צרור הערות 22.9.21

* מה אכפת לכם? – "זכותי לא להתחסן וזה לא עניינך ולא עניין המדינה" –

שָׁנָה רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: מָשָׁל לִבְנֵי אָדָם, שֶׁהָיוּ נְתוּנִים בִּסְפִינָה.

נָטַל אֶחָד מֵהֶם מַקְדֵּחַ וְהִתְחִיל קוֹדֵחַ תַּחְתָּיו.

אָמְרוּ לוֹ חֲבֵרָיו: לָמָּה אַתָּה עוֹשֶׂה כָּךְ?

אָמַר לָהֶם: מָה אִכְפַּת לָכֶם, לֹא תַּחְתַּי אֲנִי קוֹדֵחַ?

אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי שֶׁהַמַּיִם עוֹלִין וּמְצִיפִין עָלֵינוּ אֶת הַסְּפִינָה.

* מחדל הגדר – לכידתם של ששת המחבלים שברחו מכלא "גלבוע" והסיום המוצלח של הפרשה – אסור שישכיחו מאתנו את המחדלים החמורים שהתגלו. על מחדל השב"ס דובר רבות, אך חמור לא פחות מחדל הגדר. העובדה ששני מחבלים עברו בקלות לשטחי הרש"פ אינה צריכה להפתיע, כיוון שהגדר פרוצה מאוד. מיליארדים הושקעו בגדר, אך כפי שמחבלים לא חמושים עברו בקלות ממערב למזרח, כך מחבלים חמושים וממולכדים עלולים לעבור באותה קלות ממזרח למערב.

הגדר אינה מרכיב הביטחון המרכזי למניעת פיגועים. המרכיב המרכזי הוא חופש הפעולה של כוחות הביטחון בשטחי הרש"פ והעובדה שאנו מגיעים אל המחבל לביתו ולמיטתו לפני שהוא מגיע עם חגורת נפץ לתחנה מרכזית או למסעדה. אך הגדר היא רשת ביטחון נוספת וחשובה. הגדר פרוצה מאוד, וכבר סיפרתי פעמים אחדות את הרשמים של בְּנִי בנדון מתעסוקה מבצעית לאורך הגדר. חייבים להשקיע בסתימת הפרצות. מוטב לעשות כן כעת ולא להמתין לפיגוע רב נפגעים.

* האסכולה השלישית – שתי אסכולות אמריקאיות למניעת התגרענותה של איראן נוסו בעשור האחרון.

אסכולת אובמה היא האסכולה הדיפלומטית. אובמה, מראשית דרכו, בחר בנתיב הדיפלומטי. הוא הצהיר שמטרת המו"מ עם איראן היא ביטול תכנית הגרעין. במהלך המו"מ עמדתו נשחקה ונשחקה מול העקשנות האיראנית, אך כיוון שהשליך את כל יהבו על המו"מ, בסופו של דבר עצם ההסכם הפך מאמצעי למטרה בפני עצמה; הסכם בכל מחיר.  

ההסכם, הסכם מינכן ב', היה חמור מאוד. משמעותו הייתה הפיכתה של איראן למדינת-סף גרעינית עם חסינות אמריקאית ובינלאומית. התמורה עליו הייתה זמן – דחיה בשנים אחדות של השלמת ההתגרענות. לא די בכך שההסכם היה גרוע – כפי שישראל הוכיחה, האיראנים הפרו אותו מיומו הראשון. האסכולה הדיפלומטית נחלה כישלון חרוץ, ובמקום למנוע את התגרענותה של איראן – נתנה לה חסות.

האסכולה של טראמפ היא האסכולה הכלכלית. הוא פרש מן ההסכם, צעד קיצוני וחריג אך מוצדק. הצעד הביא לתגובה איראנית של האצת ההתגרענות, למרות שהיא עדין חתומה על ההסכם עם שאר השותפות (מה שמעיד על רמת מחויבותה להסכם הנוכחי או לכל הסכם עתידי). טראמפ האמין שבאמצעות לחץ כלכלי מסיבי הוא יביא להתקפלות איראנית. למרבה הצער, גם זה לא עבד. יתכן שאילו טראמפ נבחר בשנית, המשך הלחץ הכלכלי היה מניב תוצאות, אך אני בספק אם כך היה קורה. איראן נחושה להגיע לפצצה גרעינית, וזה יעדה המרכזי בשלושים השנים האחרונות, כיוון שלתפיסתה, באמצעות הגרעין היא תשיג את מטרותיה הדתיות, המדיניות והביטחוניות. ההנהגה האיראנית מוכנה להרעיב את תושביה, אם זה המחיר של השגת המטרה, ולכן היא לא נכנעה ללחץ. זאת ועוד, כל עוד רוסיה וסין תומכות בה, האפקטיביות של הסנקציות הכלכליות יורדת מאוד.

על העולם החופשי, ובראש ובראשונה על ישראל, להגיע להכרה שיש לאמץ אסכולה אחרת – האסכולה הצבאית. הדרך היחידה לסכל את התגרענות איראן היא בכוח צבאי. אין שום דרך אחרת. החלטה לתקוף את איראן אינה החלטה קלה, היא תגבה מחיר כבד, אבל האלטרנטיבה, איראן גרעינית, מסוכנת לאין ערוך.

* איום אסטרטגי – לטווח הקצר, אין צורך להתרגש יותר מדי מדחיית תקציב הסיוע לישראל, למימון החימוש של כיפת ברזל. אני משוכנע שביידן ימצא את הדרך להעביר את המימון הזה בקרוב.

האיום הוא לטווח הארוך והוא איום אסטרטגי – עליית כוחם של גורמים "פרוגרסיבים" רדיקליים במפלגה הדמוקרטית. על ישראל להדק ולשקם את קשריה עם המיינסטרים של המפלגה הדמוקרטית, כדי לחזק את ידידותה ההיסטורית של המפלגה הדמוקרטית לישראל. התמיכה הדו-מפלגתית בישראל היא נכס אסטרטגי רב שנים, שישראל חייבת לטפח.  

* סלע קיומנו – 25 שנים מלאו למהומות מנהרת הכותל, שהחלו ב-23 בספטמבר 1996 ונמשכו ארבעה ימים.

ראש הממשלה בנימין נתניהו החליט, במוצאי יום הכיפורים, על פתיחת מוצא למנהרת הכותל, שיאפשר גישה חופשית, ליהודים ולא רק ליהודים, אל הנכס הלאומי, ההיסטורי, התרבותי והדתי הזה של העם היהודי.

יו"ר הרשות הפלשתינאית ערפאת, תוך הפרה בוטה של הסכמי אוסלו, הורה לנתיניו לפתוח בפעולות אלימות נגד ישראל. אם עד אז הוא הסתתר מאחורי חמאס, שביצע פעולות טרור כביכול בניגוד לרצונו, והוא כביכול ניסה להילחם בטרור – הפעם הוא הסיר את המסכות והוביל בגלוי לטרור. בין השאר, הוא שיגר את ה"משטרה" הפלשתינאית, שהוקמה בידי ישראל, חומשה בידי ישראל ועד אותו יום ערכה סיורים משותפים עם כוחות מג"ב וצה"ל – להפנות את נשקה נגד חיילי צה"ל. הצעד הזה התקבל בהפתעה מוחלטת בישראל.

17 חיילי צה"ל נפלו בקרבות ובהם אל"מ נביה מרעי, סגן מפקד אוגדת עזה. גם עשרות מחבלים נהרגו.

בעקבות המהומות זימן הנשיא קלינטון את נתניהו וערפאת אליו לוושינגטון. נתניהו חיבק את רב המרצחים, הרעיף עליו ידידות, חיבה וחנופה וכ"פיצוי" על פתיחת המנהרה אישר רטרואקטיבית עבודות בלתי חוקיות של הוואקף בהר הבית, שהפכו את אורוות שלמה למסגד גדול. בפגישה זו נסללה הדרך להסכם חברון (ינואר 1997).

ביקורת עזה נמתחה על נתניהו בשל פתיחת המנהרה, אך היא אינה מוצדקת. צדק נתניהו כשהגדיר את מנהרת הכותל "סלע קיומנו".

ניתן היה לצפות מהאופוזיציה אז, ובראש ובראשונה משמעון פרס, לצאת בכל החריפות נגד השותף שעמו הם חתמו על הסכם אוסלו, רב המרצחים שקיבל מהם לגיטימציה, על כך שהפנה נגדנו את הנשק שבו חימשנו אותו. במקום זאת, הם תקפו בחריפות את ממשלת ישראל.

השאלה של המתנגדים בעקבות המהלך הייתה – האם פתיחת המנהרה שווה את חייהם של 17 חיילי צה"ל? זו שאלה דמגוגית, כי מה שעמד על הפרק אינו רק הצעד הספציפי של פתיחת המנהרה, אלא מימוש ריבונותה של מדינת ישראל לקבל החלטות המשרתות את האינטרס הלאומי שלה. האם קיומו של כרם שלום מצדיק 20 שנות רקטות? זה בדיוק אותו סוג של שאלה קמעונאית.

השאלות שהיו צריכות להישאל הן אחרות – איך ומדוע הופתענו מהתגובה ולא היטבנו להיערך לה? האם לא היה עלינו להבין מלכתחילה שהמשטרה הפלשתינאית אינה עמית אלא טורף? והיו מחדלים שנחקרו והביאו גם למסקנות אישיות, כמו הדחת מח"ט שכם בשל ליקויים חמורים בתפעול צה"ל במהומות.

עד היום, 25 שנים לאחר מכן, מאות אלפי ישראלים ותיירים ביקרו במנהרות הכותל, והיותן פתוחות מובנת מאליה.

ההשפעה ארוכת הטווח של האירועים, הייתה בעיקר על נתניהו. טראומת המנהרה הפכה אותו למנהיג הססן, מכור לשקט. עובדה זו מסבירה את דרכו מול איראן, את ההבלגה על טרור ההצתות, ואפילו בתוך המדינה בחוסר האונים מול הטרור החקלאי, ואובדן הריבונות בגליל, בנגב ובערים המעורבות ואפילו בבתי הכלא. רק כך אני מסביר, למשל, את ההתקפלות המבישה בפרשת המגנומטרים בהר הבית. יש לציין בהגינות, שבמב"מ נגד ההתבססות האיראנית באזור נתניהו נהג אחרת, גילה יוזמה ואקטיביזם.  

* רצח אב – משה שרת, שר החוץ הראשון של מדינת ישראל, ראש הממשלה השני, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית ויו"ר הנהלת הסוכנות היהודית, היה ציוני דגול. הוא היה ממובילי המערכה המדינית להקמת המדינה וכל חייו היו קודש להגשמת הציונות.

בנו, יעקב שרת, בן ה-94, הידרדר לאורך שנים למצב צבירה אנטי-ציוני. הוא אנטי-ציוני ואף מגדיר כך את עצמו. הוא רואה בציונות תנועה של עוול שפלשה לארץ לא לה ומצדיק את הערבים במלחמתם בציונות, החל במאורעות 1920, 1921, 1929 ואילך, עד היום. הוא נגד עליה לארץ. הוא מטיף לירידה מהארץ. את מדינת ישראל הוא מגדיר מדינת רשע ופשע.

והוא מתיימר להיות נושא הדגל של זכר אביו. כלומר, במידה רבה זה נכון, הוא הקים את העמותה להנצחתו והוציא את יומניו וכתביו לאור והנגיש אותם באינטרנט. אך עולמו הוא שנאה לכל מה שמייצגת דרכו של אביו.

בתוך הנהגת מפא"י, משה שרת היה יונה. הביטויים "ניצים" ו"יונים" היו מקובלים בשנות השישים והשבעים. בשנות הארבעים והחמישים ההגדרה הייתה "אקטיביסטים" ו"מתונים". הוא היה מהמתונים וכך הפך ליריב של בן-גוריון, האקטיביסט. אך המחלוקת הייתה על הדרך להשגת המטרות הלאומיות – בשום אופן לא על המטרות עצמן. לא הייתה כל מחלוקת בין בן-גוריון לשרת על המטרה המשותפת.

התיימרותו של יעקב שרת האנטי-ציוני להיות ממשיך דרכו של משה שרת הציוני, מזכירה לי את היתלותו של אברום בורג האנטי-ציוני במתינותו היחסית של יוסף בורג בתוך הציונות הדתית, כאילו הוא ממשיכו. האמת היא שבשני המקרים מדובר ברצח אב, מבחינה אידיאולוגית.

רצח-אב הוא עניין לפסיכולוגים.

יעקב שרת זכה, איך לא, בכתבת שער במוסף ב"גלריה" של "הארץ". אבל אפילו המראיין מטעם "הארץ" (!) שאל אותו בתום הריאיון האם הוא בטוח שהוא צלול.

* גזען חשוך – כיוון שיעקב שרת נגד מדינת ישראל ובעד אויביה, מן הסתם מדובר בהומניסט דגול וליברל נאור. כך הוא גם רואה את עצמו. אבל האמת היא שאין הוא אלא גזען חשוך. הנה כמה מפניניו, בראיון ל"גלריה":

על עדות המזרח – על השאלה מה השתבש בדרך (כלומר מה גרם לכך שישראל מדינה לא מוסרית וכו' וכו'), הוא השיב: "לעם היהודי היו שני אויבים גדולים, היטלר וסטלין, התליינים של התרבות היהודית שרוקנו והרסו אותה – בפולין ובברית המועצות. אלה שתכננו את המדינה כיוונו בראש ובראשונה לשבט היהודי הזה. השואה של היטלר והג'נוסייד הרוחני של סטלין שינו לגמרי את המבנה וההרכב הדמוגרפי של ישראל. רק אחרי שהתברר שאלה שהיו צריכים לבוא אינם, באו יהודים אחרים. אני לא מזלזל בהם. מבחינה יהודית הם יהודים כמוני וכמוך, אבל הרקע שלהם היה שונה. הם גדלו בארצות מוסלמיות, באו מרקע של דת, חמולות והערצת האב. אנשים כאלה נכנסו עכשיו לארץ, וזה שינה את המצב וגורם עד היום בעיות וזעזועים".

על העולים מחבר המדינות – "העליה הרוסית אכזבה אותי קשות. האנשים שרציתי כל כך שיבואו לפה התגלו לבסוף כימנים ולאומנים – תוצאה של שנים שחיו כחצי-מתבוללים שהיו צריכים להסתיר את מוצאם. כעת הם פנו לצד הכי פנטי וקיצוני. לקחתי חלק בהבאתם של האויבים שלי. אביגדור ליברמן הוא מתנחל. מבחינה פוליטית הוא אויב שלי".

ומה מאכזב אותו? "אני מאוכזב מהפרצוף ומהצביון של המדינה. כשאני רואה ראש ממשלה עם כיפה על הראש זה לא טוב לי. זה לא ישראל שהייתי רוצה לראות".

בקיצור, הוא לא מחבב במיוחד יהודים.

* קול דמי אחיך – בראיון לרשת ב' סיפרה ללי שמר, ששלומית מהשיר "שלומית בונה סוכה", בת של חברים של אמהּ, נעמי שמר, כותבת השיר, חיה כבר שנים רבות בברלין.

ונחמץ לבי. קודם כל מכך שירדה מן הארץ ושנית מכך שמכל העולם – דווקא לברלין.

ונזכרתי בשירו של אריאל הורוביץ, בנה של נעמי שמר, "ברלין":

למה לא ברלין בעצם

למה לא ברלין?

חודש חודשיים מתרגלים לגרמנית

ומתחילים להעריך את התרבות

ת׳חשמלית שמגיעה אליך פונקט על הדקה.

בשדרה הרחבה רוחות שינוי ואהבה

ומתוך האדמה קול דמי אחיך מספרים לך

בלי מילים

על השדים של ברלין.

* מה רוצים מהנהג? – אני לא מבין מה רוצים מערן אזולאי, הנהג שדרס למוות את ברק חורי. הרי הוא היה שיכור. מה אתם מצפים מנהג שיכור? שלא ידרוס נער? ניסיתם אתם פעם לנהוג שיכורים? אל תדון אדם עד שתגיע למקומו.

* ביידן, לוי מאחוריך – גדעון לוי נוזף בביידן ובא-סיסי, על כך שהם מחבקים את בנט. הוא מזכיר להם, שהם מחבקים את ה"אפרטהייד".

* בכיינו-אגרסיב – צפיתי בסרטון שבו נתניהו "מחקה" את ביידן ומלבד הבושה על שהאיש הזה היה פעם ראש ממשלת ישראל, חשתי בעיקר רחמים על החמוץ הבכיין, שגזלו מידיו את הצעצוע.

* הסוציאליסטית – "ישראל היום" מדווח על כוונתה של מירי רגב להתמודד על תפקיד יו"ר ההסתדרות. אם היא תבחר, היא תהיה הסוציאליסטית המיליטנטית ביותר שנצפתה כאן בעשורים האחרונים.

* תשובה למשה גרנות – אידה נודל הייתה גיבורה לאומית, אסירת ציון ולוחמת חירות. את זכויותיה אלו, גם דברי הבל שאמרה בזקנתה לא ייקחו ממנה. ולאחר מותה, כשאנו מעריכים את דמותה – נאמנים ל"אחרי מות קדושים אמור", מוטב לבור את המוץ מן התבן.

* שיעור בהיסטוריה פוסט ציונית – במאמר ל"הארץ" כיתה זהבה גלאון את ממשלת בן גוריון "משטר האופל".

