אם יש צדק יופע מיד – על ביאליק

היום, כ"א בתמוז, חל יום השנה לפטירתו של חיים נחמן ביאליק (1873-1934). ביאליק היה המשורר הלאומי של עמנו. משורר לאומי, לא רק במובן שהיה המשורר היהודי הגדול והבולט בתקופתו, אלא במובן שהיה נביא ומוכיח, נושא דבר האומה והמנהיג הרוחני והתרבותי של התנועה הציונית והיישוב היהודי בארץ ישראל; מקובל על כל הזרמים בציונות. מפעלו לא היה רק מפעל השירה והתרגום, אלא גם מפעל ההנהגה התרבותית, כינוס נכסי התרבות היהודית, החייאת השפה העברית, יצירת "עונג שבת" – יציקת תוכן מתחדש לשבת היהודית ועוד.

אחד השירים החזקים של ביאליק, נושא דבר האומה, הוא "על השחיטה", שנכתב כתגובה מיידית לפוגרום בקישינב, שנערך במוצאי פסח תרס"ג 1903, ונטבחו בו 49 מיהודי העיר, מאות נפצעו, נשים וילדות נאנסו ורכוש רב נבזז. הפוגרום, תוך עצימת עין אוהדת של השלטונות, גרם לזעזוע עמוק ברחבי העולם היהודי. השיר פורסם בכתב העת "השילוח" כחודשיים אחרי הפוגרום, אחרי מו"מ ממושך עם הצנזור.

שירו של ביאליק הוא שיר של התרסה, הפונה אל מספר גורמים. המען הראשי לביקורת הם השמים. טענתו של ביאליק היא שהשמים ריקים מנוכחות אלוהית, במקרה הפחות גרוע, או במקרה הגרוע יותר – הנוכחות האלוהית היא מלכות של רשע. "אם יש בכם אל ולאל בכם נתיב – ואני לא מצאתיו … לבי מת ואין עוד תפילה בשפתיי … אין תקווה עוד".

המען השני הוא התליין, כלומר מבצעי הפוגרום. הפניה אל התליין היא בעצם מסווה לביקורת חריפה על השלטונות. הוא פונה אל התליין באירוניה מרה: "הא צוואר – קום שחט! ערפני ככלב, לך זרוע עם קרדום, וכל הארץ לי גרדום". אך הטענה שלו היא כלפי מי שאמור להגן על היהודים – החוק, המדינה. "דמי מותר". לא בכדי, הצנזור הממשלתי בפטרסבורג סירב לפרסם את השורה הזו, והיא הופיעה רק כעבור שנים אחדות, כאשר ביאליק כינס את שיריו בספר. על התליין עצמו הוא מאיים, שכתם הדם של יונק וסב, לא ימחה לנצח מכותנתו.

השורה החזקה ביותר, בעיניי, בשיר הזה היא: "ואם יש צדק – יופע מיד! אך אם אחרי השמדי מתחת רקיע הצדק יופיע – ימוגר נא כסאו לעד". מקובל לראות גם בבית זה ביקורת כלפי אלוהים, או כלפי היהודים הממתינים לצדק האלוהי שיבוא לעתיד לבוא, אך אני סבור שכאן המען הוא החוגים המהפכניים, המתקדמים, לוחמי הצדק, מתנגדי השלטון, ששתקו ולמעשה נתנו ידם לפוגרום. בכך, אין משמעות לצדק שבשמו הם מדברים. "אף אתם לכו, זדים, בחמסכם זה". לדעתי, שורה זו, המופיעה באותו בית, אינה מופנית לרוצחים, אלא לשותקים.

שורת המחץ לקראת סוף השיר: "נקמה כזאת, נקמת דם ילד קטן, עוד לא ברא השטן". הנקמה האמתית, היא הדם שייקוב את התהום וימוטט את יסודות מוסדות הרשע המושלים בארץ.

בביוגרפיה של המשורר והמחזאי יצחק קצנלסון, המורה הרוחני של מורדי גטו ורשה, שנספה באושוויץ, אותה כתב מוקי צור, מסופר כיצד לקראת המשלוח לאושוויץ כינס קצנלסון את תלמידיו ולימד אותם את "על השחיטה". ניתן להבין מסיפור זה את עוצמתו של השיר, שהדהד בראשם של קרבנות השואה, בחלוף כחצי מאה.

שָׁמַיִם, בַּקְּשׁוּ רַחֲמִים עָלָי!

אִם-יֵשׁ בָּכֶם אֵל וְלָאֵל בָּכֶם נָתִיב –

וַ אֲ נִ י לֹא מְצָאתִיו –

הִתְפַּלְּלוּ אַתֶּם עָלָי!

אֲ נִ י – לִבִּי מֵת וְאֵין עוֹד תְּפִלָּה בִּשְׂפָתָי,

וּכְבָר אָזְלַת יָד אַף-אֵין תִּקְוָה עוֹד –

עַד-מָתַי, עַד-אָנָה, עַד-מָתָי?

הַתַּלְיָן! הֵא צַוָּאר – קוּם שְׁחָט!

עָרְפֵנִי כַּכֶּלֶב, לְךָ זְרֹעַ עִם-קַרְדֹּם,

וְכָל-הָאָרֶץ לִי גַרְדֹּם –

וַאֲנַחְנוּ – אֲנַחְנוּ הַמְעָט!

דָּמִי מֻתָּר – הַךְ קָדְקֹד, וִיזַנֵּק דַּם רֶצַח,

דַּם יוֹנֵק וָשָׂב עַל-כֻּתָּנְתְּךָ –

וְלֹא יִמַּח לָנֶצַח, לָנֶצַח.

וְאִם יֶשׁ-צֶדֶק – יוֹפַע מִיָּד!

אַךְ אִם-אַחֲרֵי הִשָּׁמְדִי מִתַּחַת רָקִיעַ

הַצֶּדֶק יוֹפִיעַ –

יְמֻגַּר-נָא כִסְאוֹ לָעַד!

וּבְרֶשַׁע עוֹלָמִים שָׁמַיִם יִמָּקּוּ;

אַף-אַתֶּם לְכוּ, זֵדִים, בַּחֲמַסְכֶם זֶה

וּבְדִמְכֶם חֲיוּ וְהִנָּקוּ.

וְאָרוּר הָאוֹמֵר: נְקֹם!

נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן

עוֹד לֹא-בָרָא הַשָּׂטָן –

וְיִקֹּב הַדָּם אֶת-הַתְּהוֹם!

יִקֹּב הַדָּם עַד תְּהֹמוֹת מַחֲשַׁכִּים,

וְאָכַל בַּחֹשֶׁךְ וְחָתַר שָׁם

כָּל-מוֹסְדוֹת הָאָרֶץ הַנְּמַקִּים.

* תבור – תרבות ישראלית

על זאת וגם על זאת

את מאמרי "מלחמת מאה השנים" סיימתי בשירו של אלתרמן "אז אמר השטן", שבו תיאר את האיום הקיומי היחיד על מדינת ישראל – אבדן האמונה בצדקת הציונות ובזכותנו על ארץ ישראל.

בתגובה, נפנף מולי אורי יזהר בשירו של אלתרמן "על זאת" שפורסם במלחמת השחרור ובו יצא נגד פשע מלחמה שביצעו חיילי צה"ל, כהוכחה שהנה יש אלתרמן אחר. ולכאורה, אלתרמן של "על זאת" מנוגד אליי ולהשקפת עולמי ואף להשקפת עולמו של אלתרמן כפי שבאה לידי ביטוי ב"אז אמר השטן".

אני כופר מכל וכל בטיעון הזה. אלתרמן של "אז אמר השטן" ואלתרמן של "על זאת" חד הם, ואין שמץ של סתירה בין השירים. וכמו עם "אז אמר השטן", כך אני מזדהה בכל לבי גם עם "על זאת".

ב"על זאת" גינה אלתרמן במילים חריפות פשע מלחמה שביצעו חיילים במהלך מלחמת השחרור, ואת השתיקה וההשתקה של האירוע.

מדובר ברצח אזרחים בכפר דוואימה, במורדות המערביים של הר חברון, בידי חיילים מחטיבה 8, לאחר הקרב על משטרת בית ג'וברין במסגרת מבצע "יואב", 27 באוקטובר 1948.

כשנודע הדבר לאלתרמן, הוא כתב את השיר "על זאת", שפורסם במדורו השבועי "הטור השביעי" בעיתון "דבר" ב-19 בנובמבר.

חָצָה עֲלֵי גִ'יפּ אֶת הָעִיר הַכְּבוּשָׁה –

נַעַר עַז וְחָמוּשׁ… נַעַר-כְּפִיר!

וּבָרְחוֹב הַמֻּדְבָּר

אִישׁ זָקֵן וְאִשָּה

נִלְחֲצוּ מִפָּנַיו אֶל הַקִּיר.

וְהַנַּעַר חִיֵּךְ בְּשִׁנַּיִם-חָלָב:

"אֲנָסֶּה הַמִּקְלַע"… וְנִסָּה!

רַק הֵלִיט הַזָּקֵן אֶת פָּנָיו בְּיָדָיו…

וְדָמוֹ אֶת הַכֹּתֶל כִּסָּה.

בהמשך השיר ביקר אלתרמן את הניסיונות להשתיק את האירוע, להמעיט מחומרתו, או להסביר שבסערת המלחמה ניתן להבינו. הוא יצא נגד הדיבור על "מקרים עדינים" (המרכאות במקור) והגדיר אותם ישירות: "אשר שמם, במקרה, רציחה". את הטענה שמדובר בסך הכל במקרה פרטי, הוא דחה, אם "איננו חובשו בצינוק".

וכאן בא משפט המחץ:

כִּי חוֹגְרֵי כְּלֵי לוֹחֵם, וַאֲנַחְנוּ אִתָּם,

מִי בְּפֹעַל

וּמִי בִּטְפִיחַת הַסְכָּמָה,

נִדְחָקִים, בְּמִלְמוּל שֶׁל "הֶכְרַח" וְ"נָקָם",

לִתְחוּמָם שֶׁל פּוֹשְׁעֵי מִלְחָמָה.

בשיחה שקיימתי לאחרונה עם יזהר בן נחום, הוא הגדיר באוזניי את אלתרמן כ"אבי שוברים שתיקה" בזכות השיר הזה. אין שחר לטענה הזאת, שבעיניי היא חילול זכרו של המשורר הדגול.

אי אפשר לנתק את הטקסט מן הקונטקסט. חשיבות השיר של אלתרמן, היא בקונטקסט של מכלול כתביו בכלל ובמלחמת השחרור בפרט. מדוע העניק אלתרמן לשיר את השם "על זאת"?

זֶה צִלּוּם מִקְרָבוֹת-הַחֵרוּת, יַקִּירִים.

יֵשׁ עַזִּים עוֹד יוֹתֵר. אֵין זֶה סוֹד.

מִלְחַמְתֵּנוּ תּוֹבַעַת בִּטּוּי וֱשִירִים…

טוֹב! יוּשַׁר לָהּ, אִם כֵּן, גַּם עַל זֹאת!

נקודת המוצא של אלתרמן היא האמונה היוקדת והחד משמעית בצדקת הדרך הציונית. הקרבות, גם אלה שבהם נעשה פשע המלחמה, הם קרבות חירות; הקרב שאין צודק ממנו על חירות האומה היהודית. המלחמה היא מלחמתנו. אלתרמן ראה את תפקידו כמשורר לאומי, לבטא בשירה את האפוס הגדול של המלחמה. ואכן, אין מי שעשה זאת כמוהו, הן בשירי הטור השביעי, ובמיוחד באפופיאה הגדולה של מלחמת תש"ח, "שירי עיר היונה".

מתוך אותה נקודת מוצא, מתוך הכרת הצדק וההכרח במלחמות ישראל, ודווקא מתוך אותה הכרה, הוא תובע מצה"ל וחייליו לשמור על מוסר הלחימה ועל ערכי טוהר הנשק. אלתרמן לא כתב את הדברים מתוך אובססיה של הצגת צה"ל כצבא בלתי מוסרי כדי לגרום לדה-לגיטימציה למדינת ישראל ולצבאה, אלא כציוני פטריוט, המאמין שלצד תרומתו הרוחנית והתרבותית למלחמה, בשירה היוצרת מוטיבציה בקרב החיילים ומעניקה להם רוח גבית, תפקידו לצאת חוצץ גם נגד מעשים כאלה.

