צרור הערות 21.3.21

* סרבנות חיסונים במערכת החינוך – אחת הסוגיות המטרידות ביותר במאבק בקורונה, היא ריבוי סרבני חיסונים דווקא בצוותים חינוכיים.

עובדה זו מטרידה משלוש סיבות:

א. כי הציפיה מאנשים שבחרו בחינוך כדרך חיים היא להעמיד את טובת תלמידיהם על ראש שמחתם. מזעזע שאנשי חינוך מסכנים במודע את הילדים.

ב. כי הציפיה מאנשים שבחרו בחינוך היא להיות דוגמה ומופת של ערכי הערבות ההדדית והסולידריות החברתית. מה רחוק יותר מערכים אלה מאי התחסנות?

ג. כי הציפיה מאנשים שבחרו בחינוך היא להנחיל בקרב התלמידים את ההערכה למדע והאמונה במדע, ומטריד מאוד שדווקא אנשי חינוך שומעים לכל מיני רופאי אליל, מכחישי מדע, קונספירטורים ושרלטנים, שעה שהעובדות המדעיות על הצלחת החיסון כל כך ברורות. זה לא שונה ממורה שמאמין שכדור הארץ הוא שטוח.

אני מקווה שתהיה חקיקה המחייבת עובדי חינוך המסרבים להתחסן להציג בכל יומיים בדיקה שלילית.

* לשם כך קיים בית משפט עליון – מי שטוענים שבג"ץ חרג מתפקידו ומסמכותו בהחלטתו לבטל את המגבלות על נתב"ג – אין להם מושג מהו תפקידה של הרשות השופטת במדינה דמוקרטית ומהי הפרדת רשויות עם איזונים ובלמים.

בית המשפט העליון קיים בדיוק לצורך החלטות כאלה. החלטה זו אינה מבטאת אקטיביזם שיפוטי. אין כאן דיון על חוק של הכנסת. אין כאן התערבות בנושאי מדיניות חוץ וביטחון או מדיניות כלכלית. יש כאן החלטה בסוגיה של זכויות האזרח.

אין ספק שחופש התנועה, הזכות לצאת מהארץ ובוודאי לחזור הביתה, היא זכות בסיסית. ולכן, אין ספק שאזרח שזכותו נפגעה – המקום שבו הוא יכול לבקש סעד הוא בית המשפט העליון. אם אין לבית המשפט העליון סמכות להבטיח את זכויותיו, משמעות הדבר היא שהרשות המבצעת רשאית גם באופן שרירותי לא לאפשר לאזרחים להיכנס למדינה או לצאת ממנה. סמכות כזאת לממשלה אינה דמוקרטית. כוח כזה בידי הרשות המבצעת אינו יכול להיות בלתי מרוסן וללא ביקורת שיפוטית. חובתו של בית המשפט לדון בשאלה זו ולקבל החלטה.

אין בכל שכתבתי עד כה כדי לטעון שההחלטה נכונה. אפשר לחלוק על החלטות בית המשפט. אין אף אדם, אף גורם ואף רשות שחפים מטעויות. אפשר לבקר את ההחלטה, אפשר לתקוף אותה, אבל לא את עצם סמכותו של בית המשפט לקבל אותה.

יש סיבות טובות להתנגד להחלטה. בראש ובראשונה, העובדה שהפגיעה בזכויות האזרח נעשתה למען תכלית ראויה – בריאות הציבור. שנית, כי אנו נמצאים בעיצומה של מגפה, מדובר בצעדים שנועדו למנוע חדירת וריאנטים חדשים ולכן זו החלטה מידתית. שלישית, כיוון שכניסה בלתי מוגבלת של אנשים למדינה ופוטנציאל ההדבקה הכרוך בה, עלולים להביא לפגיעה קשה יותר בזכויות האזרח – הזכות לבריאות ואף לחיים. רביעית, כי משרד הבריאות אמון על בריאות הציבור, הוא מוביל את המאבק בקורונה, ויש לכבד את עמדתו המקצועית.

יש גם סיבות טובות לתמוך בהחלטה. ראשית, כיוון שהמגבלות על נתב"ג שנויות במחלוקת בין גורמי המקצוע. למשל, פרופ' גמזו, הפרויקטור לשעבר, מתנגד להן. שנית, כיוון שבזכות החיסונים אנחנו נמצאים היום במציאות החדשה שמחייבת ניהול סיכונים ליברלי יותר, ולכן המגבלות אינן מידתיות. שלישית, כיוון שעם כל הכבוד לדרג המקצועי במשרד הבריאות, הוא אינו פוסק יחיד וכפי שהממשלה והכנסת אינן חותמת גומי שלו, כך גם בית המשפט.

בקיצור, אין ספק שבית המשפט לא חרג מסמכותו ומתפקידו. יש ספק אם הוא קיבל את ההחלטה הנכונה. השאלה האם ההחלטה נכונה, היא בתחום המילה שנחשבת גסה בפי הפופוליזם האנטי-משפטי: מידתיות.

אני מתלבט האם ההחלטה נכונה, אך יש שיקול אחד שבזכותו אני מצדיק אותה – העובדה שאנו נמצאים פחות משבוע לפני הבחירות, ויש להבטיח שכל אזרח יוכל לחזור למדינה כדי שיוכל לממש את זכותו הדמוקרטית להצביע.

ההחלטה מאוזנת בחובת הבידוד והצמיד האלקטרוני.

* א-לה טראמפ – יאיר נתניהו, המעי הגס של המשפחה והצינור שדרכו רוה"מ מעביר את מסריו הרעילים ונער השליחויות של נתניהו יריב לוין, הפרויקטור של נתניהו למחיקת הרשות המחוקקת, כבר מטפטפים מסרים רעילים ושקריים נגד ועדת הבחירות המרכזית. האם הם מכשירים את הקרקע למהלך א-לה טראמפ למקרה שיפסידו בבחירות?

* חסיד שוטה – כחסיד שוטה של נתניהו, אהוד בן עזר אינו יכול אפילו לדמיין תמיכה במנהיג בלי להיות חסיד שוטה שלו. בן עזר סונט בי על שהתאכזבתי מיעלון ומבטיח לי שאתאכזב מגדעון סער. יתכן. מה שבטוח הוא שבן עזר לא יתאכזב מנתניהו. למה? כי הוא חסיד שוטה. ככזה, הוא יאמר אמן על כל מעשה ועל כל אמירה של נתניהו, בלי טיפת ביקורת. כי אצל חסידים שוטים ביקורת היא כפירה.

* הבחירה בקואליציה עם החרדים – אהוד בן עזר טוען שהמצביעים ל"מפלגות רק לא נתניהו" הם האשמים בכך שנתניהו ייאלץ להקים ממשלה שתסתמך על החרדים הקיצונים. אני רוצה להזכיר לבן עזר, שאך לפני שנה כחול לבן, דרך ארץ ומפלגת העבודה הקימו קואליציה עם נתניהו. הוא לא היה תלוי בחרדים. כיוון שהקמת הממשלה הייתה תרגיל הונאה של נתניהו והוא לא התכוון לרגע לקיים את ההסכם הקואליציוני, הוא שמר על התלות בחרדים בדיוק כפי שהייתה קודם. יתר על כן, הוא גרם לנזקים חמורים ביותר במאבק בקורונה, בשל תלות זו; הוא מזמז במשך חודשים את הפעלת תכנית הרמזור ואיפשר להחליט עליה כאשר כבר היה מאוחר מדי וכך גרר את ישראל לסגר שני ושלישי, שאולי ניתן היה למנוע אותם. הוא לא אכף את הסגר ואת סגירת מוסדות החינוך במגזר החרדי. הוא מזמז ומסמס במשך חודשים את חוק הקנסות ולבסוף נאלץ לאשר חוק קנסות מגוחך ועלוב – כל זאת רק כדי לא לאכוף את החוק במגזר החרדי.

כדאי לזכור, שנתניהו מנע ממשלת אחדות לאומית אחרי הסיבוב השני, בשל התעקשותו לקיים מו"מ מטעם ה"בלוק", כלומר מו"מ שבו הליכוד מייצג מלכתחילה גם את המפלגות החרדיות.

אז מה אב"ע מציע? שמפלגות שייעודן לחולל שינוי יחתמו שוב על הסכם קואליציוני עם מפר ההסכמים הסדרתי שיעקוץ אותן? הרי לחתימת ידו ולמילתו של נתניהו אין ערך ולו כקליפת השום. וזאת לשם מה? כדי שכביכול נתניהו לא יהיה תלוי בחרדים, למרות שנתניהו הוכיח שזאת אשליה?

* הכהניסט השלישי – אם חלילה הכהניסטים ועוזריהם יכנסו לכנסת, כפי שמאיימים הסקרים, בן גביר יהיה הכהניסט השלישי שמזהם את בית הנבחרים שלנו. אולם הפעם זה יהיה חמור מבעבר.

הכהניסט הראשון בכנסת היה אבי אבות הטומאה, "הרב" כהנא שר"י, בכנסת ה-11 (1984). בחירתו התקבלה בזעזוע כבד בקרב הציבור הרחב. הוא היה מוקצה מחמת מיאוס בקרב כל סיעות הכנסת וכל חברי הכנסת. איש לא העלה על דעתו לנהל עמו מו"מ קואליציוני. הנשיא לא העלה על דעתו להזמין אותו להתייעצויות. כל סיעות הבית החרימו אותו וכאשר עלה לדוכן הנואמים כולם, ימין ושמאל, חילונים, דתיים וחרדים, קמו כאיש אחד ועזבו את האולם. כל סיעות הבית תמכו בחוק נגד הגזענות שחסם את אפשרותו להתמודד.

השני היה האיש הרע הזה, מיכאל בן ארי. הוא נבחר לכנסת ה-18 (2009) במסגרת האיחוד הלאומי אך פרש ממנה. לאורך כל התקופה הוא היה באופוזיציה.

בן גביר עלול להיות חבר בקואליציה, אולי אפילו שר בממשלת ישראל, אוי לחרפה. הוא עלול להיות האצבע ה-61 שקיומה של הממשלה יהיה תלוי ברצונו הרע.

אם זה יקרה, חלילה, יהיה זה כתם על מדינת ישראל ועל העם היהודי.

* מסלף את חוק הלאום – בראיון לעיתון "כל אל ערב" הסביר נתניהו שחוק הלאום לא מיועד נגד ערביי ישראל, אלא נגד סכנת המהגרים מאפריקה.

מדהים עד כמה האיש חסר המעצורים הזה אינו בוחל בשום שקר כאשר הוא חש שהוא משרת אותו. כעת הוא מחזר אחרי הקול הערבי וכנראה שהמציא את הטיעון הזה כתשובה לשאלה על חוק הלאום.

נתניהו צודק שחוק הלאום אינו נגד הערבים. אך הוא גם אינו נגד המהגרים. ובכלל, החוק הזה אינו חוק נגד אלא חוק בעד. זהו חוק שנועד לעגן בחוקה את מהותה וזהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. אין הוא מופנה נגד אף אחד.

מתנגדי החוק הציגו אותו, בדמגוגיה, כחוק נגד הערבים. חלק מתומכיו בימין מינפו את השקר כדי לספח את החוק לאנטי ערביות שלהם. עכשיו נתניהו מוסיף שקר על שקר כאשר הוא מתאר את החוק כנגד המהגרים.

ראוי לזכור שנתניהו לא יזם את החוק. להיפך, הוא מסמס אותו במשך שנים. אלמלא כן; אילו אִפְשֵׁר להעלות את החוק כאשר הוא נוסח, לפני שסורס במידה רבה, וכשעוד היו חתומים עליו ח"כים רבים ממפלגת העבודה ומקדימה, הוא היה מתקבל ברוב גדול מאוד, כראוי לו. ההשתהות של נתניהו רק פגעה בחוק, הפכה אותו לסלע מחלוקת פוליטי. ועכשיו הוא תופס עליו בעלות בדיעבד ומסלף אותו.   

* מי יהיה הנשיא הבא? – הודעתו של יולי אדלשטיין שלא יתמודד על נשיאות המדינה, מחדדת את השאלה – מי יהיה נשיא המדינה הבא?

פעמים רבות כתבתי, שהמועמד שלי לתפקיד הוא אביגדור קהלני. הוא, בעיניי, הראוי לכך ביותר. אבל קהלני אמר לי אישית שהוא אינו מעוניין בתפקיד ואין בכוונתו להיות מועמד.

מבין המועמדים שעל הפרק, אני בעד מרים פרץ.

להערכתי, סיכוייה קלושים, כיוון שהח"כים נוטים לתמוך בפוליטיקאים. לא בכדי, תשעה מעשרת נשיאי המדינה באו מן המגרש הפוליטי (פרופ' אפרים קציר, הנשיא הרביעי, הוא היוצא מן הכלל). בבחירות הקודמות תמכתי בחתן פרס נובל דן שכטמן, שקיבל רק קול אחד בהצבעה, קולה של רות קלדרון.

להערכתי, בוז'י הרצוג יהיה הנשיא הבא. הנשיא הרצוג השני. (מדוע אני מתנגד להרצוג, אסביר בהזדמנות אחרת).

* זק"א ראויה לפרס ישראל – החלטתו של יהודה משי זהב לוותר על פרס ישראל, בעקבות פרסום העדויות הנוראות על מעלליו, הייתה מתבקשת. אלמלא החליט כך, היה על ועדת הפרס לבטל את הפרס. עם זאת, גם אם משי זהב אינו ראוי לפרס – ארגון זק"א ראוי גם ראוי לפרס.

תגובתו של גדעון לוי לפרשה: "הניסיון לתת פרס על מפעל חיים למפעל מוות — הארגון הנקרופילי זק"א — לא צלח". נדמה לי שעצם עמדתו של תומך הטרור הזה על זק"א מעידה על חשיבות הארגון במארג ההתגוננות הישראלית מול הטרור. לא בכדי אותו כותב, באותו פשקוויל, משתלח בחיילי צה"ל שעוצרים את המחבלים במיטתם, לפני שהם רוצחים יהודים. כך הוא כותב עליהם: "נכנסים עם רובים וכלבים לחדרי שינה מדי לילה כדי לחטוף בלא משפט את יושביהם". ארור האיש.

* פרגון למירי רגב – כאשר מגיע פרגון אני שמח לפרגן – אפילו למירי רגב. מירי רגב לקחה על עצמה משימה – להילחם בשכחת ילדים. היא יזמה והובילה את החוק האוסר הסעת ילדים מתחת לגיל 4 ברכב שלא הותקנה בו מערכת התרעה נגד שכחת ילדים.

גורמים ליברטריאניים יוצאים נגד החוק. למה המדינה צריכה להתערב… לחייב… באמת למה? כי חייהם של הילדים חשובים יותר. כי כל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא.

וחשוב לדעת. הורה ששוכח את ילדו ברכב אינו בהכרח אדם רע או הורה רע. זה יכול להיות ההורה הטוב בעולם, שיאבד את עולמו בהרף עין של הסחת דעת. זה יכול לקרות לכל אחד. החוק הזה חשוב ביותר.

* אפשר להחזיר את הריבונות – המלצת עיתוני-השבת שלי היא מאמרו של נדב שרגאי ב"ישראל היום" – "המוסד לעתיקות ותפקידים מיוחדים". כבר בראשית השבוע פורסמה הידיעה על חשיפת ממצאים מימי בר-כוכבא במערה במדבר יהודה, ועוררה בי התרגשות עצומה, שהתעצמה בקריאת הכתבה. אך זה לא עיקר הכתבה, שמתמקדת בעשרים שנות מלחמה, שנראתה אבודה, על השליטה בשטח, בין מדינת ישראל (רשות העתיקות) לבין שודדי העתיקות. שרגאי מתאר בכתבה כיצד ישראל החזירה את ריבונותה בתחום העתיקות במדבר יהודה, אחרי שנים ששודדי העתיקות הפלשתינאים שלטו בהם בפועל. בדבקות, ביצירתיות, בדמיון, בתעוזה, בחתירה למגע וביוזמה – הריבונות חזרה לידינו. זה אפשרי גם בכל הנוגע לאובדן הריבונות בנגב ובגליל, במלחמה בטרור החקלאי ובפשיעה במגזר הערבי.

* ישנוני?! – יצא לביידן הטראמפ.

* מי אני שאשפוט – קראתי פרקים נרחבים מספרה של גליה עוז שהתפרסמו בעיתונות וצפיתי בראיון שלה עם דנה וייס. היא מציגה בדבריה את עמוס עוז באור מפלצתי. ניכרים דברי אמת. קראתי גם את הרשומה של אחותה הבכורה פניה עוז זלצברג שמציגה מציאות אחרת לגמרי (למרות שגם היא מעידה על שני אירועי אלימות של עמוס עוז כלפי גליה), ומציגה את גליה עוז באור מכוער ביותר. ניכרים דברי אמת. וקראתי גם את גרסתו של עמוס עוז מתוך פרק גנוז מהספר הביוגרפי שנורית גרץ כתבה עליו, שהתפרסם ב"7 ימים". ניכר הכאב האותנטי והכמיהה הכנה למחילה.

מי אני שאשפוט? מי אנו שנשפוט?

* פינת החי – במוסף "הארץ" של השבוע שעבר התפרסם מאמר מרתק שממש ריגש אותי, "חייו האומללים ומותו בייסורים של אלכסנדר ברקנר הצעיר". המאמר עסק בדמותו של חלוץ צעיר, איש העליה השניה, אלכסנדר ברקנר, ששם קץ לחייו ב-1911. ההתאבדות הייתה שילוב של אהבה נכזבת (לחנה מייזל), בעיות בריאות – מחלת הנפילה וקושי בהתמודדות עם התנאים הקשים והעוני של החלוצים. לפני שנים אחדות התגלה יומנו של אלכסנדר, שהכריח את עצמו לכתוב בעברית. קריאת היומן חושפת בחור אידיאליסט מאוד, אוהב ארץ ישראל בכל ישותו, אך אדם מיוסר.

ההיסטוריון פרופ' גור אלרואי שמצא את היומן למד אותו עם תלמידיו. וביוזמת סטודנטים נרגשים, הם גילו על פי עדויות את קברו בבית הקברות בכינרת, שיקמו אותו וקבעו מצבה. מי שבעצם תלמודו מניע את תלמידיו לידי מעשה, הוא מחנך אמתי.

המאמר הוא של עופר אדרת, כתב ההיסטוריה של "הארץ", שאני מקפיד לקרוא כל מה שהוא כותב. לעופר יש טור בעמוד הדעות ביום שישי, שנקרא "אחרי מות" והוא מוקדש לדמות שהלכה לעולמה, אך לא מאלה שמותם מופיע בכותרות, לא האנשים שעמדו במרכז התודעה הציבורית, אלא אנשי המעגל השני והשלישי. אני מכנה את הטור "אחרי מות" – פינת החי, כי הוא מזכיר לי את הבדיחה הישנה: איך נקרא הבודקה של השומר בבית הקברות? פינת החי. הטור של אדרת הוא פינה מלאת-חיים של ציונות בתוך השממה השוקניסטית.

          * ביד הלשון

אומר דרשני – ברשומה שכתבתי ציינתי בנוגע להתנהגות סביב חשד מסוים, שהיא אומרת דרשני. אחד המגיבים הטיח בי את הטענה שכיוון שאין שום הוכחות חותכות לחשד, לא היה עליי להשתמש בביטוי. אין זו הפעם הראשונה שאני מבחין בהבנה שגויה של הביטוי "אומר דרשני", ולכן אקדיש לו את הפינה אף שכבר הקדשתי לו את אחת הפינות בעבר.

ההבנה השגויה של הביטוי מוזרה, כיוון שאף שהביטוי מדבר על "דרש" הוא עצמו – פשט מובהק. פשט מילולי. "אומר דרשני" פירושו שהמקרה, לרוב הטקסט, אומר לנו: דרשו אותי.

מתי הטקסט אומר דרשני? כאשר קשה לפרש אותו על פי הפשט. כיוון שאי אפשר לפרש אותו כפשוטו, יש לדרוש אותו. בפירושים למקרא, בעיקר בלשון ימי הביניים, השימוש בצירוף הלשוני הזה, ביטא קושי בפסוק. הפסוק כאילו מבקש מהמפרש, מהדרשן: דרוש אותי. הפסוק מעורר ספקות, מעלה שאלות, אך מסתיר רמז.

למה הדבר דומה? כשהשמש זורחת בצהרים, היא אינה אומרת דרשני. זה טבעה. כאשר יש ליקוי חמה וחושך באמצע היום, אנו שואלים מה נשתנה היום הזה מכל הימים. זו תופעה שיש לדרוש אותה.

בסיפור לידתם של יעקב ועשו נאמר "ויתרוצצו הבנים בקרבה". פירוש רש"י: "ויתרוצצו – על כרחך המקרא הזה אומר דרשני, שסתם מה היא רציצה זו, וכתב אם כן למה זה אנוכי". כלומר, רש"י מצביע על הפסוק, הוא אומר שהפסוק הזה מוזר, אי אפשר לפתור אותו בפשט מילולי, יש לדרוש אותו; כאילו הפסוק עצמו מבקש זאת, אומר דרשני.

ולכן השימוש שלי בביטוי "אומרת דרשני" נכון דווקא כיוון שאין כאן הוכחות חותכות.

ואיך נכון להגות את הביטוי? הקמץ תחת האות דל"ת במילה דָּרְשֵׁנִי, הוא קמץ קטן. כלומר, יש לקרוא אותו כמו חולם: דוֹרשני.

* "חדשות בן עזר"

פינתי השבועית ברדיו: וידוי

וידוי / אילנה רובינא

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 15.3.21

לפני חמישה חודשים הלכה לעולמה הזמרת, השחקנית והדוגמנית אילנה רובינא. רובינא, שהייתה חולה בסרטן, נפטרה ממחלת הקורונה בגיל 86.

הידיעה על מותה הייתה בשולי התודעה הציבורית. בקושי הוזכרה כידיעה בשולי השוליים של האקטואליה. לעומת זאת, כאשר היא נולדה היה זה אירוע לאומי, שמזכיר אולי לידה של נסיך במשפחת המלוכה בבריטניה. נסיך הוא מי שנולד לבית מלוכה. כותרת הביוגרפיה של חנה רובינא, אמהּ  של אילנה, מאת כרמית גיא, היא "המלכה נסעה באוטובוס". הכותרת הזאת ממחישה עד כמה חנה רובינא הייתה רחוקה מדמות הסלב-על של ימינו. אבל היא באמת הייתה מלכת התיאטרון ואף יותר מכך, מעמדה לא היה של סלב א-לה תכניות גיא פינס, אלא דמות לאומית.  

אילנה רובינא הייתה בתם של חנה רובינא והמשורר אלכסנדר פן. הרומן ביניהם היה החדשה המסעירה ביישוב הארצישראלי. העובדה שמלכת התיאטרון והתרבות הרתה ללא נישואין, גרמה לזעזוע בקרב מעריציה. אלכסנדר פן, המשורר הנערץ, בין השאר בשל יופיו ובשל המסתורין של חייו והביוגרפיה שלו, שכנראה חלקים רבים ממנה הם פרי דמיונו, היה רודף שמלות ידוע, שניהל רומנים לא מעטים במקביל ולא ידע שובע. פן החל רומן עם האחות בבית החולים כאשר המתין ללידת בתו. היום, בעידן המי-טו אלכסנדר פן היה מוקע אל עמוד הקלון.

אילנה רובינא מעולם לא גדלה באותו בית עם אביה. אמה גידלה אותה לבד. משפחה יחידנית הייתה אז מושג בלתי נתפס. כל עולמה של חנה רובינא היה התיאטרון, ואילנה גדלה אצל משפחת אומנה בירושלים ואח"כ כילדת חוץ בגבע.

כבר בנעוריה התבלטה כזמרת מוכשרת מאוד, אך היא לא התגייסה ללהקה צבאית אלא שירתה כקצינה וכרל"שית של אלוף. לאחר שחרורה, אמה שכנעה אותה ללמוד פיתוח קול באיטליה. בזמן לימודיה פתחה בקריירה של דוגמנות. שם היא גם נישאה לראשונה. היו אלה הנישואין הראשונים מתוך ארבעה. בעלה השני היה אורי זוהר. בעלה הרביעי התאבד ב-2006.

בארבעים השנים האחרונות לא נשמע קולה של רובינא. אמנם היא הוציאה תקליט ב-2001 והיה לה מופע עם שלמה בר-שביט, אך היא הייתה הרחק מחוץ למרכז התרבות הישראלית. עיקר העניין בה עלה סביב רומן והצגת תיאטרון שעסקו בפרשת הרומן של חנה רובינא ואלכסנדר פן. בשנות ה-60 וה-70, לעומת זאת, היא הייתה זמרת פופולרית ומצליחה. היא הייתה חברה בלהקה המאוד פופולרית בראשית שנות השישים "בצל ירוק". בין הישגיה היו הפרס הראשון בפסטיבל הזמר החסידי עם השיר "יברכך", הפרס השני בפסטיבל הזמר הבינלאומי שנערך בפולין. היא הופיעה בפסטיבל שירי ילדים בשירו הנפלא של יוסי גמזו "לילך רוצה לקטוף את הירח". היו לה להיטים גדולים כמו "ספני שלמה המלך" של אלתרמן ונעמי שמר, "לך אתה", "איריסים", "החופש בבית הבראה" עם אורי זוהר ועוד. היא עבדה עם טובי המלחינים. והצליחה גם כשחקנית, בין השאר בסרט "חור בלבנה" עם אורי זוהר, במחזמר "איי לייק מייק" ועוד.

בפסטיבל הזמר והפזמון ביום העצמאות תשל"ב 1972, הופיעה אילנה רובינא בשיר מקסים, "הבלדה על נערי שגדל" ואף הגיעה למקום האחרון והמכובד. באותו יום נפטר אלכסנדר פן. אילנה קיבלה את הידיעה רק לאחר הופעתה בפסטיבל. את השיר כתבה תרצה אתר, בתו של אלתרמן, המשורר הדגול שאלכסנדר פן היה בן דורו ושותף לסירוגין לחבורה הספרותית שלו. לפני ארבע שנים, לרגל צאת מופע משיריה של תרצה אתר בפסטיבל ישראל, הקדשנו את הפינה לשיר זה. באותה פינה עסקנו בשירים המיזוגיניים, עד כדי אלימות, של המשוררים הגדולים, אבותיהן של תרצה אתר ואילנה רובינא. הדגמנו זאת בשורה של שירים עם מסרים וביטויים קשים, של אהבה-קנאה-שנאה עזה כמוות.

באותה פינה הצבעתי על האלימות האנטי גברית בשירן של תרצה אתר ואילנה רובינא, שיש בו אותו שילוב של אהבה-קנאה-שנאה עזה כמוות כמו בשירים של אבותיהן. השיר, המתאר אהבה גדולה מהחיים, עם הבטחה בת עשרות שנים שהופרה וקנאה עזה שמסיימת את השיר במילים: "בלב הכפר בקתת עצים לי יש, ושתי עיני דולקות בליל כלהט אש. בל יקרב איש אלי, פן תאכלנו האש!" אגב, רק הבוקר, כשכתבתי את הפינה, הבחנתי במילה "פן" של "פן תאכלנו האש". השיר הזה, של תרצה אתר, מהדהד כל כך את שורותיו של אלתרמן, בשיר אחר של אהבה עזה שהופכת לקנאה ושנאה: "אך אם פעם תהיי צוחקת בלעדיי במסיבת מרעייך תעבור קנאתי שותקת ותשרוף את ביתך עליך".

בין השירים שמניתי בפינה היה שירו של פן "וידוי". בשיר זה פן, מתמלל את האישה, שמבטאת נאמנות אין קץ אליו, ולא רק נכונות לקבל אותו כמות שהוא, אלא רצון לקבל אותו דווקא כמות שהוא, על האלימות והבוגדנות שלו.

בעניינו המר, בעבור אותךָ זעם

גם למוות אתה קיללתני לא פעם

וכתפיי הקרות רעדו משמחה.

כי היה לי ברור כמו שתיים ושתיים

שיובילו אותך בגללי בנחושתיים

וגם אז לבבי לא יסור מעמך.

כן היה זה לא טוב, היה רע לתפארת,

אבל זכור איך נפגשנו בליל מלילות.

אם יהיה זה שנית – אל יהיה זה אחרת

רק אותה אהבה עניה וסוררת…

יהיה כך, כך יהיה, אות באות.

פן כתב את השיר ב-1941 אך פרסם אותו רק ב-1970. היה זה השיר האחרון שפרסם בחייו. לשיר הזה שני לחנים מקסימים. אחד של שמעון שגיא שאותו מבצעת גילה אלמגור. הביצוע המוכר יותר והיפה אף יותר הוא של סשה ארגוב, שזכה לביצועים רבים, הראשון שבהם של מיכל טל מ-1971, היפה ביותר בעיניי הוא של יהודית רביץ, וכן של מתי כספי, צילה דגן, מרינה מקסימיליאן ואורה זיטנר. גם אילנה רובינא שרה את השיר. יש משהו מרגש מאוד בכך שבתו של פן, שסבלה מילדות עשוקה בשל אישיותו המורכבת של אביה ותפיסת הזוגיות המעוותת שלו, שרה את השיר.

נשמיע אותו לזכרה של אילנה רובינא. יהי זכרה ברוך!

מעילי הפשוט ופנס על הגשר,

ליל הסתיו ושפתי הלחות מני גשם

כך ראית אותי ראשונה, התזכור?

והיה לי ברור כמו שתיים ושתיים,

כי אהיה בשבילך כמו לחם ומים

וכאל מים ולחם אלי תחזור.

בענינו המר, בעבור אותך זעם

גם למוות אתה קיללתני לא פעם

וכתפי הקרות רעדו משמחה

כי היה לי ברור כמו שתיים ושתיים

שיובילו אותך בגללי בנחושתיים

וגם אז לבבי לא יסור מעמך

כן היה זה לא טוב, היה רע לתפארת

אבל זכור איך נפגשנו בליל מלילות

אם יהיה זה שנית – אל יהיה זה אחרת

רק אותה אהבה עניה וסוררת,

באותו מעילון עם אותו ציץ הורד

באותה השמלה הפשוטה משמלות

אם יהיה זה שנית אל יהיה זה אחרת

יהיה כך, כך יהיה אות באות

וקינאתי לך ובחושך ארבתי

ושנאתי לך ועד דמע אהבתי

וביתנו שמם מחיוך ומצחוק

ובשובך אל הבית, מרוד כמו כלב

עלבונות של זרים בי נקמת פי אלף

ואדע כי חשבת עלי מרחוק

ובלילה ההוא, עת הטחת בדלת

והלכת לעד ואני נושאת ילד

רק חשך אור עיני אך לבי לא נשבר

כי היה לי ברור כמו שתיים ושתיים

שתשוב עוד אלי ותיפול על ברכיים

ואני בפניך אביט ואומר

כן, היה זה לא טוב, היה רע לתפארת

אבל טוב שנפגשנו בליל מלילות

אם יהיה זה שנית – אל יהיה זה אחרת

רק אותה אהבה עניה וסוררת

באותו מעילון עם אותו ציץ הורד

באותה השמלה הפשוטה משמלות

אם יהיה זה שנית אל יהיה זה אחרת

יהיה כך, כך יהיה אות באות

הן ידעתי שאין לי אוהב מלבדך

וידעתי: המוות יבוא מידיך

ואני מחכה ומצפה לזיוו

הוא יבוא פתאומי, כגרזן על עץ יער

או יקרב לאיטו, בעינוי ובצער

אבל לא מידי זר – מידיך יבוא

וגם אז לביתך, בליל שכול וליל עוני

בחלום עוד אשובה, כסילה שכמוני

ואומר: הנה באתי מנדוד בשבילי

כי היה לי ברור כמו שתיים ושתיים

שאבוא לביתך בעצמך עיניים

עד אשר ישאוך בדרך אלי

כן היה זה לא טוב, היה רע לתפארת

אבל עד לי האל החורץ גורלות

אם יהיה זה שנית – אל יהיה זה אחרת

רק אותה אהבה עניה וסוררת

באותו מעילון עם אותו ציץ הורד

באותה השמלה הפשוטה משמלות

אם יהיה זה שנית – אל יהיה זה אחרת

יהיה כך, יהיה אות באות.