* העם עם הגולן – "ידיעות אחרונות" הקדיש בגיליון החג מוסף מיוחד על שנות ה-90, במתכונת של לקסיקון. עלעלתי במוסף, לראות מה הם כתבו על "העם עם הגולן". לא עם ולא גולן. כנראה שעורכי המוסף לא היו בארץ בשנות ה-90.

* כל הכאבים מלבינים – המשורר חיים גורי נהג לומר שאילו היה פרס נובל לשׁוּרה רחל המשוררת הייתה ראויה לו על השורה " אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ / עַל אֶרֶץ רַבָּה" מתוך השיר "מנגד".

ערב יום כיפור הופיע מוסף מרומם-נפש ב"ידיעות אחרונות": "מאה השורות היפות במוזיקה העברית". כותבי העיתון, אמנים, נשיא המדינה וראש הממשלה בחרו את השורות האהובות עליהם מתוך הזמר העברי, והסבירו את בחירתם. ובאמת, אלו שורות קסומות, יפיפיות ומרגשות. היוצרים המצוטטים ביותר הם אלתרמן ולאה גולדברג.

איזה קיסם אני הייתי מוסיף למדורה? האמת היא שהבחירה קשה. ועל כמה מן השורות שהופיעו במוסף, אני חותם ללא היסוס. איני יודע אם זו השורה היפה ביותר בעיניי. יכול להיות שבעוד חודש אעדיף שורה אחרת ואולי לפני חודש הייתי בוחר באחרת. אבל שורה שאני אוהב מאוד מאוד היא של מאיר אריאל (שאף הוא מן המצוטטים ביותר במוסף), מתוך "באס בבלון":

כל הכאבים מלבינים בכותנה הנפתחת

ענן שחור גדול עולה במערב

אין אונים אתה עומד על הארץ מתחת

לראות את עמלך נחרב.

בשיר היפה, משוחח מאיר אריאל עם החלוצים, מייסדי קיבוצו – משמרות, מצטט מפיהם מתוך ארכיון הקיבוץ, ומבטא את הערצתו אליהם, למפעל חייהם, לדבקות אין-קץ שלהם באדמה וברעיון, לצד ביקורתו עליהם, על שהפנו עורף למסורת היהודית. השיר נפתח בשורות הללו, המטיבות לתאר את הקושי שבחקלאות. עונה שלמה עובד החקלאי עבודה קשה ומפרכת ומתפלל לגשם שיבוא, אך אם הגשם מקדים בימים אחדים – הוא רואה את עמלו נחרב.

          * ביד הלשון

לא בלתי נמנע – בראיון ל"ידיעות אחרונות" אמר המשנה לנשיאת בית המשפט העליון בדימוס, השופט חנן מלצר: "בארה"ב פועל פרויקט החפות, שבודק מחדש הרשעות על פי די-אן-איי ואמצעים חדישים יותר. הפרויקט איתר אנשים שהורשעו לשווא וישבו שנים רבות בכלא. בהחלט יכול להיות שגם אצלנו יש מקרים כאלה. אולי לא במספרים גדולים, אבל זה לא בלתי נמנע".

מה כוונתו של השופט? האם הוא התכוון שזה "בלתי נמנע"? כלומר שבכל ההרשעות לא יכול להיות שלא תהיינה טעויות? או שזה "לא בלתי נמנע", כלומר היפוכה של המסקנה הקודמת, כלומר שזה נמנע – שיכול להיות שלא תהיינה טעויות?

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 1.9.21

* מורים עוכרי מדע – דניאל הוא מורה לאנגלית בבי"ס תיכון בת"א, סרבן חיסונים וסרבן בדיקות. למה סרבן בדיקות? בראיון לרשת ב' הוא הסביר שהוא מתנגד לפלישה לגוף שלו עם מקושים רעילים. רעילים?! תהה המראיין. "בוודאי" השיב בביטחון. וכך, לאורך הראיון הוא השפריץ לכל עבר רסס של פייק ניוז וקונספירציות כיד הדמיון החביבה על הכת. המראיין (לא הספקתי לקלוט מיהו), נדהם יותר ויותר מכל תשובה. "אתה יודע יותר ממנהלי בתי החולים?" – "הם מועסקים על ידי פייזר". "כל המחקרים לא משכנעים אותך"? "על כל מחקר אני יכול להביא 10 'מחקרים' שיאמרו ההיפך" וכו' וכו' וכו', והוא סיים באיחולי בריאות למחוסנים. הוא גם הסביר את המשנה הפדגוגית שלו: "אני מלמד את התלמידים להטיל ספק, לשאול שאלות, לא להיות חלק מהעדר".

איני חושש מדניאל וממורים מן הזן שלו בהקשר של הקורונה. מי שמסרב להתחסן ולא ייבדק, לא יוכל ללמד. במוקדם או במאוחר הקורונה תהיה מאחורינו. הבעיה היא עם אותם מורים אחרי הקורונה, לאורך שנים. בשם ערכים כמו הטלת ספק ושאלת שאלות, שהם בסיס המדע, מורים כאלה שוטפים את מוחות תלמידיהם באנטי-מדע, באמונות תפלות, ברפואת אליל. אולי אחד מיתרונות הקורונה, הוא ההזדמנות להכיר את אותם מורים ולהציע להם לבחור מקצוע אחר, כדי שלא להפקיר בידיהם את עתיד ילדינו.

* מוות שצריך היה להימנע – איני יכול לכנות חלל צה"ל שנפל על הגנת המולדת חלל שווא. כך חונכתי, בכך אני מאמין ועל כך חינכתי את ילדיי. אולם מותו של לוחם מג"ב בראל שמואלי צריך היה להימנע.

יש לשנות את התפיסה בנוגע ל"הפגנות" ו"הפרות סדר" לאורך הגדר. איננו שולטים ברצועת עזה, והפגנות או הפרות סדר ברצועה אינן מעניינינו. אנו מגִנים על הגבול שלנו. אין לאף פלשתינאי מה לעשות ליד הגבול שלנו. אם הוא מתקרב לגדר הגבול, אות הוא כי מדובר במחבל שרוצה לחדור לשטח ישראל או לבצע פיגוע. בפועל, אנו יודעים שאכן, ה"מפגינים" בעד ה"שיבה", כלומר בעד חיסול ישראל, הם מפגעים. אנו רואים זאת, למשל, בחוליות ה"הטרדות". מה זה השם המכובס הזה "הטרדות"? מדובר בהשלכת מטעני חבלה ורימונים לעבר גדר הגבול. זה אירוע טרור לכל דבר. יש להתייחס לחוליית "הטרדה" כאל חוליית מחבלים לכל דבר שמבצעת פיגוע, ולירות בה על מנת להשמידה.

וכך גם באשר ל"הפגנות". על ישראל להודיע ששטח של 150 מ' מן הגדר הוא שטח סטרילי, מחוץ לתחום לפלשתינאים. יש לבצע נוהל מעצר חשוד כלפי פלשתינאי שמתקרב לגדר (ואם גורמי המקצוע יקבעו כך, אולי השטח צריך להיות רחב יותר).

ברגע שבראל נשלח לחרך הירי, היה עליו לקבל פקודה לירות במי שמתקרב ומסכן אותו.

ה"הפגנות" וצעדות השיבה וחוליות ההטרדה החלו במרץ 2018. אחרי 3.5 שנים הגיע הזמן שנשנה את דרך הפעולה הקלוקלת שבה פעלנו עד היום. בנושא ההצתות חוללה הממשלה החדשה שינוי – לא עוד "הכלת" ההצתות, אלא תגובה על כל הצתה כאילו הייתה רקטה. כעת יש לשנות את המדיניות באשר לפיגועים לאורך הגדר. כל אלה מהווים פגיעה בריבונות, ומדינה ריבונית אינה יכולה להשלים עם פגיעה בריבונותה.

וכפי שכבר כתבתי פעמים אחדות – כל תפיסת הביטחון לאורך גבולנו עם עזה מיצתה את עצמה. עלינו להפנים שאין מנוס ממבצע נוסח "חומת מגן" ברצועת עזה.

יהיה זכרו של בראל שמואלי ברוך!

* הוראה מלמעלה – לפני כשנה, בני, ששרת כלוחם בשריון ( מאז הוא השתחרר) ביצע תעסוקה מבצעית בקו התפר, לאורך הגדר. הייתה פרצה בגדר שדרכה עברו מדי יום המוני שב"חים לישראל. הם לא עשו כלום כדי לעצור אותם. למה? אלה ההוראות מלמעלה. לעומת זאת הם אבטחו מסיק זיתים בקיבוצי הסביבה. למה? להגן עליהם מפני מסתננים מהרש"פ. אבל המסתננים הללו נמצאים שם, כי יש הוראה מלמעלה לא למנוע מהם לעבור. זה היה כבר בעידן הקורונה, כשהצורך בגבול סגור היה גם בריאותי.

לכאורה, מה הקשר בין זה לבין המחדל שהביא למותו של בראל שמואלי? לדעתי יש קשר הדוק.

* המחול על הדם – אין דבר מעורר מיאוס וסלידה יותר מהריקודים והמחולות המאורגנים והמתוזמרים היטב על דמו של חלל צה"ל. הכוריאוגרף מבלה בהוואי.

* ערלת לב – אורלי (ערלת) לב, היא מן הגרועים והמנוולים שבין הביביסטים. אחד מתחביביה המרכזיים הוא לצאת במחולות סוערים על דמם של חללי צה"ל, אם היא חושבת שזה יכול לשרת את מושא סגידתה ובעיקר כדי להשפיל את יריביה אדוניה.

היא זאת שארגנה את ההפגנות ליד ביתה של משפחת פרקש בקיסריה ששכלה את בנה תום במלחמת לבנון השניה. והיא זאת שארגנה את כנופיית החוליגנים הביביסטים שחיללה את הלוויית חלל צה"ל בראל שמואלי והפכה אותה לקרקס של הפגנת שנאה ונאצה נגד ראש ממשלת ישראל.

ואחרי ההלוויה הכנופיה עשתה אפטר-פרטי בקבוצת הווטסאפ. צילום מסך מהזוועה שהופץ, מעיד לאיזה שפל מוסרי הם ירדו. כותבת רחל: "שמחתי לראות את אורלי, זרקא רמי ב יהודה בהלוויה… עשינו 'רעש'. היו קריאות בוז לבנט ולכל הממששת הפלסטינית. הצלחנו!" כתב רועי: "מה זה הצלחנו? בנט מרוסק". משיבה רחל: "להעביר מסר ואת הטעות של ממששת הזדון" ומסכם רועי: "שיתפוצצו. בראל לא הלך לחינם".

כן, בראל לא הלך לחינם בעיני הביביסטים המנוולים הללו. הוא עלה קורבן למולך השנאה וההסתה נגד מי שהעז להחליף את אלוהיהם בשלטון.

* תשובה חיובית – בפגישתם של בני גנץ ואבו מאזן ביקש אבו מאזן שישראל תעביר לידי הרש"פ גופותיהם של עשרות מחבלים שבידי ישראל. לדעתי התשובה הישראלית לבקשה צריכה להיות חיובית. ביום שבו נקבל את גופותיהם של חללי צה"ל הדר גולדין ואורון שאול, נחזיר ללא שהיות את כל גופות המחבלים שבידינו לידי הפלשתינאים.

* מטרד רעש – ח"כ מוסי רז ממרצ תקף את הודעתו של ראש הממשלה שאין ולא יהיה תהליך מדיני עם הפלשתינאים בתקופת כהונתה של הממשלה הזאת.

בנט צודק בעמדתו, הן מבחינה פוליטית והן מהבחינה המדינית.

כדי לנהל מו"מ עם הפלשתינאים יש לגבש הסכמה בממשלה על מדיניות ישראל ועמדותיה בנדון. אין אפשרות להסכמה כזו. הפער בין בנט למוסי רז הוא בערך כמו הפער בין בנט לאבו מאזן. אז מהי עמדת ממשלת ישראל? עם הקמת הממשלה היה ברור לכל הצדדים שהנושא הפלשתינאי נכנס לארבע שנות הקפאה. מוסי רז יודע זאת. ואף על פי כן, הקומפרסור שלו לא מפסיק לעבוד. הוא לא התרגל לעבודה שהוא כבר אינו תנועת מחאה ולא אופוזיציה עקרה, אלא חבר בקואליציה ויש לו אחריות. והוא ממשיך כל יום, כל שעה, לטרטר ולכרכר, להיות אופוזיציה לממשלה שמפלגתו חברה בו. הוא פשוט מטרד רעש.

חוסר ההיתכנות של מו"מ עם הפלשתינאי אינו נובע רק מהרכב הממשלה, אלא מכך שאין באמת פרטנר למו"מ. הפלשתינאים אינם מוכנים להשלים עם קיומה של ישראל. התעקשותם המוחלטת על דרישת "זכות" ה"שיבה" מעידה על כך. הם דחו את ההצעות המטורפות של ברק ואולמרט ואת הצעותיו מרחיקות הלכת של קרי שנתניהו וציפי לבני היו שותפים להן. אפשר לנהל מו"מ עקר, אבל ראינו מה קרה אחרי קמפ-דיוויד. ערפאת דחה את הצעות ברק בדם ואש ותמרות עשן ובמתקפת הטרור הקשה ביותר בתולדותינו.

כאשר התהליך מול הפלשתינאים נמצא על ראש שמחתנו, כל העולם הערבי הוא בן ערובה לתהליך הזה, ואין שום התקדמות לשלום במזה"ת. יש להמשיך ולהתמקד בקידום הסכמי אברהם עם מדינות ערב, לצרף עוד מדינות להסכמים ולהעמיק את נרמול היחסים עם המדינות שכבר חתמנו עמן על הסכמים. אי אפשר לקדם את התהליך הזה כאשר מתנהל תהליך מדיני עם הפלשתינאים. המשך התהליך של הסכמי אברהם יבודד את הפלשתינאים ואולי ייאלץ אותם להסכים לפשרות ראויות. עמדת ישראל בנושא הפלשתינאי צריכה להיות ברוח תכנית טראמפ (ודוק – ברוח תכנית טראמפ, לא קבלה של התכנית כמות שהיא, כי יש בה כמה מוקשים שישראל אינה יכולה לקבל בשום פנים). אם הפלשתינאים ירצו לנהל מו"מ על בסיס תכנית טראמפ – יהיה מקום לדיון. בנושא תהליך השלום במזה"ת ממשלת השינוי צריכה להיות ממשלת המשך, כי מדיניות השלום של נתניהו הייתה נכונה.

ובמקביל, יש להמשיך לשמור על קשרינו עם הרש"פ בנושאים ביטחוניים, כלכליים ובריאותיים. לדעתי, על ישראל לסייע לרש"פ בנושא החיסונים. זה גם אינטרס בריאותי שלנו.  

* המאמץ העיקרי – אחד ממבחניה המרכזיים של ממשלת השינוי, הוא שינוי דרמטי במצב ביטחון הפנים של המדינה והחזרת הריבונות הישראלית לנגב, לגליל ולמגזר הערבי.

ההזנחה של התחום הזה היא בפריסה רחבה של תחומים. התמקדות בנושא אחד לא תפתור את הבעיה. אך כמו במלחמה, וזו מלחמה, יש לקבוע היכן המאמץ העיקרי, שבו יש להתמקד כדי להבקיע את קווי האויב. מהו המאמץ העיקרי, לא היחיד, אך שההתמקדות בו עשויה להיות נקודת המשען לחולל מפנה אסטרטגי.

התחום הזה הוא הנשק הבלתי חוקי. הנשק הבלתי חוקי הוא התגלמות אובדן הריבונות והמשילות. יש מחלוקות רבות בשאלת מהות המדינה ותחומי אחריותה, בין המאמינים במדינה הרחבה, שאחראית על תחומים רבים, לבין המאמינים במדינה מינימליסטית ובצמצום השפעתה. הקונצנזוס בין כל מרכיבי רצף הדעות הזה, הוא שהמדינה היא האחראית הבלעדית על הפעלת כוח. נשק הוא הביטוי להפעלת כוח. נשק בלתי חוקי – משמעותו הפקעת המונופול על הפעלת הכוח מידי המדינה. מצבורי הענק של הנשק הבלתי חוקי במגזר הערבי, הם איום אסטרטגי. המסר הוא שאין ריבון והריבונות עוברת לידי ארגוני הפשע והטרור. התופעה מבטאת אובדן הכבוד למדינה ואובדן ההתייחסות למדינה כריבון. הרצח הסיטוני במגזר הערבי, מבטא אנרכיה – באין ריבונות, איש הישר בעיניו והעקום בעיני חברו יעשה. והנשק הזה, כפי שראינו בפרעות תשפ"א, מופנה גם נגד היהודים ונגד המדינה. מה שראינו בקטן, יחסית, עלול להיות מופנה אלינו בגדול במלחמה הבאה. אנו עלולים למצוא את עצמנו במלחמה מול גיס חמישי חמוש וחזק בשעה שנתמודד עם האויב החיצוני מדרום ו/או מצפון. זה יתחיל בחסימת הצירים כדי להקשות על שינוע כוחות צה"ל וימשך במלחמה של ממש בנשק שיופנה נגד המדינה וכוחותיה ולרצח יהודים.