וּמִלְחֶמֶת הָעָם, שֶׁעָמְדָה לִבְלִי חַת

מוּל שִׁבְעַת הַגְּיָסוֹת

שֶׁל מַלְכֵי הַמִּזְרָח,

לֹא תֵּחַת גַּם מִפְּנֵי "אַל תַּגִּידוּ בְגַת"…

הִיא אֵינָהּ פַּחְדָנִית כְּדֵי-כָּךְ!

ממש מגוחך לתלות באילן גבוה כאלתרמן את מי שמשחירים את פניו של צה"ל, מציגים את צה"ל כצבא בלתי מוסרי, מי שהיו שותפים לעלילת גולדסטון ומנסים לדחוף את חיילי צה"ל ומפקדיו לטריבונל אנטישמי בהאג, שמציגים את ישראל כמדינה כובשת ואת אויבי ישראל כצד הצודק בסכסוך.

אלתרמן כתב "על זאת", גם על זאת, כחלק ממכלול של כתיבה ציונית המבטאת את צדקת הדרך. הוא כתב על זאת, כאשר שמע על סטיה מן הדרך מצד חיילים, במלחמה שאין צודקת ממנה. הוא לא טייח, הוא לא הסתיר, הוא לא סייג, הוא כתב בצורה חדה וחותכת. הוא לא כתב נגד צה"ל. הוא כתב כמי שראה בעצמו חלק מצה"ל (אגב, למרות גילו הוא התנדב לשרת כחייל קרבי במלחמה) מתוך ביטחון שדבריו הם המבטאים את צה"ל האמתי ואת רוחו, רוחה של מדינת ישראל הנבנית.

כך ראה זאת גם ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון. ב"ג קרא את השיר, ויומיים אחרי פרסומו כתב לאלתרמן: "יישר כוחך – על התוקף המוסרי ועוז הביטוי של טורך האחרון ב'דבר'… היית לפה – פה טהור ונאמן – למצפון האנושי, שאם לא יפעל ויפעם בלבנו בימים כאלה – הרי לא נהיה ראויים לגדולות ולנצורות שניתנו לנו עד כה…". ב"ג הורה להדפיס את השיר ולחלק אותו לכל חיילי צה"ל.

אלתרמן לא היה סלחן כלפי מעשים שהכתימו את טוהר מוסר הלחימה של צה"ל ובאותה מידה, הוא לא היה סלחן כלפי מי שפקפקו בצדקת הציונות. בעקבות נאום של מזכ"ל מפלגת העבודה ח"כ לובה אליאב, שבו הציג את ישראל ככובשת שטחים השייכים לעם הפלשתינאי ועל כן עליה להחזיר לנגזלים את הגזלה, פרסם אלתרמן ב-27 בפברואר 1970 מאמר ב"מעריב", בו הגדיר את הופעתו של אליאב "שטחית ודוחה". דברים מן הסוג של דברי אליאב, מעמידים את הציונות כולה כעניין של גזלת מולדת מעם אחר. "במידה ואנו מסייעים כיום להשתרשותה של תודעה זו בעולם ובהכרתנו פנימה, אנו מערערים יסודה ההיסטורי, האנושי של הציונות ומיישבים אותה על כידוננו בלבד". "הובי חדש", הייתה כותרתו של המאמר, ובו לעג לתחביב החדש של אנשים בתוכנו, לערער על צדקת הציונות. בתחביב הזה ראה אלתרמן את האיום הגדול ביותר על קיומנו. היה זה מאמרו האחרון של אלתרמן.

לאחר שכתב אותו, התיישב לכתוב את השיר, שהיה שירו האחרון, כשבועיים וחצי לפני מותו. אני רואה לנכון לשוב ולהציג את השיר האפוקלפיטי, שהתגלה במגירתו לאחר מותו, וניתן לראות בו את צוואתו הרוחנית:

— אָז אָמַר הַשָּׂטַן: הַנָצוּר הַזֶּה

אֵיךְ אוּכָל לוֹ.

אִתּוֹ הָאֹמֶץ וְכִשְּרוֹן הַמַּעֲשֶׂה

וּכְלִי מִלְחָמָה וְתוּשִׁיָּה עֵצָה לוֹ.

וְאָמַר: לֹא אָטֹּל כֹּחוֹ

וְלֹא רֶסֶן אָשִׂים וּמֶתֶג

וְלֹא מֹרֶךְ אָבִיא בְּתוֹכוֹ

וְלֹא יָדָיו אַרְפֶּה כְּמִקֶּדֶם,

רַק זֹאת אֶעֱשֶׂה: אַכְהֶה מוֹחוֹ

וְשָׁכַח שֶׁאִתּוֹ הַצֶּדֶק.

כָּךְ דִּבֶּר הַשָּׂטָן וּכְמוֹ

חָוְרוּ שָׁמַיִם מֵאֵימָה

בִּרְאוֹתָם אוֹתוֹ בְּקוּמוֹ

לְבַצֵּעַ הַמְּזִימָּה!

רק מתוך נקודת מוצא זו, ניתן להבין את "על זאת". ומי שמשתמש ב"על זאת" מתוך נקודת מוצא הפוכה – אותה נקודת מוצא שבה ראה אלתרמן את התגלמות השטניות; כהות המוחין, הגורמת לנו לשכוח שעמנו הצדק, מחלל את שירו של אלתרמן ואת זכרו.

* "הזמן הירוק"

חייו מלאי שיר

41 שנים מלאו לפטירתו של המשורר והשחקן אברהם חלפי. אברהם חלפי נולד בלודג' שבפולין, כנראה ב-1904. אמו נפטרה בהיות כבן שלוש. את תאריך לידתו לא ידע ובאחד משיריו כתב על כך שהוא אדם ללא יום הולדת. בגיל 20 עלה כחלוץ לא"י ועבד בבניין ובחקלאות. שנה לאחר עלייתו, הצטרף לתיאטרון הפועלים "האוהל". בתקופה הראשונה לקיומו, לא זו בלבד שהתיאטרון לא שילם שכר לשחקנים, אלא כל שחקן תרם יום עבודה ממשכורתו כפועל לתיאטרון, על מנת לאפשר את קיומו. שלושים שנה שיחק חלפי ב"האוהל". לצדו שיחק אביו של אריק איינשטיין שהיה חברו הקרוב, ובעבור אריק איינשטיין הוא היה מעין דוד. שנים רבות מאוחר יותר, אריק איינשטיין היה האיש שהחזיר את יצירתו של חלפי מתהום הנשיה אל התודעה הציבורית, כאחד המשוררים האהובים והמוערכים בתרבות הישראלית.

ב-1954 עבר חלפי לתיאטרון "הקאמרי" שם שיחק שנים רבות, בעשרות הצגות. אחת מהן, "האדרת", בה שיחק תפקיד ראשי, תורגמה והועלתה לבמה ביוזמתו ובדחיפתו. תפקיד נוסף אותו גילם לאורך 18 שנים, היה "עוץ לי גוץ לי", בהצגת הילדים "עוץ לי גוץ לי".

חלפי עצמו ראה עצמו בראש ובראשונה כשחקן. במקביל לעבודתו כשחקן, כתב שירים והחל לפרסם אותם בראשית שנות ה-30. ספר שיריו הראשון, "מזווית אל זווית" יצא לאור ב-1939. בסך הכל פרסם חלפי עשרה ספרי שירה ועוד שני קבצים של מבחר שירתו.

חלפי השתייך לחבורה הספרותית של אברהם שלונסקי, נתן אלתרמן, לאה גולדברג, אלכסנדר פן ויעקב אורלנד, אף שמעולם לא היה בקדמת הבמה הספרותית, במת השירה. את הבמה הוא השאיר למשחק. חלפי היה משורר גדול, כתב שירים נפלאים, ששנים רבות אחרי מותו זוכים לפופולריות רבה, בעיקר בזכות ההלחנה של רבים מהם.

דמותו של חלפי מיוחדת ורבת סתירות – הקומדיאנט העליז ומשורר הבדידות והעצב. איש רעים להתרועע ואדם סגור ומופנם. אוהב ילדים וילדים אוהבים אותו, שבחר לא להביא ילדים לעולם.

חלפי עצמו הספיק לשמוע בחייו שיר אחד שלו שהולחן, אולי הגדול שבהם – "עטור מצחך זהב שחור".

את השיר הלחין יוני רכטר, ושר אותו אריק איינשטיין, בליווי יהודית רביץ וקורין אלאל, והוא נחשב לאחת הקלסיקות הגדולות של הזמר העברי בכל הדורות. השיר התפרסם ב-1977 בתקליטם של אריק איינשטיין ואבנר קנר "ארץ ישראל הישנה והטובה, חלק ג'", כעשרים שנה לאחר שנכתב. השיר התקבל באהבה ובאהדה רבה, הן בידי הקהל הרחב והן בידי הביקורת, והוא נחשב בעיני רבים כטוב בשיריו של אריק איינשטיין. השילוב בין המילים הנפלאות של שיר האהבה הזה והלחן הנפלא של יוני רכטר – מקסים, וכך גם השירה של אריק והזמרות שליוו אותו.

אריק איינשטיין היה שותף לעבודה של יוני רכטר על השיר, שנמשכה שנתיים. יוני רכטר סיפר באחד הראיונות, שהרעיון להפריד את המילים בשורה "את אוהבת להיות עצובה ושותקת" היה של אריק.

לפני שנים אחדות, החליט העיתונאי אורי משגב ליצור סרט דוקומנטרי על השיר, המתמקד בשלושת השותפים ליצירה – חלפי, יוני רכטר ואריק איינשטיין. כבר בראשית העבודה שינה את טעמו והמיר אותו בסרט יפה ומקצועי על אברהם חלפי. שם הסרט הוא שורה מן השיר – "חייו מלאי שיר".

מצפיה בסרט, למדתי לראשונה למי כתב חלפי את השיר. אגב, הדבר נחשף לראשונה בתכנית ברשת א' לפני כעשר שנים, אך לא זכה לתהודה. מושא השיר היא זהבה ברלינסקי, אשת חברו, השחקן זאב ברלינסקי. היה זה משולש רומנטי, שבו חלפי היה מעין "הצלע השלישית", שזעק את זעקת האוהב שאהבתו לא התממשה. השאלה האם היא התממשה ועד כמה נותרת פתוחה בסרט, אולם אני מבין מהשיר, משורות כמו "שוכנת נפשי בין כותלי ביתך, ושרויה בין כתליך, ממני נפרדת, עת אני בגופי נפרד ממך", את כאב אי המימוש (אם כי גם את השורה הזאת ניתן לפרש באופן הפוך).

בסרט מופיעות תמונות של זהבה ברלינסקי, אישה יפהפיה, שמצחה עטור תסרוקת בשיער ראשה השחור. בתה סיפרה שאמה נהגה לדבר בגלוי על מחזריה ובהם חלפי, ועל כך שהשיר נכתב לה. אפילו החלוק הוורוד, הצמרירי והרך אינו אלגוריה, אלא חלוק אמתי שהיה לברלינסקי, עד שכעבור שנים רבות מסרה אותו כמתנה לעוזרת… זאב ברלינסקי עצמו, כנראה שלא היה מן הקנאים, ואפילו היה גאה בכך שאשתו מושכת מחזרים…

הבית הראשון של השיר חקוק על מצבתה של ברלינסקי, ותמונת המצבה מופיעה בסרט.

יש לציין שחלפי עצמו מעולם לא סיפר על מי נכתב השיר, ובאופן כללי הוא סירב לדבר על שיריו. כידוע, חלפי כתב גם את "אשר טייל אתך בשוק אני הוא. נשים שראוני אמרו: הנה הוא. נשים שראוני עלי הצביעו. הנה מאוהב באשת רעהו". גם את השיר הזה הלחין רכטר ואף אותו שר אריק. על פי הסרט, את השיר הזה הוא כתב דווקא על אשתו של קלצ'קין, אף הוא חברו הטוב וחברו לתיאטרון.

ובכלל, קשה לומר על חבורת הבוהמה התל-אביבית באותן שנים שהמאפיין הראשי שלה היה הינזרות. מדובר בחבורה מתירנית למדיי, אך כפי שאמר אחד המרואיינים בסרט, בדיבור הם דווקא נמנעו מגסויות.

עטור מצחך זהב שחור

(אינני זוכר אם כתבו כך בשיר)

מצחך מתחרז עם עיניים ואור,

(אינני זוכר אם חרזו כך בשיר)

אך למי שתהיי

חייו מלאי שיר.

חלוקך הוורוד צמרירי ורך.

את בו מתעטפת תמיד לעת ליל.

