צרור הערות 8.11.20

* מי שאינו יודע להפסיד, אינו ראוי לנצח.

* בגלל הכחשת הקורונה – לנוכח התוצאה הצמודה בבחירות לנשיאות ארה"ב ניתן לקבוע בוודאות שאלמלא מדיניות הכחשת הקורונה השערורייתית טראמפ היה מנצח.

* לדכא אותם – הדבר הטוב ביותר שטראמפ יכול היה לחלום עליו, היה שמועמד הדמוקרטים יהיה סנדרס הרדיקלי, האנטי ישראלי.

גם ביידן, האריס והנהגת המפלגה הדמוקרטית יודעים זאת. יש לקוות שהם ישכילו לדכא את הכנופיה הרדיקלית האנטי ישראלית וירחיקו אותה מכל מוקד השפעה. הכנופיה הזאת עלולה להיות אסון לביידן, לארה"ב, לעולם החופשי ולשלום העולם.

* למה רציתי בניצחון טראמפ – לפני שבועיים נערכה שיחת הטלפון המשולשת של מנהיגי ארה"ב, ישראל וסודן בה הוכרז על השלום והנרמול בין ישראל לסודאן. סודאן הייתה אחת האויבות הקשות של ישראל. היא הסמל של שלושת הלאווים – הביטוי המובהק לסרבנות הערבית להשלים עם קיומה של ישראל. היא הייתה מדינת טרור, היא הייתה הצינור של הנשק והאמל"ח האיראני לחמאס. והנה, הגשמנו חלום גדול, שכל שוחר שלום אמתי אינו יכול שלא להיות נפעם ממנו – שלום ונרמול בין המדינות. הסכם זה הוא השלישי בסדרה של תנופת השלום במזרח התיכון, וצפוי לו המשך עם מדינות נוספות.

בשבוע שעבר נחתם הסכם להרחבת שיתוף הפעולה המדעי בין ישראל לארה"ב והחלתו גם על הגולן ויו"ש. הסכם כזה הוא התשובה לתנועת החרם נגד ישראל. הסכם זה אינו רק ניצחון לציונות, אלא יותר מכך ניצחון המדע, ניצחון התרבות, ניצחון הנאורות על חשכת הקנאות והשנאה.

השבוע הודיעו הרפובליקה הדומיניקנית ומלאווי על העברת שגרירויותיהן לירושלים ובכך הגיע מספר המדינות שעשו זאת, בעקבות ארה"ב, לשבע.

למה רציתי בניצחונו של טראמפ, על אף סלידתי העמוקה מאישיותו הדוחה, שלאחר הבחירות הגיעה לשפל חסר תקדים? כדי להבטיח את המשך התנופה הזאת.

אני יכול להבין ישראלים שלמרות תמיכתו חסרת התקדים במדינת ישראל והחלטותיו המהפכניות שקידמו את ישראל, רצו בהפסדו בשל אישיותו. הבעיה היא שיש ישראלים המתנגדים לטראמפ דווקא בגלל תמיכתו בישראל. אני מאמין שביידן יאכזב אותם.

* עצה לביידן – הצעתי הידידותית לג'ו ביידן, היא ללמוד ביושר את תוצאות מדיניות הפייסנות כלפי איראן והקנאות האסלאמית של אובמה ואת תוצאות מדיניותו המזרח תיכונית של טראמפ. לבחון ביושר איזו מדיניות מחזקת יותר את הביטחון הלאומי של ארה"ב, את הביטחון והשלום במזרח התיכון ואת שלום העולם. איזו מדיניות מבטאת יותר את ידידותה של ארה"ב לישראל, והן ביידן הוא ידיד ישראל מובהק. אני מקווה שיש בביידן היושרה האינטלקטואלית להשתחרר מדוגמות מפלגתיות ולבחור בדרך הנכונה.

* החמצת שעת כושר – העלאת סוגיית החלת הריבונות הישראלית על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות לפני חודשים ספורים, נראתה מוזרה. זה מה שמעניין את אזרחי ישראל בעיצומה של הקורונה ובעיצומו של המשבר הכלכלי והחברתי הקשה? איך אמר בנט? "לא פרנסה – לא מעניין". למה בשעה זו, שבה יש ללכד את כל הכוחות למאבק בקורונה, ונדרשת אחדות לאומית סביב ממשלת אחדות לאומית, שעיקר מעייניה מלחמה בקורונה, יש לקדם פעולה שנויה במחלוקת חריפה, ולבצע צעד שממשלות ישראל נמנעו מעשותו ב-53 השנים מאז מלחמת ששת הימים וב-43 השנים מאז עליית הליכוד לשלטון?

עקרונית, זו טענה נכונה. אלא שהיה כאן חלון הזדמנויות מדיני נדיר לביצוע הצעד החיוני כל כך, של החלת הריבונות הישראלית על אזורים שכה חיוני שיישארו ישראליים לעד ולקבוע סוף סוף את גבולה המזרחי של ישראל – הירדן, בתמיכה אמריקאית. חלון ההזדמנויות המדיני היה בין הצגת תכנית טראמפ לבחירות בארה"ב, שבהן עלול טראמפ להפסיד. ואם להיות ממוקדים עוד יותר – צעד מדיני דרמטי ושנוי במחלוקת כל כך, אינו יכול להיעשות בהובלת ממשלת מעבר. כך שחלון ההזדמנויות היה צר עוד יותר – מהקמת הממשלה לבחירות בארה"ב.

בצדק נתניהו רצה להוביל את המהלך (ואני משוכנע שהוא התכוון לכך וזה לא היה תעלול בחירות). תאריך היעד שהוא קבע, יולי 2020, היה תאריך נכון והגיוני – לא לעשות זאת סמוך מדי לבחירות בארה"ב וכך להיראות כמי שתוקע אצבע בעין של ביידן, שהזהיר מפני המהלך. בהסכם הקואליציוני עמד נתניהו על כך שהנושא היחיד שבו אין צורך בהסכמת כחול לבן הוא החלת הריבונות. כחול לבן קיבלה זאת. לנתניהו היה רוב למהלך בממשלה, כיוון שלצד שרי הליכוד והמפלגות החרדות גם יועז הנדל תמך בצעד ואולי גם חלק משרי כחול לבן. היה לו רוב בכנסת למהלך.

הימנעותו של נתניהו מקבלת ההחלטה הייתה החמצת שעת כושר מדינית והזדמנות היסטורית למהלך משנה מציאות חשוב כל כך. איני מקבל את האגדה שהריבונות לא הוחלה בגלל הסכמי השלום עם מדינות ערב. הסכמי השלום הם אינטרס של אותן מדינות לא פחות משל ישראל, וכפי שהן עשו זאת לאחר הכרת ארה"ב בירושלים כבירת ישראל והעברת השגרירות לירושלים (צעד שאמור היה בפי מדקלמי הדקלומים "להבעיר את המזה"ת"), כך הם היו עושים זאת לאחר החלת הריבונות. ברור שנוח היה לנתניהו ולמנהיגי אותן מדינות להציג את ביטול/דחיית החלת הריבונות כהישג מדיני שלהם; סולם שהוריד אותם מהתנגדותם לשלום עם ישראל.

אז למה נתניהו לא החיל את הריבונות? הוא קיבל רגליים קרות בשל איומי הפלשתינאים, האירופים וביידן.

כעת, בכהונת ביידן, החלת הריבונות לא תוכל להיות בתמיכת ארה"ב ובלי תמיכתה יהיה כמעט בלתי אפשרי לבצע את המהלך הזה. זו עלולה להיות בכיה לדורות. אלא אם כן בעתיד יקום עוד ממשל אוהד כמו ממשל טראמפ (אולי בעוד ארבע שנים ממשל ניקי היילי? אינשאללה).

* פשקוויל מס' 1 – גדעון לוי כתב ש"לכיבוש הישראלי לא חשוב מי ייבחר בסופו של דבר לנשיאות ארצות הברית; דונלד טראמפ או ג'ו ביידן, זה היינו הך. הוא שוב ניצח אתמול בגדול, הכיבוש, עוד הרבה לפני שהקלפיות נסגרו".

זה הפתיח לארבע שנות פשקווילי נאצה של גדעון לוי נגד ביידן, כמו אלה שכתב על ברק אובמה, המשת"פ של אקיבוש ומי שפחד מהלובי היהודי ולכן לא הפעיל כוח כדי לכפות על ישראל את מדיניות אויביה.

* עונש חינוכי – אילו הייתי אכזר ורע לב באופן קיצוני, הייתי מציע לשלוח את מי שטוענים שישראל דיקטטורה, לחיות חודש בדיקטטורה.

* הצדעה מאוחרת – החלטתו של הרמטכ"ל להעניק את אות המערכה על מלחמת ההתשה בלבנון היא הכרה ממלכתית מאוחרת בדור של לוחמים שחירפו נפשם במלחמה קשה ועקובה מדם, בתנאים קשים, בארץ אויב, מול ארגוני טרור, בהגנה על מדינת ישראל ויישובי הצפון.

זו החלטה נכונה וצודקת מאין כמותה. ראויים הלוחמים האלה להוקרה, להערכה ולהצדעה של עם ישראל ומדינת ישראל.

* מגיע לי? – על פי ההחלטה על אות המערכה, יקבלו אותו לוחמים ששרתו בלבנון בין 30 בספטמבר 1982 ל-25 במאי 2000. מעניין אם מגיע אות לחבריי ולי. אנחנו קיבלנו אות מלחמת שלום הגליל (שאותה קיבלו מי ששרתו עד סוף ספטמבר 1982) והמשכנו לשרת בלבנון עד 1984. אגב, במילואים אף פעם לא נשלחנו לרצועת הביטחון.

* צדק ללוחמי צד"ל – מן הראוי, שאות המערכה ללוחמי מלחמת ההתשה ברצועת הביטחון בלבנון, יינתן גם ללוחמי צד"ל שהשתקעו בישראל.

* הקצין המוסלמי הראשון – הישאם אבו ריא מסכנין, התגייס לצה"ל למרות שהוא מתגורר במעוז הרשימה המשותפת והתנועה האסלאמית, והיה הקצין המוסלמי הראשון בצה"ל. הוא הקים ארגון סיוע לערבים (לא בדואים) אחרי צבא. את הישאם הכרתי בפורום "עמק השווה". השבוע הישאם הצטרף ל"דרך ארץ" והוא יעמוד בראש מטה התנועה בסכנין.

* מחשב לכל ילד – לפני שבועות אחדים יצא השר יועז הנדל בקריאה לתרום מחשבים למען ילדים שאין להם, כדי לקדם באמצעות רוח ההתנדבות והערבות ההדדית את מה שהממשלה אינה עושה, ולצמצם את הפער החינוכי בין חלקי החברה. בזכות הקריאה ופעולה נמרצת של קבוצת פעילים צעירים ב"דרך ארץ" כבר נתרמו למעלה מ-1,000 מחשבים. ביום חמישי חנך יועז את המיזם בג'אסר א-זרקא.

*  רתח מזעם – דב גילהר וצוות של ערוץ 2 תיעדו את רבין בעצרת התמיכה במדיניותו, בערב הרצח. הם הפסיקו לצלם כאשר רבין החל לרדת למכוניתו, כי מה זה מעניין לראות אותו הולך לרכב…

ביום השנה לרצח הוקרנו קטעים מן השידור בחדשות 12. היה שם אירוע מעניין. יוסי שריד נאם בעצרת והציג את עמדותיו המרציות/שלום עכשיווניקיות. רבין שמע ורתח מזעם. הוא זינק מכיסאו כנשוך נחש כדי לחפש את המארגנים ולהפסיק זאת. הוא פגש בשולמית אלוני וצרח עליה. הוא הזכיר לה, בהזדמנות חגיגית זו, ש"שלום עכשיו" לא תרמו אגורה שחוקה לאירוע. היא אמרה לו "עזוב, זה לא חשוב, היה לך נאום נפלא" אך הוא לא נרגע. שריד ירד מהבמה ורבין גער בו והפנה אליו כתף קרה.

25 שנות אינדוקטרינציה מציגות את עמדותיו של שריד כ… מורשת רבין. זהו שקר היסטורי גס.  

* מכחישי הרצח – בדף הפייסבוק שלי קבעתי תקנון נוקשה: מותר לבטא בו כל דעה, אבל חל איסור מוחלט לכתוב בו שני דברים – הכחשת השואה והכחשת רצח רבין (כלומר תאוריית הקונספירציה החולנית, הזדונית והנתעבת לפיה השב"כ רצח את ראש הממשלה). כל רשומה או תגובה שיש בה עבירה על אחד משני החוקים הללו – נמחקת מיד.

אני ממליץ לאהוד בן עזר לאמץ את העיקרון הזה. בגיליון הקודם של "חדשות בן עזר" מנחם רהט עבר על אחד משני הכללים הללו.

* סעיף בחוק – אחד הסעיפים בחוק הרדיקלים השלובים קובע: הצג את מי שאינו מדקלם את סיסמאותיך הרדיקליות, בכינוי פשיסט/בולשביק. רוב המדקלמים האלה כלל אינם יודעים מה זה פשיסט ומהו בולשביק.

* נגד כפיה – אני מתנגד לכפיית לימודי ליבה על החינוך החרדי. אי אפשר לכפות על מוסד חינוכי ללמד משהו שאינו רוצה. אבל המדינה אינה צריכה להשקיע ולו שקל אחד במוסד חינוכי שאינו מלמד לימודי ליבה. שיממנו בעצמם.

* פייק ניוז ממוחזר – ב-2015 מונה ח"כ אורי מקלב מיהדות התורה ליו"ר ועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת. עצם מינויו לתפקיד של איש יהדות התורה, הביאה לתגובות של לעג, בלי קשר לתפקודו. זמן קצר לאחר מינויו, הופץ פוסט ויראלי, ה"מצטט" אותו במשפט: "המדע מלמד אותנו שדברים כבדים נופלים, אבל הנה הקב"ה ברא לנו מטוסים שלמרות שהם כבדים מצליחים לעוף באוויר ולהטיס צדיקים לאומן". זה היה פייק ניוז מוחלט. לא עיוות של דבריו או הוצאתם מהקשרם, אלא המצאה מוחלטת, מתוך שנאה גזענית, ברוח בדיחות דוד לוי הזכורות לשמצה.

חלפו חמש שנים ויד זדונית שבה והחלה למחזר את השקר, ששוב הופך ויראלי.

יש לציין שמקלב הוא ח"כ מוערך מאוד גם בעיני יריביו הפוליטיים. הוא זכה לפרס הפרלמנטר המצטיין של המכון הישראלי לדמוקרטיה ולאות אביר איכות השלטון מטעם התנועה לאיכות השלטון; שני גופים שאינם מזוהים כמקורבים לחרדים.

* מאיזו עיר – על טפסים רשמיים רבים מופיע סעיף "עיר מגורים". אני צריך לכתוב שם מאיזו עיר אני. אבל אני לא גר באף עיר. אני חבר קיבוץ. האם בכל אותם מוסדות עוד לא שמעו שיש כמה אנשים מוזרים שאינם עירניקים?

זה מפריע לי משני טעמים. האחד, הוא שעובדת היותי חבר קיבוץ מהותית מאוד בזהותי. נולדתי וגדלתי בעיר ובחרתי בחיי קיבוץ מתוך אמונה בדרך החיים הקיבוצית. אני לא רוצה לחתום כמי שחי בעיר. והשני, הוא פשוט הרצון לדייק ולכתוב אמת. הרי כשאני כותב כשם העיר: אורטל, אני כותב עובדה לא נכונה. אין עיר ששמה אורטל.

לעתים אני ממלא טפסים שמופיע בהם שדה חובה: רחוב ומספר. אבל אין לי רחוב ולא מספר. כשזה שדה חובה, אני חייב לחנטרש משהו כדי להתקדם (לדוגמה – רח' הנשמות הטהורות). למה?

מה כל כך מסובך לכתוב "יישוב מגורים"? זה מתאים לעיר, למועצה מקומית, למושבה, למושב עובדים, למושב שיתופי, לקיבוץ שיתופי, לקיבוץ מופרט, לקבוצה, ליישוב קהילתי, לכפר ערבי ואפילו להתיישבות יחידים.

* נוצות לא לו – יורם חזוני הוא אינטלקטואל מבריק, הוגה דעות בעל השפעה רבה בעולם המחשבה המערבי, ונושא דגל השמרנות והלאומיות. איני מקבל את משנתו כמקשה אחת – יש בה מרכיבים שאני מסכים אתם ומרכיבים שאותם אני שולל.

ב"גלריה" של 23 באוקטובר התפרסמה עליו כתבת פרופיל נרחבת שרובה הוקדש לראיון אתו. בהתחשב בכך שנקודת המבט של הכותבת, רוני דורי, לעומתית לזו של חזוני (והיא אינה מסתירה זאת) הכתבה הוגנת למדיי.

לפחות בסוגיה אחת אני יכול להעיד ממקור ראשון שחזוני מתהדר בנוצות לא לו. אומר חזוני: "אני לא יכול לקחת קרדיט על המאמצים הממשיים לקידומו [של חוק הלאום], כי אחרים כמו מכון קהלת, לקחו את הכדור ורצו אתו. אבל אנחנו במרכז שלם התחלנו את התהליך, ולא היה אף אחד מלבדנו".

זה לא נכון. חוק הלאום הוא רעיון שהגה ישראל הראל, המייסד ובאותם הימים היו"ר של המכון לאסטרטגיה ציונית, והצעת החוק נבנתה במכון. מטרת החוק נועדה לאחד את העם, הקרוע בין שמאל וימין במחלוקת על הגבולות, ההתנחלויות, אוסלו וההתנתקות, סביב המכנה המשותף הציוני של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, בכל גבול שהוא. לא בכדי הראל רצה שהחוק יוצג דווקא מצד שמאל של המפה, והציע אותו ליו"ר האופוזיציה ומנהיגת קדימה ציפי לבני. לבני התלהבה מהחוק (בגרסתו המקורית, לא המרוככת שהתקבלה לבסוף) והייתה אמורה להיות מגישת החוק. ביום בהיר אחד, אולי אחרי שהתברר לה שבבייס שלה מדינה יהודית היא כבר לא סחורה נחשקת, היא קיבלה רגליים קרות, התנערה מהחוק והפכה ללוחמת הראשית נגדו.

באותם ימים עמדתי בראש תכנית למנהיגות צעירה של המכון. זו הייתה משרה חלקית מאוד, של אחה"צ + ערב בשבוע. לא הייתי שותף למיזם. אבל בכל שבוע כמעט נפגשתי עם ישראל הראל, התעדכנתי, קראתי את הצעת החוק המקורית, כך שאני כותב את הדברים מידע אישי.

* רוצה תמיד עיניים – אני רוצה תמיד עיניים כדי לראות / את יפי העולם ולהלל את היופי / המופלא הזה שאין בו דופי ולהלל / את מי שעשה אותו יפה להלל / ומלא, כל כך מלא, יופי // ואינני רוצה לעולם להיות עיוור ליפי / העולם כל עוד אני חי. אני אוותר / על דברים אחרים אבל לא אומר די / לראות את היופי הזה שבו אני חי / ושבו ידיי מהלכות כמו אניות וחושבות / ועושות את חיי באומץ, ולא פחות / מכן בסבלנות, סבלנות בלי די. // ולא אחדל מהלל. כן, להלל לא אחדל / וכשאפול עוד אקום – ולו רק לרגע – שלא יאמרו / הוא נפל. אלא הוא קם עוד לרגע להלל / בעיניים אחרונות / את שלהלל לא יחדל.

מזה למעלה מעשרים שנה אני מארגן את יום הזיכרון באורטל. ברבות מאותן שנים, סיימנו את הטקס בקריאת השיר המקסים הזה, שירו של נתן זך, שהלך השבוע לעולמו. לא בכדי בחרתי דווקא בשיר הזה. החיבור של השיר הזה לטקס יום הזיכרון, הוא המסר שלמרות השכול, למרות הכאב הנורא, למרות שכל כך טבעי להישאב לתהומות של יגון ויאוש, עדיין ראוי לראות גם את הטוב שבעולם, את הטוב שבחיי האדם, שתמיד תמיד יש לראות את יפי העולם ולהלל את היופי המופלא הזה.

הרעיון של סיום טקס יום הזיכרון בשיר הזה, כמוהו כרעיון של "קדיש יתום". מה הקשר בין האבל לבין התפילה "יתקדש ויתגדל שמו הגדול, בעולם שברא כרצונו" וכו'? ציניקנים יכולים להתייחס לכך כאל ניסיון לתפוס את האבל ברגעיו הקשים ולחבר אותו לדת ולאלוהות. אבל בראיה רחבה יותר, המסר הוא יפהפה – לא לשקוע באבל, אלא לראות את קדושתו וגדולתו של האלוהים ואת העולם שברא ברצונו, ואת קרוב הגאולה והשלום.

"אני רוצה תמיד עיניים" הוא בעיניי מעין קדיש חלופי. בשפתנו, אבל עם אותו המסר.

"אני רוצה תמיד עיניים" הוא אחד השירים האהובים עליי ביותר. יותר מכך – השיר הזה הוא מוטו של חיי. אף פעם לא לשקוע בייאוש, תמיד לראות את הטוב, תמיד להיות אופטימי, להאמין שנצא מכל משבר ומצוקה מחוזקים, לרצות תמיד עיניים כדי לראות את יפי העולם.

יהי זכרו של נתן זך ברוך!

* קנאת סופרים – נתן זך היה משורר גדול. שירתו מלווה את חיי משחר נעוריי ושיריו המולחנים הם מרכיב משמעותי בפס הקול של חיי. כמה משיריו, כמו "כולנו זקוקים לחסד", "אני רוצה תמיד עיניים", "איך זה שכוכב" ו"יהי הכל" (תרגומו לשיר של ברכט) הם מהשירים שאני מאמץ כהמנונים פרטיים.

נתן זך מרד בנתן אלתרמן, בביקורת ארסית ונוקבת. אלתרמן הוא בעיניי גדול המשוררים העבריים בכל הדורות. לא היה כמותו לפניו וספק אם יהיה כמותו אחריו. והנה, גם בנתן זך שמרד בו אני רואה משורר גדול, ואיני רואה בכך כל סתירה. דבר אחד איני מבין – למה זך צריך היה לפגוע באלתרמן ולמרוד בו. מדוע היה עליו לנסות להקטין את אלתרמן כדי להאדיר את עצמו?

קיימתי פעם דין ודברים בנדון עם פרופ' ניסים קלדרון. קלדרון טוען שכך נבנית ומתפתחת שירה, כך נבנית תרבות; ממרד דורי שמשחרר את הדור החדש מצלו של הדור שקדם לו ומאפשר לעצמו עצמאות וביטוי. כך היה תמיד, כמו המרד של שלונסקי בביאליק. קנאת סופרים תרבה חכמה.

איני מסכים אתו. בעיניי תרבות אינה נבנית דווקא מצחצוח חרבות הפולמוס, אלא מיצירה טובה. ויצירה טובה היא שילוב של מורשת הדורות הקודמים כשכל דור מוסיף את הנדבך היצירתי המקורי שלו.

אלתרמן, רעו וחברו לקבוצה הספרותית של שלונסקי, לא מרד בביאליק. עמיחי, בן דורו של זך, לא מרד באלתרמן. ולא בכדי, אלתרמן היה גדול משלונסקי ועמיחי – מזך.

והרי האמת היא ששלונסקי העריץ את ביאליק וזך – את אלתרמן.

* איש קטן ומשורר גדול – שירתו של נתן זך אהובה עליי מאוד והיא מרכיב משמעותי במזון הרוחני והתרבותי שלי. עמדותיו הפוליטיות, לעומת זאת, נתעבות בעיניי. דעותיו היו דעות שמאל רדיקלי אנטי ציוני. התבטאויותיו הפוליטיות היו נוראות ואיומות. בראיון אחד הטיף לירידה ("הגירה", בשפתו המכובסת) מהארץ. בראיון אחר, בעיצומה של מלחמת "צוק איתן" הוא יצא נגד הקיבוצים שהוקמו דווקא סביב רצועת עזה (הוא לא התכוון לגוש קטיף, אלא לעוטף עזה). אחרי פיגוע "מרמרה" הוא אמר שאם יהיה עוד משט "שיבה" הוא מבקש להשתתף בו. הניכור שלו כלפי מדינת ישראל, החברה הישראלית והציונות היה קיצוני.

אני שמח שהצלחתי להפריד בין סלידתי מעמדותיו ליחסי לשירתו. וכשביקש שהמתנחלים ב"גדה" ובגולן לא יקראו את שירתו, צפצפתי על קריאתו. ראיתי בו תמיד איש קטן ומשורר גדול. האיש הקטן יישכח, שירתו הגדולה תישאר לעולם. והוא ראוי היה לפרס ישראל, בו זכה; הפרס הממלכתי הבכיר מטעם המדינה שכה תיעב, לא בזכות אישיותו אלא בזכות שירתו. תרומתו הגדולה לתרבות הישראלית חזקה מכל ההבלים הפוליטיים שביטא.

אנקדוטה על זך הפוליטי – באחת ממערכות הבחירות, נדמה שלי שב-2003, הופיע בע' 1 של "הארץ" גילוי דעת של אנשי רוח הקוראים להצביע למרצ. בע' 2 הופיע גילוי דעת של אנשי רוח הקוראים להצביע לחד"ש. נתן זך היה חתום על שניהם… תמהתי, במה זכה נתן זך לשני קולות בקלפי.

* פגיעה בחסינות המהותית – דברי האיום של נער השליחויות של נתניהו מיקי זוהר נגד מנדלבליט, היו ברמה מוסרית ובסגנון של ארגון פשע. דברי הבלע, האיום וההסתה הירודים האלה, שנועדו להלך אימים על מנדלבליט לבל יבצע את תפקידו, ראויים לכל לשון של הוקעה וגינוי. יש להוקיע את הדברים עצמם, את האיש שאמרם ואת המְשָׁלֵחַ שלו. חבורת מלחכי הפנכה של נתניהו מורידה את החיים הציבוריים בישראל לזנות. כל הדבוקה הזאת היא קלון על מדינת ישראל, חרפה לחברה הישראלית.