אני מניח שהרשימה המשותפת ורע"ם שמלינות בצדק על אוזלת היד של המדינה והממשלה במאבק בפשיעה ובאלימות במגזר הערבי, יצאו נגד המדינה ברגע שהיא תילחם בתופעת הנשק הבלתי חוקי, אך זה לא צריך להרתיע. גם ארגוני "זכויות אדם" כביכול ימחו ויפגינו ויעלילו עלילות על "מדינת האפרטהייד" וגם זה לא צריך להרתיע אותנו.

יש להכניס את השב"כ ואולי אף את צה"ל לעובי הקורה ולתקצב תוספת משמעותית לכו"א של משטרת ישראל שייועד לנושא הזה. המאמץ הזה לא יצטלם טוב. כאשר כוחות משטרה ואולי צבא יפשטו על כפר, ייכנסו לבתים על פי מידע מודיעיני ויחפשו נשק, בטוח שהמונים מוסתים שמתבכיינים על אוזלת היד ייצאו לרחובות לעצור את ה"כובש". יתכן שהנשק הבלתי חוקי יופעל נגד כוחותינו. יתכן שנשלם מחיר דמים במלחמה הזאת. אולם מוטב שהיא תהיה ביוזמתנו ובעיתוי המתאים לנו ולא שנגרר למלחמת אזרחים ביוזמת האויב מבפנים.

תיקון ראשון שנעשה בתחום, הוא קבלתה בקריאה טרומית של הצעת החוק של תקווה חדשה לעונשי מינימום על אחזקת נשק בלתי חוקי. זה חשוב, אם כי לא הצעד החשוב ביותר במאבק בנשק הבלתי חוקי, אך הצעת החוק מתונה מדי וראוי לשנות אותה באופן משמעותי לקראת הקריאה הראשונה. על פי ההצעה עונש מינימום יהיה 12 חודשי מאסר. לדעתי, עונש המינימום צריך להיות 7 שנים (כעונש המקסימום) ואין צורך בעונש מקסימום.

בצה"ל יש לחדד את הוראות הפתיחה באש. מי שחודר לבסיס צה"ל, יש לבצע בו נוהל עצירת חשוד. שוד נשק ותחמושת הוא פיגוע קטלני, שנועד לאפשר עוד פיגועים ומעשי רצח. ולכן, יש לירות על מנת להרוג בשודדי נשק ותחמושת שנתפסים על חם.  

* בוז למשתמטים – יש היגיון בהורדת גיל הפטור לחרדים מ-24 ל-21. התקווה של המחוקקים היא שהשינוי יוציא אלפי חרדים למעגל העבודה, יהפוך אותם לאזרחים יצרניים שתורמים לכלכלת המדינה, יקטין את ממדי העוני במגזר החרדי ובכך תהיה להחלטה תרומה חברתית. ואם זה אכן יקרה, יקדם המהלך את תהליכי הישראליזציה במגזר החרדי ואולי יגדיל בעתיד את שיעור המתגייסים החרדים לצה"ל. יתכן.

אבל המשמעות העמוקה יותר של הצעד הזה, היא ויתור על הציפיה, שלא לדבר על הדרישה, מהחרדים להתגייס לצה"ל או לפחות לשירות לאומי. הנה, הלוחמים הגדולים לשוויון בנטל, לפיד וליברמן, נכנעו.

אני לא אוהב את הביטוי "שוויון בנטל", כי איני רואה בהגנה על המולדת נטל, אלא זכות גדולה. ולכן גם שאלת השוויון פחות מעסיקה אותי. העובדה שאחר משתמט רק מגדילה את המוטיבציה שלי להתגייס. אני מדבר על כך ששבט בישראל בוחר להיות הבן הרשע מן ההגדה ולהוציא את עצמו מהכלל, ומשחרר את עצמו מהתרומה להגנת המדינה. כיהודי, אני סולד מכך שבשם היהדות, כביכול, מגזר שלם משתמט מהגנה על קיומה של המדינה היהודית. אני מתעב את ההשתמטות בשם התורה, כביכול, ממלחמת מצווה, שבה התורה מצווה להוציא אפילו חתן מחופתו. "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?" רטן משה כלפי השבטים ראובן וגד, כאשר חשד בהם לשווא כאילו הם רוצים להשתמט מהמלחמה על הארץ. והנה, בשם תורת משה, כביכול, אותם חרדים ישבו באוהלה של עיוות-התורה, שעה שאחיהם יבואו למלחמה.

"בין כה וכה אף טייס לא ייצא ממאה שערים" תירץ ליברמן את ההחלטה, או במילים אחרות – התייאשנו, אין לנו יכולת לכפות על החרדים להתגייס. צריך להשלים עם זה, ולדאוג שלפחות ילכו לעבוד.

יכול להיות שהוא צודק. יכול להיות שזו ההחלטה הפוליטית הריאלית.

אך אנו האזרחים, חייבים להשמיע את העמדה המוסרית, היהודית – בוז למשתמטים. בוז לעריקים.

ישראל היא מדינה יהודית דמוקרטית. מדינה דמוקרטית-ליברלית אולי יכולה להכיל מגזר בתוכה שמבקש פטור משירות. אבל מדינה יהודית אינה יכולה להכיל עריקה והשתמטות מתוך עיוות מוחלט של תורת ישראל ושל ערכי היהדות.  

* ערש התרבות היהודית – בשנים 2000-2004 ניהלתי את מרכז "יובלים" – מרכז פלורליסטי לתרבות וזהות יהודית, במכללה האקדמית תל-חי. המרכז היה זרוע קהילתית של המכללה באצבע הגליל.

אף שהחינוך הפורמלי לא היה במנדט שלנו, היינו שותפים ליוזמות גם בתחום הזה, כראיית החינוך כחלק ממכלול קהילתי רחב. וכך, השתתפתי לפחות בשתי ישיבות שבהן השתתפה האחראית על תיק החינוך בעיריית קריית שמונה יפעת שאשא-ביטון, בנושא העמקת הזהות היהודית בבתי הספר בקריית שמונה. יפעת הייתה שותפה מלאה למחויבות להעמקת הזהות היהודית ולהבנת החשיבות במציאת הדרכים היצירתיות הנכונות לקדם את הנושא.

אני מאמין שהעמדה המוצקה והמבוססת שהציגה באותם דיונים מבטאת אותה יותר ממשפט לא-מוצלח מחוץ להקשרו, על ש"אפשר ללמוד פחות תנ"ך ולתת יותר להיבט החברתי". זה נשמע לי כמו הסיסמה של כל מי שרוצה כסף לנושא שחשוב בעיניו "אפשר לוותר על טייסת 35-F ולהעביר את הכסף ל…". שאשא ביטון דיברה על הצורך לחזק את הפן החברתי כדי לא לאבד את התלמיד, כיוון שאז יהיה פנוי רגשית ללימוד אפקטיבי, יותר מאשר בעוד כמה שעות של שיעורים פרונטליים.

לגופו של עניין – תלמידי ישראל לומדים פחות מדי תנ"ך. אני פוגש בוגרי י"ב במכינות הקדם צבאיות, והידע שלהם בתנ"ך ובכל תחומי היהדות נמוך מאוד.

התנ"ך הוא ערש התרבות היהודית, הוא תשתית קיומו של העם היהודי, הוא ליבת זיקתו של העם היהודי לארץ ישראל, הוא מהות קיומה של מדינת ישראל. לא בכדי הפסוק הראשון במגילת העצמאות מעלה על נס את העובדה שהעם היהודי יצר בארץ ישראל את ספר הספרים הנצחי והנחיל אותו לעולם כולו.

* שינוי ללא שיהוי – אני מקווה מאוד שהידיעה של רביב דרוקר בערוץ 13, לפיה מתעכבת יוזמת החקיקה להפרדה בין תפקיד היועמ"ש לתובע הראשי אינה נכונה. השינוי הזה חיוני וחשוב להחליט עליו עוד לפני בחירת היועמ"ש הבא, כדי שהוא יכנס כבר למתכונת החדשה.

יש ניגוד עניינים מובהק בין תפקידו של האיש שצריך לייעץ לראש הממשלה ולממשלה ועובד אתם ומתחכך בהם מדי יום ביומו לתפקידו של האיש שצריך להיות מצביא המלחמה בשחיתות השלטונית. כל היועמ"שים, ללא יוצא מן הכלל, נהגו במתינות יתר בטיפולם בשחיתות השלטונית, ואין לי ספק שהסיבה לכך היא מגעם התכוף עם אנשי השלטון.

מלחמת חורמה בשחיתות הציבורית היא אינטרס לאומי חיוני ביותר, ולכן חשוב לבצע את השינוי ללא שיהוי.

* תת סיקור – יום ראשון, 29 באוגוסט. שתי מדליות ביום. האחת – זהב בשחיה. השניה – כסף בחתירה. מרק מליאר זכה במדליית זהב שניה ובשיא עולמי שני. אלו המדליה הרביעית והחמישית של ישראל במשחקים הפראלימפיים. זו מדליית הזהב הישראלית השלישית.

… ובחדשות 12 סופר על כך במשפט אחד מהאולפן, בשעה 21:30, לפני התחזית, בלי כתבה.

תת סיקור שערורייתי.  

          * ביד הלשון

גבוהית – הסופר האהוב עליי ביותר הוא חיים באר, שבעיניי הוא גדול הסופרים העבריים. הוא מספר-סיפור גאוני. הוא יצירתי, מקורי, בעל דמיון-יוצר נדיר. יש לו יכולת יוצאת דופן לשלב בין ריאליה לפנטזיה. השפה שלו נפלאה. הוא מיטיב לשלב בכתיבתו מאוצרות ארון הספרים היהודי (מטבע לשון שהוא טבע לפני כארבעים שנה) בדיוק נפלא.

כל ספר חדש של חיים באר, בין אם זה רומן או ספר מסות ספרותיות והיסטוריות, הוא חגיגה בעבורי. כך גם ספרו החדש "צל ידו". לא אכנס לסיפור עצמו, לבל אחטא חלילה בקלקלן (ספוילר). בספר הוא מתאר אישה אחת במילה "גבוהית". גבוהית? מה זה גבוהית? מן הסתם גבוהה. חיים המציא מילה חדשה?

אכן, גבוהית היא גבוהה. אך לא, אין זו המצאה של חיים באר. זו מילה מן התלמוד, מסכת בכורות, מה ע"ב: "אמר ר"ל [ריש לקיש]: גבוה לא ישא גבוהית – שמא יצא מהן תורן. ננס לא ישא ננסת – שמא יצא מהם אצבעי. לבן לא ישא לבנה – שמא יצא מהם בוהק. שחור לא ישא שחורה – שמא יצא מהן טפוח".

* "חדשות בן עזר"

ירושלים של אמצע

על יהודה עמיחי

גרנו בגיא בן הינום בשטח ההפקר בירושלים המחולקת

בבית שגגו היה פגוע וקירותיו פצועים בכדורים ורסיסים.

מתחת למיטה שמנו ערמת ספרים במקום הרגל השבורה.

(ואינני יודע אם חזרנו לקרוא בהם.) ומדרגות האבן

היו לנו כמו הסולם שהמלאכים שכחו אותו כשברחו מחלום יעקב

והשאירו אותו לנו לרדת ולעלות.

ושטח הפקר באנגלית נקרא, "ארץ לא איש",

אבל אנחנו היינו בו איש ואישה רציניים באהבתם

ולא הפקר. ואם לא מתנו אנחנו עדין אוהבים.

יהודה עמיחי, מתוך המחזור "בתים בתים ואהבה אחת" בספרו "פתוח סגור פתוח".

נקודת המוצא שלי לקריאת השיר היא השורות "ומדרגות האבן היו לנו כמו הסולם שהמלאכים שכחו אותו כשברחו מחלום יעקב, והשאירו אותו לנו לרדת ולעלות". הסולם מחלום יעקב מסמל את החיבור בין שמים וארץ – סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה. על פי המסורת היהודית, ארץ ישראל ובפרט ירושלים היא האתר בו מתבצע החיבור בין האלוהות לעולם הארצי. בירושלים של עמיחי, המלאכים ברחו מן החלום, ושכחו את הסולם. הסולם נשאר לבני האדם, ולהם נתונה הרשות לעלות ולרדת בין שמים וארץ, בין הספירות העליונות בירושלים של מעלה, לבין חיים אנושיים בירושלים של מטה. והיכן נמצא הסולם? במדרגות האבן בביתו בירושלים. ירושלים היא בית נורמאלי, אך בבית עצמו קיימת אופציה של טיפוס על סולם שראשו בשמים. המתח הזה קשה. הפיתוי לטפס כל כך זמין. והבחירה – בידי הדיירים הגרים בבית.

את ירושלים של מעלה, מסמלים גם הספרים. גם היחס לספרים נתון לבחירתם החופשית של האנשים. ניתן להתייחס אליהם כאל ספרים קדושים, בדחילו ורחימו, וניתן להתייחס אליהם כאל אמצעי שנועד לשרת את הצרכים האמתיים של אנשים אמתיים. הספרים מציבים בפנינו את הדילמה – האם הספר הוא המרכז והאדם נועד לשרת אותו, או האדם הוא המרכז והספר נועד לשרת אותו. הבחירה של עמיחי ברורה. הספר משרת את האדם. הוא מציג זאת בדוגמה הארצית ביותר שניתן – ערמת הספרים המחליפה את הרגל השבורה של המיטה. לא הסולם של המלאכים ניצב על הספרים, אלא מיטתם של איש ואישה. הספרים נועדו לתת טעם לחיינו, כדי שנשכיל לחיות את החיים האמתיים, ועיקרם של החיים האמתיים, האהבה, אהבת איש ואישה, שמרכיב מרכזי בה הוא אהבת הבשרים.

הבית נמצא "בגיא בן הנום בשטח ההפקר בירושלים המחולקת". כמה מטען היסטורי וסמלי בבית אחד. גֵּיא בֶן הִנֹּם הוא אתר עבודה זרה, שעל פי נבואת ירמיהו יהיה לגיא ההריגה. הפולחן שהתקיים במקום הוא הקרבת קורבנות אדם. זהו סמל לטירוף המוחלט שאליו עלולה להוביל את האדם הדת – הביטוי המוחלט של ההיפוך ממסריו ההומניסטיים של עמיחי; האדם כאמצעי חסר ערך למען משהו שכביכול חשוב וגדול ממנו. יש באזכור זה גם רמז לאבדן החיים במלחמות. גֵּיא בֶן הִנֹּם הוא הגיהינום, השאול המוחלט, הרע המוחלט, מקום המוות. אך גם זו בחירה של האדם – הוא יכול לחיות בגיהינום, ולבחור בחיים ובאהבה.

"שטח ההפקר" הוא השטח שאין עליו ריבונות של אחת משתי המדינות החולקות ביניהן את ירושלים. אך הביטוי הוא של הפקר – מקום שבו האנשים עלולים להיות הפקר, לא מוגנים, לא ריבוניים, שחייהם הפקר. ירושלים המחולקת היא עיר פצועה, עיר קרועה, עיר מבותקת, שבלבה חומה, ומהחומה מידי פעם יורה "משוגע תורן". והבית שבו הם חיים הוא מצבה חיה למלחמה, לגיהינום – "בית שגגו היה פגוע וקירותיו פצועים בכדורים ורסיסים". עמיחי מציין שבאנגלית שטח ההפקר נקרא "ארץ לא איש". כל כך מתאים לגֵּיא בֶן הִנֹּם. אך עמיחי אינו מוכן להשלים עם הגזירה הזאת.

הוא הופך את אותה "ארץ לא איש" למקום שבו חיים "איש ואישה רציניים באהבתם ולא הפקר". בסופו של דבר, האהבה הארצית בין האיש והאישה היא הדבר הרציני יותר מכל אותם הדברים הגדולים, מהמלחמות ומהקדושה ומהשמים. והיא גם הדבר הנצחי. "אם לא מתנו אנחנו עדין אוהבים". יש כאן הטלת ספק בעצם המוות, במקום שיש בו אהבה.

בשירו "תיירים", מתאר עמיחי מדריך תיירים המשתמש באדם ירושלמי העושה דרכו מן השוק לביתו וסלים בידיו, כנקודת ציון לזיהוי קשת מן התקופה הרומית שלצדה הוא יושב. עמיחי מייחל ליום שבו מדריך התיירים יציג את הקשת כנקודת ציון לזיהוי האדם הסוחב סלים. אילו מדריך התיירים הזה היה מוביל את תייריו לסיור ליד הבית, הוא היה מתאר את גֵּיא בֶן הִנֹּם, את העיר המחולקת, את המלחמה. שני האוהבים בבית טעון ההיסטוריה והסמלים הזה לא היו מעניינים אותו. אך עמיחי מציג חלופה – הסמלים וההיסטוריה הם התפאורה. המחזה האמתי, המעניין יותר, הוא האיש והאישה האוהבים.

****

במסר ההומניסטי היפה של עמיחי בשיר הזה טמונה גם סכנה; סכנת הניהיליזם, סכנת הבוז לכל דבר קדוש, גדול מן החיים, לכל דבר שמחוץ לחיי היום יום של אדם, של איש ואשתו.

מה הטעם בירושלים, אם היא אך ורק ירושלים של מטה?

