צרור הערות 11.5.22

* חומת מגן בעזה – הנסיגה מעזה לא הייתה בהתנתקות, ב-2005. בהתנתקות ישראל עקרה את גוש קטיף וחזרה לקווי 4 ביוני 1967. אבל הנסיגה מעזה, דיר אל-בלאח, חאן יונס, רפיח והכפרים שביניהם הייתה ב-1994, במסגרת ביצוע הסכם אוסלו א', עזה ויריחו תחילה. ערפאת הקים את מפקדתו בעזה וישב שם עד הנסיגה מרמאללה.

מרגע שערפאת הגיע לעזה, הוא הפך את הרצועה לאזור של טרור נגד ישראל ואזרחיה, כפי שעשה בכל השטחים שעברו לידי הרש"פ. ההבדל בין רצועת עזה ליו"ש הוא שבמבצע "חומת מגן", 2002, המבצע המוצלח מאוד נגד הטרור, שבו צה"ל ריסק את תשתיות הטרור ביו"ש, לא בוצע ברצועת עזה. חופש הפעולה של צה"ל וכוחות הביטחון שהוחזר לשטחי הרש"פ ב"חומת מגן", לא הוחזר לרצועת עזה. ולכן, ברצועת עזה תשתית הטרור הלכה והתעצמה.

בהתנתקות, ישראל נסוגה מכל רצועת עזה, עד גרגר החול האחרון. היא עקרה את כל יישוביה, עד האבן האחרונה של הבית האחרון. היא גירשה את כל אזרחיה, עד היהודי האחרון, החי והמת. הפנטזיה הייתה שרצועת עזה תהיה "סינגפור של המזה"ת", כפי שהתפייט פרס. כל העולם, ובראש ובראשונה ישראל, עמד להשקיע מיליארדים רבים בשגשוגה של רצועת עזה. אולם הפלשתינאים בחרו להפוך את רצועת עזה לבסיס טרור ופשע נגד האנושות – ירי רקטות על אוכלוסיה אזרחית, גם במחיר אימלול בני עמם. כאשר ישראל נסוגה מכל הרצועה, הרש"פ שלטה ברצועה ותחתיה פעל הטרור. לא רק חמאס והג'יהאד האסלאמי הפעילו את הטרור אלא גם פת"ח. שנתיים לאחר העקירה, חמאס השתלט על רצועת עזה, והסלים את הטרור. בארבעת המבצעים – "עופרת יצוקה", "עמוד ענן", "צוק איתן" ו"שומר החומות" חמאס חטף מכה קשה, נוצרה הרתעה, אך עם הזמן היא נשחקה, חמאס השתקם וחזר לסורו.

היום, הטקטיקה של סינוואר היא להסית ולהצית את יהודה ושומרון, ירושלים וערביי ישראל, ולהשאיר את רצועת עזה חסינה, עד שהוא יבחר את המועד ואת הזמן לשוב ולתקוף אותנו ברקטות. אי אפשר להסכים לכך. סינוואר הוא בן מוות, וראוי לסיכול ממוקד. ולשאלה האוטומטית – ומה? במקומו יבוא ציוני? לא. אבל אם מי שיבוא במקומו ימשיך בדרכו, נחסל גם אותו. ככל שהם יתעסקו יותר בהימלטות ומסתור, הם יעסקו פחות בטרור.

לי קל לומר זאת, כי האחריות של קבלת ההחלטות אינה על כתפיי. כי זאת לדעת, המשמעות של חיסול סינוואר היא מלחמה. מי שצריך לקבל את ההחלטה, חייב לקחת זאת בחשבון, ולשאול את עצמו אם החברה בישראל יכולה לעמוד היום במבול של רקטות על כל הארץ. הוא חייב לקחת בחשבון גם את העובדה שניצבת מולו אופוזיציה ברוטלית, אופוזיציה למדינה, שתעמוד עם סטופר לספור את החללים ותאשים כל צעד במלחמה, קשה ככל שיהיה, שהוא "רופס" מתוך "כניעה לאחים המוסלמים" וכל השקרים האהובים על תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית.

לדעתי, נכון לקבל את ההחלטה, כי ישראל אינה יכולה להיות בת ערובה של חמאס. והפעם, לא עוד מבצע נוסח ארבעת המבצעים שכבר נעשו ברצועת עזה ולא שינו את המאזן, אלא מבצע נוסח "חומת מגן" שיצר מציאות חדשה. וכשאני מדבר על "חומת מגן", אין כוונתי רק למבצע קרקעי להשמדת תשתיות הטרור, אלא גם ובעיקר להחזרת חופש הפעולה לצה"ל ברצועת עזה, כפי שהוא קיים ברש"פ.

האם יש לבנט העוז לקבל את ההחלטה שכל קודמיו מאז הסכם אוסלו לא העזו לקבל?

* אין להם ברירה – גדעון לוי מסביר למה הם רצחו בגרזנים. אין להם ברירה. מה, הרי אין להם מטוסים. וואלה.

בינתיים הוא מגנה את הקול האחיד "ממרצ עד הכהניסטים" שקורא "לרצוח" מנהיג "פוליטי".

במקום זאת, הוא מציע לשוחח עם סינוואר. על מה? אולי על כך שיהיה לו צבא עם מטוסים? כך הם לא "ייאלצו" לרצוח בגרזנים.

* והיה מחננו טהור – ישנו נראטיב, על פיו הסיבה לטרור לאחר הסכם אוסלו היא הטבח במערת המכפלה. על פי הנראטיב, אכן ערפאת והפלשתינאים התכוונו לשלום ולהפסקת הטרור ואז בא גולדשטיין, ביצע את הטבח ועל כך הפלשתינאים הגיבו במתקפות הטרור שבהן נרצחו למעלה מאלף ישראלים. כמובן שמדובר בשקר וכזב, בשטות מוחלטת. לא זו בלבד שהטרור לא פסק בהסכם אוסלו, כפי שהתחייבו הפלשתינאים, אלא גבר. כשערפאת הגיע לארץ, הוא הבריח ברכבו אמל"ח לטרור. פיגועי הטרור קדמו לטבח במערת המכפלה. מבחינה כרונולוגית, לפחות, הטענה של תומכי גולדשטיין כאילו המעשה שלו היה נקמה על הטרור, לבטח נכונה יותר מהטענה ההפוכה, אם כי גם היא חסרת שחר; הטבח נעשה כדי להגשים את האידיאולוגיה הכהניסטית. יתכן שהטבח הביא לפיגוע נקם או שניים, אך לבטח הוא אינו הסיבה לטרור.

אז מה? האם יש בכך כדי להמעיט כהוא זה מחומרת הטבח? הרי הטבח הזה הוא כתם על תולדות מדינת ישראל. ישראלי, רופא (!), לבוש במדי קצין בצה"ל, עם נשק צה"לי ביצע את אחד הפיגועים הנפשעים בתולדות הסכסוך. המעשה הזה, כשלעצמו, הוא הרע המוחלט, בין אם הוא הביא לפיגועי נקם ובין אם לאו. אין צורך בשום תוצאה שלו כדי להוקיע אותו – די בטבח עצמו כדי שכל אדם ובטח כל יהודי יראה בו מעשה בלתי נסלח, לדיראון עולם.

הנראטיב השקרי הזה דומה לנראטיב על פיו הסכם אוסלו נכשל והתרסק בשל רצח רבין. גם הנראטיב הזה חסר שחר לחלוטין. להיפך, הסכם אוסלו כשל למרות רצח רבין. רצח רבין נתן גב אדיר לתהליך אוסלו, הביא את מתנגדי התהליך לשתוק במשך חודשים ובהם פרס, שזכה בעקבות הרצח לרוב אדיר בסקרים, חידש את הנסיגה מן הערים ביו"ש, שאותה רבין הקפיא בשל הטרור. הנראטיב הזה יוצר רהביליטציה לערפאת, רב המרצחים, שחתם אתנו באוסלו ובבית הלבן על הסכם הונאה שנועד להביא אותו ואת צבאו לתוככי יהודה, שומרון ועזה על מנת שיוכל להמשיך מכאן את המאבק המזוין הטרוריסטי נגד קיום המדינה. כיוון שההסכם היה הונאה, הרי שכישלונו מניה וביה, מצוי כבר בחתימה עליו, ללא כל קשר לרצח.

אז מה? האם צריך להוסיף עוד רשימת "הישגים" לרצח רבין, כדי לראות בו את אחד האסונות הגדולים ביותר בתולדות מדינת ישראל ועם ישראל? האם העובדה שרצח רבין לא השפיע כהוא זה על הסכם אוסלו עושה אותו פחות חמור, פחות נפשע, פחות מזעזע? הרצח כשלעצמו – הוא הדבר החמור ולא תוצאותיו המדומיינות. יגאל עמיר, הרוצח הנתעב, הוא רע מוחלט, לא כי הוא רצח את אוסלו, כביכול, אלא כי הוא רצח את ראש ממשלת ישראל.

מדוע נזכרתי לכתוב על כל אלה? בשל תרגיל דמגוגי של אוהדי הלגיטימציה לכהניזם, שבו כל התנגדות לפרובוקציות של הכהניסט, מוצגת כטענה, כביכול, שהוא האשם בטרור. אם אני כותב נגד הפרובוקציות שלו בהר הבית או בשער שכם או בשכונת שמעון הצדיק, מיד קופצים עליי באמירות אינפנטיליות כמו: "הא, ברור, בן גביר אשם בכך שמאה שנה רוצחים בנו. בטח, בעיניך אם יהודי עובר בשער שכם זה מצדיק את הרצח ברח' דיזנגוף. הא, ברור, אתה מאשים 'אותנו' בטרור נגדנו". וכן הלאה וכן הלאה. דמגוגיה עלובה.

ברור שהטרור אינו בגלל הכהניסט. אבל הכהניזם הגזעני והפשיסטי הוא רע מוחלט בפני עצמו. כמו הטבח במערת המכפלה וכמו רצח רבין – יש להוקיע אותו, לגנות אותו, לבודד אותו ולהילחם בו לא כיוון שהוא אשם, כביכול, בטרור, אלא בשל מה שהוא, כיוון שהוא כתם על העם היהודי, כיוון שכיהודים עלינו לעקור מתוכנו את הסרטן הזה, והיה מחננו טהור.

* החזירו את הנשק – יאיר מימון, תושב תקוע שחיסל את המחבל שבא לטבוח בתושבי היישוב, ובכך הציל חיי אדם רבים, הוא חבר בצוות הכוננות של יישובו, והנשק שבו הציל חיים הופקד בידיו בתוקף חברותו בצוות.

לפני שנתיים, צה"ל אסף את כלי הנשק של צוותי הכוננות בגולן ובאזורים אחרים בארץ, מחשש שהנשק ייגנב. זאת, חרף העובדה שרוב ביזת הנשק והתחמושת נעשית דווקא בבסיסי צה"ל. כל הפניות והמחאות בנושא נפלו על אוזניים ערלות. ועדת החוץ והביטחון של הכנסת דנה בנדון ותבעה להחזיר את כלי הנשק לצוותי הכוננות, ודבר לא קרה.

אם יחדור מחבל ליישוב בגולן וירצח ילדים, למחרת יוחזרו כלי הנשק לצוותים. למה צריך לחכות לאסון? יש להחזיר את כלי הנשק לאלתר.

* סינדרום פינדרוס – החלום הוא מדינה ללא רשות שופטת. חלום בלהות.

* יש לו חלום – האם "תורתו אומנותו" פוטר גם מפיצוץ בית המשפט העליון?

* מערכת משפט יהודית – הלוקים בסינדרום פינדרוס, טוענים שהמטרה שלהם היא מערכת משפט יהודית.

איזו עזות מצח! מערכת המשפט של מדינת הלאום של העם היהודי, מסמלי הממלכתיות של המדינה היהודית, היא מערכת משפט יהודית לעילא ולעילא. היא מחוקקת חוקים שנחקקו בידי בית המחוקקים הריבון של המדינה היהודית. אחד ממקורותיה הוא המשפט העברי. רק כופר בציונות יכפור בכך שזו מערכת משפט יהודית. החלום שלהם הוא מערכת משפט חרדית פונדמנטליסטית, כי לעומקו של דבר, הם אולי משלימים בדיעבד עם עובדת קיומה של מדינת ישראל, אבל הם מנוכרים לה ולבטח אינם מצדיקים אותה מלכתחילה.

* חילול דו-צדדי – האיום הגדול ביותר על מדינת ישראל, הוא התהליכים הצנטריפוגליים מימין ומשמאל, שמפוררים את חישוקי הציונות הממלכתית המבוססת על סולידריות לאומית וחברתית, ועל קונצנזוס רחב על עיקרי הציונות והדמוקרטיה, ומושכים לכיוונים שונים ומנוגדים; הרחק כל הניתן מן הציונות הממלכתית.

הן בשמאל והן בימין אנו רואים תופעות שאך לפני שנים ספורות אי אפשר היה להעלות אותן על הדעת. בשני הצדדים אנו רואים מיינסטרימיזציה של השוליים הרדיקליים, הסהרוריים, הבלתי לגיטימיים. בשמאל אנו רואים איך הרעל הפוסט ציוני והאנטי-ציוני מחלחל ומביא לתופעות של נכבאיזם, של השוואת ישראל לנאצים וכד' ובימין אנו רואים את החיבוק לתועבה הכהניסטית שהייתה מוקצית מחמת מיאוס בימין עד לאחרונה, ובשנה האחרונה אנו עדים לתופעה המאיימת על מדינת ישראל – כהניזציה של הביביזם.

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, הוא אחד מחישוקי הציונות הממלכתית; יום שבו מניחים בצד את המחלוקות ואומה שלמה מתלכדת בהתייחדות עם בניה ובנותיה שנפלו על תקומת המדינה וקיומה. בשנים האחרונות דווקא היום הזה חולל, והפך ליום שבו הקצוות המטורללים מושכים אחריהם את המיינסטרים של המחנות. מצד אחד – הפרובוקציה סרת הטעם של המרת יום הזיכרון הלאומי שלנו באיזה מישמַש דלוח של התייחדות משותפת עם חללי המערכה על קיום המדינה והרוגי המלחמה לחורבן המדינה. ומצד שני – השתוללות מכוערת והפיכת אזכרה ממלכתית בהר הרצל להפגנה פוליטית רדיקלית דוחה נגד הלגיטימיות של הממשלה החוקית של ישראל.

שני האירועים האלה הם חילול יום הזיכרון. מבחינה מסוימת ההתפרעות באזכרה חמורה יותר, כי חילול יום הזיכרון בטקס המשותף לפחות היה במקום אחר ואילו ההתפרעות היא חילול משולש – גם חילול יום הזיכרון, גם חילול טקס הזיכרון וגם חילול הר הרצל.

* החוליגן – משה מירון הוא ביביריון חוליגן, שבמערכת הבחירות האחרונה קיבל כסף מהליכוד הביביסטי על התפרעויותיו והפרות הסדר הסדרתיות שלו. משה מירון הוא החוליגן שבא לטקס הממלכתי לזכר נרצחי פעולות האיבה כדי לעשות בו שמייייח ורקד על דם אחינו. הוא זה שהלהיט את הרוחות, הוא זה שהסית, שהתסיס, שחימם. הוא מי שעמד בראש הצווחנים שחיללו את טקס יום הזיכרון במפגן של שנאה פוליטית למי שהעז להיות ראש ממשלה; תפקיד שרשום בטאבו על שם שולחו של מירון.

משה מירון, הישראלי המכוער, הביביריון הממומן, הוא פרצופו האמתי של הביביזם.

* ממשלה טובה לבדואים – "ממשלת ביבי הייתה רעה לבדואים. ממשלת בנט יותר רעה לבדואים". כך אמר אחד המרואיינים לכתבה המצוינת של יאיר שרקי ומוחמד מג'אדלה על הבדואים בנגב. למה ממשלת בנט רעה יותר לבדואים? כי היא הרסה הרבה יותר בתים.

כאן נעוצה הבעיה. כל עוד הבדואים לא יבינו שהריסת הבתים הבלתי חוקיים היא לטובתם, יהיה קשה מאוד לחולל שינוי.

ראש עיריית רהט התראיין והרשים מאוד. הוא אמר שיש לירות במי שיורה ברחובות, כי הוא מחבל לכל דבר. הוא אמר שיש להכניס את השב"כ לטיפול בבעיית משפחות הפשע והפרוטקשן ברהט. הוא מתח גם ביקורת עצמית על המגזר הבדואי, שאינו משתף פעולה עם המשטרה. ואז הוא נשאל על הריסת הבתים. אופס. פתאום הוא כבר לא תומך נלהב במדינת החוק.

בתחילת הכתבה, הציגו כפר מוכר ולידו כפר בלתי מוכר (שם מכובס לבניה בלתי חוקית), ובשניהם אותה הזנחה, בשניהם אין תשתיות – אז מה הועילו חכמים בתקנתם? איך אפשר לשכנע את הבדואים לעבור מן הכפרים הפיראטיים לכפרים החוקיים? חובתה של המדינה לספק תשתיות מעולות לכפרים החוקיים. זה נראה כמו מחדל של המדינה. אולם כאשר הכתבה נכנסה יותר לעומק, התמונה נראית קצת אחרת. הנה, חוברו תשתיות חשמל לכפר, וכעבור יומיים לא הייתה תאורה, כי אנשים התחברו באופן פיראטי לחשמל, בלי לשלם, כמובן. כלומר, הבעיה אינה אי הפניית משאבים של חשמל, מים, כבישים וכו', אלא של אי הפניית משאבים של שלטון החוק, של המשטרה.

איבדנו בעשור האחרון את הריבונות בנגב. אזורים שלמים הפכו לאקס-טריטוריה, הנשלטת בידי כנופיות פשע וטרור, פלילי ולאומני. הנפגעים הראשונים מכך הם הבדואים עצמם, אך גם שכניהם היהודים והמדינה כולה. המחדל המתמשך של אובדן הריבונות מחייב שינוי דרמטי. מלחמה בנשק הבלתי חוקי (בראש ובראשונה, כי זו הבעיה החמורה ביותר), בפשיעה, בפרוטקשן, בפוליגמיה, בבניה הבלתי חוקית, בהשתלטות הפיראטית על אדמות הלאום, בסחר בסמים, בהברחות ממצרים, באי תשלום מסים ועוד. לצד זה, יש להשקיע בתשתיות ובחינוך ולחזק את היישובים החוקיים והמוכרים. אך זה סדר העדיפויות. בלי ריבונות, כל ההשקעה בתשתיות תהיה זריקת כסף לשווא. החזרת הריבונות היא התשתית היסודית לשאר התשתיות, שתממשנה את הריבונות לטובת האזרחים.

ממשלה שתעשה זאת היא ממשלה טובה לבדואים.  

* לא מעידה חד פעמית – מנהל בית ספר (!) צילם תלמידות בנות 14 בעירום חלקי והפיץ את התמונה. מזעזע!

עצם העובדה שהבנות התפשטו בפניו וביקשו ממנו לצלם אותן, מעידה על דמותו של המנהל ועל הנורמות של בית הספר. זו אינה מעידה חד פעמית.

מדובר בעבירה פלילית (בגיר שצילם קטינות בעירום) אבל הרבה יותר חמור בעיניי העניין החינוכי, המוסרי. איך קורה דבר כזה?

* מפגן של נמיכות קומה – הרעיון שמאחורי תחרות האירוויזיון הוא רעיון יפה; מפגש תרבותי של נציגי עשרות מדינות ותרבויות, שכל מדינה מציגה את תרבותה הייחודית. תרבות היא בראש ובראשונה שפה. תרבות לאומית היא קודם כל שפה לאומית. מפגש שבו נציגי כל מדינה מופיעים בשפתה, עשוי להיות יפה, מעשיר ומעניין.

בפועל, האירוויזיון הפך למפגן של השטחה תרבותית, כשנציגי כל המדינות אינם מביאים עמם קורטוב של תרבותם הלאומית ואינם שרים בשפתם, אלא רובם שרים באנגלית. עובדה זו הופכת את האירוויזיון למיותר לגמרי.

כישראלי, אני חש שהנציגים שלנו לאירוויזיון מבטאים נמיכות קומה, בהופעותיהם באנגלית. מן הראוי שאנו, הישראלים, ניוצג בשיר בשפתנו, בעברית. אפשר להתפשר על שפת הבי"ת.

* חזון היובל – הנושא המרכזי של פרשת השבוע, פרשת "בהר סיני", הוא היובל. בשנת היובל, אחת לחמישים שנה, חוזרות כל הקרקעות בא"י לבעליהן המקוריים, על פי החלוקה המקורית של הנחלות לשבטים ולמשפחות, ומשתחררים כל העבדים העבריים. בכך, אחת לחמישים שנה נמחקים הפערים הכלכליים שנוצרו מאז היובל הקודם – העשיר שצבר אדמות ונדל"ן מוותר על כל ההון שצבר וחוזר אל נקודת המוצא. העני שאיבד את רכושו ואדמתו, מקבל אותם בחזרה. כך, נוצרת מציאות של שוויון וצדק חברתי. נכון, מנקודת מוצא זו מתחילים מחדש החיים הכלכליים ונוצרים מחדש פערים. אך היובל מונע היווצרות פערים גדולים מדי, מווסת את הפערים ושולט על גובהם, אינו מאפשר התרחבותם מדור לדור באופן שבו נולד דור שלישי, רביעי וחמישי לעוני כמעט ללא מוצא, ומצד שני – דור רביעי וחמישי לעושר מופלג, שאין בו כל צורך. וגם במהלך השנים שעד היובל הבא, התורה אינה מאפשרת שוק פרוע וחזירי, אלא היא מחייבת את החברה ואת החזקים בה בחובות רבות ואוסרת איסורים, על מנת לקדם את הצדק והשוויון.

האם ניתן ליישם את היובל בחברה המודרנית? התשובה היא שלילית, וספק רב אם גם בתקופת המקרא המצווה קוימה. מה שחשוב אינו מילוי המצווה כלשונה, אלא אימוץ רוחה וערכיה ויצירת דרכים מעשיות להגשמתה בימינו. המצווה יוצאת נגד בולמוס ההתעשרות, רדיפת הבצע חסרת הגבולות והבושה וקוראת להתערבות חברתית לצמצום הפערים בחברה ככל הניתן.

איך עומדת החברה הישראלית אל מול המסרים של הפרשה הזאת? אם להיות ישרים עם עצמנו… יש לנו עוד הרבה מאוד מקום לשיפור. הפערים הכלכליים בתוכנו גדולים מאוד. השחיתות השלטונית מנחילה מן ההנהגה לציבור דוגמה אישית של תאוות בצע חסרת גבולות, הפוגעת בחברה ובסביבה (כך לפחות באשר לשלטון בישראל ב-25 השנים האחרונות. הממשלה החדשה מקרינה דרך אחרת, אך מוקדם לשפוט אותה אחרי פחות משנה). פערים אדירים בחינוך מנציחים את העוני ומעמיקים את הפערים הכלכליים.

זה עתה חגגנו את יום העצמאות ה-74 למדינת ישראל בשמחה גדולה וגאווה גדולה, ויש לנו בהחלט הרבה מאוד במה להתגאות, אך יש לנו גם הרבה מה לתקן, בתחומים רבים. התורה מציבה לנו מופת של צדק חברתי, בהתאמה למציאות תקופתה. ברוח זו, עלינו להציב לעצמנו מופת של צדק חברתי, אליו עלינו לחתור בימינו, ומול בעיות החברה שלנו. פרשת "בהר סיני", מאירה לנו את דרך התיקון החברתי; דרך הצדק החברתי.

          * ביד הלשון

אֶלְעָד – הטבח במוצאי יום העצמאות הביא אל התודעה בדרך המצערת והכואבת ביותר את העיר אֶלְעָד. אלעד היא עיר חרדית (על פי ההגדרה המשפטית – עיר המיועדת לאוכלוסיה דתית), באזור שבין ראש העין, פתח תקווה ונתב"ג. היא הוקמה במסגרת תכנית שבעת הכוכבים – יוזמה של אריק שרון בשנות ה-90 להקמת יישובים יהודיים גדולים לאורך הקו הירוק, כדי לשנות את המאזן הדמוגרפי בין יהודים וערבים. בין היישובים שקמו במסגרת תכנית זו – העיר מודיעין, בת חפר, צורן ושוהם.

לא מצאתי סימוכין בכתובים להשערתי שהעיר קרויה על שם אֶלְעָד, מבני אפרים, המוזכר בדברי הימים א' פרק ז'. אולם כיוון שהיישוב נמצא בנחלת שבט אפרים, נראה לי שההשערה נכונה. על פי גרסה אחרת אלעד היא ראשי תיבות של: "אזור לבניית עיר דתית". לי זה נשמע כמו אגדה אורבנית.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 13.3.22

* החליפה של האיומים – שר החוץ הרוסי לברוב לבש את החלפה של האיומים והצהיר שהוא לא מאמין ולא רוצה להאמין שתתחיל מלחמה גרעינית, בלשון מאיימת על ארה"ב והמערב לבל יתערבו במלחמה באוקראינה.

ובינתיים, בוינה ממשיכים לנסות לפייס את משטר האייאתולות האיראני, המסוכן לשלום העולם לאין ערוך יותר מפוטין. הנה, תרחיש: מתקפת טילים כבדה של חיזבאללה על ישראל, ושר החוץ של איראן בעלת הנשק הגרעיני "רומז" לישראל, לפני תגובתה: "אני לא מאמין ולא רוצה להאמין שתתחיל מלחמה גרעינית".

במקום לנסות להגיע להסכם מינכן פייסני עם איראן, על העולם להטיל על איראן סנקציות לפחות כמו אלו שהוטלו על רוסיה. יש להטיל מצור כלכלי מוחלט על איראן. אם הסנקציות תעזורנה, אולי הן תחסוכנה פעולה צבאית הכרחית להשמדת הגרעין האיראני.

* חפירות חייהם – אני צופה בהערצה בהתנגדות האוקראינית, האזרחית והפרטיזנית, ובאוזניי מתנגנת השורה האלמותית של אלתרמן: "אין עם אשר ייסוג מחפירות חייו".

* זלנסקי לא בעניינים – זלנסקי קורא לקיים מו"מ בינו לבין פוטין בירושלים. כנראה שהוא אינו מאזין ל"פרשנות" של ה"פרשן" ערד ניר, הטוען שישראל בחרה צד – היא תומכת בפוטין. הוא גם לא מאזין ל"מידע" שמוסר ה"פרשן", שאוקראינה רואה בישראל כמי שתומכת בפוטין.

זלנסקי צודק. אין מקום ראוי כירושלים לנהל בו מו"מ לשלום. זו ממש התגשמות נבואת אחרית הימים.  

* ביקורת צבועה ומתחסדת – מספר הפניות לעליה מרוסיה מאז פרוץ המלחמה באוקראינה כפול ממספר הפניות מאוקראינה. אני מעריך שבשנים הקרובות יעלו לארץ מאות אלפי עולים חדשים משתי המדינות. העליה הזאת וקליטתה, היא מהות קיומה של ישראל והיא תקפיץ את ישראל קפיצת מדרגה, כמו כל גלי העליה מראשית הציונות.

הצלחת המדינה במשימה הלאומית העליונה הזאת מחייבת מתיחה מקסימלית של היכולות שלנו, בכל הרמות, מרמת הממשלה עד רמת האזרח, הפרט.

הביקורת על כך שאיננו קולטים פליטים צבועה ומתחסדת. הרי אותם מאות אלפי יהודים, הגם שבעינינו כציונים הנם אזרחים בכוח, שמממשים את אזרחותם בשובם למולדת עמם ולמדינת הלאום שלהם –  מבחינה אובייקטיבית הם פליטים לכל דבר. אין מדינה בעולם שתקלוט פליטים רבים כל כך כמו ישראל, בוודאי ביחס לגודלה. ויש לזכור שכל הפליטים נקלטים במדינות האיחוד האירופי ומקבלים אוטומטית אשרת תושב לשלוש שנים. לא מדובר בפליטים שאין להם לאן ללכת ואנחנו אוטמים את לבנו ומשליכים אותם לגורלם (כמו בהשוואות המופרכות והמרושעות, שעדיף לא לחזור עליהן).

אין זה אומר שישראל אינה צריכה לקלוט אף פליט לא יהודי. המכסה שעליה הכריזה איילת שקד היא ראויה ואחראית. אך צריך לזכור שזו אינה מכסת הפליטים, אלא היא מכסת הפליטים שבנוסף למאות האלפים שנקלוט. אגב, אם היו באוקראינה רבבות איטלקים, לא היה זה מובן מאליו, שאיטליה תקלוט קודם כל אותם? ברור שכן. אני בטוח שגם אלה בתוכנו שתוקפים אותנו על מדיניות ההגירה, היו מקבלים זאת כמובן מאליו. כך גם אנחנו עושים, כעם שהערך המרכזי שלו הוא כל ישראל ערבין זה בזה.  

במקום ההטפה המכוערת, מוטב שכולנו נירתם למשימה הלאומית העליונה של קליטת העליה.

* הלאום: יהודי – אמי עלתה מהעיר רובנו. רובנו הייתה באותם הימים עיר בפולין. היום היא באוקראינה. אבא שלי עלה מהעיר רדאוץ שבבוקובינה. בוקובינה הייתה אז מחוז ברומניה. היום בוקובינה מחולקת בין רומניה לאוקראינה. רדאוץ נשארה ברומניה, אולם העיר הגדולה הסמוכה אליה, צ'רנוביץ, היא היום באוקראינה. בשתי הערים היו קהילות יהודיות גדולות וחזקות שקיימו ביניהן קשר הדוק. דודתי נישאה לדודי שהוא בן צ'רנוביץ. כשהם גורשו למחנה הריכוז בטרנסניסטריה, לא היה שום הבדל בין יהודי מאזור זה או אחר. עד מלחמת העולם הראשונה בוקובינה בכלל הייתה חלק מן האימפריה האוסטרו-הונגרית. סבא שלי לחם ונפצע במלחמת העולם הראשונה במסגרת הצבא האוסטרו-הונגרי. אף שאבי נולד כבר ברומניה, שפת אמו ושפת הדיבור ברדאוץ הייתה גרמנית. סבא שלי אפילו לא ידע רומנית. ואילו שפת אמה של אמי לא הייתה פולנית ולא אוקראינית אלא יידיש.

אני שומע את השוקניסטים האנטי ציונים מדברים נגד העליה וטוענים שיהודי אוקראינה הם בני הלאום האוקראיני ועלינו להניח להם לנפשם ולקלוט פליטים ללא הבדל לאום כעניין הומניטרי נטו. ואני תמה. אם לקבל את התפיסה השוקניסטית, אין שום סיבה שתצדיק את הגדרתי הלאומית כיהודי. אני פולני, אוקראיני, רומני, אוסטרי, הונגרי… הגישה הזאת חסרת יסוד. הלאום שלי הוא יהודי. אני יהודי שהוריו עלו מהגולה, והגולה יכולה להיות פולנית, רומנית, אוקראינית, אוסטרו-הונגרית, מרוקאית, תימנית, אתיופית, אמריקאית או צרפתית, זה כלל לא משנה. מה שחשוב הוא שאנחנו יהודים שמימשו את יהדותם בחיים בארץ ישראל, במדינה היהודית ובשפה העברית, והיהודים שחיים עדין בגולה הם אחינו והשאיפה שלנו היא שגם הם יממשו כמונו את יהדותם. שומה עלינו תמיד לפעול לחיזוק זהותם היהודית של היהודים בגולה, לחיזוק זיקתם למדינת ישראל ולעלייתם לישראל. וכאשר יהודים בגולה זו או אחרת נמצאים במצוקה, חובתנו לצאת מגדרנו כדי להשיבם למולדתם. ומולדתם, כיהודים, היא ארץ ישראל. ומדינתם – מדינת ישראל.  

* כלכלת עליה – גם ליברטריאנים קיצונים יסכימו שמדינה במלחמה אינה יכולה להסתמך על היד הנעלמה של השוק החופשי; שתפקידה של המדינה לממן את המלחמה, אם רצונה להתקיים. כלכלת מלחמה היא כלכלה אחרת.

כך גם בשעת מגפה, כפי שראינו בשנתיים האחרונות, בארץ ובמדינות המערב הקפיטליסטיות. גם ממשלת נתניהו, בצדק, הבינה שאין משמעות למשמעת מוניטרית במשבר בריאותי כזה. בכל העולם הבינו שנכון להגדיל את הגירעון באמצעות הזרמת מיליארדים מן המדינה למשק, אחרת החברה והכלכלה יקרסו, וספק אם יוכלו להתאושש.