ואף על פי כן, לא נכון היה לזמן את נער השליחויות לחקירה על דברי הבלע שלו. המשפוט והפליליזציה של החיים הציבורים היא בעכרנו והיא גם מסייעת לשחיתות, כי היא יוצרת הוויה שבה מה שאינו פלילי – כָּשֵׁר לכאורה, ואין עוד מבחן ציבורי, אתי, מוסרי וערכי.

אמירה של נבחר ציבור בראיון בתקשורת, יהיו בזויים ומרושעים ככל שיהיו, אפילו דבריו הבזויים של נער השליחויות, אינם עבירה פלילית, והם בגדר החסינות המהותית של חבר הכנסת. לא כדאי לעלות על המדרון החלקלק של חקירה פלילית לפוליטיקאים על ראיונות שלהם (ואגב, זו דעתי גם על דברי הבלע בתקשורת של אחמד טיבי, עופר כסיף, יזבק ושות', שמדי פעם ח"כים קוראים להעמידם לדין על דבריהם). בעיניי, זה מחיר הדמוקרטיה.

דווקא כמי שסבור יש לבטל את החסינות הדיונית, כלומר חסינות בנושאים פליליים, שמשמעותה היא התנקשות בשוויון בפני החוק, אני סבור שיש להגן על החסינות המהותית, שהיא יסוד מוסד של הדמוקרטיה. ראוי שלא נעלה על המדרון החלקלק, של חקירת נבחרי ציבור על דברים שאמרו. והמבחן של העיקרון הזה הוא דווקא כאשר מדובר בדברים הבזויים ביותר, וקשה לי לדמיין דברים בזויים, ירודים ועלובים יותר מאלה של נער השליחויות מיקי זוהר.

זימונו של זוהר לחקירה היא קודם כל שגיאה עקרונית, אך גם טקטית – היא הרמה להנחתה לאויבי מדינת החוק ובראשם נתניהו.

* בדיחה לסיום – שמעו בדיחה. אחד מעובדי האלילים בפולחן האישיות של נתניהו כתב ברצינות גמורה, שהאינטרס הפרטי של נתניהו היה לחתום על עסקת טיעון ולגמור עם זה אבל הוא מקריב את עצמו למען המדינה ומתוך אחריות לאומית בלה בלה בלה בלה בלה בלה ובגלל האכפתיות שלו מהמדינה בלה בלה בלה וכו' וכד' וגו'…

            * ביד הלשון

תו"ס – יועז הנדל העלה רשומה יפה ומרגשת בתגובה להחלטת הרמטכ"ל להעניק אות השרות ללוחמי המערכה ברצועת הביטחון בדרום לבנון. הוא העלה את האסוציאציות שלו משנות שירותו בלבנון ובין השאר הזכיר את ה"טווסים". כוונתו לסיורים הרגליים מחוץ למוצבים. זו שגיאה. יש לכתוב: תו"סים. תו"ס – תנועה וסריקה ולפי גרסה אחרת – תצפית וסיור.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 4.11.20

* תמיכה דו מפלגתית – לא היה מעולם וספק אם יהיה אי פעם נשיא אמריקאי ידידותי לישראל כטראמפ. ידידות שבאה לידי ביטוי בהחלטות מהפכניות, שישראל תיהנה מהן עוד שנים רבות. לכן, אני חפץ מאוד בניצחונו, על אף סלידתי מאישיותו.

עם זאת, אין אלו בחירות בין מועמד פרו ישראלי למועמד אנטי ישראלי. ביידן הוא ידיד ותיק של ישראל והוכיח את ידידותו בעשרות שנות כהונתו בסנאט. ישראל חייבת לטפח את הנכס האסטרטגי שלה – התמיכה הדו-מפלגתית בה לאורך עשרות שנים. למרבה הצער, נתניהו הזניח את הקשר עם המפלגה הדמוקרטית. ללא קשר לזהות המנצח בבחירות, המדיניות הזו חייבת להשתנות.

יש להבין שבמפלגה הדמוקרטית יש אגף הולך וגדל של שמאל רדיקלי אנטי ישראלי, שהמייצג העיקרי שלו הוא ברני סנדרס, אך הוא אינו היחיד. מדובר במיעוט רעשני, אך הוא צובר כוח והשפעה. כתף קרה ישראלית למפלגה הדמוקרטית רק מחזקת את המיעוט הזה. על ישראל לטפח את תומכיה במפלגה הדמוקרטית ואת הזיקה שלהם לישראל.

* "הארץ" מכחיש שואה – כותרת מאמר של רוגל אלפר בדף הפייסבוק של "הארץ" מזעזעת: "יותר מהיטלר וסטלין הוא האויב הגדול שקם לדמוקרטיה". הוא = טראמפ. במאמר עצמו המשפט הזה אינו מופיע, כך שכנראה מי שנתן את הכותרת זו מערכת העיתון עצמה (כותרת המאמר באתר "הארץ" היא: "טראמפ איננו סתם נוכל; הוא גם גאון". המאמר עצמו הוא שילוב של שנאה לטראמפ והערצה אליו).

הכותרת הזאת היא זוועה.

אחת מהשתיים. או ש"הארץ" מכחיש שואה ועל הדרך מכחיש גם את זוועות משטר סטלין, או שבעיני דבוקת שוקן רצח 6 מיליון יהודים, רצח עשרות מיליונים בידי הרודנויות הללו, פחות חמור מנשיא דמוקרטי שהם אינם אוהבים. ואולי החטא הגדול שלו, שהופך אותו ליותר גרוע מהיטלר וסטלין, הוא תמיכתו בישראל.

* מעריץ האנטישמים – גדעון לוי פרסם פשקוויל נגד ביידן. לטענתו, במקום להציב מול טראמפ איש שמאל מובהק שיטה את המטולטלת הציבו איש אמצע, מרכז, לא כלום. ברור למה הוא מתכוון. הוא היה רוצה לראות את ברני סנדרס האנטי ישראלי כנשיא ארה"ב. סנדרס מטיף להפסקת הסיוע לישראל, והרי לוי כותב לאורך שנים נגד הסיוע למדינה שאותה הוא שונא כל כך, שנאת מוות, עד שורשי שערותיו. הוא מזועזע מכך שמול גדול ידידי ישראל טראמפ מוצב מנהיג פרו-ישראלי אחר, שלאורך הקריירה הפוליטית שלו תמך בישראל, ולא עוכר ישראל.

כזכור, גדעון לוי תמך בהתלהבות בקורבין ובמועמדותו לראשות ממשלת בריטניה. בשבוע שעבר מפלגת הלייבור השעתה את חברותו של קורבין במפלגה, בשל היותו אנטישמי.

* למה עמירה הס מתנגדת להסכמי אוסלו – עמירה הס מ"הארץ" התנגדה להסכמי אוסלו. כמו הצבעת הרשימה המשותפת נגד הסכמי השלום כי הם נגד שלום עם ישראל, כך גם היא התנגדה להסכמים מתוך לאומנות פלשתינאית. היא תקפה במאמרים רבים את ערפאת על ויתוריו לישראל ועל הנאיביות שלו כשהאמין לרבין ולישראל…

ביום שישי היא פרסמה מאמר שבו טענה שרבין היה נגד השלום. כדי להוכיח את טענתה היא הציגה את עמדותיו האמתיות של רבין, וציטטה את פרטי נאום מורשתו המדינית, חודש לפני הרצח. העובדות שהציגה על אודות המדיניות של רבין נכונות. מבחינתי, כמי שהפטריוטיות שלו היא ישראלית ולא אנטי-ישראלית כשל הס, היא באה לקלל ויצאה מברכת.

* מגמה מעודדת – במספר סקרים בשבועות האחרונים מסתמנת מגמה מעניינת – הרשימה האנטי ישראלית המשותפת מאבדת 20% מכוחה. בבחירות היו לה 15 מנדטים. בכל הסקרים שאחרי הבחירות היא שמרה על כוחה ולעתים אף הגבירה את כוחה. והנה, בשבועות האחרונים היא סביב 12 מנדטים. אני מקווה שזו מגמה שתימשך.

מה הגורם לכך? להערכתי, הצבעת הרשימה נגד הסכמי השלום, כיוון שהיא מתנגדת לשלום עם ישראל, הייתה גשר אחד רחוק מדי. שלום בין ישראל למדינות ערב טוב לערביי ישראל. הוא פותח אותם למרחב של בני עמם, של דוברי שפתם. הוא מאפשר להם להיות גשר בין מדינת ישראל למדינות ערב. הוא מאפשר להם להשתלב בעסקים חובקי מרחב. הם מבינים שכאזרחי ישראל הם רק נפגעים מכך שהמפלגה המייצגת אותם פועלת נגד מדינתם.

אם אכן זו מגמה והיא תמשך, זו בשורה גדולה לדמוקרטיה הישראלית. מפלגה גדולה שהיא לעומתית למדינה, היא סכנה לדמוקרטיה. הדמוקרטיה מבוססת על מכנה משותף – האמונה שעם כל חילוקי הדעות בין השחקנים, כולם מחפשים בדרכם את טובת המדינה. כאשר מפלגה שמחפשת בעליל את רעת המדינה, שאת עצם קיומה היא שוללת, היא גדולה וחזקה – זו סכנה. קואליציה המתבססת על מפלגה לעומתית למדינה, מקעקעת את המרקם החברתי בישראל ואת הלגיטימציה לממשלה ולכנסת.

אני מקווה מאוד שתקום מפלגה ערבית החותרת להשתלב במדינת ישראל ולא לרשת אותה. מפלגה כזו תהיה פרטנר רצוי לקואליציה ולחברות בממשלה. אני מקווה שהמפלגות הציוניות תשריינה מקומות ריאליים לנציגים ערבים.

ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, היא מדינה דמוקרטית המעניקה שוויון זכויות אזרחי לכל אזרחיה, ללא הבדל דת, גזע ומין, ככתוב במגילת העצמאות. השתלבותם של ערביי ישראל במדינה על כל מערכותיה היא קודם כל אינטרס שלהם, אך היא גם אינטרס של מדינת ישראל.

* דמי הצבעה – למה נתניהו התחנן בפני בג"ץ לארכה של ארבעה חודשים נוספים לפינוי חאן אל-אחמר? אין לי מושג. רק אזכיר, שכאשר הרשימה המשותפת הצביעה עם נתניהו בעד פיזור הכנסת אחרי הסיבוב הראשון, כתבתי שלא יכול להיות שזה היה בחינם, והערכתי שחאן אל-אחמר לא יפונה.

* על הגדרות – מאז שנות ה-90 אני כותב נגד האקטיביזם השיפוטי, הרבה לפני שהנושא היה בון-טון. כתבתי בנושא עשרות מאמרים. האקטיביזם השיפוטי הוא גישה שקיימת בכל העולם החופשי, ויש מחלוקת בינה לבין הגישה השמרנית. אני נוטה יותר לגישה השמרנית.

אבי רעיון האקטיביזם השיפוטי בישראל לא היה אהרון ברק אלא מנחם בגין. מתכונת האקטיביזם השיפוטי שהוא הגה, שכותרתה הייתה "עליונות המשפט", רדיקלית יותר מזו של ברק.

אני מבחין בין הדיון העקרוני על האקטיביזם השיפוטי, לבין הטלת הדופי במערכת המשפט והצגתה כמערכת מושחתת שתופרת תיקים כדי לערוך הפיכה שלטונית. זאת תאוריית קונספירציה מטורללת וארסית, שתעשיית השקרים וההסתה של נתניהו מפיצה במלחמת החורמה שהיא מנהלת נגד מדינת החוק.

כרגע, "הסורים על הגדרות" ודחוף יותר להגן על מערכת המשפט, מאשר לעסוק במחלוקת העקרונית על האקטיביזם השיפוטי. עם זאת, עמדתי העקרונית נותרה כשהייתה.

* ענווה מול המגפה – ב-27.9 כתבתי כך: גל שני הולך ומתעצם של קורונה פוקד את מדינות אירופה. המצב שם מזכיר את המצב בישראל לפני כחודשיים. סביר להניח שבעוד שבועות אחדים המצב שם יהיה כפי שהוא כאן היום. ויתכן מאוד שאנחנו כבר נהיה אחרי הגל השני (ולפני הגל השלישי, חלילה?)

ואם התחזית שלי תתגשם, אני מקווה שהפעם ננהג בענווה ובלי ה"שופוני" ומכל העולם מתקשרים אליי ללמוד וכו' וכו' וכו'. אך גם ללא ההלקאה העצמית המזוכיסטית על כמה אנחנו גרועים, האחרונים בעולם וכד'.

כי האמת היא שהקורונה היא מגפה חדשה שעוד איננו יודעים באמת איך להתייחס אליה והיא גם מגפה מתעתעת. האמנו שבקיץ היא תחלוף ובקיץ היא הגיעה אל שיאה (ודווקא בימים החמים ביותר בשנה). בסגר הראשון נאמר שאין צורך במסכות והיום ברור (או שמא ברור נכון לעכשיו) שעטיית המסכות היא האמצעי החשוב ביותר והיעיל ביותר נגד הידבקות בקורונה. אחרי הסגר הראשון ואחרי שכבר כמעט כל המערכות חזרו לשגרה, גני השעשועים נשארו סגורים עוד זמן רב. בסגר השני גני השעשועים פתוחים. ההנחה (נכון לעכשיו) היא שסכנת ההידבקות באמצעות משטחים קלושה, בניגוד להערכות הקודמות.

המסקנה המרכזית היא שעלינו לגלות ענווה מול המגפה והכרה בכך שאנו במציאות של אי-ודאות. וראוי שניתן יותר אמון בגורמים המתמודדים עם המחלה ומקבלים את ההחלטות, הן בדרג המקצועי, הן בדרך המדיני והן בדרג הפרלמנטרי, שהם עושים כל שלאל ידם כדי למגר את המגפה כמיטב המידע שיש על אודותיה, הגם שלבטח הם יעשו עוד שגיאות לא מעטות.

והעיקר, הוא שנזכור שה"אנחנו" הוא עם ישראל, החברה הישראלית, ולא "השבט", "המחנה", "המגזר" וכו', ונשתף פעולה במאבק למיגור המגפה, שבלאו הכי אינה מבחינה בין שבטים, מחנות ומגזרים.

עד כאן הציטוט. דומני שראוי לחזור ולהדגיש את המסר.

* החלטה לא פופולרית – כל מי שמדבר על "סגר פוליטי" טוען טענה בלתי הגיונית. סגר – במהותו, הוא בלתי פופולרי ולכן החלטה על סגר, כשאינו הכרחי, היא בהכרח לא פופוליסטית ולא יכולה לבוא משיקולים פוליטיים. דווקא החלטות על הקלות או הימנעות מסגר, כיוון שהן פופולריות, עלולות לנבוע משיקולי פופוליזם.

האם אני תמים לחשוב שנתניהו אינו שוקל שיקולים פוליטיים? ממש איני תמים. למעט יחידי סגולה, אין פוליטיקאי שהחלטותיו אינן נגועות בשיקולים פוליטיים. בוודאי פוליטיקאי כנתניהו.

מה השיקול הפוליטי של נתניהו? הרצון לזכות בתהילה כמנהיג שניצח את הקורונה והפחד מהפגיעה הפוליטית בו במקרה של כישלון. כתוצאה מכך הוא קיבל החלטות נכונות וגם עשה שגיאות שנבעו מהאובססיה שלו לנכס רק לעצמו כל הצלחה (למשל, הדרת משרד הביטחון מהטיפול בקורונה, בעיקר כאשר שר הביטחון היה שנוא נפשו נפתלי בנט). ההחלטה על הסגר נובעת מהביטחון שלו שזה הצעד הנכון במאבק בקורונה.

ובאשר לעצם ההחלטה על הסגר. סגר הוא דבר רע. הוא נשק יום הדין. יש להימנע ממנו, אלא אם אין ברירה. ההחלטה על הסגר התקבלה כאשר לא הייתה ברירה אחרת. כאשר היו כמעט 10,000 נדבקים ביום והקצב עלה מיום ליום והמדינה הייתה על סף אובדן שליטה על המגפה. ואכן, התוצאות הצדיקו את ההחלטה. ראוי לציין שהרוב הגדול של הציבור הקפיד על הסגר; לא הלך לבית הכנסת בחגים, לא השתתף בהפגנות, לא ערך חתונות וכד'.

ההחלטה על הסגר הייתה הכרח, אך עצם העובדה שהגענו למצב הזה היא כישלון. אילו, למשל, ההחלטה על הרמזור התקבלה חודש מוקדם יותר ויושמה מיד ובאופן נחרץ, כנראה שלא היה צורך בסגר כללי.

יש לקוות שהלקחים ייושמו.

הכשל של הממשלה הוא בכך שאין פיצוי הולם ובזמן לנפגעים מן הסגר.

* למי מותר להפר חוק – פתיחת תלמודי התורה במגזר החרדי, בניגוד להחלטות הממשלה על היציאה מהסגר, עוררו זעם רב בציבור. הזעם היה על עצם הפרת החוק ולא פחות מכך, על הפגיעה בערבות ההדדית המחייבת את כל האזרחים וכל הקבוצות והמגזרים לגלות אחריות במלחמה בקורונה ולנהוג על פי ההנחיות.

התקשורת הובילה את הקו הזה; תחנות הטלוויזיה והרדיו והעיתונים סיקרו בהרחבה את פתיחת תלמודי התורה, והמסר היה שמדובר בקבוצה מתבדלת שעושה שבת לעצמה וטענה כלפי הממשלה שאינה אוכפת כראוי את החוק. זהו מסר מוצדק ונכון.

בימים אלה קיימת תופעה של פתיחת חנויות ועסקים תוך הפרת החלטות הממשלה. גם כאן מדובר בעבירה על החוק ופגיעה בערבות ההדדית בעיצומה של מגפה. גם כאן התקשורת מסקרת בהרחבה את הפתיחה הפיראטית של עסקים. אלא שהפעם הסיקור אוהד ומפרגן, מפרי החוק מוצגים כגיבורים והקובלנה כלפי הממשלה היא על האסון שהיא ממיטה על העסקים.

אני מבין בהחלט את בעלי העסקים שרוצים להציל את עסקיהם ולחזור לעבודתם ולשגרה. הנעה מחדש של המשק היא גם אינטרס לאומי. אני מבין גם את המגזר החרדי, שלימוד התורה הוא ערך עליון בעבורו.

אבל חוק הוא חוק ולאף אחד אין רשות להפר אותו, אחרת נידרדר לאנרכיה. והמשימה הלאומית העליונה כעת היא המאבק בקורונה. זו גם המשימה הכלכלית העליונה; לעשות הכל כדי שלא נידרדר לאסון כלכלי של סגר שלישי.

והממשלה מצדה חייבת לפצות כראוי את כל הנפגעים מהסגרים וההגבלות. ללא פיצוי כזה יהיה קשה מאוד לממשלה לזכות מחדש באמון הציבור ובשיתוף הפעולה שלו.  

* כבוד האדם – לפני כשנתיים עלתה בחורה בת 18 מאחד מיישובי מטה בנימין על האוטובוס בדרכה למקום עבודתה בירושלים. נהג האוטובוס סירב להעלות אותה כיוון שלבשה מכנסים קצרים וסגר בפרצופה את דלתות האוטובוס. הצעירה תבעה את אגד ובית המשפט פסק שעל אגד לשלם לה פיצויים בסך 150,000 ₪. בית המשפט קבע שלא ניתן לקבל ביזוי בוטה והשפלה כפי שספגה.

זהו ניצחון לכבוד האדם.

* למה רק בחורף? – החל ביום ראשון 1.11 חלה חובת הדלקת אורות ברכב. ואני תמה – למה רק בחורף? הרי גם בקיץ רואים טוב יותר את הרכב שפנסיו דולקים. אין שום סיבה שהחובה הזאת לא תחול כל השנה, למען בטיחות הנהיגה. וכשכולם יהיו רגילים (כפי שאני רגיל כבר שלושים שנה לפחות) להדליק אורות כל השנה, נהגים לא יתבלבלו וישכחו בתחילת החורף להדליק אורות ויחטפו קנסות מיותרים.

ולמה רק בדרכים בין עירוניות? בעיר המכוניות אינן צריכות להיראות היטב? אין תאונות?

אין זה אלא קיבעון מחשבתי.

* שמות ההורים – כאשר נכתב בטופס רשמי: "שם האב" ו"שם האם", הורים להט"בים וילדיהם עלולים להיפגע. יש גם בעיה אמתית – כשמדובר בשני אבות, למה יש מקום רק לאב אחד? ומי אמור לרשום עצמו כ"אם"? בעיה.

מצד שני, ההגדרות "הורה א' " ו"הורה ב' " מנוכרות. מה, הורה הוא מספר? זה פוגע באבא שרוצה לחתום כאבא ולא כהורה א' או הורה ב' ולאמא שרוצה לחתום כאמא. ומי קובע מיהו הורה א' ומי הורה ב'? בעיה.

אין לבעיה הזאת פתרון מושלם, אבל יש פשרה, שכמו כל פשרה כל צד ייצא כשרק מחצית תאוותו בידו, אך הכל יכולים לחיות אתה והיא לא תיצור תחושה של התרסה. פשוט, לכתוב בטופס: שמות ההורים עם מקום לשתי חתימות. וההורים יחתמו את שמם. ואם ירצו גם לכתוב אמא או אבא גם זה בסדר.  

* פרס ישראל לסמי מיכאל – מי ראוי לפרס ישראל לספרות תשפ"א?

הסופר האהוב עליי ביותר הוא חיים באר. אני רואה בו את גדול הסופרים העבריים החיים עמנו. אין ספק שהוא הראוי ביותר לפרס.

אולם אני סבור שמן הראוי להעניק השנה את הפרס לסמי מיכאל. סמי מיכאל הוא סופר דגול ומזמן היה ראוי לפרס. בנוסף לכך הוא בן 94. אם לא עתה – אולי זה יהיה מאוחר מדי.

התאהבתי בכתיבתו של סמי מיכאל עוד כילד, כשקראתי את ספר הילדים שלו "סופה בן דקלים". וכנער ועד היום – את ספריו למבוגרים: "חסות", "שווים ושווים יותר", "חצוצרה בואדי", "חופן של ערפל", "ויקטוריה", "אלה שבטי ישראל" (ספר ראיונות שלו עם אישים שונים) ועוד, כולם ספרים נפלאים. ומכל ספריו, אהבתי במיוחד את "מים נושקים למים".

סמי מיכאל הוא קומוניסט, לא ציוני; תהום פעורה בין דעותיו הפוליטיות לאלו שלי. אך תרומתו הגדולה לתרבות הישראלית ולספרות הישראלית חשובה לאין ערוך יותר מעמדותיו הפוליטיות. ספריו רוויים, אמנם, בעמדותיו הפוליטיות. אך כאשר הן עולות מתוך ספרות גדולה כל כך, הן מעוררות קשב.

* צבי לוז – הלך לעולמו פרופ' צבי לוז מדגניה ב', סופר, מורה ומחנך, ומגדולי חוקרי הספרות העברית בימינו. בנו של יו"ר הכנסת ושר החקלאות קדיש לוז. בן כמעט 91 היה במותו.

צבי לוז היה בר אוריין, בקיא ומעמיק בכל מורשת ישראל לדורותיה, לגווניה ולגלגוליה וראה בספרות העברית בת ימינו חוליה בשרשרת הדורות של התרבות היהודית.

צבי לוז היה בן כיתתה של נעמי שמר בבית חינוך בבית ירח שבעמק הירדן. שם, בבית הספר הקיבוצי, בדיוק כמו נעמי שמר, רכש צבי את האהבה לתנ"ך, לספרות חז"ל ולספרות העברית ואת הבקיאות בהם.

כך כתב צבי על בית הספר: "ברוח החזון הציוני של ההורים, חברי הקיבוצים בעמק-הירדן, הקנו לתלמידיהם את עושרה ויופיה של היצירה העברית מהתנ"ך, משירת ימי-הביניים ושירת התחיה, מביאליק, מטשרניחובסקי ומשוררי ארץ ישראל החלוצית, הנבנית בהתלהבות ובייסורים. הם בטחו ביכולתם  של התלמידים להכיל את העוצמה והשגב של היצירות העבריות יחד עם הערכים החלוציים של חיי פשטות, עמל כפיים, קשר ודבקות לאדמה, ועם הגינות אנושית ומחויבות חברתית. בשיעוריהם מלאי ההשראה שילבו את לימוד התנ"ך עם פירושי רש"י ועם מדרש אגדה ואמרות חז"ל מפרקי "מסכת אבות". הלימוד התבסס על הקניית ידע יסודי של השפה העברית (לימוד דקדוק, כתיב ודיבור בעברית נכונה ויפה), תוך הקפדה בלתי מתפשרת על סדר וניקיון במחברות, על שמירת ספרי הלימוד בצורה נאה ועל מראה נקי ומסודר של חדר הכיתה ושל כל מתחם הבניינים והחצר של בית החינוך. בשאר-רוחם, בדרכיהם המעמיקות, בתבונת מורים מרחיקי-ראות האמינו בלימוד שהוא בבחינת 'נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים', כלומר רק לאחר ההכנה היסודית ניתן לחוות את התכנים של הלימוד ולהפנים אותם כחוויה לחיים. הם פתחו בפני תלמידיהם אופקים היסטוריים והעניקו להם בשיעוריהם חוויות רגשיות ואינטלקטואליות, העשירו את עולמם הרוחני והגבירו את שאיפותיהם ללמוד ולדעת עוד ועוד. בזכות הלימוד שחווינו, ידענו שאנו חלק מהעם היהודי ומהתחיה הציונית בארץ ישראל והזדהינו עם חייהם של הורינו החלוצים בעמק הירדן הזדהות מלאה".

