דרשה ליום הגולן ופרשת "בהעלותך" תשפ"ב

קבלת שבת באורטל 10.6.22

היום הוא יום הגולן.

היום לפני 55 שנים, ב-10 ביוני 1967, שוחרר הגולן בידי צה"ל, ביום האחרון של מלחמת ששת הימים. זו הייתה שבת; השבת המתוקה ביותר של תושבי עמק החולה, ששחררה אותם מן הסיוט הסורי, שהיכה בהם מדי יום ביומו במשך 19 שנים.

מה שהפך את נוכחותנו בגולן מאפיזודה חולפת למציאות של קבע, זו ההתיישבות. ההתיישבות הייתה יוזמה מלמטה, של תושבים בעמק החולה, שלקחו אחריות, עשו מעשה, וחמישה שבועות בלבד אחרי שוך הקרבות כבר עלו לגולן חלוצי ההתיישבות, מייסדי קיבוץ גולן, לימים – מרום גולן, והתיישבו בנקודה הזמנית, במחנה עליקה. כך החל לפני 55 שנים מסע הקסם הגולני, מפעל ההתיישבות הנפלא, שזכינו להיות חלק ממנו.

בשנה האחרונה, חלה התפתחות היסטורית דרמטית בתולדות הגולן, כאשר ממשלת ישראל התכנסה במבוא חמה, והחליטה פה אחד על תכנית לאומית לפיתוח רבתי של ההתיישבות בגולן והכפלתה; תכנית חסרת תקדים ב-55 שנות ההתיישבות. נייחל ליציבות פוליטית שתאפשר לממשלה לממש את החלטתה, ולא פחות חשוב – שאנו, תושבי הגולן, נתגייס ונרתם למשימה הגדולה הזאת.

פרשת השבוע היא פרשת "בהעלותך". הפרשה מתארת אירועים רבים, ואני מבקש לעמוד על אחד מהם. משה מקים מועצת חכמים בת 70 איש. אותם זקנים יהיו לנביאים ובכך יקלו על העומס הבלתי אנושי בו נתון משה, המנהיג לבדו את העם.

ובשעה שמתכנסים השבעים ומתנבאים, מגיע רץ אל פמליית משה ומלשין על שני אנשים נוספים, שאינם משבעים הזקנים, המתנבאים אף הם במחנה – אלדד ומידד. יהושע, יועצו ועוזרו של משה מייעץ לו לכלוא אותם. תשובת משה היא מופת למנהיגות משתפת, וראוי ללמוד ולחקות אותה בכל רמה של מנהיגות: "וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה: הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי? וּמִי יִתֵּן כָּל-עַם יְהוָה נְבִיאִים, כִּי-יִתֵּן יְהוָה אֶת-רוּחוֹ עֲלֵיהֶם". מנהיג אמת מעוניין להעצים את המונהגים, הוא שמח לראות אותם מגדילים ראש, נוטלים אחריות, ולא רואה בהם איום והופך אותם לאויבי העם. למרבה הצער, לא אחת אנשים קטנים יושבים בקוקפיט המנהיגות, ונוהגים אחרת מהמופת של משה. אולם המופת הזה צריך להדריך אותנו, ואותו יש להציב לנגד עיני כל הנהגה בימינו.

דברי משה אינם רק מופת למנהיג, אלא גם מסר לעם. משמעות האמירה של "מי ייתן כל עם ה' נביאים", היא ציפיה מהעם לקחת אחריות ולהוביל מהלכים, ולא להיות נתינים פסיביים של ההנהגה.

ההתיישבות בגולן היא סיפור המתנבאים במחנה. למעשה, כל מה שנעשה בגולן, בא ביוזמה מלמטה, שסחפה בסופו של דבר את ההנהגה ואת העם. כך החלה ההתיישבות בגולן. כך קמו יישובי הגולן. כך קמה קצרין, ביוזמת קיבוצי הגולן. כך הוחלה הריבונות הישראלית על הגולן, לאחר שנתיים וחצי של מאבק ארצי שאותו הובילו תושבי הגולן, כך סוכלו הניסיונות להגיע להסכם עם סוריה על נסיגה מהגולן, במאבק לאומי שאותו הובלנו, אנשי הגולן. "העם עם הגולן" ביטא את ההתחברות של העם לרעיון והליכתו אחרי ההנהגה שהגולן הציב, מול ההנהגה המדינית שכשלה. וכך ניצחנו במאבק ואנו חוגגים היום 55 שנות התיישבות בגולן.

התכנית הלאומית לפיתוח הגולן היא היוזמה הגדולה הראשונה בתולדות הגולן, שלא צמחה מלמטה אלא דווקא מן הממשלה. אבל אם אנו, תושבי הגולן, לא נשכיל להתנבא במחנה ולהוביל את ביצועה, ההחלטה עלולה להישאר על הנייר.

חג גולן שמח ושבת שלום!

דרשה לפרשת "שמיני" תשפ"ב

קבלת שבת באורטל 25.3.22

בפרשת השבוע, פרשת "שמיני", אנו קוראים על מותם הטרגי של נדב ואביהוא, בניו של אהרון הכהן, שאש יורדת מהשמים ואוכלת אותם, בעיצומו של טקס חנוכת המשכן, לנוכח כל בני ישראל. אוכלת בלשון המקרא פירושה הורגת. הלנצח תאכל חרב, אינו קשור לאכילה, אלא זו השאלה האם החרב תהרוג לנצח. ומכאן גם המילה מאכלת – סכין השחיטה הגדולה. על מה ולמה אוכלת האש השמיימית את נדב ואביהוא? הם נענשו על שהדליקו "אש זרה". לא אכנס היום למהות ה"אש הזרה", אומר רק שעל פי הפרשנות שלי את הפרשה, שעליה דיברתי בשנים קודמות, זוהי אש הקנאות הדתית.

