צרור הערות ‏25.9.22

* נזק אסטרטגי לטווח ארוך – מבחינה רטורית, נאומו של לפיד בעצרת האו"ם היה מצוין. מבחינת התכנים – רוב התכנים היו יפים ונכונים; כך דבריו בסוגיה האיראנית, כך דבריו על השקרים הפלשתינאיים, כך דבריו על מה שהפלשתינאים עשו בעקבות הנסיגה מרצועת עזה ועקירת גוש קטיף ועוד. אך דבריו בנוגע לפתרון שתי המדינות היו מיותרים ואומללים. לכאורה, מה הבעיה? כולנו יודעים שאין פרטנר לפתרון הזה ובוודאי שלא בתנאים שלפיד הציב. אז למה שלא נשחק את המשחק, לא נצטייר כסרבנים, ניתן להם לסרב? נקרא לזה – טקטיקת בר-אילן.

אז קודם כל, ראינו עד היום שזה לא עובד. זה לא עבד אחרי נאום בר-אילן; מי שהציגו את ישראל כסרבנית לפני הנאום, המשיכו להציג אותה כסרבנית גם אחרי הנאום. אפילו כאשר ערפאת דחה את הצעותיו מרחיקות הלכת, לטעמי – המופקרות, של אהוד ברק בפסגת קמפ-דיוויד, אפילו בישראל ואפילו במפלגתו היו שהאשימו אותו ואת ישראל בסרבנות.

אבל הבעיה העיקרית, היא שטקטיקה אינה תחליף למדיניות. וכאשר בשם הטקטיקה מציגים פתרון רע, לא משיגים דבר. הנזק בהצהרות הללו, הוא שישראל מסייעת להנציח את התודעה שזה הפתרון הנכון והפתרון היחיד האפשרי. וכיוון שזה פתרון מסוכן מאוד, שמסכן את מדינת ישראל ואת אזרחיה ולבטח לא יקדם את השלום – הנצחתו היא נזק אסטרטגי לטווח רחוק.

* דיבורים בעלמא – מאז הסכם אוסלו היה רק ראש ממשלה אחד שהתנגד למדינה פלשתינאית והביע את התנגדותו בגלוי – נפתלי בנט. כעת לפיד חוזר למדיניות של ראשי הממשלה שקדמו לבנט.

הוא יודע היטב שאלה דיבורים בעלמא ושאין שום פרטנר פלשתינאי לפתרון הזה.

* מחטף – אולי לפיד מאמין במדינה פלשתינאית, אך העמדה הזו מנוגדת לקווי היסוד של הממשלה. זו ממשלה פריטטית שהתבססה על הסכמה שהנושא הפלשתינאי הוא במחלוקת בין מרכיבי הממשלה ולכן אין עוסקים בו. כאשר בנט נאם בעצרת האו"ם, הוא לא הזכיר במילה את הסוגיה הפלשתינאית ולא ביטא בנאומו את התנגדותו להקמתה ואת תמיכתו בהחלת ריבונות על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות, כיוון שהוא לא ייצג את עצמו אלא את הממשלה כולה. מן הראוי שכך ינהג גם לפיד. וכאשר הוא אומר דברים המנוגדים לעמדת הממשלה ואף אינו מעלה זאת לדיון בממשלה או לפחות בקבינט, זה מחטף.

* כורת את הענף – ממשלת השינוי קמה בזכות חיבור בין יריבים אידיאולוגיים, שחברו יחד לגשר על הפערים כדי ליצור הגנה על מדינת ישראל מפני שלטון השחיתות, תרבות השקר ופולחן האישיות ולהגנה על מדינת החוק. ההסדר המכונן שאיפשר את החיבור הזה, הוא הסכמה שבסוגיה הפלשתינאית, שהיא לב המחלוקת, מסכימים לא להסכים. אין מו"מ, אין מדינה פלשתינאית, אין נסיגה ואין החלת ריבונות. יש הקפאת מצב לארבע שנים. בנט כיבד את ההסכמה, כאשר בנאומו באו"ם התעלם מהסוגיה הפלשתינאית, לא דיבר נגד מדינת פלשתינאית ולא בעד החלת הריבונות. כך צריך לנהוג גם לפיד. אם הוא מפר את האיזון הזה, הוא מפרק את הברית. בכך, לא זו בלבד שהוא כורת את הענף שעליו יושב שלטונו – הוא כורת את הענף של החברה הישראלית כולה, כי הוא עלול להעלות, חלילה, לשלטון את נתניהו.

* חוסר מודעות עצמית – כשביביסטים תוקפים את לפיד על שבנאומו באו"ם הזכיר את המדינה הפלשתינאית, אני בעיקר מגחך על חוסר המודעות העצמית שלהם.

* לא שכנע את הבייס של רחוב שוקן – איני יודע לאיזה בייס כיוון לפיד את דבריו בזכות "חזון שתי המדינות", אבל דבר אחד ברור – את הבייס של רחוב שוקן בתל-אביב הוא לא שכנע.

בימים הקרובים נקרא שם מאמרים רבים נגד לפיד. גדעון לוי, למשל, עוד לא כתב. אבל כבר בגיליון שלמחרת הנאום, החלה המתקפה. את הטון נתן פשקוויל המערכת, שכותרתו: "הבשורה: אין בשורה". המערכת הזכירה שגם נתניהו אמר בנאומיו דברים דומים, כך שאין בהם ממש. היא תוקפת את לפיד שלא הושיט בדבריו יד בשלום לאבו-מאזן, נשיא הרשות הפלשתינאית. המאמר תקף את לפיד על הדרישות שהציב בפני הפלשתינאים כתנאי להקמת מדינה, כמו דרישותיו להניח את כלי הנשק ולשחרר את השבויים. ובהזדמנות זו המאמר תקף את דבריו של לפיד בנושא הגרעין האיראני.   

עמירה הס פרסמה מאמר על פני עמוד שלום, שבו פירקה את הנאום והביאה 11 נימוקים נגדו, או כלשונה "תיקונים לדבריו". שלוש דוגמאות: א. ה"תיקון" לדבריו של לפיד על רצועת עזה שאותה מסרנו לפלשתינאים והם הפכו אותו בסיס לירי רקטות על ישראל, הוא חזרה על שקרי אקיבוש שנמשך בעזה, הדיכוי והמצור והחניקה הכלכלית וההרעבה בלה בלה בלה. אגב, חשוב מאוד לקרוא את הנראטיב האנטי ישראלי הזה, כדי להבין איך השוקניזם ועוכרי ישראל בעולם יצדיקו את המשך הטרור מיהודה ושומרון אם ישראל תיסוג חלילה מאזורים אלה ותעקור את יישוביה כפי שעשתה ברצועת עזה. ב. ה"תיקון" לקריאתו של לפיד לפלשתינאים להניח את הנשק (כלומר להפסיק את הטרור) היה תזכורת שישראל היא "מדינה שחוזקה הכלכלי והדיפלומטי נשען על תעשיית הנשק והריגול שלה, שפותחה במעבדה הכי זמינה ויעילה בעולם: השטח הפלשתינאי הכבוש, שבו יש לדכא בנשק, מעצרים וחקירות, אוכלוסייה שמתנגדת לשלטון הזר". ג. על האיזכור של לפיד שישראל פירקה את מחנות הצבא שלה ברצועת עזה, היא מגיבה בהצדקת הטרור וירי הרקטות בתגובה למעשיה של ישראל ב"גדה המערבית", כפי שישראל מפציצה את עזה כאשר יורים על הנגב המערבי, למרות שראשי המדינה חיים בתל-אביב ובקיסריה. וכן הלאה וכן הלאה, 11 סעיפים, שלידם נאומו של אבו מאזן נראה כנאום מתון ופייסני.

רוגל אלפר מציג את "חזונו המת של לפיד" (כותרת הפשקוויל) כמזימה שנועדה להסתיר מהעולם את העובדה שישראל הפכה את "חזון שתי המדינות" לבלתי ישים. לטענתו, לפיד מייצג את המחנה "הכולל את כל המפלגות היהודיות, ללא יוצא מן הכלל. ממרצ ועד הציונות הדתית", המכחיש שישראל היא מדינה דו-לאומית, מחשש שהעולם יכפה עליה לתת לפלשתינאים זכות הצבעה. לכן, הנאום אינו אלא תרמית, ששותפים לה גם ידידותיה של ישראל – ארה"ב, גרמניה, צרפת ובריטניה, שמשחקות בכאילו ונמנעות מלהתייחס לישראל ול"עמדות הלאומניות והגזעניות" של הציבור הישראלי, כמו לרוסיה של פוטין.  

* כבוד לאומי – כאשר סגן ראש הממשלה ושר החוץ יגאל אלון נאם בשם ישראל בעצרת האו"ם, הוא נשא את נאומו בעברית. אלון היה בוגר אוקספורד שסיים את לימודיו בהצטיינות, כך שאין לחשוד ברמת האנגלית שלו, אך הוא לא ראה לנכון להתהדר בה. ברור שאת מגעיו הדיפלומטיים ואת פגישותיו עם מנהיגי חוץ הוא קיים באנגלית. אך כמנהיג האמון על הכבוד הלאומי, הוא ראה לנכון, שהנאום הרשמי של מדינת ישראל בעצרת האו"ם יהיה בעברית; שפת המקור של חזון אחרית הימים החקוק על קיר בניין האו"ם.

חבל מאוד, שכל ראשי הממשלות ושרי החוץ שנאמו מאז בשם ישראל בעצרת, לא נהגו כמותו.

* המפה של אבו-מאזן – בנאומו התוקפני בעצרת האו"ם קרא אבו-מאזן לאו"ם ליישם את תכנית החלוקה. למי שאינם בקיאים – מדובר בתכנית שבה ירושלים אינה חלק ממדינת ישראל, וגם לא לוד ורמלה, יפו, הגליל המערבי, חלקים מהנגב ועוד. לתשומת לבם של המפנטזים על הסכם של חלוקת הארץ בקווי 4 ביוני 1967.

יתר על כן, בכל מקרה הפלשתינאים דורשים את "זכות" השיבה, כלומר להטביע את כבשת הרש שתישאר ממדינת ישראל במיליוני פלשתינאים.

כדאי להזכיר לאבו-מאזן, שאילו הם קיבלו את תכנית החלוקה, לא הייתה פורצת מלחמת השחרור, לא היו פורצות כל המלחמות, כל שפיכות הדמים הייתה נמנעת. אולם למחרת ההחלטה, הם תקפו את היישוב היהודי על מנת להשמידו, שנתיים וחצי אחרי השואה. אחרי שנכשלו בניסיונם לסכל את הקמת המדינה, הם דחו את ידינו המושטת לשלום בהכרזת העצמאות, וגייסו את מדינות ערב לפלוש למדינת ישראל בת יומה על מנת להטביעהּ בדם. גם במלחמה הזאת ניצחנו והרחבנו את גבולות המדינה. אילו השלימו עם קיומה של ישראל ועשו עמה שלום, גבולותיה של ישראל היו גבולות שביתת הנשק. אך הם בחרו להמשיך במלחמה ובמלחמת ששת הימים איחדנו את חלקי ארץ ישראל המערבית שבין הירדן והים.

ואחרי שבהסכם אוסלו ישראל נסוגה משטחי הרש"פ ביהודה ושומרון ומהעיר עזה ובנותיה, הם הפכו את השטח שקיבלו לבסיס טרור רצחני חסר תקדים. ואחרי שישראל עקרה את גוש קטיף ונסוגה לקווי שביתת הנשק בגבול עזה, הם הפכו אותה לבסיס פשע המלחמה של ירי עשרות אלפי רקטות על אזרחי ישראל, כפי שהיטיב לפיד לספר בנאומו בעצרת האו"ם.

נאומו של אבו-מאזן הוכיח שהם לא למדו דבר, ממשיכים להתבכיין וכך ימשיכו להמיט על עצמם אסון אחר אסון.

* עם שאלה גיבוריו – מי שרוצח באכזריות זקנה בת 84; צלף הסוחט בקור רוח את ההדק ופוגע במצחה של תינוקת בת חצי שנה; מי שמשתלטים על בית תינוקות בקיבוץ וחוטפים אותם כבני ערובה; מי שטובחים בעשרות תלמידי בית ספר – אלה גיבורי התנועה הלאומית הפלשתינאית. עם שאלה גיבוריו – לא תהיה לו תקומה.

* חשדהו וחשדהו – ארדואן שמארח את הנשיא הרצוג ונפגש עם ראש הממשלה לפיד, הוא אותו רודן אנטישמי ואנטי ישראלי שהיה.

במצוקתו, הוא הבין שהאינטרס שלו הוא להתקרב לישראל. לכן הביקור של הרצוג היה ביקור של מנצח, וכך גם פגישת לפיד אתו.

אבל הוא עלול בכל רגע להתהפך עלינו.

אין לדחות את ידו המושטת. חימום היחסים עם טורקיה הוא גם אינטרס ישראלי. אך יש לבחון את כוונותיו בעיניים פקוחות, כלומר בחשדהו וחשדהו.

בפעם שעברה שבה הוא דיבר על פיוס, הוא חתר להשפיל את ישראל. ראש הממשלה נתניהו נדרש להתנצל בפני טורקיה על הפיגוע הטורקי נגד ישראל – המשט, וישראל נדרשה לשלם פיצויים למשפחות המחבלים. ישראל השפילה את עצמה – אך פיוס לא היה. הפעם ארדואן זחל לעברנו.

* יהיה מקום לכולם – דורון אלמוג הוא דמות מופת בעבורי. סיפור חייו, דרך חייו, עשייתו הברוכה, האין סופית ללא לאות, בביטחון, בחברה ובחינוך, הם השראה גדולה בעבורי. שמחתי מאוד כאשר נבחר לתפקיד יו"ר הסוכנות היהודית.

בכנס הרצל למנהיגות בבזל, שהשתתפתי בו בחודש שעבר, נשא דורון את נאומו הראשון. יצאתי מן הנאום ברגשות מעורבים. מצד אחד, דורון סיפר את סיפורו מעורר ההשראה ואת התובנות שלו לחיים, שבעטיים אני רואה בו דמות מופת. בנוסף לכך, הוא דיבר על הידוק הקשר בין ישראל לתפוצות הגולה, ברמה של חיבור אישי בין הישראלים ליהודים בגולה והציג, כדרכו, תכנית מעשית. היה זה נאום מרומם נפש. אך מצד שני, חסר בו המסר המרכזי שאני מצפה לו מיו"ר הסוכנות היהודית – עליה; קריאה לעליה ופעולה מעשית לעידוד העליה וקליטתה. בדברים שכתבתי לסיכום הכנס, הבעתי את רגשותיי המעורבים בעקבות הנאום.

לכן, התרגשתי מאוד כשקראתי ראיון אתו ב"ידיעות אחרונות", ערב שבת. לצד כל אותם המסרים החשובים שהציג בנאום, הפעם הוא דיבר על העליה, כפי שכבר שנים לא דיבר אף מנהיג. קריאת הדברים הייתה בעבורי כמו מים זכים וצוננים לנפש צמאה. "יו"ר הסוכנות הוא כמו ראש ממשלת העם היהודי. מתוך 15 מיליון יהודים ברחבי העולם יש כשמונה מיליון מחוץ לישראל, ואנחנו נעשה הכל כדי להביא אותם לכאן. מחודש לחודש גובר הביקוש לעליה, ואל תדאגי, יהיה מקום לכולם".

"אבל אין לנו מה להציע למיליוני העולים שיחפשו כאן בית", הקשתה המראיינת, סמדר הירש.

השיב דורון אלמוג: "בוודאי שיש. ואם אין אז נמציא. לכל צעיר וצעירה אנחנו בונים תכנית של שנה, שגם מאפשרת להם להכיר את ישראל וגם משלבת אותם במקצועם". בניגוד מוחלט ללהג חסר ההשראה והמעוף ברוח אגף התקציבים באוצר, מדבר אלמוג על הירתמות המדינה היום, בהשקעות ובפיתוח, כדי להבטיח את העתיד. "בעוד 50 שנה נהיה כאן 20 מיליון נפשות".

– "מדובר בתקציבי עתק".

– אז מה? גם לכפר הזה נדרשו תקציבים". כוונתו לכפר הטיפולי לילדים ונוער עם צרכים מיוחדים שהקים לבנו ערן ולאחר מותו – לזכרו; מפעל חייו, שעליו אף זכה בפרס ישראל, ושאת הסכמתו לכהן כיו"ר הסוכנות התנה בכך שיוכל להמשיך בתפקידו כיו"ר הכפר. "מה היה כאן? חול וחול. שממה. אדמה צהובה. לא מעט אנשים חשבו שאני שיכור או שאיבדתי איזה בורג".

– "ואיפה יגורו מיליוני העולים בישראל, שבה זוגות צעירים לא מצליחים לקנות דירה?"

– "נביא אותם לנגב. שרובו שומם. כשבן-גוריון עבר לשדה בוקר ואמר 'אחריי', לא באו יותר מדי. החזון הזה לא יתגשם רק בזכות משאבים; צריך רצון ונחישות והעזה והתמדה. צריך לייצר תעסוקה, מגורים איכותיים במחירים נגישים יותר, עשיה קהילתית משמעותית. כל מה שקורה ב'עדי נגב' הוא דוגמה לכך, כולל היישוב החדש שיוקם [הכוונה ליישוב חדש בסמוך לכפר הטיפולי, שבו יתגוררו מאות משפחות של עובדים ומתנדבים בכפר. א.ה.]. אני לא מפסיק לחשוב קדימה. בעוד 20 שנה יהיו בנגב עוד מיליון אנשים וצריך להכפיל את הכל".

דורון אלמוג הוא התגלמות המנהיגות הלאומית שחסרה לנו כל כך. אני מקווה שהוא גם יצליח לשנות את התדמית השלילית של המוסדות הלאומיים – הסוכנות היהודית, ההסתדרות הציונית העולמית, קק"ל וקרן היסוד, שקיים פער תהומי בין העשיה והתרומה האדירות שלהן, לתדמית העסקנית שלהן.

* גל עליה בפתח – החלטתו של פוטין על גיוס לצבא רוסיה, היא פתח לגל עליה גדול לישראל.

חובתנו להיות ערוכים לכך. זו מהותה של מדינת ישראל.

* אסטרטגיית-על גרעינית – האיום הרוסי להשתמש בנשק גרעיני "טקטי", משמעותו – איום בנשק גרעיני אסטרטגי. כל שימוש בנשק גרעיני הוא החלטה אסטרטגית מרחיקת לכת; אסטרטגיית-על. השימוש המכובס בביטוי נשק גרעיני "טקטי" נועד להלבין שימוש בנשק כזה.

* ראש בקיר – היועמ"שית גלי בהרב מיארה לא הפגינה חכמה יתרה, אם לנקוט לשון המעטה, בהתנהלותה בבג"ץ מזוז. כבר בדיונים הראשונים בעתירה, ניתן היה להבין לאן נושבת הרוח ומה כיוון ההחלטה של השופטים. הם הציעו לה סולם – למנות את מזוז מינוי זמני לדיון על מועמדות הרצי הלוי לרמטכ"ל. במקום לקחת את הסולם בשתי ידיים, היא העדיפה ללכת עם ראש בקיר ולהתבזות.

איני טוען שבכל מקרה יש לפעול על פי הערכת הפסיקה הצפויה של בג"ץ. לעתים נכון ללכת בראש זקוף גם להפסד בבג"ץ, כאשר מאמינים בצדקת ההחלטה. אבל צריך שכל ישר כדי לבחור על איזה נושא "להתאבד". ודאי שזה לא הנושא.

באשר להחלטת בג"ץ – בעיניי ההחלטה שגויה. כמי ששולל את האקטיביזם השיפוטי, אני מתנגד לפסילת החלטת הממשלה בנדון, שאינה סותרת את החוק. בג"ץ צריך לפסוק על פי חוק ולא על פי השקפת השופטים. כאשר אין המדובר בפגיעה בזכויות האדם והאזרח, אין כל מקום להתערבות בעתירה נגד החלטה שאינה מנוגדת לחוק. ומינוי מזוז לשמונה שנים אינו מנוגד לחוק.

אבל בעיניי התנהלות הממשלה בפרשה הזאת הייתה שגויה מלכתחילה. נכון, גם בזמן בחירות הממשלה מוסמכת למנות רמטכ"ל, אך הדבר אינו ראוי. לא כל מה שחוקי ראוי, והציפיה מהממשלה אינה מסתכמת בכך שלא תעבור על החוק, אלא גם שתקבל את ההחלטות הנכונות וההוגנות. אין זה ראוי למנות רמטכ"ל ערב בחירות. מן הראוי היה, כפי שכתבתי פעמים רבות, להאריך את כהונתו של רא"ל כוכבי ולהשאיר לממשלה הבאה את בחירת הרמטכ"ל. כאשר מקבלים החלטה רעה, היא גוררת עוד החלטות רעות, כמו המינוי של מזוז לשמונה שנים ודחיית הצעת השופטים להפוך את המינוי לזמני.

הרבה שכל ישר לא ראינו בהתנהלות הממשלה בסוגיית מינוי הרמטכ"ל, לאורך כל התהליך.

* על אקטיביזם ואג'נדה – החלטת בית המשפט העליון לקבל את העתירה נגד מינוי מזוז, מבטאת אקטיביזם משפטי. והנה, רבים מן המחרפים והמגדפים את בית המשפט, כביכול בשל התנגדותם לאקטיביזם, שמחים וצוהלים על ההחלטה, כיוון שהיא ביטלה החלטה של הממשלה הנוכחית, השנואה עליהם. ללמדך, עד כמה עמדות עקרוניות הן, לא אחת, עמדות אג'נדאיות.

טיעון מעניין ששמעתי, היה שכיוון שבית המשפט פסל מינויים ערב בחירות בממשלות נתניהו, הם תומכים בהחלטה, שמנעה איפה ואיפה. אכן, יש מידה של צדק והיגיון בטיעון הזה. אבל אני מתעקש להקשות.

פסיקות בית המשפט מתבססות על תקדימים, אך לא אחת יוצרות תקדים חדש. בעניין הזה, יש תקדימים לכאן ולכאן. מעולם לא נדון בבית המשפט מינוי של יו"ר הוועדה לבחינת מינויי בכירים, כך שהתקדימים מתייחסים למינויים אחרים, וכאן יש תקדימים שניתן היה לבסס עליהן החלטה לדחות את העתירה או לקבלה.

אבל אני רוצה ללכת דווקא עם מי שמתנגדים לאקטיביזם (כמוני, אגב) וברכו על ההחלטה כיוון שהחלטות כאלו התקבלו כנגד ממשלות נתניהו. אני מציע להשתעשע במבחן הבא. נניח שאני משפטן שמתנגד לאקטיביזם השיפוטי ומבקר אותו, ומוניתי לתפקיד שופט בבית המשפט העליון. וכעת עליי לפסוק בעתירה הזאת. האם עליי לנצל את ההזדמנות לפסוק על פי מצפוני נגד התערבות בית המשפט, או לקבל את העתירה כדי להוכיח שבית המשפט אינו מוטה פוליטית? נדמה לי, שהייתי מחליט על פי מצפוני. להערכתי, דניאל פרידמן היה מחליט לדחות את העתירה ולכבד את החלטת הממשלה. אני מעריך שגם רות גביזון הייתה מחליטה כך.

* גבהות לב – את סירובו של מני מזוז לכהן כיו"ר זמני של הוועדה, אלא רק כמינוי לשמונה שנים, אגדיר במילה אחת – היבריס. בשתי מילים – גבהות לב.

את התנדבותו של אליקים רובינשטיין למשימה ("שירות מילואים", כהגדרתו) אגדיר במילה אחת – ענווה. בשתי מילים – הצנע לכת.

* מחיר הדחיינות – ב-12 במרץ, הלך לעולמו השופט אליעזר גולדברג, שעמד בראש הוועדה למינוי בכירים. מיד אחרי מותו, ראוי היה לבחור לו מחליף. אולם דבר לא נעשה, עד הרגע האחרון, שבו נדרש להקים ועדה לבחינת מועמדותו של הרצי הלוי לתפקיד הרמטכ"ל. אילו מונה יו"ר בזמן, כל הסאגה המשפטית סביב מינוי מזוז הייתה נמנעת. זה מחיר הדחיינות.

* האורות והצללים בבג"ץ חוק הלאום – פעמים רבות העליתי על נס את פסיקת בג"ץ שדחתה את העתירות נגד חוק הלאום ברוב של 10:1 (האחד הוא ג'ורג' קרא. אני מאמין שכמו חבריו גם הוא יודע שלא הייתה כל אמת בעתירות, אבל לנוכח האלימות בחברה הערבית, אני יכול להבין את החלטתו, כנובעת מפחד מוחשי לחייו ולחיי משפחתו). פסק הדין פירק אחת לאחת את כל הטענות נגד החוק, ולא הותיר מהן אפילו אבק. פסק הדין הוכיח שהטענות נגד החוק היו טענות שווא, חסרות כל בסיס ולמעשה, שהמתנגדים לחוק לא הכירו אותו, לא קראו אותו ונלחמו נגד דחליל שהם המציאו, שאין כל קשר בינו לבין החוק.

אבל יש גם צד שלילי בפסיקה הזאת. עצם העובדה שהעתירות לא נפסלו על הסף בטענה שבית המשפט אינו מוסמך לדון בחוקי יסוד (אלא במקרים קיצוניים ביותר, כמו למשל אם יחוקק חוק יסוד לפיו יש לשלול את זכות הבחירה מן החרדים, הערבים או המתנחלים או הצעות שפוגעות בעליל באופן קיצוני בזכויות האדם והאזרח), היא הפעולה האקטיביסטית ביותר של בית המשפט העליון אי פעם. יותר משהאקטיביזם הזה בא לידי ביטוי בעצם הדיון והפסיקה, הוא בא לידי ביטוי בנימוקים לדחיית העתירות. בית המשפט לא קבע, שהוא החליט לדחות את העתירה כי אינו רוצה להתערב בחקיקת יסוד של הכנסת, ואפילו לא אמר שהוא דוחה את העתירות כי לא מצא עילה קיצונית דיה לפסול חוק יסוד.

בית המשפט העליון דן בחוק הלאום כאילו הוא הכנסת. כלומר הוא ראה עצמו כערכאה עליונה לדיון על תוכן החוק. נכון שהדיון בבית המשפט היה עמוק ויסודי לאין ערוך יותר מזה שנערך בכנסת ובציבור, והיה נקי מסיסמאות השווא הדמגוגיות של המתנגדים לחוק. אך בדיון הזה ובהחלטה הזו הוא העמיד את עצמו מעל הכנסת כפוסק-על, וזו פגיעה משמעותית בהפרדת הרשויות, שהיא עיקרון יסוד של הדמוקרטיה.

נכון, במחלוקת על חוק הלאום, אני מתבסס בשמחה על פסיקת בג"ץ, שהפריכה את טיעוני המתנגדים. אני שמח על ההחלטה, כי למתנגדים קשה יותר להתמודד עם האמירה הברורה של בג"ץ, מאשר עם אמירות זהות של פוליטיקאים, פובליציסטים ואזרחים מן היישוב. בדיעבד, משבית המשפט העליון החליט לדון בחוק, אני שמח שזו הייתה החלטתו ואלה היו נימוקיו.

אולם מלכתחילה, עצם הדיון הוא פסול ומסוכן ואף תקדים חמור.

* מנהיגות של דג מת – אף שהייתי חלוק על עמדותיה בנושאים שונים, תמיד הערכתי את איילת שקד כמנהיגה וכאשת ביצוע. אני עדין רואה בה אשת ביצוע מעולה, אבל מתברר שמנהיגה – היא לא. התנצלותה המתרפסת בפני רודפיה ושונאיה הייתה היפוכה של מנהיגות.

הרי איילת שקד יודעת שהקמת ממשלת השינוי הייתה המעשה הלאומי הנכון ושהצטרפותה אליה הייתה הצעד הפטריוטי הנכון. היא יודעת שממשלת השינוי הייתה ניצית יותר, ביטחוניסטית יותר ומיישבת יותר מקודמותיה. אם שקד טעתה בהצטרפותה לממשלה, הייתה זו אולי טעות פוליטית, פגיעה במעמדה בבייס שלה, אבל המעשה הלאומי הנכון.

תפקידו של מנהיג להוביל ולא להיגרר; להיות מצפן ולא שבשבת. ואם צריך – עליו ללכת ולהוביל נגד הזרם. דגים מתים נסחפים עם הזרם. איילת שקד גילתה מנהיגות של דג מת, כשנסחפה בזרם העכור.

יש המאבד עולמו בשעה אחת.

* פני הביביזם – רמי בן יהודה הוא הפנים של הביביזם.

* אני מתבייש – "החיה הכהניסטית", כתבתי, ונשאלתי: "אתה לא מתבייש?"

כן. אני מתבייש. מתבייש, מתחרט ומתנצל.

אני מתנצל בפני החיות על ההשוואה.

* שני פתקים – חנוך דאום מוביל קמפיין להחרמת הבחירות, כמחאה על הבחירות החוזרות ונשנות בתקופה כה קצרה. מבחינתי, לא להצביע זה כמו להטיל שני פתקים לקלפי – אחד לבן גביר והשני לבל"ד. אני מעדיף למות מאשר לשים אחד מהפתקים האלה, ובטח את שניהם. לכן, תמיד אצביע. ואם אין לי מפלגה שאני רואה בה הטוב במֵרבו, תמיד אמצא את הרע במיעוטו.

* הערבי שהציונים רוצים – אם למישהו יש ספק בכך שהרשימה האנטי ישראלית המשותפת היא פסולת חיתון, ובשום אופן אין להקים ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע, אני ממליץ לו לקרוא ראיון עם איימן עודה ב"הארץ". לאורך כל הראיון הוא מתגולל בציונות וב"פשעיה" וחותר תחת עצם הלגיטימיות של מדינה יהודית, תוך שימוש בטרנד השוקניסטי "עליונות יהודית".

ומעניין איך הוא מנתח את תופעת רע"ם ומנסור עבאס. השנאה שלו לעבאס אינה רק פוליטית, נגד יריב שנאבק על אותו מאגר קולות. השנאה היא בראש ובראשונה אידיאולוגית. מנסור עבאס מגלם את הרעיון השנוא ביותר על עודה. "הנזק הוא מהותי. בתנועה הציונית משמאל ועד לימין תמיד רצו לראות את הערבי שמקבל את שמדינת ישראל היא מדינת הלאום היהודי, ושמוכן לחיות תחתיה עם זכויות דתיות ואזרחיות בלבד. בשנת 1901 הרצל ביקר את הסולטן עבדול חמיד, אמר לו קח כסף ותסכים להקמת מדינה יהודית בפלסטינה. הסולטן אמר לו לא. ב-2 בנובמבר 1917, הצהרת בלפור דיברה על בית לאומי ליהודים שהיו 7%, ול-93%, שהוגדרו בו 'הקבוצות הלא-יהודיות', נתנו זכויות דתיות ואזרחיות בלבד. כלומר כל הרעיון מאז ועד לשלום הכלכלי, עד הסכמי אברהם, בנוי על עליונות יהודית. מנסור עבאס זה הערבי שרצו כל הזמן. במשך עשרות שנים. הם לא אומרים שהם רוצים לגרש ערבים. הם רוצים ערבי שיכיר במדינת היהודים".

הדברים ברורים. בעיני עודה, קיומה של מדינת ישראל אינו לגיטימי. מדינת ישראל היא מדינה יהודית, ומי ששולל את קיומה כמדינה יהודית, שולל את קיומה. החזון של איימן עודה הוא חיסולה של ישראל. הוא רואה בקיומה של המדינה היהודית עוול. הוא חוזר אל ראשית הציונות ומציג את חזונה – מדינה יהודית בא"י כעוול. עוול שהחל בו הרצל והמשיך אותו ויצמן וגיבתה אותו בריטניה בהצהרת בלפור. הרשימה המשותפת רואה בקיומה של ישראל עוול. שנאתו של עודה לעבאס, שבעטיה הוא רואה בו בוגד, היא על כך שעבאס הכיר בהיותה של ישראל מדינה יהודית, כלומר הוא מקבל את קיומה של מדינת ישראל ורוצה להשתלב בה ולא לרשת אותה.

החזון הציוני של מדינה יהודית דמוקרטית, הוא חזון של מדינת לאום יהודית, שמבטיחה שוויון אזרחי לכל, ללא הבדל דת גזע ומין. החזון הזה הוא הסיוט של עודה. הוא אינו מוכן להסתפק בשוויון אזרחי, אלא דורש שוויון לאומי, כלומר שעל חורבותיה של מדינת ישראל תקום כאן מדינה דו-לאומית, ולצדה מדינה פלשתינאית "נקיה" מיהודים. אין דבר השנוא עליו יותר מערבי שמקבל את החזון הציוני, מקבל את ההסדר המכונן, שבו הערבים הם אזרחים שווי זכויות במדינת לאום יהודית.

לשיטתו, כאנטי ישראלי, הוא צודק. וכיוון שהוא צודק, לשיטתו – לשיטתנו, הציונים, תופעת מנסור עבאס היא ניצחון הציונות. חזונו האמיץ ומרחיק הראות של מנסור עבאס, ראוי להערכה ולתמיכה של כל ציוני. לשבחו של נתניהו ייאמר שהוא הראשון שזיהה את הכיוון החדש שעבאס מוביל. לגנותי אומר שלא האמנתי בכך בראשית הדרך, ולכן התנגדתי להקמת הקואליציה אתו, אבל התנהלותו לאורך השנה הזאת שכנעה אותי שהוא רציני בחזונו. אלה בתוכנו, שדוחים את מנסור עבאס, הם המשת"פים של איימן עודה במלחמתו בציונות.

* הכוכב הבא – לא יצא לי לראות השנה אף פרק של "הכוכב הבא", עד פרק הגמר. וכך הגעתי טבולה-ראסה לגמר.

אני חייב לציין שכל הארבעה שעלו לגמר היו מצוינים. לא הופתעתי מניצחונו של אליאב זוהר, שהוא באמת זמר נפלא. אך הבחירה שלי הייתה כמו של השופטים – בנופיה. אגב, זו הייתה הפעם הראשונה שהשתתפתי בהצבעה.

* מניפסט של שנאה – ספר ששמו (ותוכנו) הוא "גברים, אני שונאת אותם" (פולין ארמאנז', תרגום לעברית: דורית דליות) הוא ספר שאני מתעב בלי לקרוא אותו. לא כיוון שאני גבר, מושא השנאה של המניפסט. באותה מידה הייתי מתעב ספר ששמו היה "נשים, אני שונא אותן".

* עוד מקרה של ונדליזם – עוד מקרה ונדליזם באנדרטה בגולן. הושחתה אנדרטה בחניון מי גהה (סמוך לבני יהודה), לזכר אריק כהנוביץ' ואורי פז, עובדי תה"ל שנהרגו בגולן במלחמת יום הכיפורים.