יהי זכרו ברוך!

בתקווה לשנה ברוכה – בבוקר יום שני הצבתי בחצר את מד-הגשם החדש שקניתי. אבל באותו יום רק טפטף אצלנו. אני מצפה לעשרות מ"מ השבוע, ומאחל למד-הגשם החדש, שיתבלה במהרה כפי שקודמו התבלה בשנתיים האחרונות.

            * ביד הלשון

בא ואומר – אני מציע לכם שעשועון. האזינו לראיון עם שר המשפטים ניסנקורן, הצטיידו בעט ונייר, וסמנו כמה פעמים הוא אומר: "אני בא ואומר", "הוא בא ואומר" וכו'. זה משעשע. כמעט בכל משפט. אגב, אצל פואד בן אליעזר ז"ל זה היה גרוע אף יותר.

זו ממש עילגות, סרבול של השפה. ראשית, אם אתה אומר, למה אתה "בא ואומר"? די בכך שאתה אומר. ושנית, למה אתה צריך לומר שאתה אומר – פשוט אמור.

ניקח למשל את המשפט הבא: אני אוהב אותך.

שלוש מילים.

אפשר גם לומר: אני בא ואומר לך שאני אוהב אותך.

משפט יותר מכפול באורכו. האם ארבע המילים וחצי הוסיפו מידע כלשהו? כמובן שלא. כלומר, אלו מילים מיותרות לחלוטין. וכאשר חוזרים על כך שוב ושוב בכל משפט, לעתים יותר מפעם אחת במשפט, הטקסט כולו מסורבל ומעייף.

פוליטיקאים זקוקים לכל דקת שידור כדי להעביר את המסר שלהם לציבור. לא חבל לבזבז את מחצית הזמן על מילות סרק?

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 28.6.20  

* קדימון לחוק יסוד חקיקה – מזה שנים אחדות שאני מציע לחוקק את חוק יסוד חקיקה, שיסדיר את סוגיית מעורבות בג"ץ בחקיקה. הצעתי היא שבג"ץ יוכל לבטל חוק של הכנסת (רק כאשר הוא סותר בעליל את החוקה ועד לחקיקתה – חוק יסוד, או פוגע בעליל בזכויות האדם והאזרח) ברוב של 2/3 בהרכב של 9 שופטים לפחות, והכנסת תוכל להתגבר על ההחלטה הזו ברוב של 2/3 מחבריה (ואפשר להתפשר על 75 ח"כים).

שמחתי לקרוא על הצעת חוק ברוח זו של חברי הכנסת גדעון סער וצביקה האוזר, על פיו תוכל ועדת הכנסת לפסול התמודדות של מפלגה או מועמד ברוב של 2/3 ובית המשפט יוכל לפסול את הפסילה ברוב של 2/3 בהרכב של 9 שופטים.

אני מקווה שההצעה תתקבל ותהווה קדימון לחוק יסוד חקיקה ברוח זו.

* מיתוס האדם וחירותו – אחד המיתוסים המושרשים בפוליטיקה הישראלית, הוא שחוק יסוד כבוד האדם וחירותו התקבל במחטף של השמאל בכנסת והתקבל ברוב מקרי של 38:21. יש מרכיב של אמת באגדה הזאת – תוצאות ההצבעה. כל השאר אינו נכון.

החוק הוגש לכנסת בתמיכת ממשלת הליכוד והימין בראשות יצחק שמיר. הוא הוגש בתמיכה של הליכוד ומפלגת העבודה. מספר הח"כים במפלגות שתמכו בחוק היה 89 (אם כי, יש לציין ששני ח"כים מן הליכוד, מיקי איתן וח"כ נוסף שאיני זוכר מיהו הצביעו, בניגוד לעמדת מפלגתם, נגד החוק). החוק התקבל פה אחד בהצבעה הטרומית, ברוב גדול מאוד בוועדה, ברוב גדול בקריאה הראשונה. ההצבעה בקריאה שניה ושלישית הייתה בעיצומם של הפריימריז והבחירות ומעט ח"כים הטריחו את עצמם להצבעה שהרוב בה היה ברור.

חבל שחוק חשוב כזה התקבל כלאחר יד ולא בהתייצבות מלאה של כל התומכים והמתנגדים. אבל ככה זה בכנסת. מכאן ועד הנראטיב על המחטף, ועוד יותר עד הנראטיב שהיה זה מחטף של השמאל, רב המרחק.

* אפילו לא אגורה – מדינת ישראל מעניקה דירת שרד לראש הממשלה ובצדק. והיא משלמת את כל הוצאות דירתו ואחזקתה ואת כל הוצאות מחייתו. וגם זה בסדר. מעבר לכך, אל לה להוציא ולו אגורה שחוקה על ביתו הפרטי (זולת הוצאות אבטחה). השימוש בכספי משלם המסים למימון הבריכה הפרטית של נתניהו בביתו הפרטי הוא מושחת. ואם החוק מאפשר זאת – יש לשנות את החוק.

* שלא יארח – שדרן הרדיו והפרסומאי נועם פתחי הצדיק ב"פגוש את העיתונות" את מימון הוצאות ביתו הפרטי של נתניהו בקיסריה בידי הציבור, בטענה שהוא מארח שם אישים לפגישות רשמיות.

שלא יארח שם. בדיוק לשם כך אנו מממנים לו דירת שרד ואת כל הוצאותיה. שיארח בדירת השרד. ואם הוא רוצה לארח דווקא בקיסריה, שיארח על חשבונו.

* הקדוש המעונה והבכיין – לא גומר ת'חודש, המסכן. "נכה כלכלית".

* חמש רבעוני – במחלוקת בין תקציב שנתי לדו-שנתי, אני תומך עקרונית בדו-שנתי, ותמכתי בו מאז עלה הרעיון לראשונה בידי נתניהו ושר האוצר לשעבר שטייניץ. אולם השנה המחלוקת אינה בין תקציב שנתי לדו-שנתי, אלא בין תקציב רבעוני לחמש-רבעוני. לכן, המגרעות בתקציב דו-שנתי אינן רלוונטיות, וגם למי שבעד תקציב שנתי אין סיבה להתנגד. ודווקא השנה, דווקא בסיטואציה הזאת, דווקא מי שהמציא את התקציב הדו-שנתי, רוצה תקציב רבעוני.

וזה נשמע מסריח, כי לא יכולה להיות לכך הצדקה עניינית.

* בחירה בין רע לאסון – כל אימת שאני מבקר את נתניהו, את התנהלותו, את שחיתותו, את נהנתנותו, את גרגרנותו, את שקריו, את ההסתה שלו, אני מקבל תגובות ברוח: "על מה אתה מלין? הרי אתה תמכת בהקמת ממשלת האחדות אתו ואף דחפת לכך".

מודה באשמה. וגם היום איני מצטער על כך. הפוליטיקה היא אמנות האפשר. ולא רק בפוליטיקה, גם בחיים הפרטיים, אנו נדרשים לבחור בין חלופות אמתיות. לא בין חלופה מציאותית לבין פנטזיה. והבחירה בין חלופות אינה תמיד בחירה בין טוב לרע, אלא לעתים היא בחירה בין רע לרע יותר. ובמקרה הזה הבחירה הייתה בין רע לאסון.

החלופה האחת להקמת ממשלת האחדות היו ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית השוללת את קיומה של מדינת ישראל. ממשלה כזו היא אסון. ואילו קמה, חלילה, כבר הייתה מתפוררת ונופלת והיינו היום בעיצומו של סיבוב רביעי שבו הציבור היה מגרש במקלות את כל מי שנתן ידו במעל ונתניהו היה זוכה ברוב מוחלט, שהיה מאפשר לו לעשות ככל העולה על רוחו.

החלופה הנוספת הייתה סיבוב בחירות רביעי בתוך קצת יותר משנה, בעיצומו של משבר הקורונה, שבמקרה הטוב, כלומר הפחות רע, הוא היה מסתיים בדילמה בין ממשלת אחדות בתנאים יותר גרועים לבין סיבוב חמישי. במקרה הרע היינו מידרדרים לאנרכיה.

כל מי שמספר שהיו עוד חלופות – משקר (או מפנטז).

אילו קמה ממשלת אחדות אחרי הסיבוב השני, היום גנץ כבר היה ראש ממשלה בלי הַבְלֵי ה"חליפי" ונתניהו היה בנבצרות. זה מחיר הסרבנות והיהירות אחרי הסיבוב השני. המחיר של הימור נוסף היה גדול לאין ערוך.

נכון, לא לנער הזה התפללתי. קיוויתי שממשלת אחדות תוכל לרסן יותר את נתניהו. אלמלא העריקה של יש עתיד ותל"ם, כחול לבן עם כוח כפול הייתה בעלת השפעה רבה יותר. ובכל זאת, די בכך שהסוס הטרויאני סולק ממשרד המשפטים, שנתניהו לא הצליח לסכל את משפטו ולהעמיד את עצמו מעל החוק ועוד כהנה וכהנה הישגים כדי להצדיק את הבחירה באחדות.

תמיכתי בהקמת ממשלת אחדות – אין פירושה שאני צריך לעשות שקר בנפשי ולהגן על כל מעשיה וצעדיה. גם אילו הייתה זו ממשלה שהייתי תומך בה – לא כרע במיעוטו אלא כטוב במרבו, לא הייתי חש מחויבות לתמוך בכל מעשיה ומחדליה, לא כל שכן כשמדובר ברע במיעוטו.

נתניהו שתמכתי בהקמת ממשלה אתו הוא אותו נתניהו שכל כך רציתי בהחלפתו. אך שלושה סיבובי בחירות הוכיחו שאין זה רצון העם. שלושה סיבובי בחירות הסתיימו בתיקו, ולא היה מנוס מהקמת ממשלת אחדות.

* תכנית הריבונות ומורשת רבין – תנועת "שלום עכשיו" פרסמה פשקוויל הקורא לבני גנץ: "אל תחריב את מורשת רבין". הכוונה היא שיתנגד להחלת הריבונות. ובפשקוויל מופיע סקר על פיו 80% ממצביעי כחול לבן מתנגדים לסיפוח.

שתי הערות לפשקוויל. א. הסקר הוא שקר, כי הוא מתייחס לתמיכה או התנגדות להחלת ריבונות על כל יהודה ושומרון וסיפוח 2.5 מיליון פלשתינאים לישראל. אבל גם תכנית החלת הריבונות מרחיקת הלכת ביותר מדברת על 30% מהשטח, באזורים שהם כמעט ריקים מערבים. ב. האזורים שתחול עליהם הריבונות הם כמעט אחד לאחד מורשת רבין. בנאומו המדיני האחרון טרם הרצח, הציג רבין את מורשתו המדינית, הקווים האדומים שלו במו"מ על הסדר הקבע. וכך הוא אמר: "…ישות פלשתינאית אשר תהיה בית למרבית התושבים הפלשתינאים החיים ברצועת עזה ובשטח הגדה המערבית. אנו רוצים שתהא זו רשות שהיא פחות ממדינה והיא תנהל באופן עצמאי את חיי הפלשתינאים הנתונים למרותה. גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל… גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון" (נאומו האחרון בכנסת כראש הממשלה, בעת הצגת הסכם אוסלו ב', 5 אוקטובר 95', חודש לפני הרצח).

* מעשים שפלים ובוגדניים – זהבה גלאון מתפארת בכך שיחד עם אברהם בורג, מיכאל בן יאיר ונעמי חזן יזמה מכתב של אלף חברי פרלמנט אירופיים נגד החלת הריבונות, שבו הם מאיימים שהחלת הריבונות לא תעבור ללא תגובה. אלון ליאל, איש ה"שלום", פועל בקרב מדינות המפרץ ומסית אותן נגד ישראל.

אלה מעשים שפלים ובוגדניים. ההתנגדות להחלת הריבונות היא לגיטימית ומכובדת. יתקיים דיון ציבורי ותתקבל הכרעה דמוקרטית. פעולה בעולם נגד ישראל והסתה למעשים נגד ישראל, היא לא לגיטימית, היא שבירת כלים. אח"כ השמאל הישראלי מתפלא למה הציבור מפנה לו עורף ומרסק אותו.

* מסמן מטרות – גדעון לוי פרסם פשקוויל, שני במספר, שבו הוא מסית לוונדליזם ברברי באמצעות הרס אנדרטאות בישראל. והוא מסמן מטרות לאספסוף – לשורה של אנדרטאות ובהם פסל האריה השואג מעל קבר האחים של טרומפלדור וחבריו בכפר גלעדי, אורד וינגייט, יגאל אלון, גולדה, דיין ואחרים. מן הסתם, בפשקוויל הבא הוא יציע אנדרטאות שיש להקים לאחר עקירת הקיימות, להנצחת דמויות מופת: המופתי הירושלמי חאג' אמין אל חוסייני, עז א-דין אל-קסאם, יאסר ערפאת, עבד אל קאדר אל-חוסייני, ג'ורג' חבש, נאיף חוואתמה, אחמד יאסין, אחמד ג'יבריל, עבד אל-עזיז רנתיסי.

* למרות הבדלים בולטים – אני מכיר אישה הטוענת שהיא דתיה במאה אחוז, מלבד שני דברים: היא לא מאמינה באלוהים ולא מקיימת מצוות.

נזכרתי בכך כשקראתי את טענתו של אורן יפתחאל, הגיאוגרף האנטי ציוני, שהציונות היא מיזם קולוניאליסטי. הוא אומר בהערת אגב "למרות הבדלים בולטים בהשוואה לתנועות קולוניאליסטיות אחרות". ובהערת שוליים, לשם הגילוי הנאות, הוא מפרט כמה מן ההבדלים. בהתייחס להבדלים המופיעים בהערה, כותבים על כך הפרופסורים אמנון רובינשטיין ואלכסנדר יעקובסון בספרם החשוב "ישראל ומשפחת העמים": "במילים אחרות, הציונות הייתה תופעה קולוניאלית לכל דבר ועניין הדומה לתופעות קולוניאליות אחרות – פרט לכך שזו הייתה תנועה לאומית, שהיא לא הונעה על-ידי שאיפה לרווח כלכלי, שהיא נבעה ממצוקה יהודית והוגשמה על ידי אנשים שניתן להגדירם כפליטים, שלמתיישבים לא היתה מדינת-אם קולוניאלית, ושהקשר לארץ ישראל היה חלק מזהותו ההיסטורית המסורתית של העם היהודי".

בניגוד לאישה שציטטתי בראשית ההערה, יפתחאל אינו אומר את הדברים בהומור, אלא ברצינות תהומית.

* תשובה לארנה גולן – אין שום רע בשינוי דעה. אדם הבוחן את דרכו ומגיע למסקנה ששגה ראוי על כך לכל הכבוד וההערכה. אילו שיניתי את דעתי, הייתי כמובן מודה בכך בפה מלא ולא הייתי רואה בכך כל פחיתות כבוד. אלא שלא שיניתי את דעתי. להיפך, אני דבק בדעתי. הצטרפתי לתל"ם כי היא שיקפה את השקפת עולמי, וברגע שהיא פעלה בניגוד לאידיאולוגיה שלה – פרשתי ממנה והמשכתי בדרכי. מעולם לא קידשתי מסגרת כלשהי, בטח לא מסגרת פוליטית, ומעולם לא קידשתי מנהיג. אני בז לאנשים שמעריצים מנהיגים, ומשנים את דעותיהם כאשר המנהיגים שלהם משנים את דעותיהם. אני בז לאנשים שמעריצים מנהיגים ותומכים בהם גם כשהם מתבררים כמושחתים וכשקרנים. אף פעם לא ראיתי במפלגה בית, אלא אוטובוס. כל עוד אני מתקדם אתו ליעד, אני ממשיך לנסוע בו. ברגע שהוא פונה לכיוון אחר, אני ממהר לרדת בתחנה הקרובה.

ובאשר לסוגיית הריבונות, שסביבה החל הוויכוח בין אהוד, לביני, אליו התייחסה ארנה – את תמיכתי בהחלת הריבונות ביטאתי לפני הבחירות ואחרי הבחירות (וזו עמדתי מזה עשרות שנים – הרבה בטרם הנושא על לסדר היום הציבורי). ואת הביקורת על העמדה של כחול לבן, שהתנתה את הריבונות על בקעת הירדן ב"הסכמה בינלאומית" השמעתי גם לפני הבחירות, כשתמכתי בכחול לבן. כשאני תומך במפלגה – אין זה אומר שאני תומך בעמדתה בכל הנושאים.

* אין נחל כזה – באתר "מסלולים – להתאהב בארץ מחדש", מופיע מסלול טיול לנחל גִ'ילָבּוּן בגולן. יש רק בעיה קטנה – אין נחל שזה שמו.

אחד מאתרי הטיול הפופולריים בגולן, ובארץ בכלל, הוא נחל גִּילְבּוֹן. אולם רק מעטים מכנים אותו בשמו זה. הרוב הגדול קוראים לו נחל גִ'ילָבּוּן. גם הפאב ליד מחנה סופה, לא רחוק מהנחל, נקרא פאב ג'ילבון.

למה ג'ילבון? כנראה שיש כאלה החושבים שיותר קוּל, יותר גזעי, לכנות מקום בשמו הערבי. לא חמת גדר אלא "אל-חמה"; הרי הרבה יותר אותנטי לקרוא למקום בשם שקיבל לפני 200 שנה מאשר בשם שקראו לו לפני 2,000 שנה.

אופס… לנחל גלבון מעולם לא קראו נחל ג'ילבון. ואין זה שמו של הנחל בערבית. אז מה זה ג'ילבון ומאיפה השם? אין שם כזה. סתם "הנפצה".

ואיך נקרא הנחל בערבית? הערבים אינם נוהגים להתייחס לנחלים שיש בהם מפלסים שונים כאל נחל אחד. כל מפלס הוא נחל בפני עצמו, ויש לו שם נפרד. חלקו העליון של נחל גלבון נקרא ואדי דֵיר סְרָס, על שמו של כפר בדואי שהיה בסביבה. חלקו המרכזי והמטויל יותר, נקרא ואדי דַּבּוּרָה, על שם הכפר הבדואי דַּבּוּרָה, שהיה במקום. אגב, בכפר זה נמצאו שרידים ארכיאולוגיים יהודיים מתקופת המשנה והתלמוד והחשובה שבהם היא הכתובת: "זה בית מדרשו של רבי אליעזר הקפר". אליעזר הקפר (ובגרסה אחרת אלעזר הקפר) היה מחשובי התנאים בארץ ישראל. לאחר מציאת התגלית מקובל היה שאליעזר הקפר פעל בכפר זה, אולם סקר ארכיאולוגי שערך פרופ' חיים בן דוד הוכיח שהשרידים מאוחרים מתקופתו, כך שכנראה היה זה בית מדרש של תלמידיו, או בית מדרש ברוח משנתו.

בעוד נחל גלבון מכונה בפי המטיילים בשם הערבי שלא היה ולא נברא ג'ילבון, רבים מהם סבורים שנחל דַּבּוּרָה, נקרא בעברית נחל דְּבוֹרָה, אולי כיוון שהשילוט אינו מנוקד. גם זאת טעות.

רבים מאתרי הגולן קיבלו את שמותיהם העבריים בשנים שלאחר שחרור הגולן במלחמת ששת הימים. חלק מן השמות שִׁחְזְרוּ את שמו היהודי של המקום שנשמר בשמו הערבי, כמו כפר חרוב, חספין, נוב ועוד. אולם השם נחל גלבון ניתן לו עוד לפני מלחמת ששת הימים, ב-1965. הוא נבחר בשל הדמיון לשם גֶ'לַבִּינָה – שמו של כפר בדואי זעיר במוצא הנחל, בין המוצבים הסוריים, מהם נורתה אש על קיבוץ גדות שממול.

חברי דוֹדי בן עמי, משורר וחוקר תרבויות פרה-היסטוריות, ממייסדי ההתיישבות בגולן ומראשוני קצרין, שהיה שותף פעיל בסקר הארכיאולוגי בגולן בשנים שלאחר שחרורו, שמע מפי פרופ' זאב וילנאי המנוח, כי מקור השם באחד ממיני קטניות הנזכרות בתלמוד ירושלמי – גילבונא.

לפני שבועיים הלך לעולמו הגיאוגרף והלשונאי יהודה זיו, שבמשך חמישים שנה כיהן בוועדת השמות הממשלתית ועמד בראש הוועדה למתן שמות ליישובים. זיו בז למטיילים "הנוהגים להגות את שמותיהם העבריים של עצמים בהיגוי 'ערבי' לכאורה, כדי להישמע סיירים ותיקים", כדבריו. בהקשר זה הוא ציין את "ההתגנדרות בשמותיהם הערביים של נחלי הגולן", ובראשם גִ'ילַבּוּן.

* מוקדש לילדי אפיקים – בתכניתו של קובי מידן "סוכן תרבות" התארח זאב רז, הטייס שהוביל את תקיפת הכור העיראקי, לרגל צאת ספרו "בחזרה מהירח" – קובץ סיפורים ביוגרפיים, חצי תעודיים חצי בדויים. הראיון היה מרתק. הוא דיבר גם על ילדותו בקיבוץ גבע, והזכיר את שירה של לאה גולדברג "ערב אל מול הגלעד", שהוא שיר מחאה נגד הלינה המשותפת. להפתעתי, קובי מידן הופתע מכך וטען שאף פעם לא ידע זאת (ההפתעה היא כיוון שמדובר בקובי מידן, בר האוריין). בדבר אחד טעה רז – הוא טען פעמיים שהשיר נכתב בעקבות ביקור של לאה גולדברג באשדות יעקב. אבל השיר נכתב בעקבות ביקור באפיקים. השיר פורסם ב"דבר לילדים" ב-1938 ובפרסומו הוא הוקדש לילדי אפיקים. "ישוב טלה אל חיק האם, ישכב בדיר ויירדם, והכבשה תישק אותו, והיא תקרא אותו בשם".

* ביד הלשון

לא בשמים היא – יו"ר רשות המסים לשעבר משה גביש התראיין ברשת ב' ותקף בחריפות את אישור הטבות המס לנתניהו. בין שאר טענותיו הוא כפר בסמכותה של ועדת הכספים של הכנסת לדון בכך. כדי להמחיש את דבריו אלה בחר גביש להיתלות במדרש חז"ל. "את בטח זוכרת את המדרש על תנורו של עכנאי", אמר למראיינת אסתי פרז, ופירט שהייתה שם מחלוקת בין חכמים, עד שהם פנו לאלוהים שיברור ביניהם. יצאה בת קול ואמרה להם: "לא בשמים היא", כלומר זה לא עניין השמים להתערב בנושא. והנמשל הוא שלא בכנסת צריך לקבוע דברים כאלה.

אלא שגביש עשה סמטוחה אחת גדולה מהסיפור על תנורו של עכנאי והוציא ממנו את העוקץ. אכן, המדרש מספר על מחלוקת בין חכמים בסוגיות של טומאה וטהרה. רבי אליעזר שעמד לבד מול שאר עמיתיו נעזר בנסים כדי להוכיח שהוא צודק בעמדתו, אך חבריו סירבו להתרשם ממעשי נסים. ואז פנה ר' אליעזר לשמים. "יצאתה בת קול ואמרה: 'מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום' ". כלומר, בניגוד גמור לתיאור של גביש, בת הקול התערבה גם התערבה וצדדה בעמדת המיעוט. וכאן קם אב בית הדין רבי יהושע על רגליו ופסק: "לא בשמים היא". כלומר אמירה נועזת, שמרגע שנתנה התורה, אל לשמים להתערב בשיג ושיח בין חכמים, והמחלוקת תוכרע בהצבעת רוב, "שכבר כתבת בהר סיני 'אחרי רבים להטות' ". לא אכנס לפרטי המשך המדרש, אציין רק שבסופו של דבר קיבל אלוהים את עמדתו של ר' יהושע וסיכם: "ניצחוני בניי".

הביטוי "לא בשמים היא" לקוח מספר דברים, ומשמעותו המקורית היא שהמצוות אינן מסובכות ואינן קשות כל כך והאדם הסביר יכול לקיים אותן. "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם — לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא … כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד; בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ".

השימוש במושג "לא בשמים" במובנו המקורי, המקראי, נפוץ מאוד. הנה דוגמה מ"הארץ"-ספרים של יום שישי, מתוך מאמר של יוסף זעירא: "מדיניות זו של מעורבות ממשלתית גבוהה יותר היא אותו צדק חברתי שלמענו נלחמים רבים כל כך ברחבי העולם. הוא לא קוסמי ולא בשמים".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 12.1.20

* גבולות הארץ ותוכנה – שאלה שאני נשאל לעתים קרובות, היא איך זה שאני, שעמדותיי בנושא ארץ ישראל, ההתיישבות, גבולות הארץ וביטחון המדינה אינן, בלשון המעטה, עמדות "השמאל", יוצא בחריפות כזו נגד נתניהו ונגד המשך שלטונו.

יש לי שתי תשובות לשאלה הזאת. תשובה אחת, היא שמדובר בשני נושאים שונים ואין מלכות אחת נוגעת בחברתה אפילו כמלוא הנימה. אין בעמדותיי בנושא ארץ ישראל שום דבר שמחייב אותי להיות בעד שחיתות. אין בעמדותיי בנושא ההתיישבות שום דבר המעיד שעליי לתמוך במלחמת חורמה נגד מדינת החוק ומוסדות המשפט של ישראל. אין בהשקפותיי הביטחוניות דבר שיצדיק את תמיכתי בפולחן האישיות של נתניהו (או של כל מנהיג אחר). כלומר – מדובר בסוגיות שונות, והעובדה שבסוגיה א' יש לי עמדה מסוימת, אינה מחייבת אותי לעמדה כלשהי בסוגיה ב'. כל מקרה לגופו.

