צרור הערות 15.7.20  

* הטרמפיסטים האנרכיסטים – למעלה מעשרת אלפים אזרחים – עצמאים ושכירים, הפגינו הפגנת כאב וזעם בעקבות הפגיעה הכלכלית של הקורונה ומחדלי הממשלה במתן מענה למצוקתם. הייתה זו הפגנה ראויה ומכובדת. הפגנה צודקת. הפגנה של אנשים במצוקה המבקשים פיתרון.

בתום ההפגנה החלה הפגנה אחרת, של אנרכיסטים שהחלו להשתולל, לחסום כבישים, ליידות אבנים בשוטרים ולנפץ חלונות ראווה. אנרכיסטים שמתקנאים בהפגנות הביזה בארה"ב וכבר שבועות מנסים לייבא אותן לישראל.

הדבר האחרון שמעניין את האנרכיסטים הוא המצוקה שהביאה את אלפי המפגינים לכיכר. האנשים האחרונים שמעניינים את האנרכיסטים הם המפגינים בכיכר. והאסון הגדול ביותר בעבורם יהיה פתרון לבעייתם של המפגינים. מה שמעניין אותם הוא ליצור אנרכיה. תפקידם בהפגנת הענק היה תפקיד של טרמפיסטים שהתעלקו על ההפגנה ועל המפגינים.

מן הראוי שמנהיגי הפגנת המצוקה ומארגניה יוקיעו את האנרכיסטים וינערו את חוצנם מהם. כי אם לא יעשו כן, ויתנו להם לתפוס עליהם טרמפ, הם יזיקו בראש ובראשונה להם ולמחאתם.

* חזקת החפות – "נתניהו לכלא" קרא אסף אמדורסקי בהפגנה בכיכר רבין. כדאי שאמדורסקי יזכור שנתניהו אמנם נאשם בפשעים חמורים ביותר, ולכן הוא בעיצומו של משפט, אולם כמו כל נאשם במשפט, הוא מגיע למשפט כחף מפשע. הוא אינו צריך להוכיח את חפותו, אלא התביעה צריכה להוכיח את אשמתו. יש שופטים בירושלים, הם ישפטו אותו על פי ראיות ואך ורק על פי ראיות. והם ישפטו אותו משפט צדק.

אסף אמדורסקי אינו השופט, הוא אינו מכיר את הראיות ואיני מתרשם שמעניין אותו להכיר את הראיות. הוא כבר קבע שהנאשם אשם ואפילו גזר את דינו. דבריו מבטאים זלזול במדינת החוק ואי הבנת משמעות ערכי המשפט והצדק.

(והעובדה שנתניהו עצמו מצייץ "רביב דרוקר לכלא" ונחילי מעריציו מדקלמים את המנטרה שמנדלבליט היה צריך לשבת מאחורי סורג ובריח – אינה מכשירה אמירות דומות נגדו).

* מה מוכיח הטור של אלפר – רוגל אלפר פרסם בטור שלו ב"הארץ" מעין "מכתב" ששוגר לאסף אמדורסקי מ"השלטונות" שבו נמסר לו שכיוון שהעז להשמיע דעה פוליטית יינקטו נגדו צעדים חמורים, יישלל ממנו רישיון הזמר וכו' וכו'. כמה דוגמיות: "סנקציה זו (להלן, 'הסנקציה') מושתת עליך לאלתר בגין השמעת קריאות פוליטיות בפרהסיה (קפ"פ) בגנות ראש הממשלה בנימין נתניהו (להלן, 'המנהיג'). הקריאות הנ"ל הושמעו מפיך בלא שהגשת למשטרת ישראל בקשה לקבלת היתר להשמעת קפ"פ, שבועיים לפחות לפני המועד המשוער להשמעתן, ובלא שהונפק לך רישיון להשמעת דעה פוליטית במרחב הציבורי כנדרש… הרינו גם להודיעך כי אתה מפוטר מתפקידך כזמר בישראל. אנא התייצב לקורס שמאות-רכב. רישיון הזמרה נשלל ממך לצמיתות בהתאם לתקנות לשעת חירום, ואתה נדרש להפקידו בתחנת המשטרה הקרובה לביתך בתוך 24 שעות מקבלת הודעה זו. אם לא תעשה זאת, שוטרים יגיעו למעונך, יחרימו את רישיונך, ייתנו לך מכות רצח, ויאזקו אותך לאנדרטת רבין. אם תנסה להתנגד למעצר — דמך בראשך (זה לא נעים, ראה אנדרטת רבין)".

וכן הלאה, וכן הלאה. טוב, מכירים את ההפחדות הללו. ובכל זאת, תמיהה קלה על רמת המודעות העצמית של אלפר. במשך שנים הוא מפרסם כמעט מדי יום מאמרי דעה רדיקליים ומיליטנטיים, נגד מדינת ישראל, נגד הציונות, נגד קיומה של מדינת ישראל, בעד אויבי ישראל, בעד מעשי טרור נגד ישראלים. הוא בז למשפחות שכולות, לועג לנכי צה"ל ושמח לאידן של משפחות השכול. האם אי פעם נשללה ולו ברמז זכותו להשמיע זאת? יתר על כן, הכתיבה שלו משתלבת בזרם המוביל של עיתונו, שאף מופץ בגרסה אנגלית וגרסה ערבית והופך כלי במלחמה התודעתית לדה-לגיטימציה של ישראל. האם אי פעם מישהו רמז על צעדי ענישה כלשהם כלפי העיתון?

הרי עצם קיומו החופשי לחלוטין של הטור שלו מוכיח מדי יום שמה שכתוב בו הוא שקר וכזב.

* לעצור את הטירוף – העיתונאי אבישי בן חיים מערוץ 13 הותקף באלימות בידי מפגינים אנרכיסטים, שחורי החולצות.

אלימות נגד עיתונאים היא הרמת יד גסה על הדמוקרטיה. יש להגן מכל משמר על עיתונאי ישראל שהיו למרמס בידי מסיתים ומוסתים.

לפני שבועיים היה זה אמנון אברמוביץ' בהפגנת ימננית נגד מדינת החוק. היום זה היה אבישי בן חיים בהפגנת האנרכיסטים נגד… נגד הכל. נגד הבעד. לפני שלושה שבועות היה זה ראש הממשלה (!)  שהסית אישית נגד רביב דרוקר.

יש לעצור את הטירוף הזה, לפני שיהיה מאוחר.

* משטרה פוליטית – המשטרה הפוליטית שפירקה את המאהל בבלפור כדי לסתום את פיות המוחים נגד הדיקטטור, היא אותה משטרה פוליטית שתפרה תיקים לנתניהו כדי לבצע הפיכה שלטונית מטעם הדיקטטורה המשפטית.

מתי נתבגר?

* ניטרול הדדי – מפגינים מן השמאל והימין, תומכי ומתנגדי נתניהו, חרדים, ערבים, עולים מאתיופיה וכו', כולם טוענים תמיד שהמשטרה אלימה ושהמשטרה פוליטית ומתנכלת להם.

יתכן שהמשטרה אלימה. זה נושא שצריך לטפל בו. אני מעריך שהמשטרה לא אלימה, אך יש שוטרים אלימים, שיש להתלונן עליהם ולטפל בהם. אבל המשטרה אינה פוליטית. עצם העובדה שכל צד טוען את הטענה הזאת מנטרלת הדדית את הטענות.

* לאכול את הענבים – בתחילת המאבק על הגולן, ב-1992, יצאנו להפגנה של כמה מאות אנשים מול בתיהם של פרס ורבין ברמת אביב (המרחק בין בתיהם היה כמה מאות מטרים). ההפגנה הייתה ברישיון ולא הייתה כל בעיה עם המשטרה. קראנו קריאות, הפעלנו מגפון, שרקנו במשרוקיות.

לא היה לנו מושג האם רבין ופרס נמצאים בבתיהם ושומעים את ההפגנה. אבל השכנים כעסו ורטנו על כך שאנחנו פוגעים בהם ובשגרת חייהם (ומן הסתם לא היינו ראשונים ולא האחרונים).

בישיבת סיכום שערכנו לאחר האירוע, החלטנו לא להפגין עוד ליד בתים פרטיים של המנהיגים. אין כל סיבה שבעולם שנגרום לאזרחים להיות עוינים כלפינו. הקפדנו על כך בשמונה שנות המאבק שלאחר מכן.

המאבק הממושך והנחוש שניהלנו, היה כולו על פי חוק, ללא אלימות, ללא חסימות כבישים (למעט שני מקרים חריגים). זאת, למרות שהיה מדובר באמת במאבק על עצם החיים. מאבק נגד מעשה שמנוגד לכל הערכים והאמונות שלנו שאותם אנו מגשימים בהתיישבותנו בגולן, ונגד חורבן מפעל חיינו, גירושנו מבתינו, נישולנו מאדמתנו. איך הצלחנו?

פשוט, היינו הנהגה אחראית. הזכרנו לעצמנו תמיד שהמטרה שלנו היא לאכול את הענבים ולא לריב עם השומר, שצריך לנהל מאבק חכם ולא מאבק להוצאה מיידית של העצבים, התסכול והכעס שלנו. וברגע שהגבלנו את עצמנו במגבלות הללו, גילינו יצירתיות במאבק שמכל העולם באו ללמוד עליו. מאבק כנגד כל הסיכויים שניצחנו בו.

אין שום סיבה להפגין ליד בתים פרטיים ולהרוס את החיים לשכנים שבמשך שנים כולם באים להפגין ליד בתיהם. יש כיכרות בכל הערים, יש גן הוורדים מול הכנסת ומשרד ראש הממשלה. שם המקום להפגין.

* חצה את הקווים האדומים – ח"כ עידן רול מ"יש עתיד" מסית את הציבור לעבריינות. הוא קורא לאזרחים להפר את הסגר, אם יוטל. עידן רול, המייצג מפלגה שחרטה על דגלה את שלטון החוק, חצה את הקווים האדומים, בהסתה להפרת חוק. רול, המייצג מפלגת מרכז, מתנהג כקנאי רדיקלי מיליטנטי פנאט.

חבר בית המחוקקים שמסית את אזרחי ישראל להפרת חוק, אינו ראוי להיות חבר כנסת. ובמקרה זה הדבר חמור הרבה יותר מסתם הפרת חוק, כי מדובר בהמרדה שעלולה לסכן את בריאותם וחייהם של אזרחי ישראל, בעיצומו של משבר בריאותי החמור ביותר בתולדות המדינה.

אני מצפה מיאיר לפיד ומבוגי יעלון לגלות אחריות – לגנות ולהוקיע את הח"כ הסורר.

הנשיא ריבלין גינה את הדברים, וזה חשוב מאוד. חבל רק שהוא לא נקב בשמו של הח"כ הסורר.

* ערבות הדדית בעת מגפה – מה ההבדל בין מחלה למגפה? במחלה, אדם שאינו שומר על בריאותו פוגע בעצמו. במגפה, הוא פוגע גם בזולתו. אם אדם רוצה לפגוע בבריאותו, זו זכותו. אין לו זכות לפגוע בבריאותם של אחרים. זה הבסיס של סולידריות וערבות הדדית.

* מבחנה של הכנסת – נער השליחויות של נתניהו מיקי זוהר הדיח מתפקידה את יו"ר ועדת הקורונה של הכנסת יפעת שאשא-ביטון, כיוון שהוועדה שהיא עומדת בראשה לא נהגה כחותמת גומי והחליטה בניגוד לעמדת רוה"מ.

נתניהו רומס את הכנסת. מעולם הכנסת לא הייתה כה חלשה, מרמס לרגלי השלטון, כמו בעידן נתניהו. וכעת המצב מחמיר כאשר יו"ר הכנסת בעצמו רואה עצמו כחייל של ראש הממשלה. הוא מתבכיין שכוחה של הכנסת נפגע בשל האקטיביזם השיפוטי. הפגיעה בכנסת בידי בית המשפט, שהיא בהחלט קיימת, היא כאין וכאפס מול הפגיעה בידי הרשות המבצעת.

זוהי שעת מבחן של הכנסת ושל יו"ר הכנסת. האם לוין יעשה את המתחייב מתפקידו ויתייצב בכל כוחו לסכל את ההדחה השערורייתית? האם כחול לבן תתייצב להגנת הח"כית מן הליכוד מפני ידו הגסה של יו"ר הקואליציה? האם יקומו ח"כים אמיצים בליכוד שיתייצבו נגד ההדחה?

אגב, בשאלה השנויה במחלוקת של פתיחת חדרי הכושר אין לי דעה חד-משמעית. יש טיעונים מוצדקים וטובים בעד ונגד. אני מדבר כאן על נפשה של הדמוקרטיה, נפשו של הפרלמנטריזם, על הפרדת הרשויות והאיזונים והבלמים בין הרשויות.

(הערה זו נכתבה בטרם ראש הממשלה קיבל רגליים קרות ולא העז להדיח את ח"כ שאשא ביטון. בכל זאת השארתי אותה כאן, כיוון שיש כאן עניין עקרוני, של רמיסת הכנסת, שלבטח לא הסתיים).

* דפק על מכסה המנוע – יעקב אחימאיר כתב ב"ישראל היום": "ההבטחות לפיצוי הכספי למובטלים, לעסקים, לנפגעי המגיפה, לא התמלאו במועד שצוין על ידי נתניהו". אמת. והוסיף: "שרון, בשעתו, דפק על מכסה המנוע של מכונית כדי להעצים את דרישתו לזרז הכנת פתרונות דיור למפוני גוש קטיף". גם זה נכון. הוא רק שכח לציין, ששרון אמנם דפק על מכסה המנוע, אך לעקורים לא היו פתרונות דיור.

* מיהו תוצר החינוך הישראלי – סרטון "מי רוצה להאכיל בדואי" הוא סרטון גזעני נחות ונתעב, הראוי לכל גינוי והוקעה.

חברת הכנסת סונדוס סאלח מהרשימה המשותפת קפצה על הסרטון כמוצאת שלל רב, ופרסמה הודעה המאשימה בסרטון את "החינוך הישראלי לעליונות".

בשבוע שעבר מיכאל בן זיקרי מאשדוד קפץ למים, חילץ מבוגר ושלושה ילדים שטבעו – הציל את חייהם עד נשמת אפו האחרונה ומת.

מעשה הגבורה וההקרבה שלו עורר השראה והזדהות של החברה הישראלית כולה. בן זיקרי היה לגיבור לאומי, וההערצה לו ולמעשהו חצתה את כל הגבולות בין מגזרים בחברה הישראלית – יהודים וערבים, חילונים ודתיים, ימין ושמאל.

לא רוי בוי והסרטון הגזעני שלו מייצג את ערכי החינוך הישראלי ואת ערכי החברה הישראלית, אלא מיכאל בן זיקרי. רוי בוי הוא כישלון החינוך הישראל. בן זיקרי הוא הצלחת החינוך הישראלי.

וח"כ סלאח היא פוליטיקאית פופוליסטית שלא תחמיץ הזדמנות לדוג במים עכורים.

* התקווה האוטואנטישמית – העיתונאי היהודי אמריקאי פיטר ביינרט פרסם מאמר ב"ניו יורק טיימס" שכותרתו "אני לא מאמין עוד במדינה יהודית". גדעון לוי קפץ על המציאה כמוצא שלל רב. כותרת הפשקוויל שפרסם ב"הארץ" היא: "הבשורה הגדולה של פיטר ביינרט". המאמר הזה עורר בו אופטימיות רבה. הוא מאושר לגלות שביינרט "נותן גט כריתות לציונות", והוא מתמלא תקווה: "ביינרט אינו קול בודד באמריקה. יהדות ארה"ב מתעוררת, אם כי באיחור משווע". והוא מסיים: "עכשיו ביינרט משמש מקור לגאווה: יהודי אמריקאי שמבשר שינוי מפיח תקווה".

הזכות להגדרה עצמית של כל עם במדינת לאום בארצו היא זכות טבעית המוכרת ומקובלת בכל העולם. הזכות הזאת עמדה בבסיס החלטת האו"ם על הקמת מדינה יהודית. ודוק: ההחלטה לא הייתה להקים את מדינת ישראל, וישראל הכריזה על עצמה כמדינה יהודית. ההחלטה הייתה על הקמת מדינה יהודית, והמדינה היהודית בחרה בשם "מדינת ישראל" כשמה. לא בכדי, ליבת הכרזה העצמאות היא המשפט: "בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית, ובתוקף החלטת עצרת האומות המאוחדות, אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". מה פירוש "מדינת ישראל"? מדינתו של ישראל. מדינתו של עם ישראל. מדינתו של העם היהודי.

מי שמתנגד עקרונית ללאומיות ולמדינות לאום ובין השאר הוא הוא מתנגד גם למדינת לאום יהודית, הוא אדם שאני מתנגד לחלוטין להשקפת עולמו, אך זו לפחות השקפה אוניברסלית, קוהרנטית, שאני יכול לכבד אותה חרף המחלוקת. אבל מי שתומך במדינות לאום ורואה בזכות ההגדרה העצמית זכות טבעית של כל העמים, זולת העם היהודי, הוא גזען אנטישמי. ואם הוא יהודי, הוא אנטישמי מן הזן הנחות ביותר – אוטואנטישמי.

אנטישמיות ואוטואנטישמיות השוללת את זכותו של העם היהודי והעם היהודי בלבד, להגדרה עצמית, הייתה מזוויעה גם לפני הקמת המדינה. קל וחומר, כאשר משמעותה היא השמדת מדינה קיימת, בת 72 שנה. ומי שטוען שזו לא השמדה, זה רק ביטול "בהסכמה", משקר קודם כל לעצמו. אם קיימת מדינה יהודית ויום אחד היא לא תהיה קיימת – זו השמדה. גם אם לא תישפך טיפת דם. אך ברור שתישפך גם תישפך. למה? כי עם ישראל לעולם לא יסכים לוותר על מדינתו וילחם על כך עד טיפת דמו האחרונה. כי מה שלוי מכנה בשאט נפש "המקהלה הציונית" לא תאפשר לחזונו להתממש, והיא תסכל אותו בכל מחיר. הרי החזון שאליו מטיף גדעון האו האו כבר התממש. העם היהודי כבר חי כמה שנים ללא מדינת לאום ריבונית במולדתו. לא זכור לי שזה היה תענוג כל כך גדול.

מול התקווה של גדעון לוי, למחיקתה מהמפה של מדינת ישראל, עומדת תקווה אחרת, "בת שנות אלפיים. להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים". והמדינה הזאת קיימת גם בעבור אותו ביינרט עלוב נפש, שהרי שערי תשובה אינם ננעלים.

* איום ביטחוני – הרמטכ"ל אביב כוכבי הביע דאגה מרמת הכשירות של המילואים. אמירה זו מדאיגה מאוד, כיוון שבמלחמה ובמיוחד במלחמה כוללת, עיקר כוחו של צה"ל הוא המילואים. לנוכח עובדה זו, קיצור השירות הסדיר הוא איום ביטחוני. משמעותו, היא הקצאת יותר כוחות מילואים לתעסוקה מבצעית, על חשבון אימונים.

* עוצמת העמימות – סדרת הפיצוצים המבורכים במתקני הגרעין והטילים ובמתקנים של משמרות המהפכה באיראן, היא בשורה גדולה לשלום העולם, שאמורה לשמח כל אדם שוחר שלום. אין לי צל של מושג מי עומד מאחורי הפיצוצים, ולמרות שאני מת מסקרנות – טוב מאוד שאין לי מושג. אני מאמין בכל לבי בעוצמת העמימות ובהישגיה המוכחים. ואם האיראנים חושדים שישראל עומדת מאחורי הפיצוצים, זה מצוין, בין אם זו אמת ובין אם לאו.

* ביד הלשון 

היוועדות חזותית – הקורונה יצרה פופולריות בלתי רגילה לזום – טכנולוגיית ועידות וידאו, המאפשרת קיום ישיבות ופגישות מרחוק.

האמת היא שזום אינה טכנולוגיה אלא חברה – Zoom Video Communications, המספקת את השירות. זום אינה היחידה בתחום, אך היא הפכה מותג גנרי שאנו משתמשים בו גם כאשר אנו משתמשים בשירותי חברה מתחרה.

מותג גנרי, ובעברית – סוּגָנִי, הוא מותג שהפך שם נרדף למוצר עצמו. דוגמאות: פלאפון כמותג גנרי למכשירים ניידים, פריג'ידר – שבמשך שנים רבות היה מותג גנרי למקררים, ארטיק – שעשרות רבות של שנים ועד היום הוא מותג גנרי לשלגונים ועוד.

ואיך נקראת בעברית ועידת וידאו או וידאו קונפרנס? היוועדות חזותית (להבדיל משיחת טלפון, שהיא קולית בלבד). השימוש במושג נפוץ בעיקר בשפה המשפטית וטרם חלחל לשפת היום יום.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 12.7.20  

* הפוזיציה והקורונה – בקבוצות ווטסאפ שונות מוצגים הנתונים הקשים של מספר הנדבקים בימים האחרונים בישראל לעומת המספר הנמוך של הנדבקים באירופה, למשל – 3 (למיליון תושבים) באיטליה, באיזו שמחה לאיד של "אמרנו לכם". לשמחה – מה זה עושה?

אני לא אוהב את ההלקאה העצמית המוגזמת בעיקר כאשר אני מוצא לצדה לא מעט שמחה לאיד (בעצם לאידנו) מטעמי פוזיציה פוליטית. כמו שלא היה מקום להתבשמות והתעופה העצמית של נתניהו בימים שבהם התוצאות בישראל היו מהטובות בעולם, כך אין מקום למתקפות הללו (שאגב, יש בהן סתירה פנימית. למשל, אלה שתקפו את הממשלה על כך שאינה פותחת את המשק ופתאום תוקפים אותה בדיעבד שפתחה מהר מדי וכו').

אין שום עניין אידיאולוגי בנושא הקורונה. זה לא נושא של ימין או שמאל. האידיאולוגיה של כולם זהה – לנצח את הקורונה. כולם מכווננים לכך. זו מגפה קשה, חדשה, לא מוכרת, משתנה. לבטח עושים טעויות, ולעתים מה שנראה היום כטעות ייראה מחר כדבר הנכון ולהיפך. מי שמציגים היום במפגני שמחה לאיד את הטבלאות המוכיחות שאנחנו מפגרים אחרי אירופה, לא הציגו לפני חודשיים את הטבלאות שבהן באותן מדינות אירופה אנשים מתו באלפיהם ואצלנו המצב היה הפוך.

ואין זה מן הנמנע שבעוד חודש המצב שוב יהיה הפוך.

* אחריות הדרג המדיני – העימות בין פרופ' סיגל סדצקי לשר הבריאות אדלשטיין, הוא עימות קלסי בין דרג מדיני לדרג המקצועי.

הדרג המדיני הוא הנושא באחריות בפני הציבור והוא מקבל ההחלטות. הוא חייב להקשיב לאנשי המקצוע, להתייחס לעמדותיהם ברצינות, הן הוא אינו מומחה לתחום שהוטל עליו, אך הוא זה שמקבל את ההחלטות. את ההחלטות שלו, אנשי המקצוע צריכים למלא, גם אם הם חושבים שהן שגויות. את המדיניות שלו עליהם לבצע גם אם אינם מסכימים לה. ומי שחש שאינו יכול לעשות כן – מן הראוי שיתפטר.

החלטתה של סדצקי להתפטר מכובדת מאוד. דעותיה והצעותיה נדחו, אין היא שלמה עם המדיניות והיא התפטרה. וגם אילו בחרה להישאר ולבצע את המדיניות שהיא שוללת – גם אז זאת הייתה החלטה מכובדת, כי זה ה-DNA של הסיביל סרוונט, השירות הציבורי.

גם תוכן המחלוקת הוא תוכן קלסי של מחלוקת בין דרג מקצועי לדרג הפוליטי. סדצקי רואה את התמונה במבט מקצועי של רופאה, של אשת משרד הבריאות, ומכאן גישתה השמרנית, המחמירה, שאינה מחויבת לתמונה הרחבה הלוקחת בחשבון גם את ההשלכות של ההחלטות הרפואיות על המשק והחברה הישראליים. אדלשטיין הוא חבר בממשלה, הוא חלק מן האחריות הקולקטיבית שלה, ולממשלה יש אחריות להילחם הן במגפה והן ב"קורונה הכלכלית". במצב כזה, טבעי שחלק מאנשי המקצוע ייראו בהחלטותיו החלטות "פוליטיות", לא "מקצועיות", במובן השלילי של המושג. כלומר, כהחלטות ממניע זר של פופולריות ומאבקי כוח מפלגתיים או אישיים וכו'. לעתים הטענות הללו נכונות. ועדיין, השיטה הדמוקרטית המעניקה את הסמכות לנבחרי הציבור מבוססת, בין השאר, על ההנחה שנבחרי הציבור, מעצם אחריותם, רואים את התמונה הרחבה, מעבר לראיה המקצועית הצרה של הדרג המבצע. דווקא במקרה של אדלשטיין, אני מאמין שהחלטותיו הן מתוך הראיה הרחבה ולא ממניעים זרים.

* צדק פואטי – הקורונה לימדה את בוריס ג'ונסון ואת בולסונרו שהיא לא פראיירית. זה מכניס את טראמפ לקבוצת סיכון. … בעצם גם את יורם לס.

* הודעה במגפון – תמונות, שהופצו ברשת, הראו את ההפגנה מול בית רוה"מ בבלפור – עשרות מפגינים מצטופפים וכמעט אף אחד אינו עוטה מסכה. ממול ניצבת המשטרה ואינה נוקפת אצבע.

מה הייתה צריכה המשטרה לעשות? אני מאמין, שאילו מפקד הכוח היה מודיע במגפון שעל כולם לעטות מיד מסכות, אחרת השוטרים יקנסו את המפגינים, הבעיה הייתה נפתרת. ואם לא, צריך היה לקנוס מפגין אחד. 500 ₪. לא היה צריך יותר מזה.

* עוצר יציאות – הדבר הקשה לי ביותר בגל הראשון של הקורונה, היה עוצר היציאות בצה"ל. ששה שבועות לא ראינו את בננו אסף. השבוע שוב הוטל עליהם עוצר יציאות. נקווה שהפעם זה יהיה קצר יותר. 

* נטורי קרתא של הקפיטליזם – האזנתי ביום שישי לראיון עם קנאי דת. קנאי הדת הוא פרופ' עומר מואב. הוא קנאי לדת הניאו-ליברליזם. למה אני משתמש במילה דת? כי הדבקות הקנאית שלו באידיאולוגיה הזו היא ברמה של דבקות בדת. אמונה דתית היא אמונה במוחלט. שום מציאות לא תשפיע עליה. להיפך, היא תכופף כל מציאות.

