דרשה לפרשת "במדבר", קבלת שבת באורטל 19.5.23

המשורר, המסאי והמחנך בארי צימרמן ז"ל, בן קיבוץ משמר השרון וחבר גבעת חיים איחוד עד אחרית ימיו, פרסם לפני למעלה מעשרים שנה ספרון בשם "דורש טוב לתורה". מכל פרשה מפרשות השבוע הוא בחר פסוק אחד, וכתב עליו מדרש-שיר.

בפרשת "במדבר" הפסוק הוא "איש על דגלו, באותות לבית אבותם, יחנו בני ישראל מנגד, סביב לאוהל מועד".

הוא דרש את הפסוק בשיר הבא:

אבותינו מנגד לבית אבותם

חנו.

בית חדש הקימו, מנהג אבותם

שינו.

כך נבראנו, קרועי מועד

נבוכי תאריך

מחדשי חידושים כשצריך

וכשלא צריך.

בא מועד, עת לשוב

בית אבותינו

להפוך את הרבים

לרבותינו.

אוהל מועד הוא שלנו

אם יש בו או אין בו אל

ואנחנו סביבו נחנה

ככל בני ישראל.

השיר עצמו אומר "דרשני" וניתן לדרוש בו כל מילה וכל פסוק. השבוע לימדתי אותו בשיעור פרשת השבוע ב"אדם ואדמה". תקצר היריעה לעשות כן בפורמט של דרשה בקבלת שבת. אומר רק את תמצית המסר שלו – בארי מתפלמס עם דור המייסדים של הקיבוץ שרחק מן המסורת וקרע אותנו ממנה, וטוען שהגיע המועד שנחזור ונאמץ את המסורת. "אם יש בו או אין בו אל", כלומר ללא קשר לשאלת האמונה באל. סביב המסורת, כתרבות חיים, נחנה ככל בני ישראל.

מסורת כזו היא, למשל, פרשת השבוע, ציר הזמן של השנה העברית, לצד חגי ישראל, אותה הוא קיים בספרון הזה. וגם אנו מקיימים אותו בקבלת השבת, שאנו עורכים מדי שבוע, כבר 15 שנה.

לב פרשת "במדבר" הוא מפקד של בני ישראל. אנו רואים במפקד הזה מפגן של עוצמה, של סדר ומשמעת למופת. דו"ח מודיעיני של האויב שיצפה במסדר, ידווח למפקדיו על צבא מאורגן וממושמע. בעוד שבועיים, בפרשת המרגלים, ניווכח כיצד העוצמה הזאת, שהיא עוצמה חיצונית, תתפורר, בהעדר חוסן לאומי, ובאיזו קלות מאס העם בארץ חמדה, ונדון על כך לארבעים שנות נדודים.

הרמנו בראשית קבלת השבת כוסית לכבוד הולדת ספרי השני "אל נאחר רגע נכסף". הספר עוסק בתנועת העבודה וההתיישבות בגולן 1967-1969. לקראת קבלת השבת ניסיתי למצוא את החיבור בין הספר לפרשה.

בדומה לאופוריה של המפקד בפרשת השבוע, כך ניתן לראות את האופוריה בתנועות ההתיישבות ובראש ובראשונה בקיבוץ המאוחד לאחר המלחמה. הייתה אמונה שהנה, בעקבות הניצחון, הנוער בקיבוצים, בתנועות הנוער, בחברה הישראלית ובתפוצות הגולה יתגייס כולו למבצע התיישבות אדיר, שיחזיר את תנועת העבודה לימי תפארתה הגדולים כתנועה מגשימה. טבנקין, מנהיג הקיבוץ המאוחד, דיבר על הקמת מאה קיבוצים בני מאה חברים כל אחד בתוך שנה!

מהר מאוד התברר שהנוער לא נענה לקריאה, למעט קומץ קטן. הפער בין החזון ליכולת להגשים אותו הוא פער דרמטי, כמעט בלתי נתפס. תנועת העבודה, במהותה, היא תנועה של הגשמה, לפני היותה מפלגה פוליטית. שקיעתה כתנועה מגשימה, בימים שהייתה בשיא כוחה הפוליטית, הטרים את שקיעתה הפוליטית. עם זאת, אותו קומץ שעלה לגולן, יצר את מפעל ההתיישבות הנפלא שלנו, הכה שורשים באדמת הבזלת הגולנית, עיצב את גבול המדינה ויישם את ריבונותה על הגולן.

היום הוא יום ירושלים (שנחוג אתמול בשל השבת). לצערי, בעשרים-שלושים השנים האחרונות, הוא כמעט ואינו נחוג בציבור החילוני. אני מקווה שהוא יחזור לגדלותו, גם באורטל. בינתיים אנו מקפידים לציין אותו בקבלות השבת.

נשיר יחד את שירו של המשורר והמלחין, בן בית השיטה, שנפל במלחמת יום הכיפורים, יוסף שריג, "אור וירושלים".

דרשה לפרשת "תזריע – מצורע" תשפ"ג

קבלת שבת באורטל 21.4.23

אנו קוראים השבת שתי פרשות, "תזריע" ו"מצורע". הן עוסקות בעיקר בנגע הצרעת. מי שמזוהה כמצורע, מורחק אל מחוץ למחנה. למה? אנחנו מענישים את החולה, שגם כך סובל כל כך, בבידוד ונידוי?

גם חז"ל תהו על כך, והסברם היה מעניין. הצרעת אינה עוד מחלה פיזיולוגית.

בתפיסת העולם של אבותינו, הצרעת הייתה ביטוי פיזי של קלקול רוחני. מרים נענשה בצרעת כאשר הלכה רכיל על אחיה, משה, כי אישה כושית לקח. מצורע הוא מוציא לשון הרע. כך חז"ל התייחסו לפרשות הללו.

הכיוון הזה משנה לחלוטין את התמונה. כאן הצרעת אינה מחלת עור בלבד, אלא מעין נייר לקמוס. העובדה שאדם לקה בצרעת, מעידה עליו שחטא בלשון הרע. הבידוד אינו הרחקת האחר, הנידוי אינו פגיעה בחולה; מדובר בעונש חברתי לאדם שפגע בחברו ובחברה. המסר של הוצאת המצורע אל מחוץ למחנה, הוא שאדם המוציא לשון הרע מוציא את עצמו מן החברה, ועליו לתקן את דרכיו כדי שיוכל לחזור אליה. על פי הקריאה הזאת, המסר של הפרשה הזאת הוא מוסרי.

