוללת, לעומת אחרים.

יש לי חדשות לאלפר. הפרלמנט הגרמני החליט לאחרונה כמעט פה אחד, בתמיכת השמאל, הימין והמרכז, על הגדרת BDS כתנועה אנטישמית. בכל זאת, הגרמנים מבינים משהו באנטישמיות. אלפר הוא תומך נלהב ועקבי ב-BDS. יתר על כן – המתנגדים להגדרה הזו נוהגים לומר בהיתממות שזו לא אנטישמיות… "רק" אנטי ציונות… רק התנגדות למדיניות ישראל וכו'. על הפשקווילים של אלפר, שלרוב אינם עוסקים ב"מדיניות ישראל", אי אפשר לומר אמירה מקלה כזו, כי בהם מדובר באנטישמיות נטו, מזוקקת, בוטה, דוחה. אני בטוח שבגרמניה, להבדיל, כבר לא מקובל לפרסם אנטישמיות בוטה כזו בעיתון מרכזי, לעת בוקר.

* ביד הלשון

בְּנַפְשׁוֹ יָבִיא לַחְמוֹ – בשבוע שעבר הלך לעולמו הזמר בעל קול הזמיר חנוך אלבלק, חבר קיבוץ בית השיטה חבר להקת הגבעטרון. הכרתי את חנוך אלבלק לפני 38 שנים, כאשר הייתי בשל"ת מוקדם, לפני הגיוס לצבא, בבית השיטה, הקיבוץ המאמץ של אורטל. בימי גשם, שבהם לא הייתה עבודה במטע, הענף שבו עבדתי, עבדתי בזיתיה – בית החרושת "זיתי בית השיטה". אני זוכר את חנוך, עובד המפעל, רוכב על גבי הקלארק כל היום ושר בקול רם או שורק.

חנוך התגלה לציבור הרחב בביצועו המרטיט לפיוט "ונתנה תוקף", בלחנו של יאיר רוזנבלום.

בפיוט "ונתנה תוקף" מופיע הפסוק:
אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר,
וְסוֹפוֹ לֶעָפָר
בְּנַפְשׁוֹ יָבִיא לַחְמוֹ.

הפסוק, כמו כל השיר, מציג את שבריריותו וזמניותו של האדם, מול האלוהים או הנצח. ובין השאר הוא מתואר כמי שקולל ב"בזיעת אפך תאכל לחם" ולכן כל נפשו מסורה להישרדותו, ללחם.

הרצל דילג מספר שלבים בסולם של מסלו, וכתב: "כל מעשה אדם – יסודו מחלום וסופו לחלום: בנפשו יביא חלומו". עם גרסת הרצל אני מזדהה יותר.

חנוך אלבלק נפטר ביום בו נפטר אבי, יוסי הייטנר.

הפינה מוקדשת לזכרם ולעילוי נשמתם.

* "חדשות בן עזר"

הציונות הקטסטרופלית של עמוס עוז

"ולפנות בוקר, בשעה שבה לעולם לא מותר היה לילד לא להיות ישן מזמן במיטתו, אולי בשלוש, או בארבע, נכנסתי בבגדיי אל מתחת לשמיכה שלי בחושך. והנה כעבור זמן הרימה ידו של אבא את שמיכתי בחושך, לא כדי לכעוס עלי שאני שוכב לבוש בבגדי יום במיטה, אלא כדי לבוא אליי ולשכב לידי, גם הוא בבגדי היום שלו שהיו רוויים זיעת צפיפות ההמונים, ממש כמו בגדיי… אבי שכב כך לידי כמה רגעים ושתק אף כי בדרך כלל היה סולד מפני כל שתיקה וממהר לגרש אותה. אבל הפעם הוא כלל לא נגע בשתיקה שהייתה שם בינינו כי אם השתתף בה ורק ידו ליטפה קלות את ראשי. כאילו בחושך הזה נהפך אבי לאמא.

אחר כך סיפר לי בלחש, מה עשו לו ולאחיו דוד נערי רחוב באודסה ומה עשו לו נערים גויים בגימנסיה הפולנית בווילנה וגם הנערות השתתפו, ולמחרת כשהגיע אביו, סבא אלכסנדר, לבית הספר לתבוע את עלבונו, לא החזירו הבריונים את המכנסיים הקרועים אלא התנפלו לנגד עיניו הרואות גם על אביו, על סבא, והפילו אותו בכוח על המרצפות ופשטו גם מעליו את מכנסיו באמצע חצר בית הספר, והנערות צחקו וניבלו פה, שהיהודים הם כולם כך וכך והמורים, מצדם, ראו ושתקו או אולי צחקו גם הם.

ועדיין בקול של חושך ועדיין ידו תועה בשערותיי (כי לא היה רגיל ללטף) אמר לי אבי תחת שמיכתי לפנות בוקר, אור ליום שלושים בנובמבר 1947, 'ודאי גם לך עוד יציקו לא פעם בריונים ברחוב או בבית הספר. ואולי הם יציקו לך דווקא מפני שאתה עוד עלול להיות קצת דומה לי. אבל מעכשיו, מרגע שתהיה לנו מדינה, מעכשיו לעולם לא יציקו לך בריונים רק מפני שאתה יהודי ומפני שהיהודים כך וכך. זה – לא. לעולם לא. הדבר הזה נגמר כאן. נגמר לתמיד'.

ושלחתי את ידי המנומנמת לגעת בפניו, מעט למטה מן המצח שלו, הגבוה, ופתאום במקום המשקפיים פגשו אצבעותיי דמעות. אף פעם אחת בחיי, לא לפני אותו לילה ולא אחריו, אף לא במות אמי, אני לא ראיתי את אבי בוכה. ובעצם גם באותו לילה לא ראיתי: היה חושך בחדר. רק יד שמאל שלי ראתה".

הסיפור הזה, על ליל כ"ט בנובמבר, הוא בעיניי הקטע היפה והמרגש ביותר בספרו של עמוס עוז "סיפור על אהבה וחושך" – פסגת יצירתו ובעיניי אחת הפסגות של הספרות העברית לתולדותיה.

עשרות פעמים קראתי את הטקסט הזה, בהרצאות רבות שנשאתי, ותמיד שערותיי סומרות ועורי מצטמרר מהתרגשות, כאילו קראתי אותו זה עתה בפעם הראשונה.

מעבר ליופיו של התיאור המרגש, אני רואה בו מפתח להבנת השקפת עולמו הציונית של עמוס עוז.

עמוס עוז נהג לומר, שהציונות היא שם משפחה, ובמשפחה הזאת ישנם שמות פרטיים רבים. אני מסכים אתו. עמוס עוז היה ציוני בלב ובנפש, ודגל בכל ישותו במדינת לאום יהודית ריבונית בטוחה בארץ ישראל. אולם מה הייתה הציונות שלו? מה הוא השם הפרטי של הציונות העמוס עוזית?

