צרור הערות ‏8.1.23

* מהפכה משטרית – עיתוי ההכרזה של יריב לוין על הרפורמה במשפט, יום לפני הדיון בבג"ץ על מינוי דרעי, נועד להלך אימים על בית המשפט לבל יפריע לממשלה למנות פושע סדרתי לשר.

אבל הבעיה אינה העיתוי אלא המהות. מדובר במהפכה משטרית – ביטול מדינת החוק, ביטול הפרדת הרשויות, ביטול האיזונים והבלמים, מדובר ב"דמוקרטיה" של לינץ'; בלינץ', כידוע, הרוב קובע והרוב יכול לעשות למיעוט או לפרט מה שהוא רוצה. כי הוא הרוב. כי הוא הכוח.

מדובר במהפכה שמכפיפה את מערכת המשפט לשליט, כאשר בפועל גם הכנסת כפופה אליו. זו לא דמוקרטיה אלא ארדואנוקרטיה.

* נגד האקטיביזם אך בעד מדינת החוק – בדין ודברים בקבוצת ווטסאפ מסוימת, על המהפכה נגד מדינת החוק, סנט בי אחד מבני הפלוגתא שאני במשך שנים ביקרתי את האקטיביזם השיפוטי, את המישפוט של המדינה ואיך פתאום נהייתי מתנגד חריף כל כך של מי שרוצה לחולל שינוי במערכת?

קודם כל, אני מודה בעובדות. אכן, מאז שנות ה-90, הרבה לפני שזה היה נושא פופולרי, ביקרתי את האקטיביזם השיפוטי והמישפוט וכתבתי על כך בוודאי עשרות מאמרים, אם לא מאות.

למה הדבר דומה? אדם שמותח ביקורת על קק"ל, על התנהלותה, על סדרי העדיפויות שלה. הוא עושה זאת מתוך אכפתיות לערכים הציוניים-התיישבותיים שקק"ל קיימת כדי להגשים אותם. וכאשר יש מתקפה של פוסט ציונים ואנטי ציונים על קק"ל מתוך רצון לפרק אותה, הוא מתייצב להגן עליה בגופו.

הביקורת שלי הייתה תמיד מתוך הערכה רבה לבג"ץ, כבוד לשופטים, אמונה במדינת החוק ורצון להגן על בג"ץ מפני הפגיעה במעמדו בשל האקטיביזם השיפוטי. ההתנגדות שלי היא לאקטיביזם, כלומר לפעלתנות היתר וההתערבות בנושאים שאינם שפיטים, אך מעולם לא העליתי על דעתי את הרעיון האנטי דמוקרטיה לשלול מבג"ץ את היכולת לביקורת שיפוטית. רציתי למתן את השימוש שלו בכלי הזה. בוודאי שבנושא המלחמה בשחיתות הייתי תמיד קיצוני ותבעתי יתר שיניים לזרועות החוק ובשום אופן לא חיברתי את ביקורתי על האקטיביזם בתמיכה בשחיתות ובמושחתים. מתחתי ביקורת רבה על בג"ץ, אך מעולם לא רציתי לשפוך את התינוק עם המים. מה שיריב לוין עושה, הוא שפיכת התינוק.

היום רוצים לפרק את בג"ץ, כלומר להפוך אותו לגוף מת, למעשה, לצד הרצון לפרק את מערך מדינת החוק המגן עלינו מפני שלטון השחיתות. ביקורתי על בג"ץ – כבודה במקומה מונח. כעת אני רואה לנכון להגן על בג"ץ, כי זו הגנה על דמותה של ישראל כמדינת חוק דמוקרטית.

* רפורמה בהסכמההצעתו של גנץ להקמת פורום משותף לחלקים השונים בציבור, לגיבוש רפורמה בהסכמה במערכת המשפט, היא הצעה נכונה וצודקת. ההצעה הצודקת ביותר.

סיכוייה להתקבל אפסיים, כי מטרת הממשלה אינה רפורמה קונסטרוקטיבית, אלא מהפכה משטרית.

* אמת היא שקר – שלוש סיסמאותיה של המפלגה השלטת ברומן של ג'ורג' אורוול "1984" הן: "מלחמה היא שלום", "חרות היא עבדות" ו"בורות היא כוח".

הממשלה החדשה מיישמת את הדיסטופיה הזאת. בן גביר, הגזען המוחלט, האיש שהאידיאולוגיה המניעה אותו והעומדת מעל כל מעשיו, היא תורת הגזע הכהניסטית – מתראיין עם החיוך הזחוח ומדושן העונג שלו ומסביר שהוא בסך הכל נאבק נגד… הגזענות. אותו בן גביר, עוכר הדמוקרטיה, מציג את עצמו כמגן הדמוקרטיה.

וכך גם יריב לוין, בהצגתו את המהפכה המשטרית שהוא מוביל. הוא רוצה להחליף את היועצים המשפטיים של המשרדים, העומדים על משמר החוק ומקפידים שהמשרד יפעל על פי חוק, ורוצה להמירם בפרקליטי השר, המחפשים את הדרך המשפטית לקדם את רעיונותיו של השר, גם אם מדובר בעקיפת החוק. ואיך הוא מציג זאת בלשונו האורווליאנית? להחליף את הפקידים שמונעים מהשר לפעול בניגוד לדעותיהם הפרטיות. אפשר לומר שלוין הוסיף קומה נוספת לשלוש הסיסמאות האורווליאניות: "אמת היא שקר".

יש לו גם הומור, ללוין, הנראה יבשושי. את מסיבת העיתונאים שלו הוא פתח בזיקה שלו לרעיונותיו של בגין, שהיה הסנדק בברית המילה שלו. הרי הרפורמה שלו היא ההיפוך המוחלט, ב-180 מעלות, מתפיסת עליונות המשפט של בגין. אם יש בהיסטוריה של המדינה אדם המייצג את היפוכה של המהפכה שמוביל לוין – אין זה אהרון ברק אלא מנחם בגין, שברק יישם באופן חלקי ומתון את תפיסת עליונות המשפט האקטיביסטית שלו.