בימים אלה, ימים מתוחים של מחלוקת חברתית ופוליטית קשה ביותר, שבה הלשון משתלחת בקלות ותעמולת כזב ושקרים היא לחם חוקנו, מן הראוי שנחזור למקורות ונראה במוציאי לשון הרע ומפיצי פייק ניוז ושיימינג – מצורעים, שיש לבודד אותם ולהרחיק אותם מן החברה, ולא לקדם אותם בהיררכיית התפקידים הציבוריים בישראל.

אנו נמצאים בעיצומם של הימים הלאומיים, בין יום הזיכרון לשואה ולגבורה ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל וחג העצמאות. מן הראוי, שבימים האלה נעלה על נס את אחדות ישראל; אחדות שאינה אחידות, ואת היכולת לחלוק איש על רעהו בלי לחלק את החברה לשבטים נפרדים הנלחמים אלה באלה.

קבלת השבת מוקדשת לזכרו של יהונתן גפן, מהחשובים ביוצרים הישראלים. גם רבים ממי שחלקו על דרכו הפוליטית, ואני ביניהם, מוקירים את תרומתו המשמעותית לתרבות הישראלית.

דומני שההספד שיהונתן גפן ראוי לו הוא איזכור אחדות מיצירותיו, ובהמשך קבלת השבת נקרא טקסט שכתב – הספד לסבא שלו, שמואל דיין: "סבא שלי היה היפי", ונשיר שיר פרי עטו – "איך שיר נולד?". משיריו הרבים נזכיר את "אבא סיפור", "ערב של יום בהיר", "גן של שושנים", "מקום לדאגה", "לוקח ת'זמן", "דון קישוט","הילד הכי קטן בכיתה", שירי התקליט "האישה שאתי", "האהבה שלי היא לא האהבה שלו", "עד עולם אחכה", "כשאת בוכה את לא יפה", "אוריה החתי", "שיר אהבה פוליטי", "שיר בין ערביים", "יונתן סע הביתה", שירי "הכבש השישה עשר" ובהם "ריח של שוקולד", "אחינועם לא יודעת", "הבלדה על חדוה ושלומיק" ועוד רבים וטובים.

האהוב עליי ביותר בין שיריו, הוא שירו הקסום "שיר לשירה", מתוך הספר "הכבש השישה עשר" בלחנה הנפלא של קורין אלאל. ובשיר מופיעה השורה היפה ביותר שכתב:

דברו שפתיים יחפות, דברו עיניים,

כל עוד חלב נוטף מחיוכך.

חבקי את כל פחדיי בשתי ידייך,

חבקי דובים גדולים מתוך שנתך.

דרשה לפרשת שמיני תשפ"א

קבלת שבת 9.4.21

לפני שבועיים התכוונו להתכנס כאן, במתחם לג בעומר, וכמיטב המסורת האורטלית לקבל את שבת הגדול, שבת שלפני הפסח, באפיית פיתות/מצות על הסאג', כמו שעשו אבותינו שיצאו ממצרים.

אבל תכניות לחוד ומזג האוויר לחוד. אותו ערב, היום הראשון של שעון הקיץ, היה חורפי, גשום וקר ולא יכולנו לבצע את התכנית כמתוכנן.

בלוח השנה שלנו יש מועד שנקרא פסח שני. בי"ד באייר, חודש בדיוק לאחר ליל הסדר, שבימים בהם בית המקדש היה קיים היה ליל קורבן הפסח, ניתנת הזדמנות שניה, למי שמסיבות אלו או אחרות נבצר ממנו להשתתף בקורבן הפסח, להקריב את קורבן הפסח במועד ב'. וכך גם אנחנו חוגגים היום שבת הגדול שני, ואת מנהג קבלת שבת הגדול, אנו מקיימים בשבוע שלאחר הפסח.

היום אנו גם חוזרים לאכול בחדר האוכל, אחרי פגרת הקורונה הארוכה, והחל בליל שבת הבאה נחזור לקבלות השבת בחדר האוכל, בשעה טובה.

בפרשת השבוע, פרשת "שמיני", אנו קוראים על מותם הטרגי של נדב ואביהוא, בניו של אהרון הכהן, שאש יורדת מהשמים ואוכלת אותם, בעיצומו של טקס חנוכת המשכן, לנוכח כל בני ישראל. אוכלת בלשון המקרא פירושה הורגת. הלנצח תאכל חרב, אינו קשור לאכילה, אלא זו השאלה האם החרב תהרוג לנצח. ומכאן גם המילה מאכלת – סכין השחיטה הגדולה. על מה ולמה אוכלת האש השמיימית את נדב ואביהוא? הם נענשו על שהדליקו "אש זרה". לא אכנס היום למהות ה"אש הזרה", אומר רק שעל פי הפרשנות שלי את הפרשה, שעליה דיברתי בשנים קודמות, זוהי אש הקנאות הדתית.

מיד לאחר מותם של נדב ואביהוא, מגיב משה בדברים הבאים, שגם בהם יש לקח לימינו, בוודאי השבוע: "ויאמר משה אל אהרון: הוא אשר דיבר ה' לאמור: בקרוביי אקדש ועל פני כל העם אכבד". ובמילים אחרות – אין למנהיגים פריבילגיות, אלא להיפך – מן המנהיגים, שאמורים לשמש דוגמה ומופת, אלוהים דורש יותר. מהם מצופה ליותר ולכן הם יענשו ביתר שאת על חטאים שאולי ניתן לסלוח עליהם לאנשים מן השורה. כאשר הם חוטאים, מעמדם הרם אינו סיבה לקולא, אלא להיפך, מעמדם הרם הוא סיבה להחמיר איתם יותר. המעמד מחייב, ואם הגעת לאגרא רמא, עליך ההוכחה שאתה ראוי לכך. אם אינך נוהג כראוי למעמדך, עליך להיענש ביתר תוקף ואל תתבכיין על כך.

רחל שפירא השתמשה בביטוי "אש זרה" בשירה הנפלא "כמו צמח בר". "אני יודעת שהדליקה אש זרה את לילותיי". נשיר את השיר בליווי של רותם והחליל.