****

את הטקסט הפותח את המאמר הזה, אני נוהג לקרוא בהרצאות ושיחות שכותרתן: הציונות – מקלט או ייעוד? אני מבחין בשיחה זו בין שתי גישות לציונות. על פי גישה אחת, הציונות היא הכרח להבטחת שלומם של היהודים, באמצעות מדינה יהודית ריבונית חזקה, כלקח מן הגולה, מן הרדיפות והפוגרומים ובעיקר מן השואה. מכאן שמדינת ישראל נועדה לספק מקלט בטוח ליהודים – זה תפקידה. הגישה הזאת היא "הציונות הקטסטרופלית", ציונות כלקח מן הקטסטרופה שחווה העם היהודי וכדי למנוע קטסטרופה עתידית. על פי הגישה האחרת, הציונות היא תנועה שייעודה הוא הגשמת חלום הדורות לגאולה לאומית של העם היהודי ולמימוש זכותו על ארץ ישראל במדינת לאום יהודית ריבונית.

אין בהכרח סתירה בין שתי הגישות, אך אלו גישות שונות. ניתן לנקוט בשתי הגישות ואפשר לשלב ביניהם במינונים אלה או אחרים. יצחק טבנקין, מנהיגה ההיסטורי של תנועת הקיבוץ המאוחד, היה ציוני קטסטרופלי מובהק, שהיה משוכנע שהעם היהודי בגולה, כולל בארה"ב, צפוי לקטסטרופה בעתיד הקרוב. הוא גם היה משוכנע שמדינת ישראל נמצאת כל העת במאבק קיומי בתוך ים עוין השואף להשמידה ולכן היא מחויבת לאקטיביזם ביטחוני מתמיד. ועם זאת, הוא היה בראש ובראשונה ציוני ייעודי, גאולי, שהאמין בזכותנו ההיסטורית על כל שעל בארץ ישראל וחובתנו לממש אותה בהתיישבות קיבוצית. גם בגין שילב בין שני סוגי הציונות.

הדברים שאמר לעמוס עוז הילד אביו, באירוע המכונן בליל כ"ט בנובמבר 1947, ביטאו מסר של ציונות קטסטרופלית. מדינת ישראל קיימת כדי שבריונים לא יתנכלו עוד ליהודים, בני דורו של עמוס והדורות הבאים, כפי שהתנכלו לו ולאביו בגולה. הוא לא דיבר על השואה, כי משפחתו עלתה לארץ לפני השואה, אך השואה נוכחת היטב בדבריו. אין בדבריו דבר וחצי דבר של חזון לאומי גאולתי, מן הסוג שעליו נהג לדבר בן גוריון או מן הסוג שעליו מדברים תלמידי הרב קוק.

אביו של עמוס עוז היה איש הימין הרוויזיוניסטי. עמוס עוז היה איש השמאל הסוציאליסטי. אביו היה נץ. הוא היה יונה. אך המסר הקטסטרופלי שהעביר לו אביו בליל כ"ט בנובמבר חלחל לדמו, ועיצב את השקפת עולמו הציונית, שבה דגל עד יומו האחרון. בציונות כייעוד, הן בנוסח הרב קוק והן בנוסח בן גוריון, הוא ראה משיחיות שקר מסוכנת.

****

הציונות הקטסטרופלית עשויה להביא את הדוגל בה לעמדה פוליטית ניצית או לעמדה פוליטית יונית. היא יכולה להביא לאקטיביזם ביטחוני ולתביעה חסרת פשרות לגבולות בני הגנה, להרתעה גרעינית וכד'.

הציונות הקטסטרופלית של עמוס עוז הייתה יונית. ציונות המבוססת רק על הקטסטרופה היא ציונות רזה, מינימליסטית, שרק צרכי ביטחון מרחיבים אותה. הציונות הרזה של עמוס עוז, התבטאה בהשקפה המצדיקה כל מה שמבטיח בעיניו את הקיום, אך שוללת כל מה שמעבר לכך.

בוויכוחיו הרבים עם הערבים ועם השמאל הרדיקלי בארץ ובעולם, הוא הגן בעוז על פעולותיה של ישראל במלחמת השחרור, ולא נבהל מסיפורי ה"נכבה". הוא דימה את היהודים והערבים בא"י בתש"ח לשני טובעים בים סוער האחוזים זה בזה, והדרך היחידה של כל צד להרים את ראשו מעל המים היא באמצעות היאחזות בכתפי חברו והטבעתו. מלחמת השחרור הייתה מלחמת הישרדות, מלחמה על עצם הקיום, על עצם היכולת לנשום אוויר, ולכן מעשיה היו הכרחיים.

אולם מרגע שיש ליהודים מדינה משלהם ומקום להניח בו את כף רגלם, עליהם להסתפק בקיים ואין כל הצדקה לכל מה שמעבר לכך. הוא ראה במלחמת ששת הימים מלחמת מגן צודקת, אך התנגד בתוקף לכל נוכחות ישראלית מעבר לקווי 4.6.67, כיוון שאינה הכרח קיומי ולכן היא "כיבוש" והיא לא מוסרית והיא משחיתה. הוא יכול היה לקבל, גם אם לא להסכים, לטיעונים ביטחוניים בעד ישיבה בשטחים, והסביר אותם כפחדים שניתן להבין אותם, אך ניתן להפיג אותם בסידורי ביטחון שונים. לעומת זאת, כל דיבור על מימוש זכותנו על הארץ וזיקתנו אליה, הוא גינה והוקיע. כך, מיד לאחר מלחמת ששת הימים וכך עד מותו.

בסרט "שיח לוחמים: הסלילים הגנוזים", נשמע עמוס עוז אומר, מיד לאחר מלחמת ששת הימים, שהוא מוכן להקריב את חייו וחיי חבריו כדי להבטיח את הקיום, אבל הכותל המערבי אינו שווה ציפורן של חייל אחד והוא היה מוכן לפוצץ את הכותל אילו היה בכך כדי להציל את חייו של חייל אחד. ואולי המשפט הזה הוא תמצית השקפתו הפוליטית.

אין זה פלא, שמי שזו גישתו, יצא נגד שירה של נעמי שמר "ירושלים של זהב", שבו הוא ראה המנון של המשיחיות שממנה הוא סלד. במיוחד הוא יצא נגד שורות כ"כיכר השוק ריקה". וכך הוא כתב: "מה זאת אומרת 'יבשו בורות המים, כיכר השוק ריקה'? זה מלא ערבים. ששון ושמחה. מה זה 'אין יורד אל ים המלח'? בעיניי ראיתי ערביות יורדות. כל הזמן".