מואב יצא בשצף קצף נגד תכנית הסיוע שהציגו נתניהו וכץ, ודבריו מעידים שהוא לא שמע, כנראה, שהייתה כאן קורונה. כי הייתה זו אותה ביקורת, שבימי שגרה אפשר אולי לא להסכים אתה, אבל להבין שמואב מייצג אידיאולוגיה לגיטימית. אבל בסיטואציה הזאת מדובר בקנאות של מי שלא שמע שפיקוח נפש דוחה שבת.

הוא ליהג על הגירעון, שהוא הרי קודש הקודשים של הדת, אסור לגעת בו. והוא הזהיר שראש הממשלה ושר האוצר אינם מממנים את המובטלים מהכיס שלהם אלא מהכיס שלנו והזהיר מעליית מסים. והוא אמר שכעת האנשים לא ירצו לחזור לעבודה כי נוח להם לקבל כסף מהממשלה, וכמובן הוקיע את הלאמת אל-על וכו' וכו' וכו'.

התכנית שהציגו נתניהו וכץ אינה תכנית כלכלית המבשרת צמיחה, אלא תכנית הצלה המבטיחה שנפגעי הקורונה הכלכלית לא ירעבו ללחם. אולם לטווח רחוק, אין שום אפשרות להצליח בשום תכנית כלכלית אם העסקים יקרסו ולאזרחי ישראל לא יהיה ממה לחיות. מבחנה של התכנית יהיה בביצוע, אך היא בהחלט נועדה להושיט חבל לטובע, וזה הדבר הדחוף שיש לעשות היום.

גם ליברטריאנים עמוקים מבינים שבשעת חירום השוק החופשי לבדו אינו יכול לתת מענה ואין מנוס מהתערבות המדינה. גם במשבר הקפיטליזם ב-2008 המדינות נאלצו להכניס את היד לכיס ולהזרים כסף למשק כדי להציל אותו מקריסה מוחלטת (ובראש ובראשונה ארה"ב והנשיא בוש).

אבל יש קנאי דת שבשום מקרה לא יתנו למציאות לבלבל אותם. בועז מואב הוא נטורי קרתא של הדת הקפיטליסטית.

* תהליך מדאיג – "נתניהו רוצה שכולנו נהיה עניים מרודים כדי לשלוט בנו ולעשות דיקטטורה בלי שנוכל להתנגד, ולכן הטיל את הסגר וחותר להטיל עוד סגר… הקורונה היא פיקציה של המוסד… נתניהו ביקש מיוסי כהן לשתול את הנגיף בסין ובעוד מקומות ולכן האריך את כהונתו…". כן, אנשים כותבים את הקשקושים הללו ורבים מאמינים להם. הנה למשל, רוגל אלפר, ביום רביעי ב"הארץ", מאשים את נתניהו שהוא מעוות במכוון את נתוני החולים קשה ומנפח אותם, כי "מספר גבוה של חולים קשים — משרת את מי שרוצה להטיל סגר, ואולי להביא כך להשהיית משפטו, ולאפשר לו להמשיך ולהחזיק בשלטון".

כמובן שהתאוריות הללו חולניות ואינפנטיליות. הן מזכירות לי את התאוריה החולנית על איזה דיפ-סטייט שתופר תיקים לנתניהו כדי לבצע הפיכה שלטונית. העובדה שמצליחים לשתול כאן קונספירציות מטורללות כאלו מעידה על תהליך מדאיג של אינפנטיליזציה של החברה הישראלית.

חוק הרדיקלים השלובים הפך לחוק הקונספירטורים השלובים.

* ועדת לינץ' – סוכלה מזימת הימין והליכוד להקים בכנסת ועדת לינץ' לשופטי ישראל. הכוונה הייתה להקים ועדה שבה פוליטיקאים ישפטו את השופטים. לכאורה, בטענת "ניגוד עניינים". אולם בית המשפט פרסם בצורה השקופה ביותר את רשימת כל ניגודי העניינים. המזימה לא נועדה אלא לעשות שורה של הצגות פופוליסטיות לתקשורת, שבהן יתלהמו בריוני הליכוד והימין על נציגי המערכת המשפטית, מתוך רצון להבאיש את ריחה, לפגוע במעמדה הציבורי ולהלך עליה אימים לקראת משפטו של הנאשם נתניהו.

כמובן שהחלטת הליכוד לתמוך במזימה הסמוטריצ'ית הייתה הפרה בוטה וגסה של ההסכם הקואליציוני. עמידה איתנה של כחול לבן, דרך ארץ ומפלגת העבודה הבהירה לנתניהו שקבלת המזימה תהיה יומה האחרון של הממשלה. עובדה זו גרמה לו להורות לחלק מחברי מפלגתו לא להשתתף בהצבעה ולא להשתתף בה בעצמו.

(אם רוצים באמת בדיקה עניינית, מקצועית ולא מוטה של ניגודי אינטרסים במשפט – בדיוק לשם כך קיימת נציבות תלונות הציבור על השופטים. אבל היא הרי מה"דיפ-סטייט". את הנושא הזה צריכים לחקור מאי גולן, מיקי זוהר והסמוטריץ').

* לא חקירה פרלמנטרית – פרשת הצוללות מחייבת חקירה לעומק, כולל בנוגע למקומו ותפקידו של נתניהו בפרשה. המקום האחרון המתאים לחקירה הזו, הוא בוועדת חקירה פרלמנטרית. מה יקרה בוועדת חקירה פרלמנטרית? ח"כים ממפלגות מסוימות יראו בה ועדה שתפקידה להפליל את נתניהו וח"כים ממפלגות אחרות יראו בה ועדה שתפקידה לזכות אותו. זו לא תהיה ועדה לחקר האמת.

פוליטיקאים אינם שופטים. הם אינם שופטים של עמיתיהם והם אינם שופטים של השופטים. יש נושאים שראוי לבחון אותם בוועדת חקירה פרלמנטרית. למשל, סוגיה כמו הסכנה הסביבתית והבריאותית של בתי הזיקוק בחיפה. בנושא כזה, חברי הוועדה יפעלו באופן ענייני. אי אפשר לחשוד בח"כים שיפעלו בענייניות בסוגיות כמו פרשת הצוללות ובטח לא ניגודי האינטרסים של השופטים.

* שאלה של זמן – מבקר המדינה מתניהו הוא מינוי של נתניהו שנועד לסרס ולעקר את מוסד ביקורת המדינה. למרבה הצער, מבקר המדינה מספק את הסחורה. אבל לא רחוק היום שבו גם מתניהו, כמו אלשייך ומנדלבליט לפניו, יהפוך לאויב. זה יקרה ברגע שמבקר המדינה בכל זאת יבצע משהו מתפקידיו. ברגע שדו"ח כלשהו בכל זאת יחשוף כשלים, אי סדרים או שחיתות בסביבתו של נתניהו. למשל, דו"ח שיבקר את פעולתו במשבר הקורונה. זאת רק שאלה של זמן.

* ההתנצלות נדחית – המעי הגס של הפמיליה, יאיר נתניהו הג'ורה, "התנצל" על דברי הבלע השקריים והסקסיסטיים ששפך על דנה וייס (וכמובן מיד הם זרמו בתעלות הביבים והועצמו בידי המוני מדקלמים). הוא הבהיר שדבריו היו שקר.

ההתנצלות שלו שווה לתחת. הרי בכל יום, כל היום הוא מרעיל, מסית, משקר, מפיץ רוע צרוף ומזוקק, מהלך אימים על כל מי שמטיל ספק בתוצרי תעשיית השקרים מבית בלופר.

למה הוא התנצל? כי דנה וייס תבעה אותו. אני מקווה מאוד שהיא לא תקבל את ההתנצלות, לא רק כי היא יודעת לְמה ההתנצלות הזאת שווה, אלא כיוון שעליה לראות את עצמה שליחה של כל אלה שלא תבעו, שהעדיפו לא להתעסק עם הבריון. צריך להגיש נגדו תביעות כבדות, כי עליו לשלם מכיסו על ההרס והארס ועל הנזק לא רק לנפגעים הישירים מההסתה והשקרים, אלא לחברה הישראלית.

* עוד עתירת סרק – עתירה נגד "החוק הנורבגי", בטענה שהוא "אינו חוקתי", הוגשה לבג"ץ. זו עוד עתירת סרק שתידחה, ואינה אלא הטרדה של בית המשפט העליון. בית המשפט אינו ערכאת ערעור על הכנסת. אם אני מתנגד לחוק, בג"ץ אינו אמור להיות ערכאת בירור אם החוק צודק או לא. בג"ץ הוא ערכאה לעתירות גם נגד חוקים, אם הם פוגעים בזכויות האדם והאזרח ואם הם סותרים את החוקה (כלומר את חוקי היסוד). התחכמויות משפטיות כמו "הבוחר לא התכוון להכניס את המועמד ה-35 של כחול לבן" מגוחכות. הרי גם אם ח"כ נפטר נכנס הח"כ אחריו. אולי אפשר לעתור נגד הח"כ שנפטר בטענה שהוא פגע בזכות האזרח לבחור את נבחריו? כל הטענות הללו הן אבסורדיות.

יש הרבה עיוותים בממשלת האחדות. הגודל המנופח שלה, המשרדים המיותרים, סגני השרים הרבים כאשר עצם תפקיד סגן שר הוא מיותר, התפקיד המומצא של "ראש ממשלה חליפי" (אם תהיה רוטציה אנחנו עוד נרגיש את פוטנציאל הנזק ההרסני שטמון בהגדרה הזאת) ועוד. וגם בנושאים האלה בג"ץ לא צריך להתערב. לעומת זאת, החוק הנורבגי מוצדק.

החוק הנורבגי אינו משנה את מאזן הכוחות בכנסת (את האמירה הזאת – אסייג), כי אם הוא מכניס את המועמד ה-36 בליכוד – אין לליכוד בכנסת 36 ח"כים כי הוא מחליף שר שהתפטר מהכנסת. אבל החוק הנורבגי מאפשר לשרים להקדיש את זמנם לתפקידם המיניסטריאלי ולא להיות כבולים לכל הצבעה בכנסת, ומה שחשוב יותר, הוא מבטיח שיהיו בכנסת יותר ח"כים שתפקידם הוא העבודה הפרלמנטרית. למה זה מה שחשוב יותר? כי הכנסת חלשה ומעמדה הולך ופוחת. ולא, זה לא בגלל האקטיביזם השיפוטי (כלומר גם בגלל האקטיביזם השיפוטי, אך הוא לא הנגיסה המהותית בפרלמנטריזם הישראלי), אלא בגלל שהכנסת הפכה בפועל לכפופה לממשלה. זו תופעה שקיימת מאז קום המדינה, אך בתקופת נתניהו השליטה של הממשלה, כלומר של ראש הממשלה, דורסנית מכפי שהייתה בעבר. וכעת, כאשר יו"ר הכנסת רואה עצמו (ואומר זאת בפירוש) כשלוחו של ראש הממשלה, הדבר חמור שבעתיים. החוק הנורבגי לא יפתור את הבעיה, אך הוא בהחלט יצמצם אותה, כי הוא יגדיל באופן משמעותי את מספר הח"כים שאינם שרים בפועל, ויחזק את הפעולה הפרלמנטרית.

וכאן הסייג לאמירה שהחוק אינו משנה את מאזן הכוחות – ביצוע החוק שינה את המאזן, כאשר התפטרות שרים מכחול לבן הכניסה ח"כית מ"יש עתיד" ובכך הקטינה את הקואליציה והגדילה את האופוזיציה. כדי למנוע אבסורדים כאלה, יש צורך בחוק נורבגי מדלג (רעיון שעלה במו"מ הקואליציוני ונפל), כלומר שבמקרה שסיעה התפצלה, ביצוע החוק הנורבגי לא יכניס באופן אוטומטי את הח"כ הבא ברשימה, אלא את הח"כ המגדיר את עצמו בפלג שבקואליציה.

לדעתי, יש לקבע את החוק הנורבגי כחוק קבוע המחייב את כל השרים להתפטר מהכנסת (התפטרות זמנית, כל עוד הם שרים) ולהכניס במקומם ח"כים חדשים. זאת דעתי מזה עשרות שנים והבעתי אותה פעמים רבות. כאשר הממשלה כל כך מנופחת כמו הממשלה הנוכחית, הצורך בחוק הנורבגי גדול שבעתיים.

ומדוע אני מדבר רק על שרים ולא על סגני שרים? כי סגן שר הוא תפקיד מיותר שצריך לעבור מן העולם. בראש משרד ממשלתי צריך לעמוד נבחר ציבור ותחתיו מערכת מקצועית בראשות מנכ"ל המשרד, שהוא משרת אמון של השר. אין שום צורך לדחוף לשם עוד פוליטיקאי. כל מטרת תפקיד סגן השר הוא לספק תפקיד ומעמד לח"כ מתוסכל, שחש שייעודו להיות שר. כלומר, זה פרס ניחומים.

ובנושא החלת החוק הנורבגי גם על סגני שרים, יתכן שיש גם מקום לעתירה לבג"ץ, כיוון שעל פי החוק סגן שר (בניגוד לשר) חייב להיות ח"כ.

* אות כבוד – בפתח נבואתו של הנביא עמוס על פשעי ישראל, הוא ציין רשימה של פשעים המעידים על חברה מושחתת, מסואבת ורקובה. בין הפשעים הוא מנה את הזנות: "וְאִישׁ וְאָבִיו יֵלְכוּ אֶל הַנַּעֲרָה, לְמַעַן חַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי". קיומה של זנות מעיד על שחיתות המידות בחברה. ככל שהזנות נפוצה יותר, אות הוא שזו חברה שהנורמות שלה אינן של כבוד האדם וכבוד האישה, אלא של סיפוק תאוות בכל מחיר. כאשר בן ואביו הולכים יחד לזונה, הדבר מסמל את אובדן הבושה. הבושה היא המחסום האחרון בפני התפרקות טוטלית של חברה מערכיה. כאשר גם הבושה אובדת, הרקב ניצח.

כניסתו לתוקף של החוק להפללת צרכני הזנות היא אות כבוד לכנסת ישראל.

* הרצל על מהגרי העבודה – הרצל חזה את תופעת מהגרי העבודה במדינת היהודים, וזו הייתה עמדתו בנדון: "נדע למנוע את הבאתם של עבדי-עבודה לא יהודים לתוך הארץ באמצעות מעין חרם שנטיל על תעשיינים סרבנים, על ידי הכבדה בסדרי ההובלה, מניעת אספקתם של חומרי גלם וכיוצא באלה. ייאלצו אפוא להעסיק את עובדי שבע-השעות שלנו".

* המינימום של טיבי – כאשר אולמרט הציע לאבו-מאזן מדינה פלשתינאית בקווי 49' (עם "חילופי שטחים" סמליים), אבו מאזן דחה על הסף את הצעתו. אחמד טיבי הסביר אז, ש"המקסימום שישראל מסוגלת להציע הוא הרבה פחות מהמינימום שהפלשתינאים יכולים לקבל".

אחמד טיבי הוא לא מהאו"ם. הוא צד בסכסוך הזה, ולא הצד הישראלי. כלומר, הוא הצד שהמינימום שהוא יכול לקבל רחוק מהמקסימום שישראל יכולה להציע.

מה סלע המחלוקת בין אולמרט ושכמותו לבין טיבי, אבו-מאזן ושכמותם? אולמרט מציע שתי מדינות לשני עמים. המינימום של אחמד טיבי הוא אמנם שתי מדינות, אבל לא לשני עמים.

בראיון ל"הארץ" הוא תמצת לפסקה אחת את חזונו: "מדינה אחת שהיא מדינה פלשתינאית ומדינה שניה שהיא מדינה ישראלית. יש יהודים שמתנערים מהביטוי 'מדינה ישראלית' ורוצים מדינה יהודית. אני לא יכול להסכים לזה. הביטוי יהודית ודמוקרטית הוא דבר והיפוכו".

כלומר, מקווי 49' ומזרחה תהיה מדינת לאום פלשתינאית שממנה יגורשו כל היהודים והיא תהיה טהורה אתנית. ממערבה תהיה מדינה, שהמאפיין העיקרי שלה הוא שהיא לא תהיה מדינה יהודית. כי ליהודים לא מגיעה מדינת לאום משלהם. הזכות הטבעית להגדרה עצמית כוללת את כל העמים זולת העם היהודי.

טיבי נשאל בראיון על טעויות שעשו הפלשתינאים. והוא אמר שאכן אין עם שהוא מושלם. אלו טעויות עשו הפלשתינאים? אולי הסרבנות שלהם? אולי הטרור? אולי שלא קיבלו את תכנית החלוקה ויצאו למחרת למלחמה שנועדה להשמיד את הישוב היהודי ולסכל את הקמת מדינת ישראל? לא. "אם כבר ביקורת עצמית, אז הדבר הנורא ביותר זה הפילוג הפנים-פלשתינאי בין פתח לחמאס". וכפי שהגדירו בשבוע שעבר ג'יבריל רג'וב מפת"ח וסגן מנהיג חמאס סאלח אל-עארורי במסיבת עיתונאים משותפת עם מנהיג הרשימה המשותפת (שאגב, טיבי אינו מכיר במנהיגותו) איימן עודה, יש לשני ארגוני הטרור דבר אחד משותף: "מאבק משותף. אין אויב מלבד ישראל". 

* ביד הלשון

חרטא – "חרטא", כך הגדיר צחי הנגבי, באטימות אופיינית, את האמירה שאנשים בישראל רעבים, ואח"כ התנצל.

המושג הסלנגי חרטא (או חרטה) פירושו – שטויות, דברי הבל, בולשיט, אולי גם פייק ניוז.

המקור הוא בערבית – חרט' פירוש שקר.

והמהדרין יאמרו – חרטא ברטא, חרטוט וחרטבונה.

שימוש קודם – כאשר אהוד ברק ריסק את הקונצנזוס הלאומי ואת כל הקווים האדומים של רבין והציע לפלשתינאים מדינה פלשתינאית על בסיס קווי 1949 (ב"חילופי שטחים" קלים) וחלוקת ירושלים, הגדיר את ההצעה איש הפת"ח "המתון" מוחמד דחלן: חרטא ברטא.

* "חדשות בן עזר"

המאבק על הזכות להיאבק

לפני שבועות אחדים סיפרתי כאן בהרחבה על מבצע "עוז לגולן" – המיצג הנודד של ועד יישובי הגולן בתקופת המאבק על הגולן, במלאת למבצע 25 שנה. בסיום המאמר סיפרתי שהמבצע הופסק בעודו באיבו בשל משבר כספי אליו נקלע ועד יישובי הגולן, בעקבות צו ביניים של בג"ץ בעתירה נגד מימון ועד יישובי הגולן.

סיפור העתירה לבג"ץ הוא סיפור חשוב. הוא מציג את המאבק שנאלצנו לנהל בעיצומם של הימים הקשים ביותר שבהם נאבקנו על קיומנו – המאבק על זכותנו להשמיע את קולנו ולהיאבק. הוא מציג את הניסיון הנואל לייבש את הוועד כדי למנוע מאתנו את היכולת להיאבק. פרשה זו היא אבן דרך לא רק בהיסטוריה של המאבק על הגולן, אלא בהיסטוריה של הדמוקרטיה הישראלית.

****

חשוב להבין את הסיטואציה בה עמדנו. מולנו עמדה ממשלת ישראל, שככל ממשלה היא הקובעת המרכזית את סדר היום הציבורי, אצלה כל המידע ולה כוח הסברה והשפעה בלתי מוגבלים. הרי כל אימת שראש ממשלה או שר רוצה להתראיין – התקשורת מתייצבת אצלו. התקשורת, ברובה הגדול, תמכה בעמדת הממשלה ודִבְּרְרָה אותה. ו"שלום עכשיו", הארגון הציבורי שהוביל את המאבק בעד הנסיגה, הוא ארגון ותיק ועשיר מאוד, שמאחוריו עמדו ועומדים קרנות עתירות בשומן ומשאבים.

ועד יישובי הגולן היה גוף קטן, שזה עתה חידש את פעולתו שהופסקה בראשית שנות השמונים, לאחר קבלת חוק הגולן, עם אפס משאבים. עיקר המשאבים של ועד יישובי הגולן באו מן המועצה האזורית גולן ובמידה פחותה מן המועצה המקומית קצרין. ב-1995 עתרה תנועת "שלום עכשיו" לבג"ץ נגד המועצות בתביעה שיפסיקו את העברת הכספים לוועד, ונגד הוועד, בתביעה שיחזיר את כל הכספים שהועברו אליו מן המועצות מאז 1991. אילו צלחה מזימתם, הם היו מנחיתים מכה אנושה על מאבקנו. הייתה זו מלחמה מלוכלכת נגדנו.

****

ביום ב' 1.5.95 ליווה צוות מיוחד של יומן השבוע בערוץ הראשון, את הפתיחה החגיגית של מבצע "עוז לגולן" – המיצג הענק של הגולן, במלחה שבירושלים. למארגני האירוע היה ברור, ששיא החשיפה של המיצג יהיה בתכנית זו, בערב שבת הקרובה. למחרת, ערב יום הזיכרון לחללי צה"ל, עלה הצוות לצילומים בגולן. ראיונות עם יהודה וולמן, סמי בר לב ואלי מלכה הפכו ל"חקירה משטרתית צולבת", שרק שיטת הטלטול נעדרה ממנה. המאבק על הגולן לא עניין כלל את הצוות. השאלות עסקו בעניין אחר לגמרי – מניין בא הכסף? לעורכי הכתבה לא היה ספק – בידיהם חשיפה של פרשיית שחיתות חמורה.

הכתבה ביום ו' לא הייתה סימפטית לפרנסי הגולן. לצד תצלומים מ"חקירתם" של ראשי המועצות, הופיעו מספר אנשים מן הגולן שחשפו את "השחיתות". אדון אחד מקצרין התבכיין שאינו יכול לשלוח את ילדיו לפולין, כי הכסף שנועד לכך הולך לוועד יישובי הגולן… בכתבה נמסר שאותם תושבים שדיברו ותנועת "שלום עכשיו" עותרים לבג"ץ נגד המועצות. צלי רשף, ממנהיגי "שלום עכשיו" נראה יושב במשרדי תנועתו בירושלים, זחוח דעת ומדושן עונג, כמי שמצא את הדרך הקלה לקידום הנסיגה – סתימת פיות תושבי הגולן, בכסות של מאבק על טוהר המידות.

כעבור ימים אחדים הוגשה העתירה. בעתירה התבקש בית המשפט למנוע העברת כספים מן המועצות לוועד ולהורות לוועד להחזיר את כל הכספים שקיבל מן המועצות בשנים הקודמות. כן נקבע בעתירה, שהמועצות העבירו כספים למפלגת "הדרך השלישית" – טענה חסרת כל שחר. בתשובתם, לא הסתירו המשיבים את העובדה שאכן המועצות תומכות בוועד, אך טענו שהכל נעשה על פי החוק וכללי המנהל התקין, בגלוי, ובידיעתם של משרד הפנים ומשרד מבקרת המדינה ואישורם. היועץ המשפטי של משרד הפנים שלום זינגר פרסם חוות דעת המצדדת בעמדת המועצות. ואז באה המהלומה הראשונה – היועץ המשפטי לממשלה מיכאל בן יאיר, שמאז פרישתו ועד היום הוא פעיל שמאל קיצוני, פרסם חוות דעת הפוכה, המצדדת בעמדת העותרים, ומרגע שהוציא את חוות דעתו – זו הייתה עמדת המדינה בעתירה. המכה השניה הייתה צו הביניים שאסר על העברת הכספים עד קבלת ההחלטה הסופית על העתירה. המכה השלישית הייתה סחבת של למעלה מארבעה חודשים בקביעת מועד הדיון, וכתוצאה מכך לא זרמו לוועד כספים דווקא במבצע היקר ביותר.

****

הדבר הכואב ביותר במהלך הזה, היה הירתמותם של שבעה תושבי הגולן לעתירה. טענתם הייתה שהם בחרו את המועצות כדי לדאוג לחינוך, לניקיון ולאיכות הסביבה ולא לפוליטיקה ארצית; לא לשם כך הם משלמים ארנונה, ראשי המועצות לא מייצגים אותם והוועד לא מייצג אותם. מול הטענה הזו נטען שבבחירות לראשות המועצה המקומית קצרין בראש המצע של סמי בר-לב עמד המאבק על הגולן. יתר על כן, גם כל המתמודדים נגדו העמידו בראש המצע שלהם את המאבק על הגולן. במועצה האזורית לא היו בחירות, כי היה מועמד אחד, אבל מליאת המועצה האזורית, שבה חברים הנציגים הנבחרים של כל היישובים החליטה פה אחד על הקמת הוועד (בישיבה משותפת של מליאות שתי המועצות) ועל תקצוב הוועד. על כך טענו העותרים, שהם לא בחרו את נציגיהם למליאה על פי השקפות פוליטיות.

אל מול הטענה הזאת, החתמנו את כל חברי המזכירויות, של כל יישובי הגולן, ואת כל חברי מליאת המועצה האזורית גולן והמועצה המקומית קצרין, על תצהיר על פיהם ועד יישובי הגולן הוא הגוף המייצג את יישובי הגולן ושהם תומכים במימונו. לא היה אפילו חבר אחד בגופים הללו שלא חתם. מול אמירה חד-משמעית כל כך, לא הייתה עוד משמעות לטענת אי הייצוג.

****

אחרי שלוש המכות שציינתי, המהפך היה מהיר מאוד – בתוך שבוע אחד שלוש ישיבות והצגת פסק הדין.

את המועצות בגולן ייצג עו"ד אשר קולא, היום שופט בית המשפט המחוזי בנצרת ואת הוועד – עו"ד יונתן בך ז"ל, שהובילו מהלכים משפטיים מזהירים שהביאו לניצחון. כבר בראשית המשפט הודיעו השופטים שהעברת הכספים של המועצות לוועד עד כה נעשו כדין ולכן הדיון יתמקד בשאלה העקרונית – לעתיד. הם יעצו לעותרים לוותר על דרישתם להחזר הכספים עד כה. העותרים ביטלו את התביעה להחזרי העבר אך עמדו על כך שכספי שנת 95' יוחזרו. הם גם חזרו בהם מטענתם שהועברו כספים למפלגה פוליטית (הדרך השלישית).