מיד לאחר מותם של נדב ואביהוא, מגיב משה בדברים הבאים, שגם בהם יש לקח לימינו: "ויאמר משה אל אהרון: הוא אשר דיבר ה' לאמור: בקרוביי אקדש ועל פני כל העם אכבד". ובמילים אחרות – אין למנהיגים פריבילגיות, אלא להיפך – מן המנהיגים, שאמורים לשמש דוגמה ומופת, אלוהים דורש יותר. מהם מצופה ליותר ולכן הם יענשו ביתר שאת על חטאים שאולי ניתן לסלוח עליהם לאנשים מן השורה. כאשר הם חוטאים, מעמדם הרם אינו סיבה לקולא, אלא להיפך, מעמדם הרם הוא סיבה להחמיר איתם יותר. המעמד מחייב, ואם הגעת לאגרא רמא, עליך חובת ההוכחה שאתה ראוי לכך. אם אינך נוהג כראוי למעמדך, עליך להיענש ביתר תוקף ואל תתבכיין על כך.

הפרשה נקראת פרשת "שמיני". השמיני היה היום השמיני לאחר שבעת ימי המילואים של חנוכת המשכן, היום שבו נערך הטקס עצמו. היום השמיני היה ראש חודש ניסן. השבוע יחול ראש חודש ניסן, ובשבת שלפני ראש חודש ניסן אנו קוראים, בנוסף לפרשת השבוע, על פרשת "פרה אדומה" ואנו נכנסים לאווירה של פסח, חג החירות. והשנה, בחג החירות, נשלח את מחשבותינו לעם האוקראיני הנלחם על חירותו בחירוף נפש, כשהוא מצויד בעיקר בנשק שמי כמונו מכירים – האין ברירה.

רחל שפירא השתמשה בביטוי "אש זרה" בשירה הנפלא "כמו צמח בר". "אני יודעת שהדליקה אש זרה את לילותיי". נשיר את השיר בליווי של רותם והחליל. ואחריו נשיר את "שבחי ירושלים" לכבוד הענקת פרס ישראל לאביהו מדינה.

דרשה לשבת זכור, פרשת "ויקרא" תשפ"ב

קבלת שבת וחנוכת בית של משפחת סביצקי

כָּתְלֵי בֵּיתִי אֵינָם כְּחַיִץ לִי בֵּינִי לְבֵין עוֹלָם, –

יֵשׁ חֶסֶד הַצְמִיחָה, הַמַקְשִׁיבָה אַךְ פְּנִימָה,

כִּי הַמַקְשִׁיב לַכֹּל אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ כְּלוּם,

רַק הַמַחְרִישׁ הֲמֻלוֹתָיו לְשֶׁמַע הַדְמָמָה

שׁוֹמֵעַ אֶת הַכֹּל וְאֶת כֻּלָם.

בית זה מתוך שירו של שלונסקי "כתלי ביתי" מבטא את האירוע הזה, של חנוכת בית בקיבוץ. כתלי הבית אינם חיץ בין דיירי הבית לבין הקהילה; ומי שחי בקיבוץ, גם בהרחבה הקהילתית, הבית המשפחתי שלו הוא חלק מן הבית הקיבוצי. בית אורטל מורכב מבתים רבים. בשם בית אורטל אני מברך אתכם שתדעו שלווה ואהבה ומשפחתיות בביתכם הפרטי, ותהיו חלק משמעותי בביתנו המשותף.

בראשית תהליך הקליטה שלכם ביקרתי בביתכם בירושלים והתפעלתי מהגינה שלכם. סיפרתם שכאשר שכרתם את הדירה, זמן קצר קודם לכן, כל החצר הזו הייתה שדה קוצים ועשביה בגובה אדם. לבית הזה, שאנו חונכים היום, הגעתם בשיא החורף אבל בקרוב יבוא אביב ואחריו הקיץ ואני בטוח שגינתכם תהיה כתכשיט יקר-ערך בנוף האורטלי.

פרשת השבוע שלנו היא פרשת "ויקרא" הפותחת את החומש השלישי, חומש "ויקרא". הפרשה עוסקת בדיני עבודת הקורבנות. השבת הזאת נקראת שבת "זכור". המן היה מזרע עמלק ולכן בשבת שלפני פורים אנו קוראים, בנוסף לפרשה, את הפסוקים "זכור את אשר עשה לך עמלק".

הזיכרון הוא בסיס התרבות האנושית וכמובן שהוא בסיס התרבות היהודית; תרבות של עם עתיק יומין, ששרד מהמורות שלא ידעו כמותם שום עם ולשון. הוא שרד בזכות הזיכרון ההיסטורי שהעניק לו, גם בתקופות הקשות ביותר, את העוצמה והאופטימיות להאמין שצפוי לו עתיד מזהיר ובזכות הזיכרון הזה, העם היהודי התנער ויצר את התקומה שאנו חלק ממנה. יגאל אלון, שהשבוע ימלאו 42 שנים למותו אמר: עם שאינו זוכר את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל.

בקבלות השבת ובאירועי התרבות היהודית שאנו מקיימים באורטל, כמו קריאת המגילה בפורים, אנו מתחברים לעברנו ושואבים את הכוחות לעיצוב עתידנו.

פתחנו בשלונסקי ונסיים בעמיחי, מתוך שירו "בניית בית":

בִּצְעָקוֹת קָמִים הַקִּירוֹת וּבְרַעַשׁ הַגַּג.

אֵיךְ יִצְמַח בַּיִת שָׁקֵט מִכָּל אֵלֶּה!

הַקִּירוֹת מֻחְלָקִים בְּטִיחַ, הַחֲרִיצִים נִסְתָּמִים

שֶׁלֹּא יִהְיוּ כְּמוֹ הַכֹּתֶל הַמַּעֲרָבִי

שֶׁיִּהְיוּ בְּלִי בְּכִי, בְּלִי תַּחֲנוּנִים.

