כאן על פני אדמה

ב-6.6.82, פרצה מלחמת לבנון הראשונה, או כפי שנקראה בחודשים הראשונים – מבצע "שלום הגליל".

קיבוץ אורטל הצעיר והקטן, בן הארבע, שחבריו היו כבני עשרים, ספג מכה קשה במלחמה הזאת – בתוך שבועות ספורים נפלו ארבעה חברים, ארז פוטרמן, גדי שנהר, אילן מילבאור ומידד אלון. היה זה שנה אחת בלבד אחרי שהקיבוץ שכל את חברו הראשון – עודד בן אריה, שנהרג בתאונת דרכים, בשירותו הצבאי. בשורות האיוב נחתו בזו אחר זו – עוד זה מדבר וזה בא. היגון היה כבד.

שנים מן החללים – ארז ומידד, היו חברים בגרעין "שיאון", גרעין ד'. חברי הגרעין לקחו על עצמם את המשימה, להוביל את הקמת אתר ההנצחה לזכר חללי אורטל. האדריכל שתכנן את אתר ההנצחה היה שבתאי ארגוב, אבא של חנן, חבר הגרעין.

האתר – בתוך בריכת מים, ולפניו רחבת טקסים בזלתית, נבנה בתוך בוסתן נשירים, והוא מוקף בפרגולה, שעליה מטפסות גפנים. מאחורי האתר חלקת ורדים. מתחת לפרגולות – ספסלי עץ למנוחה. הנוף הנשקף מהמקום מקסים – החרמון מזה ורכס בשנית מזה (כשהאתר נבנה עוד לא היו טורבינות הרוח על הרכס, והן הוסיפו ליפי הנוף). התפיסה שעמדה מאחורי העיצוב הסביבתי, הייתה הרצון להפוך אותו למקום חי ותוסס, שמשפחות וילדים יבלו בו, ויהיה חלק מן החיים. בפועל, הדבר לא קרה. המקום אינו שוקק חיים, אך מפעם לפעם פוקדים אותו חברים וילדים.

האתר פעיל בעיקר בטקסי יום הזיכרון, הנפתחים בו – הטקס הרשמי של קריאת "יזכור" וקינת דוד, הורדת הדגל לחצי התורן, הדלקת משואת הזיכרון ושירת "התקווה", טרם ההליכה לערב הזיכרון במבנה ייחודי שנקרא "בזיליקום". בעבר, השביל אל המקום היה עשוי אבני טוף זעירות. ההליכה בהם הייתה כבדה והגישה בעגלות ואופניים הייתה בלתי אפשרית. לכן, הוחלט לסלול מדרכה. אולם היה משהו מיוחד בשאון הצעידה בטוף; היה זה בעבורי פס הקול של יום הזיכרון.

אתר ההנצחה נחנך ביום הזיכרון תשמ"ג, יום הזיכרון הראשון אחרי המלחמה. על האתר נכתבו באותיות מנחושת שמותיהם של חמשת החללים, ולמרבה הצער בשנים שלאחר מכן נוספו עליהם שמותיהם של אלון צור, גילי אבוחצירה ואורי פרידמן.

הטקסט שנחקק על האתר, הוא השורות הראשונות משירה של רחל המשוררת "כאן על פני אדמה".

****

כָּאן עַל פְּנֵי אֲדָמָה – לֹא בֶּעָבִים, מֵעָל –

עַל פְּנֵי אֲדָמָה הַקְּרוֹבָה, הָאֵם;

לְהֵעָצֵב בְּעָצְבָּהּ וְלָגִיל בְּגִילָהּ הַדַּל

הַיּוֹדֵעַ כָּל כָּךְ לְנַחֵם.

לֹא עַרְפִלֵּי מָחָר – הַיּוֹם הַמּוּמָשׁ בַּיָּד,

הַיּוֹם הַמּוּצָק, הֶחָם, הָאֵיתָן:

לִרְווֹת אֶת הַיּוֹם הַזֶּה, הַקָּצָר, הָאֶחָד,

עַל פְּנֵי אַדְמָתֵנוּ כָּאן.

בְּטֶרֶם אָתָא הַלֵּיל – בּוֹאוּ, בּוֹאוּ הַכֹּל!

מַאֲמָץ מְאֻחָד, עַקְשָׁנִי וָעֵר

שֶׁל אֶלֶף זְרוֹעוֹת. הַאֻמְנָם יִבָּצֵר לָגֹל

אֶת הָאֶבֶן מִפִּי הַבְּאֵר?

רחל כתבה את השיר ב-1927 והקדישה אותו לידידה הקרוב משה ביילינסון, ממנהיגי תנועת העבודה ועורך העיתון "דבר". יהודה שרת הלחין אותו.

השיר אומץ בידי תנועת העבודה הציונית, כמבטא את ההוויה הציונית, החלוצית. בכנס היסוד של מפא"י – עם איחוד "אחדות העבודה" ו"הפועל הצעיר" ב-1930, עיטרה את במת הנשיאות כתובת גדולה ובה המילים מתוך השיר: "האמנם יבצר לגול את האבן מפי הבאר?"

שנה לפני מלחמת לבנון, יצא לאור ספר נפלא, ובו סיפורים ומקורות מעשרים השנים הראשונות של התנועה הקיבוצית, בעריכת מוקי צור. הספר נקרא "כאן על פני אדמה". במלאת לדגניה א' מאה שנים, מוקי כתב עליה ביוגרפיה קיבוצית. שם הספר – "לא בעבים מעל" (שמותיהם של עוד שלושה מספריו של מוקי לקוחים משיריה של רחל – "התשמע קולי", "אורות רחוקים" ו"כחכות רחל").

מה יש בו, בשיר הזה, שיצר לו מעמד ייחודי כזה?

כמו ברבים משיריה, מזדהה רחל המשוררת עם רחל אמנו. כאשר היא מדברת על האם, היא מתכוונת לאדמה – אמא אדמה, אך גם לרחל אמנו, כפי שנרמז בפסוק גלילת האבן על פי הבאר; רמז ליעקב שגלל את האבן הכבדה על פי הבאר והשקה את צאן רחל: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת-רָחֵל בַּת-לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת-צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת-צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ" (בראשית כט, י). יעקב לא נודע כבעל כוח פיסי, והנה מיד אחרי שהרועים שנאספו סביב הבאר אמרו לו שהם ממתינים עד שיבואו כל העדרים, כדי שיוכלו יחד לגול את האבן ולהשקות את הצאן, "והאבן גדולה על פי הבאר". אהבתו העניקה לו כוחות על אנושיים.

רחל אינה מצפה לכוח על אנושי. היא אינה מפארת את ארצה בעלילות גבורה, בשלל קרבות. היא מאמינה באנשים רגילים, אנשי עבודה, הבאים מאהבה ומשתפים פעולה ויחד עושים את המעשה הגדול. האבן על פי הבאר, מסמלת את הקשיים הגדולים העומדים בפני המפעל הציוני, הקורבן הכבד שהמפעל הזה תובע מאתנו. האם יבצר מאתנו לגול את האבן הזאת מעל פי הבאר? שואלת רחל. השיר מסתיים בספק המאתגר הזה, אך התשובה נרמזת בשורה הקודמת לשאלה – הדבר יתכן במאמץ משותף של אלף זרועות.

רחל מתכתבת בשירה עם הסיפור התלמודי אודות תנורו של עכנאי. בסיפור זה, מתוארת מחלוקת הלכתית בדיני טומאה וטוהרה. רבי אליעזר בן הורקנוס סירב לקבל את הכרעת הרוב, כיוון שהיה משוכנע שהוא מבטא את כוונת האל, והוכיח את צדקתו באמצעות הזמנת מעשי נסים ומשהללו לא שכנעו – בהזמנת בת קול שיצאה מהשמים וצדדה במפורש בעמדתו. קם רבי יהושע, דחה את כל אמצעי השכנוע הנסיים הללו באמירה האלמותית: "לא בשמים היא". המסר היה ברור – התורה נתנה פעם אחת. מרגע זה ואילך, אנחנו בני האדם, החיים את החיים הארציים, האמתיים, בני חורין לפרשה על פי הבנתנו האנושית.

"כאן, על פני אדמה, לא בעבים מעל" – כותבת רחל. אנו הציונים נושאים באחריות על עתיד העם היהודי. "לא ערפילי מחר" – איננו מצפים לנסים ולגאולה משיחית, על טבעית. את הגאולה אנו מביאים בעצמנו, באלף זרועות, ואיננו ממתינים למחר – היום, "היום המומש ביד, היום המוצק, החם, האיתן". איננו בורחים מאחריות ולא משאירים את המעשה הציוני לדורות הבאים – ניתנה לנו אחריות על "הקדנציה שלנו"; "לרוות את היום הזה, הקצר, האחד". ואת היום הזה לא נרווה בחלומות גאולה תוך ישיבה בגולה, אלא במאמץ אדירים "על פני אדמתנו כאן".

זאת התורה הציונית כולה על רגל אחת – אנו רואים עצמנו כמי שנושאים על כתפנו הדלה את מלוא האחריות על ההיסטוריה היהודית ועל עתיד העם היהודי, תוך שיתוף פעולה של אלף זרועות, של בני אדם מן היישוב, כאן, על פני אדמה.

אין שורות מתאימות יותר, לאתר הנצחה לזכר חללי קיבוץ צעיר, קיבוץ בן ארבע בלבד, שנטע את שורשיו כאן, על פני אדמת הגולן, כחוליה נוספת בשרשרת ההגשמה הציונית.

בימים אלה אנו מציינים תשעים שנה למותה של רחל בלובשטיין, רחל המשוררת. יהי זכרה ברוך!

* תבור – יהדות ישראלית

לארץ ללא עם

"עם ללא ארץ שב לארץ ללא עם" – כך היטיב להגדיר הסופר והפעיל הציוני ישראל זנגוויל (1864-1926) את אמת הציונות.

האמת הזאת היא אחת האמתות המושמצות בלהג הפוסט ציוני, המרעיל את השיח הישראלי. ארץ ללא עם?! טוענים המלעיזים. מה, הערבים הם אוויר? שאול אריאלי אינו פוסט ציוני, אך במאמריו האחרונים הוא מאמץ יותר ויותר את המיתוסים הפוסט ציוניים באופן שמציב אותו על הספקטרום הפוסט ציוני. במאמר שפרסם ערב החג ב"הארץ" הוא התייחס לאמירה זו של זנגוויל והפריך אותה בהצגת נתונים המוכיחים שארץ ישראל לא הייתה ריקה כיוון שחיו בה מאות אלפי ערבים.

אלא שזו ממש לא משמעות האמירה של זנגוויל. זו אמירה המדברת על חזרתו של העם היהודי למולדתו. משמעותה היא שלעם הזה יש ארץ – ארץ ישראל. לארץ הזו יש עם – העם היהודי. בפועל, הזיקה בין העם לארצו אינה מתממשת; העם היהודי אינו חי בארצו, ולכן הוא עם בלי ארץ, וארץ ישראל אינה ממלאת את ייעודה כארצו של העם היהודי, ולכן היא ארץ בלי עם. 

עיוות מהותו של המשפט, הוא מעמודי התווך של ילקוט הכזבים הפוסט ציוני, המאשים את הציונות בעיוורון לעובדה שיש אוכלוסיה ערבית בא"י. האמת היא שכל האבות המייסדים של התנועה הציונית  – הרצל, אחד העם, בורוכוב, ויצמן, ז'בוטינסקי, בן צבי, בן גוריון ואחרים, ראו בפירוש את הבעיה הערבית כאתגר שיש להתמודד עמו בדרך להגשמת הציונות. 

אולם אין האתגר הזה משנה את האמת הציונית ולא את המחויבות הציונית – החזרת העם הגולֶה והמפוזר בארצות הגולָה למולדתו, השוממה מנוכחות עמה.

היסוד התרבותי והרוחני של הציונות היה חזונם של נביאי ישראל. כך נכתב בספר יחזקאל פ' לו: כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה לֶהָרִים וְלַגְּבָעוֹת, לָאֲפִיקִים וְלַגֵּאָיוֹת, וְלֶחֳרָבוֹת הַשֹּׁמְמוֹת וְלֶעָרִים הַנֶּעֱזָבוֹת, אֲשֶׁר הָיוּ לְבַז וּלְלַעַג לִשְׁאֵרִית הַגּוֹיִם אֲשֶׁר מִסָּבִיב. … אַתֶּם, הָרֵי יִשְׂרָאֵל, עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ, וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל, כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא. כִּי הִנְנִי אֲלֵיכֶם, וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם, וְנֶעֱבַדְתֶּם וְנִזְרַעְתֶּם. וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם, כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה, וְנֹשְׁבוּ הֶעָרִים וְהֶחֳרָבוֹת תִּבָּנֶינָה. וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם וּבְהֵמָה, וְרָבוּ וּפָרוּ, וְהוֹשַׁבְתִּי אֶתְכֶם כְּקַדְמוֹתֵיכֶם, וְהֵיטִבֹתִי מֵרִאשֹׁתֵיכֶם, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה. וְהוֹלַכְתִּי עֲלֵיכֶם אָדָם, אֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל, וִירֵשׁוּךָ, וְהָיִיתָ לָהֶם לְנַחֲלָה, וְלֹא תוֹסִף עוֹד לְשַׁכְּלָם.

****

עם ישראל שב לארצו, בשיבת ציון המודרנית, חונן את עפרה, גאל את שממותיה, אך גם אחרי שקמה מדינת ישראל, ירושלים הייתה חצויה, חלקה המזרחי נפל בשבי, העיר העתיקה שממה מבני עמה.

על כך כתבה נעמי שמר את הקינה, שהרעידה את לבבות אזרחי ישראל במוצאי יום העצמאות תשכ"ז:  

איכה יבשו בורות המים

כיכר השוק ריקה

ואין פוקד את הר הבית

בעיר העתיקה,

ובמערות אשר בסלע

מיללות רוחות

ואין יורד אל ים המלח

בדרך יריחו.

כעבור שלושה שבועות שוחררה העיר העתיקה, ירושלים אוחדה. נעמי שמר שוררה בית חדש, שהפך את השיר מקינה לשיר הלל. 

חזרנו אל בורות המים

לשוק ולכיכר

שופר קורא בהר הבית

בעיר העתיקה

ובמערות אשר בסלע

אלפי שמשות זורחות

נשוב נרד אל ים המלח

בדרך יריחו.

ושוב, בדומה לאמת שביטא ישראל זנגוויל, כך גם האמת שביטאה נעמי שמר הייתה למרמס.

בימי השבעה אחר מותה של נעמי שמר, כתב ב"הארץ" אהוד אשרי מאמר בו תקף בחריפות את הקונצנזוס על אודותיה. "היא הייתה אחראית לכמה מהאמירות היותר גזעניות שנשמעו כאן על ערבים", כתב אשרי במאמרו "לשיר זה כמו להיות קונצנזוס" ("הארץ" 2.7.04). כוונתו הייתה לשורות "כיכר השוק ריקה" ו"אין יורד אל ים המלח בדרך יריחו".

מי שהרבה לתקוף את נעמי שמר על השורות הללו היה עמוס עוז. "מה זאת אומרת 'יבשו בורות המים, כיכר השוק ריקה'? זה מלא ערבים. ששון ושמחה. מה זה 'אין יורד אל ים המלח'? בעיניי ראיתי ערביות יורדות. כל הזמן". בנאום שנשא שבועות אחדים לאחר מותה של נעמי שמר (20.8.04) שב עוז לדון בנושא: "מי שיגיע לכיכר פיקדילי בלונדון באחת בלילה, ימצא אותה מלאה באנשים ויתכן שאין שם יהודים. האם גם על כיכר פיקדילי הייתה כותבת נעמי שמר שהיא כיכר ריקה?"

ימים אחדים לפני הנאום הזה, נערך בגני יהושע ערב לזכרה, במלאת שלושים למותה, בהשתתפות רבבות צופים. הערב שודר בשידור חי ברשתות הרדיו והטלוויזיה. במהלך הערב הוקרן קטע מתוך סרט הטלוויזיה "אל בורות המים", בו הפגיש מוטי קירשנבאום את נעמי שמר עם עמוס קינן (1981). בקטע ששודר, הביעה נעמי שמר זעם על ביקורתו החוזרת ונשנית של עמוס עוז על שירה "ירושלים של זהב". "נעמי שמר יצאה מקברה כדי לתקוף אותי" התלונן עמוס עוז.

מה שמקומם בביקורתו של עמוס עוז, הוא שהיא באה דווקא מפיו של סופר. עוז, כיוצר, יודע היטב להבחין בין אמת אמפירית לבין אמת שירית, לירית, ספרותית. האם הדמויות שהוא בודה בספריו, מעצב להן ביוגרפיה, מכניס מילים לפיהם וכו', קיימות במציאות? האם העלילות שהוא רוקם, אכן התרחשו? כמובן שלא. אבל העלילות הללו מבטאות את האמת הספרותית של היוצר, שלעתים רבות היא משמעותית לא פחות מן האמת האמפירית.

השיר "ירושלים של זהב" נכתב בימים שהעיר ירושלים הייתה מחולקת, חציה היה תחת כיבוש ירדני, ובחלק הכבוש היו העיר העתיקה, הר הבית, הכותל המערבי – המקומות הקדושים ביותר לעם היהודי. כף רגלו של יהודי לא יכלה לדרוך בהם. בשירה, זועקת נעמי שמר כנגד העוול הזה וכנגד האנומליה הזו. כאשר נעמי שמר כתבה "איכה יבשו בורות המים", היא לא תיארה אמת הידרולוגית. היא לא חשבה שמעיין השילוח חדל לפעום. אבל בורות המים מסמלים בעבורה את ארץ ישראל. כשהמשוררת אינה יכולה ללכת מאהבתה אל בורות המים, היא מתארת את הבורות כיבשים. יש להניח שנעמי שמר ידעה היטב שבורות המים בירושלים לא יבשו.

באותה מידה, נעמי שמר ידעה שכאשר היא כותבת ש"כיכר השוק ריקה" אין היא מפענחת תצלום אוויר דמוגרפי, אלא זועקת כנגד האבסורד, שהעיר העתיקה חסומה בפני יהודים (אגב, כלל אין בעיר העתיקה "כיכר השוק"). כאשר היא כותבת ש"אין יורד לים המלח בדרך יריחו" היא מבטאת את האמת הרוחנית, שמצב שבו יהודי אינו יורד לים המלח בדרך יריחו הוא קלקול היסטורי הדורש תיקון.

סופר כעמוס עוז מבין, כמובן, למה התכוונה המשוררת, אך הוא מעדיף להיתמם ולהתעמת עם נעמי שמר על כך שלא תארה אמת דמוגרפית. וכיוון שנעמי שמר אמרה שמקום שהוא ריק מיהודים הוא בשבילה מקום ריק, עמוס עוז מוסיף ומיתמם. ההשוואה לכיכר פיקדילי היא דמגוגיה זולה. מקולו של עוז ניתן לשמוע את שביעות הרצון העצמית משאלת המחץ, שעליה, הוא מעריך בוודאי, תתקשה המשוררת המנוחה להשיב. וכך, הוא אמר את המילה האחרונה – נעמי שמר היא גזענית. היא לא הייתה אומרת על כיכר פיקדילי שהיא ריקה, כיוון שאין היא מלאה בערבים. כיוון שכיכר השוק מלאה בערבים, ובעיני נעמי שמר הערבים אינם נחשבים בני אדם, היא כתבה שכיכר השוק ריקה.

עמוס עוז מיתמם פעמיים בהשוואה הדמגוגית הזו. ראשית, כל יהודי וכל ישראלי רשאי לבקר ככל שיחפוץ בכיכר פיקדילי. לעומת זאת, תחת הכיבוש הירדני יהודי לא יכול היה לצאת חי מניסיון לבקר בעיר העתיקה. שנית, כיכר פיקדילי אינה בארץ ישראל, אינה בירושלים, והרי בדבריה בסרט "אל בורות המים" שהקפיצו את עמוס עוז, אמרה נעמי שמר בפרוש: "ארץ ישראל שהיא ריקה מיהודים היא בשבילי שוממת וריקה". זו האמת הרוחנית של נעמי שמר, אותה ביטאה בשירה המקסים "ירושלים של זהב". ולא בכדי, השיר הרטיט את לבבות הישראלים, וממשיך להרטיטם עד היום.

וכאשר שוחררה ירושלים והתרחבה בהתיישבות יהודית, התגשמו דברי הנביא: וְנֹשְׁבוּ הֶעָרִים וְהֶחֳרָבוֹת תִּבָּנֶינָה.

****

ימים אחדים לאחר שחרור ירושלים והכותל המערבי, כתב יוסי גמזו את שירו היפה והמרגש "הכותל", ובו המילים: "יש אנשים עם לב של אבן. יש אבנים עם לב אדם".

שיבת ציון כוללת שינוי מהותי בחברה היהודית ובפרט היהודי: "וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ, וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם. וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם, וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר".

ומיהם אותם אנשים עם לב של אבן? אלה שבזים למשמעות של אבנים עם לב אדם.

****

ועוד נאמר בפרק לו ביחזקאל: "וְהִרְבֵּיתִי אֶת פְּרִי הָעֵץ וּתְנוּבַת הַשָּׂדֶה, לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא תִקְחוּ עוֹד חֶרְפַּת רָעָב בַּגּוֹיִם… וְהוֹשַׁבְתִּי אֶת-הֶעָרִים וְנִבְנוּ הֶחֳרָבוֹת. וְהָאָרֶץ הַנְּשַׁמָּה תֵּעָבֵד, תַּחַת אֲשֶׁר הָיְתָה שְׁמָמָה לְעֵינֵי כָּל עוֹבֵר.  וְאָמְרוּ: הָאָרֶץ הַלֵּזוּ הַנְּשַׁמָּה הָיְתָה כְּגַן עֵדֶן, וְהֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת וְהַנְשַׁמּוֹת וְהַנֶּהֱרָסוֹת בְּצוּרוֹת יָשָׁבוּ. … בָּנִיתִי הַנֶּהֱרָסוֹת, נָטַעְתִּי הַנְּשַׁמָּה". 