בנט וליברמן מתגאים, בצדק, בהישג של צמצום משמעותי בחוב הלאומי. אבל כאשר מדינת ישראל עומדת בפתחו של גל עליה גדול, שהוא מימוש ייעודה ומהותה, עליה לנהל כלכלת עליה. וכלכלת עליה, כמו כלכלת מלחמה, היא כלכלת חירום רדיקלית, שבה המדינה חייבת להתערב ולהתאים את עצמה לגודל המשימה. יצחק שמיר לא היה סוציאליסט ר"ל, אבל הוא כראש הממשלה ושרון כשר השיכון הבינו את גודל השעה ושכעת צריך להבטיח קורת גג למיליון עולים שצפויים להגיע, וכך היה. לדוגמה, במרבית יישובי הגולן, כולל הקיבוץ שלי, בנתה החברה הממשלתית "עמידר" בבניה תקציבית, וכך גם בכל הארץ.

לפני שלושה חודשים קיבלה הכנסת את תקציב המדינה. התקציב הזה לא צפה ולא יכול היה לצפות עליה גדולה בטווח קצר. לכן, תקציב המדינה כמות שהוא לא רלוונטי. כבר עכשיו יש לשנות את תקציב המדינה ולהתאים אותו למשימה הלאומית הגדולה של קליטת מאות אלפי יהודים מאוקראינה ורוסיה בשנים הקרובות.

* שוקניזם = אנטי ציונות – ספירת ימי המלחמה באוקראינה היא גם ספירת ימי הקמפיין השוקניסטי הארסי "פוטין זה אנחנו". באובססיה מטורפת הם דופקים בראש יום אחר יום אחר יום עם הסיפור המופרך הזה, כולל במהדורה באנגלית המזינה את הגורמים האנטי ישראליים במערב. הם למדו ממישהו, שאם תחזור על שקר מספיק פעמים הוא יהפוך לאמת. צבי בראל: "קייב היא חברון, חרקיב היא עפרה וחצי האי קרים הוא השומרון". איזה עולם שקר מעוות. ואיריס לעאל רואה במפגינים הרוסים נגד הפלישה לאוקראינה את בני דמותם של המפגינים נגד צוק איתן. כאילו כל תושבי רוסיה נמצאים תחת מתקפת טילים כבדה ותחת פיגועי טרור בלתי פוסקים ומנהרות טרור שנועדו לפיגועי תופת, שבאים מתוך שטח שרוסיה מסרה לאוקראינים.

לצד הקמפיין הזה וכחלק ממנו, הם מנהלים קמפיין נגד מדיניות ההגירה של ישראל. הם נגד עליית יהדות אוקראינה לישראל, אלא בעד קבלת פליטים אוקראינים. יכול להיות שיהיו ביניהם גם יהודים, אך אין לזה שום משמעות בעיניהם, כי גם היהודים שבהם אינם אלא אוקראינים, וההתייחסות אליהם צריכה להיות כאל פליטים נטו, כמו שאר הפליטים. גדעון לוי מגנה את צביקה האוזר שמנצל את המלחמה והסבל למען העליה לישראל (בעוד הוא מנצל את המלחמה והסבל כדי להטיף לסנקציות על ישראל כמו על רוסיה). רוגל אלפר מכנה את מדיניות ההגירה "סלקציה", עם כל המשמעות הטעונה של המושג (אמנם בשבועיים האחרונים ההשוואה לפוטין קצת דחקה את ההשוואה של ישראל לנאצים, אבל פטור בלא כלום אי אפשר). ופשקוויל המערכת תוקף נמרצות את מפלגות השמאל בקואליציה שנותנות יד למדיניות הממשלה ("מרב מיכאלי מטילה קלון על מפלגתה ועל השמאל כולו… הורוביץ מבייש את מרצ" וכו').

אלפר טוען שאין דבר כזה גולה. יהודי אוקראינה הם אוקראינים שאוקראינה היא מולדתם. "העובדה שליהודי אוקראינה יש 'זכות' על הארץ, בעוד שלפלסטינים אזרחי ישראל המתגוררים כאן דורות אין, היא האפרטהייד שבו מעוגנת זהות ישראל כבית לאומי ליהודים". במילים אחרת, עצם היותה של ישראל מדינה יהודית היא בעיני השוקניזם אפרטהייד. או כדבריו של בראל: "סתירה שגלומה בהגדרתה כמדינה יהודית ודמוקרטית". כלומר, אין סתירה בין מדינה צרפתית או איטלקית למדינה דמוקרטית, אבל יש עם אחד בעולם, העם היהודי, שמימוש זכותו להגדרה עצמית ולריבונות לאומית מנוגדת לדמוקרטיה. גם אורי משגב, שלאחרונה הרבה לצאת נגד השוקניסטים, נגד אובססיית הנכבה שלהם ונגד התנגדותם לפיתוח הגולן, חוזר לסורו ומיישר אתם קו. "אין באמת דבר כזה יהודית ודמוקרטית. יהודית זה אתנוקרטיה, לא דמוקרטיה. מדינת העם הנבחר, גזע עליון שיש לו זכויות יתר וצרכים מיוחדים. מבחינת המדינה, יהודים מאוקראינה הם בכלל לא פליטים. ברגע שהם דורכים כאן הם הופכים ל'עולים' וצריך לדאוג להם לסל קליטה ודיור". המירכאות סביב המילה עולים – במקור, כמובן. קרולינה לנדסמן מקדישה את כל פשקווילה נגד העליה. לא נגד העדפת עליה על הגירת לא יהודים, אלא עקרונית, אידיאולוגית, נגד עליה. היא תוקפת את "הספסרות" של מי שרוצים להיבנות ממשבר של אחרים ומזכירה לגנאי את עידוד העליה מצרפת בעקבות הפיגועים האנטישמיים ב-2014. הבעיה הזו "היא משהו שנוגע בשורשי הזהות הציונית".

שוקניזם = אנטי ציונות.

* אבסורד הגיור – קליטת העליה מחבר המדינות בשנות ה-90 הייתה הצלחה גדולה מאוד. היא נבנתה גם מהפקת לקחים מהכשלים בקליטת גלי העליה הקודמים (שגם הם היו מוצלחים מאוד, על אף הכשלים שנלוו אליהם). אך היה בה כשל אחד גדול – סוגיית הגיור. לא ניתן מענה הולם לאתגר של זכאי חוק השבות, שמבחינה הלכתית הם נחשבים "זרע ישראל", אך אינם מוכרים כיהודים על פי ההלכה. תחת להכיר בנס הגדול, שאחרי 70 שנות דיכוי אכזרי של כל גילוי יהדות בבריה"מ, עם ישראל חי, נצח ישראל לא שיקר, העם היהודי המדוכא קם לתחיה ועלה בהמוניו למולדתו הלאומית, ולהכיר קולקטיבית ביהדותם של כל העולים, רבנות חרדית לא ציונית ועוכרת גיור – לא זו בלבד שלא הכירה אוטומטית ביהדותם, ולא זו בלבד שלא גילתה יצירתיות כמו הרעיון של הרב יואל בן נון לערוך ביום אחד אקט סמלי של גיור כל אותם גרים, היא אף הערימה מכשול על גבי מכשול בדרך לגיור. מתוך אנכרוניזם שמרני קפוא ומנותק מן המציאות, היא דורשת מכל מי שחפץ להתגייר כדי להיות חלק בלתי נפרד מן העם היהודי, להפוך לדתי אורתודוקסי. כמובן שזו דרישה הזויה ובלתי סבירה בעידן שבו רוב היהודים אינם כאלה. חוק הגיור החדש מנסה להתמודד עם המציאות הזאת במהלך שיקל על התהליך, אך הוא חוק רפה שמנסה לרצות גם את הקנאים, ולכן, גם אם הוא ישפר מעט את המצב, אין הוא המענה ההולם לאתגר הגיור, במיוחד לקראת גל העליה הגדול והמבורך הצפוי כעת מאוקראינה ורוסיה.

המלצת הקריאה שלי בעיתוני השבת היא כתבה של חן ארצי סרור ב"ידיעות אחרונות" העוסקת בסוגיה הזאת. מצד אחד, היא מתארת את התנהגותו המחפירה והמגעילה של הרב דוד לאו, ראש רבנות בית שמאי, עוכר הגיור, שעושה שביתה איטלקית ולא חותם על גיורים אורתודוקסיים לעילא ולעילא רק כמחאה על הרפורמה המינימליסטית המתוכננת. רק ההתנהגות הזו, שהיא התגלמות המושג הפרת אמונים, היא סיבה מספקת להדחתו מהתפקיד הגדול עליו בכמה עשרות מספרים והחלפתו ברב ציוני הראוי לגודל השעה. מצד שני, היא מתארת יוזמות ברוכות ברוח בית הלל. מה שריגש אותי בכתבתה, היה ציטוטים של הרב האמיץ והגדול בתורה, הרב אליעזר מלמד, שמציע שינוי מהפכני בתפיסת הגיור. במאמר בעיתון "בשבע" הוא כתב: "אמנם מקובל לחשוב שגיור בלא קבלת מצוות אינו תקף, ואף אני סברתי כך בעבר. אך עיון נוסף מלמד שרבים התירו גיור של מי שמתכוון לחיות כיהודי מסורתי". הרב מלמד, מדווחת בן ארצי סרור, סקר מגוון פוסקים ספרדיים לאורך הדורות שהקלו בגיור מתוך דאגה לעתיד חברה שבה רוב יהודי. הדרישה ממתגיירים להפוך לאנשים דתיים שמקפידים על קלה כחמורה הפכה לכמעט בלתי אפשרית בחברה הישראלית שבה יש מנעד רחב של זהויות. האופציה של גיור מסורתי מדברת על זיקה לעולם היהודי אבל לא על שמירת מצוות מלאה והיא הרבה יותר רלוונטית ב"שעת הדחק".

הרב מלמד לא המציא את הגלגל. כך נהג הרב שלום משאש, מי שהיה הרב הראשי של קזבלנקה ולאחר עלייתו ארצה כיהן במשך רבע מאה כרב הראשי הספרדי של ירושלים. הרב משאש כתב בפשטות כלל, שראוי שאותו תאמץ מדינת ישראל: "דבר זה, לגייר כל הבא להתגייר, פשוט הוא בכל מקום ובכל ערי מערב ובכל ערי אלג'יר וטוניס… כשהם גרים או יגורו בארץ ישראל, יהיו בסוף כמו שאר העם המסורתיים המקיימים מקצת מצוות, וזה נחשב קבלת המצות גם לפי הפרשנות הכי מחמירה". המערב = המגרב, יהדות צפון אפריקה.

לא אחת הצגתי את האבסורד לפיו מי שרוצה להיות יהודי כמוני – דלתות היהדות תיטרקנה בפניו, אך מי שרוצה להיות "יהודי" כמו ברלנד, בן גביר וחבר מרעיהם, יתקבל בשמחה. הרפורמה בגיור צריכה להיות רפורמה רדיקלית, שתשנה מן הקצה אל הקצה את התפיסה הקיימת, ובה כל מי שחפץ בתום לב להצטרף לעם היהודי ולהיות חלק אמתי ממנו, יגוייר.  

* למה רע"ם מכשילה את חוק הגיור – ההצבעה על חוק הגיור לא התקיימה השבוע, כיוון שרע"ם הודיעה שתיעדר מן ההצבעה וכך לא יהיה רוב לחוק. הטיעון שלהם הוא שאינם רוצים להתערב בסוגיות יהודיות מובהקות. היה היגיון בטיעון הזה, אילו הייתה הסכמה של רע"ם והמשותפת לא להשתתף. אבל כאשר המשותפת מצביעה עם שותפיה לאופוזיציה נתניהו, החרדים ובן גביר – נגד, כי הם נגד הממשלה, על רע"ם להצביע בעד. לא כיוון שהם בעד הגיור אלא כיוון שהם בקואליציה ומצביעים בעדה. אלא שרע"ם מתגלית יותר ויותר כמשענת קנה רצוץ.

את ההצבעה של המשותפת נגד, אפשר להבין גם כהצבעה אידיאולוגית, נגד רפורמה ציונית שתחזק את זהותה הציונית של המדינה. ואולי מהסיבה הזאת רע"ם אינה משתתפת. איזו סיבה יש להם לתמוך בחיזוק העם היהודי וצמיחתו? ואולי הסיבה היא פוליטית – מחשבה על קואליציית החלומות שלהם עם נתניהו והחרדים. כזכור, הקואליציה הזאת כמעט קמה, אך סמוטריץ' הכשיל אותה. המטרה שלהם היא להסיר את הווטו. החלטתם הייתה אחרי פניה נרגשת בערבית של סמוטריץ', שלצורך העניין שכח שהם "מחבלים". שמא נרקם כאן משהו?

כפי שכבר ציינתי, הרפורמה מאכזבת מאוד בעיניי. היא מצומצמת מדי, ובמקום שינוי דרמטי היא מציעה שיפוץ קל. אולם כל תיקון במצב הנוכחי, שבו עוכרי הגיור הקנאים מבית שמאי, השולטים ברבנות החרדית, פועלים נגד האינטרס הלאומי ומכשילים את הגיור – הוא מבורך. כעת נבחנת מבחינה משפטית האפשרות לבצע את הרפורמה בהחלטת ממשלה, ללא חקיקה. אם זה אפשרי – הדבר מבורך. כנראה שקשה להעביר רפורמות ציוניות בכנסת הלעומתית הנוכחית.

* בכיה לדורות – כאשר ניהלתי את מרכז "יובלים" – מרכז פלורליסטי לתרבות וזהות יהודית במכללת תל-חי, ערכתי אחת לשנה את "כנס יובלים"; כנס אקדמי שיוחד לנושא מסוים, כמו צדק חברתי ביהדות, מסורתיות ועוד. ב-2012, לפני עשר שנים בדיוק, הוקדש הכנס לנושא: יהדות וקיבוץ – הילכו שניהם יחדיו? עם המרצים בכנס נמנה הסופר אמנון שמוש, ממייסדי מעין ברוך וחבר בו עד יומו האחרון, שהלך לעולמו בשבוע שעבר.

בהרצאתו, סיפר אמנון שמוש שבראשית שנות החמישים הוא יצא לשליחות תנועתית במרוקו – להדריך בתנועת "החלוץ" ולעודד עליה לישראל.

לתדהמתו, הוא מצא שבחוות ההכשרה יש ענף של גידול חזירים. ולקראת סדר פסח, התברר לו שלשולחן הסדר יוגשו מצה ולחם. כשמחה על כך, נאמר לו שהחווה נועדה להכשיר את הנוער לחיים האמתיים בקיבוץ בישראל, ומאחר וחדרי האוכל בקיבוצים אינם כשרים, גם חדר האוכל בחווה אינו צריך להיות כשר.

הגיע ליל הסדר. הנוער נדהם לראות לחם על שולחן הסדר, נטש את המקום במחאה והחל להפגין. אחד מבני הנוער שלף סכין לעברו של אמנון שמוש. לאחר זמן, הוא נפגש עם הנער הזה, ואמר לו: "איני כועס עליך. אני כועס עליי. אני כועס עלינו".

שמוש סיפר את הווידוי הכואב הזה ואמר, שהגישה שבאה לידי ביטוי בהגשת הלחם בפסח, ביטאה חוסר אנושיות, אטימות ויותר משהייתה זו הפרה של מצווֹת הכשרות, הייתה זו הפרה של המצוות שבין אדם לחברו, שבהן הקיבוץ מתהדר.

שמוש טען שההחמצה הגדולה ביותר בהיסטוריה של התנועה הקיבוצית, הייתה הכישלון בקליטת העליה הגדולה מארצות המזרח בשנות החמישים. לטענתו, קליטה כזו הייתה מביאה מזור לכאב הפילוג, שקרע את התנועה הקיבוצית. הוא משוכנע, שהיה פוטנציאל אדיר לקליטה כזו, אך היא חייבה יחס אחר למסורת. רוב יהודי המזרח, אמר שמוש, לא היו באותה תקופה דתיים, אך הם היו מסורתיים – שומרי מסורת או לפחות אוהבי מסורת. הם לא יכלו בשום אופן לשלוח את הילדים שלהם לבתי ילדים, שבהם הגישו גבינה ונקניק לארוחת הערב ולא יכלו לחיות במקום שבו מגישים טריפה בחדר האוכל. על הקיבוץ היה לגלות רגישות ואמפתיה ולהכשיר את חדרי האוכל שלו. כיוון שלא עשה כן, החמיץ את יהדות המזרח. זאת בכיה לדורות.

אני מזהה עם דבריו של שמוש בכל לבי. היום חדרי אוכל בקיבוצים רבים, ובהם קיבוצי, אורטל, הם כשרים. הסיבה לכך היא עסקית-תיירותית; היכולת לארח קבוצות ואורחים לארוחות בחדרי האוכל. אני תומך מאוד במגמה זו, ולא רק מהסבות הכלכליות, שהן כשלעצמן חשובות מאוד, אלא גם מסיבות עקרוניות. אני סבור שהמרחב הציבורי המשותף בקיבוץ, צריך להיות כשר. הוא צריך להיות נוח לכל החברים, לכל בני משפחותיהם, לכל אורחיהם ולכל יהודי המתארח בקיבוץ.

החמצת העליה מארצות המזרח היא אכן בכיה לדורות, כפי שהיטיב להגדירה שמוש. גם את העליה הגדולה מחבר המדינות בשנות ה-90 החמצנו. מפעל "בית ראשון במולדת", שסיפק לעולים קורת גג, אולפן לעברית ותעסוקה בשנתם הראשונה בארץ היה הצלחה גדולה, אך מעט מאוד עולים בחרו להישאר בקיבוץ. אני מקווה מאוד שבגל העליה הקרבה ובאה מאוקראינה ורוסיה נצליח יותר. הדבר יחייב אותנו לגמישות; לא לצפות רק מהעולים להסתגל אלינו אלא לסגל גם את עצמנו אליהם ולצרכיהם.

* כבשת הרש – מתווה הכותל אינו אידיאלי. הוא מתווה פשרה. כל פשרה אינה אידיאל אלא התפשרות על האידיאל. היתרון במתווה הכותל, שבו תוקם רחבת ישראל במרחק רב מהרחבה הקיימת, הוא שהאורתודוקסים אינם יכולים לטעון שהוא באמת מפריע להם במשהו; שהוא משנה כהוא זה את סדרי התפילה ברחבת הכותל הקיימת, או שנגרע ממ"ר מהרחבה, או שמשהו חלילה "לא בא להם טוב בעין". הרי ההתנגדות שלהם היא סתם "פרינציפ" עקשני, היא שנאה וקנאות לשמה.

ברור שהפתרון הראוי היה ניהול משותף ומכבד של רחבת הכותל, בידי כל הזרמים ביהדות, וקיומה של רחבת ישראל, שבה התפילה מעורבת, ברחבת הכותל שתורחב, לצורך העניין. אבל אם העסקנים האורתודוקסים מתנגדים בכזאת קיצוניות למתווה הכותל, קל וחומר שלא יסכימו למתווה האידיאלי. הרי אנחנו רואים איזו בריונות אלימה הם מפעילים על נשים שעולות לתורה בעזרת הנשים, למרות שאין בכך שום בעיה הלכתית, רק כי זה לא בא להם טוב בעיניים.

נכון, בפשרה יש ממד של כניעה לאלימות. במקרה הזה, עדיף להיות חכם ולהסתפק בכבשת הרש, מאשר להיות צודק ובמלחמה תמידית. נכון שהפשרה הזאת היא הליכה של יותר מ-90% לקראת האורתודוקסיה, אבל כנראה שזאת האפשרות הריאלית. ראויה לשבח ולהערכה הנהגת הזרמים הקונסרבטיבי והרפורמי ונשות הכותל, שהלכו כברת דרך ארוכה כל כך, למען פשרה שאולי אינה הוגנת, אבל ראויה למען דרכי שלום. לא בכדי הם מבטאים יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

כעת, יש לממש את המתווה בהקדם האפשרי. בנט, משושביני המתווה לצד נתניהו, אינו יכול להמשיך ולמרוח. עליו להחליט עכשיו על מימוש המתווה. לעתיד לבוא (אולי אחרי בוא המשיח?), נתקדם למתווה הוגן.

* עוזבים ולא מודים – חוק האזרחות עבר, בשעה טובה ומוצלחת.

לפני חצי שנה, האופוזיציה למדינה, בהובלת ביביטיבי, פגעה בזדון בביטחון המדינה ובאינטרס הציוני הדמוגרפי שלה, כאשר הפילה את חוק האזרחות.

אני שמח שהאופוזיציה התעשתה והצביעה בעד החוק. שערי תשובה אינם ננעלים.

מודה ועוזב – ירוחם. אלא שהם עוזבים, אך לא מודים. הם עוזבים ומשקרים.

ח"כ קיש, שמאז תמיכתו בגדעון סער בפריימריז, הוא יוצא מגדרו כדי להוכיח שהוא יותר ביביסט מביביסט, בתקווה שייסלח לו, התראיין ברשת ב', ואמר שהפעם האופוזיציה מצביעה בעד החוק, כי זה לא החוק ה"מחורר" שאיילת שקד הביאה להצבעה לפני חצי שנה, בהסכמת מרצ ורע"ם. זה שקר וכזב. את חוק האזרחות הניחה על שולחן הכנסת הממשלה הקודמת ערב חילופי השלטון, באותו נוסח שהתקבל מדי שנה בעשרים השנים האחרונות. הממשלה הנוכחית לא נגעה בו; לא הוסיפה פסיק ולא גרעה נקודה. נתניהו נתן פקודה להצביע נגד, וכל האופוזיציה קפצה לדום. עד הרגע האחרון, הממשלה ובראש ובראשונה איילת שקד, פעלה כדי להניא את האופוזיציה ממזימתה, אך ללא הצלחה. חברי כנסת פטריוטים מהליכוד כמו יובל שטייניץ ואבי דיכטר ניסו בכל מאודם, עד הרגע האחרון, לשכנע את נתניהו לשנות את החלטתו ולהצביע בעד המדינה, אך לשווא. למרבה הצער, גם הם התקרנפו.

כאשר איילת שקד הבינה שאין כל סיכוי להעביר את החוק במתכונתו הנוכחית, וכדי למנוע פירצה מוחלטת, ניסתה להציל את המצב באמצעות פשרה עם מרצ ורע"ם כדי שיצביעו בעד החוק. זה לא היה "חוק מחורר" אבל הוא בהחלט היה פגום במקצת. אך האופוזיציה לא הצביעה נגד החוק בשל אותו פגם, אלא החוק נפגם בשל המעשה הבוגדני של האופוזיציה. עובדה, שכעת כאשר האופוזיציה תמכה, שקד שבה והעלתה את החוק המקורי. יש לציין לשבח את איילת שקד, שבחצי השנה מאז שביביטיבי פתחו לרווחה את שערי הארץ לכניסה המונית של פלשתינאים, היא עמדה בפרץ וחסמה ממש בגופה את הפירצה שהם פערו.

החוק שהתקבל הוא חוק משופר, בזכות התיקון החשוב שהכניס בו ח"כ צביקה האוזר, הקובע כי החוק יפורש "בשים לב להיותה של ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית". סעיף, שמעגן ביתר שאת, בחוק חשוב, את היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית, והחשיבות של השמירה עליה ככזו.

ורגע לפני ההצבעה סמוטריץ' אבו-נפחא עוד עשה שריר בהצגה פאתטית של איום לא לתמוך… איפה הגיבור הגדול הזה היה כאשר חבריו התגייסו לצה"ל ונלחמו על הגנת המדינה?

* פרהסיה כשרה – המטבח הצה"לי הוא מטבח כשר מיום הקמת צה"ל. הייתה זו החלטה של ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון בן-גוריון. בעיניי זו החלטה מובנת מאליה. לא יתכן מצב שבצבא של המדינה היהודית, חיילים יהודים לא יוכלו לאכול כיוון שהמטבח אינו כשר. אך יש לכך גם סיבה נוספת – סמלית. מן הראוי שבמוסדות המדינה היהודית, הפרהסיה תהיה כשרה.

כעת בית המשפט העליון מבזבז את זמנו על עתירה דווקנית נודניקית, נגד ה"כפיה הדתית" וה"פגיעה בזכויות הפרט", בכך ששבעה ימים בשנה חיילים לא יאכלו חמץ. וזה נשמע כמו אוי-אוי-אוי. איזו עליבות.

הדרישה היא להקים במחנות צה"ל מתחם לא כשר לפסח. הם נתלים בכך שיש מתחמים של אוכל במחנות צה"ל ביום כיפור. אין שחר להשוואה הזאת. יום כיפור הוא יום צום. אין משמעות לצום שאינו מבחירה חופשית, וצה"ל לא יכפה על חייליו לצום. הרי הצום מוגדר "ועיניתם את נפשותיכם". אז בצדק, צה"ל מצא את הפתרון שבו המטבח וחדר האוכל יהיו סגורים ביום הכיפורים ותינתן האפשרות למי שאינם צמים לאכול. אין שום דמיון לפסח. בשבעת ימי הפסח מקבלים חיילי צה"ל מזון, אף אחד אינו רעב, אז אין בשבוע הזה לחם וחמץ. מה קרה?

יש רק טענה אחת מוצדקת בעתירות, והיא נגד חיטוט בצ'ימידנים של החיילים כדי לחפש חמץ. זו בהחלט כפיה דתית וחדירה לרשות הפרט, שאין לה מקום. אלא שצה"ל הכחיש שהדבר נעשה ואף הודיע בבית המשפט שחיפוש כזה מנוגד לפקודות צה"ל. אבל ידוע בפירוש על מקרים שבהם נעשה החיפוש הזה. לכן, על צה"ל לחדד את פקודותיו, להבהיר שחיפוש כזה הוא עבירה ולאכוף זאת.

אני מקווה שבג"ץ ידחה את העתירה ההזויה הזאת.

* בין ראש קטן לכיפה קטנה – הרב שלמה אבינר פרסם מאמר שבו לא הזכיר את בנט, אך ברור שזה היה מאמר פרסונלי נטו, לא היה בו כלום זולת אמירה פרסונלית. הכותרת ההזויה היא "כיפה קטנה – זה לא כיפה בכלל" (העילגות – במקור).

עדיף הראש הגדול עם הכיפה הקטנה של בנט, על הראש הקטן עם הכיפה הגדולה של אבינר.

* שיסגיר את עצמו – בהצהרה לצד הנשיא הרצוג, בביקורו באנקרה, הגדיר ארדואן את האנטישמיות כפשע נגד האנושות. אם הוא באמת מתכוון לכך ברצינות, עליו להסגיר את עצמו מיד לבית הדין הבינלאומי בהאג.

* מה הציעה ממשלת אשכול – בניגוד לדבריו של משה גרנות, אשכול מעולם לא הציע לערבים נסיגה ישראלית מיהודה ושומרון. ב-19 ביוני, שבוע וחצי לאחר מלחמת ששת הימים, קיבלה הממשלה את "ההחלטה הסודית", על פיה תמורת חוזה שלום עם הסדרי ביטחון, ישראל תהיה מוכנה לנסיגה על בסיס הגבול הבינלאומי עם מצרים וסוריה. לא הייתה שום החלטה דומה בנוגע לירדן וליהודה ושומרון.

פרופ' יואב גלבר שחקר לעומק את ההחלטה, הפריך את המיתוס כאילו הייתה זו הצעת שלום שהוצגה לערבים והם דחו אותה. הם לא דחו אותה כי היא לא הוצגה להם. זו לא הייתה הצעת שלום שנועדה להצגה בפני הערבים. הייתה זו החלטה, תחת הטראומה מהנסיגה מכל סיני ללא תמורה לאחר מלחמת סיני, ומהותה הייתה יצירת קווים אדומים ובראשם – בלי חוזה שלום ישראל נשארת בקווים שאליהם הגיעה במלחמה. ההצעה התקבלה ערב נסיעתו של אבא אבן לוושינגטון, כדי לתת לו כלים להתמודד עם הלחץ האמריקאי הצפוי. לבסוף, לא זו בלבד שלא היה לחץ לנסיגה, אלא שהאמריקאים הופתעו מהנדיבות הישראלית, שסברו שהיא מוגזמת. ואכן, לאחר שוועידת הפסגה של ראשי מדינות ערב בחרטום קיבלה את החלטת שלושת הלאווים – לא הכרה בישראל, לא מו"מ עם ישראל ולא שלום עם ישראל (ונוספה לכך החלטה רביעית – דרישה להחזיר את ה"פליטים" לישראל), ממשלת ישראל ביטלה את ההחלטה.

* איש האמצע – ח"כ מוסי רז ממרצ אמר בערוץ 13 שאומרים עליו שהוא קיצוני, אבל האמת היא שהוא לגמרי איש המרכז. הוא בדיוק במרכז בין היהודים לערבים. במילים פחות מכובסות, הוא במרכז בין ישראל לבין האויב. כלומר הוא לא סתם קיצוני, הוא מחוץ לקצה. על שמאל כמוהו באמת אפשר לומר שהוא שכח מה זה להיות יהודי.

* מיהו גזען? – אני. עובדה, כך הגדיר אותי מישהו כיוון שאיני שותף ל"טענה" שמשה קצב הוא צדיק שהדיפ-סטייט תפרו לו תיקים.

* מגדלור של צדק – בימים הקשים ביותר של המאבק על הגולן, הגישה "שלום עכשיו" עתירה נגד המועצה האזורית גולן והמועצה המקומית קצרין, על כך שהן מממנות את ועד יישובי הגולן ואת המאבק על הגולן. הם טענו שאסור לרשויות מקומיות לממן מאבק פוליטי. לא זו בלבד שהם דרשו להפסיק את המימון – הם גם דרשו שהוועד יחזיר למועצות את כל הכספים שקיבל.

הייתה זו עתירה שפלה ומנוולת. "שלום עכשיו" הייתה תנועה עשירה, טובעת בכסף מחו"ל. את התעמולה בעד נסיגה הובילה ממשלת ישראל, שאמצעיה הם אינסופיים. אנו היינו גוף קטן ועני, שמוביל בכוחותיו הדלים מאבק של דוד בגוליית. והמנוולים הללו ניסו לסתום את פינו. ובצעד נבזי, הם אספו כמה משת"פים מן הגולן, שיצטרפו לעתירה המנוולת שלהם.

בית המשפט העליון דחה את העתירה. הוא התגלה כמעוז הצדק והדמוקרטיה של ישראל. היה זה ניצחון קטן במאבק הקשה, שהסתיים בניצחון הגדול – הגולן ישראלי.

בראש הרכב השופטים ישב כבוד השופט אליהו גולדברג, לימים מבקר המדינה. הוא התגלה כשופט חד וחכם, שקשה מאוד לסובב אותו. לאורך הדיונים הוא הביך אותם שוב ושוב בשאלות קשות, ולא נותר להם אלא לבלוע את לשונם. הוא הוביל להחלטה המתבקשת והצודקת; החלטה למען הדמוקרטיה הישראלית.

השופט אליעזר גולדברג נפטר בשבת בגיל 90. מבחינתי, הוא קנה את עולמו בפסק הדין הזה. יהי זכרו ברוך!

* כאשר אין להם מה להגיד – אנקדוטה הנוגעת לעיתונאי מתי גולן, שהלך השבוע לעולמו בגיל 85. בשנות התשעים הייתה לו ברשת ב' תכנית שעסקה בביקורת התקשורת. אהבתי להאזין לה. באותם ימים שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן במאבק נגד הנסיגה, כך שחייתי את התקשורת.

באחת התכניות, ראיין אותי גולן על סיקור המאבק בתקשורת. בדרך כלל, ראוי לציין במאמר מוסגר, הסיקור היה הוגן ולעתים אף אוהד, ולא הייתי מן הדוברים שנוהגים להתבכיין על התקשורת. סברתי שרמת הסיקור שלנו תלויה בעיקר בכך שנעבוד נכון.

בשעת הריאיון הייתי במשכן הכנסת. הקליטה הייתה גרועה, והתקשיתי לשמוע את שאלותיו של גולן. היה זה ראיון מוזר למדיי, כיוון שפעמים אחדות השבתי שלא שמעתי את השאלה, אם אפשר לשאול שוב. בשלב מסוים נמאס לו והוא אמר: "כן, אנחנו מכירים את המרואיינים שכאשר אין להם מה להגיד הם טוענים שלא שמעו את השאלה". כך הסתיים הראיון ההזוי ביותר שהיה לי אי פעם.

למרות זאת אני זוכר את גולן לטובה, ככותב וכשדרן, מהסיבה הפשוטה, שהוא היה חכם, ולכן היה כדאי לקרוא אותו או להאזין לו.

יהי זכרו ברוך!

* הרוקמת – צפיתי בהצגה "הרוקמת", הצגת היחיד של אורלי ויסבורד, משולבת בתיאטרון חפצים. ההצגה מספרת את הסיפור האמתי על בריינה, אישה נמרצת ויזמית, שהתאלמנה בגיל צעיר, ועלתה עם שני ילדיה לארץ ישראל ברגע האחרון לפני השואה, ובצד קשיי הקליטה היא מנסה לבנות את עצמה מחדש ואת עסק הרקמה המצליח, שהיה מרכז עולמה בלבוב. מעבר לכך לא אוסיף מחשש קלקלן (ספוילר).