וְיֵשׁ בַּנַּאי שֶׁבּוֹדֵק אֶת הַחוֹמָה בְּפֶלֶס מַיִם

הַבּוּעָה קוֹפֶצֶת וְיוֹרֶדֶת, אַחַר-כָּךְ

עוֹמֶדֶת בֵּין הַקַּוִּים: הַחוֹמָה יְשָׁרָה וּמְאֻפֶּסֶת

הַבַּיִת גָּמוּר…

ממשיכים לכתוב את התנ"ך

יום חג מרומם נפש היה ערב שבת פרשת "וישלח" (19.11.21) במדרשת השילוב נטור, שנפלה בחלקי הזכות הגדולה להיות יו"ר ההנהלה שלו – הכנסת ספר תורה. את ספר התורה תרם הרב שוקי הרשקוביץ מחספין. זה ספר ששרד את השואה, עלה לארץ בספינת מעפילים והרב שוקי קיבל אותו מסבו כאשר הוסמך לרבנות. היה זה ספר התורה הראשון של חספין. הספר ישן ועבר תלאות רבות וצריך היה לשקם אותו, בעלות של עשרות אלפי ₪. הרב שוקי סירב לקבל השתתפות שלנו ולו באגורה. בחירתו לתרום את הספר דווקא למדרשת השילוב, שבה לומדים יחד חילונים ודתיים, בנות ובנים, היא אמירה חשובה מאוד, ואינה מובנת מאליו.

להלן דברים שאמרתי באירוע:

תודה ענקית לך, הרב שוקי ולכם, משפחת הרשקוביץ. הבחירה שלכם לתרום את ספר התורה דווקא למדרשת השילוב היא אמירה גדולה ומסר חשוב של אהבת ישראל. מהיכרותנו רבת השנים, אני לא מופתע שמי שתרם לנו ספר תורה הוא דווקא אתה, ושאת ספר התורה תרמת דווקא לנו. וגם אם איני מופתע, אני מאוד מאוד נרגש ומודה לך.

****

בספרו "ישראל – הווה ונצח", שפרסם הפילוסוף והתיאולוג הדגול הרב פרופסור אברהם יהושע השל לאחר מלחמת ששת הימים, הוא כתב בהתרגשות שעם ישראל בארץ ישראל במדינת ישראל כותב את הפרקים הבאים של התנ"ך.

ספר הספרים הוא ייעודו של העם היהודי. התנ"ך הוא הספר המשקף את החוויות והזיקה בין עם ישראל לבין אלוהים. היום, כתב השל, לאור שיבת ציון, הקמת מדינת ישראל והניצחון במלחמת ששת הימים, אנו כותבים פרקים נוספים בתנ"ך. התנ"ך משקף את השיח בין האדם והאלוהים, אותו אלוהים שהאדם סילק מעולמו. מלחמת העצמאות, וביתר שאת מלחמת ששת הימים, העניקה לעם ישראל אפשרות לחיות חיים מלאים. חיים מלאים כוללים חיי חומר וחיי רוח. ללא חיי החומר, גם חיי הרוח אינם שלמים. רק כעת, לאחר התקומה הלאומית, ניתן להחיות את התנ"ך ולהמשיך לכתוב אותו.

התנ"ך ממשיך להיכתב בכל דור והוא נכתב גם בדורנו. "ספר הספרים אינו שריד של ספרות עתיקה, ספר המונח בארון ומעלה אבק, אלא מקור קורֶן תקוות, שופע הארות, כוח חיותנו. לא מסמך הוא גמור וחתום, הריהו ספר חי וקיים, ספר הנמשך ובא עד ההווה, הנכתב מחדש בכל דור, המתגלה ומתבאר בכל עת. אנו נושאים בקרבנו חזיונות תנ"כיים. התנ"ך הוא במהותו ספר דברי ימי הברית בין ה' ובין עמו, תולדות האל המבקש את האדם על ידי הזיקה ההדדית של העם ובוראו. התנ"ך חי וקיים משום שהברית מתקיימת. ראשית דרכה של הברית הוא הבטחת הארץ לאברהם. התנ"ך אינו סיום כי אם ראשית. תקדים, לא אגדה. תנועתה המתמדת של הרוח. ספר אשר לעולם לא יגווע, עליו לא יעבור כֶּלח, ועִמו לא יפוג. הנשיה ממנו והלאה, וכוחו אינו מש. למעשה, הוא נמצא עדיין בתחילת עלילותיו". 

כאשר אנו קוראים את הטקסט אנו מפרשים אותו. כך, דור אחר דור, יהודים שקראו בתנ"ך, דרשו ופירשו אותו, למעשה כתבו אותו מחדש. כעת, כשאנו נמצאים בא"י בכוחנו לפרש את התנ"ך ולכתוב אותו לא רק במובן המופשט, אלא בידינו הזדמנות להגשים אותו בפועל, הלכה למעשה.

המסר המרכזי בהגותו של השל על אודות ארץ ישראל ומדינת ישראל, הוא האחריות של עם ישראל להחיות את התנ"ך. "למסורת היהודית דברי התנ"ך הם רלוונטיים בין מבחינה אובייקטיבית ובין על דרך הסמליות, בין מבחינה היסטורית ובין מבחינה רוחנית. היהדות גורסת התייחסות למשמעותן המיידית של המילים ולא רק התייחסות לרעיונות שנסתמלו במילים. עלינו להבחין בין הסמליות כצורת חשיבה דתית ובין הדת כצורת חשיבה סמלית. הראשונה יש לה תוקף, השניה מוליכה שולל. התנ"ך אינו סמל בלבד. מעל לכל הוא מציאות. ובאמת, אין ספרי התנ"ך עוסקים רק בעניינים שברוח ובמוסר, הם גם מתארים את ארץ-ישראל וגבולותיה מחוזותיה ועריה; הם מספרים את דברי ימי הארץ מימי יהושע ועד לשיבת גולי בבל בימי עזרא ונחמיה".

כאשר שבנו לפני 54.5 שנים לגולן, החיינו מחדש את נחלת חצי שבט המנשה, הקמנו התיישבות יהודית לתפארת, בנינו נדבך משמעותי בהמשך כתיבת התנ"ך. אנו נמצאים לפתח החלטה היסטורית, שלא הייתה כדוגמתה מאז ראשית ההתיישבות בגולן; החלטת ממשלה על פיתוח רבתי של הגולן על מנת להכפיל את ההתיישבות היהודית בו בתוך שנים ספורות. זה עוד נדבך בכתיבת התנ"ך, במובן הפיזי והחומרי.

