ואם תבואי אליי / "זהו זה"

פינתי השבועית ברדיוטק, 4.4.22

בשבוע שעבר העניקה האקדמיה לקולנוע וטלוויזיה פרס מפעל חיים לתכנית הטלוויזיה הוותיקה "זהו זה".

" 'זהו זה' היא אחת התוכניות המשפיעות ביותר ששודרו על המסך הישראלי", נאמר בנימוקי ההחלטה למתן הפרס. "למעלה מ-30 שנה היא משמשת כמדורת השבט של עם ישראל ומרתקת אל שידוריה רבבות צופים. התוכנית על כותביה, במאיה ומגישיה, תרמה רבות לעידוד השיח הציבורי סביב סוגיות חברתיות, לאומיות ופוליטיות כגון: יוקר מחייה, אפליה, פקקי תנועה, גזענות, מפלס הכנרת ויצרה אין סוף פארודיות נוקבות על תופעות מרכזיות. דווקא בימים קשים כמו מלחמת המפרץ ועכשיו בצל מגפת הקורונה, ידעה התוכנית להפיג את המתח והחרדה באמצעות הומור ושנינה. אך לא רק סאטירה והומור יש בה, במרוצת השנים הצליחה לשלב בתוכן העלילתי גם העברת מידע, ובעזרת פינות הנגישה לנוער ולצופים את עולמות הקולנוע, התיאטרון, מוסיקה, מדע, ספורט, לשון, רפואה מחשבים ועוד. לאורך השנים התארחו בה מאות שחקנים, שקיבלו בזכותה הזדמנות ראשונה בתעשיית הטלוויזיה. 'זהו זה' שימשה מקום עבודה, יצירה ופרנסה לרבבות שחקנים, כותבים ובמאים".

טוב, נראה לי ש"רבבות שחקנים, כותבים ובמאים" זו הגזמה פרועה. מצד שני, הדיבור על 30 שנה זו המעטה, כיוון שהתכנית עלתה לאקרנים לראשונה לפני לא פחות מ-44 שנים. ההחלטה על הענקת הפרס נכונה, כי "זהו זה" היא ללא ספק מפעל חיים משמעותי, וקשה להגזים בתרומתה לתרבות הישראלית ובמקומה המרכזי בישראליות של עשרות השנים האחרונות.

ב-1978 החלה התכנית את דרכה כמגזין לנוער בטלוויזיה החינוכית, ששידוריה היו בערוץ הטלוויזיה הכללית; ערוץ הטלוויזיה היחיד באותה תקופה. המנחים הראשונים של התכנית היו מוני מושונוב, שלמה בראבא ודליק וליניץ. השניים הראשונים משתתפים גם היום. בראשית דרכה התכנית שודרה שלוש פעמים בשבוע ובהדרגה הצטמצמה לתכנית שבועית עם שידור חוזר ביום שישי ב-13:30. לצד שיר הנושא שלה, שאותו כתב אהוד מנור והלחין בני נגרי, והוא אותו השיר עד היום – גם מספר הטלפון שלה לחיוג של הקהל, 414155 הולחן לשני סלוגנים שונים. התכנית שילבה מערכונים, מידע נגיש בנושאים שונים ומוזיקה. על הפינה המוזיקלית הייתה אחראית תחילה להקת "ברוש", לאחר מכן להקת "חלב ודבש" שהעלתה מדי שבוע שיר של אהוד מנור וקובי אשרת ולאחר מכן שלמה גרוניך, שבכל שבוע הופיע עם שיר חדש. מיטב השירים קובצו בתקליטו "אמא שלי תמיד רצתה שהבן שלה יופיע בטלוויזיה".

לאט לאט, התכנית התמצבה בעיקר כתכנית מערכונים, ואף שהוגדרה עדין תכנית לנוער ושודרה בטלוויזיה החינוכית אחרי הצהרים, היא זכתה לצפיה ואהדה גם של מבוגרים, בעיקר כאלה שהתאהבו בה כבני נוער וגדלו עליה. היא הייתה יותר ויותר פופולרית, חלק ממערכוניה היו למערכוני פולחן מיתולוגיים. לעיקר תהילתה היא הגיעה במלחמת המפרץ, עם דמויות כמו שלושת הזקנים, הבאבא בובה ועוד. לאחר מכן התכנית עברה לערוץ 2 בשעות הערב ולאחר הפסקה של שנים אחדות, היא שבה לשדר ב"כאן 11" לפני שנתיים, בשיא הקורונה. כעת מככבים בה חמשת השחקנים המרכזיים ב-44 שנות שידוריה – מוני מושונוב, שלמה בראבא, גידי גוב, דובל'ה גליקמן ואבי קושניר.

אודה ואתוודה, שבגלגולה הנוכחי "זהו זה" קצת מאכזבת, בעיניי. אולי הכותבים שלה פחות מוכשרים. אמנם שלמה בראבא לא צריך לפתוח את הפה כדי להצחיק אותי, די שאראה אותו. אך אם להשוות לתכנית הבידור והסאטירה בתחנה המתחרה, "ארץ נהדרת", קשה לא להודות ש"ארץ נהדרת" היא ליגה אחרת.

אולם ל"זהו זה" בגלולה הנוכחי נוספה קומה חדשה, שבעיניי היא פסגת התכנית – השיר השבועי, ששרים חברי הצוות, ממיטב הקלסיקה של הזמר העברי, בהרמוניה נפלאה, בעיבודים יפים והתוצאה נהדרת. גידי גוב הוא הזמר המקצועי היחיד בהרכב, אבי קושניר החל את דרכו גם כזמר ואף הופיע באירוויזיון 1987 עם נתן דטנר כצמד "הבטלנים" בשיר הדבילי "הופה הולה". את בראבא, מושונוב וגליקמן אנו מכירים כשחקנים, לא כזמרים. והנה, בגילם המופלג – כוכבים נולדו, להקה נפלאה. ואם את שלמה בראבא האקורדיוניסט הכרנו עד היום כמי שיודע לנגן אקורד אחד ל"אחד אלוהינו" בתור יאצק, מתברר שהוא אקורדיוניסט מוכשר ומיומן. ומסתבר שאבי קושניר הוא סקסופוניסט.

בפינתם שרו חברי "זהו זה" שיר מקורי אחד – "הפיצה שבלב". והשאר – גרסאות כיסוי לשירים מוכרים. בין השירים: "כל עוד", "בואי נתחבק", "שני תפוחים", "שיר לשירה", "שיר נבואי קוסמי עליז", "אחלה עולם", "סתם יום של חול", "שיר ההד", "ילדותי השניה", "צל עץ תמר", "צלצולי פעמונים", "ערב כחול עמוק", "דצמבר", "פזמון ליקינטון", "עוד יהיה לי", "ערב עירוני", "אני גיטרה" ועוד.

לכבוד זכייתם בפרס, נשמיע בפינה את גרסתם לשירו של עידן רייכל "ואם תבואי אליי", בעיבוד והפקה מוזיקלית של אמיר לקנר, בליווי נפלא של סלעית להב באקורדיון, כשהיא גם מרכז הקליפ. נגנים נוספים: רמי אוסרווסר בגיטרות, אבי יפרח בגיטרת בס, עידן פרידמן על התופים, אלון רדעי ואמיר לקנר בקלידים. מוני ובראבא קופצים ומפזזים בעשור השמיני לחייהם באופן שמשאיר אבק לבני עשרים. "ואם תבואי אליי" שיר אהבה אופטימי שבו הכותב מציין שעכשיו הגיע הרגע, הרי את חיכית לי ואני תמיד חיכיתי לך והנה היום הזה הגיע. ומכאן, יוצא הכותב בהצהרה והתחייבות, שאם פתאום תעלמי, אחכה כל הלילה ואם תבואי אליי נישאר כל הלילה ובבוקר תראי שנישאר ביחד, הולכים את הדרך הזו תמיד יד ביד.

עכשיו הגיע הרגע

הרי חיכית לי

ואני תמיד חיכיתי לך

והנה היום הזה הגיע

עכשיו מבטיח

שאף פעם לא תהיי לבד

ואם פתאום תיעלמי

אחכה כל הלילה

ואלחש בתפילה

שאליי תחזרי

ואם תבואי אליי

נישאר כל הלילה

ואלחש לך מילים

שתדעי שאני שלך

ובבוקר תראי נישאר ביחד

הולכים את הדרך הזו

לתמיד יד ביד

צרור הערות 28.11.21

* תמצית החלוציות הציונית – דמותו של אלי קיי היא תמצית החלוציות הציונית של שנות ה-2000, ויש בה עליה, התיישבות, ביטחון והנחלת המורשת. אלי עלה מדרום אפריקה כנער, לבדו, ושירת כלוחם בצנחנים. בתום שירותו בצה"ל הצטרף לתכנית "מאהל ומגדל" של ארגון "השומר החדש" בקיבוץ נירים, תחילה כחבר בתכנית ולאחר מכן כמדריך. עבודתו האחרונה הייתה בכותל, בהדרכה. בעקבותיו, עלתה לארץ משפחתו, ארבע שנים אחריו.

אלי, מופת של הגשמת הציונות, שילם, לדאבון הלב, גם את המחיר הכבד הנדרש מאתנו כאן בארץ, במלחמה על ארץ ישראל, על ירושלים, על קיומנו, כאשר נרצח בפיגוע בעיר העתיקה.

אלי קיי הוא ההוכחה שהציונות לא תמה, היא חיה וקיימת והגשמתה היא אבן שואבת לטובים שבצעירים היהודים במולדת ובתפוצות הגולה.

אבדה גדולה. יהי זכרו ברוך!

* צבא גדול וחכם – סקר דעת קהל של המכון הישראלי לדמוקרטיה הצביע על רוב בקרב הציבור המצדד ברעיון הפופוליסטי של ביטול מודל צבא העם, ביטול גיוס החובה וקיום "צבא מקצועי" שיהיה כמובן "קטן וחכם". המודל הוא מדינות אירופה.

אילו האיומים על ישראל היו כמו על לוקסמבורג, זה היה רעיון לגמרי לא רע. אך ישראל היא המדינה היחידה בעולם שרוב סביבתה שואפת להשמידה ושמיום הקמתה לא ידעה יום אחד של שקט בגבולותיה. ההגנה על קיומה של ישראל מחייב צבא שיידע לבלום מתקפה בכמה חזיתות במקביל ואף של גיס חמישי בתוך הארץ. צבא כמו של לוקסמבורג לא יוכל להתמודד עם איום כזה וגם לא לגיון זרים ואפילו לא צבא של פועלים תאילנדים. לשם כך יש צורך בצבא גדול וחכם.

נכון, יש סדקים רבים במודל צבא העם. יש להתמודד עמם. למשל, להעצים את החינוך למסירות והקרבה ולעידוד השירות המשמעותי, ובראש ובראשונה הקרבי, בצה"ל. יש לפעול לצמצום עד סיום של חרפת ההשתמטות מצה"ל של המגזר החרדי. ברור שהפתרון לאותן בעיות אינו לשפוך את התינוק עם המים, כי התינוק הוא קיומה של מדינת ישראל.

* עבודה מועדפת בחינוך – מאז שהמדינה החלה לתת למשוחררי צה"ל מענק עבודה מועדפת, אי אז בשנות התשעים, העליתי פעמים רבות את האבסורד בכך שעבודה בחינוך אינה נחשבת עבודה מועדפת. למה מתדלקת בתחנת דלק נתפסת בידי המדינה כעדיפה על חברתה שמרכזת שבט בתנועת הצופים?

