צרור הערות 2.11.22

* אין לי ארץ אחרת – גם אם אדמתי בוערת.

* ליקוי מאורות – הניצחון הגדול של בן גביר הוא יום שחור לעם היהודי, יום שחור לציונות, יום שחור למדינת ישראל.

ליקוי מאורות.

* הרקדן – בן גביר הוא אלוף העולם בריקוד על הדם. כל טיפת דם יהודי שנשפכת, היא עוד קול לכהניסט, וכך הוא עט על כל דם שנשפך כמו ערפד, ופוצח בפסטיבלי מחולות סוערים על על הדם אחרי כל פיגוע.

הפעם הרקדן שבר אפילו את השיא (נכון יותר את השפל) של עצמו. שעה שמחבל בן עוולה רצח יהודי ופצע נוספים, הרקדן הוציא הודעת דובר מפלגת עוצמה כהניסטית, שהציג את הפיגוע כניסיון התנקשות בבן גביר. שניות לאחר הפיגוע, אולי אפילו בעיצומו, מה שהעסיק את הרקדן הכהניסט הוא לקושש קולות באמצעות הפצת שקר. כעבור דקות כבר קראתי וידוי של נמושה שהודיע שיצביע לרקדן כתוצאה מכך.

לאן הידרדרה החברה הישראלית…

* מכחישי ה"תאקיה" – בנאום הניצחון שלו, בן גביר הודה לראש קו-קלוקס-קלאן הישראלי, הזרוע הצבאית של הכהניזם, בנצי גופשטיין.

לתשומת לב מכחישי ה"תאקיה", שמאמינים לסיפור הבדים לפיו הכהניסט התמתן.

* אסור להפקיר – אם יש לנתניהו מעט אחריות לאומית, עליו למנוע מהאקדוחן הפרחח חסר האחריות לשחק באש. צה"ל בצדק לא גייס אותו כדי לא להפקיר בידיו נשק. אסור שנפקיר בידיו את ביטחון מדינת ישראל.

* האשמת שווא – האשמתו של נתניהו באחריות לרצח רבין – ספין הישורת האחרונה של מרב מיכאלי לקראת הבחירות, היא שקר. היא שקר ממוחזר כבר 27 שנים. היא הייתה שקר לפני 27 שנים והיא נשארה שקר למרות שחזרו עליה אלפי פעמים. וגם בחירות אינן מכשירות את השקר.

נתניהו ניהל מאבק פוליטי וציבורי חריף נגד הסכמי אוסלו, אך שמר על כללי המשחק של הדמוקרטיה. המאבק היא פחות סוער מהבלפוריאדה לפני שנה ושנתיים. נכון, הייתה הסתה חמורה נגד רבין, אך היא לא הייתה של נתניהו ולא של הליכוד. להיפך, נתניהו יצא נגדה בזמן אמת.

בחוכמה שלאחר מעשה, ניתן לומר שהוא יכול היה לעשות יותר נגד ההסתה. אילו העלה על דעתו את האפשרות של רצח רבין, ודאי היה עושה זאת. אך איש לא העלה זאת על דעתו, גם לא רבין עצמו, גם לא השב"כ.

ההאשמה נגד נתניהו היא האשמה נגד כל המוחים נגד הסכמי אוסלו, וזו עלילה חמורה על ציבור רחב. דווקא אנשים ישרים והגונים המתנגדים לנתניהו, צריכים להיות כנים עם עצמם, ולצאת נגד השקר הזה. כן, גם בזמן בחירות. הצבעתי בבחירות מתוך שאיפה להביס את נתניהו ואני מייחל ליום שבו הוא יפרוש מהחיים הפוליטיים. אני רואה בכך מטרה לאומית ראשונה במעלה. אך המטרה אינה מקדשת את כל האמצעים.

בניגוד לנתניהו, בן גביר היה גם היה שותף מלא להסתה הפרועה והאלימה נגד רבין. כבר אז, כפרח כהניסטים מרכזי, הוא היה מהפעילים המרכזיים בכל תועבות ההסתה והאלימות. יגאל עמיר ובן גביר קורצו מאותה שקית זבל. חודש בדיוק לפני הרצח, כנופיית הכהניסטים התנפלה באלימות על מכוניתו של רוה"מ ותלשה את הסמל. הכהניסט הצהיר ביוהרה בכלי התקשורת שהפעם הגענו לסמל ובפעם הבאה נגיע לרבין. ולאסוננו, הם אכן הגיעו.

אי אפשר לנתק את רצח רבין מהטבח במערת המכפלה. היו אלה שני מעשי פשע נתעבים, בשם הקנאות הדתית והלאומנית. הטבח במערת המכפלה זיעזע את עם ישראל, אך הפיח רוח במפרשי הכהניסטים, אחרי שאחד הבכירים שבהם, מועמד מס' שלוש ברשימה הכהניסטית, הגשים את תורת כהנא. לא בכדי, איתמר בן גביר ויגאל עמיר, ארגנו קבוצות לעליה לרגל לקברו המשוקץ של המחבל רוצח ההמונים גולדשטיין ימ"ש. המחשבה על האפשרות ש-27 שנים אחרי הטבח החוליגן הכהניסט יהיה שר בממשלה, חייבת לזעזע כל יהודי בעל מצפון.

נתניהו לא היה שותף להסתה נגד רבין, אך הוא עמד ועומד בראש ההסתה נגד אלשייך, מנדלבליט, שי ניצן, ליאת בן ארי וחבריהם, שעלולה להסתיים ברצח. אם זה יקרה, נתניהו לא יוכל לרחוץ בניקיון כפיו ולומר שידיו לא שפכו את הדם הזה. ומכל עוונותיו וחטאיו של נתניהו, החמור ביותר הוא הכשרת השרץ הכהניסטי.

* יקלל את היום – נתניהו עוד יקלל את היום שבו הוציא את השד הכהניסטי מהבקבוק.

* בן גביר ואפקט זאב-זאב – בן גביר הוא גזען ופשיסט. זו לא הבעת דעה. זו עובדה. אך לא אחת, כאשר אני מציין את העובדה הזאת, אני נענה בתשובות בנוסח: גם על נתניהו אמרו שהוא פשיסט, וגם על ליברמן, ועל בנט ("בניטו"), ועל שרון ואם נלך אחורה – גם על בגין ועל ז'בוטינסקי. עכשיו טופלים את הפשיזם על בן גביר. עכשיו תורו.

אני מבקש להתמודד עם הטיעון המעניין הזה.

נתחיל בעובדות – אכן, העובדות נכונות. בכל אלה הוטחה ההאשמה בפשיזם. ולא רק בהם. כאשר בן-גוריון עמד בראש האופוזיציה בתוך מפא"י ללוי אשכול, טרם פרישת ב"ג וחבריו והקמת רפ"י, ראשי מפא"י הגדירו אותו ואת אנשיו… פשיסטים. ולמה ללכת רחוק? פובליציסטים מסוימים ב"הארץ" מגדירים גם את מרב מיכאלי פשיסטית.

אני יכול להעיד גם על עצמי. לא פעם, לא פעמיים ולא עשר פעמים, זכיתי בימי חלדי לכבוד המפוקפק ליהנות מהתואר "פשיסט". למשל, כשהייתי מראשי המאבק נגד נסיגה מהגולן אך גם הרבה לפני ואחרי. גם בשנים האחרונות, עקב תמיכתי הנלהבת בחוק הלאום.

האינפלציה בשימוש במושג פשיסט, נובעת לעתים מבורות, לעתים מרשעות, לרוב מהשילוב המנצח בין בורות לרשעות. יש אנשים שחושבים שפשיסט הוא פשוט גידוף ליריב פוליטי ואידיאולוגי. יש מי שבעיניהם לאומיות היא לאומנות, ציונות היא גזענות ופטריוטיות היא פשיזם.

עכשיו נבחן את הטיעון נגד ההגדרה של בן גביר כפשיסט, שהיא כביכול המשך להגדרתם חסרת השחר של אחרים בתואר הזה. תחילה – מבחן לוגי. אם אנשים מסוימים הוגדרו כגנבים והם היו אנשים ישרים, פירוש הדבר שאין דבר כזה גנבים? שכל מי שמכונה גנב, הוא בהכרח אדם ישר? כמובן שאין בכך שום היגיון.

ברור שהאידיאולוגיה של בן גביר, אינה האידיאולוגיה של נתניהו, ליברמן, בנט, שרון ובוודאי לא של בגין וז'בוטינסקי. תהום פעורה בין האידיאולוגיות. וגם היום, כאשר נתניהו מטהר את השרץ הכהניסטי מטעמים תועלתניים אישיים, איני חושד בו, חלילה, בנטיה כהניסטית. אני בטוח שהוא סולד מהכהניסטים בדיוק כפי שסלד מהם בטרם הסתבך בפלילים.

בן גביר הכהניסט הוא פשיסט, כיוון שתורת הגזע הכהניסטית שבה הוא דוגל היא פשיסטית.

ומי שהשתמשו במילה פשיזם סתם כדי לגדף את יריביהם, יצרו תסמונת זאב זאב, וכאשר החברה הישראלית ניצבת מול מתקפה של פשיסט אמתי, האנשים כבר לא מאמינים.

* הגרוע ביותר – צפיתי בביביריון אמסלם מתלהם באולפן ערוץ 12, ואני כבר לא בטוח שהכהניסט הוא הכי גרוע.

* אין גבולות למשפחה הזאת – "הגברת" התראיינה בערוץ התעמולה 14, וכאחרונת הטוקבקיסטים מחזרה את דף המסרים של תעשיית השקרים וההסתה, לפיה גנץ התגאה שסיכן את חיילי גולני כדי לא לפגוע במחבלים. כלומר, בעיני גנץ חיי מחבלים קודמים לחיי חיילי צה"ל.

אין שום גבולות למשפחה הזאת. את כל חייו הקדיש גנץ להגנה על מדינת ישראל ועל חיי אזרחיה ושמירה על חייהם ושלומם של חיילי צה"ל, ששלח לקרב, הייתה תמיד נר לרגליו. אבל הוא היה חייל ומפקד בצבא מוסרי, המוסרי ביותר בעולם, השומר על חוקי המלחמה. כך הוא נהג גם כרמטכ"ל. וגם במבצע "צוק איתן" הוא לא הורה להפציץ ללא הגבלה את עזה על יושביה, על בתי החולים שלה, בתי הספר והגנים ובתי המגורים.

מי שהיה ראש הממשלה בזמן המבצע, הוא מי שמינה את גנץ לרמטכ"ל, נתניהו. הוא הנהיג את המערכה, לטוב ולרע (אגב, הרבה יותר לטוב מאשר לרע). הוא נושא באחריות העליונה לכך שצה"ל שמר גם במלחמה הזאת על דמותו, והוא ראוי על כך לשבח. מול מתקפות זוועה של שונאי ישראל בעולם וברחוב שוקן, הוא דחה בתוקף את האשמות השווא והזכיר בגאווה שצה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם.

אבל בתעמולת בחירות ביביסטית הכל מותר. גם האשמה מופקרת של מי שכיהן תחתיו כרמטכ"ל, כמי שמעדיף את חיי המחבלים על חיילי צה"ל.

אין לי ספק שככל שהדבר תלוי בנתניהו, גם היום, הוא לא יורה לצה"ל לנהוג בשיטות של אסד ופוטין במלחמת האזרחים בסוריה. השאלה היא אם הוא לא יהיה ראש ממשלה בובה בממשלה שהגורם הדומיננטי בה הוא פרא אדם חוליגן, שתחת המנטרה המכובסת של "שינוי הוראות הפתיחה באש" הוא ינסה להגשים את ההמנון "שיישרף לכם הכפר".

* צו קריאה למשתמטים – גפני הוציא הודעה המדרבנת את האנשים לצאת ולהצביע וסיים אותה במילים: "אנחנו במלחמת קודש".

מה? ממלחמת הקודש הזאת הם לא משתמטים?

* אוכלוקרטיה – בדיאלוג "המדינאי" של אפלטון, מסווגים הממשלים השונים לשלושה סוגים, שלכל אחד מהם גרסה טהורה וגרסה שלילית ומנוונת. שלטון היחיד בצורתו הטובה הוא המונרכיה, ואילו בצורתו הרעה הוא הטירניה. שלטון המעטים בצורתו הטובה הוא האריסטוקרטיה ואילו בצורתו הרעה הוא האוליגרכיה. שלטון הרבים בצורתו הטובה הוא הדמוקרטיה ובצורתו הרעה הוא האוכלוקרטיה. אוכלוקרטיה היא שלטון ההמון, עריצות הרוב.

אני רק מניח את זה כאן.

* הפנטזיה שלי – לרעיון שאכתוב כאן אין שום היתכנות. נתניהו אינו רוצה בכך, לפיד אינו רוצה בכך, גנץ אינו רוצה בכך. אבל הפנטזיה שלי היא שתקום ממשלת אחדות לאומית שבמרכזה הליכוד, יש עתיד והמחנה הממלכתי והכהניסטים נשארים בחוץ. ברור שבסיטואציה שאינה תיקו, ראש הממשלה יהיה נתניהו, עם כל הצער שבדבר. כאמור, זה לא יקרה. חבל.

* הערכה ואכזבה – אני מעריך מאוד את נפתלי בנט ובעיקר את פועלו כראש הממשלה. אולם אני מאוכזב מאוד, אפילו כועס, על החלטתו הלא-מנהיגותית לנטוש את הפוליטיקה. אילו עמד בראש מחנה של ימין ממלכתי, שהיה כולל את ימינה, תקווה חדשה ודרך ארץ, התוצאה היום הייתה שונה.

* נקודת אור – נקודת האור בבחירות היא בציבור הערבי. רע"ם, הנושאת את דגל ההשתלבות של ערביי ישראל במדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, היא המפלגה הגדולה ביותר במגזר הערבי. היא גברה על המפלגות האנטי ישראליות, החותרות לרשת את מדינת ישראל.

חבל שהם מצאו מולם את עליית הכהניסט, נושא דגל הגזענות והשנאה לערבי באשר הוא ערבי.

* זכות הציבור לדעת – החלטת מרצ לא לאפשר לערוץ 14 לסקר את מטה הבחירות שלה, היא אנטי דמוקרטית. היא לא פוגעת בערוץ, אלא בצופיו; זו פגיעה בזכות הציבור לדעת.

מצער מאוד שהיה צריך להטריח את בג"ץ כדי שיכפה על מרצ את המובן מאליו.

* בור כרה – ב-2014 אימצה הכנסת את יוזמתם המשותפת של נתניהו וליברמן (אז, בסיעה המשותפת הליכוד ישראל ביתנו) להעלות את אחוז החסימה ל-3.25%. ההסבר היה שהדבר נחוץ כדי לחזק את המשילות ואת היציבות הפוליטית בישראל.

מאז, המשילות והיציבות הידרדרו לשפל שלא היה כמותו מעולם.

אגב, אלמלא העלאת אחוז החסימה, הימין החדש היה נכנס ב-2019 ונתניהו היה מקים ממשלת ימין מלא מלא. בור כרה ויחפרהו… וגם בנט ושקד, שלא עברו אז את אחוז החסימה, תמכו בהעלאתו.

* חג לדמוקרטיה – אני בעד שבתון ביום הבחירות.

כאשר הבחירות הן אחת לארבע שנים.

* המצפן אמר את דברו – על פי מצפן הבחירות של "מאקו" מתאים לי להצביע למחנה הממלכתי. ההתאמה – 84%. במקום השני ישראל ביתנו ובמקום השלישי הבית היהודי.

אכן, הצבעתי למחנה הממלכתי.

* אין לו כלום – תודה מקרב לב לזיוה שמיר על שבעים מאמרים מרתקים על שיריו ופזמוניו של אלתרמן. אני מחכה בכיליון עיניים לצאת הספר.

כמו כל הסדרה, גם המאמר על שיבושי הלשון של אלתרמן היה מאלף. עם זאת, אני חולק על הדוגמאות הנוגעות למילה "כלום". בשתי הדוגמאות, אין אלה שיבושי עגה ושימוש במילה "כלום" במקום "לא כלום". אכן, המילה "כלום" אינה צמודה למילה "לא", אך ה"לא" מופיע במשפט, גם אם לא בצמידות ל"כלום".

"מֵעָלֶיךָ אֶבֶן נָחָה / הִיא אֵינָה שׁוֹמַעַת כְּלוּם". המילה "אינה" מתייחסת ל"כלום". "אינה שומעת כלום", כמוה כ"היא שומעת לא-כלום".