מתמיה שדווקא סופר, המבין את חירות המשורר, התייחס לשורה הפואטית, שביטאה את הכאב על ירושלים המחולקת, ועל כך שכף רגלו של יהודי אינה יכולה לדרוך בעיר העתיקה, כאילו הייתה דו"ח דמוגרפי. נעמי שמר הביעה אמת רוחנית, לא דמוגרפית, כפי שהשורה "איכה יבשו בורות המים" לא הייתה דו"ח הידרולוגי, אלא קינה רוחנית.

נעמי שמר הגיבה על דבריו בחריפות, בסרט "אל בורות המים": "זה מעורר בי זעם נורא, הטיעון הזה. זה כאילו בן אדם מתגעגע לאהובתו והוא בא אל הפסיכיאטר שלו, עמוס עוז. ואז הפסיכיאטר אומר לו 'אל תדאג, היא לא לבד במיטה'. זאת אומרת, זה אמור להרגיע אותי… ארץ ישראל שהיא ריקה מיהודים היא בשבילי שוממת וריקה".

הקטע מן הסרט, שבו היא אמרה את הדברים, הוקרן בעצרת המונים בגני יהושע במלאת שלושים לפטירתה של נעמי שמר, ששודר בערוצי הטלוויזיה והרדיו. עוז לא התאפק, ואמר למחרת: "מי שיגיע לכיכר פיקדילי בלונדון באחת בלילה, ימצא אותה מלאה באנשים ויתכן שאין שם יהודים. האם גם על כיכר פיקדילי היתה כותבת נעמי שמר שהיא כיכר ריקה?".

הייתה זו אמירה דמגוגית מכמה טעמים. ראשית, כיכר "פיקדילי" אינה חסומה בפני יהודים. שנית, היא לא בארץ ישראל, ונעמי שמר דיברה על א"י כשהיא ריקה מיהודים. עוז ניסה לצייר מצג שווא, כאילו המחלוקת היא על גזענות; כאילו ההבדל בין כיכר השוק בירושלים (אגב, אין כיכר כזאת) לכיכר פיקדילי, הוא שבירושלים הגויים הם ערבים. אך הוא ידע שאין זו אמת. המחלוקת בינו לבין נעמי שמר הוא רוחני; מחלוקת בין ציונות קטסטרופלית רזה, לבין ציונות ייעודית, גאולתית עשירה.

את יחסו של עוז לירושלים, העיר שבה גדל, הוא ביטא בספרו "כל התקוות – מחשבות על זהות ישראלית": "ירושלים די מפחידה אותי. זאת אבן שואבת לכל כוחות הטירוף של היהודים, והמוסלמים, והנוצרים… ירושלים היא מקום מסוכן מאוד, כי היא שואבת אליה את כל הדחפים הכי קיצוניים בטבע האדם. היא עיר של הקצנה. באמת עיר של הקצנה. עיר טוטלית. בשום פנים ואופן לא הייתי יכול לחיות בה… הרעלת ההיסטוריה בירושלים הולכת ונעשית יותר חריפה ויותר ברורה. העיר סובלת ממינון יתר של היסטוריה… ירושלים כעת היא לא מקום לבני אדם".

כל מה שמעבר לעצם הקיום הלאומי וההגנה מפני קטסטרופה ובעיקר כל מה שנוגע לזכויות היסטוריות, הוא בעיניו הרעלה.

עוז התנגד גם להתיישבות בגולן ולכל ההתיישבות מעבר לקו הירוק. במסגרת מחקר שאני עורך, עברתי על כל הפרוטוקולים של מוסדות תנועת איחוד הקבוצות והקיבוצים, שאליה השתייכה קבוצתו חולדה, ועל כל ביטאוניה, בשנתיים שלאחר מלחמת ששת הימים. לא מצאתי כל מחלוקת, כל ויכוח על ההתיישבות בגולן. החריג היחיד היה עמוס עוז הצעיר, שבמאמר ל"איגרת" – ביטאון התנועה, מחה בעיקר על כך שאין כל דיון רעיוני סביב השאלה, אלא פועלים בשיטת "נעשה ונשמע", והוסיף שהוא יודע שהוא יהיה בעמדת מיעוט, אך הוא מצפה שלפחות יתקיים דיון. הוא התנגד להתיישבות בגולן, התנגד לחוק הגולן ותמך בנסיגה מהגולן.

אולם ככל שנתקל בהתנגדות לקיומה של ישראל או בהטלת ספק בצדקת הציונות, הוא לחם כארי על הגנת הציונות, והיה מטובי המסבירים של ישראל והציונות. בספרו "למרגלות הר געש" תיאר את הרצאותיו באוניברסיטאות בגרמניה מול סטודנטים רדיקליים אנטי ציוניים וכיצד הדף בעוז את ביקורתם.

****

עמוס עוז היה אחד הסופרים האהובים עליי. אני אוהב מאוד את מרבית ספריו. אני מתנגד בחריפות לעמדותיו הפוליטיות. הציונות שלי שונה מאוד מהציונות שלו.

אך כפי שהוא אמר, הציונות היא שם משפחה. משפחת הציונות על כל גווניה וכל שמותיה הפרטיים יכולה להתגאות באחד מטובי בניה, שיצירתו הספרותית היא תרומה אדירה לתחיה הלאומית של העם היהודי בארץ ישראל, והיא תישאר לדורות רבים.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 30.12.18

* הפנתיאון – אילו עמוס עוז כתב רק את "סיפור על אהבה וחושך", די היה בכך כדי להציבו בפנתיאון של גדולי הספרות העברית. יהי זכרו ברוך!

* יומן קריאה בספריו של עוז – ספרו הראשון של עמוס עוז שקראתי, היה "ארצות התן". הייתי נער בכיתה ח' או ט', ומצאתי את הספר אצל אחותי הגדולה. האמת היא שלא התלהבתי, אולי הייתי צעיר מדי, ולכן לא חזרתי לעוז ב-3-4 השנים הבאות.

נכבשתי לכתיבתו של עמוס עוז, בספרו הנפלא "מנוחה נכונה". לאחר קריאת הספר, שבתי לספריו הקודמים, ומאז קראתי את מרבית ספריו. עוז היה אחד הסופרים האהובים עליי.

דווקא את "מיכאל שלי", הנחשב לאחד מספריו הטובים ביותר, פחות אהבתי. בעיניי, פסגת יצירתו ואחת מפסגות הספרות העברית לדורותיה, היא יצירת המופת "סיפור על אהבה וחושך". זה אחד הספרים הטובים שקראתי. בהרצאות ושיעורים רבים מאוד קראתי, ובכל פעם התרגשתי מחדש, את סיפורו על ליל כ"ט בנובמבר, מתוך "סיפור על אהבה וחושך". בהופיעי בפני קהל צעיר, התאכזבתי בכל פעם מחדש, כששאלתי את מאזיניי מי קרא את הספר. אני מקווה שיש מי שנענו להמלצתי החמה וקראו אותו בעקבות ההרצאה.