לא הייתי רוצה להיות לך אח,

לא נזיר מתפלל לדמותו של מלאך

ורואה חלומות עגומים של קדושה

ולמולו את אישה…

את אוהבת להיות

עצובה ושותקת

להקשיב לסיפור על קרוב על רחוק

ואני, שלא פעם אביט בך בשקט

אין קול ודברים

שוכח הכל על אודות אחרים.

שוכנת נפשי בין כתלי ביתך

ושבויה בין כתלייך

ממני נפרדת

עת אני בגופי נפרד ממך.

פרוש חלומי כמרבד לרגליך

צעדי אהובה על פרחיו פסיעותיך

לבשי חלוקך הוורוד לעת ליל

עוד מעט ואבוא אליך.

עטור מצחך זהב שחור

יקרב אל שפתי כחרוז אל שיר

אז אלחש באזניך עד בוקר עד אור

כשיכור…

עטור מצחך זהב שחור.

* תבור – תרבות ישראלית

פינתי השבועית ברדיו: פגישה חצי פגישה

פגישה חצי פגישה / חנן יובל

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 19.4.21

בשבוע שבו נכנסנו לסגר השני והתכנית יצאה לפגרה עד היציאה מהסגר השלישי, התכוונתי להשמיע את שירה של רחל המשוררת "פגישה חצי פגישה" ולהקדיש את הפינה לציון 130 שנה להולדת רחל. כאמור, זה לא יצא לפועל, אבל לפני שלושה ימים מלאו 90 שנה לפטירתה, ואני חוזר אל השיר הזה.

חשבון מהיר של המספרים בפתיח מלמד אותנו שרחל, שאגב שם משפחתה אינו המשוררת אלא בלובשטיין, חייתה קרוב לארבעים ואחת שנה. היא נפטרה ממחלת השחפת, מחלה נוראה שלא הייתה לה תרופה, ושבעטיה ומתוך רצון להגן על ילדי דגניה, היא נאלצה לִגְלוֹת מדגניה, קיבוצה. סיפור גירושה של רחל מדגניה הוא טראומה בתולדות התנועה הקיבוצית ותנועת העבודה. דוד גלעד הוא החבר שנשלח לבשר לרחל את הבשורה: "את חולה ואנחנו בריאים, ולכן את צריכה ללכת". דומני שיותר משעצם הבשורה פגעה בה, היא נפגעה מן הדרך. מכך שהחברים לא באו להיפרד ממנה. היא כתבה: "ענן כבד ושחור ירד עלי. הוא חנק אותי. רציתי לצעוק ולא יכולתי".

והיא כתבה את השיר:

בַּלַּיְלָה בָּא הַמְבַשֵּׂר

עַל מִשְׁכָּבִי יָשַׁב,

בָּלְטוּ עַצְמוֹת גֵּווֹ אֵין-שְׁאֵר,

עָמְקוּ חוֹרֵי עֵינָיו.

אֲזַי יָדַעְתִּי כִּי נִשְׁבַּר

הַגֶּשֶׁר הַיָּשָׁן,

שֶׁבֵּין אֶתְמוֹל לְבֵין מָחָר

תָּלוּ יְדֵי הַזְּמָן.

אִיֵּם עָלַי אֶגְרוֹף רָזֶה,

נִשְׁמַע לִי צְחוֹק זָדוֹן:

אָכֵן יְהֵא הַשִּׁיר הַזֶה

שִׁירֵךְ הָאַחֲרוֹן!

בשנותיה האחרונות התגוררה רחל בדירה ברח' בוגרשוב 5 בתל-אביב. היא חיה בדוחק, אבל דווקא אז יצירתה שפעה יותר מבכל תקופה אחרת. וכך גם האהבה אליה ואל שירתה. היו לה יחסים קרובים מאוד עם ברל כצנלסון ועם זלמן שז"ר, לימים נשיא המדינה, שניהם מעורכי "דבר", ושיריה התפרסמו בעיתון "דבר" באופן בולט מאוד. מנהיגי תנועת העבודה ראו ביצירה האמנותית ובעיקר בשירה מרכיב משמעותי בבניין האומה, לצד עבודת האדמה, עמל הכפיים והרעיון השיתופי. ברחל הם ראו את פאר היצירה הספרותית והתרבותית של תנועת העבודה והדבר ניכר ביחס אל שירתה בעיתון "דבר". היפה בכך, הוא שהכתיבה שלה ממש לא מניפסטית, אלא שירה פשוטה, בגובה עיניים, נוגעת ללב, עוסקת בנושאים הנוגעים לנפשו של האדם, של כל אדם. ולכן, זו הייתה שירה פופולרית מאוד. ולא בכדי, שירים רבים כל כך שלה הולחנו, אם כי היא זכתה לשמוע רק שיר מולחן אחד, "ואולי לא היו הדברים", המוכר יותר בשמו המקוצר "ואולי", בלחנו של יהודה שרת.

סיפור ימיה האחרונים של רחל נכנס אף הוא למיתולוגיה של התרבות העברית ושל תנועת העבודה. לאחר מאמצי שכנוע רבים היא הסכימה לנסוע לבית-מרפא לחולי שחפת בגדרה. היא סבלה שם מאוד וכעבור ימים אחדים ביקשה לחזור לתל-אביב. היא הוחזרה לתל-אביב, כאשר היא שוכבת על גבי עגלה רתומה לסוס. היא ביקשה להיכנס לרחובות להיפרד מאהוב עלומיה נקדימון אלטשולר, שכבר היה אז נשוי ואב לילדים. סיפר נקדימון: "היא שכבה בעגלה. לא צריך היה לומר לי מי הבאה. ראיתי לפניי שלד אדם. שערה הנהדר נהפך לקש יבש. פניה העדינות והעליזות, המחייכות ולועגות תמיד בדו-משמעות, שגבר לא יבין את סוף בשרה, היו עתה צמוקות ונפולות, קמוטות. עמדתי והתבוננתי בה והתחלתי מתייפח. עיניה הכחולות, שהיו כשמי אביב, התבוננו בי, ודמעה בודדה התגלגלה על לחיה", סיפר אלטשולר. מילותיה האחרונות של רחל היו "שלום נקדימון".

המסע נמשך לתל-אביב, היישר לבית החולים "הדסה", שם נפטרה.

רחל, שראתה בימיה בחוות העלמות בכינרת ובקיבוץ דגניה את התקופה היפה בחייה, ביקשה להיטמן על שפת הכינרת. היא כתבה על כך בשיר, שהיה לצוואה ולימים הולחן בידי נחום היימן והושר בפי חוה אלברשטיין:

אִם צַו הַגּוֹרָל

לִחְיוֹת רְחוֹקָה מִגְּבוּלַיִךְ –

תִּתְּנִינִי, כִּנֶּרֶת,

לָנוּחַ בְּבֵית-קִבְרוֹתַיִךְ.

מסע ההלוויה של רחל יצא מבית החולים הדסה והשתתפו בו המונים. בית הקברות בכינרת, שבו נכרה קברה, היה לבית הקברות שבו רבים ממנהיגי תנועת העבודה ביקשו להיקבר. המקום היה בעשרות השנים האחרונות ליעד לסיורים מודרכים, תחילה בידי מוקי צור ומאז גם בידי רבים מתלמידיו. במעבר בין הקברים מסופר סיפורה של העליה השניה וסיפורה של העליה השלישית ושל תולדות תנועת העבודה. קברה של רחל, אליו מחובר קשור בשרשרת ומוגן מפני הרוחות והגשם ספר שיריה, הוא אתר עליה לרגל של רבים מאוהבי השירה עד היום. מטרים אחדים מקברה, נכרה קברה של נעמי שמר, שנולדה תשעה חודשים לפני שרחל נפטרה, והלחינה את שירה "כנרת" – "שם הרי גולן", שאותו השמענו בפינה זו. גבעת הכרך המופיעה בשיר, "מה ירבו פלאים בחורף על הכֶּרָךְּ", היא הגבעה עליו נבנה בית הקברות. גם אותו דקל שפל צמרת המוזכר בשיר מצוי באתר.

השיר שנשמע הוא "פגישה, חצי פגישה".

פְּגִישָׁה, חֲצִי פְּגִישָׁה, מַבָּט אֶחָד מָהִיר,

קִטְעֵי נִיבִים סְתוּמִים – זֶה דַי…

וְשׁוּב הֵצִיף הַכֹּל, וְשׁוּב הַכֹּל הִסְעִיר

מִשְׁבַּר הָאֹשֶׁר וְהַדְּוָי.

אַף סֶכֶר שִׁכְחָה – בָּנִיתִי לִי מָגֵן –

הִנֵּה הָיָה כְּלֹא הָיָה.

וְעַל בִּרְכַּי אֶכְרַע עַל שְׂפַת אֲגַם סוֹאֵן

לִשְׁתּוֹת מִמֶּנּוּ לִרְוָיָה!

את השיר כתבה רחל בביתה בתל-אביב ב-13 באפריל 1925, חמש שנים טרם מותה.

השיר מתאר פגישה של אישה עם מי שהיה אהובה, פגישה חטופה וקצרה אחרי שנים של נתק. פגישה קצרה, בעצם חצי פגישה, מבט אחד מהיר. מה כבר אפשר להספיק בפגישה כזאת? קטעי ניבים סתומים וזהו, זה די.

אבל המפגש הזה הציף הכל, את כל הרגשות האדירים אל האהוב. היא מדמה את סערת הרגשות למִשְׁבָּר, גל גדול, שהתגבר על הסכר שהיא בנתה כדי להתגונן מפניו, סכר השכחה. המִשְׁבָּר הזה טומן בחובו את מנעד הרגשות שבין אושר לדווי. והוא שב והסעיר אותה, וסכר השכחה היה כלא היה. המשבר הזה יצר אגם סואן, והיא כורעת על ברכיה של שפתו, לשתות ממנו לרוויה. כלומר בסופו של דבר, היא שמחה על הפרץ הזה, שנתן לה הזדמנות לשוב ולשתות לרוויה ממי האהבה המודחקת הזאת.

השיר המקסים הזה אופייני מאוד ליצירתה של רחל. היא מתארת סערה שאין מטלטלת ממנה, בשורות קצרות, במילים פשוטות, במבנה מאופק. והסוף הוא הפתעה גדולה. תיאור כזה של מִשְׁבָּר, של סערה, שממוטטת באחת את ההגנה שמאחוריה הכותבת התבצרה, יוצר ציפיה להמשך של מנוסה מפני הסערה, של התרסקות, של שבר. והנה, איזה סוף רגוע ואופטימי. הסערה הייתה לאגם שניתן לכרוע ברך לידו ולשתות ממימיו, והיא בוחרת לשתות לרוויה מן המים האלה.

יש הטוענים שהשיר נכתב על זלמן שז"ר. רחל הקדישה לשז"ר כמה משירי האהבה שלה. ואפשר לראות בשיר גם נבואה לפגישה האחרונה שלה עם נקדימון אלטשולר.

הלחן הראשון של השיר היה של דינה עמלי מקיבוץ כפר סאלד, שהייתה חברה בצוות הווי הדרכה, והצוות הקליט ושר אותו ב-1969. אבל את הפרסום הגדול לשיר, הלחן המוכר כל כך והאהוב כל כך, הלחין חנן יובל, שהלחין רבים משיריה לערב שירי המשוררת רחל בשנת 1974. הביצוע המקורי, במופע, היה של דורית ראובני ודני כץ, ומאוחר יותר חנן יובל עצמו הקליט אותו.

ובטרם נאזין לביצועו של חנן יובל, אנקדוטה קטנה ואהובה עליי. בתכנית הרדיו הפופולרית "מה יש" באמצע שנות השמונים בגל"צ, הייתה פינה של דני רובס שכונה ג'ימי אוחנה, ששיבש שירים בדרך הומוריסטית מבריקה. וכך הוא שר את השיר הזה: "פגישה. חצי פגי".

כאן על פני אדמה

ב-6.6.82, פרצה מלחמת לבנון הראשונה, או כפי שנקראה בחודשים הראשונים – מבצע "שלום הגליל".

קיבוץ אורטל הצעיר והקטן, בן הארבע, שחבריו היו כבני עשרים, ספג מכה קשה במלחמה הזאת – בתוך שבועות ספורים נפלו ארבעה חברים, ארז פוטרמן, גדי שנהר, אילן מילבאור ומידד אלון. היה זה שנה אחת בלבד אחרי שהקיבוץ שכל את חברו הראשון – עודד בן אריה, שנהרג בתאונת דרכים, בשירותו הצבאי. בשורות האיוב נחתו בזו אחר זו – עוד זה מדבר וזה בא. היגון היה כבד.