צרור הערות 7.3.21

* מבחנה של מעצמת-על – הגינוי האמריקאי להחלטת הצביעות הפרו-טרוריסטית של בית ה"דין" בהאג חשוב מאוד, אבל מבחנו של ביידן יהיה מבחן המעשה. ארה"ב כמעצמת-על יכולה לסכל את המגה-פיגוע הזה, באמצעות סנקציות קשות וכבדות על הארגון ועל ראשיו. בידיו של ביידן לגרום לראשי הארגון הזה להבין, שאם לא ישנו כיוון – הארגון לא יתקיים.

* ה-שופט בן סודה!

* נראטיב מעוות – הפרק השלישי והאחרון של הסדרה על אריק שרון ב"כאן 11" יוחד לעקירת גוש קטיף, הידועה בכינויה המכובס "ההתנתקות". פרק מוטה באופן קיצוני.

אין בו שום סימני שאלה, שום פקפוק בהגיון של המהלך, שום עימות עם תוצאותיו. ואין שום פקפוק בשפה של המהלך. למשל, "היציאה מעזה". אף אחד לא טרח להזכיר שישראל יצאה מעזה, דיר אל-בלאח, חאן יונס ורפיח כבר ב-1994, ביישום הסכם אוסלו א' – עזה ויריחו תחילה. כלומר, נקודת המוצא של המהלך הייתה כאשר כבר לא היינו בעזה. היה זה מהלך של חזרה לקווי 1949 ושל עקירת גוש קטיף ויישובי צפון השומרון. לא יציאה מעזה.

ולכן, טענתו של שרון על כך ש-3.5 מיליון פלשתינאים נמצאים תחת "כיבוש" הייתה שקרית. לא רק כיוון שרוב מוחלט של הפלשתינאים ברצועת עזה כבר לא היו תחת שלטון ישראל, אלא גם כיוון שהרוב המוחלט של הפלשתינאים ביהודה ושומרון לא היו תחת שלטון ישראל, אלא תחת שלטון הרש"פ. והנה, גם אחרי שישראל נסוגה מכל שטחי הרצועה, עדין הפלשתינאים ותומכיהם, גם בישראל, מציגים את רצועת עזה כ"כבושה". אבל אם שרון צדק כאשר הציג את התושבים הפלשתינאים שתחת שלטון הרש"פ כמי שנמצאים תחת כיבוש ישראלי, הרי באותה מידה צודקים אלה שטוענים שישראל נשארה כובשת בעזה גם כאשר יצאה משם. אז מה הועיל המהלך? אז איזו התנתקות היא זו? אלה מקצת השאלות, שניתן היה לצפות מסדרה דוקומנטרית לשאול. אבל זו לא הייתה סדרה המחפשת את האמת, אלא סדרת תעמולה מטעם אג'נדה.

ומהי האג'נדה? שיש "מאבק בין ארץ ישראל למדינת ישראל". עצם הצגת המאבק הזה היא עיוות. והניסיון להציג ניצחון של ארץ ישראל כהפסד של מדינת ישראל היא עיוות בריבוע. כדאי לזכור באלו מילים נפתחת מגילת העצמאות של מדינת  ישראל. "בארץ ישראל קם העם היהודי". איזו הצגה מעוותת! אין לי ספק, שאריק שרון עצמו, גם כאשר הוביל את עקירת גוש קטיף, היה דוחה מכל וכל את המסר המעוות הזה.

ארץ ישראל ניצחה את מדינת ישראל, פסקו יוצרי הסרט. ומהו אותו ניצחון של ארץ ישראל על מדינת ישראל? העובדה שהנסיגה מעזה לא הביאה לנסיגה מיהודה ושומרון. האם רצונו של שרון היה לסגת מיהודה ושומרון? לטענתו של דובי וייסגלס בתכנית – התשובה חיובית. אבל אותו ויסגלס אמר בראיון ל"הארץ" לפני שנים אחדות, שמטרת ההתנתקות הייתה להציל את יהודה ושומרון ואריק שרון רצה "להכניס את הסוגיה הפלשתינאית לפורמלין". הרי בתכנית סופר בפירוש ששרון אמר לאנשי יש"ע: "ביהודה ושומרון יש מאות אלפי יהודים. שם ניצחנו. ברצועת עזה נכשלנו". כלומר, הנסיגה היא תוצאה של כישלון ביישוב מאסיבי של רצועת עזה, לעומת ההצלחה ביהודה ושומרון. איך מסיקים מכאן שהוא רצה גם בנסיגה מיו"ש? איני מתיימר לדעת מה הוא התכוון, ואני לא בטוח שהוא עצמו ידע מה כוונתו. מה שבטוח הוא, שבעקבות תוצאות ההתנתקות – המצב הביטחוני בעוטף עזה, שרון לא היה ממשיך את המהלך ביהודה ושומרון.

אבל המציאות הביטחונית בגבול עזה מן ההתנתקות ועד היום לא הוזכרה ולו ברמז בתכנית. מה שהוצג הוא ש"מורשתו המדינית של שרון נמחקה" בשמונה שנות התרדמת שלו, עד מותו. ההישג המדיני של הצהרת הנשיא בוש, וזה באמת ההישג היחיד של עקירת גוש קטיף, נקבר. והטענה היא שישראל קברה אותו בכך שלא ניהלה מו"מ עם הפלשתינאים. איזה נראטיב מעוות. ראשית, מי שהפסיק את המו"מ וסירב לנהל מו"מ אינה ישראל, אלא הפלשתינאים. שנית, מי שקבר את מסמך בוש היה אולמרט, בשיא המו"מ עם הפלשתינאים, כאשר הציע להם תכנית שמחקה את כל הישגי הצהרת בוש. לא היה לכך רמז בתכנית.

מה קרה לאריק? איני מקבל את תאוריות הקונספירציה של "עומק העקירה כעומק החקירה". אפשר לומר דברים רבים על שרון, אך מעולם לא שמעתי מישהו הטוען שהוא טיפש. ודאי שהוא לא חשב שצעד מדיני זה או אחר יסייע לו בחקירות נגדו. הוא ידע שזה קשקוש. מה שעצר את החקירות נגדו היה האירוע המוחי שהפיל אותו לתרדמת ארוכה.

אני מאמין ששרון באמת שינה את דעתו. הרי 3.5 מיליון פלשתינאים לא נולדו ב-2003. וכאשר הם היו באמת תחת שליטתנו, הוא לא העלה על דעתו להגדיר אותנו ככובשים במולדתנו. אז דווקא כאשר איננו שולטים בהם, פתאום זה "כיבוש"? כיוון שהוא שינה את דעתו – היה עליו ללכת אל העם ולבקש מנדט לדרך חדשה. הוא לא עשה זאת. אולם הוא עשה דבר אחר – הלך למוסד העליון של מפלגתו, משאל חברים. ונחל תבוסה. מנהיג מפלגה דמוקרטית, אם הוא עצמו דמוקרט, היה עושה אחד מהשניים: או מכבד את ההכרעה, כפי שהתחייב, ומוותר על תכניתו, או מתפטר. ומה עשה שרון? הזמין את יועציו לארוחת סטייקים בה הצהיר באוזניהם שהוא נחוש להמשיך במהלך. בכתבה הוא הועלה על נס כמנהיג נחוש ונחרץ. לא הוטל שום ספק ולא נשאלה שום שאלה על המשמעות האנטי-דמוקרטית של המעשה.

עוד שתי נקודות מעניינות. האחת, היא שפילוג הליכוד והקמת קדימה לא הוזכרה כלל. למה? אולי בשל התרסקותה ותבוסתה, אחרי שזכתה לניצחון בבחירות?

הנקודה המעניינת השניה, היא הצבעתו של נתניהו בהצבעה השמית על עקירת גוש קטיף. בניגוד להכחשות של תעשיית השקרים שלו, ראינו בבירור את נתניהו מכריז בקול: "בעד".

* אתיקה של מחויבות – זכותי, זכותך, זכותו, זכותנו. "זכותי על גופי ורק אני אחליט מה אני מכניס לגוף שלי… אין לאף אחד זכות להתערב". שיח זכויות פוסט-מודרניסטי, ליברטריאני, אגואיסטי, מפונק. השיח היהודי אינו שיח של זכויות. זכויות הפרט הן ערך חשוב מאוד, אבל אינן חזות הכל. האתיקה היהודית היא אתיקה של חובות האדם, של מחויבות, של אחריות, של אכפתיות, של רעות, של "כל ישראל ערבין זה בזה".

זכותי על גופי, ובכל זאת המדינה מחייבת אותי לחגור חגורת בטיחות ברכב ולחבוש קסדה ברכיבה על אופנוע. האם נטילת האחריות של המדינה פוגעת בי ובזכויותיי?

הדוגמה הזאת אינה שוות ערך לנושא החיסון, כי כאשר איני חגור אני פוגע רק בעצמי. אך כאשר מדובר בפגיעה בזולת?

זכותי לעשן ולפגוע בבריאותי. אך החוק אוסר עליי לעשן במקומות ציבוריים סגורים, באוטובוס ובמטוס. למה? כי אני פוגע בבריאותם של אחרים ובזכותם לנשום אוויר נקי. כלומר, הזכות שלי מוגבלת. הגבול הוא הפגיעה באחרים. הזכות שלי אינה חזות הכל. יש גם זולת, יש גם ציבור, יש גם כלל. לא רק פרט. אני חלק מכלל ויש לי אחריות גם עליו.

כאשר איני מתחסן איני פוגע רק בעצמי אלא גם בזולת. קל וחומר כאשר במקצועי אני נותן שרות שבא במגע עם אחרים. קל וחומר בן בנו של קל וחומר אם אני איש צוות חינוכי, השוהה במשך שעות רבות במחיצתם של ילדים שעדין אינם יכולים להתחסן. קל וחומר בן בנו של על-אחת-כמה-וכמה כאשר אני איש צוות חינוכי בגיל הרך, שלוקח את הילדים על הידיים, מחבק ומנשק אותם. זכותי להדביק אותם, והם את אחיהם, ואם הוריהם אינם מחוסנים – גם את הוריהם? זכותי להשבית מקום עבודה, לשלוח את הילדים לבידוד ולהשבית לפחות הורה אחד של כל ילד משבועיים עבודה?

וכל שיח הזכויות הזה מתקיים כאשר כלל אין חובת התחסנות ואין הצעה לחייב התחסנות. הוא מתנהל על עצם הזכות לשכנע אנשים להתחסן. "אל תטיף לי, זה הגוף שלי וזכותי להחליט מה אני מכניס אליו". הוא מתנהל על התו הירוק, שנועד למנוע ענישה קולקטיבית לרוב המחוסן בשל המיעוט הסרבן ולהמשיך להשבית את ענפי המשק בשל הסרבנים.

קצת איבדנו כיוון ודרך עם שיח הזכויות הזה.

* שמים פתוחים – החלטת הממשלה לפתוח את השמים מחדש, באופן מדוד, בכפוף לחובת בידוד והגברת האכיפה היא החלטה נכונה. היא נכונה למרות שיש בה סכנות.

אני תומך בה משתי סיבות. א. כישלון ועדת החריגים שהפכה לוועדת פרוטקציה ו"קשרים" מושחתת ומפלה, כפי שהוכיחו התחקירים העיתונאיים. ב. הסיבה העיקרית – הבטחת הזכות הבסיסית ביותר של אזרח, והיא הזכות להצביע בבחירות. אילו הייתי נתקע בחו"ל והיה ספק אם אוכל לחזור לממש את זכותי האזרחית, הייתי עותר לבג"ץ. בג"ץ לא יכול היה להחליט כל החלטה זולת פתיחת השמים לכל אזרח עד הבחירות. מוטב שהממשלה תחליט על כך ותנהל זאת בצורה מושכלת.

* לא לשלוט בשטחים צפופי אוכלוסיה פלשתינאית – מדי שבוע נעמן כהן חוזר במילים אלה או אחרות על המנטרה של תמיכה בנתניהו (או בלשונו הטרחנית, המגושמת, המגוחכת והילדותית בנימין מיליקובסקי-נתניהו) כיוון שהוא דבק בתכנית אלון-רבין-טראמפ והתנגדות לגדעון סער (או בלשונו הטרחנית, המגושמת, המגוחכת והילדותית גדעון משה זריצ'נסקי-סער) ש"נאבק למען סיפוח כולל של כל שטחי יו"ש". וכדרכו הוא חוזר על המנטרה הזאת שבוע אחר שבוע אחר שבוע, אולם מעולם לא הציג ראיה לטענתו.

האם סער באמת מטיף לסיפוח כל יהודה ושומרון על מיליוני הפלשתינאים שבו? נקרא לנערה ונשאל את פיה.

 מתוך ספרו של גדעון סער "שיחות על הדרך", שיצא לאור לפני ימים אחדים: "אני לא חושב שמדינת ישראל צריכה לשלוט בשטחים צפופי האוכלוסיה הפלשתינאית: לא בג'נין, לא בשכם, לא בטול-כרם ולא ברמאללה. יש ליצור הפרדה בין השטחים האלו לבין מדינת ישראל". זאת האמת.

האם נעמן כהן יחזור בו? חחחחח. הוא ימשיך לדקלם את המנטרה.

אגב, למה "תכנית אלון-רבין" ולא "תכנית יגאל פייקוביץ' אלון-יצחק רביצוב רבין?"

* עבודת אלילים – צפיתי בתחושת קבס בשיר ההלל הפגאני "היידה ביבי – דיינו" של להקת "פרחי ירושלים", להקת תינוקות שנשבו. לעתים אני תוהה ביני לביני, לשם מה אברהם אבינו צריך היה לנתץ את הפסילים של אביו, אם צאצאיו מידרדרים לעבודת אלילים כזאת.

"מלכנו ביבי" יכול לספר שהתקשרו אליו מצפון קוריאה ללמוד על פולחן האישיות.

* חוק אנכרוניסטי – לאחר תקיפת הכור העיראקי, ב-7 ביוני 1981, נערכה מסיבת עיתונאים של ראש הממשלה ושר הביטחון מנחם בגין ולצדו הרמטכ"ל רפול ומפקד חיל האוויר דוד עברי. דבריהם של הרמטכ"ל ומח"א שודרו בשידור חי והוקרנו שוב ב"מבט" (היה אז עדין ערוץ אחד). לא זו בלבד שדבריו של בגין לא שודרו – זווית הצילום של מסיבת העיתונאים הייתה כזו שדמותו של בגין כלל לא תכנס לפריים. את דבריו של בגין ראו האזרחים באותו ערב, בשידורי תעמולת הבחירות של הליכוד.

ימים אחדים קודם לכן, נערכה פסגה של בגין והנשיא סאדאת באופירה, היישוב הישראלי בשארם א-שייך, שהיה עדין בידינו. גם באירוע הזה שידרה הטלוויזיה את נאומיהם של האורח ושל הנשיא נבון. גם אז נאומו של בגין לא שודר ותמונתו לא נכנסה לפריים. גם אז אזרחי ישראל צפו בנאומו בשידורי התעמולה של הליכוד.

הסיבה לכך הייתה חוקי הבחירות המחמירים, שאסרו הצגת תמונתו או קולו של מועמד לכנסת, מחשש לתעמולת בחירות.

חוק הבחירות האנכרוניסטי שונה מזמן, אך נותר בו שריד – האיסור לשלב תעמולת בחירות בשידורי בידור. גם זו גזירה אנכרוניסטית. מאז ימי "המעגל" של דן שילון היטשטש הגבול בין תכניות בידור ותכניות אקטואליה. ובכלל, בעידן הרשתות החברתיות והאינטרנט כל ההגבלות הללו כבר אינן רלוונטיות.

החלטתו של יו"ר ועדת הבחירות השופט פוגלמן לאסור שידור הופעתו של נתניהו בתכנית בידור הסתמכה על החוק הזה. אין להלין על השופט שפסק על פי חוק, אולם המחוקק צריך לבטל את הסעיפים האנכרוניסטיים שעוד נותרו בחוק הבחירות.

* הבכיין – לא רחוק היום, אני מקווה שזה עניין של שבועות ספורים, שבראש ממשלת ישראל לא יעמוד בכיין, וראש הממשלה לא יתבכיין כל הזמן על התקשורת שדופקת אותו, ושלטון החוק שרודף אותו ולא נשמע עוד אותו נהי מאוס ופרנואידי. וראש הממשלה לא יהיה מלווה בכת של מקוננות ויללנים שימחזרו את הבכיינות הזאת. הגיע השעה למנהיג אמתי במדינת ישראל.

* למה הוא גורש? – למה גורש ח"כ מנסור עבאס מן ההפגנה באום אל-פחם? כי מה שעומד באמת מאחורי ההפגנות, הוא הניסיון של הרשימה המשותפת לבלום את הירידה של בסקרים. עבאס סולק כיוון שהתפלג מהרשימה המשותפת.

בסיקור הכתבה ב"אולפן שישי" נאמר שבלטה בהפגנה הנוכחות של יהודים. איזה יופי, סולידריות יהודית-ערבית במאבק נגד האלימות בחברה הערבית. אלא שבתמונות נראתה ההפגנה מוצפת בדגלי אש"ף. אלו דגלים המסמלים את החלום של מדינה במקום ישראל. עם מה גילו אותם יהודים סולידריות?

* למה הוא לא ירה בהם? – לוחם קומנדו שניווט בדד באזור שפרעם הותקף ונשקו נחטף. בצה"ל שיבחו אותו על קור רוחו, על כך שנאבק, על כך שדיווח וקרא לעזרה בשעת מעשה, על כך שהשליך את המחסניות לשיחים כדי שלא יפלו לידי התוקפים. אני לא מתפעל מתפקודו. היה עליו לירות בתוקפים ולהרוג אותם. ככל הידוע לי, אלו הפקודות. והן מובנות מאליו, כי חטיפת נשק היא איום על החיים. והיא לא רק איום על חייו של החייל אלא גם של אחרים.

* היה פיגוע? – אילו אסון הזפת היה מגה-פיגוע איראני, לא המשרד להגנת הסביבה היה חוקר אותו אלא המוסד ו/או השב"כ. ולא השרה להגנת הסביבה הייתה עוסקת בו אלא ראש הממשלה, שר הביטחון והקבינט הביטחוני. הנושא היה בטיפול ראש הממשלה, כל ראש ממשלה, ולבטח נתניהו שנושא את דגל המאבק באיראן ולבטח היה ממנף את המגה-פיגוע להסברה נגד איראן בעולם. ובוודאי שהוא היה מכנס מסיבת עיתונאים דרמטית, נאום לאומה, הודעה לכנסת, בפרט לקראת בחירות, כדי לחזק את המותג שרק ביבי יכול לעמוד נגד איראן.

לא זו בלבד שכל אלה לא קרו, אלא שמערכת הביטחון והמודיעין על אגפיה השונים שמעו על המגה-פיגוע האיראני מהתקשורת שדיווחה על ההצהרה של השרה גילה גמליאל והסתייגו ממנה.

מסתבר שהיה זה מופע פאתטי של עסקנית שניסתה לגנוב שתי דקות תהילה והרגשה שהיא משחקת במגרש של הגדולים.

האם המסקנה מכל מה שכתבתי היא שבוודאות לא היה זה פיגוע איראני? כל עוד איננו יודעים מה היה, אין לפסול על הסף כל כיוון. אם החקירה תניב כיוון כזה, לא נשמע על כך במסיבת עיתונאים פאתטית של השרה להגנת הסביבה, אלא בדרך שציינתי.

* מי למעלה מי למטה – מתוך מאמרו של יוסי ורטר ב"הארץ": "מי למעלה, מי למטה, כפי ששורר ביאליק". לא כך שורר ביאליק, אבל הגרסה הזו קרובה יותר למקור הביאליקי מהטעות השגורה "מלמטה עד למעלה".

מילות השיר אינן "מי למעלה מי למטה" ולבטח לא "מלמעלה עד למטה", אלא "מה למעלה מה למטה", שזה שיבוש מהותי ביותר של משמעות השיר.

מילות השיר המלאות:

נַדְנֵדָה

נַד, נֵד, נַד, נֵד

רֵד, עֲלֵה, עֲלֵה וָרֵד!

מַה לְמַעְלָה?

מַה לְמָטָּה? –

רַק אֲנִי,

אֲנִי וָאָתָּה;

שְׁנֵינוּ שְׁקוּלִים

בַּמֹּאזְנָיִם

בֵּין הָאָרֶץ

לַשָּׁמַיִם.

דרך שיר הילדים התמים, ביאליק מעביר מסר תיאולוגי נועז וחתרני.

במשנה, מסכת חגיגה, נאמר: "כל המסתכל בארבעה דברים, ראוי לו כאילו לא בא לעולם, מה למעלה, מה למטה, מה לפנים, ומה לאחור". ובמילים אחרות – אל תחקור במופלא ממך. קבל כנתון את הטקסט שלמדת, ואל תנסה לחקור ולבחון אותו.

ביאליק תלוי בין הארץ והשמים, כמו הילד על הנדנדה; בין היהדות השמיימית של עולם הישיבות אותו עזב, לבין היהדות הארצית של הכאת השורשים הציונית באדמת א"י. הוא כבר לא שם ועוד לא כאן ולא ברור שירצה לבחור בחירה דיכוטומית בין שני העולמות. וכאשר הוא מיטלטל בין שמים וארץ, הוא בוחר להסתכל דווקא באותם הדברים מהם המשנה מזהירה אותו: מה למעלה, מה למטה, מה מלפנים ומה מאחור. הוא מדבר אל אלוהיו בגוף שני, כמקובל גם בתפילה, אך כשווה אל שווה – שנינו תלויים במאזנים בין הארץ לשמים, רק אני ואתה. ובעמדת הכוח הזאת הוא מרשה לעצמו למרוד באיסור ובקללה, ולחקור דווקא במופלא ממנו.

את החלון לאפשרות הפרשנית הזאת פתח בפניי ארי אלון, לפני למעלה משלושים שנה, בספרו "עלמא די".

* חרא דרא – בראיון עם ריטה לקראת צאת ספר ממואר שלה על ילדותה, ב"אולפן שישי", היא קראה קטע מן הספר, בו סיפרה איך זמן קצר אחרי שעלתה ארצה, בגיל 8, אימהּ שלחה אותה למכולת לקנות לחם. כל הדרך היא ניסתה לשנן את המילה "לחם לחם לחם" וכשהגיעה למכולת ביקשה … חלם.

וזה הזכיר לי סיפור כמעט זהה של אמא שלי. אמי עלתה ארצה בגיל 13 ב-1949. נכנסה לבית הספר בכיתה ז'. היא ידעה עברית, שלמדה בבית ספר עברי במחנה עקורים בגרמניה, אבל בשיעור תזונה וכלכלת הבית, שלחו אותה למכולת לקנות מילה שלא ידעה. חרדל. כל הדרך היא שיננה "חרדל חרדל חרדל" וכשהגיעה למכולת ביקשה "חרא דרא".

אגב, סיפוריה של אמי התחילו מיום עלייתה לארץ. את מה שקדם היא הדחיקה לגמרי.

          * ביד הלשון

גיתית – המושב גיתית נמצא במערב בקעת הירדן, במעלות המזרחיים של השומרון, בקרבת היישוב הקהילתי מעלה אפרים. היישוב נוסד כהיאחזות נח"ל בקיץ 1972, ואוזרח בידי תנועת חירות-בית"ר ב-1975. תחילה היה זה מושב שיתופי, ובהמשך הדרך הוא הפך למושב עובדים. גיתית היה יישוב חילוני, אך בשנות ה-2000, עקב מחסור במתיישבים, הוא נפתח גם למשפחות דתיות וכעת הוא יישוב מעורב.

את שמו של היישוב קבע מפקד פיקוד המרכז בעת עליית ההיאחזות, אלוף רחבעם זאבי – גנדי. הוא נושא את שמו של כלי נגינה, כלי מיתר דמוי נבל, שבו ניגנו הלוויים בבית המקדש. שלושה מזמורי תהילים נפתחים במילים "לַמְנַצֵּח עַל-הַגִּתִּית", והפירוש המקובל הוא שאלו הוראות הפעלה למנצח על המקהלה, שהשיר הזה מלווה בנגינת גיתית. על פי פירוש אחר, ההוראה למנצח היא שאת השיר הזה שרה משפחת הלוויים מצאצאיו של עובד אדום הגתי.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 6.1.21

* כישלון – במצב הנוכחי, הטלת סגר מלא היא בלתי נמנעת. כאשר הידרדרנו ליותר מ-8,300 מאומתים ביום – ללא צעד דרסטי, נגיע בתום יומיים שלושה למספר חמש-ספרתי, בתי החולים יגיעו לאי-ספיקה; זהו אובדן שליטה על המגפה שמחייב צעדי חירום.

אין מנוס מסגר, אולם העובדה שהגענו למצב שבו אין מנוס מסגר, מעידה על כישלון מחפיר. בראש ובראשונה זהו כישלון של ראש הממשלה והממשלה בניהול הכושל של המגפה. וזהו גם כישלון שלנו, אזרחי ישראל, שנהגנו בקלות דעות ולא הקפדנו על שמירת ההנחיות והמגבלות של הקורונה.

יש לנו הרבה מה להתגאות במבצע החיסונים המוצלח, אך אין בכך כדי לכפר על הכישלון בהתמודדות עם המגפה.

* מגפת חוסר המנהיגות – מאז ראשית הקורונה אלוף (מיל') רוני נומה מקדיש את מלוא זמנו ומרצו למען הציבור החרדי, כדי לסייע לו להתמודד עם המגפה. בראיון השבוע הוא הסביר למה זה לא מצליח. כיוון שהחוק והתקנות אינם נאכפים במגזר, כפי שאנו יודעים ורואים. ולמה הם לא נאכפים? בשל הכוח הפוליטי של יהדות התורה. כלומר, האויב הגדול של הציבור הוא חרדי הוא חוסר המנהיגות של נציגיו הפוליטיים, שמתוך פופוליזם זול פוגעים במאבק בקורונה, כדי להציג את עצמם במגזר כמי שמגִנים עליהם כנגד התקנות; כאילו האיום אינו המגפה אלא המגבלות. וראש הממשלה, הנושא באחריות העליונה להתמודדות עם המגפה, שבוי בידי אותם עסקנים פופוליסטיים ולא פועל לאכיפה, ממסמס וממזמז את הקנסות ופוגע קודם כל בציבור החרדי אך למעשה במדינה כולה. שיקולים פוליטיים של נתניהו פוגעים בעליל בציבור.

אילו הייתה לציבור החרדי מנהיגות אמת, וכאן איני מדבר על ההנהגה הפוליטית אלא קודם כל על ההנהגה הרבנית, הציבור החרדי הממושמע יכול היה להיות המקפיד ביותר והפחות נפגע.

ואתנחתא קומית – סגן השר פורוש אמר בתגובה לדבריו של נומה משהו על אכיפה בררנית נגד החרדים.

* המשתין המיליון – "ישראלסקה פרימיטיבסקה ברברסקה, אנו באתם ארצה לתפוס את הבנות בה". ציטוט זה של פולי מהגשש הוא מהמערכון "העולה המיליון מרוסיה". השדר נשלח לראיין את העולה המיליון מרוסיה, שהסביר שהוא דורש וילה ב"ארלוזורובה פינתובה דיזנגובה". המתורגמן היה עובד הניקיון המרוקאי, שהסביר למראיין: "אתם שואלים אותן שאלות והם עונים אותן תשובות". בסוף התברר שהעולה המיליון מרוסיה הוא עצמו מרוקאי מקריית שמונה, שעשה סיבוב דרך וינה, התחתן עם רוסיה וגו'.

ובסרט "חייך אכלת אותה" של יהודה בארקן הייתה המתיחה של מושיק טימור על המשתין המיליון במשתנה הציבורית.

כל כך מזכיר את הגרוטסקה על המחוסן המיליון שנתניהו הצטלם אתו באום אל-פאחם, ובסוף הסתבר שזה עבריין, אסיר משוחרר…

* נעים בהמוניהם להצביע לביבי – נתניהו יצא לאחרונה בשתי יוזמות פוליטיות הנוגעות למגזר הערבי. האחת – קריאה לערביי ישראל לתמוך בליכוד בבחירות. השניה, הרומן הלוהט עם האחים המוסלמים (רע"ם).

אני רואה הבדל משמעותי בין שתי היוזמות. קריאה של מנהיג מפלגה ישראלית לאזרחי ישראל הערבים להצביע למפלגתו ראויה ומוצדקת. כך צריכות לעשות כל המפלגות. הרומן עם האחים המוסלמים, לעומת זאת, הוא בלתי לגיטימי, כי זו מפלגה אנטי ישראלית השוללת את עצם קיומה של מדינה יהודית. לא בכדי, היא הצביעה נגד הסכמי השלום, כי היא מתנגדת לשלום עם המדינה שהיא שוללת את קיומה. קואליציה שתתבסס על עסקה רקובה של אתנן לאחים המוסלמים תמורת תמיכתם בחוק מגה-שחיתות הצרפתי תהיה קואליציה בלתי לגיטימית.

* חרפה לאומית – קצין בדואי, אחיינו של עמוס ירקוני, נשלח כנציג משרד הביטחון להלוויה של חייל יהודי וגורש מבית הקברות. זו חרפה לאומית. מי שסילק אותו הוא התגלמות הישראלי המכוער.

* בושה למדינת ישראל – ביום שבו מונה אמיר אוחנה לשר בממשלה, כתבתי: "תקרת הזכוכית נפרצה. בלי קשר להתאמתו או אי התאמתו של אמיר אוחנה לתפקיד שר המשפטים – עצם מינויו של הומו מוצהר לשר בממשלת ישראל, הוא תקדים ראוי לשבח. זהו ביטוי לשוויון ערך האדם; תקדים של פריצת תקרת זכוכית.

ברכות! אני מקווה שהוא יוכיח את עצמו בתפקידו".