אולם אני חש שאין זו תשובה מלאה. כי האמת היא שבתחושתי העמוקה, יש זיקה עמוקה בין עמדותיי בכל הנושאים הללו.

ר' נחמן מברסלב כתב: לכל מקום שאליו אני הולך – אני הולך לארץ ישראל.

וזו בדיוק תחושתי העמוקה. אני חש שמה שהניע אותי במאבק על הגולן הוא בדיוק מה שמניע אותי היום במאבק נגד המשך שלטונו של נתניהו. ומה שהביא אותי להתנגד לעקירת יישובי גוש קטיף, הוא מה שמוליך אותי בהתנגדות לחסינות לנתניהו. בכל אלה אני חש שזה המאבק על ארץ ישראל, על עם ישראל, על מדינת ישראל.

ארץ ישראל אינה רק גבולות, אלא גם תוכן. איזה טעם יש במאבק על עיצוב גבולה של מדינת ישראל, ללא אחריות על תוכנה, על מהותה של המדינה?

כשנלחמתי על כך שהגולן יהיה חלק ממדינת ישראל, זו לא הייתה מלחמה על כך שהגולן יהיה חלק ממדינה מושחתת. כשאני מטיף היום לריבונות ישראל על בקעת הירדן, אכפת לי מהי דמותה של המדינה שאת ריבונותה אני רוצה להחיל על הבקעה. חשוב לי שזו תהיה מדינה מוסרית, מדינת חוק, מדינה שהצדק והמשפט מוליכים אותה, מדינה המונהגת בדרכי יושר וטוהר מידות.

זו המדינה שלחמתי עליה כלוחם קרבי בסדיר ובמילואים וחינכתי את בניי ללכת ליחידות קרביות כדי להגן עליה.

אני חש שכל המאבקים שלי הם בעצם מאבק אחד, אותו המאבק. המאבק על ארץ ישראל, על מדינת ישראל. זו הציונות שלי.

* האג'נדה של הנדל והאוזר – עמיר פרץ תוקף את בני גנץ שדחה את הצעתו לרשימה משותפת. "גנץ מעדיף את האג'נדה של הנדל והאוזר", האשים פרץ.

הוא צודק. אכן, גנץ מעדיף את האג'נדה של הנדל והאוזר.

* הרכב מנצח – ביום שישי נערכה ישיבת התנעה של מטה כחול לבן בגולן. ישבנו יהודים ודרוזים, חילונים ודתיים, גברים ונשים, צעירים ומבוגרים (מגיל 19 עד 70+), תושבי קצרין, קיבוצים, מושבים, יישובים קהילתיים וכפרים דרוזיים. וכל ההרכב הזה בפורום של 11 איש בלבד.

* נאנס – נתניהו החליט להקפיא את הבניה בהר חומה. בירושלים! הבירה! סמל הריבונות הישראלית. הפעם אין לו את התירוץ… אובמה.

מתוך ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה" (עמ' 258-259): "מפת הדרך השלישית אינה כוללת רק את הגולן והבקעה, כי אם גם את ירושלים רבתי וסביבתה. מחויבותו של יהודה לפיתוח ירושלים באה לידי ביטוי בבניית השכונה היהודית בהר חומה. ההחלטה ליישב את הר חומה הייתה של רבין, נתניהו חשש מעימות עם ארצות הברית ומסמס את ההחלטה. יהודה פתח במאבק ליישוב הר חומה, ורתם למאבקו את הסיעה כולה. אהוד אולמרט, ראש עיריית ירושלים, נפגש עם יהודה פעמיים בשבוע באותה תקופה, כדי לסייע בהשלמת המהלך.
המאבק נוהל בכמה מישורים. במישור הממשלתי, באמצעות קהלני; במישור הפרלמנטרי, באמצעות יהודה, שגייס לעזרתו את חברו הקרוב מהליכוד, ח"כ גדעון עזרא; ובמישור הציבורי בקמפיין "ירושלים. אני נשבע". נתניהו נאנס לאשר את הבנייה בהר חומה".

* שיקול דעת בלתי מוגבל – החלטת בית המשפט העליון שלא לדון בעתירה נגד האפשרות שהנשיא יטיל על נתניהו את הרכבת הממשלה, היא החלטה מוצדקת. אך בית המשפט שגה בכך שלא פסל את האפשרות שיתערב בעתיד, אם יהיה זה דיון מעשי, כלומר עתירה נגד הנשיא אילו יטיל את הרכבת הממשלה על נתניהו.

בית המשפט כלל אינו צריך להתערב בכך. אם יתערב, יהיה זה שיא חסר תקדים של אקטיביזם שיפוטי, שיביא את המשבר החברתי, הפוליטי והחוקתי לנקודת רתיחה מסוכנת.

התערבות כזו מנוגדת לחוק יסוד הממשלה, שאינו מטיל כל מגבלה על שיקול דעתו של נשיא המדינה בנושא זה. הנשיא רשאי להטיל את הרכבת הממשלה על כל חבר כנסת שיסכים לכך.

כדאי לציין, שהחוק אינו קובע שום הנחיות להחלטת הנשיא – לא על פי הסיעה הגדולה ביותר ולא על פי מספר הממליצים. יכול הנשיא להטיל את התפקיד על כל אחד מ-120 הח"כים, על פי שיקול דעתו. הוא גם אינו חייב לספור את מספר הממליצים, וכלל לא חייב לזמן את כל הסיעות להתייעצות. כתוב "לאחר שהתייעץ עם נציגי סיעות". לא נאמר "נציגי הסיעות". הנשיא הרצוג לא זימן להתייעצויות את "הרב" כהנא, כיוון שחשב שדעתו לא מעניינת ולא חשובה ואין זה ראוי שהאיש הרע הזה ידרוך על מפתן בית הנשיא. מקרה נוסף היה ב-1955, לאחר הבחירות לכנסת השלישית. הנשיא בן צבי הטיל על ב"ג את הרכבת הממשלה בלי שהזמין את סיעת חרות להתייעצות. הסיעה התרעמה והנשיא התנצל.

הנשיא רשאי להטיל על כל חבר כנסת את הרכבת הממשלה, אבל כמובן שמטרתו היא שהממשלה תוקם, ולכן הוא יטיל אותה על בעל הסיכויים הגדולים ביותר להצליח, להערכתו. יכול להיות מצב שח"כ עומד בראש הסיעה הגדולה ביותר ויותר ח"כים ימליצו עליו, אבל רוב הח"כים יודיעו שבכל מקרה לא יצטרפו לממשלתו, והנשיא יעריך שדווקא נציג סיעה אחרת הוא בעל הסיכויים הטובים ביותר.

ועכשיו – הפתעה. באחד המקרים הטיל הנשיא על ראש סיעה בת 5 ח"כים בלבד להרכיב את הממשלה. היה זה ב-1950. הממשלה הראשונה התפטרה. בן גוריון לא הצליח להרכיב קואליציה. הנשיא חיים ויצמן הטיל את הרכבת הממשלה על שר המשפטים פנחס רוזן, מנהיג המפלגה הפרוגרסיבית, שמנתה 5 ח"כים. רוזן הקים ממשלה בראשות… דוד בן גוריון. קואליציה זהה לקואליציה הראשונה.

ועוד הפתעה – באחד המקרים הנשיא הטיל על ח"כ שלא היה ראש סיעה את הרכבת הממשלה. היה זה ב-1961, לאחר הבחירות לכנסת החמישית. הנשיא בן צבי הטיל את הרכבת הממשלה על בן גוריון והוא לא הצליח. בעקבות זאת הנשיא הטיל את הרכבת הממשלה על לוי אשכול, אף הוא ממפא"י. אשכול הסכים בתנאי שהוא לא יעמוד בראש הממשלה אלא בן גוריון. וכך היה – אשכול הרכיב ממשלה שבראשה עמד בן גוריון.

עד כאן רגע של היסטוריה. נחזור לאקטואליה – אל לו לבית המשפט להתערב בהליך הפוליטי. אני מקווה מאוד שהציבור לא ייתן מנדט למפלגה שבראשה אדם שמסובך מעל הראש בפלילים, ובכל מקרה שהכנסת לא תביע אמון בח"כ כזה. אני גם מקווה שבתום המשבר הנוכחי, הכנסת תשנה מספר חוקים, כך שמי שהוגש נגדו כתב אישום על עבירה שיש עמה קלון לא יוכל לכהן כראש הממשלה וכן שלא תהיה כל חסינות מפני עבירות פליליות, אלא רק חסינות מהותית על פעולת ח"כים בתוקף תפקידם. אולם כל עוד אלה החוקים, והמערכת הפוליטית פועלת על פי החוקים, אל לו לבית המשפט להתערב.

* עלבון לאינטליגנציה – נער השליחויות של נתניהו, הסוס הטרויאני במשרד המשפטים, ששליחותו היא לסכל את משפטו של שולחו, ממשיך להתפרע. והפעם – ניסיונו הנואל לשבש את עבודתו של היועץ המשפטי לכנסת. הטענה שהחלטה מקצועית של היועץ המשפטי לכנסת שיש להקים את ועדת הכנסת כשזאת עמדת רוב חברי הכנסת, נגועה בניגוד עניינים כיוון שאשתו הייתה בצוות הפרקליטים שעסק בתיקי נתניהו, היא אבסורד ועלבון לאינטליגנציה. הרי אין המדובר כאן בחוות דעת על בקשת החסינות עצמה. הרי ברור, שאילו חוות הדעת של ינון הייתה שונה, לא היה כאן כל ניגוד אינטרסים.

הכל כשר כדי לחלץ את הבוס מאימת הדין. נתניהו טוען ש"אין כלום" אבל בורח מהמשפט. הוא נאחז בחזקת החפות אך מסרב להעמיד למבחן משפטי את חפותו. הוא נאחז ב"עד פסק דין חלוט" אך בורח ממשפט. הוא מבקש חסינות, במפגן של פחדנות, אבל מנסה לסכל את הקמת ועדת הכנסת שאמורה לדון בבקשתו. הוא רוצה דיון על בקשתו, אבל לא בכנסת הזאת שבה אין לו רוב, אלא רק בכנסת הבאה שבה אולי יהיה לו רוב. ואם לא יהיה לו רוב בכנסת הבאה, הוא יעשה הכל כדי לגרור את מדינת ישראל לסיבוב רביעי, כדי להימלט מאימת הדין.

* המדקלמים – בבוקר בהיר אחד, נדרש היועץ המשפטי המוערך של הכנסת, איל ינון, להכריע בסוגיה עקרונית, של כינוס ועדת הכנסת כדי לדון בבקשת החסינות של נתניהו. הוא נתן את התשובה היחידה שמתקבלת על הדעת בדיון אמתי, ומיד הוא נכנס לרשימה השחורה של הסססמולנים – מאלשייך, דרך מנדלבליט וכל המוקעים בידי תעשיית השקרים וההסתה של הנאשם הברחן. תחילה ניסו להדביק לו את "הקרן", שמפעילה אותו. עד שמישהו מצא נפט. ואו! הוא חתום על הסכם ניגוד עניינים באשר לתיקים שאשתו קשורה אליהם. הוא עצמו הודיע שלא ייקח חלק בדיון על החסינות. אך תעשיית השקרים החלה להציג את עמדתו הכללית, העקרונית, כנגועה, כביכול, בניגוד עניינים. כאילו אם אשתו הייתה בצוות שעסק בתיקי נתניהו, הוא אינו יכול להחליט אם אפשר להקים את ועדת הכנסת. עד לאן אפשר לרדת? אבל לא חשוב איזו שטות תפיק התעשייה הזאת, כל שקר יופץ בתעלות הביבים וידוקלם בלי מחשבה, בלי הטלת ספק, בלי קמצוץ של ביקורתיות, בידי המוני המדקלמים. עצוב. ממש עצוב. איך האיש הזה משחית את החברה הישראלית ואת השיח הישראלי.

* מומחי משפט יותר רציניים – אהוד בן עזר: "מומחי משפט רציניים הרבה יותר מהייטנר – טוענים שאין כל ממש בתיקים שהוגשו נגד נתניהו והם מלאים חורים!"

את כתב האישום כתבו מומחי משפט רציניים הרבה יותר מאהוד בן עזר. ובראשם, האיש שחתום על כתבי האישום, שגם מושא הערצתו של אב"ע מעריך אותו כמומחה משפט רציני מאוד, ולכן מינה אותו ליועץ המשפטי לממשלה.

כדאי לזכור, שמנדלבליט הוא שותף אידיאולוגי של נתניהו והוא היה יד ימינו ומזכיר הממשלה שלו. נתניהו בחר בו לתפקיד מתוך אמון מלא והערכה עמוקה. צריך להיות פסיכופט ברמה קיצונית, כדי להאמין לתאוריית הקונספירציה החולנית, שמנדלבליט תפר תיק לנתניהו, או שהוא "רודף" אותו ומבצע "הפיכה שלטונית" וכל דברי ההבל האינפנטיליים שבהם נתניהו מתבכיין ושוטף את מוחות מעריציו וחסידיו. מנדלבליט הוא האחרון שירצה ברעתו של נתניהו. אבל הוא אדם ישר, מקצועי, נאמן לתפקידו, בחן את הראיות, ולא הייתה לו כל ברירה אלא להגיש את כתבי האישום.

יתר על כן, מנדלבליט הוא בית הלל בהתגלמותו. הוא זהיר שבזהירים, שקול שבשקולים, מתון שבמתונים, בוחן כל דבר לפניי ולפנים אינספור פעמים (ומכאן הזמן הרב שחלף עד קבלת ההחלטה, שהיו שהציגו אותו כ"סחבת"), ואינו מגיש כתב אישום כשאינו משוכנע מעל לספק סביר שבית המשפט ירשיע את הנאשם. יש לזכור שהמשטרה והפרקליטות (כן, גם פרקליט המדינה ואנשי הפרקליטות הם מומחי משפט רציניים יותר מאהוד בן עזר) המליצו להאשים את נתניהו בשוחד גם בתיקי 1,000 ו-2,000.

אב"ע מזכיר בצדק שנתניהו עוד לא הורשע. נכון. אבל בינתיים מי שאמר "אין כלום, לא היה כלום, לא יהיה כלום, בלה בלה בלה כלום" בורח כל עוד נפשו בו, כאחרון העבריינים, מהתייצבות במשפט מול הראיות. הוא מתחבא בפחדנות מאחורי החסינות וזועק את חזקת החפות. אדרבא, שיתייצב כמו אדם עם מינימום כבוד עצמי בבית המשפט וייאבק על חפותו.

* היכונו לביאת השיימינג – ברגע שיתפרסמו שמות השופטים (אם נתניהו הברחן לא יצליח במנוסתו) – מיד תעשיית השקרים תמציא סיפורי אלף לילה ולילה על כל אחד מהשופטים. ברור יהיה שמדובר בשלושה פושעים ונוכלים שמזמן היו צריכים לשבת מאחורי סורג ובריח. יופצו תיאורים מסמרי שיער על פשעיהם ועל כך שלא נחקרו רק כי "לא ביבי לא חוקרים" ו"אכיפה בררנית" וכל שאר קלישאות תעשיית השקרים והביוש. ויסבירו לנו שזה צוות "מוטה" שנבחר כדי להשיג את ההרשעה. וישאלו בהיתממות למה לא הייתה "שקיפות" בבחירת השופטים. או אולי – למה "העם" לא בחר את השופטים. והחסידים השוטים ועובדי אלילים יאמינו לבדיות הללו, יפיצו בתעלות הביבים – תרתי משמע את השקרים האלה.

* משת"פים של השחיתות – התקשורת ממשיכה להעניק במה לעבריין המורשע והאסיר המשוחרר אולמרט, שראוי להיות לכל היותר פרשננו לענייני ליזול. והנ"ל מנצל כל במה כדי להטיף מוסר לנתניהו על שחיתותו (אף שבניגוד אליו, לנתניהו עומדת חזקת החפות, בעוד הוא מורשע). אין כל הצדקה לרהביליטציה למושחת הזה. הוא החזיר את חובו לחברה ולכן הוא היום אדם חופשי, אבל אין זה מעמיד אותו בעמדה של מטיף בשער. עזות המצח שלו אינה יודעת גבול, והתקשורת שמתמסרת אליו פוגעת קשות בשליחותה – להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה.

אולמרט הוא תואם נתניהו ונתניהו הוא תואם אולמרט. הצגתו כמי שבניגוד לנתניהו התפטר והתייצב למשפט וכו' אינה נכונה. הוא התנהג כמו נתניהו. גם הוא סיפר ש"רודפים אותו", גם הוא טען ש"תופרים לו תיקים", גם הוא הפיץ תאוריות קונספירציה מטורללות, הוא האשים את הימין הקיצוני, המשטרה, הפרקליטות, היועמ"ש ומערכת המשפט שהתגייסו לסכל את הסכם השלום ההיסטורי שהיה בהישג יד ורק הוא יכול היה להביא אותו. ההבדל בינו לבין נתניהו, הוא שסביבו היה רק קומץ של חסידים שוטים, בעוד לנתניהו יש כת המונית של חסידים שוטים, ולכן נתניהו מסוכן הרבה יותר. חבריו של אולמרט למפלגה ולממשלה נהגו כראוי והראו לו את הדרך החוצה ואילצו אותו להתפטר, בעוד חבריו של נתניהו למפלגה ולממשלה מפחדים ומתקרנפים. אבל חסידי אולמרט נהגו כמו חסידי נתניהו. אחד מהם אפילו הציע לפרקליט המדינה להתאבד.

ראיתי כמה מהופעותיו ההזויות של אולמרט ואני מבין שהייתה לו עוד אחת כזאת בתכניתם של "אופירה וברקו". כל מי שמעניק לו את הבמה, הוא משת"פ של השחיתות השלטונית, דווקא בימים שבהם המאבק על דמותה המוסרית של החברה ונגד השחיתות השלטונית נמצא בשלב הקריטי ביותר בתולדות המדינה.

האפקט המצטבר של שלטון אולמרט&נתניהו הוא נזק חמור לדמותה המוסרית של מדינת ישראל.

ומה הציפיה שלי מאולמרט? שלא יראה את פרצופו ברבים, מחמת הבושה.

* מכר את נשמתו לשטן – בימים המרים והקשים של עקירת גוש קטיף, התגלה רפי פרץ, אז ראש המכינה הקדם צבאית בעצמונה, כסמל לממלכתיות. עמו במכינה היו תלמידיו מעריציו. חבר'ה צעירים ותוססים, שאילו רצה – היה ביכולתו להוביל אותם למאבק אלים ופרוע. אולם בהגיע רגע הגירוש של המכינה, התקבלו חיילי צה"ל בבכי, אבל בחיבוקים. המסר שהנחיל הרב רפי לחניכיו, הוא שהעקירה היא דבר נורא, אך מלחמת אחים, שנאת אחים, נוראה ממנה. הוא חינך אותם לממלכתיות, לקבלת הגזירה הקשה הזאת, כיוון שהתקבלה בידי הכנסת, נציג הריבון. הוא חינך אותם לא להתייחס לחיילי צה"ל כאל "צבא הגירוש", אלא כאל חיילי צבא ההגנה לישראל, שממלאים את הפקודה שניתנה להם בידי צבא הכפוף לממשלה במדינה דמוקרטית, ומחויב לקיים את החלטותיה. יש אדם קונה עולמו בשעה אחת.

רפי פרץ הוא טייס מוערך בחיל האוויר, היה הרב הצבאי הראשי של צה"ל, חינך דורות של תלמידים על ערכי היהדות, הציונות והממלכתיות; קדושת הממלכתיות. חינך את כל בניו להתנדב ליחידות הטובות ביותר בצה"ל.

יש אדם מאבד עולמו בשעה אחת. הפוליטיקה השחיתה את הרב רפי פרץ, והוא הידרדר מבחינה מוסרית וערכית עד לברית הטמאה עם החיה הכהניסטית.

בראיון ל"ידיעות אחרונות" גמגם הרב פרץ שבן גביר הוא כבר לא בדיוק כהניסט. בדיחה לא מצחיקה. נכון, עוכר הדין הנ"ל מתוחכם ויודע למתוח את החבל בלי להפליל את עצמו. אך הוא כהניסט וגולדשטייניסט בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו. הוא תלמידו של כהנא, ותלמידו של תלמידו המובהק של כהנא ומגשים תורתו, המחבל הארכי-רוצח ברוך גולדשטיין, שתמונתו הגדולה מתנוססת בביתו. אפילו את הדייט עם אשתו הוא קיים על קברו של המחבל הרוצח. בניגוד לרפי פרץ, שהקדיש את חייו לביטחון ישראל, בן גביר לא שירת בצה"ל. צה"ל סירב לגייס אותו, ובצדק. צה"ל אינו יכול לתת נשק למעריצו של המחבל הרוצח. בן גביר השתתף בחתונת הדמים – החתונה שבה רקדו תלמידיו, במפגן ברברי צמא-דם, סביב תמונתו של התינוק שהוצת למוות בידי בני עמי שבחרו בטרור, תוך שהם דוקרים את תמונתו, בריקודם הפרוע.

בן גביר הוא בדיוק בדיוק כהניסט. אבל רפי פרץ הוא כבר לגמרי לא רפי פרץ. הוא מכר את נשמתו לשטן.

* לא מכיר בבית המשפט – יונתן פולק, מעצב ראשי של הדיגיטל בשוקניה, הוא פעיל אנטי ישראלי קיצוני ותיק. הנ"ל עצור, כיוון שסירב להתייצב בפני בית משפט ישראלי, לדיון על תקיפת חיילי צה"ל. הוא לא מכיר בזכותו של בית המשפט הישראלי לדון אותו. גדעון לוי פרסם פשקוויל שבו השווה אותו ללבנים בדרום אפריקה שישבו בכלא בשל מאבקם להזדהות עם השחורים בתקופת שלטון האפרטהייד. כידוע, עיקר ההסתה האנטי ישראלית של האויב, מאז ועידת הגזענות והאנטישמיות בדרבן, היא השוואתה לדרום אפריקה, מתוך ניסיון להביא לחרם על ישראל, שיביא להתפרקותה כדוגמת התפרקות משטר האפרטהייד. וכמובן שההשוואה הנואלת הזו כל כולה שקר נתעב.

הפעיל האנטי ישראלי הזה לא מכיר בבית המשפט הישראלי. מערכת המשפט והצדק הישראלית מוכה וחבולה – משוסה מכאן ומכאן. פטריוטים אמתיים חייבים להגן עליה.

* מחווה שערורייתית – אם רוצח הפצוע בלינץ' והמרגל הסורי שוחררו בעסקה תמורת גופתו של זכריה באומל, הרי שראש הממשלה שיקר לעם ישראל כאשר הסתיר את העסקה. אם לא הייתה עסקה כזו, וזו רק מחווה של רצון טוב – המחווה הזו שערורייתית. מה פתאום לשחרר מרגל, שלא ריצה את עונשו, למרות שהוא חזר לסורו אחרי השחרור הקודם? מה פתאום לשחרר חלאה; אדם שרצח בלינץ' פצוע? איזו מן מחווה זו?

* סמל השידור הציבורי – מי שלא קרא את מאמריו של יעקב אחימאיר ב"ישראל היום", אינו קורא את ציוציו ואינו מכיר את בית גידולו; מי שמכיר את יעקב אחימאיר רק מהופעותיו ברדיו ובטלוויזיה, אינו מסוגל לנחש מהן עמדותיו הפוליטיות. חתן פרס ישראל לתקשורת יעקב אחימאיר, הוא השריד האחרון בתקשורת הישראלית, של התפיסה הממלכתית-המקצוענית, על פיה תפקידו של שדר הוא להעביר לצופה או למאזין את המידע בצורה המקצועית ביותר, המקיפה ביותר והאמינה ביותר – ולהשאיר לצרכן התקשורת את החופש לפרש את המידע ולעצב את השקפתו, בלי ללעוס זאת בעבורו. דווקא העובדה שמדובר באדם דעתן, מעידה על גדלותו, על נאמנותו לאתיקה של השידור הציבורי, כפי שהוא מבין אותה.

היום הגישה הזאת אינה מקובלת, נחשבת למיושנת. כאשר החל הניו-ז'ורנליזם, אובדן ההפרדה בין מאמר דעה לידיעה חדשותית, בין חדשות ופובליציסטיקה, היה בכך חן מסוים. הבעיה היא שעם השנים נפרצו כל הגבולות וכל שדר חש שהמיקרופון הוא כלי בידיו להפיץ את משנתו הפוליטית. אני בעד דרך אמצע בנושא הזה, אולם כאשר ההטיה לכיוון הדעתני היא כל כך גדולה, טוב שיש מי שמציג את הקוטב האחר; את המופת של ממלכתיות על פי הספר.

הגישה של אחימאיר מבטאת בעיקר ענווה. הענווה באה לידי ביטוי גם באופן שבו הוא מראיין. לא חשוב את מי הוא מראיין, מאיזה צד של המפה – תמיד הוא מראיין בכבוד, בנימוס, לא משתלט על השיחה, לא שם את עצמו במרכז אלא את המרואיין; לא את עמדותיו שלו אלא את עמדות המרואיין. "בוקר טוב לגברת איקס, בוקר טוב גבירתי".

כאשר שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן, הכרתי אותו גם באופן אישי. הענווה והנימוס המופלג, אפילו במידה מסוימת ביישנות, מאפיינת אותו מאוד גם בהליכותיו שאינן מול המיקרופון והמצלמה.

אין זה מקרה שאחימאיר מעולם לא עבר לתקשורת הפרטית, למרות שכלכלית בוודאי שזה היה כדאי לו יותר. הוא מאמין בשידור הציבור ובתפקידו הלאומי החשוב, ודבק בו. העובדה שהוא לא זרם עם רוח התקופה, אלא דבק בערכים הישנים של השידור הציבורי, לא פגעו במעמדו – עובדה שהוא נשאר בשידור שנים רבות אחרי גיל הפרישה, עד גיל 81. תכניתו "רואים עולם" היא תכנית טלוויזיה מעמיקה ומעניינת מאוד. כמו כל דבר שהוא עושה – גם כאן הוא יסודי, רציני, מעמיק.