לוין אינו בור. הוא יודע זאת היטב. אבל הוא מזלזל באזרחים ובונה על בורותם, כאשר הוא אומר זאת.

* הפרוטקשן של נתניהו – במשך שנים נתניהו התגאה, במידה רבה של צדק, שהוא המגן של מערכת המשפט. מסתבר שלא הייתה זו הגנה אלא פרוטקשן. הוא הגן עליהם, בהנחה ש"יד רוחצת יד" והם יגנו עליו. הם יעלימו עין מן השחיתות שלו והוא ימשיך להגן עליהם.

אבל מערכת המשפט מחויבת לחוק ולמשפט ולא לעסקאות מלוכלכות ברוח העולם התחתון. כעת הגיע יום נקם ושילם. נתניהו ולוין נוקמים במערכת המשפט במהפכה שנועדה להחריב את מדינת החוק.

* פסול מעיקרו – יחליט מה שיחליט בג"ץ בנוגע לחברותו בממשלה של העבריין הסדרתי. בעיני, הביזיון הוא בכך שיש צורך בדיון כזה. הרעיון הבזוי של צירוף העבריין המועד לממשלה פסול מעיקרו, לא כי הוא לא חוקי, אלא כי הוא חרפה מוסרית.

* מצביא המלחמה בשחיתות – אני תומך, כבר שנים רבות, בפיצול תפקיד היועמ"ש והפרדה בינו לבין התובע הכללי. כפי שכתבתי פעמים רבות, המטרה של ההפרדה אליה אני חותר, היא עצמאותו של התובע הכללי. מי שייעודו להיות מצביא המלחמה בשחיתות השלטונית, לא צריך להיות האיש היושב בישיבות הממשלה, שנפגש ברמה יומיומית עם ראש הממשלה והשרים. החיכוך הזה אינו יכול שלא להשפיע על היועמ"ש; כל יועמ"ש הוא בשר ודם והדרישה ממנו לגלות חתירה למגע, נחישות ונחרצות מול האנשים עמם הוא מתחכך היא כמעט בלתי אנושית.

אסור שהממשלה תמנה את התובע הכללי. עליו להיבחר בידי ועדת איתור בראשות שופט עליון בדימוס, שבה יושב גם שר המשפטים, אך הוא הפוליטיקאי היחיד בהרכב של חמישה איש.

ההפרדה שאני דוגל בה נועדה למטרה הפוכה למטרה של יריב לוין, החותר אף הוא להפרדה. הוא רוצה שהממשלה תמנה בובה לתפקיד, כדי שלא ינג'ס לה עם טוהר מידות, ניקיון כפיים, מנהל תקין וכל מיני דברים שמפריעים לה. כעת הוא חותר למנות בובה שיבטל את משפט נתניהו. ההפרדה שאליה הוא חותר נועדה להתנקש במדינת החוק.

* בשם "רצון העם" – אם הרוב יצביע בעד מועמד המרצה בכלא מאסר על אונס או רצח – יש לשחרר אותו מהכלא כדי שיכנס לכנסת ולממשלה? הרי זה "רצון העם".

* צדק פואטי – דודי אמסלם מאשים את נתניהו שלא מינה אותו ליו"ר הכנסת, כיוון שהוא "מזרחי". כיוון ששמו אמסלם. קצת מוזר לנוכח העובדה שמי שנבחר לתפקיד – שמו אוחנה. הרי גם בשם הזה קשה למצוא ביץ' או סקי.

אבל יש צדק פואטי בכך שהדמגוגיה הפופוליסטית על "ישראל השניה", שנתניהו נבנה ממנה, מופנית נגדו.

אגב, בעיניי הבעיה היא שראש הרשות המבצעת ממנה את ראש הרשות המחוקקת. חולשת הכנסת האמתית אינה מול בית המשפט אלא מול הממשלה השולטת בה. דווקא לכן, חשוב שהרשות השופטת תהיה עצמאית ולא נשלטת בידי הממשלה.

* לשבת עם היעדים – לבי לבי לבכירי השב"כ, שנאלצים לשבת בקבינט ולקיים דיונים ביטחוניים עם מי שעד לאחרונה היו יעדים מודיעיניים שלהם. הם יודעים היטב עד כמה האנשים האלה  מסוכנים. וקצרה ידם מלהושיע.

* הקושאן שלנו בגולן – בתי הכנסת העתיקים שהתגלו בגולן, הם הקושאן שלנו על הגולן. הם השורשים שלנו. הם העדות שלא ארץ נוכריה כבשנו, אלא שבנו אל נחלת אבותינו. ההתיישבות בגולן לא החלה לפני 56 שנים – לפני 56 שנים היא חודשה.

כל ביקור שלי בעין קשתות, בגמלא, בקצרין העתיקה, בדיר עזיז, בעין נשוט, במג'דוליה – הוא טיול שורשים. אני חש התעלות לפסוע בשבילים שבהם פסעו אבות אבותיי לפני אלפיים שנה.

בתי הכנסת העתיקים בגולן הם מרכיב מרכזי בזהות שלנו, תושבי הגולן. ילדי בתי הספר בגולן מגיעים אליהם, עורכים בהם טקסים, לעתים שותפים בחפירות ארכיאולוגית. הטקס הגולני ביום הזיכרון לחללי צה"ל נערך מדי שנה באתר גמלא. בתי הכנסת העתיקים הם חלק מן ה-DNA הגולני, חלק מן התרבות הגולנית. הם לב הסיפור שלנו.

זה כחמש עשרה שנה, מוצגת בקצרין תערוכת רחוב מתחלפת, של יצירות אמני הגולן. אחת למספר חודשים מתחלפת התערוכה, ובכל פעם היא מוקדשת לנושא אחר.