יש התפתחות בעלילה. השיר הזה הוא בשלב מוקדם יחסית בספר. בהמשכו חוזר עמיחי שוב ושוב לעסוק בירושלים. באחד השירים הוא כותב שהוא "רוצה לחיות בירושלים של אמצע"; האמצע בין ירושלים של מעלה וירושלים של מטה. הוא מזהיר מפני המכה בראש בניסיון לחיות כל הזמן בספירה של ירושלים של מעלה, אך גם מפני פציעת הרגליים בניסיון לחיות רק בירושלים של מטה.

האתגר למצוא את האיזון הנכון; אתגר שיש בו כאבים לא מעטים, הוא המסר הירושלמי של עמיחי.

לָמָּה יְרוּשָׁלַיִם תָּמִיד שְׁתַּיִם, שֶׁל מַעְלָה וְשֶל מַטָּה

וַאֲנִי רוֹצֶה לִחְיוֹת בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁל אֶמְצָע

בְּלִי לַחְבֹּט אֶת רֹאשִׁי לְמַעְלָה וּבְלִי לִפְצֹעַ אֶת רַגְלַי לְמַטָּה.

וְלָמָּה יְרוּשָׁלַיִם בְּלָשׁוֹן זוּגִית כְּמוֹ יָדַיִם וְרַגְלַיִם,

אֲנִי רוֹצֶה לִחְיוֹת רַק בִּירוּשָל אַחַת

כִּי אֲנִי רַק אֲנִי אֶחָד וְלֹא אֲנַיִם.

יהודה עמיחי, מתוך המחזור "ירושלים ירושלים, למה ירושלים?", מתוך הספר "פתוח סגור פתוח"

  • תבור – יהדות ישראלית

צרור הערות 22.8.21

*  מי רוצה אפגניסטן ביהודה ושומרון?

* מביך – השופר בועז ביסמוט פרסם ב"ישראל היום" מאמר שניתן להגדיר אותו במילה אחת: מביך. גם בקנה המידה השופרי של ביסמוט, זה מאמר הזוי במיוחד. הוא קרא לבנט לדחות את ההזמנה לבקר בבית הלבן, כדי לא להצטלם ליד ביידן, הנשיא שהפקיר את אפגניסטן.

כיוון שיותר משביסמוט הוא שופר של נתניהו, הוא שופר של טראמפ, כדאי להזכיר לו, שהנושא היחיד שבו מדיניותו של ביידן זהה למדיניותו של טראמפ הוא אפגניסטן. ביידן מממש לא רק את ההחלטה של טראמפ לסגת מאפגניסטן, אלא גם את תכנית הנסיגה המפורטת שעיצב ממשלו של טראמפ.

מן הסתם, אילו טראמפ היה הנשיא, ביסמוט היה מהלל ומשבח את הנסיגה. את הנשיא שנאמן להבטחתו "אמריקה תחילה" ועל אומץ לבו לחתוך באבחת סכין את הפלונטר האפגני ובמיוחד את הנחרצות שביציאה בלי להתעכב על כמה אפגנים שרוצים לתפוס טרמפ על הטיסה.

הרעיון שישראל תחרים את נשיא ארה"ב הזוי באופן קיצוני. מה שמפריע לביסמוט אינו הלגיטימציה של בנט לביידן, אלא הלגיטימיות של בנט כראש הממשלה, שאותה הוא ושולחו מנסים לערער. הרי הם מנסים לטעון שבנט "לא מדינאי", "לא אפוי" וכו'. תמונותיו של בנט בבית הלבן עלולות, חלילה, לגרום להם לצרבת.

* היהודי האחרון – זבולון סימן-טוב, היהודי האחרון באפגניסטן, מצהיר שבכוונתו להישאר שם, כי "זה הבית". לא. הבית שלך, כיהודי, הוא ארץ ישראל, מדינת ישראל. הוא מזכיר לי יהודים בגרמניה של שנות השלושים.

האם יקיץ הקץ על יהדות אפגניסטן בת אלפי שנים? תוהה כותרת כתבה בוויינט על היהודי האחרון באפגניסטן. אני מגדיר זאת אחרת – כאשר זבולון סימן-טוב יעזוב את אפגניסטן ויעלה לארץ ישראל, תוגשם במלואה תפילתם של יהודי אפגניסטן לאורך אלפי השנים: "ותחזינה עינינו בשובך לציון".

* הדדיות ביחסים – נשיא מצרים א-סיסי הזמין את ראש הממשלה בנט לביקור רשמי במצרים. אלו חדשות מצוינות, המעידות על התחממות היחסים בין המדינות. על בנט להיענות להזמנה ולבקר בקהיר.

בביקורו בקהיר עליו להזמין את א-סיסי לביקור רשמי בירושלים. ויש להעביר למצרים מסר שישראל לא תראה בעין יפה אי היענות להזמנה. אל לנו לחזור למערכת יחסים נוסח מובארק.

בארבע השנים בין ביקורו הראשון בישראל להירצחו, ביקר סאדאת בישראל חמש פעמים. בשלושים שנות שלטונו, מובארק הקפיד לא לערוך ולו ביקור אחד בישראל (למעט גיחונת להלוויית רבין). ובאותה תקופה, נשיאים וראשי ממשלה ישראל עלו אליו לרגל לחלות פניו. חוסר ההדדיות בביקורים ביטא את חוסר ההדדיות ביחסים. ישראל שאפה לקיים עם מצרים שלום חם, כפי שעוצב בהסכם השלום שנחתם עם סאדאת. מובארק הפך את השלום החם למלחמה קרה.

על הממשלה לעצב מחדש את היחסים עם מצרים כיחסי הדדיות.

* כלכלה ציונית – גאולה כהן אמרה פעם שהיא לא בעד כלכלה סוציאליסטית ולא בעד כלכלה קפיטליסטית – היא בעד כלכלה ציונית. זו השקפת עולמי. כלכלה שתוצאתה היא קריסת המשקים לאורך גבול עזה – אי אפשר להצדיק בשום "איזמים" למיניהם.

* המאזן הפאתטי של אריאלי – "המתנחלים חוזרים הביתה לישראל" זועקת כותרת מאמרו של שאול אריאלי ב"הארץ". אריאלי חוגג פרסום של הלמ"ס על מאז הגירה שלילי ביישובים הגדולים ביהודה ושומרון ב-2020.

מיד אחרי מלחמת ששת הימים הגה יגאל אלון את תכנית אלון, תכנית הפשרה הטריטוריאלית הראשונה. בתכניתו חמישה יסודות. היסוד הראשון מוגדר בפיו "היסוד המוסרי" – זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל. בכל הצגה של התכנית הקפיד אלון לפתוח ביסוד הזה. משמעותו היא זכותו שאינה ניתנת לערעור של העם היהודי על השטחים ששוחררו במלחמת ששת הימים, ומכאן זכותה של מדינת ישראל, המדינה היהודית, להתיישב באותם שטחים ולהחיל עליהם את ריבונותה. רק לאחר הנחת היסוד הזה ובכפוף לו, בחן אלון מה האינטרסים הלאומיים של ישראל והפריד בין אזורים המאוכלסים בצפיפות בערבים, שמאיימים על הרוב היהודי ומסכנים את ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, ולכן אין לממש בהם את זכותנו, לבין אזורים שאינם מאוכלסים בצפיפות ולכן אין בהם סכנה והם הכרחיים לביטחונה של מדינת ישראל ולכן יש ליישב אותם ולהחיל עליהם את הריבונות. גם אני תומך בפשרה טריטוריאלית, המבוססת על עקרונות תכנית אלון, מותאמים למציאות שנוצרה ב-54 השנים מאז נהגתה. אבל ברור לי שגם אזור שאני מוותר עליו הוא ארצי ומולדתי.

אני מכבד גם אנשים שתומכים בנסיגה לקווי 4.6.67 למרות המחלוקת העמוקה שלי אתם, כי הם באמת חושבים שזו טובתה של ישראל. איני מכבד מי שמתנכר לכך שאלו חלקי ארץ ישראל. מי שמכנה מעבר של יהודים מביתם ביהודה ושומרון לצד שממערב לקו הירוק "חזרה הביתה", כופר בזכותנו על ארץ ישראל. כי אם אין לנו זכות על מקום כלשהו בארץ ישראל, אין לנו זכות על אף חלק מארץ ישראל.

ובאשר לחגיגה של אריאלי – היא פאתטית. אריאלי טוען שההתנגדות למדינה פלשתינאית נובעת מהטענה שאין פרטנר פלשתינאי ומכך שההתיישבות יצרה מציאות בלתי הפיכה. ברבים ממאמריו הוא "מוכיח" שיש לנו פרטנר לפשרה תוך שהוא מכחיש את סרבנותם של הפלשתינאים להצעות מרחיקות הלכת ביותר של ברק ואולמרט. הפעם הוא רוצה "להוכיח" שההתיישבות ביהודה ושומרון הפיכה. הנה, המתנחלים בעצמם כבר נוטשים. הוא מציג כל מיני תמונות סלקטיביות מתוך הדו"ח שיאוששו את הטענה, אולם השורה התחתונה שלו מעידה עד כמה התזה שלו פאתטית: בשנת 2020 האוכלוסיה היהודית ביהודה ושומרון גדלה ב-10,044 נפש. "זהו גידול של 2.46% בלבד – הנמוך ביותר מאז תחילת ההתנחלות ב-1967!".

נו, נו. אם היה גידול שלילי של 2.46% ב-2020, ניתן היה ללעוג לו על שהוא מנסה לייבש את האוקיינוס בכפית – הוא מתלהב כאשר 10,000 איש מתוך כחצי מיליון איש עזבו השנה. בקצב הזה הוא יצטרך לחיות 500 שנה כדי לחגוג את ניצחונו. אבל החגיגה שלו היא על כך שנוספו רק 10,000 איש בשנה, שבה הצמיחה הדמוגרפית בהתיישבות היהודית הייתה הנמוכה ביותר מאז מלחמת ששת הימים. כלומר, גם בשנה שבה, בשפתו של אריאלי, מספר המתנחלים שחזרו הביתה הוא הגבוה ביותר, מאזן ההגירה הוא חיובי.

אפרופו "הגירה" – בין הגורמים לגידול הכללי למרות העזיבה שאותה הוא מתאר, הוא מונה את "ההגירה מחו"ל". קטן עליו לדבר על עליה לארץ. "הגירה"…

* מדרון חלקלק – הרב יובל שרלו, ראש מרכז האתיקה של רבני צֹהר, קורא לתעדף חולים שהתחסנו על פני חולים שלא התחסנו, במחלקות הקורונה. הוא מסביר זאת בכך ש"אדם אחראי למעשיו, ואסור לבחירתו האישית לפגוע באחרים".

אני מעריך מאוד את הרב שרלו, רואה בו בר-סמכא בנושאי אתיקה ומוסר, אנו גם מכירים ומיודדים שלושים שנה, ואני תומך מאוד במאבק למען ההתחסנות ושותף לה. אולם במקרה הזה אני סבור שהרב שרלו טועה, ודווקא בצד האתי והמוסרי של הטיעון שלו. אני חושש מפני המדרון החלקלק של העמדה הזאת.

האתיקה הרפואית קובעת שיש לטפל בכל החולים ללא משוא פנים וכאשר צריך לתעדף בין חולים, השיקול היחיד הוא דחיפות הטיפול וחומרת המחלה. האם נעדיף את הטיפול בחולה סרטן שאינו מעשן על הטיפול בחולה סרטן שמעשן? האם נעדיף טיפול בטובע בחוף מוסדר על פני טיפול בטובע בחוף שאינו מוסדר? אם יגיעו לחדר המיון שני פצועים מתאונה, ניתן עדיפות לפצוע שאינו אשם בתאונה על פני הטיפול באשם? הרי אנו מעניקים טיפול שווה לחייל אויב פצוע כמו לחייל צה"ל. אז כאן, פתאום, נסטה מן הדרך האתית? ובין חולי הקורונה המחוסנים – האם יש לחקור את רמת ההקפדה של החולים על עטיית מסכות ועל ריחוק חברתי כדי לתעדף את הטיפול בהם?

יש למצוא כל דרך לשכנע את הלא מתחסנים לשנות את דרכם ולהתחסן, אך בלי לפגוע באמות המידה המוסריות שלנו.

* הסגר שבנט היה מטיל – אני תומך במדיניותו של בנט, לעשות הכל כדי להימנע מסגר, בשל המחיר הכלכלי, החברתי, החינוכי, התרבותי, הנפשי והבריאותי הכרוך בו. אבל הצגת מדיניותו כנגטיב של מדיניות ממשלת נתניהו, שכביכול ידה הייתה קלה על הדק הסגר, אינה מוצדקת ואינה הוגנת.

כאשר בנט קורא לאזרחים להתחסן, להתחסן ולהתחסן כדי למנוע סגר, ומצהיר שאם נתחסן באלול נוכל לשמוע קול שופר בתשרי, הוא אומר, למעשה, שבלי החיסונים הוא וממשלתו היו מטילים סגר. ואין ספק שהוא היה נוהג כך, מתוך אחריות. כלומר, הוא היה נוהג כפי שנהג נתניהו, מתוך אחריות, בשלושת גלי הקורונה הקודמים, כאשר לא היו חיסונים. וסביר להניח שאילו נתניהו היה ראש הממשלה היום, בגל הרביעי, כאשר יש חיסונים, גם הוא לא היה ממהר להטיל סגר.

* לא שאלה פוליטית – בנט צייץ שמי שמתחסן מביע אמון בו ובממשלתו.

יש לי אמון בבנט ובממשלתו. אבל כאשר התחסנתי בפעם השלישית – לא היה בכך שמץ של הבעת אמון בבנט, בדיוק כפי שכשהתחסנתי בפעמיים הראשונות לא הבעתי בכך אמון בנתניהו.

מעבר לכך שזו אמירה טיפשית – מה שמפריע לי יותר, זה שזו אמירה ביביסטית. זו לא רוח השינוי.

הייתי מצפה מבנט לומר את ההיפך: בין אם אתה תומך בי ובין אם אתה מתנגד לי, לך להתחסן. החיסון אינו שאלה פוליטית!

* נתון מדאיג – הנתון על פיו שליש (!) מן המורים והגננות לא התחסנו חיסון ראשון, מדאיג מאוד. לא רק בהקשר הבריאותי – מורה או גננת בלתי מחוסנת בחדר סגור עם שלושים ילדים, שאף הם אינם מחוסנים מפאת גילם. ולא רק בהקשר החינוכי של דוגמה אישית שלילית, בשעה של התגייסות לאומית להדברת המגפה. מדאיגה הידיעה שכשליש (!) מהמורים נוהים אחרי עוכרי מדע למיניהם. בידיהם אנו מפקידים את החינוך וההשכלה של ילדינו, את עתידנו?

* כת הזויה ואנרכיסטית – בכל העולם, מכחישי הקורונה וסרבני החיסונים מצויים בעיקר בימין, בקרב ציבורים המעריצים מנהיגים פופוליסטים כמו טראמפ. גם בישראל יש כאלה, אבל מה שייחודי אצלנו הוא כת אנרכיסטית הזויה של מכחישי קורונה וסרבני חיסונים בקרב השמאל.

אני מסביר זאת בהשפעתו האדירה של נתניהו על תומכיו ומתנגדיו. גישתו האחראית במלחמה בקורונה, השפיעה לטובה על רבים מתומכיו, שבסיטואציה אחרת היו מכחישי וסרבני, ומאמינים בתאוריות קונספירציה אנטי ממסדיות על דיפ-סטייט בלה בלה בלה, כמו במקומות אחרים בעולם. ובאותה מידה היא השפיעה לרעה על קבוצה לא גדולה, אך צווחנית ובולטת, מקרב מתנגדיו האוטומטיים, שבלי מחשבה הפכה אוטומטית למכחישת קורונה וסרבנית חיסונים ומאמינה בתאוריות קונספירציה אנטי ממסדיות הזויות.

* אבחנה רפואית – מכחיש קורונה וסרבן חיסונים פנאט התעלק עליי בשבועות האחרונים, בתגובות ברוח הכת ההזויה והפנאטית שלהם וניסה להשתמש בדף הפייסבוק שלי, שיש לו אלפי חברים ועוקבים, כבמה להפצת הפייק ניוז ותאוריות הקונספירציה המטורללות של הכת.

עם אשפוזו של אביגדור קהלני, הוא כתב בנחרצות שהוא אושפז כיוון שקיבל את החיסון השלישי. מה יש לומר בתגובה על כך? כתבתי לו: "אתה חולה נפש!" הוא התלונן עליי ונחסמתי לשבוע.

* מדיבורים למעשים – בראיון ל"כאן 11" אמר יאיר לפיד שהוא לא נוהג להגדיר עצמו "ראש ממשלה חלופי" אלא שר החוץ, כי אין שני ראשי ממשלה, יש ראש ממשלה אחד, נפתלי בנט, והוא והשרים נותנים לו גיבוי מלא.

יפה מאוד! עכשיו עליו לעבור מדיבורים למעשים. קודם כל לפטר את המנכ"לית שמינה למשרד ראש הממשלה החלופי. מיד אחר כך להתפטר מן התפקיד ולאחר מכן ליזום חקיקה המבטלת את הבדיחה הזאת.