הצגה יפה ומרגשת מאוד. המשחק מצוין. בהצגות יחיד אני מתפעל תמיד מהיכולת של השחקן לזכור את כל ההצגה על פה. כאן הייתה מוסיקה לכל אורך ההצגה, כך שהשחקנית מחויבת לא רק לזכור את כל הטקסט, אלא גם לדייק בתזמון עם המוסיקה, על השניה. בנוסף לכך, היא בעלת יכולות טכניות מרשימות ביותר, שבאות לידי ביטוי בהצגה.

כמובן שלא יכולתי שלא לחשוב על הקורה היום בלבוב, או לביב בשמה האוקראיני, ועל היהודים הרבים הצפויים לעלות לארץ. כמו משפחתה של בריינה, זו אינה עליה של ציונים בעלי הכרה ואידיאולוגיה, אך זו עליה ציונית לעילא ולעילא. הציונות לא נועדה לציונים אלא ליהודים. היא נועדה לפתור את צרת היהודים, לא את צרת הציונים. וכל עליה של יהודים לישראל, בין אם זו עליה ממניעים אידיאולוגיים או הימלטות ממצוקה בגולה, היא הגשמת הציונות.

ההצגה הוצגה באורטל, בפני מועדוני הוותיקים של אורטל ומרום גולן. אני ממליץ בחום.

* תיקון טעות – את השיר "שתי אצבעות מצידון" כתב אלי מדורסקי, ולא בני, כפי שכתבתי בטעות. כנראה טעות פרוידיאנית בשל הדמיון לשם בני אמדורסקי.

          * ביד הלשון

פרבלום – אחת הפינות האחרונות הוקדשה לביטוי "הרוצה בשלום ייכון למלחמה", שמקורו לטיני – סִי וִיס פָּאצֶ'ם פָּרָה בֶּלוּם.

מהפתגם הזה נובע שמו של האקדח הגרמני פָּרָבֶּלוּם, שהגרסה הראשונה שלו יוצרה בשנות ה-80 של המאה ה-19. השם פרבלום הוא בלטינית – "ייכון למלחמה", וההקשר ברור.

רְשׁוּת הַדִּבּוּר לֶחָבֵר פָּרַבֶּלוּם

רְשׁוּת הַדִּבּוּר לֶחָבֵר תַּת-מִקְלָע

בְּעַד אַחִים טְבוּחִים בַּגֶּטוֹ,

שֶׁלֹּא הִגִּיעוּ לִגְבוּלָהּ –

נִתֵּן –

רְשׁוּת הַדִּבּוּר…

בְּעַד סְפינַת גּוֹלִים נוֹדֶדֶת

שֶׁלֹּא הִגִּיעָה לְאַרְצָהּ –

נִתֵּן –

רְשׁוּת הַדִּבּוּר…

(חיים גורי, 1943).

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 20.2.22

* מסמך מזויף שנועד לפגוע בשר ממניעים פסולים – ב-2008 עשה גדעון סער שגיאה חמורה. הוא העז לנצח בפריימריז בליכוד. הוא נבחר במקום הראשון והיה השני ברשימה לבחירות 2009, אחרי נתניהו. להיות מספר 2 בליכוד זה חטא גדול. לאלוהים אין מספר 2. לא בכדי ככל שהדבר היה בידי נתניהו לא מונה מ"מ ראש הממשלה ולא סגני ראש הממשלה, הוא השתדל ולרוב הצליח לא למנות שר חוץ, כדי שלא יהיה מישהו שיצטלם עם מנהיגים זרים ונמנע כמעט לגמרי למנות שרי ביטחון מהליכוד. מי שנבחר למקום השני הופך באחת לחשוד, לאיום שצריך לסלק, לאויב. שאלו את דוד לוי. שאלו את כחלון. שאלו את ארדן. שאלו את אדלשטיין. אבל גדעון סער הוסיף חטא על פשע וניצח בפריימריז גם ב-2012. זה כבר חטא בלתי נסלח. זה אויב שצריך להסיר את הכפפות ולבצע לו סיכול ממוקד.

מכאן מתחילים כל סיפורי אלף לילה ולילה על שערוריות המין של סער, שנרקחו במעבדות תעשיית השקרים וההסתה של נתניהו. וזאת לדעת, כל הטענות נחקרו בידי המשטרה והופרכו. למשל, המכתב האנונימי שהחל את הפרשה נחקר, והמשטרה קבעה חד משמעית שהוא מזויף. ב-9 במאי 2013 הודיעה המשטרה על סגירת הבדיקה במילים אלו: "בראשית חודש פברואר השנה, עפ"י הנחיית היועץ המשפטי לממשלה, מינה ראש אח"מ צוות לבדיקת טענות שהועלו בהקשר לפרסום מכתב אנונימי שהופץ לחברי מרכז הליכוד, ואשר בו הופיעו חשדות לכאורה כלפי השר גדעון סער.

במסגרת הליך הבדיקה המשטרתית נגבו עדויות ונאספו חומרים שלא העלו כל חשד להתנהלות לא תקינה, לא כל שכן פלילית, על ידי השר בהקשר שהועלה במכתב. בממצאי הבדיקה לא נמצאה תשתית ראייתית לביסוס תחילתו של חשד המצדיק פתיחה בחקירה פלילית כנגד השר.

עוד עלה בממצאי הבדיקה, כי מדובר על פניו במסמך מזויף שנועד לפגוע בשר ממניעים פסולים. לאור זאת נעשו פעולות חקירה רבות, חיפושים ובדיקות מעבדה תוך שימוש במשאבים ובאמצעים טכנולוגיים ופורנזיים במטרה להתחקות אחר האחראים לזיוף ולקשור בין המכתב לחומרים אחרים שהופצו, לרבות חקירתם באזהרה של שני חשודים בזיוף, אולם לא נמצאו ראיות מספיקות הקושרות את מי מהמעורבים לזיוף.

המשטרה רואה בחומרה רבה את הניסיון לפגוע בכל אדם באשר הוא, ובכלל זה באישי ציבור ובנבחרי ציבור, באמצעות מכתבים אנונימיים ומכירה בפוטנציאל הפגיעה הגלום בכך. מרגע ההכרה כי מדובר בזיוף, נעשה מאמץ גדול לאתר את כותבי המסמך. המאמץ, כאמור, לא נשא פרי, אך יחייב קיום שיח משמעותי בנוגע לתופעה, מעבר לחקירה המשטרתית".

אולם למסיתים הביביסטים יש חיים קלים. הם לא זקוקים לראיות. הרי המשטרה, הפרקליטות, היועמ"ש ובתי המשפט הם ה"דיפ-סטייט" שייעודו להילחם בנתניהו ולקדם את אויביו. הם אלה שתפרו תיקים לנתניהו הצדיק והם אלה שמטייחים חשדות נגד יריביו העבריינים. וכל חקירה שמפריכה את תוצרי התעשיה, היא רק הוכחה ל"טיוח" ולכך שהמשטרה מושחתת ושמדינת ישראל, כדבריה של דיסטל אטבריאן היא "אחת המדינות הרקובות בעולם". אז מי צריך ראיות? ראיות זה ללוזרים. בית המשפט האמתי הוא משפטי שדה ברחוב וברשתות, וגזר הדין הוא לינץ' ציבורי.

וכך הם ממשיכים להפיץ את הדיבה ולהתחכם בהצגתה כ"שאלה" "למה סער פרש ב-2014". וכך ח"כים ביביריונים כמו אמסלם ודיסטל אטבריאן מרשים לעצמם לטנף כאשר הם מסתתרים מאחורי חסינותם ומאחורי סירובו של נתניהו לאפשר הקמת ועדת אתיקה, כדי שלא יהיה מי שיפריע להם. ויאיר נתניהו דוחף במלוא כוחו את הדיבה, כיוון שההמון הביביסטי מבין שהוא השליח והשתלחויותיו הן מפי "הגבורה". ויש אחד, יואב פרנק, מחזיק תיק המלחמה בגדעון סער בתעשיית השקרים וההסתה, שכל כולו מגויס להפצת הדיבה.

המטרידן הנ"ל הטריד את היועמ"ש לשעבר במכתב שבו תבע לפסול את סער מראשות הוועדה לבחירת שופטים ודרש להורות על חקירה פלילית נגד גדעון סער בגין חשדות לארבע עבירות מין וטוהר המידות. מנדלבליט התייחס אליו במלוא הרצינות והכבוד והגיב בפרוטרוט ל"טענותיו". אביא ציטוטים אחדים ממכתבו לפרנק של עו"ד ד"ר חגי הרוש, עוזר בכיר ליועץ המשפטי לממשלה, עם העתקים לפרקליטות המדינה וראש אגף חקירות ומודיעין במשטרת ישראל: "…פניותיך המבקשות לפתוח בחקירה פלילית נגד השר נבחנו על ידי גורמי המקצוע באגף חקירות ומודיעין במשטרת ישראל ובפרקליטות המדינה ובהמשך גם על ידי ראש אגף חקירות ומודיעין במשטרת ישראל, המשנה לפרקליט המדינה (לעניינים פליליים) ופרקליט המדינה. זאת, כאילו היו אלה תלונות רשמיות שהגשת למשטרת ישראל, על אף שבחרת שלא להגיש אותן בתחנת המשטרה כמקובל. דעת כל גורמי המקצוע אשר בחנו את פניותיך ומבקשות לפתוח בחקירה פלילית נגד השר סער הייתה כי אין בהן ממש. לא נמצא כי קיימת תשתית ראייתית ראשונית לביצוע עבירה על ידי השר סער בכל אחד מארבעת העניינים שתיארת. זאת, הן בבחינה של כל אחת מפניותיך כשלעצמה, והן בבחינה של כל ארבע הפניות יחד כמכלול. היועץ המשפטי לממשלה בחן גם הוא את הדברים והגיע למסקנה דומה. אשר על כן אין מקום להיעתר לבקשותיך לפתוח בחקירה פלילית נגד השר סער. משנמצא כי אין ממש בפניותיך המבקשות לפתוח בחקירה פלילית נגד השר סער, ממילא ברי שאין בסיס כלשהו לטענתך אודות פגם כביכול בהשתתפות השר סער בישיבות הוועדה למינוי שופטים. אשר על כן מצא היועץ המשפטי לממשלה כי אין עילה להיעתר לבקשתך, גם בהקשר זה".

יש לציין, שעיתון "הארץ" ניהל תחקיר על השערוריות שהודבקו לסער. בדומה לתוצאות חקירת המשטרה, לא נמצא בתחקיר דבר וחצי דבר שיכול לספק קצה חוט לידיעה קטנה בשולי העיתון.

* נח בשבעה שקרים – תעשיית השקרים וההסתה הפיקה סיסמה וכבר שבועות שההמון מדקלם אותה. אבל אם נבחן אותה, נגלה שהיא סוג של "נח בשבעה שקרים". וכך הם כותבים על הצעת החוק להגבלת ראשי ממשלה, הנמצאת כעת בדיוני ועדת החוקה לקראת קריאה שניה ושלישית: "מפלגה שלא עוברת את אחוז החסימה מנסה למנוע את בחירת מי שזוכה ב-36 מנדטים".

הבה נבחן מכל כיוון את הסיסמה.

"מפלגה מנסה למנוע" וגו'. מפלגה אינה יכולה לחוקק חוקים בישראל, בין אם זו מפלגה שלא עוברת את אחוז החסימה או מפלגה שיש לה 59 מנדטים. את החוקים בישראל מחוקקת הכנסת, כאשר יש להם רוב בכנסת. בהצבעה בקריאה הראשונה תמכו בהצעת החוק 66 ח"כים והתנגדו לה 48. זאת הדמוקרטיה.

"מפלגה שאינה עוברת את אחוז החסימה". תקווה חדשה היא מפלגה שיש לה ששה מנדטים. הרבה פחות מכפי שהיא חשבה שיהיו לה. הרבה פחות מכפי שקיוויתי שיהיו. אבל אזרחי ישראל העניקו לה ששה מנדטים ועד יומה האחרון של הכנסת משימתה היא לממש את המנדט שקיבלה מבוחריה. אם לא כן – תבגוד בהם. הצעת החוק להגבלת כהונה הוצגה לפני הבחירות כהתחייבות של תקווה חדשה לבוחר. חובתה להיאבק על החוק, גם אילו רק ששת חבריה היו תומכים בו. קל וחומר בן בנו של על אחת כמה וכמה כאשר רוב מוצק בכנסת תומך בחוק. זאת הדמוקרטיה.

"אבל הסקרים". זה הפופוליזם הביביסטי הארדואנוקרטי במרעו. כשנתניהו היה בשלטון הוא הוביל מסע דה-לגיטימציה נגד הרשות השופטת. ברגע שאיבד את השלטון הוא מוביל מסע דה-לגיטימציה נגד הרשות המבצעת והרשות המחוקקת. למה מי זאת הכנסת שתקבע לנו מי יהיה ראש הממשלה? וכפי שמשפט ההמון הוא שצריך לקבוע אם נתניהו אשם או זכאי, כך משפט הסקרים יקבע מי יהיה ראש הממשלה. אגב, עוד לא היה ולו סקר אחד לפיו יש לנתניהו קואליציה. אלא אם כן סמוטריץ' יסיר את הווטו שלו על הקמת ממשלת נתניהו עם רע"ם.

"למנוע את בחירת נתניהו". החוק אינו רטרואקטיבי ולכן כלל אינו חל על נתניהו. אלא אם כן, חלילה, נתניהו ינצח בבחירות 2025, יכהן שתי קדנציות ובגיל 84 ירצה לרוץ לקדנציה נוספת. 

הקשר בין החוק הזה לנתניהו אינו נוגע לעתיד אלא לעבר – הוא לא חל על נתניהו, אבל הוא נובע מהלקח של שלטונו הממושך מדי של נתניהו. גם התנהלותו כראש האופוזיציה, שמוביל דה-לגיטימציה לממשלה הנבחרת ושולח את חייליו להפרות סדר והתפרעויות במליאת הכנסת, היא תוצאה של שלטון ממושך מדי שהשחית אותו. ותיקי הפוליטיקה הישראלית מזכירים לנו ש"אופוזיציה כזאת לא הייתה מעולם". זה נכון. אבל יש לזכור שנתניהו כבר היה פעמיים ראש האופוזיציה. והוא לא נהג כפי שהוא נוהג היום. זאת התוצאה של שלטון ממושך מדי, שגרם לו להאמין ש"המדינה זה אני".

הגבלת קדנציות מקובלת בדמוקרטיות מתוקנות כמו ארה"ב וצרפת. אם כך במשטרים שבהם הנשיא נבחר אישית בידי העם, על אחת כמה וכמה בן בנו של אדרבא במשטר פרלמנטרי, שבו הציבור בוחר מפלגה.

* ברדוגו הלוזר – מאז יולי 2020, ארבעה חודשים אחרי שהחל שידור התכנית "שלי וגואטה" ברשת ב' במקביל לשידור התעמולה של ברדוגו בגל"צ – רשת ב' מנצחת את גל"צ ברייטינג.

הביביסטים מתהדרים ברייטינג הגבוה של שעת התעמולה, אך הם השוו אותה לתכניות בגל"צ שאינן בשעת שיא, כלומה השוואה לא רלוונטית. ההשוואה הרלוונטית של מבחן הרייטינג היא מול המתחרים. בהשוואה הזאת ברדוגו הוא לוזר.

איני מחובבי עגל הזהב של הרייטינג. גם אם היה לשעת התעמולה רייטינג של 100% – אין מקום לשעה כזו ברדיו של מדינה דמוקרטית, בטח לא ברדיו ציבורי ובוודאי לא בתחנה צבאית (שבכלל לדעתי אין לה מקום, למרות שאני אוהב את גל"צ). אבל גם בשיקולי רייטינג, נכון היה לגל"צ לוותר על שירותיו של ברדוגו, שמנחיל לתחנה תבוסה בקרב הרייטינג בשעת האזנת שיא.

* שדולת הפרד ומשול – חברות הכנסת מירי רגב וגלית דסטל-אטבריאן הקימו את "שדולת ישראל השניה". זו שדולה של שנאה, פלגנות והסתה. שדולה שנועדה לתקוע מקלות בהגשמת חזון הגאולה הציוני של מיזוג גלויות.

אין ישראל הראשונה וישראל השניה. יש ישראל אחת ויש מי שמנסים בכוח לפצל אותה. זו שדולה שנועדה לשרת את ה"הפרד ומשול" שממנה נבנה מנהיג ישראל השניה, המולטימיליונר האשכנזי מקיסריה ואשתו שונאת המזרחים והמתעמרת בעובדים.

* התומכת הנהלבת באמסלם – ומי הראשונה שקפצה בראש לתמוך בדברי הבלע של דודי אמסלם ובעיקר לצאת בחריפות נגד מכתבה של נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות? קרולינה לנדסמן האנטי ציונית, אשת השוקניה. אין דבר שמדליק את השוקניסטית יותר מהצגת מדינת ישראל כמדינה גזענית ואת מוסדותיה כמוסדות גזעניים. ועל הדרך היא כמובן התחרעה בקיבוצים, שנואי נפשה של השוקניה.

אחדות הקצוות נוהגים לקרוא לכך ואני הגדרתי זאת מזמן כחוק הרדיקלים השלובים.

אני בטוח שלנדסמן חותמת על הגדרתה של הגאון גלית דיסטל אטבריאן: "ישראל הייתה ונותרה אחת המדינות הרקובות ביותר בעולם".

* אכזבה עמוקה – לא אחת הבעתי את הערכתי ליולי אדלשטיין המגלם את הליכוד הערכי והממלכתי, הטרום ביביסטי.

והנה, השבוע, גם הוא זחל ל"לשכה" של הפירומן הכהניסט.

בושה!

* פורים קטן – לכבוד פורים קטן, הכהניסט שלא שירת יום אחד בצה"ל התחפש לאריק שרון, גיבור צליחת התעלה.

* והרי התחזית – אם רוסיה תפלוש לאוקראינה, השוקניה תפציץ קמפיין שבו רוסיה היא אנחנו והאוקראינים הם שכנינו האומללים.

* הטובים לקרבי ומשם לסייבר – הזדהיתי מאוד עם דבריו של הרמטכ"ל כוכבי על "הטובים ליחידות הקרביות", מבלי להמעיט מחשיבות התרומה של יחידות הסייבר. אולם הרמטכ"ל לא רק מדבר, אלא גיבש תכנית יצירתית, מחוץ לקופסה. חיילים קרביים בעלי כישורים לעולם ההיי-טק יעברו לקראת סיום שירותם הכשרה ביחידות 8200 ולוטם ויחתמו שנה וחצי קבע ביחידות אלו. אין לי ספק שתרומתם של חיילים אלה ליחידות הסייבר תהיה אדירה. הייתי מוסיף על התכנית נדבך נוסף – שירות מילואים של אותם חיילים ביחידות הקרביות, הן בתקופת הקבע שלהם ביחידת הסייבר והן לאחר מכן.

* אם תלך ותחזור – מח"ש חוקרת את השוטרים שעצרו את המחבל זביידי, בטענה שהשתמשו באלימות בעת המעצר, בעקבות תלונה של עו"ד (עוכר דין) פלדמן.

כתב יואל פלגי, איש הפלמ"ח, מצנחני היישוב באירופה בתקופת השואה והמפקד הראשון של הצנחנים בצה"ל, בספרו "רוח גדולה באה":

"ואילו אנו טרם השתחררנו ממלכוד עצמנו ועודנו נוהגים לפי הכלל:

אם תצא ולא תחזור – גיבור תהיה.

אם תצא ותחזור – תישפט.

אם תשב ולא תעשה – תשפוט.

ואולם העם הזה יוסיף להתקיים אם תמיד יימצאו לנו כאלה שיאמרו:

מי יילך אם לא אני? והם ילכו, בדעתם, שאם יחזרו  –

אולי יישפטו בידי אלה שלא הלכו".

* קרן אור – אוסטרליה הכריזה על הזרוע המדינית של חמאס ארגון טרור, אחרי שכבר הכריזה לא מכבר על הזרוע הצבאית ככזו. זו קרן אור במאבק של האנושות הנאורה נגד הקנאות החשוכה של הטרור. כל החלטה מסוג זה הופכת את העולם למקום טוב יותר.

* אין מועד תפוגה – לציפיה ממנהיג לגלות דוגמה אישית אין מועד תפוגה. היא נמשכת גם לאחר תום כהונתו. התנהגותו של הנשיא לשעבר רובי ריבלין בטיסה מדובאי מביישת אותו, ומביישת אותנו, אזרחי ישראל.

התנהגותו הזכירה לי אירוע משנת 1975. יהושע פרץ, יו"ר ועד עובדי נמל אשדוד, השבית את הנמל במחאה על כך שהשומר בשער הנמל ביקש ממנו להזדהות. ימים אחדים לאחר מכן, ראש הממשלה לשעבר גולדה מאיר הלכה לאיזו הצגה או תערוכה. כמובן שזיהו אותה וקראו לה להיכנס. היא התעקשה לא רק לעמוד בתור, אלא עמדה על כך שיערכו חיפוש בתיק שלה.  

* לא להתייאש מדור שלישי לסוטים – פנינה פיילר ובעלה אליעזר היו פעילים מאז שנות הארבעים במפלגה הקומוניסטית האנטי ציונית. שניהם היו בהנהגת רק"ח. ב-1968 הם עברו לקיבוץ הקומוניסטי יד חנה, שהוחרם בידי התנועות הקיבוציות ותנועת העבודה. אליעזר ישב בכלא בשל מגעים עם אש"ף. הזוג הסתיר מחבלים בבית שלהם. פנינה התחבקה עם הארכי מחבל, הרוצח זכריה זביידי שכינה אותה "אמא פנינה".

בנה, חומץ בן חומץ, דרור פיילר, שירד לשבדיה, הוא פעיל אנטי ישראלי קיצוני. הוא יצר שם מיצג אנטי ישראלי של בריכה בצבע דם ובה שטה תמונה של מחבלת; סמל לנהרות הדם של ישראל שרוצחת בפלשתינאים. לאחר מכן הוא השתתף במשט הטרור – פיגוע מרמרה, ומאז ישראל אסרה עליו את הכניסה אליה. וטוב שכך.

פנינה פיילר מתה בגיל 98 והמדור "אחרי מות" ב"הארץ" הוקדש לה. את רוב הפרטים במאמר הכרתי, אך למדתי שם דבר מה שלא ידעתי, ועורר בי שמחה ואופטימיות. הנכד שלה אינו ממשיך בדרך האנטי ישראלית הקנאית של שני הדורות שקדמו לו. בביקור שלה בשבדיה, הוא התעמת אתה, בסרט על אודותיה, טען כלפיה שהיא מנותקת מן המציאות ושאל אותה "מה בלעת"?

וזה הזכיר לי את ברל כצנלסון, שברגע של ייאוש מן העסקנים, כתב "האם לא צריך לשטות מהם ולפנות את הילדים, בני השבע-עשרה ושמונה-עשרה, ואיתם יחד לעשות מה שאפשר".

כן, לא צריך להתייאש גם מדור שלישי ורביעי לסוטים; הם יכולים לחזור אל דרך הישר.

* סרט גס ומיזוגיני – הסרט "מציצים" חוגג יובל. חגיגה גדולה. סרט נמוך, גס, אלים ומיזוגיני. ואין בו שום סיפור. תמיד סלדתי ממנו (הרבה לפני שהכרתי את המושג מיזוגיני).

* חודשיים לפני הזמן – לפני כשבועיים הזכרתי את "ידיעות אחרונות" שהובילו מיזם מיוחד לציון 30 שנה למותו של בגין חודש וחצי לפני התאריך, כדי להיות ראשונים. כעת "כאן" 11 מובילים מיזם מיוחד לציון 20 שנה למבצע "חומת מגן" חודשיים לפני הזמן. זה הולך ונעשה יותר ויותר פאתטי.

* ציונית לאומית דגולה – במאמר שפרסם ב"ידיעות אחרונות" פרופ' אריה נאור, הוא סיפר על רעייתו, נשיאת בית המשפט בדימוס מרים נאור, שהלכה לעולמה, ועל חייהם המשותפים.

נאור סיפר שמרים דגלה בחזון ארץ ישראל השלמה עוד לפני מלחמת ששת הימים ולאחר המלחמה הצטרפה לתנועה למען ארץ ישראל השלמה. היא הייתה שותפה לרב לוינגר וחבריו במלון "פארק" בחברון בפסח 1968, אך פרשה כאשר נוכחה שנעשים מעשים המנוגדים לחוק. אך גם לאחר מכן שמרה על קשרי ידידות חמים עם הרב צבי יהודה הכהן קוק, אבי ההתנחלויות, ועם הרב לוינגר וחנן פורת.

מורה ורבה היה נשיא בית המשפט העליון משה לנדוי, שנאור הייתה מתמחה שלו. כמוהו היא דגלה בהתנחלות, ובלבד שתעשה על פי חוק.

כל המאמר מתאר אישה ציונית ולאומית בכל רמ"ח ושס"ה. כל כך רחוקה מהעלילה של הימין הקיצוני שהציגה אותה כ"פוסט ציונית". כל כך רחוקה מדברי הבלע של סמוטריץ'.

* דּוֹד אילן – כותרת בעמוד הראשון של "ידיעות אחרונות" מפנה את הקורא לכתבה במוסף השבת: "מרדכי נאור מדבר על רעייתו, נשיאת בית המשפט העליון המנוחה". אלא ששמו של האלמן של מרים נאור הוא אריה נאור. מרדכי נאור הוא היסטוריון וסופר.

וזה הזכיר לי כתבת שער במוסף "סופשבוע" של "מעריב" (כשעוד היה עיתון רב תפוצה), לפני כ-25 שנה, עם "אורי" הייטנר בצאת ספר הביכורים שלו "חכמת הבייגלה". הכוונה כמובן לאילן הייטנר, שאין בינינו שום קשר משפחתי. אך אני הייתי אז דובר ועד יישובי הגולן והופעתי רבות בתקשורת, שמי היה מפורסם והעורכים התבלבלו. וכאשר יצא הסרט "חכמת הבייגלה" לאקרנים, הייתה מודעה על הקרנה בסינמטק ראש פינה של הסרט, "על פי ספרו של אורי הייטנר חכמת הבייגלה".

לאחרונה, בני קרא את "חכמת הבייגלה" והוא הודיע לי שהוא קורא ספר של "דוד אילן". אגב, יש לו מכל צד דוד אילן, אבל אף אחד מהם אינו הייטנר ואף אחד מהם אינו סופר.

          * ביד הלשון

דגל כוזב – הנשיא ביידן הביע חשש שמוסקבה תבצע פעולת 'דגל כוזב' – כלומר מתקפה מבוימת בשטח אוקראינה נגד הכוחות הבדלנים הפרו-רוסים במזרח המדינה – כדי למצוא 'תירוץ' לפלישה.

המונח "דגל כוזב" – False flag, מתאר הונאה צבאית או מדינית באמצעות הסוואה והתחפשות לכוחות אחרים. מקור המושג הוא בלוחמה הימית. על פי חוקי המלחמה, מקובל היה שספינה מניפה דגל מלחמה לקראת מגע צבאי עם אויב. אם אינה מניפה דגל כזה, אות הוא כי פניה לשלום, או לשיט תמים. כאשר ספינה יצאה לקרב ועל התורן שלה דגל של שגרה – זהו דגל כוזב.

המונח הימי הפך מקובל גם במלחמה היבשתית. לדוגמה, כאשר כוח מניף דגל לבן, אות לכניעה, ואז תוקף.

לעתים אפשר להשתמש בדגל כוזב גם למניעת מלחמה. כך, למשל, התחפשות הגבעונים שהקנתה להם חסינות מפני התקפה של צבא יהושע בן נון.   

הדגל הכוזב מפניו התריע ביידן הוא פרובוקציה רוסית – בִּיוּם התקפה של אוקראינים על בדלנים רוסים, כדי לייצר עילה למלחמה, כביכול להגנה על האוכלוסיה הרוסית באוקראינה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 16.2.22

* הבוקר שלמחרת קץ ההיסטוריה – ב-1989, בזמן התפוררותו של הגוש הסובייטי, פרסם הכלכלן והפילוסוף פרנסיס פוקויאמה מסה שכותרתה "קץ ההיסטוריה", שבה נטען שההיסטוריה האנושית הייתה רצף של מלחמות ומהפכות כאשר אחת לתקופה אידיאולוגיה הפילה את קודמתה. כעת, עם נפילת הגוש הסובייטי, הסתיימה ההיסטוריה הזו, ייתמו המלחמות והעולם כולו יקבל את הדמוקרטיה הליברלית וכלכלת השוק החופשי. על האידיאולוגיה הזו לא יקראו עוד תיגר. ב-1992 הוא עיבד והרחיב את המסה לספר "קץ ההיסטוריה והאדם האחרון".

היה זה עידן של אופוריה. גם בישראל. "רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב הו יהיה טוב כן". ספרו של פרס "המזרח התיכון החדש" היה הגרסה הישראלית של האופוריה. ימי אוסלו העליזים היו ימי אופוריית קץ ההיסטוריה. ראש אמ"ן אורי שגיא בנה הערכה מודיעינית הזויה לפיה חאפז אסד קיבל הכרעה אסטרטגית לעשות שלום עם ישראל. "תמו מאה שנות טרור", היגג פרס. "אנשי האתמול" הוא כינה בלעג את אלה שחזו בדיוק מצמרר את המחר. "הוא אמר שיפלו קטיושות על אשקלון. קטיושות על אשקלון! אתם שומעים?" הוא לעג לבני בגין והקהל התפוצץ מצחוק.

"הבוקר שלמחרת קץ ההיסטוריה" הכתרתי מאמר שכתבתי אי אז בשנות ה-90, איני זוכר בעקבות איזה אירוע. אולי המלחמה בקוסובו. אחרי מתקפת הטרור של 11 בספטמבר 2001, רוב העולם התפכח, והבין שהצדק היה דווקא בספרו של הפרופ' למדע המדינה סמואל הנטינגטון, "התנגשות הציוויליזציות".

רוחות המלחמה באוקראינה הן עוד עדות למופרכות ההזיה של פוקויאמה.

"הלנצח תאכל חרב?!" שאל אבנר בן-נר, שר צבאו של שאול, את יואב בן צרויה, שר צבאו של דוד, רגע לפני שיואב הרגו. איני מבין בנצח, אבל לפחות על 3,000 השנים שחלפו מאז אותה שאלה, ניתן לומר שהתשובה חיובית. כן, החרב אוכלת ולא נראה שהיא תשבות בעתיד הנראה לעין.

והלקח לישראל? להיות תמיד חזקים. לא להתפשר על מרכיבי הביטחון המרכזיים: א. גבולות בני הגנה, כלומר הירדן והגולן, הגבולות הנוכחיים, הם גבולות הקבע של ישראל. ב. צה"ל חזק השומר על יתרונו ועליונותו על כל אויבינו. ג. הרתעה בלתי קונבנציונלית.

* נייר לקמוס – אם רון בן ישי כבר נמצא באוקראינה, סימן שהמצב באמת חמור, וסכנת המלחמה – ממשית.

* להקים ועדת חקירה ממלכתית – מסתמן שההר של פרשת הריגול המשטרתי הוליד בקושי נמלה. ואף על פי כן, אני בעד ועדת חקירה ממלכתית. משבר האמון במשטרה ובמדינה הוא איום קיומי ולכן הפרשה מחייבת בדיקה שאי אפשר יהיה להציג אותה כגוף החוקר את עצמו; בוועדת חקירה ממלכתית, שתגיע לחקר האמת. להערכתי, החקירה תנקה את המשטרה, אבל אם מסקנותיה תהיינה שונות מהערכתי, יש למצות את הדין במלוא החומרה עם האחראים. מן הראוי לחקור גם את הריגול הפוליטי בשנים האחרונות. למשל, את פרשת הפריצה לטלפונים של גנץ וסער.

אני יודע שיש מי שיציגו את ועדת החקירה הממלכתית הממונה בידי נשיאת בית המשפט העליון כחלק מן הדיפ-סטייט שמחפה על עצמו בלה בלה בלה. ואף על פי כן, אין דרך מתאימה יותר לחקור וליהנות מאמון של חלקים רבים בציבור מוועדת חקירה ממלכתית.

* גרועים משוברים שתיקה – גדעון לוי ושוברים שתיקה ביום סגרירי במיוחד, אינם מגיעים לשפל ההסתה נגד מדינת ישראל ומוסדותיה והשנאה למדינה, כמו תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית. אחת הגרועות, הנתעבות והשפלות בחיילי מנגנון הרשע הביביסטי, היא גלית דיסטל אטבריאן. היא העלתה ציוץ מרושע ועמוס בשקרים ועלילות וסיימה בשורה התחתונה: "ישראל הייתה ועודנה אחת המדינות הרקובות בעולם".

גדעון לוי לא היה מנסח זאת בארסיות אנטי-ישראלית בוטה יותר. כי מי צריך את המדינה הזאת אם ביבי לא שולט בה?