ביום חמישי הושקה התערוכה החדשה, העוסקת בבתי הכנסת בגולן; יצירות בעיקר של צלמים, אך גם של ציירים ומשוררים. תערוכה מקסימה ומרגשת מאוד. אחרי ההשקה, נערך ערב עיון שעסק בבתי הכנסת העתיקים בגולן ובכלל בחדשות בעתיקות הגולן. גולת הכותרת של הטקס, בעבורי, הייתה הרצאתו של שלום אריאל על בית הכנסת העתיק האחרון שנחשף, באתר מג'דוליה, שהוא בית הכנסת הראשון שהתגלה מהתקופה הרומית. עד עתה, בתי הכנסת שהתגלו היו מתקופת בית שני ומהתקופה הביזנטית. תחילה חשבו החוקרים, שבמאה ה-2 וה-3 לא היום חיים יהודיים בגולן. לימים, הוכח שהיה רצף של חיים יהודיים מתקופת בית שני עד התקופה הביזנטית, אך לא נתגלו בתי כנסת בני התקופה. גילוי בית הכנסת במג'דוליה מהווה פריצת דרך במחקר.

בטקס ההשקה הוזכר שמי – סגן ראש המועצה האזורית גולן גל גפני שנשא דברים בטקס, דיבר על הזיקה בין יישובי המועצה האזורית גולן לקצרין, ציין את מחקרי "קצרין בירת הגולן", העוסק בכך והביא דברים מתוכו.

* לוגיקה עקומה – כל אימת שאני כותב על בתי הכנסת בגולן או במקומות אחרים בארץ ישראל, כביטוי לשורשיו של עם ישראל בארץ ישראל ולזכותנו עליה, קופץ איזה חוכמולוג עם ההברקה שיש בתי כנסת גם בפולין, האם יש לנו זכות על פולין?

מעניין איך הטיעון השחוק מיוֹשֶׁן נתפס בידי מי שמציג אותו כאיזו הברקה מקורית. ואף שהטיעון המאוס הזה כבר היה לי לזרא, בכל פעם אני מופתע מחדש שעוד מישהו חוזר עליו. ואני מופתע אף יותר שאנשים אינטליגנטים משמיעים אותו.

הלוגיקה העקומה הזאת מנתקת את בית הכנסת מהקשרו – האדמה עליה הוא ניצב ומתייחסת אליו במנותק, כאילו הטיעון הוא שבית כנסת נותן זכות על מקום. אבל בית כנסת בפולין, בעיראק, בארה"ב או בגרמניה הוא בית כנסת בגלות, שהמתפללים בו היו בני גלות, שערגו לציון וחלמו לשוב אליה. כאשר הם התפללו לגשם בשמחת תורה, בעוד גשם זלעפות יורד סביבם, הם התפללו לגשם בארץ ישראל. לעומת זאת, בתי הכנסת בקצרין, בגמלא ובעין קשתות הם בארץ ישראל, המתפללים בהם היו בני הארץ, חשו כבני הארץ, וכשהם התפללו לגשם הם התפללו לגשם שירווה את שדותיהם, כדי שיוציאו לחם מן הארץ.

כאשר אני מדבר על בתי הכנסת בגולן, כוונתי ליישוב היהודי בגולן. בתי הכנסת הם הסמל של החיים היהודיים והם הסימן לכך שיישוב שהתגלה הוא יהודי.

כשהעליתי רשומה בפייסבוק אחרי פתיחת תערוכה וערב עיון על בתי הכנסת העתיקים בגולן – בתוך דקות עלה הטיעון הזה. הוא פתח דיון שנמשך למעלה מ-24 שעות ואז קפץ מישהו אחר, שלא קרא את הדיון, ושלף את הטיעון ה"מקורי" כאיזה קלף מנצח. ועוד אחד. זה קצת מעייף.

* אתר המורשת החקלאית – מוזיאון הטרקטור במושב עין ורד הוא אתר נפלא המציג את מורשת החקלאות וההתיישבות הציונית בארץ ישראל, כפי שבאה לידי ביטוי בטרקטורים, בכלים החקלאיים ולא רק חקלאיים אלא גם כלי בית, רפואה ועוד. קשה להאמין שהכל מתופעל על טהרת ההתנדבות, של כשישים פנסיונרים, המבוגר בהם בן 93. יש בהם מכונאים, מסגרים ונגרים והיכרות מימי עלומיהם עם הטכנולוגיות של פעם, וכך הם משפצים את הכלים ומשמישים אותם. כל כלי המופיע בתצוגה – מושמש להפעלה. אגב, טרקטור מהמשק של חמי, אריק שליין ז"ל, נמסר למוזיאון אך שיפוצו טרם הושלם והוא אינו מופיע בתצוגה.

ביום שישי פתחנו שם סיור בשרון בעקבות החקלאות. בין השאר במיזם "קיימא", שבו משתקם נוער בסיכון באמצעות עבודה בחקלאות אורגנית. כל הסיור היה מרתק.

זו הייתה מתנה של האחים שלי ובני זוגם ליום הולדתי השישים. כולנו השתתפנו בסיור והיה זה יופי של מסע בארץ ישראל היפה, שאיני נמנה עם המיואשים ממנה.

* החיטה צומחת שוב – העיתון הראשון שבו פרסמתי מאמרים, עוד בהיותי חייל, בשנות השמונים המוקדמות, היה "יחד", בטאון התק"ם. עורכת העיתון הייתה דורית צמרת, חברת בית השיטה. ביום חמישי הלכה דורית לעולמה, בת שמונים.

דורית כתבה את השיר הנפלא "החיטה צומחת שוב", לאחר נפילתם של 11 בני בית השיטה במלחמת יום הכיפורים.

