צרור הערות 25.10.20

* היורשים של דור מזוין – אם לזקק מה הדבר האחד שגורם לי לתחושת סלידה ממאבק בלפור, למרות שאני מזדהה עם חלק ניכר מן הביקורת של המוחים – זו לא העובדה שאיני חושב שזה זמן למאבקים, זו לא ההתקהלות הצפופה בעידן של קורונה, אף לא אי הסולידריות הלאומית והחברתית שבהתקהלות-הדווקא הזאת, זה לא אופי המאבק הכולל חסימת כבישים, הפרת חוק והתגוששות אלימה עם המשטרה, זו לא ההתבכיינות הפרנואידית על "אכיפה בררנית", זה לא העדר ההנהגה שיוצר ואקום אותו תופס קומץ אנרכיסטים שמובילים את המאבק למקום מאוד לא טוב. הדבר שמעורר בי סלידה יותר מכל דבר אחר, הוא המסר של "דור אבוד". ולא סתם דור אבוד – "הדור האבוד", בה"א הידיעה. אין זה רק צמד מילים, זה מסר, זו רוח שאותה מבטא צמד המילים הזה. הרוח הזאת, המסר הבכייני הזה, האמירה המיואשת והמייאשת הזאת – מעוררת בי שאט נפש. אותה צעירה בכיינית שהתראיינה לטלוויזיה וסיפרה שאין טעם להביא ילדים לעולם הזה – איזה מסר זה? והיא רואה עצמה כ… אקטיביסטית. הדור האבוד – שנות דור אחרי הדור המזוין.

איזה מסר נורא. יותר משזה מסר של מיואשים, זה מסר של מייאשים, של מרפי ידיים. עם ששלוש שנים אחרי השואה הנוראה נחלץ והקים את המדינה היהודית, מדבר על דור אבוד? עברנו מלחמות קשות, מתקפות טרור איומות, ומעולם לא התייאשנו, אף דור לא היה אבוד. מכל משבר כזה רק צמחנו, רק נבנינו. אחרי חורבן גוש קטיף, רבים מן המתיישבים קמו למחרת בבוקר עם שיר חדש בלב והקימו התיישבות חדשה בנגב.

במסגרת מחקריי על ההתיישבות בגולן, נפעמתי מההתנערות של תושבי הגולן, לאחר שפונו מיישוביהם שנכבשו בידי האויב הסורי במלחמת יום הכיפורים. כבר במהלך המלחמה הראשונים חזרו בעקבות צה"ל לשקם את ההריסות. קראתי את עלוני מרום גולן וראיינתי את נשות מרום גולן, אימהות צעירות בגיל של "הדור האבוד". הן פונו תחת אש והפכו פליטות בבית השיטה, יחד עם ילדיהן הקטנים, כשהבעלים שלהם היו במלחמה. הן קיבלו את בשורות האיוב על ארבעת החברים שנפלו במלחמה, שהתערבבו עם בשורות האיוב על 11 בני בית השיטה שנפלו. וברגע שניתן האישור הן עלו חזרה לקיבוץ, לעוד חצי שנה של מלחמת התשה קשה ולמאבק נגד נסיגה מהגולן בהסדר הפרדת הכוחות עם סוריה ולבניה מחדש של היישוב. ולא מצאתי שמץ של בכיינות בנוסח "דור אבוד". להיפך, בעיצומם של הימים הקשים האלה, יישובי הגולן הקימו יישוב חדש – קשת ויזמו את הקמת קצרין.

אני פוגש את הנוער הנפלא במדרשת השילוב בנטור, שיש לי הזכות להיות היו"ר שלה; אני מרצה לחניכי המכינות הקדם צבאיות שעולים לגולן, פוגש צעירים בשנת שירות, נפגש עם צעירי "השומר החדש" – איזה הבדל תהומי בין האנרגיות ורוח העשיה והיצירה והאמונה והאופטימיות שהם מקרינים, לבין היאוש, הדכדוך והאובדן של המכנים עצמם "הדור האבוד". דור אבוד?! אבוד?! התחרפנתם?

מה זה הדיבור הזה? מה זה הדכדוך הזה? מה זאת ההתבכיינות הזאת? מה זה הייאוש המתפנק הזה?

איזו תוחלת יש למאבק שדגלו הוא הדגל השחור, דגל של אבל, של יאוש, של מוות?

במאבק על הגולן, יותר משנאבקנו נגד – נאבקנו בעד. אנו, יריבינו, התקשורת וכלל הציבור; הכל ידעו על מה אנו נאבקים, בעד מה אנחנו. איזה טעם יש במאבק שכל כולו נגד?

קראנו השבת את פרשת נח. פרשה המתארת את האסון הנורא מכל, החורבן הטוטלי של האנושות ושל העולם. הפסוק החשוב ביותר בפרשה מתאר את הבוקר שלמחרת: "וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם".

* חלוציות 2020 – בשעה טובה ומוצלחת התקבלו שלוש המשפחות הראשונות לרמת טראמפ.

לגמרי במקרה, הקבלה נעשתה ביום כינוסו של הקונגרס הציוני. העיתוי מקרי – אך סמלי. שלוש המשפחות הנחשוניות מבטאות את ההמשכיות של החזון והמעש הציוניים. זו חלוציות 2020.

* בקעת ביידן – אנשים השומעים על מעורבותי בהקמת רמת טראמפ, מעקמים את האף בשל שם היישוב. מצדי, אותם אנשים מוזמנים לקרוא ליישוב בקעת ביידן. העיקר שקם עוד יישוב ציוני, חילוני-דתי, בארץ ישראל, בגולן.

* נגד אלימות כלכלית – ועדת חוק חוקה ומשפט של הכנסת החלה דיון להכנת הצעת החוק הממשלתית והצעת החוק הפרטית של ח"כ ברק מהליכוד נגד אלימות כלכלית במשפחה. ככל שאנו לומדים על אלימות במשפחה, כולל אלימות שמסתיימת ברצח, אנו מגלים שמרכיב מרכזי בתוכה הוא שליטת הגבר בחיי אשתו באמצעות אדנות כלכלית. עם התופעה הזאת נועד החוק להתמודד.

הצעת החוק מציעה לתקן את החוק למניעת אלימות במשפחה, כך שייתן מענה גם במקרה של אלימות כלכלית, באופן שיאפשר לבית המשפט לתת צו הגנה לאישה, שמופעלת נגדה אלימות כלכלית. עוד קובעת ההצעה כי אלימות כלכלית תאפשר לתבוע נזיקין. על פי ההצעה, אלימות כלכלית היא התנהגות מתמשכת המטילה אימה או הפעלת שליטה או כפייה, היכולה להתבטא בכמה דרכים: מניעת התנהלות כלכלית עצמאית, מניעה או הטלת קשיים על גישה לנכסים כמו כרטיס אשראי וכן התנהלות כלכלית המונעת ניהול סביר ותקין של בן משפחה.

בוועדה הייתה התנפלות על החוק, בהובלת סמוטריץ'. סמוטריץ' הוכיח שאינו רק גזען והומופוב, אלא גם מיזוגין. כדרכו הוא מצקצק בלשונו במילים מכובסות כמו "ערכי המשפחה" לצד המשך רדיפת מערכת המשפט ודיבורים על "משפטיזציה של המשפחה", אך הוא מבטא גישה פונדמנטליסטית, שמזמן ממתין לה מקום של אי-כבוד בפח האשפה של ההיסטוריה.

ערכי המשפחה הם זוגיות מכבדת, הדדית, אוהבת ושוויונית. זוגיות פטריאכלית מדכאת מנוגדת לערכי המשפחה.

למרבה הצער, ח"כים מהליכוד הצטרפו אליו ולמתקפתו. מדהים לראות לאן הידרדרה תנועתו של ז'בוטינסקי, שהיה פמיניסט מובהק, שהקדים את זמנו.

אמנם אני מאמין שהחוק יעבור והליכוד יתמוך בו, אך צר לי שקולות כאלה הופכים יותר ויותר בולטים בקרב סיעת הליכוד.

* לדחוף את האף – בראשית השבוע נערך משפט לאדם אלים שבמשך 11 שנים הכה את אשתו והתעלל בה. הוא לא כפר באשמה, אלא הסביר את מעשיו. כל מטרתו היא לחנך אותה, כי היא לא מבשלת ולא מכבסת כמו שהוא רוצה, וכי היא לא סגרה את הפייסבוק שלה אפילו שהוא הורה לה לא פעם לעשות זאת.

אני רק שאלה – האם בית המשפט צריך להתערב בזה? למה המדינה צריכה לדחוף את האף שלה לאופן שבו מתנהלת משפחה? הרי זו חירות הפרט! זכותה של כל משפחה לנהל את חייה על פי הבנתה ועל פי ערכיה. רק סוציאליסטים-אטטיסטים-פרוגרסיבים-אחוס"לים-אקטיביסטים-בולשביקים חושבים שבית משפט צריך להתערב במה שקורה בתוך המשפחה, ולכפות על המשפחה בגסות את הערכים שלהם.

(למי שלא הבין, אלה הטיעונים נגד החוק למניעת אלימות כלכלית במשפחה).

* ועדת פוזיציה – פרשת הצוללות עוסקת בקודש הקודשים של ביטחון ישראל. עולים ממנה סימני שאלה כבדים ונודף ממנה ריח עז של שחיתות. הפרשה חייבת להיחקר, לאו דווקא בהיבטים הפליליים, ובמוקדם או במאוחר לא יהיה מנוס מחקירה כזו. אולם האופן הגרוע ביותר לחקור נושא כזה, הוא ועדת חקירה פרלמנטרית.

ועדת חקירה פרלמנטרית לא תנסה להגיע לחקר האמת. תהיה זו ועדת פוזיציה. חבריה מצד אחד של המתרס ירצו "להוכיח" בכל מחיר שביבי אשם. במה? בהכל. בכל עבירה שמישהו יכול להעלות על דעתו. חבריה מצד אחר ירצו "להוכיח" בכל מחיר שאין כלום ולא היה כלום ותופרים תיקים והפיכה שלטונית ומדינת עומק. מה תהיה מסקנת החקירה? התשובה לשאלה הזו תלויה רק בדבר אחד: לא בראיות, לא בהוכחות, לא בעובדות, אלא בהרכב הוועדה. האם יהיה בה רוב לצד א' או לצד ב'.

בקיצור, הרעיון להקים ועדת חקירה פרלמנטרית לחקר פרשת הצוללות רציני כמו הרעיון להקים ועדת לינץ' פרלמנטרית למערכת המשפט.

* דינה להידחות – מרצ הודיעה שתעתור לבג"ץ נגד החלטת יו"ר הכנסת לפסול את ההצבעה על מינוי ועדת חקירה לפרשת הצוללות.

אילו מ"מ היועץ המשפטי לכנסת הייתה קובעת שיריב לוין נהג בניגוד לחוק ולתקנון, ולוין היה מתעקש ועומד על דעתו, היה טעם לעתירה והיו לה סיכויים להתקבל.

אולם כאשר הייעוץ המשפטי גיבה את היו"ר, אין שום טעם לעתירה, שדינה להידחות בבג"ץ.

* שבחים לאיש הרשימה המשותפת – ח"כ עבאס, סגן יושב ראש הכנסת, צפה עם יו"ר הכנסת יריב לוין בסרטון המתעד את ההצבעה על ועדת החקירה, ונוכח שהוא טעה כאשר הכריז על הצבעה אחרי שהוגשה לו בקשת הממשלה להצבעה שמית. לוין ועבאס פרסמו הודעה משותפת על פיה נכון היה לבטל את ההצבעה.

בכך נהג עבאס בהגינות ובממלכתיות הראויה – כיבד את תפקידו כסגן היו"ר ולא נהג כאוטומט של האופוזיציה.

וכשראוי לשבח את איש הרשימה המשותפת – אני שמח לעשות כן.

* בוחן מציאות – ביום רביעי נערכו הפגנות מחאה ליד משרדי "קשת" ו"רשת" וחברת החדשות, נגד "סיקור מוטה לטובת ראש הממשלה נתניהו" ו… תחזיקו טוב! תנשמו עמוק! "ההתעלמות המבישה מהמחאה".

על פי בוחן המציאות של המפגינים, אני מעריך שאם נתניהו יתפטר, הם יערכו הפגנות מחאה נגד נתניהו שמסרב להתפטר.

* שני תנאים – אם נתניהו יתעשת, יתחיל לקיים את ההסכם הקואליציוני ויעביר בזמן את התקציב, אני עדיין חושב שהמשך קיומה של ממשלת האחדות עדיף על האופציה האחרת היחידה – סיבוב בחירות רביעי.

האם זה יקרה? כל הסימנים מעידים שלא, אבל יש לי תחושה שיש מקום לאופטימיות.

כדי שזה יקרה יש צורך בשני תנאים. א. שגנץ לא ימצמץ ולא יתפשר על דרישתו הצודקת לחלוטין להגשת התקציב וכיבוד ההסכמים. ב. שבנט ימשיך לנסוק בסקרים.

* החלופה האפשרית – אם נתניהו יסרב להציג תקציב ויגרור אותנו לבחירות (ולמרות הספינים השונים, אין שום אופציה מלבד המשך קיום הממשלה הנוכחית או בחירות), יש להביא לכך שאחרי הבחירות תקום ממשלה ציונית בלעדיו. הדרך היחידה לכך, היא שכחול לבן, יש עתיד-תל"ם, דרך ארץ, מפלגת העבודה וישראל ביתנו יודיעו מראש שאחרי הבחירות הן תמלצנה על בנט לראשות הממשלה ותצטרפנה לממשלה בראשותו, ושליברמן ולפיד יודיעו שאינם מתנגדים לממשלה עם הסיעות החרדיות. תמורת ההתחייבות הפומבית מראש של אותן מפלגות, יהיה על בנט להתחייב מראש שהוא יקים את הקואליציה אתן ולא עם נתניהו.  רק בפתרון הפרגמטי והיצירתי הזה, ניתן להקים ממשלה ללא נתניהו, שאינה תלויה ברצונה הרע של רשימה אנטי ישראלית עוינת. רק פתרון כזה ישבור את הדיכוטומיה המחנאית שהביאה לשלושה סיבובי בחירות ללא הכרעה.

* נו, באמת – בוגי יעלון השתתף בתכנית "רשות הציבור" בתחנת "דמוקרטTV" של תנועת "דרכנו" (בהובלת לוסי אהריש), שבה המרואיין משיב על שאלות צופים. בראיון סיפר יעלון שאחרי הסיבוב השני גם יועז הנדל וצביקה האוזר הסכימו לממשלה בתמיכת הרשימה המשותפת. הטענה של יעלון היא שקר וכזב. לא זו בלבד שהנדל והאוזר לא היו מוכנים לכך מעולם – אחרי הסיבוב השני גם בוגי התנגד לכך לחלוטין. גם בפומבי, גם בישיבות תל"ם וגם בשיחות אישיות ארוכות אתי. זו הייתה עמדתו גם בסיבוב השלישי. הוא טען מעל כל במה שהטענה שכחול לבן תקים ממשלה בתמיכת המשותפת היא עלילה נוספת של נתניהו. "נו, באמת. אתם מעלים על דעתכם ששלושת הרמטכ"לים יקימו ממשלה בתמיכת מי שפועלים להעמיד אותם לדין בהאג על פשעי מלחמה?" הוא צייץ ציוץ ברוח זו גם אחרי הסיבוב השלישי, בבוקרו של היום המר והנמהר שבסופו הוא הסכים לכך. השואל החצוף "שאל" אותו למה הוא לא העיף את הנדל והאוזר כבר כאשר החרימו את ההפגנה נגד השחיתות ברגע שאיימן עודה שותף בה וניתן לו לנאום (כלומר הוא לא שאל אלא אמר: "היית צריך 'להעיף' " וכו'). על דבר אחד השואל עלה. אכן, המדרון החלקלק של יעלון ושל תל"ם היה הרגע שבוגי נכנע, אחרי שעופר שלח הערמומי העמיד אותו בפני עובדה קיימת, ונשאר באותה עצרת, למרות שאף הוא התנגד לשיתופו של עודה, כדי למנוע פיצוץ בקוקפיט ערב בחירות וכדי לשמור על שלמות כחול לבן. אז החלה ההידרדרות.

* תנאים לקואליציה עם המשותפת – שאלה שנשאלתי: "בשום אופן לא תהיה מוכן לממשלה עם המשותפת? אין מצב שתתפשר?"

תשובתי היא, שאני מוכן לממשלה עם המשותפת, ברגע שתצהיר שהיא מכבדת את העובדה שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי ושיהדותה של המדינה אינה ולא תהיה נושא לדיון. שהיא מסירה את תביעת "זכות" ה"שיבה". שהיא תפעל להשתלבות אזרחית אמתית של ערביי ישראל במדינת ישראל היהודית. שהיא תומכת במלחמה נגד הטרור ושהיא מוקיעה אתBDS . כשהיא תאמץ את הקו הזה, היא תהיה פרטנר לגיטימי ואף רצוי. 

* הלוחם בגזענות ובאנטישמיות – התועמלן האנטי ישראלי גדעון לוי פרסם בשוקניה פשקוויל נאצה נגד ח"כ מיכל קוטלר מכחול לבן. בין השאר הוא התייחס לייחוס המשפטי שלה וכך כתב: "אביה החורג, שגידל אותה ואת שם משפחתו היא נושאת, הוא פרופ' ארווין קוטלר, לשעבר שר המשפטים הנודע של קנדה, משפטן ליברל, שנחשב לאיש זכויות האדם למרות תמיכתו העזה בציונות. פרופ' קוטלר פעיל נגד גזענות ונגד פשעי מלחמה, אך מעולם לא ראה לכך קשר לתמיכתו בישראל. האב וכנראה גם בתו אינם רואים כל סתירה בין זכויות האדם לבין כיבוש, ולא כל קשר בין גזענות לציונות ובין אפרטהייד לבין ישראל".

לוי, כדרכו, מציג את הציונות כגזענות, כגרועים באנטישמים. הוא טועה כאשר הוא כותב שפרופ' קוטלר, שבין השאר היה פרקליטו של נלסון מנדלה, פועל נגד הגזענות ונגד פשעי מלחמה אך לא ראה לכך קשר לתמיכתו בישראל. הוא ראה גם ראה את הקשר ותמיד הבהיר שזה מאבק אחד. המאבק נגד הגזענות והמאבק נגד האנטישמיות הוא מאבק אחד. המאבק נגד פשעי מלחמה ונגד הטרור הוא מאבק אחד. המאבק נגד BDS, הארגון הנאלח שלוי תומך בו בהתלהבות, הוא מאבק נגד הגזענות והאנטישמיות. ארווין קוטלר הוא מגדולי הלוחמים בעולם נגד הגזענות למיניה ובתוכה האנטישמיות, גם האנטישמיות החדשה הטוענת שהיא "רק" אנטי-ציונות.

* מייצגת הרוב השפוי – יום לפני שהתועמלן השמאלני גדעון לוי השתלח בח"כ מיכל קוטלר, התועמלן הימנני המתלהם והמתבהם שמעון ריקלין נבח עליה ב"ראיון" בערוץ 20. אם שניהם משתלחים בה, כנראה שהיא באמת מייצגת את הרוב השפוי במדינת ישראל.

* חרטום כסמל – בימים הקרובים ישראל וסודן תחתומנה על הסכם שלום ונרמול ביניהן.

סודאן אינה סתם עוד מדינה. סודן היא סמל. אמרת חרטום (בירת סודן) – אמרת "שלושת הלאווים".

ב-29 באוגוסט 1967, חודשיים וחצי לאחר מלחמת ששת הימים, התכנסה בחרטום ועידת פסגה של מנהיגי מדינות ערב, שנועדה לגבש את עמדת מדינות ערב בעקבות המלחמה. ב-1 בספטמבר קיבלה הוועידה את החלטת "שלושת הלאווים" המפורסמת: לא שלום עם ישראל, לא הכרה בישראל, לא מו"מ עם ישראל. ובלשון ההחלטה: "פעולה מתואמת לסילוק תוצאות התוקפנות והחזרת השטחים הערביים הכבושים היא אחריות משותפת של כל מדינות ערב. איחוד מאמצים לפעולה מדינית ודיפלומטית בזירה הבינלאומית שתביא לנסיגה ישראלית, בלי להכיר בה, בלי להתפשר אתה ובלי לשאת ולתת עמה, תוך עמידה על זכויות הפלשתינאים למולדתם". 

ראוי לנתח את ההחלטה. היא מדברת על "החזרת השטחים הכבושים", אולם לא כדי להגיע לשלום עם ישראל, אלא להיפך, בלי להכיר בה, בלי להתפשר אתה ובלי לשאת ולתת אתה, כלומר מדובר בנסיגה שנועדה להחזיר את המצב לקדמותו, כלומר למציאות שבה נמשך מצב המלחמה כשישראל אינה נהנית מגבולות בני הגנה וניתן להכריע אותה בשעת כושר. יתר על כן, ראוי לשים לב להמשך המשפט אחרי אותם "שלושת הלאווים", שהוא אולי הלאו הרביעי והחשוב מכולם: "תוך עמידה על זכויות הפלשתינאים למולדתם". כלומר, הנסיגה מכל השטחים לא תממש את זכויות הפלשתינאים, אלא בנוסף על הנסיגה, יש לעמוד על זכויות הפלשתינאים למולדתם. זכויות אלו אינן ב"שטחים הכבושים", אלא בשטח מדינת ישראל בקווי 1949 ובמימוש "זכות" השיבה. פרופ' יואב גלבר מתאר בספרו על מלחמת ההתשה את הנושאים שעמדו על סדר יומן של מדינות ערב במהלך שהוביל לוועידת חרטום והחלטותיה: "הבעיה שניצבה לפני מדינות ערב היתה כפולה: 1. בעיית פלשתין משנת 1948 ובמרכזה שאלת הפליטים. 2. בעיית ה'כיבוש' בשנת 1967 – כיצד להביא לנסיגת ישראל מן השטחים שכבשה". כלומר, הנסיגה הישראלית משטחי 1967 אינה פותרת את בעיית 1948 ולכן אינה אלא שלב בדרך לפתרון בעיית 1948. יש לציין שלא כל מדינות ערב היו שותפות להחלטות חרטום. סוריה ואלג'יריה החרימו את הפסגה, כיוון שדובר בה על מאבק מדיני ודיפלומטי ולא על מאבק מזוין.

והנה, המארחת את הוועידה מכירה בישראל, מנהלת מו"מ עם ישראל, מכוננת שלום עם ישראל. יתר על כן, בעוד החלטות חרטום דיברו על הסגת ישראל מכל "השטחים" + "זכויות הפלשתינאים" (הכוונה ל"זכות" השיבה, כלומר הטבעת ישראל במיליוני פלשתינאים) ללא הכרה, מו"מ ושלום – סודן מכירה, נושאת ונותנת ומכוננת שלום בלי נסיגה ישראלית ובלי "השבת הזכויות". סודן הייתה עד חילופי השלטון האחרונים בעלת בריתה של איראן, מדינת טרור ותחנת מעבר להעברת נשק ואמצעי לחימה מאיראן לחמאס וחיזבאללה – והיום היא מכוננת שלום אתנו ונוטשת את חזית הטרור. סודן אינה רק מדינה ערבית אלא גם מדינה אפריקאית חשובה, שהיחסים אתה עשויים להדק את יחסינו עם מדינות אפריקה. יחד עם איחוד האמירויות ובחריין סודן מוחקת את "היוזמה הערבית" שהיא תכתיב התאבדות לישראל באמצעות מלכודת דבש של שלום עם כל מדינות ערב. הנה, אנו חותמים על הסכמי שלום עם מדינות ערב ללא התכתיב.

נתניהו וטראמפ ראויים לברכות על ההישג המדיני החשוב – הסכם שלום ונרמול עם סודן, המשך להסכמים עם איחוד האמירויות ובחריין, וכנראה יש עוד מדינות בדרך.

* מי ערב לנו? – מי ערב לנו שהסכמי השלום עם מדינות ערב במפרץ ובאפריקה יחזיקו מעמד? שהשלום החם לא יהפוך לשלום קר, כפי שקרה להסכם עם ירדן ביום שעבדאללה החליף את חוסיין? שהשלום החם לא יהפוך למלחמה קרה, כפי שקרה לשלום עם מצרים ביום שמובארק החליף את סאדאת? או כמו הסכם השלום עם לבנון שלא החזיק מעמד אפילו עשר דקות (בשל הפחד של הלבנונים מסוריה)? או כמו איראן וטורקיה שהיו בנות בריתנו וידידותינו הקרובות והפכו לאויבותינו המרות ביותר?

אף אחד אינו ערב לנו. הרי אנחנו פה במזרח התיכון. אך יש לנו כל הסיבות לברך ולשמוח על עצם החתימה עליהם, ולפעול ככל יכולתנו כדי לטפח אותם ולחזק אותם. ואם חלילה הם לא יחזיקו מעמד… לפחות לא איבדנו בעבורם נכסים לאומיים אסטרטגיים.

* תגובה ירדנית הולמת – מחבל מוסלמי ערף את ראשו של מורה בצרפת, שבשיעור שעסק בחופש הביטוי הציג קריקטורה של מוחמד. בתגובה, משרד החוץ הירדני פרסם הודעת גינוי המתייחסת לאירועים האחרונים בצרפת ובה נאמר כי "הממלכה מגנה את המשך הפצת הציורים שמטרתם לפגוע בנביא מוחמד תחת הטענה לחופש הביטוי". כמו כן, נכתב בהודעה כי "הציורים פוגעים ברגשותיהם של כשני מיליארד מוסלמים בעולם ומפרים את עקרון קבלת אמונתו של האחר". אזרחים בירדן קראו להחרים מוצרים שמקורם בצרפת והפיצו את תמונות הלוגו של חברות אלה ברשתות החברתיות.

התגובה הירדנית הייתה מתונה מאוד לעומת תגובתו של הרודן הטורקי ארדואן ששלח את מקרון לבדיקה פסיכיאטרית בשל "מתקפתו על האסלאם".

* מפלצת נקמנית – אפי נווה ניסה בראיון עמו בערוץ 12 לנקות את שמו, יומיים לפני השימוע, ובעיקר – להציג את שי ניצן כ"מפלצת נקמנית", כהגדרתו. אולם הראיון חשף דווקא אותו כמפלצת נקמנית.

עד הראיון, לא היה ידוע מה מקור הדלפת ההקלטה של שיחתו עם מנדלבליט. ברשתות רווחה הספקולציה שזו תוצאת פריצת מכשיר הנייד שלו בידי הדס שטייף. בראיון התברר שהוא עצמו המדליף.

מתברר שהוא הקליט בסתר שיחות אישיות עם חבריו הקרובים, ובהם מנדלבליט שהיה חבר קרוב שלו ושפך באוזניו את לבו, במצוקתו. והוא חשף את ההקלטה שעה שמנדלבליט נמצא תחת מסע הסתה נורא, של תעשיית השקרים וההסתה בראשות ראש הממשלה רב העוצמה; הסתה שעלולה להביא לרציחתו של מנדלבליט. הוא ידע שהביטוי הסמלי "מחזיק אותי בגרון" ינוצל בציניות בידי תעשיית השקרים כ"הוכחה" לקונספירציה המטורללת על "תפירת התיקים" נגד נתניהו. והוא הדליף אותה. כדי לנקום בשי ניצן, הוא פגע יותר בחברו במנדלבליט ונתן נשק למי שמנסים להחריב את מדינת החוק, באמצעות הפגיעה בו.

אני חייב לציין שהגרסה שלו בפרשת "המין והמינוי" משכנעת מאוד, בכפוף לכך שאיני מכיר את הראיות שבבסיס ההאשמות נגדו בנדון.

* מחשבה קונספירטיבית שעלתה למוחי – בשבוע שעבר, בעקבות המתקפה הביריונית על מוסקי זיתים פלשתינאים בשומרון ועל אוהד חמו, מתחתי ביקורת על צה"ל וכוחות הביטחון, שאינם מגִנים על המוסקים. מסתבר שטעיתי. צה"ל מאבטח את המסיק, אולם כדי שיספק את האבטחה המסיק צריך להיעשות בתיאום. אלה שמסקו באותו יום לא תיאמו עם צה"ל אלא עם אוהד חמו. אין בכך, כמובן, כדי להמעיט כהוא זה בחומרת ההוקעה שלי את הפוגרומצ'יקים, אבל הביקורת שלי על צה"ל הייתה שגויה, לשמחתי.

ומחשבה קצת קונספירטיבית שעלתה לראשי – שמא מי שטרחו להזמין את צוות הטלוויזיה, דאגו שעיתוי המסיק הזה יגיע גם לנערי הגבעות?