כך גם בדוגמה השניה: "הבַּיִת קָטָן. מַה יִּתֵּן לָנוּ? אֵין לוֹ – – / אֵין לוֹ כְלוּם". אין לו כלום, כמוהו כ"יש לו לא-כלום".

זיוה הזכירה שגיאה בשיר "סיום" – שימוש במילה משקפיים בלשון נקבה. באותו שיר מופיע שיבוש נוסף. אלתרמן כותב: "את הרע צריך לראות בכדי להילחם בו / על הטוב צריך לשמור בכדי להתנחם בו". המילה "בכדי" אינה תקנית. נכון לומר: כדי.

          * ביד הלשון

להוותנו – מתוך מאמר של אהוד ברק ב"ידיעות אחרונות": "בשלב זה, להוותנו, זה לא נראה מעשי".

להוותנו – פירושו לאסוננו. מקור המילה הוא ספר איוב: "נָתְסוּ נְתִיבָתִי, לְהַוָּתִי יֹעִילוּ, לֹא עֹזֵר לָמוֹ" (ל, יג). בפירושים המסורתיים, המילה מבוארת במילים "לפורענותי" ו"לשברי", שהן שתי מילים המבטאות אסון.

* "חדשות בן עזר"

לא אזוזה

בפרשת השבוע, פרשת "לֶךְ לְךָ", מתחיל סיפורו של עם ישראל. אברם, אבי האומה, מקבל את הבשורה: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם: לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ". אברם אינו בורח מבשורה. הוא קם והולך לארץ כנען.

קוֹל קָרָא, וְהָלַכְתִּי,

הָלַכְתִּי, כִּי קָרָא הַקּוֹל.

כך שוררה חנה סנש. אפשר לראות בשירה ובמהלך חייה של חנה סנש, גלגול של דפוס אברהמי הקיים בדנ"א היהודי – דפוס "לֶךְ לְךָ".

מהי הציונות אם לא "לֶךְ לְךָ" של ימינו? אותם אנשים שקמו ועזבו את ארצם ואת בית אביהם וקמו לבנות בית לעם היהודי בארץ ישראל; אותם חלוצים ששמעו לצו לבם ועמסו את ההיסטוריה של עמם ואת העתיד של עמם עלי שכם, על מנת להגשים את החזון הציוני בארץ ישראל.

ביטוי מובהק לאותו "לֶךְ לְךָ", אנו יכולים למצוא בשירו של אביגדור המאירי "שני מכתבים".

עַל נְיָר לָבָן וְצַח כַּשֶּׁלֶג

בָּא מִכְתָּב מִן הַגּוֹלָה

כּוֹתֶבֶת אֵם בְּדִמְעַת עַיִן:

"לִבְנִי הַטּוֹב בִּירוּשָׁלַיִם,

אָבִיך מֵת, אִמְּךָ חוֹלָה

בּוֹא הַבַּיְתָה לַגּוֹלָה!

בּוֹא הַבַּיְתָה לַגּוֹלָה!

נְחַכֶּה לְךָ בְּלִי הֶרֶף

מִן הַבֹּקֶר עַד הָעֶרֶב

בּוֹא הַבַּיְתָה, בֵּן חָבִיב

בּוֹא הַבַּיְתָה לָאָבִיב

בּוֹא הַבַּיְתָה

בּוֹא הַבַּיְתָה

בּוֹא, בֵּן חָבִיב".

בֵּן:

עַל נְיָר פָּשׁוּט, אָפֹר כָּאֵפֶר

הוֹלֵךְ מִכְתָּב אֶל הַגּוֹלָה

כּוֹתֵב חָלוּץ, בְּדִמְעַת עַיִן

שְׁנַת תַּרְפָּ"ד בִּירוּשָׁלַיִם:

"סִלְחִי לִי, אִמִּי הַחוֹלָה

לֹא אָשׁוּב עוֹד לַגּוֹלָה!

לֹא אָשׁוּב עוֹד לַגּוֹלָה!

אִם אָהֹב תֶּאֶהְבִינִי

בּוֹאִי הֵנָּה וְחַבְּקִינִי

לֹא אֶהְיֶה עוֹד נָע וָנָד!

לֹא אָזוּז מִפֹּה לָעַד!

לֹא אָזוּזָה

לֹא אָזוּזָה

לֹא!"

איזו דילמה קורעת לב! על כף המאזניים הציווי האנושי והיהודי של כיבוד אב ואם. ולבטח הגעגוע הקורע את לבו של הבן החלוץ. אך הוא חרד שמא אם יסוב אחור את ראשו כמו אשת לוט, יתנתק מתכלית חייו. הוא מתעקש לדבוק בהחלטת חייו, לעזוב את הגולה, לא להיות עוד נע ועד, לא לזוז מארץ ישראל לעד. לא, הוא לא מוותר על אמו. הוא קורא לה להצטרף אליו, אם היא אוהבת אותו, לבוא להנה, לארץ ישראל, לירושלים, ולחבק אותו.

****

הסופר, המשורר, המחזאי, המתרגם והמסאי אביגדור המאירי נולד בהונגריה ב-1890, בשם אביגדור מנחם פוירשטיין. הוא למד עברית בילדותו. למד בישיבה, שירת במלחמת העולם הראשונה בצבא האוסטרו-הונגרי ונפל בשבי הרוסי, ועבר את שנות השבי בסיביר. לאחר שחרורו עבר לאודסה, והצטרף לחבורת הסופרים והמשוררים האודסאית, בהנהגת ביאליק.

ב-1921, שלוש שנים טרם כתיבת השיר, עלה לארץ ישראל ושינה את שמו להמאירי. הוא נפטר ב-1970.

שירו הידוע ביותר הוא "מעל פסגת הר הצופים", ובעיקר אחד הבתים שלו:

מעל פסגת הר הצופים

אשתחווה לך אפיים

מעל פסגת הר הצופים

שלום לך ירושלים!

מאה דורות חלמתי עלייך,

לזכות, לראות באור פנייך!

ב-1924, השנה בה נכתב השיר "שני מכתבים", עלה לארץ המוסיקאי יואל אנגל. הוא הלחין את השיר, שהיה פופולרי ביותר בזמנו, והושר בידי הטובים בזמרי התקופה.

כשאנו קוראים את מכתבה של האם, קשה שלא להזדהות עם כאבה. אולם בפרספקטיבה היסטורית ברור שהצדק היה עם אותם חלוצים, שקרעו את עצמם מארצם, מארץ הולדתם ומבית אביהם וכאברהם אבינו הלכו אחרי צו לבם אל ארץ ישראל.

* "שישי בגולן"

דרשה לפרשת "האזינו" תשפ"ג

קבלת שבת באורטל 7.10.22

בפסוקים האחרונים של פרשת "האזינו", הפרשה לפני האחרונה בתנ"ך, אומר אלוהים למשה: עֲלֵה אֶל-הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר-נְבוֹ אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי יְרֵחוֹ, וּרְאֵה אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה. וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה וְהֵאָסֵף אֶל-עַמֶּיךָ  … כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.

מדוע לא ניתן למשה להיכנס לארץ ולהיות שותף להגשמת החזון? מדוע מיד לאחר הדברים האלה נקרא משה לעלות אל מותו?

הנה תשובה אפשרית: למשה היה תפקיד, ותוחלתו של משה היא מילוי תפקידו. תפקידו של משה הסתיים, ומשסיים את התפקיד, עליו להסתלק. שכר המצווה שלו לא יהיה כניסה לארץ ישראל, אלא עצם המצווה.

גם ההסבר הזה, כמו כל ההסברים, אינו יכול לעמעם את תחושת העוול וחוסר ההגינות כלפי משה, שבמשך ארבעים שנה בנה את העם, חינך אותו, הנהיג אותו, התמודד עם קשיים עצומים, והכל כדי להוליכו לארץ ישראל. וכאשר הגיע העם אל סף יעדו, משה מורשה רק להביט בארץ מנגד, ואליה לא יבוא.

כתבה רחל המשוררת בשירה הנפלא "מנגד":

קַשּׁוּב הַלֵּב. הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת:

הֲבָא? הֲיָבוֹא?

בְּכָל צִפִּיָּה

יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ.

זֶה מוּל זֶה – הַחוֹפִים הַשְּׁנַיִם

שֶׁל נַחַל אֶחָד.

צוּר הַגְּזֵרָה:

רְחוֹקִים לָעַד.

פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד

שָׁמָּה – אֵין בָּא,

אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ

עַל אֶרֶץ רַבָּה.

עלייתו של משה אל הר נבו, לצפות בארץ המובטחת מנגד, היא סמל לאי מימוש של חלום, של מטרה גדולה.

רחל מצפה לאהוב. היבוא?

היא מנתחת את מהות הציפיה בשורה היפהפיה: בכל ציפיה יש עצב נבו.

ובהמשך, בסוף השיר: איש ונבו לו על ארץ רבה.

הבית האחרון של השיר, חקוק על קברה של רחל, בבית הקברות של קבוצת כינרת.

לא אני הוא האיש / צביקה פיק

פינתי השבועית ברדיוטק, 22.8.22

ביום ראשון שעבר הלך לעולמו אחד היוצרים החשובים בתולדות המוסיקה הישראלית, צביקה פיק. הוא הותיר אחריו מאות שירים, שהפכו לחלק ממחזור הדם של הישראליות.

צביקה פיק נולד בפולין לפני 72 שנים. הוא דור שלישי של מוסיקאים. הוא החל לנגן על פסנתר בגיל 5, ותחילת דרכו הייתה במוסיקה הקלאסית. בגיל 8 עלה לישראל ולמד בקונסרבטוריון "אנזגי" בר"ג. החל את דרכו בלהקות קצב שונות ובהן "שוקולדה". היה הסולן של המחזמר "שיער" – תפקיד שהפך אותו לכוכב ענק והוא התמסר לתפקיד הסטאר. לאחר המחזמר החלה הקריירה שלו כסולן וכמלחין לעצמו ולרבים מהזמרים הישראלים.

בראיונות עמו, סיפר צביקה פיק שמשחר ילדותו ועד עתה, כל הזמן מתרוצצות בראשו מנגינות. הוא כל הזמן מלחין. רובן אינו הופכות לשיר. ויש שהן מתבשלות לשיר, וכבר במחשבה בראשו הוא מתזמר את הנגנים ומעבד את התפקידים השונים ואת המעברים המוסיקליים. כשהוא מתיישב ליד הפסנתר, הוא רק מוציא לפועל את הלחן שכבר היה בראשו. במרבית שיריו, המנגינה נכתבה לפני המילים. אך גם כאשר הוא מלחין שיר למילים, התהליך דומה – רובו התנהל בראשו, ברעיונות שעליהם חשב ואז הוא יישם אותם ליד הפסנתר. מה שאני אוהב במיוחד ביצירותיו של צביקה פיק, הוא את קטעי המעבר, קטעי הסולו של הקלידים ואת קטעי הפתיח של רבים מן השירים. מסתבר, שאותם קטעים נהגו מראש, יחד עם הלחן של המילים.

צביקה פיק הוא מלחין ואף פעם לא ניסה לכתוב תמלילים לשיריו. את מרבית שיריו כתבה אשתו הראשונה מירית שם-אור. שירים אחרים כתבו לו הפזמונאים המובילים בישראל. קטגוריה מיוחדת במכלול יצירתו היא שירי המשוררים. ב-1978 הוא הוציא תקליט של שירי משוררים ומאז שירים אלה הם מרכיב משמעותי ביצירתו. בעיניי, השירים הללו הם פסגת יצירתו. בחלק משיריו, בולט הפער בין רמת הלחן לרמת המילים. כך, למשל, השיר "מרי לו", שכתבה מירית שם-אור, מגדולי להיטיו ושיר הנושא במחזמר של "הבימה" על יצירתו. בעיניי, זוהי יצירת מופת מוסיקלית גאונית, המולבשת על מילים בנאליות, החסרות את הניצוץ היצירתי ההולם את המנגינה הנפלאה. ההלימה בין המילים והמנגינות באה לידי ביטוי בשירי המשוררים.

המצליח והמפורסם בין שירי המשוררים שהלחין צביקה פיק, הוא "נאסף תשרי", שכתב נתן יונתן. העובדה שצביקה פיק נפטר בחודש אב, הפכה את השיר, הנפתח במילים "מת אב", לשיר המשמעותי שליווה את הידיעה על מותו. את "נאסף תשרי" השמענו לא מכבר בפינה זו. שיר נוסף של משורר שהשמענו כאן, היה "על חטא" של יונתן רטוש. בין שירי המשוררים הנוספים של צביקה פיק נזכיר את "שושנת פלאים" של טשרניחובסקי, "ערב סתיו יפה" של אלתרמן, "השנים שחלפו" ו"שוב נתחיל מחדש" של נתן יונתן, "אין מדינה לאהבה" ו"פרפרה" של יהונתן גפן, "צער אינו משאיר סימנים" של נתן זך, ו"כוכבים בדו" של אלכסנדר פן.

אנו נאזין היום לשיר אחר של אלכסנדר פן, שזכה ללחן מקסים של צביקה פיק – "לא אני הוא האיש".

פן כתב את השיר שנה לאחר עלייתו לארץ, ב-1928. הכותרת המקורית של השיר היא "לא אני". השיר התפרסם בכתב העת "כתובים" ב-1929. בשנה שבה כתב פן את השיר, הוא התחתן עם בלה דון. בלה הייתה נערה בת 18 שפן התאהב בה בטירוף וחיזר אחריה נמרצות ובעיקשות, אך היא לא נענתה. הוא איים פעמים אחדות בהתאבדות ואף ירה לעצמו ברגל ופצע את עצמו. בלה התפעלה מגילוי האהבה הזה ונעתרה לו. בַּשיר, שכתב באותה תקופה, הוא כותב שלא הוא האיש שיביא לה טבעת. במקום טבעת הוא הביא לה את צרור קורות נדודיו הישנים. "אחר לך יביא טבעת", הוא כותב. אך, כאמור הוא דווקא הביא טבעת לבלה באותה שנה. נישואיהם לא האריכו ימים, אך הם הניבו את בתם זרובבלה ואת בנם אדם שנפטר בגיל שנתיים וחצי.

ב-1972, יומיים אחרי פטירתו, יצא ספר שיריו "היה או לא היה" בעריכת יוסי גמזו. השיר "לא אני" נכלל בו. אותה תקופה התאפיינה בטרנד של הלחנת שירי משוררים. השיר זכה למספר לחנים.

הראשון שהלחין אותו היה משה וילנסקי, ל"חגיגת הזמר העברי" במוצאי יום העצמאות 1976, שבניגוד לפסטיבלי הזמר בשנים שקדמו לה, היא לא היה אירוע תחרותי. את השיר ביצע יהורם גאון. המלחין השני היה רוני וייס, ב-1978, עבור אריק לביא. השיר נכלל בתקליטו של לביא "אני אשיר לך שיר".

באותה השנה, צרויה להב הסבה את תשומת לבו של צביקה פיק לשיר. הוא התרשם וכתב את הלחן היפה ביותר. השיר נכלל בתקליטו עתיר להיטי הענק "מוזיקה". השיר זכה להצלחה גדולה, כמו רבים משירי התקליט ובהם "מרי לו", "מוזיקה", "שוב נתחיל מחדש", "נאסף תשרי", "אהבה בסוף הקיץ", "אין מדינה לאהבה" ו"שושנת פלאים".

לצורך המנגינה, שינה צביקה פיק מעט את המילים. לכן, אקרא את המילים המקוריות:

לֹא אֲנִי הוּא הָאִישׁ, לֹא אֲנִי –

אֶל בּוֹאוֹ מֵרָחוֹק מְצַפָּה אַתְּ.

צְרוֹר קוֹרוֹת נְדוּדַי הַיְשָׁנִים

לָךְ הֵבֵאתִי בִּמְקוֹם טַבַּעַת.

אַל תַּטִּילִי מֶבָּט, כַּחַכָּה, –

אֶת עָצְבִּי מֵעֵינַי לֹא יִמְשֶׁה הוּא.

כִּי לֹא לִי אַתְּ לֵילוֹת מְחַכָּה,

לֹא אֵלַי בְּדִידוּתֵךְ נִמְשֶׁכֶת.

לֹא כּוֹכָב בְּיָדִי, לֹא חֲלוֹם –

יְתוֹמָה מִשְּׁנֵיהֶם וְרֵיקָה הִיא.

לוּ קִרְבִי נָא וּרְאִי בַּחַלּוֹן

עַל מִצְחִי הֶעָיֵף אוֹת קַיִן.