יש צורך רב בעובדים צעירים בחינוך, הן בחינוך החברתי קהילתי (הבלתי פורמלי) במגזר העירוני והכפרי, הן בתנועות הנוער והן כסייעות וסייעים בגיל הרך. מן הראוי שהמדינה תעודד צעירים לעסוק בחינוך ותתגמל במענק את מי שעושים כן. יש לקחת בחשבון שחלק מאותם צעירים יתאהבו במקצוע ויהיה לאנשי חינוך.

כאשר שירתתי כמזכיר אורטל, החלטנו שהקיבוץ ישלם לבוגרי צבא העובדים בחינוך מענק בגובה מענק עבודה מועדפת שהמדינה נותנת.

שמחתי מאוד לשמוע בשבוע שעבר, שהממשלה שינתה את מדיניותה ותעניק את המענק גם לעובדים בחינוך. זו בשורה נפלאה!

* הישגים למדיניות החוץ – שני הישגים משמעותיים למדיניות החוץ של ישראל: בריטניה הכריזה על חמאס כארגון טרור ואוסטרליה הכריזה על  חיזבאללה כארגון טרור. אמנם זה נראה מובן מאליו. איך אפשר שלא להכריז על ארגוני טרור כארגוני טרור? מסתבר שזה לא מובן מאליו. אלו החלטות חשובות מאוד ותפקידנו להמשיך ולשכנע את העולם להיאבק בטרור.

גם התחממות היחסים עם פולין והחזרת הממונה על השגרירות לוורשה היא התפתחות חיובית. התגובה הקיצונית של שר החוץ לפיד על "חוק הרכוש" הייתה פזיזה, בלתי מידתית, ללא דיון מעמיק בקבינט ואני שמח שנעשים צעדי תיקון.

* אינטרס לאומי עליון – בקווי היסוד של ממשלת גרמניה החדשה, בראשות מנהיג הסוציאל דמוקרטים אולף שולץ, נאמר: "ביטחון ישראל הוא עבורנו אינטרס לאומי עליון". המחויבות הזאת, עוברת כחוט השני בממשלות גרמניה, בין אם ממשלות ימין כמו של קוהל ומרקל וכעת של ממשלת השמאל בראשות שולץ, וכפי שהיו ממשלות שמאל במערב גרמניה, לפני איחוד גרמניה. אולם בעוד בקווי היסוד של ממשלת מרקל הוזכרה המחויבות לישראל כמדינה יהודית, הדבר אינו מופיע בקווי היסוד של הממשלה החדשה. אפשר לומר שאין צורך באזכור הזה, כי ישראל היא מדינה יהודית ודי בכך שמוזכרת מדינת ישראל ומאליו ברור שזו מדינה יהודית. אולם כיוון שיהדותה של המדינה הוזכרה בממשלות הקודמות, ולמעשה יש מעין צעד אקטיבי של הוצאת האזכור הזה, שעה שמתנהלים מסעות דה-לגיטימציה לישראל בשל היותה מדינה יהודית, זו התפתחות מדאיגה. עוד נאמר בקווי היסוד: "נמשיך לפעול למען השגתו במו"מ של פתרון שתי מדינות על בסיס גבולות 67'". זו, אמנם, עמדתה המסורתית של גרמניה ושל אירופה בכלל, אולם יש לומר בבירור שיש סתירה מניה וביה בין האינטרס הלאומי העליון של גרמניה לביטחון ישראל, לבין הרעיון של גימודה של ישראל לעומק אסטרטגי של יריקה. עוד נאמר בקווי היסוד: "אנחנו מגנים את האיום הנמשך על מדינת ישראל ואת הטרור נגד אוכלוסייתה, ומברכים על התחלת נורמליזציה ביחסים בין מדינות ערביות נוספות וישראל". משפט יפה וחשוב.

בקווי היסוד נאמר שצעדים מסוימים, שננקטים על ידי הצדדים, הפלשתינאי והישראלי, מקשים על מאמצי השלום ויש להימנע מהם. "מהצד הפלשתינאי אנחנו מצפים להתקדמות בתחומי הדמוקרטיה, שלטון החוק וזכויות האדם. זה כולל ויתור על כל סוג של אלימות נגד ישראל. מצד ישראל אנחנו קוראים להפסקה של בניית התנחלויות, המנוגדת לחוק הבינלאומי". הו, האיזון הקדוש. ההשוואה בין התיישבות, הקמת יישובים אזרחיים, מוסדות חינוך וקהילות עם הטרור, שהוא האלימות המופנה בידי הפלשתינאים נגד ישראל, אבסורדית ומקוממת. הטענה שבניית התנחלויות מנוגדת לחוק הבינלאומי משוללת יסוד. יש שופטים בירושלים, וכבר 54 שנים הם דוחים שוב ושוב את הטענה הזאת, וחזקה על ישראל, שתקבל את בית המשפט העליון כמפרש החוק הבינלאומי. הגיע הזמן שממשלת ישראל תאמץ את דו"ח אדמונד לוי בנדון. בנט תבע זאת מנתניהו, ומן הראוי שלא ינהג כקודמו ויוביל להחלטה הזאת.

ממשלת גרמניה החדשה מתחייבת להמשיך לממן את סוכנות אונר"א. המימון הזה מנוגד למחויבות של גרמניה לשלום, כיוון שאונר"א הוא הארגון להנצחת הסכסוך, באמצעות טיפוח פיקציית ה"פליטים", כלי הנשק נגד ישראל בשם דרישת "זכות" ה"שיבה" שמשמעותה הטבעת ישראל במיליוני פלשתינאים. עם זאת, יש לציין שלראשונה נכללת במחויבות לאונר"א גם תמיכה בהליך פיקוח עצמאי על פעולות הסוכנות שימנע "התפתחויות חריגות". מעט מדי ומאוחר מדי, אך אולי התחלה טובה. הרי מוסדות החינוך של אונר"א הן חממות לשנאת ישראל ולאנטישמיות ובכך להצמחת מחבלים. אולי פיקוח של אירופה על אונר"א יחשוף זאת לעיני העולם, ויביא להפסקת מימונו של הארגון העוין הזה.

ממשלת גרמניה החדשה מתחייבת "לפעול באופן נחרץ נגד גינויים אנטישמיים של ישראל, בכלל זה במסגרת מוסדות האו"ם". זה סעיף חשוב מאוד וראוי לשבח. אולם יש לעבור ממילים למעשים – על גרמניה להפסיק לממן גופים היוצרים דה-לגיטימציה לישראל וקוראים להחרמתה.

* דמות מאחדת – ח"כים במרצ ובראשם ראש האופוזיציה מוסי רז, השתלחו בנשיא המדינה בוז'י הרצוג על כך שידליק נר במערת המכפלה. טענתם ההזויה היא שהנשיא הוא דמות מאחדת ולכן עליו להחרים את "השטחים", כי שליטתנו בהם שנויה במחלוקת.

לשיטתם, די בכך שקבוצה רדיקלית פוסלת חבל ארץ, כדי שהנשיא, בהיותו דמות מאחדת, ידיר אותו ואת אזרחי ישראל החיים בו וכף רגלו לא תדרוך בהם. הם שוכחים שהם עצמם שנויים במחלוקת וחלק גדול לאין ערוך בחברה הישראלית סולד מהם ומתנגד לדרכם. האם בשם האחדות על הנשיא להחרים אותם? האם בשל מסע הדה-לגיטימציה הביביסטי נגד הממשלה החוקית של ישראל, הנשיא צריך להחרים את ראש הממשלה ואת הממשלה?

הנשיא, כדמות מאחדת וממלכתית, הוא הנשיא של כל העם. כן, אפילו של מיליון הישראלים החיים בחבלי ארץ ישראל שמוסי רז וחבורתו מכנים "השטחים". הוא הנשיא של כולם, ואילו החרים את יו"ש היה מועל בתפקידו, בדיוק כפי שהיה מועל בתפקידו אילו החרים את המגזר הערבי.  

* הרוע הופך לטמטום – אילו אחרי ביקורו של הנשיא הרצוג בכפר קאסם ובקשת הסליחה על הטבח שנערך בכפר ב-1956, היה יוצא מאמר מערכת של עיתון ישראלי בכותרת "נשיא הערבים", הייתה מתחוללת כאן, בצדק, סערה. ובראש מגני המאמר היה עומד "הארץ". אולם לקראת הדלקת נר ראשון של חנוכה בידי הנשיא במערת המכפלה, כותרת פשקוויל המערכת של "הארץ", היא "נשיא ההתנחלויות". ובעזות מצח הם אף כותבים "כנשיא המדינה, שהצהיר שהוא רוצה להיות הנשיא של כולם, היה עליו להימנע מלבקר במקום".

כן, נשיא המדינה הוא נשיא ההתנחלויות. גם נשיא ההתנחלויות. והוא גם נשיא הערבים. הוא נשיאם של כל הישראלים וגם של כל יהודי העולם. זאת המשמעות של היותו הנשיא של כולם. הלוגיקה ההזויה לפיה מה שפוגע בהיותו נשיא של כולם היא העובדה שאינו מדיר מיליון ישראלים, מעידה איך הרוע הופך לטמטום. ופשקוויל המערכת כבר מציג את הביקור כלגיטימציה לטבח של גולדשטיין. לא פחות.

מערת המכפלה היא אחד הסמלים המובהקים של ארץ ישראל; דורות של יהודים ערגו אליה, התגעגעו אליה. אך טבעי שנשיא מדינת ישראל ידליק שם נרות חנוכה. וביקורו שם אינו מחווה למתנחלים, שהיא כשלעצמה מבורכת, כי מערת המכפלה אינה שייכת למתנחלים אלא לעם ישראל כולו. הוא מדליק נרות במערת המכפלה, כצעד המבטא את מהות תפקידו כנשיא מדינת הלאום של העם היהודי.

* אַיֶּכָּה כָּלֵב – בגישתו החמה לחברון ולמערת המכפלה, הולך הרצוג בדרכם של קודמיו, נשיאי ישראל. בעת שחרור מערת המכפלה, במלחמת ששת הימים, וחידוש ההתיישבות בה כעבור שנה, נשיא המדינה היה זלמן שז"ר, מאבות תנועת הפועלים הציונית, הנשיא השלישי של ישראל. כאשר קומץ אנשי שמאל קיצוני הפגינו נגד הקמת קריית ארבע (שהוקמה ביוזמת יגאל אלון) הוא כתב: "נחרדתי כאשר שמעתי צעירים יהודיים ציוניים האומרים: אסור להתיישב בחברון, כי בנפש האומה הוא. הרי זו העיר הראשונה בה הומלך דוד למלך ישראל. חברון היא אחותה הבכירה של ירושלים, ואילו הייתה קיימת אווירה ציונית אחרת מאשר היא כיום בארץ, היא הייתה יכולה להעמיד סכר בפני הלכי רוח כאלה".

שז"ר, שהיה משורר, כתב על כלב בן יפונה, נשיא שבט יהודה ואחד משני המרגלים שלא מאסו בארץ חמדה, אלא אמר "עלה נעלה וירשנו אותה, כי יכול נוכל לה". כלב בן יפונה ושבטו התיישבו בחברון, לאחר כיבוש הארץ בידי יהושע בן נון, והוא עצמו נלחם על כיבושה, בגיל 85.

כתב שז"ר בשירו:

לֹא רַבֵּנוּ מֹשֶׁה, לֹא הַכֹּהֵן אַהֲרֹן

רַק כָּלֵב שֶׁגָּעַר…

הוּא שֶׁרָאָה לְפָנִים בְּחֶבְרוֹן

אֶת יְלִידֵי הָעֲנָק, וְלֹא זָע בּוֹ לֵבָב

וְגַם בִּהְיוֹתוֹ בְּעֵינָם וּבִהְיוֹתָם בְּעֵינָיו

רַק חָגָב, רַק חָגָב

הֶאֱמִין בְּכָל לֵב כִּי כֹּחֵנוּ הוּא רַב

וְלֹא נִסְעַר.