* נטע אירופי מנוכר – במאמר ב"הארץ" חיבר איימן עודה את השריפה בהרי ירושלים עם הסרט הדוקומנטרי על גואל אדמת המולדת יוסף וייץ, שהוא גם "אבי היערות" שנטע אורנים בארץ, והגיע למסקנה – "יחד עם קק"ל וייץ עיצב את מדינת ישראל בדמותו של האורן: נטע אירופי המנוכר לסביבתו המזרח תיכונית". זה משפט המפתח לא רק במאמר, אלא בהשקפת העולם שעודה מייצג. היהודים הם נטע זר בפלשתין. הערבים הם הילידים, הם העצים המקומיים, המזרח תיכוניים הטבעיים. לכן האדמה תקיא מכאן את היהודים.

יערות הרי ירושלים לא נשרפו כיוון שהאורנים נטועים בהם אלא כיוון שהציתו אותם. ודומני שאף אחד לא ייפול מהכיסא אם יתברר שמי שהציתו את היער הם מצביעי מפלגתו של עודה, ושעודה הוא "הזרוע המדינית" שלהם.

באמצע המאמר מופיע פתאום, כאילו בלי קשר, החוק הפולני המגונה, שנועד למנוע משורדי שואה לתבוע את רכושם והניסיון של הפולנים לשכתב את ההיסטוריה. במקרה, הפסקה שלפני כן מדברת על חוק נכסי נפקדים. ובמקרה הפסקה הבאה מבטאת הערכה לנינתו של וייץ, שמציבה מראה מול הפנים שלה". את השואה הוא הגדיר "רצח העם מהאכזריים ביותר שידעה האנושות". וברור כמו האש של השריפה מי עוד נכלל בקטגוריה של "מהאכזריים ביותר", במאמרו.

* להלן תוצאות המדגם – ביום חמישי חזר גדעון לוי על הטענה לה הקדיש פשקוויל שלם בשבוע שעבר, לפיה "הישראלי" אינו מאותת כשהוא פונה.

כיוון שנסעתי באותו יום למרכז, החלטתי לעשות מחקר שטח – לספור את המאותתים ושאינם מאותתים בכל הדרך מרכזה.

להלן תוצאות המדגם: אותתו – 268 נהגים. לא אותתו – 54 נהגים. ובאחוזים: אותתו 83.2%. לא אותתו – 16.7%.

אני מודה שאחוז הלא מאותתים היה כפול מכפי שצפיתי ובוודאי מדובר במספר רב, רב מדי, של נהגים. ובכל זאת, רוב גדול מאוד מקרב הנהגים, 83.2%, מאותת.

זה מעיד בעיקר על שיטת עבודתו ועל רמת אמינותו של התועמלן האנטי ישראלי גדעון לוי. אם כאשר 83.2% מהנהגים מאותתים הוא כותב שרק מיעוט מבוטל מהנהגים הישראלים מאותתים ומכאן ש"הישראלי" לא מאותת וזה מעיד על "אקיבוש" בלה בלה בלה, אפשר לראות מה הערך של כל הבלי אקיבוש בתעמולתו.

* אות השרות – כאשר קראתי על ההחלטה המבורכת להעניק אות השירות למשרתים בלבנון, מתום מבצע "שלום הגליל" ועד הנסיגה מלבנון, לא שיערתי עד כמה אתרגש כשאקבל את האות.

זהו אות השירות השלישי שלי. יש לי אות מבצע "שלום הגליל" ואות מלחמת לבנון השניה.

במבצע "שלום הגליל" הייתי בטירונות. הוקפצנו לצפון ערב המלחמה. ערכנו סיורי בט"ש על הגדר לאורך הגבול עם לבנון ואיישנו את מוצב ראש הנקרה. היינו חלק מן המערך הלוחם אך לא נכנסנו ללבנון ולא לחמנו בפועל.

מלחמת לבנון השניה פרצה בשנה שבה פרשתי משירות מילואים ארוך בצנחנים. את אות השירות קיבלתי יחד עם חבריי מנהלי המתנ"סים בקו העימות. לאורך המלחמה פעלתי רבות בתחום החירום והעורף בגולן ובעיקר בסיוע לקריית שמונה וצפת. אמנם לא הייתי בדרג הלוחם, אך בהחלט חשתי שתרמתי למערכה.

את אות השירות הזה, קיבלתי על חודשים ארוכים של לחימה קשה ועקובה מדם בתעסוקות מבצעיות בלבנון. ולכן, התרגשתי הפעם במיוחד.

כתב הרמטכ"ל אביב כוכבי, בין השאר: "הענקת האות היא חובה לאומית ומוסרית. טקסים ואותות אינם רק סממן חיצוני. הם מגלמים הוקרה וכבוד, אבל בראש ובראשונה הם מבטאים את סולם הערכים של העם ושל החברה. אות המערכה אמנם ניתן לאנשים וליחידות, אך הוא מעיד גם על המדינה שמעניקה אותו, מדינה שמסמנת שערכי הביטחון, ההקרבה האישית והתרומה לכלל, הם ערכיה. מדינת ישראל ניצבת בפני אתגרים ביטחוניים רבים, וכדי לשמר צבא איכותי היא חייבת להוקיר ולטפח את שומריה ומגיניה, מתוך העיקרון הבסיסי והערכי – שמי שתורם למדינה מקבל ממנה בחזרה במידה שווה".

* הפלמ"חניקית שתיעדה את מנהיגי לח"י – מקריאת מאמר ביקורת ב"הארץ"-ספרים על הרומן "בין הזמנים" של עדה אמיכל ייבין, למדתי על פטירתה של הסופרת והמחזאית לפני ארבעה חודשים, בגיל 90.

לא קראתי אף אחד מהרומנים שכתבה עדה, אבל קראתי שתי ביוגרפיות מעולות פרי עטה: "בארגמן", הביוגרפיה של מייסד לח"י אברהם שטרן "יאיר" ו"סמבטיון", הביוגרפיה של חבר מרכז לח"י והמנהיג הרוחני של הארגון ד"ר ישראל אלדד.

יש לציין שעדה, שכתבה שתי ביוגרפיות על מנהיגי לח"י, הייתה בעצמה פלמ"חניקית. הזיקה שלה ללח"י היא פרי נישואיה עם הארכיאולוג וחוקר שירת אורי צבי גרינברג ד"ר צבי ייבין, שאביו, הסופר, הפובליציסט והרופא ד"ר יהושע השל ייבין היה ממנהיגי "ברית הבריונים" ולח"י.

יהי זכרה ברוך!  

          * ביד הלשון

רמת רזיאל – השריפה בהרי ירושלים העלתה למודעות כמה מיישובי המועצה האזורית מטה יהודה, שהשריפה איימה עליהם וחלקם פונו מתושביהם.

אחד היישובים הללו הוא רמת רזיאל. רמת רזיאל הוא מושב עובדים של תנועת חירות-בית"ר, שעלה לקרקע ב-1948. היישוב נוסד בידי לוחמי אצ"ל. הוא הוקם כמושב שיתופי, אך לאחר ארבע שנים הפך למושב עובדים.

היישוב מנציח את זכרו של מפקד האצ"ל ונציב בית"ר בארץ ישראל דוד רזיאל (1910-1941) שנפל בשליחות בעיראק מטעם בריטניה, במלחמת העולם השניה.

* "חדשות בן עזר"

אם יש צדק יופע מיד – על ביאליק

היום, כ"א בתמוז, חל יום השנה לפטירתו של חיים נחמן ביאליק (1873-1934). ביאליק היה המשורר הלאומי של עמנו. משורר לאומי, לא רק במובן שהיה המשורר היהודי הגדול והבולט בתקופתו, אלא במובן שהיה נביא ומוכיח, נושא דבר האומה והמנהיג הרוחני והתרבותי של התנועה הציונית והיישוב היהודי בארץ ישראל; מקובל על כל הזרמים בציונות. מפעלו לא היה רק מפעל השירה והתרגום, אלא גם מפעל ההנהגה התרבותית, כינוס נכסי התרבות היהודית, החייאת השפה העברית, יצירת "עונג שבת" – יציקת תוכן מתחדש לשבת היהודית ועוד.

אחד השירים החזקים של ביאליק, נושא דבר האומה, הוא "על השחיטה", שנכתב כתגובה מיידית לפוגרום בקישינב, שנערך במוצאי פסח תרס"ג 1903, ונטבחו בו 49 מיהודי העיר, מאות נפצעו, נשים וילדות נאנסו ורכוש רב נבזז. הפוגרום, תוך עצימת עין אוהדת של השלטונות, גרם לזעזוע עמוק ברחבי העולם היהודי. השיר פורסם בכתב העת "השילוח" כחודשיים אחרי הפוגרום, אחרי מו"מ ממושך עם הצנזור.

שירו של ביאליק הוא שיר של התרסה, הפונה אל מספר גורמים. המען הראשי לביקורת הם השמים. טענתו של ביאליק היא שהשמים ריקים מנוכחות אלוהית, במקרה הפחות גרוע, או במקרה הגרוע יותר – הנוכחות האלוהית היא מלכות של רשע. "אם יש בכם אל ולאל בכם נתיב – ואני לא מצאתיו … לבי מת ואין עוד תפילה בשפתיי … אין תקווה עוד".

המען השני הוא התליין, כלומר מבצעי הפוגרום. הפניה אל התליין היא בעצם מסווה לביקורת חריפה על השלטונות. הוא פונה אל התליין באירוניה מרה: "הא צוואר – קום שחט! ערפני ככלב, לך זרוע עם קרדום, וכל הארץ לי גרדום". אך הטענה שלו היא כלפי מי שאמור להגן על היהודים – החוק, המדינה. "דמי מותר". לא בכדי, הצנזור הממשלתי בפטרסבורג סירב לפרסם את השורה הזו, והיא הופיעה רק כעבור שנים אחדות, כאשר ביאליק כינס את שיריו בספר. על התליין עצמו הוא מאיים, שכתם הדם של יונק וסב, לא ימחה לנצח מכותנתו.

השורה החזקה ביותר, בעיניי, בשיר הזה היא: "ואם יש צדק – יופע מיד! אך אם אחרי השמדי מתחת רקיע הצדק יופיע – ימוגר נא כסאו לעד". מקובל לראות גם בבית זה ביקורת כלפי אלוהים, או כלפי היהודים הממתינים לצדק האלוהי שיבוא לעתיד לבוא, אך אני סבור שכאן המען הוא החוגים המהפכניים, המתקדמים, לוחמי הצדק, מתנגדי השלטון, ששתקו ולמעשה נתנו ידם לפוגרום. בכך, אין משמעות לצדק שבשמו הם מדברים. "אף אתם לכו, זדים, בחמסכם זה". לדעתי, שורה זו, המופיעה באותו בית, אינה מופנית לרוצחים, אלא לשותקים.

שורת המחץ לקראת סוף השיר: "נקמה כזאת, נקמת דם ילד קטן, עוד לא ברא השטן". הנקמה האמתית, היא הדם שייקוב את התהום וימוטט את יסודות מוסדות הרשע המושלים בארץ.

בביוגרפיה של המשורר והמחזאי יצחק קצנלסון, המורה הרוחני של מורדי גטו ורשה, שנספה באושוויץ, אותה כתב מוקי צור, מסופר כיצד לקראת המשלוח לאושוויץ כינס קצנלסון את תלמידיו ולימד אותם את "על השחיטה". ניתן להבין מסיפור זה את עוצמתו של השיר, שהדהד בראשם של קרבנות השואה, בחלוף כחצי מאה.

שָׁמַיִם, בַּקְּשׁוּ רַחֲמִים עָלָי!

אִם-יֵשׁ בָּכֶם אֵל וְלָאֵל בָּכֶם נָתִיב –

וַ אֲ נִ י לֹא מְצָאתִיו –

הִתְפַּלְּלוּ אַתֶּם עָלָי!

אֲ נִ י – לִבִּי מֵת וְאֵין עוֹד תְּפִלָּה בִּשְׂפָתָי,

וּכְבָר אָזְלַת יָד אַף-אֵין תִּקְוָה עוֹד –

עַד-מָתַי, עַד-אָנָה, עַד-מָתָי?

הַתַּלְיָן! הֵא צַוָּאר – קוּם שְׁחָט!

עָרְפֵנִי כַּכֶּלֶב, לְךָ זְרֹעַ עִם-קַרְדֹּם,

וְכָל-הָאָרֶץ לִי גַרְדֹּם –

וַאֲנַחְנוּ – אֲנַחְנוּ הַמְעָט!

דָּמִי מֻתָּר – הַךְ קָדְקֹד, וִיזַנֵּק דַּם רֶצַח,

דַּם יוֹנֵק וָשָׂב עַל-כֻּתָּנְתְּךָ –

וְלֹא יִמַּח לָנֶצַח, לָנֶצַח.

וְאִם יֶשׁ-צֶדֶק – יוֹפַע מִיָּד!

אַךְ אִם-אַחֲרֵי הִשָּׁמְדִי מִתַּחַת רָקִיעַ

הַצֶּדֶק יוֹפִיעַ –

יְמֻגַּר-נָא כִסְאוֹ לָעַד!

וּבְרֶשַׁע עוֹלָמִים שָׁמַיִם יִמָּקּוּ;

אַף-אַתֶּם לְכוּ, זֵדִים, בַּחֲמַסְכֶם זֶה

וּבְדִמְכֶם חֲיוּ וְהִנָּקוּ.

וְאָרוּר הָאוֹמֵר: נְקֹם!

נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן

עוֹד לֹא-בָרָא הַשָּׂטָן –

וְיִקֹּב הַדָּם אֶת-הַתְּהוֹם!

יִקֹּב הַדָּם עַד תְּהֹמוֹת מַחֲשַׁכִּים,

וְאָכַל בַּחֹשֶׁךְ וְחָתַר שָׁם

כָּל-מוֹסְדוֹת הָאָרֶץ הַנְּמַקִּים.

* תבור – תרבות ישראלית

על זאת וגם על זאת

את מאמרי "מלחמת מאה השנים" סיימתי בשירו של אלתרמן "אז אמר השטן", שבו תיאר את האיום הקיומי היחיד על מדינת ישראל – אבדן האמונה בצדקת הציונות ובזכותנו על ארץ ישראל.

בתגובה, נפנף מולי אורי יזהר בשירו של אלתרמן "על זאת" שפורסם במלחמת השחרור ובו יצא נגד פשע מלחמה שביצעו חיילי צה"ל, כהוכחה שהנה יש אלתרמן אחר. ולכאורה, אלתרמן של "על זאת" מנוגד אליי ולהשקפת עולמי ואף להשקפת עולמו של אלתרמן כפי שבאה לידי ביטוי ב"אז אמר השטן".

אני כופר מכל וכל בטיעון הזה. אלתרמן של "אז אמר השטן" ואלתרמן של "על זאת" חד הם, ואין שמץ של סתירה בין השירים. וכמו עם "אז אמר השטן", כך אני מזדהה בכל לבי גם עם "על זאת".

ב"על זאת" גינה אלתרמן במילים חריפות פשע מלחמה שביצעו חיילים במהלך מלחמת השחרור, ואת השתיקה וההשתקה של האירוע.

מדובר ברצח אזרחים בכפר דוואימה, במורדות המערביים של הר חברון, בידי חיילים מחטיבה 8, לאחר הקרב על משטרת בית ג'וברין במסגרת מבצע "יואב", 27 באוקטובר 1948.

כשנודע הדבר לאלתרמן, הוא כתב את השיר "על זאת", שפורסם במדורו השבועי "הטור השביעי" בעיתון "דבר" ב-19 בנובמבר.

חָצָה עֲלֵי גִ'יפּ אֶת הָעִיר הַכְּבוּשָׁה –

נַעַר עַז וְחָמוּשׁ… נַעַר-כְּפִיר!

וּבָרְחוֹב הַמֻּדְבָּר

אִישׁ זָקֵן וְאִשָּה

נִלְחֲצוּ מִפָּנַיו אֶל הַקִּיר.

וְהַנַּעַר חִיֵּךְ בְּשִׁנַּיִם-חָלָב:

"אֲנָסֶּה הַמִּקְלַע"… וְנִסָּה!

רַק הֵלִיט הַזָּקֵן אֶת פָּנָיו בְּיָדָיו…

וְדָמוֹ אֶת הַכֹּתֶל כִּסָּה.

בהמשך השיר ביקר אלתרמן את הניסיונות להשתיק את האירוע, להמעיט מחומרתו, או להסביר שבסערת המלחמה ניתן להבינו. הוא יצא נגד הדיבור על "מקרים עדינים" (המרכאות במקור) והגדיר אותם ישירות: "אשר שמם, במקרה, רציחה". את הטענה שמדובר בסך הכל במקרה פרטי, הוא דחה, אם "איננו חובשו בצינוק".

וכאן בא משפט המחץ:

כִּי חוֹגְרֵי כְּלֵי לוֹחֵם, וַאֲנַחְנוּ אִתָּם,

מִי בְּפֹעַל

וּמִי בִּטְפִיחַת הַסְכָּמָה,

נִדְחָקִים, בְּמִלְמוּל שֶׁל "הֶכְרַח" וְ"נָקָם",

לִתְחוּמָם שֶׁל פּוֹשְׁעֵי מִלְחָמָה.

בשיחה שקיימתי לאחרונה עם יזהר בן נחום, הוא הגדיר באוזניי את אלתרמן כ"אבי שוברים שתיקה" בזכות השיר הזה. אין שחר לטענה הזאת, שבעיניי היא חילול זכרו של המשורר הדגול.

אי אפשר לנתק את הטקסט מן הקונטקסט. חשיבות השיר של אלתרמן, היא בקונטקסט של מכלול כתביו בכלל ובמלחמת השחרור בפרט. מדוע העניק אלתרמן לשיר את השם "על זאת"?

