הצופה לבית ישראל – על ביאליק

חיים נחמן ביאליק היה משורר, סופר, מתרגם ועורך דגול, אך לא פחות מכך הוא היה מנהיג תרבות. הוא היה מנהיג התרבות בה"א הידיעה, בכל תולדות התרבות הציונית. דרכו התרבותית, הייתה יצירת שביל זהב תרבותי, בין הקיצוניות של דבקות אורתודוכסית בהלכה לקיצוניות של מאיסה ביהדות ובמסורת. ביאליק האמין שמקורות ישראל לדורותיהם, הם בית היוצר לבניין האומה, אולם משימת דורנו היא ליצור בתוכם ובהשראתם, לפתח אותם ולהתאים אותם למציאות החדשה ולאתגרים הלאומיים המסעירים של המאה ה-20. גולת הכותרת של הקו הזה הוא מפעל הכינוס האדיר של אוצרות ארון הספרים היהודי, ופסגתו – "ספר האגדה" שערך וכתב עם חברו הסופר יהושע חנא רבניצקי. דווקא הוא, יוצר ספר האגדה, פרסם את המסה "אגדה והלכה", שבה הוא מעמיד דווקא את ההלכה ולא את האגדה כליבת החיים היהודיים, וגם את ליבת החיים המתחדשים הציוניים של העם היהודי בארצו. הוא לא התכוון להלכה הרבנית המסורתית, אלא לתרבות של חובות, של קבלת עול מצוות; תרבות שבה הפרט חש מחויבות למלא את המצוות הלאומיות של כל דור. ביאליק הוא האב המייסד של מה שעשרות שנים אחרי מותו קיבל את ההגדרה "התחדשות יהודית" ובהמשך – "תרבות ישראלית".

ביאליק הוכתר עוד בחייו כמשורר הלאומי. התואר הזה ניתן לו לא רק בזכות היותו משורר דגול, גדול משוררי דורו, אלא בשל תפקידו כמנהיג התרבותי והרוחני מס' 1 של הציונות. הוא היה המבטא של רוח האומה וכשצריך – הוא גם ידע להצליף ולבקר ולנער אותה. הוא היה נביא נחמה וגם נביא זעם, כמו נביאי ישראל הקלסיים – הצופה לבית ישראל.

****

במוצאי פסח תרס"ג, באפריל 1903, התרחשו פרעות קישינב, שבהן בעקבות עלילת דם, שהאשימה את היהודים ברצח נער נוצרי למטרות פולחן, נערך במשך 3 ימים פוגרום, שבו נטבחו 49 יהודים, מאות נפצעו, נשים נאנסו לעיני בעליהן וילדיהן, אלפי חנויות של יהודים נבזזו וגופות של יהודים הושחתו.

לאחר הפרעות, יזם ההיסטוריון שמעון דובנוב משלחת שתחקור את מה שקרה בקישינב. ביאליק היה הבולט בין חברי המשלחת. הוא שהה בעיר במשך שבועות אחדים וגבה עדויות. הוא כתב דפים רבים של עדויות, אך לא מיהר לפרסם אותם. כאשר שבה המשלחת, הוא כתב ופרסם את הפואמה המטלטלת "משא נמירוב", שמאוחר יותר שינה את שמה ל"בעיר ההריגה". רק לאחר פרסום הפואמה וההד שיצרה בעם היהודי, הוא פרסם גם את דפי העדות.

בפואמה, לצד תיאור מעשי הזוועה, הרצח והאונס, מתח ביאליק ביקורת חריפה ונוקבת על הפאסיביות של היהודים; על חולשתם וחוסר האונים שלהם לנוכח הטבח. הפואמה הזאת טלטלה את העם היהודי; היו שמתחו על ביאליק ביקורת על כך שהאשים את הקורבנות, אך רבים קיבלו זאת כקריאת השכמה לעם היהודי להגנה עצמית ולפתרון הלאומי – הציונות, העליה לארץ ישראל, עצמאות יהודית.

ב-1906, פרסם ביאליק את ספרו "משירי הזעם", ובו שלושה שירים: "על השחיטה", ב"עיר ההריגה" ו"ידעתי, בליל ערפל".

את "על השחיטה" כתב ביאליק ערב צאתו לקישינב, סמוך לאחר הפוגרום. זהו שיר של התרסה, הפונה אל מספר גורמים. המען הראשי לביקורת הם השמים. טענתו של ביאליק היא שהשמים ריקים מנוכחות אלוהית, במקרה הפחות גרוע, או במקרה הגרוע יותר – הנוכחות האלוהית היא מלכות של רשע. "אם יש בכם אל ולאל בכם נתיב – ואני לא מצאתיו … לבי מת ואין עוד תפילה בשפתיי … אין תקווה עוד".

המען השני הוא התליין, כלומר מבצעי הפוגרום. הפניה אל התליין היא בעצם מסווה לביקורת חריפה על השלטונות. הוא פונה אל התליין באירוניה מרה: "הא צוואר – קום שחט! ערפני ככלב, לך זרוע עם קרדום, וכל הארץ לי גרדום". אך הטענה שלו היא כלפי מי שאמור להגן על היהודים – החוק, המדינה. "דמי מותר". לא בכדי, הצנזור הממשלתי בפטרסבורג סירב לפרסם את השורה הזו, והיא הופיעה רק כעבור שנים אחדות, כאשר ביאליק כינס את שיריו בספר. על התליין עצמו הוא מאיים, שכתם הדם של יונק וסב, לא ימחה לנצח מכותנתו.

השורה החזקה ביותר, בעיניי, בשיר הזה היא: "ואם יש צדק – יופע מיד! אך אם אחרי הישמדי מתחת רקיע הצדק יופיע – ימוגר נא כסאו לעד". מקובל לראות גם בבית זה ביקורת כלפי אלוהים, או כלפי היהודים הממתינים לצדק האלוהי שיבוא לעתיד לבוא, אך אני סבור שכאן המען הוא החוגים המהפכניים, המתקדמים, לוחמי הצדק, מתנגדי השלטון, ששתקו ולמעשה נתנו ידם לפוגרום. בכך, אין משמעות לצדק שבשמו הם מדברים. "אף אתם לכו, זדים, בחמסכם זה". לדעתי, שורה זו, המופיעה באותו בית, אינה מופנית לרוצחים, אלא לשותקים.

שורת המחץ לקראת סוף השיר: "נקמה כזאת, נקמת דם ילד קטן, עוד לא ברא השטן". הנקמה האמתית, היא הדם שייקוב את התהום וימוטט את יסודות מוסדות הרשע המושלים בארץ.

לקראת המשלוח לאושוויץ, כינס המשורר והמחזאי יצחק קצנלסון, המורה הרוחני של מורדי גטו ורשה, שנספה באושוויץ, את תלמידיו, ולימד אותם את "על השחיטה". ניתן להבין מסיפור זה את עוצמתו של השיר, שהדהד בראשם של קרבנות השואה, בחלוף כחצי מאה.

שָׁמַיִם, בַּקְּשׁוּ רַחֲמִים עָלָי!

אִם-יֵשׁ בָּכֶם אֵל וְלָאֵל בָּכֶם נָתִיב –

וַ אֲ נִ י לֹא מְצָאתִיו –

הִתְפַּלְּלוּ אַתֶּם עָלָי!

אֲ נִ י – לִבִּי מֵת וְאֵין עוֹד תְּפִלָּה בִּשְׂפָתָי,

וּכְבָר אָזְלַת יָד אַף-אֵין תִּקְוָה עוֹד –

עַד-מָתַי, עַד-אָנָה, עַד-מָתָי?

הַתַּלְיָן! הֵא צַוָּאר – קוּם שְׁחָט!

עָרְפֵנִי כַּכֶּלֶב, לְךָ זְרֹעַ עִם-קַרְדֹּם,

וְכָל-הָאָרֶץ לִי גַרְדֹּם –

וַאֲנַחְנוּ – אֲנַחְנוּ הַמְעָט!

דָּמִי מֻתָּר – הַךְ קָדְקֹד, וִיזַנֵּק דַּם רֶצַח,

דַּם יוֹנֵק וָשָׂב עַל-כֻּתָּנְתְּךָ –

וְלֹא יִמַּח לָנֶצַח, לָנֶצַח.

וְאִם יֶשׁ-צֶדֶק – יוֹפַע מִיָּד!

אַךְ אִם-אַחֲרֵי הִשָּׁמְדִי מִתַּחַת רָקִיעַ

הַצֶּדֶק יוֹפִיעַ –

יְמֻגַּר-נָא כִסְאוֹ לָעַד!

וּבְרֶשַׁע עוֹלָמִים שָׁמַיִם יִמָּקּוּ;

אַף-אַתֶּם לְכוּ, זֵדִים, בַּחֲמַסְכֶם זֶה

וּבְדִמְכֶם חֲיוּ וְהִנָּקוּ.

וְאָרוּר הָאוֹמֵר: נְקֹם!

נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן

עוֹד לֹא-בָרָא הַשָּׂטָן –

וְיִקֹּב הַדָּם אֶת-הַתְּהוֹם!

יִקֹּב הַדָּם עַד תְּהֹמוֹת מַחֲשַׁכִּים,

וְאָכַל בַּחֹשֶׁךְ וְחָתַר שָׁם

כָּל-מוֹסְדוֹת הָאָרֶץ הַנְּמַקִּים.

את השיר כתב ביאליק בה"א באייר, כשבועיים אחרי הפוגרום. 44 שנים לאחר מכן, קמה מדינת ישראל.

* תבור – תרבות ישראלית

צרור הערות 1.5.22

* זכות מוּלדת – בשיח הציבורי על העליה מאוקראינה, נפוץ המשפט "זכאים לעלות בתוקף חוק השבות". ולא היא. חוק השבות לא העניק את הזכות הזו. זוהי זכות מוּלדת של כל יהודי לעלות למולדתו, ארץ ישראל, זכות שקדמה למדינת ישראל ולחוק השבות. ומשקמה מדינת ישראל, הזכות המולדת של כל יהודי, היא להיות אזרח במדינה היהודית, מרגע עלייתו. חוק השבות לא יצר את הזכות הזו, אלא נתן לה תוקף משפטי.

* ייהוד הגליל – כתבה מדאיגה מאוד של אריאל כהנא ב"ישראל היום", מתארת את האפליה הקשה והחמורה נגד ההתיישבות היהודית בגליל, לצד סיוע נרחב והעדר הגבלות ליישובים הערבים. זאת, לצד בעיות ביטחוניות קשות של היישובים היהודים, שהיו במצור במבצע "שומר החומות". כך אנו הולכים ומאבדים את אחיזתנו בגליל. כותרת המאמר מצטטת אמירה של אחד המרואיינים, שבדרך הזאת נגיע ל-10% יהודים בגליל. גם אם התחזית הזאת מופרזת, אין ספק שיש בעיה חמורה, פרי הזנחה של עשרות שנים, המחייבת שינוי חד במדיניות הממשלה כלפי הגליל.

יש לחזור למדיניות הציונית, שהייתה נהוגה עד שנות השמונים, והפכה למילה גסה – ייהוד הגליל! מדובר באיום אסטרטגי. הממשלה הנוכחית ירשה את המצב העגום הזה – ועליה החובה לתקנו.

* מול אויב פנימי – הרמטכ"ל טועה בהתנגדותו לשימוש בצה"ל אם יתרחשו שוב פרעות בערבים המעורבות, כמו במהלך מבצע "שומר החומות". לטענתו, אין זה מתפקידו של צה"ל להתמודד עם אזרחים, אלא תפקידה של המשטרה. אם בשעת מלחמה אזרחים ישראליים פותחים חזית פנימית נגד המדינה ונגד אזרחיה היהודים, הם חלק מן המאמץ המלחמתי של האויב, הם גיס חמישי של האויב בתוך המדינה. גיס חמישי הוא אויב לכל דבר ויש להילחם בו כבאויב. תפקידו של צה"ל להילחם באויב.

מעבר לאמירה העקרונית הזו, יש להתערבות צה"ל גם הצדקה מעשית. במבצע "שומר החומות" המשטרה לא הצליחה להתפרס בכל מוקדי הפרעות ולא נתנה מענה הולם להגנת אזרחי ישראל היהודים שהותקפו. יתכן שהיו כשלים בהפעלת הכוח, אך כנראה שהייתה בעיית כוח אדם אמתית. ולכן, כבר אז צריך היה לשלוח כוחות צה"ל למוקדים האלימים, וכך נכון לנהוג גם בעתיד.

נכון שהגורם הראשון שצריך לטפל בבעיה הוא המשטרה ועיקר תפקידו של צה"ל הוא הגנה על גבולות המדינה. אם המשטרה הפיקה לקחים ויכולה לעשות זאת בצורה מוצלחת, עדיף שהצבא יתמקד באויב החיצוני. אולם עליו להיערך גם לצורך לפעול בפנים הארץ.

אגב, 17 שנה אחרי שצה"ל גירש אזרחים ישראלים יהודים מבתיהם והרס חבל התיישבות (וכמובן איני מאשים בכך את צה"ל, אלא את מי שהטילו עליו את המשימה), האמירה שצה"ל אינו פועל נגד אזרחים ישראלים קצת מוזרה.

* מיתוס מופרך – באחד מנאומיו, אמר אחמדיניג'אד, נשיא איראן לשעבר, שלא הייתה שואה, אבל אילו הייתה שואה, מה הפלשתינאים אשמים? שהאירופים יתנו ליהודים מדינה על חשבונם, באירופה.

דברי הבלע הללו מתכתבים היטב עם המיתוס, הנפוץ גם בתוכנו, כאילו מדינת ישראל קמה בגלל השואה, כפיצוי של העולם על השואה, מתוך נקיפות מצפון. למיתוס הזה אין אחיזה במציאות.

מדינת ישראל לא קמה בגלל השואה, אלא בזכות המפעל הציוני שהחל ברבע האחרון של המאה ה-19. מדינת ישראל לא קמה בגלל השואה אלא למרות השואה. השואה לא רק עיכבה את התהליך, אלא חיסלה את העתודה היהודית של בניין הארץ והקמת המדינה. מדינת ישראל לא קמה בגלל השואה, אלא בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית, כנאמר במגילת העצמאות. זכותנו הטבעית להגדרה עצמית במדינת לאום ריבונית בארצנו. זכותנו ההיסטורית על ארץ ישראל.

חבר הלאומים, הארגון שקדם לאו"ם, הכיר לאחר מלחמת העולם הראשונה, עשרים שנה לפני השואה, בזכותו של העם היהודי על ארץ ישראל ובזכותו לבית לאומי בארץ ישראל. כשקם האו"ם הוא החליט שכל החלטות חבר הלאומים, תקפות גם עם הקמתו.

הסטנוגרמות של הדיונים בעצרת האו"ם על תכנית החלוקה ועוד קודם לכן בוועדת החקירה של האו"ם, שהמליצה לעצרת על התכנית – אונסקו"פ, מעידות שהשואה בקושי הוזכרה בדיונים ובוודאי לא כנימוק להקמת המדינה. גם נאומי המנהיגים הציונים – ויצמן, בן-גוריון, שרת ואחרים, לא נימקו בשואה את תביעתם למדינה היהודית בארץ ישראל, אלא בזכותנו הטבעית וההיסטורית. לא בכדי, בחלקה הראשון של מגילת העצמאות, שהוא המבוא להכרזה, השואה מוזכרת רק בפסקה השביעית. המגילה נפתחת במילים "בארץ ישראל קם העם היהודי", וזה המסר שלה; זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל וזיקתו אליה, שלא פסקה גם בימי הגלות הארוכים. השואה אינה מוזכרת כנימוק להקמת המדינה, אלא כהוכחה בפועל לצדקת הציונות.

באותן שנים, קמו מדינות רבות באזורים שהיו תחת כיבוש קולוניאליסטי. למשל, הודו שקיבלה את עצמאותה באותה שנה, ירדן, סוריה ולבנון שקמו ב-1946 ועוד. האם גם הן קיבלו עצמאות בגלל השואה?

מדינת ישראל לא קמה בגלל השואה, אך היא התשובה לשואה. השואה הוכיחה את ההכרח הקיומי של העם היהודי לחיות במולדתו, במדינת לאום ריבונית חזקה.

השואה מילאה תפקיד משמעותי בעיצוב תורת הביטחון של ישראל, ובעיקר בתפיסת הגרעין על שני מרכיבה – ההכרח בנשק גרעיני לישראל ומניעת נשק גרעיני מכל מדינה אחרת במזה"ת.

* מעולם לא אבדה לי דרכנו – שירם של רוטבליט ופוליקר "דברים שרציתי לומר" הוא שיר נפלא. זה השיר האהוב עליי ביותר בין שיריו של פוליקר, שהוא אחד הזמרים האהובים עליי. הטור השבועי שלי ב"שישי בגולן" זה שני עשורים, נקרא "דברים שרציתי לומר".

כל אימת שאני שומע את השיר, אני נרגש. כך גם בפי אסתר ראדה ורון בוכניק בטקס הזיכרון לשואה ולגבורה ב"יד ושם". אבל מה השיר הזה עושה שם? איך הוא מתקשר לשואה ולטקס יום הזיכרון לשואה?

זהו שיר אהבה של גבר שכותב לזוגתו לאחר שנים רבות של זוגיות. "ואהבתי אותך, והיה לנו טוב, טוב עד גדותינו. והיה לנו רע. ואהבתי אותך לא פחות". את השיר המקסים הזה שרתי לאשתי ביום הולדתה החמישים.

כשתהיתי מול הטלוויזיה מה השיר הזה עושה פה, בְּנִי העלה השערה – זה שיר של פוליקר ופוליקר מזוהה עם השואה… אולי. אבל יש לפוליקר שירים העוסקים בשואה והם מתאימים מאוד לטקס. לא השיר הזה.

זה לא מקרה חריג. בשנים האחרונות, בטקסי יום השואה ויום הזיכרון לחללי צה"ל, משמיעים לעתים שירים נוגים, שירים שמילותיהם עצובות או שלחנם שקט ורגוע, גם אם אינם קשורים לתוכן האירוע. גם בטקס מרשים מאוד שהובילו ערב יום השואה באורטל תלמידי בית הספר "אדם ואדמה", הם שרו את "ילד השדה" ואת "חופים". מה הקשר?

אני מבין את השמעת השירים האלה בתחנות המוסיקה ברדיו, שצריכות למלא 25 שעות ואין די שירים העוסקים בשואה למלא את מלוא הזמן. הפתרון שלהם, להשמיע שירים נוגים, הוא פתרון נכון. אבל לא בטקסים. בהם – ראוי להתמקד בשירים שתוכנם הוא תוכנו של הטקס. לא כל שכן בטקס הממלכתי.

* רודפי השב"כ – המלחמה התורנית של הכהניסטים ועוזריהם היא נגד השב"כ. הכהניסטים ועוזריהם רודפים את מי שכל חייהם קודש לביטחון מדינת ישראל ושלום אזרחיה. הכהניסטים ועוזריהם נלחמים נגד מי שבזכותם נמנעים מאות פיגועים בשנה.

אי אפשר להיות כהניסט ופטריוט. אם אתה כהניסט אינך פטריוט. אם אתה פטריוט, אינך יכול להיות כהניסט.

מיהו הח"כהניסט הזה, שלא שירת יום אחד בצה"ל, שיטיף לשב"כ?