בשבוע הקרוב אקדיש לזכרה את פינתי השבועית ברדיוטק, שבו אשמיע את השיר "החיטה צומחת שוב".

          * ביד הלשון

שפיים – ב-1943 הוציאה חברת "מקורות" תכנית אב ארצית גרנדיוזית, לרישות כל ארץ ישראל המערבית במים והובלת מים מן הצפון השופע לדרום השומם.

התכנית אמורה הייתה להוות בסיס לכל תכניות ההתיישבות העתידיות של המפעל הציוני. בסופו של דבר התכנית כמות שהיא לא יצאה לפועל, בשל חלוקת הארץ והעובדה שיהודה, שומרון ובקעת הירדן לא היו בידי ישראל בתום מלחמת השחרור. במקומה תוכננה ובוצעה תכנית המוביל הארצי, במתווה חדש, מערבי.

יוזם התכנית היה מייסד חברת "מקורות" ומנהלה לוי אשכול, לימים – ראש הממשלה השלישי של ישראל. המהנדס שמחה בלאס עיצב אותה.

על פי הצעתו של אשכול, נפתחה התכנית במוטו; פסוק יח בפרק מא בישעיהו: "אֶפְתַּח עַל שְׁפָיִים נְהָרוֹת, וּבְתוֹךְ בְּקָעוֹת מַעְיָנוֹת. אָשִׂים מִדְבָּר לַאֲגַם מַיִם, וְאֶרֶץ צִיָּה לְמוֹצָאֵי מָיִם".

בנאום שנשא אשכול בוועידה החקלאית השישית, מרץ 1945, הוא הגדיר את הפסוק, כ"מבטא את חזון המים שלנו". הוא קרא את הפסוק בוועידה והוסיף: "זוהי, בעצם, התכנית, ואלה שיאריכו ימים יראו במימושה".

ועוד אמר בנאומו: "במשך שנות פעולתה של החברה ["מקורות"] כמכשיר מרכזי… הלכה וגברה הרגשתנו שמצאנו 'ארץ ישראל של מטה', קומה תחתונה של הארץ, גדולה פי כמה וכמה מארץ ישראל זו שאנו מהלכים עליה. גילינו מים בחבלים ובגושים, אשר לאחר ניסיונות אכזב רבים בעבר כבר התייאשנו ולא האמנו במציאות מים בהם".

שמם של לא פחות מחמישה יישובים ציונים בא"י נלקחו מפרק זה – ראשון לציון, ברוש, תדהר, תאשור ושפיים.

שמו של קיבוץ שפיים לקוח מן הפסוק שהיה המוטו של מקורות. ב-1927 הקימה תנועת הקיבוץ המאוחד את אחד מראשוני יישוביה, קיבוץ שפיים, במישור החוף, בין הרצליה ונתניה. מקור השם הוא הפסוק ששימש מוטו ל"מקורות": "אֶפְתַּח עַל שְׁפָיִים נְהָרוֹת, וּבְתוֹךְ בְּקָעוֹת מַעְיָנוֹת. אָשִׂים מִדְבָּר לַאֲגַם מַיִם, וְאֶרֶץ צִיָּה לְמוֹצָאֵי מָיִם". היום שפיים מוכר כקיבוץ נדל"ן שבע במרכז הארץ, אולם הוא קם כיישוב ספר, שהרחיב את גבולות ההתיישבות וסבל לאורך שנים ממצוקה ביטחונית והתנכלות הערבים, ואף איבד כמה מחבריו בהגנה על היישוב במאורעות 1936-1939. כיושב על גבולה המערבי של א"י, היה הקיבוץ פעיל במפעל ההעפלה, ולכן סבל מידו הקשה של השלטון הבריטי, שאף צר עליו בנובמבר 1945, כחצי שנה טרם השבת השחורה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏30.11.22

* הרשות לזהות הומופובית – יש בחברה הישראלית מחלוקת על זהותה היהודית של מדינת ישראל. יש קולות המציגים סתירה, כביכול, בין מדינה יהודית ודמוקרטית, וקוראים לבטל את יהדותה, כביכול בשם הדמוקרטיה, ולהקים תחתיה מדינה לא יהודית, תחת הקוד המכובס והשקרי "מדינת כל אזרחיה". יש קולות שלא רוצים לבטל את יהדותה של המדינה, אך טוענים שיש לצמצם את מרכיב היהדות וכביכול בכך לחזק את מרכיב הדמוקרטיה. יש קולות הקוראים להחליף את ההמנון כיוון שזהו המנון יהודי המדבר בשם "נפש יהודי הומיה". יש הקוראים להוסיף בית נוסף להמנון, שייתן ביטוי למאווייו של המיעוט הערבי. יש המציגים את חוק השבות כחוק גזעני ומפלה, יש השוללים עקרונית את ההתיישבות היהודית ומציגים אותה כגזענות, יש שנלחמו מלחמת חורמה בחוק הלאום. יש המציגים סתירה בין יהודי לישראלי ומספרים שהם ישראלים ולא יהודים, או שהם יותר ישראלים מיהודים. בכל המחלוקות הללו, אני נמצא באופן חד משמעי בצד היהודי-ציוני. מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. מהותה וזהותה יהודיים ואין לה שום זכות קיום אחרת. אני תומך בהתלהבות בחוק הלאום. אילו הייתי מנסח אותו, הייתי מגדיר את ישראל כמדינה יהודית-ציונית. ישראל היא מדינה עם חזון ציוני ומשימת-העל שלה היא הגשמת הציונות.

לכאורה, עליי לשמוח על הקמת רשות לזהות לאומית-יהודית ולהפקדת סגן שר על הרשות הזאת. יתכן. אבל כאשר העומד בראשה הוא ראש המפלגה ההומופובית אבי מעוז, אני מתנגד לה בכל נימי נפשי. כי המחלוקת שלי עם מה שמייצג מעוז היא מחלוקת על מהותה של היהדות. כיהודי, היהדות כפי שמייצג אותה מעוז מקוממת אותי. זה סוג של יהדות שמעוררת בי סלידה.