מָה אִכְפַּת לָךְ אֲנִי אוֹ הוּא,

אוֹ אַחֵר יִתְנַבֵּא עֲלֵי סַעַר,

וּבַלֵּיל, תּוֹךְ לִחוּשׁ וְהִרְהוּר,

תֵּרָקֵם לָךְ בְּדָיַת הַסַּהַר.

וְעִם אוֹר, עֵת הַשַּׁחַר יַקִּישׁ

בְּקַרְנֵי אַרְגָּמָן עַל הַדֶּלֶת, –

הוּא אֵלַיִךְ יָשׁוּב לְהַגִּישׁ

לָךְ שִׁירָה מַשְׁכִּימָה עַל אַיֶּלֶת.

מִכֻּלָּם מְנַת-חֶלְקֵךְ תְּאַלְּמִי –

בּוֹ הָעֹז, בּוֹ הַצְּחוֹק, בּוֹ הַכֹּחַ.

וּבְמוֹתֵךְ לֹא יֵדְעוּ לְמִי

אַתְּ הִקְדַּשְׁתְּ אֶת לִבֵּךְ הַמָּנוֹחַ.

אַל תִּבְכִּי, תַּעֲבֹרְנָה שָׁנִים

וְאַחֵר לָךְ יָבִיא טַבַּעַת.

וַאֲנִי –

לֹא אֲנִי, לֹא אֲנִי

הוּא הָאִישׁ אֶל בּוֹאוֹ מְצַפָּה אַתְּ.

הדובר בשיר עוסק באהבתה של אישה שאין בכוונתו לשאתה לאישה. הוא אינו מאמין שאהבתה צריכה להיות נתונה לו אלא לאחר. "מה אכפת לך: אני או הוא או אחר יתנבא עלי סער", שעשוי להגיע בעתיד הרחוק, "תעבורנה שנים ואחר לך יביא טבעת" והוא מתייחס בסרקזם לאהבתה אליו: "ובמותך לא ידעו למי את הקדשת את לבך המנוח".

כמו ברבים משיריו, אני אוהב מאוד את הפתיח ואת קטע המעבר המוסיקלי בשיר. בעיניי, "לא אני הוא האיש" הוא אחת מפסגות יצירתו של צביקה פיק.

יהי זכרו ברוך!

לא אני הוא האיש לא אני

אל שובו משכבר מצפה את

את קורות נדודי הישנים

לך הבאתי במקום טבעת.

במבט אל תצודי יגון

הוא חלף אך לא מת עדיין

התקרבי וראית בחלון

על מצחי העייף אות קין.

אל תבכי תעבורנה שנים

ואחר לך יביא טבעת

ואני לא אני, לא אני

הוא האיש אל בואו מצפה את.

מה איכפת לך אני או הוא

או אחר יתנבא ביער

ובחצות תוך דממת הרהור

לך ירקום אגדת הסהר.

והשחר בשחוק עת יקרא

ויחרוק שן מבעד לדלת

אז יופיע אחר ושירה

לך ישיר משכימה ונבדלת.

אל תבכי תעבורנה שנים…

מכולם מנת חלקך תקחי

בו יגון בו הצחוק בו הכח

ובמותך לא ידעו למי

את הקדשת את ליבך המנוח.

אל תבכי תעבורנה שנים…

צרור הערות 21.8.22

* מכחיש השואה – במסיבת עיתונאים בגרמניה, לאחר פגישתו עם הקנצלר שולץ, נשאל אבו-מאזן אם יתנצל על הטבח באולימפיאדת מינכן לפני 50 שנה. אבו מאזן סרב להתנצל או לגנות את הטבח והאשים את ישראל בעשרות מעשי טבח נגד הפלשתינאים. יש לציין, שאבו-מאזן היה חבר בכיר בהנהגת אש"ף בזמן הטבח.

בדבריו טען אבו-מאזן שישראל ביצעה חמישים "שואות" נגד הפלשתינאים.

זה אותו מכחיש שואה, שכתב "דוקטורט" שבו הכחיש את השואה.

וזה ממש לא מפתיע. הכחשת השואה והאשמת ישראל בביצוע שואה, תמיד הולכים יחד. ובנושא זה אני ממליץ בחום, ולא בפעם הראשונה, על ספרו המכונן של פרופ' אלחנן יקירה "פוסט ציונות, פוסט שואה".

* צבוע – מפלגת נתניהו קפצה כמוצאת שלל רב על דברי הבלע של אבו-מאזן, כדי לתקוף את גנץ על פגישתו עם אבו-מאזן. הם רק "שכחו" לציין שנתניהו נפגש עם אבו-מאזן פעמים רבות יותר, לאין ערוך.

נכון, בארבע שנות שלטונו האחרונות של נתניהו, השניים לא נפגשו. אולם לא היה זה בשל החלטה של נתניהו, אלא בשל החלטה של אבו-מאזן, לאחר הכרת ארה"ב בירושלים כבירת ישראל. לאורך אותן שנים, נתניהו שוב ושוב קרא לאבו-מאזן, מעל במת עצרת האו"ם ובכל במה אפשרית לשוב ולהיפגש.

הביקורת שלי על נתניהו, אינה על פגישותיו עם אבו-מאזן, אלא על הצביעות. אני חושב שפגישותיו עם אבו-מאזן היו מוצדקות וכך גם פגישתו של גנץ. בעניין זה, עמדתי שונה מעמדת מפלגתי ומעמדתו של ראש הממשלה לשעבר בנט. גישתי לפגישות עם אבו-מאזן היא עניינית ופרגמטית – האם הן משרתות את האינטרס הישראלי. בעיניי, יש לשמר קשר קבוע אתו, כיוון שהדבר משרת את האינטרסים הביטחוניים שלנו.

זו הייתה גם עמדתו של נתניהו, והוא צדק. ההצגה בדיעבד של הנתק בשנים האחרונות כמדיניות של נתניהו, היא עוד פייק ניוז בסדרה.

* סחף במרצ – לפני שבועות אחדים אמר לי פעיל מרצ שאם זהבה גלאון לא תתמודד – הוא יתמודד נגד יאיר גולן וינצח. כל מי שיתמודד נגד גולן ינצח, הוא הסביר לי. "מה למרצ ולגנרלים?"

השבוע נפגשנו שוב. להפתעתי, הוא אמר לי שיצביע בעד יאיר גולן. האם הוא מבטא מגמה של סחף לכיוון גולן?

* נגד גירוש בן גביר – בן גביר הוא ראש הזרוע המדינית של הכהניזם. הוא חכם ומתוחכם מקודמיו, ומיטיב להשתמש בשיטות ה"תאקיה" שהעתיק מתמונת הראי הקנאית שלו באיסלם, כלומר היכולת להתחפש כדי לא להסתכן. ובשיטתו המתוחכמת, הוא מצליח ליצור לגיטימציה הדרגתית לכהניזם.

כעת הוא מציע את חוק הגירוש. הוא מציג אותו באופן שבו תישלל האזרחות ויגורשו מן הארץ, האנשים שאנו אוהבים לשנוא. "הערבים שמיידים אבנים" ויהודים כמו עופר כסיף ו"נטורי קרתא". אבל המטרה שלו, היא הלגיטימציה לרעיון הגירוש. לאט לאט. זה יחלחל.  הוא יודע, שגם אם תקום קואליציה של 61 על טוהרת הימין הביביסטי, הוא לא יוכל בכנסת הבאה להעביר את החוק הזה, אבל הוא מנכיח אותו בשיח.

הגירוש שאליו הוא חותר באמת, מבוסס על תורת הגזע הכהניסטית, על פיה אסור לגויים לחיות בארץ ישראל. והדיבור שלו על עופר כסיף, נועד להכשיר את הקרקע לרעיון של סימון בוגדים כדי לשלול אזרחות ולגרש מן הארץ מתנגדי משטר, ביום שתוגשם מטרת הטקטיקה של ה"התמתנות" – עליית הכהניסטים לשלטון. וביום הזה, גם אנשים כמוני יושלכו למחנות ריכוז.

אני מצהיר: אני מתעב בכל נימי נשמתי את הכהניזם בכלל ואת בן גביר בפרט. אני רואה בכהניזם מוטציה פשיסטית וגזענית שצמחה מתוך היהדות, והיא איום קיומי על מדינת ישראל. ואני מתנגד בכל לבי לשלילת אזרחותו של בן גביר וגירושו מהארץ. ואם יעלה רעיון כזה אלחם נגדו. כפי שאלחם נגד רעיון לעשות זאת לעופר כסיף, שאני מתעב אותו לא פחות מאשר את בן גביר.

* התומך בעברייני מין – הרב טאו התייצב לצד האנס הסדרתי משה קצב. בלי להכיר את הראיות, הוא המציא תאוריית קונספירציה מטורללת ומרושעת, לפיה כיוון שהאנס הסדרתי סירב להיפגש עם משלחת רבנים רפורמיים (איני יודע אם זה באמת קרה) תפרו לו תיק. לא זו בלבד שהוא מעליל עלילה בזויה על משטרת ישראל, הפרקליטות, היועמ"ש והשופטים בכל הערכאות, שהם תפרו תיק על אונס על נשיא המדינה. חמור הרבה יותר הוא רוע הלב של הרשע הזה, ביחסו כלפי קורבנותיו של מפלצת המין – האנס הסדרתי, והעלילה שלו עליהן.

אח"כ התייצב טאו לצד עבריין המין חיים ולדר. בלי היכרות עם הראיות הוא קבע שהאיש חף מפשע ושתפרו לו תיק.

איני יודע מה האמת בתלונה נגד טאו. איני נמנה עם מי שבאופן אוטומטי קובע שכל מתלוננת דוברת אמת. כמובן שיש לחקור את התלונה. אבל אני יודע גם יודע מה יחסו של טאו לעבירות מין ולעברייני מין.

* כף הזכות של יוסי ביילין – בטור השבועי שלה ב"ידיעות אחרונות", עסקה סיון רהב מאיר בסוגיה חשובה מאוד, שלצערי כמעט נעדרת מהשיח הציבורי בישראל, אף שהיא בעלת משמעות אסטרטגית עצומה לעתיד העם היהודי ומדינת ישראל – ההתרחקות בקרב יהודי ארה"ב מיהדותם וממדינת ישראל.

היא לא עסקה בבעיה, החמורה כשלעצמה, של הזרם ה"פרוגרסיבי" (איזו מילה מכובסת) של יהודים אנטי ציונים ואנטי ישראלים, תומכי החרם נגד ישראל, שהם המיליטנטים והאקטיביסטים בין שונאי ישראל. אגב, במוסף התרבות והספרות של הארץ, יש מאמר מעניין העוסק בפן הספרותי של התופעה הזאת. התופעה הזאת מכעיסה, אך מבחינה כמותית, מדובר בקומץ.

התופעה עליה מדברת רהב מאיר היא תופעה רחבה הרבה יותר, של התרחקות והתנתקות מתוך התבוללות (היא לא השתמשה בביטוי הזה, אך זה מה שהיא תיארה). זאת התבוללות שאין בה שום אנטי, שום התנגדות לישראל, גם לא ניכור ליהדות. פשוט, הם חיים שם בין אמריקאים ומתמזגים בתוכם בהדרגה ומתנתקים מאתנו. באופן פרדוקסלי, אולי עדיפים אפילו אותם יהודים אנטי ישראלים, אוטו-אנטישמים, שכל כך חשוב להם להוכיח כמה הם כיהודים מתנגדים למדינה, על אותם מתרחקים ומתבוללים. אולי אותם אנטי ישראלים לא הלכו לאיבוד ובניהם ימרדו בהם ויחזרו למוטב, בעוד הדורות הבאים של אותם מתבוללים אפילו לא ידעו שהוריהם או הורי הוריהם היו יהודים.

על פי תיאורה של רהב מאיר, הגורם המרכזי לאותה התבוללות שקטה הוא כלכלי. בשל ההפרדה בין דת ומדינה בארה"ב, המדינה אינה מממנת ואינה מסבסדת בתי ספר יהודיים. לעומת זאת, הלימודים בבית הספר הציבורי, הפאבליק סקול, הם בחינם. ולצורך השוואה, לימודים בבית ספר יהודי בלוס אנג'לס עולים 36,000 דולר בשנה. כך, אותם יהודים מתנתקים מכל חינוך יהודי, מכל מורשת יהודית, החברה שלהם אינה יהודית, ואין שום סיבה שיבחרו דווקא ביהודיה או יהודי כבני זוג ויקימו משפחה יהודית. יהודים דתיים ישלחו בכל מקרה את ילדיהם לבית ספר יהודי. אולם בקרב החילונים – יהודים עשירים, שיכולים להרשות זאת לעצמם, שולחים את ילדיהם לבית ספר יהודי. יהודים שאינם יכולים להרשות זאת לעצמם, כלומר רוב היהודים, שולחים את ילדיהם לפאבליק סקול.

רהב מאיר מצביעה על שני אפיקים הממתנים את המהלך המסוכן הזה – האחד הוא חינוך יהודי משלים, ביום ראשון החופשי או במחנה קיץ יהודי בחודשי חופשת הקיץ. אגב, המחנות הללו (גילוי נאות – בני אסף הדריך בקיץ שעבר במחנה כזה) מאורגנים בידי הסוכנות היהודית, לתשומת לבם של אלה שטוענים שאין צורך במוסדות הלאומיים. במשך חודש, הילדים נמצאים עם יהודים, בחברה יהודית, בפעילות שמחברת אותם ליהדותם, לעברית ולמדינת ישראל.

האפיק השני, שהוא חשוב מאוד, הוא ביקורים בישראל. כותבת רהב מאיר: "רוב יהודי ארה"ב לא היו בישראל. כשאנחנו מצטטים סקרים עם עמדותיהם על סוגיה כזו או אחרת, כדאי לזכור זאת. אבל מי שכן היה, השתנה לנצח. גם כאן, הטווח רחב: יש מי שרק ביקר פעם עם סבא וסבתא בילדותו, אבל זוכר. יש מי שבא לזמן קצר לתכניות 'תגלית' או 'מסע', שיכולות להיות משנות חיים. ואפשר גם ללמוד בארץ שנה שלמה לפני הקולג', מה שרובם יגדירו גם בגיל 80 כ"שנה המכוננת בחייהם'. בקיצור, אמור לי כמה חינוך יהודי קיבלת וכמה פעמים היית בארץ, ואומר לך עד כמה אתה קשור ומעורב מבחינה יהודית וציונית… כל דולר שישראל תשקיע בנושא הזה, יחזור אליה כפל כפליים. קודם כל בעליה, וגם בביקורים בארץ, וכן בתרומות, בקשר מתמשך".

וכאן אני רואה לנכון להעלות על נס את זכותו הגדולה של יוסי ביילין כאבי תכנית "תגלית". הוא לא רק הוגה הרעיון, אלא גם מגייס הכסף והאנשים ובונה התכנית, שתחילה נתקלה בהסתייגות והתנגדות ובעיקר באי אמון. חשוב לי לציין זאת לא רק למען האמת ההיסטורית וההגינות, אלא דווקא כמי שמרבה לבקר את ביילין על הסכמי אוסלו, על היותו סרבן התפכחות ודבקותו הדתית בדרכו שכשלה. אני מרבה להתווכח עם מאמריו בטור השבועי ב"ישראל היום". אבל תרומתו המכרעת לציונות, בתכנית "תגלית", היא עדות עד כמה מופרכת ומרושעת הצגת השמאלנים כלא ציונים. יש לי מחלוקת עמוקה עם ביילין, אך איני מפקפק בציוניותו, ובמוטיבציה הציונית של דרכו המדינית, השגויה בעיניי. גם בסוגיה המדינית, הרטוריקה שלו שונה לחלוטין משל זהבה גלאון, למשל. הוא מדבר בשם ההכרח ברוב היהודי בישראל, והמניע המרכזי שלו בדרכו המדינית, היא הבטחת רוב יהודי לדורות במדינת ישראל, כדי שתישאר מדינה יהודית דמוקרטית. אין הוא מדבר בטרמינולוגיה של כובשים וגזלנים, שפלשו לארץ זרה ומדכאים את עמה, ואינו מדקלם את סיסמאות השקר של דת "זכויות האדם". לכן, המחלוקת עמו, עמוקה ככל שתהיה, היא על מצע ציוני משותף. היא מחלוקת על השאלה, מה הדבר הנכון והטוב למדינת ישראל, ולא על צדקת הציונות.