למרבה הצער הוא הוכיח את עצמו כשר הגרוע ביותר בכל ממשלות ישראל. תחילה, כסוס טרויאני במשרד המשפטים, שנכנס למשרד כדי למוטט מבפנים את מערכת המשפט למען האינטרס הפרטי של שולחו. ועתה כמי שאמור להיות השר לביטחון פנים, ששעה ששוטרי משטרת ישראל כבר למעלה משבוע מותקפים בידי פורעים חוליגנים, שמכים אותם, פוצעים אותם, מפצחים את ראשיהם בסלעים, הוא לא מצא מילה אחת כדי להוקיע את פראי האדם וחצי מילה של עידוד לשוטרים. כל מה שהיה לו לעשות הוא ביקור מתוקשר אצל משפחת סנדק.

בושה למדינת ישראל שאיש כזה חבר בממשלתה.

* אלמלא מוראה של מלכות – שלוש ניידות משטרה הוצתו בלילה שבין שבת לראשון בצפת, חצור הגלילית ויסוד המעלה.

המשטרה חוקרת שני כיוונים. האחד, "תג מחיר" של ארגוני פשיעה בטובא זנגריה בעקבות מעצרם של כמה מראשי כנופיות הפרוטקשן במקום. השני, "תג מחיר" של כנופיות ימין רדיקלי במסגרת מלחמתם במשטרת ישראל בעקבות מות סנדק.

משטרת ישראל הפכה לשק החבטות של החברה הישראלית, החל מראש הממשלה ("תפירת תיקים"), דרך הבלפוריאדה ("משטרה אלימה, אכיפה בררנית"), קיצוני החרדים ("השוטרים נאצים") ועד הימין הרדיקלי ("השוטרים רוצחים").

אלמלא מוראה של מלכות איש את אחיו חיים בלעו.

* מפכ"ל קבוע עכשיו – אחרי למעלה משנתיים שאין מפכ"ל קבוע למשטרה, הממשלה אישרה את מינויו של ניצב קובי שבתאי רק לממלא מקום המפכ"ל. הסיבה לכך היא שראש הממשלה תוקע את המדינה ומסרב לכנס ישיבת ממשלה לאישור 60 מינויים הכוללים 35 שגרירים, ראש רשות שנייה, פרקליט מדינה ועוד. המינויים האלה תקועים מסיבות פוליטיות צרות. במחאה, שרי כחול לבן לא אפשרו מינוי קבוע למפכ"ל ונציבת שב"ס, אלא אם כל המינויים יבואו כחבילה.

עקרונית, שרי כחול לבן צודקים, אך במצב שנוצר הם עשו טעות. הצעד שלהם לא הוביל לכך שנתניהו ינהג באופן סביר, יעשה את המובן מאליו, ויביא לאישור כל המינויים שהוא תקע מטעמים לא ענייניים, אלא שבנוסף לכל התקיעות, גם שני המינויים החשובים הללו תקועים, וזאת אחרי שבג"ץ הורה למנות אותם.

ביטחון הפנים בישראל מעורער. משטרת ישראל הפכה לשק חבטות של כל הזירה הפוליטית ובראשה נתניהו. לכל המטלות הרבות של משטרת ישראל נוספו המטלות של אכיפת תקנות הקורונה והתמודדות עם מחאה חסרת תקדים של הפגנות שבועיות בכל רחבי הארץ למעלה מחצי שנה, חלקן אלימות ופורעות סדר וכן אלימות קשה נגד המפגינים. ובשבוע וחצי האחרונים – פרעות של חוליגנים מהימין הרדיקלי. ובנוסף לכך, במקום שר לביטחון פנים יושבת קריקטורה.

במצב הזה, מינוי מפכ"ל קבוע למשטרת ישראל הוא הכרחי. כאשר אמיר אוחנה הוא השר לביטחון פנים – מפכ"ל מוחלש הוא נזק חמור. לכן, על בני גנץ ושרי כחול לבן לחזור בהם מהלינקג' בין מינוי המפכ"ל לשאר המינויים ולאפשר לממשלה מינוי קבוע.

* מהפך בביטחון הפנים – הטרור החקלאי נמשך במלוא עוזו ומתעצם. זהו שילוב הדוק של פשיעה פלילית וטרור לאומני. מדינת ישראל צריכה להחליט שהיא נלחמת בטרור החקלאי. ברגע שתחליט – זה יהיה מהפך מחשבתי דרמטי, וניתן למצוא את המשאבים והתכניות להצלחה. סוגיית ביטחון הפנים ובעיקר ביטחון ההתיישבות והמגזר החקלאי, דורשת מהפך של 180 מעלות. אין מצב שמהפך כזה יקרה כל עוד ראש הממשלה ב-12 השנים האחרונות, שאחראי על המחדל, יישאר בתפקידו.

* הפרדת כוחות – מזה שנים רבות אני קורא לפיצול תפקיד התובע הכללי מתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. זאת, משלוש סיבות. האחת היא העומס הרב והבלתי סביר בריכוז התפקידים בידי אדם אחד. השניה היא מניעת עוצמת יתר בידיו של אדם אחד. השלישית היא החשובה ביותר – הקושי הנפשי הנדרש מאדם שגם מייעץ לממשלה וגם צריך להכריע בתיקים של ראש הממשלה ושרים, שעמם הוא עובד.

שמחתי לשמוע שגדעון סער, תומך ברעיון הזה ויוביל רפורמה כזו אם ייבחר לראשות הממשלה.

אגב, אני לא בטוח שכל אלה שתומכים בהפרדה הזאת יהיו מרוצים מתוצאותיה. הפער בין המלצות הפרקליטות לכתבי האישום בפרשיות נתניהו ועוד יותר מכך בפרשיות שרון מעיד על הקושי של התובע הראשי שהוא גם היועץ המשפטי לקבל החלטות חדות ונחרצות בתיקים של ראשי ממשלה ושרים.

* למה לא תפרו להם תיקים – כשדניאל פרידמן היה שר המשפטים הוא הציע רפורמות משמעותיות במערכת המשפט והיה במחלוקת עם ראשיה לכל אורך תקופת כהונתו. כך גם איילת שקד. וראו זה פלא – מעולם איש מהם לא זומן אפילו לבדיקה טרם חקירה בנושא כלשהו. איך זה? הרי לפי התאוריה המעוותת של הקונספירטורים, היו אמורים לתפור להם תיקים. למה לא תפרו? מה קרה?

הקונספירציה הזאת מופרכת לחלוטין. ואם שעה שממשלת ישראל קיימה ישיבה בה שלחה את חיילי צה"ל למלחמת לבנון השניה, חיים רמון היה גובר על ייצרו ולא מתנשק עם חיילת צעירה מבנותיו, גם הוא לא היה מוזמן לאף חקירה. מסע הנקם שלו נגד מערכת המשפט (למרות שיצא בזול) מעיד רק על עצמו.

* הכל שפיט? – רון וייס מבקר אותי על שאני מייחס לאהרון ברק את הביטוי "הכל שפיט", שאותו הוא לא אמר. ראשית, לא אני מייחס לו את הביטוי – הייחוס הזה לברק מקובל הן על תומכי האקטיביזם השיפוטי והן על מתנגדיו. ואם הוא לא השתמש בדיוק בצמד המילים הזה, אין ספק שהוא הנחיל את הלך הרוח שמילים אלו מבטאות. אין ספק שהוא אמר "מלוא כל הארץ משפט". אין ספק שהוא אמר ש"גם השאלה אם להסתער מימין או משמאל היא שפיטה". ובאחד מפסקי הדין שלו הוא כתב: "נקודת המוצא העיונית לבחינתה של השפיטות (או אי השפיטות) הנורמטיבית היא התפיסה, כי המשפט הוא מערכת של איסורים והיתרים. כל פעולה היא מותרת או אסורה בעולם המשפט. אין פעולה, שהמשפט לא חל עליה. כל פעולה נתפסת בעולם המשפט … אין 'חלל משפטי', שבו פעולות מתבצעות בלי שהמשפט נוקט כלפיהן כל עמדה. המשפט משתרע על כל הפעולות. לעיתים הוא אוסר, לעיתים הוא מתיר, תוך שהוא יוצר לעיתים הנחה של היתר ('הכל מותר לפרט, אלא אם כן נאסר') או של איסור ('הכל אסור לשלטון אלא אם כן הותר'). אף במקום שבו קיימת 'לאקונה' במשפט, קובע המשפט דרכים למילויה של הלאקונה. על-פי גישה זו לא ייתכן כלל מצב, שבו אין נורמה משפטית החלה על פעולה".

את הגישה הזאת ראוי לקעקע. לא, לא הכל שפיט. וסוגיות של אמונות ודעות אינן סוגיות שבית המשפט צריך לעסוק בהן, אלא להשאיר אותן לשיח הציבורי, הפוליטי והתקשורתי ולהכרעה מדינית. ומן הראוי שבית המשפט לא יתערב בענייני חקיקה, אלא אם כן יש בה פגיעה בעליל בזכויות האדם. כל עוד אין פגיעה מפורשת בזכויות, אין זה מתפקידו של בית המשפט לקבוע אם חוק זה או אחר הוא צודק וראוי.

* קדימון – אני מקווה מאוד שהסכם העודפים בין תקווה חדשה וימינה הוא קדימון להסכם הקואליציוני אחרי הבחירות.

* בלתי מוסרי בעליל – איתמר בן גביר העלה סרטון בו יצא נגד רפי פרץ, שהודיע על פרישתו מהחיים הפוליטיים, וטען שתחילת ההידרדרות שלו הייתה הפרת ההסכם עם עוצמה כהניסטית.

לדעתי, תחילת ההידרדרות שלו הייתה ההסכם עם הכהניסטים. אני נגד הפרת הסכמים, אבל כפי שיש פקודה בלתי חוקית בעליל שחובה להפר אותה ואסור לבצע אותה, כך גם חובה להפר הסכמים בלתי מוסריים בעליל, כמו ההסכם למכירת נשמתה של הציונות הדתית לשטן הכהניסטי. אבל מי שביצע את המכירה לא היה צריך רק להפר את ההסכם, אלא להתפטר בתפקידו ולפרוש מן החיים הפוליטיים. אין הוא ראוי להנהגה ציבורית. ההסכם עם הכהניסטים לא יכופר ולא ייסלח. הרב פרץ אפילו התנצל בפומבי בפני בן-גביר על הפרת ההסכם. אז לקח מעט זמן, והוא הודיע על פרישתו.

* קבורת חמור – כאשר מרב מיכאלי הייתה פובליציסטית ב"הארץ", היא הייתה חלק מן הזרם שאותו נהגתי לכנות "דבוקת שוקן". היא הייתה ממוקמת אי שם בין אורי משגב לגדעון לוי ופוליטית – בין מרצ לחד"ש. עמדותיה היו פוסט-ציוניות בעליל.

כשהחליטה להיכנס לחיים הפוליטיים ולהצטרף דווקא למפלגת העבודה, החיבור בינה לבין מפלגה זו נראה לי הזוי לחלוטין. מה לה ולמורשת המפוארת של תנועת העבודה הציונית, המגשימה, בונת הארץ, מיישבת הגבולות, מייסדת המדינה? מה לה ולציונות המעשית, הקונסטרוקטיבית, של תנועת העבודה. מה לה, שבשידור בגל"צ ב-2010 אמרה: "אני חושבת שנשים לא צריכות לשלוח את ילדיהן לצבא" ולאתוס הביטחוניסטי של תנועת העבודה? לא שמפלגת העבודה של שנות האלפיים היא אותה תנועת העבודה, אבל יש בה בהחלט שרידים של הדי.אן.איי. הזה. יש אי אלו גִצים שרוח נכונה עשויה להצית מתוכם את שלהבת התנועה. אבל מרב מיכאלי?!

לא רק אני תהיתי על בחירתה המוזרה. גם יו"ר מפלגת העבודה באותם ימים שלי יחימוביץ' תהתה, מאותן סיבות בדיוק. שלי ניסתה כל דרך תקנונית וחוקית כדי לחסום אותה, אך כשלה.

השבוע הודיעה מרב מיכאלי שהיא מתמודדת על תפקיד יו"ר מפלגת העבודה. יהיה זה אך סמלי אם היא תהיה חתומה על קבורת החמור של מפלגה, שהדבר היחיד שעוד צפוי לה הוא עבר מפואר.

* האוטו-אנטישמי נגד רוב יהודי – גדעון לוי מתגולל בחולדאי על כך שבנאום הצגת מפלגתו החדשה הוא אמר: "רוב יהודי ברור… זה אנחנו". כי זאת כמובן "גזענות". הגדרה עצמית לעם היהודי במולדתו עם רוב יהודי ברור, היא "גזענות". לא. גזענות היא המחשבה שכל עם בעולם זכאי להגדרה עצמית במדינה לאומית במולדתו זולת העם היהודי. זו גזענות ואנטישמיות. אילו גדעון לוי היה קוסמופוליטי, החושב שאין מקום לעמים ולמדינות לאום, הוא לפחות היה עקבי. אך הוא אינו שולל את הלאומית בכלל, אלא רק את הלאומיות היהודית. זו גישה גזענית ואנטישמית. והזן הנחות ביותר של אנטישמיות היא אוטו-אנטישמיות. אנטישמיות של יהודים.

"התת־אלוף שבו יצא החוצה, הטייס והקיבוצניק מחולדה הרימו ראש, ועמם הלאומנות הישראלית המכוערת, החוצה מחנות". הנה, אלה הדברים שמעוררים סלידה בתועמלן האנטי ישראלי הזה. תת-אלוף. טייס ("הרעים לטיס"). קיבוצניק (כי התנועה הקיבוצית היא מיטב הגשמת הציונות ואין דבר שהוא מתעב יותר מציונות). כל אלה הם "לאומנות מכוערת", כי רצון לרוב יהודי במדינה יהודית הוא "לאומנות" והוא "מכוער". והכמיהה לרוב יהודי היא "כמיהה נואלת".

"מה רע בישראלים שאינם יהודים?" שום דבר לא רע בהם. הם אזרחים לכל דבר הנהנים מכל זכויות הפרט. אבל העם היהודי זכאי למדינה יהודית ולשם כך לרוב יהודי.

וכך הוא מטפטף את הרעל: "מהי מדינה יהודית? כמו הרפובליקה האסלאמית של איראן או של פקיסטאן? זולתן וזולת ישראל אין עוד מדינות המגדירות את עצמן על פי דתן, או על פי הלאום של תושביהן. אין דבר כזה, מדינה יהודית. יש רק מדינה דמוקרטית — או שלא".

צרפת מגדירה את עצמה על פי הלאום הצרפתי של תושביה. בריטניה – על פי הלאום הבריטי. גרמניה – על פי הלאום הגרמני. רוסיה – על פי הלאום הרוסי. עשרים מדינות ערביות – על פי הלאום הערבי. רק ללאום היהודי אין זכות, על פי משנתו של האוטו-אנטישמי הזה, למדינת לאום משלו. "קריאה לרוב יהודי היא קריאה של לאומנים אפלים" הוא סונט בחולדאי.

לוי רוצה להסתפק ב"ישראליות". מהי ישראליות? הישראליות נובעת מהשם שהמדינה היהודית החליטה לקרוא לעצמה. "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". עצרת האו"ם החליטה על הקמת מדינה יהודית. המדינה היהודית שקמה החליטה להיקרא ישראל. היא יכלה באותה מידה להיקרא יהודה. מהי מדינת ישראל? מדינתו של עם ישראל. מיהו עם ישראל? העם היהודי.

ומה עם אזרחי ישראל שאינם יהודים? הם מיעוט במדינת הלאום היהודית, כפי שיש מיעוטים בכל מדינות הלאום.

* מקארתיזם במרעו – רוגל אלפר הוא חובב חרמות ותיק. הוא תומך עקבי ונלהב ב-BDS ובחרמות על מדינת ישראל. בתוך ישראל הוא מסית בעקביות להחרמת כל תוצרת שיוצרה מעבר למה שהיה פעם "הקו הירוק", הזכור לרע. לפני כארבע שנים הוא פרסם פשקוויל הסתה לחרם על שוקולד "השחר". למה? הרי הוא אינו מיוצר בשתכים אקבושים, רחמנא

לצלן. ובכל זאת, רוגל אלפר פרסם אז ב"הארץ" פשקוויל נאצה חריף נגד החברה

וקריאה להחרים אותה, כיוון שהחברה תורמת מדי שנה כמה שקלים להתנחלויות (ולכן זהו

"ממרח גזעני ופשיסטי").

אמש הוא העלה פשקוויל שבו הסית להחרמת מוצרי ניקיון של חברת "טאץ'", כיוון שבפרסומת שלהם מופיע אלירז שדה, שבעבר הופיע כפרזנטור של נתניהו. כך נראה המקארתיזם במרעו. מבחינת רוגל אלפר, כל עובדי חברת "טאץ'" צריכים לאבד את מטה לחמם כעונש על כך שהחברה צילמה פרסומת שבה מופיע אדם המזוהה עם נתניהו.

* טקס משותף – מחר, 7 בינואר, יחול יום השאהיד הפלשתינאי. אני מציע לחובבי הז'אנר של הטקס המשותף לחללי צה"ל ולמחבלים, להעתיק אותו ל-7.1 ולא לחלל את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל בריטואל הפרובוקטיבי הפרוורטי.

* בוער ואיננו אוכל – לפרשת "שמות". נכתב במתקפת הטרור המכונה בכיבוסית בשם החיבה "אינתיפאדה השניה", ערב פרשת "שמות" תשס"א, ינואר 2001:

וכאשר יבעירו אותו

כן ישגה וכן יפרח.

וכך, כאשר יידו עליו אבנים.

וכך, כאשר יירו עליו בדרך.

וכך, כאשר ינעצו בו סכינים –

כי הוא האמת. כי הוא הצדק.

וכי אין לו ברירה אחרת.

ואם האש כילתה כמה אשליות בדרך

… גם זו לטובה.

* דרך ארץ – בימים אלה אנחנו מפנים את הבית של אבא שלי ז"ל ומסדרים את עזבונו. להפתעתי מצאתי שלוש חבילות ועליהן כתוב: דרך ארץ.

כידוע, אני פעיל במפלגת דרך ארץ. ותמהתי – שמא אבא שלי היה פעיל בדרך ארץ עשרות שנים לפני שהיא קמה? שמא הוא חזה את הנולד?

ומה הייתה תכולתן של החבילות? במשך שנים רבות, בעיתון "במחנה" היה מדור בן ארבעה עמודים שעסק בידיעת הארץ ונקרא "דרך ארץ". אבא שלי, שהיה חובב טבע וידיעת הארץ ואוהב ארץ ישראל, שמר את גיליונות המדור הזה במשך עשרות שנים.

את האוסף הנכבד והמרגש הזה הענקתי לחברי גיא קופליק, איש ידיעת הארץ, מדריך טיולים ותיק ומורה לטבע ומדעים, העזריה אלון של אורטל.

          * ביד הלשון

קִיהָיוֹן – כ"א בטבת, יום הולדתו של אליעזר בן יהודה, הוא יום השפה העברית. לקראת מועד זה, התפרסמה ב"ישראל היום" כתבה על האקדמיה ללשון עברית ורואיינו אחדים מראשיה.

תמר גדיש, ראש המזכירות המדעית של המכון (בכתבה כתבו "ראשת", אך את דעתי על התקלה הלשונית הזאת, שהאקדמיה אשמה בה, ביטאתי כבר פעמים רבות בעבר), סיפרה בראיון שהאקדמיה אינה נוהגת לחדש מילים במקום מילים או צירופים עבריים קיימים, אבל יש מקרים חריגים ונדירים שהיא עושה כן.

היא נתנה שתי דוגמאות, שאחת ריגשה אותי מאוד. "החלפנו את המילה העברית לדמנציה – 'שיטיון' – למילה היותר סימפטית 'קיהיון'. פנו אלינו אנשים בתחילת המחלה, או ילדיהם, וטענו בצדק שהחיבור ל'שטות' לא מכבד ולא נעים, אז שינינו".

אבא שלי סבל מהמחלה בעשור האחרון לחייו; מחלה שהלכה והידרדרה. בדרך כלל אני משתדל להשתמש במונחים עבריים, אבל במקרה הזה לא הייתי מסוגל להעלות על דל שפתיי את המילה שיטיון בהקשר של אבא שלי. אבא שלי היה אדם חכם מאוד, וגם כאשר דומה היה שמוחו הולך ומתקהה מיום ליום, לא יכולתי לדבר עליו במושגים של שוטה. וגם בשנות המחלה, ברגעים של פיכחון, באה לידי ביטוי חוכמתו.

בכתבה ב"ישראל היום" נתקלתי לראשונה במונח החדש, וממש שמחתי.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 15.11.20

* מהנקודה שבה הופסק – אחרי שנים של סרבנות מו"מ, הודיעה הרשות הפלשתינאית, שהיא מוכנה לחדש את המו"מ עם ישראל מהנקודה שבה הופסק ועל בסיס החלטות האו"ם.

כאשר הם מדברים על הנקודה שבה הופסק המו"מ, כוונתם להצעתו של אולמרט שהם דחו. אולמרט הציע נסיגה מלאה לקווי 4.6.67 עם "חילופי שטחים" סמליים (כלומר, תמורת כבשת הרש הישראלית שלא תיעקר ביהודה ושומרון ישראל תפצה את הפלשתינאים במסירת שטחים ריבוניים בנגב). הוא גם הציע לקלוט כמה אלפי "פליטים" פלשתינאים, כלומר כמו בבדיחה הידועה, על העיקרון הוא כבר הסכים, נשאר לדון על המחיר. ולמה הפלשתינאים דחו בבוז את ההצעה? כי אין הם מוכנים להתפשר כהוא זה על דרישתם להכרה בלתי מסויגת בדרישת "זכות" ה"שיבה", כלומר הטבעתה של מדינת ישראל המצומקת במיליוני פלשתינאים.

לתפיסתם, ניתן לקיים מו"מ עם ישראל, שנקודת המוצא שלו היא נסיגה מוחלטת מיהודה, שומרון בקעת הירדן וירושלים, עקירת כל היישובים, הקמת מדינה פלשתינאית נקיה מיהודים שבירתה ירושלים, ונכונות עקרונית לקליטת "פליטים". מכאן ימשך המו"מ חסר הפשרות על "שיבה" מלאה.

כאשר הפלשתינאים מדברים על החלטות האו"ם כוונתם לפרשנותם להחלטה 194, לפיה מדובר ב"זכות" השיבה.

זה ה"שלום" שעליו הם מוכנים לדון. זה לא בא בחשבון מבחינת ישראל.

ישראל נמצאת כעת בעיצומה של תנופת שלום במזה"ת, שבירת מעגל האיבה במרחב המקיף אותנו וריסוק היוזמה הערבית, שאינה אלא תכתיב התאבדות לישראל. תִּהיֶה זו טעות חמורה לנטוש את המאמץ הזה ולהתחיל במו"מ עם הפלשתינאים. ברגע שהסוגיה הפלשתינאית תחזור לסדר היום, מדינות ערב יחזרו לעמדת המתנה, וצפוי שזו תהיה המתנה אינסופית.

על ממשלת ישראל לחבור כבר עתה לביידן, במטרה להגיע אתו להסכמות על סדר העדיפויות הראוי וכדי לגרום לו לזהות את עצמו עם ההישג בר המימוש של שלום בין ישראל למדינות ערביות רבות ולא עם תהליך חסר סיכוי של ניסיון לרצות את תביעות הפלשתינאים.

* עוד תתגעגעו – מיד לאחר מלחמת ששת הימים הציג יגאל אלון את תכנית אלון. תכניתו הציעה פשרה טריטוריאלית ביהודה ושומרון, שבה ישראל תוותר על האזורים עתירי האוכלוסיה הפלשתינאית, שהשליטה עליהם מסכנת את זהותה היהודית, ותיישב ותחיל את ריבונותה על האזורים הדלילים באוכלוסיה פלשתינאית ופנויים להתיישבות יהודית. אבן הראשה של תכניתו הייתה בקעת הירדן במובנה הרחב, שתבטיח גבולות בני הגנה לישראל.

אלון היה ממנהיגי הקיבוץ המאוחד, תנועה שדגלה בשלמות הארץ. גם אלון עצמו חינך על שלמות הארץ וראה בהחלטת בן גוריון שלא לשחרר את יהודה ושומרון במלחמת השחרור בכיה לדורות. אולם כאשר במלחמת ששת הימים, בניגוד למלחמת השחרור, הפלשתינאים לא ברחו, הוא התאים את עמדותיו למציאות והציע את הצעתו.

מנהיג הקיבוץ המאוחד טבנקין ותומכיו, ששללו כל פגיעה בשלמות הארץ, כעסו מאוד על אלון. והוא השיב להם: "אתם עוד תתגעגעו לתכנית אלון". ואכן, כל מי שמכיר את ההצעות של ברק ואולמרט לפלשתינאים, וגם את תכנית קרי שנתניהו היה שותף לבנייתה, מבין עד כמה אלון צדק. אלמלא עשו עמנו הפלשתינאים חסד כשדחו את ההצעות הללו, כולנו היינו מתגעגעים לתכנית אלון.

אחרי פרסום תכנית טראמפ, הדומה במידה רבה לתכנית אלון, יצאו מנהיגי מועצת יש"ע ובראשם יו"ר המועצה דוד אלחיאני, דווקא הוא – ראש המועצה האזורית בקעת הירדן, נגד התכנית ופעלו, באיוולתם, בארץ ובארה"ב, לסיכול החלת הריבונות על בקעת הירדן, בשם עקרון "הכל או לא כלום". לפעולתם היה חלק בהחמצת ההזדמנות ההיסטורית לריבונות בתיאום עם ארה"ב. ועכשיו? הם עוד יתגעגעו לתכנית טראמפ. ועוד איך יתגעגעו.    

* המתון – עם מותו של סאיב עריקאת נשמעו בישראל סופרלטיבים על "מתינותו" ועל חתירתו לשלום.

אין לכך שחר. סאיב עריקאת אמנם תמך ברעיון שתי המדינות, אך לא ברעיון "שתי מדינות לשני עמים". הוא חתר לשתי מדינות – מדינה פלשתינאית ריקה מיהודים בקווי 4.6.67 ובירתה ירושלים, וממערב לה מדינה לא-יהודית, שתוטבע במיליוני פלשתינאים שתיאלץ לקלוט במסגרת תביעת "זכות" ה"שיבה".

ב-25 ביוני 2009 פרסם היומון הירדני "אל-דוסתור" ריאיון עם סאיב עריקאת, ראש מחלקת המו"מ ברש"פ. עריקאת גילה כי הממשלה הקודמת בראשות אהוד אולמרט הציעה ליו"ר הרש"פ, מחמוד עבאס (אבו מאזן), 100% מן השטחים הפלשתינאיים שנכבשו ב-1967 באמצעות חילופי שטחים, אך הרש"פ אינה מוכנה להסכים לחילופי שטחים לפני שנקבעו הגבולות ולפני שהיא החילה את ריבונותה על השטחים הללו. לדבריו, ישראל ממילא נסוגה מעמדותיה עד שהסכימה לוותר על 100% מן השטח, כך שאין לפלשתינאים סיבה להיחפז בקבלת הצעותיה. הוא הדגיש כי הפלשתינאים לא יסתפקו ב"זכות" שיבה או פיצויים אלא ידרשו "זכות" שיבה ופיצויים.

הראיון המלא נמצא באתר ממר"י, המכון לחקר התקשורת המזרח תיכונית. הראיון מאלף, כיוון שעריקאת הציג בגילוי לב לא רק את המטרות הפלשתינאיות, אלא גם את אסטרטגיית המו"מ עם ישראל. "לאן הגיע המו"מ עם הצד הישראלי? בתחילה אמרו לנו שננהל בתי חולים ובתי ספר, אחר כך היו מוכנים לתת לנו 66% [מן השטח], בקמפ דיוויד הגיעו ל-90% והיום הגיעו ל-100%. אם כך, מדוע נמהר לאחר כל העוול שנגרם לנו? לא יהיה הסכם יציב אם הוא לא יתבסס על הדין הבינלאומי או על הצדק".

כלומר, כל מי שמאמין ש"רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב הו יהיה טוב כן" אינו אלא משלה את עצמו. גישת המו"מ הפלשתינאית היא סבלנות והתשה, כך שישראל תלך ותתקפל. בגישה הזו, כפי שהוא עצמו מעיד, השיגו הפלשתינאים נכונות ישראלית לוותר על 100% מהשטח. בתמורה ציפינו ל-100% שלום. קיבלנו 0% שלום. כי על פי התפיסה הפלשתינאית, ה-100% זו רק ההתחלה. הם לא יתפשרו על פחות ממדינה פלשתינאית מן הים עד המדבר. הדרך לכך היא לקפל אותנו לקווי 4.6.67 ולעקור את כל יישובינו ביו"ש, ולהציף את מה שיישאר במיליוני פלשתינאים.

זה הפרטנר. זה התהליך. מי מתגעגע לתהליך כזה, כאשר אנו בעיצומה של תנופת שלום עם מדינות ערב?

* כרע"ם ביום בהיר – רע"ם, יחד עם כל הרשימה האנטי ישראלית המשותפת, הצביעה נגד הסכם השלום עם בחריין. היא לא עשתה זאת כי היא נגד שלום עם בחריין, אלא כי היא נגד שלום עם ישראל. כך שכל דיבור עליה כשותפה אפשרית בקואליציה הוא הזוי.

עם זאת, יש לציין שחברי רע"ם מגלים לאחרונה סימנים של פרגמטיות, יחסית לשאר מרכיבי הרשימה האנטי ישראלית, וזה בהחלט סימן מעודד. אופטימיסט חשוך מרפא כמוני לא יכול להתעלם מכל סממן של שינוי, ואם רע"ם תלך לכיוון של השתלבות ערביי ישראל במדינה ולא בהמרתה בישות אחרת, לא-יהודית, כמובן שיהיה זה מהלך היסטורי מבורך. כרגע הם עוד ממש לא שם.

* רק שאכטה אחת – תומכי הקמת ממשלת המיעוט בתמיכת הרשימה האנטי ישראלית, מספרים, אולי גם לעצמם, את אגדת ה"רק הצבעה אחת". סיפור ה"רק הצבעה אחת" מזכיר לי את הדרך שבה מדיחים נערים לסמים והתמכרויות. רק שאכטה אחת. הצבעה אחת? איזו שטות. הרי הממשלה זקוקה לרוב בעשרות הצבעות מדי יום בכנסת וועדותיה. ממשלת מיעוט אינה יכולה לתפקד, אלא אם יש לה רשת ביטחון של מפלגה שאינה בקואליציה. במקרה הזה – הרשימה האנטי ישראלית. רק הצבעה אחת. ורק עוד הצבעה אחת. ועוד הצבעה אחת ודי. והפעם רק הפעם וזהו. ולכל הצבעה כזאת יהיה תג מחיר. אוהו, איזה תג מחיר.

* לא עניין לבג"צ – רעיון ראש הממשלה החליפי הוא רעיון דפוק מיסודו. הרי אין חיה כזאת באמת. אין דבר כזה שני ראשי ממשלה. יש ראש ממשלה אחד. גם כאשר יש תואר כזה, ברור מי ראש הממשלה, מי בעל הסמכות והנושא באחריות העליונה. אם תהיה רוטציה, נתניהו לא יהיה ממלכתי כמו גנץ, אלא באמת ישתמש בתואר הזה כדי להקים ממשלה בתוך ממשלה.