* למה שיניתי את דעתי – אחרי הסגר הראשון הייתי בעד יציאה מהירה ככל האפשר, כדי להניע את הכלכלה ואף ביקרתי את הממשלה על כך שהקצב איטי מדי.

הפעם דעתי הפוכה. אני בעד יציאה מדורגת וזהירה.

מה שגרם לשינוי בדעתי, הוא הסגר השני, שהוא תוצאה של כישלון ההתמודדות עם הסגר הראשון, ובין השאר – לא רק ולא בעיקר – היציאה הלא מסודרת והנחפזת.

תוצאות הסגר השני מעולות. בתוך חודש ירדנו מסף 10,000 מאומתים חדשים ביום, בקצב עליה מסחרר שעלול היה להביא אותנו לעשרות אלפים ביום, למצב של פחות מאלף מאומתים חדשים ביום. מ-15% חיוביים ירדנו ל-2.5%. אסור להחמיץ את ההישג. עדיף להתאפק היום, כדי לא להגיע חלילה לסגר שלישי. יתכן שהיה נכון אפילו להאריך בעוד שבוע את הסגר המלא, כדי להתחיל את היציאה במספר תלת ספרתי של מאומתים.

עם זאת, תהליך היציאה אינו המרכיב היחיד בהתמודדות עם הקורונה. קטיעת שרשראות ההדבקה חשובה יותר. אך כאן יש בעיה. כמחצית מן הנחקרים משקרים בחקירות. וזה מוביל אותנו לדבר החשוב ביותר במאבק בקורונה – האחריות האישית של הפרט, של האזרח. כך בעטיית מסכות, בשמירת מרחק, בהימנעות מהתקהלות, בשמירה על היגיינה, אך לא פחות חשוב – משיתוף פעולה מלא וכן בחקירות.

* הגל השלישי במגזר הערבי – הגל השני של הקורונה החל בחתונות המוניות במגזר הערבי. לאחר מכן, הייתה במגזר הערבי התעשתות מרשימה מאוד. עקומת התחלואה ירדה בתלילות ונתוני התחלואה היו נמוכים יותר מאשר בציבור הכללי. למרבה הצער, שוב מסתמן מהפך. חודשו החתונות ההמוניות, ושוב יש עליה תלולה בהידבקות.

* שופרם של שני אדונים – בועז ביסמוט הוא שופרם של שני אדונים, נתניהו וטראמפ. ויש לו בעיה. בסוגיה הבוערת ביותר על סדר היום, הקורונה, הם הפכים. טראמפ מזלזל בקורונה, על סף הכחשתה. הוא נגד סגרים, נגד הגבלות, נגד מסכה, מזלזל בהנחיות ומטיף לא לקחת את המחלה ברצינות. נתניהו הוא היפוכו הגמור. הוא מתייחס במלוא הרצינות לקורונה, אולי אפילו ברצינות יתר. הוא בעד סגרים, בעד הגבלות, מטיף לשמירה קפדנית על ההנחיות. אז מה עושה ביסמוט? פשוט מאוד. כשהוא כותב על ארה"ב הוא בדעה אחת וכשהוא כותב על ישראל הוא בדעה ההפוכה.

* כאב הלב הגדול – ב"ידיעות אחרונות" התפרסם מאמר מרתק של פרופ' גבי ברבש, מי שהיה המנהל הצעיר של ביה"ח איכילוב ברצח רבין, שבו תיאר לראשונה בפרטי פרטים את אותו הלילה הנורא, שבה נפטר רבין על שולחן הניתוחים בבית החולים שלו. 

פסקה אחת בסיפורו אינה מרפה ממני: "כאב הלב הגדול הוא שניתן לטפל ולמנוע את חזה האוויר אחרי פגיעה כמו של רבין על ידי פעולה פשוטה של החדרת מחט עירוי רגילה לכל אחד מצדדי החזה. המחט משחררת את האוויר שמצטבר שם בלחץ ומאפשרת לריאות להתרחב ולחולה לנשום ולקבל חמצן. לו היה ליד רבין באותו הערב פרמדיק, יש סיכוי טוב שהוא היה שורד את האירוע. אלא שההחלטה להצמיד לצוות של ראש הממשלה איש צוות רפואי התקבל רק לאחר הרצח".

והערה צדדית למאמר. היו בו שתי שגיאות היסטוריות. ברבש סיפר שבית החולים היה בכוננות, מחשש לפיגוע נקם פלשתינאי על חיסולו של פתחי שקאקי. הוא הגדיר את שקאקי "אחד ממנהיגי החזית העממית". שקאקי היה מנהיג הג'יהאד האיסלמי. שגיאה שניה – ברבש סיפר על כך שבית החולים היה מורגל לאירועי חירום בשל פיגועי ההתאבדות בשנים 1994-1995. בין הפיגועים הללו הוא הזכיר את הטבח בדולפינריום. הטבח הזה היה ב-2001.

אין אלו שגיאות קריטיות, הן אינן בליבת הסיפור עצמו ואינן בתחום התמחותו המקצועית של הכותב. אבל הן בתחום התמחותו המקצועית של העורך, שקיים בדיוק כדי לנכש שגיאות כאלו מהטקסט.

* אישיות של מחבל חמאס – במוסף השבת של "ישראל היום", רואיינו שני קציני החקירות במרחב ת"א של המשטרה, שחקרו את יגאל עמיר בליל הרצח וביום שלמחרת, עד העברתו לידי השב"כ. לב הכתבה היא הסטנוגרמה המרתקת של החקירה.

מה שעולה מהסטנוגרמה מאושש את הגדרתו של החוקר: מדובר באישיות של מחבל חמאס. עמיר הלך לבצע את הרצח מתוך ידיעה כמעט ברורה שהוא ייהרג. קריאת הסטנוגרמה מבהירה הבהר היטב שכל קשקושי הקונספירציה על הרצח הם הבל הבלים, אם כי שטופי המוח שמאמינים לקונספירציה המטורללת הזאת לא עשויים להשתכנע, כי מה הן, בסך הכל, עובדות, מול הקונספירציה שמלהיבה את דמיונם החולני.

קריאת הכתבה חיזקה את התובנה שלי למן הרגע שבו, דומני שכבר למחרת הרצח, סופר על הקריאות "סרק סרק". כבר אז היה ברור לי מי צעק זאת – אף אחד. בתוך האנדרלמוסיה וההלם במקום, מישהו שהיה שם דמיין שהוא שמע את הקריאה הזאת. ואחרי שהוא סיפר את זה, עוד כמה שהיו שם אמרו שנדמה להם שאולי גם הם שמעו משהו דומה. ויוצרי תאוריית הקונספירציה השתמשו בסיפור הזה כמרכיב בסיפור שבדו.

* עמית או טורף – במלאת עשרים שנה להפקרתו למוות של לוחם מג"ב מדחאת יוסף בקבר יוסף, נערך ב"7 ימים" ראיון עם בן דודו עאדל יוסף, שמונה למפקד גדוד מג"ב בגזרת שכם, שבה נפל בן דודו. הכל נאמר בכתבה, חוץ מהדבר החשוב מכל. ההסבר למה הוא הופקר. הסיבה להפקרתו היא שהסכם אוסלו בלבל אותנו. שכחנו איך להבחין בין עמית לטורף. התייחסנו לאש"ף כאל שותף, לא כאל אויב. וכאשר השותף החל לירות עלינו, המשכנו לשכנע את עצמנו שזו רק אי הבנה קטנה. במשך שעות הופקר מדחאת ודימם אל מותו, כש-800 מ' ממנו נמצאת כל צמרת צה"ל, בראשות הרמטכ"ל שאול מופז, שעמד בקשר עם ראש הממשלה ושר הביטחון הכושל אהוד ברק, ובמקום לחלץ את הפצוע, הם התחננו למחבל ג'יבריל רג'וב שיחלץ אותו. ורג'וב צחק עליהם. "כן, כן, הוא כבר מתפנה", ועוד חצי שעה עברה, ושעה, ושעה וחצי… שלוש שעות וחצי לוחם שלנו דימם אל מותו, וצה"ל הגדול התחנן בפני מחבל ארור שיחלץ אותו, והמחבל היתל בנו והיתל בנו עד שהפצוע נפטר. זה הסיפור. אמת אחת ואין אחרת. חרפה לאומית.

ובכתבה יש הכל, כולל הטענה ההזויה שהוא הופקר כי הוא דרוזי (שבן דודו דחה על הסף ואמר שהמשפחה מעולם טענה זאת) – רק הסיבה להפקרה משום מה נשכחה. טוב, למה כבר אפשר לצפות מכתבה שממחזרת את הקשקוש כאילו הגורם למתקפת הטרור הוא ביקורו של אריק שרון בהר הבית.

* חזון בן מאה – כבר שנים רבות מדובר על הנחת מסילת רכבת לקריית שמונה, וכעת התכנית הולכת וקורמת עור וגידים. מתי זה ייצא לפועל? האופטימיסטים מדברים על עשור. המסילה תצא מכרמיאל, ותמשיך במנהרה תת-קרקעית שתחצה את הגליל העליון, עשרות מטרים מתחת לצפת, עד חצור הגלילית, ומשם תצפין לקריית שמונה.

במאמר של גיורא גודמן על מדיניות הביטחון הבריטי בגבולה הצפון מזרחי של ארץ ישראל בזמן פרשת תל-חי, המופיע בקובץ "תל-חי 1920-2020" בהוצאת יד בן צבי והמכללה האקדמית תל-חי, קראתי שבשנת 1920 הציע הגנרל סר לואי בולס, ראש מנהל השטח הכבוש בפלשתינה, להניח מסילת רכבת מצמח, לשם הגיעה הרכבת הקיימת, ועד גשר בנות יעקב ועריכת סקר להארכת המסילה צפונה לכיוון מרג' עיון, כדי ליצור נתיב אספקה לכוחות בריטיים שישוגרו לצפון.

אז אולי 110 שנים מאוחר יותר חזונו של בולס יתממש.

* הוועה"פ – נבחר הוועד הפועל הציוני החדש. אני חבר בוועה"פ כנציג דרך ארץ.

* שחקן גנוב – רוב סרטיו של יהודה בארקן (אגב, רק אחרי מותו נודע לי ששינה את שמו מברקן לבארקן) אינם הטעם שלי. אבל אין ספק שהוא היה שחקן גדול, עם כריזמה מתפרצת בכל תנועה שלו ובכל מילה שהוציא מפיו.

את "צ'ארלי וחצי" ראיתי כילד ואהבתי מאוד. כשראיתי שוב כמבוגר, ממש לא היה לטעמי. כך גם "חגיגה בסנוקר" (אותו ראיתי רק כמבוגר). אבל את "אבא גנוב" אהבתי מאוד, והזלתי בו יותר מדמעה אחת.

בחדשות 12 הייתה כתבה יפה מאוד של ציון נאנוס שהציגה בהרחבה את הקריירה הקולנועית של בארקן. אבל אחת האמירות המרכזיות בה הייתה שגויה. הוא הציג את סרטי המתיחות שלו כהמצאה עולמית. לטענתו, היו בעולם תכניות מתיחות בטלוויזיה אך רק בארקן בישראל יצר סרטי מתיחות בקולנוע. זה לא נכון. הוא אפילו לא הראשון שעשה סרט מתיחות בישראל. קדמו לו בועז דוידזון וצבי שיסל בסרטם "ישראלים מצחיקים" (1978), הזכור לטוב בעיקר בזכות שיר הנושא של אריאל זילבר. הם לקחו את הרעיון מסרט אמריקאי (שראיתי כנער), שנקרא אם אני זוכר נכון "אנשים מצחיקים". סרט המתיחות הראשון של יהודה ברקן, "חייך אכלת אותה", עלה לאקרנים ב-1980.

אבל קריירת המתיחות שלו לא החלה במצלמה נסתרת אלא במתיחות טלפוניות ששודרו ברדיו. חבריי ואני הערצנו את המתיחות הללו, הקלטנו אותן ודקלמנו אותן בע"פ.

שמעתי בצער על פטירתו של יהודה בארקן. עוד קורבן של מחלת הקורונה. לא, זו לא שפעת עם יחסי ציבור.

יהי זכרו ברוך!

            * ביד הלשון

* עמק הבכא – ימי אוקטובר אלה, שבהם אנו זוכרים ומזכירים מדי שנה את מלחמת יום הכיפורים, מעלים בתודעתנו את אחד מסמלי אותה מלחמה – קרב עמק הבכא.

היכן הוא עמק הבכא? זה השטח בצפון הגולן שבין הר חרמונית לעיירה קוניטרה, שבו נערך קרב בלימה הרואי; לוחמי גדוד השריון עֹז 77 מחטיבה 7, בפיקודו של אביגדור קהלני, בלמו את הפולש הסורי; כוחות שריון עדיפים עליהם פי ארבעה בגודלם, בקרב עקוב מדם שנמשך ארבע יממות. בקרב זה איבד צה"ל 76 לוחמים. אביגדור קהלני זכה בעקבות הקרב בעיטור הגבורה. במקום הוקמה האנדרטה לזכר חללי גדוד עז 77.

יש לציין שהקרב לא נערך במקום ששמו היה עמק הבכא. את הכינוי עמק הבכא קיבל המקום בעקבות הקרב העקוב מדם. את השם נתן לו אביגדור קהלני עצמו, בראיון לכתבה על הקרב בעיתון "במחנה", מיד אחרי המלחמה. שנתיים אחרי המלחמה סיפר קהלני את סיפור הקרב בספרו "עז 77". את הספר קיבלתי מתנה לבר המצווה שלי, קראתי אותו בשקיקה, ומאז לבי הולך שבי אחרי קהלני.

למה ניתן למקום השם עמק הבכא? עמק הבכא המופיע בתנ"ך הוא סמל לסבל יהודי. צליל המילה בכא נשמע כבכי. אבל כנראה שהבכא הוא שם של עץ. איזה עץ? לכך יש גרסאות שונות – ערבה בוכיה, צפצפה, תות-עץ או אלת המסטיק. עמק הבכא הוא עמק שצומח בו עץ-הבכא. פירוש אחר למילה בכא, היא השרף הנוטף מן העץ כדמעות; כאילו העץ בוכה.

הביטוי "עמק הבכא" מופיע במזמור פד בתהלים: "עֹבְרֵי בְּעֵמֶק הַבָּכָא מַעְיָן יְשִׁיתוּהוּ גַּם בְּרָכוֹת יַעְטֶה מוֹרֶה. יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל יֵרָאֶה אֶל אֱלֹהִים בְּצִיּוֹן". המשמעות של הפסוק היא, שבשעה שבני ישראל עולים לרגל לירושלים, כאשר הם עוברים בעמק המסמל עצבות ובכי, הוא הופך למבורך.

במשך השנים הפך הביטוי "עמק הבכא" לתיאור סבלו של העם היהודי ולשם נרדף לגלות. כך, למשל, בפיוט "לכה דודי":

"מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ עִיר מְלוּכָה

קוּמִי צְאִי מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה

רַב לָךְ שֶׁבֶת בְּעֵמֶק הַבָּכָא

וְהוּא יַחֲמוֹל עָלַיִךְ חֶמְלָה".

רב לך שבת בעמק הבכא – די לך (לכנסת ישראל) לשבת בגולה הדוויה. אלוהים יחמול עליך ויקים מחדש את עיר המלוכה, ירושלים, והמקדש במרכזה.

במאה ה-16 כתב ההיסטוריון היהודי ר' יוסף הכהן הרופא ספר המתאר את תולדות עם ישראל והוא נקרא "עמק הבכא". מנדלי מוכר ספרים חיבר במאה ה-19 ספר שנקרא "בעמק הבכא".

אני לא נלהב מכך שאזור בארץ ישראל נושא את השם הכואב הזה, על אף הבנתי את הרצון לתת שם כזה למקום שנשפך בו כל כך הרבה דם של חיילי צה"ל. אבל אני מפרש את השם ברוח הפסוק בתהילים: "עֹבְרֵי בְּעֵמֶק הַבָּכָא מַעְיָן יְשִׁיתוּהוּ גַּם בְּרָכוֹת … יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל". אנו, מתיישבי הגולן, הופכים את הגולן משדה קטל לגן פורח, מעמק הבכא לחבל ארץ מבורך.

בימים אלה מוקם בעמק הבכא מיזם של טורבינות רוח, להפקת אנרגיה נקיה באמצעות הרוח. יש לציין שהמיזם שנוי במחלוקת בגולן, ויש הרואים בו מפגע סביבתי הפוגע בנוף.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 21.10.20

* הקונגרס הציוני הל"ח – ב-1897 התכנס בבזל הקונגרס הציוני הראשון, בהובלתו של הרצל. בבזל הוא ייסד את מדינת היהודים.

ב-1951 התכנס הקונגרס הציוני ה-23, לראשונה בירושלים, לראשונה במדינת ישראל.

אמש התכנס הקונגרס הציוני ה-38, לראשונה במרחב המקוון. אני מקווה שזו גם הפעם האחרונה שהקונגרס הוא וירטואלי. זהו הקונגרס הציוני הראשון לאחר שבאיחור אופנתי של שבעים שנה מדינת ישראל עיגנה בחוקתה המתגבשת את מהותה וזהותה כמדינת הלאום של העם היהודי.

הקורונה מציבה אתגרים גדולים לעם היהודי בכל העולם ולהידוק הזיקה בין היהודים בכל רחבי העולם ובין מדינת ישראל לעם היהודי בגולה. השנה חלה עליה דרמטית במספר הבקשות לעליה. אלו החדשות הטובות והחשובות ביותר למדינת ישראל בימים אלה.

לצערי, בנאומי הפתיחה של הקונגרס, נשיא המדינה רובי ריבלין וראש הממשלה בנימין נתניהו לא ניצלו את הבמה לקריאה ליהודי העולם לעלות לארץ ישראל. מי שעשתה זאת הייתה הנואמת הבאה אחריהם, נשיאת בית הדין העליון של ההסתדרות הציונית העולמית ולשעבר נשיאת בית המשפט העליון, השופטת מרים נאור. היא אמרה שאנו נוכחים בימים אלה באפשרות העבודה מרחוק, מה שמאפשר ליהודים לעלות ארצה בלי לאבד את מקומות עבודתם בארצותיהם.

למרבה הצער, הקונגרס הציוני נמצא הרחק מתחת לרדאר של התקשורת, שאינה מתעניינת בשאלות הציונות. רסיסי המידע מהקונגרס שקצת הצליחו להסתנן לתקשורת הם מאבקי הכוח על תפקידים. אין לנושאים אלה רייטינג סקסי. חבל, חבל מאוד. כיוון שסוגיית העליה והקליטה, ההתיישבות, החינוך היהודי והציוני, הקשר בין מדינת ישראל לעם היהודי בגולה, החיבור של מדינת ישראל לכל זרמי היהדות, הערבות ההדדית של העם היהודי בעידן הקורונה, התרבות החינוך והזהות היהודית של קהילות ישראל באשר הן, חיזוק תנועות הנוער הציוניות בארץ ובגולה והמכינות הקדם צבאיות בישראל, המלחמה באנטישמיות הישנה והחדשה וב-BDS  – אלה ליבת מהותה וזהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, כמדינה ציונית שנוצרה בידי הציונות על מנת להבטיח את המשך הציונות, שאותה הגדיר הרצל כאידאל אין סופי.

בקונגרס הציוני שהתקיים בירושלים ב-1998 הייתי ציר מטעם הדרך השלישית זצ"ל. הייתי חבר בוועדת ההתיישבות ואף נשאתי נאום במליאת הוועדה. בקונגרס הנוכחי אני משרת כממלא מקום ציר מטעם דרך ארץ.

* דינא דמלכותא דינא – רבות דובר בשבועות האחרונים על סכנת האנרכיה. לרוב דובר על כך בהקשר של הפגנות המחאה נגד נתניהו. גם אני כתבתי על כך. אמנם האנרכיסטים הם קומץ מבין המפגינים, אבל באין הנהגה למחאה, הם ממלאים את הוואקום, נותנים את הטון, יוצרים את האווירה ומדרדרים את המחאה למחוזות אנרכיסטיים.

אבל הביטוי הבוטה ביותר לאנרכיה, הוא פתיחת תלמודי התורה במגזר החרדי, מתוך התרסה על החוק וצפצוף עליו. מדובר בציבור שלם (שאינו כולל את כל החרדים, אבל את רובם), שההנהגה שלו החליטה בעליל להפר חוק, בגלוי, בהתרסה, ודווקא בנושא שמבטא את הערך היהודי העילאי "כל ישראל ערבין זה בזה"; ערך הערבות ההדדית. ואותו ציבור בוחר במפגיע להישמע להוראות ההנהגה המגזרית ולא להוראות המדינה. זאת אנרכיה.

אנרכיה פירושה – אי שלטון. והפרשה הזאת היא שילוב של מחדל ומעשה. מעשה של המגזר – ההוראה האוטונומית, המרי האזרחי. המחדל של המדינה, של הממשלה, של ראש הממשלה – הימנעות מאכיפה והשלמה עם המרי האזרחי.

המסר של החרדים הוא שהמדינה אינה "אנחנו" אלא "הם". הם חיים במולדת בתובנה של גלות. המדינה היא "הגויים". אולם בעוד בגולה הם קיבלו על עצמם את "דינא דמלכותא דינא", כאן בארץ הם מרשים לעצמם לעשות שבת לעצמם. ונתניהו מאפשר זאת, כי הם הבייס שלו.

תאוריות הקונספירציה על פיהן הסגר הוא פוליטי, נועד לסכל את המשפט, הוא עונש קולקטיבי לציבור כדי לא לפגוע בחרדים וכו' הן קשקוש חסר שחר. נכון, נתניהו הרוויח את אי האמון בו בחוסר יושר, ועדיין לא צריך להאמין לכל טענה מופרכת נגדו ולחפש מזימה בכל מעשה שלו. אין לי ספק שמה שמדריך אותו בנושא הקורונה הוא הרצון לזכות בתהילה של ניצחון על הקורונה. לכן, החלטותיו הן ענייניות, מתוך רצון להצליח, והשגיאות שלו נובעות מכך שהוא פועל לכך שכל ההצלחות תיוחסנה רק לו. וההחלטה על הסגר השני מוצדקת והוכיחה את עצמה. אבל בנושא אי אכיפת הסגר על המגזר החרדי, הוא בהחלט פועל לפי שיקולים פוליטיים של שמירה על החרדים בבייס שלו, בניגוד לאינטרס הלאומי ולצו המלחמה בקורונה.

רבות שמענו בשנים האחרונות על תהליך הישראליזציה של המגזר החרדי. אין ספק שזהו תהליך מבורך, שיש לעודד ולטפח אותו. אבל בשעת המבחן נוכחנו שהתהליך הזה הוא בשוליים, והמרכז נטוע עמוק בבדלנות המסתגרת.

בראשית הקורונה האמנתי, ואף נתתי לכך ביטוי בכתיבתי, שהמגפה יוצרת הזדמנות להעמקת החיבור בין המגזר החרדי והרוב הציוני בישראל. האמנתי שהיא תקדם את הישראליזציה של החרדים. האמנתי שהסיוע של חיילי צה"ל לעיר בני ברק, תחבר את החרדים לצה"ל ולמדינה, שהילדים החרדים שפתאום יראו את חיילי צה"ל באור חיובי אולי אף ירצו להידמות להם. התקווה הזאת עדין מפעמת בי, אך ההכרה הריאלית שלי היא שהמגפה הסיגה לאחור את הישראליזציה והתנהלות החרדים מעצימה את הניכור שלהם כלפי המדינה ואת השסע בינם לבין הציבור הכללי. אם לא נצליח, יחד עם החרדים, לחולל מפנה, זו עלולה להיות בכיה לדורות.  

* קריצה לחוליגנים – במסיבת העיתונאים נשאל ראש הממשלה האם יגנה את גל האלימות נגד המפגינים. נתניהו השיב בהתחמקות שהוא נגד כל אלימות מכל צד – אלימות נגד השוטרים, אלימות של השוטרים, אלימות נגד מפגינים.

על פניו, הוא צודק. אכן, כל אלימות פסולה וראויה לגינוי. אבל הוא מתחמק. כי החוליגנים שתוקפים מדי ערב את המפגינים הם מעריציו, הם עושים זאת למענו והם משוכנעים שהם עושים את רצונו. וכאשר הם שומעים שהוא אינו מסוגל לגנות אותם, הם רואים את הגינוי כקריצה.

על ראש הממשלה לפנות לחוליגנים הללו, להוקיע בכל לשון את מעשיהם, לומר להם שכאשר הם פוגעים במפגינים הם פוגעים בו ולתת להם להבין שהוא מגנה את המעשה בכל לבו.

* בין הנגב לגליל – בקומה ג' של עיריית בני ברק, קבוע שלט עם הסמליל של עיריית בני ברק והמשרד לפיתוח הגליל והנגב בהאי לישנא: "אגף זה שופץ בסיוע משרד הפריפריה, הנגב והגליל – אב תשע"ח אוגוסט 2018".

השר לפיתוח הגליל והנגב, בממשלה הנוכחית ובקודמתה, הוא האסיר המשוחרר אריה דרעי. כנראה שהוא לא ידע אם להשקיע בגליל או בנגב אז הוא התפשר על אמצע הדרך.

כשדרעי נכנס לתפקיד הוא הוסיף לשם המשרד את המילה "פריפריה" וטען שהמשרד, שנועד לקדם את אזורי הספר של המדינה, יסייע גם ל"פריפריה החברתית". בכך יש כסת"ח – הוא לא עבר על החוק אלא העביר כספים לבני ברק שהיא "פריפריה חברתית".

אבל גם אם אין זו עבירה על החוק, זה אולי כשר, אבל מסריח. זו שחיתות.

* ממשלה בלתי אפשרית – בימים האחרונים פרסמתי מספר רשומות שעסקו ברעיון של הקמת ממשלת מיעוט שתלויה ברשימה המשותפת. הסיבה לכך היא שילוב בין שני אירועים – היוזמה של יאיר לפיד להקמת ממשלה חדשה ללא בחירות, כלומר ממשלת מיעוט שתלויה במשותפת, והצבעתה של הרשימה המשותפת נגד הסכמי השלום, כיוון שהם מתנגדים לשלום עם ישראל.

בין השאר, הסברתי את הסתירה המובנית וניגוד העניינים המהותי בין ממשלה ישראלית לרשימה אנטי ישראלית, ומדוע החיבור הזה נדון לכישלון וממשלה כזאת לא תשרוד יותר משבועות ספורים.

את תגובות הנגד שקיבלתי אחלק לשתי קטגוריות. קטגוריה אחת הן התגובות המתלהמות, האספסופיות: "גזען", "שונא ערבים", "מפחד מערבים", "אימאל'ה ערבים", שמעידות בעיקר על כותביהן ואינן ראויות להתייחסות.  

הקטגוריה השניה הן התגובות השוללות את ההערכה הפוליטית שלי. לטענת המגיבים, ממשלת מיעוט כזאת תהיה ממשלה יציבה, כיוון שכדי להפיל ממשלה יש צורך באי אמון קונסטרוקטיבי, כלומר בתמיכה של 61 ח"כים במועמד חלופי, וכיוון שאין מצב שהרשימה המשותפת תתמוך בנתניהו או במועמד אחר מהימין, אין איום על הממשלה.

משמעות הדבר היא, שהם מאמינים שניתן לנהל את המדינה בשעת משבר קשה בידי ממשלת מיעוט שאין לה רוב בכנסת ובעם, אך ורק על בסיס הלעומתיות והנטרול ההדדי של שני חלקי האופוזיציה, זו מימין וזו של המשותפת, שהממשלה זקוקה לה "רק להצבעה אחת". הם רק שוכחים שכדי למשול, הממשלה זקוקה לרוב בכנסת ביום יום, להעברת חוקים והחלטות במליאה ובוועדותיה. היא זקוקה לרוב כדי להעביר תקציב כי ללא רוב כזה הכנסת מתפזרת באופן אוטומטי, גם ללא הצבעת אי-אמון קונסטרוקטיבי. משמעות הדבר היא, שהממשלה תהיה נתונה לסחיטה מתמדת של הרשימה המשותפת, שבה תהיה תלויה מדי יום. יתר על כן, אין ספק שההפגנות ההמוניות היום נגד הממשלה הן משחק ילדים לעומת המחאה העממית נגד ממשלה כזאת.