* מדינת היהודים – ב-23 בספטמבר 1947, לפני 75 שנה בדיוק, הפליגה מנמל ברגוס בבולגריה אוניית המעפילים "מדינת היהודים". על סיפונה הצטופפו בדוחק רב 2,664 מעפילים, יהודים מרומניה ובולגריה, מחציתם בני נוער מכל תנועות הנוער הציוניות ומבתי יתומים, כולם שורדי שואה. על סיפון האוניה, לצד השלטים "מדינת היהודים" בעברית ובאנגלית, נתלה שלט גדול ועליו פסוק משירו של חיים חפר "בין גבולות", שאגב, נכתב על ההעפלה הרגלית מסוריה לא"י: "למך ולזקן אנו פה חומת מגן" (הכתובת נכתבה עם שגיאת כתיב – "למח").

עם המעפילים נמנה אבי, יוסי הייטנר, בן ה-17.

את הספדי לאבי בהלווייתו, לפני שלוש שנים, פתחתי במילים אלה: " כשאבא היה בן 17, הוא הלך לו מביתו, מארץ הולדתו ומבית אביו, ועלה להגשים את חלומו בארץ ישראל. הוא נפרד בדמעות מהוריו, שאך שנתיים קודם יצאו ממחנה הריכוז טרנסניסטריה, שם איבדו את בנם הבכור, כשהוא עצמו סובל ממחלת האולקוס בה לקה כילד במחנה. הם והוא לא ידעו אם יזכו להיפגש עוד. הוא עלה על ספינת המעפילים הנושאת בשמה את התקווה שפעמה בלבו ובלב העם כולו – 'מדינת היהודים'. בדרכה לארץ, באזור הדרדנלים, השתלטו הבריטים באלימות על הספינה. תינוק שהיה על הסיפון נחנק למוות מגז מדמיע. הם גורשו למחנה מעצר בקפריסין.

לאחר החלטת כ"ט בנובמבר, שוחררו מן המחנה והורשו לעלות לארץ הילדים שטרם מלאו להם 18. לאבא מלאו אז 18 פחות שבועיים. בזכות שבועיים הוא זכה, עלה לארץ – היישר לקרבות מלחמת השחרור, בה לחם בחטיבת גבעתי.

קצת מוזר שבן הסופד לאביו פותח בסיפור שלא חווה, שהתרחש 15 שנים טרם הולדתו. אבל זה, בעבורי, הסיפור המרכזי של חייו, והסיפור המכונן שלי, כבנו. זאת החוויה שעליה גדלתי, אותה ספגתי והיא שמשה נר לרגליי ולאורחותיי, כל הימים.

הסיפור הזה ממחיש יותר מכל את מי שהיה אבא – אדם נחוש, דעתן, יודע מה הוא רוצה, דבק בדרכו, מגשים את האידיאולוגיה שבה האמין בלהט, ואותה הנחיל לנו: הציונות, אהבת האדם, העם והארץ, זיקה עמוקה ליהדות ולמסורת".

במלאת לאבי שמונים, כעשור טרם מותו, ראיינתי אותו ארוכות במספר פגישות, בהן סיפר לי את סיפור חייו. את הסיפור על עלייתו לארץ, אנו קוראים מדי שנה בליל הסדר, בחינת "והיגדת לבנך" (לפני מחלתו, הוא סיפר את הסיפור בעצמו). ואלה הדברים:

"בספטמבר 47', זמן קצר אחרי הקורס, יצאו להעפלה שתי אוניות גדולות בארגון של הסוכנות. לכל תנועה הייתה מכסה. בית"ר הקצתה מהמכסה שלה מספר מקומות לחברי האצ"ל. סניף האצ"ל ברדאוץ קיבל שני מקומות – לי ולאח של מקס קורץ. גם אמו של מקס הצטרפה.

נפרדתי מההורים. זה היה אחרי ראש השנה. לא ידענו אם עוד נתראה אי פעם. אם אפשר יהיה אי פעם לעלות לארץ. הפרידה הייתה נרגשת. בכינו – ההורים ואני. אמא עוד הייתה שבורה מהאסון של מות אחי. הייתי בן הזקונים, בבת עינה. הייתי הילד היחיד בבית. הִילדה כבר הייתה נשואה. האחות והאח נפטרו. הייתי רק בן 17.

בין ראש השנה ליום הכיפורים נסענו ברכבת לבולגריה. היה לי תרמיל שאחי תפר כשתכנן לעלות לארץ. עם התרמיל הזה עליתי לארץ.

בדרך לבולגריה הילדה חיכתה לי בתחנת הרכבת בסוצ'אבה. שם היא סיפרה לי שהיא בהריון.

שתי האניות היו – "מדינת היהודים" ו"גאולה". "מדינת היהודים" הייתה אוניה גדולה, במקור – שובר קרח. אני עליתי על הסיפון שלה. הצפיפות הייתה גדולה. היה לי מקום בדיוק כדי להניח את התרמיל ולשבת עליו. ככה נסענו עד חיפה במשך מספר ימים.

הייתי נרגש מאוד לעלות לא"י. הרגשתי שאני מגשים את כל האידיאלים בהם האמנתי.

רק יצאנו את הדרדנלים – מספר אוניות מלחמה בריטיות תפסו אותנו וליוו אותנו עד חיפה. הוקפנו באוניות. התחלנו להתבצר. היינו כמה אלפי אנשים בשתי האוניות. הקפנו את הסיפון בקונצרטינות. הגיעה הודעה מהסוכנות שהבריטים הפיצו דיסאינפורמציה שזו ספינה של חיילים סובייטים חמושים. היה ברור שזו פרובוקציה שנועדה לתת להם לגיטימציה להשתלטות כוחנית על האוניות, כולל פתיחה באש חיה.

כשהגענו למים הטריטוריאליים של א"י, הפיקוד ירד לחדר המכונות. התקרבנו לחוף ת"א. הספינות הבריטיות התקרבו אלינו. האוניה נגחה בעוצמה רבה באחת מהן. מהספינות הבריטיות הושלכו אלינו רימוני גז מדמיע וזרנוקי מים מלוחים. תינוק אחד נחנק למוות. הבריטים נעמדו במקביל אלינו וקפצו על הסיפון. ההתנגדות לא הייתה חזקה במיוחד, בשל הוראות הסוכנות. הם חששו מהפרובוקציה הבריטית – הטענה אודות חיילים סובייטיים תגרום להם לפתוח באש. הפיקוד התערב עם המעפילים ולא הסגירו את הצוות, השליחים וכו'. הבריטים השתלטו על האוניה וגררו אותה לנמל חיפה.

בכל הדרך הרגשתי מצוין. לא לקיתי במחלת ים. כשהגענו לחיפה, עמדנו בנמל שלוש יממות. כל הזמן עמדתי בקצה הסיפון. הבטתי על הכרמל המואר, ויצאה לי הנשמה מצער ותחושת החמצה. הבריטים הורידו אותנו מהספינות, העבירו אותנו לאניות בריטיות וגרשו אותנו לקפריסין.

בהפלגה הזאת הקאתי את הנשמה. ההפלגה ארכה פחות מיום. הורידו אותנו בנמל בקפריסין. הכניסו אותנו למחנה חדש – מחנה 69. היינו הראשונים שאכלסו אותו.

היו שתי קבוצות של מחנות. 'מחנות הקיץ' ליד הים ו'מחנות החורף' בתוך המדינה. אחרי שבועיים שלושה, הועברו כל בני הנוער, ואני ביניהם, למחנה השכן. שם פעלו בתי ספר ותנועות הנוער. 

במחנה הלכתי כמובן לבית"ר. גם בית הספר היה במסגרת תנועתית. פגשתי שם את חברי מרדאוץ, ירקוני, שאותו הכנסתי לבית"ר.

בהתערבות הסוכנות היו ילדים שהורשו לעלות מקפריסין, אך הילדים הבית"ריים לא היו ביניהם. גולדה מאיר ביקרה במחנות, בראש משלחת של הסוכנות. בעת ביקורה הפגנו נגד האפליה בין ילדים לילדים על רקע פוליטי.

במחנה המעפילים בקפריסין הייתי 3 חודשים. גרנו בצריפים. בבוקר למדנו עברית בביה"ס ואחה"צ פעלנו במסגרת תנועת הנוער. בערבים ביקרנו במחנה המבוגרים, ששם היו ההורים של הרבה מבני הנוער.

בכ"ט בנובמבר 1947 חגגנו במחנה, יחד עם מחנה המבוגרים הסמוך, את החלטת האו"ם על הקמת מדינה יהודית.

לאחר החלטת האו"ם, אפשרו לילדים שמתחת לגיל 18 לעלות לארץ. כיוון שהייתי כמעט בן 18 קיבלתי מקום לעליה.

בסוף דצמבר 1947 הגעתי לא"י, למחנה המעפילים בעתלית".

שם האוניה "מדינת היהודים", מנציח את ספרו של הרצל. הספר נכתב בגרמנית. סוקולוב תרגם אותו לעברית כ"מדינת היהודים". הוא יכול היה לתרגם אותו ל"המדינה היהודית". אני מציין זאת, כיוון שיש מי שבבורותם מנסים להציג את הרצל כמי שלא חתר למדינה יהודית, אלא רק למדינה של היהודים, ללא צביון כלשהו. יש המנסים לספר נראטיב כאילו היישוב היהודי בארץ התנער מן היהדות וראה בעצמו "עברי". גם זאת טענה חסרת שחר. המושג "עברי" והמושג "יהודי" הם שמות של אותו עם. מי שקראו "מדינה עברית! עליה חופשית!" – לעליה של מי הם התכוונו, אם לא לעליה של אותם יהודים, ובהם מעפילי "מדינת היהודים"?

אבי ובני דורו ראו בהקמת המדינה היהודית את חלום חייהם שקם והיה לעובדה. מבחינתם, מדינה יהודית, ממשלה יהודית, צבא יהודי, בית משפט יהודי, משטרה יהודית היו מושגים של קדושה. והנה היום, יש הלוחמים להרס מערכת המשפט ואכיפת החוק של מדינת ישראל…

אבי ובני דורו, המעפילים, חברי המחתרות, לוחמי תש"ח – הם, כמאמר המשורר אלתרמן, "מגש הכסף שעליו לך ניתנה מדינת היהודים".

* אותיות השם רחל – עלינו הבוקר לקברה של אמי, במלאת 34 שנים לפטירתה.

בשנים האחרונות, באזכרות של הורינו, הימרנו את קריאת הפסוקים באותיות השם שלהם מתוך פרק תהילים קי"ט, לקריאת פסוקים באותיות השם, שכתבה אסתי, אחותי. זה הטקסט שקראנו, באותיות השם רחל.

ראי אמא, ראי.

ראי אותנו כאן, מאוחדים.

ראי אותנו מוקירים.

ראי אותנו מקיימים את צוואתכם.

ראי אותנו מגדלים משפחות לתפארת, כאן, בישראל. מדברים בשפה רהוטה. אפילו קצת כותבים…

חיית, אמא,

חצי חיים.

חייך נגדעו –

לפני שקצרת פירות.

לפני שהספקת לראות אותנו בונים את בתינו  (או ב״פולנית״ – מסתדרים).

לפני שנולדו לנו ילדים.

לפני שבחרנו את עיסוקינו, את התחביבים.

לפני שהפכנו ל״אנשים״.

לא תמיד הלכנו בתלם, אך אנו בטוחים, שלו היית כאן – היית גאה בנו מאד…

          * ביד הלשון

העם עם הגולן – כותרת הטור של יאיר ניצני ב"שישבת", מגזין השבת של "ישראל היום", היא "העם עם הבולען". אגב, כותרת כזו התגלגלה גם בראשי לאורך השבוע.

הכותרת היא פרפרזה על סיסמת המאבק ההרואי על הגולן בשנות התשעים, שהייתה לי הזכות הגדולה להיות ממנהיגיו, כדובר ועד יישובי הגולן וחבר בהנהלתו. היה זה המאבק המוצלח ביותר בתולדות המדינה, שהציל אותה מאסון לאומי. מאבק שהוא מופת למאבק דמוקרטי על פי חוק, כפי שאיננו מכירים באף מאבק אחר, מימין או משמאל. מאבק כלל ארצי, שהובל בידי תושבי הגולן.

בתחילת המאבק הצבנו במקום מרכזי את הצהרותיו התקיפות של רבין נגד נסיגה מהגולן ערב הבחירות, וטענו שאין לו מנדט מוסרי לסגת מהגולן. רבין קיבל את הטענה והכריז על משאל עם במקרה של הסכם על נסיגה. מרגע זה, כל המאבק שלנו התמקד בשכנוע דעת הקהל. המטרה שהצבנו לפנינו הייתה ליצור התנגדות עזה בציבור לנסיגה, שתשכנע את ההנהגה שהיא עלולה להפסיד במשאל עם ולכן לא תחתום על ההסכם, ואם תחתום עליו – לנצח במשאל עם.

הסיסמה המובילה של המאבק הייתה "העם עם הגולן". הסיסמה הזאת לא באה מאתנו, ועד יישובי הגולן. היא נולדה במטות בירושלים של קבוצה מתוך הציונות הדתית בהנהגת הרב יהושע צוקרמן, שהייתה שותפה נאמנה של ועד יישובי הגולן במאבק. ככל הידוע, אבי הסיסמה היה העיתונאי והסופר החד והשנון אורי אורבך ז"ל, לימים ח"כ ושר.

אנו, ועד יישובי הגולן, אימצנו את הסיסמה. הפצנו מיליוני סטיקרים וכל מי שנסע בכבישי הארץ – לאן שהפנה את עיניו ראה מכוניות רבות עם הסטיקר. דומה היה, שאין כמעט מכונית ללא הסטיקר. ברחובות המרכזיים של הערים הגדולות, תלו אלפי אזרחים שלטי מרפסות עם הסיסמה. אני זוכר שיחה עם הנשיא עזר ויצמן, שבה אמר שהוא לא יכול לנוע ברחבי ירושלים בלי לראות על כל בנין ובנין את הכתובת "העם עם הגולן". התוצאה הייתה, שלא היה אפילו סקר אחד שהיה בו רוב להסכם הנרקם, ובסופו של דבר כאשר ברק הציע לסורים את כל הגולן והחרבת כל היישובים, הוא השאיר כמה עשרות מטרים לאורך הכינרת, מה שגרם לאסד (האב) לדחות על הסף את ההצעה, ואנו ניצחנו במאבק.

עוד שנים רבות אחרי המאבק, ניתן היה לראות מכוניות רבות עם הסיסמה הזאת. ועד היום, כשנשארו מעט מאוד מכוניות משנות התשעים של המאה שעברה, ניתן עוד לראות את הסטיקר.

הוכחה לכך שהמותג נשאר כה חזק גם היום, 22 שנה אחרי סיומו, הוא המשחק עם מילות הסיסמה. למשל "העם עם אדולן", "העם עם גולן" ככותרת בעיתוני הספורט לאחר שער שהבקיע שחקן בשם גולן, "העם עם גולן" כאשר רוצים להציג את ההערצה לאייל גולן וכן הלאה. וכך גם בכותרת של יאיר ניצני.  

* "חדשות בן עזר"

החרותניק האחרון

הספר "סיפור עצוב", הוא בעיניי המסמך החשוב ביותר שנכתב על הסכמי אוסלו ותוצאותיהם. מייחדת אותו העובדה, שאין זה ספר של חכמה שלאחר מעשה, אחרי קריסת ההסכמים, אחרי מתקפת הטרור המכונה בכיבוסית "האינתיפאדה השניה", או אחרי דחיית הצעותיו מרחיקות הלכת של ברק בידי ערפאת. הספר, שיצא לאור בשנת 2000, הוא כינוס של נאומיו, בעיקר בכנסת, ומאמריו בעיתונות, של ח"כ בני בגין, בזמן אמת. נאומים ומאמרים שבהם היטיב לחזות את תוצאות ההסכם.

"זהו סיפור עצוב. מופיעים בו שוב אלה שלא ידעו, אלה שלא רצו לדעת, אלה שידעו ולא הבינו, אלה שסירבו להבין ואלה שהבינו ולא רצו לומר. זה גם סיפורה של יהירות. יותר מכל, זהו סיפורה של עייפות, בעולם שאינו סולח לחולשה". כך נפתח הכיתוב על העטיפה האחורית של הספר.

לממשלת אוסלו הייתה בכנסת אופוזיציה תקיפה וחריפה. הייתה זו גם אופוזיציה מתלהמת, מגדפת, העושה דה-לגיטימציה לממשלה ולעומד בראשה. בני בגין היה אופוזיציונר מסוג אחר. לא גידף, לא התלהם, לא הקצין ויצא בתוקף נגד הדה-לגיטימציה לרבין וממשלתו.  אבל הוא היה האופוזיציה הקשה מכל. בנאומים מזהירים, תרתי משמע, בכושר רטורי יוצא דופן, וביכולת ניתוח מדיני וביטחוני מרשים, הציב בגין זרקור על ההסכם ופגמיו. כשבגין דיבר – הקשיבו. גם יריביו האידיאולוגיים המרים ביותר, היטו אוזן לדבריו. והוא תקף, ללא רחם, את ההסכם. הוא ניתח אותו והפשיט אותו עירום ועריה קבל עם ועדה. בגין היה מחובר למזרחן ואיש המודיעין אל"מ (מיל') יגאל כרמון, שב-1998 הקים את ממר"י – המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון. כרמון הזרים לו על בסיס קבוע נתונים על ההתבטאויות הפנימיות, בערבית, של ערפאת וחבר מרעיו, שהבהירו שההסכם הוא הונאה שכל מטרתה לשפר את עמדתו של אש"ף במאבק המזוין ובטרור. בגין הדהד את הדברים מעל במת הכנסת ובישיבות ועדת החוץ והביטחון. הוא האיש שהביא לידיעת הכנסת והציבור את נאום יוהנסבורג של ערפאת, מיד לאחר חתימת הסכם אוסלו, שבו התייחס ערפאת בנחרצות אל ירושלים כבירת פלשתין הנצחית, טען כי יש להמשיך בג'יהאד עד כיבוש ירושלים, ושהסכמי אוסלו שווים במשמעותם להסכם חודיבייה, הסכם שביתת נשק שחתם הנביא מוחמד עם שבט קורייש, לפני שטבח בהם.

בכל ישיבות ועדת החו"ב, בגין שלף את הלפטופ (שהיה אז שיא הקידמה הטכנולוגית) וציטט את הנתונים המוכיחים שאוסלו הוא הונאה. "די, נמאס כבר מהמשפחה הזאת", הפטיר פרס בייאוש, כשנותר ללא מילים לנוכח שאלותיו הנוקבות והתרסותיו החדות של ח"כ בגין.

בני בגין הוא החרותניק האחרון. הוא ורובי ריבלין, הם האחרונים הדבקים במורשת מנחם בגין – מצד אחד עמידה בלתי מתפשרת על שלמות ארץ ישראל וכביכול מהצד השני, אך בעצם מאותו צד, דבקות בשלטון החוק, בעליונות המשפט, בעצמאות המשפט, בזכויות שוות לכל אזרחי המדינה, ביחס מכבד למיעוטים, בשמירה על עצמאות השירות הציבורי, בממלכתיות. כל אותם ערכים, שהליכוד הביביסטי נלחם בהם מלחמת חורמה, והיום, בפריימריז, המועמדים מתחרים ביניהם מי מתלהם יותר בקריאות לדרוס אותם, לשלוח אותם למכלאות, להעמיד אותם מול קיר לבן וכד'.

בגין התנגד לכל ויתור על שעל כלשהו בארץ ישראל. הוא פרש מממשלת נתניהו במחאה על הסכם חברון. הוא פרש מהליכוד במחאה על הסכם וואי. הוא חזר לפעילות ציבורית כדי להיאבק בעקירת גוש קטיף.

בבחירות 1999, לאחר הסכם חברון והסכם וואי, רץ בגין לכנסת בראש האיחוד הלאומי. אולם מיד לאחר הבחירות התפטר מהכנסת. הוא הגיע למסקנה, שהאנשים שהצביעו לו, בשל עמדתו התקיפה וחסרת הפשרות בנושא שלמות המולדת, רחוקים מאוד מהשקפת עולמו הליברלית ומעמדתו בנושא המשפטי. הוא אמר בכנות שגילה שהוא "שליח ציבור ללא ציבור", ולכן התפטר.

בני בגין כבש את לבי, מראשית דרכו הפרלמנטרית. כאשר שרון, דוד לוי ומודעי הקימו את אופוזיציית החישוקים, שתקפה את שמיר (!) מימין ("מי בעד חיסול הטרור") התייצב בגין בכל כוחו לצד שמיר, וכינה את השלישיה "קואליציה של אמביציה". אולם הוא לא היסס להתנגד לשמיר, כאשר חתם על הסכם להחזרת העריקים מהליכוד שהיו שותפים לקשר "התרגיל המסריח" (אברשה "חזור הביתה" שריר, מודעי, גרופר וגולדשטיין). בנאום במרכז הליכוד, הוא נשא את נאום "ככה לא בונים חומה" הבלתי נשכח. כאשר שמיר צירף לממשלתו את רחבעם זאבי, בגין הצביע בכנסת נגד הצירוף, והיטיב להגדיר את רעיון הטרנספר "זיהום מוסרי".

הכרתי באופן אישי את בגין ב-1993. הייתי דובר ועד יישובי הגולן וסטודנט באוניברסיטה העברית. בגין התמודד על הנהגת הליכוד (מול נתניהו, דוד לוי, קצב ושטרית) והרצה באוניברסיטה. הלכתי להרצאה והתרשמתי מאוד. הזמנתי אותו ליום בגולן, וליוויתי אותו לאורך היום בפגישותיו ביישובי הגולן. לא הייתי חבר הליכוד, אך קיוויתי מאוד שיבחר.

שנה מאוחר יותר, נאמתי לצד בגין בהפגנה בעד הגולן ונגד אוסלו בירושלים. בשלב מסוים חלק מהקהל החל להתלהם בקריאות "מוות לערבים" ו"רבין בוגד". בגין נטל את המיקרופון, גער בהם בתקיפות והשתיק אותם.

בבחירות הישירות לראשות הממשלה ב-1999, הודיע בגין על התמודדותו (מול נתניהו, ברק, איציק מרדכי ועזמי בשארה). הייתי אז בתנועת הדרך השלישית. דגלתי, כפי שאני דוגל היום, בפשרה טריטוריאלית, ואף על פי כן כתבתי מאמר שבו הבעתי תמיכה במועמדותו של בגין, חרף חילוקי הדעות האידיאולוגיים עמו. כאשר שקל לפרוש מן המרוץ, התקשרתי אליו וניסיתי לשכנע אותו להתמיד. בסופו של דבר הוא החליט לפרוש (נשארו רק נתניהו וברק) והביע את תמיכתו בנתניהו. נאלצתי להטיל פתק צהוב ריק.

לאורך השנים שמרתי עמו על קשר. הזדהיתי עם רבות מעמדותיו. הזדהיתי אותו כשהיה השר היחיד שהצביע נגד מינויו הבלתי ראוי של רוני בר-און לתפקיד היועמ"ש. בנושא אחד חלקתי עליו בתוקף – התנגדותו לחוק הלאום. בגין צודק בדרישה שעקרון השוויון יהיה חלק מהחוקה המתגבשת, אך אין לכך מקום בחוק הלאום ובטח היעדרו אינה סיבה להתנגד לחוק החשוב הזה.

כעת, לקראת מלאת לו שמונים, הודיע בני בגין על פרישתו מהחיים הפוליטיים, מפאת גילו. הכנסת מאבדת את אחד המובחרים, החכמים, הערכיים, הישרים וההגונים בחבריה; את בני בגין שלאורך שנותיו בכנסת היה בה מגדלור מוסרי.

מאמר שפרסם בגין ב"מעריב" למחרת החתימה על הסכם אוסלו, הסתיים במילים אלה: " 'ברוח ובדם נפדה אותך, פלשתין', שאגו אתמול בוושינגטון מול ערפאת ערבים אמריקנים מעונבים, וקולותיהם נבלעו בתשואות הנאספים בבית הלבן. מסונוורים בברק המצלמות דימו החוגגים כי מעליהם דואות יונים צחורות, אבל חדי העין יבחינו במקוריהם העזים של ניצי הפת"ח והנשרים האדומים מג'נין במעופם לירושלים.

'עיט, עיט על הריך, עיט על הריך עף!' "

כמה שהוא צדק.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 3.8.22

* מתקנים את מה שקלקלת – "מה אנחנו עושים בשטח A?", תמה יוסי ביילין, במאמר ל"ישראל היום". למה חיילינו מבלים שם בלילות, במעצרים ונקלעים לחילופי אש? באמת למה?

הוא מזכיר את הסכם אוסלו ב', 1995, "שבעקבותיו יצאה ישראל מן הערים הפלשתיניות הגדולות. ישראל חילקה את השטחים לשטחי A שבהם האחריות האזרחית והביטחונית בידי הפלשתינאים, לשטחי B שבהם האחריות האזרחית בידי הפלשתינאים ואילו זו הביטחונית בידי ישראל, ולאזור C שמתוכו יועברו לרשות הפלשתינאים שטחים נוספים בשלוש פעימות (למעט סוגיות הקשורות בהסכם הקבע)".

הוא שכח רק דבר אחד. שהיה גם צד פלשתינאי להסכם. ההתחייבות הפלשתינאית הייתה לשים קץ למאבק המזוין ולטרור. במחויבות הזאת הם לא עמדו אפילו יום אחד. גם לא שעה אחת. יתר על כן, הסכם אוסלו ב' נחתם כשנתיים אחרי אוסלו א' שבעקבותיו ישראל נסוגה מעזה ויריחו, תמורת… אותה התחייבות פלשתינאית, להפסקת הטרור והמאבק המזוין.

בראיון ל"מעריב" מיד לאחר חתימת הסכם אוסלו א', הגדיר ביילין את המבחן של ההסכם "מבחן הדם". "המבחן הגדול ביותר של ההסכם הזה יהיה מבחן של דם. המבחן יהיה בחודשים ובשנה שנתיים שלאחר יישומה של האוטונומיה בעזה וביריחו והקמת המשטרה הפלשתינאית. זו תקופת הסתתמות הטענות. אם חלילה יחלוף זמן סביר ואי אפשר יהיה להתגבר על הטרור, לא יוכלו הפלשתינאים לטעון: אין אנו יכולים מתוניס למנוע טרור, הרי אין לנו משטרה. אם יתברר שהם לא מתגברים על הטרור – זה הסדר זמני, ועם כל הקושי שבדבר לא תהיה לנו ברירה אלא לחזור ממנו. אם נראה שרמת האלימות לא יורדת, לא נוכל להמשיך הלאה, ובוודאי לא נלך למימוש של הסדר קבע. ואם לא תהיה שום ברירה, צה"ל יחזור למקומות שהוא עומד לעזוב בחודשים הקרובים".

כזכור, הם לא עמדו בהתחייבותם ולו יום אחד. ובכל זאת ישראל מילאה בדקדקנות את חלקה, וחרף הטרור חתמה אתם על אוסלו ב', והם שוב הפרו אותו מן היום הראשון ובכל זאת ישראל שוב מילאה את חלקה. את כל זה, ביילין לא מזכיר. מבחינתו, אין שום משמעות לכך שהפלשתינאים אינם מקיימים ולו אות אחת מן ההסכם. הטענות ההזויות שלו, הן ש"ישראל מילאה רק חלק ממחויבותה (זוכרים את נתניהו, 'ייתנו – יקבלו'?)". הם לא נתנו ובכל זאת קיבלו. וגם אחרי שנתניהו עלה לשלטון הם לא נתנו ובכל זאת קיבלו. וכאשר נתניהו חתם על הסכם וואי בנוגע לפעימות הנסיגה מחלק משטחי C הוא התנה, בצדק, את הנסיגה בכך ש"ייתנו – יקבלו". על כך יש לביילין טענות. על כך שישראל דרשה גם מהצד השני לקיים חלק מן ההסכם. הרי הם לא מילאו פסיק ממנו.

ממשיך ביילין בסקירתו ההיסטורית המוזרה: "במהלך האינתיפאדה השנייה (שרק אלוהים מבין מדוע פתחו בה הפלשתינים) נכנסו כוחות הביטחון שלנו לשטחיA  תוך הפרה מוצדקת של ההסכם. הבעיה היא שהם שכחו לצאת משם".

רק אלוהים מבין? כל מי שלא אטם את אוזניו ועצם את עיניו מבין. הם פתחו במתקפת הטרור, כי זו הייתה מטרתם. הסכם אוסלו נועד להביא את ערפאת וצבאו ליהודה ושומרון, כדי לשפר עמדות בטרור נגד ישראל. והם לא התחילו בכך רק במתקפת הטרור של 2000, אלא מיד עם הגעתו של ערפאת לעזה. ב-2000 הם הגבירו והעצימו את מתקפת הטרור.

ביילין מודה שהכניסה לשטחי הרש"פ במבצע "חומת מגן" הייתה מוצדקת, אך מצר על כך ששכחנו לצאת משם. שכחנו?! לא. זכרנו. יצאנו משם. צה"ל אינו יושב עוד בשטחי הרש"פ. אולם מאז המבצע תיקנו את הקלקול של אוסלו, בכך שהבטחנו את חופש הפעולה של צה"ל, כדי לשים קץ לטבח ההמוני באזרחי ישראל, בעקבות הסכמי אוסלו, שבהם נרצחו למעלה מאלף ישראלים.

לכן, ההשוואה של ביילין ללבנון מופרכת. ביילין מציג את הפעילות של צה"ל בשטחי A כמקבילה לישיבת צה"ל ברצועת הביטחון, שבה "מאות חיילים נהרגו עד שהחלטנו ולסגת מלבנון ויישובי הצפון זכו לשקט שלא היה כמותו כבר שנים רבות". אין כל דמיון בין שתי הדוגמאות. ברצועת הביטחון צה"ל ישב בתוך השטח, במוצבים נייחים שהפכו את החיילים לפגיעים, כברווזים במטווח. כאן המצב שונה. צה"ל אינו יושב בתוך שטחי A אלא נכנס אליהם לביצוע משימותיו. ובניגוד לדברי ביילין, תושבי הצפון לא זכו לשקט בזכות הנסיגה. ההיפך הוא הנכון. הטרור מלבנון נמשך גם אחרי הנסיגה, ומצב הביטחון הידרדר עד שנאלצנו לצאת למלחמת לבנון השניה. רק מלחמת לבנון השניה, 6 שנים אחרי הנסיגה, הביאה שקט ליישובי הצפון.

מה צה"ל עושה בשטחי A? את מה שהוא לא עשה בתקופה שבין אוסלו לחומת מגן – מגיע אל המחבלים למיטתם בלילה, ולא מחכה למחבל שיתפוצץ באוטובוס או מסעדה בבוקר. למעלה מאלף נרצחים לפני המבצע – כמה רבבות עוד היו נרצחים אילו המשכנו "לכבד" באורח חד-צדדי את ההסכם? מישהו מתגעגע לימים שבהם ישראלים חששו להיכנס לבית קפה, לעלות על אוטובוס, הורים לא הרשו לילדיהם לצאת מהבית? מה שעושה את ההבדל, הוא פעילות צה"ל וכוחות הביטחון בשטחי A, שנגדם יוצא ביילין.

אז מה אנחנו עושים בשטחי A, אתה שואל, מר ביילין? אנחנו מתקנים את מה שקלקלת.

* החרותניק האחרון – הספר "סיפור עצוב", הוא בעיניי המסמך החשוב ביותר שנכתב על הסכמי אוסלו ותוצאותיהם. מייחדת אותו העובדה, שאין זה ספר של חכמה שלאחר מעשה, אחרי קריסת ההסכמים, אחרי מתקפת הטרור המכונה בכיבוסית "האינתיפאדה השניה", אחרי דחיית הצעותיו מרחיקות הלכת של ברק בידי ערפאת. הספר, שיצא לאור בשנת 2000, הוא כינוס של נאומיו, בעיקר בכנסת, ומאמריו בעיתונות, של ח"כ בני בגין, בזמן אמת. נאומים ומאמרים שבהם היטיב לחזות את תוצאות ההסכם.

"זהו סיפור עצוב. מופיעים בו שוב אלה שלא ידעו, אלה שלא רצו לדעת, אלה שידעו ולא הבינו, אלה שסירבו להבין ואלה שהבינו ולא רצו לומר. זה גם סיפורה של יהירות. יותר מכל, זהו סיפורה של עייפות, בעולם שאינו סולח לחולשה". כך נפתח הכיתוב על העטיפה האחורית של הספר.

לממשלת אוסלו הייתה בכנסת אופוזיציה תקיפה וחריפה. הייתה זו גם אופוזיציה מתלהמת, מגדפת, העושה דה-לגיטימציה לממשלה ולעומד בראשה. בני בגין היה אופוזיציונר מסוג אחר. לא גידף, לא התלהם, לא הקצין ויצא בתוקף נגד הדה-לגיטימציה לרבין וממשלתו.  אבל הוא היה האופוזיציה הקשה מכל. בנאומים מזהירים, תרתי משמע, בכושר רטורי יוצא דופן, וביכולת ניתוח מדיני וביטחוני מרשים, הציב בגין זרקור על ההסכם ופגמיו. כשבגין דיבר – הקשיבו. גם יריביו האידיאולוגיים המרים ביותר, היטו אוזן לדבריו. והוא תקף, ללא רחם, את ההסכם. הוא ניתח אותו והפשיט אותו עירום ועריה קבל עם ועדה. בגין היה מחובר למזרחן ואיש המודיעין אל"מ (מיל') יגאל כרמון, שב-1998 הקים את ממר"י – המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון. כרמון הזרים לו על בסיס קבוע נתונים על ההתבטאויות הפנימיות, בערבית, של ערפאת וחבר מרעיו, שהבהירו שההסכם הוא הונאה שכל מטרתה לשפר את עמדתו של אש"ף במאבק המזוין ובטרור. בגין הדהד את הדברים מעל במת הכנסת ובישיבות ועדת החוץ והביטחון. הוא האיש שהביא לידיעת הכנסת והציבור את נאום יוהנסבורג של ערפאת, מיד לאחר חתימת הסכם אוסלו, שבו התייחס ערפאת בנחרצות אל ירושלים כבירת פלשתין הנצחית, טען כי יש להמשיך בג'יהאד עד כיבוש ירושלים, ושהסכמי אוסלו שווים במשמעותם להסכם חודיבייה, הסכם שביתת נשק שחתם הנביא מוחמד עם שבט קורייש, לפני שטבח בהם.

בכל ישיבות ועדת החו"ב, בגין שלף את הלפטופ (שהיה אז שיא הקידמה הטכנולוגית) וציטט את הנתונים המוכיחים שאוסלו הוא הונאה. "די, נמאס כבר מהמשפחה הזאת", הפטיר פרס בייאוש, כשנותר ללא מילים לנוכח שאלותיו הנוקבות והתרסותיו החדות של ח"כ בגין.