אַךְ עַכְשָׁו

הוּא שֶׁנֶּחְרַד וְצָעַק וְזָעַם

וַיַּהַס הָעָם… 

הוּא גָעַר כִּי זָכַר, שֶׁאָמְנָם וְאָכֵן

עָצוּם וְחָזָק הוּא הָעָם הַשָּׁכֵן 

וְעָרִים לוֹ בְּצוּרוֹת וּגְדוֹלוֹת בִּמְאֹד

וְכָבֵד הַיְשִׁימוֹן וְעוֹד רַבּוֹת בּוֹ לִצְעֹד – –

עַל כֵּן מְאֻיָּם הוּא הָרִיב, וּבְכִי הַמְּלִינִים

אָסוֹן בּוֹ, קָלוֹן בּוֹ, בַּחוּץ וּבִפְנִים

לָכֵן קָם כֹּה נִזְעָם, וְכָעַס וְכָעַס

עַד הֻשְׁלַךְ הַס…

עַד כֹּל עַם הַמְּלִינִים, הַנָּבוֹךְ, הַמְּפֹרָר

נִדְהַם מֵחֶרְדַת זֶה הַקּוֹל שֶׁגָּעַר

נִדְהַם וְנָדַם.

וּמֵאָז, בְּכָל עֵת בְּכִי עִוְעִים וּמְדָנִים 

רִיב אַחִים בַּמַּחֲנֶה וְהֶסְתֵּר הַפָּנִים

צוֹפֶה וְתוֹהֶה וְזוֹעֵק בִּי הַלֵּב: אַיֶּכָּה, כָּלֵב?!

* חינוך לתודעת הר הבית – בפעם הראשונה מאז שחרור הר הבית במלחמת ששת הימים, קיימה ועדת החינוך של הכנסת, בראשותה של ח"כ שרן השכל (תקווה חדשה) וביוזמתה, דיון בשאלת הר הבית; בשאלת הבורות והניתוק של הישראלים מהר הבית ומהאבסורד בכך שנושא הר הבית נעדר לחלוטין מתכנית הלימודים הישראלית ומהטיולים של מערכת החינוך. מפקד מרחב דוד במשטרת ישראל נצ"מ נתי גור סיפר, שבשנתיים שהוא בתפקיד לא התקבלה במשרדו ולו פניה אחת של בית ספר שביקש לתאם סיור בהר.

יש לציין שהוועדה התאחדה בהבנה שזהו מחדל חינוכי ותרבותי המחייב שינוי. אפילו ח"כ אמילי מואטי מהאגף השמאלי של מפלגת העבודה הייתה שותפה לעמדה, שמעבר לכל מחלוקת פוליטית, יש להקנות לילדי ישראל את הידע ההיסטורי וללמד את תולדות המקום.

הכרזתו ההיסטורית של מפקד חטיבת הצנחנים 55 מוטה גור: "הר הבית בידינו" והנפת דגל הלאום על הר הבית ביד סא"ל משה סטמפל-פלס, היו מן הרגעים מלאי ההוד בתולדות מדינת ישראל. שעות ספורות לאחר מכן הורה שר הביטחון משה דיין להסיר את דגל ישראל מהר הבית והעביר את האחריות על ההר לוואקפ המוסלמי. זהו מחדל היסטורי, שעד היום אנו אוכלים את פירות הבאושים שלו. נדב שרגאי כתב בטור מצוין ב"ישראל היום" שהניכור של מערכת החינוך מהר הבית החל בצעדו זה של דיין. אולם אני יכול להעיד, שכתלמיד כיתה ח' בבית ספר ממלכתי (חילוני) ביקרתי בהר הבית בטיול שנתי במלאת עשור לשחרור ירושלים. שר החינוך באותם ימים היה אהרון ידלין וראש הממשלה – יצחק רבין, שניהם ממפלגת העבודה.

כתב שרגאי: "טיולי שורשים במרוקו ובפולין הם טובים ויפים, אך סיור השורשים האמתי הוא בהר הבית. סיור תודעה, לימוד ועיון, עם מפות וספרי היסטוריה, בלי שלטים והפגנות, בליווי ארכיאולוגים, והיסטוריונים, ורבנים, ואנשי אקדמיה, ומפקדים ומחנכים שיובילו אחריהם את ילדי ישראל כדי להיזכר ולהזכיר היכן טמונה מגילת היוחסין של העם היהודי בירושלים. רק אחרי שיידעו זאת, הם יכלו להחליט כיצד לנהוג בהר, ואם ומה ייעשה או לא ייעשה בו. ראשית לכל – שיידעו".  

* מנוח לכף רגלם – המתקפות הברוטליות של נוער הזוועות על פלשתינאים ומלחמתם הבוגדנית בצה"ל – מפקדיו וחייליו, מחייבות תגובה קשה וחריפה של מדינת ישראל, לאין ערוך יותר מכפי שהיא היום. על צה"ל, משטרת ישראל ובתי המשפט לשנות כיוון ולנקוט ביד קשה כדי לבער את הנגע.

מוסי רז ארגן בכנסת כנס לדון בתופעה. אכן, מן הראוי שהכנסת תדון בתופעה, אבל מה שעשה רז הוא דבר אחר. הכנס שלו היה על "אלימות המתנחלים", כאשר הדגש היה על ה"א הידיעה. הרי לא זו בלבד שמדובר בשולי השוליים של שולי השוליים של המתיישבים הישראלים ביו"ש – מדובר באויבי ההתיישבות, שגורמים לה נזק אדיר. בכך אותם קיצונים הם המשת"פים של מוסי רז וחבריו, שקופצים כמוצאי שלל רב על האלימות הזו ומגייסים אותה למלחמה בהתנחלויות. הרי באותה מידה ניתן לגנות את "אלימות היהודים" ולהציג גם את מוסי רז, בהיותו יהודי, כשותף לאותה תופעה, ויש שאכן עושים זאת.

הכנס של רז לא היה נגד האלימות של קומץ שולי, אלא ניצול של אותה אלימות לכנס מסית נגד ההתיישבות. וכאשר ח"כ שמחה רוטמן מהציונות הגיע למקום כדי לבטא את העמדה האחרת, המארגנים שיבחו אותו על כך שעזב את ההתנחלות ו"חזר לישראל". הנה, הוא הגשים, כביכול,  בזעיר אנפין, את חלומם. אילו מיליון מתנחלים ביו"ש ומזרח ירושלים ינהגו כמותו, העולם יהיה מושלם.

אבל רגע, נניח שזה יקרה. לאן הם ילכו? הרי אם ירצו להקים התיישבות בגליל, הם יואשמו ב"ייהוד הגליל" שהוא כידוע גזענות. אם הם ירצו להקים התיישבות בנגב – כידוע שזו פגיעה סביבתית אנושה ואסור להקים יישובים חדשים. כלומר יישובים יהודיים חדשים. אם ילכו ללוד, עכו, יפו ושאר הערים המעורבות, יואשמו שהם "מיליציות מתנחליות" שמאלצות את הערבים לפרוע בשכניהם היהודים. אם יתיישבו בערים ישראליות, יואשמו ב"הדתה" שלהן.

* ראש האופוזיציה – למה אני מגדיר את מוסי רז "ראש האופוזיציה". הרי יש ראש אופוזיציה, נתניהו, והוא מנהיג את האופוזיציה הלוחמנית ביותר, התוקפנית ביותר, הפרועה ביותר שידעה הכנסת, גם יותר מבשתי הקדנציות הקודמות שלו כראש האופוזיציה. הוא מנהיג את האופוזיציה הראשונה שיוצרת דה-לגיטימציה לראש הממשלה, לממשלה ולכנסת. אז מדוע אני מגדיר אדם אחר כראש האופוזיציה?

הסיבה לכך היא שהאופוזיציה של נתניהו לממשלה אינה מהותית, אלא פרסונלית נטו. זו אופוזיציה לממשלה אך ורק כיוון שאדם אחר ולא הוא עומד בראשה. אין לו שום טענות ענייניות ומהותיות נגד הממשלה, ולכן הוא מפיץ שקרים ותוקף את הממשלה לא על מה שהינה, אלא על הדמות המומצאת של תעשיית השקרים. מוסי רז, לעומתו, הוא אופוזיציה עניינית לממשלה, כי הוא תוקף אותה באמת ובתמים על דרכה, על מדיניותה ועל מעשיה, המנוגדות בתכלית לדרכו.  

* יחס ישיר – הטבלה אינה משקרת. נדב אייל, ב"ידיעות אחרונות", מציג תמונה ברורה – יחס ישיר, חד-חד-ערכי בין רמת ההתחסנות בכל מדינה לבין מצב התחלואה בה. ישראל נמצאת במצב מצוין, גם יותר ממדינות שהגיעו לאחוז מתחסנים גבוה ממנה, בזכות חיסון הבוסטר המהיר, כאשר רמת החיסוניות של שתי המנות הראשונות החל לרדת. אייל מדייק בהגדרתו: "מצד אחד מדינות שהאמינו לשקרנים, לשרלטנים, למומחי הקונספירציה מפייסבוק. מהצד השני מדינות שהאמינו למיינסטרים של המדע".

חיסון הבוסטר הוא הישג גדול של ישראל. אולם בחיסון הילדים הממשלה כשלה בכך שלא ביצעה מבצע בזק של חיסון הילדים בבתי הספר. צעד כזה יכול היה להביא לכך שרוב גדול מבין ילדי ישראל יגיע מחוסן לחנוכה ולמופעי הענק בחג. חבל על ההחמצה, אולם ניתן ונכון לעשות כן מיד אחרי חנוכה. ככל הידוע לי, משרדי הבריאות והחינוך אפילו לא החלו להיערך לכך, וחבל.

* השוויצרים צודקים – שווייץ אוסרת לחלוטין כניסת ישראלים לתוכה. הסיבה לכך היא שהתגלה בישראל אדם שנדבק בזן האומיקרון של הקורונה. שווייץ מגינה על אזרחיה מפני הזן החדש, בכך שהיא סוגרת את שעריה מפני כל מדינה שהתגלה בה חולה בזן הזה. השוויצרים צודקים. כך גם אנחנו צריכים לנהוג. אנו צריכים לנהוג כך כדי שנוכל להשאיר את הכלכלה, את החינוך ואת התרבות בישראל פתוחים. עלינו להיות נוקשים בשערי הכניסה לארץ כדי שנוכל להיות פתוחים בתוך המדינה.

* תקדים מסוכן – כאשר ועדת המינויים פסלה את המינוי של עמיר פרץ ליו"ר התעשיה האווירית, יצאתי נגד ההחלטה ונגד נימוקיה וכיניתי אותה "הזויה". עם זאת, אני מתנגד לצעדו של שר הביטחון, שהחליט להביא את המועמדות לאישור הממשלה בניגוד להמלצת הוועדה. נכון, המלצת הוועדה אינה מחייבת ויש סמכות לממשלה לא לקבלה, וחוות הדעת של מנדלבליט אומרת זאת במפורש. אולם אין זה ראוי ליצור תקדים, שיאפשר לממשלה מסוג אחר לצפצף על החלטות צודקות של הוועדה ולהכשיר את שרץ המינויים המושחתים.