ברוח הנבואית הזו כתב אלתרמן:

בֶּהָרִים כְּבָר הַשֶּׁמֶשׁ מְלַהֶטֶת

וּבָעֵמֶק עוֹד נוֹצֵץ הַטַּל,

אָנוּ אוֹהֲבִים אוֹתָךְ, מוֹלֶדֶת,

בְּשִׂמְחָה, בְּשִׁיר וּבְעָמָל.

מִמּוֹרְדוֹת הַלְּבָנוֹן עַד יָם הַמֶּלַח

נַעֲבֹר אוֹתָךְ בְּמַחְרֵשׁוֹת,

אָנוּ עוֹד נִטַּע לָךְ וְנִבְנֶה לָךְ,

אָנוּ נְיַפֶּה אוֹתָךְ מְאוֹד.

נַלְבִּישֵׁךְ שַׂלְמַת בֶּטוֹן וָמֶלֶט

וְנִפְרֹשׂ לָךְ מַרְבַדֵּי גַּנִּים,

עַל אַדְמַת שְׂדוֹתַיִךְ הַנִּגְאֶלֶת

הַדָּגָן יַרְנִין פַּעֲמוֹנִים.

הַמִּדְבָּר – אָנוּ דֶּרֶךְ בּוֹ נַחְצֹבָה,

הַבִּצּוֹת – אֲנַחְנוּ נְיַבְּשֵׁן.

מַה נִּתֵּן לָךְ עוֹד לְהוֹד וָשֹׂבַע,

מָה עוֹד לֹא נָתַנּוּ וְנִתֵּן.

בֶּהָרִים, בֶּהָרִים זָרַח אוֹרֵנוּ

אָנוּ נַעְפִּילָה אֶל הָהָר.

הָאֶתְמוֹל נִשְׁאַר מֵאֲחוֹרֵינוּ,

אַךְ רַבָּה הַדֶּרֶךְ לַמָּחָר.

אִם קָשָׁה הִיא הַדֶּרֶךְ וּבוֹגֶדֶת,

אִם גַּם לֹא אֶחָד יִפֹּל חָלָל,

עַד עוֹלָם נֹאהַב אוֹתָךְ, מוֹלֶדֶת,

אָנוּ לָךְ בַּקְּרָב וּבֶעָמָל!

השורה משירו של אלתרמן "שיר בוקר" – "נַלְבִּישֵׁךְ שַׂלְמַת בֶּטוֹן וָמֶלֶט", הייתה למוקד חִצי הביקורת של ארגונים ירוקים, במאבקם למען שמירה על הריאות הירוקות של ישראל.

האמת היא שהביקורת הזו אנכרוניסטית. אלתרמן לא כתב על כרישי הנדל"ן הבונים מֵיזָמִים יוקרתיים ומנקרי עיניים על החופים האחרונים שנותרו לנו, בים התיכון ובכינרת. הוא כתב על הפרחת שממות א"י כדי להקים בה בית לאומי לעם היהודי.

"שיר בוקר" נכתב בידי אלתרמן ללחנו של דניאל סמבורסקי, עבור הסרט "לחיים חדשים", סרט הסברה על המפעל הציוני בהפקת קרן היסוד (1935). הלבשת הארץ בשלמת בטון ומלט, הייתה צו לאומי קדוש.

מאז ועד היום ההגשמה הציונית נאלצת להתמודד עם התגוללות בלתי פוסקת מבית. כאז גם עתה אותה התגוללות לא תעצור את ההגשמה הציונית, שמבוססת על האמת הציונית האיתנה מכל המלעיזים והלועגים, כי היא התיקון לעוול היסטורי והגשמת הצדק ההיסטורי.

* "חדשות בן עזר"

פינתי השבועית ברדיו: יש לי סימפטיה

יש לי סימפטיה / נורית גלרון

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 22.3.21

ב-1972 יזם מולי שפירא, המנהל המיתולוגי של מחלקת התרבות בגל"צ, אירוע ייחודי, ערב שירי משוררים, שלכבודו הולחנו משיריהם של טובי המשוררים העבריים; לא פזמונים שנועדו מלכתחילה להלחנה (מרבית המשוררים הישראלים הם גם פזמונאים, כלומר כתבו מראש שירי זמר, שנועדו להלחנה), אלא שירה פואטית לשמה. ההצלחה של הערב הייתה אדירה. שירה שלא נועדה להלחנה הפכה שירי משוררים ללהיטים גדולים, שהפכו ברבות השנים לנכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית. כעבור שנה, ב-1973 שוחזרה ההצלחה בערב שירי משוררים מס' 2.

בין השירים הבולטים בשני הערבים הללו: "כשאלוהים אמר בפעם הראשונה" "שיר לאוהבים הנבונים" ו"ציפור שניה" של נתן זך, "דרך שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד" ו"בלדה לשיער הארוך והשיער הקצר" של יהודה עמיחי, "חמדה" ו"סוף הנפילה" של דליה רביקוביץ', "אומרים ישנה ארץ" ו"בת הרב ואמה" של טשרניחובסקי, "לא ידע איש מיהי" של ביאליק, "יום יום אני הולך למעונך" של פיכמן ו"לילות לילך" של חיים לנסקי.

טובי המלחינים כתבו לשני הערבים האלה ובהם סשה ארגוב, מתי כספי, שלמה ארצי, מוני אמריליו, יאיר רוזנבלום, שמוליק קראוס ומשה וילנסקי, וטובי הזמרים שרו אותם, ובהם מתי כספי, חוה אלברשטיין, שלמה ארצי, הדודאים, סוזן ופרן, דורית ראובני וג'וזי כץ.

אך טבעי היה לצפות שבחלוף שנה תשוחזר ההצלחה בערב שירי משוררים מס' 3. אבל זה לא קרה. גם לא בשנה שאחריה. רק בחלוף שבע שנים, ב-1980, במלאת שבעים שנה לעיר תל-אביב, הפיקו גלי צה"ל ועיריית תל-אביב בראשותו של שלמה להט, את ערב שירי משוררים שהוקדש כולו לשירי משוררים על תל-אביב.

הערב נערך בהיכל התרבות בת"א. אילי גורליצקי הנחה אותו. על הבמה ישבה תזמורת של 50 נגנים מהתזמורת הפילהרמונית, בניצוחו של אילן מוכיח, שליוו את כל השירים, ולצדה – להקת "ברוש", להקת ג'ז ורוק שהוקמה בידי אריאל זילבר כלהקת ליווי שלו והמשיכה כלהקה עצמאית וכלהקת הבית של התכנית "זהו זה". היה זה ערב של אהבה גדולה לתל-אביב.

לערב זה הולחנו שירים של אלתרמן, יוכבד בת מרים, אברהם חלפי, לאה גולדברג, אבות ישורון, נתן זך, דוד אבידן ומאיר ויזלטיר. בין המלחינים והמבצעים סשה ארגוב, משה וילנסקי, מתי כספי, שם טוב לוי, יוני רכטר, יהודית רביץ, נורית גלרון, שלמה גרוניך, דני ליטני, שלמה ארצי, חנן יובל, אורה זיטנר, נפתלי אלטר, אושיק לוי וגרי אקשטיין.

הערב הזה השאיר חותם פחות עמוק בתרבות הישראלית מאשר קודמיו. רוב שיריו נשכחו. אך גם הוא הניב מספר שירים שתפסו מקום של כבוד בפלייליסט הישראלי, כמו "דצמבר" של אלתרמן, "יש אשר שקטים הם השמים" של חלפי, "אני יושב על סף הרחוב" של זך ו"דיון דחוף" של דוד אבידן ודני ליטני, המוכר יותר כ"למה לנו כל העניין הזה".

אנו נאזין היום לשיר המצליח ביותר בין שירי הערב – "יש לי סימפטיה", שירו של מאיר ויזלטיר, בלחנו של שלמה גרוניך ובביצועהּ של נורית גלרון. מאוחר יותר גרוניך עצמו הקליט את השיר, מופיע אתו בהופעותיו, והוא היה לאחד השירים המזוהים אתו ביותר. אנו נאזין היום לביצוע המקורי, המקסים, של נורית גלרון, שבשיר זה הביאה לאחד השיאים הגבוהים ביותר את היכולת הקולית הנדירה שלה. ולמה אנו משמיעים דווקא את השיר הזה ודווקא עכשיו? כיוון שבימים אלה חוגגת נורית גלרון את יום הולדתה השבעים ומאיר ויזלטיר חוגג את יום הולדתו השמונים. כך שיש לנו סיבה כפולה למסיבה, וכשיש סיבה כזאת, אנו תמיד קופצים עליה כמוצאי שלל רב.

השיר "יש לי סימפטיה" הופיע בספר שיריו של מאיר ויזלטיר "דבר אופטימי, עשיית שירים", שיצא לאור בשנת 1976. לקראת ערב שירי משוררים 1980, הוזמן שיר גם משלמה גרוניך, שחי באותן שנים בניו-יורק. גרוניך הלחין את השיר ושבוע לפני הערב התקשר לויזלטיר וקיבל את הסכמתו לשימוש ביצירתו. השיר זכה לאהבת הקהל מיד בהשמעתו הראשונה במופע. השיר כבש את הקהל שהריע לנורית גלרון במחיאות כפיים סוערות וממושכות.

"יש לי סימפטיה" היה לשיר הנושא של תקליטה הרביעי של נורית גלרון "סימפטיה", שיצא ב-1982. כעבור שנה הוא יצא לראשונה בביצועו של גרוניך בתקליט המשותף עם שם טוב לוי "אלבום משפחתי".

השיר "יש לי סימפטיה" אינו שיר רומנטי, לא נוסטלגי ובוודאי שלא סנטימנטלי.  הוא אינו מתפייט בערגה על יופיה של העיר. זה שיר אמביוולנטי מאוד כלפי העיר ת"א של שנות השבעים. מצד אחד הוא מותח עליה ביקורת לא פשוטה, ומצביע על כיעורה. אבל יש לו סימפטיה לאנשים של העיר.

הביקורת שלו על ת"א היא בראש ובראשונה על כך שהיא עיר בלי קונספציה. היא עיר כעורה, והכיעור שלה משרה אווירה של מוות ודיכאון. טיח נופל, קיר מתייפח, אוטובוס מת, מאורת טיח נואשת, נדנדת פח רועשת. אך שם הספר הוא "דבר אופטימי, עשיית שירים", וויזלטיר עושה מן העיר העלובה שהוא מתאר שיר אופטימי. למה? כי יש לו סימפטיה לאנשים שחיים בה. יש לו סימפטיה לאמנים שלה. אמנם העיר היא בלי קונספציה, אך יש בה אומנות קונספטואלית, שאליה יש לו סימפטיה. ומיהם האנשים בתל-אביב שיש לו סימפטיה אליהם? אנשים שמתאמצים בת"א, אנשים שמתעקשים בת"א, אנשים שמתרגשים בת"א. אבל בסוף הוא חוזר לנקודת המוצא של הייאוש. האנשים שהוא מוצא בתל-אביב הם מיואשים. אבל יש לו סימפטיה אליהם.  

כבר סיפרתי כאן לא פעם שנורית גלרון היא אחת מאהבותיי הגדולות ביותר במוסיקה הישראלית. האמת היא שקצת קשה לי לדמיין אותה כבת שבעים, כיוון שהן במראה שלה והן בשירתה, לא ניכר הגיל.

לא מעט מהשירים של ערבי שירי משוררים הושמעו בפינה זו בעשר שנותיה, ואנו שמחים להשמיע היום את "יש לי סימפטיה".

מזל טוב לנורית גלרון ומאיר ויזלטיר.

יש לי סימפטיה

לאמנות קונספטואלית בתל אביב

עיר בלי קונספציה

טיח נופל

תריס מתייפח

אוטובוס מת

יש לי סימפטיה

לאנשים שמתאמצים בתל אביב

יש לי סימפטיה

לאנשים שמתעקשים בתל אביב

יש לי סימפטיה

לאנשים שמתרגשים בתל אביב

עיר בלתי מרגשת

מאורת טיח נואשת

נדנדת פח רועשת

יש לי סימפטיה

לאנשים מתייאשים בתל אביב

שופך דם האדם ומגינו

נתן אלתרמן, חתן פרס ישראל לשירה, שבימים אלה אנו מציינים 51 שנים לפטירתו, הוא בעיניי גדול המשוררים העבריים בכל הדורות. אלתרמן כתב שירה, כתב את שירי העת והעיתון וכתב פזמונים. ומכל מכלול יצירתו, הנערץ עליי ביותר הוא מחזור "שירי עיר היונה", האפוס של מלחמת השחרור.

"עיר היונה" הוא ספר של אלתרמן שיצא לאור ב-1957, תשע שנים לאחר הקמת המדינה. לאחר שני ספרי השירה שלו "כוכבים בחוץ" ו"שמחת עניים" פרסם אלתרמן בעיקר פזמונים ואת תגובותיו האקטואליות בשירי "הטור השביעי". בקרב מעריציו הייתה כמיהה לחזרתו ליצירה הלירית. מעטים ידעו שבמקביל לאותם שירים, המשיך לכתוב שירה צרופה. מדובר בשירים שכתב בשלהי שנות הארבעים ובשנות החמישים – סוף תקופת המנדט הבריטי, מלחמת העצמאות ושנותיה הראשונות של המדינה. היו אלה שירים לאומיים, אך לא התייחסות לאקטואליה היומיומית ולא התנצחות פוליטית כמו ב"טור השביעי", אלא ניסיון לעצב את רוחה של האומה ולשרטט את קווי המתאר של הפיכת עם של פליטים שחווה את השואה הנוראה, לעם חי הבונה מדינת מופת. שיריו הם גם ביטוי פואטי למלחמה ולדור הלוחמים שהקימו את המדינה, אותם כינה ב"טור השביעי" "מגש הכסף שעליו לך נתנה מדינת היהודים". את השירים הללו כינס ב"עיר היונה", שקיבל את שמו מאחד המחזורים בספר, שנשא את השם "שירי עיר היונה". "ליל חניה" הוא אחד משירי המחזור הזה.

בתש"ח היה אלתרמן בן 38, ולא חלה עליו חובת גיוס, אולם הוא התעקש להתגייס וממש אנס את רעו יצחק שדה לקבל אותו לשורות יחידתו, בה לחם לצד אנשים הצעירים ממנו בעשרים שנה. אלתרמן החייל התאפיין במוטיבציה גבוהה, אך… כנראה לא ממש נועד לחיילות. הוא השתתף בקרב אחד, הקרב הכושל על גבעה 105 באזור נגבה. תפקידו היה – מגיש תחמושת לרגם. יצחק שדה, מפקדו, הבין שתרומתו של אלתרמן כמשורר קצת יותר גדולה מאשר כמגיש פצצות מרגמה, ובעיקר חש שאינו יכול להתמודד עם האחריות על חייו של אלתרמן, ואילץ אותו לעזוב.

הקרב בו השתתף נערך ב-2.6.48. את "ליל חניה" כתב אלתרמן ב-3.6.48. זהו שיר של לוחם, אם כי לא ברור האם הוא תיאר את ליל החניה ערב הקרב כפי שהיה, או כפי שראוי היה להיות.

השיר מתאר את הלילה שלפני הקרב ובעיקר את נאומו של המפקד המשוחח עם החיילים. אלתרמן המשורר קובע שבשיחת מוטיבציה כזאת, אין מקום למילים הגדולות של המשורר, אלא לדיבור ישיר בגובה העיניים, לדיבור הפשוט. אין זה הזמן ל"שירה צרופה" אלא "לזמר הנפוץ, שלא דבר ערך ולא שכיית חמדה הוא", ואי אפשר שלא להבחין באירוניה; הרי כוונתו היא שבלילה כזה, דווקא הדיבור הפשוט הוא דבר ערך ושכיית חמדה. הוא גם מבהיר, שאין להתבייש בשיחה כזאת במליצה ובסיסמאות, שכוחן חשוב בהחדרת המוטיבציה ללוחמים. יש מקום לומר את הדברים "בקול גדול, בלי מורך לב ובלי חשש מפני הזול". יש דברים שנשמעים זולים בסיטואציות אחרות, אך בליל החניה ערב הקרב, הם הדברים שנכון שיאמרו.

על מה מדבר המפקד עם לוחמיו? "על אהבה הוא מדבר (בה הוא פותח), ועל חובה וקרב ועול". עול המלחמה הוא כבד. כל לוחם יודע שרבים הסיכויים שלא יחזור מן הקרב ואם יחזור – הוא יודע בוודאות שיאבד חלק מחבריו. הנכונות להקרבה, אינה יכולה לבוא בפקודה, אלא רק מתוך אהבה. 

לכאורה, אין סתירה גדולה יותר מזו שבין מלחמה ואהבה. מלחמה היא מוות, היא הרג, מה לה ולאהבה? ניתן להבין זאת, אולי, מן השורה החשובה ביותר בשיר, לטעמי: "המחנה אשר דינו להיות שופך דם האדם ומגינו". בביטוי "שופך דם האדם" רומז אלתרמן לאיסור הרצח שאלוהים מטיל על בני האדם אחרי המבול, ובאמירה שהעונש על רצח, כל רצח, הוא עונש מוות: "שופך דם האדם, באדם דמו ישפך, כי בצלם אלוהים עשה את האדם". מאחר והאדם נברא בצלם אלוהים, אסור להרוג אותו. והנה, הלוחמים יצאו למחרת בבוקר להרוג.

כאן מסביר אלתרמן, שהאילוץ של המחנה לשפוך את דם האויב הוא הכרח, נגזר דינו לשפוך דם, מתוך ההכרח להיות מגן האדם. אולם גם בצאתו לקרב שאין צודק ממנו, עליו לזכור שרק ההגנה על חיי אדם מצדיקה את ההרג. זהו ביטוי אלתרמני מובהק.

השיר מסתיים בתיאור של הקרב, הכרוך במחיר דמים: "איש זונק, ואיש יורה ואיש נופל".

* תבור – יהדות ישראלית

ועוד לא אמרתי הכל / נורית גלרון

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 1.3.21

אתמול מלא עשור לפינתי השבועית ברדיו "אורנים", שבה השמענו קרוב ל-500 שירים. אני אוהב מאוד את הפינה והיא חשובה לי מאוד, ואני שמח שחזרנו בשבוע שעבר אחרי חמישה חודשי סגרים והשבתה.

במהלך החודשים הללו הלכו לעולמם כמה דמויות מפתח בשירה ובזמר העבריים, ובשבועות האלה נקדיש להם את הפינה. בשבוע שעבר נפרדנו מאורה זיטנר. היום נפרד מאחד מגדולי המשוררים שלנו, חתן פרס ישראל נתן זך.

כידוע למאזיניי, אני אלתרמניסט. המשורר הנערץ עליי הוא נתן אלתרמן, שאני רואה בו את גדול המשוררים העבריים בכל הדורות. לכאורה, עליי להיות ביחס שלילי כלפי הנמסיס שלו, נתן זך, המורד הגדול באלתרמן. אבל לא, אני אולי רואה בשלילה את המרד שלו ואת הדברים הקשים שהטיח בשירתו של אלתרמן. אני גם לא מבין את היצר של משוררים צעירים להילחם במשוררים שקדמו להם, כפי ששלונסקי מרד בביאליק. כאילו יש צורך ברצח אב כדי להצליח. הרי נתן זך, ברגעי אמת, הודה שהוא מעריץ את אלתרמן. אלתרמן מצדו גילה נדיבות רבה כלפי זך, ואהב את שירתו. אכן, נתן זך היה משורר פורץ דרך ושירתו – לרוב משוחררת מכבלי חריזה ומשקל והיא אישית יותר, היא שירה נפלאה. והיא נפלאה גם בכך שבדרכה המיוחדת יש בה משקל וחריזה טבעיים, ולא בכדי רבים כל כך משיריו הולחנו.

נתן זך היה משורר גדול, וכמה משיריו מלווים אותי בחיי ומשמשים מוטו בעבורי, כמו "כולנו זקוקים לחסד" שהשמענו כאן, "אני רוצה תמיד עיניים", "איך זה שכוכב" והנוסח העברי שלו לשירו של ברכט "יהי הכל".

אחד הדברים המייחדים את נתן זך הוא השניות בין השקפת עולם פסימית מאוד בחלק מן השירים, להשקפת עולם אופטימית מאוד בשירים אחרים. אני מתחבר הרבה יותר לצד האופטימי, ולכן אמחיש את הצד הפסימי בשיר אחד בלבד – "כי האדם עץ השדה". בדרך כלל, כשאנחנו משווים אדם לצמח, אנו מדבר על הפריחה של אדם, על היותו שורשי, נטוע על פלגי מים, נושא פירות וכו'. נתן זך בשירו מדבר על האדם שכמו העץ הוא נגדע, שכמו העץ הוא צמא למים, שהעץ כמו האדם נשרף באש, וכמו העץ "אני לא יודע איפה הייתי ואיפה אהיה".