דרשה לשבת הגדול ופרשת "צו" תשפ"ג

קבלת שבת באורטל, 31.3.23

שבת הגדול, השבת שלפני פסח, מוקדשת להכנות לפסח ולכניסה לאווירת החג.

פסח הוא חג החירות. אנו חוגגים את ערך החירות, שהעם היהודי הנחיל לעולם כולו. בניגוד לעמים אחרים, שסיפורם נפתח בעלילות גבורה ושלל קרבות, הסיפור שלנו מתחיל בעבדות קשה ומשפילה. למה? כדי להעביר דרך סיפור העבדות והשחרור את שנאת העבדות ואהבת החירות.

את ערכי החירות ניתן לחלק לשלושה סוגים – חירות לאומית, חירות אזרחית-אישית וחירות חברתית.

ביום העצמאות נחגוג 75 שנים להשגת החירות הלאומית – הקמת מדינה יהודית ריבונית בארץ ישראל. המלחמה על חירותנו לא פסקה לרגע לאורך השנים, ואף על פי כן היא יציבה ואיתנה. אם יש איום על עצמאותנו, הוא סכנת התפוררות פנימית.

החירות האזרחית-אישית, היא הדמוקרטיה. מרכיב הבחירות ושלטון הרוב הוא מרכיב מרכזי בדמוקרטיה אך אינו חזות הכל. על מנת להבטיח חירות אזרחית, יש חשיבות להגבלת השלטון, ולא רק באמצעות בחירות. במקום שהשלטון הוא ללא מיצרים, אין חרויות לאזרחים ואין הגנה על האזרחים מפני שחיתות. הגבלת השלטון היא באמצעות הפרדת רשויות, איזונים ובלמים בין הרשויות, מערכת משפט עצמאית וחזקה, שלטון החוק – כלומר שוויון בפני החוק וכפיפות הממשלה והעומד בראשה לחוק, שומרי סף חזקים שמפקחים על כך שהשלטון יפעל על פי חוק ולא יפגע בזכויות האזרח והמיעוט. על החירות הזאת נערך בימים האלה מאבק אזרחי עממי נחוש.

סיפור יציאת מצרים הוא סיפור של חירות לאומית ושל חירות חברתית – החזון של ביטול העבדות. גם הדמוקרטיה אינה מבטיחה את החירות החברתית. גם בדמוקרטיה ניתן לעשוק עובדים, לנצל חלשים, להפקיר את השכבות החלשות. אמר יגאל אלון: "כדי לבנות כאן חברת-מופת צודקת, שבמרכזה ניצב האדם, עלינו להבטיח בו-זמנית ארבע חירויות: חירות מעוני, חירות מעושק, חירות מנחשלות וחירות מבערות. בשביל להגיע לכך, אין די בהבטחת שוויון ניטרלי של הזדמנויות וסיכויים. רק מערכת פעילה ומכוונת, הבאה להבטיח מראש את הערבות ההדדית, תוכל למנוע את הקיטוב הסוציאלי בחברה הישראלית, עם כל השלכותיו המסוכנות על איכותנו ועוצמתנו. גדולתה של הציונות המגשימה הייתה תמיד בכך, שדגלי הגאולה הלאומית, ההחלמה החברתית והתחיה התרבותית, היו בידיה לדגל אחד".

לא בכדי, יש דמיון בין המילים חירות ואחריות. יש קשר הדוק ביניהן. אין חירות ללא אחריות. ומי שזוכה בחירות, נוטל על עצמו אחריות על סביבתו, חברתו ומדינתו. גם כשאנחנו נאבקים על החירות האזרחית ועל הדמוקרטיה, איננו יכולים לזרוק מעצמנו את האחריות שלנו למדינת ישראל. לכן, המאבק אינו יכול להיות ללא קווים אדומים. קו אדום שלמרבה הצער נחצה, הוא הסרבנות לשירות במילואים. חוששני, שגם אם המאבק במהפכה המשטרית יסתיים בניצחון, את מחיר האיום בסרבנות החברה הישראלית תשלם עוד שנים רבות.

ואם במילואים עסקינן, ראוי להזכיר שמקור המילה מילואים היא בפרשה שלנו, פרשת "צו", שבה מתוארים שבעת ימי המילואים, ימי ההכשרה של הכוהנים לתפקידם, לפני חנוכת המשכן.

שבת שלום וחג חירות שמח!

דרשה לשבת הגדול ופרשת "צו" 2009

דרשה לשבת הגדול

קבלת שבת באורטל, פרשת "צו" 3.4.09

פרשת השבוע, פרשת "צו", עוסקת בהקרבת הקורבנות ובתפקיד הכוהנים בפולחן. חלקה השני עוסק בשבעת ימי המילואים – כלומר בקיום טקסי חנוכת המשכן. בטקסים אלה הוקדשו אהרון ובניו לכהונה.

בדבריי לא אעסוק בפרשת השבוע. שבת זו, השבת שלפני פסח, היא שבת הגדול. על פי המסורת, תהליך לקיחת השה בידי כל משפחה של בני ישראל במצרים, לקראת הקרבת קרבן הפסח בי"ד בניסן – היום בו התרחשה יציאת מצרים, היה שבת. העובדה שהמצרים הבליגו על לקיחת שה, שהיה בהמה קדושה במצרים, היתה נס גדול, ומכאן אחד ההסברים לשם "שבת הגדול". ואולי, בעצם, הנס היה שהיהודים העזו? הסבר נוסף הוא ציטוט מתוך ההפטרה אותה קוראים בשבת זו, ובה מובטח לנו: "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא". פסוק זה הוא הפסוק האחרון, בנבואה האחרונה, של הנביא האחרון – מלאכי. מכאן ייחוס הגאולה לאליהו הנביא, ומאחר ופסח הוא חג הגאולה – מכאן החיבור של פסח ואליהו הנביא.

שני מנהגים ב"שבת הגדול": האחד, קריאת כמה מפרקי הגדה של פסח. השני, השמעת דרשה מיוחדת בפני הקהל, העוסקת בחג הפסח, בהלכה ובאגדה, כולל תזכורת ופירוט דיני הפסח.