בני בגין הוא החרותניק האחרון. הוא ורובי ריבלין, הם האחרונים הדבקים במורשת מנחם בגין – מצד אחד עמידה בלתי מתפשרת על שלמות ארץ ישראל וכביכול מהצד השני, אך בעצם מאותו צד, דבקות בשלטון החוק, בעליונות המשפט, בעצמאות המשפט, בזכויות שוות לכל אזרחי המדינה, ביחס מכבד למיעוטים, בשמירה על עצמאות השירות הציבורי, בממלכתיות. כל אותם ערכים, שהליכוד הביביסטי נלחם בהם מלחמת חורמה, והיום, בפריימריז, המועמדים מתחרים ביניהם מי מתלהם יותר בקריאות לדרוס אותם, לשלוח אותם למכלאות, להעמיד אותם מול קיר לבן וכד'.

בגין התנגד לכל ויתור על שעל כלשהו בארץ ישראל. הוא פרש מממשלת נתניהו במחאה על הסכם חברון. הוא פרש מהליכוד במחאה על הסכם וואי. הוא חזר לפעילות ציבורית כדי להיאבק בהתנתקות.

בבחירות 1999, לאחר הסכמי חברון וואי, רץ בגין לכנסת בראש האיחוד הלאומי. אולם מיד לאחר הבחירות התפטר מהכנסת. הוא הגיע למסקנה, שהאנשים שהצביעו לו, בשל עמדתו התקיפה וחסרת הפשרות בנושא שלמות המולדת, רחוקים מאוד מהשקפת עולמו הליברלית ומעמדתו בנושא המשפטי. הוא אמר בכנות שגילה שהוא "שליח ציבור ללא ציבור", ולכן התפטר.

בני בגין כבש את לבי, מראשית דרכו הפרלמנטרית. כאשר שרון, דוד לוי ומודעי הקימו את אופוזיציית החישוקים, שתקפה את שמיר (!) מימין ("מי בעד חיסול הטרור") התייצב בגין בכל כוחו לצד שמיר, וכינה את השלישיה "קואליציה של אמביציה". אולם הוא לא היסס להתנגד לשמיר, כאשר חתם על הסכם להחזרת העריקים מהליכוד שהיו שותפים לקשר "התרגיל המסריח" (אברשה "חזור הביתה" שריר, מודעי, גרופר וגולדשטיין). בנאום במרכז הליכוד, הוא נשא את נאום "ככה לא בונים חומה" המזהיר. כאשר שמיר צירף לממשלתו את רחבעם זאבי, בגין הצביע בכנסת נגד הצירוף, והיטיב להגדיר את רעיון הטרנספר "זיהום מוסרי".

הכרתי באופן אישי את בגין ב-1993. הייתי דובר ועד יישובי הגולן וסטודנט באוניברסיטה העברית. בגין התמודד על הנהגת הליכוד (מול נתניהו, דוד לוי, קצב ושטרית) והרצה באוניברסיטה. הלכתי להרצאה והתרשמתי מאוד. הזמנתי אותו ליום בגולן, וליוויתי אותו לאורך היום בפגישותיו ביישובי הגולן. לא הייתי חבר הליכוד, אך קיוויתי מאוד שיבחר.

שנה מאוחר יותר, נאמתי לצד בגין בהפגנה בעד הגולן ונגד אוסלו בירושלים. בשלב מסוים חלק מהקהל החל להתלהם בקריאות "מוות לערבים" ו"רבין בוגד". בגין נטל את המיקרופון, גער בהם בתקיפות והשתיק אותם.

בבחירות הישירות לראשות הממשלה ב-1999, הודיע בגין על התמודדותו (מול נתניהו, ברק, איציק מרדכי ועזמי בשארה). הייתי אז בתנועת הדרך השלישית. דגלתי, כפי שאני דוגל היום, בפשרה טריטוריאלית, ואף על פי כן כתבתי מאמר שבו הבעתי תמיכה במועמדותו של בגין, חרף חילוקי הדעות האידיאולוגיים עמו. כאשר שקל לפרוש מן המרוץ, התקשרתי אליו וניסיתי לשכנע אותו להתמיד. בסופו של דבר הוא החליט לפרוש (נשארו רק נתניהו וברק) והביע את תמיכתו בנתניהו. נאלצתי להטיל פתק צהוב ריק.

לאורך השנים שמרתי עמו על קשר. הזדהיתי עם רבות מעמדותיו. הזדהיתי אותו כשהיה השר היחיד שהצביע נגד מינויו הבלתי ראוי של רוני בר-און לתפקיד היועמ"ש. בנושא אחד חלקתי עליו בתוקף – התנגדותו לחוק הלאום. בגין צודק בדרישה שעקרון השוויון יהיה חלק מהחוקה המתגבשת, אך אין לכך מקום בחוק הלאום ובטח היעדרו אינה סיבה להתנגד לחוק החשוב הזה.

כעת, לקראת מלאת לו שמונים, הודיע בני בגין על פרישתו מהחיים הפוליטיים, מפאת גילו. הכנסת מאבדת את אחד המובחרים, החכמים, הערכיים, הישרים וההגונים בחבריה; את בני בגין שלאורך שנותיו בכנסת היה בה מגדלור מוסרי.

מאמר שפרסם בגין ב"מעריב" למחרת החתימה על הסכם אוסלו, הסתיים במילים אלה: " 'ברוח ובדם נפדה אותך, פלשתין', שאגו אתמול בוושינגטון מול ערפאת ערבים אמריקנים מעונבים, וקולותיהם נבלעו בתשואות הנאספים בבית הלבן. מסונוורים בברק המצלמות דימו החוגגים כי מעליהם דואות יונים צחורות, אבל חדי העין יבחינו במקוריהם העזים של ניצי הפת"ח והנשרים האדומים מג'נין במעופם לירושלים.

'עיט, עיט על הריך, עיט על הריך עף!' "

כמה שהוא צדק.

* תאוות ה-D9 – כתבתי בצרור ההערות הקודם שלא אתפלא אם ה- D9 שיעלה על בית המשפט העליון, יהיה מטעם שוקן. הרי השוקניסטים מגדפים את בית המשפט העליון, תוקפים אותו לאורך שנים רבות באין ספור פשקווילים ובהם פשקווילי מערכת. אין בהם שום כבוד לבית המשפט, אלא רק דרישה ממנו להפוך לסניף שלהם, למכשיר ביצוע של האידיאולוגיה האנטי ציונית; להחריב את המדינה היהודית, שמעצם קיומה היא מדינת אפרטהייד, ולהקים תחתיה מדינה לא יהודית, שבשפתם השקרית והמכובסת נקראת "מדינת כל אזרחיה" (הרי במציאות, ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, היא גם מדינתם של כל אזרחיה, כמו בכל מדינת לאום דמוקרטית בעולם).

לא חלף יום, וגדעון לוי פרסם פשקוויל נוסף נגד בית המשפט העליון, שכותרתו: "ואם יעלו ב- D9על בית המשפט?" והפשקוויל כולו הוא ציפיה לרגע המיוחל של הרס בית המשפט העליון. "…בבית משפט שמתייצב בשיטתיות לצד בריונים ופושעים, שמכשיר פשעי מלחמה ומצפצף על המשפט הבינלאומי, אי אפשר לתמוך. אי אפשר אפילו להתרגש מהאיומים שיעלו עליו ב- D9. ואם בית המשפט ייהרס, מה בדיוק יקרה למדינה זולת הפגיעה בנדל"ן? ישראל תהפוך למדינה שמתעלמת מהחוק הבינלאומי? מדינה שמערכת המשפט שלה מכשירה אפרטהייד? מלבינה פשעי מלחמה? מטפחת עליונות יהודית?" לוי תוקף במיוחד את השופטים המכונים ליברלים (אגב, גם אני לא אוהב את ההפרדה המלאכותית בין "שמרנים" ו"וליברלים"). "בישראל גם הליברלים אינם ליברלים. ומי תמך בשוד האדמות בכרמים? הנעם סולברגים, כמובן, אבל לצדם התייצבו הליברלים דפנה ארז־ברק ויצחק עמית. גם הם חשבו שליהודים מותר לגנוב מערבים. גם הם חושבים שלמתנחלים מותר הכל כי הם יהודים… ביום פקודה, כשייכתבו דברי הימים הללו ואלו שקדמו להם, תרשום ההיסטוריה את בית המשפט העליון של ישראל בצד החובה והחרפה, כמי שהיה האב המכונן והמכשיר של מדינת האפרטהייד".

הנה, חוק הרדיקלים השלובים בהתגלמותו. לעולם הרדיקלים משני הצדדים יהיו קרובים אלה לאלה יותר משכל אחד מהם יהיה קרוב למיינסטרים הציוני, הדמוקרטי השפוי. כך היה תמיד. אלא שבעבר הימין הרדיקלי היה בשולי המחנה. היום הביביזם הוא רדיקלי; גם הוא מנסה לעקור משורש את הערכים הבסיסיים עליהם מושתתת מדינת ישראל ואת מוסדות המדינה המגלמים אותם.

הנה, עוד הסבר למה גדעון לוי מעריץ את נתניהו. הוא רואה בו את מי שעשוי להחריב את בית המשפט העליון ואת שאר מוסדות החוק והמשפט במדינה השנואה עליו כל כך. ולכן, הוא מוכן להלבין את השחיתות שלו. כי בהשוואה לפשעים נגד האנושות שבהם אשם בית המשפט העליון, "פשעי נתניהו ועבירות ביטן ילבינו כשלג לעומתם".

          * ביד הלשון

אניות – בראיון לרשת ב', אמרה סגנית נשיאת בית המשפט המחוזי בדימוס עדנה קפלן הגלר: "לַעֲנִיּוּת דַּעְתִּי, בעי"ן ובאל"ף".

מה זה לעניות דעתי, בעי"ן? ביטוי מצטנע, לפני הבעת דעה, שהאמירה שלי היא עניה, דלה. בדומה לתפילת שליח ציבור בימים הנוראים: "הנני העני ממעש".

ומה זה לַאֲנִיּוּת דַּעְתִּי, באל"ף? ובכן, אין דבר כזה. המילה אֲנִיּוּת, היא מילה נרדפת (ולא מקובל להשתמש בה) לאנוכיות, אגואיזם. ברור שכבוד השופטת לא התכוונה לומר: לדעתי האגואיסטית.

אגב, מנחם בגין הציע להבחין בין אנוכיות לאניות. האנוכיות היא השם העברי המקובל לאגואיזם, דאגה יתרה של הפרט לעצמו, על פני הזולת. הוא הציע את אניות כשם העברי לאגוטיזם – רגישות יתר של אדם לעצמו, הערכה עצמית מופרזת תוך ביטול הזולת.

הנה, התייחסות לנושא בנאום של בגין בכנסת ביוני 1974. הוא התייחס לדברים של אבא אבן, שבתגובה לכך שלא מונה לתפקיד שר בממשלת רבין הראשונה, הגדיר זאת "כאחד הימים הקודרים בחיינו". אמר בגין: "מה קרה? היית שר חוץ ולא תהיה עוד. אם כך, זה אחד הימים הקודרים בחיינו? מר אבן ואני נמנים עם דור אחד. ריבונו דכולי עלמא, מה לא עבר על הדור הזה, איזה סבל, כמה דמעות, כמה נהרי נחלי דם, אילו שאיפות, חלומות, קרבנות בדרך, דאגה מכרסמת ביום ובלילה, ובעיקר לחיי אדם. וזה היום הוא אחד הקודרים ביותר בחייך ובחיינו?

אדוני היושב-ראש, את המלה 'אגואיזם' תרגמנו לעברית חדשה 'אנוכיות'. איך נתרגם את המלה 'אגוטיזם'? אני מציע להשתמש במלה הפשוטה 'אניות'. איזו אניות? אדם פסק להיות שר חוץ. ובכן, לכל עם ישראל יש תסכול רגשי ורוחני, והתסכול ירד למעמקים, והיום הזה הוא אחד הימים הקודרים ביותר בחיינו? לא כך. ביטוי לפינוק הוא, להרגלים שלטוניים שאין להם מקום בחברה דמוקרטית".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 20.7.22

* בחושך ובאור – לכל המֵצָרִים יכולנו וגברנו

מכל המצרים יצאנו עם איתן

עברנו את תש"ח, גם את סיני עברנו

אנחנו נעבור במצרי טיראן

אנחנו נעבור בחושך ובאור

בדגל כחול לבן במצרי טיראן.

את כל המצרים אשר סגרו עלינו

אנחנו נפרצם כי בא, כי בא הזמן

באגרופי ענק, בהולם לבבנו

אנחנו נעבור במצרי טיראן

כי כל העם דרוך, כי כל העם משמרת

וכך השיר עולה מחוף אילת עד דן

אנחנו נעבור כי דרך אין אחרת

אנחנו נעבור במצרי טיראן.

את השיר הזה כתב יחיאל מוהר בתקופת ההמתנה ערב מלחמת ששת הימים. משה וילנסקי הלחין. הדודאים שרו. השיר הפך באחת ללהיט ענק. הוא היטיב לבטא את לבו הפועם של הציבור הישראל ונתן מענה לצורך בהעלאת המורל הציבורי, בתחושת המצור הקשה ערב המלחמה, והתחושה של סכנה קיומית מיידית למדינת ישראל.

ערב מלחמת ששת הימים, ביצעו המצרים מספר צעדי תוקפנות נגד ישראל. הקיצוני שבהם היה חסימת מצרי טיראן, כלומר הטלת מצור ימי על ישראל מכיוון ים סוף. חסימת המצרים הייתה קאזוס-בלי = עילה למלחמה, לכל דבר ועניין. בעצם חסימת המצרים, מִצְרַיִם הכריזה, למעשה, מלחמה על ישראל.

היה זה עשר שנים וחצי אחרי שישראל יצאה למלחמת סיני, בעיקר סביב אותה בעיה, האיום על חופש השיט של ישראל באמצעות חסימת מצרי טיראן. צה"ל כבש את סיני וכמובן את מצרי טיראן ונסוג מהם, בין השאר תמורת ערבויות של נשיא ארה"ב, אייזנהאור  להבטיח את חופש השיט. והנה, שוב חסמו המִצְרים את המֵצָרים.

במלחמת ששת ישראל שבה ישראל וכבשה את סיני. כעבור 12 שנים, בהסכם השלום עם מצרים, ישראל הסכימה לסגת מכל סיני, כולל המצרים. הנסיגה הושלמה שלוש שנים מאוחר יותר, ב-1982.

חופש השיט של ישראל היה אחד העוגנים המרכזיים בהסכם השלום. על האיים טיראן וסנפיר הוצב כוח בינלאומי, להבטיח את מימוש חופש השיט, בהתאם להסכם.

ההסכם עם מצרים התעלם מכך שמצרים אינה הבעלים של איי טיראן וסנפיר. זהו שטח השייך לערב הסעודית, שהוחכר לידי מצרים ב-1950, לאחר מלחמת השחרור, לצורך חסימת המצרים, כחלק מן המלחמה בישראל. אם יש שלום בין ישראל למצרים, לשם מה מצרים צריכה את האיים? הסעודים דרשו אותם בחזרה. ב-2017 נחתם הסכם בין מצרים לסעודיה, על החזרת המצרים לידי ערב הסעודית.

כעת, כחלק מן ההבנות בין ארה"ב לסעודיה בביקור ביידן, הכוח הבינלאומי יעזוב את מצרי טיראן, וסעודיה תוכל להפוך את האיים לאתרי תיירות. סעודיה התחייבה לשמור על חופש השיט. ישראל הסכימה לכך.

לדעתי, זו טעות. כל עוד אין שלום בין ישראל לסעודיה, ישראל אינה צריכה לוותר על הכוח הבינלאומי שיבטיח את חופש השיט. ואפילו ללא הסכם שלום, ניתן היה לדרוש לפחות חתימת הסכם בין ישראל לסעודיה על הבטחת חופש השיט. העמידה שלנו על קיום הכוח הבינלאומי חיונית קודם כל כדי להבטיח באמת את חופש השיט, בלי לסמוך על הרודנים הסעודיים, אך גם כקלף מיקוח למינוף דרישתנו להסכם שלום עם סעודיה והצטרפותה להסכמי אברהם.

* מצבו הנפשי  – גדעון לוי פרסם פשקוויל ארסי נגד ביידן וארה"ב, על הפניית העורף לפלשתינאים והפקרתם, על התמיכה במדינת האפרטהייד, על החקיקה נגד BDS. מתוך ערימת הזבל דגתי את המשפט הבא: "נשיא שלא טורח לפחות להגות כהלכה את שמה של שירין אבו עאקלה, העיתונאית שנהרגה קרוב לוודאי בידי ישראל והפכה לסמל לאומי ובינלאומי — ג'מאל חשוקג'י הוא ידע להגות".

ג'מאל חשוקג'י הוא עיתונאי סעודי, שבעקבות דברי ביקורת שכתב על הנהגת מדינתו, זומן בתרגיל עוקץ לקונסוליה הסעודית באיסטנבול, שם נרצח בדם קר וגופתו בותרה. קרוב לוודאי שמי שנתן את ההוראה הוא יורש העצר הסעודי, בן סלמן.

שירין אבו עאקלה היא כתבת שנקלעה לקו האש, וכפי שקרה למאות רבות של כתבים לפניה ויקרה לעוד רבים רבים אחריה, נהרגה מפגיעת כדור. לא ידוע אם היא נהרגה מאש צה"ל או מאש האויב. מה שבטוח הוא שאם היא נהרגה מירי צה"ל, היה זה ירי אקראי. ודאי שאין כאן נושא לחקירה פלילית כלשהי, כמקובל כאשר נהרגים עיתונאים שנקלעים לקו האש.

אבל אצל תועמלנים שקרנים, גסים וארסיים כמו גדעון לוי, אין משמעות לעובדות. יש מטרה מסומנת במגן דוד, ויש לירות בה.

כאשר דווקא ישראלי מפיץ תעמולה גסה וארסית כזו, ראוי להרהר על מצבו הנפשי ועל המצב הנפשי של המו"ל שמעסיק אותו.

* למה הוא לועג לו – לאורך ימי ביקורו של ביידן בישראל ואחריהם, פרסם רוגל אלפר פשקווילים של בוז ולעג לביידן. אפילו פשקוויל שאינו קשור לעניין – פשקוויל נגד מרצ, היוצא נגד המועמדים זהבה גלאון ויאיר גולן וקורא להקים מפלגת שמאל חדשה, יהודית ערבית, שתפעל להפיכת של ישראל ל"מדינת כל אזרחיה" (שם מכובס לביטול המדינה היהודית), הוא שירבב בתוכו פסקה של לעג לביידן.

מדוע הוא לועג לו? אפשר להסביר זאת בשנאתו לנשיא שהוא ידיד מדינת ישראל השנואה עליו, ושמגדיר עצמו ציוני; האידיאולוגיה שנגדה הוא נלחם בכל כוחו. זה אולי מסביר את השנאה, אך לא את הלעג. את טראמפ הוא שנא יותר אך הוא לא לעג לו, כפי שאינו לועג גם לנתניהו.

הלעג הוא לעגו של השמאל הרדיקלי לשמאל המתון. כפי שהקומוניסטים לעגו תמיד לסוציאל-דמוקרטים. הם רואים בהם פשרנים, פרווע, חסרי חוליות. הם יכולים לכבד פשיסטים ולאומנים, אך לא שמאל מתון (וגם לא ימין מתון). אלפר הרדיקלי, רואה עצמו "מהפכן", ומהפכנים שונאים את ה"רפורמיסטים". אלפר רואה את הזרם ה"פרוגרסיבי" (בהזדמנות אכתוב מילה על המילה המכובסת הזאת) הרדיקלי במפלגה הדמוקרטית ואינו יכול לשאת את העובדה שהמפלגה הדמוקרטית מעמידה בראשה אדם מתון.

* המקף – שאלו פעם את ד"ר יוסף בורג, מנהיג המפד"ל – המפלגה הדתית-לאומית, מה חשוב יותר באידיאולוגיה של המפלגה, הדתי או הלאומי? תשובתו של בורג הייתה: "המקף".

הציונות הדתית ראתה את העצמה כמקף המחבר, בין הלאומיות החילונית נטולת הדת לבין החרדיות שהיא דת נטולת לאומיות. אך המקף הוא מעבר לזה. הוא גם האידיאה של הציונות הדתית להיות הגשר בין חלקי העם, הגורם המאחד, המלכד. לא בכדי, המפד"ל של שפירא, של בורג, של זבולון המר, דחפה תמיד לממשלות אחדות לאומית. איך הידרדרה הציונות הדתית למצב שהייצוג הפוליטי שלה הוא הקיצון ביותר; לאומנות קיצונית ודתיות קיצונית.

הרבה מאוד אנשים בקרב הציבור הדתי לאומי סולדים מהסמירטוץ' של תנועתם ועוד יותר מכך, מהחיבור עם הכהניסטים. הציבור הרחב הזה, המחפש את המקף, את הגשר, נטול ייצוג פוליטי. הציבור הזה הוא האתגר למפלגת דרך ארץ ולימינה או לחיבור ביניהם (שאני תומך בו עקרונית, בתנאי שאיילת שקד תצליח לשכנע אותי שבשום תרחיש לא תחבור לגוש בן-גביר). המצע הראוי שיש להציג לציבור הזה, בנושאי דת ומדינה, הוא אמנת גביזון-מדן.

* בית המקדש הלא נכון – ארנון סגל משתייך לזרם החרד"לי המשיחי בציונות הדתית. הוא נושא את דגל הקמת בית המקדש בימינו, אולי יותר מכל דמות אחרת בחיים הציבוריים שלנו. הוא נושא את דגל העליה להר הבית והרחבתה והעמקתה כנושא המרכזי של חייו. הוא עורך את "דף הבית" בעיתון "מקור ראשון", המופיע מדי שבוע ערב שבת ומעלה את סוגיית בית המקדש והר הבית על ראש שמחתנו. על פי כל הגדרה אובייקטיבית, ארנון סגל, הוא איש ימין קיצוני, אפילו רדיקלי.

ארנון סגל חבר במפלגת הציונות הדתית (כלומר המפלגה המתיימרת לשווא לייצג את הציונות הדתית). לקראת הפריימריז, הוא הגיש את מועמדותו לכנסת. ומיד החלה סערה רבתי ומסע הסתה ושיימינג חריף נגדו. על מה ולמה? על היותו, תחזיקו טוב… ססמולן! וכל כך למה? כיוון שבית המקדש עליו הוא חולם ואותו הוא רוצה להקים, הוא בית מקדש לאלוהי ישראל, ולא לפולחן האישיות של נתניהו. כן, ארנון סגל אינו סוגד לנתניהו, ולכן הוא ססמולן. ולא סתם ססמולן, אלא ססמולן קיצוני, כי כל ססמולן, כלומר כל מי שאינו סוגד לנתניהו, הוא ססמולן קיצוני. הרי אין ססמולן לא קיצוני.

המצפן של ארנון סגל אינו בנימין נתניהו אלא הר הבית ובית המקדש. ולכן, כאשר מדיניותו של נתניהו בנושא הר הבית לא נשאה חן בעיניו, הוא מתח עליו ביקורת. וכאשר עליית היהודים להר הבית הגיעה לשיאה תחת ממשלת בנט, הוא שיבח אותו על כך. נו, סססמולן או לא ססמולן?

לא זו אף זו – ארנון סגל מעז להיות בנו של חגי סגל. חגי סגל היה איש המחתרת היהודית ושנים רבות הוא עורך "מקור ראשון" ומראשי הדוברים של הימין האידיאולוגי בישראל. כעורך "מקור ראשון", הוא אינו רואה את תפקידו להיות שופר של נתניהו. ולכן, "מקור ראשון" הוא עיתון ססמולני קיצוני. יתר על כן, ארנון סגל מעז להיות אחיו של עמית סגל. ועמית סגל, הוא בכלל מהגרועים שבאויבינו. תשאלו את יאיר נתניהו. הוא בכלל לא עיתונאי, אלא שופר הרל"ב. עיתונאים אמתיים הם מי שיודעים מה תפקידם. שמעון ריקלין, ברדוגו, עקיבא ביגמן. הם מבינים שעיתונאות אמתית, עיתונאות חופשית, היא להיות שופר ביריוני של נתניהו. הם אינם ססמולנים כמו חגי ועמית סגל.

ובכן, רשמו לפניכם – ארנון סגל, ססמולן קיצוני.

* עגל הזהב – הלהיט החדש בדת פולחן האישיות – תליון זהב עם תמונתו של נתניהו.

עגל הזהב 2022.

* לוזר גאה – איזה ביביסט כתב לי בלעג משהו על כך שהלוזרים הפוליטיים ממגנטים אותי. השבתי לו, שאני פשוט מזדהה עם לוזרים. אני מזדהה עם הלוזרים שלא רקדו עם רוב העם סביב עגל הזהב. אני מזדהה עם הלוזרים שהאמינו ביהושע בן-נון וכלב בן-יפונה ולא הלכו אחרי עשרת המרגלים. אני מזדהה עם הלוזרים שלא הלכו עם רוב העם אחרי שבתי צבי. אני מזדהה עם הרצל הלוזר, שהרוב המוחלט של העם לא הלך אחריו ולעג לו.

* העבֵרה שגומדה – כתב אהוד בן עזר: "במערכת המשפט הישראלית ובתקשורת התהפכו היוצרות. רק מקבל ה'שוחד' נאשם ואילו המשחדים, עוזריהם ועוזרותיהם הם לא מושחתים ולא אשמים. הם צדיקים שיש לחבקם, להגן עליהם ולטפחם. וצריך לכסות אותם כדי שלא יצטננו, כי רק בעזרתם נפליל את נתניהו!"

אב"ע טועה. בתיק השוחד בכתב האישום נגד נתניהו, תיק 4,000, הוא נאשם בקבלת שוחד והזוג אלוביץ' נאשם במתן שוחד. בתיק 1,000, שמשום מה העבירה בו גומדה לעבירת מתנות אסורות – העבירה היא רק של איש הציבור מקבל המתנה ולא של מעניקי המתנה. ולמה אהוד התבלבל? כנראה שכמוני, וכמו רבים נוספים, אפילו הוא, המעריץ את נתניהו, מבין שתיק 1,000 צריך היה להיות תיק שוחד.

* הצבעה אחת – כאשר בני גנץ עמד להקים ממשלה בתמיכה מבחוץ של הרשימה המשותפת, ובוגי יעלון, יו"ר מפלגת תל"ם, שבה הייתי חבר, נתן את ידו לכך – בו ביום פרשתי מן המפלגה. טענתי שהרשימה המשותפת היא מפלגה אנטי ישראלית קיצונית, השוללת את זכות קיומה של מדינה יהודית ותומכת באויבי ישראל ובטרור. זו הייתה עמדתי העקרונית. בנוסף לכך, התנגדתי לכך גם מבחינה מעשית. טענתי, שממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה הזו לא תחזיק מעמד יותר משבועות אחדים, היא תיפול, נלך לסיבוב בחירות רביעי והציבור יגרש במקלות את מי שידו הייתה במעל, ונתניהו יזכה בניצחון גדול, חסר תקדים.

בשיחות שקיימתי עם תומכי המהלך. הם ניסו לשכנע אותי, ולדעתי הם בעיקר ניסו לשכנע את עצמם, בטיעונים הבאים: א. לא מדובר בשותפות בקואליציה אלא בתמיכה מבחוץ. ב. צריך אותם רק להצבעה אחת. אח"כ נסתדר בלעדיהם. ג. ברגע שנתניהו ייצא מבלפור, הליכוד יתפורר וחברי כנסת מהליכוד יזחלו לממשלה שתקום, או שנתניהו יודח וכל הליכוד יזחל לממשלה. ד. בסוגיות הלאומית והביטחוניות, האופוזיציה תתמוך בממשלה, כפי שהיה מאז קום המדינה, ולכן אין מה לדאוג.

אני שומע היום שוב על הנכונות של לפיד להקמת ממשלה בתמיכה מבחוץ של המשותפת. אלי אבידר, למשל, מוביל קמפיין שעיקרו – הקריאה הזאת.

ההבדל בין אז לעכשיו, הוא שהניסיון לימד אותנו כמה דברים. על סמך הניסיון הזה, ראוי לבחון את הצידוקים להקמת ממשלת הפיגולים הזאת. א. כפי שטענתי אז, תמיכה מבחוץ גרועה אף יותר מכניסה לקואליציה, כיוון שאז אין לתומכת מבחוץ שום אחריות והיא תנהל מו"מ סחטני על כל הצבעה. ב. אין חיה כזו הצבעה אחת. בכל שבוע מתקיימות עשרות הצבעות בכנסת ובוועדותיה. כפי שראינו בממשלה הקודמת, אחרי שירדה ל-60 מנדטים, היא לא הצליחה לשרוד, בשל העדר רוב בהצבעות. קל וחומר כאשר מדובר בקואליציה של פחות מ-60 שמסתמכת על מפלגה קיצונית בעלת 15 מנדטים (כפי שהייתה אז הרשימה המשותפת). ג. כפי שראינו, נתניהו יצא מבלפור, אף ח"כ מהליכוד לא עזב, הליכוד לא החליף יו"ר וגם גוש נתניהו נשאר יציב. ד. כפי שראינו, האופוזיציה לא הייתה אחראית והצביעה פעמים רבות נגד האינטרס הלאומי, כך שלבטח אי אפשר לסמוך עליה.

לפיכך, ברור שאסור להקים ממשלה עם הרשימה המשותפת. הרשימה האנטי ישראלית המשותפת והכהניסטים ועוזריהם, צריכים להיות פסולי חיתון, מחוץ לתחום. אז איזו קואליציה תקום? ברגע שתהיה הסכמה על פסולי החיתון, תפתחנה אפשרויות קואליציוניות יצירתיות שונות. הן תחייבנה את השותפות בקואליציה לגמישות ולוויתורים, אפילו ויתורים כואבים, אך הכל עדיף על קואליציה עם אחת מפסולות החיתון.

* מענה לגזענות – ברשומה שפרסמתי לאחרונה, סיפרתי על מלחמתי מאז שנות השמונים בגזענות ובכהניזם, עוד בימים שבהם תמכתי בתנועת התחיה. בין השאר, סיפרתי איך צעדתי עם חניכיי, חברי גרעין "טל" לאורטל, במצעד תנועות הנוער בחיפה נגד הכהניזם, שאורגן בידי מענ"ה; מטה על נגד הגזענות.

אספר בכמה מילים על המטה. הקים אותו ועמד בראשו חברי יהודה וולמן, חבר קיבוץ מרום גולן, לימים ראש המועצה האזורית גולן, בתקופת המאבק על הגולן בשנות ה-90.

במטה, שהוקם ביוזמת התנועה הקיבוצית לאחר ש"הרב" כהנא שר"י נבחר לכנסת, השתתפו כל המפלגות הציוניות מן הליכוד בהנהגת שמיר ועד רצ, העיריות הגדולות – ת"א, ירושלים וחיפה, ההסתדרות, כל תנועות הנוער מן הימין והשמאל, בתי ספר רבים ברחבי הארץ ועוד. מענ"ה פעל באופן צמוד עם יו"ר הכנסת שלמה הלל, שלאחר בחירתו של כהנא, ראה מתפקידו להילחם נגד תופעת הגזענות והכהניזם ולדאוג שלא תהיה עוד אפשרות לכהניסטים להיבחר לכנסת.

מענ"ה ערך בחוצות הערים מבצע החתמה ארצי להוצאת תנועת "כך" מחוץ לחום. 823,000 איש חתמו על העצומה. המטה רתם את ההתאחדות לכדורגל ומרכזי הספורט למאבק בגזענות ובכהניזם. המאבק במגרשי הכדורגל נפתח במשחק הכדורגל בין מכבי חיפה, האלופה להפועל פ"ת, בקריית אליעזר. ראשי ההתאחדות לכדורגל הגיעו למקום, ולפני שריקת הפתיחה נאמו נגד הגזענות יו"ר ההתאחדות לכדורגל, מזכ"ל ההסתדרות חיים הברפלד ויהודה וולמן.

כפי שסיפרתי, בהפגנה בחיפה השתתפו כל תנועות הנוער, ובהן בית"ר ובני עקיבא. זה היה מקור הכוח של המאבק בגזענות הכהניסטית – ההתייצבות המשותפת של הימין, המרכז והשמאל שכם אל שכם כדי לדכא את ההתפרצות הגזענית הזאת. התוצאה הישירה הייתה החוק נגד הגזענות שנתמך בידי כל סיעות הכנסת, זולת סיעת היחיד (היה דבר כזה, בימים שבהם אחוז החסימה עמד על 1%) של כהנא. החוק אסר על הגזענים להתמודד בבחירות לכנסת. ואחרי שתלמידו המובהק של כהנא והמועמד מספר 3 ברשימתו, המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין ימ"ש הגשים את "תורתו" של כהנא בטבח בחברון, הוצאה תנועת "כך" אל מחוץ לחוק והוגדרה ארגון טרור.

היה זה ניצחון של הדמוקרטיה, היהדות והציונות על הגזענות הכהניסטית. אבל מסתבר שהיה זה ניצחון לטווח קצר. הגזענות הפשיסטית הכהניסטית המשיכה לבעבע מתחת לפני השטח. הימין הישראלי, שהיה שותף מלא ומוביל במלחמת החורמה בגזענות, שינה את עורו וחיבק בחום אל לחיקו את הכהניסטים. בג"ץ הקריב את החוק למולך "חופש הביטוי" ואיפשר לכהניסטים לרוץ לכנסת תחת שם אחר ("עוצמה יהודית").

וכעת השאלה היא איך נכניס את השד הכהניסטי חזרה לבקבוק.

* סנסציה במפלגת העבודה – היו"ר לא הודחה.

* ציבורה – כאשר מרב מיכאלי מדברת על האזרחיות והאזרחים הוותיקות והוותיקים שרוצות ורוצים, עושות ועושים נוסעות ונוסעים – זה טרחני, זה מעצבן, זה מתיש, זה מעיק, זה בעיקר מכער את השפה. אבל זו לא שגיאה בעברית.

לעומת זאת, כאשר היא אומרת שהציבור הישראלי חכם וחכמה, זאת כבר פרודיה על עצמה. אולי היא תעתור לבג"ץ נגד השפה העברית, על כך שהמילה ציבור היא בלשון זכר ולכן היא "מדירה" את הנשים, או משהו כזה? אגב, האם המילים – קבוצה, נבחרת, קהילה, עדה, סיעה, כת, מפלגה, ממשלה, הנהלה, הנהגה, מדינה, מעצמה, ממלכה, קיסרות, אומה ואנושות, מדירות מתוכן את הגברים?