מהי היהדות? על פי אחד ממדרשי חז"ל על טביעת פרעה וכל חילו בים סוף, מסופר על מלאכי השרת שביקשו לומר שירה בפני הקב"ה. גער בהם הקב"ה: "מעשי ידיי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפניי?!"

במדרש אחר על קריעת ים סוף נאמר: "טוב שבגויים הרוג. טוב שבנחשים רצוץ את מוחו".

היהדות היא גם מדרש א' וגם מדרש ב' המנוגד לו.

אמור לי מה הבחירה שלך מתוך אוקיינוס היהדות ואומר לך מי אתה.

ראש המפלגה ההומופובית יכול להציג לי פסוקים על איסור משכב זכר. אני אציג לו מנגד את הפסוק: "ואהבת לרעך כמוך". על הפסוק הזה אמר גדול התורה שבע"פ, ר' עקיבא, שהוא כלל גדול בתורה. כלומר, שזה המפתח להבנת התורה. כאשר יש סתירה מוחלטת בין פסוק מסוים לבין "ואהבת לרעך כמוך" – ברור שהבחירה היהודית האמתית היא ב"ואהבת את רעך כמוך". וגם ב"ואהבת את הגר".

רשות לזהות לאומית-יהודית בישראל? אני בעד. רשות שתוביל ליישום מתווה הכותל. רשות שתוביל להכרה מלאה בכל הזרמים ביהדות, כיוון שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי ולא מדינת מגזר של הזרם האורתודוקסי בלבד. אבל לא כזאת תהיה הרשות בהובלת נציג המפלגה ההומופובית.

בין השאר, ימונה מעוז על "נתיב" – לשכת הקשר עם יהדות רוסיה. מינוי עוכר העליה, עוכר העולים ומי שתומך בהתנקשות בחוק השבות לתפקיד הזה, דווקא היום, בשעת רצון וסיכוי לעליה גדולה מרוסיה ואוקראינה, הוא מינוי אנטי ציוני.

אוי, יצחק שמיר, יצחק שמיר. מי יגלה עפר מעיניך? ראה איך מי שמתיימר להיות ממשיך דרכך מתייחס להזדמנות לגל עליה גדול. איזה מזל שאתה ולא הוא הנהגת את המדינה אז, כשנפתחו שערי בריה"מ.

* על הומופוביה וערך המשפחה – המפלגה ההומופובית ("נועם" – איזה שם ציני, אוקסימורוני) מנמקת את ההומופוביה שלה בשם ערכי המשפחה.

אני מאמין גדול בערכי המשפחה, בקדושת המשפחה. ואני רוצה לספר סיפור על משפחתי היקרה. אחי הצעיר, אמיר, הוא הומו. האם בשם "ערכי המשפחה" הייתי צריך להיות מנוכר לו, לרצות ברעתו, לפגוע בו, לרצות שיחיה כל חייו בארון, למנוע ממנו את הזכות הטבעית הבסיסית לאהבה, למיניות ולמשפחה? אמיר חי חיי זוגיות מופתיים כבר שני עשורים וחצי עם בן זוגו אילן. הם הקימו משפחה למופת. הם מופת לזוגיות, להורות ולמשפחתיות. האם בשל "ערכי המשפחה" יש לפסול את זכותם למשפחה? את זכותם להוֹרוּת? את הקן המשפחתי הנפלא שהקימו? את הנדבך שהוסיפו למשפחה המורחבת שלנו? האם היה עליי ללמד את ילדיי, שבן זוגו של אחי אינו הדוד שלהם? שהילדים שלו אינם בני הדודים שלהם?

אחוז הלהט"ב בחברה הדתית זהה לזה שבחברה החילונית. ההבדל הוא שאחוז הלהט"ב הסובלים בארון גבוה יותר בחברה הדתית. שניים מחבריי הקרובים הם דתיים אורתודוקסים שיש להם בנים הומואים. אחד מהם הוא רב אורתודוקסי, איש חינוך משכמו ומעלה העומד בראש מוסד חינוכי חשוב. השני כיהן במשך עשרות שנים כמנכ"ל אחת מישיבות ההסדר המובילות וגם היום, כפנסיונר, הוא ממלא תפקידים בישיבה. הלוואי שהיחס של כל הורה חילוני לילדו ההומו היה כה מקבל, מחבק, מלווה ומסייע כמו אצל שתי המשפחות הללו. הלוואי שכל הורה יקבל כך את בן הזוג של בנו. האם הם אינם מכירים את הפסוקים שבהם מנפנפים ההומופובים "בשם היהדות"? הם מכירים. אבל הם מכירים גם את ערך המשפחה, את קדושת המשפחה, את "ואהבת לרעך כמוך", את פניה היפות, המוארות והמאירות של היהדות, שדרכיה דרכי נועם (ולא מפלגת "נועם") וכל נתיבותיה שלום.

האם את ערכי המשפחה וקדושת המשפחה נלמד ממנהיגה הרוחני של המפלגה ההומופובית, הרב טאו, שבשם ערכי המשפחה יצא להגן בתוקף על האנס הסדרתי משה קצב ועל חיים ולדר שפגע מינית בהמוני ילדים? והנה, גם נגדו יש תלונות קשות על עבירות מין. האם בשם ערכי המשפחה ניתן לקבל את התמיכה המוחלטת בו ללא בדיקת התלונות, את ההתנגדות המוחלטת לבדיקת התלונות ואת ההתנכלות המשפילה לנשים שהתלוננו נגדו? גם זאת "קדושת המשפחה"? אלה "ערכי המשפחה"?

ועכשיו ראש המפלגה ההומופובית ממונה לראש הרשות לזהות לאומית-יהודית. דווקא הוא.