* ההחלטה המקצועית המתבקשת – התערבות של פוליטיקאים בתחנות שידור ציבוריות היא רעה חולה. אם אכן גנץ היה מעורב בסיום הסאגה של שעת התעמולה האלימה של ברדוגו, שמונה לתפקיד בדחיפתו, בשליחותו ותחת איומיו של נתניהו ועל חשבון יומן החדשות – עצם התערבותו אינה במקום. אולם אם גלית אלטשטיין לא הבינה בעצמה שאת השיקוץ הזה יש להסיר מיד משידורי התחנה, שזו ההחלטה המקצועית המתבקשת, המובנת מאליה – אין היא ראויה לתפקידה.

* קול הרעם – בשנות השישים הפעילה מצרים תחנת תעמולה ולוחמה פסיכולוגית בעברית – "קול הרעם מקהיר". תחנה ששודרה תעמולה בוטה ושקרים גסים. אחרי מלחמת ששת הימים יצא תקליט עם הקלטות מן התחנה, שבהן הקריין מתרברב בניצחונות.

שעת התעמולה במקום יומן הערב של גל"צ בארבע השנים האחרונות הזכירה לי תמיד את "קול הרעם".

* מתכון לאסון – כשעופר בן גביר ואיתמר כסיף נותנים את הטון, זה מתכון לאסון.

* ירידת הדורות – כל אימת ש"הרב" כהנא שר"י היה עולה לדוכן הנואמים במליאת הכנסת, ראש הממשלה ומנהיג הליכוד יצחק שמיר היה קם ונוטש בהפגנתיות את המליאה. יחד עמו יצאו כל חברי סיעת הליכוד. יחד עמם – כל ח"כי סיעות הימין והסיעות החרדיות. יחד עמם – כל חברי הכנסת. רק יו"ר הישיבה והקצרנית נאלצו להישאר ולשמוע את נביחותיו.

ועכשיו ח"כים מהליכוד, ובראשם שר המשפטים (!) לשעבר, עולים לרגל ל"לשכה" הפרובוקטיבית של הפירומן הכהניסט בשייח' ג'ראח. אחד החטאים הגדולים ביותר של נתניהו היה הלגיטימציה למוטציה הכהניסטית, שנבעה מהביטחון שלו שהם יצביעו בעד כל הצעת חוק שתעמיד אותו מעל החוק. ועכשיו ח"כים מהליכוד משתפים עמו פעולה בפרובוקציות.

זה, אולי, הביטוי הבוטה והקיצוני ביותר לירידת הדורות בליכוד. מתקיים בליכוד מאמר חז"ל: "אם ראשונים כמלאכים, אנחנו כבני אדם. אם ראשונים כבני אדם, אנחנו כחמורים".

* חטא אובדן הריבונות – אחד היעדים המרכזיים של ממשלת השינוי הוא החזרת הריבונות שאיבדנו בעשור האבוד, בנגב, בגליל ובערים המעורבות. גם בשכונת שמעון הצדיק איבדנו את הריבונות. היהודים בשכונה סובלים מטרור והצקות כדבר יום ביומו, וקצרה ידה של המשטרה להגן עליהם. זה הביטוי של העדר ריבונות, של העדר משילות, והמחדל נמשך גם היום, 9 חודשים אחרי הקמת הממשלה החדשה.

אובדן הריבונות ואובדן הביטחון של האזרחים, הם הביצה המעופשת שבה גדלים יתושי הכהניזם. אובדן הריבונות הוא החטא של המדינה. בן גביר הוא העונש.

* החוק למיזוג גלויות – ועדת השרים לחקיקה אישרה את הצעת החוק של ח"כ כלפון, למניעת מימון למוסדות חינוך שמפלים על רקע עדתי. חוק חשוב מאוד, חוק ציוני וליברלי, חוק המבטא את הערך הציוני העילאי של מיזוג גלויות.

החרדים בלחץ אטומי. יהדות התורה כבר קפצה והודיעה על התנגדותה.

* הפרדה הרסנית – בישיבת המל"ג (המועצה להשכלה גבוהה) שתיערך השבוע, יתקיים דיון בשאלה האם להעניק הכרה בלימודי יהדות ספרד והמזרח כתחום דעת אקדמי עצמאי. בעיניי, אסור בשום אופן לתת לכך יד.

לימודי יהדות ספרד והמזרח חשובים מאוד. חשוב מאוד להכיר את תולדות יהדות זו ואת יצירתה המפוארת בהגות, בשירה, במדע, במחשבת ישראל ובתיאולוגיה. חשוב מאוד לתגבר את לימוד תולדות היהדות הזו במערכות החינוך וההשכלה הגבוהה. אולם בשום אופן לא בנפרד מתולדות עם ישראל, ממחשבת ישראל ומספרות עברית. אנו עם אחד, ואין מקום לשתי היסטוריות, לשתי מערכות ספרות, לשתי דיסציפלינות. זו הפרדה הרסנית והרת אסון.

צעד כזה ייתן רוח גבית לתפיסות של הנצחת הגלות, מבית מדרשם של אבישי בן חיים וחבר מרעיו; תפיסות שנועדו לחרחר שנאת אחים וליצור קרע בעם; תפיסות שתוקעות מקל בגלגלי התחיה הציונית, שמיזוג הגלויות הוא פסגתהּ. "ולא יהיו עוד לשני גויים, ולא יחצו שוב לשתי ממלכות", כדברי הנביא יחזקאל החקוקים על קיר בית הנשיא.

* להוציא את הגלות מישראל – בפרשת השבוע, "כי תשא", אנו קוראים על חטא העגל. משה עולה להר, ובושש לחזור במשך ארבעים יום וארבעים לילה. בני ישראל, בייאושם, יוצרים עגל זהב, כדמות אלילי מצרים, סמל לרוח העבדות והמצריות שדבקה בהם. אפילו יציאת מצרים וכל הנסים הגלויים, ואפילו מעמד הר סיני, לא היו בעלי עוצמה מספקת כדי לטהר את בני ישראל מן המצריות. 

ולמה ללכת רחוק – האם בנו לא דבקה הגולה? "קל יותר להוציא את ישראל מהגלות מאשר את הגלות מישראל", אמר המנהיג הציוני שמריהו לוין עוד טרם הקמת המדינה. האם התחדשות השיח העדתי בעת האחרונה אינו התגלמות הגלות בתוכנו?

* הבוקר שאחרי עגל הזהב – כאשר אהרון קורא לבני ישראל לתרום את חומרי הגלם לעגל הזהב, בני ישראל מגלים נדיבות נלהבת, "ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם ויביאו אל אהרן". לימים, בבניית המשכן, משה קורא לבני ישראל קריאה דומה, ושוב, ההיענות היא אדירה. "ויאמרו אל משה לאמר: מרבים העם להביא מדי העבודה למלאכה אשר ציווה ה' לעשות אותה. ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר: איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש. ויכלא העם מהביא". משה הורה לעצור את זרם התרומה וההתנדבות, כיוון שכבר אין צורך בכל כך הרבה חומרי גלם.

חז"ל התייחסו לעובדה הזאת; להירתמות הזהה של העם למעשה חיובי של קדושה ולמעשה שלילי של טומאה. "אמר רבי בא בר אחא: אין את יכול לעמוד על אופי של אומה הזאת, נתבעין לעגל ונותנין, נתבעין למשכן ונותנין".

ההתנדבות לתרום לעגל הזהב הייתה האסוציאציה הראשונה שלי כאשר החל מסע התרומות למען נתניהו, הקבצן מקיסריה. מיד כאשר שמעתי על כך, העליתי רשומה ובה פסוקים המתארים את התלהבות התרומה לעגל הזהב.

כתבתי זאת מתוך בוז לתורמים. זו הייתה תגובתי הספונטנית. במחשבה עמוקה יותר, בזמן שחלף מאז, הרגש שלי התחלף מלעג לצער. מדובר באנשים טובים המוכנים לתת משלהם למען מטרה שמחוץ לעצמם. צר לי על אנשים טובים ותמימים שהולכים שבי אחרי קסמו של מאחז עיניים שרלטן. אני משוכנע שאותם אנשים יהיו הראשונים להתנדב ולתרום למען מטרה חיובית; לעבור את המהפך מעגל הזהב למשכן.

מה יגרום למהפך הזה? אני מאמין שהדרך לכך תהיה בחירת הנהגה חזקה ואמיצה לימין הישראלי, שתנהיג מהלך גדול של דה-ביביזציה. הנהגה שתשכיל לעשות מעשה כרושצ'וב בוועידה העשרים של המפלגה הקומוניסטית בבריה"מ.

נכון לעכשיו, לצערי הרב, איני רואה שמנהיגים כנפתלי בנט, איילת שקד וגדעון סער מצליחים לחולל רעידת אדמה כזו בקרב הציבור הימני. להיפך, רובו מפנה להם עורף ודבק בביביזם. ולצערי, בין הטוענים לכתר בליכוד, בבוקר שלמחרת נתניהו, איני רואה הנהגה עם אומץ ועוצמה הדרושים כדי להוביל מהלך היסטורי כזה. אולם משבר מוליד מנהיגים, ויתכן שמשבר המנהיגות של פרישת נתניהו יצמיח הנהגה כזו; בין אם מנהיגים חדשים שיצמחו ובין אם מתוך המנהיגים הקיימים, שמנהיגותם תצמיח כנפיים רק כשישתחררו מצלו של נתניהו (כפי שהיה עם מנהיגים כגורבצ'וב, סאדאת ואחרים).

* הקנקן – העליתי בדף הפייסבוק שלי תמונה קסומה של רמת טראמפ על רקע החרמון המושלג. ומיד, כאוטומט, החלו התגובות האוטומטיות על שם היישוב. די, זה נמאס. חיים שם אנשים. בונים יישוב לתפארת. זה מה שחשוב. השם הוא קנקן. הבנו, תתקדמו.

העליתי הודעה בדף הפייסבוק, שמעכשיו בכל פעם שאעלה רשומה על רמת טראמפ אמחק כל תגובה שתתייחס לשם. זה משעמם אותי.

איני מזלזל בחשיבות שמו של יישוב. זה נושא חשוב מאוד ואני אף מרבה לעסוק בכך. רבות מפינותיי "ביד הלשון" הוקדשו לשמות של יישובים. עסקתי גם רבות בשם רמת טראמפ. אפילו הצעתי הצעה קונקרטית – לתת ליישוב את השם רמת הנשיא.

אבל נראה לי שהנושא מוצה. כשהתושבים יהיו תושבי קבע – אם הם ירצו להחליף את השם, סביר להניח שבקשתם תאושר. אבל האובססיה לשם היישוב נמאסה עליי. אין שום סיבה שבכל פעם שאני עוסק ביישוב, אותם אנשים, שכבר כתבו על כך כתגובה על כל רשומה קודמת בנושא, יחזרו לדוש בעניין.

ומה חדש ברמת טראמפ? בשבוע הבא תהיה הגרלה של החלוצים (המשפחות שעלו לשכונת המגורונים הזמנית) על המגרשים ביישוב הקבע. אני כבר מתרגש.

          * ביד הלשון

בירנית – מפקדת עוצבת הגליל ממוקמת בבירנית, על כביש הצפון, בין סאסא לנטועה.

במקור, בירנית נועדה להיות יישוב, מרכז אזורי של יישובי האזור. הוקמה שם היאחזות נח"ל, אך לבסוף לא קם היישוב.

משמעות השם בירנית – מצודה קטנה. "וַיְהִי יְהוֹשָׁפָט הֹלֵךְ וְגָדֵל עַד-לְמָעְלָה וַיִּבֶן בִּיהוּדָה בִּירָנִיּוֹת וְעָרֵי מִסְכְּנוֹת" (דבה"י ב, יז, יב).

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 13.2.22

* היזהרו מספינים – יש לחקור לעומק את פרשת הריגול המשטרתי. אם יתברר שנעשו עבירות על החוק, יש למצות את הדין במלוא החומרה עם האחראים על כך, וככל שהם בכירים יותר, כך יש להקפיד אתם יותר. איש בישראל אינו עומד מעל החוק, גם לא המשטרה ולא בכיריה.

אולם עד שתהיינה מסקנות של החקירה, כדאי להיזהר מספינים של מי שקופצים על הפרשה כמוצאי שלל רב לצורך חיסול חשבונות.

* אמי פלמור כמשל – אמי פלמור מונתה בידי ציפי לבני לתפקיד מנכ"לית משרד המשפטים. היא נחשבה למנכ"לית מקצועית, סיביל סרבנס קלסית שכל חייה מילאה במקצועיות ובמסירות רבה תפקידים רבים במשרד המשפטים. כאשר איילת שקד החליפה את ציפי לבני, היא השאירה בתפקידה את פלמור. העובדה ששקד לא החליפה את המינוי של לבני, מעידה על מקצועיותה של פלמור ועל היותה א-פוליטית. אבל לאורך שנות כהונתה של שקד, יאיר נתניהו ובעקבותיו צבא הכתב"מים רדפו את איילת שקד על כך שלא הדיחה את "הססמולנית". כמובן שהיה זה תירוץ לרדוף את שקד, שנואת "המשפחה". כאשר אמיר אוחנה נשלח להיות הסוס הטרויאני במשרד המשפטים והפרויקטור להרס מערכת המשפט, הוא מיהר להדיח את פלמור מתפקידה, לקול תרועות התעשיה, שהגדירה זאת כ"ניקוי אורוות".

על פי הדיווח בעיתון "כלכליסט" אמי פלמור נמנית עם רשימת המודבקים ברוגלת "פגסוס", בפרשת הריגול המשטרתי, בתקופה שבה כיהנה כמנכ"לית המשרד.

אם נלך על פי שיטת הביביזם של "אויבו של אויבי הוא ידידי" (כך הפכה אתי כרייף לחביבת הביביזם. הציר סביבו סובב העולם הוא נתניהו. כיוון ששי ניצן היה פרקליט המדינה בעת הגשת כתבי האישום הוא האויב. כיוון ששי ניצן הכשיר בדיעבד את הפריצה לטלפון של אפי נווה שחשף את פרשת המין והמינוי, נווה וכרייף הם אויבו של אויבי ולכן הם ידידי) – אמי פלמור היא מהרעים. והנה, על פי הפרסום, המשטרה ריגלה אחריה, לכאורה. מכאן שהמשטרה היא מהטובים. כלומר פרשת הריגול היא נגד הרעים, כלומר היא מטעם נתניהו… מה, נתניהו הורה לרגל אחרי בנו?

זה שיקוף של הניסיון הציני למנף את הפרשה החמורה הזאת לקידום תאוריות הקונספירציה המטורללות של תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית. זאת הרמה של הספין הזה.

אם הפרסום נכון, המשטרה ריגלה אחרי כל הצדדים. טוב עשה ראש הממשלה שהחליט על בדיקת הפרשה באמצעות השב"כ והמוסד. הבדיקה הזאת בשום אופן אינה צריכה להחליף את ועדת החקירה הממלכתית שחייבת לקום במקרה הזה ולהגיע לחקר האמת, למסקנות אישיות (כולל המלצה על חקירה פלילית של מי שעברו עבירה, אם היו כאלה, יהיו תפקידם ודרגתם גבוהים ככל שיהיו) ולצעדים שיבטיחו שהדבר לא יישנה בעתיד. מן הראוי שניתן לוועדה לחקור במקצועיות וללא הפרעה פוליטית. הניסיון של נתניהו להקדים את הוועדה ביצירת תודעה ציבורית כוזבת, שנועדה לחלצו מאימת הדין ולהעמידו מעל החוק, היא המשך חתירתו תחת מדינת החוק.

* הכוונה רצויה אך התוצאה מזיקה – הכנסת אישרה פה אחד בקריאה שלישית את הצעת החוק של שר המשפטים גדעון סער לביטול שלילת רישיון נהיגה לחייבים בהוצאה לפועל או במרכז לגביית קנסות. אני שמח על כל מקרה שבו האופוזיציה והקואליציה מתאחדות; אירוע נדיר ביותר בכנסת הנוכחית. בהודעה של גדעון סער אחרי קבלת החוק נאמר: "מגבלה על רישיון נהיגה מהווה פגיעה משמעותית בחופש התנועה של החייב, ביכולתו להגיע למקום העבודה ובהתנהלותו היומיומית, ואף אין לה בהכרח זיקה לגביית החוב ולנכסים שיכולים לשמש לפירעון החוב. ניתן להעלות על הדעת מקרים רבים בהם דווקא הטלת מגבלה כזאת מכבידה על החייב לפרוע את חובו".

החוק הזה אופייני מאוד לגדעון סער, שלאורך כל הקריירה הפוליטית שלו נלחם למען זכויות האסיר, העציר, הנחקר וכו'. בכך הוא נאמן למורשת בגין, שאף הוא נשא את דגל הזכויות הללו, כביטוי לזכויות האדם והאזרח בכלל, והחלש בפרט; ועציר ואסיר, גם אם הם פושעים – במצבם זה הם החלשים בחברה; הם במצב של נחיתות. החוק הראשון של גדעון סער, שהתקבל בשנת 2003, ביום הולדתו ה-37, הסדיר בפעם הראשונה את נושא כבילת עצורים שמובלים בפומבי. המסר שלו היה שכבילה פומבית של אנשים שהם רק חשודים, פוגעת בכבוד האדם ובזכויות האזרח.

סער, כח"כ צעיר, העביר גם את "חוק ההגנה מן הצדק". החוק מעניק סמכות לבית המשפט לפסול אישום על הסף ולבטלו, משום שעצם ההליך ונסיבות האישום היו מנוגדים לצדק.

אתן דוגמה – בשנת 2008 הגישה הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה של מחוז צפון כתבי אישום נגד תושבי היישוב נמרוד בגולן, בגין ביצוע עבודות ושימוש הטעונים היתר, ללא היתר ותוך עבירה על חוק התכנון והבניה. (גילוי נאות – הייתי המזכיר הראשון של היישוב, מעין פרויקטור הקמה, בחודשים הראשונים לאחר עלייתו לקרקע). התושבים הגישו בקשה ל"הגנה מן הצדק". טענתם הייתה שהם אזרחו היאחזות נח"ל, בתמיכה ועידוד של רשויות המדינה ושל החטיבה להתיישבות, "תוך הסתמכות על הבטחה שלטונית מפורשת של החטיבה להתיישבות, כי היישוב, על אדמותיו, עתיד להיות מוסדר ומוכר על ידי הגופים המיישבים וזאת באחריותם המלאה, תוך שהם ממליצים, מאשרים ואף מעניקים הלוואות מתאימות לצורך הקמת המבנים נשוא כתבי האישום". בית המשפט קיבל את הבקשה, העניק להם הגנה מן הצדק וכתב האישום בוטל. אגב, המציאות במרבית ההתיישבות הצעירה ביו"ש, שהוגדרה במסמך טליה ששון "מאחזים בלתי חוקיים", דומה למציאות של נמרוד.

עוד לפני הבחירות גדעון סער התחייב להמשיך ולקדם את זכויות החשודים, הנאשמים והאסירים. בספר "שיחות על הדרך", שקיים ד"ר אופיר העברי עם גדעון סער, סער הקדיש לנושא מקום מרכזי. הוא הקדיש לנושא גם את עיקר נאומו בטקס חילופי השרים במשרד המשפטים, ביומו הראשון בתפקיד. ואכן, חוק היסוד הראשון שמקדם שר המשפטים ויובא בקרוב לאישור הכנסת, הוא "חוק היסוד לזכויות בחקירה". חוק היסוד מקנה מעמד חוקתי לזכויות יסוד של חשודים, נאשמים ונפגעי עבירה. החוק יוכל להגן על עצורים, חשודים ונאשמים מפני כוחה העודף של המדינה ומערכותיה, בזמן שהם נמצאים במצב פגיע ומוחלש, ומציע בין היתר לעגן את הזכות להליך הוגן כפי שבמדינות רבות בעולם מחשיבים כעיקרון מרכזי בהליך הפלילי. בנוסף, הצעת החוק מעגנת את זכותו של הנאשם לייצוג והתייעצות על-ידי עורך דין כזכות חוקתית.

מהלך נוסף שמקדם סער נועד להפוך חלק גדול מן הדין הפלילי לעבירות מנהליות.

חוק נוסף שסער מתכנן להגיש, הוא "חוק פירות העץ המורעל". זהו חוק הקיים בארה"ב, המאפשר לבית המשפט לפסול ראיות שנאספו בצורה שאינה חוקית. למשל, ראיות שנתפסו בחיפוש בלתי חוקי, ללא צו שופט, בביתו של החשוד.

בניגוד ליוזמותיו של סער שהזכרתי כאן, שבהן אני תומך בכל לבי, אני מתנגד ל"חוק פירות העץ המורעל". זהו חוק שכוונותיו רצויות, אך תוצאותיו עלולות להיות מזיקות.

אם גנב פרץ לבתים, והראיות להעמדתו לדין נאספו באופן בלתי חוקי, הדבר אינו משנה את העובדה שהאיש גנב. אי העמדתו לדין פוגעת באינטרס החברה. ואם מדובר באנס או רוצח? האם ראוי שהם יסתובבו חופשי ואולי יוכלו להמשיך במעשיהם, גם אם הוצגו לבית המשפט ראיות המוכיחות את אשמתם, רק כיוון שנגבו באופן בלתי חוקי? האם פסילת האשמה היא עונש לחוקרים ולתביעה או לחברה כולה ולקורבנותיו של הפושע?

בעיניי, אם הוצגו לבית המשפט ראיות המוכיחות את אשמתו של עבריין, יש להרשיע אותו גם אם הראיות הושגו באופן בלתי חוקי. איך אפשר להרתיע את המשטרה והתביעה מפני השגת ראיות באופן בלתי חוקי? באמצעות העמדתם לדין של השוטרים שעברו על החוק.

* ביביריון המיקרופון – אין דבר רחוק יותר מעיתונאות, ממה שמייצג ביביריון המיקרופון ברדוגו, שבהתערבותו האישית של נתניהו הפך לקול של התחנה הצבאית; קול צעקני, חסר אתיקה מינימלית, חסר קשר לאמת, משמיצן גס של כל מי שסוטים מן הקו הביביסטי. תכניתו הייתה בושה לגל"צ ולתקשורת הישראלית.

נו, אז עכשיו נתניהו מתבכיין על שנלקח מידיו הצעצוע.

ברוך שפטרנו!

* התבכיינות פופוליסטית – ברדוגו והביביסטים מתהדרים ברייטינג הגבוה של תכניתו. זה הפופוליזם בהתגלמותו – אין משמעות לאיכות, אין משמעות למקצועיות, אין משמעות לאמינות, אין משמעות לאתיקה, אין משמעות לתרבות גם אין שום כללים זולת תחרות פרועה על הרייטינג.

תעמידו חשפנית בתור מנחת החדשות בטלוויזיה, והיא תעקוף את ברדוגו. מה זה אומר? נכון, אנשים אוהבים את התגרנות שלו, את השתלטנות שלו, את ההתלהמות שלו, את ההתבהמות שלו. זו ההצגה הכי טובה בעיר. אבל חדשות – זה לא.

אז מתבכיינים הביביסטים ש"העם" רוצה את ברדוגו ואם "העם" לא מקבל את מה שהוא רוצה זה בולשביזםצפוןקוריאהאשכנזיםפריבילגיםסתימתפיותאכלולישתולי.

* אין להם גבולות – אין גבול לחוצפה הביביריונית. תחילה, נתניהו כראש הממשלה התערב בגסות בתחנת שידור וכפה עליה את שליחו, התועמלן הזול ברדוגו. ברדוגו לא קיבל רצועה של תכנית אישית ולא הוזמן כ"פרשן" להגיב בתכניות האקטואליה, אלא השתלט על רצועת החדשות, יומן הערב, והפך אותה לשעת תעמולה יומית, שבה התלהם, התבהם, השתלח, התגסס, השמיץ, ללא כל קווים אדומים של אתיקה, של אמינות, של הגינות ושל מקצועיות. וכאשר מ"מ מפקד גל"צ קיבלה החלטה מקצועית להחזיר את רצועת החדשות למה שהיא אמורה להיות – תכנית חדשות, הם מכריזים על חרם ראיונות על גל"צ, על מנת לכפות על התחנה את המשך החרפה של הפיכת החדשות לשעת תעמולה ביביריונית. אפשר לחשוב שהרצועה הזאת רשומה על התועמלן הגס בטאבו.

אני מקווה מאוד שמ"מ מפקד התחנה לא תיכנע לסחטנות הזאת. אלמלא קיבלה את החלטתה והייתה משאירה את הפארסה הברדוגית, הייתה זו החלטה פוליטית לא מקצועית.

יש לציין שגל"צ, משום מה, מייעדת לתועמלן רצועת שידור אחרת, למרות שברור שהיא תמשיך להיות שעת תעמולה, הרומסת כל קוד אתי של עיתונאות. אבל זה לא מספק את הביביסטים. הם לא רוצים שיהיה בגל"צ יומן חדשות, אלא שבמקומו תהיה שעת התעמולה של ברדוגו, שהרצועה הזאת רשומה על שמו בטאבו. אין להם גבולות.

* מגלומן – מופע ההתבכיינות של ברדוגו מגוחך, אבל הדבר המשעשע ביותר הוא המגלומניה. הוא אשכרה בטוח שראש הממשלה, ראש הממשלה החלופי, שר הביטחון ושרת הפנים הם שהחליטו על החלפתו. הוא כל כך חשוב, שהקבינט המדיני ביטחוני התכנס לדון בתכניתו. הזוי.

* האקוויוולנט של ברדוגו – הביביסטים, אוהדי התועמלן הגס ברדוגו, מנסים באופן מגושם להציג כל מיני תואמי ברדוגו "בצד השני" (כלומר בסססמול – הרי ברדוגו הסית והעליל בעיקר על סססמולנים ידועים, שרובם נמצאים מימין לאלוהיו, כדוגמת ריבלין, בנט, שקד, סער, יועז הנדל, מנדלבליט ואלשייך), אך כל הדוגמאות שלו הן בדיחה ריקה ועצובה.

אשמח לעזור להם. יש תואם ברדוגו. נתן זהבי. אם במקום יומן החדשות של גל"צ הייתה ניתנת לנתן זהבי שעת נביחות יומית במשך ארבע שנים, זה היה האקוויוולנט של ברדוגו.

* עבד נרצע – כאשר נתניהו פרץ בסערה לשמי הפוליטיקה הישראלית בעלילה על דוד לוי בפרשת "הקלטת הלוהטת", הוא דיבר על "בכיר בליכוד מוקף בפושעים". ה"פושעים" היו ברדוגו, אחד המקורבים ביותר לדוד לוי (ומי שהיה המתווך בין דוד לוי לאהוד ברק בהקמת "ישראל אחת").

איך הוא הפך לעבד נרצע של האיש שרמס אותו בשקרים ועלילות למען צרכיו, ולשופר של אותה השיטה של אותו אדון?

* ילד כאפות – אין לי גרם של הערכה לירון וילנסקי. מי שהשלים במשך שנים עם תפקיד הסטטיסט במופע האימים של ברדוגו; עם תפקיד ילד הכאפות של הביביריון הגס; עם תפקיד עלה התאנה בשעת התעמולה ופולחן האישיות א-לה צפון קוריאה, הוא אדם חסר כבוד עצמי ונטול יושרה מקצועית.

* תחנת האבסורד – מזה שלושים שנה אני קורא לביטול / אזרוח גלי צה"ל. העובדה שבמשך ארבע שנים במקום יומן החדשות היומי שודרה שם שעת תעמולה של ראש הממשלה, תוך השתלחות גסה ובוטה בנשיא המדינה, בבית המשפט העליון, ביועמ"ש ובכל פוליטיקאי שלא אמר אמן, רק מחזקת את האבסורד שבקיומה של תחנה כזו. אם אכן גנץ היה מעורב בהחלטה המתבקשת מאליה מבחינה מקצועית, של שחרור רצועת התעמולה לרצועת חדשות – גם התערבות זו מחזקת את האבסורד. די, הגיעה השעה לשים קץ לאבסורד.

במאמר שכותרתו "גל"צ: תחנת האבסורד", שפרסמתי ב-2012 ב"ישראל היום", כתבתי, בין השאר: "האם יש מקום לתחנת שידור צבאית במדינה דמוקרטית? אני סבור שאם מדובר בתחנת שידור של ממש, שמרכיב מרכזי בה הוא אקטואליה, התשובה היא שלילית. אין כל הצדקה לכך שתחנת שידור חופשית, המשדרת אקטואליה, תהיה כפופה לצבא. במקרה כזה, יקרה בהכרח אחד מהשניים – או שלא תהיה זו תחנת שידור פתוחה ודמוקרטית, או שלא תהיה זו תחנה צבאית. אין מקום לשידור פתוח בפקודה. אולם אם השידור אינו בפקודה, אינו שופרו של דובר צה"ל, איזו סיבה מצדיקה את קיומו דווקא במסגרת צה"ל? מדוע הכתבים הצעירים של התחנה צריכים להיות חיילים במדים? מדוע יש לממן את השידור מתקציב הביטחון?

מראיין בתוכנית חדשות צריך להיות מסוגל לשאול שאלות קשות את הרמטכ"ל ואת אלופי צה"ל ואת הדרג המדיני הממונה על הצבא. איך הוא יעשה כן כחייל? ואם הוא עושה כן כחייל, האם זה ראוי מבחינת ההיררכיה שהצבא חייב להתבסס עליה?"

* אחדות לאומית – הכנסת ה-24 חרגה ממנהגה, נהגה באחריות לאומית והפגינה אחדות לאומית בהצבעה על חוק האזרחות, כפי שהיה מקובל ב-23 הכנסות הראשונות. יש לנצל את שעת הרצון הזאת להידברות בין האופוזיציה לקואליציה כדי לגבש הסכמות באשר להתנהלות הבית. על הקואליציה להציע הצעה נדיבה לאופוזיציה בנוגע להרכב הוועדות, שייתן ביטוי הולם ליחסי הכוחות המספריים בכנסת. על האופוזיציה לשים קץ להתפרעויות והפרות הסדר בכנסת ולאפשר הקמת ועדת אתיקה, שתתמודד עם תופעת האמסלמיזם (שכוללת, כידוע, יותר מח"כ אחד). ויש לשוב לשיתוף פעולה בנושאים לאומיים, כפי שנעשה בחוק האזרחות.

זה נשמע דמיוני, אבל זה צריך היה להיות המובן מאליו.

* עליה מאוקראינה – אני מקווה מאוד שאנו ערוכים לעליה גדולה מאוקראינה ולקליטתה.

כמובן שאני מייחל לעליית יהודים מכל מקום כי זו מולדתם. אני מדבר על הצורך להיערך לעליה גדולה מאוקראינה בשל המשבר ובשל סכנת המלחמה, שאני מקווה שלא תפרוץ.

* פרסונה נון גרטה – סמוטריץ' נסע לבריטניה כדי להסית את יהודי בריטניה נגד ממשלת ישראל ולהפיץ את שקריו על רפורמת הגיור (שהיא מעט מדי ולאט מדי אבל לפחות משנה את הכיוון של לפיטת החנק של הקנאים שהשתלטו על הרבנות הראשית). ארגון הגג של יהודי בריטניה כינה את דעותיו של המסית מתועבות, וקרא לו "תחזור למטוס, בצלאל, ותהיה לדיראון עולם. אתה לא רצוי כאן".

מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. של כל העם היהודי. סמוטריץ' וחבר מרעיו רוצים להפוך אותה למדינת מגזר של הפלגים הקנאיים של הזרם האורתודוקסי. עכשיו הם יוצאים במסעות הסתה נגד דתיים אורתודוקסיים שאינם קנאים פנאטים כמותם. טוב שיהדות בריטניה הראתה לו את הדלת.

מי שפועל לקעקוע זהותה ומהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי כולו – כופר בעיקר הציוני. השימוש הציני במותג "הציונות הדתית" מצד הכהניסטים ועוזריהם הוא גניבת דעת.

* הרב צבי יהודה על נוער הגבעות – בי"ד באדר א' (יום שלישי הקרוב) ימלאו ארבעים שנה לפטירתו של הרב צבי יהודה הכהן קוק. הרצב"י, ראש ישיבת מרכז הרב, בנו של הראי"ה קוק, היה המנהיג הרוחני של "גוש אמונים" ושל מפעל ההתנחלויות ביהודה ושומרון וגם של ההתיישבות הדתית בגולן.

זכה הרצב"י שעיניו לא שזפו את פראי נוער הזוועות, גידולי הפרא שצמחו בשולי השוליים של שולי השוליים של שולי השוליים של שולי המחנה, ולכן אין התייחסות ישירה שלו לפשעיהם. אבל אולי הסיפור הבא מלמד מה הוא היה חושב עליהם.

להלן מכתב שכתב הרצב"י בחודש ניסן תש"ז (1947) למנהל בית ספר בירושלים, תחת הכותרת "מעשה נעורים מבייש ומצער".