זֶה צִלּוּם מִקְרָבוֹת-הַחֵרוּת, יַקִּירִים.

יֵשׁ עַזִּים עוֹד יוֹתֵר. אֵין זֶה סוֹד.

מִלְחַמְתֵּנוּ תּוֹבַעַת בִּטּוּי וֱשִירִים…

טוֹב! יוּשַׁר לָהּ, אִם כֵּן, גַּם עַל זֹאת!

נקודת המוצא של אלתרמן היא האמונה היוקדת והחד משמעית בצדקת הדרך הציונית. הקרבות, גם אלה שבהם נעשה פשע המלחמה, הם קרבות חירות; הקרב שאין צודק ממנו על חירות האומה היהודית. המלחמה היא מלחמתנו. אלתרמן ראה את תפקידו כמשורר לאומי, לבטא בשירה את האפוס הגדול של המלחמה. ואכן, אין מי שעשה זאת כמוהו, הן בשירי הטור השביעי, ובמיוחד באפופיאה הגדולה של מלחמת תש"ח, "שירי עיר היונה".

מתוך אותה נקודת מוצא, מתוך הכרת הצדק וההכרח במלחמות ישראל, ודווקא מתוך אותה הכרה, הוא תובע מצה"ל וחייליו לשמור על מוסר הלחימה ועל ערכי טוהר הנשק. אלתרמן לא כתב את הדברים מתוך אובססיה של הצגת צה"ל כצבא בלתי מוסרי כדי לגרום לדה-לגיטימציה למדינת ישראל ולצבאה, אלא כציוני פטריוט, המאמין שלצד תרומתו הרוחנית והתרבותית למלחמה, בשירה היוצרת מוטיבציה בקרב החיילים ומעניקה להם רוח גבית, תפקידו לצאת חוצץ גם נגד מעשים כאלה.

וּמִלְחֶמֶת הָעָם, שֶׁעָמְדָה לִבְלִי חַת

מוּל שִׁבְעַת הַגְּיָסוֹת

שֶׁל מַלְכֵי הַמִּזְרָח,

לֹא תֵּחַת גַּם מִפְּנֵי "אַל תַּגִּידוּ בְגַת"…

הִיא אֵינָהּ פַּחְדָנִית כְּדֵי-כָּךְ!

ממש מגוחך לתלות באילן גבוה כאלתרמן את מי שמשחירים את פניו של צה"ל, מציגים את צה"ל כצבא בלתי מוסרי, מי שהיו שותפים לעלילת גולדסטון ומנסים לדחוף את חיילי צה"ל ומפקדיו לטריבונל אנטישמי בהאג, שמציגים את ישראל כמדינה כובשת ואת אויבי ישראל כצד הצודק בסכסוך.

אלתרמן כתב "על זאת", גם על זאת, כחלק ממכלול של כתיבה ציונית המבטאת את צדקת הדרך. הוא כתב על זאת, כאשר שמע על סטיה מן הדרך מצד חיילים, במלחמה שאין צודקת ממנה. הוא לא טייח, הוא לא הסתיר, הוא לא סייג, הוא כתב בצורה חדה וחותכת. הוא לא כתב נגד צה"ל. הוא כתב כמי שראה בעצמו חלק מצה"ל (אגב, למרות גילו הוא התנדב לשרת כחייל קרבי במלחמה) מתוך ביטחון שדבריו הם המבטאים את צה"ל האמתי ואת רוחו, רוחה של מדינת ישראל הנבנית.

כך ראה זאת גם ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון. ב"ג קרא את השיר, ויומיים אחרי פרסומו כתב לאלתרמן: "יישר כוחך – על התוקף המוסרי ועוז הביטוי של טורך האחרון ב'דבר'… היית לפה – פה טהור ונאמן – למצפון האנושי, שאם לא יפעל ויפעם בלבנו בימים כאלה – הרי לא נהיה ראויים לגדולות ולנצורות שניתנו לנו עד כה…". ב"ג הורה להדפיס את השיר ולחלק אותו לכל חיילי צה"ל.

אלתרמן לא היה סלחן כלפי מעשים שהכתימו את טוהר מוסר הלחימה של צה"ל ובאותה מידה, הוא לא היה סלחן כלפי מי שפקפקו בצדקת הציונות. בעקבות נאום של מזכ"ל מפלגת העבודה ח"כ לובה אליאב, שבו הציג את ישראל ככובשת שטחים השייכים לעם הפלשתינאי ועל כן עליה להחזיר לנגזלים את הגזלה, פרסם אלתרמן ב-27 בפברואר 1970 מאמר ב"מעריב", בו הגדיר את הופעתו של אליאב "שטחית ודוחה". דברים מן הסוג של דברי אליאב, מעמידים את הציונות כולה כעניין של גזלת מולדת מעם אחר. "במידה ואנו מסייעים כיום להשתרשותה של תודעה זו בעולם ובהכרתנו פנימה, אנו מערערים יסודה ההיסטורי, האנושי של הציונות ומיישבים אותה על כידוננו בלבד". "הובי חדש", הייתה כותרתו של המאמר, ובו לעג לתחביב החדש של אנשים בתוכנו, לערער על צדקת הציונות. בתחביב הזה ראה אלתרמן את האיום הגדול ביותר על קיומנו. היה זה מאמרו האחרון של אלתרמן.

לאחר שכתב אותו, התיישב לכתוב את השיר, שהיה שירו האחרון, כשבועיים וחצי לפני מותו. אני רואה לנכון לשוב ולהציג את השיר האפוקלפיטי, שהתגלה במגירתו לאחר מותו, וניתן לראות בו את צוואתו הרוחנית:

— אָז אָמַר הַשָּׂטַן: הַנָצוּר הַזֶּה

אֵיךְ אוּכָל לוֹ.

אִתּוֹ הָאֹמֶץ וְכִשְּרוֹן הַמַּעֲשֶׂה

וּכְלִי מִלְחָמָה וְתוּשִׁיָּה עֵצָה לוֹ.

וְאָמַר: לֹא אָטֹּל כֹּחוֹ

וְלֹא רֶסֶן אָשִׂים וּמֶתֶג

וְלֹא מֹרֶךְ אָבִיא בְּתוֹכוֹ

וְלֹא יָדָיו אַרְפֶּה כְּמִקֶּדֶם,

רַק זֹאת אֶעֱשֶׂה: אַכְהֶה מוֹחוֹ

וְשָׁכַח שֶׁאִתּוֹ הַצֶּדֶק.

כָּךְ דִּבֶּר הַשָּׂטָן וּכְמוֹ

חָוְרוּ שָׁמַיִם מֵאֵימָה

בִּרְאוֹתָם אוֹתוֹ בְּקוּמוֹ

לְבַצֵּעַ הַמְּזִימָּה!

רק מתוך נקודת מוצא זו, ניתן להבין את "על זאת". ומי שמשתמש ב"על זאת" מתוך נקודת מוצא הפוכה – אותה נקודת מוצא שבה ראה אלתרמן את התגלמות השטניות; כהות המוחין, הגורמת לנו לשכוח שעמנו הצדק, מחלל את שירו של אלתרמן ואת זכרו.

* "הזמן הירוק"

חייו מלאי שיר

41 שנים מלאו לפטירתו של המשורר והשחקן אברהם חלפי. אברהם חלפי נולד בלודג' שבפולין, כנראה ב-1904. אמו נפטרה בהיות כבן שלוש. את תאריך לידתו לא ידע ובאחד משיריו כתב על כך שהוא אדם ללא יום הולדת. בגיל 20 עלה כחלוץ לא"י ועבד בבניין ובחקלאות. שנה לאחר עלייתו, הצטרף לתיאטרון הפועלים "האוהל". בתקופה הראשונה לקיומו, לא זו בלבד שהתיאטרון לא שילם שכר לשחקנים, אלא כל שחקן תרם יום עבודה ממשכורתו כפועל לתיאטרון, על מנת לאפשר את קיומו. שלושים שנה שיחק חלפי ב"האוהל". לצדו שיחק אביו של אריק איינשטיין שהיה חברו הקרוב, ובעבור אריק איינשטיין הוא היה מעין דוד. שנים רבות מאוחר יותר, אריק איינשטיין היה האיש שהחזיר את יצירתו של חלפי מתהום הנשיה אל התודעה הציבורית, כאחד המשוררים האהובים והמוערכים בתרבות הישראלית.

ב-1954 עבר חלפי לתיאטרון "הקאמרי" שם שיחק שנים רבות, בעשרות הצגות. אחת מהן, "האדרת", בה שיחק תפקיד ראשי, תורגמה והועלתה לבמה ביוזמתו ובדחיפתו. תפקיד נוסף אותו גילם לאורך 18 שנים, היה "עוץ לי גוץ לי", בהצגת הילדים "עוץ לי גוץ לי".

חלפי עצמו ראה עצמו בראש ובראשונה כשחקן. במקביל לעבודתו כשחקן, כתב שירים והחל לפרסם אותם בראשית שנות ה-30. ספר שיריו הראשון, "מזווית אל זווית" יצא לאור ב-1939. בסך הכל פרסם חלפי עשרה ספרי שירה ועוד שני קבצים של מבחר שירתו.

חלפי השתייך לחבורה הספרותית של אברהם שלונסקי, נתן אלתרמן, לאה גולדברג, אלכסנדר פן ויעקב אורלנד, אף שמעולם לא היה בקדמת הבמה הספרותית, במת השירה. את הבמה הוא השאיר למשחק. חלפי היה משורר גדול, כתב שירים נפלאים, ששנים רבות אחרי מותו זוכים לפופולריות רבה, בעיקר בזכות ההלחנה של רבים מהם.

דמותו של חלפי מיוחדת ורבת סתירות – הקומדיאנט העליז ומשורר הבדידות והעצב. איש רעים להתרועע ואדם סגור ומופנם. אוהב ילדים וילדים אוהבים אותו, שבחר לא להביא ילדים לעולם.

חלפי עצמו הספיק לשמוע בחייו שיר אחד שלו שהולחן, אולי הגדול שבהם – "עטור מצחך זהב שחור".

את השיר הלחין יוני רכטר, ושר אותו אריק איינשטיין, בליווי יהודית רביץ וקורין אלאל, והוא נחשב לאחת הקלסיקות הגדולות של הזמר העברי בכל הדורות. השיר התפרסם ב-1977 בתקליטם של אריק איינשטיין ואבנר קנר "ארץ ישראל הישנה והטובה, חלק ג'", כעשרים שנה לאחר שנכתב. השיר התקבל באהבה ובאהדה רבה, הן בידי הקהל הרחב והן בידי הביקורת, והוא נחשב בעיני רבים כטוב בשיריו של אריק איינשטיין. השילוב בין המילים הנפלאות של שיר האהבה הזה והלחן הנפלא של יוני רכטר – מקסים, וכך גם השירה של אריק והזמרות שליוו אותו.

אריק איינשטיין היה שותף לעבודה של יוני רכטר על השיר, שנמשכה שנתיים. יוני רכטר סיפר באחד הראיונות, שהרעיון להפריד את המילים בשורה "את אוהבת להיות עצובה ושותקת" היה של אריק.

לפני שנים אחדות, החליט העיתונאי אורי משגב ליצור סרט דוקומנטרי על השיר, המתמקד בשלושת השותפים ליצירה – חלפי, יוני רכטר ואריק איינשטיין. כבר בראשית העבודה שינה את טעמו והמיר אותו בסרט יפה ומקצועי על אברהם חלפי. שם הסרט הוא שורה מן השיר – "חייו מלאי שיר".

מצפיה בסרט, למדתי לראשונה למי כתב חלפי את השיר. אגב, הדבר נחשף לראשונה בתכנית ברשת א' לפני כעשר שנים, אך לא זכה לתהודה. מושא השיר היא זהבה ברלינסקי, אשת חברו, השחקן זאב ברלינסקי. היה זה משולש רומנטי, שבו חלפי היה מעין "הצלע השלישית", שזעק את זעקת האוהב שאהבתו לא התממשה. השאלה האם היא התממשה ועד כמה נותרת פתוחה בסרט, אולם אני מבין מהשיר, משורות כמו "שוכנת נפשי בין כותלי ביתך, ושרויה בין כתליך, ממני נפרדת, עת אני בגופי נפרד ממך", את כאב אי המימוש (אם כי גם את השורה הזאת ניתן לפרש באופן הפוך).

בסרט מופיעות תמונות של זהבה ברלינסקי, אישה יפהפיה, שמצחה עטור תסרוקת בשיער ראשה השחור. בתה סיפרה שאמה נהגה לדבר בגלוי על מחזריה ובהם חלפי, ועל כך שהשיר נכתב לה. אפילו החלוק הוורוד, הצמרירי והרך אינו אלגוריה, אלא חלוק אמתי שהיה לברלינסקי, עד שכעבור שנים רבות מסרה אותו כמתנה לעוזרת… זאב ברלינסקי עצמו, כנראה שלא היה מן הקנאים, ואפילו היה גאה בכך שאשתו מושכת מחזרים…

הבית הראשון של השיר חקוק על מצבתה של ברלינסקי, ותמונת המצבה מופיעה בסרט.

יש לציין שחלפי עצמו מעולם לא סיפר על מי נכתב השיר, ובאופן כללי הוא סירב לדבר על שיריו. כידוע, חלפי כתב גם את "אשר טייל אתך בשוק אני הוא. נשים שראוני אמרו: הנה הוא. נשים שראוני עלי הצביעו. הנה מאוהב באשת רעהו". גם את השיר הזה הלחין רכטר ואף אותו שר אריק. על פי הסרט, את השיר הזה הוא כתב דווקא על אשתו של קלצ'קין, אף הוא חברו הטוב וחברו לתיאטרון.

ובכלל, קשה לומר על חבורת הבוהמה התל-אביבית באותן שנים שהמאפיין הראשי שלה היה הינזרות. מדובר בחבורה מתירנית למדיי, אך כפי שאמר אחד המרואיינים בסרט, בדיבור הם דווקא נמנעו מגסויות.

עטור מצחך זהב שחור

(אינני זוכר אם כתבו כך בשיר)

מצחך מתחרז עם עיניים ואור,

(אינני זוכר אם חרזו כך בשיר)

אך למי שתהיי

חייו מלאי שיר.

חלוקך הוורוד צמרירי ורך.

את בו מתעטפת תמיד לעת ליל.

לא הייתי רוצה להיות לך אח,

לא נזיר מתפלל לדמותו של מלאך

ורואה חלומות עגומים של קדושה

ולמולו את אישה…

את אוהבת להיות

עצובה ושותקת

להקשיב לסיפור על קרוב על רחוק

ואני, שלא פעם אביט בך בשקט

אין קול ודברים

שוכח הכל על אודות אחרים.

שוכנת נפשי בין כתלי ביתך

ושבויה בין כתלייך

ממני נפרדת

עת אני בגופי נפרד ממך.

פרוש חלומי כמרבד לרגליך

צעדי אהובה על פרחיו פסיעותיך

לבשי חלוקך הוורוד לעת ליל

עוד מעט ואבוא אליך.

עטור מצחך זהב שחור

יקרב אל שפתי כחרוז אל שיר

אז אלחש באזניך עד בוקר עד אור

כשיכור…

עטור מצחך זהב שחור.

* תבור – תרבות ישראלית

פינתי השבועית ברדיו: פגישה חצי פגישה

פגישה חצי פגישה / חנן יובל

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 19.4.21

בשבוע שבו נכנסנו לסגר השני והתכנית יצאה לפגרה עד היציאה מהסגר השלישי, התכוונתי להשמיע את שירה של רחל המשוררת "פגישה חצי פגישה" ולהקדיש את הפינה לציון 130 שנה להולדת רחל. כאמור, זה לא יצא לפועל, אבל לפני שלושה ימים מלאו 90 שנה לפטירתה, ואני חוזר אל השיר הזה.

חשבון מהיר של המספרים בפתיח מלמד אותנו שרחל, שאגב שם משפחתה אינו המשוררת אלא בלובשטיין, חייתה קרוב לארבעים ואחת שנה. היא נפטרה ממחלת השחפת, מחלה נוראה שלא הייתה לה תרופה, ושבעטיה ומתוך רצון להגן על ילדי דגניה, היא נאלצה לִגְלוֹת מדגניה, קיבוצה. סיפור גירושה של רחל מדגניה הוא טראומה בתולדות התנועה הקיבוצית ותנועת העבודה. דוד גלעד הוא החבר שנשלח לבשר לרחל את הבשורה: "את חולה ואנחנו בריאים, ולכן את צריכה ללכת". דומני שיותר משעצם הבשורה פגעה בה, היא נפגעה מן הדרך. מכך שהחברים לא באו להיפרד ממנה. היא כתבה: "ענן כבד ושחור ירד עלי. הוא חנק אותי. רציתי לצעוק ולא יכולתי".

והיא כתבה את השיר:

בַּלַּיְלָה בָּא הַמְבַשֵּׂר

עַל מִשְׁכָּבִי יָשַׁב,

בָּלְטוּ עַצְמוֹת גֵּווֹ אֵין-שְׁאֵר,

עָמְקוּ חוֹרֵי עֵינָיו.

