צרור הערות ‏3.5.23

* אין לנו ארץ אחרת – שירו הנפלא של אהוד מנור "אין לי ארץ אחרת", נבחר כשיר ה-75, במצעד של רשת ג' ו"ישראל היום".

זה אחד השירים הפטריוטיים ביותר שנכתבו כאן. אהוד מנור, ששכל את אחיו האהוב יהודה במלחמת ההתשה, כתב מספר שירים סופר פטריוטיים, שהמסר שלהם הוא מסר ה"צומוד" – מה שלא יהיה, ומה שלא יקרה, וכל מחיר שנדרש לשלם, זוהי ארצנו, זו מולדתנו, ולעולם לא ננטוש אותה. כך בשירו "יליד הארץ", שכתב אחרי ששמע את אמו מביעה ספקות, אחרי נפילת בנה הצעיר, אם לא הייתה זו טעות לעלות לארץ. "אבא, שר אני לך, על שיום אחד, קמת ותלך. אמא, זה השיר הוא לך, על ימי לכתך, אחרי אבי לכאן". אגב, את השיר הזה, באותה הכרת טובה, קראתי על קברו של אבי, בהלווייתו. ולאחר מלחמת יום הכיפורים, שבה נפלו רבים מחבריו של אהוד מנור, ודורו ספג מכה קשה ואיומה, הוא כתב את "ללכת שבי אחריך". הוא כתב למולדת, אותה הוא הגדיר "ארץ של חלב, מרור ודבש", כן גם מרור: לשאת חלום מבטן, מדורות,

לשאול באביבייך נחמה,

לחיות על פני ובתוכי האדמה

הנוראה והיפה הזאת.

כן, לפעמים האדמה היפה הזאת היא גם נוראה, אבל אנחנו הולכים שבי אחריה, נושאי חלום הדורות.

וכך גם "אין לי ארץ אחרת", כן, גם אם אדמתי בוערת. כן, נילחם על דמותה אם היא שינתה את פניה, לא נוותר, אבל אין לנו ארץ אחרת. לא נמיר אותה לעולם בארץ אחרת.

מה הפלא, שגדעון לוי, עוכר ישראל, פרסם בשוקניה פשקוויל נגד השיר ונגד הבחירה בו? הרי כל ישותו היא תיעוב לרעיון שכאן הוא ביתנו. הרי הוא לא הסתפק בהשתתפות בטקס הפיגולים של חילול יום הזיכרון בטקס הסלט שערבב את חללי המלחמה לתקומת ישראל, קיומה וביטחונה עם חללי המלחמה להשמדת ישראל ולרצח יהודים, אלא למחרת, ביום הזיכרון עצמו, הוא לא עלה לקברו של גדעון בכרך, שנפל בתש"ח ועל שמו הוא נקרא, אלא לבית הקברות במחנה הפליטים ג'נין, להשתטח על קברי מחבלים ולפרסם את הפרובוקציה בשוקניה.

את "אין לי ארץ אחרת" הוא הציג כשיר "בכייני". השיר, כמו השירים האחרים שציינתי, הוא ההיפך מבכיינות. זו לא קובלנה על כך שאנחנו מסכנים, אין לנו ארץ אחרת, אלא להיפך – זה מסר גאה שזו מולדתנו, כאן אנו מכים את שורשינו, כאן אנו שמים קץ לתופעת היהודי הנודד, כי אנו נושאים חלום מבטן ודורות, החלום "שסבא שר אותו לאבא", כפי שכתב מנור בשירו "חי", והיום אנחנו מגשימים אותו. אבל אצל לוי, זו "התקרבנות", כאילו אנחנו מייללים שאין לנו ארץ אחרת, כדי להצדיק את העוולות שאנו עושים לערבים.

ומה המסר הפוליטי של ג. האו האו? בטח תחשבו שהוא יכתוב, שאם אין לנו ארץ אחרת, למה אנחנו "קובשים" גם את הארץ של הפלשתינאים בלה בלה בלה. כלומר, שעלינו להסתפק במדינה בקווי 4 ביוני 1967. אם כך אתם חושבים – טעיתם.

אכן, "קבשנו" ארץ לא לנו. אך לא ב-1967. והארץ שאינה שלנו אינה רק ממזרח לקו הירוק. אנחנו "עם שכבש ארץ מידי עם אחר, נישל אותו וגירש אותו מארצו והניח אותו מדמם, מושפל, חסר זכויות וחסר כבוד זה 100 שנים ויותר — זו כבר חוצפה אחת יותר מדי לקונן על שאין לו ארץ ספייר, כמו שהוא חושב שמגיע לו". מאה שנה ויותר. כלומר הגזל של ארצו של עם אחר, אינו ב-1967, גם לא ב-1948 אלא יותר ממאה שנה. ובשיר, אנו כביכול מקטרים על כך שאין לנו עוד ארץ, כלומר אנחנו לא מסתפקים בארץ לא לנו ש"קבשנו" מבעליה החוקיים באכזריות נוראה לפני יותר ממאה שנה, אלא אנחנו רוצים עוד.

* לֹא בָּא לְנַשְּׁקוֹ אֶלָּא לְנָשְּׁכוֹ – יואל שרון, מ"מ בסיירת חרוב, חצה עם חייליו במלחמת יום הכיפורים את תעלת סואץ. בקרב קשה ועקוב מדם בעיר סואץ, איבד יואל 16 מתוך 19 לוחמיו והוא עצמו נפצע קשה והוא משותק לחלוטין בפלג גופו התחתון.

מדי מוצ"ש, חמוש בכיסא גלגלים ודגל הלאום, הוא מגיע לקפלן, להיאבק על דמותה של ישראל כמדינת חוק דמוקרטית. "כפי שאז התאבדנו על הגבולות, כך נתאבד מול הניסיונות לשנות את פניה של המדינה הזאת", הוא אומר.

מדי שנה הוא עולה ביום הזיכרון לבית העלמין בבאר שבע, שם טמונים ארבעה מרעיו לנשק. השנה, כאשר שמע על מזימתו של הכהניסט להגיע לבית הקברות ולחלל את הטקס בנוכחותו ובנאומו, הוא כתב לו מכתב אישי רגשי, והזמין אותו להיפגש עמו לשיחה מלב אל לב בחלקה שבה טמונים רעיו. הפגישה התקיימה במתחם המאובטח ולא בחלקה המבוקשת, על פי הנחיית השב"כ. הם נפגשו לפני ואחרי הנאום. לפני הנאום הוא הפציר בבן גביר להתחשב ברגשות המשפחות ולא לנאום. כמובן שבן גביר צפצף על בקשתו. הרי הוא הביא אתו קהל מעודדים, מאות כהניסטים שיריעו לו ויהפכו את טקס יום הזיכרון להפגנת בחירות של עוצמה כהניסטית.

יואל שרון, איש יקר, טוב ותמים. בתמימותו נתן לגיטימציה לטינופת הכהניסטית, שעשה עליו סיבוב תעמולתי. מודע היטב למצלמות "כאן 11" בן גביר חיבק אותו וגיפף אותו ונישק אותו וחינטרש את החרטא על "אתה אח שלי" ו"אני אוהב אותך אהבת נפש". וכאשר יואל רצה לממש את מטרת המפגש, לדבר על לבו ולהסביר לו את עמדתו, הוא מרח אותו בציניות מרושעת ומקפיאת דם, באמירות זולות כמו "בוא נשאיר את הפוליטיקה מחוץ לבית הקברות"… הוא, שבא אך ורק לעשות פוליטיקה כהניסטית אומר זאת, ללא בושה.

לבי לבי ליואל שרון. אני לא מקנא בו. אחרי כל מה שעבר בחיים, רק זה עוד היה חסר לו – להתחבק ולהתנשק עם הדוצ'ה.

בספר בראשית, בסיפור על פגישתם של עשו ויעקב אחרי עשרות שנות נתק, כתוב על עשו "וישקהו"; את יעקב. ומעל כל אות במילה הזאת, מופיעה נקודה. הנקודה הזאת היא פתח לפרשנויות. מה היא באה להגיד לנו? דרש רבי ינאי: "לָמָּה נָקוּד עָלָיו? אֶלָּא מְלַמֵּד, שֶׁלֹא בָּא לְנַשְּׁקוֹ אֶלָּא לְנָשְּׁכוֹ, וְנַעֲשָׂה צַוָּארוֹ שֶׁל אָבִינוּ יַעֲקֹב שֶׁל שַׁיִשׁ וְקָהוּ שִׁנָּיו שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע".

איני יודע לגבי עשו, אך ברור מהי נשיקתו של אותו רשע, בן גביר.

* נפל – השר ל"ביטחון" לאומני צריך להקיף את עצמו באבנים וסס"ל (סרט סימון לבן) ולכתוב שלט: נֶפֶל.

* היכונו להכרזה – עוד מעט בן גביר ייצא לרחוב, יאסוף סביבו קהל ויצהיר שהנחה לצאת מחר למבצע "חומת מגן" בעזה.

* קונסיליירי – תוך שמתקיים המו"מ בבית הנשיא, שנועד להציל את החברה הישראלית באמצעות הגעה לפשרה על רפורמה משפטית קונסטרוקטיבית בהסכמה לאומית רחבה, גורמים בקואליציה ממשיכים להתניע את הדי-9. כעת הם שוקדים על הצעת חוק חדשה, על פיה היועמ"ש יהיה מינוי פוליטי של כל ממשלה חדשה. הם לא רוצים יועץ משפטי, שנועד להבטיח שהממשלה תנהג על פי חוק, אלא קונסיליירי, כמקובל במשפחות פשע. הם רוצים למנות לתפקיד עוכרי דין מן הזן של גוטליב או כינרת בראשי.

הם גם מציעים הפרדה בין תפקיד היועמ"ש לתפקיד פרקליט המדינה. אני תומך בהפרדה כזו ומציע אותה כבר שנים רבות. אבל הכוונה שלי הפוכה לכוונה שלהם. אני רוצה מינוי תובע ראשי במשרה מלאה, שאינו מתחכך כל היום עם רוה"מ והשרים כמו היועמ"ש, וכך יוכל בראש נקי מהשפעות זרות להיות מצביא המלחמה בשחיתות הממשלתית. זו מהות תפקידו של התובע הראשי. לכן, אסור שהממשלה תמנה אותו, אלא ועדה בלתי תלויה, שאחד מחבריה יהיה שר המשפטים, ולבטח לא מעבר מזה. הכוונה שלהם הפוכה. הם רוצים שהממשלה תמנה בובה לתפקיד הזה, כדי לחלץ את נתניהו מאימת הדין.

מה שיקבע האם החוק לפיצול תפקיד היועמ"ש ראוי ויש לקבלו, או מושחת שיש לדחותו, הוא השאלה מי ממנה את התובע.

למרות הניסיונות להמשיך ולהחריף את המהפכה, אני בעד להמשיך ביתר שאת את המו"מ על הסכמה לאומית רחבה. יש לנהל את ההידברות כאילו אין מהפכה ולהילחם במהפכה כאילו אין הידברות.

*  במלחמת אחים אני משתמט.

* הלכה ואין מורין כן – הצעת חוק הגיוס הלאומי של יאיר לפיד, על פיה תחול חובת שירות צבאי או לאומי ומי שלא יתייצב יעמוד לדין, היא ההצעה הצודקת ביותר, הנכונה ביותר והראויה ביותר. יתר על כן, היא ההצעה הצודקת היחידה.

ההצעה הזאת היא אידיאל, אבל יש רק בעיה קטנה. היא אינה ישימה. ולכן היא אוטופיה. פירוש המילה אוטופיה היא – אי מקום. כלומר, מקום שאינו קיים.

אי אפשר לתקן באבחת חרב חולי ורקב בני 75 שנים. אין לקבל את ההצעה הממשלתית המסתמנת, שבה החוק יכיר בהשתמטות כהליך נורמלי. יש לחפש דרכים חכמות להגדלה בהדרגה של נתוני הגיוס והשרות הלאומי, ולא באמצעות חרב ההעמדה לדין, כי לא נוכל להתמודד עם אלפי משתמטים שיכנסו לכלא ולבטח לא נוכל לרפא כך את החולי.

יש מושג הלכתי שנקרא: הלכה ואין מורין כן. אלו הלכות לא מעשיות, שעליהן נאמר בפירוש שזו ההלכה ולכן זו האמת, ואף על פי כן אין פועלים על פיה, כי היא אינה מעשית, מסיבות שונות. כזו תהיה הצעת לפיד אם תתקבל. היא תישאר על הנייר.

לפיד יודע זאת. זו הצעה פופוליסטית.

* דיפלומטית דגולה – למראה ההתפרעות החוליגנית בכנסת של השרה למעמד האישה, לא נותר לנו אלא להצטער על שהפסדנו דיפלומטית דגולה בניו-יורק.

אלמלא הייתה לנו הגוטליב, אפשר היה לחשוב שמאי גולן היא תחתית החבית.

* הבושה הגדולה – הדבר המביש ביותר בפתיחת מושב הכנסת, לא היה ההתפרעות של מאי גולן, אלא בחירתה לשרה למעמד האישה.

* להחזיר את הגופה – יש להחזיר את גופתו של בכיר הג'יהאד חדר עדנאן למשפחתו, בהקדם האפשרי.

מתי? מיד עם החזרת גופותיהם של אורון שאול והדר גולדין. ויחד אתו, נחזיר את כל הגופות של כל המחבלים.

* פיגוע התאבדות – שביתת רעב למוות של מחבל בכלא הישראלי, הוא פיגוע התאבדות. הנה, המחבל עדנאן שבת למוות ומיד נורו רקטות לעבר יישובים אזרחיים בישראל. מי יודע לאיזו הסלמה הדבר יביא, ואם לא הפעם, בפיגוע ההתאבדות הבא.

את הפיגוע הזה ניתן למנוע. איך? פשוט מאוד. בהזנה בכפיה.

יצקצקו המצקצקים על הפגיעה בזכויותיו בלה בלה בלה. האיש הוא אסיר. בעצם היותו אסיר נפגעות זכויות בסיסיות יותר מהזכות לבצע פיגוע התאבדות, כמו הזכות להיות חופשי. כן, אז גם הזכות לבצע פיגוע התאבדות תישלל מהמחבלים בכלא.

אם אסיר מנסה להתאבד בתליה, מיד יורידו אותו מן החבל. הוא הדין במי שמנסה להתאבד בהרעבה עצמית. במיוחד לנוכח הנזק הצפוי לנו מהפיגוע, שעלול להוביל לשפיכות דמים.

* משוואה מתמטית – אלכוהול פי שלושה מהמותר = תינוק מת.

* גן סמטוחאי – "גן דו-לשוני". "בית ספר דו-לשוני". אלו הגדרות מכובסות. השומע יחשוב שמדובר בבית ספר ששם דגש על לימוד שפה שניה, נניח ערבית, ומטפח את לימודהּ.

ולא היא. מדובר בגן דו-לאומי, כלומר בגן שמתחנכים בו יחד בני שני עמים.

נו, ומה רע בזה?

תשובתי היא: נו, ומה טוב בזה?

בעיניי מדובר במפגע חינוכי. הילדים שלי התחנכו במערכת החינוך הקיבוצית החל מבית התינוקות, ומשם עברו לפעוטון ולגן, ולמערכות החינוך הפורמלי האזוריות ולמערכת החינוך החברתית הקהילתית של אורטל וזו של הגולן. ולאורך כל שנותיהם במערכת, הם למדו, למשל, את לוח השנה העברי ואת חגי ישראל, שהם החגים שלנו. הם למדו שפסח הוא חג שלנו ויום העצמאות הוא חג שלנו וכך גם שבועות. והם חגגו כל אחד מחגי ישראל, כמי שיודעים שזו תרבותם, שהם חלק ממשהו גדול יותר; הם חלק ממשפחה, הם חלק מקהילה, הם חלק מעם. ולעם הזה יש תרבות לאומית והיא תרבותם. ולעם הזה יש זהות לאומית והיא זהותם.

לאיזו זהות מתחנכים הילדים בגן ה"דו-לשוני"? מה החגים שלהם? מה התרבות שלהם? מה הזהות שלהם? מי הם?

זה חינוך לטשטוש הזהות, זה חינוך לסמטוחה תרבותית, לאומית וזהותית, שבה הילד לא ידע מי ה"אנחנו" שלו. ומי שאינו יודע מי ה"אנחנו" שלו, לא יידע גם מי ה"אני" שלו. זה חינוך מובנה לסמטוחה.

אלה ארבעת הסעיפים הראשונים במסמך מטרות החינוך הממלכתי, כפי שגובשו כאשר אמנון רובינשטיין ממרצ היה שר החינוך:

(1) לחנך אדם להיות אוהב אדם, אוהב עמו ואוהב ארצו, אזרח נאמן למדינת ישראל, המכבד את הוריו ואת משפחתו, את מורשתו, את זהותו התרבותית ואת לשונו;

(2) להנחיל את העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל ואת ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ולפתח יחס של כבוד לזכויות האדם, לחירויות היסוד, לערכים דמוקרטיים, לשמירת החוק, לתרבותו ולהשקפותיו של הזולת, וכן לחנך לחתירה לשלום ולסובלנות ביחסים בין בני אדם ובין עמים;

(3) ללמד את תולדות ארץ ישראל ומדינת ישראל;

(4) ללמד את תורת ישראל, תולדות העם היהודי, מורשת ישראל והמסורת היהודית, להנחיל את תודעת זכר השואה והגבורה, ולחנך לכבדם.

החינוך הסמטוחאי סותר את המטרות הללו. במקום לחנך את הילד לכבד "את מורשתו, את זהותו התרבותית ואת לשונו" הוא מחנך את הילד לטשטש את מורשתו, את זהותו התרבותית ואת לשונו.

לכאורה, החינוך הסמטוחאי מקדם את המטרה "לחנך לחתירה לשלום ולסובלנות ביחסים בין בני אדם ובין עמים". ולא היא. שלום בין עמים, לא יבוא באמצעות טשטוש היותם עמים שונים. שלום בין עמים יתבסס על הביטחון של בני העמים בזהותם, וממנה הם יוכלו לגשת לשלום. שום שלום לא יושג באמצעות הפיכת שני עמים לעם אחד, שתי תרבויות לתרבות אחד, שתי זהויות לזהות אחת.

לכאורה החינוך הסמטוחאי מקדם את המטרה "לפתח יחס של כבוד… לתרבותו ולהשקפותיו של הזולת". אך כדי לכבד את תרבותו של הזולת, עליי להכיר בכך שהוא זולת. וכדי שאכיר בכך שהזולת הוא זולת, עליי להכיר את זהותי ותרבותי.

בעיניי, החינוך הסמטוחאי, המתקרא בכיבוסית "דו-לשוני", הוא חינוך קלוקל. 

* זו הלוויה של אבא שלה – סיסמאות כמו "אין דמוקרטיה עם כיבוש" וכיו"ב, שנואות עליי. אבל לא פחות שנוא עליי השיח המתלהם על בחירתה של שירה גפן ללבוש חולצה עם הסיסמה הזאת בהלוויית אביה, יהונתן גפן.

מי שהיטיב לנסח את תחושתי בנדון הוא חנוך דאום: "זו הייתה הלוויה של אבא שלה, לא של אבא שלי, וזו חולצה שהיא לבשה, לא חולצה שהיא הכריחה אחרים ללבוש וכן, היא רצתה להעביר מסר שגם אבא שלה האמין בו במסע הלוויה שלו – איך יכולה להיות לי על כך טרוניה ואיך לעזאזל זה הפך לדיון ציבורי?"

גם איש הימין אראל סג"ל אמר דברים ברוח זו: "הבנתי שיש ביקורת על הבת שלו. קיבינימט, מי אתם? מה אכפת לכם? מה זה עניינכם? לכל בן אדם מותר להביע את עמדותיו בכל דרך אפשרית, בטח ובטח בהלוויה של אביו. זו נראית בעיניי תרעומת מגוחכת מאוד. אני מכבד אותה על הבעת העמדה הזאת. אני לא בטוח שהחבר'ה שמפגינים היום יסכימו אתה".

אני מסכים אתו שהחבר'ה שמפגינים היום, ברובם, לא יסכימו אתה.

* פרס הזֶמֶר העברי – פרס ישראל שהוענק לדקלון, אינו פרס ישראל לזֶמֶר המזרחי או הים תיכוני, אלא פרס ישראל לזֶמֶר העברי. בדיוק כפי שלמועמד הראשון, שלמה ארצי, שבצעד יהיר ולא ממלכתי סירב לפרס, לא הוצע פרס לזֶמֶר האשכנזי, אלא לזמר העברי.

לזמר העברי יש סגנונות שונים, חלקם על רקע מוצא, רובם על רקעים של סגנון מוסיקלי, וכולם יחד הם הזמר העברי. המגוון הזה הוא יופיו של הזמר העברי.

דקלון אינו זמר מזרחי אלא זמר ישראלי, כפי שאביהו מדינה, שקיבל את הפרס אשתקד, אינו יוצר וזמר מזרחי אלא ישראלי וכפי שנורית הירש, שקיבלה את הפרס לפניו, אינה יוצרת אשכנזית אלא ישראלית. הישראליות אינה ביטוי למגזר אחד בישראל, אלא היא כוללת את כל הגוונים.

* חג לדורות – דברים שכתבתי בזכות השימוש במושג "חג העצמאות" ולא "יום העצמאות", פתחו ויכוח עם קורא העומד על המסורת על פיה המושג חג, נוגע רק לחגים שנצטווינו על חגיגתם בתורה ונצטווינו להקריב בהם קורבן.

את רשימת החגים אנו קוראים בפרשת השבוע, פרשת "אמור". חג העצמאות אינו כלול בה, כמו גם חנוכה, פורים, טו בשבט, לג בעומר, וגם לא ימי הזיכרון לאומיים – יום השואה ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

אולם החגים המופיעים בפרשה שלנו הם היסוד ללוח השנה העברי, שעל פיו פועמים חיינו עד היום, כעבור 3,000 שנה. העובדה שאנו חוגגים היום חגים שנקבעו לפני אלפי שנים, היא סוד קיומו של העם היהודי; היא הביטוי לחיותו של העם היהודי, לחיותה של התרבות היהודית.

החגים שאותם אנו חוגגים היום ובראשם חג העצמאות, הם המשך טבעי למסורת ישראל וחלק אינטגרלי בלוח השנה העברי. האתגר שלנו, הוא שיהודים בעוד אלפי שנים יחגגו את חג העצמאות, כפי שאנו חוגגים היום את חג הפסח ואת סוכות. 

          * ביד הלשון

אזולאי – אזולאי הוא שם משפחה נפוץ בקרב כוהנים ביהדות מרוקו ואלג'יר.

מה מקור השם? על פי אחת הסברות, הוא ראשי תיבות של הנשים שאסור לכהן לקחת לאישה, על פי פרשת השבוע, פרשת "אמור": "אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ כִּי קָדֹשׁ הוּא לֵאלֹהָיו". א – אישה. ז – זונה. ו- וחללה. לאי – לא י(קחו).

אני בספק אם הסברה נכונה. לא נראה לי שהשם שכהן ירצה לשאת הוא שמות האסורות עליו. ואם זאת הייתה הסיבה, מדוע נגרע מקומה של הגרושה?

הסברים נוספים לשם: אזול היא ברכת שלום בשפה הבֶּרְבֶּרִית, אזיל היא המילה "טוב" באותה שפה, והפירוש בספרדית הוא "כחול עיניים".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏19.4.23

* הפריבילגים – שני הוריי היו שורדי השואה.

אבי גורש מביתו, בגירוש יהודי בוקובינה בהיותו בן עשר וחצי, וחמש שנים חי במחנה הריכוז טרסניסטריה. שם איבד את אחיו הבכור, את סביו וסבתותיו, דודים ובני דודים. שם הוא לקה בכיב קיבה ממנה סבל עד שנותח בסוף שנות השישים.

בגיל 17 עזב את משפחתו כדי להגשים את חלומו ועלה לארץ ישראל בספינת המעפילים "מדינת היהודים". הוא גורש למחנות המעצר בקפריסין. לאחר כ"ט בנובמבר, שוחררו מן המחנה הילדים שטרם מלאו להם 18. הוא הגיע לארץ ונלחם במלחמת השחרור. הוא היה חייל בודד ולא הייתה לו דירה בארץ. לכן הוא לא יצא כמעט לחופשות, וכשיצא התארח אצל חברים או קרובים רחוקים.

על אף מצב בריאותו, עבד כפועל במלטשת נחושת. עד היום מצוי בידינו אישור לתוספת מזון לעובדים בעבודה פיזית קשה, בתקופת הצנע. במקביל לעבודתו, למד הנהלת חשבונות.

הוא היה בית"רי, אצ"לניק וחרותניק, אך כאשר בן גוריון קרא לרדת לנגב הוא נענה לקריאה. הוא היה בערך 7-8 שנים בארץ, והתנדב לסייע בקליטת העולים החדשים, כישראלי ותיק. הוא היה מנהל חשבונות ואח"כ מזכיר חוץ וגזבר של מספר יישובי עולים בנגב.

אמי ומשפחתה נמלטו מעירם רובנו תחת הפצצה גרמנית כבדה בפרוץ מלחמת העולם. הם התגלגלו בדרכים לא דרכים עד סמרקנד שבאוזבקיסטן. בגיל 5 היא הפסיקה ללכת, בשל מצבה. היא הוסתרה בבית יתומים קתולי. לאחר המלחמה, במשך ארבע שנים היא ומשפחתה, שהתאחדה, שהו במחנה עקורים בגרמניה. הם עלו לארץ ב-1949, נקלטו במחנה שער-עליה (שם רוססו בדי.די.טי.) ולאחר מכן במרכז קליטה בפרדס חנה וקבעו את ביתם בבית ערבי נטוש, בלי גג, ביעזור – לימים אזור. כבר כנערה ידעה שייעודה בחיים הוא חינוך ולמדה בסמינר למורות. שירתה כמורה חיילת במושבי העולים בנגב. היא הייתה 7 שנים בארץ, אך ראתה את עצמה כישראלית לכל לדבר שמשימתה היא לקלוט עולים וללמד אותם עברית.

בנגב היא פגשה את אבי. הם היו בין מייסדי היישוב מבועים בנגב. אחרי שהחבורה המייסדת התפוררה, גם הם עזבו בצער ועברו לר"ג. גרו בבית צנוע מאוד. אחותי נולדה במבועים. אחי ואני בר"ג. לאחר כעשר שנים עברנו לבית מרווח יותר. אבי היה מנהל חשבונות ואח"כ חשב ומנהל פיננסי. אמי הייתה מורה ומחנכת, עד מותה בדמי ימיה, בגיל 52 ממחלת הסרטן. עד היום, רבים מתלמידיה רואים בה מורה לחיים.

הוריי עבדו קשה כל חייהם, חסכו פרוטה לפרוטה, חינכו אותנו על מוסר עבודה וחריצות ושכסף אינו גדל על העצים. המשפחה שהקימו היא ניצחון הציונות.

נו, בקיצור, אשכנזים פריבילגים. 

* התפילין של אבי – אבי היה בן 10.5 כשגורשו יהודי בוקובינה לטרנסניסטריה. משפחתו הגיעה למקום שנקרא גטו מוראפה, סמוך למחנה.

כשהם הגיעו למקום, על אדן החלון בבית עזוב עמד זוג תפילין. אמו אמרה לו: "זו אצבע אלוהים. אולי תגיע למצוות ויהיו לנו תפילין". הם לקחו את התפילין. כשהגיע למצוות החל להניח תפילין, והתמיד בכך עד עלייתו ארצה, כעבור חמש שנים.

לקראת בר המצווה שלי, הוא לקח את התפילין שלו לבדיקה, ויעצו לו לחדש אותם, כי לא היו במצב טוב, וכך הוא עשה. אח"כ הוא התחרט על כך כל חייו. אמר שצריך היה לקנות תפילין חדשים, ואת אלה לשמור למזכרת כמות שהן.

התפילין הללו נמצאים כעת אצלי.

* ימי הקדושה הלאומית – יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל וחג העצמאות, הם ימי הקדושה הלאומית. הם ימים שמעל לכל מחלוקת. חילול הטקסים בהפרעות לנבחרי הציבור הוא מעשה לא יעשה. גם הדרישה לא להזמין פוליטיקאים היא בלתי נסבלת – אלה נציגי הריבון שמביאים את דבר הממשלה והכנסת בטקס הממלכתי.

לא מדובר כאן באזכרה פרטית, שבה סביר שמשפחה תחליט את מי היא רוצה להזמין ואת מי לא. זה טקס ממלכתי ביום הזיכרון הממלכתי.

בשנה שעברה נעשתה נבלה בישראל, כאשר ביביריונים נשלחו לחלל את טקס יום הזיכרון ולהפריע לדברי ראש הממשלה בנט במסכת גידופים וקללות צווחנית. אם המעשה הזה לא יישאר חריג, אלא יחזור על עצמו בשנית, פירוש הדבר שאף נציגים של אף ממשלה לא יוכלו לדבר בעתיד. זה נורא.

עם זאת, על הממשלה לנהוג ברגישות ולא לתקוע אצבע בעיני הציבור. לא לשלוח את הכהניסט או משתמטים מצה"ל לשאת דברים בשמה.