טענה נוספת בקטגוריה זו, היא שכאשר הממשלה תבצע פעולות שיגרמו לרשימה המשותפת להתנגד לה, כמו פעולות נגד המחבלים בעזה, נגד התבססות איראן בסוריה (איימן הסביר השבוע שאיראן אינה האויב שלו. אקיבוש הוא האויב שלו. ומשלה את עצמו מי שחושב שאקיבוש הוא רק ממזרח לקו הירוק), בניה ביו"ש וכו', האופוזיציה מימין תתמוך בה, וכך תמיד יהיה לה רוב. זו עוד פנטזיה. האופוזיציה מהימין לא תציל ממשלת מיעוט שתלויה במשותפת, ותצביע נגדה גם אם תתמוך בצעדים אלה או אחרים שלה, והיו דברים מעולם.

לדוגמה, ב-1995, בעיצומו של תהליך אוסלו, כאשר ממשלת רבין הפכה לממשלת מיעוט אחרי פרישת ש"ס והתבססה על תמיכת חד"ש ומד"ע, שתי הסיעות הללו הגישו הצעת אי-אמון בממשלה בשל החלטתו של רבין על הקמת השכונה היהודית בהר חומה. האופוזיציה בראשות נתניהו הודיעה מיד שתתמוך באי-האמון. משמעות הדבר הייתה נפילת הממשלה. הופעל לחץ כבד על חד"ש ומד"ע למשוך את הצעת האי-אמון, כדי לא להפיל את הממשלה בעיצומו של תהליך אוסלו ולא להעלות את הימין לשלטון, אך הן סירבו והתעקשו שההצעה תעלה והממשלה תיפול. כתוצאה מכך רבין נכנע והקפיא את תכנית הר חומה.

כשהזכרתי זאת בתגובותיי למגיבים, נעניתי בדוגמה הפוכה, כביכול – הנה, ממשלות רבין ופרס יצאו למבצעי "דין וחשבון" ו"ענבי זעם" בלבנון וממשלת רבין גירשה את מאות מחבלי חמאס והרשימות הללו המשיכו לתמוך בהן. גם הטענה הזאת אינה נכונה. גירוש חמאס ומבצע "דין וחשבון" נערכו כאשר ממשלת רבין הייתה ממשלת רוב וחד"ש ומד"ע היו באופוזיציה. הן תקפו בחריפות את הממשלה, הפגינו נגדה ובעד חמאס וחיזבאללה והביעו בה אי אמון. כך הם נהגו גם במבצע "ענבי זעם", שנעשה בידי ממשלת פרס שכבר הייתה ממשלת מעבר, לקראת בחירות 96', ואי אפשר להפילה. אך בבחירות, שנעשו בשני פתקים – לכנסת ולראשות הממשלה, רבים בציבור הערבי החרימו את ההצבעה בפתק הצהוב, לראשות הממשלה, וכך נתניהו עלה לשלטון כנגד כל הסיכויים.

אם כך הם נהגו בממשלת אוסלו, קל וחומר שכך הם ינהגו בממשלת לפיד-יעלון-ליברמן שלבטח לא תוביל לנסיגות כמו שהיו בתהליך אוסלו. במיוחד כשהרשימה המשותפת קיצונית יותר מחד"ש ומד"ע באותם ימים.

ממשלת מיעוט שתלויה ברשימה המשותפת היא ממשלת בלתי אפשרית, שתתפורר ותנשור בתוך שבועות ספורים.

* לוחם חופש – גדעון לוי פרסם בשוקניה פשקוויל הזדהות והערצה למחבל הג'יהאד האיסלמי, ששובת רעב. הוא הביע תמיכה בביקור ההזדהות של עופר כסיף אצל המחבל. כותרת הפשקוייל: "ככה נראה לוחם חופש". כלומר, בעיניו הג'יהאד האסלמי הוא ארגון של לוחמי חופש והמחבלים החברים בו הם מודל להערצה.

באותו פשקוויל הציג לוי את מי שאינו מזדהה עם המחבל – "גזען" (במקרה זה יועז הנדל) ומתגולל בשופטי בג"ץ שאישרו את מעצר המחבלים. "דעתם של שופטי מגדלור הצדק נחה והם מצדיקים חרפת מעצר בלא משפט".

ולקינוח, אחרי שהאדיר ופיאר את המחבל, הוא ביזה את זכרו של סגן ראש השב"כ יצחק אילן, אדם שאחראי להצלת חייהם של אלפי ישראלים בכך שסיכל פיגועי טרור, שהלך לעולמו ביום שישי. לוי הוקיע את בני גנץ על כך שספד ליצחק אילן. "דמו של אל־אח'רס ושל אלפי פלסטינים אחרים על ידיה של המשטרה החשאית הזו, השב"כ, שבה קנה אילן את תהילתו. ספק אם יש עוד מדינה דמוקרטית אחת, שבה זה היה נחשב לתהילה".

את מדינת ישראל מגדיר ג' האו האו: "המדינה שחוטפת רבבות בני אדם ומשליכה אותם לכלא בלא משפט". כדאי לזכור – בשנים שבהן הייתה חסינות למחבלים שפעלו מתוך הרש"פ, נרצחו למעלה מאלף ישראלים. בכל יום התפוצץ לוחם חופש באוטובוס או מסעדה ורצח גברים ונשים, זקנים וילדים, ללא אבחנה. כתוצאה מכך נאלצנו להחזיר לידינו את האחריות הביטחונית על שטחי הרש"פ. הפעולה שאותה מכנה המנוול "חטיפת בני אדם", היא ההגעה אל המחבל לפני שהוא מספיק לבצע את זממו. אלמלא כן, אילו הייתה ל"לוחמי החופש" היכולת שהפגינו לפני חומת מגן, והם היו ממשיכים להשליט מוות ברחובותינו כפי שעשו קודם, כבר היו כאן עוד רבבות הרוגים.

עם ישראל חב חוב עצום ליצחק אילן ז"ל ולכל לוחמי שב"כ וצה"ל, שמסכלים את פיגועי הטרור ומצילים חיי אדם. ואלפים מאתנו, שכמובן אינם יודעים על כך, חייבים להם באופן אישי את חייהם. ואולי אחד מהם הוא גדעון לוי, כי הטרור של לוחמי החופש חסר אבחנה. או שמא כמו עמיתו לדבוקת שוקן רוגל אלפר, גם הוא מביע הזדהות עם המחבל שירצח אותו, בהיותו "בן לעם אקובש".    

* החלטה מוצדקת – כאשר נופל בשבי שלנו אויב, גם מחבל, והוא פצוע, חובה להעניק לו טיפול רפואי בכל המסירות והמקצועיות. כנ"ל במחבל, ויהיה זה הנורא שברוצחים, אם יחלה בכלא הישראלי. המקרה של סאיב עריקאת אינו כזה, אבל ברגע שהרשות הפלשתינאית ביקשה מאתנו לאשפז אותו בבית חולים ישראלי – סירוב היה כמעט כמו אי טיפול בשבוי.

מחוות הומניטריות הן דבר ראוי. אמנם כבר הבעתי את דעתי, שכל עוד לא מוחזרות גופותיהם של אורון שאול והדר גולדין אין מקום למחוות הומניטריות, אבל כאן אני רואה משמעות מדינית והסברתית חשובה, ובעיקר נזק מדיני והסברתי במקרה של סירוב.

לכן, החלטתו של נתניהו לאשר את אשפוזו של עריקאת בישראל הייתה צעד נכון. עם זאת, ברור שאם הוא יצא בשלום מבית החולים הוא לא יפחית את עוצמת ההשמצות שלו על ישראל, ואם ימות בבית החולים, כבר נואשם שהרעלנו אותו. סמכו על גדעון לוי.

* תגובה ראויה – ירי רקטות לעבר אוכלוסיה אזרחית בישראל הוא תגובה פלשתינאית הולמת, מידתית ומדודה על התוקפנות הנפשעת של ישראל (כלומר של אקיבוש) שהרסה מנהרת טרור לגיטימית לתוך ישראל.

* המדרון – יעקב אחימאיר ביכה, במאמר ב"ישראל היום", את "תהליך טשטוש הערכים המתהווה בליכוד". משפט אחד במאמר ממצה ומדייק בתיאור ההידרדרות של הליכוד: "סברה מצמררת: אולי שלוש הכ"פים שטבע ח"כ מיקי זוהר – כוח, כסף, כבוד – כבר תפסו את מקומן של חמש המ"מים שטבע ז'בוטינסקי: מזון, מעון, מלבוש, מורה, מרפא".

* תת-במה – כשמירי רגב מתארחת אצל אופירה וברקו – מצא מין את מינו. אני לא מבין מה מביא פוליטיקאים נורמטיביים לרדת לתכנית תת-רמה הזאת. כלומר, אני מבין כמובן, רייטינג. ובכל זאת, הייתי מציע למנהיגי ציבור לשמור על הכלל "במושב לצים לא ישב" ולהשאיר את תת-הבמה הזאת לאורחים מן הסוג של מירי רגב.

* פגיעה ממושכת באמון הציבור – דברים שאמרתי במפגש פורום "עמק השווה" בנושא מקומה של מערכת המשפט בחברה הישראלית, 19.10.20:

מערכת המשפט הישראלית נמצאת היום תחת מתקפה קשה ומרושעת; מאשימים אותה לשווא בשחיתות, בזדון, במרמה, בתפירת תיקים, בהפיכה שלטונית. המונים מדקלמים את תאוריות הקונספירציה המטורללות הללו. חובתו של כל פטריוט שומר חוק להגן על מערכת המשפט מול המתקפה הזאת.

אבל האמת חייבת להיאמר, שהצלחת ההסתה לחלחל ללב האזרחים, נובעת מפגיעה ממושכת באמון הציבור במערכת ובעיקר בבית המשפט העליון, ומערכת המשפט אינה יכולה להתנער מאחריותה לפגיעה במעמדה.

הגורם המרכזי לכך הוא האקטיביזם השיפוטי, שמשלב משפוט יתר ופוליטיזציה של בית המשפט. אליקים רובינשטיין ציין שבסך הכל בוטלו עשרים חוקים מתוך 400 עתירות. השאלה היא האם הייתה הצדקה אמתית לביטול עשרים חוקים. האם באמת ובתמים הייתה בכל אותם חוקים פגיעה בעליל בזכויות האדם והאזרח או שהם סותרים בעליל חוקי יסוד? הזמן אינו מאפשר כניסה לדוגמאות, אך תשובתי היא שבהחלט לא. עצם העובדה שהוגשו 400 עתירות, היא הבעיה, היא ביטוי למשפוט. העובדה שח"כים, מפלגות וארגונים פוליטיים עותרים לבית המשפט כאשר מתקבלים חוקים שהם מתנגדים להם, מעידה על תופעה המשפוט. בית המשפט יצר אווירה המעודדת זאת. העובדה שבית המשפט אינו פוסל על הסף את רובן אלא דן בהן, יוצרת תחושה שבית המשפט רואה עצמו כשמרטף של הריבון; כלומר האקטיביזם בא לידי ביטוי לא רק כשחוק נפסל, אלא גם כאשר בג"ץ רואה לנכון לאשר אותו. והבעיה היא גם בהתבטאויות של ראשי המערכת, כמו ביטוייו של אהרון ברק "הכל שפיט", "מלוא כל הארץ משפט", "גם החלטה להסתער מימין או משמאל היא סוגיה שפיטה" וכו'.

אנו, כגוף החותר להגיע לעמק השווה, צריכים לקדם את עמק השווה גם בסוגיית המשפט והפוליטיקה והפרדת הרשויות, ולקדם חקיקת חוק יסוד חקיקה, שיעגן בחוקה מהם הנושאים שרק בהם רשאי בית המשפט לפסול חוקים, באיזה הרכב ובאיזה רוב, ובאיזה רוב (בטח לא 61 ח"כים) הכנסת יכלה להתגבר על ביטול חוק.

* שעת נעילה; רשמים ראשונים – צפיתי בפרק הראשון של "שעת נעילה". סרט מטלטל.

אני מניח שאחרי הפרק האחרון אכתוב על הסדרה (ועל המלחמה) באופן מסודר ומעמיק.

כעת אשתף בכמה תובנות ראשוניות.

– לאורך השנים קראתי ספרים רבים על מלחמת יום הכיפורים. הספרים הללו היו תמיד מנקודת מבט של היסטוריונים, של מדינאים או של קצינים בכירים. עד שיצא לאור "תיאום כוונות", של חיים סבתו, שתיאר את המלחמה מזווית הראיה של הלוחם הפשוט. ורק אז חשתי שאני חווה את התופת, לא את המהלכים האסטרטגיים והטקטיים. בסרט, זה היה אפילו חזק יותר. הסרט ממש מצליח להכניס אותנו לתוך הוויית המלחמה, בצורה מוחשית מאוד.

– מן השניה הראשונה הבנתי שאבינועם הוא בן דמותו של עמוס לוינברג, איש המודיעין בעל הזיכרון האבסולוטי, שנפל בשבי הסורים וסיפר להם את כל הסודות של ישראל לפרטי הפרטים. נפילתו בשבי הייתה נזק אסטרטגי חמור לישראל. קשה לומר זאת, אבל הוא החייל היחיד בתולדות צה"ל שאילו נהרג, הייתה זו התרומה הגדולה ביותר שלו למלחמה.

– אני חי באזורי הקרבות בגולן. קרב השריון בסרט צולם ממש סמוך לביתי, בהר שיפון (שבסרט נכתב שהקרב הוא בדרום הגולן. אך הוא צולם בצפון הגולן). חבל הארץ שלנו זרוע בכמעט 200 אנדרטאות, רובן הגדול ממלחמת יום הכיפורים. אני חבר בוועדת ההנצחה של המועצה האזורית גולן, אנו נפגשים עם לוחמים ומפקדים שמעוניינים להנציח את חבריהם, ושומעים את סיפוריהם, אותם אנו רואים בסרט. ואני שומע מהם לא רק את האימה, אלא לא פחות מכך את הגאווה, את האמונה בצדקת הדרך, את הידיעה שהם עצרו את הצבא הסורי, הם חוללו את המהפך והביאו לנו את הניצחון. אני מקווה מאוד שהסדרה תדע להביא את הקול הזה; את הקול של הלוחמים השלמים עם לחימתם וגאים בה.

– אין דבר שאני גאה בו יותר מכך שהפכנו את שדה הקטל בגולן, לשדות פורחים של חיים ויצירה.

– הביצוע של רות דולורס וייס ל"משירי ארץ אהבתי" ("מכורה שלי") ששודר בתום שידור התכנית "אחרי נעילה" שלאחר שידור הפרק, מזעזע בעיניי. היא לא שרה את השיר היפה הזה; הבכי אינו שירה ולא חשתי כל אותנטיות בבכי. ובכלל, מה הקשר של השיר הזה למלחמת יום הכיפורים? זהו שיר שכתבה לאה גולדברג על ליטא, לא על ארץ ישראל. "רק שבעה ימים אביב בשנה, וסגריר וגשמים כל היתר" – זה תיאור של ארץ ישראל?

אגב, נכון ליאור אשכנזי עם הפאה נראה כמו ז'ראר דפארדיה?

* חוויה מטלטלת – פינוי בית ההורים, הבית בו גדלנו, הוא חוויה מורכבת ומציפה מבחינה רגשית. מצד אחד, המון כאב, צער הפרידה והאובדן, המוחשיות של הסוף. מצד שני, יש במשימה רגעים של התרוממות רוח והתרגשות, של זיכרונות ילדות, של מפגש עם נכסים בעלי ערך סנטימנטלי רב.

הקיטבג שבו צרר אבי את כל "רכושו" כשעלה לארץ בספינת המעפילים, אתו התגלגל אל מחנה המעפילים בקפריסין ובחזרה לארץ. התעודות של אמי בבית הספר העברי במחנה העקורים בגרמניה, אחרי השואה ועד העליה לארץ. למותר לציין שבכל התעודות, כל הציונים בכל המקצועות הם "טוב מאוד". מכתבים מרגשים שכתבו לאמי תלמידיה האוהבים והאהובים לבית החולים, במחלתה. צעצועים של ילדותינו, האוהל ושקי השינה עמם נסענו לטיולים, המטקות וכדור הים עמם נסענו לים, מחברת שערכתי בילדותי על קבוצתי האהובה "הכח מכבי ר"ג", מכונת החישוב של אבי (שמהערב מעטר את החדר של בתי), מחברות שלנו ובהן מחברת "כטיב" שלי מכיתה ב' – מה לא?

והדילמה – מה לזרוק? מה לשמור? איך אפשר לזרוק? אבל מה יש לעשות עם זה? לדוגמה – אבא שלי קרא את עיתון "חרות". בכל יום שישי היה שם מדור – דיוקן של אישיות בינלאומית מפורסמת; מדינאים, גנרלים, מדענים ואמנים. אבא שלי גזר ושמר את כל הכתבות הללו. איך אפשר לזרוק אותם אחרי שנשמרו 65 שנה? אבל תכלס, למה צריך אותם? לשמור אותם כדי שבבוא יומנו הילדים שלנו יעמדו בפני אותה שאלה? אז שמרתי דוגמית, כתבה אחת על מונטגומרי, ובצער רב נפרדתי מכל השאר. מצאנו פלקטים וכרזות שאמי תלתה בכיתות שלימדה ותפאורות להצגות. לקחתי פלקט לסוכות על ארבעת המינים, ובשנים הבאות נתלה אותו בסוכה.

לקודש הקודשים – ארון הספרים, עוד לא הגענו.

            * ביד הלשון

מקצת שבחו של אדם בפניו – מה הקשר בין הביטוי "אומרים מקצת שבחו של אדם בפניו" לפרשת השבוע, פרשת נֹחַ?

הביטוי, שמקורו בתלמוד, מתייחס לנח. וכך נאמר במסכת עירובין יח, ע"ב: "מקצת שבחו של אדם אומרים בפניו, וכולו שלא בפניו.

מקצת שבחו בפניו, דכתיב 'כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה'.

כולו שלא בפניו, דכתיב 'נח איש צדיק תמים היה בדורותיו" '.

הכוונה היא שמוטב להיזהר מהרעפת שבחים מוגזמים על אדם, כדי שלא תזוח דעתו, לא ירום לבבו, לא יעלה השתן לראשו ולא יעוף על עצמו.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 18.10.20

* ועדת חקירה – יש להקים ועדת חקירה בראשות שופט בדימוס, לבחינת פרשת אי סגירת התיק של מנדלבליט מחוסר אשמה. כיוון שהמעורבים בדבר הם בכירי התביעה, רק חקירה חיצונית יכולה לעסוק בכך. חובה לחשוף את הפרשה ולהביא אותה לעין הציבור. חקירה כזאת גם תפריך את הספין הציני של תעשיית השקרים וההסתה, לפיו יש קשר כלשהו בין פרשה זו לכתבי האישום נגד נתניהו. אמנם ברור שכאשר הספין יופרך תעשיית השקרים תטען שוועדת החקירה היא חלק מ"מדינת העומק" וה"הפיכה השלטונית". אך חשוב לחשוף את האמת.

* הרף המוסרי – בהקלטת שיחתו עם אפי נווה לקראת מינויו ליועמ"ש, תיאר מנדלבליט את יתרונותיו שהכשירו אותו לתפקיד; הרקורד העשיר שלו כתובע, סנגור, שופט ו… נחקר. כלומר, לא רקורד חד-ממדי כאיש תביעה, אלא גם כמי שעמד מולה כסנגור ואף כחשוד, מכיר את הצד השני ורגיש לו. בנוסף לכך, נטייתו של מנדלבליט היא לשפוט אנשים לכף זכות ולנהוג כבית הלל. בעיניי, זו תכונה ראויה, אם כי לדעתי כאשר מדובר בשחיתות שלטונית ובוודאי בצמרת השלטון, יש להחמיר.

תכונות אלו של מנדלבליט מסבירות את הפער בין המלצות המשטרה והפרקליטות בתיקי נתניהו לבין כתבי האישום המקלים יחסית שהגיש מנדלבליט. הן מסבירות גם את החלטתו לסגור את תיק המניות. סביר להניח שיועמ"ש אחר היה מקבל החלטה אחרת. אפשר להסכים עם החלטתו או להתנגד לה, אך אין לי ספק שאין בה כל מניע זר, וזו החלטה עניינית ומקצועית.

עם זאת, כדאי לקרוא בעיון את הודעתו של מנדלבליט, ולא רק את השורה התחתונה – סגירת התיק, כאילו הוא נסגר מחוסר אשמה. רחוק מכך. רחוק מאוד.

כותב מנדלבליט: "גם אם היה ניתן, מבחינה מעשית, להעמיק בבדיקת נסיבות מתן טובת ההנאה המגולמת ברכישת הזכויות בשנת 2007, לפני כ-13 שנה, ובבדיקת היקפה של אותה טובת הנאה, דבר שכאמור לשיטת כל העוסקים בעניין יש בו קושי ממשי, הרי שעבירת העוון של מרמה והפרת אמונים, שהיא הרלוונטית לענייננו, כבר התיישנה מבחינת הדין הפלילי מספר שנים לפני המועד בו הובא הדבר לפתחה של מערכת אכיפת החוק".

כלומר, מדובר כאן בפירוש בקבלת טובות הנאה. מדובר בעבירה חמורה של מרמה והפרת אמונים. אלא שעל עבירה זו יש התיישנות ואי אפשר להעמיד עליה לדין פלילי אחרי 13 שנה. כלומר פרשת טובות ההנאה הזאת מעידה שנתניהו רמאי ומפר אמונים והתיק נגדו נסגר בגין התיישנות.

גם החלטתו של מנדלבליט לא לפתוח בחקירה פלילית נגד נתניהו בפרשת הצוללות, אינה כיוון שידיו של נתניהו נקיות. היועץ מדבר בפירוש על "חוסר תקינות מנהלי שורשי בהליכים שסבבו את ההחלטות באשר להצטיידות המדינה בכלי שיט. חלק מן הטענות הללו שעולות בעתירה – ומצויות בעיקרן במישור המנהל התקין ונורמות ההתנהלות בשדה הציבורי". גם בפרשה זו הציג מנדלבליט "היבטים של התיישנות מהותית" ומכאן שהגיע להכרה שאין חשד מספיק לפלילים המצדיק חקירה פלילית, אך מבחינה נורמטיבית זו התנהלות מושחתת ומסואבת.

התרגלנו לכך שכל מה שאינו פלילי הוא כבר כשר לגמרי. ההתרגלות הזאת וקלות הראש שלנו לחוסר תקינות ולכשלים ערכיים ומוסריים הביאו אותנו לכך שגם בפשעים פליליים של מנהיגים אנו מקלים ראש. "כולה סיגריה מחבר" וכו'. כך מדינה הופכת למושחתת.

עלינו לחזור לנורמות, על פיהן אין אנו מסתפקים בהצבת סף נמוך בפני מנהיגינו – ציפיה לא להיות פושעים פליליים, אלא עלינו להציב בפניהם רף מוסרי גבוה של מוסר ציבורי ואישי, ניקיון כפיים, יושר, טוהר מידות ודוגמה אישית. כאשר ויתרנו על הרף המוסרי והסתפקנו בסף פלילי, הידרדרנו לכך שגם הסף הפלילי אינו עוד קו אדום אלא ורדרד + קריצה.

בתהליך ההיטהרות והדה-ביביזציה של החברה הישראלית, יהיה עלינו לשוב ולהציב רף מוסרי, ערכי, נורמטיבי גבוה בפני מנהיגינו.

* תרגיל – הבה נעשה תרגיל. תגובה ברוח תעשיית השקרים של נתניהו, אבל מהצד השני, כנגד נתניהו:

יומיים לפני החלטת היועמ"ש על תיק המניות, נתניהו באמצעות שליחו לתשקורת עמית סגל, פרסם הקלטה מביכה של מנדלבליט. למחרת עלה לשידור מיקי זוהר ורמז שיש להם עוד קלטות. למחרת מנדלבליט ידע בדיוק מה לעשות, ותחת סחיטה הוא החליט לסגור את התיק.

* כך פועל ארגון פשע – נער השליחויות של נתניהו מיקי זוהר, איים על מנדלבליט בראיון, שאם לא יתפטר ויבטל את כתבי האישום לנתניהו, תפורסמנה עוד הקלטות שלו. אחרי שהאיום המאפיוזי שודר והרעל הופץ  בתעלות הביבים, "דוברות הליכוד", כלומר נתניהו, פרסם הודעת הסתייגות. כך פועל ארגון פשע. (זהו, הלך עליי. אני כבר לא אהיה מאמן נבחרת ישראל).

* מהלכים אימים – אחד מעובדי האלילים הבזויים והנתעבים ביותר בכת פולחן האישיות של נתניהו, איחל לי שהם יושיבו אותי בכלא וישכחו את המפתח. כך הם מהלכים אימים על מי שלא מדקלם את תוצרי תעשיית השקרים וההסתה.

* משפט האספסוף – בצרור הקודם פרסמתי הערה שבה גיניתי בחריפות את הכרזות "נתניהו לכלא" במחאת בלפור. כך כתבתי, בין השאר: "כרזות וקריאות מסוג זה הן אנטי דמוקרטיות בעליל. נתניהו הוא נאשם. מקומו של נאשם אינו בכלא אלא בבית המשפט. אל בית המשפט מגיע כל נאשם בחזקת חף מפשע. הוא אינו נדרש להוכיח את חפותו, אלא התביעה נדרשת להוכיח את אשמתו (בניגוד לערכאת ערעור, שבה זה הפוך). יש שופטים בירושלים, בתי המשפט בישראל מצוינים, וחזקה על בית המשפט שישפוט משפט צדק על סמך הראיות, ועל סמך הראיות בלבד. כאזרח המדינה, אני מאחל לראש ממשלת ישראל לצאת זכאי בדין, על אף התנגדותי הפוליטית החריפה לנתניהו. … מי שצורחים 'ביבי לכלא' חותרים תחת אושיות הדמוקרטיה ומדינת החוק, ומנסים להחליפה בשלטון הרחוב ומשפט ההמון. הם מצפים שהאספסוף יהיה התובע, השופט והתליין. מוטב שילמדו, אפשר גם בזום, את שיעורי היסוד באזרחות".

נכנסתי לאחר חשיפת הקלטת מנדלבליט לקבוצת הפייסבוק "ידידי הליכוד", שהיא אחד השופרות של תעשיית השקרים וההסתה של בלפור. ושם הופיעו תמונות גדולות של מנדלבליט ושי ניצן וכותרת באותיות של קידוש לבנה "לכו לכלא".

כאשר חקירה יסודית ורצינית הניבה כתבי אישום חמורים ביותר נגד מושא הערצתם, המבוססים על ראיות מוצקות, הם מדקלמים ש"אין כלום". ובצדקנות הם מלהגים על "חזקת החפות". והנה כאן, בעניין שיחסית לפרשיות נתניהו הוא זניח, בוודאי שאין בו שום דבר פלילי, בוודאי שלגבי מנדלבליט אין בו גם שום פגם ערכי, הם התובעים, השופטים והמוציאים לפועל את משפט האספסוף. ותחת הכותרת הזאת, חבר הכנסת, אוי לבושה שהוא ח"כ, שלמה קרעי, מסית ומדיח ומעליל ו"הנה הוכחה שתיקי נתניהו נתפרו כתוצאה מיחסי סוחט-נסחט". איזה איש עלוב ושקרן.

אבל השבוע חל יום השנה לפטירתו של רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, סנגורם של ישראל, שתמיד ידע ללמד סנגוריה על כל יהודי. אנסה ללכת בדרכו, וללמד סנגוריה על האספסוף של קבוצת הפייסבוק "ידידי הליכוד". אציין לשבחם, שהם גזרו את דינם של מנדלבליט וניצן לכלא ולא לגרדום. וזה בהחלט יפה וראוי לשבח.

* חזקת החפות – בעקבות דברים שכתבתי בזכות חזקת החפות של נתניהו ונגד הקריאות האספסופיות "ביבי לכלא", כתב לי איזה חכמולוג תיאוריה שנועדה להוכיח שחזקת החפות לא חלה על נתניהו. לא אנסה לרדת ל"תיאוריה" ההזויה, אך בהנחה שיש הלך רוח כזה, כדאי להזכיר את מושכלות היסוד של משפט במדינת חוק דמוקרטית.

אם רוצח ייתפס על חם, ובנוסף לכך הרצח יתועד במצלמות האבטחה, שבהן ייראה בוודאות שהוא הרוצח וכל אקט הרצח יהיה גלוי וידוע, והרוצח יודה בכל האישומים הודאה מלאה – הרוצח ייעצר עד סוף ההליכים המשפטיים, אך לבית המשפט הוא יגיע בחזקת חף מפשע, ועל התביעה יהיה להוכיח את אשמתו כדי שהוא יורשע.

חזקת החפות היא מוחלטת.