אולם ההתיישבות בגולן לא הסתפקה מעולם ואינה מסתפקת היום בממד הפיזי, אלא היא נושאת בחובה גם ממד רוחני, תרבותי וחינוכי רב עוצמה. בעיניי, היהלום שבכתר הוא מדרשת השילוב נטור. אין מקום שניתן לומר עליו שבו נמשכת כתיבת התנ"ך בדורנו, כמו על מדרשת השילוב, שבדרכה המיוחדת מעמידה תלמידות ותלמידי חכמים, "דתיים" ו"חילונים" לכאורה, ולמעשה – מוחקת את המחיצה והמגירות המיותרות בין היהודים. היהדות אינה שביל עזים, וגם לא מספר שבילי עזים ההולכים במקביל ולעולם לא יפגשו, אלא אוטוסטרדה רבת ערוצים, שכולם כולם הם היהדות, הם התרבות והזהות היהודית, הנמשכת ומתחדשת תוך שילוב של מסורת וחידוש. תלמידי מדרשת השילוב הם בני בית בכל ערוצי האוטוסטרדה היהודית והם אף מרחיבים אותה ביצירתיות רוחנית יהודית.

בפרשת השבוע, פרשת "וישלח", שנקרא מחר, מסופר על יעקב שנאבק עם מלאך האלוהים במעבר יבוק לאורך לילה שלם. וכשעלה השחר בישר לו המלאך: "לא יעקב יאמר עוד שמך, כי אם ישראל, כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל".

מעמד זה היה מעמד ההכתרה של יעקב. יעקב קיבל גושפנקא אלוהית למה שהבין בתחושתו הפנימית – הגיעה שעתו. הוא משיל מעליו סוף סוף את דמותו הראשונית, המאוסה, דמות התחמן הגונב את הברכה והסוחר בבכורה. לאחר שנים רבות בפדן ארם, בהם עמד במבחנים קשים מנשוא והוכיח את עצמו כדמות מופת, מעתה הוא ישראל, אבי האומה. הוא זכה בכך אחרי שגילה נחישות במאבק עם המלאך. בנחישות הזאת הוא הוכיח שהוא ראוי להיות אבי האומה שכל תולדותיה – מאבק; מאבק על קיומה, מאבק על זהותה, מאבק על ארצה. ורק אחרי שיעקב הוכיח את נחישותו, הוא נמצא ראוי להיות ישראל, להיכנס לארץ כנען ולהפכה לארץ ישראל.

הנחישות הזאת היא סוד קיומו של עם ישראל. ואנו, במדרשת השילוב, מחנכים דור חדש של מנהיגים שימשיכו לשאת את הבשורה וימשיכו לכתוב את התנ"ך.

ואין ראוי יותר ממעמד מרגש זה של הכנסת ספר התורה לבית מדרשנו, כדי לסמל את השליחות הגדולה של מדרשת השילוב נטור.

* "שישי בגולן"

דרשה לחנוכה ולפרשת "מקץ" תשפ"ב

קבלת שבת באורטל 3.12.21

השתתפתי השבוע באירוע של הדלקת נרות חנוכה ברמת טראמפ, בהשתתפות חלוצי היישוב והנהלת האגודה, שאני חבר בה. האירוע כלל הפעלת היכרות, שבה עברו תושבים וילדים עם שורה של סקרים בשאלות כמו: קפה או תה? מקלחת בבוקר או בערב? כלב או חתול? עם מטריה או בלי מטריה וכד'. והיו גם שתי שאלות הנוגעות לחנוכה. סופגניות או לביבות? "הנרות הללו" או "אנו נושאים לפידים"? אני הייתי במיעוט שמעדיף את "אנו נושאים לפידים".

מי שעיצבו את השאלון, לא ידעו עד כמה הדוקה הזיקה בין "הנרות הללו" ל"אנו נושאים לפידים". השיר "אנו נושאים לפידים" הוא רק הבית השני בשיר בן שני בתים שנקרא "הנס של הלב האמיץ". הבית הוא פרפרזה על "הנרות הללו". הוא נפתח ב"הנרות הללו שאנו מדליקים, על הניסים והנפלאות בימים ההם ובזמן הזה". והמשכו – "ניסים ונפלאות / שנעשו בידי אנוש – / הנס של הלב האמיץ, / הפלא של רוח האדם, / זו אשר גברה על צבאות ממלכות גדולות, / הֶאדירה דלים, חיזקה מועטים / ותיתן להם ניצחון". המשורר אהרון זאב מעלה על נס את רוח האדם ואת אומץ לבו. היכולת להתריס נגד המציאות, כנגד כל הסיכויים, אם זה נגד מציאות השעבוד לאימפריה היוונית בימים ההם, ואם זאת היכולת להתריס נגד המציאות של חיים בגלות, נעדרי מולדת וריבונות, בזמן הזה – היא הנס הראוי לציון. בלילות האפלים של שנות השלושים, כששמי אירופה קדרו עם עליית הנאצים לשלטון והשואה המתקרבת והארץ בערה במאורעות תרצו-תרצט, התריס אהרון זאב כלפי הפאסיביות של המתנה לנס, ועודד נס אחר, נס של לקיחת האחריות על קיומו ועתידו של העם היהודי לידינו, במעשה אמיץ ואקטיבי. בפנייתו לעם היהודי ובפרט לנוער היהודי, הוא קורא לכל מי אשר לב לו הצמא לאור, לקחת דוגמה מן החלוצים הציונים שעלו לארץ והפריחו שממותיה; "יישא את עיניו ולבו אלינו, לאור ויבוא!"

למה שיבוא אלינו? הרי לא קרה לנו שום נס… הרי לא מצאנו פך שמן… במה אנו יכולים להלהיב את הנוער ולשמש לו דוגמה? במעשה האמיץ, של הירידה לעמק והעליה להר; המעשה ההתיישבותי של כיבוש הארץ וגאולת שממותיה.