וזו לשון המכתב:

"לכבוד המנהל והמורים של בית הספר פה עיר קודשנו תיבנה ותיכונן!

הנני מחויב להעיר את כבודו על העניין דלהלן: היום בשעות שלפני הצהריים, בעברי על פני בית הספר והלאה לרחוב יפו-בן יהודה, ראיתי כי מתוך חבורת ילדים יוצאי בית הספר פגעו איזה מהם, פעמים ופעם, פגיעה שבגוף והתגרות גסה בערבים רוכלי-רחוב שעברו אז שם. פעמים – יחד בשני הערבים אחד צעיר ואחד זקן, שהיו משותפים בעניינם כנראה, התחל בצעיר והמשך בזקן בגסות מיוחדת. זה היה מרחק קטן מן שער החצר של בית הספר. אחר כך שוב בצעיר אחד, במדרכת רחוב יפו לצד תחילת רחוב בן יהודה.

נצטערתי ונתביישתי מאוד למראה עיניי זה. מתוך מרוצת הילדים והשתובבותם לא עלה בידי להשיגם ולהעירם על כך. איני יודע מי הם הילדים האלה, מי הוריהם ומוריהם. יודע אני רק זה, שהם היו יוצאי בית הספר. לא כולם, לא כל חבורת הילדים יוצאי בית הספר, עסקו באותה פגיעת-התגרות מגונה, אלא איזה מהם. וכמדומני שגם מי מהם מחה נגד זה.

אף על פי כן מציאות העובדה הזאת, שהכאיבתני והעליבתני, כאמור, מחייבת אותי להעירכם על הצורך בשימת-לב חינוכית יתירה ומיוחדת לביטול אפשרויות שכאלה, גם מצד עצמה של תורת היהדות ומוסרה וגם מצד הערך המעשי היישובי והמדיני של משמרת דרכי שלום ויחסי שכנים.

בכל כבוד ויקר ובתוחלת קידוש השם לישע עמו ונחלתו".

* הניו-דיל של המאה ה-21 – הדיסוננס האידיאולוגי והפוליטי שלי, הוא שהמפלגות המייצגות את השקפת עולמי בנושא המדיני-ביטחוני מייצגות גישה מנוגדת לשלי בנושאי חברה וכלכלה. הרי אחדות העבודה זצ"ל לא קיימת כבר שנים רבות לפני שהייתה לי זכות בחירה.

כך הדבר גם לגבי תקווה חדשה שלה הצבעתי בבחירות האחרונות ולמפלגות הקואליציה הנוספות שמייצגות את הכיוון המדיני שלי, כמו ימינה וישראל ביתנו. הן דוגלות באותה השקפת עולם כלכלית של הליכוד בעידן נתניהו (להבדיל מהליכוד בעל הרגישות החברתית של בגין ומהשקפת העולם החברתית של ז'בוטינסקי).

התכנית הכלכלית החדשה, שהיא התחלה טובה בכיוון הנכון ואני מקווה שיהיה לה המשך, כמו גם המדיניות הכלכלית של נתניהו בזמן הקורונה, כמו גם התגובה של מדינות ומנהיגים שמרניים באירופה ובארה"ב למשבר הקורונה (וקודם לכן למשבר הכלכלי של 2008), מנוגדת להשקפת עולמן הבסיסית, המטיפה לאי התערבות המדינה בכלכלה, ולכך שתפקידה של הממשלה הוא רק לאפשר לשוק החופשי לפעול ללא הפרעה. משבר הקורונה הבהיר לממשלות, שהתערבותן הכרחית למניעת קריסה של הכלכלה, של החברה, של המדינה.

כאשר השוק החופשי מביא לעליית מחירים מטורפת – מה זה עניינה של המדינה? מה פתאום המדינה מתערבת בהתנהלות העסקית של "אסם" ושל חברות גדולות שייעודן העסקי הוא הגדלת רווחיהן? מה פתאום המדינה "מכניסה את ידה לכיס של האזרחים" כדי להתערב במשחק החופשי של כוחות השוק?

אפילו לליברמן, שבחצי השנה הראשונה בתפקידו התבצר בעמדתו הימנית, נפל האסימון. וגם האופוזיציה הימנית תוקפת את המדיניות הכלכלית של הממשלה – משמאל.

הקורונה עשויה לבשר שינוי ארוך טווח בכלכלה העולמית והישראלית, ברוח ה"ניו-דיל" של נשיא ארה"ב פרנקלין דלאנו רוזוולט, שחילץ את ארה"ב מן המשבר העמוק של שנות השלושים של המאה שעברה, ורוחו שרתה על מדינת הרווחה באירופה וארה"ב עד שנות השמונים. זהו שינוי היוצר דמוקרטיזציה של הכלכלה; לא שוק פרוע של כוחות הנלחמים ביניהם בפראות על הרווח המקסימלי, אלא ויסות השוק והתערבות בו (לא ביטול השוק החופשי, אלא ויסותו ומיתונו) בידי המדינה, המייצגת את הצרכים, האינטרסים של אזרחיה – רווחתם, בריאותם, חינוך ילדיהם וביטחונם.

* מרסק ההסכמה הלאומית – אהוד ברק בן 80. לאיש זכויות וחובות רבות בקריירה הארוכה שלו. הזכויות – רובן בקריירה הצבאית. החובות – רובן בקריירה הפוליטית.

אך תרומתו הגדולה והחשובה ביותר להיסטוריה הישראלית היא שלילית ביותר. הוא האיש שריסק לרסיסים את ההסכמה הלאומית שהייתה במדינת ישראל מאז מלחמת ששת הימים ועד פסגת קמפ-דיוויד (בשנת 2000); ההסכמה על ירושלים השלמה, על בקעת הירדן ישראלית, על התנגדות מוחלטת ועקרונית לנסיגה לקווי 4.6.67.

נאומו המדיני הפרוגרמטי האחרון של רבין, ערב הירצחו (5 באוקטובר 1995), נאום מורשתו המדינית, שבו הציג בפני הכנסת את הקווים האדומים שלו לקראת המו"מ על הסדר הקבע, הוא נאום הקונצנזוס הלאומי. נאום זה הבהיר מה המשותף לנו, בשיאה של המחלוקת על אוסלו שקרעה את העם (הנאום היה בדיון על אוסלו ב') ומה קווי המינימום שעליהם אין ולא תהיה פשרה.

חמש שנים אחרי שיגאל עמיר רצח את רבין האיש, אהוד ברק קבר את מורשתו. הוא פרם את כל הקווים האדומים שלו והפך כל "לאו" של רבין ל"הן".

כה אמר רבין: "…ישות פלשתינאית אשר תהיה בית למרבית התושבים הפלשתינאים החיים ברצועת עזה ובשטח הגדה המערבית. אנו רוצים שתהא זו רשות שהיא פחות ממדינה והיא תנהל באופן עצמאי את חיי הפלשתינאים הנתונים למרותה.

גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל… גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון".

רבין דיבר על ישות פלשתינאית שהיא פחות ממדינה. ברק הציע מדינה פלשתינאית עצמאית. לב תכניתו של רבין והכותרת של תפיסתו הייתה "לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967". לב תכניתו של ברק הייתה חלוקת הארץ על פי עקרונות קווי 4 ביוני 1967, ולכן כ"פיצוי" על כבשת הרש שישראל אינה יכולה למסור לפלשתינאים – גושי ההתיישבות הגדולים, הוא הציע למסור להם שטחים ריבוניים של ישראל בנגב, מעשה שרבין לא העלה על דעתו גם באפלים שבסיוטי הלילה שלו. רבין דיבר על ירושלים המאוחדת וכל סביבותיה, ירושלים רבתי. ברק הציע לראשונה לחלק את ירושלים, להפוך את חלקה המזרחי לבירת המדינה הפלשתינאית ולחלק אפילו את העיר העתיקה ולמסור אותה למדינה הפלשתינאית בניכוי הרובע היהודי והכותל. ולמעשה הוא הציע למסור לרשות הפלשתינאית גם את הר הבית כשלישראל תהיה איזו ריבונות פיקטיבית מתחת לפני האדמה. בעוד רבין דגל בכך שבקעת הירדן במובנה הנרחב ביותר, כלומר כולל המעלות המזרחיים של השומרון ומדבר יהודה, עד קו האוכלוסיה הפלשתינאית הצפופה, תהיה ישראלית, ברק הסכים למסור לפלשתינאים את בקעת הירדן. בעוד רבין ראה בגוש קטיף מודל לגושי יישובים שיישאר בידי ישראל והביע תקווה שיוקמו גושים נוספים כאלה גם ביהודה ושומרון, ברק הציע לעקור את גוש קטיף ולסגת מכל רצועת עזה.

כזכור, הצעותיו נדחו על הסף בידי ערפאת, כפי שיורשו אבו-מאזן דחה הצעה דומה של אולמרט. היא נדחתה בדם ואש ותמרות עשן. במקום שברק יכריז מיד לאחר כישלון פסגת קמפ-דיוויד שכיוון שתכניתו נדחתה, היא בטלה ומבוטלת, לא שרירה ולא קיימת, הוא מקפיד מאז לחזור כמו תוכי על המנטרה ש"זו התכנית ואין בלתה". ואחרי דחיית הצעתו ותחת אש מתקפת הטרור החמורה ביותר בתולדות המדינה, הוא שלח את יוסי ביילין לזחול לטאבה ולנסות לרצות את ערפאת בהצעות עוד יותר מרחיקות לכת, ימים אחדים לפני הבחירות. וכאשר היועמ"ש אליקים רובינשטיין אמר לו שהוא אינו יכול ערב בחירות להציע הצעות כאלו לפלשתינאים הוא לא רק צפצף על הנחייתו אלא אף איים לפטרו. ועד היום תכניות אהוד א' ואהוד ב' מקובלות בעולם כנקודת הפתיחה למו"מ עם הפלשתינאים.

הנזק המדיני והחברתי שגרם לו ברק הוא נזק לדורות, לדיראון עולם, המקנה לו את התואר המפוקפק: ראש הממשלה הגרוע ביותר בתולדות המדינה.

על כך יש להוסיף את העובדה, שהוא היה ראש הממשלה האובססיבי ביותר למסירת הגולן כולו לאויב הסורי תוך עקירת כל היישובים, אך כמו ערפאת גם אסד הבריז לו, כאשר התעקש לקבל גם נתחים מן הכינרת.

וראוי לזכור את עמותות ברק המושחתות ואת העובדה שהוא ניצל מאימת הדין בזכות השתיקה של סביבתו.

נו, שיהיה במזל טוב.

* נתון מעניין – בכל הארץ יש רק שלושה יישובים שאינם אדומים: ביתר עילית, מודיעין עילית ושבט קודייראת א-צאנע בנגב. שלושה יישובים ממגזרים שבהם היה שיא התחלואה בגלים הראשונים.

* משהו התרופף – את מתי כספי אני מעריץ משחר נעוריי. גדלתי עליו. הוא בעיניי גאון, ורק על מעטים אני אומר זאת. מוסיקאי וזמר דגול. יש לי כמעט כל תקליטיו וצפיתי בהופעות רבות שלו, מימי נעוריי הרחוקים, ועד האחרונה, עם שלום חנוך, לפני שנתיים בשוני.

אבל אני חייב להודות ש… אפעס, איזשהו בורג קצת התרופף שם. האיש נהיה קוקו-קורונה.

* זיקוקי די-נור – "אלתרמן? הוא לא היה משורר בעיניי, סתם זיקוקי די-נור. חרוזים לילדים". את הדברים האלה אמר בראיון ל"ישראל היום" המשורר והמתרגם שמעון בוזגלו. דורות אחרי שלא יהיה אדם בעולם ששמע על בוזגלו, עוד יקראו וילמדו את שירתו הגדולה של גדול משוררי ישראל, נתן אלתרמן.

* חוויה תרבותית ואינטלקטואלית – סדרת מאמריה של זיוה שמיר על פזמוניו של אלתרמן, ובעיקר הרשימה על "מסביב למדורה", היא מתנה של ממש. קריאתה – היא חוויה תרבותית ואינטלקטואלית צרופה ומאירת עיניים.

כך גם מאמרו של יוסף אורן על שלושת ספריו הנפלאים של נתן שחם "הלוך ושוב", "עצם אל עצמו" ו"רביעיית רוזנדורף" והמסר הציוני שלהם. גם אני רואה ב"רביעיית רוזנדורף" את פסגת יצירתו של שחם; יצירת מופת של ממש. כדאי להזכיר גם את ספרו של שחם "צלו של רוזנדורף", שהוא ספר המשך של "רביעיית רוזנדורף".

          * ביד הלשון

שמעון הצדיק / שייח' ג'ראח – מקום חם בחדשות – שכונת שמעון הצדיק ושכונת שייח' ג'ראח.

שמעון הצדיק הוא כינוי שנקשר, לפי המחקר, לשתי דמויות, סב ונכדו, שהיו כוהנים גדולים מבית חוניו בתקופת בית שני בירושלים, במאה השלישית לפני הספירה, הם שמעון הראשון בן חוניו הראשון, ושמעון השני בן חוניו השני.

בצפון ירושלים, לצד דרך הר הזיתים – הכביש העולה משכונת שייך ג'ראח להר הצופים, מצויה מערת קבורה, שעל פי המסורת היא מערת שמעון הצדיק.

ב-1890 הוקמה בסמוך למערה שכונת שמעון הצדיק, בידי ועד העדה הספרדית בירושלים ואגודת "כנסת ישראל". שנה לאחר מכן, ב-1891, הוקמה בקרבת המערה השכונה היהודית נחלת שמעון, הקרויה כך בשל קרבתה למערה.

סמוך למקום יושבת השכונה הערבית שייח' ג'ראח, שהוקמה במחצית השניה של המאה ה-19. השכונה נקראת כך על שמו של חוסאם א-דין בן שרף א-דין עיסא אל-ג'ראחי, נסיך מאנשי חצרו של צלאח א-דין ורופאו האישי. קברו של השייח' נמצא במקום ועל שמו נקראת השכונה. תוארו של השייח היה ג'ראח, שמשמעותו היא רופא מנתח וזה מקור שמה של השכונה.

במלחמת השחרור, עוד בחודשים שקדמו להקמת המדינה, הותקפה שכונת שמעון הצדיק פעמים רבות בידי פורעים משייח' ג'ראח. הפלמ"ח שחרר את השכונה, אך סולק בידי הבריטים. עם עזיבתם מסרו הבריטים את האזור לירדנים ושכונת שמעון הצדיק נפלה. הירדנים יישבו בשכונת שמעון הצדיק פליטים פלשתינאים.

במלחמת ששת הימים שוחררה מזרח ירושלים ובתוכה שכונות שמעון הצדיק ושייח' ג'ראח וישראל החילה על כל ירושלים את ריבונותה. הנכסים היהודיים שנפלו בידי הירדנים במלחמת השחרור, ובהם הבתים של שכונת שמעון הצדיק, עברו לאחריות האפוטרופוס הכללי. ב-1972 שחרר האפוטרופוס הכללי את הנכסים לידי בעליהם המקוריים, ועד העדה הספרדית בירושלים וכנסת ישראל. ב-1982 הבעלים תבעו לממש את בעלותם על 17 בתים בשכונה. הם הגיעו להסכמה עם באי כוח התושבים הערבים באותן דירות שהתושבים מכירים בבעלותם על הדירות ובתמורה יזכו למעמד של "דייר מוגן" וישלמו דמי שכירות לבעלים ויבטיחו אחזקה נאותה של הנכס. התושבים לא מילאו את חלקם בהסכם וב-1993 בעלי הנכס תבעו את הוצאתם מן הבתים. בית המשפט קיבל את התביעה ומאז בתי המשפט, כולל בית המשפט העליון, דחו את כל הערעורים של התושבים. זה מקור הסכסוך הנפיץ שאינו יורד מן הכותרות.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 9.2.22

* מחזירים את המדינה למסילה – מינוי היועצת המשפטית לממשלה הוא שלב ג' במהלך החשוב של החזרת מדינת ישראל למסילה. שלב א' היה החלפת נתניהו בבנט. שלב ב' היה אישור תקציב המדינה. שלב ג' הוא מינוי היועמ"שית. שלב ג' לא היה מתבצע אלמלא קדמו לו שני השלבים הראשונים. המזימה הביביסטית הייתה למנות בובה לתפקיד היועמ"ש, שכל מטרתה לחלץ את נתניהו מאימת הדין ולהציב אותו מעל החוק.

כעת, משמונתה היועצת המשפטית, על שר המשפטים לקדם את הרפורמה עליה הכריז עם כניסתו לתפקיד – הפרדה בין תפקיד היועמ"ש לתפקיד התובע הכללי. אין זה ראוי שהתובע הכללי, האיש שמשימתו היא להנהיג את המערכה בשחיתות השלטונית, יהיה אדם שיושב כל היום עם ראש הממשלה והשרים, מייעץ להם ומתחכך עמם. החיבור הזה פוגע בעצמאותו של התובע הכללי ובמלחמה בשחיתות השלטונית. הפיצול ראוי גם כנגד ריכוז עוצמה רבה מדי בידי אדם אחר.

* אישה אמיצה – את שמה של גלי בהרב מיארה שמעתי לראשונה כששמה עלה כמועמדת לתפקיד היועמ"ש. אין לי כלים לגבש עמדה על התאמתה, אך יש לי אמון בשיקוליהם של שר המשפטים, ועדת האיתור והממשלה שבחרו בה. מכריה מגדירים אותה כאישה אמיצה. לגבי אומץ לבה אין לי ספקות. עצם נכונותה לקחת על עצמה את התפקיד, מתוך ידיעה ברורה שהיא תהפוך באחת מוקד להסתה איומה ונוראה, שקרים ושיימינג ושנאה מצד תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית, מעידה על אומץ לב ועל נכונות להקרבה אישית למען השליחות הלאומית.

בהרב מיארה היא האישה הראשונה בתפקיד. אין לבחור באישה בשל היותה אישה ואני בטוח שלא זו הסיבה שהיא נבחרה, אלא בזכות כישוריה. ובכל זאת, אני שמח על כך שאישה תכהן בתפקיד שאף אישה לא כיהנה בו מאז קום המדינה.

יש לי הערכה רבה לרז נזרי. אין לי ספק שהוא מתאים לתפקיד היועמ"ש ואני מקווה לראותו בעתיד בבית המשפט העליון. אולם חיבוק הדב הביביסטי לרז נזרי אחרי אי-היבחרו מגוחך. הרי ברור איזה עביט שופכין הם היו ממטירים עליו אילו נבחר. עכשיו הם אומרים שהוא לא נבחר כי הוא חובש כיפה. באמת, יש להם כבוד רב לנושאי תפקידים חובשי כיפה. ע"ע מנדלבליט, ע"ע אלשייך וכמובן – ע"ע ראש הממשלה חובש הכיפה הראשון. הם טוענים שהוא לא נבחר כיוון שבדיונים הפנימיים בפרקליטות הוא סבר שאין להאשים את נתניהו בשוחד ושהראיות בתיק 2000 אינן מצדיקות כתב אישום. אבל הם יודעים שהוא היה שותף מלא להחלטה להאשים אותו בעבירות שחיתות חמורות של מרמה והפרת אמונים בשני תיקים. לא בכדי, כאשר הוא התמודד על תפקיד היועמ"ש של הכנסת, יו"ר הכנסת אז, שליחו של נתניהו יריב לוין, הטיל עליו וטו מוחלט. הרי הוא איש הפרקליטות השנואה ומ"רודפי נתניהו" "החייטים".

גם נזרי אדם אמיץ. גם הוא ידע איזה רצח אופי והסתה נוראה יחווה מצד תעשיית השקרים וההסתה אילו נבחר, ובכל זאת הגיש את מועמדותו לתפקיד. אין ספק שהוא מאוכזב מאי בחירתו, אבל הוא יכול להתנחם בכך שנחסך ממנו מסע השנאה הזה.

* מועמדי סרק – את היועץ המשפטי לממשלה ממנה, על פי החוק, הממשלה. שר המשפטים ממליץ לממשלה על המועמד שלו והיא מצביעה על כך. הקמת ועדת האיתור היא תוצאת פרשת מגה-שחיתות; קנוניה של ראש הממשלה נתניהו ושר המשפטים צחי הנגבי, שמינו ב-1998 את רוני בראון לתפקיד, על פי דרישתו של הנאשם בפלילים אריה דרעי, כדי שיחלץ אותו מאימת הדין באמצעות עסקת טיעון מפנקת, ובתמורה ש"ס תתמוך בהסכם חברון. ועדה בראשות נשיא בית המשפט העליון בדימוס מאיר שמגר המליצה על הקמת ועדת האיתור.

יש חשיבות בוועדה חיצונית, כדי למנוע חזרה על אירועים מושחתים כאלה. אבל, לדעתי,  הוועדה אינה צריכה להמליץ על מועמדים ולא לסנן מועמדים, אלא לבחון את כשירותו לתפקיד של המועמד של שר המשפטים, מבחינת טוהר המידות וניקיון כפיו ועמידתו בקריטריונים לתפקיד על פי החוק. כך פועלת ועדת גולדברג למינוי בכירים בשירות המדינה (הרמטכ"ל, המפכ"ל, ראש המוסד, ראש השב"כ, ראש השב"ס, נגיד בנק ישראל ועוד), וכך צריכה לפעול גם ועדת האיתור. ואולי פשוט יותר לצרף את היועמ"ש לרשימת התפקידים הנדונים בוועדת גולדברג.

 אם גלי בהרב מיארה היא המועמדת של גדעון סער לתפקיד, תפקידה של הוועדה צריך היה לבחון את מועמדותה בלבד. מי שעמד על כך שיעלו לממשלה שלושה מועמדים היה סער, אך זו טעות, כי בפועל הייתה מועמדת אחת ושני מועמדי סרק.

* הכל כפופים לחוק – במדינת החוק הכל כפופים לחוק, ואין הנחה לאף אחד. לא לנשיא, לא לראש הממשלה, לא לשופטים, לא לשוטרים.

פרשת הריגול המשטרתי מעלה חשדות כבדים להתנהלות עבריינית במשטרה ואולי גם בפרקליטות. מי שעבר על החוק – יש להעמידו לדין. ובשום אופן אין להשתמש בפרשה הזו כדי להעמיד את ראש הממשלה לשעבר מעל החוק, כפי שהתעשיה שלו מפמפמת בציניות.

* להקים ועדת חקירה –  יש להקים ועדת חקירה ממלכתית לפרשת הריגול המשטרתי. אמנם איני חסיד של ועדות חקירה משפטיות, אך המקרה הזה שונה, כיוון שהמרכיב המשפטי והחוקי הוא מרכזי בו, וכיוון שבלב העניין עומדת המשטרה ואולי גם הפרקליטות ולכן גורם משפטי חיצוני צריך לחקור את הנושא.

בכל מקרה, אין לשפוך את התינוק עם המים, כלומר אסור להגיע למצב שבו המשטרה תסורס ותנוטרל מאמצעים טכנולוגיים מודיעיניים מתקדמים למלחמה בפשיעה ובשחיתות. אך חובה לחקור מה נעשה באופן בלתי חוקי ולמה, ולגבש מדיניות באשר למותר ולאסור בהפקת הלקחים קדימה. גיבוש המדיניות קדימה אינו תפקיד הוועדה, אלא תפקיד הממשלה והכנסת בעקבות המלצותיה.

וכמובן, אין לרתום את הפרשה כ"אישוש" לתאוריות הקונספירציה המטורללות על "תפירת תיקים", כביכול, ולניסיון להעמיד מעל החוק את נתניהו.

על פי אותו עיקרון, יש להבהיר ולהבטיח שגם המשטרה ומפקדיה אינם מעל החוק.

* אג'נדה זרה – יש לחקור בכל הרצינות את פרשת הריגול המשטרתי ולהעמיד לדין כל מי שעבר עבירה פלילית, כאילו אין משפט נתניהו. יש לנהל את משפט נתניהו בלי שום הנחות, כאילו אין פרשת הריגול המשטרתי.

כל מי שרוצה לתת הנחות באחת משתי הפרשות, מכפיף את מדינת החוק לאג'נדה זרה.

* האג'נדה היחידה – האמירה של יאיר לפיד שהנחקר הראשון בחקירת פרשת הריגול המשטרתי צריך להיות אוחנה, היא ברמה של אלה שתופסים טרמפ על הפרשה כדי לקדם את תאוריות הקונספירציה המטורללות על תפירת תיקים נגד נתניהו.

התפקיד של הפוליטיקאים הוא להקים ועדה חקירה רצינית בראשות שופט. לא לקבוע את מי לחקור ולא לקבוע איזה נאשם לחלץ ממשפט.

פרשת הריגול המשטרתי מחייבת חקירה יסודית ואם נעשו עבירות העבריינים צריכים לעמוד לדין. אין לזהם את החקירה הזאת באג'נדות פוליטיות זרות. האג'נדה היחידה צריכה להיות חקר האמת ומיצוי הדין.

* הקונספירציה הבלפוריסטית – אם חשבתם שהגרעין הקשה של הבלפוריסטים פרשו בשיא, אינכם אלא טועים. הרי מדובר במכורים.

והנה, בחוגים הללו מתרוצצת תאוריית קונספירציה הזויה, על פיה מי שעומד מאחורי פרשת הריגול המשטרתי, אחראי לה ואשם בה, הוא כמובן נתניהו. בדיוק כמו תאוריות הקונספירציה הביביסטיות, כך גם תמונת הראי היא תאוריה שלמה וסגורה ומפורטת, וכותביה ומפיציה כל כך משוכנעים באמיתותה, והמומים שיש מי שלא מבינים זאת, הרי רק עיוור לא רואה את המובן מאליו.

אז להלן התקציר. לקראת הרגע הקשה של משפטו, החל נתניהו באמצעות עושה דברו נוני מוזס ("כלכליסט") להפיץ את הפרשה, בהדרגה. תחילה, כדי להרדים, פורסם מידע על ריגול נגד הבלפוריסטים ואז בעיתוי מושלם הופצה הפצצה עם רשימת המואזנים. ברור מי מרוויח מהפרסום בעיתוי הזה, לא?

הלאה, נתניהו הביא את אלשייך מהשב"כ והורה לו להכניס למשטרה את האמצעים המיוחדים של השב"כ. ליתר ביטחון, נתניהו עצמו לא משתמש בטלפון נייד. מה, זה במקרה? נתניהו, במקביל, שיווק בכל העולם ובעיקר למשטרים מפוקפקים את הרוגלות. אתם מבינים? נתניהו הוא סוכן המכירות של NSO! בתמורה הוא קיבל פריצה למכשירי הסלולר של גנץ (וסיפרו שאלה האיראנים והדליפו את זה), של גדעון סער וכו'. כלומר, הוא ניהל מלחמת סייבר פוליטית נגד יריביו. עכשיו, הוא משחרר באמצעות משרתיו בתקשורת רק את החלקים הנוחים לו. הוא מאדיר את הפריצות הקשורות למשפט שלו, למרות שהן זניחות לגמרי ואין להן השפעה על המשפט [זה הדבר היחיד שנכון בקונספירציה] וכו' וכו' וכו'.

בקיצור קונספירציה מטורללת, תמונת הראי של הקונספירציות המטורללות של הביביסטים. ההבדל, הוא שלקונספירציה הבלפורסיטית יש רק קומץ מאמינים, ולקונספירציה הביביסטית המוני מאמינים.

החסרים משוגעים אנו?

* עיתונאי למופת – חשיפת פרשת הריגול המשטרתי מעידה עד כמה חשובה לחברה הישראלית תקשורת חופשית, עצמאית, חוקרת, נושכת; תקשורת שאינה עושה הנחות לאיש – לא לפוליטיקאים, לא לשופטים, לא לקציני משטרה. זו לא קלישאה; התקשורת היא כלב השמירה של הדמוקרטיה.

תומר גנון, העיתונאי שחשף את הפשרה ב"כלכליסט", היה בן גרעין לאורטל, ואת דרכו העיתונאית החל בכתיבה למידף, עלון קיבוץ אורטל. במידה רבה הוא היה אז בן טיפוחיי. אני ממש גאה בו על התחקיר שעשה, שהרעיד את אמות הסיפים. כבר ביום שבו פרסם תומר את הכתבה הראשונה בנושא, שלחתי לו ברכה על ההישג. בבוקר שבו פורסמה רשימת יעדי הרוגלה, שיגרתי לו ווטסאפ בן שתי מילים: פרס פוליצר!

* רדיפה – נתניהו: רודפים אותי בגלל ששמי הוא מכלוף.

* לה-פמיליה הפרלמנטרית – מהרגע שבו בנט עלה לשאת את נאום ההשבעה שלו ומאז כל אימת שהוא עולה לנאום ועד סיום נאומו, לה-פמיליה הפרלמנטרית מתפרעת ומשתוללת ככנופיית חוליגנים אלימה. מעולם לא היה כדבר הזה בתולדות הכנסת. והכל מסיבה אחת – אך ורק כיוון שאדם אחר ולא נתניהו הוא ראש הממשלה. זאת התנקשות בכנסת ובדמוקרטיה.

* בשורה ציונית – אישור חוק האזרחות בכנסת הוא בשורה חשובה; זהו חוק ציוני, פטריוטי וביטחוני ממדרגה ראשונה. הפלתו לפני חצי שנה הייתה חרפה לאומית, שכולה על ראשו של נתניהו. אבל אני שמח שהאופוזיציה התעשתה והצביעה הפעם בעד המדינה.

בניגוד לעמדת כחול לבן, אני סבור שנכון היה לנהוג בנדיבות ולאפשר חופש הצבעה בקואליציה, כלומר לאפשר למרצ ורע"ם להצביע על פי מצפונם. הם ייללו כמה ימים כהצגה לבייס שלהם, אבל העיקר שהחוק עבר והממשלה תמשיך לפעול. גם הם מבינים שאי אפשר לכפות את דעתו של מיעוט קטן וקיצוני על הרוב העצום בממשלה, בכנסת ובעם. 

יש לקדם את החוק בכנסת ולהעבירו מהר ככל הניתן בקריאה שניה ושלישית. הצעות הממשלה והאופוזיציה, שהן כמעט זהות, תאוחדנה לחוק אחד. סביר להניח שגם כאשר יעלה החוק לקריאה שניה ושלישית הרשימה המשותפת תגדיר את ההצבעה כהצבעת אי אמון בממשלה. יש להגיע להסכמות עם האופוזיציה, שגם במקרה הזה היא תצביע בעד החוק. מי ייתן, ושיתוף הפעולה בין האופוזיציה והקואליציה בנושא חוק האזרחות מבשר שינוי בהתנהלות האופוזיציה – מאופוזיציה למדינה, כפי שנהגה לפני חצי שנה, לאופוזיציה קונסטרוקטיבית, שמאפשרת לבטא את האחדות הלאומית בנושאים הלאומיים והביטחוניים החשובים.  

שרת הפנים איילת שקד ראויה לשבח על כך שבחצי השנה מאז נפילת החוק בהצבעה המופקרת נגד מדינת ישראל, הייתה האצבע בסכר וחסמה הסתננות המונית של פלשתינאים לישראל בחסות הלקונה.

לאחר שהחוק יתקבל בקריאה שלישית, נכון יהיה לחוקק אותו כחוק קבוע, ולא עוד בהוראת שעה, כדי למנוע חזרה בכל שנה על הסאגה הזאת.

אגב, איני רואה שום בעיה ב"איחוד משפחות". אדרבא, שיתאחדו ברש"פ.

* שלי התבלבלה – צביקה האוזר התראיין לשלי וגואטה ברשת ב'. שלי הסבירה לו שחבל, אין טעם לנסות, הוא לא עולם לא יצליח לשכנע אותה לתמוך בחוק האזרחות. שלי התבלבלה. היא שכחה שזו אינה פגישה בארבע עיניים, אלא יש עוד כמה מאזינים, שאליהם הוא פונה.

* נציגי המחבלים – לוחמי ימ"מ סיכלו פיגוע טרור באמצעות סיכול ממוקד של שלושת המחבלים החמושים בשכם. כל הכבוד לימ"מ! כך נלחמים בטרור.

ח"כ עופר כסיף פרסם הודעה שבה גינה את ישראל על "הוצאה להורג ללא משפט של פלשתינאים". כסיף מצר על כך שהפיגוע סוכל. הוא בצד של המחבלים ושל הפיגוע. בהזדמנות זו הוא גם משתלח ברע"ם ומאשים גם אותה בפשע "ההוצאה להורג". "כל מי שיושב בקואליציה שותף למעשה המאפיוזי ומוג הלב", צייץ נציג המחבלים. חברו של כסיף לסיעה, מי שהיה עוזרו של רב המרצחים ערפאת אחמד טיבי, ספד למחבלים בכנסת.