עוד מספריו שאהבתי במיוחד – "מקום אחר", "לדעת אישה", "תמונות מחיי הכפר" ו"הבשורה על פי יהודה" המקסים.

השקפותיו הפוליטיות היוניות מאוד של עמוס עוז רחוקות מאוד משלי. מעבר למחלוקת העמוקה בסוגיה הפלשתינאית, הוא גם שלל מראשיתה את ההתיישבות בגולן, התנגד לחוק הגולן ותמך בנסיגה מהגולן. אולם גישתו נבעה מתוך פטריוטיות וציונות, בדרכו. לכן, הוא היה מוקד לשנאה עזה מצד השמאל הרדיקלי, האנטי ציוני. עמוס עוז נהג לומר שהציונות היא שם משפחה ויש בה שמות פרטיים רבים, ואני מסכים מאוד עם דבריו. הציונות שלו שונה משלי – היא ציונות קטסטרופלית, ציונות כמקלט, כלומר הצידוק שלה הוא הקטסטרופה המאיימת על העם היהודי ללא מדינה יהודית, ומכאן שהיא ציונות רזה מאוד, שמסתפקת במינימום ההכרחי, לדעתו, לקיום המדינה. הציונות שלי נובעת בראש ובראשונה ומעל הכל מאמונה בזכותנו על ארץ ישראל, ומייעוד לאומי של הגשמת זכות זו. על הציונות של עוז, אכתוב מאמר נפרד בימים הקרובים.

למרות המחלוקת הפוליטית, קראתי בשקיקה את מסותיו ומאמריו הפוליטיים וההגותיים ואהבתי להאזין לו בכלי התקשורת, כיוון שהעברית שלו מהפנטת, הרהיטות שלו, כושר הניסוח הגאוני שלו והשפה הקולחת והמדויקת שבפיו, חוללו אצלי קשב רב לעמדותיו, הגם שלא שכנעו אותי. קראתי את ספריו הפובליציסטיים וההגותיים; כמו ספר המסע החברתי-פוליטי המעולה "פה ושם בארץ ישראל, 1982", "באור התכלת העזה", "ממורדות הלבנון", "כל התקוות – מחשבות על זהות ישראלית" ו"למרגלות הר געש" – ספר שבו תיאר את יחסו לגרמניה, שבה הוא סופר נערץ ועתיר פרסים ואת הרצאותיו שם, בפני סטודנטים, ובהם אנטי ישראלים רדיקליים. מי שמפקפק בפטריוטיות שלו מוזמן לקרוא את הספר הזה, ולהבין עד כמה הוא עמד בחזית ההסברה הישראלית והציונית. עם זאת, גם ספר זה מעיד על הציונות הקטסטרופלית שהוא ייצג, אולי יותר מספרים אחרים. מבין ספרי ההגות שלו, אהבתי במיוחד את "יהודים ומילים" שכתב עם בתו פניה עוז זלצברגר (גילוי נאות: בספר זה הם ציטטו מתוך מאמר שכתבתי על שלונסקי). דווקא מספרו ההגותי האחרון, "שלום לקנאים", התאכזבתי. הוא ניגש לציבור הישראלי, בספר זה, עם הצעה לשיח אמתי, פתוח ומכבד, אלטרנטיבה לקנאות ולהקצנה, ובכך יצר בי ציפיה שנכזבה, כאשר התברר שהוא הציע שיח חד צדדי; הוא ביקש להקשיב לו, אך לא גילה נכונות לקשב אמתי לעמדות שונות משלו.

עם מותו של עמוס עוז, איבדה הספרות העברית את אחד מגדולי יוצריה.

* דמות מופת – צביקה לוי, חתן פרס ישראל, אבי החיילים הבודדים, דמות מופת, הלך בשבת לעולמו. יהיה זכרו ברוך!

במאמר על החיילים הבודדים, לאחר מבצע "צוק איתן", הצעתי לראשונה להעניק לצביקה לוי את פרס ישראל על מפעל חיים.

צביקה לוי היה אדם שכל כולו נתינה. ציוני, פטריוט, קיבוצניק, מסור עד כלות לעם ישראל, לחברה הישראלית, לצה"ל, לחיילים הבודדים.

הכרתי את צביקה לפני 15 שנים. בשנת ה-25 לאורטל, ריכזתי צוות תרומה לחברה הישראלית; צוות שנועד לקדם מיזם של אורטל למען החברה הסובבת. תחילה רצינו לאמץ את קהילת צד"ל בקריית שמונה, אך הדבר לא יצא לפועל. לבסוף החלטנו על אימוץ חיילים בודדים. ואכן, אימצנו מספר חיילים בודדים, וכעבור שנים אחדות גם גרעין צב"ר של חיילים מחו"ל. הכרתי את צביקה כבלתי נלאה, מוכוון משימה ונחוש; כל כולו המשימה שהעמיס על כתפיו. ועוד התרשמתי מהקשר האישי שלו עם כל חייל וחייל, חרף העובדה שהוא טיפל באלפי חיילים.

צביקה היה איש חם ואוהב, אדם מלא אהבת חיים, שמחת חיים, הומור. איש של אנשים, אוהב אנשים. הוא היה המסמר של כל אירוע ומסיבה. הוא היה הרוח החיה, במשך שנים רבות, של פרלמנט העמק, בקיבוץ יפתח. משפחתנו זוכרת היטב, את הערב היפה והמרגש שהוא ארגן והנחה בפרלמנט לזכר חמי, אריק שליין ז"ל, במלאת שנה למותו.

איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא?

* איזה אספסוף – האם מחללי קבר אביו של מנדלבליט שייכים לאספסוף המוסת של אלדד יניב או לאספסוף המוסת של נתניהו?

* הבריון השרלטן – הבריון השרלטן אלדד יניב הקים מפלגה חדשה. מה שטוב בכך, הוא הידיעה שהוא לא יכתים את מפלגת העבודה. אני מאמין שלמרות כל תעלוליו, שהצליחו להשאיר אותו בכותרות לאורך השנים האחרונות, גם הפעם הוא יראה את הכנסת מבחוץ.

* הימין החדש – אני רחוק ממפלגת "הימין החדש" בדעותיי. איני שמח על מפלגות שיגררו את המערכת אל הקצוות, מימין ומשמאל. החברה הישראלית נדרשת לחלופה מרכזית, ציונית, דמוקרטית וממלכתית, אלטרנטיבה של אחדות לאומית וסולידריות חברתית, כנגד ההקצנה מימין ומשמאל.

ועם זאת, אני מברך על עצם הרעיון של מפלגה משותפת לחילונים ודתיים.

* החוצה! – לא התייאשתי לגמרי מהליכודניקים. אני בטוח שבפריימריז הם יעיפו לכל הרוחות את אורן חזן, והוא ייצא סוף סוף מחיינו.