אנו לא נעסוק היום בדיני הפסח, אלא בכמה תובנות הנוגעות למהותה של החירות.

כבר בברית בין הבתרים, שעל פי אחת המסורות נכרתה במחוז שלנו – בהר החרמון, מספר אלוהים לאברהם על תכניתו ארוכת הטווח, הכוללת שעבוד של עם ישראל, ואחריו גאולה: "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָנָה. וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל… וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה".

מדוע החליט האל להעביר את עם ישראל סדרת חינוך אכזרית וממושכת כל כך? ההסבר היחיד העולה על דעתי, הוא הרצון לחנך את העם לשנאת העבדות ולאהבת החירות. החירות היא ערך מרכזי ביהדות.

קורות בני ישראל אחרי צאתם ממצרים, הם עדות לקושי להשתחרר מן העבדות. בפרשת המרגלים, אלוהים אינו זקוק למודיעין אודות האויב, אלא למודיעין אודות כוחותינו. לא סוכני מודיעין מקצועיים נשלחים לתור את א"י, אלא נשיאי השבטים, מנהיגי העם. מטרת השליחות היא לבחון האם עם ישראל כשיר כבר להיכנס לא"י, להלחם עליה ולהתנחל בה. מהתנהגות המרגלים והעם הסיק אלוהים שאין העם בשל, ולכן תחת כניסה מיידית לא"י, בתום מסע של ארבעה חודשים, נגזר על בני ישראל לנדוד במדבר 40 שנה, עד שימות כל דור העבדים כולו, זולת יהושע בן נון וכלב בן יפונה, והדור הבא – דור של בני חורין, יכנס לא"י.

ומדוע משה לא נכנס לא"י? התורה מספרת שמשה נענש על כך, שכאשר נצטווה לדבר אל הסלע ויצאו ממנו מים, הוא הכה בסלע כדי להוציא את המים. האם על עבירה כה קטנה, מגיע למשה עונש כבד כל כך? הסבר אחד לכך, שראוי שייקלט בציבוריות הישראלית, הוא שממנהיג מצפים ליותר, וככל שהמנהיג גדול יותר מצפים ממנו ליותר, ולכן, לא זו בלבד שאין למנהיג הנחות, אלא להיפך – הוא נדרש ליותר, והוא נשפט באמות מידה מחמירות הרבה יותר מאשר אזרח רגיל.

אפשר לדרוש זאת, בהקשר של ערך החירות. אחרי צאת ישראל ממצרים נדרש משה להכות בסלע ולהוציא מים. לפני הכניסה לא"י הוא נדרש לדבר אל הסלע. אחרי היציאה ממצרים, הוא מנהיג עם של עבדים, שהתרגל לכך שהשפה היחידה היא שפת השוט והמקל. לפני הכניסה לא"י, הוא מנהיג עם של בני חורין, שהדרך להנהיג אותם היא דרך ההידברות, השיחה, המילה. כאשר משה השתמש במטהו במקום בלשונו, הוא אותת שלא הפנים את השינוי, ולכן מנהיג אחר מתאים יותר להכניס את בני ישראל לארץ ישראל.

לסיום, אקריא את שירו של אמנון ריבק מהמדרשה ב"אורנים" – "כל אדם צריך מצרים". קראתי את השיר במהלך סדר הפסח במדבר אשתקד, וכיוון שהציבור אהב אותו מאוד, אני שב וקורא אותו כעת:

כל אדם צריך שתהיה לו

איזו מצרים,

להיות משה עצמו מתוכה

ביד חזקה,

או בחריקת שיניים.

כל אדם צריך אימה וחשכה גדולה,

כל אדם צריך שתבוא לו הצלה,

שידע לשאת עיניו אל השמים,

כל אדם צריך תפילה

אחת,

שתהא שגורה אצלו על השפתים,

כל אדם צריך שתהיה לו הבטחה,

כל אדם צריך השגחה.

אדם צריך פעם אחת להתכופף –

כל אדם צריך כתף.

כל אדם צריך שתהיה לו

איזו מצרים,

לגאול עצמו ממנה מבית עבדים,

לצאת בחצי הליל אל מדבר הפחדים,

לצעוד הישר אל תוך המים,

לראותם נפתחים מפניו לצדדים.

כל אדם צריך כתף,

לשאת עליה את עצמות יוסף,

כל אדם צריך להזדקף.

כל אדם צריך מסע ארוך אחד,

לזכור אותו לעד

בכפות הרגלים,

כל אדם צריך שתהיה לו ירושלים.

דרשה לשבת הגדול ופרשת "צו" 2010

דרשה לשבת הגדול

קבלת שבת באורטל, פרשת "צו" 26.3.10

שבת זו, השבת שלפני פסח, היא שבת הגדול. על פי המסורת, תהליך לקיחת השה בידי כל משפחה של בני ישראל במצרים, לקראת הקרבת קרבן הפסח בי"ד בניסן – היום בו התרחשה יציאת מצרים, היה שבת. העובדה שהמצרים הבליגו על לקיחת שה, שהיה בהמה קדושה במצרים, היתה נס גדול, ומכאן אחד ההסברים לשם "שבת הגדול". ואולי, בעצם, הנס היה שהיהודים העזו? הסבר נוסף הוא ציטוט מתוך ההפטרה אותה קוראים בשבת זו, ובה מובטח לנו: "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא". פסוק זה הוא הפסוק האחרון, בנבואה האחרונה, של הנביא האחרון – מלאכי. מכאן ייחוס הגאולה לאליהו הנביא, וכיוון שפסח הוא חג הגאולה – מכאן החיבור של פסח ואליהו הנביא.

שני מנהגים ב"שבת הגדול": האחד, קריאת כמה מפרקי הגדה של פסח. השני, השמעת דרשה מיוחדת בפני הקהל, העוסקת בחג הפסח, בהלכה ובאגדה, כולל תזכורת ופירוט דיני הפסח.

אנו לא נעסוק היום בדיני הפסח, אלא בכמה תובנות הנוגעות למהותה של החירות.

פרשת השבוע, פרשת "צו", עוסקת בהקרבת הקורבנות ובתפקיד הכוהנים בפולחן. חלקה השני עוסק בשבעת ימי המילואים – כלומר בקיום טקסי חנוכת המשכן. בטקסים אלה הוקדשו אהרון ובניו לכהונה.