עלה השנה רעיון יפה, שלכל טקס יגיעו יחד, נציג הממשלה ונציג האופוזיציה. זה רעיון יפה, שיבטא את האחדות סביב זכר חללינו.

כל שכתבתי כאן תקף גם באשר לטקסים הממלכתיים של חג העצמאות – טקס המשואות וטקס חלוקת פרסי ישראל. הם לא מקבלים פרס נתניהו אלא פרס ישראל; פרס ממלכתי. שום מחאה אינה מצדיקה התנקשות בממלכתיות.

מן הראוי שתצא קריאה משותפת של נשיא המדינה, ראש הממשלה וראש האופוזיציה לכבד את הימים והטקסים הללו ולגנות כל ניסיון לחלל אותם.

* מעשה נואל – ההפרעה לנאומו של בועז ביסמוט באירוע זיכרון ליום השואה, היא מעשה נואל ומביש, הראוי לכל גינוי.

מצער שקומץ רדיקלים מיליטנטים מכתימים ציבור של מאות אלפי מפגינים, שסולדים מהמעשה.

* החלטה מבישה – דברים שכתבתי ל"זמן קיבוץ", עיתון התנועה הקיבוצית:

הידיעה על ביטול הזמנתו של שר הביטחון יואב גלנט לטקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל של התנועה הקיבוצית, גרמה לי לבושה עמוקה.

יום הזיכרון הוא יום לאומי, יום ממלכתי, שצריך לעמוד מעל לכל מחלוקת פוליטית. שר הביטחון הוא נציג הממשלה הנבחרת, והשתתפותו בטקס אינה בשם מפלגתו או גוש מפלגות זה או אחר, אלא בשם המדינה. טקס ממלכתי של יום הזיכרון, ללא ייצוג של דובר מטעם המדינה, מחטיא את מהותו ואת מטרתו.

העובדה שהביטול נעשה דווקא ליואב גלנט, שהוכיח מנהיגות לאומית כאשר קם באומץ ציבורי ופוליטי, הישיר מבט אל הציבור ואמר את האמת, מצערת במיוחד. מעשהו הביא להדחתו, שרק המחאה הציבורי סיכלה אותה. גלנט עמד בכל הלחצים וסירב להתנצל, עד שרוה"מ התקפל. והנה, דווקא הוא הושפל בביטול הביקור.

יואב גלנט הוא לוחם ומפקד רב זכויות, שלחם שכם אחד עם רעים לנשק רבים מתוך התנועה הקיבוצית. רבים מפקודיו היו בני קיבוצים. הדרתו היא בלתי נסבלת.

התנועה הקיבוצית התאפיינה בעבר בקנאות פוליטית. יש הרבה דברים מן הקיבוץ של פעם שראוי להתגעגע אליהם. הקנאות הפוליטית אינה נמנית עמם. היא המיטה על הקיבוץ אסונות רבים.

חבל שאנו פותחים שוב את הדלת לקנאות פוליטית בתוכנו, ודווקא ביום הזיכרון.  

* פרובוקציה צינית – ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, חוזר שנית ומדגיש – לחללי מערכות ישראל, ייערך טקס פרובוקטיבי חולני של התייחדות משותפת עם המחבל חיירי עלקם, בן 21 מא-טור, שיצא למסע רצח יהודים בנווה יעקב, רצח שני יהודים שנקלעו בדרכו ולאחר מכן ביצע טבח בחצר בית כנסת ונהרג בחילופי אש עם שוטרים, ועם שבעת בני האדם שהוא רצח: נטלי ואלי מזרחי, רפאל בן אליהו, הילד אשר נתן, שאול חי, אירינה קורולובה ואיליה סוסנסקי.

כל השמונה הם "קורבנות השנאה".

* בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית – לפני כעשור, הרציתי לפני תלמידות להוראה במכללת "אוהלו" על מגילת העצמאות. לפני תחילת ההרצאה לחשה לי ראש החוג: "בעדינות, בסדר? הרבה מן התלמידות הן ערביות".

התעלמתי מן ההערה המביכה. מה פירוש בעדינות? לסלף את מגילת העצמאות? לכבס אותה באבקת PC?

אני מרצה על המגילה כמות שהיא, במיוחד כאשר אני כה מזדהה עמה. אם יש לסטודנטיות הערביות בעיה עם המגילה – שתתמודדנה.

בעצם, איזו בעיה צרכיה להיות להן? הרי כתוב בפירוש "תקיים שוויון זכויו​ת חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין".

הבעיה שלהן נוגעת אולי למילה "תקיים". מי תקיים? המדינה שהוגדרה במילים: "מדינה יהודית בארץ ישראל – היא מדינת ישראל". בתוקף מה הוכרז על הקמתה של המדינה הזאת? "בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית".

הזכות ההיסטורית היא זכותו המוחלטת והבלתי ניתנת לערעור של העם היהודי על ארץ ישראל.

הזכות הטבעית היא זכותו של העם היהודי, כמו כל עם ועם, להגדרה עצמית באמצעות מדינת לאום ריבונית במולדתו.

כמעט כל המגילה מוקדשת להגדרת הזכות ההיסטורית והזכות הטבעית.

המאבק נגד המהפכה המשפטית הביא עדנה למגילת העצמאות וטוב שכך. היא נישאת בכל פה, עותקי ענק שלה נתלים במקומות ציבוריים, היא תחולק כתוספת לעיתוני יום העצמאות. אלה חדשות נפלאות.

אלא שיש מי שמוציאים את חלקיק המשפט הנוגע לשוויון הזכויות המלא מהקשרו הכולל, כאילו מגילת העצמאות היא מגילת הזכויות של המיעוט הערבי; זו מהותה וזו תכליתה. ולא היא. מגילת העצמאות היא מלאכת מחשבת ויש להתייחס אליה כאל מקשה אחת. וטוב לקרוא אותה וללמוד אותה ולאמץ אותה, על כל חלקיה, כחזונה של מדינת ישראל.

* החטא הקדמון – בן גוריון ובגין היו מנהיגים גדולים, אך כמו כל מנהיגים גדולים הם עשו גם טעויות גדולות. טעות משותפת של שניהם, כל אחד מהם בתורו, יצרה את המצב החולני של השתמטות החרדים מצה"ל, שהוא בכיה לדורות.

חטאו של ב"ג היה הסדר "תורתו אומנותו". בעיצומם של קרבות מלחמת השחרור, שיותר מכל מלחמה אחרת הייתה מלחמה על עצם הקיום הפיסי של היישוב, על עצם קיומה של המדינה שאך קמה, על חייהם של אזרחי ישראל – נענה ב"ג לבקשת החרדים לשחרר 400 בחורי ישיבה "עילויים" משירות בצה"ל. החרדים פרטו על הנימים הרגישות של הסנטימנט היהודי של ב"ג – שיקום עולם התורה שחרב בשואה באמצעות שחרור כמה מאות עילויים, שיהוו מסד לבניין דור חדש של תלמידי חכמים.

מה בעצם הבעיה בבקשה ההגיונית הזאת? במלחמת מצווה חובה אפילו על כלה לצאת מחופתה ולהשתתף בה. מלחמה על הקיום מחייבת לסגור את הגמרות. שחרור מאות התלמידים מן המלחמה, העביר מסר שההשתמטות לגיטימית. שחרור המצוינים מבין בחורי הישיבות מן המערכה, שידר שהמודל לחיקוי, השידוך הטוב – הוא בחור הישיבה המשתמט מחובתו למדינה ולהגנתה. המסר הזה הציג את השירות בצה"ל באור שלילי בקרב החברה החרדית, ויצר תופעות של השתמטות המונית, הרבה מעבר למכסה, באמצעי רמיה.

נזק נוסף של הסכם "תורתו אומנותו" היה התניית המסלול באי יציאת בחור הישיבה לעבודה. היה היגיון רב בדרישה הזאת. מי שמבקש להשתחרר מצה"ל כיוון שתורתו אומנותו, אמר ב"ג – שלא יצא לעבודה ויתפרנס, שתורתו אכן תהיה אומנותו. אם הוא יכול לבטל תורה כדי להרוויח כסף – שיואיל להתגייס לצה"ל. ההתניה הזאת הייתה הגיונית כל עוד דובר במכסה מצומצמת. אלא שהסכר פרץ ב-1977.

במו"מ עם אגודת ישראל על הצטרפותה לקואליציה, הסכים בגין לבטל את המכסות, והצהיר שבמדינה יהודית לא תהיה מכסה ללימוד תורה.

התוצאה החמורה – שבט שלם בעם ישראל פטור מהגנה על המולדת. וכיוון שהסדר "תורתו אומנותו" כולל את ההתניה שלא לצאת לעבודה, רוב הגברים במגזר שלם אינם מתפרנסים.

הנפגעת העיקרית מכך היא החברה החרדית שהושחתה עד היסוד. הדבר גזר על החברה החרדית עוני מנוון ומצוקה כלכלית קשה ביותר. גרם לנזק קשה לכלכלת ישראל. יצר בעיה חברתית קשה ביותר – תחושה שבמדינה המשלמת מחיר דמים כבד על קיומה, מגזר שלם משתמט מחובת ההגנה על קיומה. תחושת חוסר הצדק מועצמת כתוצאה ממימון בחורי הישיבות בידי המדינה, וממעשי השחיתות והרישומים הכוזבים של בחורי ישיבה פיקטיביים כדי לקבל את תקציבי העתק הללו, המממנים השתמטות. הדבר גרם לחילול השם נורא, ליחס עוין ושלילי של הציבור כלפי התורה והדת, שהצטיירו בעיניו בדמותם של המשתמטים.

יש לשים קץ לתופעה. אי אפשר לעשות זאת מיד, באבחת חרב. יש מקום לתהליך מדורג המבוסס ככל האפשר על הידברות והסכמות. אך הקלקול המוסרי הזה מחייב תיקון. במקום התקדמות מדורגת לכיוון החיובי, הממשלה מובילה לכיוון ההפוך – להרמת ידיים סופית של המדינה והשלמה בחוק עם מחלת ההשתמטות.

* העיקרון הלאומי – כאשר אני מביע את דעתי על השתמטות החרדים משרות בצה"ל, תמיד קופץ מישהו עם "ומה עם הערבים?"

אילו התייחסתי לנושא בשם העיקרון האזרחי, בשם השוויון האזרחי וכד', אולי היה טעם בהשוואה.

אבל התייחסותי היא בשם העיקרון הלאומי; החובה הלאומית שלנו להגן על קיומה של המדינה היהודית ועל חיי אזרחיה. ולכן, אין שום מקום להשוואה בין הציפיה שלי מיהודים לציפיה שלי מערבים.

הציפיה שלי מכל יהודי היא להתגייס לשרות משמעותי בצה"ל. אין לי ציפיה מאזרח ערבי להתגייס לצבא שנלחם נגד עמו.

כל עוד שבט שלם בעמנו משתמט מהגנה על המולדת, באיזו זכות אנו יכולים לתבוע מן האזרחים הערבים לעשות זאת?

כמובן שאני שמח על כל ערבי שבוחר להתנדב לצה"ל. ואני בעד שרות לאומי לכל, גם לערבים. אם יש להם קושי במושג "לאומי" אפשר להגדיר זאת שרות אזרחי. אגב, אני מוכן להתפשר על שרות לאומי לחרדים מתוך הבנה שגיוסם ההמוני כעת לא מעשי.

* וקראת לשבת עונג – מיזם "שבת ישראלית", הוא אחד המיזמים התרבותיים היפים והחשובים שהיו כאן בעשורים האחרונים, פרי יוזמתו הברוכה של חילי טרופר, שר התרבות הקודם. המיזם העניק תוכן וצביון יהודי-ציוני-ישראלי לשבת של המוני בית ישראל, בפתיחה ללא תשלום של אתרי מורשת ותרבות. המיזם איפשר לדתיים להעשיר את השבת שלהם, בביקור באתרים ומוזיאונים בשבת, כיוון שלא נגבה על הכניסה אליהם תשלום.

כמו כל דבר יפה וטוב – הממשלה המכוערת והרעה הזאת מניפה יד גסה על המיזם הזה, כדי להכריתו.

כבר עם הקמת הממשלה, שר התרבות מיקי (כסף, כוח, כבוד) זוהר הודיע על ביטול המיזם, שלא היה לו מושג מהו, כחלק מהאמוק של ביטול כל מה שעשתה הממשלה הקודמת. בעקבות הסערה הציבורית שפרצה, זימן נתניהו את זוהר והורה לו להשאיר את המיזם. אולם האחריות על המיזם עברה לקומיסר למורשת כהניסטית, עמיחי אליהו, חומץ בן חומץ. והלה עלה על הדי-9 בתאוות הרס התרבות הישראלית, וביטל את המיזם.

ממשלת רֶשע, שנלחמת באזרחיה.

* מחוץ למחנה – הכנסת והממשלה אינן מקומות לכהניסטים.

אז איפה מקומם?

את התשובה לכך נותנת לנו פרשת השבוע, "תזריע-מצורע". מקומם של מצורעים – מחוץ למחנה.

* סימן מטרה – השר פרא האדם הכהניסט סימן את ניצב אשד. כעת, דרגת האיום עליו היא ברמה הגבוהה ביותר והופקדה עליו שמירה הדוקה.

כאשר השר נלחם במשטרה, מה הפלא שהפשע גואה בקצב הולך וגובר, מאז כניסתו לתפקיד? שר כושל.

* מרדכי קידר אמר – אהוד מהדהד את התרבות הביביסטית של בריחה מאחריות. הוא רק ראש הממשלה, הוא לא אחראי על כישלונות. מי שאחראים על כישלונות הם אחרים – הממשלה הקודמת, הממשלה הבאה, המפגינים, היועמ"שית, בג"ץ וכו'. המפגינים אחראים לכישלונה של הממשלה בביטחון ובכלכלה. והנה, יש לאהוד הוכחה ניצחת – אפילו מרדכי קידר אמר. ואו! אותו קידר שפסק שיגאל עמיר לא רצח את רבין.

          * ביד הלשון

לטוב ולמוטב – מתי המציאו את הפוליטילי קורקט, את השימוש "בשפה מכובסת" כדי לא למעוד באיזה תיל או לעלות על איזה מוקש, שעלול לפגוע במישהו או במשהו ולהתמתג כגזען, סקסיסט וכד'? התופעה הזאת נפוצה בעיקר מאז שלהי המאה ה-20.

אך האמת היא שיש לה מקבילה עתיקת יומין ביהדות, הנקראת "שפה נקיה". שפה נקיה היא שימוש במושג מקביל למושג שעלול לפגוע במישהו, להפחיד, להצטייר לא יפה, להישמע לא טוב. אמרו חז"ל: "שלא יוציא אדם דבר מגונה מפיו, ולעולם יספר אדם בלשון נקייה".

ביטוי בולט לכך הוא בברכות קריאת שמע של שחרית. אנו אומרים: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ. עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא אֶת הַכֹּל".

הפסוק הזה לקוח מפרק מה בישעיהו. אולם הפסוק המקורי שונה במקצת, במילה אחת. "יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ, עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע, אֲנִי יְהוָה עֹשֶׂה כָל אֵלֶּה". 

הפסוק הזה מיטיב לתמצת את התפיסה המונותאיסטית. אין אלים נפרדים לאור ולחושך, לטוב ולרע. האל האחד יוצר את הכל. זו תמצית תפיסת הבחירה ביהדות – האל בורא את הטוב ואת הרע, ואנו, כל אחד מאתנו כפרט, ואנו כקהילה, כעם, כאנושות, בוחרים בין טוב ורע. זה האתגר המוסרי של האדם.

אולם לומר על אלוהים שהוא בּוֹרֵא רָע? זה לא פוליטיקלי קורקט. אלוהים עוד עלול להיפגע, חלילה. ולכן נעוות את הפסוק, ובמקום "בּוֹרֵא רָע" נתפלל "בּוֹרֵא אֶת הַכֹּל".

זו אינה הדוגמה היחידה לשפה נקיה במסורת היהודית. במקום מת, אנו אומרים נפטר (מן העולם) או הלך לעולמו. במקום "לטוב ולרע" אנו אומרים "לטוב ולמוטב". ואשתו של איוב אמרה לבעלה: "ברך אלוהים ומות", במקום "קלל אלוהים".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏9.4.23

* מריחים חולשה – חזיתות הר הבית, לבנון, סוריה, איראן, עזה, יו"ש ואום אל-פחם, הן מצור על מדינת ישראל. האויב רואה את הפילוג, מריח חולשה ומגביר את תוקפנותו.

המעשה הביטחוני הנחוץ ביותר הוא עצירת הקרע. הדבר המיידי שעל ראש הממשלה לעשות הוא להודיע שפיטורי גלנט ירדו סופית מהפרק. הדבר השני הוא להודיע על ביטול המהפכה המשטרית, וקיום הידברות על רפורמה בהסכמה לאומית רחבה בידיים נקיות, ללא האקדח הטעון של חידוש בליץ החקיקה, המונח על שולחן ההידברות.

* מארב מתוכנן – התבצרות המחבלים בהר הבית הייתה מהלך מתוכנן ומתואם, שנועד להביא את המשטרה להיכנס להר ולספק תירוץ למתקפת הרקטות מעזה ולבנון. ואם המשטרה לא הייתה נגררת לפרובוקציה, בבוקר המחבלים היו תוקפים את המתפללים בכותל וכשהמשטרה הייתה מתערבת, היא הייתה מספקת את התירוץ.

* פיגוע הסברתי – המחבלים החמושים התבצרו בהר הבית ובעולם הופצו תמונות של שוטרים מתפרצים למסגד אל-אקצא. מחדל הסברתי. כישלון חרוץ בקרב על התודעה.

לישראל יש, לכאורה, שרת ההסברה. אך למעשה, היא שרת התעמולה להפצת שקרים והסתה במחלוקות הפנימיות. היא ביקשה קיצוץ רוחבי כדי שתוכל "להסביר" את ההחלטה להקים מיליציה פשיסטית בראשות הכהניסט.

וזאת התוצאה. דיסטל היא מתנה ל-BDS.

* גינוי סלקטיבי – למה אבו מאזן גינה את הפיגוע בת"א? כי הנרצח לא היה ישראלי.

את רצח הבנות בבקעת הירדן הוא לא גינה, כמובן.

* אז מה היה לנו שם? – טייסי חיל האוויר הפציצו מטרות מחבלים מעבר לקווי האויב בלבנון ובעזה.

לוחמי כיפת ברזל יירטו רקטות והצילו חיי אזרחים ישראלים.

לוחמי משטרת ישראל ויחידות מיוחדות פעלו תוך סיכון עצמי מול המחבלים החמושים שהתבצרו בהר הבית.

לוחמי צה"ל והשב"כ פעלו בשכם, בג'נין ובמאורות טרור נוספות.

לוחמי צה"ל עורכים מצוד בתוך אוכלוסיה עוינת וחמושה אחר המחבל הרוצח מהפיגוע בבקעת הירדן.

קצין משטרה ופקחים חיסלו את המחבל הרוצח בטיילת בת"א.

לוחמי צה"ל הגנו על כל גבולות המדינה ביבשה, באוויר ובים.

לוחמי פיקוד העורף פעלו באזורים שנפגעו מירי האויב.

לוחמים גויסו בעיצומו של החג לשירות מילואים.

… וחוליגנים כהניסטים ביצעו פשעי שנאה מבישים בכפר קאסם. טוב, יש להם היום נציג בקבינט.

* בלתי תקין לא פחות – למה נתניהו מתאמץ ככל יכולתו שלא לכנס את הקבינט המדיני ביטחוני? להערכתי, הוא מבין את המשמעות של קבינט הכולל את בן גביר וסמוטריץ', ואין לו עניין בבזבוז הזמן הזה.

יתכן מאוד שהוא מבין, שאנשי השב"כ, למשל, לא יוכלו לדבר בחופשיות באוזני מי שהיו יעדים מודיעיניים שלהם עד לאחרונה.

לא לכנס את הקבינט – זה בלתי תקין.

לכנס את הקבינט עם בן גביר וסמוטריץ' – בלתי תקין לא פחות.

* ללא המוקיונים – נתניהו צריך להקים קבינט מצומצם, שיכלול את חברי הקבינט בלי סמוטגביר. בקבינט הזה יתקיימו הדיונים הביטחוניים, ומדי פעם יכנסו את הקבינט הרחב להתכנסות טקסית שבה שני המוקיונים יתלהמו ואף אחד לא יתייחס להבלים שלהם.

* פייק – ברשתות מופצת ידיעה על פיה נתניהו רצה לשתף את בנו יאיר טלפונית בישיבת הקבינט וגורמי המקצוע מנעו זאת.

כיוון שהמידע הופץ באתר רוטר.נט ולא היה לו אישוש בכלי תקשורת רציני, אני מסיק מכך שזה פייק.

וחוץ מזה, כשיש את בן גביר, לא צריך את יאיר נתניהו.

* הסיבה לגל הטרור – מה הסיבה לגל הטרור?

מה, זה ברור!

הישיבה של רע"ם בממשלה. ממשלת האחים המוסלמים. תומכי טרור.

בלה בלה בלה וכו'.

* הגרוע שבפשיסטים – השר הכושל בן גביר, שמאז מינויו לשר עם התואר הפומופוזי "לביטחון לאומי" – הביטחון הלאומי של ישראל הידרדר לשפל, מאשים את האופוזיציה בכישלונו הצורב, בטענה שהיא "מעודדת את האויב".

בן גביר נוהם ומסית כמו הגרועים במנהיגים הפשיסטים בהיסטוריה.

כמו?!

* מי מפלג – שעה שמתינו מונחים לפנינו ודמם לא התקרר, השר הכהניסט הכושל מאשים את האופוזיציה בפיגועים.

וכשאני מגיב על דבריו, קופצים כמה צבועים וכותבים לי: אתה לא מתבייש? בזמן פיגועים אתה מפלג?

* כיפה אדומה – לבן גביר, כפי שכולנו רואים, אין כישורים וניסיון לתפקיד שר, ובפרט לא לתפקיד של שר ביטחוני. ניסיונו כראש כנופיה אינו מעניק כלים רלוונטיים כלשהם.

אבל הוא הפוליטיקאי המתוחכם והממולח ביותר במדינה. כך הוא מקרקס את נתניהו, לא-קוטל-קנים כשלעצמו.

תרגיל כיפה אדומה שהוא עשה למפכ"ל שבתאי ממחיש זאת. הוא הקליט בסתר פגישה אישית של שר ומפכ"ל, משך את המפכ"ל בלשונו, והדליף פירורים נבחרים מדבריו, המשרתים את צרכיו הפוליטיים.

המטרה שלו היא לסכסך בין שבתאי לאנשי המרכז-שמאל, המגבים אותו בעמידתו על הגנת המשטרה מפני השר הממונה המתנכל לה ומנסה לפגוע בה. הוא רוצה להנמיך את אש הביקורת עליו כשידיח את המפכ"ל. ועל הדרך הוא תמיד שמח לשלהב יצרים בקרב ערביי ישראל, כי הוא תמיד נבנה ממהומות במגזר, ואם תהיינה אלו מהומות דמים, הרי זה משובח.

באשר לדברי המפכ"ל – ברור שחלק ניכר מבעיית הפשיעה והאלימות במגזר הערבי נובעת מתרבות אלימה. האם רצח על כבוד המשפחה הוא המצאה? גם ערבים ישרים הפועלים נגד האלימות מודעים לכך ומודים בכך. השאלה היא מי מתבטא בנושא, באלו מילים ובאיזה פורום. בשיחה בארבע עיניים, לא חייבים לשמור על כללי הפוליטיקלי קורקט. יתכן שבהגנתו על המשטרה מפני פגיעתו הרעה של השר, הוא רצה להחניף לו, באמירה שעשויה לפייס את הגזען.

שבתאי ילמד את הלקח. הוא מבין שכל שיחה שלו עם הפרחח מוקלטת ובן גביר יעשה בה שימוש לתועלתו. הוא יישמר בלשונו ואולי גם ימדר את השר.

* המיליציה לא תקום – סביר להניח שבסופו של דבר לא תקום המיליציה הפשיסטית של אצבעוני המפקד. הסיבה לכך, שהיא שבג"ץ בכל מקרה יגן על אזרחי ישראל מפני המזימה.

בממשלה כבר מבינים שהמהפכה שרקחו, שנועדה לבטל למעשה את בג"ץ ולהפוך אותו לזרוע של רוה"מ לא תתבצע. לכן הם גם מבינים שלא תקום המיליציה הפרטית. גם הכהניסט מבין זאת.

יכול להיות שהסולם שלהם, יהיה ביצוע תכניתו המצוינת של בנט להקמת משמר לאומי במשטרת ישראל, הכפוף למג"ב. וכך מעז ייצא מתוק.

* מתקפת הבכיינים – ישראל מותקפת מדרום, מצפון וממזרח, ואיזה ביביסט בכיין, שתעשיית השקרים וההסתה הפופוליסטית מפמפמת לו שהוא "סוג ב'", כותב שאילו היה בגיל המילואים לא היה מתייצב להגן על המדינה שאינה סופרת אותו. הביביסט הבכיין בטח מגדיר את עצמו מחנה "לאומי" או משהו כזה.

* לכו לעזא… – קרעי: לא הובנתי נכון. כשקראתי לטייסים "לכו לעזא…" התכוונתי לתקיפה בעזה.

* השרה הנמושה – שרת התעמולה: נפולת של נמושות תקפה הלילה ברצועת עזה ובלבנון.

* שני מחנות – שני המחנות האמתיים המחלקים את החברה הישראלית, אינם דווקא תומכי ה"רפורמה" מול מתנגדי המהפכה. גם לא ימין ושמאל. בטח לא השטות של חלוקה בין "יהודים" ו"ישראלים" או בין אלה שרוצים מדינה יהודית יותר לאלה המעדיפים מדינה דמוקרטית יותר.

החלוקה האמתית היא בין מחנה האחריות הלאומית למחנה ההתפרקות וההתפוררות. מן הבחינה הזאת, אהוד ברק ויריב לוין, ליברמן ויאיר נתניהו שייכים לאותו מחנה. הנשיא הרצוג, גנץ, יואב גלנט הם במחנה האחריות. לפיד נוטה למחנה האחריות, אך פוסח על שתי הסעיפים. גם נתניהו פוסח על שתי הסעיפים, אך נוטה למחנה הפלגנות.

שני צמדי-כתבות, ב"ידיעות אחרונות" וב"ישראל היום", מצביעים על כך. ב"ישראל היום" התפרסמו בזה אחר זה ראיונות עם בני גנץ ועם סמוטריץ'. הראיון עם גנץ הוא התגלמות האחריות הלאומית. הוא מזהיר, מתוך דאגה עמוקה, מפני מה שיקרה אם, חלילה, ההידברות לא תוביל להסכמה וחלילה המהפכה תתחדש. כל כולו ממוקד בניסיון להגיע לפשרה ולהסכמה. סמוטריץ', פרוע ומשולהב, גם כאשר הוא מנסה להסוות את האלימות במתק שפתיים. האשמות מטורפות על "האליטות", על צה"ל, על בית המשפט העליון, על האקדמיה ועל התקשורת. השמצות נתעבות על הרצוג ועל גלנט. מחויבות מוחלטת למהפכה, גם אם לצד הבנה שיש לעשות אותה באופן מדורג יותר, תמיכה חד משמעית בחוקי מגה-שחיתות הקיצוניים ביותר. אין אפילו טיפונת חשבון נפש על המהפכה.

ב"ידיעות אחרונות" התפרסמו בזה אחר זה מאמרים של אהוד ברק ושל פרופ' יובל אלבשן. עיקר מאמרו של ברק הוא נגד הידברות, הסכמות ופשרה. כל פשרה היא בהכרח "רקובה". הוא חותר להתנגשות, כי בעיניו "התנגשות עדיפה על פשרה גרועה". אין מקום שבו המילה "פשרה" מופיעה ללא שם תואר כמו "רקובה". הוא תוקף בחריפות רבה את הרצוג, גנץ ולפיד החותרים לפשרה. הוא חותר למלחמה שתביס את היריב (או האויב?). הוא חותר ל"הכרעה". הוא לא מבין איזה אסון חברתי כרוך בכך שחצי עם יחוש מובס ומושפל, ואיש אינו יודע מתי תחושת התבוסה וההשפלה תתפרץ ואיך. אבל אדם חסר אחריות כמו אהוד ברק אינו מסוגל לראות מטר קדימה, מעבר להכנעה שאליה הוא חותר. ואולי במלחמה הזאת דווקא המחנה שלו יובס? המאבק המצליח מביא אותו לשיכרון כוח, המזכיר את זה של לוין ורוטמן אחרי הבחירות, ולכן את האפשרות הזאת הוא אינו לוקח בחשבון. אבל אני משוכנע, שברק מעדיף תבוסה במאבק על פני פשרה. תבוסה כזו פירושה המשך המלחמה, והוא נבנה מהמלחמה. לעומתו, פרופ' יובל אלבשן חותר להסכמה, לפשרה. הוא מבין את המשמעות של תרחיש שבו צד אחד יובס. הוא מאמין שניתן לעצור את המהפכה, אולם הדרך היחידה להגיע לכך היא באמצעות הסכמות ופשרה. הוא מאמין ב"עצירת החקיקה לא בדרך של הכנעת הקואליציה על ידי החרב של המשפט, שעליה עוד נשלם בריבית דריבית, אלא בדרך של הסכמה ופשרה: הסכמה שנובעת מתוך הבנה שאם יש ניצחון במשפחה כולם מפסידים, ופשרה שנוצרת מתוך ידיעה שאיש לא יאהב אותה אבל כולם יכולים לחיות אתה. יחד". זו תמצית האחריות הלאומית.