הבוז והתיעוב של שוקניסטים כמו גדעון לוי ורוגל אלפר לתכנית "תגלית", משרטטת את קו השבר בין שמאל ציוני לשמאל אנטי ציוני.

* כתבה מגמתית ומסולפת – ערוץ "כאן 11" הציג כתבה מגמתית, מסולפת ושערורייתית, נגד פיתוח הגולן. כתב, שאין לו שמץ של מושג בענייני התיישבות, הוּלָךְ באף בידי קבוצה ירוקה פונדמנטליסטית עוכרת פיתוח הגולן, עם מסר נגד הקמת שני יישובים חדשים בגולן. הטענה הייתה שהקמת שני היישובים תבטל את האופי הירוק והפתוח של הגולן. אלה הבלים. כמעט בכל נקודה שבה נעמוד בגולן, אם נביט לכל הכיוונים – לא נראה יישוב באופק. יש מקום לעשרים יישובים חדשים בגולן בלי לפגוע בצביונו כריאה הירוקה הצפונית של מדינת ישראל.

הם נגד הקמת יישובים ובעד הרחבת היישובים הקיימים. ההרחבה הגדולה ביותר היא של קצרין, בירת הגולן. והנה, הכתבה יוצאת נגד הרחבת קצרין, בשם אותו טיעון אקולוגי פונדמנטליסטי.

וכאן הושמצו יישובי המועצה האזורית גולן, שכביכול אינם רוצים לקלוט, כי החקלאים רוצים לשלוט על היישוב ולא לקלוט קהילתיים. ממש בלט עד כמה הכתב אינו יודע מה הן אגודות שיתופיות חקלאיות, מהי קליטה קהילתית והוא פשוט מדקלם סיסמאות שהכניסו לפיו.

הקיבוץ, מושב העובדים והמושב השיתופי הן אגודות שיתופיות חקלאיות (אגש"ח). בעקבות משבר ההתיישבות והחקלאות בשנות ה-80 וה-90, שביטויו המרכזי היה דמוגרפי, פנתה ההתיישבות העובדת לקליטת תושבים שאינם חברי הקיבוץ או המושב, להרחבות קהילתיות ביישובים. עם זאת, האגש"ח רוצה, בצדק, לשמור על אופיו וצביונו של היישוב, כקיבוץ או מושב. היום, בעיקר בתנועה הקיבוצית, שיש אליה מחדש נהירה של קליטה, הכיוון הוא להפסיק לקלוט קליטה קהילתית, ואף לקבל לחברות את התושבים הקהילתיים. הסיבה לכך, היא שבחלק ניכר מן היישובים, נוצרה מציאות לא בריאה של שתי קבוצות אוכלוסיה שונות, לעתים עם אינטרסים שונים, לעתים לעומתיות זו לזו. והרצון הוא להגדיל את האגש"ח, ולשמור על הצביון של היישוב, על רוח הקהילה ועל קהילה מאוחדת ומגובשת.

כמעט כל יישובי הגולן קולטים ורוצים לקלוט ולגדול. אולם הגידול הוא מדורג, באופן שלא יפגע בקהילה. יישובי הגולן הם יישובים כפריים קהילתיים, וקליטה לא מבוקרת עלולה לפגוע בזהות ובצביון שלהם.

התכנית הלאומית לפיתוח הגולן, שעליה החליטה הממשלה פה אחד, מדברת בפירוש גם על קליטה ביישובים הקיימים, לצד הצמיחה הדרמטית של קצרין (זו, בעיניי, פסגת התכנית) והקמת שני יישובים חדשים.

יש מקום לדיון, בוודאי בתוך קהילת הגולן, על התכנית. גם אני, שתומך בה בהתלהבות, לא מסכים עם כל פרט ופרט בתוכה. אבל מי שבמקום לקיים דיון מושכל, יוזם כתבות זדון בתקשורת, כורת את הענף עליו כולנו, גם הוא, יושבים.

* מגדל בבל – גוש דן רבתי הוא אחד האזורים הצפופים בעולם. לנוכח הגידול האדיר באוכלוסיית המדינה בעשורים הקרובים, אם לא נשכיל לפזר את האוכלוסיה, גוש דן יהפוך לאזור אסון אקולוגי, שלא לדבר על האיום הביטחוני.

המתנגדים להתיישבות חדשה בגליל, בנגב, בגולן ובערבה, בבקעת הירדן וביהודה ושומרון, מטעמי הגנה על הסביבה, מדברים בשם הדורות הבאים, אבל דרכם עלולה להיות סיוט לדורות הבאים.

לפעמים נדמה לי שהם היו רוצים מגדל בבל, שראשו בשמים, שכל אוכלוסיית העולם תגור בו, וכך לא ייפגע הטבע בעולם.

* התכנית המלהיבה להורדת יוקר המחיה – סבר פלוצקר ראיין במוסף "ממון" את הכלכלן פרופ' מנואל טרכטנברג, ראש המכון למחקרי ביטחון לאומי, ובעברו ראש המועצה הלאומית לכלכלה, ראש הוועדה לתקצוב ההשכלה הגבוהה, ח"כ מטעם מפלגת העבודה וראש "ועדת טרכטנברג" שהקים נתניהו למתן מענה לאומי למחאה החברתית של 2011. בראיון, הציג טרכטנברג תכנית מקיפה, מקורית, שונה מאוד מרוב הרעיונות שאנו שומעים, להורדת יוקר המחיה. קראתי בהתלהבות את הראיון, הזדהיתי מאוד עם הרעיונות וזו בעיניי הדרך הראויה להתמודד עם המצב.

אצטט מדבריו: "הבעיה הכלכלית הישראלית היא הסתירה הבולטת בין המצב המקרו-כלכלי המעולה של מדינת ישראל לבין תחושת החנק והתסכול המיקרו-כלכלית, על סף ייאוש, של משק בית ישראלי ממוצע. הסתירה הזו היא פועל יוצא מהמדיניות הממשלתית, המאלצת את האזרח לקנות במיטב כספו שירותים בסיסיים שהמדינה צריכה ויכולה לספק לו. בגללה הפכנו לארץ עשירה שאזרחיה מרוששים.

… האזרח חש שמשהו בבסיס לא כשורה בסולם העדיפות החברתי-כלכלי של ממשלתו, כאשר החוזק של המשק הלאומי מתבטא בחולשה של משק הבית שלו. כאשר התקציב הלחוץ של משפחות הוא תמונת ראי של תקציב העודפים של האוצר. זה קורה משום שלפחות בארבעה תחומים מרכזיים הממשלה העבירה את נטל המימון מהמגזר הציבורי, כפי שמקובל במדינות מתקדמות – אל כתפי המשפחות. התחומים הם דיור, תחבורה, חינוך לגיל הרך וביטוח בריאות. הצעדים שאני מציע הופכים בחזרה את הפירמידה ומעמידים אותה על בסיס הדאגה לאזרח. הבסיס שנזנח ונשכח.

… על המדינה להפסיק לספסר בקרקעות. להציף את הענף בקרקע זמינה וזולה. אני מדגיש, זולה! במקביל על הממשלה לפתוח מיד במיזם ענק של דיור בר השגה: בניית רבבות – עד מאה אלף – דירות להשכרה לטווח ארוך באזורי ביקוש בדמי שכירות הוגנים, שייקבעו מראש כאחוז מההכנסה נטו של המשפחה. ישראל היא כנראה המדינה המפותחת היחידה, שבה הממשל מתנער לגמרי מצורכי הדיור של כלל האזרחים ואומר להם, לכו הסתדרו בעצמכם או חכו בסבלנות בתור להגרלה.

… המדינה אומרת לאזרח קנה אוטו, שלם מסים, והסתדר לך לבד בדרכים. זו טעות לאומית קשה… צריך לרכז את המאמץ בצעדים להקלה מהירה: עידוד תקציבי של תחבורה שיתופית, מימון מוגדל לסיום מזורז של הפרויקטים שכבר הוחל בהם ומתן תמריצים למעסיקים, כדי שיארגנו הסעות של עובדים. אך בכל אלו לא די. אני מציע להחליף את המסים הקיימים על בנזין ועל חלקי חילוף למכוניות ואת אגרות הרישוי השנתיות ב'מסי דרך' חדשים, שייגבו מכל מכונית לפי מסלול הנסיעה, שעת הנסיעה ומספר הנוסעים… להתקין בכל מכונית רכיב GPS לניטור הנסיעה, חיישן לאיסוף מידע על מספר הנוסעים ויישום סלולרי להסדרת התשלום. לדוגמה: הבנזין אמנם יוזל ב-60%, אך מי שנוסע לבדו לעבודה בשעת פקק ישלם חמישה שקלים לכל קילומטר ומי שנוסע עם חברות וחברים לעבודה מחוץ לשעות הפקק ישלם רק 25 אג' על כל קילומטר. די בהכפלת מספר הנוסעים במכונית ממוצעת מ-1 ל-2 כדי לסלק פקקים רבים, לאפשר זרימת תנועה ולהקטין את שכיחות התאונות ואת פליטת גזי החממה.

… זה בדיוק מה שהממשלה הבאה חייבת לעשות: להגדיל, עוד השנה, את המימון הציבורי להאצת העבודות על רכבות קלות בגוש דן ובירושלים, על מסילה רביעית לרכבת ישראל ועל המסילה המזרחית החדשה. לכופף את הבירוקרטיה ולהזרים את כל הכסף הנחוץ כדי להגיע בהקדם לקו הסיום של המיזמים הללו. … מערכת האוטובוסים בארץ לא יעילה, ירודה, ממש מזעזעת, תוצאת ההפרטה המופקרת. ועד שהיא לא תשתפר מהותית, אני ממליץ לתת פטור מלא מדמי נסיעה באוטובוסים לכל האוכלוסיה. מגיע לכולנו לנסוע בהם חינם.

… בנושא החינוך לגיל הרך אני מציע שינוי מקיף. הממשלה הבאה צריכה להקים רשת של קמפוסים רב-תחומיים לילדים בגיל הרך במימון שוטף של המדינה, להעלות את השכר לעובדות ולעובדים בקמפוסים האלו, להכשירם כראוי בלי לעגל פינות ולשחרר, בהדרגה, את ההורים מהתשלומים. העלות התקציבית המלאה של התכנית מוערכת ב-6 מיליארד שקל לשנה. זו תהיה הקלה אדירה למשפחות עם ילדים ומהפכה חברתית. חינוך שוויוני ומקיף לילדים בני שנה עד שלוש שנים, כך לפי המחקרים בנושא, הוא מפתח לצמצום פערים חברתיים וכלכליים בטווח הארוך. המפתח הכי חשוב.

… גם במערכת הבריאות שלנו, שנועדה ותוכננה להיות ממלכתית ושוויונית, השתרש אותו דפוס: המדינה מצמצמת את חלקה במימון והאזרחים, בלית ברירה, מגדילים אותו. … ככל שמערכת הבריאות הציבורית תספק שירותים איכותיים יותר, זמינים בקהילה וקרובים לביתו של האזרח, כך הצורך ברכישת שירותי בריאות פרטיים 'משלימים' יתייתר. יתכווץ מעצמו".

אני ממליץ מאוד לקרוא את הראיון כולו. אני ממליץ על כך בעיקר למקבלי ההחלטות. וכיוון שאנו בתקופת בחירות – אני ממליץ על כך בעיקר למנהיגי המפלגות. למרבה הצער, צודק טרכטנברג בהתייחסותו לפן הפוליטי של המשבר: "אינני רואה גורם פוליטי שמתמודד בבחירות הקרובות ומוכן לכלול במצעו תכנית מעשית לתיקון האיזון שהופר בין טובת תקציב הממשלה לבין טובת האזרח ומשק הבית שלו".

* הצד השני של הנקר – מאיר שלו מברך על שובם של הנקרים לעצים הסמוכים לביתו, לאחר שנעלמו בשנים האחרונות.

הנקר הוא ציפור מקסימה. כאשר אני יושב וכותב בחדר העבודה שלי, מול החלון המשקיף אל עץ התאנה, והנקר מבקר בה ונוקר בגזע, אני באמת מתמוגג מיופיו ומקסמו.

אבל הצד השני של המטבע, הוא היותו אויב של החקלאות, כיוון שהוא מנקר ומפנצ'ר את צינורות ההשקיה. לעתים, עלינו לתקן מאות פיצוצים ביום, שנגרמים בעיקר במקור הנקרים. זו מלחמת התשה אינסופית, שעלותה בימי עבודה וחומרים – רבה.

הפתרון, שאותו אנו מיישמים בחלקות הצעירות, הוא תליית צנרת הטפטפות על חוט תיל, כחצי מ' מעל הקרקע. מסתבר, שהנקר אוהב לעבוד על קרקע יציבה. כמות הפיצוצים בחלקות הללו נמוך יותר, בפער עצום.

* רדאוץ או קישינב – חוקרת הספרות רוחמה אלבג, פרסמה ספר שני על מסעות בעקבות סופרים וספרים, והתראיינה על כך אצל ליאת רגב ברשת ב'. היא התמקדה בביקור בקישינב, בעקבות "בעיר ההריגה" של ביאליק, ועמדה על החיים היהודיים העשירים והתרבות היהודית העשירה שהייתה בעיר. בין השאר היא הזכירה פעמים אחדות את המשורר דן פגיס כיליד העיר ודיברה על בית הקולנוע של משפחתו.

מיד כששמעתי, זה היה לי מוזר. הרי אני יודע שדן פגיס הוא בן העיירה רדאוץ בבוקובינה, שהיא גם עיירת הולדתו של אבי. הוא בן גילו של אבי – שניהם נולדו ב-1930. הוא היה בן דודו של חיים (אוטו) ולדמן, חבר קרוב של אבי ואבי הכיר אותו. זה לא הסתדר, עם דבריה של אלבג, שדיברה על כך בביטחון ובידענות.

בדקתי בוויקיפדיה, ואכן, היטבתי לזכור. פגיס נולד וגדל ברדאוץ, ובמלחמה גורש לטרנסניסטריה; ביוגרפיה מקבילה לזו של אבי. אולם אביו הגיע לרדאוץ מקישינב ואולי מכאן הבלבול.

          * ביד הלשון

להחליף פנצ'ר – שאלתי נער מהקיבוץ העובד במטע מה הוא עשה היום, והוא השיב לי שהחליף פנצ'רים בעֶגְלִיוֹת-הקטיף. "מה זאת אומרת?", היתממתי. "הוצאת פנצ'ר והכנסת פנצ'ר אחר במקומו?"

מטבע הלשון "להחליף פנצ'ר", הוא אחד השיבושים המשעשעים בסלנג העברי.

המילה העברית לפנצ'ר היא תֶּקֶר או נֶקֶר.

* "חדשות בן עזר"

המוהיקני האחרון של שלילת הגולה

על א.ב. יהושע

א.ב. יהושע, חתן פרס ישראל לספרות, שהלך לפני שבועות אחדים לעולמו, היה אחד מגדולי הסופרים העבריים, ויש הרואים בו את הגדול שבהם.

הוא החל את דרכו הספרותית בכתיבת סיפורים קצרים, וכבר ככזה תפס את מקומו הבכיר בקהילת הספרות הישראלית, אך פאר יצירתו הם הרומנים המקוריים והיפהפיים. הראשון שבהם היה "המאהב" ואחריו, בין השאר, "גירושים מאוחרים", מולכו", "מר מאני", "מסע אל תום האלף", "השיבה מהודו", "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש", "הכלה המשחררת", "אש ידידותית", "המנהרה" ואחרים, עד ספרו האחרון שיצא לאור זמן קצר טרם מותו – "המקדש השלישי". מבין ספריו, האהוב עליי ביותר היה "מר מאני", ובראיון ישן אתו ששודר ביום מותו, למדתי שהוא גם הספר האהוב על יהושע עצמו.

א.ב. יהושע מעולם לא הסתגר בדל"ת אמות של ספרות וראה חובה גדולה לעצמו למנף את כשרונו הרטורי ואת מעמדו הציבורי להשפעה חברתית ופוליטית במדינת ישראל. הוא הגדיר את עצמו "סופר מגויס". הוא ראה בעצמו אחד משרשרת של סופרים ומשוררים שראו עצמם במעמד של "הצופה לבית ישראל". ולכן, בחרתי להתמקד, במאמר זה, לא ביצירתו הספרותית, אלא בהגותו הציונית.