* ביד הלשון

אָפִיל – בפרשת השבוע, פרשת "וארא", כתוב: "וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ, כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה" (שמות ט, לב). מה פירוש אפילות?

פרי אפיל הוא פרי שמאחר להבשיל. היפוכו – פרי בַּכִּיר.

המילה המקראית הזאת אינה נפוצה בשפת היומיום, אך היא חיה ובועטת בשפה המקצועית החקלאית.

זן התפוח המשובח פינק ליידי, לדוגמה, הוא זן אפיל, המבשיל בחודש נובמבר המאוחר.

* "חדשות בן עזר"

דמותו של יהושע בן נון באתוס הציוני, בתרבות העברית ובשיח הפוליטי בישראל

ימים אחדים לאחר מלחמת ששת הימים, פרץ יהושע בן נון לשידור בכל מכשיר רדיו וטרנזיסטור, בקולו של אריק לביא. היה זה השיר "יהושע", אותו כתב אורי סלע. סלע, בן קיבוץ דגניה ב', חילוני, לא איש ארץ ישראל השלמה ולא איש "ימין", אוטודידקט, איש אשכולות, יודע תנ"ך ואוהב תנ"ך. האירוע ההיסטורי – הניצחון הגדול של צה"ל, אחרי 19 שנים בהן חייתה ישראל עם הגב לים, כשטבעת חנק סוגרת עליה מכל עבר, תוך איום גלוי להטביעה בים, והחזרה לחבלי מולדת שהיו בידי האויב, הסעיר את נפשו של אורי סלע. השיר כמו פרץ מתוכו.

השיר מתבסס על פסוקי פרק א' ביהושע וסיפורי כיבוש הארץ בספר יהושע. יוחנן זראי הלחין את השיר.

ויהי אחרי מות משה במדבר
ויקרא אלהים ליהושע ויאמר
קום עבור עם העם את הירדן
אל הארץ אשר אנכי נותן
כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם
כאשר דברתי נתתיו לכם

חזק ואמץ ואל תחת
כי לך הארץ הזאת האחת

ויריחו סוגרת מפני בני ישראל
וישאו הכהנים את קרן היובל
והעם לסוב את החומה יוצאים
ובני ראובן וגד חלוצים
ויריע השופר תרועה גדולה
וחומת יריחו תחתיה נפלה

חזק ואמץ ואל תחת
כי לך הארץ הזאת האחת

ויקבצו מלכי האמורי ועמם
עם רב כחול אשר על שפת הים
ויבוא עליהם יהושע פתאום
ויאמר בגבעון לשמש דום
וירח עמד בעמק אילון
וינוסו מלכי לכיש ועגלון

חזק ואמץ ואל תחת
כי לך הארץ הזאת האחת

ויך יהושע את מלך דור
ואת מלך מקדה ואת מלך חצור
ואת מלך עדולם ואת מלך חברון
ואת מלך אכשף ואת מלך שומרון
ואת מלך חורמה ואת מלך ערד
כל המלכים שלושים ואחד

חזק ואמץ ואל תחת
כי לך הארץ הזאת האחת.

היום, שירים כאלה אינם נשמעים ברדיו ובטלוויזיה. לְנָצֵחַ זה לא פוליטיקלי קורקט. תנו לצה"ל להפסיד. "כי לך הארץ הזאת"? הס מלהזכיר. אך לפני 51 שנים, זה היה המיינסטרים הציוני.

יהושע היה סמל ומופת בכל תולדות הציונות. הוא היה סמל למצביא, למנהיג, לגיבור, למשחרר הארץ ומיישבה. התנועה הציונית, ראתה בו מודל לחזרה להיסטוריה, לחזרה למולדת, לחזרה להיות עם עצמאי, עם ריבוני. הציונות ראתה בו סמל לתיקון תחלואי הגולה הדוויה.

הפסוק המשנאי "משה מוציא, יהושע מכניס", שימש מוטו לשירה (פואמה) "מתי מדבר האחרונים", אחת מיצירות המופת הגדולות של ביאליק, שיותר מכל יצירה אחרת הפכה אותו ראוי להגדרה "המשורר הלאומי".

קוּמוּ, תֹּעֵי מִדְבָּר, צְאוּ מִתּוֹךְ הַשְּׁמָמָה;
עוֹד הַדֶּרֶךְ רָב, עוֹד רַבָּה הַמִּלְחָמָה.

רַב-לָכֶם לָנוּעַ, לָנוּד בָּעֲרָבָה –
וְלִפְנֵיכֶם פְּרוּשָׂה דֶּרֶך גְּדוֹלָה, רְחָבָה.

רַק אַרְבָּעִים שָׁנָה נֵתַע בֵּין הֶהָרִים –
וּבַחוֹל טָמַנּוּ שִׁשִּׁים רִבּוֹא פְּגָרִים.

אַל-נָא יַעַצְרוּנוּ פִּגְרֵי הַנֶּחֱשָׁלִים,
שֶׁבְּעַבְדוּתָם מֵתוּ – נִפְסַח עַל-הַחֲלָלִים!

יִרְקְבוּ בִקְלוֹנָם סְרוּחִים עַל-צְרֹרוֹתָם,
שֶׁבִּכְתֵפָם נָשְׂאוּ מִמִּצְרַיִם אוֹתָם.

יִמְתַּק לָמוֹ חֲלוֹמָם, חֲלוֹם רֹב בְּצָלִים, שׁוּמִים,
דְּוָדִים מְלֵאֵי בָשָׂר רַבִּים וַעֲצוּמִים.

עוֹד הַיּוֹם אוֹ מָחָר יַחֲלֹק רוּחַ קָדִים
עִם הָעַיִט גּוּפַת אַחֲרוֹן הָעֲבָדִים.

וְהַשֶּׁמֶשׁ תִּשְׂמַח אֱלֵי-גִיל לִשְׁלֹחַ
בָּרִאשׁוֹנָה אוֹר עַל-פְּנֵי דוֹר כַּבִּיר כֹּחַ.

וּבִתְרוּעָה יַצְהִיל גַּם-הַדּוֹר רִאשׁוֹנָה
פָּנָיו לִקְרַאת שֶׁמֶשׁ וַהֲדַר גְּאוֹנָהּ.

קוּמוּ אֵפוֹא, נָדִים! עִזְבוּ אֶת-הַשְּׁמָמָה!
אַךְ אַל-יַעַל קוֹלְכֶם, דִּרְכוּ עֹז בִּדְמָמָה!

פֶּן-צַעַדְכֶם יַרְגִּיז מִדְבָּר וְנִרְדָּמָיו –
אִישׁ וְאִישׁ בִּלְבָבוֹ יִשְׁמַע הֵד פְּעָמָיו!

