דרשה לפרשת "בהר-בחוקותיי" תש"ף

דרשה בקבלת שבת בגינה הקהילתית באורטל (אחרי חודשיים של קבלות שבת מקוונות בקבוצת הפייסבוק הקהילתית)

בכל שנה שאינה מעוברת, אנו קוראים יחד את שתי הפרשות הסוגרות את ספר "ויקרא" – "בהר סיני" ו"בחוקותיי".

פרשת "בהר סיני" עוסקת בעיקרה במצוות חברתיות, שנועדו להבטיח צדק בחלוקת העושר בחברה, לצמצם פערים בין עניים ועשירים ולהדק את הערבות ההדדית.

המצווה המרכזית היא מצוות היובל, הקובעת שאחת לחמישים שנה, תחזורנה כל הנחלות לחלוקתן הראשונית. מי שבחמישים השנים שחלפו התעשר ורכש עוד ועוד נדל"ן, יחזור לנחלה הבסיסית שלו. מי שבחמישים השנים איבד את נחלתו או חלקים ממנה, יקבל אותה שוב. וכך, נוצר איזון בין כלכלה חופשית, המאפשרת התעשרות ויצירת פערים, לבין חברה שוויונית צודקת. מצד אחד, ניתן להתעשר ומודעים לכך שבמציאות קשֶה שלא לפעור פערים, אך יש לאזן אותם בחוקים שונים כמו השמיטה, המופיעה אף היא בפרשה, או לקט, שכחה ופאה, שקראנו בשבוע שעבר. אך אחת לחמישים שנה, ניתנת מחדש הזדמנות שווה לכל, להיכנס למשחק הכלכלי בתנאי פתיחה שווים והוגנים. השיטה הזאת מבטיחה שמשחק השוק יהיה מאוזן, הפערים יהיו סבירים והביטוי "שוויון הזדמנויות" יקבל משמעות אמתית, ולא יהיה ססמה ריקה שמשמעותה – הזדמנות לאי-שוויון.

בשנת היובל משוחררים כל העבדים. בחברה הקדומה, שבה רוב בני האדם היו עבדים ונחשבו לרכוש בעליהם, חוקי העבד העברי מגינים על העבדים, הופכים אותם למעשה לשכירים ומגבילים לשבע שנים את תקופת עבדותם. וביובל – שחרור כללי. זהו ביטוי של שנאת העבדות ושאיפה לעולם שאין בו עבדות.

החוקים החברתיים של התורה נוגעים לנגעים החברתיים של התקופה. הם אינם רלוונטיים כמות שהם בימינו. מה שרלוונטי הוא הרוח של חתירה לצדק חברתי ושוויון והצורך לתקן את הנגעים החברתיים בכל תקופה.

פרשת "בחוקותיי" מאיימת בקללות נמרצות, שאוזניים תצילנה, אם העם לא ילך בחוקי התורה ומרעיפה ברכות נפלאות על מי שיקיימו את המצוות.

אני רואה את החיבור של שתי הפרשות, בהבטחת הברכה לחברה שתחתור לצדק חברתי.

לא אצטט בערב שבת קסום זה מן הקללות, אלא אציג טעימה מן הברכות המובטחות לחברה מתוקנת: "אִם-בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת-מִצְו‍ֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם, וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ, וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ. וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת-בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת-זָרַע, וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם. וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם".

ההפטרה שאנו קוראים בשבת, היא ההפטרה של פרשת "בחוקותיי", ובה אומר הנביא ירמיהו: "וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל-מַיִם וְעַל-יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו, וְלֹא יִרְאֶה כִּי-יָבֹא חֹם, וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי".

דרשה לשבת הגדול תש"ף – פרשת "צו"

השבת שלפני הפסח נקראת שבת הגדול, והיא מוקדשת להתכוננות שלנו כפרטים, כמשפחות וכקהילה לחג הפסח.

לפני חמש שנים הנהגנו מסורת אורטלית – אנו מקבלים את השבת בחיק הטבע, ב"מתחם ל"ג בעומר", באפיית מצות על הסאג' כמו אבותינו שיצאו ממצרים.

השנה לא נוכל לבצע זאת, כפי שאיננו יכולים לבצע דברים נוספים בימי קורונה אלה. לראשונה מאז הקמת אורטל, לא נחגוג סדר פסח קיבוצי.

הבעל שם טוב, מייסד תנועת החסידות, לפני למעלה מ-300 שנה, אמר דברים שכאילו נכתבו הבוקר: "בכל דור יש פירוש חדש על יציאת מצרים. ולא רק בכל דור, אלא בכל אדם ואדם יש נקודה של חירות, שהיא פירוש ליציאת מצרים, ואת הנקודה הזו יכול לברר רק האדם עצמו. לכן אמרו חכמים בהגדה עצמה, שבכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים – לא בכאילו אלא ממש. לכל אחד מאתנו יש מצרים קטנה או מיצר גדול. בכל אחד מאתנו שוכן פרעה המתעקש להשאירנו בעבדות, אך בכל אחד מאתנו יש נקודה אחת פנימית של חירות, המבקשת גאולה. כל אחד מאתנו עובר בחייו הפרטיים מסעות שונים ומשונים, כמו אותם מסעות שעברו בני ישראל במצרים ובמדבר, וכאשר אנו לומדים מסעות אלו, אנו משחררים את אותה נקודת חירות פנימית בדרך על הגאולה האישית שלנו".

המיצר שלנו השנה הוא אורח החיים המבודד שנכפה עלינו מפאת הקורונה. גם את סדר הפסח נחגוג כל משפחה גרעינית בביתה, ללא אורחים ובלי להתארח. נשב בבתינו, כמו אבותינו בליל הפסח המקורי, ליל יציאת מצרים, בתקווה שהמגפה תפסח על בתינו. כמונו ייסובו לליל סדר של המשפחה הגרעינית כל בית ישראל בארץ ובתפוצות הגולה. וכך נחוש כולנו, בתוך ההיסגרות, לא רק את הלבד אלא גם את היחד, את הסולידריות של עם שלם, היושב בביתו ומספר ביציאת מצרים, מספר את סיפורו של עם ישראל.

בליל הסדר נספר את סיפורם של ארבעת הבנים. ומיהו הבן הרשע? זה שהוציא את עצמו מן הכלל, ושאל: "מה העבודה הזאת לכם"? נאמר עליו שבכך שהוציא את עצמו מן הכלל, הוא כפר בעיקר. זו המהות של הערבות ההדדית, של הסולידריות החברתית והלאומית. אנו חלק מקולקטיב – מקיבוץ, מקהילה, מאומה והשנה במיוחד מהאנושות כולה. וכל אחד מאתנו נושא באחריות אישית לבריאות הכלל ולשלומו. כאשר אני מקפיד על ההוראות אני שומר לא רק על עצמי, אלא גם על שלום כל הסובבים אותי. דווקא המגיפה מזכירה לנו מה המשמעות של אחריות אישית ושל ערבות הדדית. ומי שמצפצף ולא נוהג על פי הכללים, פוגע לא רק בעצמו, אלא בכל הסביבה ונותן יד להתפשטות המגיפה. ועל כן, הוא הבן הרשע מן ההגדה.

פרשת השבוע היא פרשת "צו" העוסקת כולה בעבודת הקורבנות. עבודת הקורבנות היא פולחן השייך לשלב הפרימיטיבי של היהדות. התקדמנו מאז מאוד. את זבח הפסח מחליפה חוויית סדר הפסח. ומעבודת הקורבנות ניקח את הערך של נתינה ממשהו השייך לנו כפרטים למען הכלל. קיבוץ אורטל מבוסס על רוח ההתנדבות והנתינה, והרוח הזו היא החוסן הקהילתי והעוצמה שלנו. היא באה לידי ביטוי בשגרה, וביתר שאת בימי חירום. ההירתמות של החברים ושל הנוער האורטלי לכל עשיה למען הקהילה בימים אלה מרחיבה את הלב. אני משוכנע שקהילת אורטל תצא ממשבר הקורונה מחוזקת, חזקה יותר וטובה יותר מכפי שנכנסה אליו.