* החלטה אמיצה – לא אחת יצאתי נגד תרבות עריפת הראשים הפופוליסטית, שבעטיה צה"ל מאבד מטובי מפקדיו בשל שיקול דעת מבצעי שגוי. הפקת לקחים לצורך שיפור בעתיד אינה מחיבת בשום אופן ויתור על מפקד טוב ששגה והחלפתו במפקד חסר ניסיון ואולי את הדחתו כעבור זמן כאשר גם הוא ישגה. בניגוד לכשל מוסרי או ערכי, שבו ההדחה מתחייבת, במקרה של טעות מבצעית, יש להפיק לקחים עם המפקד ששגה והוא יישם אותם טוב מאחרים.

אני גאה ברמטכ"ל כוכבי על החלטתו האמיצה, הלא פופוליסטית, שלבטח תתקל בביקורת חריפה, לא להדיח מתפקידיהם את מפקדי חטיבת הקומנדו ויחידת "אגוז". על פי תרבות עריפת הראשים, כוכבי עצמו היה מודח בעקבות חטיפת גלעד שליט תחת פיקוד האוגדה שלו. אבל ועדת איילנד שחקרה את החטיפה, המליצה לא להדיחו, אלא להפיק לקחים. יתכן שכוכבי למד מהמקרה שלו, מהי הדרך הנכונה.

זו הסיבה שאני מתנגד בדרך כלל לוועדות חקירה משפטיות (תמיכתי בהקמת ועדת חקירה לפרשת הריגול המשטרתי היא חריגה) – כי הן בוחנות כל דבר בעיניים פליליות ועם אוריינטציה של עריפת ראשים.

* ספר תועבה – קבוצת רבנים חרד"לים קנאים קראה להחרים את אחד מגדולי רבני הציונות הדתית, הרב אליעזר מלמד, וקראה להחרים את ספרי ההלכה שכתב, בשל השיח המכובד שהוא מנהל בשנים האחרונות עם רבנים ורבות מן הזרם הרפורמי והקונסברטיבי – שיח של מחלוקת לשם שמים, ובשל תמיכתו במתווה הכותל. הרב יעקב מדן, אף הוא מן הגדולים והחשובים בציונות הדתית ומי שניסח, יחד עם רות גביזון זצ"ל, את אמנת גביזון-מדן להסדרת היחסים בין חילונים לדתיים בישראל, יצא להגנתו. בעיקר, הוא הוקיע את החוצפה שבקריאה להחרים את ספרי ההלכה שכתב הרב מלמד.

בתגובה, התפרסם באתר ערוץ 7 מאמר שמאשים את מדן בצביעות, כיוון שהוא עצמו החרים ספר הלכה ואף קרא לשרוף את כל עותקיו. נשמע מעניין, לא?

אלא שספר ה"הלכה" שהוא קרא לשרוף אותו, הוא תועבה אמתית, שיקוץ, ספר פיגולים איום ונורא, שנקרא "תורת המלך", והוא ספר המצדיק רצח גויים. הספר כופר בעיקר, בכך שהוא "מסביר" שהדיבר "לא תרצח" תקף אך ורק כלפי יהודים. זהו ספר גזעני, שאם יתורגם לגרמנית ובמקום גויים ייכתב יהודים, הוא ימצא בקלות את מקומו ליד ספר שאסור היום להדפסה ולמכירה בגרמניה הדמוקרטית.

* שלוש החלטות היסטוריות – צודק אהוד בן עזר; את בגין יזכרו לדורות בעיקר בזכות הסכם השלום עם מצרים ואוסיף על כך גם את תקיפת הכור העיראקי ואת החלת הריבונות הישראלית על הגולן. אפשר לתמוך בכל אחת מן ההחלטות או לחלוק עליה (אני רואה בעקירת יישובי סיני בכיה לדורות), אך אין ספק שבשלוש ההחלטות הללו הוכיח בגין יכולת נדירה לקבלת החלטות, לעמידה בלחצים ולהובלה בדרך שטווה.

היו לו כמובן, לאורך השנים, כראש הממשלה וקודם לכן, כישלונות והצלחות, מהלכים חיוביים ושליליים, אך אלו שלוש ההחלטות משנות המציאות שבזכותן יכנס להיסטוריה.

… ועל רשימתו המוטה ורוויית השנאה של כהן אין טעם להכביר מילים.

* גונבים את הבשורה – יש לי חוב גדול לחוקר הספרות הדגול מרדכי שלו. בזכותו גיליתי את קפקא. בשנות ה-90 הוא פרסם במוסף תרבות וספרות של "הארץ" שורה של מסות על סיפורו הקצר של קפקא "לפני שער הדין" המופיע בספרו "המשפט", בפרשנות מקורית ביותר, הקושרת אותו לסיפור של ר' נחמן מברסלב, וממנה הוא יצא למוטיבים היהודיים בכתיבתו של קפקא. הוא עורר את סקרנותי, ופתח לי צוהר לאחד הסופרים האהובים עליי. אין לי ספק, שבלי שלו, הקריאה שלי בקפקא הייתה אחרת לגמרי. גדולתו של שלו היא הקריאה בין השיטין באופן שמציף את מה שמסתתר מתחת לתחתית הכפולה של יצירה ספרותית ואף לחשוף את מה שנכתב מתוך התת-מודע של המחבר, ולגלות אף למחבר דברים שהוא עצמו לא היה מודע להם. (אגב, יוכי ברנדס כתבה לי בהתפעלות שלמדה ממאמר ביקורת שלי על ספרה "הפרדס של עקיבא" דברים שהיא עצמה לא ידעה, ושהיא מספרת על כך בהרצאותיה על הספר, ופעמיים, כאשר הופיעה באזור, בתל-חי ובראש פינה, הזמינה אותי וביקשה ממני לעלות לבמה כדי להציג את התזה שלי על הספר).

מרדכי שלו מעולם לא קיבץ את מסותיו הספרותיות בספר וסירב להצעות ובקשות לעשות כן. רק אחרי מותו יצא לאור ספר מסות שלו, "גונבים את הבשורה" (שם של מסה על "מחכים לגודו" של בקט). הספר יצא ב-2018 ובימים האחרונים קראתי אותו. הביקורת הספרותית של שלו היא יצירת ספרות גדולה בפני עצמה, הראויה לפרשנות וביקורת כשלעצמה. כזו היא אחרית הדבר מאירת העיניים של שירה סתיו "מי מפחד ממרדכי שלו" – כותרת המאמר היא פרפרזה על כותרת מסתו של שלו על "שמחת עניים" של אלתרמן, "מי מפחד משמחת עניים".

חלקו הראשון של הספר הוא מאמרים שפרסם שלו בשנות העשרים המוקדמות של חייו בכתב העת "סולם" בעריכת ישראל אלדד, ובהם קטל באכזריות את ספרות דור תש"ח. שלו היה איש לח"י והאגף בלח"י של ישראל אלדד שדגל ברעיון "מלכות ישראל". הספרות שנוצרה בידי בני דורו חניכי תנועת העבודה (יזהר, שמיר, מגד, חיים חפר, יגאל מוסינזון, נתן שחם, ע. הלל ועוד), נראתה בעיניו שטחית, ריקה ונטולת אמת. אותי הוא לא שכנע, ומעניין אם זו הייתה דעתו על אותה ספרות גם בבגרותו.

לב הספר הן שלוש מסות הענק, שכל אחת מהן היא ספר בפני עצמו, על "שמחת עניים", על "מחכים לגודו" ועל "סיפור על אהבה וחושך" שבה לצד הערכה לספר המופת הזה הוא מצא בו את חוסר השחר של עמוס עוז הפוליטיקאי ושל הסכם אוסלו ותרבות אוסלו. החלק האחרון בספר הוא סדרת המסות על קפקא. 

קשה לסכם ספר כזה בשורות ספורות ואסתפק בהמלצה חמה לכל שוחר ספרות, בעיקר ספרות עברית, לקרוא אותו. אני מבטיח לו חוויה תרבותית ורוחנית אדירה. אני מקווה שייצא מקבץ נוסף של מסותיו של שלו, כולל המסות שבהן התעמת עם ישעיהו ליבוביץ' והשקפת עולמו.

* מורשת בית הלל – פרשת השבוע היא פרשת "תצוה". הפרשה מוקדשת ברובה המכריע ללבושו של הכהן הגדול. בהקשר של אחד הפסוקים בפרשה, נכתב המדרש הבא (מסכת שבת לא ע"א):

מעשה בנוכרי אחד שהיה עובר אחורי בית המדרש, ושמע קול סופר שהיה אומר "אלה הבגדים אשר יעשו חושן ואפוד" (שמות כח, ד). אמר: הללו למי?  אמרו לו: לכהן גדול. אמר אותו נוכרי בעצמו, אלך ואתגייר בשביל שישימוני כהן גדול. בא לפני שמאי. אמר ליה:  גיירני על מנת שתשימני כהן גדול. דחפו באמת הבניין שבידו. בא לפני הלל: גייריה. אמר לו: כלום מעמידין מלך, אלא מי שיודע טכסיסי מלכות? לך למוד טכסיסי מלכות. הלך וקרא. כיוון שהגיע "והזר הקרב יומת" ( במדבר א, נא) אמר ליה: מקרא זה על מי נאמר? אמר לו: אפילו על דוד מלך ישראל. נשא אותו גר קל וחומר בעצמו ומה ישראל שנקראו בנים למקום ומתוך אהבה שאהבם קרא להם "בני בכורי ישראל" (שמות ד, כב) כתב עליהם והזר הקרב יומת, גר הקל שבא במקלו ובתרמילו על אחת כמה וכמה. ובא לפני שמאי, אמר לו: כלום ראוי אני להיות כהן גדול? והלא כתיב בתורה והזר הקרב יומת? בא לפני הלל, אמר לו: ענוותן הלל. ינוחו לך ברכות על ראשך שקרבתני תחת כנפי השכינה.

הסיפור מתחיל בגיור מן הסיבה ההזויה ביותר שניתן להעלות על הדעת; אותו נוכרי ביקש להתגייר כדי לגשת למכרז לתפקיד הכהן הגדול, כיוון שהתלהב מהבגדים של הכהן. כשניגש לשמאי ובקשו לגייר אותו מסיבה זו, שמאי, שהיה פועל בניין במקצועו, דחפו באמת הבניין שבידו, כפי שעשה לאותו נוכרי שביקש להתגייר ודרש ממנו ללמד אותו את כל התורה כשהוא עומד על רגל אחת. אין לשמאי סבלנות וסובלנות לנודניקים הללו.

הלל, לעומתו, מאמין שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה. וגם אם מטרותיו של אותו נוכרי הזויות, אם נקרב אותו ונקבל אותו הוא יהיה יהודי טוב. וכך היה. הוא גייר אותו, ושלח אותו ללמוד הלכות מלכים. כשאותו נוכרי למד שהפסוק המדבר על כך שמי שאינו לוי אינו יכול להתקרב למשכן תקף אפילו לגבי דוד המלך, הבין בעצמו מתוך הלימוד, שקל וחומר כאשר מדובר בו, שבמקור כלל אינו מזרע ישראל. לכאורה, יכול היה לתבוע את הלל על גניבת דעת, שלא הבהיר לו את הדברים מראש. אולם קרה ההיפך, דווקא התנהגותו המקרבת והפתוחה של הלל, האהיבה את היהדות על אותו גר והכניסה אותו לעם ישראל וליהדות, "אל תחת כנפי השכינה".

על מחלוקות הלל ושמאי נאמר ש"אלו ואלו דברי אלוהים חיים", כלומר במחלוקת אמתית, לשם שמים, יש מקום למגוון דעות ופרשנויות, אין רק דרך אחת ביהדות, אבל "הלכה כבית הלל", כלומר דווקא הדרך המקלה, הפתוחה, המקרבת, היא הדרך הראויה והרצויה.

למרבה הצער, במדינת ישראל בימינו ההגמוניה במערכות הדת, ובהן בתי הדין הרבניים ובתי הדין לגיור, היא של בית שמאי. ובימים אלה, לאחר העליה הגדולה מחבר המדינות, כאשר יש צורך לאומי מובהק בצירופם לעם ישראל של העולים הרבים שאינם מוגדרים יהודים על פי ההלכה, בית שמאי דוחה אותם. יתר על כן, בית שמאי מפר בצורה בוטה את ההלכה ואת רוח ההלכה, כאשר הוא פוסל בדיעבד גיורים שנעשו בידי בית הלל.

אני מקווה מאוד שרפורמת הגיור, אף שבעיניי היא מעט מדי ומאוחר מדי, מבשרת על תחילתו של מפנה; שהיהדות בישראל תהיה כמורשת בית הלל.

* המקום הטבעי לרימון – רימון נזרק לעבר חנות פירות וירקות בפתח תקווה. נו, אז? מה המקום הטבעי לרימון אם לא חנות פירות?

          * ביד הלשון

פה אחד – הממשלה בחרה פה אחד בגלי בהרב מיארה לתפקיד היועצת המשפטית לממשלה. הצבעה פה אחד היא החלטה שמתקבלת בהסכמה מלאה של כל המצביעים, ללא מתנגדים או נמנעים.

מקור הביטוי הוא תנ"כי. ביהושע פ' ט נאמר: "וַיְהִי כִשְׁמֹעַ כָּל-הַמְּלָכִים, אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, בָּהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבְכֹל חוֹף הַיָּם הַגָּדוֹל, אֶל-מוּל הַלְּבָנוֹן, הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי הַכְּנַעֲנִי הַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי. וַיִּתְקַבְּצוּ יַחְדָּו לְהִלָּחֵם עִם-יְהוֹשֻׁעַ וְעִם-יִשְׂרָאֵל פֶּה אֶחָד". כלומר כל אותם מלכים החליטו בהסכמה מלאה לצאת למלחמה בישראל.

המקור השני הוא במלכים א, כב. אחאב מלך ישראל מגייס את יהושפט מלך יהודה למלחמה משותפת בארם. יהושפט מבקש להיוועץ בנביאים. מלך ישראל מכנס 400 נביאים וכולם מבטיחים ניצחון. יהושפט מתעקש על חוות דעת שניה, ומלך ישראל מספר לו שיש נביא נוסף, מיכיהו, אך הוא שונא אותו כיוון שהוא נוהג לנבא עליו רעות. המלכים שולחים שליח אל מיכיהו, וכך מתואר הדבר: "וְהַמַּלְאָךְ אֲשֶׁר-הָלַךְ לִקְרֹא מִיכָיְהוּ דִּבֶּר אֵלָיו לֵאמֹר: הִנֵּה-נָא דִּבְרֵי הַנְּבִיאִים פֶּה-אֶחָד טוֹב אֶל-הַמֶּלֶךְ. יְהִי-נָא דְבָרְךָ כִּדְבַר אַחַד מֵהֶם וְדִבַּרְתָּ טּוֹב. וַיֹּאמֶר מִיכָיְהוּ:  חַי-יְהוָה כִּי אֶת-אֲשֶׁר יֹאמַר יְהוָה אֵלַי אֹתוֹ אֲדַבֵּר". השליח מנסה לשדל את הנביא להתנבא כשאר הנביאים, והוא מגדיר את דברם: "פה אחד". סוף דבר – מיכיהו ניבא תבוסה. אחאב כלא אותו. שני המלכים יצאו למלחמה, בה ישראל ויהודה ניגפו בפני ארם ואחאב נהרג.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 6.2.22

* מוסר המלחמה בשחיתות  – "צדק צדק תרדוף" נאמר בספר "דברים". מקובל שאין אף מילה מיותרת בתורה. למה כפל המילים הזה, צדק? למה לא פשוט – "צדק תרדוף"?

אחד ההסברים האהובים עליי, הוא שצדק אחד מתייחס ל"מה" והשני ל"איך". כלומר, עליך לרדוף את הצדק, ועליך לרדוף אותו בדרכי צדק. המטרה, צודקת ככל שתהיה, אינה מקדשת את כל האמצעים.

זאת המשמעות של מוסר לחימה. גם כאשר הצדק אתנו, ואנו מאמינים בצדקתנו בכל לבנו, לא הכל מותר לנו. יש מגבלות. יש אסור ומותר.

כך גם במאבקים פוליטיים ובמאבקים ציבוריים. במאבק על הגולן, הקפדנו על קו אדום של פעולה רק על פי חוק, הקפדנו לא להתלהם ולא לאיים וכמובן ששללנו כל אלימות. לא היה בכך כדי לגרוע כהוא זה באמונתנו היוקדת בצדקתנו המוחלטת. ואף על פי כן, שמרנו על מוסר לחימה במאבק ציבורי.

אין ספק, שאנשי המשטרה והפרקליטות הנלחמים בשחיתות השלטונית, נלחמים את מלחמת הצדק של החברה הישראלית. מדובר באידיאליסטים, חדורי תחושת שליחות ואמונה בצדקת הדרך. הם נחושים במלחמתם בשחיתות. גם המלחמה בשחיתות אינה מקדשת את כל האמצעים. גם במלחמה בשחיתות יש כללים של מוסר לחימה.

המוטיבציה הגבוהה של הלוחמים בשחיתות ראויה להערכה ושבח של כל אזרח פטריוט, אך לא אחת נדמה שהם אינם מקפידים על טוהר הנשק במלחמה הזו; שיש יותר מידי חריגות מהאמצעים הראויים, גם במאבק הצודק שהם מנהלים.

מן הראוי לבדוק את דרכי הפעולה של גורמי האכיפה והחוק במלחמה בשחיתות; מן הראוי לקיים על כך דיון ציבורי ולקבוע כללים של מותר ואסור. אבל בשום ואופן אין לשפוך את התינוק עם המים. אין להיות אידיוטים שימושיים של השחיתות ושל המושחתים. ואין לנטרל את המשטרה והפרקליטות מן היכולת למלא את שליחותן הקדושה.

פתאום שוחרי השחיתות מדברים על זכויות האדם והאזרח. השמירה על זכויות האדם והאזרח היא ערך חשוב, אבל לא אחת זכויות האזרח הן מפלטו של הנבל וזכויות האדם הופכות קרדום לחפור בו למען מטרות אפלות. כפי שאיננו קופצים לדום כאשר אמנסטי או "שוברים שתיקה" מאשימים אותנו בפגיעה בזכויות האדם, כך עלינו לנהוג גם כאשר מכונת התעמולה הביביסטית נוהגת באותן שיטות.

לא כל מה ש"שוברים שתיקה" אומרים הוא שקר. לעתים הם מתארים אירועים קשים שאכן קרו וראויים לטיפול במלוא החומרה. הבעיה היא שהם לוקחים את האירועים החריגים האלה, מעצימים אותם באופן מפלצתי, מוסיפים עליהם אירועים מומצאים ומציגים את צה"ל ואת מדינת ישראל בדמותם של החריגים הללו. ואם חצי אמת גרוע משקר – רסיסי אמת הם שקר בריבוע. והחמור ביותר, הוא השימוש שלהם באותם אירועים כדי לשלול את זכותה של ישראל להגנה עצמית ומלחמה בטרור, וכדי לקדם את סיסמאות "אקיבוש משכיט". אבל בעדויות הנכונות שלהם, יש לטפל במלוא הרצינות.

הוא הדין עם "אבירי זכויות האדם" הביביסטים, שרוצים להשתמש בחשד לפעולות לא ראויות של המשטרה, כ"הוכחה" לתאוריות הקונספירציה המטורללות שלהם על "תפירת תיקים" ועל "רדיפה פוליטית" בלה בלה בלה. ולמעשה, לגונן על השחיתות השלטונית.

כן, ראוי לבחון את דרכי ההתנהלות של המשטרה ושל הפרקליטות ולקבוע קווים אדומים וכללים של מותר ואסור. מן הראוי שהבדיקה הזאת לא תעשה בהקשר של חקירת האדם החזק ביותר בישראל והחשוד הפריווילגי ביותר.

יש לבחון מה הן הדרכים וכיצד יש לתקן אותן, לא כדי לסייע לנאשם אחד, אלא לשם תיקון החברה הישראלית ולמען צדקתה. יש לעשות זאת באופן שלא ישרת את השחיתות והפשע. משטרת ישראל ניהלה בשנים האחרונות מלחמה מוצלחת במשפחות הפשע. האם כל האמצעים שנקטה במלחמה הזו היו כשרים? מן הראוי לבחון זאת. אך לא פחות חשוב לבחון, האם בלי אותם אמצעים, אפשר היה להגיע לאותה תוצאה? ואם לא האמצעים האלה, מה הם האמצעים המותרים בדרך להשגת התוצאה. לא די לקבוע מה מותר ומה אסור, אלא יש לקבוע כללים, שלא יהיה בהם כדי לנטרל את המלחמה בפשע ובשחיתות השלטונית ובכך לשרת את השחיתות והפשע.

* מתבכיין (עם בצל?) – התודה של העבריין הסדרתי דרעי על עסקת הטיעון – הסתה וחרחור שנאה עדתית. אני מקווה שהלקח יִלָמֵד.

* עסקת פינוק – אני מקווה מאוד שבית המשפט לא יקבל את עסקת הטיעון המפנקת שנעשתה עם ליצמן, הסייען של הפדופילית.

* לשבחו של אמסלם – למה להיות כל כך שליליים? למה כולם מדברים על כך שהביביריון אמסלם, ראש לה-פמיליה הפרלמנטרית, הוא פרא אדם חוליגן, שהופך כל ישיבת כנסת להתפרעות רבתי, ואף אחד אינו משבח אותו על כך שעדיין לא הצית צמיגים במליאה?

* גמר חתימה טובה – נתניהו חתום על הצעת חוק לביטול ההתנתקות בצפון השומרון. כנראה שגם אריק שרון יחתום.

* מעל לכוחה? – אתי כרייף התפקדה לליכוד וכנראה שהיא מתכוונת לרוץ בפריימריז לכנסת. רק כדאי שתזכור ששם מדובר בלמעלה ממאה אלף בוחרים.

* גיבורת הביביסטים – למה אתי כרייף נהנית מאהדה ותמיכה של רבים מהביביסטים? לא כיוון שהם אוהבים את מעשיה. ממש לא. הסיבה היא אחרת לגמרי.

בעולמם, הכל נע סביב נתניהו, הציר סביבו מתנהל העולם. כיוון ששי ניצן היה פרקליט המדינה כאשר הוגש כתב האישום נגד נתניהו, הוא האויב. כיוון ששי ניצן איפשר את השימוש בחומר שנפרץ מהטלפון שדרכו נחשפה הפרשה, כרייף היא האויב של האויב. אויבו של אויבי – חברי. עכשיו, נתאר לעצמנו ששי ניצן היה נוהג אחרת. למשל, מורה להעמיד לדין את הדס שטייף. באותו רגע הדס שטייף הייתה גיבורת הדמוקרטיה, שנרדפת כיוון שהיא מרוקאית (מצד אמה) ודימונאית, כלומר מזרחית מהפריפריה שנלחמת בכנופיית שלטון החוק. היא הייתה מהצד של הטובים. אפי נווה ואתי כרייף היו מהרעים. פרקליט המדינה שתופר תיקים לנתניהו היה מוצג כמשתף פעולה עם שוחד מיני של שופטת שמוחקת עדויות מהטלפון שלה. הנה, עוד הוכחה על טיבה של כנופיית שלטון החוק. יד רוחצת יד. מערכת המשפט מושחתת ורקובה. ומכאן ברור שהיא תפרה תיקים נגד נתניהו. וכו' וכו'.

* החוצפה של מרצ – מאז הקמת הממשלה, אני טוען שאין כל חשש שבנט יפר את ההסכם ויגנוב את הרוטציה. הוא אדם נורמטיבי וברור שהוא יכבד הסכם שעליו חתם. אולם ספק אם הממשלה תגיע לשלב הזה, בשל החוליה החלשה בממשלה, מרצ.

האידיאולוגיה המדינית של מרצ רחוקה מאוד מזו של הממשלה. יש למרצ יכולת השפעה אדירה בתחומים חשובים ביותר – הבריאות, שבתקופה הקורונה היא אולי הנושא החשוב ביותר, הגנת הסביבה שהיא אחד הנושאים המשמעותיים ביותר בעולם וגם נגיעה מדינית בנושא שיתוף הפעולה האזורי. אולם אין היא יכולה לכפות את עמדותיה הקיצוניות על הממשלה. ואם היא תתעקש, היא עלולה להביא לנפילתה.

חוק האזרחות הוא חוק הכרחי לביטחון ישראל ולמימוש האינטרסים הלאומיים שלה כמדינה יהודית. למעלה ממאה חברי כנסת תומכים בחוק. מרצ מתנגדת לו. אז היא מתנגדת. לפני חצי שנה, האופוזיציה עשתה מעשה נבלה והפילה את חוק האזרחות בהצבעה נתעבת נגד מדינת ישראל. אולם האופוזיציה התעשתה ונמצא הפתרון – הצבעה משותפת של האופוזיציה והקואליציה בעד החוק הממשלתי והחוק הכמעט זהה של ח"כ רוטמן ולאחר מכן איחוד החוקים לחוק אחד שיתקבל ברוב גדול ויבטא את האחדות הלאומית. במצב הזה, אף אחד אינו מנסה לכפות על מרצ ורע"ם להצביע בניגוד למצפונן. הקואליציה מוכנה לתת חופש הצבעה לחבריה. מרצ יכולה להצביע נגד, בלי לסכן את קיום הקואליציה. אבל הם מאיימים. החצופים האלה רוצים זכות וטו על רצון הרוב המוחלט של הכנסת.

אסור לוותר להם. חופש ההצבעה הוא הליכה גדולה לקראתם. מעבר לכך, אין מקום לשום פשרה אתם. אם הם כל כך מתגעגעים לנתניהו וכל כך רוצים ממשלה עם בן-גביר, שיפילו את הממשלה.

* עבור יעבור – גדעון סער הביא לראשונה לממשלה את חוק האזרחות, בתפקידו כמזכיר הממשלה, בתקופת מתקפת הטרור המכונה בכיבוסית בשם החיבה "האינתיפאדה השניה". ב-2003  הוא העביר אותה לראשונה כיו״ר קואליציה. הוא העביר את החוק גם כשר הפנים. הוא מכיר את החוק ואת חשיבותו הלאומית לפניי ולפנים. אין מצב שבעולם שהוא ותקווה חדשה ייכנעו לסחטנות של מרצ ולא ילכו עד הסוף על חוק האזרחות. כנ"ל ימינה. כנ"ל ישראל ביתנו. כנ"ל כחול לבן. ולמרות התנגדותו הילדותית של יאיר לפיד לתמיכה בהצעה של רוטמן – הוא הרי תומך ללא סייג בחוק עצמו, אין ספק שהוא יכבד את החלטת הממשלה ויש עתיד תתמוך בחוק. מפלגת העבודה תמכה תמיד בחוק. נכון שמרב מיכאלי היא מרצ ב' אבל אני מאמין שהיא תלך עם החלטת הממשלה. אז מרצ יכולים לאיים, אך זה לא יעזור להם. חוק האזרחות – עבור יעבור. המחווה למרצ ולרע"ם תהיה חופש ההצבעה בנושא הזה. אני מקווה ומאמין שלמרות ניפוח השרירים, מרצ תגלה אחריות ולא תגרור את מדינת ישראל לבחירות מיותרות על הנושא הזה.

* מתווה הכותל עכשיו – ההחלטה הציונית ביותר שהתקבלה בכל ממשלות נתניהו הייתה ההחלטה על מתווה הכותל. נתניהו יזם את המתווה, הטיל על שרנסקי למצוא את הפתרון, סמך עליו את ידיו והשתבח בהישג. השתבח בצדק, כיוון שהוא ראוי על כך למלוא השבחים. שותפו למתווה היה שר התפוצות אז, נפתלי בנט, שכמוהו אף הוא השתבח בהישג, וגם הוא – בצדק.

נתניהו התקפל בלחץ שותפיו החרדים הקנאים הלא ציונים, ולא יישם את המתווה. בנט לא תלוי בחרדים. אין לו שום תירוץ. 8 חודשים הוא ראש הממשלה ועדין לא מימש את המתווה. 8 חודשים זה הרבה יותר מדי זמן. על בנט להוביל את המהלך הציוני החשוב הזה – לאלתר.

* דברי בלע אנטי-ציוניים – דברי בלע ושנאת חינם נוראיים אמרה עירית לינור על הזרם הרפורמי ביהדות. "הולך לכם בארצות הברית, לכו לשם. מקומכם לא כאן. חבל, באמת, אתם לא שייכים, אין סיבה. רק מקלקלים. יש את הכת הזאת, לב טהור. גם היא, אתה יודע, הם נורא, זה אנשים שהם פשוט, זה כת שהם שם עם כל מיני חומרות. נדמה לי שהם התפלגו מסאטמר. היו שם כל מיני עניינים של נישואי קטינים וקטינות. הם היו בישראל, וארצות הברית, וגורשו למקסיקו וניסו את רומניה, אלבניה, וטורקיה ועכשיו הגיעו לבוסנייה וסרייבו. ומשם הם יגורשו כנראה גם. כמו שלב טהור לא מתאימה לכמעט 100 אחוזים מהעולם, גם התנועה הרפורמית לא מתאימה לישראל".

זו לא רק השנאה הנוראית. זו לא רק הבורות האיומה. זו לא רק העובדה שדברי ההסתה והשקרים נאמרו בתחנה של צה"ל. זו גם אמירה אנטי ציונית. ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. מי שרוצה להדיר מתוכה את רוב מניינו ובניינו של העם היהודי בתפוצות הגולה, כופר בעיקר הציונות.

* שורפי האסמים – הרב אליעזר מלמד, ראש ישיבת הר ברכה ומחשובי הרבנים של הציונות הדתית, מנהל בשנתיים האחרונות שיח עם רבנים ורבות מן הזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי. זהו שיח של בני פלוגתא, המצויים במחלוקת ביניהם, אך נוהגים כבוד אלה באלה והמחלוקת ביניהם היא לשם שמים. הרב אליעזר מלמד ובני שיחו הם תלמידי חכמים המרבים שלום בעולם. הרב אליעזר מלמד גם תומך במתווה הכותל, שירבה מתפללים וקוראי תורה ליד הכותל; שירבה קדושה בכותל, הגם אם בניגוד גמור אליו הם מתפללים ללא הפרדה מגדרית.

קיצוני "ישיבות הקו", הזרם החרד"לי הקנאי ביותר, הכריזו על חרם על הרב מלמד ועל ספרי ההלכה הרבים שהוא כתב. זהו הזרם של הרב טאו, התומך בעברייני המין משה קצב וחיים ולדר, ומספר סיפורי מעשיות קונספירטיביים על "רדיפה" שלהם בלה בלה בלה.

האנשים האלה הם בני דמותם של שורפי האסמים, ששנאת החינם שלהם הביאה לחורבן בית המקדש השני.

* פמפלט אנטישמי – המשמעות של הפמפלט של אמנסטי, הקובע שישראל היא מדינת אפרטהייד, הוא שעצם קיומה של מדינת לאום יהודית משמעותה – אפרטהייד.

כיוון שאמנסטי לא הגדיר את עצמו כארגון קוסמופוליטי השולל את מדינות הלאום בעיקרון, ומעולם לא הגדיר כמדינות אפרטהייד את מדינות הלאום של העם הספרדי, האיטלקי, הרוסי, האוקראיני ואף לא אחת מכעשרים מדינות הלאום הערביות, פירוש הדבר שהוא דוגל בזכותם של העמים להגדרה עצמית ולריבונות לאומית במדינת לאום, זולת עם אחד, העם היהודי.

לתפיסה הזאת יש שם: אנטישמיות.

בהגדרת האנטישמיות של כוח המשימה הבינלאומי להנצחת השואה; ארגון שהוקם ביוזמת ממשלת שבדיה, וחברות בו 27 מדינות, נאמר, בין השאר, שהתנגדות לקיומה של מדינה יהודית היא אנטישמיות. מדינות רבות אימצו את ההגדרה וכך גם הפרלמנט האירופי.

על פי ההגדרה הזאת, אין ספק שארגון אמנסטי, שהוציא את המסמך הנתעב הזה, הוא ארגון אנטישמי.

* האו האו – ה"דו"ח" האנטישמי של אמנסטי התקבל בצהלולים בשוקניה. גדעון לוי מזמן לא שמח כל כך. הוא פרסם פשקוויל תמיכה נלהב; ממש נזל לו ריר מהשפתיים.

הוא תקף את אנשי השמאל באקדמיה שיצאו נגד ה"דו"ח" והאשים אותם שהם משרתים את "התעמולה הציונית". את שר החוץ יאיר לפיד כינה החצוף "שר התעמולה". הכינוי הזה נועד להשוות אותו לגבלס ואותנו – לנאצים.

גדעון האו האו.

