צרור הערות 24.4.22

* השיר הישראלי של גרוניך – העדתיות היא גלות. הציונות נועדה להוציא את עם ישראל מהגלות ולהוציא את הגלות מעם ישראל. מיזוג הגלויות הוא המהלך ההיסטורי החשוב ביותר והמוצלח ביותר של הציונות. קיבוץ היהודים משבעים גלויות, כשכל אחד מביא אתו את המטען התרבותי המפואר שאפיין את מה שהיה עדתו, ויצירת סינרגיה יהודית ישראלית ציונית נפלאה, הגדולה הרבה יותר מסך כל חלקיה – זה היעד הציוני וזה היעוד התרבותי של מדינת ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי.

העדתיות היא היאחזות בגלויות שמהן עלו יהודים והנצחת תיוגם על פי הגולה ממנה הגיעו הוריהם או הורי הוריהם. הציונות תנצח את העדתיות, והיא עושה זאת בדרך הטובה ביותר; באמצעות האהבה, המשפחה והילדים. הרי בדור הבא לא יהיה ילד שידע להשיב על השאלה האנכרוניסטית אם הוא "אשכנזי" או "מזרחי".

כל מעשה או התבטאות המחזקים את העדתיות הם מקל בגלגלי מיזוג הגלויות וחבלה במהלך הציוני. כך אני שופט את דבריו החמורים של שלמה גרוניך. אני לא אוהב את השימוש האינפלציוני במושג "גזענות", אבל אין ספק שזו התבטאות אנטי ציונית.

מה זה קהל טוב? קהל טוב הוא קהל יהודי ישראלי, שיש בו צאצאי גלויות שונות. מה הקשקוש הזה על קהל "אשכנזי"? ומה זו החזרה לשמות הגנאי "צ'חצ'ח" ו"וְוּזווּזִים"? אלה דברי הבל ורעות רוח.

צר לי מאוד שגרוניך אמר את דברי הבלע האלה, לא רק כיוון שהוא מוסיקאי מחונן, אחד המוסיקאים האהובים עליי, אלא גם כיוון שמעבר למוסיקה עצמה, מפעל חייו הוא דווקא חיבור בין חלקי העם.

תקליטו "מסע אל המקורות", שבו הלחין באופן גאוני טקסטים מן התפילה וממקורות ישראל – לא במקרה נקרא "מסע". לא היה זה רק מסע של יהודי חילוני למקורות ישראל, אלא גם מסע, באמצעות מקורות ישראל, לכל חלקי עם ישראל. במשך שנים רבות גרוניך היה אחד האמנים המבוקשים ביותר בכל אירועי ההתחדשות היהודית ובכל אירועי החיבור בין חילונים ודתיים, כמי שמגלם את החיבור הזה. ואכן, דבריו בהופעות אלו הוקדשו כל כולם לחיבור הזה. לא בכדי, גרוניך זכה בפרס ליבהבר לסובלנות דתית ופתיחות תרבותית. בנימוקי השופטים נכתב שגרוניך "מתקשר עם שומעיו כאחד מטובי הפרשנים של הפתיחות היהודית בעידן של הסתגרות וקיטוב. הוא אינו אמן לוחמני ואינו אמן מחאה – הוא אמן מחנך ומשתף".

גרוניך, שבשנות ה-80 וה-90 היה איש שמאל קיצוני וסירב להופיע מעבר לקו הירוק, חזר בו, הודה בטעותו, ובראשית שנות האלפיים יצא למסעות הופעות בהתנחלויות ודחה את כל מסעות הלחצים עליו לא לעשות כן. "יש לי סימפטיה למתנחלים מהשומרון", הוא אמר. "החלטתי שאני שובר את ההחלטה השגויה ההיא, כי באמת רציתי לנסות ולהגיע לקהל הזה. אני בא ליישובים לא בשביל להגיד להם 'אתם טועים ואני צודק', או להיפך. אני רק שר את החומר שלי. וכאן אני חייב לומר שהחוויות שחוויתי במפגשים האלה היו ממש מרוממות נפש, חוויות חמות. גל האהדה שקיבלתי, עצם ההערכה על כך שאני מגיע ליישובים, הקשב של הקהל הזה, ובמיוחד זה שמקבלים אותי בהתנחלויות כמו שאני".

בעיניי, פסגת מפעל חייו התרבותי, החברתי והציוני של גרוניך, הוא מקהלת "שבא". זו מקהלה של ילדים, עולים מאתיופיה, שגרוניך הקים בשנת 1991, בשיא העליה מאתיופיה. גרוניך עבד אתם באהבה רבה, הלחין בעבורם שירים, ליהק אותם, שר אתם ופרסם אותם ואת מסריהם בתקליטו "שלמה גרוניך ומקהלת שבא". עד היום עורי נעשה חידודין חידודין כל אימת שאני שומע את השיר המצמרר שגרוניך הלחין למילותיו של חיים אידיסיס "המסע לארץ ישראל".

"שיר ישראלי", שגרוניך הלחין למילותיו של אהוד מנור ושר עם מקהלת שבא, הוא ממש המנון מיזוג הגלויות.

השלג שלך

והמטר שלי

הוואדי שלך

והנהר שלי

נפגשים סוף סוף

בחוף ישראלי,

עם כל החלומות והגעגועים

עם כל הזיכרונות

הטובים והרעים

בשיר חדש ישן

שמאחה את הקרעים

הנה מה טוב

הנה מה טוב

ומה נעים.

במקצב יווני עם מבטא פולני…

בסלסול תימני עם כינור רומני…

מי אני? מי אני?

כן אני! אלי אלי!

שיר ישראלי.

העמק שלך

וההר שלי

היער שלך

והמדבר שלי

נפגשים סוף סוף

בנוף ישראלי

עם כל החלומות והגעגועים

עם כל הזיכרונות

הטובים והרעים

בשיר חדש ישן

שמאחה את הקרעים

הנה מה טוב

הנה מה טוב

ומה נעים.

במקצב יווני עם מבטא פולני…

בסלסול תימני עם כינור רומני…

מי אני? מי אני?

כן אני! אלי אלי!

שיר ישראלי.

ה- "למד" שלך

וה- "חת" שלי

ה-"עין" שלי

וה-"ריש" שלך

נפגשים סוף סוף

עם תוף ישראלי

עם כל החלומות והגעגועים

עם כל הזיכרונות

הטובים והרעים

בשיר חדש ישן

שמאחה את הקרעים

הנה מה טוב

הנה מה טוב

ומה נעים.

במקצב יווני עם מבטא פולני…

בסלסול תימני עם כינור רומני…

מי אני? מי אני?

כן אני! אלי אלי!

שיר ישראלי.

השיר הזה, שיר חדש ישן המאחה את הקרעים, הוא היפוכה הגמור של האמירה הדוחה של גרוניך במופע בעין גב.

בין אם דבריו של גרוניך נובעים מדימנציה או לא, ההתבטאות הנחותה שלו אינה יכולה למחוק את מפעל חייו התרבותי; מפעל חיים ש"שיר ישראלי" מיטיב לבטא אותו. אל נפעיל על גרוניך, בשל אותה התבטאות, את "תרבות הביטול". כמה צביעות יש במחיקת מפעל חייו בשל התבטאות אומללה אחת, שעה שאנו משלימים עם אנשים שמפעל חייהם הוא פלגנות עדתית, שנאה עדתית והסתה עדתית; אנשים שפלגנותם העדתית – אומנותם, כדוגמת אבישי בן חיים ודודי אמסלם.

* המחלה הארורה – הודעת משפחתו של שלמה גרוניך שהוא לקה בדימנציה והדברים שאמר בעצמו בעניין זה בראיון לערוץ 13, התקבלו בספקנות. אם הוא דימנטי – איך הוא שר? איך הוא מופיע?

נזכרתי שלפני עשרים שנה בדיוק, במבצע "חומת מגן", יפה ירקוני השמיעה דברי בלע על חיילי צה"ל, ומשפחתה הסבירה מיד שהיא לקתה בדימנציה. גם אז הדברים התקבלו בדיוק באותה ספקנות. אך מאז היא לא באה בציבור ושקעה בדימנציה עד למותה.

צר לי על גרוניך. כמי שמכיר מקרוב מאוד את המחלה הזו – זו בעיניי הארורה מכל המחלות.

* להילחם בדמוקרטיה בכלים שלה – מי שרוצה להבין לעומק את מהות הכהניזם, שיחזור לערב פורים תשנ"ד במערת המכפלה. המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין ימ"ש, מועמד מס' 3 ברשימתו של כהנא, שרצח בירי בגבם 29 אנשים וילדים שכל חטאם הוא היותם ערבים, הגשים בכך את תורת הגזע של מורו ורבו. "הרב" כהנא שר"י, ביסס את "תורתו" על פרשנות למצוות "לא תחנם", כאיסור על גויים להיות בארץ ישראל, ולשיטתו הכל כשר כדי להביא למטרה הזו. המחבל גולדשטיין הפנים ויישם.

המחבל גולדשטיין היה למושא הערצתם של הכהניסטים. קברו המשוקץ הפך לאתר עליה לרגל של הכהניסטים. הרוצח יגאל עמיר הביא קבוצות לעליה לרגל לקברו של גולדשטיין.

גולדשטיין הוא מושא הערצתו של בן גביר הכהניסט. את הצעת הנישואין לאשתו הוא הציע ליד קברו הטמא. את תמונת המחבל, עטורה בפסוקים בשבח הנקם, תלה בסלון ביתו (והסיר אותו בקריצה לדרישת הרבנים, כדי לאשר את צירופו לרשימת הבית היהודי).

הכהניסטים מייחלים למלחמת גוג ומגוג שבה יגורשו כל הגויים מן הארץ ומסגד אל-אקצה ייחרב. הפרובוקציות של בן-גביר, לא "עלולות להידרדר להסלמה", אלא מיועדות בכוונת מכוון להביא להסלמה.

בן גביר הוא איום על הדמוקרטיה. הוא אויב הדמוקרטיה, שמנצל את כליה ואת כלי חופש הביטוי כנשק נגדה. הדמוקרטיה הישראלית צריכה להתגונן מפניו, ולא להיות האידיוטית השימושית שלו ושל הכהניזם, ולשחק לידיו בשם "חופש הביטוי".

* והיה מחננו טהור – בהפגנות נגד הנסיגה מהגולן הוצבו סדרנים, שתפקידם – אם מונף דגל צהוב או כרזה כהניסטית, היא תיקרע בתוך שתי שניות. לא נתנו לטינופת הכהניסטית לזהם מאבק ציוני. ארורים מי שיצרו לגיטימציה לתועבה הכהניסטית.

* מטרת המצעד – מה המטרה של הכהניסט? שבשעה ששער שכם הומה בערבים, אחרי הצום – יגיעו המפגינים, ובתוכם אנשי הכנופיה הכהניסטית הארורה, שיתחילו בצרחות "מוות לערבים", "נמחק לכם את הכפר", "מוחמד חזיר", ושירת "מוחמד ההומו מוחמד הבן-זונה" וכו', מתוך הבנה שתתפתח תגרה, ואולי אינשאללה תביא להידרדרות ולהסלמה, כי הכהניזם נבנה מהסלמה. הכהניסט, שלא שירת יום אחד בצה"ל, רוצה להצית תבערה שבה ייפלו חללי צה"ל והוא יפתח בפסטיבל מחולות על דמם. מדינת ישראל לא צריכה להיות שבויה בידי הכנופיה הכהניסטית המטורפת.

* בעד עליה להר הבית – על פי נתוני מנהלת הר הבית, בחול המועד פסח תשע"ט (2019) עלו להר הבית 2,438 יהודים. בתש"ף (2020) ההר היה סגור בשל הקורונה. בתשפ"א (2021) – 2,641. השנה, תשפ"ב (2022) – 4,600 יהודים! זהו שיא של כל הזמנים.

אני תומך מאוד בעליית יהודים להר הבית (אם כי, המדינה רשאית משיקולי ביטחון והסדר הציבורי לסגור את ההר במקרים אלה או אחרים). ואני שמח שיהודים רבים כל כך עלו השנה להר הבית, בניגוד למה שכתוב בדפי המסרים של תעשיית השקרים וההסתה.

יש לעודד עליית יהודים להר הבית, ולממש בכך את זיקתנו כיהודים להר. ויש לאסור עליית כהניסטים ובראשם החוליגן בן גביר, שהמטרה שלו היא להצית אש.

* הבל פיו – התועמלנים הביביסטיים יכולים לנוח. הבל פיו המופקר של יאיר גולן עושה בעבורם את העבודה ביעילות יתר.

* גומלים לשיקלי – עמיחי שיקלי תמך בהקמת ממשלת נתניהו עם רע"ם. עכשיו רע"ם גומלים לו ומחרימים את הישיבה על ההכרזה עליו כעל פורש.

* מהות האופוזיציה הפראית למדינה – פרח טיס עף מהקורס ומיהר להתגייס לנ"מ: אם אני לא אטוס אף אחד לא יטוס.

* טרנד ביביסטי חדש – האשמת הממשלה, שבשל תמיכתה באוקראינה, שמבטאת "חובבנות" מדינית, רוסיה תומכת עכשיו בפלשתינאים.

מה הם רוצים? שישראל תתמוך בפושע המלחמה פוטין ובתוקפנות הרצחנית שלו נגד אוקראינה?

ורוסיה תומכת תמיד, באופן עקבי, בפלשתינאים, בסורים, באיראנים ובכל אויבי ישראל. ומדי שנה היא מצביעה כאוטומט בעד כל החלטות הגינוי לישראל.

* פשקוויל אלים וביריוני – טל פרידמן סירב להצעה להשיא משואה בטקס יום העצמאות. ההצעה נבעה מכך שאימץ ילדה בעלת צרכים מיוחדים. פרידמן נימק את סירובו בכך שרבים עשו מעשים דומים ויש הראויים ממנו.

רבים שיבחו את החלטתו. אני לא אהבתי אותה ואף כתבתי על כך.

ורוגל אלפר כתב פשקוויל בנושא, שבו שיבח אותו על ההחלטה לא להשיא משואה לתפארת מדינת הכיבוש והאפרטהייד בטקס הלאומני. הוא שיבח אותו על רוח הסירוב.

אלא שפרידמן כלל לא סירב בשל נימוק פוליטי. ואלפר אפילו מציין זאת בפשקווילו. אבל הוא ניתלה בעצם סירובו כאקט של סרבנות להשאת משואה ביום חגה של המדינה השנואה עליו. יש משהו אלים, פולשני וביריוני בטרמפ שהוא תופס על פרידמן ובניסיונו לכפות עליו את האג'נדה האנטי ישראלי הרדיקלית שלו.

* תשובה למרדכי ברגר – לא, מרדכי, לא חוויתי שום חוויה אישית שגרמה לעמדתי בנושא ההשתמטות מצה"ל. עמדתי נובעת מהאידיאולוגיה הציונית, שבה אני דוגל ואותה אני מגשים. אני רואה בהגנה על המולדת זכות גדולה, אך גם חובה, שאף יהודי אינו רשאי להיבטל ממנה. כיהודי, אני רואה במשתמטים כופרים בעיקר. כיניתי אותם רשעים, על פי הגדרת הרשע בהגדה של פסח – מי שהוציא את עצמו מן הכלל ושאל "מה העבודה הזאת לכם?" ההגדה מצווה עלינו להקהות את שיניו של המשתמט, וזאת עשיתי.

ומדוע התורה שהם לומדים אינה שווה כקליפת השום? מקובלני דבריו של רבי עקיבא, גדול התורה שבע"פ, "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה". מה גדולתו של התלמוד? העובדה שהוא מביא לידי מעשה. תלמוד שמביא לידי השתמטות מצה"ל ולידי בטלה, מעיד על לומדיו שהם לא שנו דבר, ולא הבינו את התורה שהם לומדים.

* הלכו רחוק – המלצת הקריאה שלי בעיתוני החג היא המיזם "הלכו רחוק" ב"ממון"; כתבות על שש משפחות שעברו מהמרכז אל יישובי הספר הרחוקים, בגולן ובערבה. משפחות המספרות על האושר הגדול שהסב להם השינוי, שהוא בעבורם לא פחות ממעבר מעבדות לחירות.

* טיול קליל לשביעי של פסח – תייר החלל איתן סטיבה נשאל איך בחלל, והוא אמר שהוא ממליץ לכולם. מעולה. החלטתי לקבל את המלצתו, ולקראת שביעי של פסח קניתי כרטיסים למשפחתי, 5 כרטיסים בעלות 50 מיליון דולר לכרטיס. מועדים לשמחה!  

* קנס על הריגת זבוב – רוצים טיפ מחבר איך לחסוך 450 ₪?

אם זבוב גדול מתיישב על האות אל"ף במקלדת הלפטופ שלכם, אל תהרגו אותו על המקלדת.

כשחבטתי בו בחוזקה, חבטתי גם במקלדת. האות אל"ף התנתקה. אי אפשר לתקן את המקלדת, אלא להחליף אותה.

הקנס על הריגת הזבוב על מקש אל"ף עלה לי 450 ₪ טבין ותקילין.

* התור לחמץ – בילדותנו הרחוקה, במוצאי שביעי של פסח הלכנו לסביח (המקורי, כלומר אצל האיש סביח, ברמת יצחק) או למרכז הפלאפל לנוער ברח' עוזיאל פינת נגבה, ועומדים שעה ארוכה בתור. את אבא שלי זה תמיד עצבן. "מה זו הפרסריות הזאת? אפשר לחשוב שרעבתם שבוע. אתם לא יכולים להתאפק עד מחר?"

האמת היא שהוא צדק. וגם אנחנו צדקנו.

* קולינריות ישראלית – בבוקר אכלתי גפילטע פיש עם חזרת. בערב אכלתי מופלטה וספינג'. זאת הישראליות.

* אביזר של פורים – אמש, כשאכלנו את המופלטות, הסרנו את המסכות, בתקווה שמסכות תחזורנה להיות אביזר של פורים בלבד.

          * ביד הלשון

פסח שני – על כל עמוד במוסף "ממון" הופיעה כותרת חגיגית "ממון פסח שני".

פסח שני? מיהרתי לעמוד השער, לראות מה התאריך העברי של העיתון, וראיתי שהוא כ' בניסן. אבל פסח שני הוא בכלל בי"ד באייר.

פסח שני הוא ההזדמנות שניתנת למי שנבצר מהם, מסיבות אלו או אחרות, להקריב את קורבן פסח במועדו – י"ד בניסן, לעשות כן חודש מאוחר יותר, בי"ד באייר. לכן נקרא יום זה פסח שני או "פסח קטן".

יש המקיימים עד היום באופן סמלי מנהגים של פסח, כמו אכילת מצה, בפסח שני.

כ' בניסן, לעומת זאת, הוא ערב "שביעי של פסח", שהוא היום השביעי של חג הפסח, שהוא יום שבתון מן התורה, ועל פי מסורת חז"ל זה היום שבו נבקע ים סוף ובני ישראל עבור את הים בחרבה. "שביעי של פסח" אינו "החג השני" כי פסח הוא חג אחד ואינו "פסח שני" שהוא מועד אחר לגמרי.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 17.4.22

* סדר ציוני – ההגדה של פסח היא יצירה שנבנתה לאורך דורות ומשום מה קפאה לפני כאלף שנים. בתור שכזו – היא מגילה ברוח הגלות, עם מסרים של ציפיה פאסיבית לגאולה ניסית.

מן הראוי שאנו נמשיך ליצור את ההגדה ולהתאים אותה לימינו, לעידן של יציאת מצרים הציונית והקמת מדינת ישראל.

כזוהי, למשל, ההגדה הקיבוצית. הגדה ציונית לעילא ולעילא. כאשר אני מוביל סדר משפחתי, הוא מבוסס על ההגדה המסורתית, אך בהתאמות, כך שאנו עורכים סביבה סדר ציוני, עדכני.

אתן שתי דוגמאות לבעייתיות של הטקסט הגלותי והצעות כיצד להתמודד אתו.

לב ה"מגיד" הוא "מקרא ביכורים", הלה הוא "ארמי אובד אבי". "ארמי אובד אבי" הוא טקסט של חמישה פסוקים, דברים כו, ה-ט, אותם אמר כל ישראלי בהביאו את הביכורים לבית המקדש. הפסוקים מתארים בקצרה את סיפורו של עם ישראל מאברהם אבינו עד הכניסה לארץ ישראל. מה אומרת ההלכה על קריאת הטקסט הזה בסדר פסח? כך כתוב במשנה, בהוראות ההפעלה של סדר פסח: "ודורש מ'ארמי אובד עמי', עד שיגמור הפרשה כולה". הפסוק החמישי והאחרון ב"ארמי אובד אבי" אומר: "ויביאנו אל המקום הזה, ויתן לנו את הארץ הזאת, ארץ זבת חלב ודבש". ומשום מה, בניגוד מוחלט להלכה, בהגדה המסורתית הגלותית הפסוק הזה הושמט, ומדרש "ארמי אובד אבי" מסתיים ב"ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה, ובמורא גדול ובאותות ובמופתים". אבל במשנה נאמר בפירוש שיש לדרוש עד סוף הפרשה כולה, כלומר עד "ארץ זבת חלב ודבש". כנראה שלעורכי הסדר בגולה הייתה אג'נדה אחרת, והם לא רצו לעודד רוח לאומית.

סדר ציוני חייב לחזור להוראות המשנה ולהחזיר את הכבוד לפסוק המתאר את הכניסה לארץ ישראל וההתיישבות בה. ולדרוש במקום הזה על יציאת מצרים של ימינו – הציונות. ההגדה הקיבוצית, כמובן, כוללת את הטקסט במלואו. אך גם בקריאת ההגדה המסורתית, מן הראוי שכציונים נוסיף את הפסוק הזה. בסדר המשפחתי שלנו, במקום הזה אנו מספרים את סיפור יציאת מצרים של הורינו.

דוגמה שניה היא ב"הא לחמא עניא". בטקסט נאמר "השתא הכא, בשנה הבאה בארעא דישראל". כלומר, השנה כאן, בגולה, בשנה הבאה בארץ ישראל. זה לא מוזר לשבת השנה כאן, בארץ ישראל, ולומר זאת? וכך נכתב בהגדה הקיבוצית: "השתא אנחנו גאולי ישראל, לשנה הבאה כל ישראל בני חורין בארעא דישראל". ואין מתאים יותר מהמקום הזה, לייחל ליציאת מצרים גדולה של יהדות אוקראינה ורוסיה בשנים הקרובות.

טבנקין, אבי הקיבוץ המאוחד ומאבות תנועת העבודה, הגדיר את המושג חלוציות כך: "אל תאמר: 'לשנה הבאה בירושלים'. – עלה!"

* כוס הציונות – קראתי בהנאה והזדהות את מאמרו של מנחם רהט על הכוס החמישית, כוס הגאולה. מנחם רהט צודק, כמובן. גם בסדר המשפחתי שלנו, אנו שותים חמש כוסות, כשהכוס החמישית היא כוס הציונות. אנו שותים אותה במקום הכוס של אליהו. אליהו הנביא סימל את הגאולה; הוא הנביא שיבשר לנו את הגאולה, כנרמז בספר מלאכי. אליהו סימן, בגולה, את הציפיה הפאסיבית לגאולה ניסית, שמיימית. במקום לשתות כוס חמישית כנגד לשון הגאולה החמישית, הכניסה לארץ ישראל, הסתפקו בכוס לאליהו ובהמתנה למשיח צדקנו שיבוא ויגאל אותנו. הציונות מרדה ביהדות הפאסיבית הזאת, הפרה ביודעין ובגלוי את "שלוש השבועות" שסירסו את העם היהודי – לא לעלות בחומה, לא לדחוק את הקץ ולא למרוד בגויים; היא חוללה את המהפכה הגדולה בתולדות העם היהודי, של נטילת גורלנו בידינו, והביאה לתמורה הגדולה ביותר בתולדות העם היהודי – שיבת ציון והקמת המדינה היהודית. ולכן, בסדר פסח שאני עורך, אין כוס של אליהו הנביא ואין פותחים את הדלת לאליהו הנביא, אלא שותים כוס חמישית – כוס הציונות.

הרב מנחם מנדל כשר, עליו כתב מנחם רהט, הוא אביו מורו של פרופסור אסא כשר.

* הבן הרשע – אף יהודי אינו צריך להיות פטור מההגנה על המולדת. אף אחד. ההשתמטות החרדית היא סילוף נורא של תורת ישראל, ולכן מי שלימוד תורה מביא אותו להשתמטות ועריקה – לימוד התורה שלו לקוי, מסולף ואין בו שום טעם. כאשר משה חשד בטעות שבני ראובן וגד שביקשו להתיישב בעבר הירדן המזרחי מתכוונים להשתמט מהמלחמה לכיבוש הארץ, הוא שואל אותם: "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?!" דבורה הנביאה קיללה קבוצה שהשתמטה מן המלחמה: "אוֹרוּ מֵרוֹז – אָמַר מַלְאַךְ ה', אֹרוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ; כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת ה', לְעֶזְרַת ה' בַּגִּבּוֹרִים". על פי ההלכה, במלחמת מצווה, ואין מלחמת מצווה יותר מובהקת מהמלחמה על הגנת המולדת והגנה על חיי אזרחי ישראל, הכל יוצאין להילחם, גם חתן מחופתו וכלה מחופתה. כן, גם כלה מחופתה. גם נשים אינן פטורות. מאיפה הם לקחו את החוצפה ועזות המצח לערוק ממלחמת מצווה ולהשתמט מהגנת המולדת? ועוד להצדיק את זה בשם ה… "תורה"? זה חילול השם נורא ואיום.

הערך העליון ביהדות הוא "כל ישראל ערבין זה בזה". אין התנקשות חמורה יותר בערבות ההדדית מאשר השתמטות מצה"ל; ממציאות שבה יש מי שמקיזים את דמם על הגנת המולדת, ומי שמשתמטים, כאילו זה לא עניינם. בהגדה של פסח קראנו על החרדים המשתמטים מצה"ל. "רשע, מה הוא אומר? מה העבודה הזאת לכם? לכם ולא לו. אילו היה שם לא היה נגאל". המשתמטים הם הבן הרשע של ימינו. מי שלימוד תורה לא מביא אותו להיות הראשון להגן על המולדת, לימוד התורה שלו אינו שווה כקליפת השום. זה לא לימוד תורה. לא את התורה מלמדים שם, אלא כפירה בעיקר. מלמדים שם תיפלות.

* מכשירים את השרץ – אוהדי ההשתמטות מוצאים ק"ן טעמים להכשיר את שרץ העריקה ממלחמת מצווה וההשתמטות מהגנת המולדת. הנה, תירוץ שקראתי לאחרונה: "צה"ל מחנך ללהט"ביות". המשפט הזה מדגים את המשוואה: בורות + רשעות = שנאה. איך צה"ל מחנך ללהט"ביות? אי אפשר לחנך ללהט"ביות. נניח שאחליט שמחר אני להט"ב. אני יכול? ממש לא. גם אם ארצה – איני מסוגל. למה? כי זה טבעי. צה"ל אינו "מחנך ללהט"ביות" (אין דבר כזה) אלא מכבד את חייליו ולא רודף חיילים בשל נטייתם המינית ולא מאמלל אותם, ואם בזכות עובדה זו ניצלו חייו של חייל להט"ב אחד שלא התאבד, חייו של נפש אחת, הרי כאילו קוים עולם מלא.

ואם בלהט"בופוביה עסקינן – עם פרסום הידיעה על כך שמיקה ואורי בנקי, הוריה של שירה בנקי שנרצחה בידי בן עוולה במצעד הגאווה, נבחרו להשיא משואה ביום העצמאות, צייץ איזה מנוול, ראש ארגון חרד"לי: "להט"ביסטן". על מה זכו בני הזוג בנקי בכבוד להשיא משואה? על כך שמינפו את האסון הכבד שפקד אותם – לא לנקם, לא להפצת שנאה, לא להכללות על "החרדים" או "הדתיים", אלא להיפך – לקירוב לבבות, לחיבור בין חלקי העם, לקידום שיח מכבד, סובלני ומקבל. אגב, בתם לא הייתה להט"בית, אלא צעדה במצעד מתוך הזדהות. נדמה לי שהצייצן המנוול היה מעדיף שישי שליסל ישיא את המשואה.

* הציונות הממלכתית תנצח – נאחל למדינת ישראל, שהציונות הממלכתית תנצח תופעות כמו איימן סמוטריץ' ובצלאל עודה, המנסים לקעקע את היסודות.

* לא יהודי – להלן תגובתו של ר' זאב וולף מסטריקוב זצ"ל, על קריאתו המרושעת של הסמוטריץ' לגרש מבתי הכנסת את מי שדעתם אינה כדעתו: "אדם שאינו יהודי, אינו יוצא מכלל אדם. יהודי שאינו אדם, אף יהודי אינו".

* הסלקטור – בעקבות הביקורת החריפה על דברי הבלע, השנאה והשיסוי שלו, פרסם סמוטריץ' רשומת "הבהרה" מביכה ומגושמת. היא נפתחת במילים הבאות: "כולם מוזמנים כמובן לבתי הכנסת, אבל…". ואחרי ה"אבל", המשך השטנה ברוטב התבכיינות. ה"אבל" מוחק כמובן את חמש המילים שקדמו לו.

אבל אני רוצה להתייחס דווקא לחמש המילים האלה. "כולם מוזמנים". למה מי אתה, יבחוש בן שלולית, שתזמין "את כולם". "כולם" הם המזמינים בדיוק כמוך, ואתה מוזמן בדיוק כמו "כולם". מינית את עצמך לסלקטור של הקב"ה? לאן כבר הגיע מפלס השתן שלך?

* מה ששלו שלו – עם כל התיעוב והסלידה הטבעית של כל יהודי נורמלי מסמוטריץ', אי אפשר לקחת ממנו את הזכות הגדולה, שהוא זה שעצר את המשך שלטון נתניהו. כזכור, בנט דווקא הלך עם נתניהו לקואליציה עם רע"ם. וברגע המכריע הזה, סמוטריץ' סיכל את הקמת הממשלה.

* חוסם אותם – מאז שפייסבוק חסם אותי, אני נזהר לא להיגרר לוויכוחי סרק עם מנוולים ונמושות. אני פשוט חוסם אותם. בשלושת החודשים האחרונים חסמתי הרבה יותר מכפי שחסמתי בכל 11 שנותיי בפייסבוק.

כך, למשל, חסמתי השבוע מנוול בן עוולה שטען שאני שונא את היהדות (כי ה"יהדות" פירושה הוא גירוש יהודים מבית הכנסת, אם דעתם שונה משל סמוטריץ' וחברו הכהניסט).

* רע"ם משחקת באש  – הודעת רע"ם בנושא הר הבית מקעקעת את יסודות ההסדר שעליו כוננה הקואליציה עמם. את עקרון ההסדר הזה רע"ם קבעה – עוד כשנתניהו ניסה להקים עמה קואליציה ושוב בהקמת הקואליציה הנוכחית. העיקרון הוא שרע"ם לא תתעסק בנושאים הלאומיים אלא רק בנושאים האזרחיים של אזרחי ישראל הערבים. הממשלה מקדמת את הנושאים האזרחיים של ערביי ישראל, המגיעים להם בזכות, והללו יירשמו לזכותה של רע"ם.

אני מבין שחברי רע"ם עוברים מסע הסתה ולחץ ברוטלי מצד הרשימה המשותפת, תמונת ראי של המסע הנואל נגד הח"כים של ימינה. אך מבחן המנהיגות הוא דווקא כשקשה. אם הם ינסו להתחרות עם הרשימה המשותפת במגרש שלה – אין להם סיכוי בתחרות הזאת. הסיכוי שלהם הוא בהוכחה שההשתלבות במדינה מיטיבה עם אזרחיה הערבים.

על רע"ם להבין שאין מצב שבו ישראל תאפשר אלימות בהר הבית ובוודאי שאין מצב שישראל לא תאפשר ליהודים לבקר בהר. הם ידעו זאת היטב כאשר נכנסו לממשלה.

אם הם ינהגו בטירוף ויפילו את הממשלה הזו, זו עלולה להיות בכיה לדורות לערביי ישראל ולרעיון של השתלבותם במדינה, כי מי יודע מתי תהיה עוד הזדמנות כזו למפלגה ערבית.

* שני קטבים – בשבועיים האחרונים נגלו לנגד עינינו שני קטבים בקרב ערביי ישראל, יחסם למדינה ולדו-קיום בין יהודים וערבים במדינת ישראל היהודית דמוקרטית. קוטב אחד הוא אמיר חורי, שבגילוי מופתי של גבורה חרף את נפשו בהגנה על אזרחי ישראל. את הקוטב השני הציגו המחבלים הערבים-ישראלים שביצעו את הפיגועים הרצחניים בבאר שבע וחדרה, שחרפו את נפשם ברצח יהודים.

הבחירה של ערביי ישראל היא היכן הם ממקמים את עצמם על הרצף שבין הקטבים האלה. ככל שרבים מהם יתמקמו קרוב ככל היותר לקוטב של חורי, ייטב לחברה הישראלית כולה ובראש ובראשונה לערביי ישראל. ככל שהם יתמקמו קרוב יותר לקוטב של המחבלים, כך יירע לחברה הישראלית כולה, אך ערביי ישראל ימיטו על עצמם אסון היסטורי.

איימן עודה מנהיג את ערביי ישראל בכיוון הקוטב של המחבלים. מנסור עבאס מקדם אותם לכיוון של חורי. שני המנהיגים אינם נמצאים באחד הקטבים אבל הווקטור שלהם ברור.

הבחירה היא של ערביי ישראל. וגם בידינו הבחירה, איזה כיוון לחזק ולעודד.

* עוכרי הדו-קיום – לאורך כל השבוע התגייסה דבוקת שוקן לתמיכה בדברי ההמרדה של איימן עודה, ולסיכום, בגיליון פסח, לצד עוד מאמר תמיכה, הפעם של קרולינה לנדסמן ומאמר של בעל הדבר עצמו – איימן עודה, הוקדש מאמר המערכת לתמיכה נלהבת ובלתי מסויגת בדבריו והתקפה פרועה על השמאל הציוני שיצא נגדו.

ואני תמה. האם טחו עיניהם מלראות את משמעות הדברים האלה על הסיכוי לדו-קיום בין יהודים וערבים במדינה? הרי, לכאורה, הם נושאי דגל החיים המשותפים – הם אינם מבינים שהלעומתיות והקיצוניות הללו הם היפוכו של דו-קיום? מאמר המערכת גם מהדהד את דברי הבוז שכתב גדעון לוי על אמיר חורי, הפעם בלי להזכירו בשמו, על ה"ערבי טוב" בעיני הציונים, שמתגייס לכוחות הביטחון.

אילו באמת ובתמים "הארץ" היה דוגל בדו-קיום הוא היה מעלה על נס את אמיר חורי, כמופת של שותפות אמתית, שעומדת במבחן הקשה ביותר של מסירות נפש. במקום זאת, הם מתיישרים עם הקיצונים ביותר בקרב הערבים, הפנאטים ביותר, עוכרי הדו-קיום, כמו איימן עודה.

במיוחד יצא קצפם על "ארץ נהדרת" שהשוותה את עודה לבן-גביר, והציגה את ברית הקיצונים, שמשתפים פעולה נגד האיום של "המתונים משני הצדדים". אך המערכון היה מדויק. ולמרבה הצער, גם "הארץ", שבעבר נשא את דגל המתינות, הפך לחלק מברית הרדיקלים, שמנסים להרוס כל סיכוי להשתלבות ערביי ישראל במדינה.

* דמוקרטיה נוסח עודה – איימן עודה פרסם מאמר ב"הארץ" להצדקת קו ההמרדה שלו. בין השאר הוא חזר על המנטרה של "משבר הזהות של המדינה הרואה את עצמה יהודית ודמוקרטית".

המסר הוא שיש סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית ומאבקו נגד המדינה היהודית הוא בשם ה…דמוקרטיה.

על איזו דמוקרטיה מדבר עודה? "אנחנו רואים את עצמנו חלק בלתי נפרד מעמנו הפלשתינאי ומהעולם הערבי". בשתי הישויות הפלשתינאית – הרש"פ ועזה, אנו רואים באמת מופת של דמוקרטיה. אנו רואים זאת גם בעולם הערבי – שכולו מורכב מדיקטטורות. בסעודיה, למשל, הוצאו להורג בחודש מרץ בלבד 81 אזרחים. אין ולו מדינה ערבית דמוקרטית אחת. הערבים היחידים במזרח התיכון שהם אזרחים באמת במדינה דמוקרטית ונהנים מזכויות האדם והאזרח, הם ערביי ישראל. עודה הוא גם קומוניסט, ואנו זוכרים היטב עד כמה המדינות הקומוניסטיות היו דמוקרטיות. נזכיר שמות כמו סטלין, מאו, פול-פוט והו-צ'י-מין כדמוקרטים קומוניסטיים שטבחו במיליונים מבני עמם, אם מישהו במקרה שכח.

נכון, מלבד ישראל, המזרח התיכון מורכב ממדינות לאום לא דמוקרטיות – מדינות לאום ערביות דיקטטוריות, מדינת לאום איראנית דיקטטורית, מדינת לאום טורקית רודנית. אבל יש בעולם כולו עשרות מדינות לאום דמוקרטיות, כמו צרפת, הולנד, איטליה וספרד, אם לנקוב בשמות של ארבע מהן. אנו רואים לנגד עינינו מדינת לאום דמוקרטית, אוקראינה, נלחמת על חירותה בגבורה. הטענה שיש סתירה בין מדינת לאום לדמוקרטיה היא כמובן שטות מוחלטת. אלה שטוענים כך כלפי ישראל, אינם טוענים כך כלפי צרפת, הולנד, איטליה, ספרד ואוקראינה, אלא אך ורק כלפי מדינת הלאום היהודית. למעשה, זו תעמולה שמשמעותה אחת – התנגדות לזכותו הטבעית של העם היהודי, והעם היהודי בלבד, להגדרה עצמית ולמדינה עצמאית בארצו. זו אנטישמיות. זו ההגדרה הנכונה היחידה לטענה הזאת.

מדינת ישראל לא תוותר על קיומה וקיומה הוא כמדינה יהודית דמוקרטית. הברירה של ערביי ישראל היא להשתלב בה או להילחם בה, בדרכו של איימן עודה. אם יילחמו בה, רק ימיטו על עצמם עוד ועוד אסונות ואח"כ יתבכיינו ויתקרבנו, כרגיל, על מה ש"עשו להם" "אכלו להם" "שתו להם".

* מכר את נשמתו לשטן – גדעון לוי, מעריצם של המחבלים והתומך הנלהב בפיגועים נגד ישראל, לא רק משבח את איימן עודה על קריאתו לערבים לפרוש מהמשטרה, אלא מוסיף על כך ביתר קיצוניות. פשקוויל שלם הוא הקדיש לשוטרים הערבים, שבו הוא מכנה אותם "בוגדים". "ערביי ישראל שמשרתים במשטרה, במשמר הגבול או בצבא בשטחים, מוכרים את נשמתם לשטן הכיבוש".

בהזדמנות חגיגית זו הוא גם משתלח באורי משגב, שבחודשים האחרונים חל שינוי דרמטי בעמדותיו, משמאל שוקניסטי לשמאל ציוני, והוא מרבה להתווכח עם השוקניסטים ובעיקר עם לוי. "צדקן הציונות" הוא מכנה אותו. ואיך הוא מגדיר "איש שמאל ציוני"? "ימני לאומני מחופש". ואיך הוא מסביר את השינוי שחל באורי משגב? "הוא הגיע למסקנה שלהיות שמאלן זה לא טרנדי כל כך". ועל הדרך הוא גם עוקץ אותו על התנגדותו לנתניהו, אותו לוי מעריץ.

הפוסל במומו פוסל. מי שבאמת מכר את נשמתו לשטן הוא גדעון לוי. יהודי שמכר את נשמתו לשטן האנטישמיות, לשטן הטרור נגד עמו.

* אין חיה כזו – בעשור האחרון, מתמודד המגזר החקלאי עם טרור לאומני, משולב בפשיעה פלילית, נגד החקלאות היהודית. הממשלה הקודמת לא נקפה אצבע והתעלמה מכל הדרישות. גם המשטרה כשלה כישלון חרוץ בהתמודדות עם התופעה. זהו, אולי, הביטוי הקיצוני ביותר של אובדן הריבונות הישראלית בעשור האבוד.

ארגון המתנדבים "השומר החדש", על רבבות מתנדביו, עושה כמיטב מאמציו להגן על אדמות הלאום ועל אדמות החקלאים, אך אינו יכול להחליף את המדינה, את גורמי האכיפה ואת כוחות הביטחון. 

יש לציין, שמאז הקמת הממשלה החדשה רואים שיפור בשטח. שיפור, לא מפנה. גם זו לטובה, אך זה הרבה פחות ממה שניתן היה לצפות מממשלה, שהתחייבה לחולל שינוי ולהחזיר את הריבונות.

והשבוע, מפכ"ל המשטרה, המינוי של אוחנה, מצא פתרון קל לבעיה. הוא פשוט טוען שאין חיה כזו. אין טרור חקלאי. זאת המצאה של בעלי אינטרסים.

באמת? לך ספר זאת לחקלאים שהפסיקו לעבד שטחים כי אינם יכולים לעמוד בעלויות הנזק, העקירות, ההצתות, הוונדליזם, גניבת המיכון החקלאי, הרס מערכות ההשקיה, שריפת המתבנים, שוד העגלים.

הפתרון של שבתאי לבעיה, הוא להכחיש אותה. איזה פתרון קל. מחדל הטרור החקלאי נורא ואיום – ומי שמכחיש אותו, כדי לתרץ את אי העשיה, אינו ראוי לתפקידו. עליו לזוז הצדה, ולפנות את המקום למפקד אמתי, שלא בורח מבעיות, אלא חותר למגע כדי להתמודד אתן ולנצח. על השר לביטחון פנים לפטר את המפכ"ל לטובת רעו הטוב ממנו.

* פרס אויבי ישראל – בג"ץ כפה על מדינת ישראל את הענקת פרס ישראל לעודד גולדרייך, ואת הכסף הממלכתי שהוא קיבל ממשלם המסים הישראלי, הוא תרם לאויבי ישראל; לארגונים העוינים "שוברים שתיקה" ו"בצלם".

"שוברים שתיקה" הוא חוד החנית של BDS וקמפיין הדה-לגיטימציה למדינת ישראל. פעיליו עוברים בכל העולם, מעיר לעיר וממדינה למדינה, כדי להסית נגד ישראל, להפיץ עליה עלילות דם לטפול עליה שקרים ולעשות דה-לגיטימציה לצה"ל ולזכות ההגנה העצמית של ישראל. "בצלם" הוא ארגון אנטי-ישראלי קיצוני, המכנה את ישראל "מדינת אפרטהייד מיום הקמתה", כי בעיניו קיומה של מדינת לאום יהודית היא "אפרטהייד". זוהי גישה אנטישמית, השוללת מן העם היהודי ואך ורק מן העם היהודי את זכותו הטבעית להגדרה עצמית במדינת לאום עצמאית משלו. ראש הארגון העוין הזה נאם בפני מועצת הביטחון של האו"ם והפציר בחברות המועצה לעבור מדיבורים למעשים ולפעול בכוח נגד מדינת ישראל.

בהעברת כספי פרס ישראל לארגונים עוינים, רק מצדיק גולדרייך את החלטתם של שרי החינוך יואב גלנט ויפעת שאשא-ביטון לא להעניק לו את הפרס.

* להתווכח עם ביביסט – דוגמית קטנה לטירלול הביביסטי ברשת. ביביסט מגנה את בג"ץ ושרת החינוך על שהעניקו את פרס ישראל לגולדרייך. אני מעמיד אותו על טעותו. שרת החינוך החליטה לא להעניק לו את הפרס ובג"ץ כפה עליה. אז מה עונה הביביסט? אם היא לא התפטרה, משמעות הדבר שהיא העניקה את הפרס. נו, לך תתווכח עם ביביסט…

אגב, אחרי שבג"ץ כפה עליה את הענקת הפרס, שאשא ביטון הקפידה לא להיות נוכחת בהענקת הפרס, גם לא המנכ"ל ולא סמנכ"ל, אלא פקיד נמוך דרג.

ועוד לזכותה של שאשא-ביטון – היא קבעה כללים לבחינת בקשה של כל ארגון המבקש להיכנס לבתי הספר, ובין השאר שהוא אינו מציין את ה"נכבה", בהתאם להוראות חוק ה"נכבה". זהו שינוי חשוב ומבורך במדיניות המשרד, שהנהיגה שאשא-ביטון בניגוד למדיניות  קודמיה ובהם גלנט, רפי פרץ ובנט.

* ויהי ה' עמכם – כך נכתב בפקודת היום שהוציא מפקד פיקוד הדרום אלוף שייקה גביש ביום הראשון למלחמת ששת הימים:

"נצא למלחמה ונכריע האויב המתנכל לנו.

נשעט במרחביו – נביס צבאותיו ונביא ניצחון וביטחון למדינת ישראל.

גורל מדינת ישראל נתון בידיכם. עיני העם כולו נשואות ברגע גורלי זה אליכם ומתפללות לניצחונכם ולשלומכם.

העם גאה ובוטח בכם.

כוחנו רב ועצום להכריע האויב ולהבטיח ניצחון.

צה"ל ישיב מלחמה שערה וימחץ את האויב הנפשע.

עלו והצליחו!

ויהי ה' עמכם!"

שייקה גביש. חילוני. פלמ"חניק. בוגר זרם העובדים בחינוך. תוצר מובהק של תנועת העבודה הציונית. מה הוא תוקע את ה' לפקודת היום?

כמעט כל אדם העומד בפני מבחן קיומי, בפני סכנת חיים – ניתוח, קרב, זקוק לתפילה. לא תמיד ברור לו למי הוא מתפלל, אך עצם התפילה חיונית לו. כך גם קולקטיב – יחידה בצבא, הצבא כולו, המדינה.

בין הלוחמים, יש ודאי מי שהמילים הללו פחות מדברות אליהם, אך לבטח אינן מפריעות להם. לעומת זאת, יש לוחמים שזקוקים מאוד לעידוד הזה, לחיזוק הזה, במילים האלה, בהזכרת שם ה'.

והעיקר, כאשר צבא של המדינה היהודית יוצא למלחמה, אך טבעי שכאשר המפקד מחזק את רוח לוחמיו, הוא משתמש בשפה יהודית; הן זו שפתנו וזו תרבותנו.

כך עשה שייקה גביש במלחמת ששת הימים וכך עשה מח"ט שומרון אל"מ רועי צוויג השבוע, כשיצא עם חייליו לאבטח את שיקום קבר יוסף, שחולל בידי מחבלים. ההבדל הוא בתגובה הציבורית. למיטב הכרתי, התגובה השלילית לדבריו של מח"ט שומרון לא הייתה בידיים נקיות. היא נבעה מרוח רעה, היא הייתה רוויית שנאה וכפיות טובה.

ובהזדמנות זו נברך את ותיקי הפלמ"ח, האלופים (מיל') שייקה גביש ועמוס חורב, על קבלת פרס חיים הרצוג על תרומה למדינת ישראל.

* ההחמצה הגדולה – צפיתי בתכנית "עובדה" ונחמץ לבי לנוכח ההחמצה הגדולה של תכנית "מכת ברק" במבצע "שומר החומות". תכנית גאונית, שבהּ, באמצעות הונאה גדולה של תמרון קרקעי גדול אל תוך רצועת עזה, ייכנסו גדודים שלמים של חמאס למנהרות, וחיל האוויר יפציץ את המנהרות ויקבור תחתיהן את רוב הכוח הלוחם ושידרת הפיקוד של חמאס.

למרבה הצער, תכנית ההונאה הגדולה הומרה בהצגונת של כניסת קומץ יחידות, חמאס לא קנה את ההונאה, המחבלים נקראו לצאת מן המנהרות ויתכן שנהרגו רק עשרה. איזו החמצה כואבת! לא רק על המחבלים שלא נהרגו, אלא גם על החמצת המכה האסטרטגית הניצחת לחמאס, אילו המבצע היה מצליח. משאבים אדירים הושקעו בתכנית, ואי אפשר יהיה לעשות אותה שנית.

למרות הטעם המר של ההחמצה, לא הייתי מגדיר זאת ככישלון, כי עצם ההישג המודיעיני האדיר של גילוי המנהרות וההישג המבצעי של השמדתן, הוא הצלחה משמעותית לנו ומכה מבצעית ומוראלית לאויב.

השידור הזה חשוב, כי נכון להציג לציבור גם את ההחמצות והכישלונות. מה שמאוד הפריע לי, היה הנימה בדבריה של אילנה דיין, לפיה אי אפשר לנצח את חמאס וצריך להכיר בכך. אמנם היא ניסחה זאת עם סימן שאלה, אבל שידרה סימן קריאה.

זהו מסר נורא, תבוסתני, חסר אחריות ושגוי לחלוטין. הרי הכתבה עצמה חשפה תכנית מבצעית לניצחון חד-משמעי. והעובדה שההישג הוחמץ היא כיוון שלא פעלו על פי התכנית, לא כיוון שהתכנית אינה ישימה. לא אלמן צה"ל ואני בטוח שיש כבר תכניות חלופיות, לא פחות טובות.

אולם לדעתי, לא יהיה מנוס ממבצע "חומת מגן" 2 ברצועת עזה, מבצע קרקעי גדול שבו צה"ל ישמיד את תשתיות הטרור ברצועת עזה, כולל את תשתיות הרקטות – המשגרים והרקטות עצמן ותשתית המנהרות, ולאחר מכן יחזיר את חופש הפעולה של צה"ל ברצועה. צריך היה לעשות זאת ב"חומת מגן" לפני עשרים שנה, וזו הייתה התכנית – אני עצמי גויסתי בצו 8 למשימה הזאת, שבוטלה ממש ברגע האחרון. אילו בוצעה, כל מה שחווינו בעשרים השנים האחרונות מרצועת עזה היה נחסך. במקרה כזה, האיום מעזה היה כמו האיום משטחי הרש"פ ביו"ש. לחזור שוב על המתווה של המבצעים מ"עופרת יצוקה" עד "שומר החומות", שבסופם תשתית הטרור קיימת, למרות הפגיעה בה, ובין מבצע למבצע הם משקמים אותה, זה ללכת עם הראש בקיר. אם ייגזר עלינו סבב נוסף, הוא צריך להיראות אחרת לגמרי; בסגנון "חומת מגן".

* בשעתה הקשה ביותר – בהקשר לרצח הזוג כדורי, אני רוצה להצביע על נקודה כואבת מאוד. לאחר הרצח נחקרו בני המשפחה בחשד למעורבות בו. לא די באסון הנורא שפקד אותם, הם נאלצו להתמודד גם עם ההאשמה הנוראה הזאת ועם פרסומה בתקשורת, כסוג של שיימינג.

ברור שהמשטרה צריכה לחקור בכל הכיוונים, אך ספק בידי אם ידה של המשטרה אינה קלה מדי בחשד בבני משפחה ברצח.

* תלמידיו של גבלס – חודשיים וחצי של ניסיון נואל להציג את ישראל כפוטין, הם ניסיון להגשים את תפיסת התעמולה של גבלס: ככל שהשקר גדול, בוטה וגס יותר, כך הוא נאמן יותר על הציבור ויאמינו בו יותר אנשים.

* הדלפה מסוכנת – בדיקת הכוסות התרמיות שנשלחו משגרירות סין ללשכות השרים, בחשד לרכיב של האזנת סתר, היא מעשה חשוב, המעיד על ערנות, דריכות וחשדנות בריאה. אולם ההדלפה של הדבר חמורה ביותר, ומהווה פגיעה ביחסי החוץ של ישראל.

          * ביד הלשון

לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה – לקראת סוף סדר פסח, אנו שרים את הפיוט "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה". הפיוט נכתב בידי הפייטן הארצישראלי ייני, במאה החמישית או הששית.

הפיוט כתוב בסדר הא"ב. כל פסוק נפתח באות, לפי הסדר, החל באל"ף – "אָז רוב נִסִּים" וכלה בתי"ו – "תָּאִיר כְּאור יום".

הפיוט מחולק לבתים בני שלוש שורות כל אחד. כל שורה מסתיימת במילה לַיְלָה (או הַלַּיְלָה, מִּלַיְלָה וכד').

בתום כל בית אומרים את הפזמון: "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה".

נקודת המוצא לפיוט היא תיאור מכת בכורות שנעשתה בחצי הלילה ויציאת מצרים – בו בלילה. "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַיהוָה הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ, עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר, וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה. וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה, הוּא וְכָל עֲבָדָיו וְכָל מִצְרַיִם, וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם, כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת. וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה, וַיֹּאמֶר: קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי – גַּם אַתֶּם, גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת יְהוָה כְּדַבֶּרְכֶם".

מכאן יוצא הפיוט למסע, המתחיל במילים: "וּבְכֵן, וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה".

במסע הזה מתאר הפייטן את הלילה, כמועד התרחשות הנסים הגדולים והמעשים הגדולים בתולדות ישראל.

כל בית מתאר תקופה בתולדות עם ישראל, ובה נסים ואירועים חשובים שנעשו בלילה. הבית הראשון מדבר על אברהם והתגלות אלוהים אליו בלילה. וכך הוא הולך ומתקדם מבית לבית, עד הגיעו לבית האחרון, היחיד שבו ארבע שורות ולא שלוש (שכן 22 האותיות אינן מתחלקות לשלשות, ויש אות אחת שארית). הבית הזה עוסק בעתיד לבוא – בגאולה. אף היא תבוא בלילה.

קָרֵב יוֹם אֲשֶׁר הוּא לֹא יוֹם וְלֹא לַיְלָה,

רָם הוֹדַע כִּי לְךָ הַיוֹם אַף לְךָ הַלַּיְלָה,

שׁוֹמְרִים הַפְקֵד לְעִירְךָ כָּל הַיוֹם וְכָל הַלַּיְלָה,

תָּאִיר כְּאוֹר יוֹם חֶשְׁכַּת לַיְלָה,

וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה.

יום הגאולה הקרב מתואר כיום אֲשֶׁר הוּא לֹא יוֹם וְלֹא לַיְלָה. הוא לקוח מתיאור "יום ה'" בפרק יד בספר זכריה: "וְהָיָה יוֹם אֶחָד הוּא יִוָּדַע לַיהוָה – לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה, וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר". באותו היום הגדול, היום שבו יתערב אלוהים במהלך ההיסטוריה, יבקע את הר הזיתים ויגיף את הצבאות הלוחמים על ירושלים, יהיה יום פלאי, שיטושטש בו ההבדל בין היום ובין הלילה, וגם בשעת הערב (והלילה) יאיר האור.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 20.2.22

* מסמך מזויף שנועד לפגוע בשר ממניעים פסולים – ב-2008 עשה גדעון סער שגיאה חמורה. הוא העז לנצח בפריימריז בליכוד. הוא נבחר במקום הראשון והיה השני ברשימה לבחירות 2009, אחרי נתניהו. להיות מספר 2 בליכוד זה חטא גדול. לאלוהים אין מספר 2. לא בכדי ככל שהדבר היה בידי נתניהו לא מונה מ"מ ראש הממשלה ולא סגני ראש הממשלה, הוא השתדל ולרוב הצליח לא למנות שר חוץ, כדי שלא יהיה מישהו שיצטלם עם מנהיגים זרים ונמנע כמעט לגמרי למנות שרי ביטחון מהליכוד. מי שנבחר למקום השני הופך באחת לחשוד, לאיום שצריך לסלק, לאויב. שאלו את דוד לוי. שאלו את כחלון. שאלו את ארדן. שאלו את אדלשטיין. אבל גדעון סער הוסיף חטא על פשע וניצח בפריימריז גם ב-2012. זה כבר חטא בלתי נסלח. זה אויב שצריך להסיר את הכפפות ולבצע לו סיכול ממוקד.

מכאן מתחילים כל סיפורי אלף לילה ולילה על שערוריות המין של סער, שנרקחו במעבדות תעשיית השקרים וההסתה של נתניהו. וזאת לדעת, כל הטענות נחקרו בידי המשטרה והופרכו. למשל, המכתב האנונימי שהחל את הפרשה נחקר, והמשטרה קבעה חד משמעית שהוא מזויף. ב-9 במאי 2013 הודיעה המשטרה על סגירת הבדיקה במילים אלו: "בראשית חודש פברואר השנה, עפ"י הנחיית היועץ המשפטי לממשלה, מינה ראש אח"מ צוות לבדיקת טענות שהועלו בהקשר לפרסום מכתב אנונימי שהופץ לחברי מרכז הליכוד, ואשר בו הופיעו חשדות לכאורה כלפי השר גדעון סער.

במסגרת הליך הבדיקה המשטרתית נגבו עדויות ונאספו חומרים שלא העלו כל חשד להתנהלות לא תקינה, לא כל שכן פלילית, על ידי השר בהקשר שהועלה במכתב. בממצאי הבדיקה לא נמצאה תשתית ראייתית לביסוס תחילתו של חשד המצדיק פתיחה בחקירה פלילית כנגד השר.

עוד עלה בממצאי הבדיקה, כי מדובר על פניו במסמך מזויף שנועד לפגוע בשר ממניעים פסולים. לאור זאת נעשו פעולות חקירה רבות, חיפושים ובדיקות מעבדה תוך שימוש במשאבים ובאמצעים טכנולוגיים ופורנזיים במטרה להתחקות אחר האחראים לזיוף ולקשור בין המכתב לחומרים אחרים שהופצו, לרבות חקירתם באזהרה של שני חשודים בזיוף, אולם לא נמצאו ראיות מספיקות הקושרות את מי מהמעורבים לזיוף.

המשטרה רואה בחומרה רבה את הניסיון לפגוע בכל אדם באשר הוא, ובכלל זה באישי ציבור ובנבחרי ציבור, באמצעות מכתבים אנונימיים ומכירה בפוטנציאל הפגיעה הגלום בכך. מרגע ההכרה כי מדובר בזיוף, נעשה מאמץ גדול לאתר את כותבי המסמך. המאמץ, כאמור, לא נשא פרי, אך יחייב קיום שיח משמעותי בנוגע לתופעה, מעבר לחקירה המשטרתית".

אולם למסיתים הביביסטים יש חיים קלים. הם לא זקוקים לראיות. הרי המשטרה, הפרקליטות, היועמ"ש ובתי המשפט הם ה"דיפ-סטייט" שייעודו להילחם בנתניהו ולקדם את אויביו. הם אלה שתפרו תיקים לנתניהו הצדיק והם אלה שמטייחים חשדות נגד יריביו העבריינים. וכל חקירה שמפריכה את תוצרי התעשיה, היא רק הוכחה ל"טיוח" ולכך שהמשטרה מושחתת ושמדינת ישראל, כדבריה של דיסטל אטבריאן היא "אחת המדינות הרקובות בעולם". אז מי צריך ראיות? ראיות זה ללוזרים. בית המשפט האמתי הוא משפטי שדה ברחוב וברשתות, וגזר הדין הוא לינץ' ציבורי.

וכך הם ממשיכים להפיץ את הדיבה ולהתחכם בהצגתה כ"שאלה" "למה סער פרש ב-2014". וכך ח"כים ביביריונים כמו אמסלם ודיסטל אטבריאן מרשים לעצמם לטנף כאשר הם מסתתרים מאחורי חסינותם ומאחורי סירובו של נתניהו לאפשר הקמת ועדת אתיקה, כדי שלא יהיה מי שיפריע להם. ויאיר נתניהו דוחף במלוא כוחו את הדיבה, כיוון שההמון הביביסטי מבין שהוא השליח והשתלחויותיו הן מפי "הגבורה". ויש אחד, יואב פרנק, מחזיק תיק המלחמה בגדעון סער בתעשיית השקרים וההסתה, שכל כולו מגויס להפצת הדיבה.

המטרידן הנ"ל הטריד את היועמ"ש לשעבר במכתב שבו תבע לפסול את סער מראשות הוועדה לבחירת שופטים ודרש להורות על חקירה פלילית נגד גדעון סער בגין חשדות לארבע עבירות מין וטוהר המידות. מנדלבליט התייחס אליו במלוא הרצינות והכבוד והגיב בפרוטרוט ל"טענותיו". אביא ציטוטים אחדים ממכתבו לפרנק של עו"ד ד"ר חגי הרוש, עוזר בכיר ליועץ המשפטי לממשלה, עם העתקים לפרקליטות המדינה וראש אגף חקירות ומודיעין במשטרת ישראל: "…פניותיך המבקשות לפתוח בחקירה פלילית נגד השר נבחנו על ידי גורמי המקצוע באגף חקירות ומודיעין במשטרת ישראל ובפרקליטות המדינה ובהמשך גם על ידי ראש אגף חקירות ומודיעין במשטרת ישראל, המשנה לפרקליט המדינה (לעניינים פליליים) ופרקליט המדינה. זאת, כאילו היו אלה תלונות רשמיות שהגשת למשטרת ישראל, על אף שבחרת שלא להגיש אותן בתחנת המשטרה כמקובל. דעת כל גורמי המקצוע אשר בחנו את פניותיך ומבקשות לפתוח בחקירה פלילית נגד השר סער הייתה כי אין בהן ממש. לא נמצא כי קיימת תשתית ראייתית ראשונית לביצוע עבירה על ידי השר סער בכל אחד מארבעת העניינים שתיארת. זאת, הן בבחינה של כל אחת מפניותיך כשלעצמה, והן בבחינה של כל ארבע הפניות יחד כמכלול. היועץ המשפטי לממשלה בחן גם הוא את הדברים והגיע למסקנה דומה. אשר על כן אין מקום להיעתר לבקשותיך לפתוח בחקירה פלילית נגד השר סער. משנמצא כי אין ממש בפניותיך המבקשות לפתוח בחקירה פלילית נגד השר סער, ממילא ברי שאין בסיס כלשהו לטענתך אודות פגם כביכול בהשתתפות השר סער בישיבות הוועדה למינוי שופטים. אשר על כן מצא היועץ המשפטי לממשלה כי אין עילה להיעתר לבקשתך, גם בהקשר זה".

יש לציין, שעיתון "הארץ" ניהל תחקיר על השערוריות שהודבקו לסער. בדומה לתוצאות חקירת המשטרה, לא נמצא בתחקיר דבר וחצי דבר שיכול לספק קצה חוט לידיעה קטנה בשולי העיתון.

* נח בשבעה שקרים – תעשיית השקרים וההסתה הפיקה סיסמה וכבר שבועות שההמון מדקלם אותה. אבל אם נבחן אותה, נגלה שהיא סוג של "נח בשבעה שקרים". וכך הם כותבים על הצעת החוק להגבלת ראשי ממשלה, הנמצאת כעת בדיוני ועדת החוקה לקראת קריאה שניה ושלישית: "מפלגה שלא עוברת את אחוז החסימה מנסה למנוע את בחירת מי שזוכה ב-36 מנדטים".

הבה נבחן מכל כיוון את הסיסמה.

"מפלגה מנסה למנוע" וגו'. מפלגה אינה יכולה לחוקק חוקים בישראל, בין אם זו מפלגה שלא עוברת את אחוז החסימה או מפלגה שיש לה 59 מנדטים. את החוקים בישראל מחוקקת הכנסת, כאשר יש להם רוב בכנסת. בהצבעה בקריאה הראשונה תמכו בהצעת החוק 66 ח"כים והתנגדו לה 48. זאת הדמוקרטיה.

"מפלגה שאינה עוברת את אחוז החסימה". תקווה חדשה היא מפלגה שיש לה ששה מנדטים. הרבה פחות מכפי שהיא חשבה שיהיו לה. הרבה פחות מכפי שקיוויתי שיהיו. אבל אזרחי ישראל העניקו לה ששה מנדטים ועד יומה האחרון של הכנסת משימתה היא לממש את המנדט שקיבלה מבוחריה. אם לא כן – תבגוד בהם. הצעת החוק להגבלת כהונה הוצגה לפני הבחירות כהתחייבות של תקווה חדשה לבוחר. חובתה להיאבק על החוק, גם אילו רק ששת חבריה היו תומכים בו. קל וחומר בן בנו של על אחת כמה וכמה כאשר רוב מוצק בכנסת תומך בחוק. זאת הדמוקרטיה.

"אבל הסקרים". זה הפופוליזם הביביסטי הארדואנוקרטי במרעו. כשנתניהו היה בשלטון הוא הוביל מסע דה-לגיטימציה נגד הרשות השופטת. ברגע שאיבד את השלטון הוא מוביל מסע דה-לגיטימציה נגד הרשות המבצעת והרשות המחוקקת. למה מי זאת הכנסת שתקבע לנו מי יהיה ראש הממשלה? וכפי שמשפט ההמון הוא שצריך לקבוע אם נתניהו אשם או זכאי, כך משפט הסקרים יקבע מי יהיה ראש הממשלה. אגב, עוד לא היה ולו סקר אחד לפיו יש לנתניהו קואליציה. אלא אם כן סמוטריץ' יסיר את הווטו שלו על הקמת ממשלת נתניהו עם רע"ם.

"למנוע את בחירת נתניהו". החוק אינו רטרואקטיבי ולכן כלל אינו חל על נתניהו. אלא אם כן, חלילה, נתניהו ינצח בבחירות 2025, יכהן שתי קדנציות ובגיל 84 ירצה לרוץ לקדנציה נוספת. 

הקשר בין החוק הזה לנתניהו אינו נוגע לעתיד אלא לעבר – הוא לא חל על נתניהו, אבל הוא נובע מהלקח של שלטונו הממושך מדי של נתניהו. גם התנהלותו כראש האופוזיציה, שמוביל דה-לגיטימציה לממשלה הנבחרת ושולח את חייליו להפרות סדר והתפרעויות במליאת הכנסת, היא תוצאה של שלטון ממושך מדי שהשחית אותו. ותיקי הפוליטיקה הישראלית מזכירים לנו ש"אופוזיציה כזאת לא הייתה מעולם". זה נכון. אבל יש לזכור שנתניהו כבר היה פעמיים ראש האופוזיציה. והוא לא נהג כפי שהוא נוהג היום. זאת התוצאה של שלטון ממושך מדי, שגרם לו להאמין ש"המדינה זה אני".

הגבלת קדנציות מקובלת בדמוקרטיות מתוקנות כמו ארה"ב וצרפת. אם כך במשטרים שבהם הנשיא נבחר אישית בידי העם, על אחת כמה וכמה בן בנו של אדרבא במשטר פרלמנטרי, שבו הציבור בוחר מפלגה.

* ברדוגו הלוזר – מאז יולי 2020, ארבעה חודשים אחרי שהחל שידור התכנית "שלי וגואטה" ברשת ב' במקביל לשידור התעמולה של ברדוגו בגל"צ – רשת ב' מנצחת את גל"צ ברייטינג.

הביביסטים מתהדרים ברייטינג הגבוה של שעת התעמולה, אך הם השוו אותה לתכניות בגל"צ שאינן בשעת שיא, כלומה השוואה לא רלוונטית. ההשוואה הרלוונטית של מבחן הרייטינג היא מול המתחרים. בהשוואה הזאת ברדוגו הוא לוזר.

איני מחובבי עגל הזהב של הרייטינג. גם אם היה לשעת התעמולה רייטינג של 100% – אין מקום לשעה כזו ברדיו של מדינה דמוקרטית, בטח לא ברדיו ציבורי ובוודאי לא בתחנה צבאית (שבכלל לדעתי אין לה מקום, למרות שאני אוהב את גל"צ). אבל גם בשיקולי רייטינג, נכון היה לגל"צ לוותר על שירותיו של ברדוגו, שמנחיל לתחנה תבוסה בקרב הרייטינג בשעת האזנת שיא.

* שדולת הפרד ומשול – חברות הכנסת מירי רגב וגלית דסטל-אטבריאן הקימו את "שדולת ישראל השניה". זו שדולה של שנאה, פלגנות והסתה. שדולה שנועדה לתקוע מקלות בהגשמת חזון הגאולה הציוני של מיזוג גלויות.

אין ישראל הראשונה וישראל השניה. יש ישראל אחת ויש מי שמנסים בכוח לפצל אותה. זו שדולה שנועדה לשרת את ה"הפרד ומשול" שממנה נבנה מנהיג ישראל השניה, המולטימיליונר האשכנזי מקיסריה ואשתו שונאת המזרחים והמתעמרת בעובדים.

* התומכת הנהלבת באמסלם – ומי הראשונה שקפצה בראש לתמוך בדברי הבלע של דודי אמסלם ובעיקר לצאת בחריפות נגד מכתבה של נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות? קרולינה לנדסמן האנטי ציונית, אשת השוקניה. אין דבר שמדליק את השוקניסטית יותר מהצגת מדינת ישראל כמדינה גזענית ואת מוסדותיה כמוסדות גזעניים. ועל הדרך היא כמובן התחרעה בקיבוצים, שנואי נפשה של השוקניה.

אחדות הקצוות נוהגים לקרוא לכך ואני הגדרתי זאת מזמן כחוק הרדיקלים השלובים.

אני בטוח שלנדסמן חותמת על הגדרתה של הגאון גלית דיסטל אטבריאן: "ישראל הייתה ונותרה אחת המדינות הרקובות ביותר בעולם".

* אכזבה עמוקה – לא אחת הבעתי את הערכתי ליולי אדלשטיין המגלם את הליכוד הערכי והממלכתי, הטרום ביביסטי.

והנה, השבוע, גם הוא זחל ל"לשכה" של הפירומן הכהניסט.

בושה!

* פורים קטן – לכבוד פורים קטן, הכהניסט שלא שירת יום אחד בצה"ל התחפש לאריק שרון, גיבור צליחת התעלה.

* והרי התחזית – אם רוסיה תפלוש לאוקראינה, השוקניה תפציץ קמפיין שבו רוסיה היא אנחנו והאוקראינים הם שכנינו האומללים.

* הטובים לקרבי ומשם לסייבר – הזדהיתי מאוד עם דבריו של הרמטכ"ל כוכבי על "הטובים ליחידות הקרביות", מבלי להמעיט מחשיבות התרומה של יחידות הסייבר. אולם הרמטכ"ל לא רק מדבר, אלא גיבש תכנית יצירתית, מחוץ לקופסה. חיילים קרביים בעלי כישורים לעולם ההיי-טק יעברו לקראת סיום שירותם הכשרה ביחידות 8200 ולוטם ויחתמו שנה וחצי קבע ביחידות אלו. אין לי ספק שתרומתם של חיילים אלה ליחידות הסייבר תהיה אדירה. הייתי מוסיף על התכנית נדבך נוסף – שירות מילואים של אותם חיילים ביחידות הקרביות, הן בתקופת הקבע שלהם ביחידת הסייבר והן לאחר מכן.

* אם תלך ותחזור – מח"ש חוקרת את השוטרים שעצרו את המחבל זביידי, בטענה שהשתמשו באלימות בעת המעצר, בעקבות תלונה של עו"ד (עוכר דין) פלדמן.

כתב יואל פלגי, איש הפלמ"ח, מצנחני היישוב באירופה בתקופת השואה והמפקד הראשון של הצנחנים בצה"ל, בספרו "רוח גדולה באה":

"ואילו אנו טרם השתחררנו ממלכוד עצמנו ועודנו נוהגים לפי הכלל:

אם תצא ולא תחזור – גיבור תהיה.

אם תצא ותחזור – תישפט.

אם תשב ולא תעשה – תשפוט.

ואולם העם הזה יוסיף להתקיים אם תמיד יימצאו לנו כאלה שיאמרו:

מי יילך אם לא אני? והם ילכו, בדעתם, שאם יחזרו  –

אולי יישפטו בידי אלה שלא הלכו".

* קרן אור – אוסטרליה הכריזה על הזרוע המדינית של חמאס ארגון טרור, אחרי שכבר הכריזה לא מכבר על הזרוע הצבאית ככזו. זו קרן אור במאבק של האנושות הנאורה נגד הקנאות החשוכה של הטרור. כל החלטה מסוג זה הופכת את העולם למקום טוב יותר.

* אין מועד תפוגה – לציפיה ממנהיג לגלות דוגמה אישית אין מועד תפוגה. היא נמשכת גם לאחר תום כהונתו. התנהגותו של הנשיא לשעבר רובי ריבלין בטיסה מדובאי מביישת אותו, ומביישת אותנו, אזרחי ישראל.

התנהגותו הזכירה לי אירוע משנת 1975. יהושע פרץ, יו"ר ועד עובדי נמל אשדוד, השבית את הנמל במחאה על כך שהשומר בשער הנמל ביקש ממנו להזדהות. ימים אחדים לאחר מכן, ראש הממשלה לשעבר גולדה מאיר הלכה לאיזו הצגה או תערוכה. כמובן שזיהו אותה וקראו לה להיכנס. היא התעקשה לא רק לעמוד בתור, אלא עמדה על כך שיערכו חיפוש בתיק שלה.  

* לא להתייאש מדור שלישי לסוטים – פנינה פיילר ובעלה אליעזר היו פעילים מאז שנות הארבעים במפלגה הקומוניסטית האנטי ציונית. שניהם היו בהנהגת רק"ח. ב-1968 הם עברו לקיבוץ הקומוניסטי יד חנה, שהוחרם בידי התנועות הקיבוציות ותנועת העבודה. אליעזר ישב בכלא בשל מגעים עם אש"ף. הזוג הסתיר מחבלים בבית שלהם. פנינה התחבקה עם הארכי מחבל, הרוצח זכריה זביידי שכינה אותה "אמא פנינה".

בנה, חומץ בן חומץ, דרור פיילר, שירד לשבדיה, הוא פעיל אנטי ישראלי קיצוני. הוא יצר שם מיצג אנטי ישראלי של בריכה בצבע דם ובה שטה תמונה של מחבלת; סמל לנהרות הדם של ישראל שרוצחת בפלשתינאים. לאחר מכן הוא השתתף במשט הטרור – פיגוע מרמרה, ומאז ישראל אסרה עליו את הכניסה אליה. וטוב שכך.

פנינה פיילר מתה בגיל 98 והמדור "אחרי מות" ב"הארץ" הוקדש לה. את רוב הפרטים במאמר הכרתי, אך למדתי שם דבר מה שלא ידעתי, ועורר בי שמחה ואופטימיות. הנכד שלה אינו ממשיך בדרך האנטי ישראלית הקנאית של שני הדורות שקדמו לו. בביקור שלה בשבדיה, הוא התעמת אתה, בסרט על אודותיה, טען כלפיה שהיא מנותקת מן המציאות ושאל אותה "מה בלעת"?

וזה הזכיר לי את ברל כצנלסון, שברגע של ייאוש מן העסקנים, כתב "האם לא צריך לשטות מהם ולפנות את הילדים, בני השבע-עשרה ושמונה-עשרה, ואיתם יחד לעשות מה שאפשר".

כן, לא צריך להתייאש גם מדור שלישי ורביעי לסוטים; הם יכולים לחזור אל דרך הישר.

* סרט גס ומיזוגיני – הסרט "מציצים" חוגג יובל. חגיגה גדולה. סרט נמוך, גס, אלים ומיזוגיני. ואין בו שום סיפור. תמיד סלדתי ממנו (הרבה לפני שהכרתי את המושג מיזוגיני).

* חודשיים לפני הזמן – לפני כשבועיים הזכרתי את "ידיעות אחרונות" שהובילו מיזם מיוחד לציון 30 שנה למותו של בגין חודש וחצי לפני התאריך, כדי להיות ראשונים. כעת "כאן" 11 מובילים מיזם מיוחד לציון 20 שנה למבצע "חומת מגן" חודשיים לפני הזמן. זה הולך ונעשה יותר ויותר פאתטי.

* ציונית לאומית דגולה – במאמר שפרסם ב"ידיעות אחרונות" פרופ' אריה נאור, הוא סיפר על רעייתו, נשיאת בית המשפט בדימוס מרים נאור, שהלכה לעולמה, ועל חייהם המשותפים.

נאור סיפר שמרים דגלה בחזון ארץ ישראל השלמה עוד לפני מלחמת ששת הימים ולאחר המלחמה הצטרפה לתנועה למען ארץ ישראל השלמה. היא הייתה שותפה לרב לוינגר וחבריו במלון "פארק" בחברון בפסח 1968, אך פרשה כאשר נוכחה שנעשים מעשים המנוגדים לחוק. אך גם לאחר מכן שמרה על קשרי ידידות חמים עם הרב צבי יהודה הכהן קוק, אבי ההתנחלויות, ועם הרב לוינגר וחנן פורת.

מורה ורבה היה נשיא בית המשפט העליון משה לנדוי, שנאור הייתה מתמחה שלו. כמוהו היא דגלה בהתנחלות, ובלבד שתעשה על פי חוק.

כל המאמר מתאר אישה ציונית ולאומית בכל רמ"ח ושס"ה. כל כך רחוקה מהעלילה של הימין הקיצוני שהציגה אותה כ"פוסט ציונית". כל כך רחוקה מדברי הבלע של סמוטריץ'.

* דּוֹד אילן – כותרת בעמוד הראשון של "ידיעות אחרונות" מפנה את הקורא לכתבה במוסף השבת: "מרדכי נאור מדבר על רעייתו, נשיאת בית המשפט העליון המנוחה". אלא ששמו של האלמן של מרים נאור הוא אריה נאור. מרדכי נאור הוא היסטוריון וסופר.

וזה הזכיר לי כתבת שער במוסף "סופשבוע" של "מעריב" (כשעוד היה עיתון רב תפוצה), לפני כ-25 שנה, עם "אורי" הייטנר בצאת ספר הביכורים שלו "חכמת הבייגלה". הכוונה כמובן לאילן הייטנר, שאין בינינו שום קשר משפחתי. אך אני הייתי אז דובר ועד יישובי הגולן והופעתי רבות בתקשורת, שמי היה מפורסם והעורכים התבלבלו. וכאשר יצא הסרט "חכמת הבייגלה" לאקרנים, הייתה מודעה על הקרנה בסינמטק ראש פינה של הסרט, "על פי ספרו של אורי הייטנר חכמת הבייגלה".

לאחרונה, בני קרא את "חכמת הבייגלה" והוא הודיע לי שהוא קורא ספר של "דוד אילן". אגב, יש לו מכל צד דוד אילן, אבל אף אחד מהם אינו הייטנר ואף אחד מהם אינו סופר.

          * ביד הלשון

דגל כוזב – הנשיא ביידן הביע חשש שמוסקבה תבצע פעולת 'דגל כוזב' – כלומר מתקפה מבוימת בשטח אוקראינה נגד הכוחות הבדלנים הפרו-רוסים במזרח המדינה – כדי למצוא 'תירוץ' לפלישה.

המונח "דגל כוזב" – False flag, מתאר הונאה צבאית או מדינית באמצעות הסוואה והתחפשות לכוחות אחרים. מקור המושג הוא בלוחמה הימית. על פי חוקי המלחמה, מקובל היה שספינה מניפה דגל מלחמה לקראת מגע צבאי עם אויב. אם אינה מניפה דגל כזה, אות הוא כי פניה לשלום, או לשיט תמים. כאשר ספינה יצאה לקרב ועל התורן שלה דגל של שגרה – זהו דגל כוזב.

המונח הימי הפך מקובל גם במלחמה היבשתית. לדוגמה, כאשר כוח מניף דגל לבן, אות לכניעה, ואז תוקף.

לעתים אפשר להשתמש בדגל כוזב גם למניעת מלחמה. כך, למשל, התחפשות הגבעונים שהקנתה להם חסינות מפני התקפה של צבא יהושע בן נון.   

הדגל הכוזב מפניו התריע ביידן הוא פרובוקציה רוסית – בִּיוּם התקפה של אוקראינים על בדלנים רוסים, כדי לייצר עילה למלחמה, כביכול להגנה על האוכלוסיה הרוסית באוקראינה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 29.12.21

* יעד לא ריאלי – תכנית המיליארד, התכנית הלאומית לפיתוח הגולן והכפלת תושביו, היא קפיצת מדרגה היסטורית בתולדות ההתיישבות בגולן. היא תקדם באופן משמעותי את כל תחומי החיים בגולן.

היעד שלה, הוא הכפלת מספר התושבים היהודיים עד 2025, כלומר להגיע לכ-60,000 איש בתוך כשלוש שנים. להערכתי, גם אם החלטת הממשלה על כל סעיפיה תתממש במלואה, לא נגיע ליעד הזה. צריך להתאמץ מאוד כדי להגיע ליעד צנוע יותר, של 50,000 תושבים עד 2030.

* פשע מלחמה – סוריה גינתה את החלטת ממשלת ישראל לאשר תכנית להכפלת אוכלוסיית רמת הגולן. משרד החוץ הסורי פרסם הודעה שבה כינה את ההחלטה "הסלמה חמורה וחסרת תקדים מצד הרשויות בישראל בגולן הסורי הכבוש". עוד נאמר בהודעה: "ישראל ממשיכה במדיניות ההתנחלות ובהפרות השיטתיות, שהן פשעי מלחמה. הגולן הוא חלק בלתי נפרד מאדמת סוריה, ונפעל להשיבו במלואו לחיק המולדת, בכל האמצעים שמאפשר הדין הבינלאומי".

נו, נחמד לשמוע את מי שטבח בבני עמו, רצח מאות אלפים מהם, רובם נשים וילדים, חלקם בנשק כימי, מכנה פעולות של שלום כמו התיישבות אזרחית, הפרחת השממה, הקמת בתי ילדים ומוסדות חינוך ותרבות, תיירות וחקלאות "פשע מלחמה".

הגולן ישראלי לעד, ולא יעזור לסורים. הלוואי שאי פעם, אולי הנינים שלנו יזכו לכך, אולי ניני הנינים שלנו – תהיה מדינה סורית שוחרת שלום, והגולן הישראלי הפורח יהיה גבול השלום ושגם החלק של הגולן שבידי סוריה יפרח ושכנות טובה תהיה בין המדינות ובין העמים.

* מפרגן לממשלה – במאבק נגד הנסיגה מהגולן בשנות ה-90, מאבק "העם עם הגולן", שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן. כשנכנסתי לתפקידי, מנחם הורביץ היה הכתב בצפון של גל"צ, "הארץ" ו"חדשות". כשקם הערוץ השני, הוא עזב את העיתונות הכתובה ולצד גל"צ היה גם הכתב של הערוץ. הייתי אתו בקשר יומיומי, לעתים מספר פעמים ביום; ראיונות, תגובות, שיחות רקע ואין סוף הודעות לתקשורת ששלחתי אליו ולעמיתיו לביפרים (מי שאינו יודע מה זה ביפר, שישאל את הוריו, ובאותה הזדמנות שישאל אותם מה זה העיתון "חדשות").

בכל הראיונות באותה תקופה הייתי לעומתי מאוד לממשלות שנשאו ונתנו על נסיגה מהגולן ופגעו בפיתוח הגולן. אמש התראיינתי למנחם הורביץ בתחנת "גלי ישראל", לכבוד החלטת הממשלה על פיתוח הגולן, ולחדוותי הפעם היה זה ראיון מפרגן מאוד לממשלה הציונית המיישבת, שמובילה את המהלך ההיסטורי הזה.

* צעד משלים – צעד משלים להחלטה ההיסטורית על התכנית הלאומית לפיתוח הגולן, הוא הקמת אוניברסיטת הגליל. כמו התכנית לפיתוח הגולן, כך גם הקמת האוניברסיטה מופיעה בהסכם הקואליציוני עם תקווה חדשה. אני יודע שיש התקדמות רבה בנושא. תהיה זו החלטה אסטרטגית לקידום משמעותי של הגליל והגולן.

* שפל ערכי – החמיצות שבה הביביסטים מקבלים את החלטת הממשלה על התכנית הלאומית לפיתוח הגולן, מעידה על השפל הערכי העמוק שלתוכו הם שקעו.

ההחלטה ההיסטורית חסרת התקדים מטריפה את החמוצים הביביסטים. איך השנאה והקנאה מוציאה אנשים מדעתם.

דף הפייסבוק שלי עמוס במאות תגובות ביביסטיות מטורללות של החסידים השוטים שלא יודעים את נפשם מאכזבה על ההחלטה. אחד מעובדי האלילים הגדיר את ההחלטה כ"אתנן" לתושבי הגולן.

לא נורא. הכלבים נובחים והשיירה הציונית עוברת.

* בגין מתהפך בקברו – כנופיית ביביריונים מוסתים התנפלה על ח"כ בני בגין בצווחות ביביסטיות אופייניות, כמו "בוגד מתועב וזקן" ו"אבא שלך מתהפך בקרבו".

הם צודקים. אכן אבא של בני בגין מתהפך בקרבו, כאשר הוא רואה לאיזו מוטציה ביביסטית הידרדרה התנועה שהקים.

* התעשיה לא נחה לרגע – תשלובת תעשיות השקרים וההסתה הביביסטית מפיצה שמועה שגילת בנט נשארה בחו"ל ולא חזרה. הנשאים מפיצים, כהרגלם בטומאה, את השקר הזה בתעלות הביבים וברשתות, עם "פרשנות" ביביסטית רעילה.

זאת חלוקת העבודה. יש מי שעסוקים בקידום הציונות, בהקמת יישובים והרחבת היישובים בגולן, ביישוב הנגב, במלחמה להחזרת הריבונות שאבדה בנגב, בפריסת סיבים אופטיים לאורך גבולות המדינה, מעוטף עזה, דרך אילת, הערבה, בקעת הירדן, הגולן והגליל. ויש מי שמתעסקים בייצור הסתה, שקרים, הכפשות, השמצות, קונספירציות ועלילות. זו תמצית המציאות הפוליטית הישראלית.

* אפשר לפטר את יאיר – אם הטוקבקיסט ביבי נתניהו כותב גדעון 0ער, באחד מציוצי הבלע, ההסתה והשקרים, אפשר לפטר את יאיר נתניהו מתפקיד המעי הגס של אבא שלו. הוא כבר מסתדר לבד.

* אין ואקום – הגורם המרכזי לאובדן הריבונות בנגב, אינו אי אכיפה, אינו חולשת מערכות השלטון, אינו המחדל החמור של ממשלות נתניהו, אינו הסלחנות המוזרה של מערכת המשפט. כל הגורמים הללו הם חלק מן הבעיה, הם מחדלים חמורים ביותר, אך אינם הגורם המרכזי. הגורם המרכזי הוא עשרות שנים ללא התיישבות יהודית בנגב. אין ואקום. יש כאן מאבק על אדמת הארץ. ריבונות אין מממשים רק בכוח צבאי, משטרתי, ממשלתי ומשפטי. ריבונות מממשים קודם כל בהתיישבות, בהכאת שורשים בקרקע.

אם החקלאות היהודית תיהרס לא יהיה ואקום. אנו רואים זאת כבר היום במקומות רבים ברחבי הארץ. בכל מקום שבו ננטוש את אדמות הארץ – אחרים יתפסו אותן, והאוטונומיה של ה"פזורה" הבדואית הפיראטית, תתפשט גם לגליל, לכרמל, לשפלה ואף לשרון.

לכן, גם אילו הייתה אמת בטענה שיוקר הפירות והירקות הוא בשל החקלאים ולא בשל פערי התיווך וכוחם חסר הגבולות של רשתות השיווק; גם אם באמת החקלאים היו מרוויחים מיוקר הפירות והירקות ולא רק אחוזים קטנים מאוד מאוד מהמחיר; גם אם החשיפה הבלתי מבוקרת ליבוא לא הייתה מחייבת תחרות עם ניצול עבדים בעזה, ברש"פ ובטורקיה; גם אם היא לא הייתה מחייבת תחרות עם מדינות אירופה שבהן המדינה מסבסדת ברוחב לב את החקלאות; גם אלמלא ההיסטוריה של השנים האחרונות הוכיחה שהורדת המכסים ויבוא בלתי מוגבל בענפים שונים לא הורידה את המחיר. גם אם כל הטיעונים הדמגוגיים של עוכרי ההתיישבות הציונית ושונאי החקלאים היו נכונים – גם אז היה זה אינטרס לאומי עליון להבטיח את קיומה של החקלאות, כדי להבטיח שאדמות הלאום תהיינה בידינו. קל וחומר בן בנו של בן בנו של קל וחומר, שלנוכח העובדות הללו, מדובר בהרס ופגיעה שלא תצמח מהם שום תועלת למולך יוקר המחיה. ועוד לא אמרתי מילה על ביטחון המזון של מדינה בישראל, שהיא מדינה במלחמה, שלא צריך דמיון מפותח מדי כדי לתאר מצבים שבהם, בשל מצב ביטחוני בארץ, או אפילו בשל מגיפה כמו הקורונה, לא תהיה אספקת מוצרים חקלאיים מחו"ל.

ויש לזכור, שהחקלאים מעוניינים ברפורמות של התייעלות, של חדשנות, של הסכמה על ענפים שבהם נכון לחזק את החקלאות הישראלית וענפים שאותם נכון לחשוף לייבוא, של פעולה של כל הגורמים המשפיעים על יוקר הפירות ירקות (שהחקלאים אינם הגורם המשפיע עליהם ביותר) להוזלת מחיריהם.

השאלה היא מה נקודת המוצא לרפורמה. האם נקודת המוצא היא החזון הציוני או החלום הליברטריאני.

* אסון טבע – על הממשלה להכריז לאלתר על מגפת שפעת העופות כאסון טבע ולפצות ברוחב לב את מגדלי העופות שמטה לחמם נשבר.

* קורונה עם יחסי ציבור – יורם לס: זו לא שפעת העופות. זאת קורונת העופות עם יחסי ציבור.

* הנתון המשמעותי – בקרב המאושפזים קשה 87% לא התחסנו אפילו פעם אחת. וזאת, אף שרוב גדול מן הציבור התחסן. זה הנתון המשמעותי ביותר.

* לא לחכות למערכה השלישית – מסתבר שקצין הכנסת חסר האחריות שהפקיר נשק בידי הכהניסט בן-גביר, הוא כבר לשעבר.

אם כן, על מחליפו להתעשת ולהחרים את הנשק מיד. לא צריך להמתין למערכה השלישית.

אל תתנו להם אקדחים!

* לצמצם את סכנת הפלוטוקרטיה – איש אינו חושד בדודי אמסלם, שיש שיקול ענייני כלשהו, מצדו, בהצעת החוק על פיה יש להגביל את הוצאות מועמד בבחירות מקדימות ל-100,000 ₪ לשנה. ברור שהשיקול היחיד שלו הוא הרצון לעצור את ניר ברקת. לא בכדי, זכתה ההצעה, בצדק, לכינוי "חוק ברקת".

ואף על פי כן, בעיניי זו הצעה נכונה וטובה. היא נועדה לצמצם את סכנת הפלוטוקרטיה (שלטון בעלי ההון) ולצמצם את אי-השוויון בין מועמדים, על בסיס מצבם הכלכלי.

אני מקווה שוועדת השרים לחקיקה תאשר את הצעת החוק ושהוא יתקבל, בתמיכת הקואליציה, בכנסת.

* אילו הוצג בגרמניה – איני אוהב שפוליטיקאים מתערבים בחופש האמנותי, אולם יש מקרים חריגים, שבהם ההתערבות הכרחית. כזו היא החלטתו של כרמל שאמה, ראש העיר ר"ג, להסיר מיצג מתערוכה במוזיאון ר"ג, עם הכתובת "ירושלים של חרא" ליד דיוקן של יהודי חרדי מתפלל ליד הכותל.

איך היינו מגיבים למיצג כזה במוזיאון בברלין? אמנם אין סיכוי שהיה עולה שם מיצג כזה, אבל אילו עלה, כולנו היינו זועקים נגד האנטישמיות.

ומה הייתה התגובה למיצג כזה בישראל, לצד דיוקנו של ערבי שמתפלל במסגד אל-אקצא. גם במקרה זה אין סיכוי שהיה עולה מיצג כזה, אך אילו עלה, כולנו היינו מגדירים אותו גזעני והוא היה מוסר.

אני מקווה מאוד שבית המשפט העליון ידחה את עתירת היוצר והמוזיאון נגד החלטת ראש העיר.

* היסטוריה משפחתית – רדאוץ היא עיר בבוקובינה, שלאחר מלחמת העולם הראשונה עברה מן האימפריה האוסטרו-הונגרית לרומניה. אבי נולד וגדל ברדאוץ. לפני 15 שנים ביקרתי שם עם אחיי ואבי. העיר התפתחה מאוד, אך כשאבי חי בה, היא הייתה עיירה קטנה. קרוב למחצית תושביה היו יהודים, אך לתחושתם, הייתה זו עיירה יהודית. היו בה מוסדות קהילה וחיים קהילתיים עשירים; בתי כנסת, מוסדות חינוך דתיים וחילונים, מוסדות עזרה הדדית, צדקה ורווחה, איגודים מקצועיים, תנועה ציונית חזקה, מפלגות ותנועות נוער.

ב-1990 יצא לאור ספר על רדאוץ – "קהילה יהודית בצמיחתה ובשקיעתה". אף שגם אחרי שעזבתי את הבית עקבתי אחרי הספריה של אבי וגם הוא נהג לשתף אותי, במקרה, את הספר הזה לא פגשתי, עד שפינינו אותו אחרי מות אבי. לקחתי את הספר הזה לביתי.

מצאתי בו כמה אזכורים שהביאו אותי לידי התרגשות גדולה. "ב-1938 התמרדה קבוצת בית"רים צעירים תלמידי גמנסיה וחברי צרור הביריונים ע"ש אבא אחימאיר נגד מפקדת הקן, בדרישה לחייב כל בית"רי בהגיעו לגיל 21 (שאינו זקוק להסכמת הורים) לעלות ארצה. בראש קבוצת המורדים היו: טמלר איתמר, הייטנר חיים וקרייזל חיים. הללו שכרו מועדון גדול (אצל ד"ר דולר) ופעלו בנפרד כמה חודשים עד בואו של אייזיק רמבה שהצליח אחרי מאמצים רבים לפשר בין הצדדים והפעילות שוב אוחדה".

חיים קארל הייטנר הוא דודי, אחיו הבכור של אבי. הוא היה אז בן 18. בגיל 21, במקום לעלות לארץ, הוא נספה במחנה הריכוז טרנסניסטריה. הוא התחתן בגיל 20 ואשתו והוא התארגנו לעליה לארץ (כשראיינתי את אבי על חייו, בהגיעו לגיל 80, הוא לא זכר אם אחיו אמור היה לעלות באמצעות רסטיפיקט, או בעליית "אף על פי כן" הבלתי לגלית). אך הגירוש לטרנסניסטריה הקדים את העליה.

"בקיץ 1947, נשלח המפקד מקס קורץ לנהל את סניף ההכשרה של בית"ר בפוקשן. אליעזר זונטג מונה מפקד הקן, יוסף הייטנר כמפקד בית"ר הצעירה". ובמקום אחר – "בעליה זו עלו ארצה חלק נכבד ממפקדי הקן ומוותיקיו ביניהם ד"ר מכל, שלמה קרן, ינקו קסטנר, מקס קורץ, אליעזר זונטג, אוניו מלצר, יוסף הייטנר, דוד שיפר, אריה פוקס, האחים אברהם ואמם ועוד רבים אחרים. כמפקד הקן מונה אוטו וילדמן ומפקד בית"ר הצעירה ניסן אלנבוגן".

יוסף הייטנר הוא אבי. חלק מן המוזכרים כאן הם חבריו, שאותם הכרתי. כולם כבר אינם בין החיים. ניסן אלנבוגן היה חברו הטוב מנוער ועד אחרית ימיהם; חברי נפש. אוטו וילדמן, שבארץ נקרא חיים שלמון, לאו זונטג אריה אברהם ועוד היו חברים טובים שלו.

* אבאל'ה – אם המוכר בסופר קורא לי "אבאל'ה", אני צריך לעשות בדיקת רקמות?

          * ביד הלשון

יושב עם נרגילה – חנוך דאום סירב להשתתף בפאנל בנושא "אלימות המתנחלים", בטענה שעצם ההשתתפות בדיון יוצרת לגיטימציה לקמפיין הזה.

רשומה שבה הוא הסביר את עמדתו, מסתיימת במילים: "ובסוף כל משפט שיאמר שם בעברית, ישב בבריסל בנאדם אנטישמי עם נרגילה, יחכך את ידיו, והבה נגילה".

דאום כתב זאת בהשראת "שיר כאב" של מאיר אריאל, שבו מופיעה השורה האלמותית: "בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית / יושב ערבי עם נרגילה. / אפילו אם זה מתחיל בסיביר / או בהוליווד עם הבה נגילה".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 1.12.21

* החלטות נכונות – החלטות קבינט הקורונה הגיוניות וצודקות. העיקרון הוא סגירת הגבולות כדי לאפשר מקסימום כלכלה פתוחה, תרבות וחינוך פתוחים בתוך המדינה. הימנעות, ככל האפשר מהגבלות, זולת הידוק הדרישות לתו ירוק, כלומר אנשים אחראים שהתחסנו לא יוגבלו.

הדבר החשוב ביותר הוא להגביר את קצב ההתחסנות וחיסון הילדים. בנושא הזה, אי קיום מבצע חיסון המוני בבתי הספר עד חנוכה, שבו רוב ילדי ישראל היו מתחסנים ולא הייתה סכנה באירועי חנוכה ההמוניים, הוא כישלון. מן הראוי שחופשת חנוכה תנוצל לארגון מבצע חיסונים בבתי הספר מיד עם החזרה ללימודים.

* חובת חיסון – במדינות אירופה ובדרא"פ חובת החיסונים היא נושא חם על סדר היום. גם אצלנו יש קולות ראשונים כאלה. ביום שישי שעבר סבר פלוצקר הציע זאת ב"ידיעות אחרונות" ובראשית השבוע – ח"כ יובל שטייניץ.

אני מאמין שלא נגיע לצורך כזה בישראל. עם הסברה נכונה, פעולה נכונה של מערכת הבריאות ובעיקר – מבצע חיסונים בבתי הספר (שהפרויקטור פרופ' זרקא כבר הבטיח שהוא ייעשה), נגיע לאחוז מחוסנות שייתר צעד כזה.

* דברים שרואים מכאן – כאשר הממשלה הקודמת הפעילה את איכוני השב"כ לצורך איתור שרשראות ההדבקה ובלימת מגפת הקורונה, היה ניצן הורוביץ מראשי המתנגדים לצעד, וטען שהוא פוגע בדמוקרטיה. היום כאשר הוא שר הבריאות, ומוטלת על כתפיו אחריות לשלום אזרחי ישראל, הוא תומך בצעד שנגדו יצא. היום, בעידן החיסונים, הצורך באיכוני שב"כ פחות הכרחי וקריטי מאשר בתחילת המגפה, כשעוד לא היו חיסונים.

הורוביץ ראוי לשבח על כך שכאשר האחריות מוטלת עליו, הוא אינו דבק בעמדות שנקט באופוזיציה, אלא פועל על פי אחריותו למען בריאותם של אזרחי ישראל. אולם הוא ראוי לגנאי על תגובותיו הפרנואידיות וההיסטריות באופוזיציה, שכפי שמוכח היום נבעו מפוזיציה, מאופוזיציה לשם אופוזיציה, מהתנגדות אוטומטית למהלכי הממשלה שהתנגד לה, גם במחיר פגיעה בבריאות הציבור, בעיצומה של מגפה קשה.

השימוש ביכולות האיכון של שב"כ ראויים ומוצדקים היום, והיו ראויים ומוצדקים שבעתיים בתחילת המגפה. אז והיום לא הייתה בהם שום פגיעה בחרויות האדם, אלא פעולה להגנה על חייהם ובריאותם של אזרחי ישראל.

* זה כן אותו דבר – הטענה שהשימוש באיכוני השב"כ במאבק בקורונה פוגע בדמוקרטיה, משוללת כל יסוד. כל הטרמינולוגיה של "עוקבים אחרינו", "בולשים אחרינו", "אלה אמצעים נגד אויבים ומרגלים" וכו', מנותקת מן ההקשר של השימוש באיכון בקורונה. כאן מדובר בפעולה שנועדה לדאוג לבריאותנו. לא "עוקבים אחרינו" כדי להעניש אותנו במשהו או לפגוע בנו, אלא מאתרים מי מאתנו חולה, כדי שיידע ויקבל טיפול וכדי שלא ימשיך להדביק מבלי דעת אנשים אחרים. טענת ה"עוקבים אחרינו" כמוה כטענה שרופא שמבצע בדיקה של סרטן שד תוקף מינית את המטופלות. אנו מתפשטים פני רופאים למען בריאותנו. הוא הדין בשימוש באיכוני השב"כ. הטענה שהשב"כ פועל "נגדנו" כמוה כטענה שהשימוש בצה"ל במלחמה בקורונה הוא הפעלת הצבא נגדנו, כי צבא קיים נגד אויבים. הטענות הללו פשוט הזויות.

הטענות הנואלות כאילו איכוני השב"כ, הסגרים והמגבלות הן אמצעי שליטה דיקטטוריים של השלטון בלה בלה בלה, היו נפוצים בטענות נגד נתניהו, בעיקר בידי הבלפוריאדה. הן היו חסרות שחר אז, וגם בזמן אמת טענתי זאת, והן חסרות שחר עכשיו.

בין אלה שהשתמשו בטיעונים הללו, יש המכהנים בממשלה הנוכחית. הבולט שבהם הוא שר הבריאות הורביץ. אני שמח שכאשר האחריות מוטלת על כתפיו הוא אינו דבק בססמאות הדמגוגיות שלו, אלא פועל על פי חובתו כלפי הציבור. טוב היה אילו גילה יושרה, ואם לא היה מתנצל, לפחות היה מודה בטעותו. אבל כנראה שציפיה זו גדולה עליו. מביך לשמוע את תירוציו, שהפעם זה לא אותו דבר, כי הפעם השימוש באמצעים הללו מצומצם ותחום בזמן. זה נכון, אך ההבדל אינו באופי השימוש באיכונים אלא במצב האובייקטיבי – אז לא היה חיסון וכל פעולות הממשלות ומערכות הבריאות היו בערפל כבד של חוסר ודאות. היום יש חיסונים ורוב הציבור מחוסן. אבל כאשר יש פינה של אי ודאות – התפרצות זן האומיקרון, הממשלה השתמשה בדיוק באותו אמצעי. זה כן אותו דבר, רק בהתאמה למציאות שהשתנה.

* אלי אבידר לא נגמל מהבלפוריאדה.

* נכס לאומי של העם היהודי – חברי דני זמיר, ראש מועצת המכינות הקדם צבאיות, נוהג לשאול את חניכי המכינות מדי שנה ארבע שאלות ידע ביהדות וציונות. אחת השאלות היא "מהי מערת המכפלה?" מסתבר שלרוב מוחלט מקרב החניכים החילונים, אין צל של מושג. מערת המכפלה בחברון היא המקום בו קבורים אבותינו אברהם, יצחק ויעקב, ואימהותינו שרה, רבקה ולאה. רק רחל טמונה באתר אחר – בקבר רחל, הסמוך לבית לחם.

הבּוּרוּת הזאת היא בעיניי חרפה, ואות קלון למשרד החינוך לדורותיו. אנו שומעים את ההפחדות מפני ה"הדתה". אני מודאג הרבה יותר מן הבורות.

שירה של נעמי שמר "פרות חמישה עשר", הידוע יותר כ"שלג על עירי", נכתב למחזמר "מסעות בנימין השלישי", על פי ספרו של מנדלי מוכר ספרים. השיר, המתאר את הגעגוע של היהודים בגולה לארץ ישראל, מתבסס על הטקסט הבא, מתוך הספר:

"חרוב שניטל לברכה בחמשה עשר בשבט, זהו אצל הבטלונים המשובח בפירות הארץ, שאין כיוצא בו. כיוון שרואים אותו – זכר ארץ ישראל לפניהם בא, מסתכלים ומסתכלים בו ונאנחים, ואומרים: הוי, ותוליכנו, אבינו אב הרחמן, קוממיות – קוממיות בכל דקדוקיה וכוונותיה, לארצנו – שהחרובין מאכל עזים שם… ומעשה באדם מישראל, שהביא פעם אחת למקומנו תמר, ויהי לפלא. והיו כל בני העיר, למקטנם ועד גדולם, רצים לראותו. נטלו את החומש והראו בו באצבע, שהתמר, תמר זה, כתוב בתורה! אטו מילתא זוטרתא היא [=וכי דבר קטן הוא?], זה התמר הרי הוא מארץ-ישראל!… הביטו לו – וארץ-ישראל נצנצה במחזה לנגד פניהם: הנה עוברים את הירדן! הנה מערת המכפלה! הנה קבר רחל אמנו! הנה כותל-מערבי! הנה טובלים ושולקים ביצים בחמי-טבריא! הנה עולים על הר-הזיתים, אוכלים חרובים ותמרים עד בלי די, ונותנים לתוך הכלים מלוא חפנים מעפר הארץ!… אוי, אוי, היו נאנחים ועיניהם מקור דמעה. אותה שעה – כך מספר בנימין – היו כל הבטלונים רואים את עצמם כאילו הם בארץ ישראל, ומרבים לספר ביאת הגואל".

הלב יוצא אל אותם יהודים אומללים, היושבים בגולה ועורגים למולדת. אולם מנדלי מבקר אותם ולא בכדי מכנה את עיירתם בטלון. אלה בטלנים, שרוממות הקוממיות בכל דקדוקיה וכוונותיה בגרונם, אך הם מסתפקים בהתלהבות מפרי תמר מיובש מארץ ישראל.

הציונות לא הייתה באה לעולם ללא אותה ערגה, ללא אותו געגוע לארץ ישראל, למערת המכפלה, לכותל ולקבר רחל. אולם הציונות מרדה בבטלנות. הנה ארץ ישראל – לא בתמר המובא בידי שליח, אלא ממש, בעליה אליה ובהתיישבות בה. כך נוצרה באמת קוממיות בארצנו. "הנה תמר הכתוב בתורה", הומר ב"התנ"ך הוא הקושאן שלנו על א"י", כמאמר דוד בן גוריון בעדותו בפני ועדת פיל (1937).

ערב חנוכה הדליק נשיא המדינה יצחק בוז'י הרצוג נר ראשון של חנוכה במערת המכפלה. ומיד התעוררה סערה. "שלום עכשיו", "שוברים שתיקה" ושאר ארגונים רדיקליים מסוגם יצאו להפגין. אוי אוי אוי, נשיא המדינה היהודית מדליק נר במערת המכפלה. חמאס, הג'יהאד האסלאמי, "שלום עכשיו" ו"שוברים שתיקה" יצאו נגד הביקור. ו"שלום עכשיו" הגדירו את מערת המכפלה "מעוז הכהניזם". אין ניצחון גדול יותר למחבל הכהניסט, רוצח ההמונים ארור גולדשטיין שר"י, מהגדרת מערת המכפלה "מעוז הכהניזם". בעוד הכהניסטים והשלום עכשיווניקים רואים במערת המכפלה "מעוז הכהניזם", נשיא המדינה מבהיר שמערת המכפלה היא סמל ממלכתי של מדינת ישראל ונכס לאומי של העם היהודי כולו. 

* שלהבת אשמה – קיבלנו השבוע היישר בפרצוף את לוז תמצית ליבת השוקניזם המזוקק, מפיו של שוקן בכבודו המפוקפק ובעצמו. במסגרת ההשתלחות בנשיא המדינה על הדלקת הנר במערכת המכפלה, צייץ עמוס שוקן את דברי הבלע הבאים: "שלהבת פס נהרגה בגלל חוסר האחריות של הוריה, שחשבו שאפשר לגדל ילד בסביבת לחימה, ושל משרד הרווחה, שבמדינה נורמלית היה מוציא ילדים מאזור מלחמה".

שלהבת פס, תינוקת בת עשרה חודשים, בת הרובע היהודי בחברון, נרצחה בדם קר בירי מדויק של צלף פלשתינאי היישר אל מרכז מצחה.

שוקן טועה. לא ההורים שלה אשמים. היא אשמה. באיזו חוצפה היא העזה להיוולד במקום שבו פלשתינאים מממשים את זכותם הטבעית לרצוח תינוקות יהודיים?

שנה לאחר רצח שלהבת, נטבחו 21 נערים, עולים מחבר המדינות, בדולפינריום בת"א, בפיגוע התאבדות. הם נרצחו באשמת הוריהם שעלו מרוסיה לישראל. מה שלא ברור עדיין, וכדאי לבדוק זאת, אם הוריהם של ילדי אביבים, שנטבחו בהסעה של בית הספר, אשמים כיוון שהתנחלו על אדמה לבנונית או פלשתינאית. בוודאי שמשרד הרווחה אשם בכך שלא פינה אותם, ואת ילדי מעלות, ואת ילדי משגב עם, ואת ילדי קריית שמונה, ואת ילדי משפחת הרן בנהריה, מאזורי לחימה.

* החתן – בגיליון פסח תשס"א (2001) של עיתון "הקיבוץ" (שכבר אינו קיים), פרסמתי שיר בעקבות רצח שלהבת פס, במתקפת הטרור המכונה בשם החיבה "האינתיפאדה השניה". בשיר התייחסתי לדמותו של ערפאת – רב המרצחים שהנהיג את מתקפת הטרור, אך עדיין היו בתוכנו מי שהתייחסו אליו כאל איש שלום. השורה האחרונה בשיר רומזת לדמותו כסבא חביב בתכנית הטלוויזיה הסאטירית "החרצופים", שבה הוא נהג לגמגם בחביבות "קוּל קוּל קוּל קוּל קוּל".

החתן

(שפוך חמתך, ה'תשס"א)

חתן פרס נובל לשלום

יאסר ערפאת, אבו עמאר

(להלן – "החתן")

יכול להתגאות.

הוא טיפח בעלי מקצוע מצטיינים.

למשל – צלפים.

צלף מצטיין הוא,

שליחו של החתן

כזכור – פרס נובל,

(לשלום, אם מישהו שכח).

ניסיון ראשון

והוא פגע בראש של תינוקת קטנה.

ראש קטן, של תינוקת.

מטרה לא קלה.

כדי לפגוע במכה ראשונה

צריך כשרון רב.

וכידוע, מצוינות היא ערך מקודש

במזרח התיכון החדש.

עמד שליחו של החתן

(פרס נובל… שלום… זוכרים?)

מצא את התנוחה הנוחה בעמדת הצלפים

אחז בנחת ברובה הצלפים בשתי ידיו

הביט בשלווה בעד העדשה הטלסקופית

עד שהצלב התמקד על הראש הקטן.

ואז, נציגו של החתן

סחט אט אט, בקור רוח

את ההדק.

לחיצה קלה ו… בול!!!

קול קול קול קול קול קול קול

* בין מונטיפיורי והרצוג – אליבא דשקוניזם, שלהבת פס נרצחה באשמת הוריה. ואם להרחיב לעמדה שהוא ודבוקתו משמיעים מדי יום ביומו – בגלל אקיבוש.

אבל מה גרם לטבח בחברון בתרפ"ט, 38 שנים לפני אקיבוש ו-19 שנים לפני ה"נכבה"? גם לכך יש תשובה ניצחת. הטבח הוא באשמת הציונות. אבל הנטבחים בחברון היו בני הישוב הישן, חרדים, לא ציונים – למה הם נרצחו באשמת הציונות? גם לכך יש תשובה. כל עוד לא החלה הפלישה הקולוניאליסטית הציונית, היה דו-קיום נפלא בין יהודים וערבים בחברון.

128 שנים לפני אקיבוש, 108 שנים לפני הקמת המדינה, 90 שנה לפני הטבח בתרפ"ט, 78 שנים לפני הצהרת בלפור, 58 שנים לפני הקונגרס הציוני הראשון, 43 שנים לפני העליה הראשונה, 39 שנים לפני הקמת פתח תקווה, 31 שנים לפני הקמת בית הספר מקווה ישראל, 21 שנים לפני הקמת משכנות שאננים – השכונה היהודית הראשונה שקמה בירושלים מחוץ לחומות; כלומר לפני שהיה כל תירוץ לשנאה הערבית האלימה, ביקש סר משה מונטיפיורי לבקר במערת המכפלה. זה היה ביוני 1839. כאשר הגיע למקום עם פמלייתו, התארגנו הפרות סדר. ההמון הערבי החל לגדף ולחרף את היהודים וליידות בהם אבנים. מונטיפיורי ופמלייתו הסתובבו וברחו, בלי להיכנס למערת המכפלה.

גם כאשר הנשיא הרצוג ביקש לבקר במערכת המכפלה ניסו הערבים, מתוגברים במוסי רז וחבר מרעיו, לסכל את הביקור. אפשר לראות בהדלקת הנר בידי הרצוג במערת המכפלה תיקון לבריחה המבוהלת של מונטיפיורי. זו תמצית המהפכה הציונית.

* ביקור הנשיא השני – 113 שנים טרם ביקורו במערת המכפלה של הנשיא ה-11 יצחק בוז'י הרצוג, הקדים אותו הנשיא השני, יצחק בן צבי. הוא עוד לא היה הנשיא, כמובן, כי היה זה 40 שנה לפני הקמת המדינה, ב-1908. רחל ינאית, חברתו ולימים רעייתו, שביקרה אתו במקום, כתבה על כך בזיכרונותיה: "מעיניהם של שומרי החרם-אל-שריף [המקום הקדוש. א.ה.] נשקפה שנאה אלינו כמו מעיני המתפללים העוברים על פנינו ונכנסים פנימה. הגענו אל המדרגות וניצבנו דוממים. אני מוותרת על העליה בשבע המדרגות המותרות. יותר מדי צורב העלבון". הסבר – המוסלמים הרשו ליהודים לעלות עד המדרגה השביעית בדרך למערת המכפלה. ב-1924 רחל ינאית זכתה לבקר  במערת המכפלה עם קבוצת נשים אנגליות שקיבלו רישיון מממשלת המנדט.  

(המידע על ביקוריהם של מונטיפיורי ורחל ינאית ויצחק בן צבי במערת המכפלה לקוח ממאמרו של משה ארנולד "עד המדרגה השביעית", בגיליון 224 של "האומה").

* ביקור הנשיא הרביעי – מוסי רז וחבורתו אינם הראשונים שמפגינים נגד ביקור הנשיא בחברון. חודשים אחדים לפני בחירות המהפך, כמדומני בינואר 1977, נערכה הוועידה ה-12 של תנועת החרות. ערב הפתיחה החגיגי של הוועידה נערך בקרית ארבע. אורח הכבוד היה הנשיא הרביעי אפרים קציר. קציר נהג בממלכתיות ונענה להזמנה. אנשי של"י ושי"ח הפגינו נגד הנשיא ונגד הביקור.

… והשיירה עוברת.

* לציין את רציפותם היהודית – ב-8 ביוני 1967, היום הרביעי של מלחמת ששת הימים, התכנסה בתל-אביב מזכירות רפ"י. באותה ישיבה קרא דוד בן גוריון לממשלה לפעול ליישובם המידי של ירושלים העתיקה, גוש עציון וחברון על ידי יהודים, כדי להבהיר לעולם את החלטתה של ישראל להבטיח את בעלותה על שטחים אלה, שהיו יהודיים ואבדו לה במלחמת העצמאות. בן גוריון הטעים, כי בני הדור הזה, שהיו תושבי העיר העתיקה, חברון ומתיישבי גוש עציון, צריכים להיות בין השבים לשטחים אלה כדי לציין את רציפותם היהודית של השטחים, בטרם יתחילו לחצים מדיניים על ישראל לעזוב את השטחים הללו.

* ה"אנחנו" המשותף – ההתנפלות שלוחת הרסן על נשיא המדינה הרצוג מצד גורמים בשמאל מזכירה לי את ההתנפלויות שלוחות הרסן על קודמו, הנשיא ריבלין, מצד גורמים בימין. בשני המקרים ההתנפלות נבעה מכך שהנשיא מילא באמונה את תפקידו הממלכתי. בשני המקרים המתנפלים הם אנשים המתעבים את הממלכתיות בכל נפשם. שני הנשיאים מגלמים באישיותם ובהתנהגותם את ה"אנחנו" המשותף. ה"אנחנו" של הקיצונים בשני הצדדים אינו עם ישראל, אלא המחנה.

* אדמות הלאום – ללאום – "בנגב יבחן עם ישראל ומדינתו", אמר בן גוריון. על פי המבחן הזה, מצבנו על הפנים. למעשה איבדנו את הריבונות בנגב. מזה עשרות שנים איננו מקימים יישובים יהודיים בנגב, איננו מייערים את הנגב אבל אין ואקום. הבדואים השתלטו על האדמות, והקימו שם כ-300 כפרים קטנים שמתפרסים על 750,000 דונם, 120,000 בתים בלתי חוקיים שנבנו וממשיכים להיבנות. במשך השנים הללו, הלכה ריבונותנו והתערערה, בעיקר בעשור האחרון, שבו לית דין ולית דיין באזורים הללו. נשק בלתי חוקי שנאמד בקרוב ל-100,000 כלים, מעשי רצח, פרוטקשן, טרור חקלאי, ירי מדי לילה בלילה, נהיגה פרועה, ביזת אמל"ח מבסיסי צה"ל. פוליגמיה – רבים מאוד מבין הבדואים נשואים לארבע וחמש נשים, רובן פלשתינאיות מרצועת עזה ומיו"ש, ומולידים עשרות ילדים (אולי במקום להילחם בשפה העברית, מוטב שהפמיניסטיות היהודיות תגלנה סולידריות עם הנשים הבדואיות ותפעלנה לאכיפת החוק האוסר על פוליגמיה). וכפי שנוכחנו במבצע "שומר החומות" – בשעת משבר, בעיצומם של ימי לחימה, הכל מתכנס לפעולה לאומנית כגיס חמישי, תוך שליטה אלימה על הצירים בנגב ומצור על יישובים יהודיים.

כ"ט בנובמבר נפגש השנה עם היום הראשון של חנוכה וביום זה נערך בעומר כנס של "מבטחי" – מפקדים למען ביטחון ישראל, פורום שאני חבר בו, תחת הכותרת: "אדמות הלאום – ללאום". בכנס הוצגה התמונה הקודרת ונערך דיון עמוק ויסודי במשבר ובדרכי הפתרון. הכנס נפתח בדברי ברכה מוקלטים של הנשיא הרצוג. בין המרצים – ראש המועצה המקומית עומר פיני בדש, עוזי דיין, יוסי קופרווסר, גרשון הכהן, יו"ר קק"ל דובדבני ואחרים. הנחה בחן – אבשלום קור. לא את כל מה שנאמר בכנס אהבתי. לעתים נאמרו אמירות קיצוניות, שאוזניים תצילנה. אולם המצב הקיצוני מביא לתגובות קיצוניות ויש לשים קץ למציאות המרה הזאת.

עם זאת, יש כיוונים מעודדים. בחודשים האחרונים הממשלה וכוחות הביטחון מתחילים לפעול ולהיאבק בפשיעה. יש לקוות שגזר הדין של אריה שיף מבשר שינוי גם בגישת השופטים. בממשלה נרקמת תכנית להקמת 11 יישובים יהודיים בנגב (מעט מדי, אך התחלה טובה). קק"ל חוזרת לייער את הנגב, בתמיכת הממשלה ובהשתתפותה במחצית העלות. יש לקוות שהפעילות הזאת תתגבר באופן משמעותי, כי בנגב תיבחן מדינת ישראל.

* בכבוד רב אך בלי להתבטל – יועז הנדל, שר התקשורת, דואג מאוד לציבור החרדי. לא כי הוא ציבור חרדי, אלא כיוון שמדובר באזרחי ישראל, ותפקיד הממשלה לעבוד למען כל אזרחי ישראל. לכן, הוא מחבר סיבים אופטיים ביישובים החרדיים, כדי שהתושבים יוכלו לגלוש במהירות באינטרנט, ולא נכנע ללחצים של העסקנים החרדים למנוע זאת. לכן הוא פועל לשחרור הסמרטפונים של הציבור החרדי מהרודנות של ועדות הטלפון הכשר. 50% מהציבור החרדי גולש באינטרנט, והוא זכאי לקבל אותן תשתיות אינטרנט כמו כל אזרחי ישראל, גם אם זה לא לרצון העסקונה שלו. והוא הרי אינו כופה על אף אחד שימוש באינטרנט, רק יוצר תשתית שתאפשר לכל מי שרוצה בכך לגלוש באינטרנט בצורה מהירה וטובה. אין צורך להסביר שמדובר גם באינטרס כלכלי וחברתי מובהק של המדינה, לאפשר למקסימום חרדים תעסוקה מודרנית ולהכניס חרדים רבים למעגל העבודה.

כן, יועז הנדל דואג לציבור החרדי יותר מן העסקונה שמייצגת אותו, ושבהתנהלותה המיטה עליו אסונות בקורונה ובהר מירון. זה תפקידו וזו חובתו כשר בממשלת ישראל.

משלחת של הנהגת העולם החרדי, האדמו"רים הבכירים וראשי הישיבות הליטאיות, נפגשה עם הנדל במשרדו, במטרה לשכנע אותו להשאיר בידי ועדות הפלאפון הַכָּשׁר את היכולת למנוע מעבר של בעלי סמטרפונים ממצב של כשר למצב של לא כשר. כלומר, להשאיר בידיהם את השליטה על צאן מרעיתם. הנדל קיבל אותם בכבוד רב, אבל לא התבטל בפניהם, הציג בפניהם את עמדתו ללא כחל ושרק ולא ויתר על עמדתו. הוא אף הסביר להם, שהעגלה שלו אינה מלאה פחות משלהם.

ולמחרת – התנפלות חרדית אדירה על יועז, בטענה שהוא פגע בכבודם של הרבנים. מדוע? כי לא חבש כיפה בפגישתו עמם. יש לציין, שיועז אינו חילוני. הוא שומר שבת וכשרות ואורח חייו וחי משפחתו הרבה יותר דתית מחילונית. אולם הפרקטיקה הדתית שהוא בחר בה אינה כוללת חבישת כיפה, כאשר אינו מתפלל או נמצא בבית כנסת או בישיבה. אין שום סיבה שכאשר האדמו"רים באים אליו למשרדו, הוא יתחפש למה שאינו ויתאים את נהגיו לשל הבאים אליו. כפי שאף אחד מהם לא נדרש לשנות משהו מלבושו, כך גם הוא אינו נדרש לכך.

אבל האמת היא שכאשר הם מלינים עליו שהוא פגע בכבודם, הכוונה היא לכך שהוא שמע אותם ולא השתכנע וימשיך לפעול על פי חובתו הממלכתית והציבורית. הם רגילים שעל פיהם יישק דבר. עם כל הכבוד, ויש כבוד, הם לא קובעים.

* זכויות האדם נוסח קדאפי – שגריר ישראל באו"ם גלעד ארדן מסר שיש בידינו הוכחות לכך שנשיא לוב מועמר קדאפי אימן בלוב את רוצחי הספורטאים באולימפיאדת מינכן, סיפק להם דרכונים מזויפים והעביר לערפאת מיליוני דולרים כבונוס על הטבח. כך נמסר ב"הארץ". קדאפי הוא גם האיש שמימן את הפרס השנתי של מועצת האו"ם לזכויות האדם, שהיה קרוי על שמו, וחולק מדי שנה עד מותו. זאת מהותה של המועצה ושל "זכויות האדם" שבשמן היא פועלת.

* ובינתיים באיראן – חמינאי: אם אין מים – שתו מים כבדים.

* היהודי האנטישמי – תארו לעצמכם מפלגת ימין רדיקלי חדשה שתצא נגד איתמר בן גביר בשל היותו שמאלני. זה מה שקורה היום בצרפת. המועמד של הימין האולטרה רדיקלי בצרפת אריק זמור, מפנה חלק ניכר מחצי תעמולתו נגד המנהיגה הפשיסטית מארין לה-פן, בשל היותה "אשת שמאל".

למרבה החרפה, זמור הוא יהודי. את עיקר השנאה הגזענית שלו הוא מפנה נגד המוסלמים, אך אנשיו הם אנטישמים מובהקים. הוא עצמו מעריץ את פטן וממשלת וישי, המשת"פית של היטלר, ומכחיש את חלקה של ממשלת וישי בשואה. הוא מחזיר לחיים את העלילה נגד דרייפוס. הוא גם מטיף לחקיקת חוק האוסר קריאה בשמות "לא צרפתיים" לילדים הנולדים בצרפת, כלומר יהודים לא יוכלו לתת לילדיהם שמות כמו אברהם, יצחק, יעקב, יוסף ומשה. האנטישמיות הנחותה והבזויה ביותר היא אנטישמיות של יהודים.

* פשע כלכלי – ההסבר שנתתי לשאלתו של משה גרנות מה הקשר בין אי העברת התקציב בידי נתניהו לגניבת הרוטציה לא סיפק אותו, וכנראה יש צורך בחידוד נוסף. בהסכם הקואליציוני בין הליכוד לכחול לבן הוחלט על העברת תקציב דו-שנתי עד אוגוסט. התקציב הדו-שנתי לא היה דרישה של כחול לבן, אלא הסכמה של שני הצדדים שזה הדבר הנכון לעשותו. אגב, הרעיון של תקציב דו-שנתי, שאין לו אח ורע בעולם, היה של נתניהו ויובל שטייניץ, והתקבל בהתנגדות עזה של האופוזיציה. אני תמכתי בו אז ותומך בו מאז. בוודאי כאשר התקציב עובר באוגוסט.

תקציב דו-שנתי הוא הדבר הנכון מבחינה כלכלית, אבל לא התיישב עם המטרה הפוליטית של נתניהו. כיוון שהתקציב היה אמור להיות עד 31 בדצמבר 2021, והרוטציה הייתה אמורה להתבצע בנובמבר 2021, וכיוון שהדרך היחידה למנוע את הרוטציה, בשל פִּרְצָה שנתניהו הותיר בהסכם הקואליציוני וסוללת המשפטנים של גנץ לא הבחינה בה, הייתה אי העברת תקציב, הגיע אוגוסט ונתניהו סירב להעביר תקציב. הוא היה מוכן להעביר תקציב חד-שנתי, או ליתר דיוק תקציב לארבעה חודשים מאוגוסט עד סוף השנה, כי זה עוד לפני הרוטציה, כשהוא עדיין ראש הממשלה. כחול לבן, שהבינה את המזימה, במיוחד לנוכח הפרת כל ההסכמים האחרים בידי נתניהו, לא הייתה מוכנה לתת לכך יד. נתניהו אסר על שר האוצר כ"ץ למלא את מהות תפקידו ולהעביר תקציב. כ"ץ לא התפטר והיה שותף לפשע. הממשלה עמדה ליפול, ואז צביקה האוזר החליט להיות המבוגר האחראי ולהציל את הממשלה באמצעות "פשרת האוזר" – דחיית התקציב לדצמבר ובדצמבר העברת התקציב הדו-שנתי. כיוון שנתניהו לא רצה בבחירות בשלב זה, הוא הסכים להצעה וכך גם כחול לבן. הגיע דצמבר, ונתניהו שוב הפר את הסכם, ושוב סירב להעביר תקציב עד סוף 2021, אלא "תקציב" לשמונה ימים בלבד… היה זה פשע כלכלי חמור, בדם קר, נגד מדינת ישראל, בשיאו של משבר רפואי, כלכלי, חברתי ופוליטי חסר תקדים, אך ורק כדי לגנוב את הרוטציה. זו האמת האחת והיחידה. כל "נרטיב" אחר הוא שקר ביביסטי אופייני. 

* האמת ההיסטורית – משה גרנות תמה, איך איני יודע שהתורה לא נכתבה באמת בידי משה, כפי שהוא תמה על קהלני ומרואייניו על התייחסותם לדמותם של משה ודוד. חזקה על גרנות שהוא קרא את "משה" של אחד העם ואת האבחנה שלו בין האמת הארכיאולוגית לאמת ההיסטורית. תפיסתי התרבותית את האתוסים היהודיים היא ברוח מסה זו.

* מקורבים – "מקורבי מרגי לא אהבו את הפרסומת של נועה קירל ודרשו להסיר אותה מהאוויר". ואני רק שאלה. מה אני צריך לעשות כדי שגם לי יהיו "מקורבים"?

* נחום ברוכי – הלך לעולמו איש יקר, נחום ברוכי, חבר בארות יצחק, מעמודי התווך של תנועת הקיבוץ הדתי. בן 84 היה במותו. היה סא"ל בצה"ל ודוקטור להיסטוריה וארכיאולוגיה. נחום נולד בקיבוץ טירת צבי, לאביו יהושע ברוכי שבתקופת המנדט היה מוכתר הקיבוץ ומוכתר המוכתרים של יישובי עמק בית שאן. לאחר מלחמת השחרור עברה המשפחה לירושלים, אחרי שדודו נהרג ואשתו – אחות של אביו של נחום, נפטרה, והם אמצו את ארבעת ילדיהם. נחום הצטרף לקיבוץ בארות יצחק במסגרת גרעין נח"ל. לאורך השנים שילב בחייו ביטחון, חינוך, מחקר ופעילות ציבורית. מילא תפקידים רבים בקיבוצו ובתנועת הקיבוץ הדתי, כולל תפקיד מזכיר הקיבוץ הדתי. במילואים שירת כמ"פ בשריון במלחמת ששת הימים, מג"ד במלחמת יום הכיפורים ומפקד נפה בפיקוד העורף במלחמת המפרץ הראשונה. לאחר שסיים את תפקיד מזכיר הקיבוץ הדתי התמסר למחקר. הוא ההיסטוריון המובהק של תנועת הקיבוץ הדתי – כתב עליה ספרים ומאמרים והרצה על תולדותיה בפורומים שונים. נחום היה היוזם של שביל ישראל.

הכרתי את נחום כאשר שימש כמזכיר תנועתו בתקופת המאבק על הגולן. היינו שותפים לאורך שנים רבות בשני פורומים – קבוצת ירוחם שהקים ד"ר צביקה צמרת ופורום חוקרי הקיבוץ ותנועת העבודה. נעזרתי לא פעם בידע העצום שלו כאשר כתבתי על הקיבוץ הדתי. נחום היה איש חכם, טוב לב, חם, נחמד ונעים הליכות. הצטערתי לשמוע על לכתו. יהי זכרו ברוך!

* התנועה מאמצת את מרכז הגמילה – נחום ברוכי ואני היינו חברים במשך שנים רבות בפורום שהקים ד"ר צביקה צמרת – קבוצת ירוחם. הקבוצה כללה דמויות מתחומי העשיה השונים, שהמשותף להם הוא השקפת עולם של חיבור בין מגזרים, זרמים וקבוצות בחברה הישראלית. כל מפגש יוחד לאזור מסוים בארץ שלמדנו הן את המצוקות החברתיות הקיימות בו והן את היוזמות היפות הפועלות בו.

אחד הסיורים היה בשכונת התקווה. בין השאר ערכנו ביקור מרגש במרכז גמילה לנרקומנים. התרשמנו מאוד מעבודת הקודש הנעשית שם להצלת חיי אדם ושמענו על מצוקות התקציב של המרכז, המאיימות על קיומו. על המקום הודיע נחום, שהיה אז מזכיר הקיבוץ הדתי, שתנועתו מאמצת את המרכז, כדי להבטיח את המשך קיומו. וכך היה. כזה היה נחום.

* הבהרה חשובה – אם יש בזה חומוס, טחינה, עמבה, ביצה וחצילים, זה סביח. ואני אוהב מאוד סביח. אבל זו לא סופגניה. שמחתי לעזור.

* אחריות כבדה – כשאמי טיגנה סופגניות, התפקיד שלי, שאהבתי אותו מאוד, היה להזריק לתוכן ריבה, עם מזרק פלסטיק גדול. כיוון שבלי ריבה זו לא סופגניה ובלי סופגניה זה לא חנוכה – ברור איזו אחריות כבדה הייתה מונחת על כתפיי. 

* מגזימים סיפור אהבה – ג'קי לוי הוא האיש הכי מצחיק והכי שנון שאני מכיר. והוא מספר סיפורים גאוני. כל מופע שלו הוא הנאה צרופה, עם תג מחיר – כאב בטן, אחרי שעה ו-45 דקות של צחוק בלתי פוסק. כך היה גם אתמול, כשצפיתי בתכניתו "מגזימים – סיפור אהבה" באולם התרבות בקצרין. ענק!

          * ביד הלשון

מלכיה – מלכיה הוא קיבוץ בגליל העליון, ברכס נפתלי, שעלה לקרקע במרץ 1949, ממש בתום מלחמת השחרור. יישבו אותו חלוצים בני הארץ, חברי גרעיני הכשרה של הפלמ"ח.

מקור השם מלכיה הוא הכפר הערבי מאלכיה שישב במקום, והיה מוקד לקרבות עזים, מהקשים ביותר במלחמת השחרור. האזור עבר פעמים אחדות מיד ליד, ונכבש בסופו של דבר בידי צה"ל במבצע "חירם", באוקטובר 1948. שמו של הכפר מאלכיה מנציח את הכפר היהודי מלכיה שישב במקום במשך מאות שנים. מלכיה הוא שמה של משפחת כוהנים ששירתה בבית המקדש. לאחר חורבן בית שני גלתה מירושלים לגליל והתיישבה במקום. הקמת קיבוץ מלכיה במקום זה, החזירה עטרה ליושנה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 28.11.21

* תמצית החלוציות הציונית – דמותו של אלי קיי היא תמצית החלוציות הציונית של שנות ה-2000, ויש בה עליה, התיישבות, ביטחון והנחלת המורשת. אלי עלה מדרום אפריקה כנער, לבדו, ושירת כלוחם בצנחנים. בתום שירותו בצה"ל הצטרף לתכנית "מאהל ומגדל" של ארגון "השומר החדש" בקיבוץ נירים, תחילה כחבר בתכנית ולאחר מכן כמדריך. עבודתו האחרונה הייתה בכותל, בהדרכה. בעקבותיו, עלתה לארץ משפחתו, ארבע שנים אחריו.

אלי, מופת של הגשמת הציונות, שילם, לדאבון הלב, גם את המחיר הכבד הנדרש מאתנו כאן בארץ, במלחמה על ארץ ישראל, על ירושלים, על קיומנו, כאשר נרצח בפיגוע בעיר העתיקה.

אלי קיי הוא ההוכחה שהציונות לא תמה, היא חיה וקיימת והגשמתה היא אבן שואבת לטובים שבצעירים היהודים במולדת ובתפוצות הגולה.

אבדה גדולה. יהי זכרו ברוך!

* צבא גדול וחכם – סקר דעת קהל של המכון הישראלי לדמוקרטיה הצביע על רוב בקרב הציבור המצדד ברעיון הפופוליסטי של ביטול מודל צבא העם, ביטול גיוס החובה וקיום "צבא מקצועי" שיהיה כמובן "קטן וחכם". המודל הוא מדינות אירופה.

אילו האיומים על ישראל היו כמו על לוקסמבורג, זה היה רעיון לגמרי לא רע. אך ישראל היא המדינה היחידה בעולם שרוב סביבתה שואפת להשמידה ושמיום הקמתה לא ידעה יום אחד של שקט בגבולותיה. ההגנה על קיומה של ישראל מחייב צבא שיידע לבלום מתקפה בכמה חזיתות במקביל ואף של גיס חמישי בתוך הארץ. צבא כמו של לוקסמבורג לא יוכל להתמודד עם איום כזה וגם לא לגיון זרים ואפילו לא צבא של פועלים תאילנדים. לשם כך יש צורך בצבא גדול וחכם.

נכון, יש סדקים רבים במודל צבא העם. יש להתמודד עמם. למשל, להעצים את החינוך למסירות והקרבה ולעידוד השירות המשמעותי, ובראש ובראשונה הקרבי, בצה"ל. יש לפעול לצמצום עד סיום של חרפת ההשתמטות מצה"ל של המגזר החרדי. ברור שהפתרון לאותן בעיות אינו לשפוך את התינוק עם המים, כי התינוק הוא קיומה של מדינת ישראל.

* עבודה מועדפת בחינוך – מאז שהמדינה החלה לתת למשוחררי צה"ל מענק עבודה מועדפת, אי אז בשנות התשעים, העליתי פעמים רבות את האבסורד בכך שעבודה בחינוך אינה נחשבת עבודה מועדפת. למה מתדלקת בתחנת דלק נתפסת בידי המדינה כעדיפה על חברתה שמרכזת שבט בתנועת הצופים?

יש צורך רב בעובדים צעירים בחינוך, הן בחינוך החברתי קהילתי (הבלתי פורמלי) במגזר העירוני והכפרי, הן בתנועות הנוער והן כסייעות וסייעים בגיל הרך. מן הראוי שהמדינה תעודד צעירים לעסוק בחינוך ותתגמל במענק את מי שעושים כן. יש לקחת בחשבון שחלק מאותם צעירים יתאהבו במקצוע ויהיה לאנשי חינוך.

כאשר שירתתי כמזכיר אורטל, החלטנו שהקיבוץ ישלם לבוגרי צבא העובדים בחינוך מענק בגובה מענק עבודה מועדפת שהמדינה נותנת.

שמחתי מאוד לשמוע בשבוע שעבר, שהממשלה שינתה את מדיניותה ותעניק את המענק גם לעובדים בחינוך. זו בשורה נפלאה!

* הישגים למדיניות החוץ – שני הישגים משמעותיים למדיניות החוץ של ישראל: בריטניה הכריזה על חמאס כארגון טרור ואוסטרליה הכריזה על  חיזבאללה כארגון טרור. אמנם זה נראה מובן מאליו. איך אפשר שלא להכריז על ארגוני טרור כארגוני טרור? מסתבר שזה לא מובן מאליו. אלו החלטות חשובות מאוד ותפקידנו להמשיך ולשכנע את העולם להיאבק בטרור.

גם התחממות היחסים עם פולין והחזרת הממונה על השגרירות לוורשה היא התפתחות חיובית. התגובה הקיצונית של שר החוץ לפיד על "חוק הרכוש" הייתה פזיזה, בלתי מידתית, ללא דיון מעמיק בקבינט ואני שמח שנעשים צעדי תיקון.

* אינטרס לאומי עליון – בקווי היסוד של ממשלת גרמניה החדשה, בראשות מנהיג הסוציאל דמוקרטים אולף שולץ, נאמר: "ביטחון ישראל הוא עבורנו אינטרס לאומי עליון". המחויבות הזאת, עוברת כחוט השני בממשלות גרמניה, בין אם ממשלות ימין כמו של קוהל ומרקל וכעת של ממשלת השמאל בראשות שולץ, וכפי שהיו ממשלות שמאל במערב גרמניה, לפני איחוד גרמניה. אולם בעוד בקווי היסוד של ממשלת מרקל הוזכרה המחויבות לישראל כמדינה יהודית, הדבר אינו מופיע בקווי היסוד של הממשלה החדשה. אפשר לומר שאין צורך באזכור הזה, כי ישראל היא מדינה יהודית ודי בכך שמוזכרת מדינת ישראל ומאליו ברור שזו מדינה יהודית. אולם כיוון שיהדותה של המדינה הוזכרה בממשלות הקודמות, ולמעשה יש מעין צעד אקטיבי של הוצאת האזכור הזה, שעה שמתנהלים מסעות דה-לגיטימציה לישראל בשל היותה מדינה יהודית, זו התפתחות מדאיגה. עוד נאמר בקווי היסוד: "נמשיך לפעול למען השגתו במו"מ של פתרון שתי מדינות על בסיס גבולות 67'". זו, אמנם, עמדתה המסורתית של גרמניה ושל אירופה בכלל, אולם יש לומר בבירור שיש סתירה מניה וביה בין האינטרס הלאומי העליון של גרמניה לביטחון ישראל, לבין הרעיון של גימודה של ישראל לעומק אסטרטגי של יריקה. עוד נאמר בקווי היסוד: "אנחנו מגנים את האיום הנמשך על מדינת ישראל ואת הטרור נגד אוכלוסייתה, ומברכים על התחלת נורמליזציה ביחסים בין מדינות ערביות נוספות וישראל". משפט יפה וחשוב.

בקווי היסוד נאמר שצעדים מסוימים, שננקטים על ידי הצדדים, הפלשתינאי והישראלי, מקשים על מאמצי השלום ויש להימנע מהם. "מהצד הפלשתינאי אנחנו מצפים להתקדמות בתחומי הדמוקרטיה, שלטון החוק וזכויות האדם. זה כולל ויתור על כל סוג של אלימות נגד ישראל. מצד ישראל אנחנו קוראים להפסקה של בניית התנחלויות, המנוגדת לחוק הבינלאומי". הו, האיזון הקדוש. ההשוואה בין התיישבות, הקמת יישובים אזרחיים, מוסדות חינוך וקהילות עם הטרור, שהוא האלימות המופנה בידי הפלשתינאים נגד ישראל, אבסורדית ומקוממת. הטענה שבניית התנחלויות מנוגדת לחוק הבינלאומי משוללת יסוד. יש שופטים בירושלים, וכבר 54 שנים הם דוחים שוב ושוב את הטענה הזאת, וחזקה על ישראל, שתקבל את בית המשפט העליון כמפרש החוק הבינלאומי. הגיע הזמן שממשלת ישראל תאמץ את דו"ח אדמונד לוי בנדון. בנט תבע זאת מנתניהו, ומן הראוי שלא ינהג כקודמו ויוביל להחלטה הזאת.

ממשלת גרמניה החדשה מתחייבת להמשיך לממן את סוכנות אונר"א. המימון הזה מנוגד למחויבות של גרמניה לשלום, כיוון שאונר"א הוא הארגון להנצחת הסכסוך, באמצעות טיפוח פיקציית ה"פליטים", כלי הנשק נגד ישראל בשם דרישת "זכות" ה"שיבה" שמשמעותה הטבעת ישראל במיליוני פלשתינאים. עם זאת, יש לציין שלראשונה נכללת במחויבות לאונר"א גם תמיכה בהליך פיקוח עצמאי על פעולות הסוכנות שימנע "התפתחויות חריגות". מעט מדי ומאוחר מדי, אך אולי התחלה טובה. הרי מוסדות החינוך של אונר"א הן חממות לשנאת ישראל ולאנטישמיות ובכך להצמחת מחבלים. אולי פיקוח של אירופה על אונר"א יחשוף זאת לעיני העולם, ויביא להפסקת מימונו של הארגון העוין הזה.

ממשלת גרמניה החדשה מתחייבת "לפעול באופן נחרץ נגד גינויים אנטישמיים של ישראל, בכלל זה במסגרת מוסדות האו"ם". זה סעיף חשוב מאוד וראוי לשבח. אולם יש לעבור ממילים למעשים – על גרמניה להפסיק לממן גופים היוצרים דה-לגיטימציה לישראל וקוראים להחרמתה.

* דמות מאחדת – ח"כים במרצ ובראשם ראש האופוזיציה מוסי רז, השתלחו בנשיא המדינה בוז'י הרצוג על כך שידליק נר במערת המכפלה. טענתם ההזויה היא שהנשיא הוא דמות מאחדת ולכן עליו להחרים את "השטחים", כי שליטתנו בהם שנויה במחלוקת.

לשיטתם, די בכך שקבוצה רדיקלית פוסלת חבל ארץ, כדי שהנשיא, בהיותו דמות מאחדת, ידיר אותו ואת אזרחי ישראל החיים בו וכף רגלו לא תדרוך בהם. הם שוכחים שהם עצמם שנויים במחלוקת וחלק גדול לאין ערוך בחברה הישראלית סולד מהם ומתנגד לדרכם. האם בשם האחדות על הנשיא להחרים אותם? האם בשל מסע הדה-לגיטימציה הביביסטי נגד הממשלה החוקית של ישראל, הנשיא צריך להחרים את ראש הממשלה ואת הממשלה?

הנשיא, כדמות מאחדת וממלכתית, הוא הנשיא של כל העם. כן, אפילו של מיליון הישראלים החיים בחבלי ארץ ישראל שמוסי רז וחבורתו מכנים "השטחים". הוא הנשיא של כולם, ואילו החרים את יו"ש היה מועל בתפקידו, בדיוק כפי שהיה מועל בתפקידו אילו החרים את המגזר הערבי.  

* הרוע הופך לטמטום – אילו אחרי ביקורו של הנשיא הרצוג בכפר קאסם ובקשת הסליחה על הטבח שנערך בכפר ב-1956, היה יוצא מאמר מערכת של עיתון ישראלי בכותרת "נשיא הערבים", הייתה מתחוללת כאן, בצדק, סערה. ובראש מגני המאמר היה עומד "הארץ". אולם לקראת הדלקת נר ראשון של חנוכה בידי הנשיא במערת המכפלה, כותרת פשקוויל המערכת של "הארץ", היא "נשיא ההתנחלויות". ובעזות מצח הם אף כותבים "כנשיא המדינה, שהצהיר שהוא רוצה להיות הנשיא של כולם, היה עליו להימנע מלבקר במקום".

כן, נשיא המדינה הוא נשיא ההתנחלויות. גם נשיא ההתנחלויות. והוא גם נשיא הערבים. הוא נשיאם של כל הישראלים וגם של כל יהודי העולם. זאת המשמעות של היותו הנשיא של כולם. הלוגיקה ההזויה לפיה מה שפוגע בהיותו נשיא של כולם היא העובדה שאינו מדיר מיליון ישראלים, מעידה איך הרוע הופך לטמטום. ופשקוויל המערכת כבר מציג את הביקור כלגיטימציה לטבח של גולדשטיין. לא פחות.

מערת המכפלה היא אחד הסמלים המובהקים של ארץ ישראל; דורות של יהודים ערגו אליה, התגעגעו אליה. אך טבעי שנשיא מדינת ישראל ידליק שם נרות חנוכה. וביקורו שם אינו מחווה למתנחלים, שהיא כשלעצמה מבורכת, כי מערת המכפלה אינה שייכת למתנחלים אלא לעם ישראל כולו. הוא מדליק נרות במערת המכפלה, כצעד המבטא את מהות תפקידו כנשיא מדינת הלאום של העם היהודי.

* אַיֶּכָּה כָּלֵב – בגישתו החמה לחברון ולמערת המכפלה, הולך הרצוג בדרכם של קודמיו, נשיאי ישראל. בעת שחרור מערת המכפלה, במלחמת ששת הימים, וחידוש ההתיישבות בה כעבור שנה, נשיא המדינה היה זלמן שז"ר, מאבות תנועת הפועלים הציונית, הנשיא השלישי של ישראל. כאשר קומץ אנשי שמאל קיצוני הפגינו נגד הקמת קריית ארבע (שהוקמה ביוזמת יגאל אלון) הוא כתב: "נחרדתי כאשר שמעתי צעירים יהודיים ציוניים האומרים: אסור להתיישב בחברון, כי בנפש האומה הוא. הרי זו העיר הראשונה בה הומלך דוד למלך ישראל. חברון היא אחותה הבכירה של ירושלים, ואילו הייתה קיימת אווירה ציונית אחרת מאשר היא כיום בארץ, היא הייתה יכולה להעמיד סכר בפני הלכי רוח כאלה".

שז"ר, שהיה משורר, כתב על כלב בן יפונה, נשיא שבט יהודה ואחד משני המרגלים שלא מאסו בארץ חמדה, אלא אמר "עלה נעלה וירשנו אותה, כי יכול נוכל לה". כלב בן יפונה ושבטו התיישבו בחברון, לאחר כיבוש הארץ בידי יהושע בן נון, והוא עצמו נלחם על כיבושה, בגיל 85.

כתב שז"ר בשירו:

לֹא רַבֵּנוּ מֹשֶׁה, לֹא הַכֹּהֵן אַהֲרֹן

רַק כָּלֵב שֶׁגָּעַר…

הוּא שֶׁרָאָה לְפָנִים בְּחֶבְרוֹן

אֶת יְלִידֵי הָעֲנָק, וְלֹא זָע בּוֹ לֵבָב

וְגַם בִּהְיוֹתוֹ בְּעֵינָם וּבִהְיוֹתָם בְּעֵינָיו

רַק חָגָב, רַק חָגָב

הֶאֱמִין בְּכָל לֵב כִּי כֹּחֵנוּ הוּא רַב

וְלֹא נִסְעַר.

אַךְ עַכְשָׁו

הוּא שֶׁנֶּחְרַד וְצָעַק וְזָעַם

וַיַּהַס הָעָם… 

הוּא גָעַר כִּי זָכַר, שֶׁאָמְנָם וְאָכֵן

עָצוּם וְחָזָק הוּא הָעָם הַשָּׁכֵן 

וְעָרִים לוֹ בְּצוּרוֹת וּגְדוֹלוֹת בִּמְאֹד

וְכָבֵד הַיְשִׁימוֹן וְעוֹד רַבּוֹת בּוֹ לִצְעֹד – –

עַל כֵּן מְאֻיָּם הוּא הָרִיב, וּבְכִי הַמְּלִינִים

אָסוֹן בּוֹ, קָלוֹן בּוֹ, בַּחוּץ וּבִפְנִים

לָכֵן קָם כֹּה נִזְעָם, וְכָעַס וְכָעַס

עַד הֻשְׁלַךְ הַס…

עַד כֹּל עַם הַמְּלִינִים, הַנָּבוֹךְ, הַמְּפֹרָר

נִדְהַם מֵחֶרְדַת זֶה הַקּוֹל שֶׁגָּעַר

נִדְהַם וְנָדַם.

וּמֵאָז, בְּכָל עֵת בְּכִי עִוְעִים וּמְדָנִים 

רִיב אַחִים בַּמַּחֲנֶה וְהֶסְתֵּר הַפָּנִים

צוֹפֶה וְתוֹהֶה וְזוֹעֵק בִּי הַלֵּב: אַיֶּכָּה, כָּלֵב?!

* חינוך לתודעת הר הבית – בפעם הראשונה מאז שחרור הר הבית במלחמת ששת הימים, קיימה ועדת החינוך של הכנסת, בראשותה של ח"כ שרן השכל (תקווה חדשה) וביוזמתה, דיון בשאלת הר הבית; בשאלת הבורות והניתוק של הישראלים מהר הבית ומהאבסורד בכך שנושא הר הבית נעדר לחלוטין מתכנית הלימודים הישראלית ומהטיולים של מערכת החינוך. מפקד מרחב דוד במשטרת ישראל נצ"מ נתי גור סיפר, שבשנתיים שהוא בתפקיד לא התקבלה במשרדו ולו פניה אחת של בית ספר שביקש לתאם סיור בהר.

יש לציין שהוועדה התאחדה בהבנה שזהו מחדל חינוכי ותרבותי המחייב שינוי. אפילו ח"כ אמילי מואטי מהאגף השמאלי של מפלגת העבודה הייתה שותפה לעמדה, שמעבר לכל מחלוקת פוליטית, יש להקנות לילדי ישראל את הידע ההיסטורי וללמד את תולדות המקום.

הכרזתו ההיסטורית של מפקד חטיבת הצנחנים 55 מוטה גור: "הר הבית בידינו" והנפת דגל הלאום על הר הבית ביד סא"ל משה סטמפל-פלס, היו מן הרגעים מלאי ההוד בתולדות מדינת ישראל. שעות ספורות לאחר מכן הורה שר הביטחון משה דיין להסיר את דגל ישראל מהר הבית והעביר את האחריות על ההר לוואקפ המוסלמי. זהו מחדל היסטורי, שעד היום אנו אוכלים את פירות הבאושים שלו. נדב שרגאי כתב בטור מצוין ב"ישראל היום" שהניכור של מערכת החינוך מהר הבית החל בצעדו זה של דיין. אולם אני יכול להעיד, שכתלמיד כיתה ח' בבית ספר ממלכתי (חילוני) ביקרתי בהר הבית בטיול שנתי במלאת עשור לשחרור ירושלים. שר החינוך באותם ימים היה אהרון ידלין וראש הממשלה – יצחק רבין, שניהם ממפלגת העבודה.

כתב שרגאי: "טיולי שורשים במרוקו ובפולין הם טובים ויפים, אך סיור השורשים האמתי הוא בהר הבית. סיור תודעה, לימוד ועיון, עם מפות וספרי היסטוריה, בלי שלטים והפגנות, בליווי ארכיאולוגים, והיסטוריונים, ורבנים, ואנשי אקדמיה, ומפקדים ומחנכים שיובילו אחריהם את ילדי ישראל כדי להיזכר ולהזכיר היכן טמונה מגילת היוחסין של העם היהודי בירושלים. רק אחרי שיידעו זאת, הם יכלו להחליט כיצד לנהוג בהר, ואם ומה ייעשה או לא ייעשה בו. ראשית לכל – שיידעו".  

* מנוח לכף רגלם – המתקפות הברוטליות של נוער הזוועות על פלשתינאים ומלחמתם הבוגדנית בצה"ל – מפקדיו וחייליו, מחייבות תגובה קשה וחריפה של מדינת ישראל, לאין ערוך יותר מכפי שהיא היום. על צה"ל, משטרת ישראל ובתי המשפט לשנות כיוון ולנקוט ביד קשה כדי לבער את הנגע.

מוסי רז ארגן בכנסת כנס לדון בתופעה. אכן, מן הראוי שהכנסת תדון בתופעה, אבל מה שעשה רז הוא דבר אחר. הכנס שלו היה על "אלימות המתנחלים", כאשר הדגש היה על ה"א הידיעה. הרי לא זו בלבד שמדובר בשולי השוליים של שולי השוליים של המתיישבים הישראלים ביו"ש – מדובר באויבי ההתיישבות, שגורמים לה נזק אדיר. בכך אותם קיצונים הם המשת"פים של מוסי רז וחבריו, שקופצים כמוצאי שלל רב על האלימות הזו ומגייסים אותה למלחמה בהתנחלויות. הרי באותה מידה ניתן לגנות את "אלימות היהודים" ולהציג גם את מוסי רז, בהיותו יהודי, כשותף לאותה תופעה, ויש שאכן עושים זאת.

הכנס של רז לא היה נגד האלימות של קומץ שולי, אלא ניצול של אותה אלימות לכנס מסית נגד ההתיישבות. וכאשר ח"כ שמחה רוטמן מהציונות הגיע למקום כדי לבטא את העמדה האחרת, המארגנים שיבחו אותו על כך שעזב את ההתנחלות ו"חזר לישראל". הנה, הוא הגשים, כביכול,  בזעיר אנפין, את חלומם. אילו מיליון מתנחלים ביו"ש ומזרח ירושלים ינהגו כמותו, העולם יהיה מושלם.

אבל רגע, נניח שזה יקרה. לאן הם ילכו? הרי אם ירצו להקים התיישבות בגליל, הם יואשמו ב"ייהוד הגליל" שהוא כידוע גזענות. אם הם ירצו להקים התיישבות בנגב – כידוע שזו פגיעה סביבתית אנושה ואסור להקים יישובים חדשים. כלומר יישובים יהודיים חדשים. אם ילכו ללוד, עכו, יפו ושאר הערים המעורבות, יואשמו שהם "מיליציות מתנחליות" שמאלצות את הערבים לפרוע בשכניהם היהודים. אם יתיישבו בערים ישראליות, יואשמו ב"הדתה" שלהן.

* ראש האופוזיציה – למה אני מגדיר את מוסי רז "ראש האופוזיציה". הרי יש ראש אופוזיציה, נתניהו, והוא מנהיג את האופוזיציה הלוחמנית ביותר, התוקפנית ביותר, הפרועה ביותר שידעה הכנסת, גם יותר מבשתי הקדנציות הקודמות שלו כראש האופוזיציה. הוא מנהיג את האופוזיציה הראשונה שיוצרת דה-לגיטימציה לראש הממשלה, לממשלה ולכנסת. אז מדוע אני מגדיר אדם אחר כראש האופוזיציה?

הסיבה לכך היא שהאופוזיציה של נתניהו לממשלה אינה מהותית, אלא פרסונלית נטו. זו אופוזיציה לממשלה אך ורק כיוון שאדם אחר ולא הוא עומד בראשה. אין לו שום טענות ענייניות ומהותיות נגד הממשלה, ולכן הוא מפיץ שקרים ותוקף את הממשלה לא על מה שהינה, אלא על הדמות המומצאת של תעשיית השקרים. מוסי רז, לעומתו, הוא אופוזיציה עניינית לממשלה, כי הוא תוקף אותה באמת ובתמים על דרכה, על מדיניותה ועל מעשיה, המנוגדות בתכלית לדרכו.  

* יחס ישיר – הטבלה אינה משקרת. נדב אייל, ב"ידיעות אחרונות", מציג תמונה ברורה – יחס ישיר, חד-חד-ערכי בין רמת ההתחסנות בכל מדינה לבין מצב התחלואה בה. ישראל נמצאת במצב מצוין, גם יותר ממדינות שהגיעו לאחוז מתחסנים גבוה ממנה, בזכות חיסון הבוסטר המהיר, כאשר רמת החיסוניות של שתי המנות הראשונות החל לרדת. אייל מדייק בהגדרתו: "מצד אחד מדינות שהאמינו לשקרנים, לשרלטנים, למומחי הקונספירציה מפייסבוק. מהצד השני מדינות שהאמינו למיינסטרים של המדע".

חיסון הבוסטר הוא הישג גדול של ישראל. אולם בחיסון הילדים הממשלה כשלה בכך שלא ביצעה מבצע בזק של חיסון הילדים בבתי הספר. צעד כזה יכול היה להביא לכך שרוב גדול מבין ילדי ישראל יגיע מחוסן לחנוכה ולמופעי הענק בחג. חבל על ההחמצה, אולם ניתן ונכון לעשות כן מיד אחרי חנוכה. ככל הידוע לי, משרדי הבריאות והחינוך אפילו לא החלו להיערך לכך, וחבל.

* השוויצרים צודקים – שווייץ אוסרת לחלוטין כניסת ישראלים לתוכה. הסיבה לכך היא שהתגלה בישראל אדם שנדבק בזן האומיקרון של הקורונה. שווייץ מגינה על אזרחיה מפני הזן החדש, בכך שהיא סוגרת את שעריה מפני כל מדינה שהתגלה בה חולה בזן הזה. השוויצרים צודקים. כך גם אנחנו צריכים לנהוג. אנו צריכים לנהוג כך כדי שנוכל להשאיר את הכלכלה, את החינוך ואת התרבות בישראל פתוחים. עלינו להיות נוקשים בשערי הכניסה לארץ כדי שנוכל להיות פתוחים בתוך המדינה.

* תקדים מסוכן – כאשר ועדת המינויים פסלה את המינוי של עמיר פרץ ליו"ר התעשיה האווירית, יצאתי נגד ההחלטה ונגד נימוקיה וכיניתי אותה "הזויה". עם זאת, אני מתנגד לצעדו של שר הביטחון, שהחליט להביא את המועמדות לאישור הממשלה בניגוד להמלצת הוועדה. נכון, המלצת הוועדה אינה מחייבת ויש סמכות לממשלה לא לקבלה, וחוות הדעת של מנדלבליט אומרת זאת במפורש. אולם אין זה ראוי ליצור תקדים, שיאפשר לממשלה מסוג אחר לצפצף על החלטות צודקות של הוועדה ולהכשיר את שרץ המינויים המושחתים.

* עדות המוגלה – עדי מדינה לא קורצו מהחומר של ל"ו הצדיקים. עדי מדינה הם פושעים, שראוי היה שיישאו בעונש על מעשיהם. אולם הם רע הכרחי במלחמה בפשע, בשל הקושי להרשיע פושעים, המטילים חתתם על סביבתם ובשל קוד ה"נאמנות" בעולם הפשע, במוסר הגנבים, שבו נאמנות לארגון ולבוס קודמת לכל. מדינת חוק חייבת להשתמש בעדי מדינה, פושעים שבעדותם ירשיעו את הכרישים הגדולים יותר, במלחמתה בפשע ובשחיתות. אך גם אם זה רע הכרחי, כדאי לא להתבלבל, ולזכור שהרע הוא רע, שלא חזר בתשובה ולא בחר בדרך הישר אלא בסך הכל רוצה לגונן על עצמו ולחלץ את עצמו מאימת הדין ומן העונש הצפוי לו.

ניר חפץ מתאר בעדותו מציאות של רקב עמוק, של נמק שלטוני ורימה מוסרית. מציאות של סיאוב נורא. עדותו היא שירות אזרחי חשוב מאוד. ועם זאת, ראוי לזכור שהוא המוגלה שיצאה מן הפצע הרקוב. שהוא בחר להיות המוגלה. שהוא אדם שצמח בעיתונות והִזְנָה אותה כמשרתם של אדונים כדנקנר ונתניהו.

* עלילת דם נוראה נגד אמסלם – יש איזה נודניק שבמשך חודשים ושנים כתב שוב ושוב שכל הטענה שנתניהו אמר ש"הערבים נוהרים לקלפיות" היא שקר נתעב של התשקורת והדיפ-סטייט והוא חלק מתפירת התיקים נגד נתניהו. האמת היא נתניהו לא אמר "נוהרים" אלא "נעים".

נזכרתי בכך נוכח המתקפה על ערוץ 12 שבטעות שודר בו שאמסלם איים שכאשר "נחזור לשלטון" נשליך את "השמאלנים" למכלאות בעוד אמסלם אמר שנשליך למכלאות רק את "הזאבים הטורפים" שהם היועצים המשפטיים. ממש עלילת דם נוראה נגד אמסלם, ויש להעניש בחומרה את ערוץ 12 על הסילוף הנורא. זה הדבר החמור שקרה בשבוע שעבר, ולא למעלה משלוש שעות של תשפוכת ארס, שטנה, שנאה והסתה של נער השליחויות הזה, שלא הייתה מביישת אף פשיסט.

יש להשליך לאלתר את עורכי, מגישי וכתבי ערוך 12 למכלאות.

* ניכרים דברי אמת – צפיתי בראיון של ח"כ עידית סילמן לדנה וייס, בו תיארה את התקיפה האלימה שחוותה. את התרשמותי אסכם בשלוש מילים: ניכרים דברי אמת.

יתר על כן, למראה התמונות והסרטונים של ההתקפות הברוטליות עליה של ביביריונים, שעוד לא הגיעו לאלימות פיזית, אפשר לומר שלא יתכן שהם לא יובילו לאלימות פיזית חמורה ומסוכנת יותר מהתקיפה שחוותה. וראש המסיתים של הביביריונים הללו, הוא זה שהוביל את הטענה הבזויה שהיא שיקרה.

אני מתבייש ומתחרט על רשומה שהעליתי שבה, למען האירוניה וההומור, השתתפתי בעקיפין בפסטיבל הפקפוק באמינות דבריה, כאשר כתבתי שכנראה מי שתקף אותה הוא אחד ההמונים שהריעו לנתניהו כשיצא מהמספרה.

* פריבילג – עוד כינוי גנאי שמנפיקה התעשיה למי שאינו סוגד לשבתי צבי: פריבילג.

* עבודה זרה – "אבל ברלנד עצמו מודה בשני מקרי הרצח", שב ושאל במפגיע המראיין. – "זה רק מעיד על גדולתו וענוונותו של הצדיק הזה. הוא מוכן לקחת על עצמו דברים שהוא לא עשה, כי הוא לוקח אחריות על כל העולם ועל כל עוול שנעשה בעולם". זו אחת התשובות שענו כמה מחסידיו השוטים של ברלנד, בכתבה בטלוויזיה על חסידות ברלנד. ובמילים אחרות, שום דבר בעולם, שום עובדה, שום הוכחה, לא תסדוק אצלם את האמונה המלאה בצדיקותו וצדקתו המוחלטת. ואם באמצע היום הוא יאמר שזה אמצע הלילה, שהאור הוא חושך ושהשמש היא הירח, האמת היא מה שהצדיק אמר ולא מה שאני רואה.

כך נראה פולחן אישיות. ואין עבודה זרה הרחוקה מן היהדות יותר מפולחן האישיות. ואין עובדי אלילים הרחוקים יותר מן היהדות יותר מעובדי אלילים בפולחן אישיות.

מצד שני, רואיינו לאותה כתבה גם אנשים שהצליחו להיחלץ מן העבודה הזרה הזאת, והם היום מבקריה החריפים. וזה לפחות סימן מעודד.

* מטובי ראשי הממשלה – "יצחק שמיר, אחד מטובי ראשי הממשלה שידעה ישראל", היטיב נחום ברנע להגדיר את ראש הממשלה השביעי.

אני מגדיר כך את שמיר כבר שנים. לפני עשרים שנה ואפילו לפני עשר שנים, הגדרתי זו התקבלה בהרמת גבה של תמיהה. שמיר? ראש הממשלה הפאסיבי, האפור, שלא עשה כלום? שמיר היה אחד מראשי הממשלה האקטיביים ביותר בתולדות המדינה, אלא שהאקטיביות לא התבטאה בקידום נסיגות וויתורים על שטחים, באלה הוא באמת היה פאסיבי, וכך הודבקה לו בידי השמאל ורבים מהתקשורת, שבשנות התשעים היו נותני הטון בדעת הקהל, התווית חסרת השחר של הפאסיביות.

לדעתי, זולת בן-גוריון, שהיה אחד בדורו, אשכול ושמיר היו ראשי הממשלה הטובים ביותר בתולדות המדינה. אולם כיוון שבאו אחרי הכריזמטורים הגדולים, אשכול אחרי ב"ג ושמיר אחרי בגין, הם נראו חיוורים ואפורים, מעין מועמדים של פשרה. ככל שהתרחקנו מהם והפרספקטיבה אמתית יותר – יותר ויותר מכירים בגדולתם.

בשנים האחרונות הולכת וגוברת ההסכמה ששמיר היה ראש ממשלה מצוין. הדברים נשמעים מימין ומשמאל, ובמיוחד ממי שזכו לעבוד במחיצתו, אם כשרים בממשלתו, כפקידי ממשלה או כבכירי צה"ל ומערכת הביטחון.

לפני זמן מה שמעתי את השופט בדימוס אליקים רובינשטיין, שעבד במחיצתו במשרד החוץ וכמזכיר הממשלה, מגדיר את שמיר כפוליטיקאי היחיד שהוא הכיר שהיה חסר אגו. וכך כתב עליו ברנע: "שמיר הקדיש את חייו למדינה, ללא הנחות סלב. המדינה, לא אני: נדמה לי שמכל ראשי הממשלה, מבן גוריון ושרת ועד נתניהו ובנט, הוא היה בעל האגו המרוסן ביותר".

בלי מלחמת היחיד הנחרצת והבלתי פופולרית שניהל שמיר לביטול מעמד הפליט בארה"ב ליהודי בריה"מ, בטענה שכאשר קיימת מדינה יהודית, ובה חוק השבות, יהודי אינו יכול להיחשב פליט, הרוב הגדול של העליה מחבר המדינות היה מגיע לארה"ב ולא לישראל. וכאשר רק החל זרם דקיק של עליה, הוא ידע שישראל עומדת לקלוט מיליון עולים. הדבר נשמע מוזר ותמוה, אך במעורבות אישית נמרצת הפעיל את כל משרדי הממשלה להיערך לקליטה הזאת, וכך ישראל הקטנה קלטה בתוך שנים ספורות מיליון עולים בהצלחה גדולה, ובלי שאפילו עולה אחד היה חסר גג. תרומתה של העליה הזאת לכל תחומי החיים – בכלכלה, בחברה, במדע, ברפואה, בתרבות ובספורט, וכמובן במאבק הדמוגרפי, היא תרומה אדירה, ובלעדיה היינו היום במקום אחר לגמרי. שמיר הוא האיש שהחליט על "מבצע שלמה" להעלאת מרבית יהדות אתיופיה בסופ"ש אחד, במבצע מבריק של צה"ל והמוסד, והנהיג את המבצע בהצלחה רבה. שמיר הוא המנהיג שהביא לכינון יחסים דיפלומטיים עם עשרות מדינות ובהן בריה"מ ואח"כ רוסיה, סין והודו. שמיר הוא המנהיג שהוביל, במהלך מדיני-דיפלומטי נחוש ומבריק, לביטול החלטת האו"ם לפיה הציונות היא גזענות. שמיר, שעלה לשלטון בשיא המתח בין ימין ושמאל על רקע מלחמת לבנון הראשונה, העלה את האחדות הלאומית על ראש שמחתו, כונן ממשלות אחדות לאומית, חיזק את הקשר בין ישראל לעם היהודי בגולה ועמד איתן מול כל לחץ של המפלגות החרדיות להחלטות שיביאו לנתק בין ישראל לבין הזרמים הלא אורתודוקסיים ביהדות ארה"ב. הוא הוביל להתיישבות גדולה ביהודה ושומרון, יותר מכל מנהיג לפניו או אחריו. הוא וממשלתו הובילו לחקיקת חוקי היסוד – חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד חופש העיסוק. הוא הוביל את החקיקה והמלחמה נגד הגזענות והכהניזם. הוא היה התגלמות הממלכתיות, היושרה, טוהר המידות וניקיון הכפיים; מעולם לא דבק בו רבב. כל התנהלותו הייתה עניינית, מקצועית. והכל, ברוח של "הצנֵעַ לכת", וככל שניתן – לא לאור הזרקורים.

איני זוכר אם גם ברנע אישית היה שותף ליצירת התדמית חסרת השחר של שמיר, אך לבטח המחנה שהוא מראשי דובריו עשה זאת. ושמחתי לקרוא דווקא אותו מיטיב להגדיר את שמיר, כאחד מראשי הממשלה הטובים ביותר בתולדות ישראל.

* אלימות הקנאים – כאשר הרב אהרן יהודה לייב שטיינמן היה מנהיג הציבור החרדי ליטאי, לאחר מותו של הרב אלישיב, חל פילוג במחנה הליטאי, סביב המחלוקת בשאלת היחס למדינת ישראל. בעוד הרב שטיינמן הנהיג קו מתון ביחסו למדינה ולמוסדותיה, הפלג הירושלמי בהנהגת הרב אויערבאך יצא נגדו והנהיג קו קיצוני קנאי, הולך ומקצין נגד המדינה, עד כדי טשטוש ההבדל בינו לבין קנאי נטורי קרתא וחסידי סאטמר. אנשי הפלג הירושלמי פועלים באלימות רבה, אוסרים על בניהם אפילו ללכת ללשכת הגיוס כדי לקבל פטור, הם אלה שמפגינים באלימות נגד הרכבת הקלה (בניגוד לעמדת הרוב המוחלט של החרדים בירושלים). האלימות שלהם מופנית גם כלפי שותפיהם לשעבר ובני הפלוגתא שלהם בציבור הליטאי.

השבוע הגיע העימות בין הצדדים לנקודת רתיחה, כאשר הקנאים חיללו את קברו של הרב שטיינמן, ערב יום השנה לפטירתו, בכתובות גרפיטי של שנאה ונאצה.

* גאווה ישראלית – פרס אמ"י על הסדרה "טהרן" הוא גאווה ישראלית. אכן, זו סדרה מעולה. אולם לדעתי היו בשנה האחרונה סדרות טובות ממנה – "שעת נעילה", "מנאייק" ו"השוטרים" (אני יודע שגם "חזרות" קצרה שבחים רבים, אך לא צפיתי בה).

* האמפי הנטוש – נשלחה אליי מצגת ובה תצלומי בתי הקולנוע הנטושים בר"ג וגבעתיים. איזו נוסטלגיה! אלה הם בתי הקולנוע שבהם צפיתי בכל הסרטים של ילדותי ונעוריי. רובם נטושים, חלקם נהרסו. זה לא נעים לראות קולנוע סגור, אבל זה מחיר הקדמה הטכנולוגית, שבה אין צורך ללכת לקולנוע כדי לצפות בסרטים (אם כי חלק משמעותי מן החוויה הקולנועית הולך לאיבוד). עם זאת, עדין יש צפייה בבתי קולנוע, אך הם פועלים במכלולים של מספר אולמות.

דבר אחד חרה לי במיוחד. לצד בתי הקולנוע, היו במצגת תמונות מהאמפיתיאטרון בגן אברהם. הוא נטוש, מוזנח, כעור ומטונף. וזו הייתה פנינה של ממש.

אמי הייתה מורה ומחנכת בביה"ס הסמוך "שילה", שהיום נקרא "בן-גוריון". בית הספר הזה נמצא במקום שבו ישב המטכ"ל הראשון של צה"ל במלחמת השחרור, ובו נשבעו מפקדי הצבא אמונים. אמי ביימה הצגות סיום של כיתה ח' והטקסים הנפלאים היו באמפי. כשהייתי בכיתה י', הייתי מדריך של כיתות ח' בצופי ר"ג. כל הפעילות של צופי ר"ג הייתה בשבט בהר הבנים ובסביבתו, אולם כיתות ח' פעלו בגן אברהם (ורק בסיום הפעולה היינו חוזרים לערב תרבות בשבט). באמפי היו המסדרים. ממש כואב לראות את הפנינה היפיפייה הזו מוזנחת כל כך, אולם שמחתי לקרוא במצגת שעיריית ר"ג עומדת לשקם את המקום.

* אריק נחמקין – אריק נחמקין, חבר נהלל, מי שהיה שר החקלאות בממשלת האחדות הלאומית בשנות השמונים ומהמנהיגים הבולטים של תנועת המושבים לאורך עשרות שנים, הלך לעולמו, בן 96. הניח 3 ילדים, 13 נכדים ו-28 נינים. אריק נולד בנהלל וחי במושב כל חייו. הוא היה איש התיישבות בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו וממנהיגי הזרם הניצי במפלגת העבודה. בשנים 1970-1981 הוא כיהן כמזכיר תנועת המושבים, עד בחירתו לכנסת. הוא לחם במלחמות ישראל, מהמאבק בבריטים ומלחמת השחרור ועד מלחמת יום הכיפורים. במלחמת השחרור הוא איבד את עינו במבצע "דני". במלחמת ששת הימים ויום הכיפורים הוא לחם כמג"ד. במלחמת ששת הימים היה נחמקין בין משחררי הגולן וגם במלחמת יום הכיפורים הוא נלחם בגולן.

הכרתי את אריק בזכות חברותו הקרובה עם חמי, אריק שליין ז"ל. מדי שבוע שני האריקים, לבני השיער והשפם, שמרחוק קשה היה להבדיל ביניהם, יצאו לרכיבה משותפת, עד מותו של אריק שליין בתאונה חקלאית, לפני 11 שנה. בחגיגות הביכורים בנהלל, המשיך אריק נחמקין להוביל את קבוצת הרוכבים עד לפני שנתיים-שלוש, בעיצומו של העשור העשירי לחייו.

אריק תרם תרומה משמעותית להתיישבות המושבית בגולן. במסגרת מחקר שערכתי על תנועת העבודה וההתיישבות בגולן בשנים 1967-1969 (שאני מקווה שייצא כספר), ראיינתי את אריק ארוכות.

מתוך הדברים שאמר לי אריק: "הלכנו להתיישבות בהתלהבות, אבל אף פעם לא הרגשנו שיש התלהבות כזאת מחוצה לנו – במוסדות הממשלתיים. לא בגולן ובבקעה, אפילו לא בערבה… זה בא מאתנו, מהתנועות. בתנועת המושבים הייתה החלטה שצריך ליישב את הגולן, בקעת הירדן ופתחת רפיח. ההתיישבות בגולן הייתה מעין תגובה למה שקרה במלחמה ולפניה [הכוונה לתוקפנות הסורית הבלתי פוסקת נגד יישובי הגליל והעמקים ולניסיון הסורי להטות את מי הירדן א.ה.]. הייתה התעוררות שאסור לוותר על הגולן ולחזור למציאות שקדמה למלחמה, כי המלחמה הוכיחה שהגבולות שהיו עד 67' לא מספיק בטוחים… צריך להודות בהגינות, שמי שהובילו את ההתיישבות בגולן היו אנשי הקיבוץ המאוחד, יהודה הראל, איתן סט וחבריהם. היו חילוקי דעות בנושא העליה לגולן, והם פשוט קמו ועשו את המעשה, וזכות הראשונים היא שלהם… בתנועת המושבים לא הייתה כל מחלוקת אידיאולוגית ופוליטית על ההתיישבות בגולן… קמה ועדה ממשלתית בראשות שר החקלאות חיים גבתי, שהקצתה שטחים לתנועות המיישבות. נבחרתי לייצג בה את תנועת המושבים עוד לפני שהייתי מזכיר התנועה. גבתי היה מאיחוד הקבוצות והקיבוצים, והעדיף בבירור לקדם את ההתיישבות הקיבוצית. התנועה הקיבוצית הייתה נלהבת להתיישב, אך הייתה לה בעיה קשה של כוח אדם. לנו לא הייתה שום בעיית כוח אדם, בכל השנים ובכל המקומות שיישבנו… חלק מכו"א שהקים את המושבים בגולן היו בני מושבים ותיקים, ואליהם הצטרפו אנשים נוספים, כולל בני קיבוצים… בגולן הייתה מלחמה בין תנועת המושבים לבין התנועה הקיבוצית, כמעט על כל משבצת. אמרתי להם: 'הרי אם תעלו תיאלצו לרדת, כי לא יהיו לכם אנשים'. אבל הם נלחמו על כל משבצת".

בהמשך הריאיון סיפר לי אריק בפירוט על הקמת רמות ומעלה גמלא. ואף שנושא המחקר היה ההתיישבות בגולן, תמיד שמחתי להרחיב את היריעה והוא סיפר על ההתיישבות בערבה, בבקעת הירדן ובפתחת רפיח ועל שברון הלב בשל עקירת היישובים שם. הוא גם סיפר איך רבין וגלילי לחצו על תנועת המושבים להתיישב בגוש קטיף, אך הוא התנגד לכך בתוקף, כי לא ראה עתיד להתיישבות באזור מן הסיבה הדמוגרפית. ואכן, תנועת המושבים לא התיישבה באזור זה.

יהי זכרו של אריק נחמקין ברוך!

          * ביד הלשון

אניעם – אניעם הוא מושב עובדים במרכז הגולן, שעלה לקרקע ב-1978. ייחודו של המושב, בראשיתו, הוא הגדרתו כמושב תעשייתי.

היישוב קם מגרעין של עולים מבריה"מ בעליה של שנות ה-70, שחלמו להקים עיר מדע בישראל, בגולן. כשהגרעין מנה 80 משפחות, והתגורר בנקודה זמנית סמוך למושב רמות, הוא התפלג על רקע מחלוקת אידיאולוגית, האם יש להקים עיר של 25,000 איש או יישוב קטן יותר של 1,500 משפחות.

עיר מדע לא יצא מהרעיון, אך קם ממנו המושב. המושב מנציח את שמו של אֲנִיעָם, מצאצאי מנשה. הגולן, שאֲנִיעָם יושב בו, הוא בנחלת חצי שבט מנשה שהתיישב בעבר הירדן המזרחי. השם אֲנִיעָם (אני עם) מבטא גם את מאבקם הלאומי של יהודי בריה"מ, על זהותם היהודית וזכותם לעלות לא"י.

* "חדשות בן עזר"

רצח אב

במאמר שפרסם ב"הארץ", התייחס רוגל אלפר למאורעות תשפ"א – הפרעות האלימות של ערבים נגד יהודים, בעיקר בערים המעורבות, בזמן מבצע "שומר החומות": "מלחמת עצמאות פלשתינאית, ששורשיה בנכבה המוכחשת". אוקיי. רוצה נכבה? יהיה נכבה. ההסבר לכל האלימות נגדנו מאז קום המדינה. אבל מה מסביר את מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט? ומה מסביר את מאורעות תרפ"ט? ואת מאורעות תרפ"א? ואת מאורעות תר"פ? הרי מאורעות תר"פ, 1920, אירעו 47 שנים לפני "הכיבוש" ו-28 שנים לפני ה"נכבה"?

והרי גם אז היו בתוכנו מי שהאשימו את עצמנו בפרעות נגדנו. שבועיים לאחר פרוץ מאורעות תרצ"ו, באסיפת האחד במאי של ההסתדרות, התייחס אליהם ישירות ברל כצנלסון, המנהיג הרוחני של תנועת העבודה, ובסוף אותו שבוע פרסם את דבריו ב"דבר": "היש עם בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות? אכן, ברוסיה ב-1881, בעצם ימי הפרעות, ישבו בנים ובנות לעם ישראל והדפיסו בחשאי מתוך מסירות נפש, פרוקלמציות, הקוראות לפוגרומים, מתוך תקווה שהדם היהודי שיישפך יעזור להתקוממותו של המוז'יק הרוסי. אכן יודעת ההיסטוריה העברית כל מיני רנגטים ודגנרטים. צורות של שמד. כל עוד אפשרי הדבר שיבוא ילד יהודי לארץ ישראל, ילד שטופח על-ידי ייסורי הדורות ומשא הנפש של דורות, וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו, של 'עבדות בתוך המהפכה', ויטרפו עליו את דעתו עד כדי כך שיראה את הגאולה הסוציאלית בנאצים הפלשתינים שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפגיון שבמזרח – אל ידע מצפוננו שקט".

ובכן, בא ילד כזה. ולא ייאמן מאיזה בית הוא בא. הילד בן 94. ובראיון ל"הארץ" ב-16.9.21 הוא אמר: "מדינת ישראל והמפעל הציוני נולדו בחטא. לא יעזור. החטא הקדמון הזה רודף וירדוף אותנו ורובץ עלינו… ראית בעולם מקום אחד שרוב מסכים לוותר בו לפולש זר, שאומר, 'אבות אבותיי היו פה', ודורש להיכנס לארץ ולקבל שליטה? הקונפליקט היה מובנה והציונות הכחישה את זה, התעלמה מזה… ככל שהפרופורציה בין יהודים וערבים השתנתה לטובת היהודים, הערבים הבינו שהם מאבדים את הרוב. מי יסכים לדבר הזה? אז התחיל קונפליקט אלים, פרעות/מאורעות 1920, 1921, 1929, 1939-1936, ומלחמה ועוד מלחמה ועוד מלחמה… אני רואה בכל המהלך הזה של הפיכת רוב (ערבי) למיעוט ומיעוט (יהודי) לרוב מעשה לא מוסרי". את הדברים אמר יעקב שרת, בנו של משה שרת.

משה שרת, שר החוץ הראשון של מדינת ישראל, ראש הממשלה השני, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית ויו"ר הנהלת הסוכנות היהודית, היה ציוני דגול. הוא היה ממובילי המערכה המדינית להקמת המדינה וכל חייו היו קודש להגשמת הציונות.

בנו הידרדר לאורך שנים למצב צבירה אנטי-ציוני. הוא אנטי-ציוני ואף מגדיר כך את עצמו. הוא רואה בציונות תנועה של עוול שפלשה לארץ לא לה ומצדיק את הערבים במלחמתם בציונות. הוא מתנגד לעליה לארץ. הוא מטיף לירידה מהארץ. את מדינת ישראל הוא מגדיר מדינת רשע ופשע.

והוא מתיימר להיות נושא הדגל של זכר אביו. כלומר, במידה רבה זה נכון, הוא הקים את העמותה להנצחתו והוציא את יומניו וכתביו לאור והנגיש אותם באינטרנט. אך עולמו הוא שנאה לכל מה שמייצגת דרכו של אביו.

בתוך הנהגת מפא"י, משה שרת היה יונה. הביטויים "ניצים" ו"יונים" היו מקובלים בשנות השישים והשבעים. בשנות הארבעים והחמישים ההגדרה הייתה "אקטיביסטים" ו"מתונים". הוא היה מהמתונים וכך הפך ליריב של בן-גוריון, האקטיביסט. אך המחלוקת הייתה על הדרך להשגת המטרות הלאומיות – בשום אופן לא על המטרות עצמן. לא הייתה כל מחלוקת בין בן-גוריון לשרת על המטרה המשותפת.

התיימרותו של יעקב שרת האנטי-ציוני להיות ממשיך דרכו של משה שרת הציוני, מזכירה לי את היתלותו של אברום בורג האנטי-ציוני במתינותו היחסית של יוסף בורג בתוך הציונות הדתית, כאילו הוא ממשיכו. האמת היא שבשני המקרים מדובר ברצח אב, מבחינה אידיאולוגית.

רצח-אב הוא עניין לפסיכולוגים.

יעקב שרת זכה, איך לא, בכתבת שער מפנקת במוסף ב"גלריה" של "הארץ". אבל אפילו המראיין מטעם "הארץ" (!) שאל אותו בתום הריאיון האם הוא בטוח שהוא צלול.

כיוון שיעקב שרת נגד מדינת ישראל ובעד אויביה, מן הסתם מדובר בהומניסט דגול וליברל נאור. כך הוא גם רואה את עצמו. אבל האמת היא שאין הוא אלא גזען חשוך. הנה כמה מפניניו בראיון:

על עדות המזרח – על השאלה מה השתבש בדרך (כלומר מה גרם לכך שישראל מדינה לא מוסרית וכו' וכו'), הוא השיב: "לעם היהודי היו שני אויבים גדולים, היטלר וסטלין, התליינים של התרבות היהודית שרוקנו והרסו אותה – בפולין ובברית המועצות. אלה שתכננו את המדינה כיוונו בראש ובראשונה לשבט היהודי הזה. השואה של היטלר והג'נוסייד הרוחני של סטלין שינו לגמרי את המבנה וההרכב הדמוגרפי של ישראל. רק אחרי שהתברר שאלה שהיו צריכים לבוא אינם, באו יהודים אחרים. אני לא מזלזל בהם. מבחינה יהודית הם יהודים כמוני וכמוך, אבל הרקע שלהם היה שונה. הם גדלו בארצות מוסלמיות, באו מרקע של דת, חמולות והערצת האב. אנשים כאלה נכנסו עכשיו לארץ, וזה שינה את המצב וגורם עד היום בעיות וזעזועים".

על העולים מחבר המדינות – "העליה הרוסית אכזבה אותי קשות. האנשים שרציתי כל כך שיבואו לפה התגלו לבסוף כימנים ולאומנים – תוצאה של שנים שחיו כחצי-מתבוללים שהיו צריכים להסתיר את מוצאם. כעת הם פנו לצד הכי פנטי וקיצוני. לקחתי חלק בהבאתם של האויבים שלי. אביגדור ליברמן הוא מתנחל. מבחינה פוליטית הוא אויב שלי".

ומה מאכזב אותו? "אני מאוכזב מהפרצוף ומהצביון של המדינה. כשאני רואה ראש ממשלה עם כיפה על הראש זה לא טוב לי. זה לא ישראל שהייתי רוצה לראות".

בקיצור, הוא לא מחבב במיוחד יהודים.

ברל צדק.

* פורסם ב"האומה" תחת הכותרת: "שרת הבן שונא את מדינתו"

צרור הערות 3.11.21

* הציונות והמאבק בהתחממות הגלובלית – אהבתי את נאומו של בנט בוועידת גלזגו. "אנו יודעים שההיסטוריה תשפוט את תגובת הדור שלנו לאיום הזה – לא לפי מידת השאפתנות שלנו, אלא לפי הצעדים המעשיים שאנו נוקטים. לאחרונה התחלנו ליישם את 'תכנית 100 השלבים' שלנו, מה שאומר שאנו עושים כיום יותר לקידום אנרגיה נקייה ולהפחתת פליטת גזי חממה, מאשר בכל זמן אחר בהיסטוריה של ארצנו. לראשונה, ישראל מתחייבת לצמצם את פליטת גזי החממה ל-0 עד שנת 2050 ואנו נפסיק בהדרגה את השימוש בפחם עד שנת 2025… בואו נודה על האמת – ישראל היא מדינה קטנה. אנחנו מהווים פחות משליש מגודלה של סקוטלנד. טביעת הרגל הפחמנית שלנו אולי קטנה, אבל ההשפעה שלנו על שינויי האקלים – יכולה להיות אדירה. אם בכוונתנו להשפיע באמת, עלינו להזיז את המחט, לתרום את מקור האנרגיה היקר ביותר של ישראל: האנרגיה והמוח של אנשינו. זה מה שמזין את החדשנות ואת כושר ההמצאה שלנו, זה המקום שבו ישראל יכולה לעשות שינוי אמתי".

וכאשר הוועידה עוסקת באסון כריתת היערות, טוב היה אילו בנט הזכיר את העובדה שישראל היא המדינה היחידה בעולם שבה מדי שנה ניטעים יותר ויותר עצים, בזכות היערנות של קק"ל. כן, הגשמת הציונות משתלבת עם המאבק בהתחממות הגלובלית ואהבת ארץ ישראל משתלבת עם המחויבות לכדור הארץ כולו. אפשר היה גם להזכיר ששעה שאנו נוטעים, האויב מצית יערות, ובכך גם עוקר נטוע וגם מזהם את האוויר בעשן השריפות.

* כך נציל את כדור הארץ – כל הוועידה בגלזגו היא בזבוז זמן אחד גדול. מחפשים את המטבע מתחת לפנס ועוסקים בהבלים כמו פליטת גזי חממה, כריתת יערות הגשם ועוד מיני זוטי זוטות למיניהן, שאין באמת קשר אמתי בינן לבין התחממות כדור הארץ. הרי הגורם להתחממות כדור הארץ אחר לגמרי וניתן לפתור אותו בקלי קלות, אם רק נפסיק לעצום את העיניים. אמר אותו בוועידה בבירור ראש ממשלת הרש"פ מוחמד אשתייה, בנאומו בוועידה:  "הכיבוש הישראלי הוא המחסום העיקרי למעבר לעתיד בר־קיימא". הבנתם? הגורם להתחממות הגלובלית הוא אקיבוש. כל שדרוש הוא להסיר את הבעיה הזאת וכך נציל את כדור הארץ. ולשם כך אין צורך להמתין עד 2050.

אז מה הקשר בין אקיבוש להתחממות הגלובלית? ע"ע המגפה השחורה.

* הקוזה-נוסטרה מכריזה – פסק זמן היתולי. הרשות הטרוריסטית – הרש"פ, בהנהגת ארגון הטרור פת"ח, הכריזה על הארגונים "רגבים" ו-NGO MONITOR כארגוני טרור.

זה כמו שהקוזה-נוסטרה יכריז על משטרת איטליה כעל ארגון פשע.

* מיליציה להגנה על המחבלים – בשנות אוסלו העליזות נרצחו כ-1,500 ישראלים בידי מחבלים שחדרו משטחי הרש"פ וטבחו ללא רחם בישראלים במסעדות, באוטובוסים, בקניונים ובדיסקוטקים. החיים בישראל היו לסיוט. ידי צה"ל היו כבולות, כי הטרור יצא משטח של ישות "ידידותית", שאנו חתומים אתה על הסכמים. מבצע "חומת מגן" שינה את המציאות באופן דרמטי. הוא השמיד את תשתיות הטרור. אבל הדבר החשוב ביותר במבצע, הוא החזרת חופש הפעולה של צה"ל ושב"כ בשטחי הרש"פ. כך התשתיות לא השתקמו. צה"ל מגיע אל המחבלים לפני שהם מגיעים לריכוזי האוכלוסיה הישראלית. כוחות צה"ל מגיעים אל המחבל במיטתו לפני שהוא מגיע למסעדה בירושלים ומפוצץ את עצמו ועוד 20 ישראלים. מאות פיגועים רצחניים מסוכלים מידי שנה. אלמלא סיכולם, בעשרים השנים האחרונות היו ממשיכים להירצח מדי שנה מאות ישראלים.

כאשר גורמי שמאל רדיקלי אנטי ישראלים מתבכיינים על קלגסי צבא אקיבוש שחוטפים ילדים ממיטותיהם – הם למעשה מלינים על כך שאנו מסכלים פיגועים ומצילים חיי ישראלים. ובחודשים האחרונים הגורמים האלה מעצימים את זעמם, כיוון שכעת גם מרצ שותפה לפשע הנורא של חטיפת הילדים.

גדעון לוי קורא לעבור מדיבורים למעשים ולהקים מיליציות ישראליות להגנה על הטרור ועל המחבלים מפני האויב הנורא – צה"ל. "מול החטיפות הליליות של פלסטינים מבתיהם בידי חיילי צה"ל היה צריך לקום כוח מתעד — גדול וחזק יותר מ'בצלם', שעושה ככל יכולתו אך אין בו די. דמיינו את החיילים שפולשים בכל לילה לחדרי השינה של הילדים — וישראלים נחושים מחכים שם ובידיהם מצלמות".

* הכרה בטבח – נשיא המדינה יצחק הרצוג השתתף בטקס האזכרה לנרצחי הטבח בכפר קאסם והתנצל בשם מדינת ישראל. כך עשה גם הנשיא ריבלין. הנשיא פרס לא השתתף באזכרה, אך ערך ביקור ממלכתי בכפר, עלה למצבה ונשא דברים לזכר הנטבחים.

ועדיין אנו שומעים את טענת הכזב של הפוליטיקאים הערבים על כך שישראל "לא הכירה בטבח" ו"מכחישה את הטבח" ומכאן הקריאות והצעות החוק להכרה בטבח.

ישראל הכירה בטבח כבר לפני 65 שנים, זמן קצר לאחר המאורע. הכנסת התכנסה לישיבת אבל מיוחדת. ראש הממשלה בן גוריון ויו"ר הכנסת שפרינצק נשאו דברים נרגשים וחד-משמעיים בגנות הטבח. הכנסת קמה לדקה דומיה לזכר הנספים. ממשלת ישראל שילמה פיצויים למשפחות הנרצחים. תלמידי ישראל לומדים על הטבח ועל "פקודה בלתי חוקית בעליל", כפי שהוגדרה בעקבות הטבח.

מה יקרה אם הכנסת תקבל את הצעת החוק של הרשימה המשותפת הקוראת להכרה ישראלית בטבח? גם אז הם ימשיכו לטעון שישראל לא הכירה בטבח. על סמך מה אני קובע זאת? על סמך העובדה שהם טוענים זאת היום, למרות שהם יודעים שזהו שקר.

* בשורה לחברה ולמשק – העלאת שכר המינימום היא צודקת וחשובה מבחינה אנושית וחברתית, ולא פחות מכך חכמה ונכונה מבחינה כלכלית. אין דבר יקר יותר מהעוני והשלכותיו. בכל הפעמים ששכר המינימום עלה איימו עלינו בתרחישי אימה על התמוטטות כלכלית, ותמיד קרה ההיפך הגמור.

עסקת החבילה המסתמנת בין הממשלה, ההסתדרות והמעסיקים ובמרכזה העלאת שכר המינימום היא בשורה חשובה למשק ולחברה.

* תעמולת הזוועה של קנאי הכת – שר הבריאות ניצן הורוביץ ביקר בברלין, והעלה רשומה מרגשת על תחושותיו במקום שבו "על כל צעד על האדמה הזאת, בכל מבט אל חלונות הבתים, אי אפשר שלא לחשוב על הזוועות שיצאו מכאן" ודיבר בגאווה על מדינת ישראל שקלטה את ניצולי השואה ובהם הוריו.

להלן לקט קטן מתגובות קנאי כת סרבני החיסון, שיש בקנאותם יותר מקורטוב של הכחשת השואה: "אתה באמת עיוור ניצן? או שאתה רק עושה את עצמך? איך אתה לא מתבייש לא לעסוק בטרגדיה האמתית שאתה שותף ליצירתה? לשואה נוספת שאתה שותף פעיל ליצירתה? בוש לך והיכלם‼️"

"ובאותה נשימה אתה נוהג על פי מורשת מנגלה. פואטיקה".

"זה התחיל כשקראו ליהודים 'מפיצי מחלות' ולא נתנו להם להיכנס לבתי עסק. נשמע מוכר?"

"גם בשואה הקודמת זה התחיל בצעדים של הדרה והפרדה… הרצח ההמוני הגיע בהמשך…

ואלו שנפגעים וחלקם מתים מתופעות הלוואי (נכון יותר לכנות אותם 'תופעות המטרה המוכוונות של הפושעים'), האם אלו לא קורבנות?"

"תמונה מביישת. מעוררת חלחלה. גם כאן העריץ ללא מסכה והעבד עם. גם כאן מעז להשתמש במילה דמוקרטיה תוך כפיית הליכים רפואיים באזרחים. אין לך גבול לבושה.

אבי בן ה 94 שורד שואה, לא יסלח לך על עוונותיך. וזמנו כאן קצר עד מאד. מוכנה להגיש לך בעצמי סולם לרדת ממגדל השן המנותק שבנית לעצמך. תתבייש".

"אתה מנצח פה ומוביל שואה מודרנית. הפכתם את ישראל למדינה לא דמוקרטית בה חוקי זכויות האדם בטלות ומבוטלות. בושה לממשלה. בושה לך באופן אישי, מר הורוביץ".

"ולא לשכוח ללמוד מההיסטוריה: קיום אפליה במרחב הציבורי בין אזרחים סוג א' 'העליונים' לבין סוג ב' 'השונים והמזיקים' היא רעה ונגמרה באסון. שלילת זכויות פרקסלאנס מתרחשת היום, אסור לשכוח לאן זה כבר הגיע בעבר".

"גרמניה של פעם = ישראל של היום!!"

"אמר זה שכופה חיסונים ותו ירוק לעבדים".

"איזו דמוקרטיה. על מה אתה מדבר? חוק הסמכויות הוא בדיוק החוק של גרמניה הנאצית. וכפיית חיסונים, מסכות ובדיקות זה לא אונס? איזה דמוקרטיה?"

"איך כתבת, ניצן הורוביץ, 'אי אפשר שלא לחשוב על הזוועות שיצאו מכאן'? אפשר. ועוד איך אפשר. אתה ההוכחה החיה לכך שאפשר גם אפשר שלא לחשוב, לא ללמוד, לא להבין, לא להסיק מסקנות. אם היית חושב באמת, לא היית מצביע בעד הארכה נוספת של חוק הסמכויות הפאשיסטי ולא מנהל את מדיניות האפרטהייד הדיקטטורית שאתה וחבריך מקיימים פה ביד רמה במדינת ישראל. תתבייש לך, ניצן הורוביץ. מה שאתה עושה בימים אלה בברלין נקרא לרקוד על דם הקורבנות. לרקוד ולנכס לעצמך את תחושת הקורבנות. לא מאמינים לך‼️"

וכן הלאה, וכן הלאה וכן הלאה. זה ממש מקבץ זעיר מתגובות הנאצה האלימות הללו של קנאי הכת. והבאתי יותר מדוגמית אחת או שתיים, כי חשוב להבין שזה לא איזה מטורלל הזוי או שניים, איזה עשב שוטה, אלא כת לא קטנה ומסוכנת, שמנצלת את הרשתות החברתיות להפצת הרעל שלה.

גם אני כתבתי תגובה לרשומה: "כל הכבוד לך, ניצן הורוביץ, על כך שאתה פועל למען בריאות הציבור. אני מקווה שאתה מספיק חזק כדי לא לתת לקנאי כת מכחישי הקורונה וסרבני החיסונים המסוכנת, שכפי שניתן להיווכח כאן היא גם מכחישת שואה, להסיט אותך מהמטרה העליונה של מיגור המגפה".

* דמו הותר – נסעתי השבוע למרכז. על כל המחלפים בכניסה לת"א הופיעו כרזות ביביסטיות, שעליהן תמונות של בנט ומנסור עבאס וכתובת נוטפת דם: "תקציב עם דם על הידיים".

זאת הסתה, במובן הברור ביותר של המושג הסתה. כאשר נתניהו מסרב להשלים עם העובדה שאינו ראש הממשלה, מסית נגד הממשלה החוקית והעומד בראשה, יוצר להם דה-לגיטימציה, האספסוף שנשמע למרותו מתנפל על עידית סילמן בצווחות "בוגדת בוגדת" (כיוון שהמדינה זה נתניהו, מי שנותנת יד לממשלה שאדם אחר עומד בראשה היא כמובן בוגדת), תולה את כרזות ההסתה הללו ומי יודע לאן עוד ידרדר אותנו הביביזם.

אם ראש החטיבה הלא יהודית בשב"כ לא רוצה לפרסם בעוד 26 שנים ספר ששמו "דמו הותר", על השב"כ לעשות משהו עכשיו, לפני שיהיה מאוחר.

* שלולית מעופשת – הפגנת הדה-לגיטימציה לממשלה החוקית של ישראל, הייתה הפגנה מתועבת. הפגנה שבה הליכודניקים והחלאה הכהניסטית מתבשלים באותו מרק, היא זוועה. בגין ושמיר מתהפכים בקברם למראה מעורר הבחילה הזה.

מיהו הקרעי הזה, האפס הזה, הנבל המנוול הזה, שיכנה את הממשלה אנטי-ציונית ואנטי-יהודית? מיהו? מה הוא מבין בציונות? הכלומניק הזה, כמו כל חבריו, היה מצביע בחדווה בעד ממשלת נתניהו-עבאס, אילו נתניהו היה מצליח להקים אותה, יחד עם כל חבריו הוא היה מריע לו. איש צבוע ודוחה.

הליכוד הייתה מפלגה ממלכתית, ציונית. מה שנשאר ממנה היא שלולית ביביסטית מעופשת.

* זכות היסטורית – בצלאל סמוטריץ' הוא גזען, לאומן, הומופוב, קנאי דתי, על הרצף הכהניסטי. אבל לעולם תעמוד לו זכותו הגדולה, שהוא האיש, הוא ולא אחר, שבזכותו נתניהו כבר אינו ראש הממשלה. הייתה לנתניהו קואליציה שכללה את הליכוד, ימינה (כולל שיקלי), יהדות התורה, ש"ס, רע"ם ואפילו "נועם", שהיא חלק מסיעת הציונות הדתית. מי שהכשיל זאת היה סמוטריץ'. לפני הבחירות נתניהו הוקלט בסתר מתרברב ש"בצלאל מצביע כמו שאני אומר לו", והוא באמת האמין בכך. אבל סמוטריץ' הבריז לו, הכשיל את הממשלה. והשאר – היסטוריה.

* כתוב במפורש – בדיחה שאני מכיר מחבריי הדתיים: איך יודעים שאברהם אבינו חבש כיפה? הרי כתוב במפורש: "וילך אברהם". נו, וכי יעלה על הדעת שאברהם אבינו עליו השלום הלך בלי כיפה?

זה מזכיר לי את הלעג הביביסטי האוטומטי, מראש, על כל נאום או מפגש מדיני של בנט, שהוא תמיד נלעג, עלוב, מביש, לא מגיע לסוליות נעליו של וכו' וכו' וכו'. וכי יעלה על הדעת ש…? שונאים על אוטומט.

* בשורת ההתיישבות – בביקור מטה התנועה הקיבוצית באורטל, לפני שנים אחדות, זמן קצר לאחר שניר מאיר נבחר לראשונה לתפקיד מזכ"ל התק"צ, העליתי את הצורך בהקמת קיבוצים חדשים של התנועה. תשובתו של ניר הייתה חד-משמעית: "היום הקמת יישובים אינה משימה לאומית ולא נעסוק בכך". הוא לא השאיר כל פתח לדיון.

ב-12 באוקטובר שלחתי לניר מסרון בזו הלשון: "ניר, שלום! הממשלה מקדמת הקמת עשרה יישובים חדשים בנגב ושניים בגולן. זאת ההזדמנות שלנו, כתנועת התיישבות, לחזור למרכז העשיה הלאומית בתחום ההתיישבות. להקים לפחות קיבוץ אחד".

לא קיבלתי כל מענה.

חלפו פחות משלושה שבועות וניר צלצל אליי וסיפר לי שמזכירות התנועה החליטה על השתלבות במפעל ההתיישבותי החדש ואף אמר לי: "אתה הנעת את המהלך".

זו בשורה גדולה!

* המוצב שהיה כמפלצת – כל סיור שאני מוביל בעקבות ההתיישבות בגולן, אני פותח במצפה גדות. המצפה, ובו אתר ההנצחה לחללי חטיבת אלכסנדרוני, ממוקם במוצב הסורי מורתפע, מעל קיבוץ גדות, שממנו תקפו הסורים את קיבוץ גדות ויישובי הסביבה, שהיו פרושים כעל כף ידם, במשך 19 השנים שבין מלחמת השחרור למלחמת ששת הימים. אנו צופים על היישובים ואני מספר על המציאות בימי הכיבוש הסורי של הגולן, שחייבה את ההחלטה לשחרר את הגולן וליוזמה שצמחה בקיבוצי העמק, ליישב את הגולן כדי ליצור בו מציאות ישראלית בלתי הפיכה.

במסגרת הפעולה לפינוי מוקשים, התגלה השבוע במצפה גדות בונקר תחמושת סורי גדול.

* של מי הקדושים האלה – אופנה חדשה התרגשה עלינו – חוגגים את האלווין.

מה לנו ולחג הזה? מה לנו ולקדושים של ליל כל הקדושים? הם קדושים שלנו? החגא הזה אינו חגנו, אינו שייך לתרבותנו, אינו חלק מזהותנו, אינו שייך ללוח השנה שלנו.

איזו רוח של התבוללות, של נמיכות קומה תרבותית, של חקיינות זולה, של התייוונות.

מעניין שאלה שמתבכיינים על דחליל ה"הדתה" – אין להם שום בעיה עם חג נוצרי. חלוקת סופגניות לילדים בחנוכה היא "מיסיונריות" אבל אין בעיה בחלוקת ממתקים בהאלווין לשמחת הילדים ורופאי השיניים. ואם זה מפריע למישהו אז "בחיאת, תקלילו. אל תהיו כבדים". אז אני רוצה להיות "כבד". תרבות אינה רק בילוי, אלא היא צריכה להתבסס על תוכן, על תרבות, על זהות. על הזהות שלנו.

אני מקווה שהאופנה הזרה הזאת תתנדף כנפיחה, כמו שבאה.

* לאום מלאום יאמץ – בפרשת השבוע, פרשת "תולדות", מסופר על הריונה של רבקה, ששני בנים התרוצצו בקרבה והיא הולכת לדרוש את ה'. והתשובה שהיא מקבלת היא הצופן: "שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ, וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ, וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר".

שני הבנים אכן נפרדו לשני לאומים שונים. עשו היה לשם קוד לגויים בכלל ולאויבי ישראל בפרט, כל אויב בדורו, אם זה השלטון הרומי או הנצרות ויש המשתמשים בו היום כביטוי לערבים. ויש המתארים את עשו, כלומר הגויים, לאויבי נצח של ישראל ורש"י מסתמך על ר' שמעון בר יוחאי ש"הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב" (רשב"י במקור לא אמר שזו הלכה, אך כך כתב רש"י).

בתלמוד הירושלמי מופיע המדרש הבא: "קסרי וירושלים, אם יאמר לך אדם: 'חרבו שתיהן' – אל תאמן. 'ישבו שתיהן' -אל תאמן. 'חרבה קסרי וישבה ירושלים', 'חרבה ירושלים וישבה קסרי' – תאמן". המסר הוא, שבין היהדות והתרבות ההלניסטית יש סתירה מוחלטת, בלתי ניתנת לגישור. אין שום מצב שבו הן יכולות לדור זו בצד זו. יש כאן מלחמת נצח, משחק סכום אפס, שבו תמיד כאשר ידה של קסרי על העליונה ירושלים מושפלת וכאשר ידה של ירושלים על העליונה קסרי מושפלת. ורב נחמן בר יצחק סומך את הקביעה הזאת על המילים: "ולאום מלאום יאמץ". זו מלחמת הנצח.

שאול טשרניחובסקי, בשירו "אני מאמין", המוכר גם על פי מילות הפתיחה שלו, "שחקי שחקי", לוקח את הפסוק הזה למקום אחר לגמרי. השיר הזה, אותו הוא כתב בגיל 17 בלבד, מבטא אמונה באוטופיה אוניברסלית הומניסטית; עולם של שלום, שלווה, צדק ושוויון. אולם אין זו אוטופיה קוסמופוליטית. האוטופיה הזו מבוססת על לאומיות, אך כזו שבה הלאומים השונים חיים בשלום. ובעולם האוטופי הזה, שצייר טשרניחובסקי ב-1892, חמש שנים לפני הקונגרס הציוני הראשון, יש מקום ללאומיות היהודית, של העם היהודי שיחזור למולדתו ויזכה לחרות לאומית. "יָשׁוּב יִפְרַח אָז גַּם עַמִּי, וּבָאָרֶץ יָקוּם דּוֹר, בַּרְזֶל-כְּבָלָיו יוּסַר מֶנּוּ, עַיִן-בְּעַיִן יִרְאֶה אוֹר". ובשיר האוטופי הזה נדרש טשרניחובסקי לפסוק "לאום מלאום יאמץ" ודורש אותו באופן הפוך מזה של התלמוד הירושלמי. סוגת המדרש מבוססת על הוצאת דברים מהקשרם ומדרש של חלקיק פסוק כעומד בפני עצמו, לעתים בסתירה להקשרו, כביטוי לשבעים פניה של התורה. טשרניחובסקי נוטל את הביטוי, מסיר מתוכו את המילה "יאמץ" ומותיר את "לאום מלאום" כחלק ממסר של שלום בין העמים. "אַאֲמִינָה גַּם בֶּעָתִיד, אַף אִם יִרְחַק זֶה הַיּוֹם, אַךְ בּוֹא יָבוֹא – יִשְׂאוּ שָׁלוֹם אָז וּבְרָכָה לְאֹם מִלְּאֹם". מבחינת הלוגיקה של השפה, נכון היה לכתוב שישאו ברכה ושלום לאום ללאום. אך טשרניחובסקי פורט על האסוציאציה של הפסוק מפרשת "תולדות" והמילים "לאום מלאום" כמנבא, ברוח נבואות אחרית הימים, שהוא יתהפך, ובמקום שלאום מלאום יאמץ, לאום מלאום ישאו זה לזה ברכה ושלום.

הבית "ישוב יפרח אז גם עמי" הוא הבית הבא אחרי המשפט המסתיים ב"לאום מלאום". הוא מנבא שכאשר יהיה שלום עולמי, מתוכו תצמח העצמאות של הלאום היהודי, כחלק ממארג השלום בין הלאומים. ואפשר לומר שהוא ניבא בכך את ועידת סן-רמו לאחר מלחמת העולם הראשונה, שניסתה להביא לשלום ולסדר עולמי חדש, ובתוך הסדר הזה עיגנה את זכותו של העם היהודי לעצמאות בארץ ישראל ובעקבותיה הטיל חבר הלאומים על בריטניה מנדט להקים את הבית הלאומי של היהודים בארץ ישראל.

למרבה הצער, השלום לאירופה ולעולם לא בא אחרי הוועידה הזאת, והעם היהודי בגולה חווה את הנורא שבאסונות, והמדינה היהודית לא קמה מתוך שלום והסכמה אלא מתוך מלחמה קשה ועקובה מדם, והמלחמה הזאת נמשכת עד היום וסופה אינו נראה לעין. ואף על פי כן, אסור לוותר על האמונה שיבוא יום השלום הנכסף, השלום בין העמים בעולם והשלום בינינו לבין שכנינו. "שַׁחֲקִי, שַׁחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת, זוּ [זו = אשר] אֲנִי הַחוֹלֵם שָׁח. שַׂחֲקִי כִּי בָאָדָם אַאֲמִין, כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ".  

* ועוד על קשר לאחד – בגיליון הקודם צוטטו עירית מלברג אמינוף ואהוד בנאי שכתבו על המשוגעת הירושלמית "קשר לאחד". גם חיים באר סיפר עליה, ואף הכתיר את ספרו על מסעות, בתים ואנשים בירושלים – "קשר לאחד".

וכך מספר באר: "לא פעם, בדרכנו חזרה הביתה מבית הספר שלנו ששכן בבית הסבון שבקצה מבוא המתמיד, נקרתה על דרכנו זקנה מסתורית שהילכה עלינו קסם ואימה כאחד. היא הייתה לבושה מדים שחורים כחיילת בצבא הישע, פניה גרמיים, אפורים וחולניים, ובעיניה, שכובע מרופט, שחור גם הוא, הצל עליהן, התנוצץ ניצוץ זר. האישה שכולם קראו לה 'קשר לאחד' מלמלה, לעתים בלחש ולעתים בקול צווחני סדוק, דברי שיר סתומים. אנחנו, שנשרכנו אחריה מכושפים כילדי המֶלין ההולכים בעקבות החלילן, שוררנו בקולות צהלה שברי שורות שהצלחנו לקלוט ולזכור מתוך שיריה, דוגמת 'שלמה ושולמית, שולמית ושלמה, אחד הוא חדא, אין כאחד בארץ, שמש רוח מים, אדם טבע וארץ, קשר לאחד עם ישראל, אלקטרומגנטיקה, שלום עולמי, בלי אוניברסיטה'.

חברינו לכיתה מילדי רחביה, שגרו בקרבת ביתה ברחוב עזה, סיפרו עליה שהיא קרובת משפחתו של פרופסור בעל שם באוניברסיטה. בנעוריה בגרמניה הייתה פיזיקאית גאונה, תלמידתו של אלברט איינשטיין, אלא שדעתה השתבשה עליה. וכאן נחלקו הדעות, היו שטענו כי הדבר קרה מרוב לימודים, והיו שטענו כי חוליגנים נאצים גררו אותה בכוח לאחת המעבדות האוניברסיטאיות בברלין ושם התעללו בה באמצעות מכשירים חשמליים".

את המשך הסיפור הקסום, בכישרון הסיפור הגאוני של חיים באר, אתם מוזמנים לקרוא בספר "קשר לאחד", עמודים 31-33.

* גיא עמיר – הלך לעולמו, בטרם עת, גיא עמיר מקיבוץ עין זיוון שבגולן – מוזיקאי, גיטריסט, זמר, מורה למוסיקה בבית הספר לחינוך מיוחד "עגורים", מורה לגיטרה שלימד ילדים רבים בצפון הגולן, מפיק מוזיקלי, איש הגברה, שדר ברדיו "ארץ הגולן", חבר בהרכבים מוזיקליים ומעמודי התווך של התרבות בגולן.

עבדתי אתו כשניהלתי את מתנ"ס הגולן. בין השאר הוא הוביל מיזם של במה לאמנים מן הגולן, בני נוער ומבוגרים, שנקרא "על טהרת הגולן". הוא גם ניגן, הוביל והגביר באירועים באורטל.

אבדה גדולה לגולן. יהי זכרו ברוך!

* פרידה אחרונה בהחלט – נפרדתי בפעם האחרונה בהחלט מבית הוריי, הבית שבו גדלתי. פינינו היום את הדברים האחרונים שעוד נשארו בבית, לקראת כניסת הרוכשים.

היה זה גם ביקור תנחומים בשבעה על השכן האחרון, מ"דור המייסדים", שעוד התגורר בבית.

קשה לי לתאר את ההתרגשות. זה היה ברמה של "הפעם האחרונה שאני סוגר את הדלת", "הפעם האחרונה שאני לוחץ ק במעלית" וכו'.

          * ביד הלשון

לא ארץ נוכריה לקחנו – הפרסומות ברדיו מבשרות על צאת ספרו האוטוביוגרפי של צחי הנגבי "לא ארץ נוכריה לקחנו".

שם הספר הוא ציטוט מתוך דברי שמעון הנשיא החשמונאי לאנטיוכוס סיטס הסלווקי: "לא ארץ נוכריה כבשנו, ולא ברכוש נוכרים משלנו, כי אם נחלת אבותינו, אשר בידי אויבינו בעת מן העתים בלא-משפט נכבשה. ואנחנו, כאשר הייתה לנו עת, השיבונו את נחלת אבותינו".

הציטוט מופיע בספר מקבים א, טו, לג-לד, מתוך הספרים החיצוניים בתרגום אברהם כהנא (המקור העברי אבד, התרגום ליוונית נשאר והתרגום לעברית הוא מהגרסה יוונית), כרך ב, ע' קעג, הוצאת מסדה, תל-אביב, 1956.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 19.9.21

* ההצלחה והכישלון – ההצלחה הגדולה ביותר של ישראל, הן של הממשלה הקודמת והן של הממשלה הנוכחית, במלחמה בקורונה, היא החיסונים. הכישלון הגדול ביותר של ישראל, אף הוא משותף לשתי הממשלה, גם הוא החיסונים.

ההצלחה הגדולה של נתניהו הייתה ההבנה המוקדמת שהחיסונים הם הפתרון, ההסתערות המהירה והאפקטיבית על חברת "פייזר" להשגת החיסונים בכמות שמאפשרת חיסון מדינה שלמה, ומבצע החיסונים המרשים, שהתבסס על מערכת הבריאות הציבורית של קופות החולים, באופן שאִפשר חיסון של כל המדינה, במהירות, על חשבון המדינה. ההצלחה הגדולה של בנט היא החלטתו האמיצה לא להמתין לאישורים של ה-FDA ולהתחיל מיד בחיסון הבוסטר. ההססנות והפחדנות של FDA, שרק אתמול החליטו לחסן רק את בני ה-65 ומעלה וקבוצות סיכון, מעידה עד כמה ההחלטה, שהתבססה על חוות הדעת של הקהילה המדעית והרפואית בישראל, הייתה אמיצה. אין ספק ש-FDA יאשרו בסופו של דבר את חיסון הבוסטר לכל הגילים, בין השאר בהסתמך על התוצאות בישראל. השאלה היא כמה אנשים ימותו לשווא בשל השמרנות הזאת. הישג נוסף של ממשלת בנט הוא הבטחת מלאי מספיק של חיסונים למבצע כולו. עוד הישג של שתי הממשלות, הוא העובדה שבפועל, מיליוני ישראלים התחסנו. בזכות החיסונים, אנו מצליחים לעבור את הגל הרביעי ללא סגרים ובמינימום הגבלות ומנהלים את החיים, הכלכלה והחינוך במקביל לקורונה, וזה הישג גדול.

אז איפה הכישלון? בדמוקרטיה הרוב קובע. במגיפה, מיעוט יכול לגרום לכך שהמגיפה תימשך. כשהחל הגל הרביעי, אחרי חגיגות הניצחון על הקורונה, מיליון ו-400 אלף ישראלים טרם התחסנו ולו חיסון אחד. זה כישלון. וגם היום קרוב למיליון לא התחסנו כלל ועוד רבים טרם התחסנו בחיסון הבוסטר. זה כישלון. וכדי לנצח את המגפה, יש ללמוד לעומק את הכישלון הזה, ולחולל שינוי.

האתגר הוא לחסן רוב מוחלט של אלה שלא התחסנו. אין כוונתי לכת מכחישי הקורונה וסרבני החיסון העקרוניים. זו כת משיחית, שאין שום דרך לשכנע אותה, בוודאי לא בהיגיון, כי היא מחוסנת מפני ההיגיון. אדרבא, כל הוכחה להצלחת החיסון מתורגמת אצל אנשי הכת כ"הוכחה" לקונספירציות המטורללות שלהם על החיסון. מבחינתם, המוני הבלתי מחוסנים הצעירים, שממלאים את מחלקות הקורונה, תופסים את מכונות ההנשמה ומתים מקורונה – גם הם איכשהו "הוכחה" לטענתם. הנה, כאשר אחד מפעילי הכת, חי שאוליאן, הפך למת שאוליאן בגין הקורונה, הכת מספרת שהמשטרה ו"הממסד הרפואי" הרעילו אותו כדי להשתיק אותו. המסקנה ברורה – אין שום טעם להשקיע מאמץ בכת. אלא שהכת היא רק חלק זעיר מבין הבלתי מחוסנים.

את רוב הבלתי מחוסנים, יש לחלק לשני סוגים. סוג אחד, הוא אוכלוסיות מוגדרות כמו המגזר החרדי, המגזר הערבי ושכבות המצוקה. שם הבעיה היא של מודעות. האתגר הוא להגיע אל הציבור הזה, הן בהסברה אפקטיבית, לכל ציבור בשפתו ובאמצעות מנהיגים מתוכו, והן בהגעה פיזית של החיסונים במבצעים ייחודיים אל תוך אותם מרכזים כדי לחסנם, ואפילו במעבר מבית לבית.

הסוג השני הוא של האנשים שאינם חלק מן הכת, אך מושפעים ממנה ומהפחדותיה. קשה לתפוס איך זה שב-2021 כל כך הרבה אנשים מושפעים מהפחדות של עוכרי מדע ורופאי אליל יותר מאשר מעובדות מדעיות ורפואיות. אך זו עובדה. את הציבור הזה יש לפצח ולמצוא את הדרך להגיע אליו ולהשפיע עליו. ההשפעה של הכת על ציבור גדול כל כך היא תעודת עניות לממשלה, למערכת החינוך, למערכת הבריאות ולעולם המדע בישראל. אך אני מאמין שניתן לשכנע גם את האנשים האלה. למשל, אם יש אנשים שכל כך קל להפחיד בסיפורי אימה על "אובדן פוריות" אותם – יש להציג להם בצורה מוחשית את המתים הרבים הבלתי מחוסנים, שניתן להגדיר אותם מתאבדי קורונה. להפגיש אותם ולחשוף בגדול בתקשורת בלתי מחוסנים שהבינו את טעותם בדרך הקשה, דרך מכונות ההנשמה ומיטות הטיפול הנמרץ.

יש להמשיך לתגמל את המחוסנים ולהעצים את מדיניות התו הירוק, כך שמי שאינו שייך לכת, יבין שהמחיר של אי התחסנותו אינו כדאי.

אני בטוח שניתן לפצח את אתגר הבלתי מחוסנים. אחרת, לא נמגר את הקורונה.

* שרדו כדי להעיד – הכתבה החשובה ביותר בעיתוני סוף השבוע – "סליחה שלא התחסנתי" בעיתון "7 ימים". ארבעה מונולוגים, של ארבעה צעירים, בני 30-40, שהתפתו לתעמולת השקר של כת סרבני החיסונים, הלכו שבי אחרי כל מיני באבות, רופאי אליל, מכשפים ועוכרי מדע, שהפחידו אותם מפני החיסונים. הם האמינו לשקרים, לפייקניוז ולקונספירציות וכתוצאה ישירה מכך, הם לקו בקורונה וכמעט איבדו את חייהם. בניגוד לרבים אחרים, שאף הם האמינו להפחדות הכת ומתו כתוצאה מכך, הם שרדו, ורואים כשליחות להביא את סיפורם לעולם, להזהיר אחרים שממשיכים להאמין לאנשי הכת ומסכנים את חייהם. חובה לקרוא!

* יום אחד בשנה – 364 יום בשנה המחשב והסמרטפון שלי דלוקים. ביום הכיפורים אני צם מאוכל ומתקשורת.

* שליח ציבור – עד לפני שנתיים, חבורה ירושלמית דתית הגיעה ביום הכיפורים לקיבוץ אורטל והובילה את התפילות. בשנתיים האחרונות, בשל הקורונה, איננו מזמינים אותם ועורכים את התפילות בעצמנו. מסיבות רבות זו תפילה יפה יותר בעיניי, ואני מקווה שנתמיד בכך גם אחרי הקורונה, ולו כיוון שבתפילה שלנו אין הפרדה בין המינים והנשים והבנות אינן מודרות.

אני מוביל את התפילות כשליח ציבור (חזן). ובשעת התפילה חשבתי כמה חבל לי שאבא שלי אינו רואה אותי מוביל את התפילות. הרי מאין הידע שלי? מהגרסא דינקותא שלי, בהליכתי עמו לבית הכנסת בילדותי ובנעוריי. הוא לבטח היה גאה בי. כשאמרתי זאת בחיק המשפחה, הגיבה בתי: "ואולי הוא רואה אותך?" הלוואי.

* לזכרה של אידה נודל – לנו, שנולדנו לתוך מדינת ישראל, קיומה הוא מובן מאליו. בפרספקטיבה היסטורית, זהו נס בלתי נתפס. את התפילה לשלום המדינה באורטל, הקדשתי לזכרה של גיבורה לאומית, אסירת ציון אידה נודל, שנפטרה השבוע בגיל 90.

* ממשלת זדון – את השורות הבאות כתבתי לכבוד יום הכיפורים אשתקד. היה זה בתקופת ממשלת נתניהו, שהתנגדתי לה וייחלתי להחלפתה. אך לא יכולתי להחריש מול התופעה שנגדה יצאתי:

לקראת יום כיפורים מופצות בשמחה לאיד ברשתות המילים, מתוך תפילת יום הכיפורים: "כִּי תַעֲבִיר מֶמְשֶׁלֶת זָדון מִן הָאָרֶץ". זה לא מקורי. אני זוכר את השימוש הזה עוד מההפגנות נגד הסדר הביניים עם מצרים ב-1975 ומאז שוב ושוב בהפגנות נגד מלחמת לבנון ובמחאות הימין נגד אוסלו וההתנתקות.

התפילה הזאת מדברת על שלטון זר, השלטון הרומי שהחריב את בית המקדש, המיט חורבן על הריבונות היהודית והביא לגלות העם היהודי. היא מייחלת להחזרת ארץ ישראל לשלטון יהודי. גם בימים הנוראים שבהם ממשלות ישראליות ניסו להחריב את ההתיישבות בגולן ולגרש אותנו כדי למסור את הגולן לאויב הסורי, סברתי שהשימוש בפסוק הזה כלפי ממשלה ישראלית נבחרת אינו ראוי.

וכך גם עכשיו.

אני התחברתי לשני פסוקים בתפילה. האחד, מתוך התפילה לשלום המדינה:  "שלח אורך ואמתך לראשיה, שריה ויועציה, ותקנם בעצה טובה מלפניך". והשניה מתוך "אבינו מלכנו": "אבינו מלכנו, מנע מגפה מנחלתך".

עד כאן הציטוט מן השנה שעברה. חלפה שנה. התחלפה ממשלה. התחלפה אופוזיציה. אך הנוהג המכוער הזה נשאר, רק החליף צד. ואלה שהיו אז השלטון, שכחו את תלמודו של הלל: השנוא עליך, אל תעשה לחברך.

* נדרנא לא נדרי – הרשומה הזאת מבוססת על רשומה שכתבתי לפני שנתיים, אחרי סיבוב הבחירות השני, כאשר קראתי למפלגות לרדת מהעצים ולהקים ממשלת אחדות לאומית. כזכור, זה לא קרה, והלכנו לסיבוב בחירות שלישי. אחרי הסיבוב השלישי, לשמחתי, כחול לבן התעשתה והקימה ממשלת אחדות לאומית, אך למגינת הלב, התברר שהיה זה הסכם הונאה, נתניהו לא העלה על דעתו לכבדו ועקץ את שותפיו. ושוב נגררנו לסיבוב רביעי. ואלמלא המפלגות שגילו אחריות, ברוח הדברים שכתבתי אז, היינו היום בעיצומו של סיבוב הבחירות החמישי.

נדרנא לא נדרי – תפילת "כל נדרי", שבה אנו פותחים את יום הכיפורים, היא קצת מוזרה. אנו מתירים את כל נדרינו, משחררים את עצמנו מהתחייבויות שלקחנו מיום כיפורים שעבר עד יום כיפורים זה, ואפילו מראש – מיום כיפורים זה עד יום הכיפורים הבא עלינו לטובה. והתפילה מסתיימת במילים: "כולהון יהון שרן, שביקין שביתין בטלין ומבוטלין, לא שרירין ולא קיימין. נדרנא לא נדרי ואסרנא לא אסרי ושבועתנא לא שבועות", כלומר: כולם (כל הנדרים והאיסורים והשבועות) יהיו מותרים. עזובים, בטלים ומבוטלים, לא שרירים ולא קיימים. נדרינו לא נדרים והאיסורים לא איסורים והשבועות לא שבועות.

איזה מין דבר זה? האם מילה אינה מילה? הבטחה אינה הבטחה? זה המסר של יום הכיפורים? איך אפשר לקיים חברה בצורה כזאת? הרי משמעות הדבר היא חוסר אמון מוחלט.

כמובן שלא זו הכוונה. הכוונה היא להעדיף את זרימת החיים על דבקות בכל מיני נדרים שאולי היו נכונים כשנאמרו, ואולי נאמרו בעידנא דריתחא. לדוגמה, אדם רב עם אחיו ובלהט הוויכוח אומר: "בחיים אני לא אדבר אתו". בא יום הכיפורים ומציב לו סולם לרדת מן העץ. הנדר מותר. הרי בתנ"ך ראינו מקרים נוראים שבהם, בשל דבקות אלילית ממש בנדרים, הורים רצחו את ילדיהם (ראו פרשת בת יפתח).

בשתי מערכות הבחירות שנערכו בתשע"ט, כל המפלגות נדרו נדרים ונשבעו שבועות, ואם כל מפלגה תדבק בכל נדריה, אסריה, שבועתיה, חרמיה, קונמיה, קינוסיה וכינוייה – לא יהיה מנוס מבחירות חדשות, בזבזניות ומיותרות. יום הכיפורים מציע למפלגות השונות סולמות לרדת מן העצים, ולהתיר את הנדרים והשבועות, למען טובת המדינה, למען החיים עצמם.

* להעמיד דברים על דיוקם – בהמשך לתכתובת המשולשת – אב"ע, זיוה שמיר ואני, ברצוני להעמיד דברים על דיוקם.

הפירוש האירוטי של השיר, לא היה שלי אלא של אבא של חבר אורטל, איש ספר ומורה ותיק לספרות (כבר אז היה פנסיונר, היום הוא בן 94), שהשתתף בערב "כל נדרינו" שאני מוביל באורטל. הוא הביע תמיהה על כך שצירפתי לערב את השיר "סליחות". המאמר שפרסמתי היה תגובה לדבריו, השוללת את הפרשנות שלו.

את הפרשנות על פיה השיר עוסק באביה של לאה גולדברג שמעתי מפיו של המשורר, הסופר והמתרגם אלישע פורת ז"ל, שהיה מהקוראים והכותבים הקבועים בחב"ע. המאמר שלי הוא משנת 2014, כך שסביר בהחלט שהמקור של אלישע היה מאמרה של זיוה, שפורסם שנה קודם לכן. אלישע קרא את מוסף "שבת" וכתב בו, ובהחלט יתכן שהכיר את הפרשנות הזאת דרך מאמרה של זיוה שמיר, באותו עיתון. גם אני קראתי באותן שנים את מוסף "שבת" וכתבתי בו, אך את מאמרה ההוא של זיוה החמצתי, ואת הפרשנות, שאהבתי מאוד, למדתי מאלישע.

* כיפה לבנה – מעניין אם העבריין שנהג בשכרות ביום הכיפורים ודרס למוות את הנער ברק חורי, יופיע לבית המשפט עם כיפה לבנה.

* השקר לא יהפוך לאמת – סימה קדמון, בגיליון יום הכיפורים של "ידיעות אחרונות", מיחזרה את השקר ההיסטורי השחוק עד דק: "בעיית האמון של רבים מהדור שלנו הייתה דווקא בגולדה ובדיין. כשהתברר שהייתה הצעה על השולחן והם דחו אותה, מתוך שטחיות וזחיחות, טוב שארם א-שייח בלי שלום משלום בלי שארם א-שייח. היה ברור לכל מי שיצא למלחמה שרק העקשנות והשחצנות של השניים האלה הובילה לאסון. ואכן, לאחר קרוב ל-3,000 הרוגים הגיעו בגין וסאדאת לאותו הסכם". שקר וכזב. שום הצעת שלום מצרית לא הונחה על השולחן, ולכן מובן מאליו שישראל לא דחתה שום הצעה שלא הייתה. המורה של תעמולת השקר, שר התעמולה הנאצי גבלס, אמר: "אם תחזור ותשנן שקר מספיק פעמים הוא יהפוך לאמת". אבל גם אם תחזרו אלף פעמים על השקר הוא לא יהפוך לאמת. מה שחשוב הוא להפריך את השקר. את זה עשה פרופ' יואב גלבר, מגדולי ההיסטוריונים הישראליים, בספרו "רהב" שיצא לאחרונה, ובו הוא הפריך מכל וכל את השקר.

בערב החג התפרסמה ב"הארץ" כתבה גדולה על הספר. הכתבה התמקדה במחדל הרהב, אותו מפרט גלבר היטב בספר. אולם לא מופיעה במאמר אף מילה על הפרכת שקר "הצעת השלום שנדחתה". וחבל, כי "הארץ" הוא ממובילי עלילת הדם.

* סטטיסטיקת החללים – באחד הצרורות האחרונים כללתי הערה, שבה שללתי דברים שכתבה רווית הכט, לפיהם הקיבוצניקים, כמו גם תושבי השכונות העשירות בערים, נמנעים מלהתגייס היום ליחידות קרביות, כחלק מתהליך של חילופי אליטות בצה"ל.

לחיזוק דבריי, אציג את חלקם של בני הקיבוצים בחללי מבצע "צוק איתן". התנועה הקיבוצית מונה 2% מהאוכלוסיה בישראל. בני הקיבוצים היו 14% מחללי המבצע. נקווה ונייחל לכך שלא יהיו עוד מבחנים מן הסוג הזה, אך משנאלצנו לעמוד במבחן – זאת תמונת האמת.

* הכל מותר – כמו רבים אחרים, גם אני מבחין בין פסטיבל המחולות הציני על דמו של חלל צה"ל, שתוזמן ותוזמר היטב בשלט רחוק מאיי תענוגות של העד מהוואי, לבין ההתנהגות של המשפחה השכולה. כל כולי סלידה וזעם על הפסטיבל הצבוע, שאורגן בציניות מרושעת ומקפיאת דם בידי תעשיית שנאה והסתה, אך מי אני שאבקר משפחה שזה עתה איבדה את היקר לה מכל?

"למשפחה מותר הכל" אמר נפתלי בנט. הכל?! זה נשמע קצת מסוכן. למשל, לכנות את ראש הממשלה "כלב" ו"רוצח עם דם על הידיים" – מותר? אני בספק.

אבל יש שכולים שאסור להם. למשל, מאיה, אלמנתו של עמנואל מורנו. מאיה היא אשת הציונות הדתית, שנעקרה פעם אחת כילדה ממושב שדות בחבל ימית ופעם שניה מגוש קטיף ולאחר מכן איבדה את בעלה קצין הסיירת. אבל היא תומכת בבנט. ולתמוך בבנט – גם לאלמנת מלחמה אסור. הרי הוא "בוגד". ולכן היא מוקד להסתה ושנאה של המוני טוקבקיסטים מוסתים ומורעלים של התעשיה. ואפילו כאשר היא מעלה בפייסבוק תמונה תמימה של קשת, בריוני הרשת – שליחי התעשיה, מגדפים אותה, מנאצים אותה ומשתלחים בה בגסות.

ובכל זאת, אני מאמין שלה מותר למתוח ביקורת אפילו על משפחה שכולה. ועוד איזו ביקורת "קיצונית": "איך הגענו למצב שבו אם שכולה תוקפת את המפקדים שמגיעים אליה לביקור תנחומים". והיא עוד תחטוף על זה. ועוד איך תחטוף. איך היא מעזה? הרי לה אסור.

* לא "עבירה מומצאת" – במאמר מלומד ב"הארץ" מפריך שחר גינוסר את הטענה של תעשיית השקרים, כאילו סיקור חיובי כשוחד הוא "עבירה מומצאת", "המצאה של הפרקליטות", "באף מדינה בעולם מעולם לא הוגש כתב אישום על שוחד בגין סיקור חיובי". גינוסר מציג לנו תקדימים מבריטניה, גרמניה, מלטה, יפן וטייוואן. אוסיף על דבריו, שגם בישראל היו תקדימים כאלה. אורי עמית, ראש עיריית ר"ג מטעם המערך, שאני בחרתי בו, הורשע בשוחד ונאלץ לפרוש מתפקידו ונדון למאסר על תנאי וקנס. הוא לא שוחד בכסף אלא בסיקור חיובי.

* לא תהיה נסיגה – עו"ד איל בסרגליק פרסם ב"גלובס" מאמר תחת הכותרת "נסיגה לתפארת", שבו הוא תקף בחריפות את שר המשפטים גדעון סער על נסיגתו מאחת מתכניות הדגל שלו – פיצול תפקיד היועמ"ש.

הייתי מצטרף לביקורת, אילו הייתה נסיגה כזאת. אולם סער הכחיש מכל וכל, בראיון לערוץ 12 לפני זמן קצר, את הטענה שהוא חזר בו מהשינוי החשוב. להיפך, הוא דבק בו. הוא הסביר שמטעמי לו"ז השינוי לא ייעשה לפני בחירת היועמ"ש החדש, אולם כל המועמדים לתפקיד יודעים על השינוי המתוכנן והדבר הובהר להם באופן חד-משמעי. השינוי הזה הכרחי. העובדה שהתובע הראשי הוא גם האדם שיושב עם ראש הממשלה והשרים ומייעץ להם, פוגעת ביכולתו להוביל בכל כוחו את המאבק בשחיתות ממשלתית. כל יועמ"ש הוא קודם כל בן אדם, עם חולשות אנוש, ולא פשוט להורות על חקירה, לא כל שכן להגיש כתב אישום, נגד ראש ממשלה או שרים, כאשר הוא עובד אתם מדי יום ביומו. ואכן, כל היועמ"שים, ללא יוצא מן הכלל, לא היו נחרצים דיים, משכו זמן, מיתנו מאוד את כתבי האישום. בעקבות ההפרדה, התובע הכללי יהיה ממוקד כל כולו במשימה אחת – להיות המצביא של המלחמה בשחיתות השלטונית.

* נאמן למצפונו – בראיון ל"ידיעות אחרונות", הופנתה למשנה לנשיאת בית המשפט העליון לשעבר, השופט מלצר, שאלה שנפתחה כך: "כשיולי אדלשטיין היה יו"ר הכנסת הוא פעל בניגוד לפסיקה שלכם".

אין לכך שחר. אדלשטיין לא פעל בניגוד לפסיקת בג"ץ, אלא התפטר כיוון שהפסיקה הייתה בניגוד למצפונו, אך הוא לא רצה לפעול בניגוד אליה. על כך הוא ראוי לכל שבח. לדעתי הוא צדק בעמדתו, אך גם מי שסבור שהוא טעה ופסיקת בג"ץ הייתה מוצדקת, צריך להעריך אותו על אופן תגובתו.

          * ביד הלשון

צינתוק – הודעה של יועז הנדל, שר התקשורת: "ממשיכים לעבוד למען הצרכנים הישראלים. ‏הודעתי על ביטול דמי הקישוריות. ‏ובעברית: זה מהלך שיוזיל לכולנו את המחירים בטלפון הביתי ובשיחות לחו״ל ויפסיק את תופעת הצינתוקים, שמעיקה על הציבור החרדי. ‏נמשיך לשחרר רפורמות שהיו תקועות שנים".

צינתוקים? צִינְתּוּק הוא הֶלְחֶם של צלצול-ניתוק. מושג עממי המתאר התקשרות טלפונית קצרה שלא על מנת להתחיל שיחה, אלא לשם העברת נתון מספרי או כדי לפתות את מקבל הצינתוק להשיב שיחה למספר הטלפון ממנו הגיע הצינתוק.

הגיוני יותר היה להלחים את המילים כ"צילתוק", ובכך להביא לידי ביטוי באופן שוויוני יותר את שתי המילים. אבל לך תתווכח עם מועצת חכמי הסלנג.

מועדים לשמחה!

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 8.9.21

* דרוש שינוי דרמטי – שלוש עובדות על המצב בגבול עזה.

העובדה הראשונה היא שעם הקמת ממשלת השינוי חל מהפך משמעותי בתגובה הישראלית לטרור. בעוד ממשלת נתניהו אִפשרה לאויב להצית את שדות הנגב באין מפריע, הממשלה הנוכחית גיבשה מדיניות של "דין הצתה כדין רקטה" – כל הפרת ריבונות נענית בתגובה קשה.

העובדה השניה היא שהשינוי במדיניות ישראל לא הצליח להשיג את התוצאה הרצויה. היא לא מרתיעה את חמאס להמשיך בהצתות ובטרור הגדר.

העובדה השלישית היא שמבצע "שומר החומות" לא יצר הרתעה. בעוד מבצע "צוק איתן" הניב שלוש שנים וחצי של שקט, מבצע "שומר החומות" לא יצר שבוע של שקט.

מה המסקנה משלוש העובדות הללו? שיש צורך בשינוי דרמטי. איני מתכוון לכך שהתגובות תהינה יותר חריפות. או שנהדק את הסגר. או שנצמצם את שטח הדיג. איני מדבר גם על  עוד סבבים או מבצעים מן הסוג של "עופרת יצוקה" עד "שומר החומות". יש צורך במבצע נוסח "חומת מגן" שיחזיר את חופש הפעולה של צה"ל ושב"כ לרצועת עזה, כפי שהם בשטחי הרש"פ.

* הצד החיובי – הצד החיובי במחדל הבריחה מכלא שאטה, הוא שאולי במרדף אחריו יחוסל הארכי-טרוריסט זכריא זביידי.

* מתחרה בגדעון לוי – עודא בשארת החליט להתחרות עם עמיתיו לשוקניה גדעון לוי, עמירה הס ורוגל אלפר בהסתה נגד מדינת ישראל. בפשקוויל החדש הוא האשים את המדינה בכך שהיא מעודדת את הפשיעה והרצח בחברה הערבית כדי להגשים את חלום "ארץ ללא עם". כלומר יש כאן קונספירציה של ג'נוסייד. לכן המשטרה אינה פועלת נגד הפשע ועסוקה בלעצור "מפגינים" ערבים. מה פירוש "מפגינים"? פורעים ומבצעי לינץ'.

* עקיצת דאבור – גם אחרי שהוא הבקיע גול בשם נבחרת ישראל, אין מקום בנבחרת למי שמאחל לכוחות הביטחון של המדינה בשעת מלחמה: “אל תחשבו שאלוהים לא רואה את עושי העוולה. יום יבוא והוא יתחשבן איתם”.

ולא, זה ממש לא קשור לכך שהוא ערבי. אדרבא, כולנו התרגשנו כשאיאד שלבי הביא לנו שתי מדליות זהב במשחקים הפראלימפיים וכאשר ערבים ייצגו את ישראל בנבחרת, מימי רפעאת טורק וזאהי ארמלי ועד היום.

אבל מי שמקלל את כוחות הביטחון של ישראל ומאחל לנקם בהם, אינו ראוי לייצג את המדינה.

* ההצגה הכי טובה בעיר – האם משרד הבריאות הברזילאי לא ידע לפני המשחק על השחקנים הארגנטינאים שהפרו בידוד? פתאום נודע להם על כך בדקה השישית? ברור שהיה להם עניין בדרמה בשידור חי של פיצוץ המשחק.

* תיקון טעות – בהסתמך על נחום ברנע כתבתי שפרופ' דוד הראל, נשיא האקדמיה הלאומית למדעים, נבחר לתפקידו פה אחד בידי מליאת האקדמיה. זאת טעות, הוא נבחר ברוב של 70%. התנגדות של 30% למועמד יחיד, אינה זניחה. הסיבה להתנגדות הייתה פעילותו הפוליטית של הראל בשמאל הרדיקלי. ודוק – לא עמדותיו, אלא פעילותו האקטיבית, כאשר כיהן כסגן הנשיא, והעובדה שהשתמש בתוארו כסגן הנשיא כשחתם על עצומות השמאל הרדיקלי.

ובאשר להערתו של בלפור חקק על האבהות על המושג "ארון הספרים היהודי". את המידע על אבהותו של חיים באר למדתי מפיו של באר עצמו. כיוון שהוא איש אמת, ולא מי שיתהדר בנוצות לא לו, חזקה עליו שלא היה מודע לכך שחיים הזז קדם לו. הוא השתמש בביטוי בהקשר של "חזרה לארון הספרים היהודי", שהיא אתוס מכונן של תנועת ההתחדשות היהודית.  

* לו יכולתי למחוק – לו ניתנה לי אפשרות למחוק דבר אחד שכתבתי בשנת תשפ"א – מה הייתי מוחק? את דברי השבח והקילוסין שכתבתי על יהודה משי זהב כאשר התפרסם שהוא זכה בפרס ישראל על מפעל חיים. העליתי על נס את פועלו ומפעל חייו, את המהפך החד שעבר בחייו, וכיניתי אותו, אוי לבושה – החוזר בתשובה. מי שהיה אנטי ציוני רדיקלי וחזר בתשובה לציונות.

אוי לחזרה בתשובה שכזו…

* נסתם הגולל – ב-1 ביולי 1972, ביום הראשון של החופש הגדול שלי אחרי כיתה ג', עברנו ל"בית החדש", ברח' עוזיאל 153 פינת יוסף צבי 67 פינת עלומים 26 ברמת-גן. עד אז גרנו בדירה קטנה ברח' עוזיאל 132. המעבר היה חציית הכביש והליכה של 3-4 בתים דרומה. נשארנו באותה שכונה, באותו בית ספר ועם אותם חברים, אך בבית חדש לגמרי, מהניילון, ובדירה מרווחת יותר.

היה זה בית גבוה במושגי התקופה – 7 קומות (כולל קומת פנטהאוז) ועם האטרקציה שלנו, הילדים – מעלית! ואינטרקום שאפשר לשגע בו את השכנים. אנחנו התגוררנו בקומה החמישית.

הוריי היו פעילים מאוד בבית, חברים בוועד הבית. אמא שלי יזמה וטיפחה גינה לתפארת, שזיכתה את הבית בפרסים מטעם המועצה למען ישראל יפה. אבא שלי היה הגזבר הנצחי של ועד הבית, עד שנותיו האחרונות, כשכבר לא היה מסוגל לכך, בשל מחלת הדמנציה הארורה שפקדה אותו.

שנה ורבע לאחר המעבר לבית החדש, פרצה מלחמת יום הכיפורים, בילינו במקלט של הבית, וזו אולי החוויה המשמעותית ביותר שלי מהבית.

בבית הזה טמונים זיכרונות ילדותי ונעוריי. הבית הזה נשאר תמיד בית שלי, עוד שנים רבות אחרי שהקמתי את ביתי ואת משפחתי.

בבית הזה אמי נפטרה לפני 33 שנים. בבית הזה אבי נפטר לפני שנתיים. בבית הזה נפטרה בת הזוג של אבי בשנה שעברה. כולם מתו בבית ולא בבית החולים. כפי שרצו.

ואחרי מותם הקדשנו ימים רבים לסידור הבית וצלילה לספרים, לאלבומים, לתקליטים ולאוספים, והייתה זו חוויה מרוממת נפש.

ביום ראשון השבוע מכרנו את הבית. הייתה זו עסקה טובה לשני הצדדים. רצינו בה. שמחנו בה.

אבל זה גם יום קשה וצובט בלב. כאילו היום נשלם תהליך הפרידה מהורינו.

* טבין ותקילין – את הבית בעוזיאל 153 קנו הוריי ב-91,000 ל"י. ₪ הוא 10,000 ל"י. אם כן, הם קנו את הבית ב-9 ₪ ו-10 אג'.

* ספר + בונוס – מה עושים עם כל הספרים בבית ההורים? הייתי שמח להביא אותם לביתי. אך גם כך הספרים ממלאים קירות שלמים בביתי, ואילו הייתי מביא גם את אלה… זו הייתה עלולה להיות עילה לגירושין.

ספרים רבים תרמנו למדרשת השילוב נטור. וכמובן שלא התאפקתי ולקחתי כמה עשרות ספרים הביתה.

בשבוע שעבר קראתי את "מסעות בנימין השלישי" של מנדלי מוכר ספרים עם בונוס – הערות בעיפרון, בשולי עמודי הספר, בכתב ידה של אמי.

* "חדשות בן עזר"