קשה להאמין שאותו משורר מלנכולי, מיואש, חסר אונים, חסר אוריינטציה כתב גם את אחד משיריו החשובים והיפים ביותר, אולי היפה בהם, לבטח האופטימי שבהם, "אני רוצה תמיד עיניים": "אני רוצה תמיד עיניים כדי לראות / את יפי העולם ולהלל את היופי / המופלא הזה שאין בו דופי ולהלל / את מי שעשה אותו יפה להלל / ומלא, כל כך מלא, יופי // ואינני רוצה לעולם להיות עיוור ליפי / העולם כל עוד אני חי. אני אוותר / על דברים אחרים אבל לא אומר די / לראות את היופי הזה שבו אני חי / ושבו ידי מהלכות כמו אניות וחושבות / ועושות את חיי באומץ, ולא פחות / מכן בסבלנות, סבלנות בלי די. // ולא אחדל מהלל. כן, להלל לא אחדל / וכשאפול עוד אקום – ולו רק לרגע – שלא יאמרו / הוא נפל. אלא הוא קם עוד לרגע להלל / בעיניים אחרונות / את שלהלל לא יחדל".

אין שיר אופטימי יותר, מאמין יותר, מקווה יותר, שופע יותר אהבת חיים ואהבת יפי העולם, משיר זה. בעיניי, זה שיר מפתח להבנת שירתו של נתן זך. בשיר זה שורת המפתח – "וכשאפול עוד אקום… עוד לרגע להלל / בעיניים אחרונות". את יפי החיים, את הטעם לחיים.

המוטיב הזה מופיע בשירים רבים של זך – אותו רגע של יופי או של אהבה הנותן כוחות וטעם. כך, למשל, שירו "ציפור שניה" החותם את ספר שיריו הנפלא, הטוב בספריו (בו הופיע גם "אני רוצה תמיד עיניים") – "כל החלב והדבש" (1965): "ראיתי ציפור רבת יופי. / הציפור ראתה אותי. / ציפור רבת יופי כזאת לא אראה עוד / עד יום מותי. // עבר אותי אז רטט של שמש. / אמרתי מילים של שלום. / מילים שאמרתי אמש / לא אומר עוד היום". "רטט של שמש" – רק משורר גדול יכול ליצור דימוי כזה.

השיר הנפלא הזה, שלא בכדי מסיים את הספר, ומשאיר את טעמו אצל הקורא, מתאר סיטואציה חד פעמית, רגע קסום אחד שהיה ולא יחזור שוב. אותו רטט של שמש הוא חד פעמי. את המילים שאמרתי אמש, לא אומר עוד היום. ציפור רבת יופי כזאת לא אראה עד יום מותי. מתוך ההבנה המפוכחת הזאת, אין זה שיר של אבל על רגע שהיה ולא ישוב עוד, אלא שיר של התמוגגות מרגע שלמענו ולמען רגעים שכמותו ראוי לחיות; רגע המעניק תעצומות נפש לאדם.

נתן זך יודע למצוא את היופי הזה גם במצבים קשים. את שירו "כולנו זקוקים לחסד" הוא מסיים בתיאור הבא (שאינו חלק מן השיר המולחן): "אומרים ישנה ארץ / שאפילו לימונים פורחים בה. / שבה גם מכאוב, גם מחסור / כאילו תמיד קורנים בה. / בואי ואראה לך מקום / שבו עוד אפשר לחלום". זך אינו מסתיר את המכאוב והמחסור, אך אינו מאבד את החלום. וכל עוד אפשר לחלום, גם המכאוב והמחסור כאילו תמיד קורנים.

שיר נוסף מתוך "כל החלב והדבש" הוא "שיר אחרי מחלה ארוכה". וכך הוא מסיים את השיר: "ומשהו חדש יצוף כאן מכל / העכור הזה, כל המכור / השקט, נאלם דום או בעיניו משוטט, לשיר את / שירת אדוני בערב דם רך בשמים רבים / בם כוכב אחרון או ראשון בהמון כוכבים / מרמז כי לי, / בינתיים, בעננים, / עוד לא נאמר לחדול". איזו היאחזות בחיים!

וקבוצת שירים, הנקראת "שלושה שירים", הנפתחת במילים "זו הפעם הראשונה / אני מתחיל להטיל ספק / אם אמנם אזכה כאן / למה שביני לבין עצמי / כיניתי בשם אושר", מסתיימת במילים: "אני כאן וכותב. ואין / מקום אחר שהייתי מבקש להיות בו. / ואני עדיין אוהב".

במאמר שקראתי לא מכבר, הופיעה פרשנות מעניינת לשירו של נתן זך "לא טוב היות האדם לבדו". "לא טוב היות האדם לבדו / אבל הוא לבדו / בין כה וכה… והוא לבדו יודע / שגם אם יתמהמה / בוא יבוא". מי בוא יבוא גם אם יתמהמה? על פי אותה פרשנות – המוות. זהו שיר של כמיהה למוות, שיר של ייאוש מהחיים, מהבדידות והניכור של המשורר.

הפרשנות הזאת הפתיעה אותי. אף פעם לא פרשתי כך את השיר. וגם כשניסיתי לקרוא אותו מחדש, על פי הפרשנות הזאת, לא השתכנעתי שהוא שייך לקבוצת "כי האדם עץ השדה". לא מצאתי בשיר שמץ של ייאוש מן החיים ובוודאי לא כמיהה למוות. ההיפך הוא הנכון, מצאתי שיר אופטימי מאוד, בעיניי, שיר הלל לחיים, שירה של אהבת החיים ושל היאחזות בחיים.

שירתו של זך אינה מייפה את החיים. היא מציגה חיים שיש בהם הרבה עצב, כאב, קושי ובדידות. אך אין בה ייאוש. יש בה הסתכלות על החיים ככאלה שיש להיאחז בהם חרף כל הקשיים, ולו בגלל אותם רגעים קסומים, גם אם נדירים, של יופי ושל אושר. למען אותם רגעים, ראוי לחיות את החיים. למען אותם רגעים ראוי להתמודד עם הקושי והכאב. החיפוש אחרי אותם רגעים, הוא טעם החיים. ולאותם רגעים שווה להמתין כמו אל המשיח, כי גם כשהאדם לבדו, הוא יודע שגם אם יתמהמה – בוא יבוא.

כאשר שמעתי על מותו של נתן זך, מיד חשבתי על השיר "ועוד לא אמרתי הכל". הוא כתב את השיר כאדם צעיר, אבל זה נראה לי ממש שיר פרדה של משורר, של יוצר, של איש מילים. "עוד לא אמרתי הכל ועוד יש לי מה לומר". לפני 34 שנים, למרגלות מצדה, מסביב למדורה, בערב שלמחרת לפנות בוקר עלינו בשביל הנחש אל פסגת המצדה, סיפרתי לחניכיי מגרעין "טל" לאורטל, אחרי שנתיים של הדרכה, שאני מסיים את התפקיד. היה זה ערב מרגש מאוד, שנצור היטב בזיכרוני כאירוע של התעלות הנפש. סיימתי את השיחה בקריאת שירו של זך.

וְעוֹד לֹא אָמַרְתִּי הַכֹּל

וְעוֹד יֵשׁ לִי מַה לּוֹמַר

לִפְנֵי שֶׁיִּהְיֶה מְאֻחָר וְהַקָּהָל יִתְפַּזֵּר

וְכָל אֶחָד יִהְיֶה זוֹכֵר

מַה שֶּׁכָּל אֶחָד זוֹכֵר כְּשֶׁאֲחֵרִים כִּלּוּ

לוֹמַר מַה שֶּׁאָמְרוּ וּמַה שֶּׁלֹּא אָמְרוּ.

וְעוֹד לֹא אָמַרְתִּי הַכֹּל.

אחרי מותו של אריק איינשטיין, נמצאה הקלטה גנוזה של השיר הזה בלחנו של אבנר קנר. אנחנו נשמע את הביצוע הקלאסי של נורית גלרון, בלחנו של אילן וירצברג, מתוך התקליט העברי האהוב עליי ביותר; תקליטה של נורית גלרון בשירי נתן זך "שירים באמצע הלילה".

צרור הערות 24.2.21

* מפלגת ההשתמטות – איתמר בן גביר לא שרת בצה"ל. צה"ל לא גייס אותו לשורותיו, כי לתת נשק לאדם מסוכן כל כך זו הפקרות. בצלאל סמוטריץ' דחה את הגיוס במסלול ההשתמטות "תורתו אומנותו". הרעיון שעומד מאחורי מסלול ההשתמטות הוא שהבוחרים בו "ממיתים את עצמם באוהלה של תורה", כל זמנם מוקדש ללימוד תורה וכל דבר אחר הוא ביטול תורה. בשנות דחיית השרות ביטל סמוטריץ' תורה ועשה שני תארים בעריכת דין. בשעה שבני גילו שכבו במארבים בלבנון, נלחמו ביהודה ושומרון ובעזה בתקופות הפיגועים הקשים ובמבצע "חומת מגן" וחרפו את נפשם על הגנת המולדת, הוא הוציא "מצעדי בהמות" הומופוביים, חסם כבישים ונחשד בניסיון לפיגוע נגד תשתיות במחאה על עקירת גוש קטיף. רק בגיל 28 התגייס למיני-שירות של שנה וחצי.

לכך מחנכת הציונות הדתית? אלה המודל לחיקוי שלה?

* מסע נקם – במקום להקדיש את כל המאמצים להחלפת השלטון, יש עתיד מתמכרת למסע נקם בכחול לבן.

* נוהג בצביעות – מי שתובע מגנץ לפרוש ואינו תובע זאת ממרצ, שמפלרטטת עם אחוז החסימה – נוהג בצביעות.

* אתנחתא הומוריסטית – יש קבוצת פייסבוק שנקראת: מרב מיכאלי לראשות הממשלה.

* "מענק" בחירות – שתי ועדות חקירה ממלכתיות חקרו את פרשת ילדי תימן ולא מצאו שמץ של ראיה לטענת החטיפה. זו גם מסקנתם של היסטוריונים החוקרים את הפרשה. אבל הממשלה החליטה על פיצויים. אין זה אלא "מענק" (אם לנקוט לשון נקיה) בחירות.

* מי שגר בבית מזכוכית – גדעון לוי תקף בחריפות את איבתיסאם מראענה, על כך שחזרה בה מהרשומה שלה שבה התגאתה בכך שלא עמדה בצפירה, וכמעט האשים אותה בבגידה. "חבל שמראענה עצמה חזרה בה מדבריה מלפני עשר שנים. הם תקפים גם כיום לכל אזרח ערבי שלא איבד את שארית כבודו הלאומי… ערבי שעומד דום בתום לב בצפירת יום הזיכרון לחללי צה"ל, החיילים שהרגו בבני עמו, שכבשו את ארצו, שגירשו את אבותיו וממשיכים להתעלל באחיו. ערבי שעומד בצפירה עושה שקר בנפשו ובוגד בעמו. חד וחלק". המלצתו לערביי ישראל היא "לנסוע בצפירה, כן, דווקא בצפירה, להתריס כנגד קידושם של אלו שהשתלטו בכוח על ארצך והחריבו את עמך".

מעניין שכבוד לאומי הוא דבר שלוי בז לו כאשר מדובר בכבוד לאומי יהודי. ובכלל, כאשר הוא משתמש במושג "בגידה" כדאי שיזכור ביטוי מסוים על מי שגר בבית מזכוכית.

* תגובת הרמב"ם לשרלטן – והרי הודעה שהתקבלה זה עתה. הגיעה תגובת הרמב"ם לקמפיין של השרלטן יובל אשרוב נגד החיסונים: "הרחק מערש הדווים כל רופא אליל…

תן בלבי לשמוע בקול חכמים אמתיים, בני אומנותי… חזקני ואמץ לבבי נגד השוטים המתחכמים".

* סגר בפורים וחזרה ללימודים – בנושא חזרת חטיבות הביניים ללימודים בערים ירוקות וצהובות אני מתנגד לעמדת משרד הבריאות. דעתי היא שיש להחזירם בשבוע הבא, כיוון שהנזק של ההיעדרות הממושכת, שנה (!) מבתי הספר; הנזק הרגשי, הנפשי, החברתי והלימודי חמור ביותר, ובניהול סיכונים נכון, בימים אלה של ירידה בתחלואה ושל חיסונים, נכון להחזיר אותם מוקדם ככל האפשר, ולא ימים אחדים לפני צאתם לחופשת פסח ממושכת. בנושא ההגבלות בפורים עמדתי כעמדת משרד הבריאות ואף קיצונית יותר. לדעתי, נכון להטיל סגר מוחלט לארבעה ימים בפורים, כדי למנוע את ההתקהלויות הפורימיות הרות סכנת ההידבקות.

* מבחן הסולידריות – ועד עובדי המועצה האזורית גולן הודיע על השבתת מערכת התחבורה בגולן, בשל סכסוך שכר של הנהגים. אני יוצא מנקודת הנחה שהעובדים צודקים בטענותיהם. אולם בשנה כה קשה, שבה עשרות אחוזים מאזרחי ישראל ובהם רבים מתושבי הגולן יצאו לתקופות ארוכות של חל"ת, ובתקופה של אבטלה קשה ועסקים קורסים – ניהול מאבק על גובה השכר הוא לעג לרש וחוסר סולידריות חברתית. עצם המחשבה על השבתת האוטובוסים, כלומר ההסעות לבתי הספר, שמשמעותה אי קיום הלימודים אחרי שנה שהתלמידים ישבו בבית, זו עזות מצח ובריונות. על המועצה לעשות הכל כדי למנוע את השביתה. עליה לנהל מו"מ בניסיון להגיע להסכם ובמקביל לפעול בבית הדין לעבודה להשגת צו מניעה. אך באין הסכם ולא צו מניעה – יש לבצע את ההסעות באמצעות חברות פרטיות.

ועד העובדים הוציא גילוי דעת לתושבים. לשם מה? כדי לבקש סולידריות. מי ששובר את הסולידריות – אין סולידריות אתו. 

* עסקה ובריאות – העסקה עם סוריה, של חיסונים תמורת הצעירה, הזכירה לי סיפור שקראתי בספרו של רפי איתן – "איש הסוד". מאיר עמית, ראש המוסד, עשה מאמצים רבים להציל את אלי כהן מחבל התליה. הוא יצר קשרים עם סוריה והציע לה סיוע בשורה של תחומים ובהם תרופות מישראל. לדאבון הלב, כידוע, הסורים לא התרצו ואלי כהן הוצא להורג.

* הנראטיב השקרי – הפרק הראשון של הסדרה על אריק שרון בכאן 11 נפתח בביקורו בהר הבית בספטמבר 2000. היה בכך מסר, שביקורו הוא שחולל את מתקפת הטרור הקרויה בשם החיבה המכובס "האינתיפאדה השניה". זה הנראטיב הפלשתינאי השקרי. המודיעין הישראלי ידע כבר בתחילת 2000 על מתקפת הטרור והתריע בפני ברק לא רק על כך שתפרוץ, אלא תיאר בדיוק את המתווה שלה ואפילו את מועדה. אלא שברק, שיודע הכל יותר טוב מכולם, זלזל. הדברים מפורטים היטב בספרו של יעלון "דרך ארוכה קצרה" ובספר השיחות של שמעון שיפר עם עמוס גלעד. ועקרונית – קבלת הנראטיב הזה הוא השלמה עם כך שאסור ליהודי לטמא ברגליו את הר הבית ואם הוא עושה בכך הוא אשם במלחמה. השלמה כזו היא טירוף. הסדרה מתעלמת מכך שמתקפת הטרור פרצה אחרי פסגת קמפ-דיוויד, שבה ברק שבר את כל הקווים האדומים של הקונצנזוס הישראלי והציע לערפאת מדינה עצמאית כמעט על כל שטחי יהודה ושומרון ובקעת הירדן ובירתה ירושלים וחילופי שטחים כ"פיצוי" על כבשת הרש של גושי ההתיישבות שלא ייעקרו. ערפאת, כזכור, דחה על הסף את הצעתו. האזכור היחיד של קמפ-דיוויד היה כאשר הוזכר שההתמודדות הייתה בין שרון לברק, ומה שהוצג שם היה רק "משחק הדחיפות" של "תפאדל היכנס אתה ראשון" בין ברק לערפאת, ללא כל אזכור להצעות של ברק ולדחייתן המוחלטת.

ה"אינתיפאדה" כולה הוצגה באופן מעוות, כספירלה של הסלמה באשמת שני הצדדים. הם ערכו פיגוע, אנחנו בתגובה – חיסול, הם בתגובה – פיגוע, אנחנו בתגובה – חיסול וכן הלאה. לא. הייתה זו מתקפת טרור חד צדדית קשה ואיומה ועד "חומת מגן" ישראל בקושי התגוננה. מדיניותו של שרון עד "חומת מגן" הייתה "גם איפוק זה כוח". האמירה הזאת, אחרי הטבח הנורא בדולפינריום, הוצגה כאיזו פליטת פה לא מתוכננת, שאינה מייצגת את שרון ואת דרכו.

עוד שגיאה עובדתית – הבחירות בהן ניצח שרון הוצגו כמערכת הבחירות "השניה והאחרונה" בבחירה הישירה לראשות הממשלה. זו הייתה המערכה השלישית: קדמו לה בחירות 96' שבהן ניצח נתניהו ובחירות 99' שבהן ניצח ברק. הייחודיות של בחירות 2001, היא שהיו אלה בחירות מיוחדות לראשות הממשלה בלבד, ללא בחירות לכנסת.

* הפנטזיה על האמן כדמות מופת – קראתי בתדהמה ובזעזוע את סיפורה של גליה עוז על ההתעללות בה של אביה, עמוס עוז, בילדותה. קראתי גם את התגובות של אשתו נילי וילדיו האחרים פניה ודניאל, ולא הייתה בהן הכחשה גורפת של הדברים. כנראה שהיה צד אפל באישיותו של עוז.

האכזבה הזאת לא תשנה את הערצתי אליו כסופר ואת אהבתי הגדולה לרבים מספריו ובראש ובראשונה ליצירת המופת "סיפור על אהבה וחושך". עמוס עוז היה מגדולי הסופרים העבריים ואחד הסופרים האהובים עליי ביותר.

כפי שעמדותיו הפוליטיות, שהיו רחוקות משלי, לא פגמו באהבתי את כתיבתו, כך גם הסיפור האפל הזה, שבאמת הפתיע אותי.

הסיפור הזה בסך הכל אושש את מה שאני יודע – כישרונו היצירתי של אמן אינו מעיד בהכרח על אישיותו. אמן גדול אינו בהכרח דמות מופת. וגם אם היינו רוצים מאוד לראותו ככזה, כנראה שבמקרים רבים אין זו יותר מפנטזיה.

* הסופה – זה לא היה שלג אלא גשם עם יחסי ציבור.

          * ביד הלשון

מרדכי ואסתר – מרדכי, שלא יכרע ולא ישתחווה, הוא סמל ליהודי שסרב להתבולל, בכל מחיר (אף שאין שום איסור על השתחוות). אבל שמו דווקא מעיד על התרבות המתבוללת שברקע סיפור המגילה. מרדכי אינו שם עברי, אלא שם הלקוח מן המיתולוגיה המסופוטמית, משמו של האל מרדוך. גם אסתר אינו שם עברי. שמה העברי של אסתר היה הדסה, ואילו שמה אסתר לקוח משמה של אלת האהבה והפריון הבבלית – אשתר.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 8.11.20

* מי שאינו יודע להפסיד, אינו ראוי לנצח.

* בגלל הכחשת הקורונה – לנוכח התוצאה הצמודה בבחירות לנשיאות ארה"ב ניתן לקבוע בוודאות שאלמלא מדיניות הכחשת הקורונה השערורייתית טראמפ היה מנצח.

* לדכא אותם – הדבר הטוב ביותר שטראמפ יכול היה לחלום עליו, היה שמועמד הדמוקרטים יהיה סנדרס הרדיקלי, האנטי ישראלי.

גם ביידן, האריס והנהגת המפלגה הדמוקרטית יודעים זאת. יש לקוות שהם ישכילו לדכא את הכנופיה הרדיקלית האנטי ישראלית וירחיקו אותה מכל מוקד השפעה. הכנופיה הזאת עלולה להיות אסון לביידן, לארה"ב, לעולם החופשי ולשלום העולם.

* למה רציתי בניצחון טראמפ – לפני שבועיים נערכה שיחת הטלפון המשולשת של מנהיגי ארה"ב, ישראל וסודן בה הוכרז על השלום והנרמול בין ישראל לסודאן. סודאן הייתה אחת האויבות הקשות של ישראל. היא הסמל של שלושת הלאווים – הביטוי המובהק לסרבנות הערבית להשלים עם קיומה של ישראל. היא הייתה מדינת טרור, היא הייתה הצינור של הנשק והאמל"ח האיראני לחמאס. והנה, הגשמנו חלום גדול, שכל שוחר שלום אמתי אינו יכול שלא להיות נפעם ממנו – שלום ונרמול בין המדינות. הסכם זה הוא השלישי בסדרה של תנופת השלום במזרח התיכון, וצפוי לו המשך עם מדינות נוספות.

בשבוע שעבר נחתם הסכם להרחבת שיתוף הפעולה המדעי בין ישראל לארה"ב והחלתו גם על הגולן ויו"ש. הסכם כזה הוא התשובה לתנועת החרם נגד ישראל. הסכם זה אינו רק ניצחון לציונות, אלא יותר מכך ניצחון המדע, ניצחון התרבות, ניצחון הנאורות על חשכת הקנאות והשנאה.

השבוע הודיעו הרפובליקה הדומיניקנית ומלאווי על העברת שגרירויותיהן לירושלים ובכך הגיע מספר המדינות שעשו זאת, בעקבות ארה"ב, לשבע.

למה רציתי בניצחונו של טראמפ, על אף סלידתי העמוקה מאישיותו הדוחה, שלאחר הבחירות הגיעה לשפל חסר תקדים? כדי להבטיח את המשך התנופה הזאת.