אֲזַי יָדַעְתִּי כִּי נִשְׁבַּר

הַגֶּשֶׁר הַיָּשָׁן,

שֶׁבֵּין אֶתְמוֹל לְבֵין מָחָר

תָּלוּ יְדֵי הַזְּמָן.

אִיֵּם עָלַי אֶגְרוֹף רָזֶה,

נִשְׁמַע לִי צְחוֹק זָדוֹן:

אָכֵן יְהֵא הַשִּׁיר הַזֶה

שִׁירֵךְ הָאַחֲרוֹן!

בשנותיה האחרונות התגוררה רחל בדירה ברח' בוגרשוב 5 בתל-אביב. היא חיה בדוחק, אבל דווקא אז יצירתה שפעה יותר מבכל תקופה אחרת. וכך גם האהבה אליה ואל שירתה. היו לה יחסים קרובים מאוד עם ברל כצנלסון ועם זלמן שז"ר, לימים נשיא המדינה, שניהם מעורכי "דבר", ושיריה התפרסמו בעיתון "דבר" באופן בולט מאוד. מנהיגי תנועת העבודה ראו ביצירה האמנותית ובעיקר בשירה מרכיב משמעותי בבניין האומה, לצד עבודת האדמה, עמל הכפיים והרעיון השיתופי. ברחל הם ראו את פאר היצירה הספרותית והתרבותית של תנועת העבודה והדבר ניכר ביחס אל שירתה בעיתון "דבר". היפה בכך, הוא שהכתיבה שלה ממש לא מניפסטית, אלא שירה פשוטה, בגובה עיניים, נוגעת ללב, עוסקת בנושאים הנוגעים לנפשו של האדם, של כל אדם. ולכן, זו הייתה שירה פופולרית מאוד. ולא בכדי, שירים רבים כל כך שלה הולחנו, אם כי היא זכתה לשמוע רק שיר מולחן אחד, "ואולי לא היו הדברים", המוכר יותר בשמו המקוצר "ואולי", בלחנו של יהודה שרת.

סיפור ימיה האחרונים של רחל נכנס אף הוא למיתולוגיה של התרבות העברית ושל תנועת העבודה. לאחר מאמצי שכנוע רבים היא הסכימה לנסוע לבית-מרפא לחולי שחפת בגדרה. היא סבלה שם מאוד וכעבור ימים אחדים ביקשה לחזור לתל-אביב. היא הוחזרה לתל-אביב, כאשר היא שוכבת על גבי עגלה רתומה לסוס. היא ביקשה להיכנס לרחובות להיפרד מאהוב עלומיה נקדימון אלטשולר, שכבר היה אז נשוי ואב לילדים. סיפר נקדימון: "היא שכבה בעגלה. לא צריך היה לומר לי מי הבאה. ראיתי לפניי שלד אדם. שערה הנהדר נהפך לקש יבש. פניה העדינות והעליזות, המחייכות ולועגות תמיד בדו-משמעות, שגבר לא יבין את סוף בשרה, היו עתה צמוקות ונפולות, קמוטות. עמדתי והתבוננתי בה והתחלתי מתייפח. עיניה הכחולות, שהיו כשמי אביב, התבוננו בי, ודמעה בודדה התגלגלה על לחיה", סיפר אלטשולר. מילותיה האחרונות של רחל היו "שלום נקדימון".

המסע נמשך לתל-אביב, היישר לבית החולים "הדסה", שם נפטרה.

רחל, שראתה בימיה בחוות העלמות בכינרת ובקיבוץ דגניה את התקופה היפה בחייה, ביקשה להיטמן על שפת הכינרת. היא כתבה על כך בשיר, שהיה לצוואה ולימים הולחן בידי נחום היימן והושר בפי חוה אלברשטיין:

אִם צַו הַגּוֹרָל

לִחְיוֹת רְחוֹקָה מִגְּבוּלַיִךְ –

תִּתְּנִינִי, כִּנֶּרֶת,

לָנוּחַ בְּבֵית-קִבְרוֹתַיִךְ.

מסע ההלוויה של רחל יצא מבית החולים הדסה והשתתפו בו המונים. בית הקברות בכינרת, שבו נכרה קברה, היה לבית הקברות שבו רבים ממנהיגי תנועת העבודה ביקשו להיקבר. המקום היה בעשרות השנים האחרונות ליעד לסיורים מודרכים, תחילה בידי מוקי צור ומאז גם בידי רבים מתלמידיו. במעבר בין הקברים מסופר סיפורה של העליה השניה וסיפורה של העליה השלישית ושל תולדות תנועת העבודה. קברה של רחל, אליו מחובר קשור בשרשרת ומוגן מפני הרוחות והגשם ספר שיריה, הוא אתר עליה לרגל של רבים מאוהבי השירה עד היום. מטרים אחדים מקברה, נכרה קברה של נעמי שמר, שנולדה תשעה חודשים לפני שרחל נפטרה, והלחינה את שירה "כנרת" – "שם הרי גולן", שאותו השמענו בפינה זו. גבעת הכרך המופיעה בשיר, "מה ירבו פלאים בחורף על הכֶּרָךְּ", היא הגבעה עליו נבנה בית הקברות. גם אותו דקל שפל צמרת המוזכר בשיר מצוי באתר.

השיר שנשמע הוא "פגישה, חצי פגישה".

פְּגִישָׁה, חֲצִי פְּגִישָׁה, מַבָּט אֶחָד מָהִיר,

קִטְעֵי נִיבִים סְתוּמִים – זֶה דַי…

וְשׁוּב הֵצִיף הַכֹּל, וְשׁוּב הַכֹּל הִסְעִיר

מִשְׁבַּר הָאֹשֶׁר וְהַדְּוָי.

אַף סֶכֶר שִׁכְחָה – בָּנִיתִי לִי מָגֵן –

הִנֵּה הָיָה כְּלֹא הָיָה.

וְעַל בִּרְכַּי אֶכְרַע עַל שְׂפַת אֲגַם סוֹאֵן

לִשְׁתּוֹת מִמֶּנּוּ לִרְוָיָה!

את השיר כתבה רחל בביתה בתל-אביב ב-13 באפריל 1925, חמש שנים טרם מותה.

השיר מתאר פגישה של אישה עם מי שהיה אהובה, פגישה חטופה וקצרה אחרי שנים של נתק. פגישה קצרה, בעצם חצי פגישה, מבט אחד מהיר. מה כבר אפשר להספיק בפגישה כזאת? קטעי ניבים סתומים וזהו, זה די.

אבל המפגש הזה הציף הכל, את כל הרגשות האדירים אל האהוב. היא מדמה את סערת הרגשות למִשְׁבָּר, גל גדול, שהתגבר על הסכר שהיא בנתה כדי להתגונן מפניו, סכר השכחה. המִשְׁבָּר הזה טומן בחובו את מנעד הרגשות שבין אושר לדווי. והוא שב והסעיר אותה, וסכר השכחה היה כלא היה. המשבר הזה יצר אגם סואן, והיא כורעת על ברכיה של שפתו, לשתות ממנו לרוויה. כלומר בסופו של דבר, היא שמחה על הפרץ הזה, שנתן לה הזדמנות לשוב ולשתות לרוויה ממי האהבה המודחקת הזאת.

השיר המקסים הזה אופייני מאוד ליצירתה של רחל. היא מתארת סערה שאין מטלטלת ממנה, בשורות קצרות, במילים פשוטות, במבנה מאופק. והסוף הוא הפתעה גדולה. תיאור כזה של מִשְׁבָּר, של סערה, שממוטטת באחת את ההגנה שמאחוריה הכותבת התבצרה, יוצר ציפיה להמשך של מנוסה מפני הסערה, של התרסקות, של שבר. והנה, איזה סוף רגוע ואופטימי. הסערה הייתה לאגם שניתן לכרוע ברך לידו ולשתות ממימיו, והיא בוחרת לשתות לרוויה מן המים האלה.

יש הטוענים שהשיר נכתב על זלמן שז"ר. רחל הקדישה לשז"ר כמה משירי האהבה שלה. ואפשר לראות בשיר גם נבואה לפגישה האחרונה שלה עם נקדימון אלטשולר.

הלחן הראשון של השיר היה של דינה עמלי מקיבוץ כפר סאלד, שהייתה חברה בצוות הווי הדרכה, והצוות הקליט ושר אותו ב-1969. אבל את הפרסום הגדול לשיר, הלחן המוכר כל כך והאהוב כל כך, הלחין חנן יובל, שהלחין רבים משיריה לערב שירי המשוררת רחל בשנת 1974. הביצוע המקורי, במופע, היה של דורית ראובני ודני כץ, ומאוחר יותר חנן יובל עצמו הקליט אותו.

ובטרם נאזין לביצועו של חנן יובל, אנקדוטה קטנה ואהובה עליי. בתכנית הרדיו הפופולרית "מה יש" באמצע שנות השמונים בגל"צ, הייתה פינה של דני רובס שכונה ג'ימי אוחנה, ששיבש שירים בדרך הומוריסטית מבריקה. וכך הוא שר את השיר הזה: "פגישה. חצי פגי".

כאן על פני אדמה

ב-6.6.82, פרצה מלחמת לבנון הראשונה, או כפי שנקראה בחודשים הראשונים – מבצע "שלום הגליל".

קיבוץ אורטל הצעיר והקטן, בן הארבע, שחבריו היו כבני עשרים, ספג מכה קשה במלחמה הזאת – בתוך שבועות ספורים נפלו ארבעה חברים, ארז פוטרמן, גדי שנהר, אילן מילבאור ומידד אלון. היה זה שנה אחת בלבד אחרי שהקיבוץ שכל את חברו הראשון – עודד בן אריה, שנהרג בתאונת דרכים, בשירותו הצבאי. בשורות האיוב נחתו בזו אחר זו – עוד זה מדבר וזה בא. היגון היה כבד.

שנים מן החללים – ארז ומידד, היו חברים בגרעין "שיאון", גרעין ד'. חברי הגרעין לקחו על עצמם את המשימה, להוביל את הקמת אתר ההנצחה לזכר חללי אורטל. האדריכל שתכנן את אתר ההנצחה היה שבתאי ארגוב, אבא של חנן, חבר הגרעין.

האתר – בתוך בריכת מים, ולפניו רחבת טקסים בזלתית, נבנה בתוך בוסתן נשירים, והוא מוקף בפרגולה, שעליה מטפסות גפנים. מאחורי האתר חלקת ורדים. מתחת לפרגולות – ספסלי עץ למנוחה. הנוף הנשקף מהמקום מקסים – החרמון מזה ורכס בשנית מזה (כשהאתר נבנה עוד לא היו טורבינות הרוח על הרכס, והן הוסיפו ליפי הנוף). התפיסה שעמדה מאחורי העיצוב הסביבתי, הייתה הרצון להפוך אותו למקום חי ותוסס, שמשפחות וילדים יבלו בו, ויהיה חלק מן החיים. בפועל, הדבר לא קרה. המקום אינו שוקק חיים, אך מפעם לפעם פוקדים אותו חברים וילדים.

האתר פעיל בעיקר בטקסי יום הזיכרון, הנפתחים בו – הטקס הרשמי של קריאת "יזכור" וקינת דוד, הורדת הדגל לחצי התורן, הדלקת משואת הזיכרון ושירת "התקווה", טרם ההליכה לערב הזיכרון במבנה ייחודי שנקרא "בזיליקום". בעבר, השביל אל המקום היה עשוי אבני טוף זעירות. ההליכה בהם הייתה כבדה והגישה בעגלות ואופניים הייתה בלתי אפשרית. לכן, הוחלט לסלול מדרכה. אולם היה משהו מיוחד בשאון הצעידה בטוף; היה זה בעבורי פס הקול של יום הזיכרון.

אתר ההנצחה נחנך ביום הזיכרון תשמ"ג, יום הזיכרון הראשון אחרי המלחמה. על האתר נכתבו באותיות מנחושת שמותיהם של חמשת החללים, ולמרבה הצער בשנים שלאחר מכן נוספו עליהם שמותיהם של אלון צור, גילי אבוחצירה ואורי פרידמן.

הטקסט שנחקק על האתר, הוא השורות הראשונות משירה של רחל המשוררת "כאן על פני אדמה".

****

כָּאן עַל פְּנֵי אֲדָמָה – לֹא בֶּעָבִים, מֵעָל –

עַל פְּנֵי אֲדָמָה הַקְּרוֹבָה, הָאֵם;

לְהֵעָצֵב בְּעָצְבָּהּ וְלָגִיל בְּגִילָהּ הַדַּל

הַיּוֹדֵעַ כָּל כָּךְ לְנַחֵם.

לֹא עַרְפִלֵּי מָחָר – הַיּוֹם הַמּוּמָשׁ בַּיָּד,

הַיּוֹם הַמּוּצָק, הֶחָם, הָאֵיתָן:

לִרְווֹת אֶת הַיּוֹם הַזֶּה, הַקָּצָר, הָאֶחָד,

עַל פְּנֵי אַדְמָתֵנוּ כָּאן.

בְּטֶרֶם אָתָא הַלֵּיל – בּוֹאוּ, בּוֹאוּ הַכֹּל!

מַאֲמָץ מְאֻחָד, עַקְשָׁנִי וָעֵר

שֶׁל אֶלֶף זְרוֹעוֹת. הַאֻמְנָם יִבָּצֵר לָגֹל

אֶת הָאֶבֶן מִפִּי הַבְּאֵר?

רחל כתבה את השיר ב-1927 והקדישה אותו לידידה הקרוב משה ביילינסון, ממנהיגי תנועת העבודה ועורך העיתון "דבר". יהודה שרת הלחין אותו.

השיר אומץ בידי תנועת העבודה הציונית, כמבטא את ההוויה הציונית, החלוצית. בכנס היסוד של מפא"י – עם איחוד "אחדות העבודה" ו"הפועל הצעיר" ב-1930, עיטרה את במת הנשיאות כתובת גדולה ובה המילים מתוך השיר: "האמנם יבצר לגול את האבן מפי הבאר?"

שנה לפני מלחמת לבנון, יצא לאור ספר נפלא, ובו סיפורים ומקורות מעשרים השנים הראשונות של התנועה הקיבוצית, בעריכת מוקי צור. הספר נקרא "כאן על פני אדמה". במלאת לדגניה א' מאה שנים, מוקי כתב עליה ביוגרפיה קיבוצית. שם הספר – "לא בעבים מעל" (שמותיהם של עוד שלושה מספריו של מוקי לקוחים משיריה של רחל – "התשמע קולי", "אורות רחוקים" ו"כחכות רחל").

מה יש בו, בשיר הזה, שיצר לו מעמד ייחודי כזה?

כמו ברבים משיריה, מזדהה רחל המשוררת עם רחל אמנו. כאשר היא מדברת על האם, היא מתכוונת לאדמה – אמא אדמה, אך גם לרחל אמנו, כפי שנרמז בפסוק גלילת האבן על פי הבאר; רמז ליעקב שגלל את האבן הכבדה על פי הבאר והשקה את צאן רחל: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת-רָחֵל בַּת-לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת-צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת-צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ" (בראשית כט, י). יעקב לא נודע כבעל כוח פיסי, והנה מיד אחרי שהרועים שנאספו סביב הבאר אמרו לו שהם ממתינים עד שיבואו כל העדרים, כדי שיוכלו יחד לגול את האבן ולהשקות את הצאן, "והאבן גדולה על פי הבאר". אהבתו העניקה לו כוחות על אנושיים.

רחל אינה מצפה לכוח על אנושי. היא אינה מפארת את ארצה בעלילות גבורה, בשלל קרבות. היא מאמינה באנשים רגילים, אנשי עבודה, הבאים מאהבה ומשתפים פעולה ויחד עושים את המעשה הגדול. האבן על פי הבאר, מסמלת את הקשיים הגדולים העומדים בפני המפעל הציוני, הקורבן הכבד שהמפעל הזה תובע מאתנו. האם יבצר מאתנו לגול את האבן הזאת מעל פי הבאר? שואלת רחל. השיר מסתיים בספק המאתגר הזה, אך התשובה נרמזת בשורה הקודמת לשאלה – הדבר יתכן במאמץ משותף של אלף זרועות.

רחל מתכתבת בשירה עם הסיפור התלמודי אודות תנורו של עכנאי. בסיפור זה, מתוארת מחלוקת הלכתית בדיני טומאה וטוהרה. רבי אליעזר בן הורקנוס סירב לקבל את הכרעת הרוב, כיוון שהיה משוכנע שהוא מבטא את כוונת האל, והוכיח את צדקתו באמצעות הזמנת מעשי נסים ומשהללו לא שכנעו – בהזמנת בת קול שיצאה מהשמים וצדדה במפורש בעמדתו. קם רבי יהושע, דחה את כל אמצעי השכנוע הנסיים הללו באמירה האלמותית: "לא בשמים היא". המסר היה ברור – התורה נתנה פעם אחת. מרגע זה ואילך, אנחנו בני האדם, החיים את החיים הארציים, האמתיים, בני חורין לפרשה על פי הבנתנו האנושית.

"כאן, על פני אדמה, לא בעבים מעל" – כותבת רחל. אנו הציונים נושאים באחריות על עתיד העם היהודי. "לא ערפילי מחר" – איננו מצפים לנסים ולגאולה משיחית, על טבעית. את הגאולה אנו מביאים בעצמנו, באלף זרועות, ואיננו ממתינים למחר – היום, "היום המומש ביד, היום המוצק, החם, האיתן". איננו בורחים מאחריות ולא משאירים את המעשה הציוני לדורות הבאים – ניתנה לנו אחריות על "הקדנציה שלנו"; "לרוות את היום הזה, הקצר, האחד". ואת היום הזה לא נרווה בחלומות גאולה תוך ישיבה בגולה, אלא במאמץ אדירים "על פני אדמתנו כאן".