אחימאיר שרד עשרות שנים בשידור, ותכניתו שרדה שנים רבות. יש מעט תכניות ששרדו כל כך הרבה שנים כמו "רואים עולם". ובכל זאת, דינן של תכניות לרדת מן המסך, ומותר לסיים גם תפקידם של שדרנים ותיקים.

אבל חבל. דווקא כיוון שאחימאיר מגלם תרבות שידור אחרת, עולם הולך ונעלם, ודווקא כיוון שתכניתו טובה כל כך – טוב היה אילו תאגיד השידור הציבורי היה משאיר אותה על המסך ונותן לנו, הצופים, להמשיך ליהנות וללמוד ממנה.

כמובן שהשקר שהפיץ נתניהו, כאילו אחימאיר "פוטר בגלל שתמך בו", הוא עוד ספין של תעשיית השקרים, וגם אחימאיר עצמו ביטל אותה מכל וכל. הרי אותו תאגיד, באותה תקופה, מעלה יותר ויותר שדרנים ימניים לשעות פריימטיים. יתר על כן, כיוון שאחימאיר אינו מביע את עמדותיו בשידור – הוא יכול, לכאורה, להיות המועמד האידיאלי לתפקיד עלה התאנה של "התקשורת השמאלנית"; הנה, אנחנו נותנים לימני הזה תכנית (אבל בקריצה, כי הוא לא מזיק). השקר הזה הוא קשקוש, אם כי כמו כל שקרי התעשיה, יש לו קונים רבים.

חבל על ההחלטה. לי אחימאיר יחסר.

* יציר כפיה של התקשורת – המוקיון האלים אורן חזן הוא יציר כפיה של התקשורת. לא כי התקשורת אוהבת את עמדותיו. בטח לא כי התקשורת רוצה באמצעותו ללעוג לימין (יש תאוריה כזו). התקשורת אוהבת את היותו קוריוז, "אדם נשך כלב". כפי שהתקשורת העצימה את צ'יצ'ולינה כשהייתה חברת הפרלמנט האיטלקי, כך היא העצימה אותו כשהיה ח"כ.

מתפקדי הליכוד היו חכמים יותר, ובעטו אותו הרחק מחוץ לרשימה. כשהוא ניסה להתמודד ברשימה עצמאית קיבל כ-2,000 קולות. מכאן, ראוי היה שייצא מחיינו.

אבל התקשורת ממשיכה לתת במה לבריונות הגזענית שהוא מייצג. התקשורת ממשיכה לטפח אותו. פרצופו הזחוח ממשיך לככב על המרקע, אפילו יותר מלירן חולצה אפורה.

ועכשיו הוא מככב בתכנית הפופולרית "האח הגדול" בחשיפת שיא. בעיניי, עצם קיומה של תכנית המציצנות הזאת היא תופעה נתעבת. כמובן שאיני צופה בה ומעולם לא צפיתי בה אפילו לדקה. איני צריך לצפות בה כדי לדעת שהיא תועבה – די בכך שאני יודע מהי התכנית. אבל זו תכנית פופולרית מאוד בשיא הפריים טיים, ושם מציבים את המוקיון האלים הזה. מהריקושטים שיוצאים מן התכנית, מתברר שהוא ממשיך להתגסס ולהתגזען ולהתבריין, כפי שנהג בכנסת. למה לא? הרי זאת הסיבה שלשמה הוא הוזמן לתכנית, זו הציפיה ממנו, והוא לא יבריז להם. הרי אדם נשך כלב הוא רייטינג ורייטינג הוא כסף לטייקונים ששולטים בתקשורת הישראלית.

וכך, אחרי שהבוחר בעט בו, וניתן היה לשחרר אותנו מנוכחותו המגעילה, תקשורת האשפתות שבה ומטפחת אותו, והוא עוד עלול לחזור באמצעותה לפוליטיקה.

* יש לו את זה – במוסף תרבות וספרות של "הארץ" התפרסמו שני שירים יפים ונוגעים ללב של רועי חסן, על זקנתו ומותו של הכלב שלו. מסתבר, שכאשר חסן אינו כותב מתוך שנאה, הוא דווקא כותב יפה.

* פרנסה לפנצ'רמאכרים – אני כל כך אוהב גשם! וכשהגשמים באים בכמויות כאלו, זה תענוג אמתי. והכי כיף – הזרימות האדירות, השוצפות קוצפות, לאורך כבישי הגולן. מה שאני פחות אוהב את זה הבורות שנפערו בכבישי הגולן. ומה שאני אוהב עוד פחות, זה להיכנס בלילה לבור כזה ולפנצ'ר גלגל.

זה בדיוק מה שקרה לי ביום חמישי בערב, בציר המפלים. ובאותה שעה, במקביל אליי, בקטע הקצרצר שבין גמלא לצומת המפלים, עמדו עוד שבע (!) מכוניות מפונצ'רות, מהבהבות. למזלי, באותה שעה הייתה הפוגה בגשמים.

אבל גם לזה יש צד חיובי. פרנסה לפנצ'רמאכרים. מה, לא מגיע להם?

* דגים על העצים – אירועי הגשם החריגים, החזירו את חברי דובי מרגלית לשיטפון הגדול בקיבוצו כפר בלום בתחילת שנות החמישים: בשיטפון הגדול שהיה בכפר בלום המים הגיעו לגובה העצים במטעים והירדן זרם דרך הקיבוץ. בתים התמלאו במים. פוצצו בדינמיט את הכביש, כדי ליצור מעקף, ורק אז ירדו המים. למחרת אספו דגים מעצי התפוחים!

* ביד הלשון

עיר מקלט – בעקבות בקשת החסינות של נתניהו, רבים מעלים את הדאגה מפני הפיכת הכנסת לעיר מקלט לעבריינים ומושחתים.

מהי עיר מקלט? עיר שהתורה מצווה להקים כמקום מסתור לרוצחים בשגגה (בשפה המשפטית של ימינו הם לא היו מוגדרים רוצחים, אלא מואשמים בהריגה או בגרימת מוות ברשלנות). עיר המקלט נועדה מצד אחד להגן על חיי הרוצח בשגגה מפני נקמת דם ומצד שני – הישיבה בה היא ענישה ואף מוגדרת כגלות. לכן, הישיבה בה היא חובה, גם אם אין סכנה של נקמת דם. התורה מצווה על הקמת שש ערי מקלט, שלוש בעבר הירדן המערבי ושלוש בעבר הירדן המזרחי.

בזמר הישראלי הושאל המושג עיר מקלט כביטוי לאהבה, המהווה מקלט מפני הקשיים והצרות של החיים.

את תרגומו לעברית של שירו של ז'ורז' מוסטקי "הגבירה בחום", מסיים יעקב שבתאי במילים:
שלום, זו אני הגבירה בחום – כן, זו אני
שלום, זו אני הגבירה בחום – קח את ידי
ופנה לי מקום מעט, אצל גופך
ותהיה לי לעיר מקלט, במיטתך.

את השיר שרו יוסי בנאי ואילנה רובינא. אחיינו של יוסי, אהוד בנאי, חזר על הרעיון בשירו "עיר מקלט":
קחי אותי אל המזבח, לפני שאשבר
ועד שהאמת תצא אני בך אסתתר
כי את, כן את, תהיי לי – עיר מקלט.

כן עד שהאמת תצא אני בך אסתתר
עד שהסופה תחלוף והקרח ישבר
עד שמעיין יבש יִּפָּתח ויְפָכֵּה
עד שהשופט יבוא ואותנו יזכה
את, כן את, תהיי לי – עיר מקלט.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 5.1.20

* הברחן – היה זה אחד מרגעי השפל הנמוכים ביותר בתולדות הדמוקרטיה הישראלית. אולי הנמוך ביותר. עומד ראש הממשלה אל מול פני האומה, ובנאום בריוני ושקרני, מעליל עלילות כזב בזויות נגד מדינת ישראל ומוסדותיה. מסית את אזרחי ישראל נגד מערכת המשפט, הצדק, החוק והאכיפה של ישראל. מה שעושים המנוולים מ"שוברים שתיקה" ו"בצלם" לצה"ל, מתגמד לעומת ההסתה והעלילות של השרלטן הזה על החוק והמשפט של ישראל.

וזאת, כדי לברוח כמו עבריין נמלט ממשפט. בורח כפחדן, כמוג לב. הוא, ששיקר ש"אין כלום", בורח מהתמודדות עם הראיות. הוא, שבורח ממשפט על האשמות שנובעות מראיות – מפיץ בדותות ושקרים על יריביו, ללא שמץ שמצה של ראיה. וכיוון שאין לו שמץ של ראיה, הוא מסית נגד המערכת, כאילו אינה חוקרת אותם כי הם יריביו. שקרן עלוב.

פחדן שבורח ממשפט. פחדן שבורח מהחוק. פחדן שזורק את מדינת ישראל ממערכת בחירות למערכת בחירות ומצדו ימשיך להשבית את ישראל בעוד ועוד מערכות בחירות, בשל הפחד שלו להתייצב מול הראיות; השיתוק שלו אל מול ההאשמות, הידיעה שלו שהוא אשם ושיש גם יש "כלום". יש, ועוד איך.

הצעד הפטריוטי שנדרש מכל אזרח שדמותה ועתידה של מדינת ישראל יקרים לו, הוא להפיל את האיש המושחת והפחדן הזה בבחירות. מן הראוי שמצביעי הימין יעמידו את טובת מדינת ישראל וגם את ערכי הימין הישראלי, מעל טובתו הפרטית של המושחת הברחן.

ברחן – נמאסת!

* משפט הציבור – התשובה לבריחתו הפחדנית של הנאשם מן המשפט שכותרתו "מדינת ישראל נגד בנימין נתניהו" – תהיה במשפט הציבור, בבחירות, שכותרתן תהיה: מדינת ישראל נגד נתניהו.

* עיר מקלט – הברחן נתניהו הופך את הכנסת לעיר מקלט לעבריינים. מי עוד יבקשו להסתתר מאחורי החסינות כדי לברוח? ביטן? דרעי? ליצמן?

יש לקוות שאחרי הבחירות תקום כאן ממשלה לאומית. מה פירוש ממשלה לאומית? ממשלה שהאינטרס המוביל אותה הוא האינטרס הלאומי; טובתה של מדינת ישראל וטובתו של עם ישראל, ולא שיעבוד האינטרס הלאומי כדי לסייע לנאשם אחד לברוח מהמשפט.

* קלון – כשצפיתי בנאומו הביריוני של הברחן, הייתה זו הפעם הראשונה בחיי שהתביישתי כישראלי.

* אינו ראוי להיות ראש ממשלה – בני בגין הוא איש אמת, צדק ויושר. כלומר – הוא היפוכו המוחלט של נתניהו.

הוא הופיע אתמול בערוץ 12 ואמר את האמת הפשוטה, שנתניהו אינו ראוי להיות ראש ממשלה. הוא דרש את ראשי התיבות החדשים של מח"ל: מתן חסינות לנתניהו. הוא הבהיר שהצבעה היום לליכוד, היא הצבעה לפתרון בעייתו האישית של איש אחד, שאינו רוצה שההאשמות החמורות נגדו, כולל על עבירת שוחד, יידונו בפני שלושה שופטים בבית משפט בירושלים.

בני בגין לא יצביע מח"ל. אין לי ספק שגם מנחם בגין ויצחק שמיר לא היו מצביעים היום מח"ל. איך אדם ישר, איש אמת, אדם בעל מצפון, מסוגל להצביע בעד החסינות הפחדנית הזאת?

* נוכל ורמאי – אחרי שבני בגין תקף את נתניהו בשידור טלוויזיוני החלה מתקפת הביריונות הביביסטית להסתער עליו. ציטוטים נבחרים: "כלי ריק… לא מבין מימינו ומשמאלו… שקרן ותו לא" וכו'. כלומר, מעריציו העיוורים של ה-שקרן, בה"א הידיעה, מכנים איש אמת בתואר… שקרן. זה לא צריך להפתיע.

תופעת פולחן האישיות וההערצה העיוורת לנתניהו מדהימה. אנשים מוחקים את האבחנה בין אמת ושקר, בין טוב ורע, ואמת המידה שלהם היא טוב לביבי או לא טוב לביבי. מי שאומר משהו שאינו מתיישר עם נתניהו הוא "שקרן, רמאי ונוכל" (ואלה ציטוטים אותנטיים), גם אם מדובר באנשים הישרים וההגונים ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית. פולחן האישיות לנתניהו הוא עבודת אלילים. אין דבר זר יותר ממנה ליהדות ולדמוקרטיה.

והרי תגובתו של הנביא ישעיהו: הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע, שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר.

* אי-שפיות זמנית – במצב נורמלי, אין צורך לתת צל"ש למי שעושה או אומר את המובן מאליו. אולם כיוון שאנו מצויים כעת בסיטואציה של אי-שפיות זמנית, ראוי להעניק את עיטור הגבורה-הפוליטית לאיילת שקד, על כך שאמרה את המובן מאליו: בישראל לא תופרים תיקים.

בוז לכל הח"כים מהליכוד ומפלגות הימין שאף הם יודעים זאת, אבל מתקרנפים ושותקים במקרה הטוב או מדקלמים את דף המסרים השקרי במקרה הרע.

* הפרוטוקולים של זקני הפרקליטות – מאות חוקרי משטרה, עשרות חוקרי רשות המסים, עשרות אנשי הפרקליטות והיועץ המשפטי (יד ימינו של נתניהו שמונה על ידו), ישבו במשך שנים בחדרים אפלים ותפרו תיקים בדויים לחלוטין, בדו ראיות, השתילו מידע למוחות של מאות אנשים, הכל כדי להפיל את נתניהו, כי אי אפשר להחליף אותו בקלפי, וכל עוד הוא בשלטון ישראל היא מדינה יהודית ואי אפשר להפוך אותה ל"מדינת כל אזרחיה". ומתוך כל אותם מאות או אלפי אנשים אפילו אחד (!), במשך כל השנים הללו, לא הדליף. איזו אחוות אבירים בין האנשים הללו.

* תאוריית הקונספירציה – מדקלמי תאוריית הקונספירציה המטורללת על "תפירת תיקים", נוהגים להתהדר ברשימת שמות של פוליטיקאים שהוגשו נגדם כתבי אישום והם זוכו, כהוכחה לשיטה.

העובדה שאדם מזוכה בבית המשפט, אין פירושה שתפרו לו תיק. בית משפט אינו בית חרושת להרשעות, והוא אינו מחויב להרשיע כל נאשם. כל נאשם מגיע למשפט בחזקת חף מפשע, ועל התביעה להוכיח מעבר לכל ספק סביר את אשמתו. בסופו של דבר, רק הכרעת בית המשפט היא הקובעת, אולם זיכוי אינו מעיד על תפירת תיק. יש זיכוי מחוסר ראיות או מחמת הספק וגם זיכוי מחוסר אשמה אינו מעיד על תפירת תיק. ואם ייתפר תיק – חזקה על בית המשפט שיאמר זאת בבירור.

בכל סדרת המקרים המוזכרים, בית המשפט לא קבע ואף לא רמז על תפירת תיק. במקרה של יעקב נאמן, בית המשפט זיכה אותו מחוסר אשמה, אך לא שלל את הראיות שהציגה התביעה, אלא קבע (ולדעתי צדק), שנאמן פעל בתום לב. זו לא תפירת תיק. גם רפול זוכה מחוסר אשמה, אך הוא עצמו הודה בראיות אולם שכנע את בית המשפט (לדעתי בצדק) שהוא לא פעל מתוך כוונה פלילית. זו לא תפירת תיק. ריבלין זוכה בשל חוסר עניין לציבור וחוסר ראיות מספיקות. בעיניי, אין דבר כזה חוסר עניין לציבור כאשר מדובר באיש ציבור, ובעניין הזה בית המשפט שגה. עם זאת, העדר ראיות מספיקות זו בהחלט סיבה טובה לזכות נאשם. אך ברור שאין כאן תפירת תיקים. אפילו במקרה של קהלני, שבו באמת היה כתב אישום הזוי והדברים נאמרו גם בפסק הדין – גם כאן בית המשפט בשום אופן לא האשים את המשטרה בתפירת תיק. יתר על כן, כאשר נפתחה החקירה נגד קהלני הוא כבר לא היה בפוליטיקה, כך שבכל מקרה הטענה על תפירת תיק נגדו כדי לסכל מינוי, אינה רלוונטית.

הרוב המוחלט של כתבי אישום נגד אישי ציבור הובילו להרשעות. רשימה חלקית: האנס הסדרתי משה קצב, אולמרט, הירשזון, דרעי, בניזרי, חיים רמון, צחי הנגבי. גם להם תפרו תיקים? ובמקרה של שמחה דיניץ – הוא הורשע וזוכה בערעור. אז מה? גם בית המשפט המחוזי היה חלק מן המתפרה?

במקרה של נתניהו, היועץ המשפטי מנדלבליט הוא בית הלל בהתגלמותו (וממש איני זוקף זאת לחובתו). בהחלטותיו הוא הלך על בטוח. כאשר לא היה בטוח מעל לספק סביר בסיכויי ההרשעה, הוא העדיף לדחות את המלצות הפרקליטות והמשטרה, ולכן לא האשים את נתניהו בשוחד בפרשיות 1,000 ו-2,000 (ופרופ' דניאל פרידמן מאשים אותו עקב כך באכיפה בררנית). תיאוריית הקונספירציה בעניינו של נתניהו היא חולנית.

* איפוק וריסון – בית המשפט העליון היטיב להחליט – לא לקיים דיון בעתירה נגד הטלת הרכבת הממשלה על נתניהו. לא זו בלבד שהוא לא החליט לאסור זאת, הוא החליט למחוק על הסף את העתירה. כך ראוי. גם בית משפט אקטיביסטי מבין שיש מקום לאיפוק וריסון, שיש גבול לאקטיביזם.

מה יאמרו עכשיו כל אלה שהסיתו נגד "המשחק המכור", בית המשפט "שקבע מראש את התוצאה" (פסילה, כמובן). האם הם יתנצלו? האם הם יודו בטעותם? למשל, "ישראל היום" שחיטט בנבכי הרכב בית המשפט, בדה-קרדיטיזציה אישית מופרכת לגבי כל אחד מהם. והטענה שבכוונה הורכב הרכב "אקטיביסטי-שמאלני" כדי לפסול את נתניהו… אגב, ההרכב שנקבע הוא פשוט ההרכב הבכיר בבית המשפט, כלומר שלושת השופטים הוותיקים.

ברור שברגע שיתפרסם הרכב השופטים במשפטו של נתניהו (בהנחה שיכשל במנוסה הפחדנית לחסינות), מיד יצוצו סיפורי אלף לילה ולילה על כל אחד מהם, ותעשיית השקרים והביוש תעבוד במלוא הקיטור כדי לעשות להם דה-לגיטימציה.

ובאשר להחלטת בית המשפט – אני הייתי מצפה להחלטה חד-משמעית יותר, שהנושא אינו שפיט ולכן גם אחרי הבחירות אין לדון בו בבית המשפט.

* סרטון אנטישמי – כל אימת שנמתחת ביקורת על החרדים, מיד נשמעת מפיהם זעקה: אנטישמיות. הזעקה הזאת מבטאת מסר על פיו החרדים הם היהודים האמתיים, וכאשר מבקרים אותם, עצם הביקורת היא אנטישמיות. אין לקבל זאת. גם מי שתוקף את החילונים, למשל, תוקף יהודים. גם מי שתוקף את הקיבוצניקים, או את המתנחלים, את המזרחים או האשכנזים או העולים מחבר העמים וכו' וכו' תוקף יהודים. יהודים – לא פחות כהוא זה מהחרדים. האם כל ביקורת על קבוצת יהודים היא אנטישמית?

מותר לבקר את החרדים ואין בכך שמץ של אנטישמיות. אבל… אין ביטוי אחר להגדיר את "סרטון הנידה" של ח"כ קושנר, זולת אנטישמיות. זהו סרטון שכולו סממנים אנטישמיים, כולל הקריקטורות. יש כאן השתלחות קולקטיבית בקבוצה שלמה על רקע אמונתה ואורחות חייה. יש בו בוז למרכיב בדת היהודית ולמי שמקיימים אותו. יש בו עלילה, ממש כמו העלילות על יהודים באירופה, כאילו בשל קיום מצווה יהודית, נלקח כסף מכלל הציבור באשמת החרדים (כיוון שיש סבסוד ל"בדיקת נידה", אין כסף לחולים, לחיסונים לשפעת, למיטות בבתי החולים וכו'). ויש כאן סיפור המדרון החלקלק, כאילו מחר יחייבו אותנו לכך וכך, למרות שאיש אינו מחייב מישהי לבצע בדיקות נידה. זוהי תשפוכת שנאה איומה ונוראה. אגב, טהרת המשפחה על פי ההלכה, אינה עניין של החרדים בלבד, אלא של המגזר הדתי כולו ומסורתיים רבים. הסרטון פוגע גם בהם, אבל במודע הם אינם מוזכרים, כדי לכוון את האש כולה לעבר החרדים.

יש מקום, כמובן, להעלאת השאלה האם לסבסד את הבדיקות הנ"ל, בדיוק כפי שיש מקום לשאלות על כל הוצאה ציבורית. לדעתי, למשל, המדינה אינה צריכה לסבסד זאת. אלא מה? היא לא מסבסדת זאת. הסבסוד הוא של ביטוח בריאות משלים, כלומר מכספי המבוטחים. מסתבר שכל סרטון ההסתה המרושע הזה, מבוסס על שקר במקרה הרע, או טעות רשלנית (הרי ניתן היה לבדוק את המידע טרם פרסום הסרטון – לשם כך יש לח"כ שלושה עוזרים פרלמנטריים) במקרה הפחות רע.

למרבה הצער, אין זה המקרה הראשון בעת האחרונה של גילויי שנאה קשים של בכירים ב"ישראל ביתנו" כלפי החרדים. באותה מידה, קיימת הסתה קשה לא פחות מצד רבים בציבור החרדי כלפי ציבור העולים מחבר העמים. העימות הזה, ההולך ומחמיר, הוא משבר של החברה הישראלית כולה, וחובתה של ההנהגה הלאומית לפעול לאיחוי השבר הזה, כל עוד הדבר ניתן. כשתהיה בישראל ממשלה ממלכתית לאומית, היא תהיה מחויבת להתמודד עם התופעה. עד אז, מן הראוי שנשיא המדינה ייקח על עצמו את משימת הגישור החשובה הזאת.

* אפס נקודה אפס – בסקר בחירות של ערוץ 12, התברר שאם סתיו שפיר תרוץ לבד (ותקרא למפלגתה "המפלגה הירוקה") היא תשיג 0.0%. אם היא תרוץ שוב עם מרצ, לא תהיה שום תוספת קולות למרצ. אם כך, אין למרצ כל סיבה לסתום את האף ולסבול אותה ואת שיגיונותיה למען תוספת של 0.0% מהקולות. במפלגת העבודה רואים בה מוקצית מחמת מיאוס. מי שמנסים להביא לריצה משותפת של העבודה ומרצ מבינים שתנאי סף לאפשרות כזו, הוא ששפיר לא תהיה בסביבה.

אז איך זה שבמשך 7 שנים לא חדלנו לשמוע אותה, את צעקנותה, את מפגניה הפרלמנטריים סרי הטעם? יש לכך תשובה בתלמוד: אסטרא בלגינא קיש קיש קריא. בקבוק ריק שיש בו מטבע אחת, מרעיש הרבה יותר מבקבוק מלא במטבעות.

* מסר של נחישות ועוצמה – ריצוצו של ראש הנחש, קאסם סולימאני, אדריכל האסטרטגיה החומייניסטית של השתלטות הקנאות השיעית לפחות על המזה"ת, ורב מרצחים שאחראי על רציחתם של המונים – הוא כשלעצמו בשורה חשובה וחיובית. יהיה קשה מאוד וייקח זמן רב, עד שמישהו יוכל באמת להיכנס לנעליו, מה גם שלצדו נהרגו עוד רבים מהנהגת משמרות המהפיכה. ודאי שהבשורה הזו טובה לישראל.

אך לא פחות חשוב ממנה הוא המסר של ארה"ב – מסר של נחישות, תקיפות, עוצמה, תעוזה והרתעה. בחודשים האחרונים ארה"ב שידרה הבלגה והססנות. היא הבליגה על הפלת מל"ט אמריקאי, היא הבליגה על תקיפת שדות הנפט הסעודיים, היא החליטה להוציא את חייליה מסוריה תוך הפקרת הכורדים. דומה היה, שחרף ההבדל ברטוריקה, טראמפ ממשיך את דרכו התבוסתנית של אובמה. אך טראמפ התעשת, היכה באיראנים מכה קשה ביותר ושידר להם מסר חריף ומאיים לעתיד. המסר הזה חיוני לשלום העולם ושלום המזה"ת אפילו יותר מעצם חיסולו של סולימאני.

* גורם הסיכון מספר 1 – יואב לימור, הפרשן הביטחוני של "ישראל היום" כתב על הערכת המודיעין השנתי של צה"ל. כך נפתחת הכתבה: "הערכת המודיעין השנתית של צה"ל, שתוצג בשבוע הבא לדרג המדיני ועיקריה גם יפורסמו לציבור, צפויה להצביע על עליה בסבירות לעימות בזירה הצפונית.

המסקנה הזאת נובעת משורת תהליכים שמתנהלים בחודשים האחרונים על הציר שבין איראן, עיראק, סוריה ולבנון, בניצוחו של מי שמסומן בשנים האחרונות כגורם הסיכון מס' 1 באזור: מפקד כוח קודס של משמרות המהפכה, קאסם סולימאני".