על פי המדרש, האל גנז את אור בראשית שברא ביום הראשון, שלושה ימים טרם בריאת המאורות הגדולים – האור שניתן לראות בו מקצה העולם ועד קצהו, בשל חטאי דור המבול ודור הפלגה. האל גְנזוֹ לצדיקים לעתיד לבוא, כלומר בבוא הגאולה. איך תבוא הגאולה? הגאולה לא תבוא בהמתנה לנס, קובע המשורר, אלא אנחנו החלוצים, במעשנו הציוני, מביאים במו ידינו את הגאולה. "לעמק הלכנו, ההרה עלינו, מעינות האורות הגנוזים גלינו". האור הגנוז לא יתגלה מעצמו. הוא גנוז במעיינות, שרק אם אנו נגול מעליהם את האבן, כפי שיעקב גלל את האבן מעל פי הבאר, נגלה אותו, כלומר נביא את הגאולה. הגאולה תבוא בזכות המאמץ והקרבן של החלוצים – "בסלע חצבנו עד דם". העבודה מתישה, שוחקת, מעייפת ומשעממת, בחום הלוהט של הקיץ ובקור המקפיא של החורף, בתנאים של דלות ורעב. מה שנותן לחלוצים את הכוח לעמוד בסבל, הוא האמונה היוקדת שלהם בכך שהם עושים מעשה גדול, גואלים את עם ישראל. "בסלע חצבנו עד דם – ויהי אור!" עבודתנו הקשה, כותב המשורר, החציבה בסלע, תביא אותנו למעיינות האורות הגנוזים, שבהם ישוב ויתגלה לנו אור בראשית. "ויהי אור!" גאולת עם ישראל לאחר 2,000 שנות גלות, כמוה כבריאת העולם מחדש. את המעשה הזה, עלינו, בני האדם, היהודים, לעשות באופן עצמאי. יאמין כל אחד בדרכו, במקומה ותפקידה של ההשגחה העליונה בתהליך; אין האמונה הזאת פותרת אותנו מן המעשה.

פרשת השבוע היא פרשת "מקץ". היא נפתחת בחלומות פרעה. יוסף שמפרש אותם ומציע הצעות מעשיות כיצד להתמודד עם משבר הבצורת והרעב שפענח בהם, עולה לגדולה והופך למשנה למלך, לאיש החזק לא רק במצרים אלא בעולם כולו. יוסף, שבחלומות שלו על גדולה ועל השתחוויות של בני משפחתו אליו, דרדר את עצמו למעמד של אסיר במצרים. יוסף שפותר חלומות של אחרים ומציע רעיונות למען הכלל, למען האנושות, עולה לגדולה. זה המסר שאני לוקח מסיפורי יוסף. בעקבות יוסף יורדים בני ישראל מצרימה, ולימים יקום פרעה אשר לא ידע את יוסף, וישעבד את בני ישראל. ללמדך, שעליה לגדולה של יהודי בגלות – היא במידה רבה מקסם שווא.

המודל שלנו אינו יוסף שעלה לשלטון במצרים אלא החשמונאים, שקראו למי אשר לב לו הצמא לאור לשאת את עיניו ולבו אליהם, אל האור; קראו תיגר על השלטון הזר, שחררו את ארץ ישראל והשיבו אליה את הריבונות היהודית. אולם הריבונות של ימי החשמונאים לא האריכה ימים. פוליטיקה כוחנית ומכוערת, תאוות שלטון חסרת גבולות ופלגנות ממאירה, הביאו לאובדנה. האתגר שלנו, בבית השלישי, הוא ללמוד משגיאות קודמינו ולהמשיך לשאת את עינינו ולבנו אל האור, כי כפי שכתב הרצל, האידיאל הציוני הוא אינסופי, ולעולם תפקידנו יהיה להמשיך ולהביא את הגאולה.

דרשה לפרשת "כי תצא" תשפ"א

קבלת שבת באורטל 20.8.21

השבוע צפינו במראה מזעזע, שמאז שצפיתי בו הוא אינו נותן לי מנוח. מטוסים מילטו את אזרחי ארה"ב מקבול, בירת אפגניסטן. המוני אפגנים, משתפי הפעולה עם ארה"ב ועובדים בשגרירותהּ, ניסו להימלט עמם, להימלט מפני גזר דין המוות המובטח להם לאחר השתלטות טליבאן על ארצם. מיואשים, מחפשים חבל הצלה בכל מחיר, הם נתלו על כנפי המטוסים. והמטוסים המריאו. והם נפלו אל מותם מן המטוסים הממריאים.

אין זה מקום לעסוק בסוגיות ארה"ב ואפגניסטן. אני מדבר על העניין האנושי, המוסרי. אני חושב על הטייס שידע שבני אדם, אנשים חפים מפשע, מי שעד היום היו בעלי ברית, שותפים אקטיביים, נאחזים בכנף, והוא בחר להתעלם מהם ולהמריא, תוך ידיעה ודאית שאותם אנשים ינשרו מן המטוס אל מותם.

בפרשת השבוע, פרשת "כי תצא" מופיע פסוק חשוב מאוד ויפה מאוד: "לא תוכל להתעלם!".

מה פירוש "לא תוכל"? עובדה. יכלו גם יכלו. גם באירוע המזעזע שתיארתי וגם באינסוף אירועים הקורים מדי יום בכל מקום בעולם.

היכולת קיימת. האמירה היא מוסרית. "לא תוכל", במובן של דרישה מוסרית לא להתעלם מאדם אחר, מסובל, מחלש, מאדם בסכנה שנגלה לעיניך.

שלוש פעמים מזכירה פרשת השבוע את חטא ההתעלמות ומזהירה מפניו: לֹא-תִרְאֶה אֶת-שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת-שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם, הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ.  וְאִם-לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ, וַאֲסַפְתּוֹ אֶל-תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ. וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל-אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר-תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ. לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם.  לֹא-תִרְאֶה אֶת-חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם. הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ.

ההתעלמות כאן אינה עוסקת בחיי אדם. היא עוסקת בצער בעלי חיים והיא עוסקת במטה לחמו של אדם. היא דורשת להקים את החמור והשור שנפלו. קל וחומר באדם שקרה לו משהו. והיא מדבר על השבת אבדה. כאשר היא מדברת על החזרת השמלה, ברור שאין המדובר בשמלה מתוך ארון מלא שפע של בגדים ממותגים, אלה בכסות היחידה לעורו של אדם אחר. אם מצאת – עליך להחזיר לו. אם אינך יודע מיהו, החזק אותו בביתך עד שתדע על האיש המחפש אותו. קל וחומר כאשר מדובר בשורו או בשיו, שהם מטה לחמו.