דרשה לשבת הגדול תשע"ד

פרשת השבוע היא פרשת "אחרי מות", הנפתחת אחרי מות בניו של אהרון, נדב ואביהו, שנספו כאשר הדליקו אש זרה על המזבח. הפרשה עוסקת בעיקר במשימותיו של הכהן הגדול ובחלקה האחרון – בדיני עריות, כלומר ביחסי מין אסורים. פסוק אחד בפרשה, חשוב במיוחד בעיניי: "ושמרתם את חוקותיי ואת משפטיי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם". "וחי בהם" – זאת תורת חיים. תורה המותאמת לחיים, שבני אדם נורמטיביים, בני אדם מן היישוב, יכולים לחיות אתה.

השבת שלפני הפסח נקראת שבת הגדול. בשבת זו אנו קוראים קטעים מתוך ההגדה ודורשים דרשה על הלכות הפסח. אנו, כאן, לא נדרוש בהלכות הפסח, אלא במשמעות הפסח לימינו.

"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", נאמר בהגדה. המהות של חג הפסח ושל סדר פסח אינה הכרתו של הסיפור שהתרחש לפני אלפי שנים, אלא יציקת הסיפור עתיק היומין לתוך חיינו היום, כסיפור המעניק לחיינו משמעות והשראה.

יציאת מצרים היא יציאה מעבדות לחירות, והמשמעות שעלינו להפיק ממנה היא שנאת העבדות ומאבק נגד גילויי עבדות בתוכנו. אין בתוכנו היום עבדות במובנה הקלאסי, אולם עלינו להתקומם נגד כל עוול חברתי ונגד כל סוג של העסקה שאינה מכבדת את העובדים. עלינו להתקומם נגד העסקת עובדי קבלן ללא זכויות בסיסיות, נגד העסקת עובדים בשכר שאינו מאפשר לעובד לפרנס בכבוד את משפחתו; עלינו להיאבק נגד מעסיקים האוסרים, בניגוד לחוק, על התארגנות עובדיהם; עלינו להיאבק נגד העסקה פוגענית המשפילה את העובדים, במיוחד כאשר היא נעשית במקום שאמור לשמש דוגמה ומופת לציבור – בית ראש הממשלה.

יציאת מצרים היא היציאה מן הגולה והעליה למולדת. זכינו לחיות בתקופה הציונית, תקופה של יציאת מצרים מחודשת. למרבה הצער, אנו נדרשים להתמודד עם תופעות של פוסט ציונות ואנטי ציונות בתוכנו. בחודשים האחרונים, אנו עדים לקמפיין המעודד ירידה מן הארץ, ומכל המקומות – דווקא לברלין. אפילו השימוש במונח "ירידה" הפך לבלתי לגיטימי במקומותינו; הרי זהו מונח שיפוטי, ובעידן הפוסט מודרני, החטא הגדול ביותר הוא להיות שיפוטי… אבל אובדן הזכות להיות שיפוטי, משמעותו אובדן היכולת להיאבק על דמות החברה, להבחין בין טוב ורע, לבחור בטוב ולהיאבק ברע. כן, מקומו של יהודי הוא בישראל, ובוודאי של יהודי ישראלי. מבחינה ערכית, הגירה של יהודי מהגולה לישראל היא עליה, והגירה של יהודי מישראל לגולה, היא ירידה. עלינו לחזק את התודעה הציונית, תודעה של דבקות בארצנו.

מחרתיים נסב לליל הסדר, ונקרא על ארבעת הבנים, ובהם הבן הרשע. "מה העבודה הזאת לכם"? הוא שואל. "לכם, ולא לו". בכך שהוא מוציא את עצמו מן הכלל, הוא כופר בעיקר. ההגדה מנחה אותנו להקהות את שיניו ומבהירה בפירוש, שאילו היה שם, במצרים, לא היה נגאל. מיהם אלה שהיום כופרים בעיקר, מוציאים עצמם מן הכלל? מיהם אלה הפוצעים את הסולידריות הלאומית, את המהות הבסיסית ביותר של עם ישראל – "כל ישראל ערבין זה בזה?" בקיצור, מיהו הבן הרשע תשע"ד?

מי שממשיכים להשתמט משירות בצה"ל ומגדירים את הגיוס כ"גזירה", אפילו כ"גזירת שמד". הישראלים המשתתפים בקמפיין הדה-לגיטימציה למדינת ישראל, הצגתה כמדינת אפרטהייד, כביכול, והסתה לחרם נגדה. הישראלים המרשים לעצמם להילחם נגד צה"ל ונגד מדינת ישראל, כפי שראינו רק השבוע, בחדירה העוינת למוצב צה"ל ביצהר.

ולמרות כל אותם חוליים רעים שהזכרתי, ושחובה עלינו להיות ערים להם ולהיאבק בהם, אני מאמין שבסך הכל אלו ירידות בעליה, ומדינת ישראל ועם ישראל נמצאים כל העת בהמשך התהליך הציוני הגדול של יציאת מצרים.

 

דרשה לשבת הגדול תשע

דרשה לשבת הגדול
קבלת שבת באורטל, פרשת "צו" 26.3.10

שבת זו, השבת שלפני פסח, היא שבת הגדול. על פי המסורת, תהליך לקיחת השה בידי כל משפחה של בני ישראל במצרים, לקראת הקרבת קרבן הפסח בי"ד בניסן – היום בו התרחשה יציאת מצרים, היה שבת. העובדה שהמצרים הבליגו על לקיחת שה, שהיה בהמה קדושה במצרים, היתה נס גדול, ומכאן אחד ההסברים לשם "שבת הגדול". ואולי, בעצם, הנס היה שהיהודים העזו? הסבר נוסף הוא ציטוט מתוך ההפטרה אותה קוראים בשבת זו, ובה מובטח לנו: "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא". פסוק זה הוא הפסוק האחרון, בנבואה האחרונה, של הנביא האחרון – מלאכי. מכאן ייחוס הגאולה לאליהו הנביא, וכיוון שפסח הוא חג הגאולה – מכאן החיבור של פסח ואליהו הנביא.

שני מנהגים ב"שבת הגדול": האחד, קריאת כמה מפרקי הגדה של פסח. השני, השמעת דרשה מיוחדת בפני הקהל, העוסקת בחג הפסח, בהלכה ובאגדה, כולל תזכורת ופירוט דיני הפסח.
אנו לא נעסוק היום בדיני הפסח, אלא בכמה תובנות הנוגעות למהותה של החירות.

פרשת השבוע, פרשת "צו", עוסקת בהקרבת הקורבנות ובתפקיד הכוהנים בפולחן. חלקה השני עוסק בשבעת ימי המילואים – כלומר בקיום טקסי חנוכת המשכן. בטקסים אלה הוקדשו אהרון ובניו לכהונה.

אני מודה, שמכל חמישה חומשי תורה, ספר "ויקרא" הוא הפחות חביב עליי, או לפחות הפרשות הראשונות שבו. הספר עוסק בעבודת הקורבנות, ועמוס בפרטים טכניים, לא אסתטיים במיוחד של עבודה זו. הספר עוסק במשפחת הכהונה ומעמד הכוהנים. הן עבודת הקרבנות והן מעמד הכוהנים זר לי.

הכוהנים אינם מכהנים בתפקידם בגין כישורים, מעשים, מידות טובות, הישגים, אלא בזכות אבות וירושה. ועבודת הקרבנות היא עדות לשלב פרימיטיבי של היהדות הקדומה, שאין לי כל געגוע אליו, להיפך.