טענת המועצות הייתה שתפקידה של המועצה הוא לפעול למען האינטרסים של תושביהם, ואין אינטרס מובהק לתושבים כמו הבטחת עצם קיום יישוביהם. ראש הרכב השופטים, המשנה לנשיא בית המשפט העליון השופט שלמה לוין, הזכיר בהקשר זה מאבקים שניהלו רשויות באותם ימים נגד שינויי גבולות מוניציפליים והעברת שטחים שלהם לרשויות אחרות, ומקובל על הכל שהדבר לגיטימי וזה תפקידם. על כך השיבו העותרים ונציגת הפרקליטות עו"ד אסנת מנדל שהמקרה שונה, כיוון שכאן אין המדובר בסוגיה מוניציפלית אלא בנושא פוליטי ארצי, שעומד במרכז הדיון הפוליטי ונוגע לכלל אזרחי המדינה, ובנושא כזה אין לרשויות סמכות להתערב. השופטים הקשו, ושאלו אם במקרה שבשל מדיניות ממשלתית יוחלט על העברת שטחים ממאה רשויות חקלאיות למאה רשויות עירוניות, והנושא יהיה הנושא המרכזי על סדר היום בבחירות – האם גם אז ייאסר על הרשויות להיאבק על זכויותיהם? אם בעקבות ירי קטיושות על קריית שמונה יוחלט על פינוי חלקים מהעיר והעירייה תתנגד לכך – האם ייאסר עליהם להיאבק? העותרים התקשו מאוד להתמודד עם השאלות הקשות.

מדברי השופטים במהלך הדיון, היה ברור לאן נושבת הרוח. ואף על פי כן, ביום שישי 22 בספטמבר 1995 ב-9:00, שלושה ימים לפני ערב ראש השנה, ישבנו באולם בית המשפט מתוחים מאוד. השופטת דליה דורנר נכנסה לאולם והודיעה: "ברוב קולות של השופט לוין והשופט גולדברג מול עמדת השופטת דורנר החליט בית המשפט הגבוה לצדק לדחות את העתירה".

פסיקת בג"ץ – לצד משמעותה הכספית החשובה, הייתה ניצחון מוסרי גדול לתושבי הגולן. נדחה הניסיון של גורמים מבחוץ ומבפנים להשמיץ את תושבי הגולן. נבלם הניסיון של מי שהתקשו להתמודד עניינית וציבורית עם הנאבקים בנסיגה, לעצור את המאבק בדרכים אפלות. סוכל הניסיון ליצור דה-לגיטימציה לתושבי הגולן ולמאבקם. בית המשפט חשף את פרצופה האמתי של תנועת "שלום עכשיו" – תנועה שהתיימרה לדבר בשם הדמוקרטיה והמנהל התקין.

לימים, פסק הדין הזה איפשר למועצה האזורית חוף עזה לממן את מאבק גוש קטיף נגד העקירה, שלמרבה הצער הסתיים רע.

****

שירתתי באותם ימים כדובר ועד יישובי הגולן. ישבתי באולם בית המשפט העליון, ומיד לאחר מתן פסק הדין הוצאתי לתקשורת את ההודעה הבאה:

ועד יישובי הגולן גאה בהחלטת בית המשפט הגבוה לצדק, לדחות את העתירה של "שלום עכשיו" נגד העברת כספי המועצות למימון המאבק על הגולן.

בית המשפט דחה את ניסיונה הנואל של תנועת "שלום עכשיו" לסתום את פיות תושבי הגולן ולמנוע את מימוש זכותם האלמנטרית להיאבק על קיום יישוביהם. החלטה זו היא ניצחון הדמוקרטיה.

ועד יישובי הגולן, יגיש בימים הקרובים תביעה נגד תנועת "שלום עכשיו", בגין הנזק הכספי שנגרם לו בצו הביניים [תביעה כזו לא הוגשה בסופו של דבר].

אנו משוכנעים, שכפי שניצחנו במאבק המשפטי, כך ננצח גם במאבק הציבורי, ורמת הגולן תישאר בריבונות ישראל.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 8.7.20

* בעיות רגליים – בראיון ל"פגוש את העיתונות" בערוץ 12 העריך ליברמן שנתניהו לא יחיל ריבונות, כי מלכתחילה הוא לא התכוון לזה והייתה זו תרמית בחירות.

איני יודע אם תהיה החלת ריבונות, אך איני מקבל את התיאור של ליברמן. להערכתי, נתניהו רוצה להחיל את הריבונות והוא התכוון בהחלט להצהרותיו. אולם ככל שמתקרב המועד למימוש כוונותיו, תוקפות אותו בעיות רגליים למיניהן – רגליים קרות, פיק ברכיים, גרירת רגליים. זו התסמונת של "רוצה אבל פוחדת".

להחלטה על החלת הריבונות עלול להיות מחיר מדיני וביטחוני לטווח הקצר. אמנם להימנעות מהחלת ריבונות עלול להיות מחיר כבד הרבה יותר, אבל הוא אינו מיידי. נתניהו היה מודע למחיר מלכתחילה, אולם ככל שהוא מתקרב לביצוע, הפחד מתחיל לשתק אותו. אולי הטראומה של מהומות המנהרה משתקת אותו. קל יותר לנקוט בדרך של "שב ואל תעשה" ולהתבוסס באזור הנוחות.

אני מודה שהייתי אופטימי (אך זהיר) באשר לסיכוי שנתניהו יוביל את המהלך, ואני נעשה יותר ויותר פסימי. כנראה שהוא לא ניחן בחוסן האישיותי המנהיגותי להחלטות כאלו. כנראה שהן גדולות עליו.

אשמח מאוד להתבדות.

* קבינט הפיוס והריבונות – הביטוי האוקסימורוני "קבינט הפיוס" אינו מוצלח, אך הרעיון העומד בבסיסו נכון. אמנם ממשלת האחדות הלאומית קמה מתוך כורח; הכרת המציאות כפתה על שני הצדדים את הקמתה, אולם משהוקמה, ראוי למנף אותה לפיוס לאומי. בינתיים, לא זו בלבד שהפורום לא החל לפעול, אין גם שום סממנים לפיוס לאומי. אדרבא, ניתן לומר שנתניהו אף מחריף את הקרע בעם בהתנהגותו, כמו המשך והחרפת מסע ההסתה הנורא נגד המערכת המשפטית בישראל והמסע הממוקד נגד מנדלבליט, שעלול להסתיים בשפיכות דמים.

מן הראוי היה ש"קבינט הפיוס" יתכנס כדי למצוא את הדרך לגשר בין השסעים בחברה הישראלית בנושא המדיני, בנושא הסדרת היחסים בין שלוש רשויות השלטון וקידום חוקה לישראל ובנושא דת ומדינה, ולאחות אותם.

בנושא המדיני, שבמשך חמישים שנה עמד במוקד המחלוקת, יש הזדמנות לעיצוב הסכמה לאומית רחבה, שעשויה להיות ההישג ההיסטורי החשוב ביותר של ממשלת האחדות. רוב הציבור מבין שנסיגה לקווי 49' והקמת מדינת פלשתינאית עצמאית בגבולות אלה היא סכנה קיומית. רוב הציבור מבין שריבונות ישראלית על כל ארץ ישראל המערבית מאיימת באופן מוחשי על זהותה ומהותה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, המחייבים רוב יהודי מוצק לדורות.

תכנית טראמפ אינה מושלמת, יש בה לא מעט בעיות (בעיקר הדרישה האבסורדית לנסיגה בנגב כ"פיצוי" לפלשתינאים על החלת ריבונות על שטחים ביו"ש) וישראל אינה יכולה לקבל אותה, כמות שהיא, בשלמותה. אולם על בסיס עקרונותיה ניתן להגיע להסכמה לאומית היסטורית על גבולות הקבע של ישראל, ולהחיל את הריבונות הישראלית על האזורים המוסכמים על רוב הציבור הישראלי – בקעת הירדן וגושי ההתיישבות.

זה לא קורה ואשמים בכך שני הבנימינים. גנץ, שערב הבחירות הגיע מספר פעמים לבקעת הירדן, נשבע לה אמונים והתחייב להחיל עליה את ריבונות ישראל בתיאום בינלאומי (ומהו תיאום בינלאומי יותר מתמיכה של מעצמת העל, ידידתנו הגדולה, ארה"ב?), מפחד מהבייס שרודף אותו בשל הקמת ממשלת האחדות, ומפחד לקדם את הריבונות. נתניהו אינו מעוניין בהסכמה לאומית רחבה, כי הוא נבנה מהפילוג והשסע, וכעת מסתמן שהוא גם נבהל מעצמו ומפחד לקבל את ההחלטה הנועזת על החלת הריבונות.

חוסר המנהיגות של ה"בפועל" ו"החליפי" גובה מחיר כבד מן החברה הישראלית.

* נאמנות למנהיג או נאמנות לדרך – ח"כ אורלי פרומן התראיינה ל"ישראל היום" ותקפה בגסות את יועז הנדל וצביקה האוזר שפרשו מתל"ם, אותם כינתה, ללא בושה, "אופורטוניסטים". והיא העמידה מולם את עצמה: "כשאני הלכתי לפוליטיקה בחרתי מנהיג ואני הולכת אתו". והנה, היא הצביעה בדיוק על הנקודה, או על השאלה: מיהו אופורטוניסט?

היא בחרה במנהיג והיא הולכת אתו, בין אם הוא הולך בתלם ובין אם הוא סוטה מן התלם. יועז וצביקה בחרו בדרך, בתלם, והם דבקים בה בין אם המנהיג ממשיך לצעוד בה ובין אם הוא סוטה ממנה. אז מי מהם אופורטוניסט?

אורלי לא תוכל לטעון שנכונות להקים ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית הקנאית – זו הדרך של תל"ם. היא גם לא תוכל להכחיש שעד היום שבוגי יעלון היה מוכן לכך, כל תל"ם ללא יוצא מן הכלל שללה באופן נחרץ ובלתי ניתן לפרשנות ולספק את התועבה הזאת.

אני מקבל כמעט מדי יום הודעה לתקשורת של מאהל המחאה בירושלים נגד החלת הריבונות. ב-24.6 נכתב על ביקור הזדהות של ח"כיות ובהן אורלי פורמן. מיד שלחתי לה הודעת ווטסאפ שבה שאלתי אותה אם זה נכון או פייק ניוז. עד כה היא לא השיבה לשאלתי, ואני מפרש את שתיקתה כהודאה. האם מאבק נגד החלת הריבונות היא דרכה של תל"ם? הרי הייתי שם. לי היא אינה יכלה לספר סיפור כזה. אנו הנפנו את דגל הריבונות על בקעת הירדן.

אורלי הסבירה את פרישתם של יועז וצביקה כ"מעבר צד כדי לקבל תפקיד". גם אני פרשתי מתל"ם בדיוק מאותן סיבות שיועז וצביקה פרשו, והרי לא קיבלתי שום תפקיד. אז איך היא מסבירה את פרישתי?

אני מייחל בכל לבי לכך שבוגי יעלון יתעשת ויחזור לתלם. אם זה יקרה, ברור שאורלי תחזור אתו. אין לי הערכה רבה לאנשים שמוותרים על המחשבה העצמית שלהם ומפקידים את תודעתם בידי אדם אחר. ובטח לא כאשר הם מרשים לעצמם לכנות את הדבקים בדרך ובאידיאולוגיה "אופורטוניסטים".

* ניהול סיכונים – בימים האחרונים יש גל של ביקורת, שהפכה כמעט למוסכמה, שהממשלה שגתה בתהליך מהיר מדי של הקלות ושחרור מהסגר. עובדה – עכשיו הממשלה חוזרת בה.

איני שותף לביקורת. אגב, אני מתחתי ביקורת הפוכה, על כך שתהליך היציאה איטי מדי, ובדיעבד אני חושב שטעיתי. אולם עצם התהליך של יציאה מהסגר הוא הליך נכון וחשוב.

סגר אינו יכול להיות מדיניות. סגר היה נכון כאפקט של טיפול בהלם מול מגפה שאיש לא הכיר ולא ידע איך להתמודד אתה, ולכן היא הייתה צעד נכון, שללא ספק הוכיח את עצמו. אבל אי אפשר להתמיד במדיניות של סגר. אי אפשר להתעלם מהכלכלה, מהחברה, מהצורך של אנשים לפרנס את עצמם, מהצורך של המשק הישראלי להתאושש, מהצורך בחיי תרבות, מהמחיר הנפשי והמשפחתי של הסגר, עליו מעידים כל עובדי הרווחה במדינה. אי אפשר להתעלם מכל אלה, לראות בעיניים רק את המגפה ולפעול כאילו היא הבעיה היחידה. בדיוק כפי שאיננו מטפלים במכת תאונות הדרכים, הגובה מידי שנה חייהם של יותר מ-300 איש, באמצעות סגר על כבישי ישראל.

העובדה שנוצר מצב של גל שני המחייב נסיגה מסוימת מן ההקלות, אינה מעידה על כך שהן היו שגויות. נכון היה לפעול בדרך של ניסוי וטעיה, ובדרך זו יש מקום לחזרה על פי הערכת מצב; מדובר בניהול סיכונים, ובעיניי הוא מושכל ונכון באופן כללי.

בנושא אחר הממשלה בהחלט כשלה – בנושא החקירות האפידמיולוגיות. היה עליה לנצל את ההפוגה בין הגל הראשון והשני להקמת מערך גדול של אנשים – סטודנטים, מובטלים, צה"ל, לביצוע החקירות באופן מקיף, יעיל ומהיר ובכך לעצור את שרשראות ההדבקה במהירות.

* כמו במלחמה – ראש הממשלה נוהג להגדיר, במידה רבה של צדק, את המאבק בקורונה כמלחמה. אם כך – אז במלחמה כמו במלחמה. במלחמה תמיד ימצא המקור הכספי להוצאות המלחמה. גם במלחמה הזאת ניתן, אם רק רוצים ומחליטים, למצוא את המקור הכספי לפיצוי הוגן לכל העסקים, העצמאים והשכירים שנפגעו מהקורונה ומהחלטות הממשלה בנושא הקורונה. הקורונה הכלכלית היא אויב לא פחות מסוכן מהקורונה הרפואית.

* ראש האופוזיציה האפקטיבי – ראש האופוזיציה הפורמלי הוא יאיר לפיד. ראש האופוזיציה האפקטיבי הוא נפתלי בנט. הוא חכם יותר, הוא חריף יותר, הוא יעיל יותר והוא זריז יותר. שעה שלפיד רק תוקף ומדקלם מנטרות עבשות כמו "אנחנו נעבוד בשבילכם", בנט מציג חלופות. הוא לא אומר רק מה לא, אלא גם מה כן. הוא מקים קבינט צללים למלחמה בקורונה, ומציע דרך. הוא מקרין בקיאות בחומר, מקצועיות ואמינות. וכאשר הוא אומר שהוא היה פותר בתוך חודש את הקורונה, מקשיבים לו. אם לפיד יאמר זאת, כל השומע יצחק.

האם ההצעות של בנט אכן היו פותרות את בעיית הקורונה. איני יודע. אין לי די כלים לדעת. אבל הוא לפחות מציע חלופות, מנמק אותן ועומד אחרי הצעותיו. ואי אפשר לבטל את הצעותיו בזלזול.

אופוזיציה אפקטיבית היא אופוזיציה שמעמידה חלופה אמתית לשלטון.

* אני אהיה בסדר – לאחר מלחמת יום הכיפורים, הופצה בעיתונים מודעה, לאורך שבועות רבים, עם הסיסמה: "היה אתה בסדר, כולם יהיו בסדר, הכל יהיה בסדר".

מי אחראי למודעה? איני יודע. גם איני יודע מה בדיוק עמד מאחורי היוזמה. אם הכוונה הייתה להמעיט מאחריותה של ההנהגה המדינית והצבאית למחדלי המלחמה, ודאי שאין זו כוונה ראויה.

אך הסיסמה הזאת נכונה מאוד, ראויה מאוד. הייתי ילד בן 11 כשקראתי אותה, והיא שבתה את לבי, ומשמשת מוטו לחיי עד היום, בחלוף 46 שנים.

היא אומרת לאדם בצורה הפשוטה ביותר – קח אחריות. קח אחריות על חייך. קח אחריות על סביבתך. קח אחריות על החברה שבה אתה חי. אל תסמוך על כך ש"אלה שם למעלה בטלוויזיה" יעשו את מה שצריך, ותפקידך יהיה לקטר ולכעוס על כך שאינם עושים את מה שאתה מצפה מהם. זוהי סיסמה של אקטיביזם.

קודם כל – עשה אתה את הדברים שנכון לעשות. אם כל אחד ינהג כך, החברה כולה תהיה טובה יותר. הבסיס לכל שינוי חברתי, הוא קודם כל הפרט.

הדברים נכונים ביתר שאת היום, במאבק נגד הקורונה. במאבק הזה יש תפקיד משמעותי ביותר למדינה, לממשלה, למשרד הבריאות, לפיקוד העורף, למל"ל, לרשויות המקומיות ולגופים נוספים. כל אלה מכווננים למטרה של ניצחון על הקורונה, והם עושים זאת טוב יותר או פחות. אך מעל הכל נדרשת אחריות של כל פרט, של כל אחת ואחד מאתנו, לשמור על הנחיות הקורונה. כל אחד מאתנו שאינו נוהג כך, מחבל במטרה המשותפת ומסייע לקורונה.

אילו אני ניסחתי את הסיסמה, הייתי פותח אותה במילים – אני אהיה בסדר.

אני אהיה בסדר, אתה תהיה בסדר, כולם יהיו בסדר הכל יהיה בסדר.

* בדרך להלאמה – חברת אל-על בדרך להלאמה, וזאת תחת ממשלה וראש ממשלה שמניפים את דגל ההפרטה. איך זה קורה?

התעופה היא נכס אסטרטגי. העצמאות התעופתית היא הכרח לאומי. מדינה, בוודאי מדינת ישראל, אינה יכולה לוותר עליו. והנה מסתבר, שלמרות כל הסיסמאות ש"מדינה אינה יודעת לנהל" והכל צריך להיות בידיים פרטיות, מסתבר שבשעת מבחן המציאות חזקה יותר מהאידיאולוגיה והעובדות חזקות מסיסמאות וגם ממשלה שבעיניה הלאמה היא מילה גסה נאלצת לנהוג כך. אולי נשמע משהו על "דברים שרואים משם".

למדינה יש אחריות להבטיח ולפתח את התשתיות האסטרטגיות של המדינה.

* אפיקי הקולחין – דו"ח נציב הביקורת על הפרקליטות, השופט דוד רוזן, אדם הידוע ביושרתו הקיצונית, על ההאשמות נגד מנדלבליט, קבע באופן חד משמעי שלא נמצא כל פסול במעשיו של מנדלבליט וכל הטענות נגדו משוללות יסוד. הדו"ח גילה הבנה להחלטת הפרקליטות לא לציין את העילה לסגירת התיק – חוסר אשמה, מטעמי מראית עין (היות הפרקליטים כפופים ליועמ"ש), אך טען שזו הייתה טעות חמורה, ושנכון היה לפרסם את העובדה הזאת.

מי הקולחין הנודפים מתעשיית השקרים וההסתה של נתניהו אל תעלות הביבים, זורמים בשני אפיקים נפרדים, בתגובה על דו"ח רוזן. אפיק אחד הוא עיוות הדו"ח, והצגתו כ"הוכחה" לשחיתות של הפרקליטות. הנה, הפרקליטות לא ציינה שהתיק נסגר מחוסר אשמה, כדי להחזיק את מנדלבליט בביצים ולסחוט אותו כדי שיצטרף לתפירת התיק נגד נתניהו. האפיק השני הוא הסתה נגד רוזן, בטענה שהוא חלק ממדינת העומק המושחתת התופרת תיקים כדי לבצע הפיכה שלטונית. והאשמה חמורה נגדו – הוא היה המפקד של מנדלבליט ולכן יש… ניגוד עניינים.

השרלטן והתעשיה שלו משחיתים כל חלקה טובה בחברה הישראלית.

* שגריר בדואי – ועדת המינויים בשירות החוץ אישרה את מינויו של איסמעיל חאלדי מהיישוב חוואלד שבגליל התחתון לשגריר באריתריאה. המינוי טעון אישור של הממשלה וקרוב לוודאי שיאושר.

חאלדי הוא השגריר הבדואי הראשון. הוא מילא תפקידים רבים בשירות החוץ ובהם אחראי על המאבק בתנועת ה-BDS בשגרירות ישראל בלונדון. במסגרת תפקידו הוא מצא עצמו לא פעם מותקף על-ידי פעילים אנטי ישראליים בקמפוסים בבריטניה.

אני שמח מאוד על המינוי. על המדינה לטפח מנהיגות חיובית בקרב ערביי ישראל. מנהיגות חיובית – כזו השואפת להשתלב במדינת ישראל ולא לרשת אותה. כלומר, היפוכם של איימן עודה וחבר מרעיו.

* את אחי אנוכי מבקש – בשבועות האחרונים צפיתי בהתרגשות גדולה בסדרה "עוד ניפגש" בערוץ 11. זו סדרה שבה בני משפחה חילונים, שהיו בנתק, שנים רבות, מאח, אבא, בן ש"חזרו בתשובה" והיו לחרדים, מחפשים ומוצאים את הקשר והגשר לבן משפחתם האבוד. הם עושים זאת לאחר שבוע אינטנסיבי בליווי של אדם חרדי שלוהק בידי ההפקה, והוא היה הגשר שלהם קודם כל לעולמו של בן המשפחה ואחר כך לבן המשפחה עצמו. אותם מגשרים היו אנשים משכמם ומעלה, אנשים מלאי אהבה ונכונות אין קץ לעזור – והצליחו.

אני סולד סלידה עמוקה מסדרות ריאליטי. והאמת היא שגם כשצפיתי בסדר הזאת, לא הצלחתי להבין את האנשים שמכניסים את המצלמות ואת כל עם ישראל לרגעים האינטימיים ביותר בחייהם ובחיי משפחותיהם. אך הפעם, הנושא כל כך ריתק וריגש אותי, שהצלחתי להתגבר על אותה סלידה טבעית, ולזרום עם הסדרה.

שאלה ששאלתי את עצמי לאורך הסדרה, הייתה האם אותה נכונות שביטאו החילונים להיחשף בפתיחות רבה לחיים האחרים של בני משפחותיהם, יכולה להיות גם בכיוון ההפוך? ואיני מתכוון בתוך אותה משפחה. ברור שהאח ש"חזר בתשובה" אינו צריך להתנסות באורח החיים של אחיו, כי הוא בא משם, הוא מכיר את אורח החיים הזה. אבל האם בני משפחה חרדים יהיו מוכנים לעשות מהלך כזה כדי להתחבר לבני משפחה ש"יצאו בשאלה" אחרי נתק כה ממושך? את התשובה לשאלה הזו קיבלתי משקופית בתום פרק הסיום, שהעונה הבאה של התכנית תוקדש לדרך ההפוכה. וזה באמת באמת מסקרן אותי.

מה המסר של הסדרה? האם זה מסר על היכולת לגשר ולקרב בין חילונים וחרדים באמצעות פתיחות, הסרת מחיצות, נכונות לפתיחות הדדית? כן, בהחלט, אך זה לא העיקר. המסר המרכזי הוא על המשפחה כערך מקודש (אחת המשתתפות בפרק הסיום אף השתמשה בביטוי "ערך עליון". אני באופן אישי לא אוהב להעמיד ערך מסוים כ"עליון"). על כך שעל המשפחה יש לשמור מכל משמר, בכל מחיר, ולדעת לאהוב ללא תנאי, לקבל ללא תנאי, גם אם הבן או האח הולך לכיוון אחר, רחוק ככל שיהיה.

הדמות שמהפרק הראשון התחברתי אליה יותר מכל הייתה של אלעד, שחקן במקצועו, שמבקש את אחיו התאום אלון, שהוא אפילו לא זכר מתי פגש אותו לאחרונה. הסצנה שרגשה אותי יותר מכל בסדרה, הייתה במפגש בין התאומים, כאשר אלון שלף גיטרה והם שרו את שירו של שמוליק קראוס "אם".

בוא נהיה וניתן להיות

בוא נחיה וניתן לחיות.

אם, אם רק תבינו,

אם רק תאמינו,

זה לא בשמים.

הושיטו ידיים.

* ביד הלשון 

חולים קשים – הקורונה הכניסה לשפתנו עשרות ביטויים חדשים (ובלקסיקון תש"ף שאפרסם כבכל שנה לקראת ראש השנה אציג אותם). אחד מהם מוזר – חולים קשים.

מה פירוש חולים קשים? ההיפך מחולים רכים? חולים שאם לוחצים עליהם חשים בקשיות שלהם?

המקור להגדרת קושי המחלה הוא ההגדרות לקושי פציעה – האבחנה בין פצוע קשה לפצוע קל. מהו פצוע קשה? קיצור של פצוע במצב קשה. וברבים נכון לומר פצועים קשה, כלומר פצועים במצב קשה. וכן חולים קשה. התואר קשה, מתאר את מצב המחלה ולא את החולה. ולכן יש לומר חולים קשה ולא חולים קשים.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 5.7.20

* תלוי באדם אחד – האם תהיה החלת ריבונות? באיזה שיעור והיכן? התשובות לשאלות הללו תלויות באדם אחר. בנימין נתניהו.

אין לי ספק שנתניהו מעוניין בהחלת ריבונות. הוא מאמין בדרך הזו. לדעתי, החשיבה המדינית שלו נכונה (בגדול). כבר בקדנציה הראשונה שלו הוא חתר למה שכינה, בצדק, "תכנית אלון פלוס". גם ברמה האישית, סביר להניח שהוא מעדיף להיזכר לא רק כמי שמורשתו היא שוחד, מרמה והפרת אמונים, אלא מעשה מדיני מרחיק לכת בדמות המעשים הגדולים של מנהיגים כבן גוריון ובגין. החלת הריבונות היא מעשה כזה. השאלה היא אם יש לו עוצמות הנפש להוביל החלטה כזו, אל מול ההפחדות מפניה.

יש לי חשש כבד שהוא קיבל רגליים קרות. החשש שלי נובע מכך שאני מזהה בימים האחרונים בקרב מדקלמי דפי המסרים שבגלל גנץ לא תוחל ריבונות. הרי זה ברור – אם תוחל ריבונות זה בזכות נתניהו ואם לא תוחל זה בגלל גנץ. כרגיל. במקרה הזה, לצערי, גנץ עצמו יקפוץ על האשמת השווא כמוצא שלל רב, כי האצבע המאשימה הזאת תועיל לו ולתדמיתו בקרב הבייס ה"שמאלי".

אז כדאי לזכור. בהסכם הקואליציוני יש אך ורק סעיף אחד שבו נכתב במפורש שאין לכחול לבן זכות וטו – החלת הריבונות. ולנתניהו יש רוב להחלת הריבונות הן בממשלה והן בכנסת. אם לא תהיה החלת ריבונות, יהיה זה באחריותו המלאה והבלעדית של נתניהו. 

* חד צדדית – יש המתנגדים להחלת הריבונות כיוון שהיא חד-צדדית. הם אומרים שהם בעד ריבונות על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות, אך הדבר צריך להיות בהסכם.

הם צודקים. עדיף שזה יהיה בהסכם. אלא שאין סיכוי שזה יהיה בהסכם. האם את הריבונות על ת"א ועל חיפה השגנו בהסכם? האם את הריבונות על הנגב והגליל השגנו בהסכם? האם את הריבונות על ירושלים והגולן השגנו בהסכם?