* סמן ימני – כאשר נתבקשתי לכתוב באתר "תבור – יהדות ישראלית" על א.ב. יהושע (מאמר שאותו פרסמתי גם ב"חדשות בן עזר"), עמדה לנגד עיניי ההצפה של עשרות מאמרים עליו, ורציתי לתקוף את הנושא מכיוון ייחודי. מרבית המאמרים וההספדים עסקו, כמובן, ביצירתו הספרותית, והעיסוק בפעילותו הפוליטית והגותו הפוליטית עסקו בעמדתו בנושא הפלשתינאי ובתפנית החדה שחלה בה בשנותיו האחרונות. בחרתי לכתוב על א.ב. יהושע בנושא שרק מעטים עסקו בו – שלילת הגולה. הצגתי את השקפתו הייחודית, הסברתי מדוע אינה כנענית והשוויתי אותה ל"אוטואמנסיפציה" של פינסקר. גם מתחתי ביקורת על כמה מטענותיו. מכל מקום, לא היה זה מאמר שבו הצגתי את השקפתי, אלא את השקפתו של יהושע, ולכן המחלוקת של אודי מנור אינה אתי אלא עם יהושע.

עם זאת, לא אכחד שיש לי סימפטיה לסנטימנט של יהושע בנושא שלילת הגולה, כיוון שהוא הסמן הימני המציג את האידיאה הטהורה של שלילת הגולה שהייתה מיסודות הציונות. גם אני רואה בגולה תופעה שלילית ומייחל לעליית העם היהודי לארץ ישראל. אני חושש, שרוב יהודי הגולה יתבוללו בדורות הבאים, בעוד היהודים בארץ שבה הם רוב והתרבות היהודית היא תרבות הרוב, אי אפשר כמעט להתבולל. טבנקין אמר פעם שיהודי הוא מי שהנכד שלו יהיה יהודי. אני בטוח שהנכד של מי שחי בארץ יהיה יהודי. לעומת זאת, רוב הנכדים של מי שחיים בגולה לא יהיו יהודים. אני מסכים עם א.ב. יהושע, שרק בארץ ישראל ניתן לחיות חיים יהודיים שלמים. ולכן, גם אם איני מקבל את הניתוחים ההיסטוריוסופים שלו (אך לא בז להם, כי הם מאתגרים את החשיבה שלנו), אני שותף, גם אם ברמה מתונה יותר, לשלילת הגולה, שהוא מציג. בניגוד למה שאודי כתב, האנומליה שעליה מצביע יהושע אינה הקשר בין יהודים בארץ ובגולה, הרי גם הוא שמר על קשרים כאלה, אלא הזיקה בין דת ולאום, שאיפשרה  ליהודים לחיות בגולה, כי על דת ניתן לשמור בכל מקום. על התפיסה הזאת אני חולק, כפי שכתבתי במאמרי. דווקא העמים שהלאומיות שלהם התבססה רק על קשר עם המולדת לא שרדו כעמים ברגע שהוגלו ממולדתם, ואילו הקשר בין דת ולאום ביהדות, איפשרה את הזיקה לארץ ישראל לאורך הדורות, שבזכותה העם היהודי שרד את הגולה.

* מירה עוואד צודקת – הזמרת הערביה הישראלית מירה עוואד עזבה את הארץ. על השאלה האם ירדה מן הארץ השיבה, שישראל אינה גבוהה יותר מארצות אחרות ולכן עזיבה אינה ירידה, ואולי אף עליה.

מבחינתה היא צודקת. ההגדרות עליה וירידה אינן טופוגרפית ואינן נוגעות למי שאינו יהודי. הן הגדרות זהותיות, רוחניות, תרבותיות הנוגעות רק ליהודי. יהודי אינו "מהגר" לארץ ישראל או ממנה. יהודי עולה מהגולה לארץ ישראל או יורד, חלילה, מארץ ישראל לגולה. לא-יהודי שמהגר מישראל לאירופה הוא כמו יהודי שמהגר מצרפת לבריטניה.

* עתירה קנטרנית – בג"ץ קיבל עתירה נגד בית החולים "לניאדו", על כך שהוא מפלה נשים לא נשואות, לעומת נשים נשואות, בכך שאינו עושה להן הפריה חוץ גופית.

אילו במערכת הבריאות של מדינת ישראל הייתה אפליה כזו, העתירה הייתה מוצדקת ופסק הדין – מתבקש. כך גם אילו היה מדובר בבית חולים ממשלתי או ציבורי.

אולם בית החולים "לניאדו" הוא בית חולים פרטי, חרדי, בבעלות חסידות צאנז. למיטב הכרתי, פסק הדין שגוי והעתירה קנטרנית. פסק הדין שגוי, כי ישראל, כדמוקרטיה ליברלית, יכולה להרשות לעצמה להכיל בית חולים שנוהג על פי אורחות החיים החרדיים. העתירה קנטרנית, כיוון שבמקום לרוץ לבית המשפט, העותרת יכלה לגשת לבית חולים אחר בסביבה, למשל "הלל יפה" או "מאיר", ולבצע שם את הטיפול. לא כל דבר הוא "פרינציפ" ולא על כל דבר צריך לריב.

* פגע וברח – פרשת מופע 58 הדקות של עומר אדם, החזיר אותי לאירוע משנת 1999. הייתי אז מזכיר הקיבוץ ורכז תרבות. היה לנו פורום של רכזי התרבות של יישובי צפון הגולן, יחד עם המתנ"ס, וארגנו סל של הופעות באולם הספורט במרום גולן. אחת מהן הייתה של זהבה בן, שהייתה אז בשיא הפופולריות שלה.

המופע נקבע למוצ"ש. האולם התמלא עד אפס מקום. מחכים ומחכים והזמרת לא מגיעה. כשכבר תפסנו אותה, הסבירו לנו שהיא שומרת שבת ולכן יצאה רק אחרי צאת השבת לכיוון הצפון. לא ידעת זאת כשקבענו את ההופעה למוצ"ש? הסברנו לצופים וביקשנו את סבלנותם, ואכן, רובם ואולי כולם המתינו בסבלנות. והנה, זהבה בן מגיעה.

הזמרת עולה על הבמה. קוצרת תשואות. שרה עשרים דקות, מנופפת בידה לקהל, אומרת להת' ויוצאת.

היינו בהלם. בטח ירדה להחליף בגדים. אולי תעלה לכמה הדרנים. אך לא. היא רצה למכונית ונסעה. ולאחר מכן הוסבר לנו שהיא מיהרה כי למחרת בבוקר הייתה לה טיסה לחו"ל.

כמובן שלא ויתרנו וקיבלנו את הכסף, או לפחות את חלקו הגדול, חזרה.

* שעליו לך נתנה מדינת היהודים – אין ראוי מ"מגש הכסף" לחתום את הסדרה הנפלאה של זיוה שמיר, על פזמוניו של אלתרמן.

זיוה סיפרה שב-12.9.47, ימים אחדים אחרי הורדת מעפילי "אקסודוס" בנמל המבורג, השתמש אלתרמן לראשונה במושג ההרצליאני "מדינת היהודים". 11 ימים לאחר מכן, הפליגה מבולגריה ספינת המעפילים "מדינת היהודים". עם המעפילים בספינה הזו נמנה אבי, יוסף הייטנר.

* דאבל פרקינג – נסעתי לפגישה בתל-אביב. חניתי במגרש חניה וקיבלתי מיד מסרון מ"פנגו", שמזמין אותי להקליק ולהפעיל את החניה. בתום הפגישה חזרתי לחניה, נכנסתי לרכב, נסעתי ליציאה, והמחסום לא עלה. התקשרתי למשרדי החניון, ולא היה להם איך לעזור לי. וכך שילמתי על החניה פעמים – פעם ל"פנגו" ופעם למגרש החניה.

ואני שואל אתכם, חבריי התל-אביבים. זאת הכנסת האורחים שלכם, לאנשים שבאים מן הצפון הרחוק?

נכנסתי לבית הקפה, התיישבתי עם בן שיחי. הוא אמר, מופתע, שהיה בטוח שאני הרבה יותר מבוגר. – "בן כמה חשבת שאני?", שאלתי. "חמישים בערך". הוא הופתע שבעתיים לשמוע שאו-טו-טו אני בן שישים.

האמת היא שאני אוהב יותר לקבל מחמאות כאלו מנשים צעירות.

          * ביד הלשון

בלי האמונה צ.ס.ק.א. לא הייתה אוכלת אותה – כתבה במדור הספורט של "הארץ", במלאת חמישים שנה לניצחון הסנסציוני של נבחרת הנוער של ישראל בכדורסל, תחת המאמן רלף קליין ובכיכובו של מיקי ברקוביץ', על נבחרת בריה"מ, קיבלה את הכותרת: "בלי האמונה בריה"מ לא הייתה אוכלת אותה".

הכותרת מרמזת לניצחון הישראלי הבא על בריה"מ, חמש שנים מאוחר יותר – ניצחונה של מכבי ת"א על אלופת בריה"מ צ.ס.ק.א. מוסקווה, בווירטון שבבלגיה, במסגרת גביע אירופה לאלופות, 1977 (השנה שבה מכבי, לראשונה, זכתה בגביע). לאחר הניצחון קרא הקהל, רובו ככולו ישראלי, את קריאת הניצחון: "הוא הא מה קרה? צ.ס.ק.א. אכלה אותה".

כעבור שלוש שנים, ב-1980, עלתה התכנית (הטובה ביותר לטעמי) של "הגשש החיוור" – "קרקר נגד קרקר", בבימויו של יוסי בנאי. אחד המערכונים הבולטים בתכנית היה "שחקן כדורסל". במערכון, סלים וארזה (השם הפרטי הוא רבים של סל ושם המשפחה הוא שמה של קבוצת הכדורסל האיטלקית המפורסמת), מנסה להפוך את בנו, נשרק'ה, לכוכב כדורסל. הוא אינו מרשה לו ללכת לבית הספר ומאמן אותו בבית. אלא שנשרק'ה, הוא תלמיד מחונן, אך מגושם, כבד-תנועה ו… נאמר זאת בעדינות – ספורטאי הוא לא. המורה של נשרק'ה, מר תושיה, בא לביקור בית, לשכנע את האב להחזיר את בנו ללימודים. הוא מתקשה להאמין למראה עיניו. "אני לא מאמין" – "תאמין, תושיה, תאמין. בלי האמונה צ.ס.ק.א. לא הייתה אוכלת אותה".

את סלים ורזה גילם שייקה. את נשרק'ה – פולי. את תושיה – גברי.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 10.7.22

* על כל שעל של אדמת הגולן – המדיניות הישראלית החדשה, אחרי כחמישים שנה – היא מימוש הריבונות הישראלית על כל שעל של הגולן, גם ממזרח לגדר המערכת, עד הגבול הרשמי שנקבע בהסדר הפרדת הכוחות לאחר מלחמת יום הכיפורים. במהלך השנים, הסורים התבססו ממערב לגבול וישראל הבליגה. לא עוד. במיוחד כאשר היום ניסיונות ההתבססות הם של איראן וחיזבאללה. פעולות התקפיות וסיורים אלימים של ישראל מתנהלים בחודשים האחרונים בכל השטח הריבוני הזה, שצה"ל משחרר אותו ומחזיר אותו לבעליו. ובמקביל, מתנהל מהלך חשוב ומוצלח של הידוק הקשר בין מדינת ישראל וצה"ל לבין הדרוזים בגולן, והוא כולל, בין השאר, אישור לחקלאים הדרוזים לשוב ולעבד את אדמותיהם בשטחים שממזרח לגדר המערכת ועד הגבול. כתבה מקיפה (ומומלצת) על הנושא פרסם יואב זייתון ב-ynet.

* אלטרנטיבה שלטונית – בימים האחרונים נשמעו במקביל דיבורים על שני חיבורים אפשריים של תקווה חדשה – עם ימינה או עם כחול לבן. לכאורה, זו ברירה בין אפשרות א' לאפשרות ב'. ונשמעת אפילו אפשרות של פיצול בתקווה חדשה בין שתי החלופות.

לדעתי, נכון להקים חיבור משולש של תקווה חדשה עם ימינה וכחול-לבן. אפשר לקבוע בעליל שהפער בין הח"כ ה"ימני" ביותר בימינה ל"שמאלני" ביותר בכחול-לבן קטן לאין ערוך מהפערים בין יונים וניצים במערך ובין הקצוות בליכוד, בשנות השבעים והשמונים. יש מספיק אוויר להקמת כוח מרכז-ימין ממלכתי ביטחוניסטי, שיהווה אלטרנטיבה לשלטון, ולכל הפחות כוח גדול ומשמעותי שהשפעתו תהיה מכרעת בכל קונסטלציה פוליטית אחרי הבחירות.

חיבור כזה יחייב את איילת שקד וימינה להבהיר שבכל מקרה לא ילכו לממשלת "ימין-על-מלא", קוד מכובס לגוש בן גביר. יהיה עליהם להבהיר שהכהניסטים ועוזריהם בכל מקרה פסולי חיתון ולא תהיה שום ישיבה בקואליציה הכוללת אותם. מכחול לבן יידרש להבהיר חד משמעית שהרשימה האנטי ישראלית המשותפת פסולת חיתון מבפנים או מבחוץ, מלפנים או מאחור, מלמטה או מלמעלה, בלי כל סיפורי "הצבעה אחת" למיניהם. ומה יידרש מתקווה חדשה? להבהיר שהכהניסטים ועוזריהם והרשימה האנטי ישראלית המשותפת הם פסולי חיתון. אבל תקווה חדשה כבר הבהירה זאת.

על פי הפרסומים בתקשורת, גנץ מעוניין בחיבור עם תקווה חדשה, אך ללא דרך ארץ – תנועתם של יועז הנדל וצביקה האוזר. ההסבר לכך הוא שגנץ לא שוכח ולא סולח על שהשניים האלה סיכלו את הקמת הממשלה בראשותו, התלויה ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. הסבר נוסף הוא וטו על יועז הנדל של המפלגות החרדיות, השותפות הרצויות לקואליציה בראשות גנץ, בשל רפורמת הסלולר הכשר במגזר החרדי. איני יודע אם יש בכך אמת או שזה פייק ניוז, אך אם זה נכון, זו דרישה בלתי נסבלת. אם מדובר בתחושות נקם של גנץ – אין להן מקום כאשר על הפרק עומד האינטרס הלאומי. אם מדובר ברצון של גנץ לשמור על הרשימה המשותפת כאופציה לשיתוף פעולה – ממילא הוא פסול לחיבור כזה, שלא יוכל לקום. ואם מדובר בדרישת החרדים, כדאי לזכור שלא היה מי שעשה כל כך הרבה למען הציבור החרדי כמו יועז ברפורמת הסלולר. הוא שיחרר את המוני החרדים מן הלפיתה האכזרית באשכיהם, של העסקונה החרדית וכמה בעלי זרוע כלכליים השולטים על האינטרנט שלהם.  

* ישראל השניה – הזוג נתניהו, כפי שאורח חייו נחשף בימים אלה בעדותה של הדס קליין, הוא התגלמות "ישראל השניה".

* נתניהו הוא ביביסט – אחד מדפי המסרים הביביסטיים המשעשעים, בתגובה לעדותה של הדס קליין, הוא ש"גם צ'רצ'יל היה נהנתן ואהב סיגרים ואלכוהול". וואו!

קודם כל, המגלומניה… המגלומניה… למי נתניהו משווה את עצמו? איזה חוסר מודעות עצמית. ושנית, דווקא את אהבת הסיגר הוא לוקח מצ'רצ'יל? זאת התכונה שהפכה אותו למנהיג דגול?

אך הכשל בדף המסרים הזה הוא הדמגוגיה. האם זאת הבעיה? שהוא חובב סיגרים? אם הוא יקנה את הסיגרים והשמפניה מכספו, אגב – לא חסר כסף לאיש ישראל השניה מקיסריה, זו בעיה שלו ואין בכך עניין ציבורי וערכי. מקסימום שאלה של טעם טוב.

ועוד דף מסרים – "את מי מעניינת הרכילות הזאת? מה שחשוב הוא איזה ראש ממשלה הוא. אני מעדיף מושחת שהוא ראש ממשלה טוב מאשר איש ישר שהוא ראש ממשלה גרוע".

עוד דמגוגיה. כאילו אלו שתי האפשרויות וצריך לבחור ביניהן. מה דעתכם על הסטארט-אפ החדש – ראש ממשלה ישר וטוב? אגב, זה סטארט-אפ ישן מאוד. היו לנו כאלה. המסר הסמוי הוא שאדם ישר והגון הוא לא יוצלח. עוד פסולת ביביסטית שמזהמת את החברה הישראלית.

מעבר לגישה העקרונית, על פיה מנהיג צריך לשמש דוגמה אישית ולהיות מופת לציבור שאותו הוא מנהיג, וככל שמעמדו רם יותר, כך הדרישה ממנו צריכה להיות גבוהה יותר, ברצוני לעמוד על הזיקה ההדוקה בין הסיפורים המביכים על מערכת היחסים הנצלנית של נתניהו ומשפחתו עם שני הטייקונים, לבין אופן התנהלותו כראש הממשלה.

הבעיה המרכזית במנהיגותו של נתניהו, היא שהוא ביביסט. כלומר, הוא באמת שבוי בפולחן האישיות של עצמו. הוא רואה בעצמו נישא מעם, שהכל מותר לו, הכל מגיע לו, הכל צריכים לשרת אותו. הוא אשכרה מאמין שהמדינה זה הוא, שהציונות זה הוא, שהימין זה הוא, שהליכוד זה הוא. אם היפוכו המוחלט, יצחק שמיר, ראה עצמו כל חייו עבד של הרעיון הציוני ושל מדינת ישראל, ולכן ביטל כל אינטרס אישי אל מול האינטרס הלאומי, נתניהו מאמין באמת, שהאינטרס האישי שלו, הוא האינטרס הלאומי. ולכן, אם יהיה לו טוב, זה טוב למדינת ישראל. מי שמעז לחקור את שחיתויותיו, חותר תחת מדינת ישראל. מי שמגיש נגדו כתב אישום הוא בוגד במדינת ישראל. רק אדם שיכול כך לדרוש ולתבוע בלי בושה אספקה של מוצרי יוקרה ללא גבול לו ולמשפחתו, מסוגל לטרטר את מדינת ישראל לחמש מערכות בחירות עד שהאזרחים יבינו מה טוב להם ויבחרו נכון. הרי נתניהו משוכנע שמה שפאקר ומילצ'ן עשו למענו, בכל הטוב שהרעיפו עליו ועל רעייתו, הוא שירות לאומי, ועליהם להודות לו כל חייהם על הזכות הגדולה שהייתה להם לשרת אותם.

הרי ברור שכל מנהיג אחר במקומו, היה מפנה את המקום כאשר היה מבין שהוא אבן הנגף בפני שלטון מפלגתו ובפני יציאת מדינת ישראל מן המשבר הפוליטי. אבל כל מנהיג אחר, אילו איבד את השלטון, גם לא היה שורף את המועדון.

* צ'רצ'יל צדק – בנאום שנשא בפני הפרלמנט הבריטי ב-1947 אמר צ'רצ'יל, ראש האופוזיציה באותם ימים: "הדמוקרטיה היא שיטת המשטר הגרועה בעולם, מלבד כל יתר שיטות המשטר שנוסו עד היום".

צ'רצ'יל צדק. לעולם לא ארצה להחליף את הדמוקרטיה, על אף כל פגמיה, בשיטת ממשל אחרת. אך הוא צדק במכלול האמירה שלו; כן, הדמוקרטיה רחוקה משלמות, יש בה בעיות רבות.

הכלל המרכזי בדמוקרטיה הוא שלטון הרוב, המייצג את רצון הרוב. כן, זו שיטה עדיפה על יתר השיטות, אך רצון הרוב עלול להיות בעייתי ביותר. ניתן להיווכח בכך מן הסיפור של עמנו. רוב עם ישראל רקד סביב עגל הזהב. רוב העם נהה אחרי עשרת המרגלים. רוב העם הלך בעיניים עצומות אחרי שבתי צבי. כלומר, בדמוקרטיה הרוב קובע, אך אין זה אומר שהרוב צודק. לעתים המיעוט צודק. לעתים עמדת יחיד היא הצודקת. ויש שהרוב ממיט אסון על המדינה.

דמוקרטיה אינה רק רצון הרוב, אלא עוד סט של ערכים, שנועדו להגביל את הרוב ולמנוע את עריצות הרוב. אם רוב העם יחליט לבטל את הדמוקרטיה ולבחור דיקטטור שישלוט שלטון מוחלט עד יומו האחרון – האם זו החלטה דמוקרטית? הרי הוכח שזהו רצון הרוב. כמובן שלא.

דמוקרטיה היא כללי משחק ששום רוב אינו יכול לחרוג מהם. דמוקרטיה היא זכויות האדם והאזרח. דמוקרטיה היא זכויות המיעוט. דמוקרטיה היא שלטון החוק, שהכל כפופים לו ואיש אינו עומד מעליו. וגם אם רצון הרוב הוא שהמנהיג יעמוד מעל החוק – מדינה שבה המנהיג עומד מעל החוק, אין בה שוויון בפני החוק ולכן אין היא מדינת חוק וככזו אינה מדינת דמוקרטית. אין דמוקרטיה ללא רשות שופטת עצמאית וחזקה. הרשות השופטת היא רשות שלטונית, שבכוחה לאזן ולבלום את רצונו של הרוב, כדי להגן על זכויות הפרט והמיעוט ועל שמירה על כללי המשחק הדמוקרטיים.

מי שרוצה להכפיף את כל אלה ל"רצון הרוב" – הוא איום על הדמוקרטיה, גם אם הוא מלהג בשם הדמוקרטיה.

* הרגל גנטי – גלעד שרון מנסה לשכנע את המצביעים בפריימריז שיחסיו עם נתניהו מצוינים. נו, כנראה שדבק בו ההרגל של אביו לא לומר אמת. מה שכן, יש דבר משותף לנתניהו ולגלעד שרון – שניהם שותפים לעקירת גוש קטיף.

* המִשְׂחָק בן זונה – המשורר והסופר מואיז בן הראש פרסם במוסף התרבות והספרות של "הארץ" סיפור שכתב בעקבות קריאת ספרו של אבישי בן חיים "ישראל השניה". "חלמתי חלום", הוא פותח את הסיפור, ובחלומו נערך משחק כדורגל בין ישראל הדמוקרטית לישראל היהודית. הוא השוער של ישראל היהודית. השופטת היא שופטת בית המשפט העליון בדימוס. וכך, ברור שהשיפוט מוטה באופן קיצוני. השופטת ממציאה חוקים חדשים, שולפת כרטיס לבן ומעיפה את מי שתמה מה זה הכרטיס הזה. היא מאפשרת לישראל הדמוקרטית לשחק עם 22 שחקנים ושלושה כדורים ואת הנבחרת של ישראל היהודי היא מותירה עם שני שחקנים בלבד. כאשר ישראל הדמוקרטית מבקיעה גול השופטת מחשיבה אותו כשני שערים. כאשר ישראל היהודית מבקיעה גול בבעיטה מרחוק, השופטת מבטלת אותו בטענת נבדל. וכן הלאה וכן הלאה, הרי ברור איך בג"ץ שופט במשחק בין ישראל הדמוקרטית והיהודית. ואז נכנס למגרש אבישי בן חיים. הוא מצליח בערמומיות לבלבל את השופטת ואפילו להבקיע מספר גולים, אך לא לשנות את ההגמוניה הברורה של ישראל הדמוקרטית הנובעת משבירת כל כללי המשחק והמצאת חוקים חדשים שנועדו להנציח את ההגמוניה. ובסוף "ישראל היהודית יורדת ליגה".

מעבר להתבכיינות המאוסה, הבעיה האמתית בסיפור הזה, יותר מהקונספירציה הבוטה והמטורללת של בית המשפט העליון, הדיפ-סטייט שבאמצעותו נמשכת ההגמוניה של ישראל הדמוקרטית, היא עצם הצגת ישראל הדמוקרטית והיהודית כשתי קבוצות יריבות שנאבקות זו בזו. הדיכוטומיה הזאת בין מדינה יהודית ומדינה דמוקרטית מאפיינת את השמאלימין הרדיקלי, כאשר שונאי המדינה היהודית ושונאי המדינה הדמוקרטית מזינים זה את זה ומפרנסים זה את זה בהתאם לחוק הרדיקלים השלובים.

בסיפור של בן הראש, כאשר הקהל מתחיל לצעוק "השופטת בת זונה" מיד מסולק כל הקהל מן היציע המזרחי (איך לא?) ועל הקבוצה המפסידה מוטל קנס בסך 100,000 ₪. אבל מי שבן זונה כאן, אינו השופט אלא המשחק עצמו. כלומר, עצם הצגת הדיכוטומיה הזאת.

האתגר של הציונות הממלכתית היא להגן על ישראל היהודית דמוקרטית מפני המתקפה הדו-ראשית שנועדה למוטט אותה. אל לציונות הממלכתית לתפוס צד בין עופר כסיף ואיתמר בן גביר ולתת להם לקבוע מהו המשחק, אלא להגן על המגרש היהודי דמוקרטי, הציוני והממלכתי, מפני האויב המשותף שקם על הציונות הממלכתית, שהמגלמים הקיצוניים שלו הם עופר בן גביר ואיתמר כסיף, לצד בן חיים ובן הראש ודומיהם. האסון של מדינת ישראל הוא חלוקה לשני מחנות שמי שנותן בהם את הטון הם הבן גבירים והכסיפים. כל מי שאכפת לו מקיומה ועתידה של מדינת ישראל היהודית דמוקרטית, כל מי שהציונות הממלכתית פועמת בלבו, חייב להימנע מבחירת צד במשחק הזה – כי עצם המשחק הזה הוא האיום הגדול ביותר על מדינת ישראל.

ובאשר למואיז בן הראש – מה כל כך "יהודי" בהצגתם של היהודים "האשכנזים" כעמלק, כלומר כמי שחובה דתית להשמידם? הרי הוא כתב את השיר הנורא "זָכוֹר אֶת אֲשֶׁר עָשׂוּ לְךָ הָאַשְׁכְּנַזִּים". והרי אין דבר פחות יהודי מהשנאה היוקדת הזאת לרוב העם היהודי.

* הרוצח – הקלקול השני לחוקה האמריקאית רצח עוד ששה אנשים, פצע עוד שלושים ואחד והשבית את שמחת יום העצמאות למאות מיליוני אמריקאים.

* האם הפרי גדל על המדפים בסופר? – עוד מפעל חינוכי נפלא של ארגון השומר החדש – מחנות עבודה תלת יומיים לבני נוער שמתנדבים לשלושה ימי עבודה בחקלאות. במטע של אורטל הוקם מחנה אוהלים, ובו תעבורנה לאורך הקיץ קבוצות המתנדבים של השומר החדש שיעבדו באורטל.

השבוע עבדה אתנו הקבוצה הראשונה. כמה עשרות בנות ובני 15-17, מלאי רוח משימתית, רוח התנדבות, מוסר עבודה וחריצות, לצד רוח נעורים ומשובה. הם משכימים לפנות בוקר ויוצאים לעבודות קטיף, גיזום ועישוב.

הם מכנים את עצמם באירוניה "הפראיירים", ללמדך איך סביבתם רואה את ההתנדבות. אך הם חשים גאווה גדולה והתרוממות רוח בעבודתם.

אחד הדברים שאני אוהב בשומר החדש, הוא שהפעילות שלהם משותפת לחילונים ודתיים. זו בעיניי הבשורה החשובה ביותר לחברה הישראלית. כך גם במיזם הזה. בקבוצה הראשונה באורטל, היה רוב בולט לדתיים, בין הבנים ובין הבנות. כמובן שאני שמח על כל נער דתי שמשתתף במיזם, אך אני מקווה שבקבוצות הבאות יהיו חילונים רבים יותר. בעצם היחד של חילונים ודתיים, אני רואה חשיבות רבה לא פחות מאשר בעבודה בחקלאות. גם בקבוצה הבלתי מאוזנת הזאת, אני בטוח שהן החילונים והן הדתיים הרוויחו מהמפגש המשותף ומהחשיפה לזולתם.

שמעתי נערה אחת אומר לחברתה: "תחשבי על זה שתיכנסי לסופר ותקני אוכמניות, ותדעי שאת קטפת אותם וארזת אותם. איזה כיף זה, הא?"

          * ביד הלשון

רחוב רשי"ף – במדורו "רשימות תל-אביביות" במוסף ספרות ותרבות של "הארץ", לפני שבועות אחדים, הזכיר אברהם בלבן כבדרך אגב את רחוב פין ששינה את שמו לרח' רשי"ף.

מי שהרחיב על כך, היה פרופ' דוד אסף, שבבלוג המצוין שלו עונ"ש (עונג שבת) נוהג לחשוף, בין השאר, סיפורי רחובות.

רח' פִין בשכונת נווה-שאנן בתל-אביב, קרוי על שמו של אחד ממשכילי וילנה הידועים, שלמה יוסף פין. פין, בפ"א רפויה – Fünn. בפי משכילי תקופתו הוא כונה רש"י פין.

אולם מהר מאוד נקרא הרח' בפי כל רח' פִּין', בפ"א דגושה, כשמו של איבר המין הזכרי. יותר משהסיבה לכך היא בגד כפת דגושה בראש מילה, היא מיקומה בקרבת קולנוע "מרכז" שהרבו להקרין בו סרטי סקס ושעד היום הוא אזור זנות.

לא נעים. איך פותרים את המבוכה? היו שהעניקו לו את השם רח' פיין. אלא שהרחוב לא נועד להנציח אדם ששמו פיין. הפתרון היה לשנות את שמו לראשי התיבות רח' רשי"ף – ר' שמואל יוסף פין. אלא מה? מעולם פין לא נקרא בראשי התיבות הללו. לא בחייו ולא אחרי מותו.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 6.7.22

* יש דרך שלישית – אחרי שמרצ ומפלגת העבודה היו שותפות בממשלה הראשונה מאז ועידת מדריד (1991), שלא קיימה מו"מ עם הפלשתינאים ובממשלה הראשונה אחרי הסכם אוסלו, שהעומד בראשה הביע בפומבי ובפני כל העולם התנגדות נחרצת להקמת מדינה פלשתינאית עצמאית, ותומכי המפלגות הללו תמכו בהתלהבות בישיבתם בממשלה, ולא התרשמו במיוחד מהפשקווילים של דבוקת שוקן שזינבו במרצ, נוצר מצב חדש בציבוריות הישראלית. מעתה, יהיה קשה למפלגות השמאל להמשיך ולהילחם באותו מרץ ובאותה אסרטיביות נגד ה"סרבנות" הישראלית, נגד מבצעי המעצרים מדי לילה ביהודה ושומרון, נגד המשך הבניה ביישובים ביו"ש ובמזרח ירושלים, כפי שעשו קודם. הרי בצדק ייאמר להם – הרי אתם הייתם בשלטון והייתם שותפים למדיניות כזו.

ואולי… אולי דברים שרואים מכאן לא רואים משם? אולי כאשר אחריות שלטונית ניצבה על כתפיהם, הם לא יכלו לדבוק בסיסמאות העבר, שאבד עליהן כלח? אולי נוצרה שעת רצון לגיבוש קונצנזוס לאומי רחב, שמבוסס על פרידה מן הפרדיגמה של דיכוטומיה בין שתי האפשרויות היחידות שעלינו לבחור ביניהן, כביכול – פתרון "שתי המדינות" או פתרון "המדינה האחת"?  

הגישה הדיכוטומית כאילו אלו שתי הדרכים ואין בלתן ועלינו לבחור ביניהן, תוקעת את ישראל בפני ברירה אכזרית בין דֶּבֶר וכולירע, בין נבלה וטריפה. לא, אין לנו ברירה רק בין שתי דרכים רעות ואל לנו להשלים עם הפרדיגמה כאילו אלו האפשרויות היחידות. יש דרך שלישית (ואולי גם רביעית, חמישית ושישית). אל לנו להיכנע לתקיעות המחשבתית הזאת.

מדינה פלשתינאית עצמאית בקווי 4.6.67 תהפוך את גוש דן לעוטף עזה רבתי. ראינו מה קרה בכל שטח שנסוגונו ממנו, הן בהסכם (אוסלו) והן באופן חד-צדדי (ההתנתקות). לא בכדי, אחרי שיותר מאלף ישראלים נרצחו בעקבות הסכמי אוסלו, נאלצנו לצאת למבצע "חומת מגן" ולהחזיר את חופש הפעולה הביטחוני שלנו ברש"פ. מישהו מאתנו מתגעגע למה שקרה כאן בין אוסלו ל"חומת מגן"? האם ההתנהלות של הרש"פ ושל שלטון חמאס בעזה נותנת לנו סיבה להאמין שיש תוחלת למדינה פלשתינאית עצמאית, ושהיא תדע לכלכל את אזרחיה ולקיים יחסי שכנות טובה ושלום עם ישראל? די ברור שחמאס ישלוט במדינה הזאת (הרי שלטון הפת"ח ברשות אפשרי רק כיוון שאבו-מאזן אינו מאפשר קיום בחירות מאז ניצחון חמאס ב-2006) ואנו יודעים מה משמעות הדבר. אנו גם יודעים, שהשנאה והקרע העקובים מדם בין פת"ח לחמאס נובעים ממחלוקות תהומיות, לבד מנושא אחד – ישראל. שני הפלגים אינם מוכנים לקבל את קיומה של מדינת ישראל, רואים בעצם קיומה את האסון ("נכבה") של העם הפלשתינאי ורק חורבנה יאפשר את פתרון הבעיה הפלשתינאית. המדינה הפלשתינאית העצמאית לא תשכיל לקיים את אזרחיה טוב יותר מהרש"פ ומשלטון חמאס בעזה, ומהר מאוד תפנה את זעם ההמונים לכיוון "השיבה", אותה "זכות" שעליה אין הם מוכנים לוותר והיא תוצג כמזור לכל מדווי העם הפלשתינאי, ומשמעותה – הטבעת מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים. מהר מאוד פתרון שתי המדינות יתפוצץ בפרצופנו, תרתי משמע, ומחיר הדמים יהיה כבד מאוד.

לעומת זאת, מדינה אחת, דו-לאומית, תקבור את החזון הציוני של מדינת לאום יהודית עצמאית וחופשית בארץ ישראל. ייעודה של ישראל הוא הגשמת הציונות, ותנאי הכרחי להגשמת הציונות הוא רוב יהודי מאסיבי לדורות במדינת ישראל.

כמובן שה"פתרון" הכהניסטי – פתרון-סופי לבעיה הפלשתינאית בדרכו של ברוך גולדשטיין ימ"ש הוא זוועה חיה, שהעם היהודי לא יהיה עם יהודי אם יאמץ אותו חלילה. לכן, גם היום כאשר מנהיג הכהניסטים הוא מועמד מוביל לתפקיד שר בכיר בממשלה אם גוש נתניהו יזכה חלילה ב-61 מנדטים, צריך לקבוע שה"פתרון" הזה לא לגיטימי והוא אינו חלק מסל הרעיונות שמותר לנו לדון בהם.