האם אלוהים רוצה בקרבנות? האם הוא זקוק להם, לאוכל, לריח הניחוח? כמובן, שלא. כל פולחן אינו צורך של האל אלא של האדם. התורה, שהיא תורת חיים, יודעת לדרוש מן האדם ולהגביה אותו, אך היא פרגמטית דיה כדי לא לגזור עליו גזירות שאינו יכול לעמוד בו. בעידן פגאני, כאשר עבודת האלילים שלטה בעולם והילכה קסם על בני האדם, בתחרות על נפשם של ישראל, נאלצה היהדות להתפשר ולאפשר פולחן המושפע מהסביבה ומתחרה בה. בניגוד לעשרת הדברות ולמצוות המוסריות, שהם נצחיים, המצוות הפולחניות הן הוראת שעה. כנראה, שאחרי פרשת עגל הזהב, התברר שעם העבדים אינו בנוי עדיין ליהדות מורכבת ומופשטת והוא זקוק לפולחנות פיזיים כמו הקרבנות.

בעידן של קרבנות אדם, תורת ישראל מאפשרת אך ורק קרבן מבעלי חיים, וכך מציב רף הומאני, מתקדם יותר. הרמב"ם מסביר, בספרו "מורה נבוכים", שהטעם לכך שדווקא הבקר והצאן נבחרו לשמש כקרבנות בעבודה ה' הוא שארצות הגויים, כמו המצרים והכשדים, שבתוכן ישבו ישראל, סגדו לבעלי חיים אלה. כדי להוציא מלבם של ישראל כזב זה, ציוותה התורה לשחוט דווקא את המינים האלה.

אם ללכת על פי דרכו של הרמב"ם, תכלית היהדות היא מאבק בעבודה הזרה, ובעיקר מאבק לעקירת העבודה הזרה מלבות ישראל. כל עידן והעבודה הזרה שלו.

השבוע נתקלנו בגילוי מכוער ונפסד של עבודה זרה בתוכנו – פולחן של עצמות עבשות, החשובות יותר מחיי אדם, בריאותו וביטחונו. כאשר פרץ פרימיטיבי כזה של פגאניות נעשה בשם היהדות, שומה על היהדות האמיתית להשיב מלחמה שערה. אני מאמין, שהתחדשות יהודית, כמו קבלות השבת באורטל, היא הצבת אלטרנטיבה של יהדות נאורה להבדיל מהפגאניות הליצמנית.

לסיום, אקריא את שירו של אמנון ריבק מהמדרשה ב"אורנים" – "כל אדם צריך מצרים":

כל אדם צריך שתהיה לו
איזו מצרים,
להיות משה עצמו מתוכה
ביד חזקה,
או בחריקת שיניים.

כל אדם צריך אימה וחשכה גדולה,
כל אדם צריך שתבוא לו הצלה,
שידע לשאת עיניו אל השמים,
כל אדם צריך תפילה
אחת,
שתהא שגורה אצלו על השפתים,
כל אדם צריך שתהיה לו הבטחה,
כל אדם צריך השגחה.
אדם צריך פעם אחת להתכופף –
כל אדם צריך כתף.

כל אדם צריך שתהיה לו
איזו מצרים,
לגאול עצמו ממנה מבית עבדים,
לצאת בחצי הליל אל מדבר הפחדים,
לצעוד הישר אל תוך המים,
לראותם נפתחים מפניו לצדדים.
כל אדם צריך כתף,
לשאת עליה את עצמות יוסף,
כל אדם צריך להזדקף.

כל אדם צריך מסע ארוך אחד,
לזכור אותו לעד
בכפות הרגלים,
כל אדם צריך שתהיה לו ירושלים.

 

דרשה לשבת הגדול תשסט

דרשה לשבת הגדול
קבלת שבת באורטל, פרשת "צו" 3.4.09

פרשת השבוע, פרשת "צו", עוסקת בהקרבת הקורבנות ובתפקיד הכוהנים בפולחן. חלקה השני עוסק בשבעת ימי המילואים – כלומר בקיום טקסי חנוכת המשכן. בטקסים אלה הוקדשו אהרון ובניו לכהונה.

בדבריי לא אעסוק בפרשת השבוע. שבת זו, השבת שלפני פסח, היא שבת הגדול. על פי המסורת, תהליך לקיחת השה בידי כל משפחה של בני ישראל במצרים, לקראת הקרבת קרבן הפסח בי"ד בניסן – היום בו התרחשה יציאת מצרים, היה שבת. העובדה שהמצרים הבליגו על לקיחת שה, שהיה בהמה קדושה במצרים, היתה נס גדול, ומכאן אחד ההסברים לשם "שבת הגדול". ואולי, בעצם, הנס היה שהיהודים העזו? הסבר נוסף הוא ציטוט מתוך ההפטרה אותה קוראים בשבת זו, ובה מובטח לנו: "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא". פסוק זה הוא הפסוק האחרון, בנבואה האחרונה, של הנביא האחרון – מלאכי. מכאן ייחוס הגאולה לאליהו הנביא, ומאחר ופסח הוא חג הגאולה – מכאן החיבור של פסח ואליהו הנביא.

שני מנהגים ב"שבת הגדול": האחד, קריאת כמה מפרקי הגדה של פסח. השני, השמעת דרשה מיוחדת בפני הקהל, העוסקת בחג הפסח, בהלכה ובאגדה, כולל תזכורת ופירוט דיני הפסח.
אנו לא נעסוק היום בדיני הפסח, אלא בכמה תובנות הנוגעות למהותה של החירות.

כבר בברית בין הבתרים, שעל פי אחת המסורות נכרתה במחוז שלנו – בהר החרמון, מספר אלוהים לאברהם על תכניתו ארוכת הטווח, הכוללת שעבוד של עם ישראל, ואחריו גאולה: "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָנָה. וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל… וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה".

מדוע החליט האל להעביר את עם ישראל סדרת חינוך אכזרית וממושכת כל כך? ההסבר היחיד העולה על דעתי, הוא הרצון לחנך את העם לשנאת העבדות ולאהבת החירות. החירות היא ערך מרכזי ביהדות.

קורות בני ישראל אחרי צאתם ממצרים, הם עדות לקושי להשתחרר מן העבדות. בפרשת המרגלים, אלוהים אינו זקוק למודיעין אודות האויב, אלא למודיעין אודות כוחותינו. לא סוכני מודיעין מקצועיים נשלחים לתור את א"י, אלא נשיאי השבטים, מנהיגי העם. מטרת השליחות היא לבחון האם עם ישראל כשיר כבר להיכנס לא"י, להלחם עליה ולהתנחל בה. מהתנהגות המרגלים והעם הסיק אלוהים שאין העם בשל, ולכן תחת כניסה מיידית לא"י, בתום מסע של ארבעה חודשים, נגזר על בני ישראל לנדוד במדבר 40 שנה, עד שימות כל דור העבדים כולו, זולת יהושע בן נון וכלב בן יפונה, והדור הבא – דור של בני חורין, יכנס לא"י.

ומדוע משה לא נכנס לא"י? התורה מספרת שמשה נענש על כך, שכאשר נצטווה לדבר אל הסלע ויצאו ממנו מים, הוא הכה בסלע כדי להוציא את המים. האם על עבירה כה קטנה, מגיע למשה עונש כבד כל כך? הסבר אחד לכך, שראוי שייקלט בציבוריות הישראלית, הוא שממנהיג מצפים ליותר, וככל שהמנהיג גדול יותר מצפים ממנו ליותר, ולכן, לא זו בלבד שאין למנהיג הנחות, אלא להיפך – הוא נדרש ליותר, והוא נשפט באמות מידה מחמירות הרבה יותר מאשר אזרח רגיל.

אפשר לדרוש זאת, בהקשר של ערך החירות. אחרי צאת ישראל ממצרים נדרש משה להכות בסלע ולהוציא מים. לפני הכניסה לא"י הוא נדרש לדבר אל הסלע. אחרי היציאה ממצרים, הוא מנהיג עם של עבדים, שהתרגל לכך שהשפה היחידה היא שפת השוט והמקל. לפני הכניסה לא"י, הוא מנהיג עם של בני חורין, שהדרך להנהיג אותם היא דרך ההידברות, השיחה, המילה. כאשר משה השתמש במטהו במקום בלשונו, הוא אותת שלא הפנים את השינוי, ולכן מנהיג אחר מתאים יותר להכניס את בני ישראל לארץ ישראל.