הנושא המרכזי שבו נשמע קולו בציבור, היה הסוגיה הפלשתינאית. לאורך עשרות שנים, הוא נשא את דגל "שתי מדינות לשני עמים", ויחד עם עמיתיו ורעיו עמוס עוז ודוד גרוסמן, שזכו לכינוי "האדמו"רים של השמאל", הוא היה הקול הצלול של התפיסה הזאת. בשנותיו האחרונות, התערערה אמונתו בהיתכנות הפתרון הזה, למגינת לבם של שותפיו הוותיקים לדרך, והוא אימץ בהדרגה את התפיסה של מדינה אחת מן הירדן לים; מדינה דו-לאומית.

ב-1984 הפתיע א.ב. יהושע, כאשר לצד חבריו הסופרים עמוס עוז, ס. יזהר וחיים גורי, קרא למערך בראשות פרס להקים ממשלת אחדות לאומית עם הליכוד בהנהגת שמיר, כדי לאחות את הקרעים בעם אחרי מלחמת שלום הגליל.

עמדותיו המשתנות בסוגיה הפלשתינאית תפסו לאורך השנים כותרות, בשל מרכזיותה של הסוגיה בסדר היום הלאומי. אולם נושא אחר שפחות מדובר בשיח התקשורתי והפוליטי, אך יהושע עסק בו, חשב עליו, דיבר וכתב עליו כל השנים, לא פחות מאשר על הנושא הפלשתינאי, הוא מהותה של הציונות בימינו. 

בנושא הזה הוא גיבש לאורך השנים עמדה ייחודית; הוא דבק באתוס הציוני של שלילת הגולה. אפשר לומר שהוא המוהיקני האחרון של שלילת הגולה, כיוון שהמסר הזה כמעט אינו נשמע היום; להיפך, החליף אותו אתוס "העמיות היהודית", המתייחסת בנורמליזציה לקיום היהודי בתפוצות הגולה כשוות ערך לקיום היהודי במדינה היהודית בארץ היהודים, ארץ ישראל, כאילו ישראל היא עוד תפוצה יהודית. א.ב. יהושע שלל את הגולה, ראה בה תופעה לא נורמלית, וקריאתו לנורמליזציה של העם היהודי, נשזרה בקריאתו לעליה. המסר המרכזי שלו היה, שרק בארץ ישראל, במדינת ישראל, יהודי יכול לחיות חיים יהודיים אמתיים, כיוון שבמדינה היהודית היהודים נושאים באחריות כוללת, אחריות טוטלית, על כל תחומי החיים, על הביטחון ועל הכלכלה, על החינוך והרווחה. הוא לא היסס להתעמת עם אינטלקטואלים יהודים בגולה, בעיקר בארה"ב, שנפגעו מאמירתו הנחרצת שחייהם הם חיים יהודיים למחצה, בניגוד אליו שחי חיים יהודיים שלמים בארץ ישראל.

יהושע היה גאה בהיותו דור חמישי בארץ ישראל, ושאף לנורמליות שבה הזיקה של עם ושל אדם לארצו היא מוחלטת, בלתי מותנית; תפיסה טבעית, ילידית. בגולה הוא ראה ישות לא-נורמלית, שהיא מקור צרותיו של העם היהודי, היא הגורם לאנטישמיות והיא הגורם לשואה.

טענתו שהאנטישמיות היא תוצר ישיר של הגלות מתנגשת עם העובדה שהאנטישמיות קדמה לגלות ושהיא נמשכת גם היום, כלפי מדינת ישראל. טענתו הייתה, שהגוי אינו יכול לקבל את הזהות המיוחדת של היהודים החיים בקרבם בגולה. בראיון לספרו של אהוד בן-עזר "אין שאננים בציון" (1986) הוא המחיש זאת בהתעוררות היהודית בגולה ערב מלחמת ששת הימים: "היהודי המקיים קשר עם החוץ הוא בבחינת תופעה אנארכיסטית מובהקת אשר שום מדינה מודרנית לאומית אינה מסוגלת לעכלה. גם אנחנו עצמנו כאן לא היינו מסוגלים לעכל תופעה דומה. לא היינו מסוגלים, למשל, להבין תופעת הזדהות המונית כזאת של חלק מאזרחינו עם מדינה אחרת, נאמר – צ'ילה. אני זוכר את הריצה של המוני יהודים בשדרות אליזה בפאריס ערב מלחמת ששת הימים עם דגל ישראלי ובצעקות הזדהות. זה ודאי המם את הצרפתים. אנחנו, כיהודים, יודעים שהקשר עם החוץ בא רק כדי להגן על יהודים, ואינו מסוכן. אך קשה להוכיח זאת לעולם. קשה לדרוש מן הגוי שיבין זאת, ואפשר להבין את אי-הביטחון שהוא חש כלפי היהודי. אני בטוח שמעולם לא סיכן היהודי את האינטרסים האמתיים של המדינה בה הוא חי. אך אני מבין את הגוי שאינו מסוגל להשתכנע שאכן כך הדבר".

עם השנים חידד יהושע את הגדרת אי-הנורמליות של העם היהודי, בזהות בין לאום ודת, באופן שאינו קיים באף עם אחר. ליבת הזהות הלאומית של עם נורמלי היא זיקתו למולדתו, ואילו בעם היהודי הייתה ועודה זיקה נוספת, לדת. אם הדת ולא המולדת מגדירה את זהותו של היהודי, הוא יכול לחיות כיהודי בכל מקום בעולם. אולם הייחודיות הזו עשתה אותו שונה מכל העמים ולכן שנוא על העמים. בדבריו של יהושע מהדהדת תפיסתו של יהודה לייב פינסקר בספרו "אוטואמנסיפציה!" גם פינסקר תיאר את האנטישמיות כתוצאה ישירה לאנומליה של העם היהודי המפוזר בין האומות, שהפתרון היחיד לה הוא שחרור עצמי. פינסקר הגדיר את האנומליה בכך שהיהודי מתהלך בין העמים כ"מת-חי", ובכך הוא גורם לשנאה לא רציונלית כלפיו. הגורם לשנאה הלא-רציונלית אליבא דיהושע הוא החיבור הייחודי בין לאום ודת.

גישתו מתעלמת מן העובדה, שבניגוד לעמים הרבים שהתבוללו ונעלמו מרגע שגורשו מארצם וזיקתם למולדתם לא עמדה להם, הדת היהודית לא רק הבטיחה את קיום העם היהודי, אלא גם ובעיקר את זיקתו לציון ולירושלים. נכון שעם השנים הזיקה הזו התנוונה לציפיה פאסיבית לגאולה משיחית ולאיסורי שלוש השבועות – לא לעלות בחומה, לא למרוד בגויים ולא לדחוק את הקץ. דרושה הייתה המהפכה הציונית כדי להניע את העם היהודי למרוד בשלוש השבועות ולהקים את מדינתו במולדתו.

שלילת הגלות הקיצונית של יהושע, עוררה כלפיו טענות שהוא מאמץ, לפחות באופן חלקי, את התפיסה הכנענית. אין בכך אמת. בניגוד ליונתן רטוש והכנענים, שקראו לנתק מוחלט בין העם העברי כעם חדש לבין העם היהודי, ההיסטוריה היהודית ותפוצות ישראל, יהושע מעולם לא התנתק מכל אלה. הוא ראה עצמו קשור בעבותות לעם היהודי באשר הוא, ומתוך פצעי אוהב הוא תבע ממנו לעלות ארצה. בראיון ל"אין שאננים בציון" הוא אמר: "אני דוחה כל ניסיונות להביא לדה-ציוניזציה של מדינת ישראל, כלומר לפגוע בקשר בין המדינה ליהדות העולם. אני רואה את המדינה כשייכת לעם היהודי, וזכות קיומה היחיד – בהיותה ציונית, כלומר מקלט אפשרי לכל יהודי שסביבתו תקיא אותו". מן הסיומת, ההתייחסות למדינה כמקלט ליהודי שסביבתו תקיא אותו, ניתן להבין שבזמן הראיון, 36 שנה לפני מותו, הוא עדין לא גיבש את תפיסתו הקטיגורית בדבר שלילת הגולה. להיפך, הוא דווקא חייב אותה: "אינני חושב שכל עם ישראל צריך לבוא לארץ-ישראל, ואני בטוח שזו לא הייתה מטרתה האמתית של הציונות. יתירה מזאת, קיום חלק מהעם היהודי מחוץ לארץ-ישראל היא כנראה אפשרות יסודית שטמונה בעצם מהותה וטבעה של היהדות. וכשם שבתקופת בית שני היו חלקים גדולים של העם מפוזרים מחוץ לארץ-ישראל, כך אין סיבה שלא יתקיימו גם היום חלקים מן העם היהודי בגולה".

כאמור, לימים הוא שינה, בהדרגה, את השקפתו בנושא. בהרצאה שנשא ב-2012 הוא יצא בחריפות נגד הירידה מהארץ ונגד הבחירה של יהודים לדבוק בגולה. "הוויית הגולה נגמרה בחורבן איום ונורא. הדבקות שלנו בגולה, שהתחילה אחרי גלות בבל, הביאה לכישלון עמוק. לא גורשנו מהארץ. העם היהודי בחר לחיות בגולה, במצב שבו אין לנו שום שליטה על חיינו ועל בטחוננו. נתנו את עצמנו באופן בלתי מוסרי, ויתרנו על זכות ההגנה עצמית".

יהושע קושר קשר ישיר בין זוועות מלחמת העולם השנייה, ובין ההגליה מרצון שעוללנו לנו לאורך השנים. "השואה היא סיכום של הוויית הגולה, המכה הסופית", קובע, "לאורך כל הדרך קבלנו מכות, לציונות הצטרפו רק מעטים שבמעטים. עם זאת, נקודת המפנה היא לא השואה, היא הייתה לפני 2500 שנה עם תחילת הגלותיות. אלה רק התוצאות. לא היו פרעות? אינקוויזיציה? מסעות צלב? סוג כזה של קיום הוא מסוכן. הזהות הזו, שמורכבת מדת ולאומיות, אפשרה את זה". היהדות לה הטיף יהושע היא יהדות ישראלית, ארצית, נטועה במולדת. "הישראליות נותנת טריטוריה של חברה, כלכלה, אחריות טוטאלית, ולא יהודיות שמתעופפת ממקום למקום ומתיישבת על רקמת חיים של עם אחר. אנטישמיות היא תופעת קבע".

קולו הייחודי של א.ב. יהושע בנושא הזה שנוי במחלוקת, אך ראוי שיישמע גם אחרי מותו. גם אם אין מסכימים עם התזה שלו, קשה להיות אדישים לה, וראוי שנתמודד עם האתגר האינטלקטואלי והקיומי שהיא מציבה.

* תבור – תרבות ישראלית

צרור הערות 15.6.22

* התיישבות חדשה בגולן – השבוע אנו חוגגים 55 שנים לשחרור הגולן. בחודש הבא ימלאו 55 שנה למפעל ההתיישבות בגולן. והשבוע, ביום שלישי, מוסדות התכנון הארציים (הוולנת"ע – הוועדה לנושאים תכנוניים עקרוניים) יתכנסו לדון, בשעה טובה ומוצלחת, בתכנית להקמת שני יישובים חדשים בגולן – אורחה ומטר, עליהם החליטה הממשלה במסגרת התכנית הלאומית לפיתוח הגולן ולהכפלת האוכלוסיה בגולן.

ובינתיים, הארגונים הירוקים יוצאים נגד הקמת היישובים ומעלים התנגדויות והסתייגויות. הם טוענים שהקמת יישובים חדשים תפגע בטבע בגולן ושיש להתמקד בהרחבת היישובים הקיימים ולא בהקמת יישובים חדשים.

אין שום סתירה בין הקמת התיישבות חדשה והרחבת היישובים הקיימים. התכנית הלאומית מדברת על הכפלת קצרין, על הרחבת כל היישובים ועל הקמת היישובים החדשים. הקמת יישובים חדשים והרחבת יישובים קיימים הם כלים שלובים. כאשר אזור התיישבות נמצא בתנופת פיתוח וצמיחה דמוגרפית גדולה, ואין ביטוי מובהק לכך כהקמת יישובים חדשים, הביקוש של משפחות צעירות ואיכותיות להתיישבות בו גדלה, והיא תתבטא גם בהרחבת היישובים הקיימים.

ובאשר להגנה על הסביבה – הקמת שני יישובים חדשים ואפילו עשרה, לא תשנה את צביונו של הגולן כשטח פתוח. כמעט בכל נקודה בגולן, כאשר מביטים לכל הכיוונים, העין אינה פוגשת יישוב. לכן, ההפחדות הללו, של דובוני לא-לא, אינן צריכות לעשות עלינו רושם. אנו, תושבי הגולן, מחויבים להגנה על הסביבה ועל הטבע בגולן יותר מכל אחד אחר. ההתנגדות להקמת היישובים היא על אוטומט. בעד הנגד ונגד הבעד.

יש לי הצעה. נקים מגדל בבל חדש וניישב בו את כל האנושות, כדי שלא תפריע.

* יחד – ממשלת בנט היא ממשלה מצוינת, בעלת הישגים רבים ומובילה קו ניצי תקיף בנושאי חוץ וביטחון וקו ציוני מגשים בענייני התיישבות. היא ממשלה טובה בפני עצמה ובוודאי בהשוואה לאלטרנטיבה. לכן, ראוי שהיא תמשיך ותשלים קדנציה מלאה.

אולם הממשלה הזאת מתבססת על קואליציה מחורבנת, בשל קומץ אופורטוניסטים שתופסים אותה בביצים. לכן, היא נמצאת כל הזמן בסכנה קיומית.

אין לי מושג האם הממשלה תצלח את השבוע הקרוב, ואם כן – מתי יבוא המשבר הבא, וכמה היא תחזיק, אך גם איני שולל את האפשרות שהיא תשלים את הקדנציה. הכל אפשרי.

כך או כך, בין אם הבחירות תתקיימנה מיד, בין אם במועדן או בכל מועד אחר, אני סבור שכבר כעת על תקווה חדשה וימינה להחליט על ריצה משותפת לבחירות ולהקים סיעה משותפת לאלתר. יש לגבש כוח גדול ככל האפשר המחויב לציונות ממלכתית עם מדיניות ניצית. יש קרבה רעיונית רבה בין המפלגות ואין סיבה שלא תשלבנה ידיים.

את השאלה מי יעמוד בראש הרשימה יש להחליט על סמך סקרי עומק, ועל פי הניתוח למי יש סיכוי טוב יותר להביא את ההישג המרבי.

לא שכחתי שבנט היה שותף לשלהוב היצרים בפרשת אלאור אזריה ואת הקריאות הפופוליסטיות שלו לגזר דין מוות למחבלים. אבל אני מאמין שהוא התבגר, כובד האחריות עיצב את דמותו כמנהיג אחראי וממלכתי, ולא תהיה לי היום כל סיבה לא לתמוך ברשימה משותפת, שבה הוא יוצב באחד משני המקומות הראשונים.

* התנקשות בדמוקרטיה – הליכוד הציע הצעת חוק, על פיה הממשלה תמנה את שופטי בג"ץ ומליאת הכנסת תאשר. זו התנקשות בדמוקרטיה, פיגוע נגד שלטון החוק והרס עצמאות המשפט. העובדה שאת ההצעה מעלה סיעה שמנהיגהּ נאשם בפלילים מעידה יותר מכל עד כמה זו הצעה חולנית ומטורפת.

מצער מאוד להיווכח בירידת הדורות, כאשר את ההצעה המטורפת הזו מציעה המפלגה, שמייסדהּ היה נושא הדגל של עליונות המשפט.

בכל ממשלות נתניהו היו גורמים שפויים שלא איפשרו הרפתקאות מסוכנות כאלה. הדרך השלישית, מפלגת העבודה/עצמאות ובהמשך קדימה, יש עתיד + התנועה, כולנו, כחול לבן + דרך ארץ + מפלגת העבודה. אם חלילה יהיה שלטון על טהרת גוש ביבי, עם או בלי רע"ם, ישראל תידרדר לארדואנוקרטיה.

* נגד מדינת ישראל – בבית המשפט: מדינת ישראל נגד בנימין נתניהו.

בכנסת: בנימין נתניהו נגד מדינת ישראל.

* קודם כל רעת האזרח – כה כתב מאיר אריאל: "תודו שמפלגה שיורדת משלטון מאחלת לנכנסת כישלון חרוץ. והלא כישלון חרוץ של מפלגת שלטון זה קודם כל רעת האזרח – משמע שאין טובת האזרח לנגד עיני המפלגות כמו היותן בשלטון".

והנה, המפלגה שירדה מן השלטון לא רק מאחלת לנכנסת כישלון חרוץ, אלא פועלת באופן אקטיבי להכשלתה ובעיקר להכשלת פעולות שמיישמות את האידיאולוגיה שבשמה מדברת האופוזיציה.