כל מנגנון ממשלת האחדות הזאת הוא מנגנון הזוי. ברור שאילו ממשלת האחדות הייתה עם כל מנהיג אחר, כל מי שאינו נתניהו, לא היה צורך במנגנון כזה. היה נקבע תאריך, היו חותמים על הסכם קואליציוני, היו קובעים את מועד הרוטציה, היו לוחצים יד (או מרפק) והיה ברור לכל הצדדים שההסכם יתקיים, כמו בכל חברה נורמטיבית. אבל כיוון שאף אחד אינו מאמין לאף מילה של נתניהו, שהרוויח בחוסר יושר את אי האמון בו, חתימה אתו חייבה את המנגנון המסורבל שנועד למנוע ממנו לגנוב את הבחירות. והנה, למרות זאת, נשארה פרצה שאותה הוא מנסה לנצל כדי לגנוב את הרוטציה. אם לא יעבור התקציב, הכנסת תתפזר בלי להחליף את ראש הממשלה. ולכן, הוא מבצע במזיד פשע נגד כלכלת ישראל, בעיצומו של משבר כלכלי וחברתי מהקשים שידעה ישראל במודע, ולא מגיש תקציב, אך ורק כדי להשאיר לעצמו פרצה נכלולית לגנוב את הרוטציה.

רעיון ראש הממשלה החליפי הוא רעיון הזוי, אבל אין זה עניינו של בג"צ. בית המשפט העליון אינו בייביסיטר של הכנסת, של חוקיה ובוודאי של חוקי היסוד שלה. בית המשפט העליון צריך להתערב בחוקים רק כאשר יש בהם פגיעה בעליל בזכויות האדם והאזרח או בזכויות המיעוט או אם הם סותרים בעליל את החוקה, כלומר את חוקי היסוד. השינויים בחוק יסוד הממשלה עם הקמת ממשלת האחדות אינם קשורים לזכויות האדם והאזרח וכמובן שאינם סותרים חוק יסוד כי הם חוק היסוד עצמו, כפי שחוקקו המחוקקים.

בית המשפט העליון דחה, בצדק, ברוב של 11:0 את העתירות שדרשו למנוע ממי שהוגשו נגדו חוקי יסוד לכהן כראש הממשלה, לא כי הם רואים בכך מצב ראוי, אלא כיוון שזה החוק. כך עליהם לנהוג גם בנושא ראש הממשלה החלופי. אמנם אני מאמין שהעתירה תידחה, אך עצם צו הביניים הוא התערבות פסולה של בית המשפט בחקיקה.

האקטיביזם השיפוטי פגע במעמד בית המשפט בישראל וסייע לאויבי מדינת החוק והמשפט במלחמת החורמה שהם מנהלים למיטוט מערכת המשפט הישראלית. שופטי בית המשפט לא למדו את הלקח? במקום לעשות חשבון נפש, הם ממשיכים לנהוג כאידיוטים שימושיים של אויבי מדינת החוק.

* הסתה – במקום בו עוכרי דין מכובדים (בעיני עצמם) מכנים את בית המשפט "אויב העם", זה עלול להיגמר ברצח שופטים.

* התבכיינות בררנית – מפגינים נגד נתניהו צעדו ללא רישיון ובניגוד לחוק על כביש 1, ציר הכניסה הראשי לירושלים, וחסמו אותו. משטרת ישראל פינתה אותם, שחררה את התנועה ועיכבה 18 מפגינים לחקירה.

אני מתנגד עקרונית להפגנות בלתי חוקיות ולחסימת כבישים, בוודאי צירים מרכזיים. אולם אילו המפגינים היו אומרים בגלוי: הפרנו חוק ביודעין ואנחנו מוכנים לשלם את מחיר הפרת החוק, יכולתי לכבד אותם. אך לא. הם מתבכיינים על "מעצרים פוליטיים" של "משטרה פוליטית" ועל "אכיפה בררנית".

עו"ד גונן בן יצחק, מראשי המפגינים, התראיין אצל ליאת רגב ב"כאן ב'" – ראיון יללני במיוחד גם בנורמות ההתבכיינות הקבועות של החבורה הזאת. הוא התבכיין על הפגיעה בזכות המחאה, הפגיעה בדמוקרטיה בלה בלה בלה.

22 שבועות ברציפות מתקיימות הפגנות בירושלים ובכל רחבי הארץ. התקשורת משדרת את ההפגנות בשידור חי במשך שעות כבר 22 שבועות. התקנות נגד התקהלות נאכפות על כל התקהלות זולת ההפגנות. במהלך השידור שבו הוא התראיין, חלפתי על פני 8 הפגנות בין צומת נהלל לצומת ראש פינה. והוא מתבכיין ומיילל על זכות ההפגנה שאינה קיימת בישראל. כאילו מדובר בזכות-על העומדת מעל כל ערך. וכל מה שמפגינים רוצים לעשות – יש לאשר. ואם הם רוצים לחסום את הצירים המרכזיים של המדינה אין למנוע זאת מהם. איזה אבסורד.

ובאשר ל"אכיפה הבררנית" – זה הקיטור הקבוע של שמאל וימין, חילונים ודתיים, יהודים וערבים. האכיפה נגד כולם בררנית.  

* כיכר יהודיה – לאחר הקמת מדינת ישראל, סוריה שינתה את שמו של כפר יהודיה, לכפר יַעְרַבִּיֶה, מתוך רצון לטשטש את העובדה שהוא בנוי על חורבותיו של יישוב יהודי מתקופת המשנה והתלמוד, ולהכחיש את השורשים ההיסטוריים העמוקים של העם היהודי בגולן.

ביום חמישי נחנכה, במעמד יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת ח"כ צביקה האוזר, כיכר יהודיה בקצרין. הכיכר ניצבת בפתח הכניסה לשכונת היובל, שכונה חדשה שעל הקמתה הוחלט ב-2017, שנת היובל להתיישבות בגולן והיום היא כבר בתנופת בניה. בשכונה יוקמו כ-700 יח' דיור. כל רחוב בשכונה יישא שם של יישוב בגולן. בכיכר הוצבו שחזורים של חלקים מבתי הכנסת בגולן מתקופת המשנה והתלמוד.

חנוכת הכיכר הייתה גולת הכותרת של ביקורו של האוזר בגולן. האוזר נטע עץ בכיכר ונקבעה בה כתובת המציינת את העובדה שהיא נחנכה במעמדו. ראש המועצה המקומית קצרין דימי אפרצב אמר שבדרך כלל זוכים לכבוד הזה ראשי ממשלה ושרים, אך צביקה אינו עוד ח"כ, אלא התומך המובהק ביותר של הגולן, הדוחף ומקדם את ענייניה.

* אריק צדק – ב-2003 ביקר צלם קק"ל דימיטרי וילקין בנהלל, וראה את חמי, אריק שליין ז"ל רוכב על סוס. הוא עצר אותו וביקש רשות לצלם אותו. וכך החלה סדרה של צילומים של אריק, שצילם וילקין. אחת התמונות הוצגה בתערוכה "קרן קיימת ומצלמת – תמונות מהקופסה הכחולה 1903-2003" לציון מאה שנה לקק"ל. כותרת התמונה הייתה: "החקלאי, נהלל, 2003". התמונה הזו גם סגרה את ספר התערוכה.

התמונה התפרסמה באותם ימים באחד העיתונים (איני זוכר איזה) והכותרת שניתנה לה הייתה "החקלאי האחרון". אריק רתח מכעס. מה פתאום האחרון? עוד יש עתיד גדול לחקלאות בישראל.

ביום חמישי האחרון השתתפתי בפגישה של ח"כ צביקה האוזר עם חקלאים בגולן, בחצר בית האריזה "בראשית". הפגישה נפתחה בסבב היכרות. הדובר הראשון בסבב פתח ואמר שהוא בן מושב רמות והיום הוא ממשיך לקיים את המשק המשפחתי. הדובר אחריו סיפר שהוא בן שעל, שממשיך בחקלאות, ובהמשך בן רמת מגשימים ובן נוב ועוד. זה היה מרגש. הם הציגו את עצמם כדור הביניים שמכניס את הדור השלישי לחקלאות (לאו דווקא בניהם אלא גם נקלטים חדשים ביישובים). הם דיברו על חדשנות בחקלאות; חדשנות מדעית וטכנולוגית. אריק צדק. מה פתאום האחרון? עוד יש עתיד גדול לחקלאות בישראל.

* טרור לכל דבר – בפגישה של יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת צביקה האוזר עם חקלאים בגולן, עלתה הסוגיה הכואבת של הטרור החקלאי. בדבריי בפגישה פניתי להאוזר בבקשה שיעלה את הנושא בוועדה ויטפל בו בתוקף תפקידו. אמנם ועדת החוץ והביטחון אינה עוסקת בביטחון פנים, שעליו אחראית ועדת הפנים של הכנסת. אך כפי שגל הדקירות לפני חמש שנים, הגם שהתפרס בפנים הארץ, נתפס כנושא ביטחוני לכל דבר, כך יש להתייחס גם לטרור החקלאי, שהוא טרור לאומני לכל דבר.

* סימן לבנות – קראנו בפרשת השבוע, "חיי שרה": "נקרא לנערה ונשאלה את פיה". הנערה היא רבקה. הוריה ואחיה מעמידים בפניה את הזכות לבחור את הבחירה המשמעותית והגורלית של חייה. האם לעזוב היום הכל מאחוריה, לעזוב את בית הוריה, את סביבתה הטבעית, את חבריה, את ארצה, וללכת לארץ זרה, לבן זוג שלא פגשה? היא יודעת שלא תראה עוד לעולם את משפחתה, גם לא בזום, לא תשוחח אתם בטלפון ולא תשלח להם מסרונים. איזו הכרעה קשה מונחת על כתפיה של נערה רכה.

הכתוב אינו מספר על מחשבותיה, על לבטיה, על היסוסיה. הוא מצטט אותה במילה אחת: "אלך". איזה אומץ, אולי הרפתקנות, הביאו את הנערה להכרעה של חייה.

כל אחד מאתנו ניצב לעתים בפני הכרעה אמיצה האם לקחת סיכון ולקפוץ למים הקרים, אולי לסכן את כל מה שיש לו, כדי להגשים חלום. ובלי חולמים ובלי חלומות ובלי אנשים שיש להם אומץ להגשים חלומות, אלו חיים היו לנו?

ביום שישי האחרון, ערב שבת פרשת "חיי שרה", ביליתי את כל שעות הבוקר עם חמש המשפחות הראשונות שהתקבלו לרמת טראמפ; משפחות צעירות, הנחשוניות שבחרו לקפוץ למים ולהקים מאפס יישוב חדש בגולן הרחוק, להתגורר בשנים הראשונות במגורונים במחנה זמני, ללא תשובות מסודרות ומספקות לשאלות הפרקטיות של החיים. את התשובות הם כבר ייצרו תוך כדי תנועה. אני מזהה בהם את רוחה של רבקה אמנו, בחינת מעשה אימהות – סימן לבנות ולבנים.

* ממשלת חלם – ביום שלישי האחרון הסתיים הסגר על מג'דל שמס. ביום רביעי בבוקר יצאו כל תושבי מג'דל שמס לעבודה. ביום רביעי בערב הוחלט לחדש את הסגר על הכפר עד יום שלישי 17.11. איך זה קרה? לא תאמינו. הממשלה שכחה להאריך את הסגר. לא שמה לב שהוא הסתיים. מה זה אם לא חלם בהתגלמותו?

* חוק חיסון חובה – לקראת הגעת החיסונים נגד הקורונה, יש לחוקק בהקדם חוק חיסון חובה, המחייב כל אזרח להתחסן ולחסן את ילדיו ומטיל עונש על סרבני חיסון.

לכאורה, מה עניינה של המדינה להכריח אדם להתחסן? מדובר בבריאותו. אם הוא רוצה לחלות – זו בעיה שלו. אך מדובר במגפה, והחיסון נועד להגן לא רק על המחוסן אלא על זולתו. המגפה הקשה הזו פוגעת קשה בכל מרקם החיים שלנו ואסור לאפשר לאף אזרח להתחמק מחלקו בהדברתה. סרבנות חיסון היא התנהגות סוציומטית, החותרת תחת הערבות ההדדית, שהיא הבסיס של החברה.

אם המדינה מחייבת בחוק את הנהגים לחגור חגורת בטיחות כדי להגן על חייהם, קל וחומר בחיסון המגן על החברה כולה.

* קרב מאסף – בכירי הרבנים החרד"לים פרסמו בשבועות האחרונים שני פשקווילים נגד רבנים ש"סטו" מן הקו. האחד הוא הרב אליעזר מלמד מהר ברכה, שמקיים דיאלוג עם היהדות הרפורמית ומשתתף ברבי שיח עם רבנים ורבות רפורמים. השני הוא הרב בני לאו, שקורא לקבלה מלאה ומחבקת של להט"בים בקהילה ובבית הכנסת.

הפשקווילים הללו הזכירו לי את הפשקווילים בחוגים החרדיים נגד הרב קוק, לפני כמאה שנה. אותה רדיפה אחרי מי שמגלה עצמאות ואומץ ולא מתיישר על פי הקיצונים ביותר. ההבדל הוא, שהרודפים כעת מתיימרים להיות תלמידי הרב קוק.

קשה וכואב לקרוא את כתבי השנאה והקנאות הללו, אולם דבר אחד משמח אותי; אני יודע שההקצנה הזאת נובעת ממצוקה. זהו קרב מאסף נואש, אך חסר סיכוי.

            * ביד הלשון

קרם עור וגידים – שאל אותי קורא האם הפועל קרם, בביטוי קרם עור וגידים הוא שיכול אותיות של הפועל רקם?

שאלה מצוינת, לא רק בשל התופעה של שיכול אותיות (למשל שמלה/שלמה), אלא גם כיוון שבמשך תקופה ארוכה היה נפוץ הביטוי "רוקם עור וגידים", והאקדמיה ללשון עברית יצאה נגד הביטוי. דומני שהיום הטעות נפוצה הרבה פחות.

מקור הביטוי הוא בספר יחזקאל, בחזון העצמות היבשות: "וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם גִּידִים וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם… וְרָאִיתִי וְהִנֵּה עֲלֵיהֶם גִּדִים וּבָשָׂר עָלָה וַיִּקְרַם עֲלֵיהֶם עוֹר מִלְמָעְלָה" (יחזקאל לז). כאן לא מדובר על קרימת עור וגידים, אלא רק בקרימת עור – על הגידים והבשר.

חזון העצמות היבשות הוא חזון שנגלה לנביא יחזקאל, ובו הוא נמצא בבקעה מלאה בעצמות אדם יבשות, והוא רואה איך הן מתכסות בבשר, גידים ועור. מלאך אלוהים נגלה אליו ומורה לו לשאת נבואה שתפיח רוח בדמויות הללו, שמסמלות את בני ישראל בגלות, כדי להחיותם ולהעלותם לארץ ישראל.

חזון העצמות היבשות היה, בצדק, טקסט פופולרי מאוד בקרב הוגי הציונות בראשיתה ובקרב מחיי השפה העברית. הם הרבו להשתמש במטבעות לשון מתוכו ובהן וריאציות שונות על הגידים, הבשר, העור והקרימה, עד שהתבסס והתקבע הניב "קרם עור וגידים". משמעות הניב הוא – מימוש, הגשמה, הוצאה מן הכוח אל הפועל.

פירוש הפועל לקרום, הוא לפרוש מעל. מכאן שם העצם קְרוּם במובן של מעטפת, כמו קרום של החלב או של הלחם.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 28.10.20

* נתניהו ומיתוס הארון – בתקופת לימודיי לתואר ראשון באוניברסיטה העברית, נערכה הפגנה של אגודת הסטודנטים (שלא השתתפתי בה, אבל היא עברה לנגד עיניי). בראש ההפגנה נישא ארון מתים, ועליו נכתב: "ההשכלה הגבוהה". ההפגנה הייתה מעין הלוויה להשכלה הגבוהה. זה היה ממש לא מקורי. לפני כן ואחרי כן היו עוד מאות הפגנות, על נושאים שונים, שבהן נישא ארון מתים כדי להצביע על כך שהממשלה / העיריה / ההנהלה קוברת את הביטחון, השלום, הדמוקרטיה, זכויות האזרח, הכלכלה, החברה, הסביבה, התרבות וכן הלאה. כשסילבן שלום היה שר האוצר, נערכה הפגנה של אמנים, עם ארון קבורה של התרבות בישראל. האמנים הגיעו לביתו של השר, ובהעדרו, השליכו את הארון מעבר לגדר, לחצר ביתו.

איני אוהב את הסגנון הזה, שאינו בדיוק ביטוי לטעם טוב, ובעיקר בשל חוסר המקוריות שבו. באחת ההפגנות נגד אוסלו, נישא ארון, עליו נכתב 'רבין ממית את הציונות' ומצדו האחר 'רבין קובר את הציונות'. אותו סוג של טעם לא משובח והעדר מקוריות. בהפגנה הזאת צעד בנימין נתניהו. לא היה זה ארון קבורה של רבין. לא היה בכך שום דבר החורג ממאות הפגנות עם ארונות קבורה. אך מאז הודבקה לנתניהו הסטיגמה, שהוא צעד בהפגנה עם ארון הקבורה של רבין. אני מציע לכל אחד מהקוראים לעשות בוחן עצמי בן שני חלקים. א. האם אני "יודע" שנתניהו צעד עם ארון הקבורה של רבין? ב. לחפש את התמונה בגוגל, ולהיווכח איך השתרשה שטיפת המוח.

שלא תהיינה אי הבנות. הייתה גם הייתה הסתה נוראית נגד רבין וחשוב מאוד לזכור ולהזכיר אותה, כתמרור אזהרה. היו קריאות "רבין בוגד", "מוות לרבין", "בדם ואש את רבין נגרש" וכו'. הייתה פולסא דנורא. היה דיון על "דין רודף". אבל הם היו מצד ה"ימין" הרדיקלי ולבטח לא מצד האופוזיציה, הליכוד, נתניהו. להיפך, נתניהו אישית יצא נגד הקריאות הללו. אפשר לטעון שהוא לא עשה מספיק. ואני באמת חושב שהוא לא עשה מספיק. סביר להניח שאילו היה מעלה על דעתו רצח, היה עושה הרבה יותר, לאין ערוך. אפשר וראוי לבקר אותו שלא יצא מספיק נגד ההסתה הזאת. אבל קשירתו להסתה היא שקר מסוכן. למה מסוכן? כי מי שאינו מבחין בין התנגדות לגיטימית לבין הסתה, יוצר דה-לגיטימציה להתנגדות לגיטימית, יוצר דה-לגיטימציה לאופוזיציה. יש הבדל תהומי בין ביקורת, חריפה ככל שתהיה, של האופוזיציה על ממשלת רבין, לבין ההסתה נגד רבין.

האשמתו של נתניהו בהסתה נגד רבין אינה נכונה ואינה מוצדקת. אולם היום הוא עומד בראש הסתה חמורה נגד מנדלבליט, שי ניצן, ליאת בן ארי וראשי מערכת המשפט. זו הסתה שבסבירות גבוהה תסתיים ברצח ונתניהו לא יוכל לרחוץ בניקיון כפיו.

* אתגר ה"אנחנו" – ציון יום השנה ה-25 לרצח רבין, בעיצומו של קרע קשה ומאבק ציבורי חריף ואלימות דו-צדדית, מעלה על סדר היום את שאלת הקווים האדומים וכללי המשחק במאבקים ציבוריים ופוליטיים. ברור שצריך לקבוע כללי משחק וקווים אדומים, אבל אי אפשר להסתפק בכך, ואם נסתפק בכך הכללים שנקבע לא יחזיקו מעמד.

העניין הוא הרבה יותר עמוק, והוא הקרע בחברה הישראלית, המחנאות, השבטיות. איבדנו את ה"אנחנו" – כעם ישראל, כחברה ישראלית, והמרנו אותו ב"אנחנו" מחנאי. המחויבות הבסיסית היא למחנה. האויב כבר אינם אויבי ישראל אלא המחנה השני. ובתוך המחנה איבדנו את ה"אני" ויש יותר ויותר התנהגות עדרית. התנהגות שבה די אם תדע מה דעתו של אדם בנושא אחד – תדע מה דעתו בכל נושא. אפילו בנושא שאמור להיות שיא הקונצנזוס, שלום עם מדינות ערביות, אנחנו רואים את הקרע – מי שהציגו את עצמם כל השנים כ"מחנה השלום" מקבלים את השלום במקלחת צוננים ובחמיצות, ומי שנשאו תמיד את דגל הביטחון והתנגדו לתפיסה של שלום-בכל-מחיר, מתייחסים בזלזול ואדישות לסכנות שבאספקת מטוסי F-35 למדינות ערביות, וכמעט אי אפשר לקיים דיון ענייני, חף מפוזיציה, בנושא.

אבל הבעיה העמוקה ביותר, היא ההיגררות של כל מחנה אחרי הקצוות שבו. אמחיש זאת בשתי דוגמאות. אחת מלפני כחמש שנים. פרשת אלאור אזריה ובאותה תקופה "נאום התהליכים" של סגן הרמטכ"ל יאיר גולן. אילו יום לפני האירוע של אלאור אזריה היינו מתארים תרחיש כזה לימני ממוצע, ושואלים לדעתו; ראשית, הוא היה אומר שבצה"ל דבר כזה לא יכול לקרות וזאת עלילה של "בצלם". אבל אם זה יקרה, כמובן שיש להעמיד את החייל לדין ולהעניש אותו בכל החומרה. אבל למחרת האירוע, זרם עכור וקיצוני שטף כמעט את כל הימין, שהפך את אזריה לשילוב של גיבור לאומי, קדוש מעונה, דרייפוס והילד של כולנו. ואילו יום לפני נאום גולן ביום השואה, היינו שואלים איש שמאל ציוני ממוצע מה דעתו על אפשרות שסגן הרמטכ"ל בנאום כתוב בטקס ממלכתי של יום השואה ישווה את ישראל לגרמניה לפני שבעים, שמונים ותשעים שנה, כלומר לגרמניה הנאצית, הוא יאמר שזה תסריט דמיוני ואם זה יקרה – זאת תועבה. הרי השוואות כאלו היו עד אז מנת חלקו של השמאל הרדיקלי האנטי ציוני בלבד. ופתאום, ביום אחד, כמעט כל השמאל הציוני התייצב כאיש אחד מאחורי האיש ודברי הבלע שלו, וכל ביקורת על הנאום הוצגה כהוכחה לצדקתו… הנה, אלה "התהליכים".

ודוגמה מהשנה האחרונה. ראש ממשלת ישראל עשה לילות כימים במאמץ להביא לכך שהכהניסטים, שהיו מוקצים מחמת מיאוס בימין, ישוריינו וייכנסו לכנסת, כדי להבטיח את ניצחון "המחנה" וכדי שיהיו חלק מן הקואליציה. בעבר כל הימין, ללא יוצא מן הכלל, הצביע בעד הוצאת הכהניזם אל מחוץ לחוק. איזו הידרדרות! ובמקביל, השמאל הציוני והמרכז ניסו להקים ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה המשותפת, רשימה אנטי ישראלית, שרק בשבוע שעבר הצביעה נגד הסכמי השלום, כי היא מתנגדת לשלום עם מדינת ישראל, שאת קיומה היא שוללת. זה טירוף מערכות בשני המחנות. איך זה קרה? כשאין "אנחנו" לאומי אלא רק מחנאי, כל מי שאינו במחנה השני הוא במחנה שלנו והוא לגיטימי לקואליציה, לממשלה, העיקר לחסום את מחנה ה"אויב".

המחנאות גורמת להקצנה, ההקצנה גורמת לשיח האלים והאלימות מאיימת על החברה הישראלית. ולכן, האתגר של החברה הישראלית אינו רק לקבוע קווים אדומים לשיח, אלא לשקם את ה"אנחנו" הישראלי. הייתי שותף ליוזמת ממשלת אחדות, שדחפה להקמת ממשלת האחדות, מתוך חרדה למה שההקצנה והמחנאות גורמים לחברה הישראלית. קיווינו שממשלת אחדות תהיה ההתחלה של ריפוי החברה. למרבה הצער זה לא קורה, לפחות עד כה. בין שאר ההסכמים הקואליציוניים שלא כובדו, היה גם הקמת קבינט הפיוס. יועז הנדל יזם את הקמת פורום עמק השווה, כדי שיקדם את הפיוס, כתחליף אזרחי לאותו קבינט. אני הצטרפתי לפורום ונוטל בו חלק פעיל (הרשומה הזאת מבוססת על דברים שאמרתי שלשום במפגש של הפורום). זאת משימה כבדה, אבל היא אולי המשימה החשובה ביותר לעתיד החברה הישראלית. 

* מחדל אבטחה – נער השליחויות של נתניהו דודי אמסלם, שעצם העובדה שהוא שר היא בושה למדינת ישראל, עמד גם השבוע על דוכן הנואמים, כדרכו נבח לכל עבר, הסית, שיקר, העליל עלילות נתעבות והמשיך להילחם את מלחמת החורמה של הבוס נגד מדינת החוק, נגד מערכות המשפט והצדק במדינת ישראל. מלחמה מלוכלכת, מטונפת, הרסנית. בין שאר הכזבים אמר השקרן שמנלבליט סידר לאשתו אבטחה "אולי יסדר גם לילדים שלו, לאחיו". הוא יודע שהיועמ"ש אינו מחליט על אבטחה. אבל הוא שיקר. אשתו של מנדלבליט אינה מאובטחת. וחבל. כאשר ראש הממשלה ונערי השליחויות שלו מסיתים השכם והערב נגד היועמ"ש, יתכן שהעובדה שאשתו וילדיו אינם מאובטחים, עלולה להתברר כמחדל אבטחה נוראי.

* הפיכה מוזרה – שאלה לי אליכם, ידידיי המלומדים: אם היועמ"ש, הפרקליטות והמשטרה מובילים "הפיכה שלטונית" באמצעות "תפירת תיקים" נגד נתניהו – איך זה שהם סגרו את תיק הצוללות ותיק המניות? הרי אלה יכלו להיות הכלי המרכזי ב"הפיכה". איזה מין מהפכנים אלה?

(התגובות, קשה לומר "תשובות", שאני מקבל על השאלה הזו מעידות שהאנשים שהוציאו את התודעה, החשיבה העצמאית והשכל הישר שלהם לחל"ת ובמקום לחשוב הם התמכרו להזנה מלאכותית דרך עטיני פולחן האישיות ותעשיית השקרים, אינם מסוגלים להיגמל).

* לא מאחל לו – בוגי יעלון הקדיש את כל חייו לביטחונה של המדינה ולהתיישבות בה. קורות חייו הם מופת של פטריוטיות, אהבת העם והארץ ותרומה ומסירות אין קץ למדינה.

לא מגיע לו להיכנס להיסטוריה כמי שהקים ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של רשימה אנטי ישראלית, שמתנגדת לשלום של מדינות ערב עם ישראל ולעומת זאת תומכת תמיד באויב כשהוא נלחם בישראל.

דווקא מתוך הערכתי הרבה ליעלון, ואמונתי, חרף אכזבתי העמוקה מהתפנית בדרכו בשנה האחרונה, שהוא המנהיג המתאים ביותר לראשות הממשלה, אני לא מאחל לו עונש כזה.

* לצקת תוכן במושג מדינת הלאום של העם היהודי – מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. זו מהותה, זה ייעודה, זו הצדקת קיומה. בחוק הלאום עוגנה מהותה וזהותה של ישראל בחוקה, באיחור של שבעים שנה.

על המדינה לצקת תוכן ממשי במהותה כמדינה של העם היהודי כולו; תוכן שייתן לכל יהודי בעולם תחושת שייכות למדינה, לא רק בעצם הידיעה שהוא אזרח בפוטנציה (וחבל שחוק השבות אינו חלק מחוק הלאום ועדיין אין לו תוקף חוקתי), אלא גם בדיאלוג עמוק, כן ומחייב בין מדינת ישראל ליהודי תפוצות הגולה.

ח"כ תהִלה פרידמן מכחול לבן הגישה הצעת חוק, המחייבת יצירת מנגנון ממלכתי מובנה לדיאלוג הזה. שרת התפוצות עומר ינקלביץ' מכחול לבן אימצה את הצעת החוק ותפעל להגשתה כהצעה ממשלתית. ברב-שיח באסיפה הכללית של הפדרציות היהודיות בארה"ב, שהשנה היא וירטואלית בגין הקורונה, סיפרה פרידמן על המהלך, ואמרה: "ברור לי שיש דעות הסבורות שרק אזרחים יכולים להשמיע את קולם בישראל, ואני מסכימה על כך סביב נושאי בטחון או כלכלה. אך כשישראל מקבלת החלטות עם השפעה על הקהילה היהודית העולמית, כמו למשל איך ייראה הכותל או שאלות סביב גיור, או שינויים בחוק השבות – יש לכך השלכה ישירה על יהודים בכל העולם. בנושאים האלה אני חושבת שלכם, היהודים בעולם, צריך לאפשר להשמיע קול. מה המודל המתאים? זו שאלה גדולה – מי מייצג את יהודי התפוצות? אני לא אומרת שהרעיון שלי הוא המושלם ביותר, אבל מה שחשוב הוא לשים את הנושא על השולחן – שיהיה ליהודי התפוצות קול בישראל… זה לא אומר שהממשלה הישראלית צריכה תמיד להסכים אבל כן, תמיד להקשיב… אני מקבלת תגובות שליליות מימין ומשמאל. משמאל אנשים דואגים מכך שנותנים מקום וקול ליהודים בעולם, שיפר בין האיזון היהודי-דמוקרטי. מימין אומרים: מי שרוצה להשפיע, שיעלה".

אני יכול להבין את הטענה ש"מי שרוצה להשפיע שיעלה", אך מדינת ישראל שקיימת למען העם היהודי כולו, צריכה לא רק לעודד עליה ולסייע בקליטה, אלא גם ליצור בקרב יהדות הגולה תשתית יהודית וציונית שתהפוך את העליה לארץ לאופציה מועדפת. אם לא נעשה כן, נאבד את העם היהודי ולא יהיה מי שיעלה. בתקופת העליה הגדולה של שנות החמישים רווחה אמירה ש"הישראלים אוהבים עליה אבל אינם אוהבים עולים". אבל אין עליה בלי עולים ולא תהיה עליה בלי עולים פוטנציאליים. לכן, על ישראל לפעול לחיזוק הקהילות היהודיות בגולה, לחזק את החינוך היהודי הציוני ואת התרבות היהודית הציונית ולהדק את הקשר בינה לבין יהודי התפוצות ובעיקר בינה לבין הנוער היהודי והדור הצעיר.

יצירת מנגנון התייעצות והשפעה היא מסר ליהודי העולם שישראל היא מדינתם, היא ביתם הלאומי, היא קשובה להם ואכפת לה מהם. ובעיקר, שהיא אינה מנוכרת להם, אינה פוגעת בהם, אינה מחוקקת חוקים חרדיים אנטי ציוניים שנועדו להדיר אותם. ישראל היא מדינת העם היהודי כולו, על כל זרמיו ועל כל גלויותיו.