כשהעיתון הגיע לידי הקוראים, גורם הסיכון מס' 1 כבר נשלח ל-72 הבתולות.

נכון, האידיאולוגיה והמוטיבציה האיראנית לא פגו ולא יתפוגגו, אך יכולת הביצוע שלהם נפגע קשות.

* שבעים שנות אסון – האם יש לישראל פרטנר לשלום? כדי לבחון את השאלה, כדאי לראות מה כותבים דובריו של האויב. למשל, גדעון לוי. האם נסיגה לקווי 4.6.67 תביא אותו להשלמה עם קיומה של מדינת ישראל? האם היא תביא לשלום? נבחן זאת על פי מה שהוא כותב על רצועת עזה, 14.5 שנים לאחר שישראל נסוגה ממנה עד המ"מ האחרון ועקרה מתוכו את כל אזרחיה, ונענתה בפשע מתמשך נגד האנושות באופן של ירי רקטי מכוון לעבר אוכלוסייתה האזרחית. "במקום שישראל תישא באחריות לגירושם ולדחיקתם לעזה ב–48', תנסה לפצות ולכפר, לשקם ולסייע, היא ממשיכה את מדיניות 48' בצורה אחרת. כלוב במקום גירוש, כלא במקום טיהור אתני, מצור במקום נישול. ספק אם יש אזורי אסון רבים בעולם שאסונם נמשך יותר מ–70 שנה ברציפות, וכולו מעשה יד אדם זדונית". ובכן, גם כאשר ישראל נסוגה מכל רצועת עזה, כפי שהוא דרש, וגם כאשר השטח שממנה ישראל נסוגה הפך בסיס לתוקפנות וטרור נגדה ונגד אזרחיה, הוא ממשיך להאשים את ישראל, כמובן, על מצבם של התושבים האומללים, שממשלתם אינה דואגת להם, אלא כל מעייניה נתונים לטרור נגד אזרחי ישראל. אבל כדאי לשים לב. האסון של עזה הוא לא בן 50 אלא בן 70. כלומר, הנסיגה לא שמה קץ לסכסוך, כי הסכסוך אינו תוצאת "אקיבוש" במלחמת ששת הימים, אלא הוא סכסוך בן שבעים שנה. האסון הוא מאז הקמתה של ישראל. קיומה של ישראל הוא האסון. "מדיניות 48'", כלומר הקמת מדינת ישראל, מלחמת המגן נגד כל מדינות ערב שפלשו אליה ביום הקמתה כדי להטביע אותה בדם ולהשמיד את היישוב היהודי בא"י שלוש שנים אחרי השואה – היא הדבר שאותו גדעון לוי מוקיע ונגדו הוא מסית.

כידוע, הגרסה האנגלית של "הארץ" היא חלון הראווה של ישראל בקרב חוגי האקדמיה במערב, והם חשופים מדי יום להסתה האנטי ישראלית הזאת, היוצאת מתוך ישראל. ולאחרונה, "הארץ" מתגאה בגרסה הערבית של מדור הדעות שלו. כאשר קוראים בגרסה המקוונת את הפשקוויל של גדעון לוי – בתוכו מופיעה הפניה לגרסה הערבית. לוי מסית את קוראיו הערביים נגד מדינת ישראל, נגד קיומה של מדינת ישראל, מדינת האויב שלהם ושלו.

* שירת הצביעות – אני מעריך מאוד את המשורר אילן ברקוביץ', בעל הטור בנושא השירה "משורר בשטח" במוסף הספרות והתרבות ב"הארץ". אני אוהב לקרוא אותו, הן כיוון שהוא כותב היטב, הן בשל טעמו הייחודי והמקורי (גם כשאני חלוק עליו) ובעיקר – בשל האהבה הטוטאלית שלו לשירה. הוא חי את השירה, נושם את השירה, היא מרכז חייו. והביקורת שלו באה מאהבה, ולא מעמדת שומר הסף שמאפיינת פעמים רבות מבקרי שירה. ובנוסף לכך, אני מעריך מאוד את יציאתו פעמים רבות נגד התמיכה של חלק מהמיליֶה הספרותי הישראלי בזכות הטרור נגדנו במקרה הרע, או במקרה הפחות רע את האדישות הגובלת בהבנה לטרור. הוא אף ארגן, לפחות פעם אחת, כנס שירה שכולו הזדהות עם נפגעי הטרור, כאקט של מחאה נגד אותה אופנה של משוררים רדיקליים.

ודווקא בשל כך, תמהתי מאוד, אפשר אפילו לומר הזדעזעתי, כאשר הוא בחר כשיר המשמעותי ביותר של העשור שחלף, דווקא את שירה של איאת אבו שמיס "אם הייתי אמא יהודיה". בשיר היא מטיפה לאם היהודיה למנוע בכל מחיר את גיוס בנה לצה"ל. היא כותבת בשיר, שאילו הייתה אמא יהודיה היא הייתה נלחמת, היא הייתה קושרת את לשונה לאוזניו, היא הייתה מדביקה את ידיה לרגליו, היא הייתה תולה את לבה על עיניו כדי שלא ילך לצבא.

היא לא כתבה שאילו הייתה אם פלשתינאית היא הייתה מונעת מבנה להיות מחבל, היא הייתה מנסה לחסן אותו מפני החינוך שהוא מקבל להיות שאהיד ולמות על מזבח רצח יהודים. לא. נוח לה יותר להכות על החזה של האימהות שלנו, שיסכלו את גיוס ילדיהם להגנה על מדינת ישראל ועל שלום אזרחיה וילדיה.

חיים שור, מי שהיה רכז השומר הצעיר, מזכיר הקיבוץ הארצי ועורך "על המשמר" ו"ניו-אאוטלוק", ואף היה אב שכול, שבנו נפל במבצע "אביב נעורים", סיפר לי פעם שהיה חבר בפורום ההורים השכולים הישראלי-פלשתינאי בראשיתו. כיוון ששור יזם מפגשים עם אש"ף גם כאשר הדבר היה אסור בחוק, זה לא כל כך צריך להפתיע. הוא סיפר לי גם מה גרם לו לעזוב את הפורום. בתחילת האינתיפאדה השניה, התפרסם ראיון עם אמא של מחבל מתאבד, שהביעה שמחה על מותו בפיגוע וייחלה לכך שאחיו הקטנים ילכו בדרכו. מתוך זעזוע, הוא העלה את הנושא בפורום, ולא זו בלבד שאף הורה פלשתינאי לא הסתייג מהדברים, רובם אפילו תמכו בהם. הוא עזב מיד את הפורום. אירוע זה יחד עם כל אירועי "האינתיפאדה השניה" הביאו אותו בערוב ימיו לחשבון נפש אידיאולוגי ולשינוי דרמטי בעמדותיו.

נזכרתי בסיפורו, כשקראתי את המאמר של אילן ברקוביץ' בערב שבת. איני מתווכח אתו על איכות שירהּ של אבו-שמיס. אילו היא כתבה אותו שיר, רק לא פתחה אותו בשורה "אם הייתי אמא יהודיה", אלא מטיחה את ביקורתה באותן אימהות פלשתינאיות, יכולתי להזדהות עם בחירתו של אילן. אבל לְשירהּ של אבו-שמיס כמות שהוא, הייתי מעניק את אות השיר הצבוע של העשור.

* לא להרגיש טמבל – התחסנתי נגד שפעת אבל לקיתי בשפעת (כך זה נראה, בכל אופן). אז כדי לא להרגיש טמבל, אני לא קורא לזה שפעת.

* חבר בגדוד העבודה – שמתם לב שאנחנו בשנות העשרים? (תמיד ערגתי על העליה השלישית).

* ביד הלשון

נישוב – מילה חדשה חדרה ללקסיקון הישראלי בשבועות האחרונים – נישוב. ב-31.12.19, לאחר מספר דחיות, נעשה מהלך הנישוב באסדת הגז לווייתן. החששות מפני זיהום רבתי בעקבות המהלך, לא התממשו.

מהו נישוב? על פי מאמר ב"כלכליסט": המהלך שבו החלה הזרמת הגז מהמאגר. הגז הועבר באמצעות שני צינורות תת ימיים באורך 130 ק"מ מהמאגר ישירות לאסדה. ארבע בארות הגז, שממוקמות בקרקעית הים מעל למאגר, נפתחו, והגז החל לזרום. הזרימה עצמה דחקה החוצה את הגזים שהיו בצנרת, חנקן וחומרים אחרים, שהשתחררו באסדה. השחרור שלהם לאוויר יצר פיזור מזהמים חריג, אך כאמור, לא זיהם את האוויר באזור חוף הכרמל.

מרגע פתיחת הבארות החלה זרימת גז בצנרת הימית, ובעקבותיה נפלט לאוויר חנקן, ובהדרגה חנקן מעורב בגז טבעי, למשך מספר מצומצם של שעות ובהיקף מוגבל ומפוקח.

מה מקור המילה? מסביר רוביק רוזנטל: הפועל 'נישֵב' מופיע בלשון חז"ל במשמעות נשיבה חזקה, או גרימה לאוויר לצאת. המקור לשימוש העכשווי הוא במילון האקדמיה ללשון בתחום ההנדסה הכימית משנת 1989. נישוב היא חלופה העברית שלblowingk , מילולית: נשיפה או משב רוח, שפירושה כאן דחיפה קדימה של הגז הנוזלי. במילון המדובר מופיעים גם ביטויים כמו נישוב-קְדָם, מזרק נישוב, וחומר נישוב או חומר מנשב.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 29.12.19

* סוגיה פוליטית, לא משפטית – על בית המשפט העליון להודיע שלא יתערב בשאלת הטלת הרכבת הממשלה על נתניהו. מן הראוי שיעשה זאת כבר בישיבתו ביום שלישי, שהנה ישיבה לדיון מקדמי, בו יוחלט האם לדון בנושא או לפסול על הסף את העתירה.

אני סבור שהחוק המאפשר לראש ממשלה לכהן אחרי שהוגשו נגדו כתבי אישום שיש עמם קלון הוא חוק רע שיש לשנות אותו. אך כל עוד זה החוק, יש לפעול על פיו. אכן, יש לקונה בחוק – אין בו התייחסות לשאלה של הרכבת ממשלה חדשה. אין זה מתפקידו של בית המשפט למלא את הלקונה הזו, אלא של הכנסת. וכל עוד הלקונה קיימת, מה שצריך לחייב הוא הכתוב בחוק הקיים, כלומר שראש הממשלה יכול לכהן עד הרשעה בפסק דין חלוט. זו עמדתי העקרונית, אך יש לה יתר תוקף במתח הקיים היום בין המערכת המשפטית והפוליטית. אל לו לבית המשפט העליון למתוח את החבל, חבל החברה הישראלית, אלא להיות המבוגר האחראי ולהרגיע.

בנימין נתניהו אינו ראוי להנהגה לאומית. מן הראוי להדיח אותו. אך אין זה תפקידו של בית המשפט, אלא של הציבור במערכת הבחירות ושל הכנסת שתבחר בבחירות. אל לה למערכת המשפטית להתערב בסוגיה הזאת. על המערכת המשפטית להתעסק במה שבאחריותה – ההליך המשפטי נגד נתניהו. ובכך, אל לה לכנסת להתערב. הענקת חסינות, חלילה, לראש הממשלה הנאשם, כדי לאפשר לו להימלט מאימת הדין, תהיה חרפה לאומית, קלון על הדמוקרטיה הישראלית. אני מקווה מאוד שהבחירות תסכלנה את התרחיש המושחת הזה, שיעמיד את נתניהו מעל החוק, ירמוס את ערך השוויון בפני החוק ויהפוך את הכנסת עיר מקלט לעבריינים ומושחתים ואת השחיתות להליך לגיטימי.

* ארדואנוקרטיה – הליכוד מתגאה בדמוקרטיה שלו, בכך שחברי המפלגה בוחרים את המנהיג, גאה בפריימריז.

התמודדות על ההנהגה, שאמורה להיות חגיגה של דמוקרטיה, הפכה למצג אנטי-דמוקרטי קיצוני, של דה-לגיטימציה לעצם ההתמודדות ודה-לגיטימציה למתמודד. כל תעשיית ההסתה והשקרים של נתניהו, שהיא מכונה משומנת ומיומנת היטב, הפכה את סער למטרת דמות, וכוונה כל כולה לחיסולו. אין כמעט עלילה שהם לא העלילו עליו, שקר שלא בדו עליו. מכונת ההסתה עבדה במלוא הקיטור, על סטרואידים.

ולא רק נגדו הם הסיתו, אלא נגד כל מי שהעז לתמוך בו.

זו אינה דמוקרטיה. זו ארדואנוקרטיה.

ולמעלה מרבע מחברי הליכוד הוכיחו שהם לא מ-פ-ח-דים.

* מבחן המנהיגות – האם גדעון סער מנהיג? התשובה היא כן ולא.

מצד אחד, עצם תעוזתו לקרוא תיגר על נתניהו ולהתייצב מולו להתמודדות חזיתית, היא מפגן מרשים מאוד של מנהיגות.

כושר העמידה שהוא הפגין מול מסע ההסתה האלים נגדו, מעיד על חוסן אישיותי, שהוא מרכיב חשוב במנהיגות.

הוא הפגין קור רוח ושליטה עצמית למופת מול מסע ההסתה נגדו. נתניהו נכשל בניסיונו לערער אותו ולהוציאו משיווי משקל. מול ההסתה הנוראה, הוא עמד איתן, דבק בדרכו, לא נגרר להשמצות, הקפיד להיות הנעלב ואינו עולב. זהו מופת של מנהיגות.

איך זה שכוכב אחד לבד מעז?

מצד שני, סער לא העז להציב מול נתניהו אלטרנטיבה מוסרית. הוא לא העז להוקיע את השחיתות של נתניהו. הוא לא העז למתוח ביקורת על התיקים התלויים נגדו. הוא לא יצא נגד מסכת השקרים שנתניהו בדה נגד איזו מדינת עומק דמיונית שכביכול תופרת לו תיקים. הוא אפילו הביע תמיכה בחסינות לנתניהו, שמשמעותה – הפיכת הכנסת לעיר מקלט לעבריינים והעמדת נתניהו מעל החוק. בכך הוא התגלה כחסר מנהיגות. וחבל. כי בעוד כל עמיתיו, שחושבים בדיוק כמוהו על נתניהו, השתפנו והתקרנפו ולא העזו לצאת נגדו, ניתן היה לצפות מסער להיות צדיק אחד בסדום, ולא להסביר את התמודדות רק בחוסר היכולת של נתניהו להרכיב ממשלה. הוא אמנם צדק בכך, אך ממנהיג ניתן לצפות למסר ערכי יותר.

* מחיר ראוי – למה חפצתי בניצחונו של גדעון סער, חרף ידיעתי שהדבר מנוגד בעליל לאינטרס של כחול לבן?
כי ידעתי, שאם נתניהו ינצח צפוי לנו סיבוב רביעי ואם גדעון סער ינצח, צפויה לנו ממשלת אחדות.
וההבדל הזה שווה בעיניי את ה-3-4 מנדטים שכחול לבן הייתה מאבדת.
כי ישראל לפני הכל.

* הסמולן הקיצוני – אז הסמולן התורן, כלומר הסמולן הקיצוני התורן, הוא גדעון סער. אמנם בהשקפת עולמו הוא לבטח ימינה מנתניהו, ולא רק כיוון שבניגוד לנתניהו הוא התנגד להתנתקות, אלא כיוון שעד היום אלו עמדותיו. אז איך הוא פתאום סמולן קיצוני?

לפני שנתיים כבר ניתחתי את מפת השמאל-ימין-שמאל החדשה. כך כתבתי אז:
ציר ההגדרה של השמאל והימין במדינת ישראל, עבר תהפוכות במהלך השנים.

בשנים 1948-1967 היה זה ציר חברתי כלכלי. ככל שהיית יותר סוציאליסט נחשבת יותר שמאלי וככל שהיית יותר קפיטליסט נחשבת יותר ימני. וכך, מפלגת "אחדות העבודה", שדגלה בארץ ישראל השלמה ובמדיניות ביטחון אקטיביסטית, נחשבה מפלגת שמאל מובהקת; לעתים אופוזיציה שמאלית לשלטון מפא"י ולפעמים האגף השמאלי בקואליציה. לעומת זאת, עיתון "הארץ" שדגל במדיניות יונית מובהקת ובקפיטליזם, נחשב לעיתון ימני.

בשנים 1967-2016 היה זה ציר מדיני ביטחוני. סוציאליסטים אדוקים שהצטרפו לתנועה למען ארץ ישראל השלמה נחשבו אנשי ימין. טבנקין, המנהיג הסוציאליסט המובהק, שנלחם למען שלמות הארץ, נחשב לימין. ואילו שוקן הקפיטליסט נחשב לשמאל. נחמיה שטרסלר, הדובר המובהק ביותר בעיתונות הישראלית של ימין כלכלי תאצ'ריסטי, הוא שמאלני, כיוון שהוא דוגל בעמדות יוניות ובהקמת מדינה פלשתינאית בגבולות 67. המפד"ל, שעד עידן בנט הייתה המפלגה החברתית ביותר בישראל, שהובילה חקיקה חברתית יותר מכל מפלגה אחרת, נחשבה למפלגת ימין וימין קיצוני, בשל עמדותיה המדיניות ביטחוניות.

מאז 2016 הציר הוא העמדה כלפי נתניהו. מי שאינו מתיישר עם דפי המסרים של "סביבת ראש הממשלה" הוא ססססמולן, עוכר ישראל וממומן בידי "הקרן החד"שה להשמדת ישראל". וכך, הנשיא ריבלין, המוהיקני האחרון של תנועת החרות, איש ארץ ישראל השלמה בכל רמ"ח ושס"ה, שהתנגד להסכם חברון, להסכם וואי, להתנתקות ולנאום בר-אילן ועוד בזמן שמיר היה במחנה "החישוקאים", ולא שינה כמלוא הנימה את השקפותיו, הוא סמולן רדיקלי, כיוון שנתניהו החליט לרדוף אותו מאז שכיו"ר הכנסת הוא היה ממלכתי ועצמאי ולא עושה דברו של ראש הרשות המבצעת. בוגי יעלון, שעמדותיו המדיניות ביטחוניות ניציות יותר משל ראש הממשלה, הוא סססמולן מניאק, כיוון שנתניהו החליט לזרוק את ראשו לאספסוף כדי לנקות את עצמו מה"חטא הנורא" – גילוי המנהיגות לצד יעלון באמירה ברורה נגד מעשהו של אלאור אזריה; מנהיגות שהחזיקה מעמד 48 שעות. עיתונאי כמו נדב העצני, שמימין לו נמצא רק הקיר, וגם זה בספק, הוא ססמולן, מאז שיצא נגד התנהלותו הציבורית של נתניהו וקרא להחליפו. על בעלה של גאולה אבן בכלל אין להכביר מילים – הוא מעז לחשוב על עצמו כיורש של נתניהו? הוא בכלל, נמצא משמאל לחנין זועבי. לאחרונה, גם יולי אדלשטיין החל להיות מרצניק. וכמובן שהמתנחל עם הכיפה והשפם, רוני אלשייך, הוא איש שמאל מובהק וקיצוני, כי הוא לא מגלה נאמנות למי שמינה אותו, אלא לשלטון החוק ומאפשר את חקירת החשדות נגד רוה"מ. הוא עומד בראש ארגון המאפיה השמאלנית, הזרוע המבצעת של סורוס – משטרת ישראל. חת'כת מניאק יפה נפש אוהב ערבים.

* לא מאחל לו – אם גדעון סער היה ראש הממשלה, הדבר האחרון שהייתי מאחל לו, זה את נתניהו כנשיא.

(אגב, מה דעתכם על שרה נתניהו כרעיית נשיא המדינה?)

* נשגב מבינתי – אחוזי ההצבעה בפריימריז בליכוד היו נמוכים במיוחד, כנראה בהשפעת מזג האוויר הסוער. אך האמת היא, שגם כאשר מזג האוויר יפה, אחוזי ההצבעה בפריימריז, לאורך השנים ובמפלגות שונות הוא תמיד נמוך. וזאת תופעה מוזרה מאוד. הרי אין המדובר באחוזי הצבעה בקרב כלל אזרחי ישראל, אלא בקרב אנשים שבחרו להיות חברי מפלגה ומשלמים מסי חבר למפלגה. הפריבילגיה הגדולה ביותר של חבר מפלגה היא היכולת שלו לבחור את מנהיג המפלגה ואת המועמדים מטעמה לכנסת. אם אינם משתתפים בפריימריז, למה הם התפקדו? למה הם משלמים דמי חבר? זה נשגב מבינתי. ומה שעוד יותר מפתיע, הוא שהתופעה הזאת קיימת גם בבחירות מקדימות שנערכות במרכז מפלגה. כאן מדובר בפעילים, שנבחרו בסניפים, שלבטח נאבקו על המקום במרכז. אז למה הם לא מצביעים?

* חמוצים – מי החמוצים שאומרים שישראל היא מדינת משטרה ושמשטרת ישראל היא גסטאפו? מי החמוצים שטוענים שישראל היא דיקטטורה של כמה פקידונצ'יקים מושחתים בבית המשפט שמונו באמצעות חבר מביא חבר? מי החמוצים שטוענים שכל מערכת אכיפת החוק בישראל על אלפי עובדיה היא מאפיה מושחתת שתופרת תיקים כדי להפיל ראש ממשלה מכהן? מי מעליל עלילות שווא על כל מערכות המדינה, רק כדי לשרת אינטרס של מושחת שרוצה להימלט מאימת הדין ולעשות דה-לגיטימציה למדינת החוק ומוסדותיה? ומי אתם שמסוגלים לקנות כל עלילה, כל דבר שקר נתעב ככל שיהיה על ישראל, שהשקרים של "שוברים שתיקה" וגדעון לוי מתגמדים לידם, כיוון שהם תוצרת תעשיית השקרים של בלופר? חמוצים, נמאסתם.

* תמונת ניצחון לאויב – ירי הרקטה לעבר אשקלון שעה שראש הממשלה ביקר שם, אחרי שהדבר כבר נעשה בעבר בביקורו באשדוד, נועד להשפיל את מדינת ישראל ולהציג אותה כמדינה שהעומד בראשה אינו בטוח ואינו יכול לבקר בכל מקום בארץ.

המצב הזה הוא תוצאה ישירה של מדיניות ההבלגה הרופסת מול תוקפנות חמאס בעזה, מאז מרץ 2018.

כל מי שמותח ביקורת על חילוצו של נתניהו כשהדבר קרה טועה. כך בדיוק צריך לנהוג. אין ספק שהתמונות הללו הן תמונת ניצחון לאויב. אבל הבעיה אינה בהתנהגות בעת האירוע עצמו, אלא במצב הביטחוני בגבול עזה.

* בן ארי או בן ארי? – למה הציג היועמ"ש את מועמדותה של ליאת בן ארי למ"מ פרקליט המדינה, למרות שהוא ידע שאין שום סיכוי שאוחנה יקבל זאת, והוא אף ידע שהמועמדות הזו תכעיס מאוד את השר?

יש לי שתי תשובות אפשריות לחידה. האחת, היא שמנדלבליט נהג כלפי אוחנה כפי שאוחנה נהג כלפיו. כלומר, הציע מועמדת כדי לתקוע אצבע לעין של עמיתו (כלומר יריבו). אתה בחרת דווקא במי שידעת שאני מתנגד לה, אני אציע דווקא את מי שאני יודע שאתה מתנגד לה. אם כך, הוא נהג באותה התנהגות דווקנית, ילדותית וחסרת אחריות כמו של אוחנה. כלומר, אין מבוגר אחראי בשטח.

אבל נראה לי שהתשובה הנכונה היא אחרת לגמרי. נכון, כאשר מנדלבליט הציג בין חמשת מועמדיו את ליאת בן ארי, הוא ידע שבין 1 ל-100 הסיכוי שאוחנה יבחר בה הוא אפס. אולם הייתה זו אמירה עקרונית, שאין הוא מקבל את הפסילה של ליאת בן ארי, אך ורק כיוון שכל מי שהיה קשור לחקירת ראש הממשלה הפך למצורע בתעשיית התעמולה וההסתה של בלופר. הרי אילו לא ליאת בן ארי אלא למשל אורלי בן ארי הייתה מנהלת את תיקו של נתניהו, היא הייתה פסולה והיא הייתה קורבן השיימינג. מנדלבליט רואה בה, על סמך כישוריה, אדם הראוי להיות פרקליט המדינה, ובצדק היה לו חשוב להביע זאת, ולא להשלים עם הפסילה החמורה הזאת.

* פשקוויל מיזאנדרי – לגיליון שבת של "הארץ" צורף מוסף יהדות. גיליון מס' 2 של המוסף. כיוון שהמאפיין הבולט ביותר של "הארץ" הוא הניכור ליהדות, ללאום היהודי, לתרבות היהודית, למסורת היהודית, לדת היהודית – עצם קיומו של מוסף כזה הוא משב רוח מרענן.

אך טבעי שמוסף יהדות שיוצא בחנוכה, ומן הסתם – לא בכדי הוא התפרסם בחנוכה, יעסוק, לפחות בחלקו, בחג. ואכן, המוסף נפתח במאמר לחנוכה של שירה מייקין.

אביא כלשונן שתי פסקאות, שכל שאר המאמר הוא הרחבה שלהן. מהו חנוכה בעיני מייקין? "יש למיתוס על המכבים, שמושרש בכל ילד וילדה יהודים בישראל, גם זווית מגדרית. אפשר לומר שכאן — לצד המיתוסים על דוד המלך ויהושע בן נון — נולד המצ'ואיזם הישראלי כפי שאנחנו מכירים אותו כיום, הגרעין שממנו צמח האתוס של הגבר הישראלי המיליטריסט וחובב הכיבושים על כל מובניהם, עם הזיפים והשרירים ואפס האינטליגנציה הרגשית, שלא בוכה אף פעם ב'מאסטר שף'. תפיסות הגבריות הללו מעצבות את זהותו של הגבר המקומי עד היום, ומכתיבות את אופיים של החיים החברתיים והמוסדות המנהלים את חיי היום־יום של כולנו.