לסדום היינו?! לעמורה דמינו?!

* המופת הציוני של שמיר – ב-1988 הימין ניצח בבחירות. ליצחק שמיר הייתה ביד קואליציה עם סיעות הימין והחרדים. הוא ניהל מו"מ להקמת הממשלה ואף הספיק לחתום על הסכם קואליציוני עם חלק מן המפלגות. אולם כאשר ניהל מו"מ עם החרדים, הוא נתקל בדרישה חד-משמעית שלהם לא להכיר בגיור שאינו אורתודוקסי.

יצחק שמיר ראה את עצמו כל חייו כמשרת הרעיון הציוני. שום שיקול אישי או מפלגתי לא היה גורם לו לקבל החלטה הפוגעת בחזון הציוני. הוא ידע שכניעה לדרישה הזאת משמעותה קרע בין ישראל ליהדות העולם, וכמנהיג מדינת הלאום של העם היהודי הוא לא היה נותן לכך יד. הוא עשה סיבוב פרסה והקים ממשלת אחדות לאומית, הפעם ללא רוטציה (כי הפעם לא היה תיקו).

אין היום מנהיגים שקורצו מן החומר של יצחק שמיר. בטח לא בליכוד, אך גם לא במפלגות האחרות. ובכל זאת, האם יש סיכוי לתסריט דומה גם היום?

* ממשלה אלטרנטיבית – זאת הצעתי: על לפיד וגנץ להעביר מסר לנתניהו, שהם ישמחו להצטרף לממשלה בראשותו, במקום הקיצוניות הדתית, עוצמה כהניסטית והמפלגה ההומופובית.

אני יודע שהסיכוי לכך אפסי, אבל חייבים לנסות. יש בפניה כזאת מסר חשוב לציבור הישראלי. ויש בכך מסר לעתיד; על נתניהו לדעת שאם מפלגות הטירלול הרגרסיבי תגדשנה את הסאה והוא יפטר אותן, יש לו קואליציה חלופית (כמובן לא אוטומטית, בתנאים מסוימים).

נכון, ישיבה בממשלת תחת נאשם בפלילים אינה משאת נפש. אולם הפוליטיקה היא אמנות האפשרי והפשרה. אם ניתן לבחור בין ממשלה בראשות הנאשם עם בן גביר וחבר מרעיו לממשלה בראשותו עם מפלגות מרכז אחראיות – הבחירה ברורה. אגב, גם לפני הבחירות קראתי להקים אחריהן ממשלת אחדות לאומית.

* לנצח ולהישאר בני אדם – הרמטכ"ל רא"ל אביב כוכבי: "לנצח ולהישאר בני אדם!"

אם נהפוך מבני אדם לכהניסטים – נובס.

* שום קריצה – בעקבות חיסול המחבל שדרס חיילת בידי השוטרים, אמר המפכ"ל קובי שבתאי ש"מחבל הרוג – זו התוצאה שאני רוצה". בוויינט כתבו שהאמירה הזאת היא "קריצה לשר הבא, בן גביר". קשקוש. זו התוצאה המצופה על פי פקודות צה"ל והמשטרה, תחת כל שר. ההבדל הוא שבן גביר תומך בפשעי מלחמה, בחיסול מחבלים אחרי שנתפסו וכד'. אמירה שטותית כזאת היא חלק מההלבנה של בן גביר. לתקשורת יותר מיד ורגל בעליית בן גביר.

* אחריות האקטיביזם – מדינת החוק ומערכת המשפט עומדים תחת מתקפה חסרת תקדים. כל ישראלי פטריוט מחויב להגן עליהם.

אך ההגנה על המערכת אין משמעותה פטור מביקורת. מערכת המשפט חייבת לבחון את עצמה, מה חלקה בירידה במעמדה הציבורי, שהביא לכך שרוב הציבור נתן את קולו לגוש שנושא את דגל חורבנהּ.

אקדים ואומר שאין כאן האשמת הקורבן. אין בדבריי גרם של ביטול האשמה המרכזית של רודפי המערכת. אבל האקטיביזם המשפטי של בית המשפט העליון לאורך עשרות שנים והתעלמותו מהביקורת שהשמיעו אנשים שאי אפשר לחשוד בהם שאינם שוחרי מדינת החוק, המשפט והצדק, כדוגמת רות גביזון ז"ל ודניאל פרידמן יבל"א, סיפקו תחמושת בלתי פוסקת לאויבי החוק, המשפט והצדק.

מאז שנות התשעים פרסמתי עשרות מאמרים ורשומות נגד האקטיביזם השיפוטי, והזהרתי שהדבר יפגע בסופו של דבר בעיקר במעמדו הציבורי של בית המשפט העליון ובאמון בו. ואשר יגורתי בא לנו.

אקטיביזם אינו הסמכות לבטל חוקים של הכנסת. אין כמעט דמוקרטיה שאין בה ביקורת שיפוטית על החקיקה. אקטיביזם, כשמו כן הוא – פעלתנות יתר; שימוש יתר בסמכות הזאת, שיש לראות בה נשק יום הדין, שיש להשתמש בו במקרים חמורים של פגיעה בעליל בזכויות האדם, האזרח והמיעוט ובחירויות האזרח. ודאי שחוק טל, למשל, (נוח לי להשתמש כדוגמה בפסילת חוק שבעצמי התנגדתי לו), אינו מהווה פגיעה כזו. מה פתאום בג"ץ בא לסיים דיון ציבורי חברתי, שנועד למצוא פשרה בנושא שנוי במחלוקת ולקדם מהלך חברתי ארוך טווח, בפסיקה משפטית, שככזו היא בהכרח דיכוטומית?