שנים מן החללים – ארז ומידד, היו חברים בגרעין "שיאון", גרעין ד'. חברי הגרעין לקחו על עצמם את המשימה, להוביל את הקמת אתר ההנצחה לזכר חללי אורטל. האדריכל שתכנן את אתר ההנצחה היה שבתאי ארגוב, אבא של חנן, חבר הגרעין.

האתר – בתוך בריכת מים, ולפניו רחבת טקסים בזלתית, נבנה בתוך בוסתן נשירים, והוא מוקף בפרגולה, שעליה מטפסות גפנים. מאחורי האתר חלקת ורדים. מתחת לפרגולות – ספסלי עץ למנוחה. הנוף הנשקף מהמקום מקסים – החרמון מזה ורכס בשנית מזה (כשהאתר נבנה עוד לא היו טורבינות הרוח על הרכס, והן הוסיפו ליפי הנוף). התפיסה שעמדה מאחורי העיצוב הסביבתי, הייתה הרצון להפוך אותו למקום חי ותוסס, שמשפחות וילדים יבלו בו, ויהיה חלק מן החיים. בפועל, הדבר לא קרה. המקום אינו שוקק חיים, אך מפעם לפעם פוקדים אותו חברים וילדים.

האתר פעיל בעיקר בטקסי יום הזיכרון, הנפתחים בו – הטקס הרשמי של קריאת "יזכור" וקינת דוד, הורדת הדגל לחצי התורן, הדלקת משואת הזיכרון ושירת "התקווה", טרם ההליכה לערב הזיכרון במבנה ייחודי שנקרא "בזיליקום". בעבר, השביל אל המקום היה עשוי אבני טוף זעירות. ההליכה בהם הייתה כבדה והגישה בעגלות ואופניים הייתה בלתי אפשרית. לכן, הוחלט לסלול מדרכה. אולם היה משהו מיוחד בשאון הצעידה בטוף; היה זה בעבורי פס הקול של יום הזיכרון.

אתר ההנצחה נחנך ביום הזיכרון תשמ"ג, יום הזיכרון הראשון אחרי המלחמה. על האתר נכתבו באותיות מנחושת שמותיהם של חמשת החללים, ולמרבה הצער בשנים שלאחר מכן נוספו עליהם שמותיהם של אלון צור, גילי אבוחצירה ואורי פרידמן.

הטקסט שנחקק על האתר, הוא השורות הראשונות משירה של רחל המשוררת "כאן על פני אדמה".

****

כָּאן עַל פְּנֵי אֲדָמָה – לֹא בֶּעָבִים, מֵעָל –

עַל פְּנֵי אֲדָמָה הַקְּרוֹבָה, הָאֵם;

לְהֵעָצֵב בְּעָצְבָּהּ וְלָגִיל בְּגִילָהּ הַדַּל

הַיּוֹדֵעַ כָּל כָּךְ לְנַחֵם.

לֹא עַרְפִלֵּי מָחָר – הַיּוֹם הַמּוּמָשׁ בַּיָּד,

הַיּוֹם הַמּוּצָק, הֶחָם, הָאֵיתָן:

לִרְווֹת אֶת הַיּוֹם הַזֶּה, הַקָּצָר, הָאֶחָד,

עַל פְּנֵי אַדְמָתֵנוּ כָּאן.

בְּטֶרֶם אָתָא הַלֵּיל – בּוֹאוּ, בּוֹאוּ הַכֹּל!

מַאֲמָץ מְאֻחָד, עַקְשָׁנִי וָעֵר

שֶׁל אֶלֶף זְרוֹעוֹת. הַאֻמְנָם יִבָּצֵר לָגֹל

אֶת הָאֶבֶן מִפִּי הַבְּאֵר?

רחל כתבה את השיר ב-1927 והקדישה אותו לידידה הקרוב משה ביילינסון, ממנהיגי תנועת העבודה ועורך העיתון "דבר". יהודה שרת הלחין אותו.

השיר אומץ בידי תנועת העבודה הציונית, כמבטא את ההוויה הציונית, החלוצית. בכנס היסוד של מפא"י – עם איחוד "אחדות העבודה" ו"הפועל הצעיר" ב-1930, עיטרה את במת הנשיאות כתובת גדולה ובה המילים מתוך השיר: "האמנם יבצר לגול את האבן מפי הבאר?"

שנה לפני מלחמת לבנון, יצא לאור ספר נפלא, ובו סיפורים ומקורות מעשרים השנים הראשונות של התנועה הקיבוצית, בעריכת מוקי צור. הספר נקרא "כאן על פני אדמה". במלאת לדגניה א' מאה שנים, מוקי כתב עליה ביוגרפיה קיבוצית. שם הספר – "לא בעבים מעל" (שמותיהם של עוד שלושה מספריו של מוקי לקוחים משיריה של רחל – "התשמע קולי", "אורות רחוקים" ו"כחכות רחל").

מה יש בו, בשיר הזה, שיצר לו מעמד ייחודי כזה?

כמו ברבים משיריה, מזדהה רחל המשוררת עם רחל אמנו. כאשר היא מדברת על האם, היא מתכוונת לאדמה – אמא אדמה, אך גם לרחל אמנו, כפי שנרמז בפסוק גלילת האבן על פי הבאר; רמז ליעקב שגלל את האבן הכבדה על פי הבאר והשקה את צאן רחל: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת-רָחֵל בַּת-לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת-צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת-צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ" (בראשית כט, י). יעקב לא נודע כבעל כוח פיסי, והנה מיד אחרי שהרועים שנאספו סביב הבאר אמרו לו שהם ממתינים עד שיבואו כל העדרים, כדי שיוכלו יחד לגול את האבן ולהשקות את הצאן, "והאבן גדולה על פי הבאר". אהבתו העניקה לו כוחות על אנושיים.

רחל אינה מצפה לכוח על אנושי. היא אינה מפארת את ארצה בעלילות גבורה, בשלל קרבות. היא מאמינה באנשים רגילים, אנשי עבודה, הבאים מאהבה ומשתפים פעולה ויחד עושים את המעשה הגדול. האבן על פי הבאר, מסמלת את הקשיים הגדולים העומדים בפני המפעל הציוני, הקורבן הכבד שהמפעל הזה תובע מאתנו. האם יבצר מאתנו לגול את האבן הזאת מעל פי הבאר? שואלת רחל. השיר מסתיים בספק המאתגר הזה, אך התשובה נרמזת בשורה הקודמת לשאלה – הדבר יתכן במאמץ משותף של אלף זרועות.

רחל מתכתבת בשירה עם הסיפור התלמודי אודות תנורו של עכנאי. בסיפור זה, מתוארת מחלוקת הלכתית בדיני טומאה וטוהרה. רבי אליעזר בן הורקנוס סירב לקבל את הכרעת הרוב, כיוון שהיה משוכנע שהוא מבטא את כוונת האל, והוכיח את צדקתו באמצעות הזמנת מעשי נסים ומשהללו לא שכנעו – בהזמנת בת קול שיצאה מהשמים וצדדה במפורש בעמדתו. קם רבי יהושע, דחה את כל אמצעי השכנוע הנסיים הללו באמירה האלמותית: "לא בשמים היא". המסר היה ברור – התורה נתנה פעם אחת. מרגע זה ואילך, אנחנו בני האדם, החיים את החיים הארציים, האמתיים, בני חורין לפרשה על פי הבנתנו האנושית.

"כאן, על פני אדמה, לא בעבים מעל" – כותבת רחל. אנו הציונים נושאים באחריות על עתיד העם היהודי. "לא ערפילי מחר" – איננו מצפים לנסים ולגאולה משיחית, על טבעית. את הגאולה אנו מביאים בעצמנו, באלף זרועות, ואיננו ממתינים למחר – היום, "היום המומש ביד, היום המוצק, החם, האיתן". איננו בורחים מאחריות ולא משאירים את המעשה הציוני לדורות הבאים – ניתנה לנו אחריות על "הקדנציה שלנו"; "לרוות את היום הזה, הקצר, האחד". ואת היום הזה לא נרווה בחלומות גאולה תוך ישיבה בגולה, אלא במאמץ אדירים "על פני אדמתנו כאן".

זאת התורה הציונית כולה על רגל אחת – אנו רואים עצמנו כמי שנושאים על כתפנו הדלה את מלוא האחריות על ההיסטוריה היהודית ועל עתיד העם היהודי, תוך שיתוף פעולה של אלף זרועות, של בני אדם מן היישוב, כאן, על פני אדמה.

אין שורות מתאימות יותר, לאתר הנצחה לזכר חללי קיבוץ צעיר, קיבוץ בן ארבע בלבד, שנטע את שורשיו כאן, על פני אדמת הגולן, כחוליה נוספת בשרשרת ההגשמה הציונית.

בימים אלה אנו מציינים תשעים שנה למותה של רחל בלובשטיין, רחל המשוררת. יהי זכרה ברוך!

* תבור – יהדות ישראלית

לארץ ללא עם

"עם ללא ארץ שב לארץ ללא עם" – כך היטיב להגדיר הסופר והפעיל הציוני ישראל זנגוויל (1864-1926) את אמת הציונות.

האמת הזאת היא אחת האמתות המושמצות בלהג הפוסט ציוני, המרעיל את השיח הישראלי. ארץ ללא עם?! טוענים המלעיזים. מה, הערבים הם אוויר? שאול אריאלי אינו פוסט ציוני, אך במאמריו האחרונים הוא מאמץ יותר ויותר את המיתוסים הפוסט ציוניים באופן שמציב אותו על הספקטרום הפוסט ציוני. במאמר שפרסם ערב החג ב"הארץ" הוא התייחס לאמירה זו של זנגוויל והפריך אותה בהצגת נתונים המוכיחים שארץ ישראל לא הייתה ריקה כיוון שחיו בה מאות אלפי ערבים.

אלא שזו ממש לא משמעות האמירה של זנגוויל. זו אמירה המדברת על חזרתו של העם היהודי למולדתו. משמעותה היא שלעם הזה יש ארץ – ארץ ישראל. לארץ הזו יש עם – העם היהודי. בפועל, הזיקה בין העם לארצו אינה מתממשת; העם היהודי אינו חי בארצו, ולכן הוא עם בלי ארץ, וארץ ישראל אינה ממלאת את ייעודה כארצו של העם היהודי, ולכן היא ארץ בלי עם. 

עיוות מהותו של המשפט, הוא מעמודי התווך של ילקוט הכזבים הפוסט ציוני, המאשים את הציונות בעיוורון לעובדה שיש אוכלוסיה ערבית בא"י. האמת היא שכל האבות המייסדים של התנועה הציונית  – הרצל, אחד העם, בורוכוב, ויצמן, ז'בוטינסקי, בן צבי, בן גוריון ואחרים, ראו בפירוש את הבעיה הערבית כאתגר שיש להתמודד עמו בדרך להגשמת הציונות. 

אולם אין האתגר הזה משנה את האמת הציונית ולא את המחויבות הציונית – החזרת העם הגולֶה והמפוזר בארצות הגולָה למולדתו, השוממה מנוכחות עמה.

היסוד התרבותי והרוחני של הציונות היה חזונם של נביאי ישראל. כך נכתב בספר יחזקאל פ' לו: כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה לֶהָרִים וְלַגְּבָעוֹת, לָאֲפִיקִים וְלַגֵּאָיוֹת, וְלֶחֳרָבוֹת הַשֹּׁמְמוֹת וְלֶעָרִים הַנֶּעֱזָבוֹת, אֲשֶׁר הָיוּ לְבַז וּלְלַעַג לִשְׁאֵרִית הַגּוֹיִם אֲשֶׁר מִסָּבִיב. … אַתֶּם, הָרֵי יִשְׂרָאֵל, עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ, וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל, כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא. כִּי הִנְנִי אֲלֵיכֶם, וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם, וְנֶעֱבַדְתֶּם וְנִזְרַעְתֶּם. וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם, כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה, וְנֹשְׁבוּ הֶעָרִים וְהֶחֳרָבוֹת תִּבָּנֶינָה. וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם וּבְהֵמָה, וְרָבוּ וּפָרוּ, וְהוֹשַׁבְתִּי אֶתְכֶם כְּקַדְמוֹתֵיכֶם, וְהֵיטִבֹתִי מֵרִאשֹׁתֵיכֶם, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה. וְהוֹלַכְתִּי עֲלֵיכֶם אָדָם, אֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל, וִירֵשׁוּךָ, וְהָיִיתָ לָהֶם לְנַחֲלָה, וְלֹא תוֹסִף עוֹד לְשַׁכְּלָם.