* עדות המוגלה – עדי מדינה לא קורצו מהחומר של ל"ו הצדיקים. עדי מדינה הם פושעים, שראוי היה שיישאו בעונש על מעשיהם. אולם הם רע הכרחי במלחמה בפשע, בשל הקושי להרשיע פושעים, המטילים חתתם על סביבתם ובשל קוד ה"נאמנות" בעולם הפשע, במוסר הגנבים, שבו נאמנות לארגון ולבוס קודמת לכל. מדינת חוק חייבת להשתמש בעדי מדינה, פושעים שבעדותם ירשיעו את הכרישים הגדולים יותר, במלחמתה בפשע ובשחיתות. אך גם אם זה רע הכרחי, כדאי לא להתבלבל, ולזכור שהרע הוא רע, שלא חזר בתשובה ולא בחר בדרך הישר אלא בסך הכל רוצה לגונן על עצמו ולחלץ את עצמו מאימת הדין ומן העונש הצפוי לו.

ניר חפץ מתאר בעדותו מציאות של רקב עמוק, של נמק שלטוני ורימה מוסרית. מציאות של סיאוב נורא. עדותו היא שירות אזרחי חשוב מאוד. ועם זאת, ראוי לזכור שהוא המוגלה שיצאה מן הפצע הרקוב. שהוא בחר להיות המוגלה. שהוא אדם שצמח בעיתונות והִזְנָה אותה כמשרתם של אדונים כדנקנר ונתניהו.

* עלילת דם נוראה נגד אמסלם – יש איזה נודניק שבמשך חודשים ושנים כתב שוב ושוב שכל הטענה שנתניהו אמר ש"הערבים נוהרים לקלפיות" היא שקר נתעב של התשקורת והדיפ-סטייט והוא חלק מתפירת התיקים נגד נתניהו. האמת היא נתניהו לא אמר "נוהרים" אלא "נעים".

נזכרתי בכך נוכח המתקפה על ערוץ 12 שבטעות שודר בו שאמסלם איים שכאשר "נחזור לשלטון" נשליך את "השמאלנים" למכלאות בעוד אמסלם אמר שנשליך למכלאות רק את "הזאבים הטורפים" שהם היועצים המשפטיים. ממש עלילת דם נוראה נגד אמסלם, ויש להעניש בחומרה את ערוץ 12 על הסילוף הנורא. זה הדבר החמור שקרה בשבוע שעבר, ולא למעלה משלוש שעות של תשפוכת ארס, שטנה, שנאה והסתה של נער השליחויות הזה, שלא הייתה מביישת אף פשיסט.

יש להשליך לאלתר את עורכי, מגישי וכתבי ערוך 12 למכלאות.

* ניכרים דברי אמת – צפיתי בראיון של ח"כ עידית סילמן לדנה וייס, בו תיארה את התקיפה האלימה שחוותה. את התרשמותי אסכם בשלוש מילים: ניכרים דברי אמת.

יתר על כן, למראה התמונות והסרטונים של ההתקפות הברוטליות עליה של ביביריונים, שעוד לא הגיעו לאלימות פיזית, אפשר לומר שלא יתכן שהם לא יובילו לאלימות פיזית חמורה ומסוכנת יותר מהתקיפה שחוותה. וראש המסיתים של הביביריונים הללו, הוא זה שהוביל את הטענה הבזויה שהיא שיקרה.

אני מתבייש ומתחרט על רשומה שהעליתי שבה, למען האירוניה וההומור, השתתפתי בעקיפין בפסטיבל הפקפוק באמינות דבריה, כאשר כתבתי שכנראה מי שתקף אותה הוא אחד ההמונים שהריעו לנתניהו כשיצא מהמספרה.

* פריבילג – עוד כינוי גנאי שמנפיקה התעשיה למי שאינו סוגד לשבתי צבי: פריבילג.

* עבודה זרה – "אבל ברלנד עצמו מודה בשני מקרי הרצח", שב ושאל במפגיע המראיין. – "זה רק מעיד על גדולתו וענוונותו של הצדיק הזה. הוא מוכן לקחת על עצמו דברים שהוא לא עשה, כי הוא לוקח אחריות על כל העולם ועל כל עוול שנעשה בעולם". זו אחת התשובות שענו כמה מחסידיו השוטים של ברלנד, בכתבה בטלוויזיה על חסידות ברלנד. ובמילים אחרות, שום דבר בעולם, שום עובדה, שום הוכחה, לא תסדוק אצלם את האמונה המלאה בצדיקותו וצדקתו המוחלטת. ואם באמצע היום הוא יאמר שזה אמצע הלילה, שהאור הוא חושך ושהשמש היא הירח, האמת היא מה שהצדיק אמר ולא מה שאני רואה.

כך נראה פולחן אישיות. ואין עבודה זרה הרחוקה מן היהדות יותר מפולחן האישיות. ואין עובדי אלילים הרחוקים יותר מן היהדות יותר מעובדי אלילים בפולחן אישיות.

מצד שני, רואיינו לאותה כתבה גם אנשים שהצליחו להיחלץ מן העבודה הזרה הזאת, והם היום מבקריה החריפים. וזה לפחות סימן מעודד.

* מטובי ראשי הממשלה – "יצחק שמיר, אחד מטובי ראשי הממשלה שידעה ישראל", היטיב נחום ברנע להגדיר את ראש הממשלה השביעי.

אני מגדיר כך את שמיר כבר שנים. לפני עשרים שנה ואפילו לפני עשר שנים, הגדרתי זו התקבלה בהרמת גבה של תמיהה. שמיר? ראש הממשלה הפאסיבי, האפור, שלא עשה כלום? שמיר היה אחד מראשי הממשלה האקטיביים ביותר בתולדות המדינה, אלא שהאקטיביות לא התבטאה בקידום נסיגות וויתורים על שטחים, באלה הוא באמת היה פאסיבי, וכך הודבקה לו בידי השמאל ורבים מהתקשורת, שבשנות התשעים היו נותני הטון בדעת הקהל, התווית חסרת השחר של הפאסיביות.

לדעתי, זולת בן-גוריון, שהיה אחד בדורו, אשכול ושמיר היו ראשי הממשלה הטובים ביותר בתולדות המדינה. אולם כיוון שבאו אחרי הכריזמטורים הגדולים, אשכול אחרי ב"ג ושמיר אחרי בגין, הם נראו חיוורים ואפורים, מעין מועמדים של פשרה. ככל שהתרחקנו מהם והפרספקטיבה אמתית יותר – יותר ויותר מכירים בגדולתם.

בשנים האחרונות הולכת וגוברת ההסכמה ששמיר היה ראש ממשלה מצוין. הדברים נשמעים מימין ומשמאל, ובמיוחד ממי שזכו לעבוד במחיצתו, אם כשרים בממשלתו, כפקידי ממשלה או כבכירי צה"ל ומערכת הביטחון.

לפני זמן מה שמעתי את השופט בדימוס אליקים רובינשטיין, שעבד במחיצתו במשרד החוץ וכמזכיר הממשלה, מגדיר את שמיר כפוליטיקאי היחיד שהוא הכיר שהיה חסר אגו. וכך כתב עליו ברנע: "שמיר הקדיש את חייו למדינה, ללא הנחות סלב. המדינה, לא אני: נדמה לי שמכל ראשי הממשלה, מבן גוריון ושרת ועד נתניהו ובנט, הוא היה בעל האגו המרוסן ביותר".

בלי מלחמת היחיד הנחרצת והבלתי פופולרית שניהל שמיר לביטול מעמד הפליט בארה"ב ליהודי בריה"מ, בטענה שכאשר קיימת מדינה יהודית, ובה חוק השבות, יהודי אינו יכול להיחשב פליט, הרוב הגדול של העליה מחבר המדינות היה מגיע לארה"ב ולא לישראל. וכאשר רק החל זרם דקיק של עליה, הוא ידע שישראל עומדת לקלוט מיליון עולים. הדבר נשמע מוזר ותמוה, אך במעורבות אישית נמרצת הפעיל את כל משרדי הממשלה להיערך לקליטה הזאת, וכך ישראל הקטנה קלטה בתוך שנים ספורות מיליון עולים בהצלחה גדולה, ובלי שאפילו עולה אחד היה חסר גג. תרומתה של העליה הזאת לכל תחומי החיים – בכלכלה, בחברה, במדע, ברפואה, בתרבות ובספורט, וכמובן במאבק הדמוגרפי, היא תרומה אדירה, ובלעדיה היינו היום במקום אחר לגמרי. שמיר הוא האיש שהחליט על "מבצע שלמה" להעלאת מרבית יהדות אתיופיה בסופ"ש אחד, במבצע מבריק של צה"ל והמוסד, והנהיג את המבצע בהצלחה רבה. שמיר הוא המנהיג שהביא לכינון יחסים דיפלומטיים עם עשרות מדינות ובהן בריה"מ ואח"כ רוסיה, סין והודו. שמיר הוא המנהיג שהוביל, במהלך מדיני-דיפלומטי נחוש ומבריק, לביטול החלטת האו"ם לפיה הציונות היא גזענות. שמיר, שעלה לשלטון בשיא המתח בין ימין ושמאל על רקע מלחמת לבנון הראשונה, העלה את האחדות הלאומית על ראש שמחתו, כונן ממשלות אחדות לאומית, חיזק את הקשר בין ישראל לעם היהודי בגולה ועמד איתן מול כל לחץ של המפלגות החרדיות להחלטות שיביאו לנתק בין ישראל לבין הזרמים הלא אורתודוקסיים ביהדות ארה"ב. הוא הוביל להתיישבות גדולה ביהודה ושומרון, יותר מכל מנהיג לפניו או אחריו. הוא וממשלתו הובילו לחקיקת חוקי היסוד – חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד חופש העיסוק. הוא הוביל את החקיקה והמלחמה נגד הגזענות והכהניזם. הוא היה התגלמות הממלכתיות, היושרה, טוהר המידות וניקיון הכפיים; מעולם לא דבק בו רבב. כל התנהלותו הייתה עניינית, מקצועית. והכל, ברוח של "הצנֵעַ לכת", וככל שניתן – לא לאור הזרקורים.

איני זוכר אם גם ברנע אישית היה שותף ליצירת התדמית חסרת השחר של שמיר, אך לבטח המחנה שהוא מראשי דובריו עשה זאת. ושמחתי לקרוא דווקא אותו מיטיב להגדיר את שמיר, כאחד מראשי הממשלה הטובים ביותר בתולדות ישראל.

* אלימות הקנאים – כאשר הרב אהרן יהודה לייב שטיינמן היה מנהיג הציבור החרדי ליטאי, לאחר מותו של הרב אלישיב, חל פילוג במחנה הליטאי, סביב המחלוקת בשאלת היחס למדינת ישראל. בעוד הרב שטיינמן הנהיג קו מתון ביחסו למדינה ולמוסדותיה, הפלג הירושלמי בהנהגת הרב אויערבאך יצא נגדו והנהיג קו קיצוני קנאי, הולך ומקצין נגד המדינה, עד כדי טשטוש ההבדל בינו לבין קנאי נטורי קרתא וחסידי סאטמר. אנשי הפלג הירושלמי פועלים באלימות רבה, אוסרים על בניהם אפילו ללכת ללשכת הגיוס כדי לקבל פטור, הם אלה שמפגינים באלימות נגד הרכבת הקלה (בניגוד לעמדת הרוב המוחלט של החרדים בירושלים). האלימות שלהם מופנית גם כלפי שותפיהם לשעבר ובני הפלוגתא שלהם בציבור הליטאי.