זאת התורה הציונית כולה על רגל אחת – אנו רואים עצמנו כמי שנושאים על כתפנו הדלה את מלוא האחריות על ההיסטוריה היהודית ועל עתיד העם היהודי, תוך שיתוף פעולה של אלף זרועות, של בני אדם מן היישוב, כאן, על פני אדמה.

אין שורות מתאימות יותר, לאתר הנצחה לזכר חללי קיבוץ צעיר, קיבוץ בן ארבע בלבד, שנטע את שורשיו כאן, על פני אדמת הגולן, כחוליה נוספת בשרשרת ההגשמה הציונית.

בימים אלה אנו מציינים תשעים שנה למותה של רחל בלובשטיין, רחל המשוררת. יהי זכרה ברוך!

* תבור – יהדות ישראלית

לארץ ללא עם

"עם ללא ארץ שב לארץ ללא עם" – כך היטיב להגדיר הסופר והפעיל הציוני ישראל זנגוויל (1864-1926) את אמת הציונות.

האמת הזאת היא אחת האמתות המושמצות בלהג הפוסט ציוני, המרעיל את השיח הישראלי. ארץ ללא עם?! טוענים המלעיזים. מה, הערבים הם אוויר? שאול אריאלי אינו פוסט ציוני, אך במאמריו האחרונים הוא מאמץ יותר ויותר את המיתוסים הפוסט ציוניים באופן שמציב אותו על הספקטרום הפוסט ציוני. במאמר שפרסם ערב החג ב"הארץ" הוא התייחס לאמירה זו של זנגוויל והפריך אותה בהצגת נתונים המוכיחים שארץ ישראל לא הייתה ריקה כיוון שחיו בה מאות אלפי ערבים.

אלא שזו ממש לא משמעות האמירה של זנגוויל. זו אמירה המדברת על חזרתו של העם היהודי למולדתו. משמעותה היא שלעם הזה יש ארץ – ארץ ישראל. לארץ הזו יש עם – העם היהודי. בפועל, הזיקה בין העם לארצו אינה מתממשת; העם היהודי אינו חי בארצו, ולכן הוא עם בלי ארץ, וארץ ישראל אינה ממלאת את ייעודה כארצו של העם היהודי, ולכן היא ארץ בלי עם. 

עיוות מהותו של המשפט, הוא מעמודי התווך של ילקוט הכזבים הפוסט ציוני, המאשים את הציונות בעיוורון לעובדה שיש אוכלוסיה ערבית בא"י. האמת היא שכל האבות המייסדים של התנועה הציונית  – הרצל, אחד העם, בורוכוב, ויצמן, ז'בוטינסקי, בן צבי, בן גוריון ואחרים, ראו בפירוש את הבעיה הערבית כאתגר שיש להתמודד עמו בדרך להגשמת הציונות. 

אולם אין האתגר הזה משנה את האמת הציונית ולא את המחויבות הציונית – החזרת העם הגולֶה והמפוזר בארצות הגולָה למולדתו, השוממה מנוכחות עמה.

היסוד התרבותי והרוחני של הציונות היה חזונם של נביאי ישראל. כך נכתב בספר יחזקאל פ' לו: כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה לֶהָרִים וְלַגְּבָעוֹת, לָאֲפִיקִים וְלַגֵּאָיוֹת, וְלֶחֳרָבוֹת הַשֹּׁמְמוֹת וְלֶעָרִים הַנֶּעֱזָבוֹת, אֲשֶׁר הָיוּ לְבַז וּלְלַעַג לִשְׁאֵרִית הַגּוֹיִם אֲשֶׁר מִסָּבִיב. … אַתֶּם, הָרֵי יִשְׂרָאֵל, עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ, וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל, כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא. כִּי הִנְנִי אֲלֵיכֶם, וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם, וְנֶעֱבַדְתֶּם וְנִזְרַעְתֶּם. וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם, כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה, וְנֹשְׁבוּ הֶעָרִים וְהֶחֳרָבוֹת תִּבָּנֶינָה. וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם וּבְהֵמָה, וְרָבוּ וּפָרוּ, וְהוֹשַׁבְתִּי אֶתְכֶם כְּקַדְמוֹתֵיכֶם, וְהֵיטִבֹתִי מֵרִאשֹׁתֵיכֶם, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה. וְהוֹלַכְתִּי עֲלֵיכֶם אָדָם, אֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל, וִירֵשׁוּךָ, וְהָיִיתָ לָהֶם לְנַחֲלָה, וְלֹא תוֹסִף עוֹד לְשַׁכְּלָם.

****

עם ישראל שב לארצו, בשיבת ציון המודרנית, חונן את עפרה, גאל את שממותיה, אך גם אחרי שקמה מדינת ישראל, ירושלים הייתה חצויה, חלקה המזרחי נפל בשבי, העיר העתיקה שממה מבני עמה.

על כך כתבה נעמי שמר את הקינה, שהרעידה את לבבות אזרחי ישראל במוצאי יום העצמאות תשכ"ז:  

איכה יבשו בורות המים

כיכר השוק ריקה

ואין פוקד את הר הבית

בעיר העתיקה,

ובמערות אשר בסלע

מיללות רוחות

ואין יורד אל ים המלח

בדרך יריחו.

כעבור שלושה שבועות שוחררה העיר העתיקה, ירושלים אוחדה. נעמי שמר שוררה בית חדש, שהפך את השיר מקינה לשיר הלל. 

חזרנו אל בורות המים

לשוק ולכיכר

שופר קורא בהר הבית

בעיר העתיקה

ובמערות אשר בסלע

אלפי שמשות זורחות

נשוב נרד אל ים המלח

בדרך יריחו.

ושוב, בדומה לאמת שביטא ישראל זנגוויל, כך גם האמת שביטאה נעמי שמר הייתה למרמס.

בימי השבעה אחר מותה של נעמי שמר, כתב ב"הארץ" אהוד אשרי מאמר בו תקף בחריפות את הקונצנזוס על אודותיה. "היא הייתה אחראית לכמה מהאמירות היותר גזעניות שנשמעו כאן על ערבים", כתב אשרי במאמרו "לשיר זה כמו להיות קונצנזוס" ("הארץ" 2.7.04). כוונתו הייתה לשורות "כיכר השוק ריקה" ו"אין יורד אל ים המלח בדרך יריחו".

מי שהרבה לתקוף את נעמי שמר על השורות הללו היה עמוס עוז. "מה זאת אומרת 'יבשו בורות המים, כיכר השוק ריקה'? זה מלא ערבים. ששון ושמחה. מה זה 'אין יורד אל ים המלח'? בעיניי ראיתי ערביות יורדות. כל הזמן". בנאום שנשא שבועות אחדים לאחר מותה של נעמי שמר (20.8.04) שב עוז לדון בנושא: "מי שיגיע לכיכר פיקדילי בלונדון באחת בלילה, ימצא אותה מלאה באנשים ויתכן שאין שם יהודים. האם גם על כיכר פיקדילי הייתה כותבת נעמי שמר שהיא כיכר ריקה?"

ימים אחדים לפני הנאום הזה, נערך בגני יהושע ערב לזכרה, במלאת שלושים למותה, בהשתתפות רבבות צופים. הערב שודר בשידור חי ברשתות הרדיו והטלוויזיה. במהלך הערב הוקרן קטע מתוך סרט הטלוויזיה "אל בורות המים", בו הפגיש מוטי קירשנבאום את נעמי שמר עם עמוס קינן (1981). בקטע ששודר, הביעה נעמי שמר זעם על ביקורתו החוזרת ונשנית של עמוס עוז על שירה "ירושלים של זהב". "נעמי שמר יצאה מקברה כדי לתקוף אותי" התלונן עמוס עוז.

מה שמקומם בביקורתו של עמוס עוז, הוא שהיא באה דווקא מפיו של סופר. עוז, כיוצר, יודע היטב להבחין בין אמת אמפירית לבין אמת שירית, לירית, ספרותית. האם הדמויות שהוא בודה בספריו, מעצב להן ביוגרפיה, מכניס מילים לפיהם וכו', קיימות במציאות? האם העלילות שהוא רוקם, אכן התרחשו? כמובן שלא. אבל העלילות הללו מבטאות את האמת הספרותית של היוצר, שלעתים רבות היא משמעותית לא פחות מן האמת האמפירית.

השיר "ירושלים של זהב" נכתב בימים שהעיר ירושלים הייתה מחולקת, חציה היה תחת כיבוש ירדני, ובחלק הכבוש היו העיר העתיקה, הר הבית, הכותל המערבי – המקומות הקדושים ביותר לעם היהודי. כף רגלו של יהודי לא יכלה לדרוך בהם. בשירה, זועקת נעמי שמר כנגד העוול הזה וכנגד האנומליה הזו. כאשר נעמי שמר כתבה "איכה יבשו בורות המים", היא לא תיארה אמת הידרולוגית. היא לא חשבה שמעיין השילוח חדל לפעום. אבל בורות המים מסמלים בעבורה את ארץ ישראל. כשהמשוררת אינה יכולה ללכת מאהבתה אל בורות המים, היא מתארת את הבורות כיבשים. יש להניח שנעמי שמר ידעה היטב שבורות המים בירושלים לא יבשו.

באותה מידה, נעמי שמר ידעה שכאשר היא כותבת ש"כיכר השוק ריקה" אין היא מפענחת תצלום אוויר דמוגרפי, אלא זועקת כנגד האבסורד, שהעיר העתיקה חסומה בפני יהודים (אגב, כלל אין בעיר העתיקה "כיכר השוק"). כאשר היא כותבת ש"אין יורד לים המלח בדרך יריחו" היא מבטאת את האמת הרוחנית, שמצב שבו יהודי אינו יורד לים המלח בדרך יריחו הוא קלקול היסטורי הדורש תיקון.

סופר כעמוס עוז מבין, כמובן, למה התכוונה המשוררת, אך הוא מעדיף להיתמם ולהתעמת עם נעמי שמר על כך שלא תארה אמת דמוגרפית. וכיוון שנעמי שמר אמרה שמקום שהוא ריק מיהודים הוא בשבילה מקום ריק, עמוס עוז מוסיף ומיתמם. ההשוואה לכיכר פיקדילי היא דמגוגיה זולה. מקולו של עוז ניתן לשמוע את שביעות הרצון העצמית משאלת המחץ, שעליה, הוא מעריך בוודאי, תתקשה המשוררת המנוחה להשיב. וכך, הוא אמר את המילה האחרונה – נעמי שמר היא גזענית. היא לא הייתה אומרת על כיכר פיקדילי שהיא ריקה, כיוון שאין היא מלאה בערבים. כיוון שכיכר השוק מלאה בערבים, ובעיני נעמי שמר הערבים אינם נחשבים בני אדם, היא כתבה שכיכר השוק ריקה.

עמוס עוז מיתמם פעמיים בהשוואה הדמגוגית הזו. ראשית, כל יהודי וכל ישראלי רשאי לבקר ככל שיחפוץ בכיכר פיקדילי. לעומת זאת, תחת הכיבוש הירדני יהודי לא יכול היה לצאת חי מניסיון לבקר בעיר העתיקה. שנית, כיכר פיקדילי אינה בארץ ישראל, אינה בירושלים, והרי בדבריה בסרט "אל בורות המים" שהקפיצו את עמוס עוז, אמרה נעמי שמר בפרוש: "ארץ ישראל שהיא ריקה מיהודים היא בשבילי שוממת וריקה". זו האמת הרוחנית של נעמי שמר, אותה ביטאה בשירה המקסים "ירושלים של זהב". ולא בכדי, השיר הרטיט את לבבות הישראלים, וממשיך להרטיטם עד היום.

וכאשר שוחררה ירושלים והתרחבה בהתיישבות יהודית, התגשמו דברי הנביא: וְנֹשְׁבוּ הֶעָרִים וְהֶחֳרָבוֹת תִּבָּנֶינָה.

****

ימים אחדים לאחר שחרור ירושלים והכותל המערבי, כתב יוסי גמזו את שירו היפה והמרגש "הכותל", ובו המילים: "יש אנשים עם לב של אבן. יש אבנים עם לב אדם".

שיבת ציון כוללת שינוי מהותי בחברה היהודית ובפרט היהודי: "וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ, וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם. וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם, וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר".

ומיהם אותם אנשים עם לב של אבן? אלה שבזים למשמעות של אבנים עם לב אדם.

****

ועוד נאמר בפרק לו ביחזקאל: "וְהִרְבֵּיתִי אֶת פְּרִי הָעֵץ וּתְנוּבַת הַשָּׂדֶה, לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא תִקְחוּ עוֹד חֶרְפַּת רָעָב בַּגּוֹיִם… וְהוֹשַׁבְתִּי אֶת-הֶעָרִים וְנִבְנוּ הֶחֳרָבוֹת. וְהָאָרֶץ הַנְּשַׁמָּה תֵּעָבֵד, תַּחַת אֲשֶׁר הָיְתָה שְׁמָמָה לְעֵינֵי כָּל עוֹבֵר.  וְאָמְרוּ: הָאָרֶץ הַלֵּזוּ הַנְּשַׁמָּה הָיְתָה כְּגַן עֵדֶן, וְהֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת וְהַנְשַׁמּוֹת וְהַנֶּהֱרָסוֹת בְּצוּרוֹת יָשָׁבוּ. … בָּנִיתִי הַנֶּהֱרָסוֹת, נָטַעְתִּי הַנְּשַׁמָּה". 

ברוח הנבואית הזו כתב אלתרמן:

בֶּהָרִים כְּבָר הַשֶּׁמֶשׁ מְלַהֶטֶת

וּבָעֵמֶק עוֹד נוֹצֵץ הַטַּל,

אָנוּ אוֹהֲבִים אוֹתָךְ, מוֹלֶדֶת,

בְּשִׂמְחָה, בְּשִׁיר וּבְעָמָל.

מִמּוֹרְדוֹת הַלְּבָנוֹן עַד יָם הַמֶּלַח

נַעֲבֹר אוֹתָךְ בְּמַחְרֵשׁוֹת,

אָנוּ עוֹד נִטַּע לָךְ וְנִבְנֶה לָךְ,

אָנוּ נְיַפֶּה אוֹתָךְ מְאוֹד.

נַלְבִּישֵׁךְ שַׂלְמַת בֶּטוֹן וָמֶלֶט

וְנִפְרֹשׂ לָךְ מַרְבַדֵּי גַּנִּים,

עַל אַדְמַת שְׂדוֹתַיִךְ הַנִּגְאֶלֶת

הַדָּגָן יַרְנִין פַּעֲמוֹנִים.

הַמִּדְבָּר – אָנוּ דֶּרֶךְ בּוֹ נַחְצֹבָה,

הַבִּצּוֹת – אֲנַחְנוּ נְיַבְּשֵׁן.

מַה נִּתֵּן לָךְ עוֹד לְהוֹד וָשֹׂבַע,

מָה עוֹד לֹא נָתַנּוּ וְנִתֵּן.

בֶּהָרִים, בֶּהָרִים זָרַח אוֹרֵנוּ

אָנוּ נַעְפִּילָה אֶל הָהָר.

הָאֶתְמוֹל נִשְׁאַר מֵאֲחוֹרֵינוּ,

אַךְ רַבָּה הַדֶּרֶךְ לַמָּחָר.

אִם קָשָׁה הִיא הַדֶּרֶךְ וּבוֹגֶדֶת,

אִם גַּם לֹא אֶחָד יִפֹּל חָלָל,

עַד עוֹלָם נֹאהַב אוֹתָךְ, מוֹלֶדֶת,

אָנוּ לָךְ בַּקְּרָב וּבֶעָמָל!

השורה משירו של אלתרמן "שיר בוקר" – "נַלְבִּישֵׁךְ שַׂלְמַת בֶּטוֹן וָמֶלֶט", הייתה למוקד חִצי הביקורת של ארגונים ירוקים, במאבקם למען שמירה על הריאות הירוקות של ישראל.

האמת היא שהביקורת הזו אנכרוניסטית. אלתרמן לא כתב על כרישי הנדל"ן הבונים מֵיזָמִים יוקרתיים ומנקרי עיניים על החופים האחרונים שנותרו לנו, בים התיכון ובכינרת. הוא כתב על הפרחת שממות א"י כדי להקים בה בית לאומי לעם היהודי.

"שיר בוקר" נכתב בידי אלתרמן ללחנו של דניאל סמבורסקי, עבור הסרט "לחיים חדשים", סרט הסברה על המפעל הציוני בהפקת קרן היסוד (1935). הלבשת הארץ בשלמת בטון ומלט, הייתה צו לאומי קדוש.

מאז ועד היום ההגשמה הציונית נאלצת להתמודד עם התגוללות בלתי פוסקת מבית. כאז גם עתה אותה התגוללות לא תעצור את ההגשמה הציונית, שמבוססת על האמת הציונית האיתנה מכל המלעיזים והלועגים, כי היא התיקון לעוול היסטורי והגשמת הצדק ההיסטורי.

* "חדשות בן עזר"