אִישׁ בִּלְבָבוֹ יִשְׁמַע קוֹל אֱלֹהַּ דֹּבֵר:
לֵךְ! הַיּוֹם אֶל-אֶרֶץ חֲדָשָׁה אַתָּה עֹבֵר!

לֹא! לֹא לֶחֶם קְלֹקֵל, שְׂלָו וּדְגַן שָׁמָיִם –
לֶחֶם עֶצֶב תֹּאכַל, פְּרִי עֲמַל יָדָיִם!

לֹא! לֹא אֹהֶל תֹּהוּ וַעֲלִיּוֹת שְׁחָקִים –
בַּיִת אַחֵר תִּבְנֶה, אֹהֶל אַחֵר תָּקִים!

כִּי מִלְּבַד הַמִּדְבָּר תַּחַת הַשָּׁמָיִם,
עוֹד לֶאֱלֹהַ עוֹלָם גָּדוֹל רְחַב יָדָיִם.

וּמִלְּבַד יְלֵל הַיְשִׁימוֹן, דְּמִי הַצִּיָּה –
תִּרְגַּשׁ תַּחַת שִׁמְשׁוֹ אֶרֶץ יְפֵה-פִיָּה".

וְעַל-פִּסְגַּת נְבוֹ מוּל הַשֶּׁמֶשׁ הַבָּא,
נוֹרָא הוֹד כִּפְנֵי מַלְאַךְ הַקְּרָב,
יַעֲמֹד יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן יִתֵּן קוֹל
עַל-רֹאשׁ צְבָאוֹ הֶעָצוּם וָרָב.

קוֹלוֹ יֵצֵא כַּחֵץ, מָלֵא עָצְמָה, עֱזוּז,
דְּבָרוֹ יִבְעַר כַּלַּפִּיד, כָּאֵשׁ;
גַּם-הַמִּדְבָּר הַנּוֹרָא, הַמִּדְבָּר הָרֵיק,
עוֹנֶה אַחֲרָיו: "יִשְׂרָאֵל! קוּם רֵשׁ!"

וּמִלְּמַטָּה כַּכְּפִיר, עַם עֲלוּמִים וּדְרוֹר,
מַחֲנֶה כָבֵד כְּחוֹל שְׂפַת הַיָּם,
הַקְשֵׁב יַקְשִׁיב בְּדִמְמַת קֹדֶשׁ לַקּוֹל
הַמִּתְפּוֹצֵץ עַל-רָאשֵׁי הָעָם.

וּכְבָר תָּקְעוּ בַחֲצֹצְרוֹת לַמַּסָּע, וּכְבָר
רַד מִפִּסְגַּת נְבוֹ גַּם-הַשָּׂר –
וּמַדּוּעַ לֹא-יִסַּע יִשְׂרָאֵל? עַל-מָה
נִצָּב דּוּמָם כְּפוּף-רֹאשׁ מוֹל הָהָר?

אֶת-מָה יֵצַר עֲזֹב לוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה?
מַה-מְּשׁוֹטְטוֹת עֵינָיו בַּגָּיְא?
לָמָּה דוּמָם תִּבְכֶּינָה, תִּטֹּפְנָה? אֶת-מִי
תְּבַקֵּשְׁנָה עַל רֹאשׁ הַר-נְבוֹ?

הֵן מְבַקְשׁוֹת אֶת-מֹשֶה, אֶת-מֹשֶה הַמֵּת!
וּכְאִישׁ אֶחָד כֹּל פִּנּוֹת הָעָם
כָּרְעוּ פִתְאֹם מוּל רוּחַ אִישׁ הָאֱלֹהִים,
אֶל-מוּל רֹעָם הַנֶּאֱמָן, הָרָם.

ביאליק מדמה את היהודים שאינם נענים לגודל השעה וממשיכים לבחור בגולה, במקום לעלות למולדת ולקיים חיים לאומיים עצמאיים וריבוניים, לעם העבדים שהתגעגע אל סיר הבשר אשר במצרים ולא היה כשיר לגודל השעה של כיבוש הארץ. ביאליק מייחל ליהושע, למצביא גדול שהעם ילך אחריו ויכונן קוממיות יהודית בארץ ישראל, חיי עמל ועבודה, לא עוד לחם חסד.
השירה הזאת הייתה לב סדר פסח הקיבוצי, חלקה הראשון – בלחנו של יהודה שרת. חברי הקיבוץ הזדהו עם המסר הציוני הזה, עם הציפיה ליהושע בן נון של דורנו, שינהיג את הגשמת החזון הציוני למציאות ארצית.

מסר דומה, המבדיל בין רוח הגלות לרוח הקוממיות, ביטא גאון השירה העברית נתן אלתרמן. בדרכו היצירתית והמקורית, הוא צמצם את השירה הגדולה של "מתי מדבר אחרונים", לסיפורם של אב ובנו. האב הוא דמות זניחה, המוכרת בעיקר כמחצית שם משפחתו של יהושע… האיש הוא נון. "נון" הוא שמו של השיר, שאלתרמן פרסם ב"דבר" ערב פסח תש"ט, חג החירות הראשון במדינה יהודית חופשית בארץ ישראל, שבועיים לפני יום העצמאות הראשון.

בְּבִקְתָּה מִתְמוֹטֶטֶת מִיּשֶׁן
עִם אֶחָיו בְּחַסְדֵי אֵל חַנּוּן,
הִתְגּוֹרֵר לוֹ אֵי-אָז אִישׁ בְּגשֶׁן,
אִישׁ-עִבְרִי פָּלְמוֹנִי וּשְׁמוֹ נוּן.

בְּעֻמְקֵי סֵפֶר-שְׁמוֹת – שָׁם שָׁקַע הוּא
בֵּין מִכְרוֹת רַעַמְסֵס אוֹ פִתֹם.
וּלְמוֹפְתִים נוֹרָאִים לֹא חִכָּה הוּא
כִּי אָמַר הוּא: מוֹפְתִים? מַה פִּתְאֹם?

תַּחַת שֵׁבֶט נוֹגֵשׂ הַקּוֹרֵעַ
מֵעָלָיו אֶת עוֹרוֹ הַצָּהֹב,
דֹּם הִלֵּך, הוּא, אָדִיש וְיָגֵעַ,
וְלִבּוֹ לֹא נִשְׁבַּר מִמַּכְאוֹב.

וּבְאוֹתָהּ הֲלִיכַת עֲצַלְתַּיִם
הוּא נִגַּשׁ וְאָסַף אֶת כֵּלָיו
בְּיוֹם צֵאת יִשְרָאֵל מִמִּצְרָיִם…
כָּאָמוּר שָׁם בַּסֶּפֶר הָעָב.

וְהִדְלִיקוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ
אֶת מוֹפְתֵי לֵדָתוֹ שֶׁל הָעָם,
וְרָתְחוּ הַתְּהוֹמוֹת וְסָעָרוּ
– – וּלִשְׁנַיִם נִקְרַע הַיָּם

אֲבָל גַּם אֶת הַיָּם הַקָּרוּעַ,
וְהַמָּוֶת מִשְּׁנֵי עֲבָרָיו,
הוּא עָבַר, עִם סַלּוֹ הָקָּלוּעַ,
כְּדָבָר הַמוּבָן מֵאֵלָיו.

וְהַקְּרָב לֹא נָתַן בּוֹ צְמַרְמֹרֶת
– וְלִבּוֹ עוֹד עִקֵּש וּמַחֲשֶה
כָּךְ הִגִּיעָה אִתּוֹ הַמָּסוֹרֶת
אֶל פְּסוּקֵי "אָז יָשִׁיר משֶׁה…"

אֲבַל אָז, עֵת גֻּלְגַּל כְּמוֹ רַעַם
,– שִׁיר-הֶחָג בְּאַדִּיר עַל הַחוֹף
אָז (גַּם נוּן לֹא יָדַע עוֹד מַה-טַּעַם)…
בּוֹ הָשְׁבַּר לְבָבוֹ כִּי בָא סוֹף…
הוּא זָכַר אֶת הַטִּיט וְהַחֹמֶר,
וְזָכַר אֶת הַשּׁוֹט בְּאָדֹם,
וּפְצָעָיו שֶׁהֶחֱרִישוּ בְלִי אֹמֶר,
צְעָקָה נָשְׂאוּ יַחַד פִּתְאֹם.

הוּא זָכַר הַמּוֹפְתִים שֶׁבָּאָרֶץ,
הוּא זָכַר אֶת הַחֹשֶׁך-וָדָם,
הוּא זָכַר הַתְּהוֹמוֹת שֶׁסָּעָרוּ,
הוּא הֵבִין
– – כִּי נִקְרַע לוֹ הַיָּם

בְּיָדוֹ הַשְּׂעִירָה כְּמוֹ יַעַר
אֶת רֹאשׁ בְּנוֹ הוּא הֶחֱלִיק בְּעֶדְנָה.
וִיהוֹשֻׁעַ (בִּן-נוּן) עוֹדוֹ נַעַר,
עוֹדוֹ נַעַר קָטָן בַּגַּדְנָ"ע…

בְּעֻמְקֵי סֵפֶר-שְׁמוֹת הִתְיַפֵּחַ
– אִישׁ זַקֵן מִפְּשׁוּטֵי יִשְׂרָאֵל
וְהֵאִיר אָז אוֹתוֹ הַיָּרֵחַ,
הַדּוֹלֵק מֵעָלֵינוּ הַלֵּיל.

הזמן הפואטי של "נון" הוא ארבעים שנה טרם הזמן הפואטי של "מתי מדבר אחרונים" – לאחר חציית ים סוף עם שירת הים. נון, איש הגולה, "אדיש ויגע", מבין לפתע את גודל הטלטלה. הוא מבין שהמשימה הגדולה של כיבוש הארץ, גדולה על הדור שלו. הוא מביט בבנו, שהיה עוד נער בגדנ"ע, והבין שהוא נושא בצקלונו את שרביט המצביא, ומלטף את ראשו בעדנה.

דור כובשי כנען בסערה

משה של דורנו הוא הרצל. יהושע של דורנו הוא דוד בן גוריון – המצביא הגדול של הקוממיות, של הניצחון ההרואי על כל צבאות ערב שפלשו למדינת ישראל בת יומה על מנת להטביעה בדם.

ברבים מנאומיו ומאמריו, השווה בן גוריון את דור תש"ח לדור כובשי כנען בסערה. הוא הרבה לעסוק בספר יהושע, בו הוא ראה מופת של עם עבדים ההופך לאומה עצמאית הכובשת את ארצה ומיישבת אותה. סיפורי התנ"ך היו ההשראה של בן גוריון בהנהגת האומה והמדינה. בימים הקשים של מלחמת השחרור, עת כפל תפקידיו כראש הממשלה ושר הביטחון הטיל עליו אחריות להקמת מדינה ולניצחון במלחמה, התפנה בן גוריון לקריאה יומיומית בתנ"ך, לקבלת ההשראה לעשייתו.

בנאומיו במלחמה, הרבה ב"ג להשוות בין קרבות צה"ל לקרבות יהושע בן נון.

"כאילו בימינו נכתבו הדברים" אמר בן גוריון: "'וַיְהִי כִשְׁמֹעַ כָּל הַמְּלָכִים אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, בָּהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבְכֹל חוֹף הַיָּם הַגָּדוֹל אֶל מוּל הַלְּבָנוֹן הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי, הַכְּנַעֲנִי, הַפְּרִזִּי, הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי. וַיִּתְקַבְּצוּ יַחְדָּו לְהִלָּחֵם עִם יְהוֹשֻׁעַ וְעִם יִשְׂרָאֵל פֶּה אֶחָד' … מאז ועד מלחמת העצמאות נשתנו רק שמות המלכים". מבחינה אחת, נהג ב"ג להדגיש, מלחמת העצמאות שונה מן המלחמות בתנ"ך: "אז נלחמו בני ישראל רק ביושבי הארץ, בשֵייכים של ערים וכפרים שהוכתרו בשם הגדול והנורא 'מלך', ואילו במלחמת העצמאות הותקפנו גם על-יד ערביי הארץ וגם על-ידי מדינות ערב… בתקופת המקרא נלחמנו לא פעם עם מצרים, עם אשור, עם בבל, עם ארם, אבל: אף פעם לא נלחמנו עם כולן יחד … עם כל השכנות האלה בשדה-המערכה בבת-אחת … לא היה אף פעם בהיסטוריה של ארץ-ישראל שצבאות כל הארצות האלה יפלשו בבת-אחת לתוך הארץ … זוהי הפעם הראשונה בתולדותינו שכל העמים האלה חברו להילחם בנו – והצבא הצעיר שלנו הועמד בפני כל עמי המזרח התיכון וצבאותיהם. בכל ההיסטוריה שלנו במשך 3,500 שנה לא קרה כדבר הזה".

ב"ג ראה בצבאו של יהושע מופת לצביונו של צה"ל כצבא העם, להבדיל מצבא שכירים מקצועי. גם בנח"ל, בבת עינו, החיל המשלב מגל וחרב, לוחמה והתיישבות, ראה ב"ג התגלמות צבאו המתנחל של יהושע.