יש דרך שלישית. יש לחתור להסכם עם מדינה ירדנית-פלשתינאית, המבוסס על פשרה טריטוריאלית, על בסיס תכנית אלון מותאמת לשינויים שחלו עם השנים בשטח. שטחי הרש"פ-פלוס יהיו שטח ריבוני ירדני-פלשתינאי מפורז בצד המערבי של הירדן וישראל לא תשלוט בפלשתינאים ולא תסכן את צביונה היהודי דמוקרטי. על בקעת הירדן רבתי, סובב ירושלים, גושי ההתיישבות והאזורים הפנויים להתיישבות יהודית, תוחל ריבונות ישראל.  הפתרון הזה מבוסס על אופטימיזציה של מימוש מקסימלי של זכותנו על ארץ ישראל מבלי לסכן את היותנו מדינה יהודית בעלת רוב יהודי מוצק לדורות, בלי לסכן את קיומה וביטחונה של ישראל, בלי לעקור חצי מיליון יהודים מאדמתם ובלי להקים מדינת טרור בתוככי ארץ ישראל.

הגיעה השעה להשתחרר מהדוגמות המיושנות שאבד עליהן כלח, ולגבש פתרונות יצירתיים, שגם ניתן לגבש סביבם קונצנזוס לאומי רחב. נכון, הבעיה בפתרון שאני מציע, היא שאין לו לעת עתה פרטנר ערבי. אך בדיוק באותה מידה אין פרטנר לרעיון של "שתי מדינות לשני עמים", כפי שראינו כאשר הוצעו הצעות כאלו בידי ברק, אולמרט, קלינטון ואובמה.

עד שיהיה פרטנר, יש לנהל את הסכסוך על בסיס המציאות הקיימת, שבה פועלת הרש"פ ואיננו שולטים בפלשתינאים, אך צה"ל מגן באופן אקטיבי על שלום אזרחי ישראל. ולנצל שעות כושר מדיניות, כמו זו שהוחמצה בידי נתניהו לאחר פרסום תכנית טראמפ, להחלת ריבונות ישראל על השטחים שבכוונתנו להישאר בהם לעד.

* ציוני ממלכתי – נאומו לאומה של לפיד היה נאום מצוין. אלה הדברים שראוי שמנהיג לאומי יאמר לעמו. כך נשמע מנהיג של מדינת הלאום של העם היהודי; מדינה  יהודית דמוקרטית. כך נשמע מנהיג ציוני ממלכתי.

מה שהפריע לי הוא הפורמט – "הצהרה", ולא מסיבת עיתונאים שבה הוא נשאל שאלות. אריק שרון הוא אבי הז'אנר, ונתניהו שיכלל אותו עד שהפך לפרקטיקה קבועה של עקיפת התקשורת והימנעות משאלות.

אני מקווה שלפיד, שנולד לעולם התקשורת (דור שלישי של עיתונאים) וצמח בתקשורת, יחזיר עטרה דמוקרטית ליושנה, ויחזור לראיונות לכלי התקשורת ומסיבות עיתונאים.

* בעזרת השם – לפני שנים, כאשר ניהלתי את מתנ"ס הגולן, קיבלתי מכתב מאחד התושבים, דוסופוב נודניק, שהתלונן על כך שהמתנ"ס פגע ברגשותיו, כאשר נשלח לו מכתב ובראשו התנוססו ראשי התיבות בס"ד. הוא דרש את זכותו לא לקבל מכתבים כאלה, כי זו "כפיה דתית".

השבתי לו, שאת המכתב כתבה עובדת המתנ"ס, שהיא יהודיה דתית, שעל כל דף שהיא כותבת מתנוסס בס"ד, ואיני מעלה על דעתי כפיה חילונית – לכפות עליה לא לכתוב בס"ד על מכתבים שהיא מוציאה מהמתנ"ס, כפי שאף אחד לא יכפה עליי לכתוב בס"ד, כאשר אין זו דרכי.

נזכרתי בכך בעקבות דברי הבלע של דרעי נגד לפיד, על כך שבנאומו לא אמר "בעזרת השם". כפי שאף אחד אינו נובח על דרעי כאשר הוא אומר בעזרת השם, שלא ינבח על לפיד כאשר אינו אומר זאת. אגב, לפיד דווקא הזכיר את השם בנאומו, אבל עובדות הן עניין ללוזרים, לא לאסיר המשוחרר דרעי.

* הכזב הביביסטי התורן – מסתמן קמפיין השקר הביביסטי התורן – הצגתו של לפיד כאיש שמאל רדיקלי אנטי ציוני ואנטי יהודי, והצגת כל מי שמועמד להיות שותף לו, כמו תקווה חדשה, ימינה וישראל ביתנו כמשת"פים. אין להם עכבות לשקרנים הבזויים האלה. נשאי הכזב המפיצים את השקרים הללו, מדברים בשם האידאולוגיה, כביכול, אבל אין בשקר הזה שום אידאולוגיה, רק ביביאולוגיה. המדינה היא ביבי, הציונות היא ביבי ומי שאינו סוגד לו הוא בוגד. אין שום פטריוטיות ושום ציונות בביביזם, אלא רק תרבות השקר. אין פגיעה אנושה יותר בציונות מניצחון גוש בן-גביר.

מיהם השקרנים האלה שמעזים להטיף על… "ציונות".

* על הכוונת השוקניסטית – בעוד תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית מציגה את לפיד כאיש שמאל רדיקלי, דבוקת שוקן מתגוללת עליו בשל ימניותו. גדעון לוי, עודה בשאראת, רוגל "התעלמות נפשעת וחסרת אחריות מהכיבוש, מהאפרטהייד" אלפר ושות', יוצאים מגדרם כדי להלקות את לפיד ולהיכנס באמ-אמא שלו.

יש לציין, שבניגוד לעלילה הביביסטית, שכל כולה שקר גס, לשיטתם של השוקניסטים הם צודקים.

* איחולי כישלון – גדעון לוי פרסם פשקוויל שבו איחל ליאיר לפיד כישלון בתפקידו. למה? כי מדדי ההצלחה של ממשלתו, כמו של ממשלת בנט, כפי שהם מודדים אותם, הם העמקת ה"עליונות היהודית", "האפרטהייד", "ההתנחלויות" ו"הכיבוש". עובדה – הפגישה הראשונה שלו הייתה, אוי לאוזניים שכך שמעו ולעיניים שכך קראו, עם ראש השב"כ. ראש ממשלת ישראל נפגש עם ראש השב"כ? נורא.

מילון לוויי עברי קצר: "עליונות יהודית" = ציונות. "אפרטהייד" = מדינה יהודית. "התנחלויות" = מקום שיהודים חיים בהם, ביו"ש, בגולן, בנגב, בגליל או בגרעינים התורניים ביפו ולוד.  "הכיבוש" = אקיבוש.

* פסולי חיתון – שתי רשימות לכנסת הן פסולות חיתון לקואליציה, מוקצות מחמת מיאוס. האחת היא הרשימה האנטי-ישראלית המשותפת עם עופר כסיף האוטו-אנטישמי וחבר מרעיו. השניה היא הכנופיה הכהניסטית, הגזענית והפשיסטית. זו נבלה וזו טריפה ו/או להיפך. כל ממשלה התלויה ברצונה הרע של אחת משתי הכנופיות הללו, תהיה ממשלת פיגולים.

הפרשנים והתקשורת מתארים לנו מצב כאילו הבחירה היא בין שתי האפשרויות הללו ואין בלתן. אסור לקבל זאת. המטרה העליונה של הבחירות היא למנוע מגוש בן-גביר 61 מנדטים. מרגע שהמטרה הזו תושג, נפתחות אפשרויות קואליציוניות שונות, שאינן כוללות את הרשימה המשותפת ואת הכהניסטים ועוזריהם. כמובן שהפתרון הראוי הוא שהאיש שתוקע את מדינת ישראל במשבר הפוליטי החמור בתולדותיה כבר שלוש שנים וחצי וחמש מערכת בחירות, יעשה את מה שכל אדם אחר במקומו היה עושה מזמן – משחרר. ברגע שזה יקרה, ניתן יהיה בנקל להקים ממשלה רחבה בהנהגת הליכוד. אבל אי אפשר לבנות על תפיסת האחריות של חסר האחריות. לשם הרכבת הקואליציה ללא פסולי החיתון, לא יהיה מנוס מוויתורים, פשרות וירידה מעצים; מוטב לוותר מראש על כל הנדרים, האיסורים, השבועות והחרמות וגילוח השפמים, ושכל מפלגה תשאיר בידיה אופציות מרביות (זולת פסולי החיתון).

* בחירתה של איילת – הבחירה של איילת שקד היא בין מתן כהנא לבין "הרב" כהנא שר"י. כלומר, בין ציונות ממלכתית לביביזם כהניסטי.

* משמעותה של ריצה משותפת – מרב מיכאלי דוחה על הסף אפשרות של הליכה משותפת עם מרצ, בשל הפערים האידיאולוגיים בין המפלגות. גישתה של מיכאלי מעניינת. מיכאלי העיתונאית השוקניסטית, מבכירות דבוקת שוקן, אכן ביטאה פער אידיאולוגי ממרצ. היא הייתה קרובה יותר בעמדותיה לחד"ש. לזכותה ייאמר, שבעשר שנותיה בפוליטיקה היא עוברת תהליך התמרכזות ופרגמטיזציה, בעיקר בשבתה בממשלה שהובילה קו הפוך להשקפות השמאל (אבל זה נכון גם לגבי מרצ).

בדרך כלל, הרעיון של חיבור בין העבודה למרצ מעורר בי חלחלה, דווקא מתוך שאיפה שמפלגת העבודה תחזור אי פעם לכור מחצבתה הרעיוני. אבל הפעם, יכול להיות שההחלטה של שתי המפלגות אם לרוץ יחד תקבע אם בן-גביר יהיה, חלילה, שר בישראל.

* איום מאפיוזי – נער השליחויות של נתניהו יואב קיש, שיגר איום מאפיוזי ליועמ"שית, שאם תאשר בחירת רמטכ"ל, היא תודח "כשנחזור". כמובן, שכוונתם להכשיר את הקרקע לתכנית להדיח את היועמ"שית ולמנות תחתיה בובה שתחלץ את הנאשם מאימת הדין, אם חלילה גוש בן-גביר ינצח בבחירות.

* לא כל מה שחוקי ראוי – אם היועמ"שית תפסוק שממשלת המעבר רשאית למנות רמטכ"ל, זו תהיה הפסיקה הנכונה. איני חושב שהיועמ"ש אמור לאסור מה שהחוק מאפשר ובוודאי כאשר יש תקדימים לכך.

אבל לא כל מה שחוקי ראוי, ובלי קשר לפסיקת היועמ"שית, לדעתי הממשלה צריכה לנהוג באיפוק וריסון ולא להציב עובדה מוגמרת בפני הממשלה הבאה. לדעתי, יש להאריך בשנה את כהונתו של כוכבי. אם נחזור, חלילה, לשורה של סבבי בחירות, נכון יהיה למנות רמטכ"ל קבוע בעוד שנה, גם אם תהיה ממשלת מעבר.

* אל תקרא לי אשכנזי – מתחתי ביקורת על נתניהו, ובתגובה ביביסטית הולמת הותקפתי בצרור נאצות וגידופים, שהחלו במילה… אשכנזי.

מיהו, אם כן, אשכנזי? מי שאינו סוגד למנהיג האשכנזי מקיסריה.

ובאשר אליי – ההגדרות הגלותיות "אשכנזי" ו"מזרחי" זרות לי ואין לי כל עניין בהן. איני "אשכנזי" כיוון שאין לאשכנזיות שום משמעות בזהות שלי. אני יהודי, ישראלי, ציוני. זאת הזהות שלי, ואני מתכחש לכל זהות אחרת, שמישהו מלביש עליי. החיבור שלי אינו למקומות שמהם יצאו הוריי, אלא אל המקום שאליו חתרו והגיעו. אז מה העדה שלי? אין לי עדה. יש לי לאום. ובני הלאום שלי, יהודים מרוסיה וממרוקו, מפולין ומאמריקה, מאתיופיה ומרומניה ומכל קצות תבל, הם ה"עדה" שלי.

נצח ישראל לא ישקר והמהלך הציוני הגדול של מיזוג גלויות יגבר על כל העסקנים הציניים שמנסים להנציח את הגלותיות והעדתיות, כי היא משרתת את הפוליטיקה הקטנה שלהם. הם אולי יצליחו לעכב מעט את המהלך הגדול, לתקוע מקלות בגלגלים, אך הציונות תנצח. מיזוג הגלויות מנצח באמצעות האהבה, הזוגיות והנישואין. בדור הבא לא יהיה ילד שידע להשיב על השאלה האנכרוניסטית אם הוא "מזרחי" או "אשכנזי".

* מי אינטליגנט – לא אהבתי את הערתו של גדי סוקניק על כך שנבחרי יש עתיד אינטליגנטים יותר מנבחרי הליכוד. מי שָׂמוֹ? על סמך מה הוא ממנה את עצמו לאינטליגנטומטר של נבחרי הציבור ולחלוקתם המפלגתית.

אבל אחרי שהוא אמר זאת, מיד החלה תעשיית השקרים וההסתה להציג את דבריו כאמירה "גזענית" נגד ה"מזרחים"; הנה עוד אחד שטוען שה"אשכנזים" מיש עתיד אינטליגנטים יותר מה"מזרחים" נבחרי הליכוד. ושוב תאוריות "ישראל השניה" בלה בלה בלה. והרשת גועשת בטענה הזאת.

אבל האמירה של סוקניק הייתה לגמרי אחרת. הוא אמר שמאיר כהן, שעלה ממרוקו והוא תושב דימונה, אורנה ברביבאי שאמה יוצאת עיראק, מירב כהן שהוריה עלו ממרוקו, קרין אלהרר שהוריה עלו ממרוקו ומיקי לוי שהוריו עלו מכורדיסטן וטורקיה אינטליגנטים יותר מיולי אדלשטיין יליד אוקראינה, ישראל כ"ץ שהוריו עלו מרומניה, יואב גלנט שהוריו עלו מרומניה ואבי דיכטר ה"אשכנזי".

* חוק נורווגי גורף – כאשר יאיר לפיד ויש עתיד היו באופוזיציה הם תקפו בחריפות את נתניהו על כך שבממשלתו יושם החוק הנורווגי. כאשר לפיד עלה לשלטון (כראש ממשלה חלופי ועכשיו כראש הממשלה), גם ממשלתו מיישמת את החוק הנורווגי. ואילו הליכוד, שיישם אך אתמול את החוק הנורווגי, יצא בחריפות נגד יישום החוק, ואף רדף אישית באלימות מילולית וגידופים מכוערים את הח"כים שנכנסו לכנסת במסגרת החוק הנורווגי, והדביק להם את כינוי הגנאי "נורווגים".

דני קושמרו נשא בפתח אולפן שישי מונולוג פופוליסטי נגד "הנורווגים" (הוא אימץ את כינוי הגנאי). הוא לפחות לא בא מפוזיציה ותקף את החוק בלי קשר לצד המיישם אותו. הוא בא מפופוליזם, עם טיעון ה"ביזבוז".

אני חסיד מושבע של החוק הנורווגי. אני סבור שעלינו לחוקק חוק נורווגי גורף, ללא שיקול דעת, כמו בנורווגיה. ברגע שח"כ יושבע לממשלה, אוטומטית תפקע חברותו בכנסת, והבא בתור ברשימה יכנס אליה במקומו. אם הוא יתפטר / יודח מן הממשלה, הוא אוטומטית יחזור להיות ח"כ, במקום הח"כ שנכנס במסגרת החוק הנורווגי. הדבר חשוב לצורך הפרדת הרשויות, לחיזוק הכנסת ולחיזוק הממשלה. מן הראוי שיהיו לנו 120 מחוקקים במשרה מלאה, שהעבודה שלהם היא לשרת את הציבור בכנסת, ושרים במשרה מלאה, שמתמסרים לעבודת משרדם ולחברות בממשלה, ואינם צריכים לבזבז את זמנם המיניסטריאלי על מאות הצבעות בשבוע. בתחילת כהונתה של הכנסת הנוכחית, האופוזיציה ריתקה את הכנסת לילות שלמים בפיליבסטרים על כל חוק ועל כל הצבעה, מתוך רצון להתיש את השרים, להכשיל אותם ולמנוע מהם את מילוי תפקידם. הם סירבו להתקזז עם שרים שנסעו לשליחות מדינית או ביטחונית לחו"ל. לכן, יישום החוק הנורווגי היה אילוץ. הוא לא צריך להיות מתוך אילוץ. זה חוק טוב, נכון וחשוב, וצריך לשפר אותו בכך שהוא לא יהיה מותנה ברצון השר, אלא יהיה חובה על פי חוק.

אגב, כ"הוכחה" לכך שהחוק הנורווגי מיותר, הציג קושמרו מחקר על הפעולה של כל אחד מהח"כים (נוכחות במשכן, נאומים, הצעות חוק, נוכחות בוועדות וכד'), והצביע על כך שבין עשרת הראשונים, שאת שמותיהם ותמונותיהם הציג, אין אף ח"כ "נורווגי". הוא הציג גם את עשרת האחרונים. ומיהם? כמעט כולם, אולי אפילו כולם, שרים לשעבר, שכנראה מסרבים להתרגל לעבודה הפרלמנטרית שלכאורה קטנה עליהם. לא היה ביניהם אף "נורווגי". כמובן ששרים בפועל, בצדק, אינם פעילים בכנסת, אינם חברים בוועדות ורק תופסים מקום, שראוי להיות פנוי לח"כ שזו משימתו. בזבוז? הדמוקרטיה עולה כסף. בזבוז הוא ח"כים שאינם מתפקדים כח"כים.

* הכנסת תאבד אחד מטובי חבריה – את יובל שטייניץ הכרתי כאשר הייתי דובר ועד יישובי הגולן והוא ח"כ צעיר באופוזיציה, פעיל למען הגולן. התרשמתי ממנו מאוד; כאדם חכם מאוד, משכיל, רחב אופקים ובעל ראייה אסטרטגית מקיפה, כציוני נלהב וביטחוניסט מובהק.

התפלאתי איך במשך שנים רבות הוא היה יס-מן של נתניהו; כל כך לא מתאים לאינטלקטואל כמוהו. אבל בשנים האחרונות הוא נגמל. זה התחיל בפרשת אלאור אזריה. שטייניץ הקפיד לאורך כל הפרשה לתמוך במשפטו של אזריה, המבטא את היותה של ישראל מדינת חוק ואת צה"ל – צבא מוסרי ולא כנופיה מזרח תיכונית נוסח לבנון. יחד עם ח"כ דיכטר הוא ניסה עד הרגע האחרון לשכנע את הליכוד והאופוזיציה לתמוך בחוק האזרחות (אך לא אזר אומץ להפר את המשמעת הסיעתית ולהצביע על פי צו מצפונו בעד האינטרס הלאומי). בכל פעם שלה-פמיליה הפרלמנטרית, הצווחנים הביביסטיים בראשות אמסלם התפרעו בכנסת, ראיתי את ח"כ שטייניץ מתכווץ בכיסאו, בהלם ובאלם, אינו יודע היכן לקבור את עצמו מבושה.

ממש לא הופתעתי מפרישתו. קשה לי להאמין שהוא היה נבחר בפריימריז, מול הבייס הביביסטי, במיוחד לאחר פשעו הנורא – אשתו נבחרה לשופטת בית המשפט העליון.

עם פרישתו, תאבד הכנסת את אחד מטובי חבריה.

מכל פועלו רב השנים אצטיין את ועדת ששינסקי – הוועדה הציבורית שהוא הקים לבחינת המיסוי על הפקת נפט וגז טבעי בישראל. עד אז, טייקוני הנפט והגז כמעט ולא שילמו מס. הוועדה שינתה את המצב באופן משמעותי. שטייניץ גיבה את מסקנות הוועדה ועמד על יישומן בנחישות, מול מסע הסתה איום ונורא, נגד שטייניץ הקומוניסט, שמופעל בידי הקרן החדשה נגד האינטרס של ישראל ולמען הגז הערבי. שטייניץ לא התקפל, גייס את תמיכת נתניהו ומסקנות הוועדה אומצו בידי הממשלה ובחקיקה של הכנסת.

* קבס – כאשר אני קורא את עדותה המזעזעת של הדס קליין, אני נמלא בושה. כפטריוט ישראלי אני חש תחושת קבס ובושה עמוקה על שאדם כזה היה ראש ממשלת ישראל.

השאלה האם זה פלילי או לא, והאם נתניהו יורשע או יזוכה, אינה רלוונטית לכך שמדובר בשחיתות ציבורית מגעילה. גם אם החוק הישראלי היה מאפשר קבלת מתנות ללא הגבלה, התנהלות כזאת היא מושחתת וגרגרנית. להקיא.

* אסור להחמיץ את ההזדמנות – ביטול מתווה המהגרים-מאוקראינה של שקד בידי בג"צ, הוא התערבות בלתי נסבלת ובלתי מידתית במדיניות ההגירה של ישראל, שהיא פררוגטיבה של הממשלה. המתווה שבוטל הוא טוב ומידתי. חבל שבוטל. אבל מבחינה מעשית אין להחלטה משמעות של ממש, כיוון שאין שטף של מהגרים שאינם זכאי חוק השבות, ואלה שבאו עזבו אחרי זמן קצר.

מה שחשוב באמת הוא ההזדמנות לעליה גדולה מאוקראינה ורוסיה. זה צריך להיות היעד העליון של מדינת ישראל לעת הזאת. מן הבחינה הזאת, גם מן הבחינה הזאת, הבחירות באו לנו בעיתוי גרוע מאוד.

לצערי, הן בנט בהודעות הפרישה שלו והן לפיד בנאומו לאומה, אפילו לא הזכירו את המשימה הגדולה והחשובה הזאת, מה שמעיד שהם לא התעלו לגודל השעה. יש כאן הזדמנות גדולה למדינת ישראל, שלא הייתה כמותה מאז שנות התשעים, ואסור לנו להחמיץ אותה.

* אורחה ומטר – המועצה הארצית לתכנון ובניה אישרה את היישובים החדשים בגולן, אורחה ומטר. זה השלב השלישי מתוך ארבעה. השלב האחרון הוא אישור מליאת הממשלה. אני מקווה שהממשלה תדון ותאשר מוקדם ככל האפשר.

* דובוני לא-לא – בפני המועצה הארצית לתכנון ובניה, שאישרה את הקמת היישובים החדשים בגולן, הופיעו נציגי ארגון "שומרי הגולן", המובילים את המאבק נגד מיזם חוות הרוח בגולן, מטעמי הגנה על הסביבה. הם הציגו את התנגדויותיהם להקמת היישובים החדשים. ואני תמה. האם הם חושבים שהתייצבותם כדובוני לא-לא לכל פיתוח הגולן, תקל עליהם לשכנע את תושבי הגולן במאבקם נגד טורבינות הרוח? הטיעונים שהם מעלים נגד הקמת היישובים החדשים, תקפים באותה מידה בנוגע ליישובים שבהם הם חיים. אילו הרוח שלהם הייתה שלטת במדינה לפני חמישים שנה, לא הייתה התיישבות בגולן (ובלי התיישבות, הגולן כבר מזמן היה בידי האויב הסורי).

"שומרי הגולן"… מפני מי אתם שומרים על הגולן? מפני ההתיישבות הציונית?

לעתים נדמה לי שיש הסבורים שהפתרון הראוי לאנושות הוא לרכז את כולה במגדל בבל אחד שראשו בשמים, וכך נשמור על העולם מפני האדם.

* קיבוץ חדש – מזכירות התנועה הקיבוצית החליטה להקים קיבוץ חדש במבואות ערד. זוהי החלטה היסטורית, לאחר למעלה משלושה עשורים שהתנועה לא הקימה אף קיבוץ (ואף איבדה קיבוצים אחדים). איזו זכות קיום יש לתנועת התיישבות שאינה מיישבת?

בביקור של מטה התנועה באורטל, זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד של מזכ"ל התנועה ניר בן-מאיר, העליתי את הסוגיה (שעליה אני נאבק לאורך כל השנים). הצעתי לו לקחת אתגר: הקמת קיבוץ אחד לפחות בקדנציה שלו. הוא דחה את דבריי על הסף ובקוצר רוח, באומרו שהיום ההתיישבות אינה יעד לאומי.

ניר שינה את עמדתו לאחר הקמת ממשלת בנט, שאחרי עשרות שנים שבה והעמידה את ההתיישבות הציונית על ראש שמחתה. הממשלה החליטה על תכנית לאומית לפיתוח ההתיישבות בגולן, כולל הקמת שני יישובים קהילתיים חדשים, ועל הקמת 14 יישובים חדשים בנגב. אם הממשלה מגדירה מחדש את ההתיישבות כיעד לאומי – אנחנו שם, אמר ניר. ההחלטה העקרונית התקבלה כבר לפני חודשים אחדים, והשבוע התקבלה החלטה מעשית.

ברוך מציב גבול אלמנה.

* כשר לפסח – הרש"פ: היהודים רצחו את הכתבת, כי הם בדם של כתבות פלשתינאיות לאפיית מצות.

* לא נעים לאוזן – מרב מיכאלי היא זאת שמשלם או משלמת את מחיר סגנון הדיבור הטרחני והמסורבל שלה. היא משלמת את המחיר פעמיים. א. היא מבזבזת את מחצית זמן השידור שלה על חזרות מיותרות, טרחניות ומסורבלות וכך היא משמיעה רק את מחצית המסר שלה. ב. היא מאבדת רבים ורבות מן המאזינים והמאזינות, שמזפזפים או מזפזפות כשהיא מדבר או מדברת. הם אינם עושים זאת מסיבה עקרונית או אידיאולוגית, לאו דווקא בשל דאגתם לעברית שהיא אונס.ת, אלא פשוט כי זה לא נעים לאוזן.

אגב, עוד לא שמעתי אותה מדברת, משום מה, על: נשים או נשות.

* לא יקרה – אני יכול לקבוע בוודאות – לא של מאה אחוז אלא של מיליון אחוז, שאין צל צלו של סיכוי כלשהו, שאי פעם אשכח תינוק ברכב.

אלא מה? גם זה ששכח את התינוק ברכב, היה משוכנע בוודאות של מיליון אחוז, שאין צל צלו של סיכוי שזה יקרה לו. עובדה – עד לאותו רגע, אלפי פעמים זה לא קרה לו.

אני סולד מהאנשים שנדים ובזים לאותם אנשים שחרב עליהם עולמם, ובאסונם גם מטילים בהם רפש (ולעתים תוך תיוג קבוצתי שלהם).

כשהיו לי ילדים קטנים עוד לא הייתה טכנולוגיה המתריעה נגד שיכחת ילדים. אילו היום היו לי ילדים קטנים, או כשיהיו לי נכדים, בטוח שארכוש את הטכנולוגיה הזאת. ואם בכל זאת לסווג ולתייג על פי קבוצות באוכלוסיה את מי שזה עלול לקרות להם: הסיכוי הגדול יותר הוא שזה יקרה למי שבטוח שלו זה לא יקרה ולכן הוא יחסוך ולא ישתמש בתכשיר טכנולוגי.

          * ביד הלשון

מציב גבול אלמנה – תשובה לשאלה של קורא, בעקבות שימוש בברכה ברשומה שכתבתי.

ברכת מציב גבול אלמנה מוזכרת בתלמוד הבבלי במסכת ברכות: "תנו רבנן: הרואה בתי ישראל ביישובן, אומר: 'ברוך מציב גבול אלמנה'".

הרעיון העומד מאחורי הברכה, הוא המשלת עם ישראל שנמצא בגלות לאישה שנעזבה מבעלה, שהיא כאלמנה. כאשר ישראל שבים לארצם וגבולם, הם כאותה "אלמנה" ששבה לבעלה.

עם ראשית שיבת ציון בימינו, בתקופת העליה הראשונה והקמת המושבות הראשונות, החלו לברך כך על כל יישוב חדש שקם, וכך מקובל עד היום.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 3.7.22

* ראוי בהחלט – "אסתרא בלגינא קיש קיש קריא". זו הייתה תגובתי המיידית, בדף הפייסבוק שלי, על הודעתו של יאיר לפיד שהוא מצטרף לחיים הפוליטיים ומקים מפלגה בראשותו.

זהו פתגם ארמי המופיע בתלמוד, ופירושו המילולי הוא "מטבע בכד קורא קיש קיש". משמעותו היא, שקופסה שיש בה מטבע אחד, מרעישה הרבה יותר מקופסה מלאת מטבעות. בתגובה הזו הבעתי את זלזולי בלפיד, והצגתי אותו ככלי ריק, נטול ערך.

הזלזול שהפגנתי, נבע מהאופן בו הצטיירה בעיניי דמותו מכתיבתו כבעל טור בעיתונים ומהופעתו כמגיש "אולפן שישי" בערוץ השני. הוא הצטייר בעיניי כאדם רדוד, פסבדו אינטלקטואל, נוטה לסיסמאות שחוקות ולקלישאות, נעדר אמירה משמעותית מקורית, נרקיסיסט, שחצן, יהיר, מטפח דימוי כריזמטי המבוסס בעיקר על מראהו החיצוני. הוא האיש שבא למלוך עלינו?

האם כך אני רואה את הדברים גם היום? האם עמדתי על אודות יאיר לפיד השתנתה?

כך פתחתי את מאמרי השנתי על איש השנה לשנת תשע"ג, שבו בחרתי ביאיר לפיד לאיש השנה, לאחר שהדהים את הציבור הישראלי כאשר זכה ב-19 מנדטים בבחירות 2013. תשובתי הייתה מורכבת. כבר אז ראיתי בו הרבה יותר מכפי שחשבתי קודם לכן, ובוודאי שכך אני רואה את הדברים היום, תשע שנים מאוחר יותר. ולא רק כיוון שאני שיניתי את דעתי, אלא גם כיוון שהוא השתנה; התבגר, למד, הרצין.

אין ספק שמדובר במנהיג פוליטי מוכשר ועתיר הצלחות. הוא מנהיג את מפלגת המרכז היחידה שלא התפוגגה אחרי קדנציה או שתים. המפלגה שהקים שומרת על יציבות מרשימה כמפלגה בינונית +, מה שמעיד על "בייס" לא קטן שהוא הקים. הוא הקים מפלגה מאורגנת היטב ומרושתת היטב בכל רחבי הארץ. לאורך השנים הוא ידע לבחור אנשים רציניים ביותר שרצו עמו ולצדו. התנהלותו הפוליטית של לפיד אינה חפה מטעויות, אך היא חכמה בדרך כלל, ומוכיחה את עצמה. הוא הוכיח לא אחת עוצמה וכושר עמידה מרשימים. והוא רכש ניסיון פוליטי, מדיני ומנהיגותי משמעותי.

מאוד לא אהבתי את התעקשותו על ריצה רוטציונית עם גנץ בכחול לבן. איזה היגיון יש בפניה לציבור לבחור מפלגה, שאינה מסוגלת להתייצב אחרי מנהיג ומחלקת את העוגה. ראיתי בדרישה הזו תאוות שלטון וילדותיות, הפוגעת בכחול לבן. רגע לפני הבחירות, לנוכח הביקורת והלעג, הוא ויתר על הרוטציה, אך הנזק כבר נגרם. את יכולת הלמידה, ההשתנות והפקת הלקחים שלו ראינו אשתקד, כאשר חרף היותו ראש המפלגה הגדולה בגוש השינוי, ועל אף שעליו הטיל הנשיא את הרכבת הממשלה, הוא ויתר על מקומו הראשון ברוטציה למען בנט. אפשר לומר שללא הוויתור הזה לא הייתה קמה הממשלה, וזה כנראה נכון, אך האם מישהו יכול לדמיין ויתור כזה אצל נתניהו? גם לא אצל מנהיגים נורמטיביים. עם זאת, הייתי מעריך אותו יותר אלמלא אימץ את הצעתו הנדיבה של בנט להחליף אותו לארבעה חודשים אחרי שנה בלבד של בנט בתפקיד. האינטרס הציבורי ביציבות שלטונית נפגע כתוצאה מכך, וחבל.

הביקורת הגדולה ביותר שלי עליו, היא על כך שפירק את כחול לבן ולא הצטרף עם גנץ לממשלת האחדות. מי יודע, אולי אילו כחול לבן במלוא עוצמתה הייתה נכנסת לממשלה, נתניהו לא היה מצליח לעקוץ אותה.

גם את הצבעתו והצבעת מפלגתו נגד חוק הלאום אני זוכר לרעה. הרי חוק הלאום מבטא את השקפת עולמו הציונית של לפיד והצבעתו נגדה הייתה מטעמי פוליטיקה קטנה וקריצה פופוליסטית לדרוזים. התנהגות כזו בסוגיה משמעותית כמו חוק יסוד בנושא לאומי אינה ראויה, בלשון המעטה.

נקודה מדאיגה נוספת היא, שגיליתי ביש עתיד סממנים של פולחן אישיות סביב לפיד. גיליתי זאת בתקופת כחול לבן. כאשר בקבוצות פנימיות העזתי למתוח עליו ביקורת, חטפתי מקלחת שהזכירה לי את הביביסטים. לא, איני טוען, חלילה, שיש כאן פולחן אישיות ברמה המפחידה של נתניהו; פולחן אישיות שלא היה כדוגמתו מעולם במדינה דמוקרטית. אבל עם ניסיון פולחן האישיות הביביסטי – מי שנכווה ברותחין, יזהר בצוננין. ולכן אני רואה לנכון להתריע על המגמה.

את כנס היסוד של יש עתיד, בחר לפיד לערוך באריאל ולא בכדי. היה זה סמל להשקפת עולמה המרכזית של יש עתיד, ברוח הקונצנזוס הלאומי. הצגתו בידי התעמולה הביביסטית כשמאלן, היא כמובן מגוחכת. טוב, הם מציגים גם את בנט, שקד, סער, הנדל, ליברמן, יעלון, אלשייך, מנדלבליט וריבלין כסססמולנים רחמנא לצלן. מי שאינו סוגד לנתניהו הוא ססמולן. אך את לפיד הם מציגים כסמולן רדיקלי אנטי ציוני. מירי רגב השקרנית ההיסטרית צווחה שלפיד ישנה את ההמנון ויוציא מתוכו את "נפש יהודי הומיה" ועדרי עובדי אלילים דיקלמו ומחזרו את השקר הנתעב. לפיד רחוק מהשקפת עולם שמאלית. יש לזכור את מלחמתו בארגונים רדיקליים כמו שוברים שתיקה, את מלחמתו ב-BDS, את העובדה שיחד עם יעלון (עוד לפני הקמת כחול לבן) הוא פרסם מאמר בעיתונות האמריקאית שקרא לארה"ב להכיר בריבונות ישראל על הגולן ויצא למסע הסברה בארה"ב למען הרעיון. עמדותיו הן פטריוטיות וביטחוניסטיות מובהקות.

לפיד הוא איש מרכז מובהק, איש של ציונות ממלכתית. כל טענה אחרת – בשקר יסודה.