אני יכול להבין ישראלים שלמרות תמיכתו חסרת התקדים במדינת ישראל והחלטותיו המהפכניות שקידמו את ישראל, רצו בהפסדו בשל אישיותו. הבעיה היא שיש ישראלים המתנגדים לטראמפ דווקא בגלל תמיכתו בישראל. אני מאמין שביידן יאכזב אותם.

* עצה לביידן – הצעתי הידידותית לג'ו ביידן, היא ללמוד ביושר את תוצאות מדיניות הפייסנות כלפי איראן והקנאות האסלאמית של אובמה ואת תוצאות מדיניותו המזרח תיכונית של טראמפ. לבחון ביושר איזו מדיניות מחזקת יותר את הביטחון הלאומי של ארה"ב, את הביטחון והשלום במזרח התיכון ואת שלום העולם. איזו מדיניות מבטאת יותר את ידידותה של ארה"ב לישראל, והן ביידן הוא ידיד ישראל מובהק. אני מקווה שיש בביידן היושרה האינטלקטואלית להשתחרר מדוגמות מפלגתיות ולבחור בדרך הנכונה.

* החמצת שעת כושר – העלאת סוגיית החלת הריבונות הישראלית על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות לפני חודשים ספורים, נראתה מוזרה. זה מה שמעניין את אזרחי ישראל בעיצומה של הקורונה ובעיצומו של המשבר הכלכלי והחברתי הקשה? איך אמר בנט? "לא פרנסה – לא מעניין". למה בשעה זו, שבה יש ללכד את כל הכוחות למאבק בקורונה, ונדרשת אחדות לאומית סביב ממשלת אחדות לאומית, שעיקר מעייניה מלחמה בקורונה, יש לקדם פעולה שנויה במחלוקת חריפה, ולבצע צעד שממשלות ישראל נמנעו מעשותו ב-53 השנים מאז מלחמת ששת הימים וב-43 השנים מאז עליית הליכוד לשלטון?

עקרונית, זו טענה נכונה. אלא שהיה כאן חלון הזדמנויות מדיני נדיר לביצוע הצעד החיוני כל כך, של החלת הריבונות הישראלית על אזורים שכה חיוני שיישארו ישראליים לעד ולקבוע סוף סוף את גבולה המזרחי של ישראל – הירדן, בתמיכה אמריקאית. חלון ההזדמנויות המדיני היה בין הצגת תכנית טראמפ לבחירות בארה"ב, שבהן עלול טראמפ להפסיד. ואם להיות ממוקדים עוד יותר – צעד מדיני דרמטי ושנוי במחלוקת כל כך, אינו יכול להיעשות בהובלת ממשלת מעבר. כך שחלון ההזדמנויות היה צר עוד יותר – מהקמת הממשלה לבחירות בארה"ב.

בצדק נתניהו רצה להוביל את המהלך (ואני משוכנע שהוא התכוון לכך וזה לא היה תעלול בחירות). תאריך היעד שהוא קבע, יולי 2020, היה תאריך נכון והגיוני – לא לעשות זאת סמוך מדי לבחירות בארה"ב וכך להיראות כמי שתוקע אצבע בעין של ביידן, שהזהיר מפני המהלך. בהסכם הקואליציוני עמד נתניהו על כך שהנושא היחיד שבו אין צורך בהסכמת כחול לבן הוא החלת הריבונות. כחול לבן קיבלה זאת. לנתניהו היה רוב למהלך בממשלה, כיוון שלצד שרי הליכוד והמפלגות החרדות גם יועז הנדל תמך בצעד ואולי גם חלק משרי כחול לבן. היה לו רוב בכנסת למהלך.

הימנעותו של נתניהו מקבלת ההחלטה הייתה החמצת שעת כושר מדינית והזדמנות היסטורית למהלך משנה מציאות חשוב כל כך. איני מקבל את האגדה שהריבונות לא הוחלה בגלל הסכמי השלום עם מדינות ערב. הסכמי השלום הם אינטרס של אותן מדינות לא פחות משל ישראל, וכפי שהן עשו זאת לאחר הכרת ארה"ב בירושלים כבירת ישראל והעברת השגרירות לירושלים (צעד שאמור היה בפי מדקלמי הדקלומים "להבעיר את המזה"ת"), כך הם היו עושים זאת לאחר החלת הריבונות. ברור שנוח היה לנתניהו ולמנהיגי אותן מדינות להציג את ביטול/דחיית החלת הריבונות כהישג מדיני שלהם; סולם שהוריד אותם מהתנגדותם לשלום עם ישראל.

אז למה נתניהו לא החיל את הריבונות? הוא קיבל רגליים קרות בשל איומי הפלשתינאים, האירופים וביידן.

כעת, בכהונת ביידן, החלת הריבונות לא תוכל להיות בתמיכת ארה"ב ובלי תמיכתה יהיה כמעט בלתי אפשרי לבצע את המהלך הזה. זו עלולה להיות בכיה לדורות. אלא אם כן בעתיד יקום עוד ממשל אוהד כמו ממשל טראמפ (אולי בעוד ארבע שנים ממשל ניקי היילי? אינשאללה).

* פשקוויל מס' 1 – גדעון לוי כתב ש"לכיבוש הישראלי לא חשוב מי ייבחר בסופו של דבר לנשיאות ארצות הברית; דונלד טראמפ או ג'ו ביידן, זה היינו הך. הוא שוב ניצח אתמול בגדול, הכיבוש, עוד הרבה לפני שהקלפיות נסגרו".

זה הפתיח לארבע שנות פשקווילי נאצה של גדעון לוי נגד ביידן, כמו אלה שכתב על ברק אובמה, המשת"פ של אקיבוש ומי שפחד מהלובי היהודי ולכן לא הפעיל כוח כדי לכפות על ישראל את מדיניות אויביה.

* עונש חינוכי – אילו הייתי אכזר ורע לב באופן קיצוני, הייתי מציע לשלוח את מי שטוענים שישראל דיקטטורה, לחיות חודש בדיקטטורה.

* הצדעה מאוחרת – החלטתו של הרמטכ"ל להעניק את אות המערכה על מלחמת ההתשה בלבנון היא הכרה ממלכתית מאוחרת בדור של לוחמים שחירפו נפשם במלחמה קשה ועקובה מדם, בתנאים קשים, בארץ אויב, מול ארגוני טרור, בהגנה על מדינת ישראל ויישובי הצפון.

זו החלטה נכונה וצודקת מאין כמותה. ראויים הלוחמים האלה להוקרה, להערכה ולהצדעה של עם ישראל ומדינת ישראל.

* מגיע לי? – על פי ההחלטה על אות המערכה, יקבלו אותו לוחמים ששרתו בלבנון בין 30 בספטמבר 1982 ל-25 במאי 2000. מעניין אם מגיע אות לחבריי ולי. אנחנו קיבלנו אות מלחמת שלום הגליל (שאותה קיבלו מי ששרתו עד סוף ספטמבר 1982) והמשכנו לשרת בלבנון עד 1984. אגב, במילואים אף פעם לא נשלחנו לרצועת הביטחון.

* צדק ללוחמי צד"ל – מן הראוי, שאות המערכה ללוחמי מלחמת ההתשה ברצועת הביטחון בלבנון, יינתן גם ללוחמי צד"ל שהשתקעו בישראל.

* הקצין המוסלמי הראשון – הישאם אבו ריא מסכנין, התגייס לצה"ל למרות שהוא מתגורר במעוז הרשימה המשותפת והתנועה האסלאמית, והיה הקצין המוסלמי הראשון בצה"ל. הוא הקים ארגון סיוע לערבים (לא בדואים) אחרי צבא. את הישאם הכרתי בפורום "עמק השווה". השבוע הישאם הצטרף ל"דרך ארץ" והוא יעמוד בראש מטה התנועה בסכנין.

* מחשב לכל ילד – לפני שבועות אחדים יצא השר יועז הנדל בקריאה לתרום מחשבים למען ילדים שאין להם, כדי לקדם באמצעות רוח ההתנדבות והערבות ההדדית את מה שהממשלה אינה עושה, ולצמצם את הפער החינוכי בין חלקי החברה. בזכות הקריאה ופעולה נמרצת של קבוצת פעילים צעירים ב"דרך ארץ" כבר נתרמו למעלה מ-1,000 מחשבים. ביום חמישי חנך יועז את המיזם בג'אסר א-זרקא.

*  רתח מזעם – דב גילהר וצוות של ערוץ 2 תיעדו את רבין בעצרת התמיכה במדיניותו, בערב הרצח. הם הפסיקו לצלם כאשר רבין החל לרדת למכוניתו, כי מה זה מעניין לראות אותו הולך לרכב…

ביום השנה לרצח הוקרנו קטעים מן השידור בחדשות 12. היה שם אירוע מעניין. יוסי שריד נאם בעצרת והציג את עמדותיו המרציות/שלום עכשיווניקיות. רבין שמע ורתח מזעם. הוא זינק מכיסאו כנשוך נחש כדי לחפש את המארגנים ולהפסיק זאת. הוא פגש בשולמית אלוני וצרח עליה. הוא הזכיר לה, בהזדמנות חגיגית זו, ש"שלום עכשיו" לא תרמו אגורה שחוקה לאירוע. היא אמרה לו "עזוב, זה לא חשוב, היה לך נאום נפלא" אך הוא לא נרגע. שריד ירד מהבמה ורבין גער בו והפנה אליו כתף קרה.

25 שנות אינדוקטרינציה מציגות את עמדותיו של שריד כ… מורשת רבין. זהו שקר היסטורי גס.  

* מכחישי הרצח – בדף הפייסבוק שלי קבעתי תקנון נוקשה: מותר לבטא בו כל דעה, אבל חל איסור מוחלט לכתוב בו שני דברים – הכחשת השואה והכחשת רצח רבין (כלומר תאוריית הקונספירציה החולנית, הזדונית והנתעבת לפיה השב"כ רצח את ראש הממשלה). כל רשומה או תגובה שיש בה עבירה על אחד משני החוקים הללו – נמחקת מיד.

אני ממליץ לאהוד בן עזר לאמץ את העיקרון הזה. בגיליון הקודם של "חדשות בן עזר" מנחם רהט עבר על אחד משני הכללים הללו.

* סעיף בחוק – אחד הסעיפים בחוק הרדיקלים השלובים קובע: הצג את מי שאינו מדקלם את סיסמאותיך הרדיקליות, בכינוי פשיסט/בולשביק. רוב המדקלמים האלה כלל אינם יודעים מה זה פשיסט ומהו בולשביק.

* נגד כפיה – אני מתנגד לכפיית לימודי ליבה על החינוך החרדי. אי אפשר לכפות על מוסד חינוכי ללמד משהו שאינו רוצה. אבל המדינה אינה צריכה להשקיע ולו שקל אחד במוסד חינוכי שאינו מלמד לימודי ליבה. שיממנו בעצמם.

* פייק ניוז ממוחזר – ב-2015 מונה ח"כ אורי מקלב מיהדות התורה ליו"ר ועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת. עצם מינויו לתפקיד של איש יהדות התורה, הביאה לתגובות של לעג, בלי קשר לתפקודו. זמן קצר לאחר מינויו, הופץ פוסט ויראלי, ה"מצטט" אותו במשפט: "המדע מלמד אותנו שדברים כבדים נופלים, אבל הנה הקב"ה ברא לנו מטוסים שלמרות שהם כבדים מצליחים לעוף באוויר ולהטיס צדיקים לאומן". זה היה פייק ניוז מוחלט. לא עיוות של דבריו או הוצאתם מהקשרם, אלא המצאה מוחלטת, מתוך שנאה גזענית, ברוח בדיחות דוד לוי הזכורות לשמצה.

חלפו חמש שנים ויד זדונית שבה והחלה למחזר את השקר, ששוב הופך ויראלי.

יש לציין שמקלב הוא ח"כ מוערך מאוד גם בעיני יריביו הפוליטיים. הוא זכה לפרס הפרלמנטר המצטיין של המכון הישראלי לדמוקרטיה ולאות אביר איכות השלטון מטעם התנועה לאיכות השלטון; שני גופים שאינם מזוהים כמקורבים לחרדים.

* מאיזו עיר – על טפסים רשמיים רבים מופיע סעיף "עיר מגורים". אני צריך לכתוב שם מאיזו עיר אני. אבל אני לא גר באף עיר. אני חבר קיבוץ. האם בכל אותם מוסדות עוד לא שמעו שיש כמה אנשים מוזרים שאינם עירניקים?

זה מפריע לי משני טעמים. האחד, הוא שעובדת היותי חבר קיבוץ מהותית מאוד בזהותי. נולדתי וגדלתי בעיר ובחרתי בחיי קיבוץ מתוך אמונה בדרך החיים הקיבוצית. אני לא רוצה לחתום כמי שחי בעיר. והשני, הוא פשוט הרצון לדייק ולכתוב אמת. הרי כשאני כותב כשם העיר: אורטל, אני כותב עובדה לא נכונה. אין עיר ששמה אורטל.

לעתים אני ממלא טפסים שמופיע בהם שדה חובה: רחוב ומספר. אבל אין לי רחוב ולא מספר. כשזה שדה חובה, אני חייב לחנטרש משהו כדי להתקדם (לדוגמה – רח' הנשמות הטהורות). למה?

מה כל כך מסובך לכתוב "יישוב מגורים"? זה מתאים לעיר, למועצה מקומית, למושבה, למושב עובדים, למושב שיתופי, לקיבוץ שיתופי, לקיבוץ מופרט, לקבוצה, ליישוב קהילתי, לכפר ערבי ואפילו להתיישבות יחידים.

* נוצות לא לו – יורם חזוני הוא אינטלקטואל מבריק, הוגה דעות בעל השפעה רבה בעולם המחשבה המערבי, ונושא דגל השמרנות והלאומיות. איני מקבל את משנתו כמקשה אחת – יש בה מרכיבים שאני מסכים אתם ומרכיבים שאותם אני שולל.

ב"גלריה" של 23 באוקטובר התפרסמה עליו כתבת פרופיל נרחבת שרובה הוקדש לראיון אתו. בהתחשב בכך שנקודת המבט של הכותבת, רוני דורי, לעומתית לזו של חזוני (והיא אינה מסתירה זאת) הכתבה הוגנת למדיי.

לפחות בסוגיה אחת אני יכול להעיד ממקור ראשון שחזוני מתהדר בנוצות לא לו. אומר חזוני: "אני לא יכול לקחת קרדיט על המאמצים הממשיים לקידומו [של חוק הלאום], כי אחרים כמו מכון קהלת, לקחו את הכדור ורצו אתו. אבל אנחנו במרכז שלם התחלנו את התהליך, ולא היה אף אחד מלבדנו".

זה לא נכון. חוק הלאום הוא רעיון שהגה ישראל הראל, המייסד ובאותם הימים היו"ר של המכון לאסטרטגיה ציונית, והצעת החוק נבנתה במכון. מטרת החוק נועדה לאחד את העם, הקרוע בין שמאל וימין במחלוקת על הגבולות, ההתנחלויות, אוסלו וההתנתקות, סביב המכנה המשותף הציוני של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, בכל גבול שהוא. לא בכדי הראל רצה שהחוק יוצג דווקא מצד שמאל של המפה, והציע אותו ליו"ר האופוזיציה ומנהיגת קדימה ציפי לבני. לבני התלהבה מהחוק (בגרסתו המקורית, לא המרוככת שהתקבלה לבסוף) והייתה אמורה להיות מגישת החוק. ביום בהיר אחד, אולי אחרי שהתברר לה שבבייס שלה מדינה יהודית היא כבר לא סחורה נחשקת, היא קיבלה רגליים קרות, התנערה מהחוק והפכה ללוחמת הראשית נגדו.

באותם ימים עמדתי בראש תכנית למנהיגות צעירה של המכון. זו הייתה משרה חלקית מאוד, של אחה"צ + ערב בשבוע. לא הייתי שותף למיזם. אבל בכל שבוע כמעט נפגשתי עם ישראל הראל, התעדכנתי, קראתי את הצעת החוק המקורית, כך שאני כותב את הדברים מידע אישי.

* רוצה תמיד עיניים – אני רוצה תמיד עיניים כדי לראות / את יפי העולם ולהלל את היופי / המופלא הזה שאין בו דופי ולהלל / את מי שעשה אותו יפה להלל / ומלא, כל כך מלא, יופי // ואינני רוצה לעולם להיות עיוור ליפי / העולם כל עוד אני חי. אני אוותר / על דברים אחרים אבל לא אומר די / לראות את היופי הזה שבו אני חי / ושבו ידיי מהלכות כמו אניות וחושבות / ועושות את חיי באומץ, ולא פחות / מכן בסבלנות, סבלנות בלי די. // ולא אחדל מהלל. כן, להלל לא אחדל / וכשאפול עוד אקום – ולו רק לרגע – שלא יאמרו / הוא נפל. אלא הוא קם עוד לרגע להלל / בעיניים אחרונות / את שלהלל לא יחדל.

מזה למעלה מעשרים שנה אני מארגן את יום הזיכרון באורטל. ברבות מאותן שנים, סיימנו את הטקס בקריאת השיר המקסים הזה, שירו של נתן זך, שהלך השבוע לעולמו. לא בכדי בחרתי דווקא בשיר הזה. החיבור של השיר הזה לטקס יום הזיכרון, הוא המסר שלמרות השכול, למרות הכאב הנורא, למרות שכל כך טבעי להישאב לתהומות של יגון ויאוש, עדיין ראוי לראות גם את הטוב שבעולם, את הטוב שבחיי האדם, שתמיד תמיד יש לראות את יפי העולם ולהלל את היופי המופלא הזה.

הרעיון של סיום טקס יום הזיכרון בשיר הזה, כמוהו כרעיון של "קדיש יתום". מה הקשר בין האבל לבין התפילה "יתקדש ויתגדל שמו הגדול, בעולם שברא כרצונו" וכו'? ציניקנים יכולים להתייחס לכך כאל ניסיון לתפוס את האבל ברגעיו הקשים ולחבר אותו לדת ולאלוהות. אבל בראיה רחבה יותר, המסר הוא יפהפה – לא לשקוע באבל, אלא לראות את קדושתו וגדולתו של האלוהים ואת העולם שברא ברצונו, ואת קרוב הגאולה והשלום.

"אני רוצה תמיד עיניים" הוא בעיניי מעין קדיש חלופי. בשפתנו, אבל עם אותו המסר.

"אני רוצה תמיד עיניים" הוא אחד השירים האהובים עליי ביותר. יותר מכך – השיר הזה הוא מוטו של חיי. אף פעם לא לשקוע בייאוש, תמיד לראות את הטוב, תמיד להיות אופטימי, להאמין שנצא מכל משבר ומצוקה מחוזקים, לרצות תמיד עיניים כדי לראות את יפי העולם.

יהי זכרו של נתן זך ברוך!

* קנאת סופרים – נתן זך היה משורר גדול. שירתו מלווה את חיי משחר נעוריי ושיריו המולחנים הם מרכיב משמעותי בפס הקול של חיי. כמה משיריו, כמו "כולנו זקוקים לחסד", "אני רוצה תמיד עיניים", "איך זה שכוכב" ו"יהי הכל" (תרגומו לשיר של ברכט) הם מהשירים שאני מאמץ כהמנונים פרטיים.

נתן זך מרד בנתן אלתרמן, בביקורת ארסית ונוקבת. אלתרמן הוא בעיניי גדול המשוררים העבריים בכל הדורות. לא היה כמותו לפניו וספק אם יהיה כמותו אחריו. והנה, גם בנתן זך שמרד בו אני רואה משורר גדול, ואיני רואה בכך כל סתירה. דבר אחד איני מבין – למה זך צריך היה לפגוע באלתרמן ולמרוד בו. מדוע היה עליו לנסות להקטין את אלתרמן כדי להאדיר את עצמו?

קיימתי פעם דין ודברים בנדון עם פרופ' ניסים קלדרון. קלדרון טוען שכך נבנית ומתפתחת שירה, כך נבנית תרבות; ממרד דורי שמשחרר את הדור החדש מצלו של הדור שקדם לו ומאפשר לעצמו עצמאות וביטוי. כך היה תמיד, כמו המרד של שלונסקי בביאליק. קנאת סופרים תרבה חכמה.

איני מסכים אתו. בעיניי תרבות אינה נבנית דווקא מצחצוח חרבות הפולמוס, אלא מיצירה טובה. ויצירה טובה היא שילוב של מורשת הדורות הקודמים כשכל דור מוסיף את הנדבך היצירתי המקורי שלו.

אלתרמן, רעו וחברו לקבוצה הספרותית של שלונסקי, לא מרד בביאליק. עמיחי, בן דורו של זך, לא מרד באלתרמן. ולא בכדי, אלתרמן היה גדול משלונסקי ועמיחי – מזך.

והרי האמת היא ששלונסקי העריץ את ביאליק וזך – את אלתרמן.

* איש קטן ומשורר גדול – שירתו של נתן זך אהובה עליי מאוד והיא מרכיב משמעותי במזון הרוחני והתרבותי שלי. עמדותיו הפוליטיות, לעומת זאת, נתעבות בעיניי. דעותיו היו דעות שמאל רדיקלי אנטי ציוני. התבטאויותיו הפוליטיות היו נוראות ואיומות. בראיון אחד הטיף לירידה ("הגירה", בשפתו המכובסת) מהארץ. בראיון אחר, בעיצומה של מלחמת "צוק איתן" הוא יצא נגד הקיבוצים שהוקמו דווקא סביב רצועת עזה (הוא לא התכוון לגוש קטיף, אלא לעוטף עזה). אחרי פיגוע "מרמרה" הוא אמר שאם יהיה עוד משט "שיבה" הוא מבקש להשתתף בו. הניכור שלו כלפי מדינת ישראל, החברה הישראלית והציונות היה קיצוני.