ובהזדמנות זו, יש להבהיר נקודה חשובה נוספת הנוגעת לחזקת החפות. בערעור אין חזקת חפות. אדם שהורשע וערער, מגיע לערכאת הערעור בחזקת אשם.

הבה נעשה סדר. במשפט, הנאשם הוא בחזקת חף מפשע כל עוד לא הוכחה אשמתו. בערעור, המערער הוא בחזקת אשם, כל עוד לא הוכחה חפותו. במשפט חובת ההוכחה היא על התביעה. בערעור חובת ההוכחה היא על המערער. נקודת המוצא של הערעור היא פסק הדין במשפט.

* שאילתא לאיילת שקד – היית שרת המשפטים. את מכירה היטב את צמרת המשרד. את מכירה את מנדלבליט, שיחד עם נתניהו דחפת למינויו. את מכירה את שי ניצן. לא אחת היית במחלוקת עם אנשי משרדך או מקצתם, אך את יודעת שמדובר באנשי מקצוע מעולים,  הגונים, מסורים וישרים. את יודעת שכל הטענות על תפירת תיקים לנתניהו הם שקר וכזב.

למה את שותקת? למה את ממלאת פיך מים? למה את עומדת מנגד כאשר שופכים את דמם, כאשר מסיתים נגדם, כאשר מעלילים עליהם עלילות, כאשר מפיצים תאוריות קונספירציה מטורללות עליהם, כאשר עושים להם שיימינג, כאשר מוציאים דיבתם רעה?

לפעמים, כששואלים אותך בשולי ראיון את מפטירה שבישראל לא תופרים תיקים. למה אינך מגלה מנהיגות, קמה ובקול גדול וצלול מגינה על האנשים הללו מפני המתקפות המרושעות וההסתה? לְמה את מחכה, לאברושמי הבא? ליגאל עמיר הבא? רק אז תיזכרי לגלגל עיניים? כשזה יהיה מאוחר מדי?

למה את מפחדת מהבייס שלך? את מנהיגת ציבור או מונהגת ונגררת? גלי מנהיגות! אמרי בקול רם וברור את האמת, ואת יודעת את האמת. אל תעמדי על דם רעיך.

* עיתונאות מקצוענית – מה היה קורה, אילו החומרים שהודלפו לעמית סגל היו מודלפים לגיא פלג ולהיפך?

כיוון ששניהם עיתונאים מקצועיים מאוד ומחויבים מאוד למשימתם העיתונאית, אין לי ספק שסגל היה מפרסם את החומרים שפרסם פלג ולהיפך.

תפקידה של העיתונות הוא לחקור, לגלות ולחשוף ואין לאף רשות, בין אם זה ראש הממשלה ובין אם אלה היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה שום הנחות.

אלה שמציגים את עמית סגל כ"משרת המאפיה של בלפור" כמוהם כאלה שמציגים את גיא פלג כ"משרת מדינת העומק ומפלגת צלאח א-דין". אלה ואלה אינם מבינים את תפקידה של התקשורת במדינה דמוקרטית.

אגב, בבלפור מתעבים את עמית סגל, משמיצים אותו ומכנים אותו בשמות כמו "ימני מחמד של התקשורת הסמולנית" וכו'. ע"ע הפשקווילים של הישראלי המכוער יאיר נתניהו. הם שונאים עיתונאים. הם מעדיפים תועמלנים כמו ברדוגו וריקלין.

(אחרי כתיבת ההערה למדתי שהחשיפה של הקלטת מנדלבליט היא משותפת של סגל ופלג).

* הציונות תנצח – אני מאמין בניצחון הציונות. אני מאמין בניצחון מיזוג הגלויות. הציונות תנצח את הגלותיות דרך האהבה, הנישואין והמשפחה, או אם תרצו – דרך חדר המיטות. בדור הבא לא יהיה כמעט ילד שידע להשיב על השאלה המטומטמת והאנכרוניסטית מאיזו "עדה" הוא.

בינתיים, יש גורמים, מחרחרי שנאה ומדון, שפועלים בכל מאודם להנציח את העדתיות. נתניהו, "ישראל השניה" הנהנתן ממרחביה וקיסריה, באמצעות אבישי בן חיים ומהדהדי "תורתו", מנסים בכל כוחם להצית שנאה עדתית כדי להיבנות ממנה, בחינת "הפרד ומשול".

לטווח הקצר הוא יצליח לערער את החברה הישראלית. אבל בטווח הרחוק, הגלות שבתוכנו תיעלם. הציונות תנצח!

* שתי תגובות – מאמרי ב"ידיעות אחרונות": "אובדן ה'אנחנו' והאני' ", עורר תגובות רבות, רבות מן הרגיל. אציג שתיים מהן.

תגובה אחת היא של בת של חבר שלי. הוא שלח לה את המאמר. והיא הגיבה משהו בסגנון: "אתם ההייטנריסטים, יושבים על הגדר, לא מוכנים לנקוט עמדה". היא אשת ימין רדיקלי.

התגובה השניה הייתה של הסופרת יוכי ברנדס, שכתבה לי, בין השאר: "הקול שלך כ"כ חשוב ונכון בעת הזאת".

מהו הקול הברור שלי? אותה "ישיבה על הגדר". כלומר, סירובי להיות חלק לא מעדר ה"שמאל" ולא מעדר ה"ימין", לא מעדר פולחן האישיות לנתניהו ולא מעדר השנאה הפתולוגית לנתניהו, לא מעדר מדקלמי תאוריית הקונספירציה על ההפיכה השלטונית ותפירת תיקים ולא מעדר מדקלמי תאוריית הקונספירציה על נתניהו שמטיל סגרים פוליטיים מיותרים על ישראל כדי למנוע את משפטו. התגובות הנרגשות שקיבלתי מעידות שיש צמא בציבור לקול הזה, שהוא קול נדיר בקקפוניה הקיימת. אבל אני מאמין שאני מבטא את הרוב הדומם. אך כל עוד הרוב דומם, הוא מפקיר את השטח לשתי הרכבות שדוהרות זו אל זו במהירות מטורפת ומסכנות את הבית השלישי.  

התגובה המרגשת ביותר הייתה של מחנך בתיכון, שכתב לי ששלח את המאמר לתלמידיו.

* נגד שלום עם ישראל – הרשימה המשותפת הצביעה נגד הסכמי השלום בין ישראל לאיחוד האמירויות ובחריין. הם לא הצביעו כך כי הם נגד שלום עם איחוד האמירויות, אלא כי הם נגד שלום עם ישראל.

נקודת המוצא של הרשימה המשותפת אינה האינטרס הישראלי אלא האינטרס הערבי. כלומר השאלה שלהם אינה האם נכון לישראל לחתום על הסכמי שלום עם מדינות ערביות, אלא האם טוב למדינות הערביות לחתום על הסכם עם ישראל. ובמחלוקת הזאת הם בחרו בצד הלאומני הקנאי, המתנגד לשלום עם ישראל, להכרה בישראל, להשלמה עם קיומה של ישראל. גם בשלום, כמו גם במלחמה, הם בעד אויבי ישראל. ויאיר לפיד רוצה לעמוד בראש ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה הזאת.

* הדמוקרטית לשלום – חד"ש נחשבת למפלגה ה"מתונה" יחסית ברשימה המשותפת. ראשי התיבות שלה הם החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון. עד כמה הם דמוקרטים? הם קמו בעידן ברית המועצות והגוש הסובייטי, והם תמכו בכל לבם בעריצות הזאת. כאשר הם כינו את עצמם החזית הדמוקרטית, כוונתם הייתה ל"דמוקרטיה העממית" כפי שהגדירו את עצמן בריה"מ והמדינות הקומוניסטיות. וכעת הם תומכים באסד, הרודן שטבח במאות אלפים מבני עמו ובאבו-מאזן שכבר למעלה מעשור וחצי מונע בחירות לנשיאות ולפרלמנט ברש"פ. וכמה הם בעד שלום? בכך נוכחנו בהצבעתם נגד השלום עם איחוד האמירויות ובחריין, לא כיוון שהם נגד שלום עם המדינות הערביות, אלא כיוון שהם נגד שלום עם ישראל.

בשנה שעברה נאם מנהיג חד"ש וראש הרשימה המשותפת איימן עודה בוועידת ארגון הטרור הרצחני פת"ח. הוא נשא נאום לאומני אנטי ישראלי, והקהל הריע לו ממושכות בקריאות קצובות: "מיליון שאהידים בדרך לירושלים! מיליון שאהידים בדרך לירושלים!" ועודה הודה להם בקידה. זה השלום שלהם? מיליון שאהידים?

השבוע ערך חבר חד"ש עופר כסיף ביקור הזדהות עם מחבל הג'יהאד האסלאמי ששובת רעב (שביתה שאינה אלא פיגוע התאבדות).

זאת חד"ש. ואכן, היא הצלע הפחות קיצונית ברשימה המשותפת. ובכלל, מה משותף ברשימה המשותפת? מה משותף לקנאים אסלאמיים ולקומוניסטים אתאיסטים? מה משותף לרודפי להט"בים ולתומכים בזכויותיהם? רק דבר אחד – שלילת זכות קיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל.

מי מעלה על דעתו להקים ממשלה ישראלית שקיומה תלוי ברצונה הרע של רשימה כזו? הוא אינו מבין את ניגוד האינטרסים המובנה בין ממשלה ישראלית לרשימה אנטי ישראלית?

* אויבי השלום – במשך שנים האמנו שערביי ישראל יהיו הגשר לשלום בינינו לבין שכנותינו. והנה, דווקא הרשימה המשותפת המייצגת אותם היא אויבת השלום, מצביעה נגד השלום, כי היא מתנגדת לשלום עם ישראל.

האם ערביי ישראל באמת חושבים שהדרך הזאת משרתת את האינטרס שלהם?

האם הם אינם מבינים שהאינטרס שלהם הוא להשתלב במדינת ישראל ולא לרשת אותה?

עד מתי יתנו ידם ללאומנות הקיצונית?

* תמיכה מבחוץ – מה הבעיה בתמיכה מבחוץ של הרשימה המשותפת בממשלה? אילו הייתה זו קואליציה של 61 ח"כים לפחות, והרשימה המשותפת הייתה תומכת בה מבחוץ ללא תנאי, אין בכך באמת כל פסול. אך הרי לא בכך מדובר. כאשר לפיד מדבר על "החלפת הממשלה ללא בחירות", כוונתו לממשלת מיעוט בתמיכת הרשימה המשותפת. כלומר שאת ההתמודדות עם משבר הקורונה והשלכותיו תוביל ממשלת מיעוט, שאין לה רוב בכנסת, לבטח לא יהיה לה אמון ציבורי, היא לא תוכל להעביר שום חוק ושום החלטה, וכל קיומה מותנה ברצונה הרע של הרשימה המשותפת. תלות כזאת מסוכנת לאין ערוך יותר מאשר קואליציה שהרשימה המשותפת חברה בה. בקואליציה כזאת, לפחות יהיה הסכם קואליציוני ויהיו כללים כלשהם שיחייבו את הרשימה המשותפת. כאשר התלות בה היא מבחוץ, פירוש הדבר מו"מ קואליציוני על כל הצבעה בכנסת ובוועדותיה בכל יום. זו תלות או התמכרות לרשימה המשותפת, שתאחז בממשלה בגרונה, ותחייב אותה להיכנע לתביעותיה. וכיוון שזו מפלגה אנטי ישראלית, פירוש התלות הזאת היא כניעה לדרישות אנטי ישראליות. למשל, לא להגיב על ירי רקטות מרצועת עזה או הפסקת כל פעילויות ה"על פי גורמים זרים" למיניהן, הפסקת בניה בירושלים וביו"ש, ביטול הריבונות על ירושלים והגולן, ביטול חוק הלאום וחוק השבות וכו'.

כיוון שיאיר לפיד, בוגי יעלון וכל מי שהם רואים אותם כשותפים לממשלה כזאת (גנץ? עמיר פרץ? יועז הנדל? בנט?) הם פטריוטים, ברור שהם לא יכנעו לדרישות הללו. ולכן, הממשלה הזאת לא תשרוד יותר משבועות ספורים.

ומה יקרה אז? נלך לסיבוב רביעי שבו הציבור יגרש במקלות את כל מי שידו הייתה במעל. נתניהו ינצח בגדול בסיבוב הזה. ואז נקבל את חוק מגה-שחיתות הצרפתי, את חוק ההתגברות הרדיקלי, חוקי חסינות קיצוניים ונתניהו יעמוד מעל החוק. כלומר, אלה שתיעובם את נתניהו הביאו אותם למצב הנפשי שבו, כדי להפיל את נתניהו הם מוכנים לצעד רדיקלי של שיתוף פעולה קואליציוני עם הרשימה המשותפת, הם אלה שיעמידו את נתניהו מעל החוק וימליכו אותו עוד לשנים רבות.

* מלכוד לפיד – הבה נבחן את התסריט הבא. הצעת אי-אמון-קונסטרוקטיבי מתקבלת ויאיר לפיד נבחר לראש ממשלת מיעוט, בתמיכה מבחוץ של הרשימה המשותפת. יום חמישי בערב. הכנסת מביעה אמון בממשלה. ויהי בוקר ויהי ערב, יום השישי, ראש הממשלה המאושר יושב סביב שולחן השבת עם משפחתו, הטלפון מצלצל ומגיעה בשורה: חמאס שיגר מטח רקטות לעבר עוטף עזה.

לפיד במלכוד. הוא יודע שחמאס בוחן אותו; רוצה לבחון כיצד יגיב. אם יגלה חולשה, בשבוע הבא יהיה מטח כפול בחומרתו. מצד שני, אם הוא יורה לצה"ל להגיב, הוא יאבד באחת את הרוב בכנסת וממשלתו נופלת. מה יעשה לפיד? האם הוא יהיה חופשי לשקול את ההחלטות כראש ממשלה של מדינה ריבונית?

ונניח שהוא יחליט להבליג. חמאס יבין שמותר. וכעבור שבוע – מטח כבד על אשקלון, אשדוד באר שבע. מה הוא יעשה אז?

כמה זמן הממשלה הזאת תחזיק מעמד? שבוע? שבועיים? שלושה?

* סינרגיה בין ז'בוטינסקי וגורדון – את נאומו בדיון בכנסת על הסכמי השלום פתח יועז הנדל בקיר הברזל של ז'בוטינסקי וסיים בכוח האחדות באומה של א.ד. גורדון.

יועז הנדל מגלם את התפיסה המחברת בין רעיונותיו של ז'בוטינסקי לרעיונותיו של א.ד. גורדון. דרך ארץ היא היכולת לחבר את הרעיונות הנעלים של כל זרמי הציונות, בסינרגיה של ציונות ממלכתית, מתחדשת, רלוונטית לצמיחתה של ישראל בעשורים הבאים.

* שר למופת – יועז הנדל הוא שר למופת. רפורמיסט שמקדם בענק את תחום אחריותו למען אזרחי ישראל ולקידום סדר יום ציוני. היו הנדלים!

מתוך הודעה של שר התקשורת יועז הנדל: "חתמתי היום על אישור פריסת סיבים (אינטרנט מהיר) לחברות קטנות ביישובים צמודי קרקע. זה משנה דרמטית את כללי המשחק – מהיום כל יישוב יוכל להקים רשת אינטרנט אולטרה מהיר (סיבים) משלו. מגשרים על הפערים בין פריפריה למרכז ומאפשרים ליישובים קטנים ומרוחקים להתחבר לתשתיות אינטרנט אולטרה מהיר כבר עכשיו. המהלך יאפשר פריסה באופן מיידי של תשתיות אינטרנט בפס רחב בכל יישוב קטן שירצה בכך, ללא צורך להמתין לפריסה של החברות הגדולות – ולמתווה הסיבים שהעברנו בממשלה.

זה מאפשר חדירה קלה לשוק לשחקנים חדשים קטנים.

יש כיום עשרות חברות פיראטיות שפועלות במרחב הכפרי, בפרט במגזר הערבי.

החברות האלה יכולות מהיום לבקש רישיון ולעבוד חוקית כדי לפרוס סיבים איפה שרוצים. במחיר נוח.

מתווה הסיבים שם דגש על יישובי הגבולות בשנתיים הראשונות (25 אלף בתי אב), הרפורמה הזאת תוכל להקדים את לוחות הזמנים ולאפשר שליטה מלאה לכל יישוב וועד מקומי.

לאורך שנים שוק תשתיות התקשורת רוכז על ידי מפעילות גדולות, המהלך שנכנס לתוקפו היום מכניס תחרות בריאה ושחקנים חדשים לתחום.

תקופת הקורונה מחדדת את חשיבות תשתיות התקשורת. לא רק ללמידה ועבודה מרחוק אלא כמנוע צמיחה אדיר והגדלת שוק התעסוקה.

תודה לאנשי משרד התקשורת שבזמן קצר מאוד הביאו תוצר שמשפיע על כל כך הרבה ישראלים".

* השתמטות כאורח חיים – האם זה מפתיע שמי שמשתמטים ממלחמת מצווה על הגנת ארץ ישראל, עם ישראל ומדינת ישראל משתמטים גם מן המלחמה בקורונה?

השתמטותם אומנותם.

* אין חסינות לחתונות – לא נעים "לחרב" חתונה. מאוד לא נעים. מאוד מאוד. לא רק לחתן ולכלה ולמשפחותיהם. לא רק לאורחים. גם לשוטרים. אילו הייתי שוטר, מאוד לא הייתי רוצה ליטול חלק במשימה כזאת.

אבל מה אפשר לעשות? אפשר לתת לחתונות חסינות מפני עבירה על החוק בשם ה"לא נעים"? וזו לא רק עבירה על החוק. מדובר כאן באמת בסכנה מוחשית של הדבקה, באמצעות התקהלות, בזמן מגיפה; כאשר המשימה הלאומית והאנושית המרכזית שלנו היא בלימת המגיפה, הורדת התחלואה, מניעת הידבקות כדי לאפשר יציאה מהירה ככל הניתן מן הסגר ושחרור מהיר ככל האפשר מן המגבלות. איזה חוסר התחשבות, העדר סולידריות, אגואיזם של כל מי שמתעקשים להתקהל, כי זאת "זכותם", שעה שמנסים לחלץ את המדינה מסגר כואב, קשה, שמאמלל רבים כל כך. אנו יודעים עד כמה חתונות המוניות היו בין המאיצים העיקריים, אולי המאיץ העיקרי, של הגל השני. אז היו אלו החתונות במגזר הערבי (שבינתיים התעשת וכעת התחלואה בתוכו נמוכה יותר מאשר בציבור הכללי). אז מה, ניתן לאפשר זאת?

חובתה של המשטרה לאכוף את החוק ולהבטיח את מילוי התקנות. לעתים שוטרים אינם מגלים שכל ישר ולא מפעילים שיקול דעת, אלא הולכים עם הראש בקיר, למשל כאשר קונסים אדם שהלך לבד ברחוב בלילה ללא מסכה. אבל כאן מדובר בהתקהלות המונית שהיא מדגרת קורונה.

אם יש טענה כלפי שוטר שפעל באלימות בלתי מידתית, יש לחקור זאת במח"ש ואם הוא אכן נהג כך, יש לנקוט נגדו באמצעים. אבל חובתה של המשטרה לפזר התקהלות כזו ולא להירתע מהתנגדות המתקהלים.

* שפעת עם יחסי ציבור – מה דעתכם? אם תהיינה בחירות בקרוב – יורם לס יקים את מפלגת מכחישי הקורונה? ואם כן – כמה מנדטים הוא יגרוף?

* אתנן פוליטי – אחת המנטרות עליהן נוהג אמנון אברמוביץ' לחזור בהופעותיו הטלוויזיוניות, הוא על הפקרת מערכת הבריאות ונתינתה כאתנן פוליטי לליצמן. מדבריו אפשר לחשוב שממשלות ישראל הן ממשלות מומחים, בראש המשרדים עומדים אנשי מקצוע, ופתאום ניתן אתנן פוליטי לאיזה פוליטיקאי והוא נהיה שר למרות שאינו איש מקצוע. אך ישראל היא דמוקרטיה פרלמנטרית, וממשלתה מורכבת מפוליטיקאים נבחרי ציבור, העומדים בראש המשרדים. חלוקת המשרדים בין המפלגות היא תוצר של מאזן כוחות פוליטי ומשא ומתן קואליציוני. אם מתן תיק הבריאות לליצמן היא אתנן, הרי שכל חלוקת המשרדים בכל הממשלות היא אתנן. אלא אם כן אברמוביץ' רוצה לטעון שיהדות התורה היא מפלגה לא לגיטימית וכאשר מנהיגהּ מקבל תפקיד בממשלה זה "אתנן". אם כך, כדאי להזכיר כאן מנטרה אחרת שאברמוביץ' נוהג לומר: "אני תמיד בעד המיעוטים – הערבים והחרדים". האמנם?

אם טענתו של אברמוביץ' היא שליצמן היה שר בריאות גרוע, הוא צודק, אך מה הקשר לאתנן? שיבקר עניינית את תפקודו. אגב, בראשית דרכו נחשב ליצמן שר טוב והוא זכה לרוח גבית מאוד מהתקשורת. היו לו יוזמו חברתיות ראויות, כמו הרפורמה בטיפולי השיניים לילדים ולקשישים. גם אני הערכתי אותו בתחילת דרכו, אם כי דעתי עליו השתנתה עוד כשהיה בשיא הפופולריות, בעקבות ביקורת חריפה על תפקודו ששמעתי מראשי רשויות בגולן ובגליל.

* יצחק אילן – שמעתי בצער על פטירתו של סגן ראש השב"כ לשעבר יצחק אילן, שנפטר בטרם עת, בגיל 64, ממחלת הקורונה.

זכיתי להכיר את יצחק אילן בפעילותנו המשותפת בתל"ם. הכרתי אדם מבריק, חכם, רחב אופקים, רהוט, פטריוט ציוני בכל רמ"ח ושס"ה, אדם המיטיב לנתח את המציאות הישראלית והמזרח תיכונית בעיניים פקוחות. בנושא אחד היינו חלוקים מאוד – טענותיו על תפירת תיק לרומן זדורוב. אולם בנושאים אחרים, ובעיקר בנושאים המדיניים ביטחוניים ובנושא טוהר המידות במדינת ישראל, חלקנו עמדות קרובות.

יהי זכרו ברוך!

יצחק אילן הוא האדם השלישי שאני מכיר אישית שנפטר מקורונה. זו לא שפעת עם יחסי ציבור. זו מחלה קטלנית. נשמור על עצמנו ועל זולתנו בהקפדה מלאה על כל הנחיות ההגנה מפני הקורונה.

            * ביד הלשון

שר"י – כל אימת שאני מזכיר את "הרב" כהנא, אבי אבות הטומאה, מייסד תורת הגזע המחללת את היהדות, אני מקפיד להוסיף את המילה שר"י.

ונשאלתי מה פירוש שר"י. שר"י הם ראשי תיבות של "שם רשעים ירקב". כינוי שאנו מוסיפים לזכרו של רשע. שר"י הוא היפוכו של זצ"ל – זכר צדיק לברכה.

שני הביטויים מופיעים יחד במשלי יז: "זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב". זכרו של הצדיק יהיה לברכה. שמו של הרשע, לעומת זאת, ירקב. אמן.

* "חדשות בן עזר"

אובדן ה"אנחנו" וה"אני"

כשישראלים אומרים "אנחנו", למי ולמה הם מתכוונים? מהו ה"אני" הקולקטיבי שלנו?

בעבר התשובה לשאלה הזאת הייתה ברורה. ה"אנחנו" הוא מדינת ישראל, החברה הישראלית, עם ישראל. גם כשהיו מחלוקות, ותמיד היו מחלוקות חריפות, הבסיס היה משותף. והדבר בא לידי ביטוי בשעות חרום, שהתאפיינו בלכידות חברתית ולאומית.

ישראל נמצאת היום, בעידן הקורונה, במצב חרום – מהקשים שידענו. ובניגוד למצבי חירום קודמים אין ולא אמורה להיות כל מחלוקת אידיאולוגית בנוגע לקורונה. כפי שהקורונה אינה מבחינה בין ימין ושמאל, חילונים, דתיים וחרדים, יהודים וערבים, כך לא אמורה להיות כל מחלוקת באשר למטרה – לנצח את הקורונה. המחלוקות על הדרכים להילחם בקורונה הן מחלוקות מקצועיות, שאין כל קשר בינן לבין השקפת עולם כללית.

ודווקא בתקופת החירום הזאת, הפילוג הפנימי; השסע הפוליטי בתוכנו, מחריף ומקצין כפי שלא היה מעולם. הקורונה הציפה את המציאות הקשה והמאיימת; האיום הגדול ביותר על עתידה של המדינה – מציאות של קרע עמוק בחברה הישראלית. מציאות של אובדן ה"אנחנו".

את ה"אנחנו" הלאומי החליף "אנחנו" שבטי, מחנאי. ההזדהות עם השבט גדולה יותר מן ההזדהות הכלל ישראלית. זו מציאות הרת אסון, במיוחד לנוכח העובדה שישראל עדין נמצאת תחת איום מתמיד של סביבתה, שלא קיבלה את זכות קיומה ולא השלימה עם עצם קיומה וחותרת להשמדתה. ללא "אנחנו" לאומי, מה יחזיק אותנו כמדינה וכחברה מול האיומים מבחוץ?

כשה"אנחנו" הוא השבט, היריב האידיאולוגי אינו בר שיח במחלוקת על טובתה של המדינה, אלא הוא אויב. והפרטים בכל מחנה נגררים אחרי הקיצונים במחנה וקשובים לכל דמוניזציה שלו. וכך לאובדן ה"אנחנו" מתווסף אובדן ה"אני". החשיבה השבטית, העדרית, מוחקת את החשיבה הביקורתית, העצמאית, האינדיבידואלית; זו שבה הפרט יכול לתמוך בנושא אחד בעמדת מחנה א' ובנושא אחר בעמדת מחנה ב'. די שנדע מה דעתו של אדם בנושא אחד, כדי שנבין לאיזה מחנה הוא שייך ומכאן שנדע מה דעתו בכל נושא ונושא.

איך רבים כל כך מסוגלים להאמין לתיאוריית קוסנפירציה מופרכת ומטורללת, על פיה משטרת ישראל, פרקליטות המדינה, רשות המסים, היועץ המשפטי לממשלה ובתי המשפט, הם כנופיית פשע מושחתת שמבצעת "הפיכה שלטונית" להפלת הימין באמצעות תפירת תיקים על נתניהו? איך הם מסוגלים לקנות את הסיפור האבסורדי לפיו אנשי ימין מובהקים, שמונו לתפקידם בידי ממשלת נתניהו במידה רבה בזכות השקפתם הפוליטית הימנית, כרוני אלשייך ואביחי מנדלבליט, מובילים הפיכה שלטונית להפלת הימין? הרי אף בר דעת לא יעלה על דעתו היתכנותו של תרחיש כזה. אבל בתקופה של ליקוי מאורות, כאשר חושבים בצורה עדרית, מאבדים את כושר השיפוט האינדיבידואלי, ומוכנים לקלוט כל טענה על "האויב".

התופעה הזאת אינה מנת חלקו של מחנה אחד. תאוריית הקונספירציה על פיה נתניהו הכניס את כל מדינת ישראל לסגרים ללא כל סיבה וללא כל הצדקה, כדי להשליט כאן דיקטטורה שנועדה לסכל את משפטו, והמשטרה "הפוליטית" שלו מדכאת הפגנות באלימות כדי לסתום פיות למי שמוחים נגדו – אינה פחות מופרכת, מטורללת ואבסורדית מתאוריית תפירת התיקים. גם כאן, כשאנשים הופכים לחלק מהמון, מעדר, הם מאבדים את חשיבתם האינדיבידואלית ומסוגלים לקנות ולדקלם כל דמוניזציה של היריב, שהפך ל"אויב".

התרבות הזאת היא איום קיומי על מדינת ישראל. על החברה הישראלית להתעשת, להפסיק להיגרר אחרי קיצונים, ולשקם את ה"אנחנו" ואת ה"אני".

* "ידיעות אחרונות"

בליץ שקרי

כצפוי, תעשיית השקרים וההסתה של נתניהו קפצה על החשיפה של עמית סגל בנוגע להקלטות מנדלבליט על שי ניצן כמוצאת שלל רב. הם פצחו בבליץ שקרי, שהנה נמצא "אקדח מעשן" לקונספירציה המטורללת שלהם על אודות ה"הפיכה השלטונית" ו"תפירת התיקים".

אין לכך שחר. אין בהקלטות הללו שמץ שמצו של אפס קצהו של בדל "הוכחה" לקונספירציה המטורללת הזאת.