אני מודה, שמכל חמישה חומשי תורה, ספר "ויקרא" הוא הפחות חביב עליי, או לפחות הפרשות הראשונות שבו. הספר עוסק בעבודת הקורבנות, ועמוס בפרטים טכניים, לא אסתטיים במיוחד של עבודה זו. הספר עוסק במשפחת הכהונה ומעמד הכוהנים. הן עבודת הקרבנות והן מעמד הכוהנים זר לי.

הכוהנים אינם מכהנים בתפקידם בגין כישורים, מעשים, מידות טובות, הישגים, אלא בזכות אבות וירושה. ועבודת הקרבנות היא עדות לשלב פרימיטיבי של היהדות הקדומה, שאין לי כל געגוע אליו, להיפך.

האם אלוהים רוצה בקרבנות? האם הוא זקוק להם, לאוכל, לריח הניחוח? כמובן, שלא. כל פולחן אינו צורך של האל אלא של האדם. התורה, שהיא תורת חיים, יודעת לדרוש מן האדם ולהגביה אותו, אך היא פרגמטית דיה כדי לא לגזור עליו גזירות שאינו יכול לעמוד בו. בעידן פגאני, כאשר עבודת האלילים שלטה בעולם והילכה קסם על בני האדם, בתחרות על נפשם של ישראל, נאלצה היהדות להתפשר ולאפשר פולחן המושפע מהסביבה ומתחרה בה. בניגוד לעשרת הדברות ולמצוות המוסריות, שהם נצחיים, המצוות הפולחניות הן הוראת שעה. כנראה, שאחרי פרשת עגל הזהב, התברר שעם העבדים אינו בנוי עדיין ליהדות מורכבת ומופשטת והוא זקוק לפולחנות פיזיים כמו הקרבנות.

בעידן של קרבנות אדם, תורת ישראל מאפשרת אך ורק קרבן מבעלי חיים, וכך מציב רף הומאני, מתקדם יותר. הרמב"ם מסביר, בספרו "מורה נבוכים", שהטעם לכך שדווקא הבקר והצאן נבחרו לשמש כקרבנות בעבודה ה' הוא שארצות הגויים, כמו המצרים והכשדים, שבתוכן ישבו ישראל, סגדו לבעלי חיים אלה. כדי להוציא מלבם של ישראל כזב זה, ציוותה התורה לשחוט דווקא את המינים האלה.

אם ללכת על פי דרכו של הרמב"ם, תכלית היהדות היא מאבק בעבודה הזרה, ובעיקר מאבק לעקירת העבודה הזרה מלבות ישראל. כל עידן והעבודה הזרה שלו.

השבוע נתקלנו בגילוי מכוער ונפסד של עבודה זרה בתוכנו – פולחן של עצמות עבשות, החשובות יותר מחיי אדם, בריאותו וביטחונו. כאשר פרץ פרימיטיבי כזה של פגאניות נעשה בשם היהדות, שומה על היהדות האמיתית להשיב מלחמה שערה. אני מאמין, שהתחדשות יהודית, כמו קבלות השבת באורטל, היא הצבת אלטרנטיבה של יהדות נאורה להבדיל מהפגאניות הליצמנית.

לסיום, אקריא את שירו של אמנון ריבק מהמדרשה ב"אורנים" – "כל אדם צריך מצרים":

כל אדם צריך שתהיה לו

איזו מצרים,

להיות משה עצמו מתוכה

ביד חזקה,

או בחריקת שיניים.

כל אדם צריך אימה וחשכה גדולה,

כל אדם צריך שתבוא לו הצלה,

שידע לשאת עיניו אל השמים,

כל אדם צריך תפילה

אחת,

שתהא שגורה אצלו על השפתים,

כל אדם צריך שתהיה לו הבטחה,

כל אדם צריך השגחה.

אדם צריך פעם אחת להתכופף –

כל אדם צריך כתף.

כל אדם צריך שתהיה לו

איזו מצרים,

לגאול עצמו ממנה מבית עבדים,

לצאת בחצי הליל אל מדבר הפחדים,

לצעוד הישר אל תוך המים,

לראותם נפתחים מפניו לצדדים.

כל אדם צריך כתף,

לשאת עליה את עצמות יוסף,

כל אדם צריך להזדקף.

כל אדם צריך מסע ארוך אחד,

לזכור אותו לעד

בכפות הרגלים,

כל אדם צריך שתהיה לו ירושלים.

דרשה לפרשת "כי תשא" תשפ"ג

קבלת שבת באורטל 10.3.23

מדינת ישראל נמצאת בימים אלה באחד המשברים הקשים בתולדותיה. המשבר הוא, בראש ובראשונה, משבר מנהיגות. חובתה של מנהיגות למנוע הידרדרות של החברה לכאוס וקרע, וכאשר לא הצליחה למנוע הידרדרות כזו, ניתן היה לצפות ממנה לעצור, לבחון את עצמה, לעשות חשבון נפש. לא בדיוק מה שאנו רואים.

לא אדבר על אקטואליה אלא על פרשת השבוע העוסקת אף היא במשבר לאומי ובמשבר מנהיגות. אבל אני מאמין שדרך פרשת השבוע אנו יכולים ללמוד תובנות מעניינות הרלוונטיות לחיינו. את ההקשרים בין משבר המנהיגות בפרשה לחיינו, מוזמן כל אחד לעשות בעצמו.

המשבר החמור שבו עוסקת הפרשה היא אירוע עגל הזהב. לאחר מעמד הר סיני, נורא ההוד וההדר, משה עולה על הר סיני ומתייחד עם אלוהים ארבעים יום וארבעים לילה. בהיעדרו, העם חש מיותם ויוצר את עגל הזהב, תחליף לאלוהים.

את חומרת המשבר ניתן להסיק מכך שבעקבות האירוע אלוהים התכוון להשמיד את העם, לא פחות, אך משה משכנע אותו להימנע מכך. ביטוי נוסף הוא הצעד הדרמטי של משה, ששיבר את לוחות הברית. ועוד ביטוי הוא מלחמת האחים בעקבות האירוע, שבה בני שבט לוי טובחים במי שהיו שותפים לחטא. בעצם… בכולם זולת אדם אחד.