אם חלילה נתניהו יחזור לשלטון, הנפץ בן-גביר עלול להיות חבר בקבינט הביטחוני.

* מודה ועוזב ירוחם – ברשומה שפרסמתי בתחילת השבוע מתחתי ביקורת על התנהלותו של בנט בנושא מימון האוכל למשפחתו על חשבון הציבור. כתבתי שמבחנו של בנט אינה בהשוואה לנהנתנותו הגרגרנית המסואבת של נתניהו, אלא בתפנית של 180 מעלות, למנהיגות שהיא מופת של טוהר מידות, ניקיון כפיים ומנהל תקין. קראתי לבנט לוותר על מימון המזון למשפחתו על חשבון הציבור, אף שהחוק מאפשר זאת. אני שמח מאוד שהוא עשה זאת.

אילו נהג כך מראשית תפקידו הייתה נחסכת ממנו עוגמת הנפש, אך מודה ועוזב – ירוחם.

כעת יש לשנות את החוק, ולא להשאיר זאת להחלטתם של ראשי הממשלה.

* הוכח תוכיח – כשכתבתי ביקורת על התנהלותו של בנט, בנושא הארוחות למשפחתו, כתב לי מישהו שאני יורה בנגמ"ש. כאשר בנט עומד תחת מתקפות איומות כל כך, אנשים כמוני שתומכים בו, צריכים להתייצב לצדו ולא להוסיף גם הם על המתקפות.

בעבורי, המילים האלו הן שפה זרה. הרי הסלידה שלי מביביזם היא במידה רבה על ההתייצבות האוטומטית לצדו, לא משנה מה הוא יעשה, בלי להרהר, בלי לחשוב, ואם לחשוב – לא לתת לכך פומבי. בעיניי, זו תרבות קלוקלת, והיא זרה לי כל כך, עד שאיני מסוגל להיכנס לראש של מי שזו צורת החשיבה שלו.

בעיניי, דווקא מי שאני תומך בהם – הציפיות שלי מהם גבוהות יותר, ואיני חושב שכאזרח עליי לוותר על הצגת הציפיות. אם יש לי ביקורת כלפי ראש ממשלה, ראש מפלגה או שר שאני תומך בו, בין אם זה על מדיניות, על החלטה, על אמירה ובוודאי על התנהלות – אני חש חובה להשמיע אותה, יותר מאשר כלפי מנהיגים יריבים. אם אני תומך בממשלה – עליי לשתוק כאשר מדיניותה פוגעת קשות בחקלאות הישראלית, למשל?

קראנו אמש בפרשת השבוע, פרשת "קדושים", את הציווי "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ". מצוות התוכחה, השמעת הביקורת, מודגשת ומוכפלת – הוכח תוכיח. אבל מה שמעניין, הוא חלקו הראשון של הפסוק: "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ". אני רואה קשר מובהק בין שתי האמירות הללו. הרי אם לא אשמיע ביקורת – הביקורת קיימת בתוכי. הביקורת על עמיתי, שתישמר בלבי, תלך ותתפח עד כדי שנאה בלבבי. התוכחה לא נועדה לפגוע, אלא לסייע. משוב הוא משאב, ומי שאינו יודע לקבל ביקורת, לא יידע ללמוד ממנה.

למה בנט קיבל את ההחלטה לשלם מכספו את כל הוצאות המזון? בטוח לא בשל הרפש ששונאיו מטיחים בו, אלא בזכות הביקורת הבונה שקיבל מתומכיו.

* שלטים נגד הקואליציה – בטור שלו ב"ידיעות אחרונות", השווה עמית סגל את המצוקה שבה נמצאים "מתנדנדי הקואליציה", מטאהא עד אורבך: "החברים של טאהא בכפר-קאסם לא מבינים מה הוא עושה יחד עם גנרלים ישראלים ששולחים מטוסים להפציץ מוצבים בעזה או לוחמים לחסל מחבלים בג'נין. השכנים של ניר אורבך ממלאים את המרפסות בשלטים נגד הקואליציה שבה הוא חבר".

המשפט הזה, שנועד להציג את הדמיון, ממחיש דווקא את ההבדל המהותי. לחבריו של טאהא יש באמת על מה להלין. יש תוכן לביקורת שלהם. לשיטתם, הם אכן מתקשים להבין איך טאהא חבר בקואליציה השולחת את חיל האוויר להפציץ בעזה ובסוריה, שולחת לוחמים להילחם במחבלים ביו"ש, מסרבת לנהל מו"מ עם הפלשתינאים (הממשלה הראשונה מאז אוסלו שנוהגת כך) מכפילה את ההתיישבות בגולן, מחדשת אחרי עשרות שנים את ההתיישבות היהודית בנגב, פועלת להחזרת הריבונות הישראלית בנגב ועוד. אבל מה תוכן הביקורת של השכנים של ניר אורבך? כלום ושום דבר. ביקורת עקרה, ביקורת שווא. "נגד הקואליציה שבה הוא חבר". כלומר, אין להם שום ביקורת עניינית על מעשי הממשלה, אלא רק על הרכבה. חלקם, על כך שיש ערבים בקואליציה (אגב, אותם ערבים שאיתם נתניהו ניסה להקים את ממשלתו), אך באופן כללי, אך ורק על כך שנתניהו אינו ראש הממשלה. אמנם בנט לא נסוג מחברון, לא נסוג משטחים ביו"ש במסגרת הסכם וואי, לא ניסה למסור את הגולן לאויב הסורי ולעקור את כל יישובי הגולן, לא הבליג על טרור ההצתות, לא הכיל את הטרור החקלאי, לא תמך בממשלה ובכנסת בעקירת גוש קטיף, לא נשא את נאום בר-אילן שבו הביע את תמיכתו במדינה פלשתינאית, לא פתח לרווחה את בתי הכלא בישראל ושיחרר למעלה מאלף מחבלים, רבים מהם עם דם על הידיים וחלקם שבו ורצחו יהודים, לא הקפיא את הבניה ביו"ש ובירושלים המזרחית. להיפך, אם לאמץ את הטרמינולוגיה של "ימין" ו"שמאל", אף שאיני מקבל אותה, ממשלת בנט היא הרבה יותר מעשר מעלות ימינה. המעשה הסססמולני היחיד שבו ניתן להאשים את בנט, הוא החלפת ראש הממשלה שעשה את כל אלה.

* תהרגו אותי במכות – המפגש השלישי בגולן של העמותה להיסטוריה צבאית, אירח את ראש המל"ל לשעבר פרופ' עוזי ארד, שהרצה על הביטחון הלאומי של ישראל ואסטרטגיית-העל שלה.

לא עם כל דבריו הסכמתי. לדעתי, הוא לוקה בראיית שחורות, באשר למצבה של ישראל בכל התחומים. אני מאמין שמצבה של ישראל טוב הרבה יותר מכפי שהוא רואה את הדברים. הוא דיבר על הצורך בחתירה לברית הגנה עם ארה"ב, בעוד בעיניי ברית כזו תפגע קשות בביטחון ישראל.

אך עם כל אי ההסכמות, אני חייב לציין שישבתי מרותק לדברים של אדם חכם מאוד, מעמיק מאוד, רציני ביותר, בקיא מאוד בנושאים שבהם הוא עוסק, רהוט ולהפתעתי (כיוון שהיכרותי עמו, עד היום, הייתה רק דרך כלי התקשורת) – גם אדם בעל הומור.

הוא דיבר בחוסר הערכה להנהגה הישראלית, הפוליטית, הצבאית ובמנהל הציבורי. לעומת זאת, הוא דיבר בהערכה רבה על יצחק שמיר, שאתו הוא עבד הרבה, כאדם רציני ביותר, שיודע מה הוא רוצה, יודע לעבוד ולומד היטב את הנושאים בהם הוא עוסק ובעל מידות טובות, ובכל אלה הוא יוצא דופן בנוף של ההנהגה הישראלית. על בן גוריון הוא דיבר בהערצה. הוא אמר שלעם ישראל קרה נס – שבתקופה הקריטית ביותר, היה לו את בן גוריון בהנהגה.

אני הנחיתי את המפגש, ובין השאר ביקשתי ממנו לספר, כמי שעבד עם נתניהו שתי קדנציות וחצי, על המו"מ שניהל עם הסורים. עוזי השיב שהוא מפחד לספר, כי אנחנו נהרוג אותו במכות. "אבל אתה לא אשם", אמרתי לו, והוא השיב: "אני זה שעשה את העבודה". אחרי המפגש הוא הזמין אותי לפגישה בת"א בארבע עיניים, שבה הוא יספר לי ביתר חופשיות.

* הסכמי אוסלו כשלו – שר התפוצות נחמן שי ממפלגת העבודה התייחס בשבת תרבות בתל אביב לגל הטרור הנוכחי, ואמר כי "הסכמי אוסלו כשלו. כדי לסכל את הטרור ברחובותינו, מאז מבצע חומת מגן היינו צריכים להיכנס לערים הראשיות ברשות הפלשתינאית". שי הוסיף כי "היקף הטרור שסוכל הוא אדיר וכך יימשך. אנחנו צריכים לעשות הכול במגבלות החוק והמוסר כדי לרסן את הטרור, ומהצד השני למצוא דרך לחיות עם הפלשתינאים".

לכאורה, איפה כאן החדשות? מה חדש בכך שהשמש זורחת ביום ושהלילה חשוך. מה מביא לכותרות אמירה ש-4=2+2?

החדשות הן שהדובר הוא אחד מבכירי מפלגת העבודה. למרבה הצער, ההתייחסות במפלגת העבודה לאוסלו חפה מרציונליות. היא מזכירה לי חרדים פונדמנטליסטים שמתעקשים לטעון שהעולם נברא לפני 5,782 שנים. כאילו, אם יודו בעובדות, הם יאבדו את זהותם.

הם אינם מבינים, שההתעקשות הזאת פוגעת באמינותם? מן הראוי שיעלו על נס את החתירה של ממשלות בראשותם להביא לשלום ואת הנחישות לחפש כל דרך לשלום, אך יודו שהסכם אוסלו היה הסכם הונאה, וערפאת, הפרטנר להסכם, שלא היה לו שמץ של נכונות להשלים עם קיומה של ישראל, הפיל את רבין ופרס במלכודת, שנועדה להביא אותו ואת צבאו לתוככי א"י כדי לשפר עמדות במלחמת הטרור נגד ישראל.

* אלתרמן לא רצה לרצוח את ביאליק – כשדורי מנור פרסם את ספר השירה הראשון שלו, "מיעוט", נתן זך תקף אותו במאמר נבזי ב"הארץ" שפתח פולמוס סוער. מנור, בהשפעת מכתב שקיבל מדליה רביקוביץ', נמנע מלהיכנס למלחמה הזאת. בראיון לרווית הכט במוסף "הארץ", עם צאת ספר הפרוזה הראשון שלו "שרב ראשון", התייחס לכך מנור: "נתן זך ניסה לעשות שם שחזור של המאבק שלו באלתרמן, כשהפעם הוא רוצח בן ולא אב. הייתה לו ממש תאוות רצח". אני זוכר שכך חשתי, בזמנו, כשקראתי את מאמרו של זך. בהמשך הוא אומר: "אני לא בשושלת הזאת של זך שרצה לרצוח את אלתרמן, שרצה לרצוח את ביאליק, שרצה לרצוח את י"ל גורדון".

כן, זך מרד באלתרמן (המילה "רצח" אולי קצת דרמטית מדי), למרות, ואולי כיוון, שהעריץ אותו. נכון שביאליק מרד ביל"ג. אבל אלתרמן מעולם לא מרד בביאליק. להיפך, הוא העריך עמוקות את ביאליק, הושפע ממנו ונמנע מלקחת חלק במאבק הדורות נגדו, אף שהיה שייך לחבורה הספרותית הדורית שהובילה את המרד. מי שמרד בביאליק, למרות, ואולי כיוון, שהעריץ אותו, היה שלונסקי. אלתרמן, השתייך לחבורה של שלונסקי, אך לא היה שותף למרד הזה. אלתרמן היה תלמידו של שלונסקי, פטרונו הראשון ומנהיג החבורה, ולימים עלה על מורהו ובעיניי היה לגדול המשוררים העבריים בכל הזמנים. אך הוא לא ראה שום צורך למרוד בשלונסקי או "לרצוח" אותו וגם לא את ביאליק. הוא היה מספיק גדול כמשורר מכדי שיהיה בו דחף כזה וצורך כזה. והאמת היא שגם שלונסקי היה משורר גדול דיו ולא היה כל צורך ביציאתו האובססיבית נגד ביאליק, וגם זך היה משורר גדול בפני עצמו, והמלחמה שלוחת הרסן שלו באלתרמן – לא זו בלבד שהייתה מיותרת, אלא שהיסטורית היא רק גמדה את דמותו (של זך).

ובאשר לדורי מנור – הוא משורר ומתרגם מוכשר מאוד, ואני אוהב את יצירתו למרות שאני מתעב את השקפת עולמו האנטי ציונית, שאינה פוסט-ציונית אלא מנסה להיות רטרו לפרה-ציוניות; הערצה לגלות כמצב הקיומי הנכון של העם היהודי; רצון להחזיר את העם היהודי למצב שהציונות מרדה בו בצדק, תוך אידיאליזציה מנותקת מן המציאות שלו, באופן המזכיר את הגותו ההזויה של ג'ורג' סטיינר.

          * ביד הלשון

תל חנן – תל חנן היא שכונה בנשר, שהחלה את דרכה כיישוב בפני עצמו. היישוב נוסד בעיצומה של מלחמת השחרור, על אדמות כפר הפורעים בלד-א-שייח' שנכבש בידי ההגנה באפריל 1948, ותושביו נטשו.

היישוב מנציח את שמו של חנן זלינגר, מ"פ בחטיבת כרמלי, שנפל ב-1 בינואר 1948 בפעולת תגמול של ההגנה בכפר בלד-א-שייח', שרבים מתושביו היו שותפים לביצוע הטבח בבתי הזיקוק, שבו נרצחו 39 פועלים יהודים.

המקום אוכלס במהרה במאות משפחות של עולים חדשים ממזרח אירופה ובהמשך, במשפחות של עולים מאסיה ואפריקה. ב-1952 אוחדו היישובים תל-חנן, נשר, גבעת נשר וחוואסה, כארבע שכונות של מועצה מקומית אחת – נשר (כשמו של הוותיק מבין היישובים, שהוקם כבר ב-1923). ב-1995 הוכרה נשר כעיר.

שכונת תל חנן בנשר הצמיחה קבוצת כדורגל, הפועל תל חנן, שפעלה בשנים 1954-2009, ובשנות השמונים העפילה לליגה הארצית (שהייתה אז הליגה השניה). עיקר הפרסום של תל חנן הוא בזכות גלידת תל חנן.

* "חדשות בן עזר"

היה או לא היה / אריק לביא

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 25.4.22

בשנים 1970-1973, בתוך שלוש שנים בלבד, הלכו לעולמם כמה מגדולי הספרות והשירה העברי, וכמו השידרה המרכזית של דור בתרבות הישראלית, נגדעה באחת. בינואר 1970 נפטרה לאה גולדברג. כעבור חודש נפטר ש"י עגנון. חודשיים לאחר מכן נפטר אלתרמן. ב-19 באפריל 1972, לפני חמישים שנה בדיוק, נפטר אלכסנדר פן. ובמחצית הראשונה של 1973 נפטרו חיים הזז ואברהם שלונסקי.

אלכסנדר פן חריג בתוך הרשימה הזאת, בכך שהוא היחיד מהם שלא זכה בפרס ישראל, למרות שאין ספק שהוא היה ראוי לפרס. אך לא רק את פרס ישראל הוא לא קיבל. כל אחד מן השמות שציינתי עטור בפרסים רבים – פרס ביאליק, פרס ברנר ופרסים אחרים. פן לא זכה באף פרס.

מה הסיבה לכך? הסיבה לכך היא פוליטית. אלכסנדר פן היה קומוניסט. התנתק מן הציונות. והוא התנתק גם מן המיליה התרבותי שבו צמח. עולם הספרות הישראלי החרים אותו בשל השתייכותו הפוליטית. והאמת היא שגם הוא החרים את עולם הספרות הישראלי. ובתקופתו כקומוניסט, פן נטש את הכתיבה הלירית, שהביאה אותו לפסגות השירה העברית, והתמקד בכתיבת שירה פוליטית, קומוניסטית, שגם בה הוא הביא לידי ביטוי את כשרונו הנדיר, אך היא לא העפילה לפסגות של שירתו הלירית.

לאלכסנדר פן יש שתי ביוגרפיות. סיפור חייו האמתי וסיפור החיים שבדה לעצמו. סיפור חייו האמתי הוא די שגרתי לבני דורו היהודים במזרח אירופה, שהוא לא סיפור סקסי במיוחד. הוא נולד באוקראינה. אביו היה מלמד. אמו הייתה בת מלמד. אֶה, לא מעניין. סיפור חייו הבדוי הרבה יותר מסעיר. בסיפור זה, הוא נולד ליד ים הקרח הצפוני. אביו היה צאצא של מייסד חב"ד הרב שניאור זלמן מלאדי. אמו הייתה סובוטניקית בת לרוזן שוודי. אמו נפטרה אחרי לידתו והוא גדל אצל סבו, שהיה צייד דובים. כשהיה בן עשר, סבו נהרג במסע ציד, והוא נדד ברגל, לבדו, לאורך שנים, עד שהגיע לקווקז. אני בטוח שהמאזינים יסכימו אתי, שהביוגרפיה הבדויה הרבה יותר מושכת.

אלכסנדר פן היה בחור יפה תואר, חסון, מתאגרף ומאמן איגרוף, רודף נשים ואהוב על נשים שנפלו על צווארו, בוהמיין ומי שלא בחל בטיפה המרה. בגיל 14 החל לכתוב שירים ברוסית, שהתקבלו באהדה בעולם התרבות הרוסית ופן הצעיר התיידד עם גדולי הסופרים והמשוררים הצעירים של רוסיה, ולימים תרגם משיריהם לעברית. בשנות העשרים הוא נמשך לציונות, היה לפעיל ציוני ואף ישב בכלא בשל פעילותו. ב-1927 עלה לארץ, בן 21, בלי לשלוט בשפה העברית. ביאליק אימץ אותו אל לבו ולימד אותו עברית בשיעורים שבועיים פרטיים בני 6 שעות. פן השתלט במהרה על השפה, התאהב בה והיטיב ליצור בה וללהטט בה. בהמשך הדרך הוא הכיר את שלונסקי, שצירף אותו לחבורתו הספרותית, והוא היה לבן בית בעולם הספרות והשירה הארץ ישראלי.

הוא היה גם בן בית בעולם הבוהמה הארץ ישראלית; הוא ידע אהבות גדולות, פרידות גדולות, בגידות גדולות. אשתו הראשונה, בלה דון, נישאה לו אחרי שאיים להתאבד כיוון שחיזוריו אחריה לא נענו, ואכן, הוא ירה בעצמו ופצע את עצמו. היא התלהבה מגודל מסירותו ואהבתו ונישאה לו ונולדו להם בת ובן, שנפטר בגיל צעיר. אך כעבור שנים אחדות הם התגרשו. הוא התאהב במלכת התיאטרון חנה רובינא ופרי הרומן שלהם היה הזמרת אילנה רובינא. שעה שסעד את רובינא שהחלימה מהלידה הקשה, התאהב באחות בבית החולים, רחל לופטגלס, אשתו עד אחרון ימיו ואם בתו סינילגה.