השבוע הגיע העימות בין הצדדים לנקודת רתיחה, כאשר הקנאים חיללו את קברו של הרב שטיינמן, ערב יום השנה לפטירתו, בכתובות גרפיטי של שנאה ונאצה.

* גאווה ישראלית – פרס אמ"י על הסדרה "טהרן" הוא גאווה ישראלית. אכן, זו סדרה מעולה. אולם לדעתי היו בשנה האחרונה סדרות טובות ממנה – "שעת נעילה", "מנאייק" ו"השוטרים" (אני יודע שגם "חזרות" קצרה שבחים רבים, אך לא צפיתי בה).

* האמפי הנטוש – נשלחה אליי מצגת ובה תצלומי בתי הקולנוע הנטושים בר"ג וגבעתיים. איזו נוסטלגיה! אלה הם בתי הקולנוע שבהם צפיתי בכל הסרטים של ילדותי ונעוריי. רובם נטושים, חלקם נהרסו. זה לא נעים לראות קולנוע סגור, אבל זה מחיר הקדמה הטכנולוגית, שבה אין צורך ללכת לקולנוע כדי לצפות בסרטים (אם כי חלק משמעותי מן החוויה הקולנועית הולך לאיבוד). עם זאת, עדין יש צפייה בבתי קולנוע, אך הם פועלים במכלולים של מספר אולמות.

דבר אחד חרה לי במיוחד. לצד בתי הקולנוע, היו במצגת תמונות מהאמפיתיאטרון בגן אברהם. הוא נטוש, מוזנח, כעור ומטונף. וזו הייתה פנינה של ממש.

אמי הייתה מורה ומחנכת בביה"ס הסמוך "שילה", שהיום נקרא "בן-גוריון". בית הספר הזה נמצא במקום שבו ישב המטכ"ל הראשון של צה"ל במלחמת השחרור, ובו נשבעו מפקדי הצבא אמונים. אמי ביימה הצגות סיום של כיתה ח' והטקסים הנפלאים היו באמפי. כשהייתי בכיתה י', הייתי מדריך של כיתות ח' בצופי ר"ג. כל הפעילות של צופי ר"ג הייתה בשבט בהר הבנים ובסביבתו, אולם כיתות ח' פעלו בגן אברהם (ורק בסיום הפעולה היינו חוזרים לערב תרבות בשבט). באמפי היו המסדרים. ממש כואב לראות את הפנינה היפיפייה הזו מוזנחת כל כך, אולם שמחתי לקרוא במצגת שעיריית ר"ג עומדת לשקם את המקום.

* אריק נחמקין – אריק נחמקין, חבר נהלל, מי שהיה שר החקלאות בממשלת האחדות הלאומית בשנות השמונים ומהמנהיגים הבולטים של תנועת המושבים לאורך עשרות שנים, הלך לעולמו, בן 96. הניח 3 ילדים, 13 נכדים ו-28 נינים. אריק נולד בנהלל וחי במושב כל חייו. הוא היה איש התיישבות בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו וממנהיגי הזרם הניצי במפלגת העבודה. בשנים 1970-1981 הוא כיהן כמזכיר תנועת המושבים, עד בחירתו לכנסת. הוא לחם במלחמות ישראל, מהמאבק בבריטים ומלחמת השחרור ועד מלחמת יום הכיפורים. במלחמת השחרור הוא איבד את עינו במבצע "דני". במלחמת ששת הימים ויום הכיפורים הוא לחם כמג"ד. במלחמת ששת הימים היה נחמקין בין משחררי הגולן וגם במלחמת יום הכיפורים הוא נלחם בגולן.

הכרתי את אריק בזכות חברותו הקרובה עם חמי, אריק שליין ז"ל. מדי שבוע שני האריקים, לבני השיער והשפם, שמרחוק קשה היה להבדיל ביניהם, יצאו לרכיבה משותפת, עד מותו של אריק שליין בתאונה חקלאית, לפני 11 שנה. בחגיגות הביכורים בנהלל, המשיך אריק נחמקין להוביל את קבוצת הרוכבים עד לפני שנתיים-שלוש, בעיצומו של העשור העשירי לחייו.

אריק תרם תרומה משמעותית להתיישבות המושבית בגולן. במסגרת מחקר שערכתי על תנועת העבודה וההתיישבות בגולן בשנים 1967-1969 (שאני מקווה שייצא כספר), ראיינתי את אריק ארוכות.

מתוך הדברים שאמר לי אריק: "הלכנו להתיישבות בהתלהבות, אבל אף פעם לא הרגשנו שיש התלהבות כזאת מחוצה לנו – במוסדות הממשלתיים. לא בגולן ובבקעה, אפילו לא בערבה… זה בא מאתנו, מהתנועות. בתנועת המושבים הייתה החלטה שצריך ליישב את הגולן, בקעת הירדן ופתחת רפיח. ההתיישבות בגולן הייתה מעין תגובה למה שקרה במלחמה ולפניה [הכוונה לתוקפנות הסורית הבלתי פוסקת נגד יישובי הגליל והעמקים ולניסיון הסורי להטות את מי הירדן א.ה.]. הייתה התעוררות שאסור לוותר על הגולן ולחזור למציאות שקדמה למלחמה, כי המלחמה הוכיחה שהגבולות שהיו עד 67' לא מספיק בטוחים… צריך להודות בהגינות, שמי שהובילו את ההתיישבות בגולן היו אנשי הקיבוץ המאוחד, יהודה הראל, איתן סט וחבריהם. היו חילוקי דעות בנושא העליה לגולן, והם פשוט קמו ועשו את המעשה, וזכות הראשונים היא שלהם… בתנועת המושבים לא הייתה כל מחלוקת אידיאולוגית ופוליטית על ההתיישבות בגולן… קמה ועדה ממשלתית בראשות שר החקלאות חיים גבתי, שהקצתה שטחים לתנועות המיישבות. נבחרתי לייצג בה את תנועת המושבים עוד לפני שהייתי מזכיר התנועה. גבתי היה מאיחוד הקבוצות והקיבוצים, והעדיף בבירור לקדם את ההתיישבות הקיבוצית. התנועה הקיבוצית הייתה נלהבת להתיישב, אך הייתה לה בעיה קשה של כוח אדם. לנו לא הייתה שום בעיית כוח אדם, בכל השנים ובכל המקומות שיישבנו… חלק מכו"א שהקים את המושבים בגולן היו בני מושבים ותיקים, ואליהם הצטרפו אנשים נוספים, כולל בני קיבוצים… בגולן הייתה מלחמה בין תנועת המושבים לבין התנועה הקיבוצית, כמעט על כל משבצת. אמרתי להם: 'הרי אם תעלו תיאלצו לרדת, כי לא יהיו לכם אנשים'. אבל הם נלחמו על כל משבצת".

בהמשך הריאיון סיפר לי אריק בפירוט על הקמת רמות ומעלה גמלא. ואף שנושא המחקר היה ההתיישבות בגולן, תמיד שמחתי להרחיב את היריעה והוא סיפר על ההתיישבות בערבה, בבקעת הירדן ובפתחת רפיח ועל שברון הלב בשל עקירת היישובים שם. הוא גם סיפר איך רבין וגלילי לחצו על תנועת המושבים להתיישב בגוש קטיף, אך הוא התנגד לכך בתוקף, כי לא ראה עתיד להתיישבות באזור מן הסיבה הדמוגרפית. ואכן, תנועת המושבים לא התיישבה באזור זה.

יהי זכרו של אריק נחמקין ברוך!

          * ביד הלשון

אניעם – אניעם הוא מושב עובדים במרכז הגולן, שעלה לקרקע ב-1978. ייחודו של המושב, בראשיתו, הוא הגדרתו כמושב תעשייתי.

היישוב קם מגרעין של עולים מבריה"מ בעליה של שנות ה-70, שחלמו להקים עיר מדע בישראל, בגולן. כשהגרעין מנה 80 משפחות, והתגורר בנקודה זמנית סמוך למושב רמות, הוא התפלג על רקע מחלוקת אידיאולוגית, האם יש להקים עיר של 25,000 איש או יישוב קטן יותר של 1,500 משפחות.

עיר מדע לא יצא מהרעיון, אך קם ממנו המושב. המושב מנציח את שמו של אֲנִיעָם, מצאצאי מנשה. הגולן, שאֲנִיעָם יושב בו, הוא בנחלת חצי שבט מנשה שהתיישב בעבר הירדן המזרחי. השם אֲנִיעָם (אני עם) מבטא גם את מאבקם הלאומי של יהודי בריה"מ, על זהותם היהודית וזכותם לעלות לא"י.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 21.10.20

* הקונגרס הציוני הל"ח – ב-1897 התכנס בבזל הקונגרס הציוני הראשון, בהובלתו של הרצל. בבזל הוא ייסד את מדינת היהודים.

ב-1951 התכנס הקונגרס הציוני ה-23, לראשונה בירושלים, לראשונה במדינת ישראל.

אמש התכנס הקונגרס הציוני ה-38, לראשונה במרחב המקוון. אני מקווה שזו גם הפעם האחרונה שהקונגרס הוא וירטואלי. זהו הקונגרס הציוני הראשון לאחר שבאיחור אופנתי של שבעים שנה מדינת ישראל עיגנה בחוקתה המתגבשת את מהותה וזהותה כמדינת הלאום של העם היהודי.

הקורונה מציבה אתגרים גדולים לעם היהודי בכל העולם ולהידוק הזיקה בין היהודים בכל רחבי העולם ובין מדינת ישראל לעם היהודי בגולה. השנה חלה עליה דרמטית במספר הבקשות לעליה. אלו החדשות הטובות והחשובות ביותר למדינת ישראל בימים אלה.

לצערי, בנאומי הפתיחה של הקונגרס, נשיא המדינה רובי ריבלין וראש הממשלה בנימין נתניהו לא ניצלו את הבמה לקריאה ליהודי העולם לעלות לארץ ישראל. מי שעשתה זאת הייתה הנואמת הבאה אחריהם, נשיאת בית הדין העליון של ההסתדרות הציונית העולמית ולשעבר נשיאת בית המשפט העליון, השופטת מרים נאור. היא אמרה שאנו נוכחים בימים אלה באפשרות העבודה מרחוק, מה שמאפשר ליהודים לעלות ארצה בלי לאבד את מקומות עבודתם בארצותיהם.

למרבה הצער, הקונגרס הציוני נמצא הרחק מתחת לרדאר של התקשורת, שאינה מתעניינת בשאלות הציונות. רסיסי המידע מהקונגרס שקצת הצליחו להסתנן לתקשורת הם מאבקי הכוח על תפקידים. אין לנושאים אלה רייטינג סקסי. חבל, חבל מאוד. כיוון שסוגיית העליה והקליטה, ההתיישבות, החינוך היהודי והציוני, הקשר בין מדינת ישראל לעם היהודי בגולה, החיבור של מדינת ישראל לכל זרמי היהדות, הערבות ההדדית של העם היהודי בעידן הקורונה, התרבות החינוך והזהות היהודית של קהילות ישראל באשר הן, חיזוק תנועות הנוער הציוניות בארץ ובגולה והמכינות הקדם צבאיות בישראל, המלחמה באנטישמיות הישנה והחדשה וב-BDS  – אלה ליבת מהותה וזהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, כמדינה ציונית שנוצרה בידי הציונות על מנת להבטיח את המשך הציונות, שאותה הגדיר הרצל כאידאל אין סופי.

בקונגרס הציוני שהתקיים בירושלים ב-1998 הייתי ציר מטעם הדרך השלישית זצ"ל. הייתי חבר בוועדת ההתיישבות ואף נשאתי נאום במליאת הוועדה. בקונגרס הנוכחי אני משרת כממלא מקום ציר מטעם דרך ארץ.