לסיום, אקריא את שירו של אמנון ריבק מהמדרשה ב"אורנים" – "כל אדם צריך מצרים". קראתי את השיר במהלך סדר הפסח במדבר אשתקד, וכיוון שהציבור אהב אותו מאוד, אני שב וקורא אותו כעת:

כל אדם צריך שתהיה לו
איזו מצרים,
להיות משה עצמו מתוכה
ביד חזקה,
או בחריקת שיניים.

כל אדם צריך אימה וחשכה גדולה,
כל אדם צריך שתבוא לו הצלה,
שידע לשאת עיניו אל השמים,
כל אדם צריך תפילה
אחת,
שתהא שגורה אצלו על השפתים,
כל אדם צריך שתהיה לו הבטחה,
כל אדם צריך השגחה.
אדם צריך פעם אחת להתכופף –
כל אדם צריך כתף.

כל אדם צריך שתהיה לו
איזו מצרים,
לגאול עצמו ממנה מבית עבדים,
לצאת בחצי הליל אל מדבר הפחדים,
לצעוד הישר אל תוך המים,
לראותם נפתחים מפניו לצדדים.
כל אדם צריך כתף,
לשאת עליה את עצמות יוסף,
כל אדם צריך להזדקף.

כל אדם צריך מסע ארוך אחד,
לזכור אותו לעד
בכפות הרגלים,
כל אדם צריך שתהיה לו ירושלים.

 

נאום המנהיג הבא

לפני קרוב לשנתיים פרסמתי מאמר שכותרתו "נאום המנהיג הבא". היה זה נאום עתידי של המנהיג שיבחר לראשות הליכוד במקום נתניהו, ובו הוא מתחיל את התהליך של החזרת הליכוד והמדינה למסילה, באמצעות דה-ביביזציה ושינוי ערכי וחברתי.
אלכס אנסקי שקרא את המאמר, הקריא אותו במלואו בתכניתו בגל"צ. הוא הקריא אותו בפאתוס של נואם מול קהל ושתל בתוכו הקלטה של תשואות רמות.
היום, המאמר הזה אקטואלי מתמיד.

נאום המנהיג הבא

לילה טוב לכם, חברי תנועת הליכוד, שמימשתם היום את זכותכם להצביע ולהשפיע! לילה טוב לכם אזרחיות ואזרחי ישראל!

אני מודה לכם, חברי הליכוד, על האמון שהענקתם לי, בבחירתי להנהגת התנועה. יותר משהיה זה אמון אישי בי, היה זה אמון בדרך שאני מייצג. היה זה אמון בשינוי דרכה של התנועה ועלייתה על דרך חדשה. ואם לדייק יותר, היה זה אמון בהחזרת התנועה שסטתה לנתיבים צדדיים, בעייתיים, לעתים אף לדרכים אפלות, בחזרה לדרך המלך של תנועתנו.

היום קיבלתי מכם מנדט להחזיר את תנועתנו לדרכה הממלכתית. מהלילה, תנועתנו איננה עוד לעומתית לממלכתיות הישראלית. החל מהלילה, תנועתנו אינה רואה עוד את שלטון החוק כאויב וכ"כנופיה". מרגע זה ואילך, כלֵי הביצוע של הממלכתיות לא יהיו עוד מוקד להסתה ולהשמצות, ראשיהם לא יהיו עוד קורבנות של שיימינג; אלה הם כלים ממלכתיים, והם הכלים שלנו, כאזרחים חופשיים וגאים בדמוקרטיה הישראלית.

תנועתנו לא תהיה עוד מוקד לשנאה ולהסתה נגד בית המשפט. כמו כל גוף ממלכתי, גם בית המשפט אינו חסין מביקורת. מותר לחלוק על בית המשפט, מותר לבקר אותו ואף רצוי לעשות כן, כיאה לדמוקרטיה. אך אנו מכבדים את בית המשפט, יש לנו אמון בבית המשפט, אנו רוצים בית משפט חזק ועצמאי; לא נסית את אזרחי ישראל לשנאת בית המשפט, לא נלעג לשופטים, לא נציג את בית המשפט כדיקטטורה ואת השופטים כדיקטטורים, לא נעליל על בית המשפט שהוא נציג של איזו קרן, לא נשמיץ את בית המשפט שהוא סניף של חמאס, לא נטיל דופי בפטריוטיות ובציונות של שופטי ישראל, ולא נציג את שופטי ישראל כחורשי קנוניות נגד הפוליטיקאים מן המחנה שלנו. מדוע לא נעשה זאת? כי אנו יודעים שכל אלה שקרים. גם מי ששטפו את מוחות הציבור בהסתה הזאת, ידעו שאלה שקרים. אבל אנחנו אנשי אמת, והחל בלילה הזה תמה תרבות השקר בתנועתנו.

תנועתנו המתחדשת מכבדת את היועץ המשפטי לממשלה, אף שגם אותו מותר לבקר. תנועתנו המתחדשת מכבדת את פרקליטות המדינה, שגם אותה מותר לבקר. תנועתנו המתחדשת מכבדת את משטרת ישראל, שהייתה בשנים האחרונות, אוי לבושה, מוקד להסתה, להכפשות, לעלילות, מתוך חוסר אחריות משווע, מתוך רצון לקעקע את המשטרה, ותוך נכונות להשאיר כאן אדמה חרוכה, והכל מסיבה אחת – העובדה שהמשטרה ביצעה את תפקידה נאמנה, מתוך מחויבות למדינת ישראל ולחוק, וחקרה באומץ, ללא מורא, ללא משוא פנים, גם את החשוד שחשב שהוא נמצא מעל החוק. אנו מכבדים את משטרת ישראל, אנו מצדיעים לה. אנו מצדיעים למפכ"ל המשטרה, שהיה קורבן למסע שיימינג בזוי, ללינץ' ציבורי, שנועד להלך עליו אימים, לבל יבצע את תפקידו. אדוני המפכ"ל, בשם תנועת הליכוד המתחדשת, אני מצדיע לך. עוד נכונו לך עלילות רבות בתרומתך למדינת ישראל ולביטחונה, גם אחרי תפקיד זה.

מותר לבקר את משטרת ישראל. מותר לבקר את צבא ההגנה לישראל. אך צה"ל ומפקדיו ובראשם הרמטכ"ל, לא יהיו עוד למשיסה. אני כיו"ר התנועה, ואם ירצו אזרחי ישראל – כראש הממשלה, אעמוד באופן נחרץ נגד כל מסע הסתה נגד הרמטכ"ל ומפקדי צה"ל. אנו, הדרג המדיני, נושאים באחריות על כל פעולות צה"ל. כל ביקורת על פעילות צה"ל, יש להפנות אלינו. מצב שבו סביבתו של ראש הממשלה רוקחת מסע נגד הרמטכ"ל וראש הממשלה שותק וקורץ, לא יקרה עוד. לא במשמרת שלי. צה"ל לא יהפוך לכנופיה, מפקדי צה"ל לא יתנו לו להידרדר לכנופיה, וממשלת ישראל תשמור על צה"ל, לבל יהפוך לכנופיה.

תנועתנו מכבדת את נשיא המדינה. נשיא המדינה אינו רק סמל לממלכתיות הישראלית. בשנים האחרונות, הוא היה צוק איתן של ממלכתיות, שעמד בגבורה מול הזרם העכור, האנטי ממלכתי. הוא ניצב כמגדלור, המראה לכולנו שאפשר גם אחרת. ואולי נשיא המדינה לא יאהב שאני אומר זאת, אך הוא גם איש תנועה, חבר בתנועתנו, אחרון המוהיקנים של ערכיה ועקרונותיה, נאמן דרכה. ודווקא בשל נאמנות זו, הוא היה מוקד למסע הסתה, הכפשה והשמצה איומים ונוראים, וכולנו יודעים מי עמד מאחורי המסע הזה. היום זה נגמר. מחר בבוקר אתייצב במשכן נשיאי ישראל, ואבקש מנשיא המדינה סליחה ומחילה בשם תנועת הליכוד, בשמכם.