פן עלה לארץ כציוני וכתב שירים ציוניים, ובהם "על גבעות שיך אברק" שאותו השמענו בפינה זו במלאת 75 שנה לרצח אלכסנדר זייד, שהיה חברו הקרוב של פן, "הבו לבנים" ועוד. אולם לאחר עליית היטלר לשלטון בגרמניה, עליית הפשיזם באיטליה וספרד הוא הלך והשמאיל, התקרב למפלגה הקומוניסטית וככל שהתחזק כקומוניסט – התרחק מהציונות ומחבריו הסופרים הציונים. הוא היה נאמן לדרכו ולאמונתו ושילם מחיר אישי ומקצועי כבד ביותר. אף הוצאת ספרים לא הייתה מוכנה לפרסם את ספריו, מלחינים לא הלחינו את שיריו, שיריו המולחנים כמעט לא הושמעו וכשהושמעו – לא הוזכר שמו של יוצרם. הוא היה משורר המפלגה של מק"י, המפלגה הקומוניסטית הישראלית, שהעלתה אותו על נס, הוא כתב בעיתונה "קול העם" וערך את המוסף הספרותי שלו. הוצאת ספרים של המפלגה הוציאה את ספר שיריו.

בשנותיו האחרונות התרכך בהשקפתו והלך והתפכח מן הקומוניזם. תחילת ההתפכחות הייתה לאחר הוועידה העשרים של המפלגה הקומוניסטית בבריה"מ שבה פורסמו פשעיו של סטלין. בשנות השישים, כאשר מק"י התפלגה, הוא נשאר עם הפלג המתון, בהנהגת משה סנה ומיקוניס, שהלך והתקרב לציונות. גם בפלג הזה הוא התבלט במתינותו והלך והתרחק עד שפרש סופית מן הקומוניזם ומן המפלגה לאחר הפלישה הסובייטית לפראג, ב-1968.

באותן שנים הוא גם התקבל מחדש לעולם הספרות הישראלית. חבריו שלונסקי ואלתרמן שבו וכתבו עליו ועל שירתו בהערכה, וכך גם דור הסופרים הצעירים יותר כחיים גורי ומשה שמיר. בערוב ימיו הוא חדל לכתוב שירה פוליטית וחזר לכתוב שירה לירית. בשנותיו האחרונות הוא התמודד עם מחלת הסוכרת. שתי רגליו נקטעו. הוא נפטר במוצאי יום העצמאות 1972. באותה שעה בתו, אילנה רובינא, הופיעה על במת פסטיבל הזמר והפזמון ושרה את "הבלדה על נערי שגדל", שכתבה תרצה אתר, בתו של אלתרמן. על קברו של פן נחקקו השורות מתוך שירו הציוני ביותר:

אֲדָמָה-אַדְמָתִי,

רַחוּמָה עַד-מוֹתִי,

רוּחַ רַב חַרְבוֹנַיִךְ הִרְתִּיחַ,

רוּחַ רַב הִרְתִּיחַ.

אֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּדָם

שֶׁאָדַם וְנָדַם.

אזכיר כמה משיריו המולחנים היפים: המוכר והמצליח מכולם הוא "וידוי", על שני לחניו, שאותו השמענו בפינה זו. וכן, "לא אני הוא האיש", "כינרת", "למדבר שאנו", "סורו מני", "שתו העדרים", "שיר השיכור" ועוד.

השיר שנשמיע היום הוא "היה או לא היה" שכתב פן ב-1939 לתיאטרון "לכל הרוחות" תחת השם "רומאנס". מרדכי זעירא, שהלחין את "על גבעות שיך אברק", "כינרת", "הבו לבנים" ועוד משיריו של פן, הלחין גם את השיר הזה.

השיר מספר סיפור אהבה בין איש לאישה, שאהבה אותו מאוד, וגם הוא אהב אותה, אבל הוא אהב יותר את היין. לילה היה לילו, אך לילו היה לא לה. הוא היה ליין. היא אותו אהבה, הוא את בית המרזח. היא קינאה ביינו, כי שפתו מתנשקת עם כוסית אדומה מחשמל ותירוש. בסוף נמאס לה, והיא אמרה לו: "עייפתי לאהוב, שלום לך לא-לי". לא היה זה שירו היחיד של פן על אהבת היין, ויש בו מן האוטוביוגרפי.

הביצוע של אריק לביא מקסים. אם נאזין למספר הקלטות של השיר, ניווכח שכל ביצוע שונה מרעהו. השיר תיאטרלי מאוד ולביא מקצין את התיאטרליות, בשילוב מאולתר של דיבור בתוך השירה בדיאלוג בין השניים.

בְּכָל פְּגִישָׁה מִקְרִית פּוֹרַחַת אֵיזוֹ תְּכֵלֶת

לְכָל מַבָּט רִאשׁוֹן – נִיחוֹחַ הַלִּילָךְ

הָיָה אוֹ לֹא הָיָה – יֶשְׁנָם לֵילוֹת כָּאֵלֶּה

לֵילֵךְ הָיָה לֵילוֹ, לֵילוֹ הָיָה לֹא לָךְ!

נִפְגְּשׁוּ בְּמִקְרֶה. גַּם מִקְרִים יֵאָמֵנוּ.

הִיא הָיְתָה עֲצוּבָה, הוּא שָׁקֵט וְשָׁתוּי.

הוּא אָמַר: תִּסְלְחִי לִי, מַה טּוֹב עוֹלָמֵנוּ

אִם אֶפְשָׁר בּוֹ לִפְגֹּשׁ אֵיזֶה פֶּלֶא בָּדוּי.

הִיא אוֹתוֹ אָהֲבָה, הוּא – אֶת בֵּית-הַמַּרְזֵחַ,

וּשְׁנֵיהֶם אָהֲבוּ אֶת הַלַּיְלָה בָּרְחוֹב.

כָּל חֲצוֹת, עֵת לִוָּם עַד בֵּיתָהּ הַיָּרֵחַ,

הוּא חִיֵּךְ: "לֵיל מְנוּחָה." הִיא שָׁתְקָה: "לַיְלָה טוֹב!"

הָיָה אוֹ לֹא הָיָה – הַפֵּשֶׁר לֹא נוֹדַע לִי,

בְּמַגָּעָם שָׂגְבָה סִימְפוֹנִיַּת לוֹלוֹ…

בְּכָל פְּגִישָׁה מִקְרִית יֵשׁ מַשֶּׁהוּ פָטָלִי:

לֵילוֹ הָיָה לֹא לָהּ, לֵילָהּ הָיָה לֵילוֹ.

הִיא אוֹתוֹ אָהֲבָה. הוּא אָהַב אֶת הַיַּיִן,

וּשְׁנֵיהֶם אָהֲבוּ לְלַקֵּט כּוֹכָבִים.

הַיָּרֵחַ אָהַב אֶת שְׁנֵיהֶם, כִּי עֲדַיִן

הַיָּרֵחַ אוֹהֵב לֶאֱהֹב אֲהוּבִים.

וְשָׁתְקוּ, יְרֵאִים לְנַפֵּץ אֶת הַשֶּׁקֶט.

רַק חִיּוּךְ אִישׁוֹנָיו מְלַטֵּף אֶת הָרֹאשׁ.

הִיא קִנְּאָה בְּיֵינוֹ, כִּי שְׂפָתוֹ מִתְנַשֶּׁקֶת

עִם כּוֹסִית אֲדֻמָּה מֵחַשְׁמַל וְתִירוֹשׁ.

הָיָה אוֹ לֹא הָיָה, תְּמִימוּת הִיא אוֹ אִוֶּלֶת?!

עַל סַף דַּלְתָּהּ הַצַּר גָּוְעוּ הַרְבֵּה לֵילוֹת…

הָיָה אוֹ לֹא הָיָה – חֲלוֹם בָּדוּי אוֹ פֶּלֶא,

לֵילוֹ הָיָה לֹא לָהּ, לֵילָהּ הָיָה לֵילוֹ.

הַיָּמִים לֹא חִכּוּ… כֹּה חוֹפְזִים בְּיָמֵינוּ

הַיָּמִים, שֶׁהִסְכִּינוּ לַחְתֹּר אֶל הַחוֹף.

הִיא חָשְׁבָה: מָה אָיֹם וּמַצְחִיק עוֹלָמֵנוּ,

אִם אֶפְשָׁר בּוֹ עֲדַיִן כָּל-כָּךְ לֶאֱהֹב.

הִיא אוֹתוֹ אָהֲבָה, הוּא – אֶת בֵּית הַמַּרְזֵחַ,

וּשְׁנֵיהֶם אָהֲבוּ אֶת הַפַּחַד הַחַד.

וְלִבְסוֹף נִתְרַעֵד וְשָׁמַע הַיָּרֵחַ

אֶת דְּבָרֶיהָ אוֹמְרִים לוֹ בְּלַיְלָה אֶחָד:

הָיָה אוֹ לֹא הָיָה, הַפֵּשֶׁר לֹא נוֹדַע לִי.

לֵילִי הָיָה לֵילְךָ, לֵילְךָ הָיָה לֹא לִי.

בְּכָל פְּגִישָׁה מִקְרִית יֵשׁ מַשֶּׁהוּ פָטָלִי:

עָיַפְתִּי לֶאֱהֹב… שָׁלוֹם לְךָ, לֹא לִי!

כאילו למדנו אצלה שפה חדשה

על המשוררת זלדה

מזמורי תהלים הם ספרות עילאית, בשפה עילאית. כך, למשל בפסוק הבא, המציג את גדולת האל: "יְהוָה, בְּהַשָּׁמַיִם חַסְדֶּךָ, אֱמוּנָתְךָ עַד שְׁחָקִים. צִדְקָתְךָ כְּהַרְרֵי אֵל מִשְׁפָּטֶיךָ תְּהוֹם רַבָּה". איזה עושר לשוני, איזה עושר דימויי. האמונה היא עַד שְׁחָקִים. הצדק – כְּהַרְרֵי אֵל. המשפט – תְּהוֹם רַבָּה.

תְּהוֹם רַבָּה – איזו דרך יפה לתאר עומק אינסופי.

עמוס עוז, בספרו הנפלא "סיפור על אהבה וחושך" – תפארת יצירתו, מספר על "מורה זלדה", הלא היא המשוררת זלדה, שהייתה מורתו בכיתה ב'. הוא מתאר את לשונה היפה והעשירה, שפתה השונה משפת הדיבור הרגילה, שכה שבתה את לבו. בין הדוגמאות שהוא מביא – תְּהוֹם רַבָּה.

"אחרי שסיימתי את כיתה א', עברתי בבת אחת מרשותה הגועשת של מורה איזבלה רועת החתולים אל בין כפות ידיה הקרירות והחרישיות של מורה זלדה של כיתה ב' (גם היא תמיד במלעיל, אבל בלי שום חתולים. וכמו אור יקרות תכול אפור אופף את כולה וקורן ומרתק אותי מיד אל מעגלותיו). מורה זלדה דיברה כה בשקט, עד שאם רצינו לשמוע לא די היה שנשתתק, אלא היה הכרח לרכון לפנים אל שולחנותינו. היינו יושבים אפוא רכונים לפנים בלי הרף, מן הבוקר עד הצהריים, כי חששנו לאבד מילה: כל מה שדיברה מורה-זלדה היה מושך לב וקצת לא צפוי. כאילו למדנו אצלה שפה חדשה, לא רחוקה מאוד מן העברית ואף על פי כן שונה וצובטת לב: להרים היא קראה לפעמים הררים. לכוכבים – כוכבי שמים. התהום הייתה תְּהוֹם רַבָּה והעצים נקראו אילנות, אף כי לרוב היו נקראים אצלה כל אחד ואחד בשמו. אם ביטאת בכיתה רעיון שמצא חן בעיניה, הייתה מורה זלדה מצביעה עליך ואומרת חרש: תסתכלו נא כולכם, הנה יש כאן ילד שטוף אור. אם שקעה אחת הבנות בחלום בהקיץ, הייתה מורה זלדה מבארת לנו כי ממש כשם שאיש אינו אשם בנדודי השינה שלו, כך אסור להאשים את נועה בנדודי העֵרוּת הפוקדים אותה לפעמים. ללעג, לכל לעג שהוא, קראה מורה זלדה בשם רעל. לשקר קראה נפילה או שבירה. לעצלות קראה בשם עופרת. לרכילות – עיני הבשר. הגאווה נקראה אצלה חורכת כנפיים והוויתור, גם ויתור קטנטן, ואפילו ויתור על מחק או על תורך לחלק לכיתה את דפי הציור, כל ויתור היה נקרא בפיה ניצוץ" (ע' 327).

זלדה הייתה משוררת. קודם כל משוררת, בכל ישותה. היא הייתה משוררת דגולה. עמוס עוז מציג לנו פן אחר באישיותה – את זלדה המורה והמחנכת, שהלכה עליו קסם והשפיעה עליו כל חייו. ובעצם, על פי סיפורו, גם כמורה היא הייתה משוררת. וכמו בשירתה, כך שפת ההוראה שלה הייתה שפת המקורות.

היה  בשירתה ובשיח שלה דבר מה מרומם נפש, אך היא לא דיברה בגדולות, רחקה מפומפוזיות וקידשה את הרגעים הקטנים, שבהם היא מצאה את הקדושה.

הַשֶּׁמֶשׁ הֵאִירָה עָנָף לַח

וְעָלִים שֶׁל זָהָב צָדוּ

הָאִישוֹנִים;

עָלֵי הַזָּהָב שֶׁנָּסְעוּ

לַיְלָה וְיוֹם

בְּתוֹךְ דָּם לִבִּי,

שִנוּ תַבְנִיתָם.

וְכַאֲשֶׁר הִגִּיעוּ

עַד הַנְּשָׁמָה

עַד בְּדִידוּתָהּ,

הָפְכוּ לְאוֹתוֹת רְחוֹקִים

שֶׁל אוֹר,

לִרְמָזִים מִשָּׁמַיִם

מוֹפְתִים עַתִּיקִים.

במעשים הקטנים, כביכול, שאנו עושים כשגרת יום יום, יש כדי לתקן עולם. ובמראות הקטנים שאנו רואים, יש גילוי השכינה. את משמעות חייה, שואבת זלדה ממעמד הר סיני. משמעות מתן תורה, היא קבלת מערכת ערכים מוסרית, המאפשרת לנו להבחין בין טוב ורע ולבחור בטוב.

לֹא אֲרַחֵף בֶּחָלָל

מְשֻׁלַּחַת רֶסֶן

פֶּן יִבְלַע עָנָן

אֶת הַפַּס הַדַּקִּיק שֶׁבְּלִבִּי

שֶׁמַּפְרִיד בֵּין טוֹב לְרָע

אֵין לִי קִיּוּם

בְּלִי הַבְּרָקִים וְהַקּוֹלוֹת

שֶׁשָּׁמַעְתִּי בְּסִינַי.

* תבור – יהדות ישראלית

דרשה לשבת זכור, פרשת "ויקרא" תשפ"ב

קבלת שבת וחנוכת בית של משפחת סביצקי

כָּתְלֵי בֵּיתִי אֵינָם כְּחַיִץ לִי בֵּינִי לְבֵין עוֹלָם, –

יֵשׁ חֶסֶד הַצְמִיחָה, הַמַקְשִׁיבָה אַךְ פְּנִימָה,

כִּי הַמַקְשִׁיב לַכֹּל אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ כְּלוּם,

רַק הַמַחְרִישׁ הֲמֻלוֹתָיו לְשֶׁמַע הַדְמָמָה

שׁוֹמֵעַ אֶת הַכֹּל וְאֶת כֻּלָם.

בית זה מתוך שירו של שלונסקי "כתלי ביתי" מבטא את האירוע הזה, של חנוכת בית בקיבוץ. כתלי הבית אינם חיץ בין דיירי הבית לבין הקהילה; ומי שחי בקיבוץ, גם בהרחבה הקהילתית, הבית המשפחתי שלו הוא חלק מן הבית הקיבוצי. בית אורטל מורכב מבתים רבים. בשם בית אורטל אני מברך אתכם שתדעו שלווה ואהבה ומשפחתיות בביתכם הפרטי, ותהיו חלק משמעותי בביתנו המשותף.

בראשית תהליך הקליטה שלכם ביקרתי בביתכם בירושלים והתפעלתי מהגינה שלכם. סיפרתם שכאשר שכרתם את הדירה, זמן קצר קודם לכן, כל החצר הזו הייתה שדה קוצים ועשביה בגובה אדם. לבית הזה, שאנו חונכים היום, הגעתם בשיא החורף אבל בקרוב יבוא אביב ואחריו הקיץ ואני בטוח שגינתכם תהיה כתכשיט יקר-ערך בנוף האורטלי.

פרשת השבוע שלנו היא פרשת "ויקרא" הפותחת את החומש השלישי, חומש "ויקרא". הפרשה עוסקת בדיני עבודת הקורבנות. השבת הזאת נקראת שבת "זכור". המן היה מזרע עמלק ולכן בשבת שלפני פורים אנו קוראים, בנוסף לפרשה, את הפסוקים "זכור את אשר עשה לך עמלק".

הזיכרון הוא בסיס התרבות האנושית וכמובן שהוא בסיס התרבות היהודית; תרבות של עם עתיק יומין, ששרד מהמורות שלא ידעו כמותם שום עם ולשון. הוא שרד בזכות הזיכרון ההיסטורי שהעניק לו, גם בתקופות הקשות ביותר, את העוצמה והאופטימיות להאמין שצפוי לו עתיד מזהיר ובזכות הזיכרון הזה, העם היהודי התנער ויצר את התקומה שאנו חלק ממנה. יגאל אלון, שהשבוע ימלאו 42 שנים למותו אמר: עם שאינו זוכר את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל.

בקבלות השבת ובאירועי התרבות היהודית שאנו מקיימים באורטל, כמו קריאת המגילה בפורים, אנו מתחברים לעברנו ושואבים את הכוחות לעיצוב עתידנו.

פתחנו בשלונסקי ונסיים בעמיחי, מתוך שירו "בניית בית":

בִּצְעָקוֹת קָמִים הַקִּירוֹת וּבְרַעַשׁ הַגַּג.

אֵיךְ יִצְמַח בַּיִת שָׁקֵט מִכָּל אֵלֶּה!

הַקִּירוֹת מֻחְלָקִים בְּטִיחַ, הַחֲרִיצִים נִסְתָּמִים

שֶׁלֹּא יִהְיוּ כְּמוֹ הַכֹּתֶל הַמַּעֲרָבִי

שֶׁיִּהְיוּ בְּלִי בְּכִי, בְּלִי תַּחֲנוּנִים.

וְיֵשׁ בַּנַּאי שֶׁבּוֹדֵק אֶת הַחוֹמָה בְּפֶלֶס מַיִם

הַבּוּעָה קוֹפֶצֶת וְיוֹרֶדֶת, אַחַר-כָּךְ

עוֹמֶדֶת בֵּין הַקַּוִּים: הַחוֹמָה יְשָׁרָה וּמְאֻפֶּסֶת

הַבַּיִת גָּמוּר…

גשם הקשב לנשים

על תרצה אתר

המשוררת, המתרגמת, הפזמונאית וסופרת הילדים תרצה אתר, מצטיירת בתודעה הציבורית

כאישה דיכאונית ומדוכדכת. יש לתדמית הזאת על מה להסתמך, הן בשל חלק משיריה והן בשל עובדות ביוגרפיות הנוגעות לפרקים בחייה, שהיו בהן תקופות של דיכאון ואובדניות ובשל ספק-ההתאבדות במותה. אולם הדכדוך הוא רק צד אחד באישיותה. בביוגרפיה המצוינת שכתב על תרצה אתר מוטי זעירא, "בגלל הלילה", הוא מאיר על צדה האחר; הצד העליז, העולץ, השובב, הקליל. והוא האיר גם על צד נוסף, הצד האימהי והמשפחתי שלה, שהיה חזק ומשמעותי בדמותה.  