* דינא דמלכותא דינא – רבות דובר בשבועות האחרונים על סכנת האנרכיה. לרוב דובר על כך בהקשר של הפגנות המחאה נגד נתניהו. גם אני כתבתי על כך. אמנם האנרכיסטים הם קומץ מבין המפגינים, אבל באין הנהגה למחאה, הם ממלאים את הוואקום, נותנים את הטון, יוצרים את האווירה ומדרדרים את המחאה למחוזות אנרכיסטיים.

אבל הביטוי הבוטה ביותר לאנרכיה, הוא פתיחת תלמודי התורה במגזר החרדי, מתוך התרסה על החוק וצפצוף עליו. מדובר בציבור שלם (שאינו כולל את כל החרדים, אבל את רובם), שההנהגה שלו החליטה בעליל להפר חוק, בגלוי, בהתרסה, ודווקא בנושא שמבטא את הערך היהודי העילאי "כל ישראל ערבין זה בזה"; ערך הערבות ההדדית. ואותו ציבור בוחר במפגיע להישמע להוראות ההנהגה המגזרית ולא להוראות המדינה. זאת אנרכיה.

אנרכיה פירושה – אי שלטון. והפרשה הזאת היא שילוב של מחדל ומעשה. מעשה של המגזר – ההוראה האוטונומית, המרי האזרחי. המחדל של המדינה, של הממשלה, של ראש הממשלה – הימנעות מאכיפה והשלמה עם המרי האזרחי.

המסר של החרדים הוא שהמדינה אינה "אנחנו" אלא "הם". הם חיים במולדת בתובנה של גלות. המדינה היא "הגויים". אולם בעוד בגולה הם קיבלו על עצמם את "דינא דמלכותא דינא", כאן בארץ הם מרשים לעצמם לעשות שבת לעצמם. ונתניהו מאפשר זאת, כי הם הבייס שלו.

תאוריות הקונספירציה על פיהן הסגר הוא פוליטי, נועד לסכל את המשפט, הוא עונש קולקטיבי לציבור כדי לא לפגוע בחרדים וכו' הן קשקוש חסר שחר. נכון, נתניהו הרוויח את אי האמון בו בחוסר יושר, ועדיין לא צריך להאמין לכל טענה מופרכת נגדו ולחפש מזימה בכל מעשה שלו. אין לי ספק שמה שמדריך אותו בנושא הקורונה הוא הרצון לזכות בתהילה של ניצחון על הקורונה. לכן, החלטותיו הן ענייניות, מתוך רצון להצליח, והשגיאות שלו נובעות מכך שהוא פועל לכך שכל ההצלחות תיוחסנה רק לו. וההחלטה על הסגר השני מוצדקת והוכיחה את עצמה. אבל בנושא אי אכיפת הסגר על המגזר החרדי, הוא בהחלט פועל לפי שיקולים פוליטיים של שמירה על החרדים בבייס שלו, בניגוד לאינטרס הלאומי ולצו המלחמה בקורונה.

רבות שמענו בשנים האחרונות על תהליך הישראליזציה של המגזר החרדי. אין ספק שזהו תהליך מבורך, שיש לעודד ולטפח אותו. אבל בשעת המבחן נוכחנו שהתהליך הזה הוא בשוליים, והמרכז נטוע עמוק בבדלנות המסתגרת.

בראשית הקורונה האמנתי, ואף נתתי לכך ביטוי בכתיבתי, שהמגפה יוצרת הזדמנות להעמקת החיבור בין המגזר החרדי והרוב הציוני בישראל. האמנתי שהיא תקדם את הישראליזציה של החרדים. האמנתי שהסיוע של חיילי צה"ל לעיר בני ברק, תחבר את החרדים לצה"ל ולמדינה, שהילדים החרדים שפתאום יראו את חיילי צה"ל באור חיובי אולי אף ירצו להידמות להם. התקווה הזאת עדין מפעמת בי, אך ההכרה הריאלית שלי היא שהמגפה הסיגה לאחור את הישראליזציה והתנהלות החרדים מעצימה את הניכור שלהם כלפי המדינה ואת השסע בינם לבין הציבור הכללי. אם לא נצליח, יחד עם החרדים, לחולל מפנה, זו עלולה להיות בכיה לדורות.  

* קריצה לחוליגנים – במסיבת העיתונאים נשאל ראש הממשלה האם יגנה את גל האלימות נגד המפגינים. נתניהו השיב בהתחמקות שהוא נגד כל אלימות מכל צד – אלימות נגד השוטרים, אלימות של השוטרים, אלימות נגד מפגינים.

על פניו, הוא צודק. אכן, כל אלימות פסולה וראויה לגינוי. אבל הוא מתחמק. כי החוליגנים שתוקפים מדי ערב את המפגינים הם מעריציו, הם עושים זאת למענו והם משוכנעים שהם עושים את רצונו. וכאשר הם שומעים שהוא אינו מסוגל לגנות אותם, הם רואים את הגינוי כקריצה.

על ראש הממשלה לפנות לחוליגנים הללו, להוקיע בכל לשון את מעשיהם, לומר להם שכאשר הם פוגעים במפגינים הם פוגעים בו ולתת להם להבין שהוא מגנה את המעשה בכל לבו.

* בין הנגב לגליל – בקומה ג' של עיריית בני ברק, קבוע שלט עם הסמליל של עיריית בני ברק והמשרד לפיתוח הגליל והנגב בהאי לישנא: "אגף זה שופץ בסיוע משרד הפריפריה, הנגב והגליל – אב תשע"ח אוגוסט 2018".

השר לפיתוח הגליל והנגב, בממשלה הנוכחית ובקודמתה, הוא האסיר המשוחרר אריה דרעי. כנראה שהוא לא ידע אם להשקיע בגליל או בנגב אז הוא התפשר על אמצע הדרך.

כשדרעי נכנס לתפקיד הוא הוסיף לשם המשרד את המילה "פריפריה" וטען שהמשרד, שנועד לקדם את אזורי הספר של המדינה, יסייע גם ל"פריפריה החברתית". בכך יש כסת"ח – הוא לא עבר על החוק אלא העביר כספים לבני ברק שהיא "פריפריה חברתית".

אבל גם אם אין זו עבירה על החוק, זה אולי כשר, אבל מסריח. זו שחיתות.

* ממשלה בלתי אפשרית – בימים האחרונים פרסמתי מספר רשומות שעסקו ברעיון של הקמת ממשלת מיעוט שתלויה ברשימה המשותפת. הסיבה לכך היא שילוב בין שני אירועים – היוזמה של יאיר לפיד להקמת ממשלה חדשה ללא בחירות, כלומר ממשלת מיעוט שתלויה במשותפת, והצבעתה של הרשימה המשותפת נגד הסכמי השלום, כיוון שהם מתנגדים לשלום עם ישראל.

בין השאר, הסברתי את הסתירה המובנית וניגוד העניינים המהותי בין ממשלה ישראלית לרשימה אנטי ישראלית, ומדוע החיבור הזה נדון לכישלון וממשלה כזאת לא תשרוד יותר משבועות ספורים.

את תגובות הנגד שקיבלתי אחלק לשתי קטגוריות. קטגוריה אחת הן התגובות המתלהמות, האספסופיות: "גזען", "שונא ערבים", "מפחד מערבים", "אימאל'ה ערבים", שמעידות בעיקר על כותביהן ואינן ראויות להתייחסות.  

הקטגוריה השניה הן התגובות השוללות את ההערכה הפוליטית שלי. לטענת המגיבים, ממשלת מיעוט כזאת תהיה ממשלה יציבה, כיוון שכדי להפיל ממשלה יש צורך באי אמון קונסטרוקטיבי, כלומר בתמיכה של 61 ח"כים במועמד חלופי, וכיוון שאין מצב שהרשימה המשותפת תתמוך בנתניהו או במועמד אחר מהימין, אין איום על הממשלה.

משמעות הדבר היא, שהם מאמינים שניתן לנהל את המדינה בשעת משבר קשה בידי ממשלת מיעוט שאין לה רוב בכנסת ובעם, אך ורק על בסיס הלעומתיות והנטרול ההדדי של שני חלקי האופוזיציה, זו מימין וזו של המשותפת, שהממשלה זקוקה לה "רק להצבעה אחת". הם רק שוכחים שכדי למשול, הממשלה זקוקה לרוב בכנסת ביום יום, להעברת חוקים והחלטות במליאה ובוועדותיה. היא זקוקה לרוב כדי להעביר תקציב כי ללא רוב כזה הכנסת מתפזרת באופן אוטומטי, גם ללא הצבעת אי-אמון קונסטרוקטיבי. משמעות הדבר היא, שהממשלה תהיה נתונה לסחיטה מתמדת של הרשימה המשותפת, שבה תהיה תלויה מדי יום. יתר על כן, אין ספק שההפגנות ההמוניות היום נגד הממשלה הן משחק ילדים לעומת המחאה העממית נגד ממשלה כזאת.

טענה נוספת בקטגוריה זו, היא שכאשר הממשלה תבצע פעולות שיגרמו לרשימה המשותפת להתנגד לה, כמו פעולות נגד המחבלים בעזה, נגד התבססות איראן בסוריה (איימן הסביר השבוע שאיראן אינה האויב שלו. אקיבוש הוא האויב שלו. ומשלה את עצמו מי שחושב שאקיבוש הוא רק ממזרח לקו הירוק), בניה ביו"ש וכו', האופוזיציה מימין תתמוך בה, וכך תמיד יהיה לה רוב. זו עוד פנטזיה. האופוזיציה מהימין לא תציל ממשלת מיעוט שתלויה במשותפת, ותצביע נגדה גם אם תתמוך בצעדים אלה או אחרים שלה, והיו דברים מעולם.

לדוגמה, ב-1995, בעיצומו של תהליך אוסלו, כאשר ממשלת רבין הפכה לממשלת מיעוט אחרי פרישת ש"ס והתבססה על תמיכת חד"ש ומד"ע, שתי הסיעות הללו הגישו הצעת אי-אמון בממשלה בשל החלטתו של רבין על הקמת השכונה היהודית בהר חומה. האופוזיציה בראשות נתניהו הודיעה מיד שתתמוך באי-האמון. משמעות הדבר הייתה נפילת הממשלה. הופעל לחץ כבד על חד"ש ומד"ע למשוך את הצעת האי-אמון, כדי לא להפיל את הממשלה בעיצומו של תהליך אוסלו ולא להעלות את הימין לשלטון, אך הן סירבו והתעקשו שההצעה תעלה והממשלה תיפול. כתוצאה מכך רבין נכנע והקפיא את תכנית הר חומה.

כשהזכרתי זאת בתגובותיי למגיבים, נעניתי בדוגמה הפוכה, כביכול – הנה, ממשלות רבין ופרס יצאו למבצעי "דין וחשבון" ו"ענבי זעם" בלבנון וממשלת רבין גירשה את מאות מחבלי חמאס והרשימות הללו המשיכו לתמוך בהן. גם הטענה הזאת אינה נכונה. גירוש חמאס ומבצע "דין וחשבון" נערכו כאשר ממשלת רבין הייתה ממשלת רוב וחד"ש ומד"ע היו באופוזיציה. הן תקפו בחריפות את הממשלה, הפגינו נגדה ובעד חמאס וחיזבאללה והביעו בה אי אמון. כך הם נהגו גם במבצע "ענבי זעם", שנעשה בידי ממשלת פרס שכבר הייתה ממשלת מעבר, לקראת בחירות 96', ואי אפשר להפילה. אך בבחירות, שנעשו בשני פתקים – לכנסת ולראשות הממשלה, רבים בציבור הערבי החרימו את ההצבעה בפתק הצהוב, לראשות הממשלה, וכך נתניהו עלה לשלטון כנגד כל הסיכויים.