אני שמח שהצלחתי להפריד בין סלידתי מעמדותיו ליחסי לשירתו. וכשביקש שהמתנחלים ב"גדה" ובגולן לא יקראו את שירתו, צפצפתי על קריאתו. ראיתי בו תמיד איש קטן ומשורר גדול. האיש הקטן יישכח, שירתו הגדולה תישאר לעולם. והוא ראוי היה לפרס ישראל, בו זכה; הפרס הממלכתי הבכיר מטעם המדינה שכה תיעב, לא בזכות אישיותו אלא בזכות שירתו. תרומתו הגדולה לתרבות הישראלית חזקה מכל ההבלים הפוליטיים שביטא.

אנקדוטה על זך הפוליטי – באחת ממערכות הבחירות, נדמה שלי שב-2003, הופיע בע' 1 של "הארץ" גילוי דעת של אנשי רוח הקוראים להצביע למרצ. בע' 2 הופיע גילוי דעת של אנשי רוח הקוראים להצביע לחד"ש. נתן זך היה חתום על שניהם… תמהתי, במה זכה נתן זך לשני קולות בקלפי.

* פגיעה בחסינות המהותית – דברי האיום של נער השליחויות של נתניהו מיקי זוהר נגד מנדלבליט, היו ברמה מוסרית ובסגנון של ארגון פשע. דברי הבלע, האיום וההסתה הירודים האלה, שנועדו להלך אימים על מנדלבליט לבל יבצע את תפקידו, ראויים לכל לשון של הוקעה וגינוי. יש להוקיע את הדברים עצמם, את האיש שאמרם ואת המְשָׁלֵחַ שלו. חבורת מלחכי הפנכה של נתניהו מורידה את החיים הציבוריים בישראל לזנות. כל הדבוקה הזאת היא קלון על מדינת ישראל, חרפה לחברה הישראלית.

ואף על פי כן, לא נכון היה לזמן את נער השליחויות לחקירה על דברי הבלע שלו. המשפוט והפליליזציה של החיים הציבורים היא בעכרנו והיא גם מסייעת לשחיתות, כי היא יוצרת הוויה שבה מה שאינו פלילי – כָּשֵׁר לכאורה, ואין עוד מבחן ציבורי, אתי, מוסרי וערכי.

אמירה של נבחר ציבור בראיון בתקשורת, יהיו בזויים ומרושעים ככל שיהיו, אפילו דבריו הבזויים של נער השליחויות, אינם עבירה פלילית, והם בגדר החסינות המהותית של חבר הכנסת. לא כדאי לעלות על המדרון החלקלק של חקירה פלילית לפוליטיקאים על ראיונות שלהם (ואגב, זו דעתי גם על דברי הבלע בתקשורת של אחמד טיבי, עופר כסיף, יזבק ושות', שמדי פעם ח"כים קוראים להעמידם לדין על דבריהם). בעיניי, זה מחיר הדמוקרטיה.

דווקא כמי שסבור יש לבטל את החסינות הדיונית, כלומר חסינות בנושאים פליליים, שמשמעותה היא התנקשות בשוויון בפני החוק, אני סבור שיש להגן על החסינות המהותית, שהיא יסוד מוסד של הדמוקרטיה. ראוי שלא נעלה על המדרון החלקלק, של חקירת נבחרי ציבור על דברים שאמרו. והמבחן של העיקרון הזה הוא דווקא כאשר מדובר בדברים הבזויים ביותר, וקשה לי לדמיין דברים בזויים, ירודים ועלובים יותר מאלה של נער השליחויות מיקי זוהר.

זימונו של זוהר לחקירה היא קודם כל שגיאה עקרונית, אך גם טקטית – היא הרמה להנחתה לאויבי מדינת החוק ובראשם נתניהו.

* בדיחה לסיום – שמעו בדיחה. אחד מעובדי האלילים בפולחן האישיות של נתניהו כתב ברצינות גמורה, שהאינטרס הפרטי של נתניהו היה לחתום על עסקת טיעון ולגמור עם זה אבל הוא מקריב את עצמו למען המדינה ומתוך אחריות לאומית בלה בלה בלה בלה בלה בלה ובגלל האכפתיות שלו מהמדינה בלה בלה בלה וכו' וכד' וגו'…

            * ביד הלשון

תו"ס – יועז הנדל העלה רשומה יפה ומרגשת בתגובה להחלטת הרמטכ"ל להעניק אות השרות ללוחמי המערכה ברצועת הביטחון בדרום לבנון. הוא העלה את האסוציאציות שלו משנות שירותו בלבנון ובין השאר הזכיר את ה"טווסים". כוונתו לסיורים הרגליים מחוץ למוצבים. זו שגיאה. יש לכתוב: תו"סים. תו"ס – תנועה וסריקה ולפי גרסה אחרת – תצפית וסיור.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 4.11.20

* תמיכה דו מפלגתית – לא היה מעולם וספק אם יהיה אי פעם נשיא אמריקאי ידידותי לישראל כטראמפ. ידידות שבאה לידי ביטוי בהחלטות מהפכניות, שישראל תיהנה מהן עוד שנים רבות. לכן, אני חפץ מאוד בניצחונו, על אף סלידתי מאישיותו.

עם זאת, אין אלו בחירות בין מועמד פרו ישראלי למועמד אנטי ישראלי. ביידן הוא ידיד ותיק של ישראל והוכיח את ידידותו בעשרות שנות כהונתו בסנאט. ישראל חייבת לטפח את הנכס האסטרטגי שלה – התמיכה הדו-מפלגתית בה לאורך עשרות שנים. למרבה הצער, נתניהו הזניח את הקשר עם המפלגה הדמוקרטית. ללא קשר לזהות המנצח בבחירות, המדיניות הזו חייבת להשתנות.

יש להבין שבמפלגה הדמוקרטית יש אגף הולך וגדל של שמאל רדיקלי אנטי ישראלי, שהמייצג העיקרי שלו הוא ברני סנדרס, אך הוא אינו היחיד. מדובר במיעוט רעשני, אך הוא צובר כוח והשפעה. כתף קרה ישראלית למפלגה הדמוקרטית רק מחזקת את המיעוט הזה. על ישראל לטפח את תומכיה במפלגה הדמוקרטית ואת הזיקה שלהם לישראל.

* "הארץ" מכחיש שואה – כותרת מאמר של רוגל אלפר בדף הפייסבוק של "הארץ" מזעזעת: "יותר מהיטלר וסטלין הוא האויב הגדול שקם לדמוקרטיה". הוא = טראמפ. במאמר עצמו המשפט הזה אינו מופיע, כך שכנראה מי שנתן את הכותרת זו מערכת העיתון עצמה (כותרת המאמר באתר "הארץ" היא: "טראמפ איננו סתם נוכל; הוא גם גאון". המאמר עצמו הוא שילוב של שנאה לטראמפ והערצה אליו).

הכותרת הזאת היא זוועה.

אחת מהשתיים. או ש"הארץ" מכחיש שואה ועל הדרך מכחיש גם את זוועות משטר סטלין, או שבעיני דבוקת שוקן רצח 6 מיליון יהודים, רצח עשרות מיליונים בידי הרודנויות הללו, פחות חמור מנשיא דמוקרטי שהם אינם אוהבים. ואולי החטא הגדול שלו, שהופך אותו ליותר גרוע מהיטלר וסטלין, הוא תמיכתו בישראל.

* מעריץ האנטישמים – גדעון לוי פרסם פשקוויל נגד ביידן. לטענתו, במקום להציב מול טראמפ איש שמאל מובהק שיטה את המטולטלת הציבו איש אמצע, מרכז, לא כלום. ברור למה הוא מתכוון. הוא היה רוצה לראות את ברני סנדרס האנטי ישראלי כנשיא ארה"ב. סנדרס מטיף להפסקת הסיוע לישראל, והרי לוי כותב לאורך שנים נגד הסיוע למדינה שאותה הוא שונא כל כך, שנאת מוות, עד שורשי שערותיו. הוא מזועזע מכך שמול גדול ידידי ישראל טראמפ מוצב מנהיג פרו-ישראלי אחר, שלאורך הקריירה הפוליטית שלו תמך בישראל, ולא עוכר ישראל.

כזכור, גדעון לוי תמך בהתלהבות בקורבין ובמועמדותו לראשות ממשלת בריטניה. בשבוע שעבר מפלגת הלייבור השעתה את חברותו של קורבין במפלגה, בשל היותו אנטישמי.

* למה עמירה הס מתנגדת להסכמי אוסלו – עמירה הס מ"הארץ" התנגדה להסכמי אוסלו. כמו הצבעת הרשימה המשותפת נגד הסכמי השלום כי הם נגד שלום עם ישראל, כך גם היא התנגדה להסכמים מתוך לאומנות פלשתינאית. היא תקפה במאמרים רבים את ערפאת על ויתוריו לישראל ועל הנאיביות שלו כשהאמין לרבין ולישראל…

ביום שישי היא פרסמה מאמר שבו טענה שרבין היה נגד השלום. כדי להוכיח את טענתה היא הציגה את עמדותיו האמתיות של רבין, וציטטה את פרטי נאום מורשתו המדינית, חודש לפני הרצח. העובדות שהציגה על אודות המדיניות של רבין נכונות. מבחינתי, כמי שהפטריוטיות שלו היא ישראלית ולא אנטי-ישראלית כשל הס, היא באה לקלל ויצאה מברכת.

* מגמה מעודדת – במספר סקרים בשבועות האחרונים מסתמנת מגמה מעניינת – הרשימה האנטי ישראלית המשותפת מאבדת 20% מכוחה. בבחירות היו לה 15 מנדטים. בכל הסקרים שאחרי הבחירות היא שמרה על כוחה ולעתים אף הגבירה את כוחה. והנה, בשבועות האחרונים היא סביב 12 מנדטים. אני מקווה שזו מגמה שתימשך.

מה הגורם לכך? להערכתי, הצבעת הרשימה נגד הסכמי השלום, כיוון שהיא מתנגדת לשלום עם ישראל, הייתה גשר אחד רחוק מדי. שלום בין ישראל למדינות ערב טוב לערביי ישראל. הוא פותח אותם למרחב של בני עמם, של דוברי שפתם. הוא מאפשר להם להיות גשר בין מדינת ישראל למדינות ערב. הוא מאפשר להם להשתלב בעסקים חובקי מרחב. הם מבינים שכאזרחי ישראל הם רק נפגעים מכך שהמפלגה המייצגת אותם פועלת נגד מדינתם.

אם אכן זו מגמה והיא תמשך, זו בשורה גדולה לדמוקרטיה הישראלית. מפלגה גדולה שהיא לעומתית למדינה, היא סכנה לדמוקרטיה. הדמוקרטיה מבוססת על מכנה משותף – האמונה שעם כל חילוקי הדעות בין השחקנים, כולם מחפשים בדרכם את טובת המדינה. כאשר מפלגה שמחפשת בעליל את רעת המדינה, שאת עצם קיומה היא שוללת, היא גדולה וחזקה – זו סכנה. קואליציה המתבססת על מפלגה לעומתית למדינה, מקעקעת את המרקם החברתי בישראל ואת הלגיטימציה לממשלה ולכנסת.

אני מקווה מאוד שתקום מפלגה ערבית החותרת להשתלב במדינת ישראל ולא לרשת אותה. מפלגה כזו תהיה פרטנר רצוי לקואליציה ולחברות בממשלה. אני מקווה שהמפלגות הציוניות תשריינה מקומות ריאליים לנציגים ערבים.

ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, היא מדינה דמוקרטית המעניקה שוויון זכויות אזרחי לכל אזרחיה, ללא הבדל דת, גזע ומין, ככתוב במגילת העצמאות. השתלבותם של ערביי ישראל במדינה על כל מערכותיה היא קודם כל אינטרס שלהם, אך היא גם אינטרס של מדינת ישראל.

* דמי הצבעה – למה נתניהו התחנן בפני בג"ץ לארכה של ארבעה חודשים נוספים לפינוי חאן אל-אחמר? אין לי מושג. רק אזכיר, שכאשר הרשימה המשותפת הצביעה עם נתניהו בעד פיזור הכנסת אחרי הסיבוב הראשון, כתבתי שלא יכול להיות שזה היה בחינם, והערכתי שחאן אל-אחמר לא יפונה.

* על הגדרות – מאז שנות ה-90 אני כותב נגד האקטיביזם השיפוטי, הרבה לפני שהנושא היה בון-טון. כתבתי בנושא עשרות מאמרים. האקטיביזם השיפוטי הוא גישה שקיימת בכל העולם החופשי, ויש מחלוקת בינה לבין הגישה השמרנית. אני נוטה יותר לגישה השמרנית.

אבי רעיון האקטיביזם השיפוטי בישראל לא היה אהרון ברק אלא מנחם בגין. מתכונת האקטיביזם השיפוטי שהוא הגה, שכותרתה הייתה "עליונות המשפט", רדיקלית יותר מזו של ברק.

אני מבחין בין הדיון העקרוני על האקטיביזם השיפוטי, לבין הטלת הדופי במערכת המשפט והצגתה כמערכת מושחתת שתופרת תיקים כדי לערוך הפיכה שלטונית. זאת תאוריית קונספירציה מטורללת וארסית, שתעשיית השקרים וההסתה של נתניהו מפיצה במלחמת החורמה שהיא מנהלת נגד מדינת החוק.

כרגע, "הסורים על הגדרות" ודחוף יותר להגן על מערכת המשפט, מאשר לעסוק במחלוקת העקרונית על האקטיביזם השיפוטי. עם זאת, עמדתי העקרונית נותרה כשהייתה.

* ענווה מול המגפה – ב-27.9 כתבתי כך: גל שני הולך ומתעצם של קורונה פוקד את מדינות אירופה. המצב שם מזכיר את המצב בישראל לפני כחודשיים. סביר להניח שבעוד שבועות אחדים המצב שם יהיה כפי שהוא כאן היום. ויתכן מאוד שאנחנו כבר נהיה אחרי הגל השני (ולפני הגל השלישי, חלילה?)

ואם התחזית שלי תתגשם, אני מקווה שהפעם ננהג בענווה ובלי ה"שופוני" ומכל העולם מתקשרים אליי ללמוד וכו' וכו' וכו'. אך גם ללא ההלקאה העצמית המזוכיסטית על כמה אנחנו גרועים, האחרונים בעולם וכד'.

כי האמת היא שהקורונה היא מגפה חדשה שעוד איננו יודעים באמת איך להתייחס אליה והיא גם מגפה מתעתעת. האמנו שבקיץ היא תחלוף ובקיץ היא הגיעה אל שיאה (ודווקא בימים החמים ביותר בשנה). בסגר הראשון נאמר שאין צורך במסכות והיום ברור (או שמא ברור נכון לעכשיו) שעטיית המסכות היא האמצעי החשוב ביותר והיעיל ביותר נגד הידבקות בקורונה. אחרי הסגר הראשון ואחרי שכבר כמעט כל המערכות חזרו לשגרה, גני השעשועים נשארו סגורים עוד זמן רב. בסגר השני גני השעשועים פתוחים. ההנחה (נכון לעכשיו) היא שסכנת ההידבקות באמצעות משטחים קלושה, בניגוד להערכות הקודמות.

המסקנה המרכזית היא שעלינו לגלות ענווה מול המגפה והכרה בכך שאנו במציאות של אי-ודאות. וראוי שניתן יותר אמון בגורמים המתמודדים עם המחלה ומקבלים את ההחלטות, הן בדרג המקצועי, הן בדרך המדיני והן בדרג הפרלמנטרי, שהם עושים כל שלאל ידם כדי למגר את המגפה כמיטב המידע שיש על אודותיה, הגם שלבטח הם יעשו עוד שגיאות לא מעטות.

והעיקר, הוא שנזכור שה"אנחנו" הוא עם ישראל, החברה הישראלית, ולא "השבט", "המחנה", "המגזר" וכו', ונשתף פעולה במאבק למיגור המגפה, שבלאו הכי אינה מבחינה בין שבטים, מחנות ומגזרים.

עד כאן הציטוט. דומני שראוי לחזור ולהדגיש את המסר.

* החלטה לא פופולרית – כל מי שמדבר על "סגר פוליטי" טוען טענה בלתי הגיונית. סגר – במהותו, הוא בלתי פופולרי ולכן החלטה על סגר, כשאינו הכרחי, היא בהכרח לא פופוליסטית ולא יכולה לבוא משיקולים פוליטיים. דווקא החלטות על הקלות או הימנעות מסגר, כיוון שהן פופולריות, עלולות לנבוע משיקולי פופוליזם.

האם אני תמים לחשוב שנתניהו אינו שוקל שיקולים פוליטיים? ממש איני תמים. למעט יחידי סגולה, אין פוליטיקאי שהחלטותיו אינן נגועות בשיקולים פוליטיים. בוודאי פוליטיקאי כנתניהו.

מה השיקול הפוליטי של נתניהו? הרצון לזכות בתהילה כמנהיג שניצח את הקורונה והפחד מהפגיעה הפוליטית בו במקרה של כישלון. כתוצאה מכך הוא קיבל החלטות נכונות וגם עשה שגיאות שנבעו מהאובססיה שלו לנכס רק לעצמו כל הצלחה (למשל, הדרת משרד הביטחון מהטיפול בקורונה, בעיקר כאשר שר הביטחון היה שנוא נפשו נפתלי בנט). ההחלטה על הסגר נובעת מהביטחון שלו שזה הצעד הנכון במאבק בקורונה.

ובאשר לעצם ההחלטה על הסגר. סגר הוא דבר רע. הוא נשק יום הדין. יש להימנע ממנו, אלא אם אין ברירה. ההחלטה על הסגר התקבלה כאשר לא הייתה ברירה אחרת. כאשר היו כמעט 10,000 נדבקים ביום והקצב עלה מיום ליום והמדינה הייתה על סף אובדן שליטה על המגפה. ואכן, התוצאות הצדיקו את ההחלטה. ראוי לציין שהרוב הגדול של הציבור הקפיד על הסגר; לא הלך לבית הכנסת בחגים, לא השתתף בהפגנות, לא ערך חתונות וכד'.

ההחלטה על הסגר הייתה הכרח, אך עצם העובדה שהגענו למצב הזה היא כישלון. אילו, למשל, ההחלטה על הרמזור התקבלה חודש מוקדם יותר ויושמה מיד ובאופן נחרץ, כנראה שלא היה צורך בסגר כללי.

יש לקוות שהלקחים ייושמו.

הכשל של הממשלה הוא בכך שאין פיצוי הולם ובזמן לנפגעים מן הסגר.

* למי מותר להפר חוק – פתיחת תלמודי התורה במגזר החרדי, בניגוד להחלטות הממשלה על היציאה מהסגר, עוררו זעם רב בציבור. הזעם היה על עצם הפרת החוק ולא פחות מכך, על הפגיעה בערבות ההדדית המחייבת את כל האזרחים וכל הקבוצות והמגזרים לגלות אחריות במלחמה בקורונה ולנהוג על פי ההנחיות.

התקשורת הובילה את הקו הזה; תחנות הטלוויזיה והרדיו והעיתונים סיקרו בהרחבה את פתיחת תלמודי התורה, והמסר היה שמדובר בקבוצה מתבדלת שעושה שבת לעצמה וטענה כלפי הממשלה שאינה אוכפת כראוי את החוק. זהו מסר מוצדק ונכון.

בימים אלה קיימת תופעה של פתיחת חנויות ועסקים תוך הפרת החלטות הממשלה. גם כאן מדובר בעבירה על החוק ופגיעה בערבות ההדדית בעיצומה של מגפה. גם כאן התקשורת מסקרת בהרחבה את הפתיחה הפיראטית של עסקים. אלא שהפעם הסיקור אוהד ומפרגן, מפרי החוק מוצגים כגיבורים והקובלנה כלפי הממשלה היא על האסון שהיא ממיטה על העסקים.

אני מבין בהחלט את בעלי העסקים שרוצים להציל את עסקיהם ולחזור לעבודתם ולשגרה. הנעה מחדש של המשק היא גם אינטרס לאומי. אני מבין גם את המגזר החרדי, שלימוד התורה הוא ערך עליון בעבורו.

אבל חוק הוא חוק ולאף אחד אין רשות להפר אותו, אחרת נידרדר לאנרכיה. והמשימה הלאומית העליונה כעת היא המאבק בקורונה. זו גם המשימה הכלכלית העליונה; לעשות הכל כדי שלא נידרדר לאסון כלכלי של סגר שלישי.

והממשלה מצדה חייבת לפצות כראוי את כל הנפגעים מהסגרים וההגבלות. ללא פיצוי כזה יהיה קשה מאוד לממשלה לזכות מחדש באמון הציבור ובשיתוף הפעולה שלו.  

* כבוד האדם – לפני כשנתיים עלתה בחורה בת 18 מאחד מיישובי מטה בנימין על האוטובוס בדרכה למקום עבודתה בירושלים. נהג האוטובוס סירב להעלות אותה כיוון שלבשה מכנסים קצרים וסגר בפרצופה את דלתות האוטובוס. הצעירה תבעה את אגד ובית המשפט פסק שעל אגד לשלם לה פיצויים בסך 150,000 ₪. בית המשפט קבע שלא ניתן לקבל ביזוי בוטה והשפלה כפי שספגה.

זהו ניצחון לכבוד האדם.

* למה רק בחורף? – החל ביום ראשון 1.11 חלה חובת הדלקת אורות ברכב. ואני תמה – למה רק בחורף? הרי גם בקיץ רואים טוב יותר את הרכב שפנסיו דולקים. אין שום סיבה שהחובה הזאת לא תחול כל השנה, למען בטיחות הנהיגה. וכשכולם יהיו רגילים (כפי שאני רגיל כבר שלושים שנה לפחות) להדליק אורות כל השנה, נהגים לא יתבלבלו וישכחו בתחילת החורף להדליק אורות ויחטפו קנסות מיותרים.