תנועתנו מכבדת את משרתי הציבור, אנשי השירות הציבורי, שהושמצו בשנים האחרונות, בתואנות שווא הזויות, תחת סיסמאות הבל כמו "אתה מצביע ימין ומקבל שמאל", בטענת כזב כאילו השלטון הנבחר אינו מושל במדינה, בשל מנגנון מפא"יי שמאלני ששולט ומכשיל אותו. כולנו יודעים, שכל הטענות הללו – שווא הן. אנו יודעים שכל ראשי הממשלות של תנועתנו, היטיבו לבצע את מדיניותם ואת החלטותיהם, ועובדי שירות המדינה המסורים ביצעו במסירות את המדיניות הזאת.

גבירותיי ורבותיי!

אנחנו עומדים לשנות את השפה. השפה זוהמה בשנים האחרונות וכרסמה במרקם העדין של החברה הישראלית.

נוציא מהלקסיקון את המילה "לשלוט". איננו מחפשים לשלוט בתקשורת, ולא לשלוט בתרבות ובכלל – השליחות שלנו אינה לשלוט על העם, אלא לשרת את העם.

נחזיר ליושנה את המילה נאמנות. לא עוד נאמנות למנהיג, נאמנות לאיש. את הנאמנות נדרוש מעצמנו, נבחרי העם – נאמנות לציבור – זה שיבחר בנו וזה שלא יבחר בנו, נאמנות לחברה הישראלית, נאמנות למדינת ישראל, נאמנות לעם ישראל.

לא נשתמש עוד במילה "משילות" כאמצעי להשתלטות שלטונית על המערכות החיוניות לחוסנה של הדמוקרטיה, על האיזונים והבלמים, על שלטון החוק, על שומרי הסף. לא ולא. המשילות היא גם תפקוד מיטבי של משטרת ישראל, גם של בתי המשפט, של כל מוסדות הממשל, בהרמוניה ושיתוף פעולה, מתוך מחויבות לטובתה של מדינת ישראל, ואך ורק לטובת מדינת ישראל; לטובת הכלל, ובשום אופן לא לשום אינטרס זר או אישי.

גם המילה מתנות תחזור למסלולה – ספר ליום הולדת, זו מתנה. אפשר גם דיסק. לא… אתם יודעים מה לא.

נמחק מן הלקסיקון את להג הכזב – את ה"רדיפה", את ה"הפיכה", את ה"פוטש", את ה"שטינקרים". לא עוד. לא עוד קונספירציות מטורללות, לא עוד התבכיינות שלטונית, לא עוד התקרבנות של ההנהגה, לא עוד פאסיב-אגרסיב, לא עוד נרגנות, לא עוד חמוציות. מהלילה אנו מפסיקים להיות חמוצים! אנו מפסיקים להיות חמוצים!

נחזיר לשפה הפוליטית את המושגים שנרמסו והודרו ממנה – את הממלכתיות, את הנורמטיביות, את הערכיות, את המוסר, את ההוגנות, את היושרה, את השקיפות, את טוהר המידות, את ניקיון הכפיים, את הדוגמה האישית, את ה"הצנע לכת". אלה המושגים שלאורם נלך, ועל פיהם נפעל.

אין מנהיגות ללא דוגמה אישית, ואנו נשמש דוגמה אישית בכל התחומים. גם הבית ברחוב בלפור, יהיה מופת ליחסי עבודה ולהעסקה הוגנת. וכל הוצאות ביתי הפרטי ימומנו מכיסי. אני, כראש הממשלה, וכמוני השרים וחברי הכנסת – הדוגמה האישית תשמש נר לרגלינו, בכל פעולותינו. אני מתחייב על כך בפניכם, אזרחי ישראל.

הלילה נשליך לפח האשפה של ההיסטוריה את פולחן האישיות. אין דבר זר ליהדות יותר מפולחן אישיות. כמדינה יהודית, נשים קץ לעבודה הזרה הזאת.

אם אתם, אזרחי ישראל, תבחרו בי לראשות הממשלה, תהיו עדים לשינוי מהותי באופן ההנהגה, לו התרגלתם בשנים האחרונות. בראש ובראשונה, לפני הכל ואחרי הכל – לא יהיה עוד כל ערעור על העיקרון הבסיסי של שלטון החוק – השוויון בפני החוק. אני, כראש הממשלה, כפוף לחוק, ולא יעלה על דעתי לעודד העתקת החוקים הגרועים ביותר במדינות העולם, במטרה להעמיד את עצמי מעל החוק. בשום פנים ואופן, לא תהיה עוד נבלה כזאת בישראל.

כראש הממשלה, אהיה ראשון בין שווים, על פי ההגדרה שטבע מנחם בגין: "השרים רואים בו ראשון, הוא רואה בהם שווים". לא עוד פחד להתבטא, לא עוד פחד לבקר, לא עוד שתיקת הקרנפים. אני מודה בחולשתי. במהלך הפריימריז, בכל אסיפה ובכל חוג בית נשאלתי: למה שתקת? למה נתת לזה יד? אודה ואבוש – פחדתי. ודווקא לכן, אני לוקח על עצמי את האתגר לחולל שינוי דרסטי בתרבות הפוליטית בישראל.

כראש הממשלה אמנה ממלא מקום, אמנה שר חוץ ואאייש את התיקים הבכירים, בין השאר כדי להעניק ניסיון מדיני להנהגת ההמשך. אראה כחלק מתפקידי, כראש הממשלה וכראש התנועה, לטפח מנהיגות צעירה. איני פוחד מהצל של עצמי, ולא אנהג כפרנואיד. הזמנים האלה נגמרו. הם נגמרו הלילה.

כבר בשבוע הקרוב, אקים את צוות מאה הימים, שיתכנן את הרפורמות שנקדם כבר בתחילת תפקידי. אנו נבחן בכובד ראש את הגבלת הקדנציות של ראש הממשלה. יש לכך חסרונות, כיוון שיש חשיבות רבה לניסיון. אבל אנו יודעים שהשלטון עלול להשחית, שהכוח ממכר, שהיכולת לגבור על היצר נשחקת. ולכן, נבחן ברצינות את הרעיון הזה.

נכניס לחוק יסוד הממשלה את החובה למנות מ"מ ראש הממשלה, ונגדיר את סמכויותיו.

נבטל את משרד התקשורת, ונקים תחתיו רשות רגולציה ממלכתית, לא ממשלתית, לא מפלגתית. תקשורת עצמאית וחופשית היא נשמת אפה של הדמוקרטיה, ויש להגן עליה מפני כוחו של השלטון.

נגנוז את כל הצעות החוק שנועדו לפגוע בשלטון החוק. נבטל את חוק ההמלצות. החרפה הזאת תמחק מספר החוקים.

נחולל רפורמות שלא תאפשרנה עוד את הקשר המשחית בין הון ושלטון. הקשר הזה משחית הן את ההון והן את השלטון, ובעיקר – את החברה הישראלית. אנו נשים קץ לשחיתות השלטונית בישראל!

המטרה העליונה של הממשלה בראשותי, אם העם ייתן לנו את המנדט, תהיה להביא שלום על ישראל. שלום בתוכנו, בינינו. לא עוד הפרד ומשול. תפקידנו העיקרי יהיה איחוי הקרעים בעם, המאיימים על שלומה ושלמותה של החברה הישראלית. איחוי הקרעים בין שמאל וימין, בין דתיים וחילונים, בין אשכנזים ומזרחים, בין אורתודוכסים, קונסרבטיבים ורפורמים, בין ישראל ותפוצות הגולה, בין יהודים וערבים.