מדד האחריות הלאומית מתבטא גם ביחס לסרבנות. בני גנץ יוצא בתקיפות נגד הסרבנות. גם אם היא כלי אפקטיבי, אולי האפקטיבי ביותר, במאבק נגד המהפכה, הוא שולל אותה, מתוך אחריות לאומית ומבהיר שהיא "מחוץ לכללי המשחק". עם זאת, הוא מדבר בהערכה ובכבוד כלפי המיעוט הקטן של המילואימניקים, הנושאים על שכמם את ביטחון המדינה. הוא יודע שהשתלחות בהם מסוכנת ומזיקה. יש להידבר אתם כדי להוריד אותם מן הסרבנות המזיקה. לעומת זאת, סמוטריץ' הריקא, המשתמט מצה"ל, מרשה לעצמו להשתלח בטייסים ולקרוא לשלול מהם את כנפי הטיס. גנץ מזכיר, שאותם טייסים יוצאים מטעמנו עם מטוסים עמוסי תחמושת לכל רחבי המזרח התיכון "והם יכולים להתאייד בעשירית שניה. למרות זאת הם ממריאים, מבצעים וחוזרים". לעומתו, סמוטריץ', שבמקום לשרת בצה"ל המית את עצמו באוהלה של קריירה ובעשיית שני תארים במשפטים, מרשה לעצמו להשתלח במי שעל דמם הוא חי ומשתמט ולדבר עליהם בגסות. ממרומי כנפי ההשתמטות שלו הוא קורא לשלול מהטייסים את כנפי הטיס שלהם. מי הוא, אותו ריקא, שבשעה שבני גילו חרפו את נפשם על הגנת המולדת הוא ארגן מצעדי בהמות, ניסה לבצע פיגוע טרור ושתק שבועות בחדרי החקירות של השב"כ, שירשה לעצמו להשתלח בטייסים ובלוחמי צה"ל?

אהוד ברק כלל אינו מתייחס לסרבנות, במאמרו, אבל כאשר אין הוא מבקר אותם ולו ברמז, ושעה שהם היו חוד החנית של ההתנגדות הוא קורא להחרפת המאבק עד להכרעה, ללא מילת ביקורת, יש כאן עידוד מובהק לסרבנות. פרופ' אלבשן, לעומת זאת, מביע חרדה עמוקה מפני השלכות הסרבנות ומודע לסכנות של התופעה לעתידה של המדינה. כאיש שמאל ציוני הדוגל בפתרון שתי המדינות, הוא רואה בתופעה איום, אולי סופני, על היכולת לבצע נסיגה בעתיד, כיוון שסרבנות לא תאפשר אותה. שוב, הקיצונים בשני הצדדים משרתים אלה את האינטרסים של אלה.

במאבק בין מחנה האחריות הלאומית, החותר להסכמות ולפשרה (שכאן מיוצג בידי גנץ ואלבשן) לבין מחנה הפלגנות והכוחות הצנטריפוגליים (המיוצג בידי ברק&סמוטריץ'), יוכרע עתיד המדינה.

פרופ' אלבשן, המעורב מאוד בכל המאמצים להביא להסכמות, מספר שכבר היינו ממש על סף פשרה והסכמות והודעת הפיטורין של גלנט טרפה את הקלפים. מעשה נמהר של מנהיג אובד דרך.   

* קמפיין אנטי ציוני – אחד הדברים הבזויים והנתעבים ביותר שהיו כאן לאחרונה, הוא הקמפיין הימנני הפופוליסטי הנחות, שמנסה להסית את צוותי הקרקע בחיל האוויר להשבית את מטס יום העצמאות ולהשבית מעם ישראל את שמחת החג. זהו קמפיין אנטי ציוני.

המסיתים מספרים לצוותי הקרקע שהם סוג ב'. המסיתים מנסים למרמר את צוותי הקרקע, להחדיר בהם רגשות שנאת אחים, שנאת חינם, קנאה, קנאות ורשעות. המסיתים מנסים להוציא שדים עדתיים גזעניים מן הבקבוק ולפמפם שנאת אשכנזים.

אין לי ספק שלפחות חלק מהמסיתים, היו מעדיפים שטילי נ"מ יפילו כמה מטוסים וטייסים.

אני משוכנע שצוותי הקרקע בזים למסיתים ומצפצפים על הקמפיין הנאלח.

* ממשלת ריק ריק

* אהרון ברק וחוק השבות – במאמר ב"ישראל היום" כתב דרור אידר על בג"ץ, "שבית משפט כזה עלול יום אחד – והיום הזה לא רחוק – לפסול את חוק השבות בטענה שהוא סותר את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. למעשה, אסכולת אהרון ברק סבורה שקיימת סתירה בין היותה של ישראל יהודית לבין המשטר הדמוקרטי שלה".

דברים אלה הם המשך ההסתה השקרית נגד אהרון ברק, שאין לה שחר. ברק הוא תומך נלהב בחוק השבות. הוא ביטא את דעתו בנדון אין ספור פעמים. הוא מסביר תמיד, שבין אזרחי ישראל חייב להיות שוויון, אבל אין ולא צריך להיות שוויון במפתח הכניסה לישראל. מפתח הכניסה צריך להיות חוק השבות.

במאמרו ל"הארץ" ב-15 בפברואר 2018 "חירותו של האדם במדינה יהודית ודמוקרטית", הוא פירט מה המשמעות בעיניו של המדינה היהודית: "ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית מייחדים אותה משאר המדינות הדמוקרטיות. יש הרבה מדינות דמוקרטיות בעולם. אך רק מדינת ישראל אינה רק מדינה דמוקרטית אלא היא גם מדינה יהודית. 'מדינה יהודית' היא מדינתו של העם היהודי; היא מדינה שלכל יהודי הזכות לעלות אליה ושקיבוץ הגלויות הוא מערכיה הבסיסיים; היא מדינה שההיסטוריה שלה שלובה ושזורה בהיסטוריה של העם היהודי, ששפתה העיקרית היא עברית, ושחגיה העיקריים משקפים את תקומתה הלאומית; היא מדינה שהתיישבות היהודים בשדותיה, בעריה ובמושבותיה היא בראש דאגותיה; היא מדינה המנציחה את זכרם של היהודים שנטבחו בשואה, ואשר נועדה להוות 'פתרון בעיית העם היהודי מחוּסר המולדת והעצמאות על ידי חידוש המדינה היהודית בארץ ישראל'; היא מדינה המטפחת תרבות יהודית, חינוך יהודי ואהבת העם היהודי; היא מדינה שערכי החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל הם ערכיה; היא מדינה שהתנ"ך הוא הבסיסי שבספריה וחזון נביאי ישראל הוא יסוד מוסריותה; היא מדינה שהמשפט העברי ממלא בה תפקיד חשוב; 'מדינה יהודית' היא מדינה שבה ערכי תורת ישראל, ערכי מורשת היהדות וערכי ההלכה היהודית הם מערכיה הבסיסיים".

את הדברים הללו הוא כתב בהקשר להגדרה "מדינה יהודית ודמוקרטית" בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. כלומר, לא זו בלבד שבניגוד לדבריו של אידר, דרכו של ברק לא נועדה לפגוע ביהדותה של המדינה באמצעות הכפפתה לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אלא אותו חוק יסוד, שבו ישראל מוגדרת כמדינה יהודית ודמוקרטית, מעגן את זהותה היהודית של ישראל כעוגן חוקתי. וכדאי לראות שההבהרה שלו מהי מדינה יהודית כמעט זהה לחוק הלאום, כולל סעיף ההתיישבות המושמץ, ובלשונו של ברק, "העמדת התיישבות היהודים בשדותיה, בעריה ובמושבותיה בראש דאגותיה".

יתר על כן. לא זו בלבד שעל פי אסכולת ברק אין לפגוע בחוק השבות בשם חוק יסוד אחר, אלא ברק עצמו הציע לעגן את חוק השבות, שהוא חוק רגיל, כחוק יסוד; זאת, כדי שאם תהיה פעם כנסת או ממשלה מופקרת שתרצה לחוקק חוק שיפגע בחוק או יבטל אותו, בג"ץ יוכל לפסול את החוק הזה כבלתי חוקתי. ברק הציע זאת בנאום שנשא בכנס של האגודה לזכויות האזרח בישראל ב-21 ביוני 2001, בהיותו נשיא בית המשפט העליון.

לא אחת מתחתי ביקורת על ברק, על האקטיביזם השיפוטי (שבו אימץ את השקפת מנחם בגין על "עליונות המשפט") ועל פסיקות שלו בנושאים ציוניים, כמו פסק דין קעדאן ועמדת המיעוט שנקט באחת העתירות נגד חוק האזרחות. אפשר לבקר את ברק בלי לשקר ובלי להטיל דופי בעמדותיו ובפסיקותיו.

אגב, מי שרוצה לפגוע היום בחוק השבות זו הממשלה, שבכניעה לדרישות החרדים הלא-ציונים מתכוונת להתנקש בחוק השבות באמצעות ביטול סעיף הנכד.

אני תומך מאוד בעיגון חוקתי של חוק השבות. צריך היה לעשות זאת במסגרת חוק הלאום. אחזור כאן על הצעה שכתבתי עליה בעבר: את חוק השבות יש לעגן במעמד מיוחד (שלא קיים היום בחוק הישראלי), שיהיה גבוה יותר מחוק יסוד – חוק-על. אני מציע שיקבע בו, שכל שינוי בחוק השבות יוכל להתקבל רק בתמיכת 80 ח"כים לפחות וביטולו יוכל להיות רק בתמיכה של כל 120 חברי הכנסת.

* השתמטותו אומנותו – בראיון ל"ישראל היום", נשמע שר השיכון גולדקנופף מפויס למדי. הוא לא מתעקש על המהפכה המשטרית. הוא תומך בנתניהו ויתמוך בכל החלטה שלו אם להמשיך, להפסיק או למתן את המהפכה. אפילו בבת נפשה של יהדות התורה, פסקת ההתגברות האוטומטית באמצעות 61 ח"כים, אינה סלע קיומו. רק דבר אחד הוא ייהרג ובל יעבור בעבורו – פסקת התגברות נקודתית בנושא ההשתמטות. כל עוד הרוב האוטומטי של הקואליציה, שקיומה תלוי ביהדות התורה, יכול לגונן על ההשתמטות ההמונית של החרדים, על עריקתם ההמונית ממלחמת מצווה, על המשך אורח החיים הטפילי שבו הם חיים ומשתמטים על דמם של ציונים שמחרפים את נפשם על הגנת המולדת – על כל השאר הוא מוכן לוותר. ההשתמטות היא ייהרג ובל יעבור. כל השאר – בלאו הכי אחרים נהרגים, וזה אחלה מבחינתו.

אגב, כפי שכתבתי פעמים רבות בעבר, מורסת ההשתמטות אינה נושא משפטי וההתמודדות עמה לא צריכה להיות בבית המשפט, אלא בדיון הציבורי, החברתי, החינוכי והפוליטי, ובעיקר בדיון על מהות היהדות ועל מהות התורה, שהם מתיימרים לייצג. כי למיטב הכרתי, אילו הם למדו באמת תורה – עצם לימוד התורה היה מביא אותם להיות הראשונים להתגייס. הם לא לומדים תורה אלא תִּפְלוּת. רע תלמוד שמביא לידי השתמטות. מי שמלמד את בנו השתמטות – כאילו למדו ליסטות.  

* ההחמצה הגדולה – המלחמה באוקראינה, על כל מוראותיה ואסונותיה, הייתה הזדמנות ציונית גדולה למדינת ישראל, לקדם גל עליה גדול, של מאות אלפי יהודים מרוסיה ומאוקראינה. לשם כך, היה כאן צורך במנהיגות לאומית ציונית, נוסח יצחק שמיר; מנהיגות שתכניס את המדינה לאטרף של עליה וקליטה ותציב את האתגר הלאומי הזה, את המשימה הלאומית הזאת, מעל כל נושא אחר.

אחרי נאום ההשבעה של נתניהו, כתבתי באכזבה מרה, שבין המטרות שהוא הציג הוא כלל לא הזכיר את העליה והקליטה. עם זאת, המטרות שהוא הציב היו בהחלט ראויות גם ראויות: המאבק בגירעון איראן, הרחבת הסכמי אברהם ושלום עם סעודיה, שיפור רבתי בתשתיות ובעיקר בפריפריה. בנאומו בישיבת הממשלה הראשונה, בו ביום, הוא הוסיף גם את המאבק ביוקר המחיה.

הוא לא הזכיר במילה וחצי מילה את המהפכה המשטרית. כעבור ימים אחדים הציג יריב לוין את "הפעימה הראשונה" של המהפכה המשטרית והכניס את מדינת ישראל למה שנתניהו עצמו הגדיר כמשבר לאומי. הממשלה מדרדרת אותנו לאסון חוקתי, חברתי, כלכלי, מדיני וביטחוני, כתוצאה מהמהפכה המטורפת, מהשילוב של שיכרון כוח עם שנאה עמוקה. איפה אנחנו ואיפה המטרות של הממשלה? איפה אנחנו ואיפה ההזדמנות הלאומית האדירה לעליה גדולה, שלא הייתה כדוגמתה מאז ראשית שנות התשעים?

ונדמה שההתייחסות היחידה של הממשלה הרעה הזאת לעליה ולקליטה היא הכוונה להתנקש בחוק השבות.

* יציאת מצרים שלנו – בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. ובדור שלנו לא צריך ללכת רחוק. הורינו או סבינו יצאו ממצרים ומה מתאים יותר מלספר את סיפורם בליל הסדר?

במשפחתנו, הכנסנו לפני למעלה מעשרים שנה, מאז שאני עורך הסדר, את הסיפור המשפחתי. כשהגענו ל"בכל דור ודור" אבי היה מספר את סיפור עלייתו בספינת מעפילים, הגירוש לקפריסין והעליה משם לארץ. בשנותיו האחרונות, כשאבי כבר לא היה בצלילות, הנכדים קראו את סיפורו, מתוך ראיון שערכתי עמו על סיפור חייו, כשהיה בן שמונים. וכך גם אחרי מותו. בשנים אחרות אנו קוראים מתוך חוברת הזיכרון של אמי, את סיפור עלייתה. וכשאנו חוגגים במשפחה של אשתי, מספרים את סיפורי העליה של סביה. הפעם, נועה, החברה של עמוס שלנו, סיפרה את סיפור העליה מעיראק של סבא שלה.

* אנו מכריזים בזאת – יוזמות רבות עלו לקראת הפסח, ליציקת תוכן אקטואלי לסדר. הרי הסדר הוא סיפורו של עם ישראל, והסיפור הזה לא תם, ונכון להנכיח בסדר אמירות הנוגעות לחיינו היום. נכון לעסוק בסוגיית החירות, כאשר מתקיים מאבק על הדמוקרטיה. נכון לעסוק באחדות עם ישראל, כאשר קרע עמוק מאיים עלינו.

יוזמה יפה, שנתקלתי בה בפרסומים של מכון "שיטים" ושל מרכז בינ"ה, היא קריאה בסדר במגילת העצמאות. מכון "שיטים" הפנה לקטעים מן המגילה. אימצנו את הרעיון בסדר המשפחתי שלנו, אך בצורה קצת אחרת. לא קריאת קטעים מן המגילה, אלא קריאת המגילה כולה. מגילת העצמאות היא מקשה אחת. כאשר מפרקים אותה, מחמיצים את מהותה ומעוותים אותה. נתקלתי בכך במחלוקת על חוק הלאום, כאשר מתנגדי החוק השתמשו במגילת העצמאות כטיעון נגדו וציטטו משפט מתוכה. הם רק שכחו ש-90% ממגילת העצמאות היא חוק הלאום. אחרי ה"שולחן עורך" וה"צפון" – ה"ברך" שלנו היה קריאת מגילת העצמאות, מן המילה הראשונה עד האחרונה (כולל ההתחייבות לכונן חוקה לא יאוחר מ-1 באוקטובר 1948).

* כאיש אחד בלב אחד – "אילו קרבנו להר סיני ולא נתן לנו את התורה – דיינו". מה הרבותא בקרבה להר סיני כשלעצמה, אם לא קיבלנו את התורה? לא ברור. אחד הפירושים לכך מתייחס לפסוק: "וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר". וייחן, נאמר, בלשון יחיד. רש"י פירש: "כאיש אחד בלב אחד". כלומר היה זה רגע עילאי של אחדות לאומית. בסדר המשפחתי דרשנו כך את הפסוק, בתקווה לאחדות ישראל וליציאה מהמשבר הלאומי מחוזקים ומאוחדים.

* לשנה הבאה – כשהגענו ל"לשנה הבאה בירושלים", קראנו את הטקסט החשוב הבא שכתב הסופר חיים באר: "לשנה הבאה בירושלים שלנו, שתשוב להיות קריה נאמנה, עיר הצדק, החירות והשלום, עיר של בתי משפט שימשיכו להיות מבצר איתן ליושרה ציבורית. לשנה הבאה בה ישבו בכנסת שונאי בצע ודוברי אמת. לשנה הבאה עם ממשלה שבה יכהנו שרים ושרות אשר אהבת האדם, אהבת הארץ ואהבת השם האמתית ימלאו את לבם. לשנה הבאה בה מנהיגינו יהיו ישרי דרך, ענווים ושליחי אמת של הציבור. לשנה הבאה של הערכה וכבוד ללימוד ולעברית, לעצמאות עולם התרבות והספרות. לשנה הבאה בה רחובות בירת הנצח ימלאו אור, שוויון וחירות לכל".

* הנדסת תודעה – גם את מדור הטריוויה "20 שאלות" מנצל "הארץ" להנדסת תודעה. שאלה: "איזה משפט מפורסם אמר שר הביטחון משה דיין על שארם א-שייח?" תשובה: " 'טוב שארם א-שייח בלי שלום משלום בלי שארם א-שייח', תגובה למאמצי נשיא מצרים סאדאת להשיג הסכם שלום".

רצף של הבלים. ראשית, לא היו כל מאמצי שלום של סאדאת. זו פשוט אגדה חסרת שחר. המחקר היסודי והרציני ביותר על הנושא הוא ספרו של פרופ' יואב גלבר "רהב" שחקר את הנושא לעומקו, ומחקרו מפריך מכל וכל את האגדה הזו. ההיפך הוא הנכון. לכל היותר הוא עשה כמה תמרוני הסוואה מדיניים למאמץ המלחמה.

שנית, באותה תקופה, השר היונה ביותר בממשלה, בסוגיה המצרית, היה משה דיין, שניסה לקדם הסדר ביניים ובו ויתורים ישראליים מרחיקי לכת. אגב, המצרים היו מודעים לכך ובכל זאת פתחו במלחמה.

שלישית, דיין אמר את הדברים עוד בתקופת נאצר, כשסאדאת נחשב לסגנו האפור. ככל הידוע, הוא אמר זאת לראשונה בישיבת הממשלה ב-31 באוקטובר 1968, שנתיים לפני מותו של נאצר ומינוי של סאדאת לנשיא. היה זה בישיבה שבה ביטלה הממשלה את "ההחלטה הסודית" מיוני 1967, שבה הביעה נכונות עקרונית לנסיגה לגבול הבינלאומי במסגרת הסכם שלום עם מצרים וסוריה. את ההחלטה הנוגעת לסוריה ביטלה הממשלה חצי שנה קודם לכן. מאז דיין חזר על כך פעמים רבות גם בפומבי.

כזכור, דיין היה שר החוץ בהסכם השלום עם מצרים שבו ישראל נסוגה משארם א-שייח.

* במקום ה-44 – "עטור מצחך" הוא שיר ענק. הוא ללא ספק אחד השירים היפים שנוצרו כאן. השילוב של המילים, הלחן והביצוע – מושלם. הוא בהחלט מועמד ראוי לשיר הישראלי היפה ביותר ב-75 שנות המדינה. במוסף החג המיוחד של "ידיעות אחרונות", שדירג את 75 השירים הישראלים הטובים ביותר, הוא אכן דורג במקום הראשון.

רשימת ה-75 היא בהחלט רשימה מרשימה. השירים – נפלאים. אילו הייתי מרכיב את הרשימה היא הייתה אחרת, אך ברור שאף רשימה של איש מעשרות המומחים שיצרו אותה אינה זהה לרשימה שנבחרה. יש בה שירים שלא היו נכנסים לרשימה שלי. שירים אחרים חסרים בה. יש שירים שהייתי ממקם אחרת. אבל דבר אחד חרה לי מאוד.

בראש הרשימה שלי ניצב "ירושלים של זהב". אין שיר גדול ממנו, לטעמי. קראתי את החוברת בעניין רב. אם השיר אינו במקום הראשון, הוא לבטח במקום השני. טוב, השלישי. בחמשת הראשונים. בעשרת הראשונים. בעשרים. כאשר הוא לא הופיע בין השלושים הראשונים, הבנתי שכנראה הוא מחוץ לתחרות. כלומר מעל התחרות. כפי ש"התקוה" לא יימצא בתחרות כזו. גם "ירושלים של זהב" הוא שיר במעמד המנוני; שני רק ל"התקוה". ולכן התאכזבתי מאוד למצוא אותו במקום ה-44. ארבעים וארבעה? זה לא רציני.

וכך נכתב עליו: "מזמור העשור, היובל והנצח. נכס צאן ברזל, נחושת וגם אור. ההמנון החלופי" וכו'. אז איך הוא רק במקום הארבעים וארבעה? (אגב, "שיר הפרחה" הוא במקום ה… 42).

ומה שחרה לי אפילו יותר, הוא שזה השיר היחיד של נעמי שמר ברשימה. מבין 75 השירים, רק שיר אחד של נעמי שמר? זה לא רציני.

          * ביד הלשון

ניצני סיני – פעמים רבות הקדשתי את הפינה ליישובים שהתקיימה או מתקיימת מחלוקת בין המתיישבים לבין ועדת השמות הממשלתית על שם היישוב. יש מקרים שבהם התושבים קיבלו את פסיקת הוועדה (בית קמה, למשל), היו מקרים שבהם הוועדה קיבלה, לעתים אחרי עשרות שנים, את עמדת התושבים (מנרה, למשל), היו מקרים שבהם הצדדים הגיעו להסכמה (מרום גולן, למשל) ויש פעמים שבהם המחלוקת קיימת ושם היישוב בפיו תושביו שונה משמו הרשמי (נערן / נירן, למשל).

כזה הוא קדש ברנע / ניצני סיני. ב-1977 הקימה קבוצת חלוצים מושב עובדים במקום המזוהה כקדש ברנע המקראית. הייתה זו הנקודה הזמנית של המושב, עד המעבר לנקודת הקבע. עם הנסיגה מסיני, הוקמו במהירות מחנות צה"ל גדולים על גבול מצרים, ובהם בסיס ניצנה, בסמוך לקדש ברנע. המושב עבר באופן זמני ליישוב הנטוש אשלים שליד קיבוץ משאבי שדה וכעבור שבע שנים – למיקומו הנוכחי ליד תל ניצנה ומעבר הגבול ניצנה, במועצה האזורית רמת נגב, סמוך לגבול מצרים.

קדש ברנע הייתה עיר מקראית, אחת מנקודות הגבול הדרומיות של ארץ ישראל. מקומה המדויק אינו ידוע, והזיהוי שנוי במחלוקת. הזיהוי המקובל הוא ליד עין קודיראת שמדרום לניצנה וכך הוא מצוין במפות, אולם בחפירות הארכיאולוגיות, הממצאים הקדומים ביותר שנמצאו באתר הם מן המאה העשירית לפני הספירה, בעוד קדש ברנע המקראית קדומה יותר.

על פי הכתוב בתנ"ך, מן העיר קדש ברנע במדבר פראן שלח משה את המרגלים לתור את הארץ.

כיוון שהמחקר מטיל ספק בזיהוי עין קודיראת כקדש ברנע, ועדת השמות הממשלתית, שמשתדלת להיות נאמנה לאמת המדעית, לא אישרה את שם היישוב כקדש ברנע. תחילה הוצע לקרוא למקום ניצנה ולבסוף התקבל השם ניצני סיני, בשל קרבתו של היישוב לסיני, מצד אחד, ובשל סמיכותו לתל ניצנה. התושבים דבקים בשמם המקורי – קדש ברנע וכך הוא נקרא בפי הציבור.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏5.4.23

* ניצוץ האהבה – בהתקדש החג נתכנס – עם ישראל כולו, בארץ ובתפוצות הגולה, לליל הסדר ונשוב ונספר את הסיפור הלאומי של עם ישראל, סיפור יציאת מצרים, מעבדות לחירות.

זה הסיפור המשותף לנו, חילונים, מסורתיים, דתיים, חרד"לים וחרדים, "אשכנזים" ו"מזרחים", ימין, מרכז ושמאל, תומכי המהפכה המשטרית ומתנגדיה.

סוגיית החירות שתעלה על שולחן הסדר תקבל השנה זווית שונה; מן הסתם היא תעורר דיונים ולבטח אף מחלוקות. תולדות עם ישראל הם היסטוריה של מחלוקות, ואף מחלוקות קשות ביותר. ואף על פי כן, הסיפור המשותף שמר עלינו כעם והתגברנו על כל המחלוקות, כדי לפנות מקום למחלוקות חדשות. חשוב מאוד שנשמור על עצמנו, פן המחלוקת הנוכחית תקרע את העם.

בשירו של אהוד בנאי, שבערב שבת האחרון מלאו לו שבעים, "ניצוץ האהבה", שאותו הוא שר עם חתן פרס ישראל לזמר עברי דקלון, הוא נוגע במחלוקות הקורעות אותנו.

כל אחד חי בעולם אחר

כל כך גדול השוני.

את מה שאני מרגיש בפנים

איש לא מרגיש כמוני.

את מה שאתה חושב עמוק

אני חושב שטוח.

מה שאתה רואה סגור

אני רואה פתוח.

את מה שאני רואה לבן

אתה רואה שחור.

כשיורדת עלי החשיכה

עליך זורח אור.

מה שבשבילך חלום

לי זו האימה.

מה שבשבילי שלום

לך זו מלחמה…

איזה משפט חכם. "מה שבשבילי שלום לך זו מלחמה". אהוד בנאי כתב את השיר ב-1993. הארץ געשה במחלוקת על הסכם אוסלו ובמחלוקת על המו"מ לנסיגה מהגולן. המשפט הזה חתרני, כי התזה הרווחת במיליה של אהוד בנאי, הייתה שיש "מחנה השלום" ו"אויבי השלום" או אפילו "מחרחרי מלחמה". לא, אומר בנאי. אין זו מחלוקת בין מי שרוצה שלום ומי שמתנגד לו. זו מחלוקת על הערכת מצב. מה שבשבילי שלום, לו זו מלחמה. הוא נגד מה שאני מאמין בו, לא כי הוא לא רוצה שלום, אלא כי בעיניו זה לא מוביל לשלום אלא למלחמה. ובחשבון ההיסטורי, אנו יודעים מי צדקו במחלוקת הזאת.

אילו אהוד בנאי כתב היום את השיר, הוא יכול היה להוסיף את המשפט "מה שבשבילי הוא דיקטטורה – לך הוא דמוקרטיה". כן, גם המחלוקת הזאת היא לא בין מי שרוצים דמוקרטיה למי שרוצים דיקטטורה. כן, תומכי המהפכה מאמינים באמת ובתמים שהיא תקדם את הדמוקרטיה. וכדאי שאנחנו, מתנגדי המהפכה, שרואים בה איום על הדמוקרטיה, נקשיב לטענות ונכבד אותן, גם אם לא נשתכנע מהן.

אחרי שבנאי מציג את המחלוקת הוא מסיים:

אל המקום אליו אתה הולך

הן גם אני אגיע,

אך בלי ניצוץ האהבה

שום דבר לא יתניע.

ערב פסח, כדאי שנראה כחובה לשמר ולחזק את ניצוץ האהבה שביננו, את אחדות ישראל ואת אהבת ישראל, שמעל ומעבר לכל מחלוקת, קשה ומרה ככל שתהיה.

שוחחתי השבוע עם אישה פעילה במחאה. אביה הוא תומך נלהב במהפכה המשטרית. היא ממש חוששת מה יהיה בליל הסדר. היא חשבה לקיים עם אביה שיחה לפני הסדר, כדי להבטיח שהפוליטיקה תישאר בחוץ, כדי שלא יהיה פיצוץ. אני מקווה מאוד שכך יהיה, אך היה לי עצוב מאוד לשמוע על כך.