****

עם ישראל שב לארצו, בשיבת ציון המודרנית, חונן את עפרה, גאל את שממותיה, אך גם אחרי שקמה מדינת ישראל, ירושלים הייתה חצויה, חלקה המזרחי נפל בשבי, העיר העתיקה שממה מבני עמה.

על כך כתבה נעמי שמר את הקינה, שהרעידה את לבבות אזרחי ישראל במוצאי יום העצמאות תשכ"ז:  

איכה יבשו בורות המים

כיכר השוק ריקה

ואין פוקד את הר הבית

בעיר העתיקה,

ובמערות אשר בסלע

מיללות רוחות

ואין יורד אל ים המלח

בדרך יריחו.

כעבור שלושה שבועות שוחררה העיר העתיקה, ירושלים אוחדה. נעמי שמר שוררה בית חדש, שהפך את השיר מקינה לשיר הלל. 

חזרנו אל בורות המים

לשוק ולכיכר

שופר קורא בהר הבית

בעיר העתיקה

ובמערות אשר בסלע

אלפי שמשות זורחות

נשוב נרד אל ים המלח

בדרך יריחו.

ושוב, בדומה לאמת שביטא ישראל זנגוויל, כך גם האמת שביטאה נעמי שמר הייתה למרמס.

בימי השבעה אחר מותה של נעמי שמר, כתב ב"הארץ" אהוד אשרי מאמר בו תקף בחריפות את הקונצנזוס על אודותיה. "היא הייתה אחראית לכמה מהאמירות היותר גזעניות שנשמעו כאן על ערבים", כתב אשרי במאמרו "לשיר זה כמו להיות קונצנזוס" ("הארץ" 2.7.04). כוונתו הייתה לשורות "כיכר השוק ריקה" ו"אין יורד אל ים המלח בדרך יריחו".

מי שהרבה לתקוף את נעמי שמר על השורות הללו היה עמוס עוז. "מה זאת אומרת 'יבשו בורות המים, כיכר השוק ריקה'? זה מלא ערבים. ששון ושמחה. מה זה 'אין יורד אל ים המלח'? בעיניי ראיתי ערביות יורדות. כל הזמן". בנאום שנשא שבועות אחדים לאחר מותה של נעמי שמר (20.8.04) שב עוז לדון בנושא: "מי שיגיע לכיכר פיקדילי בלונדון באחת בלילה, ימצא אותה מלאה באנשים ויתכן שאין שם יהודים. האם גם על כיכר פיקדילי הייתה כותבת נעמי שמר שהיא כיכר ריקה?"

ימים אחדים לפני הנאום הזה, נערך בגני יהושע ערב לזכרה, במלאת שלושים למותה, בהשתתפות רבבות צופים. הערב שודר בשידור חי ברשתות הרדיו והטלוויזיה. במהלך הערב הוקרן קטע מתוך סרט הטלוויזיה "אל בורות המים", בו הפגיש מוטי קירשנבאום את נעמי שמר עם עמוס קינן (1981). בקטע ששודר, הביעה נעמי שמר זעם על ביקורתו החוזרת ונשנית של עמוס עוז על שירה "ירושלים של זהב". "נעמי שמר יצאה מקברה כדי לתקוף אותי" התלונן עמוס עוז.

מה שמקומם בביקורתו של עמוס עוז, הוא שהיא באה דווקא מפיו של סופר. עוז, כיוצר, יודע היטב להבחין בין אמת אמפירית לבין אמת שירית, לירית, ספרותית. האם הדמויות שהוא בודה בספריו, מעצב להן ביוגרפיה, מכניס מילים לפיהם וכו', קיימות במציאות? האם העלילות שהוא רוקם, אכן התרחשו? כמובן שלא. אבל העלילות הללו מבטאות את האמת הספרותית של היוצר, שלעתים רבות היא משמעותית לא פחות מן האמת האמפירית.

השיר "ירושלים של זהב" נכתב בימים שהעיר ירושלים הייתה מחולקת, חציה היה תחת כיבוש ירדני, ובחלק הכבוש היו העיר העתיקה, הר הבית, הכותל המערבי – המקומות הקדושים ביותר לעם היהודי. כף רגלו של יהודי לא יכלה לדרוך בהם. בשירה, זועקת נעמי שמר כנגד העוול הזה וכנגד האנומליה הזו. כאשר נעמי שמר כתבה "איכה יבשו בורות המים", היא לא תיארה אמת הידרולוגית. היא לא חשבה שמעיין השילוח חדל לפעום. אבל בורות המים מסמלים בעבורה את ארץ ישראל. כשהמשוררת אינה יכולה ללכת מאהבתה אל בורות המים, היא מתארת את הבורות כיבשים. יש להניח שנעמי שמר ידעה היטב שבורות המים בירושלים לא יבשו.

באותה מידה, נעמי שמר ידעה שכאשר היא כותבת ש"כיכר השוק ריקה" אין היא מפענחת תצלום אוויר דמוגרפי, אלא זועקת כנגד האבסורד, שהעיר העתיקה חסומה בפני יהודים (אגב, כלל אין בעיר העתיקה "כיכר השוק"). כאשר היא כותבת ש"אין יורד לים המלח בדרך יריחו" היא מבטאת את האמת הרוחנית, שמצב שבו יהודי אינו יורד לים המלח בדרך יריחו הוא קלקול היסטורי הדורש תיקון.

סופר כעמוס עוז מבין, כמובן, למה התכוונה המשוררת, אך הוא מעדיף להיתמם ולהתעמת עם נעמי שמר על כך שלא תארה אמת דמוגרפית. וכיוון שנעמי שמר אמרה שמקום שהוא ריק מיהודים הוא בשבילה מקום ריק, עמוס עוז מוסיף ומיתמם. ההשוואה לכיכר פיקדילי היא דמגוגיה זולה. מקולו של עוז ניתן לשמוע את שביעות הרצון העצמית משאלת המחץ, שעליה, הוא מעריך בוודאי, תתקשה המשוררת המנוחה להשיב. וכך, הוא אמר את המילה האחרונה – נעמי שמר היא גזענית. היא לא הייתה אומרת על כיכר פיקדילי שהיא ריקה, כיוון שאין היא מלאה בערבים. כיוון שכיכר השוק מלאה בערבים, ובעיני נעמי שמר הערבים אינם נחשבים בני אדם, היא כתבה שכיכר השוק ריקה.

עמוס עוז מיתמם פעמיים בהשוואה הדמגוגית הזו. ראשית, כל יהודי וכל ישראלי רשאי לבקר ככל שיחפוץ בכיכר פיקדילי. לעומת זאת, תחת הכיבוש הירדני יהודי לא יכול היה לצאת חי מניסיון לבקר בעיר העתיקה. שנית, כיכר פיקדילי אינה בארץ ישראל, אינה בירושלים, והרי בדבריה בסרט "אל בורות המים" שהקפיצו את עמוס עוז, אמרה נעמי שמר בפרוש: "ארץ ישראל שהיא ריקה מיהודים היא בשבילי שוממת וריקה". זו האמת הרוחנית של נעמי שמר, אותה ביטאה בשירה המקסים "ירושלים של זהב". ולא בכדי, השיר הרטיט את לבבות הישראלים, וממשיך להרטיטם עד היום.

וכאשר שוחררה ירושלים והתרחבה בהתיישבות יהודית, התגשמו דברי הנביא: וְנֹשְׁבוּ הֶעָרִים וְהֶחֳרָבוֹת תִּבָּנֶינָה.

****

ימים אחדים לאחר שחרור ירושלים והכותל המערבי, כתב יוסי גמזו את שירו היפה והמרגש "הכותל", ובו המילים: "יש אנשים עם לב של אבן. יש אבנים עם לב אדם".

שיבת ציון כוללת שינוי מהותי בחברה היהודית ובפרט היהודי: "וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ, וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם. וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם, וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר".

ומיהם אותם אנשים עם לב של אבן? אלה שבזים למשמעות של אבנים עם לב אדם.

****

ועוד נאמר בפרק לו ביחזקאל: "וְהִרְבֵּיתִי אֶת פְּרִי הָעֵץ וּתְנוּבַת הַשָּׂדֶה, לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא תִקְחוּ עוֹד חֶרְפַּת רָעָב בַּגּוֹיִם… וְהוֹשַׁבְתִּי אֶת-הֶעָרִים וְנִבְנוּ הֶחֳרָבוֹת. וְהָאָרֶץ הַנְּשַׁמָּה תֵּעָבֵד, תַּחַת אֲשֶׁר הָיְתָה שְׁמָמָה לְעֵינֵי כָּל עוֹבֵר.  וְאָמְרוּ: הָאָרֶץ הַלֵּזוּ הַנְּשַׁמָּה הָיְתָה כְּגַן עֵדֶן, וְהֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת וְהַנְשַׁמּוֹת וְהַנֶּהֱרָסוֹת בְּצוּרוֹת יָשָׁבוּ. … בָּנִיתִי הַנֶּהֱרָסוֹת, נָטַעְתִּי הַנְּשַׁמָּה". 

ברוח הנבואית הזו כתב אלתרמן:

בֶּהָרִים כְּבָר הַשֶּׁמֶשׁ מְלַהֶטֶת

וּבָעֵמֶק עוֹד נוֹצֵץ הַטַּל,

אָנוּ אוֹהֲבִים אוֹתָךְ, מוֹלֶדֶת,

בְּשִׂמְחָה, בְּשִׁיר וּבְעָמָל.

מִמּוֹרְדוֹת הַלְּבָנוֹן עַד יָם הַמֶּלַח

נַעֲבֹר אוֹתָךְ בְּמַחְרֵשׁוֹת,

אָנוּ עוֹד נִטַּע לָךְ וְנִבְנֶה לָךְ,

אָנוּ נְיַפֶּה אוֹתָךְ מְאוֹד.

נַלְבִּישֵׁךְ שַׂלְמַת בֶּטוֹן וָמֶלֶט

וְנִפְרֹשׂ לָךְ מַרְבַדֵּי גַּנִּים,

עַל אַדְמַת שְׂדוֹתַיִךְ הַנִּגְאֶלֶת

הַדָּגָן יַרְנִין פַּעֲמוֹנִים.

הַמִּדְבָּר – אָנוּ דֶּרֶךְ בּוֹ נַחְצֹבָה,

הַבִּצּוֹת – אֲנַחְנוּ נְיַבְּשֵׁן.

מַה נִּתֵּן לָךְ עוֹד לְהוֹד וָשֹׂבַע,

מָה עוֹד לֹא נָתַנּוּ וְנִתֵּן.

בֶּהָרִים, בֶּהָרִים זָרַח אוֹרֵנוּ

אָנוּ נַעְפִּילָה אֶל הָהָר.

הָאֶתְמוֹל נִשְׁאַר מֵאֲחוֹרֵינוּ,

אַךְ רַבָּה הַדֶּרֶךְ לַמָּחָר.

אִם קָשָׁה הִיא הַדֶּרֶךְ וּבוֹגֶדֶת,

אִם גַּם לֹא אֶחָד יִפֹּל חָלָל,

עַד עוֹלָם נֹאהַב אוֹתָךְ, מוֹלֶדֶת,

אָנוּ לָךְ בַּקְּרָב וּבֶעָמָל!

השורה משירו של אלתרמן "שיר בוקר" – "נַלְבִּישֵׁךְ שַׂלְמַת בֶּטוֹן וָמֶלֶט", הייתה למוקד חִצי הביקורת של ארגונים ירוקים, במאבקם למען שמירה על הריאות הירוקות של ישראל.

האמת היא שהביקורת הזו אנכרוניסטית. אלתרמן לא כתב על כרישי הנדל"ן הבונים מֵיזָמִים יוקרתיים ומנקרי עיניים על החופים האחרונים שנותרו לנו, בים התיכון ובכינרת. הוא כתב על הפרחת שממות א"י כדי להקים בה בית לאומי לעם היהודי.

"שיר בוקר" נכתב בידי אלתרמן ללחנו של דניאל סמבורסקי, עבור הסרט "לחיים חדשים", סרט הסברה על המפעל הציוני בהפקת קרן היסוד (1935). הלבשת הארץ בשלמת בטון ומלט, הייתה צו לאומי קדוש.