יש לציין שביוזמת ח"כ מיכל קוטלר (כחול לבן) קמה בכנסת ועדת משנה (של ועדת העליה והקליטה) לענייני תפוצות. מיכל עומדת בראש הוועדה.

* הפגנת נגד – מחבל מוסלמי ערף את ראשו של מורה בצרפת, שבשיעור שעסק בחופש הביטוי הציג קריקטורה של מוחמד. בתגובה, מאות ערבים מיפו הפגינו ליד ביתו של  שגריר צרפת בישראל. הם מחו, לא… לא נגד הרצח, חלילה. הם מחו נגד הצגת הקריקטורה. הם הציתו פחי אשפה ויידו אבן על אוטובוס שחלף (הרי גם נוסעי האוטובוס הציגו, כידוע, קריקטורה של מוחמד).

* מדינה מתונה – סעודיה היא מדינה "מתונה". כאשר מורה בצרפת הציג קריקטורה של מוחמד וראשו נערף, סעודיה שמרה על האיזון הקדוש – גינתה את המורה ואת עריפת ראשו. להבדיל מטורקיה, ירדן וערביי יפו שגינו את צרפת בגלל המורה.

* פרספקטיבה היסטורית – בעקבות עריפת ראשו של מורה שהציג בשיעור קריקטורה של מוחמד, בידי מחבל מוסלמי, האשים מזכ"ל האיחוד העולמי של חכמי הדת האסלמיים את מקרון שהוא חי בימי הביניים ומאמץ אידיאולוגיה צלבנית.

* רק אפר – מתי כספי עוזב את הארץ.

בבגוד באדם דרכו

מארבע רוחות העולם

רגליו יוליכוהו שולל

אל מחוז אין בו חפץ.

… שבו יש מלוא חופניים

רק אפר.

* מכתם לפרשת "לך לך"

כולנו יצאנו מארם נהריים.

שם, בארם נהריים, הכל התחיל.

שם אברהם שמע את ה"לך לך".

בכל דור ודור חייב יהודי לראות עצמו

כאילו לו נאמר "לך לך"?

בן 17 היה אבי

כשעזב הכל.

עזב את הוריו, את משפחתו, את ביתו,

ולבד עלה לא"י, בספינת מעפילים.

האם יראה עוד אי פעם את הוריו?

האם יצליח להגיע?

האם יסתדר לבד בארץ לא מוכרת?

בשפה לא מוכרת?

אך הוא הבין היטב,

שהוא הולך לו למולדתו.

שהרי

היכן שמולדתי – שם טוב לי.

הוא לא הסב פניו אחור

כי הוא שמע את ה"לך לך".

והוא ראה עצמו

כאילו לו נאמר "לך לך".

ואכן – לו נאמר "לך לך".

            * ביד הלשון

מחנה נפח – הסדרה "שעת נעילה" מצולמת בגולן ועוסקת בקרבות בגולן במלחמת יום הכיפורים. לפחות בשלושת הפרקים הראשונים, מתמקדת הסדרה בשני מוקדי קרבות – מוצב החרמון, וקרב שריון בדרום הגולן. האזור שהוגדר דרום הגולן, צולם דווקא בצפון הגולן, בהר שיפון שבצפון הגולן ובמרחבים שבינו לבין הר יוסיפון שבמרכז הגולן.

מוקד נוסף המוזכר רבות בסדרה הוא מחנה נפח, מושבה של מפקדת האוגדה.

מחנה נפח ממוקם על הצומת שבין ציר 91 העולה ממחניים לצפון הגולן וציר הנפט העובר ממזרח למערב. היישוביים הקרובים אליו הם קדמת צבי מדרום וקיבוצי – אורטל מצפון. המחנה נקרא "מחנה יצחק", על שמו של סא"ל יצחק חלפון, מג"ד בחטיבת אלכסנדרוני שהשתתפה בשחרור הגולן במלחמת ששת הימים ומפקדתה ישבה במחנה לאחר המלחמה. אך המקום מוכר הרבה יותר כמחנה נפח, על שם חורבת נפח הסמוכה, הכפר הטורקמני שתושביו נטשו אותו במלחמת ששת הימים. בקרבת המחנה נמצא צומת השריון, שבעבר נקרא צומת נפח, ושמו מנציח את חללי השריון שנפלו בקרבות הכבדים במקום במלחמת יום הכיפורים. בעבר כונה הצומת גם "צומת העגבניה" וצומת קישור לאו"ם (כיוון ששם ישבה בעבר מפקדת יחידת הקישור לאו"ם).  

ב-1971 קיבלה עוצבת געש (אוגדה 36) את הפיקוד על הגולן. מפקדת האוגדה התמקמה במחנה נפח. במלחמת יום הכיפורים מפקד האוגדה היה תא"ל רפאל איתן – רפול, לימים הרמטכ"ל ה-11 של צה"ל. הסורים ערכו מאמץ ממוקד לכבוש את המחנה, בשל חשיבותו המעשית והסמלית ואת צומת נפח שהנו צומת אסטרגי מרכזי. ביום השני למלחמה נערך במקום קרב שריון קשה ביותר, שבו נבלם הפולש הסורי, על אף עדיפותו המספרית הגדולה, אך במחיר כבד של אבדות רבות מאוד לכוחותינו.

מה מקור השם נפח? התשובה לשאלה הזו אינה ידועה, אך בנושא הזה יש חדשות-בעתיקות ממש מהשבוע האחרון. בחודשים האחרונים נערכת באזור נפח חפירת הצלה, לקראת הנחת תשתית צנרת של "מקורות" ליישובי צפון הגולן. בחפירה התגלתה אבן גבול רומית מן התקופה הביזנטית, משנת 300 לספה"נ, ועליה כתוב השם כפר נפח. כלומר, כבר לפני 1,700 שנה ויותר, היה במקום כפר שנשא את השם הזה. בדרך כלל, באין רצף התיישבותי, לא נשמר שם המקום. במקום לא היה רצף התיישבותי, ולכן שימור השם מפתיע.

לדברי מנהלות החפירה, ירדנה אלכסנדר ודינה אבשלום-גורני מרשות העתיקות, "החפירה בנפח חשפה מבנה ציבורי מהתקופה הממלוכית ששימש כתחנת דרכים. זהו המבנה הציבורי השלטוני הראשון מהתקופה הממלוכית שנחפר בגולן. התחנה נבנתה על הדרך הראשית שקישרה בין הגליל לדמשק ונראה כי היא שמשה כמקום חנייה ומנוחה לסוחרים ולנציגי השלטון שעברו בדרך זו. כאן הם סעדו, חידשו את ציוד המסע וטיפלו בסוסים".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 21.10.20

* הקונגרס הציוני הל"ח – ב-1897 התכנס בבזל הקונגרס הציוני הראשון, בהובלתו של הרצל. בבזל הוא ייסד את מדינת היהודים.

ב-1951 התכנס הקונגרס הציוני ה-23, לראשונה בירושלים, לראשונה במדינת ישראל.

אמש התכנס הקונגרס הציוני ה-38, לראשונה במרחב המקוון. אני מקווה שזו גם הפעם האחרונה שהקונגרס הוא וירטואלי. זהו הקונגרס הציוני הראשון לאחר שבאיחור אופנתי של שבעים שנה מדינת ישראל עיגנה בחוקתה המתגבשת את מהותה וזהותה כמדינת הלאום של העם היהודי.

הקורונה מציבה אתגרים גדולים לעם היהודי בכל העולם ולהידוק הזיקה בין היהודים בכל רחבי העולם ובין מדינת ישראל לעם היהודי בגולה. השנה חלה עליה דרמטית במספר הבקשות לעליה. אלו החדשות הטובות והחשובות ביותר למדינת ישראל בימים אלה.

לצערי, בנאומי הפתיחה של הקונגרס, נשיא המדינה רובי ריבלין וראש הממשלה בנימין נתניהו לא ניצלו את הבמה לקריאה ליהודי העולם לעלות לארץ ישראל. מי שעשתה זאת הייתה הנואמת הבאה אחריהם, נשיאת בית הדין העליון של ההסתדרות הציונית העולמית ולשעבר נשיאת בית המשפט העליון, השופטת מרים נאור. היא אמרה שאנו נוכחים בימים אלה באפשרות העבודה מרחוק, מה שמאפשר ליהודים לעלות ארצה בלי לאבד את מקומות עבודתם בארצותיהם.

למרבה הצער, הקונגרס הציוני נמצא הרחק מתחת לרדאר של התקשורת, שאינה מתעניינת בשאלות הציונות. רסיסי המידע מהקונגרס שקצת הצליחו להסתנן לתקשורת הם מאבקי הכוח על תפקידים. אין לנושאים אלה רייטינג סקסי. חבל, חבל מאוד. כיוון שסוגיית העליה והקליטה, ההתיישבות, החינוך היהודי והציוני, הקשר בין מדינת ישראל לעם היהודי בגולה, החיבור של מדינת ישראל לכל זרמי היהדות, הערבות ההדדית של העם היהודי בעידן הקורונה, התרבות החינוך והזהות היהודית של קהילות ישראל באשר הן, חיזוק תנועות הנוער הציוניות בארץ ובגולה והמכינות הקדם צבאיות בישראל, המלחמה באנטישמיות הישנה והחדשה וב-BDS  – אלה ליבת מהותה וזהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, כמדינה ציונית שנוצרה בידי הציונות על מנת להבטיח את המשך הציונות, שאותה הגדיר הרצל כאידאל אין סופי.

בקונגרס הציוני שהתקיים בירושלים ב-1998 הייתי ציר מטעם הדרך השלישית זצ"ל. הייתי חבר בוועדת ההתיישבות ואף נשאתי נאום במליאת הוועדה. בקונגרס הנוכחי אני משרת כממלא מקום ציר מטעם דרך ארץ.

* דינא דמלכותא דינא – רבות דובר בשבועות האחרונים על סכנת האנרכיה. לרוב דובר על כך בהקשר של הפגנות המחאה נגד נתניהו. גם אני כתבתי על כך. אמנם האנרכיסטים הם קומץ מבין המפגינים, אבל באין הנהגה למחאה, הם ממלאים את הוואקום, נותנים את הטון, יוצרים את האווירה ומדרדרים את המחאה למחוזות אנרכיסטיים.

אבל הביטוי הבוטה ביותר לאנרכיה, הוא פתיחת תלמודי התורה במגזר החרדי, מתוך התרסה על החוק וצפצוף עליו. מדובר בציבור שלם (שאינו כולל את כל החרדים, אבל את רובם), שההנהגה שלו החליטה בעליל להפר חוק, בגלוי, בהתרסה, ודווקא בנושא שמבטא את הערך היהודי העילאי "כל ישראל ערבין זה בזה"; ערך הערבות ההדדית. ואותו ציבור בוחר במפגיע להישמע להוראות ההנהגה המגזרית ולא להוראות המדינה. זאת אנרכיה.

אנרכיה פירושה – אי שלטון. והפרשה הזאת היא שילוב של מחדל ומעשה. מעשה של המגזר – ההוראה האוטונומית, המרי האזרחי. המחדל של המדינה, של הממשלה, של ראש הממשלה – הימנעות מאכיפה והשלמה עם המרי האזרחי.

המסר של החרדים הוא שהמדינה אינה "אנחנו" אלא "הם". הם חיים במולדת בתובנה של גלות. המדינה היא "הגויים". אולם בעוד בגולה הם קיבלו על עצמם את "דינא דמלכותא דינא", כאן בארץ הם מרשים לעצמם לעשות שבת לעצמם. ונתניהו מאפשר זאת, כי הם הבייס שלו.

תאוריות הקונספירציה על פיהן הסגר הוא פוליטי, נועד לסכל את המשפט, הוא עונש קולקטיבי לציבור כדי לא לפגוע בחרדים וכו' הן קשקוש חסר שחר. נכון, נתניהו הרוויח את אי האמון בו בחוסר יושר, ועדיין לא צריך להאמין לכל טענה מופרכת נגדו ולחפש מזימה בכל מעשה שלו. אין לי ספק שמה שמדריך אותו בנושא הקורונה הוא הרצון לזכות בתהילה של ניצחון על הקורונה. לכן, החלטותיו הן ענייניות, מתוך רצון להצליח, והשגיאות שלו נובעות מכך שהוא פועל לכך שכל ההצלחות תיוחסנה רק לו. וההחלטה על הסגר השני מוצדקת והוכיחה את עצמה. אבל בנושא אי אכיפת הסגר על המגזר החרדי, הוא בהחלט פועל לפי שיקולים פוליטיים של שמירה על החרדים בבייס שלו, בניגוד לאינטרס הלאומי ולצו המלחמה בקורונה.

רבות שמענו בשנים האחרונות על תהליך הישראליזציה של המגזר החרדי. אין ספק שזהו תהליך מבורך, שיש לעודד ולטפח אותו. אבל בשעת המבחן נוכחנו שהתהליך הזה הוא בשוליים, והמרכז נטוע עמוק בבדלנות המסתגרת.

בראשית הקורונה האמנתי, ואף נתתי לכך ביטוי בכתיבתי, שהמגפה יוצרת הזדמנות להעמקת החיבור בין המגזר החרדי והרוב הציוני בישראל. האמנתי שהיא תקדם את הישראליזציה של החרדים. האמנתי שהסיוע של חיילי צה"ל לעיר בני ברק, תחבר את החרדים לצה"ל ולמדינה, שהילדים החרדים שפתאום יראו את חיילי צה"ל באור חיובי אולי אף ירצו להידמות להם. התקווה הזאת עדין מפעמת בי, אך ההכרה הריאלית שלי היא שהמגפה הסיגה לאחור את הישראליזציה והתנהלות החרדים מעצימה את הניכור שלהם כלפי המדינה ואת השסע בינם לבין הציבור הכללי. אם לא נצליח, יחד עם החרדים, לחולל מפנה, זו עלולה להיות בכיה לדורות.  

* קריצה לחוליגנים – במסיבת העיתונאים נשאל ראש הממשלה האם יגנה את גל האלימות נגד המפגינים. נתניהו השיב בהתחמקות שהוא נגד כל אלימות מכל צד – אלימות נגד השוטרים, אלימות של השוטרים, אלימות נגד מפגינים.

על פניו, הוא צודק. אכן, כל אלימות פסולה וראויה לגינוי. אבל הוא מתחמק. כי החוליגנים שתוקפים מדי ערב את המפגינים הם מעריציו, הם עושים זאת למענו והם משוכנעים שהם עושים את רצונו. וכאשר הם שומעים שהוא אינו מסוגל לגנות אותם, הם רואים את הגינוי כקריצה.

על ראש הממשלה לפנות לחוליגנים הללו, להוקיע בכל לשון את מעשיהם, לומר להם שכאשר הם פוגעים במפגינים הם פוגעים בו ולתת להם להבין שהוא מגנה את המעשה בכל לבו.

* בין הנגב לגליל – בקומה ג' של עיריית בני ברק, קבוע שלט עם הסמליל של עיריית בני ברק והמשרד לפיתוח הגליל והנגב בהאי לישנא: "אגף זה שופץ בסיוע משרד הפריפריה, הנגב והגליל – אב תשע"ח אוגוסט 2018".

השר לפיתוח הגליל והנגב, בממשלה הנוכחית ובקודמתה, הוא האסיר המשוחרר אריה דרעי. כנראה שהוא לא ידע אם להשקיע בגליל או בנגב אז הוא התפשר על אמצע הדרך.

כשדרעי נכנס לתפקיד הוא הוסיף לשם המשרד את המילה "פריפריה" וטען שהמשרד, שנועד לקדם את אזורי הספר של המדינה, יסייע גם ל"פריפריה החברתית". בכך יש כסת"ח – הוא לא עבר על החוק אלא העביר כספים לבני ברק שהיא "פריפריה חברתית".

אבל גם אם אין זו עבירה על החוק, זה אולי כשר, אבל מסריח. זו שחיתות.

* ממשלה בלתי אפשרית – בימים האחרונים פרסמתי מספר רשומות שעסקו ברעיון של הקמת ממשלת מיעוט שתלויה ברשימה המשותפת. הסיבה לכך היא שילוב בין שני אירועים – היוזמה של יאיר לפיד להקמת ממשלה חדשה ללא בחירות, כלומר ממשלת מיעוט שתלויה במשותפת, והצבעתה של הרשימה המשותפת נגד הסכמי השלום, כיוון שהם מתנגדים לשלום עם ישראל.

בין השאר, הסברתי את הסתירה המובנית וניגוד העניינים המהותי בין ממשלה ישראלית לרשימה אנטי ישראלית, ומדוע החיבור הזה נדון לכישלון וממשלה כזאת לא תשרוד יותר משבועות ספורים.

את תגובות הנגד שקיבלתי אחלק לשתי קטגוריות. קטגוריה אחת הן התגובות המתלהמות, האספסופיות: "גזען", "שונא ערבים", "מפחד מערבים", "אימאל'ה ערבים", שמעידות בעיקר על כותביהן ואינן ראויות להתייחסות.  

הקטגוריה השניה הן התגובות השוללות את ההערכה הפוליטית שלי. לטענת המגיבים, ממשלת מיעוט כזאת תהיה ממשלה יציבה, כיוון שכדי להפיל ממשלה יש צורך באי אמון קונסטרוקטיבי, כלומר בתמיכה של 61 ח"כים במועמד חלופי, וכיוון שאין מצב שהרשימה המשותפת תתמוך בנתניהו או במועמד אחר מהימין, אין איום על הממשלה.

משמעות הדבר היא, שהם מאמינים שניתן לנהל את המדינה בשעת משבר קשה בידי ממשלת מיעוט שאין לה רוב בכנסת ובעם, אך ורק על בסיס הלעומתיות והנטרול ההדדי של שני חלקי האופוזיציה, זו מימין וזו של המשותפת, שהממשלה זקוקה לה "רק להצבעה אחת". הם רק שוכחים שכדי למשול, הממשלה זקוקה לרוב בכנסת ביום יום, להעברת חוקים והחלטות במליאה ובוועדותיה. היא זקוקה לרוב כדי להעביר תקציב כי ללא רוב כזה הכנסת מתפזרת באופן אוטומטי, גם ללא הצבעת אי-אמון קונסטרוקטיבי. משמעות הדבר היא, שהממשלה תהיה נתונה לסחיטה מתמדת של הרשימה המשותפת, שבה תהיה תלויה מדי יום. יתר על כן, אין ספק שההפגנות ההמוניות היום נגד הממשלה הן משחק ילדים לעומת המחאה העממית נגד ממשלה כזאת.

טענה נוספת בקטגוריה זו, היא שכאשר הממשלה תבצע פעולות שיגרמו לרשימה המשותפת להתנגד לה, כמו פעולות נגד המחבלים בעזה, נגד התבססות איראן בסוריה (איימן הסביר השבוע שאיראן אינה האויב שלו. אקיבוש הוא האויב שלו. ומשלה את עצמו מי שחושב שאקיבוש הוא רק ממזרח לקו הירוק), בניה ביו"ש וכו', האופוזיציה מימין תתמוך בה, וכך תמיד יהיה לה רוב. זו עוד פנטזיה. האופוזיציה מהימין לא תציל ממשלת מיעוט שתלויה במשותפת, ותצביע נגדה גם אם תתמוך בצעדים אלה או אחרים שלה, והיו דברים מעולם.

לדוגמה, ב-1995, בעיצומו של תהליך אוסלו, כאשר ממשלת רבין הפכה לממשלת מיעוט אחרי פרישת ש"ס והתבססה על תמיכת חד"ש ומד"ע, שתי הסיעות הללו הגישו הצעת אי-אמון בממשלה בשל החלטתו של רבין על הקמת השכונה היהודית בהר חומה. האופוזיציה בראשות נתניהו הודיעה מיד שתתמוך באי-האמון. משמעות הדבר הייתה נפילת הממשלה. הופעל לחץ כבד על חד"ש ומד"ע למשוך את הצעת האי-אמון, כדי לא להפיל את הממשלה בעיצומו של תהליך אוסלו ולא להעלות את הימין לשלטון, אך הן סירבו והתעקשו שההצעה תעלה והממשלה תיפול. כתוצאה מכך רבין נכנע והקפיא את תכנית הר חומה.

כשהזכרתי זאת בתגובותיי למגיבים, נעניתי בדוגמה הפוכה, כביכול – הנה, ממשלות רבין ופרס יצאו למבצעי "דין וחשבון" ו"ענבי זעם" בלבנון וממשלת רבין גירשה את מאות מחבלי חמאס והרשימות הללו המשיכו לתמוך בהן. גם הטענה הזאת אינה נכונה. גירוש חמאס ומבצע "דין וחשבון" נערכו כאשר ממשלת רבין הייתה ממשלת רוב וחד"ש ומד"ע היו באופוזיציה. הן תקפו בחריפות את הממשלה, הפגינו נגדה ובעד חמאס וחיזבאללה והביעו בה אי אמון. כך הם נהגו גם במבצע "ענבי זעם", שנעשה בידי ממשלת פרס שכבר הייתה ממשלת מעבר, לקראת בחירות 96', ואי אפשר להפילה. אך בבחירות, שנעשו בשני פתקים – לכנסת ולראשות הממשלה, רבים בציבור הערבי החרימו את ההצבעה בפתק הצהוב, לראשות הממשלה, וכך נתניהו עלה לשלטון כנגד כל הסיכויים.

אם כך הם נהגו בממשלת אוסלו, קל וחומר שכך הם ינהגו בממשלת לפיד-יעלון-ליברמן שלבטח לא תוביל לנסיגות כמו שהיו בתהליך אוסלו. במיוחד כשהרשימה המשותפת קיצונית יותר מחד"ש ומד"ע באותם ימים.

ממשלת מיעוט שתלויה ברשימה המשותפת היא ממשלת בלתי אפשרית, שתתפורר ותנשור בתוך שבועות ספורים.

* לוחם חופש – גדעון לוי פרסם בשוקניה פשקוויל הזדהות והערצה למחבל הג'יהאד האיסלמי, ששובת רעב. הוא הביע תמיכה בביקור ההזדהות של עופר כסיף אצל המחבל. כותרת הפשקוייל: "ככה נראה לוחם חופש". כלומר, בעיניו הג'יהאד האסלמי הוא ארגון של לוחמי חופש והמחבלים החברים בו הם מודל להערצה.

באותו פשקוויל הציג לוי את מי שאינו מזדהה עם המחבל – "גזען" (במקרה זה יועז הנדל) ומתגולל בשופטי בג"ץ שאישרו את מעצר המחבלים. "דעתם של שופטי מגדלור הצדק נחה והם מצדיקים חרפת מעצר בלא משפט".

ולקינוח, אחרי שהאדיר ופיאר את המחבל, הוא ביזה את זכרו של סגן ראש השב"כ יצחק אילן, אדם שאחראי להצלת חייהם של אלפי ישראלים בכך שסיכל פיגועי טרור, שהלך לעולמו ביום שישי. לוי הוקיע את בני גנץ על כך שספד ליצחק אילן. "דמו של אל־אח'רס ושל אלפי פלסטינים אחרים על ידיה של המשטרה החשאית הזו, השב"כ, שבה קנה אילן את תהילתו. ספק אם יש עוד מדינה דמוקרטית אחת, שבה זה היה נחשב לתהילה".

את מדינת ישראל מגדיר ג' האו האו: "המדינה שחוטפת רבבות בני אדם ומשליכה אותם לכלא בלא משפט". כדאי לזכור – בשנים שבהן הייתה חסינות למחבלים שפעלו מתוך הרש"פ, נרצחו למעלה מאלף ישראלים. בכל יום התפוצץ לוחם חופש באוטובוס או מסעדה ורצח גברים ונשים, זקנים וילדים, ללא אבחנה. כתוצאה מכך נאלצנו להחזיר לידינו את האחריות הביטחונית על שטחי הרש"פ. הפעולה שאותה מכנה המנוול "חטיפת בני אדם", היא ההגעה אל המחבל לפני שהוא מספיק לבצע את זממו. אלמלא כן, אילו הייתה ל"לוחמי החופש" היכולת שהפגינו לפני חומת מגן, והם היו ממשיכים להשליט מוות ברחובותינו כפי שעשו קודם, כבר היו כאן עוד רבבות הרוגים.

עם ישראל חב חוב עצום ליצחק אילן ז"ל ולכל לוחמי שב"כ וצה"ל, שמסכלים את פיגועי הטרור ומצילים חיי אדם. ואלפים מאתנו, שכמובן אינם יודעים על כך, חייבים להם באופן אישי את חייהם. ואולי אחד מהם הוא גדעון לוי, כי הטרור של לוחמי החופש חסר אבחנה. או שמא כמו עמיתו לדבוקת שוקן רוגל אלפר, גם הוא מביע הזדהות עם המחבל שירצח אותו, בהיותו "בן לעם אקובש".    

* החלטה מוצדקת – כאשר נופל בשבי שלנו אויב, גם מחבל, והוא פצוע, חובה להעניק לו טיפול רפואי בכל המסירות והמקצועיות. כנ"ל במחבל, ויהיה זה הנורא שברוצחים, אם יחלה בכלא הישראלי. המקרה של סאיב עריקאת אינו כזה, אבל ברגע שהרשות הפלשתינאית ביקשה מאתנו לאשפז אותו בבית חולים ישראלי – סירוב היה כמעט כמו אי טיפול בשבוי.

מחוות הומניטריות הן דבר ראוי. אמנם כבר הבעתי את דעתי, שכל עוד לא מוחזרות גופותיהם של אורון שאול והדר גולדין אין מקום למחוות הומניטריות, אבל כאן אני רואה משמעות מדינית והסברתית חשובה, ובעיקר נזק מדיני והסברתי במקרה של סירוב.

לכן, החלטתו של נתניהו לאשר את אשפוזו של עריקאת בישראל הייתה צעד נכון. עם זאת, ברור שאם הוא יצא בשלום מבית החולים הוא לא יפחית את עוצמת ההשמצות שלו על ישראל, ואם ימות בבית החולים, כבר נואשם שהרעלנו אותו. סמכו על גדעון לוי.

* תגובה ראויה – ירי רקטות לעבר אוכלוסיה אזרחית בישראל הוא תגובה פלשתינאית הולמת, מידתית ומדודה על התוקפנות הנפשעת של ישראל (כלומר של אקיבוש) שהרסה מנהרת טרור לגיטימית לתוך ישראל.

* המדרון – יעקב אחימאיר ביכה, במאמר ב"ישראל היום", את "תהליך טשטוש הערכים המתהווה בליכוד". משפט אחד במאמר ממצה ומדייק בתיאור ההידרדרות של הליכוד: "סברה מצמררת: אולי שלוש הכ"פים שטבע ח"כ מיקי זוהר – כוח, כסף, כבוד – כבר תפסו את מקומן של חמש המ"מים שטבע ז'בוטינסקי: מזון, מעון, מלבוש, מורה, מרפא".

* תת-במה – כשמירי רגב מתארחת אצל אופירה וברקו – מצא מין את מינו. אני לא מבין מה מביא פוליטיקאים נורמטיביים לרדת לתכנית תת-רמה הזאת. כלומר, אני מבין כמובן, רייטינג. ובכל זאת, הייתי מציע למנהיגי ציבור לשמור על הכלל "במושב לצים לא ישב" ולהשאיר את תת-הבמה הזאת לאורחים מן הסוג של מירי רגב.

* פגיעה ממושכת באמון הציבור – דברים שאמרתי במפגש פורום "עמק השווה" בנושא מקומה של מערכת המשפט בחברה הישראלית, 19.10.20:

מערכת המשפט הישראלית נמצאת היום תחת מתקפה קשה ומרושעת; מאשימים אותה לשווא בשחיתות, בזדון, במרמה, בתפירת תיקים, בהפיכה שלטונית. המונים מדקלמים את תאוריות הקונספירציה המטורללות הללו. חובתו של כל פטריוט שומר חוק להגן על מערכת המשפט מול המתקפה הזאת.

אבל האמת חייבת להיאמר, שהצלחת ההסתה לחלחל ללב האזרחים, נובעת מפגיעה ממושכת באמון הציבור במערכת ובעיקר בבית המשפט העליון, ומערכת המשפט אינה יכולה להתנער מאחריותה לפגיעה במעמדה.

הגורם המרכזי לכך הוא האקטיביזם השיפוטי, שמשלב משפוט יתר ופוליטיזציה של בית המשפט. אליקים רובינשטיין ציין שבסך הכל בוטלו עשרים חוקים מתוך 400 עתירות. השאלה היא האם הייתה הצדקה אמתית לביטול עשרים חוקים. האם באמת ובתמים הייתה בכל אותם חוקים פגיעה בעליל בזכויות האדם והאזרח או שהם סותרים בעליל חוקי יסוד? הזמן אינו מאפשר כניסה לדוגמאות, אך תשובתי היא שבהחלט לא. עצם העובדה שהוגשו 400 עתירות, היא הבעיה, היא ביטוי למשפוט. העובדה שח"כים, מפלגות וארגונים פוליטיים עותרים לבית המשפט כאשר מתקבלים חוקים שהם מתנגדים להם, מעידה על תופעה המשפוט. בית המשפט יצר אווירה המעודדת זאת. העובדה שבית המשפט אינו פוסל על הסף את רובן אלא דן בהן, יוצרת תחושה שבית המשפט רואה עצמו כשמרטף של הריבון; כלומר האקטיביזם בא לידי ביטוי לא רק כשחוק נפסל, אלא גם כאשר בג"ץ רואה לנכון לאשר אותו. והבעיה היא גם בהתבטאויות של ראשי המערכת, כמו ביטוייו של אהרון ברק "הכל שפיט", "מלוא כל הארץ משפט", "גם החלטה להסתער מימין או משמאל היא סוגיה שפיטה" וכו'.

אנו, כגוף החותר להגיע לעמק השווה, צריכים לקדם את עמק השווה גם בסוגיית המשפט והפוליטיקה והפרדת הרשויות, ולקדם חקיקת חוק יסוד חקיקה, שיעגן בחוקה מהם הנושאים שרק בהם רשאי בית המשפט לפסול חוקים, באיזה הרכב ובאיזה רוב, ובאיזה רוב (בטח לא 61 ח"כים) הכנסת יכלה להתגבר על ביטול חוק.

* שעת נעילה; רשמים ראשונים – צפיתי בפרק הראשון של "שעת נעילה". סרט מטלטל.

אני מניח שאחרי הפרק האחרון אכתוב על הסדרה (ועל המלחמה) באופן מסודר ומעמיק.

כעת אשתף בכמה תובנות ראשוניות.

– לאורך השנים קראתי ספרים רבים על מלחמת יום הכיפורים. הספרים הללו היו תמיד מנקודת מבט של היסטוריונים, של מדינאים או של קצינים בכירים. עד שיצא לאור "תיאום כוונות", של חיים סבתו, שתיאר את המלחמה מזווית הראיה של הלוחם הפשוט. ורק אז חשתי שאני חווה את התופת, לא את המהלכים האסטרטגיים והטקטיים. בסרט, זה היה אפילו חזק יותר. הסרט ממש מצליח להכניס אותנו לתוך הוויית המלחמה, בצורה מוחשית מאוד.