אני בטוח שבהרבה בתים ייסובו לליל הסדר אנשים משני צדי המתרס ולבטח יתעלו מעל המחלוקת, כי המשותף גדול יותר מהמפריד ובזכות ניצוץ האהבה. האהבה של אדם לאחיו או אחותו או לגיסתו או אחיינו, חזקה יותר מהמחלוקת. הוא אולי יחשוב שכמובן כל התומכים/המתנגדים מנוולים, אבל אח שלי זה משהו אחר. אז זהו, שלא. כמו אח שלך, כך גם האח של מי שעמד לידך בהפגנה.

יהיה ליל הסדר לחג של אחדות ישראל. אינשאללה.

* הרהורים על ערך החירות – פסח הוא חג החירות. אנו חוגגים את ערך החירות, שהעם היהודי הנחיל לעולם כולו. בניגוד לעמים אחרים, שסיפורם נפתח בעלילות גבורה ושלל קרבות, הסיפור שלנו מתחיל בעבדות קשה ומשפילה. למה? כדי להעביר דרך סיפור העבדות והשחרור את שנאת העבדות ואהבת החירות.

את ערכי החירות ניתן לחלק לשלושה סוגים – חירות לאומית, חירות אזרחית-אישית וחירות חברתית.

ביום העצמאות נחגוג 75 שנים להשגת החירות הלאומית – הקמת מדינה יהודית ריבונית בארץ ישראל. המלחמה על חירותנו לא פסקה לרגע לאורך השנים, ואף על פי כן היא יציבה ואיתנה. אם יש איום על עצמאותנו, הוא סכנת התפוררות פנימית.

החירות האזרחית-אישית, היא הדמוקרטיה. מרכיב הבחירות ושלטון הרוב הוא מרכיב מרכזי בדמוקרטיה אך אינו חזות הכל. על מנת להבטיח חירות אזרחית, יש חשיבות להגבלת השלטון, ולא רק באמצעות בחירות. במקום שהשלטון הוא ללא מיצרים, אין חרויות לאזרחים ואין הגנה על האזרחים מפני שחיתות. הגבלת השלטון היא באמצעות הפרדת רשויות, איזונים ובלמים בין הרשויות, מערכת משפט עצמאית וחזקה, שלטון החוק – כלומר שוויון בפני החוק וכפיפות הממשלה והעומד בראשה לחוק, שומרי סף חזקים שמפקחים על כך שהשלטון יפעל על פי חוק ולא יפגע בזכויות האזרח והמיעוט. על החירות הזאת נערך בימים האלה מאבק אזרחי עממי נחוש.

סיפור יציאת מצרים הוא סיפור של חירות לאומית ושל חירות חברתית – החזון של ביטול העבדות. גם הדמוקרטיה אינה מבטיחה את החירות החברתית. גם בדמוקרטיה ניתן לעשוק עובדים, לנצל חלשים, להפקיר את השכבות החלשות. אמר יגאל אלון: "כדי לבנות כאן חברת-מופת צודקת, שבמרכזה ניצב האדם, עלינו להבטיח בו-זמנית ארבע חירויות: חירות מעוני, חירות מעושק, חירות מנחשלות וחירות מבערות. בשביל להגיע לכך, אין די בהבטחת שוויון ניטרלי של הזדמנויות וסיכויים. רק מערכת פעילה ומכוונת, הבאה להבטיח מראש את הערבות ההדדית, תוכל למנוע את הקיטוב הסוציאלי בחברה הישראלית, עם כל השלכותיו המסוכנות על איכותנו ועוצמתנו. גדולתה של הציונות המגשימה הייתה תמיד בכך, שדגלי הגאולה הלאומית, ההחלמה החברתית והתחיה התרבותית, היו בידיה לדגל אחד".

לא בכדי, יש דמיון בין המילים חירות ואחריות. יש קשר הדוק ביניהן. אין חירות ללא אחריות. ומי שזוכה בחירות, נוטל על עצמו אחריות על סביבתו, חברתו ומדינתו. גם כשאנחנו נאבקים על החירות האזרחית ועל הדמוקרטיה, איננו יכולים לזרוק מעצמנו את האחריות שלנו למדינת ישראל. לכן, המאבק אינו יכול להיות ללא קווים אדומים. קו אדום שלמרבה הצער נחצה, הוא הסרבנות לשירות במילואים. חוששני, שגם אם המאבק במהפכה המשטרית יסתיים בניצחון, את מחיר האיום בסרבנות החברה הישראלית תשלם עוד שנים רבות.

* לשמור על יום הזיכרון – השתתפות נציגי הממשלה והכנסת בטקסי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, אינה רק מצוות הפרוטוקול מלומדה, אלא היא דבר נכון ונחוץ. נבחרי הציבור מייצגים את הממלכתיות ומדברים בשם המדינה בטקסים הללו. בטקסים משתתפים נציגים מן הקואליציה ומן האופוזיציה, כביטוי לאחדות הלאומית סביב השכול.

יש לנטרל לחלוטין את יום הזיכרון ואת הטקסים הממלכתיים של יום העצמאות מפוליטיקה ומן המחלוקת על המהפכה המשטרית. בשנה שעבר, נשלחו ביביריונים לפוצץ את הטקסים, להשתולל ולהתפרע בעת דברי בנט והשרים. היה זה אחד המחזות הנחותים והבזויים שידענו. והנה, יש חשש כבד שהתופעה תחזור גם השנה, הפעם כלפי נתניהו ושרי הממשלה הנוכחית. וזה מגונה באותה מידה.

כעת יוצאת קריאה לפוליטיקאים להימנע מנוכחות בטקסים. זו קריאה רעה מאוד, כי נוכחותם חשובה מאוד. וכעת ההחלטה היא בידי הממשלה. האם להיענות לקריאה או לא? אני יכול בהחלט להבין החלטה, שעל פיה הממשלה לא נכנעת לביריונות ושולחת את נציגיה. ואף על פי כן, עם כל הצער שבדבר, דומני שהנזק של השתתפות השרים והח"כים – אם תעורר ויכוחים וצעקות וריב בין משפחות שכולות משני צדי המתרס, חמור יותר מהנזק שבאי שליחת הנציגים, ולכן הפעם עדיף להיענות לקריאה.

ואם הממשלה תחליט בכל זאת לנהוג על פי המסורת, יש לקוות שהיא תהיה רגישה דיה ולא תשלח את הכהניסט לדבר בשמה באף טקס. שילך להשתטח על קבר המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין, מורו ורבו הנערץ עליו, ושלא יתחוב את אפו לטקסים לזכר חללי צה"ל.

אני מקווה מאוד שההידברות תביא להסכמות, ומיד לאחר מכן יש צורך בהידברות לאומית, להסכמה רחבה על המותר והאסור במאבקים ציבוריים. בין השאר, יש לנטרל את השכול ואת יום הזיכרון מכל מחלוקת פוליטית.

* קווי מתאר לפשרה – היום יכול כל שופט בבית המשפט העליון לבטל כל חוק. חייבים לשנות זאת. בסיס הרפורמה המשפטית בהסכמה, חייב להיות חוק יסוד: חקיקה, שיגדיר בצורה מאוזנת יותר את מערכת היחסים בין הרשויות. יש לקבוע הרכב מינימום לדיון על חוק, למשל 11 שופטים, ושחוק יבוטל ברוב של לפחות 2/3. יש לחוקק פסקת התגברות, שתאפשר לכנסת להתגבר על ביטול חוק ברוב של 75 ח"כים, ובכל מקרה לא פחות מ-70. כמו כן, יש להגדיר שניתן לבטל חוק רק כאשר הוא פוגע באופן משמעותי בזכויות האזרח או המיעוט או מנוגד בעליל לחוק יסוד. אין מקום לפסיקות אידיאולוגיות. לדוגמה, סוגיית השתמטות החרדים היא מורסה קשה וכואבת בחברה הישראלית, אך אינה עניין לבג"ץ. זו סוגיה ערכית, חברתית ופוליטית, והדיון עליה צריך להיות במסגרות החברתיות, הפוליטיות והתקשורתיות ולא בבית המשפט. יש היגיון רב בטענה שאין לאפשר ביטול חוק יסוד. הבעיה היא, הזילות בחוקי יסוד וברור שאם יוחלט שאין ביקורת שיפוטית על חוקי יסוד, יוגדרו חוקים בלתי חוקתיים, שדינם להיפסל בבג"ץ, כחוקי יסוד. כדי למנוע זאת, יש לקבוע כללים חדשים לחקיקת חוקי יסוד. למשל, ארבע קריאות וברביעית – תמיכה של 75 ח"כים לפחות. אולי הקריאה הרביעית צריכה להיות בכנסת העוקבת. חוק יסוד: חקיקה ברוח זו, הוא שינוי דרמטי ומהותי של הסדר הקיים, אך בלי לשבור את הכלים וניתן להסכים עליו.

תומכי המהפכה, שמתייחסים להשתלטות הפוליטית על הוועדה לבחירת שופטים כאל "סלע קיומנו" ומציגים כל ויתור על כך כ"כניעה", מעידים על עצמם שאין הם רוצים הסכמות. הסעיף הזה הוא הוא העושה את הרפורמה המשפטית להפיכה משטרית. לעולם אי אפשר יהיה להסכים עליו. תומכי המהפכה חייבים לוותר עליו. ברגע שיתקבל חוק יסוד חקיקה ברוח הדברים שכתבתי, תהיה זו רפורמה משמעותית גם בעבור תומכי המהפכה, וכדי לקבל אותה בהסכמה רחבה, יהיה עליהם לוותר על הדרישה הזאת.

בעיניי, שיטת בחירת השופטים מאז תיקון סער (2008) היא אידיאלית, ולא בכדי היא שינתה ללא הכר את בית המשפט העליון, שהיום כמחציתו שופטים ימנים, דתיים ושמרנים. אין לי ספק, שכל שינוי בשיטת בחירת השופטים יהפוך אותה לפחות טובה מן הנוכחית. אולם כיוון שהוועדה למינוי שופטים הפכה לסמל בעיני תומכי המהפכה, וקשה לוותר על סמלים, יהיה צורך לשנות את השיטה לפחות טובה, כדי לאפשר הסכמה. אבל הקו האדום, הוא שבשום אופן לא יהיה רוב לקואליציה בוועדה.   

עוד נושא שאי אפשר לוותר עליו, הוא עילת הסבירות. ללא עילת הסבירות, אין ביקורת שיפוטית על פעילות הממשלה, הן בדרג המדיני והן בדרג הפקידותי, ובלי ביקורת כזו, השלטון הוא ללא מיצרים וזו לא דמוקרטיה. ועובדה, אין אף דמוקרטיה בעולם שאין בה עילת סבירות. ובישראל עילת הסבירות קיימת מיום קום המדינה, כי ירשנו את החוק הבריטי שבו עילת הסבירות קיימת כבר 250 שנה. אבל אפשר לדון ולנסח כללים שיגבילו את עילת הסבירות וימתנו את השימוש בה.

* תואם יריב לוין – ליברמן יצא נגד קיום ההידברות וכינה את גנץ ולפיד "לפלפים".

אין לי ספק, שאילו ניתנה לו בחירה בין העברת המהפכה כמות שהיא לבין רפורמה בהסכמה, הוא (בדומה לאהוד ברק) היה מעדיף שהמהפכה תעבור וניתן יהיה להילחם בה ובממשלה. הוא נבנה ממלחמה.

המהפכה המשטרית מבטאת פוליטיקה כוחנית של הכנעה. יש לנו כרגע כוח, ולכן כאילו זכינו בכל הקופה ונעשה מה שאנחנו רוצים, נתקע אצבעות בכל העיניים, נביס ונשפיל, נדרוס ונרמוס. וזו גם הפוליטיקה של ליברמן. כזה הוא היה מאז ומתמיד.

ליברמן מעולם לא היה אביר שלטון החוק, בלשון המעטה. הוא תמיד היה ממלהגי ה"משילות" במובן של שלטון ללא מיצרים. הכל אצלו, גם המאבק הנוכחי, מאבקי כוחות. התוכן לא חשוב. מה שחשוב הוא "אנחנו או הם".

הקו המיליטנטי שלו, בדומה לקו המיליטנטי של יריב לוין ושמחה רוטמן, מסוכן לחברה הישראלית.

ליברמן הוא תואם יריב לוין.

* הרפורמה של ליברמן – ממשלת בנט הייתה היפוכה של הממשלה הנוכחית. הייתה זו ממשלה של פיוס לאומי, של הידברות והסכמות. ממשלה שקידמה את האינטרסים הלאומיים ועסקה בנושאים החשובים ולא במלחמות אחים מיותרות. לא בכדי, דווקא הממשלה הזאת, עם מרצ ועם רע"ם בקואליציה, קיבלה את ההחלטה המשמעותית ביותר מאז מלחמת ששת הימים על תכנית לאומית לפיתוח רבתי של הגולן ושרי מרצ הצביעו בעד (כידוע, אין משמעת הצבעה בממשלה). זו דוגמה לתוצאות של פוליטיקה של הסכמות, להבדיל מפוליטיקה של הכנעה. חבל שחולשה פוליטית גרמה לנפילת הממשלה המצוינת.

אבל היה חריג בממשלת בנט. נושא החקלאות. כאן, ליברמן ופורר קידמו "רפורמה" בדומה ללוין ורוטמן. לפורר החקלאות חשובה כמו שהמשפט חשוב ליריב לוין והתקשורת לקרעי. הם הובילו באופן כוחני ודורסני רפורמה רדיקלית, שעלולה הייתה לחסל את החקלאות הישראלית. הם הלכו עם הראש בקיר, ולא שעו לאזהרות המומחים, כולל מחלקות המחקר במשרד החקלאות עצמו. הם עשו הכל באופן חד-צדדי, בלי הידברות עם החקלאים או ליתר דיוק, במראית עין של הידברות. והחקלאים היו מוכנים לרפורמה – רפורמה קונסטרוקטיבית, לא הרס וחורבן בזבנג וגמרנו. תוך כדי "הידברות" ליברמן ופורר המשיכו במרוץ אמוק, שיכורי כוח. ומה שלא הצליחו להשיג בחקיקה, כי לא היה להם רוב, הם עשו באמצעות תקנות.

לשבחה של הממשלה הנוכחית ייאמר שהיא עצרה את המהפכה. אמנם לא מהסיבה הנכונה – אלא מהאובססיה לבטל כל מה שהממשלה הקודמת ביצעה. מתוך שלא לשמה – בא לשמה. ושר החקלאות הנוכחי, אבי דיכטר, מבין עניין ואוהד החקלאות הישראלית.

הרפורמה הרדיקלית החד-צדדית בחקלאות נבלמה, בטרם הספיקה להחריב את החקלאות הישראלית, אך היא גרמה לנזקים. את יוקר המחיה, שהרפורמה נועדה להוריד, היא לא הורידה כהוא זה. מחירי הפירות הירקות לא ירדו כתוצאה מהחשיפה ליבוא. אבל ענף השום, למשל, התמוטט.

* אל תגידו "לא ידענו" – על פי חוק בנק ישראל, נגיד בנק ישראל הוא היועץ הכלכלי של הממשלה. חובתו להזהיר מפני ההשלכות הרות האסון של המהפכה המשטרית. אלמלא הזהיר והציג את ההשלכות, היה מועל בתפקידו ולא היה ראוי לו.

הכלומניק קרעי כבר השתלח בו, אלא מה. החרה החזיק אחריו שיקלי.

התעלמות מדו"ח הנגיד, כמוה כהתעלמות מהתרעה של אמ"ן על מלחמה קרובה בסבירות גבוהה.

בוועדת אגרנט על האסון שתמיט עלינו המהפכה המשטרית, אילו תבוצע, חלילה, הדרג המדיני לא יוכל להסתתר מאחורי הדרג המקצועי ולטעון שלא התריע.

* להרוג את השליח – השרים שתוקפים את נגיד בנק ישראל, על שהוא מציג תחזית מקצועית ולא תחזית מטעם, מזכירים תקופות שבהן נהגו להרוג את השליח שהביא בשורה רעה.

* למה מי הוא – למה מי זה הנגיד, פקיד שאף אחד לא בחר בו, שיכתוב תחזית כלכלית מנוגדת לרצון הרוב? העם החליט מה התחזית הכלכלית שהוא רוצה.

* סטטיסטיקאי הבית – תגובות השרים לדו"ח נגיד בנק ישראל, מסבירות מדוע נתניהו ניסה למנות נער שליחויות שלו לראשות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

* היו פיטורין? – נתניהו קיבל רגליים קרות בעקבות תגובת הציבור הישראלי להדחה הדיקטטורית של שר הביטחון כיוון שאמר אמת.

אז הוא ניסה להביא להתפטרות גלנט מהכנסת במסגרת החוק הנורבגי, כדי שלא יצביע נגד המהפכה המשטרית. גלנט סרב, כמובן.

אז הוא ניסה להביא להתנצלות של גלנט על אמירת האמת, אך גלנט סרב, כמובן.

אז הוא ניסה להביא להתנצלות של גלנט לא על אמירת האמת אלא על עיתוי אמירת האמת. גם לכך גלנט סירב, כמובן.

אז עכשיו הוא אומר שהוא "יידרש לנושא בהמשך".

* המצב הביטחוני הסבוך – נתניהו תירץ את "דחיית" פיטוריו של גלנט ב"מצב הביטחוני הסבוך".

וכי ביום ראשון שעבר המצב הביטחוני היה פחות סבוך? הרי גלנט פוטר כיוון שיום קודם לכן הציג לציבור את המצב הביטחוני הסבוך.

אם המצב הביטחוני הסבוך הוא הסולם של נתניהו לירידה מעץ ההדחה, מן הראוי שינצל את הסולם הזה גם כדי לרדת מעץ המהפכה, שמחוללה, יריב לוין, הבהיר שהיא אינה יכולה להתקיים במדינה דמוקרטית.

* לא יכולה להתקיים במדינה דמוקרטית – מי שהיטיב לתמצת לשורות ספורות את טיעוני המחאה נגד המהפכה המשטרית, היה שר המשפטים יריב לוין בעצמו, ברגע נדיר של אמינות, במהלך ריאיון לערוץ התעמולה 14: "הייתה טענה אחת אמתית – אם ברוב קואליציוני אפשר למנות מספר בלתי מוגבל של שופטים, נמצא במצב שקואליציה שגם כך יש לה שליטה בממשלה ובכנסת – תשתלט על בית המשפט וכל שלוש הרשויות יהפכו לאחת. זה לא יכול להתקיים במדינה דמוקרטית. זה חשש נכון".

כל מה שהוא ברבר לפני ואחרי המשפט הזה במהלך הריאיון, באמת לא חשוב. מה שחשוב, הוא שלוין עצמו הגדיר את מפעל חייו, שכפי שהוא אומר בכל הזדמנות – כבר עשרים שנה הוא נמצא בפוליטיקה למען העניין הזה, מנוגד לדמוקרטיה.

אכן, זו בדיוק טענתם של מאות אלפי ישראלים, דגלי הלאום בידיהם, שיוצאים להפגין שבוע אחר שבוע כבר למעלה משלושה חודשים. לוין עצמו מודע לכך שהם צודקים.

לוין מנע כל פשרה, כל עצירה לחמש דקות בבליץ החקיקה הדורסנית, באיומי התפטרות. והנה, המהלך הושהה ולוין לא התפטר.

נתניהו, בתצהיר לבג"ץ, היטיב להגדיר את המצב שאליו נקלענו כתוצאה מן המהפכה המשטרית – משבר לאומי. אגב, אני מסכים עם טענתו שהאיסור עליו לעסוק בנושא לוקה בחוסר סבירות. אבל מה גרם למשבר הלאומי? תכנית שעל פי עדות הנחתום – אינה יכולה להתקיים בדמוקרטיה.

אם ישראל נמצאת במשבר לאומי כעדות ראש הממשלה, בעקבות תכנית שאינה יכולה להתקיים בדמוקרטיה כעדות שר המשפטים, והמשבר קלע אותנו ל"מצב ביטחוני סבוך" כעדות ראש הממשלה, שבעטיו אינו יכול לבצע את פיטורי שר הביטחון, אז יאללה… קחו אחריות. קודם כל הכריזו על ביטול המהפכה ודבר שני, פנו את המקום.

* מי שאינו לומד מן ההיסטוריה – מפכ"ל המשטרה, שהבוס הכהניסט מנע ממנו להגיע לישיבת הממשלה כדי להציג את הסכנות בהקמת המיליציה, כתב מסמך מפורט שמסביר את הפגיעה האנושה בביטחון הפנים של ישראל ובמשטרה כתוצאה מהמהלך המופקר. "לניתוק המערך המוצע מהמשטרה יהיו מחירים כבדים ביותר שעלולים להגיע עד כדי פגיעה בביטחון האישי של האזרחים. מאידך – למהלך זה לא הוצגו יתרונות כלשהם", כתב שבתאי וצדק בכל מילה.

דברי המפכ"ל נכונים וחשובים מאוד, אבל את העיקר הוא לא יכול להרשות לעצמו לכתוב. מדובר בהקמת מיליציה פרטית של מנהיג פשיסט. זו הסכנה הגדולה. כך נהגו קודמיו בגרמניה, באיטליה, בספרד. מי שאינו לומד מן ההיסטוריה, נדון לחזור עליה.

* נמושות – רוב שרי הממשלה התנגדו להקמת המיליציה הפרטית של הכהניסט, ובסוף הצביעו בעד. נמושות.

* הפקרות – מי שצה"ל, בצדק, מתוך אחריות, לא גייס כדי לא להפקיר בידיו נשק – היום הממשלה החליטה להפקיר בידיו מיליציה מזוינת. ממשלה מופקרת.

* גושפנקא משפטית – מינויו של בן גביר לשר הוא בלתי מוסרי, בלתי ערכי ואנטי יהודי. אבל ספק בידי, אם יש עילה משפטית מספקת לפסילתו. יתכן שתוצאת העתירה נגד מינויו, תהיה גושפנקא של בית המשפט העליון למינוי האומלל.

          * ביד הלשון

עין השלושה – קיבוץ בצפון מערב הנגב, סמוך לגבול עזה, במועצה האזורית אשכול. קיבוץ עין השלושה מתמודד מיום הקמתו עם בעיות ביטחוניות. הוא אחד היישובים שספגו את המספר הרב ביותר של רקטות מן השכנים בעזה. בין השאר, נתפסה מנהרת תופת שהגיע עד קרבתו.

עין השלושה עלה לקרקע ב-1950. מייסדיו הם בני גרעין של תנועת הנוער הציוני באמריקה הלטינית. הם התיישבו תחילה בקרבת מקום, בקיבוץ נווה יאיר שהוקם בידי יוצאי לח"י ביוני 1949 והנציח את זכרו של מייסד לח"י אברהם שטרן – יאיר, אך ננטש כעבור שנה. גרעין הנוער הציוני התיישב בצריפיו הנטושים וישב שם חמישה חודשים. ב-2 נובמבר, יום הצהרת בלפור, עבר לנקודת הקבע.

שלושה מבני הגרעין המייסד נפלו במלחמת השחרור, והקיבוץ מנציח בשמו את זכרם. שלושת הנופלים:

אברהם גלר, יליד 1924 מאורוגוואי.

יעקב קרוך, יליד 1924 מארגנטינה.

דבורה אפשטיין,  ילידת 1929 מאורוגוואי.

* "חדשות בן עזר"

מהרי נא / אהוד בנאי

פינתי השבועית ברדיוטק, 27.3.23

הילד בן שבעים. כן כן, כוונתי כמובן לאהוד בנאי, שביום שישי הקרוב ימלאו לו שבעים. וכבר מהפתיח ברור באיזה משיריו היפים בחרתי לציין את יום ההולדת העגול – "מהרי נא", הידוע יותר כ"הילד בן שלושים", על פי המילים הראשונות של השיר ושל כל בית בתוכו. השיר הוא אוטוביוגרפי. כלומר הילד בן השלושים היה אהוד בנאי עצמו, שעוד לא ידע מה יעשה כשיגמור את הצבא.

במזמור קמז בתהלים, מופיע הפסוק הבא:

הָרֹפֵא לִשְׁבוּרֵי לֵב   

וּמְחַבֵּשׁ לְעַצְּבוֹתָם.

אני מוצא חיבור בין פסוק זה לשירו של אהוד בנאי "מהרי נא" ואולי הוא נכתב בהשראתו.

בשירו של אהוד בנאי, פונה המספר לאמו:

מהרי נא והניחי על לִבִּי תחבושת.

היהדות מתייחסת להורים כאל סוג של אלוהים, בהיותם יוצרי האדם. לא בכדי, הדיבר "כבד את אביך ואת אמך" נמנה עם המצוות שבין אדם למקום.

בנאי משתמש במילות התהילה לאלוהים, בציפיה להשגחה פרטית של אמו, בצר לו, גם כאשר הוא כבר בן שלושים.

אז מה פתאום בן שלושים הוא ילד? כדי להבין זאת, נצלול לסיפורו של אהוד בנאי.

כשאהוד בנאי השתחרר מצה"ל, הוא יצא למסע תרמילאים באירופה, הרבה לפני שהטיול אחרי צבא היה חלק מהמסלול של הצעירים הישראלים. הוא הגשים בכך חלום נעורים. הוא נדד ברחבי אירופה במשך שנה וחצי, עבד וטייל, קנה גיטרה חדשה. בסוף המסע הגיע ללונדון, התגורר בדירה נטושה, נגמר לו הכסף והוא לא מצא עבודה. הוא החל להופיע עם הגיטרה ברכבות התחתיות של לונדון, כדי להרוויח כמה פני מדי יום. ואז החל להתגבש בלבו החלום ליצור מוסיקה.

גם לאחר שובו לארץ, בשנות העשרים לחייו, המשיך אהוד לנדוד ולחפש את עצמו, את דרכו ואת פרנסתו. כשהילד היה בן ששים, השבוע לפני עשר שנים, השמענו כאן את "עיר מקלט" וגם שם דיברנו על המסע האינסופי של אהוד בנאי הצעיר. במסעו הגיע אהוד בנאי לראש פינה.

בראש פינה הוא גר בצריף עץ, עבד כשיפוצניק ובערב ניגן ויצר. כתב מחברות של שירים, אך לא הלחין אותם. כאילו המוסיקה והשירה היו שני עולמות שונים בתוכו. בקיץ 1977 הפליג לטיול בן חודשיים בכרתים. שם קנה תקליט של הזמר היווני דימיטריס מיטרופאנוס.

בגיל שלושים חזר אהוד לגבעתיים והחל לעסוק ברצינות במוסיקה. לפרנסתו עבד כפועל במה במופע של "הגשש החיוור" "קרקר נגד קרקר", בבימויו של דודו יוסי בנאי, ואחד הגששים הוא דודו האחר גברי בנאי. יום אחד אהוד חלה, היה לו חום גבוה, והוא הלך לשכב על הספה בבית הוריו, בחדר נעוריו. הוריו הזמינו רופא. כבר סיפרתי פעם, בפינה שהקדשתי לשירו "משורר וילד", שילדותו של אהוד בנאי הייתה במחוזות ילדותי, ומקומות וחוויות שהוא מספר עליהם, בעיקר בתקליטו "רסיסי לילה", מחזירים אותי לילדותי ונעוריי. בפרק בהסכת "שיר אחד" שהוקדש לשיר, שרבים מן הפרטים שאני מספר כאן לקוחים ממנו, מספר אהוד בנאי, שהוריו הזמינו את רופא המשפחה, דוקטור שוורצמן. כן, כן, אותו ד"ר שוורצמן, רופא המשפחה חמור הסבר שלנו, שהגיע לביקורי בית אצלנו בכל פעם שמי מאתנו היה חולה. הרופא אבחן ברונכית קשה וציווה עליו להישאר בבית.

בראיון סיפר אהוד, שבשלב מסוים הוא קם מהמיטה לקחת שתיה מהמקרר. הוא ראה בזווית עיניו את אמו, שהייתה אישה חולה, יושבת בסלון, וחש שהיא צריכה שהוא ידבר אתה. אבל הוא רק אמר לילה טוב והלך לישון. למחרת בבוקר הידרדר מצבה, היא אושפזה ונפטרה, בגיל 54.

במשך שנים, מספר אהוד, הוא התייסר על כך שלא התיישב לשוחח אתה, ולו לכמה דקות. הייתה זו תחושת אשמה מהולה בתחושת החמצה גדולה.

באותה תקופה, יוסי בנאי סידר לאהוד תפקיד במחזמר שהפיק, "כמו ציפורים". תפקידו היה של צועני אילם. הוא ישב על מדרגות של קרון, ובקטעי המעבר בין הסצנות הוא אילתר בגיטרה. אחת הרקדניות במחזמר הייתה אודליה. ביום שבו חזר מן השבעה, היא חיפשה טרמפ לר"ג והוא הסיע אותה. הם היו לזוג. חמישה חודשים אחרי מות אמו הם התחתנו והקימו את משפחתם. אהוד מספר שתחושתו המיסטית הייתה שאמו עלתה כדי לרמוז לו שעליו למצוא סוף סוף אהבה. באותה תקופה יצא הסינגל הראשון שלו לרדיו, ולא הצליח. הוא החל לפקפק בבחירת הקריירה. הוא פנה לכישרון השני שלו, כישרון הכתיבה, והחל לכתוב רומן. ברקע הוא שמע מוסיקה. אחד השירים ששמע היה מן התקליט של דימיטריס מטרופנוס, שאותו קנה ביוון. היה שם שיר אחד, של הזמרת רנה פנדה, שהתארחה בתקליט. בפרק ב"שיר אחד" השמיעו את אותו קטע בשיר, הדומה מאוד לפזמון של "מהרי נא". תוך כדי כתיבת הספר, אהוד שמע את השיר, והחל לכתוב בשולי הדף מילים לשיר, על בסיס המנגינה הזאת. הוא כתב: "מהרי נא והניחי על לבי תחבושת, בטרם תשכיביני לישון, וספרי לי על הילד שהייתי, איך שמחתי על הגשם הראשון". הוא נזכר, שאמו תמיד סיפרה לו, איך בילדותו התפרץ בשמחה כשירד הגשם הראשון.