אם אזרחי ישראל יתנו לנו את המנדט, ויוטל עליי להרכיב ממשלה חדשה, אפנה לראשי המחנה הציוני ו"יש עתיד", ואקרא להם להקים ממשלת אחדות לאומית רחבה, בשיתוף כל הכוחות הקונסטרוקטיביים בחברה הישראלית. יש חשיבות רבה לקיומה של אופוזיציה חזקה בישראל, אבל בארבע השנים הקרובות יש צורך בממשלת חירום, לתיקון מה שקלקלנו בשנים האחרונות, ולאיחוי הקרעים בחברה.

ושוב, אני מודה לכם על האמון שהענקתם לי. האתגר המוצב בפניי כבד, כמעט כבד מנשוא, אך בעזרתכם – אצליח.

מִזְמוֹר לְדָוִד. יְהוָה, מִי-יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ? מִי-יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ? הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק, וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ. לֹא-רָגַל עַל-לְשֹׁנוֹ, לֹא-עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה, וְחֶרְפָּה לֹא-נָשָׂא עַל-קְרֹבוֹ. נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס, וְאֶת-יִרְאֵי יְהוָה יְכַבֵּד. נִשְׁבַּע לְהָרַע וְלֹא יָמִר. כַּסְפּוֹ לֹא-נָתַן בְּנֶשֶׁךְ, וְשֹׁחַד עַל-נָקִי לֹא לָקָח. עֹשֵׂה-אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם.

דרשה לפרשת "חיי שרה" תש"ף

קבלת שבת באורטל 22.11.19

פרשת השבוע, פרשת "חיי שרה", נפתחת במותה של שרה. אברהם הלך לחברון, לקנות חלקת קבר לשרה, חלקת קבר משפחתית. אומרים לו תושבי חברון: "שְׁמָעֵנוּ אֲדֹנִי, נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ, בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ קְבֹר אֶת-מֵתֶךָ, אִישׁ מִמֶּנּוּ אֶת-קִבְרוֹ לֹא-יִכְלֶה מִמְּךָ מִקְּבֹר מֵתֶךָ". אבל אברהם רצה חלקת קבר ספציפית, את מערת המכפלה, השייכת לעפרון החתי. "וְיִתֶּן-לִי אֶת-מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר-לוֹ אֲשֶׁר בִּקְצֵה שָׂדֵהוּ בְּכֶסֶף מָלֵא יִתְּנֶנָּה לִּי בְּתוֹכְכֶם לַאֲחֻזַּת-קָבֶר". עפרון אינו רוצה לקבל תמורה בעד מערת המכפלה. שכרו הוא עצם הכבוד, שנשיא אלוהים ביקש את חלקת הקבר שברשותו. הוא מבקש לתת את המערה לאברהם במתנה: "לֹא-אֲדֹנִי, שְׁמָעֵנִי! הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ, וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר-בּוֹ לְךָ נְתַתִּיהָ, לְעֵינֵי בְנֵי-עַמִּי נְתַתִּיהָ לָּךְ. קְבֹר מֵתֶךָ". אברהם היה מנהיג גדול, אדם נשוא פנים, זכה לכבוד והערצה מכל הסביבה. ואברהם, הוא מין מנהיג מוזר כל כך. הוא לא רוצה מתנות. הוא רוצה לשלם בכסף מלא: "אַךְ אִם-אַתָּה לוּ שְׁמָעֵנִי, נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה. קַח מִמֶּנִּי וְאֶקְבְּרָה אֶת-מֵתִי שָׁמָּה". עפרון נוקב במחיר, ארבע מאות שקל כסף. פרשנים טוענים שהיה זה סכום מופקע ואברהם ידע זאת. אך ללא אומר, הוא הוציא את הארנק מכיסו, כן, ראו זה פלא, מנהיג הנושא עמו ארנק. ומשלם על המקום.

אחסוך מאתנו את ההשוואה האקטואלית.

בפרשה, אנו פוגשים לראשונה את רבקה אמנו. ואיזו פגישה! רבקה נכנסה לחיינו בגדול. פגשנו אותה באודישן שהפיק עבד אברהם (אגב, לא כתוב בתורה שהיה זה אליעזר) לתפקיד אשת יצחק, שככזו היא תהיה אם האומה. רבקה הייתה "טובת מראה מאוד, בתולה, איש לא ידעה" וגם עשירה, בלי עין הרע. אך תנאי המכרז כלל לא נגעו ליופי ולעושר. תכונות אחרות נדרשו ממי שתהיה אם האומה: "והיה, הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה, ואמרה: שתה, וגם גמליך אשקה, אותה הוכחת לעבדך ליצחק". ואכן, כך היה: "ותכל להשקותו, ותאמר: גם לגמליך אשאב, עד אם כילו לשתות. ותמהר ותער כדה אל השוקת ותרץ עוד אל הבאר לשאוב ותשאב לכל גמליו". מופת של חסד, של אכפתיות, של עזרה לזולת, של מסירות, של חריצות; כל מה שהיינו מצפים מאמנו, שתהווה דוגמה לנו ולבנינו אחרינו.

מעשה אימהות – סימן לבנות ולבנים. מיזם גיוס הכספים לעזרת מאדי, שסוחף את כל הקהילה, כולל הילדים, הוא מפעל יפה של חסד, של אכפתיות, של עזרה לזולת, של מסירות, של חריצות; כך למדנו מרבקה אמנו וכך אנו נוהגים.

וכך אנו לומדים היום מענת, שמובילה ביד רמה את המיזם למען מאדי.

אורטל מתגלית בימים האלה במלוא יופיה.

דרשה לפרשת "וירא" תש"ף

קבלת שבת באורטל 15.11.19

פרשת "וירא" היא פרשה דרמטית ומטלטלת וליבתה – עקדת יצחק ומהפכת סדום ועמורה.

אני רוצה להתייחס הפעם לנושא הכנסת אורחים. אברהם אבינו הוא מופת להכנסת אורחים.

בסוף הפרשה הקודמת, מסופר על שאברהם מל את עצמו, בגיל 99. פרשה זו נפתחת בתיאורו של אברהם, יושב בניחותא בפתח האוהל, מנסה לתפוס קצת בריזה וצל, לנוח ולהחלים מהניתוח. ולפתע, הוא רואה שלושה אנשים מתקרבים לאוהלו, והוא יוצא מגדרו כדי להעניק להם אירוח מופתי. הוא נכנס ממש לבולמוס של עשיה, והתורה מתארת זאת בשורה של פעלים המתארים זאת:
וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח-הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם. וַיִּשָּׂא עֵינָיו, וַיַּרְא, וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו. וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה. וַיֹּאמַר: אֲדֹנָי, אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל-נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ. יֻקַּח-נָא מְעַט-מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ. וְאֶקְחָה פַת-לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם, אַחַר תַּעֲבֹרוּ כִּי-עַל-כֵּן עֲבַרְתֶּם עַל-עַבְדְּכֶם. וַיֹּאמְרוּ: כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ. וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל-שָׂרָה, וַיֹּאמֶר: מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת, לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת. וְאֶל-הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם, וַיִּקַּח בֶּן-בָּקָר רַךְ וָטוֹב, וַיִּתֵּן אֶל-הַנַּעַר, וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ. וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן-הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם, וְהוּא-עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ, וַיֹּאכֵלוּ.

וירץ, מהרי, רץ, וימהר.

אברהם לא ידע שאלה שלושה מלאכים. הם מבשרים לו ששרה תלד לו בן בעוד שנה. משם הם המשיכו בדרכם, בשליחותם לסדום, להחריבה. אלוהים מספר על כך לאברהם שעומד אתו על המקח, תובע ממנו דוגמה אישית של מוסר ומשפט אך לא מצליח להעביר את רוע הגזרה.