ולמה רק בדרכים בין עירוניות? בעיר המכוניות אינן צריכות להיראות היטב? אין תאונות?

אין זה אלא קיבעון מחשבתי.

* שמות ההורים – כאשר נכתב בטופס רשמי: "שם האב" ו"שם האם", הורים להט"בים וילדיהם עלולים להיפגע. יש גם בעיה אמתית – כשמדובר בשני אבות, למה יש מקום רק לאב אחד? ומי אמור לרשום עצמו כ"אם"? בעיה.

מצד שני, ההגדרות "הורה א' " ו"הורה ב' " מנוכרות. מה, הורה הוא מספר? זה פוגע באבא שרוצה לחתום כאבא ולא כהורה א' או הורה ב' ולאמא שרוצה לחתום כאמא. ומי קובע מיהו הורה א' ומי הורה ב'? בעיה.

אין לבעיה הזאת פתרון מושלם, אבל יש פשרה, שכמו כל פשרה כל צד ייצא כשרק מחצית תאוותו בידו, אך הכל יכולים לחיות אתה והיא לא תיצור תחושה של התרסה. פשוט, לכתוב בטופס: שמות ההורים עם מקום לשתי חתימות. וההורים יחתמו את שמם. ואם ירצו גם לכתוב אמא או אבא גם זה בסדר.  

* פרס ישראל לסמי מיכאל – מי ראוי לפרס ישראל לספרות תשפ"א?

הסופר האהוב עליי ביותר הוא חיים באר. אני רואה בו את גדול הסופרים העבריים החיים עמנו. אין ספק שהוא הראוי ביותר לפרס.

אולם אני סבור שמן הראוי להעניק השנה את הפרס לסמי מיכאל. סמי מיכאל הוא סופר דגול ומזמן היה ראוי לפרס. בנוסף לכך הוא בן 94. אם לא עתה – אולי זה יהיה מאוחר מדי.

התאהבתי בכתיבתו של סמי מיכאל עוד כילד, כשקראתי את ספר הילדים שלו "סופה בן דקלים". וכנער ועד היום – את ספריו למבוגרים: "חסות", "שווים ושווים יותר", "חצוצרה בואדי", "חופן של ערפל", "ויקטוריה", "אלה שבטי ישראל" (ספר ראיונות שלו עם אישים שונים) ועוד, כולם ספרים נפלאים. ומכל ספריו, אהבתי במיוחד את "מים נושקים למים".

סמי מיכאל הוא קומוניסט, לא ציוני; תהום פעורה בין דעותיו הפוליטיות לאלו שלי. אך תרומתו הגדולה לתרבות הישראלית ולספרות הישראלית חשובה לאין ערוך יותר מעמדותיו הפוליטיות. ספריו רוויים, אמנם, בעמדותיו הפוליטיות. אך כאשר הן עולות מתוך ספרות גדולה כל כך, הן מעוררות קשב.

* צבי לוז – הלך לעולמו פרופ' צבי לוז מדגניה ב', סופר, מורה ומחנך, ומגדולי חוקרי הספרות העברית בימינו. בנו של יו"ר הכנסת ושר החקלאות קדיש לוז. בן כמעט 91 היה במותו.

צבי לוז היה בר אוריין, בקיא ומעמיק בכל מורשת ישראל לדורותיה, לגווניה ולגלגוליה וראה בספרות העברית בת ימינו חוליה בשרשרת הדורות של התרבות היהודית.

צבי לוז היה בן כיתתה של נעמי שמר בבית חינוך בבית ירח שבעמק הירדן. שם, בבית הספר הקיבוצי, בדיוק כמו נעמי שמר, רכש צבי את האהבה לתנ"ך, לספרות חז"ל ולספרות העברית ואת הבקיאות בהם.

כך כתב צבי על בית הספר: "ברוח החזון הציוני של ההורים, חברי הקיבוצים בעמק-הירדן, הקנו לתלמידיהם את עושרה ויופיה של היצירה העברית מהתנ"ך, משירת ימי-הביניים ושירת התחיה, מביאליק, מטשרניחובסקי ומשוררי ארץ ישראל החלוצית, הנבנית בהתלהבות ובייסורים. הם בטחו ביכולתם  של התלמידים להכיל את העוצמה והשגב של היצירות העבריות יחד עם הערכים החלוציים של חיי פשטות, עמל כפיים, קשר ודבקות לאדמה, ועם הגינות אנושית ומחויבות חברתית. בשיעוריהם מלאי ההשראה שילבו את לימוד התנ"ך עם פירושי רש"י ועם מדרש אגדה ואמרות חז"ל מפרקי "מסכת אבות". הלימוד התבסס על הקניית ידע יסודי של השפה העברית (לימוד דקדוק, כתיב ודיבור בעברית נכונה ויפה), תוך הקפדה בלתי מתפשרת על סדר וניקיון במחברות, על שמירת ספרי הלימוד בצורה נאה ועל מראה נקי ומסודר של חדר הכיתה ושל כל מתחם הבניינים והחצר של בית החינוך. בשאר-רוחם, בדרכיהם המעמיקות, בתבונת מורים מרחיקי-ראות האמינו בלימוד שהוא בבחינת 'נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים', כלומר רק לאחר ההכנה היסודית ניתן לחוות את התכנים של הלימוד ולהפנים אותם כחוויה לחיים. הם פתחו בפני תלמידיהם אופקים היסטוריים והעניקו להם בשיעוריהם חוויות רגשיות ואינטלקטואליות, העשירו את עולמם הרוחני והגבירו את שאיפותיהם ללמוד ולדעת עוד ועוד. בזכות הלימוד שחווינו, ידענו שאנו חלק מהעם היהודי ומהתחיה הציונית בארץ ישראל והזדהינו עם חייהם של הורינו החלוצים בעמק הירדן הזדהות מלאה".

יהי זכרו ברוך!

בתקווה לשנה ברוכה – בבוקר יום שני הצבתי בחצר את מד-הגשם החדש שקניתי. אבל באותו יום רק טפטף אצלנו. אני מצפה לעשרות מ"מ השבוע, ומאחל למד-הגשם החדש, שיתבלה במהרה כפי שקודמו התבלה בשנתיים האחרונות.

            * ביד הלשון

בא ואומר – אני מציע לכם שעשועון. האזינו לראיון עם שר המשפטים ניסנקורן, הצטיידו בעט ונייר, וסמנו כמה פעמים הוא אומר: "אני בא ואומר", "הוא בא ואומר" וכו'. זה משעשע. כמעט בכל משפט. אגב, אצל פואד בן אליעזר ז"ל זה היה גרוע אף יותר.

זו ממש עילגות, סרבול של השפה. ראשית, אם אתה אומר, למה אתה "בא ואומר"? די בכך שאתה אומר. ושנית, למה אתה צריך לומר שאתה אומר – פשוט אמור.

ניקח למשל את המשפט הבא: אני אוהב אותך.

שלוש מילים.

אפשר גם לומר: אני בא ואומר לך שאני אוהב אותך.

משפט יותר מכפול באורכו. האם ארבע המילים וחצי הוסיפו מידע כלשהו? כמובן שלא. כלומר, אלו מילים מיותרות לחלוטין. וכאשר חוזרים על כך שוב ושוב בכל משפט, לעתים יותר מפעם אחת במשפט, הטקסט כולו מסורבל ומעייף.

פוליטיקאים זקוקים לכל דקת שידור כדי להעביר את המסר שלהם לציבור. לא חבל לבזבז את מחצית הזמן על מילות סרק?

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 28.6.20  

* קדימון לחוק יסוד חקיקה – מזה שנים אחדות שאני מציע לחוקק את חוק יסוד חקיקה, שיסדיר את סוגיית מעורבות בג"ץ בחקיקה. הצעתי היא שבג"ץ יוכל לבטל חוק של הכנסת (רק כאשר הוא סותר בעליל את החוקה ועד לחקיקתה – חוק יסוד, או פוגע בעליל בזכויות האדם והאזרח) ברוב של 2/3 בהרכב של 9 שופטים לפחות, והכנסת תוכל להתגבר על ההחלטה הזו ברוב של 2/3 מחבריה (ואפשר להתפשר על 75 ח"כים).

שמחתי לקרוא על הצעת חוק ברוח זו של חברי הכנסת גדעון סער וצביקה האוזר, על פיו תוכל ועדת הכנסת לפסול התמודדות של מפלגה או מועמד ברוב של 2/3 ובית המשפט יוכל לפסול את הפסילה ברוב של 2/3 בהרכב של 9 שופטים.

אני מקווה שההצעה תתקבל ותהווה קדימון לחוק יסוד חקיקה ברוח זו.

* מיתוס האדם וחירותו – אחד המיתוסים המושרשים בפוליטיקה הישראלית, הוא שחוק יסוד כבוד האדם וחירותו התקבל במחטף של השמאל בכנסת והתקבל ברוב מקרי של 38:21. יש מרכיב של אמת באגדה הזאת – תוצאות ההצבעה. כל השאר אינו נכון.

החוק הוגש לכנסת בתמיכת ממשלת הליכוד והימין בראשות יצחק שמיר. הוא הוגש בתמיכה של הליכוד ומפלגת העבודה. מספר הח"כים במפלגות שתמכו בחוק היה 89 (אם כי, יש לציין ששני ח"כים מן הליכוד, מיקי איתן וח"כ נוסף שאיני זוכר מיהו הצביעו, בניגוד לעמדת מפלגתם, נגד החוק). החוק התקבל פה אחד בהצבעה הטרומית, ברוב גדול מאוד בוועדה, ברוב גדול בקריאה הראשונה. ההצבעה בקריאה שניה ושלישית הייתה בעיצומם של הפריימריז והבחירות ומעט ח"כים הטריחו את עצמם להצבעה שהרוב בה היה ברור.

חבל שחוק חשוב כזה התקבל כלאחר יד ולא בהתייצבות מלאה של כל התומכים והמתנגדים. אבל ככה זה בכנסת. מכאן ועד הנראטיב על המחטף, ועוד יותר עד הנראטיב שהיה זה מחטף של השמאל, רב המרחק.

* אפילו לא אגורה – מדינת ישראל מעניקה דירת שרד לראש הממשלה ובצדק. והיא משלמת את כל הוצאות דירתו ואחזקתה ואת כל הוצאות מחייתו. וגם זה בסדר. מעבר לכך, אל לה להוציא ולו אגורה שחוקה על ביתו הפרטי (זולת הוצאות אבטחה). השימוש בכספי משלם המסים למימון הבריכה הפרטית של נתניהו בביתו הפרטי הוא מושחת. ואם החוק מאפשר זאת – יש לשנות את החוק.

* שלא יארח – שדרן הרדיו והפרסומאי נועם פתחי הצדיק ב"פגוש את העיתונות" את מימון הוצאות ביתו הפרטי של נתניהו בקיסריה בידי הציבור, בטענה שהוא מארח שם אישים לפגישות רשמיות.

שלא יארח שם. בדיוק לשם כך אנו מממנים לו דירת שרד ואת כל הוצאותיה. שיארח בדירת השרד. ואם הוא רוצה לארח דווקא בקיסריה, שיארח על חשבונו.

* הקדוש המעונה והבכיין – לא גומר ת'חודש, המסכן. "נכה כלכלית".

* חמש רבעוני – במחלוקת בין תקציב שנתי לדו-שנתי, אני תומך עקרונית בדו-שנתי, ותמכתי בו מאז עלה הרעיון לראשונה בידי נתניהו ושר האוצר לשעבר שטייניץ. אולם השנה המחלוקת אינה בין תקציב שנתי לדו-שנתי, אלא בין תקציב רבעוני לחמש-רבעוני. לכן, המגרעות בתקציב דו-שנתי אינן רלוונטיות, וגם למי שבעד תקציב שנתי אין סיבה להתנגד. ודווקא השנה, דווקא בסיטואציה הזאת, דווקא מי שהמציא את התקציב הדו-שנתי, רוצה תקציב רבעוני.

וזה נשמע מסריח, כי לא יכולה להיות לכך הצדקה עניינית.

* בחירה בין רע לאסון – כל אימת שאני מבקר את נתניהו, את התנהלותו, את שחיתותו, את נהנתנותו, את גרגרנותו, את שקריו, את ההסתה שלו, אני מקבל תגובות ברוח: "על מה אתה מלין? הרי אתה תמכת בהקמת ממשלת האחדות אתו ואף דחפת לכך".

מודה באשמה. וגם היום איני מצטער על כך. הפוליטיקה היא אמנות האפשר. ולא רק בפוליטיקה, גם בחיים הפרטיים, אנו נדרשים לבחור בין חלופות אמתיות. לא בין חלופה מציאותית לבין פנטזיה. והבחירה בין חלופות אינה תמיד בחירה בין טוב לרע, אלא לעתים היא בחירה בין רע לרע יותר. ובמקרה הזה הבחירה הייתה בין רע לאסון.

החלופה האחת להקמת ממשלת האחדות היו ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית השוללת את קיומה של מדינת ישראל. ממשלה כזו היא אסון. ואילו קמה, חלילה, כבר הייתה מתפוררת ונופלת והיינו היום בעיצומו של סיבוב רביעי שבו הציבור היה מגרש במקלות את כל מי שנתן ידו במעל ונתניהו היה זוכה ברוב מוחלט, שהיה מאפשר לו לעשות ככל העולה על רוחו.

החלופה הנוספת הייתה סיבוב בחירות רביעי בתוך קצת יותר משנה, בעיצומו של משבר הקורונה, שבמקרה הטוב, כלומר הפחות רע, הוא היה מסתיים בדילמה בין ממשלת אחדות בתנאים יותר גרועים לבין סיבוב חמישי. במקרה הרע היינו מידרדרים לאנרכיה.

כל מי שמספר שהיו עוד חלופות – משקר (או מפנטז).

אילו קמה ממשלת אחדות אחרי הסיבוב השני, היום גנץ כבר היה ראש ממשלה בלי הַבְלֵי ה"חליפי" ונתניהו היה בנבצרות. זה מחיר הסרבנות והיהירות אחרי הסיבוב השני. המחיר של הימור נוסף היה גדול לאין ערוך.

נכון, לא לנער הזה התפללתי. קיוויתי שממשלת אחדות תוכל לרסן יותר את נתניהו. אלמלא העריקה של יש עתיד ותל"ם, כחול לבן עם כוח כפול הייתה בעלת השפעה רבה יותר. ובכל זאת, די בכך שהסוס הטרויאני סולק ממשרד המשפטים, שנתניהו לא הצליח לסכל את משפטו ולהעמיד את עצמו מעל החוק ועוד כהנה וכהנה הישגים כדי להצדיק את הבחירה באחדות.

תמיכתי בהקמת ממשלת אחדות – אין פירושה שאני צריך לעשות שקר בנפשי ולהגן על כל מעשיה וצעדיה. גם אילו הייתה זו ממשלה שהייתי תומך בה – לא כרע במיעוטו אלא כטוב במרבו, לא הייתי חש מחויבות לתמוך בכל מעשיה ומחדליה, לא כל שכן כשמדובר ברע במיעוטו.

נתניהו שתמכתי בהקמת ממשלה אתו הוא אותו נתניהו שכל כך רציתי בהחלפתו. אך שלושה סיבובי בחירות הוכיחו שאין זה רצון העם. שלושה סיבובי בחירות הסתיימו בתיקו, ולא היה מנוס מהקמת ממשלת אחדות.

* תכנית הריבונות ומורשת רבין – תנועת "שלום עכשיו" פרסמה פשקוויל הקורא לבני גנץ: "אל תחריב את מורשת רבין". הכוונה היא שיתנגד להחלת הריבונות. ובפשקוויל מופיע סקר על פיו 80% ממצביעי כחול לבן מתנגדים לסיפוח.

שתי הערות לפשקוויל. א. הסקר הוא שקר, כי הוא מתייחס לתמיכה או התנגדות להחלת ריבונות על כל יהודה ושומרון וסיפוח 2.5 מיליון פלשתינאים לישראל. אבל גם תכנית החלת הריבונות מרחיקת הלכת ביותר מדברת על 30% מהשטח, באזורים שהם כמעט ריקים מערבים. ב. האזורים שתחול עליהם הריבונות הם כמעט אחד לאחד מורשת רבין. בנאומו המדיני האחרון טרם הרצח, הציג רבין את מורשתו המדינית, הקווים האדומים שלו במו"מ על הסדר הקבע. וכך הוא אמר: "…ישות פלשתינאית אשר תהיה בית למרבית התושבים הפלשתינאים החיים ברצועת עזה ובשטח הגדה המערבית. אנו רוצים שתהא זו רשות שהיא פחות ממדינה והיא תנהל באופן עצמאי את חיי הפלשתינאים הנתונים למרותה. גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל… גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון" (נאומו האחרון בכנסת כראש הממשלה, בעת הצגת הסכם אוסלו ב', 5 אוקטובר 95', חודש לפני הרצח).

* מעשים שפלים ובוגדניים – זהבה גלאון מתפארת בכך שיחד עם אברהם בורג, מיכאל בן יאיר ונעמי חזן יזמה מכתב של אלף חברי פרלמנט אירופיים נגד החלת הריבונות, שבו הם מאיימים שהחלת הריבונות לא תעבור ללא תגובה. אלון ליאל, איש ה"שלום", פועל בקרב מדינות המפרץ ומסית אותן נגד ישראל.

אלה מעשים שפלים ובוגדניים. ההתנגדות להחלת הריבונות היא לגיטימית ומכובדת. יתקיים דיון ציבורי ותתקבל הכרעה דמוקרטית. פעולה בעולם נגד ישראל והסתה למעשים נגד ישראל, היא לא לגיטימית, היא שבירת כלים. אח"כ השמאל הישראלי מתפלא למה הציבור מפנה לו עורף ומרסק אותו.

* מסמן מטרות – גדעון לוי פרסם פשקוויל, שני במספר, שבו הוא מסית לוונדליזם ברברי באמצעות הרס אנדרטאות בישראל. והוא מסמן מטרות לאספסוף – לשורה של אנדרטאות ובהם פסל האריה השואג מעל קבר האחים של טרומפלדור וחבריו בכפר גלעדי, אורד וינגייט, יגאל אלון, גולדה, דיין ואחרים. מן הסתם, בפשקוויל הבא הוא יציע אנדרטאות שיש להקים לאחר עקירת הקיימות, להנצחת דמויות מופת: המופתי הירושלמי חאג' אמין אל חוסייני, עז א-דין אל-קסאם, יאסר ערפאת, עבד אל קאדר אל-חוסייני, ג'ורג' חבש, נאיף חוואתמה, אחמד יאסין, אחמד ג'יבריל, עבד אל-עזיז רנתיסי.

* למרות הבדלים בולטים – אני מכיר אישה הטוענת שהיא דתיה במאה אחוז, מלבד שני דברים: היא לא מאמינה באלוהים ולא מקיימת מצוות.

נזכרתי בכך כשקראתי את טענתו של אורן יפתחאל, הגיאוגרף האנטי ציוני, שהציונות היא מיזם קולוניאליסטי. הוא אומר בהערת אגב "למרות הבדלים בולטים בהשוואה לתנועות קולוניאליסטיות אחרות". ובהערת שוליים, לשם הגילוי הנאות, הוא מפרט כמה מן ההבדלים. בהתייחס להבדלים המופיעים בהערה, כותבים על כך הפרופסורים אמנון רובינשטיין ואלכסנדר יעקובסון בספרם החשוב "ישראל ומשפחת העמים": "במילים אחרות, הציונות הייתה תופעה קולוניאלית לכל דבר ועניין הדומה לתופעות קולוניאליות אחרות – פרט לכך שזו הייתה תנועה לאומית, שהיא לא הונעה על-ידי שאיפה לרווח כלכלי, שהיא נבעה ממצוקה יהודית והוגשמה על ידי אנשים שניתן להגדירם כפליטים, שלמתיישבים לא היתה מדינת-אם קולוניאלית, ושהקשר לארץ ישראל היה חלק מזהותו ההיסטורית המסורתית של העם היהודי".

בניגוד לאישה שציטטתי בראשית ההערה, יפתחאל אינו אומר את הדברים בהומור, אלא ברצינות תהומית.

* תשובה לארנה גולן – אין שום רע בשינוי דעה. אדם הבוחן את דרכו ומגיע למסקנה ששגה ראוי על כך לכל הכבוד וההערכה. אילו שיניתי את דעתי, הייתי כמובן מודה בכך בפה מלא ולא הייתי רואה בכך כל פחיתות כבוד. אלא שלא שיניתי את דעתי. להיפך, אני דבק בדעתי. הצטרפתי לתל"ם כי היא שיקפה את השקפת עולמי, וברגע שהיא פעלה בניגוד לאידיאולוגיה שלה – פרשתי ממנה והמשכתי בדרכי. מעולם לא קידשתי מסגרת כלשהי, בטח לא מסגרת פוליטית, ומעולם לא קידשתי מנהיג. אני בז לאנשים שמעריצים מנהיגים, ומשנים את דעותיהם כאשר המנהיגים שלהם משנים את דעותיהם. אני בז לאנשים שמעריצים מנהיגים ותומכים בהם גם כשהם מתבררים כמושחתים וכשקרנים. אף פעם לא ראיתי במפלגה בית, אלא אוטובוס. כל עוד אני מתקדם אתו ליעד, אני ממשיך לנסוע בו. ברגע שהוא פונה לכיוון אחר, אני ממהר לרדת בתחנה הקרובה.