הסכסוך שלנו עם הפלשתינאים אינו על תוואי הגבול אלא על עצם זכותו של העם היהודי לריבונות במולדתו. בכל מקום שהוא. ואם תהיה הסכמה שלהם לריבונות, היא תהיה רק בדיעבד, מתוך השלמה עם המציאות. ולכן, תפקידנו ליצור את המציאות הרצויה, ועמה לגשת למו"מ, והלוואי שנזכה ליום שבו יהיה לנו פרטנר לשלום.

* התבלבלת בתכנית – מנכ"ל משרד האוצר לשעבר דוד ברודט פרסם ב"ידיעות אחרונות" מאמר נגד החלת הריבונות, והציג אותה כאסון כלכלי. אלא שכל הנתונים שהציג כלל אינם רלוונטיים להחלת הריבונות, כי הם מתייחסים לצירוף 2.5 מיליון פלשתינאים למדינת ישראל. אבל אין שום תכנית כזו. לא ברור האם ובאיזה סדר גודל תהיה החלת הריבונות, אך התכנית המקסימליסטית מדברת על 30% מהשטח, שהם כמעט ריקים מפלשתינאים, ומספר הפלשתינאים שנמצאים בשטח הזה לא יעלה ולא יוריד מבחינת המאזן הדמוגרפי של ישראל, והשפעתם על הכלכלה היא פחות מזניחה.

החלת הריבונות נועדה לקדם את תכנית טראמפ, שיש בה הפרדה ברורה בין אזורים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים והם מיועדים למדינה הפלשתינאית, לבין השטחים המיועדים לריבונות ישראל שאין בהם פלשתינאים.

ברודט כותב שאם תחול ריבונות על חלק מהשטח, השלב הבא יהיה ריבונות על כל השטח. על סמך מה הוא כותב את זה? אני מאמין שההיפך הוא הנכון. החלת הריבונות על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות תיצור מציאות של פשרה טריטוריאלית ברוח תכנית אלון. אם אי פעם יהיה לנו פרטנר למו"מ, המציאות הזאת תהיה הבסיס להסדר קבע. נכון לעכשיו אין לנו פרטנר לשום פתרון, גם לא לנסיגה מלאה, כפי שנוכחנו כשהצעות כאלו הוצעו בידי ברק ואולמרט, קלינטון ואובמה. 

* אויב אחד – ג'יבריל רג'וב וסגן מנהיג חמאס סאלח אל-עארורי הוציאו הצהרה משותפת על שיתוף פעולה בין פת"ח וחמאס במלחמה נגד ישראל ונגד החלת הריבונות. הם הבהירו שיש להם רק אויב אחד – ישראל.

ומי נכח באירוע והיה שותף לו? ח"כ איימן עודה. ח"כ ישראלי, ראש רשימה גדולה בכנסת, נמצא באירוע של ארגוני אויב עוינים המצהירים שישראל היא אויב ושהם ישתפו פעולה ביניהם במלחמה נגדו.

ורק לפני חודשים אחדים נעשה ניסיון נואל להקמת ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית הזאת, השוללת את קיומה של מדינת ישראל ותומכת באויביה ובטרור.

ובכל פעם שנתניהו נותן לנו סיבה טובה להתחרט על השותפות עמו (כלומר רק בימים א', ב', ג', ד', ה', ו' ושבת מדי שבוע), כדאי תמיד לזכור מה הייתה האלטרנטיבה.

* חוסר אשמה – השופט דוד רוזן הוא אדם שיש קונצנזוס על היושרה שלו ועל דבקותו המוחלטת באמת ובצדק. רוזן לעולם לא יתפשר ויתכופף מול חזקים, לעולם לא יעגל פינות מול שחיתות, אך לעולם לא יקבל כאוטומט כתבי אישום.

הוא השופט שדן בפרשת הולילנד, הרשיע את אולמרט ושלח אותו לכלא. בפסק הדין ההיסטורי שלו הוא הגדיר את השחיתות השלטונית כבגידה (אח"כ, בערעור, בית המשפט העליון הקל בהרשעה ובעונש). רוזן הוא השופט שזיכה את יעקב נאמן ואת קהלני מחוסר אשמה, במשפטיהם.

היום מכהן השופט רוזן כנציב הביקורת על הפרקליטות. חזקה עליו שהוא לא יחפף ולא יתרשל בבדיקת תלונה כלשהי על הפרקליטות.

ובתוקף תפקידו זה הוא בדק את ההתנהלות הנוגעת לסגירת התיק נגד מנדלבליט בנוגע למעורבותו בפרשת מסמך הרפז. בחוות הדעת שפרסם, הוא מתח ביקורת חריפה על התנהלות הפרקליטות ובראשה פרקליט המדינה לשעבר שי ניצן בפרשה זו. הוא ניקה לחלוטין את מנדלבליט מכל חשד, הצדיק לחלוטין את סגירת התיק, אך מתח ביקורת על הפרקליטות שלא ציינה שסגירת התיק היא מחוסר אשמה, ולא נימקה את הסגירה.

הטענה של הפרקליטות הייתה הזויה. ניצן וחבריו טענו שיש תמימות דעים שאכן יש לסגור את התיק בגין חוסר אשמה, אך יש ניגוד עניינים בכך שאנשי הפרקליטות, הכפופים למנדלבליט, יקבעו את עילת סגירת התיק שלו. רוזן מתח על כך ביקורת חריפה, וכתב ש"באיזון שנדרש בין החשש למראית עין לבין כבודו ושמו הטוב של כל אדם, גם אם הוא נושא תפקיד ציבורי, הנני סבור כי הכף נוטה לטובת ההכרעה המקצועית, כמו זו שהוכרה בפרקליטות כנכונה ונדרשת".

מיותר לציין שתעשיית השקרים של נתניהו והמוני מדקלמי תוצריה, ימשיכו להעליל את עלילותיהם הבזויות על מנדלבליט. אמנם כאשר נתניהו מינה את מנדלבליט ליועמ"ש הוא ידע את כל הפרטים הנוגעים לפרשה, אך משמנדלבליט קיבל החלטה מקצועית ומתבקשת מתוקף תפקידו, והגיש את כתבי האישום החמורים נגד נתניהו, הוא הפך לאויב, ואין שקר גס והשמצה בזויה שלא יטיחו נגדו. ועכשיו אולי גם נגד השופט רוזן, שבטח גם הוא שייך ל"דיפ-סטייט" המדומיין, וגם הוא "רודף" וחלק מ"נסיון ההפיכה" נגד "הימין".

(טוב, בינתיים כבר קראתי את עלובי הנפש שמפיצים את הרעל של תעשיית השקרים, כמו התועמלן הגס והפרוע ברדוגו, מאשימים את רוזן בניגוד אינטרסים כי הוא היה מפקדו של מנדלבליט. זהו! הוכחה! גם רוזן שייך לכת הקושרים נגד השרלטן המושחת).

* הקרטל – משבר הקורונה העלה על סדר היום את המחסור ברופאים. האמת היא שהסוגיה עלתה לדיון עוד טרם הקורונה, כולל בדו"ח של OECD שפורסם בנובמבר 2019. אבל כאשר נפתחה הפקולטה לרפואה באוניברסיטת השומרון באריאל, קמה זעקה. וכך גם כאשר קם בית הספר לרפואה בצפת. ההתנגדות לפתיחת הפקולטה באריאל נומקה בכל מיני הבלי "אקיבוש". אז למה ההתנגדות לצפת?

את ההתנגדות הובילו האוניברסיטאות הוותיקות. הן יצאו גם נגד הקמת האוניברסיטה בשומרון. הן שיסו מלחמה פוליטית נגד הקמת האוניברסיטה וליבו דה-לגיטימציה שלה בטענות אידיאולוגיות. אך האם זה מה שעמד באמת על סדר יומו של ועד ראשי האוניברסיטאות?

ועד ראשי האוניברסיטאות נלחם נגד הקמת אוניברסיטת בן-גוריון בנגב (או בשמה המקורי אוניברסיטת הנגב). קודם לכן ועד ראשי האוניברסיטאות נלחם נגד הקמת אוניברסיטת חיפה. ועוד קודם לכן האוניברסיטה העברית נאבקה נגד הקמת אוניברסיטת תל-אביב. הוועד נלחם נגד כל העצמה של המכללות. והיום הוא נאבק נגד הכרה במרכז הבינתחומי בהרצליה כאוניברסיטה. הם מסבירים זאת בהתנגדות לאוניברסיטה פרטית המוצגת כהפרטת ההשכלה הגבוהה. אז למה הם התנגדו לאוניברסיטת השומרון, הנגב, חיפה, ת"א? תמיד היה תירוץ, אך למעשה מדובר בקרטל שרוצה לשמר את כוחו ומעמדו ואת המונופול שלו. אילו שעו ממשלות ישראל להתנגדויות הללו, ישראל הייתה מדינה מפגרת. ואילו גילו יתר תוקף בעמידה מול הקרטל, ההשכלה הגבוהה, המדע, החינוך והכלכלה בישראל היו מתקדמים יותר.

מזה כשלושים שנה יש צורך אמתי בהקמת אוניברסיטה בגליל. זה לא קרה, למרות שממשלות וראשי ממשלות תמכו בכך. למה? בשל התנגדות הקרטל.

עם כניסתו לתפקיד השר להשכלה גבוהה הכריז השר אלקין שיפעל לקידום האוניברסיטה בגליל. כן הודיע שיצרף את נציג אוניברסיטת השומרון למל"ג (המועצה להשכלה גבוהה) ולות"ת (הוועדה לתכנון ולתקצוב) ושיגדיל את הייצוג במל"ג למכללות. בכך הוא סימן עצמו כאויב הקרטל, אך למעשה הוא מייצג את האינטרס הלאומי של קידום ההשכלה הגבוהה בישראל.

ולכן, כאשר אני שומע את ראשי האוניברסיטאות משתלחים באלקין בגסות בשל ההחלטה לערוך בחינות מרחוק בגין הקורונה, אני לא מתרשם מדבריהם. אני מבין מה עומד מאחורי ההשתלחות.

* פופוליזם חרדי – ח"כ גפני, יו"ר ועדת הכספים של הכנסת, התראיין בכאן ב' ותקף בחריפות את ההחלטות על הטלת סגר על אזורים חרדיים, וטען שזו אפליה מכוונת שנועדה לפגוע בחרדים.

יו"ר ועדת השרים להחלטה על הטלת סגרים הוא ראש הממשלה נתניהו, שהמפלגות החרדיות כרתו עמו ברית. האם גפני טוען שבן בריתו, נתניהו, עוין את החרדים ומכניס אותם לסגר?

איני מאוהדי נתניהו, כידוע, אך אין לי ספק שכל ההחלטות על סגרים מקומיים הן החלטות מקצועיות, הנובעות משיעורי הדבקה וקצב הדבקה ונועדו לעצור את שרשרת ההדבקה. המדיניות של הטלת סגרים מקומיים נועדה למנוע חזרה לסגר כולל, שהוא הרסני לכלכלה ולחברה. חבל שגפני, כמנהיג ציבור, בוחר בדרך הפופוליסטית הזאת.

אני רואה לנכון לציין שאני מרבה לבקר בצפת, עיר שאחוז החרדים בה גבוה מאוד, ואני נפעם מרמת המשמעת הגבוהה שלהם, לפחות במה שקשור לעטיית מסכות. איני רואה משמעת כזו בשום מקום אחר. אך נתוני התחלואה מעידים על התפרצויות במספר מוקדים חרדיים, כמו העיר אלעד, וכאשר יש מוקדים כאלה יש לטפל בהם. וגם הצעד הקשה של סגר, לא נועד לפגוע בהם אלא לסייע להם.

* תסמונת המטפלת – טענה מאוד פופולרית, ויותר מכך – פופוליסטית, שנפוצה בציבור על רקע הגל השני של הקורונה, היא קובלנה על הממשלה שבמקום לבצע את תפקידה היא "מאשימה את האזרחים". במה היא מאשימה את "האזרחים"? בכך שאינם שומרים על הכללים?

האם אתה ואני לא צריכים לקחת אחריות, לעטות מסכה, לשמור מרחק, לשמור על היגיינה? ואם המונים לא עושים כן, הם אינם אחראים? מה, הממשלה היא מטפלת והאזרחים הם ילדי פעוטון, חסרי מחשבה, חסרי אחריות?

כמובן שאחריות האזרחים אינה פוטרת כהוא זה את הממשלה מעיצוב מדיניות, קבלת החלטות נכונות וביצוען. אך גם אחריות הממשלה לעצב מדיניות, לקבל החלטות נכונות ולבצע אותן אינה פוטרת כהוא זה אותך, אותי וכל אזרח, מעמידה בכללים, מלקיחת אחריות על חיינו ובריאותנו ולא פחות מכך – על חייהם ובריאותם של זולתנו. האחריות אינה גוף גשמי ולא חלים עליה חוקי שימור החומר. אם מנהל מאציל סמכות על הכפוף לו, אין זה גורע מאחריותו. אבל עובדה זו אינה גורעת מיליגרם מאחריות הכפוף לו.

* מיתוס תסמונת הש"ג – בתכנית "היהודים באים" הוצג מערכון פופוליסטי על פרשת "ליל הגלשונים". במערכון הופיע ראש הממשלה שמיר ולצדו הרמטכ"ל דן שומרון כתובעים של הש"ג רוני אלמוג. הם, האחראים, פטורים מכל אחריות ואילו עליו הם מפילים את האחריות לכל האסונות של עם ישראל, כולל השואה, כי הרי איזה מין מערכון זה אם אינו טבול בקורט של שואה, ואז נעמד מולו שמיר והחל לדקלם את נאום הקטגוריה של גדעון האוזנר במשפט אייכמן.

"תסמונת הש"ג" היא ביטוי שהומצא בעקבות ליל הגלשונים. רוני אלמוג, לוחם בחטיבת הנח"ל (שזמן קצר לפני כן חדל להיות לוחם ועבר למפקדת הגדוד), שובץ לשמירה בש"ג של מאהל קטן וחיילים בו מעט, סמוך למחנה "גיבור", ליד קריית שמונה. כאשר זיהה מחבל מתקרב למחנה, נס על נפשו, הפקיר את העמדה ואפילו לא ירה באוויר כדי להעיר את חבריו ולהתריע מפני סכנה. המחבל נכנס ללא קושי למאהל, הרג 6 חיילים ופצע עשרה, בשנתם.

אלמוג הורשע וישב בכלא שנה וחצי. בעקבות אירוע זה, קמה סערה ציבורית, שבה נטענה טענה דמגוגית, על פיה נוח היה להפיל את האחריות על איזה ש"ג ולחפות על מחדלי הבכירים. טענה זו הייתה מוזרה בעיקר כיוון שבמקרה זה הודחו ואף נשפטו בכירים, כולל מח"ט הנח"ל. אלוף פיקוד הצפון יוסי פלד לקח אחריות והתפטר, אולם שר הביטחון יצחק רבין לא קיבל את התפטרותו והוא נשאר בתפקיד.

התפיסה של "תסמונת הש"ג" היא הרסנית. על פיה, החייל הפשוט, ובמקרה אחר – האזרח הפשוט, פטור מאחריות. יש "הגדוילים" ותעזבו אותי באמשכם. אסור לקבל את הגישה ההרסנית הזאת. הש"ג הוא הרמטכ"ל של העמדה. כאשר הוא ניצב בשער וקורה אירוע, באותה שניה אין לו מפקדים – הוא צריך למלא את משימתו. כל שירותו לא נועד, אלא לרגע הזה, שבו הכרעה מוסרית בשבריר של שניה תגזור לחיים או למוות של חיילים רבים.

* לנתץ את אנדרטאות הרצל – ב"עניין היהודים", יומנו של הרצל, הוא כותב שהנשים אינן צריכות לעבוד אלא להיות עקרות בית ולגדל את הילדים.

חזיר שוביניסטי! סקסיסט! מיזוגין! צריך לנתץ את האנדרטאות שלו! צריך להחליף את שמה של העיר הרצליה!

אמנם בהסתדרות הציונית שהקים הוא העניק מן הרגע הראשון זכות בחירה מוחלטת לנשים. באותו זמן רק במדינה אחת בעולם, ניו-זילנד, נהנו הנשים מחופש בחירה. בשאר מדינות המערב המתקדמות נאלצו הנשים לנהל מלחמות קשות עוד שנים רבות למען זכותן לבחור.

נכון, מה שהחריד את הרצל היה בעיקר ניצול נשים וילדים בעבודות מפרכות בבתי החרושת, ללא חוקי הגנה על העובדים כמו שעות עבודה וכו'. ולכן הוא אמר שאין מקום לעבודת נשים וילדים, שהילדים צריכים ללמוד בבית הספר והנשים להיות בבית, והמדינה צריכה לממן אותם.

מצד שני, אין ספק שעמדתו שנשים צריכות להיות בבית נגועה בדעה קדומה והיא בלתי נסבלת בזמננו.

אז, יאללה אנרכיה! קדימה הסתער! עולם ישן עדי היסוד נחרימה! לנתץ את האנדרטאות שלו!

אגב, בארה"ב הוענקה זכות בחירה לנשים רק ב-1920, עשרים ושלוש שנים אחרי הקונגרס הציוני הראשון, עם קבלת התיקון ה-19 לחוקה. ומי היה אז הנשיא שקידם את המהפכה הזו? וודרו וילסון, שכעת מנתצים את פסליו ומוחקים את שמו מאוניברסיטת פרינסטון שהוא היה נשיאה. 

* פושע מלחמה – גדעון לוי לועג למפגינים נגד נתניהו שאינם מציגים שום אלטרנטיבה רעיונית או פרסונלית. כלומר, מבחינתו – כל הציונים אותו דבר. אלטרנטיבה רעיונית היא אנטי ציונות. אלטרנטיבה פרסונלית היא מנהיג אנטי ציוני כריזמטי שיוכל להוביל את ישראל להמרת מהותה וזהותה. וכיוון שבראש המוחים היום עומד תא"ל (מיל') אמיר השכל, ברור שהוא אינו מייצג אלטרנטיבה, הרי הוא שייך לסקציית "גמלאי חיל האוויר, שכבר לא מפציצים אזרחים חפים מפשע ברצועת עזה ובלבנון". הרי טייסי חיל האוויר הם פושעי מלחמה. שכחנו?

* ולא אחרת – הדבר הטוב ביותר שיצא לנו מהקורונה הוא שיבתה של "זהו זה" אל האקרנים. זה התחיל קצת בצליעה, לקח להם זמן להתניע, אך הייתה זו עונה מצוינת של הומור וסאטירה ברמה גבוהה עם טובי הקומיקאים.

התוספת הייחודית של העונה הייתה התגלות חבורת "זהו זה" כחבורת זמר, בעלת הרמוניה נפלאה, בגרסאות מרגשות לנכסי צאן הברזל של המוסיקה הישראלית. השיר ששרו בכל תכנית היה בעיניי גולת הכותרת של התכנית. במיוחד אהבתי את הגרסאות שלהם ל"שיר לשירה" ול"היא תבוא", עם בראבא באקורדיון. וגם בתכנית הסיום שהתקיימה ביום חמישי האחרון הם הופיעו בגרסה מקסימה ל"שיר נבואי קוסמי עליז" ("כמו עמוד ענן") בליווי תזמורת כלי נשיפה.

אני מצפה בכיליון עיניים לעונה הבאה, ואני בטוח שהיא תבוא.

* ביד הלשון 

סופר את הכסף שאין – כתבה ב"ישראל היום" על המצוקה הכלכלית של סופרים בעקבות הקורונה הייתה "סופרים את הכסף שאין". בעיניי זו כותרת מבריקה. יש בה משחק מילים בין סופרים במובן של כותבי סיפורים וסופרים את הכסף. ויש כאן מובאה מתוך שיר.

השיר הוא "מחכים למשיח" של שלום חנוך, משנת 1985. שיר זה הניב מספר ביטויים כמו "משיח גם לא מטלפן", "הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם", "מה שבא בקלות באותה הקלות ייעלם" ו"סופר את הכסף שאין". המשפט המלא "יוצא למילואים וסופר את הכסף שאין / משיח לא בא / משיח גם לא מטלפן".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 28.6.20  

* קדימון לחוק יסוד חקיקה – מזה שנים אחדות שאני מציע לחוקק את חוק יסוד חקיקה, שיסדיר את סוגיית מעורבות בג"ץ בחקיקה. הצעתי היא שבג"ץ יוכל לבטל חוק של הכנסת (רק כאשר הוא סותר בעליל את החוקה ועד לחקיקתה – חוק יסוד, או פוגע בעליל בזכויות האדם והאזרח) ברוב של 2/3 בהרכב של 9 שופטים לפחות, והכנסת תוכל להתגבר על ההחלטה הזו ברוב של 2/3 מחבריה (ואפשר להתפשר על 75 ח"כים).

שמחתי לקרוא על הצעת חוק ברוח זו של חברי הכנסת גדעון סער וצביקה האוזר, על פיו תוכל ועדת הכנסת לפסול התמודדות של מפלגה או מועמד ברוב של 2/3 ובית המשפט יוכל לפסול את הפסילה ברוב של 2/3 בהרכב של 9 שופטים.

אני מקווה שההצעה תתקבל ותהווה קדימון לחוק יסוד חקיקה ברוח זו.

* מיתוס האדם וחירותו – אחד המיתוסים המושרשים בפוליטיקה הישראלית, הוא שחוק יסוד כבוד האדם וחירותו התקבל במחטף של השמאל בכנסת והתקבל ברוב מקרי של 38:21. יש מרכיב של אמת באגדה הזאת – תוצאות ההצבעה. כל השאר אינו נכון.

החוק הוגש לכנסת בתמיכת ממשלת הליכוד והימין בראשות יצחק שמיר. הוא הוגש בתמיכה של הליכוד ומפלגת העבודה. מספר הח"כים במפלגות שתמכו בחוק היה 89 (אם כי, יש לציין ששני ח"כים מן הליכוד, מיקי איתן וח"כ נוסף שאיני זוכר מיהו הצביעו, בניגוד לעמדת מפלגתם, נגד החוק). החוק התקבל פה אחד בהצבעה הטרומית, ברוב גדול מאוד בוועדה, ברוב גדול בקריאה הראשונה. ההצבעה בקריאה שניה ושלישית הייתה בעיצומם של הפריימריז והבחירות ומעט ח"כים הטריחו את עצמם להצבעה שהרוב בה היה ברור.

חבל שחוק חשוב כזה התקבל כלאחר יד ולא בהתייצבות מלאה של כל התומכים והמתנגדים. אבל ככה זה בכנסת. מכאן ועד הנראטיב על המחטף, ועוד יותר עד הנראטיב שהיה זה מחטף של השמאל, רב המרחק.

* אפילו לא אגורה – מדינת ישראל מעניקה דירת שרד לראש הממשלה ובצדק. והיא משלמת את כל הוצאות דירתו ואחזקתה ואת כל הוצאות מחייתו. וגם זה בסדר. מעבר לכך, אל לה להוציא ולו אגורה שחוקה על ביתו הפרטי (זולת הוצאות אבטחה). השימוש בכספי משלם המסים למימון הבריכה הפרטית של נתניהו בביתו הפרטי הוא מושחת. ואם החוק מאפשר זאת – יש לשנות את החוק.

* שלא יארח – שדרן הרדיו והפרסומאי נועם פתחי הצדיק ב"פגוש את העיתונות" את מימון הוצאות ביתו הפרטי של נתניהו בקיסריה בידי הציבור, בטענה שהוא מארח שם אישים לפגישות רשמיות.

שלא יארח שם. בדיוק לשם כך אנו מממנים לו דירת שרד ואת כל הוצאותיה. שיארח בדירת השרד. ואם הוא רוצה לארח דווקא בקיסריה, שיארח על חשבונו.

* הקדוש המעונה והבכיין – לא גומר ת'חודש, המסכן. "נכה כלכלית".

* חמש רבעוני – במחלוקת בין תקציב שנתי לדו-שנתי, אני תומך עקרונית בדו-שנתי, ותמכתי בו מאז עלה הרעיון לראשונה בידי נתניהו ושר האוצר לשעבר שטייניץ. אולם השנה המחלוקת אינה בין תקציב שנתי לדו-שנתי, אלא בין תקציב רבעוני לחמש-רבעוני. לכן, המגרעות בתקציב דו-שנתי אינן רלוונטיות, וגם למי שבעד תקציב שנתי אין סיבה להתנגד. ודווקא השנה, דווקא בסיטואציה הזאת, דווקא מי שהמציא את התקציב הדו-שנתי, רוצה תקציב רבעוני.

וזה נשמע מסריח, כי לא יכולה להיות לכך הצדקה עניינית.

* בחירה בין רע לאסון – כל אימת שאני מבקר את נתניהו, את התנהלותו, את שחיתותו, את נהנתנותו, את גרגרנותו, את שקריו, את ההסתה שלו, אני מקבל תגובות ברוח: "על מה אתה מלין? הרי אתה תמכת בהקמת ממשלת האחדות אתו ואף דחפת לכך".

מודה באשמה. וגם היום איני מצטער על כך. הפוליטיקה היא אמנות האפשר. ולא רק בפוליטיקה, גם בחיים הפרטיים, אנו נדרשים לבחור בין חלופות אמתיות. לא בין חלופה מציאותית לבין פנטזיה. והבחירה בין חלופות אינה תמיד בחירה בין טוב לרע, אלא לעתים היא בחירה בין רע לרע יותר. ובמקרה הזה הבחירה הייתה בין רע לאסון.

החלופה האחת להקמת ממשלת האחדות היו ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית השוללת את קיומה של מדינת ישראל. ממשלה כזו היא אסון. ואילו קמה, חלילה, כבר הייתה מתפוררת ונופלת והיינו היום בעיצומו של סיבוב רביעי שבו הציבור היה מגרש במקלות את כל מי שנתן ידו במעל ונתניהו היה זוכה ברוב מוחלט, שהיה מאפשר לו לעשות ככל העולה על רוחו.

החלופה הנוספת הייתה סיבוב בחירות רביעי בתוך קצת יותר משנה, בעיצומו של משבר הקורונה, שבמקרה הטוב, כלומר הפחות רע, הוא היה מסתיים בדילמה בין ממשלת אחדות בתנאים יותר גרועים לבין סיבוב חמישי. במקרה הרע היינו מידרדרים לאנרכיה.

כל מי שמספר שהיו עוד חלופות – משקר (או מפנטז).

אילו קמה ממשלת אחדות אחרי הסיבוב השני, היום גנץ כבר היה ראש ממשלה בלי הַבְלֵי ה"חליפי" ונתניהו היה בנבצרות. זה מחיר הסרבנות והיהירות אחרי הסיבוב השני. המחיר של הימור נוסף היה גדול לאין ערוך.