– מן השניה הראשונה הבנתי שאבינועם הוא בן דמותו של עמוס לוינברג, איש המודיעין בעל הזיכרון האבסולוטי, שנפל בשבי הסורים וסיפר להם את כל הסודות של ישראל לפרטי הפרטים. נפילתו בשבי הייתה נזק אסטרטגי חמור לישראל. קשה לומר זאת, אבל הוא החייל היחיד בתולדות צה"ל שאילו נהרג, הייתה זו התרומה הגדולה ביותר שלו למלחמה.

– אני חי באזורי הקרבות בגולן. קרב השריון בסרט צולם ממש סמוך לביתי, בהר שיפון (שבסרט נכתב שהקרב הוא בדרום הגולן. אך הוא צולם בצפון הגולן). חבל הארץ שלנו זרוע בכמעט 200 אנדרטאות, רובן הגדול ממלחמת יום הכיפורים. אני חבר בוועדת ההנצחה של המועצה האזורית גולן, אנו נפגשים עם לוחמים ומפקדים שמעוניינים להנציח את חבריהם, ושומעים את סיפוריהם, אותם אנו רואים בסרט. ואני שומע מהם לא רק את האימה, אלא לא פחות מכך את הגאווה, את האמונה בצדקת הדרך, את הידיעה שהם עצרו את הצבא הסורי, הם חוללו את המהפך והביאו לנו את הניצחון. אני מקווה מאוד שהסדרה תדע להביא את הקול הזה; את הקול של הלוחמים השלמים עם לחימתם וגאים בה.

– אין דבר שאני גאה בו יותר מכך שהפכנו את שדה הקטל בגולן, לשדות פורחים של חיים ויצירה.

– הביצוע של רות דולורס וייס ל"משירי ארץ אהבתי" ("מכורה שלי") ששודר בתום שידור התכנית "אחרי נעילה" שלאחר שידור הפרק, מזעזע בעיניי. היא לא שרה את השיר היפה הזה; הבכי אינו שירה ולא חשתי כל אותנטיות בבכי. ובכלל, מה הקשר של השיר הזה למלחמת יום הכיפורים? זהו שיר שכתבה לאה גולדברג על ליטא, לא על ארץ ישראל. "רק שבעה ימים אביב בשנה, וסגריר וגשמים כל היתר" – זה תיאור של ארץ ישראל?

אגב, נכון ליאור אשכנזי עם הפאה נראה כמו ז'ראר דפארדיה?

* חוויה מטלטלת – פינוי בית ההורים, הבית בו גדלנו, הוא חוויה מורכבת ומציפה מבחינה רגשית. מצד אחד, המון כאב, צער הפרידה והאובדן, המוחשיות של הסוף. מצד שני, יש במשימה רגעים של התרוממות רוח והתרגשות, של זיכרונות ילדות, של מפגש עם נכסים בעלי ערך סנטימנטלי רב.

הקיטבג שבו צרר אבי את כל "רכושו" כשעלה לארץ בספינת המעפילים, אתו התגלגל אל מחנה המעפילים בקפריסין ובחזרה לארץ. התעודות של אמי בבית הספר העברי במחנה העקורים בגרמניה, אחרי השואה ועד העליה לארץ. למותר לציין שבכל התעודות, כל הציונים בכל המקצועות הם "טוב מאוד". מכתבים מרגשים שכתבו לאמי תלמידיה האוהבים והאהובים לבית החולים, במחלתה. צעצועים של ילדותינו, האוהל ושקי השינה עמם נסענו לטיולים, המטקות וכדור הים עמם נסענו לים, מחברת שערכתי בילדותי על קבוצתי האהובה "הכח מכבי ר"ג", מכונת החישוב של אבי (שמהערב מעטר את החדר של בתי), מחברות שלנו ובהן מחברת "כטיב" שלי מכיתה ב' – מה לא?

והדילמה – מה לזרוק? מה לשמור? איך אפשר לזרוק? אבל מה יש לעשות עם זה? לדוגמה – אבא שלי קרא את עיתון "חרות". בכל יום שישי היה שם מדור – דיוקן של אישיות בינלאומית מפורסמת; מדינאים, גנרלים, מדענים ואמנים. אבא שלי גזר ושמר את כל הכתבות הללו. איך אפשר לזרוק אותם אחרי שנשמרו 65 שנה? אבל תכלס, למה צריך אותם? לשמור אותם כדי שבבוא יומנו הילדים שלנו יעמדו בפני אותה שאלה? אז שמרתי דוגמית, כתבה אחת על מונטגומרי, ובצער רב נפרדתי מכל השאר. מצאנו פלקטים וכרזות שאמי תלתה בכיתות שלימדה ותפאורות להצגות. לקחתי פלקט לסוכות על ארבעת המינים, ובשנים הבאות נתלה אותו בסוכה.

לקודש הקודשים – ארון הספרים, עוד לא הגענו.

            * ביד הלשון

מקצת שבחו של אדם בפניו – מה הקשר בין הביטוי "אומרים מקצת שבחו של אדם בפניו" לפרשת השבוע, פרשת נֹחַ?

הביטוי, שמקורו בתלמוד, מתייחס לנח. וכך נאמר במסכת עירובין יח, ע"ב: "מקצת שבחו של אדם אומרים בפניו, וכולו שלא בפניו.

מקצת שבחו בפניו, דכתיב 'כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה'.

כולו שלא בפניו, דכתיב 'נח איש צדיק תמים היה בדורותיו" '.

הכוונה היא שמוטב להיזהר מהרעפת שבחים מוגזמים על אדם, כדי שלא תזוח דעתו, לא ירום לבבו, לא יעלה השתן לראשו ולא יעוף על עצמו.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 13.9.20

* נקודת מפנה – לפני עשרים שנה פרצה מתקפת הטרור החמורה, הקשה והעקובה ביותר מדם בתולדות מדינת ישראל, הקרויה משום מה בשם החיבה "האינתיפאדה השניה" והמהדרין ידקלמו "אינתיפאדת אל-אקצה". ביום פרוץ מתקפת הטרור, פרץ במקביל מרד אלים בקרב ערביי ישראל.

מתקפת הטרור פרצה שבע שנים אחרי הסכם אוסלו, שבו הכירה ישראל באש"ף והכניסה את ערפאת ואת צבאו לתוככי ארץ ישראל. היא פרצה מיד לאחר פסגת קמפ-דיוויד שבה אהוד ברק הציע לערפאת הצעה מופקרת, שריסקה את ההסכמה הלאומית הבסיסית בישראל ומחקה את מורשת רבין; הצעה לנסיגה לקווי 4 ביוני 1967 (עם "חילופי שטחים" סמליים), חלוקת ירושלים, כולל חלוקת העיר העתיקה, נסיגה מבקעת הירדן וכד'. אבל הוא דרש בתמורה הסכם שלום והצהרה משותפת על סיום הסכסוך. לכך, כמובן, ערפאת לא הסכים. סלע המחלוקת היה תביעת "זכות" השיבה, כלומר הטבעת כבשת הרש שתישאר ממדינת ישראל במיליוני פלשתינאים.

מתקפת הטרור פרצה שש שנים אחרי הקמת הרש"פ בעזה ויריחו וחמש שנים אחרי הנסיגה הישראלית מן הערים הערביות ומהאזורים ביו"ש המאוכלסים בפלשתינאים לאחר הסכם אוסלו ב'. במשך אותן שנים, פלשתינאים ראו חייל ישראלי רק בטלוויזיה. הרש"פ הייתה למעשה מדינה עצמאית.

כאלף ישראלים נרצחו במתקפת הטרור הזאת. רובם בפיגועי התאבדות בכל רחבי מדינת ישראל.

המודיעין הישראלי ידע על הכוונה לפתוח במתקפת הטרור, כולל על תאריך היעד – ספטמבר 2000, והתרה על כך בפני הדרג המדיני. המידע שהיה בידי המודיעין תיאר במדויק את ההתפתחויות. אך כל ההתראות נפלו על אוזניו הערלות של אהוד ברק, שהיה אובססיבי להיות האיש ששם קץ לסכסוך הישראלי ערבי. בספרו של ראש אמ"ן באותם ימים בוגי יעלון "דרך ארוכה קצרה" ובספר השיחות עם ראש חטיבת המחקר באמ"ן באותם ימים עמוס גלעד – "המתריע", ניתן לקרוא על ההערכות המדויקות של אמ"ן ועל הצפצוף והבוז של ברק להערכות, שהתאמתו במלואן. ויש אנשים הזויים שעד היום מדקלמים את השקר שה"אינתיפאדה השניה" פרצה כיוון שאריק שרון ביקר בהר הבית… הרי איך אפשר לא להאשים את ישראל בתוקפנות נגדה?

רק מבצע "חומת מגן" והפעולות שנקטה ישראל בשנה שלאחריו, דיכאו את מתקפת הטרור. ישראל החזירה לידיה את האחריות הביטחונית הכוללת על שטחי הרש"פ ביהודה ושומרון, והפכה את הרש"פ ממדינה-מינוס לאוטונומיה-פלוס. מאז, בכל יום ובכל לילה פועלים צה"ל והשב"כ בשטחי הרש"פ ומגיעים למחבלים לפני שהם מספיקים לבצע את הפיגועים (מה שנקרא בתעמולת החמאס וגדעון לוי: "הקלגסים שחוטפים ילדים פלשתינאים ממיטותיהם" או משהו כזה). בכך, הצילו כוחות הביטחון את חייהם של עוד אלפי ישראלים.

פרוץ מתקפת הטרור בשנת 2000 הוא קו פרשת המים בדעת הקהל הישראלית בסוגיה המדינית ביטחונית. במשך שנות השמונים והתשעים של המאה שעברה, הצליחה "שלום עכשיו" להנדס את התודעה הישראלית, ומה שהיה בשנות השבעים עמדת-קצה זניחה, הפכה בהדרגה לעמדת השמאל הישראלי, לעמדת ממשלת ישראל ולעמדה שנתמכה בידי חצי העם. האסון של "שלום עכשיו", הוא שדרכם נוסתה והתנפצה אל סלעי המציאות. היא הוכחה כשלום אך-שווא, כשלום באספמיה. דרכם – בְּפִרְפּוּרֵיהָ, נוסתה עוד בעקירת גוש קטיף בתכנית ההתנתקות ובהצעתו של אולמרט לאבו מאזן שהרחיקה לכת אף יותר מהצעת ברק ונדחתה אף היא. שני האירועים הללו היו, בדיעבד, לווידוא ההריגה של התפיסה הזאת. נקודת המפנה הייתה "האינתיפאדה השניה"; נקודת ההתפכחות מן האשליות (הגם שפועלים בתוכנו עדיין קומץ סרבני התפכחות).

* ראוי לפרס – עם היבחרו לנשיאות ארה"ב זכה ברק אובמה בפרס נובל לשלום. הוא עוד לא הספיק לבצע אף שגיאה, אך גם לא לעשות דבר חיובי כנשיא כשקיבל את הפרס. בעצם, הוא קיבל את הפרס על כך שנבחר.

ואולי גם כמקדמה לקראת השלום שיביא לעולם בשנות כהונתו. היום אנו יודעים איזה שלום הוא הביא לעולם. הדרך בה נקט, ואין לי ספק שמתוך כוונות חיוביות לקדם שלום, הייתה דרך של פייסנות כלפי הקנאות האיסלמית. האם הדרך הזאת קידמה את השלום בעולם, במזרח התיכון, במדינות ערב? האם העולם בטוח יותר? כמה דם נשפך בידי מושאי פייסנותו? גולת הכותרת של מדיניות הפייסנות שלו הייתה הסכם מינכן ב' – הסכם הגרעין האיראני; הסכם שהעצים את איראן, המדינה המאיימת על שלום העולם יותר מכל מדינה אחרת מאז גרמניה הנאצית, ומאפשר לה להגיע למעמד של מעצמת-סף גרעינית.

השבוע הוגשה לוועדת פרס נובל לשלום מועמדותו של הנשיא טראמפ. התגובות להמלצה נעו בין צחוק פרוע לגינוי. אבל בניגוד לפרס ההזוי לאובמה, לטראמפ יש בהחלט קבלות שבעטיין הוא ראוי לפרס. טראמפ הוא השושבין של הסכם השלום והנרמול בין ישראל לאיחוד האמירויות, להסכם השלום והנרמול עם בחריין ועל פי כל הסימנים אנו צפויים להסכמים דומים עם מדינות ערביות נוספות. זהו צעד משמעותי ביותר בדרך לשלום במזה"ת, אחד האזורים הסוערים ביותר בעולם בעשרות השנים האחרונות. ההסכמים עם איחוד האמירויות ובחריין הם שלב בדרך להתקבלותה של מדינת ישראל בידי שכנותיה, שבמשך למעלה משבעים שנה מסרבות להכיר בה. זו בשורה לכל שוחר שלום בעולם.

טראמפ הוא גם השושבין של הסכם הנרמול בין סרביה וקוסובו. אנו זוכרים את מרחץ הדמים הנורא שהיה שם לפני פחות משנות דור. גם זה הישג משמעותי המקדם את שלום העולם.

טראמפ בהחלט ראוי לפרס נובל לשלום.

אגב, באותה מידה גם נתניהו ובן זאיד ראויים לַפרס.  

מצד שני… אחרי שאיש הדמים, רב המרצחים ערפאת זכה בפרס נובל ל…שלום, לא בטוח שזו מציאה גדולה כל כך.

* הרש"פ צודקת – הרשות הפלשתינאית מאשימה את בחריין שהיא ממוטטת את היוזמה הערבית. הרש"פ צודקת.

וזה מה שטוב בהסכמי הנרמול עם איחוד האמירויות ועם בחריין. הן ממוטטות את היוזמה הערבית. היוזמה הערבית הייתה תכתיב התאבדות לישראל, בתוך מלכודת דבש של "שלום" כביכול עם כל המזה"ת. כל צעד שממוטט את היוזמה הזאת, מקדם את השלום במזרח התיכון.

* סדר עדיפויות – כתבתי כבר מספר פעמים שאין שום סתירה בין החלת הריבונות על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות לבין הנרמול עם איחוד האמירויות ומדינות נוספות. הסברתי שניתן להחיל את הריבונות ולקדם את הנרמול, שהוא אינטרס שלהם לא פחות משלנו. הבהרתי שנתניהו נבהל מן ההפחדות מפני החלת הריבונות, והלינקג' בין ביטול (דחיית?) החלת הריבונות להסכם עם איחוד האמירויות היה הסולם שלו לרדת מהעץ ועל הדרך גם מתן "הישג" מדיני מדומה לאיחוד האמירויות מול המתקפות עליה בעולם הערבי.

אבל על כך אוסיף, שאילו היה עלינו לבחור בין השניים – הריבונות קודמת וחשובה יותר. היא מעצבת את גבולה המזרחי של ישראל, מבטיחה גבולות בני הגנה לישראל, מסכלת את הרעיון של גימוד מדינת ישראל לקווי 1949 ומאפשר פשרה טריטוריאלית ראויה שאינה מסכנת את ישראל.

* מוצא אחרון – מאז כניסתו לתפקיד הפרויקטור ועוד קודם לכן, פעל פרופ' רוני גמזו נגד הסגר. הוא הציג את הסגר כנשק יום הדין, שיש להשתמש בו רק כמוצא האחרון. ולכן, כאשר גמזו תומך בסגר וממליץ עליו, אני מאמין שכנראה אין ברירה. אילו היה זה, למשל, פרופ' גבי ברבש, נושא דגל הסגר, היה לי קשה הרבה יותר לקבל זאת.

העובדה שהידרדרנו למצב המחייב סגר, היא תוצאה של כישלון הממשלה בטיפול בקורונה. עיקר הכישלון היה בזמן הגל הראשון. אמנם בגל הראשון התקבלו החלטות נכונות שבזכותן צלחנו אותו טוב יותר ממרבית העולם, אך הסגר הממושך בוזבז, כיוון שלא נערכנו בו לגל השני, בעיקר בהקמת מערך יעיל לקטיעת שרשרת ההדבקה, שאינו מוכן גם היום, כחצי שנה אחרי פרוץ הקורונה. זה מחדל לאומי.

יש לקוות שהסגר השני ינוצל למאמץ מרוכז שיסכל התפרצות שלישית בחורף.

* כן לקורונה – מחאת בלפור והגשרים הייתה אמש תחת סיסמה אחת: "לא לסגר".

אולי בשבוע הבא תהיה המחאה תחת הסיסמה: "כן לקורונה".

* הדילמה של רוגל אלפר – רוגל אלפר בדילמה. מצד אחד, הוא מכחיש קורונה קיצוני, מיום שהיא החלה. מכאן, שהיה עליו לשבח את החרדים שקוראים תיגר על הוראות הקורונה, למשל בחתונות המוניות או בנסיעה לאומן, כפי שהוא שמח על כל קריאת תיגר בארץ ובעולם על ההנחיות, שהרי כל הקורונה היא קונספירציה של דיקטטורים בכל העולם. אבל כאן יש בעיה. מדובר בחרדים. והרי הוא מסית ומדיח קנאי נגד כל מה שמריח דת, דתיים, מסורת, מסורתיים, אמונה באלוהים וכו'. הדילמה של אלפר היא מה הוא יותר, מכחיש קורונה או שונא דתיים. מסתבר שהשנאה לדתיים ולחרדים המפעפעת בכל נים ונים שבו עולה על הכחשת הקורונה. ולכן, רק כאשר מדובר בחרדים, האנרכיסט פתאום מדבר על "הפרת הנחיות המדינה" וכו' כפשע. בדרך כלל, כאשר לא מדובר בחרדים, הפשע הוא הנחיות המדינה.

"הארץ" לא היה מפרסם, בצדק, פשקוויל כמו של אלפר, אילו נכתב על ערביי ישראל, למשל. כמה דוגמיות: "החרדים הם המגזר שמוביל הפרה שיטתית והמונית של המגבלות, והנגיף נפוץ בקרבם. למה הם עושים זאת? הסיבה השטחית: מיאון לשנות את אורחות חייהם — בישיבות, בטיש ובחתונות. והסיבה האמתית, העמוקה יותר? זו חברה כוחנית מאוד, ששואפת להתפשט ולהשתלט. החרדים מזהים במשבר הקורונה הזדמנות פז לייצר אמירה אוטונומית מהדהדת שפירושה שהם אינם סרים למרות המדינה, אך ממשיכים להיות ממומנים על ידה. כלומר, שהמדינה היא העבד שלהם… החרדים חיים במידה רבה על חשבון משלמי המסים החילונים, שמממנים גם את מחלקות הקורונה, שחלק מהמאושפזים בהן חרדים. והתנהגותם עוד תכפה סגר כללי באשמתם, שישבור את מטה לחמם של חילונים נוספים המפרנסים אותם בכספי מסיהם". אנטישמיות לשמה. הוא, שטוען בכל הזדמנות שחופש ההפגנה הוא מוחלט, וכל מחשבה על מגבלה כלשהי היא דיקטטורה, תומך באיסור תפילה, וברור שהקורונה, שבעיניו היא קונספירציה, היא רק צידוק לאיסור תפילות. הוא כבר כתב על כך כמה פשקווילים. וכך גם ביום חמישי: "זכות ההפגנה הדמוקרטית מנוגדת לזכות התפילה הדתית. זה קרב לחיים ולמוות". ולמה החרדים מתחתנים? הנה, "דר שטירמר" במרעו: " 'מחאת החתונות': קיום חתונות המוניות בניגוד לתקנות לכל אורך הגל השני, וביתר שאת לאחר כניסת העוצר הלילי. המסר של המחאה הזו הוא: החרדים לא כפופים למדינה, אבל באמצעות כוחם הפוליטי ימשיכו לסחוט אותה… כוחם של החילונים כלכלי. כוחם של החרדים במספריהם, הנובעים משיעור הילודה הגבוה אצלם. והנה עובדה הלכתית פשוטה: חתונה היא תנאי הכרחי להזדווגות במגזר החרדי. כדי לנצח את החילונים, החרדים חייבים לעשות ילדים. וכדי לעשות ילדים, הם חייבים להתחתן. כך שלא בכדי נהפכה החתונה ההמונית לסמל המאבק החרדי נגד החברה החילונית בימי הקורונה. החתונה מסמלת את הפוריות החרדית. לא רק כדימוי: אם ייפסקו החתונות במגזר החרדי, ייפסקו גם הלידות. זה עניין הישרדותי בעבורם. בלי חתונות לאורך זמן הם ייכחדו".

אבל כאן יש לו בעיה נוספת. במגזר הערבי בעיית החתונות ההמוניות בולטת יותר. מה הוא כותב עליהם? משפט אגבי אחד: "גם הערבים מפרים ומפיצים, אבל בישראל הם ממילא לא נחשבים חלק אינטגרלי מהציבור. הם מחוץ למחנה גם כך, ונענשים בתת־תקצוב כרוני".

ולגבי ה"חילונים שמפרנסים אותם". מעבר לביקורת המוצדקת על מודל "חברת הלומדים" – האם באמת "החרדים" בהכללה אינם מתפרנסים? לא כולם בחורי "כולל", ואלה שכן – הנשים שלהם עובדות ומפרנסות. והעוני שם קשה מאוד. ומעבר לכך, האם מי שאינם חרדים ומפרנסים אותם הם רק חילונים? האם הדתיים לאומיים והמסורתיים עובדים ומפרנסים ומשלמים מסים פחות מהחילונים?

איש רע ושקרן. חלאה.

* גאון מכחיש קורונה – מתי כספי הוא מכחיש קורונה. מה שמוכיח שאפשר להיות גאון מוסיקלי ואידיוט ציבורי בעת ובעונה אחת. הכחשת הקורונה לא גורעת כהוא זה מגאוניותו המוסיקלית של מתי כספי. גאוניותו המוסיקלית של מתי כספי אינה מוסיפה גרם של היגיון לקונספירציה של מכחישי הקורונה.

* הצד של העיתונות החופשית – עמית סגל וגיא פלג מייצגים לכאורה שני מחנות, שני צדדים של המתרס. אך למעשה, הם באותו צד בדיוק – הצד של העיתונות החופשית, של התקשורת החוקרת. שניהם מופת של עיתונאים שחוקרים, שמשיגים מידע על גורמי כוח בישראל, לא מטייחים ומציגים את חולשותיהם, טעויותיהם, קלונם, שקריהם, ושחיתות שקיימת בהם. זה תפקידם, זו שליחותם; אחת היא אם מדובר במערכת הפוליטית על כל חלקיה, במערכת המשפטית, במערכת הביטחון או במרכזי ההון בישראל. וגם במערכות התקשורת. אין גוף חסין מפני ביקורת וחשיפה. עמית סגל אינו אחראי לשימוש הציני והספינולוגי שהשקרן עושה עם המידע שהוא חשף. חובתו הייתה לחשוף זאת.

אין לי ספק, שאילו המידע שגיא פלג חושף היה מגיע לעמית סגל והמידע שסגל חושף היה מגיע לגיא פלג, כל אחד מהם היה חושף אותו ללא משוא פנים.

גילוי נאות – עמית סגל חשף לפני כשנה, לפני אחד מסיבובי הבחירות, התבטאות בעייתית שלי בתכתובת פנימית של תל"ם; חשיפה שגרמה לי ולתנועתי (לשעבר) מבוכה רבה. ולמרות המבוכה, שאף חייבה אותי למהר ולהתנצל, אישית ובאופן פומבי, הסרתי בפניו את הכובע, כי הוא מילא היטב את תפקידו (כעסתי רק על החפרפרת שהדליפה, שעד היום איני יודע מיהי). מאוחר יותר הוא שוב חשף התבטאות פנימית חריפה שלי בקבוצה, אבל אז דווקא שמחתי שהיא דלפה…

* בדיקה בלתי תלויה – "דוברוּת הליכוד" (כלומר נתניהו) הוציאה הודעה הדורשת בדיקה בלתי תלויה של סוגיית חקירות נתניהו, או בלשונם השקרנית משולחת הרסן "תפירת התיקים" ושאר עלילות הקונספירציה המטורללות.

מהי בדיקה בלתי תלויה? בדיקה של ועדה בראשות שופט. אבל אם תקום ועדה כזאת, הרי הם יטענו מראש, שזו ועדה מוטה הרי השופטים הם "מפלגת צלאח א-דין" "דיפסטייט" ושאר הבלי העלילה.

אז מי הם רוצים שיערכו את הבדיקה ה"בלתי תלויה"? ועדת לינץ' פרלמנטרית של עסקנים "בלתי תלויים" כיריב לוין, מיקי זוהר, אסנת מארק, שלמה קרעי, סמוטריץ' ודומיהם. שונאי החוק והמשפט ונערי השליחויות של הנאשם. כמובן שאסור לאפשר את הקמת ועדת הלינץ' הזאת.

אז מי צריך לבדוק את הסוגיה?

יש שופטים בירושלים. ובינואר יחל משפטו של נתניהו. הוא נכנס למשפט כנאשם, אך עומדת לו חזקת החפות, כלומר הוא מגיע למשפט כחף מפשע. הוא אינו צריך להוכיח את חפותו, אלא התביעה נדרשת להוכיח את אשמתו. שם, במשפט, תוצגנה הראיות ועל פיהן ורק על פיהן השופטים יפסקו את דינו. ושם, במשפט, יוכל נתניהו להציג את כל טענותיו כלפי החקירה, אך שם הוא גם יצטרך להוכיח את טענותיו על סמך עובדות.

בבית המשפט יזכה נתניהו למשפט צדק. ניסיונותיו לסכל בכל מחיר את המשפט מעידים שכנראה הוא אינו משוכנע כל כך בחפותו.

* השאלה הרלוונטית – יעקב אבו-אלקיעאן אינו מחבל. נקודה. וזה נכון ללא קשר לספין הציני של ה"התנצלות" של נתניהו, שבה כהרגלו הוא שם את עצמו במרכז כ"קורבן".

יעקב אבו-אלקיעאן אינו מחבל, אך עובדה זו אינה רלוונטית לשאלה מה קרה באום אלחיראן. השאלה הרלוונטית היא האם השוטרים שירו בו חשו סכנה, סברו שהם בפיגוע דריסה וירו מתוך הגנה עצמית. העובדה שעד היום הנושא הזה לא נסגר, היא עינוי דין ממושך ומיותר. יש להאיץ את החקירה ולסגור את הפרשה. אבל כל עוד היא לא הסתיימה, מן הראוי שלא נשפוט את השוטרים היורים ולא נציג אותם כעבריינים (כפי שהוצגו בימים האחרונים בכלי התקשורת).

* חקירה כוללת – הרשימה המשותפת קוראת להקים ועדת חקירה על אירועי אום אלחיראן. הם צודקים. יש להקים ועדה כזאת. אך ועדה כזו, אם תקום, חייבת לדון בכל האירועים במקום באותו יום, שהביאו להשתלשלות העניינים הטרגית שהסתיימה במותם של השוטר ארז עמדי לוי ושל יעקב אבו-אלקיאן. יש לחקור את האלימות הקשה שבה נתקלו שוטרי משטרת ישראל שבאו לאכוף את החוק ואת פסיקת בית המשפט. יש לחקור את תפקידם של הח"כים מן הרשימה המשותפת, בראשות איימן עודה, שהיו במקום, התסיסו את הרוחות, שלהבו את היצרים ועודדו את הפרת החוק ואת האלימות. עודה עצמו נפצע בראשו מאבן שיידו המתפרעים שהוא הסית, והתקשורת חגגה סביב תמונתו חבוש ראש א-לה אריק שרון במלחמת יום הכיפורים. אלמלא האלימות הזאת ואלמלא ההסתה הזאת, סביר להניח שהשוטרים לא היו חשים סכנה וכל הטרגדיה הייתה נמנעת.

ובכלל, כל אימת שהח"כים מהרשימה המשותפת מלינים על כך שהמשטרה אינה פועלת נגד האלימות במגזר הערבי, והם צודקים בטענתם, כדאי לזכור כיצד מתקבלת המשטרה כאשר היא באה לאכוף את החוק ואיזה תפקיד ממלאים אותם ח"כים באירועים האלה.

* אסור לקבל מתנות? – טיילתי עם חבריי לבית המדרש "מעגלים" בחורבות רעבנה שביער אודם. הדריך אותנו (זו כבר הפעם השניה) מנהל אזור הגליל המזרחי והגולן ברשות העתיקות אורן זינגבוים.

ההדרכה הייתה ללא תשלום, כמו בפעם שעברה. בתום הסיור הענקנו לו שי צנוע – שובר לקניית ספר בסטימצקי. "אני מתנצל", אמר אורן, "אסור לי לקבל מתנות".

כשראינו את עקשנותו, ניסינו כיוון אחר. "בשעה שאתה הדרכת אותנו, לא היית בבית עם אשתך והילדים ואשתך הייתה לבד. זאת מתנה לאשתך".

לא עזר שום דבר. "חברים, אני עובד מדינה, זה חלק מהעבודה שלי, אני מקבל על זה משכורת, אני לובש חולצה עם הסמל של רשות העתיקות, מצטער, איני יכול".

טוב, כבר נמצא למי להעניק את השי הצנוע.

ולמה אני מספר זאת? באמת, למה?  

* השקרן – כמה עשרות מבוגרי קרן וקסנר תבעו את יאיר נתניהו השקרן בסכום של מיליון ₪. מצוין! זאת הדרך לטפל בַּשקרן.

* קליפורניה הבוערת – יושב בסן פרנציסקו על המים. שוטף את העיניים בכתום ובאדום.

* בוג'ה – יקירנו בוג'ה, בנימין יוגב, חבר קיבוץ בית העמק, מי שניהל במשך שנים רבות את מכון "שיטים" והמשיך לעבוד כמרצה מרכזי עד יומו האחרון, הלך בשבת בבוקר לעולמו. בן 82 היה במותו. בוג'ה נפטר ממחלת הסרטן.

בוג'ה היה מן הדמויות המרכזיות בעולם ההתחדשות היהודית בחברה הישראלית בכלל ובתנועה הקיבוצית בפרט. עד מחלתו, המשיך להרצות כמעט מדי יום בכל רחבי הארץ, בפני חיילים, סטודנטים ומעגלים שונים בנושא התרבות היהודים והחגים. הוציא הרבה מאוד חוברות וילקוטים על חגי ישראל, על השבת ובנושאים נוספים של התרבות היהודית ישראלית. היה מרכז תנועת הצופים ושליח עליה בארה"ב.

בוג'ה היה מורי ורבי וחברי. הרבה מאוד שיתופי פעולה היו לנו, ובהם קורסים משותפים שהעברנו במתנ"ס הגולן בנושא מעגל השנה וחגי ישראל, סדרי טו בשבט שהעברנו יחד במשך שנים רבות ביישובי הגולן והגליל ועוד.