מספר החוקים שנפסלו בפועל אינו גבוה, אבל האקטיביזם אינו מתבטא רק בפסילה בפועל, אלא בעצם קיום דיון משפטי בסוגיות פוליטיות, במקום לדחות על הסף את העתירות בטענת אי-שפיטות. האקטיביזם מתבטא גם בהתערבות יתר בהחלטות ממשלתיות ומנהליות, שאין מקום להתערב בהן. המקרה הקיצוני ביותר הזכור לי, היה החלטתה של השופטת דליה דורנר לבטל את החלטת ראש הממשלה לסגור את אוריינט האוס – משרדי אש"ף בירושלים, ב-1999. מה זה עניינה? זו החלטה מדינית פרופר.

הדוגמה המוחשית ביותר לאקטיביזם השיפוטי היא הדיון על חוק האזרחות ב-2012. בהרכב של 11 שופטים החליט בית המשפט ברוב של 6:5 לאשר את החוק. יש משהו יפה בכך שבית המשפט חלוק בסוגיה ולא חושב כאיש אחד. יש משהו דמוקרטי מאוד בכך שנשיאת בית המשפט היא בעמדת מיעוט, ודעת הרוב מתקבלת. אבל כאשר קוראים את פסק הדין, שבו כל אחד מהשופטים נימק את עמדתו, מתגלה תמונה הזויה. ששת המצביעים נגד פסילת החוק הביעו תמיכה מפורשת בחוק. כל המתנגדים לחוק, תמכו בפסילתו. לא היה אפילו שופט אחד שאמר שהוא מתנגד לחוק, אך אין לפסול אותו. הדיון הוא מרתק, אך לא היה זה, למעשה, דיון משפטי על חוקיות החוק, אלא דיון פוליטי על החוק. האם חוק ששישה משופטי בית המשפט העליון, ובהם המשנה לנשיאה, חושבים שהוא מוצדק, הוא בלתי חוקי בעליל עד כדי פסילתו, לדעת חמשת שופטי המיעוט?

בנוסף לכך, לא פעם בית המשפט הציב את ערך חופש הביטוי מעל כל אינטרס ציבורי, לאומי, קולקטיבי ולעתים אף בניגוד לחוק הכנסת; כך למשל באישור לבל"ד ולבן גביר לרוץ לכנסת, בניגוד לחוק.

בהתנהלות זו בית המשפט פגע במעמדו. לעתים תכופות מה שחסר בבית המשפט העליון הוא מזג שיפוטי, ריסון עצמי ואיפוק. התוצאה היא שחיקה מתמשכת במעמדו של בית המשפט העליון, מה שהקל על עוכרי החוק והמשפט להסית נגדו ולפגוע בו.

מן הראוי לקיים הידברות בין נציגי שלוש הרשויות על הסדרת היחסים ביניהם ועל גיבוש בהסכמה של חוק יסוד החקיקה, שיעגן את הנושאים ואת האופן שבו ניתן לפסול חוקים ואת הרוב הנדרש לכנסת כדי לבטל פסילת חוק (כמובן שלא פחות מ-70 ח"כים). למרבה הצער, הקואליציה הנרקמת, קואליציית ה-דיניין, אינה חפצה בהידברות אלא בדריסה ורמיסה; בעריצות הרוב. אבל האם בית המשפט אינו שותף באחריות לכך שהידברות כזו לא נעשתה עד כה?

כמובן שהאשמות הכזב נגד מערכת המשפט ברוח הקונספירציות המטורללות על "תפירת תיקים" ועל אפליה בסוגיות פליליות, חסרת שחר לחלוטין. אין בה ולו שמץ של אמת. כאמור, אזרחים הגונים צריכים להתייצב היום לצד המערכת מול המניפים עליה יד גסה. אך לצד ההגנה על מערכת המשפט, יש מקום גם לביקורת. אילו מערכת המשפט שעתה לביקורת שהייתה בחינת "פצעי אוהב", אולי הייתה נחסכת ממנה ההתמודדות עם שנאת אויב.

(אני יודע שעמדה מורכבת כשלי חריגה בשיח השחור-לבן הקיצוני בישראל של היום וקשה למצוא לה קשב. אבל אני לא מוותר על השמעתה, בתקווה לימים טובים יותר).

* הכה בקיבוצים והצלת את מרצ – זהבה גלאון התראיינה למוסף "הארץ" (18.11) וכביכול עשתה את חשבון הנפש של מרצ ושל השמאל הישראלי. לא על ההתחפרות העיקשת בדרך מדינית שנוסתה וכשלה במחיר דמים כבד, בלי לבחון אותה ולחפש לה חלופות אחרות. לא על ההקצנה ואימוץ שיח פוסט ציוני וניכור לכל ערך לאומי, כמו בחילול יום הזיכרון ובמאבק הפנאטי נגד חוק הלאום. לא. אז איזה חשבון נפש? על כך שמרצ לא שותפה למלחמה של השמאל הרדיקלי&הימין הקיצוני נגד הקיבוצים. על כך שמרצ לא הצטרפה למסע המכוער נגד קיבוץ ניר דוד בנושא נחל אסי. על כך שמרצ לא נלחמה נגד חוק ועדות הקבלה, שהסדיר איזושהי אפשרות ליישובים כפריים קטנים בגליל ובנגב לבחור את חבריהם. אגב, היא כן נלחמה נגד החוק החשוב הזה. "בואו נגיד לתומכים שלנו בקיבוצים שחוק ועדות הקבלה הוא חוק גזעני". איזו דמגוגיה פופוליסטית זולה. איזו חקיינות זולה של אזור חיוג אמסלם&עופר כסיף. מה גזעני בזכות של קהילה להתקיים? וקהילה לא תתקיים אם לא תוכל לבחור את חבריה. הרמז כאילו הקיבוצים קולטים אשכנזים ומפלה מזרחים, הוא שקר גס ונתעב, חסר שחר לחלוטין. אין בו אפילו שמץ של אמת. הטענה כאילו חוק ועדות הקבלה נועד למנוע קבלת ערבים היא קשקוש. בשנותיי הרבות בתחום הצמיחה הדמוגרפית באורטל טיפלתי במאות רבות של פניות לקליטה בקיבוץ. לא הייתה אפילו פניה אחת של ערבים. לא בכדי. הקיבוץ הוא יישוב יהודי בתרבותו, בחינוכו ובאורח חייו. לכן אין לערבים עניין להיקלט בו. ובודדים שביקשו להיקלט בקיבוצים ונמצאו מתאימים – התקבלו. זו הדרך של מרצ לחזור לחיים? הכו בקיבוצים והצלתם את מרצ? גלאון מתעקשת להתגולל בכל דבר ציוני.