בהעדרו של משה, אהרון אחיו הוא האיש הבכיר בשטח. הוא יד ימינו של משה, דוברו וכפי שקראנו בפרשות הקודמות – הוא נבחר בידי אלוהים להיות הכהן הגדול וראש שושלת הכהונה, ופרק שלם בתורה הוקדש רק לבגדי הכבוד והתפארת שלו.

בני ישראל פונים אליו בדרישה: "קום עשה לנו אלוהים אחרים, אשר ילכו לפנינו". מה עושה אהרון? החידה השבועית על פרשת השבוע הייתה טריקית. איך ניסה אהרון לשכנע את בני ישראל לא להקים את עגל הזהב? פשוט, הוא אפילו לא ניסה. הוא לא ניסה להסביר, והרי הוא ניחן בכושר רטורי. הוא לא ניסה לעכב. הוא לא ניסה לעצור אותם. הוא מצווה עליהם מיד לפרוק את תכשיטיהם וכל זהבם, ויוצר את עגל הזהב.

זה מנהיג? זו מנהיגות? התנהגותו של אהרון בפרשה, היא של מנהיג פופוליסט, שאינו מנהיג את העם אלא מונהג בידי העם. הוא מבצע את רצון העם מבלי לנסות להשפיע עליו ולחנך אותו ולבסוף בורח מאחריות ומאשים את העם. זהו כשל מנהיגותי חריף. קשה להבין איך כאשר אלה שעשו כמצוותו הוצאו להורג, הוא לא נפגע ואף נמצא עדין ראוי להיות אבי שושלת הכהונה.

אך הפרשה מעוררת סימן שאלה גם בנוגע למנהיגותו של משה. משה הוא גדול המנהיגים של עם ישראל, גדול הנביאים. אך מה משמעות העובדה שבהעדרו של המנהיג העם מבצע תפנית של 180 מעלות מהדרך המקורית? האין זה גם כישלון של המנהיג, שלא השכיל לחנך את העם, והתנהגות העם תלויה בנוכחותו הפיזית האישית?

בשירו "עגל הזהב", שמיד נאזין לו, מציג אהוד בנאי חידוש מעניין: עגל הזהב אינו תחליף לאלוהים אלא למשה, למנהיג. המנהיג הוא אב. האב אינו יורד אל העם, הוא מרוחק ונעדר, ולכן הם מוצאים אב חלופי, בתקווה שבניגוד למשה, הוא לא ינטוש אותם. הם, עדר נעזב, רוקדים סביבו ומתחננים אליו: "היה לנו לאב, אל נא תעזוב אותנו עכשיו". זוהי תמונה גרוטסקית, שהרי ברור שמדובר בפסל, בהבל וריק – והעדר הנעזב קורא אליו לשווא. אך כיוון שהוא פסל, הוא לא יכול ללכת ובטוח שהוא לא ינטוש אותנו כמשה.

בקריאה ראשונית, ניתן למצוא בשיר ביקורת על משה – על היותו מנהיג מרוחק, מתנשא שאינו יורד אל העם. אך אני רואה בכך ביקורת על עצם מושג המנהיגות, ובעיקר על העם הסוגד למנהיגות. אהוד בנאי מציג את המנהיגות כעגל הזהב. 

כמובן שאין הוא מתנגד למנהיגות באשר היא. הוא מתנגד להפיכת המנהיגות לפֶּטיש, לאליל. הוא מדבר על סגידה למנהיג חזק שיעשה סדר, שיגיד לנו מה לעשות, שגורם לנו לתלות בו. כאשר אנו מאבדים את החשיבה העצמית, את העצמיות, כאשר אנחנו סוגדים למנהיג, אנו מאבדים חלק מן האנושיות שבנו, מצלם האדם שבנו. וכך, כאשר המנהיג נעדר, אנחנו אבודים. אנו רואים זאת היטב בכתות הסוגדות לגורו. עגל הזהב, לפי אהוד בנאי, הוא תופעת הגורו.

אלא שהתופעה הזאת אינה קיימת רק בכתות, אלא גם בעמים. האסונות הגדולים ביותר של המאה העשרים נבעו מסגידה כזאת של עם למנהיג. האם יש עם שהוא חסין מפני התופעה? האם העם היהודי, שיש בו מסורת כמעט אנרכיסטית, חסין מפני התופעה?

אהוד בנאי מזהיר אותנו מפניה, מפני עדריות ההמון הסוגד למנהיג, מפני עגל הזהב של הסגידה למנהיג.

וכיוון שאמרתי שאדבר על הפרשה ולא על אקטואליה, לא אשאל האם המשבר שבו אנו מצויים נובע מתופעת פולחן האישיות.

דרשה לפרשת "ויקהל" תשע"ט

דרשה בקבלת שבת באורטל 16.3.19

פרשת "ויקהל" מתארת את מלאכת בניית המשכן, שקדם לבית המקדש, שנבנה כבר במדבר ונדד עם בני ישראל בדרכם לארץ ישראל.

בשירו של אריאל הורביץ "כמו רקפות בין הסלעים", הוא מתאר כיצד בסיטואציות מיוחדות, הפנים היפים של הארץ מתגלים. למרבה הצער, בימינו הם מתגלים דווקא במלחמות, ושירו נכתב במבצע "עופרת יצוקה". בפרשה שלנו, הפנים היפים מתגלים דווקא במיזם של בניה ושל רוח.

רק בשבוע שעבר קראנו על חטא העגל, והנה בפרשה זו, בני ישראל מתגלים במלוא תפארתם; כיצד הם נרתמים לתרום רכוש ובעיקר את מרצם וכישרונותיהם לבניית המשכן. זו עבודה על טהרת ההתנדבות, ללא תמורה כלשהי, וללא חובה כלשהי. תיאור העשיה מלא בפעלים ומצביע על אינטנסיביות, חריצות ובעיקר התלהבות אדירה. המילים המובילות בתיאור הזה הם תרומה ובעיקר השורש נדב בהטיות שונות. הרצון לתרום גדול יותר מהצרכים, ובלשון הכתוב: "מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה, אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ. וַיְצַו מֹשֶׁה, וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר: אִישׁ וְאִשָּׁה, אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ. וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא". רצון ההתנדבות היה גדול יותר מן הצורך, וכבר אי אפשר היה להכיל את ההתנדבות.