ובאשר לסוגיית הריבונות, שסביבה החל הוויכוח בין אהוד, לביני, אליו התייחסה ארנה – את תמיכתי בהחלת הריבונות ביטאתי לפני הבחירות ואחרי הבחירות (וזו עמדתי מזה עשרות שנים – הרבה בטרם הנושא על לסדר היום הציבורי). ואת הביקורת על העמדה של כחול לבן, שהתנתה את הריבונות על בקעת הירדן ב"הסכמה בינלאומית" השמעתי גם לפני הבחירות, כשתמכתי בכחול לבן. כשאני תומך במפלגה – אין זה אומר שאני תומך בעמדתה בכל הנושאים.

* אין נחל כזה – באתר "מסלולים – להתאהב בארץ מחדש", מופיע מסלול טיול לנחל גִ'ילָבּוּן בגולן. יש רק בעיה קטנה – אין נחל שזה שמו.

אחד מאתרי הטיול הפופולריים בגולן, ובארץ בכלל, הוא נחל גִּילְבּוֹן. אולם רק מעטים מכנים אותו בשמו זה. הרוב הגדול קוראים לו נחל גִ'ילָבּוּן. גם הפאב ליד מחנה סופה, לא רחוק מהנחל, נקרא פאב ג'ילבון.

למה ג'ילבון? כנראה שיש כאלה החושבים שיותר קוּל, יותר גזעי, לכנות מקום בשמו הערבי. לא חמת גדר אלא "אל-חמה"; הרי הרבה יותר אותנטי לקרוא למקום בשם שקיבל לפני 200 שנה מאשר בשם שקראו לו לפני 2,000 שנה.

אופס… לנחל גלבון מעולם לא קראו נחל ג'ילבון. ואין זה שמו של הנחל בערבית. אז מה זה ג'ילבון ומאיפה השם? אין שם כזה. סתם "הנפצה".

ואיך נקרא הנחל בערבית? הערבים אינם נוהגים להתייחס לנחלים שיש בהם מפלסים שונים כאל נחל אחד. כל מפלס הוא נחל בפני עצמו, ויש לו שם נפרד. חלקו העליון של נחל גלבון נקרא ואדי דֵיר סְרָס, על שמו של כפר בדואי שהיה בסביבה. חלקו המרכזי והמטויל יותר, נקרא ואדי דַּבּוּרָה, על שם הכפר הבדואי דַּבּוּרָה, שהיה במקום. אגב, בכפר זה נמצאו שרידים ארכיאולוגיים יהודיים מתקופת המשנה והתלמוד והחשובה שבהם היא הכתובת: "זה בית מדרשו של רבי אליעזר הקפר". אליעזר הקפר (ובגרסה אחרת אלעזר הקפר) היה מחשובי התנאים בארץ ישראל. לאחר מציאת התגלית מקובל היה שאליעזר הקפר פעל בכפר זה, אולם סקר ארכיאולוגי שערך פרופ' חיים בן דוד הוכיח שהשרידים מאוחרים מתקופתו, כך שכנראה היה זה בית מדרש של תלמידיו, או בית מדרש ברוח משנתו.

בעוד נחל גלבון מכונה בפי המטיילים בשם הערבי שלא היה ולא נברא ג'ילבון, רבים מהם סבורים שנחל דַּבּוּרָה, נקרא בעברית נחל דְּבוֹרָה, אולי כיוון שהשילוט אינו מנוקד. גם זאת טעות.

רבים מאתרי הגולן קיבלו את שמותיהם העבריים בשנים שלאחר שחרור הגולן במלחמת ששת הימים. חלק מן השמות שִׁחְזְרוּ את שמו היהודי של המקום שנשמר בשמו הערבי, כמו כפר חרוב, חספין, נוב ועוד. אולם השם נחל גלבון ניתן לו עוד לפני מלחמת ששת הימים, ב-1965. הוא נבחר בשל הדמיון לשם גֶ'לַבִּינָה – שמו של כפר בדואי זעיר במוצא הנחל, בין המוצבים הסוריים, מהם נורתה אש על קיבוץ גדות שממול.

חברי דוֹדי בן עמי, משורר וחוקר תרבויות פרה-היסטוריות, ממייסדי ההתיישבות בגולן ומראשוני קצרין, שהיה שותף פעיל בסקר הארכיאולוגי בגולן בשנים שלאחר שחרורו, שמע מפי פרופ' זאב וילנאי המנוח, כי מקור השם באחד ממיני קטניות הנזכרות בתלמוד ירושלמי – גילבונא.

לפני שבועיים הלך לעולמו הגיאוגרף והלשונאי יהודה זיו, שבמשך חמישים שנה כיהן בוועדת השמות הממשלתית ועמד בראש הוועדה למתן שמות ליישובים. זיו בז למטיילים "הנוהגים להגות את שמותיהם העבריים של עצמים בהיגוי 'ערבי' לכאורה, כדי להישמע סיירים ותיקים", כדבריו. בהקשר זה הוא ציין את "ההתגנדרות בשמותיהם הערביים של נחלי הגולן", ובראשם גִ'ילַבּוּן.

* מוקדש לילדי אפיקים – בתכניתו של קובי מידן "סוכן תרבות" התארח זאב רז, הטייס שהוביל את תקיפת הכור העיראקי, לרגל צאת ספרו "בחזרה מהירח" – קובץ סיפורים ביוגרפיים, חצי תעודיים חצי בדויים. הראיון היה מרתק. הוא דיבר גם על ילדותו בקיבוץ גבע, והזכיר את שירה של לאה גולדברג "ערב אל מול הגלעד", שהוא שיר מחאה נגד הלינה המשותפת. להפתעתי, קובי מידן הופתע מכך וטען שאף פעם לא ידע זאת (ההפתעה היא כיוון שמדובר בקובי מידן, בר האוריין). בדבר אחד טעה רז – הוא טען פעמיים שהשיר נכתב בעקבות ביקור של לאה גולדברג באשדות יעקב. אבל השיר נכתב בעקבות ביקור באפיקים. השיר פורסם ב"דבר לילדים" ב-1938 ובפרסומו הוא הוקדש לילדי אפיקים. "ישוב טלה אל חיק האם, ישכב בדיר ויירדם, והכבשה תישק אותו, והיא תקרא אותו בשם".

* ביד הלשון

לא בשמים היא – יו"ר רשות המסים לשעבר משה גביש התראיין ברשת ב' ותקף בחריפות את אישור הטבות המס לנתניהו. בין שאר טענותיו הוא כפר בסמכותה של ועדת הכספים של הכנסת לדון בכך. כדי להמחיש את דבריו אלה בחר גביש להיתלות במדרש חז"ל. "את בטח זוכרת את המדרש על תנורו של עכנאי", אמר למראיינת אסתי פרז, ופירט שהייתה שם מחלוקת בין חכמים, עד שהם פנו לאלוהים שיברור ביניהם. יצאה בת קול ואמרה להם: "לא בשמים היא", כלומר זה לא עניין השמים להתערב בנושא. והנמשל הוא שלא בכנסת צריך לקבוע דברים כאלה.

אלא שגביש עשה סמטוחה אחת גדולה מהסיפור על תנורו של עכנאי והוציא ממנו את העוקץ. אכן, המדרש מספר על מחלוקת בין חכמים בסוגיות של טומאה וטהרה. רבי אליעזר שעמד לבד מול שאר עמיתיו נעזר בנסים כדי להוכיח שהוא צודק בעמדתו, אך חבריו סירבו להתרשם ממעשי נסים. ואז פנה ר' אליעזר לשמים. "יצאתה בת קול ואמרה: 'מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום' ". כלומר, בניגוד גמור לתיאור של גביש, בת הקול התערבה גם התערבה וצדדה בעמדת המיעוט. וכאן קם אב בית הדין רבי יהושע על רגליו ופסק: "לא בשמים היא". כלומר אמירה נועזת, שמרגע שנתנה התורה, אל לשמים להתערב בשיג ושיח בין חכמים, והמחלוקת תוכרע בהצבעת רוב, "שכבר כתבת בהר סיני 'אחרי רבים להטות' ". לא אכנס לפרטי המשך המדרש, אציין רק שבסופו של דבר קיבל אלוהים את עמדתו של ר' יהושע וסיכם: "ניצחוני בניי".

הביטוי "לא בשמים היא" לקוח מספר דברים, ומשמעותו המקורית היא שהמצוות אינן מסובכות ואינן קשות כל כך והאדם הסביר יכול לקיים אותן. "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם — לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא … כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד; בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ".

השימוש במושג "לא בשמים" במובנו המקורי, המקראי, נפוץ מאוד. הנה דוגמה מ"הארץ"-ספרים של יום שישי, מתוך מאמר של יוסף זעירא: "מדיניות זו של מעורבות ממשלתית גבוהה יותר היא אותו צדק חברתי שלמענו נלחמים רבים כל כך ברחבי העולם. הוא לא קוסמי ולא בשמים".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 12.1.20

* גבולות הארץ ותוכנה – שאלה שאני נשאל לעתים קרובות, היא איך זה שאני, שעמדותיי בנושא ארץ ישראל, ההתיישבות, גבולות הארץ וביטחון המדינה אינן, בלשון המעטה, עמדות "השמאל", יוצא בחריפות כזו נגד נתניהו ונגד המשך שלטונו.

יש לי שתי תשובות לשאלה הזאת. תשובה אחת, היא שמדובר בשני נושאים שונים ואין מלכות אחת נוגעת בחברתה אפילו כמלוא הנימה. אין בעמדותיי בנושא ארץ ישראל שום דבר שמחייב אותי להיות בעד שחיתות. אין בעמדותיי בנושא ההתיישבות שום דבר המעיד שעליי לתמוך במלחמת חורמה נגד מדינת החוק ומוסדות המשפט של ישראל. אין בהשקפותיי הביטחוניות דבר שיצדיק את תמיכתי בפולחן האישיות של נתניהו (או של כל מנהיג אחר). כלומר – מדובר בסוגיות שונות, והעובדה שבסוגיה א' יש לי עמדה מסוימת, אינה מחייבת אותי לעמדה כלשהי בסוגיה ב'. כל מקרה לגופו.

אולם אני חש שאין זו תשובה מלאה. כי האמת היא שבתחושתי העמוקה, יש זיקה עמוקה בין עמדותיי בכל הנושאים הללו.

ר' נחמן מברסלב כתב: לכל מקום שאליו אני הולך – אני הולך לארץ ישראל.

וזו בדיוק תחושתי העמוקה. אני חש שמה שהניע אותי במאבק על הגולן הוא בדיוק מה שמניע אותי היום במאבק נגד המשך שלטונו של נתניהו. ומה שהביא אותי להתנגד לעקירת יישובי גוש קטיף, הוא מה שמוליך אותי בהתנגדות לחסינות לנתניהו. בכל אלה אני חש שזה המאבק על ארץ ישראל, על עם ישראל, על מדינת ישראל.

ארץ ישראל אינה רק גבולות, אלא גם תוכן. איזה טעם יש במאבק על עיצוב גבולה של מדינת ישראל, ללא אחריות על תוכנה, על מהותה של המדינה?

כשנלחמתי על כך שהגולן יהיה חלק ממדינת ישראל, זו לא הייתה מלחמה על כך שהגולן יהיה חלק ממדינה מושחתת. כשאני מטיף היום לריבונות ישראל על בקעת הירדן, אכפת לי מהי דמותה של המדינה שאת ריבונותה אני רוצה להחיל על הבקעה. חשוב לי שזו תהיה מדינה מוסרית, מדינת חוק, מדינה שהצדק והמשפט מוליכים אותה, מדינה המונהגת בדרכי יושר וטוהר מידות.

זו המדינה שלחמתי עליה כלוחם קרבי בסדיר ובמילואים וחינכתי את בניי ללכת ליחידות קרביות כדי להגן עליה.

אני חש שכל המאבקים שלי הם בעצם מאבק אחד, אותו המאבק. המאבק על ארץ ישראל, על מדינת ישראל. זו הציונות שלי.

* האג'נדה של הנדל והאוזר – עמיר פרץ תוקף את בני גנץ שדחה את הצעתו לרשימה משותפת. "גנץ מעדיף את האג'נדה של הנדל והאוזר", האשים פרץ.

הוא צודק. אכן, גנץ מעדיף את האג'נדה של הנדל והאוזר.

* הרכב מנצח – ביום שישי נערכה ישיבת התנעה של מטה כחול לבן בגולן. ישבנו יהודים ודרוזים, חילונים ודתיים, גברים ונשים, צעירים ומבוגרים (מגיל 19 עד 70+), תושבי קצרין, קיבוצים, מושבים, יישובים קהילתיים וכפרים דרוזיים. וכל ההרכב הזה בפורום של 11 איש בלבד.

* נאנס – נתניהו החליט להקפיא את הבניה בהר חומה. בירושלים! הבירה! סמל הריבונות הישראלית. הפעם אין לו את התירוץ… אובמה.

מתוך ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה" (עמ' 258-259): "מפת הדרך השלישית אינה כוללת רק את הגולן והבקעה, כי אם גם את ירושלים רבתי וסביבתה. מחויבותו של יהודה לפיתוח ירושלים באה לידי ביטוי בבניית השכונה היהודית בהר חומה. ההחלטה ליישב את הר חומה הייתה של רבין, נתניהו חשש מעימות עם ארצות הברית ומסמס את ההחלטה. יהודה פתח במאבק ליישוב הר חומה, ורתם למאבקו את הסיעה כולה. אהוד אולמרט, ראש עיריית ירושלים, נפגש עם יהודה פעמיים בשבוע באותה תקופה, כדי לסייע בהשלמת המהלך.
המאבק נוהל בכמה מישורים. במישור הממשלתי, באמצעות קהלני; במישור הפרלמנטרי, באמצעות יהודה, שגייס לעזרתו את חברו הקרוב מהליכוד, ח"כ גדעון עזרא; ובמישור הציבורי בקמפיין "ירושלים. אני נשבע". נתניהו נאנס לאשר את הבנייה בהר חומה".

* שיקול דעת בלתי מוגבל – החלטת בית המשפט העליון שלא לדון בעתירה נגד האפשרות שהנשיא יטיל על נתניהו את הרכבת הממשלה, היא החלטה מוצדקת. אך בית המשפט שגה בכך שלא פסל את האפשרות שיתערב בעתיד, אם יהיה זה דיון מעשי, כלומר עתירה נגד הנשיא אילו יטיל את הרכבת הממשלה על נתניהו.

בית המשפט כלל אינו צריך להתערב בכך. אם יתערב, יהיה זה שיא חסר תקדים של אקטיביזם שיפוטי, שיביא את המשבר החברתי, הפוליטי והחוקתי לנקודת רתיחה מסוכנת.

התערבות כזו מנוגדת לחוק יסוד הממשלה, שאינו מטיל כל מגבלה על שיקול דעתו של נשיא המדינה בנושא זה. הנשיא רשאי להטיל את הרכבת הממשלה על כל חבר כנסת שיסכים לכך.

כדאי לציין, שהחוק אינו קובע שום הנחיות להחלטת הנשיא – לא על פי הסיעה הגדולה ביותר ולא על פי מספר הממליצים. יכול הנשיא להטיל את התפקיד על כל אחד מ-120 הח"כים, על פי שיקול דעתו. הוא גם אינו חייב לספור את מספר הממליצים, וכלל לא חייב לזמן את כל הסיעות להתייעצות. כתוב "לאחר שהתייעץ עם נציגי סיעות". לא נאמר "נציגי הסיעות". הנשיא הרצוג לא זימן להתייעצויות את "הרב" כהנא, כיוון שחשב שדעתו לא מעניינת ולא חשובה ואין זה ראוי שהאיש הרע הזה ידרוך על מפתן בית הנשיא. מקרה נוסף היה ב-1955, לאחר הבחירות לכנסת השלישית. הנשיא בן צבי הטיל על ב"ג את הרכבת הממשלה בלי שהזמין את סיעת חרות להתייעצות. הסיעה התרעמה והנשיא התנצל.

הנשיא רשאי להטיל על כל חבר כנסת את הרכבת הממשלה, אבל כמובן שמטרתו היא שהממשלה תוקם, ולכן הוא יטיל אותה על בעל הסיכויים הגדולים ביותר להצליח, להערכתו. יכול להיות מצב שח"כ עומד בראש הסיעה הגדולה ביותר ויותר ח"כים ימליצו עליו, אבל רוב הח"כים יודיעו שבכל מקרה לא יצטרפו לממשלתו, והנשיא יעריך שדווקא נציג סיעה אחרת הוא בעל הסיכויים הטובים ביותר.

ועכשיו – הפתעה. באחד המקרים הטיל הנשיא על ראש סיעה בת 5 ח"כים בלבד להרכיב את הממשלה. היה זה ב-1950. הממשלה הראשונה התפטרה. בן גוריון לא הצליח להרכיב קואליציה. הנשיא חיים ויצמן הטיל את הרכבת הממשלה על שר המשפטים פנחס רוזן, מנהיג המפלגה הפרוגרסיבית, שמנתה 5 ח"כים. רוזן הקים ממשלה בראשות… דוד בן גוריון. קואליציה זהה לקואליציה הראשונה.

ועוד הפתעה – באחד המקרים הנשיא הטיל על ח"כ שלא היה ראש סיעה את הרכבת הממשלה. היה זה ב-1961, לאחר הבחירות לכנסת החמישית. הנשיא בן צבי הטיל את הרכבת הממשלה על בן גוריון והוא לא הצליח. בעקבות זאת הנשיא הטיל את הרכבת הממשלה על לוי אשכול, אף הוא ממפא"י. אשכול הסכים בתנאי שהוא לא יעמוד בראש הממשלה אלא בן גוריון. וכך היה – אשכול הרכיב ממשלה שבראשה עמד בן גוריון.

עד כאן רגע של היסטוריה. נחזור לאקטואליה – אל לו לבית המשפט להתערב בהליך הפוליטי. אני מקווה מאוד שהציבור לא ייתן מנדט למפלגה שבראשה אדם שמסובך מעל הראש בפלילים, ובכל מקרה שהכנסת לא תביע אמון בח"כ כזה. אני גם מקווה שבתום המשבר הנוכחי, הכנסת תשנה מספר חוקים, כך שמי שהוגש נגדו כתב אישום על עבירה שיש עמה קלון לא יוכל לכהן כראש הממשלה וכן שלא תהיה כל חסינות מפני עבירות פליליות, אלא רק חסינות מהותית על פעולת ח"כים בתוקף תפקידם. אולם כל עוד אלה החוקים, והמערכת הפוליטית פועלת על פי החוקים, אל לו לבית המשפט להתערב.

* עלבון לאינטליגנציה – נער השליחויות של נתניהו, הסוס הטרויאני במשרד המשפטים, ששליחותו היא לסכל את משפטו של שולחו, ממשיך להתפרע. והפעם – ניסיונו הנואל לשבש את עבודתו של היועץ המשפטי לכנסת. הטענה שהחלטה מקצועית של היועץ המשפטי לכנסת שיש להקים את ועדת הכנסת כשזאת עמדת רוב חברי הכנסת, נגועה בניגוד עניינים כיוון שאשתו הייתה בצוות הפרקליטים שעסק בתיקי נתניהו, היא אבסורד ועלבון לאינטליגנציה. הרי אין המדובר כאן בחוות דעת על בקשת החסינות עצמה. הרי ברור, שאילו חוות הדעת של ינון הייתה שונה, לא היה כאן כל ניגוד אינטרסים.

הכל כשר כדי לחלץ את הבוס מאימת הדין. נתניהו טוען ש"אין כלום" אבל בורח מהמשפט. הוא נאחז בחזקת החפות אך מסרב להעמיד למבחן משפטי את חפותו. הוא נאחז ב"עד פסק דין חלוט" אך בורח ממשפט. הוא מבקש חסינות, במפגן של פחדנות, אבל מנסה לסכל את הקמת ועדת הכנסת שאמורה לדון בבקשתו. הוא רוצה דיון על בקשתו, אבל לא בכנסת הזאת שבה אין לו רוב, אלא רק בכנסת הבאה שבה אולי יהיה לו רוב. ואם לא יהיה לו רוב בכנסת הבאה, הוא יעשה הכל כדי לגרור את מדינת ישראל לסיבוב רביעי, כדי להימלט מאימת הדין.

* המדקלמים – בבוקר בהיר אחד, נדרש היועץ המשפטי המוערך של הכנסת, איל ינון, להכריע בסוגיה עקרונית, של כינוס ועדת הכנסת כדי לדון בבקשת החסינות של נתניהו. הוא נתן את התשובה היחידה שמתקבלת על הדעת בדיון אמתי, ומיד הוא נכנס לרשימה השחורה של הסססמולנים – מאלשייך, דרך מנדלבליט וכל המוקעים בידי תעשיית השקרים וההסתה של הנאשם הברחן. תחילה ניסו להדביק לו את "הקרן", שמפעילה אותו. עד שמישהו מצא נפט. ואו! הוא חתום על הסכם ניגוד עניינים באשר לתיקים שאשתו קשורה אליהם. הוא עצמו הודיע שלא ייקח חלק בדיון על החסינות. אך תעשיית השקרים החלה להציג את עמדתו הכללית, העקרונית, כנגועה, כביכול, בניגוד עניינים. כאילו אם אשתו הייתה בצוות שעסק בתיקי נתניהו, הוא אינו יכול להחליט אם אפשר להקים את ועדת הכנסת. עד לאן אפשר לרדת? אבל לא חשוב איזו שטות תפיק התעשייה הזאת, כל שקר יופץ בתעלות הביבים וידוקלם בלי מחשבה, בלי הטלת ספק, בלי קמצוץ של ביקורתיות, בידי המוני המדקלמים. עצוב. ממש עצוב. איך האיש הזה משחית את החברה הישראלית ואת השיח הישראלי.

* מומחי משפט יותר רציניים – אהוד בן עזר: "מומחי משפט רציניים הרבה יותר מהייטנר – טוענים שאין כל ממש בתיקים שהוגשו נגד נתניהו והם מלאים חורים!"