* התירוץ של זנד למתקפת הטרור – בהסכם אוסלו א' ישראל נסוגה מעזה ויריחו והכניסה לשם את ערפאת וצבאו, תמורת חתימתו של ערפאת על קץ המאבק המזוין, קרי הטרור. ישראל קיימה את חלקה במלואו. אש"ף הפר את חלקו לחלוטין. השטחים שנמסרו לידיו הפכו בסיס לטרור חסר תקדים נגד ישראל. אף על פי כן, רבין חתם גם על הסכם אוסלו ב', שבו ישראל נסוגה מכל הערים המרכזיות ביו"ש וסביבתן והעבירה אותן לידי הרש"פ, תמורת אותה התחייבות שהפלשתינאים הפרו בהסכם הראשון. מימוש ההסכם נעשה בידי פרס, אחרי רצח רבין, והושלם בידי נתניהו בהסכם חברון. ושוב, הנסיגה הישראלית בוצעה במלואה והצד הפלשתינאי הפר אותו לחלוטין והגביר את הטרור. שיא הטרור היה לאחר שבפסגת קמפ-דיוויד ברק הציע לפלשתינאים למעשה מדינה עצמאית בכל יהודה, שומרון ועזה ותמורת גושי ההתיישבות שיישארו בידינו ישראל תמסור לפלשתינאים שטחים ישראלים בנגב. תמורת הוויתור הזה נתבעו הפלשתינאים לחתום עם ישראל על הסכם שלום שבו יכריזו על קץ הסכסוך. התשובה הייתה גל הטרור החמור והקשה ביותר מאז ראשית הסכסוך.

איך שלמה זנד, מכחיש העם היהודי, מתאר את הפרשה? במוסר תרבות וספרות של "הארץ" הוא פרסם מאמר ביקורת על ספרו של איאן לוסטיק, פרופ' יהודי אמריקאי למדע המדינה, "מפתרון שתי המדינות למציאות המדינה האחת". הספר קורא להקים במקום מדינת ישראל מדינה דו-לאומית. לא עם כל דברי לוסטיק זנד מסכים. לדעתו, לוסטיק עושה הנחות ל"נראטיב" הציוני, ואינו עומד על שורש הבעיה, והיא המיתוסים הציוניים לפיו יש כביכול עם יהודי ויש כביכול ארץ שנקראת ארץ ישראל והיהודים קשורים אליה. אולם את הנראטיב על כישלון אוסלו הוא מאמץ במלואו, עד שלא ברור אם זה ההסבר של לוסטיק או של זנד עצמו.

"כאשר ערפאת תבע שתמורת חתימתו על הפסקת האלימות יתחייב רבין על עצירת ההתנחלויות, ידו של ראש הממשלה קפאה והוא לא היה מסוגל לחתום על כך. לדעתי, זה היה הרגע… שעשוי לנתב אותנו להבין טוב יותר את שורש כישלונם של ההסכמים" (אני משער שהמשפט שמתחיל ב"לדעתי" הוא כבר ה"פרשנות" של זנד).

כלומר, זנד מצדיק את הטרור הפלשתינאי תוך הפרה מפורשת של התחייבות הצד הפלשתינאי בהסכם, בכך שהצד הישראלי סירב להיכנע לדרישה המקורית של ערפאת. אך הרי ערפאת יכול היה לסרב לחתום על ההסכם, בשל התנגדותו של רבין לדרישתו המקורית. הוא בכל זאת חתם על ההסכם. הייתה זו חתימת הונאה, שנועדה להכניס אותו ואת צבאו ליהודה, שומרון ועזה כדי להמשיך מתוך ארץ ישראל ביתר שאת את הטרור. זנד מאשים את ישראל בכך שהאויב הפר את ההסכם עמה, בכך שלא חתמה על הסכם אחר. הזוי.

* השנץ של רוה"מ – ראש הממשלה נפתלי בנט התראיין השבוע בתכנית "אינטימי" עם רפי רשף. אני מעדיף ראיונות פוליטיים של ראש הממשלה על פני ראיון אינטימי "בנעלי בית". בנט העניק ראיונות כאלה בעיתונות הכתובה, אך טוב יותר וחשוב יותר אילו עשה כן גם בערוצי הטלוויזיה. רק אחר כך נכון היה שייגש גם לראיון בסגנון "אינטימי". אך הראיון כשלעצמו היה מצוין. בנט היה במיטבו, היטיב להסביר את עצמו, את עולמו ואת צדדיו הפחות חשופים.

בין השאר הוא סיפר שהוא ישן מעט אך ישן היטב והוסיף שכאשר הוא בתל-אביב, שם יש חדר עם מיטה, הוא נוהג לפרוש בצהרים לחצי שעת מנוחה, ולחזור לאחר מכן רענן להמשך יום העבודה. כמי שאינו מכיר שנץ, זה קצת זר לי, אבל אני מעריך את היכולת להתנתק לחצי שעה כדי להמשיך בכוחות מוגברים את יום העבודה. אבל מיד ניתן האות במכונת ההסתה, וצבא הכתב"מים הסתער על ראש הממשלה "החלש, העייף, שנוטש את משמרתו כדי לצוף". אני דווקא נזכרתי בראש ממשלה אחר, יצחק שמיר, שהקפיד מדי יום לעזוב את לשכתו ולנסוע לשנת צהרים בביתו, ואחריו היה ממשיך בעבודתו אל תוך הלילה. היום, יותר ויותר מעריכים את היותו אחד מראש הממשלה הטובים בתולדות המדינה.  

* חמישה שבועות מראש – מוסף השבת של "ידיעות אחרונות" הציג פרויקט מיוחד לזכרו של בגין, במלאת שלושים שנה לפטירתו. אלא שיום פטירתו חל בד' באדר ב' ולמניינים – ב-9 במרץ, כלומר על פי כל לוח שנה, יום השנה יחול בעוד חודש ומעלה. אז למה הכתבות התפרסמו היום? כדי להיות הראשונים. זו תופעה נפוצה בעיתונות בשנים האחרונות. פעם היה ידוע שהעיתונים מציינים תאריכים עגולים לאירועים היסטוריים. מתי? בתאריך עצמו. לפני שנים אחדות עיתונים ניסו להיות ראשונים וציינו את התאריך שבוע קודם. וכך החלה נסיגה בתאריך, עד שמקדימים כבר בחמישה שבועות. זה פאתטי. פאתטי כמעט כמו ההגדרה הפלצנית "פרויקט מיוחד" לשתי כתבות.

          * ביד הלשון

זיהום משופר – כאשר נאמר בתחזית "עד הערב יחול שיפור בזיהום האוויר", הכוונה היא שהאוויר יהיה יותר או פחות מזוהם?

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 2.2.22

* יושרתו ואומץ לבו – נתניהו מינה לתפקיד היועמ"ש את אביחי מנדלבליט כיוון שמדובר באיש ימין, בן למשפחה חרותניקית, חוזר בתשובה ואיש הציונות הדתית, ובעיקר כיוון שהיה יד ימינו ומזכיר הממשלה שלו. המינוי אושר בידי הוועדה הציבורית בשל התאמתו המקצועית לתפקיד.

המינוי עורר התנגדות ועתירות לבג"ץ שנדחו. מנדלבליט היה מוקד להסתה ושנאה של גורמי שמאל, שאף הפגינו נגדו, ליד ביתו, במשך חודשים רבים, והדבר הגיע עד כדי חילול קבר אביו. היו אלו הפגנות נגד שלטון החוק. בשל זיהויו הפוליטי של מנדלבליט, הם הטילו דופי ביושרתו ובכך שיטפל באוביקטיביות בתיקי נתניהו. ההפגנות הסדרתיות מול ביתו היו המבוא לבלפוריאדה.

מנדלבליט הוכיח שהיו אלו טענות כזב. נכון, מנדלבליט הוא משפטן מתון, זהיר, שמרן ואיטי. לכן, ההחלטות שלו היו איטיות מאוד, איטיות מדי. נטיית לבו היא סניגורית, הוא בית הלל באופיו, ולכן פסק לקולא בכתבי האישום ודחה חלק מהמלצות המשטרה והפרקליטות, שהיה ספק בידו באשר לסיכוייהן להביא להרשעה במשפט. ובנוסף לכך עומדת הבעיה המבנית, שבה היועץ המשפטי לממשלה הוא גם התובע הראשי, שמעצם טבעה ממתנת את היועמ"ש בהחלטותיו הנוגעות לראש הממשלה ולשרים.

אולם בסך הכל מנדלבליט גילה אומץ לב ויושרה בכתבי האישום שהגיש. ומרגע זה ואילך עמד בפני מסע הסתה נורא של תעשיית השקרים וההסתה הביביסטיים, עד כדי סכנה לחייו, שלא חלפה. ובמקביל, קיצוני הבלפוריאדה, שטרם נגמלו ממנה, ממשיכים לתקוף אותו ולכנות אותו "הטייח", ורינה מצליח, בעזות מצח, "פלטה" את דיבת "היועץ המשפחתי".

נתניהו מינה את מנדלבליט מתוך תקווה שהנאמנות שלו תהיה למי שמינה אותו ולא לתפקידו, לחוק ולמדינה. מנדלבליט איכזב אותו. הוא התגלה כפטריוט וממלכתי.

מנדלבליט ראוי להערכת האומה על יושרתו, אומץ לבו ותרומתו הגדולה למלחמה בשחיתות השלטונית. וחשוב מאוד להמשיך ולאבטח אותו, כי הסכנה לחייו טרם חלפה.

למרבה הצער, את כהונתו הכתימו שלוש עסקאות הטיעון, עם אריה דרעי, ליצמן וחיים כץ. לא עליהן תהיה תפארתו. גם לא על המו"מ לעסקת טיעון עם נתניהו. אולם בעסקה זו היא הציב קווים אדומים ועמד בהם.

מנדלבליט מסיים את תפקידו, שנוא נפשם של הביביסטים והבלפוריסטים, אך כל פטריוט ישראלי הגון מצדיע לו בפרישתו.

* יש שופטים בישראל – "יש שופטים בישראל", זו האמירה המפורסמת של מנחם בגין, שהשתרשה בתודעה כ"יש שופטים בירושלים". שגיאה נפוצה נוספת, היא ייחוס האמירה הזאת לבג"ץ אלון מורה, שבו בית המשפט ציווה להעביר את היישוב אלון מורה ממקומו המקורי ברוג'ייב. בגין אמר זאת בעקבות פסיקת בג"ץ שהיישוב בית-אל חוקי, ודחיית העתירות נגד הקמתו. זמן קצר לפני פסק הדין, ממשל קרטר השתמש לראשונה בטענה שההתיישבות מעבר לקו הירוק היא בלתי חוקית. בגין אמר בעקבות פסיקת בג"ץ, שמעתה, אם מישהו בארה"ב או בכל מקום בעולם יאמר לו שההתנחלויות הן בלתי חוקיות, "אשיב לו: יש שופטים בישראל". כלומר, עם כל הכבוד, ישראל היא מדינת חוק דמוקרטית, יש לה רשות שופטת עצמאית, ופסיקת בית המשפט העליון של ישראל היא המחייבת אותנו.

בג"ץ בית-אל לא היה חריג. עוכרי ההתיישבות מנסים לתקוף את חוקיותה מראשיתה, לאחר מלחמת ששת הימים; הם מטרידים את בג"ץ השכם והערב, ובית המשפט שוב ושוב הודף את העתירות. כך לאורך כל השנים, בכל ההרכבים, תחת כל הנשיאים, "שמרנים" או "אקטיביסטים".

לא בכדי, "הארץ" תוקף את בג"ץ שוב ושוב, במאמרי המערכת ובמאמרי דבוקת שוקן, כמשת"פ של אקיבוש או כחלק ממכונת אקיבוש.

לא בג"ץ בית אל הוא החריג, אלא בג"ץ אלון מורה. ומה שחריג בפרשת אלון מורה אינו פסיקת בית המשפט אלא המציאות שהביאה לאותה פסיקה – העובדה שאלון מורה ישבה על קרקע פרטית. בראש הרכב בג"ץ שדן בנדון עמד השופט משה לנדוי, לימים נשיא בית המשפט העליון. לנדוי היה אנטי אקטיביסט, ולאחר סיום תפקידו החל להשמיע את דעותיו הפוליטיות והוא איש ארץ ישראל השלמה ותומך אידיאולוגית בהתנחלות. זכיתי להיות בין מארגני הפגנה גדולה מול מגדל דוד בירושלים בזמן פסגת קמפ-דיוויד (2000), שאחד הנואמים המרכזיים בה היה השופט לנדוי. לנדוי קבע את ההלכה, שההתיישבות הוא חוקית, אך התיישבות על אדמה פרטית אינה חוקית.

בגין אמנם לא אמר על ההחלטה הזאת "יש שופטים בירושלים", אך כך הוא נהג. הוא יישם את ההחלטה במלואה, והעביר החלטת ממשלה שמעתה ההתיישבות תהיה אך ורק על אדמות מדינה ולא תהיה התיישבות על אדמה פרטית. יישום קפדני של החלטת הממשלה היה מונע את הטרגדיה של עמונה והרס בתים בעפרה.

במאמר מוסגר אציין, שאלון מורה הניב ארבעה יישובים. הוא ניסה להתיישב בסבסטיה, הועבר בהסכם פשרה למחנה זמני בקדום. התיישב ברוג'ייב ובעקבות הבג"ץ עבר להר כביר. בסבסטיה הוקם היישוב שבי שומרון, בקדום – קדומים, אדמות רוג'ייב נרכשו וקם שם היישוב איתמר ואלון מורה יושב בהר כביר.

בהיוודע דבר מותה המפתיע של מרים נאור, יצא סמוטריץ' במתקפה ארסית ומרושעת נגדה, בשל בג"ץ עמונה. דברו עוררו סערה ציבורית וביקורת מקיר לקיר, בין השאר של ראש הממשלה.

במאמר שוקניסטי טיפוסי, נועה לנדאו כתבה שלמעשה אין הבדל מהותי בין התפיסה של סמוטריץ' לזו של מרים נאור. שניהם נמצאים באותו צד של המתרס, מול הצד של השוקניה, שהיא נמנית על מבטאיו הבולטים. לשיטתה היא צודקת, כיוון שנאור מייצגת את בית המשפט העליון לדורותיו, שבחסות פסיקותיו הוקם מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון המונה כבר חצי מיליון תושבים.

לנדאו ציטטה את בנט שתקף את סמוטריץ' "בשל הסגנון", ומשמעות הדבר, לטענתה, שאין ביניהם מחלוקת משמעותית על המהות אלא רק על הסגנון. וגם מרים נאור שותפה לגישה הזאת, וכך גם שופטי בג"ץ והיא הסמיכה את דבריה על תגובתה של הנשיאה בדימוס דורית בייניש על דבריו של סמוטריץ', במאמרה "ההספד המטריד של בייניש על נאור".

לטענתה, המחלוקת בין נאור לסמוטריץ' וגם בין בנט לסמוטריץ' הוא בין "כיבוש ממלכתי" ל"כיבוש לא ממלכתי". בעיניה זהו הבדל לא משמעותי, בדיוק כפי שהיא מסרבת להפריד בין קומץ נערי הגבעות האלימים לכלל המתנחלים. היא מצטטת את דבריו של בנט ש"הרוב המוחץ של המתיישבים הם אנשים נורמטיביים שומרי חוק", ומגיבה על כך: "לא, הם לא. המתנחלים מפירים את החוק הבינלאומי, והפלנגות בגבעות אינן תופעת שוליים אלא חלק בלתי נפרד ממנגנון הכיבוש שמאפשר את קיומן". כלומר, בית המשפט העליון של שוקנלנד קבע שההתנחלות בלתי חוקית, ופסיקות בית המשפט העליון של ישראל אינן רלוונטיות, כי בית המשפט הוא חלק מ"מנגנון הכיבוש". ועד כמה בית המשפט הוא חלק ממנגנון הכיבוש, יעידו דבריה של דורית בייניש בראיון לעודד בן עמי: "אני מבינה שהזכיר כאן ח"כ סמוטריץ' את העניין של יחסה להתיישבות. היא, כמו מורה ורבה הנשיא לנדוי, שהיה יהודי, לאומי וערכי, כיבדה גם את ההתיישבות, אבל לא על קרקע פרטית. זאת הייתה מורשת של הנשיא לנדוי, של בית המשפט העליון, שאין פוגעים בקניין פרטי לצורכי התיישבות. ואני חושבת שזה עוול גדול לתאר את השופטת נאור כמי שפעלה נגד הערכים הכי חשובים למדינה ולאופיה הלאומי־יהודי". דבריה של בייניש מזעזעים את השוקניסטית. "ביניש הכריזה כי מורשתו של בית המשפט העליון הישראלי הינה לכבד את 'ההתיישבות' (כלומר: ההתנחלויות הבלתי חוקיות) — כל עוד איננה על קרקע פלסטינית פרטית. ולא רק זאת, אלא שהיא מתארת את 'ההתיישבות' כחלק מ'הערכים הכי חשובים למדינה ולאופיה הלאומי־יהודי' ". ומכאן מסקנתה: "בג"ץ שימש ומשמש תעודת כשרות להפרות זכויות אדם ודין בינלאומי בשטחים".

גישתה נובעת משלילת אופיה הלאומי יהודי של המדינה ושלילת ערכיה, ולכן היא שוללת את בית המשפט העליון, שאלה ערכיו. לשיטתה, ביקורתה מוצדקת, להבדיל מההסתה נגד בית המשפט העליון מימין, המציגה אותו כ"אנטי ציוני", שזו השמצה גסה. על משמעותה של ההתיישבות כערך מהותי של מדינת הלאום של העם היהודי כתב נשיא בית המשפט בדימוס אהרון ברק. במאמר ב"הארץ" הוא הסביר מהם ערכיה של ישראל כמדינה יהודית: "ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית מייחדים אותה משאר המדינות הדמוקרטיות. יש הרבה מדינות דמוקרטיות בעולם. אך רק מדינת ישראל אינה רק מדינה דמוקרטית אלא היא גם מדינה יהודית. מדינה יהודית היא מדינתו של העם היהודי; היא מדינה שלכל יהודי הזכות לעלות אליה ושקיבוץ הגלויות הוא מערכיה הבסיסיים; היא מדינה שההיסטוריה שלה שלובה ושזורה בהיסטוריה של העם היהודי, ששפתה העיקרית היא עברית, ושחגיה העיקריים משקפים את תקומתה הלאומית; היא מדינה שהתיישבות היהודים בשדותיה, בעריה ובמושבותיה היא בראש דאגותיה; היא מדינה המנציחה את זכרם של היהודים שנטבחו בשואה, ואשר נועדה להוות 'פתרון בעיית העם היהודי מחוּסר המולדת והעצמאות על ידי חידוש המדינה היהודית בארץ ישראל'; היא מדינה המטפחת תרבות יהודית, חינוך יהודי ואהבת העם היהודי; היא מדינה שערכי החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל הם ערכיה; היא מדינה שהתנ"ך הוא הבסיסי שבספריה וחזון נביאי ישראל הוא יסוד מוסריותה; היא מדינה שהמשפט העברי ממלא בה תפקיד חשוב; מדינה יהודית היא מדינה שבה ערכי תורת ישראל, ערכי מורשת היהדות וערכי ההלכה היהודית הם מערכיה הבסיסיים". כן, על פי ברק ועל פי שופטי בג"ץ לדורותיהם, אחד הערכים שמדינת ישראל מחויבת להם הוא "שהתיישבות היהודים בשדותיה, בעריה ובמושבותיה היא בראש דאגותיה".

* כש"ישראל היום" מראיין את בנט – עם העיתונים שבהם התראיין בנט בערב שבת, נמנה גם "ישראל היום". בתגובה, יאיר נתניהו הגדיר את העיתון "עיתון השמאל" ו"בנטון".

זאת לדעת; אין עיתון, בוודאי העיתון הנפוץ ביותר במדינה, שלא ירצה לראיין את ראש הממשלה. מהעיתון השמאלי ביותר עד הימני ביותר – יהיה ראש הממשלה אשר יהיה. "הארץ" היה שמח מאוד לראיין את נתניהו כראש הממשלה, אלא שהוא סירב להתראיין אלא להצהיר הצהרות לציבור מעל ראשה של התקשורת ובלי להתמודד עם שאלות.

התפיסה של "המשפחה" היא שהעיתון צריך להחרים את ראש הממשלה, אם הוא לא נתניהו. ואם ראש ממשלה, הגם שהוא ימני יותר מנתניהו ועומד בראש מפלגה ימנית יותר מהליכוד, מתראיין לעיתון – פירוש הדבר הוא שזה "עיתון השמאל". כי "שמאל" הוא כל מי שאינו סוגד לנתניהו ולפולחן האישיות שלו. כך הם תופסים את הדמוקרטיה.

אני מקווה שהתפטרותו של ביסמוט תביא את העיתון לקו פחות ביביסטי ויותר פלורליסטי.

* תכנית אש"ף – בתוניס, בירת תוניסיה, נחנך מבנה השגרירות החדש של אש"ף. בחזית המבנה מוצבת מפת ענק מחרסינה, ארבעה מטר גובההּ. מפת פלשתין. היא לא בין הירדן ל"קו הירוק". היא מהירדן לים.

זה לא חמאס. זה אש"ף. זו האידיאולוגיה שלו. זאת התכנית שלו. על כך מלחמתו. גם באוסלו וגם אחרי אוסלו – הוא מעולם לא התפשר על פחות מכך. הדרך שלהם להשיג את החלום היא דרישת "זכות" השיבה, שנועדה להטביע את ישראל במיליוני פלשתינאים. על הדרישה הזאת הם מעולם לא התפשרו כמלוא הנימה.

אנחנו יכולים להמשיך להתווכח בינינו על הפתרונות המדיניים הראויים, אבל יש לומר אמת: הדבר היחיד המשותף לתכנית סמוטריץ' ולתכנית הורוביץ, הוא שלשתי התכניות הללו, באותה מידה, אין פרטנר פלשתינאי.

* צאצאי אחמ"ש – ראש השב"כ העביר לידיה של איילת שקד מסמך, על פיו 40% ממשתתפי המהומות האחרונות בנגב הם צאצאי איחוד משפחות. יש לזכור שהמהומות כללו מעשי טרור חמורים כיידוי בקבוקי תבערה ואבנים, הצתת מכוניות וניסיון לפיגוע המוני של הסטת רכבת נוסעים ממסלולה – פיגוע שסוכל בשניה האחרונה בזכות תושייתו של הנהג. במגזר הבדואי בנגב נפוצה תופעה, עבריינית בפני עצמה, של פוליגמיה. גברים הנישאים למספר נשים פלשתינאיות ומביאים לעולם עשרות ילדים, הנהנים מכל הטוב שמדינת הרווחה הישראלית מעניקה לילדים.

אם כל זה קרה למרות חוק האזרחות, אך בשל התערערות הריבונות ושלטון החוק בנגב, קל וחומר מה שיקרה ללא חוק האזרחות. חוק האזרחות הוא חוק הכרחי לביטחון ישראל ולאינטרסים הלאומיים והדמוגרפיים. לכן, צריך לעצור את כל המשחקים העסקניים, ועל הקואליציה והאופוזיציה להתאחד כדי להעבירו בדחיפות.

* וביערנו הרע מקרבנו – בשבוע שעבר, אחרי מתקפת הטרור של נערי הזוועות על פלשתינאים ופעילי שמאל ישראלים; מתקפה בנוסח קו-קלוקס-קלאן, גיניתי את הפשע במילים חריפות, תקפתי את אוזלת ידה של הממשלה ושל כוחות הביטחון שלא חיסלו את התופעה וקראתי להנהגת יש"ע לא להסתפק עוד בגינוי, אלא לקרוא לכל התושבים למסור כל פיסת מידע על הכנופיות הללו לשב"כ.

כאשר כתבתי זאת, לא ידעתי שבין המותקפים היה דורון מיינרט. על כך למדתי רק במוצ"ש, שבוע מאוחר יותר. את דורון אני מכיר כבר 36 שנים. 36 שנים של מחלוקת פוליטית ואידיאולוגית. הוא יונה, אני נץ. אולם מעולם לא חשבתי שאני יותר ציוני ממנו או שאני יותר פטריוט ממנו. אם יש אדם הראוי להגדרה מלח הארץ – זהו דורון.

לפני 36 שנים, גרעין "טל" – הגרעין שהדרכתי במשך שנה וחצי, מאמצע כיתה י"א בערים בהם גדלו חניכיי, הגיע לשל"ת מוקדם בבית השיטה. רציתי שיהיה לצדי מדריך מקיבוץ בית השיטה. שאלתי את האנשים שהכרתי בבית השיטה מי הצעיר הרציני ביותר בקיבוץ, שמתאים למשימה. כולם נקבו בשם אחד – דורון מיינרט.

את דורון לא הכרתי, כיוון שכאשר הייתי בשל"ת בבית השיטה הוא שירת בצה"ל. אבל הכרתי את משפחתו, מעמודי התווך של בית השיטה. בהיותי בשל"ת הוזמנתי להשתתף בפאנל בפני תלמידי י"ב בנושא הנסיגה מסיני. אחד מחברי הפאנל היה אביו, זאב. שנינו דיברנו נגד עקירת ההתיישבות. הוא דיבר בשפת הקיבוץ המאוחד. אמו שורי, הייתה אחת הדמויות המרכזיות בקיבוץ. מזכירת הקיבוץ במלחמת יום הכיפורים, שבה נפלו 11 מבני הקיבוץ. אחיו גרשון, הוא ממייסדי מרום גולן וחבר הקיבוץ עד היום. דורון סיים את שירות הקבע כמ"פ בשריון וחזר לקיבוץ. הוא מבוגר ממני בשלוש שנים. כאשר פניתי אליו – הוא מיד נענה למשימה. שנינו הדרכנו יחד, ומצאתי פרטנר כלבבי – אידיאליסט, מחנך בנשמה, ספוג ביהדות וציונות. ומאז התחיל הוויכוח הפוליטי בינינו, שלא הסתיים מעולם.

מאוחר יותר הוא עבר לקיבוץ העירוני תמוז בבית שמש. וכעבור שנים אחדות חזר לשירות קבע. בהיותו מח"ט עלה עם משפחתו לגולן. תחילה התגורר באורטל, ולאחר מכן עבר לעין זיוון. אשתי ואני, זוג צעיר לקראת הולדת בננו הבכור, עברנו לדירה שמשפחת מיינרט פינתה ובה אנו חיים עד היום. באורטל מצאתי בו פרטנר ללימוד יהדות בקיבוץ. כן, גם כקצין בקבע הוא הצליח לקבוע עתים לתורה. דורון חי בגולן עד גירושיו. בשנים האחרונות שנינו כתבנו באתר של ארגון בינ"ה, במסגרת מיזם 929, מאמר יומי על פרקי התנ"ך. פגישתנו האחרונה הייתה בהלוויית אמו.

נדהמתי כאשר ראיתי במוצ"ש כתבה שבה דורון וחבריו חוזרים למקום שבו הותקפו בידי כנופיית פראי האדם החוליגנים. נדהמתי כאשר ראיתי אותו חבוש בידו ובראשו. מי הם, אותם חלאות אדם, אותם מחבלים ובוגדים, אותם אויבי מדינת ישראל, אויבי עם ישראל, אויבי ארץ ישראל ובעיקר אויבי ההתיישבות ביו"ש, שמעזים לתקוף פטריוט ציוני כדורון?

כיוון שמדובר בכנופיות של כמה מאות נערי זוועות, אף שיש להם נציג בכנסת, ניתן למגר את התופעה בזמן קצר. כל מה שנדרש הוא החלטה לחסל את התופעה. בראיונות לכלי התקשורת בנט גינה אותם וסיפר ששוחח עם שר הביטחון, הרמטכ"ל וראש השב"כ והנחה אותם לנקוט בכל האמצעים כדי לטפל בתופעה. אין די בכך. על ראש הממשלה לתת להם הוראה ברורה – חסלו את הטרור הכהניסטי. אין פשרה על פחות מחיסול התופעה. ברגע שזו תהיה ההוראה, התופעה תחוסל. וביערנו הרע מקרבנו.

* לבודד אותם – הניסיון להציג את פראי נוער הזוועות כמייצגים את המתיישבים ביהודה ושומרון, כמוהו כניסיון להציג אותם כמייצגים את הישראלים או את העם היהודי. בקיצור, ניסיון מרושע לתפוס טרמפ על המעשים הנוראים כדי להסית ולהעליל על ציבור רחב.

ההצגה הזאת משרתת, בסופו של דבר, רק את הפורעים. למעשה, היא נותנת להם לגיטימציה. והיא פוגעת ביכולת להילחם בתופעה ולהדביר אותה.

יש לבודד את אותן כנופיות ולהכות בהן עד חורמה. ערבובם כחלק מן הציבור הרחב, כביכול, תקשה על היכולת לעשות כן.

כדי להילחם ברע, יש להבחין בין טוב ורע. מי שנמנע מן האבחנה, הוא משת"פ של הרע.

* לשמחה מה זו עושה? – איני רואה בחוק הגיוס, שאושר בקריאה ראשונה, סיבה למסיבה. זהו עוד חוק שמלבין את השתמטות החרדים משירות בצה"ל.

ישראל היא מדינה יהודית דמוקרטית. כדמוקרטיה ליברלית היא יכולה להכיל מצב שמגזר מתוכה בוחר, מסיבות אידיאולוגיות, לא לשרת את המדינה. אבל כמדינה יהודית היא אינה יכולה להשלים עם עריקת שבט בעם ישראל ממלחמת מצווה והשתמטות המונית של בניו מהגנה על המולדת ועל קיום המדינה היהודית. ובוודאי שמדינה יהודית אינה יכולה להשלים עם חילול השם נורא כל כך, שההשתמטות הזאת נעשית בשם… התורה (!), כביכול. זו ממש כפירה בעיקר.

מה אמר משה רבנו על ההשתמטות?

"הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?!"

ומה אמרה דבורה הנביאה על ההשתמטות?

"אוֹרוּ מֵרוֹז – אָמַר מַלְאַךְ ה', אֹרוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ; כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת ה', לְעֶזְרַת ה' בַּגִּבּוֹרִים".

"אורו ארור" היא מקללת את המשתמטים.

ומה אנו אומרים בהגדה של פסח על ההשתמטות?

"רשע, מה הוא אומר? מה העבודה הזאת לכם? לכם ולא לו. ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר. ואף אתה הקהה את שיניו ואמור לו: בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים. לי ולא לו. אילו היה שם לא היה נגאל".

אז מה אני מציע? לגייס בכוח את החרדים?

אני מודה שאני מודע לכך שהדבר לא מעשי, למרבה הבושה והצער.

ואילו הייתי ח"כ הייתי מצביע בעד, ולא רק בשל משמעת קואליציונית, אלא כי החוק ישפר מעט את המצב הקיים. קצת יותר חרדים יתגייסו לצה"ל. קצת יותר חרדים ילכו לשירות לאומי. אולי יותר מקצת יותר חרדים יצאו לעבודה. וכאשר יש מציאות רעה ואפשר לשפר אותה מעט, צריך לעשות זאת.

אבל לשמחה – מה זו עושה? מה הצהלה, כאילו נפל דבר בישראל והחרדים מתגייסים לצה"ל? אני לא אוהב את הביטוי "שוויון בנטל", כי בעיני השירות בצה"ל אינו נטל אלא זכות, אבל… זה שוויון בנטל? על מה יאיר לפיד, ליברמן וכל אלה שנשאו את דגל השוויון בנטל חוגגים? בסך הכל אי השוויון יצומצם טיפה. גם זו לא טובה, אבל זו לא חגיגה.

אך השמחה אינה באמת על החוק כשלעצמו, אלא על הניצחון על האופוזיציה. כאילו מדובר במשחק כדורגל.

ההתנהגות של הליכוד והציונות הדתית, שלא רק התנגדו לחוק אלא לחמו נגדו והתחייבו להגביר את המלחמה נגדו לקראת הקריאות הבאות וינסו לגייס ח"כים מרע"ם כדי להפיל אותו – היא חרפה ושערוריה. הם קוראים לעצמם מחנה "לאומי", כביכול, ונלחמים בחירוף נפש בעד העריקה וההשתמטות, ואפילו תיקון מסוים של המצב. מה כל כך "לאומי" בעריקה והשתמטות? בניהם הולכים למלחמה, מסכנים את חייהם, והם, מתוך שיקולים עסקניים נחותים נלחמים בעד העריקים והמשתמטים. התנהגות מעוררת קבס.

          * ביד הלשון

עם שאין לו עבר אין לו עתיד – מתוך מאמרהּ של נרי לבנה במוסף "הארץ", "עם עבר כזה, אולי אין לנו עתיד": "הסרט [על טנטורה א.ה.] נפתח בציטטה של יגאל אלון שעל פיה 'עם שאין לו עבר אין לו עתיד'. האמת היא, שמי שאמר את זה לפניו היה דווקא ברל כצנלסון, אבל נשכח לאלון את הפלגיאט".

יגאל אלון לא אמר את המשפט הזה, ולכן אין זה פלגיאט. גם ברל כצנלסון לא אמר אותו. אמר את המשפט נפוליאון בונפרטה.

