קבלת שבת 30.12.22
בקבלת השבת הקיבוצית, חגגנו את יום הולדתי השישים. היה מרגש מאוד.
זו הדרשה שנשאתי:
פרשת "ויגש" היא הפרשה האהובה עליי ביותר בתורה.
זאת, משתי סיבות. האחת היא שזו פרשה מקסימה, עם הסיפור המרגש על התוודעות יוסף לאחיו, בתום דרמה שנמשכה יותר משתי פרשות.
השניה, היא שזו פרשת הבר-מצווה שלי. בבר המצווה שלי, קראתי את כל הפרשה ואת ההפטרה. זה היה מחר לפני 47 שנים. כן, על פי תאריך עברי, היום אני בן שישים. לפי תאריך לועזי, מחרתיים, ביום ראשון 1.1.
העליה לתורה בבר המצווה היא אחד מאירועי השיא של חיי. פרשת "ויגש" וההפטרה, מלוות אותי כל חיי. אני נושא עמי שני מסרים, אחד מהפרשה ואחד מן ההפטרה.
מהפרשה אני לוקח את תפיסת המנהיגות. יהודה, הבן הרביעי במשפחה, שאף אחד לא בחר בו להנהיג אותה, מתגלה בשעת משבר קיומי במלוא תפארת מנהיגותו. הוא, אדם פשוט מארץ זרה ניגש מיוזמתו אל יוסף, האיש החזק בעולם, ומדבר עמו כשווה אל שווה, ודורש ממנו לשחרר את אחיו בנימין, שנתפר לו תיק בידי יוסף ושלטון מצרים. הוא מבקש לכלוא אותו במקום את אחיו. תקצר היריעה בדרשה קצרה לנתח את מנהיגותו. אך בקצרה – אין זו מנהיגות של שררה וכבוד, אלא של יוזמה, ראש גדול, אומץ, כושר שכנוע, אמירת אמת ונטילת אחריות מוחלטת. ולא בכדי – הוא הצליח במשימתו. יוסף נשבר והתוודע אל אחיו. יהודה הפך לשבט-ההנהגה של עם ישראל. על פי מדרש חז"ל, ים סוף נבקע רק כאשר נשיא שבט יהודה, נחשון בן עמינדב, קפץ למים שעה ששאר השבטים התחמקו. דוד, נער צעיר משבט יהודה, העז להתייצב מול גוליית הענק, החמוש מכף רגל ועד ראש, שעה שכל גיבורי החיל פחדו, וברוגטקה פשוטה פגע לו בול בפוני והיה למלך ישראל. ניכר בשניהם DNA המנהיגות של יהודה. זו תפיסת המנהיגות שבה אני דוגל ולאורה אני הולך.
ההפי-אנד של איחוד משפחת ישראל – יעקב ובניו עם יוסף, בעייתי במקצת. האיחוד היה בדרך של ירידה מן הארץ, למצרים. אפשר להבין את הירידה בשנות הרעב, אך הרעב נגמר והמשפחה, שהפכה לעם, נשארה במצרים, בארץ גושן, על סיר הבשר עד שירדה לעבדות הקשה.
התרופה באה בהפטרה, מפרק ל"ז ביחזקאל. יחזקאל מנבא את אחדות ישראל, אלא שהפעם בארץ ישראל, באמצעות עליה לארץ ישראל. במשכן נשיאי ישראל, באולם המרכזי, חקוקה כתובת ועליה שני פסוקים מן התנ"ך, חזונו של הנביא יחזקאל, שהוא ההפטרה של פרשת "ויגש". נשיא המדינה הוא סמל הממלכתיות הישראלית; הוא מגלם את ערכי המדינה וחזונה. כשפסוק חקוק על משכנו, הוא נועד לבטא את ייעודה של המדינה. אקרא את שני הפסוקים בניגון של ההפטרה, על פי טעמי המקרא, כפי שעשיתי לפני 47 שנים: "וְדַבֵּ֣ר אֲלֵיהֶ֗ם כֹּֽה־אָמַר֮ אֲדֹנָ֣י יְהוִה֒ הִנֵּ֨ה אֲנִ֤י לֹקֵ֙חַ֙ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מִבֵּ֥ין הַגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁ֣ר הָֽלְכוּ־שָׁ֑ם וְקִבַּצְתִּ֤י אֹתָם֙ מִסָּבִ֔יב וְהֵבֵאתִ֥י אוֹתָ֖ם אֶל־אַדְמָתָֽם׃ וְעָשִׂ֣יתִי אֹ֠תָם לְג֨וֹי אֶחָ֤ד בָּאָ֙רֶץ֙ בְּהָרֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וּמֶ֧לֶךְ אֶחָ֛ד יִֽהְיֶ֥ה לְכֻלָּ֖ם לְמֶ֑לֶךְ וְלֹ֤א יִֽהְיוּ עוֹד֙ לִשְׁנֵ֣י גוֹיִ֔ם וְלֹ֨א יֵחָ֥צוּ ע֛וֹד לִשְׁתֵּ֥י מַמְלָכ֖וֹת עֽוֹד". המסר של מי שקבעו זאת, הוא שהיעוד של מדינת ישראל הוא קיבוץ גלויות ואחדות ישראל. זה המסר השני שאני נושא עמי מבר המצווה שלי ועד היום.
ביום שלישי הקרוב, י' בטבת, ימלאו 150 שנה להולדתו של המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק. את קבלת השבת אנו מקדישים השבוע לביאליק. ביאליק כתב את אחד משירי השבת הקסומים והיפים ביותר, "שבת המלכה". נשיר עכשיו את השיר. שימו לב, שכל בית בשיר מתכתב עם בית אחד בפיוט "שלום עליכם", שבו פתחנו את קבלת השבת.
הבלוג של אורי הייטנר 