החשיפה של סגל חשובה ביותר. היא חושפת מערכת יחסים עכורה בין שני העומדים בראש מערכת האכיפה; מערכת של חשדנות ואי אמון. זאת תמונה קשה ומדאיגה מאוד. תפקידה של התקשורת לחשוף זאת, ועמית סגל, מטובי העיתונאים בישראל, עשה את מלאכתו נאמנה בחשיפה הזאת. אך כאמור, אין בחשיפה הזאת דבר וחצי דבר המוכיח את הקונספירציה. אגב, פתאום להדליף זה לגיטימי?

מן ההקלטות אנו למדים שאין שום פסול בהתנהגותו של מנדלבליט. הוא צדק בציפייתו שאחרי שחמישה שופטי בג"ץ פסקו שהוא נקי מכל אשמה, התיק שלו ייסגר מחוסר אשמה. העלבון והכעס שלו על שי ניצן בנדון מוצדקים. שי ניצן נהג כלפיו בחוסר הגינות. אני מניח שניצן חש ניגוד עניינים לקבל החלטה כזו בנוגע למנדלבליט, שאליו הוא כפוף, מפחד שתעשיית השקרים תציג זאת כ"הוכחה" שהנה, יד רוחצת יד, מכסת"חים אחד את השני וכו'. והרי ברור שזה מה שהם היו טוענים. יש צדק בחשש הזה, ובכל זאת, אין בכך הצדקה לעינוי הדין למנדלבליט. היה על שי ניצן להודיע שבשל ניגוד עניינים הוא פוסל את עצמו ואת הפרקליטות מעיסוק בעניין ומוציא את ההחלטה בנדון לצוות משפטנים מיוחד מחוץ לפרקליטות, והם היו מקבלים את ההחלטה המתבקשת.

כמובן שהניסיון המגושם לטעון שמנדלבליט "נסחט" ולכן הגיש את כתבי האישום נגד נתניהו היא הבל ורעות רוח. אדרבא, דווקא החלטתו של מנדלבליט מוכיחה שאין לכך שחר, כיוון שמנדלבליט קיבל החלטה שונה בתכלית מהמלצת הפרקליטות והמשטרה. הן המליצו על הגשת כתב אישום על שוחד בשלושת התיקים. הוא דחה 2/3 מן ההמלצה.

ובכלל, נתניהו זכה בפיס, שהיועמ"ש הוא מנדלבליט. מנדלבליט הוא בית הלל בהתגלמותו, רחמן בן רחמנים, זהיר ביותר, הולך רק על בטוח. סביר להניח שכל יועץ משפטי אחר היה מגיש נגדו שלושה כתבי אישום על שוחד.

צרור הערות 23.9.20

* נגיף עיוור – רשומה שבה ביקרתי את מכחישי הקורונה הופצה כנראה באיזו קבוצה של הכת והניבה צונאמי של תגובות הזויות. בין השאר הואשמתי שאני (!) שייך ל"כת הביביסטים". נו, זה ברור. הרי נתניהו המציא את הקורונה ולכן מי שאינו מכחיש אותה מעיד על עצמו שהוא ביביסט.

האמת היא, שמכחישי הקורונה הם תמונת הראי של כת פולחן האישיות לנתניהו. אצל אלה כאצל אלה נקודת הייחוס של השקפותיהם היא נתניהו. וסגידתם / שנאתם אליו, מגדירה את עמדתם בכל נושא שעל הפרק. הם מדקלמים כל קונספירציה, הזויה ומטורללת ככל שתהיה, אם על "הדיפ-סטייט" הדמיוני ש"תופר תיקים" לנתניהו במסגרת "הפיכה שלטונית" או על "המגיפה המומצאת" כדי להציל את נתניהו מהמשפט. והרי ברור, שאילו יחסו של נתניהו לקורונה היה כשל טראמפ, או אז מכחישי הקורונה אצלנו היו אותם מדקלמי "תפירת התיקים" ומכחישי הקורונה היום היו בראש המזהירים מפניה, מקפידים על קלה וחמורה ומטיפים לסגר. כמו בקרב מעריצי/שונאי טראמפ בארה"ב.

אך מה לעשות, הקורונה אינה ימנית ולא שמאלנית, לא ביביסטית ולא רל"ביסטית, אין לה דעות פוליטית, היא לא חרדית ולא חילונית, לא דתית ולא מסורתית, לא יהודית ולא ערבית והיא עיוורת לחלוטין לדת, גזע ומין. ומן הראוי שכולנו נתייצב יחד למלחמה בנגיף.  

* אחריות אישית – ביום שני הייתי עם אשתי ובתי בצפת, בטיפול רפואי. בדרכנו הביתה נכנסנו לקניות בקצרין. ביציאה מקצרין עצר אותנו מחסום. עטינו מסכות ופתחנו את השמשה. לאן אתם נוסעים ומאין? השבנו להם, הם לא ביקשו לראות את האישור מצפת ואפשרו לנו לעבור.

ואילו שיקרנו? או אם משפחה אחרת הייתה משקרת? מה הם יכולים לעשות? להציב פוליגרף?

בסופו של דבר, העיקר הוא האחריות האישית – להקפיד באדיקות על הוראות הסגר ובוודאי על הבידוד (להבדיל מיועצי רוה"מ שהפרו את הוראות הבידוד והם עדין בתפקידם, אוי לבושה), לעטות מסכות, לשמור על מרחק, להקפיד על היגיינה.

אין זה מוריד גרם של אחריות מהממשלה לבצע את תפקידה, אך כל אחד ואחד מאתנו צריך לראות עצמו כאילו הוא אישית, במעשה שיעשה עכשיו, יכריע אם אנו ננצח את הקורונה או הקורונה תנצח אותנו.

* בן בנו של קל וחומר – משבר האמון בין האזרחים והממשלה הוא מכשול כבד ביותר בהתמודדות עם הקורונה (אם כי הוא לא מצדיק, כמובן, את ההתנהגות של הישראלי המכוער, המפר את ההוראות ומצפצף עליהן). אם כך הדבר בממשלת אחדות לאומית, קל וחומר אילו הייתה זו ממשלה צרה; קל וחומר בן בנו של קל וחומר, אילו הייתה זו ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. לעומת זאת, אילו כחול לבן בשלמותה הייתה נכנסת תחת האלונקה ויש עתיד ותל"ם לא היו מפלגות אותה, האמון היה גדול הרבה יותר. וכמובן, שהאמון היה גדול יותר אילו נתניהו היה מתנהג כראש ממשלת אחדות לאומית ולא חותר תחתיה מיומה הראשון. מה חבל, ששיקולי פוליטיקה קטנה קודמים לשיקול הלאומי, בשעת חירום.

* לפטר לאלתר – ראש הממשלה אומר בצדק שהגורם המרכזי לעליה בתחלואה הוא אי הקפדה על ההנחיות.

משבר האמון של האזרחים בממשלה הוא הגורם המרכזי לאי ההקפדה על ההנחיות.

על נתניהו לפטר לאלתר את שני יועציו הבכירים שהפרו את הבידוד.

* דוגמה אישית – החלטת הממשלה על הורדת שכר השרים והח"כים ב-10% ראויה לשבח. אני מקווה שהחלטה זו מבטאת שינוי כיוון בכל הנוגע לדוגמה אישית.

המשמעות הכלכלית של ההחלטה אינה גבוהה, פחות מ-8 מלש"ח בשנה, אבל המשמעות הציבורית והמנהיגותית שלה גבוהה. המחיר של אי האמון הציבורי במערכת כבד מאוד, וכל צעד שעשוי לשנות את הכיוון הזה חשוב.

* פרלמנטרית למופת – ח"כ יפעת שאשא ביטון מזכירה לנו מהו פרלמנטריזם. לא להיות חותמת גומי של הממשלה, כי אז – לשם מה צריך פרלמנט? כן, הממשלה צריכה להזיע כדי לשכנע את הכנסת ולא לסמוך על רוב אוטומטי שמחויב לתמוך בה בכל דבר.

לא תמיד אני מסכים אתה, אך גם כשאיני מסכים אתה אני מעריך את יושרתה, את עצמאותה ואת אחריותה.

דמוקרטיה מבוססת על הפרדת רשויות עם איזונים ובלמים. מאז ומתמיד הכנסת הייתה חלשה לעומת הרשות המבצעת ונשלטת על ידה. אבל בזמן נתניהו זה הגיע לשליטה מוחלטת. הכנסת הפכה לאסקופה נדרסת. בעבר, לפני הצבעות מסוימות הכריזה הנהלת הקואליציה שעל ההצבעה הספציפית מוטלת משמעת קואליציונית. היום המשמעת הקואליציונית היא מוחלטת, על כל סעיף קטן בחוק זניח בדיון בוועדה. והדבר החריף היום כאשר היו"ר הוא יריב לוין, שגאה בכך שהוא שליחו של ראש הממשלה ואפילו אינו מנסה לשמור על מעמד הכנסת ועל כבודה. יו"ר שראוי לתפקידו היה קם אתמול ומגנה את ההשתלחות של נתניהו בשאשא ביטון ואת המתקפה הבריונית המתמשכת של נער השליחויות של נתניהו מיקי זוהר נגד שאשא ביטון.

נתניהו שתמיד מנכס לעצמו ורק לעצמו כל הצלחה, אמתית או מדומה, מוצא תמיד שעירים לעזאזל לכישלונותיו. כעת אלה הם רוני גמזו ושאשא ביטון.

אגב, את יפעת שאשא ביטון אני מכיר מימיה בקריית שמונה. הייתי מנהל מרכז "יובלים" לתרבות וזהות פלורליסטית בגליל העליון ופעלתי רבות בקריית שמונה. היא הייתה אז בתפקיד כלשהו בעיריה, נדמה לי שאחראית על תיק החינוך, והשתתפנו במספר ישיבות משותפות. כבר אז היא התבלטה כרהוטה, מחויבת ודעתנית והרשימה אותי מאוד.

* הדקלום התורן – בדפי המסרים של כת פולחן האישיות יפעת שאשא-ביטון כבר מוגדרת "מלכת השמאל". כמובן.

* בזכותי – בבחירות 2015 בחרתי ב"כולנו". אני גאה שהכנסתי לכנסת את יפעת שאשא ביטון.

* את מי תחמנתם? – חרדים רבים ערכו הפגנות-דמה כדי להערים על "המדינע" ולעקוף את איסור המפגש והמעבר ממקום למקום.

יופי. את מי תחמנתם? הרי לא רוני גמזו יידבק כתוצאה מהתנהגותכם.

אבל, ניחא. רוצים לעשות הפגנות-דמה? שיעמדו עם שלטים ויקראו קריאות. לא. הם חייבים להצית פחי אשפה ולצעוק "נאצים" לעבר השוטרים.

* הפגינו אחריות – חופש ההפגנה הוא ערך מקודש בדמוקרטיה. מצב שבו השלטון אוסר הפגנות נגדו הוא מסוכן ביותר והוא מדרון חלקלק שדמוקרטיה צריכה להיזהר ממנו כמו מאש.

המדינה אינה צריכה לאסור הפגנות, אבל הציבור נדרש לאחריות. גם האזרח נקרא לאחריות. אין לאסור הפגנות, אך מן הראוי שהאזרחים, גם המתנגדים החריפים ביותר של הממשלה, יגלו אחריות, יפגינו מחויבות, יוכיחו ערבות הדדית ויימנעו מהפגנות בתקופת הסגר.

אתם מגחכים כשאני מצפה מאותם אנשים לאחריות? אתם צודקים.

ואף שאין לאסור על הפגנות, חופש ההפגנה אינו בלתי מוגבל, וניתן לקבוע כללי מותר ואסור גם להפגנות, בוודאי הגבלות רפואיות בתקופת קורונה ולאכוף אותם.

אגב, בהתנתקות ההפגנות לא היו ערך מקודש כל כך. המשטרה עצרה אוטובוסים עם מפגינים עוד בנקודת היציאה שלהם לירושלים ולכפר מימון.

* קדושת ההפגנה – פיקוח נפש דוחה קדושה.

* גילוי מפתיע – האיש שעשה לי את היום הוא דווקא עופר שלח. דווקא הוא הפתיע הפעם בגילוי של אחריות לאומית וקרא להפסיק את ההפגנות בזמן הסגר. האם יש לו השפעה על המפגינים?

* נגד עסקה – שלושה עיתונאים שאי אפשר לחשוד בהם כשמאלנים (אם כי סביר להניח שמעתה הם יוגדרו ססס0000מולנים) פרסמו שלושה מאמרים שונים, שבהם הם קראו להסדר-טיעון מהיר עם נתניהו, שבו הוא יפרוש מן החיים הפוליטיים תמורת הפסקת ההליכים המשפטיים נגדו. השלושה הם עורך "מקור ראשון" חגי סגל, עקיבא נוביק ב"הארץ" וקלמן ליבסקינד ב"מעריב". שלושתם הביעו חשש מן הנזק המתמשך של המשך שלטונו, את אי יכולתו לתפקד בשל השתעבדותו לענייניו המשפטיים ובעיקר את הידרדרות החברה הישראלית עד חשש למלחמת אחים עם התמשכות השלטון והמשפט שנים נוספות, ובכך הם מאשימים הן את נתניהו והן את מתנגדיו.

אני מתנגד לרעיון. ראשית, בשל עמדתי העקרונית בדבר השוויון בפני החוק, ויותר מכך בשל עמדתי העקרונית על דוגמה אישית של מנהיגות ועל כך שככל שאדם בכיר יותר, כך הציפיות ממנו לשמירה על החוק ועל הנורמות הציבוריות גדולות יותר. לדעתי, כאשר מדובר באיש ציבור, אין מקום לזכות השתיקה, לסגירת תיק "מחוסר עניין לציבור" ולהסדר טיעון כלשהו. וככל שאיש הציבור בכיר יותר, כך ייקוב הדין את ההר. זו הייתה עמדתי בפרשות קצב ואולמרט. קראתי להתפטרותו של היועמ"ש מני מזוז אחרי עסקת הטיעון עם האנס הסדרתי. וזו עמדתי באשר לנתניהו. אני סבור שהאשמות נגד אישים בכירים כל כך חייבות להתברר בבית המשפט עד תומן.

יחד עם זאת, אילו האמנתי שצעד כזה יעצור את הדימום של החברה הישראלית ויביא לשלום בתוכנו, יתכן שהייתי מוותר על עמדתי העקרונית תמורת שלום. אלא שחוששני שהתוצאה תהיה הפוכה. מעריצי נתניהו והמאמינים בתאוריות הקונספירציה על "הפיכה שלטונית", "תפירת תיקים" וכו', יראו בכך הוכחה לנראטיב שלהם. הנה, כל המטרה הייתה להדיח את נתניהו, וברגע שהודח, פתאום אין משמעות לעבירות שעבר. הם אף יציגו זאת כהוכחה לכך שלא היה באמת בשר בתיקים. אם תחושתם תהיה שמנהיגם הנערץ הודח בהפיכה, לא תהיה להם כל מחויבות לדמוקרטיה והכרעותיה, והדבר עלול לדרדר אותנו למלחמת אחים, חלילה.

אני יודע שחלק ניכר ממעריצי נתניהו לא יקבלו גם הרשעה בדין ויראו בה הוכחה שגם בית המשפט הוא חלק מה"דיפ-סטייט"… ובכל זאת, אור השמש מחטא, ומשפט פומבי ושקוף, שבו הראיות תבחנה לאור השמש, יחייב את הרוב הגדול בציבור לקבל כל הכרעת דין.

הפתרון הזה הוא עכשוויזם – ניסיון למצוא פתרון קסם מהיר לקרע בחברה, אך כזה שעלול להעמיק את הקרע מעבר לפינה.

הביביזם מסוכן יותר מנתניהו עצמו, ואם נתניהו יוחלף אך הביביזם יתעצם, הסכנה תגדל. איני מאמין בקיצורי דרך. ובסופו של דבר, את תהליך הדה-ביביזציה יוביל הדור הבא של הנהגת הימין, שיטהר את הימין מפגיעתו הרעה של הביביזם.

* נחל האסי וחוק הרדיקלים השלובים – חוק הרדיקלים השלובים בא לידי ביטוי מוחשי מאוד במלחמה נגד כל פשרה בנושא נחל האסי, מתוך תאוות שנאה מטורפת נגד התנועה הקיבוצית. כך יאיר נתניהו ושכמותו יחד עם השמאל הרדיקלי האנטי ציוני נלחמים כתף אל כתף במאבק, המחבר את תועפות הרעל והשנאה שבהם נגד האויב המשותף.

כותבים האנטי-ציונים הרדיקלים הני זבידה ובני נוריאלי בפשקוויל בשוקניה: "בהתאם למיתוסים המכוננים של האליטה האשכנזית הוותיקה, הקיבוץ מזוהה עם הממלכתיות והצבאיות הציוניים, וממוקם בלִבה של הפריבילגיה הגזעית והכלכלית בישראל". כל מה שמזוהה עם ציונות, עם התיישבות, עם מדינת ישראל מאוס בעיניהם. האסי הוא רק תירוץ למלחמתם בציונות. ועל הדרך הם משתלחים בראש עיריית בית שאן ז'קי לוי, כיוון שהוא חותר לפתרון מוסכם, והרי פתרון הוא האיום הגדול ביותר על מחרחרי השנאה, המחפשים כל פצע פתוח כדי להשתין לתוכו.

נחשו אם הם שכחו לכתוב הפעם "קולוניאליים"?  

            * ביד הלשון

שעיר לעזאזל – יפעת שאשא ביטון היא השעירה לעזאזל התורנית של נתניהו. היו רבים לפניה ויהיו עוד רבים אחריה.

המונח שעיר לעזאזל אקטואלי מאוד השבוע, כיוון שמקורו קשור ליום הכיפורים. המקור הוא מקראי, מצווה ליום הכיפורים המופיעה בספר "ויקרא": וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת-הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַיהוָה וְעָשָׂהוּ חַטָּאת. וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד-חַי לִפְנֵי יְהוָה לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה. וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת-פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר-לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ ("ויקרא" ט"ז, ט'-י').

שִׁילּוּחַ שָׂעִיר לַעֲזָאזֵל הוא מצווה שהייתה מקוימת ביום הכיפורים בתקופת בית המקדש. במצווה זו, באופן יוצא דופן היו משלחים תיש למדבר, ולא היו מקריבים אותו כקורבן על גבי המזבח כנהוג. אהרון הכהן צווה להטיל גורל על שני שעירי עזים (תיישים). אחד השעירים היה נבחר להיעשות קורבן חטאת לה' והשני היה ל"עזאזל". לאחר שאהרון סמך את ידיו על ראשו והתוודה על כל חטאי ופשעי עם ישראל "ונתן אותם על ראש השעיר", והשעיר נושא אותם אתו, הוא נשלח על ידי שליח מיוחד הנקרא "איש עיתי" ל"עזאזל" במדבר. על פי חז"ל הוא היה נשלח לצוק שבו היה מוטל אל מותו. אולם במקור המקראי אין לכך סימוכין.

מצוות שילוח שעיר לעזאזל אינה מנומקת, ולכן יש לה פירושים רבים. על פי הרמב"ם השעיר מסמל כפרה על חטאים חמורים של עם ישראל, ולכן מרחיקים אותו הרחק מן הציבור, ממנו והלאה, והציבור חוזר בתשובה ומתנתק ממנו.

הביטוי "שעיר לעזאזל" – פירושו הטלת אשם באדם או קבוצת אנשים והצבעה עליהם כאשֵמים ונושאים באחריות למחדל, כישלון, מעשה שלילי, ובכך פותרים את שאר החברה ובעיקר את האחראים או האשמים האמתיים מכל אשמה או אחריות.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 20.9.20

* חד-גדיא בהילוך לאחור – תקציר האירועים: ישראל חתמה על הסכמי שלום ונרמול עם מדינות ערביות. בתגובה, במהלך הטקס, הפלשתינאים ביצעו פשע נגד האנושות – ירו רקטות במכוון על אוכלוסיה אזרחית ישראלית. בתגובה, ישראל מימשה את זכות ההגנה העצמית שלה ותקפה תשתיות טרור ברצועת עזה, שנועדו להתקפות טרור על אזרחי ישראל. בתגובה, ירו הפלשתינאים מטח רקטות על אוכלוסיה אזרחית ישראלית.

ועתה ניקח את החד-גדיא הזה בהילוך לאחור, וננסה להבין את נקודת מבטם של הפלשתינאים. הם ירו מטח רקטות על אוכלוסיה אזרחית, כתגובה לגיטימית על התוקפנות הישראלית נגדם – הפצצת תשתיות טרור. הפעולה הישראלית הייתה תוקפנות שאי אפשר להבליג עליה, כי אין לישראל זכות להגיב על פעולה לגיטימית של הפלשתינאים – ירי הרקטות על אזרחי ישראל. הירי הפלשתינאי היה תגובה טבעית וצודקת על ההסכם בין ישראל לאיחוד האמירויות ולבחריין. המקור לכל הסבב הזה היה ההסכם הזה. אלמלא ההסכם, הפלשתינאים לא היו נאלצים לירות רקטות וכל ההשתלשלות הייתה נמנעת.

למה ההסכם הוא טלטלה כל כך חמורה שחייבה את הפלשתינאים לתגובה? כיוון שיש בה הכרה של מדינות ערביות בישראל ובזכות קיומה. ומבחינת הפלשתינאים, זאת הכפירה בעיקר. כי כמה שלא ננסה לסובב את העובדות ולהכחיש את המציאות, זה לב לבו של הסכסוך – אי הנכונות להשלים עם קיומה של ישראל.

זה לבו של הסכסוך הישראלי פלשתינאי. זה לב לבו של הסכסוך הישראלי ערבי. והנה, מסתמן שהסכסוך הישראלי ערבי הולך ומתקרב לקצו, בהסכמים בין ישראל לבין מדינות ערב, ויש לקוות שהמהלך אכן יימשך ויתקדם. מדינות ערב מאסו בתפקיד של בנות ערובה של הסרבנות הפלשתינאית, והבינו באיחור של למעלה משבעה עשורים שהסרבנות שלהן פגעה בהן ובאינטרסים הלאומיים שלהן. מדינות ערב הבינו שישראל היא עובדה קיימת, והיא המדינה החזקה והמרכזית באזור וטוב להן להכיר בה ולכונן עמה יחסי שלום וידידות.

מסתבר שפנטזיית הגלאביות של פרס, שבעקבות ההסכם עם הפלשתינאים כל הגלאביות תבואנה לבית הלבן לכונן אתנו שלום רק הרחיקה את סיכויי השלום. מסתבר שהקונספציה לפיה הסכם עם הפלשתינאים הוא החסם בפני השלום בין ישראל למדינות ערב הייתה שגויה. מהלך ההיסטוריה הוא כנראה בכיוון ההפוך. ישראל תכונן בהדרגה יחסי שלום עם מדינות ערב ותבודד את הפלשתינאים והסורים. ואולי אז ייפול האסימון גם אצל הפלשתינאים והסורים, והם יחתמו עם ישראל על הסכמי שלום ופיוס אמתיים.

* אוריינטציה ישראליסטית – בתקופת המאבק על הגולן, התארח השר לאיכות הסביבה יוסי שריד בגולן. רוב היום הוקדש לסיור מקצועי בענייני משרדו, והוא הסתיים ברפת הצפון הנמצאת באורטל, ולאחריה נערך החלק הפוליטי, מפגש עם ראשי ועד יישובי הגולן במועדון אורטל.

המחלוקת הייתה קשה, בלתי ניתנת לגישור. האיש היה אובססיבי לנסיגה מהגולן. ובין השאר הוא אמר משפט שנחרט היטב בזיכרוני: "אומרים עליי שאני פלשתיניסט. אבל זה לא נכון. אני לא פלשתיניסט אלא סוריסט. מה פירוש סוריסט? בעיניי הדבר החשוב ביותר הוא שלום עם סוריה, כי היא המפתח לשלום במזרח התיכון. אם מישהו חושב שניתן יהיה להגיע לשלום עם ירדן בלי שלום עם סוריה שמחירו נקוב – נסיגה מהגולן, אין הוא אלא משלה את עצמו".

הביקור נערך כמדומני ביום רביעי בשבוע. בשבת לפנות בוקר, שלושה ימים לאחר מכן, חלבתי ברפת, ושמעתי בחדשות את ההודעה ההיסטורית על כך שרבין וחוסיין יערכו השבוע מפגש פומבי ראשון בוושינגטון לקראת חתימת הסכם שלום. וכך היה. ישראל חתמה על שלום עם ירדן בלי סוריה. הגולן בידינו. גם בקעת הירדן, שבהקמת ההתיישבות בה אמרו שהיא תטרפד כל שלום עם ירדן, עומדת על מכונה והדבר לא הפריע לשלום עם ירדן.

המחלוקת בין הסוריסטים והפלשתיניסטים נמצאת כבר מזמן בפח האשפה של ההיסטוריה. וראה זה פלא, מה שמקדם את השלום במזה"ת אינו אוריינטציה סוריסטית ולא פלשתיניסטית אלא ישראליסטית.  

ואם בפח האשפה של ההיסטוריה עסקינן, הנה ציטוט של אהוד אולמרט. לא ציטוט ישן, ציטוט טרי מינואר השנה: "שום מדינה ערבית, שום מדינה סונית מתונה… אף אחת לא תקיים יחסים גלויים עם ישראל, זה הכל קשקוש מקושקש… כל עוד לא נפתרת הבעיה הפלשתינאית, אין שום סיכוי שהמדינות האלה… שהם יעשו צעד אחד לחשוף את הקשרים הסמויים שיש לנו אתם כל עוד הבעיה הפלשתינאית לא תיפתר". או בקיצור, קשקוש מקושקש.  

* מגיע לו – חבר פרלמנט איטלקי הגיש את מועמדותו של נתניהו לפרס נובל לשלום. אני תומך ביוזמה. מגיע לו. לדעתי, טראמפ, נתניהו ובן-זאיד ראויים לפרס.

"איזהו גיבור שבגיבורים?… מי שעושה שונא אוהבו:" (אבות דרבי נתן כג).

מצד שני… אולי עדיף להמתין עד שתהיה פרספקטיבה ליציבות הסכם השלום, כדי להימנע מפארסה כמו פרסי נובל לחותמים על הסכמי אוסלו.

* מסרב להיות אוטומט – אני מקבל תגובות של תמיהה על כך שאני מפרגן לנתניהו על ההסכמים עם מדינות המפרץ, לנוכח דעתי על שחיתותו, על מלחמתו למיגור מערכת המשפט הישראלית וניסיונותיו להעמיד את עצמו מעל החוק. מה לעשות, אני מסרב להשתייך לְכַּתות-האוטומט, שכל עולמן סביב נתניהו. לא לעובדי האלילים בפולחן האישיות שלו, ולא לשונאיו האוטומטיים שיתקפו כל דבר שהוא נוגע בו, אך ורק מסיבות פרסונליות.

אני נשאר, כדרכי, ענייני. ענייני – נטו. אני מבקר את נתניהו (וכל מנהיג אחר) על מה שראוי לביקורת ומשבח אותו על מה שראוי לשבח.

* כפות המאזניים – נתניהו קידם ומקדם את השלום בינינו לבין העולם הערבי, וכנראה שצפויים הסכמים נוספים עם מדינות ערביות נוספות, ועל כך הוא ראוי להערכה רבה מכל פטריוט ישראלי ומכל שוחר שלום.

אבל נתניהו הוא עוכר השלום בתוך החברה הישראלי ומחרחר מלחמת אחים. הנזק שהוא גורם בכך לחברה הישראלית נורא ואיום.

וכפי שאנו טוענים מאז ימי אוסלו והמו"מ על נסיגה מהגולן, השלום בתוכנו חשוב יותר מהשלום עם אויבינו.

* תעשיית השקרים נגד ריבלין – דקות אחדות לפני פתיחת טקס חתימת הסכמי השלום, פרסם נשיא המדינה הודעה בזו הלשון: "אנחנו עדים לאירוע היסטורי. ביחד, אנו יכולים להוביל את המזרח התיכון לדרך חדשה של תקווה, שלום, סובלנות ושיתוף פעולה. אני מקווה שעוד מדינות ערביות ומוסלמיות ילכו בעקבות בחריין ואיחוד האמירויות ונראה תקופה חדשה של שלום בין עמים, בין אנשים. אני מקווה גם שהרוח הזו של שיתוף הפעולה תעזור לנו לבנות עתיד של אמון עם שכנינו הפלשתינאים".

ריבלין מרבה להצהיר הצהרות ברוח זו מאז פרסום ההסכם עם איחוד האמירויות בחודש שעבר. הוא אף הזמין את יורש העצר האמירתי לביקור בישראל.