סהדי במרומים, שגם כאשר שלטו ממשלות שהתנגדתי להן וגם כאשר עמד בראשן אדם שאני סולד ממנו, התפללתי בכל לבי להצלחתן, כאבתי כל כישלון שלהן ושמחתי על כל הישג שלהן.

* ההיגיון של אורבך – ניר אורבך זועם בצדק על שני חברים סוררים בקואליציה, שמצביעים עם תשלובת ביביטיבי נגד המדינה. במחאה, הוא מאיים לנהוג בדיוק כמותם. הגיוני.

* מה הבעיה של ניר אורבך? – אופי חלש.

מהח"כים של ימינה נדרש חוסן נפשי ותעצומות נפש גדולים, כדי לעמוד במסע הטרור האישי נגדם ונגד משפחותיהם, המתנהל זה שנה.

למרבה הצער, אורבך לא גילה כושר עמידה של מנהיג.

* הצבעה קונסיסטנטית – הצבעת הליכוד נגד חוק יו"ש מנוגדת לאידיאולוגיה שלו. אבל הצבעתו של הכהניסט נגד החוק דווקא מובנת. עדיף לו שלא יהיה חוק, לא דין ולא דיין, ושהזרוע הצבאית של הכהניזם תשתולל באין מפריע.

* מדרון חלקלק – אך טבעי, שאחרי שהצביעה יחד עם ביביטיבי נגד המדינה, ח"כ רינאווי זועבי כבר מדברת בבוז על אנשי הרל"ב ("רק לא ביבי").

* דרבי המושחתים – ההתפלשות בבוץ בדרבי המושחתים גורם למבוכה עמוקה – מבוכה ששני האנשים הללו היו ראשי ממשלה.

* היורש – יש רק אדם אחד שנתניהו יהיה מוכן להוריש לו אי פעם את השלטון.

מתוך עדותו של ניר חפץ השבוע בבית המשפט:

במהלך דיון על התאגיד, יאיר נתניהו ירד על ארבע, שירבב את הלשון כמו כלב ואמר לאביו "תמשיך ללקק לכחלון" ואז נעמד על רגליו, שם ידיו על חלציו ואמר "תמשיך למצוץ לכחלון".

* טיפשות ההמונים – מסר מפרשת "שלח לך": עשרת המרגלים קיבלו הרבה יותר לייקים מיהושע בן-נון וכלב בן-יפונה.

* של מי השיר הזה – בתקופת המאבק על הגולן, המענה הקולי בטלפון שלי היה השיר "אין לי ארץ אחרת", בקולה של קורין אלאל, ומתוך ההקלטה בקע קולי: "שלום עם הגולן. כאן אורי הייטנר". השיר היה אחד מהמנוני המאבק שלנו. הזדהותנו עמו הייתה כפולה. הזדהות עם המסר של דבקות בארץ בכל מקרה, גם כאשר אדמתי בוערת, ומתי בערה אדמתנו יותר מכאשר ממשלות ניסו למסור את הגולן לאויב הסורי ולהחריב את מפעל ההתיישבות? וגם כמסר שהגולן הוא ארצנו, אין לנו ארץ אחרת, ואנו נחושים לסכל את כוונת הנסיגה.

מפעם בפעם העירו לי, שזו "חוצפה" שאני משתמש בשיר "שמאלני" שאהוד מנור כתב נגד מלחמת לבנון. באותם ימים, אירחנו את אהוד מנור למופע משיריו (איני זוכר מי היה הזמר שהופיע אתו) בעין זיוון. כשהגיעו לשיר "אין לי ארץ אחרת", אמר אהוד מנור: "אני כתבתי את השיר במחאה על מלחמת לבנון. אני יודע שאתם משתמשים בו במאבק שלכם נגד נסיגה מהגולן. וזה יפה מאוד בעיניי. אם כל צד שנאבק על אמונתו ודרכו מרגיש שהשיר הזה מבטא אותו, זה משמח אותי מאוד".

נזכרתי בכך בעקבות מכתב למערכת "הארץ" של יצחק שריג, אחיו של המשורר יוסף שריג שנפל במלחמת יום הכיפורים, שבו תקף בחריפות את עמיחי שיקלי על שציטט משירו של אחיו "אור וירושלים" במאמר שכתב ל"הארץ". לטענתו, השימוש בשיר בידי שיקלי הוא "מעשה נבלה", לא פחות, כי אחיו "לא האמין בכיבוש". גם אילו יוסף היה חי אתנו והיה כותב את הדברים, לא היה בכך צדק, כיוון שברגע ששיר יצא לעולם, היא לרשות הכל, וכולם רשאים לאהוב את השיר ולצטט אותו. בוודאי שאחיו של שריג, 49 שנים אחרי נפילתו, אינו זכאי לבעלות על השיר, בשל הערכתו מה היו דעותיו של אחיו היום, אילו היה חי עמנו. השיר המקסים הזה נכתב לציון חמש שנים לשחרור ירושלים, כך שלפחות באשר לירושלים, שריג בחייו לא ראה בשחרורה – "כיבוש".

הדברים שכתב שיקלי במאמרו ב"הארץ", על אודות "אור וירושלים", יפים ומרגשים: "כיליד העיר הזאת, השיר שאני הכי אוהב על ירושלים, שיר שמלווה אותי עוד מימי הגן, הוא השיר 'אור וירושלים': 'השקט שוב צונח כאן משמי הערב כדאיית דיה מעל התהומות, וקרן אדומה נושקת להט חרב את הפסגות המגדלים והחומות. ראיתי עיר עוטפת אור והיא עולה בשלל צבעי הקשת, והיא נוגנת בי כנבל ועשור, ראיתי עיר עוטפת אור'. את השיר המופלא הזה חיבר חבר קיבוץ בית השיטה יוסף שריג לכבוד יום ירושלים 1972, במלאות חמש שנים לשחרור העיר. שנה אחר כך, והוא אז מפקד פלוגת שריון במילואים, נפל שריג בקרבות הקשים של מלחמת יום הכיפורים ברמת הגולן. על אומץ לבו ותפקודו הוענק לו עיטור המופת".

* התשובה לדן מירון – במאמרה המרתק של זיוה שמיר על שירו של אלתרמן "הבלדה על חמוריקו", הופיע משפט כאילו-צדדי, שמתוכן המאמר לא היה נגרע דבר אלמלא הופיע בו, אך דווקא הוא שבה את לבי. "ובטורו 'האיר השחר' כתב אלתרמן על שירת רחל: ' 'כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי'. מִי יֵדַע מַה קובֵעַ /  אֶת נִצְחָם שֶׁל שִׁירִים? דְּמוּת גּוֹלֶֹשֶת מִתֵּל: / כִּצְלִיל נֵבֶל רוֹנֵן וְרוֹחֵק וְגוֹוֵעַ / נִשְׁתַּלְּבָה הִיא לָעַד בְּשִׁירַת יִשְׂרָאֵל.'

אלתרמן הבין אל-נכון ששיריה הקטנים והצנועים של רחל, שלא התהדרו במחלצות ובמליצות, ישרדו בשירה העברית אף יותר משיריהם של  אותם משוררים שהיו גדולים וחשובים בדורם, כי עשו בשפה העברית כבלהטים. אלה זלזלו בשירת רחל ולגלגו על 'קוצר ידה', אך חרף 'דלותם' שירי רחל לא נשכחו כשיריהם של מקטרגיה".   

כך, במעין הערת אגב במאמרה על "הבלדה על חמוריקו" הגיבה זיוה שמיר על מסתו בהמשכים של דן מירון ב"הארץ", שבו הציג את אלתרמן כעוין לקיבוץ, לפלמ"ח ולרחל המשוררת. כנראה שזיוה שמיר לא רצתה לתקוף את מירון חזיתית, אך מי שקרא את המאמרים של מירון ושל זיוה שמיר, לא יכול שלא להחמיץ את תשובתה המשכנעת של זיוה.

מאמרה הקודם של זיוה שמיר בסדרה, על שירו של אלתרמן "המגדל הראשון", מפריך את טענתו של מירון על הניכור של אלתרמן כלפי הקיבוץ (ותודה לזיוה על הציטוט ממאמרי על השיר).

ובאשר ל"בלדה על חמוריקו" אוסיף, שאריק איינשטיין הקליט גרסת כיסוי מקסימה לשיר, בתקליטו מ-1980 "ארץ ישראל הישנה והטובה: משירי סשה ארגוב", בעיבודו של אילן מוכיח ובהפקה מוסיקלית של שלום חנוך.

* מגדולי הסופרים העבריים – הייתי בן 14 כאשר קראתי את "המאהב". הייתה זו פגישתי הראשונה עם יצירתו של א.ב. יהושע. הוקסמתי. ומאז, יהושע היה אחד הסופרים האהובים עליי. קראתי את מרבית ספריו, ואף פעם לא התאכזבתי. אהבתי את כולם. ובין כולם אהבתי במיוחד את יצירת המופת "מר מאני". יהושע היה סופר דגול, מגדולי הסופרים בהיסטוריה של הספרות העברית. הצטערתי מאוד לשמוע על מותו, בעיצומו של שבוע הספר העברי.

פוליטית, הייתי רחוק מאוד מדעותיו היוניות של א.ב. יהושע, איש מועצת חכמי השמאל, לצד עמוס עוז וגרוסמן. אבל יהושע לא היה דוגמטי, ומלבד העובדה שהוא בחן את השקפותיו ושינה אותן בהתאם לאופן בו תפס את השינויים במציאות – הייתה לו דרך מקורית וייחודית בציונות. היה לו יחס מנוכר ליהדות הגולה, והיו שראו בו סוג מרוכך של כנעניות. אך איני מקבל זאת. הכנענים רצו להתנתק מן העם היהודי, מן ההיסטוריה היהודית ומן היהדות. א.ב. יהושע היה רחוק מכך מאוד. גישתו הייתה מאוד יהודית וציונית. טענתו הייתה שרק בארץ ישראל, במדינת ישראל, יהודי יכול להיות שלם, הנוטל אחריות טוטלית על הקולקטיב היהודי ועל כל תחומי החיים, בעוד יהודי בגולה הוא, כלשונו, "חצי יהודי".

פעם אחת פגשתי את א.ב. יהושע. היה זה באירוע של מכון "שיטים" לכבוד יום הולדתו השמונים של חברי, מורי ורבי בוג'ה זצ"ל, שהיה חברו וחניכו בתנועת הצופים בירושלים של א.ב. יהושע. שנינו הרצינו באירוע.

מותו של יהושע לא בא במפתיע. הוא הכין אותנו לכך בראיונות רבים בשנים האחרונות.

יהי זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

כל ממזר מלך – במונולוג הפתיחה של "אולפן שישי" דיבר דני קושמרו על מצבה הרעוע של הקואליציה ועל הבעיה הבסיסית בשיטה הפוליטית הישראלית, שבה קיומה של הממשלה תלוי בכל ח"כ סורר מהספסלים האחוריים, והגדיר זאת – "כל ממזר מלך".

"כל ממזר מלך" הוא שמו של סרט שכתב וביים אורי זוהר, שהלך לפני כשבוע לעולמו. הסרט, על רקע מלחמת ששת הימים, עלה לאקרנים בשנת 1968, בכיכובם של שני חתני פרס ישראל יהורם גאון ועודד קוטלר.

* "חדשות בן עזר"

על ספרו של יצחק נוי "גבעת האירוסים השחורים"

יצחק נוי, שהלך השבוע לעולמו, מוכר בעיקר כשדר רדיו, אך הוא היה גם סופר. להלן דברים שכתבתי על ספרו לנוער: "גבעת האירוסים השחורים":

ספרו של יצחק נוי "גבעת האירוסים השחורים" , הוא ספר חינוכי מובהק, עמוס בכל עמוד במסרים ערכיים – ציונות, סוציאליזם וערכים אוניברסאליים אישיים של מנהיגות, אחריות, אכפתיות, תרומה לכלל, הנכונות לתת. הספר עוסק בסוגיות לאומיות חברתיות של עליה, קליטה, מעברה, קונפליקט בין המעברה ליישוב הוותיק, יחסי עדות, ותיקים מול עולים חדשים. אולם בעיניי, המסר המרכזי העובר דרך הנושאים הללו, הוא הפער הבלתי נסבל בין רמת ההצהרה, האידיאלים והחזון של חברי המושב לבין מציאות החיים האמיתית שלהם, הן כפי שבאה לידי ביטוי בהתנהלות המושב פנימה, הן במסחר בלתי הגון וניצול המצוקה והצנע לצורך התעשרות קלה והן ביחס המתנשא כלפי העולים החדשים במעברה. הנער יפתח, גיבור הסיפור, הוא מופת של מנהיגות אמת, נכונות לשלם מחיר אישי וחברתי כבד בדבקותו בערכיו ועקרונותיו ובמידה רבה הוא גם ממלא את תפקיד "הילד המגלה את ערוות המלך" במושב. הספר מנפץ מיתוסים – המיתוס של אנשי ההתיישבות העובדת, א"י היפה, המתגלים בקלונם. יש לציין, שיצחק נוי אינו מנפץ מיתוס באופן המציג את האידיאל והחזון כריקים, אלא להיפך – הוא מחויב לחזון, ודרך דמותם של הגיבורים, יפתח וסוזי, הוא תובע את עלבון החזון ומציג את האופציה של חיים ריאליים לאורו. זה המסר המרכזי של הספר.

דוגמאות להעברת מסרים בספר:

* תיאור קרב המהלומות בין גיבור הספר, יפתח, לבין בוקי – דמותו של בריון שהטיל חיתתו על הסביבה כולה. "אכן, בוקי נראה חורש רעות. לאחר שניער את רגלו הכואבת פעם או פעמיים, זינק אל עבר סוזי והניף את ידו השרירית. והנה, עוד בטרם פגעה בה מהלומתו הראשונה, נשמעה מן הצד קריאת חרון חנוקה ויפתח זינק על בוקי כאחוז טרוף. 'אחוז טרוף' הן המילים המתאימות, שכן לא תמצא בכל בית הספר ילד שפוי בדעתו שינסה להרים יד על בוקי או סתם להשמיע צפצוף בחברתו. בוקי נדהם כל כך מן החוצפה הבלתי מצויה עד שידו הכבדה, המורמת על סוזי, נשמטה בבהלה כדי לגונן על ראשו. המהלומה הפילה את בוקי ארצה, מחזה שלא יאמן. אבל בוקי הוא בוקי ולא לחינם המורים מכנים אותו 'פרא משולח'. הוא מזנק ממקומו ובאגרופו הקפוץ חובט לו, ליפתח, חבטה אדירה בפניו. יפתח מתגלגל על הארץ כשק תפודים לפני זריעה וכבר אפו שותת דם. הקרב תם ונשלם! כך אתם חושבים. כך חשבתי גם אני. כך חשבו כל ילדי בית הספר שעמדו וצפו נדהמים במחזה. אך לא! יפתח מזנק ממקומו, זריז כחתול. ראשו מגיע עד לכתפיו של בוקי אך ידיו מגביהות עוף. אגרופו פוגע באפו של בוקי הנרתע לאחור, נבוך מן החוצפה. הוא מנסה ברצינות ללכת אתי מכות, חולפת בראשו מחשבה חדשה בתכלית ולא נעימה.עתה גם אפו של בוקי קולח דם והוא שולח את שתי ידיו האיתנות אל יפתח כדי למהר ולסיים את הקרב המביך הזה, שאינו מוסיף לו כבוד. יפתח סופג ומכה חזרה, סופג ומכה חזרה, והנה שוב הוא על הארץ, שרוע ומאובק, ושוב הוא מזנק בחמת טירוף ומכה. מחזה שאין רואים כמותו בכל יום".

בטקסט זה אין דיבורים, וגם אין אמירה חינוכית או ערכית ברורה של הסופר, אלא תיאור התרחשות. התיאור הזה מעביר מאליו מסרים בצורה משכנעת יותר מבכל אמירה ישירה. יש כאן תיאור של דוד וגולית – הטוב והחלש יותר פיסית, הנלחם ברע החזק והגדול, ויכול לו. הסיפור מעלה על נס את אומץ לבו ונחישותו של יפתח, הלוחם ברע ללא כל חשבון על המחיר שהוא עלול לשלם. יפתח נלחם בכל הרע שבוקי מייצג: השררה, האדנות, הכוחניות, שלטון הפחד, שנאת הזר והאחר, הנכונות לפגוע בחלש, בחלשה. יפתח מייצג את הערכים ההפוכים – חברת מופת צודקת, חוסר כוחניות, כבוד האדם, כבוד לאחר (העולה, המזרחי), מחוייבות לחלש, וגם אהבה ומחוייבות לאהובתו.