לתרצה אתר, בשיריה ובפזמוניה, רומן ממושך עם הגשם: "גשם בוא", "אני מחכה לגשם", "גשם בערב", "רוח שלי גשם שלי", "ציפור הגשם" ו"גשם הקשב לנשים".

בשיר "גשם הקשב לנשים", מתארת המשוררת את הנשים היושבות בבתיהן, מאחורי חלון, צופות בווילון ומצפות לגשם שלהן, שיבוא, כי גם להן מגיע הגשם שלהן.

הגשם של הנשים מאחר. הוא טרם בא. אבל הוא קרב בצעדי ענק. והיא מבקשת ממנו שיקשיב לנשים בחלון. שיקשיב לציפיה שלהן לבואו – איך קוראות הן זו אחר זו: הוא חוזר, הוא חוזר, הוא חוזר.

מהו הגשם הזה שהנשים מצפות לו? האתר של הספריה הלאומית מציע את הפירוש, שהשיר מספר את סיפורן של נשים שמשתוקקות להיות אימהות.

אני רואה בו שיר פמיניסטי, המוחה על כך שהשפע המורעף על העולם, ואין ביטוי המסמל את השפע כמו גשם, אינו מחולק בצורה הוגנת ואינו מגיע אל הנשים. תרצה אתר לא הייתה פמיניסטית, בטח לא אקטיביסטית, בוודאי לא לוחמת, וגם בשיר הזה אין היא מדברת על מאבק של נשים, אלא על הציפיה של הנשים הממתינות בחלון, בשקט ובסבלנות, לגשם שלהן והן לא מאבדות תקווה ומאמינות שהוא יגיע, והמשוררת מבטיחה להן שהוא יגיע – הוא חוזר.

תרצה אתר הסתגרה בביתה מאז הפכה לאמא. היא העמידה את האימהות, לצד אובססיה לניקיון הבית, במרכז חייה ובנתה לעצמה סדר יום קבוע וקפדני, שדבקה בו לאורך שנים, של השכמה מוקדמת מאוד לפנות בוקר לניקוי הבית והתארגנות להשכמת הילדים, הכנת ארוחות ולקיחתם לגן, שעות מוגדרות לכתיבה ולתרגום והליכה לישון בשעה מוקדמת מאוד. היא לא הרבתה לבלות ולהתרועע עם אנשים ועיקר הקשר שלה עם חברותיה נעשה באמצעות הטלפון. ומדובר בקשר טלפוני הדוק מאוד ויומיומי. 

אני רואה בשיר הזה מתח בין אשת הבית המצפה בחלון וצופה בווילון, לבין מודעות פמיניסטית וציפיה לשינוי במעמד האישה. היא תובעת את הזכות הזאת: גם לנו אדמה שמחכה לגשם מלמעלה, גם בנו יש אימה וזעקה למשהו פורח. גם לנו בחצר גינה קטנה ריקה מזוהר דשא. גם אנו מצפות למשהו ברוך כמו הגשם. גם בתוכנו מחכה, שוקטת, חלקת ארץ קטנה, חרבה. והיא מלינה על כך שהגשם שלנו אחר לרדת. אך הוא יבוא בגדול – גשם אדיר ונוהר.

האישה המצפה בחלון מעוררת מספר אסוציאציות. כך אמו של סיסרא שציפתה לשובו מהקרב, שדבורה הנביאה לועגת לה בשירתה: "בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא, בְּעַד הָאֶשְׁנָב: מַדּוּעַ, בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ לָבוֹא– מַדּוּעַ אֶחֱרוּ, פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו?" וכך איזבל שציפתה לשליחי יהוא שבאו להורגה: "וַיָּבוֹא יֵהוּא יִזְרְעֶאלָה, וְאִיזֶבֶל שָׁמְעָה, וַתָּשֶׂם בַּפּוּךְ עֵינֶיהָ, וַתֵּיטֶב אֶת-רֹאשָׁהּ, וַתַּשְׁקֵף בְּעַד הַחַלּוֹן". וכך גם מיכל בת שאול ואשת דוד: "וְהָיָה אֲרוֹן יְהוָה בָּא עִיר דָּוִד, וּמִיכַל בַּת-שָׁאוּל נִשְׁקְפָה בְּעַד הַחַלּוֹן, וַתֵּרֶא אֶת-הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי יְהוָה, וַתִּבֶז לוֹ בְּלִבָּהּ".

המוטיב של האישה בחלון מופיע גם בתרבות העכשווית. למשל בשירו של דן אלמגור, תרגום לשיר של רוברט מארסי "טווי את הצמר": "בַּחַלּוֹן מוּל הַחוֹמָה / הִיא יוֹשֶׁבֶת כְּבָר שָׁנִים. / אַגָּדוֹת הִלְּכוּ עָלֶיהָ עוֹד מִיְּמֵי הַיְּוָנִים. / אֶל הַיָּם הִיא מִתְבּוֹנֶנֶות וּבַפֶּלֶךְ הִיא טוֹוָה, / מַמְתִּינָה לְבוֹא הָרֶגַע בּוֹ יַגִּיעַ אֲהוּבָה". וכמובן שירו של ביאליק "היא יושבה בחלון". ובמוזיאון ארצות המקרא בירושלים מצוי תבליט מהמאה השמינית לפנה"ס שנמצא בסוריה, ונראית בו אישה בחלון וזה גם שמו – "אישה בחלון".

ואי אפשר שלא לקשור את השיר גם לסופה הטרגי של תרצה אתר, בנפילה או קפיצה מחלון ביתה. אישה בחלון.

תרצה אתר הלכה לעולמה לפני 45 שנים, אך יצירתה ממשיכה ללוות אותנו ותמשיך ללוות אותנו עוד שנים רבות, כפי שכתב אביה, נתן אלתרמן: "ואמות. ואוסיף ללכת".

עַד רֶדֶת הָעֶרֶב,

גֶּשֶׁם. הַקְשֵׁב לַנָּשִׁים בַּחַלּוֹן,

עַד רֶדֶת הַחֹשֶׁךְ. גֶּשֶׁם, הַקְשֵׁב

לַנָּשִׁים הַצּוֹפוֹת בַּוִּילוֹן.

גַּם לָנוּ אֲדָמָה שֶׁמְּחַכָּה

לְמַשֶּׁהוּ מִלְּמַעְלָה.

גַּם בָּנוּ יֵשׁ אֵימָה וּזְעָקָה

לְמַשֶּׁהוּ פּוֹרֵחַ… וְכֵן הָלְאָה… 

עַד סוֹף הַשָּׁבוּעַ, גֶּשֶׁם.

הַקְשֵׁב לַנָּשִׁים בַּחַלּוֹן,

עַד קֵץ הַשְּׁבוּעַיִם. גֶּשֶׁם, הַקְשֵׁב

לַנָּשִׁים הָעוֹמְדוֹת וּמְחַכּוֹת.

גַּם לָנוּ בַּחֲצַר גִּנָּה קְטַנָּה

רֵיקָה מִזֹּהַר דֶּשֶׁא.

גַּם אָנוּ מְצַפּוֹת עַד אֵין בֵּינָהּ

לְמַשֶּׁהוּ בָּרוּךְ כְּמוֹ הַגֶּשֶׁם.

גַּם בְּתוֹכֵנוּ מְחַכָּה, שׁוֹתֶקֶת,

חֶלְקַת אֶרֶץ קְטַנָּה, חֲרֵבָה.

וְהַגֶּשֶׁם שֶׁלָּנוּ אִחֵר לָרֶדֶת.

הַגֶּשֶׁם שֶׁלָּנוּ

טֶרֶם בָּא.

אַךְ הַגֶּשֶׁם שֶׁלָּנוּ יָבוֹא

עֲנָנִים כְּבָר זָעִים בַּמֶּרְחָק.

הַגֶּשֶׁם שֶׁלָּנוּ קָרֵב, קָרַב

בְּצַעֲדֵי עֲנָק.

הַקְשֵׁב לַנָּשִׁים בַּחַלּוֹן.

גֶּשֶׁם אַדִּיר וְנוֹהֵר.

הַקְשֵׁב, אֵיךְ קוֹרְאוֹת הֵן בְּזוֹ אַחַר זוֹ –

הוּא חוֹזֵר

הוּא חוֹזֵר

הוּא חוֹזֵר.

* תבור – תרבות ישראלית

הסופר שבא מן העם וכתב אל העם

על שלום עליכם, במלאת 163 שנים להולדתו

שלום עליכם, הסופר שלום רבינוביץ', היה ציוני. הוא אהד את הציונות, דגל בציונות, כתב ופעל למען הציונות, אבל לא התכוון לעזוב את אוקראינה וכאשר נאלץ לעזוב לאחר פרעות 1905, לא הפנה פעמיו לארץ ישראל, יחד עם חלוצי העליה השניה, אלא בחר להגר, כמו רוב היהודים שברחו ממזרח אירופה, דווקא לגולדענע מדינע, לאמריקע.

שלום עליכם שלט בשפה העברית, אהב את השפה העברית וכתב בעברית. "הלשון העברית גורמת לי עונג יום טוב", הוא כתב. "יום טוב ממש היא לי, כלומר רוח של יום טוב שרויה עלי במחיצתה… כלום יש לשון בעולם, שיהא בכוחה למסור לך אותו הטעם המיוחד כשאתה טועם בפסוק מכתבי-הקודש, כגון: 'בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף, בֵּן פֹּרָת עֲלֵי-עָיִן בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר'… או: 'כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף'… או 'עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ וְאֵשׁ מִפִּיו תֹּאכֵל, גֶּחָלִים בָּעֲרוּ מִמֶּנּוּ'… או: 'הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד־אֵל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ'… לשוננו העתיקה, שאפילו מתנגדיה הקשים ביותר – אף הם יודו בעל-כרחם ויאמרו, כי אין כמוה בלשונות: לשון עולמים היא, שפת העבר והעתיד, אשר מימות –עולם מוצאה ועד ימות-עולם תעמוד".

אבל חייו היו ביידיש וכמעט כל יצירתו הספרותית היא ביידיש.

אפשר לראות בשניות הזאת נאה דורש ולא נאה מקיים, אך תהיה זו תפיסה מוטעית של האיש. ייעודו של שלום עליכם, כפי שראה אותו, היה לחיות בקרב עמו, בקרב פשוטי העם, בקרב המוני בית ישראל, לשאוב מהם את הסיפורים, את ההווי ואת התרבות, שאותם תיעד ביצירתו הספרותית, ולכתוב אליהם, בשפתם. ואת הייעוד הזה הוא הגשים כל חייו, עד נשמת אפו האחרונה. את יצירתו "מוטל בן פייסי החזן" כתב באחרית ימיו, ואף על ערש הדווי, עד ארבעה ימים לפני מותו.

הוא גם ביקש להיקבר בקרב בני עמו, בקרב פשוטי העם. הלווייתו הייתה מפגן של אחדות ישראל. רבע מיליון יהודים מכל הזרמים השתתפו במסע ההלוויה, שנמשך שבע שעות וחצי, ונערכו בו ארבע תחנות של הספד. היה זה מפגן אהבה עממי של יהודי ניו-יורק ליוצר שכתב אליהם, בשפתם, על הנושאים שהעסיקו אותם. הוא כתב עליהם ועל העיירה במזרח אירופה ממנה באו. והוא כתב על עצמו כאחד מהם. עם זאת, יש לציין שזמן מה אחרי מותו הועבר ארונו לקבורת קבע בבית העלמין "הר כרמל" בניו יורק, ראשון בחלקת הסופרים והמשוררים היהודים ביידיש, בניגוד לצוואתו, שבה ציווה להיקבר בין פשוטי העם.

שלום עליכם כתב על העיירה היהודית, על החיים היהודיים בגולה, בשנינות, בהומור ובסאטירה. אפרים קישון נהג לעמוד על ההבדל בין סאטירה לסטירת לחי. סאטירה אמתית נכתבת מתוך אהבה למושא הביקורת. הסאטירה של שלום עליכם על חיי היהודים באה מאהבה, הייתה רוויה באהבה והביקורת הדקה, בין השיטין, לא ביטאה לעג, אלא הזדהות. הוא ראה במנדלי מוכר ספרים את מורו ורבו, תמונתו התנוססה על שולחן עבודתו, הוא כינה אותו הסבא של הספרות ביידיש וראה בעצמו את ממשיך דרכו; אך יש פער עצום בין הביקורת הנוקבת, לעתים האכזרית, של מנדלי על השטייטל; בין בטלון וכסלון של מנדלי, לבין כתריאליבקה של שלום עליכם, עליה כתב, גם את הביקורת, בחמלה וכאחד מן העם. וכך הוא היה אהוב ומקובל הן על החוגים הדתיים והמסורתיים והן על החוגים החילונים. בהלווייתו הם הצטופפו אלה בתוך אלה וגם הסופדים לו היו מכאן ומכאן.     

יצירתו הספרותי הראשונה, רוויה בהומור, הייתה לקסיקון הקללות של אמו החורגת, מקוטלגת על פי הא"ב. יש חוקרים הטוענים שאימץ את הפסבדונים "שלום עליכם" כדי להסתיר את זהות הכותב מאביו, אך קשה לי לקבל את הגרסה הזאת. שלום עליכם היה דמותו הספרותית בכתיבתו; דמות הסופר המתעד הנוסע ברכבות, פוגש יהודים המספרים לו את סיפוריהם, במונולוג שהוא גם מעין דיאלוג, כי הם פונים אליו, אל שלום עליכם, בגוף שני. ואת הדמות הזאת אימץ כשמו הספרותי שבו חתם על כל יצירתו.

יצירתו הופיעה בעיקר כסיפורים קצרים בעיתוני היידיש בכל רחבי העולם היהודי. היו אלה סיפורים בהמשכים או סיפורים נפרדים מחיי אותם הגיבורים – מנחם מנדל איש הלופט-געשעפטן – עסקי האוויר, החולם חלומות של גדולה והתעשרות, אך הוא שלימייזל אמתי, לא יוצלח שכמותו, שיודע בעיקר לתרץ את כישלונותיו. או טוביה החולב (או החלבן), איש הכפר הפשוט, אביהן של שבע הבנות, שמתלבט עם מי לחתן אותן ודרך החתנים מציג שלום עליכם את פער הדורות בקהילה היהודית במפנה המאה ובשבר בין מסורת וחידוש. ומוטל בן פייסי החזן וטופלה טוטוריטו. ובכל פעם הוסיף ופרסם פרק נוסף או סיפור חדש על אחד מגיבוריו, במוספי החג של העיתונות היהודית. והקוראים קראו על עצמם, על חייהם, על ההווי שלהם או שממנו הם צמחו, על החגים שהם חגגו, והכל בהומור יהודי שנון, צחוק המהול בעצב. שלום עליכם בנה מהחיים שלהם קומדיה יהודית שהם אהבו להזדהות אתה וגם עם הביקורת עליהם שנשזרה בה.

את ההומור של שלום עליכם אפשר להדגים בסיפור על האישה שהשאילה לחברתה את הסיר היחיד שהיה לה; סיר חדש לחלוטין. חברתה החזירה לה סיר משומש, משופשף ושחוק. כאשר היא תבעה על עלבונה השיבה לה השכנה שלוש תשובות. א. החזרתי לך את הסיר חדש לגמרי. ב. הסיר שקיבלתי ממך היה ישן ומשופשף. ג. כלל לא שאלתי ממך סיר, יש לי די סירים משלי.  

בהקדמה למפעל תרגום יצירתו לעברית, "אל ידידִי הקורא", כתב שלום עליכם: "אמנם, טוביה זה שלי לא יספר לך חדשות ונצורות, לא יגלה לעיניך שמים חדשים וארץ חדשה ולא יפתור לך שאלות עמוקות ומסובכות, שקורין פרובלימות בלע"ז, המרחפות ברומו של עולם. טוביה זה שלי יהודי פשוט הוא. יהודי מן השוק, ככל אלפי אחיו היהודים. אלא מה הוא בא ללמדנו? – טוביה החלבן בא ללמדנו כי אפילו המוני ישראל מלאים תורה וחכמה ודברי חידוד שנונים ולבם אף הוא פתוח לשמחה ולצער ולייסורי-נפש ולטרגדיה עמוק משאול. ואף-על-פי שזוהי תורתם וזוהי חכמתם ואלו הם ייסורי-נפשם של הבריות הקטנות, ואותן הבריות, שקוראים במקומם בשל 'כתריאלים', מכל-מקום – לאט לך, ידידי הקורא, לבריות הקטנות, לאט לך לכתריאלים הללו. גמדים אלו, שזרת קומתם וכזית מידת השגתם, עולם מלא הם, הרבה פליאות בעולם זה, הרבה דברים כמוסים ונעלמים בו, שעדיין אנחנו צריכים לחדור לתוכם ולבררם ולפרשם לעצמנו. תורה היא זו – וללמוד אנו צריכים".

  • תבור – יהדות ישראלית

צרור הערות 9.2.22

* מחזירים את המדינה למסילה – מינוי היועצת המשפטית לממשלה הוא שלב ג' במהלך החשוב של החזרת מדינת ישראל למסילה. שלב א' היה החלפת נתניהו בבנט. שלב ב' היה אישור תקציב המדינה. שלב ג' הוא מינוי היועמ"שית. שלב ג' לא היה מתבצע אלמלא קדמו לו שני השלבים הראשונים. המזימה הביביסטית הייתה למנות בובה לתפקיד היועמ"ש, שכל מטרתה לחלץ את נתניהו מאימת הדין ולהציב אותו מעל החוק.

כעת, משמונתה היועצת המשפטית, על שר המשפטים לקדם את הרפורמה עליה הכריז עם כניסתו לתפקיד – הפרדה בין תפקיד היועמ"ש לתפקיד התובע הכללי. אין זה ראוי שהתובע הכללי, האיש שמשימתו היא להנהיג את המערכה בשחיתות השלטונית, יהיה אדם שיושב כל היום עם ראש הממשלה והשרים, מייעץ להם ומתחכך עמם. החיבור הזה פוגע בעצמאותו של התובע הכללי ובמלחמה בשחיתות השלטונית. הפיצול ראוי גם כנגד ריכוז עוצמה רבה מדי בידי אדם אחר.

* אישה אמיצה – את שמה של גלי בהרב מיארה שמעתי לראשונה כששמה עלה כמועמדת לתפקיד היועמ"ש. אין לי כלים לגבש עמדה על התאמתה, אך יש לי אמון בשיקוליהם של שר המשפטים, ועדת האיתור והממשלה שבחרו בה. מכריה מגדירים אותה כאישה אמיצה. לגבי אומץ לבה אין לי ספקות. עצם נכונותה לקחת על עצמה את התפקיד, מתוך ידיעה ברורה שהיא תהפוך באחת מוקד להסתה איומה ונוראה, שקרים ושיימינג ושנאה מצד תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית, מעידה על אומץ לב ועל נכונות להקרבה אישית למען השליחות הלאומית.