זה לא הפריע למדקלמי דפי המסרים של תעשיית השקרים, שאחד מתוצריה הפופולריים הוא הפצת שקרים ושנאת חינם נגד ריבלין, להפיץ טענה שריבלין לא בירך על ההסכם. וכל מי שקרא תגובה שקרית כזו כמובן צירף אליה לייק עם אימוג'י של כעס והפיץ אותה הלאה בתעלות הביבים.

וכל כך חבל, שמיסטר ביבי אינו מחמיץ הזדמנות לפגוע בהישגיו של ד"ר נתניהו.

* אילו היתה קורונה – כמה רבין היה שמח אילו השבוע לפני 27 שנים הייתה קורונה, ובטקס החתימה בבית הלבן הוא לא היה נאלץ ללחוץ את ידיו המגואלות מדם של רב המרצחים ערפאת. איזה מבע של תיעוב וסלידה היה על פניו בשעת לחיצת היד. ואח"כ הוא הפטיר לעברו של פרס בשקט: "עכשיו תורך". פרס, לעומתו, זרח מאושר בלחיצת היד.

* המחנאיזם האוטומטי – שני עיתונאים ב"ידיעות אחרונות" ניסחו במדויק את מחשבותיי. בעצם, היטיבו לתאר במדויק את המציאות.

עמית סגל הציג את העמדות ההפוכות של נתניהו וטראמפ כלפי הקורונה. בעוד טראמפ הוא מכחיש קורונה ומזלזל בה ובהוראות ההגנה מפניה, נתניהו לוקח אותה ברצינות רבה, יש הטוענים שברצינות יתר. "ההבדלים בין שני המנהיגים עוד הגיוניים בהתחשב באופיים ובהשכלתם. אבל מה יהא על הטירוף הקולקטיבי שאחז באזרחי ארצות-הברית וישראל? כמו בכל נושא עלי אדמות, גם היחס למגפה נגזר בישראל מהשאלה מה חושב על כך ביבי, ובאמריקה – מה דעתו של טראמפ. סקרים בארה"ב הראו ש-86% מהדמוקרטים חובשים מסכה באופן קבוע ואילו בקרב הרפובליקנים הרשומים – 48% בלבד. לא השקפות אפידמיולוגיות שונות עומדות ביניהם אלא האובססיה למנהיג. בישראל על פי סקרים רבים… היחס הפוך בדיוק: הימין תומך בסגר כללי בפער של 26% ואילו בשמאל יש רוב שמתנגד. ככלל, תומכי נתניהו מעניקים יותר גיבוי לצעדים דרקוניים מאשר מתנגדיו". ומשפט המפתח במאמרו של סגל: "אם נתניהו היה מזלזל במחלה וטראמפ נחרד ממנה – שני הצדדים היו מסתדרים תוך רגע בעמדות ההפוכות".

נעזוב לצורך העניין את ארה"ב ונתייחס אלינו – זו בעיית הבעיות בציבוריות הישראלית: המחנאיזם האוטומטי הדקלמני. אמור לי מה דעתך בנושא אחד, אדע לאיזה מחנה אתה שייך ומה דעתך בכל שאר הנושאים. טוב, קצת מגוחך לקרוא לזה "דעתך". זו אינפנטיליזציה של הציבוריות הישראלית, שמתבטאת בוויתור של אנשים רבים כל כך על תודעתם העצמית ועל חשיבתם העצמאית, והעדפתם להיסחף בזרם, עכור ככל שיהיה, ולדקלם מסרים.

העיתונאית השניה היא סיוון רהב מאיר: "רבים מהחברים הדתיים שלי בטוחים שדפקו אותם לעומת החילונים. זה מתבטא בהומור שחור ומריר: 'בואו נכתוב על בית הכנסת שלנו: 'כאן מפגינים נגד ביבי', ונקבל אישור להתפלל בחגים'. רבים מהחברים החילונים שלי בטוחים שדפקו אותם, לעומת הדתיים. זה מתבטא בהומור שחור ומריר: 'בואו נכתוב על הבר השכונתי: 'שוק ארבעת המינים' ונקבל אישור לפתוח אותו' ".

כן, זה בדיוק מה שאני שומע מהחברים הדתיים והחילונים שלי. במקום שהמשבר והאיום ילכד אותנו ויוציא מאתנו את הטוב (וגם זה קורה, בהחלט) הוא מפריד מאתנו ומוציא מאתנו את הרוע, הקנאה, צרות העין, השנאה, ההתקרבנות, הציניות.

דוגמה לתופעה המכוערת עליה מצביעה סיוון רהב מאיר, היא יכולה למצוא באותו מוסף, דפים אחדים אחורה. כתבה סימה קדמון: "למה אי אפשר להיכנס למים? כי ים זה לא מקווה. אם זה היה מקווה – חדר סגור ללא אוויר ובמרחק נשימה מהבלנית – הייתי יכולה להיכנס בלי שום בעיה. כי ככה ההנחיות אומרות. אולי אעשה 'תשליך' – אותו טקס תפילה שמתקיים בראש השנה ושבו משליכים באופן סמלי את החטאים למים. זה מותר. אולי זו אפילו הסיבה שהחריגו הפעם את שפת הים, מה שלא עשו בסגר הקודם – כדי לאפשר לחרדים לקיים עוד מנהג שלהם. אז אני אעשה תשליך על פי המנהג שלי: אני אכנס למים יחד עם כל החטאים שלי".

אוייי מסכנה שלי… חילונית נרדפת, מופלית לרעה. רחמנות עליך.  

ה"תשליך" הוא "מנהג שלהם" כלומר של החרדים. ואח"כ מלינים שהחרדים מנכסים לעצמם את היהדות.

* ההפגנות הוחרגו – בחוף הים בתל-אביב נערכה הפגנה נגד הסגר. אחד המפגינים אמר בערוץ 12: "הרי ברור שזה סגר פוליטי שנועד להפסיק את המחאה בבלפור". הרי ברור…  אלא שההפגנות הוחרגו הן מהסגר הזה והן מהסגר הקודם. הרי הוא עצמו נמצא בחוף הים רק כי הוא הפגין. אבל למה לטרחן בעובדות ובהיגיון, כשאפשר לדקלם סיסמאות?  

* כללי משחק – הלכה לעולמה השופטת האמריקאית היהודיה רות ביידר גינזבורג, אבירת זכויות האזרח, זכויות הנשים וזכויות המיעוטים.

עם מותה, התפנה מקום בבית המשפט הפדרלי בארה"ב והנשיא טראמפ הודיע שימהר למנות שופטת שמרנית במקומה. לפני ארבע שנים, בסיטואציה דומה, תבעו הרפובליקאים מאובמה בתוקף לא למנות שופט בשנת בחירות, והוא אכן נמנע מהמינוי. אז היה זה תשעה חודשים טרם הבחירות. היום זה חודש וחצי לפני הבחירות, וקל וחומר שמן הראוי להמתין. אבל אי אפשר לצפות מטראמפ לכללי משחק, לג'נטלמניות, להגינות.

כך או כך, הדבר הבעייתי ביותר הוא השיטה, שבה למעשה הנשיא ממנה שופטים. זו פוליטיזציה בוטה. יש בתוכנו מי שרוצים לחקות זאת, וזה רעיון גרוע ביותר. עם זאת, כדאי לזכור שבארה"ב יש איזונים ובלמים וכך גם בנושא מינוי שופטים. שופט פדרלי מתמנה בארה"ב לכל חייו. הנשיא מוגבל בשתי קדנציות. וכך, השפעתו של הנשיא בקדנציה שלו היא בדרך כלל במינוי שופט או שניים. וכיוון שהתרבות האמריקאית היא של חילופי שלטון אחת לשתי קדנציות בממוצע, הרכב בית המשפט בארה"ב מתאזן.

* להפריד בין התפקידים – כל עוד ראש הממשלה הוא אדם הנאשם בפשעים חמורים, יש ניגוד עניינים מובהק בכל דיון על רפורמה במערכת המשפט. אבל יש מקום לרפורמות ואחת מהן, שאני מטיף לה כבר שנים רבות, היא הפרדה בין תפקיד היועץ המשפט לממשלה לתפקיד התובע הכללי. ההפרדה חיונית הן בשל העומס בשני התפקידים, והן בשל הקושי, ולו בשל מראית עין, להיות התובע של אנשים שעמם היועץ עובד ביומיום ולהם הוא מייעץ.

סביר להניח, שאילו התובע של נתניהו לא היה היועץ המשפטי, הוא היה מקבל את עמדת המשטרה והפרקליטות ומאשים את נתניהו בשוחד לפחות בתיק 1,000 וכנראה גם בתיק 2,000 ומורה לפתוח נגדו חקירה פלילית בפרשת הצוללות.

* ארץ קטנה עם שפם – אחת התוצאות החיוביות של הקורונה היא חזרתה למסך של התכנית "זהו זה". ומתוך התכנית, החלק היפה ביותר הוא גרסאות הכיסוי היפות, עם העיבודים הקסומים, למיטב הקלסיקה של הזמר העברי. ארנה גולן הטיבה להציג אחדים מן השירים ובהם "ארץ קטנה עם שפם" ואהוד בן עזר מיהר להתגולל בשיר כשיר של "שנאת ישראל" והוסיף מילות דה-לגיטימציה למי שמותח ביקורת על נתניהו. הרי בפולחן האישיות, שנתניהו מטפח, "המדינה זה אני" ולכן מי שמותח ביקורת על נתניהו חותר תחת המדינה. ומי שמשמיע היום שיר מלפני שלושים שנה שמתח ביקורת על יצחק שמיר – האיש שהיטיב להגדיר את נתניהו "מלאך חבלה" – עצם העובדה שהוא משמיע שיר של ביקורת על המדינה, הוא בעצם מתח ביקורת על נתניהו וזו הרי שנאת ישראל ולכן – פסול מכל פסול.

השיר "ארץ קטנה עם שפם" הוא אכן שיר ביקורתי ביותר, שנכתב בתקופת ממשלת שמיר. אני רואה בשמיר את אחד מראשי הממשלה הטובים ביותר שידענו, ועד היום אנו מתברכים בהישגים הגדולים של ממשלתו. הוא עצמו היה ענו וצנוע, וכמובן שכל פוליטיקת ה"אני, אני ואני" הייתה זרה לו. ועם זאת, אני אוהב מאוד את השיר. ואני רוצה להציע כאן פרספקטיבה רחבה לראות את השיר במבט לאחור.

גיבורת השיר היא מדינת ישראל – "חצי סיכה על מפת העולם", "חצי סיכה בין סעודיה לים", "קליפת בננה על מפת העולם". ולמה עם שפם? היום אולי מאיר גולדברג היה כותב "ארץ קטנה עם שיער סגלגל", אבל אז ראש הממשלה היה יצחק שמיר, המשופם. נשיא ארה"ב באותם ימים היה רונלד רייגן (כאשר יצא התקליט, "אנטארקטיקה" שבו מופיע השיר, הנשיא כבר היה בוש האב, אבל השיר עוד מתייחס לרייגן), וזאת אנו למדים מן השורה: "שחקן קולנוע דופק על שולחן, אנחנו תיכף נרגיש את זה כאן". רייגן, כידוע, היה שחקן קולנוע. מספרים על לוי אשכול, ראש הממשלה השלישי של ישראל, שהיה ידוע בחוש ההומור החד שלו, שנמסרה לו תחזית על כך שצפויה שנת בצורת. "איפה?" הוא שאל. "בישראל? לא נורא. העיקר שלא תהיה בצורת בארה"ב". ברוח זו, גולדברג רומז לגלי ההדף בישראל, לכל דפיקה על השולחן בארה"ב.

"ארץ קטנה עם שפם" הוא שיר פסימי מאוד, המציג מצב בעייתי של מדינת ישראל, כמדינה הנמצאת על סף התפרצות מטלטלת, "אנחנו פקק בפתחו של בקבוק". "צריך לבלוע כפית בדיוק לפני בחירות", כביטוי של סלידה מהפוליטיקה, שמעוררת בחילה. אולי זה רמז לאמירה המפורסמת של רבין, כאשר פרס עמד בראש מפלגת העבודה, שהוא יצביע "אמת" אבל לפני כן ייקח כדורים נגד בחילה. "כל המקומות קדושים, סיכויים קלושים לבנות חלום" – אמירה על פיה קשה לבנות חלום עתידי, כיוון שאנו שקועים בעבר, שאותו מסמלים המקומות הקדושים. "רוב העם מתעסק בריגול" – יתכן שיש כאן רמז לאמירתו של ישעיהו ליבוביץ' לאחר מלחמת ששת הימים שהכיבוש יהפוך את ישראל למדינת ש.ב., ואולי הכוונה לכך שבאותן שנים הסעירו את המדינה פרשיות רבות הקשורות לארגונים החשאיים כמו פרשת קו 300, פרשת פולארד, פרשת נאפסו, פרשת איראנגייט, מותו המסתורי של עמירם ניר ופרשת וענונו. הביטוי הקשה ביותר לייאוש, הוא "הכל מוכן למכירת החיסול", והכוונה למכירת חיסול של מדינת ישראל, לסופו של הפרויקט הציוני.

כתב חידה מאתגר – לעבור על כל רמז ורמז ולחפש את כוונת המשורר. למשל, למי הוא מתכוון בכתבו על "סוחר הנשק בונה לו ארמון, המדינה זה הוא בגוף ראשון"? אולי הכוונה ליעקב נמרודי, שהיה מעורב מאוד בכמה מן הפרשיות שהסעירו אז את המדינה, ובראשן פרשת "איראנגייט". מכל מקום, בולט הניגוד בין הרוחניות שאנו מצפים מארץ שבה "כל המקומות קדושים", לארץ המאופיינת בסוחר נשק הבונה לו ארמון, ומבחינתו "המדינה זה אני".

ביטוי נוסף לייאוש של השיר, הוא השורה: "השופטים שולפים כרטיס אדום". לא כרטיס צהוב, כאזהרה, אלא כבר כרטיס אדום. כבר אי אפשר אפילו לתקן.

איני מזדהה עם מילות השיר. אני יכול להזדהות עם ביקורת זו או אחרת, אך בוודאי לא עם נימת הייאוש, וגם לא עם המסר הפוליטי המרכזי שלו. אך זהו שיר יפה, עם מנגינה נפלאה, בביצוע יפהפה של זמרת שאני אוהב מאוד – קורין אלאל, שהיא גם מלחינת השיר וגם בחידוש היפה של "זהו זה".

ויש גם משהו אופטימי בהאזנה לשיר הזה. כאשר אנו רואים באיזו אפוקליפסה הפחידו אותנו לפני שלושים שנה, שהנה אנו על סף חורבן, ניתן לקחת בפרופורציות את האפוקליפסה שמציגים לנו עכשיו. מאפוקליפסה לאפוקליפסה כוחנו עולה, ולא נורא שיש מי שמתריעים ומזהירים; הם חלק מן ההצלחה שלנו.

* דבר תורה – בהרמת כוסית (בזום) לשנה החדשה של תנועת דרך ארץ, אחד הפעילים הדרוזים, רביע מלחם, נשא דבר תורה לראש השנה.

* מתי נכנסה השנה החדשה? – אז מה עושים כשהשנה החדשה נכנסת בעיצומו של הסגר?

באורטל מצאנו פתרון. קיבלנו את השנה יום קודם, ביום חמישי אחרי הצהרים.

האירוע נערך במגרש הכדורגל, בשמירת מרחק של לפחות שני מ' ממשפחה למשפחה.

והיה שמח! וגם שמענו קול שופר.

באורטל שנת תשפ"א החלה כבר ביום חמישי בערב.

* אמן – לחובבי הנוטריקונים אין השנה עבודה קשה.

הם יכולים לשלוח את כל האיחולים בראשי תיבות שהכינו לתש"ף ולהוסיף רק מילה אחת – אמן.

תהיה שנת פריחה / תהיה שנת פיתוח / תהיה שנת פרנסה / תהיה שנה פעלתנית / תהא שנה פוריה וכו' וכו' וכו'. והשנה: תהיה שנת פריחה. אמן. וכן הלאה.

* השנה החדשה – שנת תִּשְׁאָ"ף.

            * ביד הלשון

אביאל – בצרור ההערות הקודם הזכרתי את לוחם האצ"ל ישראל אפשטיין שנהרג באיטליה.

על שמו של אפשטיין יש יישוב בישראל – המושב אביאל.

מה הקשר בין ישראל אפשטיין לבין אביאל? אביאל היה שמו המחתרתי של אפשטיין. ועם הדרגה – גונדר אביאל.

ישראל אפשטיין, לוחם האצ"ל, יצא לאיטליה בשליחות ארגונו. הוא נלכד שם, ונהרג בניסיון בריחה מהכלא.

המושב אביאל שייך לתנועת משקי חירות-בית"ר. הוא נמצא במועצה האזורית אלונה. הוא נוסד ב-1949, מיד לאחר מלחמת השחרור, במקום שבו שכן הכפר הערבי סינדיאנה, שנכבש בידי אצ"ל במלחמה.

14 מחברי הגרעין המייסד של היישוב, חברי בית"ר, נפלו במלחמת השחרור.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 16.9.20

* הישג גדול לנתניהו – הסכמי הנרמול עם איחוד האמירויות ובחריין הם בשורה גדולה למדינת ישראל ושינוי אסטרטגי במקומה במזרח התיכון. ההסכמים מפוררים את האחדות הערבית סביב היוזמה הערבית, שהיא תכתיב התאבדות למדינת ישראל. אלו שתי החוליות הראשונות בשרשרת, ומדינות ערביות נוספות עתידות להצטרף אליהן.

זהו הישג גדול של נתניהו והוא ראוי על כך לשבח. מי שמתכחש לכך עושה שקר בנפשו.

החמיצות בקרב חלק ממחנה השמאל להסכמי השלום הללו, מגחיכה את התואר שאותם אנשים מתהדרים בו – "מחנה השלום".

* בקליפת אגוז – ישראל חותמת על הסכמי שלום. הפלשתינאים משגרים רקטות על אזרחי ישראל. זה הסיפור בקליפת אגוז.

* טקס קבורה – אהוד יערי החכם: "זה טקס הקבורה של היוזמה הערבית". זאת חשיבותו העיקרית של האירוע.

* הנרמול הבא – בעקבות הסכמי הנרמול עם איחוד האמירויות ובחריין, הגיע הזמן לנרמול עם מצרים וירדן. לא?

* קיצור תולדות השלום – הסכמי הנרמול עם איחוד האמירויות ובחריין חשובים ומשמחים מאוד. אבל כדי להימנע מאופוריה, הנה תקציר הפרקים הקודמים.

ב-1979 נחתם הסכם השלום עם מצרים ובו הסכמי נרמול מרחיקי לכת. ב-1981 נרצח סאדאת ומובארק צפצף על כל ההסכמים והפך שלום חם למלחמה קרה. החליף אותו מורסי שניסה לרצוח גם את המעט שנשאר מן הפורמליסטיקה של השלום. א-סיסי שיפר את המצב וחימם מעט את השלום, אך הוא עדין רחוק לאין ערוך מן השלום עליו חתמנו ותמורתו שילמנו מחיר כבד מאוד.

ב-1983 נחתם הסכם שלום עם לבנון. הוא לא התקיים אפילו יום. אפילו שעה. אפילו דקה. כעבור תשעה חודשים הוא בוטל.

ב-1993 וב-1995 נחתמו הסכמי אוסלו א' ו-ב' עם אש"ף. ההסכמים היו הונאה של ערפאת וכמובן שרק הרחיקו את השלום.

ב-1994 נחתם הסכם שלום עם ירדן, שלום חם ומנורמל. ב-1998 מת חוסיין ובנו עבדאללה, שהחליף אותו, הולך בדרכי מובארק.

ב-1994 כוננו ישראל ותוניסיה יחסים דיפלומטיים, שכללו משרדי אינטרסים בשתי המדינות שתפקדו כשגרירויות בפועל. תוניסיה ניתקה את היחסים ב-2000 עם פרוץ מתקפת הטרור הפלשתינאית ("האינתיפאדה השניה" בכיבוסית).

ב-1995 כוננו ישראל ומרוקו יחסים דיפלומטיים. מרוקו ניתקה אותם בפרוץ מתקפת הטרור בשנת 2000.

ב-1999 ישראל ומאוריטניה כוננו יחסים דיפלומטיים מלאים, עם שגרירויות בשתי המדינות. מאוריטניה ביטלה את מצב המלחמה עם ישראל עליו הכריזה בתקופת ההמתנה ערב מלחמת ששת הימים. ב-2008, בעקבות מבצע "עופרת יצוקה" להגנת יישובי הדרום בעקבות ירי הרקטות מאז הנסיגה מגוש קטיף, מאוריטניה ניתקה את היחסים עם ישראל.

איני מציין זאת כדי להשבית שמחות, חלילה, או לרפות ידיים. אנו עם אוהב שלום ורודף שלום וההסכמים עם שתי המדינות, וכנראה מדינות נוספות תצטרפנה אליהן, הם הישג מדיני גדול לישראל, שעשוי להשיא רווחים כלכליים וביטחוניים.

אבל פרספקטיבה היסטורית לא תזיק. בכל זאת, אנחנו פה במזרח התיכון.

* ביטול מוחלט – מסר מדאיג של טראמפ. אם ינצח בבחירות הוא נחוש לחתום על הסכם עם איראן, שיהיה טוב יותר מההסכם של אובמה.

כל הסכם, שאינו ביטול מוחלט של תכנית הגרעין האיראני, הוא הסכם רע.

* שלום עושים עם אויבים? – בהודעת הארגון האנטי ישראלי "גוש שלום" על כך שתפגין בבלפור במוצאי ראש השנה, כתב דובר הארגון אדם קלר: "הכישלון הגדול בהיסטוריה של המדינה – וביבי בורח". לאן ביבי בורח? לחתימת הסכמי שלום של ישראל עם מדינות ערב. הוא הרי דובר גוש "שלום". הוא היה אמור לברך על כך. לא?

זה מזכיר לי סיפור שכתב מייסד גוש שלום ומנהיגו אורי אבנרי בביוגרפיה שלו "אופטימי", כרך 2, על הדיון בתנועתו בעקבות הסכם אוסלו. הדיון היה סוער. המחלוקת – עמוקה. היו תומכים ומתנגדים להסכם.

אבנרי עמד בראש המצדדים. "הטיעון שלי היה פשוט. ההסכם רע, אבל סעיפי ההסכם כשלעצמם אינם חשובים. חשובה הדינמיקה שתתפתח, שכן את הדינמיקה הזאת אי אפשר עוד לבלום". ובהמשך הוא מפרט את ליקוייו הרבים של ההסכם, כמעט כתב שהוא מחורר כגבינה שוויצרית.

מהן הבעיות שמצא אבנרי בהסכם? שמא הוא מצא פגיעה בביטחון ישראל, באינטרסים הישראליים?

את התשובה ניתן למצוא בציטוט הבא, המופיע אחרי שני עמודים של ניתוח הבעיות בהסכם. "האם ערפאת היה מודע לכל החורים האלה בהסכם? בוודאי. באוזני אנשיו הגדיר את הסכם אוסלו במילים: 'ההסכם הטוב ביותר שניתן היה להשיג בתנאים הרעים ביותר' ".

כלומר, הדיון הנוקב בתנועה הישראלית "גוש שלום", והמחלוקת החריפה שאף הביאה לפרישת חברים מן התנועה, לא היו על השאלה האם ההסכם טוב לישראל, אלא האם הוא טוב לאויביה. מתנגדיו תקפו את ערפאת על כניעתו לישראל. אבנרי הגן על כך בטענה שלא היתה לו ברירה, והוא השיג את המרב עבור הפלשתינאים.  

ולכן, מה הפלא שהגוש המתקרא גוש שלום, לוחם נגד השלום עם המפרציות, כיוון שמדובר בשלום עם ישראל. כלומר, הסיסמה "שלום עושים עם אויבים" לא תקפה אצלם כאשר האויב הוא ישראל.

* עלוקות אנרכיסטיות – מובילי מחאת בלפור הודיעו שישעו את ההפגנות בזמן הסגר. שמחתי לשמוע את ההודעה, כיוון שזהו סוף סוף גילוי של אחריות, אולי אפילו קמצוץ של סולידריות, מצד המחאה הזאת.

אבל הרי אחת הבעיות המרכזיות של המחאה היא העדר מנהיגות. עובדה זו מנוצלת בידי קומץ האנרכיסטים שתופסים על המחאה טרמפ ולוקחים אותה למקומות חמורים. מה הם יעשו הפעם?

אז כבר קיבלתי הודעה לתקשורת של אדם קלר, דובר הארגון האנטי ישראלי "גוש שלום" שמצפצף על ההודעה הזאת ומודיע "סגר לא סגר אנחנו נפגין בבלפור" במוצאי החג. סביר להניח שהם לא היחידים וקבוצות אנרכיסטיות נוספות תנהגנה כך. ולא אתפלא אם תהיה זו הפגנה פרועה ואלימה במיוחד.

שמא הנהגת המחאה (אם יש דבר כזה) והציבור ההולך להפגנות יבינו סוף סוף שעליהם למצוא דרך להתנער מהעלוקות האנרכיסטיות שהשתלטו על המחאה בניסיון לדרדר את מדינת ישראל לאנרכיה?

* סכנה לדמוקרטיה – התנגדות לסגר היא עמדה לגיטימית לחלוטין. אי ציות לסגר הוא צעד בלתי לגיטימי, אנטי דמוקרטי. אי ציות המוני עלול להוביל לאנרכיה.

הסלחנות כלפי סרבנות בצה"ל, הקריאות להפר פסיקות של בית המשפט ועכשיו האיומים באי-ציות, הם סכנה לדמוקרטיה.

* שר המחדל – בממשלה צרה, כל ליצמן יכול היה להכתיב את ההחלטות. בממשלת אחדות, יש הרבה יותר חופש פעולה ויכולת לקבל החלטה עניינית.

ליצמן היה שר הבריאות בתקופת המחדל שתוצאתו היא הסגר שבעטיו הוא התפטר.

* ניגוד עניינים – התנהלותו והתנהגותו של נתניהו הן ההסבר וההוכחה לכך שיש ניגוד עניינים מובהק במצב שבו נאשם מכהן כראש ממשלה, ולכן על החוק למנוע זאת, או לכל הפחות לחייב את ראש הממשלה, במצב כזה, לצאת לנבצרות.

אנו רואים איזה נזק נגרם למדינה ולחברה כאשר ראש הממשלה מנהל מלחמת חורמה במדינת החוק ובמערכות החוק והמשפט של המדינה; מכפיש אותן, מעליל עליהן עלילות, מפיץ עליהן תאוריות קונספירציה מטורללות, מפקיע זמן שידור למופעי אימים של הסתה נגדן. זו חבלה נוראה במדינת ישראל בידי ראש הממשלה.

ניתן לומר, מנגד, שלא צריך להכליל. אילו היה מדובר באדם אחר, נורמטיבי, לא בנתניהו, הוא היה נוהג אחרת. הוא היה יודע להבחין בין עניינו האישי לענייני המדינה ולמחויבותו הלאומית. הוא היה אומר שהוא בטוח בחפותו, יש לו אמון מלא בבית המשפט והוא מאמין שיוכיח במשפט את חפותו. בכך הוא היה מסתפק ובמקביל היה מנהל את ענייני המדינה בצורה נקיה.

אבל אילו היה מדובר באדם אחר, נורמטיבי, שאינו נתניהו, הוא כבר מזמן היה מתפטר.

* ארור – הדבר הנתעב והנאלח ביותר שמתרחש בימים אלה, הוא המאבק למען המחבל הרוצח בן-אוליאל, אדם שפועל בשם תורת הגזע הכהניסטית, ששורף להנאתו תינוקות ערבים, שערך טבח במשפחה שכל פשעה הוא היותה ערבית.

ארור כל מי ששותף למאבק הזה.

* ריקוד הדמים – אחרי שהמחבל הרוצח בן העוולה בן-אוליאל רצח את משפחת דוואבשה, חבריו הכהניסטים רקדו בחתונת דמים של אחד מחבריהם סביב תמונת התינוק, שחברם שרף למוות, ודקרו את תמונתו. בן גביר היה נוכח במקום.

עכשיו, כדי לחלצו מהכלא, תומכיו טוענים שהוא לא הרוצח, כפי שהם מעלילים את עלילת הדם שהשב"כ רצח את רבין.

כיוון שאני מתנגד עקרונית לעונש מוות, איני תומך בעונש מוות למחבל בן אוליאל. אבל אני מקווה שהוא ינמק בכלא עד אחרון ימיו ולא יראה אור יום.