מאז ועד היום ההגשמה הציונית נאלצת להתמודד עם התגוללות בלתי פוסקת מבית. כאז גם עתה אותה התגוללות לא תעצור את ההגשמה הציונית, שמבוססת על האמת הציונית האיתנה מכל המלעיזים והלועגים, כי היא התיקון לעוול היסטורי והגשמת הצדק ההיסטורי.

* "חדשות בן עזר"

פינתי השבועית ברדיו: יש לי סימפטיה

יש לי סימפטיה / נורית גלרון

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 22.3.21

ב-1972 יזם מולי שפירא, המנהל המיתולוגי של מחלקת התרבות בגל"צ, אירוע ייחודי, ערב שירי משוררים, שלכבודו הולחנו משיריהם של טובי המשוררים העבריים; לא פזמונים שנועדו מלכתחילה להלחנה (מרבית המשוררים הישראלים הם גם פזמונאים, כלומר כתבו מראש שירי זמר, שנועדו להלחנה), אלא שירה פואטית לשמה. ההצלחה של הערב הייתה אדירה. שירה שלא נועדה להלחנה הפכה שירי משוררים ללהיטים גדולים, שהפכו ברבות השנים לנכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית. כעבור שנה, ב-1973 שוחזרה ההצלחה בערב שירי משוררים מס' 2.

בין השירים הבולטים בשני הערבים הללו: "כשאלוהים אמר בפעם הראשונה" "שיר לאוהבים הנבונים" ו"ציפור שניה" של נתן זך, "דרך שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד" ו"בלדה לשיער הארוך והשיער הקצר" של יהודה עמיחי, "חמדה" ו"סוף הנפילה" של דליה רביקוביץ', "אומרים ישנה ארץ" ו"בת הרב ואמה" של טשרניחובסקי, "לא ידע איש מיהי" של ביאליק, "יום יום אני הולך למעונך" של פיכמן ו"לילות לילך" של חיים לנסקי.

טובי המלחינים כתבו לשני הערבים האלה ובהם סשה ארגוב, מתי כספי, שלמה ארצי, מוני אמריליו, יאיר רוזנבלום, שמוליק קראוס ומשה וילנסקי, וטובי הזמרים שרו אותם, ובהם מתי כספי, חוה אלברשטיין, שלמה ארצי, הדודאים, סוזן ופרן, דורית ראובני וג'וזי כץ.

אך טבעי היה לצפות שבחלוף שנה תשוחזר ההצלחה בערב שירי משוררים מס' 3. אבל זה לא קרה. גם לא בשנה שאחריה. רק בחלוף שבע שנים, ב-1980, במלאת שבעים שנה לעיר תל-אביב, הפיקו גלי צה"ל ועיריית תל-אביב בראשותו של שלמה להט, את ערב שירי משוררים שהוקדש כולו לשירי משוררים על תל-אביב.

הערב נערך בהיכל התרבות בת"א. אילי גורליצקי הנחה אותו. על הבמה ישבה תזמורת של 50 נגנים מהתזמורת הפילהרמונית, בניצוחו של אילן מוכיח, שליוו את כל השירים, ולצדה – להקת "ברוש", להקת ג'ז ורוק שהוקמה בידי אריאל זילבר כלהקת ליווי שלו והמשיכה כלהקה עצמאית וכלהקת הבית של התכנית "זהו זה". היה זה ערב של אהבה גדולה לתל-אביב.

לערב זה הולחנו שירים של אלתרמן, יוכבד בת מרים, אברהם חלפי, לאה גולדברג, אבות ישורון, נתן זך, דוד אבידן ומאיר ויזלטיר. בין המלחינים והמבצעים סשה ארגוב, משה וילנסקי, מתי כספי, שם טוב לוי, יוני רכטר, יהודית רביץ, נורית גלרון, שלמה גרוניך, דני ליטני, שלמה ארצי, חנן יובל, אורה זיטנר, נפתלי אלטר, אושיק לוי וגרי אקשטיין.

הערב הזה השאיר חותם פחות עמוק בתרבות הישראלית מאשר קודמיו. רוב שיריו נשכחו. אך גם הוא הניב מספר שירים שתפסו מקום של כבוד בפלייליסט הישראלי, כמו "דצמבר" של אלתרמן, "יש אשר שקטים הם השמים" של חלפי, "אני יושב על סף הרחוב" של זך ו"דיון דחוף" של דוד אבידן ודני ליטני, המוכר יותר כ"למה לנו כל העניין הזה".

אנו נאזין היום לשיר המצליח ביותר בין שירי הערב – "יש לי סימפטיה", שירו של מאיר ויזלטיר, בלחנו של שלמה גרוניך ובביצועהּ של נורית גלרון. מאוחר יותר גרוניך עצמו הקליט את השיר, מופיע אתו בהופעותיו, והוא היה לאחד השירים המזוהים אתו ביותר. אנו נאזין היום לביצוע המקורי, המקסים, של נורית גלרון, שבשיר זה הביאה לאחד השיאים הגבוהים ביותר את היכולת הקולית הנדירה שלה. ולמה אנו משמיעים דווקא את השיר הזה ודווקא עכשיו? כיוון שבימים אלה חוגגת נורית גלרון את יום הולדתה השבעים ומאיר ויזלטיר חוגג את יום הולדתו השמונים. כך שיש לנו סיבה כפולה למסיבה, וכשיש סיבה כזאת, אנו תמיד קופצים עליה כמוצאי שלל רב.

השיר "יש לי סימפטיה" הופיע בספר שיריו של מאיר ויזלטיר "דבר אופטימי, עשיית שירים", שיצא לאור בשנת 1976. לקראת ערב שירי משוררים 1980, הוזמן שיר גם משלמה גרוניך, שחי באותן שנים בניו-יורק. גרוניך הלחין את השיר ושבוע לפני הערב התקשר לויזלטיר וקיבל את הסכמתו לשימוש ביצירתו. השיר זכה לאהבת הקהל מיד בהשמעתו הראשונה במופע. השיר כבש את הקהל שהריע לנורית גלרון במחיאות כפיים סוערות וממושכות.

"יש לי סימפטיה" היה לשיר הנושא של תקליטה הרביעי של נורית גלרון "סימפטיה", שיצא ב-1982. כעבור שנה הוא יצא לראשונה בביצועו של גרוניך בתקליט המשותף עם שם טוב לוי "אלבום משפחתי".

השיר "יש לי סימפטיה" אינו שיר רומנטי, לא נוסטלגי ובוודאי שלא סנטימנטלי.  הוא אינו מתפייט בערגה על יופיה של העיר. זה שיר אמביוולנטי מאוד כלפי העיר ת"א של שנות השבעים. מצד אחד הוא מותח עליה ביקורת לא פשוטה, ומצביע על כיעורה. אבל יש לו סימפטיה לאנשים של העיר.

הביקורת שלו על ת"א היא בראש ובראשונה על כך שהיא עיר בלי קונספציה. היא עיר כעורה, והכיעור שלה משרה אווירה של מוות ודיכאון. טיח נופל, קיר מתייפח, אוטובוס מת, מאורת טיח נואשת, נדנדת פח רועשת. אך שם הספר הוא "דבר אופטימי, עשיית שירים", וויזלטיר עושה מן העיר העלובה שהוא מתאר שיר אופטימי. למה? כי יש לו סימפטיה לאנשים שחיים בה. יש לו סימפטיה לאמנים שלה. אמנם העיר היא בלי קונספציה, אך יש בה אומנות קונספטואלית, שאליה יש לו סימפטיה. ומיהם האנשים בתל-אביב שיש לו סימפטיה אליהם? אנשים שמתאמצים בת"א, אנשים שמתעקשים בת"א, אנשים שמתרגשים בת"א. אבל בסוף הוא חוזר לנקודת המוצא של הייאוש. האנשים שהוא מוצא בתל-אביב הם מיואשים. אבל יש לו סימפטיה אליהם.  

כבר סיפרתי כאן לא פעם שנורית גלרון היא אחת מאהבותיי הגדולות ביותר במוסיקה הישראלית. האמת היא שקצת קשה לי לדמיין אותה כבת שבעים, כיוון שהן במראה שלה והן בשירתה, לא ניכר הגיל.

לא מעט מהשירים של ערבי שירי משוררים הושמעו בפינה זו בעשר שנותיה, ואנו שמחים להשמיע היום את "יש לי סימפטיה".

מזל טוב לנורית גלרון ומאיר ויזלטיר.

יש לי סימפטיה

לאמנות קונספטואלית בתל אביב

עיר בלי קונספציה

טיח נופל

תריס מתייפח

אוטובוס מת

יש לי סימפטיה

לאנשים שמתאמצים בתל אביב

יש לי סימפטיה

לאנשים שמתעקשים בתל אביב

יש לי סימפטיה

לאנשים שמתרגשים בתל אביב

עיר בלתי מרגשת

מאורת טיח נואשת

נדנדת פח רועשת

יש לי סימפטיה

לאנשים מתייאשים בתל אביב

שופך דם האדם ומגינו

נתן אלתרמן, חתן פרס ישראל לשירה, שבימים אלה אנו מציינים 51 שנים לפטירתו, הוא בעיניי גדול המשוררים העבריים בכל הדורות. אלתרמן כתב שירה, כתב את שירי העת והעיתון וכתב פזמונים. ומכל מכלול יצירתו, הנערץ עליי ביותר הוא מחזור "שירי עיר היונה", האפוס של מלחמת השחרור.

"עיר היונה" הוא ספר של אלתרמן שיצא לאור ב-1957, תשע שנים לאחר הקמת המדינה. לאחר שני ספרי השירה שלו "כוכבים בחוץ" ו"שמחת עניים" פרסם אלתרמן בעיקר פזמונים ואת תגובותיו האקטואליות בשירי "הטור השביעי". בקרב מעריציו הייתה כמיהה לחזרתו ליצירה הלירית. מעטים ידעו שבמקביל לאותם שירים, המשיך לכתוב שירה צרופה. מדובר בשירים שכתב בשלהי שנות הארבעים ובשנות החמישים – סוף תקופת המנדט הבריטי, מלחמת העצמאות ושנותיה הראשונות של המדינה. היו אלה שירים לאומיים, אך לא התייחסות לאקטואליה היומיומית ולא התנצחות פוליטית כמו ב"טור השביעי", אלא ניסיון לעצב את רוחה של האומה ולשרטט את קווי המתאר של הפיכת עם של פליטים שחווה את השואה הנוראה, לעם חי הבונה מדינת מופת. שיריו הם גם ביטוי פואטי למלחמה ולדור הלוחמים שהקימו את המדינה, אותם כינה ב"טור השביעי" "מגש הכסף שעליו לך נתנה מדינת היהודים". את השירים הללו כינס ב"עיר היונה", שקיבל את שמו מאחד המחזורים בספר, שנשא את השם "שירי עיר היונה". "ליל חניה" הוא אחד משירי המחזור הזה.

בתש"ח היה אלתרמן בן 38, ולא חלה עליו חובת גיוס, אולם הוא התעקש להתגייס וממש אנס את רעו יצחק שדה לקבל אותו לשורות יחידתו, בה לחם לצד אנשים הצעירים ממנו בעשרים שנה. אלתרמן החייל התאפיין במוטיבציה גבוהה, אך… כנראה לא ממש נועד לחיילות. הוא השתתף בקרב אחד, הקרב הכושל על גבעה 105 באזור נגבה. תפקידו היה – מגיש תחמושת לרגם. יצחק שדה, מפקדו, הבין שתרומתו של אלתרמן כמשורר קצת יותר גדולה מאשר כמגיש פצצות מרגמה, ובעיקר חש שאינו יכול להתמודד עם האחריות על חייו של אלתרמן, ואילץ אותו לעזוב.

הקרב בו השתתף נערך ב-2.6.48. את "ליל חניה" כתב אלתרמן ב-3.6.48. זהו שיר של לוחם, אם כי לא ברור האם הוא תיאר את ליל החניה ערב הקרב כפי שהיה, או כפי שראוי היה להיות.