בוג'ה היה יקיר אורטל. במשך שנים הוביל באורטל מדי שנה קבלת שבת לקבוצת בנות ובני המצווה, משפחותיהם והסבים והסבתות שלהם שהגיעו אותה שבת לאורטל. הנחה יחד אתי סדרי טו בשבט בקיבוץ והרצה בחגים שונים. הוא אהב את אורטל מאוד, ותמיד ראה בה מופת של קהילתיות וחיי תרבות. לפני שנתיים ערכנו באורטל ט"ו בשבט בהנחיה משותפת של שנינו, שנושאה היה: ארבעים שנה לאורטל, שמונים שנה לבוג'ה. בארבע הכוסות, ארבעה חברים בירכו את בוג'ה. הביקור האחרון באורטל של דניאלה ובוג'ה היה במופע המרכזי של שנת הארבעים לאורטל, שהיה גם האירוע המרכזי של שנת המצוות, בקבוצה שבה הייתה חברה בתי תמר.

היה איש צנוע, עממי, שמח, מקרין שמחה, אופטימיות ואהבת האדם. בר אוריין אוטודידקט, שופע ידע ביהדות על כל גווניה ושלל מקורותיה.

בוג'ה הוא אבדה ענקית. כאב לי מאוד לאורך השבת. יהי זכרו ברוך!

* הפריבילגית – אני רוצה לספר על אמא שלי, רחל הייטנר, שאמש מלאו 32 שנים לפטירתה, בטרם עת, בגיל 52, ממחלת הסרטן.

ילדותה של אמי נעשקה בתלאות השואה. לאחר השואה, משפחתה התאחדה וחייתה עוד ארבע שנים במחנה עקורים בגרמניה. בגיל 13 אמי עלתה עם משפחתה לארץ. תחילה התגוררו במחנה העולים "שער עליה" בחיפה ולאחר מכן עברו לאזוּר, ונכנסו לבית ערבי נטוש וקטן בלי גג ובהמשך עברו לבית עם תנאים קצת יותר סבירים.

אמי החליטה למתוח קו על עברה עד עלייתה לארץ. עד מותה לא סיפרה לנו במילה על מוראות השואה, כמי שרוצה לגונן עלינו (ועל עצמה) מן המידע הזה (את הסיפורים דלינו אחרי מותה). היא התערתה בארץ, הקדישה את זמנה ללימודים והייתה תלמידה מצטיינת, ולתנועת הנוער השומר הצעיר בה הייתה פעילה ומדריכה. היא למדה בסמינר למורות והתגייסה לצה"ל כמורה חיילת. היא שירתה ביישובי העולים בנגב ולימדה את ילדי העולים עברית ואת כל מקצועות היסוד. היא, העולה החדשה, ירדה לנגב כוותיקה המסייעת לעולים החדשים. בשובלים היא פגשה את אבי, יוסי הייטנר, שהלך לעולמו אשתקד בגיל 90. גם אבי שרד את השואה, שבה הוא איבד את אחיו ורבים ממשפחתו במחנה טרנסניסטריה ושם לקה, עוד כילד, באולקוס ממנו סבל עשרות שנים. הוא עלה לארץ בספינת המעפילים "מדינת היהודים", גורש לקפריסין וחזר עדין כנער (בן פחות מ-18) היישר למלחמת השחרור בה לחם. אבי ירד לנגב כדי לסייע, כוותיק, לעולים החדשים. הוא היה מזכיר, גזבר ומנהל חשבונות של מושבי עולים. הוריי היו בין המייסדים של היישוב מבועים בנגב, שם נולדה אחותי הבכורה. הייתה זו התקופה היפה בחייהם. כאשר החבורה של המייסדים התפרקה, הם היו בין אחרוני העוזבים ועברו לרמת גן. הם קנו בית קטן, שם גידלו את שלושת ילדיהם. שלושתנו גדלנו בחדר ילדים אחד, וכשאחותי הגיעה לגיל ההתבגרות הם סגרו לה מרפסת קטנה, כדי להקנות לה מעט פרטיות. הוריי היו אנשי עבודה, חרוצים מאוד ובעלי מוסר עבודה גבוה, כערך עליון. אמי חינכה דורות של תלמידים ורבים מציינים אותה עד היום כמורה לחיים. אבי היה מנהל החשבונות של שירותי רכב בע"מ, וכשחזר אחה"צ מהבית המשיך במשרות הנהלת חשבונות נוספות, לעתים עד השעות הקטנות. הורינו חינכו אותנו על אהבת האדם, העם והארץ, עבודה קשה, הצנע לכת וחיסכון. כך הוריי חסכו, בעבודה קשה, אגורה לאגורה, לירה ללירה, עברנו לגור בבית מרווח יותר, בשנות הארבעים לחייהם הוריי החלו לנסוע בחופשות הקיץ לחו"ל, ובגיל מאוחר אמי הרשתה לעצמה לצאת ללימודים אקדמיים, אך נפטרה בטרם השלימה את התואר השני.

ולמה אני מטריח אתכם בסיפור המשפחתי שלנו? רק כדי שכאשר מספרים לכם על "ישראל הראשונה", על האשכנזים-הפריבילגים-ההגמונים-המתנשאים-המנותקים – שתדעו על מי מדובר. 

            * ביד הלשון

העלה חרס בידו – השתתפתי בסיור ארכיאולוגי. אחת המשתתפות הרימה חרס ואמרה: "העליתי חרס בידי". ובאותו הרגע העליתי בידי את הרעיון לפינה.

מה מקור הביטוי? ברור שאין הכוונה למציאת חרס בחפירות ארכיאולוגיות. נהפוך הוא – מציאת חרס בחפירות היא מציאת האוצר שאותו הארכיאולוג מחפש. ואילו הביטוי מדבר על כך שחיפשתי וחיפשתי אחר האוצר שאני מבקש, ולא מצאתי. אז מה עושה כאן חרס?

מקור הביטוי הוא תלמודי, בבא קמא צא ע"א: "…אמר לו ר' עקיבא; צללת במים אדירים והעלית חרס בידך".

למה הכוונה? כאן חרס – פירושו צדף. המשל של ר' עקיבא מתייחס למלאכתם של שולי הפנינים, המתייגעים בחיפוש צדפות הפנינים וכושלים במוצאם צדפים חסרי תועלת.

התייחסות לכך נמצאת במקום אחר בתלמוד הבבלי, ששם השולים דווקא מצאו את אוצרם; מסכת יבמות צב ע"ב: "אי לאו דדלאי לך חספא, מי משכחת מרגניתא תותיה?" ובעברית: "לולא העליתי לך את מכיתת החרס, לא היית מוצא המרגלית שתחתיה".

המים האדירים שעליהם דיבר ר' עקיבא לקוחים משירת הים: "נָשַׁפְתָּ בְרוּחֲךָ כִּסָּמוֹ יָם, צָלֲלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים".

פירוש נוסף לחרס – שמש.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 6.9.20

* הזדמנות לגשר – הקורונה מכה בנו ללא אבחנה בין ימין ושמאל, חילונים, דתיים וחרדים, יהודים וערבים. אין אידיאולוגיה שונה באשר לקורונה – הכל רוצים למגר אותה. לכן, זו הזדמנות לקרב בין חלקי החברה הישראלית, למנף את האיום המשותף ואת ההתמודדות המשותפת לחיבור, לגישור על פני השסעים, שיוכל להוות תשתית לתיקון החברה גם בבוקר שלמחרת הקורונה.

בשסע בין החברה החרדית לחברה החילונית והדתית-לאומית, הקורונה נתנה לנו הזדמנות מיוחדת לחיבור. התקופה הקשה של העוצר בבני ברק, שבה חיילי צה"ל, הן פיקוד העורף והן לוחמים ביחידות קרביות, פעלו בעיר, הייתה הזדמנות לחיבור, לשבירת דעות קדומות, לאחוות אחים מעל הפערים. קיוויתי ואני עדין מקווה שהמראה של חיילי צה"ל הפועלים ימים ולילות כדי לסייע לחרדים בבני ברק, יביא לקירוב לבבות; יגרום לילדים חרדים לראות את צה"ל אחרת מכפי שהתחנכו, אולי לרצון עתידי להתגייס. וגם בעבור החיילים, זו הייתה הזדמנות לחוש אחוות אחים גם עם החרדים, שעולמם שונה כל כך.

מה תהיה ההשפעה לטווח רחוק? קשה לדעת. זה תלוי במידה רבה ביכולת של החברה הישראלית למנף את האירוע לתיקון חברתי, וקודם לכן – ברצון של החברה לתיקון כזה.

למרבה הצער, הקורונה גם החריפה שסעים. כך, למשל, בעקבות הוראתו של הרב קנייבסקי לבחורי ישיבות לא להיבדק.

פורום עמק השווה, הפועל לאיחוי שסעים בחברה הישראלית ולהגעה לעמק השווה, ביקר ביום חמישי בבני ברק. אני חייב להודות, בצער, שלא יצאתי מהמפגש אופטימי יותר מכפי שהייתי כשנכנסתי אליו. איני כותב זאת ממקום של יאוש או רפיון ידיים, חלילה, אלא מתוך הבנה ריאלית עד כמה האתגר קשה. אך אין אנו בני חורין להיבטל ממנו.

הבוקר נפתח במה שאמור היה להיות שיחה עם הרב ד"ר שלום סרברניק בנושא גיוס בחורי ישיבות לצה"ל. שיח – זה לא היה. אולי שיח של חרשים. האיש בא להטיף, השתמש בקלישאות דמגוגיות ומתנשאות ורק הפגין עד כמה המרחק בינינו, לפחות בנושא הזה, הוא גדול.

בשיחה עם ראש העיר אברהם רובינשטיין עלתה ההתבטאות של הרב קנייבסקי. רובינשטיין ננעל, ויצא מגדרו להסביר לנו מה משמעות "שר התורה" ואיזה גאון קנייבסקי. ראש העיר  ציין שאתמול הוא אירח את השר גלנט שמתח ביקורת חריפה על רוני גמזו והדברים פורסמו ולא עוררו כל סערה. למה מה שמותר לגלנט, שהוא חלק מן המערכת הממלכתית, אסור לרב קנייבסקי.

עד עכשיו איני יודע אם הוא היתמם, או הוא באמת לא מבין… גלנט התראיין ביום פתיחת שנת הלימודים ונשאל על כך שלא התקבלה עמדתו שיש לפתוח את שנת הלימודים בערים האדומות. הוא השיב שהוא ניסה לשכנע אבל הוא חלק מן הממשלה ומרגע שדעתו לא התקבלה, ההחלטה שהתקבלה מחייבת אותו והוא נושא באחריות לה.

הרב קנייבסקי אינו מקבל את סמכות המדינה אלא מהווה סמכות חלופית, והציבור שלו מקבל את הסמכות שלו ולא דינא דמלכותא דינא. זאת הסכנה.

אך היו גם דברים יפים ומעודדים. היה מפגש מרגש עם מייסד וראש "עזר לציון" הרב חנניה צ'ולק. היהדות החרדית יכולה ללמד אותנו פרקים בהלכות חסד וצדקה. ומן הראוי שנדע כולנו להוקיר ולהעריך זאת, גם בעת מחלוקת ובעיקר בעת מחלוקת. והלוואי שכפי שהחרדים מבינים שעשיית החסד אינה ביטול תורה, הם יבינו שכזו היא גם מלחמת מצווה על הגנת מדינת ישראל, ארץ ישראל ואזרחי ישראל.

במפגש עם ראש העיר הוא הציג בפנינו את האפליה של בני ברק בתשתיות, וזו חרפה לאומית שיש לתקן אותה.

הדבר המעודד ביותר הוא השותפות של חרדים בפורום עמק השווה. אני מאמין שהם עשויים להוות גשר בין הישראליות לחרדיות.

* מי אחראי לכישלון – אלמלא נתניהו התהדר כל כך בהצלחה הגדולה של ישראל בהתמודדות עם הקורונה בגל הראשון, ומתאר איך כל העולם נושא אלינו עיניו וכל ידידיו מנהיגי תבל מתקשרים אליו ללמוד על הנס הגדול – לא היינו מתביישים כל כך על עומק הכישלון היום, כאשר אנו האחרונים בעולם.

אלמלא נתניהו עף על עצמו בשידורים החיים היומיים בנטילת קרדיט ובתועפות של אני, אני, אני, אני ואני על ההצלחה הגדולה – אולי הציבור בישראל לא היה מטיל עליו את האחריות הבלעדית לכישלון.

כאשר החלו מתבררים ממדי כישלונו, הוא נזכר, באיחור של חודשים רבים, למנות פרויקטור קורונה. ומרגע המינוי, הוקל לו. יש לו שעיר לעזאזל. הוא משגר את נער השליחויות שלו מיקי זוהר להתגולל בגמזו אחת לכמה ימים, והשרים שמבינים את המסר, מחרים מחזיקים אחריו.

* הפרוטוקולים של זקני הקורונה – שוחחתי ארוכות עם אדם המאמין בקונספירציה על הקורונה. חובבי הקונספירציות, לא סתם מאמינים בקונספירציות שלהם. הם "יודעים" בוודאות שהקונספירציה היא המציאות ומשוכנעים בה בשכנוע עמוק. והוא עמוס ב"הוכחות". באיזה תאריך בדיוק ביל גייטס וחבריו שועי עולם המושכים בכל החוטים ומנהלים את כל העולם נפגשו, והיכן, ומה הם אמרו, ואיך מה שאמרו זה בדיוק מה שקרה. הכל תפור, הכל מדויק. כל פיסת מציאות מתלבשת היטב בתאוריה ומהווה "הוכחה" לתקפותה ומחזקת את הביטחון בקונספירציה, שכלל אינו זקוק לחיזוק. ו"איך תסביר ש…"? באמת, איך אסביר?

קשה לנהל ויכוח עם מאמינים אדוקים בקונספירציות. בין אם הם אלה שיודעים שהשב"כ רצח את רבין, או שהאדם לא נחת על הירח, או ש"דיפ-סטייט" תפר תיקים לנתניהו במסגרת "הפיכה שלטונית", או שפול מקרתני מת ואלביס פרסלי חי, או שהמוסד עומד מאחורי מתקפת הטרור של 11 בספטמבר, או שדיין, קיסינג'ר וסאדאת רקחו יחד את מלחמת יום הכיפורים ודיין הורה לחסל את ג'ו אלון, סגן הנספח הצבאי בוושינגטון, מפני שידע יותר מדי, או בפרוטוקולים של זקני ציון.

* מחנה השלום – בקרב האנשים המכנים את עצמם "מחנה השלום" קיימת מנטרה, ש"השלום הפך למילה גסה בישראל". וכעת הם בבעיה. איך להתייחס לעובדה שבעקבות הסכם השלום והנרמול עם איחוד האמירויות, שכנראה צפוי להתרחב למדינות אחרות, המדינה שוב מוצפת בשיח של שלום? מטוס ישראלי ועליו הכתובות: "שלום, סלאם, פיס" טס למדינה ערבית והתחושה במדינה והשידורים בתקשורת הם של משק כנפי ההיסטוריה. איך יגיבו כל אלה שמציגים את הציבור הישראלי כעוכר שלום?

הנה כך מגדיר רוגל אלפר את הסכם השלום: "סידור שמתיר לאזרחי ישראל, משועממים מאילת, לנכס לעצמם את איחוד האמירויות בתור מושבת נופש. היחס הוא לחלוטין על טהרת הקולוניאליזם… וזה מסימני ההיכר של קולוניאליזם: אבו דאבי ממותגת כמקום שהישראלים 'יגלו', בדיוק כפי שהאנגלים 'גילו' את הודו 'המסתורית' ". במילים אחרות, האקסיומה היא שהישות הציונית היא קולוניאליסטית. האקסיומה הזאת אינה זקוקה להוכחה ולהסבר. היא מסבירה ומפרשת כל פעולה של ישראל. כשישראל מתגוננת, זו תוקפנות ופשעי מלחמה של צבא אקיבוש הקולוניאליסטי נגד הילידים. כאשר ישראל נסוגה ועוקרת יישובים – הקולוניאליזם רק שינה את דפוס אקיבוש והפך את עזה לגטו ולכלא הגדול ביותר בעולם. כאשר ישראל חותמת על הסכמי שלום עם מדינות ערב, זה עוד צעד קולוניאליסטי להשתלט בדרך אחרת על ארצות ילידיות.   

… מחנה ה"שלום".

* שלום תמורת שטחים – פעם "שלום עכשיו" הטיפו ל"שטחים תמורת שלום". טענתם הייתה שהשלום כה חשוב, שתמורתו ראוי לוותר על שטחים.

היום הם מטיפים לשלום תמורת שטחים. כלומר, תמורת הנסיגה הם מוכנים גם שיהיה שלום.

אבל שלום שאין בו נסיגה? אין לו ערך בעיניהם.

הנה, כך כתב יריב אופנהיימר: "טיסת ה'שלום' נועדה לנטרל את השלום שישראל באמת צריכה. … זאת הדרך לקבור את פתרון שתי המדינות ולגזור עלינו ועל הפלשתינאים עוד שנים של סכסוך והקזת דם".

… מחנה ה"שלום".

* שמיים פתוחים – סעודיה הודיעה שמטוסים ישראליים יוכלו לטוס בשמיה לאיחוד האמירויות.

יותר מכך, הם ישמחו אם מטוסי חיל האוויר הישראלי יטוסו בשמי סעודיה בדרך לאיראן.

* מכשילי הריבונות – בעקבות הפיגוע בצומת תפוח אמר ראש המועצה האזורית שומרון ש"זה מה שקורה כשהממשלה נסוגה מריבונות". הוא רק שכח להזכיר שהוא וחבריו נאבקו נגד הריבונות ואף הפעילו לחצים על האוונגליסטים ללחוץ על טראמפ.

הם נוהגים בדיוק כמו אלה שיצאו נגד תכנית החלוקה והחלטת כ"ט בנובמבר, כי היא לא הייתה מספיק טובה להם. ההבדל בין אז ועתה, הוא שאז בן גוריון היה ראש הממשלה והיום…

* בכיה לדורות – לקראת צאת ספר זיכרונותיו של איש המודיעין הבכיר והשר לשעבר רפי איתן, התפרסמה ב"ידיעות אחרונות" כתבה ובה כמה מן הסיפורים המופיעים בספר. אחד הסיפורים אקטואלי מאוד. הוא מספר על החמצה גדולה, בכיה לדורות.

כאשר חוסיין הודיע ב-1988 על התנתקות ירדן מיהודה ושומרון, אריק שרון ורפי איתן הציעו לראש הממשלה שמיר להחיל מיד את ריבונות ישראל על בקעת הירדן ואזורים ביו"ש ע"פ תכנית אלון-גלילי. שמיר השיב שהוא מוכן לכך בתנאי שגם המערך, שהיה השותף בממשלת האחדות יסכים. איתן נפגש עם רבין, שר הביטחון (יו"ר מפלגת העבודה היה מ"מ ראש הממשלה פרס) שהביע תמיכה בתכנית. הוא לא התחייב שהמערך יתמוך, אך הוא לא יתנגד, הבטיח. מי שהכשיל בסופו של דבר את המהלך היה שמיר. הסיבה: "למה לא הכל?" כך בשל דבקותו של שמיר ב"אף שעל", הוחמצה הזדמנות להחיל את הריבונות על בקעת הירדן. אני מעריך מאוד את שמיר, אחד מראשי הממשלה הטובים ביותר שהיו כאן, אך כאן הוא אחראי לשגיאה מדינית חמורה. זאת הסכנה ב"הכל או לא כלום". כך בדיוק נהגה מועצת יש"ע שפעלה נגד הריבונות על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות, כיוון שאין היא ריבונית על כל השטח. הם אף פעלו בקרב האוונגליסטים, הבייס של טראמפ, נגד התכנית.

תיקון קטן – רפי איתן דיבר על "תכנית אלון-גלילי", אך אין תכנית כזו. התכנית היא תכנית אלון. גלילי התנגד עקרונית לשרטוט מפות. הוא טען שכאשר אנו משרטטים מפה, ויתרנו מראש, טרם המו"מ, על כל השטח שמחוץ למפה וזאת תהיה נקודת הפתיחה שלנו במו"מ. הוא סבר שישראל צריכה להודיע עקרונית על הנכונות לפשרה טריטוריאלית, בלי להציג מפה ובינתיים לקבוע עובדות התיישבותיות בשטח.

אבל מבחינה אחת יש צדק בהגדרה של איתן. ישראל גלילי, בתפקידו כיו"ר ועדת השרים להתיישבות, קבע את מדיניות ההתיישבות על פי מפת תכנית אלון.  

* במציאות הברברית – במלחמה הורגים את חיילי האויב, אחרת הם יהרגו אותנו. במלחמה פוצעים חיילי אויב. במלחמה לוקחים חיילי אויב בשבי, כדי לנטרל אותם. אבל גופות אויב אינן מסכנות אותנו, ולכן אין כל עניין לחטוף אותן, להחזיק אותן בשבי או לעשות בהן כל שימוש זולת החזרתן למשפחות השכולות, כמעשה הומניטרי.

כל הסחר בגופות הוא ברברי. יש לקוות שניתן יהיה להגיע להסכם הומניטרי, גם עם חמאס ועם כל הגרועים באויבינו, שאין יותר כל שימוש בנשק הגופות.

אבל כל עוד הם מחזיקים בגופותיהם של הדר גולדין ואורון שאול ומתעללים במשפחותיהם, אל לנו לשחרר ולו גופת מחבל אחד. עלינו להשתמש בגופות כאמצעי לחץ להחזרת גופות חללי צה"ל.

ולאלה שאומרים: "אבל עובדה שעד כה זה לא עבד" אשיב: ברור שזה לא עבד, הרי הם השיגו, תמורות גופות חללינו, מחבלים חיים. כל עוד הם מאמינים שיוכלו לקבל מחבלים חיים תמורות גופות חללינו, הם לא יסתפקו בפחות מזה. רק אם ישתכנעו שאנו נחושים לא לשחרר ולו מחבל חי אחד תמורת גופה של חלל צה"ל, הם יבינו שהאינטרס שלהם הוא להחזיר את הגופות ולקבל מישראל את כל גופות המחבלים.

היוזמה של גנץ, שאושרה בקבינט המדיני ביטחוני, לא להחזיר גופות מחבלים מאף פלג עד החזרת גופות חללינו, היא יוזמה ברוכה.

* החלילן מיש עתיד – עופר שלח הוא איש "שמאל" קיצוני. עד הקמת יש עתיד הוא הצביע תמיד למרצ (על פי עדותו) ועל פי מאמריו – הוא לא היה מן המתונים שם.

יאיר לפיד הקים מפלגת מרכז, אך לקח את חברו עופר שלח, אולי כדי שיהיה הדופן ה"שמאלית" של מפלגתו; שימשוך קולות משמאל.

בשנתיים האחרונות שלח הפך לדמות המובילה ביש עתיד. כאשר כל כחול לבן, כולל יאיר לפיד, נשבעו ביקר להם שלא יקימו ממשלה שקיומה תלוי ברשימה המשותפת, שלח אמר דברים הפוכים. הוא האיש שרקם את החיבור עם המשותפת ואת רעיון העוועים המעוות של ממשלת מיעוט התלויה ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית. וכמו החלילן מהמלין, הוא הוליך אחריו לטירוף הזה את יאיר לפיד, את בני גנץ ואפילו את בוגי יעלון.

הוא האסטרטג של הפנזטיה האינפנטילית על הדרך להוציא את נתניהו מבלפור – באמצעות הברית עם הרשימה האנטי ישראלית ("רק הצבעה אחת"…), ההשתלטות באמצעות מאיר כהן על הכנסת כדי לחוקק חוקים פרסונליים רטרואקטיביים שיוציאו את נתניהו מבלפור ואו אז הליכוד והימין יזחלו לממשלה וכו' וכו' וכו'. פנטזיה של מגלומן שחושב שחוץ ממנו כולם מטומטמים, כולם ירקדו על פי החליל שלו, כל הכוכבים יסתדרו כפי שהוא יורה להם והתכנית הפנטסטית שלו תתגשם.

אך גם כאן, כמו החלילן מהמלין, הוא גרר אחרי הפנטזיה שלו את יאיר לפיד ובוגי יעלון, אבל הפעם לא את בני גנץ שגילה בגרות ואחריות.

ועכשיו הוא רוצה להחליף את יאיר לפיד. ובעצם, למה לא? אם בלאו הכי המפלגה הזו רוקדת לצלילי חלילו, למה שזה לא יהיה רשמי? ואולי ייצא מזה משהו טוב, אם יש עתיד תתנער מהדופן של שלח, ותחזור להיות מפלגת מרכז.

* נותן בהם סימנים – יאיר לפיד תמך בהקמת ממשלת מיעוט התלויה ברשימה האנטי ישראלית מתוך תאוות שלטון.

בוגי יעלון תמך בכך מתוך סלידה עמוקה משלטון נתניהו, ומתוך עמדה שהמטרה – סיום שלטון נתניהו, מקדשת את האמצעי הזה, אף שהוא מנוגד לכל ישותו.

עופר שלח, מי שרקם את המהלך, תומך בו מסיבות אידיאולוגיות. הוא רואה ברשימה הלאומנית הקנאית האנטי ישראלית שותפה טבעית; שותפה אסטרטגית.

* לא יפה לומר פנטזיה אינפנטילית – חברה העירה לי, שזה לא יפה שאני מגדיר את הפנטזיות של עופר שלח: כך-אפשר-להוציא-את-נתניהו-מבלפור-בחמישה-צעדים-ולמחרת-הליכוד-יזחל-לממשלת-יש-עתיד, כאינפנטילית. זה לא מכובד, זה לא מכבד את האנשים שמאמינים לזה, זה מרחיק.

והיא צודקת. זה באמת לא יפה. לא יפה לומר על הפנטזיה האינפנטילית שהיא אינפנטילית. ורצוי לא לומר על הפנטזיה האינפנטילית שהיא אינפנטילית, כי זה לא מכובד ולא מכבד ומרחיק. אבל אם לא אומר על הפנטזיה האינפנטילית שהיא אינפנטילית, היא לא תהיה אינפנטילית?

כי בין אם אומר על הפנטזיה האינפנטילית שהיא אינפנטילית ובאין אם לאו – רק למי שכמו ילדים מאוד מאוד מאוד רוצים לראות את נתניהו יוצא מבלפור, אפשר למכור אשליה פנטסטית כזאת.

מחשבה בוגרת יכולה הייתה להביא לאחת משתי מסקנות. מסקנה אחת – אחרי שלושה סיבובי בחירות ללא הכרעה, יש להבין שאף צד אינו יכול להקים ממשלה צרה ויש להקים ממשלת אחדות לאומית, כדי לא לדרדר את ישראל לאנרכיה של עוד ועוד סיבובי בחירות וממשלת מעבר אינסופית. מסקנה שניה – ישיבה עם נתניהו היא חציית קו אדום, ולכן יש ללכת לעוד ועוד סיבובי בחירות וממשלת מעבר אינסופית, כי זה עדיף על ישיבה עם נתניהו, ואולי באחד מסבבי הבחירות נתניהו ינוצח.

הפנטזיות של עופר שלח פשוט ילדותיות. מקסם שווא עטוף בנייר צלופן.

* מעשה טירוף – קיימתי שיחה מרתקת עם המשנה לנשיאת בית המשפט העליון בדימוס אליקים רובינשטיין, שכתמיד שופע סיפורים משלל תפקידיו בשירות המדינה.

הוא סיפר לי, שבמסגרת תפקידיו הוא נדרש לעתים קרובות לקחת בכירים בצבא ארה"ב ובכירים במערכת הדיפלומטית האמריקאית לסיורים בגולן, בתקופות המו"מ עם סוריה. באופן כמעט קבוע אמרו לו בני שיחו, בשיחות פרטיות לא לציטוט, שאסור לישראל לסגת מהגולן ושנסיגה מהגולן היא מעשה טירוף.

* איש השנה תש"ף – מדי שנה, מאז 2006, אני מפרסם בגיליון ראש השנה של "שישי בגולן" ושל "חדשות בן עזר" מאמר שבו אני בוחר את איש השנה של השנה היוצאת. איש השנה הוא האיש שהשפיע יותר מכל אחד אחר, לטוב או לרע, על השנה היוצאת או האיש המגלם באישיותו את התופעה המרכזית או האירוע המרכזי של השנה.

אנשי השנה שבחרתי עד כה: תשס"ו – נסראללה. תשס"ז – דניאל פרידמן. תשס"ח – אולמרט. תשס"ט – אובמה. תש"ע – ארדואן. תשע"א – דפני ליף. תשע"ב – בשאר אסד. תשע"ג – יאיר לפיד. תשע"ד – נתניהו. תשע"ה – נתניהו. תשע"ו – יעלון. תשע"ז – טראמפ. תשע"ח – טראמפ. תשע"ט – ליברמן.

מי יהיה איש השנה תש"ף?

* רחל יובל – רחל יובל, בת הזוג של אבי, הלכה לעולמה, בגיל 83, כשנה אחרי מות אבי.

רחל הצטרפה למשפחתנו לפני שלושים שנה והייתה הסבתא של ילדינו.

היא סעדה באהבה ובמסירות את אבי בשנות מחלתו.

ההלוויה התקיימה בחוג המשפחה.

יהי זכרה ברוך!

* זה היה ביתי – ב-1 ביולי 1972, עברנו ל"בית החדש". עברנו מרח' עוזיאל 132 לרח' עוזיאל 153 בר"ג. הייתי אז בן 9.5. בבית הזה עברו שנות ילדותי ונעוריי. ואחרי שאחיי ואני עזבנו את הקן, היה זה "בית הוריי", אך תמיד הוא המשיך להיות גם הבית שלנו. בבית הזה נפטרה אמי לפני 32 שנה. אל הבית הזה נכנסה רחל יובל, בת הזוג של אבי לפני 30 שנה. בבית הזה נפטר אבי בשנה שעברה. ואתמול נפטרה שם רחל. כולם מתו בבית ולא בבית החולים; כפי שרצו.

ילדיה של רחל יושבים שבעה בבית. ביקרתי אותם. ורק כשנכנסתי הביתה הכתה אותי ההכרה, שתם פרק של 48 שנים. שהבית אליו נכנסתי ביום הראשון של החופש הגדול בין כיתה ג' לכיתה ד' התרוקן.

            * ביד הלשון

שלום תמורת שלום – מאז ההצהרה על הסכם הנרמול עם איחוד האמירויות, אנו שומעים, בעיקר מפי ראש הממשלה, את צירוף המילים "שלום תמורת שלום", כביטוי להסכם שלום שלא כלל בתוכו נסיגה ישראלית.

אבי הסיסמה הוא ראש הממשלה השביעי של ישראל, יצחק שמיר. היא נועדה להוות משקל נגד לסיסמה "שטחים תמורת שלום". והיא נועדה לקעקע את האקסיומה לפיה מי שאינו תומך בוויתור על שטחים אינו חפץ בשלום.

מנהיג נוסף שאימץ את הסיסמה והפך אותה לאחד מעיקרי מצעו הוא מנהיג "צומת" רפאל איתן – רפול.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 3.5.20

* יליד הארץ – "אני ישראלי כי נולדתי כאן". מכירים את הטיעון? נו, ברור שאני ישראלי גם כי נולדתי כאן. אבל אני ישראלי בעיקר כיוון שהוריי עלו לארץ ישראל. אבי עלה לבדו, כנער בן 17 בספינת המעפילים "מדינת היהודים", גורש לקפריסין והגיע לארץ היישר למלחמת השחרור. אמי עלתה כנערה בת 13, עם הוריה, לאחר כארבע שנים במחנה עקורים בגרמניה, לאחר השואה. היא עלתה, לאחר קום המדינה, באוניה "עצמאות".