התמונה הבאה היא כבר בסדום. בסדום אנו רואים את הפער בין לוט, אחיינו של אברהם, שגדל על ברכיו והפנים את ערכיו, לבין תושבי סדום. כך מקבל לוט את אורחיו: וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה בָּעֶרֶב, וְלוֹט יֹשֵׁב בְּשַׁעַר-סְדֹם. וַיַּרְא-לוֹט, וַיָּקָם לִקְרָאתָם, וַיִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה. וַיֹּאמֶר: הִנֶּה נָּא-אֲדֹנַי, סוּרוּ נָא אֶל-בֵּית עַבְדְּכֶם וְלִינוּ, וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם, וְהִשְׁכַּמְתֶּם וַהֲלַכְתֶּם לְדַרְכְּכֶם. וַיֹּאמְרוּ: לֹּא. כִּי בָרְחוֹב נָלִין. וַיִּפְצַר-בָּם מְאֹד, וַיָּסֻרוּ אֵלָיו, וַיָּבֹאוּ אֶל-בֵּיתוֹ, וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה, וּמַצּוֹת אָפָה, וַיֹּאכֵלוּ.

ואז מתפשטת השמועה ברחבי סדום, על האורחים שהגיעו. וכך הגיבו הסדומניקים: טֶרֶם יִשְׁכָּבוּ, וְאַנְשֵׁי הָעִיר, אַנְשֵׁי סְדֹם, נָסַבּוּ עַל-הַבַּיִת, מִנַּעַר וְעַד-זָקֵן; כָּל-הָעָם מִקָּצֶה. וַיִּקְרְאוּ אֶל-לוֹט, וַיֹּאמְרוּ לוֹ: אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה? הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ וְנֵדְעָה אֹתָם. וַיֵּצֵא אֲלֵהֶם לוֹט הַפֶּתְחָה וְהַדֶּלֶת סָגַר אַחֲרָיו. וַיֹּאמַר: אַל-נָא, אַחַי, תָּרֵעוּ. הִנֵּה-נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ אִישׁ, אוֹצִיאָה-נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם, וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם. רַק לָאֲנָשִׁים הָאֵל אַל-תַּעֲשׂוּ דָבָר, כִּי-עַל-כֵּן בָּאוּ בְּצֵל קֹרָתִי. וַיֹּאמְרוּ: גֶּשׁ-הָלְאָה! וַיֹּאמְרוּ: הָאֶחָד בָּא-לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט?! עַתָּה נָרַע לְךָ מֵהֶם, וַיִּפְצְרוּ בָאִישׁ בְּלוֹט מְאֹד, וַיִּגְּשׁוּ לִשְׁבֹּר הַדָּלֶת.

סדום החטאה הייתה עיר של מעשי סדום. הגיעו שני זרים – העם דורש אונס המוני. לוט עומד מול כולם, ושומר עליהם מפני הלינץ', כי הם אורחיו. על כך הוא ראוי לצל"ש. אבל אנו ניקח ממנו את הצל"ש בשל הצעתו המגונה, למסור להם את בנותיו שיעשו בהם כטוב בעיניהם, ובלבד שלא ייגעו באורחים. והם משיבים לו: מי אתה, חתיכת נקלט, שתלמד אותנו איך נוהגים בסדום?

הסוף ידוע. סדום, העיר החטאה, שפוגעת באורחיה, נהפכת וחרבה. ואילו לוט ומשפחתו, לא רק בשל ייחוסו הביולוגי, אלא כיוון שהפנים את ערכי אברהם, את ערך הכנסת האורחים, ניצלים.

מידת הכנסת אורחים היא סימן ההיכר של אברהם אבינו. מעשה אבות – סימן לבנים. אנו, תושבי הגולן וחברי אורטל, פותחים את בתינו לתושבי אזורי עימות בעתות מצוקה. אירחנו תושבים מקריית שמונה והסביבה במבצע דין וחשבון, במבצע ענבי זעם, בתקופת המתח לקראת הנסיגה מלבנון ובעיקר במלחמת לבנון השניה. ואירחנו תושבים מעוטף עזה בעופרת יצוקה, בעמוד ענן, בצוק איתן ובסבבים שונים. וגם השבוע, בסבב הנוכחי, אירחנו – הפעם "בקטנה".

ואנו מייחלים ליום שלא יהיה עוד צורך לארח בנסיבות כאלו, ושאת מידת הכנסת האורחים נשכיל לבטא בנסיבות חיוביות בלבד, כמו באירוחי משפחות לקליטה.

ברכה לאיקי

דברים שאמרתי במסיבת פרידה מאיקי רהט, מנהל מחלקת הספורט המיתולוגי, עם צאתו לגמלאות:

ברכה לאיקי עם צאתו לגמלאות

אני מכיר את איקי 18 שנים, מאז נכנסתי לתפקידי כמנהל מתנ"ס הגולן. אפשר לומר שאיקי קלט אותי בעבודה. הוא היה הוותיק ביותר והמבוגר ביותר בצוות. רק בן 49, אבל יותר מעשרים שנה במתנ"ס, מיום הקמתו.

אחד הדברים הראשונים שעשינו אז, היה ניסוח חזון המתנ"ס. החזון נפתח במילים שהיו שנויות במחלוקת בצוות ובהנהלה, אך אני עמדתי עליהם ואיקי – ביתר שאת. "המתנ"ס יעצב את קהילת הגולן…" על ההמשך לא הייתה מחלוקת. אבל היו שראו בכך יומרה. מי אנחנו שנעצב את הקהילה. תפקידנו לתת שירות. ואכן, קודם כל שירתנו, אך האמנו שהשירות שלנו נועד לעצב את רוח הקהילה.

איקי הוא דוגמה לעיצוב הקהילה. החותם שהטבעת בגולן, בארבעה עשורים של עשיה, במתנ"ס ולאחר מכן במחלקת התיירות, עמוק ביותר. אתה ייסדת את תחום הספורט בגולן, ויצרת יש מאין. יצרת את הספורט העממי והתחרותי, אך תמיד עם דגש על העממי, החינוכי, הקהילתי. יצרת את ליגות היישובים בכדורסל, כדורגל וכדורעף. פתחת ופיתחת תחומים כמו הג'ודו והימיה, וכן תחומים אחרים, יחד עם שותפים שמצאת ביישובי הגולן.

אפשר להרים גבה, ולתמוה כיצד אדם יכול להישאר כל כך הרבה שנים באותו תפקיד, שיש בו גם לא מעט תסכולים, כמו התמודדות מתמדת עם בעיית ההסעות, עם תשלומי חוגים, עם ביקורת של הורים, עם בירוקרטיה וטופסולוגיה מעצבנת של אגודות הספורט וכו'. והתשובה אינה רק האמונה בחשיבות החינוכית של העשיה; האמונה שהספורט הוא כלי נפלא לחינוך ילדים ונוער לערכים. התשובה היא גם, שמעולם לא נחת על שמריך. מה שאפיין אותך היה היוזמה – עוד ועוד יוזמות חדשות.

כך היה עם יוזמה נפלאה, שכביכול לא התרוממה – נט"ף, נופש טיפולי פעיל. היה זה ניסיון לפתח דרך הספורט שני תחומים: ספורט תיירותי, וספורט לבעלי צרכים מיוחדים. נט"ף לא האריכה ימים, אך מתוכה צמחה המחלקה לבעלי צרכים מיוחדים, שעד היום היא פנינה גולנית, ופיתוח תיירות הספורט, תחום שבו המשכת גם בשנים האחרונות, במסגרת מחלקת התיירות.

כך היה עם תחום ההליכה – קבוצות ההליכה, אירועי ההליכה שרבים מתושבות ותושבי הגולן נטלו בהם חלק.