אם כך הם נהגו בממשלת אוסלו, קל וחומר שכך הם ינהגו בממשלת לפיד-יעלון-ליברמן שלבטח לא תוביל לנסיגות כמו שהיו בתהליך אוסלו. במיוחד כשהרשימה המשותפת קיצונית יותר מחד"ש ומד"ע באותם ימים.

ממשלת מיעוט שתלויה ברשימה המשותפת היא ממשלת בלתי אפשרית, שתתפורר ותנשור בתוך שבועות ספורים.

* לוחם חופש – גדעון לוי פרסם בשוקניה פשקוויל הזדהות והערצה למחבל הג'יהאד האיסלמי, ששובת רעב. הוא הביע תמיכה בביקור ההזדהות של עופר כסיף אצל המחבל. כותרת הפשקוייל: "ככה נראה לוחם חופש". כלומר, בעיניו הג'יהאד האסלמי הוא ארגון של לוחמי חופש והמחבלים החברים בו הם מודל להערצה.

באותו פשקוויל הציג לוי את מי שאינו מזדהה עם המחבל – "גזען" (במקרה זה יועז הנדל) ומתגולל בשופטי בג"ץ שאישרו את מעצר המחבלים. "דעתם של שופטי מגדלור הצדק נחה והם מצדיקים חרפת מעצר בלא משפט".

ולקינוח, אחרי שהאדיר ופיאר את המחבל, הוא ביזה את זכרו של סגן ראש השב"כ יצחק אילן, אדם שאחראי להצלת חייהם של אלפי ישראלים בכך שסיכל פיגועי טרור, שהלך לעולמו ביום שישי. לוי הוקיע את בני גנץ על כך שספד ליצחק אילן. "דמו של אל־אח'רס ושל אלפי פלסטינים אחרים על ידיה של המשטרה החשאית הזו, השב"כ, שבה קנה אילן את תהילתו. ספק אם יש עוד מדינה דמוקרטית אחת, שבה זה היה נחשב לתהילה".

את מדינת ישראל מגדיר ג' האו האו: "המדינה שחוטפת רבבות בני אדם ומשליכה אותם לכלא בלא משפט". כדאי לזכור – בשנים שבהן הייתה חסינות למחבלים שפעלו מתוך הרש"פ, נרצחו למעלה מאלף ישראלים. בכל יום התפוצץ לוחם חופש באוטובוס או מסעדה ורצח גברים ונשים, זקנים וילדים, ללא אבחנה. כתוצאה מכך נאלצנו להחזיר לידינו את האחריות הביטחונית על שטחי הרש"פ. הפעולה שאותה מכנה המנוול "חטיפת בני אדם", היא ההגעה אל המחבל לפני שהוא מספיק לבצע את זממו. אלמלא כן, אילו הייתה ל"לוחמי החופש" היכולת שהפגינו לפני חומת מגן, והם היו ממשיכים להשליט מוות ברחובותינו כפי שעשו קודם, כבר היו כאן עוד רבבות הרוגים.

עם ישראל חב חוב עצום ליצחק אילן ז"ל ולכל לוחמי שב"כ וצה"ל, שמסכלים את פיגועי הטרור ומצילים חיי אדם. ואלפים מאתנו, שכמובן אינם יודעים על כך, חייבים להם באופן אישי את חייהם. ואולי אחד מהם הוא גדעון לוי, כי הטרור של לוחמי החופש חסר אבחנה. או שמא כמו עמיתו לדבוקת שוקן רוגל אלפר, גם הוא מביע הזדהות עם המחבל שירצח אותו, בהיותו "בן לעם אקובש".    

* החלטה מוצדקת – כאשר נופל בשבי שלנו אויב, גם מחבל, והוא פצוע, חובה להעניק לו טיפול רפואי בכל המסירות והמקצועיות. כנ"ל במחבל, ויהיה זה הנורא שברוצחים, אם יחלה בכלא הישראלי. המקרה של סאיב עריקאת אינו כזה, אבל ברגע שהרשות הפלשתינאית ביקשה מאתנו לאשפז אותו בבית חולים ישראלי – סירוב היה כמעט כמו אי טיפול בשבוי.

מחוות הומניטריות הן דבר ראוי. אמנם כבר הבעתי את דעתי, שכל עוד לא מוחזרות גופותיהם של אורון שאול והדר גולדין אין מקום למחוות הומניטריות, אבל כאן אני רואה משמעות מדינית והסברתית חשובה, ובעיקר נזק מדיני והסברתי במקרה של סירוב.

לכן, החלטתו של נתניהו לאשר את אשפוזו של עריקאת בישראל הייתה צעד נכון. עם זאת, ברור שאם הוא יצא בשלום מבית החולים הוא לא יפחית את עוצמת ההשמצות שלו על ישראל, ואם ימות בבית החולים, כבר נואשם שהרעלנו אותו. סמכו על גדעון לוי.

* תגובה ראויה – ירי רקטות לעבר אוכלוסיה אזרחית בישראל הוא תגובה פלשתינאית הולמת, מידתית ומדודה על התוקפנות הנפשעת של ישראל (כלומר של אקיבוש) שהרסה מנהרת טרור לגיטימית לתוך ישראל.

* המדרון – יעקב אחימאיר ביכה, במאמר ב"ישראל היום", את "תהליך טשטוש הערכים המתהווה בליכוד". משפט אחד במאמר ממצה ומדייק בתיאור ההידרדרות של הליכוד: "סברה מצמררת: אולי שלוש הכ"פים שטבע ח"כ מיקי זוהר – כוח, כסף, כבוד – כבר תפסו את מקומן של חמש המ"מים שטבע ז'בוטינסקי: מזון, מעון, מלבוש, מורה, מרפא".

* תת-במה – כשמירי רגב מתארחת אצל אופירה וברקו – מצא מין את מינו. אני לא מבין מה מביא פוליטיקאים נורמטיביים לרדת לתכנית תת-רמה הזאת. כלומר, אני מבין כמובן, רייטינג. ובכל זאת, הייתי מציע למנהיגי ציבור לשמור על הכלל "במושב לצים לא ישב" ולהשאיר את תת-הבמה הזאת לאורחים מן הסוג של מירי רגב.

* פגיעה ממושכת באמון הציבור – דברים שאמרתי במפגש פורום "עמק השווה" בנושא מקומה של מערכת המשפט בחברה הישראלית, 19.10.20:

מערכת המשפט הישראלית נמצאת היום תחת מתקפה קשה ומרושעת; מאשימים אותה לשווא בשחיתות, בזדון, במרמה, בתפירת תיקים, בהפיכה שלטונית. המונים מדקלמים את תאוריות הקונספירציה המטורללות הללו. חובתו של כל פטריוט שומר חוק להגן על מערכת המשפט מול המתקפה הזאת.

אבל האמת חייבת להיאמר, שהצלחת ההסתה לחלחל ללב האזרחים, נובעת מפגיעה ממושכת באמון הציבור במערכת ובעיקר בבית המשפט העליון, ומערכת המשפט אינה יכולה להתנער מאחריותה לפגיעה במעמדה.

הגורם המרכזי לכך הוא האקטיביזם השיפוטי, שמשלב משפוט יתר ופוליטיזציה של בית המשפט. אליקים רובינשטיין ציין שבסך הכל בוטלו עשרים חוקים מתוך 400 עתירות. השאלה היא האם הייתה הצדקה אמתית לביטול עשרים חוקים. האם באמת ובתמים הייתה בכל אותם חוקים פגיעה בעליל בזכויות האדם והאזרח או שהם סותרים בעליל חוקי יסוד? הזמן אינו מאפשר כניסה לדוגמאות, אך תשובתי היא שבהחלט לא. עצם העובדה שהוגשו 400 עתירות, היא הבעיה, היא ביטוי למשפוט. העובדה שח"כים, מפלגות וארגונים פוליטיים עותרים לבית המשפט כאשר מתקבלים חוקים שהם מתנגדים להם, מעידה על תופעה המשפוט. בית המשפט יצר אווירה המעודדת זאת. העובדה שבית המשפט אינו פוסל על הסף את רובן אלא דן בהן, יוצרת תחושה שבית המשפט רואה עצמו כשמרטף של הריבון; כלומר האקטיביזם בא לידי ביטוי לא רק כשחוק נפסל, אלא גם כאשר בג"ץ רואה לנכון לאשר אותו. והבעיה היא גם בהתבטאויות של ראשי המערכת, כמו ביטוייו של אהרון ברק "הכל שפיט", "מלוא כל הארץ משפט", "גם החלטה להסתער מימין או משמאל היא סוגיה שפיטה" וכו'.

אנו, כגוף החותר להגיע לעמק השווה, צריכים לקדם את עמק השווה גם בסוגיית המשפט והפוליטיקה והפרדת הרשויות, ולקדם חקיקת חוק יסוד חקיקה, שיעגן בחוקה מהם הנושאים שרק בהם רשאי בית המשפט לפסול חוקים, באיזה הרכב ובאיזה רוב, ובאיזה רוב (בטח לא 61 ח"כים) הכנסת יכלה להתגבר על ביטול חוק.

* שעת נעילה; רשמים ראשונים – צפיתי בפרק הראשון של "שעת נעילה". סרט מטלטל.

אני מניח שאחרי הפרק האחרון אכתוב על הסדרה (ועל המלחמה) באופן מסודר ומעמיק.

כעת אשתף בכמה תובנות ראשוניות.

– לאורך השנים קראתי ספרים רבים על מלחמת יום הכיפורים. הספרים הללו היו תמיד מנקודת מבט של היסטוריונים, של מדינאים או של קצינים בכירים. עד שיצא לאור "תיאום כוונות", של חיים סבתו, שתיאר את המלחמה מזווית הראיה של הלוחם הפשוט. ורק אז חשתי שאני חווה את התופת, לא את המהלכים האסטרטגיים והטקטיים. בסרט, זה היה אפילו חזק יותר. הסרט ממש מצליח להכניס אותנו לתוך הוויית המלחמה, בצורה מוחשית מאוד.

– מן השניה הראשונה הבנתי שאבינועם הוא בן דמותו של עמוס לוינברג, איש המודיעין בעל הזיכרון האבסולוטי, שנפל בשבי הסורים וסיפר להם את כל הסודות של ישראל לפרטי הפרטים. נפילתו בשבי הייתה נזק אסטרטגי חמור לישראל. קשה לומר זאת, אבל הוא החייל היחיד בתולדות צה"ל שאילו נהרג, הייתה זו התרומה הגדולה ביותר שלו למלחמה.

– אני חי באזורי הקרבות בגולן. קרב השריון בסרט צולם ממש סמוך לביתי, בהר שיפון (שבסרט נכתב שהקרב הוא בדרום הגולן. אך הוא צולם בצפון הגולן). חבל הארץ שלנו זרוע בכמעט 200 אנדרטאות, רובן הגדול ממלחמת יום הכיפורים. אני חבר בוועדת ההנצחה של המועצה האזורית גולן, אנו נפגשים עם לוחמים ומפקדים שמעוניינים להנציח את חבריהם, ושומעים את סיפוריהם, אותם אנו רואים בסרט. ואני שומע מהם לא רק את האימה, אלא לא פחות מכך את הגאווה, את האמונה בצדקת הדרך, את הידיעה שהם עצרו את הצבא הסורי, הם חוללו את המהפך והביאו לנו את הניצחון. אני מקווה מאוד שהסדרה תדע להביא את הקול הזה; את הקול של הלוחמים השלמים עם לחימתם וגאים בה.