מעשה אבות סימן לבנים, וכקיבוץ משימתי, וכקיבוץ שהרים בשנים האחרונות מיזמים קהילתיים גדולים, אנו מכירים את היופי שבהירתמות ציבור רחב לעשיה משותפת למען מטרה גדולה.

יש בחברה הישראלית הרבה עשיה התנדבותית, שלעתים עוברת מתחת לרדאר התודעה הציבורית, אך תמיד יש מה לשפר.

בשירה "בהיאחזות הנח"ל בסיני", התפעלה אמו של אריאל הורביץ, נעמי שמר, וממש שפשפה את עיניה כשגילתה שוב מחדש את ארץ ישראל האבודה, והיפהפיה והנשכחת, שהושיטה את ידה כדי לתת ולא כדי לקחת.

והיום, בעידן שבו המנהיגות שאמורה לשמש לנו דוגמה אישית, מציעה לנו תרבות של הושטת היד כדי לקחת, ולא כדי לתת, כפי שלמדנו רק אתמול –השינוי הערכי והתרבותי הגדול שנחוץ כל כך כדי להחזיר את החברה הישראלית לתלם, הוא בחירה שלנו, האזרחים.

אין לכם מנדט לקרוע את העם

נאום בהפגנת הימין האחראי, גבעת שמואל, 4.3.23

ההפגנה הזאת מבטאת את הדבר החיוני ביותר בישראל בימים הקשים האלה, ולמרבה הצער הוא המצרך הנדיר ביותר – אחריות לאומית. אחריות לאומית, המוטלת בראש ובראשונה על הממשלה, אך גם על כל אחד מאתנו – למנוע את הפיכת הקרע בחברה הישראלית לבלתי הפיך; למנוע את ההתנגשות הקטלנית בין הרכבות השועטות זו לעבר זו.

אני חבר קיבוץ אורטל בגולן, זו השנה הארבעים. את כל שנותיי השקעתי ואני משקיע בבניין ההתיישבות בגולן. כאשר היה איום על קיומו של המפעל, נרתמתי להגנה עליו. הייתי ממובילי מאבק "העם עם הגולן" ושירתתי כדובר ועד יישובי הגולן. אחד המסרים החשובים במאבקנו היה "עקירת יישובים קורעת את העם". המסר הזה היה חשוב לא פחות מכל הנימוקים הנוגעים לחשיבות הגולן לישראל. אין דבר המצדיק קרע לאומי, שהוא מתכון לאסון לאומי.

והיום אני אומר: עקירת מערכת המשפט קורעת את העם. ומשמעות המהפכה המשטרית היא עקירת מערכת המשפט, כי כאשר מערכת המשפט מאבדת את עצמאותה והופכת להיות זרוע של הממשלה, פירוש הדבר – עקירתה. מערכת המשפט בישראל אינה מושלמת. יש הרבה צדק בביקורת עליה מצד תומכי המהפכה. אבל הפתרון לכאב ראש אינו עריפת הראש.

אין לאף אחד מנדט לקרוע את העם! גם למי שמייצג את הרוב אין מנדט לקרוע את העם. ובנושא המהפכה המשטרית, אין רוב בעם למתיימרים לייצג את העם.

יש בחברה הישראלית כוחות צנטריפוגליים, המושכים שסע וקרע חסרי תקדים. הכוחות הללו מסכנים את מדינת ישראל. אנחנו כאן כדי להשמיע קול אחר, את קול האחריות הלאומית, את קול הממלכתיות, את קול אחדות ישראל ואהבת ישראל.

ממשלת ישראל, שעליה מוטלת האחריות לשלומה של המדינה, נוהגת בחוסר אחריות קיצוני, בריצת האמוק של הדי-9, שיכורי כוח ותאבי נקם, לדרוס, לרמוס, בלי לראות בעיניים, בלי לעצור אפילו לדקה. אין להם אלוהים.

המחאה הציבורית הרחבה, מחאת דגלי הכחול לבן, היא תופעה אזרחית מרשימה ויפה, של התנגדות ציבורית לעוולות השלטון ומאבק להגנה על הדמוקרטיה. כמה יופי יש במאות אלפי ישראלים, דגלי הלאום בידיהם, ששבוע אחרי שבוע יוצאים להיאבק בנחישות במהפכה המשטרית. אולם, למרבה הצער, גם בקרב מתנגדי המהפכה אנו רואים תופעות של חוסר אחריות לאומית, שהגיעו לשיאן השבוע. יש מקום למאבק דמוקרטי, על פי חוק, המושך אליו את מאות האלפים. אין מקום להפרת חוק, לאיומים מסוכנים ולשיבוש החיים במדינה.

הקול שלנו, המפגינים כאן, הקול הממלכתי, מוחה נגד המהפכה המשטרית אך בדרך ממלכתית ודמוקרטית. אין במאבקנו ירידה מהארץ ואיומים בירידה מהארץ. אין לנו ארץ אחרת. איננו ישראלים על תנאי. שום דבר לא יגרום לנו לחזור להיות היהודי הנודד. שורשינו העמוקים באדמת ארץ ישראל לא ינועו ולא ינודו בשל אף מעשה פוליטי, חמור ככל שיהיה. איננו מסרבים בשירות מילואים וההתייצבות שלנו אינה מוטלת בספק. זו המדינה שלנו, האחריות עליה מוטלת על כתפינו, ותמיד נשאר תחת האלונקה. חוסר האחריות של הממשלה אינו נותן לנו לגיטימציה לנהוג בחוסר אחריות. אדרבא, חוסר האחריות של הממשלה מחייבת אותנו ליתר אחריות, כי מישהו צריך להיות המבוגר האחראי.

ובשם האחריות הלאומית, אנו קוראים לממשלה להתעשת, להרפות, לבלום את ההידרדרות. להיענות לקריאתו של נשיא המדינה, לעצור את המהפכה המשפטית ולהיכנס מיד להידברות אמתית על רפורמה משפטית קונסטרוקטיבית, בהסכמה לאומית רחבה, על בסיס יוזמת הנשיא.

אין לנו ארץ אחרת!   