אהוד לא המשיך לכתוב את הספר. את המחברת שבה כתב אותו הכניס למגירה, ובה גם המילים הללו. כעבור שנתיים נולדה בתו הבכורה. הוא קרא לה מרים, על שם אמו. ברגע שהוא קרא בשמה לבתו, מספר אהוד, הוא חש שהתפייס עם אמו, אחרי רגשות האשם שליוו אותו מאז הלילה האחרון שלה.

ב-1985, בגיל 32, נענה אהוד להפצרות של אודליה ושל אביו, השחקן יעקב בנאי, וניסה שוב את מזלו במוסיקה. הוא הוציא את שירו "עיר מקלט" שהיה ללהיט ענק, והשאר – היסטוריה.

ב-1994, עשר שנים אחרי הניסיון לכתוב את הספר, הוא שב וקרא בו, ומצא את השורות שכתב – הפזמון של "מהרי נא". ואז הוא כתב את הבתים. בכולם הוא מספר את הסיפור, ובשיאו, נקודת המפנה – קריאת שמה של אמו לבתו.

את הפזמון הוא השאיר בקרבת המנגינה היוונית שעל בסיסה הוא כתב אותו. לבתים הוא כתב לחן מקורי. אודליה, אשתו של אהוד, ליוותה אותו בקולות בהקלטת השיר.

השיר יצא בשנת 1996, בתקליטו המצליח – "עוד מעט". דווקא השיר הזה, אולי האישי ביותר שאהוד בנאי כתב, היה לשיר המצליח והפופולרי ביותר שלו. משהו בו, כנראה, נגע בלבבות רבים.

מזל טוב לאהוד בנאי בן השבעים. נאחל לנו ולו שעוד שנים רבות נהנה מיצירתו הנפלאה.   

הילד בן שלושים, יש לו חום גבוה

הוא שוכב על הספה בבית הוריו

כן, הוא בן שלושים, יש לו חום גבוה

הוא חוזר אל חדר נעוריו.

אמא באה ואומרת: "תשתה משהו חם"

הוא מתעצבן ואומר: "לא, לא עכשיו"

מסתכל על ארון הספרים הישנים

סיפורים שליוו את חייו.

מהרי נא והניחי על לבי תחבושת

בטרם תשכיביני לישון

וספרי לי על הילד שהייתי

איך שמחתי על הגשם הראשון.

הילד בן שלושים, יש לו חום גבוה

הוא מובטל מעבודה ואהבה

כן, הוא בן שלושים אבל עדיין לא יודע

מה יעשה כשיגמור את הצבא.

אמא באה ואומרת: "בוא קצת לסלון"

הוא מתעצבן ואומר: "לא, לא עכשיו"

מסתכל על מדף התקליטים הישנים

השירים שליוו את חייו.

מהרי נא…

את עכשיו מול כוכב, מנצנץ במרחק

את חזרת אל ביתי, כן עכשיו את איתי

אני קורא בשמך לבתי.

הילד בן שלושים, יש לו חום גבוה

הוא שוכב על הספה בבית הוריו

כן, הוא בן שלושים, יש לו חום גבוה

הוא חוזר אל חדר נעוריו.

כשאמא באה ואומרת: "יש לך מכתב"

הניצוץ חוזר לפתע אל עיניו

הוא מריח באוויר את הגשם מתקרב

ומביא את אהבת חייו.

מהרי נא…

אסיר ציון מרצון

בחדשות ערוץ 12 הוצגה כתבת מגזין על תופעה מדאיגה של ירידה לקפריסין. הערוץ לא המציא את התופעה אלא דיווח עליה. אין לי ביקורת על עצם הדיווח. הביקורת שלי על הכתבה, היא שהיא עשתה גלוריפיקציה של הירידה.

אף יורד לא נשאל ולו שאלה קלושה שהוזכרו בה מילים כמו: "מולדת", "גולה", "שורשים", "היהודי הנודד", "פטריוטיות", "מחויבות", "ציונות", "ירידה". המילים הללו חסרות משמעות, כנראה. דיברו אתם רק על ההצלחה, הנהנתנות, והכתבה הייתה מנקרת עיניים והציגה בהערצה את האנשים החכמים שיודעים מה טוב.

משפחה אחת סיפרה שהחליטה לברוח מהטילים. מה שהזכיר לי דברים של מורנו ורבנו ברל כצנלסון, במאמרו המכונן "עדות לדור", אותו כתב בעיצומן של מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, כאשר היישוב היהודי בא"י וכל יהודי בארץ עמדו בפני איום חמור לאין ערוך יותר ממתקפות הטילים, שרובם מיורטים בידי "כיפת ברזל": "בתולדות ישראל רבים היחידים אשר ביקשו לברוח מפני יד הגורל הישראלי, כברוח יונה באניה ההולכת תרשישה. רבים רבים גם לעינינו הנותנים שכר אניה לבוא תרשישה! אך אל נא תחפשו עילאות בהתעלמות מגורל עם. איזהו גיבור? לא הבורח מן הגורל, אלא הכובש אותו, לא המבקש להערים על גורלו, אלא המאמץ רוחו וידו לכבוש אותו".

ולמרבה האירוניה הכתבה דיברה על "קיבוץ" ישראלי בקפריסין ועל "התנחלות". מה שהזכיר לי כתבה באותה רוח, לפני כשלושה חודשים.

"ידיעות אחרונות" מצא לנכון לחגוג את שמחת תורה בכתבת ענק בת 12 עמודים על ישראלים שירדו ליוון. המתייוונים החדשים. לא, שלא תהיינה אי הבנות. בכתבה הם לא הוגדרו "יורדים". מה פתאום יורדים? לכל היותר, הם הוגדרו במושג המכובס 'עשו רילוקיישן'. גם בכתבה הזאת לא היה שמץ של ביקורת עליהם. נהפוך הוא. בכותרת המשנה, הם הוגדרו אפילו – החזיקו חזק – "חלוצים". כי הם חלוצים לפני המחנה, עוד ועוד ישראלים שכנראה ירדו בעקבותיהם… והם שבו וסיפרו כמה רע בישראל וכמה טוב להם באסקפיזם הזה, בבריחה הזאת מהמחויבות הכרוכה בחיים בישראל. משפט המפתח בכתבה היה של אחד היורדים הנ"ל: "אני איש העולם, הבית שלי איתי, אצלי. מקום שנעים לי, אני שם. לכל אחד מגיע שיהיה נעים". אין מולדת. אין עם. אין זהות. אין מחויבות. רק אגואיזם נרקיסיסטי מוחלט. אני ואני ואני, ושלי, ואיתי, ואצלי, ונעים לי.

****

בהספד על אמי, לאחר פטירתה ב-1988, כתבתי: "הערך של אהבת העם והארץ היה הערך המרכזי שגדלנו עליו… ברור, שמי שגדל בבית הייטנר – לעולם לא יעלה בדעתו, ולו הרהור קל שבקלים, על ירידה מהארץ".

את הערכים האלה, שעליהם גדלתי, הנחלתי גם לילדיי. ואני מקווה ומאמין שהם יעברו הלאה, לדורות הבאים.

הורינו עלו ארצה כדי לשים קץ לתופעת היהודי הנודד, חסר השורשים, הנע והנד והזר בכל מקום. הם עלו ארצה כדי לטעת שורשי-עד במולדת.

למרבה הצער והבושה, איום בירידה מהארץ הפך היום לכלי נשק במאבק נגד המהפכה המשטרית. את דעתי נגד המהפכה כבר הבעתי כאן. אני רואה בה איום חמור על הדמוקרטיה הישראלית ועל היותה של ישראל מדינת חוק. ועם זאת, לא הכל כשר במאבק, יהיה צודק כאשר יהיה. איום בירידה מהארץ, אינו כלי לגיטימי בארסנל של מאבק ציבורי.

בעבורי, אין שום סיבה בעולם שתצדיק ירידה מהארץ. אך בעוד אפשר להתייחס בסלחנות לאדם שכשל ובחר לרדת מהארץ, אין סליחה ואין מחילה למי שמטיף לירידה מהארץ והופך את הירידה מהארץ לאידיאולוגיה. איום בירידה במסגרת מאבק פוליטי אינו לגיטימי (והוא גם לא חכם כי הוא ישיג תוצאה הפוכה), כי הוא נושא מסר של ישראלים על תנאי. איזה מין מאבק זה של ישראלים על תנאי? מה, אני ישראלי רק כשדעותיי מתקבלות?! זה המסר שלי לציבור – קבלו את דעותיי, ולא – אנטוש?

כשהמסר הזה בא מאליטות כלכליות, הוא מעורר סלידה שבעתיים. כאשר אליטות כלכליות מוכנות להפשיל שרוולים למען מאבק על פני המדינה – הדבר ראוי לשבח. כך מצופה מאליטה משרתת. אבל כאשר האליטה מאיימת בירידה או בהוצאת כספיה מהארץ ואף מוציאה אותם בפועל – היא היפוכה של אליטה משרתת. היא אליטה מפונקת, אגואיסטית, שבועטת בחברה שמתוכה נבנתה והגיעה לאן שהגיעה, ומפנה לה עורף.

כאשר נגיד בנק ישראל מזהיר מפני ההשלכות הכלכליות המסוכנות של המהפכה המשטרית, הוא מבצע את תפקידו. אם לא יעשה זאת, ימעל בתפקידו ולא יהיה ראוי לו. גם האזהרות של הנגידים בדימוס ושל מאות הכלכלנים הבכירים חשובות מאוד. אבל כאשר הראשונים להוציא את כספם החוצה הם ישראלים – הם ראויים להוקעה. ברגע שהטייקונית עינת גז מיהרה להוציא מישראל את כספי החברה שלה, היא איבדה את לגיטימיות השמעת הקול שלה בדיון הציבורי. ברגע שהטייקון תום לבנה קרא לרדת מהארץ, את מי מעניינת דעתו בענייני החברה שהוא הפנה לה עורף.

אם אלה פני המחאה – זו לא המחאה שלי. אני מתנגד בכל ישותי למהפכה המשטרית, אך מחאה המטיפה לירידה מהארץ, גרועה בעיניי יותר מכל מהפכה משטרית. אני יכול לקבל ביקורת על מדיניות זו או אחרת מתוך הבעת חשש שהיא עלולה להביא לירידה. אבל בשום אופן לא הצדקת ירידה. בשום אופן לא עידוד ירידה ובטח לא הטפה לירידה.

אין לי ארץ אחרת. גם אם אדמתי בוערת. והיא בוערת. אבל אין לי ולעולם לא תהיה לי אחרת. שאלה שנשאלתי: ואם החרדים יעלו לשלטון ויכפו כאן מדינת הלכה? זה קו אדום שיצדיק ירידה מן הארץ? תשובתי היא שאין שום קו אדום שמצדיק ירידה מהארץ. כשאבא שלי עלה לארץ היה כאן שלטון זר. אני אשאר בארץ גם אם יהיה כאן שלטון זר וגם אם יהיה כאן שלטון שבעיניי הוא לא לגיטימי. אם יהיה ניסיון לכפות מדינת הלכה, לא אציית לחוקי הכפיה, אך לא ארד מהארץ. אם מדינת ישראל תבטל את הגדרתה כמדינה יהודית – לא אראה בה מדינה שלי. לא אציית לחוקיה, לא אשלם לה מיסים. אך לא ארד מהארץ. אם אויב יכבוש את הארץ, אלחם נגדו בכל מחיר, אך לא ארד מן הארץ.

כתב מורנו ורבנו א.ד. גורדון לפני 110 שנים: "אין בעולם ארץ מלבד ארץ-ישראל, אשר היהודי יכול לטעום בה טעם ארץ מולדת, ארץ מולדת אמתית, טבעית. אמנם אנחנו נתרחקנו מארצנו, וארצנו, כל זמן שאנחנו בגולה, רחוקה מלבנו. אבל די ליהודי בעל נפש לבוא לארץ-ישראל, לחיות ולעבוד ולסבול בארץ-ישראל, העיקר לעבוד בארץ-ישראל, לעבוד בתוך הטבע ולחיות את הטבע הארצישראלי, לחיות את חורבן הארץ עם הצער שבחורבן והגבורה שבחורבן שלה, בשביל לטעום ולהרגיש מה היא ארץ מולדת לאדם, מה יכולה ארץ מולדת לתת לאדם, ומה יכול אדם לתת על ארץ מולדת. אם אין אנחנו יכולים עוד לראות את עולמנו בארץ-ישראל, הנה יכולים אנחנו, לפחות, לראות בה את מקומו של עולמנו".

כאשר הוא כתב זאת, הטורקים שלטו בארץ. והוא אמר שראוי לעלות לארץ ולחיות בה אפילו כדי לחיות את חורבנה עם הצער והגבורה שבחורבנה. היום אנו חיים במדינתנו המצליחה והמשגשגת בארצנו, ודווקא האנשים המצליחים ביותר, העשירים ביותר, המפונקים ביותר, מרשים לעצמם לא רק להצהיר שירדו מהארץ אלא להטיף לירידה מהארץ?!

האיומים בירידה מן הארץ והוצאת כספים של חברות, מאמתים את האבחנה (הקיצונית, המוגזמת והמכלילה) של גדי טאוב על "ניידים" ו"נייחים". באמת, כך הם חושבים להשפיע על החברה הישראלית?

אני "נייח" מבחירה. אני "אסיר ציון" מרצון. אני "צומוד". הציונות שלי, הישראליות שלי, היהדות שלי – אינן מותנות. והמאבק שלי על דמותה של החברה ונגד המהפכה המשטרית, נובע מן המחויבות המוחלטת הזאת.

* "שישי בגולן"

צרור הערות ‏5.2.23

* על פי כל גרסה – זו הפרת אמונים – בין אם נכונה גרסתו של עו"ד חימי שמדובר היה ברומן מתמשך ובין אם נכונה גרסתה של העו"דית שמדובר במעשה מגונה והטרדה מינית – הגשת מכתב ההמלצה היא הפרת אמונים. יתר על כן, הפרת האמונים חמורה אף יותר אם הייתה זו המאהבת שלו במשך שנים, והוא, כיו"ר לשכת עורכי הדין, תפקיד רב עוצמה והשפעה, החולש גם על נציגי הלשכה בוועדה למינוי שופטים כתב מכתב המלצה (או בכיבוסית חוות דעת מקצועית) בלי שום גילוי נאות.

כמובן שיש הבדל עצום בין הגרסאות שלהם באשר לעבירת המין החמורה. אבל הוא מעל בתפקידו ובאמון הציבורי באופן גס על פי שתי הגרסאות.

טענתו, שהעובדה שהעו"דית נפסלה כבר בראשית התהליך, מעידה שהוא לא פעל למענה, אינה מחזיקה מים. חומרת המעשה היא בעצם חוות הדעת. העובדה שההחלטה המקצועית של הוועדה הייתה לפסול אותה, אינה מעלה ואינה מורידה מחומרת ההמלצה.

גם אם נכונה טענתו של חימי שעיתוי הפרסום נועד לחבל בחלקו במאבק הציבורי נגד המהפכה המשטרית, היא אינה רלוונטית. מה שרלוונטי הוא השאלה האם עשה את המעשה או לא. נניח שאין תמימות בעיתוי הפרסום וסביר להניח שאין בו תמימות. אז מה? זה מכשיר את המעשה? אדרבא, מצופה מאיש ציבור לקחת בחשבון שמעשים פסולים שיעשה יצופו דווקא בעיתוי הפוליטי הכי לא נוח לו. אפשר לטעון שחשיפת העבירות שבעטיין הוגשו כתבי אישום נגד פואד בן-אליעזר שלושה ימים לפני התמודדותו לנשיאות הייתה מארב מתוכנן ובלתי הוגן. ואולי זה נכון. אבל אין בכך כדי להלבין את העבירה (יש לציין שפואד נפטר במהלך המשפט, כך שהוא נפטר בחזקת חף מפשע). כך גם התלונות על הטרדות מיניות שצצו באותו שבוע נגד סילבן שלום שהיה בין המתמודדים מולו בבחירות לנשיאות. וכך גם התלונה על עבירות מין שביצע אלוף (מיל') אורי שגיא, שצצה אחרי שהודיע על הצטרפותו לחיים הפוליטיים והתמודדותו מטעם מפלגת העבודה. ויש עוד דוגמאות רבות.

אין זה ראוי להשהות מידע על עבירה עד הרגע הזה ואפשר למצוא בעיתוי הפרסומים טעם לפגם ואקט פוליטי פוגעני, אך אין בכך כדי לעמעם כהוא זה את חומרת מעשיו של איש הציבור.

ובאשר להפרת האמונים – כדאי לזכור שתכנית ה"רפורמות" במערכת המשפט שהציע סמוטריץ' ערב הבחירות, כללה את ביטול עבירות המרמה והפרת האמונים, בהן נאשם נתניהו. כאשר עוכר המשפט יריב לוין הציג את המהפכה המשטרית, הוא הגדיר אותה כפעימה הראשונה של המהפכה. אין זה מן הנמנע, שלאחר השלמת הפעימה הראשונה, שתאפשר לרוב האוטומטי של הקואליציה להתגבר על כל פסיקת בג"ץ, ביטול העבירות הללו יהיה חלק מן הפעימות המושחתות הבאות. אם אין הפרת אמונים – אין כל עילה למנוע מראש לשכת עורכי הדין להמליץ על המאהבת הסודית שלו לשופטת.

* קונספירציית האתרוג – ההתנערות המוחלטת מחימי שאילצה אותו להתפטר מתפקידו בתוך פחות מ-24 שעות מאז החשיפה, מפריכה לחלוטין את תאוריית הקונספירציה המטורללת כאילו הוא התייצב נגד המהפכה המשטרית כדי ש"המערכת" תאתרג אותו.

ראשית, הנה, איש לא איתרג אותו. עובדה. להיפך. שנית, הטענה הזאת מציגה את חימי כמטומטם ואינפנטיל, שחושב שאם יתייצב נגד המהפכה מישהו יאתרג אותו. וחימי אינו מטומטם ואינו אינפנטיל.

אבל הקונספירציה תימשך. אם, למשל, יעמוד חימי לדין וייגזרו עליו מאסר עולם ועבודת פרך, דפי המסרים של תעשיית השקרים וההסתה יטענו שבית המשפט הקל עליו, ואילו הוא היה "ימני" (אגב, הוא ימני, תומך ליכוד מוצהר, שמתנגד למהפכה המשטרית) בית המשפט היה גוזר עליו עונש מוות + עבודת פרך. מה שמוכיח שבית המשפט הוא חלק מ"דיפ-סטייט" הססססס00000מולני.

* המסר המשמעותי – המסר המשמעותי מפרשת חימי, היא שאיש ציבור שסרח מתפטר בתוך פחות מ-24 שעות. עוד לפני שהוא חשוד. זו צריכה להיות הנורמה הציבורית. קל וחומר מי שהוגש נגדו כתב אישום. על אחת כמה וכמה מי שהורשע בדין. 

* לינצ'וקרטיה – ב-1977 היו לראשונה בתולדות המדינה חילופי שלטון. אח"כ היו חילופי שלטון ב-1992, ב-1996, ב-1999, ב-2001, ב-2006 (ספק אם נכון להגדיר זאת כחילופי שלטון, אך בכל זאת קדימה החליפה את הליכוד בשלטון), ב-2009 וב-2021.

מעולם לא קרה ששלטון חדש עלה, ותרגם את המנדט שלו לייפוי כוח מטעם "רצון העם" לרמוס, לדרוס, להרוס, להחריב ולאבד כל מה שמפריע לו לשלוט ללא מיצרים.

ממשלת הדי-9 הדורסנית, שלוחת הרסן – אין לה אלוהים, אין לה מעצורים, אין לה קווים אדומים.

והכל בשם הסיסמה הפופוליסטית של "רצון הרוב". זו לא דמוקרטיה אלא לינצ'וקרטיה. בלינץ' הרוב רוצה להרוג את היחיד או המיעוט. רצון הרוב.

* הדי-9 דוהר – ממשלת הדי-9 ממשיכה ללחוץ על הגז. עוכר החינוך יואב קיש, שכבר הצהיר שהמשימה העיקרית שלו היא הגדלת התקציב למערכת החינוך האנטי ממלכתית והלא ציונית של החרדים, המחנכת להשתמטות, לבערות ולבטלה, הוציא הנחיה ז'דנוביסטית, שעל פיה יש צורך באישורו לכניסת פוליטיקאים להרצאות בבתי הספר. כלומר, שפוליטיקאי יחליט איזה פוליטיקאי כשר לפגוש תלמידים ואיזה לא.

יו"ר ועדת החוקה רוטמן יוזם חקיקה להגבלת זכות השביתה, שהיא זכות מוקנית בכל דמוקרטיה. אבל אחרי שיוחלט על פסגת התגברות אוטומטית של 61 ח"כים, לא תהיה בעיה לרמוס את זכויות האדם והאזרח, ולא יהי מי שיגן על האזרח ועל זכויותיו.

* מיתוס המחטף – אחד המיתוסים שמופצים בדיון על המהפכה המשטרית, הוא שחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו התקבל במחטף, במספר זעום של מצביעים, ברוב קטן של 32 נגד 21. כביכול, רוב הח"כים כלל לא נכחו ופתאום הייתה הצבעה. וכך השמאל כפה את רצונו על הרוב הגדול.

העובדה היחידה הנכונה במיתוס הזה היא שתוצאות ההצבעה היו 32 נגד 21. כל השאר חסר שחר.

הממשלה שהובילה את המהלך הייתה ממשלת הליכוד (ממשלת ימין מלא מלא היחידה עד הנוכחית) בראשות יצחק שמיר, עם שר המשפטים מהליכוד דן מרידור ויו"ר ועדת חוק, חוקה ומשפט של הכנסת אוריאל לין מן הליכוד. יש לציין שהחוק הזה מגלם את המאבקים של הליכוד ועוד קודם לכן של מרכיביו המרכזיים, תנועת החרות והמפלגה הליברלית (גם בגלגולה הקודם כציונים הכלליים) מאז קום המדינה. שלושת הח"כים הבולטים בניסיון לקדם את החוק הזה (בשמות שונים ובגלגולים שונים) היו מנחם בגין ובנימין הלוי מתנועת החרות ויצחק הנס קלינגהופר מן המפלגה הליברלית.

חקיקת חוק היסוד הזה הייתה מהלך משותף של הקואליציה והאופוזיציה. בהכנת קבלת החוק נערכו הרבה מאוד דיונים, הוא עבר תהפוכות רבות והיו בו פשרות בין עמדות שונות. אבל התוצאה הסופית הייתה מקובלת על רוב עצום של חברי הכנסת; כל הליכוד, כל מפלגת העבודה, שלוש המפלגות שהרכיבו את מרצ, צומת, חלק מן המפד"ל וחד"ש. בסך הכל – 95 ח"כים, ללא המפד"ל שהתפצלה. עם המפד"ל 96-97. רוב גדול ומוחלט.

למה מעטים כל כך הצביעו? כיוון שבדרך כלל, הצבעות שמשתתפים בהן ח"כים רבים הן או הצבעות בנושאים שבמחלוקת וכל קול חשוב, או הצבעות שנדרש בהן רוב מיוחד. אילו היה גיוס כללי, התוצאות היו כנראה 97:23.

ביום ההצבעה (או אולי למחרת), היו פריימריז במפלגת העבודה, שלה היו 39 ח"כים וכולם היו עסוקים בפריימריז ולא נכחו במליאה. ובכלל, ח"כים לא מיהרו להצביע על חוק שהתמיכה בו רחבה כל כך והעברתו בטוחה. לעומת זאת, המתנגדים ערכו גיוס כללי, כי טבעו של מיעוט הוא הרצון להשמיע את קולו. ובסופו של דבר, מיעוט המשתתפים מבין תומכי החוק הניב הישג משמעותי למתנגדים – הם הצליחו להעביר ברוב של 27:26 הסתייגות שמחקה מן החוק את הסעיף על פיו ניתן לשנותו רק ברוב של 61 ח"כים.

בסך הכל, העובדה שחוק יסוד חשוב כל כך עבר במספר נמוך כל כך של מצביעים הוא תעודת עניות לכנסת. זאת, לא כיוון שמישהו יכול היה להעלות על דעתו שיום יבוא ויקומו שרלטנים שימציאו את נראטיב ה"מחטף", אלא פשוט כי הצבעה על חוק כזה צריכה להיות אירוע חגיגי שכל הח"כים מתכנסים לדון בו ולהצביע עליו. אבל לא היה כל מחטף והרוב שתמך בחוק היה עצום.

* אגדת המהפכה החוקתית – אגדה נוספת הנוגעת לחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, היא שהח"כים שהצביעו עליו לא ידעו שהוא במעמד של חוקה, ולמעשה אהרון ברק על דעת עצמו הפך את החוק לחוקה, וזו "המהפכה החוקתית".

גם הטענה הזו אינה נכונה. כל חוקי היסוד הם פרקים בחוקה. בכנסת הראשונה הייתה מחלוקת האם לחוקק מיד חוקה. בסופו של דבר התקבלה "פשרת הררי", איש המפלגה הפרוגרסיבית (לימים ל"ע), לבנות את החוקה נדבך על גבי נדבך באמצעות חוקי יסוד. בדיוק כפי שחוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי (חוק הלאום), למשל, הוא פרק בחוקה וכך גם חוק יסוד: משאל עם, חוק יסוד: הממשלה וכו'. לכן, אין שום צורך להכריז עליו ככזה – הוא כזה מעצם היותו חוק יסוד.

זה נוסח החלטת הכנסת הראשונה, שאימצה את פשרת הררי (13.6.50): "הכנסת הראשונה מטילה על ועדת החוקה, חוק ומשפט להכין הצעת חוקה למדינה. החוקה תהיה בנויה פרקים פרקים, באופן שכל אחד מהם יהווה חוק יסוד בפני עצמו. הפרקים יובאו בפני הכנסת, במידה שהוועדה תסיים את עבודתה, וכל הפרקים יחד יתאגדו לחוקת המדינה".

* לא לעולם חוסן – כאשר יש מיגרנה, לא כורתים את הראש. אבל צריך לטפל במיגרנה.

משמעות המהפכה המשטרית היא לכרות את הראש ולכן יש לסכל אותה. אבל הכחשת המיגרנה מתעלמת מכך שהזנחתה הביאה למזימה לכריתת הראש.

בלי האקטיביזם השיפוטי והסירוב לכל בחינה עצמית של בג"ץ, לא היינו מגיעים למצב שחצי העם תומך בתכנית שמשמעותה היא ביטול הרשות השופטת והכפפתה לממשלה, שגם כך שולטת בכנסת. בלי המישפוט של החברה הישראלית, לא היינו מגיעים למצב שניתן לשכנע חצי עם בקונספירציות מטורללות על "תפירת תיקים", כביכול.

אין ספק שאהרון ברק הוא גאון משפטי בקנה מידה עולמי, אולם עמדותיו הקיצוניות ויהירותו, שבאו לידי ביטוי בסלוגנים נוסח "הכל שפיט", "מלוא כל הארץ משפט", "גם החלטה של מפקד אם להסתער משמאל או מימין היא שפיטה" וכו', הביאו אותנו למצב הנוכחי. השיא, או השפל, של היהירות הזאת, הייתה התנגדותו של ברק לצירופה של כלת פרס ישראל פרופ' רות גביזון, שאף היא גאון משפטי לא פחות ממנו, ואף היא מנהיגה משפטית וציבורית לא פחות ממנו, לבית המשפט העליון. הוא שלל את מינויה בטענה ש"יש לה אג'נדה", אך המשמעות של דבריו הייתה, שהאג'נדה שלה שונה משלו. הוא רצה בית משפט חד-אג'נדאי. מה שנחוץ היה דווקא בית משפט פלורליסטי, רב אג'נדאי, שיש בו שני מנהיגים דגולים כמו ברק וגביזון. ההתנהלות הזאת חוללה את אי האמון של רבים בציבור במערכת המשפט, מה שהקל על שרלטנים מושחתים להסית את הציבור נגד המערכת ולגרום לחלקים רחבים ממנו לתמוך במהפכה המשטרית המסוכנת.

במשך שנים יצאתי נגד הקו הזה והזהרתי – לא לעולם חוסן. זה יתהפך עליכם.

חיפשתי מאמרים שכתבתי בזמן אמת בעד מינויה של גביזון, ועוד לא מצאתי. אבל מצאתי שני מאמרים שכתבתי מאוחר יותר. האחד, ביום כניסתה של דורית בייניש לתפקיד הנשיאה, שבו קראתי לה לשנות את הדרך. "פתחי חלון", הייתה כותרת המאמר.