* תיאור הרגע בו מבין סנדו, המספר, שאויב הציבור שנגדו נשמעות כל הסיסמאות ברדיו נגד השוק השחור – אלה בעצם אנשי המושב שלו, הוריו. שיחה בין סנדו לבין שלום, בן המעברה. "'פשוט מאוד, סנדו, המושבניקים צריכים למכור את התרנגולות והביצים ל'תנובה' והם מקבלים תמורתם מחירים שהממשלה קבעה. אמנם המחירים נמוכים, אבל לכן הממשלה גם מוכרת למושבניקים תערובת – אוכל לעופות – במחירים נמוכים. המושבניקים מוכרים חלק ל'תנובה' וחלק מוכרים לסוחרים פרטיים, שבאים בלילה כדי שהפקחים של דב יוסף לא יגלו אותם, כי זה בניגוד לחוק – אתה מבין? בעד כל ביצה ובעד כל תרנגולת הסוחרים משלמים למושבניק פי שלושה וארבעה וחמישה יותר מ'תנובה'. נדהמתי לגלות כמה הדבר פשוט. 'וזה השוק השחור?' שאלתי בהיסוס. 'זה השוק השחור, סנדו. זה בדיוק השוק השחור'. איך לא חשבתי על כך לפני כן? עתה נתחוורו לי לפתע דברים שעד כה נראו מסתוריים ולא מובנים. את הטנדר המסתורי הזה, המתגלגל חרישית אל חצרותינו בחשכת הליל ובפנסים כבויים ראיתי לא אחת. גם את אבא ואמא ואת נהג הטנדר ומלווהו ראיתי לא פעם, והם אוחזים בבהילות בתרנגולות מפרפרות ומכניסים אותן ביראת קודש לארגז הטנדר המכוסה אברזין מכל צדדיו. פעמיים או שלוש ראיתי מבעד לחלון את מלווהו של נהג הטנדר כשהוא מונה כסף לידיה של אמא, ואבא ניצב נבוך מן הצד, מקרטע ברגליו כילד נזוף ומגרד ברוב זעם את קרחתו – ועדיין לא נתקשרו הדברים במוחי. עתה באו הסבריו של שלום והכו בי בפשטותם הבהירה והנחרצת. כה ברורה הייתה לפתע התמונה עד כי לא מצאתי מענה ונתכנסתי בתוך עצמי מהורהר ומבולבל ".

בסצנה הזו נוי מאיר את עיוורונו של סנדו, החי בחלומות ומאמין בתמימות בסיסמאות של עסקני המושב וותיקיו, כאילו עליהם מתבססים חייהם, מבלי שהוא מפעיל את חוש הביקורתיות ורואה מה קורה מתחת לאפו, במושב ואף במשק המשפחתי שלו; מבלי שהוא מבין את מה שהוא רואה או מבלי שהוא רוצה להאמין במה שהוא מבין. מי שמאיר את עיניו הוא שלום מן המעברה, הרואה מבחוץ היטב את מה שסנדו אינו רואה מבפנים. בתיאורו של שלום אין כל שיפוט ערכי של המציאות אותה הוא מתאר. יש כאן תיאור מצב, של מציאות שדי ברורה לו. יתכן שיש כאן רמז מטרים לדמותו השלילית של שלום בהמשך הסיפור; בדבריו יש יותר קנאה על הצלחת המושבניקים, מאשר ביקורת מוסרית על התנהגותם. לעומת זאת, סנדו מוכה, לנוכח הגילוי. 

* הטקסט השלישי הוא חשיפת המושבניק המוהל חלב במים. "'זאת הנביילה הקטנה מהמעברה', עלה קולה המתכתי , החלוד, של רייזל. אנחנו עושים לכם טובה ומוכרים לכם חלב בחצי חינם, ואתם מרגלים אחרינו. זאת התודה שאנחנו מקבלים אחרי כל כך הרבה שנים בארץ'. 'אתם לא מוכרים שום דבר בחצי חינם, אתם רק מוכרים חצי חלב וחצי מים', ענתה לה סוזי בקול שליו ושקול… 'קישטה, מלוכלכת קטנה, קישטה. הסתלקי מהחצר שלי. שם, במרוקו, בכלל ראיתם מה זה חלב? אני כבר אדבר עם הוועד שיגרשו את אבא שלך מהעבודה במוסך. אם יש לו בת כזאת לא מחונכת, הוא בוודאי איש לא אחראי'. ובפנותה אל יפתח צמצמה את עיני החולדה הקטנות שלה כדי סדק ואמרה בארס: 'ואתה, יפתחי, הבן של שמשון נוילנד הגיבור, אולי תפסיק כבר להתחבר עם ילדות מקולקלות מהמעברה ולגרום לכולנו בושה.. הא, צוקער פושקע?…

עשרה איש, אולי יותר, ניצבו שם דוממים ויפתח וסוזי… אבל איש לא פצה פה. קולה הנורא של רייזל והרעש הניתז מכל מילה ומילה הכריעו את הכף. 'קדימה, קדימה, תיכנסו כבר פנימה', חרקה רייזל בקולה. ברל'ה כבר מתחיל לחלק את החלב. נו, תזוז שם כבר, אוקס. אפשר לחשוב שאיזו מלוכלכת קטנה מהמעברה עם דמיון מזרחי תשנה לי את הסדר היום. תיכנסו כבר, לא קרה כלום'" .

את המסר החריף שלו מעביר כאן הסופר על דרך השלילה, דרך המילים הקשות שמכניס לפיה של רייזל. כאשר היא נתפסת בקלקלתה – כמי שמרמה ומוהלת מים בחלב שהיא מוכרת, יצא ממנה השד הגזעני, העדתי, הקסנופובי (ובהמשך גם הפוליטי – כאשר היא מגנה את גדי, שיצא נגדה, על היותו "בן של מפ"מניק"  וטענה שדבריה של סוזי הם תוצאת הסתה של המדריכים במעברה מאגודת ישראל והמזרחי). דבריה של רייזל, מבטאים בצורה קיצונית את היפוך הערכים היפים שעליהם אמור המושב להיות מבוסס. כאשר היא מכנה את סוזי, הנערה שגילתה את רמאותה והעזה להתריס מולה על הגניבה, היא מכנה אותה "לא מחונכת", "ילדה מקולקלת" ואת אבא שלה שיש לו בת כזו "לא אחראי".

זהו תיאור אירוני – מהו חינוך, מהי תקינות, מהי אחריות על פי רייזל? ה"אנחנו" – המושבניקים, הוותיקים, בעלי הזכויות, הננו מקור החינוך, האחריות, התקינות, וכלל לא חשוב מה אנו עושים. מי שמעז לצאת נגדנו ולחשוף את פנינו המכוערים, כמוהו כמרים יד על היישוב הוותיק כולו, באיזו חוצפה ויהירות, במקום להיות אסיר תודה למי שקולטים אותו.

בהמשך מתערב גדי ויוצא נגדה ולהגנת סוזי ויפתח, אך לא בכדי עצרתי את הציטוט כאן, במציאות שבה "איש אינו פוצה פה ומצפצף" – תיאור אופייני בספר כולו, לעצימת העיניים וההתקרנפות של המושבניקים לנוכח העוולות המתרחשות במושב… אולי כיוון שלכל אחד מהם קופת השרצים שלו.

בכל הסיטואציה הזו מעביר הסופר את המסר המרכזי שלו, אודות הדקדנט המוסרי שפקד את המושב, שברמה ההצהרתית הוא מחוייב לאידיאלים נעלים של צדק, מוסר וציונות.

אף שבעיניי האמירה העיקרית של הספר נוגעת לפער בין ערכי המושב למימושם בפועל, אין ספק שנושא היחס לאחר, לזר, אף הוא נושא מרכזי מאוד בספר. ברובד הגלוי, זה הנושא המרכזי של הספר.

הספר מתאר את ההשחתה של המושב, ברגע שהוא נקלע למציאות חדשה, שבה סמוך אליו נמצא לפתע אחר, שונה, זר – העולים המזרחיים של המעברה. האידיאלים הגדולים אינם עומדים בפני הפיתוי לנצל את השכנים, להפוך אותם לפועלים השחורים במושב, ובכך להפוך את החקלאים המושבניקים למנהלים, לראיסים. מכאן מתגלגלת ההשחתה לתחומי החיים האחרים. כמובן שההשחתה אינה תוצאת קיומה של המעברה, אלא המעברה היא מראה גדולה על ההשחתה הפנימית במושב.

על אף אותה השחתה, התודעה של חברי המושב היא שהם מלח הארץ, הם חלוצי הארץ ובוניה, לעומת תושבי המעברה שאינם כאלה.

היחס המתנשא של המושבניקים כלפי תושבי המעברה בא לידי ביטוי בולט בקרב הילדים. לאורך כל הספר הקורא נתקל בגילויים של גזענות מצד בני המושב כלפי בני המעברה.

המסר של הספר הוא של שוויון ערך האדם והתנגדות נחרצת לכל אפליה, גזענות, שנאת הזר והשונה. גיבור הספר, יפתח, הוא התגלמות הערכים האלה. הוא חריג מאוד בגישתו, אם כי אינו יחיד. כך למשל הרופא, ד"ר גולדרזון.

היחס השלילי, כלפי השונה, אינו רק כלפי תושבי המעברה, אלא גם בתוך המושב, כלפי בעלי דעות פוליטיות שונות, אלה שמעיזים להצביע למפלגה אחרת, זולת מפא"י .

* "חדשות בן עזר"

מתת האל של קול זהב – על לאונרד כהן

לאונרד כהן היה משורר יהודי.

הוא היה משורר דגול. הרבה לפני שהיה זמר ומלחין. הוא החל את דרכו כמשורר הכותב שירה בלתי מולחנת. רק אחרי שפרסם את שלושת ספרי השירה הראשונים ואת הרומן הראשון, וכבר נחשב לאחד המשוררים והסופרים המובילים בקנדה, החל בקריירה כמוסיקאי וזמר, בעיקר משיקולי פרנסה. וגם בהמשך דרכו, חלק מיצירתו הייתה שירה לשמה, לא להלחנה.

לאונרד כהן היה משורר יהודי מאוד. מה פירוש יהודי מאוד? הכוונה אינה לכך שהוא משורר שנולד לאם יהודיה, אלא שהוא היה משורר ואדם שהיהדות היא מרכיב משמעותי בזהותו, באישיותו, בתרבותו וביצירתו האמנותית.

כל ימיו, יצירתו של כהן הייתה יהודית. גם כאשר עסק בבודהיזם, גם כאשר חי תקופה במנזר בודהיסטי וגם כאשר כתב על ישו, הוא עשה זאת כיהודי. הוא היה יהודי באמונתו הדתית, הוא היה יהודי בתרבותו, הוא היה יהודי בהזדהותו הלאומית והוא היה יהודי בהזדהותו עם מדינת ישראל.

הוא כתב על האלוהים, הוא כתב על התנ"ך, הוא כתב בהשפעת הקבלה והתפילה, הוא כתב על השואה. השיר שבזכותו התאהבתי בכהן ובשירתו, היה "Dance me to the end of love" – "רקדי אתי עד קצה האהבה". אך רק שנים רבות מאוחר יותר למדתי, שהשיר נכתב בעקבות ביקור של כהן באושוויץ, והוא התייחס לתזמורת היהודית בשערי אושוויץ ולנגנים שניגנו עד מותם. הוא כותב שם על היונה והתיבה, כרמז למבול ולסוף העולם, ולהבטחה שלא יהיה עוד מבול, שהופרה בשואה. הוא כותב שם "על נהרות בבל" כרמז לחורבן ולגלות. והוא כותב שם על צליל כינור בוער. בעצרת הזיכרון הממלכתית ביד ושם, ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשפ"ב, הושר השיר הזה בשפתו המקורית. אגב, יש גרסה עברית לשיר, תרגום של אפי נצר.

שיר יהודי-מאוד נוסף שאזכיר הוא Who by Fire"" – "מי באש".

השיר נכתב בהשראת הפיוט "ונתנה תוקף" שנאמר בימים הנוראים. הפיוט הזה מחובר בתודעה הישראלית למלחמת יום הכיפורים, בזכות לחנו של יאיר רוזנבלום שנכתב לזכרם של 11 בני בית השיטה שנפלו במלחמה. אך הוא לא היה הראשון שחיבר את הפיוט של יום הכיפורים למלחמת יום הכיפורים. קדם לו לאונרד כהן. את "מי באש" הוא כתב במלחמת יום הכיפורים.

במלחמה עלה כהן על מטוס והגיע לישראל, במטרה לקבל נשק ולהצטרף למגִנים על מדינת היהודים המותקפת מפני הפולש. מהר מאוד הובהר לו, שהתרומה שלו יכולה להיות בשירה בפני החיילים. הוא הצטרף להרכב שכלל את מתי כספי, אושיק לוי, פופיק ארנון ואילנה רובינא. הם עברו מיחידה ליחידה, בסיני ובגולן, והופיעו בפני הלוחמים. לאונרד כהן שר את שיריו, ומתי כספי ליווה אותו בגיטרה.

המלחמה השפיעה עליו מאוד. הוא כתב בהשפעתה מספר שירים, ובהם, כאמור, "מי באש". זה נוסח הבית הראשון של השיר, בתרגומו של קובי מידן:

"מי באש? מי במים? מי לאור השמש? מי בחשכת ליל? מי בבית דין של מטה? מי בישיבה של מעלה? מי בפריחה החייכנית הזאת? מי בדעיכה איטית מאוד? ומי, מי קורא בשמנו?"

והשיר מסתיים במילים: "מי על חרבו שלו? מי בשבי ימיו? מי ברוב כוח? ומי, מי קורא בשמנו?".

לאונרד כהן ביקר והופיע הרבה בישראל. ביקורו האחרון היה במסע ההופעות הבינלאומי האחרון שלו, ב-2009.

הוא הופיע באיצטדיון ר"ג לפני כחמישים אלף צופים. לאחר השיר הראשון הוא בירך את ישראל בברכת בלעם:  "מה טובו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל".

ובתום ההופעה פרש את כפיו לעבר הקהל, וברך אותו, את ברכת הכוהנים:

יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ.

יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ.

יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׁם לְךָ שָׁלוֹם.

לאונרד כהן חש, ככהן, שזו שליחותו הגדולה, לברך את עם ישראל.

לקראת ביקורו של לאונרד כהן בישראל, הופעל עליו לחץ של ארגוני BDS לבטל את ביקורו.

זמן קצר טרם ביקורו של ליאונרד כהן כתבתי: "איזה מזל שהזמר והמשורר לאונרד כהן אינו קורא 'מעריב'. אילו קרא, מה היה עושה לאחר קריאת מאמרו של העיתונאי היורד רון מיברג, בו לעג לניסיון להביא את לאונרד כהן למופע בישראל? בגיליון ערב פסח, הסביר מיברג שאין מצב שכהן יסכים להופעה כזאת. ישראל אחרי 'עופרת יצוקה' מוקצית בדעת הקהל מחמת מיאוס, ואם כהן יופיע בארץ, הוא עלול בהופעה אחת להרוס את כל הקרדיט שיצבור ב-80 המופעים במסע הפרידה שלו.

לאונרד כהן לא קרא, כנראה, את מיברג, ולכן הוא החליט לסיים את הקריירה המוסיקלית שלו, בת עשרות השנים, במופע בישראל, בפני בני עמו. לאונרד כהן, פטריוט יהודי ואוהב ישראל, לא יכול לבחור דרך טובה וראויה יותר לסיים את הקריירה שלו".

רון מיברג ושכמותו, הם המשת"פים של תעשיית האנטישמיות החדשה, תעשיית החרמות על ישראל. כל כך עלוב ובזוי הוא, כל כך עלובים ובזויים בני דמותו, אלה הנושאים בפיהם קללה על ישראל, מתרוצצים ברחבי העולם בתערוכות נודדות כדי להכפיש את מדינתם, להעליל עלילות על צבאם, להסית את העולם נגד עמם.

איפה הם אותם ננסים, אותם ישראלים מכוערים, אותם נושאי קללה – ואיפה הוא; האמן הדגול, היהודי הפטריוט, אוהב עמו, שעמד מול קהל הרבבות ובירך את עם ישראל, את מדינת ישראל, בברכת השלום.