השיר מתאר את הלילה שלפני הקרב ובעיקר את נאומו של המפקד המשוחח עם החיילים. אלתרמן המשורר קובע שבשיחת מוטיבציה כזאת, אין מקום למילים הגדולות של המשורר, אלא לדיבור ישיר בגובה העיניים, לדיבור הפשוט. אין זה הזמן ל"שירה צרופה" אלא "לזמר הנפוץ, שלא דבר ערך ולא שכיית חמדה הוא", ואי אפשר שלא להבחין באירוניה; הרי כוונתו היא שבלילה כזה, דווקא הדיבור הפשוט הוא דבר ערך ושכיית חמדה. הוא גם מבהיר, שאין להתבייש בשיחה כזאת במליצה ובסיסמאות, שכוחן חשוב בהחדרת המוטיבציה ללוחמים. יש מקום לומר את הדברים "בקול גדול, בלי מורך לב ובלי חשש מפני הזול". יש דברים שנשמעים זולים בסיטואציות אחרות, אך בליל החניה ערב הקרב, הם הדברים שנכון שיאמרו.

על מה מדבר המפקד עם לוחמיו? "על אהבה הוא מדבר (בה הוא פותח), ועל חובה וקרב ועול". עול המלחמה הוא כבד. כל לוחם יודע שרבים הסיכויים שלא יחזור מן הקרב ואם יחזור – הוא יודע בוודאות שיאבד חלק מחבריו. הנכונות להקרבה, אינה יכולה לבוא בפקודה, אלא רק מתוך אהבה. 

לכאורה, אין סתירה גדולה יותר מזו שבין מלחמה ואהבה. מלחמה היא מוות, היא הרג, מה לה ולאהבה? ניתן להבין זאת, אולי, מן השורה החשובה ביותר בשיר, לטעמי: "המחנה אשר דינו להיות שופך דם האדם ומגינו". בביטוי "שופך דם האדם" רומז אלתרמן לאיסור הרצח שאלוהים מטיל על בני האדם אחרי המבול, ובאמירה שהעונש על רצח, כל רצח, הוא עונש מוות: "שופך דם האדם, באדם דמו ישפך, כי בצלם אלוהים עשה את האדם". מאחר והאדם נברא בצלם אלוהים, אסור להרוג אותו. והנה, הלוחמים יצאו למחרת בבוקר להרוג.

כאן מסביר אלתרמן, שהאילוץ של המחנה לשפוך את דם האויב הוא הכרח, נגזר דינו לשפוך דם, מתוך ההכרח להיות מגן האדם. אולם גם בצאתו לקרב שאין צודק ממנו, עליו לזכור שרק ההגנה על חיי אדם מצדיקה את ההרג. זהו ביטוי אלתרמני מובהק.

השיר מסתיים בתיאור של הקרב, הכרוך במחיר דמים: "איש זונק, ואיש יורה ואיש נופל".

* תבור – יהדות ישראלית

ועוד לא אמרתי הכל / נורית גלרון

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 1.3.21

אתמול מלא עשור לפינתי השבועית ברדיו "אורנים", שבה השמענו קרוב ל-500 שירים. אני אוהב מאוד את הפינה והיא חשובה לי מאוד, ואני שמח שחזרנו בשבוע שעבר אחרי חמישה חודשי סגרים והשבתה.

במהלך החודשים הללו הלכו לעולמם כמה דמויות מפתח בשירה ובזמר העבריים, ובשבועות האלה נקדיש להם את הפינה. בשבוע שעבר נפרדנו מאורה זיטנר. היום נפרד מאחד מגדולי המשוררים שלנו, חתן פרס ישראל נתן זך.

כידוע למאזיניי, אני אלתרמניסט. המשורר הנערץ עליי הוא נתן אלתרמן, שאני רואה בו את גדול המשוררים העבריים בכל הדורות. לכאורה, עליי להיות ביחס שלילי כלפי הנמסיס שלו, נתן זך, המורד הגדול באלתרמן. אבל לא, אני אולי רואה בשלילה את המרד שלו ואת הדברים הקשים שהטיח בשירתו של אלתרמן. אני גם לא מבין את היצר של משוררים צעירים להילחם במשוררים שקדמו להם, כפי ששלונסקי מרד בביאליק. כאילו יש צורך ברצח אב כדי להצליח. הרי נתן זך, ברגעי אמת, הודה שהוא מעריץ את אלתרמן. אלתרמן מצדו גילה נדיבות רבה כלפי זך, ואהב את שירתו. אכן, נתן זך היה משורר פורץ דרך ושירתו – לרוב משוחררת מכבלי חריזה ומשקל והיא אישית יותר, היא שירה נפלאה. והיא נפלאה גם בכך שבדרכה המיוחדת יש בה משקל וחריזה טבעיים, ולא בכדי רבים כל כך משיריו הולחנו.

נתן זך היה משורר גדול, וכמה משיריו מלווים אותי בחיי ומשמשים מוטו בעבורי, כמו "כולנו זקוקים לחסד" שהשמענו כאן, "אני רוצה תמיד עיניים", "איך זה שכוכב" והנוסח העברי שלו לשירו של ברכט "יהי הכל".

אחד הדברים המייחדים את נתן זך הוא השניות בין השקפת עולם פסימית מאוד בחלק מן השירים, להשקפת עולם אופטימית מאוד בשירים אחרים. אני מתחבר הרבה יותר לצד האופטימי, ולכן אמחיש את הצד הפסימי בשיר אחד בלבד – "כי האדם עץ השדה". בדרך כלל, כשאנחנו משווים אדם לצמח, אנו מדבר על הפריחה של אדם, על היותו שורשי, נטוע על פלגי מים, נושא פירות וכו'. נתן זך בשירו מדבר על האדם שכמו העץ הוא נגדע, שכמו העץ הוא צמא למים, שהעץ כמו האדם נשרף באש, וכמו העץ "אני לא יודע איפה הייתי ואיפה אהיה".

קשה להאמין שאותו משורר מלנכולי, מיואש, חסר אונים, חסר אוריינטציה כתב גם את אחד משיריו החשובים והיפים ביותר, אולי היפה בהם, לבטח האופטימי שבהם, "אני רוצה תמיד עיניים": "אני רוצה תמיד עיניים כדי לראות / את יפי העולם ולהלל את היופי / המופלא הזה שאין בו דופי ולהלל / את מי שעשה אותו יפה להלל / ומלא, כל כך מלא, יופי // ואינני רוצה לעולם להיות עיוור ליפי / העולם כל עוד אני חי. אני אוותר / על דברים אחרים אבל לא אומר די / לראות את היופי הזה שבו אני חי / ושבו ידי מהלכות כמו אניות וחושבות / ועושות את חיי באומץ, ולא פחות / מכן בסבלנות, סבלנות בלי די. // ולא אחדל מהלל. כן, להלל לא אחדל / וכשאפול עוד אקום – ולו רק לרגע – שלא יאמרו / הוא נפל. אלא הוא קם עוד לרגע להלל / בעיניים אחרונות / את שלהלל לא יחדל".

אין שיר אופטימי יותר, מאמין יותר, מקווה יותר, שופע יותר אהבת חיים ואהבת יפי העולם, משיר זה. בעיניי, זה שיר מפתח להבנת שירתו של נתן זך. בשיר זה שורת המפתח – "וכשאפול עוד אקום… עוד לרגע להלל / בעיניים אחרונות". את יפי החיים, את הטעם לחיים.

המוטיב הזה מופיע בשירים רבים של זך – אותו רגע של יופי או של אהבה הנותן כוחות וטעם. כך, למשל, שירו "ציפור שניה" החותם את ספר שיריו הנפלא, הטוב בספריו (בו הופיע גם "אני רוצה תמיד עיניים") – "כל החלב והדבש" (1965): "ראיתי ציפור רבת יופי. / הציפור ראתה אותי. / ציפור רבת יופי כזאת לא אראה עוד / עד יום מותי. // עבר אותי אז רטט של שמש. / אמרתי מילים של שלום. / מילים שאמרתי אמש / לא אומר עוד היום". "רטט של שמש" – רק משורר גדול יכול ליצור דימוי כזה.

השיר הנפלא הזה, שלא בכדי מסיים את הספר, ומשאיר את טעמו אצל הקורא, מתאר סיטואציה חד פעמית, רגע קסום אחד שהיה ולא יחזור שוב. אותו רטט של שמש הוא חד פעמי. את המילים שאמרתי אמש, לא אומר עוד היום. ציפור רבת יופי כזאת לא אראה עד יום מותי. מתוך ההבנה המפוכחת הזאת, אין זה שיר של אבל על רגע שהיה ולא ישוב עוד, אלא שיר של התמוגגות מרגע שלמענו ולמען רגעים שכמותו ראוי לחיות; רגע המעניק תעצומות נפש לאדם.

נתן זך יודע למצוא את היופי הזה גם במצבים קשים. את שירו "כולנו זקוקים לחסד" הוא מסיים בתיאור הבא (שאינו חלק מן השיר המולחן): "אומרים ישנה ארץ / שאפילו לימונים פורחים בה. / שבה גם מכאוב, גם מחסור / כאילו תמיד קורנים בה. / בואי ואראה לך מקום / שבו עוד אפשר לחלום". זך אינו מסתיר את המכאוב והמחסור, אך אינו מאבד את החלום. וכל עוד אפשר לחלום, גם המכאוב והמחסור כאילו תמיד קורנים.

שיר נוסף מתוך "כל החלב והדבש" הוא "שיר אחרי מחלה ארוכה". וכך הוא מסיים את השיר: "ומשהו חדש יצוף כאן מכל / העכור הזה, כל המכור / השקט, נאלם דום או בעיניו משוטט, לשיר את / שירת אדוני בערב דם רך בשמים רבים / בם כוכב אחרון או ראשון בהמון כוכבים / מרמז כי לי, / בינתיים, בעננים, / עוד לא נאמר לחדול". איזו היאחזות בחיים!

וקבוצת שירים, הנקראת "שלושה שירים", הנפתחת במילים "זו הפעם הראשונה / אני מתחיל להטיל ספק / אם אמנם אזכה כאן / למה שביני לבין עצמי / כיניתי בשם אושר", מסתיימת במילים: "אני כאן וכותב. ואין / מקום אחר שהייתי מבקש להיות בו. / ואני עדיין אוהב".

במאמר שקראתי לא מכבר, הופיעה פרשנות מעניינת לשירו של נתן זך "לא טוב היות האדם לבדו". "לא טוב היות האדם לבדו / אבל הוא לבדו / בין כה וכה… והוא לבדו יודע / שגם אם יתמהמה / בוא יבוא". מי בוא יבוא גם אם יתמהמה? על פי אותה פרשנות – המוות. זהו שיר של כמיהה למוות, שיר של ייאוש מהחיים, מהבדידות והניכור של המשורר.

הפרשנות הזאת הפתיעה אותי. אף פעם לא פרשתי כך את השיר. וגם כשניסיתי לקרוא אותו מחדש, על פי הפרשנות הזאת, לא השתכנעתי שהוא שייך לקבוצת "כי האדם עץ השדה". לא מצאתי בשיר שמץ של ייאוש מן החיים ובוודאי לא כמיהה למוות. ההיפך הוא הנכון, מצאתי שיר אופטימי מאוד, בעיניי, שיר הלל לחיים, שירה של אהבת החיים ושל היאחזות בחיים.

שירתו של זך אינה מייפה את החיים. היא מציגה חיים שיש בהם הרבה עצב, כאב, קושי ובדידות. אך אין בה ייאוש. יש בה הסתכלות על החיים ככאלה שיש להיאחז בהם חרף כל הקשיים, ולו בגלל אותם רגעים קסומים, גם אם נדירים, של יופי ושל אושר. למען אותם רגעים, ראוי לחיות את החיים. למען אותם רגעים ראוי להתמודד עם הקושי והכאב. החיפוש אחרי אותם רגעים, הוא טעם החיים. ולאותם רגעים שווה להמתין כמו אל המשיח, כי גם כשהאדם לבדו, הוא יודע שגם אם יתמהמה – בוא יבוא.

כאשר שמעתי על מותו של נתן זך, מיד חשבתי על השיר "ועוד לא אמרתי הכל". הוא כתב את השיר כאדם צעיר, אבל זה נראה לי ממש שיר פרדה של משורר, של יוצר, של איש מילים. "עוד לא אמרתי הכל ועוד יש לי מה לומר". לפני 34 שנים, למרגלות מצדה, מסביב למדורה, בערב שלמחרת לפנות בוקר עלינו בשביל הנחש אל פסגת המצדה, סיפרתי לחניכיי מגרעין "טל" לאורטל, אחרי שנתיים של הדרכה, שאני מסיים את התפקיד. היה זה ערב מרגש מאוד, שנצור היטב בזיכרוני כאירוע של התעלות הנפש. סיימתי את השיחה בקריאת שירו של זך.