בהרב מיארה היא האישה הראשונה בתפקיד. אין לבחור באישה בשל היותה אישה ואני בטוח שלא זו הסיבה שהיא נבחרה, אלא בזכות כישוריה. ובכל זאת, אני שמח על כך שאישה תכהן בתפקיד שאף אישה לא כיהנה בו מאז קום המדינה.

יש לי הערכה רבה לרז נזרי. אין לי ספק שהוא מתאים לתפקיד היועמ"ש ואני מקווה לראותו בעתיד בבית המשפט העליון. אולם חיבוק הדב הביביסטי לרז נזרי אחרי אי-היבחרו מגוחך. הרי ברור איזה עביט שופכין הם היו ממטירים עליו אילו נבחר. עכשיו הם אומרים שהוא לא נבחר כי הוא חובש כיפה. באמת, יש להם כבוד רב לנושאי תפקידים חובשי כיפה. ע"ע מנדלבליט, ע"ע אלשייך וכמובן – ע"ע ראש הממשלה חובש הכיפה הראשון. הם טוענים שהוא לא נבחר כיוון שבדיונים הפנימיים בפרקליטות הוא סבר שאין להאשים את נתניהו בשוחד ושהראיות בתיק 2000 אינן מצדיקות כתב אישום. אבל הם יודעים שהוא היה שותף מלא להחלטה להאשים אותו בעבירות שחיתות חמורות של מרמה והפרת אמונים בשני תיקים. לא בכדי, כאשר הוא התמודד על תפקיד היועמ"ש של הכנסת, יו"ר הכנסת אז, שליחו של נתניהו יריב לוין, הטיל עליו וטו מוחלט. הרי הוא איש הפרקליטות השנואה ומ"רודפי נתניהו" "החייטים".

גם נזרי אדם אמיץ. גם הוא ידע איזה רצח אופי והסתה נוראה יחווה מצד תעשיית השקרים וההסתה אילו נבחר, ובכל זאת הגיש את מועמדותו לתפקיד. אין ספק שהוא מאוכזב מאי בחירתו, אבל הוא יכול להתנחם בכך שנחסך ממנו מסע השנאה הזה.

* מועמדי סרק – את היועץ המשפטי לממשלה ממנה, על פי החוק, הממשלה. שר המשפטים ממליץ לממשלה על המועמד שלו והיא מצביעה על כך. הקמת ועדת האיתור היא תוצאת פרשת מגה-שחיתות; קנוניה של ראש הממשלה נתניהו ושר המשפטים צחי הנגבי, שמינו ב-1998 את רוני בראון לתפקיד, על פי דרישתו של הנאשם בפלילים אריה דרעי, כדי שיחלץ אותו מאימת הדין באמצעות עסקת טיעון מפנקת, ובתמורה ש"ס תתמוך בהסכם חברון. ועדה בראשות נשיא בית המשפט העליון בדימוס מאיר שמגר המליצה על הקמת ועדת האיתור.

יש חשיבות בוועדה חיצונית, כדי למנוע חזרה על אירועים מושחתים כאלה. אבל, לדעתי,  הוועדה אינה צריכה להמליץ על מועמדים ולא לסנן מועמדים, אלא לבחון את כשירותו לתפקיד של המועמד של שר המשפטים, מבחינת טוהר המידות וניקיון כפיו ועמידתו בקריטריונים לתפקיד על פי החוק. כך פועלת ועדת גולדברג למינוי בכירים בשירות המדינה (הרמטכ"ל, המפכ"ל, ראש המוסד, ראש השב"כ, ראש השב"ס, נגיד בנק ישראל ועוד), וכך צריכה לפעול גם ועדת האיתור. ואולי פשוט יותר לצרף את היועמ"ש לרשימת התפקידים הנדונים בוועדת גולדברג.

 אם גלי בהרב מיארה היא המועמדת של גדעון סער לתפקיד, תפקידה של הוועדה צריך היה לבחון את מועמדותה בלבד. מי שעמד על כך שיעלו לממשלה שלושה מועמדים היה סער, אך זו טעות, כי בפועל הייתה מועמדת אחת ושני מועמדי סרק.

* הכל כפופים לחוק – במדינת החוק הכל כפופים לחוק, ואין הנחה לאף אחד. לא לנשיא, לא לראש הממשלה, לא לשופטים, לא לשוטרים.

פרשת הריגול המשטרתי מעלה חשדות כבדים להתנהלות עבריינית במשטרה ואולי גם בפרקליטות. מי שעבר על החוק – יש להעמידו לדין. ובשום אופן אין להשתמש בפרשה הזו כדי להעמיד את ראש הממשלה לשעבר מעל החוק, כפי שהתעשיה שלו מפמפמת בציניות.

* להקים ועדת חקירה –  יש להקים ועדת חקירה ממלכתית לפרשת הריגול המשטרתי. אמנם איני חסיד של ועדות חקירה משפטיות, אך המקרה הזה שונה, כיוון שהמרכיב המשפטי והחוקי הוא מרכזי בו, וכיוון שבלב העניין עומדת המשטרה ואולי גם הפרקליטות ולכן גורם משפטי חיצוני צריך לחקור את הנושא.

בכל מקרה, אין לשפוך את התינוק עם המים, כלומר אסור להגיע למצב שבו המשטרה תסורס ותנוטרל מאמצעים טכנולוגיים מודיעיניים מתקדמים למלחמה בפשיעה ובשחיתות. אך חובה לחקור מה נעשה באופן בלתי חוקי ולמה, ולגבש מדיניות באשר למותר ולאסור בהפקת הלקחים קדימה. גיבוש המדיניות קדימה אינו תפקיד הוועדה, אלא תפקיד הממשלה והכנסת בעקבות המלצותיה.

וכמובן, אין לרתום את הפרשה כ"אישוש" לתאוריות הקונספירציה המטורללות על "תפירת תיקים", כביכול, ולניסיון להעמיד מעל החוק את נתניהו.

על פי אותו עיקרון, יש להבהיר ולהבטיח שגם המשטרה ומפקדיה אינם מעל החוק.

* אג'נדה זרה – יש לחקור בכל הרצינות את פרשת הריגול המשטרתי ולהעמיד לדין כל מי שעבר עבירה פלילית, כאילו אין משפט נתניהו. יש לנהל את משפט נתניהו בלי שום הנחות, כאילו אין פרשת הריגול המשטרתי.

כל מי שרוצה לתת הנחות באחת משתי הפרשות, מכפיף את מדינת החוק לאג'נדה זרה.

* האג'נדה היחידה – האמירה של יאיר לפיד שהנחקר הראשון בחקירת פרשת הריגול המשטרתי צריך להיות אוחנה, היא ברמה של אלה שתופסים טרמפ על הפרשה כדי לקדם את תאוריות הקונספירציה המטורללות על תפירת תיקים נגד נתניהו.

התפקיד של הפוליטיקאים הוא להקים ועדה חקירה רצינית בראשות שופט. לא לקבוע את מי לחקור ולא לקבוע איזה נאשם לחלץ ממשפט.

פרשת הריגול המשטרתי מחייבת חקירה יסודית ואם נעשו עבירות העבריינים צריכים לעמוד לדין. אין לזהם את החקירה הזאת באג'נדות פוליטיות זרות. האג'נדה היחידה צריכה להיות חקר האמת ומיצוי הדין.

* הקונספירציה הבלפוריסטית – אם חשבתם שהגרעין הקשה של הבלפוריסטים פרשו בשיא, אינכם אלא טועים. הרי מדובר במכורים.

והנה, בחוגים הללו מתרוצצת תאוריית קונספירציה הזויה, על פיה מי שעומד מאחורי פרשת הריגול המשטרתי, אחראי לה ואשם בה, הוא כמובן נתניהו. בדיוק כמו תאוריות הקונספירציה הביביסטיות, כך גם תמונת הראי היא תאוריה שלמה וסגורה ומפורטת, וכותביה ומפיציה כל כך משוכנעים באמיתותה, והמומים שיש מי שלא מבינים זאת, הרי רק עיוור לא רואה את המובן מאליו.

אז להלן התקציר. לקראת הרגע הקשה של משפטו, החל נתניהו באמצעות עושה דברו נוני מוזס ("כלכליסט") להפיץ את הפרשה, בהדרגה. תחילה, כדי להרדים, פורסם מידע על ריגול נגד הבלפוריסטים ואז בעיתוי מושלם הופצה הפצצה עם רשימת המואזנים. ברור מי מרוויח מהפרסום בעיתוי הזה, לא?

הלאה, נתניהו הביא את אלשייך מהשב"כ והורה לו להכניס למשטרה את האמצעים המיוחדים של השב"כ. ליתר ביטחון, נתניהו עצמו לא משתמש בטלפון נייד. מה, זה במקרה? נתניהו, במקביל, שיווק בכל העולם ובעיקר למשטרים מפוקפקים את הרוגלות. אתם מבינים? נתניהו הוא סוכן המכירות של NSO! בתמורה הוא קיבל פריצה למכשירי הסלולר של גנץ (וסיפרו שאלה האיראנים והדליפו את זה), של גדעון סער וכו'. כלומר, הוא ניהל מלחמת סייבר פוליטית נגד יריביו. עכשיו, הוא משחרר באמצעות משרתיו בתקשורת רק את החלקים הנוחים לו. הוא מאדיר את הפריצות הקשורות למשפט שלו, למרות שהן זניחות לגמרי ואין להן השפעה על המשפט [זה הדבר היחיד שנכון בקונספירציה] וכו' וכו' וכו'.

בקיצור קונספירציה מטורללת, תמונת הראי של הקונספירציות המטורללות של הביביסטים. ההבדל, הוא שלקונספירציה הבלפורסיטית יש רק קומץ מאמינים, ולקונספירציה הביביסטית המוני מאמינים.

החסרים משוגעים אנו?

* עיתונאי למופת – חשיפת פרשת הריגול המשטרתי מעידה עד כמה חשובה לחברה הישראלית תקשורת חופשית, עצמאית, חוקרת, נושכת; תקשורת שאינה עושה הנחות לאיש – לא לפוליטיקאים, לא לשופטים, לא לקציני משטרה. זו לא קלישאה; התקשורת היא כלב השמירה של הדמוקרטיה.

תומר גנון, העיתונאי שחשף את הפשרה ב"כלכליסט", היה בן גרעין לאורטל, ואת דרכו העיתונאית החל בכתיבה למידף, עלון קיבוץ אורטל. במידה רבה הוא היה אז בן טיפוחיי. אני ממש גאה בו על התחקיר שעשה, שהרעיד את אמות הסיפים. כבר ביום שבו פרסם תומר את הכתבה הראשונה בנושא, שלחתי לו ברכה על ההישג. בבוקר שבו פורסמה רשימת יעדי הרוגלה, שיגרתי לו ווטסאפ בן שתי מילים: פרס פוליצר!

* רדיפה – נתניהו: רודפים אותי בגלל ששמי הוא מכלוף.

* לה-פמיליה הפרלמנטרית – מהרגע שבו בנט עלה לשאת את נאום ההשבעה שלו ומאז כל אימת שהוא עולה לנאום ועד סיום נאומו, לה-פמיליה הפרלמנטרית מתפרעת ומשתוללת ככנופיית חוליגנים אלימה. מעולם לא היה כדבר הזה בתולדות הכנסת. והכל מסיבה אחת – אך ורק כיוון שאדם אחר ולא נתניהו הוא ראש הממשלה. זאת התנקשות בכנסת ובדמוקרטיה.

* בשורה ציונית – אישור חוק האזרחות בכנסת הוא בשורה חשובה; זהו חוק ציוני, פטריוטי וביטחוני ממדרגה ראשונה. הפלתו לפני חצי שנה הייתה חרפה לאומית, שכולה על ראשו של נתניהו. אבל אני שמח שהאופוזיציה התעשתה והצביעה הפעם בעד המדינה.

בניגוד לעמדת כחול לבן, אני סבור שנכון היה לנהוג בנדיבות ולאפשר חופש הצבעה בקואליציה, כלומר לאפשר למרצ ורע"ם להצביע על פי מצפונם. הם ייללו כמה ימים כהצגה לבייס שלהם, אבל העיקר שהחוק עבר והממשלה תמשיך לפעול. גם הם מבינים שאי אפשר לכפות את דעתו של מיעוט קטן וקיצוני על הרוב העצום בממשלה, בכנסת ובעם. 

יש לקדם את החוק בכנסת ולהעבירו מהר ככל הניתן בקריאה שניה ושלישית. הצעות הממשלה והאופוזיציה, שהן כמעט זהות, תאוחדנה לחוק אחד. סביר להניח שגם כאשר יעלה החוק לקריאה שניה ושלישית הרשימה המשותפת תגדיר את ההצבעה כהצבעת אי אמון בממשלה. יש להגיע להסכמות עם האופוזיציה, שגם במקרה הזה היא תצביע בעד החוק. מי ייתן, ושיתוף הפעולה בין האופוזיציה והקואליציה בנושא חוק האזרחות מבשר שינוי בהתנהלות האופוזיציה – מאופוזיציה למדינה, כפי שנהגה לפני חצי שנה, לאופוזיציה קונסטרוקטיבית, שמאפשרת לבטא את האחדות הלאומית בנושאים הלאומיים והביטחוניים החשובים.  

שרת הפנים איילת שקד ראויה לשבח על כך שבחצי השנה מאז נפילת החוק בהצבעה המופקרת נגד מדינת ישראל, הייתה האצבע בסכר וחסמה הסתננות המונית של פלשתינאים לישראל בחסות הלקונה.

לאחר שהחוק יתקבל בקריאה שלישית, נכון יהיה לחוקק אותו כחוק קבוע, ולא עוד בהוראת שעה, כדי למנוע חזרה בכל שנה על הסאגה הזאת.

אגב, איני רואה שום בעיה ב"איחוד משפחות". אדרבא, שיתאחדו ברש"פ.

* שלי התבלבלה – צביקה האוזר התראיין לשלי וגואטה ברשת ב'. שלי הסבירה לו שחבל, אין טעם לנסות, הוא לא עולם לא יצליח לשכנע אותה לתמוך בחוק האזרחות. שלי התבלבלה. היא שכחה שזו אינה פגישה בארבע עיניים, אלא יש עוד כמה מאזינים, שאליהם הוא פונה.

* נציגי המחבלים – לוחמי ימ"מ סיכלו פיגוע טרור באמצעות סיכול ממוקד של שלושת המחבלים החמושים בשכם. כל הכבוד לימ"מ! כך נלחמים בטרור.

ח"כ עופר כסיף פרסם הודעה שבה גינה את ישראל על "הוצאה להורג ללא משפט של פלשתינאים". כסיף מצר על כך שהפיגוע סוכל. הוא בצד של המחבלים ושל הפיגוע. בהזדמנות זו הוא גם משתלח ברע"ם ומאשים גם אותה בפשע "ההוצאה להורג". "כל מי שיושב בקואליציה שותף למעשה המאפיוזי ומוג הלב", צייץ נציג המחבלים. חברו של כסיף לסיעה, מי שהיה עוזרו של רב המרצחים ערפאת אחמד טיבי, ספד למחבלים בכנסת.

* החלטה אמיצה – לא אחת יצאתי נגד תרבות עריפת הראשים הפופוליסטית, שבעטיה צה"ל מאבד מטובי מפקדיו בשל שיקול דעת מבצעי שגוי. הפקת לקחים לצורך שיפור בעתיד אינה מחיבת בשום אופן ויתור על מפקד טוב ששגה והחלפתו במפקד חסר ניסיון ואולי את הדחתו כעבור זמן כאשר גם הוא ישגה. בניגוד לכשל מוסרי או ערכי, שבו ההדחה מתחייבת, במקרה של טעות מבצעית, יש להפיק לקחים עם המפקד ששגה והוא יישם אותם טוב מאחרים.

אני גאה ברמטכ"ל כוכבי על החלטתו האמיצה, הלא פופוליסטית, שלבטח תתקל בביקורת חריפה, לא להדיח מתפקידיהם את מפקדי חטיבת הקומנדו ויחידת "אגוז". על פי תרבות עריפת הראשים, כוכבי עצמו היה מודח בעקבות חטיפת גלעד שליט תחת פיקוד האוגדה שלו. אבל ועדת איילנד שחקרה את החטיפה, המליצה לא להדיחו, אלא להפיק לקחים. יתכן שכוכבי למד מהמקרה שלו, מהי הדרך הנכונה.

זו הסיבה שאני מתנגד בדרך כלל לוועדות חקירה משפטיות (תמיכתי בהקמת ועדת חקירה לפרשת הריגול המשטרתי היא חריגה) – כי הן בוחנות כל דבר בעיניים פליליות ועם אוריינטציה של עריפת ראשים.

* ספר תועבה – קבוצת רבנים חרד"לים קנאים קראה להחרים את אחד מגדולי רבני הציונות הדתית, הרב אליעזר מלמד, וקראה להחרים את ספרי ההלכה שכתב, בשל השיח המכובד שהוא מנהל בשנים האחרונות עם רבנים ורבות מן הזרם הרפורמי והקונסברטיבי – שיח של מחלוקת לשם שמים, ובשל תמיכתו במתווה הכותל. הרב יעקב מדן, אף הוא מן הגדולים והחשובים בציונות הדתית ומי שניסח, יחד עם רות גביזון זצ"ל, את אמנת גביזון-מדן להסדרת היחסים בין חילונים לדתיים בישראל, יצא להגנתו. בעיקר, הוא הוקיע את החוצפה שבקריאה להחרים את ספרי ההלכה שכתב הרב מלמד.

בתגובה, התפרסם באתר ערוץ 7 מאמר שמאשים את מדן בצביעות, כיוון שהוא עצמו החרים ספר הלכה ואף קרא לשרוף את כל עותקיו. נשמע מעניין, לא?

אלא שספר ה"הלכה" שהוא קרא לשרוף אותו, הוא תועבה אמתית, שיקוץ, ספר פיגולים איום ונורא, שנקרא "תורת המלך", והוא ספר המצדיק רצח גויים. הספר כופר בעיקר, בכך שהוא "מסביר" שהדיבר "לא תרצח" תקף אך ורק כלפי יהודים. זהו ספר גזעני, שאם יתורגם לגרמנית ובמקום גויים ייכתב יהודים, הוא ימצא בקלות את מקומו ליד ספר שאסור היום להדפסה ולמכירה בגרמניה הדמוקרטית.

* שלוש החלטות היסטוריות – צודק אהוד בן עזר; את בגין יזכרו לדורות בעיקר בזכות הסכם השלום עם מצרים ואוסיף על כך גם את תקיפת הכור העיראקי ואת החלת הריבונות הישראלית על הגולן. אפשר לתמוך בכל אחת מן ההחלטות או לחלוק עליה (אני רואה בעקירת יישובי סיני בכיה לדורות), אך אין ספק שבשלוש ההחלטות הללו הוכיח בגין יכולת נדירה לקבלת החלטות, לעמידה בלחצים ולהובלה בדרך שטווה.

היו לו כמובן, לאורך השנים, כראש הממשלה וקודם לכן, כישלונות והצלחות, מהלכים חיוביים ושליליים, אך אלו שלוש ההחלטות משנות המציאות שבזכותן יכנס להיסטוריה.

… ועל רשימתו המוטה ורוויית השנאה של כהן אין טעם להכביר מילים.