נכון, לא לנער הזה התפללתי. קיוויתי שממשלת אחדות תוכל לרסן יותר את נתניהו. אלמלא העריקה של יש עתיד ותל"ם, כחול לבן עם כוח כפול הייתה בעלת השפעה רבה יותר. ובכל זאת, די בכך שהסוס הטרויאני סולק ממשרד המשפטים, שנתניהו לא הצליח לסכל את משפטו ולהעמיד את עצמו מעל החוק ועוד כהנה וכהנה הישגים כדי להצדיק את הבחירה באחדות.

תמיכתי בהקמת ממשלת אחדות – אין פירושה שאני צריך לעשות שקר בנפשי ולהגן על כל מעשיה וצעדיה. גם אילו הייתה זו ממשלה שהייתי תומך בה – לא כרע במיעוטו אלא כטוב במרבו, לא הייתי חש מחויבות לתמוך בכל מעשיה ומחדליה, לא כל שכן כשמדובר ברע במיעוטו.

נתניהו שתמכתי בהקמת ממשלה אתו הוא אותו נתניהו שכל כך רציתי בהחלפתו. אך שלושה סיבובי בחירות הוכיחו שאין זה רצון העם. שלושה סיבובי בחירות הסתיימו בתיקו, ולא היה מנוס מהקמת ממשלת אחדות.

* תכנית הריבונות ומורשת רבין – תנועת "שלום עכשיו" פרסמה פשקוויל הקורא לבני גנץ: "אל תחריב את מורשת רבין". הכוונה היא שיתנגד להחלת הריבונות. ובפשקוויל מופיע סקר על פיו 80% ממצביעי כחול לבן מתנגדים לסיפוח.

שתי הערות לפשקוויל. א. הסקר הוא שקר, כי הוא מתייחס לתמיכה או התנגדות להחלת ריבונות על כל יהודה ושומרון וסיפוח 2.5 מיליון פלשתינאים לישראל. אבל גם תכנית החלת הריבונות מרחיקת הלכת ביותר מדברת על 30% מהשטח, באזורים שהם כמעט ריקים מערבים. ב. האזורים שתחול עליהם הריבונות הם כמעט אחד לאחד מורשת רבין. בנאומו המדיני האחרון טרם הרצח, הציג רבין את מורשתו המדינית, הקווים האדומים שלו במו"מ על הסדר הקבע. וכך הוא אמר: "…ישות פלשתינאית אשר תהיה בית למרבית התושבים הפלשתינאים החיים ברצועת עזה ובשטח הגדה המערבית. אנו רוצים שתהא זו רשות שהיא פחות ממדינה והיא תנהל באופן עצמאי את חיי הפלשתינאים הנתונים למרותה. גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל… גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון" (נאומו האחרון בכנסת כראש הממשלה, בעת הצגת הסכם אוסלו ב', 5 אוקטובר 95', חודש לפני הרצח).

* מעשים שפלים ובוגדניים – זהבה גלאון מתפארת בכך שיחד עם אברהם בורג, מיכאל בן יאיר ונעמי חזן יזמה מכתב של אלף חברי פרלמנט אירופיים נגד החלת הריבונות, שבו הם מאיימים שהחלת הריבונות לא תעבור ללא תגובה. אלון ליאל, איש ה"שלום", פועל בקרב מדינות המפרץ ומסית אותן נגד ישראל.

אלה מעשים שפלים ובוגדניים. ההתנגדות להחלת הריבונות היא לגיטימית ומכובדת. יתקיים דיון ציבורי ותתקבל הכרעה דמוקרטית. פעולה בעולם נגד ישראל והסתה למעשים נגד ישראל, היא לא לגיטימית, היא שבירת כלים. אח"כ השמאל הישראלי מתפלא למה הציבור מפנה לו עורף ומרסק אותו.

* מסמן מטרות – גדעון לוי פרסם פשקוויל, שני במספר, שבו הוא מסית לוונדליזם ברברי באמצעות הרס אנדרטאות בישראל. והוא מסמן מטרות לאספסוף – לשורה של אנדרטאות ובהם פסל האריה השואג מעל קבר האחים של טרומפלדור וחבריו בכפר גלעדי, אורד וינגייט, יגאל אלון, גולדה, דיין ואחרים. מן הסתם, בפשקוויל הבא הוא יציע אנדרטאות שיש להקים לאחר עקירת הקיימות, להנצחת דמויות מופת: המופתי הירושלמי חאג' אמין אל חוסייני, עז א-דין אל-קסאם, יאסר ערפאת, עבד אל קאדר אל-חוסייני, ג'ורג' חבש, נאיף חוואתמה, אחמד יאסין, אחמד ג'יבריל, עבד אל-עזיז רנתיסי.

* למרות הבדלים בולטים – אני מכיר אישה הטוענת שהיא דתיה במאה אחוז, מלבד שני דברים: היא לא מאמינה באלוהים ולא מקיימת מצוות.

נזכרתי בכך כשקראתי את טענתו של אורן יפתחאל, הגיאוגרף האנטי ציוני, שהציונות היא מיזם קולוניאליסטי. הוא אומר בהערת אגב "למרות הבדלים בולטים בהשוואה לתנועות קולוניאליסטיות אחרות". ובהערת שוליים, לשם הגילוי הנאות, הוא מפרט כמה מן ההבדלים. בהתייחס להבדלים המופיעים בהערה, כותבים על כך הפרופסורים אמנון רובינשטיין ואלכסנדר יעקובסון בספרם החשוב "ישראל ומשפחת העמים": "במילים אחרות, הציונות הייתה תופעה קולוניאלית לכל דבר ועניין הדומה לתופעות קולוניאליות אחרות – פרט לכך שזו הייתה תנועה לאומית, שהיא לא הונעה על-ידי שאיפה לרווח כלכלי, שהיא נבעה ממצוקה יהודית והוגשמה על ידי אנשים שניתן להגדירם כפליטים, שלמתיישבים לא היתה מדינת-אם קולוניאלית, ושהקשר לארץ ישראל היה חלק מזהותו ההיסטורית המסורתית של העם היהודי".

בניגוד לאישה שציטטתי בראשית ההערה, יפתחאל אינו אומר את הדברים בהומור, אלא ברצינות תהומית.

* תשובה לארנה גולן – אין שום רע בשינוי דעה. אדם הבוחן את דרכו ומגיע למסקנה ששגה ראוי על כך לכל הכבוד וההערכה. אילו שיניתי את דעתי, הייתי כמובן מודה בכך בפה מלא ולא הייתי רואה בכך כל פחיתות כבוד. אלא שלא שיניתי את דעתי. להיפך, אני דבק בדעתי. הצטרפתי לתל"ם כי היא שיקפה את השקפת עולמי, וברגע שהיא פעלה בניגוד לאידיאולוגיה שלה – פרשתי ממנה והמשכתי בדרכי. מעולם לא קידשתי מסגרת כלשהי, בטח לא מסגרת פוליטית, ומעולם לא קידשתי מנהיג. אני בז לאנשים שמעריצים מנהיגים, ומשנים את דעותיהם כאשר המנהיגים שלהם משנים את דעותיהם. אני בז לאנשים שמעריצים מנהיגים ותומכים בהם גם כשהם מתבררים כמושחתים וכשקרנים. אף פעם לא ראיתי במפלגה בית, אלא אוטובוס. כל עוד אני מתקדם אתו ליעד, אני ממשיך לנסוע בו. ברגע שהוא פונה לכיוון אחר, אני ממהר לרדת בתחנה הקרובה.

ובאשר לסוגיית הריבונות, שסביבה החל הוויכוח בין אהוד, לביני, אליו התייחסה ארנה – את תמיכתי בהחלת הריבונות ביטאתי לפני הבחירות ואחרי הבחירות (וזו עמדתי מזה עשרות שנים – הרבה בטרם הנושא על לסדר היום הציבורי). ואת הביקורת על העמדה של כחול לבן, שהתנתה את הריבונות על בקעת הירדן ב"הסכמה בינלאומית" השמעתי גם לפני הבחירות, כשתמכתי בכחול לבן. כשאני תומך במפלגה – אין זה אומר שאני תומך בעמדתה בכל הנושאים.

* אין נחל כזה – באתר "מסלולים – להתאהב בארץ מחדש", מופיע מסלול טיול לנחל גִ'ילָבּוּן בגולן. יש רק בעיה קטנה – אין נחל שזה שמו.

אחד מאתרי הטיול הפופולריים בגולן, ובארץ בכלל, הוא נחל גִּילְבּוֹן. אולם רק מעטים מכנים אותו בשמו זה. הרוב הגדול קוראים לו נחל גִ'ילָבּוּן. גם הפאב ליד מחנה סופה, לא רחוק מהנחל, נקרא פאב ג'ילבון.

למה ג'ילבון? כנראה שיש כאלה החושבים שיותר קוּל, יותר גזעי, לכנות מקום בשמו הערבי. לא חמת גדר אלא "אל-חמה"; הרי הרבה יותר אותנטי לקרוא למקום בשם שקיבל לפני 200 שנה מאשר בשם שקראו לו לפני 2,000 שנה.

אופס… לנחל גלבון מעולם לא קראו נחל ג'ילבון. ואין זה שמו של הנחל בערבית. אז מה זה ג'ילבון ומאיפה השם? אין שם כזה. סתם "הנפצה".

ואיך נקרא הנחל בערבית? הערבים אינם נוהגים להתייחס לנחלים שיש בהם מפלסים שונים כאל נחל אחד. כל מפלס הוא נחל בפני עצמו, ויש לו שם נפרד. חלקו העליון של נחל גלבון נקרא ואדי דֵיר סְרָס, על שמו של כפר בדואי שהיה בסביבה. חלקו המרכזי והמטויל יותר, נקרא ואדי דַּבּוּרָה, על שם הכפר הבדואי דַּבּוּרָה, שהיה במקום. אגב, בכפר זה נמצאו שרידים ארכיאולוגיים יהודיים מתקופת המשנה והתלמוד והחשובה שבהם היא הכתובת: "זה בית מדרשו של רבי אליעזר הקפר". אליעזר הקפר (ובגרסה אחרת אלעזר הקפר) היה מחשובי התנאים בארץ ישראל. לאחר מציאת התגלית מקובל היה שאליעזר הקפר פעל בכפר זה, אולם סקר ארכיאולוגי שערך פרופ' חיים בן דוד הוכיח שהשרידים מאוחרים מתקופתו, כך שכנראה היה זה בית מדרש של תלמידיו, או בית מדרש ברוח משנתו.

בעוד נחל גלבון מכונה בפי המטיילים בשם הערבי שלא היה ולא נברא ג'ילבון, רבים מהם סבורים שנחל דַּבּוּרָה, נקרא בעברית נחל דְּבוֹרָה, אולי כיוון שהשילוט אינו מנוקד. גם זאת טעות.

רבים מאתרי הגולן קיבלו את שמותיהם העבריים בשנים שלאחר שחרור הגולן במלחמת ששת הימים. חלק מן השמות שִׁחְזְרוּ את שמו היהודי של המקום שנשמר בשמו הערבי, כמו כפר חרוב, חספין, נוב ועוד. אולם השם נחל גלבון ניתן לו עוד לפני מלחמת ששת הימים, ב-1965. הוא נבחר בשל הדמיון לשם גֶ'לַבִּינָה – שמו של כפר בדואי זעיר במוצא הנחל, בין המוצבים הסוריים, מהם נורתה אש על קיבוץ גדות שממול.

חברי דוֹדי בן עמי, משורר וחוקר תרבויות פרה-היסטוריות, ממייסדי ההתיישבות בגולן ומראשוני קצרין, שהיה שותף פעיל בסקר הארכיאולוגי בגולן בשנים שלאחר שחרורו, שמע מפי פרופ' זאב וילנאי המנוח, כי מקור השם באחד ממיני קטניות הנזכרות בתלמוד ירושלמי – גילבונא.

לפני שבועיים הלך לעולמו הגיאוגרף והלשונאי יהודה זיו, שבמשך חמישים שנה כיהן בוועדת השמות הממשלתית ועמד בראש הוועדה למתן שמות ליישובים. זיו בז למטיילים "הנוהגים להגות את שמותיהם העבריים של עצמים בהיגוי 'ערבי' לכאורה, כדי להישמע סיירים ותיקים", כדבריו. בהקשר זה הוא ציין את "ההתגנדרות בשמותיהם הערביים של נחלי הגולן", ובראשם גִ'ילַבּוּן.

* מוקדש לילדי אפיקים – בתכניתו של קובי מידן "סוכן תרבות" התארח זאב רז, הטייס שהוביל את תקיפת הכור העיראקי, לרגל צאת ספרו "בחזרה מהירח" – קובץ סיפורים ביוגרפיים, חצי תעודיים חצי בדויים. הראיון היה מרתק. הוא דיבר גם על ילדותו בקיבוץ גבע, והזכיר את שירה של לאה גולדברג "ערב אל מול הגלעד", שהוא שיר מחאה נגד הלינה המשותפת. להפתעתי, קובי מידן הופתע מכך וטען שאף פעם לא ידע זאת (ההפתעה היא כיוון שמדובר בקובי מידן, בר האוריין). בדבר אחד טעה רז – הוא טען פעמיים שהשיר נכתב בעקבות ביקור של לאה גולדברג באשדות יעקב. אבל השיר נכתב בעקבות ביקור באפיקים. השיר פורסם ב"דבר לילדים" ב-1938 ובפרסומו הוא הוקדש לילדי אפיקים. "ישוב טלה אל חיק האם, ישכב בדיר ויירדם, והכבשה תישק אותו, והיא תקרא אותו בשם".

* ביד הלשון

לא בשמים היא – יו"ר רשות המסים לשעבר משה גביש התראיין ברשת ב' ותקף בחריפות את אישור הטבות המס לנתניהו. בין שאר טענותיו הוא כפר בסמכותה של ועדת הכספים של הכנסת לדון בכך. כדי להמחיש את דבריו אלה בחר גביש להיתלות במדרש חז"ל. "את בטח זוכרת את המדרש על תנורו של עכנאי", אמר למראיינת אסתי פרז, ופירט שהייתה שם מחלוקת בין חכמים, עד שהם פנו לאלוהים שיברור ביניהם. יצאה בת קול ואמרה להם: "לא בשמים היא", כלומר זה לא עניין השמים להתערב בנושא. והנמשל הוא שלא בכנסת צריך לקבוע דברים כאלה.

אלא שגביש עשה סמטוחה אחת גדולה מהסיפור על תנורו של עכנאי והוציא ממנו את העוקץ. אכן, המדרש מספר על מחלוקת בין חכמים בסוגיות של טומאה וטהרה. רבי אליעזר שעמד לבד מול שאר עמיתיו נעזר בנסים כדי להוכיח שהוא צודק בעמדתו, אך חבריו סירבו להתרשם ממעשי נסים. ואז פנה ר' אליעזר לשמים. "יצאתה בת קול ואמרה: 'מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום' ". כלומר, בניגוד גמור לתיאור של גביש, בת הקול התערבה גם התערבה וצדדה בעמדת המיעוט. וכאן קם אב בית הדין רבי יהושע על רגליו ופסק: "לא בשמים היא". כלומר אמירה נועזת, שמרגע שנתנה התורה, אל לשמים להתערב בשיג ושיח בין חכמים, והמחלוקת תוכרע בהצבעת רוב, "שכבר כתבת בהר סיני 'אחרי רבים להטות' ". לא אכנס לפרטי המשך המדרש, אציין רק שבסופו של דבר קיבל אלוהים את עמדתו של ר' יהושע וסיכם: "ניצחוני בניי".

הביטוי "לא בשמים היא" לקוח מספר דברים, ומשמעותו המקורית היא שהמצוות אינן מסובכות ואינן קשות כל כך והאדם הסביר יכול לקיים אותן. "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם — לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא … כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד; בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ".

השימוש במושג "לא בשמים" במובנו המקורי, המקראי, נפוץ מאוד. הנה דוגמה מ"הארץ"-ספרים של יום שישי, מתוך מאמר של יוסף זעירא: "מדיניות זו של מעורבות ממשלתית גבוהה יותר היא אותו צדק חברתי שלמענו נלחמים רבים כל כך ברחבי העולם. הוא לא קוסמי ולא בשמים".

* "חדשות בן עזר"

המשפט, השיפוט והמנהל

המחלוקת על החלת הריבונות על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות ביהודה ושומרון, באה לידי ביטוי גם בטרמינולוגיה. יש מי שמתעקשים להשתמש בביטוי סיפוח. בדרך כלל אלה מי שמתעקשים לדבר על "הכיבוש" (או "אקיבוש"). ארגוני שמאל רדיקלי אנטי ציוני בישראל כתבו מכתב לשר החוץ הגרמני שבו תבעו מגרמניה ואירופה לצעדי חרם נגד מדינת ישראל בשל הסיפוח, וטענו שהצעד הזה זהה ל"אנשלוס", כלומר סיפוח אוסטריה בידי היטלר.

בתקשורת דווח שמשרד החוץ מבקש "לעדן" את הטרמינולוגיה של החלת הריבונות. הוא מציע להגדיר זאת "החלת חוק", כיוון שלמילה "סיפוח" ובמידה מסוימת גם למילה "ריבונות" יש קונוטציות שליליות, בעוד את החלת החוק ניתן להציג כצעד טכני.

הריבונות הישראלית על הגולן הוחלה במילים הבאות: "המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה יחולו בשטח רמת הגולן" (השטח הוגדר בנספח ובו מפת הגולן).

לאחר החקיקה היו שניסו להמעיט בערכה ולטעון שלא מדובר בסיפוח וריבונות אלא בהחלטה טכנית בלבד, אולם בית המשפט העליון קבע שמשמעות החוק היא ריבונות לכל דבר.

ואכן, כל ריבונות שישראל החילה על שטח כלשהו, לא הוגדרה במילה ריבונות, אלא כהחלת החוק או כהחלת המשפט. ב-27 ביוני 1967, 17 יום לאחר מלחמת ששת הימים, התקבל בכנסת חוק שהוגדר בשם הטכני-יובשני "חוק לתיקון פקודת סדרי השלטון והמשפט (מס' 11) תשכ"ז 1967", ובו נאמר: "המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה יחולו בכל שטח ארץ ישראל שהממשלה קבעה בצו".

החוק התקבל ברוב גדול. המפלגות היחידות שהתנגדו לו היו שתי המפלגות הקומוניסטיות מק"י ורק"ח (הגלגול הקודם של חד"ש). מפלגה אחת נמנעה – המרכז החופשי, בראשות שמואל תמיר. המרכז החופשי התפלג מתנועת החרות (על רקע של יריבות אישית). כאשר גח"ל (גוש חרות ליברלים, הגלגול הקודם של הליכוד) הצטרף לממשלת הליכוד הלאומי (כפי שנקראה ממשלת האחדות שקמה לקראת מלחמת ששת הימים) המרכז החופשי נותרה באופוזיציה והייתה האופוזיציה הימנית לממשלה. סיסמתה לאחר המלחמה הייתה "שטח משוחרר לא יוחזר". נציגי המרכז החופשי קראו לסיפוח מיידי של כל השטחים ולכן הם נמנעו. יש לציין שאפילו ח"כ אורי אבנרי, איש השמאל הרדיקלי, מנהיג "העולם הזה – כוח חדש" הצביע בעד, לא כל שכן מפ"ם, לימים המ"ם של מרץ, שהייתה אז חלק מן הקואליציה (אך עדין לא חלק מן המערך).

כאמור, גם בחוק זה הנוסח היה "החלת המשפט, השיפוט והמינהל". החוק הסמיך את הממשלה לספח כל שטח בא"י, אבל היה ברור לכל שהכוונה האופרטיבית היא לירושלים המאוחדת. ואכן, על פי החוק הזה קבע שר הפנים משה חיים שפירא בצו שפרסם למחרת, ב-28.6.67, שהמשפט, השיפוט והמינהל יחולו על ירושלים המאוחדת, על פי מפה שעיצב צוות מטעם משרד הביטחון בראשותו של אלוף (מיל') חיים הרצוג, לימים נשיא המדינה.

אולם לא היה זה הסיפוח הראשון. ב-1948 סופחו כל השטחים שמחוץ לגבולות החלוקה, שצה"ל שיחרר במלחמה. בישיבת מועצת המדינה הזמנית (הפרלמנט הזמני שפעל מיום הקמת המדינה עד השבעת הכנסת הראשונה) ב-16 בספטמבר 1948 התקבלה "פקודת שטח השיפוט והסמכויות". נוסח ההחלטה: "כל חוק החל על מדינת ישראל כולה, ייראה כחל על כל השטח הכולל גם את שטח מדינת ישראל וגם כל חלק מארץ ישראל, ששר הביטחון הגדיר אותו במנשר כמוחזק על ידי צבא ההגנה לישראל". גם כאן לא הופיעו המילים סיפוח וריבונות, אלא החלת החוק. על סמך החוק הזה, החיל שר הביטחון דוד בן גוריון את הריבונות על אזורים כמו מערב ירושלים, הגליל המערבי ונהריה, לוד, רמלה, יפו, אשדוד, אשקלון, הנגב המערבי ועוד.

ברור שהחלת החוק, המשפט והמינהל היא ריבונות לכל דבר, שאם לא כן, גם יפו ואשדוד אינן שטח ריבוני של ישראל…

חוק נוסף העוסק בריבונות המדינה על שטח, הוא חוק יסוד משאל עם, שהתקבל בשנת 2014, וקובע שוויתור על שטח ריבוני של מדינת ישראל יחייב החלטה של הכנסת ברוב של 61 ח"כים לפחות ורוב במשאל עם. אם 80 ח"כים יתמכו בוויתור, לא יתקיים משאל עם.

וגם בחוק הזה לא מופיעה המילה ריבונות, אלא המילים: המשפט, השיפוט והמנהל. וזה נוסח החוק: "… החליטה הממשלה לאשרר הסכם או לחתום על הסכם, שלפיו המשפט, השיפוט והמינהל של מדינת ישראל לא יחולו עוד על שטח שהם חלים בו, לרבות הסכם הכולל התחייבות לעתיד והתחייבות המותנית בתנאים, יהא ההסכם, לאחר שאושר בכנסת ברוב חבריה, טעון אישור במשאל עם, אלא אם כן אושר ברוב של שמונים חברי הכנסת.
… החליטה הממשלה, שלא בדרך של הסכם, שהמשפט, השיפוט והמינהל של מדינת ישראל לא יחולו עוד על שטח שהם חלים בו, תהא ההחלטה, לאחר שאושרה בכנסת ברוב חבריה, טעונה אישור במשאל עם, אלא אם כן אושרה ברוב של שמונים חברי הכנסת".

ובכן, ניתן לקבל החלטה טקטית מה הביטוי שנכון להשתמש בו, סיפוח, ריבונות או החלת החוק; זה היינו הך. העיקר שהצעד ייעשה.

בגין, שהיה שר בממשלה שהביאה לכנסת את החוק ב-1967 ובין יוזמי החלת הריבונות על ירושלים ושכראש הממשלה הביא לכנסת את ההצעה להחלת הריבונות על הגולן, שלל את השימוש במילה סיפוח. הוא טען שלסיפוח יש קונוטציה של לקיחת דבר שאינו שלנו, וכיוון שזו ארץ ישראל שלנו, אין המדובר בסיפוח.

אני מבכר את המילה ריבונות. זו מילה המבטאת את מהותה של מדינה, שהינה בעלת הזכות העליונה להפעלת סמכות על שטח מסוים. ישראל היא מדינה ריבונית והיא מצרפת לריבונותה חלקים בארץ ישראל.

ושתי הערות נוספות:

– על פי החוק, הממשלה מוסמכת להחיל את הריבונות ואין צורך באישור הכנסת. אף על פי כן, אני סבור ש-53 שנים אחרי שהתקבל החוק, מן הראוי שכל החלטה על ריבונות תתקבל בכנסת. בוודאי, כאשר ביטולה מחייב משאל עם. לדעתי, ראוי היה שקביעת גבולות הקבע של המדינה תתקבל אף היא במשאל עם. אך בוודאי ובוודאי שנדרשת לפחות החלטת כנסת. וראוי שהכנסת תקבל בחגיגיות את ההחלטה ההיסטורית הזאת.

– אם יש חוק המסמיך את הממשלה להחיל את הריבונות על כל שטח ארץ ישראל, מדוע הוחלה הריבונות על הגולן בחוק נפרד?

בגין חשש, שתהיה בעיה חוקית בהחלת הריבונות על הגולן על פי החוק הקיים, המדבר על שטחי ארץ ישראל. הוא חשש, שהחוק יפרש את הביטוי "ארץ ישראל" כשטחי ארץ ישראל המנדטורית, שכוללים אמנם את יהודה ושומרון אך לא את הגולן. בפגישה עם ועד יישובי הגולן שתבע את החלת הריבונות, הוא זימן את היועמ"ש יצחק זמיר ושאל אותו לדעתו. זמיר הצטרף לחששו, והמליץ לחוקק חוק מיוחד.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 14.6.20  

* אויב ההתיישבות או מכשיר ההתנחלות? – הכותרת הראשית ב"ישראל היום", בשם "מקורות מדיניים": "בג"ץ מכריז מלחמה על ההתיישבות". הכותרת הזאת מזכירה לי עשרות כותרות ב"הארץ", מאמרי מערכת ופשקווילים של גדעון לוי ושכמותו, המגנים שוב ושוב את בג"ץ כמשת"פ של אקיבוש וכ"מכשיר ההתנחלות".

אלה ואלה אינם דוברי אמת. בג"ץ אינו אויב ההתיישבות ואינו מכשיר ההתיישבות. בג"ץ מקפיד לא להתערב במדיניות ההתיישבות הנקבעת בידי הממשלה. ב-53 השנים האחרונות מנסים שוב ושוב עוכרי ההתיישבות לעתור נגדה לבג"ץ בתביעה שתקבע שהיא אינה חוקית, והתביעות הללו נדחות. בג"ץ אינו דוחה את העתירות כי הוא תומך בהתיישבות, אלא כי הוא מכיר בכך שאין זה מעניינו להתערב בנושא זה, שהוא בסמכותה הבלעדית של ממשלת ישראל.

שתי הטענות נגד בג"ץ אינן נכונות, אך לטענת "הארץ" ושות' יש לפחות קייס, בדמות 700,000 מתיישבים יהודים מעבר לקו הירוק. ואילו יישובים שנעקרו – בסיני ובגוש קטיף, נעקרו בשל החלטות הממשלה והכנסת, ולא בידי בית המשפט העליון (שכפי שלא התערב בהקמת היישובים לא התערב גם בעקירתם, ודחה גם את העתירות בנדון).