יוצרים אלטרנטיבה להנהגה הלאומית

נאום בטקס סיום שנה ב' של מחזור ט' במדרשת השילוב 23.2.23

בפרשת השבוע, פרשת "תרומה", מקבל משה מן האלוהים את ההנחיות לבניית המשכן. וכך נפתחת פקודת המבצע: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה, מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי.

אין הוא קובע מס, בניגוד ליעדים אחרים שבהם מוטלים מסים. בניין המשכן תלוי ברצונם הטוב של בני ישראל ובנכונותם להתנדב ולפתוח את ארנקיהם למען המטרה הקדושה.

האם בני ישראל יכזיבו? אעשה כאן ספוילר – בעוד מספר שבועות, כשנקרא על בניית המשכן, ניווכח שבשלב מסוים משה עצר כמעט בכוח את פרץ התרומה וההתנדבות של בני ישראל. כבר לא היה בה צורך.

ללמדך, שכאשר יש מנהיגות אמת, המבוססת על דוגמה אישית, על הצנע לכת, על טוהר כפיים – יש בכוחה להציב משימות לאומיות ולסחוף את העם לעשיה ולהתנדבות.

לא אכביר מילים על המנהיגות הלאומית, בערב חגיגי זה. אדבר על מדרשת השילוב כבית יוצר להנהגה חברתית ורוחנית; הנהגת העתיד של החברה הישראלית. מדרשת השילוב בדרכה המיוחדת, כמו המכינות הקדם צבאיות – כל אחת בדרכה, הן חלק מאותם מפעלים הנותנים לנו סיבה לא להתייאש גם בימים קשים מבחינה לאומית ולהאמין בעתידה של ישראל. כי כאשר אנו מחנכים למנהיגות, אנו מנסים ליצור אלטרנטיבה להנהגה שאנו רואים היום.

אנו נמצאים בימים קשים לעם ישראל, למדינת ישראל; ימים של קרע לאומי עמוק והנהגה לאומית המלבה אותו. מנהיגות אמת, כמו זו שמגלה נשיא המדינה, עשויה להביא לאיחוי הקרע. אך דומה שכמו חנה במשכן בשילה, הוא מדבר על לבו, רק שפתיו נעות וקולו לא ישמע.

הקרע, שיש המטפחים אותו כאילו הוא מפעל חייהם, לא נוצר בבוקר בהיר אחד. הוא נוצר כתוצאה מתהליך ארוך של העדר קשב בין חלקי העם, ואם מתנהל דיאלוג, הוא בסגנון המורה לערבית במערכון של שייקה אופיר: שני אנשים מדברים לעצמם.

אנו, במדרשת השילוב, המבוססת על חיים משותפים, לימוד משותף, יצירה משותפת ותרבות משותפת של חילונים, דתיים ומסורתיים על כל הרצף הדתילוני, מתוך חיפוש משותף אחר האמת, וגם מתוך מחלוקות לשם שמים, החוצות את מעגלי המוצא של דתיים או חילונים. כאן אנו יוצרים את התקווה למחר טוב יותר. וגם כשמסביב יהום הסער, ראשנו לא יישח, ואנו דבקים בשליחותנו ובמשימתנו, דווקא מתוך הבנת ההכרח בתיקון החברה הישראלית.

במפרט הטכני של המשכן, עליו נקרא בשבת, יש מקום של כבוד למנורת שבעת הקנים.

וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר. מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה. יְרֵכָהּ וְקָנָהּ גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ מִמֶּנָּה יִהְיוּ. וְשִׁשָּׁה קָנִים יֹצְאִים מִצִּדֶּיהָ, שְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הָאֶחָד, וּשְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הַשֵּׁנִי.

בחלקה השישי של הפואמה "אוהלינו" מתוך מחזור שיריו "גלבוע", הנפתח במילים "עטוף נא אל שדי את נפשי בטלית, וזמר בקול בואי כלה" (ועם הלחנתו בידי יאיר רוזנבלום קיבל את הכותרת "שיר שבת"), כותב המשורר אברהם שלונסקי:

כי שבעה הם ימים ימות השבוע

ושבעה יש קנים למנורה.

מה רבותא בכך שהשבוע הוא בן שבעה ימים? הדגש הוא על השבעה. הוא מזכיר לעצמו ולזולתו, שהשבוע מורכב מהשילוב בין ששת ימי המעשה לבין השבת. בכך הוא מפנה ביקורת כפולה – הן כלפי העולם המסורתי שזנח את חיי העמל והחולין, ששת ימי המעשה, אך לא פחות מכך על העולם החלוצי, שאימץ את העבודה כדת, אך שכח את הקדושה, שאותה מייצגת השבת.

"ושבעה יש קנים למנורה" – שלונסקי מעצים את המסר של השורה הקודמת, בכך שהוא יוצר משוואה בין שבעת ימי השבוע לשבעת הקנים במנורה. מנורת בית המקדש היא סמל לקדושה העליונה ביותר. שבעת קניה, מקבילים לשבעת ימי השבוע. גם בששת ימי המעשה יש קדושה, אך ללא השבת אין לה קיום ואין לה משמעות. וגם לשבת, אין משמעות ללא ששת ימי המעשה, ללא העבודה, העבודה המעשית של בניין א"י, בניין אומה ריאלית. "מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה" – המנורה לא נעשתה בחיבור חלקים שונים, אלא בפיסול מתוך גוש גדול של זהב טהור. בתיאור בניית המנורה, מודגשת עובדה זאת בצירוף המילים "מקשה אחת", כחיבור שאינו ניתן להפרדה. כאשר מדמה שלונסקי את שבעת ימי השבוע לשבעת קני המנורה, הוא אומר שששת ימי המעשה והשבת הם מקשה אחת, אין להפריד ביניהם.

והוא מוסיף:

ומי אשר הדליק המנורה בנפש

הוא ייצק השמן לאורה.

אנו, שמתעקשים לראות בעם ישראל על כל חלקיו ומעל ומעבר לכל המחלוקות בתוכו – מקשה אחת; אנו, שמתעקשים לא להתמכר לחול אך גם לא לקודש אלא לשלב תלמוד עם מעשה, להקים הנהגה של תלמידי חכמים שהם גם אנשי מעשה, לוחמים ומפקדים בצה"ל ואנשים התורמים לחברה, מדליקים את המנורה בנפש.