* גונבים את הבשורה – יש לי חוב גדול לחוקר הספרות הדגול מרדכי שלו. בזכותו גיליתי את קפקא. בשנות ה-90 הוא פרסם במוסף תרבות וספרות של "הארץ" שורה של מסות על סיפורו הקצר של קפקא "לפני שער הדין" המופיע בספרו "המשפט", בפרשנות מקורית ביותר, הקושרת אותו לסיפור של ר' נחמן מברסלב, וממנה הוא יצא למוטיבים היהודיים בכתיבתו של קפקא. הוא עורר את סקרנותי, ופתח לי צוהר לאחד הסופרים האהובים עליי. אין לי ספק, שבלי שלו, הקריאה שלי בקפקא הייתה אחרת לגמרי. גדולתו של שלו היא הקריאה בין השיטין באופן שמציף את מה שמסתתר מתחת לתחתית הכפולה של יצירה ספרותית ואף לחשוף את מה שנכתב מתוך התת-מודע של המחבר, ולגלות אף למחבר דברים שהוא עצמו לא היה מודע להם. (אגב, יוכי ברנדס כתבה לי בהתפעלות שלמדה ממאמר ביקורת שלי על ספרה "הפרדס של עקיבא" דברים שהיא עצמה לא ידעה, ושהיא מספרת על כך בהרצאותיה על הספר, ופעמיים, כאשר הופיעה באזור, בתל-חי ובראש פינה, הזמינה אותי וביקשה ממני לעלות לבמה כדי להציג את התזה שלי על הספר).

מרדכי שלו מעולם לא קיבץ את מסותיו הספרותיות בספר וסירב להצעות ובקשות לעשות כן. רק אחרי מותו יצא לאור ספר מסות שלו, "גונבים את הבשורה" (שם של מסה על "מחכים לגודו" של בקט). הספר יצא ב-2018 ובימים האחרונים קראתי אותו. הביקורת הספרותית של שלו היא יצירת ספרות גדולה בפני עצמה, הראויה לפרשנות וביקורת כשלעצמה. כזו היא אחרית הדבר מאירת העיניים של שירה סתיו "מי מפחד ממרדכי שלו" – כותרת המאמר היא פרפרזה על כותרת מסתו של שלו על "שמחת עניים" של אלתרמן, "מי מפחד משמחת עניים".

חלקו הראשון של הספר הוא מאמרים שפרסם שלו בשנות העשרים המוקדמות של חייו בכתב העת "סולם" בעריכת ישראל אלדד, ובהם קטל באכזריות את ספרות דור תש"ח. שלו היה איש לח"י והאגף בלח"י של ישראל אלדד שדגל ברעיון "מלכות ישראל". הספרות שנוצרה בידי בני דורו חניכי תנועת העבודה (יזהר, שמיר, מגד, חיים חפר, יגאל מוסינזון, נתן שחם, ע. הלל ועוד), נראתה בעיניו שטחית, ריקה ונטולת אמת. אותי הוא לא שכנע, ומעניין אם זו הייתה דעתו על אותה ספרות גם בבגרותו.

לב הספר הן שלוש מסות הענק, שכל אחת מהן היא ספר בפני עצמו, על "שמחת עניים", על "מחכים לגודו" ועל "סיפור על אהבה וחושך" שבה לצד הערכה לספר המופת הזה הוא מצא בו את חוסר השחר של עמוס עוז הפוליטיקאי ושל הסכם אוסלו ותרבות אוסלו. החלק האחרון בספר הוא סדרת המסות על קפקא. 

קשה לסכם ספר כזה בשורות ספורות ואסתפק בהמלצה חמה לכל שוחר ספרות, בעיקר ספרות עברית, לקרוא אותו. אני מבטיח לו חוויה תרבותית ורוחנית אדירה. אני מקווה שייצא מקבץ נוסף של מסותיו של שלו, כולל המסות שבהן התעמת עם ישעיהו ליבוביץ' והשקפת עולמו.

* מורשת בית הלל – פרשת השבוע היא פרשת "תצוה". הפרשה מוקדשת ברובה המכריע ללבושו של הכהן הגדול. בהקשר של אחד הפסוקים בפרשה, נכתב המדרש הבא (מסכת שבת לא ע"א):

מעשה בנוכרי אחד שהיה עובר אחורי בית המדרש, ושמע קול סופר שהיה אומר "אלה הבגדים אשר יעשו חושן ואפוד" (שמות כח, ד). אמר: הללו למי?  אמרו לו: לכהן גדול. אמר אותו נוכרי בעצמו, אלך ואתגייר בשביל שישימוני כהן גדול. בא לפני שמאי. אמר ליה:  גיירני על מנת שתשימני כהן גדול. דחפו באמת הבניין שבידו. בא לפני הלל: גייריה. אמר לו: כלום מעמידין מלך, אלא מי שיודע טכסיסי מלכות? לך למוד טכסיסי מלכות. הלך וקרא. כיוון שהגיע "והזר הקרב יומת" ( במדבר א, נא) אמר ליה: מקרא זה על מי נאמר? אמר לו: אפילו על דוד מלך ישראל. נשא אותו גר קל וחומר בעצמו ומה ישראל שנקראו בנים למקום ומתוך אהבה שאהבם קרא להם "בני בכורי ישראל" (שמות ד, כב) כתב עליהם והזר הקרב יומת, גר הקל שבא במקלו ובתרמילו על אחת כמה וכמה. ובא לפני שמאי, אמר לו: כלום ראוי אני להיות כהן גדול? והלא כתיב בתורה והזר הקרב יומת? בא לפני הלל, אמר לו: ענוותן הלל. ינוחו לך ברכות על ראשך שקרבתני תחת כנפי השכינה.

הסיפור מתחיל בגיור מן הסיבה ההזויה ביותר שניתן להעלות על הדעת; אותו נוכרי ביקש להתגייר כדי לגשת למכרז לתפקיד הכהן הגדול, כיוון שהתלהב מהבגדים של הכהן. כשניגש לשמאי ובקשו לגייר אותו מסיבה זו, שמאי, שהיה פועל בניין במקצועו, דחפו באמת הבניין שבידו, כפי שעשה לאותו נוכרי שביקש להתגייר ודרש ממנו ללמד אותו את כל התורה כשהוא עומד על רגל אחת. אין לשמאי סבלנות וסובלנות לנודניקים הללו.

הלל, לעומתו, מאמין שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה. וגם אם מטרותיו של אותו נוכרי הזויות, אם נקרב אותו ונקבל אותו הוא יהיה יהודי טוב. וכך היה. הוא גייר אותו, ושלח אותו ללמוד הלכות מלכים. כשאותו נוכרי למד שהפסוק המדבר על כך שמי שאינו לוי אינו יכול להתקרב למשכן תקף אפילו לגבי דוד המלך, הבין בעצמו מתוך הלימוד, שקל וחומר כאשר מדובר בו, שבמקור כלל אינו מזרע ישראל. לכאורה, יכול היה לתבוע את הלל על גניבת דעת, שלא הבהיר לו את הדברים מראש. אולם קרה ההיפך, דווקא התנהגותו המקרבת והפתוחה של הלל, האהיבה את היהדות על אותו גר והכניסה אותו לעם ישראל וליהדות, "אל תחת כנפי השכינה".

על מחלוקות הלל ושמאי נאמר ש"אלו ואלו דברי אלוהים חיים", כלומר במחלוקת אמתית, לשם שמים, יש מקום למגוון דעות ופרשנויות, אין רק דרך אחת ביהדות, אבל "הלכה כבית הלל", כלומר דווקא הדרך המקלה, הפתוחה, המקרבת, היא הדרך הראויה והרצויה.

למרבה הצער, במדינת ישראל בימינו ההגמוניה במערכות הדת, ובהן בתי הדין הרבניים ובתי הדין לגיור, היא של בית שמאי. ובימים אלה, לאחר העליה הגדולה מחבר המדינות, כאשר יש צורך לאומי מובהק בצירופם לעם ישראל של העולים הרבים שאינם מוגדרים יהודים על פי ההלכה, בית שמאי דוחה אותם. יתר על כן, בית שמאי מפר בצורה בוטה את ההלכה ואת רוח ההלכה, כאשר הוא פוסל בדיעבד גיורים שנעשו בידי בית הלל.

אני מקווה מאוד שרפורמת הגיור, אף שבעיניי היא מעט מדי ומאוחר מדי, מבשרת על תחילתו של מפנה; שהיהדות בישראל תהיה כמורשת בית הלל.

* המקום הטבעי לרימון – רימון נזרק לעבר חנות פירות וירקות בפתח תקווה. נו, אז? מה המקום הטבעי לרימון אם לא חנות פירות?

          * ביד הלשון

פה אחד – הממשלה בחרה פה אחד בגלי בהרב מיארה לתפקיד היועצת המשפטית לממשלה. הצבעה פה אחד היא החלטה שמתקבלת בהסכמה מלאה של כל המצביעים, ללא מתנגדים או נמנעים.

מקור הביטוי הוא תנ"כי. ביהושע פ' ט נאמר: "וַיְהִי כִשְׁמֹעַ כָּל-הַמְּלָכִים, אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, בָּהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבְכֹל חוֹף הַיָּם הַגָּדוֹל, אֶל-מוּל הַלְּבָנוֹן, הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי הַכְּנַעֲנִי הַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי. וַיִּתְקַבְּצוּ יַחְדָּו לְהִלָּחֵם עִם-יְהוֹשֻׁעַ וְעִם-יִשְׂרָאֵל פֶּה אֶחָד". כלומר כל אותם מלכים החליטו בהסכמה מלאה לצאת למלחמה בישראל.

המקור השני הוא במלכים א, כב. אחאב מלך ישראל מגייס את יהושפט מלך יהודה למלחמה משותפת בארם. יהושפט מבקש להיוועץ בנביאים. מלך ישראל מכנס 400 נביאים וכולם מבטיחים ניצחון. יהושפט מתעקש על חוות דעת שניה, ומלך ישראל מספר לו שיש נביא נוסף, מיכיהו, אך הוא שונא אותו כיוון שהוא נוהג לנבא עליו רעות. המלכים שולחים שליח אל מיכיהו, וכך מתואר הדבר: "וְהַמַּלְאָךְ אֲשֶׁר-הָלַךְ לִקְרֹא מִיכָיְהוּ דִּבֶּר אֵלָיו לֵאמֹר: הִנֵּה-נָא דִּבְרֵי הַנְּבִיאִים פֶּה-אֶחָד טוֹב אֶל-הַמֶּלֶךְ. יְהִי-נָא דְבָרְךָ כִּדְבַר אַחַד מֵהֶם וְדִבַּרְתָּ טּוֹב. וַיֹּאמֶר מִיכָיְהוּ:  חַי-יְהוָה כִּי אֶת-אֲשֶׁר יֹאמַר יְהוָה אֵלַי אֹתוֹ אֲדַבֵּר". השליח מנסה לשדל את הנביא להתנבא כשאר הנביאים, והוא מגדיר את דברם: "פה אחד". סוף דבר – מיכיהו ניבא תבוסה. אחאב כלא אותו. שני המלכים יצאו למלחמה, בה ישראל ויהודה ניגפו בפני ארם ואחאב נהרג.

* "חדשות בן עזר"

מוטיב הנקמה של אלון ארד

במוסף התרבות והספרות של "הארץ" פורסמו שלושה שירים קצרים של אלון ארד. אלון ארד הוא משורר ומורה לספרות.

"בְּכִתָּה רֵיקָה לָחַשְׁתִּי 'נַכְּבָּה' / וּמַפַּת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לֹא נָפְלָה", הוא מספר. כלומר, תראו, מותר לייצג את ה"נראטיב" של האויב ואמות הסיפים לא ינועו. ובכיתת המחוננים הוא הסביר:  "תִּרְאוּ, זֶה מִשְׂחַק סְכוּם אֶפֶס. / אִם יֵשׁ מְנַצְּחִים, גַּם יֵשׁ מַפְסִידִים". כלומר, המלחמה, שאותה הוא מכנה "נכבה", אינה מלחמה שבה צד אחד תקף צד שני כדי למנוע את הקמת מדינתו ולהשמידו; אין זו מלחמה בין תוקפן למתגונן, אלא הייתה זו מלחמה עם מנצחים ומפסידים, והלב יוצא אל המפסידים, וצאצאי המנצחים צריכים לאמץ את "נרטיב" הקורבן של התוקפן. ולכן "בַּשִּׁעוּר הַבָּא קָרָאנוּ עָ'סָאן כָּנָפָאנִי / וְטָאהָא מוּחָמָד עָלִי / בְּטֶרֶם חָזַרְנוּ לְדַבֵּר / עַל מוֹטִיב הַנְּקָמָה שֶׁבְּעַל הַשְּׁחִיטָה". כלומר, רגע רגע, לפני שאנחנו לומדים את השיר, שנכתב בעקבות הפוגרום בקישינב, צריך לקבל פרספקטיבה. לקרוא על הפוגרומים שאנחנו עשינו.

ע'אסן כנפאני היה סופר ומחזאי. אבל הוא היה קודם כל מחבל. הוא היה דובר ארגון הטרור "החזית העממית לשחרור פלשתין". המחבלים היפאנים, חברי ארגון הטרור היפאני "הצבא האדום היפאני", שביצעו את הטבח בנמל התעופה לוד ב-1972, שבו נרצחו 24 בני אדם ונפצעו 71, פעלו מטעמה של החזית העממית ובשליחותה, ונשאו עמם את תמונתו של כנפאני. כעבור שבועות אחדים, חוסל הארכי-מחבל הזה בפיצוץ מכוניתו בביירות. על פי מקורות זרים המוסד חיסל אותו. יש גם גרסאות שהוא חוסל בידי פלג פלשתינאי מתחרה או ב"תאונת עבודה". כך או כך, הוא היה בן מוות ואם המוסד חיסל אותו – ראוי המוסד לשבח וברכה.

מה בוער ללמד את יצירתו של המשורר הלאומי שלנו? קודם כל צריך לקבל פרספקטיבה וללמד את התשתית – את כתבי המחבל. ומה בוער ללמוד את יצירתו של ביאליק אחרי פרעות קישינב, אם עוד לא למדנו את שירתו של טאהא מוחמד עלי, מי שהיה חבר הוועד המרכזי של רק"ח, הרשימה הקומוניסטית החדשה (גלגולה הקודם של חד"ש), שכתב על אובדן הכפר ספוריה הסמוכה לציפורי, שבו נולד ומשם משפחתו ברחה או גורשה? רק אחרי שהתלמידים יבינו, תהיה להם אולי בשלות להתמודד עם "על השחיטה". מה הוא מוצא ב"על השחיטה"? את מוטיב הנקם. "נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן / עוֹד לֹא-בָרָא הַשָּׂטָן". אתם מבינים, ילדים? הטבח בלוד הוא הנקמה של כנפאני הילד הקטן מעכו שגורש בנכבה. כפי שעשו לנו פוגרום בקישינב כך אנחנו עשינו פוגרום בערבים, ולכן הטרור והמלחמה שלהם צודקים ומוצדקים, כי הם נקמת ילד קטן. אגב, ביאליק לא שאף לנקמה, אלא אמר "אָרוּר הָאוֹמֵר: נְקֹם!" והוא מסביר שאין שום תכלית לנקמה, כי אפילו השטן עוד לא ברא את נקמתו של ילד קטן. אבל למה לבלבל את תלמידיו הרכים של אלון ארד?

אלון ארד הוא משורר ומורה, אך הוא מגדיר את עצמו "לוחם". כאשר הוא הולך בבוקר ללמד את תלמידיו, הוא יוצא למלחמה. וכאשר הילדים הולכים הביתה, זו מנוחת הלוחם. "חֲשׁוּכָה הַכִּתָּה. / כָּל הַכִּסְאוֹת מוּרָמִים, / מִלְּבַד אֶחָד. / מוֹרֶה מוּבָס יוֹשֵׁב, יוֹדֵעַ. / בַּמַּחְסָנִית אֵין מַסְפִּיק תַּחְמשֶׁת / אֲבָל מָחָר שׁוּב יְנַסֶּה לִתְפֹּס אֶת הַמִּשְׁלָט. / מוֹרֶה יוֹרֵד לְחַפֵּשׂ נֶחָמָה בַּחֲדַר הַמּוֹרִים /

וּמוֹצֵא, בֵּין פִּנַּת הַקָּפֶה לַכֻּרְסָאוֹת, קֶבֶר אַחִים". המורה הזה ממלא את מחסניתו תחמושת, והולך לתפוס את המשלט. אם לא הצליח היום – אולי יצליח מחר. הוא מחפש נחמה בחדר המורים, אך יותר מכך הוא מחפש נקמה, את נקמתו של כנעאני.

אלון ארד. "אל ארד", "הארץ" בערבית. הלוחם להחזרת אל ארד לבעליה, הלוחם לנקמה שעוד לא ברא השטן, נקמתם של אלה שעשינו להם את פוגרום קישינב ב"נכבה".

מורה ומחנך בישראל, כנראה גם מקבל שכר ממשרד החינוך הישראלי, כלומר מכספי המיסים שאני, ואתה הקורא, משלמים. לוחם בגיס החמישי.

השבוע קיבלה הכנסת בקריאה טרומית את הצעת החוק של ח"כ הרב גלעד קריב ליום הנצחה ממלכתי לברל כצנלסון. חוק ציוני בעל חשיבות רבה. ברל, מנהיגה הרוחני של תנועת העבודה, היה בראש ובראשונה מחנך דגול. וכמחנך, הוא כתב בדאגה רבה על תלמידיו של אלון ארד: "כל עוד אפשרי הדבר שיבוא ילד יהודי לארץ ישראל, ילד שטופח על-ידי ייסורי הדורות ומשא הנפש של דורות, וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו, של 'עבדות בתוך המהפכה', ויטרפו עליו את דעתו עד כדי כך שיראה את הגאולה הסוציאלית בנאצים הפלשתינים שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפיגיון שבמזרח – אל ידע מצפוננו שקט".

אל ידע מצפוננו שקט!

* "הארץ"

צרור הערות 12.1.22

* המבחן הגדול – המבחן מספר 1 של הממשלה, הוא השבת הריבונות הישראלית לנגב, שאותה איבדנו בעשור האבוד. אם המצב יישאר עגום כמו זה שהממשלה ירשה, יהיה זה כישלונה הגדול ביותר.

אסור לממשלה להיכנע לרע"ם ולאלימות הבדואית בנושא הנטיעות בנגב, יהיה המחיר של החלטה זו אשר יהיה.

* אסור להיכנע – חודשו הנטיעות של קק"ל בנגב.

תקציר הפרקים הקודמים. בעשרות השנים האחרונות, הממשלות מנעו את ייעור הנגב. העצירות בהתיישבות ובייעור יצרה ואקום שאותו תפסה ההתיישבות הבלתי חוקית הבדואית, שהפכה חלקים נרחבים של הנגב לאוטונומיה, הנשלטת בידי גורמי פשע וטרור.

עם כניסתו של אברהם דובדבני – דובדב לתפקיד יו"ר קק"ל הוא פעל במרץ לשינוי המדיניות ולהחזרת עטרת הייעור הציוני ליושנו. הוא הגיע להסכם עם הממשלה על חידוש הייעור, במאצ'ינג של הממשלה וקק"ל (50:50).