אל תתעלם! איזה ציווי מוסרי יפה, שחייב ללוות אותנו בכל אשר נלך. פתחתי באירוע של התעלמות בוטה, ואסיים בנימה אופטימית, בגילוי הפוך, של אדם שלא התעלם מחברו, שאף הוא קרה השבוע. האירוע היה במרכז זוחלים ביוטה שבארה"ב. אחת המטפלות במרכז האכילה תנין מזן אלגטור. התנין נשך אותה בידה, משך אותה בחוזקה לתוך המים ולא הרפה מאחיזתו בה. דוני, מבקר בגן החיות, שראה את המתרחש, לא יכול להתעלם. הוא זינק למים, הסתער על התנין תוך סיכון של עצמו, וחילץ את המטפלת.  

דוני הוא איש המופת של השבוע.  

יש מוות הגדול מהחיים

על עולי הגרדום

12 לוחמי אצ"ל ולח"י עלו לגרדום בידי השלטון הבריטי: שלמה בן יוסף, אליהו חכים, אליהו בית צורי, דב גרונר, מרדכי אלקחי, אליעזר קשאני, יחיאל דרזנר, מאיר פיינשטיין, משה ברזני, יעקב וייס, אבשלום חביב ומאיר נקר.

השבוע, בכ"ח באייר, מלאו 74 שנים לגזר דינם של וייס, חביב ונקר. בעקבות גזר הדין, חטף אצ"ל שני סרג'נטים בריטיים והודיע שאם יוצאו השלושה להורג, יתלה אצ"ל את שני הסרג'נטים. הבריטים הוציאו את השלושה להורג, והאצ"ל קיים את הבטחתו והוציא להורג את הסרג'נטים. אמנם חטיפת הסרג'נטים לא הצילה את חייהם של שלושת הנדונים למוות, אך אחריה לא העזו עוד הבריטים להוציא להורג לוחמי מחתרת עבריים.

כתבתי ש-12 לוחמים עלו לגרדום, אך לא דייקתי. שנים מהם, מאיר פיינשטיין לוחם האצ"ל ומשה ברזני לוחם הלח"י התאבדו יחד כשפוצצו רימון ולא נתנו לבריטים את העונג להוציאם להורג. כוונתם הייתה לבצע מעשה תמות נפשי עם התליינים. לפוצץ את הרימון עם השוטרים הבריטיים שעמדו להוציא אותם להורג. אולם הרב יעקב גולדמן התעקש להיות אתם ברגעיהם האחרונים ולכן הם נאלצו להתחבק עם הרימון בין גופותיהם ולהתאבד בלי לפגוע בבריטים, מחשש שמא יפגעו ברב.

גבורתם של עולי הגרדום, באה לידי ביטוי בהתנהגותם בתא הנדונים למוות ואף ברגע התליה. הם שמרו עד הרגע האחרון על כבודם האנושי והלאומי וכשנתלו – פרצו בשירת "התקווה", ומתו כשההמנון הלאומי על שפתותיהם. כל אימת שאני שומע את הרעיון ההזוי של החלפת ההמנון הלאומי, בידי מי ש"נפש יהודי" לא באה להם טוב, אני חושב על עולי הגרדום, ומתחזק בהתנגדות נחרצת וחד-משמעית לרעיון הזה.

כל עולי הגרדום נשאו בפני בית המשפט נאומים פוליטיים. הם לא התחננו על חייהם, אלא נשאו דברי קטגוריה על האימפריה הבריטית הכובשת.

כך אמר במשפטו מאיר פיינשטיין:

קציני צבא הכיבוש: משטר של עצי תליה – זהו המשטר שהנכם רוצים להשליט בארץ זו שנועדה לשמש מגדל אור לאנושות כולה. וברשעותכם האווילית הנכם מניחים, כי ע"י משטר זה תצליחו לשבור את רוח עמנו, העם שכל הארץ הייתה לו לגרדום. טעיתם, תיווכחו כי נתקלתם בפלדה. בפלדה, המתחשלת לאש האהבה והשנאה – האהבה למולדת ולדרור, השנאה לשעבוד ולפולש. פלדה בוערת היא, לא תשברוה. את ידיכם תכוו.

מה רב עיוורונכם, עריצים בריטים, וכי לא השגתם עדיין מי התייצב נגדכם במסע זה, שאין לו דוגמא בתולדות העמים? האותנו תפחידו במוות? אותנו, שבמשך שנים האזנו לתקתוק של גלגלי הקרונות ההם, שהובילו את אחינו, את הורינו, את טובי עמנו, לשחיטה, שאף לה אין דוגמא בהיסטוריה האנושית? אותנו, ששאלנו והננו שואלים את עצמנו יום יום: במה טובים אנו מהם, ממיליוני אחינו? במה זכינו? הרי יכולנו להיות ביניהם ואתם בימות הפחד וברגעי הגסיסה?

ולשאלות אלו, הבאות וחוזרות, ישנה במצפוננו תשובה אחת: נשארנו בחיים לא כדי לחיות ולצפות, בתנאים של עבדות ודיכוי, לטרבלינקה חדשה. נשארנו בחיים, כדי להבטיח חיים, חופש וכבוד לנו, לעמנו, לבנינו ולבני בנינו לדורי דורות. נשארנו בחיים, כדי שלא ישנה עוד מה שאירע שם ומה שקרה ועלול לקרות כאן תחת שלטונכם, שלטון הבגידה, שלטון הדמים.

על כן אותנו אין להפחיד. למד למדנו – ובאיזה קורבנות חינם למדנו? כי יש חיים הגרועים ממות ויש מוות הגדול מן החיים: ואם עדיין לא הבינותם את החיזיון הזה של האומה, שאין לה מה להפסיד זולת כבלי שעבודה, זולת "פרספקטיבה" של מאיידנק חדש, אות היא, כי הוכיתם בסנוורים כדי שתורדו מן הבמה, שממנה מורידה ההשגחה העליונה את כל אלה, הקמים על העם הנצחי לכלותו. אשור ובבל, יוון ורומא, ספרד וגרמניה קדמו לכם. אך אתם תבואו בעקבותיהם. חוק עולם הוא.

את זאת רציתי לומר לכם, קצינים בריטים, לכם ולשולחיכם. ובאשר לי, אינני רוצה להוסיף דבר על דברי חברי. שבוי אנוכי והנני דורש יחס כאל שבוי מלחמה.