איפה בג"ץ התערב? במקומות שבהם נבנה יישוב על קרקע פרטית. אין זו התערבות במדיניות התיישבות, אלא הגנה על זכויות האדם, וזה תפקידו של בג"ץ. כולנו התחנכנו על פרשת כרם נבות היזרעאלי, וכמדינה יהודית דמוקרטית ברור שלא נוכל להצדיק גזל. ורק במקרים אלה בג"ץ התערב.

ההתערבות המפורסמת ביותר היא פסק דין אלון מורה, משנת 1979, שבו בג"ץ הורה לפנות את היישוב אלון מורה מרוג'ייב, כיוון שהוא ישב על אדמות פרטיות. יושב ראש הרכב השופטים בפסק דין זה היה משה לנדוי, לימים נשיא בית המשפט העליון. לנדוי הוא המבקר הגדול ביותר של האקטיביזם השיפוטי ויצא נגד דרכו של אהרון ברק בנדון. לאחר פרישתו הוא חשף את השקפותיו הפוליטיות – הוא דוגל בארץ ישראל השלמה ובהתיישבות יהודית ענפה לאורכה ולרוחבה. אך כאשר יישוב קם על קרקע פרטית, הוא קבע שיש לעקרו.

ראש הממשלה באותם ימים היה מנחם בגין. בגין הוא המנהיג שפתח את יהודה ושומרון להתיישבות יהודית. מיד לאחר בחירתו, עוד טרם נכנס לתפקידו, ביקר במחנה קדום, בנקודה הזמנית של אלון מורה, והכריז: "יהיו עוד הרבה אלוני מורה". ולאחר החלטת הממשלה להקים את אלון מורה בנקודת הקבע שלה הוא הכריז: "כשתגיע שעתי לעמוד בפני בית דין של מעלה, וישאלוני מהו המעשה הטוב שעשית, שבגללו אתה ראוי להיכנס לגן עדן – אשיב: אלון מורה". אך כאשר התקבלה פסיקת בג"ץ, הוא הודיע מיד שיכבד אותה, וכך היה. הוא כיבד אותה בראש ובראשונה כיוון שבמדינת חוק יש לכבד את פסקי בית המשפט, אך גם כי הוא האמין בצדקתה. ולכן, מיד לאחר פסק הדין הוא העביר החלטה בממשלתו שלא תקום עוד התיישבות על אדמות פרטיות. יש ביו"ש מיליון דונם אדמות מדינה, וניתן ליישב אותן בלי לפגוע באדמות פרטיות. אילו ממשלות ישראל כיבדו את ההחלטה, שמעולם לא בוטלה, ופעלו על פיה, לא הייתה נוצרת בעיה, לא היה נחקק חוק ההסדרה ובית המשפט לא היה פוסל אותו.

אין כל הצדקה להתיישבות על אדמה פרטית, זולת השקפת העולם על פיה זכויות האדם אינם חלים על ערבי. ההשקפה הזאת היא בלתי נסבלת במדינה דמוקרטית, ועוד יותר אינה נסבלת במדינה יהודית. ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית אינה יכולה לתת לכך יד.

מנגד, יש בקרב המתיישבים טענה צודקת. התיישבנו כאן בברכת הממשלה ובעידודה. לא ידענו שמדובר בקרקע פרטית. פעלנו בתום לב, ולא יתכן שאחרי עשרות שנים פתאום תצוץ טענה שהקרקע היא פרטית, ונאלץ להיעקר מבתינו.

ניתן למצוא פתרונות יצירתיים נקודתיים לבעיה זו. במקרים בהם היה רצון טוב של המתיישבים, מועצת יש"ע והממשלה, נמצאו פתרונות חוקיים. פתרון אפשרי הוא קניית קרקעות. אדמות רוג'ייב, שאותן נאלץ אלון מורה לעזוב בעקבות בג"ץ אלון מורה, נרכשו מבעליהם בכסף מלא, כדת וכדין, וקם שם היישוב איתמר.

משמעותו של חוק ההסדרה, הוא מתן גושפנקא לגזל קרקעות פרטיות. חוק כזה סותר את החוק הישראלי ואת החוק הבינלאומי. הוא יפגע קשות במעמדה המדיני והמשפטי של ישראל, ובפרט של ההתיישבות ביהודה ושומרון. כשנחקק החוק, כתבתי: "סביר להניח שהוא יפסל בבג"ץ. ואולי זאת המטרה של הפוליטיקאים הדוחפים אותו. לברוח מאחריות, לברוח ממנהיגות, לחייב את בג"ץ להוציא בעבורם את הערמונים מן האש ולהטיל את האשמה על בג"ץ השנוא". ואולי זה מה שמסביר את הכותרת ב"ישראל היום".

* עלה נעלה – פרשת המרגלים, אותה קראנו בשבת, פרשת "שלח לך", אינה עוסקת במודיעין, אלא במנהיגות. המרגלים לא היו אנשי מודיעין, אלא מנהיגי העם – נשיאי 12 השבטים. אלוהים מורה למשה לשלוח אותם. אלוהים זקוק למודיעין? אלא שאין זה מודיעין על האויב אלא על כוחותינו. "הכל בידי שמים – חוץ מיראת שמים". שליחות המרגלים נועדה לבחון את הנהגת העם ואת העם, האם הם בשלים למשימה הגדולה הניצבת בפניהם – כיבוש ארץ כנען ותחילת חיים ריבוניים כעם חופשי בארצנו. האם הם ניחנו בחוסן הנדרש למשימה.

הם כשלו, הם קרסו בפני האתגר והוחמצה שעת הכושר והרצון לכיבוש הארץ. בני ישראל נאלצו לנדוד ארבעים שנה כתוצאה מכך. על פי מדרש חז"ל, אמר אלוהים לעם המתבכיין: "אתם בכיתם בכיה של חינם, אני אקבע לכם בכיה לדורות".

מה המסר המרכזי שעלינו להסיק מן הפרשה? שמנהיגות המואסת בארץ חמדה, לוקה בשיגעון קטנות לאומי ובחוסר אמונה בחוסנו של העם, ויוצרת דמורליזציה מתוך חוסר ביטחון עצמי, עלולה לגרום לבכייה לדורות.

לבן גוריון היו כל הסיבות לברוח מן ההכרעה ההיסטורית הקשה של הכרזת המדינה. הוא ידע שצפויה פלישה של כל מדינות ערב למדינה בת יומה. הוא ידע שבריטניה עומדת מאחורי הפלישה ומסייעת לה. הוא ידע שארה"ב מתנגדת להכרזה, מאיימת ותטיל אמברגו על נשק. הוא שמע את מפקדי הצבא שמסבירים לו שהסיכוי הוא "פיפטי-פיפטי". הדבר הנוח ביותר בעבורו היה לדחות את ההכרעה. אבל הוא ידע שזה עכשיו או לעולם לא, ושאם שעת הרצון תוחמץ, תהיה זו בכיה לדורות.

גם היום אנו נמצאים בפני הכרעה היסטורית; שעת כושר להחלת ריבונות על בקעת הירדן ואזורים ביו"ש בתמיכה אמריקאית. גם היום נשמעות הפחדות מכל עבר. האם נתניהו וממשלת האחדות יגלו מנהיגות אמת ויכריעו את ההכרעה ההיסטורית, או ימאסו בארץ חמדה, יפגינו שגעון קטנות לאומית, יחמיצו את השעה ויגרמו לבכייה לדורות?

האם תנהג הנהגת המדינה כמו עשרה מ-12 המרגלים, או כמו יהושע בן נון וכלב בן יפונה שאמר: "עלֹה נעלה וירשנו אותה, כי יכול נוכל לה"? 

* למלחמה מספיק צד אחד – אם לתמצת למשפט אחד את הלקח של כישלון הסכמי אוסלו: לשלום דרושים שני צדדים; למלחמה מספיק צד אחד.

ישראל חתמה על הסכם אוסלו מתוך שאיפה לשלום. הפלשתינאים חתמו על ההסכם מתוך שאיפה לשיפור תנאיהם בהמשך המלחמה, באמצעות הכנסת ערפאת וצבאו לא"י. וכיוון שלמלחמה מספיק רצונו של צד אחד, התוצאה הייתה מלחמה. 

* לא יכולים לנשום – המשורר היהודי בגרמניה של המאה ה-19 היינריך היינה אמר ש"במקום שבו שורפים ספרים ישרפו בני אדם". אמר, ולאסוננו נבואתו התגשמה באסון הנורא ביותר בתולדות האנושות, במאה ה-20.

ובמקום שבו מורידים את "חלף עם הרוח" יחנקו כל רוח, וללא רוח, אנחנו לא יכולים לנשום. אין כמעט קלסיקה תרבותית שאי אפשר לקפד באמצעות משטרת הפוליטיקלי קורקט. היזהרו ממשטרת המחשבות.

גם במקום שבו מנתצים פסלים בדמותו של כריסטופר קולומבוס ינתצו אנשים חיים שיסומנו כמזוהים עם האמריקניות השנואה.

הגזענות היא תופעה נוראה ומאבק ומחאה נגדה חשובים וחיוניים, אולם כדאי לזכור שבשם רעיונות נאצלים ומאבקים צודקים עלו משטרים שביצעו פשעים נוראים נגד האנושות, מרובספייר ועד קים. והמשטרים האלה התבססו קודם כל על משטרת מחשבות.

* הצד של צ'רצ'יל – מפגינים אנרכיסטים השחיתו פסל של צ'רצ'יל בלונדון וכתבו עליו גרפיטי גדול: גזען.

לא בכדי הם בחרו דווקא בצ'רצ'יל. צ'רצ'יל הוא הסמל של מאבק הדמוקרטיה והנאורות נגד הנאציזם והפשיזם. הוא המנהיג היחיד באירופה שמעולם לא ניסה לנהוג בפייסנות כלפי היטלר והוא שהנהיג את העמידה האיתנה של העם הבריטי נגד המתקפה של היטלר. צ'רצ'יל הוא השראה לכל שוחר חופש אמתי בעולם.

האנרכיסטים הרדיקלים רואים בצ'רצ'יל סמל של התרבות המערבית שממנה הם סולדים ושאותה הם רוצים לנפץ. הם נגד מדינת הלאום, הם נגד כל הערכים שצ'רצ'יל מייצג. הם רוצים אנרכיה.

הצד השני של צ'רצ'יל הוא היטלר. ומי שבוחר דווקא בצ'רצ'יל כסמל הרע – בהכרח מתחבר לאויבו של אויבו, כלומר להיטלר.

התופעה של ניסיון לרצוח את זכרו של צ'רצ'יל הוא תאום של הניסיון הנואל להציג את ישראל כנאצית. לא בכדי, האנטי ציונות מתכתבת תדיר עם הכחשת השואה.

אין דבר קרוב יותר לימין הרדיקלי מן השמאל הרדיקלי. זה חוק הרדיקלים השלובים. לא בכדי, מתקפת האנטישמיות החדשה והדה-לגיטימציה למדינת ישראל היא מתקפת שחור-אדום-ירוק: הימין הרדיקלי הנאו-נאצי, השמאל הרדיקלי והאיסלאם הקנאי הג'יהאדיסטי.

השחתת פסלו של צ'רצ'יל היא סמל לרצון להכרית את הציוויליזציה המערבית, את המודרניות.

הפורעים האנרכיסטים השחיתו גם אנדרטה של מייסד תנועת הצופים העולמית רוברט באדן פאוול. כבוגר תנועת הצופים אני רואה במשחיתי מצבתו את מי שמייצגים את ההיפך מכל הערכים שעליהם התחנכתי בצופים ושאותם אני מגשים בקיבוץ אורטל שהוקם בידי גרעינים של תנועת הצופים.

* פריצת דרך – לאורך כל השבוע שעבר נערכה ועידת "עם עולם" של העיתון "מקור ראשון", שעוסקת בסוגיות של הקיום היהודי בתפוצות הגולה, בזיקה ובמחויבות ההדדית של מדינת ישראל והקהילות בגולה, בשאלות של חינוך יהודי, של עליה וקליטה, של השפעת הקורונה על החיים היהודיים ועוד.

שתי נקודות ראויות לציון בוועידה הזאת. האחת היא תחזיתו של יו"ר הסוכנות היהודית בוז'י הרצוג על עליה צפויה של רבע מיליון יהודים בשנים הקרובות מארצות הרווחה: ארה"ב וקנדה, מערב אירופה ואוסטרליה. הוא דיווח על עליה של מאות אחוזים בפניות ובהתעניינות של יהודים באזורים אלה מאז תחילת הקורונה. רוב הפונים הם יהודים שעצם הרעיון של עליה מתישהו לישראל קינן במוחם, ומשבר הקורונה נתן להם תמריץ להפוך את החלום למעשה.

על מדינת ישראל והסוכנות היהודית לראות זאת כהזדמנות גדולה ולעשות ככל האפשר כדי שלא נחמיץ את שעת הרצון ההיסטורית הזאת. ראש הממשלה שמיר זיהה את פוטנציאל העליה של מיליון יהודים מבריה"מ במחצית השניה של שנות ה-80, והעמיד את ההזדמנות הזאת בראש סדר היום הלאומי. הוא גייס את כל המערכות בישראל להיערכות וקליטה של הבאים, פעל לביטול מעמד הפליט של יהודי בריה"מ בארה"ב ובכך נעל בפניהם את שערי ארה"ב. תוצאות מעשיו הם ההצלחה הגדולה ביותר של הציונות בדור האחרון שהקפיצה את מדינת ישראל בכל תחומי החיים. יש לקוות שגם ממשלת האחדות תגלה אותה מנהיגות ציונית ותוליך להצלחה גדולה.

הנקודה השניה הראויה לציון, הייתה קיומו של רב שיח בנושא הזרמים ביהדות, בהשתתפות נציגי הזרם הרפורמי והקונסרבטיבי. למה זה כל כך ראוי לציון? הרי זה המובן מאליו. ברור שבוועידה על קשרי ישראל והתפוצות ייוצג רוב העם היהודי בתפוצות. לי זה מובן מאליו, אבל בזרם האורתודוכסי בישראל זה רחוק, לדאבוננו, מלהיות מובן מאליו. כל מהלך בציונות הדתית של נכונות לשבת יחד, להכיר, ללבן את הסוגיות המשותפות ובלי לטייח את המחלוקות, הוא אבן דרך, הוא פריצת דרך. נכונות של רב אורתודוכסי לשבת בפאנל עם רבה רפורמית היא כבר לא חידוש. אני עצמי ישבתי בכמה פאנלים כאלה והנחיתי רבי שיח כאלה. אולם אותם רבנים אורתודוכסים היו נחשונים, הראויים להערכה רבה, אך הם עשו זאת על דעת עצמם ובשם עצמם. ואילו כאן מדובר בוועידה של אחד המוסדות המרכזיים בציונות הדתית, העיתון "מקור ראשון". עובדה זו מלמדת גם על התעוזה והחלוציות של העיתון, אך גם על העובדה שהקרקע בקרב חלקים מהציבור הדתי לאומי ואפילו בקרב הציבור החרד"לי, בשלה להתקרבות וחיבור.

היוזמה הזאת לא עברה בקלות, היא נתקלה בהתנגדויות ובטענות נגד ה"לגיטימציה" לזרמים (הם לא זקוקים ללגיטימציה, הם לגיטימיים, בדיוק כמו הזרם האורתודוכסי). אך ההתנגדות הייתה רפה, ודומה שרוב הציבור הדתי לאומי בשל למהלך; מהלך שמבטא את אחדות ישראל ומגלם את אהבת ישראל.

לקראת הזדמנות לעליה רבתי ממדינות המערב, וכדי לעודד עליה כזו, ישראל צריכה להיערך גם לקליטה הרוחנית והתרבותית של הבאים, באמצעות הכרה מלאה בכל הזרמים, ומהלכים שיבטאו זאת בפועל בנושאים כמו הגשמת מתווה הכותל והכרה מלאה בגיור של כל הזרמים, בארץ ובגולה. ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, לא מדינת המגזר של הזרם האורתודוכסי. ככזאת, עליה להיות הבית הלאומי של כל היהודים, של כל הזרמים. זו חובתה הציונית של מדינת ישראל.

* שעת רצון – כמי שעוסק שנים רבות בצמיחה הדמוגרפית לאורטל, אני מזהה עליה חדה במספר הפניות לקליטה בעקבות הקורונה. וכפי שאני שומע מעמיתיי, גם הם מזהים תנועה כזו.

מה הגורם לכך? אנשים עצרו לרגע את מהלך חייהם והיה להם זמן לחשיבה ולשיח משפחתי על מה חשוב להם בחיים. רבים מהם הבינו פתאום שהם חווים עבדות במרדף אחרי הכסף ובמרדף ההישרדותי אחרי הזנב של עצמם. הם תפסו שהם חווים ניכור ובדידות בכרך הגדול. הם קלטו שלא טוב להם במרכז הצפוף והמפויח וכמה הם כמהים לחיים בטבע ובאוויר הנקי, לא רק בטיול שבת או נופש משפחתי אלא כאורח חיים. פסק הזמן הזה הביא אותם לחיפוש אחרי חיים בעלי משמעות, חיים של הגשמת ערכי ערבות הדדית, קהילתיות, צדק חברתי ושוויון; חיים של התיישבות, של ציונות. הם מחפשים שייכות לקהילה, שבה יוכלו לבטא את עצמם ולהשפיע על חייהם ועל סביבתם.

מוקדם לדעת מה היקף התופעה ועד כמה המחשבות והחלומות יניבו הגשמה, הלכה למעשה. אך לנו, בתנועה הקיבוצית ובהתיישבות הכפרית, נוצרה הזדמנות, ומן הראוי שנשכיל לנצל את שעת הרצון.

* בקריצה – תעשיית ההסתה של נתניהו פרסמה סרטון הסתה נגד העיתונאי רביב דרוקר, באשמה שמילא את שליחותו העיתונאית. אפשר לתמצת את מהות הסרטון כהצגת תמונתו של דרוקר ומעליה הכותרת Wanted. נאמר שם שהוא צריך להיכלא. ומי שאומר על עיתונאי שהוא צריך להיכלא, כשבמקביל הוא גם מספר שגורמי האכיפה, שתפקידם לכלוא את העבריין, תופרים ל"אלוהים" תיקים כדי להפיל את מנהיג הימין, אל יתפלאו אם יקום מוסת שטוף מוח ויעשה מעשה.

למחרת, היתמם נתניהו ואמר בקריצה שהוא אינו חסיד של הכנסת עיתונאים לכלא, והאשים את הדוברות של הליכוד… אבל ההמון שטוף המוח מכיר את הקריצות הללו. הוא יודע, למשל, שכאשר בנו הג'ורה של נתניהו מפיץ רעל, הוא בסך הכל המעי הגס המנקז את הרעלים של אביו, והדברים באים מפי הגבורה. וגם כאן הוא מבין את כפל הלשון והקריצה של נתניהו.

* הפאנליסט הבכיין – בפאנל הבלתי מאוזן של אולפן שישי בערוץ 12, במיוחד כאשר עמית סגל המבריק נעדר ממנו, חשובה מאוד נציגות של הימין. ודווקא לכן כה חבל שמי שנמצא שם לצורך האיזון הוא בועז ביסמוט. ביסמוט הוא, אם לנקוט לשון עדינה, לא העיפרון המחודד ביותר בקלמר. בכיינותו – אומנותו. הוא נשמע כמו חיקוי של דמותו ב"ארץ נהדרת". אילו הייתי מחסידי הקונספירציות, הייתי רואה בבחירה דווקא בו לפאנל כמזימה של "התשקורת הססמולנית".

* יצחק מאיר – הלך לעולמו המחנך, הסופר והדיפלומט יצחק מאיר, מי שכיהן כשגריר ישראל בשוויץ, בבלגיה וכקונסול ראשון בקנדה, היה חבר הנהלת הסוכנות ומנהל כפר הנוער ימין אורד.

יצחק מאיר היה איש הציונות הדתית, פעיל מרכזי במפד"ל לאורך שנים רבות ולאחר מכן במימ"ד, אדם מתון בהשקפת עולמו, שכאב את ההקצנה הדתית והפוליטית בציונות הדתית.

הכרתי אותו בתקופת הדרך השלישית. הוא היה חבר בתנועה וחבר מועצה. איני זוכר אם הוא נשאר בה כשהפכה למפלגה, כיוון שבשלב מסוים הוא חזר לשירות החוץ.

אני זוכר את יצחק מאיר כאיש אשכולות, ששלט בשפות רבות ובעיקר כנואם מחונן. הוא נאם בפאתוס, עם ג'סטות גופניות, כשמבטו נע בדבריו אל כל פני האולם, כאילו הביט אישית בכל חבר. דבריו היו בנויים לתלפיות ואף פעם לא אחז בידו אפילו פתק של ראשי פרקים. לעתים היה משהו קצת אירופי מדי, פחות מדי צברי (והן הוא לא היה צבר, אלא באמת אירופי, יליד בריסל, ניצול שואה), אך אני, כחובב רטוריקה נשביתי בקסמו.

מאז ימי הדרך השלישית לא נפגשנו, אך נשארנו עד אחרית ימיו בקשר מקוון. הוא היה ברשימת התפוצה של מאמריי ואני ברשימת התפוצה של מאמריו, ומפעם בפעם החלפנו דעות והעברנו משוב הדדי.

תנועת הדרך השלישית קיבצה אנשים מן האגף הניצי האקטיביסטי בתנועת העבודה ואנשים מן האגף המתון בימין הישראלי ובציונות הדתית. וכך הוא מצא באופן טבעי את מקומו בתנועה. אל הגולן הייתה לו אהבה רבה וקשר טוב, והגולן היה סוגיית הליבה של הדרך השלישית, שקמה מתוך המאבק על הגולן. אני זוכר סיור שערך יצחק מאיר לשדרן הרדיו הרוסי דימיטרי פרוקופייב, שהפך בעקבותיו לאוהד מושבע של הגולן.

יצחק מאיר נפטר השבוע בגיל 86. יהי זכרו ברוך!

* עיניים מאירות – דבר יפה שלמדתי בעידן המסכות, הוא עד כמה ניתן להבחין בחיוך גם כאשר הפנים מכוסים ואין רואים את הפה. מסתבר שהעיניים מחייכות לא פחות מהפה.

* ביד הלשון 

קפסולה – הקורונה העשירה את לקסיקוננו במונחים רבים. אחד הבולטים שבהם הוא קפסולה. השימוש הקורוני בביטוי הוא: קבוצה חברתית, לימודית או תעסוקתית, שפועלת בתוך עצמה בלי חילופים בתוכה, וכך היא יכולה לפעול במינימום חשש להידבקות או הדבקה.

אנו משתמשים במושג בעיקר (אך לא רק) תחום הבריאות – תרופה באבקה או בנוזל הנמצאת בתוך שפופרת קטנה.

השם העברי לקפסולה הוא כמוסה. כמוס הוא דבר מוחבא, מוסתר, גנוז. כיוון שאנו כומסים את התרופה בתוך הקפסולה, ניתן לה השם העברי כמוסה.

מקור המילה קפסולה הוא לטיני ופירושה – קופסה קטנה. והמילה העברית התלמודית קופסה, נובעת מאותו מקור. בכתיב עברי מיושן נהוג היה לכתוב קופסא.

יהודה זיו – יהודה זיו, לוחם הפלמ"ח, ראש ענף ידיעת הארץ בצה"ל, הגיאוגרף, הלשונאי, מדריך הטיולים ומורה הדרך, איש רשות שמורות הטבע, הלך לעולמו בגיל 94.

יהודה זיו היה חבר בוועדת השמות הממשלתית מ-1972 ועד מותו, כמעט יובל שנים, והיה יו"ר ועדת המשנה לשמות יישובים. בכך היה שותף בכיר בקביעת שמותיהם של היישובים והאתרים שקמו בארץ בשנים אלה.

בפינה זו, אני מרבה לכתוב על שמות יישובים בארץ ישראל ולא פעם הזכרתי מאבקים בין יישובים לוועדת השמות, על קביעת שם היישוב. בכל אלה יהודה זיו היה מעורב מאוד ובכך הטביע חותם משמעותי בנוף הארץ.

את אחת הפינות הקדשתי למושב זרעית, ואציג אותה שוב, לזכרו של יהודה זיו.

זרעית – הפינה הקודמת הוקדשה לקיבוץ מנרה, וגם השבוע אקדיש אותה ליישוב בגבול לבנון, שנאבק על שמו מול ועדת השמות הממשלתית.

שמו המקורי של מושב זרעית, שעלה לקרקע בגליל העליון ב-1967, היה זרעית, כשמו היום. אולם כעבור שנתיים הוחלט לשנות את שמו לכפר רוזנוואלד, כדי להנציח את שמו של הנדבן היהודי-אמריקאי ויליאם רוזנוואלד, ממייסדי המגבית היהודית המאוחדת.

חברי המושב התנגדו בתוקף לשם, הן כיוון שאהבו את שמו המקורי של היישוב, הן כיוון שלא רצו להנציח שם של נדבן ובעיקר כיוון שלא רצו לשאת שם לועזי. הם הקפידו לקרוא ליישובם בשמו המקורי.

לאחר מאבק שכנעו חברי המושב את ועדת השמות, ושמם הרשמי חזר להיות זרעית. את המחויבות לשמו של הנדבן פתר יו"ר ועדת המשנה לשמות יישובים בוועדת השמות הממשלתית, יהודה זיו, איש חכם, בר אוריין ואוהב ארץ ישראל והשפה העברית, כשהגדיר את זרעית כראשי התיבות: זכר רוזנוולד עמנו יישאר תמיד. וכך הכל בא על מקומו בשלום.

זרעית שכֵנה למושבים שתולה ונטועה ושלושתם נושאים שמות של פעולות חקלאיות: זריעה, נטיעה ושתילה. בפעולות השתילה, הנטיעה והזריעה, שלושת היישובים הכו שורשים ציוניים באדמת הגליל ועיצבו את גבולה של מדינת ישראל.

מושב זרעית הוקם בידי בני מושבים במסגרת מבצע סו"ס = "סוף סוף", לייהוד הגליל (כשהאתגר הציוני הזה לא נחשב למילה גסה). היישוב עלה לכותרות כאשר בסמוך לו נחטפו בידי חיזבאללה חיילי צה"ל רגב וגולדווסר, אירוע שבעקבותיו פרצה מלחמת לבנון השניה.

– יהי זכרו של יהודה זיו ברוך!

* אורי הייטנר

צרור הערות 31.5.20

* העיקר – בקעת הירדן רבתי, היא נכס לאומי ברמה קיומית. לכן, יש חשיבות רבה בכל צעד שיחזק את אחיזתנו בה. יש לפעול בדרכי הציונות המעשית (התיישבות) והציונות המדינית (ריבונות). והעיקר – לא לפחד כלל.