עם תחילת הנטיעות החלה מחאה של בדואים בנגב, ולבקשת יו"ר רע"ם העבודות הושעו לבדיקה. חלפו כשבועיים והוחלט להמשיך בנטיעות. הנטיעות מתבצעות בפועל.

רע"ם מאיימת במשבר קואליציוני וחבריה הודיעו שיחרימו את ישיבות המליאה.

אסור לממשלה להיכנע לסחיטה. בראש ובראשונה, כיוון שהדבר בנפשנו. האתגר החשוב והגדול ביותר של הממשלה הוא החזרת הריבונות שאבדה בנגב. שנית, כי אי אפשר לנהל את המדינה עם אקדח של רע"ם מכוון אל הרקה. לרע"ם יש אינטרס בקיום הממשלה לא פחות מאשר לשאר מרכיביה. אם תלך לבחירות בלי שהוכיחה הישגים אזרחיים למגזר הערבי, שיצדיקו את מדיניותה של ישיבה בקואליציה (כל קואליציה, כפי שהתחייבו בבחירות) הם לא יעברו את אחוז החסימה. אז שיפסיקו לאיים. ברגע שדרישתם תידחה, אולי הם יבינו את מקומם ומה המשמעות של חברות בקואליציה, שמחייבת לא אחת את מרכיביה לחרוק שיניים.

אסור להיכנע!

* לעמוד איתן באתגר – קריאתו של יאיר לפיד לעצור את הנטיעות בנגב חמורה ביותר. הממשלה התחייבה להחזיר את הריבונות לנגב ולהילחם בפשיעה הערבית, והוא מציע להפסיק מיזם ציוני חשוב ביותר, שנועד לעצור את ההתפשטות הבדואית הבלתי חוקית בנגב, בשל ההתפרעויות האלימות של הבדואים בנגב ובשל האיום הסחטני של רע"ם. קריאתו מבישה.

אני גאה בשרי "תקווה חדשה", גדעון סער, יועז הנדל וזאב אלקין, על עמדתם הנחרצת בנדון. זהו המבחן הקשה ביותר של הממשלה מיום הקמתה. כולי תקווה שהממשלה תעמוד איתן באתגר ולא תתקפל.

* אף אחד לא יעצור – נתניהו: "אף אחד לא יעצור נטיעות בארץ ישראל". באשר לעתיד, אני מקווה מאוד שהוא צודק. באשר לעבר – יש מי שעצר את הנטיעות בנגב. שמו בנימין נתניהו.

* הנגב הכבוש – חמאס מביע תמיכה בהתקוממות הבדואית האלימה נגד העשיה הציונית בנגב, ודיבר על ההתנגדות ל"ייהוד הנגב הכבוש".

לאחר שישראל נסוגה מכל רצועת עזה עד גרגר החול האחרון ועקרה את כל יישוביה עד היהודי האחרון ואפילו עקרה את קבריה – נמשכת ההתנגדות לכיבוש. לכיבוש הנגב.

לתשומת לבם של מי שחולמים על נסיגה דומה מיהודה ושומרון.

* מהותה של ממלכתיות – זאב קם ברשת ב': ‏עימות בין תקווה חדשה למרצ. "במרצ הביעו את חוסר שביעות רצונם באוזני השר הנדל מכך שהוא חונך מיזמי סיבים והנחת תשתיות אינטרנט באופן מוגבר באזורים רבים ביהודה ושומרון, כולל במקומות שאינם נמצאים בתוך גושי ההתיישבות".

רצונם של אנשי מרצ להפוך אזרחים ישראליים שעמדתם הפוליטית שונה משלהם או שמקום מגוריהם אינו תואם את המפה שבה דוגלת מפלגתם, לאזרחים סוג ב', מנוגד לכל הלהג שלהם על זכויות האזרח ועל שוויון. תפקיד הממשלה לשרת את כל אזרחיה, באשר הם, ללא כל אפליה.

זו מהותה של הממלכתיות.

* קוו-ואדיס מרצ – לטיף דורי הוא פעיל מרכזי במפ"ם ואח"כ במרצ מאז 1956, כלומר במשך 66 שנים. ובעצם עוד קודם לכן, כפעיל בתנועת השומר הצעיר, אליה הצטרף ב-1952, לאחר עלייתו מעיראק. הוא מילא תפקידים מרכזיים במפלגה ואף היה מועמדה לכנסת, אך אף פעם לא נכנס אליה.

לאורך השנים, לטיף היה הסמן השמאלי במפ"ם ובמרצ. תמיד – מגמה אחת שמאלה ממפלגתו. הוא נפגש עם אש"ף כאשר החוק אסר זאת ומפ"ם התנגדה לכך. הוא היה בין מובילי מאהל המחאה נגד גירוש מחבלי חמאס ב-1992, אף ששרי מרצ תמכו בגירוש.

השבוע, לאחר שנים רבות כל כך, פרש דורי ממפלגתו, בעקבות הצבעת שריה בעד התכנית הלאומית לפיתוח הגולן, שמשמעותה – סתימה הרמטית של הגולל על כל אפשרות של נסיגה בעתיד מהגולן. ובלשונו – "ישיבת הממשלה המתגרה שהתקיימה ברמת הגולן הכבושה".

למה הפעם דורי פרש ממפלגתו, בניגוד לחילוקי הדעות שלו עם מפלגתו בעבר? כיוון שמה ששונה הפעם הוא הוֶקְטוֹר. עד כה, דורי ראה בעצמו אוונגרד, חלוץ ההולך לפני המחנה, ואכן המחנה הלך אחריו בהקצנה עקבית של עמדות מפ"ם ומרצ. הפעם הווקטור התהפך. מרצ הצביעה בניגוד מוחלט לעמדתה בעבר. לא זו בלבד שהיא חברה בממשלת מרכז ימין, המקדמת מדיניות המנוגדת לעקרונות מרצ – היא מצביעה בעד התכנית הניצית ביותר של הממשלה. היא יכלה להתנגד או להימנע. בלאו הכי היה לתכנית רוב עצום. ההחלטה הייתה מחייבת אותם והיא הייתה נושאת באחריות משותפת לקבלתה, אבל שריה יכלו לחיות בשלום עם הקיצונים במרצ, באמירה שהם הצביעו נגד, אך לא הפילו את הממשלה. אך לא. הם בחרו להצביע בעד.

התפטרותו של דורי והקולות במרצ, כולל בסיעתה בכנסת, נגד ההחלטה, רק מחזקים את הערכתי להצבעה האמיצה של השרים.

השאלה היא לאן הולכת מרצ. האם היא תעצור ותקצין מחדש כדי לקרוץ לקיצוני הבייס, או שההצבעה על הגולן מבטאת התפכחות והתנערות של מרצ מדוגמות שאבד עליהן כלח? מפ"ם הייתה אמיצה דיה כדי להכות על חטא ולנטוש את תמיכתה בבריה"מ, "המולדת השניה" ולאמץ קו פרו-מערבי מובהק. האם מנהיגי מרצ היום יהיו אמיצים דיים למהלך התפכחות דומה בסוגיה המדינית?

* האם לחייב בחוק להתחסן? – איטליה אישרה בשבוע שעבר חוק המחייב את בני חמישים ומעלה להתחסן. ההחלטה נכנסה לתוקף מיד. הבאה בתור היא אוסטריה.

האם נכון לחוקק חוק כזה גם אצלנו?

בשנת 2020, מעט לפני שהגיעו החיסונים הראשונים, פרסמתי רשומה תחת הכותרת "חוק חיסון חינם", והצעתי לחוקק חוק כזה. התגובות שקיבלתי שללו את ההצעה מכל וכל ושכנעו אותי. שיניתי את דעתי, ומאז אני דוגל בדרכי הסברה, חינוך והנגשה.

התארכות המגפה והמספר הגבוה של הבלתי מחוסנים, מעלים אצלי לאחרונה הרהורי ספק, שמא דווקא עמדתי הראשונית הייתה נכונה.

פרופ' שפרה שוורץ מהפקולטה למדעי בריאות באוניברסיטת בן גוריון, היסטוריונית של מערכות בריאות ומגפות מהבולטות בעולם, ששימשה משנה למנכ"ל ארגון הבריאות העולמי להיסטוריה של הרפואה, התראיינה לסבר פלוצקר ב"ממון", והציעה להחיל חובת חיסונים בישראל. אצטט מדבריה: "צריך לחוקק גם בישראל חוק חיסון חובה או להשתמש בתקנות בריאות העם הקיימות המאפשרות את חיסון החובה. זהו אמנם אמצעי קיצוני, אבל זמנים קיצוניים דורשים אמצעים לא שגרתיים. לא מדובר בבחירה אישית אלא בהתנהגות ציבורית, קהילתית. מי שלא מתחסן בוחר להדביק במחלתו את הסביבה שלו, את האנשים שבאים במגע עמו, את כולנו. הוא בוחר להצית את שרשרת ההדבקות. למדינה הזכות לחייב אותו להימנע מכך, כלומר להתחסן כשצריך… חוק חיסון חובה הרבה פחות פוגע בזכויות הפרט מחוק גיוס חובה, שמכוחו נשלחים צעירם לחזית, להילחם ולמות למען הכלל. לעומת זאת חיסון חובה לא רק שלא כרוך בסיכון למות, הוא מקטין בעשרות אחוזים את הסיכונים למלחמה קשה ולמוות – של המחוסן עצמו ושל האוכלוסיה כולה".

* על קורונה ודמגוגיה – נתוני התחלואה בגל החמישי וגם הנתונים בשיאו של הגל הרביעי, מעידים עד כמה דמגוגית וחסרת אחריות הייתה ההשתלחות בנתניהו ובממשלתו בנושא הקורונה. אין כוונתי לביקורת עניינית על צעדים אלה או אחרים, שגם אני מתחתי ושנכון למתוח גם היום על צעדים של ממשלת בנט. אני מדבר על השלילה המוחלטת, על הטיעונים הגורפים נגד המגבלות, על האמירות הפופוליסטיות כמו "אפס הדבקות", "מדינת אי", "איך לנצח מגפה" ובעיקר – ספירת הנדבקים והמתים ככתב אשמה נגד הממשלה.

האמת היא שההתנהלות של ממשלת נתניהו בנושא הקורונה הייתה בסך הכל טובה, יותר מאשר במרבית מדינות העולם. ולנוכח העובדה שמדובר בתפקוד בתנאי אי-ודאות קשים, מול מגפה חדשה שאין עליה מידע, גם השגיאות, הן של מערכת הבריאות והן של הדרג המדיני, מובנות וסבירות. היו גם החלטות פוליטיות שנגדו את האינטרס הציבורי והבריאותי, בעיקר בנוגע למגזר החרדי, שבהן מתוך כניעה לעסקנים החרדים, נפגע הציבור שהם אמורים לייצג. אבל באופן כללי, ההתמודדות הייתה טובה. אמרתי זאת בזמן אמת וזו דעתי גם היום, בדיעבד. כמובן שההישג הגדול של נתניהו היה העובדה שישראל הייתה המדינה הראשונה שחיסנה את הציבור והאופן שבו הדבר נעשה. ואילו הביקורת על הבלבול, וההחלטות הסותרות, והשינויים התכופים במדיניות, לא לקחה בחשבון את ערפל הקרב מול הנגיף המתעתע, והדבר נכון גם היום, מול הווריאנטים המשתנים חדשים לבקרים.

עיקר הביקורת המותחת בדיעבד על ממשלת נתניהו היא על הסגרים, בהשוואה לממשלה הנוכחית שאינה מטילה סגרים. גם הביקורת הזו אינה מוצדקת. הסגרים היו הכרח כל עוד לא היו חיסונים. ואלמלא היו היום חיסונים, היינו כבר בסגר החמישי. באין חיסונים – ללא הסגרים המדינה הייתה קורסת.

ובאשר להתמודדות של ממשלת בנט; כבר בראשית כהונתו הוא קיבל החלטה מנהיגותית אמיצה וחשובה ביותר – חיסון הבוסטר בלי להמתין לאישור ה-FDA, מתוך הסתמכות על מומחי משרד הבריאות. החלטה זו איפשרה להימנע מהגבלות בגל הרביעי. הדבר נכון גם לגבי מנת החיסון הרביעית. אולם המחדל הגדול של ממשלת בנט, היה בחיסון הילדים בכלל ובחיסונים בבתי הספר בפרט. אילו נערך מבצע לאומי אמתי, שבו הממשלה הייתה מתגייסת לחיסון רבתי של הילדים בבתי הספר, רוב מוחלט של הילדים היו מחוסנים ומצבנו היום היה אחר לגמרי.

באופן כללי, המדיניות של בנט, של משק פתוח ככל האפשר ופגיעה מינימלית בכלכלה ובחיים הסדירים נכונה, בעידן החיסונים. את הגל הרביעי בנט ניהל בצורה מצוינת. גם סגירת השמים בפתח הגל החמישי הייתה החלטה נכונה, אם כי הייתה צריכה להיות מהירה, הדוקה ונחרצת יותר. כעת, הרושם הוא של בלבול וחוסר שליטה מול גל האומיקרון המתעתע, אבל רק בעוד כשבועיים שלושה ניתן יהיה לשפוט את המדיניות וההתנהלות.

דומני שמי שהטיחו האשמות שווא בממשלה הקודמת תוך שימוש בדמגוגיה של "אפס הידבקות" ו"איך מנצחים מגפה", למדו שיעור בצניעות כאשר המושכות עברו לידיהם, ולא מוגזם לצפות מהם, ובעיקר מבנט, להודות בכך. ומן הראוי היה, שמי שניהלו את המשבר בשלושת הגלים הראשונים, ולמדו על בשרם עד כמה סוג הביקורת מן הסוג הזה פופוליסטי ודמגוגי, לא ינהגו באותה דרך היום.

* אחריות לבריאות הציבור – בערב טו בשבט, היינו אמורים לארח באורטל את היישוב הדתי אלוני הבשן לסֵדֶר טו בשבט משותף. הייתי אמור להוביל אותו לצד חברי ד"ר ערן מאיר מאלוני הבשן. ההכנות היו בעיצומן, אך החלטנו לדחות אותו לערב טו בשבט תשפ"ג, בשל התפשטות המגפה.

אין הגבלות על התכנסויות כאלו, אך גילינו אחריות, ולא ראינו לנכון לצופף ציבור גדול במתחם סגור למשך שעתיים ומעלה, עם שירה, אכילה ושתיה.

בתחילת הקורונה, ההחלטה הראשונה שקיבלנו במטה קורונה של אורטל, הייתה לדבוק בהוראות משרד הבריאות. אבל נדמה לנו שכעת הן אינן מספקות ואינן עונות על חומרת השעה.  

* האינטרס הציבורי בחיסיון – אחד הטיעונים החביבים על שוחרי קונספירציית הקורונה, היא "למה דיוני הקורונה חסויים לשלושים שנה? מה הם מסתירים?" הרי ברור, בפרוטוקולים מסופר איך בדו את הקורונה, איך החליטו להחדיר שבבים בחיסונים כדי שהממשלה תשלוט באמצעותם באזרחיה ומתואר השוחד של פייזר לכל חברי הממשלה ובכירי מערכת הבריאות.

ככל קונספירציה, הם לוקחים כמה רסיסי אמת ובודים סביבו סיפור. האמת היא שאין חיסיון על דיוני הקורונה אלא חיסיון על דיוני הממשלה וועדות השרים. וטוב שהשרים ידונו באופן ענייני, יהיו חופשיים לבטא את דעתם, ולא לדבר גם בישיבות הממשלה אל דעת הקהל, אל הבייס, אל התקשורת. הדבר חיוני ליכולת הממשלה לפעול באופן תקין. להערכתי, בלחץ דעת הקהל יוסר החיסיון מעל דיוני הקורונה הרבה יותר מוקדם, וזה יהיה בניגוד לאינטרס הציבורי.

ועוד טיעון – אם כל הזמן ההחלטות משתנות, אתמול בידוד של עשרה ימים והיום בידוד של שבוע, אתמול צריך לחטא משטחים והיום לא, זו הוכחה שהכל חרטא. אם היום הם אומרים את ההיפך ממה שאמרו אתמול, למה אני צריך להאמין להם ולתת להם לחדור לגוף שלי ולהזריק לשם חומרים מסוכנים.

הקורונה היא מגפה חדשה, וצריך ללמוד אותה תוך כדי תנועה ולהתאים את החלטותינו לווריאנטים המשתנים והמתעתעים. אבל על שלושה דברים אין מחלוקת ואין בהם שינויים לאורך תקופה ארוכה מאוד: הצורך בעטיית מסכות, שמירת מרחק ובעיקר – חיסונים.

והצצה לאחד הסיפורים המופצים בידי הכת: משרד הבריאות הורה לבתי החולים לזייף את תעודות הפטירה, ולכתוב על אנשים שמתו מסרטן, מחלות לב, דלקות ריאות וכו' שהם מתו מקורונה. ואנשים קונים את הזבל הזה. ועוד שמועה (שמועות אינן פורחות מעצמן. מישהו ממציא אותן ומפיץ אותן) המתרוצצת בקבוצות הכת: האסון שבו נהרגו שני טייסי חיל האוויר נגרם כתוצאה מדום לב של הטייס, בעקבות חיסון הבוסטר.

* ומה עם העל-יסודיים? – הממשלה קיבלה החלטה נכונה וצודקת, לחלק ערכות אנטיגן לכל הילדים בגנים ובבתי הספר היסודיים. ומה עם העל-יסודיים? הם לא צריכים? הם עשירים?

* להחזיר לאזרחים – מכירים את המונח "פופוליזם חברתי" המשמש לדחות דרישות לטובת החברה והחלשים בה? ובכן, יש גם פופוליזם אנטי-חברתי. למשל, הסלוגן של ליברמן "המדינה לא תחלק מתנות".

כדאי שליברמן יזכור, שאלה שאין הוא רוצה לחלק להם מתנות, משלמים כל חייהם מסים למדינה, משלמים כל חייהם ביטוח לאומי, הם המדינה. וכאשר הם נקלעים למצוקה, בשל מגפה שמכה בכולנו – על המדינה לפצות אותם. לא לחלק להם מתנות, אלא להחזיר להם את שלהם.

* חוויה טובה מאוד – טל אוחנה, ראש עיריית ירוחם, חברת הליכוד, בראיון ל"7 ימים": "זו חוויה מאוד טובה לעבוד עם ממשלה מתפקדת, ויש לי עם מה להשוות. במהלך הקדנציה שלי התחלפו ממשלות, ואני בהחלט מרגישה את ההבדל, יש לי שיח עם אנשים שבאו לעבוד. כל שבוע יש לנו כאן ביקור של שר, אתמול הייתה פה איילת שקד. מרגישים שיש זמינות, נגישות, ומשאלת לב משותפת, וההבדל ניכר בכל שרשרת הערך של התהליך, מתקציב ותכניות עבודה ועד לקשר עם השרים".

זה בדיוק מה שאני שומע מראשי הרשויות בגולן.

* עשה צדקה ומשפט – ושוב… כתב אישום נגד אריה דרעי, הפעם במסגרת עסקת טיעון, על עבירות לפי חוק מיסוי מקרקעין ופקודת מס הכנסה. זהו אותו אריה דרעי שהתבגר, שלמד את הלקח… אותו דרעי שישב בכלא על עבירת השחיתות החמורה ביותר – על שוחד.