* תבור – יהדות ישראלית

דרשה לפרשת "שלח-לך" תשפ"א

השבוע נבחר נשיא חדש לישראל, מועמד לראשות הממשלה הודיע "עלה בידי" וכנראה שממשלה חדשה תקום בעשרת הימים הקרובים. סוגיית המנהיגות מעסיקה אותנו מאוד, ברמת המדינה, אך גם ברמות של אזור, של קהילה.

גם פרשת השבוע מציגה בפנינו סוגיות מנהיגותיות מעניינות. פרשת השבוע היא פרשת "שלח לך", העוסקת בפרשת המרגלים. הפרשה נקראת "שלח לך", כיוון שבמילים אלה, בפתח הפרשה, מצווה אלוהים על משה לשלוח את משלחת המרגלים לתור את ארץ כנען, סמוך לכניסה אליה של בני ישראל, בתום שנה של נדודים במדבר.

סיפור המרגלים אינו סיפור מודיעיני אלא מנהיגותי. לשם מה אלוהים זקוק למודיעין? הוא אינו מכיר את ארץ כנען ואינו יודע מהם סדרי הצבאות וביצורי הערים של עמי כנען ומה כוחם? ודאי שאין לו צורך בכך. המודיעין שהוא מבקש אינו מודיעין על האויב אלא כוחותינו. האל הוא כל יכול, זולת מגבלה אחת. "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". אין לו שליטה על נפש האדם. מטרת שליחות הריגול היא לספק לאלוהים ולמשה תמונת מצב על החוסן הלאומי והמנהיגותי של בני ישראל, כדי ללמוד האם העם כשיר למשימות הגדולות של כיבוש הארץ וההתנחלות בה.

לכן, הרכב המשלחת אינו של אנשי מודיעין, אלא של הנהגת עם ישראל. המרגלים הם נשיאי השבטים. הם האנשים שצריכים להנהיג את בני ישראל במלחמה על הארץ. המשלחת אמורה לתת תשובה האם ההנהגה שיצאה אך לפני שנה מבית עבדים, מסוגלת למשימה.

תוצאות השליחות היו מסקנה של עשרה מתוך 12 חברי המשלחת, שהמשימה גדולה עלינו, שלא נוכל לעמוד בכיבוש ובהתנחלות כי הארץ היא "ארץ אוכלת יושביה" כלומר ארץ הורגת יושביה. (כאן אכל הוא בפירוש של הרג, כמו במילה מאכלת או בפסוק "הלנצח תאכל חרב?") לא זו בלבד שהמנהיגים אינם מאמינים בעצמם ובעמם, הם גם מיהרו לייאש את העם. "וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם". זהו ביטוי מעניין מאוד. קודם כל ונהי בעינינו כחגבים ורק אז "וכן היינו בעיניהם". כלומר כיוון שאיננו מאמינים בעצמנו, האויב מריח את החולשה שמזמינה תוקפנות. והעם המיואש והעייף האמין להם.

תוצאת השליחות, אם כן, הייתה הוכחה שעם ישראל אינו בשל עדין למשימה, הוא עדין עם במנטליות של עבדות וגולה וכעונש נגזר עליו לנדוד במדבר ארבעים שנה, עד שימות כל הדור הזה.

מה אפיין את המנהיגות הזאת? פחדנות, רתיעה מהתמודדות עם אתגרים קשים, העדפת הבריחה והדחיה על עימות ומאבק, נטיעת מורך לב וייאוש עמוק בקרב העם.

אבל במשלחת המרגלים הייתה גם עמדת מיעוט; עמדתם של יהושע בן נון וכלב בן יפונה. עמדתם הייתה הפוכה לשל שאר נשיאי השבטים: "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה".

המסר שלהם היה אמונה בעם ובעוצמתו, ורצון להנהיג אותו לעמידה באתגר. הם הוכיחו עצמם כמנהיגים אמיצים, חדורי שליחות ורצון להתמודד עם האתגר ולא לברוח ממנו. הם ראו את תפקידם המנהיגותי לרומם את רוח העם. ולכן, הם הוחרגו מן העונש שהוטל על כל העם. הם היחידים שנכנסו לארץ כנען. יהושע הוא המנהיג שירש את משה והמצביא של המלחמות לכיבוש הארץ וההתנחלות בה.  

הפרשה מבהירה לנו איזה סוג של מנהיגות התורה מעדיפה.

דרשה לטו בשבט ולשבת שירה תשפ"א

בקבלת השבת בבית הכנסת, התפילה שבה מקבלים את השבת, לפני תפילת ערבית לשבת, מופיעה סדרה של מזמורי תהלים. באחד המזמורים הללו, מזמור צח, מופיעים הפסוקים הבאים:

זַמְּרוּ לַיהוָה בְּכִנּוֹר

בְּכִנּוֹר וְקוֹל זִמְרָה.

בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר

הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ יְהוָה.

יִרְעַם הַיָּם וּמְלֹאוֹ

תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ.

נְהָרוֹת יִמְחֲאוּ כָף

יַחַד הָרִים יְרַנֵּנוּ.

התיאור הזה של הטבע הצוהל ושמח לפני ה', שיבוא לשפוט את הארץ בצדק, הוא תיאור נפלא. המשורר רואה בעיני רוחו את הים רועם, את הנהרות מוחאים כף ואת ההרים מרננים.

את צהלת הטבע אנו רואים באביב, כאשר כולו פורח, שמח ומשמח לב אדם. טו בשבט הוא חג חורפי, אך יש בו כבר ניצני פריחה – עצי השקד הם הראשונים שפורחים כבר בתקופה זו והשנה אנו צופים בפריחה מוקדמת, אולי מוקדמת מדי, ובמראה אביבי כבר עכשיו.

הגולן מתאפיין בשינוי הנוף שלו בעונות השנה. ובכל עונה הטבע צוהל וההרים מרננים בצורה המתאימה לו. בחורף אנו נהנים מזרימות נפלאות בנחלים ובמפלים – הטבע שוצף וקוצף, נהרות ימחאו כף.