על אף חסרונותיו, אני רואה את יאיר לפיד מודל 2022 כאדם ראוי בהחלט לראשות הממשלה ואני מאמין שיהיה ראש ממשלה טוב. אין סיכוי שאצביע לו בבחירות. אני חושב שיש ראויים ומתאימים ממנו, ובהם ראש הממשלה היוצא, אך הוא בהחלט מתאים ויוכל להצליח בתפקידו.

איני חושב שהבחירות הללו הן התמודדות ראש בראש בין נתניהו ללפיד על ראשות הממשלה. אני בהחלט רואה היתכנות לאפשרות שראש הממשלה לא יהיה דווקא אחד מן השנים. אך אם הבחירה הייתה בין נתניהו ללפיד, אין בכלל שאלה – ודאי שלפיד ראוי יותר.

* גוליבר בארץ הגמדים – תעשיית השקרים וההסתה יוצאת מגדרה כדי ליצור דה-לגיטימציה ללפיד, לגמד אותו, ללעוג לו, להציג אותו כשמאל רדיקלי אנטי ציוני וכד'. על פי כתבי הקודש של הדת הפגאנית הזאת, נתניהו הוא גוליבר בארץ הגמדים. כל אדם אחר שמעז לחשוב על הנהגה, בין אם הוא מהליכוד, מהימין, מהמרכז או מהשמאל, הוא גמד עלוב, אפס מאופס, בדיחה. מישהו מעלה על דעתו שיכול להיות אדם אחר בעולם, זולת נתניהו, בתפקיד ראש ממשלה בישראל. התעשייה מפיצה את דפי המסרים השקריים, עובדי האלילים מדקלמים. כך מהנדסים תודעה.

* תחת האלונקה – צר לי על פרישתו של בנט מהפוליטיקה. בעיניי הוא שגה גם מבחינה אישית – נכון היה שישאר על הגלגל, אך זו בעיה שלו, וגם מבחינה לאומית – חשוב היה שיישאר תחת האלונקה וימשיך לתרום ולקדם את דרך הציונות הממלכתית, הנמצאת היום תחת איום.

אך משזו הייתה החלטתו – הוא ראוי להוקרת עם ישראל על שירותו הנאמן, החשוב והמוצלח (אף שנכשל באחזקת הקואליציה). אני משוכנע שרבים רבים מעריכים ומוקירים אותו, ואני גם מאמין שרבים משונאיו, המוסתים בידי תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית, יתפכחו יום אחד ויתביישו.

* כמלוא הנימה – נפתלי בנט כראש הממשלה, לא סטה כמלוא הנימה מן האידיאולוגיה שלו ושל מפלגתו. ולכן, ממשלתו הייתה הניצית ביותר זה עשרות שנים. הדבר נכון בכל תחום – המאבק באיראן, בחמאס בעזה, היחס לרש"פ ולרעיון המדינה הפלשתינאית, מצעד הדגלים, העליה להר הבית, הפעולה להחזרת הריבונות שנרמסה בעשור האחרון בגליל ובנגב, הפעולה נגד הבניה הבלתי חוקית במגזר הערבי. ובראש ובראשונה – בתחום ההתיישבות: בתכנית הלאומית חסרת התקדים לפיתוח הגולן והכפלת האוכלוסיה הישראלית בגולן כולל הקמת שני יישובים גדולים חדשים, אסיף ומטר (תכנית שכבר מתממשת בשטח) והחלטת הממשלה על הקמת 14 יישובים חדשים בנגב, לצד הגברת הבניה הישראלית בהתיישבות ביו"ש. אפשר לתמוך בדרכו המדינית של בנט או להתנגד לה, ואפשר לתמוך בה או להתנגד לה חלקית – אך מן הראוי לומר אמת על אודותיה, למרות הרעש של הפייק-ניוז מתוצרת תעשיית השקרים וההסתה.

יתר על כן, הוא עשה זאת לא רק בלי להשפיל את "הססמולנים", אלא להיפך, מתוך כבוד לבני-הפלוגתא האידיאולוגיים שלו ומתוך רצון לקרבם. והוא אכן קרב אותם. מי היה מאמין ששרי מרצ יצביעו בממשלה בעד התכנית הלאומית לפיתוח הגולן, שמשמעותה היא וידוא הריגה סופי ומוחלט של רעיון העוועים לנסיגה מהגולן, שרוב קודמיו, ובהם קודמו, ניסו לקדם. כידוע, בממשלה, בניגוד לכנסת, אין משמעת קואליציונית או סיעתית. כל שר מצביע באופן חופשי על פי מצפונו. מי שזוכר את המאבק הנלהב של מרצ בעד נסיגה מהגולן ונגד ההתיישבות בגולן לאורך עשרות שנים, אינו יכול שלא להתפעל מהצבעת שריה בעד התכנית. זה הישג אדיר של בנט. העברת התכנית פה-אחד היא מסר לאומי אדיר. איזה מזל שהתכנית לא זקוקה לאישור הכנסת. האופוזיציה למדינה הייתה עלולה למצוא איזה עריק מרע"ם או את רינאווי זועאבי ויחד אתם מכשילה ומפילה את התכנית. העבודה ומרצ שהיו חברות בממשלה היחידה מאז ועידת מדריד שלא קיימה מו"מ עם הפלשתינאים ובממשלה הראשונה מאז אוסלו שהעומד בראשה הצהיר בפני העולם כולו על התנגדותו למדינה פלשתינאית, לא תהיינה אותן העבודה ומרצ כפי שהיו עד לפני שנה. הן לא תוכלנה לצאת עם קצף על השפתיים בהאשמת ממשלת ישראל ב"סרבנות", אחרי שהיו חברות בממשלה ה"סרבנית" (לשיטתן) ביותר שהייתה כאן.

בנט לא סטה מן האידיאולוגיה שלו, אך הוא התבגר, וכובד האחריות השיל מעליו את נשל הפופוליזם שאפיין אותו בעבר. כן, אני זוכר את בנט, שבהיותו חבר ממשלה וחבר קבינט, בעיצומו של מבצע "צוק איתן", יצא נגד הממשלה שבה הוא חבר ותקף אותה. אני זוכר את בנט שהיה שני רק לליברמן בשלהוב היצרים בנושא אלאור אזריה, והפך פרשה פלילית של חייל שסרח למשבר לאומי. אני זוכר את בנט הפופוליסט שקורא לגזר דין מוות למחבלים. אני זוכר את דברי הבלע שלו על החיילים שמפחדים מהפצ"ר יותר משהם מפחדים מחמאס.

דווקא כיוון שאני זוכר את כל אלה, אני מעריך אותו יותר, על כך שלצד דבקותו באידיאולוגיה, הוא התנתק מהצד השלילי הזה באישיותו. הוא היה מנהיג מאחד ומלכד, אך לא הצליח לעמוד מול הכוח המרושע הנבנה מהקרע בחברה, בהובלת קודמו תאב הנקם, המסרב להשלים עם כך שאדם אחר הוא ראש הממשלה.

* מכר את נשמתו לשטן – ב-1996 הצבעתי בעד נתניהו לראשות הממשלה. הייתה אז בחירה ישירה לראשות הממשלה. ההצבעה הייתה בשני פתקים. לכנסת בחרתי בדרך השלישית, מתוך הזדהות מלאה. בחירתי בנתניהו לראשות הממשלה ממש לא הייתה מאהבת מרדכי. יותר משהייתה זו הצבעה בעד נתניהו הייתה זו הצבעה נגד פרס, השבוי בפנטזיית המזרח התיכון החדש, שהובילה אותו לוויתורים מסוכנים ביותר. אך לא הערכתי את נתניהו. כדובר ועד יישובי הגולן השתתפתי בפגישות עם נתניהו, אז ראש האופוזיציה, וכבר אז הבנתי שמדובר באדם בעל כישרון-שקר בלתי רגיל; יכולת לשקר בלי להניד עפעף. נהגתי לומר אז, שלעולם לא אסלח לפרס שאילץ אותי להצביע לנתניהו ושאם מול פרס היה מתמודד סוס – הייתי בוחר בסוס.

כחבר הנהלת הדרך השלישית, תמכתי בהצטרפות לממשלת נתניהו. אולם לאחר פרשת בראון תמורת חברון, נאבקתי, ללא הצלחה, לפרישת המפלגה מהקואליציה והפלת נתניהו. לצערי, הדרך השלישית דבקה בממשלה ולכן התרסקה בבחירות. בבחירות 99', בין נתניהו לברק – לצד הפתק לדרך השלישית, שלשלתי פתק צהוב, ריק. לא יכולתי לבחור באיש מן השניים.

במשך השנים לא תמכתי בנתניהו, אך בהחלט הערכתי את יכולותיו וכישרונותיו ובירכתי על הישגיו. גם תמכתי לא אחת במדיניותו ובדרכו. את העובדה שכמו כלב השב אל קיאו כך הוא חזר על ניסיונו למסור את הגולן לאויב הסורי; מזימה שרק מלחמת האזרחים בסוריה שמה לה קץ, לא ידעתי ואני מודה שממש לא חשדתי.

לא הצבעתי עוד לנתניהו, אך כאשר בחרתי ב-2009 בבית היהודי, העדפתי את נתניהו על לבני וכשבחרתי ב-2015 בכולנו העדפתי את נתניהו על הרצוג. מאוד לא אהבתי את הדה-קרדיטיזציה לנתניהו ואת גימוד הצלחותיו של נתניהו ולא אחת יצאתי נגד תוקפיו החריפים (כמו למשל נוני מוזס שהפך את עיתונו והאתר שלו לפלטפורמה של תעמולה נגד נתניהו).

ראיתי פער בין ד"ר נתניהו למיסטר ביבי. בין נתניהו המנהיג והמדינאי המוכשר, ונתניהו הפוליטיקאי הקטן והאיש הקטן, השקרן, תאב השלטון, המכור להערצה, המכונן פולחן אישיות. אך סברתי שד"ר נתניהו חזק יותר ממיסטר ביבי.

נקודת השבר הייתה כשהחלו חקירותיו. מה שגרם לי לאבד בו כל אמון ולראות בו אדם לא כשיר להנהגה, לא היו החשדות נגדו, והרי גם כעת הוא בחזקת חף מפשע, אלא התנהגותו; מסע ההסתה שלו נגד מדינת החוק ומוסדותיה, תאוריות הקונספירציה המטורללות שהפיץ בקרב חסידיו, ניסיונותיו להעמיד את עצמו מעל החוק, כל מה שהתגלם בנאום האימים במסדרונות בית המשפט, שהיה פוטש של ממש של ראש הממשלה נגד מבנה הממשל הישראלי, המבוסס הפרדת הרשויות והאיזונים והבלמים ביניהם.

ואף על פי כן, תמכתי בהקמת ממשלת האחדות אתו, נאבקתי למענה והייתי בין מקימי יוזמת אחדות לאומית, שהיה לה חלק משמעותי בשכנוע גנץ ללכת לממשלת האחדות. גניבת הרוטציה ועוקץ שותפיו, וההבנה שההסכם עם כחול לבן היה הונאה מראש, הביאו אותי למסקנה שמדובר בנוכל מוחלט, שאי אפשר להאמין לאף מילה שלו ואין ערך לחתימת ידו ואסור להשאיר בידיו את השלטון.

ואפילו זה לא היה השפל. התנהגותו כראש האופוזיציה – דה-לגיטימציה מוחלטת לכך שאדם אחר זולתו יהיה ראש הממשלה, הייתה איומה ונוראה. הפיכת האופוזיציה-לשלטון לאופוזיציה-למדינה, המחבלת במזיד באינטרס הלאומי, הביאה את הדמוקרטיה הישראלית לשפל חסר תקדים.

אך בכל מכלול מעשיו, המעשה הנפשע ביותר, הפגיעה הקשה ביותר שלו במדינת ישראל, היא הכשרת התועבה הכהניסטית. לא סתם הכשרה. הוא פעל לכך במשך חודשים, עשה לילות כימים, כדי להבטיח שהציונות הדתית תצרף אליה את בן גביר. הוא אפילו שריין מקום ריאלי ע"ח הליכוד ברשימת הליכוד לאופיר סופר בתמורה לכך שיכניסו את הכהניסט לרשימתם.

איני חושד בנתניהו שהוא קרוב לכהניזם. ממש לא. הוא רחוק מגזענות. אני בטוח שהוא סולד מהכהניזם. אך הוא סומך עליהם שיתמכו בכל חקיקה שנועדה להעמיד אותו מעל החוק, ולכן הוא עשה את המעשה. והיום, לא תמצא כמעט ליכודניק שאינו רואה בבן גביר ראוי להיות שר בישראל. על כך, לעולם לא ייסלח לנתניהו, שמכר את נשמתו לשטן הכהניסטי.

* ביעור חמץ – בנעוריי הייתי חבר בנוער התחיה. הצטרפתי לתנועה בשל התנגדותי לעקירת חבל ימית ולנסיגה מכל סיני. בשתי מערכות הבחירות הראשונות שבהן הייתה לי זכות בחירה, ב-1981 וב-1984, בחרתי בתנועת התחיה.

התחיה נחשבה אז למפלגה הימנית ביותר במערכת הפוליטית. ב-1984, נבחר לכנסת "הרב" כהנא שר"י. לכאורה, המפלגה הקרובה אליו ביותר הייתה התחיה. אך התחיה ראתה בו מוקצה מחמת מיאוס. גאולה כהן כינתה את הכהניזם "כתם על תולדות עם ישראל". סיעת התחיה הצביעה בעד החוק נגד הגזענות, שנועד למנוע מגזענים וכהניסטים את האפשרות להיבחר לכנסת. כאשר כהנא עלה לנבוח מעל דוכן הנואמים, כל סיעת התחיה, יחד עם כל שאר חברי הכנסת מכל הסיעות, יצאה מן האולם במחאה.

אני זוכר את הזעזוע העמוק שפקד אותי, כאשר נודע לי שכהנא נבחר לכנסת. הייתי אז עדין בצבא, מפקד בבית הספר למכ"ים. אני זוכר עד כמה לקחתי קשה את הבשורה הזאת; לא האמנתי שדבר נורא כזה קורה בעמנו.

לאחר שחרורי, הדרכתי גרעינים לאורטל של תנועת הצופים. המלחמה בגזענות הייתה חלק משמעותי בפעולות שהעברתי. יחד עם חניכיי, צעדתי ברחובות חיפה בצעדה של תנועות הנוער נגד הכהניזם והגזענות. בין התנועות שהשתתפו בצעדה היו גם בית"ר ובני עקיבא. את ההפגנה ארגן מענ"ה – מטה על נגד הגזענות, שאותו הקים חברי, חבר קיבוץ מרום גולן יהודה וולמן, לימים ראש המועצה האזורית גולן, בשנות המאבק נגד הנסיגה.

הטבח במערת המכפלה, בפורים 1994, שאותו ביצע המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין ימ"ש, המועמד מס' 3 ברשימת כהנא, היה הגשמת "תורתו" של כהנא. לא בכדי, תלמידיו של כהנא, ובראשם בן-גביר, רואים בו את דמות המופת, שביצע את מעשה המופת. מאז הטבח המחריד, אני רואה במלחמה בכהניזם שליחות שאיני בן חורין להיבטל ממנה.

לאחר הטבח, פרסמתי ב"נקודה", ביטאון מועצת יש"ע, מאמר שבו פניתי לאחיי ורעיי, המתיישבים ביש"ע, תחת הכותרת: "חסלו את הכהניזם ולא – הכהניזם יחסל אתכם". במאמר, שפורסם בגיליון פסח, קראתי למתנחלים ביש"ע לעשות ביעור חמץ, ולהוקיע את הכהניזם המאיים. אחרי רצח רבין, כתבו לי כמה תושבים מיש"ע, שעכשיו הם מבינים כמה צדקתי.

אחד הפעילים המרכזיים של הכהניזם הוא תושב הגולן מיכאל בן-חורין. הוא יצא בצהלות ובקריאות שמחה ותמיכה בטבח בחברון, ואף נכנס למעצר מנהלי לאחר הטבח. הוא ערך את ספר הפיגולים "ברוך הגבר" המהלל ומשבח את המחבל ואת הפיגוע הרצחני. אני נלחמתי במיכאל, וכמובן שמאז לא החלפתי אתו מילה. כאשר הכהניסט הזה כתב מאמרים ומכתבים למערכת ביטאון ועד יישובי הגולן "הרי גולן", שאותו ערכתי, הייתי מחזיר את המכתב למעטפה, שולח אותו בחזרה לשולח עם הכיתוב: "או 'הרי גולן' או 'ברוך הגבר' – אתה בחרת".

באחד הימים הקשים ביותר של המאבק על הגולן, ביום שבו אהוד ברק טס לוועידת שפרדסטון עם הצעה לנסיגה מכל הגולן; כשהיינו בשיאן של ההפגנות, קיבלתי טלפון. "שלום, מדבר ברוך".

– "איזה ברוך?"

– "מרזל".

– "אתך אני לא מדבר". וניתקתי.

גם ברגע הקשה הזה לא התבלבלתי, וידעתי להבחין בין עמית לטורף.

פעמיים כהניסטים תבעו אותי על הוצאת דיבה. מיכאל בן חורין הפסיד בתביעה. בן-גביר שניסה לסחוט ממני התנצלות על דברי אמת שכתבתי נגדו באיומי תביעה, ברח עם הזנב בן הרגליים לאחר שקיבל את תגובתי.

38 שנים אני נלחם בסרטן הכהניסטי. מערכת הבחירות הזאת, שעלולה להעלות לשלטון ממשלה שבן גביר חבר בה, והיא תלויה בו, היא אולי מערכת הבחירות החשובה ביותר בתולדות המדינה. מבחינתי, המטרה אחת – למנוע 61 מנדטים, חלילה, לגוש בן גביר-נתניהו. מה יהיה אם לא יהיו להם 61? איזו ממשלה תקום? איני יודע. יש אפשרויות רבות. אני מציע להיזהר מהתחייבויות והבטחות עם מי להקים ממשלה ועם מי לא, ולהשאיר את האופציות פתוחות לתרחישים יצירתיים, גם אם אינם אידיאליים. העיקר שלא יהיו לגוש בן גביר 61 מנדטים.

* מכשירים את השטח – התעשיה הקימה ערוץ הסתה, שקרים ופייק-ניוז בפייסבוק. שם הקבוצה, תחזיקו טוב: "יאיר נתניהו המנהיג והיורש-YAIR NETANYAHO ISRAEL NEXT LEADER".

נשמע מצחיק? כך הם מכשירים את דעת הקהל.

* תובע כללי נפרד – שר המשפטים גדעון סער החל להוביל מהלך של פיצול תפקיד היועמ"ש. למרבה הצער, הוא הספיק לכהן רק שנה, ולא הספיק להשלים את המשימה החשובה הזאת וגם לא את המשימה החשובה עוד יותר – גיבוש חוק יסוד חקיקה, שיסדיר את מערכת היחסים בין שלוש הרשויות באופן מושכל ובהסכמה. אך גם בשנה שבה כיהן בתפקידו, הכניס רפורמות משמעותיות, של מי שרוצה לתקן את מערכת המשפט, להבדיל ממי שרוצה להחריב את מערכת המשפט. למשל – השימוע הפומבי למועמדים לבית המשפט העליון.

אילו התובע הכללי לא היה האיש שיושב עם ראש הממשלה והשרים ומייעץ להם, הוא היה הרבה יותר נחוש ואסרטיבי מהמיועמ"שים שאנו מכירים, במלחמה בשחיתות השלטונית. כל משימתו הייתה להיות מצביא המלחמה בשחיתות. כשיהיה תובע כללי נפרד, תהיינה אלו חדשות רעות מאוד לחובבי השחיתות ולמעריצי המושחת.

* חילול הקודש – מפגינים אנטישמים חרדים קרעו סידור תפילה יהודי, של התנועה  המסורתית בישראל (הזרם הקונסרבטיבי ביהדות), וקינחו בו את האף. הם עשו זאת ליד הכותל המערבי, שריד בית מקדשנו. אנטישמיות ארורה.

* במלוא מורכבותו – עד לפני כשנה, כיניתי את יהודה משי זהב – "החוזר בתשובה". ראיתי בו מופת של חזרה בתשובה במובן המהותי של המושג. חרדי אנטי ציוני, אנטי ישראלי רדיקלי ומיליטנטי, שהוביל לאורך שנים את הפעילות האלימה של העדה החרדית, עבר מהפך גמור והיה לסמל ההשתלבות של חרדים בחברה הישראלית והישראליזציה בחברה החרדית. הוא הקים את זק"א, פעל לחיבור החרדים למדינת ישראל, כיבד מאוד את מדינת ישראל ואת סמליה הממלכתיים. בניו שירתו בצה"ל. לפני שנתיים הוא השתתף בפאנל בהנחייתי (בזום) בערב תשעה באב, והרשים וריגש מאוד בסיפור חייו. הכרתי אותו אישית כאשר פעלנו יחד בפורום עמק השווה.

איזו אכזבה מרה; איזו עוגמת נפש הייתה לגלות שדווקא הוא עבריין מין סדרתי ומפלצתי. איום ונורא.

ועל אף דמותו מעוררת הסלידה, אני מאמין שמעשיו הרעים אינם מוחקים את מעשיו ומפעליו החיוביים. אכן, הוא הטביע גם חותם חיובי בחברה הישראלית, בעיקר בארגון זק"א. אני מקווה שהוא ייזכר על כל מורכבותו, ולא רק בצבעים של שחור ושחור.

* יש תקווה לכדורגל הישראלי – תחושת ההחמצה בעקבות ההפסד בגמר היורו לנוער, מעידה על ההישג האדיר של הנבחרת. לא "העיקר ההשתתפות", אלא חתירה לניצחון. מי היה מאמין שנבחרת ישראל תעלה לגמר ונהיה מאוכזבים שלא זכתה באליפות אירופה?

בתשעים דקות המשחק, נבחרת ישראל הייתה טובה יותר מנבחרת אנגליה, איימה יותר על השער שלהם ובהחלט הייתה ראויה לניצחון. אולם בהארכה הגלגל התהפך באופן מובהק. נראה לי שזו בעיה של כושר גופני, ואולי על כך יש לעבוד יותר בעתיד.

מכלל האליפות אני יוצא אופטימי מאוד באשר לעתיד הכדורגל הישראלי, והיכולת, גם של נבחרות הבוגרים של ישראל, להגיע להישגים דומים.

* כתבה מאוסה – כתבה מאוסה ובזויה בערוץ 12 – מראיינים יורדים למקומות שונים בעולם, שמתבכיינים על יוקר המחיה כהצדקה לירידה. להקיא.

* ארבעים שנה לחטיבת הנח"ל – בימים אלה ימלאו ארבעים שנה לחטיבת הנח"ל. החטיבה קמה ביולי 1982, בעיצומה של מלחמת שלום הגליל, שבה צף המחסור בחטיבות חי"ר מובחר סדירות. מאותה סיבה הוקמה גם חטיבת גבעתי ב-1983.

חטיבת הנח"ל, 933, הוקמה משני גדודי הבט"ש של הנח"ל – 931 ו-932 וגדוד חדש שהוקם – 950. לימים קם גם גדוד הסיור.

כשפרצה מלחמת שלום הגליל, היינו בטירונות נח"ל. כאשר הגענו לשלב הבט"ש – זה כבר היה שירות בחטיבה. היינו המחזור השני בחטיבה. המח"ט היה אז מנחם זטורסקי ז"ל. אולם באותם הימים, חטיבת הנח"ל הייתה עדין שלב במסלול הנח"ל, ולא המסלול של הנחל"אי מן הגיוס עד השחרור כפי שזה היום. כשסיימנו את פרק החטיבה, עברנו לגדוד 50, גדוד הנח"ל המוצנח שהיה חלק מחטיבת הצנחנים. היינו אחד המחזורים האחרונים בגדוד. לימים, גדוד 50 בחטיבת הצנחנים הסב את שמו לגדוד 101 וגדוד 950 בחטיבה הסב את שמו לגדוד 50.

חלפו שלושים שנה וגם בני הבכור, עמוס, התגייס לחטיבת הנח"ל ושירת בפלוגת העורב בגדוד הסיור.

כך, במבט לאחור, אני גאה הן בשרותי כנח"לאי והן בשרותי בצנחנים, שנמשך גם בלמעלה מעשרים שנות שרות מילואים בצנחנים. אני חש גאוות יחידה בשתי החטיבות. בהמשך הדרך הייתי מ"כ בבית הספר למכ"ים שהיה בכלל חטיבה בפני עצמה.

הנח"ל היום הוא עוד חטיבת חי"ר ואין בה את הייחוד של הנח"ל, נוער חלוצי לוחם, המשלב התיישבות וביטחון. ייחודו זה של הנח"ל התבטא בהיאחזויות הנח"ל שהפכו ליישובים ועיצבו את גבולות הארץ. אני זכיתי לשרת בהיאחזות שלח בבקעת הירדן, שזמן קצר לאחר מכן אוזרחה והיום היא היישוב שדמות מחולה. מאז אני מאוהב בבקעת הירדן. בכל נסיעה בכביש 90, כאשר אני עובר בסמוך לשדמות מחולה, אני חש התרגשות וגאווה, על הפרק הזה בחיי; פרק קצר, חצי שנה בלבד, אך משמעותי – היה לי חלק בהקמת היישוב הזה.

אך התרומה של הנח"ל להתיישבות לא הייתה רק בהיאחזויות. קיבוץ אורטל, למשל, לא היה היאחזות, אך הוא הוקם בעיקר בידי גרעיני נח"ל של תנועת הצופים. היום, גם המיעוט הקטן בקרב הנח"לאים שהנם בני גרעינים, אינם גרעיני התיישבות ואין להם יעד להגשמה, אלא תקופת של משימה לאומית בתחומי החברה והחינוך. איני מזלזל בכך, חלילה, אך בהחלט לא לכך התכוון בן-גוריון כשהקים את הנח"ל.

איני כותב זאת בביקורת. כנראה שאי אפשר היום להקים יישובים בידי גרעיני נח"ל, והיום, כשאני מעורב בהקמת רמת טראמפ, הדבר ברור לי ביתר שאת. כנראה שלא הייתה הצדקה לקיומו של הנח"ל לנוכח המיעוט של המגשימים מקרב הנח"לאים. הגרעין שלי, למשל, מנה בתחילת דרכו 90 חברים. רק 2 הגשימו באורטל. התוצאה הזו אינה מצדיקה את קיומו של הנח"ל במתכונתו המסורתית.

מה שנשאר הוא השם, נח"ל, שבעצם שמו מנציח את המורשת. אלמלא קמה החטיבה לפני ארבעים שנה, כנראה שגם זה לא היה.

* התיק הכבד – כשהייתי יוצא למילואים, בעיקר לתעסוקה מבצעית, נהגתי לקחת שני תיקים – תיק קל מאוד ותיק כבד מאוד. בתיק הקל היו מדים, מגבות כלי רחצה וכד'. בתיק הכבד לא היו אבנים אלא ספרים. במילואים יש שפע של פנאי שהקדשתי אותו לקריאה. במיוחד בתקופה הטרום סלולרית, שבה גם וורקוהוליק כמוני התנתק מן העבודה. אז גם השירות היה ארוך יותר, חודש תמים. וכך, בחודש של המילואים קראתי יותר מאשר בשאר 11 חודשי השנה.

היום שמעתי ברדיו על מיזם חדש ויפה של ספריית מילואים נודדת. התרגשתי.

* תודה על ההרצאה המשעממת – פעמים רבות, בתום הרצאה שאני נותן, אני מקבל תעודת הוקרה מהמארגנים, שבה הם מודים לי על הרצאתי המרתקת. ותמיד זה משעשע אותי. הרי התעודה הוכנה מראש. מי אמר לכם שההרצאה תהיה מרתקת? אולי היא תהיה משעממת?

          * ביד הלשון

כוחות האופל – יאיר לפיד היטיב להגדיר את בן גביר ותומכיו "כוחות האופל".

אופל היא מילה תנ"כית שפירושה חושך. כך נכתב בספר ישעיהו: "וְשָׁמְעוּ בַיּוֹם-הַהוּא הַחֵרְשִׁים דִּבְרֵי-סֵפֶר וּמֵאֹפֶל וּמֵחֹשֶׁךְ עֵינֵי עִוְרִים תִּרְאֶינָה". ובאיוב: "הַלַּיְלָה הַהוּא, יִקָּחֵהוּ-אֹפֶל". וכן "כִּי טוֹב קִוִּיתִי, וַיָּבֹא רָע; וַאֲיַחֲלָה לְאוֹר, וַיָּבֹא אֹפֶל".

בשירה "לו יהי", שנכתב בימים הקשים של מלחמת יום הכיפורים, רצתה נעמי שמר להפיח תקווה בעם ישראל, והיא כתבה:

וְאִם פִּתְאֹם יִזְרַח מֵאֹפֶל

עַל רֹאשֵׁנוּ אוֹר כּוֹכָב

כָּל שֶׁנְּבַקֵּשׁ – לוּ יְהִי.

שירו של עמנואל צבר "ברית דמים", מספר את הסיפור המצמרר על שני לוחמים, שגרו באותה שכונה ולשניהם אותו שם – יובל הראל. בשבוע הראשון של מלחמת שלום הגליל קיבלה משפחת הראל הודעה שבנה, יובל, נפל. זמן קצר לאחר מכן, התברר שנפלה טעות, וההודעה הגיעה למשפחת הראל הלא נכונה. המשפחה שקיבלה את ההודעה הראשונה, התבשרה על הטעות, וכאילו קיבלה את בנה בחזרה. כעבור ימים אחדים, גם יובל הראל השני נהרג. בשיר מרבה המשורר להשתמש במילותיו של איוב, לצד מילות "כל נדרי":

ובישיבה של מעלה, ובישיבה של מטה

עוד זה מדבר וזה בא

הלילה ההוא, יקחהו האופל,

הלילה ההוא בא.

הן במסורת היהודית והן במסורת הנוצרית, קיים חזון אפוקליפטי על מלחמת גוג ומגוג, מלחמת בני אור בבני חושך. מן המיתולוגיה הזאת צמח הביטוי "כוחות האופל", כוחות השטן, כוחות בני חושך, כוחות אפלים. מקורו של הביטוי באנגלית – forces of darkness.

ומי שרוצה ללמוד כיצד להתגונן מפני כוחות האופל, מוזמן להירשם לבית הספר הוגוורטס, בסדרת הספרים הארי פוטר. אחד המקצועות הנלמדים שם, הוא התגוננות מפני כוחות האופל.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 22.6.22

* רשע וטוב לו – ממשלת בנט הגיעה לסוף דרכה. היה זה ערב עצוב למדינת ישראל. ערב עצוב לציונות.

ממשלה מצוינת, שחרטה על דגלה את הממלכתיות הציונית, את אחדות ישראל, את השבתה של מדינת ישראל למסילה אחרי שנות שלטון הפלגן, המסית, השרלטן, האיש שהשליט כאן תרבות שקר מושחתת, האיש שמנסה להרוס את מדינת החוק ולהעמיד את עצמו מעל החוק, נאלצת לסיים את דרכה.

לא בשל מחדלים או כישלונות; להיפך, למרות הצלחות ומדיניות נכונה. היא נפלה בשל ח"כים סוררים וחסרי אחריות, מימין ומשמאל, ובשל מסע דה-לגיטימציה נורא לממשלה כולל טרור אישי נגד ח"כים בימינה ששבר אותם וגרם לאובדן הרוב.

ההבדל העיקרי בין ממשלת בנט לממשלות נתניהו, הוא שממשלת בנט העמידה בראש שמחתה את האינטרס הלאומי, וממשלות נתניהו הכפיפו כל אינטרס לאומי לאינטרס של אדם אחד.

חבל שהממשלה נאלצת לסיים את תפקידה. לא פחות מצער, שזה מקרה מובהק של רשע וטוב לו. נתניהו הוביל אופוזיציה מנוולת, מכוערת, לא ממלכתית, לא פטריוטית, מבוססת על שקרים והסתה, שלא הייתה לה כל ביקורת עניינית על מדיניות הממשלה ומעשיה, אך הובילה מלחמת חורמה בממשלה בשל עצם קיומה; בשל עצם העובדה שאדם אחר שאינו נתניהו הוא ראש הממשלה.

הגישה של האופוזיציה הייתה שאם נתניהו לא ראש הממשלה – שתישרף המדינה. אני מקווה מאוד, שאזרחי ישראל ישפטו כבמשפט שלמה – לא יפקידו את המדינה בידי מי שמוכן לגזור אותה לקרעים.

* ערך חינוכי – אני אמביוולנטי באשר לרוטציה בין בנט ללפיד. מצד אחד – מה, אתם עושים צחוק? ראש הממשלה כיהן רק שנה אחת והוא מעביר את השלטון למי שיכהן ארבעה חודשים עד הבחירות? זה לא רציני. נכון היה שבנט ימשיך בתפקיד עד הבחירות.

אבל מצד שני, יש ערך חינוכי ומסר ערכי לציבור, בחוויה המתקנת אחרי גניבת הרוטציה הנכלולית בידי נתניהו.

* הניסוי נכשל – כבר אחרי סיבוב הבחירות השני, קראתי להקמת ממשלת אחדות עם נתניהו. כתבתי על כך מאמרים ונאבקתי על כך בתוך תנועת תל"ם שבה הייתי חבר פעיל. כך היה גם לאחר הסיבוב השלישי. לאחר הסיבוב הרביעי ועם פרישתי מתל"ם, הייתי בין המייסדים של "יוזמת אחדות לאומית", שהפעילה לחץ על כל הגורמים והיה לה חלק משמעותי בהקמת הממשלה.

איך זה נגמר בסוף, כולם יודעים. היה זה הסכם הונאה מתחילתו, שלא הייתה לנתניהו כל כוונה לכבדו, אלא להשתמש בו כדי להישאר ראש הממשלה. האופן שבו הוא עקץ את שותפיו – פשע כלכלי נגד מדינת ישראל, של מניעת תקציב, בהתאם לפירצה שהשאיר בכוונה בהסכם ההונאה, מיצב אותו סופית כנוכל האולטימטיבי, שקרן מועד, שאין כל ערך לחתימת ידו, ואם חותמים אתו על הסכם, רצוי שהוא ייחתם על נייר רך, כדי שיהיה בו שימוש אפשרי כלשהו.

ממשלת האחדות עם נתניהו הייתה ניסוי – והניסוי נכשל. טוטלית.

ולכן, אין מקום לכל הפטפוטים על הקמת ממשלה חלופית בראשותו ועל חידוש שיתוף הפעולה עמו. אין בכך כל טעם, כי אם ייחתם עמו הסכם כלשהו – הוא יופר. כי הוא לא יכול אחרת.

* נגד מחטף – אני שומע בשעות האחרונות רעיון על הבאת "חוק הנאשם" להצבעה בסמוך להצבעה על חוק פיזור הכנסת.

אני תומך בכל לבי בחוק וכתבתי על כך פעמים רבות. אך אם הדבר לא נעשה לאורך השנה, אי אפשר לעשותו פתאום כמחטף רגע לפני פיזור הכנסת.