ונשאלת השאלה – אלמלא היה מדובר בשוחד ומרמה ובעבירות מס, אלא הוא היה נתפס זולל טריפה במסעדה לא כשרה, האם הוא היה יכול להנהיג מפלגה חרדית? האם היו מקבלים אותו כרב? האם הוא בכלל היה נחשב דתי?

שאלה רטורית.

ובדיוק לכך מתייחס החכם מכל אדם, כאשר הוא מסביר את סדר העדיפויות. מה באמת חשוב: "עֲשֹׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט, נִבְחָר לַה' מִזָּבַח" (משלי, כא).

* כשהזרזיר והעורב נפגשים – המפגש בין נתניהו לאולמרט בבית המשפט, הוא מפגש הפסגה של השחיתות.

* רלל"ב – היו בתולדות המדינה מחלוקות כבדות וקשות. אופוזיציות שנאבקו בממשלות בחרי אף. השילומים מגרמניה. מלחמת לבנון. הסכם אוסלו. ההתנתקות. שחיתות שלטונית.

על מה המחלוקת עכשיו? על מה נאבקת האופוזיציה? על כלום. טענות סרק. הכל מתחיל ונגמר בדבר אחד – רלל"ב. רק לא לא-ביבי. לא חשוב אם זה ראש ממשלה שמימין לנתניהו, כמו בנט, או כשיהיה זה לפיד, או אם היה זה אדם אחר מהליכוד. יש כאן דה-לגיטימציה לעצם הרעיון שאדם אחר ולא נתניהו יהיה ראש הממשלה. על זה ורק על זה, ואך ורק על זה, כנופיית הביביריונים החוליגנים משביתים את הכנסת ומתפרעים בה ללא רסן (וכמובן בלי ועדת אתיקה שהבוס שלהם לא מאפשר להקים, כדי שיוכלו להשתולל באין מפריע).

מי שעשה דה-לגיטימציה לרשות השופטת עושה היום דה-לגיטימציה לרשות המחוקקת ולרשות המבצעת. ואחרי שנות דור של פולחן אישיות, שלא היה כדוגמתו מעולם באף דמוקרטיה, הוא באמת מצליח לשכנע המונים שהם נאבקים על משהו.

* פרס ישראל – המועמד שלי לפרס ישראל על מפעל חיים ותרומה ייחודית לחברה הישראלית הוא בצלאל סמוטריץ'. בזכותו נתניהו איבד את השלטון. ההתעקשות שלו על עקרונותיו היא שסיכלה את ממשלת החסינות נתניהו-עבאס-בן גביר.

* הקונספירטור – לפני למעלה מעשר שנים, פרסם אמנון לורד ביוגרפיה של אורי אבנרי: "רצח בין ידידים". אני חובב ביוגרפיות ומעבר לכך, דמותו של אורי אבנרי תמיד ריתקה אותי, כתבתי עליו שני מחקרים, ובלי להצטנע אני יכול לומר שאני אחד המומחים הגדולים שיש לאורי אבנרי. כמובן שמיהרתי לקנות את הספר. עוד בטרם קראתי אותו, נחשפתי לקדימונים שבהם נחשפה התזה המקורית של לורד – אורי אבנרי היה סוכן סובייטי.

מכל אלפי מאמריו וכל ספריו של אבנרי שאותם קראתי ומכל מה שקראתי וראיינתי עליו, מהקרובים לו ביותר ועד אויביו המרים ביותר, מעולם לא מצאתי משהו שיכול לרמוז על כך. דווקא לכן, הספר סקרן אותי כל כך. כיוון שאין שום דרך להסיק מסקנה כזו מקריאת החומרים הנ"ל, מן הסתם הוא הגיע לכך באמצעות מידע סודי שהגיע לידיו. אם כן, לא היה לכך שום סימן או רמז בספר.

אחרי שקראתי את הספר, שלחתי לאמנון את מחקרי והוא קרא אותו, ונפגשנו לשיחה. ישבנו שעה ארוכה בבית קפה בירושלים. אמנון הוא איש שיחה מרתק. כבר בראשית שיחתנו אמרתי לו שהספר מרתק, אך ממש ממש לא משכנע בתאוריית הריגול. ניסיתי להבין איך הוא הגיע לכך. מסתבר שהוא לא התבסס על מידע כלשהו. הוא פשוט בדה תאוריית קונספירציה מדמיונו.

במהלך השיחה הוא העיד על עצמו שהוא חובב קונספירציות ושזו צורת החשיבה שלו.

בגיליון שבת של "ישראל היום" הוא פרסם מאמר, שהתחיל מגדעון סער עבר ל"נסיכי הליכוד" ונמשך בתאוריית קונספירציה רחבת היקף, על סער ונסיכי הליכוד שחברו לאליטות של צמרת צה"ל, מערכת המשפט (שכמובן תפרה לנתניהו תיקים) והתקשורת שהמטרה שלה היא לשבור ולפרק את הליכוד כיוון שהוא מייצג את העם. כל מי שאינו סוגד לנתניהו הוא חלק מן הקונספירציה הזאת. חלק מן התאוריה מציגה קשרים משפחתיים של בעלי הדבר. אפילו דוד לוי הוא חלק מהמזימה של האליטות נגד העם ונגד הליכוד העממי.

התאוריה שלו כל כך מופרכת, כל כך מנותקת מן המציאות, כל כך פנטסטית, שאין לי ספק שדווקא בשל כך היא תיקלט בחדווה בידי המוני הביביסטים המכורים לקונספירציות הללו כמו נרקומנים למנת סם. הוא מתכתב עם התאוריות של משה ברנט, של אבישי בן חיים ושל ארז תדמור. מאמץ מרוכז להנדסת תודעה.

* כבר לקחו מהכהניסט את האקדח?

* מי השליט את החרדים על הרבנות – הראי"ה קוק הקים את הרבנות הראשית לארץ ישראל ב-1921. הייתה זו רבנות ציונית. החרדים הקנאים רדפו את הרב קוק, החרימו אותו, גידפו אותו. באחד הפשקווילים, לדוגמה, מטבת תרצ"ג (1933) הם הגדירו אותו: "אותו האיש עמלק יימח שמו וזכרו". וכן "צר ואויב כזה בשערי ירושלם, ועד בשם רב יכונה". וכן "אותו האיש המין החנף והצבוע כחזיר נובר באשפות ומעלה סירחון". ועל שאר אנשי הרבנות הראשית: "עוזריו ומסייעיו ומלחכי פנכי שלו מגדילים ע"י את האנדרלמוסי' מסריחים ומחריבים את העולם ונפשו ישראל" וכן הלאה וכן הלאה.

עם קום המדינה, הפכה הרבנות הראשית לארץ ישראל לרבנות הראשית למדינת ישראל, גוף ממלכתי על פי חוק. עמדו בראשו רבנים ציונים דגולים – הרב הראשי האשכנזי היה הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג (סבו של הנשיא) והראשון לציון הרב בן ציון ח"י עוזיאל. בין השאר, הם כתבו, בסיוע ש"י עגנון, את התפילה לשלום המדינה. אחד הרבנים הראשיים הבולטים היה מייסד הרבנות הצבאית, אלוף שלמה גורן.

איך הידרדרה הרבנות לשפל המדרגה, כאשר היא נשלטת בידי החרדים הקנאים?

אשמים בכך השמאל הישראלי והליכוד. בסדר הזה. השמאל ראה בציונות הדתית את האויב האידיאולוגי הגדול שלו, "הימין המתנחלי". הם רצו לדחוק את הציונות הדתית מכל עמדותיה, לפגוע בה. החרדים נראו להם הרבה יותר נוחים. חלק ממנהיגיהם היו בעלי השקפות יוניות. והם האמינו שבאמצעות תקציבים וג'ובים הם יעבירו את החרדים לצדם (ע"ע התרגיל המסריח). הליכוד, לעומתם, התייחס לציונות הדתית כמונחת בכיסו ורצה לצ'פר את החרדים, לשון המאזניים, כדי להבטיח שיהיו חלק מן הגוש שלו. שני הצדדים מסרו את הרבנות הממלכתית, הציונית, לרבנות חרדית קנאית לא ציונית.

המגזר החרדי מעולם לא ראה ברבנות הראשית סמכות דתית ורוחנית. גם היום לא. אבל בשליטה ברבנות הם ראו כר נרחב למינויים, לתקציבים ולכוח.

המציאות הזו פוגעת בחברה הישראלית, משניאה את הדת והמסורת על הציבור, מרחיקה במקום לקרב. והפגיעה הקשה ביותר היא בהיותה גוף עוכר גיור, ובכך היא פועלת נגד העניין הציוני.

בדמותה הנוכחית של הרבנות, כבר עדיף שמדינת ישראל תפרק את המוסד הזה.

* עלילת דם – בהמשך לרשימות בגיליון הקודם בנוגע לעלילת הדם נגד גולדה מאיר, אני שב וממליץ על ספרו החשוב והמצוין של פרופ' יואב גלבר "רהב – דרכה של ישראל למלחמת יום הכיפורים". כל מי שקורא את הספר הזה מבין עד כמה כוזבת האשמתה של גולדה בדחיית הצעת שלום מצרית, שלא הייתה ולא נבראה ואפילו משל לא הייתה.

* מכת ונדליזם – לפני 17 שנים נהרג הנער רזיאל נגר, בן מושב רמת מגשימים בגולן, מהתפוצצות נפל שהרים, עת טייל בבריכת ג'וחדר שבמרכז הגולן, שבטעות נקראת בריכת הקצינים. חבריו ומשפחתו הקימו במקום אנדרטה לזכרו.

מטייל שהגיע למקום ביום שני האחרון, גילה שהאנדרטה חוללה, ובשני צדדיה רוססה המילה סוריה. הוא שלח את הצילום שהגיע במהרה לקבוצת הווטסאפ של ועדת ההנצחה של המועצה האזורית גולן, שבה אני חבר. מנכ"ל המועצה שלח מיד את הצוות התפעולי של המועצה למקום, והכתובות נמחקו.

מעשה ונדליזם דומה נעשה לאחרונה באנדרטה לזכרו של אלי כהן בקוניטרה.

ולפני ימים אחדים, ערבים ניסו לגרור ממקומו טנק המוצב, כאנדרטה, באתר ההנצחה של חטיבה 7, בצומת קצביה שממזרח לקצרין.

מכת הוונדליזם הזו היא מערכה בזויה, שנועדה לפגוע, להרוס, למרר את החיים.

המשטרה חייבת להיכנס לעובי הקורה כדי לתפוס את בני העוולה, על מנת שיבואו על עונשם.

* לחי צוואר כתף – רז שכניק כתב ב"ידיעות אחרונות" מאמר יפה מאוד על שירתו של יורם טהרלב. הוא עסק בצורה יפה מאוד ברבים משיריו של טהרלב. בשיר אחד, הוא פספס, לדעתי. על "חשמל זורם בכפות ידיך" הוא כתב: "טהרלב לא נרתע מהשמרנות הסבנטיזית ומלטף במילותיו, לחי-צוואר-כתף".

קודם כל, הסבנטיז ממש לא היו שמרניות. שנית, "לחי-צוואר-כתף", הוא ממש ביטוי "שמרני", במובן החיובי של המילה, כלומר ביטויים מרומזים למעשה האהבה, להבדיל מביטויים בוטים ופורנוגרפיים.

אתגר אמנותי של יוצרים, הוא לכתוב מתוך הזדהות עם בני המין השני. האתגר אינו לכתוב באופן טכני את הפעלים בלשון נקבה או זכר, אלא להיכנס לראש ולתודעה של בת או בן המין השני ולבטא את תחושותיו.

"חשמל זורם בכפות ידיך" הוא שיר של אישה הנרתעת מעט מהחשמל הזורם בכפות ידיו של הגבר שאִתָה, מן הרעב בכפות ידיו, והיא מבקשת ממנו – "אהוב אותי חלש… לאט לאט… לחי, צוואר, כתף… לאט, לאט לוטף… מותן ירך וגב… במשעול שפתיך… לאט". "רעב בכפות ידיך", היא מזהה, אך מפנה את תשומת לבו לכך ש"כפור בכפות רגליי". האהבה היא מסע והיא אינה רוצה קיצורי דרך.

את השיר הזה, כתב ברגישות רבה, גבר – יורם טהרלב, מעמודי התווך של התרבות הישראלית, שהלך מעמנו בשבוע שעבר.

* מוידה אני – "מודה אני" של מאיר אריאל ביידיש. הייתם מאמינים? כתב לי גל קליין (איני מכירו):

לפני למעלה משנה מצאתי את עצמי מתרגם ליידיש את השיר ׳מודה אני׳ של מאיר אריאל. כאשר התחלתי במלאכת התרגום, גם חיפשתי חומרים ברשת אודות מאיר ויידיש. המאמר הכי מעניין בו פגשתי הוא הטקסט שלך משנת מתאריך 30.8.2015. אז אני אנצל את הרגע כדי לומר לך תודה. הנה הביצוע היפה ביידיש:

* רביצוב – נעמן כהן מתבלבל. משום הוא חוזר שוב ושוב על השם השגוי יצחק רבין, והרי כל ילד יודע ששמו האמתי הוא יצחק רביצוב-רבין. אמנם יצחק כבר נולד רבין, אבל הרי כהן מדביק גם לאנשים שהוריהם נולדו בשם העברי, את השם של הסבא או הסבא רבא, כפי שמצא בחפירות ארכיאולוגיות, או של השושלת של האמא (כמו במקרה של מרב מיכאלי). אנא, נעמן, מהר ותקן את הטעות.

* עמיקם אסם – קיבלתי בצער את הידיעה על פטירתו של עמיקם אוסם, חבר קיבוץ אפיקים, מחנך, משורר, סופר, כותב מקאמות ומספר סיפורים מחונן, מעמודי התווך של קיבוצו לאורך עשרות שנים ומאנשי הרוח הבולטים של התנועה הקיבוצית. בין שלל תפקידיו היה מזכיר הקיבוץ, שליח תנועת הצופים בבוסטון, שליח לימוד עברית בחבר המדינות, מרכז מחלקת התכנון האסטרטגי בתק"ם ונשא בתפקידים בתחום החינוך והתרבות בעמק הירדן ובתנועה הקיבוצית.

אהבתי מאוד את עמיקם. כל שיחה אתו שפעה סיפורים ואנקדוטות שסופרו בכישרון רב. פגשתי אותו לראשונה ב-1985, כשאני הדרכתי גרעינים והוא ריכז את מרכז ההדרכה של התנועה. היינו משני צדי המתרס הפוליטי בתק"ם, הוא היה מהיונים ואני מהניצים, אבל בנושא הגולן הוא תמך בנו. הוא היה ברשימת התפוצה של מאמריי, ונהג להגיב עליהם, ולעתים בילינו לילות שלמים בוויכוחים פוליטיים במייל. כך, עד שהדמנציה היכתה בו.

פגשתי אותו לאחרונה בוועידת התנועה הקיבוצית בכפר חרוב ועין גב במלאת 50 שנה להתיישבות בגולן, ב-5-6 ביוני 2017. הוא כבר לא היה לגמרי אתנו. הוא רזה מאוד ונראה רע. אך היה מרשים ומכמיר לב כאחד, לראות איך הוא מנסה להיאחז בתנועה, בפעילות, באנשים שהוא מכיר וזוכר וממשיך להיות מאיר פנים כשהיה, למרות מצבו.

שירו "לבוא הביתה" מגלם את מהות הבית הקיבוצי ומשמעות החברות בקיבוץ.

לָבֹא הַבַּיְתָּה זֶה לָשׁוּב;

לְשָׁעָה, לְשָׁנָה, לְתָמִיד,

אֲבָל תָּמִיד

לָשׁוּב!

…אֶל הַחֹם, אֶל הָרֹך,

אֶל הָאַחֲרָיוּת…

לִהְיוֹת בַּבַּיִת זֶה לָדַעַת

לִטֹּל חֵלֶק

בַּיּוֹמיוֹם הַפָּשׁוּט

שֶל

קוּם! צֵא! וָעֲשֵׂה,

כֶּאֶחָד מִן הַרַבִּים

וְעִמָּם.

בן 85 היה במותו. יהי זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

אבוקדה – ערב עיון מקוון מטעם האגף לחינוך התיישבותי במשרד החינוך לזכרו של בוג'ה – בנימין יוגב, איש החגים של התנועה הקיבוצית, שהיה חברי, מורי ורבי, נערך השבוע והוקדש לציון מאה שנים למותו של א.ד. גורדון.

ראשון המרצים היה מוקי צור. בהרצאתו הוא סיפר את הסיפור הבא: בשנות החמישים ביקשו להעביר מים מן הירדן לבית שאן. תכננו צינור גדול וישר שיביא את המים לאן שהם צריכים להגיע. אלא כשבאו המודדים הם מצאו עצמם מול חיותה בוסל, ממייסדות קיבוץ  דגניה. היא אמרה: כאן יש עץ אבוקדה ששתלתי. אתם רוצים לעקור אותו כדי לפנות מקום לצינור הישר? ואני אומרת לכם שעץ אין עוקרים. ואני מכאן לא זזה. חיותה בוסל התקשרה לשרת העבודה גולדה מאיר והסבירה לה שעץ אבוקדה אין  עוקרים. אז עד היום הצינור  עושה עיקוף. הוא הלך מסביב לעץ האבוקדה.

איזה מין עץ זה אבוקדה? הכוונה כמובן לאבוקדו. אבל חיותה בוסל קראה לו אבוקדה. לדעתו של מוקי, הסיבה לכך היא היותה של חיותה פמיניסטית לוחמת מושבעת. היא אכן הייתה כזו, אך לא נראה לי שהיא כינתה את הברוש, למשל, ברושה. מתקבל יותר על דעתי, שזהו המבטא הרוסי, שבו החולם נשמע כמו קמץ. כמו עבָדָה ב"שלוש ארבע לעבודה" ובמשפחה של אשתי יש מסורת על הגידוף "זָנָה".

חיותה נפטרה כבר לפני 47 שנה ומן הסתם, גם עץ האבוקדה שלה. אבל עץ האבוקדה חי וקיים בשירו של יורם טהרלב "בים בם בום".

התיישב אותו ביש גדא,

בים בם בום.

תחת עץ האבוקדה,

בים בם בום.

תחת עץ האבוקדה,

בים בם בום.

(קודם שם פרה עמדה),

בים בם בום.

בשירו, מעדן טהרלב את סיפורו ברמזים וב"שפה נקיה". כדי לספר שאחד קיבל מכה בביצים, הוא כותב: "אחד קיבל מכה בברך, לא בדיוק אבל בערך". וכדי לספר שהוא התיישב על חרא של פרה, הוא מספר שבמקום שבו הוא התיישב, "קודם שם פרה עמדה".

אבל איזה מן עץ זה האבוקדה? שמא זה העץ של חיותה בוסל? אולי. האמת היא שהעץ הוא כמובן אבוקדו, אבל כדי שיתחרז עם ביש גדא ועם עמדה, היה האבוקדו לאבקודה. חירות היוצר.

אמבש – הלכה לעולמה אורה הרצוג, אמו של נשיא המדינה ואשת הנשיא השישי חיים הרצוג.

עם היבחרו של יצחק הרצוג לנשיא המדינה, הקדשתי את הפינה לשמה:

אורה הרצוג בת ה-97 זכתה להיות רעיית הנשיא ואם הנשיא.

שם נעוריה היה אורה אמבש.

מה פירוש אמב"ש?

אני מאמין באמונה שלמה.

* "חדשות בן עזר"