אך אין ספק שגולת הכותרת של פועלך היה בתחום אופני ההרים. בנושא זה, הפכת לשם דבר בקרב כל חובבי אופני ההרים בארץ, ומפעל חייך זה למעלה מעשרים שנה, "בכל אופָן גולן", שבו השקעת את מרצך והפגנת כושר ארגון, כשרון שיווק, יצירתיות והתמדה, היה למפעל מופת ששמו נישא בכל רחבי הארץ, ובזכותו – גם שם המתנ"ס ושם הגולן. וקנית לך מעריצים רבים בכל רחבי הארץ, והרבה פעילים, בהתנדבות ובשכר, שנטלו חלק בלוגיסטיקה המורכבת של המפעל. אתה ישבת על מסלולים, המצאת נתיבים, הצלחת להפתיע שוב ושוב כדי שמאות הרוכבים לא ישתעממו מחזרה על מסלולים שרכבו בהם בשנים עברו. ואת מסעות האופניים עצמן, אתה הובלת, כמובן, על האופניים, בכושר של בן 18, רוכב רצוא ושוב, לראות שהכל בסדר, ואולי בכל מסלול רוכב מספר ק"מ כפול מן המסלול עצמו.

ראיתי אותך גם בשעות משבר, אישי ומשפחתי, ולאחר פציעה קשה כשהתרסקת על האופניים, וכעבור שבועות אחדים, שוב על האופניים בעשרות קילומטרים, גם בעשור השישי לחייך. וראיתי אותך כשצריך היה לקבל החלטות קשות, בשל קיצוצים בתקציב. בחרת לסגור את קבוצת הכדורסל הייצוגית, אף שידעת איזו ביקורת תהיה על צעד זה, כי ראית במתנ"ס בראש ובראשונה כלי קהילתי וחינוכי, ואם צריך לחתוך – עדיף לחתוך בספורט המקצועני. החלטה זו הייתה מופת מנהיגותי וחינוכי.

אני חייב להודות, שלנהל את איקי זה לא פשוט. איקי יודע מה הוא רוצה, הוא נחוש ועקשן. אבל למדנו למצוא מסילות זה ללבו של זה ולהיטיב לעבוד יחד למען הקהילה. ואני, כמנהל, אימצתי את דבריו של הרמטכ"ל משה דיין ביומן מערכת סיני: "מוטב להיאבק בסוסים אבירים כאשר הבעיה היא איך לבלום אותם, מאשר לדחוק ולהאיץ שוורים המסרבים לזוז". והעקשנות שלך אינה של שור המסרב לזוז, אלא של סוס אביר הדוהר על אופניים.

לאורך שנים רבות, בהתמדה מעוררת השתאות, תרמת תרומה גדולה לגולן. קשה לי לראות אותך נח על שמריך כפנסיונר ולבטח עוד נהנה מפועלך. תודה לך על עשייתך ותרומתך, בשם כל תושבי הגולן לדורותיהם.

דרשה לפרשת "מסעי" תשע"ט

קבלת שבת באורטל 2.8.19

פרשת השבוע, פרשת "מסעי", נקראת לרוב יחד עם הפרשה שקדמה לה – פרשת מטות. לעתים מספר השבתות בשנה גדול מן הרגיל והפרשה נקראת בנפרד. זו הפרשה האחרונה בספר במדבר. בני ישראל סיימו את נדודיהם במדבר סיני, כבשו את עבר הירדן המזרחי וכעת הם ניצבים סמוך לחציית הירדן וכיבוש כנען. הפרשה עוסקת בהכנות לחיים בא"י, בתלונת שבט מנשה על הסכנה שיאבד מנחלתו אם בנות צלפחד, עליהן דיברנו באחת הפרשות הקודמות, תתחתנה עם גברים משבטים אחרים, בערי המקלט ובגבולות הארץ. הפרשה נפתחת בסיכום גיאוגרפי של מסעות בני ישראל במדבר, בארבעים השנה שחלפו. "ויסעו ויחנו" הן המילים המובילות. בני ישראל נסעו מאתר לאתר, וחנו באתר אליו נסעו. נסעו במובן מסע, לא נסיעה ברכב ממונע.

מה הקשר בין: קברות התאווה, תחת, חרדה, חור הגדגוד, ותרח? לא, זה כנראה לא מה שחשבתם, אלא חלק מתחנות המסע של בני ישראל במדבר סיני, בסך הכל 42 תחנות. אפשר לראות בהן רק נ"צ, נקודות ציון גיאוגרפיות, ואפשר להפעיל את הדמיון, המחשבה והרגש ולדרוש את שמותיהם.

40 שנות נדודים, 40 שנות בניין אומה, הפיכת ערב רב של עבדים לעם הראוי ומסוגל לכבוש את ארץ ישראל, להתנחל בה ולהיות עם חופשי בארצו.

40 שנים, 42 תחנות, עם נודד. עם נודד מתוך חתירה למטרה ברורה – לשים קץ לנדודים, ולהכות שורשים במולדת. אבל כנראה שארבעים השנים האלה הטביעו בעמנו יצר נדודים, ובעקבות האסונות שנחתו על עם ישראל, שבימים אלה של חודש אב אנו זוכרים ומזכירים אותם, רוב שנות קיומו של עמנו היה קיום של נדודים וגולה – גולה דוויה של סבל ורדיפות וגולה של סיר בשר ורווחה או לפחות מראית עין של רווחה, כיוון שכל רווחה כזאת הייתה זמנית, והיא הייתה רווחה של זרים וגולים, לא של בני בית ולא של בעלי הבית, בשום מקום בעולם.

אִמְרה אנטישמית ידועה במאה ה-19, לעגה ליהודים ואמרה שהיהודי – היכן שטוב לו, שם מולדתו. הציונות נועדה לשים קץ לאנומליה הזאת, וקבעה שהיהודי – היכן שמולדתו, שם טוב לו. כאן, בארץ ישראל, טוב ליהודי בעל הכרה, מעצם היותה מולדתנו.

ולמרבה הצער, יצר הגלות ויצר הנדודים ממשיך להתקיים בנו, והוא מתבטא בבחירה של מיליוני יהודים לדבוק בגולה, על אף ההתבוללות הכרוכה בחיים בה, ושל ישראלים רבים הבוחרים לרדת מן הארץ. וכולי תקווה שההכרה הציונית תגבר על היצר הזה, שתחדל הירידה מן הארץ, שישראלים שירדו יחזרו לארץ ותתחדש תנופת קיבוץ הגלויות והעליה לארץ מכל קצוות תבל. ושיצר הנדודים יתמצה בטיולים בארץ ובעולם, שסופם נחיתה בנמל הבית.

לסיום, אקרא מדרש שיר שכתב המחנך, הדרשן והמשורר, חברי בארי צימרמן, שהלך לעולמו השבוע לפני שלוש שנים, על פרשת "מסעי". בשירו הוא מתאר את המסע דרך מדרשי שם לשמות האתרים שבהם חנו בני ישראל.

הַחֲרֵדָה מִסְתַּבֵּר, הָיְתָה
עִלַּת הָעִלּוֹת
מֵרֹב פַּחַד הִצְטוֹפַפְנוּ לְיַחַד
חָנִינוּ בְּמַקְהֵלֹת

אַךְ אוֹי לְמִי שֶׁרַגְלָיו
הַפַּחַד מוֹבִילָן
מִמַּקְהלוֹת-הַיַּחַד בָּאנוּ
אַתֶּם יוֹדְעִים לְאָן

בַּשֵּׁן וָעַיִן גַּחְנוּ
וַנָּתוּר חָכְמַת זְקֵנִים
וְכָךְ אֵצֶל תֶּרַח
נִמְצֵאנוּ חוֹנִים

שָׂם הוּמְסָה חֶרְדָּתֵנוּ
בְּשִׁמְשָׁהּ שֶׁל מִלָּה עַתִּיקָה
נִשְׁמָתֵנוּ מָתְקָה וַאֲנַחְנוּ
חָנִינוּ סוֹף סוֹף בְּמִתְקָהּ.