– אין דבר שאני גאה בו יותר מכך שהפכנו את שדה הקטל בגולן, לשדות פורחים של חיים ויצירה.

– הביצוע של רות דולורס וייס ל"משירי ארץ אהבתי" ("מכורה שלי") ששודר בתום שידור התכנית "אחרי נעילה" שלאחר שידור הפרק, מזעזע בעיניי. היא לא שרה את השיר היפה הזה; הבכי אינו שירה ולא חשתי כל אותנטיות בבכי. ובכלל, מה הקשר של השיר הזה למלחמת יום הכיפורים? זהו שיר שכתבה לאה גולדברג על ליטא, לא על ארץ ישראל. "רק שבעה ימים אביב בשנה, וסגריר וגשמים כל היתר" – זה תיאור של ארץ ישראל?

אגב, נכון ליאור אשכנזי עם הפאה נראה כמו ז'ראר דפארדיה?

* חוויה מטלטלת – פינוי בית ההורים, הבית בו גדלנו, הוא חוויה מורכבת ומציפה מבחינה רגשית. מצד אחד, המון כאב, צער הפרידה והאובדן, המוחשיות של הסוף. מצד שני, יש במשימה רגעים של התרוממות רוח והתרגשות, של זיכרונות ילדות, של מפגש עם נכסים בעלי ערך סנטימנטלי רב.

הקיטבג שבו צרר אבי את כל "רכושו" כשעלה לארץ בספינת המעפילים, אתו התגלגל אל מחנה המעפילים בקפריסין ובחזרה לארץ. התעודות של אמי בבית הספר העברי במחנה העקורים בגרמניה, אחרי השואה ועד העליה לארץ. למותר לציין שבכל התעודות, כל הציונים בכל המקצועות הם "טוב מאוד". מכתבים מרגשים שכתבו לאמי תלמידיה האוהבים והאהובים לבית החולים, במחלתה. צעצועים של ילדותינו, האוהל ושקי השינה עמם נסענו לטיולים, המטקות וכדור הים עמם נסענו לים, מחברת שערכתי בילדותי על קבוצתי האהובה "הכח מכבי ר"ג", מכונת החישוב של אבי (שמהערב מעטר את החדר של בתי), מחברות שלנו ובהן מחברת "כטיב" שלי מכיתה ב' – מה לא?

והדילמה – מה לזרוק? מה לשמור? איך אפשר לזרוק? אבל מה יש לעשות עם זה? לדוגמה – אבא שלי קרא את עיתון "חרות". בכל יום שישי היה שם מדור – דיוקן של אישיות בינלאומית מפורסמת; מדינאים, גנרלים, מדענים ואמנים. אבא שלי גזר ושמר את כל הכתבות הללו. איך אפשר לזרוק אותם אחרי שנשמרו 65 שנה? אבל תכלס, למה צריך אותם? לשמור אותם כדי שבבוא יומנו הילדים שלנו יעמדו בפני אותה שאלה? אז שמרתי דוגמית, כתבה אחת על מונטגומרי, ובצער רב נפרדתי מכל השאר. מצאנו פלקטים וכרזות שאמי תלתה בכיתות שלימדה ותפאורות להצגות. לקחתי פלקט לסוכות על ארבעת המינים, ובשנים הבאות נתלה אותו בסוכה.

לקודש הקודשים – ארון הספרים, עוד לא הגענו.

            * ביד הלשון

מקצת שבחו של אדם בפניו – מה הקשר בין הביטוי "אומרים מקצת שבחו של אדם בפניו" לפרשת השבוע, פרשת נֹחַ?

הביטוי, שמקורו בתלמוד, מתייחס לנח. וכך נאמר במסכת עירובין יח, ע"ב: "מקצת שבחו של אדם אומרים בפניו, וכולו שלא בפניו.

מקצת שבחו בפניו, דכתיב 'כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה'.

כולו שלא בפניו, דכתיב 'נח איש צדיק תמים היה בדורותיו" '.

הכוונה היא שמוטב להיזהר מהרעפת שבחים מוגזמים על אדם, כדי שלא תזוח דעתו, לא ירום לבבו, לא יעלה השתן לראשו ולא יעוף על עצמו.

* "חדשות בן עזר"

פינתי השבועית ברדיו: ריח של שוקולד

ריח של שוקולד / הרכב "הכבש השישה עשר"
פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 19.11.18

איני יודע אם 1978 הייתה שנת מפתח במוסיקה הישראלית, או שפשוט גיל 15 הוא הגיל הפורמטיבי של גיבוש טעמי המוסיקלי, אבל לא מעט פינות הקדשתי השנה ליצירות ותופעות מוסיקליות שמלאו להן השנה ארבעים, ויש עוד אחדות ששקלתי לעסוק בהן. כך היה, בשבועות האחרונים עם להקת "גזוז" ואופרת הרוק "בני בום", והיום – "הכבש השישה עשר".

בגיל 15 הרגשתי גדול בשביל שירי ילדים, אבל "הכבש השישה עשר" היה משהו אחר. הוא כבש אותי ואת חבריי, אהבנו אותו מאוד, וברבות השנים ילדיי גדלו עליו ונדמה לי שעד היום אני מכיר את כולו על פה. את כולו – הכוונה לתקליט "הכבש השישה עשר", אולם קדם לו במעט הספר. אגב, השיר האהוב עליי ביותר בספר, "שיר לשירה", שכבר השמעתי אותו כאן, אינו מופיע בתקליט.

"הכבש השישה עשר" הוא ספר ילדים נפלא של יהונתן גפן, שלטענתו כתב את כולו בחמישה ימים, והוא יצא לאור ב-1978. תקליט שכתוב לילדים בגובה עיניים, בשם הילדים והוא חף מדידקטיות. באותה תקופה גם יהודה אטלס החל ליצור את ספריו. ספרו הראשון "והילד הזה הוא אני" יצא לאור ב-1977 והתקליט – ב-1979. מיד הוכתרו היצירות הללו כמהפכה בספרות הילדים ובשירי הילדים, משירה דידקטית בשפה גבוהה של מבוגרים לשירת יום יום בלשון הילדים המבטאת אותם. כן נאמר על אותם ספרים, שבניגוד לספרות הילדים המקובלת עד אז, היא אינה מתיילדת ובכך מעניקה כבוד לילד. יש סתירה בין שתי הטענות. והאמת היא, שכאשר אני בוחן את הדברים בפרספקטיבה של עשרות שנים, אני מטיל ספק בתאוריית המהפכנות. כשאני קורא היום את מרים ילן שטקליס, את עודד בורלא ואת ספרות הילדים של לאה גולדברג, היא בהחלט עונה על אותם סופרלטיבים. אולם בנוגע לצד המוסיקלי, בהחלט יש הבדל – המוסיקה איכותית ובוגרת יותר מבשירי הילדים הישנים יותר.

אך גם בלי להיות מהפכני, "הכבש השישה עשר" הוא פשוט ספר מקסים, עם שירים נהדרים. באחד משירי הספר מספר הילד, שכאשר הוא מתקשה להירדם הוא סופר כבשים, ובכבש השישה עשר הוא נרדם. מכאן שמו של הספר.

ב-22 בנובמבר 1978, השבוע לפני ארבעים שנה, זמן קצר לאחר צאת הספר, יצא התקליט המבוסס עליו, ונשא אותו שם, אם כי חלק ממילות השירים שונו במקצת כדי להתאימן למנגינה. את התקליט הפיק דודו אלהרר, ונטלו בו חלק יהודית רביץ, יוני רכטר, גידי גוב ודיוויד ברוזה בשירה, ויהונתן גפן עצמו בקריינות. יוני רכטר היה המפיק המוזיקלי והוא הלחין 14 מתוך 19 הקטעים. גם קלפטר ודיוויד ברוזה הלחינו לתקליט.

התקליט היה להצלחה גדולה, והניב להיטים רבים ובראשם – "גן סגור" ו"הילדה הכי יפה בגן", שעד היום הוא אחד מסמליה של יהודית רביץ.

באותה תקופה יהונתן גפן התגורר ברמת גן. וגם אני. וגרנו אפילו במרחק לא רב זה מזה – אני בתל-גנים והוא בשכונת "הלל". וחלק מן החוויות, המראות, הטעמים והריחות בספר, הם נוף ילדותי. למשל, בשיר "ריבים קטנים", מספר יהונתן גפן על הריבים עם גיורא, הילד של השכן. גיורא, בן גילו של אביב גפן, הוא אחיה הקטן של בת שכבתי, בבית הספר ובצופים, סיסי היפהפיה.

השיר הרמת-גני ביותר בתקליט, שאין רמת-גני שלא הזדהה אתו, הוא "ריח של שוקולד". הוא מדבר על בית החרושת של "עלית", בתחילת רח' ז'בוטינסקי, שהוא אולי תחילת רמת-גן, אבל לבני האזור שלנו הוא סוף רמת-גן. בבית החרושת הזה ייצרו ממתקים ושוקולד, והוא הדיף למרחקים את הריח המשכר של השוקולד. והריח בחינם. והריח הזה, הוא מריחות ילדותי הרמת-גנית. כמעט כמו ריח הסביח.

אגב, היה בר"ג עוד מקום שבו אפשר לעמוד ולהריח שוקולד, אם כי זיכרונותיי ממנו רחוקים מאוד ומטושטשים, כי הוא נסגר מוקדם יותר – בית חרושת "צֶ.דֶ." ברחוב מודיעין (היום בן גוריון) פינת ז'בוטינסקי. כבר ב-1958 "עלית" רכשה את "צ.ד.", אך בית החרושת שמר על שמו המקורי, אם לא באופן רשמי, לפחות בפי העם.

השיר, כמו כל שירי התקליט, פשוט ויפה ומיטיב להעביר את החוויה. עד היום, כשאני מאזין לו, עולה באפי ריח השוקולד ההוא. אכן, הריח היה בחינם, ולכן הוא היה חוויה לעשירים ולעניים. בבית השני ממחיש גפן את ההתרגשות הגדולה שחוויית ריח השוקולד מספקת לכולם, אפילו לחתולים שמפסיקים לברוח מהכלבים, ולשוטרים שעומדים ליד הגנבים ומריחים את הריח המתוק הזה.

היום המפעל כבר אינו פועל, ובסוף ר"ג כבר אין מקום שבו אפשר לעמוד ולהריח שוקולד. כל שנותר מן המפעל הוא הנוסטלגיה. והשיר.

בסוף רמת גן יש מקום מיוחד
שם אפשר לעמוד ולהריח שוקולד
יש שם בית גבוה גבוה בלי חלונות עם שלוש ארובות
ושלושים מכונות יום ולילה עובדות
ושבעים פועלים עם סינר וכפפות
מכינים שוקולד בכל הצורות

שוקולד קטן ושוקולד גדול
שוקולד יקר ושוקולד בזול
שוקולד אגוזים ושוקולד סתם
לעשירים ולכולם והריח בחינם
וכל האזרחים עוצרים ומריחים…

עוצרים הילדים שרצים בשכונה
עוצר האוטובוס מעבר לפינה
החתולים מפסיקים לברוח מהכלבים
השוטרים עומדים ליד הגנבים
כולם מביטים אל הארובות
ולאט לאט, האף שלהם,
מתמלא בריח של שוקולד

שוקולד קטן ושוקולד גדול…

בסוף רמת גן יש מקום מיוחד
שם אפשר לעמוד ולהריח שוקולד.