וְעוֹד לֹא אָמַרְתִּי הַכֹּל

וְעוֹד יֵשׁ לִי מַה לּוֹמַר

לִפְנֵי שֶׁיִּהְיֶה מְאֻחָר וְהַקָּהָל יִתְפַּזֵּר

וְכָל אֶחָד יִהְיֶה זוֹכֵר

מַה שֶּׁכָּל אֶחָד זוֹכֵר כְּשֶׁאֲחֵרִים כִּלּוּ

לוֹמַר מַה שֶּׁאָמְרוּ וּמַה שֶּׁלֹּא אָמְרוּ.

וְעוֹד לֹא אָמַרְתִּי הַכֹּל.

אחרי מותו של אריק איינשטיין, נמצאה הקלטה גנוזה של השיר הזה בלחנו של אבנר קנר. אנחנו נשמע את הביצוע הקלאסי של נורית גלרון, בלחנו של אילן וירצברג, מתוך התקליט העברי האהוב עליי ביותר; תקליטה של נורית גלרון בשירי נתן זך "שירים באמצע הלילה".

צרור הערות 24.2.21

* מפלגת ההשתמטות – איתמר בן גביר לא שרת בצה"ל. צה"ל לא גייס אותו לשורותיו, כי לתת נשק לאדם מסוכן כל כך זו הפקרות. בצלאל סמוטריץ' דחה את הגיוס במסלול ההשתמטות "תורתו אומנותו". הרעיון שעומד מאחורי מסלול ההשתמטות הוא שהבוחרים בו "ממיתים את עצמם באוהלה של תורה", כל זמנם מוקדש ללימוד תורה וכל דבר אחר הוא ביטול תורה. בשנות דחיית השרות ביטל סמוטריץ' תורה ועשה שני תארים בעריכת דין. בשעה שבני גילו שכבו במארבים בלבנון, נלחמו ביהודה ושומרון ובעזה בתקופות הפיגועים הקשים ובמבצע "חומת מגן" וחרפו את נפשם על הגנת המולדת, הוא הוציא "מצעדי בהמות" הומופוביים, חסם כבישים ונחשד בניסיון לפיגוע נגד תשתיות במחאה על עקירת גוש קטיף. רק בגיל 28 התגייס למיני-שירות של שנה וחצי.

לכך מחנכת הציונות הדתית? אלה המודל לחיקוי שלה?

* מסע נקם – במקום להקדיש את כל המאמצים להחלפת השלטון, יש עתיד מתמכרת למסע נקם בכחול לבן.

* נוהג בצביעות – מי שתובע מגנץ לפרוש ואינו תובע זאת ממרצ, שמפלרטטת עם אחוז החסימה – נוהג בצביעות.

* אתנחתא הומוריסטית – יש קבוצת פייסבוק שנקראת: מרב מיכאלי לראשות הממשלה.

* "מענק" בחירות – שתי ועדות חקירה ממלכתיות חקרו את פרשת ילדי תימן ולא מצאו שמץ של ראיה לטענת החטיפה. זו גם מסקנתם של היסטוריונים החוקרים את הפרשה. אבל הממשלה החליטה על פיצויים. אין זה אלא "מענק" (אם לנקוט לשון נקיה) בחירות.

* מי שגר בבית מזכוכית – גדעון לוי תקף בחריפות את איבתיסאם מראענה, על כך שחזרה בה מהרשומה שלה שבה התגאתה בכך שלא עמדה בצפירה, וכמעט האשים אותה בבגידה. "חבל שמראענה עצמה חזרה בה מדבריה מלפני עשר שנים. הם תקפים גם כיום לכל אזרח ערבי שלא איבד את שארית כבודו הלאומי… ערבי שעומד דום בתום לב בצפירת יום הזיכרון לחללי צה"ל, החיילים שהרגו בבני עמו, שכבשו את ארצו, שגירשו את אבותיו וממשיכים להתעלל באחיו. ערבי שעומד בצפירה עושה שקר בנפשו ובוגד בעמו. חד וחלק". המלצתו לערביי ישראל היא "לנסוע בצפירה, כן, דווקא בצפירה, להתריס כנגד קידושם של אלו שהשתלטו בכוח על ארצך והחריבו את עמך".

מעניין שכבוד לאומי הוא דבר שלוי בז לו כאשר מדובר בכבוד לאומי יהודי. ובכלל, כאשר הוא משתמש במושג "בגידה" כדאי שיזכור ביטוי מסוים על מי שגר בבית מזכוכית.

* תגובת הרמב"ם לשרלטן – והרי הודעה שהתקבלה זה עתה. הגיעה תגובת הרמב"ם לקמפיין של השרלטן יובל אשרוב נגד החיסונים: "הרחק מערש הדווים כל רופא אליל…

תן בלבי לשמוע בקול חכמים אמתיים, בני אומנותי… חזקני ואמץ לבבי נגד השוטים המתחכמים".

* סגר בפורים וחזרה ללימודים – בנושא חזרת חטיבות הביניים ללימודים בערים ירוקות וצהובות אני מתנגד לעמדת משרד הבריאות. דעתי היא שיש להחזירם בשבוע הבא, כיוון שהנזק של ההיעדרות הממושכת, שנה (!) מבתי הספר; הנזק הרגשי, הנפשי, החברתי והלימודי חמור ביותר, ובניהול סיכונים נכון, בימים אלה של ירידה בתחלואה ושל חיסונים, נכון להחזיר אותם מוקדם ככל האפשר, ולא ימים אחדים לפני צאתם לחופשת פסח ממושכת. בנושא ההגבלות בפורים עמדתי כעמדת משרד הבריאות ואף קיצונית יותר. לדעתי, נכון להטיל סגר מוחלט לארבעה ימים בפורים, כדי למנוע את ההתקהלויות הפורימיות הרות סכנת ההידבקות.

* מבחן הסולידריות – ועד עובדי המועצה האזורית גולן הודיע על השבתת מערכת התחבורה בגולן, בשל סכסוך שכר של הנהגים. אני יוצא מנקודת הנחה שהעובדים צודקים בטענותיהם. אולם בשנה כה קשה, שבה עשרות אחוזים מאזרחי ישראל ובהם רבים מתושבי הגולן יצאו לתקופות ארוכות של חל"ת, ובתקופה של אבטלה קשה ועסקים קורסים – ניהול מאבק על גובה השכר הוא לעג לרש וחוסר סולידריות חברתית. עצם המחשבה על השבתת האוטובוסים, כלומר ההסעות לבתי הספר, שמשמעותה אי קיום הלימודים אחרי שנה שהתלמידים ישבו בבית, זו עזות מצח ובריונות. על המועצה לעשות הכל כדי למנוע את השביתה. עליה לנהל מו"מ בניסיון להגיע להסכם ובמקביל לפעול בבית הדין לעבודה להשגת צו מניעה. אך באין הסכם ולא צו מניעה – יש לבצע את ההסעות באמצעות חברות פרטיות.

ועד העובדים הוציא גילוי דעת לתושבים. לשם מה? כדי לבקש סולידריות. מי ששובר את הסולידריות – אין סולידריות אתו. 

* עסקה ובריאות – העסקה עם סוריה, של חיסונים תמורת הצעירה, הזכירה לי סיפור שקראתי בספרו של רפי איתן – "איש הסוד". מאיר עמית, ראש המוסד, עשה מאמצים רבים להציל את אלי כהן מחבל התליה. הוא יצר קשרים עם סוריה והציע לה סיוע בשורה של תחומים ובהם תרופות מישראל. לדאבון הלב, כידוע, הסורים לא התרצו ואלי כהן הוצא להורג.

* הנראטיב השקרי – הפרק הראשון של הסדרה על אריק שרון בכאן 11 נפתח בביקורו בהר הבית בספטמבר 2000. היה בכך מסר, שביקורו הוא שחולל את מתקפת הטרור הקרויה בשם החיבה המכובס "האינתיפאדה השניה". זה הנראטיב הפלשתינאי השקרי. המודיעין הישראלי ידע כבר בתחילת 2000 על מתקפת הטרור והתריע בפני ברק לא רק על כך שתפרוץ, אלא תיאר בדיוק את המתווה שלה ואפילו את מועדה. אלא שברק, שיודע הכל יותר טוב מכולם, זלזל. הדברים מפורטים היטב בספרו של יעלון "דרך ארוכה קצרה" ובספר השיחות של שמעון שיפר עם עמוס גלעד. ועקרונית – קבלת הנראטיב הזה הוא השלמה עם כך שאסור ליהודי לטמא ברגליו את הר הבית ואם הוא עושה בכך הוא אשם במלחמה. השלמה כזו היא טירוף. הסדרה מתעלמת מכך שמתקפת הטרור פרצה אחרי פסגת קמפ-דיוויד, שבה ברק שבר את כל הקווים האדומים של הקונצנזוס הישראלי והציע לערפאת מדינה עצמאית כמעט על כל שטחי יהודה ושומרון ובקעת הירדן ובירתה ירושלים וחילופי שטחים כ"פיצוי" על כבשת הרש של גושי ההתיישבות שלא ייעקרו. ערפאת, כזכור, דחה על הסף את הצעתו. האזכור היחיד של קמפ-דיוויד היה כאשר הוזכר שההתמודדות הייתה בין שרון לברק, ומה שהוצג שם היה רק "משחק הדחיפות" של "תפאדל היכנס אתה ראשון" בין ברק לערפאת, ללא כל אזכור להצעות של ברק ולדחייתן המוחלטת.

ה"אינתיפאדה" כולה הוצגה באופן מעוות, כספירלה של הסלמה באשמת שני הצדדים. הם ערכו פיגוע, אנחנו בתגובה – חיסול, הם בתגובה – פיגוע, אנחנו בתגובה – חיסול וכן הלאה. לא. הייתה זו מתקפת טרור חד צדדית קשה ואיומה ועד "חומת מגן" ישראל בקושי התגוננה. מדיניותו של שרון עד "חומת מגן" הייתה "גם איפוק זה כוח". האמירה הזאת, אחרי הטבח הנורא בדולפינריום, הוצגה כאיזו פליטת פה לא מתוכננת, שאינה מייצגת את שרון ואת דרכו.

עוד שגיאה עובדתית – הבחירות בהן ניצח שרון הוצגו כמערכת הבחירות "השניה והאחרונה" בבחירה הישירה לראשות הממשלה. זו הייתה המערכה השלישית: קדמו לה בחירות 96' שבהן ניצח נתניהו ובחירות 99' שבהן ניצח ברק. הייחודיות של בחירות 2001, היא שהיו אלה בחירות מיוחדות לראשות הממשלה בלבד, ללא בחירות לכנסת.

* הפנטזיה על האמן כדמות מופת – קראתי בתדהמה ובזעזוע את סיפורה של גליה עוז על ההתעללות בה של אביה, עמוס עוז, בילדותה. קראתי גם את התגובות של אשתו נילי וילדיו האחרים פניה ודניאל, ולא הייתה בהן הכחשה גורפת של הדברים. כנראה שהיה צד אפל באישיותו של עוז.

האכזבה הזאת לא תשנה את הערצתי אליו כסופר ואת אהבתי הגדולה לרבים מספריו ובראש ובראשונה ליצירת המופת "סיפור על אהבה וחושך". עמוס עוז היה מגדולי הסופרים העבריים ואחד הסופרים האהובים עליי ביותר.

כפי שעמדותיו הפוליטיות, שהיו רחוקות משלי, לא פגמו באהבתי את כתיבתו, כך גם הסיפור האפל הזה, שבאמת הפתיע אותי.

הסיפור הזה בסך הכל אושש את מה שאני יודע – כישרונו היצירתי של אמן אינו מעיד בהכרח על אישיותו. אמן גדול אינו בהכרח דמות מופת. וגם אם היינו רוצים מאוד לראותו ככזה, כנראה שבמקרים רבים אין זו יותר מפנטזיה.

* הסופה – זה לא היה שלג אלא גשם עם יחסי ציבור.

          * ביד הלשון

מרדכי ואסתר – מרדכי, שלא יכרע ולא ישתחווה, הוא סמל ליהודי שסרב להתבולל, בכל מחיר (אף שאין שום איסור על השתחוות). אבל שמו דווקא מעיד על התרבות המתבוללת שברקע סיפור המגילה. מרדכי אינו שם עברי, אלא שם הלקוח מן המיתולוגיה המסופוטמית, משמו של האל מרדוך. גם אסתר אינו שם עברי. שמה העברי של אסתר היה הדסה, ואילו שמה אסתר לקוח משמה של אלת האהבה והפריון הבבלית – אשתר.

* "חדשות בן עזר"