* המשפט, השיפוט והמנהל – ב"ישראל היום" דווח שמשרד החוץ מבקש "לעדן" את הטרמינולוגיה של החלת הריבונות. הוא מציע להגדיר זאת "החלת חוק", כיוון שלמילה "סיפוח" ובמידה מסוימת גם למילה "ריבונות" יש קונוטציות שליליות, בעוד את החלת החוק ניתן להציג כצעד טכני.

הריבונות הישראלית על הגולן הוחלה במילים הבאות: "המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה יחולו בשטח רמת הגולן" (השטח הוגדר בנספח ובו מפת הגולן).

לאחר החקיקה היו שניסו להמעיט בערכה ולטעון שלא מדובר בסיפוח וריבונות אלא בהחלטה טכנית בלבד, אולם בית המשפט העליון קבע שמשמעות החוק היא ריבונות לכל דבר.

ואכן, כל ריבונות שישראל החילה על שטח כלשהו, לא הוגדרה במילה ריבונות, אלא כהחלת החוק או כהחלת המשפט. ב-27 ביוני 1967, 17 יום לאחר מלחמת ששת הימים, התקבל בכנסת חוק שהוגדר בשם הטכני-יובשני "חוק לתיקון פקודת סדרי השלטון והמשפט (מס' 11) תשכ"ז 1967", ובו נאמר: "המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה יחולו בכל שטח ארץ ישראל שהממשלה קבעה בצו".

החוק התקבל ברוב גדול. המפלגות היחידות שהתנגדו לו היו שתי המפלגות הקומוניסטיות מק"י ורק"ח (הגלגול הקודם של חד"ש). מפלגה אחת נמנעה – המרכז החופשי, בראשות שמואל תמיר. המרכז החופשי התפלג מתנועת החרות (על רקע של יריבות אישית). כאשר גח"ל (גוש חרות ליברלים, הגלגול הקודם של הליכוד) הצטרף לממשלת הליכוד הלאומי (כפי שנקראה ממשלת האחדות שקמה לקראת מלחמת ששת הימים) המרכז החופשי נותרה באופוזיציה והייתה האופוזיציה הימנית לממשלה. סיסמתה לאחר המלחמה הייתה "שטח משוחרר לא יוחזר". נציגי המרכז החופשי קראו לסיפוח מיידי של כל השטחים ולכן הם נמנעו. יש לציין שאפילו ח"כ אורי אבנרי, איש השמאל הרדיקלי, מנהיג "העולם הזה – כוח חדש" הצביע בעד, לא כל שכן מפ"ם, לימים המ"ם של מרץ, שהייתה אז חלק מן הקואליציה (אך עדין לא חלק מן המערך).

כאמור, גם בחוק זה הנוסח היה "החלת המשפט, השיפוט והמינהל". החוק הסמיך את הממשלה לספח כל שטח בא"י, אבל היה ברור לכל שהכוונה האופרטיבית היא לירושלים המאוחדת. ואכן, על פי החוק הזה קבע שר הפנים משה חיים שפירא בצו שפרסם למחרת, ב-28.6.67, שהמשפט, השיפוט והמינהל יחולו על ירושלים המאוחדת, על פי מפה שעיצב צוות מטעם משרד הביטחון בראשותו של אלוף (מיל') חיים הרצוג, לימים נשיא המדינה.

אולם לא היה זה הסיפוח הראשון. ב-1948 סופחו כל השטחים שמחוץ לגבולות החלוקה, שצה"ל שיחרר במלחמה. בישיבת מועצת המדינה הזמנית (הפרלמנט הזמני שפעל מיום הקמת המדינה עד השבעת הכנסת הראשונה) ב-16 בספטמבר 1948 התקבלה "פקודת שטח השיפוט והסמכויות". נוסח ההחלטה: "כל חוק החל על מדינת ישראל כולה, ייראה כחל על כל השטח הכולל גם את שטח מדינת ישראל וגם כל חלק מארץ ישראל, ששר הביטחון הגדיר אותו במנשר כמוחזק על ידי צבא ההגנה לישראל". גם כאן לא הופיעו המילים סיפוח וריבונות, אלא החלת החוק. על סמך החוק הזה, החיל שר הביטחון דוד בן גוריון את הריבונות על אזורים כמו מערב ירושלים, הגליל המערבי ונהריה, לוד, רמלה, יפו, אשדוד, אשקלון, הנגב המערבי ועוד.

ברור שהחלת החוק, המשפט והמינהל היא ריבונות לכל דבר, שאם לא כן, גם יפו ואשדוד אינן שטח ריבוני של ישראל…

חוק נוסף העוסק בריבונות המדינה על שטח, הוא חוק יסוד משאל עם, שהתקבל בשנת 2014, וקובע שוויתור על שטח ריבוני של מדינת ישראל יחייב החלטה של הכנסת ברוב של 61 ח"כים לפחות ורוב במשאל עם. אם 80 ח"כים יתמכו בוויתור, לא יתקיים משאל עם.

וגם בחוק הזה לא מופיעה המילה ריבונות, אלא המילים: המשפט, השיפוט והמנהל. וזה נוסח החוק: "… החליטה הממשלה לאשרר הסכם או לחתום על הסכם, שלפיו המשפט, השיפוט והמינהל של מדינת ישראל לא יחולו עוד על שטח שהם חלים בו, לרבות הסכם הכולל התחייבות לעתיד והתחייבות המותנית בתנאים, יהא ההסכם, לאחר שאושר בכנסת ברוב חבריה, טעון אישור במשאל עם, אלא אם כן אושר ברוב של שמונים חברי הכנסת. … החליטה הממשלה, שלא בדרך של הסכם, שהמשפט, השיפוט והמינהל של מדינת ישראל לא יחולו עוד על שטח שהם חלים בו, תהא ההחלטה, לאחר שאושרה בכנסת ברוב חבריה, טעונה אישור במשאל עם, אלא אם כן אושרה ברוב של שמונים חברי הכנסת".

ובכן, ניתן לקבל החלטה טקטית מה הביטוי שנכון להשתמש בו, סיפוח, ריבונות או החלת החוק; זה היינו הך. העיקר שהצעד ייעשה.

בגין, שהיה שר בממשלה שהביאה לכנסת את החוק ב-1967 ובין יוזמי החלת הריבונות על ירושלים ושכראש הממשלה הביא לכנסת את ההצעה להחלת הריבונות על הגולן, שלל את השימוש במילה סיפוח. הוא טען שלסיפוח יש קונוטציה של לקיחת דבר שאינו שלנו, וכיוון שזו ארץ ישראל שלנו, אין המדובר בסיפוח.

אני מבכר את המילה ריבונות. זו מילה המבטאת את מהותה של מדינה, שהינה בעלת הזכות העליונה להפעלת סמכות על שטח מסוים. ישראל היא מדינה ריבונית והיא מצרפת לריבונותה חלקים בארץ ישראל.

ושתי הערות נוספות:

– על פי החוק, הממשלה מוסמכת להחיל את הריבונות ואין צורך באישור הכנסת. אף על פי כן, אני סבור ש-53 שנים אחרי שהתקבל החוק, מן הראוי שכל החלטה על ריבונות תתקבל בכנסת. בוודאי, כאשר ביטולה מחייב משאל עם. לדעתי, ראוי היה שקביעת גבולות הקבע של המדינה תתקבל אף היא במשאל עם. אך בוודאי ובוודאי שנדרשת לפחות החלטת כנסת. וראוי שהכנסת תקבל בחגיגיות את ההחלטה ההיסטורית הזאת.

– אם יש חוק המסמיך את הממשלה להחיל את הריבונות על כל שטח ארץ ישראל, מדוע הוחלה הריבונות על הגולן בחוק נפרד?

בגין חשש, שתהיה בעיה חוקית בהחלת הריבונות על הגולן על פי החוק הקיים, המדבר על שטחי ארץ ישראל. הוא חשש, שהחוק יפרש את הביטוי "ארץ ישראל" כשטחי ארץ ישראל המנדטורית, שכוללים אמנם את יהודה ושומרון אך לא את הגולן. בפגישה עם ועד יישובי הגולן שתבע את החלת הריבונות, הוא זימן את היועמ"ש יצחק זמיר ושאל אותו לדעתו. זמיר הצטרף לחששו, והמליץ לחוקק חוק מיוחד.

* משב רוח מרענן – אלוף (מיל') גדי שמני מארגון "מפקדים למען ביטחון ישראל" התראיין לתכנית "מעבירים לראשון" ב"כאן ב'" ותקף את רעיון החלת הריבונות על בקעת הירדן. שוב שמענו ממנו את אותן ההפחדות שליוו בעבר כל החלטה שחיזקה את אחיזתנו בחבלי ארץ ישראל ולא התממשו, לעומת הבוז לאזהרות מפני תוצאות הנסיגות, שלמרבה הצער התאמתו.

אולם אני הבחנתי דווקא במסר מעניין אחר שכמעט נבלע בתוך הפחדותיו. המסר המדיני שהוא דיבר עליו, קרוב הרבה יותר לעמדותיי מאשר לעמדות השמאל היוני בישראל, כפי שבאו לידי ביטוי בהצעות ברק ואולמרט לפלשתינאים. הוא דיבר על חשיבות בקעת הירדן לביטחון ישראל, הוא אמר שכל הסדר יכלול סיפוח שטחים לישראל, הוא אמר שאף אחד לא יכול להתעלם מהמציאות של מאות אלפי ישראלים ביישובים ביו"ש, הוא העלה על נס את תכנית טראמפ ואמר שהיא תחייב כל ממשל אמריקאי עתידי (להערכתו טראמפ ינצח, אך הוא אמר שגם אם ביידן ינצח הוא ידבק בעקרונות תכנית טראמפ).

הוא לא דיבר על פתרון שתי המדינות, בוודאי שהוא לא דיבר על הקו הירוק. והדברים שלו נסכו בי אופטימיות רבה, מה גם ששמעתי דומים כמותם מצד אנשים נוספים שדיברו נגד החלת הריבונות. יש סוף סוף, באיחור אופנתי, תהליך התפכחות ממקסם השווא של "הפתרון היחיד ואין בלתו", כפי שאהוד ברק נוהג להציג את הנסיגה המלאה. תכנית טראמפ ושיח הריבונות יצרו שיח חדש, ריאלי יותר, מתכתב יותר עם המציאות.

החלת הריבונות על בקעת הירדן, תחזק את השיח הזה ותסיר מסדר היום את רעיונות העוועים נוסח פתרון שנֵי האֶהודים. יהיה זה שינוי מדרגה שניה – צעד אסטרטגי היסטורי משנה מציאות, שלאחר ביצועו כל הפרמטרים של השיח ישתנה. לאחר החלת הריבונות על בקעת הירדן, בעיתוי מדיני מתאים כמו המציאות הנוכחית, תשתנה נקודת המוצא של כל דיון מדיני על המזה"ת. 

* ניסוי וטעיה – בעקבות העליה החדה במספר הנדבקים בקורונה בימים האחרונים, צפוי גל של ביקורת על הממשלה, על כך שמיהרה להחזיר את הציבור לשגרה. שאלה ברוח זו כבר נשאלה במסיבת העיתונאים עם צמרת משרד הבריאות בערב שבת. סביר להניח שבין המבקרים יהיו גם כאלה שביקרו את הממשלה על תהליך יציאה איטי מדי…

איני שותף לביקורת. סגר אינו מדיניות. הסגר היה הכרחי כצעד בלימה מהיר למגיפה לא מוכרת ושאי אפשר היה להעריך את מידת פגיעתה הרעה. הסגר הוכיח את עצמו ולא בכדי תוצאות הקורונה בישראל בהחלט טובות.

אולם לסגר יש מחיר כלכלי, חברתי, חינוכי, תרבותי ונפשי כבד מאוד – למדינה ולאזרחים. ולכן, נכון היה לשחרר ולהקל, ולדעתי נכון היה לעשות זאת אף מהר יותר.

התהליך היה מדורג ומלכתחילה נאמר שהוא יעשה בדרך של ניסוי וטעיה, ואף הוצגו בשקיפות הפרמטרים לנסיגה מתהליך היציאה. והעובדה שהגענו אליהם (בינתיים רק ביום אחד) אינה אומרת שתהליך היציאה וההקלות היה שגוי. התהליך עומד בהחלט בהגדרה "ניהול סיכונים". איננו עוצרים את התנועה בארץ בגלל תאונות הדרכים ואי אפשר לעצור את החיים עד שהקורונה תחלוף לחלוטין. צריך להעז ולהתקדם.

חבל שהציבור זלזל בימים האחרונים בנושא המסכות והמרחק, ונכון לחזק את ההסברה והחינוך בנושאים אלה.

* טיפול נקודתי – אם מתוך מאה נדבקים חדשים ביום 60 הם מאותה גימנסיה, אין שום היגיון בהצעת משרד הבריאות להפסיק את הלימודים בכל הארץ.

השכל הישר גבר. הממשלה הפעילה שיקול דעת ודחתה את ההצעה ההיסטרית של משרד הבריאות. זה צריך להיות הכיוון של ההתמודדות בהמשך הדרך – טיפול נקודתי במוקדי ההתפרצות.

* נטורי קרתא – ארגון הנקרא "מחאת הריבון" יוצא בקמפיין חריף נגד הוראת השעה שהממשלה הציגה לאישור הכנסת: "חוק סמכויות מיוחדות להתמודדות עם נגיף קורונה החדש, תש"ף 2020". הארגון הוציא "צו 8" וקורא לציבור להתנגד לחוק המעניק לממשלה "סמכויות דרקוניות" וכל הלהג הידוע על "דיקטטורה", "רמיסת זכויות האזרח", "שלילת חופש הפרט" וכו'.

תרגיעו! די עם הפרנויה הזאת. אף אחד לא משליט כאן דיקטטורה, לאף אחד אין עניין בכך, אין שום סכנה לדמוקרטיה. מדובר על סמכות לצעדי חירום מצילי חיים בתקופת הקורונה. האיכון הסלולרי, למשל, הציל חייהם של רבים מאתנו. ביהדות, פיקוח נפש דוחה שבת ואני בטוח שגם בדת זכויות האזרח פיקוח נפש דוחה מצוות רבות. אלא שכמו שבכל דת יש קנאים פנאטים, כך גם בדת זכויות האזרח. "מחאת הריבון" ושחורי החולצות הם נטורי קרתא של הדת הזאת.

קדושת החיים היא ערך שאינו סותר את זכויות האדם והאזרח. היא מקדשת קודם כל את הזכות לחיים ולבריאות.

* פגיעה בפרטיות – יש לי דוד שהוא קבלן בניין. לפני שבועות אחדים ראיתי פרסומת של החברה שלו בוויינט, ומתוך סקרנות נכנסתי אליה. מאז אני מוצף בפרסומות של נדל"ן, בניה וכו', למרות שאין לי שום כוונה לזוז מדירתי הקיבוצית הצנועה, עד שאעבור ל"שיכון קבע" בבית העלמין הקיבוצי היפה.

ולכן אני מגחך כשאני שומע את ההתבכיינות על "פגיעה בפרטיות" הפרוצה בלאו הכי, דווקא כשזו נעשית למען הצלת חיים ובריאות הציבור.

* דבֵּר חלש – לפני כשבוע וחצי התראיין פרופ' יורם לס לתכנית "אינטימי" עם רפי רשף. בתכנית הוצג סרט ארכיון מתוך תכנית הטלוויזיה הפופולרית שלו "תצפית" בשנות השמונים. וראו זה פלא, הוא דיבר שם רגיל. כמו בנאדם נורמלי. כמו שאתה ואני מדברים. מה קרה לו?

* לרחוץ בנקיון כפיו – אם מנדלבליט, בן ארי או אחד השופטים יירצח (ולא נראה לי שמישהו יהיה מופתע כשזה יקרה) – נתניהו לא יוכל לרחוץ בניקיון כפיו ולומר "ידיי לא שפכו את הדם הזה".

* לשבור את המראה – 9.5 שנים אני בפייסבוק, ומעולם לא קיבלתי אזהרת חשבון, אפילו לא ידעתי שיש דבר כזה. רשומה שהעליתי נמחקה ונאמר לי שאם יקרה שוב מקרה דומה אחסם ל-24 שעות.

הייתה זו רשומה שבה הבעתי את דאגתי מפני התוצאות האפשריות של מסע ההסתה של נתניהו נגד בכירי מערכת האכיפה. כנראה שאנשים שהתקשו להתמודד עם המראָה שהצבתי לנגד עיניהם, התלוננו עליי שההודעה הייתה פוגענית בעיניהם.

חבל שהם נוקטים בדרך של סתימת פיות.

החשש הגדול ביותר שלי, הוא שהתחזית שכתבתי ברשומה תתגשם, חלילה.

* הנדיב הידוע – בנימין נתניהו ידוע בנדיבותו המופלגת. זו אחת מתכונותיו היפות והמרשימות. הנה, מוגש נגדו כתב אישום על מעשים שעשה (לכאורה). כתב האישום אישי לחלוטין. והוא, בנדיבות לבו, חולק אותו עם כל מצביעי הימין. בצניעות ונדיבות הוא מזמין אותם לשבת יחד עמו על ספסל הנאשמים, ומשתף אותם: כתב האישום הוא נגד כולנו.

רק משום מה לא זכור לי שהוא שיתף אותם כאשר הוזרמו אליו בקווי אספקה, על פי דרישה, טובות הנאה ("מתנות"), לכאורה.

* כרטיס צהוב – בסקרי בחירות שנערכו לפני כחודש, לאחר הפילוג בכחול לבן, מספר התומכים בכחול לבן היה כפול ממספר התומכים ביש עתיד-תל"ם. בסקר שנערך השבוע, יש עתיד-תל"ם עקפה את כחול לבן.

איך אני מסביר זאת? מה קרה?

לפני כחודש, ציבור מצביעי כחול לבן הביע את דעתו על הבחירה בין שתי אלטרנטיבות. מצד אחד ממשלת אחדות לאומית, מצד שני סיבוב בחירות רביעי בתנאי קורונה. הציבור הבין שאין אף חלופה זולת שתים אלו. הוא גם הבין, שבמקרה הטוב הבחירות תסתיימנה בדילמה בין סיבוב חמישי לממשלת אחדות בתנאים פחות טובים. הציבור הבין שבחירות רביעיות עלולות היו לדרדר אותנו לאנרכיה. בין שתי החלופות הוא תמך ברובו הגדול בהכרעה האמיצה של גנץ ללכת לממשלת אחדות גם במחיר איבוד מחצית כוחו הפוליטי.

למזלה של מדינת ישראל, סכנת הסיבוב הרביעי חלפה, ולכן אינה רלוונטית עוד. כעת ציבור מצביעי כחול לבן שופט את ממשלת האחדות נטו, בפני עצמה, לא בהשוואה לאלטרנטיבה. ומה שהוא רואה לנגד עיניו, לא מוצא חן בעיניו, ובצדק. הוא רואה ממשלה מנופחת ובזבזנית, משרדים מיותרים שהוקמו כסידור עבודה לפוליטיקאים, ללא כל צורך. הוא רואה את החוק הנורווגי, שאני תומך בו מאוד, אבל יחסי הציבור שלו גרועים והוא נתפס כחלק מניפוח הממשלה והבזבוז. והוא רואה שבוע לאחר הבחירות את מופע האימים של נתניהו וההסתה החמורה שלו נגד המערכת המשפטית וראשיה.

ומצד שני הוא רואה את ההבלגה והשתיקה של גנץ לנוכח ההסתה. והוא רואה את יו"ר הסיעה גינזבורג שאינו פוסל את חוק מגה-שחיתות "הצרפתי" (אם כי כחול לבן הבהירה מיד שתתנגד לו). והוא תמה – מה משמעות היותו של גנץ ראש ממשלה חלופי, אם אין הוא מציג חלופה אמתית להסתה של ראש הממשלה המכהן. למה הוא לא גינה את ההסתה? למה הוא אסר על השרים לגנות? למה הוא הסתפק בהבעת אמון חלבית במערכת המשפטית? הציבור חושש שמה שקרה השבוע מעיד על הבאות, ושלף בפני גנץ כרטיס צהוב.

מסקנה נוספת מהשינוי בסקרים, היא שרבים ממצביעי כחול לבן ניידים בין שני הפלגים. הם נותנים קרדיט לגנץ, אבל הקרדיט מוגבל. מעשיו יקרבוהו ומעשיו ירחיקוהו. וכיוון שכך, סביר להניח שאם ממשלת האחדות תוכיח את עצמה במעשים, ובני גנץ ושרי כחול לבן יוכיחו את עצמם במעשים, ובני גנץ יוכיח את עצמו כראש הממשלה אחרי הרוטציה, רובם יתמכו בכחול לבן.

עוד נתון משמעותי בסקר – 7 מנדטים תמימים של מצביעי כחול לבן עברו לתמוך בימין. זו תוצאה ישירה של הניסיון הנואל להקים ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית הלאומנית המשותפת.

* הקו האדום של גנץ – בני גנץ פוצץ פגישה עם נתניהו, במחאה על דברי בלע של מירי רגב נגדו.

בעוד כשראש הממשלה בעצמו, מוקף ברבים משרי הליכוד, אמר דברים חמורים לאין ערוך נגד מערכת המשפט והחוק בישראל, כולל הסתה אישית נגד בכיריה, גנץ הסתפק בתגובה רפה.

כאשר מדובר בכבודו האישי, זה קו אדום.

תגובתו של גנץ מוצדקת כשלעצמה, אבל לנוכח השתיקה הרועמת שלו על מופע האימים של נתניהו בבית המשפט, זו תגובה תמוהה.

* סידור עבודה – שמחתי לקרוא שבני גנץ החליט שלא למנות סגני שרים מטעם כחול לבן, אף שהוא רשאי לעשות כן על פי ההסכם הקואליציוני.

סגן שר הוא לא רק תפקיד מיותר, אלא מזיק. הדרך הראויה לניהול משרד ממשלתי היא כשנבחר ציבור עומד בראשו כשר, וכפופה לו המערכת המקצועית בראשותו של מנכ"ל מקצועי. אין שום צורך בעוד פוליטיקאי במערכת הזאת. תפקיד סגן השר נועד למטרה אחת בלבד – סידור עבודה או פרס ניחומים לח"כים.

אין צורך בסגני שרים ובוודאי לא כאשר גם בלעדיהם הממשלה גדולה מדי ורבים בה התפקידים המיותרים שקמו לצורך סידור עבודה, ולכל אחד כזה יוקם משרד עם כוח אדם וכו'. ובוודאי שאין מקום לכך שכחול לבן, שגם כך מספר השרים שלה אינו פרופורציונלי למספר הח"כים, תמנה ח"כים לסגני שרים. חשוב יותר שימלאו את תפקידם הפרלמנטרי החשוב. אם מילוי מכסת השרים בממשלה המנופחת הזאת חיוני כדי לקיים את עקרון הפריטט, אין זה רלוונטי כשמדובר בסגני שרים. אגב, טוב היה עושה גנץ אילו מינה כמה שרים שאינם ח"כים, כדי שתהיה למפלגתו סיעה אפקטיבית בכנסת (כולל שר ערבי).

יש צורך לבטל בחוק את תפקיד סגן שר.

* משלהב את היצרים – ח"כ לשעבר מוסי רז פרסם רשומת הסתה בפייסבוק שבה השווה את רצח העציר השחור ג'ורג' פלויד בחניקה בידי שוטר בארה"ב לבין המקרה הטרגי שבו נהרג איאד אלחאלאק מירי שוטרי מג"ב.

זו השוואה חסרת שחר. פלויד היה עצור ולכן חסר ישע, והשוטר חנק אותו למוות מתוך סדיזם ושנאה לשמם. לא בכדי הוא נעצר בחשד לרצח. מותו של אלחאלאק הוא טרגדיה. כל מקרה מוות של חף מפשע, לא כל שכן בעל צרכים מיוחדים, הוא טרגי. וברור שיש לבצע תחקיר יסודי כדי לראות האם היו כשלים באירוע ואלו לקחים יש להפיק מכך לעתיד. אולם ככל הנראה השוטרים שירו היו משוכנעים שמדובר במרדף אחר מחבל חמוש, ובמרדף כזה יש לחתור למגע ולסכל את הפיגוע באמצעות ניטרול המחבל. אם התחקיר יאושש את ההנחה הזאת, יש לתת לשוטרים גיבוי מלא, למרות התוצאה הטרגית.

מה דוחף את מוסי רז להשוואות מופרכות כאלו? כנראה שהוא מתקנא במהומות האלימות בארה"ב ורוצה לשלהב את היצרים בתקווה שגם בישראל תהיה תגובה כזו. 

* סיפורו של מלקוש – ביום ראשון ירד המלקוש.

אני אוהב גשם. משחר ילדותי, מאז שאני זוכר את עצמי, אהבתי, כל כך אהבתי גשם. כן, גם כילד עירניק. ומאז ועד היום הגשם ממלא אותי, מציף אותי באושר.

היה נפלא לקום לבוקר גשום כל כך, אחרי שבוע ארוך של שרב כבד ומעיק (נכון, אין דין שרב בצפון הגולן לשרב בחלקי הארץ האחרים, ובכל זאת…). איזה כיף!

אבל אנו הרי מייחלים לגשם בעתו. גשם לא בעתו עלול להזיק לחקלאות.

ביום ראשון בבוקר, בשיא הגשם, הייתי בישיבה עם מרכז המטע שלנו, והוא הדביק אותי בחרדתו. אם יירדו 6 מ"מ ומעלה, הוא הסביר לי, כל הדובדבנים יתפוצצו. הלכה שנה של עבודה. ירדו 13 מ"מ.

בצהרים, אחרי שהוא נסע לשטח, לאמוד את הנזק, התקשרתי אליו. עבר בשלום. לא קרה כלום לדובדבנים.

נס שבועות. וכך זכינו גם למלקוש רענן וגם לדובדבנים בריאים ושלמים.

המלקוש הזה היה אקורד הסיום של שנה שופעת גשמים, שנה ברוכה מאוד – שניה ברציפות. אחרי חמש שנות בצורת רצופות, מגיעות לנו חמש שנות שפע רצופות. אז אני מצפה לעוד שלוש שנים כאלו לפחות. אח"כ נדבר.

* ביד הלשון

נודניק – הבטחתי למישהו שאקדיש לו את הפינה הבאה ואני עושה זאת בחפץ לב. נושא הפינה הוא נודניק.

מקור המילה נודניק הוא יידיש. ההגדרה במילון אבן שושן היא "מי שמרבה להטריד אחרים בשאלות יתר או בבקשות סרק". אבל האמת היא שאף הגדרה מילונית לא תיטיב להגדיר את המילה טוב יותר מהמילה עצמה, כי נודניק הוא נודניק. אין צורך להכביר מילים.