המשפט של יגאל אלון היה: "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל". אלון אמר את הדברים בנאום במפגש היסוד של המועצה הציבורית לציון מאה שנה להקמת ראש פינה, זמן לא רב טרם מותו.

איני יודע אם הציטוט והייחוס השגויים הם אכן בסרט או שהטעות היא של לבנה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 30.1.22

* שורש המחלוקת –המחלוקת בין ציונות לשוקניזם עמוקה מאוד, יסודית מאוד. זו לא מחלוקת על אקיבוש. זו לא מחלוקת על "זכויות האדם". זו לא מחלוקת על השלום. זו לא מחלוקת היסטורית על ה"נכבה". כל אלה ביטויים חיצוניים, על פני השטח. המחלוקת האמתית היא על מהותה וזהותה של מדינת ישראל. העמדות בסוגיות אקטואליות נובעות מן המחלוקת הזאת.

המחלוקת האמתית היא על שאלת היותה של ישראל מדינה יהודית. כל השאר – סימפטומים.

השבוע החליטה הממשלה להעביר לידי הלמ"ס את המשימה של חישוב מספר היהודים בעולם, ולא להסתמך על מחקריו של פרופ' סרג'ו דלה-פרגולה, כפי שהיה מקובל עד כה.

גדעון לוי פרסם פשקוויל נגד עצם ספירת היהודים בעולם ועצם העניין של מדינת ישראל בעם היהודי. הדברים שכתב בנדון, הם לב האידיאולוגיה השוקניסטית: "האובססיה היהודית של ישראל מכה שוב… ההנחה הציונית קובעת, שזאת עתודת ההגירה לישראל ופוטנציאל התמיכה העיוורת בה. ככל שיש יותר יהודים, כך טוב יותר לישראל. ככל שיותר עולים לישראל, טוב עוד יותר לישראל. הגיעה העת להשתחרר מהקלישאות הללו. הן איבדו כל קשר למציאות… ישראל אינה צריכה לספור כמה יהודים יש בעולם כי אין היא 'מדינת העם היהודי'. אין היא מדינה של מי שאינם אזרחיה. ישראל היא מדינת הישראלים… ספירה ותיוג של אזרחי מדינות זרות אינם עניינה של ישראל, וייחשבו להתערבות בוטה בענייניהן הפנימיים של אותן מדינות ובזכויות הפרט בהן… יהודי קנדה הם הרי אזרחי קנדה, אזרחיה בלבד, קנדים לכל דבר, וכמותם יהודי צרפת… עידוד ההגירה אליה כבר איננו רלוונטי: הלוואי שלא יבואו יותר, צפוף כאן כבר מאוד… ההתבוללות כבר לא אסון כמו שלימדו אותנו. וכי מה רע בה? כשחלק גדול מיהודי העולם בוחרים לא לזהות את עצמם כיהודים, בדיוק כמו חלק הולך וגדל של הישראלים. זהות חילונית ואזרחית בעולם הגלובלי מחליפה בהדרגה את היידשקייט, ומגוחך לספור ראשים יהודיים… המדינה צריכה להכיר בכך שהיא מדינת הישראלים".

זו תמצית האידיאולוגיה השוקניסטית על רגל אחת. אין לאום יהודי. ישראל אינה מדינת העם היהודי אלא רק מדינת אזרחיה. היהודים שאינם חיים בארץ הם קנדים או צרפתים לכל דבר ואין שום קשר בינם לביננו, ומבחינתנו אין הבדל בינם לקנדים או צרפתים שאינם יהודים. עליה היא הגירה – והיא דבר שלילי. כלומר, הגירה של יהודים, הרי גדעון לוי מטיף ל"זכות" השיבה כלומר להגירה של מיליוני פלשתינאים. והוא תומך מאוד בהגירה המונית של מבקשי מקלט. לאלה המדינה שלנו אינה צפופה. היא צפופה רק לעליית יהודים.

זה שורש המחלוקת בין ציונות לשוקניזם.

אגב, בעקבות מאמר של אורי משגב, שמתנתק לאחרונה מן האידיאולוגיה השוקניסטית, ופרסם לפני שבועיים מאמר שבו הסביר מדוע הציונות אינה קולוניאליזם, הגיב השוקניסט דימיטרי שומסקי ובמאמרו הוא הפתיע אותי. הוא כתב שבתקופת האימפריה העות'מאנית הציונות עוד לא הייתה קולוניאליסטית. היא החלה להיות קולוניאליסטית רק מאז הצהרת בלפור…

* האופוזיציה המהותית – בניגוד לאופוזיציה הביביסטית לממשלה, שאמנם היא פרועה באופן חסר תקדים, אך היא אופוזיציית סרק פרסונלית, שכל מה שעומד מאחורי מחאתה הוא דה-לגיטימציה לעצם קיומה של ממשלה שהעומד בראשה אינו נתניהו, יש לממשלה הזאת גם אופוזיציה מהותית, המתנגדת לה בשל מדיניותה. האופוזיציה הזאת באה לידי ביטוי בעיקר בעמודי הדעות של "הארץ". וכך שאול אריאלי כותב שאין זכות קיום לממשלה כיוון שאינה מקדמת את חזון שתי מדינות לשני עמים, וכך אילנה המרמן היוצאת ב"קריאה דחופה" למרצ: "צאו מן הממשלה הזאת". היא כותבת ש"עוד לא נולדו התבונה והמוסר שיצדיקו את שעבוד העקרונות שלכם… לעקרונות של שותפיכם לממשלה, מבנט ושקד, דרך סער וליברמן ועד גנץ".

אני סולד מעמדותיו של אריאלי ועוד יותר מכך של המרמן; הן איומות ונוראות בעיניי. אבל בדמוקרטיה חשוב שתהיה אופוזיציה. כיוון שהם מבטאים אופוזיציה מהותית לממשלה, ולא אופוזיציה שאין שום תוכן להתנגדותה, הם ממלאים תפקיד חשוב בדמוקרטיה הישראלית.

(לשם הבהרה – יש הבדל אדיר בין אריאלי, שהוא פטריוט ישראלי בעל דעות שמאל יוני קיצוניות ואובססיה חולנית למדינה פלשתינאית ולנסיגה ישראלית לקווי 4.6.67, לבין המרמן, שהיא אנטי ציונית אוטואנטישמית תומכת בהתלהבות בטרור הערבי וסייענית טרור כשלעצמה – מבריחת שב"חית סדרתית. אבל הצגתי אותם יחד, כיוון ששניהם מהווים אופוזיציה מהותית התוקפת את הממשלה בשל מעשיה ומדיניותה, ולא בשל מי שאינו עומד בראשה).

* ראש הממשלה מתראיין – בעבר, חלק בלתי נפרד מסדר יומו של ראש הממשלה, היה להתראיין ולהשיב לשאלות העיתונאים. העיתונאים הם באי כוח הציבור ותפקידם להפנות לראש הממשלה את השאלות הקשות ותפקידו להתמודד אתן ולהשיב. משחר ילדותי אני זוכר את ראשי הממשלה יושבים באולפן "מוקד" או "שיחת ועידה" בטלוויזיה, מתראיינים ביומן הבוקר או יומן הערב ברדיו, מתארחים ב"ראיון השבוע" של דב גולדשטיין ב"מעריב" או של רפאל בשן ב"ידיעות אחרונות". אני זוכר היטב את גולדה, רבין, בגין ("בוקר טוב מר קיטל"), שמיר ופרס מתראיינים.

בקדנציה הראשונה של נתניהו, וביתר שאת בכהונתו של ברק, ראשי הממשלה נסחפו בבולמוס ראיונות. הם הגזימו. אי אפשר היה כמעט לפתוח את הרדיו בלי לשמוע את אהוד ברק מלהג וחוזר עד לזרא על אותן קלישאות ששמענו מפיו הבוקר ואתמול. הם המאיסו את עצמם והייתה על כך ביקורת חריפה.

כיוון ששניהם הובסו בבחירות, אריק שרון החליט לעצור את השטף הזה. אולם במקום לחזור לגישה המאוזנת שהייתה מקובלת לפניהם, הוא הלך לקיצוניות שניה. את השלשול הכרוני החליפה עצירות כרונית. הוא נקט בגישה על פיה יש לבנות את המנהיגות על דיסטנס. לא צריך לשמוע את ראש הממשלה, אלא לעתים רחוקות. בטח שאין הוא צריך להשיב על שאלות עיתונאים. למה מי הם בכלל. לדבר אל הציבור? מעל הראש של העיתונאים ובלי שאלות. הוא יצר מסורת, הנשמרת עד היום, על פיה התקשורת מוזמנת לפתח ישיבת הממשלה, שבה ראש הממשלה מוסר הצהרה שבועית, ללא שאלות, ללא דיון, וכך מעביר את המסרים לתקשורת. מדי פעם, כמו ערב עקירת גוש קטיף, הוא נשא נאום לאומה. אבל לא התראיין. כך נוהג "מנהיג-על" במדינה לא דמוקרטית.

אהוד אולמרט הלך בדרכו. נתניהו המשיך בדרכם. נתניהו אפילו ביטל את המפגש השנתי בכ"ט בנובמבר של ראש הממשלה עם ועדת העורכים ואגודת העיתונאים; מסיבת עיתונאים שהועברה בשידור חי מדי שנה. בזמן נתניהו פרחו הרשתות החברתיות, וכך הוא יכול היה לדבר עם הציבור, באופן חד-כיווני, ללא שאלות, בהפצצה חד-כיוונית שבה ניתן להעביר כל מסר, כל הסתה, כל שקר, באמצעות הפצת סרטונים. לאלה הוא הוסיף "הצהרות לתקשורת" ללא שאלות, לא מסיבת עיתונאים. ובתקופת הקורונה הפקיע שעות פריים-טיים רבות לנאום יומי (כמעט) לאומה, בלי שאלות. רק לקראת הבחירות יצא לבליץ של ראיונות לכל כלי התקשורת, שבהן התנגח בעיתונאים, השפיל אותם לקול תרועות הבייס.

אני שמח שבנט חזר להעניק ראיונות לתקשורת. הצהרותיו, גם בנושא קורונה, הן ברוב המקרים מסיבות עיתונאים שבסופן הוא נשאל שאלות. ומדי פעם, כמו בסופ"ש האחרון, הוא יוצא בבליץ ראיונות.

הכיוון נכון, אך זה מעט מדי ולא בדרך הנכונה. אין צורך בבליץ כזה אחת לחצי שנה. יש להכניס לסדר היום של ראש הממשלה ראיונות מפעם בפעם בכלי תקשורת שונים, שבהן התקשורת תבצע את תפקידה ככלב השמירה של הדמוקרטיה והוא יתייחס אליה בכבוד ויעביר באמצעותה את מסריו לציבור. כך ראוי. אך גם הדרך הנוכחית שבה הוא נוקט, היא שיפור דרמטי אחרי שלושת קודמיו.

* שלוש הערות על ראיונות בנט – קראתי שלושה מראיונותיו של בנט לתקשורת, ליוסי ורטר ב"הארץ", נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות" ומוריה קור ב"ישראל היום". בסך הכל הזדהיתי עם מרבית דבריו. אני גם רואה בו ראש ממשלה טוב. ויש לי מספר הערות.

א. בחודשים האחרונים הצטיין בנט בהצגת תרבות פוליטית חלופית לזו ששלטה בכיפה בעיקר בעשור האחרון; תרבות ה"אנחנו" במקום תרבות ה"אני, אני ואני". תרבות של ראש הממשלה כ"ראשון בן שווים" לעומת ראש הממשלה כשליט יחיד. לצערי, בראיונות אלה בנט חזר לתרבות ה"אני ואני". הייתי מגדיר זאת כ-2 בסולם האגוצנטריות של נתניהו. 2 מתוך 100. וזה מדאיג. השינוי בתרבות הפוליטית צריך להיות מוחלט, מהפכני ולא כמותי.

ב. בנט מיטיב לנהל את משבר הקורונה. המדיניות של חיים לצד הקורונה ושל השארת המשק ומערכת החינוך פתוחים לצד המשך והגברת החיסונים ושמירה על האוכלוסיות בסיכון ועל הזקנים, היא מדיניות נכונה והיא מוכיחה את עצמה. בנט קיבל החלטות אמיצות ונכונות – חיסון הבוסטר על פי המלצת המומחים הישראלים עוד לפני אישור ה-FDA וההחלטה על החיסון הרביעי לבני 60 ומעלה. יש לו בהחלט במה להתגאות. לשם מה הוא צריך להוסיף על כך השתלחות ב"מדיניות הסגרים" של קודמו? הסגרים לא היו מדיניות אלא הכרח המציאות, כל עוד לא היו חיסונים. בלי החיסונים, אין לי ספק שגם בנט היה מטיל סגרים. ועל החיסונים ראוי נתניהו לשבח – ישראל הקדימה את כל העולם ברכישת החיסונים ובחיסון האוכלוסיה, וזה היה בקדנציה של נתניהו. איני מצפה מבנט לשבח את נתניהו שתוקף אותו בארסיות ושקרנות כזו, אולם אין זה ראוי לתקוף אותו שלא בצדק.

וראוי להצביע גם על הכישלון של בנט – המיעוט היחסי של המתחסנים בכלל ובין הילדים בפרט ובעיקר הכישלון הקולוסלי במבצע החיסונים בבתי הספר. מוריה קור שאלה אותו על כך והוא התחמק. הוא אמר בצדק שתפקיד הממשלה הוא לספק את החיסונים ומרגע זה ההחלטה היא אישית של ההורים. זה נכון, אך מבחן המנהיגות הוא לשכנע ולהניע את הציבור להתחסן, ובכך הוא נכשל.

ג. בנט סיפר לורטר על שיחתו עם נתניהו לפני הקמת ממשלת השינוי. יש לזכור שבנט וימינה תמכו בממשלה בראשות נתניהו והלכו אתו. מי שהכשיל אותה היה סמוטריץ', שסירב להצטרף לממשלת נתניהו עם רע"ם. הסיטואציה שנוצרה, הייתה ברירה בין סיבוב בחירות חמישי והרה אסון להקמת ממשלת השינוי. באותה שיחה איים נתניהו על בנט, שהוא יפעיל נגדו את כל הצבא שלו כולל הכתב"מים שלו. איום נורא של מי שמוכן לשרוף את המועדון ובלבד שהוא יהיה ראש הממשלה. ב"אולפן שישי" של ערוץ 12 נמסר שנתניהו מכחיש את הדברים. כיוון שנתניהו הוא שקרן מוחלט אין שום ערך להכחשתו. והבעיה אינה בכך שהוא איים, אלא בכך שהוא מקיים את האיום.

* שאלות הבהרה לאמסלם – הביביריון דודי אמסלם הודיע שכאשר "נחזור" לשלטון נשליך לכלא את מנדלבליט. אין לי בעיה עם ההצהרה הזאת. בסך הכל זה בסדר, כך מתנהלת מדינת חוק מתוקנת.

אבל יש לי שלוש שאלות הבהרה לאמסלם. א. לכמה שנים תשלחו את מנדלבליט לכלא? ב. האם המאסר שלו יכלול עבודת פרך? ג. בהזדמנות קודמת הבטחת שכאשר תעלו לשלטון תקימו מכלאות למתנגדי המשטר. האם מנדלבליט יישלח למכלאות שתקימו, או לאחד מבתי הכלא הקיימים?

* אינה ראויה להיות שופטת – צפיתי בתכנית "עובדה" עם השופטת המודחת אתי כרייף, ויצאתי ממנה עם שתי מסקנות. א. אתי כרייף לא עברה עבירה פלילית. ב. אתי כרייף אינה ראויה להיות שופטת.

המשפטיזציה והפיליליזציה של החברה הישראלית יצרה תודעה ציבורית מושחתת, שבה אנו מוותרים על הרף המוסרי שאנו מציבים בפני מנהיגים ואישי ציבור ואנו מסתפקים בסף הפלילי. אם הנ"ל אינו עבריין פלילי, הוא כשר. הגישה הנפסדת הזאת נשחקה לכזו שגם אם הנ"ל הוא עבריין פלילי אבל השופטים לא קבעו שהעבירה היא עם קלון, הוא כשר. ומכאן נמשכה ההידרדרות לכך שגם אם הוא עבריין פלילי עם קלון זה בסדר גמור מבחינתנו אם הציבור תומך בו, כי זאת ה"דמוקרטיה". ובהמשך הידרדרנו לתודעת סדום ועמורה על פיה מי שחקרו אותו או העמידו אותו לדין הם הפושעים, כבאיומו של הביביריון אמסלם על מנדלבליט שכשנחזור לשלטון נשליך אותו לכלא; אמירה שנועדה בעיקר להלך אימים על השופטים.

את ההידרדרות הזאת יש לעצור, לא בהתקדמות קטנה אלא בקפיצת דרך מהפכנית – לשוב ולהציב דרישות מוסריות, אתיות ונורמטיביות גבוהות, כרף שאנו מציבים בפני מי שרוצה להיות מנהיג או שופט.

אתי כרייף, קיבלה במה אדירה להשמיע את כל טענותיה, את גרסתה המלאה, בכושר שכנוע ורהיטות, והמסקנה שלי מההאזנה לדבריה, היא שמדובר באישה לא מוסרית, שהמטרה מקדשת בעבורה את כל האמצעים, שמציגה את הנורמות המוסריות הירודות שלה במגוון תחומים או כעניין פרטי שלה שאינו קשור להיותה שופטת ואינו צריך לעניין את הציבור או כנורמה של "כך עושים כולם", ועל כך הוסיפה את הפריטה הפופוליסטית א-לה אבישי בן חיים על מיתרי "אישה מזרחית מן הפריפריה".

אדם כזה אינו ראוי להיות שופט.

* החלטה אמיצה – מנדלבליט קיבל החלטה אמיצה בנושא אהוביה סנדק – הוא פסק על פי ראיות וממצאי החקירה ולא על פי משפט הרחוב, האלים והמתלהם. משפט השדה ניסה להפליל את השוטרים בעיקר כדי להלך אימים על שוטרים בעתיד, לבל יתעסקו על נוער הזוועות. יידוי אבנים על מכוניות נוסעות הוא מעשה טרור שנועד לרצוח. השוטרים הגיעו למקום כדי לסכל את הפיגוע והמפגעים ניסו לברוח מהם וסיכנו בנהיגה מטורפת את עצמם ואת השוטרים. המרדף הסתיים בתאונה שבה נהרג סנדק. חבריו שחשבו שהוא קפץ וברח, הסתירו מפני השוטרים את העובדה שהיה אתם נער נוסף, ובכך הביאו למותו. אני מקווה שהיועמ"ש ישלים את החלטתו, בהחלטה להעמיד לדין את הנערים ובעיקר את הנהג, על נהיגה מסכנת חיים, ועל "לא תעמוד על דם רעך" בהפקירם את חברם.

בימים הקרובים צפויות התפרעויות אלימות של נערי זוועות ופרחי כהניזם, בהובלת מנהיגם בן גביר.

* לפיד בדרכו של נתניהו – הערר שהגיש יאיר לפיד על החלטת ועדת השרים לחקיקה לתמוך בהצעת החוק של ח"כ רוטמן ("הציונות הדתית") בנושא חוק האזרחות, הזהה כמעט להצעת החוק הממשלתית, וניסיונו למנוע את העברתו אך ורק כיוון שהמציע הוא מהאופוזיציה, הוא התנהגות ביביסטית אנטי פטריוטית, המזכירה את קואליציית ביביטיבי שהפילה את החוק לפני כחצי שנה. אילו הצליח לפיד לשכנע את מרצ ורע"ם לתמוך ללא סייג בהצעת החוק הממשלתית וניתן היה להעביר אותה, ניחא. אבל משמעות עמדתו היא הכשלת החוק.

אין לי טענות למרצ ורע"ם. הן מתנגדות לחוק מטעמים אידיאולוגיים. אבל לפיד תומך בחוק בכל לבו, מבין את חשיבותו הביטחונית והדמוגרפית, ובכל זאת הוא מעדיף, בדיוק כמו נתניהו, שיקולי עסקנות צרים וזרים על השיקול הלאומי.  

אני מאמין שהרוב בממשלה ידחה את הערר והחוק יתקבל. מה שיישאר הוא הסירחון שלפיד ישאיר אחריו בהתנהגותו הביביסטית.

* נוק-אאוט לתום יער – הרבה מדובר על שחיקת מעמד המורה בישראל. יפה בן דוד ומה שהיא מייצגת ועצם העובדה שהמורים בחרו בה כנציגתם, מסבירה את אחת הסיבות לכך.

יפה בן-דוד מגלמת גם את העוינות לרעיון העבודה המאורגנת ואיגודי העובדים. היא מדגמנת את האופן שבו עוכרי העבודה המאורגנת מציגים אותה.

בתחרות על הבריונות וגסות הרוח יפה בן-דוד משאירה הרבה מאחוריה את דמותה ב"ארץ נהדרת" אותה מגלמת תום יער.

* הטרלול הפרוגרסיבי התורן – נדירים מאוד המקרים שבהם אני מזדהה עם מאמר של קרולינה לנדסמן, אבל הסכמתי עם כל מילה במאמרה "סוף המשחק". במאמר הזה היא יצאה חוצץ נגד הטרלול הפרוגרסיבי התורן – JewFace ממשפחת "פשעי" ה-BlackFace. הכוונה לגל חדש בעולם האמנות במערב, שהחל בטענה שאדם לבן אינו יכול לשחק אדם שחור וכעת נוסף אליו גל הטוען שאדם שאינו יהודי אינו יכול לשחק יהודי. הטריגר – ליהוקה של הלן מירן לתפקיד גולדה מאיר (איני יודע באיזה סרט מדובר, היא לא כתבה על כך).

זהו עוד דרדור של שיח הזהויות והפוליטיקלי קורקט המאוס. כל מהותו של המשחק, בתיאטרון או בקולנוע, הוא היכולת של אדם להיכנס לדמות אחרת, להזדהות אתה ולהציג אותה. אין שום דבר פוגעני בכך ששחקן לבן צובע את עצמו כדי לשחק תפקיד של שחור ולהיפך. צדקה לנדסמן בהגדירה את המשך הטרלול הזה כ"סוף המשחק", תרתי משמע.

לפני שנים אחדות צפיתי בהצגת הסיום של בית הספר האנתרופוסופי "זומר" ברמת-גן, שם למדה אחייניתי. מופע הסיום לא היה הצגת דאחקות על הווי בית הספר, הממחזר את הצגת הדאחקות של השנה שעברה ושל ארבעים השנים שקדמו לה, אלא מחזה של ממש, המבטא את התוכן ההומניסטי והמוסרי שעליו מחנך בית הספר. המחזה היה "זעקי, ארץ אהובה", המבוסס על הרומן בשם זה של אלן פטון, שיצא חוצץ נגד הגזענות והאפרטהייד כלפי השחורים בדרום אפריקה. אחייניתי, שהשתתפה בהצגה, צבעה את עצמה ונראתה שחורה לכל דבר. המסר של ההצגה הוא אנטי גזעני מובהק, וכיוון שהוא בוצע בצורה מופלאה ובכישרון רב, הוא ריגש מאוד והעביר את המסר בצורה חזקה מאוד.

זה היה בסך הכל לפני שבע שנים. אבל בנורמות החדשות, שהעריצוּת הפרוגרסיבית מנסה להכתיב לנו, היא הייתה נחשבת "גזענית", רחמנא לצלן.

* מלחמות הגולן של רן שריג – מתוך ספרו של מייקל אורן, "שישה ימים של מלחמה" (הספר הטוב והחשוב ביותר על מלחמת ששת הימים): "יגאל אלון שחלף עם הג'יפ שלו על פני נפאח, נעצר בצד הדרך ושאל קצין – רן שריג, מפקד פלוגת סיור – שהמתין באפס מעשה, מה עושים הוא וחייליו. 'מחכה לפקודה', השיב לו שריג. 'איזו פקודה, תרוץ מיד לקוניטרה', צעק אלון. קוניטרה נכבשה בשעה 12:30".

זאת הייתה המלחמה הראשונה של רן שריג על הגולן. המלחמה השניה הייתה מלחמת יום הכיפורים, שבה רן, אז כבר אל"מ, פיקד על חטיבה 179. בקרבות הבלימה בגולן הוא נפצע בצווארו אך בחלוף שלושה ימים ברח מבית החולים, חזר למערכה ולקח פיקוד על החטיבה. החטיבה השתתפה במתקפת הנגד במובלעת הסורית והשתתפה בקרב נגד השריון העיראקי. לאחר מכן החטיבה ירדה לחזית המצרית וחצתה את התעלה.

המלחמה השלישית הייתה מסוג אחר לגמרי – המאבק על הגולן בשנות התשעים. רן היה בין מייסדי וראשי "השמאל עם הגולן", התארגנות של אנשי מפלגת העבודה והשמאל נגד הנסיגה.

רן שריג, בן בית השיטה וחבר הקיבוץ עד יומו האחרון, הוא בנו של נחום שריג, מפקד חטיבת הנגב של הפלמ"ח במלחמת השחרור ואחיו של המשורר יוסף שריג ("אור וירושלים") שנפל בגולן במלחמת יום הכיפורים.

בית השיטה היה הקיבוץ המאמץ של אורטל, בשנותיו הראשונות. הכרתי את רן לפני ארבעים שנה, כשהייתי בשל"ת המוקדם בבית השיטה והוא היה מזכיר הקיבוץ. לימים, הוא היה יו"ר חיצוני של ההנהלה הכלכלית של אורטל.

רן שריג נפטר ביום רביעי, בגיל 86. יהי זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

מלחמת הדיאדוכים – נתניהו הגדיר את קרבות הירושה בליכוד, בשבוע שבו נדמה היה שעומדת להיחתם עסקת טיעון – מלחמת הדיאדוכים.

דיאדוך הוא ביוונית עתיקה תופס מקומו של אחר, והכוונה היא ליורש. מלחמת הדיאדוכים היא הכינוי שניתן למלחמות בין יורשיו של אלכסנדר הגדול על השלטון באימפריה היוונית בין השנים 323-280 לפנה"ס.

כמובן שכוונתו של נתניהו היא שהוא אלכסנדר הגדול ואם הוא ילך תהיה במפלגתו אנרכיה של מאה שנים.

* "חדשות בן עזר"

דרשה לפרשת "משפטים" תשפ"ב

קבלת שבת באורטל 28.1.22

בפרשת "יתרו" אותה קראנו בשבת שעברה, קיבלנו את התורה. עשרת הדיברות המופיעים בה הם ליבת החוקה העברית. אלו אמירות מוסריות וצווים קצרים של אסור ומותר, טוב ורע. פרשת "משפטים" פורטת לפרוטות מעשיות את חוקי התורה. היא מתחילה מיד, ללא הקדמות, בחוקים והלכות. ומהו החוק הראשון? מוזר. מכל הנושאים שבעולם, החוק הראשון הוא חוק העבד העברי.

בעיניים של בן המאה ה-21, חוקי העבד העברי הם חוקים נוראיים, כיוון שהם נותנים לגיטימציה לעבדות. העבד הוא אדם משולל זכויות, הוא רכושו של אדונו. ברגע שהתורה מחוקקת את חוקי העבדות, היא מתירה את העבדות, שהינה בלתי מוסרית. כאשר חוקי העבדות פותחים את החוקה, חומרת הדברים גדולה שבעתיים. איך אנו יכולים לסבול משפט כמו "וכי ימכור איש את בתו לאמה"? הרי מדובר בדבר מזעזע.

אולם את התורה כפשוטה אין לקרוא בעיניים של ימינו. קריאה אנכרוניסטית כזו, תחמיץ את העיקר. את פשט התורה יש לקרוא בהקשר של תקופתה, ואת מסריה להתאים למציאות ימינו.

העבדות בארה"ב הסתיימה רק לפני 150 שנה. כאשר אנו מתפעלים מן הדמוקרטיה האתונאית, אם הדמוקרטיות, יש לזכור שהאזרחים, שנטלו בה חלק, היו מיעוט קטן מבין תושבי העיר, שרובם היו עבדים. קל וחומר, שבתקופת המקרא העבדות הייתה הנורמה הבסיסית בעולם. רוב בני האדם היו עבדים, היו רכוש בעליהם, אנשים משוללי זכויות כלשהן.

התורה מתמודדת עם מציאות זו, בחקיקת חוקים המגבילים את העבדות. המגבלה הראשונה מופיעה כבר בעשרת הדיברות. הדיבר "זכור את יום השבת לקדשו" מחיל אותו בפירוש גם על "עבדך ואמתך". השבת חלה על העבד בדיוק כמו על אדוניו. האדון אינו יכול להעביד את העבד ללא הגבלה. לעבד יש זכויות, אותן אסור לבעליו להפר. השבת היא הראשונה שבהן. בפרשת "משפטים" מוגבלת תקופת העבדות לשש שנים בלבד. בשנה השביעית, חייב הבעלים לשחרר את העבד. במושגי התקופה זו מהפיכה אדירה.

חוק זה אינו רק מגביל את תקופת העבדות, אלא הוא גם מעביר את המסר של החירות כערך והעבדות כקללה. הוא מחנך את העבד לשאוף לחירות, ומעניש ומשפיל את העבד הבוחר מרצונו בחיי עבדות, ברציעת אוזנו.

במקום אחר בו מופיעים חוקי העבד, בספר דברים, מוסיפה התורה ודורשת מהבעלים שלא לשלח את העבד חינם, אלא "הענק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך" (דברים ט"ו י"ג). בחוק זה מדובר לא רק בזכותו של העבד לחופש, אלא גם בזכותו להנאה מפרי עבודתו. אמנם אין זה שכר עבודה הוגן בעתו, אלא פיצויים רטרואקטיביים שנועדו לאפשר לו תנאי פתיחה לחיי החופש, אך המסר הוא חשוב. בחוק המופיע בספר "ויקרא", המתייחס לאדם שירד מנכסיו ומכר עצמו לעבד "וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך", ההתייחסות אליו תהיה כאל שכיר, למעשה; שכיר לתקופה נקובה מראש בשכר נקוב מראש. "לא תעבוד בו עבודת עבד. כשכיר כתושב יהיה עמך" (ויקרא, כ"ה, ל"ט-מ'). 

חוקי העבד אינם רלוונטיים לנו, לכאורה. פשט התורה, בנושא זה, אינו נוגע לתקופתנו. השאלה היא, מה המסר הרלוונטי לתקופתנו. המסר הוא הגבלת כוחם של החזקים, והגנה על החלשים, בפרמטרים של תקופתנו. בעידן של שוק חופשי ושל גלובליזציה, יש לרסן את הג'ונגל התחרותי האגואיסטי, בחקיקה חברתית ובהתערבות חברתית, המגבילה את החזקים ומסייעת לחלשים.

"זכור כי עבד היית בארץ מצרים" מזכירה לנו התורה שוב ושוב. האתוס המרכזי של מורשת ישראל הוא היציאה מעבדות לחירות, והוא מחייב אותנו לערכים של צדק חברתי וסולידריות. חוקי העבד פותחים את מערכת החוקים בתורה, ויש בכך מסר המעמיד את החקיקה הסוציאלית בראש סדר העדיפויות, כחוק יסוד. חוקי העבד העברי נועדו לרסן את חוליי חברת העבדות של תקופת המקרא. היום עלינו לרסן את חוליי חברת הג'ונגל של השוק הפרוע.

השבוע מלאו מאה שנים למותו של א.ד. גורדון, ענק הרוח, איש העליה השניה ומנהיגה הרוחני, שדורות התחנכו על תורתו, שאותה הגשים בחייו מיום עלייתו לארץ.

אין דבר שגורדון סלד ממנו יותר מעבדות ומעריצות כלפי עובדים. לא אחת רב את ריבם של עובדים שמעבידיהם פגעו בהם. ההיפך מן העבדות היא העבודה החופשית, העבודה והיצירה מתוך בחירה ואהבה בחברה של אנשים חופשיים המקיימים ביניהם חברה שיתופית. הוא ראה בעבודה וביצירה את הדרך לתחיית האדם היהודי והעם היהודי. במאמרו "עם-אדם" אמר גורדון: "תחיית העם, התחדשותו לעם עובד ויוצר, לא תוכל לבוא אלא על ידי עבודה, עבודה בכל צורותיה, אבל בעיקר על ידי עבודת כפיים, ובייחוד על ידי עבודה בתוך הטבע. כל בני העם צריכים לעבוד. וכן גם גאולת הארץ לא תוכל לבוא אלא על ידי עבודה. אין קניין בקרקע אלא בעבודה, לא רק מהבחינה הסוציאלית, כי אם גם מהבחינה הלאומית. פה יש מהפכה יסודית ברוח, בהרגלי החיים, ביחס אל החיים ובטעם החיים, ויש מהפכה גם במחשבה, באופן השגת חזיונות החיים. פה לא מלחמה בין העבודה והרכוש, כי אם מלחמה בין היצירה והפרזיטיות. לא הרכוש הוא העיקר, לא הוא הכוח ולא בו אושר החיים וטעם החיים. העיקר הוא היצירה".