מה פירוש "אי אפשר"? פירוש הדבר שזהו צעד בלתי בגי"ץ. אין סיכוי שבג"ץ לא יפסול מחטף כזה.

* דיינו – אילו לא קמה ממשלת השינוי, אלא כדי ליזום ולהחליט ולהתחיל לבצע את התכנית הלאומית לפיתוח הגולן, להכפלת האוכלוסיה היהודית ולהקמת יישובים חדשים – דיינו. לא הייתה ממשלה טובה כזו לגולן.

היוזמה הייתה של צביקה האוזר. תקווה חדשה אימצה את היוזמה והכניסה אותה כדרישתה המרכזית בהסכם הקואליציוני. כל הממשלה חברה יחד לקידום היוזמה ועלתה למבוא חמה לקבל את ההחלטה. ההחלטה התקבלה פה אחד, כולל שרי מרצ (אין משמעת הצבעה בממשלה), עובדה המחזקת ומחשקת את הקונצנזוס הלאומי. מימוש ההחלטה יהיה וידוא ההריגה הסופי והמוחלט של רעיון העוועים על נסיגה מהגולן, חלילה.

על אחת כמה וכמה כפולה ומכופלת שזה רק אחד מהדברים הטובים הרבים שעשתה הממשלה למען מדינת ישראל ולחיזוק הציונות.

* להוריד את אחוז החסימה – לקראת הבחירות לכנסת ה-19, ב-2013, יזמו השותפים נתניהו וליברמן את העלאת אחוז החסימה ל-3.25%, כלומר מארבעה מנדטים ומעלה. הם הסבירו את הצעד ככזה שנועד לחזק את ה"משילות".

חלפו מאז 9 שנים. האם המשילות והיציבות הפוליטית בישראל התחזקו מאז הצעד הזה או נחלשו? זו שאלה רטורית. המערכת הפוליטית בישראל מצויה במשבר העמוק בתולדותיה, וחוסר היציבות בשנים האחרונות הוא חסר תקדים ומסכן את הדמוקרטיה.

אם נכונה הטענה שמטרתם של נתניהו וליברמן הייתה לקבוע רף שבו אף מפלגה ערבית לא תעבור את אחוז החסימה, הם הקימו בכך את הרשימה המשותפת, שהגיעה להישגים אלקטורליים חסרי תקדים. השינוי גם הביא לחיבור הנורא בין גורמים בציונות הדתית לבין הכהניסטים והכניס את הכהניסט לכנסת. ההקצנה המטורפת לשני הקצוות אינה תוצאה רק של אחוז החסימה, אלא של תהליכי עומק מדאיגים בחברה הישראלית, אך היא בהחלט סייעה להידרדרות הזאת.

כפי שאנו נוכחים, חוסר היציבות אינו נובע מריבוי סיעות בכנסת. כל הסיעות בקואליציה הנוכחית נוהגות באחריות רבה, ולמרות זאת הקואליציה רעועה, בשל ח"כים בודדים בסיעות הקיימות.

הבעיה אצלנו היא, שהדיון על שינויים בשיטה הפוליטית אינם ענייניים, אלא מוטים להערכה של כל גורם במערכת האם הוא ירוויח מהשינוי. נתניהו, שיחד עם ליברמן העלה את אחוז החסימה, ניסה בשנים האחרונות להוריד את אחוז החסימה, כיוון שאז הוא העריך שהדבר ישרת אותו. והיום, כאשר יש יוזמה בקואליציה להורדת אחוז החסימה, הוא נעמד על הרגליים האחוריות כדי לסכל זאת. והוא אינו היחיד – כמעט כל מי שתומך או מתנגד למהלך הזה ולמהלכים אחרים הנוגעים לשיטה הפוליטית, עושים זאת מתוך פוזיציה וקוניוקטורה. המצב הרצוי היה, שהקואליציה והאופוזיציה יטכסו עצה ויגבשו יחד שינויים רצויים. למרבה הצער, היום מהלך כזה הוא מדע בדיוני.

מאז ומתמיד התנגדתי ואני מתנגד גם היום לאחוז חסימה גבוה. אני בעד אחוז חסימה של 1%, כפי שהיה שנים רבות, ודווקא אז המערכת ידעה יציבות פוליטית. מן הראוי שהכנסת תייצג את מגוון הדעות בעם, ללא חסימות.

* תודה לסמוטריץ' – גם היום, אחרי שנה, לא מאוחר לשוב ולהודות לסמוטריץ', שהכשיל את הקמת ממשלת נתניהו, שכללה גם את בנט, בשל הווטו שלו על קואליציה עם רע"ם.

* שנה חמישית – בסיטואציה הפוליטית שנוצרה, יהיה קשה להעביר החלטה על רמטכ"ל חדש.

הפתרון הראוי הוא הארכת הקדנציה של כוכבי בשנה נוספת. הוא לא יהיה הרמטכ"ל הראשון שכיהן חמש שנים. זה היה אורך כהונתו של רפול (1978-1983).

* המשימה מספר 1 – ברכות חמות לדורון אלמוג, עם מינויו ליו"ר הסוכנות היהודית.

משימות רבות ניצבות לפתחו, אך בסדר העדיפויות יש משימה אחת, ראשונה במעלה, וכל שאר המשימות הרבה אחריה – קידום ועידוד עליה גדולה מרוסיה ומאוקראינה. המלחמה בין המדינות יצרה שעת רצון לעליה גדולה, אך הפוטנציאל לא יתממש ללא הירתמות והכוונה של מדינת ישראל ושל המוסדות הלאומיים. יש להגיע אל היהודים בארצות הללו ולעודד עליה ועל ישראל להיערך לקליטה גדולה.

העליה הגדולה והמבורכת מחבר המדינות בשנות ה-90 הקפיצה את ישראל בכל תחומי החיים. הצמיחה הדמוגרפית, החשובה כשלעצמה, הביאה עמה צמיחה כלכלית, מדעית, טכנולוגית, חינוכית, אמנותית, ספורטיבית ועוד. אל נחמיץ את ההזדמנות לקפיצה נוספת ברוח זו.

מדינת ישראל קיימת קודם כל על מנת להיות יעד לעליית העם היהודי, ואין אנו בני חורין להיבטל מהזדמנויות פז כאלו.

* תיקון של עוול מכוער – קבלת אוניברסיטת השומרון באריאל לוועד ראשי האוניברסיטאות הוא תיקון של עוול מכוער.

ההתנגדות להקמת האוניברסיטה הייתה כוחנות מונופוליסטית גרידא. כפי שהאוניברסיטה העברית התנגדה להקמת אוניברסיטת ת"א, ושתיהן התנגדו להקמת אוניברסיטת חיפה ושלושתן להקמת אוניברסיטת הנגב (לימים ב"ג), כך ומאותן סיבות הן התנגדו להקמת האוניברסיטה בשומרון. הן עטו על התנגדותן הכוחנית איצטלה "אידיאולוגית" או אם לדייק יותר, הן קפצו על התירוץ הזה כדי להוסיף בעלי ברית פוליטיים להתנגדות.

האוניברסיטה קמה, אף על פי כן, במידה רבה בזכות נחישותו של שר החינוך אז גדעון סער, והיום היא התקבלה לוועד ראשי האוניברסיטאות, במידה רבה בזכותה של שרת החינוך יפעת שאשא-ביטון. 

מה שנשאר מן ההתנגדות וההחרמה הוא הריח הרע.

* הצעת חוק מנותקת – דווקא בימים אלה, שבהם אנו מתמודדים עם תופעה חמורה של אלימות נגד צוותים רפואיים ואלימות נגד נהגים בתחבורה הציבורית והסתה חמורה נגד עובדי מערכת הבריאות בידי מתנגדי החיסונים, והתפטרות המונית של שוטרים ממשטרת ישראל, הכנסת מקדמת בתמיכת ח"כים רבים מן הקואליציה ומן האופוזיציה את הצעת החוק של גבי לסקי ממרצ לביטול העבירה של העלבת עובד ציבור. כמובן בשם חופש הביטוי, חופש המחאה וכד'. לכאורה, אין דבר כזה אלימות מילולית, ועד הרגע של אלימות פיזית, הכל נכלל בגדר חופש הביטוי.

יש אלימות מילולית, ובדרך כלל היא המבוא לאלימות פיזית. וכאשר הסייג הזה יוסר, האלימות רק תגבר. הסנטימנט האנטי ממסדי שבבסיס הצעת החוק הוא סנטימנט אנרכיסטי, שעלול להפוך את עובדי הציבור למרמס ולמשיסה ולהסיר מהם את ההגנה.

לא בכדי ההצעות הללו באות תמיד מן הקצוות של החברה. הצעת החוק עלתה לראשונה בכנסת ה-19, כהצעה משותפת של אורית סטרוק מהאיחוד הלאומי ודב חנין מחד"ש. אחדות הקצוות או חוק הרדיקלים השלובים. גם גבי לסקי צמחה מקבוצת קצה. המרכז האחראי והממלכתי צריך לסכל את ההצעה.

* להגביר את האור – "אדם ואדמה" היא רשת בתי ספר של ארגון "השומר החדש". הפנימיה הראשונה קמה בחצבה שבערבה, השניה באורטל שבגולן ולאחר מכן קמו בגליל התחתון ובנגב. "אדם ואדמה" באורטל הוא גם בית ספר משותף לדתיים וחילונים (כמובן, ללא הפרדה בין בנות ובנים).

תלמידי "אדם ואדמה" משכימים ב-5:00 בבוקר ויוצאים לעבודה חקלאית. בצהרים הם לומדים ובערב יש להם פעילות תרבותית-חברתית-ערכית. כך, במשך ארבע שנים מכיתה ט' עד י"ב, כאשר בתום שנת הלימודים הם נשארים לעוד שלושה שבועות עבודה. הם רציניים ביותר, משקיעים את הנשמה בעבודה פיזית קשה מאוד בתנאי מזג אוויר קשים, בנחישות ובמסירות. הם לומדים בגופם נתינה מהי, ומה המשמעות האישית והציונית של החקלאות. החקלאים באזור נלחמים עליהם, כי הם באמת נהדרים.

אני אוהב מאוד את התכנית. הדבר היחיד שקשה לי אתו, הוא שהלימודים מאוד ממוקדי בגרות ואני לא מחסידי בתי החרושת לציוּנים, כשיטת החינוך הראויה. אך בתוך המכלול החינוכי הנפלא של מה שזוכים התלמידים לקבל, זה בטל בשישים.

ועוד דבר ייחודי מאוד. במהלך העבודה, יש להם הפסקה לארוחת בוקר. הם יושבים בשטח, ובחצי השעה של ההפסקה, הם אינם רק אוכלים אלא גם לומדים. לא לימוד למבחן, אלא לימוד ערכי, שיר או טקסט, שמעבירים להם המדריכים או החניכים עצמם. השבוע, למשל, התלמידים שעובדים אצלנו בקטיף אוכמניות, עוברים שיעורים על ארגון השומר המקורי, שאותם מעביר אחד התלמידים.

מרכיב מרכזי בחינוך של אדם ואדמה הוא הדוגמה האישית. מנהל בית הספר, המחנכים והמדריכים עובדים יחד עם התלמידים בעבודה החקלאית. וזה, בעיניי, המסר החינוכי החשוב ביותר.

ביום שני האחרון, נערך טקס הסיום של מחזור א', המסיים כעת את כיתה י"ב. היה טקס צנוע ויפה מאוד. כל כך מרגש לשמוע את התלמידים מספרים כל אחד את סיפורו, ולשמוע אותם מדברים בכנות, בפשטות, בלי פראזות, על ציונות וערכים. מחמם את הלב.

את הידיעה המצערת על גדיעתה בדמי ימיה של ממשלת השינוי, קיבלתי במהלך טקס הסיום. כה בלט בעיניי הפער בין הדברים היפים והנפלאים שקורים בחברה הישראלית ושבהם אני נתקל במדרשת השילוב, במכינות הקד"צ, בארגון השומר החדש, ב"אדם ואדמה" ועוד, לבין הסחי בפוליטיקה הישראלית.

איני מזלזל חלילה בפוליטיקה, אך אני מאמין בראש ובראשונה בהגשמה, בציונות המעשית, ולכן אני אופטימיסט חשוך מרפא. אני מאמין שנצח ישראל לא ישקר, גם אם אדמתנו בוערת.

אחד הבוגרים ציטט בטקס משפט של א.ד. גורדון, שביטא בעבורי את החוויה המטלטלת של הפער בין חווית "אדם ואדמה" לבין חוויית הרוע הביביסטי, שהתנגשו באותה השעה בדיוק: "לא יהיה ניצחון של האור על החושך כל עוד לא נעמוד על האמת הפשוטה, שבמקום להילחם בחושך, עלינו להגביר את האור".

אכן, בראש ובראשונה יש להגביר את האור. אבל נכון גם להילחם בחושך, בחינת "סור מרע ועשה טוב".

* איתן ליס – הלך לעולמו איתן ליס, מי שהיה ראש המועצה האזורית גולן.

איתן היה מוותיקי מושב רמות. זכה, ובמשמרת שלו ישראל החילה את ריבונותה על הגולן.

יהי זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

לשם שמים – בהצהרתו על ההחלטה להקדים את הבחירות, אמר בנט שכל מעשיו היו לשם שמים. ניכרים דברי אמת.

פירוש הביטוי החז"לי "לשם שמים" הוא למען מטרה נעלה ומוסרית, כלומר שלא על מנת לקבל פרס.

הביטוי "לשם שמים" מתקשר גם לפרשת השבוע, פרשת "קרח". חז"ל הפרידו בין מחלוקת לשם שמים לבין מחלוקת שאינה לשם שמים. הדוגמה למחלוקת שאינה לשם שמים, היא מחלוקת קרח ועדתו. למה? כי היה זה מאבק מזוקק על כוח ושלטון. וכך בדיוק היה המאבק של האופוזיציה נגד ממשלת השינוי; לא היה לה שום תוכן, זולת דה-לגיטימציה לראש ממשלה שאינו נתניהו.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 11.6.22

* הרמה הישראלית – ב-10.6 מלאו 55 שנים לשחרור הגולן במלחמת ששת הימים. חמישה שבועות לאחר מכן עלו לגולן ראשוני המתיישבים והחלו בהקמת מפעל ההתיישבות הציוני הנפלא בגולן.

כותרת פקודת היום של אלוף פיקוד הצפון דוד אלעזר הייתה: הרמה ה"סורית" בידינו!

הביטוי הזה הופיע גם באחת הפסקאות: "הרמה ה'סורית' בידינו. טיהרנוה מקני המרצחים, לאחר קרב עז וקצר. לא יוכל עוד הצבא הסורי להפגיז את יישובינו, להבעיר את שדותינו, להתנכל לקיומנו. מיום זה ישרור השלום בעמקי החולה והכינרת".

שתי נקודות מעניינות. אחת היא, השימוש בביטוי "הרמה הסורית" ולא רמת הגולן. השניה היא הכנסת המילה "סורית" למירכאות.

למחרת, הכותרת הראשית של העיתון "היום", ביטאון גח"ל (גוש חירות ליברלים, הגלגול הקודם של הליכוד) היה: "צה"ל כבש את הרמה הסורית". כך גם בגוף הכתבה, מאת משה שי, סופרו הצבאי של "היום": "כוחות צה"ל, בעקבות ההפגזה הסורית הרצופה על היישובים הישראליים, השתלטו על עמדות הארטילריה הסורית – על הרמה הסורית". ובכתבה של י. וקסמן, סופר "היום" בגליל, תחת הכותרת "מבצע בזק", נכתב: "בקרב קשה ולעתים אכזרי, ולאחר חמישה ימי הפגזת יישובים על ידי התותחים הסוריים, כבש צה"ל את כל הרמה הסורית, למן תאופיק שבגזרה הדרומית ביותר, וכלה בבניאס שבצפון".

בשתי הכתבות, לא הופיעה המילה גולן. הגולן הוא שמו של האזור מאז ימי התנ"ך. גם בערבית הוא נקרא ג'ולן. אלפי שנים הגולן נקרא בשמו. במשך 21 שנה, מהקמת סוריה ועד מלחמת ששת הימים, הגולן היה בידי הסורים. מהגולן הם פלשו למדינת ישראל ביום הקמתה, כדי לנתק את הגליל משאר הארץ, כחלק ממזימת מדינות ערב לסכל את הקמת המדינה ולהטביעהּ בדם. ובמשך 19 השנים שבין מלחמת השחרור למלחמת ששת הימים, היה הגולן בסיס לתוקפנות רצחנית יום יומית נגד יישובי הצפון. מהגולן הסורים ניסו להטות את אפיק הירדן, כדי לייבש את מדינת ישראל. "ההר שהיה כמפלצת", כינה יובב כץ, בשירו האלמותי "בתי את בוכה או צוחקת?" את הגולן תחת הכיבוש הסורי. ובימי האימה האלה, קיבל הגולן את הכינוי "הרמה הסורית", הכינוי המאיים, המבטא את האימה. הכינוי הזה, שנולד בשנות החמישים מת בסוף שנות השישים, עם שחרור הגולן.

דדו השתמש בכינוי שהיה מקובל באותם ימים, אך הכניס אותו למירכאות. 55 שנות התיישבות ציונית ו-41 שנות ריבונות ישראלית מחקו את השם המאיים והשליכו אותו לפח האשפה של ההיסטוריה, כמו את רעיון העוועים של מסירת הגולן לאויב הסורי. אנו, תושבי הגולן, בתמיכת עם ישראל ברובו המכריע, הפכנו את הגולן לרמה הישראלית.

בתקופת המאבק על הגולן בשנות ה-90, שבו שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן, התעמתתי באולפן "פופוליטיקה" עם מנהיגת מרצ, השרה שולמית אלוני. במהלך דבריה שלפה אלוני פרובוקציה: "הגולן הוא בכלל סורי. השם שלו היה 'הרמה הסורית' ". את הרעיון ההזוי של נסיגה מהגולן היא הציגה כהשבת אבדה לבעליה.

חלפו כשלושה עשורים, ואפילו שרי מרצ עלו עם כל שרי הממשלה לישיבת ממשלה היסטורית במבוא חמה והצביעו בעד התכנית הלאומית לפיתוח הגולן; תכנית שכבר מיושמת בשטח, והגשמתה תהיה וידוא ההריגה הסופי והמוחלט של כל אפשרות לנסיגה מהגולן.

מי שיצא נגד התכנית היה עיתון "הארץ", שבמאמרי מערכת תקף בחריפות את מרצ על תמיכתה בתכנית, ושב על עמדתו המסורתית שיש לסגת מהגולן ולמסור אותו לסורים.

עמדתו ה"מסורתית"? בעניין זה אשמח להפתיע. ב-8 ביוני 1967, יום לפני שצה"ל עלה לגולן ויומיים לפני שהשלים את שחרורו, כאשר הממשלה עוד היססה ושר הביטחון דיין עוד התנגד, התחלק מאמר המערכת לשלושה חלקים. החלק הראשון היה שיר הלל ושבח על שחרור ירושלים, שכותרתו "צהלי ורוני יושבת ציון!" (סימן הקריאה – במקור). החלק האחרון היה "ניתן ביד רחבה" – קריאה לציבור להיענות למלווה החירום של הממשלה, למימון הניצחון. החלק המרכזי היה תחת הכותרת "להשלים את המלאכה". וכך נאמר בו:

"קשה להיזכר בימים סוערים אלה, שהכל נפתח ובא מסוריה. הייתה זו סוריה שביקשה לנהל נגדנו 'מלחמה עממית', שהפגיזה יישובינו, שאימנה ושלחה מרצחים אל תוך גבולותינו. הגיעה השעה שהחשבון עם מדינה זו יסוכם ויסולק.

מאז יום ג' תוקפים הסורים את יישובי הספר הצפוניים; עוד לפני כן הרעישו מטוסים סוריים מטרות אזרחיות בחיפה, מגידו ועוד. סוריה היא המבקשת את ההתמודדות אתנו, אגב ניצול העובדה שצה"ל מרותק לגזרות אחרות בחזית המשולשת שארגנה מצרים נגדנו. הבה ניתן להם את מבוקשם.

יהיו שיטענו כי אל לנו ליישב את החשבון עם סוריה, כיוון שהיא במיוחד, עוד יותר ממצרים, אומצה וטופחה על ידי ברית המועצות; ואל לנו להרגיז את המעצמה הסובייטית האדירה. אך אלה הטוענים כך מן הראוי שייזכרו, כי הסובייטים הם שנתנו ידם ותמיכתם לתוקפנות הערבית; ואין כקברניטי המדיניות הסובייטית ריאליסטים להבין כי המפסיד משחק, חייב לשלם. … יש לומר למדינות העולם, כי האזורים המפורזים, והמצב הבלתי ברור לאורך חופי הכנרת ושפך הירדן, הם מוקדי תבערה המסכנים את השלום בכל העת. שינוי קו התיחום בינינו ובין הכוחות המזויינים של סוריה יש בו אפוא כדי לבצר את השקט והרגיעה בחלק זה של העולם; ואם, כפי שאנו משערים, מעוניינת ברית המועצות בשלום במזרח התיכון, אין היא צריכה להתנגד להרחקת הסורים מהמקומות שמהם הם יכולים לסכן אותו לאורך ימים.

האמצעים להשלמת המלאכה נתונים בידי צה"ל. יש להפעילם כדי ליצור עובדות גיאוגרפיות ואסטרטגיות, המאפשרות לנו לאורך ימים הגנה יעילה על חייהם ורכושם של אזרחי ישראל. המלאכה שהתחיל בה צה"ל בסיני ובגבול המזרחי עוד אינה שלמה; הבה נשלים אותה בהבסת הצבא הסורי ובעיצוב גבולות ההולמים את צרכינו ואת יחסי הכוחות שיצר הניצחון הישראלי".

* הניסיון שלא הצליח – לפני ימים אחדים פרסמתי מאמר שבו ניתחתי אחרי שנה את השותפות עם רע"ם, שבזמן אמת התנגדתי לה, אך בדיעבד אני סבור שהמהלך היה נכון, ואילו יצליח הוא נושא בשורה חשובה לחברה הישראלית. כותרת המאמר הייתה "הניסיון שלא נכשל". במאמר ציינתי לשבח את דרכו האמיצה ופורצת הדרך של מנסור עבאס מצד אחד, אך גם את התנהלותם של הסובבים אותו שאינם מתעלים לגודל ההזדמנות. קבעתי, שהעתיד יקבע אם הניסיון הצליח.

בעקבות הצבעת חלק מחברי רע"ם עם האופוזיציה למדינה בראשות ביביטיבי, נכון לשנות את הכותרת ל"הניסיון שלא הצליח". עדין איני מגדיר אותו כניסיון שנכשל, כי אני מקווה שרע"ם תתעשת ותשנה את דרכה. אם היא תמשיך לנהוג כפי שנהגה לאחרונה, יהיה זה כישלון. במצב הזה, הממשלה הנוכחית, למרות שהיא ממשלה מצוינת, לא תוכל להמשיך. תהיה זו בשורה רעה למדינת ישראל. למגזר הערבי בישראל, זה עלול להיות אסון.

רע"ם התפלגה מהרשימה המשותפת ורצה לבד עם המסר של דרך חדשה למגזר הערבי – דרך של השתלבות, גם בפוליטיקה. ההסדר המכונן הוא הצטרפות לכל קואליציה, של הימין, של השמאל או ממשלת אחדות, תוך התמקדות בצרכים האזרחיים והתעלמות מהסוגיה הפלשתינאית והנושאים הלאומיים. זה ההסדר היחיד שמאפשר לערביי ישראל השתלבות בממשלה ישראלית. גם נתניהו וגם בנט הלכו עם רע"ם להסדר הזה. נתניהו נכשל, או ליתר דיוק הוכשל בידי סמוטריץ'. בנט הצליח.

אם רע"ם תמשיך לבגוד בקואליציה שבה היא שותפה, ולפעול על פי עיקרון מכונן אחר – שותפות קואליציונית שבה רע"ם מקבלת את כל מה שהוסכם עליו בעבור המגזר הערבי ובתמורה מצביעה עם האופוזיציה נגד הממשלה – יתכן שהמגזר הערבי יצטרך להמתין עוד 73 שנים עד שיוכל להצטרף לקואליציה כלשהי.

* קח את הכסף וברח – על רע"ם להבין, ששותפות קואליציונית – כשמה כן היא, שותפות. היא מבוססת על הדדיות. זה לא יכול לעבוד בשיטת "קח את הכסף וברח". רע"ם חתומה על הסכם קואליציוני. מה שהובטח לה מקוים. מה שנדרש ממנה הוא להצביע עם הקואליציה בכל ההצבעות בכנסת.

* מבחן אורבך – בימים הקרובים ניווכח האם יש לניר אורבך עמוד שידרה, או שהוא קורץ מהחומר של עידית סילמן – אבקה.

* אבדה הבושה – כאשר האופוזיציה למדינה הצביעה נגד חוק האזרחות, הם הפיצו נראטיב על פיו הם הצביעו נגדו בשל כרסומים בחוק בהסכמות בין איילת שקד למרצ ורע"ם. כמובן שזה שקר. החוק הונח על שולחן הכנסת עוד בימיה האחרונים של ממשלת נתניהו, וממשלת השינוי לא שינתה בו אות או פסיק. רק כאשר התברר סופית שהאופוזיציה-למדינה נחושה להצביע נגד, איילת שקד הגיעה להסכמות עם מרצ ורע"ם, כדי לנסות להציל את החוק. אבל עצם הפצת הנראטיב השקרי, מעידה שעוד הייתה שם קצת בושה.

כאשר האופוזיציה למדינה עמדה להצביע נגד חיילי צה"ל ולהפיל את חוק "ממדים ללימודים", היא המציאה את הספין של מימון ב-100% ואח"כ השתמשה בסולם שגנץ הציב לה כדי לרדת מהעץ.

בהצבעה על חוק יו"ש אבדה הבושה. ההצבעה הבוטה נגד מדינת ישראל ונגד תושבי יו"ש נעשתה בריש גלי, היישר מהמקפצה. בלי כאבי בטן.

* התיישרו – אילו אמרתי לפני שנה לביביסט ממוצע שהליכוד יצביע נגד חוק יו"ש, הוא היה מגיב שאני רל"ב, ביביופוב, מעליל עלילות שווא על הליכוד, תופר תיקים, פריבילג אשכנזי, דיפ-סטייט, בולשביק וכד'. הדבר המדהים, הוא שכאשר נתניהו עשה את המעשה הנואל הזה, רוב הביביסטים התיישרו והצדיקו את האסטרטגיה האופוזיציונית הגאונית שלו.

האמת היא שלא הייתי אומר זאת לפני שנה, כי לא הייתי מעלה על דעתי לאיזה שפל האיש הזה מסוגל להידרדר.

* תפיסת ההפעלה של האופוזיציה למדינה – ככל שיהיה רע יותר למדינת ישראל, יהיה טוב יותר לנתניהו. ומטרת העל היא שיהיה טוב לנתניהו.

* בדרכו של לנין – אחד הגידופים החביבים על הביביסטים הוא… "בולשביק". מי שכופר באלוהותו של נתניהו הוא… "בולשביק". מי שמטיל ספק בתאוריות הקונספירציה המטורללות על איזו "מדינת עומק" מדומיינת, שתופרת תיקים לנתניהו כדי להעלות את השמאל לשלטון, הוא… "בולשביק".

מה הקשר? מי אמר שצריך קשר? מבחינתם זה עוד גידוף. כמו אצל אלה שההגדרה שלהם למי שאינו חושב כמוהם היא: "פשיסט" (יש כמה כאלה ברח' שוקן).

האמת היא שמי שנוקט בשיטות בולשביקיות מובהקות, הוא דווקא נתניהו. שיטת האופוזיציה למדינה שהוא מנהיג, היא פרקטיקה בולשביקית מובהקת.

ולדימיר איליץ' אוליאנוב, הידוע בכינויו לנין, מנהיג המהפכה הבולשביקית, קבע את האסטרטגיה: "ככל שיהיה יותר רע, יהיה יותר טוב". כלומר, ככל שיהיה יותר רע ברוסיה, זה יהיה טוב יותר, כי זה יקדם את המהפכה.

וזו בדיוק גישתו של נתניהו. הוא לא הולך בדרך האופוזיציה הממלכתית, האופוזיציה הנאמנה, האופוזיציה האחראית, שאותה עיצב בגין בשנותיו הרבות כראש האופוזיציה ובה הלכו כל ראשי האופוזיציה מאז (כולל נתניהו עצמו, לפני שהשלטון הממושך מדי סיאב אותו עד שורשי שערותיו), אלא בדרכו של לנין.

* הדלת פתוחה – מדוע מנסור עבאס טרם פרסם את ההקלטות מן המו"מ שקיים עם נתניהו על הצטרפות לממשלתו? עמית סגל, בטור שלו בידיעות אחרונות, מעריך שעבאס עדין מקווה "שיום אחד למרות כל הסמוטריצ'ים, ישלב ידיים עם הליכוד".

* שבתי צבי הראשון – אילו היו רשתות חברתיות במאה ה-17, שבתי צבי היה אלוף הלייקים.

* איני מתפעל מאפס גירעון – איני מתפעל יותר מדי מהישג האפס-גירעון, כיוון שלתפיסתי מטרה של מדינה אינה לא להיות בגרעון, אלא לקדם משימות לאומיות וחברתיות. אם מצב הקופה טוב כל כך, יש לממש אותה לפעולות שלמענן היא קיימת, בקידום החינוך, הביטחון, העליה והקליטה, ההתיישבות, הרווחה, הבריאות, המדע, ההשכלה הגבוהה, התשתיות, התחבורה, התרבות, הסביבה וכד'.

* דיאלוג כן ואמתי – בנושא השירות הקרבי של בנות בצה"ל, יש הבדל בין עמדתי האישית, המזוקקת, לבין עמדתי החברתית. אישית, אני רואה זכות גדולה בהגנה על המולדת, מעריך מאוד כל מי שרוצֶה וכל מי שרוצָה לתרום את התרומה הגדולה ביותר, תוך נכונות למסירות נפש, וסבור שעל החברה הישראלית לעודד זאת ועל צה"ל לאפשר זאת. אני סבור שצה"ל זקוק לטובים ביותר ובעלי המוטיבציה הגבוהה ביותר בכל התפקידים ולכן אין סיבה למנוע מאוכלוסיה כלשהי, מטעמי מגדר או מטעמים אחרים, להתמודד על כל תפקיד.

אולם חברתית, אני יודע שהדבר מורכב. צה"ל הוא צבא העם, ויש להתחשב בעמדות השונות בחברה הישראלית בנושא השירות ביחידות המעורבות, גם בעמדת הציונות הדתית. ולכן, יש להגיע להסכמות באמצעות דיאלוג כן ואמתי עם הציונות הדתית ומנהיגיה בנדון. דיאלוג כן ואמתי – אין פירושו בשום אופן זכות וטו לרבנים. אבל באותה מידה אין פירושו סירוב להקשיב להם, ללכת לקראתם ולהגיע להסכמות. אני מאמין, שברצון טוב ניתן להגיע להסכמות. ההסכמות לא תהיינה על פי עמדתי האישית ולא על פי העמדה המנוגדת לה. ההסכמות תתבססנה על פשרה מכובדת.

בסוגיה חברתית רגישה כזו, אין מקום להתערבות בג"ץ. אין להתייחס לכך כאל סוגיה של זכויות האזרח. יש כאן שיקולים מקצועיים צבאיים ושיקולים חברתיים-אידיאולוגיים-דתיים. אין אלה סוגיות לבג"ץ. פסיקה משפטית, מעצם טבעה, היא הכרעה דיכוטומית, לכאן או לכאן. בסוגיה הזו, מן הראוי להשאיר את הזירה לשיג ושיח שיאפשר הסכמות ופשרות.

* היכן תמוקם אוניברסיטת הגליל – מודעת ענק ב"הארץ": "מחזקים את הצפון". מעולה. כותרת המשנה: "מקימים אוניברסיטה במכללה האקדמית גליל מערבי. נקודה". והחתומים מטה, ראשי הרשויות בגליל המערבי, "קוראים לשרת החינוך ולמל"ג לעמוד בהבטחות השלטוניות שניתנו ולהקים אוניברסיטה בגליל". ובהמשך – פירוט מדוע חשוב להקים אוניברסיטה בגליל ואח"כ הסבר מה היתרונות של מכללת הגליל המערבי.

הקורא התמים יחשוב שהגליל נאבק על קיום ההבטחה להקים בו אוניברסיטה. מה שלא מוזכר, ולו ברמז, במודעה, הוא שהמחלוקת אינה אם להקים אוניברסיטה בגליל, אלא האם להקימהּ בגליל המערבי או המזרחי.

ובמחלוקת הזאת, ברור לי, ולא רק בשל היותי תושב הגולן, שהוא חלק מאשכול הגליל המזרחי, שנכון להקים את האוניברסיטה בגליל המזרחי. הסיבה לכך, היא שהגליל המערבי סמוך במרחק של נסיעה קצרה ותחבורה ציבורית ענפה לשתי אוניברסיטאות – אוניברסיטת חיפה והטכניון. הגליל המזרחי, לעומת זאת, רחוק מאוד מעיר גדולה ומאוניברסיטה כלשהי. ולכן, חיזוק משמעותי של אזור הספר הצפוני של ישראל, הוא בהקמת האוניברסיטה בגליל המזרחי. המכללה האקדמית תל-חי, שהיום יש לה גם שלוחה בקצרין, היא מכללה מתקדמת ומפותחת מאוד שעשויה להיות התשתית לאוניברסיטת הגליל, לצד מכללת כינרת ומכללת צפת.

* לצ'פר את החיילים – אוניברסיטת חיפה הציעה מלגות לסטודנטים משוחררי צה"ל או שירות לאומי. האגודה לזכויות האזרח תקפה את ההחלטה, שמפלה בין אזרחים על רקע לאומי, והאוניברסיטה התקפלה וביטלה את המילגה.

זו חוצפה ממדרגה ראשונה. בישראל יש שוויון זכויות מלא לכל האזרחים, ללא הבדל לאום ודת. השוויון הוא רק בזכויות, לא בחובות. הזכויות, אינן מותנות במילוי החובות.

מילגה מהאוניברסיטה, אינה במסגרת זכויות האזרח. מילגה, מעצם טבעה, היא פריבילגיה. כן, נכון וראוי לצ'פר את מי שהקדישו שלוש שנים מחייהם למען המדינה, והקרביים שבהם גם סיכנו את חייהם ואת שלמות גופם ונפשם. יש לזכור, שבשנות שירותם – מי שלא שירתו יכלו להתחיל ללמוד, או לעשות כסף כדי לממן את הלימודים. כך שמדובר כאן בהעדפה מתקנת.