תחלואים רבים כל כך של החברה הישראלית — מיליטריזם, הומופוביה, מיזוגיניה, כוחניות, הדרת נשים, אלימות מגדרית ותרבות האונס — נובעים מהאתוס של הגבריות הרעילה, שפוגעת לא רק בנשים בחברה — אלא גם בגברים עצמם, שסופגים דרך דפנות הרחם 'הוראות הפעלה' לאופן שבו הם צריכים להיראות ולהתנהג, ויוצרים עולם שבו על הגברים להפגין בכל עת חזות קשוחה, ואסור להם חלילה להפגין חולשה, להראות רוך או לחשוף רגשות".

מייקין הזכירה את המיזוגיניה – שנאת נשים, אבל המאמר שלה הוא התגלמות המיזאנדריה – שנאת גברים. אלו הכללות כלפי גברים בכלל וגברים ישראלים בפרט. הרי קמצוץ מזה שהיה נאמר על נשים לא היה תקין פוליטית, ובצדק. אבל בפמיניזם המיזאנדרי הרדיקלי, הכללה כזאת על "הגברים" שמודבקות להם כל אותן תכונות שליליות, ובפרט כשמדובר בגברים הישראליים, וכמובן כשהפשקוויל מטובל ב"אקיבוש" תוך רמיזה לזיקה בין "אקיבוש" לבין "תרבות האונס" שהיא כנראה התרבות של הגברים הישראליים – אין יותר פוליטיקלי קורקט מזה. ואם אפשר בהזדמנות זו, של פשקוויל מיזאנדרי, גם להתגולל על חג החנוכה, מה טוב.

בשנים האחרונים נשים רבות מעלות על נס, דווקא בחנוכה, את גבורת הנשים, שהרי לסיפור חנוכה נקשרו סיפורים על גבורת נשים. כנסים וימי עיון מוקדשים לגבורת נשים. ולאחרונה מחודש מנהג "עיד אל בנאת" – חג הבנות, בראש חודש טבת היוצא בחנוכה, ובו מעלים על נס את העוצמה הנשית, את הגבורה הנשית, את הגבורה של נשים יהודיות.

שירה מייקין אינה מתעלמת מכך בפשקוויל שלה. והיא יוצאת גם נגד המנהג הזה: "סיפור המכבים הוא אולי סיפור על גבריות, אבל מוזכרות בו גם כמה נשים, שלמרבה הצער מתגלות כקיצוניות ורצחניות אפילו יותר מהגברים — ואחת מהן ששה לשחוט את ילדיה למען קידוש השם. דמויותיהן רק מאשררות ומכפילות את האתוס האלים נוטף הלאומיות, ולא באמת מציעות אלטרנטיבה לתפיסת הגבריות הרעילה".

ובשל אותם דברים נוראים, אנו נאלצים לסבול עד היום את החג הזה, שהוא חוויה איומה ונוראה, לדידה. "מאז חוגג עם ישראל את חג החנוכה, שקיבל זווית פירומנית וצרכנית. הורים אומללים נאלצים לצפות עם ילדיהם במופעי חג צעקניים, לסובב סביבון ולבלות את השבועות הבאים בניסיון להתגבר על הצרבות שנגרמו משמונה ימים של אכילת גושי בצק טבולים בשמן עמוק, מפוצצים בריבה זולה ומכוסים באבקת סוכר".

כך, בפשקוויל שכולו ניכור, תיעוב ושנאה לכל מה שמריח יהדות, נפתח מוסף יהדות של "הארץ". למען ההגינות אציין, שבהמשך המוסף יש מאמרים מעניינים ברמה ולא נגועים באוטואנטישמיות א-לה מייקין.

* הומור שוקניסטי – חתן פרס ישראל לחקר הספרות פרופ' דן מירון מרבה לפרסם מסות בענייני ספרות במוסף תרבות וספרות של "הארץ". בשבוע שעבר הוא חרג ממנהגו, ופרסם מאמר דעה פוליטי במדור הדעות בעיתון. במאמרו, הסביר בצורה אמתית ומשכנעת שאנטי-ציונות היא אנטישמיות. יש לציין, שדן מירון הוא איש שמאל מובהק, והדבר בא לידי ביטוי גם באותו מאמר, שבו כתב דברים קשים נגד ההתנחלויות. אולם הוא איש שמאל ציוני. ומתוך היכרותו העמוקה עם האקדמיה במערב ושיח מתמיד את האליטה האינטלקטואלית במערב, מסקנתו נחרצת – האנטי ציונות היא האנטישמיות בימינו, אנטישמיות לכל דבר.

השבוע פרסם מכחיש העם היהודי פרופ' שלמה זנד מאמר תגובה. כותרת המאמר שעשעה אותי מאוד. הכותרת המתבכיינת היא: "דן מירון, אולי גם אני אנטישמי?". אילו היה מתפרסם מאמר של סגן השר ליצמן שכותרתו "אולי גם אני חרדי?", מאמר של מרב מיכאלי "אולי גם אני אישה?" או מאמר של איימן עודה "אולי גם אני ערבי?" הייתי צוחק פחות.

* ההדתה של שולמית אלוני – במוסף שבת של "מקור ראשון" התפרסם ראיון מחכים עם חתן פרס ישראל פרופ' נחום רקובר, גדול המומחים למשפט עברי בדורנו ולשעבר המשנה ליועמ"ש, לרגל צאת ספרו החדש "סודו של המשפט העברי".

הנה סיפור מעניין שהוא סיפר בראיון: "קח למשל את האיסור על הלנת שכר שכיר. החוק הישראלי בנושא נקרא 'חוק הגנת השכר'. הייתה זו שולמית אלוני שהתרעמה וטענה שהשם שלו צריך להיות 'חוק הלנת השכר' כמו בדין העברי. שאלו אותה למה הכותרת חשובה, היא הרי רק כותרת. התשובה היא שהכותרת היא הצהרה על הזיקה בין החוק הישראלי למקורות שלנו. אלוני היא גם זו שיזמה שחוק השומרים ייקרא כפי שהוא נקרא היום ולא 'חוק שמירת יחסים'. חוק השומרים כמעט זהה בתוכנו לדיני השומרים בשולחן ערוך. הגעתי לוועדה כשאלוני העלתה את ההצעה ועלתה שם התנגדות חריפה. אלוני לא ויתרה והגיעה עד למליאת הכנסת, שם היא הגישה הסתייגות ספציפית לכותרת והשיג רוב".

היום היו קוראים לזה "הדתה".

* דקל בלי סגל – לצערי הרב, עמית סגל פורש מהתכנית דקלסגל ברשת ב'. זו התכנית הפוליטית הטובה והמעניינת ביותר שיש היום בתקשורת הישראלית. התרומה של סגל לכך היא יותר מ-50%. והחיבור ביניהם סנרגטי. חבל.

* שאפילו לימונים פורחים בה – אחד השירים האהובים עליי ביותר, הוא שירו של נתן זך "כולנו זקוקים לחסד". ויותר מכל אני אוהב את הבית האחרון בשיר, שאותו אילן וירצברג לא הלחין ולכן אינו מופיע בשיר, בביצועה המרטיט של נורית גלרון. הבית הזה הוא ממש מוטו של חיי, והקראתי אותו פעמים רבות, החל לחניכיי בגרעין לאורטל לפני 35 שנים ועד, לפני שבועות אחדים, בבית מדרש "מעגלים" שאליו אני משתייך, ובשנה האחרונה הוא פועל בחצור הגלילית.

אומרים ישנה ארץ
שאפילו לימונים פורחים בה
שבה גם מכאוב, גם מחסור
כאילו תמיד קורנים בה.
בואי ואראה לך מקום
שבו עוד אפשר לחלום.

בערב שבת קראתי במוסף תרבות וספרות של הארץ פרקי יומן של רות אלמוג. הופיע בה המשפט הבא: "אחוזת שרעפים הלכתי הביתה והתברר לי שהמילה CISMAR מופיעה באחד מבתי 'שיר הגלות', המושווה לשירו של גתה 'הארץ בה פורח הלימון' ".

המשפט הזה הצית אותי. לא יתכן שנתן זך לא הכיר אותו והוא לא כתב את שירו – בהשראתו. הרי זך הוא יליד גרמניה וחניך התרבות הגרמנית.

מהו אותו שיר של גתה? הסתערתי על המרשתת, גיגלתי ומיד מצאתי. מסתבר שזה שיר נודע ומוכר, ולא בכדי גוגל העלה תוצאות רבות על אודותיו.

שירה של מיניון / יוהן וולפגנג גתה. תרגם לעברית אשר רייך.

הידעת את הארץ בה הלימון פורח,
בה תפוח הזהב באפל מבשיל, זורח,
מכחול רקיע נושב בה רוח מעדנות,
ההדס דומם ויתנשאו להן הדפנות.
התדע זאת בביטחון, אהוב מפלג,
שמה, שמה נחיה היטב בלא שנדאג.
התכיר את הבית על עמודיו, גג נתמך?,
מבהיק שם הטרקלין, פני החדר – מזרח,
דמיות השיש ניבטות בי בתמיהה:
מה עוללו לך ילדה קטנה, מסכנה?
התכיר זאת היטב, אהוב מפלג?
שמה, שמה נחיה לנו בלא שנדאג.
התראה את ההר עליו ענן אפל,
שם פרד מגשש דרכו בערפל
שם דרקוני קדמון במערות רובצים,
צוקים ימוטו ומים בגיא פורצים
שמה, שמה תהיה דרכנו בלא שנדאג.

מוסף התרבות והספרות נפתח במסה מרתקת של אסף ענברי: "אוטוביוגרפיה בעידן הנרקיסיזם". ענברי פותח בתיאור העידן הנרקיסיסטי שבו אנו חיים, תיאור ביקורתי שהזדהיתי עמו מאוד, ומכאן הוא יצא לסיפורת האוטוביוגרפית העכשווית, שהיא התגלמות הנרקיסיזם. אסף אמנם פוסק זאת בנחרצות, אך מסייג את דבריו, בהצגת חלופה שבה ניתן לכתוב כתיבה אוטוביוגרפית שאינה נרקיסיסטית ואף בתיאור חיובי של כתיבה אוטוביוגרפית נרקיסיסטית, למשל – של ביאליק, שבתקופה שבה נכתבה הייתה לה חשיבות בעיצוב וביטוי הרוח האינדיבידואליסטית של המודרנה.

כאמור, הזדהיתי מאוד עם מסריו של ענברי. ופרסומם בעיתון של פרקי היומן של רות אלמוג, שבו היא מתארת לפרטי פרטים את מעשי היום יום שלה (וזו הפעם השניה בשבועות האחרונים שאלמוג מפרסמת פרקים מיומנה), הוא לכאורה התגלמות הכתיבה האוטוביוגרפית הנרקיסיסטית. אם כך, מדוע טרחתי לקרוא אותה, ואף נהניתי מכך מאוד?

אולי בזכות העברית היפה והעשירה שלה, שבולטת דווקא כיוון שמדובר בכתיבת יום יום שוטפת, שלכאורה ניתן להתרשל בסגנונה. ואולי מתוך הזדהות עם תכונה בולטת מאוד הן בפרקים שפורסמו היום והן בפעם שעברה – סקרנות וחקרנות והתעקשות לטרוח, ללמוד, לחפש ולמצוא תשובות לשאלות שהיא נתקלה בהן במקרה ועוררו את סקרנותה. כאן, כרטיסיה שכוחה שהיא מצאה ועליה כתוב שיר שהעתיקה פעם, לא זכרה מהו ולמה העתיקה אותו, והקדישה כחודש וחצי ללימוד מהו השיר ומיהו המשורר. בחקירתה ובחיפושיה גילתה שהשיר הוא "שיר גלות", שכתב משורר ברזילאי ששמו גונסלבס דיאס. והיא מצאה ששירו של דיאס הושווה לשירו של גתה "הארץ בה פורח הלימון".

* הכל זורם – עד שבת בבוקר מדדתי במערכת הזאת 163 מ"מ. במקומות אחרים באורטל וענפיה נמדדה כמו גדולה אף יותר, כ-180 מ"מ. וביישובים אחרים בצפון הגולן, כמו אל-רום ומרום גולן, חצו המשקעים את ה-200 מ"מ.

זהו אושר גדול בעבורי. ולא רק בגלל הברכה לחקלאות ולא רק בזכות הזרימה לכינרת והעליה המרשימה במפלסה, ולא רק בשל התמלאות המאגרים בגולן. פשוט, מאז ילדותי העירונית הייתי פריק של חורף, של גשם, של ערפל, של ברד (שאף חקלאי לא ישמע, חלילה) ושל שלג. שלג? כילד – בטיולים לחרמון ולירושלים. ובבגרותי באורטל – כמובן, השלג באורטל. כמות גדולה כל כך של גשם כפי שירד בימים האחרונים, זרימות מרשימות כל כך לצדי הדרכים, ממלאים אותי באושר.

ביום חמישי וביום שישי טיילתי ברחבי הגולן. הזרימות אדירות, המאגרים מתמלאים, מפל עיט שוצף קוצף, הירדן סוער, הזוויתן במלוא תפארת זרימתו. ובשבת יצאתי גם אל מחוץ לגולן, וגם בנחל עמוד הזרימות מרשימות. טיילתי, צילמתי ונהניתי. ביום חמישי עם בני אסף, שהיה בחופשה וביום שישי עם אשתי יעל. וזה כיף אדיר לכולנו.

"הכל זורם" אמר הרקליטוס, הפילוסוף היווני (המאה ה-6 לפני הספירה) והתכוון לכך שהעולם משתנה כל הזמן. וכשאני רואה, חש ונושם את הגשמים והזרימות, אני נטען באופטימיות שכל מה שצריך להישטף, להתנקות ולהשתנות, ויש כאלה למכביר אצלנו, בעוונותינו, יישטף עם הזרימות הללו.

* ביד הלשון

פך – נס פח השמן או נס פך השמן? פך כמובן.
כך כתוב שחור על גבי תלמוד: "שכשנכנסו יוונים להיכל טִמאו כל השמנים שבהיכל. וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונִצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד. נעשה נס והדליקו ממנו שמונה ימים…" (בבלי שבת כא ע"ב).

מה זה פך? כד קטן.

* "חדשות בן עזר"

בין פרחים ובין הרס

כל הרצאה שלי על סיפור ההתיישבות בגולן (ויש כאלו למכביר), אני פותח בסקירה על המציאות שקדמה לשחרור הגולן, הימים שבהם הסורים שלטו בגולן, ההר שהיה כמפלצת. הסקירה ההיסטורית נפתחת בקביעת הגבול הבינלאומי לאחר מלחמת העולם הראשונה, נמשכת בפלישה הסורית לישראל למחרת הקמתה ובהסכמי שביתת הנשק בסופה ואני מרחיב על אודות מציאות החיים הבלתי אפשרית בגליל העליון ובעמק הירדן באותם ימים קשים. המציאות הזו הביאה את תושבי האזורים האלה להפעלת הלחץ על הממשלה, במלחמת ששת הימים, לשחרר את הגולן ולשחרר אותם מן הסיוט הסורי והיא שהביאה אותם ליזום את ההתיישבות בגולן, כדי להבטיח שהסיוט לא יחזור. אני ממחיש את המציאות הזאת באמצעות הקראת השיר "שיר ערש לילדים במקלט", אותו כתבה באותם ימים חברת הקיבוץ תרצה ברגל. השיר הולחן בידי חבר הקיבוץ חיים ברקני (שהלחין גם את "ביתי אל מול גולן", "החיטה צומחת שוב", "את תלכי בשדה", "ילדי איננו ילד" ועוד) ויפה ירקוני הקליטה אותו.

נומי ילדה
נומי, נומי ילדה,
עוד הלילה נושק עפעפיך.
איך קרעו חלומך
ונשאוך עם צרורך
בוכיה למקלט – עד ייבשו
דמעותיך,
בוכיה עד ייבשו דמעותיך.
נומי ילדה,
נומי, נומי ילדה,
שאגת מטוסים לך שיר ערש,
כי נולדת בספר
מול תותח על ההר,
כי צמחת בין פרחים, בין פרחים
ובין הרס, כי צמחת בין פרחים ובין הרס.
נומי ילדה,
נומי, נומי ילדה,
בובתך נרדמה כבר מזמן.
תערב לך שנתך,
המקלט – הוא ביתך,
המקלט – הוא ביתך
כאן אל מול הגולן –
עוד שנתך תערב
בחדרך מול כוכב
המחייך על הרי הגולן.

שיר מצמרר. "המקלט הוא ביתך" – איזו מציאות נוראה, שבה כך צריכה אם לשיר לבתה. אך השיר אופטימי. הוא מסתיים בנבואה ש"עוד שנתך תערב, בחדרך מול כוכב, המחייך על הרי הגולן". ואכן, כך קרה, וכבר 52.5 שנים, מאז שחרור הגולן וההתיישבות בו, מחייך הכוכב על הרי הגולן אל חדרי הילדים בגליל ובעמקים.

אך למרבה הצער, גם היום ילדים ישראלים רבים חווים חוויה דומה. גם היום אימהות ישראליות נדרשות לשיר לילדיהם "הממ"ד הוא ביתך". ונאחל להם שגם כוכבם יזרח, במהרה בימינו.

****

בשבוע שעבר הלכה לעולמה בשיבה טובה מחברת השיר, המשוררת תרצה ברגל, חברת קיבוץ שער הגולן. בת 94 הייתה במותה. עד ימיה האחרונים הייתה צלולה וכתבה שירים.

יהי זכרה ברוך!

* "שישי בגולן"

עגלות

את שמה של הסופרת טל בדיחי, רובכם בוודאי טרם שמעתם. אז אל תשכחו איפה, מתי (בחירות 2019 מועד ב') ובעיקר ממי שמעתם אותו לראשונה.

אין זה מקרה שלא שמעתם. מדובר בסופרת צעירה (בת 32) שזה עתה הוציאה את ספר הביכורים שלה. אך על פי הספר הראשון, אני בטוח שהיא תגיע רחוק.

הספר, שיצא לאחרונה בהוצאת "כתר-מודן", הוא רומן בשם "עגלות". הספר עוסק בעולם העגלות – מקום העבודה של צעירים ישראלים רבים, שיוצאים לארה"ב כדי לעבוד במכירת מוצרים ישראליים ולעשות הרבה כסף ומהר.

הספר כתוב היטב, קריא, מותח ומרתק. קראתי אותו בהנאה רבה ולמדתי ממנו המון.

עולם העגלות המתואר בו, הוא עולם דקדנטי, עולם של שקר, של אובדן מעצורים ערכיים הן במרדף אחרי הכסף והן בהפקרות המינית, רחוק ת"ק פרסה מעולמי. ומה שקראתי בספר העמיק עוד יותר את סלידתי מהעולם הזה.

ודווקא כשזאת נקודת המוצא שלי בקריאת הספר, עליי לציין שבדיחי הצליחה, בכישרון רב, להציג את העולם הזה בצורה לא שיפוטית, רב ממדית, מורכבת מאוד, שמאפשרת לקורא לבחון את התופעה מזוויות שונות.

כל הדמויות, ללא יוצא מן הכלל, אינן פלקטיות. גם מי שמצטייר כמפלצת, מתגלה כבעל צדדים אחרים, אנושיים ויפים. הספר מלא הפתעות, אך בעיניי יותר משהעניין הוא בהפתעות שבעלילה, הוא בהפתעות שבהכרת הצדדים האחרים של הגיבורים. והדבר נכון לגבי כל הגיבורים, שמתגלים ברגעי שפל איומים, אך גם ברגעי התעלות מעוררי השראה. ולעתים, דווקא מה שנראה כרגעי התעלות, מתברר לאחר זמן קצר כשקר, כמצג שווא, ולהיפך.

בדיחי מיטיבה לתאר את המדרון החלקלק של ההתמכרות לכסף, לעגל הזהב, אך גם את המעצורים והבלמים שכל אחד מנסה להפעיל, לעתים בהצלחה ולעתים בחוסר הצלחה; לעתים כשהוא משקר לעצמו ומשכנע את עצמו בצידוקים לא אמתיים, אך גם הם מעידים על ניסיון להתמודד עם ההידרדרות. כמו בכל התמכרות, היכולת לעצור ולקפוץ מהעגלה קשה מאוד. ואין אף אחד בין הדמויות שאינו קרוע בין ההתמכרות לבין הניסיון להיחלץ ממנה.
גם סוגיית החברוּת מורכבת מאוד – בתוך עולם הדקדנס הזה, שיש בו המון שקר, אגואיזם, רוע, נכונות לדרוך אחד על השני במאבק הישרדות, יש לא מעט גילויים יפים של חברות. ולפעמים מה שנראה כגילוי של חברות מתגלה אח"כ כשקר. ומתוך אותו השקר – שוב מתגלית חברות. זה מבלבל, אך הבלבול הזה הוא יופיו של הספר.

המורכבות אינה רק בתיאור הדמויות, אלא גם בהצגת עולם העגלות – עם כל השקר והדקדנס שבו, יש בו גם גילויים הראויים להערכה, והספר יוצר הזדהות עם הדמויות שפועלות בחריצות להשגת מטרה שקבעו לעצמן, עם רצון להוכיח את עצמן ותוך התמודדות עם קשיים ומכשולים רבים. וכך, גם אם יש ציניות רבה בנאומי ה"ציונות" שבהם יונתן ומיקי, בעל החברה ומנהל האזור, ממריצים בהם את העובדים, ניתן לראות גם את הצדדים החיוביים בחוויה השלילית הזאת.

הספר כתוב בגוף ראשון. הגיבורה, נטע, היא בת מושב צעירה שיצאה לארה"ב לשבור שבר, כלומר לעשות כסף, הרבה ומהר, בעבודה בעגלות, בתוך עולם הפוך לעולמה הארצישראלי, המושבי, המשפחתי. כקורא, הזדהיתי עם דמותו של אחיה של נטע, רוני; הקשר שלה עם הארץ והמושב, שהיה מעין "המקהלה היוונית" בטרגדיה הזאת, שמשקף לנטע את העולם אליה היא נשאבת ומזהיר אותה. אך אם בטרגדיה יוונית הסוף האפל ידוע מראש, הספר הזה רצוף הפתעות, ובכל פעם שנדמה שהוא הולך לכיוון של פתרון מסוים, יש טוויסט בעלילה, בעיקר בסיום המפתיע.

ובאשר לסיום, אני מעריך שכל קורא ישפוט בינו לבינו האם זהו "האפי אנד". על התפנית שבסיום הספר יש לי תובנות רבות, אך כדי שלא לעשות קלקלן [=ספוילר], אשאיר אתכם במתח.

הספר מוקדש "לאחים שלי. מה היינו עושים בלעדינו". איזה יופי של הקדשה! וכיוון שאני מכיר את המשפחה, וזה המקום לגילוי הנאות, אני בהחלט מבין את ההקדשה ומזדהה אתה.

סביר להניח שאלמלא ההיכרות האישית עם משפחת בדיחי ממושב קשת שבגולן, לא הייתי קורא ספר על הנושא הזה, כי הוא לא ממש בתחומי העניין שלי. אבל זכיתי וקראתי. ואני שמח להמליץ עליו.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 31.7.19

* רשעים בלתי מורשעים – מבחינה פלילית, משפטית, "אסירי ציון" מקפריסין זכאים. לא היה אונס.

מבחינה מוסרית, ערכית, חינוכית, אנושית – הבלתי-מורשעים הם רשעים. התנהגותם הקלוקלת היא התגלמות ההתבהמות.

* מעקר את מוסד הביקורת – כאשר מתניהו אנגלמן נבחר למבקר המדינה, כתבתי שהרבה יותר מהר מכפי שהוא חושב, הוא ימצא את עצמו כ"סססמולני", לצד ססמולנים מדופלמים כאלשייך ומנדלבליט. כתבתי זאת, מתוך מתן קרדיט לאיש, שכמבקר המדינה הוא ימלא את נאמנותו ומחויבותו לציבור ולחוק, ויבקר את הרשות המבצעת, את ביצועיה, את התנהלותה, את המנהל התקין וכמובן את טוהר המידות וניקיון הכפיים של בכיריה.

תפקיד המבקר הוא תפקיד חשוב מאין כמותו בדמוקרטיה, והוא חיוני שבעתיים בימים אלה, שבהם השחיתות מקבלת רהביליטציה, מה"דמוקרטיה" החדשה המומצאת לאחרונה, על פיה המנהיג – בעצם היבחרו מבטא את "רצון העם" ולכן כל מעשה שהוא עושה, מבטא את רצון העם, ומי שמבקר אותו למעשה חותר תחת רצון העם. בעת כזו, שיניים לשומרי הסף של הממלכתיות, האינטרס הציבורי, הדמוקרטיה – הם הכרח.

מבקר המדינה הוא זרוע של הכנסת, שבאמצעותו היא אמורה לבצע את אחד מתפקידיה המרכזיים – פיקוח על הרשות המבצעת. בישראל, בשל המבנה הקואליציוני של השלטון, אף פעם הכנסת לא הייתה באמת עצמאית, אך בשנים האחרונות היא הפכה אסקופה נדרסת תחת מנהיג אחד, ראש הרשות המבצעת, ששולט בה ביד רמה, חסרת רסן. כעת הוא מנסה, בחקיקה, להכפיף אליו, למעשה, גם את הרשות השופטת (בחירת השופטים בידי הכנסת הכפופה לו למעשה, פסקת התגברות חסרת רסן שבה הרוב האוטומטי שכפוף לו יכול לבטל כל פסיקה של בית המשפט וכו').