המאמר השני הוא משנת 2016. כותרתו היא "לא לעולם חוסן". גיגלתי את הכותרת לצד שמי, בהנחה שאגיע למאמר בעד מינויה של גביזון. אך המאמר, שפורסם ב"ישראל היום", שהזכרתי בו גם את סוגיית גביזון, עסק דווקא בניסיון בוטה, אם כי מתון מאוד יחסית למהפכה המשטרית, של איילת שקד להשתלט בכוחניות על הוועדה לבחירת שופטים. שוב הזהרתי – "לא לעולם חוסן". זה יתהפך עליכם. באותו מאמר העליתי על נס את השינוי שהוביל גדעון סער, שפתר את בעיית הוועדה למינוי שופטים. קראתי לאיילת שקד לא להרוס את המבנה המושלם שנוצר. אין לי ספק, שאחרי התיקון של סער, גביזון הייתה מתמנה לבית המשפט העליון. ואכן, בעקבות התיקון, נוצר הרכב מאוזן מאוד לבית המשפט העליון, בין אקטיביסטים לשמרנים. כפי שהוכח בבג"ץ דרעי, גם השמרנים אינם אומרי הן של השלטון ואינם מכשירי שחיתות. לכן ממשלת הדי-9 רוצה לעקור הכל מן היסוד ולמנות בעצמה אומרי הן ומכשירי שחיתות.

התיקון בוועדה למינוי שופטים, הוא המופת לאופן שבו צריכה להיעשות רפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה. זה מה שנחוץ היום, במקום הדורסנות הכוחנית, והלוואי שהנשיא יצליח להוליך מהלך כזה.

וגם לממשלת הדי-9 אני אומר: לא לעולם חוסן. בסופו של דבר, זה יתהפך עליכם.

* מקלות בגלגלי הדי-9 – התכנית לסגירת תאגיד השידור הציבורי הוקפאה.

מעבר לבשורה המצוינת בפני עצמה לעיתונות החופשית, ליצירה הישראלית, לחופש הביטוי ולדמוקרטיה, זה סימן שאפשר לתקוע מקלות בגלגלי הדי-9 ולעצור את דהירתו המטורפת. זה סימן שהממשלה נלחצת מהמאבק. כך היה גם בביטול ההתנקשות במיזם שבת ישראלית בעקבות הביקורת הציבורית.

זה סימן מעודד למאבק במהפכה המשטרית. הוא יכול להביא את הממשלה להקפיא את המהלך ההרסני ולהיכנס להידברות אמתית, ליצירת רפורמה קונסטרוקטיבית במערכת המשפט, בהסכמה רחבה.

* לעצור אותו מיד – אל"מ (במיל') זאב רז: "יש להחיל דין רודף על נתניהו. חובה להרוג אותו, את כל שריו ואת כל עושי דברו אם הרפורמה תעבור".

זאת הסתה נוראה לרצח.

את האיש צריך לעצור מיד בחשד להסתה לרצח.

שום דבר לא יכול להצדיק את הזוועה. גם לא עברו המפואר של אחד ממפקדי הפצצת הכור העיראקי. עם כל הכבוד לעברו, מסתבר שהוא קורץ מהחומר של יגאל עמיר. דודו, נחמן רז, המחנך והמנהיג הקיבוצי הדגול מתהפך בקברו.

* שערוריה באל-על – אם נכונה הידיעה על סירובם של טייסי אל-על להטיס את רוה"מ לצרפת, זו שערוריה.

סירוב להטיס כל אדם הוא חמור, אבל סירוב להטיס את ראש הממשלה, היוצא לשליחות מדינית בחו"ל, חמור שבעתיים.

גם במאבק הצודק ביותר, יש קווים אדומים, יש כללי משחק. אין טעם למאבק על הדמוקרטיה בדרכים בלתי דמוקרטיות.

מי שלא מתאים לו להטיס את רוה"מ – שיתפטר.

בינתיים דוברת "אל על" הכחישה את הסיפור. אני מקווה שדבריה נכונים.

* צ'רצ'יל דה-לה-שמאטה – אהוד ברק נהג בדרכו הידועה לשמצה של יאיר נתניהו: פרסם ציוץ השמצה מכוער ואלים, ואחרי שהבין שעבר מספיק זמן והאנשים קלטו את המסר והעבירו אותו הלאה – מחק אותו. אפילו מלמל איזו "התנצלות" דחוקה.

ברק תקף בחריפות את הנשיא הרצוג, הפועל לקדם הידברות ופשרה שתמיר את המהפכה המשטרית ברפורמה קונסטרוקטיבית. הלוואי שיצליח. ברק הציג אותו כבן דמותו של צ'מברליין, ראש ממשלת בריטניה שחתם על הסכם כניעה עם הנאצים ערב מלחמת העולם השניה.

כאשר מישהו מכונה צ'מברליין, האסוציאציה המיידית היא שהוא צלע במשולש. הצלע השניה היא מי שצ'מברליין נכנע לו, בעצם הנכונות לשאת ולתת אתו ולהגיע אתו להסכם. ברק אינו מתכוון, כמובן, לערפאת. עם רב המרצחים אין בעיה לנהל מו"מ ולעשות עסקים. הרי ברק עצמו זחל על גחונו לרב המרצחים עם הצעות מופקרות, שניתצו את הקונצנזוס הלאומי הבסיסי ביותר, כמו על ירושלים השלמה ובקעת הירדן. כזכור, לא שלום הוא הביא אלא מתקפת טרור שלא הייתה כדוגמתה, שגבתה חייהם של יותר מאלף ישראלים והפכה את החיים במדינה לסיוט. הצלע השניה במשולש צ'מברליין היא היטלר. אם הרצוג הוא צ'מברליין, נתניהו הוא בן דמותו של היטלר. אתו, בניגוד לערפאת, אסור לנהל מו"מ. כל מו"מ עמו, מעצם קיומו, הוא כניעה. הצלע השלישית היא צ'רצ'יל, המנהיג הדגול שינהל את המערכה באויב הטוטלי.

אז מיהו צ'רצ'יל במשוואה של ברק? ודאי שלא לפיד וגנץ שפועלים גם הם, כל אחד בדרכו, לפשרה. צ'רצ'יל הוא כמובן אהוד ברק. או כפי שכתב במאמר ב"ידיעות אחרונות" בשבוע שעבר, "אסתר חיות ואנוכי". כמובן שהאסתר חיות הוזכרה לצאת ידי חובה.

את חיציו ברק אינו מפנה למהפכה המשטרית אלא לרעיון הפשרה, כי הוא מאיים עליו יותר מהמהפכה. פשרה תשים קץ למאבק, שעליו בונה צ'רצ'יל דה-לה-שמטה את הקמבק המנהיגותי שלו.

* אין קו אדום שמצדיק ירידה מהארץ  – בכתבה באחד הערוצים על מחאת ההיי-טק, רואיין אחד ההיי-טקיסטים הבכירים, תום לבנה, ואמר: "הדבר הכי נכון לעשות, שאני אעשה ואני גם קורא לאחרים לעשות, הוא לעזוב את הארץ" (הציטוט הוא מהזיכרון).

אם אלה פני המחאה – זו לא המחאה שלי. אני מתנגד בכל ישותי למהפכה המשטרית, אך מחאה המטיפה לירידה מהארץ, גרועה בעיניי יותר מכל מהפכה משטרית. אני יכול לקבל ביקורת על מדיניות זו או אחרת מתוך הבעת חשש שהיא עלולה להביא לירידה. אבל בשום אופן לא הצדקת ירידה. בשום אופן לא עידוד ירידה ובטח לא הטפה לירידה.

אין לי ארץ אחרת. גם אם אדמתי בוערת. והיא בוערת. אבל אין לי ולעולם לא תהיה לי אחרת. שאלה שנשאלתי: ואם החרדים יעלו לשלטון ויכפו כאן מדינת הלכה? זה קו אדום שיצדיק ירידה מן הארץ? תשובתי היא שאין שום קו אדום שמצדיק ירידה מהארץ. כשאבא שלי עלה לארץ היה כאן שלטון זר. אני אשאר בארץ גם אם יהיה כאן שלטון זר וגם אם יהיה כאן שלטון שבעיניי הוא לא לגיטימי. אם יהיה ניסיון לכפות מדינת הלכה, לא אציית לחוקי הממשלה, אך לא ארד מהארץ. אם מדינת ישראל תבטל את הגדרתה כמדינה יהודית – לא אראה בה מדינה שלי. לא אציית לחוקיה, לא אשלם לה מיסים. אך לא ארד מהארץ. אם אויב יכבוש את הארץ, אלחם נגדו בכל מחיר, אך לא ארד מן הארץ.

כתב מורנו ורבנו א.ד. גורדון לפני 110 שנים: "אין בעולם ארץ מלבד ארץ-ישראל, אשר היהודי יכול לטעום בה טעם ארץ מולדת, ארץ מולדת אמתית, טבעית. אמנם אנחנו נתרחקנו מארצנו, וארצנו, כל זמן שאנחנו בגולה, רחוקה מלבנו. אבל די ליהודי בעל נפש לבוא לארץ-ישראל, לחיות ולעבוד ולסבול בארץ-ישראל, העיקר לעבוד בארץ-ישראל, לעבוד בתוך הטבע ולחיות את הטבע הארצישראלי, לחיות את חורבן הארץ עם הצער שבחורבן והגבורה שבחורבן שלה, בשביל לטעום ולהרגיש מה היא ארץ מולדת לאדם, מה יכולה ארץ מולדת לתת לאדם, ומה יכול אדם לתת על ארץ מולדת. אם אין אנחנו יכולים עוד לראות את עולמנו בארץ-ישראל, הנה יכולים אנחנו, לפחות, לראות בה את מקומו של עולמנו".

כאשר הוא כתב זאת, הטורקים שלטו בארץ. והוא אמר שראוי לעלות לארץ ולחיות בה אפילו כדי לחיות את חורבנה עם הצער והגבורה שבחורבנה. היום אנו חיים במדינתנו בארצנו, והאנשים המצליחים ביותר, העשירים ביותר, המפונקים ביותר, מרשים לעצמם לא רק להצהיר שירדו מהארץ אלא להטיף לירידה מהארץ?!

לא יהי חלקי עמהם.

מה הפלא שרוגל אלפר כבר פרסם פשקוויל אהדה והערצה, מגדיר אותו מנהיג וגנרל בקרב וטוען שתום לבנה אחד שווה יותר מ-150,000 מפגינים ומה שדרוש לנו הוא עוד 10 טייקונים שינהגו כמוהו.

* שורשי עד – בהספד שכתבתי על אמי, לאחר פטירתה ב-1988, כתבתי: "הערך של אהבת העם והארץ היה הערך המרכזי שגדלנו עליו… ברור, שמי שגדל בבית הייטנר – לעולם לא יעלה בדעתו, ולו הרהור קל שבקלים, על ירידה מהארץ".

את הערכים האלה, שעליהם גדלתי, הנחלתי גם לילדיי. ואני מקווה ומאמין שהם יעברו הלאה, לדורות הבאים.

הורינו עלו ארצה כדי לשים קץ לתופעת היהודי הנודד, חסר השורשים, הנע והנד והזר בכל מקום. הם עלו ארצה כדי לטעת שורשי עד במולדת.

בעבורי, אין שום סיבה בעולם שתצדיק ירידה מהארץ. ואם אפשר להתייחס בסלחנות לאדם שכשל ובחר לרדת מהארץ, אין סליחה ואין מחילה למי שמטיף לירידה מהארץ והופך את הירידה מהארץ לאידיאולוגיה.

איום בירידה במסגרת מאבק פוליטי הוא לא לגיטימי (והוא גם לא חכם כי הוא ישיג תוצאה הפוכה), כי הוא נושא מסר של ישראלים על תנאי. איזה מין מאבק זה של ישראלים על תנאי? מה, אני ישראלי רק כשדעותיי מתקבלות?! זה המסר שלי לציבור – קבלו את דעותיי, ולא – אנטוש?

כשהמסר הזה בא מאליטות כלכליות, הוא מעורר סלידה שבעתיים. כאשר אליטות כלכליות מוכנות להפשיל שרוולים למען מאבק על פני המדינה – הדבר ראוי לשבח. כך מצופה מאליטה משרתת. אבל כאשר האליטה מאיימת בירידה או בהוצאת כספיה מהארץ ואף מוציאה אותם בפועל – היא היפוכה של אליטה משרתת. היא אליטה מפונקת, אגואיסטית, שבועטת בחברה שמתוכה נבנתה והגיעה לאן שהגיעה, ומפנה לה עורף.

כאשר נגיד בנק ישראל מזהיר מפני ההשלכות הכלכליות המסוכנות של המהפכה המשטרית, הוא מבצע את תפקידו. אם לא יעשה זאת, ימעל בתפקידו ולא יהיה ראוי לו. גם האזהרות של הנגידים בדימוס ושל מאות הכלכלנים הבכירים חשובות מאוד.

אבל כאשר הראשונים להוציא את כספם החוצה הם ישראלים – הם ראויים להוקעה. ברגע שהטייקונית עינת גז מיהרה להוציא מישראל את כספי החברה שלה, היא איבדה את לגיטימיות השמעת הקול שלה בדיון הציבורי. ברגע שהטייקון תום לבנה קרא לרדת מהארץ, בכלל לא משנה מה דעתו בענייני החברה שהוא הפנה לה עורף.

אין לנו ארץ אחרת!

* נותנים שכר אניה לבוא תרשישה – חדשות ערוץ 12 הציגו כתבת מגזין על תופעה מדאיגה של ירידה לקפריסין. הערוץ לא המציא את התופעה אלא דיווח עליה. אין לי ביקורת על עצם הדיווח. הביקורת שלי על הכתבה, היא שהיא עשתה גלוריפיקציה של הירידה.

אף יורד לא נשאל ולו שאלה קלושה שהוזכרו בה מילים כמו: "מולדת", "גולה", "שורשים", "היהודי הנודד", "פטריוטיות", "מחויבות", "ציונות", "ירידה". המילים הללו חסרות משמעות, כנראה. דיברו אתם רק על ההצלחה, הנהנתנות, והכתבה הייתה מנקרת עיניים ומציגה בהערצה את האנשים החכמים שיודעים מה טוב. ולמרבה האירוניה הכתבה דיברה על "קיבוץ" ישראלי בקפריסין ועל "התנחלות". כפי שכתבת גלוריפיקציה ליורדים ליוון במוסף "הארץ" לפני שבועות אחדים כינה אותם "חלוצים.

בי זה עורר קבס.

משפחה אחת סיפרה שהחליטה לברוח מהטילים. מה שהזכיר לי דברים של מורנו ורבנו ברל כצנלסון, במאמרו המכונן "עדות לדור", אותו כתב בעיצומן של מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, כאשר היישוב היהודי בא"י וכל יהודי בארץ עמדו בפני איום חמור לאין ערוך יותר ממתקפות הטילים, שרובם מיורטים בידי "כיפת ברזל": "בתולדות ישראל רבים היחידים אשר ביקשו לברוח מפני יד הגורל הישראלי, כברוח יונה באניה ההולכת תרשישה. רבים רבים גם לעינינו הנותנים שכר אניה לבוא תרשישה! אך אל נא תחפשו עילאות בהתעלמות מגורל עם. איזהו גיבור? לא הבורח מן הגורל, אלא הכובש אותו, לא המבקש להערים על גורלו, אלא המאמץ רוחו וידו לכבוש אותו".

לזכותו של הערוץ יש לציין, שהכתבה הבאה, שעסקה בשיר "חי" הייתה ציונית ופטריוטית מאוד.

* רפורמת הפיתות – אחרי הפצצת חיל האוויר בעזה, המחבלים שבו וירו, ללא תגובה.

חוזרים למדיניות ה"הכלה"? או שהתגובה הישראלית היא רפורמת הפיתות של בן גביר?

* הכהניסט מלבה את הטרור – מה קל יותר לדמגוג פופוליסט מאשר לשלהב את הרוחות בנושא "תנאי המחבלים האסירים"? מי שמביע התנגדות מיד מוקע כ… על מי אתה מגן? על מחבלים ארורים? וכו'.

ובכל זאת, הבה נשאל את עצמנו שתי שאלות: א. האם פגיעה בתנאי העצירים תרתיע ותצמצם את הטרור? התשובה: חד משמעית לא. ב. האם היא תלבה את הטרור ותביא להסלמתו? התשובה: חד משמעית כן.

האם תאוות הנקם והשנאה מצדיקה פגיעה בביטחון ישראל, דרבון הטרור והסלמתו?

כל האובססיה הפופוליסטית הזאת על תנאי המעצר חסרת שחר. שלילת חירות היא עונש כבד ביותר. לחיות מאחורי סורג ובריח עשרות שנים, זה עונש קשה ביותר. ובמקרה של מחבלים, מדובר במאסר ללא חופשות וללא ביקור משפחות.

אז מה הקשקוש האובססיבי בשאלה האם אופים להם פיתות טריות? מה כל הקשקוש הזה על "בית הבראה"? ואם נכביד את עולנו – זה יספק את הציבור שבן גביר מסית? ואם הם יקבלו לחם ולא פיתות, אי אפשר יהיה לצרוח: למה הם מקבלים לחם? מה, זה בית הבראה? למה הם מקבלים לחם בלי עובש? למה הם מקבלים מים? אין לזה סוף.

שיהיה ברור. הצעדים של בן גביר יביאו ליותר טרור, ליותר פיגועים, ליותר הרוגים, ליותר שכול, ליותר יתמות, ליותר אלמנות, ליותר סבל. לנו, לישראלים, ליהודים.

אגב, נתניהו יודע ומבין זאת. לא בכדי, בכל שנות שלטונו הוא לא הלך למקומות האלה. וגם היום אני בטוח שהוא ינסה איכשהו לרסן קצת את החוליגן הכהניסט. אבל הוא שבוי בידיו, ולכהניסט אין אלוהים. הוא לא רואה בעיניים.

* ממשיך לפגוע בביטחון ישראל – אפיית הפיתות בבתי הכלא נועדה למנוע הברחות מהכלא ואליו, והיא גם חוסכת 1.5 מלש"ח בשנה. אבל החוליגן הכהניסט שיצא בפסטיבל מחולות על כל דם יהודי שנשפך ומכר מקסם שווא שאם רק יבחרו בו ייפסק הטרור, צריך להראות איזה הישג. אז מה יותר פופוליסטי מאשר להראות שהוא פוגע בתנאי המחבלים בכלא. זה יפגע בביטחון ישראל? מה אכפת לו? הרי משחר נעוריו הוא פוגע בביטחון המדינה. הרי בשעה שבני גילו חירפו את נפשם על הגנת המולדת, הוא הפך דוכנים של ערבים בחברון, הפריע ללוחמי צה"ל במילוי תפקידם, התעמת עם המשטרה, ארגן עליות לרגל למוזילאום המשוקץ של המחבל רוצח ההמונים גולדשטיין, תלש את הסמל ממכונית ראש הממשלה והבטיח שבפעם הבאה "נגיע גם אליו", מה שאכן קרה. שר בממשלת ישראל…

* חוק הרדיקלים השלובים ובן בריתו הלא-מפתיע של אבי מעוז – חוק הרדיקלים השלובים מחבר את גדעון לוי לרדיקלים מימין ביותר ויותר נקודות מפגש. שנאתו היוקדת לשמאל הציוני, שגרם בעיניו לפשע הנורא נגד האנושות – הקמת מדינת ישראל, גורם לו להעריץ את נתניהו, הנמסיס של השמאל הציוני ולאתרג את שחיתותו. גם הוא נוהג על די-9, גם אם די-9 של נייר, לרמיסת בית המשפט העליון השנוא עליו, בטענה שהוא המכשיר הגדול של אקיבוש, ה"אפרטהייד" והביטוי התורן "עליונות יהודית" והוא השכפ"ץ של קלגסי צבא אקיבוש הישראלי. וכמו הקיצונים שבחרד"לים, כמו אבי מעוז ושות', גם הוא נאבק נגד שירות בנות כלוחמות בצבא השנוא של המדינה השנואה. בפשקוויל האחרון הוא מתחרע בקצינה בדרגת סא"ל, שהשתתפה באטימת ביתו של המחבל שרצח 7 ישראלים, שבפשקוויל הקודם הוא הביע תמיכה נהלבת במעשהו, כי לא הייתה לו ברירה לנוכח פשעי אקיבוש וכי הוא בסך הכל רצח "מתנחלים" בירושלים, והרי ידוע שהם בני-מוות (כאילו אינו תומך בפיגועים רצחניים בתוך הקו הירוק). הוא כתב נגד השתתפות נשים בפשעי המלחמה, ואטימת ביתו של המחבל היא פשע מלחמה. הוא השתלח באורנה ברביבאי שהעלתה בגאווה סרטון של הקצינה בפעולה, והביע בוז לפמיניזם שדורש שוויון בקלגסות והשווה אותו לדרישה לשוויון לנשים במשפחות פשע.

* ניקי היילי לנשיאות – שמחתי לשמוע על החלטתה של ניקי היילי להתמודד לנשיאות ואהיה מאושר אם היא תיבחר.

היילי היא ציונית בכל רמ"ח ושס"ה, אוהבת את ישראל ונלחמת נגד אויבי ישראל. כשגרירת ארה"ב באו"ם, היא פעלה למען ישראל לא פחות משגריר ישראל.

הנשיא הפרו-ישראלי ביותר שהיה עד כה היה טראמפ. אך טראמפ היה בור בכל הנושא הישראלי עד בחירתו לתפקיד, ולא היה עומק לאהדתו. היא הייתה יותר כדי לרצות את האוונגליסטים שתמכו בו. יתר על כן, מדובר היה באיש מפוקפק, בלשון המעטה, ועל כן, על אף שביעות הרצון הרבה מתמיכתו בישראל וההחלטות הפרו-ישראליות ההיסטוריות, לא היה מדובר באדם שאנחנו יכולים להתגאות באהדתו אלינו.

לא כן היילי. היא רחוקה מהטירוף הטראמפי ומכל תכונותיו האיומות. להיפך, היא דמות חיובית ביותר. בניגוד לטראמפ, היא רחוקה מכל מה שמריח גזענות. כמושלת קרוליינה הדרומית, היא הורתה להסיר את דגל הקונפדרציה (הדגל של המדינות שדגלו בעבדות, שעד היום פופולרי בקרב הימין באותן מדינות) מבית הממשל, בניגוד לדעת הקהל הימנית במדינתה וחרף מחאותיו.

תמיכתה בישראל נובעת מהיכרות מעמיקה עם הציונות, עם ישראל ועם הסכסוך הישראלי ערבי, והיא נובעת מאמונתה בצדקתנו. כמושלת היא הייתה הראשונה שהובילה את מדינתה לחקיקה שהוציאה את BDS אל מחוץ לחוק. כחברת בית הנבחרים הייתה מראשי המבקרים את מדיניותו המזרח תיכונית של אובמה ובפרט את הסכם הגרעין האיראני. וכאמור, כשגרירה באו"ם היא נשאה את דגל התמיכה בישראל.

הגיעה השעה שאישה תנהיג את ארה"ב ותישא בתפקיד הרם בעולם. הלוואי שתהיה זו ניקי היילי.

* הוא ייצג אותנו? – על פי פרסום בוויינט, ראש הממשלה שוקל למנות את חבר הפרלמנט הצרפתי עד לאחרונה, מאיר חביב, לשגריר ישראל בצרפת.

חביב הודח השבוע מחברותו בפרלמנט, בשל עבירות על חוקי הבחירות. בנוסף לכך, מתנהלת נגדו חקירה בחשד לשחיתות. זה מי שצריך לייצג את ישראל בצרפת? הוא האיש שיפתח דלתות בעבורנו בממשל הצרפתי?

אגב, גם אם היה מדובר באדם הגון וישר שלא דבק בו רבב – את ישראל צריך לייצג אזרחי ישראלי תושב ישראל. חביב אמנם אזרח ישראלי, לצד אזרחותו הצרפתית, אבל הוא קודם כל צרפתי, חי בצרפת ועד לשבוע שעבר היה חבר בפרלמנט הצרפתי.

אני מקווה מאוד שהידיעה אינה נכונה. אבל היא גם יכולה להיות בלון ניסוי, ולכן חשוב להגיב כלפיה בשלילה.

* אתגר החיבור – יש מכנה משותף לחלק ניכר מן הפעילות הציבורית שלי.

יו"ר מדרשת השילוב – מכינה קדם צבאית מיוחדת במינה, במתכונת של ישיבה, המורכבת מבנות ובנים, חילונים ודתיים וכל הרצף הדתי-חילוני; שנועדה להכשיר אותם כתלמידות ותלמידי חכמים וכהנהגה רוחנית בעם ישראל.

מלמד שיעור פרשת השבוע בפנימיה החקלאית "אדם ואדמה" באורטל, שהיא פנימיה משותפת לבנות ובנים, חילונים ודתיים וכל הרצף הדתי-חילוני. אני גם עובד אתם במטע, ורואה בכך שליחות חינוכית לא פחות מאשר חקלאית.

חבר בית המדרש הגלילי-גולני "מעגלים" והמנחה שלו. בית מדרש של לומדות ולומדים, חילונים ודתיים וכל הרצף הדתי-חילוני.

חבר מנהלת היישוב הצעיר רמת טראמפ בצפון הגולן; יישוב מעורב של חילונים ודתיים וכל הרצף הדתי-חילוני. קהילה כפרית מעורבת אינה דומה לעיר שחיים בה חילונים ודתיים. בעיר מדובר בשכנות. בקהילה מדובר בשותפות חיים, שותפות תרבותית, חינוכית וקהילתית.

חבר בצוות ההיגוי של תכנית "חולקים" המשותפת למרכז הקהילתי גולן ולמתנ"ס קצרין, העוסקת בהידברות בין חלקי החברה בסוגיות המחלוקת בחברה הישראלית ובגולן.

כל הפעולות הללו עוסקות בחיבור בין חילונים ודתיים. אני רואה בשסע ההולך ונפער בין חלקי העם את האיום הגדול ביותר על החברה הישראלית. רבים מהקרעים, כמו סביב המהפכה המשטרית, הם במידה רבה תולדה של השסע הזה ושל אי האמון בין חלקי העם. הפתרון לשסע הוא חיבור. האתגר הוא יצירת החיבור. אני מאמין ביכולת לחולל שינוי באמצעות פעולות קטנות שצומחות בשטח, מלמטה, גם כאשר הרוח הנושבת מן ההנהגה הלאומית הפוכה. אני חש שליחות קדושה בעשיה הזאת.

ביום ראשון, ערב טו בשבט, אנחה סדר טו בשבט משותף של אורטל והיישוב הדתי אלוני הבשן. יחד אתי ינחה את האירוע הארכיאולוג ד"ר ערן מאיר מאלוני הבשן. האירוע יתקיים באורטל. זה עוד נדבך באותו מהלך.

* המוהיקני האחרון – 24 ספרים כתב פרופ' שבח וייס – יו"ר הכנסת, השגריר בפולין, יו"ר יד-ושם. בצעירותו הוא היה חידונאי ידוע, וספריו הראשונים היו ספרי חידות ושעשועונים. רוב ספריו היו במדע המדינה, בהיסטוריה הפוליטית של מדינת ישראל ובפוליטיקה מוניציפלית.

אני רוצה להזכיר ספר אחד, שאני מזדהה עמו מאוד. ספר משנת 1991, שנקרא "ההסתדרות בין עבר לעתיד". וייס היה מאחרוני המוהיקנים של חברת העובדים וההסתדרות הכללית כתנועה חברתית וולונטרית החובקת חיי אדם וקהילה. הוא היה מאחרוני האידיאולוגים של תנועת העבודה הציונית. בספר זה, שהוא קובץ מאמרים שלו בנושא ההסתדרות, בימים שבתוך מפלגת העבודה הופנה עורף לרעיונות תנועת העבודה, שלוש שנים לפני מהפכת חיים רמון שמוטטה את ההסתדרות הכללית והפכה אותה לאיגוד עובדים בלבד, ברוח הטרייד-יוניוניזם שהיה נלעג בתנועת העבודה, ניסה וייס לצייר תמונה עתידית של תנועת העבודה הציונית, היונקת מיסודות העבר שלה ומתאימה אותם לאתגרי המחר. כמה עצוב שקולו נותר כמעט בודד וחסר השפעה.

וייס היה מודע לזרמים במפלגת העבודה המתכחשים לערכי תנועת העבודה, אך כאופטימיסט חשוך מרפא הוא סירב להשלים אתם. כותרת המאמר הראשון בספר היא: "ההודעה על מותה הייתה מוקדמת מדי".