* זה לא העם שלנו – בנאומו בעצרת האו"ם, אחרי שבן-אוליאל רצח את משפחת דוואבשה, אמר נתניהו: "ילד קטן, תינוק למעשה, אחמד דוואבשה, היה קורבן של מעשה טרור נורא שבוצע על ידי יהודים… זה לא העם שלנו, זו לא דרכנו". מילים כדורבנות! והנה, עכשיו, בנו הג'ורה שותף לקמפיין בעד הרוצח. למה? כי כעת המטרה היא למוטט את מדינת החוק ואת מערכת המשפט של מדינת ישראל. והמטרה מקדשת את כל האמצעים.

* ירוק עד – לפני שנים אחדות הייתי שותף למאבק נגד קידוחי נפט בגולן (פעלתי בעיקר באופן עצמאי, כיוון שהקו של מטה המאבק היה מיליטנטי לטעמי, אך שיתפתי אתם פעולה). התנגדנו לאופי הקידוח וגם לסוג האנרגיה בה מדובר. בסופו של דבר לא נמצא נפט, אבל הרווחנו מהקידוח כי נמצא מאגר מי תהום ליד אלוני הבשן.

המסר המרכזי במאבק היה שהיום העולם ומדינת ישראל צועדים לנושא של אנרגיה נקיה – רוח ושמש, ובאלה יש לנו יתרון יחסי ואלה האפיקים בהם עלינו לפעול, בלי לזהם את הסביבה.

ואכן, אלה אפיקי האנרגיה שהגולן בחר, אך מיד החלו ארגונים ירוקים, בגולן ומחוצה לו, במאבק נחרץ נגד טורבינות הרוח בגולן. וכשהערתי להם: "אי אפשר לומר רק מה לא. אמרו מה כן", תשובתם הייתה: אנרגיית שמש.

ואכן, אנו הולכים בגדול גם על אנרגיית שמש, בשדות פאנלים סולאריים. ומי יוצא נגד המיזם? לא טעיתם. הירוקים. בין השאר הם יוצאים נגד פאנלים סולאריים על מאגרי המים. זה מכער, הם טוענים, ומסתיר את הנוף הנפלא של המאגרים. אגב, הירוקים נאבקו נגד הקמת המאגרים.

אני עצמי חובב טבע. גדלתי בבית של חובבי טבע, חברי החברה להגנת הטבע. השתתפתי עם הוריי בצעדות ומחאות של החברה, והייתי שותף למאבקים ירוקים גם בבגרותי. אבל אני נגד קנאי דת פנאטיים. של כל דת. גם של דת האקולוגיה.

* מצבה לספר האלמוני – ישראל אפשטיין היה לוחם אצ"ל, שכינויו היה גונדר אביאל, שיצא בשליחות המחתרת לרומא, נאסר, ונהרג במהלך בריחה מן הכלא, ב-1946. ב-1957 הסופר הרוויזיוניסטי ד"ר יהודה מרגולין, כתב את הביוגרפיה שלו, לבקשת אחיו. לאחר שכתב את הספר, הודיעו לו הפונים אליו שהם פוסלים את הספר ואוסרים עליו לפרסם אותו.

מרגולין כתב מכתב לתפוצה של מספר ידידים ונוגעים לדבר, שבו תבע את עלבונו ומתח ביקורת חריפה על ההחלטה. בגיליון האחרון של "האומה" בעריכת יוסי אחימאיר, התפרסם המסמך הזה. מלבד העובדה שהוא כתוב ביד אמן, הוא נכתב בדם לבו. זהו מסמך אנושי מאלף, ומרתק מבחינה היסטורית. עיקר המסר שלו, הוא שציפו ממנו לכתוב פלקט תעמולתי מפלגתי ולהציג את גיבור הספר כאנדרטה ולא כאדם. הוא מזכיר כדוגמה את האנדרטה לזכר דב גרונר ברמת-גן, שבו נראה אריה קטן – גור אריה יהודה, הגובר על האריה הגדול, האימפריה הבריטית. הוא לא רצה לפסל אנדרטה של אריה, אלא לספר סיפור על אדם, בשר ודם, אדם אמתי, עם חולשות אנוש, אדם מן השורה, לא מנהיג מלידה, לא איש השורה הראשונה, שנסיבות החיים העמידו אותו במבחן עליון והוא עמד בו.

יש בו ביקורת נוקבת, גם אם חלקה חבויה בין השיטין, על גישה אנטי אינטלקטואלית של בגין ושל תנועת החירות ומוסדות התנועה הלאומית, בניגוד לרוחו של ז'בוטינסקי, שהיה בעצמו סופר ומשורר. גם היום, אחרי כל כך הרבה שנים, נדרש אומץ לפרסם את המסמך בבטאון של מסדר ז'בוטינסקי, ועל כך ראוי יוסי אחימאיר להערכה. אחימאיר כתב מבוא למסמך, שבו סיפר את סיפורו של מרגולין ואת הרקע לאירוע.

מרגולין נשא במכתבו את דגל חירות היוצר. ניכר בו כאב עצום על אובדן של ספר שכה עמל עליו (אך לא העז להמרות את דין התנועה ולפרסם אותו על דעת עצמו). מסתבר שאין זה הספר הראשון שלו שירד לטמיון. כתב היד של ספר שכתב על ה"ניאו-ציונות" ב-1939 נתפס בידי הנאצים, טרם פורסם, והושמד. ספר שני, "על החרות", שכתב במחבוא במשך חמש שנים במחנות ריכוז סובייטיים נתפס בידי שוביו והושמד לעיניו.

מרגולין ציטט מספרו "מסע לארץ עצורים": "צריך אולי להקים מצבה 'לספר האלמוני שאבד' – זה שהושמד בידי מדכאי הרוח, וזה שנחנק באיבו, וזה שלא הניחו כי יגיע לקורא. שעה שעמדתי עירום בחצר הכלא בוולגודה, נדרתי שנאה ללא פשרה לאנשים הרוצחים ספרים. אולי לארץ, בה רוצחים ספרים!"  

* חפץ חיים – ליווינו את בוג'ה לדרכו האחרונה בבית העלמין של קיבוץ בית העמק. וכפי שאמר אחד הסופדים: "בוג'ה זה בית העמק ובית העמק זה בוג'ה".

בדברי ההספד שלי, ציטטתי מתהלים את "מי האיש החפץ חיים" וגו'. נאמר לי לאחר מכן, שזהו יום פטירתו של "החפץ חיים", רבי מאיר ישראל הכהן מראדין (1836-1933).

נכנסתי לערך על החפץ חיים בוויקיפדיה, וגיליתי דבר מעניין. תאריך הפטירה שלו, כ"ד באלול, הוא יום אחרי יום הפטירה של בוג'ה. יום הולדתו, י"א בשבט, הוא יום אחרי יום הולדתו של בוג'ה.

יום פטירתו של בוג'ה הוא גם יום פטירתה של אמי, כ"ג באלול.

אנשים שהם חפצי חיים – חייהם נצח!

* איחוליי – איחוליי לשנת תשפ"א הם שהרמות הכוסית לקראת שנת תשפ"ב לא תהיינה בזום.

* שנה וברכותיה – תכלה שנה וקללותיה. ואין ספק שזו לא הייתה מן השנים היפות שידענו; שנת הקורונה ותוצאותיה הכלכליות והחברתיות.

אבל הייתה זו גם שנת ברכה. שנה ברוכה מאוד בגשמים. שנה שבה הכינרת התמלאה, שנתיים אחרי שכמעט נעלמה. שנה שבה המאגרים בגולן גלשו. שנה שבה כל הנחלים והמפלים גאו, שצפו וקצפו.

הייתה זו השנה ברוכת הגשמים השניה ברציפות, וזה כבר ממש נדיר.

השנתיים הנפלאות הללו באו אלינו אחרי חמש שנות בצורת. ולכן, למען ההגינות, מגיעות לנו עוד שלוש שנים ברוכות כל כך. אחר כך נדבר.

תחל שנה וברכותיה! שנה טובה ומבורכת!

* ביד הלשון

שנהיה לראש ולא לזנב – אחד ממנהגי סעודת ליל ראש השנה הוא אכילת ראש של דג או של כבש. כנראה שהמקור היה אכילת ראש של איל, זכר לעקידה.

את אכילת הראש מלווים באיחול "שנהיה לראש ולא לזנב".

המקור לביטוי הוא בדברים כח, יג: "וּנְתָנְךָ ה' לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב". ומפרש הרמב"ן, שעם ישראל יהיה בראש העמים ולא יהיה משועבד לעמים אחרים.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 13.9.20

* נקודת מפנה – לפני עשרים שנה פרצה מתקפת הטרור החמורה, הקשה והעקובה ביותר מדם בתולדות מדינת ישראל, הקרויה משום מה בשם החיבה "האינתיפאדה השניה" והמהדרין ידקלמו "אינתיפאדת אל-אקצה". ביום פרוץ מתקפת הטרור, פרץ במקביל מרד אלים בקרב ערביי ישראל.

מתקפת הטרור פרצה שבע שנים אחרי הסכם אוסלו, שבו הכירה ישראל באש"ף והכניסה את ערפאת ואת צבאו לתוככי ארץ ישראל. היא פרצה מיד לאחר פסגת קמפ-דיוויד שבה אהוד ברק הציע לערפאת הצעה מופקרת, שריסקה את ההסכמה הלאומית הבסיסית בישראל ומחקה את מורשת רבין; הצעה לנסיגה לקווי 4 ביוני 1967 (עם "חילופי שטחים" סמליים), חלוקת ירושלים, כולל חלוקת העיר העתיקה, נסיגה מבקעת הירדן וכד'. אבל הוא דרש בתמורה הסכם שלום והצהרה משותפת על סיום הסכסוך. לכך, כמובן, ערפאת לא הסכים. סלע המחלוקת היה תביעת "זכות" השיבה, כלומר הטבעת כבשת הרש שתישאר ממדינת ישראל במיליוני פלשתינאים.

מתקפת הטרור פרצה שש שנים אחרי הקמת הרש"פ בעזה ויריחו וחמש שנים אחרי הנסיגה הישראלית מן הערים הערביות ומהאזורים ביו"ש המאוכלסים בפלשתינאים לאחר הסכם אוסלו ב'. במשך אותן שנים, פלשתינאים ראו חייל ישראלי רק בטלוויזיה. הרש"פ הייתה למעשה מדינה עצמאית.

כאלף ישראלים נרצחו במתקפת הטרור הזאת. רובם בפיגועי התאבדות בכל רחבי מדינת ישראל.

המודיעין הישראלי ידע על הכוונה לפתוח במתקפת הטרור, כולל על תאריך היעד – ספטמבר 2000, והתרה על כך בפני הדרג המדיני. המידע שהיה בידי המודיעין תיאר במדויק את ההתפתחויות. אך כל ההתראות נפלו על אוזניו הערלות של אהוד ברק, שהיה אובססיבי להיות האיש ששם קץ לסכסוך הישראלי ערבי. בספרו של ראש אמ"ן באותם ימים בוגי יעלון "דרך ארוכה קצרה" ובספר השיחות עם ראש חטיבת המחקר באמ"ן באותם ימים עמוס גלעד – "המתריע", ניתן לקרוא על ההערכות המדויקות של אמ"ן ועל הצפצוף והבוז של ברק להערכות, שהתאמתו במלואן. ויש אנשים הזויים שעד היום מדקלמים את השקר שה"אינתיפאדה השניה" פרצה כיוון שאריק שרון ביקר בהר הבית… הרי איך אפשר לא להאשים את ישראל בתוקפנות נגדה?

רק מבצע "חומת מגן" והפעולות שנקטה ישראל בשנה שלאחריו, דיכאו את מתקפת הטרור. ישראל החזירה לידיה את האחריות הביטחונית הכוללת על שטחי הרש"פ ביהודה ושומרון, והפכה את הרש"פ ממדינה-מינוס לאוטונומיה-פלוס. מאז, בכל יום ובכל לילה פועלים צה"ל והשב"כ בשטחי הרש"פ ומגיעים למחבלים לפני שהם מספיקים לבצע את הפיגועים (מה שנקרא בתעמולת החמאס וגדעון לוי: "הקלגסים שחוטפים ילדים פלשתינאים ממיטותיהם" או משהו כזה). בכך, הצילו כוחות הביטחון את חייהם של עוד אלפי ישראלים.

פרוץ מתקפת הטרור בשנת 2000 הוא קו פרשת המים בדעת הקהל הישראלית בסוגיה המדינית ביטחונית. במשך שנות השמונים והתשעים של המאה שעברה, הצליחה "שלום עכשיו" להנדס את התודעה הישראלית, ומה שהיה בשנות השבעים עמדת-קצה זניחה, הפכה בהדרגה לעמדת השמאל הישראלי, לעמדת ממשלת ישראל ולעמדה שנתמכה בידי חצי העם. האסון של "שלום עכשיו", הוא שדרכם נוסתה והתנפצה אל סלעי המציאות. היא הוכחה כשלום אך-שווא, כשלום באספמיה. דרכם – בְּפִרְפּוּרֵיהָ, נוסתה עוד בעקירת גוש קטיף בתכנית ההתנתקות ובהצעתו של אולמרט לאבו מאזן שהרחיקה לכת אף יותר מהצעת ברק ונדחתה אף היא. שני האירועים הללו היו, בדיעבד, לווידוא ההריגה של התפיסה הזאת. נקודת המפנה הייתה "האינתיפאדה השניה"; נקודת ההתפכחות מן האשליות (הגם שפועלים בתוכנו עדיין קומץ סרבני התפכחות).

* ראוי לפרס – עם היבחרו לנשיאות ארה"ב זכה ברק אובמה בפרס נובל לשלום. הוא עוד לא הספיק לבצע אף שגיאה, אך גם לא לעשות דבר חיובי כנשיא כשקיבל את הפרס. בעצם, הוא קיבל את הפרס על כך שנבחר.

ואולי גם כמקדמה לקראת השלום שיביא לעולם בשנות כהונתו. היום אנו יודעים איזה שלום הוא הביא לעולם. הדרך בה נקט, ואין לי ספק שמתוך כוונות חיוביות לקדם שלום, הייתה דרך של פייסנות כלפי הקנאות האיסלמית. האם הדרך הזאת קידמה את השלום בעולם, במזרח התיכון, במדינות ערב? האם העולם בטוח יותר? כמה דם נשפך בידי מושאי פייסנותו? גולת הכותרת של מדיניות הפייסנות שלו הייתה הסכם מינכן ב' – הסכם הגרעין האיראני; הסכם שהעצים את איראן, המדינה המאיימת על שלום העולם יותר מכל מדינה אחרת מאז גרמניה הנאצית, ומאפשר לה להגיע למעמד של מעצמת-סף גרעינית.

השבוע הוגשה לוועדת פרס נובל לשלום מועמדותו של הנשיא טראמפ. התגובות להמלצה נעו בין צחוק פרוע לגינוי. אבל בניגוד לפרס ההזוי לאובמה, לטראמפ יש בהחלט קבלות שבעטיין הוא ראוי לפרס. טראמפ הוא השושבין של הסכם השלום והנרמול בין ישראל לאיחוד האמירויות, להסכם השלום והנרמול עם בחריין ועל פי כל הסימנים אנו צפויים להסכמים דומים עם מדינות ערביות נוספות. זהו צעד משמעותי ביותר בדרך לשלום במזה"ת, אחד האזורים הסוערים ביותר בעולם בעשרות השנים האחרונות. ההסכמים עם איחוד האמירויות ובחריין הם שלב בדרך להתקבלותה של מדינת ישראל בידי שכנותיה, שבמשך למעלה משבעים שנה מסרבות להכיר בה. זו בשורה לכל שוחר שלום בעולם.

טראמפ הוא גם השושבין של הסכם הנרמול בין סרביה וקוסובו. אנו זוכרים את מרחץ הדמים הנורא שהיה שם לפני פחות משנות דור. גם זה הישג משמעותי המקדם את שלום העולם.

טראמפ בהחלט ראוי לפרס נובל לשלום.

אגב, באותה מידה גם נתניהו ובן זאיד ראויים לַפרס.  

מצד שני… אחרי שאיש הדמים, רב המרצחים ערפאת זכה בפרס נובל ל…שלום, לא בטוח שזו מציאה גדולה כל כך.

* הרש"פ צודקת – הרשות הפלשתינאית מאשימה את בחריין שהיא ממוטטת את היוזמה הערבית. הרש"פ צודקת.

וזה מה שטוב בהסכמי הנרמול עם איחוד האמירויות ועם בחריין. הן ממוטטות את היוזמה הערבית. היוזמה הערבית הייתה תכתיב התאבדות לישראל, בתוך מלכודת דבש של "שלום" כביכול עם כל המזה"ת. כל צעד שממוטט את היוזמה הזאת, מקדם את השלום במזרח התיכון.

* סדר עדיפויות – כתבתי כבר מספר פעמים שאין שום סתירה בין החלת הריבונות על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות לבין הנרמול עם איחוד האמירויות ומדינות נוספות. הסברתי שניתן להחיל את הריבונות ולקדם את הנרמול, שהוא אינטרס שלהם לא פחות משלנו. הבהרתי שנתניהו נבהל מן ההפחדות מפני החלת הריבונות, והלינקג' בין ביטול (דחיית?) החלת הריבונות להסכם עם איחוד האמירויות היה הסולם שלו לרדת מהעץ ועל הדרך גם מתן "הישג" מדיני מדומה לאיחוד האמירויות מול המתקפות עליה בעולם הערבי.

אבל על כך אוסיף, שאילו היה עלינו לבחור בין השניים – הריבונות קודמת וחשובה יותר. היא מעצבת את גבולה המזרחי של ישראל, מבטיחה גבולות בני הגנה לישראל, מסכלת את הרעיון של גימוד מדינת ישראל לקווי 1949 ומאפשר פשרה טריטוריאלית ראויה שאינה מסכנת את ישראל.

* מוצא אחרון – מאז כניסתו לתפקיד הפרויקטור ועוד קודם לכן, פעל פרופ' רוני גמזו נגד הסגר. הוא הציג את הסגר כנשק יום הדין, שיש להשתמש בו רק כמוצא האחרון. ולכן, כאשר גמזו תומך בסגר וממליץ עליו, אני מאמין שכנראה אין ברירה. אילו היה זה, למשל, פרופ' גבי ברבש, נושא דגל הסגר, היה לי קשה הרבה יותר לקבל זאת.

העובדה שהידרדרנו למצב המחייב סגר, היא תוצאה של כישלון הממשלה בטיפול בקורונה. עיקר הכישלון היה בזמן הגל הראשון. אמנם בגל הראשון התקבלו החלטות נכונות שבזכותן צלחנו אותו טוב יותר ממרבית העולם, אך הסגר הממושך בוזבז, כיוון שלא נערכנו בו לגל השני, בעיקר בהקמת מערך יעיל לקטיעת שרשרת ההדבקה, שאינו מוכן גם היום, כחצי שנה אחרי פרוץ הקורונה. זה מחדל לאומי.

יש לקוות שהסגר השני ינוצל למאמץ מרוכז שיסכל התפרצות שלישית בחורף.

* כן לקורונה – מחאת בלפור והגשרים הייתה אמש תחת סיסמה אחת: "לא לסגר".

אולי בשבוע הבא תהיה המחאה תחת הסיסמה: "כן לקורונה".

* הדילמה של רוגל אלפר – רוגל אלפר בדילמה. מצד אחד, הוא מכחיש קורונה קיצוני, מיום שהיא החלה. מכאן, שהיה עליו לשבח את החרדים שקוראים תיגר על הוראות הקורונה, למשל בחתונות המוניות או בנסיעה לאומן, כפי שהוא שמח על כל קריאת תיגר בארץ ובעולם על ההנחיות, שהרי כל הקורונה היא קונספירציה של דיקטטורים בכל העולם. אבל כאן יש בעיה. מדובר בחרדים. והרי הוא מסית ומדיח קנאי נגד כל מה שמריח דת, דתיים, מסורת, מסורתיים, אמונה באלוהים וכו'. הדילמה של אלפר היא מה הוא יותר, מכחיש קורונה או שונא דתיים. מסתבר שהשנאה לדתיים ולחרדים המפעפעת בכל נים ונים שבו עולה על הכחשת הקורונה. ולכן, רק כאשר מדובר בחרדים, האנרכיסט פתאום מדבר על "הפרת הנחיות המדינה" וכו' כפשע. בדרך כלל, כאשר לא מדובר בחרדים, הפשע הוא הנחיות המדינה.

"הארץ" לא היה מפרסם, בצדק, פשקוויל כמו של אלפר, אילו נכתב על ערביי ישראל, למשל. כמה דוגמיות: "החרדים הם המגזר שמוביל הפרה שיטתית והמונית של המגבלות, והנגיף נפוץ בקרבם. למה הם עושים זאת? הסיבה השטחית: מיאון לשנות את אורחות חייהם — בישיבות, בטיש ובחתונות. והסיבה האמתית, העמוקה יותר? זו חברה כוחנית מאוד, ששואפת להתפשט ולהשתלט. החרדים מזהים במשבר הקורונה הזדמנות פז לייצר אמירה אוטונומית מהדהדת שפירושה שהם אינם סרים למרות המדינה, אך ממשיכים להיות ממומנים על ידה. כלומר, שהמדינה היא העבד שלהם… החרדים חיים במידה רבה על חשבון משלמי המסים החילונים, שמממנים גם את מחלקות הקורונה, שחלק מהמאושפזים בהן חרדים. והתנהגותם עוד תכפה סגר כללי באשמתם, שישבור את מטה לחמם של חילונים נוספים המפרנסים אותם בכספי מסיהם". אנטישמיות לשמה. הוא, שטוען בכל הזדמנות שחופש ההפגנה הוא מוחלט, וכל מחשבה על מגבלה כלשהי היא דיקטטורה, תומך באיסור תפילה, וברור שהקורונה, שבעיניו היא קונספירציה, היא רק צידוק לאיסור תפילות. הוא כבר כתב על כך כמה פשקווילים. וכך גם ביום חמישי: "זכות ההפגנה הדמוקרטית מנוגדת לזכות התפילה הדתית. זה קרב לחיים ולמוות". ולמה החרדים מתחתנים? הנה, "דר שטירמר" במרעו: " 'מחאת החתונות': קיום חתונות המוניות בניגוד לתקנות לכל אורך הגל השני, וביתר שאת לאחר כניסת העוצר הלילי. המסר של המחאה הזו הוא: החרדים לא כפופים למדינה, אבל באמצעות כוחם הפוליטי ימשיכו לסחוט אותה… כוחם של החילונים כלכלי. כוחם של החרדים במספריהם, הנובעים משיעור הילודה הגבוה אצלם. והנה עובדה הלכתית פשוטה: חתונה היא תנאי הכרחי להזדווגות במגזר החרדי. כדי לנצח את החילונים, החרדים חייבים לעשות ילדים. וכדי לעשות ילדים, הם חייבים להתחתן. כך שלא בכדי נהפכה החתונה ההמונית לסמל המאבק החרדי נגד החברה החילונית בימי הקורונה. החתונה מסמלת את הפוריות החרדית. לא רק כדימוי: אם ייפסקו החתונות במגזר החרדי, ייפסקו גם הלידות. זה עניין הישרדותי בעבורם. בלי חתונות לאורך זמן הם ייכחדו".

אבל כאן יש לו בעיה נוספת. במגזר הערבי בעיית החתונות ההמוניות בולטת יותר. מה הוא כותב עליהם? משפט אגבי אחד: "גם הערבים מפרים ומפיצים, אבל בישראל הם ממילא לא נחשבים חלק אינטגרלי מהציבור. הם מחוץ למחנה גם כך, ונענשים בתת־תקצוב כרוני".

ולגבי ה"חילונים שמפרנסים אותם". מעבר לביקורת המוצדקת על מודל "חברת הלומדים" – האם באמת "החרדים" בהכללה אינם מתפרנסים? לא כולם בחורי "כולל", ואלה שכן – הנשים שלהם עובדות ומפרנסות. והעוני שם קשה מאוד. ומעבר לכך, האם מי שאינם חרדים ומפרנסים אותם הם רק חילונים? האם הדתיים לאומיים והמסורתיים עובדים ומפרנסים ומשלמים מסים פחות מהחילונים?

איש רע ושקרן. חלאה.

* גאון מכחיש קורונה – מתי כספי הוא מכחיש קורונה. מה שמוכיח שאפשר להיות גאון מוסיקלי ואידיוט ציבורי בעת ובעונה אחת. הכחשת הקורונה לא גורעת כהוא זה מגאוניותו המוסיקלית של מתי כספי. גאוניותו המוסיקלית של מתי כספי אינה מוסיפה גרם של היגיון לקונספירציה של מכחישי הקורונה.

* הצד של העיתונות החופשית – עמית סגל וגיא פלג מייצגים לכאורה שני מחנות, שני צדדים של המתרס. אך למעשה, הם באותו צד בדיוק – הצד של העיתונות החופשית, של התקשורת החוקרת. שניהם מופת של עיתונאים שחוקרים, שמשיגים מידע על גורמי כוח בישראל, לא מטייחים ומציגים את חולשותיהם, טעויותיהם, קלונם, שקריהם, ושחיתות שקיימת בהם. זה תפקידם, זו שליחותם; אחת היא אם מדובר במערכת הפוליטית על כל חלקיה, במערכת המשפטית, במערכת הביטחון או במרכזי ההון בישראל. וגם במערכות התקשורת. אין גוף חסין מפני ביקורת וחשיפה. עמית סגל אינו אחראי לשימוש הציני והספינולוגי שהשקרן עושה עם המידע שהוא חשף. חובתו הייתה לחשוף זאת.

אין לי ספק, שאילו המידע שגיא פלג חושף היה מגיע לעמית סגל והמידע שסגל חושף היה מגיע לגיא פלג, כל אחד מהם היה חושף אותו ללא משוא פנים.

גילוי נאות – עמית סגל חשף לפני כשנה, לפני אחד מסיבובי הבחירות, התבטאות בעייתית שלי בתכתובת פנימית של תל"ם; חשיפה שגרמה לי ולתנועתי (לשעבר) מבוכה רבה. ולמרות המבוכה, שאף חייבה אותי למהר ולהתנצל, אישית ובאופן פומבי, הסרתי בפניו את הכובע, כי הוא מילא היטב את תפקידו (כעסתי רק על החפרפרת שהדליפה, שעד היום איני יודע מיהי). מאוחר יותר הוא שוב חשף התבטאות פנימית חריפה שלי בקבוצה, אבל אז דווקא שמחתי שהיא דלפה…

* בדיקה בלתי תלויה – "דוברוּת הליכוד" (כלומר נתניהו) הוציאה הודעה הדורשת בדיקה בלתי תלויה של סוגיית חקירות נתניהו, או בלשונם השקרנית משולחת הרסן "תפירת התיקים" ושאר עלילות הקונספירציה המטורללות.

מהי בדיקה בלתי תלויה? בדיקה של ועדה בראשות שופט. אבל אם תקום ועדה כזאת, הרי הם יטענו מראש, שזו ועדה מוטה הרי השופטים הם "מפלגת צלאח א-דין" "דיפסטייט" ושאר הבלי העלילה.

אז מי הם רוצים שיערכו את הבדיקה ה"בלתי תלויה"? ועדת לינץ' פרלמנטרית של עסקנים "בלתי תלויים" כיריב לוין, מיקי זוהר, אסנת מארק, שלמה קרעי, סמוטריץ' ודומיהם. שונאי החוק והמשפט ונערי השליחויות של הנאשם. כמובן שאסור לאפשר את הקמת ועדת הלינץ' הזאת.

אז מי צריך לבדוק את הסוגיה?

יש שופטים בירושלים. ובינואר יחל משפטו של נתניהו. הוא נכנס למשפט כנאשם, אך עומדת לו חזקת החפות, כלומר הוא מגיע למשפט כחף מפשע. הוא אינו צריך להוכיח את חפותו, אלא התביעה נדרשת להוכיח את אשמתו. שם, במשפט, תוצגנה הראיות ועל פיהן ורק על פיהן השופטים יפסקו את דינו. ושם, במשפט, יוכל נתניהו להציג את כל טענותיו כלפי החקירה, אך שם הוא גם יצטרך להוכיח את טענותיו על סמך עובדות.

בבית המשפט יזכה נתניהו למשפט צדק. ניסיונותיו לסכל בכל מחיר את המשפט מעידים שכנראה הוא אינו משוכנע כל כך בחפותו.

* השאלה הרלוונטית – יעקב אבו-אלקיעאן אינו מחבל. נקודה. וזה נכון ללא קשר לספין הציני של ה"התנצלות" של נתניהו, שבה כהרגלו הוא שם את עצמו במרכז כ"קורבן".