בטקס ההשבעה של צה"ל הכריז בן-גוריון: "בשבועה שנשבעתם עכשיו נצטרפתם לשלשלת המצביאים העברים מימי יהושע בן-נון, השופטים והלוחמים והמשחררים, מלכי יהודה וישראל, נחמיה בן-חכליה, החשמונאים, גיבורי מלחמת הרומאים בימי בית שני ולאחריו. השלשלת שנותקה בימי שמעון בר-כוכבא ועקיבא בן-יוסף – חושלה בימינו מחדש, וצבא ישראל בארצו דרוך שוב לקרב, להילחם על חירות האומה והמולדת, על קיבוץ גלויות, על בניין נשמות ארצנו, על משטר של שוויון, צדק ושלום לאור חזונם של נביאי ישראל".

נגד יהושע

מחשב מסלול מחדש. בכיכר – עשה סיבוב פרסה. אחורה פנה, קדימה צעד.

עם מינויה לתפקיד שרת החינוך, בקיץ 1992, יצאה שולמית אלוני נגד לימוד ספר יהושע, ספר הכיבוש והשמדת העם, וקראה להתמקד בנביאים אחרונים, ישעיהו וירמיהו, נביאי המוסר והצדק.

מי שהתייצב בהתלהבות לצדה היה הסופר ס. יזהר. באוקטובר 92' הוא הרצה בכנס התנועה ליהדות הומניסטית בירושלים, ונשא נאום חוצב להבות נגד לימוד ספר יהושע. בחנוכה, חג הגבורה, פורסם הנאום במלואו כמסה ב"ידיעות אחרונות", תחת הכותרת החדה והחותכת: "נגד יהושע".

את נאומו סיים יזהר במילים: "את יהושע הזה קשה לקבל וחובת אדם לאנושיותו לצאת ולדבר נגדו, אלא אם כן אין זה אלא ספר אזהרה לאמור: ראו הוזהרתם, מה קורה כשעם הולך לכבוש ארצו של עם, ולו גם מן הנימוקים הטובים ביותר. די לקרוא ביהושע ולהיבהל. נכון, לא כולם נבהלים, כידוע, אבל מכל מקום, אולי קצת היהודים האלה שיושבים כאן, הם נגד יהושע".

מה הבעיה בספר יהושע? מדוע שולמית אלוני ויוסי שריד, ס. יזהר וקדם להם פרופ' עקיבא ארנסט סימון, כל כך מתנגדים לספר יהושע.

התשובה, לכאורה, היא מעשי האכזריות הקשים בספר והשמדת עמי כנען. ואכן, צבאו של יהושע לא נלחם על פי אמנת ז'נבה, לא על פי כללי מוסר הלחימה וטוהר הנשק של צה"ל, גם לא על פי הקוד האתי של צה"ל. אין להכחיש זאת ואין כל סיבה להתפאר בכך. אך הביקורת הזאת אנכרוניסטית – בתקופת ימי קדם לא הייתה אמנת ז'נבה, לא היו חוקי המלחמה של דורנו ולא היה מוסר המלחמה של צה"ל.

בן גוריון, מייסד צה"ל ומעצב דרכו, עיצב את צה"ל על אדני מוסר הלחימה. בן גוריון הורה לחלק לכל חייל צה"ל את שירו של אלתרמן "גם זאת", שבו גינה בחריפות רבה פשע מלחמה שנעשה במלחמת העצמאות, ויצא בתוקף נגד כל ניסיון לטייח את הפשע.

כאשר בן גוריון ראה בצה"ל את ממשיך דרכו של יהושע – הוא לא כיוון כלל למוסר הלחימה של יהושע, אלא להיותו הצבא שכבש את הארץ והפך עם גולים ועבדים לעם ריבוני ומתיישב במולדתו. צבא יהושע נלחם על פי נורמות תקופתו. מלחמתו של צה"ל היא על פי מוסר הלחימה וטוהר הנשק המתאימים לימינו.

כאשר שולמית אלוני וס. יזהר יצאו נגד ספר יהושע, מה שהפריע להם לא היה ספר יהושע, אלא אימוץ ספר יהושע כמופת של הציונות. לא נגד יהושע הם יצאו, אלא נגד בן גוריון.

הבעיה שלהם היא בכיבוש הארץ. הם עייפו מן המחיר של קיום עם עצמאי בארצו. הם עייפו מן הצדדים הפחות סימפטיים הכרוכים בקיום עצמאי של עם המגן על מדינתו. קשה להם להיפרד מן הרוחניות התלושה, הפרנץ רוזנצווייגית, של חיים בגלות, נטולי דילמות של ניהול מדינה, צבא ומלחמה.

כתב המשורר עלי אלון:

מוטב לי למות במדבר, או לחזור
ולהיות אלף פעמים עבד
מאשר להתחיל את סיפור חיי
מחורבן, מגירוש, מהרג.

הוא מעדיף למות במדבר, בגולה, מאשר להילחם על הארץ. יותר מוסרי בעיניו להישחט בגולה, מלהרוג באויב בכיבוש הארץ. כאשר אני קורא את דבריו, הם זורקים אותי היישר למתי המדבר של ביאליק:

יִרְקְבוּ בִקְלוֹנָם סְרוּחִים עַל-צְרֹרוֹתָם,
שֶׁבִּכְתֵפָם נָשְׂאוּ מִמִּצְרַיִם אוֹתָם.

יִמְתַּק לָמוֹ חֲלוֹמָם, חֲלוֹם רֹב בְּצָלִים, שׁוּמִים,
דְּוָדִים מְלֵאֵי בָשָׂר רַבִּים וַעֲצוּמִים.

אלא שביאליק כתב על דור המדבר, על דור הגולה. צדק, מסתבר, המנהיג הציוני שמריהו לוין, בכתבו שקל יותר להוציא את ישראל מהגלות, מאשר להוציא את הגלות מישראל.

ללא יהושע אין ישעיהו

נחזור לנאומו של בן גוריון בטקס ההשבעה של צה"ל: "צבא ישראל בארצו דרוך שוב לקרב, להילחם על חירות האומה והמולדת, על קיבוץ גלויות, על בניין נשמות ארצנו, על משטר של שוויון, צדק ושלום לאור חזונם של נביאי ישראל".

כאשר דיבר בן גוריון על חזונם של נביאי ישראל, הוא דיבר על ישעיהו, על ירמיהו, על עמוס. לבנו הבכור הוא קרא בשם עמוס, כפי שגם אני, הקטן, קראתי לבני הבכור, ומאותה סיבה. מחויבותו של בן גוריון לרעיונות השוויון, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל, לא נפל במאומה ממחויבותה של שולמית אלוני לאותו החזון.

אלא שבן גוריון ידע, שללא יהושע אין ישעיהו. ואם לא נילחם על הארץ, לא נוכל להיאבק על חברת מופת, אלא נמשיך "למות במדבר, או להיות אלף פעמים עבד".

ומזלו של העם היהודי, שמי שהנהיג אותו בתש"ח היה בן גוריון ולא שולמית אלוני. אחרת, לא הייתה קמה מדינת ישראל.

* "בארגמן" – כתב העת של מדרשת השילוב בנטור