להלן ציטוטים אחדים מן הספר: "חברת העובדים הפכה בשנים האחרונות לשק איגרוף לישראלים רבים, בהם גם חברי תנועת העבודה. המשבר הכלכלי, הניהולי והחברתי שפקד אותה, הסעיר את דעת הקהל. סביב המשבר הזה התפתח פולקלור של כישלון סוחף, שכמו כל פולקלור, יש בו גרעינים עובדתיים ודמיון ססגוני המשמשים בערבוביה. כאשר הונחה אבן הפינה לבנייני הוועד הפועל ברחוב ארלוזורוב בתל-אביב, בראשית שנות ה-50, אמר ישראל גלילי, כי 'בתים גדולים מטילים צל גדול'. הפן הפילוסופי והפסיכולוגי של האמירה הזאת מייצג ודאי את הבעייתיות של חברת העובדים. כאשר הניחו את אבן הפינה למבנה החברתי והכלכלי הייחודי הזה, היו מייסדי חברת העובדים חדורי אמונה בצדקת ערך השוויון וחרתו להגשמתו המלאה, בדרך אנושית, וולונטרית ודמוקרטית. ברטרוספקטיבה היסטורית קשה לתאר את בניין הארץ והקמת המדינה, ללא התרומה הסגולית של תנועת העבודה וחברת העובדים כמנוף ביצוע".

הספר נכתב אחרי נפילת בריה"מ והגוש הסובייטי. החדשות הנפלאות הללו היו עשויות להיות קן הפריצה של רעיונות הסוציאליזם הדמוקרטי, הוולונטרי, הקהילתי, ההומניסטי – היפוכה של הרודנות הקומוניסטית המרושעת. זו הייתה כוונתו של מחולל הפרסטרויקה והגלסנוסט מיכאיל גורבצ'וב. אך את החלל תפס דווקא גל קפיטליסטי אכזר וחזירי. הוא שתף גם את מפלגת העבודה ואפילו את התנועה הקיבוצית. שבח וייס התריע מפני הגל הזה וניסה בספרו להציב חלופה של סוציאליזם דמוקרטי. "תפילת האשכבה לקומוניזם, אסור שתיהפך למצעד ניצחון של קפיטליזם ציני, אלא כביטוי לניצחונו של הסוציאליזם הפרלמנטרי, הקונסטיטוציוני, המתחרה בתוך חברה חופשית ובכלים של חברה חופשית על השלטון ומשתמש בשלטון כבמנוף לטיפוח חברה אנושית וצודקת יותר". הוא העלה על נס את העליה הגדולה מבריה"מ וקרא לקיבוצים ולמושבים להירתם לקליטה ההמונית כדי להציג להמוני העולים קליטה מהסוג השיתופי, המעלה על נס את ערכי הצדק החברתי.

יהי זכרו ברוך!

* גלגולו של ספר – לפני שנים אחדות נעלם לי ספרו של הרב יואל בן נון "נס קיבוץ גלויות"; ספר שאני אוהב מאוד וגם חוזר אליו ומצטט מתוכו. ביום חמישי קיבלתי טלפון מפתיע מאדם שאיני מכיר. הוא אמר שהתגלגל לידיו הספר הזה והיה כתוב עליו השם הייטנר, והוא התעניין אם הספר שייך לי. כשהשבתי בחיוב הוא אמר לי שאחותו מתגוררת בגולן והוא ידאג שהספר יחזור אליי.

כל הכבוד לו! איך הספר התגלגל לידיו? חידה.

זה נשמע כמו נס קיבוץ גלויות של הספר.

כנראה שעליי לחזור למנהגי הישן, לכתוב את שמי על כל ספר.

          * ביד הלשון

תשבחת – "תשבחת בצלחת" היא ביטוי שאני זוכר מטו בשבט בילדותי. אמי נהגה לכנות כך את הגשת הפירות היבשים. אלה ראשי תיבות של תאנים, שקדים, בוטנים/בננות, חרובים ותמרים. כמובן שלרוב היו גם פירות נוספים, ובוודאי צימוקים. אך היא קראה לכך תשבחת. מעבר לראשי התיבות, יש כאן הטיה של השורש שבח, כלומר הביטוי נועד לשבח את פירות ארץ ישראל.

כיוון שלא נתקלתי בביטוי הזה מלבד בבית ילדותי, לא ידעתי אם זה מושג כללי או מילה מקורית של אמי. לשם כך פניתי לידידי הרב פרופ' גוגל. מצאתי שתי תוצאות, ללמדך שאין זה ביטוי נפוץ, אך הוא קיים ואינו המצאה של אמי.

הנה לדוגמה:

https://www.etlichtov.co.il/items/1552266-%D7%AA%D7%A9%D7%91%D7%97%D7%AA-%D7%91%D7%A6%D7%9C%D7%97%D7%AA-%D7%99%D7%A6%D7%99%D7%A8%D7%94

*את הפינה הבאה אקדיש לתשובה לשאלתה של אביבה קם. הפעם רציתי להתמקד בטו בשבט.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏8.1.23

* מהפכה משטרית – עיתוי ההכרזה של יריב לוין על הרפורמה במשפט, יום לפני הדיון בבג"ץ על מינוי דרעי, נועד להלך אימים על בית המשפט לבל יפריע לממשלה למנות פושע סדרתי לשר.

אבל הבעיה אינה העיתוי אלא המהות. מדובר במהפכה משטרית – ביטול מדינת החוק, ביטול הפרדת הרשויות, ביטול האיזונים והבלמים, מדובר ב"דמוקרטיה" של לינץ'; בלינץ', כידוע, הרוב קובע והרוב יכול לעשות למיעוט או לפרט מה שהוא רוצה. כי הוא הרוב. כי הוא הכוח.

מדובר במהפכה שמכפיפה את מערכת המשפט לשליט, כאשר בפועל גם הכנסת כפופה אליו. זו לא דמוקרטיה אלא ארדואנוקרטיה.

* נגד האקטיביזם אך בעד מדינת החוק – בדין ודברים בקבוצת ווטסאפ מסוימת, על המהפכה נגד מדינת החוק, סנט בי אחד מבני הפלוגתא שאני במשך שנים ביקרתי את האקטיביזם השיפוטי, את המישפוט של המדינה ואיך פתאום נהייתי מתנגד חריף כל כך של מי שרוצה לחולל שינוי במערכת?

קודם כל, אני מודה בעובדות. אכן, מאז שנות ה-90, הרבה לפני שזה היה נושא פופולרי, ביקרתי את האקטיביזם השיפוטי והמישפוט וכתבתי על כך בוודאי עשרות מאמרים, אם לא מאות.

למה הדבר דומה? אדם שמותח ביקורת על קק"ל, על התנהלותה, על סדרי העדיפויות שלה. הוא עושה זאת מתוך אכפתיות לערכים הציוניים-התיישבותיים שקק"ל קיימת כדי להגשים אותם. וכאשר יש מתקפה של פוסט ציונים ואנטי ציונים על קק"ל מתוך רצון לפרק אותה, הוא מתייצב להגן עליה בגופו.

הביקורת שלי הייתה תמיד מתוך הערכה רבה לבג"ץ, כבוד לשופטים, אמונה במדינת החוק ורצון להגן על בג"ץ מפני הפגיעה במעמדו בשל האקטיביזם השיפוטי. ההתנגדות שלי היא לאקטיביזם, כלומר לפעלתנות היתר וההתערבות בנושאים שאינם שפיטים, אך מעולם לא העליתי על דעתי את הרעיון האנטי דמוקרטיה לשלול מבג"ץ את היכולת לביקורת שיפוטית. רציתי למתן את השימוש שלו בכלי הזה. בוודאי שבנושא המלחמה בשחיתות הייתי תמיד קיצוני ותבעתי יתר שיניים לזרועות החוק ובשום אופן לא חיברתי את ביקורתי על האקטיביזם בתמיכה בשחיתות ובמושחתים. מתחתי ביקורת רבה על בג"ץ, אך מעולם לא רציתי לשפוך את התינוק עם המים. מה שיריב לוין עושה, הוא שפיכת התינוק.

היום רוצים לפרק את בג"ץ, כלומר להפוך אותו לגוף מת, למעשה, לצד הרצון לפרק את מערך מדינת החוק המגן עלינו מפני שלטון השחיתות. ביקורתי על בג"ץ – כבודה במקומה מונח. כעת אני רואה לנכון להגן על בג"ץ, כי זו הגנה על דמותה של ישראל כמדינת חוק דמוקרטית.

* רפורמה בהסכמההצעתו של גנץ להקמת פורום משותף לחלקים השונים בציבור, לגיבוש רפורמה בהסכמה במערכת המשפט, היא הצעה נכונה וצודקת. ההצעה הצודקת ביותר.

סיכוייה להתקבל אפסיים, כי מטרת הממשלה אינה רפורמה קונסטרוקטיבית, אלא מהפכה משטרית.

* אמת היא שקר – שלוש סיסמאותיה של המפלגה השלטת ברומן של ג'ורג' אורוול "1984" הן: "מלחמה היא שלום", "חרות היא עבדות" ו"בורות היא כוח".

הממשלה החדשה מיישמת את הדיסטופיה הזאת. בן גביר, הגזען המוחלט, האיש שהאידיאולוגיה המניעה אותו והעומדת מעל כל מעשיו, היא תורת הגזע הכהניסטית – מתראיין עם החיוך הזחוח ומדושן העונג שלו ומסביר שהוא בסך הכל נאבק נגד… הגזענות. אותו בן גביר, עוכר הדמוקרטיה, מציג את עצמו כמגן הדמוקרטיה.

וכך גם יריב לוין, בהצגתו את המהפכה המשטרית שהוא מוביל. הוא רוצה להחליף את היועצים המשפטיים של המשרדים, העומדים על משמר החוק ומקפידים שהמשרד יפעל על פי חוק, ורוצה להמירם בפרקליטי השר, המחפשים את הדרך המשפטית לקדם את רעיונותיו של השר, גם אם מדובר בעקיפת החוק. ואיך הוא מציג זאת בלשונו האורווליאנית? להחליף את הפקידים שמונעים מהשר לפעול בניגוד לדעותיהם הפרטיות. אפשר לומר שלוין הוסיף קומה נוספת לשלוש הסיסמאות האורווליאניות: "אמת היא שקר".

יש לו גם הומור, ללוין, הנראה יבשושי. את מסיבת העיתונאים שלו הוא פתח בזיקה שלו לרעיונותיו של בגין, שהיה הסנדק בברית המילה שלו. הרי הרפורמה שלו היא ההיפוך המוחלט, ב-180 מעלות, מתפיסת עליונות המשפט של בגין. אם יש בהיסטוריה של המדינה אדם המייצג את היפוכה של המהפכה שמוביל לוין – אין זה אהרון ברק אלא מנחם בגין, שברק יישם באופן חלקי ומתון את תפיסת עליונות המשפט האקטיביסטית שלו.

לוין אינו בור. הוא יודע זאת היטב. אבל הוא מזלזל באזרחים ובונה על בורותם, כאשר הוא אומר זאת.

* הפרוטקשן של נתניהו – במשך שנים נתניהו התגאה, במידה רבה של צדק, שהוא המגן של מערכת המשפט. מסתבר שלא הייתה זו הגנה אלא פרוטקשן. הוא הגן עליהם, בהנחה ש"יד רוחצת יד" והם יגנו עליו. הם יעלימו עין מן השחיתות שלו והוא ימשיך להגן עליהם.

אבל מערכת המשפט מחויבת לחוק ולמשפט ולא לעסקאות מלוכלכות ברוח העולם התחתון. כעת הגיע יום נקם ושילם. נתניהו ולוין נוקמים במערכת המשפט במהפכה שנועדה להחריב את מדינת החוק.

* פסול מעיקרו – יחליט מה שיחליט בג"ץ בנוגע לחברותו בממשלה של העבריין הסדרתי. בעיני, הביזיון הוא בכך שיש צורך בדיון כזה. הרעיון הבזוי של צירוף העבריין המועד לממשלה פסול מעיקרו, לא כי הוא לא חוקי, אלא כי הוא חרפה מוסרית.

* מצביא המלחמה בשחיתות – אני תומך, כבר שנים רבות, בפיצול תפקיד היועמ"ש והפרדה בינו לבין התובע הכללי. כפי שכתבתי פעמים רבות, המטרה של ההפרדה אליה אני חותר, היא עצמאותו של התובע הכללי. מי שייעודו להיות מצביא המלחמה בשחיתות השלטונית, לא צריך להיות האיש היושב בישיבות הממשלה, שנפגש ברמה יומיומית עם ראש הממשלה והשרים. החיכוך הזה אינו יכול שלא להשפיע על היועמ"ש; כל יועמ"ש הוא בשר ודם והדרישה ממנו לגלות חתירה למגע, נחישות ונחרצות מול האנשים עמם הוא מתחכך היא כמעט בלתי אנושית.

אסור שהממשלה תמנה את התובע הכללי. עליו להיבחר בידי ועדת איתור בראשות שופט עליון בדימוס, שבה יושב גם שר המשפטים, אך הוא הפוליטיקאי היחיד בהרכב של חמישה איש.

ההפרדה שאני דוגל בה נועדה למטרה הפוכה למטרה של יריב לוין, החותר אף הוא להפרדה. הוא רוצה שהממשלה תמנה בובה לתפקיד, כדי שלא ינג'ס לה עם טוהר מידות, ניקיון כפיים, מנהל תקין וכל מיני דברים שמפריעים לה. כעת הוא חותר למנות בובה שיבטל את משפט נתניהו. ההפרדה שאליה הוא חותר נועדה להתנקש במדינת החוק.

* בשם "רצון העם" – אם הרוב יצביע בעד מועמד המרצה בכלא מאסר על אונס או רצח – יש לשחרר אותו מהכלא כדי שיכנס לכנסת ולממשלה? הרי זה "רצון העם".

* צדק פואטי – דודי אמסלם מאשים את נתניהו שלא מינה אותו ליו"ר הכנסת, כיוון שהוא "מזרחי". כיוון ששמו אמסלם. קצת מוזר לנוכח העובדה שמי שנבחר לתפקיד – שמו אוחנה. הרי גם בשם הזה קשה למצוא ביץ' או סקי.

אבל יש צדק פואטי בכך שהדמגוגיה הפופוליסטית על "ישראל השניה", שנתניהו נבנה ממנה, מופנית נגדו.

אגב, בעיניי הבעיה היא שראש הרשות המבצעת ממנה את ראש הרשות המחוקקת. חולשת הכנסת האמתית אינה מול בית המשפט אלא מול הממשלה השולטת בה. דווקא לכן, חשוב שהרשות השופטת תהיה עצמאית ולא נשלטת בידי הממשלה.

* לשבת עם היעדים – לבי לבי לבכירי השב"כ, שנאלצים לשבת בקבינט ולקיים דיונים ביטחוניים עם מי שעד לאחרונה היו יעדים מודיעיניים שלהם. הם יודעים היטב עד כמה האנשים האלה  מסוכנים. וקצרה ידם מלהושיע.

* הקושאן שלנו בגולן – בתי הכנסת העתיקים שהתגלו בגולן, הם הקושאן שלנו על הגולן. הם השורשים שלנו. הם העדות שלא ארץ נוכריה כבשנו, אלא שבנו אל נחלת אבותינו. ההתיישבות בגולן לא החלה לפני 56 שנים – לפני 56 שנים היא חודשה.

כל ביקור שלי בעין קשתות, בגמלא, בקצרין העתיקה, בדיר עזיז, בעין נשוט, במג'דוליה – הוא טיול שורשים. אני חש התעלות לפסוע בשבילים שבהם פסעו אבות אבותיי לפני אלפיים שנה.

בתי הכנסת העתיקים בגולן הם מרכיב מרכזי בזהות שלנו, תושבי הגולן. ילדי בתי הספר בגולן מגיעים אליהם, עורכים בהם טקסים, לעתים שותפים בחפירות ארכיאולוגית. הטקס הגולני ביום הזיכרון לחללי צה"ל נערך מדי שנה באתר גמלא. בתי הכנסת העתיקים הם חלק מן ה-DNA הגולני, חלק מן התרבות הגולנית. הם לב הסיפור שלנו.

זה כחמש עשרה שנה, מוצגת בקצרין תערוכת רחוב מתחלפת, של יצירות אמני הגולן. אחת למספר חודשים מתחלפת התערוכה, ובכל פעם היא מוקדשת לנושא אחר.

ביום חמישי הושקה התערוכה החדשה, העוסקת בבתי הכנסת בגולן; יצירות בעיקר של צלמים, אך גם של ציירים ומשוררים. תערוכה מקסימה ומרגשת מאוד. אחרי ההשקה, נערך ערב עיון שעסק בבתי הכנסת העתיקים בגולן ובכלל בחדשות בעתיקות הגולן. גולת הכותרת של הטקס, בעבורי, הייתה הרצאתו של שלום אריאל על בית הכנסת העתיק האחרון שנחשף, באתר מג'דוליה, שהוא בית הכנסת הראשון שהתגלה מהתקופה הרומית. עד עתה, בתי הכנסת שהתגלו היו מתקופת בית שני ומהתקופה הביזנטית. תחילה חשבו החוקרים, שבמאה ה-2 וה-3 לא היום חיים יהודיים בגולן. לימים, הוכח שהיה רצף של חיים יהודיים מתקופת בית שני עד התקופה הביזנטית, אך לא נתגלו בתי כנסת בני התקופה. גילוי בית הכנסת במג'דוליה מהווה פריצת דרך במחקר.

בטקס ההשקה הוזכר שמי – סגן ראש המועצה האזורית גולן גל גפני שנשא דברים בטקס, דיבר על הזיקה בין יישובי המועצה האזורית גולן לקצרין, ציין את מחקרי "קצרין בירת הגולן", העוסק בכך והביא דברים מתוכו.

* לוגיקה עקומה – כל אימת שאני כותב על בתי הכנסת בגולן או במקומות אחרים בארץ ישראל, כביטוי לשורשיו של עם ישראל בארץ ישראל ולזכותנו עליה, קופץ איזה חוכמולוג עם ההברקה שיש בתי כנסת גם בפולין, האם יש לנו זכות על פולין?

מעניין איך הטיעון השחוק מיוֹשֶׁן נתפס בידי מי שמציג אותו כאיזו הברקה מקורית. ואף שהטיעון המאוס הזה כבר היה לי לזרא, בכל פעם אני מופתע מחדש שעוד מישהו חוזר עליו. ואני מופתע אף יותר שאנשים אינטליגנטים משמיעים אותו.

הלוגיקה העקומה הזאת מנתקת את בית הכנסת מהקשרו – האדמה עליה הוא ניצב ומתייחסת אליו במנותק, כאילו הטיעון הוא שבית כנסת נותן זכות על מקום. אבל בית כנסת בפולין, בעיראק, בארה"ב או בגרמניה הוא בית כנסת בגלות, שהמתפללים בו היו בני גלות, שערגו לציון וחלמו לשוב אליה. כאשר הם התפללו לגשם בשמחת תורה, בעוד גשם זלעפות יורד סביבם, הם התפללו לגשם בארץ ישראל. לעומת זאת, בתי הכנסת בקצרין, בגמלא ובעין קשתות הם בארץ ישראל, המתפללים בהם היו בני הארץ, חשו כבני הארץ, וכשהם התפללו לגשם הם התפללו לגשם שירווה את שדותיהם, כדי שיוציאו לחם מן הארץ.

כאשר אני מדבר על בתי הכנסת בגולן, כוונתי ליישוב היהודי בגולן. בתי הכנסת הם הסמל של החיים היהודיים והם הסימן לכך שיישוב שהתגלה הוא יהודי.

כשהעליתי רשומה בפייסבוק אחרי פתיחת תערוכה וערב עיון על בתי הכנסת העתיקים בגולן – בתוך דקות עלה הטיעון הזה. הוא פתח דיון שנמשך למעלה מ-24 שעות ואז קפץ מישהו אחר, שלא קרא את הדיון, ושלף את הטיעון ה"מקורי" כאיזה קלף מנצח. ועוד אחד. זה קצת מעייף.

* אתר המורשת החקלאית – מוזיאון הטרקטור במושב עין ורד הוא אתר נפלא המציג את מורשת החקלאות וההתיישבות הציונית בארץ ישראל, כפי שבאה לידי ביטוי בטרקטורים, בכלים החקלאיים ולא רק חקלאיים אלא גם כלי בית, רפואה ועוד. קשה להאמין שהכל מתופעל על טהרת ההתנדבות, של כשישים פנסיונרים, המבוגר בהם בן 93. יש בהם מכונאים, מסגרים ונגרים והיכרות מימי עלומיהם עם הטכנולוגיות של פעם, וכך הם משפצים את הכלים ומשמישים אותם. כל כלי המופיע בתצוגה – מושמש להפעלה. אגב, טרקטור מהמשק של חמי, אריק שליין ז"ל, נמסר למוזיאון אך שיפוצו טרם הושלם והוא אינו מופיע בתצוגה.

ביום שישי פתחנו שם סיור בשרון בעקבות החקלאות. בין השאר במיזם "קיימא", שבו משתקם נוער בסיכון באמצעות עבודה בחקלאות אורגנית. כל הסיור היה מרתק.

זו הייתה מתנה של האחים שלי ובני זוגם ליום הולדתי השישים. כולנו השתתפנו בסיור והיה זה יופי של מסע בארץ ישראל היפה, שאיני נמנה עם המיואשים ממנה.

* החיטה צומחת שוב – העיתון הראשון שבו פרסמתי מאמרים, עוד בהיותי חייל, בשנות השמונים המוקדמות, היה "יחד", בטאון התק"ם. עורכת העיתון הייתה דורית צמרת, חברת בית השיטה. ביום חמישי הלכה דורית לעולמה, בת שמונים.

דורית כתבה את השיר הנפלא "החיטה צומחת שוב", לאחר נפילתם של 11 בני בית השיטה במלחמת יום הכיפורים.

בשבוע הקרוב אקדיש לזכרה את פינתי השבועית ברדיוטק, שבו אשמיע את השיר "החיטה צומחת שוב".

          * ביד הלשון

שפיים – ב-1943 הוציאה חברת "מקורות" תכנית אב ארצית גרנדיוזית, לרישות כל ארץ ישראל המערבית במים והובלת מים מן הצפון השופע לדרום השומם.

התכנית אמורה הייתה להוות בסיס לכל תכניות ההתיישבות העתידיות של המפעל הציוני. בסופו של דבר התכנית כמות שהיא לא יצאה לפועל, בשל חלוקת הארץ והעובדה שיהודה, שומרון ובקעת הירדן לא היו בידי ישראל בתום מלחמת השחרור. במקומה תוכננה ובוצעה תכנית המוביל הארצי, במתווה חדש, מערבי.

יוזם התכנית היה מייסד חברת "מקורות" ומנהלה לוי אשכול, לימים – ראש הממשלה השלישי של ישראל. המהנדס שמחה בלאס עיצב אותה.

על פי הצעתו של אשכול, נפתחה התכנית במוטו; פסוק יח בפרק מא בישעיהו: "אֶפְתַּח עַל שְׁפָיִים נְהָרוֹת, וּבְתוֹךְ בְּקָעוֹת מַעְיָנוֹת. אָשִׂים מִדְבָּר לַאֲגַם מַיִם, וְאֶרֶץ צִיָּה לְמוֹצָאֵי מָיִם".

בנאום שנשא אשכול בוועידה החקלאית השישית, מרץ 1945, הוא הגדיר את הפסוק, כ"מבטא את חזון המים שלנו". הוא קרא את הפסוק בוועידה והוסיף: "זוהי, בעצם, התכנית, ואלה שיאריכו ימים יראו במימושה".

ועוד אמר בנאומו: "במשך שנות פעולתה של החברה ["מקורות"] כמכשיר מרכזי… הלכה וגברה הרגשתנו שמצאנו 'ארץ ישראל של מטה', קומה תחתונה של הארץ, גדולה פי כמה וכמה מארץ ישראל זו שאנו מהלכים עליה. גילינו מים בחבלים ובגושים, אשר לאחר ניסיונות אכזב רבים בעבר כבר התייאשנו ולא האמנו במציאות מים בהם".

שמם של לא פחות מחמישה יישובים ציונים בא"י נלקחו מפרק זה – ראשון לציון, ברוש, תדהר, תאשור ושפיים.

שמו של קיבוץ שפיים לקוח מן הפסוק שהיה המוטו של מקורות. ב-1927 הקימה תנועת הקיבוץ המאוחד את אחד מראשוני יישוביה, קיבוץ שפיים, במישור החוף, בין הרצליה ונתניה. מקור השם הוא הפסוק ששימש מוטו ל"מקורות": "אֶפְתַּח עַל שְׁפָיִים נְהָרוֹת, וּבְתוֹךְ בְּקָעוֹת מַעְיָנוֹת. אָשִׂים מִדְבָּר לַאֲגַם מַיִם, וְאֶרֶץ צִיָּה לְמוֹצָאֵי מָיִם". היום שפיים מוכר כקיבוץ נדל"ן שבע במרכז הארץ, אולם הוא קם כיישוב ספר, שהרחיב את גבולות ההתיישבות וסבל לאורך שנים ממצוקה ביטחונית והתנכלות הערבים, ואף איבד כמה מחבריו בהגנה על היישוב במאורעות 1936-1939. כיושב על גבולה המערבי של א"י, היה הקיבוץ פעיל במפעל ההעפלה, ולכן סבל מידו הקשה של השלטון הבריטי, שאף צר עליו בנובמבר 1945, כחצי שנה טרם השבת השחורה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏30.11.22

* הרשות לזהות הומופובית – יש בחברה הישראלית מחלוקת על זהותה היהודית של מדינת ישראל. יש קולות המציגים סתירה, כביכול, בין מדינה יהודית ודמוקרטית, וקוראים לבטל את יהדותה, כביכול בשם הדמוקרטיה, ולהקים תחתיה מדינה לא יהודית, תחת הקוד המכובס והשקרי "מדינת כל אזרחיה". יש קולות שלא רוצים לבטל את יהדותה של המדינה, אך טוענים שיש לצמצם את מרכיב היהדות וכביכול בכך לחזק את מרכיב הדמוקרטיה. יש קולות הקוראים להחליף את ההמנון כיוון שזהו המנון יהודי המדבר בשם "נפש יהודי הומיה". יש הקוראים להוסיף בית נוסף להמנון, שייתן ביטוי למאווייו של המיעוט הערבי. יש המציגים את חוק השבות כחוק גזעני ומפלה, יש השוללים עקרונית את ההתיישבות היהודית ומציגים אותה כגזענות, יש שנלחמו מלחמת חורמה בחוק הלאום. יש המציגים סתירה בין יהודי לישראלי ומספרים שהם ישראלים ולא יהודים, או שהם יותר ישראלים מיהודים. בכל המחלוקות הללו, אני נמצא באופן חד משמעי בצד היהודי-ציוני. מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. מהותה וזהותה יהודיים ואין לה שום זכות קיום אחרת. אני תומך בהתלהבות בחוק הלאום. אילו הייתי מנסח אותו, הייתי מגדיר את ישראל כמדינה יהודית-ציונית. ישראל היא מדינה עם חזון ציוני ומשימת-העל שלה היא הגשמת הציונות.

לכאורה, עליי לשמוח על הקמת רשות לזהות לאומית-יהודית ולהפקדת סגן שר על הרשות הזאת. יתכן. אבל כאשר העומד בראשה הוא ראש המפלגה ההומופובית אבי מעוז, אני מתנגד לה בכל נימי נפשי. כי המחלוקת שלי עם מה שמייצג מעוז היא מחלוקת על מהותה של היהדות. כיהודי, היהדות כפי שמייצג אותה מעוז מקוממת אותי. זה סוג של יהדות שמעוררת בי סלידה.

מהי היהדות? על פי אחד ממדרשי חז"ל על טביעת פרעה וכל חילו בים סוף, מסופר על מלאכי השרת שביקשו לומר שירה בפני הקב"ה. גער בהם הקב"ה: "מעשי ידיי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפניי?!"

במדרש אחר על קריעת ים סוף נאמר: "טוב שבגויים הרוג. טוב שבנחשים רצוץ את מוחו".

היהדות היא גם מדרש א' וגם מדרש ב' המנוגד לו.

אמור לי מה הבחירה שלך מתוך אוקיינוס היהדות ואומר לך מי אתה.

ראש המפלגה ההומופובית יכול להציג לי פסוקים על איסור משכב זכר. אני אציג לו מנגד את הפסוק: "ואהבת לרעך כמוך". על הפסוק הזה אמר גדול התורה שבע"פ, ר' עקיבא, שהוא כלל גדול בתורה. כלומר, שזה המפתח להבנת התורה. כאשר יש סתירה מוחלטת בין פסוק מסוים לבין "ואהבת לרעך כמוך" – ברור שהבחירה היהודית האמתית היא ב"ואהבת את רעך כמוך". וגם ב"ואהבת את הגר".

רשות לזהות לאומית-יהודית בישראל? אני בעד. רשות שתוביל ליישום מתווה הכותל. רשות שתוביל להכרה מלאה בכל הזרמים ביהדות, כיוון שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי ולא מדינת מגזר של הזרם האורתודוקסי בלבד. אבל לא כזאת תהיה הרשות בהובלת נציג המפלגה ההומופובית.

בין השאר, ימונה מעוז על "נתיב" – לשכת הקשר עם יהדות רוסיה. מינוי עוכר העליה, עוכר העולים ומי שתומך בהתנקשות בחוק השבות לתפקיד הזה, דווקא היום, בשעת רצון וסיכוי לעליה גדולה מרוסיה ואוקראינה, הוא מינוי אנטי ציוני.

אוי, יצחק שמיר, יצחק שמיר. מי יגלה עפר מעיניך? ראה איך מי שמתיימר להיות ממשיך דרכך מתייחס להזדמנות לגל עליה גדול. איזה מזל שאתה ולא הוא הנהגת את המדינה אז, כשנפתחו שערי בריה"מ.

* על הומופוביה וערך המשפחה – המפלגה ההומופובית ("נועם" – איזה שם ציני, אוקסימורוני) מנמקת את ההומופוביה שלה בשם ערכי המשפחה.

אני מאמין גדול בערכי המשפחה, בקדושת המשפחה. ואני רוצה לספר סיפור על משפחתי היקרה. אחי הצעיר, אמיר, הוא הומו. האם בשם "ערכי המשפחה" הייתי צריך להיות מנוכר לו, לרצות ברעתו, לפגוע בו, לרצות שיחיה כל חייו בארון, למנוע ממנו את הזכות הטבעית הבסיסית לאהבה, למיניות ולמשפחה? אמיר חי חיי זוגיות מופתיים כבר שני עשורים וחצי עם בן זוגו אילן. הם הקימו משפחה למופת. הם מופת לזוגיות, להורות ולמשפחתיות. האם בשל "ערכי המשפחה" יש לפסול את זכותם למשפחה? את זכותם להוֹרוּת? את הקן המשפחתי הנפלא שהקימו? את הנדבך שהוסיפו למשפחה המורחבת שלנו? האם היה עליי ללמד את ילדיי, שבן זוגו של אחי אינו הדוד שלהם? שהילדים שלו אינם בני הדודים שלהם?

אחוז הלהט"ב בחברה הדתית זהה לזה שבחברה החילונית. ההבדל הוא שאחוז הלהט"ב הסובלים בארון גבוה יותר בחברה הדתית. שניים מחבריי הקרובים הם דתיים אורתודוקסים שיש להם בנים הומואים. אחד מהם הוא רב אורתודוקסי, איש חינוך משכמו ומעלה העומד בראש מוסד חינוכי חשוב. השני כיהן במשך עשרות שנים כמנכ"ל אחת מישיבות ההסדר המובילות וגם היום, כפנסיונר, הוא ממלא תפקידים בישיבה. הלוואי שהיחס של כל הורה חילוני לילדו ההומו היה כה מקבל, מחבק, מלווה ומסייע כמו אצל שתי המשפחות הללו. הלוואי שכל הורה יקבל כך את בן הזוג של בנו. האם הם אינם מכירים את הפסוקים שבהם מנפנפים ההומופובים "בשם היהדות"? הם מכירים. אבל הם מכירים גם את ערך המשפחה, את קדושת המשפחה, את "ואהבת לרעך כמוך", את פניה היפות, המוארות והמאירות של היהדות, שדרכיה דרכי נועם (ולא מפלגת "נועם") וכל נתיבותיה שלום.

האם את ערכי המשפחה וקדושת המשפחה נלמד ממנהיגה הרוחני של המפלגה ההומופובית, הרב טאו, שבשם ערכי המשפחה יצא להגן בתוקף על האנס הסדרתי משה קצב ועל חיים ולדר שפגע מינית בהמוני ילדים? והנה, גם נגדו יש תלונות קשות על עבירות מין. האם בשם ערכי המשפחה ניתן לקבל את התמיכה המוחלטת בו ללא בדיקת התלונות, את ההתנגדות המוחלטת לבדיקת התלונות ואת ההתנכלות המשפילה לנשים שהתלוננו נגדו? גם זאת "קדושת המשפחה"? אלה "ערכי המשפחה"?

ועכשיו ראש המפלגה ההומופובית ממונה לראש הרשות לזהות לאומית-יהודית. דווקא הוא.

לסדום היינו?! לעמורה דמינו?!

* המופת הציוני של שמיר – ב-1988 הימין ניצח בבחירות. ליצחק שמיר הייתה ביד קואליציה עם סיעות הימין והחרדים. הוא ניהל מו"מ להקמת הממשלה ואף הספיק לחתום על הסכם קואליציוני עם חלק מן המפלגות. אולם כאשר ניהל מו"מ עם החרדים, הוא נתקל בדרישה חד-משמעית שלהם לא להכיר בגיור שאינו אורתודוקסי.

יצחק שמיר ראה את עצמו כל חייו כמשרת הרעיון הציוני. שום שיקול אישי או מפלגתי לא היה גורם לו לקבל החלטה הפוגעת בחזון הציוני. הוא ידע שכניעה לדרישה הזאת משמעותה קרע בין ישראל ליהדות העולם, וכמנהיג מדינת הלאום של העם היהודי הוא לא היה נותן לכך יד. הוא עשה סיבוב פרסה והקים ממשלת אחדות לאומית, הפעם ללא רוטציה (כי הפעם לא היה תיקו).

אין היום מנהיגים שקורצו מן החומר של יצחק שמיר. בטח לא בליכוד, אך גם לא במפלגות האחרות. ובכל זאת, האם יש סיכוי לתסריט דומה גם היום?

* ממשלה אלטרנטיבית – זאת הצעתי: על לפיד וגנץ להעביר מסר לנתניהו, שהם ישמחו להצטרף לממשלה בראשותו, במקום הקיצוניות הדתית, עוצמה כהניסטית והמפלגה ההומופובית.

אני יודע שהסיכוי לכך אפסי, אבל חייבים לנסות. יש בפניה כזאת מסר חשוב לציבור הישראלי. ויש בכך מסר לעתיד; על נתניהו לדעת שאם מפלגות הטירלול הרגרסיבי תגדשנה את הסאה והוא יפטר אותן, יש לו קואליציה חלופית (כמובן לא אוטומטית, בתנאים מסוימים).

נכון, ישיבה בממשלת תחת נאשם בפלילים אינה משאת נפש. אולם הפוליטיקה היא אמנות האפשרי והפשרה. אם ניתן לבחור בין ממשלה בראשות הנאשם עם בן גביר וחבר מרעיו לממשלה בראשותו עם מפלגות מרכז אחראיות – הבחירה ברורה. אגב, גם לפני הבחירות קראתי להקים אחריהן ממשלת אחדות לאומית.

* לנצח ולהישאר בני אדם – הרמטכ"ל רא"ל אביב כוכבי: "לנצח ולהישאר בני אדם!"

אם נהפוך מבני אדם לכהניסטים – נובס.

* שום קריצה – בעקבות חיסול המחבל שדרס חיילת בידי השוטרים, אמר המפכ"ל קובי שבתאי ש"מחבל הרוג – זו התוצאה שאני רוצה". בוויינט כתבו שהאמירה הזאת היא "קריצה לשר הבא, בן גביר". קשקוש. זו התוצאה המצופה על פי פקודות צה"ל והמשטרה, תחת כל שר. ההבדל הוא שבן גביר תומך בפשעי מלחמה, בחיסול מחבלים אחרי שנתפסו וכד'. אמירה שטותית כזאת היא חלק מההלבנה של בן גביר. לתקשורת יותר מיד ורגל בעליית בן גביר.

* אחריות האקטיביזם – מדינת החוק ומערכת המשפט עומדים תחת מתקפה חסרת תקדים. כל ישראלי פטריוט מחויב להגן עליהם.

אך ההגנה על המערכת אין משמעותה פטור מביקורת. מערכת המשפט חייבת לבחון את עצמה, מה חלקה בירידה במעמדה הציבורי, שהביא לכך שרוב הציבור נתן את קולו לגוש שנושא את דגל חורבנהּ.

אקדים ואומר שאין כאן האשמת הקורבן. אין בדבריי גרם של ביטול האשמה המרכזית של רודפי המערכת. אבל האקטיביזם המשפטי של בית המשפט העליון לאורך עשרות שנים והתעלמותו מהביקורת שהשמיעו אנשים שאי אפשר לחשוד בהם שאינם שוחרי מדינת החוק, המשפט והצדק, כדוגמת רות גביזון ז"ל ודניאל פרידמן יבל"א, סיפקו תחמושת בלתי פוסקת לאויבי החוק, המשפט והצדק.

מאז שנות התשעים פרסמתי עשרות מאמרים ורשומות נגד האקטיביזם השיפוטי, והזהרתי שהדבר יפגע בסופו של דבר בעיקר במעמדו הציבורי של בית המשפט העליון ובאמון בו. ואשר יגורתי בא לנו.

אקטיביזם אינו הסמכות לבטל חוקים של הכנסת. אין כמעט דמוקרטיה שאין בה ביקורת שיפוטית על החקיקה. אקטיביזם, כשמו כן הוא – פעלתנות יתר; שימוש יתר בסמכות הזאת, שיש לראות בה נשק יום הדין, שיש להשתמש בו במקרים חמורים של פגיעה בעליל בזכויות האדם, האזרח והמיעוט ובחירויות האזרח. ודאי שחוק טל, למשל, (נוח לי להשתמש כדוגמה בפסילת חוק שבעצמי התנגדתי לו), אינו מהווה פגיעה כזו. מה פתאום בג"ץ בא לסיים דיון ציבורי חברתי, שנועד למצוא פשרה בנושא שנוי במחלוקת ולקדם מהלך חברתי ארוך טווח, בפסיקה משפטית, שככזו היא בהכרח דיכוטומית?

מספר החוקים שנפסלו בפועל אינו גבוה, אבל האקטיביזם אינו מתבטא רק בפסילה בפועל, אלא בעצם קיום דיון משפטי בסוגיות פוליטיות, במקום לדחות על הסף את העתירות בטענת אי-שפיטות. האקטיביזם מתבטא גם בהתערבות יתר בהחלטות ממשלתיות ומנהליות, שאין מקום להתערב בהן. המקרה הקיצוני ביותר הזכור לי, היה החלטתה של השופטת דליה דורנר לבטל את החלטת ראש הממשלה לסגור את אוריינט האוס – משרדי אש"ף בירושלים, ב-1999. מה זה עניינה? זו החלטה מדינית פרופר.

הדוגמה המוחשית ביותר לאקטיביזם השיפוטי היא הדיון על חוק האזרחות ב-2012. בהרכב של 11 שופטים החליט בית המשפט ברוב של 6:5 לאשר את החוק. יש משהו יפה בכך שבית המשפט חלוק בסוגיה ולא חושב כאיש אחד. יש משהו דמוקרטי מאוד בכך שנשיאת בית המשפט היא בעמדת מיעוט, ודעת הרוב מתקבלת. אבל כאשר קוראים את פסק הדין, שבו כל אחד מהשופטים נימק את עמדתו, מתגלה תמונה הזויה. ששת המצביעים נגד פסילת החוק הביעו תמיכה מפורשת בחוק. כל המתנגדים לחוק, תמכו בפסילתו. לא היה אפילו שופט אחד שאמר שהוא מתנגד לחוק, אך אין לפסול אותו. הדיון הוא מרתק, אך לא היה זה, למעשה, דיון משפטי על חוקיות החוק, אלא דיון פוליטי על החוק. האם חוק ששישה משופטי בית המשפט העליון, ובהם המשנה לנשיאה, חושבים שהוא מוצדק, הוא בלתי חוקי בעליל עד כדי פסילתו, לדעת חמשת שופטי המיעוט?

בנוסף לכך, לא פעם בית המשפט הציב את ערך חופש הביטוי מעל כל אינטרס ציבורי, לאומי, קולקטיבי ולעתים אף בניגוד לחוק הכנסת; כך למשל באישור לבל"ד ולבן גביר לרוץ לכנסת, בניגוד לחוק.

בהתנהלות זו בית המשפט פגע במעמדו. לעתים תכופות מה שחסר בבית המשפט העליון הוא מזג שיפוטי, ריסון עצמי ואיפוק. התוצאה היא שחיקה מתמשכת במעמדו של בית המשפט העליון, מה שהקל על עוכרי החוק והמשפט להסית נגדו ולפגוע בו.

מן הראוי לקיים הידברות בין נציגי שלוש הרשויות על הסדרת היחסים ביניהם ועל גיבוש בהסכמה של חוק יסוד החקיקה, שיעגן את הנושאים ואת האופן שבו ניתן לפסול חוקים ואת הרוב הנדרש לכנסת כדי לבטל פסילת חוק (כמובן שלא פחות מ-70 ח"כים). למרבה הצער, הקואליציה הנרקמת, קואליציית ה-דיניין, אינה חפצה בהידברות אלא בדריסה ורמיסה; בעריצות הרוב. אבל האם בית המשפט אינו שותף באחריות לכך שהידברות כזו לא נעשתה עד כה?

כמובן שהאשמות הכזב נגד מערכת המשפט ברוח הקונספירציות המטורללות על "תפירת תיקים" ועל אפליה בסוגיות פליליות, חסרת שחר לחלוטין. אין בה ולו שמץ של אמת. כאמור, אזרחים הגונים צריכים להתייצב היום לצד המערכת מול המניפים עליה יד גסה. אך לצד ההגנה על מערכת המשפט, יש מקום גם לביקורת. אילו מערכת המשפט שעתה לביקורת שהייתה בחינת "פצעי אוהב", אולי הייתה נחסכת ממנה ההתמודדות עם שנאת אויב.

(אני יודע שעמדה מורכבת כשלי חריגה בשיח השחור-לבן הקיצוני בישראל של היום וקשה למצוא לה קשב. אבל אני לא מוותר על השמעתה, בתקווה לימים טובים יותר).

* הכה בקיבוצים והצלת את מרצ – זהבה גלאון התראיינה למוסף "הארץ" (18.11) וכביכול עשתה את חשבון הנפש של מרצ ושל השמאל הישראלי. לא על ההתחפרות העיקשת בדרך מדינית שנוסתה וכשלה במחיר דמים כבד, בלי לבחון אותה ולחפש לה חלופות אחרות. לא על ההקצנה ואימוץ שיח פוסט ציוני וניכור לכל ערך לאומי, כמו בחילול יום הזיכרון ובמאבק הפנאטי נגד חוק הלאום. לא. אז איזה חשבון נפש? על כך שמרצ לא שותפה למלחמה של השמאל הרדיקלי&הימין הקיצוני נגד הקיבוצים. על כך שמרצ לא הצטרפה למסע המכוער נגד קיבוץ ניר דוד בנושא נחל אסי. על כך שמרצ לא נלחמה נגד חוק ועדות הקבלה, שהסדיר איזושהי אפשרות ליישובים כפריים קטנים בגליל ובנגב לבחור את חבריהם. אגב, היא כן נלחמה נגד החוק החשוב הזה. "בואו נגיד לתומכים שלנו בקיבוצים שחוק ועדות הקבלה הוא חוק גזעני". איזו דמגוגיה פופוליסטית זולה. איזו חקיינות זולה של אזור חיוג אמסלם&עופר כסיף. מה גזעני בזכות של קהילה להתקיים? וקהילה לא תתקיים אם לא תוכל לבחור את חבריה. הרמז כאילו הקיבוצים קולטים אשכנזים ומפלה מזרחים, הוא שקר גס ונתעב, חסר שחר לחלוטין. אין בו אפילו שמץ של אמת. הטענה כאילו חוק ועדות הקבלה נועד למנוע קבלת ערבים היא קשקוש. בשנותיי הרבות בתחום הצמיחה הדמוגרפית באורטל טיפלתי במאות רבות של פניות לקליטה בקיבוץ. לא הייתה אפילו פניה אחת של ערבים. לא בכדי. הקיבוץ הוא יישוב יהודי בתרבותו, בחינוכו ובאורח חייו. לכן אין לערבים עניין להיקלט בו. ובודדים שביקשו להיקלט בקיבוצים ונמצאו מתאימים – התקבלו. זו הדרך של מרצ לחזור לחיים? הכו בקיבוצים והצלתם את מרצ? גלאון מתעקשת להתגולל בכל דבר ציוני.

* תהומות של כיעור נפשי – ישראל פריי הוא עיתונאי חרדי אוטואנטישמי, אנטי ישראלי תומך בטרור.

לאחרונה הוא העלה ציוץ בו פיאר, הילל ושיבח מחבל שנתפס בתל-אביב בדרכו לפיגוע טרור רצחני. בתגובה הוא הושעה עד לבירור ממשרתו העיתונאית ב-"דמוקרTV". כשקיבל את ההודעה פצח בהתפרעות אלימה שלוחת רסן במשרדי הרשת, שבבית "ידיעות אחרונות", עד שקצין הביטחון נדרש להתערב ולפנות אותו בכוח.

בשנאתו התהומית למדינה היהודית, הוא מזכיר את נטורי קרתא. לכך נוסף גם תיעוב איום ונורא לציבור החרדי ממנו בא.

אני תמה – איך אדם מסוגל להידרדר לכאלה תהומות? מהיכן אדם מסוגל לגייס תועפות כאלו של כיעור נפשי?

* הרצל פינת אחד העם – לעתים, כאשר בוחנים מחלוקות עזות בפרספקטיבה היסטורית, ניתן לראות שהצדק היה בשני הצדדים. אפשר לראות בדיעבד שרבן יוחנן בן זכאי צדק ושהקנאים צדקו. בזמן אמת אי אפשר היה לפסוח על שתי הסעיפים, אך בדיעבד אפשר לראות את הצדק בכל צד.

בדיאלקטיקה הזאת, אוסיף את הקיסם שלי למחלוקת "בין שני הרים"; בין פרופ' אודי מנור ופרופ' זיוה שמיר, שאני מעריך ומכבד מאוד את שניהם, באשר לאחד העם.

אין ספק שהרצל צדק במחלוקת בין השניים. הרצל הציע את הפתרון הנכון והראוי שגם הוכיח את עצמו – הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. מרכז רוחני נוסח השקפתו של אחד העם לא היווה שמץ של פתרון אמת לבעיית העם היהודי.

עם זאת, עצם הרעיון של הקמת מרכז רוחני בארץ ישראל – הציונות הרוחנית, הוא רעיון נכון, יפה וצודק. תרומתו של אחד העם ותרומת החוגים שסביבו וסביב תלמידיו ליצירת תרבות עברית היא אדירה, והתרבות העברית, לצד תחיית השפה העברית, היא הישג אדיר של הציונות.

האתגר של הפיכת מדינת ישראל למרכז הרוחני של העם היהודי טרם הוגשם והוא תקף ונכון גם היום. רק במדינת ישראל, כלומר בהגשמת חזונו של הרצל, ניתן להגשים את חזונו של אחד העם. ניתן – וראוי.

          * ביד הלשון

גבעת השלושה – גִּבְעַת הַשְּׁלֹוֹשָׁה שוכן ליד מקורות הירקון, כארבעה קילומטר ממזרח לפתח תקווה, בשטחי המועצה האזורית דרום השרון. הקיבוץ נוסד ב-1925 בידי חלוצים בני תנועת "החלוץ", רובם מפולין. מיקומו המקורי היה ממערב לפ"ת, אך בשל התרחבות העיר הוא עבר בראשית שנות החמישים למיקומו הנוכחי. בפילוג בתנועת הקבה"מ התפלג הקיבוץ. חברי מפא"י בתוכו הקימו את קיבוץ עינת.

הקיבוץ נקרא על שם שלושה מפועלי פתח תקווה, מנחם גרויליך, שמואל שטרייפלר ואייזיק מרינג, אשר הואשמו במהלך מלחמת העולם הראשונה בריגול, נשלחו על ידי השלטון העות'מאני לכלא דמשק, עונו ומתו שם בשנת 1917.

* "חדשות בן עזר"

תמונות התנ"ך שלי

איתמר לוי הוא מותג בתרבות הישראלית. מאתר הספרים הישנים המיתולוגי, היה למילה נרדפת לאיש ספר, לאוהב ספר. מפעל חייו – איתור ספרים ישנים, הוא מפעל מופת של אהבת התרבות ואהבת הספר.

לפני שבועות אחדים, הודיע איתמר על סגירת מפעל חייו, בשל בעיות בריאות שעמן הוא מתמודד. נאחל לו רפואה שלמה והחלמה מהירה!

על המפגש הייחודי שלי עם איתמר לוי ומפעלו התרבותי, סיפרתי במאמר שכתבתי ב-2005: "תמונות התנ"ך שלי".

****

כשאני קורא בתנ"ך, ואני מרבה לעשות כן, תמונותיהם של גיבורי התנ"ך נגלות לעיניי כדמויות מוחשיות, עם גוף ופנים. התמונות שנצרבו בתודעתי, הן הגירסה דינקותא שלי, תמונות מתוך ספר התנ"ך שאהבתי לקרוא בו בילדותי – "סיפורי התנ"ך עם תמונות בצבעים".

כשאני קורא בתנ"ך, אני רואה את דמותו של משה ופניו הקורנות,  וקרני האור היוצאות כאנטנות מראשו. הרי את משה אני מכיר מאז שהיה תינוק בתיבה, ועקבתי אחרי התפתחותו עם השנים. אני רואה את יעקב הנאבק במלאך, את יוסף עומד לפני פרעה ומפענח את חלומו, את קורח ועדתו נבלעים באדמה הבוערת, את רחב הזונה המסתירה בערימות קש את המרגלים. אני רואה את שמשון הנער פוער בידיו החשופות את לועו של האריה, ואת שמשון הבוגר, העיוור, הממוטט בידיו החסונות את עמודי התווך בבית דגון, אלוהי הפלישתים; את שמואל הנער המתפלל אל מול קרני השכינה המאירות עליו בעוד עלי ישן בחדר הסמוך ואת שמואל הזקן המושח את דוד, הנער האדמוני, למלכות. אני רואה לנגד עיניי את תמונת דוד וגולית, את דוד ויונתן, את שאול המיידה את חניתו לעבר דוד המנגן בנבל, את נתן הנביא מוכיח את דוד המלך ההמום ואת יואב מכה את אבשלום התלוי במחלפות ראשו בענף העץ. את אליהו העולה בסערה השמימה ואת דניאל בגוב האריות. וכל התמונות הללו, הן התמונות מתוך אותו הספר.

אני מכיר את התאוריה החינוכית, לפיה טוב שילד יקרא ספר לפני שהוא רואה את הגירסה הקולנועית שלו, כדי לתת דרור לדמיונו, ולא להיות מקובע בדמויות הקולנועיות. ובכל זאת, העובדה שדמויות סיפורי התנ"ך קורמות עור וגידים בתודעתי, על פי ספר ציורים שנהגתי לקרוא בילדותי, היא כנראה אחת הסיבות למשיכתי אל התנ"ך כבר משחר ילדותי ועד היום. ומה יותר מכך, כדי לזכור ולציין לטובה את הספר הזה?

כשבני הבכור הגיע, לפני כחמש שנים, לגיל הגן, התחלתי לספר לו את סיפורי התנ"ך, ולשמחתי הוא גילה בהם עניין רב. נסעתי לבית אבי על מנת לקחת את הספר הזה ולתתו לבני. הפכתי את הבית לפניי ולפנים פעם ועוד פעם, אך לאכזבתי המרה, הספר לא נמצא, כאילו בלעה אותו האדמה. שבתי וחיפשתי בכל ביקור, יגעתי ושוב – לא מצאתי.

מה עושים? רציתי את הספר מאוד, אך ידעתי שהוא אינו בנמצא. הפתרון, הוא לפנות למאתר הספרים, איתמר לוי. והנה, לפני שהתקשרתי לאיתמר, קראתי שצפויה הרצאה שלו במרום גולן. אסע להרצאה, חשבתי, אשאל אותו על הספר ואזמין אותו.

בטרם החלה ההרצאה, שאלתי את איתמר לוי האם ניתן גם להזמין ספרים באירוע זה. הוא השיב בחיוב, אך ביקש לדחות זאת לאחרי ההרצאה. ההרצאה הייתה מרתקת. האזנתי לה בקשב רב. בין הסיפורים שסיפר אודות איתור הספרים, סיפורי בלש מרתקים, הוא סיפר לפתע סיפור שעניין אותי במיוחד.

בשנות השישים, כך סיפר, באזור רמת גן, גבעתיים ובני ברק, נפוץ מאוד ספר תנ"ך מצויר, "סיפורי התנ"ך עם תמונות בצבעים" מאת דיופורט. הספר יצא בארה"ב בשנות השישים, והוא מכיל בתוכו את סיפורי התנ"ך, מלווים בציורים מקסימים בצבע. "מאות אנשים ביקשו ממני את הספר הזה. לכולם אני מסביר כי החיפוש אחריו ימשך זמן רב".

מתוך ספרו של איתמר לוי, "מיומנו של מאתר ספרים" (ע' 53): "יום אחד הוזמנתי לדירה בר"ג, ברחוב קטן ליד בסיס השלישות. בחור צעיר קיבל את פניי. הוא סיפר לי כי אביו היה בשנות החמישים מפיץ ספרים באזור בני ברק ור"ג. את העבודה ניהל האב מהבית. בכל המרפסות והחדרים היו ארונות פח אפורים אשר שימשו לאחסנת הספרים לפני שליחתם לחנויות. האב נפטר לפני שנים רבות, ועכשיו החליטה המשפחה לפנות את הארונות מהבית.

התחלתי לעבור על הארונות. הבחור הצעיר שהלך אחריי בחדרים החזיק צרור מפתחות עצום בידיו. בבית היו כמעט שלושים ארונות. לכל ארון היה מפתח קטן ועליו מדבקה. כל ארון היה מוקדש לסוג אחר של ספרים. מפתח 'עץ הדעת' פתח את ארון ספרי הלימוד לבתי ספר דתיים. מפתח 'תפילות' פער את דלתות ארון סידורי התפילה. על אחד המפתחות היה כתוב 'סאן'. מה זה 'סאן'? פתחתי את דלתות הפח. הארון היה מלא כולו בספר 'סיפורי התנ"ך' עם ציורים של דיופורט, בהוצאת 'סאן' בניו יורק.

כמעט 80 מלקוחותיי קיבלו בבת אחת את הספר המבוקש".

איתמר סיפר את הסיפור, והתרגשותי גאתה. לא הכרתי או לא זכרתי את השם דיופורט ואת שם הספר, אבל היה ברור לי שמדובר בספר, שאותו אני מחפש. איתמר סיים את הסיפור, ושלף מתיקו את הספר גדול המידות, והציג כמה מדפיו. כמעט התעלפתי מרוב התרגשות. מיותר לציין, שלהמשך ההרצאה כבר לא הייתה לי סבלנות. רציתי רק שתסתיים, שאוכל לדפדף בספר וכמובן, להזמין אותו.

כשרק התחלתי בחיפושיי אחרי הספר, שאלתי את עצמי האם לא אתאכזב כשאראה אותו. האם הרושם הרב שעשה עליי הספר בילדותי, לא יצטמצם ויקטן כשאראה אותו בבגרותי? האם התמונות שכה הלהיבו אותי כילד, לא תיראנה בעיניי כקיטש דביק כמבוגר?

אחזתי את הספר בהתרגשות ודפדפתי בו. התמונות הזכורות לי היטב מן הילדות נגלו לנגד עיניי, ועוררו בי זיכרונות יפים. לא, הספר לא אכזב אותי כלל. להיפך. הוא רק הגדיל את התשוקה להשיגו, ולהנחיל באמצעותו לילדיי את האהבה לתנ"ך ולסיפוריו.

הזמנתי את הספר. איתמר סיפר לי, שבארון הוא מצא 80 עותקים. 79 הוא מכר מייד ועותק אחד הוא שומר לעצמו. הוא רשם את הזמנתי, אך הודיע לי שיש עוד עשרות לקוחות שהזמינו לפניי, כך שאאלץ להמתין עוד זמן רב.

זכרתי את עקרונות עבודתו, אותם הסביר בהרצאה. "כל ספר שמזמינים אצלי", הוא הבטיח, "אני מוצא. לא יקרה מצב שלא אמצא ספר. זה יכול לקחת יום. זה יכול לקחת יומיים. זה יכול לקחת שנה, 10 שנים, אולי 20 שנה, אבל בסוף אמצא אותו". דבר נוסף שאיתמר הסביר, הוא שאין טעם לנדנד לו. אם הזמנתי ספר פעם אחת, זה מספיק. בסופו של דבר הוא ימצא את הספר ואני אקבל אותו. אבל אין צורך להזכיר לו. זה לא יקדם את מציאת הספר ולו ביום אחד. אם אתקשר להזכיר ולנדנד, רק אבזבז את זמנו ואת זמני.

וכך, 5 שנים אני ממתין לאיתמר. מידי פעם מתקשה להתאפק ורוצה להתקשר לתזכורת קטנה, אך אני נשאר נאמן לעקרונות עבודתו של איתמר, כפי שלמדתי מפיו בהרצאה.

לפני שבועיים, הופתעתי מטלפון מחנות הספרים של איתמר לוי. הספר נמצא. מסתבר שאיתמר לוי הוציא את הספר לאור בהוצאת "עופרים", במסגרת מיזם לחידוש ספרים ישנים.

וכך, לפני למעלה משבוע כמו פגשתי בן משפחה אובד שחזר לחיק משפחתי. הכריכה שונה, אך הספר הוא בדיוק אותו הספר. הציורים – אותם הציורים. הסיפורים – אותם הסיפורים. ההתלהבות הילדותית שלי – אותה ההתלהבות. ומה שמשמח אותי במיוחד – גם התלהבותם של ילדיי.

* "שישי בגולן"