וראוי להדגיש – עמדותיו הפוליטיות של לאונרד כהן, אף שלא היו עקביות וחלו בהן שינויים וזיגזגים, היו בדרך כלל עמדות השמאל הישראלי. באותה הופעה, הוא תרם חלק מהכנסות המופע לפורום המשפחות השכולות המשותף לישראלים ופלשתינאים. אולם הכל מתוך פטריוטיות ישראלית, אהבת ישראל והתנגדות עקבית לתעשיית הדה-לגיטימציה לישראל.

בשל היותו יוצר גדול, בזכות היותו זמר פופולרי, בזכות שירתו היהודית ובשל הקשר שלו עם מדינת ישראל וביקוריו הרבים בה, הוא זכה כאן לפופולריות רבה, ורבים מאוד משיריו תורגמו לעברית. הוא תורגם בידי טובי היוצרים בישראל, ובהם נעמי שמר, יעקב שבתאי, אהוד מנור ועוד. שני היוצרים שהקדישו יותר מאחרים לתרגומו, הם יוסי גמזו וקובי מידן. יוסי גמזו הוציא ב-1973 ספר שירים של לאונרד כהן בתרגומו – "כציפור על התיל".

קובי מידן הוציא שני ספרי שירים של כהן בתרגומו. ב-2007 הוא פרסם את "ספר הכמיהה", וב-2009 את "לאונרד כהן – השירים". בהופעה של כהן באיצטדיון ר"ג ב-2009, הופיעו כתוביות בעברית עם תרגום של שיריו על מסכי ענק; אף הם בתרגומו של מידן. בניגוד לתרגום בספרים, שהוא תרגום משירה אנגלית לשירה עברית, התרגום במופע היה תרגום מילולי, כמו תרגום של סרט. כלומר, מידן תרגם מחדש את השירים שכבר תרגם והתאים אותם לאופי האירוע.

תמיד אהבתי את לאונרד כהן ואת שירתו. כשהאזנתי לו, חשתי את העומק, את הרגש, את האהבה, את העצבות, את היהודיות; אבל רק כשקראתי את תרגומיו של קובי מידן, הבנתי אותם באמת.

שלושה שירים של לאונרד כהן, בתרגומו של מידן, הקליט היוצר, הפסנתרן והזמר המוכשר שלומי שבן. האחד הוא שירו המוכר ביותר של כהן, הסמל המסחרי שלו, "הללויה", שככל הידוע לי אינו מופיע על תקליט. עוד שניים הם מתוך התקליט "מגדל הפזמון" – "קחי עוד ואלס" ושיר הנושא "מגדל הפזמון". לשיר הזה יש גרסה עברית נוספת, של אריאל הורביץ שתרגם ושר. בגרסת הורביץ השיר נקרא "מגדל השירים".

אעשה השוואה אחת, מעניינת, בין הגרסאות. באחד הבתים פונה לאונרד כהן להאנק ויליאמס וצועק לו על הבדידות הקשה של האמן. האנק ויליאמס, המוסיקאי, המשורר והזמר היה סמל מוסיקת הקאונטרי, בעיקר של שנות ה-40. ליאונרד כהן גדל עליו והוא היה בעבורו סמל והשראה. בתרגום של קובי מידן, הוא פונה לויליאמס. אולם בגרסת אריאל הורביץ הפניה היא ל… אמא. לנעמי שמר, ההשראה של אריאל הורביץ. אני רואה בכך ביטוי לעומק ההזדהות של אריאל עם השיר ועם היוצר. כאמור, שלומי שבן שר את הגרסה של מידן, אך הוא קצת שינה אותה. בפנותו לקהל הישראלי, מה הטעם לשיר על ויליאמס, שאינו מוכר כאן. הוא פונה לשמוליק קראוס.

המשורר מופיע בשיר "מגדל הפזמון" כאמן אקזיסטנציאלי, שהאמנות היא קיומו, והיא עומדת מעל הכל. היא גובה ממנו מחיר כבד. "בלי אף חבר ועם מעט שיער כואב לי כל איבר שפעם שר" הוא מת לאהוב אבל זה רק רצון. ומהי מהות חייו? "עובד כדי לשלם על חדר במגדל הפזמון". כלומר, העולם שבו חי הוא מגדל של שירים, וכל חייו קודש לזכות להיות חלק מן העולם הזה.

הוא נולד כך, זאת לא הייתה בחירה, עם קול זהב אשר אומר שירה. השירה אינה מקצוע, אינה תחביב, אפילו אינה שליחות או מפעל חיים. היא החיים עצמם. לכך הוא נולד, לזאת הוא נועד. "ותריסר מלאכים מעולם קדמון קשרו אותי אל השולחן כאן במגדל הפזמון".

השיר מדבר גם על המוות. אבל מותו של יוצר, הוא לא ממש מוות, כי יצירתו ממשיכה לחיות גם אחריו. "אני אגיד עכשיו שלום ואין לדעת אם אחזור, מעבירים אותנו למגדל אחר כאן באזור. אבל את תשמעי ממני, בובה, הרבה אחרי שאדום. אני אלחש לך ברכות מתוך מרפסת במגדל הפזמון".

לאונרד כהן מת, אבל הוא ימשיך לשלוח לנו ולדורות הבאים מילים טובות ממגדל הפזמון.

מגדל הפזמון / לאונרד כהן. תרגום לעברית – קובי מידן

כל חבריי עזבו, יש לי מעט שיער

כואב לי במקום הזה שפעם שר

ואני מת להתאהב

אבל מן הון להון

רק משלם שכר דירה יום-יום

במגדל הפזמון

שאלתי את האנק ויליאמס

כמה בודד זה עוד יהיה

האנק ויליאמס לא ממש עונה

אבל שמעתי אותו משתעל המון

מאה ותשע עשרה קומות מעליי

במגדל הפזמון

אני נולדתי ככה, זה היה המצב

נולדתי עם מתת האל של קול זהב

ותריסר מלאכים מעולם קדמון

קשרו אותי אל השולחן הזה כאן

במגדל הפזמון

אז תנעצי סיכות וודו בבובה של קש

זה קצת דומה לי, בובה, אבל לא ממש

אני ליד חלון, שם האור ניאון

שום נקבה לא תהרוג אותי, לא

לא במגדל הפזמון

תגידו שאני מריר, רק תזכרו את זה

לשמנים יש תעלות למטבחים של הרזה

ויום הדין קרב, ואולי זה לא נכון

אתם יודעים, שומעים קולות קצת מוזרים כאן

במגדל הפזמון

רואה אותך בעבר השני

והנהר בינינו נהיה כה אימתני

אבל אהבתי אותך וזה מה שחשוב

גשרים שלא חצינו עולים בלהבות

כל מה שהפסדתי קרוב אליי מאוד

אף פעם, אף פעם לא נפסיד אותו שוב

אני אגיד עכשיו שלום

ואין לדעת אם אחזור

מעבירים אותנו למגדל אחר כאן באזור

אבל את תשמעי ממני, בובה

הרבה אחרי שאדום

אני אלחש לך ברכות מתוך מרפסת

במגדל הפזמון

* תבור – יהדות ישראלית

הצופה לבית ישראל – על ביאליק

חיים נחמן ביאליק היה משורר, סופר, מתרגם ועורך דגול, אך לא פחות מכך הוא היה מנהיג תרבות. הוא היה מנהיג התרבות בה"א הידיעה, בכל תולדות התרבות הציונית. דרכו התרבותית, הייתה יצירת שביל זהב תרבותי, בין הקיצוניות של דבקות אורתודוכסית בהלכה לקיצוניות של מאיסה ביהדות ובמסורת. ביאליק האמין שמקורות ישראל לדורותיהם, הם בית היוצר לבניין האומה, אולם משימת דורנו היא ליצור בתוכם ובהשראתם, לפתח אותם ולהתאים אותם למציאות החדשה ולאתגרים הלאומיים המסעירים של המאה ה-20. גולת הכותרת של הקו הזה הוא מפעל הכינוס האדיר של אוצרות ארון הספרים היהודי, ופסגתו – "ספר האגדה" שערך וכתב עם חברו הסופר יהושע חנא רבניצקי. דווקא הוא, יוצר ספר האגדה, פרסם את המסה "אגדה והלכה", שבה הוא מעמיד דווקא את ההלכה ולא את האגדה כליבת החיים היהודיים, וגם את ליבת החיים המתחדשים הציוניים של העם היהודי בארצו. הוא לא התכוון להלכה הרבנית המסורתית, אלא לתרבות של חובות, של קבלת עול מצוות; תרבות שבה הפרט חש מחויבות למלא את המצוות הלאומיות של כל דור. ביאליק הוא האב המייסד של מה שעשרות שנים אחרי מותו קיבל את ההגדרה "התחדשות יהודית" ובהמשך – "תרבות ישראלית".

ביאליק הוכתר עוד בחייו כמשורר הלאומי. התואר הזה ניתן לו לא רק בזכות היותו משורר דגול, גדול משוררי דורו, אלא בשל תפקידו כמנהיג התרבותי והרוחני מס' 1 של הציונות. הוא היה המבטא של רוח האומה וכשצריך – הוא גם ידע להצליף ולבקר ולנער אותה. הוא היה נביא נחמה וגם נביא זעם, כמו נביאי ישראל הקלסיים – הצופה לבית ישראל.

****

במוצאי פסח תרס"ג, באפריל 1903, התרחשו פרעות קישינב, שבהן בעקבות עלילת דם, שהאשימה את היהודים ברצח נער נוצרי למטרות פולחן, נערך במשך 3 ימים פוגרום, שבו נטבחו 49 יהודים, מאות נפצעו, נשים נאנסו לעיני בעליהן וילדיהן, אלפי חנויות של יהודים נבזזו וגופות של יהודים הושחתו.

לאחר הפרעות, יזם ההיסטוריון שמעון דובנוב משלחת שתחקור את מה שקרה בקישינב. ביאליק היה הבולט בין חברי המשלחת. הוא שהה בעיר במשך שבועות אחדים וגבה עדויות. הוא כתב דפים רבים של עדויות, אך לא מיהר לפרסם אותם. כאשר שבה המשלחת, הוא כתב ופרסם את הפואמה המטלטלת "משא נמירוב", שמאוחר יותר שינה את שמה ל"בעיר ההריגה". רק לאחר פרסום הפואמה וההד שיצרה בעם היהודי, הוא פרסם גם את דפי העדות.

בפואמה, לצד תיאור מעשי הזוועה, הרצח והאונס, מתח ביאליק ביקורת חריפה ונוקבת על הפאסיביות של היהודים; על חולשתם וחוסר האונים שלהם לנוכח הטבח. הפואמה הזאת טלטלה את העם היהודי; היו שמתחו על ביאליק ביקורת על כך שהאשים את הקורבנות, אך רבים קיבלו זאת כקריאת השכמה לעם היהודי להגנה עצמית ולפתרון הלאומי – הציונות, העליה לארץ ישראל, עצמאות יהודית.

ב-1906, פרסם ביאליק את ספרו "משירי הזעם", ובו שלושה שירים: "על השחיטה", ב"עיר ההריגה" ו"ידעתי, בליל ערפל".

את "על השחיטה" כתב ביאליק ערב צאתו לקישינב, סמוך לאחר הפוגרום. זהו שיר של התרסה, הפונה אל מספר גורמים. המען הראשי לביקורת הם השמים. טענתו של ביאליק היא שהשמים ריקים מנוכחות אלוהית, במקרה הפחות גרוע, או במקרה הגרוע יותר – הנוכחות האלוהית היא מלכות של רשע. "אם יש בכם אל ולאל בכם נתיב – ואני לא מצאתיו … לבי מת ואין עוד תפילה בשפתיי … אין תקווה עוד".

המען השני הוא התליין, כלומר מבצעי הפוגרום. הפניה אל התליין היא בעצם מסווה לביקורת חריפה על השלטונות. הוא פונה אל התליין באירוניה מרה: "הא צוואר – קום שחט! ערפני ככלב, לך זרוע עם קרדום, וכל הארץ לי גרדום". אך הטענה שלו היא כלפי מי שאמור להגן על היהודים – החוק, המדינה. "דמי מותר". לא בכדי, הצנזור הממשלתי בפטרסבורג סירב לפרסם את השורה הזו, והיא הופיעה רק כעבור שנים אחדות, כאשר ביאליק כינס את שיריו בספר. על התליין עצמו הוא מאיים, שכתם הדם של יונק וסב, לא ימחה לנצח מכותנתו.

השורה החזקה ביותר, בעיניי, בשיר הזה היא: "ואם יש צדק – יופע מיד! אך אם אחרי הישמדי מתחת רקיע הצדק יופיע – ימוגר נא כסאו לעד". מקובל לראות גם בבית זה ביקורת כלפי אלוהים, או כלפי היהודים הממתינים לצדק האלוהי שיבוא לעתיד לבוא, אך אני סבור שכאן המען הוא החוגים המהפכניים, המתקדמים, לוחמי הצדק, מתנגדי השלטון, ששתקו ולמעשה נתנו ידם לפוגרום. בכך, אין משמעות לצדק שבשמו הם מדברים. "אף אתם לכו, זדים, בחמסכם זה". לדעתי, שורה זו, המופיעה באותו בית, אינה מופנית לרוצחים, אלא לשותקים.

שורת המחץ לקראת סוף השיר: "נקמה כזאת, נקמת דם ילד קטן, עוד לא ברא השטן". הנקמה האמתית, היא הדם שייקוב את התהום וימוטט את יסודות מוסדות הרשע המושלים בארץ.

לקראת המשלוח לאושוויץ, כינס המשורר והמחזאי יצחק קצנלסון, המורה הרוחני של מורדי גטו ורשה, שנספה באושוויץ, את תלמידיו, ולימד אותם את "על השחיטה". ניתן להבין מסיפור זה את עוצמתו של השיר, שהדהד בראשם של קרבנות השואה, בחלוף כחצי מאה.

שָׁמַיִם, בַּקְּשׁוּ רַחֲמִים עָלָי!

אִם-יֵשׁ בָּכֶם אֵל וְלָאֵל בָּכֶם נָתִיב –

וַ אֲ נִ י לֹא מְצָאתִיו –

הִתְפַּלְּלוּ אַתֶּם עָלָי!

אֲ נִ י – לִבִּי מֵת וְאֵין עוֹד תְּפִלָּה בִּשְׂפָתָי,

וּכְבָר אָזְלַת יָד אַף-אֵין תִּקְוָה עוֹד –

עַד-מָתַי, עַד-אָנָה, עַד-מָתָי?

הַתַּלְיָן! הֵא צַוָּאר – קוּם שְׁחָט!

עָרְפֵנִי כַּכֶּלֶב, לְךָ זְרֹעַ עִם-קַרְדֹּם,

וְכָל-הָאָרֶץ לִי גַרְדֹּם –

וַאֲנַחְנוּ – אֲנַחְנוּ הַמְעָט!

דָּמִי מֻתָּר – הַךְ קָדְקֹד, וִיזַנֵּק דַּם רֶצַח,

דַּם יוֹנֵק וָשָׂב עַל-כֻּתָּנְתְּךָ –

וְלֹא יִמַּח לָנֶצַח, לָנֶצַח.

וְאִם יֶשׁ-צֶדֶק – יוֹפַע מִיָּד!

אַךְ אִם-אַחֲרֵי הִשָּׁמְדִי מִתַּחַת רָקִיעַ

הַצֶּדֶק יוֹפִיעַ –

יְמֻגַּר-נָא כִסְאוֹ לָעַד!

וּבְרֶשַׁע עוֹלָמִים שָׁמַיִם יִמָּקּוּ;

אַף-אַתֶּם לְכוּ, זֵדִים, בַּחֲמַסְכֶם זֶה

וּבְדִמְכֶם חֲיוּ וְהִנָּקוּ.

וְאָרוּר הָאוֹמֵר: נְקֹם!

נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן

עוֹד לֹא-בָרָא הַשָּׂטָן –

וְיִקֹּב הַדָּם אֶת-הַתְּהוֹם!

יִקֹּב הַדָּם עַד תְּהֹמוֹת מַחֲשַׁכִּים,

וְאָכַל בַּחֹשֶׁךְ וְחָתַר שָׁם

כָּל-מוֹסְדוֹת הָאָרֶץ הַנְּמַקִּים.

את השיר כתב ביאליק בה"א באייר, כשבועיים אחרי הפוגרום. 44 שנים לאחר מכן, קמה מדינת ישראל.

* תבור – תרבות ישראלית