לא זו בלבד שאין כאן אפליה – גם לשיטתו של הרואה בה "אפליה", היא גם לא על רקע לאומי. יהודי שלא שירת בצה"ל או בשירות לאומי, אינו זכאי למלגה. ערבי ששירת בשירות לאומי, והשירות הלאומי פתוח לכולם וישמח לקבל כל צעיר ערבי, זכאי למלגה. וערבי ששירת בצה"ל – על אחת כמה וכמה.

* מש"ל – תרגיל להגשה בקורס באוניברסיטת ב"ג בנגב: "ציינו שתי נקודות דמיון ושתי נקודות שוני מבחינה גיאוגרפית פוליטית בהשוואה בין הכיבוש הרוסי באוקראינה לכיבוש הישראלי בגדה המערבית. חברו את התשובה למידע שעליו עברנו בקורס".

אילו ניגשתי להשיב על השאלה הזאת, הייתי מגיש חיבור בנוי לתלפיות, מנומק לעילא ולעילא ומנוסח ברהיטות. הציון שהייתי מקבל – אפס.

כי מדובר בסוג של שאלה שהתשובה הנדרשת שלה היא מש"ל: מה שרצינו להוכיח. ועל פי ניסוח השאלה, ברור שהתשובה שלי לא תהיה מה שהמרצה, אורן יפתחאל, רוצה שאוכיח.

קוראים לזה אינדוקטרינציה. ע"ע ספרי הלימוד ברש"פ.

* סערה בשלולית הדלוחה – סערה בשלולית הדלוחה של השוקניה. רון כחלילי פרסם מאמר שבו טען שהמזרחים אינם אחראים לנכבה. הם עצמם קורבנות של הקולוניאליזם הציוני, והרי הם לא באו מאירופה אלא מהמזרח התיכון. השיב לו גדי אלגזי, אף הוא מזרחי, שגם המזרחים אחראים לנכבה. כל היהודים אחראים לפשע, כולם חלק מן הפרויקט הציוני הקולוניאליסטי, ונכון שגם המזרחים הם קורבנות הקולוניאליזם הציוני שהפך אותם "חומר גלם התיישבותי ולמתיישבים בעל כורכם", אך מאז ועד היום הם חלק מביצוע הנכבה שעדין מתבצעת בפועל ומשליטה את ה"עליונות היהודית" וכו' וכו' וכו'.

את אלגזי אני מכיר מילדות. גדלנו באותה שכונה. הוא מבוגר ממני בשנתיים. למדנו באותו בית ספר יסודי ובאותו תיכון. הוריו היו פעילים ברק"ח (הרשימה הקומוניסטית החדשה, הגלגול הקודם של חד"ש) וכבר כנער הוא היה פעיל בשמאל הרדיקלי האנטי ישראלי. כנער הוא הקים עוד בשנות השבעים קבוצה שהודיעה שתסרב לשרת בשטחים. ואכן, עם גיוסו הוא סירב שוב ושוב לשרת ביו"ש ובסופו של דבר נשפט לשנת מאסר. על הקירות קושקשו בידי אנשי השמאל האנטי-ישראלי גרפיטי "ישוחרר גדי אלגזי". בסופו של דבר הוא נחון ושוחרר מצה"ל. עד היום הוא מראשי מק"י וחד"ש.

אותו גדי אלגזי הוא ההיסטוריון שנבחר להרצות באירוע לציון ארבעים שנה ל"יד יערי", מכון המחקר של השומר הצעיר והקיבוץ הארצי, על שמו של מאיר יערי. יש לציין, שיערי עצמו, מנהיג השומר הצעיר, הקיבוץ הארצי ומפ"ם, יחד עם שותפו להנהגה ההיסטורית יעקב חזן, הובילו מסע של "טיהור" (כלשון המהלך) הקיבוצים מה"סנהאיסטים", תומכי משה סנה הקומוניסט, וגירושם מן הקיבוצים. בשנות השישים מק"י התפלגה, בין אנשי סנה המתונים לרק"ח הקיצונית בראשות מאיר וילנר. הוריו של אלגזי היו בפלג של וילנר ובנם הלך בדרכם ואף הקצין עם השנים. ודווקא הוא הוזמן, כפרופסור להיסטוריה (שמחקריו הם תעמולה אנטי ציונית), לכנס הארבעים ליד יערי.

* בגין ועקורי אקרית ובירעם – ב"אולפן שישי" בערוץ 12 התווכחו בן כספית ובועז ביסמוט בשאלת עמדתו של בגין בנושא עקורי אקרית ובירעם. כספית טען שבגין תמך בהחזרת עקורי אקרית ובירעם לבתיהם. ביסמוט טען שבגין רק הקים ועדה לבחינת הנושא, והוועדה לא אישרה את החזרתם. מי צודק בוויכוח?

שניהם. בן כספית צודק – אכן, בגין תמך בהשבת העקורים לבתיהם. מאז שנות החמישים ועד עלייתו לשלטון ב-1977 בגין ותנועת החירות ואח"כ גח"ל והליכוד קראו להחזיר את העקורים לבתיהם ובגין התחייב לעשות כן אם יעלה לשלטון. ביסמוט צודק – כאשר בגין עלה לשלטון הוא הקים ועדת שרים שתלמד את הנושא ותמליץ את המלצותיה, והוועדה, בראשות אריק שרון המליצה לא להחזיר את העקורים והם לא הוחזרו.

קצת היסטוריה. פרשת אקרית ובירעם שונה מכל סוגיית הכפרים הערבים במלחמת השחרור. מדובר בשני כפרים נוצרים מרונים שנכבשו במבצע "חירם", שבו צה"ל שחרר את הגליל. תושבי אקרית קיבלו את צה"ל בדגלים לבנים לאות כניעה וחתמו על כתב כניעה ללא קרב. כשכוח צה"ל נכנס לכפר, תושביו קיבלו אותו בלחם ומלח. הכומר של הכפר החזיק בידו ספר תנ"ך ואמר לכוחות צה"ל בעברית: "ברוכים אתם, בני ישראל". המוכתר והכומר הזמינו את החיילים להתארח בכפר. כעבור שבוע, ב-6 בנובמבר, תושבי הכפר קיבלו הוראה להתפנות לכפר ראמה מטעמי ביטחון (המיקום הסמוך ללבנון והמשך הקרבות). כאן יש שתי גרסאות. אנשי הכפר טוענים שנאמר להם שהפינוי הוא לכל היותר ל-15 יום. גרסת סגן המושל רב סרן קרסננסקי הייתה שהוא לא נקב במועד, אך גם לגרסתו הוא אמר שזו עקירה זמנית מטעמי ביטחון, עד שמצב הביטחון יאפשר להם לשוב.

מקרה ברעם דומה. שבועיים אחרי כיבוש הכפר, נאמר לתושבים שעליהם להתרחק מן הכפר מטעמי ביטחון למרחק 5 ק"מ מן הכפר. הם יצאו לשדות, ו-7 תינוקות מתו מהיפותרמיה. הם לא הורשו לחזור והתפנו לגוש חלב. הם ביקשו פגישה עם שר המיעוטים בכור שטרית. שטרית בא להיפגש אתם בגוש חלב. לכבודו, נבנה בכניסה לכפר שער ובראשו מגן דוד. אנשי גוש חלב וברעם קיבלו את השר בכבוד מלכים. הכומר של גוש חלב שברך את השר אמר: "… רוצים אנחנו לחיות כאחים עם בני ישראל, שווים בזכויות וחובות כלפי האל, הממשלה והמולדת". הכומר ביקש שבני כפרו יצטרפו לצבא ישראל, וכי תוקם תחנת משטרה בכפר, "מאנשינו או מבני ישראל, כרצונכם". בפגישה ביקשו אנשי שני הכפרים לאפשר את חזרת עקורי בירעם לכפרם. השר הבטיח לפעול לכך, וכתב מכתב מפורט לבן-גוריון שבו הציג את הפרשה ואת תמיכתו בחזרת הכפריים. יש לציין, שבשל תמיכתם של תושבי הכפרים בישראל, הם התבקשו לעזוב לאזורים בתוך שטח ישראל ולא לעבור ללבנון. ב-1953 צה"ל פוצץ את בתי הכפרים.

לא מדובר כאן בכפרים שנלחמו בישראל ולכן הסיפור שלהם שונה מהסיפור הכללי. יש צדק רב בדרישתם. מצד שני, יש היגיון רב בחשש מפני תקדים, ויש להתייחס לכך בכל כובד הראש. אך גם אם מתנגדים לשיבתם, מחשש לתקדים, אין להתעלם מהשוני ומכך שמדובר בעוול.

מאז שנות החמישים ועד היום עקורי אקרית וברעם מבדלים את עצמם לחלוטין מערביי ישראל וממאבקיהם. הם מדברים כישראלים, פטריוטים, שרבים מהם שירתו בצה"ל, וככאלה הם דורשים שיעשה להם צדק. רבים מהם מגדירים את עצמם כבני הלאום הארמי, ואינם רואים עצמם כערבים. ממשלת ישראל הכירה בלאום הארמי.

מאז שנות החמישים, בגין ותנועת החירות תמכו במאבק עקורי אקרית וברעם, לצד מפ"ם שתמכה במאבק מצד שמאל של המפה הפוליטית. ב-1972, כאשר בוטל מצב החירום בגליל, שנקבע במלחמת השחרור, התחדש ביתר שאת מאבקם של העקורים לשוב לכפריהם. האופוזיציה בראשות גח"ל, בהנהגת בגין, תמכה בדרישתם. בדיון בכנסת, אמר ח"כ חיים לנדאו, ממפקדי האצ"ל ומנהיגי חירות ומקורבו של בגין, כי מאז 1954 הוא ומפלגתו מתריעים על העוול שנעשה לאנשי אקרית ובירעם. הוא כפר בטיעון הביטחוני ואמר: "דרישתם צודקת ואינה נוגדת את הביטחון. אני חושב שהיא מסייעת לביטחון גם מתוך השיקול המדיני, שבלבנון מחצית האוכלוסייה הם אחיהם – מרוניטים". שמואל תמיר, ראש סיעת המרכז החופשי (מפלגה שפרשה ב-1966 מתנועת החירות, הייתה אופוזיציה ימנית לממשלת האחדות הלאומית שקמה ערב מלחמת ששת הימים, שטבעה את הסיסמה: "שטח משוחרר לא יוחזר". עם הקמת הליכוד המרכז החופשי היה חלק ממנו, כעבור כשנה התפלג, והפלג של תמיר חבר לד"ש. תמיר היה שר המשפטים בממשלת בגין) אמר: "יש לרפא את הפצע וזה יהיה ברכה לביטחון, למגמות השלום שישראל באמת מתכוונת אליו". בממשלת גולדה הדעות היו חלוקות. יגאל אלון, שרי מפ"ם ושרי המפד"ל תמכו בהשבתם, אך גולדה קיבלה את עמדת שר הביטחון דיין ועמדת צה"ל ומערכת הביטחון, שיש סיכון ביטחוני בהשבתם, והממשלה החליטה למנוע זאת.

ערב בחירות 1977, התחייב בגין שאם הליכוד יעלה לשלטון, העקורים יושבו לכפריהם. מנהיגיהם הביעו את תמיכתם בליכוד ורוב העקורים בחרו בליכוד. במכתב ברכה למנחם בגין על היבחרו, הזכירו לו אנשי אקרית את הכרזותיו הפומביות שצידדו בעמדתם וכתבו: "דמותך החיובית נהפכה לתחליף היחידי בעינינו ולא נגזים לומר שאנו רואים בכבודך הגואל המיועד". בפגישה של אנשי בירעם עם עזר ויצמן מיד לאחר ניצחון הליכוד הוא אמר להם: "ראו עצמכם כחוזרים".

ראש הממשלה בגין הקים ועדה בראשות שרון, שתלמד מחדש את הנושא ותמליץ על פתרון הבעיה. חברי הוועדה היו גדעון פת ויגאל הורביץ מהליכוד, אהרון אבוחצירה מהמפד"ל ושמואל תמיר מד"ש. בדיוני הוועדה, השרים שרון והורביץ התנגדו בתוקף להחזרתם, גדעון פת ותמיר תמכו בהחזרתם ואבוחצירה הסס. שרון, בדרכו הנכלולית, ניצל את היעדרותו מאחת מן הישיבות של פת, והביא את הנושא להחלטה. ברוב של שרון והורביץ, התנגדות של תמיר והימנעות של אבוחצירה הוחלט לא להחזיר את תושבי הכפרים. גדעון פת, שראה בכך, בצדק, מחטף, הגיש ערר לממשלה, אך הערר נדחה.

מאז הנושא עלה פעמים נוספות לדיון. משה ארנס, שהיה שותף למאבקם של תושבי הכפרים ואף השתתף בהפגנות שלהם עוד בטרם נכנס לפוליטיקה, ניסה בכל תפקידיו לשנות את ההחלטה ועד יומו האחרון קרא לעשות עמם צדק. באופן עקבי, מערכת הביטחון התנגדה להחזרתם, אך שרי הביטחון מטעם הליכוד ויצמן וארנס לא קיבלו את עמדת המערכת ותמכו בחזרה.

במהלך השנים קמו עוד ועדות שרים, בממשלת רבין השניה, בממשלת ברק ובממשלת נתניהו וחלק מההמלצות היו להגיע לפשרה בנושא, אך הן לא יושמו. כל העתירות של העקורים לבג"ץ נדחו.

עמדתי היא, שישראל עשתה עוול לאקרית ובירעם ונכון לתת להם פתרון. אם היה צידוק ביטחוני לעקירתם, הוא לבטח אינו תקף עוד היום. מצד שני, אין להתעלם מחשש התקדים, אף שעקורי אקרית ובירעם הקפידו כל השנים לבדל לחלוטין את מאבקם מסוגיית דרישת "זכות" השיבה. בוודאי שאין מקום לשום פתרון שעלול לפגוע באדמות ששייכות ליישובים יהודיים באזור. הפתרון הראוי הוא להקים בגליל יישוב קהילתי חדש לבני הלאום הארמי, ולאפשר לכלל עקורי אקרית וברעם וצאצאיהם להתיישב בו.

* תל-אביב בחרה אישה – עמית סגל כתב בטורו על כוונתה של ציפי לבני להתמודד על ראשות העיר תל-אביב, והוסיף, שהיא "תציע לתל-אביב את הזכות לבחור בפעם הראשונה, אחרי כמעט 120 שנה, ראשת עיר". אני סולד מהמילה "ראשה" שהיא נטע זר בשפה העברית, ואנסח זאת אחרת – הזכות לבחור בפעם הראשונה אישה לראשות העיר.

אבל זה לא מדויק. אמנם מעולם לא כיהנה אישה בראש העיר ת"א, אך ת"א בחרה פעם אישה לתפקיד. הייתה זו גולדה מאיר, ב-1955. אז עוד לא הייתה בחירה ישירה לראשות העיר, אלא רק בחירת מפלגות למועצת העיר. אחרי שנים רבות שבהן הציונים הכלליים שלטו בעיר, מפא"י החליטה להציב אס – את גולדה מאיר. גולדה לא רצתה לעזוב את המגרש הלאומי לטובת המגרש המפלגתי, אך נאלצה לקבל את דין התנועה. מפא"י בראשותה זכתה בניצחון גדול. היה זה ברור שמפא"י ובעלת בריתה ההיסטורית – המפד"ל, תרכבנה את הקואליציה העירונית. אלא שהמפד"ל טענה שמסיבות דתיות אין היא יכולה לתת את ידה לבחירת אישה לתפקיד מנהיגות. חיים לבנון מהציונים הכלליים נבחר לתפקיד. גולדה נשמה לרווחה ושבה לכהן בממשלה בתפקיד שרת העבודה שהיא כה אהבה וכעבור שנה – כשרת החוץ.

המעניין הוא, שאותה מפד"ל שמחה להיות חברה בממשלת גולדה, 14 שנים מאוחר יותר. כעבור כמה עשורים, גלגולה של המפד"ל העמידה בראשה אישה חילונית – איילת שקד. ללמדך, עד כמה התיאור של הקצנה הולכת וגוברת במגזר הדתי לאומי שטחי, ואינו מתארת את התמונה המורכבת כל כך.

* שליטה וכסף – ח״כ יעקב מרגי ברגע של גילוי לב על רפורמת הסלולר הכשר: כיו״ר ועדת כלכלה הצפתי את הסוגיה של התחרות, שלא להתעמר, חברי הכנסת של ׳יהדות התורה׳ עמדו על הרגליים האחוריות, צעקו ׳פגיעה בקודשי ישראל׳ כשכולנו ידענו שמדובר בפגיעה בעסקן כלכלי אחד! אם היו מאפשרים תחרות – לא היינו מגיעים לרפורמה". (ישי כהן, עיתונאי חרדי).

יצא המרצע מהשק. כל המלחמה נגד הרפורמה אינה על "קודשי ישראל", אלא על שליטה וכסף. יועז הנדל משחרר את הציבור החרדי מלפיתת החנק של עסקונה מושחתת.

* חובת ההוכחה – עם סיום שלב ההוכחות במשפט החוזר של רומן זדורוב, פרסם וויינט את תגובות שני הצדדים. על פי הכתבה, ההגנה טוענת שעוררה ספק סביר באשמת זדורוב. התביעה טוענת שהודאותיו של זדורוב לא הופרכו.

יכול להיות ששני הצדדים צודקים. במקרה כזה, זדורוב ייצא זכאי. יש להבין את ההבדל בין ערעור לבין משפט חוזר. בערעור, המערער ניגש לערכאה בחזקת אשם ועליו חובת ההוכחה שפסק דינו שגוי. במשפט חוזר, לעומת זאת, המשחק נפתח מחדש. הנאשם הוא בחזקת חף מפשע, ועל התביעה חובת ההוכחה באשמתו ועליה להוכיח זאת מעל לספק סביר. תפקידה של ההגנה אינו להפריך את האישום אלא להטיל בו ספק סביר. כך שאם שני הצדדים צודקים – האישום לא הופרך אך הוטל בו ספק סביר, זדורוב יזוכה, גם אם מחמת הספק או מחוסר הוכחות.

כמובן שכל מה שכתבתי כאן הוא ברמה העקרונית, בהתייחס לכתבה בוויינט, ולא הבעת עמדה בנוגע לעניין עצמו.

* בלי טיפה של עצב – זה היה בשבוע הספר העברי בכיכר רבין, 2019. פעמים רבות ביליתי בשבוע הספר, הוצאתי הרבה כסף וחזרתי הרבה יותר עשיר. אבל הפעם, לראשונה, עמדתי בצד השני של הדוכן, מכרתי את ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה".

פה ושם הגיע מישהו, עלעל, שאל. מעטים אפילו קנו. ולפתע – צץ לי שכן. מימיני עמד דן אריאלי. הצד של הזקן – לכיווני. הכרוז מודיע: דן אריאלי חותם על ספריו בדוכן "ידיעות ספרים".

חיש קל נוצר תור אינסופי מול אריאלי. וכולם קונים ומחתימים, קונים ומחתימים. ואני עומד לידו, מקווה שמישהו יעצור לידי. (טוב, הכרוז לא קרא בשמי).

וכולם קונים חוטפים

גזר צנון ואורז

אבל חופן כוכבים

לא, תודה, אין צורך.

… הביתה שב הוא עם סלו

בלי טיפה של עצב

האוצר נשאר אצלו,

ואצלם – הכסף.

          * ביד הלשון

מי ישמור על השומרים? – לפני שידור כתבה בנושא ביקורת על השופטים, שאל יגאל גואטה: "מי ישפוט את השופטים"?

זו פרפרזה על שורה משירו של המשורר והסטיריקן הרומי דקימוס יוניוס יובנליס: "מי ישמור על השומרים?"

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 25.5.22

* ברוח הרצב"י – מסורת ריקוד הדגלים, או ריקודגלים, ביום ירושלים בבירה, היא מסורת יפה ומרגשת. מסורת של יהודים ישראלים החוגגים את שחרור העיר העתיקה, את חירותה של ירושלים, את איחודה מחדש, את השיבה אל בורות המים, לשוק ולכיכר, את "הר הבית בידינו", את החזרתו לידינו של הכותל המערבי שהיה שבוי בידי אויב 19 שנים, בריקוד המוני עם דגלי הלאום.

זו מסורת יפה ורבת שנים – כבר בכ"ח באייר תשכ"ח (1968), יום ירושלים הראשון, במלאת שנה לשחרור ירושלים, יזם הרב צבי יהודה הכהן קוק את ריקודגלים היוצא מישיבת מרכז הרב ומסתיים בכותל (אגב, הרצב"י התנגד עד יומו האחרון, מטעמים דתיים, לעליית יהודים להר הבית, ואולי לכן ריקודגלים אינו כולל את הר הבית). מאז הוא מתקיים כסדרו מדי שנה (למעט השנה שעברה שבה ממשלת נתניהו צמצמה אותו מאוד בשל המתח הביטחוני, אך ממשלת בנט אישרה את קיומו, באיחור של שבועות אחדים, מיד לאחר הקמתה), ואין כל סיבה למנוע את קיומו. טוב עשה שר הבט"פ עומר בר לב (שק החבטות של השמאל והימין) שאישר את המצעד, כפי שנהג אשתקד. איומי הפלשתינאים אינם סיבה להתקפל ולהיכנע.

ריקודגלים הוא מסורת יפה, אך בשנים האחרונות היא הוכתמה. היא הוכתמה בידי מיעוט צווחני וקולני של כהניסטים, לה-פמיליסטים ולה"ביסטים (שבעצם, זו אותה תועבה), שתפסו טרמפ על הריקוד והפכו אותו מחגיגה לאומית לפרובוקציה גזענית. מדובר בקבוצת חוליגנים פראי-אדם, שבהגיע הריקוד לאזורים ערביים, מתחילים להשתולל ולהתפרע, לקרוא את הקריאות הגזעניות המזעזעות "מוות לערבים", "נשרוף לכם את השכונה", "מוחמד ההומו מוחמד ההומו מוחמד הבן זונה" וכו'. ואף שהרוב הגדול של הרוקדים אינם שותפים לזוועה, עצם קיומה מכתים את המפעל כולו. יש לציין, שהפראים האלה מייצגים דרך שאותה רצב"י תיעב בכל לבו ובכל נשמתו ויצא נגדה כל חייו.

ההתפרעויות הכהניסטיות הללו אינן צריכות לגרום לביטול ריקודגלים, אך מצד שני אסור לאפשר את ההתפרעות. בעניין הזה צריך להיות שיתוף פעולה הדוק בין מארגני האירוע, שעליהם להציב סדרנים כדי למנוע זאת, לבין משטרת ישראל, שצריכה ללוות את האירוע כולו הן כדי להגן על ביטחון הרוקדים והן כדי לדכא מיד כל התפרעות כהניסטית חוליגנית. כן, שוטרים עם אלות שילוו את ההפגנה ויקבלו פקודה חד-משמעית, שאינה משתמעת לשני פנים, מה עליהם למנוע.

פעולה כזו של המשטרה חיונית קודם כל לריקודגלים עצמו, שיחזור להיות ברוח הרצב"י.

* לא השופט יקבע – סוגיית הר הבית היא סוגייה מורכבת, בעלת משמעות מדינית וביטחונית ארוכת טווח ונפיצה. רק הממשלה והכנסת יכולות לשנות את הסטטוס קוו. זו לא החלטה של שופט, בוודאי לא של שופט בית משפט השלום.

הדבר היחיד שטוב בפסיקה של אותו שופט, הוא שאולי שוחרי האקטיביזם השיפוטי, שמריעים להכפפת כל שיקול לאומי לפֶטיש "זכויות הפרט", יבינו את המשמעות כאשר הפסיקה אינה לרוחם.

* הפלשתינאים יודעים – איני יודע מי ירה בכתבת אל-ג'זירה. אבל הפלשתינאים יודעים היטב. לכן הם מסרבים להעביר את הקליע לבדיקה בליסטית.

* סוף תרגיל יבש – מיראווי-זועבי לא קיבלה אפילו פרוטה שחוקה תמורת הכרזה על סוף תרגיל יבש. בסה"כ מיחזור של מה שכבר נמצא בתקציב, ואולי קצת פתיחת חסמים בירוקרטיים  בהעברתם לרשויות, כסולם בעבורה.

ואף על פי כן, היה זה מביש לראות את שרי הממשלה מתרוצצים סביב חולת הצומי הריקה הזאת כפורפרות (אגב, תחילת תרגיל יבש הייתה הכרזה על מסגד אל-אקצה, כתבת אל-ג'זירה וכו', ולא שום דבר שקשור לתקציבים).

 מצער לראות את הפער בין ממשלה מצוינת בביצועיה ובמדיניותה, לבין קואליציה מחורבנת, שתלויה בחסדיהם של ריקים ופוחזים מן הזן של זועבי ואלי אבידר.

* החיוב והשלילה – הדבר הטוב היחיד שיצא מתרגיל התפטרותה של מיראווי-זועבי, הוא שהיא לא תהיה קונסולית ישראל לשנגחאי. מצד שני, כתוצאה מכך היא תמשיך לכהן כח"כית.

* מיהו משת"פ – גדעון לוי פרסם פשקוויל חריף נגד מיראווי זועבי. לא על פרישתה, אלא על כך שהצטרפה "כקישוט" למפלגה ציונית. פלשתינאי שמצטרף למפלגה ציונית, כתב לוי, הוא משת"פ, כי כל ציוני תומך, "בהגדרה", ב"עליונות יהודית".

ומי כותב זאת? יהודי שהוא משת"פ בוגדני של הלאומנות הערבית האנטישמית והתועמלן מס' 1 של הטרור הרצחני.

* דגל השמדת ישראל – הטיעון המשפטפטני לפיו יש לאפשר הנפת דגלי אש"ף בישראל, הוא שישראל חתומה על הסכם הכרה באש"ף. הכוונה, כמובן, להסכם אוסלו. אבל בהסכם הזה היו שני צדדים. תמורת ההכרה באש"ף, הכנסת ערפאת וצבאו ליש"ע והעברת שטחים לידיהם, הם חתמו על התחייבות להפסיק את המאבק המזוין. אולם ההסכם היה הונאה מראשיתו, שנועדה להכניס את ערפאת וצבאו ללב הארץ כדי לשדרג את מלחמת הטרור, וזה מה שאכן קרה, ועלה לנו ביותר מאלף נרצחים. וזה מה שממשיך לקרות גם היום. אחרי למעלה מאלף נרצחים ישראל עצמה חזרה להתייחס לאש"ף כאל אויב ונלחמה בו במבצע "חומת מגן", כולל מצור על ערפאת, שבו חיילי צה"ל הגיעו עד קיר לשכתו במוקטעה. כך, שאין שום משמעות להסכם ולהכרה באש"ף, ואין לאפשר הנפת הדגל שמסמל את הקמת פלשתין על חורבותיה של ישראל.

* אם ב"ג היה חי – אילו בן גוריון היה חי, והיה רואה שבאוניברסיטה הקרויה על שמו מציינים את יום הנכבה-שמכבה ומניפים את דגלי אש"ף – הוא היה מת על המקום.

* אם בגין היה חי – בן כספית אמר באולפן שישי, שאם בגין היה חי היום, הוא היה מתהפך בקברו. מעניין.

* הרעיון המכונן של האופוזיציה למדינה – אם שבתי צביבי לא שולט  – אף אחד לא ישלוט כאן.

* אין להם כאבי בטן – מירי רגב ניסחה את תמצית רעיון האופוזיציה-למדינה: "החלטנו שאנחנו אופוזיציה לוחמת ואנחנו רוצים להפיל את הממשלה הזו, אז אין כאבי בטן. אין כאבי בטן למקרי אונס, ואין כאבי בטן עם נשים מוכות ואין כאבי בטן עם חיילים". זה הביביזם. הכל כשר למען תאוות השלטון החולנית של נתניהו, שאינה יודעת שובע.

* הסולם של נתניהו – אם ראש האופוזיציה-למדינה ירד מהעץ, כנראה שהוא חשש מח"כים פטריוטים מהליכוד שיפרו את הוראתו ויצביעו בעד לוחמי צה"ל.

* הפרא מתפרע – הביביריון אמסלם, איש לה-פמיליה הפרלמנטרית, שוב התפרע מעל הדוכן, מנצל את העובדה שמנהיג האופוזיציה-למדינה אינו מאפשר להקים ועדת אתיקה בכנסת, כדי לאפשר להם להשתולל בלי סנקציה.

ושוב, כדאי לראות גם את חצי הכוס המלאה – הוא עדין לא הצית צמיגים במליאת הכנסת.

* השב"כ הציל את הלוחם בו – במשך עשרות שנים הכהניסט וחבריו נלחמים בשב"כ ורואים בו אויב. גם כח"כ הוא ממשיך להסית נגד השב"כ והעומד בראשו. אמש אושר לפרסום שהשב"כ הציל את חייו.

* רוקד על הדם שלא נשפך – משחר נעוריו ועד היום, מפעל חייו של הכהניסט הוא הסתה והפצת שנאה נוראה. עוד כפרח כהניסטים, כמנהיג הכהנא-יונגד, הוא הציג בפני המצלמות את הסמל שנתלש ממכוניתו של רבין והבטיח: בפעם הבאה נגיע אליו. ואכן, בפעם הבאה הם הגיעו אליו.

והיום, אחרי ששנואי נפשו ומושאי רדיפתו – השב"כ, הצילו את חייו, הוא מאשים את בנט ולפיד ב… הסתה נגדו. עצם הטענה שהחמאס פועל על פי הסתה של ראש ממשלת ישראל, היא הסתה כהניסטית נתעבת ובזויה.

הכהניסט הוא אלוף העולם בריקודים על הדם במשקל כבד. כאשר הוא מריח דם יהודי, הוא מסתער עליו כערפד ופורץ בריקודים ריקודים עד אור הבוקר. אולם הפעם הוא שבר את חוקי הפיזיקה. הוא רוקד על הדם של עצמו, שלא נשפך.

* תקדים הבלפוריאדה – בתקופת הבלפוריאדה יצאתי נגדה בחריפות, במאמרים רבים ובאינספור רשומות בפייסבוק. התנגדתי לבלפוריאדה מסיבות רבות; בראש ובראשונה בשל הרוח האנרכיסטית שהיא נשאה. שנית, בשל תפקידה החמור וההרסני במאבק נגד הקורונה. שלישית, בשל התפיסה של "לנו מותר הכל, כי אנחנו צודקים". הרי כל מי שנאבק על משהו צודק, מבחינתו. ובכל זאת, יש כללי משחק. אני גם משוכנע שהבלפוריאדה לא תרמה להחלפת נתניהו. הוא הוחלף למרות הבלפוריאדה ולא בזכותה.

והשמעתי נימוק נוסף – התקדים של הבלפוריאדה ייצור בלפוריאדות דומות נגד כל ראש ממשלה שיבוא אחרי נתניהו. והנה, זה בדיוק מה שקורה ברעננה, וליד בתי הח"כים של ימינה. ואיך מי שתמך בבלפוריאדה, לא כל שכן השתתף בה, יכול להלין על כך? אם זה היה לגיטימי אז – זה לגיטימי גם היום.

מן הראוי שהחברה הישראלית תעצב כללי משחק מחייבים למאבקים ציבוריים. בין השאר – הימנעות מהפגנות ליד בתים פרטיים, ובוודאי לא הפגנות מתמשכות, אין סופיות. וכן, גם בלפור, אף שהיא דירת שרד, היא המעון שבו ראש הממשלה ומשפחתו חיים את חייהם. וגם לראש הממשלה מגיעים חיים פרטיים, קל וחומר – למשפחתו, קל וחומר בן בנו של קל וחומר – לשכניו.

ואם יש סיבה אחת שאני שמח שבלפור בשיפוצים, היא שהשכנים נהנים מפסק זמן, אחרי הסבל הנורא שהם חוו בשנים האחרונות, ולפני הסבל הצפוי להם כשראש הממשלה, יהיה אשר יהיה, ישוב לבלפור.

          * ביד הלשון

גודגדן – קטיף הדובדבן בעיצומו. ובעצם, מה אנחנו קוטפים? דובדבנים או גודגדנים?

הדובדבנים שאותם הכרתי בילדותי, היו שונים מהדובדבנים שאנו אוכלים היום. הם היו קטנים יותר, בהירים יותר וחמצמצים. טעמם היה נפלא. טוב, כי עוד לא הכרנו את הדובדבנים המתוקים.

ב-1973 ביקרו הוריי ברומניה, ואני זוכר שאמי חזרה מלאת התפעלות מן הדובדבנים שאכלה שם, שהם כל כך שונים מהדובדבנים שאנו מכירים – גדולים יותר, בשרניים, סגולים ומתוקים מאוד. את הדובדבנים הללו הכרתי לראשונה בלבנון, ואכן, טעמם – טעם גן עדן.

בשנות ה-80 החלו לגדל בארץ, בעיקר בגולן, בגליל העליון ובגוש עציון, דובדבנים מתוקים. עבודתי הראשונה בגולן, ב-1984, הייתה במטע של מושב קשת. באותה שנה הם חיסלו את מטעי הדובדבן החמוץ, ואני זוכר שכל הקהילה הוזמנה לפשוט על המטע לפני עקירתו ולקטוף ככל הבא ליד. באורטל, מלכתחילה נטעו רק דובדבן מתוק – סגול, אדום וצהוב. היום, משתמשים בדובדבן החמוץ רק לתעשיה – דובדבנים מסוכרים, לפתנים, יוגורט וריבות.

לדובדבנים המתוקים ניתן השם גודגדן. השם לא נקלט בציבור, אך כל עוד שׁוּוְקוּ שני סוגי הדובדבן (שבכל אחד מהם יש זנים שונים) השם המסחרי של הדובדבן המתוק היה גודגדן. היום אין כבר שימוש מסחרי בשם, והגודגדן משווק כדובדבן.

אבל השם המדעי של הדובדבן המתוק הוא גודגדן. שני השמות, דובדבנים וגודגדנים, לקוחים מן המשנה והתלמוד, שם הם קרויים דובדבניות וגודגדניות.

אבל הדובדבן והגודגדן אינם פירות מזרח תיכוניים אלא דרום מזרח אירופאים ודרום מערב אסיאתיים והם הגיעו לארץ רק בתקופה הצלבנית, ולכן סביר להניח שהשמות העבריים הקדומים הללו, היו של פירות אחרים, כנראה זנים של ענבים.

הדובדבן בולט לא רק בשל טעמו הנפלא, אלא גם בזכות פריחתו המקסימה.

בשירו של ביאליק "קומי צאי" מופיעות השורות הללו (יש לקרוא בהברה אשכנזית, מילעילית):

"לבלבו בגן העצים,  

אביב בא, אביב בא

הדובדבניה הלבינה".

ביאליק שימר את צורת ה"דובדבניה" כשם של העץ, להבדיל מן הפרי – דובדבן. זו הייתה שיטתו, וכך גם הבחין בין השקדיה – העץ והפרי – השקד וכד'. כאשר הוא כותב "הדובדבניה הלבינה" הוא מתאר את התפרחת הלבנה היפהפיה של עץ הדובדבן.

* "חדשות בן עזר"