ודווקא בעת הזאת, מסתבר שלתפקיד מבקר המדינה נבחר אדם שאינו מבין את תפקידו ואינו ראוי לתפקידו. אדם שבוחר לעקר את הביקורת, להוציא ממנה את תפקידה המרכזי – מאבק בשחיתות, ולהפוך לעוד כלי בשירות המנהיג. זה דבר נורא.

… ולמרות הכל, חרף העובדה שהמבקר אינו ראוי לקרדיט שנתתי לו, מהר מאוד הוא ימצא את עצמו כסססמולני, בדומה לאלשייך ומנדלבליט, כי לבטח תצא תחת ידו איזו ביקורת, קלושה ככל שתהיה, על השלטון.

* אבן דרך – העמדתה של איילת שקד בראש הנהגת הציונות הדתית כולה, כולל הגורמים החרד"ליים והשמרניים ביותר, היא אבן דרך במעמד האישה בישראל בכלל ובציונות הדתית בפרט. לפני עשור, לא כל שכן – עשרים שנה, אפילו בפנטזיה הסהרורית ביותר, אי אפשר היה לדמיין אישה בראש הציונות הדתית.

שמענו בשנים האחרונות ביטויים קשים וחריפים ביותר של רבנים מן הציונות הדתית נגד נשים. מהיכרותי והתבוננותי במתרחש בציונות הדתית, בכל מקרה כזה ראיתי מלחמת מאסף חסרת סיכוי נגד מהלך הפמיניזם הדתי לאומי בישראל, שהוא מהפכה של ממש. הבחירה בשקד היא הוכחה לכך.

בפשקוויל נאצה ב"הארץ", קובי ניב ריכז את כל האמירות המיזוגיניות וההלכות המפלות נשים, אך במקום להודות שהבחירה בשקד היא הוכחה לכך שהן מבטאות זרם שולי ונידח בציונות הדתית, הוא התייחס לאותן אמירות כאל התגלמות הציונות הדתית, ולכן הבחירה בשקד היא "צביעות". מאמר זה היה ביטוי לצביעות, למקובעות ולעיקרון של לא לתת לעובדות לסדוק את השנאה.

אני משבח את אבן הדרך ההיסטורית הזו, למרות שפוליטית הייתי מעדיף שהימין החדש יתמודד בנפרד, ויציג חלופה של דרך מתונה בנושאי דת ומדינה והזרמים ביהדות.

יש לקוות שהנהגת הימין המאוחד לא תיכנע ללחץ הברוטלי שנתניהו מפעיל עליהם, למכור את נשמתם לשטן הכהניסטי (כי על הכהניסטים הוא סומך שיתמכו בכל ניסיון שלו להעמיד את עצמו מעל החוק).

* שר הבגידה – ח"כ יועז הנדל קרא לנהוג ביד קשה כלפי כל מי שמרים יד על חייל או שוטר, ערבי או יהודי כאחד. מיד קפץ השר (!) סמוטריץ', ותקף אותו על הדברים ועשה אבחנה גזענית בין יהודים וערבים התוקפים את חיילי צה"ל. ולמרות מס השפתיים שלו, איזו אמירה שלא יפה לתקוף חיילים או משהו ברמה הזאת, יש בדברי השר (!) העלוב הזה, משתמט מצה"ל כשלעצמו, תמיכה ביהודים ימנים שתוקפים את חיילי צה"ל. ראוי לחזור ולשנן – מי שפוגע בחיילי צה"ל הוא אויב, בין אם הוא יהודי ובין אם ערבי. אם הוא יהודי – הוא גם בוגד. סמוטריץ', שר בממשלת ישראל (!) תומך בבגידה במולדת, תומך באויב.

ראש הממשלה לבטח יבליג על הדברים, הרי סמוטריץ' הוא מקדם חוק החנינה (כלומר החוק להצבתו של נתניהו מעל החוק).

* נמושה אינטלקטואלית – כשקראתי את ספרו של יובל נח הררי "קיצור תולדות האנושות" התפעלתי. הכתיבה יפה וזורמת, הספר מרתק, ובעיקר – שמחתי מהסדר שהוא עושה בבלגן; תמונה תמציתית אך מקיפה של ההיסטוריה האנושית. וכיוון שאיני בקיא בפרה-היסטוריה, שמחתי ללמוד על האדם בתקופה ההיא.

כששיתפתי בהתלהבותי חבר שהוא פרופסור לארכיאולוגיה פרה-היסטורית, הופתעתי מתגובתו. הוא קטל את הספר, או לפחות את החלקים הפרה-היסטוריים, טען שזה ספר של בורות וכמדומני אף כינה את המחבר – שרלטן.

ככל שהתקדמתי בקריאה לעת החדשה, לתקופות שאני בקיא בהן יותר, התחלתי להזדהות עם הביקורת. ולאורך השנים, מצאתי שהביקורת מצד היסטוריונים על הררי דומה – ביקורת חריפה על החלקים שבהם מתמחה אותו היסטוריון.

את שני ספריו האחרים של הררי לא קראתי, אך קראתי ראיונות רבים אתו ומאמרים פובליציסטיים שחיבר. וככל שקראתי יותר, כך התאכזבתי יותר. הגותו הפובליציסטית רדודה וססמאתית, עטופה בהילת אינטלקטואל-העל, שהדעה שלו היא כביכול מדע.

יותר מכל חרה לי שהוא תפס את הפוזה של דיסידנט ישראלי (אף שהעמדות שהציג הן התגלמות הקונפורמיזם של המיליֶה), המזהיר מפני סתימת פיות בישראל. והרי הוא ושכמותו הם התגלמות הפרכת הטענה הזאת. אך ככל שהיא מופרכת, היא קונה שבת בקרב האינטליגנציה במערב, המושפעת מתעשיית השקרים הזאת. כאשר טענות כזב כאלו מופצות בידי אחד הישראלים הפופולריים בעולם, מדובר במעשה נבלה.

והנה, מתברר שמתנגד המשטר האמיץ הזה, הוא נמושה אינטלקטואלית, שמאפשר לסרס את ספרו ולצנזר את אמירותיו, כדי שיוכל לקושש כמה רובלים גם מהקורא הרוסי. האומץ שלו הוא רק בהפצת שקרים על סתימת פיות בדמוקרטיה הליברלית הישראלית.

בסערה הציבורית לאחר שהתגלו הפערים בין ספרו לבין התרגום לרוסית, נשמעה ביקורת עקרונית נגד מדע פופולרי. כמי שמאמין בחשיבותו של המדע הפופולרי, צר לי על הנזק החמור שהוא גרם לסוגה זו.

* לא מקובל לשדר – רוגל אלפר פרסם פשקוויל בשוקניה נגד שידור תכנית טלוויזיה של אמנון לוי, שבה איזה מקובל חירטט איזו שטות מיסטית על "נשמה של יהודי ששונה מנשמה של גוי" או משהו כזה. כיוון שלא צפיתי בתכנית (תכניות שעוסקות במיסטיקה ומאגיה לא מעניינות אותי) איני יודע האם המקובל הנ"ל הובא כקוריוז, או כמרואיין רציני. אבל אלפר מיד רץ לתורת הגזע, לאנטישמיות וסיים בשורת המחץ: "בגרמניה, להבדיל, כבר לא מקובל לשדר גזענות בוטה כזו בערוץ מרכזי, לעת ערב".

כדאי לשים לב ל"להבדיל". הרבה שנים ישראלים ויהודים רבים שהחרימו את גרמניה, הקפידו על "להבדיל" לפני שאמרו את שמה של גרמניה. אלפר אומר "להבדיל", כדי לבדל את גרמניה מישראל, שהיא המשוקצת, המקוללת, לעומת אחרים.

יש לי חדשות לאלפר. הפרלמנט הגרמני החליט לאחרונה כמעט פה אחד, בתמיכת השמאל, הימין והמרכז, על הגדרת BDS כתנועה אנטישמית. בכל זאת, הגרמנים מבינים משהו באנטישמיות. אלפר הוא תומך נלהב ועקבי ב-BDS. יתר על כן – המתנגדים להגדרה הזו נוהגים לומר בהיתממות שזו לא אנטישמיות… "רק" אנטי ציונות… רק התנגדות למדיניות ישראל וכו'. על הפשקווילים של אלפר, שלרוב אינם עוסקים ב"מדיניות ישראל", אי אפשר לומר אמירה מקלה כזו, כי בהם מדובר באנטישמיות נטו, מזוקקת, בוטה, דוחה. אני בטוח שבגרמניה, להבדיל, כבר לא מקובל לפרסם אנטישמיות בוטה כזו בעיתון מרכזי, לעת בוקר.

* ביד הלשון

בְּנַפְשׁוֹ יָבִיא לַחְמוֹ – בשבוע שעבר הלך לעולמו הזמר בעל קול הזמיר חנוך אלבלק, חבר קיבוץ בית השיטה חבר להקת הגבעטרון. הכרתי את חנוך אלבלק לפני 38 שנים, כאשר הייתי בשל"ת מוקדם, לפני הגיוס לצבא, בבית השיטה, הקיבוץ המאמץ של אורטל. בימי גשם, שבהם לא הייתה עבודה במטע, הענף שבו עבדתי, עבדתי בזיתיה – בית החרושת "זיתי בית השיטה". אני זוכר את חנוך, עובד המפעל, רוכב על גבי הקלארק כל היום ושר בקול רם או שורק.

חנוך התגלה לציבור הרחב בביצועו המרטיט לפיוט "ונתנה תוקף", בלחנו של יאיר רוזנבלום.

בפיוט "ונתנה תוקף" מופיע הפסוק:
אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר,
וְסוֹפוֹ לֶעָפָר
בְּנַפְשׁוֹ יָבִיא לַחְמוֹ.

הפסוק, כמו כל השיר, מציג את שבריריותו וזמניותו של האדם, מול האלוהים או הנצח. ובין השאר הוא מתואר כמי שקולל ב"בזיעת אפך תאכל לחם" ולכן כל נפשו מסורה להישרדותו, ללחם.

הרצל דילג מספר שלבים בסולם של מסלו, וכתב: "כל מעשה אדם – יסודו מחלום וסופו לחלום: בנפשו יביא חלומו". עם גרסת הרצל אני מזדהה יותר.

חנוך אלבלק נפטר ביום בו נפטר אבי, יוסי הייטנר.

הפינה מוקדשת לזכרם ולעילוי נשמתם.

* "חדשות בן עזר"

הציונות הקטסטרופלית של עמוס עוז

"ולפנות בוקר, בשעה שבה לעולם לא מותר היה לילד לא להיות ישן מזמן במיטתו, אולי בשלוש, או בארבע, נכנסתי בבגדיי אל מתחת לשמיכה שלי בחושך. והנה כעבור זמן הרימה ידו של אבא את שמיכתי בחושך, לא כדי לכעוס עלי שאני שוכב לבוש בבגדי יום במיטה, אלא כדי לבוא אליי ולשכב לידי, גם הוא בבגדי היום שלו שהיו רוויים זיעת צפיפות ההמונים, ממש כמו בגדיי… אבי שכב כך לידי כמה רגעים ושתק אף כי בדרך כלל היה סולד מפני כל שתיקה וממהר לגרש אותה. אבל הפעם הוא כלל לא נגע בשתיקה שהייתה שם בינינו כי אם השתתף בה ורק ידו ליטפה קלות את ראשי. כאילו בחושך הזה נהפך אבי לאמא.

אחר כך סיפר לי בלחש, מה עשו לו ולאחיו דוד נערי רחוב באודסה ומה עשו לו נערים גויים בגימנסיה הפולנית בווילנה וגם הנערות השתתפו, ולמחרת כשהגיע אביו, סבא אלכסנדר, לבית הספר לתבוע את עלבונו, לא החזירו הבריונים את המכנסיים הקרועים אלא התנפלו לנגד עיניו הרואות גם על אביו, על סבא, והפילו אותו בכוח על המרצפות ופשטו גם מעליו את מכנסיו באמצע חצר בית הספר, והנערות צחקו וניבלו פה, שהיהודים הם כולם כך וכך והמורים, מצדם, ראו ושתקו או אולי צחקו גם הם.

ועדיין בקול של חושך ועדיין ידו תועה בשערותיי (כי לא היה רגיל ללטף) אמר לי אבי תחת שמיכתי לפנות בוקר, אור ליום שלושים בנובמבר 1947, 'ודאי גם לך עוד יציקו לא פעם בריונים ברחוב או בבית הספר. ואולי הם יציקו לך דווקא מפני שאתה עוד עלול להיות קצת דומה לי. אבל מעכשיו, מרגע שתהיה לנו מדינה, מעכשיו לעולם לא יציקו לך בריונים רק מפני שאתה יהודי ומפני שהיהודים כך וכך. זה – לא. לעולם לא. הדבר הזה נגמר כאן. נגמר לתמיד'.

ושלחתי את ידי המנומנמת לגעת בפניו, מעט למטה מן המצח שלו, הגבוה, ופתאום במקום המשקפיים פגשו אצבעותיי דמעות. אף פעם אחת בחיי, לא לפני אותו לילה ולא אחריו, אף לא במות אמי, אני לא ראיתי את אבי בוכה. ובעצם גם באותו לילה לא ראיתי: היה חושך בחדר. רק יד שמאל שלי ראתה".

הסיפור הזה, על ליל כ"ט בנובמבר, הוא בעיניי הקטע היפה והמרגש ביותר בספרו של עמוס עוז "סיפור על אהבה וחושך" – פסגת יצירתו ובעיניי אחת הפסגות של הספרות העברית לתולדותיה.

עשרות פעמים קראתי את הטקסט הזה, בהרצאות רבות שנשאתי, ותמיד שערותיי סומרות ועורי מצטמרר מהתרגשות, כאילו קראתי אותו זה עתה בפעם הראשונה.

מעבר ליופיו של התיאור המרגש, אני רואה בו מפתח להבנת השקפת עולמו הציונית של עמוס עוז.

עמוס עוז נהג לומר, שהציונות היא שם משפחה, ובמשפחה הזאת ישנם שמות פרטיים רבים. אני מסכים אתו. עמוס עוז היה ציוני בלב ובנפש, ודגל בכל ישותו במדינת לאום יהודית ריבונית בטוחה בארץ ישראל. אולם מה הייתה הציונות שלו? מה הוא השם הפרטי של הציונות העמוס עוזית?

****

את הטקסט הפותח את המאמר הזה, אני נוהג לקרוא בהרצאות ושיחות שכותרתן: הציונות – מקלט או ייעוד? אני מבחין בשיחה זו בין שתי גישות לציונות. על פי גישה אחת, הציונות היא הכרח להבטחת שלומם של היהודים, באמצעות מדינה יהודית ריבונית חזקה, כלקח מן הגולה, מן הרדיפות והפוגרומים ובעיקר מן השואה. מכאן שמדינת ישראל נועדה לספק מקלט בטוח ליהודים – זה תפקידה. הגישה הזאת היא "הציונות הקטסטרופלית", ציונות כלקח מן הקטסטרופה שחווה העם היהודי וכדי למנוע קטסטרופה עתידית. על פי הגישה האחרת, הציונות היא תנועה שייעודה הוא הגשמת חלום הדורות לגאולה לאומית של העם היהודי ולמימוש זכותו על ארץ ישראל במדינת לאום יהודית ריבונית.

אין בהכרח סתירה בין שתי הגישות, אך אלו גישות שונות. ניתן לנקוט בשתי הגישות ואפשר לשלב ביניהם במינונים אלה או אחרים. יצחק טבנקין, מנהיגה ההיסטורי של תנועת הקיבוץ המאוחד, היה ציוני קטסטרופלי מובהק, שהיה משוכנע שהעם היהודי בגולה, כולל בארה"ב, צפוי לקטסטרופה בעתיד הקרוב. הוא גם היה משוכנע שמדינת ישראל נמצאת כל העת במאבק קיומי בתוך ים עוין השואף להשמידה ולכן היא מחויבת לאקטיביזם ביטחוני מתמיד. ועם זאת, הוא היה בראש ובראשונה ציוני ייעודי, גאולי, שהאמין בזכותנו ההיסטורית על כל שעל בארץ ישראל וחובתנו לממש אותה בהתיישבות קיבוצית. גם בגין שילב בין שני סוגי הציונות.

הדברים שאמר לעמוס עוז הילד אביו, באירוע המכונן בליל כ"ט בנובמבר 1947, ביטאו מסר של ציונות קטסטרופלית. מדינת ישראל קיימת כדי שבריונים לא יתנכלו עוד ליהודים, בני דורו של עמוס והדורות הבאים, כפי שהתנכלו לו ולאביו בגולה. הוא לא דיבר על השואה, כי משפחתו עלתה לארץ לפני השואה, אך השואה נוכחת היטב בדבריו. אין בדבריו דבר וחצי דבר של חזון לאומי גאולתי, מן הסוג שעליו נהג לדבר בן גוריון או מן הסוג שעליו מדברים תלמידי הרב קוק.

אביו של עמוס עוז היה איש הימין הרוויזיוניסטי. עמוס עוז היה איש השמאל הסוציאליסטי. אביו היה נץ. הוא היה יונה. אך המסר הקטסטרופלי שהעביר לו אביו בליל כ"ט בנובמבר חלחל לדמו, ועיצב את השקפת עולמו הציונית, שבה דגל עד יומו האחרון. בציונות כייעוד, הן בנוסח הרב קוק והן בנוסח בן גוריון, הוא ראה משיחיות שקר מסוכנת.

****

הציונות הקטסטרופלית עשויה להביא את הדוגל בה לעמדה פוליטית ניצית או לעמדה פוליטית יונית. היא יכולה להביא לאקטיביזם ביטחוני ולתביעה חסרת פשרות לגבולות בני הגנה, להרתעה גרעינית וכד'.

הציונות הקטסטרופלית של עמוס עוז הייתה יונית. ציונות המבוססת רק על הקטסטרופה היא ציונות רזה, מינימליסטית, שרק צרכי ביטחון מרחיבים אותה. הציונות הרזה של עמוס עוז, התבטאה בהשקפה המצדיקה כל מה שמבטיח בעיניו את הקיום, אך שוללת כל מה שמעבר לכך.

בוויכוחיו הרבים עם הערבים ועם השמאל הרדיקלי בארץ ובעולם, הוא הגן בעוז על פעולותיה של ישראל במלחמת השחרור, ולא נבהל מסיפורי ה"נכבה". הוא דימה את היהודים והערבים בא"י בתש"ח לשני טובעים בים סוער האחוזים זה בזה, והדרך היחידה של כל צד להרים את ראשו מעל המים היא באמצעות היאחזות בכתפי חברו והטבעתו. מלחמת השחרור הייתה מלחמת הישרדות, מלחמה על עצם הקיום, על עצם היכולת לנשום אוויר, ולכן מעשיה היו הכרחיים.

אולם מרגע שיש ליהודים מדינה משלהם ומקום להניח בו את כף רגלם, עליהם להסתפק בקיים ואין כל הצדקה לכל מה שמעבר לכך. הוא ראה במלחמת ששת הימים מלחמת מגן צודקת, אך התנגד בתוקף לכל נוכחות ישראלית מעבר לקווי 4.6.67, כיוון שאינה הכרח קיומי ולכן היא "כיבוש" והיא לא מוסרית והיא משחיתה. הוא יכול היה לקבל, גם אם לא להסכים, לטיעונים ביטחוניים בעד ישיבה בשטחים, והסביר אותם כפחדים שניתן להבין אותם, אך ניתן להפיג אותם בסידורי ביטחון שונים. לעומת זאת, כל דיבור על מימוש זכותנו על הארץ וזיקתנו אליה, הוא גינה והוקיע. כך, מיד לאחר מלחמת ששת הימים וכך עד מותו.

בסרט "שיח לוחמים: הסלילים הגנוזים", נשמע עמוס עוז אומר, מיד לאחר מלחמת ששת הימים, שהוא מוכן להקריב את חייו וחיי חבריו כדי להבטיח את הקיום, אבל הכותל המערבי אינו שווה ציפורן של חייל אחד והוא היה מוכן לפוצץ את הכותל אילו היה בכך כדי להציל את חייו של חייל אחד. ואולי המשפט הזה הוא תמצית השקפתו הפוליטית.

אין זה פלא, שמי שזו גישתו, יצא נגד שירה של נעמי שמר "ירושלים של זהב", שבו הוא ראה המנון של המשיחיות שממנה הוא סלד. במיוחד הוא יצא נגד שורות כ"כיכר השוק ריקה". וכך הוא כתב: "מה זאת אומרת 'יבשו בורות המים, כיכר השוק ריקה'? זה מלא ערבים. ששון ושמחה. מה זה 'אין יורד אל ים המלח'? בעיניי ראיתי ערביות יורדות. כל הזמן".

מתמיה שדווקא סופר, המבין את חירות המשורר, התייחס לשורה הפואטית, שביטאה את הכאב על ירושלים המחולקת, ועל כך שכף רגלו של יהודי אינה יכולה לדרוך בעיר העתיקה, כאילו הייתה דו"ח דמוגרפי. נעמי שמר הביעה אמת רוחנית, לא דמוגרפית, כפי שהשורה "איכה יבשו בורות המים" לא הייתה דו"ח הידרולוגי, אלא קינה רוחנית.

נעמי שמר הגיבה על דבריו בחריפות, בסרט "אל בורות המים": "זה מעורר בי זעם נורא, הטיעון הזה. זה כאילו בן אדם מתגעגע לאהובתו והוא בא אל הפסיכיאטר שלו, עמוס עוז. ואז הפסיכיאטר אומר לו 'אל תדאג, היא לא לבד במיטה'. זאת אומרת, זה אמור להרגיע אותי… ארץ ישראל שהיא ריקה מיהודים היא בשבילי שוממת וריקה".

הקטע מן הסרט, שבו היא אמרה את הדברים, הוקרן בעצרת המונים בגני יהושע במלאת שלושים לפטירתה של נעמי שמר, ששודר בערוצי הטלוויזיה והרדיו. עוז לא התאפק, ואמר למחרת: "מי שיגיע לכיכר פיקדילי בלונדון באחת בלילה, ימצא אותה מלאה באנשים ויתכן שאין שם יהודים. האם גם על כיכר פיקדילי היתה כותבת נעמי שמר שהיא כיכר ריקה?".

הייתה זו אמירה דמגוגית מכמה טעמים. ראשית, כיכר "פיקדילי" אינה חסומה בפני יהודים. שנית, היא לא בארץ ישראל, ונעמי שמר דיברה על א"י כשהיא ריקה מיהודים. עוז ניסה לצייר מצג שווא, כאילו המחלוקת היא על גזענות; כאילו ההבדל בין כיכר השוק בירושלים (אגב, אין כיכר כזאת) לכיכר פיקדילי, הוא שבירושלים הגויים הם ערבים. אך הוא ידע שאין זו אמת. המחלוקת בינו לבין נעמי שמר הוא רוחני; מחלוקת בין ציונות קטסטרופלית רזה, לבין ציונות ייעודית, גאולתית עשירה.

את יחסו של עוז לירושלים, העיר שבה גדל, הוא ביטא בספרו "כל התקוות – מחשבות על זהות ישראלית": "ירושלים די מפחידה אותי. זאת אבן שואבת לכל כוחות הטירוף של היהודים, והמוסלמים, והנוצרים… ירושלים היא מקום מסוכן מאוד, כי היא שואבת אליה את כל הדחפים הכי קיצוניים בטבע האדם. היא עיר של הקצנה. באמת עיר של הקצנה. עיר טוטלית. בשום פנים ואופן לא הייתי יכול לחיות בה… הרעלת ההיסטוריה בירושלים הולכת ונעשית יותר חריפה ויותר ברורה. העיר סובלת ממינון יתר של היסטוריה… ירושלים כעת היא לא מקום לבני אדם".

כל מה שמעבר לעצם הקיום הלאומי וההגנה מפני קטסטרופה ובעיקר כל מה שנוגע לזכויות היסטוריות, הוא בעיניו הרעלה.

עוז התנגד גם להתיישבות בגולן ולכל ההתיישבות מעבר לקו הירוק. במסגרת מחקר שאני עורך, עברתי על כל הפרוטוקולים של מוסדות תנועת איחוד הקבוצות והקיבוצים, שאליה השתייכה קבוצתו חולדה, ועל כל ביטאוניה, בשנתיים שלאחר מלחמת ששת הימים. לא מצאתי כל מחלוקת, כל ויכוח על ההתיישבות בגולן. החריג היחיד היה עמוס עוז הצעיר, שבמאמר ל"איגרת" – ביטאון התנועה, מחה בעיקר על כך שאין כל דיון רעיוני סביב השאלה, אלא פועלים בשיטת "נעשה ונשמע", והוסיף שהוא יודע שהוא יהיה בעמדת מיעוט, אך הוא מצפה שלפחות יתקיים דיון. הוא התנגד להתיישבות בגולן, התנגד לחוק הגולן ותמך בנסיגה מהגולן.

אולם ככל שנתקל בהתנגדות לקיומה של ישראל או בהטלת ספק בצדקת הציונות, הוא לחם כארי על הגנת הציונות, והיה מטובי המסבירים של ישראל והציונות. בספרו "למרגלות הר געש" תיאר את הרצאותיו באוניברסיטאות בגרמניה מול סטודנטים רדיקליים אנטי ציוניים וכיצד הדף בעוז את ביקורתם.

****

עמוס עוז היה אחד הסופרים האהובים עליי. אני אוהב מאוד את מרבית ספריו. אני מתנגד בחריפות לעמדותיו הפוליטיות. הציונות שלי שונה מאוד מהציונות שלו.

אך כפי שהוא אמר, הציונות היא שם משפחה. משפחת הציונות על כל גווניה וכל שמותיה הפרטיים יכולה להתגאות באחד מטובי בניה, שיצירתו הספרותית היא תרומה אדירה לתחיה הלאומית של העם היהודי בארץ ישראל, והיא תישאר לדורות רבים.

* "שישי בגולן"