יעקב אבו-אלקיעאן אינו מחבל, אך עובדה זו אינה רלוונטית לשאלה מה קרה באום אלחיראן. השאלה הרלוונטית היא האם השוטרים שירו בו חשו סכנה, סברו שהם בפיגוע דריסה וירו מתוך הגנה עצמית. העובדה שעד היום הנושא הזה לא נסגר, היא עינוי דין ממושך ומיותר. יש להאיץ את החקירה ולסגור את הפרשה. אבל כל עוד היא לא הסתיימה, מן הראוי שלא נשפוט את השוטרים היורים ולא נציג אותם כעבריינים (כפי שהוצגו בימים האחרונים בכלי התקשורת).

* חקירה כוללת – הרשימה המשותפת קוראת להקים ועדת חקירה על אירועי אום אלחיראן. הם צודקים. יש להקים ועדה כזאת. אך ועדה כזו, אם תקום, חייבת לדון בכל האירועים במקום באותו יום, שהביאו להשתלשלות העניינים הטרגית שהסתיימה במותם של השוטר ארז עמדי לוי ושל יעקב אבו-אלקיאן. יש לחקור את האלימות הקשה שבה נתקלו שוטרי משטרת ישראל שבאו לאכוף את החוק ואת פסיקת בית המשפט. יש לחקור את תפקידם של הח"כים מן הרשימה המשותפת, בראשות איימן עודה, שהיו במקום, התסיסו את הרוחות, שלהבו את היצרים ועודדו את הפרת החוק ואת האלימות. עודה עצמו נפצע בראשו מאבן שיידו המתפרעים שהוא הסית, והתקשורת חגגה סביב תמונתו חבוש ראש א-לה אריק שרון במלחמת יום הכיפורים. אלמלא האלימות הזאת ואלמלא ההסתה הזאת, סביר להניח שהשוטרים לא היו חשים סכנה וכל הטרגדיה הייתה נמנעת.

ובכלל, כל אימת שהח"כים מהרשימה המשותפת מלינים על כך שהמשטרה אינה פועלת נגד האלימות במגזר הערבי, והם צודקים בטענתם, כדאי לזכור כיצד מתקבלת המשטרה כאשר היא באה לאכוף את החוק ואיזה תפקיד ממלאים אותם ח"כים באירועים האלה.

* אסור לקבל מתנות? – טיילתי עם חבריי לבית המדרש "מעגלים" בחורבות רעבנה שביער אודם. הדריך אותנו (זו כבר הפעם השניה) מנהל אזור הגליל המזרחי והגולן ברשות העתיקות אורן זינגבוים.

ההדרכה הייתה ללא תשלום, כמו בפעם שעברה. בתום הסיור הענקנו לו שי צנוע – שובר לקניית ספר בסטימצקי. "אני מתנצל", אמר אורן, "אסור לי לקבל מתנות".

כשראינו את עקשנותו, ניסינו כיוון אחר. "בשעה שאתה הדרכת אותנו, לא היית בבית עם אשתך והילדים ואשתך הייתה לבד. זאת מתנה לאשתך".

לא עזר שום דבר. "חברים, אני עובד מדינה, זה חלק מהעבודה שלי, אני מקבל על זה משכורת, אני לובש חולצה עם הסמל של רשות העתיקות, מצטער, איני יכול".

טוב, כבר נמצא למי להעניק את השי הצנוע.

ולמה אני מספר זאת? באמת, למה?  

* השקרן – כמה עשרות מבוגרי קרן וקסנר תבעו את יאיר נתניהו השקרן בסכום של מיליון ₪. מצוין! זאת הדרך לטפל בַּשקרן.

* קליפורניה הבוערת – יושב בסן פרנציסקו על המים. שוטף את העיניים בכתום ובאדום.

* בוג'ה – יקירנו בוג'ה, בנימין יוגב, חבר קיבוץ בית העמק, מי שניהל במשך שנים רבות את מכון "שיטים" והמשיך לעבוד כמרצה מרכזי עד יומו האחרון, הלך בשבת בבוקר לעולמו. בן 82 היה במותו. בוג'ה נפטר ממחלת הסרטן.

בוג'ה היה מן הדמויות המרכזיות בעולם ההתחדשות היהודית בחברה הישראלית בכלל ובתנועה הקיבוצית בפרט. עד מחלתו, המשיך להרצות כמעט מדי יום בכל רחבי הארץ, בפני חיילים, סטודנטים ומעגלים שונים בנושא התרבות היהודים והחגים. הוציא הרבה מאוד חוברות וילקוטים על חגי ישראל, על השבת ובנושאים נוספים של התרבות היהודית ישראלית. היה מרכז תנועת הצופים ושליח עליה בארה"ב.

בוג'ה היה מורי ורבי וחברי. הרבה מאוד שיתופי פעולה היו לנו, ובהם קורסים משותפים שהעברנו במתנ"ס הגולן בנושא מעגל השנה וחגי ישראל, סדרי טו בשבט שהעברנו יחד במשך שנים רבות ביישובי הגולן והגליל ועוד.

בוג'ה היה יקיר אורטל. במשך שנים הוביל באורטל מדי שנה קבלת שבת לקבוצת בנות ובני המצווה, משפחותיהם והסבים והסבתות שלהם שהגיעו אותה שבת לאורטל. הנחה יחד אתי סדרי טו בשבט בקיבוץ והרצה בחגים שונים. הוא אהב את אורטל מאוד, ותמיד ראה בה מופת של קהילתיות וחיי תרבות. לפני שנתיים ערכנו באורטל ט"ו בשבט בהנחיה משותפת של שנינו, שנושאה היה: ארבעים שנה לאורטל, שמונים שנה לבוג'ה. בארבע הכוסות, ארבעה חברים בירכו את בוג'ה. הביקור האחרון באורטל של דניאלה ובוג'ה היה במופע המרכזי של שנת הארבעים לאורטל, שהיה גם האירוע המרכזי של שנת המצוות, בקבוצה שבה הייתה חברה בתי תמר.

היה איש צנוע, עממי, שמח, מקרין שמחה, אופטימיות ואהבת האדם. בר אוריין אוטודידקט, שופע ידע ביהדות על כל גווניה ושלל מקורותיה.

בוג'ה הוא אבדה ענקית. כאב לי מאוד לאורך השבת. יהי זכרו ברוך!

* הפריבילגית – אני רוצה לספר על אמא שלי, רחל הייטנר, שאמש מלאו 32 שנים לפטירתה, בטרם עת, בגיל 52, ממחלת הסרטן.

ילדותה של אמי נעשקה בתלאות השואה. לאחר השואה, משפחתה התאחדה וחייתה עוד ארבע שנים במחנה עקורים בגרמניה. בגיל 13 אמי עלתה עם משפחתה לארץ. תחילה התגוררו במחנה העולים "שער עליה" בחיפה ולאחר מכן עברו לאזוּר, ונכנסו לבית ערבי נטוש וקטן בלי גג ובהמשך עברו לבית עם תנאים קצת יותר סבירים.

אמי החליטה למתוח קו על עברה עד עלייתה לארץ. עד מותה לא סיפרה לנו במילה על מוראות השואה, כמי שרוצה לגונן עלינו (ועל עצמה) מן המידע הזה (את הסיפורים דלינו אחרי מותה). היא התערתה בארץ, הקדישה את זמנה ללימודים והייתה תלמידה מצטיינת, ולתנועת הנוער השומר הצעיר בה הייתה פעילה ומדריכה. היא למדה בסמינר למורות והתגייסה לצה"ל כמורה חיילת. היא שירתה ביישובי העולים בנגב ולימדה את ילדי העולים עברית ואת כל מקצועות היסוד. היא, העולה החדשה, ירדה לנגב כוותיקה המסייעת לעולים החדשים. בשובלים היא פגשה את אבי, יוסי הייטנר, שהלך לעולמו אשתקד בגיל 90. גם אבי שרד את השואה, שבה הוא איבד את אחיו ורבים ממשפחתו במחנה טרנסניסטריה ושם לקה, עוד כילד, באולקוס ממנו סבל עשרות שנים. הוא עלה לארץ בספינת המעפילים "מדינת היהודים", גורש לקפריסין וחזר עדין כנער (בן פחות מ-18) היישר למלחמת השחרור בה לחם. אבי ירד לנגב כדי לסייע, כוותיק, לעולים החדשים. הוא היה מזכיר, גזבר ומנהל חשבונות של מושבי עולים. הוריי היו בין המייסדים של היישוב מבועים בנגב, שם נולדה אחותי הבכורה. הייתה זו התקופה היפה בחייהם. כאשר החבורה של המייסדים התפרקה, הם היו בין אחרוני העוזבים ועברו לרמת גן. הם קנו בית קטן, שם גידלו את שלושת ילדיהם. שלושתנו גדלנו בחדר ילדים אחד, וכשאחותי הגיעה לגיל ההתבגרות הם סגרו לה מרפסת קטנה, כדי להקנות לה מעט פרטיות. הוריי היו אנשי עבודה, חרוצים מאוד ובעלי מוסר עבודה גבוה, כערך עליון. אמי חינכה דורות של תלמידים ורבים מציינים אותה עד היום כמורה לחיים. אבי היה מנהל החשבונות של שירותי רכב בע"מ, וכשחזר אחה"צ מהבית המשיך במשרות הנהלת חשבונות נוספות, לעתים עד השעות הקטנות. הורינו חינכו אותנו על אהבת האדם, העם והארץ, עבודה קשה, הצנע לכת וחיסכון. כך הוריי חסכו, בעבודה קשה, אגורה לאגורה, לירה ללירה, עברנו לגור בבית מרווח יותר, בשנות הארבעים לחייהם הוריי החלו לנסוע בחופשות הקיץ לחו"ל, ובגיל מאוחר אמי הרשתה לעצמה לצאת ללימודים אקדמיים, אך נפטרה בטרם השלימה את התואר השני.

ולמה אני מטריח אתכם בסיפור המשפחתי שלנו? רק כדי שכאשר מספרים לכם על "ישראל הראשונה", על האשכנזים-הפריבילגים-ההגמונים-המתנשאים-המנותקים – שתדעו על מי מדובר. 

            * ביד הלשון

העלה חרס בידו – השתתפתי בסיור ארכיאולוגי. אחת המשתתפות הרימה חרס ואמרה: "העליתי חרס בידי". ובאותו הרגע העליתי בידי את הרעיון לפינה.

מה מקור הביטוי? ברור שאין הכוונה למציאת חרס בחפירות ארכיאולוגיות. נהפוך הוא – מציאת חרס בחפירות היא מציאת האוצר שאותו הארכיאולוג מחפש. ואילו הביטוי מדבר על כך שחיפשתי וחיפשתי אחר האוצר שאני מבקש, ולא מצאתי. אז מה עושה כאן חרס?

מקור הביטוי הוא תלמודי, בבא קמא צא ע"א: "…אמר לו ר' עקיבא; צללת במים אדירים והעלית חרס בידך".

למה הכוונה? כאן חרס – פירושו צדף. המשל של ר' עקיבא מתייחס למלאכתם של שולי הפנינים, המתייגעים בחיפוש צדפות הפנינים וכושלים במוצאם צדפים חסרי תועלת.

התייחסות לכך נמצאת במקום אחר בתלמוד הבבלי, ששם השולים דווקא מצאו את אוצרם; מסכת יבמות צב ע"ב: "אי לאו דדלאי לך חספא, מי משכחת מרגניתא תותיה?" ובעברית: "לולא העליתי לך את מכיתת החרס, לא היית מוצא המרגלית שתחתיה".

המים האדירים שעליהם דיבר ר' עקיבא לקוחים משירת הים: "נָשַׁפְתָּ בְרוּחֲךָ כִּסָּמוֹ יָם, צָלֲלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים".

פירוש נוסף לחרס – שמש.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 9.9.20

* משבר מנהיגות – בימים הקשים האלה, כאשר המגפה הולכת ומחריפה ושוברת שיאים, עד שסגר מלא ניצב לפתחנו, כדאי לזכור איך לפני שבועות אחדים ראש הממשלה כמעט דרדר אותנו לבחירות בתוך הסיטואציה הזאת, כדי לגנוב את הרוטציה. ועדיין הוא שומר על האופציה הנכלולית הזאת. ועדין אין לנו תקציב עד סוף 2021, שכבר מזמן יכול היה להיות מאושר, אלמלא נתניהו שיחק ומשחק בו כאמצעי לגניבת הרוטציה.

מי שהצילו את מדינת ישראל מאסון הסיבוב הרביעי תוך כדי המשבר הרפואי, הכלכלי והחברתי היו יועז הנדל וצביקה האוזר – סיעת דרך ארץ, שכבר הצילו את המדינה השנה ממספר הרפתקאות מטורפות: קודם מרעיון העוועים שבעיצומו של המשבר הקשה תקום כאן ממשלת מיעוט, שאין לה רוב בכנסת ובעם, וקיומה תלוי ברצונה הרע של רשימה לאומנית קנאית אנטי ישראלית השוללת את קיומה של ישראל ותומכת באויביה ובטרור. אח"כ הם הצילו את המדינה מממשלת ימין צרה צרורה, שייעודה היה העמדתו של נתניהו מעל החוק וסיכול משפטו באמצעות חקיקה אנטי דמוקרטית. ובמקביל הם סיכלו את הניסיון לטלטל את מדינת ישראל בעיצומה של הקורונה להרפתקה של ניצול ציני של "רוב" מלאכותי בכנסת, על דרך השלילה (כלומר מפלגות שאין ביניהן שום מכנה משותף חיובי זולת אויב משותף) לצורך חקיקה פרסונלית רטרואקטיבית, שספק רב אם בג"ץ היה מאשר אותה, אך לבטח הייתה מטלטלת אותנו לסיבוב רביעי. יש לציין שבכל אחת מהאופציות הוצעו להנדל והאוזר פיתויי משרות ושריון אינסופיים, אך הם העדיפו את השיקול הממלכתי.

למרבה הצער, גם היום, בהתמודדות עם הקורונה, גורמים רבים מעמידים שיקולים כיתתיים ואישיים מעל המאמץ הממלכתי לנצח את הנגיף. בראש ובראשונה העסקנים החרדיים שנלחמים נגד צעדים שבטווח הקצר עלולים לפגוע במגזר שלהם למען טובת הכלל וגם למען טובת המגזר לטווח הארוך. וכך גם ראש הממשלה, שמתאים את החלטות הקורונה לשיקולים פוליטיים כמו החשש לאבד את תמיכת החרדים, ומפגין חוסר מנהיגות משווע.

דווקא במשבר המחייב מנהיגות נחושה, מלכדת, שמציבה את האינטרס הממלכתי העליון מעל לכל אינטרס צדדי, אנו נמצאים במשבר מנהיגות חמור כל כך.

* הרמזור שברמזור – רעיון הרמזור של רוני גמזו, שהתקבל באיחור של חודש, הוא רעיון חשוב. הוא נועד להתגונן מפני הקורונה מבלי להשבית את מדינת ישראל ולהכניס את כולה לסגר נוסף, שעלול למוטט את הכלכלה ולפגוע קשות בחברה. זאת, באמצעות טיפול נקודתי, כולל סגר, באזורים מוכי קורונה, והפרדה בינם לבין שאר חלקי המדינה.

דווקא מתוך תמיכה ברמזור של גמזו, אני תומך בעמדתו של גלנט החולק על תפיסתו של גמזו בנוגע לבתי הספר בערים האדומות. זו גישה המבוססת על תפיסת הרמזור. למה לסגור את כל בתי הספר בעיר האדומה? מקשה גלנט. יש לסגור בית ספר שיש בו אפילו חולה אחד, אך למה לסגור את שאר בתי הספר בעיר, שאין בהם אף חולה? אם יש בית ספר בבני ברק במרחק 100 מטר מבית ספר ברמת-גן, למה בית הספר בר"ג יישאר פתוח ויסגרו בית ספר בבני ברק במרחק של כמה ק"מ? צודק. זה אותו היגיון – לבודד את המקומות הנגועים ולטפל בהם באופן ממוקד.

* הפקרות – תפקידה של אופוזיציה במדינה דמוקרטית וחובתה היא לבקר את הממשלה, את החלטותיה ואת התנהלותה, ואין ספק שהתנהלות הממשלה בנושא המאבק בקורונה מזמינה ביקורת מוצדקת. כאשר ליברמן מבקר את הממשלה ותוקף אותה, הוא ממלא את תפקידו ובמידה רבה הוא צודק.

אבל כאשר הוא מסית את אזרחי המדינה לא לציית להנחיות הממשלה, זו הפקרות. קריאה כשלו, בשעת חירום בריאותית וכלכלית ובמצב החברתי המעורער שבו אנו נמצאים, למרי אזרחי, עלולה לדרדר את ישראל לאנרכיה. כדאי שליברמן יחליט אם הוא אופוזיציה לממשלה או אופוזיציה למדינה.

* אופוזיציה אחראית – אחרי שליברמן הסית את אזרחי ישראל להפרת חוק ולאי ציות להנחיות הקורונה, אני מצפה משאר מנהיגי האופוזיציה, מבנט ועד איימן עודה ובראש ובראשונה מראש האופוזיציה יאיר לפיד, לקרוא לציבור לציית להנחיות. הם יכולים וחייבים לבקר את הממשלה. זו שליחותם ומשימתם. אך אין מנהיגות ללא אחריות, והאחריות מחייבת אותם לצאת בקריאה כזאת.

* בעליל – בדברי ההסתה שלו להפרת חוק, אמר ליברמן שהחלטות הממשלה בנושא הקורונה הן "בלתי חוקיות בעליל". לא פחות.

כדאי לזכור על אלו פקודות נאמר שהן בלתי חוקיות בעליל. הביטוי לקוח מפסק הדין בפרשת כפר קאסם, רצח בדם קר של 49 אזרחים חפים מפשע בידי מג"בניקים, כיוון שהפרו עוצר (שלא ידעו עליו). המשמעות של הביטוי "פקודה בלתי חוקית בעליל", להבדיל מסתם "פקודה בלתי חוקית", היא שמדובר בפקודה שאסור לחייל לבצע אותה ואם הוא מבצע אותה הוא נושא באחריות פלילית. כלומר, חייל צריך לבצע פקודה גם אם היא בלתי חוקית, והעבריין הוא המפקד שנתן אותו. כאשר היא בלתי חוקית בעליל, מצפים מן החייל להבין בעצמו שאסור לו לבצע אותה, ואם יבצע אותה לא יוכל להתחמק מדין בטענה שהוא רק ביצע פקודה. למשל – פקודה לרצוח שבוי, או פקודה לרצוח נשים וילדים במכוון וכו'.

ליברמן לקח, לא פחות, את הפטיש הכי כבד, את הביטוי הכי קיצוני, כדי לבטא… מה בעצם? שאין לו אמון בממשלה הנבחרת שמחליטה על כך? הרי א"ב של דמוקרטיה הוא ציות להחלטות החוקיות של השלטון, ואין שום צל של ספק, שכל ההחלטות, הנכונות והשגויות, בנושא הקורונה – לא זו בלבד שאינן "בלתי חוקיות בעליל" הן חוקיות לעילא ולעילא. חוקיות בעליל.

האיש התחרפן בעליל.

* מחנה אחד – לכאורה, ליברמן והרב קנייבסקי הם שני הקצוות הרחוקים ביותר בציבוריות הישראלית. בפועל, הם אותו מחנה: מחנה האנרכיה והמרי האזרחי.

* אפס – יו"ר ועדת הקורונה של הכנסת ח"כ יפעת שאשא-ביטון אמרה בראיון ל-y-net שעל פי נתונים אפידמיולוגיים שהוצגו לוועדה נתוני ההדבקה מן ההפגנות בבלפור הן 0. אם זה נכון, פירוש הדבר שסיכויי ההדבקה בשטח פתוח הם 0. או באותיות: אפס!

אם כך, יש לאשר לאלתר ללא הגבלה כל פעילות באוויר הפתוח – משחקי כדורגל עם קהל, הופעות המוניות בפארק הירקון ובקיסריה, חתונות ללא הגבלה בגני אירועים ובשטח הפתוח וכו'. מדוע כל אלה אינם מאושרים? האם הנתונים שהוצגו לוועדת הקורונה אינם מוכרים לפרופ' גמזו ולצוותי המומחים שלו? ולמה בכל העולם יש הגבלות חמורות על התקהלות באוויר הפתוח? הרי אין ולא יכולה להיות התקהלות צפופה יותר מזו שבהפגנות.

* הצד השני של הקונספירציה – אם מישהו חושב שתאוריות קונספירציה מטורללות הן רק מנת חלקם של החסידים השוטים של נתניהו, יש לי חדשות בשבילו. הנה אחת כזאת, לא טובה יותר מקשקושי "תפירת התיקים וההפיכה השלטונית": "הממשלה מייבאת חולים מניו-ג'רזי ואומן, כדי להמשיך לקיים את שלטונה".

החסר משוגעים אנוכי?

* לא עבירה פלילית – האם הייתה הצדקה למעצרו של זאב אנגלמאייר בתחפושת "שושקה"? לא. טעם רע, הומור ירוד וגסות רוח ראויים לגנאי, אך אינם עבירה פלילית במדינה דמוקרטית.

* צדק צדק – "צדק צדק תרדוף", נאמר בספר דברים. למה נאמר פעמיים צדק? אחת הפרשנויות היא שלא די לרדוף צדק, יש לרדוף אותו בדרכי צדק. כלומר, המטרה – צודקת ככל שתהיה, אינה מקדשת את כל האמצעים.

גורמי החוק בישראל שטיפלו ומטפלים בתיקי נתניהו, מונעים מרדיפת צדק. המוטיבציה שלהם לחשוף שחיתות ולבער אותה גבוהה מאוד, ועל כך הם ראויים להוקרה והערכה מכל פטריוט ישראלי.

אולם ברדיפת הצדק הם לוקים לא אחת בדרכים של חוסר צדק, סוטים מדרך הישר לדרכים עקלקלות. בסופו של דבר זו חרב פיפיות, שרק משרתת את המושחתים ואת השחיתות. כאשר חוקר בכיר בפרשיות נתניהו הוא בן זוגה של אחותו של נוני מוזס, מן הראוי להחליף אותו בחוקר אחר, ולו בשל מראית עין ומניעת לזות שפתיים. הרי הצוותים גדולים, ויש מי שייכנס לנעליו. כאשר הדבר לא נעשה, מתחילים להסתבך בטיוח, תירוצים ושקרים. והדבר ראוי לגינוי.

עם זאת, מן הראוי שלא נתבלבל, ונבחין בין פיל וזבוב. בל ניתן לפרשיות כאלה להסיט את כובד המשקל הציבורי מן המאמץ המרכזי: ביעור השחיתות הממארת – השחיתות השלטונית. ושלא נהפוך אידיוטיים שימושיים של המושחת הגדול, דרך עיסוק טהרני באי סדרים קטנים.

* עצות לבנט – מסקר לסקר עולה כוחו של בנט. אילו התייעץ אתי, אלו היו עצותיי אליו:

א. הודע מיד, כבר השבוע, שאתה מועמד לראשות הממשלה.

ב. מרגע זה ואילך, אתה וכל אחד ממפלגתך שיתראיין, ישיב על השאלה האם תמליצו על נתניהו במילים: אנו מקווים / מאמינים שנתניהו ימליץ על בנט.

ג. היפרדו בהקדם מסמוטריץ' הגזען, ההומופוב, האנטי ממלכתי.

ד. הקימו רשימה משותפת עם ישראל ביתנו, שתהיה מפלגת הימין הפוסט-ביביסטית.

ה. צרו מראש קשרים עם כחול לבן, יש עתיד, דרך ארץ, החרדים וגורמים בכירים בליכוד (סער, אדלשטיין, ברקת ואחרים) על שותפות קואליציונית אחרי הבחירות.

* הביביסט של לפיד – האם יש ליאיר לפיד חסידים שוטים מן הסוג של הביביסטים? כן, לפחות אחד. אייל ברקוביץ'.

* בעיית עומק תרבותית – כתובת מזוויעה כקבלת הפנים לתלמידות העולות לכיתות י' בבי"ס בכפ"ס: "איה נאפה – 12, אילת 30 בני י"ב – 100". אפילו כ"בדיחה" זו זוועה. יש לציין שמנהל בית הספר אסר על תליית הכרזה והתלמידים הנוגעים בדבר טופלו באופן משמעתי.

בתיכון אחר נכתבה כתובת גרפיטי: "אין יודניקית שלא נותנת – אין י"בניק שלא מקבל" (במקור "עין"). עוד לפני ה"אין" ו"אין" המפקיע את הסקס מכל הקשר של זוגיות, אהבה ואינטימיות, הבעיה מתחילה בעצם הטרמינולוגיה של "נותנת" ו"מקבל", כלומר המסחור של הסקס ליחסי קח/תן, כאילו מדובר באיזו סחורה שנמצאת אצל הבת והיא נותנת אותו לבן, ולא אקט של קרבה והדדיות בין שני בני זוג.

אלה ביטויים לבעיית עומק תרבותית, המחייבת התמודדות יסודית של מערכת החינוך.

* אמירה ביקורתית כלפי הקרבן – בכל מקרה של אונס יש רק אשם אחד – האנס. 100% מהאשמה ומהאחריות היא עליו. אין שום אשמה בקורבן. נקודה.

אין באמירה המוחלטת הזאת כדי למנוע אמירה ביקורתית כלפי הקורבן, מבלי לגרוע גרם מאשמתו של האנס. ובמקרה של האונס באילת כמו במקרים רבים אחרים, על תרבות האלכוהול והשתיה לשכרה עד אובדן הכרה.

כפי שאנחנו מלמדים את ילדינו לחצות בזהירות את הכביש, ואין בכך כדי לגרוע מאחריותו של הנהג לזהירות, כך עלינו לחנך את ילדינו להיזהר מן האלכוהול ולא לשתות לשכרה עד אובדן שליטה. ועלינו להזהיר את בנותינו שכאשר הן שותות לשכרה הן הופכות טרף לחיות אדם ואנסים.

וכפי שיש לחנך את הנוער למיניות יפה, מכבדת ומכובדת, וכפי שיש לחנך אותם נגד אלימות למיניה, וכפי שיש לחנך אותם נגד סקסיזם, כך יש לחנך אותם נגד שתיינות ונגד שתיה לשכרה.

* שמונה שנים ושלושה חודשים – על פי החלטת שר המשפטים ניסנקורן והיועמ"ש מנדלבליט תבקש המדינה דיון חוזר בבג"ץ על פסיקתו השערורייתית לפיה יש להרוס חלק ניכר מן הבתים במצפה כרמים. אני מקווה מאוד שבג"ץ יהפוך את החלטתו ויאמץ את עמדת המיעוט של השופט הנדל.

החלטת בג"ץ כלל לא הייתה באה לעולם אילו הממשלה אימצה את דו"ח ועדת השופט אדמונד לוי על מעמד הבניה ביהודה ושומרון. חלפו שמונה שנים ושלושה חודשים מאז שהדו"ח הוגש לממשלה ופורסם, אך מאז ראש הממשלה טרם מצא זמן להביא אותו לאישור הממשלה, שלא לדבר על חקיקה בכנסת ברוח המלצותיו. אגב, כבר חלפו קרוב לארבע שנים מאז שהתירוץ "אובמה" כבר לא רלוונטי.

אולי נוח יותר לנתניהו להשאיר את המצב הנוכחי על כנו, כי הוא משרת אותו במה שמעניין אותו יותר – המלחמה נגד בית המשפט העליון.

            * ביד הלשון

שפיונים – אחת הפינות האחרון הוקדשה לביטוי הגנאי דגנרלים, שהמציאה סילבי קשת.

בדרך כלל, המילה דגנרלים הופיעה אצלה עם בת זוג – המילה שפיונים. "דגנרלים ושפיונים". כלומר אנשי צבא ומודיעין.

שפיון הוא מרגל ברוסית. אם כן, מה הרעיון? הרי ברור שכאשר סילבי קשת כתבה דגנרלים היה בכך כדי להלעיג. אך שפיון? הרי זה בסך הכל תרגום של מקצועם האמתי.

את התשובה לכך למדתי מרוביק רוזנטל. יש ברוסית שתי מילים למרגל: רזוודצ'יק ושפיון. מבחינה תקנית אלו מילים נרדפות. אולם בשפה המדוברת, משתמשים במילה רזוודצ'יק כביטוי של כבוד למרגלים שלנו בעורף האויב ובמילה שפיון למרגל נגדנו. ולכן, זהו שם גנאי.

* "חדשות בן עזר"