וכך כולנו, כל ילידי הארץ, הננו בנים, או נכדים, או נינים, או חימשים ליהודים שעלו לארץ ישראל. הם עלו לארץ ישראל בשל דחיה ומשיכה – הם נדחו בידי הגולה, ומולדת עמם משכה אותם.

חשוב מאוד, ביום העצמאות, שנזכור זאת. אנו ישראלים כי אנו יהודים. עם ישראל התקיים ושרד על אף הגולה הארוכה והתלאות והרדיפות, כיוון שמעולם לא איבד את האמונה והתקווה לגאולה – השיבה לארץ אבותינו. האמונה והציפיה לגאולה איחדו יהודים בכל קצות תבל לאורך הדורות. זאת מהותו של העם היהודי, זאת מהותה של היהדות.

זאת מהותה של מדינת ישראל – הגשמת חלום הדורות לגאולת עם ישראל במולדתו ההיסטורית, ארץ ישראל. כך נכתב במגילת העצמאות: "לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקווה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית.

מתוך קשר היסטורי ומסורתי זה חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהיאחז במולדתם העתיקה; ובדורות האחרונים שבו לארצם בהמונים, וחלוצים, מעפילים ומגינים הפריחו נשמות, החיו שפתם העברית, בנו כפרים וערים, והקימו ישוב גדל והולך השליט על משקו ותרבותו, שוחר שלום ומגן על עצמו, מביא ברכת הקדמה לכל תושבי הארץ ונושא נפשו לעצמאות ממלכתית".

אין שום משמעות ואף לא זכות קיום למדינת ישראל, אלא בהגשמת החזון הזה. אין מדינת ישראל שאינה מדינת הלאום של העם היהודי. אין זכות קיום למדינת ישראל אם תסטה מהגדרתה במגילת העצמאות: "בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית… אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל".

אנחנו יכולים להתווכח על גבולות המדינה, על אופן התנהלותה, על דרכה הכלכלית והחברתית, על מהות הדמוקרטיה, על מקום המשפט, על שיטת הממשל, על יחסי דת ומדינה, על יחסינו עם המיעוט הערבי ועל עוד נושאים רבים. על דבר אחד אסור שיהיה ויכוח, כי הוא הבסיס, הוא התכלית, הוא הראשית והוא האחרית – ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי.

חוק יסוד ישראל מדינת הלאום של העם היהודי, עיגן את התובנה המובנת מאליה בחוקה הנבנית של המדינה. החקיקה הזאת חשובה ביותר, אבל הוויכוח על החוק הציף בעיה קיומית – התערערות האמונה בתוכנו על מהות המדינה, ועל ייעודה – הגשמת הציונות.

יש לנו עוד עבודה רבה, בעיקר בשטח החינוך – לחנך את ילדי ישראל, את הדורות הבאים, על צדקת הציונות ועל ייעודה של מדינת ישראל.

ספינת המעפילים "מדינת היהודים", שבה עלה אבי, מעידה בשמה על החזון הגדול, וכך גם האוניה שבה עלתה אמי "עצמאות".

אחרי נפילת אחיו הצעיר יהודה, כתב אהוד מנור להוריו את שירו, שבו הוא ראה את החשוב בשיריו, "יליד הארץ". זהו השיר המשמעותי ביותר בעבורו. לא בכדי, כשהוציא ספר של מאות משיריו, הוא פתח אותו בשיר זה, ועל שמו קרא את הספר. לא בכדי, הוא ציווה לכתוב את השיר על גב המצבה שעל קברו.

אבא שר אני לך,
על שיום אחד
קמת ותלך.
אמא זה השיר הוא לך,
על ימי לכתך
אחרי אבי לכאן.

את השיר הזה קראתי על קברו של אבי, בהלווייתו, לפני חודשים אחדים.

* שלג ביום העצמאות – חורף 1983 היה סוער, מבורך בגשם ושלג. יום העצמאות היה סוער במיוחד, גשמים ושיטפונות בכל רחבי הארץ ושלג בחרמון.

הייתי אז חייל בלבנון. ישבנו במוצב גפן ליד הכפר עמיק, למרגלות ג'בל ברוך, במוצב הצפוני ביותר של צה"ל בבקעת הלבנון, סמוך לקו ההפרדה בינינו לבין הסורים (נהר הרישי). היינו שם שלושה חודשים קשים וסוערים, בהם בקושי יצאנו הביתה. הפער בין הפסטורליה של הנוף לבין קשיי המלחמה וכאביה זעק לשמים. הנוף היה עוצר נשימה. החל באגם קרעון והנחלים הזורמים אליו לאורכם עברנו בדרכנו מן הארץ למוצב ובאזור שבו ישבנו – נהר הרישי והביצות סביבו, הג'בל המושלג מעלינו והרי מול-הלבנון בצד המזרחי של הבקעה. ושדות הפרג האינסופיים, כאילו האדמה נצבעה באדום כהה. וטעם הדובדבנים המתוקים, שאז עוד לא היו כמותם בישראל.

אך הארץ היפהפיה הזאת הייתה ארץ אוכלת יושביה. והגזרה בה ישבנו הייתה חמה במיוחד. לעתים קרובות ירו על המוצב שלנו, בנק"ל או פצצות אר.פי.ג'י. ואנו יצאנו לתו"סים (סיורים רגליים. ראשי תיבות של תצפית וסיור), מארבים ומיקושים בתוך המתחם הסורי. אבטחנו עבודות ביצורים תחת אש. הגדוד שלנו שילם מחיר כבד – רונן יפה וארז בצלאל ז"ל שנפלו ופצועים אחדים, בהם המג"ד שלנו שנפצע ביום האחרון של הקו, בחפיפה עם גדוד המילואים שהחליף אותנו, לצד המג"ד המחליף, יואל אדרת, שנהרג.

ביום העצמאות יצאנו לפריצת ציר ארוכה אל מוצבים בג'בל ברוך שנקראו הניריות. היה בוקר קר ואפור, עם תחזית לגשם, אך פריצת הציר לא בוטלה. יצאנו השכם בבוקר, ולאחר מספר שעות החל לרדת עלינו שלג כבד. לא ייאמן – שלג ביום העצמאות! התקפלנו וחזרנו במהירות, בטרם נתקע באמצע הדרך.

היה זה יום העצמאות ההזוי ביותר בחיי.

* קדושת החג – ערב יום העצמאות הגיעה הודעה דחופה מצה"ל ליישובי הגולן, על פיה חל איסור מוחלט לטייל בשטחי האש בגולן ביום העצמאות, כי צה"ל מתאמן בהם כביום חול. תחילה, חשבתי שזו הודעה שנועדה להשאיר את התושבים בבית, כדי שלא יפרו את הסגר. אך מסתבר שאכן, צה"ל מתאמן. יש אימון גדול ליד קצרין.

בני אסף משרת כעת בתעסוקה מבצעית בגוש עציון. כמובן שפעילות מבצעית מתנהלת בשבת ובחגים בדיוק כביום חול. אבל גם בתעסוקה יוצאים מדי פעם ליום אימונים. חצי מהמוצב יצא להתאמן דווקא בחג העצמאות.

זה מכעיס מאוד. זה לא היה קורה בשבת או בחג דתי, ובצדק. אבל חג העצמאות הוא יום שבתון לכל דבר. זהו יום קדוש, כמו כל חג אחר. הפיכת החג לחול, בצבא ההגנה לישראל, היא חרפה.

* שבחי הקורונה – מדי שנה, ימים אחדים לפני יום העצמאות אני מקשט את מכוניתי בשני דגלי ישראל. ברוחות של הגולן, עד מוצאי יום העצמאות הדגלים כבר נראים כמו סמרטוטים. והשנה, אנחנו כבר אחרי אסרו חג והדגלים – כמו חדשים. מי אמר שקורונה זה רק רע?

* למי שחוגג – האוניברסיטה העברית שלחה איגרת לסטודנטים ובה נכתב: "יום העצמאות! למי שחוגג, חג שמח!"

ההודעה הזאת עוררה ביקורת, אבל אני רוצה לראות דווקא את חצי הכוס המלאה. הם יכלו לכתוב: "יום העצמאות! למי שחוגג, חג שמח! נכבה! למי שאבל – בבניין אל-קודס ננוחם". והם התאפקו. אז גם זו לטובה.

הברכה המתנצלת הזאת היא המשך ישיר לחילול יום הזיכרון בטקס משותף לחללי מערכות ישראל והרוגי האויב ולניסיון להקים ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת.

* אסון – ח"כ איימן עודה התייחס בנאום בכנסת ביום שני ליום העצמאות: "כשרבים יציינו שמחה גדולה, אנחנו נציין אסון".

זו זכותו. אין לי טענות אליו שכך הוא חש ולא על כך שהוא מבטא את תחושתו.

אבל האם זה הגיוני שקיומה של ממשלת ישראל יהיה תלוי ברצונם הרע של מי שרואים בקיומה של מדינת ישראל אסון?

* היה מרגיש בבית – לפני עשר שנים, לא היה כאן אף אדם מחוץ לשולי השמאל הרדיקלי שהיה מעלה על דעתו הקמת ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של רשימה אנטי ישראלית.

לפני עשרים שנה לא היה אף ישראלי נורמלי שהיה מעלה על דעתו את חילול יום הזיכרון לחללי צה"ל, בטקס של התייחדות על חללי מערכות ישראל ועם הרוגי המלחמה להשמדת ישראל, קורבנות הטרור והמחבלים.

ופתאום, מי שמתנגד לכך הוא "גזען".

מי שטוענים את הטענה הבזויה הזאת היו מרגישים בבית באו"ם, ביום שבו הוחלט בו לגנות את הציונות ולכנות אותה גזענות.

* למה הם התפרעו – מאה שנה מלאו לוועידת סן רמו, הוועידה הבינלאומית שהכירה פה אחד בזכותו של העם היהודי לבית לאומי בארץ ישראל והטילה על בריטניה את המנדט להקים את הבית הזה. ח"כ צביקה האוזר מדרך ארץ העלה על נס, בנאום בכנסת, את ציון היום ההיסטורי הזה. עצם האזכור עורר את ח"כי הרשימה המשותפת ואפילו את ניצן הורביץ ממרצ להתפרעות והשתוללות באולם המליאה. ואח"כ מתווכחים אתי כשאני מגדיר את הרשימה המשותפת אנטי ישראלית וטוענים ש"לא הוכחתי" שהיא מתנגדת לזכות קיומה של מדינה יהודית.

* יום עצוב לציונות – ביום רביעי חגגנו את חג העצמאות, חגה של הציונות, חג ניצחונה הגדול של הציונות.

ולמחרת… היום שלמחרת היה יום עצוב לציונות, יום עצוב להתיישבות, יום עצוב לחקלאות. ביום חמישי נאלצו חלוצי הערבה, חקלאי צופר, לנטוש את אדמתם שאותה עיבדו בזיעת אפם ובעשר אצבעותיהם במשך עשרות שנים. היום הם מנושלים ומגורשים, חצי שנה לאחר העקירה בנהריים.

זה הפרצוף של השלום עם ירדן. בהסכם עם ירדן נקבע הסדר מיוחד ל-25 שנה בצופר ובנהריים. לא הייתה מחלוקת על הריבונות הירדנית באזורים אלה, אך ברוח השלום סוכם שהחקלאים הישראלים יישארו על אדמתם ויוכלו להמשיך לעבד אותם, תחת ריבונות ירדנית. היו אלה מובלעות שמגלמות את רוח השלום ושיתוף הפעולה בין אויבים שהיו לשכנים וידידים. ניתן היה להניח שכעבור 25 שנה יהפוך ההסדר למציאות של קבע או במקרה הגרוע – יוארך לתקופה נוספת.

אבל הירדנים, כמו המצרים, הפכו שלום חם למלחמה קרה. עבדאללה עשה לשלום שעליו חתם אביו מה שמובארק עשה לשלום שעליו חתם סאדאת.

ובחלוף 25 שנה החליט עבדאללה לנשל את חקלאי הערבה ונהריים מאדמתם. למה? אם אין מחלוקת על הריבונות, למה לנשל? זו אנטישמיות לשמה – התנגדות לכך שיהודים יעבדו כבשת רש של 1,400 דונם בערבה הצחיחה. למה הדבר דומה? למצב שבו ישראל תנשל את ערביי ישראל מכל אדמותיהם החקלאיות. כן, כך נראה השלום עם ירדן.

אך אל לנו להפנות את ההאשמה רק לירדנים. יש מקום לחשבון נפש ישראלי. האם עשתה ממשלת ישראל את הנדרש כדי למנוע את הנישול? למרבה הצער, התשובה שלילית. יש לישראל מספיק מנופי לחץ להפעיל על הירדנים כדי שיחזרו בהם מן ההחלטה, אך נתניהו נהג ברפיסות ולא הפעיל אותם. בין ישראל לירדן יש הסכמי מים נדיבים מאוד. ואף על פי כן, ישראל מעבירה לירדן מים בכמות כפולה ממה שכתוב בהסכם. ישראל הייתה צריכה להודיע, שאם הירדנים ינהגו בנוקדנות וינצלו לרעה את האותיות הקטנות בהסכם, שמאפשרות להם לא לחדש את ההסדר המיוחד, גם אנו ננהג בנוקדנות ונעביר לירדנים מים בדיוק כפי שכתוב באותיות הקטנות של ההסכם. להם זה היה כואב הרבה יותר.

אני רואה קשר ישיר בין מחדל צופר ונהריים, להבלגה וה"הכלה" של טרור ההצתות ולחוסר האונים מול הטרור החקלאי. בכל המקרים האלה בא לידי ביטוי חוסר האכפתיות של נתניהו וממשלתו כלפי החקלאות.

ומה יהיה במקום החלקות המעובדות של החקלאות הפורחת בערבה? מדבר צחיח, כמו זה שעוטף את החלקות של צופר מכל עבר.

* תמונת ניצחון – במרץ 2003, שנתיים וחצי לאחר הסכם השלום בין ישראל לירדן, ביצע חייל ירדני, אחמד מוסא דקמסא טבח בנהריים, שבו הוא רצח 7 ילדות ופצע 6 נוספות. המלך חוסיין, שהיה אז בביקור באירופה, קטע את ביקורו, טס לישראל, ביקר אצל המשפחות השכולות יחד עם ראש ממשלת ישראל נתניהו, כרע בפניהן ברך והתנצל על הרצח שביצע חייל בצבאו. תגובתו האצילית של חוסיין הייתה עדות לרוח השלום בין המדינות, שהייתה חזקה והחזיקה מעמד על אף הטבח.

הימים השתנו. בעוד חוסיין הלך בדרכי סאדאת, בנו עבדאללה הלך בדרכי מובארק והפך שלום חם למלחמה קרה. דקמסא הוא היום גיבור לאומי בירדן.

נישולם של החקלאים והתיירנים הישראלים מנהריים לפני חצי שנה, אליה הצטרף השבוע נישול החקלאים הישראלים מצופר, היא תמונת הניצחון של דקמסא.

* נקודת רתיחה – השבוע הקרוב יביא לנקודת רתיחה והכרעה את העימות המובנה בין המערכת המשפטית למערכות הפוליטיות. עמדתי ידועה – אני נגד אקטיביזם שיפוטי, ואין אקטיביזם שיפוטי קיצוני יותר מקבלת העתירות שיידונו השבוע בבית המשפט העליון. כפי שכתבתי כבר, אני משוכנע שהעתירות תדחנה. אגב, התנגדותי לעתירות כלל אינה קשורה לתמיכתי בממשלת האחדות הלאומית. גם כאשר עלו העתירות נגד הטלת הרכבת הממשלה על מי שיש נגדו כתב אישום, מיד לאחר ההחלטה על כתבי האישום, התנגדתי להן בתוקף וכתבתי שיש לדחות אותן על הסף. תמכתי ואני תומך בשינוי החוק בנושא הזה (אם כי לא בחקיקה פרסונלית ורטרואקטיבית), אך אין זה נושא לבית המשפט כי אם לכנסת.

* מהלכים אימים על בית המשפט – תשובתו של מנדלבליט לבג"ץ, שיש לדחות את העתירה נגד ממשלת האחדות ושאין עילה להתערבות שיפוטית, ושלושת כתבי האישום החמורים נגד נתניהו – נובעים מאותו מקום. האדם מקצוען, הגון וישר. לא כלי שרת של אף אחד, אלא נאמן לחוק ולעובדות.

ההפגנות נגדו הן של מי שרוצים לראות בו זרוע פוליטית שלהם, ונועדו להלך אימים על בית המשפט העליון, שגם אותו הם רוצים להפוך לזרוע פוליטית שלהם. וכאלה יש בשני הצדדים.

* אל תהיו אידיוטים שימושיים – אני קורא ברשומות ותגובות של ימננים וביביסטים ציפייה ותקווה לכך שבג"ץ יפסול את ממשלת האחדות. הם חוככים ידיהם בהנאה לקראת האפשרות הזאת. הם משתוקקים ללכת לבחירות רביעיות עם האקדח המעשן לטענותיהם נגד "מפלגת בג"ץ"; בחירות על הנושא של הדמוקרטיה מול "דיקטטורת בג"ץ". הם מאמינים שבבחירות כאלו יהיה רוב מוחלט לבלוק נתניהו, שיוכל "לטפל במערכת המשפט", לחוקק חוקי ארדואנוקרטיה, להעמיד את נתניהו מעל החוק ולחלצו מן המשפט.

כולי תקווה ששופטי בג"ץ לא יהיו האידיוטים השימושיים של נתניהו.

* שותף לדבר עבירה – אם נתניהו יפר את הסכם הרוטציה, יהיה זה מעשה הנוכלות הפוליטי המושחת ביותר בתולדות המדינה. נתניהו לא רמז אפילו על כוונה כזו, והוא טוען נחרצות שהוא יכבד את ההסכם. אני מאמין שכך יהיה.

אך יש מי שמדיח אותו למעשה הנוכלות הזה. יאיר לפיד, הידוע כלוחם גדול בשחיתות. לפיד הבטיח לנתניהו בישיבה ועדת הכנסת העוסקת בחקיקה שנועדה לעגן את הרוטציה, שאם הוא יעשה את מעשה הנוכלות הזה, הוא ימצא בו שותף; הוא יהיה שותפו לדבר עבירה. הוא הבטיח שיהיה שותף למעשה נוכלות כזה "בכל רגע נתון שלא יתחשק לביבי לקיים את הרוטציה".

זו האתיקה הפוליטית של יאיר לפיד, הפופוליסט המתייפייף.

* רחמנות – בני גנץ הודיע שלא יתגורר במעון של ראש הממשלה החלופי. נתניהו זה משהו אחר. הוא הרי הומלס. אי אפשר לזרוק אותו, את אשתו ואת ילדיו לרחוב.

* חוץ תמורת בריאות – אחת התוצאות החיוביות של הקורונה, היא שדרוג מעמדו של משרד הבריאות. לא עוד ארץ גזירה שפוליטיקאים שאפתנים אינם סופרים אותו ולא פרס ניחומים למי שלא קיבלו תפקיד "נחשב". משרד הבריאות יתפוס מעתה את המקום הראוי לו כמשרד חשוב העוסק באחד התחומים החשובים בחיינו.

ליצמן שחרר את אחיזתו ממשרד הבריאות ושחרר את נתניהו מן המחויבות אליו. כחול לבן דורשת את התיק, ובצדק. היא נכנסה לממשלה כדי להטות שכם למאבק בקורונה, ואך טבעי שהתיק הזה יהיה בידיה. אולם לשם כך, עליה לשלם מחיר. יש לי הצעה – על כחול לבן לוותר על תיק החוץ תמורת תיק הבריאות ואשכנזי יהיה שר הבריאות. מי שהיה רמטכ"ל צה"ל, מנכ"ל משרד הביטחון והוא בעל ניסיון ביצועי אדיר, מתאים בהחלט למשימה. וכך, גנץ ואשכנזי, לצד נתניהו, ינהלו את המשבר.

ויהיה לכך עוד רווח חשוב. אשכנזי מתנגד להחלה חד-צדדית של ריבונות ישראל על הבקעה, ומוטב שהוא לא יהיה שר החוץ.

אגב, היה כבר רמטכ"ל ששירת כשר הבריאות בממשלת אחדות לאומית רוטציונית – מוטה גור.

* ציון לשבח ולגנאי – הממשלה והעומד בראשה ראויים לציון גבוה על תפקודם במשבר הקורונה. אמנם היו טעויות ומחדלים, ובראשם מחדל בתי האבות, אבל בראיה כוללת ההחלטות היו נכונות ובזמנן, הגם שנראו לעתים מרחיקות לכת מדי: סגירת הגבולות, מדיניות הסגר, המענה לאזורים שהוכו במגפה ובראשם בני ברק ובמידה רבה הצעד השנוי במחלוקת, ששחורי החולצות מתבכיינים עליו כ"סוף הדמוקרטיה", האיכון הסלולרי של השב"כ, שסייע רבות לבלימת המגפה והציל אנשים רבים. ההחלטה על השימוש באמצעי זה מבטאת את קדושת החיים כערך עליון, ואין לי ספק שהוא יאומץ בידי מדינות העולם במקרים דומים בעתיד. המדיניות הייתה נכונה, בדרך כלל, והתוצאות מדברות בעד עצמן.

לא כן, תהליך היציאה, שהוא רשלני, מבולגן והססני. שילוב של חוסר אומץ לקבל החלטות קשות ולקחת סיכונים עם העדר תכנון ואי חשיבה על הפרטים. על מה שאני מגדיר חוסר אומץ אפשר להתווכח. זו שאלה של השקפה – מישהו אחר יראה בכך אחריות וזהירות. לא כן באשר לחוסר התכנון והברדק. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר בהחלטות או חוסר ההחלטות בנושא החינוך. אפשר לחלוק על עמדתי שיש להחזיר בהקדם את הלימודים לסדרם. אפשר להחליט שהלימודים יחודשו בעוד פרק זמן ארוך יותר. העיקר שתהיינה החלטות. שיהיה ברור מה המשמעות של חזרה ללימודים, כיצד, מה נדרש מהרשות המקומית, מה נדרש מהנהלות בתי הספר ומהגננות, איזה מענה נותנת המדינה לקשיי המערכות. במקום זאת, ניתנות הוראות לפתוח את המוסדות כשהן מעוגנות בהנחיות בלתי ישימות ומשתנות לעתים משעה לשעה.

איך זה שממשלה שהיטיבה לגלות גמישות ותגובה מהיר למגפה שנחתה עלינו בהפתעה ולתת לה פתרונות טובים שהוכיחו את עצמם, אינה מסוגלת לתת מענה ליציאה, שהיו לה חודשיים לתכנן אותה. למה לא הוקמו מראשית המשבר צוותים מקצועיים לתכנן את אסטרטגיית היציאה? עד כה הציון לממשלה על ניהול היציאה וההקלות נמוך מאוד. אבל לא מאוחר לתקן.

* מחיר הסגר ומחיר הסרתו – אני מצר על ההחלטה לדחות את פתיחת הפעוטונים והגנים. משמעות ההחלטה היא, שההורים ייאלצו להישאר עם ילדיהם בבית ותהיה בכך פגיעה קשה בהנעת המשק.

חשוב מאוד להחזיר ללימודים את הילדים בגילים האלה, אבל האופן שבו הממשלה מציעה לעשות כן הוא בלתי הגיוני. חלוקת הגן לשני חצאים, כשכל חצי לומד אחת ליומיים, אינה פתרון אמתי, כיוון שרבים ההורים שלא יוכלו לחזור לעבודה לסירוגין – יום כן יום לא. הורים יסרבו, בצדק, לשלם לגן על חודש מלא כשילדיהם לומדים רק מחצית הימים בחודש. אולם הגן יעבוד ויעסיק באופן מלא. מי יממן את הפער (בפרט בגנים פרטיים)?

אני יודע שהדילמה קשה ואיני מקנא במי שצריך לקבל את ההחלטות. אבל מנהיגות פירושה יכולת לקבל החלטות קשות, לנהל סיכונים ולפעול גם בשיטת ניסוי וטעיה, גם בנושאי בריאות. סגר הוא פתרון טוב לבלימת המגפה, לזמן קצר. הוא היה יעיל והתוצאות מעידות על כך. אבל סגר אינו יכול להיות פתרון לטווח ארוך ומחירו – הכלכלי, החברתי, הנפשי והמשפחתי עלול להיות גדול לאין ערוך ממחיר הסיכון שבפתיחתו. לדעתי, הממשלה שמרנית, הססנית ואיטית מדי בתהליך ההקלות.

כן, אני יודע שיש דמגוגים אוטומטיים שתוקפים את הממשלה על הסגר אבל אם פתיחת הסגר תוביל לתוצאות לא רצויות יתקפו את הממשלה על הסרת הסגר. אך אל לממשלה להירתע מקבלת החלטות קשות. אין מנהיגות ללא יכולת לקבל החלטות קשות.

* מניפולציה שקרית של אינטלקטואלית הבית – אווה אילוז, אינטלקטואלית הבית של השוקניה, מלינה במאמר ביום שישי: "ישראל התירה להתפלל במרחב הציבורי אבל אסרה לקיים בו שיעורי יוגה". יופי. נדמה לי שמשפט אחר יהיה מדויק יותר: "ישראל התירה להפגין במרחב הציבורי, אבל אסרה להתפלל בו". הדוגמה המוחשית ביותר לכך, היא מקרה שבו המשטרה הרשתה לחרדים להפגין נגד הסגר, בתנאי שהמפגינים לא יתפללו, כי ההפגנה מותרת ואילו התפילה אסורה.

לא הייתי טורח להתייחס לדברים, אלמלא התמונה שמציירת אילוז. "דמוקרטיות לא ליברליות דוגמת ישראל, פולין, טורקיה והונגריה התמודדו עם משבר הקורונה כאילו היה משול לשריפת הרייכסטאג בגרמניה ב-1933 – הזדמנות לשלול חירויות אזרחיות ולהתעלם מסמכות הפרלמנט ובתי המשפט" – ציטוט אחד מרבים המציגים את התזה הזאת, שמניעה את מחאת שחורי החולצות והדגלים.

למה הדוגמה היא דווקא שריפת הרייכסטאג? קודם כל, כי זו השיטה הנואלת של החוגים הרדיקליים האנטי ציונים – לדמות את ישראל תמיד לנאצים. מרבית ההיסטוריונים מאמינים היום שהנאצים עצמם הציתו את הרייכסטאג כפרובוקציה שנועדה להוות תירוץ לצעדי החירום שהכריזו, לרדיפת הקומוניסטים וכל הפעולות לביצור שלטונם הרודני בעקבות השריפה. אילוז אינה טוענת שהקורונה היא קונספירציה. להיפך, היא מתייחסת אליה מאוד ברצינות ואגב, עם חלק מלקחי הקורונה שהיא הציגה אני מסכים. אבל לטענתה, ממשלת ישראל ניצלה את הקורונה כתירוץ "לרמוס אזרחים ולנכס לעצמה סמכויות ושליטה".

ההוכחה הטובה ביותר לכך שכל דבריה שקר נתעב, היא העובדה ששעה שכל המדינה הוכנסה לסגר, התפילות נאסרו, מקומות העבודה נסגרו, מערכות החינוך נסגרו, נאסר על אזרחים להתרחק 100 מ' מבתיהם, מה שהוחרג היה דווקא ההפגנה, והממשלה הסבירה זאת בפירוש בצורך להבטיח גם בימים כאלה את חופש ההפגנה.

השקרנית הזאת מכנה את ישראל "דמוקרטיה לא ליברלית", בעוד במציאות אין עוד דמוקרטיה ליברלית כמו ישראל.

* שאילתא להנהלת הקורונה – למה חולים יכולים להדביק בריאים במחלה ובריאים אינם יכולים להדביק חולים בבריאות?

* געגועיי לגעגועים – בראיון ל"ישראל היום" נשאל מתי כספי מה הכי חסר בעידן הקורונה, ותשובתו: הגעגועים הביתה.

וזה הזכיר לי סיפור על מנחם מנדל דוליצקי. דוליצקי היה משורר, סופר ופובליציסט ציוני, שהרבה להטיף לעליה לארץ-ישראל. הוא כתב את שיר הגעגועים לא"י "אם אשכחך" המוכר יותר כ"ציון תמתי":

צִיּוֹן תַּמָּתִי, צִיּוֹן חֶמְדָּתִי
לָךְ נַפְשִׁי מֵרָחוֹק הוֹמִיָּה.
תִּשְׁכַּח יְמִינִי אִם אֶשְׁכָּחֵךְ, יָפָתִי,
עַד תֶּאְטַר בּוֹר קִבְרִי עָלַי פִּיהָ.

לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ, צִיּוֹן חֶמְדָּתִי!
אַתְּ, כָּל עוֹד אֱחִי, תּוֹחַלְתִּי וְשִׂבְרִי.
עֵת הַכֹּל אֶשְׁכָּחָה – אַתְּ שְׁאֵרִית נִשְׁמָתִי
וְצִיּוּן, אַתְּ – צִיּוֹן, תְּהִי עֲלֵי קִבְרִי!

אולם כאשר היגר מרוסיה, הפנה דוליצקי את פעמיו דווקא ל"גולדענע-מדינע", ארה"ב. וכשנשאל איך הוא, שכה הטיף לעליה, נהג כך, השיב: "איני יכול לחיות בלי הגעגועים לציון".

וקובי אוז כתב את השיר "געגועיי לגעגועים":
געגועיי לגעגועים
הופכים ימי לחזיון תעתועים
גם אם יגעתי מדי
ומצאתי ודאי
התעצבתי מרון שעשועים.

* ביד הלשון

להשיא משואה – אני X בנם של Y ו-Z, מתכבד להשיא משואה זו. למה להשיא ולא להדליק?

כמובן שנכון לומר גם להדליק, להצית ואף להבעיר. אולם הביטוי להשיא משואה, כשהפועל נגזר משם העצם, יפה וחגיגי יותר, ספרותי יותר, יש שאף יאמרו נמלץ, ומתאים יותר לגודל המעמד הממלכתי והמקודש.

גם באורטל אנו עורכים ביום העצמאות טקס משואות. כמנחה הטקס קראתי לכל משואן להשיא את המשואה. מספר פעמים בעבר, כולל אשתקד, הייתי משואן בעצמי והקפדתי "להשיא משואה זו".

מַשּׂוּאָה היא לפיד גדול, מדורה גדולה שאבותינו השתמשו בה לאיתות ולהעברת מסרים, ובהם הודעות על ראש חודש. וכבר הקדשתי את אחת הפינות למושב משואה בבקעת הירדן, שנקרא כך בשל סמיכותו לסרטבה, אחת הפסגות שעליהן הובערו משואות בשרשרת המשואות מירושלים לבבל לבשורת ראש חודש.

* "חדשות בן עזר"