את כתב האישום כתבו מומחי משפט רציניים הרבה יותר מאהוד בן עזר. ובראשם, האיש שחתום על כתבי האישום, שגם מושא הערצתו של אב"ע מעריך אותו כמומחה משפט רציני מאוד, ולכן מינה אותו ליועץ המשפטי לממשלה.

כדאי לזכור, שמנדלבליט הוא שותף אידיאולוגי של נתניהו והוא היה יד ימינו ומזכיר הממשלה שלו. נתניהו בחר בו לתפקיד מתוך אמון מלא והערכה עמוקה. צריך להיות פסיכופט ברמה קיצונית, כדי להאמין לתאוריית הקונספירציה החולנית, שמנדלבליט תפר תיק לנתניהו, או שהוא "רודף" אותו ומבצע "הפיכה שלטונית" וכל דברי ההבל האינפנטיליים שבהם נתניהו מתבכיין ושוטף את מוחות מעריציו וחסידיו. מנדלבליט הוא האחרון שירצה ברעתו של נתניהו. אבל הוא אדם ישר, מקצועי, נאמן לתפקידו, בחן את הראיות, ולא הייתה לו כל ברירה אלא להגיש את כתבי האישום.

יתר על כן, מנדלבליט הוא בית הלל בהתגלמותו. הוא זהיר שבזהירים, שקול שבשקולים, מתון שבמתונים, בוחן כל דבר לפניי ולפנים אינספור פעמים (ומכאן הזמן הרב שחלף עד קבלת ההחלטה, שהיו שהציגו אותו כ"סחבת"), ואינו מגיש כתב אישום כשאינו משוכנע מעל לספק סביר שבית המשפט ירשיע את הנאשם. יש לזכור שהמשטרה והפרקליטות (כן, גם פרקליט המדינה ואנשי הפרקליטות הם מומחי משפט רציניים יותר מאהוד בן עזר) המליצו להאשים את נתניהו בשוחד גם בתיקי 1,000 ו-2,000.

אב"ע מזכיר בצדק שנתניהו עוד לא הורשע. נכון. אבל בינתיים מי שאמר "אין כלום, לא היה כלום, לא יהיה כלום, בלה בלה בלה כלום" בורח כל עוד נפשו בו, כאחרון העבריינים, מהתייצבות במשפט מול הראיות. הוא מתחבא בפחדנות מאחורי החסינות וזועק את חזקת החפות. אדרבא, שיתייצב כמו אדם עם מינימום כבוד עצמי בבית המשפט וייאבק על חפותו.

* היכונו לביאת השיימינג – ברגע שיתפרסמו שמות השופטים (אם נתניהו הברחן לא יצליח במנוסתו) – מיד תעשיית השקרים תמציא סיפורי אלף לילה ולילה על כל אחד מהשופטים. ברור יהיה שמדובר בשלושה פושעים ונוכלים שמזמן היו צריכים לשבת מאחורי סורג ובריח. יופצו תיאורים מסמרי שיער על פשעיהם ועל כך שלא נחקרו רק כי "לא ביבי לא חוקרים" ו"אכיפה בררנית" וכל שאר קלישאות תעשיית השקרים והביוש. ויסבירו לנו שזה צוות "מוטה" שנבחר כדי להשיג את ההרשעה. וישאלו בהיתממות למה לא הייתה "שקיפות" בבחירת השופטים. או אולי – למה "העם" לא בחר את השופטים. והחסידים השוטים ועובדי אלילים יאמינו לבדיות הללו, יפיצו בתעלות הביבים – תרתי משמע את השקרים האלה.

* משת"פים של השחיתות – התקשורת ממשיכה להעניק במה לעבריין המורשע והאסיר המשוחרר אולמרט, שראוי להיות לכל היותר פרשננו לענייני ליזול. והנ"ל מנצל כל במה כדי להטיף מוסר לנתניהו על שחיתותו (אף שבניגוד אליו, לנתניהו עומדת חזקת החפות, בעוד הוא מורשע). אין כל הצדקה לרהביליטציה למושחת הזה. הוא החזיר את חובו לחברה ולכן הוא היום אדם חופשי, אבל אין זה מעמיד אותו בעמדה של מטיף בשער. עזות המצח שלו אינה יודעת גבול, והתקשורת שמתמסרת אליו פוגעת קשות בשליחותה – להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה.

אולמרט הוא תואם נתניהו ונתניהו הוא תואם אולמרט. הצגתו כמי שבניגוד לנתניהו התפטר והתייצב למשפט וכו' אינה נכונה. הוא התנהג כמו נתניהו. גם הוא סיפר ש"רודפים אותו", גם הוא טען ש"תופרים לו תיקים", גם הוא הפיץ תאוריות קונספירציה מטורללות, הוא האשים את הימין הקיצוני, המשטרה, הפרקליטות, היועמ"ש ומערכת המשפט שהתגייסו לסכל את הסכם השלום ההיסטורי שהיה בהישג יד ורק הוא יכול היה להביא אותו. ההבדל בינו לבין נתניהו, הוא שסביבו היה רק קומץ של חסידים שוטים, בעוד לנתניהו יש כת המונית של חסידים שוטים, ולכן נתניהו מסוכן הרבה יותר. חבריו של אולמרט למפלגה ולממשלה נהגו כראוי והראו לו את הדרך החוצה ואילצו אותו להתפטר, בעוד חבריו של נתניהו למפלגה ולממשלה מפחדים ומתקרנפים. אבל חסידי אולמרט נהגו כמו חסידי נתניהו. אחד מהם אפילו הציע לפרקליט המדינה להתאבד.

ראיתי כמה מהופעותיו ההזויות של אולמרט ואני מבין שהייתה לו עוד אחת כזאת בתכניתם של "אופירה וברקו". כל מי שמעניק לו את הבמה, הוא משת"פ של השחיתות השלטונית, דווקא בימים שבהם המאבק על דמותה המוסרית של החברה ונגד השחיתות השלטונית נמצא בשלב הקריטי ביותר בתולדות המדינה.

האפקט המצטבר של שלטון אולמרט&נתניהו הוא נזק חמור לדמותה המוסרית של מדינת ישראל.

ומה הציפיה שלי מאולמרט? שלא יראה את פרצופו ברבים, מחמת הבושה.

* מכר את נשמתו לשטן – בימים המרים והקשים של עקירת גוש קטיף, התגלה רפי פרץ, אז ראש המכינה הקדם צבאית בעצמונה, כסמל לממלכתיות. עמו במכינה היו תלמידיו מעריציו. חבר'ה צעירים ותוססים, שאילו רצה – היה ביכולתו להוביל אותם למאבק אלים ופרוע. אולם בהגיע רגע הגירוש של המכינה, התקבלו חיילי צה"ל בבכי, אבל בחיבוקים. המסר שהנחיל הרב רפי לחניכיו, הוא שהעקירה היא דבר נורא, אך מלחמת אחים, שנאת אחים, נוראה ממנה. הוא חינך אותם לממלכתיות, לקבלת הגזירה הקשה הזאת, כיוון שהתקבלה בידי הכנסת, נציג הריבון. הוא חינך אותם לא להתייחס לחיילי צה"ל כאל "צבא הגירוש", אלא כאל חיילי צבא ההגנה לישראל, שממלאים את הפקודה שניתנה להם בידי צבא הכפוף לממשלה במדינה דמוקרטית, ומחויב לקיים את החלטותיה. יש אדם קונה עולמו בשעה אחת.

רפי פרץ הוא טייס מוערך בחיל האוויר, היה הרב הצבאי הראשי של צה"ל, חינך דורות של תלמידים על ערכי היהדות, הציונות והממלכתיות; קדושת הממלכתיות. חינך את כל בניו להתנדב ליחידות הטובות ביותר בצה"ל.

יש אדם מאבד עולמו בשעה אחת. הפוליטיקה השחיתה את הרב רפי פרץ, והוא הידרדר מבחינה מוסרית וערכית עד לברית הטמאה עם החיה הכהניסטית.

בראיון ל"ידיעות אחרונות" גמגם הרב פרץ שבן גביר הוא כבר לא בדיוק כהניסט. בדיחה לא מצחיקה. נכון, עוכר הדין הנ"ל מתוחכם ויודע למתוח את החבל בלי להפליל את עצמו. אך הוא כהניסט וגולדשטייניסט בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו. הוא תלמידו של כהנא, ותלמידו של תלמידו המובהק של כהנא ומגשים תורתו, המחבל הארכי-רוצח ברוך גולדשטיין, שתמונתו הגדולה מתנוססת בביתו. אפילו את הדייט עם אשתו הוא קיים על קברו של המחבל הרוצח. בניגוד לרפי פרץ, שהקדיש את חייו לביטחון ישראל, בן גביר לא שירת בצה"ל. צה"ל סירב לגייס אותו, ובצדק. צה"ל אינו יכול לתת נשק למעריצו של המחבל הרוצח. בן גביר השתתף בחתונת הדמים – החתונה שבה רקדו תלמידיו, במפגן ברברי צמא-דם, סביב תמונתו של התינוק שהוצת למוות בידי בני עמי שבחרו בטרור, תוך שהם דוקרים את תמונתו, בריקודם הפרוע.

בן גביר הוא בדיוק בדיוק כהניסט. אבל רפי פרץ הוא כבר לגמרי לא רפי פרץ. הוא מכר את נשמתו לשטן.

* לא מכיר בבית המשפט – יונתן פולק, מעצב ראשי של הדיגיטל בשוקניה, הוא פעיל אנטי ישראלי קיצוני ותיק. הנ"ל עצור, כיוון שסירב להתייצב בפני בית משפט ישראלי, לדיון על תקיפת חיילי צה"ל. הוא לא מכיר בזכותו של בית המשפט הישראלי לדון אותו. גדעון לוי פרסם פשקוויל שבו השווה אותו ללבנים בדרום אפריקה שישבו בכלא בשל מאבקם להזדהות עם השחורים בתקופת שלטון האפרטהייד. כידוע, עיקר ההסתה האנטי ישראלית של האויב, מאז ועידת הגזענות והאנטישמיות בדרבן, היא השוואתה לדרום אפריקה, מתוך ניסיון להביא לחרם על ישראל, שיביא להתפרקותה כדוגמת התפרקות משטר האפרטהייד. וכמובן שההשוואה הנואלת הזו כל כולה שקר נתעב.

הפעיל האנטי ישראלי הזה לא מכיר בבית המשפט הישראלי. מערכת המשפט והצדק הישראלית מוכה וחבולה – משוסה מכאן ומכאן. פטריוטים אמתיים חייבים להגן עליה.

* מחווה שערורייתית – אם רוצח הפצוע בלינץ' והמרגל הסורי שוחררו בעסקה תמורת גופתו של זכריה באומל, הרי שראש הממשלה שיקר לעם ישראל כאשר הסתיר את העסקה. אם לא הייתה עסקה כזו, וזו רק מחווה של רצון טוב – המחווה הזו שערורייתית. מה פתאום לשחרר מרגל, שלא ריצה את עונשו, למרות שהוא חזר לסורו אחרי השחרור הקודם? מה פתאום לשחרר חלאה; אדם שרצח בלינץ' פצוע? איזו מן מחווה זו?

* סמל השידור הציבורי – מי שלא קרא את מאמריו של יעקב אחימאיר ב"ישראל היום", אינו קורא את ציוציו ואינו מכיר את בית גידולו; מי שמכיר את יעקב אחימאיר רק מהופעותיו ברדיו ובטלוויזיה, אינו מסוגל לנחש מהן עמדותיו הפוליטיות. חתן פרס ישראל לתקשורת יעקב אחימאיר, הוא השריד האחרון בתקשורת הישראלית, של התפיסה הממלכתית-המקצוענית, על פיה תפקידו של שדר הוא להעביר לצופה או למאזין את המידע בצורה המקצועית ביותר, המקיפה ביותר והאמינה ביותר – ולהשאיר לצרכן התקשורת את החופש לפרש את המידע ולעצב את השקפתו, בלי ללעוס זאת בעבורו. דווקא העובדה שמדובר באדם דעתן, מעידה על גדלותו, על נאמנותו לאתיקה של השידור הציבורי, כפי שהוא מבין אותה.

היום הגישה הזאת אינה מקובלת, נחשבת למיושנת. כאשר החל הניו-ז'ורנליזם, אובדן ההפרדה בין מאמר דעה לידיעה חדשותית, בין חדשות ופובליציסטיקה, היה בכך חן מסוים. הבעיה היא שעם השנים נפרצו כל הגבולות וכל שדר חש שהמיקרופון הוא כלי בידיו להפיץ את משנתו הפוליטית. אני בעד דרך אמצע בנושא הזה, אולם כאשר ההטיה לכיוון הדעתני היא כל כך גדולה, טוב שיש מי שמציג את הקוטב האחר; את המופת של ממלכתיות על פי הספר.

הגישה של אחימאיר מבטאת בעיקר ענווה. הענווה באה לידי ביטוי גם באופן שבו הוא מראיין. לא חשוב את מי הוא מראיין, מאיזה צד של המפה – תמיד הוא מראיין בכבוד, בנימוס, לא משתלט על השיחה, לא שם את עצמו במרכז אלא את המרואיין; לא את עמדותיו שלו אלא את עמדות המרואיין. "בוקר טוב לגברת איקס, בוקר טוב גבירתי".

כאשר שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן, הכרתי אותו גם באופן אישי. הענווה והנימוס המופלג, אפילו במידה מסוימת ביישנות, מאפיינת אותו מאוד גם בהליכותיו שאינן מול המיקרופון והמצלמה.

אין זה מקרה שאחימאיר מעולם לא עבר לתקשורת הפרטית, למרות שכלכלית בוודאי שזה היה כדאי לו יותר. הוא מאמין בשידור הציבור ובתפקידו הלאומי החשוב, ודבק בו. העובדה שהוא לא זרם עם רוח התקופה, אלא דבק בערכים הישנים של השידור הציבורי, לא פגעו במעמדו – עובדה שהוא נשאר בשידור שנים רבות אחרי גיל הפרישה, עד גיל 81. תכניתו "רואים עולם" היא תכנית טלוויזיה מעמיקה ומעניינת מאוד. כמו כל דבר שהוא עושה – גם כאן הוא יסודי, רציני, מעמיק.

אחימאיר שרד עשרות שנים בשידור, ותכניתו שרדה שנים רבות. יש מעט תכניות ששרדו כל כך הרבה שנים כמו "רואים עולם". ובכל זאת, דינן של תכניות לרדת מן המסך, ומותר לסיים גם תפקידם של שדרנים ותיקים.

אבל חבל. דווקא כיוון שאחימאיר מגלם תרבות שידור אחרת, עולם הולך ונעלם, ודווקא כיוון שתכניתו טובה כל כך – טוב היה אילו תאגיד השידור הציבורי היה משאיר אותה על המסך ונותן לנו, הצופים, להמשיך ליהנות וללמוד ממנה.

כמובן שהשקר שהפיץ נתניהו, כאילו אחימאיר "פוטר בגלל שתמך בו", הוא עוד ספין של תעשיית השקרים, וגם אחימאיר עצמו ביטל אותה מכל וכל. הרי אותו תאגיד, באותה תקופה, מעלה יותר ויותר שדרנים ימניים לשעות פריימטיים. יתר על כן, כיוון שאחימאיר אינו מביע את עמדותיו בשידור – הוא יכול, לכאורה, להיות המועמד האידיאלי לתפקיד עלה התאנה של "התקשורת השמאלנית"; הנה, אנחנו נותנים לימני הזה תכנית (אבל בקריצה, כי הוא לא מזיק). השקר הזה הוא קשקוש, אם כי כמו כל שקרי התעשיה, יש לו קונים רבים.

חבל על ההחלטה. לי אחימאיר יחסר.

* יציר כפיה של התקשורת – המוקיון האלים אורן חזן הוא יציר כפיה של התקשורת. לא כי התקשורת אוהבת את עמדותיו. בטח לא כי התקשורת רוצה באמצעותו ללעוג לימין (יש תאוריה כזו). התקשורת אוהבת את היותו קוריוז, "אדם נשך כלב". כפי שהתקשורת העצימה את צ'יצ'ולינה כשהייתה חברת הפרלמנט האיטלקי, כך היא העצימה אותו כשהיה ח"כ.

מתפקדי הליכוד היו חכמים יותר, ובעטו אותו הרחק מחוץ לרשימה. כשהוא ניסה להתמודד ברשימה עצמאית קיבל כ-2,000 קולות. מכאן, ראוי היה שייצא מחיינו.

אבל התקשורת ממשיכה לתת במה לבריונות הגזענית שהוא מייצג. התקשורת ממשיכה לטפח אותו. פרצופו הזחוח ממשיך לככב על המרקע, אפילו יותר מלירן חולצה אפורה.

ועכשיו הוא מככב בתכנית הפופולרית "האח הגדול" בחשיפת שיא. בעיניי, עצם קיומה של תכנית המציצנות הזאת היא תופעה נתעבת. כמובן שאיני צופה בה ומעולם לא צפיתי בה אפילו לדקה. איני צריך לצפות בה כדי לדעת שהיא תועבה – די בכך שאני יודע מהי התכנית. אבל זו תכנית פופולרית מאוד בשיא הפריים טיים, ושם מציבים את המוקיון האלים הזה. מהריקושטים שיוצאים מן התכנית, מתברר שהוא ממשיך להתגסס ולהתגזען ולהתבריין, כפי שנהג בכנסת. למה לא? הרי זאת הסיבה שלשמה הוא הוזמן לתכנית, זו הציפיה ממנו, והוא לא יבריז להם. הרי אדם נשך כלב הוא רייטינג ורייטינג הוא כסף לטייקונים ששולטים בתקשורת הישראלית.

וכך, אחרי שהבוחר בעט בו, וניתן היה לשחרר אותנו מנוכחותו המגעילה, תקשורת האשפתות שבה ומטפחת אותו, והוא עוד עלול לחזור באמצעותה לפוליטיקה.

* יש לו את זה – במוסף תרבות וספרות של "הארץ" התפרסמו שני שירים יפים ונוגעים ללב של רועי חסן, על זקנתו ומותו של הכלב שלו. מסתבר, שכאשר חסן אינו כותב מתוך שנאה, הוא דווקא כותב יפה.

* פרנסה לפנצ'רמאכרים – אני כל כך אוהב גשם! וכשהגשמים באים בכמויות כאלו, זה תענוג אמתי. והכי כיף – הזרימות האדירות, השוצפות קוצפות, לאורך כבישי הגולן. מה שאני פחות אוהב את זה הבורות שנפערו בכבישי הגולן. ומה שאני אוהב עוד פחות, זה להיכנס בלילה לבור כזה ולפנצ'ר גלגל.

זה בדיוק מה שקרה לי ביום חמישי בערב, בציר המפלים. ובאותה שעה, במקביל אליי, בקטע הקצרצר שבין גמלא לצומת המפלים, עמדו עוד שבע (!) מכוניות מפונצ'רות, מהבהבות. למזלי, באותה שעה הייתה הפוגה בגשמים.

אבל גם לזה יש צד חיובי. פרנסה לפנצ'רמאכרים. מה, לא מגיע להם?

* דגים על העצים – אירועי הגשם החריגים, החזירו את חברי דובי מרגלית לשיטפון הגדול בקיבוצו כפר בלום בתחילת שנות החמישים: בשיטפון הגדול שהיה בכפר בלום המים הגיעו לגובה העצים במטעים והירדן זרם דרך הקיבוץ. בתים התמלאו במים. פוצצו בדינמיט את הכביש, כדי ליצור מעקף, ורק אז ירדו המים. למחרת אספו דגים מעצי התפוחים!

* ביד הלשון

עיר מקלט – בעקבות בקשת החסינות של נתניהו, רבים מעלים את הדאגה מפני הפיכת הכנסת לעיר מקלט לעבריינים ומושחתים.

מהי עיר מקלט? עיר שהתורה מצווה להקים כמקום מסתור לרוצחים בשגגה (בשפה המשפטית של ימינו הם לא היו מוגדרים רוצחים, אלא מואשמים בהריגה או בגרימת מוות ברשלנות). עיר המקלט נועדה מצד אחד להגן על חיי הרוצח בשגגה מפני נקמת דם ומצד שני – הישיבה בה היא ענישה ואף מוגדרת כגלות. לכן, הישיבה בה היא חובה, גם אם אין סכנה של נקמת דם. התורה מצווה על הקמת שש ערי מקלט, שלוש בעבר הירדן המערבי ושלוש בעבר הירדן המזרחי.

בזמר הישראלי הושאל המושג עיר מקלט כביטוי לאהבה, המהווה מקלט מפני הקשיים והצרות של החיים.

את תרגומו לעברית של שירו של ז'ורז' מוסטקי "הגבירה בחום", מסיים יעקב שבתאי במילים:
שלום, זו אני הגבירה בחום – כן, זו אני
שלום, זו אני הגבירה בחום – קח את ידי
ופנה לי מקום מעט, אצל גופך
ותהיה לי לעיר מקלט, במיטתך.

את השיר שרו יוסי בנאי ואילנה רובינא. אחיינו של יוסי, אהוד בנאי, חזר על הרעיון בשירו "עיר מקלט":
קחי אותי אל המזבח, לפני שאשבר
ועד שהאמת תצא אני בך אסתתר
כי את, כן את, תהיי לי – עיר מקלט.

כן עד שהאמת תצא אני בך אסתתר
עד שהסופה תחלוף והקרח ישבר
עד שמעיין יבש יִּפָּתח ויְפָכֵּה
עד שהשופט יבוא ואותנו יזכה
את, כן את, תהיי לי – עיר מקלט.

* "חדשות בן עזר"