ואיך אומרים נודניק בעברית? נדנדן, טרדן, טרחן (ויש גם קבסתן, עליו אכתוב בנפרד). אבל גם שלושתן יחד אינן טובות כמו נודניק. והמהדרין יאמרו ניג'ס. אך למילה ניג'ס ראוי להקדיש פינה בפני עצמה, כי היא סיפור לשוני מעניין.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 27.5.20

* מופע האימים של הנאשם ולהקת רעולי הפנים – עומד הנאשם השרלטן, השקרן, מוקף בשרים וח"כים רעולי פנים, אנשים עלובים שבעצמם לא מאמינים לאף מילה שלו, ומסית ומשקר ומטנף ומעליל עלילות שקר נגד מוסדות המדינה. אבל זה לא יעזור לו. לא יהיה בישראל משפט רחוב. בבית המשפט הוא לא יוכל לעשות את הצגות השקר וההסתה. וגם אם יעשה, זה לא יעזור לו. בבית המשפט יושבים שופטים מקצועיים, רציניים, שישפטו אותו על פי ראיות. רק על פי ראיות. ובמשפט הזה יש נאשם – לא "מחנה הימין", לא "המצביעים לליכוד". יש נאשם וקוראים לו בנימין נתניהו. ובבית המשפט הוא יצטרך להתמודד עם הראיות. ההתבכיינות שלו לא תעזור לו.

* נשף מסכות – אם השרים רעולי הפנים חושבים שהמסכה על פניהם תמחק את קלונם – אין הם אלא טועים.

* תפאורה – ככה הוא רוצה אותם. כנועים, מבוישים, משפילי ראש ועם מחסום על הפה.

* שתיקה מבישה – תגובתו האנמית, הקלושה, של בני גנץ למופע האימים של נתניהו – מבישה. 

* מתקפה פרועה – המתקפה הפרועה של נתניהו ואנשיו על מדינת החוק ומערכת המשפט וההסתה האישית הממוקדת והאלימה נגד מנדלבליט, היא חציית קו אדום. היא סותרת את המהות של ממשלת האחדות שנועדה לקדם את האחדות והפיוס בחברה הישראלית.

כחול לבן אינה יכולה לשבת מנגד ולהפקיר את הזירה לתעשיית ההסתה. בני גנץ ושרי כחול לבן צריכים להיות חומת המגן של מערכת המשפט. אסור להם לשתוק. עליהם להבהיר שאם תמשך ההסתה, הם יפרקו את הממשלה.

נכון לעכשיו, הם בולעים את לשונם, וזה מביש.

* לא קשור לימין ושמאל – אין מקום לא להפגנות בעד נתניהו ולא להפגנות נגדו, ואין כאן שום עניין הקשור לימין או לשמאל.

יש כאן נאשם העומד לדין פלילי, ובית המשפט ואך ורק בית המשפט הוא המקום ללבן את שאלת אשמתו על פי ראיות ואך ורק על פי ראיות. 

*  טענת כזב – כאשר שר המשפטים לשעבר אמיר אוחנה הוציא צו חירום לסגירת בתי המשפט עם התפרצות הקורונה ותחילת מדיניות הסגר, הוא הואשם שעשה כן כדי לסכל את משפטו של נתניהו. אי אפשר לחשוד בי כסניגור של אוחנה, אך במקרה זה יצאתי להגנתו, כי הייתה זו טענה חסרת שחר. הטענה כאילו "נתניהו סוגר את הרשות השופטת… לא תהיה ביקורת שיפוטית על צעדיו הדרקוניים… דיקטטורה" וכו' הייתה מופרכת.

האמת היא שיחד עם כל מוסדות המדינה וכל מקומות העבודה גם בתי המשפט נסגרו, מפאת הקורונה. סגירת בתי המשפט דורשת צו מיוחד, והוא ניתן, בעצה אחת עם נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות. בג"ץ, שהוא הגורם המבצע את הביקורת השיפוטית על הממשלה, המשיך לפעול כרגיל, ואף קיבל החלטות לטובתם של שחורי החולצות, שהמשיכו לדקלם את טענת הכזב על "סגירת הרשות השופטת". והנה, עם ההקלות בכל תחומי החיים, חזר גם בית המשפט לפעול, במגבלות הריחוק החברתי, ומשפטו של נתניהו מתקיים.

מבחינת האינטרס הציבורי במשפט, טוב שהוא נדחה. אילו התקיים במועדו המקורי, הוא היה נדחק לשולי החדשות וההתעניינות הציבורית, שהוקדשה כולה לקורונה. היום המשפט מקבל את המקום הראוי לו בסדר היום הציבורי.

* יוצא לנבצרות – אלמלא יהירותה; אילו כחול לבן קיבלה את מתווה הנשיא, לאחר הסיבוב השני, היום נתניהו היה יוצא לנבצרות. ואילו אחרי הסיבוב השלישי גנץ שוב היה נגרר אחרי לפיד ולא היה מקים ממשלת אחדות – אחרי הסיבוב הרביעי הוא לא היה משיג ממשלה פריטטית ולא רוטציה.

* מקרה קשה של חוסר מודעות עצמית – חוסר המודעות העצמית של אולמרט מרקיעה שחקים. כאשר מדובר בשחיתות, בראש ממשלה שעומד למשפט וכד', ניתן היה לצפות ממנו שישתוק ויתבייש בפינה. אבל הוא מופיע בתקשורת ומדבר, על "התפרעות של משפחת פשע" וכו'. אגב, הוא אומר דברים נכונים, אבל … מי שמדבר…

בין אולמרט ונתניהו יש הבדל מהותי. לנתניהו עומדת חזקת החפות. אולמרט אשם. הוא פושע. כך קבעו בתי המשפט ולכן הוא ישב בכלא. וגם ההתנהלות שלו והמתקפות שלו על המשטרה, הפרקליטות והיועמ"ש לא היו שונים מאלו של נתניהו. נתניהו מסוכן יותר כי המונים הולכים אחריו בעיניים עצומות ומוח שטוף, בעוד את אולמרט הקיפו קומץ חסידים שוטים. אך הסגנון הוא אותו סגנון. כדאי לזכור שאחד ממלכחי פינכתו המליץ לפרקליט המדינה להתאבד. הבדל נוסף הוא ששותפיו של אולמרט להנהגת המפלגה גילו מנהיגות ואחריות לאומית וכפו עליו התפטרות, בעוד הנהגת הליכוד מתקרנפת ונותנת לנתניהו ללהק אותה כתפאורה במופעי האימים שלו.

הזמנתו של אולמרט להתראיין בנושאים הללו כ"לוחם בשחיתות" היא שערורייתית. לו לפחות היו משקפים לו את העובדה שהוא נהג בדיוק כמו נתניהו… בעיניי, אין הוא ראוי לפתחון פה בתקשורת יותר מאשר כפרשננו לענייני ליזול.

* חוק מגה-שחיתות – במו"מ הקואליציוני איימה ימינה שאם תהיה באופוזיציה תילחם בשחיתות. היה משהו מוזר באיום הזה, כאילו מלחמה בשחיתות היא עניין של פוזיציה. אם יקבלו את התיק שהם רוצים, השחיתות לגיטימית ואם לאו – יש להילחם בה. אבל, ניחא, העיקר שמי שמתיימרים לשאת את מוסר הנביאים יתרגמו אותו למאבק פוליטי. גם זו לטובה.

והנה, ימינה באופוזיציה וכעת היא מתכוונת להעלות להצבעה בכנסת את חוק מגה-שחיתות "הצרפתי". זהו חוק שמעמיד את ראש הממשלה מעל החוק, פוגע אנושות בשוויון בפני החוק, שהוא יסוד מוסד בדמוקרטיה, ומאפשר לו להיות עבריין ואפילו לא להיחקר. בצרפת, שבה נהוג חוק מגה-שחיתות הזה, הוא לפחות מאוזן בהגבלת כהונת הנשיא לשתי קדנציות בלבד (אגב, זה חוק צרפתי שבהחלט ראוי לאמץ בישראל). כאן מוצע חוק של חסינות מראש מפני כל חקירה ללא הגבלת קדנציות, כלומר ראשות הממשלה עלולה להיות עיר מקלט לעבריין לכל חייו.

עצם העובדה שחוק מגה-שחיתות כזה עולה לדיון בכנסת ישראל היא חרפה. על פי ההסכם הקואליציוני בין כחול לבן והליכוד, חברי הקואליציה מחויבים להצביע נגד החוק הזה. בהסכם נאמר: "בכל תקופת כהונת הממשלה כל חברי הכנסת מסיעות הקואליציה יהיו מחויבים להתנגד לכל דבר חקיקה ראשית שלא אושר מראש על ידי ועדת השרים לענייני חקיקה". ברור שוועדת השרים לחקיקה בראשות שר המשפטים ניסנקורן לא תאשר את חוק מגה-שחיתות הזה. אם הליכוד יפר את ההסכם ויצביע בעד החוק המושחת, על כחול לבן לתמוך בחוק שיאסור על מי שהוגש נגדו כתב אישום לכהן כראש הממשלה.

* וטו מוחלט – יו"ר סיעת כחול לבן איתן גינזבורג אינו פוסל תמיכה בחוק מגה-שחיתות הצרפתי, ובלבד שלא יהיה רטרואקטיבי. אני מקווה מאוד שזו רק עמדה פרטית שלו. תפקידה של כחול לבן בממשלת האחדות הוא לשמור על מדינת החוק ולא לאפשר לעוכרי החוק והמשפט להשחית אותה. חוק מגה-שחיתות, שהופך את ראשות הממשלה לקרנות המזבח ולהלבנת פשעים ושחיתויות, ישחית את מדינת ישראל, אם יתקבל חלילה. יש להטיל עליו וטו מוחלט.

* לא ביקשנו רשות – יש שני סוגים של התנגדות להחלת ריבונות ישראל על בקעת הירדן. יש התנגדות עקרונית לכך שבקעת הירדן צריכה להיות ישראלית. כלומר, תמיכה אידיאולוגית ברעיון הנסיגה המלאה, כפי שהציעו אהוד א' ואהוד ב' לפלשתינאים (שכמובן דחו את ההצעה, כי לא כללה את "זכות" השיבה, כלומר את הטבעת כבשת הרש שתישאר בידי ישראל במיליוני פלשתינאים). ויש התנגדות המתמקדת בכך שהריבונות תוחל באופן חד-צדדי, מצד אנשים המתנגדים לנסיגה מבקעת הירדן. הם טוענים שיש להגיע לכך במסגרת הסכם עם הפלשתינאים. אני רוצה להתייחס כאן לסוג השני של ההתנגדות.

אילו ניתן היה להגיע עם הפלשתינאים להסדר המבוסס על פשרה טריטוריאלית אחראית, ברוח תכנית אלון, מורשת רבין ותכנית טראמפ, כמובן שעדיף היה להחיל את הריבונות בהסדר. אולם למרבה הצער אין לנו פרטנר לפשרה, וכפי שכבר הוכח – גם לא לנסיגה מלאה. לא נראה שבעתיד הנראה לעין יש היתכנות להסדר כזה.

האם בשל כך ישראל צריכה להמתין לנצח בארעיות גבולותיה ולא לקבע אותם? האם אחרי 53 שנים לא הגיעה השעה שנגדיר מה שלנו בכל מקרה; מה לא יעמוד למו"מ? האם אנחנו צריכים לבקש רשות מהפלשתינאים למימוש האינטרסים הלאומיים של ישראל?

מעולם לא ביקשנו רשות מן הערבים לממש את הציונות. לא ביקשנו מהם רשות לעליית יהודים לארץ ישראל. לא ביקשנו מהם רשות להתיישבות יהודית בארץ ישראל – לא להקמת פתח תקווה ולא להקמת אף יישוב ב-142 השנים שחלפו מאז. לא ביקשנו מהם רשות להקים את מדינת ישראל. לא ביקשנו מהם רשות להחליט שירושלים היא בירת ישראל. לא ביקשנו מהם רשות להחיל את ריבונות ישראל על ירושלים השלמה. לא ביקשנו מהם רשות להחיל את ריבונות ישראל על הגולן. אילו ביקשנו רשות – לא היינו כאן. לא היינו קיימים. אז למה אנחנו צריכים לבקש מהם רשות להחיל את הריבונות על בקעת הירדן.

יש היום הזדמנות להחיל את הריבונות בתיאום עם ארה"ב ובתמיכתה. ארה"ב היא ידידתנו הגדולה ובעלת בריתנו והיא מעצמת-העל החשובה והחזקה בעולם. את כל הצעדים החד-צדדיים בעבר עשינו ללא תמיכתה, על אף התנגדותה ואף בעימות אתה. תהיה זו איוולת להחמיץ את ההזדמנות הנדירה, של מימוש האינטרס הישראלי בהחלת הריבונות על הבקעה, במובן הרחב ביותר של המושג, ועל גושי ההתיישבות בתמיכת ארה"ב.

* לא כלום – כאשר אני רואה את הקמפיין של מועצת יש"ע נגד "חצי ריבונות", אני נזכר בהתנגדות של גורמים בימין ובשמאל הציוני נגד קבלת תכנית החלוקה, כי היא כרוכה בוויתור על חלקים בא"י. אילו שמענו בקולם, ספק רב אם הייתה קמה מדינת ישראל. מי שנוקט בגישה של "הכל או לא כלום" – רבים הסיכויים שיישאר בלא כלום. הציונות הבן-גוריוניסטית היא ציונות של "טוב תפוח אחד ביד משניים על העץ". או אם תרצו "טובה רגל אחת ביד משתיים על התרנגולת". בן גוריון הבין שזה "עתה או לעולם לא", וגם כעת אנו ניצבים בפני הזדמנות היסטורית, שתהיה זו בכיה לדורות להחמיץ אותה כי זו "רק" "חצי ריבונות".

* שכחו אותנו בקפסולה – חלף עוד שבוע. אנו כבר בשבוע השני שבו כל מערכת החינוך מלידה עד י"ב לומדת בכיתות מלאות. ואילו במכינות הקדם צבאיות עדין לומדים בקפסולות, למרות שמדובר לא רק בלימודים אלא בשהייה בתנאי פנימיה 24/7. מה מקור החלמאות הזאת?

האחריות על המכינות הקד"צ, עד כה, הייתה משותפת למשרד הביטחון ומשרד החינוך. בכל הקשור לדחיית שירות – האגף הביטחוני חברתי במשרד הביטחון. בכל הקשור לתקציבים ונהלים – מינהל חברה ונוער במשרד החינוך.

אז אולי הכל נובע מן התמונה הבאה?

במשרד הביטחון הוכפף האגף הביטחוני חברתי לשר מיכאל ביטון, במסגרת משרד הביטחון.

באשר למשרד החינוך:

ככל הנראה מינהל חברה ונוער בראשות חגי גרוס מועבר למשרד חדש בראשות השר אלקין, אך האחריות על המכינות "תוצא" ממנהל חברה ונוער ותועבר למשרד חדש בראשות חוטובלי, שתוחלף בהמשך תוך זמן לא ארוך (לפי המידע התקשורתי) ע"י השר הנגבי.

מבולבלים? גם אנחנו.

* ממך יצאו – לאורך השנים השתתפתי באינספור רבי שיח, רובם בתקופת המאבק על הגולן אך גם רבים לאחר מכן. תמיד כיבדתי את יריביי, כיוון שראיתי בהם פטריוטים בדיוק כמוני, המבקשים בדיוק כמוני את טובתה של ישראל, הגם שעמדותינו בשאלה מהי טובתה של ישראל מנוגדות.

פעמיים השתתפתי בפאנלים מול תועמלנים אנטי ציונים, אנטי ישראליים. אותם לא כיבדתי. חשתי שאני בשדה קרב נגד האויב. חשתי כלפיהם שנאה ותיעוב.

הראשון היה אילן פפה, הפוסט היסטוריון האנטי ציוני. בסוכות 2001 הוזמנתי לפאנל ביום הורים של המכינה הקדם צבאית מיצר, בפני החניכים והוריהם. ברב השיח השתתפנו שלושה אנשים: הרב שמואל אליהו, אילן פפה ואני. מהר מאוד הפאנל היה לזירת התגוששות בין פפה לביני, והרב אליהו כמעט ולא הצליח להשחיל מילה. מיותר לציין שהקהל כולו היה לצדי. הקהל הורכב ממגוון רחב של דעות – אנשי שמאל, מרכז וימין ציוני, ולכן הם סלדו מן ההטפה האנטי ישראלית של פפה.

זמן קצר לאחר מכן שוב התעמתתי אתו. הפעם היה זה כשהוא הוזמן להרצות בפני פורום של מנהלי מתנ"סים. הייתי בקהל, אך הרצאתו הפכה, למעשה, לעימות בין שנינו.

כעבור שנים לא רבות, שמעתי שהנ"ל ירד מן הארץ. אני מודה שהוא לא ממש חסר פה.

השני היה איתן בורשטיין, מייסד עמותת "זוכרות" הלוחמת למען "זכות" השיבה. הוא הוזמן לרב-שיח אזורי בתל-חי, בין השאר בפני חניכי מכינת הגליל. לא רציתי להתעמת אתו, כי סברתי שלא צריך לתת לו את הבמה. אך הופעלו עליי לחצים, נאמר לי שהפאנל יתקיים בלאו הכי, ועדיף שלא אפקיר את הזירה, כי אין מי שייטיב להתעמת עמו כמוני. זה היה לפני 8 שנים, ביום ההולדת שלי. בפתח דבריו הבהיר "הזוכרת הראשי" שהוא לא נאבק למען "זכות" השיבה. הזכות היא מוחלטת, היא זכות טבעית, והיא אינה זקוקה לעזרתו. הוא נאבק על מימושה, כלומר על כך שמיליוני ה"פליטים" יחזרו בפועל ל"בתיהם" בישראל. גם במקרה זה ניתן לומר שהכיתי את בר הפלוגתא שלי שוק על ירך. גם כאן הקהל כולו היה אתי. רובו המוחלט שייך לשמאל הציוני, בנושאים אחרים לבטח איננו באותו צד של המפה, אבל מולו, בנושא הזה, כל ישראלי שפוי אינו יכול לתמוך בו. בתום רב השיח, סירבתי ללחוץ את ידו. והתחרטתי על כך שנתתי ידי למתן הבמה לו, בעצם השתתפותי.

אני חושב שאילו הוא היה פלשתינאי, הייתי מכבד אותו. אבל כיוון שהוא יהודי, ישראלי, הלוחם במדינתו, חשתי תועפות של בוז וסלידה כלפי האיש הזה.

היום קראתי שגם הוא ירד מן הארץ. וגם הוא, ממש ממש לא חסר פה.

על ירידתו קראתי בכתבה במוסף "הארץ" על לא מעטים מאנשי השמאל הרדיקלי האנטי ציוני והאנטי ישראלי שירדו מהארץ. הכתבה נועדה לעשות להם גלוריפיקציה, של גולים פוליטיים. כמובן שהמושגים ירידה ועליה לא הופיעו בכתבה, אלא רק הגירה (בורשטיין, למשל, "היגר" לארץ מארגנטינה בגיל חמש).

כל האנשים האלה לא חסרים בארץ. ממש לא. בירידתם הם מגשימים את דברי הנביא "מהרסיך ומחריביך ממך יצאו". יצאו, ברוך השם. מצד שני, הם ממשיכים להילחם בישראל גם במקום מושבם, כפעילים בבי.די.אס. וכמרצים באוניברסיטאות. ויתכן שהנזק שהם מסבים למדינה שם, גדול יותר מזה שהם מסבים לה כאן.

היה גם קוריוז משעשע בכתבה. אחת הנמושות, ד"ר אריאלה אזולאי, שירדה עם בן זוגה עדי אופיר, אף הוא מן הפעילים הוותיקים של השמאל הרדיקלי האנטי ישראלי, סירבה להתראיין ל"הארץ" וכתבה: "אני תומכת בחרם ולא מעוניינת להתראיין לעיתון ציוני… אין לי שום עניין לשתף בכאב הזה קהל ציוני". נו, מה תגיד על זה שוקן?

אני מאחל למנוולים הללו, שלא ימצאו מנוח לכפות רגליהם.

* להוריד את ראשה – רוגל אלפר מבסוט. " 'הצונאמי המדיני' שזה שנים ממאן להתממש מראה סימנים של בצבוץ מעבר לאופק". אמנם, לאכזבתו, זה בעיקר בגדר דיבורים אבל "היחיד שלעת עתה ממש עושה משהו הוא אבו מאזן הרופס, שמפתיע לטובה… אם ילך עד הסוף… אפשר שיגרום לישראל כאב ראש קשה וחזק… אמנם לעת עתה אירופה רק מדברת, אבל היא מסוגלת לנשוך, ובאופן שמפתיע לטובה — האיחוד האירופי מתחיל לדבר על ישראל כפי שדיבר על דרום אפריקה בשנות ה–80… חרם של האיחוד האירופי מסוגל להכאיב לישראל וצריך להכאיב לישראל". וכן הלאה וכן הלאה. הוא פתאום אופטימי ומלא תקווה: "הלוואי. הלוואי שהעולם יוריד לישראל את הראש". זו גם הכותרת של הפשקוויל.

ולמה הוא רוצה להוריד לישראל את הראש? כי אם יורידו לה רק את הידיים ואת הרגליים, היא עוד תחיה איכשהו. בלי הראש היא תמות. זו תקוותו של הפסולת האנושית הנ"ל.

* בן ערובה – צפיתי בדברי הבלע של הרב הראשי של איראן נגד הציונות וישראל, ולא חשתי כלפיו אפילו קורטוב של כעס. הבנתי שאני צופה בבן ערובה שאקדח מוצמד לרקתו והוא נאלץ לדקלם את הטקסט שהוכתב לו בידי חוטפיו. הטקסט הזה אמין בערך כמו הטקסט האנטי ישראלי שאלי כהן נאלץ לדקלם במשפטו.

אני מאחל לרב ולכל קהילת יהודי איראן חופש ועליה לישראל. שהטקסטים שהם יממשו יהיו הטקסטים שהם מתפללים שלוש פעמים ביום, ולא אלה שמשטר האייאתולות הרצחני מכתיב להם.

* מעשיך יקרבוך, מעשיך ירחיקוך – אנסה להגדיר את המחלוקת ביני לבין אהוד בן עזר על אודות נתניהו, אולמרט, יעלון ואחרים. ההבדל הוא בגישה הבסיסית. לא אגדיר את גישתו של אהוד, אלא את גישתי. גישתי לכל מנהיג היא: מעשיך יקרבוך, מעשיך ירחיקוך. אני שופט כל מעשה שלו בפני עצמו ומביע עליו את דעתי. יכול להיות מנהיג שאני מתנגד ל-90% ממעשיו ודעותיו, וזה לא יפריע לי לשבח אותו על 10% שראויים, בעיניי לשבח, ולהיפך. קשה לאב"ע להבין איך אני יכול לשלול את אולמרט ולהגן על החלטתו לצאת למלחמת לבנון השניה, שעליה הוא מותקף. בעיניי, זו הגישה הנכונה כאזרח.

אף פעם לא ראיתי בגנץ את מנהיגי, גם לא כאשר בחרתי לרשימה שהוא עומד בראשה, אם כי העדפתי ואני מעדיף אותו על נתניהו. כאשר הוא ניסה להקים ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת, גיניתי אותו. כאשר קיבל החלטה מנהיגותית אמיצה להציל את המדינה מהידרדרות לאנרכיה באמצעות הליכה לממשלה אחדות עם נתניהו, גם במחיר ויתור על מחצית כוחו הפוליטי ופגיעה בתדמיתו, שיבחתי אותו. כאשר הוא בלע את לשונו ונמנע מלגנות את נתניהו על מופע ההסתה שלו נגד מערכות החוק והמשפט, הבעתי את אכזבתי.

ובאשר לאולמרט. אולמרט הוא פושע. לא אני קבעת זאת. בתי המשפט קבעו זאת, על סמך ראיות. ולכן הוא ישב בכלא; המקום הראוי לפושעים כמותו. ההבדל העיקרי בינו לבין נתניהו, הוא שלנתניהו עומדת חזקת החפות, וכתב האישום שלו יוכרע בידי השופטים על סמך ראיות, ולעומת זאת אולמרט אשם. בעיניי, עצם העובדה שעבריין פלילי עמד בראש ממשלת ישראל היא כתם על המדינה. עם זאת, את תפקודו כראש הממשלה אני שופט בנפרד, על פי ההישגים והכישלונות. בשיפוט זה, יש נקודות לזכותו ונקודות לגנותו. הנקודה העיקרית לזכותו היא הפצצת הכור הסורי. על כך הוא ראוי להערכה ויכנס להיסטוריה כמי שקיבל את אחת ההחלטות החשובות והטובות בתולדות המדינה. הוא ראוי להערכה על החלטתו לצאת למלחמת לבנון השניה ויותר מכך על ההחלטה על ההפצצה הכבדה על רובע דאחיה. החלטות אלו האפילו על האופן הכושל שבו הוא ניהל את המלחמה, עם ההחלטות המבולבלות והדשדוש של המתקפה היבשתית וכו'. הוא ראוי להערכה על עמידתו הנחושה בלחץ לשחרור סיטונאי של מחבלים תמורת גלעד שליט. אבל הוא ראוי לגנאי על כך שהציע לפלשתינאים את ההצעות המופקרות ביותר שהוצעו אי פעם בידי ראש ממשלה ישראלי. והוא ראוי לגנאי על כך שאחרי שהפלשתינאים דחו בבוז את הצעתו, הוא הכחיש זאת וסינגר עליהם והאשים את ישראל בקיפאון המדיני, רק כדי להשאיר בחיים את הנראטיב השקרי על מי שאו-טו-טו הביא לשלום קוסמי ובגלל תפירת תיקים בידי הימין הרדיקלי, המשטרה, הפרקליטות, היועמ"ש ובתי המשפט סוכל השלום. והוא ראוי לגנאי על כך שניסה למסור את הגולן לאויב הסורי.

* ביד הלשון 

במידה ו – נשלח לעיוני ולהגהתי תקנון מסוים. שגיאה אחת הופיעה בו פעמים רבות – הצירוף "במידה ו…" במשפט תנאי. אין צירוף כזה בעברית. הצירוף הנכון הוא "במידה ש…", שהוא ביטוי תלמודי, אולם גם הוא אינו נכון להקשר שבו נכתב הצירוף השגוי.

מתי נכון לכתוב "במידה ש"? כאשר שני חלקי המשפט קשורים למידה או היקף מסוימים. למשל – "במידה שיהיה לי מספיק כסף אוכל לקנות מוצר מסוים". אין זה נכון להשתמש בצירוף למשפט תנאי כמו: "במידה שפלוני יבקש דבר מה, אענה לבקשתו".

בכל המקומות בתקנון שבהם נכתב "במידה ו" תיקנתי ל"אם". כל כך פשוט ויפה. "אם פלוני יבקש" וכו'.

אגב, בדקתי ומצאתי שהצירוף העילג והמסורבל הזה מככב בהסכם הקואליציוני בין הליכוד וכחול לבן.

 * "חדשות בן עזר"