את המנהג לקבל את השבת ואת מתכונת קבלת השבת יצרו המקובלים בצפת במאה ה-16. הם גם אלה שיצרו את סדר טו בשבט. השנה, בשל הסגר, איננו יכולים לקיים סדר טו בשבט כהלכתנו. אבל פטור בלא כלום אי אפשר, ובקבלת השבת המוקלטת הזאת, נקיים מקצת מנהגי הסדר.  

השבת אנו קוראים את פרשת "בשלח", הפרשה הרביעית בספר שמות. גולת הכותרת שלה היא חציית ים סוף ומעבר בני ישראל בתוכו בחרבה. השבת מכונה שבת שירה, כיוון שבפרשה מופיעה שירת הים ובהפטרה – שירת דבורה.

אנו מקדישים את קבלת השבת הזו לטו בשבט, ראש השנה לאילנות. הציונות היא שקבעה את טו בשבט כחג הנטיעות. השנה, בשל המצב, לא נוכל לקיים את טקס הנטיעות המסורתי.

הציונות, הַשיבה לארץ ישראל, החזירה את העם היהודי לנוף הטבעי שלו ולאחריות שלו ליישב אותה, לייצר לעצמו את המזון, לנטוע בה עצים, לכסות אותה במרבדי גנים.

כאשר יהודי התפלל בגולה את תפילת הגשם – הוא התפלל לגשם בארץ ישראל. כאן, בארץ, אנו מגשימים את תפילת הדורות. כאן חידשנו את החגים החקלאיים. ואם בגולה הקשר שלנו לארץ היה וירטואלי, קשר של לדבר-על, כאן בארץ זהו קשר של לעשות-את.

כתבה נעמי שמר:

אם בהר נטעת ארז, ארז במקום דרדר

לא לשווא אחי נטעת במקום דרדר

כי מן הארזים האלה ייבנה ההר.

באמצעות הנטיעה בנינו את הבית השלישי.

עכשיו, במצב הקורונה, אנו נמנעים מרבים ממנהגינו הטבעיים ביותר, וחלק ניכר מחיינו עבר למישור הווירטואלי, שגם הוא יותר לדבר-על מאשר לעשות-את. כך שיש ממד של גולה במציאות הקורונה; אנו גולים משגרת חיינו ואורח חיינו האהובים. ואנו מאחלים לנו ולכל יושבי תבל, לגבור על הקורונה ולחזור במהרה לחיינו הרגילים והבריאים, לחיים עם המפגש, עם החיבוק, עם הקשר האנושי הבלתי אמצעי. ושנחזור במהרה לחגוג את חגינו כמיטב המסורת האורטלית.

שבת שלום וטו בשבט שמח!

דרשה לפרשת "בהר-בחוקותיי" תש"ף

דרשה בקבלת שבת בגינה הקהילתית באורטל (אחרי חודשיים של קבלות שבת מקוונות בקבוצת הפייסבוק הקהילתית)

בכל שנה שאינה מעוברת, אנו קוראים יחד את שתי הפרשות הסוגרות את ספר "ויקרא" – "בהר סיני" ו"בחוקותיי".

פרשת "בהר סיני" עוסקת בעיקרה במצוות חברתיות, שנועדו להבטיח צדק בחלוקת העושר בחברה, לצמצם פערים בין עניים ועשירים ולהדק את הערבות ההדדית.

המצווה המרכזית היא מצוות היובל, הקובעת שאחת לחמישים שנה, תחזורנה כל הנחלות לחלוקתן הראשונית. מי שבחמישים השנים שחלפו התעשר ורכש עוד ועוד נדל"ן, יחזור לנחלה הבסיסית שלו. מי שבחמישים השנים איבד את נחלתו או חלקים ממנה, יקבל אותה שוב. וכך, נוצר איזון בין כלכלה חופשית, המאפשרת התעשרות ויצירת פערים, לבין חברה שוויונית צודקת. מצד אחד, ניתן להתעשר ומודעים לכך שבמציאות קשֶה שלא לפעור פערים, אך יש לאזן אותם בחוקים שונים כמו השמיטה, המופיעה אף היא בפרשה, או לקט, שכחה ופאה, שקראנו בשבוע שעבר. אך אחת לחמישים שנה, ניתנת מחדש הזדמנות שווה לכל, להיכנס למשחק הכלכלי בתנאי פתיחה שווים והוגנים. השיטה הזאת מבטיחה שמשחק השוק יהיה מאוזן, הפערים יהיו סבירים והביטוי "שוויון הזדמנויות" יקבל משמעות אמתית, ולא יהיה ססמה ריקה שמשמעותה – הזדמנות לאי-שוויון.

בשנת היובל משוחררים כל העבדים. בחברה הקדומה, שבה רוב בני האדם היו עבדים ונחשבו לרכוש בעליהם, חוקי העבד העברי מגינים על העבדים, הופכים אותם למעשה לשכירים ומגבילים לשבע שנים את תקופת עבדותם. וביובל – שחרור כללי. זהו ביטוי של שנאת העבדות ושאיפה לעולם שאין בו עבדות.

החוקים החברתיים של התורה נוגעים לנגעים החברתיים של התקופה. הם אינם רלוונטיים כמות שהם בימינו. מה שרלוונטי הוא הרוח של חתירה לצדק חברתי ושוויון והצורך לתקן את הנגעים החברתיים בכל תקופה.

פרשת "בחוקותיי" מאיימת בקללות נמרצות, שאוזניים תצילנה, אם העם לא ילך בחוקי התורה ומרעיפה ברכות נפלאות על מי שיקיימו את המצוות.

אני רואה את החיבור של שתי הפרשות, בהבטחת הברכה לחברה שתחתור לצדק חברתי.

לא אצטט בערב שבת קסום זה מן הקללות, אלא אציג טעימה מן הברכות המובטחות לחברה מתוקנת: "אִם-בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת-מִצְו‍ֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם, וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ, וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ. וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת-בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת-זָרַע, וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם. וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם".

ההפטרה שאנו קוראים בשבת, היא ההפטרה של פרשת "בחוקותיי", ובה אומר הנביא ירמיהו: "וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל-מַיִם וְעַל-יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו, וְלֹא יִרְאֶה כִּי-יָבֹא חֹם, וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי".