צרור הערות 3.5.20

* יליד הארץ – "אני ישראלי כי נולדתי כאן". מכירים את הטיעון? נו, ברור שאני ישראלי גם כי נולדתי כאן. אבל אני ישראלי בעיקר כיוון שהוריי עלו לארץ ישראל. אבי עלה לבדו, כנער בן 17 בספינת המעפילים "מדינת היהודים", גורש לקפריסין והגיע לארץ היישר למלחמת השחרור. אמי עלתה כנערה בת 13, עם הוריה, לאחר כארבע שנים במחנה עקורים בגרמניה, לאחר השואה. היא עלתה, לאחר קום המדינה, באוניה "עצמאות".

וכך כולנו, כל ילידי הארץ, הננו בנים, או נכדים, או נינים, או חימשים ליהודים שעלו לארץ ישראל. הם עלו לארץ ישראל בשל דחיה ומשיכה – הם נדחו בידי הגולה, ומולדת עמם משכה אותם.

חשוב מאוד, ביום העצמאות, שנזכור זאת. אנו ישראלים כי אנו יהודים. עם ישראל התקיים ושרד על אף הגולה הארוכה והתלאות והרדיפות, כיוון שמעולם לא איבד את האמונה והתקווה לגאולה – השיבה לארץ אבותינו. האמונה והציפיה לגאולה איחדו יהודים בכל קצות תבל לאורך הדורות. זאת מהותו של העם היהודי, זאת מהותה של היהדות.

זאת מהותה של מדינת ישראל – הגשמת חלום הדורות לגאולת עם ישראל במולדתו ההיסטורית, ארץ ישראל. כך נכתב במגילת העצמאות: "לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקווה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית.

מתוך קשר היסטורי ומסורתי זה חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהיאחז במולדתם העתיקה; ובדורות האחרונים שבו לארצם בהמונים, וחלוצים, מעפילים ומגינים הפריחו נשמות, החיו שפתם העברית, בנו כפרים וערים, והקימו ישוב גדל והולך השליט על משקו ותרבותו, שוחר שלום ומגן על עצמו, מביא ברכת הקדמה לכל תושבי הארץ ונושא נפשו לעצמאות ממלכתית".

אין שום משמעות ואף לא זכות קיום למדינת ישראל, אלא בהגשמת החזון הזה. אין מדינת ישראל שאינה מדינת הלאום של העם היהודי. אין זכות קיום למדינת ישראל אם תסטה מהגדרתה במגילת העצמאות: "בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית… אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל".

אנחנו יכולים להתווכח על גבולות המדינה, על אופן התנהלותה, על דרכה הכלכלית והחברתית, על מהות הדמוקרטיה, על מקום המשפט, על שיטת הממשל, על יחסי דת ומדינה, על יחסינו עם המיעוט הערבי ועל עוד נושאים רבים. על דבר אחד אסור שיהיה ויכוח, כי הוא הבסיס, הוא התכלית, הוא הראשית והוא האחרית – ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי.

חוק יסוד ישראל מדינת הלאום של העם היהודי, עיגן את התובנה המובנת מאליה בחוקה הנבנית של המדינה. החקיקה הזאת חשובה ביותר, אבל הוויכוח על החוק הציף בעיה קיומית – התערערות האמונה בתוכנו על מהות המדינה, ועל ייעודה – הגשמת הציונות.

יש לנו עוד עבודה רבה, בעיקר בשטח החינוך – לחנך את ילדי ישראל, את הדורות הבאים, על צדקת הציונות ועל ייעודה של מדינת ישראל.

ספינת המעפילים "מדינת היהודים", שבה עלה אבי, מעידה בשמה על החזון הגדול, וכך גם האוניה שבה עלתה אמי "עצמאות".

אחרי נפילת אחיו הצעיר יהודה, כתב אהוד מנור להוריו את שירו, שבו הוא ראה את החשוב בשיריו, "יליד הארץ". זהו השיר המשמעותי ביותר בעבורו. לא בכדי, כשהוציא ספר של מאות משיריו, הוא פתח אותו בשיר זה, ועל שמו קרא את הספר. לא בכדי, הוא ציווה לכתוב את השיר על גב המצבה שעל קברו.

אבא שר אני לך,
על שיום אחד
קמת ותלך.
אמא זה השיר הוא לך,
על ימי לכתך
אחרי אבי לכאן.

את השיר הזה קראתי על קברו של אבי, בהלווייתו, לפני חודשים אחדים.

* שלג ביום העצמאות – חורף 1983 היה סוער, מבורך בגשם ושלג. יום העצמאות היה סוער במיוחד, גשמים ושיטפונות בכל רחבי הארץ ושלג בחרמון.

הייתי אז חייל בלבנון. ישבנו במוצב גפן ליד הכפר עמיק, למרגלות ג'בל ברוך, במוצב הצפוני ביותר של צה"ל בבקעת הלבנון, סמוך לקו ההפרדה בינינו לבין הסורים (נהר הרישי). היינו שם שלושה חודשים קשים וסוערים, בהם בקושי יצאנו הביתה. הפער בין הפסטורליה של הנוף לבין קשיי המלחמה וכאביה זעק לשמים. הנוף היה עוצר נשימה. החל באגם קרעון והנחלים הזורמים אליו לאורכם עברנו בדרכנו מן הארץ למוצב ובאזור שבו ישבנו – נהר הרישי והביצות סביבו, הג'בל המושלג מעלינו והרי מול-הלבנון בצד המזרחי של הבקעה. ושדות הפרג האינסופיים, כאילו האדמה נצבעה באדום כהה. וטעם הדובדבנים המתוקים, שאז עוד לא היו כמותם בישראל.

אך הארץ היפהפיה הזאת הייתה ארץ אוכלת יושביה. והגזרה בה ישבנו הייתה חמה במיוחד. לעתים קרובות ירו על המוצב שלנו, בנק"ל או פצצות אר.פי.ג'י. ואנו יצאנו לתו"סים (סיורים רגליים. ראשי תיבות של תצפית וסיור), מארבים ומיקושים בתוך המתחם הסורי. אבטחנו עבודות ביצורים תחת אש. הגדוד שלנו שילם מחיר כבד – רונן יפה וארז בצלאל ז"ל שנפלו ופצועים אחדים, בהם המג"ד שלנו שנפצע ביום האחרון של הקו, בחפיפה עם גדוד המילואים שהחליף אותנו, לצד המג"ד המחליף, יואל אדרת, שנהרג.

ביום העצמאות יצאנו לפריצת ציר ארוכה אל מוצבים בג'בל ברוך שנקראו הניריות. היה בוקר קר ואפור, עם תחזית לגשם, אך פריצת הציר לא בוטלה. יצאנו השכם בבוקר, ולאחר מספר שעות החל לרדת עלינו שלג כבד. לא ייאמן – שלג ביום העצמאות! התקפלנו וחזרנו במהירות, בטרם נתקע באמצע הדרך.

היה זה יום העצמאות ההזוי ביותר בחיי.

* קדושת החג – ערב יום העצמאות הגיעה הודעה דחופה מצה"ל ליישובי הגולן, על פיה חל איסור מוחלט לטייל בשטחי האש בגולן ביום העצמאות, כי צה"ל מתאמן בהם כביום חול. תחילה, חשבתי שזו הודעה שנועדה להשאיר את התושבים בבית, כדי שלא יפרו את הסגר. אך מסתבר שאכן, צה"ל מתאמן. יש אימון גדול ליד קצרין.

בני אסף משרת כעת בתעסוקה מבצעית בגוש עציון. כמובן שפעילות מבצעית מתנהלת בשבת ובחגים בדיוק כביום חול. אבל גם בתעסוקה יוצאים מדי פעם ליום אימונים. חצי מהמוצב יצא להתאמן דווקא בחג העצמאות.

זה מכעיס מאוד. זה לא היה קורה בשבת או בחג דתי, ובצדק. אבל חג העצמאות הוא יום שבתון לכל דבר. זהו יום קדוש, כמו כל חג אחר. הפיכת החג לחול, בצבא ההגנה לישראל, היא חרפה.

* שבחי הקורונה – מדי שנה, ימים אחדים לפני יום העצמאות אני מקשט את מכוניתי בשני דגלי ישראל. ברוחות של הגולן, עד מוצאי יום העצמאות הדגלים כבר נראים כמו סמרטוטים. והשנה, אנחנו כבר אחרי אסרו חג והדגלים – כמו חדשים. מי אמר שקורונה זה רק רע?

* למי שחוגג – האוניברסיטה העברית שלחה איגרת לסטודנטים ובה נכתב: "יום העצמאות! למי שחוגג, חג שמח!"

ההודעה הזאת עוררה ביקורת, אבל אני רוצה לראות דווקא את חצי הכוס המלאה. הם יכלו לכתוב: "יום העצמאות! למי שחוגג, חג שמח! נכבה! למי שאבל – בבניין אל-קודס ננוחם". והם התאפקו. אז גם זו לטובה.

הברכה המתנצלת הזאת היא המשך ישיר לחילול יום הזיכרון בטקס משותף לחללי מערכות ישראל והרוגי האויב ולניסיון להקים ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת.

* אסון – ח"כ איימן עודה התייחס בנאום בכנסת ביום שני ליום העצמאות: "כשרבים יציינו שמחה גדולה, אנחנו נציין אסון".

זו זכותו. אין לי טענות אליו שכך הוא חש ולא על כך שהוא מבטא את תחושתו.

אבל האם זה הגיוני שקיומה של ממשלת ישראל יהיה תלוי ברצונם הרע של מי שרואים בקיומה של מדינת ישראל אסון?

* היה מרגיש בבית – לפני עשר שנים, לא היה כאן אף אדם מחוץ לשולי השמאל הרדיקלי שהיה מעלה על דעתו הקמת ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של רשימה אנטי ישראלית.

לפני עשרים שנה לא היה אף ישראלי נורמלי שהיה מעלה על דעתו את חילול יום הזיכרון לחללי צה"ל, בטקס של התייחדות על חללי מערכות ישראל ועם הרוגי המלחמה להשמדת ישראל, קורבנות הטרור והמחבלים.

ופתאום, מי שמתנגד לכך הוא "גזען".

מי שטוענים את הטענה הבזויה הזאת היו מרגישים בבית באו"ם, ביום שבו הוחלט בו לגנות את הציונות ולכנות אותה גזענות.

* למה הם התפרעו – מאה שנה מלאו לוועידת סן רמו, הוועידה הבינלאומית שהכירה פה אחד בזכותו של העם היהודי לבית לאומי בארץ ישראל והטילה על בריטניה את המנדט להקים את הבית הזה. ח"כ צביקה האוזר מדרך ארץ העלה על נס, בנאום בכנסת, את ציון היום ההיסטורי הזה. עצם האזכור עורר את ח"כי הרשימה המשותפת ואפילו את ניצן הורביץ ממרצ להתפרעות והשתוללות באולם המליאה. ואח"כ מתווכחים אתי כשאני מגדיר את הרשימה המשותפת אנטי ישראלית וטוענים ש"לא הוכחתי" שהיא מתנגדת לזכות קיומה של מדינה יהודית.

* יום עצוב לציונות – ביום רביעי חגגנו את חג העצמאות, חגה של הציונות, חג ניצחונה הגדול של הציונות.

ולמחרת… היום שלמחרת היה יום עצוב לציונות, יום עצוב להתיישבות, יום עצוב לחקלאות. ביום חמישי נאלצו חלוצי הערבה, חקלאי צופר, לנטוש את אדמתם שאותה עיבדו בזיעת אפם ובעשר אצבעותיהם במשך עשרות שנים. היום הם מנושלים ומגורשים, חצי שנה לאחר העקירה בנהריים.

זה הפרצוף של השלום עם ירדן. בהסכם עם ירדן נקבע הסדר מיוחד ל-25 שנה בצופר ובנהריים. לא הייתה מחלוקת על הריבונות הירדנית באזורים אלה, אך ברוח השלום סוכם שהחקלאים הישראלים יישארו על אדמתם ויוכלו להמשיך לעבד אותם, תחת ריבונות ירדנית. היו אלה מובלעות שמגלמות את רוח השלום ושיתוף הפעולה בין אויבים שהיו לשכנים וידידים. ניתן היה להניח שכעבור 25 שנה יהפוך ההסדר למציאות של קבע או במקרה הגרוע – יוארך לתקופה נוספת.

אבל הירדנים, כמו המצרים, הפכו שלום חם למלחמה קרה. עבדאללה עשה לשלום שעליו חתם אביו מה שמובארק עשה לשלום שעליו חתם סאדאת.

ובחלוף 25 שנה החליט עבדאללה לנשל את חקלאי הערבה ונהריים מאדמתם. למה? אם אין מחלוקת על הריבונות, למה לנשל? זו אנטישמיות לשמה – התנגדות לכך שיהודים יעבדו כבשת רש של 1,400 דונם בערבה הצחיחה. למה הדבר דומה? למצב שבו ישראל תנשל את ערביי ישראל מכל אדמותיהם החקלאיות. כן, כך נראה השלום עם ירדן.

אך אל לנו להפנות את ההאשמה רק לירדנים. יש מקום לחשבון נפש ישראלי. האם עשתה ממשלת ישראל את הנדרש כדי למנוע את הנישול? למרבה הצער, התשובה שלילית. יש לישראל מספיק מנופי לחץ להפעיל על הירדנים כדי שיחזרו בהם מן ההחלטה, אך נתניהו נהג ברפיסות ולא הפעיל אותם. בין ישראל לירדן יש הסכמי מים נדיבים מאוד. ואף על פי כן, ישראל מעבירה לירדן מים בכמות כפולה ממה שכתוב בהסכם. ישראל הייתה צריכה להודיע, שאם הירדנים ינהגו בנוקדנות וינצלו לרעה את האותיות הקטנות בהסכם, שמאפשרות להם לא לחדש את ההסדר המיוחד, גם אנו ננהג בנוקדנות ונעביר לירדנים מים בדיוק כפי שכתוב באותיות הקטנות של ההסכם. להם זה היה כואב הרבה יותר.

אני רואה קשר ישיר בין מחדל צופר ונהריים, להבלגה וה"הכלה" של טרור ההצתות ולחוסר האונים מול הטרור החקלאי. בכל המקרים האלה בא לידי ביטוי חוסר האכפתיות של נתניהו וממשלתו כלפי החקלאות.

ומה יהיה במקום החלקות המעובדות של החקלאות הפורחת בערבה? מדבר צחיח, כמו זה שעוטף את החלקות של צופר מכל עבר.

* תמונת ניצחון – במרץ 2003, שנתיים וחצי לאחר הסכם השלום בין ישראל לירדן, ביצע חייל ירדני, אחמד מוסא דקמסא טבח בנהריים, שבו הוא רצח 7 ילדות ופצע 6 נוספות. המלך חוסיין, שהיה אז בביקור באירופה, קטע את ביקורו, טס לישראל, ביקר אצל המשפחות השכולות יחד עם ראש ממשלת ישראל נתניהו, כרע בפניהן ברך והתנצל על הרצח שביצע חייל בצבאו. תגובתו האצילית של חוסיין הייתה עדות לרוח השלום בין המדינות, שהייתה חזקה והחזיקה מעמד על אף הטבח.

הימים השתנו. בעוד חוסיין הלך בדרכי סאדאת, בנו עבדאללה הלך בדרכי מובארק והפך שלום חם למלחמה קרה. דקמסא הוא היום גיבור לאומי בירדן.

נישולם של החקלאים והתיירנים הישראלים מנהריים לפני חצי שנה, אליה הצטרף השבוע נישול החקלאים הישראלים מצופר, היא תמונת הניצחון של דקמסא.

* נקודת רתיחה – השבוע הקרוב יביא לנקודת רתיחה והכרעה את העימות המובנה בין המערכת המשפטית למערכות הפוליטיות. עמדתי ידועה – אני נגד אקטיביזם שיפוטי, ואין אקטיביזם שיפוטי קיצוני יותר מקבלת העתירות שיידונו השבוע בבית המשפט העליון. כפי שכתבתי כבר, אני משוכנע שהעתירות תדחנה. אגב, התנגדותי לעתירות כלל אינה קשורה לתמיכתי בממשלת האחדות הלאומית. גם כאשר עלו העתירות נגד הטלת הרכבת הממשלה על מי שיש נגדו כתב אישום, מיד לאחר ההחלטה על כתבי האישום, התנגדתי להן בתוקף וכתבתי שיש לדחות אותן על הסף. תמכתי ואני תומך בשינוי החוק בנושא הזה (אם כי לא בחקיקה פרסונלית ורטרואקטיבית), אך אין זה נושא לבית המשפט כי אם לכנסת.

* מהלכים אימים על בית המשפט – תשובתו של מנדלבליט לבג"ץ, שיש לדחות את העתירה נגד ממשלת האחדות ושאין עילה להתערבות שיפוטית, ושלושת כתבי האישום החמורים נגד נתניהו – נובעים מאותו מקום. האדם מקצוען, הגון וישר. לא כלי שרת של אף אחד, אלא נאמן לחוק ולעובדות.

ההפגנות נגדו הן של מי שרוצים לראות בו זרוע פוליטית שלהם, ונועדו להלך אימים על בית המשפט העליון, שגם אותו הם רוצים להפוך לזרוע פוליטית שלהם. וכאלה יש בשני הצדדים.

* אל תהיו אידיוטים שימושיים – אני קורא ברשומות ותגובות של ימננים וביביסטים ציפייה ותקווה לכך שבג"ץ יפסול את ממשלת האחדות. הם חוככים ידיהם בהנאה לקראת האפשרות הזאת. הם משתוקקים ללכת לבחירות רביעיות עם האקדח המעשן לטענותיהם נגד "מפלגת בג"ץ"; בחירות על הנושא של הדמוקרטיה מול "דיקטטורת בג"ץ". הם מאמינים שבבחירות כאלו יהיה רוב מוחלט לבלוק נתניהו, שיוכל "לטפל במערכת המשפט", לחוקק חוקי ארדואנוקרטיה, להעמיד את נתניהו מעל החוק ולחלצו מן המשפט.

כולי תקווה ששופטי בג"ץ לא יהיו האידיוטים השימושיים של נתניהו.

* שותף לדבר עבירה – אם נתניהו יפר את הסכם הרוטציה, יהיה זה מעשה הנוכלות הפוליטי המושחת ביותר בתולדות המדינה. נתניהו לא רמז אפילו על כוונה כזו, והוא טוען נחרצות שהוא יכבד את ההסכם. אני מאמין שכך יהיה.

אך יש מי שמדיח אותו למעשה הנוכלות הזה. יאיר לפיד, הידוע כלוחם גדול בשחיתות. לפיד הבטיח לנתניהו בישיבה ועדת הכנסת העוסקת בחקיקה שנועדה לעגן את הרוטציה, שאם הוא יעשה את מעשה הנוכלות הזה, הוא ימצא בו שותף; הוא יהיה שותפו לדבר עבירה. הוא הבטיח שיהיה שותף למעשה נוכלות כזה "בכל רגע נתון שלא יתחשק לביבי לקיים את הרוטציה".

זו האתיקה הפוליטית של יאיר לפיד, הפופוליסט המתייפייף.

* רחמנות – בני גנץ הודיע שלא יתגורר במעון של ראש הממשלה החלופי. נתניהו זה משהו אחר. הוא הרי הומלס. אי אפשר לזרוק אותו, את אשתו ואת ילדיו לרחוב.

* חוץ תמורת בריאות – אחת התוצאות החיוביות של הקורונה, היא שדרוג מעמדו של משרד הבריאות. לא עוד ארץ גזירה שפוליטיקאים שאפתנים אינם סופרים אותו ולא פרס ניחומים למי שלא קיבלו תפקיד "נחשב". משרד הבריאות יתפוס מעתה את המקום הראוי לו כמשרד חשוב העוסק באחד התחומים החשובים בחיינו.

ליצמן שחרר את אחיזתו ממשרד הבריאות ושחרר את נתניהו מן המחויבות אליו. כחול לבן דורשת את התיק, ובצדק. היא נכנסה לממשלה כדי להטות שכם למאבק בקורונה, ואך טבעי שהתיק הזה יהיה בידיה. אולם לשם כך, עליה לשלם מחיר. יש לי הצעה – על כחול לבן לוותר על תיק החוץ תמורת תיק הבריאות ואשכנזי יהיה שר הבריאות. מי שהיה רמטכ"ל צה"ל, מנכ"ל משרד הביטחון והוא בעל ניסיון ביצועי אדיר, מתאים בהחלט למשימה. וכך, גנץ ואשכנזי, לצד נתניהו, ינהלו את המשבר.

ויהיה לכך עוד רווח חשוב. אשכנזי מתנגד להחלה חד-צדדית של ריבונות ישראל על הבקעה, ומוטב שהוא לא יהיה שר החוץ.

אגב, היה כבר רמטכ"ל ששירת כשר הבריאות בממשלת אחדות לאומית רוטציונית – מוטה גור.

* ציון לשבח ולגנאי – הממשלה והעומד בראשה ראויים לציון גבוה על תפקודם במשבר הקורונה. אמנם היו טעויות ומחדלים, ובראשם מחדל בתי האבות, אבל בראיה כוללת ההחלטות היו נכונות ובזמנן, הגם שנראו לעתים מרחיקות לכת מדי: סגירת הגבולות, מדיניות הסגר, המענה לאזורים שהוכו במגפה ובראשם בני ברק ובמידה רבה הצעד השנוי במחלוקת, ששחורי החולצות מתבכיינים עליו כ"סוף הדמוקרטיה", האיכון הסלולרי של השב"כ, שסייע רבות לבלימת המגפה והציל אנשים רבים. ההחלטה על השימוש באמצעי זה מבטאת את קדושת החיים כערך עליון, ואין לי ספק שהוא יאומץ בידי מדינות העולם במקרים דומים בעתיד. המדיניות הייתה נכונה, בדרך כלל, והתוצאות מדברות בעד עצמן.

לא כן, תהליך היציאה, שהוא רשלני, מבולגן והססני. שילוב של חוסר אומץ לקבל החלטות קשות ולקחת סיכונים עם העדר תכנון ואי חשיבה על הפרטים. על מה שאני מגדיר חוסר אומץ אפשר להתווכח. זו שאלה של השקפה – מישהו אחר יראה בכך אחריות וזהירות. לא כן באשר לחוסר התכנון והברדק. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר בהחלטות או חוסר ההחלטות בנושא החינוך. אפשר לחלוק על עמדתי שיש להחזיר בהקדם את הלימודים לסדרם. אפשר להחליט שהלימודים יחודשו בעוד פרק זמן ארוך יותר. העיקר שתהיינה החלטות. שיהיה ברור מה המשמעות של חזרה ללימודים, כיצד, מה נדרש מהרשות המקומית, מה נדרש מהנהלות בתי הספר ומהגננות, איזה מענה נותנת המדינה לקשיי המערכות. במקום זאת, ניתנות הוראות לפתוח את המוסדות כשהן מעוגנות בהנחיות בלתי ישימות ומשתנות לעתים משעה לשעה.

איך זה שממשלה שהיטיבה לגלות גמישות ותגובה מהיר למגפה שנחתה עלינו בהפתעה ולתת לה פתרונות טובים שהוכיחו את עצמם, אינה מסוגלת לתת מענה ליציאה, שהיו לה חודשיים לתכנן אותה. למה לא הוקמו מראשית המשבר צוותים מקצועיים לתכנן את אסטרטגיית היציאה? עד כה הציון לממשלה על ניהול היציאה וההקלות נמוך מאוד. אבל לא מאוחר לתקן.

* מחיר הסגר ומחיר הסרתו – אני מצר על ההחלטה לדחות את פתיחת הפעוטונים והגנים. משמעות ההחלטה היא, שההורים ייאלצו להישאר עם ילדיהם בבית ותהיה בכך פגיעה קשה בהנעת המשק.

חשוב מאוד להחזיר ללימודים את הילדים בגילים האלה, אבל האופן שבו הממשלה מציעה לעשות כן הוא בלתי הגיוני. חלוקת הגן לשני חצאים, כשכל חצי לומד אחת ליומיים, אינה פתרון אמתי, כיוון שרבים ההורים שלא יוכלו לחזור לעבודה לסירוגין – יום כן יום לא. הורים יסרבו, בצדק, לשלם לגן על חודש מלא כשילדיהם לומדים רק מחצית הימים בחודש. אולם הגן יעבוד ויעסיק באופן מלא. מי יממן את הפער (בפרט בגנים פרטיים)?

אני יודע שהדילמה קשה ואיני מקנא במי שצריך לקבל את ההחלטות. אבל מנהיגות פירושה יכולת לקבל החלטות קשות, לנהל סיכונים ולפעול גם בשיטת ניסוי וטעיה, גם בנושאי בריאות. סגר הוא פתרון טוב לבלימת המגפה, לזמן קצר. הוא היה יעיל והתוצאות מעידות על כך. אבל סגר אינו יכול להיות פתרון לטווח ארוך ומחירו – הכלכלי, החברתי, הנפשי והמשפחתי עלול להיות גדול לאין ערוך ממחיר הסיכון שבפתיחתו. לדעתי, הממשלה שמרנית, הססנית ואיטית מדי בתהליך ההקלות.

כן, אני יודע שיש דמגוגים אוטומטיים שתוקפים את הממשלה על הסגר אבל אם פתיחת הסגר תוביל לתוצאות לא רצויות יתקפו את הממשלה על הסרת הסגר. אך אל לממשלה להירתע מקבלת החלטות קשות. אין מנהיגות ללא יכולת לקבל החלטות קשות.

* מניפולציה שקרית של אינטלקטואלית הבית – אווה אילוז, אינטלקטואלית הבית של השוקניה, מלינה במאמר ביום שישי: "ישראל התירה להתפלל במרחב הציבורי אבל אסרה לקיים בו שיעורי יוגה". יופי. נדמה לי שמשפט אחר יהיה מדויק יותר: "ישראל התירה להפגין במרחב הציבורי, אבל אסרה להתפלל בו". הדוגמה המוחשית ביותר לכך, היא מקרה שבו המשטרה הרשתה לחרדים להפגין נגד הסגר, בתנאי שהמפגינים לא יתפללו, כי ההפגנה מותרת ואילו התפילה אסורה.

לא הייתי טורח להתייחס לדברים, אלמלא התמונה שמציירת אילוז. "דמוקרטיות לא ליברליות דוגמת ישראל, פולין, טורקיה והונגריה התמודדו עם משבר הקורונה כאילו היה משול לשריפת הרייכסטאג בגרמניה ב-1933 – הזדמנות לשלול חירויות אזרחיות ולהתעלם מסמכות הפרלמנט ובתי המשפט" – ציטוט אחד מרבים המציגים את התזה הזאת, שמניעה את מחאת שחורי החולצות והדגלים.

למה הדוגמה היא דווקא שריפת הרייכסטאג? קודם כל, כי זו השיטה הנואלת של החוגים הרדיקליים האנטי ציונים – לדמות את ישראל תמיד לנאצים. מרבית ההיסטוריונים מאמינים היום שהנאצים עצמם הציתו את הרייכסטאג כפרובוקציה שנועדה להוות תירוץ לצעדי החירום שהכריזו, לרדיפת הקומוניסטים וכל הפעולות לביצור שלטונם הרודני בעקבות השריפה. אילוז אינה טוענת שהקורונה היא קונספירציה. להיפך, היא מתייחסת אליה מאוד ברצינות ואגב, עם חלק מלקחי הקורונה שהיא הציגה אני מסכים. אבל לטענתה, ממשלת ישראל ניצלה את הקורונה כתירוץ "לרמוס אזרחים ולנכס לעצמה סמכויות ושליטה".

ההוכחה הטובה ביותר לכך שכל דבריה שקר נתעב, היא העובדה ששעה שכל המדינה הוכנסה לסגר, התפילות נאסרו, מקומות העבודה נסגרו, מערכות החינוך נסגרו, נאסר על אזרחים להתרחק 100 מ' מבתיהם, מה שהוחרג היה דווקא ההפגנה, והממשלה הסבירה זאת בפירוש בצורך להבטיח גם בימים כאלה את חופש ההפגנה.

השקרנית הזאת מכנה את ישראל "דמוקרטיה לא ליברלית", בעוד במציאות אין עוד דמוקרטיה ליברלית כמו ישראל.

* שאילתא להנהלת הקורונה – למה חולים יכולים להדביק בריאים במחלה ובריאים אינם יכולים להדביק חולים בבריאות?

* געגועיי לגעגועים – בראיון ל"ישראל היום" נשאל מתי כספי מה הכי חסר בעידן הקורונה, ותשובתו: הגעגועים הביתה.

וזה הזכיר לי סיפור על מנחם מנדל דוליצקי. דוליצקי היה משורר, סופר ופובליציסט ציוני, שהרבה להטיף לעליה לארץ-ישראל. הוא כתב את שיר הגעגועים לא"י "אם אשכחך" המוכר יותר כ"ציון תמתי":

צִיּוֹן תַּמָּתִי, צִיּוֹן חֶמְדָּתִי
לָךְ נַפְשִׁי מֵרָחוֹק הוֹמִיָּה.
תִּשְׁכַּח יְמִינִי אִם אֶשְׁכָּחֵךְ, יָפָתִי,
עַד תֶּאְטַר בּוֹר קִבְרִי עָלַי פִּיהָ.

לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ, צִיּוֹן חֶמְדָּתִי!
אַתְּ, כָּל עוֹד אֱחִי, תּוֹחַלְתִּי וְשִׂבְרִי.
עֵת הַכֹּל אֶשְׁכָּחָה – אַתְּ שְׁאֵרִית נִשְׁמָתִי
וְצִיּוּן, אַתְּ – צִיּוֹן, תְּהִי עֲלֵי קִבְרִי!

אולם כאשר היגר מרוסיה, הפנה דוליצקי את פעמיו דווקא ל"גולדענע-מדינע", ארה"ב. וכשנשאל איך הוא, שכה הטיף לעליה, נהג כך, השיב: "איני יכול לחיות בלי הגעגועים לציון".

וקובי אוז כתב את השיר "געגועיי לגעגועים":
געגועיי לגעגועים
הופכים ימי לחזיון תעתועים
גם אם יגעתי מדי
ומצאתי ודאי
התעצבתי מרון שעשועים.

* ביד הלשון

להשיא משואה – אני X בנם של Y ו-Z, מתכבד להשיא משואה זו. למה להשיא ולא להדליק?

כמובן שנכון לומר גם להדליק, להצית ואף להבעיר. אולם הביטוי להשיא משואה, כשהפועל נגזר משם העצם, יפה וחגיגי יותר, ספרותי יותר, יש שאף יאמרו נמלץ, ומתאים יותר לגודל המעמד הממלכתי והמקודש.

גם באורטל אנו עורכים ביום העצמאות טקס משואות. כמנחה הטקס קראתי לכל משואן להשיא את המשואה. מספר פעמים בעבר, כולל אשתקד, הייתי משואן בעצמי והקפדתי "להשיא משואה זו".

מַשּׂוּאָה היא לפיד גדול, מדורה גדולה שאבותינו השתמשו בה לאיתות ולהעברת מסרים, ובהם הודעות על ראש חודש. וכבר הקדשתי את אחת הפינות למושב משואה בבקעת הירדן, שנקרא כך בשל סמיכותו לסרטבה, אחת הפסגות שעליהן הובערו משואות בשרשרת המשואות מירושלים לבבל לבשורת ראש חודש.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 29.4.20

* שני דגלים – יש לי שתי מדינות ישראל. מדינת ישראל של מעלה ומדינת ישראל של מטה. מדינת ישראל של מעלה היא מדינת מופת, היא מדינה ששכניה מקבלים אותה והיא חיה בשלום, היא מדינה של התגלמות הצדק החברתי, היא מדינה של התגלמות טוהר המידות ונקיון הכפיים, היא מדינה של ערבות הדדית וסולידריות חברתית, היא מדינה של שוויון חברתי וכלכלי, היא המדינה המובילה בעולם בחינוך, ביצירה תרבותית, במדע וברפואה, היא מדינה של משפט צדק, היא מעצמת-על הומניטרית, היא מדינה שכל העם היהודי עולה אליה ומיישב את ארץ ישראל כולה, היא התגלמות שאיפת הדורות.

מדינת ישראל של מטה, היא מדינת ישראל שבה אנו חיים. ויש בה פגמים רבים, בכל התחומים שציינתי. ויש לה המון מה לתקן ולשפר ולאן לשאוף. מדינת ישראל של מעלה היא החזון. מדינת ישראל של מטה היא המציאות, שממנה עלינו לראות תמיד את המגדלור של ישראל של מעלה ולחתור להתקרב אליו כל העת. וכשנגיע אליו הוא יתרחק, כי חברת מופת היא פטה-מורגנה, תמיד תתרחק כי תמיד יהיה עוד לאן לשאוף.

אני עורג על מדינת ישראל של מעלה, אך אוהב בכל לבי את מדינת ישראל של מטה, על כל קלקוליה ופגמיה, שהם הבסיס לשיפורה ולתיקונה. אני אוהב את ארץ ישראל, את עם ישראל, את החברה הישראלית.

אריאל הורביץ כתב בשירו "כמו רקפות בין הסלעים": "וכשהיא לפתע צריכה שמישהו ישכב בבוץ בתוך שוחה, לא תאמינו איך הם מופיעים – כמו רקפות בין הסלעים". ובימי קורונה אלה שוב אנו רואים את עם ישראל במלוא תפארתו. ומי ייתן שהקמת ממשלת האחדות הלאומית תהיה ראשיתו של מהלך תיקון של הקלקול הגדול ביותר בחברה הישראלית – השבר והקרע בין חלקי העם.

ביום העצמאות אני מניף שני דגלים. הדגל האחד הוא דגל כחול לבן ומגן דוד. הדגל השני הוא דגל כחול לבן ומגן דוד. ואת שני הדגלים אני מניף – לתפארת מדינת ישראל של מעלה ולתפארת מדינת ישראל של מטה. ובתקווה שהפער בין שתי המדינות יצטמצם.

* פולמוס האחדות כראי לפולמוס החלוקה – השאלה האם לקבל את תכנית חלוקת הארץ של כ"ט בנובמבר הייתה שנויה במחלוקת. בימין הציוני ובחלק מהשמאל הציוני (בעיקר תנועת הקיבוץ המאוחד, חניכי טבנקין) הייתה התנגדות חריפה לתכנית. טענתם הייתה שזו בכיה לדורות, ויתור על חלקי ארץ ישראל יקרים, מדינונת קטנטונת, יישובים יהודיים רבים בשטח המדינה הערבית, ללא ירושלים, אפילו ללא יפו. והייתה עמדתו של בן גוריון (ושל רוב מוחלט ביישוב), שזאת הזדמנות היסטורית של עכשיו או לעולם לא, שאסור להחמיצה.

מי צדקו בוויכוח? ברור שהיה צדק רב בכל הדברים שאמרו מתנגדי החלוקה כנגד החלוקה. ודאי, לא על מדינה כזו חלמנו. אבל עמדתם הייתה נאיבית, לא בוגרת ולא אחראית. כי את תכנית החלוקה הם בחנו לאור החזון הגדול, ולא אל מול האלטרנטיבה הממשית, כאן על פני האדמה. בן גוריון הבין והכריע – האלטרנטיבה לחלוקה אינה מדינה בארץ ישראל השלמה, אלא ויתור על המדינה. טובה ציפור אחת ביד משתיים על העץ. הוא גם ידע וצדק, שתפרוץ מלחמה קשה, וגבולות המדינה יהיו הגבולות שיקבעו במלחמה ולא מה שנקבע באו"ם ועלינו לחזק את צבאנו כדי לנצח במלחמה ולהשיג הישגים מרביים.

המחלוקת על ממשלת האחדות הלאומית מזכירה לי מאוד את המחלוקת על החלוקה. כן, אני מזדהה עם כל מילה הנאמרת נגד ממשלה שבראשה עומד נאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים. אני מזדהה עם כל מילה נגד הממשלה המנופחת והעיוותים בהסכם הקואליציוני. הכל נכון. אבל מי שמודד את ממשלת האחדות מול הממשלה האידיאלית שאליה אנו שואפים, ולא אל מול האלטרנטיבה הממשית, כאן על פני האדמה – עמדתו נאיבית, לא בוגרת ולא אחראית. כי האלטרנטיבה היא סיבוב בחירות רביעי בתנאי קורונה, שבמקרה הטוב יעמיד אותנו מול הדילמה בין ממשלת אחדות לאומית לבין סיבוב חמישי, ובמקרה הרע אך הריאלי, הוא יביא לניצחון מוחלט של אותו ראש ממשלה הנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים ועם כוח לחוקק חוקים שיאפשרו לו להימלט ממשפט.

אני גאה בבני גנץ שקיבל החלטה בן-גוריונית.

* נאום מכונן – נאומו של הרמטכ"ל אביב כוכבי בטקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל בכותל, היה נאום מכונן. נאום שהיטיב לבטא את מהות הזיכרון ומהות יום הזיכרון. את מהות האובדן – מחיר דמים כבד מנשוא, אך הוא שהביא, מביא ויביא לניצחון הציונות והגשמתה, לבניין ארץ ישראל ויישובה, לתקומת המדינה וקיומה. מותם לא היה לשווא.

דבר אחד הפריע לי בנאומו – הוא נקב במספר חללי צה"ל בלבד, ובכך הפריד בינם לבין חללי פעולות האיבה. זה לא היה ראוי.

* חילול יום הזיכרון – חרפה לאומית: תאגיד השידור הציבורי, הממומן מכספי משלם המסים הישראלי, משדר קדימונים לפרובוקציית חילול יום הזיכרון; הפרובוקציה השנתית המכוערת, של הפיכת יום הזיכרון לחינגה מעוררת קבס של אירוע משותף לזכר חללי צה"ל והאויב, לקורבנות הטרור ולרוצחיהם, המחבלים.

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, כשמו כן הוא. זהו יום לאומי, יום שבו אומה שלמה עוצרת את חייה כדי לכבד את זכרם של הנופלים על תקומתה וקיומה. לא בכדי יום הזיכרון צמוד ליום העצמאות. הצמידות הזו נועדה להזכיר לנו ביום העצמאות את המחיר הכבד של הקמת מדינת ישראל וקיומה. היא נועדה להזכיר לנו ביום הזיכרון, שהחללים לא נפלו לשווא, אלא בזכותם קיימת מדינת ישראל.

אין זה יום לזכרם של מי שנלחמו לסיכול הקמתה של מדינת ישראל ולחורבנה. אין זה יום לזכרם של מחבלים שרצחו ישראלים.

אין זה יום לפרובוקציות חתרניות, מְפלגות ומשסעות את החברה הישראלית. אלופי הקרע והשנאה בחרו דווקא ביום הזה כדי להעמיק את הקרע, להצביע על המפריד, להפוך את לב הקונצנזוס למוקד של פוליטיקה רדיקלית, חתרנית, סכסכנית. איזו אטימות!

אנשים רעים וערלי לב הם יוצרי הפרובוקציה הזאת. אנשים שביום הזה משתינים לתוך הפצע הפתוח של השכול.

יש בלוח השנה עוד 364 יום – דווקא ביום הזה הם צריכים לבצע את הפרובוקציה? כדי שתכאב יותר? יש לי הצעה בשבילם. מדי שנה ב-7.1 מציינים הפלשתינאים את יום השאהיד הפלשתינאי. אדרבא, שיעשו את האירוע שלהם ביום השאהיד הפלשתינאי, ויניחו לחברה הישראלית ביום התייחדותה עם חלליה.

על פי אותו עיקרון, עוד ייערך ביום הזיכרון לשואה ולגבורה אירוע הנצחה משותף לקורבנות השואה ולנאצים, ששניהם "קורבנות השנאה".

* פולחן פרוורטי – ב-17 במרץ 2019, מחבל פלשתינאי, עמר אבו לילא, דקר בצומת אריאל את לוחם צה"ל גל קיידאן, חטף את נשקו וירה בו למוות. הוא ירה גם ברב אחיעד אטינגר, תושב עלי ואב ל-12 ילדים, שנפטר למחרת מפצעיו. לאחר מכן שדד המחבל רכב תוך שהוא מאיים בנשק, נסע לצומת גיתי אבישר, ירה גם שם לעבר חייל ופצעו באורח קשה. הוא נמלט לכיוון העיירה הפלסטינית בורוקין, ולאחר מצוד של כיומיים אותר בכפר עבוין שבנפת רמאללה, וחוסל לאחר קרב יריות עם כוחות הביטחון.

ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, חוזר שנית ומדגיש – לחללי מערכות ישראל, ייערך טקס פרוורטי של התייחדות משותפת עם גל קיידאן, הרב אחיעד אטינגר ועמר אבו לילא, שלושתם "קורבנות השנאה".

* תגובות לפרובוקציה – השגנו כמה תגובות לפרובוקציה של חילול יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

והרי תגובתו של הנביא ישעיהו: "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע, שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר".

גם ברל כצנלסון התפנה מעיסוקיו ויצא מקברו כדי להגיב: "… היש עם בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות? אכן, ברוסיה ב-1881, בעצם ימי הפרעות, ישבו בנים ובנות לעם ישראל והדפיסו בחשאי מתוך מסירות נפש, פרוקלמציות, הקוראות לפוגרומים, מתוך תקווה שהדם היהודי שיישפך יעזור להתקוממותו של המוז'יק הרוסי. אכן יודעת ההיסטוריה העברית כל מני רנגטים ודגנרטים. צורות של שמד. כל עוד אפשרי הדבר שיבוא ילד יהודי לארץ ישראל, ילד שטופח על-ידי ייסורי הדורות ומשא הנפש של דורות, וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו, של 'עבדות בתוך המהפכה', ויטרפו עליו את דעתו עד כדי כך שיראה את הגאולה הסוציאלית בנאצים הפלשתינים שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפיגיון שבמזרח – אל ידע מצפוננו שקט" (ברל כצנלסון – מתוך נאום האחד במאי 1936. הנאום התפרס ב"דבר" כעבור ימים אחדים).

* זכרו המחולל של גדעון בכרך – גדעון לוי, חלון הראווה של השוקניה, שגרסתה באנגלית היא חלון הראווה של מדינת ישראל בקרב רבים מן האינטליגנציה במערב, הקדיש פשקוויל ליום הזיכרון. בפשקוויל הוא סיפר מדוע הוא נקרא גדעון – הוא מנציח בשמו את גדעון בכרך שנפל בתש"ח, כלוחם בחטיבת אלכסנדרוני, בקרב על כיבוש טנטורה. הוא סיפר שבילדותו נהג לפקוד בכל שנה ביום הזיכרון את משפחת בכרך, והגדיר את גדעון בכרך – "גיבור נעוריי".

המסר של הפשקוויל הוא התרסה על כך שלא סיפרו לנו את האמת על ה"נכבה". ה"נכבה" היא הגרסה הפלשתינאית למלחמת השחרור. פירוש המילה – האסון, השואה. הקמת מדינת ישראל היא השואה שלהם. לוי אימץ בבגרותו את נרטיב הנכבה, כלומר תש"ח הוא אסון, הקמתה וקיומה של ישראל היא פרי של אסון, של שואה, שאנחנו ערכנו בערביי א"י.

העובדה היא, שכאשר האו"ם הציע חלוקה בתנאים כמעט בלתי אפשריים לקיומה של המדינה היהודית, בגבולות ללא הגליל הערבי, ללא חלקים מהנגב, ללא לוד ורמלה, ללא יפו, ללא ירושלים, כאשר יישובים יהודיים נועדו להיות במדינה הערבית – היישוב היהודי חגג בהמוניו ברחובות והערבים פתחו במתקפת רצח שנועדה להשמיד את היישוב היהודי, שנתיים וחצי אחרי השואה ולסכל את הקמת המדינה. וביום הקמת המדינה פלשו אליה כל צבאות ערב כדי להטביעהּ בדם. במלחמה הזאת ניצחנו במחיר של יותר מ-6,000 חללים, אחוז אחד מן האוכלוסיה, סדר גודל שמקביל ל-90,000 הרוגים היום. הניצחון שלנו הוא התבוסה של האויב התוקפן. להפסיד במלחמה זה אסון. לכן הפסדם במלחמה שהם יזמו בניסיונות להשמיד אותנו, הוא אסונם. אסון ש-100% מהאחריות עליו הוא שלהם ושל מנהיגיהם. במקום לקחת אחריות, כבר 72 שנה הם מספרים סיפור שקרי שמנער אותם אפילו משמץ של אשמה לאסון שהמיטו על עצמם. סיפור על פיו הפולשים מאירופה גירשו את הילידים התמימים ושוחרי הטוב בטיהור אתני אכזרי. והשוקניה מהדהדת יום אחר יום את הסיפור הזה.

גדעון לוי, הפנים של ישראל בקרב קוראי "הארץ" בעולם, הוא סוכן המכירות של "הנכבה". יום הזיכרון לחללי צה"ל הוא הזדמנות חגיגית להפצת השקר. הוא מאשים את גדעון בכרך, שעל שמו הוא קרוי, בגירוש טנטורה והחרבתה. על טענת הכזב של הרמאי בדיפלומה של בית המשפט – תדי כ"ץ, על "טבח" שנעשה בכפר; טענה שהופרכה לחלוטין בבית המשפט שקבע שכ"ץ בדה את ה"מחקר" בלבו, זייף עדויות והקלטות והכניס לפיהם של מרואייניו טענות שכלל לא הופיעו בהקלטות על "טבח" שלא היה ולא נברא, כתב גדעון לוי שהיא "שנויה במחלוקת". ולכן גדעון בכרך, שהוא קרוי על שמו, אשם לפחות בגירוש אכזרי, אם לא ב"טבח". הוא גירש את "בני הארץ שהיו כאן הרבה לפני שמשפחת בכרך הגיעה לכאן", כי הרי הציונים הם פולשים קולוניאליסטים לארץ לא להם.

גדעון בכרך, חלל צה"ל שנפל במלחמה הצודקת ביותר בהיסטוריה האנושית, מלחמה נגד השלמת השואה בהשמדת יהודי הארץ ובניסיון לסכל את מימוש זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי; מלחמה על שחרורה של ארץ ישראל, קוממיותו של עם ישראל ועצמאותה של מדינת ישראל. יהי זכרו המחולל ברוך!

* רוגל אלפר לא שכח את תחביבו – בחודשיים האחרונים כמעט מדי יום מפרסם רוגל אלפר פשקוויל ב"הארץ" שהמסר הקונספירטיבי שלו הוא שהקורונה היא סתם איזו מחלונת לא רצינית שהשלטון משתמש בה כמניפולציה לשעבד את האזרח למדינה, להפוך אותו צייתן אוטומטי לדיקטטור הפשיסט העומד בראשה ודואג להאריך אותה לנצח כדי לבצר את שלטונו. ואיך הוא מסביר את העובדה שזה קיים לא רק במדינת ישראל השנואה עליו כל כך, אלא בכל העולם? האנרכיסט הליברטריאן הזה טוען שזו קונספירציה כלל עולמית, של כל השלטונות, שמעצם היותם שלטונות הם עריצים ודיקטטורים. והוא תוקף את התקשורת הצייתנית, שמועלת בתפקידה, מתנדבת להיות התועמלנית של המשטר המדכא, מועלת בתפקידה לחשוף את המזימה וסותמת את הפיות של "הדיסידנטים" – רופאים ומדענים שרוצים לחשוף את התרמית.

מרוב אובססיה לכתוב את המסר הזה מדי יום, הוא אפילו שבר את המסורת של עצמו, וסביב יום השואה הוא לא הספיק לכתוב פשקווילים נגד "דת השואה", "פולחן השואה" ועל כך שישראל היא נאצית. וחשבתי שאולי הוא ידלג השנה על תחביבו לפרסם ביום הזיכרון לחללי צה"ל מאמר של שמחה לְאיד המשפחות השכולות, ושמחה כפולה לאיד המשפחות ששכלו שניים מבניהם. אולי שנה אחת הוא לא ישסה נגד מרים פרץ? אז לא, הוא לקח יום חופש אחד מאובססיית הקונספירציה הקורונית, כדי למחזר שוב את שמחתו לאידה של מרים פרץ, השפלתה והבוז לה. הוא הבליע אמנם איזה חצי משפט ש"מרים פרץ חוותה טרגדיה אישית", וכל שאר הפשקוויל הוא שנאה יוקדת ובוז עמוק כלפיה וכלפי השכול על חללי צה"ל. וכאשר הוא כתב משהו על העם שלנו, הוא לא שכח להכניס את המילה "עם" למירכאות. מכחיש העם היהודי.

* לזכר מקס קורץ – מדי שנה ביום הזיכרון, השתתף אבי בשעת בוקר באזכרה ליד האנדרטה לדב גרונר ועולי הגרדום מול משטרת ר"ג ואח"כ עלה לחלקת חללי האצ"ל בבית העלמין נחלת יצחק לפקוד את קבר חברו ומפקדו באצ"ל ברומניה מקס קורץ. אבא שלי עלה לארץ בספינת המעפילים "מדינת היהודים" וגורש לקפריסין. הוא שוחרר והגיע לארץ בסוף דצמבר 1947 והתגייס מיד לאצ"ל ומשם לחטיבת "גבעתי", שבה לחם במלחמת השחרור. גם מקס עלה בספינת מעפילים, גם הוא גורש לקפריסין והגיע לארץ כמה חודשים אחרי אבי. ב-18 במאי, בדרכו ללשכת הגיוס, הוא נהרג בהפצצה מצרית כבדה על התחנה המרכזית בת"א, שבה נהרגו 41 אנשים ונפצעו מאות.

אבי פקד את קברו של מקס בכל יום זיכרון, כל עוד יכול, עד שנתיים-שלוש לפני מותו.

לפני חודשים אחדים אבא שלי נפטר. ואני מרגיש חובה כלפיו, להזכיר ביום הזיכרון את זכר חברו מקס קורץ. יהי זכרו ברוך!

* תיקון עיוות – הדמוקרטיה מבוססת על מפלגות. כדי שהדמוקרטיה תתקיים, המדינה שותפה למימון המפלגות. המימון ניתן למפלגות על פי כוחן בכנסת. כלומר, הסכום הכולל של מימון המפלגות מחולק ל-120 יחידות וכל מפלגה מקבלת את יחידת המימון כפול מספר חבריה. לדוגמה – לליכוד יש 35 ח"כים ולכן הוא מקבל 35 יחידות מימון. לימינה יש 7 ח"כים ולכן היא מקבלת 7 יחידות מימון. לרשימה המשותפת 15 ח"כים ולכן היא מקבלת 15 יחידות מימון. לכחול לבן 15 ח"כים ולכן היא מקבלת 15 יחידות מימון. ליש עתיד-תל"ם 16 ח"כים ולכן הם מקבלים… 18 יחידות מימון. רגע רגע, משהו כאן לא בסדר. שמא החישובון התקלקל? מה השתבש? ננסה שוב. ליש עתיד-תל"ם 16 ח"כים והם מקבלים. סטגדם! אופס. 18 יחידות. למה יש עתיד-תל"ם מקבלים ממשלם המסים כסף על ח"כים שאין להם? הרי בסיס הדמוקרטיה הוא השוויון. השוויון בין הקולות של כל האזרחים והשוויון של המנדטים בכנסת. אם יאיר לפיד מקבל ממני וממך ומיתר משלמי המסים שתי יחידות מימון שאינן מגיעות לו – ברור שצריך לגרוע זאת ממנו, כי מדובר במימון מושחת. והרי יאיר לפיד הוא, כידוע, יאיר הלוחם בשחיתות. מדוע הוא מוכן לקבל ממך וממני, משלמי המסים, כסף לא לו?

אם שתי יחידות מימון נמצאות בידי מפלגה שאינה זכאית להן, יש לבדוק למי הן שייכות. ובכן, הן שייכות לסיעת דרך ארץ של יועז הנדל וצביקה האוזר. ובכן, זה החשבון. מימון המפלגות אמור להיות מחולק ל-120. 118 חברי כנסת מקבלים את המימון. שני ח"כים אינם מקבלים את המימון. והכסף שאמור לממן את פעילותם לא חזר לקופה. לא ולא. הוא מממן מפלגה אחרת על שני ח"כים שאין לה.

איך זה קרה? יש איזו לקונה בחוק, שבעטיה המימון של דרך ארץ מגיע לסיעה שממנה הם פרשו. האבסורד זועק לשמים במיוחד, כיוון שהשניים פרשו מסיעתם המקורית לאחר שהיא הפרה התחייבות מפורשת לבוחר לא להקים קואליציה בתמיכתה או בהימנעותה של הרשימה המשותפת. כשהם הפרו את ההתחייבות, יועז הנדל וצביקה האוזר סירבו להתקרנף והבהירו שיצביעו נגד ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה המשותפת.

ניתן היה לצפות מיאיר הלוחם בשחיתות ליזום את תיקון הלקונה בחוק, שהרי לא יתכן שהוא יהנה ממים גנובים ולהצמיא את מי שהמים שייכים להם בזכות. תתפלאו, אבל לפיד לוחם כארי על כל אגורה שאינה שלו. הלוחם בשחיתות, כבר אמרנו?

והתעמולה ברשתות מספרת שדרך ארץ רוצה לקחת כסף במקום שיגיע כפיצוי לעצמאים או למכונות ההנשמה. לא ולא. היא בסך הכל רוצה לקבל את הכסף שנועד לאפשר את פעילותה וכעת הוא מממן ח"כים שלא קיימים בסיעה אחרת.

דרך ארץ הוכרה פה אחד, בתמיכת יש עתיד-תל"ם כסיעה עצמאית ואין שום הגיון שהיא לא תקבל את מה שהחוק מקנה לכל סיעה.

את הלקונה בחוק יש לשנות והיא תשונה. זה הצדק, זה השוויון, זו הדמוקרטיה.

* במה בג"ץ צריך להתערב – אני תומך בהפעלת אמצעי איכון של השב"כ במלחמה נגד הקורונה. חיי אדם ובריאות הציבור הם ערך נעלה ופיקוח נפש עומד מעל חשש לפגיעה מסוימת בפרטיות (שבלאו הכי חשופה לצרכים מסחריים בכל התוכנות שאנו משתמשים בהן ביומיום). הצעד הזה חייב להיעשות בפיקוח פרלמנטרי, ואכן הוא נעשה בפיקוח כזה. צודק בג"ץ שיש לעגן את הנושא בחקיקה, אך במקום להקפיא את השימוש, היה עליו להורות על תהליך חקיקה, אולי לקבוע מועד שאם עד אליו לא יחוקק החוק האמצעים המיוחדים יבוטלו. במילים אחרות, לדעתי בג"ץ שגה בהחלטתו.

אולם בלי קשר לעמדתי בעד או נגד ההחלטה – זה בדיוק נושא שלשמו קיים בית המשפט העליון. זה בדיוק המקום שאליו רשאי אזרח לעתור כאשר הוא חש שזכויותיו נפגעות. אין תפקיד מובהק יותר לבג"ץ מאשר הגנה על זכויות האדם והאזרח. והעובדה שבעיניי הוא צריך היה לפסוק אחרת בנושא הזה, אין פירושה שהוא חרג מסמכות או עסק בנושא שאינו מעניינו.

גם ההחלטה בנושא חוק הפיקדון היא נושא ראוי לבית המשפט, הגם שעליו להיות זהיר מאוד בפסילת חוקים. אין זה מתפקידו של בית המשפט לקבוע מהי מדיניות ההגירה של ישראל והוא אכן לא התערב בנושא. ההחלטה החשובה ביותר בנדון הייתה הקמת הגדר, שבזכות הקמתה אין בסוגיית ההגירה שום איום דמוגרפי על ישראל. בנושא זה בית המשפט העליון לא התערב, כי זה לא מעניינו. אולם בשאלת זכויות האדם של מבקשי מקלט החיים בישראל, כמו למשל כמה זמן מותר להחזיק אותם במעצר ללא משפט, זהו בהחלט עניינם. וכך גם בעניין חוק הפיקדון. האם מותר למדינה להורות על הוצאה להורג של מהגרים לא חוקיים ללא משפט? אף אדם נורמלי לא ישיב בחיוב על השאלה הזאת. כלומר על אופן אכיפת מדיניות ההגירה חייבות להיות מגבלות של זכויות האדם והאזרח, ובדיוק לשם כך קיים בית המשפט העליון.

לעומת זאת, אסור שבית המשפט העליון יתערב בסוגיות שאינן הגנה על זכויות האדם. פסק הדין נגד חוק טל, שאגב, גם אני התנגדתי לו, הוא התערבות בוטה בסוגיה פוליטית שמקומה בשיח הציבורי, בכנסת ובתקשורת, לא בבית המשפט. או דוגמה ישנה יותר, הצו של דליה דורנר נגד סגירת האוריינט-האוס, משרדי אש"ף בירושלים, הייתה התערבות בוטה בעניין מדיני ופוליטי מובהק, שכלל לא היה צריך להידון בבית המשפט.

ודוגמה מימים אלה – התערבותו של בית המשפט העליון בסוגיות פוליטיות רגישות כמו מועד בחירת יו"ר הכנסת, חסרת כל הצדקה. החלטה זו עלולה הייתה להוביל לבחירות רביעיות, אלמלא צעדו של גנץ שהציע את מועמדותו לתפקיד היו"ר ובכך סיכל את הניסיון לחטוף את הכנסת בידי רוב מלאכותי שאין לו כל יכולת להקים ממשלה, אך הוא יכול להפעיל כנסת לעומתית ולסכל הקמת ממשלה לגיטימית. ההתערבות הזאת הייתה שערורייתית. גם את העתירות נגד ממשלת האחדות צריך היה לדחות על הסף. אל לו לבית המשפט להתערב בשיג ושיח והסכמים בין מפלגות להקמת קואליציה, שהוא לב הדמוקרטיה. הדוגמה הבוטה ביותר, היא עצם הדיון על חוק הלאום. המחשבה שבית המשפט העליון יכול לשקול פסילת חוק יסוד, כלומר מרכיב מחוקת המדינה, שאין בה שום פגיעה בזכויות האזרח (אלא בעיני מי שחושב שקיומה של מדינה יהודית פוגעת בזכויותיו, אך כמובן שזו טענת סרק) היא אבסורדית. אני משוכנע שהעתירות נגד הקמת ממשלת האחדות תידחנה וכך גם העתירה נגד חוק הלאום, אך עצם הנכונות לדון בהן ולא לדחות אותן על הסף, היא כשלעצמה אקטיביזם שאין לו מקום.

האקטיביזם השיפוטי מחזק את ידיהם של עוכרי בית המשפט; הוא פוגע באמון הציבור בבית המשפט ומאפשר לדמגוגים שמנסים להגן על שחיתות ולהרוס את מדינת החוק להסית נגד בית המשפט. ובית המשפט העליון מתעקש להמשיך ולפגוע בעצמו ולחזק את שונאיו, בהליכה עם הראש בקיר באקטיביזם הקיצוני. וכך, ציבור רחב רואה גם בהתערבותו בנושאים שהם לב קיומו ובלי שיעסוק בהם אין דמוקרטיה, כמו מעקב השב"כ וחוק הפיקדון – אקטיביזם, כביכול.

* ביד הלשון

גִּבְעַת כֹּחַ – במועצה האזורית חבל מודיעין, ממזרח לעיר יהוד, ממוקם המושב גִּבְעַת כֹּחַ. המושב הוקם בידי חלוצים שעלו מתימן, ועלה לקרקע ב-1950. ב-1962 הצטרפה למושב קבוצת מעולי קוצ'ין.

המושב גִּבְעַת כֹּחַ מנציח בשמו את זכרם של 28 לוחמים מחטיבת אלכסנדרוני שנפלו בקרבות על כיבוש כפר קולה בתש"ח. הכפר נכבש במבצע דני, שבו שוחררו לוד ורמלה. הקרבות עם הלגיון הירדני על הכפר נמשכו מ-10 ביולי 1948 עד 18 ביולי, ובמהלכן הוא עבר מיד ליד פעמים רבות. בדיעבד מסתבר שמספר הנופלים בקרבות קולה היו רבים יותר, 31 ואולי 32 לוחמים.

גִּבְעַת כֹּחַ קמה תחילה כמעברת עולים על חורבות קולה, עד שעברה לנקודת הקבע ובה קם המושב.

כפר קולה היה כפר מרצחים. ממנו יצא אחד ממנהיגי הכנופיות הערביות במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (1936-1939) חסן סלאמה. סלאמה היה מפקד בכיר בכנופיות גם במלחמת השחרור. בנו, עלי חסן סלאמה, היה ממפקדי טבח הספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן, 1972, וכעבור שבע שנים חוסל בידי המוסד.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 26.4.20

* אחדות חמוצה – ממשלת אחדות לאומית היא אינטרס לאומי עליון. פחות בשל הקורונה, יותר בשל המשבר הכלכלי שבעקבותיה, ובראש ובראשונה כדי לשים קץ למשבר הפוליטי המתמשך וחסר ההכרעה שהוביל לשלוש מערכות בחירות שהסתיימו בתיקו והסכנה לדמוקרטיה אם המגמה הזאת תמשך ללא סוף, בממשלות מעבר אינסופיות ותהליכי קרע ושנאה הולכים ומתעצמים ממערכת בחירות אחת לשניה.

הקמת ממשלת האחדות כרוכה במחיר כבד מאוד – נכונות לכך שנתניהו יהיה ראש הממשלה עוד שנה וחצי (אגב, בשל הצורך לייצב את המערכת החולה, הייתי מעדיף שהוא יהיה ראש ממשלה לשנתיים, כלומר שתהיה זו קדנציה מלאה בת ארבע שנים). ללא המחיר הזה, היינו נגררים למערכת בחירות רביעית. זה מחיר כבד, כיוון שנתניהו אינו ראוי להנהגה לאומית, לא רק כיוון שהוא נאשם בפלילים, אלא יותר מכך בשל המסע שהוביל נגד מדינת החוק, ההסתה והשיימינג לקברניטי מערכות החוק והמשפט, הניסיונות להעמיד את עצמו מעל החוק וכד'. זהו מחיר ערכי, שהדבר היחיד שמצדיק אותו הוא החלופה – סיבוב בחירות רביעי בתנאי קורונה שעלול לדרדר את ישראל לאנרכיה (ולהעניק רוב לנתניהו, חלילה).

ממשלת אחדות הנובעת מחוסר הכרעה, במיוחד כאשר ראש הממשלה באופן אישי הוא הבעיה, חייבת להיות רוטציונית. היא חייבת להיות פריטטית. אם היא לא תהיה פריטטית, פירוש הדבר שכאשר גנץ יהיה ראש הממשלה הוא יהיה במיעוט בממשלתו ולא יוכל למלא את תפקידו.

הטענה שהניפוח המופקר של הממשלה נובע מדרישת הפריטטיות אינה נכונה ונגועה בצביעות. ממשלה פריטטית יכולה להיות של עשרה שרים, של שלושים שרים ושל שמונים שרים. הדבר היחיד שהיא תובעת הוא שוויון בין הגושים במספר השרים. אין שום סיבה בעולם שתצדיק את היותה בת 30 שרים שאמורה להתנפח ל-36 שרים + אינפלציה בסגני שרים שכולם מיותרים כי תפקיד סגן שר הוא תפקיד מיותר, שראוי שיעבור מן העולם בחוק. האינפלציה הזאת נובעת מחוסר המנהיגות של נתניהו, שמפחד להסביר לשרים שעליהם לסיים את תפקידם, כי בממשלת אחדות יש לליכוד ולמחנהו פחות שרים. והסיבה לכך שכחול לבן נאלצה להסכים לכך היא שוב, האלטרנטיבה, שמכל בחינה ולבטח מן הבחינה הכלכלית מחירה גדול לאין שיעור.

אני שותף לביקורת על מספר השרים ועוד יותר על מספר סגני השרים, אך לא על החוק הנורווגי, שבו תמכתי הרבה לפני שנחקק בישראל לפני שנים אחדות. החוק הנורווגי חשוב לתפקודה ולעצמאותה של הכנסת ולהפרדת הרשויות. טוב שהשרים יתרכזו בתפקידם המיניסטריאלי ולא יקדישו חלק ניכר ממנו לישיבה בכנסת ועוד יותר חשוב שהרוב המוחלט של הח"כים יקדישו את כל זמנם לעשיה הפרלמנטרית החשובה, ולא יהיו שרים וסגני שרים.

ממשלת האחדות היא הכרח. אין לה אלטרנטיבה. אבל חבל שהיא מתחילה באופן שמשאיר טעם מר וחמוץ כל כך.

* פתרון לסוגיית השרים – יש לי הצעה כיצד ניתן לצמצם את מספר השרים בממשלה, תוך שמירה על עקרון הפריטטיות שהוא עיקרון יסוד בממשלת האחדות. כחול לבן לא תמנה את כל מכסת השרים שלה (ולא תמנה אף סגן שר), אבל הרכב הקבינט יהיה פריטטי, וכל נושא שנוי במחלוקת שכחול לבן תדרוש, יעבור להחלטת הקבינט.

עם זאת, יש לשמור בהסכם הקואליציוני על זכותה של כחול לבן למלא את מכסתה, אם המנגנון הזה לא יפעל לשביעות רצונה.

* רצון העם – על פי סקר של קמיל פוקס, רק 22% מאזרחי ישראל מתנגדים לממשלת האחדות.

זכותו של המיעוט לדבוק בעמדתו ולהטיף לה היא זכות מוחלטת, שאינה ניתנת לערעור.
רק בקשה: אל תדברו בשם העם, אל תדברו בשם מצביעי כחול לבן, אל תאמרו שמצביעי כחול לבן חשים מרומים ונבגדים.

נכון, בין מצביעי כחול לבן יש מיעוט שחש מרומה ונבגד. אני יכול להזדהות עם התחושה, כי גם אני, כמו רבים רבים ממצביעי כחול לבן, חשתי נבגד ומרומה כאשר כחול לבן ניסתה להקים ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת.
ממשלת האחדות הלאומית מבטאת את רצון העם. רוב מוחלט של מצביעי כחול לבן מאמינים ברעיון הנשגב: ישראל לפני הכל. והם בעד ממשלת אחדות ונגד סיבוב בחירות רביעי בתנאי קורונה.

* השתכנעתי – ציוץ של יאיר לפיד, 3 באוקטובר 2019: "בשביל ממשלת אחדות אני מוותר על הרוטציה. הרבה יותר חשוב לי שתהיה אחדות בעם. שהמדינה הזו תתחיל תהליך של ריפוי. של איחוי פצעים. של שינוי בסדר עדיפויות".

ציוץ של יאיר לפיד, 10 במרץ 2020: "אם הליכוד כל כך מודאג מממשלה צרה אז קדימה כבר, בואו לאחדות".

אותי לפיד שכנע.

* תסריט במבחן – בין הסיבוב השני והשלישי, הציע הליכוד לכחול לבן ממשלת אחדות רוטציונית שבה יכהן נתניהו חמישה חודשים ואח"כ יוחלף בידי גנץ. אילו קיבלה כחול לבן את ההצעה, גנץ כבר היה ראש הממשלה.

אני סברתי שיש לקבל את ההצעה. קיימתי על כך שיחה ארוכה עם בוגי יעלון. הבעתי באוזניו את דעתי שיש לקבל את ההצעה. יעלון שלל את עמדתי בתוקף, ואמר שזו מלכודת. המטרה של נתניהו היא לפלג את כחול לבן ולקבל לגיטימציה מכחול לבן לכך שהוא יכול לכהן כראש הממשלה למרות היותו נאשם. ברגע שכחול לבן תסכים לכך, הוא לא יקים את הממשלה וילך לסיבוב שלישי, עם הלגיטימציה מכחול לבן ועם הרס כחול לבן.

לאחר הבחירות קראתי בטור שלי "צרור הערות" להקמת ממשלת אחדות (כיניתי אותה ממשלת אחריות לאומית) וחזרתי על עמדתי שהייתה זו טעות לדחות את ההצעה, שאילו התקבלה, בקרוב מאוד גנץ היה מתמנה לראש הממשלה. יעלון הגיב במסרון ווטסאפ, שאליו צירף דיווח של דפנה ליאל, על פיו מקורבי נתניהו הודו שהוא מעולם לא התכוון להצעה שהציע, והוסיף: "שולח לך בעקבות הערתך בצרור האחרון. אני הערכתי שנתניהו ניסה לקבל מאתנו הסכמה לישיבה תחתיו בקואליציה, על אף כתבי האישום, ואז היינו הולכים לבחירות כשכחול לבן חבולה, ואף מפורקת".

אני מניח שמכאן נבעה גם התנגדותו הנחרצת לממשלת האחדות אחרי הסיבוב השלישי. כעת, עם חתימת ההסכם הקואליציוני, אפשר לבחון האם התסריט שלו היה נכון. ובכן, אחרי שכחול לבן הסכימה לכך שנתניהו יכהן למרות כתבי האישום, הוא לא הוליך לבחירות אלא הקים את הממשלה (אכן, עם הרבה תרגילים נכלוליים בדרך. בכל זאת, מדובר בנתניהו). ובכן, יעלון טעה. אבל הוא צדק, לכאורה, בתחזיתו שההסכמה תפרק את כחול לבן. נכון, אך לא היה בכך כל הכרח. מי שפרק את כחול לבן היו לפיד והוא ולא הייתה לכך כל הצדקה. אלמלא עשו כן, כחול לבן הייתה נכנסת בכוח מוכפל לממשלת האחדות, הרבה יותר חזקה ומשמעותית מכפי שהיא תהיה בקואליציה, בשל הפירוק. ובממשלת האחדות יעלון היה מכהן בתפקיד בכיר; אולי שר החוץ, אולי שר המשפטים. חבל. ממש חבל. ואלמלא הסרבנות לפני חצי שנה, היום הוא היה שר בכיר בממשלת גנץ.

* טול קורה – בטקס הממלכתי בגבעת התחמושת ביום שחרור ירושלים תש"ס 2000, לפני עשרים שנה, נשא דברים ראש הממשלה ושר הביטחון אהוד ברק. וכך הוא אמר: "רק מי שאיננו מבין את עומקו של הקשר הנפשי הטוטלי של העם לירושלים, רק מי שתלוש לחלוטין מכל זיקה למורשת ההיסטורית ומנוכר לחזון העם, לשירת חייו, לאמונתו ולתקוות חייו – מסוגל בכלל להעלות על דעתו ויתור על חלק מירושלים".

שבועות ספורים לאחר מכן הציע ברק לערפאת, בפסגת קמפ-דיוויד, חלוקה של ירושלים, כולל חלוקה של העיר העתיקה ונסיגה ממנה מלבד הרובע היהודי והכותל, ולמעשה גם על הר הבית.

ועכשיו הוא מטיף לגנץ בטענה שהוא פועל בניגוד להבטחתו…
טול קורה מבין עיניך.

* אין לנו מדינה ספייר – שוללי ממשלת האחדות במפלגת העבודה נשבעים בשמו של יצחק רבין. איך לא?

תזכורת: אחרי מלחמת לבנון הראשונה, כאשר הבחירות הסתיימו ללא הכרעה, יצחק רבין דחף בכל כוחו להקמת ממשלת אחדות לאומית. הוא טבע את מטבע הלשון האלמותי "אין לנו מדינה ספייר". הוא לא גרר את ישראל לסיבוב שני, שלישי ובטח לא רביעי. כי הוא היה מנהיג אחראי. הוא ראה את טובת המדינה מעל לפופוליזם מתייפייף נוסח יאיר לפיד. ב-1988 הוא שוב דחף להקמת ממשלת אחדות לאומית, יחד עם שמיר שניצח בבחירות והיו לו 61 תומכים, אך גם הוא העדיף את האינטרס הלאומי. רבין התנגד לפירוק ממשלת האחדות בתמרון מכוער של פרס, והדביק לו את הכותרת "התרגיל המסריח".

* העיתון הסמיק – אהוד אולמרט הוא פושע. זו לא הבעת דעה. זה ציון עובדה. לא אני קבעתי זאת, אלא כל ערכאות המשפט בישראל. קבעו זאת השופטים בירושלים, ויש שופטים בירושלים. אהוד אולמרט הוא עבריין מורשע. אסיר משוחרר. יש הבדל משמעותי בינו לבין נתניהו. נתניהו הוא נאשם, שעומדת לו חזקת החפות. אולמרט הוא אשם, שלא הצליח להגן על חפותו באף ערכאה. בדומה לנתניהו, גם הוא התגולל במשטרה, בפרקליטות ובבתי המשפט, בארסיות לא פחותה. גם הוא קישקש, כמו נתניהו, על "רדיפה", על "תפירת תיקים". גם הוא, כמו נתניהו, בדה מלבו תיאוריות קונספירציה מטורללות וחולניות, והוא משכנע את עצמו ואת מי שמוכנים להקשיב להבליו, שאך כְּפֶשַׂע היה בינו לבין השגת שלום קוסמי נצחי, ואז באו הימין הקיצוני, המשטרה, הפרקליטות ובית המשפט, "הדיחו ראש ממשלה מכהן" וסיכלו את השלום. גם הוא, כמו נתניהו, החזיק סוללות פרקליטי יוקרה שלא בחלו בשום דרך להכפיש את מי שהיו המקורבים לו ביותר, כולל מי שהייתה שפחתו לאורך עשרות שנים, ברגע שאמרו עליו את האמת. בדבר אחד נתניהו מסוכן ממנו – אותו הקיפו קומץ של חסידים שוטים ואילו לנתניהו יש המון עצום ורב של חסידים שוטים.

אילו היה לאולמרט קצת כבוד עצמי, הוא היה מסתגר כל חייו בביתו ולא מציג את פרצופו ברבים, מפאת הבושה. אבל הוא מרשה לעצמו להופיע בציבור כנביא זעם ולהטיף נגד ה… שחיתות, העבריינות, הפגיעה בבית המשפט וכו'.

דפי "מעריב" בערב שבת הסמיקו כאשר הוא התגולל בבני גנץ על כך שנתן את ידו ל"ראש ממשלה שנאשם בפלילים… המאיים על מוסדות שלטון החוק, המערער על הלגיטימיות של בית המשפט העליון והוראותיו, הנותן יד לקעקוע מעמד הפרקליטות" ולכן הוא "אינו ראוי למלא את התפקיד". רק תזכורת, אפרופו קעקוע מעמד הפרקליטות – אחד המקורבים לו ביותר, איש סודו אמנון דנקנר, קרא לפרקליט המדינה שתבע את אולמרט, להתאבד. לא פחות.

אהוד אולמרט. איש נקלה. עבריין מורשע, אסיר משוחרר וחף מבושה.

* הדובר של MeToo – כשאני רואה את העבריין המורשע והאסיר המשוחרר אהוד אולמרט מטיף בשער נגד השחיתות (בלי שלרגע הכה על חטא והתנצל בפני החברה הישראלית על פשעיו), אני יכול בהחלט לדמיין את האנס הסדרתי משה קצב הופך לדובר של MeToo.

* תהיה רוטציה – כאשר הוקמה ממשלת האחדות הרוטציונית ב-1984, מעטים האמינו שפרס יכבד את הרוטציה. האמינות שלו לא הייתה הרבה יותר גבוהה משל נתניהו וכך גם תאוות השלטון. הן בליכוד והן במערך העריכו שפרס ימצא את הפטנט להתחמק מהרוטציה. דווקא התחושה הזאת הכניסה את פרס לאמביציה. כל אמינותו עמדה למבחן, והוא היה נחוש להוכיח שהוא מכבד את ההסכם. עזר ויצמן העניק לו אז את הכינוי "חאג' אמין". ואכן הוא קיים את הרוטציה.

אני מאמין שכך יהיה גם עם נתניהו. ובכל זאת, כיוון שמדובר בנתניהו, שהרוויח את אי האמון בו בחוסר יושר, נקבע ההסכם הקואליציוני שמבוסס כולו על אי האמון בנתניהו והוא מחשק את הרוטציה בחישוקי פלדה. ולכן, הסיכוי שהיא לא תתבצע קלוש.

ואם בכל זאת נתניהו ימצא דרך מילוט ממנה – גם אז אהיה משוכנע שגנץ עשה את הצעד הנכון. הוא עשה את כל הנחוץ, למען האינטרס הלאומי וכדי לשים קץ לדימום של הדמוקרטיה לעוד ועוד מערכות בחירות ללא הכרעה ולהקמת ממשלת אחדות.

הפעם האחרונה שהכנסת מילאה את ימיה והבחירות לא הוקדמו הייתה ב-1988, בקדנציה של ממשלת האחדות הרוטציונית.

* מתנה לנתניהו – במשך שבועות נתניהו מרח ומרח את המו"מ על ממשלת האחדות, כל יום העלה דרישה חדשה, כל סיכום הוא פתח מחדש. רק על דרישונת אחת של כחול לבן הוא התנפל כמוצא שלל רב – התנגדות למינויו של יולי אדלשטיין ליו"ר הכנסת.

נתניהו מתעב את אדלשטיין. ראשית, הוא מספר 2 בליכוד, שזו כשלעצמה אשמה חמורה ביותר וסיבה להתנכלות של נתניהו כפי שנהג כלפי כל מי שהיה מספר 2 (כחלון, סער וכו'). שנית, כיו"ר הכנסת הוא ניסה בכל כוחותיו להגן על עצמאות הכנסת ולא היה שותף אוטומטי לגניבת סוסים עם רוה"מ. שלישית, הוא ממלכתי, ואין דבר שנתניהו סולד ממנו יותר מממלכתיות.

נתניהו, האב האם ורוח השטות, הובילו מסעות רדיפה, שנאה, שיימינג והסתה איומים ונוראים נגד אדלשטיין, נגד משפחתו, אפילו נגד עברו של אסיר ציון הזה.

נתניהו סולד מיושבי ראש כנסת ממלכתיים. לכן עד היום הוא רודף עד חורמה, בהסתה נוראית, את הנשיא ריבלין. המסע הזה החל כאשר ריבלין היה יו"ר הכנסת. הוא רוצה לשלוח לכנסת נערי שליחויות, עושי דברו, יס-מנים, אנשים שיעשו לכנסת מה שעשתה מירי רגב לתרבות הישראלית ומה שעשה אוחנה למשפט הישראלי. הוא רוצה לתפקיד יו"ר הכנסת מי שיאפשר לו לרמוס את הכנסת. מישהו כמו יריב לוין.

באה כחול לבן, ומתוך כניעה לבייס, שבחר להגדיר דווקא את אדלשטיין כאויב הציבור מס' אחת, גמגמה באוזני נתניהו משהו נגד מינויו של אדלשטיין. לנתניהו זה הספיק כדי "להיכנע" לדרישה הזאת. יריב לוין קרא לאדלשטיין להפר את החלטת בג"ץ. אדלשטיין לא שעה להצעתו. כאשר מצפונו לא אפשר לו לקיים את פסיקת בג"ץ (שהייתה מופרכת ומוטעית) הוא העדיף להתפטר. זה צעד אצילי שצריך לעורר כבוד והערכה מצד תומכים ומתנגדים כאחד (למרות שלדעתי היה עדיף שיבצע את ההחלטה, ובנאומו יביע את דעתו עליה). אבל הבייס ביקש את ראשו, וגנץ גילה במקרה זה חולשה וביקש בנימוס שלא ימנו אותו. הוא העניק לנתניהו מתנה.

אבל נתניהו קצת הסתבך. אדלשטיין מסרב לקבל כל תפקיד מלבד יו"ר הכנסת. והוא פופולרי מאוד בליכוד. ובליכוד מתחילים ללחוץ על נתניהו למנות אותו. לנתניהו יש תירוץ. כחול לבן. אני מקווה שכחול לבן יתעשתו, יסירו את התנגדותם, כי הם יצטערו על היום שפסלו אותו, כאשר לוין ינהל את הכנסת כשלוחה של בלפור.

* חוק השוויון האזרחי – אחד הסעיפים החשובים בהסכם בין הליכוד לכחול לבן, הוא השמירה על חוק הלאום כמות שהוא, בלי לפתוח אותו ובלי לשנות אותו. זהו חוק יסוד חשוב מאוד, שחייב לפתוח את חוקת המדינה, כי הוא מגדיר את זהותה וייעודה.

המתקפה על החוק הייתה שקרית. הטענה בבסיסה הייתה שהחוק פוגע בשוויון האזרחי בין יהודים ושאינם יהודים במדינת ישראל. אין לכך שחר. החוק כלל אינו עוסק בנושא השוויון האזרחי ולכן הוא אינו יכול לפגוע בו או לחזק אותו. החוק עוסק בהגדרתה הקולקטיבית של המדינה.

אולם מתוך המאבק נגד החוק, עלתה טענה מוצדקת, שהשוויון האזרחי אינו מופיע באף חוק יסוד, כלומר אינו קיים בחוקה. בלי קשר לחוק הלאום (כי אין שום קשר בין השניים) יש מקום לחקיקה כזו. בדומה לחוק הלאום – גם המובן מאליו צריך להיחקק.

ניתן לעשות זאת באמצעות תוספת לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. אני מעדיף חקיקת חוק יסוד מיוחד לנושא. הייתי שותף לגיבוש הצעת חוק כזו, שאותה העברתי בזמנו לבוגי יעלון, במטרה לקדם אותה לאחר הבחירות דרך תל"ם. חשוב מאוד שהבשורה הזאת תצא מממשלת האחדות הלאומית, כחלק מהליך פיוס בחברה הישראלית.

* הצבעה חשאית – במאמר ב"זמן ישראל" העלה שלום ירושלמי אפשרות שנתניהו יבחר לנשיא המדינה הבא. הוא לא לקח בחשבון שההצבעה לנשיאות המדינה היא חשאית. כמה ח"כים של הליכוד יתמכו בו? חמישה? שישה? לא יותר. אם נתניהו יהיה מועמד לנשיא המדינה, נשיא המדינה יהיה האיש שיתמודד מולו. בכלל לא משנה מי הוא יהיה.

* Corona – ליצמן פרש ב-C.

* מאות עולמות שלמים – כל המקיים נפש אחת, כאילו קיים עולם מלא. הרב ישעיהו הֶבֶּר, שהלך לעולמו ממחלת הקורונה, קיים מאות נפשות. הוא הציל חייהם של מאות מושתלי כליות, כולם בתרומות אלטרואיסטית, של תורמים שלא הכירו את המושתלים. הוא הניע מהלך אדיר, שבעטיו ישראל היא המדינה המובילה בעולם בהפרש עצום בתרומות כליה אלטרואיסטיות. הוא הצליח לא רק להניע אנשים לתרום כליה, אלא גם להניע אותם לפרסם את התרומה כדי לעודד אחרים ובכך להציל עוד נפשות, ויש כאלה שהפרסום היה קשה להם יותר מהתרומה עצמה.

נחשפתי לרב הבר ולפועלו בזכות שתי חברות יקרות. האחת היא אפרת בדיחי ממושב קשת בגולן שתרמה כליה (ויש עוד תורמים רבים ביישוב שלה) והשניה היא איילת שמש מקיבוץ מרום גולן, שהושתלה לה כליה. דרכן נחשפתי לדמותו יוצאת הדופן של הרב הבר, ואף זכיתי לפגוש אותו במסיבת הודיה שקיימה אפרת במלאת שנה לתרומת הכליה.

הרב הבר הלך לעולמו בטרם עת, בגיל 55, אבל הספיק בחייו לקיים מאות עולמות שלמים. ומפעל חייו יימשך גם אחרי מותו.

יהי זכרו ברוך!

* הזוי – הנאום של נתניהו בטקס ביד ושם, שבו השווה את הקורונה לשואה, היה הזוי ופאתטי. ישבתי מול הטלוויזיה נדהם, מסרב להאמין. טוב שהוא לא אמר שגם בשואה חלק מן הנספים היו קשישים עם מחלות רקע, כדי להשלים את ההשוואה המוזרה.

* חד-גדיא – השוויון בפני החוק הוא יסוד מוסד של דמוקרטיה ושל מדינת חוק. אין אדם העומד מעל החוק. לא נשיא, לא ראש ממשלה, לא שופט ולא יועץ משפטי לממשלה.

אם הוגש למ"מ פרקליט המדינה חומר שיש בו קצה חוט לבדיקה ואולי לחקירה נגד היועמ"ש, חובתו לפתוח בבדיקה ואם צריך, גם בחקירה. כך שברמה העקרונית, החלטתו של דן אלדד לפתוח בבדיקה היא החלטה נכונה.

יתכן מאוד שבדיקה כזאת תוודא שאין כל חשד שמצדיק חקירה. יכול להיות שהיא תצדיק חקירה. וחקירה מקצועית וחסרת פניות יכולה להביא לסגירת התיק או להמלצה לכתב אישום וכן הלאה, בדיוק כמו בכל חשד לעבירה של כל אזרח.

אין לי כמובן שמץ של מושג לגבי המידע שהועבר על מנדלבליט ומה טיבו. אין לי שמץ של מושג אם מ"מ פרקליט המדינה נהג כשורה במידע שהגיע אליו. אין לי שמץ של מושג אם אלדד מילא נאמנה את תפקידו. וכמוני גם לכל המתפרעים ברשתות החברתיות – גם להם אין מושג.

אבל מבחינתם הרי זה ברור. מנדלבליט הוא פושע מושחת. אמנם הוא אפילו לא חשוד, אבל מבחינתם הוא כבר הורשע. למה? מה הם יודעים? הם יודעים שהוא הגיש את כתבי האישום נגד נתניהו. ומי שהגיש כתבי אישום נגד נתניהו, ברור שהוא אשם בכל חשד אפשרי. כי הוא האויב.

ועל פי החד-גדיא, ברור שדן אלדד הוא צדיק ומקצוען ללא רבב. הרי לא זו בלבד שהוא החליט לבדוק מידע על הפושע, הוא גם מונה על ידי צדיק גדול ממנו, אוחנה. כלומר, הוא בצד הנכון של סיפור החד-גדיא.

ומהי עבודת אלילים בפולחן אישיות, אם לא צורת החשיבה העקומה והמוזרה הזאת?

יכול להיות שדן אלדד הוא אדם נפלא ויכול להיות שלא. יכול להיות שהוא פעל בצורה המקצועית ביותר ויכול להיות שלא. באמת איני יודע. אבל דבר אחד אני יודע בוודאות. הוא לא נבחר לתפקיד על סמך כישורים. הוא נבחר מסיבה אחת בלבד – הוא לא היה ברשימה הארוכה של המועמדים שמנדלבליט הציג לשר. אילו הוא היה ברשימה – לא היה נבחר. אילו מנדלבליט הציג רשימה של מאתיים מועמדים, המאתיים ואחד היה נבחר. למה? כי אוחנה הוא נער השליחויות של הנאשם, שנשלח למשרד המשפטים כסוס טרויאני, לחבל בעבודת המשרד ולהרוס את מערכת המשפט.

וכל הקמתה של ממשלת האחדות הייתה כדאית ולו בשביל תמונת הניצחון של הדמוקרטיה – התמונה של הסוס הטרויאני מסתלק אחר כבוד ממשרד המשפטים. וכל יום שתוקדם השבעת ממשלת האחדות הלאומית הוא חשוב, כי הוא יקדים ביום את הסתלקותו של הסוס הטרויאני.

* דין הצתה – ובינתיים… "עפיפון" תבערה שוגר היום לעבר שדות קיבוץ מפלסים. אני מקווה מאוד שהממשלה החדשה ושר הביטחון גנץ ישנו את היחס של הממשלה היוצאת לטרור ההצתות. דין הצתה כדין רקטה.

* להכיר ברצח העם הארמני – ב-24 באפריל חל יום הזיכרון לרצח העם הארמני. מדינת ישראל, למרבה הבושה, טרם הכיר ברצח העם. מאז שנות ה-90, אני מטיף, במאמרים רבים, להכיר ברצח העם הארמני. העליתי את הדרישה בתקופה שישראל וטורקיה היו בעלות ברית, ונטען כנגדי שהפגיעה ביחסים עם טורקיה תפגע באינטרס הלאומי של ישראל. בעידן ארדואן הטיעון הזה, שגם אז לא קיבלתי אותו, אינו תקף. הגיעה השעה לקבל את ההחלטה המוסרית, שאי קבלתה היא בושה לישראל כמדינה יהודית, הנלחמת בהכחשת השואה.

* אין סיבה לקטר – חמש שבתות ושני חגים אסף, הבן שלנו, סגר במוצב, כמו כל החיילים הקרביים בעידן הקורונה, ובשעה טובה ומוצלחת יצא סוף סוף לסופ"ש ארוך.

בגעגועיי לאסף, חשבתי הרבה על הוריי, ומה שעבר עליהם בימים שבהם גם אני יצאתי לעתים רחוקות. וככל שחשבתי על כך, יכולתי לשמוח שהתמזל מזלי להיות הורה לחייל בתקופה אחרת. ראשית, אין להשוות לדאגה לבן שמשרת בעומק לבנון, כאשר כמעט בכל יום נמסרים שמות חיילים שנהרגו בלבנון. ושנית, לא היו לנו טלפונים. בטח לא ניידים, אך גם לא טלפון נייח. הקשר היה של מכתבים וגלויות. אני זוכר פעם אחת בלבד, שהגיעה למוצב שלנו ניידת עם סוללת טלפונים להתקשר הביתה. היינו המוצב המרוחק ביותר, והניידת הגיעה אלינו בשעת לילה מאוחרת. כמובן שכולנו התקשרנו, אמרנו בהתרגשות כמה מילים, כדי לאפשר גם לחברינו. והיום… בכל שעה שרוצים אפשר להרים טלפון, לשלוח ווטסאפים וכו'. עולם אחר. אז באמת אין לנו מה לקטר. התמזל מזלנו.

* ביד הלשון

וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ – שנה לאחר הקמת המדינה, תיקנה הרבנות הראשית לישראל (שעוד הייתה רבנות ציונית, בטרם השתלטו עליה החרדים) שביום העצמאות תקרא בבתי הכנסת הפטרה בספר ישעיהו, החל בפס' לב בפרק י, ועד פרק יב פסוק ו.

חז"ל קבעו את ההפטרה הזו ליום טוב שני של גלויות למחרת שביעי של פסח. בארץ ישראל אין יום כזה. הרבנות קבעה אותה ההפטרה ליום העצמאות. ההפטרה מדברת על שיבת ציון וקיבוץ גלויות ישראל וגאולה גדולה לעם ישראל אחרי הניצחון על סנחריב. וחלק מהגאולה הוא השלום – שלום קוסמי, לא רק בין העמים, אלא אפילו בין בעלי החיים. משם לקוח הביטוי המוכר "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ". והפסוק השלם: "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם-גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם".

וכבר אמרו חכמולוגים, שכדי ליישם את הנבואה וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ, יש לספק לזאב מידי יום כבש חדש.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 12.4.20

* מאזן ביניים – מאזן הביניים של משבר הקורונה בישראל, מעיד על תוצאות טובות מאוד, בהשוואה למדינות אחרות ובהשוואה למה שעלול היה להיות כאן, בכל קנה מידה: מספר החולים, מספר החולים במצב קשה, מספר המונשמים, מספר הנפטרים ואחוז המחלימים. מבחן התוצאה הזה מעיד על שילוב של מדיניות נכונה, החלטות נכונות והתנהגות מופתית של הציבור.

מקבלי ההחלטות ובראשם ראש הממשלה ראויים לשבח על כך שהקדימו לפעול ועשו את הפעולות הנכונות. איני סובל את הופעותיו הנרקיסיסטיות של נתניהו שעף על עצמו עם כל האני אני אני אני אני ואני וידידי פוטין וידידתי מרקל. אבל אי אפשר לקחת ממנו את העובדה שהוא ניהל ומנהל היטב את המשבר. ובעבור אנשים רבים, לאו דווקא מחסידיו, גם הופעותיו הללו נוסכות ביטחון. וכשאני מדבר על מקבלי ההחלטות, כוונתי גם לליצמן המושמץ, לבר סימנטוב, לראש המל"ל בן שבת ואחרים.

אין ספק שנעשו ונעשות גם טעויות, שאת חלקן כלל איננו יודעים עדיין ושהיו מחדלים כמו מחדל בתי האבות. אבל צריך גם לזכור שמדובר באירוע שאי אפשר היה להיערך אליו ולצפות לו, והמערכת הישראלית היטיבה לגלות גמישות מחשבתית כדי להיערך אליו ולתת לו את המענים הנכונים, שאמנם הוכיחו את עצמם.

מערכת הבריאות הישראלית התגלתה כמערכת בריאה וחזקה והרופאים והצוותים הרפואיים ראויים להערצה. מסתבר שעשרות שנים של טיפוח מערכת הבריאות הציבורית של מדינת הרווחה הישראלית יצרו תשתית איתנה, ששרדה גם את שנות ההזנחה, בשם עגל הזהב הקפיטליסטי החזירי. אולם המערכת הייתה קורסת אילו המגפה הייתה פוגעת בנו באופן קשה יותר. לאחר המשבר, יהיה צורך לא רק במכונות הנשמה, אלא בהרבה חמצן למערכת הבריאות, ולחיזוק הבריאות הציבורית ושאר מערכות מדינת הרווחה, ולו מתוך תצפית על האסון הפוקד את ארה"ב והפקת הלקחים המתאימים.

ההתמודדות עם המשבר הרפואי טובה, אך המחיר הכלכלי, החברתי והנפשי של התמשכות מדיניות הסגר עלול להיות הרסני. לכן, אין מנוס מהחזרה הדרגתית של המשק ושל מערכת החינוך לפעולה. יש מקום לקחת סיכונים מחושבים באסטרטגיית היציאה.

כצפוי, אני שומע את הקריאות להקמת ועדת חקירה ממלכתית לחקר מחדלי הקורונה. אני מתנגד עקרונית לוועדות חקירה משפטיות, שהניסיון מלמד אותנו שהן מטפחות את תרבות הכסת"ח (אך זה נושא למאמר נפרד). אני תומך בתחקיר מקצועי שנועד להפקת לקחים מהצלחות וכשלים (ובכל הצלחה יש כשלים ובכל כישלון יש הצלחות). אך עצם הדיבור על "מחדל הקורונה" מנותק מן המציאות וחוטא לאמת.

* הישראליות והקורונה – למה דווקא ישראל מצליחה טוב יותר מאחרים במלחמה בקורונה? לפחות אחת מן הסיבות נעוצה באופי הישראלי. אחד ממאפייני הישראליות הוא הגמישות המחשבתית, יכולת האלתור ומציאת פתרונות מהירים לבעיות בלתי צפויות ולשינויים מהירים, החשיבה מחוץ לקופסה.

אבל הישראליות מתאפיינת גם בחוסר משמעת ואי ציות וכאן הציבור הישראלי ממש מפתיע במשמעת המאפיינת אותו במשבר הזה.

* מקעקע את יסודות האחריות המשותפת – נפתלי בנט נוהג במשבר הקורונה כפי שנהג בצוק איתן. הוא חבר בקבינט, שותף לקבלת ההחלטות, נושא באחריות המשותפת, ותוך כדי המשבר מנהל פוליטיקה פרסונלית שנועדה לבדל אותו ולהבליט את עצמו כאלטרנטיבה לכשלי המערכת. וגם אם לפחות חלק מטיעוניו נשמעים הגיוניים, זו התנהלות אנטי ממלכתית, בלתי לגיטימית, מקעקעת את יסודות האחריות המשותפת ואין לקבל אותה.

* לעג לרש – יש משהו אירוני, בימים אלה, בצירוף המילים: דיור מוגן.

* הרהורי חג של אבא מתגעגע – כאשר חושבים על אסטרטגיית היציאה ממצב החירום, כדאי לתת את הדעת על החיילים שלא יצאו הביתה חודש ולא ברור עוד כמה זמן יחלוף עד שיוכלו לצאת. אלה מהם המשרתים כעת בתעסוקה מבצעית, לא יוכלו לנטוש כאיש אחד את המוצבים כדי לצאת יחד הביתה. ואז עלול להיות מצב, שחיילים שלא יצאו כל כך הרבה שבתות וחגים, רק יחלו בסבב יציאות. וזה מאוד מאוד לא סימפטי, בלשון המעטה. אפשר למצוא לכך פתרון, כולל גיוס מילואים לסופשבוע הראשון אחרי היציאה מהסגר, כדי לתת לכל החיילים לצאת לחופשה. אני בטוח שכביטוי לערבות ההדדית, אותם מילואימניקים ישמחו למלא את המשימה.

* מנהיג או סמרטוט – ביום שבו ביצע החייל שסרח, אלאור אזריה, את מעשהו הפחדני, יצאו ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון יעלון בהודעה מנהיגותית וערכית, שהציבה תהום בין המעשה הכנופייתי לבין ערכי צה"ל ומדינת ישראל. 48 שעות מאוחר יותר, לאחר שליברמן, אלוף העולם בדיג במים עכורים, החל להסית את "הבייס" הימני, נתניהו זיהה את כיוון הזרם העכור ונסחף בו בגילוי מנהיגות של דג מת.

באפריל 2018 הגיע נתניהו להישג לאומי אדיר – הסכם עם האו"ם שהיה פותר את בעיית מבקשי המקלט בישראל. הוא כינס מסיבת עיתונאים חגיגית יחד עם שר הפנים דרעי, והשתבח בצדק בהישגו. כעבור שש שעות של מיני אינתיפאדה של "הבייס", הוא חטף פיק ברכיים, עשה במכנסיים ומחק את תכניתו.

אחד ההישגים הציוניים החשובים והמרשימים אליו הגיע נתניהו כראש הממשלה, לצד יו"ר הסוכנות לשעבר שרנסקי ושר החינוך והתפוצות בנט, היה מתווה הכותל. נתניהו השתבח בצדק במתווה ההיסטורי, שמחזיר את הכותל להיות נכס לאומי של עם ישראל כולו. החרדים עשו שריר, והוא התמוטט וקרס כמו מגדל קלפים והתקפל בפני איומיהם.

ביום ראשון שעבר הגיע נתניהו לסיכום עם גנץ על הקמת ממשלת אחדות לאומית. ממשלת אחדות לאומית, מעצם טבעה, אינה ממשלת שמאל ואינה ממשלת ימין, וכל צד יוצא מן המו"מ כשחצי תאוותו בידו. אך שני הבנימינים הגיעו להסכם, שעשוי היה להיות בשורה גדולה לעם ישראל ערב פסח. שעות ספורות לאחר שתוכן ההסכם התפרסם, שעות שבהן לה-פמיליה של הבייס שלו החלו להשתולל, הוא חזר בו ופוצץ את המו"מ.

האם שוב חוזר הדפוס של חוסר המנהיגות ושל הפחדנות של נתניהו?

בני גנץ קיבל החלטה מנהיגותית אמיצה – בחר בשלמות העם והמדינה על חשבון שלמות המפלגה תוך נכונות להתעמת עם ה"בייס" שלו. הוא הבין שזה האינטרס הלאומי ושהאלטרנטיבה עלולה להיות אנרכיה.

האם גם נתניהו יגלה מנהיגות אמיצה ויחליט על ממשלת אחדות, בהתאם לאינטרס הלאומי, או שוב הוא ייכנע לבייס?

הבחירה בידי נתניהו. האם הוא מנהיג או סמרטוט?

* עכשיו תורכם – עד שבני גנץ קיבל את ההחלטה הקשה ללכת לממשלת אחדות גם במחיר פירוק כחול לבן, הפעלנו עליו, מצביעי כחול לבן שוחרי האחדות הלאומית, לחץ כבד מאוד לקבל את ההכרעה האמיצה, למען אחדות ישראל.

כאשר הבייס של גנץ זינב בו, סנט בו, העליב אותו, ירד לחייו והפעיל עליו מכבש לחצים לחזור בו, הפעלנו לחץ נגדי, חיבקנו אותו ואת חבריו ונתנו להם את התחושה שהם לא לבד.

כאשר גנץ הציב את דרישת הווטו על סיפוח בקעת הירדן כמכשול במו"מ לאחדות, הפעלתי כל לחץ, עד רמת הטרדה, על כל מי שאני בקשר אתו בכחול לבן, שיסיר את המכשול הזה.

עכשיו תורכם, שוחרי האחדות בליכוד, בימין ובין תומכי נתניהו. אחרי שהליכוד וכחול לבן הגיעו להסכמות מלאות, פתאום נתניהו חזר בו. שעה שהבייס שלו מפעיל עליו לחץ ברוטלי להכשיל את האחדות, לשרוף את המועדון ולהשליך את מדינת ישראל לגלגלי סיבוב רביעי, ובלבד שלא להתפשר – היו אתם הקול של הרוב הדומם והפעילו לחץ נגדי, כבד, בכל כוחכם. זו חובתכם הפטריוטית.

* צעד ראשון – טוב עשה בני גנץ כשוויתר על דרישתו לזכות וטו בממשלת האחדות על החלת הריבונות על בקעת הירדן. זהו צעד חשוב, אך אין די בכך.

בידיו המפתח לכך שהחלת הריבונות תהיה בשורה של אחדות לאומית; הגשמת ייעוד ציוני שמעל הפוליטיקה העסקנית הקטנה, בהובלת ממשלת האחדות על כל חלקיה. ומן הראוי שגם האופוזיציה – תל"ם, ישראל ביתנו וגם יש עתיד, יתמכו בצעד החשוב הזה. שרק הרשימה המשותפת, מרצ, מרב מיכאלי ועופר שלח יתנגדו.

יש לקוות, שבשש אחרי הקורונה ייצאו נתניהו וגנץ לביקור משותף בארה"ב, ייוועדו עם הנשיא טראמפ, ויגיעו עמו להבנות על תמיכת ארה"ב בהחלת הריבונות.

אך לשם כך על נתניהו לגלות מנהיגות ולהקים ממשלת אחדות.

* התבהמות – הזדעזעתי לגלות שהנכד של רבין מתבהם כמו הבן של נתניהו.

* קיטש פופוליסטי רגשני – כתב שמעון שיפר ב"ידיעות אחרונות": "מי שמפקפק בדרישה הלגיטימית של ערביי ישראל, שמהווים 20% מכלל התושבים כאן, לזכות בשוויון זכויות מלא, שייצא בשעות הבוקר לרחובות העיר, שישמע את שפתם של הרופאים, האחים והאחיות בבתי החולים, אלה שנאבקים על חייהם של החולים היהודים, ואולי ישתכנע שהגיעה השעה לשוויון. אבל על הכרזה הענקית של הליכוד, שתלויה על מבנה אחד שבו עובדים הפועלים הערבים, נראים בני גנץ ואחמד טיבי ומרוח עליה המשפט: 'גנץ הולך עם המשותפת'. מה לעשות שגנץ בינתיים כבר כמעט נשאב לממשלת נתניהו וזרק את המשותפת שהמליצה עליו לראשות הממשלה לכל הרוחות".

איזו דמגוגיה פופוליסטית זולה. האיש בורח מדיון אידיאולוגי פוליטי תבוני, שהוא בסיס ההתנגדות להקמת ממשלה התלויה ברצונה הרע של רשימה אנטי ישראלית ואנטי ציונית מובהקת, לקיטש רגשני שבו אין אידיאולוגיה ופוליטיקה אלא רק אתניות, והנה איזה כפויי טובה אנחנו, "הם" מטפלים בחולים "שלנו" ואנחנו לא נותנים להם שוויון. "הם" לא עושים "לנו" טובה. רופאים יהודים וערבים מטפלים בחולים יהודים וערבים במסירות ומקצועיות, וכל הכבוד להם על עשייתם, לא כיהודים וערבים אלא כרופאים. זה השוויון והוא שוויון אמתי – רופא הוא מי שמתאים להיות רופא ולמד להיות רופא בלי אפליה על רקע מוצא, וכל רופא מטפל בחוליו באשר הם חולים, בלי אפליה על רקע אתני, לאומי, דתי, עדתי, מגדרי או פוליטי. זה השוויון האמתי. והשוויון הפוליטי מתבטא בזכות ההצבעה לכל אזרח ללא הבדל דת, גזע ומין, ובזכותו של כל אזרח לבחור ולהיבחר, ובכך שכל קול של כל אזרח שווה, ובכך שכל קול של כל ח"כ שווה. אך כאשר מקימים קואליציה, מקימים אותה על בסיס מכנה משותף, ואין שום מכנה משותף עם מפלגה השוללת את זכותו של העם היהודי, ורק של העם היהודי, להגדרה עצמית.

לפני חודשים אחדים הוציא שמעון שיפר ספר מעולה – "המתריע – שיחות עם עמוס גלעד". בספר דיבר גלעד על האבסורד בכך שאחמד טיבי, אזרח ישראל, ישב במו"מ מן הצד של האויב. והוא סיפר איך אילץ את ערפאת לסלק מן החדר את אחמד טיבי, בשל האבסורד הזה. זה היה אבסורד גם אילו אכן היו לערפאת כוונות שלום. אך שיפר וגלעד הסכימו שלא היו לו שום כוונות כאלה, ושהייתה זו הונאה שנועדה לשפר את מצבם של ערפאת ואש"ף בהמשך סכסוך הדמים שנועד להשמיד את ישראל.

אחמד טיבי הוא רופא. אילו עסק ברפואה, הוא היה ראוי לכל הכבוד והיקר כמו כל הרופאים, ללא קשר להשקפתו הפוליטית. אבל הוא בחר בקריירה פוליטית, ושם הוא נשפט כפוליטיקאי. וכפוליטיקאי הוא היה ונשאר אויב. הוא ורשימתו (והוא אינו הקיצוני ביותר בתוכה).

* הנאמנים לדרך – בשבועות האחרונים מתנהל ב"הארץ" מסע השמצות מכוער נגד חברי הכנסת יועז הנדל וצביקה האוזר. רק בימים האחרונים השתלחו בהם יוסי ורטר, רווית הכט וחיים לוינסון. לוינסון אף טען, תחזיקו טוב – שכיוון שהם "אשכנזים" סלחו להם על המעשה הנורא שלהם. אילו "מזרחים" היו נוהגים כמוהם…

אפשר להבין את המוטיבציה שמאחורי המסע. מי שחלומם – ממשלה התלויה בשמאל הרדיקלי האנטי ציוני היה, לכאורה, בהישג יד, נופץ בידי הנדל והאוזר, או לשיטתם באשמת הנדל והאוזר, ולכן הם בועטים. זה בסדר, אילו נהגו בהוגנות, כלומר שבחו אותם על נאמנותם לדרך, תוך מחלוקת עם אותה דרך. אבל כאשר הם נוקטים בדרך ההגחכה והביוש, הדבר ראוי לגנאי.

אנסה בשורות הבאות להתייחס לכמה מן הטענות כלפיהם. טענה אחת היא שהם טרמפיסטים ואין להם כל כוח פוליטי, הם לא הוסיפו כלום, "אפילו קול אחד" לכחול לבן, והרשו לעצמם לסכל את הקמת הממשלה בראשות גנץ.

יש לזכור שהנדל והאוזר נבחרו לכנסת מטעם מפלגת תל"ם שהיא אחת משלוש המפלגות שהרכיבו את כחול לבן. הנדל והאוזר מבטאים את האידיאולוגיה של תל"ם. דרכם היא דרכה של תל"ם. מי שסטה מהדרך הוא דווקא יו"ר המפלגה יעלון, שלפתע היה מוכן לממשלת מיעוט התלויה ברשימה המשותפת. איש אינו יכול להכחיש, שעמדתם של הנדל והאוזר היא עמדת תל"ם. וגם אם זו זכותו של יעלון לעשות סיבוב פרסה, אין הדבר מחייב את חברי מפלגתו הדבקים בדרך. אני אומר זאת גם כמי שהיה חבר פעיל בתל"ם מראשיתה, ופרש בדיוק בשל אותו סיבוב פרסה. יש לזכור, שביום שבו החליטו גנץ ויעלון על ריצה משותפת (עוד טרם החיבור עם יש עתיד) זינק גנץ בסקרים בשבעה מנדטים, כלומר הדרך של תל"ם, שבה דבקים הנדל והאוזר, היא בעלת עוצמה אלקטורלית לא מבוטלת.

מערכת הבחירות, בעיקר בסיבוב השלישי, התמקדה באלקטורט המוגדר כ"ימין רך" – ליכודניקים שמתגעגעים לדרך הממלכתית והליברלית של מפלגתם ומאסו בנתניהו, בשחיתות ובמלחמה במדינת החוק. אנשים בצד המתון בציונות הדתית, שמאסו בהקצנה הלאומנית והדתית, בלגיטימציה לכהניזם, בקשר הגורדי עם נתניהו.

כחול לבן הבינה שהדרך היחידה להחליף את השלטון היא להעביר מספר מנדטים רב ככל הניתן מן הליכוד והציונות הדתית לכחול לבן. מי שעוד הבין זאת, הוא הקמפיינר מספר 1 בארץ, נתניהו. את כל מסע הבחירות של הליכוד הוא מיקד במלחמה על הציבור הזה. הוא עשה זאת בטענה שכחול לבן תקים ממשלה עם הרשימה המשותפת או בתמיכתה. הטיעון הזה היה לב מסע הבחירות שלו. ומול הטיעון הזה טענה כחול לבן שמדובר בשקר ועלילה וכל ראשיה נשבעו בנטילת חפץ שלא תהיה כל קואליציה עם הרשימה המשותפת.

אני בספק אם נתניהו באמת חשב שכחול לבן תלך על מהלך כזה, אבל אין ספק שהוא שכנע רבים שנמנעו מהמעבר ולא העניקו לכחול לבן את השלטון. הסיבה שאותם אנשים האמינו לנתניהו ולא לכחול לבן, לבטח אינה נעוצה בהנדל והאוזר, אלא באלה שפלירטטו עם הרשימה המשותפת גם לאחר הסיבוב השני. בסופו של דבר, כידוע, המציאות הוכיחה, למרבה הצער, שנתניהו צדק בתיאורו וכחול לבן הפרה את הבטחתה.

הנדל והאוזר היו חוד החנית במאבק על הקול של "הימין הרך". מהשכם עד הערב הם רצו לאורכה ורוחבה של הארץ, עשו לילות כימים במאבק על כל קול והתחייבו שקואליציה התלויה ברשימה המשותפת לא תקום ולא תהיה. הם אמרו זאת כי הם האמינו בכך. לבטח הם האמינו שיעלון ותל"ם לא יתנו ידם לכך. איך ניתן לצפות מהם לבגוד בעצמם, בדרכם ובבוחריהם ולתת יד להפרת ההבטחה לבוחר?

נכון, התעמולה של נתניהו הצליחה לסכל מעבר של קולות רבים, להערכתי – כחמישה מנדטים, לכחול לבן. אבל ההתחייבות הזו של כחול לבן מנעה מעבר של כחמישה מנדטים ממנה לליכוד, ואת הרוב המוחלט לנתניהו. על סמך מה אני קובע זאת? על סמך כל הסקרים מאז שכחול לבן ניסתה להקים ממשלת מיעוט התלויה ברשימה המשותפת, ובהם כחול לבן איבדה כחמישה מנדטים שעברו כולם לליכוד.

בניגוד לטענות נגד הנדל והאוזר, הם בשום אופן לא שללו ממשלה "עם ערבים" – זו השמצה גסה. הם שללו ממשלה עם רשימה השוללת את זכות קיומה של מדינה יהודית והדבק היחיד בין מרכיביה הוא שלילת הציונות ומלחמה בה. זו עמדה אידיאולוגית, של מי שהציונות היא בעבורם יותר מאמונה דתית וברית עם האנטי ציונות היא קו אדום שאותם לא יחצו.

לוינסון טען כלפיהם, שהם סיכלו הקמת ממשלה לא בשל קווי היסוד שעוד לא היו ולא בשל עמדות הממשלה, אלא בשל התנגדותם לזהות של מי שרק תומכים בה. הטענה הזו היא היתממות. אילו היה מדובר בממשלה שיש לה 61 ח"כים והרשימה המשותפת הייתה מתנדבת לתמוך בה מבחוץ ללא תמורה, לא הייתה בכך כל בעיה. אבל מדובר בממשלת מיעוט, שבתור שכזו היא מקרטעת וחסרת משילות, וקיומה תלוי ברצונה הרע של רשימה אנטי ישראלית, שחבריה אינם פראיירים, וכל הצבעה בכנסת ובוועדותיה הייתה כרוכה במו"מ קואליציוני סחטני אתם. כמובן שהנדל והאוזר לא העלו על דעתם לתת לכך יד.

יועז הנדל וצביקה האוזר הם מופת של דבקות בדרך ונאמנות לה. הם לא התקרנפו, הביעו בגלוי וללא פשרות עמדה שרבים מבין ח"כי כחול לבן היו שותפים לה אך השתפנו. הם ראויים על כך להערכה ויקר.

* תנאי העִסקה – בימים האחרונים אנו שומעים על סיכוי לעסקת חילופי שבויים ונעדרים המתרקמת בינינו לבין חמאס. ואני חוזר על עמדתי משכבר: תמורת גופותיהם של חללי צה"ל הדר גולדין ואורון שאול, עלינו להעביר לפלשתינאים את כל הגופות של חללי אויב, אבל אפילו לא מחבל חי אחד.

* קל וחומר – בעניין הקטניות אבא שלי נהג לומר, שמה שהרב עובדיה מרשה לעצמו לאכול בפסח, בטח שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו.

* אנחנו דור מקוון – אפשר לעשות ביעור חמץ בזום?

* שבע שבתות תמימות תהיינה – בשל הקורונה, החיילים הקרביים בצה"ל, ובהם בני אסף, לא יצאו הביתה כבר חודש, ולא ברור מתי יוכלו כבר לצאת. מה שמזכיר לי את התקופה הארוכה ביותר שבה אני לא יצאתי הביתה – 7 שבועות.

ומעשה שהיה – כך היה. היינו במוצב גפן ליד הכפר עמיק, המוצב הצפוני ביותר בבקעת הלבנון. היו אלה שלושה חודשים קשים מאוד ועקובים מדם וכבר כתבתי לא מעט על התקופה.

היציאות הביתה היו בערך אחת לחודש. לקראת שבת שבה הייתי אמור לצאת, אחרי ארבע שבתות במוצב, קרה מקרה בלתי נעים. במהלך תו"ס (סיור רגלי, ראשי תיבות של תנועה וסריקה) מצאו החיילים שהשתתפו זנב שועל. בחכמתם כי רבה הם הרימו אותו, והחלו להתמסר ביניהם בזנב. כשנודע הדבר, החליט הרופא הגדודי שכל מי שהשתתף בטווס חשוד בכלבת. כולם קיבלו זריקות רבות ויצאו לשבועיים בידוד בבית חולים או מרפאה כלשהי. כיוון שכך, מצבת כוח האדם של הפלוגה הייתה בחסר ואי אפשר לצאת הביתה. וכך נתקעתי במוצב עוד שבועיים תמימים.

* לא אבדה תקוותנו – ההפטרה שאותה אנו קוראים בשבת חול המועד פסח היא חזון העצמות היבשות. זהו חזון ציוני של עם שקם לתחיה. בחזון מצוטט "בן אדם" בייאושו: "הָעֲצָמ֣וֹת הָאֵ֔לֶּה כׇּל־בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵ֖ל הֵ֑מָּה הִנֵּ֣ה אֹמְרִ֗ים יָבְשׁ֧וּ עַצְמוֹתֵ֛ינוּ וְאָבְדָ֥ה תִקְוָתֵ֖נוּ". השיב לו נפתלי הרץ אימבר בשירו "התקווה" שהיה להמנון הלאומי: "עוד לא אבדה תקוותנו".

מתנגדי הציונות נאחזו באובדן התקווה, אך התקווה הציונית ניצחה. והיא תנצח גם את החזון הפוסט ציוני שמנסה להחזיר אותנו לאובדן התקווה.

* ביד הלשון

שה"י פה"י – במסכת מגילה בתלמוד הבבלי, נדרשת האמירה של המן "ואת דתי המלך אינם עושים" במילים: "דמפקי לכולא שתא בשה"י פה"י". ובעברית – שמוציאים את כל השנה בשה"י פה"י.

התרגום מארמית לעברית אינו מבהיר את המשפט. מה זה אותו שה"י פה"י?

רש"י פירש את ראשי התיבות: שבת היום, פסח היום. כלומר, המן הלין על היהודים שהם מתבטלים מעבודה, בכל מיני תירוצים משונים של שבתות וחגים שיש להם.

בכתבי היד התלמודיים העתיקים המילים שהי פהי מופיעים ללא גרשיים, לא כראשי תיבות. בלשנים בני ימינו מצאו מילים קרובות בשפות השמיות העתיקות, שמתארות שיהוי ודחיה. והמילה שהי אכן מזכירה שיהוי.

אבל פירוש רש"י הפך את הביטוי שה"י פה"י כראשי התיבות "שבת היום פסח היום", למטבע לשון מקובלת בעברית, מימיו ועד ימינו, כתירוצים שבאים לחפות על בטלנות.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 25.12.19

* גפרור בוער לחבית אבק שריפה – נתניהו אינו ראוי להנהגה לאומית. הוא אינו ראוי לה כיוון שהוא שקוע עד מעל הראש בפלילים, כיוון שהוא נאשם בשלושה כתבי אישום ובהם שוחד, כיוון שהוא מסית את עם ישראל נגד מדינת החוק ומוסדותיה, כיוון שהוא מנסה להעמיד את עצמו מעל החוק, כיוון שהוא משעבד את האינטרס הלאומי לאינטרס הפרטי שלו – להיחלץ מאימת הדין.

ואף על פי כן, אני מתנגד בתוקף להחלטה של בג"צ שתאסור להטיל עליו את הרכבת הממשלה. החלטה כזו היא שיא האקטיביזם השיפוטי. היא מנוגדת לשני חוקי יסוד; לחוק יסוד הממשלה, על פיו ראש הממשלה רשאי להישאר בתפקידו עד פסק דין חלוט ולחוק יסוד הנשיא, על פיו הנשיא מוסמך להטיל את הרכבת הממשלה על כל ח"כ, ללא שום הגבלה.

החלטה כזו, בעיתוי הנוכחי, כמוה כהשלכת גפרור בוער לחבית אבק שריפה.

יש שתי מגמות הרסניות, שמאיימות על הדמוקרטיה, המבוססת על הפרדת רשויות ואיזונים ובלמים. האחת היא האקטיביזם השיפוטי, על פיו הכל שפיט ובית המשפט יכול להחליט כל החלטה על פי שיקול דעתו והחלטתו עומדת מעל לכל החלטה של הכנסת ואולי אף של הריבון (הריבון, אגב, הוא העם ולא הכנסת, כפי שלעתים נוטים לחשוב). המגמה השניה היא האקטיביזם המשילותי, על פיו כיוון שראש הממשלה נבחר בידי הציבור (שזה לא נכון, הוא נבחר בידי הכנסת), הכל מותר לו, וכל מה שהוא רוצה, כל מה שהוא עושה, כולל מה שהוא עושה לביתו, כולל מעשי שחיתות ועבירה על החוק – הם ביטוי ל"רצון העם" ומי שמנסה להתנגד, חותר נגד רצון העם. כאילו, אם נתניהו ייבחר, אין להעמיד אותו לדין כי הוא נבחר למרות כתבי האישום וכו' וכו' וכו'.

שתי המגמות ההרסניות הללו מזינות זו את זו, מקצינות זו את זו, וההסלמה הזאת מהווה סכנה חמורה לחברה הישראלית. יש לעצור את ההסלמה. יש ללכת בשביל הזהב של הרמב"ם, בדרך השלישית, דרך האמצע – לא להיגרר אחרי שני הקטבים הללו, שכל אחד מהם שובר את הכלים.

יש להתנגד לאקטיביזם השיפוטי כאילו אין אקטיביזם משילותי ולאקטיביזם המשילותי כאילו אין אקטיביזם שיפוטי. לא הכל שפיט ולא הכל משיל. לא הכל מותר לשליט בשם "רצון העם".

* מגמה ברורה – כל הסקרים, ללא יוצא מן הכלל, מצביעים על מגמה ברורה וחד משמעית; מגמה מעניינת. אם סער יעמוד בראש הליכוד, הליכוד יקבל פחות מנדטים אך גוש הימין יקבל יותר מנדטים. מה הסיבה לכך?

אם סער ינצח, הוא יחזיר לחיק הימין והליכוד רבים מאנשי הימין הממלכתי, שמאסו בשחיתות ובהסתה נגד מדינת החוק ומוסדותיה, והתכוונו להצביע לכחול לבן או "ללכת לים". מצד שני, רבים ממעריצי נתניהו ינטשו את הליכוד ויתמכו במפלגות הימין הדתיות.

כחבר תל"ם ותומך בכחול לבן, אם כן, האינטרס שלי הוא ניצחון לנתניהו, ששווה לכחול לבן 3-4 מנדטים. אולם כאזרח מדינת ישראל, אני מייחל לניצחונו של סער. ניצחון שלו ישים קץ לשלטון המסית נגד מדינת החוק ומונהג בידי נאשם בפלילים, כולל שוחד. ניצחון של נתניהו, לעומת זאת, עלול להחזיר אותנו לסיבוב רביעי, בפרט כאשר הפעם הוא עלול לחשק את עצמו ב"בלוק" עם הבית הכהניסטי.

* רעיון הזוי – נשיא המדינה נדרש להיות דמות מגשרת, מחברת בין חלקי העם, מפייסת. מנשיא המדינה מצופה להיות מנהיג של דוגמה אישית. עליו להיות מופת של טוהר מידות וניקיון כפיים.

הרעיון של גדעון סער, לבחור את נתניהו לנשיא המדינה – הזוי.

* אוחנה, מאחוריך – בימים האחרונים קראתי יותר ויותר רשומות של הערצה לאוחנה. "סוף סוף מנהיג עם ביצים שעושה בית ספר לדיקטטורה של הדיפ-סטייט" וכו'. יתר על כן, קראתי מספר רשומות שמסמנות אותו כראש הממשלה הבא והיורש של נתניהו.

סביר להניח שאיני היחיד ששומע את הקולות. הם לבטח הגיעו גם לרח' בלפור. ואת אוחנה זה צריך להדאיג. נכון, אוחנה הגיע למעמדו בעיקר בזכות כישורי החנופה והליקוק, והיותו הנאמן שבנאמנים, כמו כלבלב מרוט, לנתניהו. אז מה?

גדעון סער היה נאמן הנאמנים והחנף שבחנפנים של נתניהו. לא פחות מעבד נרצע. אבל כשהעז להגיע פעמיים ראשון בפריימריז, נתניהו ראה בו איום, סימן אותו כאויב, והחל להילחם בו, להעליל עליו עלילות, לתפור לו קונספירציות ולעשות כל מאמץ כדי לחסל אותו.

את סער, כנאמן הנאמנים והחנף שבחנפנים החליף ארדן. וכשהוא התחזק וניצח בפריימריז, נתניהו החל לדחוק אותו, לצנן אותו, להשפיל אותו ומבלפור החלו לזרום מסרי הסתה נגד המשת"פ הזה של התשקורת והמשטרה, שהם הרי מהגרועים שבאויבינו.

גם שטייניץ ואקוניס היו דובריו, שליחיו ונאמניו של נתניהו, וגם הם מכירים היטב את הכתף הקרה שלו, אם כי במידה פחותה, כי הם פחות חזקים.

אילו אוחנה שאל לעצתי, הייתי מייעץ לו להתענג על רגעי הפופולריות הללו, כיוון שלא רחוק היום שבו הוא יסומן כאויב הציבור.

* מתעבת בכל לבי – מדברי ח"כ גאולה כהן ז"ל, בדיון בכנסת, 25.6.85: "אני מתעבת בכל לבי לא רק את הגזענות אלא את כל המריח גזענות. אני מתעבת בכל לבי את חבר הכנסת כהנא עם כל האלמנטים הגזעניים, ויש בו אלמנטים גזעניים. אילו אני הייתי בבית הזה – לא הייתי אז באותה ישיבה – ושמעתי אותו אומר: 'שתוק ערבי' – אילו היה מישהו מבקש להסיר את חסינותו בגלל הביטוי הזה, אני מודיעה שהייתי נותנת את ידי מיד".

ובדיון אחר, ב-31.7.85, כאשר "הרב" כהנא עמד מעל הדוכן וציטט שברי פסוקים ומדרשים כדי לטעון שהגזענות שלו היא בעצם היהדות, קראה לעברו גאולה כהן: "בושה וחרפה, זו היהדות?… אתה יהודי? תתבייש…". בחילופי המהלומות המילוליות ביניהם, החצוף הזה כינה אותה "ערב רב".

* ממשיכים בדרכו – את הדייט הראשון של איתמר בן גביר ואשתו, הם ערכו במוזיליאום של המחבל הרוצח ברוך גולדשטיין שר"י, בפארק ע"ש "הרב" כהנא שר"י, בקריית ארבע. המחבל הרוצח, שהיה תלמידו המובהק ומגשים דרכו של כהנא, היה המועמד השלישי ברשימתו לכנסת, וראש הרשימה שלו למועצת קריית ארבע. הוא זה שיזם את הקמת הפארק לזכרו של אבי אבות הטומאה. שם הוא נקבר. ושם, ליד קברו של הרוצח, בן גביר בחר להיפגש עם האישה שבחר. הנ"ל, אז נערת גבעות בת 17, אמרה בראיון שלא תשרת בשירות לאומי, כי אין שירות לאומי חשוב יותר מלהיות אשתו של בן גביר. בן גביר לא התגייס לצה"ל, כי צה"ל, בצדק רב, לא רצה תופעה כזאת בשירותיו. בסוף החתונה קיבלו המוזמנים מזכרת מהחתונה – חוברת קטנה כשמאחוריה תמונה של "הרב" מאיר כהנא שר"י, ומתחתיה הכיתוב "ממשיכים בדרכו".

קברו של רוצח ההמונים הוא אתר עליה לרגל של הכהניסטים ועוזריהם. הוא המודל לחיקוי שלהם.

* עוכרי דין – כל אדם ראוי לסניגוריה – גם השפל שבפושעים שביצע את האפל שבפשעים. גם רוצח, גם אנס, גם פדופיל, גם מחבל, גם פושע מלחמה, גם פושע נאצי. כל אחד מהם ראוי למשפט צדק, ואין משפט צדק ללא סניגוריה. לכן, סניגור הוא אדם שתורם תרומה משמעותית לחברה צודקת שמנהלת מערכת משפט צודקת.

איפה הבעיה? כאשר סניגורים אינם מגִנים על פושעים מהסיבה שכל אדם ראוי לפרקליט, אלא כי הם תומכים בפושעים ובמעשי הפשע שלהם. הדבר קורה בעיקר בפשיעה אידיאולוגית. ולכן לאה צמל ואיתמר בן גביר ראויים לגנאי.

* הליך משפטופוליטי – תהליך ההדחה של נשיא ארה"ב, המתנהל בבתי הנבחרים, הוא תהליך הזוי. איני מתכוון בכך כלל להאשמות הספציפיות נגד טראמפ, איני מתכוון באופן ספציפי לנשיא טראמפ ואיני מתכוון באופן ספציפי לתהליך ההדחה הנוכחי. כוונתי היא לעצם ההליך, שטראמפ אינו הנשיא הראשון וכנראה גם לא האחרון לחוות אותו.

אין המדובר בהצבעת אי אמון פוליטית של הפרלמנט בראש הרשות המבצעת. אין המדובר בהליך משפטי נגד הנשיא בבית המשפט. מדובר בהליך משפטי, שמתנהל כמשפט, על פי ראיות ועדויות – במוסד פוליטי. למוסד פוליטי אין כלים לניהול הליך משפטי ולכן ההליך המשפטי הוא הצגה משפטית, כשהוא למעשה פוליטי. לא בכדי, ההצבעה של "המושבעים" היא מפלגתית – הרפובליקאים מצביעים נגד הדחת נשיא רפובליקאי והדמוקרטים מצביעים בעד הדחתו. לכן, ברור היה מראש שבקונגרס, שהרוב בו דמוקרטי, יהיה רוב להדחה, וברור לחלוטין שבסנט, שהרוב בו רפובליקאי, לא יהיה רוב להדחה.

המצב הקיים בישראל, שבו הרשות המחוקקת כפופה למעשה לחלוטין לרשות המבצעת; מציאות שקיימת מאז קום המדינה אך הוחרפה מאוד בעשור האחרון, הוא מצב בעייתי. יש לנו הרבה מה ללמוד מן השיטה האמריקאית, שבו הפרדת הרשויות טובה הרבה יותר. אולם הערבוב בין הליך משפטי להליך פוליטי, כפי שהוא בתהליך ההדחה, הוא רע מאוד.

* בשליחותה – ליאור שליין סיים את תכנית "גב האומה" במונולוג שבו הוא ירד-רצח על מפלגת העבודה. קודם למונולוג הוא אמר שהוא יצטרך למצוא מיטה הלילה, הרי בת הזוג שלו היא ח"כ מרב מיכאלי.

אני לא קונה את הסיפור הזה. השורה התחתונה של המונולוג היה קריאה נרגשת למפלגת העבודה: "תחזרו להיות שמאל". וזה נשמע יותר כמסר בשליחותה של מרב מיכאלי.

* ישראלים העבירו רקטות לידי חיזבאללה? – אילו ארגון ישראלי היה מעביר רקטות לידי חיזבאללה, המעשה שלו לא היה חמור פחות מהמעשה הבוגדני של "בצלם" שהיה שותף לרקימת ההודעה האנטי ישראלית השערורייתית של התובעת בהאג.

* חגיגה בשוקניה – ההודעה האנטי ישראלית השערורייתית של התובעת בהאג, עוררה חגיגה בשוקניה. ארבעה פשקווילי תמיכה בהודעה, רק בגיליון הראשון לאחר פרסומה: פשקוויל המערכת, פשקוויל של קרמניצר, פשקוויל של גדעון לוי ופשקוויל של אריאנה מלמד. גדעון לוי חוגג, אך גם תוקף את התובעת על שהייתה "זהירה מדי". הוא הביע תקווה שנראה פוליטיקאים וקציני צה"ל עומדים לדין פלילי על כך שהעזו להגן על מדינת ישראל ושלומם של אזרחיה. בהזדמנות חגיגית זו, כדרכו, הוא משתלח בבג"צ שמכשיר את ה"פשעים". אריאנה מלמד גינתה באותה הזדמנויות את הישראלים השרים בחנוכה "לעת תכין מטבח", וטענה שהם חולמים על טבח בפלשתינאים.

כל צעד אנטי ישראלי מעורר אצל דבוקת שוקן אקסטזה ועוררות מינית.

* הומופוביה ודוסופוביה – הפעם הראשונה ששמעתי על ישי ריבו ואת ישי ריבו, הייתה בהופעה של קובי אוז בקצרין, לפני שנים אחדות, שבה הוא התארח. ריבו שר שירים אחדים, ומן הרגע הראשון מצא חן בעיניי. אני שמח מאוד על הצלחתו.

בטעמי המוזיקלי, השאלה האם אמן הוא דתי או חילוני אינה רלוונטית. אולם אני אוהב אצל ריבו ואצל אמנים אחרים, את השירה האמונית. היא מדברת אליי. כיהודי, התרבות שלי יונקת ממקורות היהדות. היא יונקת גם מתרבויות אחרות, אך בראש ובראשונה, מן התרבות היהודית. והמוסיקה האמונית היא גלגול של אותם מקורות ופרשנות של אותם מקורות, וגם אם זו פרשנות שונה משלי, אני רואה בה ענף חשוב בתרבות שלי.

ומה שעוד אני אוהב בתרבות האמונית, זו העובדה שהיא פותחת ומעשירה ומגוונת את התרבות הישראלית, שבעבר הייתה מונוליטית למדיי, ולשמחתי, בעשרים השנים האחרונות היא מגוונת יותר ונפתחת לכיוונים נוספים וכל המרבה – הרי זה משובח.

גל אוחובסקי השתלח במאמר ב"מאקו" בישי ריבו. אולם לא ישי ריבו האיש עורר את מיאוסו, אלא ישי ריבו התופעה. ומהי התופעה? אמנות דתית. הוא הרי ליברל גדול, אדם פתוח ונאור, ולכן הוא סולד מאמנות שונה משלו.

אילו היה מסתפק בהבעת סלידה, ניחא. המשפט המזעזע במאמרו הוא: "אני לא אוהב מוזיקה אמונית. זאת מוזיקה מקולקלת. אני לא מעוניין לשמוע תפילות ברדיו שלי; בשביל זה יש תחנות לאנשים מאמינים". ראשית, הגדרתו את המוסיקה שאינה מועדפת עליו שהיא "מקולקלת", היא אמירה מתנשאת ויהירה. שנית, ההכללה. "כל" המוסיקה של סוגה מסוימת היא "מקולקלת". והרי בכל סוגה, יש שירים מוצלחים ושאינם מוצלחים, אך אצלו – הסוגה כולה מקולקלת. והגרוע מכל הוא הדיבור שלו על "הרדיו שלי". לא אכפת לו שיהיו להם, לדוסים, גטאות רדיופוניים משלהם, אבל לא ברדיו "שלו". וכשהוא אומר "הרדיו שלי", למה הוא מתכוון? לרדיו הממלכתי, כמובן. לרדיו הציבורי. לתחנה הצבאית או לתחנות התאגיד. אלו הן תחנות הרדיו של אוחובסקי, ועליהן לשדר רק על פי טעמו, ולהדיר את השונה ממנו. ומי שטעמו שונה, שיחפש לו תחנות נישה.

ואחרי תשפוכת השנאה, האטימות וההדרה הזאת, הוא מכנה את המוסיקה הדתית במילת הקסם האופנתית, שאי אפשר בלעדיה. "הדתה". הדחליל המלאכותי הזה שבו מנסים להפחיד אותנו. הוא רוצה להדיר מהרדיו "שלו" את הדתיים, ואת הרצון שלהם לשדר ברדיו "שלו" הוא מכנה "הדתה". בכך, הוא מדגמן את מהות ההיסטריה המלאכותית הזאת, ה"הדתה". הקשקוש הזה הוא המצאה דוסופובית של מי שבשם החופש והנאורות, שעליהם הם מלהגים גבוהה גבוהה, מנסים להדיר, להקטין ולהשפיל את מי ששונים מהם.

את מי מזכיר לי אוחובסקי בדבריו? את אלה שמדברים בדיוק כמוהו על מצעד הגאווה. אותה שנאה עיוורת, אותה הדרה, אותה פוביה, אותה סתימת פיות, אותו רצון לנכס לעצמם את המרחב הציבורי. וכאשר דווקא אוחובסקי משתלח בשונים ממנו כאחרון ההומופובים, הוא מפגין חוסר מודעות עצמית קיצונית.

* גשר מט לנפול – קרן גשר לקולנוע רב תרבותי, הינה גורם חשוב ומשמעותי בתרבות הישראלית. הקרן קמה במטרה לפתח יצירות קולנועיות וטלוויזיוניות, דוקומנטריות ועלילתיות, שיחשפו את המציאות בחיי הפריפריה ואת המגוון הרב תרבותי של החברה בישראל. היא אחראית ליצירות חשובות כמו "אושפיזין", "מעורב ירושלמי", "עבודה ערבית", "תמרות עשן" ועוד.

לאחרונה, לקחה על עצמה הקרן ללוות ולסייע לקרן שהוקמה בידי משרד התרבות כדי לטפח את היצירה הקולנועית בחברה הערבית בישראל, מתוך רצון לתת במה לקולות אחרים, שלא קיבלו את הבמה עד כה והנם מחוץ למיינסטרים האמנותי.

השבוע הודיעה הקרן על פרישתה ממיזם הקולנוע בחברה הערבית. הסיבה, כך הסבירו מנהלי הקרן, היא ש"הקרן מצאה את עצמה במרכזו של שיח מתלהם, המצוי בקוטבה של המטרה שלשמה פועלת הקרן, ובמקום להיות במקום של חיבור, היא עומדת בלב ליבה של הפלוגתא".

לקרוא ולא להאמין. העובדה שגורמים פנאטיים, קסנופובים, שונאי ערבים, תקפו את הקרן בשיח גזעני אלים ומתלהם, גרמה לכך שהקרן – שייעודה הוא לחבר וליצור דיאלוג בדיוק כדי לגשר על הפערים ועל שיח השנאה, נכנעה לשיח הזה. אז לשם מה היא קיימת? מי צריך אותה? הרי השנאה והגזענות קיימים גם בלעדיה. היא נועדה ליצור חלופה של שיח מכובד, של חיבור מגזרים, של הנגשת הגורמים שבפריפריה התרבותית למרכז הבמה.

כל מה שכתבתי עד כה לא באמת קרה. כלומר, הוא כן קרה. זה בדיוק מה שקרה. אבל יש פרט אחד לא נכון. לא מדובר בסיוע לקרן שפעלה בחברה הערבית, אלא לקרן שפעלה בקרב ההתיישבות ביהודה ושומרון. הסיוע הזה עורר מסע הסתה מתלהם ואלים, איום ונורא, בידיאסי מובהק. עצם הסיוע ליצירה הקולנועית הצומחת בהתנחלויות הוגדרה בפי המתלהמים המתנחלופובים כמיזם "על סף הגזעני או מעבר לו, מיזם שבפועל הופך את הכיבוש לסיפוח". עלו קריאות להחרים את קרן גשר. "אדם עם תפיסה דמוקרטית בסיסית אינו יכול לשתף פעול בדרך כלשהי עם קרן גשר, כל זמן שהיא שותפה למיזם קולנוע שומרון". הגורמים הללו החלו לפנות, כהרגלם, לגורמים בעולם בדרישה שיחרימו את קרן גשר. הקרן החלה לחוש בכיס את החרם האלים.

… וקרן גשר לקולנוע רב תרבותי נכנעה לאלימות הזאת. בושה וחרפה.

* את לא מוותרת – יום ההולדת השישים של אסתי, אחותי, שהיה יפה ומרגש כשלעצמו, היה גם אירוע השקת ספר השירה והסיפורת שלה: "את לא מוותרת, שמעת?"

שם שכל כך מאפיין את דמותה ועוצמתה של אסתי. והאמת היא שהשם מגלם את ההייטנריות.

קראתי את הספר באהבה רבה. נהניתי מאוד, התרגשתי, פה ושם אפילו דמעתי. בכל זאת, סיפורהּ של אסתי הוא גם סיפור החיים שלי. ושנינו חוליות באותה שרשרת. וחלקנו אותם הורים ואותם סבים, שהם נוכחים מאוד בספר. ואותו בעל קיוסק של ילדותנו, שגם עליו אסתי כתבה.

נדמה לי שגילוי נאות ממש מיותר במקרה הזה. ולא, לא אמליץ על הספר, כי לא אחשד באובייקטיביות. לכן אני רק אמליץ לכם לקרוא אותו בעצמכם, ואתם כבר תמליצו עליו בלעדיי.

* האתגר – לקחתי על עצמי אתגר – לאכול בחנוכה הזה סופגניה אחת בלבד. ונכון לעכשיו אני עומד באתגר. מזל שלא התחייבתי לכלום בנושא הלביבות.

* ביד הלשון

כתבלב – אמיר אוחנה כינה את כתבי המשפט של כלי התקשורת השונים "כתבלבים".

זכות היוצרים להכלאה הזאת, בין כתב לכלבלב, היא של אורי אבנרי, העורך המיתולוגי של העיתון האנטי ממסדי "העולם הזה". הוא לעג לעיתונאים, שתחת למלא את תפקידם כתקשורת נשכנית, אנטי ממסדית, הם נאמנים לממסד ככלבלבים.

(קצת אירוני שלב הממסד, שר בממשלה הנאמן ככלבלב לרוה"מ, מכנה כך תקשורת היוצאת נגד הממסד, בשל היותה ביקורתית).

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 23.10.19

* הכדור בידי גנץ – לאחר כישלונו של נתניהו בהרכבת הממשלה, עבר הכדור לידי בני גנץ. אני מאחל לו מכל לבי להצליח במשימה, אך הסיכויים לכך אינם גבוהים במיוחד. מדוע? כיוון שהממשלה היחידה שגנץ יכול להקים היא הממשלה היחידה שנתניהו יכול להקים, ואם הממשלה הזאת לא קמה כשהמנדט היה בידי נתניהו, יהיה קשה להקים אותה גם כשהמנדט בידי גנץ.

אף על פי כן, אני מייחל לכך שבחירות מיותרות ובזבזניות, שתמשכנה את שיתוק המדינה ותעמקנה את הקרע, והן עלולות להסתיים באותה תוצאה, לא תתקיימנה. לכן, אני מקווה שבכל זאת תקום הממשלה היחידה האפשרית – ממשלת אחדות לאומית רוטציונית.

על גנץ להזמין את נתניהו למו"מ, אבל הפעם מו"מ אמתי, כלומר בין כחול לבן והליכוד בלבד, בלי סינדולים, חישוקים, בלוקים ותרגילים מסוג זה. את המו"מ הזה יש לפתוח בהצהרה משותפת, שאף מפלגה אינה פסולה לקואליציה, וכל מפלגה שתקבל על עצמה את קווי היסוד עליהם תחלטנה שתי המפלגות, תוכל להצטרף לקואליציה.

הדרך הישרה, הפשוטה והמובנת מאליה, היא שגנץ יהיה הראשון ונתניהו יתפנה לטפל בענייניו המשפטיים. אבל במו"מ ללא תנאים מוקדמים, אין להציג זאת כתנאי מוקדם. אין לשלול מראש את מתווה ריבלין, על אף היותו עקמומי ובעייתי ביותר מבחינה חוקתית וביצועית. במקרה כזה, כמובן שעל כחול לבן לעמוד על הסכם ברור – שהנבצרות היא מיום הגשת כתבי האישום, שנתניהו ייצא לנבצרות בכל כתב אישום והגדרה ברורה שאינה משתמעת לשני פנים על מהות הנבצרות; בקיצור, ההסכם צריך להבטיח שאי אפשר יהיה לפרש אותו בדרכים מתחכמות ועקלקלות.

אל לגנץ לנסות להקים ממשלה צרה. אין לכך סיכוי בלי תמיכה של הרשימה המשותפת, ואפילו מהלך סרק של מו"מ-דמה על ממשלה כזו, יהיה מעילה באמונם של בוחרי כחול לבן, שבחרו מפלגה שלא בכדי שמה הוא כצבעי דגל הלאום. אין מקום למו"מ קואליציוני בין מפלגה ציונית לבין רשימה אנטי ציונית. אם ייעשה ניסיון להקים קואליציה כזאת, הוא יכשל, הקואליציה לא תקום, וכחול לבן תלך לבחירות עם כתם של המו"מ עם רשימה כזו.

ממשלה צרה עם החרדים, ליברמן ומפלגת העבודה היא כמובן ממשלה ראויה, אך בניגוד לכחול לבן, ליברמן מתנגד לקואליציה עם החרדים וקשה לי להאמין שהוא יתפשר. אפשר לגשש ולבדוק, אך הסיכויים לכך אפסיים.

יש לעשות מאמץ, אם כי לא בכל מחיר, להקמת ממשלת אחדות לאומית.

בהצלחה לבני גנץ!

* אירועי יצהר – מי שמרים יד על חיילי צה"ל ומיידה בהם אבנים הוא בוגד. בוגד בעם ישראל, במדינת ישראל ובארץ ישראל.

כל מי שמיידה אבן על חיילי צה"ל הוא מחבל, אך יהודי שעושה זאת הוא גם בוגד במולדת.

* צביעות – גם "הארץ" מגנים את יידוי האבנים על חיילי צה"ל ביצהר. אבל מהגינוי שלהם איני מתרשם, כי הם תומכים במעשים דומים בהפגנות בבילעין וכו'. כך שהגינוי שלהם הוא גינוי צבוע.

* בין שמגר לברק – על פי הנראטיב המקובל, הן על אוהדי האקטיביזם השיפוטי והן על שולליו, נחשב אהרון ברק לאבי האקטיביזם, ששינה את דרכם של קודמיו. כיוון שקודמו היה שמגר, רבים רואים בו את אחרון הנשיאים "השמרנים". ולא היא. אבי האקטיביזם השיפוטי היה דווקא שמגר. ברק היה ממשיך דרכו. ההבדל בין שמגר לברק לא היה מהותי, אלא כמותי (או בשפתו של ברק – מידתי) וסגנוני. לא היה זה הבדל בין שמרן לאקטיביסט, אלא בין אקטיביסט מתון לאקטיביסט קיצוני. לא הייתה ביניהם מחלוקת על כך שסמכותה של הרשות השופטת להתערב בחקיקה ובהחלטות ממשלה. הפער ביניהם היה בשאלה עד כמה צריכה הרשות השופטת לממש זכות וסמכות זאת. אולי גדול מכך הוא הפער בסגנון, ואין להמעיט בחשיבות הסגנון, כמעצב תודעה. שמגר לא דיבר כברק על "מהפיכה שיפוטית", "הכל שפיט", "מלוא כל הארץ משפט" ולא טען ש"גם החלטה של מפקד זוטר אם לאגף מימין או משמאל נתונה לביקורת שיפוטית". הסגנון הזה של ברק, שקנה לו מעריצים רבים, קנה לו גם יריבים מובהקים, שהיו ליריבי בית המשפט. עובדה זו פגעה במעמדו הציבורי של בית המשפט ובאמון הציבור בו, ובכך החלישה אותו מאוד, והקלה על מסע ההסתה והשטנה נגדו כיום.

הן שמגר והן ברק היו שופטים הנאמנים לאידיאולוגיה הציונית, שניהם ביטחוניסטים ושניהם דוגלים בזכויות האדם ובחופש הביטוי. את ההבדל ביניהם במידתיות, ניתן לראות בפרשת גירוש 415 מחבלי חמאס בידי ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ב-1992. שמגר עמד בראש המצדדים בגירוש וברק בראש המתנגדים. הרוב תמך בעמדתו של שמגר. ברק הוא שנתן את צו הביניים שעצר את הגירוש. סביר להניח שגם שמגר היה פוסק כך, ולא מאפשר גירוש ללא דיון בבג"ץ. אך שמגר הוא שפסק שהדיון יפתח ב-5:00 בבוקר, כדי לאפשר החלטה מהירה. בדיון, שמגר צידד בגירוש ובמתן אפשרות לכל מחבל לערער בפני בית המשפט לאחר הגירוש, בניגוד לברק שתמך בדחיית הגירוש עד שכל המגורשים יוכלו לערער. ובדיון הסופי, כעבור חודש, שמגר עמד בראש הרוב שקבע שהגירוש חוקי וברק בראש המיעוט שקבע שאינו חוקי. אולם שמגר הוביל לפשרה, שבה מיתן את הניסוחים בעד הגירוש וברק לא הציג עמדת מיעוט.

עם זאת, יש לזכור שדווקא שמגר הוא האחראי להחלטות שבעטיין מותקפת המערכת המשפטית, והן נחשבות למורשת ברק. הוא האיש שהחליט על זכות העמידה הגורפת בבית המשפט העליון. הוא האיש שקיבע את מעמדו של היועמ"ש כפוסק בענייני חוק, שהממשלה מחויבת לקבל את פסיקתו. הוא היה נשיא בית המשפט העליון בעת קבלת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק, והיה שותף מלא לניסוחיהם. אגב, ראוי לזכור שאת החקיקה הזאת הובילה ממשלת הליכוד בראשות שמיר, בהובלת שר המשפטים מהליכוד דן מרידור ויו"ר ועדת חוק חוקה ומשפט מטעם הליכוד אוריאל לין. הוא עמד בראש ההרכב שקבע את התקדים של פסילת חוק הכנסת הסותר את חוקי היסוד הללו (פס"ד בנק המזרחי). בנושא זה, שמגר וברק היו באותו צד, בניגוד לשופטים אחרים ובראשם מישאל חשין, שהתנגדו להתערבות בית המשפט ולפסילת החוק. שמגר הוא שעמד בראש ההרכב שכפה על ראש הממשלה רבין להעביר מתפקידם את השר אריה דרעי וסגן השר פנחסי, לאחר שהוגשו נגדם כתבי אישום. הלכת דרעי-פנחסי תקפה עד היום, כפי שנוכחנו רק לאחרונה עם התפטרותו של חיים כץ מן הממשלה לאחר שהוגש נגדו כתב אישום.

ועוד הערה. גם קו ההפרדה בין שמגר לקודמיו בנושא האקטיביזם אינו חד משמעי. מי שעמד בראש ההרכב שחייב את ממשלת בגין להעביר ממקומו את היישוב אלון מורה, כיוון שקם על קרקע פלשתינאית פרטית, היה קודמו של שמגר, משה לנדוי, שבהשקפותיו המדיניות היה איש ארץ ישראל השלמה מובהק ומתנגד לאקטיביזם השיפוטי. פסק דין בנק המזרחי אמנם היה הראשון שפסל חוק של הכנסת בהקשר של שני חוקי היסוד שהזכרתי, אך קדמו לו פסיקות שפסלו חוקים. לדוגמה, ב-1969 התקבל חוק שסתר את חוק יסוד הכנסת, באופן שפגע בהקצאת תקציבי הבחירות למפלגות הקטנות. בית המשפט קבע שהחוק סותר את עקרון השוויון שבחוק יסוד הכנסת, ופסל את החוק.

שמגר וברק הם שני ענקי משפט שתרמו תרומה אדירה לעיצוב המשפט הישראלי, אך שניהם גם פגעו במעמד בית המשפט ובאיזונים והבלמים בין הרשויות באקטיביזם השיפוטי. אולם ההבדל בין השניים במזג, בסגנון ובמידתיות, הוא הבדל משמעותי, ולכן תרומתו החיובית של שמגר הייתה גדולה משל ברק ותרומתו השלילית של ברק הייתה גדולה משל שמגר. היום ראוי לעצב מחדש את מערכת היחסים, האיזונים והבלמים בין הרשויות, בשיח משותף, מכבד ומכובד.

* אמת משפטית ואמת עובדתית – "לפעמים יש הבדל בין האמת המשפטית לבין האמת העובדתית". משפט זה שאמר מאיר שמגר, מעיד על ענווה של שופט שגזר גורלות. הוא לא ברח מאחריות והחליט החלטות, אך הוא מודע לכך שאינו אדם-על ואינו חף משגיאות. שמגר אמר את הדברים בעיקר בנוגע לפסק הדין שאותו הוא מגדיר כקשה ביותר שפסק, שרדף אותו עד יומו האחרון – זיכויו של ג'ון דמיאניוק. הוא דיבר על הספקות הרודפים אותו, אך בין השורות אני מבין שהוא כמעט משוכנע שג'ון דמיאניוק הוא איוואן האיום, ואף על פי כן, זיכה אותו מחמת הספק. בעיניי, פסק הדין הזה הוא פסק דין של כבוד לבית המשפט. יש בו הבנה במשמעות העמוקה של אי הפיכותו של גזר דין מוות. וכאשר ההגנה הצליחה לערער את הוודאות באשר לזהותו של הנדון למוות, העדיפו השופטים, למרות שהאמינו שהוא האיש, לזכות אותו מחמת הספק, מאשר להוציאו להורג למרות הספק.

* פשקווילים נגד שמגר – מכל קצוות הקשת הפוליטית והחברתית בישראל, זרמו הודעות אבל והספד על מאיר שמגר, נשיא בית המשפט העליון בדימוס ומעמודי התווך של מדינת החוק הישראלית. ניכרים דברי אמת, ודומני שלא היו אלו רק מחוות נימוסיות של "אחרי מות קדושים אמור".

שני חריגים היו, שניהם בעיתון "הארץ"; שני פשקווילים, אחד של אריאנה מלמד – "פרידה מאבי הכיבוש" והשני של גדעון לוי "אבי אבות השטחים המוחזקים". פשקוויל המערכת ברובו משבח את המנוח, אך אינו מחמיץ פסקת גינוי על תרומתו של שמגר ל"כיבוש". גדעון לוי אמנם מגדיר אותו גאון, אך מבהיר: "גאוניותו האמתית הייתה בעיצוב התדמית הליברלית והנאורה שלו ושל בית המשפט". אך את התדמית הזאת הוא מגדיר כ"תרמית גדולה".

52 שנה השמאל הרדיקלי מנסה לסכל באמצעות בית המשפט העליון את מדיניותן של ממשלות ישראל; לסכל באמצעות בית המשפט את מדיניות ההתיישבות של ישראל ולחייב באמצעות בית המשפט את נסיגת ישראל מיהודה ושומרון ומהגולן. אך שוב ושוב מוכיח את עצמו בית המשפט כרשות דמוקרטית, המכבדת את ההכרעות הדמוקרטיות של העם ואת המדיניות של הממשלות הנבחרות, ולא הופכת את עצמה כלי משחק בידי השמאל הרדיקלי האנטי ציוני. נכון, מערכת המשפט מקפידה על כך שהמדיניות תעשה על פי חוק, פוסלת נקודתית פעילות שאינה חוקית. זה תפקידה. ונכון, היא שעיצבה את המעטפת החוקית למדיניות של הממשלות הנבחרות, וגם זה תפקידה. תפקידה אינו לעשות פוטש כדי לקדם את הסיסמאות החלולות של גדעון לוי ואריאנה מלמד.

אגב, אין זה נכון שבית המשפט העליון הכשיר את מדיניות "אקיבוש". הוא לא קבע עמדה בעדה ולא נגדה, כי אין זה תפקידו ואין זה מעניינו. הוא אינו קובע את המדיניות, אך גם אינו מגדיר מדיניות חוקית כבלתי-חוקית, רק כי גאון המשפט גדעון לוי רוצה בכך. אגב, רוגל אלפר טרם פרסם פשקוויל נאצה ושטנה נגד שמגר ז"ל. המשך יבוא.

* היכן נקברים נשיאי בית המשפט? – מאיר שמגר לא יקבר בחלקת גדולי האומה. למה? כי נשיאי בית המשפט העליון אינם נטמנים בחלקה זו. זה החוק. יש לתקן את החוק. כפי שראשי הרשות המבצעת וראשי הרשות המחוקקת נקברים בחלקה, כך יש לנהוג גם בראשי הרשות השופטת. זו אמירה חשובה במיוחד היום, כאשר יש ערעור על עצם היות הרשות השופטת רשות שלטונית, ויש המתייחסים אליה כאל "פקידונצ'יקים שאף אחד לא בחר ומי שמם…" וכו' וכו'.

ב-ynet התפרסמה כתבה בנושא, ונאמר בה שעל פי החוק נקברים בחלקת גדולי האומה נשיאי המדינה, ראשי הממשלה ויו"רי הכנסת ובנות/בני זוגם. יש להוסיף על כך, שגם ראשי ההסתדרות הציונית (שהם גם יו"רי הסוכנות) נקברים בחלקה. אני מתפלץ מעצם המחשבה שאברום בורג האנטי ציוני, שלמרבה החרפה ישב על כסאו של הרצל, יוגדר כאחד מגדולי האומה וייטמן בחלקה (מגיעים לו שם שני קברים, גם כיו"ר הכנסת). גם המחשבה על האנס הסדרתי משה קצב כאחד מגדולי האומה מעוררת בי קבס.

בכתבה ב-ynet צוין שהנשיאים חיים ויצמן ויצחק בן צבי, וראשי הממשלה בן גוריון, שרת ובגין, לא נקברו, לבקשתם, בחלקת גדולי האומה. יש להוסיף עליהם גם את הנשיא עזר ויצמן, שנטמן, לבקשתו, בבית העלמין באור עקיבא, השכנה לקיסריה, מקום מגוריו, ואריק שרון, שנקבר לבקשתו, בגבעת הכלניות הסמוכה לחוות שקמים; החווה שהקים וחי בה.

* הארון והקדיש – האשמתם של אמנון אברמוביץ' ועודד בן עמי כאילו אמרו קדיש על נתניהו ובכך ייחלו למותו, הזכירה לי את ההאשמות נגד נתניהו, כאילו צעד בהפגנה עם ארון מתים של רבין ובכך הסית לרציחתו. בשני המקרים מדובר בהאשמת שווא.

על הארון בהפגנה בה צעד נתניהו נכתב "רבין קובר את הציונות". בשום אופן לא היה זה ארון של רבין. פעמים רבות הזכרתי הפגנות שונות, לפני ואחרי אותה הפגנה, שבהן מפגינים צעדו עם ארון קבורת הציונות, הביטחון, הדמוקטיה, החינוך, ההשכלה הגבוהה, התרבות וכו' וכו', או מודעות אבל דומות. איני אוהב את הסגנון, מטעמי טעם טוב, אך זו רטוריקה מקובלת ולגיטימית. ההאשמה נגד נתניהו נועדה לפגוע בו ולהשחיר את דמותו תוך סילוף ההפגנה. ובדיוק כך גם האשמתם חסרת השחר של אברמוביץ' ובן עמי כאילו אמרו קדיש על נתניהו.

מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך אמר הלל הזקן. חבל מאוד שנתניהו עושה לאברמוביץ' ובן עמי בדיוק מה שעשו לו.

* לא חסיד שוטה ולא מתנגד שוטה – חוה לוינסון תמהה כיצד במאמר אחד ביקרתי את דוד לוי על כך שחתר תחת יצחק שמיר והגנתי עליו בנוגע להאשמתו בידי נתניהו בפרשת "הקלטת הלוהטת". התשובה על כך ברורה. הוא אכן חתר תחת שמיר. הוא ומחנהו פעלו כל העת להפלתו. לעומת זאת, כל פרשת "הקלטת הלוהטת" הייתה עלילה של נתניהו על לוי.

אני מתייחס לגופם של נושאים ולא של אנשים. איני מסמן אדם מסוים, במקרה זה דוד לוי, כחיובי או כשלילי ובכל מקרה מצדד בו או מתנגד לו. אני בוחן נושא, ושופט אותו כמיטב הבנתי, ואין כל בעיה בכך שבמקרה א' אצדד בעמדתו של אדם שבמקרה ב' אתנגד לו. איני חסיד שוטה או מתנגד שוטה של איש.

זו גם גישתי לנתניהו, בניגוד לטענתה של לוינסון. פעמים רבות אני תומך בו ובהחלטותיו ומצדד בו וכותב בזכותו כאשר הוא מותקף שלא בצדק, לדעתי. כך עשיתי, למשל, כאשר תקפו אותו על נאומו בפני בתי הנבחרים נגד הסכם הגרעין האיראני ובכלל בהבעת תמיכתי, בדרך כלל, לא תמיד, בדרכו ופועלו בסוגיה האיראנית ובנושאי חוץ וביטחון רבים. כך כאשר מעלים את טענת הכזב כאילו הוא הסית, כראש האופוזיציה, נגד רבין. ורק לאחרונה צידדתי בהסכם שלו עם ממשלת פולין בנושא חלקם של הפולנים בשואה, עליו הותקף קשות, העליתי על נס את העובדה שממשלתו פעלה לפיתוח המגזר הערבי יותר מכל ממשלה בעבר ובעוד מקרים רבים. אני תמיד מבחין בין ד"ר נתניהו ומיסטר ביבי. למרבה הצער, בשנים האחרונות, מאז החלו החקירות נגדו, מיסטר ביבי גבר על ד"ר נתניהו, עד שהפך לאיום של ממש על הדמוקרטיה הישראלית.

* טרור חקלאי – האובססיות של נעמן כהן מגוחכות. כבר רבים עמדו על האובססיה לחזור שוב ושוב עד לזרא על שמות נעוריהם ושמותיהם הלועזיים של אנשים. כזו גם האובססיה שלו בנושא הטרור החקלאי.

הטרור החקלאי הוא מונח מוכר בשיח הציבורי הישראלי. הוא מגדיר את הפעולות של ערבים נגד החקלאות הישראלית כטרור הנובע ממניעים לאומניים. המונח הזה שנוי במחלוקת – יש המכחישים שמדובר בטרור, ומגדירים זאת כ"פשיעה חקלאית", כלומר כנושא פלילי בלבד. בראש המשתמשים במונח טרור חקלאי, עומדים הארגונים החקלאיים וארגונים כמו "השומר החדש" הלוחמים בו. גם אני משוכנע שמדובר בטרור לאומני, ולכן פעמים רבות בשנים האחרונות כתבתי נגדו והשתמשתי במונח.

נעמן כהן, משום מה, מתייחס למונח הזה בנוקדנות מילולית, ומסביר שאין דבר כזה טרור חקלאי כי חקלאות אינה יכולה לעסוק טרור. ובאובססיה הזויה קופץ בכל פעם שהמונח מושמע. ובפשקוויל האחרון שלו, שבו הגיב, בין השאר על השימוש שלי במושג, הוא האשים אותי שאני מגדיר את החקלאות כטרוריסטית (!). לא פחות. איזה טמטום. ובפשקוויל קודם, הוא כתב שאני משתמש בביטוי טרור חקלאי, כדי להסתיר את העובדה שזה לא טרור חקלאי אלא טרור ערבי, כדי לא לפגוע בתמיכה של הרשימה המשותפת בקואליציה עם כחול לבן. איזו אובססיה חולנית ומטופשת. הרי אני מתנגד בתוקף לכל שיתוף פעולה עם הרשימה המשותפת. בין השאר, בשל עמדתי בנושא הטרור החקלאי.

אבל באמת, קל יותר למצוא מחט בערימת שחת, מאשר רציונליות באובססיות של נעמן כהן.

* מלחמת שלושת הימים – רבות נאמר ונכתב על הקרבות בגולן במלחמת יום הכיפורים. פחות מכך, אך לא מעט נכתב על הקרבות לשחרור הגולן במלחמת ששת הימים. אולם הקרבות בגולן במלחמת ההתשה נשכחו מן התודעה.

כאשר מדברים על מלחמת ההתשה, מתכוונים בדרך כלל בראש ובראשונה לקרבות לאורך תעלת סואץ, בגזרה המצרית, וקצת למרדפים בבקעת הירדן, בגזרה הירדנית. כמעט ואין זוכרים ואין מזכירים את העובדה שגם בגזרה הסורית התרחשה מלחמת התשה קשה.

עיקרה של מלחמת ההתשה בגולן הייתה בשנים 1970-1973, להבדיל משתי הגזרות האחרות שבהן המלחמה הסתיימה באוגוסט (מצרים) וספטמבר (ירדן) 1970. גם בין מלחמת ששת הימים לשנת 1970 היו חדירות מחבלים, אירועי מיקוש, רובם מגבול ירדן בדרום הגולן ומעט מסוריה. אך החל ב-1970 הייתה זו מלחמת התשה של ממש, הן נגד צבא סוריה והן נגד ארגוני המחבלים, שכללה הפגזות מאסיביות על היישובים בגולן ועל כוחות צה"ל, חדירות מחבלים רבות וימי קרב.

מדרשת קשת יהונתן (לשעבר בי"ס שדה קשת יהונתן) במושב קשת שבמרכז הגולן, נקראת על שמו של יוני וודק, שנפל במלחמת יום הכיפורים בגולן. בשבע השנים האחרונות, עורכת המדרשה כנס לזכרו: "קשת יהונתן לא נסוג אחור", העוסק לרוב בקרבות מלחמת יום הכיפורים בגולן. השנה הקדישה המדרשה את הכנס למלחמת ההתשה בגולן, ועל כך היא ראויה לשבח.

המושב הראשון בכנס, שנערך באסרו חג של סוכות במכללת אוהלו, עסק בחיים האזרחיים של חלוצי ההתיישבות בגולן תחת אש הסורים במלחמת ההתשה. שלושה מראשוני המתיישבים, ורדה ושמעיה הרשקוביץ ואלי זיו, סיפרו את סיפוריהם הקשים, המצמררים והמרגשים, על אירועי התקופה. המושב השני עסק ב"מלחמת שלושת הימים" ביוני 1970; שלושה ימי קרב קשים, הקשים ביותר בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים, שבמהלכם נערך מבצע "קיתון 10" שבו צה"ל כבש והשמיד ששה מוצבים סוריים לאורך הגבול. 13 לוחמי צה"ל נפלו בקרבות שלושת הימים. קצינים מחטיבה 188 בפיקודו של משה (בריל) בר-כוכבא סיפרו על הקרבות. המושב השלישי הוקדש להרצאה מאלפת של אלוף (מיל') עוזי דיין על מבצע "ארגז" שבו נחטפו קצינים סורים בכירים כקלפי מיקוח לשחרור שבויים ישראלים שבידי הסורים. עוזי השתתף במבצע כקצין בסיירת מטכ"ל.

הכנס, שנכחו בו תושבים רבים מן הגולן, ותיקי השריון שנטלו חלק בקרבות ומשפחות שכולות היה חשוב, מלמד ומרתק. בחלקו השני – סיור באזורי הקרבות, נבצר ממני להשתתף, לצערי.

* תקופת ההפגזות – בספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה" הקדשתי פרק לתקופת ההפגזות, כפי שמכונה מלחמת ההתשה בפי ותיקי ההתיישבות בגולן. בין השאר, סיפרתי על "מלחמת שלושת הימים":

ההסלמה בגבול הובילה לקרבות בין צה"ל לצבא הסורי, ששיאם בין 26-24 ביוני 1970, במלחמת "שלושת הימים", בפריצה של צה"ל לעומק סוריה בפעולת תגמול רחבת היקף ובניסיון החדירה של שתי פלוגות סוריות שנועדה לכבוש שני מוצבים של צה"ל. לקראת הפעולה הגיע למרום גולן בשעת לילה מאוחרת מפקד החטיבה המרחבית, אז אל"מ אפרים חירם. הוא הודיע לגדי גולן, מזכיר הקיבוץ, וליהודה, שלמחרת בבוקר יהיה עליהם לפנות את הנשים והילדים מן היישוב. יהודה וגולן השיבו שבמקרה כזה עליהם לכנס אספה. זו נקבעה למרתף הקולנוע של קוניטרה, שהפך למקלט מוגן. אחדים לא התעוררו.
מפקד החטיבה הציג את דרישתו מן הנוכחים, וכשסיים את דבריו התייצבו יהודה וגולן והביעו את התנגדותם לפינוי. התעורר ויכוח, חלק חשבו שאסור להפר את הוראת הצבא, ואחרים, בחסות השקט היחסי ששרר באותה שעה, דרשו להישאר. בסופו של דבר נערכה הצבעה והוכרע ברוב קטן לפנות את הנשים והילדים.
השכם בבוקר למחרת החלו החברים לארוז לצורך הפינוי. חברים אחדים התלוננו על כך שלא העירו אותם אמש לאספה. יהודה וגולן קפצו עליהם כמוצאי שלל רב, ודרשו הצבעה חוזרת, הפעם לא בנוכחות מפקד החטיבה ואנשיו. בהצבעה זו היה הרוב עם יהודה וגולן. הוחלט להישאר, והרוב נשארו.
"באותם ימים שקדמו למלחמת יום הכיפורים," מבהיר יהודה, "פינוי היה כפירה בעיקר." ההפוגה בהפגזות נסכה ביהודה ובתושבים ביטחון מופרז, הוא מודה, וכיוון שכאזרחים לא היו כפופים לפקודות הצבא, חשו חברי מרום גולן שהם דבקים ברעיון הציוני כאשר אינם עוזבים יישוב. בסמכותו כמזכיר הקיבוץ, שיגר גדי גולן מכתב לראש הממשלה גולדה מאיר, בו דרש שהגוף היחיד שיהיה בסמכותו להחליט על פינוי יהיה ממשלת ישראל. ראש הממשלה קיבלה את תביעתו.

* זיכרונות שמחת תורה – שמחת תורה. שמחת תורה הראשון לאחר מות אבי. ואני מוצף. מוצף בזיכרונות ובגעגועים. זיכרונות ילדות, של שמחת תורה עם אבא שלי, בבית הכנסת "שלו" – "תהילות ישראל" בר"ג. השמחה, ההקפות, הריקודים עם ספרי התורה, הריקוד בתוך עזרת הנשים (עוד לא הבנתי אז איזה אבסורד יש בהפרדה הזו ובהדרה הזו), ובבית הכנסת של "התימנים" להקפה משותפת. המכירה הפומבית של הכיבודים ("חמש לירות 'אתה הוראת'"). יהושע, הגבאי הנצחי, רוקד ומתלהב ומשתולל. היום אני מבין שאולי היה קצת מבושם. אך אולי, בעצם, היה שיכור-ולא-מיין. כיוון שבשמחת תורה כל המתפללים עולים לתורה, מתקיימים כמה מוקדים של קריאת התורה – קריאה שוב ושוב עד שאחרון המתפללים עולה לתורה. אנו נהגנו לגשת למוקד שבסוכה. ואח"כ הוזמנו, "כל הנערים", כלומר הילדים, לעליה משותפת לתורה. חופת טלית נפרשה מעלינו, ויהושע ברך אותנו. וזעק "צאן קדושים", שנשמע "צוין קֶדושים" (במלעיל, כמובן) וכולנו השבנו בפעיה "מֶהההה".

… בשנה שעברה, בשמחת תורה, הייתי עם אבא שלי בבית החולים. במחלקה הגריאטרית בתל-השומר. היה זה האשפוז האחרון שלו. אחריו החלטנו לא לאשפזו עוד. הוא היה חלש מאוד, מנומנם, מעורפל. ולפתע שמעתי קולות שירה וריקודים. היו אלה חניכי ומדריכי "בני עקיבא" שהגיעו לבית החולים, עם ספר תורה, לשמח את המאושפזים. עמדתי במסדרון, לוודא שלא יפסחו על חדרו של אבי. והם נכנסו, שרו, רקדו, חילקו ממתקים ומאפים. הייתי בטוח שביקורם יעורר אותו, יחזיר אותו לאזור מוכר, בטוח, שמח. אבל הוא בהה ברוקדים, ושריר לא זע בפניו. ולבי נצבט, ורחמיי נכמרו עליו.

מאז עוד כמה פעמים התאושש, וכמה פעמים שקע, עד שעצם סופית את עיניו, באמצע התמוז.

* לבית הכנסת ולים – אחרי פטירתו של אבי, כתבתי על בית הכנסת שלו, ונשאלתי אם היה יהודי דתי. לא. הוא היה יהודי מסורתי. איזה סוג של מסורתי? כזה שהולך בליל שבת לבית הכנסת, ובשבת בבוקר נוסע לים.

* ביד הלשון

שמגר – הלך לעולמו מי שהיה הפצ"ר, היועמ"ש ונשיא בית המשפט העליון, חתן פרס ישראל מאיר שמגר, מענקי המשפט הישראלי. שמגר נולד כשטרנברג, אך עם מינויו לפצ"ר (הפרקליט הצבאי הראשי) נענה לקריאת בן גוריון ועיברת את שמו לשמגר.

מה פירוש שמגר? זהו שמו של השופט השלישי של ישראל בתקופת השופטים, שַׁמְגַּר בֶּן עֲנָת. שַׁמְגַּר בֶּן עֲנָת היה לוחם שהיכה בפלישתים. כאיש צבא ומשפט, אימץ מאיר שמגר את דמותו של השופט המקראי לשם משפחתו.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 16.10.19

* האסטרטגיה של פוטין והברחנות של אובמה & טראמפ – לפני קצת יותר משמונה שנים פרסמתי מאמר בשם "ההימור של פוטין". במאמר בחנתי את הגיון האסטרטגיה של פוטין, שדבק בתמיכתו החד משמעית בשלטונו הרצחני של אסד בסוריה, שאז דומה היה שהתמוטטותו היא עניין של שבועות. במאמר טענתי, שפוטין חושב קדימה, על מעמדה של רוסיה במזה"ת כמעצמת-על, והמטרה שלו היא להצטייר כהיפוכו של אובמה. אובמה נטש את מובארק בשעתו הקשה ביותר, וכל העולם הערבי ראה זאת, הבין ורשם לפניו. דבקותו של פוטין במשטר של אסד נועד להראות לעולם הערבי, שרוסיה אינה משענת קנה רצוץ כארה"ב. אפשר לסמוך עליה. לימים פוטין העמיק את מעורבותו ושלח את צבאו להציל את אסד, השתתף בפועל במסעותיו הרצחניים, והנחיל לו ניצחון (אם כי עדין לא ניצחון סופי. מלחמת האזרחים שכבר גבתה קרוב למיליון הרוגים עוד נמשכת).

טראמפ ממשיך במדיניות הפקרת ידידיו והפניית עורפו אליהם. הוא הפקיר את הכורדים, בעלי בריתה של ארה"ב וראש החץ במלחמה נגד דאעש. ברגע שארה"ב נטשה, היא פינתה את המקום לתוקפנותו של הרודן הטורקי ארדואן, שחלומו הוא לחדש את האימפריה העות'מנית, תחת סולטנותו. בצר להם, ומתוך חשש מכך שטורקיה עלולה לטבוח בעמם, הכורדים הושיטו יד לאויבם הוותיק, שרדה בהם לאורך שנים ועתיד לרדות בהם גם בעתיד – אסד. אסד ופוטין הפכו באחת למושיעי הכורדים.

המרוויחים הגדולים מנטישת טראמפ הם רוסיה, אסד, טורקיה, איראן ודאעש. ולנו אלו חדשות רעות.

* השוואה דמגוגית – גדעון לוי פרסם פשקוויל שבו השווה בין התוקפנות הטורקית נגד הכורדים, ל"תוקפנות" כביכול של ישראל נגד הפלשתינאים. בהשוואה הזאת, כמובן, ישראל יוצאת הרבה יותר גרוע מהטורקים.

אז קודם כל, שאפו על השינוי המרענן. ישראל אינה משולה לגרמניה הנאצית אלא רק לטורקיה של ארדואן.

לא אכנס כאן (אולי אעשה זאת בהמשך השבוע) לפרטי המופרכות שבהשוואה הזאת. אומר רק את ההבדל העיקרי, התהומי. הכורדים אינם מתנגדים לקיומה של טורקיה. אינם נלחמים נגד קיומה של טורקיה. די בכך, כדי לקבוע שההשוואה הזו מופרכת מעיקרה ודמגוגית.

* כלי משחק – הדבר המקומם ביותר בפרשת נעמה יששכר, אף יותר מהאכזריות שבעצם העונש הבלתי מידתי כל כך, הוא הדה-הומניזציה שבפרשה; ההתייחסות לנעמה לא כאל אדם שעבר עבירה ויש לדון בעונשו, אלא ככלי משחק במאבק אחר לגמרי, בין שתי מעצמות העל, שישראל נקלעה אליו שלא בטובתה, ובהיות נעמה ישראלית, היא משלמת את המחיר.

זאת הסיבה שמצדיקה את המעורבות של הצמרת המדינית של ישראל – הנשיא, ראש הממשלה, שר החוץ ושר המשפטים בפרשה, בניסיון לחלץ את נעמה מן הכלא. אין המדובר בעוד פרשה של ישראלי שסרח ועליו לקחת אחריות על מעשיו ולשלם עליהם את מחיר. זו הייתה גישה נכונה, אילו נעמה נענשה באמת על מעשיה. כיוון שהיא נענשה כפי שנענשה בשל היותה ישראלית, חובתה של המדינה, חובת הערבות ההדדית שבין אזרחי ישראל ובין המדינה לאזרחיה, לפעול בכל דרך אפשרית למענה.

ולקח חשוב שכדאי שנפנים, הוא ההכרח במערכת משפט עצמאית. הנה, זה מה שקורה במדינה שבה מערכת המשפט אינה עצמאית, אלא כפופה לשליט ומשמשת מכשיר לשירותו.

* הפגנה אחת – המפגינים נגד היועמ"ש בפ"ת, אינם באמת "משני צדי המתרס", כפי שהדברים נראים במבט שטחי. זו אותה ההפגנה. הפגנה נגד היועמ"ש כמי שמגלם את מדינת החוק, והיא בעצם הפגנה נגד מדינת החוק. המפגינים מתנגדים להליך המשפטי בנוגע לנתניהו, ודוגלים במשפט הרחוב. הם אינם זקוקים לראיות. הם יודעים מראש שנתניהו אשם/זכאי. מבחינתם מי שעומד למשפט הוא היועמ"ש – האם הוא יחליט נכון, על פי החליל שלהם, ויגיש/לא יגיש כתבי אישום נגד נתניהו. כנראה שבקרוב ההפגנה הזאת תנדוד לבתיהם של השופטים, כדי לתבוע מהם "להחליט נכון" באשר לנתניהו, בלי קשר לראיות. זו הפגנה אחת, נגד הדמוקרטיה ומדינת החוק.

* שחיתות מוסרית – תעשיית ההסתה מבית נתניהו מסמנת ראש חדש – היועצת המשפטית של משרד ראש הממשלה עו"ד שלומית ברנע-פרגו. עו"ד יוסי כהן, פרקליטה של "הגברת", האשים את היועצת המשפטית ש"היא פועלת במשך שנים להפיל ולהפליל את משפחת נתניהו ואת ראש הממשלה נתניהו". וברגע שהם מסמנים ראש, מיד המונים מאמינים לכך ומתייחסים לעלילה הבזויה כאל אמת מוחלטת. והיא מצטרפת אוטומטית לרשימה שכוללת את אלשייך, בן ארי, שי ניצן וכו', שחסידים "מתונים" כותבים שהם היו צריכים לשבת כבר מזמן מאחורי סורג ובריח וכו'.

במקביל, בשימוע, כך הודלף (מעניין מי המדליף), הציגו פרקליטי רוה"מ מסמך של ברנע-פרגו לפיו מותר לרוה"מ לקבל מתנות מחברים, בתנאי שהן לא בתוקף תפקידו, כי החוק מדבר על איסור קבלת מתנות בתוקף תפקידו. ומכאן, שנתניהו יכול היה להסתמך על חוות דעתה של הסמכות המקצועית במשרד. לא קראתי את המסמך, ואיני יודע מה כתוב בו. מן הסתם, היא התכוונה לקבלת ספר ליום הולדת.

מכל מקום – אם מישהו אישר דבר המנוגד לחוק – המאשר עצמו הוא עבריין. ובכלל, מי שמסוגל לשאול יועץ משפטי אם דבר כזה מותר, מי שזקוק בכלל לחוק כדי להבין שדרישת אספקה שוטפת של מוצרי נהנתנות ויוקרה במאות אלפי ₪; מי שמסוגל בכלל לחשוב ש"מגיע לו" לחיות על חשבונו של גביר, הוא אדם רקוב ומושחת מן היסוד, שאינו ראוי להנהגה לאומית. גם אלמלא היה חוק בנדון. על אחת כמה וכמה כשיש חוק, החוק ברור והמעבר על החוק נעשה במודע. וכאשר מקבל ה"מתנה" דואג במקביל לסייע למעניק ה"מתנות" – על פניו הוא חשוד בשוחד. לא בכדי, מסקנת החקירה של המשטרה הייתה שמדובר בשוחד וזו גם המלצת הפרקליטות. מנדלבליט הוא זהיר מאוד, בית הלל בהתגלמותו, ולכן הוא החליט לקולא, ולא השית על המקרה הזה האשמה בשוחד.

מבחינה פלילית עומדת לנתניהו חזקת החפות ורק בית המשפט יפסוק. מבחינה מוסרית, ערכית, ציבורית – מדובר בשחיתות עמוקה.

* מבחן המנהיגות של ערביי ישראל – המאבק נגד האלימות במגזר הערבי הוא הפעם הראשונה שההנהגה הפוליטית של ערביי ישראל מעלה לראש סדר היום סוגיה הנוגעת לחייהם של ערביי ישראל, ולא מאבקים נגד זהותה של המדינה, נגד ביטחונה ונגד זכותה להגנה עצמית. זו כשלעצמה התפתחות חיובית וראויה לשבח.

השאלה היא כיצד אותה הנהגה תפעל בנדון. האם היא תסתפק במסע תעמולתי פופוליסטי של הפניית אצבע מאשימה נגד הממשלה והמשטרה (כפי שהיא נוהגת עד כה), או תגלה אחריות מנהיגותית. אחריות מנהיגותית היא להפנות את המבט פנימה, לתוך החברה ולהוביל מהלך חברתי נגד האלימות והפשע, לקרוא לציבור לשתף פעולה עם המשטרה, להלשין למשטרה, להסגיר למשטרה, לראות במשטרה את הפתרון ולא להתייחס אליה כאל אויב שצריך להיאבק נגדו. וכשהמשטרה נכנסת ליישוב ערבי כדי להשליט חוק וסדר, על ההנהגה לגבות אותה ולקרוא לציבור לשתף עמה פעולה, ולא לקבל אותה בצמיגים, אבנים ובקת"בים כשהח"כים עומדים בראש המסיתים, כפי שהיה עד כה.

על ההנהגה הערבית לגלות מנהיגות ולצאת נגד כל סוגי הפשיעה והאלימות – גם נגד הבניה הפרועה והבלתי חוקית וגם נגד הטרור החקלאי כלפי ההתיישבות היהודית. ההנהגה של המגזר הערבי ניצבת בפני מבחן קשה – מבחן המנהיגות.

* לא במישור הרציונלי – נעמן כהן מרח על גבי שלושה עמודים תשפוכת של שנאה וארס כלפי בגין, וכל זאת כדי להוכיח אותי על הערצתי לבגין. מוזר, כיוון שאין בי שמץ של הערצה לבגין. אבל אני מודה שכבר מזמן חדלתי להתייחס להגיגיו של כהן במישור הרציונלי, ואין לי הכלים המקצועיים להתייחס אל הדחפים שלו.

* סוכה לנצח – כשעמוס, בננו הבכור היה בן ארבע, החלטנו להקים סוכה בחג סוכות. קנינו סוכת "נחלים" יפה. זה היה לפני עשרים שנה בדיוק. ועדין, אותה סוכה משרתת אותנו נאמנה, והיא איתנה, יציבה וחזקה. אכן, סוכה לנצח.

* ביד הלשון

מִשְׁעֶנֶת קָנֶה רָצוּץ – במאמר ב"הארץ" הגדיר פרופ' שלמה אבינרי את דונאלד טראמפ, נשיא ארה"ב שהפקיר את הכורדים בצפון סוריה – "משענת קנה רצוץ". אבחנה מדויקת.

הקופירייטר של הביטוי הוא רבשקה, שר צבאו של סנחריב מלך אשור. דבריו, שהופיעו בספר מלכים ובישעיהו, כוונו לאוזניו של חזקיהו, מלך יהודה, ששם יהבו על מעצמת-העל המצרית. עַתָּה עַל מִי בָטַחְתָּ כִּי מָרַדְתָּ בִּי? עַתָּה הִנֵּה בָטַחְתָּ לְּךָ עַל מִשְׁעֶנֶת הַקָּנֶה הָרָצוּץ הַזֶּה, עַל מִצְרַיִם, אֲשֶׁר יִסָּמֵךְ אִישׁ עָלָיו וּבָא בְכַפּוֹ וּנְקָבָהּ. כֵּן פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְכָל הַבֹּטְחִים עָלָיו" (מלכים ב יח, יט–כא).

קנה הוא צמח רב שנתי הצומח סמוך למקווי מים. בלשון המקרא קנה הוא מקל, גבעול חלול. קנה רצוץ, הוא קנה רעוע, חלש, אי אפשר להישען עליו.

משמעות הביטוי, היא גוף או אדם שאי אפשר לסמוך עליו, אי אפשר לבטוח בו. אי אפשר להישען עליו, כי זו משענת רעועה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 13.10.19

* קול מוסרי – על ישראל להוביל מערכה מדינית ודיפלומטית למען העם הכורדי ונגד התוקפנות של הרודן הטורקי ארדואן. על ישראל להעלות את הנושא באו"ם ובכל פורום בינלאומי.

ובנוסף לכך, הגיע הזמן שישראל תכיר בג'נוסייד הטורקי נגד העם הארמני. ויש קשר בין הדברים.

* מתחכמים – כפי שכבר כתבתי פעמים אחדות, אני קורא לכחול לבן להסכים למו"מ על ממשלת אחדות רוטציונית על בסיס מתווה ריבלין, ברגע שהליכוד יהיה רציני ויחל מו"מ שאינו מסונדל בבלוקים. זאת, למרות שיש פתרון ישר, פשוט והגון – רוטציה שבה גנץ ראשון ונתניהו מתפנה לענייניו המשפטים, ומנסה להיאבק על חפותו עד הרוטציה; ייצא זכאי – יחליף את גנץ. יורשע – הליכוד יבחר תחתיו מנהיג נורמטיבי ושומר חוק. אולם בפלונטר הקיים, לנוכח התבצרותו העיקשת של נתניהו בקרנות השלטון, אני מציע לכחול לבן להתפשר ולהסכים למתווה ריבלין.

אולם לאט לאט מתחוור, שכאשר נתניהו מקבל, כביכול, את מתווה ריבלין, הוא מתחיל להתחכם, מתחיל עם השטיקים והתרגילים המוכרים שלו. שטייניץ כבר הודיע שהנבצרות תחל רק ביום היפתח המשפט. ככה מתחילה ההתחכמות.

אין מקום לשום התחכמות. לנבצרות יש שלושה עקרונות בל יעברו: א. נתניהו ייצא לנבצרות ביום שבו יוגש נגדו כתב אישום. ב. נתניהו ייצא לנבצרות בכל כתב אישום שהוא. ג. בתקופת נבצרותו רמת המעורבות שלו בניהול ענייני המדינה תהיה זהה לזו של שרון בזמן נבצרותו. כל אלה חייבים להיות מוגדרים בצורה החדה ביותר, בהסכם הקואליציוני, בחתימתו של נתניהו.

* טיעון ילדותי ודמגוגי – אחד הדקלומים הפופולריים, אך גם הדמגוגיים, בקרב מדקלמי דפי המסרים, הוא שכיוון שבחוק נאמר שראש הממשלה יכול לכהן עד פסק דין חלוט, מי שתובע את התפטרותו פועל נגד החוק. מי שמדבר גבוהה גבוהה בשם מדינת החוק, צריך לכבד את החוק הזה וכו' וכו' וכו'. הרי לא בכדי זה מה שהמחוקק קבע.

הטיעון הילדותי הזה הוא התגלמות הדמגוגיה. המחוקק קבע דבר אחד – שכאשר יש פסק דין חלוט, כהונתו של ראש הממשלה פוקעת באופן אוטומטי, גם אם 120 ח"כים תומכים בו. החוק נועד למנוע מצב שבו ראש ממשלה יורשע בדין, וייאחז בכוח בקרנות השלטון, בטענה שכיוון שהוא נבחר הוא מבטא את רצון העם, ומי הם השופטים הפקידונצ'יקים שאף אחד לא בחר בהם, שיחליטו במקום העם וכו' וכו' וכו'.

אולם החוק בשום אופן אינו אומר שראש ממשלה שהנו חשוד או נאשם חייב להישאר בתפקידו עד פסק דין חלוט. הוא גם אינו אומר שאסור לכנסת, למפלגות בכנסת, למערכת הפוליטית, לאזרחים, לתקשורת ולכל חלק בציבור לקרוא להתפטרותו, לפעול להפסקת כהונתו, לדרוש ממנו להתפטר. מי שטוען שדרישה להתפטרות ראש הממשלה טרם פסק דין חלוט מנוגדת לחוק – אין לו שמץ של מושג בדמוקרטיה.

הבה ניזכר בפרשת אולמרט. כשרק החלו החקירות נגדו, לא כאשר הוגשו נגדו כתבי אישום (בכפוף לשימוע), נתניהו היה הראשון שקרא להתפטרותו המיידית, ונימק זאת באופן נפלא, בכישרון רטורי נדיר. ושרי ממשלתו של אולמרט וחברי מפלגתו הורו לו את הדרך החוצה.

האם נתניהו עבר על החוק כשהוא קרא להתפטרות אולמרט בשל החקירות נגדו? אופס. אין דבר כזה נתניהו עבר על החוק. הרי נתניהו הוא החוק. הוא מעל החוק. ובכן, זה ההסבר שלי: כשנתניהו קרא להתפטרותו של אולמרט בשל החקירות נגדו הוא צדק. כאשר הוא אוחז בשלטון בטענת ה"עד הרשעה חלוטה" הוא צודק. איך אפשר ליישב את הסתירה? זה ברור. נתניהו תמיד צודק. וכשהוא אומר דבר והיפוכו, הוא צודק. ואנחנו, בני תמותה, לא אמורים להבין זאת, אלא רק לדקלם את דפי המסרים היוצאים מבלופר.

* לסלק את ההדר מהליכוד – קריאות בליכוד לגרש משורותיו את בני בגין, שיצא נגד נתניהו והודיע שלא יבחר בליכוד בראשותו. בני בגין הוא התגלמות ערכי תנועות החרות, הוא הביטוי המובהק של עקרונות הליכוד, בעמדותיו ובאורח חייו הוא מייצג את האידיאולוגיה הז'בוטינסקאית, את ההדר הבית"רי. הוא יוצא נגד הליכוד היום, בשל בגידת הליכוד בדרך של הליכוד והעדפתו את הדרך הביביסטית שהיא היפוכה. מי שדורש לסלק אותו מהמפלגה, רוצה לסלק את השריד האחרון של החירותניקיות מהליכוד.

איני יודע אם בגין עדין חבר בליכוד, אבל אם כן, אני סבור שעליו, מיוזמתו, לפרוש מן המפלגה. דווקא מאדם כמוהו אני מצפה, בשם ההדר שהוא מגלם, לא להיות חבר במפלגה שהוא לא הצביע בעדה בבחירות. הוא יוכל לחזור אליה, כאשר תהיה התמודדות על הנהגתה ועל דרכה, כדי לתמוך במי שבעיניו יחזיר אותה למסילה.

* עריצות המיליה – בראיון ל"גלריה", אמר חגי לוי, יוצר הסדרה "הנערים": "הרבה פעמים אני מרגיש שחופש הביטוי שלי באופן אישי הרבה יותר מאוים או מוגבל דווקא מצד השמאל, מאשר מצד הימין. מהפוליטיקלי קורקט. אני יכול עכשיו לשבת אתך ולהגיד דברים איומים על ביבי ועל המתנחלים, אבל אם אני אצטרך להגיד משהו על מי-טו או על מזרחים, אני אחשוב אלף פעם. זה מפחיד אותי יותר מאשר מירי רגב. שם יש איום עצום על חופש המחשבה ועל חופש הביטוי".

לוי, יש לציין, הוא איש שמאל מובהק. ניכרים דברי אמת. אני מסכים אתו, אבל חושב שדבריו מחייבים הבהרה. אין זה נכון באופן אובייקטיבי שהאיום על חופש הביטוי הוא בשמאל יותר מאשר בימין. אבל באופן פרדוכסלי, נכון לומר שחופש הביטוי של איש שמאל, החי, פועל ויוצר במיליה של השמאל, מאוים בעיקר בתוך המיליה שלו. כי ההשתייכות המיידית היא למיליה, ובתוך המיליה זו חכמה קטנה להשתלח ביריב. וזו גם גבורה קטנה, שלעתים אנשי המיליה של השמאל מתהדרים בה לשווא, כאשר הם "מעזים" לתקוף את הימין, ו"להסתכן" בתשפוכת טוקבקים תוקפנית נגדם. הרי בתוך קבוצת ההשתייכות שלהם, הם זוכים למחיאות כפיים.

פעמים רבות כתבתי שאין זה הגיוני שבמיליה התרבות הישראלית 90% דוגלים בעמדות של 10% מהחברה. זה לא דבר טבעי. ניתן לצפות שהתפלגות העמדות בקרב אנשי התרבות תהיה זהה להתפלגות בכלל האוכלוסיה. מה שגורם להתפלגות הזו היא עריצות המיליה. אדם שנמצא בתוך אותה קבוצה, מתיישר עם הציפיות ממנו, כי אם לא ינהג כך, העונש שהוא צפוי לו הוא הגחכה. והגחכה בתוך הקבוצה אליה אתה משתייך, היא עונש חמור מאוד.

לוי מסביר זאת בכנות בראיון עמו: "החשש שלי מפוליטיקת הזהויות ומהפוליטקלי קורקט, הוא יותר גדול מכל דבר אחר. אנשים אומרים שאנחנו אמיצים ועשינו דבר נועז. צריך לשים את זה בפרופורציה: אם היינו עושים סדרה ימנית, זה היה הרבה יתר אמיץ מאשר סדרה שמאלנית. הרי זה המיליה שבו אנחנו חיים. כרגע מי שמתקומם נגדנו זה אנשים שאינם מאוד משמעותיים בשבילי".

כל הכבוד על האומץ והיושרה של לוי לומר אמת.

* סטיה – קראתי את "עשרת הדיברות לילדה הצנועה" שכתב הרב שלמה אבינר, ומסקנתי היא שהכותב הוא סוטה מין.

* האתרוג – נסו לדמיין את התסריט הבא. נתניהו מתארח בארץ אירופית. הוא מוזמן לארוחה חגיגית אצל ראש הממשלה המארח. לארוחה מוזמן נציג אחד של פול העיתונאים הישראליים, שאמור להיות צינור המידע לכל העיתונאים. בארוחת הערב משתתפים פעילי מפלגתו של ראש הממשלה המארח. המארחים שותים ומשקים את אורחיהם בעוד ועוד כוסיות של משקה חריף ביותר. בטוב לבו בוודקה, פוצח המארח בנאום אנטישמי קשה. נתניהו מסמן לעיתונאי שבשום אופן לא יכתוב אף מילה על מה שקרה, וקם להשיב בנאום נימוסין קצר, שאין בו זכר לדברי המארח.

למחרת, בעיצומה של קבלת פנים אחרת, ראש הממשלה מתעלף ומובהל לבית החולים. מתברר שמערכת העיכול שלו נפגעה מהמפגש עם המשקה החריף. למחרת, העיתונאי ולפחות עוד עיתונאי אחר רואים אותו מוצא מבית החולים על כיסא גלגלים ומועלה על המטוס לארץ על אלונקה. בינתיים הוא מתאושש ובנתב"ג – יורד על הרגליים.

איזה סקנדל היה מתרחש כאן. אילו כותרות.

במוסף הספרות והתרבות של "הארץ" מספר יהודה ליטני את הסיפור הזה, על ביקור של מ"מ ראש הממשלה ושר האוצר שמעון פרס בפולין, בדצמבר 1989. הוא השתתף בביקור כשליח "ג'רוזלם פוסט" והיה הנציג בסעודה. הסעודה הייתה בבית ראש הממשלה הפולני הקומוניסט רקובסקי, ביום האחרון של השלטון הקומוניסטי. ההתמוטטות הייתה למחרת, בקבלת פנים של המשטר החדש, ממשל "סולידריות".

לפחות עיתונאי נוסף, סבר פלוצקר, היה עד להתמוטטות הפיסית (אך לא לסעודה ולנאום האנטישמי).

שלושים שנה סכר ליטני את פיו, וכמוהו גם פלוצקר (ואולי שותפי סוד נוספים) ואיש לא דיבר על כך ולו ברמז. שנים לאחר האירוע פגש ליטני את פרס באירוע מסוים, ופרס הכחיש באוזניו נמרצות את האירוע, והאשים את "אתם העיתונאים" בהמצאה. וליטני המשיך לשתוק.

ההשוואה הזו לא נועדה לטעון שהתקשורת רודפת את נתניהו, אלא שהיא איתרגה במשך שנים את פרס, פינקה אותו, ליטפה אותו ועטפה אותו כאתרוג.

(הערה – מעל הכותרת כתוב: יהודה ליטני / סיפור. אבל על פי כל הסימנים, כולל התאריכים, השמות וכו', זה ממש לא נשמע כסיפור בדיוני, אלא כמעשה שהיה).

* יום כיפור ראשון ללא אבא שלי – יום הכיפורים היה הראשון מאז מות אבי. לראשונה הדלקתי שני נרות נשמה, לזכר שני הוריי. בתפילת יום הכיפורים אמרתי קדיש.

האמת היא ש-35 שנים שאיני נמצא עם אבי ביום הכיפורים. אני באורטל והוא ברמת גן. אבל באופן קבע, רגע לפני כניסת הצום ורגע אחרי צאתו, התקשרתי לאבא שלי. זה היה ריטואל קבוע.

גם בימי מחלתו, הוא המשיך לצום ביום הכיפורים. מהיכן שאב את הכוחות? רק בשנה שעברה הקפדנו לא להזכיר לידו את העובדה שזה יום הכיפורים, כדי שלא יתעקש לצום ויסכן את עצמו.

נוהג של אבי שאימצתי – גם בצום יום הכיפורים, יש לצחצח שיניים לפני השינה ועם ההשכמה. הצום מתקשר עם טוהר, עם זיכוך הנפש. וזה לא ממש מסתדר עם ריח רע מהפה.

* ביד הלשון

מצודה – מתוך מאמר של חיים באר במוסף יום הכיפורים של "ידיעות אחרונות": "מבוהלים כדגים האחוזים במצודה הם נעים ונדים ללא הפסקה, במין התרוצצות משונה שקדושה וחולין מעורבים בה". באיזו מצודה אחוזים דגים?

יש שני פירושים למילה מְצוּדָה. פירוש אחד הוא מבצר. הפירוש השני, שאליו התכוון באר, הוא רשת דייג, מכמורת. אני משער שהמקור הוא המילה ציד.

את המילה ניתן לנקד ולהגות בשתי צורות: מצוּדה ומצוֹדה. בחג הסוכות הממשמש ובא נקרא את מגילת קהלת, שבה מופיעה המילה: "כִּי גַּם לֹא יֵדַע הָאָדָם אֶת עִתּוֹ, כַּדָּגִים שֶׁנֶּאֱחָזִים בִּמְצוֹדָה רָעָה, וְכַצִּפֳּרִים הָאֲחֻזוֹת בַּפָּח" (קהלת יג, ט).

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 25.8.19

* לשקם את המיינסטרים – "שמאל חלש" מכנה נתניהו את כחול לבן. כידוע, "סמולן" זו קללה. ומיהו שמאלן? מי שאינו מתיישר עם נתניהו (לדוגמה, השמאלנים הידועים ריבלין, בני בגין, גדעון סער, בוגי יעלון, ליברמן, אלשייך, מנדלבליט, איילת שקד וכו').

להיות שמאל זו לא בושה. להיות ימין זו לא בושה. אבל המשחק של נתניהו, שהשמאל שותף לו, נועד למחוק את המרכז. כחול לבן חייבת לנתק את הקשר הגורדי "שמאל-מרכז" שפוגע בה אלקטורלית, אך מה שחמור יותר – פוגע בחברה הישראלית. הוא פוגע בחברה הישראלית, כי חברה שאין בה מרכז חזק, היא חברה דו-קוטבית. חברה דו-קוטבית היא סכנה לאומית, סכנה של קרע נורא בעם. אנו נוכחים איך בחברה דו-קוטבית, כל מחנה נגרר אחרי השוליים הקיצונים והמטורפים שבשוליו (הכהניסטים, שוברים שתיקה ודומיהם). תפקיד המרכז הוא למנוע חברה דו-קוטבית, ולהציע חברת רצף, שיש בה רצף דעות ומגוון דעות, ומתנהלת הידברות מתמדת בין דעות שונות, ואנשים יכולים לנקוט עמדה חופשית, ולא להתיישר אחרי צו "המחנה" או "השבט". מרכז חזק ימתן את הימין והשמאל ויחזיר אותם לשפיות. משימתה העליונה של כחול לבן היא שיקום המיינסטרים הציוני, הממלכתי הדמוקרטי.

* מודעות עצמית – דפנה ועידו נתניהו פרסמו ב"האומה" מאמר שכותרתו: "למה ימין ולא שמאל: ריאליזם מול אוטופיזם". משפט מתוך המאמר: "נוח לו [לשמאל] לחלק את העולם בצורה דיכוטומית, תמיד לשני מחנות, שהאחד הוא לא פחות מאשר אויב והשני הוא של 'אנשי שלומנו' ".

אבל אם אנסה לתמצת במשפט אחד את המאמר: דפנה ועידו נתניהו מחלקים את העולם בצורה דיכוטומית, לשני מחנות, שהאחד הוא לא פחות מאשר אויב והשני הוא של אנשי שלומנו.

על רמת המודעות העצמית שלהם ניתן להסיק גם מהמשפט הבא: "בשמאל… הכישלונות הם אף פעם לא שלו. הם תמיד של מישהו אחר".

חחחח…

* המסרים הנכונים – צפיתי בראיון של בני גנץ בתכנית "פגוש את העיתונות" בערוץ 12, ואני בהחלט שבע רצון מהדברים שאמר. המסרים הנכונים ששמחתי לשמוע מפיו: 1. הצהרתו שמטרת כחול לבן היא הקמת ממשלת אחדות לאומית שתביא להסכמה לאומית. כמובן שהוא דיבר על ממשלת אחדות בראשות כחול לבן. מפלגה שמתמודדת על השלטון אינה צריכה להתייחס לשאלה מה תעשה אם תפסיד (גם הליכוד אינו משיב על השאלה הזו, ובצדק מבחינתו). 2. הוא שב ואמר מה הם הקווים המדיניים של כחול לבן: בקעת הירדן, גושי היישובים, ירושלים המאוחדת – יישארו בידי ישראל בכל הסכם. לא תהיה כל נסיגה חד צדדית. אם יהיה הסכם – הוא יובא להכרעה במשאל עם. 3. הבהרה שמפלגות שמתנגדות לישראל כמדינה יהודית דמוקרטית פסולות לקואליציה.

* אני פחדן גאה – הייתי השבוע בת"א – כל כולה מוצפת שלטי חוצות של מרצ, על פיהן ממשלת אחדות = פחדנות. אם אומץ פירושו להעמיק את הקרע והקיטוב בעם – אני מעדיף להיות פחדן. אם אומץ פירושו הרפתקנות מדינית מן הסוג שחווינו את תוצאותיה – אני מעדיף להיות פחדן. כן, אני פחדן גאה. אני גאה שאני מייחל לממשלת אחדות לאומית, שתאחה את הקרעים ותחדש את ההסכמה הלאומית בנושאים המרכזיים. כמובן שכאשר תקום ממשלה כזאת, סמוטריץ' ושפיר יצרחו מספסלי האופוזיציה.

אגב, מרצ מכנה את ממשלת האחדות "ממשלת אחדות ימנית". כלומר, כחול לבן היא בעיניה ימין. בדיוק כפי שכחול לבן מוצגת בידי נתניהו כשמאל. האינטרס של מי שנבנים מן הקרע, השסע והשנאה, הוא למחוק את המרכז ולטפח את החברה הדו-קוטבית. ושניהם מציגים את כל מי שאינו כמוהם – כהיפוכם. מי שאינו ביביסט – שמאל. מי שאינו מרצ – ימין.

* ברק ומלחמתו במדינת החוק – המסע שמנהל אהוד ברק נגד היועמ"ש, הוא חתירה תחת מדינת החוק, תחת שלטון החוק, תחת מוסדות החוק ושומרי הסף, ובעיקר, באופן ברקי אובססיבי אופייני – נגד מוסד היועמ"ש. כאשר מסע כזה מתנהל שעה שמדינת החוק נמצאת תחת מתקפה; תחת מלחמת חורמה של נתניהו והמוני חסידיו, הדבר חמור במיוחד. מדינת החוק נמצאת תחת מתקפה דו-ראשית, מצד נתניהו וברק.

התנהגותו של ברק אינה צריכה להפתיע את מי שקצת זוכר את ההיסטוריה. אחרי שהצעתו ההרפתקנית והמופקרת בקמפ-דיוויד נדחתה בידי ערפאת במתקפת הטרור הקשה ביותר בתולדות המדינה, ברק זחל, תחת אש הטרור, לטאבה וניסה עד הרגע האחרון לפני הבחירות המיוחדות לראשות הממשלה (2001) להציע לערפאת עוד ויתורים ובלבד שיוכל להציג בבחירות איזה נייר. היועמ"ש, לימים המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, אליקים רובינשטיין, כתב לו מכתב ובו הזהיר אותו, שאינו רשאי ואינו מוסמך, שבועות וימים לפני הבחירות, לחייב את ישראל בהסכם מרחיק לכת כל כך. הוא הורה לו להשעות את המו"מ עד לאחר הבחירות. ברק צפצף בבוז על הנחיית היועמ"ש ואיים לפטר אותו.

* קואליציה עם עודה – אני בעד קואליציה עם המפלגות הערביות. אך לפני כן עליהן לקיים מספר תנאים. א. להכיר בכך שישראל הינה ותהיה לעד מדינת הלאום של העם היהודי, וכל ניסיון לשנות את מהותה וזהותה אינו לגיטימי. ב. אין ולא תהיה "זכות" "שיבה" ולא יהיה כל דיון או מו"מ על הנושא. ג. זכותה וחובתה של ישראל להגן על עצמה ועל אזרחיה ולנהל מלחמת חורמה בטרור הערבי.

איני רואה כל מניעה בהצטרפותן של מפלגות ערביות שתעמודנה בשלושת התנאים.

(גם לאחר שיקבלו את כל התנאים, יהיה עליהן לעמוד בתנאי נוסף: להעיף את עופר כסיף).

* אין בסיס משותף – השוקניה הסתערה בסוף השבוע על כחול לבן בשל סירובה המוחלט לבחון אפשרות של קואליציה עם הרשימה המשותפת, האנטי ישראלית. פשקוויל המערכת, פשקוויל של רווית הכט ופרשנות של ג'קי חורי, מדקלמים אותו מנטרה תוקפנית. פשקוויל המערכת מאשים את כחול לבן בגזענות. רווית הכט – בגזענות ובכהניזם.

למה גזענות? כיוון שכביכול כחול לבן מתנגדת לערבים בתור שכאלה. וכי כחול לבן מוכנה, למשל, לקואליציה עם עופר כסיף, שנולד לאם יהודיה? אין שום בעיה בממשלה עם ערבים, אך לא תתכן ממשלה עם אנטי ישראלים.

אין כאן מניעת ייצוג מהערבים, כיוון שייצוג אינו בממשלה אלא בכנסת. הכנסת מייצגת את הבוחרים על פי הכוח שנתנו למפלגות השונות בקלפי. הממשלה מורכבת ממפלגות שיש ביניהן מכנה משותף מוסכם ויש להן רוב בכנסת. בכנסת יש קואליציה ואופוזיציה ובכך יש ייצוג לכלל הבוחרים.

איזה מכנה משותף יכול להיות למפלגות ציוניות עם הרשימה המשותפת? איזו תכנית יכולה להיות בסיס לשותפות כזאת? הרי על התשתית הבסיסית ביותר לכל מדיניות אין הסכמה עם המשותפת – עצם זכות קיומה של המדינה היהודית. הממשלה אחראית בראש ובראשונה על ביטחון המדינה. בכל עימות בין ישראל לערבים, כולל בשנים האחרונות – ב"צוק איתן", "אינתיפאדת הסכינים" וב"סבבים" בגבול עזה, הרשימה המשותפת תמכה באויב. האם היא יכולה לשבת בממשלה שמנהלת את המלחמה באותו אויב.

אילו הקואליציה הייתה אמורה לתת ייצוג לכל, ולא לבטא הסכמה על תכנית משותפת, איימן עודה היה דורש לצרף אותו לכל ממשלה, ללא תנאי. עובדה שהוא עצמו לא דרש זאת, אלא העמיד שורה של תנאי סף לנכונות להצטרף לקואליציה. התנאים שהוא הציג כמובן אינם קבילים ואינם יכולים להיות קבילים על כחול לבן – ביטול חוק הלאום, הפסקת "אקיבוש", הלבנת הבניה הבלתי חוקית במגזר הערבי ועוד. כל התביעות הללו אינן יכולות להיות אפילו בסיס למו"מ עם כחול לבן, גם אילו היה מדובר במפלגה יהודית.

כאשר עודה מדבר על הפסקת "אקיבוש" – על איזה "קיבוש" הוא בדיוק מדבר? הרי הוא תומך בפלשתינאים ברצועת עזה, שאחרי הנסיגה עד גרגר החול האחרון ברצועה ועקירת כל יהודי משם, ממשיכים להילחם נגד "אקיבוש". איזה "קיבוש"? זה שמונע מהם לבצע את צעדות ה"שיבה". מה תהיה עמדתה של המשותפת, אם תהיה חברה בממשלת ישראל, באשר לניסיונות החדירה לישראל בשם ה"שיבה"? האם יתכן שהם יהיו חלק מן ההחלטה על ההתייחסות הישראלית? הרי זה אבסורד.

תנאי נוסף של עודה היה חידוש המו"מ עם הפלשתינאים. זה תנאי פאתטי, כיוון שהוא מופנה כלפי ישראל, שעה שמי שמסרב למו"מ אינה ממשלת ישראל אלא אבו מאזן.

ואגב, כדאי לזכור שכל מרכיבי הרשימה המשותפת ושאר חבריו של עודה לחד"ש, כולל יהודי המחמד שלהם, יצאו נגד יוזמתו.

* האידיאל של הרשימה המשותפת – בראיון של איימן עודה לנחום ברנע ב"ידיעות אחרונות", שבו הביע את נכונותו להצטרף לקואליציה, הוא הציג רשימה של תנאי סף, שרובם בלתי קבילים בעליל, אבל חלקם לא רק קבילים אלא מוצדקים; כוונתי לחלק מן הדרישות האזרחיות, הנוגעות לתנאי החיים של ערביי ישראל. אלה דברים שממשלת ישראל צריכה לקדם, מתוך מחויבותה לאזרחים הערביים, ובשום אופן לא מתוך כניעה ללחץ פוליטי של מפלגה אנטי ישראלית.

לשבחו של נתניהו ייאמר, שממשלתו האחרונה עשתה יותר מכל ממשלה אחרת בעבר לקידום הציבור הערבי והשקיעה בכך מיליארדי ₪. בין השרים שקידמו במיוחד את הציבור הערבי ניתן למנות את שרי הבית היהודי בנט ושקד. ברנע שאל על כך את עודה, ותשובתו מבהירה מדוע ההשקעה במגזר הערבי צריכה להיעשות מעל ראשה של הרשימה האנטי ישראלית, ולא באמצעותה: "אני מאוד רוצה לקדם את הכלכלה שלנו, אבל לא כאשר רומסים אותנו מלמטה. אנחנו לא יכולים להשלים עם מה שמכונה 'שלום כלכלי', לא בגדה ולא כאן. זאת תפיסה שאומרת, אפשר לקנות את הערבים בכסף". משמעות דבריו ברורה – מה שמעניין אותו באמת אינו הפיתוח האזרחי והכלכלי של המגזר, אלא הכרה לאומית בכך שישראל אינה מדינה יהודית (ולכן הציב כתנאי סף את ביטול חוק הלאום). לכך אסור, כמובן, להסכים. וכיוון שאחריותה של הממשלה היא לכל אזרחי ישראל, אין להפוך את האזרחים הערביים בני ערובה ללאומנות האנטי ישראלית של הרשימה המשותפת.

בין דרישותיו המוצדקות של עודה, הוא מציין את נושא הפשיעה: "מבצעי איסוף נשק מהציבור ואכיפה נגד ארגוני פשע; הקמת צוות בין-משרדי למאבק בארגוני הפשע". צודק ב-100%. אבל דבר אחד הוא שוכח ומשכיח – שבכל פעם שהמשטרה נכנסת לאכוף את החוק במגזר הערבי, היא מתקבלת באלימות קשה ובמטחי אבנים. ומי גדולי המסיתים שתמיד נמצאים במקום ומשלהבים את היצרים? מי אם לא איימן עודה וחבריו?

השקת הקמפיין של הרשימה המשותפת נעשתה בשני אירועים נפרדים, לציבור הערבי ולציבור היהודי. ברנע נכח בהשקה לציבור היהודי. הוא מצטט את יהודי המחמד של הרשימה, עופר כסיף, שקצר מחיאות כפיים מן הקהל באומרו: "זכות השיבה לפלשתינאים היא החיים האמתיים". ה"שיבה" – משמעותה הטבעת מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים. התביעה ל"זכות" הזאת היא האמצעי להנצחת הסכסוך. כל עוד הרשימה המשותפת תומכת בכך, היא מעידה על עצמה, שתכניתה היא חיסולה של מדינת ישראל, ובתור שכזאת כמובן שאינה בת שיח לשום מו"מ קואליציוני.

* עף על עצמו – אם אחרי הבחירות ואחרי הקמת ממשלה חדשה אמיר אוחנה יהיה שר המשפטים (אני מקווה מאוד שלא), הוא יוכל לפטר כאוות נפשו את המנכ"לית ולמנות את מי שהוא רואה לנכון למנכ"ל, כיוון שמנכ"ל הוא משרת אמון של השר.

אולם אמיר אוחנה הוא מינוי זמני בממשלת מעבר עד הבחירות. הוא אפילו לא נדרש לקבל את אמון הכנסת. הוא לא יכול לקבוע מדיניות, לבצע שינויים משמעותיים או לפטר מנכ"ל. ההתחכמות של "המנכ"לית התפטרה לבקשתו של השר", כדי לעקוף את האיסור לפטר, היא עלבון לאינטליגנציה. היועמ"ש שגה כאשר אישר, בחריקת שיניים, את ההתחכמות הזאת. וטוב שבית המשפט העליון עצר את המהלך. אוחנה עף על עצמו, ובג"ץ העמיד אותו במקום.

* מיזם ציוני נפלא – אחת התופעות הציוניות היפות ביותר בישראל, היא החיילים הבודדים; צעירים יהודים שמתנדבים לשירות בצה"ל.

נתקלתי לראשונה בחיילים כאלה עוד בשירותי הסדיר. פיקדתי על חיילים בודדים בבית הספר למ"כים, בגדוד 906. רובם היו חיילים מצטיינים, מלאי מוטיבציה והתלהבות. היה לי חייל אחד, דיוויד שמו, בן 28. תחילה חששתי מעצם הפיקוד על מי שמבוגר ממני ב-8 שנים. איך הוא יקבל את מרותי? לא היה חייל משקיען ממנו, מורעל ממנו. הוא היה מאגיסט וההתלהבות שלו הייתה כשל בן 18.

אח"כ היו לנו בקיבוץ אורטל לאורך השנים 5 גרעיני עולים, שהורכבו מחיילים בודדים. חברי האחרון שבהם, גרעין צב"ר, התארחו השבת באורטל, לציון עשור לעלייתם. רובם הגדול עלו לארץ ונשארו בה.

כתבה גדולה ב"הארץ", יצאה חוצץ נגד מיזם החיילים הבודדים. נקודת המוצא שלה הייתה ההתאבדויות. בחצי השנה האחרונה התאבדו שני חיילים בודדים וגם בשנה שעברה התאבדו שני חיילים בודדים. יש לציין, על פי הנתונים בכתבה עצמה, שבכל עת משרתים בצה"ל כ-3,500 חיילים בודדים (לא כולל חיילים המגודרים בודדים בשל נסיבות חייהם בארץ). כותרת הכתבה: "כ-10% מהמתאבדים בצה"ל הם עולים בודדים, אז למה להביא אותם?" המסר הוא שאם 10% מן המתאבדים משתייכים לאוכלוסיה שמהווה 2% מחיילי צה"ל, עדיף לא לקלוט חיילים בודדים. דובר צה"ל מכחיש את הנתון, וטוען שחלקם של החיילים הבודדים בקרב המתאבדים הוא כחלקם בצה"ל. לא אכנס למחלוקת על אודות הנתונים. נניח שהנתון של "הארץ" קרוב יותר למציאות. זאת סיבה לבטל מיזם כזה? כל התאבדות היא דבר נורא. ראוי לבחון איך לשפר את המיון של החיילים הבודדים, את הליווי שלהם בצה"ל, אבל לבטל?

ישראל היא מדינת העם היהודי, ומשימתה לקרב את היהודים למדינה. האם עליה לדחות מי שרוצים להתנדב לצה"ל ולהגן על המדינה היהודית? וכיוון שרבים מהם גם עולים לארץ – הרי שהתרומה גדולה ביותר. קיומו של מפעל כזה וטיפוחו הנם משימה ציונית ראשונה במעלה, וזה בדיוק מה שגורם לשוקניה לצאת נגדו.

בכתבה נאמר שהמיזם זה קיים "חרף שיעור המתאבדים הגבוה… בעיקר כי הם עוזרים בגיוס תרומות". והטיעון הזה הוא אנטישמיות לשמה.

* ממואר מקסים – המלצת הקריאה שלי בעיתוני השבת, היא על סיפורו של יהודה ליטני במוסף התרבות והספרות של "הארץ": "גולדה השיבה מיד: בהול שְׁמָהוּל, כל דבר יכול לחכות!" ממואר מקסים מימיו כסטודנט תפרן בניו-יורק של שנות השישים המוקדמות, שעבד לפרנסתו כתורן לילה במחלקת הצופן של הקונסוליה הישראלית בניו יורק. הוא מספר על אירועי לילה שבו הוזעק לטפל במברק אל שרת החוץ גולדה מאיר ששהתה בניו-יורק במהלך עצרת האו"ם. על קורותיו באותו לילה לא אספר כדי שלא אחטא בקלקלן [=ספוילר].

* הזכות הגדולה – במלאת שלושים למותו של אבי, יוסי הייטנר, עלינו לקברו לטקס אזכרה וגילוי מצבה.

בתום הטקס הלכנו למצבה לזכר הנספים מקהילת רדאוץ, עיירת הולדתו של אבי בבוקובינה, שנספו במחנה טרנסניסטריה ומקום קבורתם לא נודע. יש בין המונצחים הייטנרים, אך דודי, סביו וסבתותיו של אבי ובני משפחה נוספים אינם מופיעים, ויהיה עלינו לדאוג לתיקון הדבר.

כשעמדתי מול המצבה הזאת, חשבתי על הזכות הגדולה של אבי – שזכה לשרוד את השואה, לעלות לארץ ישראל, להיות שותף לבניינה ולמלחמה על הקמת המדינה, לבנות בישראל משפחה לתפארת ולהאריך ימים.

* ביד הלשון

הגיעו מים עד נפש – בראיון עם פרופ' ליאוניד אידלמן, יו"ר ההסתדרות הרפואית העולמית ומועמד "ישראל ביתנו" לתפקיד שר הבריאות, הוא תיאר במילים קודרות מאוד את מצב מערכת הבריאות בישראל והשתמש פעמים אחדות בביטוי "הגיעו מים עד נפש".

משמעות הביטוי היא שהמצב בלתי נסבל, אי אפשר להמשיך כך. במקור נאמר "באו מים", ולא "הגיעו מים". "הוֹשִׁיעַנִי אֱלֹהִים, כִּי בָאוּ מַיִם עַד-נָפֶשׁ" (תהלים סט, ב).

* "חדשות בן עזר"

שלושים למותו של אבא

הספד בטקס אזכרה וגילוי מצבה 22.8.19

במהלך השבעה קראתי לראשונה, אחרי עשר שנים, את הראיון עם אבא, שבו הוא סיפר את תולדות חייו. כשקראתי, הצטערתי שלא שאלתי אותו על כמה אירועים וסיפורים שאני זוכר או מכיר, אך לא בקיא בפרטים. אחד מהם היה, כמדומני, לפני כעשרים שנה. לאבא הייתה תמיד חולשה לזקנים – עזר להם, עשה בעבורם סידורים, שמר עמם על הקשר. הוא סיפר לי פעם על מישהו, לדעתי פנסיונר משירותי רכב, זקן ערירי שהוא שמר אתו על קשר; ביקר אותו לקראת החגים, טלפונים בערב שבת וכד'. בשלב מסוים הוא חשד שהאחיינים שלו, קרובי משפחתו, מנשלים אותו וגונבים את כספו. הוא בדק את הנושא, ואכן, כך היה. הוא לקח על עצמו לטפל בענייניו הכספיים, ליווה אותו וטיפל בו במסירות. אותו זקן ביקש שאבא יהיה האפוטרופוס שלו, ואבא ניסה לסדר זאת, אך הדבר לא צלח. אבא המשיך ללוות אותו, קנה לו מכספו בגדים ומצרכים אחרים, עד פטירתו.

הסיפור הזה אופייני מאוד לאבא; שהיה רגיש לעוול ואוהב לסייע ולעזור לאנשים. אחד המאפיינים העיקריים שלו היה האכפתיות; אכפתיות מעשית, כלומר לקום ולעשות מעשה במה שאכפת לו. כשחזר הביתה מן העבודה, מבית הכנסת וכו', הוא לא נכנס הביתה לפני שבדק שאורות מיותרים אינם דולקים בבניין, שהדלת של חדר פחי הזבל סגורה וכד'.

דוגמה לאכפתיות שלו משמעותית להיסטוריה של קיבוץ אורטל. בקדנציה הראשונה שלי כמזכיר הקיבוץ, בשנות השמונים המאוחרות, העברתי החלטה מהפכנית בתנועה הקיבוצית באותם ימים – להנהיג פנסיה לחברים. החלטה שיושמה כשלוש שנים לאחר שסיימתי את התפקיד. עד אז הגישה הקיבוצית הייתה שבעצם קיומו וחוסנו מבטיח הקיבוץ את עתידם של חבריו; היום הם מפרנסים את הדור הבא וכשיזדקנו הדורות הבאים יפרנסו אותם. עדיף להשקיע במשק ולא "לבזבז" את הכסף על פנסיה. היו גורמים שונים שהביאו אותי למהלך הזה – מספר אירועים שהיו אז בתנועה הקיבוצית וקולות בתנועה שקראו לכך. לא בכדי, כעבור שנים מעטות זו כבר הייתה הנורמה ואח"כ גם החוק. אבל אין ספק שאחד הגורמים המרכזיים שהביאו אותי למהלך הזה, היה לחצו של אבא. יש להודות, שעיסוק בעניינים כמו פנסיה גם היום אינו טבעי לי, בוודאי לא בגיל 24.

אבא עבד ב"דפוס החדש" של "על המשמר", עבד עם חברי קיבוצים, הכיר את משכורותיהם וידע שאין להם פנסיות. מיד כשנכנסתי לתפקיד הוא החל לשוחח אתי על כך – עוד ועוד שיחות ארוכות, לעתים מייגעות. והוא לא ויתר ולא הניח לי. "אתם חייבים לתת לעצמכם דין וחשבון… אתם חייבים להבטיח את עתידכם… ומה יקרה אם יום אחד הקיבוץ יתפרק? ומה יקרה אם יום אחד תחליטו לא להיות יותר קיבוץ? ומה יקרה אם פעם תחליט לעזוב את הקיבוץ? ומה יהיה אם תהיה נסיגה מהגולן?" כל מיני תסריטים שלא הייתי מסוגל וגם היום איני מסוגל להעלות על דעתי. אך הלחץ העקבי והמתמשך עבד.

אבא שחה בכל בוקר, אך באורטל אין בריכה, ולכן בביקוריו אצלנו יצא להליכת בוקר סביב גדר המערכת. באחת השבתות הללו הוא סיפר לי שיש פרצה בגדר. נו, פרצה פרצה – ביג דיל. אבל הוא לא אהב את הזלזול שלי. "אתם חייבים לטפל בזה, בן. אל תחכו שיקרה אסון חס וחלילה". ואחרי כמה בימים בטלפון: "נו, סידרתם את הגדר?"

הוא שאמרתי – האכפתיות הייתה טבועה בדמו.

כשאני חושב על אבא, אני מעלה זיכרונות יפים, מטיולים, מארוחות משפחתיות, מהחגים. אני זוכר את אבא שוחה בים ואני על הגב שלו. אני זוכר אותנו מטיילים ואני רוכב על כתפיו. אני זוכר איך אהבתי ללטף את תלתליו, ואיך אחרי המקלחת, כשהשיער שלי היה רטוב, ניסיתי לפרוע את שערי ולהפוך אותו למתולתל כמו של אבא, ניסיון שהחזיק מעמד עד שהשיער התייבש. אני זוכר אותו מחזיר אותי מאימוני השחיה בבריכת רמב"ם.

אבל מעבר לזיכרונות יפים, אני מנסה לבחון אילו ערכים הוא הנחיל לי, לנו. אחד מהם, ללא ספק, הוא האכפתיות.

בצוואתו, אבא כתב לנו: "כפי שידוע לכם, חשוב לי והיה חשוב גם לאמכם שתחנכו את ילדיכם לאהבת המולדת, אהבת עם ישראל ושמירת המסורת היהודית. אני תקווה, שאתם וצאצאיכם תמשיכו לחיות בארץ ישראל ותראו בה רק מקום שטוב וראוי לחיות בו. אני פונה אליכם, ילדיי, בבקשה, שתעשו הכל כדי שהיחסים ביניכם ושל ילדיכם יהיו יחסי משפחה טובים והדוקים, שתבקרו הרבה אחד את השני ותחגגו ביחד חגים משפחתיים".

שעות אחדות לפני מותו של אבא, נפרדתי ממנו, במילים שאני רוצה לקוות שמשהו מהם עברו אליו. ומה שאמרתי לו, היה כמעט מילה במילה מה שכתוב בצוואה, שלא קראתי אותה, וכלל לא ידעתי שיש בה סעיף של מסר חינוכי, רוחני. פשוט סיפרתי לו שאנו מקיימים את הצוואה הזאת.

השנים האחרונות של אבא היו קשות, ואנו עשינו הכל כדי להקל עליו. אני רוצה לציין מספר דברים שעליהם אני שמח. אני שמח על הראיון המקיף עם אבא, רגע לפני שהיה מאוחר מדי. אני שמח שאבא הספיק לכתוב צוואה בחיים שאסרה כל צעדים מלאכותיים של הארכת חיים, ועל כך שאנו עמדנו בכך, גם כשהייתה זו דילמה רגשית לא פשוטה. בכך נחסך מאבא סבל מיותר. אני שמח שאבא זכה למות בביתו ולא בבית החולים, מוקף באוהביו-אהוביו, בני משפחתו, כפי שהוא רצה וכפי שדאג שאמא תמות. אני שמח שעד הסוף הוא זיהה אותנו. אני שמח על שירת הברבור שלו – היומיים שבהם לפתע נעור לחיים, בשבוע האחרון לחייו, וזיכה אותנו בכמה רגעי חסד של אבא ושל סבא.