* תהומות של כיעור נפשי – ישראל פריי הוא עיתונאי חרדי אוטואנטישמי, אנטי ישראלי תומך בטרור.

לאחרונה הוא העלה ציוץ בו פיאר, הילל ושיבח מחבל שנתפס בתל-אביב בדרכו לפיגוע טרור רצחני. בתגובה הוא הושעה עד לבירור ממשרתו העיתונאית ב-"דמוקרTV". כשקיבל את ההודעה פצח בהתפרעות אלימה שלוחת רסן במשרדי הרשת, שבבית "ידיעות אחרונות", עד שקצין הביטחון נדרש להתערב ולפנות אותו בכוח.

בשנאתו התהומית למדינה היהודית, הוא מזכיר את נטורי קרתא. לכך נוסף גם תיעוב איום ונורא לציבור החרדי ממנו בא.

אני תמה – איך אדם מסוגל להידרדר לכאלה תהומות? מהיכן אדם מסוגל לגייס תועפות כאלו של כיעור נפשי?

* הרצל פינת אחד העם – לעתים, כאשר בוחנים מחלוקות עזות בפרספקטיבה היסטורית, ניתן לראות שהצדק היה בשני הצדדים. אפשר לראות בדיעבד שרבן יוחנן בן זכאי צדק ושהקנאים צדקו. בזמן אמת אי אפשר היה לפסוח על שתי הסעיפים, אך בדיעבד אפשר לראות את הצדק בכל צד.

בדיאלקטיקה הזאת, אוסיף את הקיסם שלי למחלוקת "בין שני הרים"; בין פרופ' אודי מנור ופרופ' זיוה שמיר, שאני מעריך ומכבד מאוד את שניהם, באשר לאחד העם.

אין ספק שהרצל צדק במחלוקת בין השניים. הרצל הציע את הפתרון הנכון והראוי שגם הוכיח את עצמו – הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. מרכז רוחני נוסח השקפתו של אחד העם לא היווה שמץ של פתרון אמת לבעיית העם היהודי.

עם זאת, עצם הרעיון של הקמת מרכז רוחני בארץ ישראל – הציונות הרוחנית, הוא רעיון נכון, יפה וצודק. תרומתו של אחד העם ותרומת החוגים שסביבו וסביב תלמידיו ליצירת תרבות עברית היא אדירה, והתרבות העברית, לצד תחיית השפה העברית, היא הישג אדיר של הציונות.

האתגר של הפיכת מדינת ישראל למרכז הרוחני של העם היהודי טרם הוגשם והוא תקף ונכון גם היום. רק במדינת ישראל, כלומר בהגשמת חזונו של הרצל, ניתן להגשים את חזונו של אחד העם. ניתן – וראוי.

          * ביד הלשון

גבעת השלושה – גִּבְעַת הַשְּׁלֹוֹשָׁה שוכן ליד מקורות הירקון, כארבעה קילומטר ממזרח לפתח תקווה, בשטחי המועצה האזורית דרום השרון. הקיבוץ נוסד ב-1925 בידי חלוצים בני תנועת "החלוץ", רובם מפולין. מיקומו המקורי היה ממערב לפ"ת, אך בשל התרחבות העיר הוא עבר בראשית שנות החמישים למיקומו הנוכחי. בפילוג בתנועת הקבה"מ התפלג הקיבוץ. חברי מפא"י בתוכו הקימו את קיבוץ עינת.

הקיבוץ נקרא על שם שלושה מפועלי פתח תקווה, מנחם גרויליך, שמואל שטרייפלר ואייזיק מרינג, אשר הואשמו במהלך מלחמת העולם הראשונה בריגול, נשלחו על ידי השלטון העות'מאני לכלא דמשק, עונו ומתו שם בשנת 1917.

* "חדשות בן עזר"

תמונות התנ"ך שלי

איתמר לוי הוא מותג בתרבות הישראלית. מאתר הספרים הישנים המיתולוגי, היה למילה נרדפת לאיש ספר, לאוהב ספר. מפעל חייו – איתור ספרים ישנים, הוא מפעל מופת של אהבת התרבות ואהבת הספר.

לפני שבועות אחדים, הודיע איתמר על סגירת מפעל חייו, בשל בעיות בריאות שעמן הוא מתמודד. נאחל לו רפואה שלמה והחלמה מהירה!

על המפגש הייחודי שלי עם איתמר לוי ומפעלו התרבותי, סיפרתי במאמר שכתבתי ב-2005: "תמונות התנ"ך שלי".

****

כשאני קורא בתנ"ך, ואני מרבה לעשות כן, תמונותיהם של גיבורי התנ"ך נגלות לעיניי כדמויות מוחשיות, עם גוף ופנים. התמונות שנצרבו בתודעתי, הן הגירסה דינקותא שלי, תמונות מתוך ספר התנ"ך שאהבתי לקרוא בו בילדותי – "סיפורי התנ"ך עם תמונות בצבעים".

כשאני קורא בתנ"ך, אני רואה את דמותו של משה ופניו הקורנות,  וקרני האור היוצאות כאנטנות מראשו. הרי את משה אני מכיר מאז שהיה תינוק בתיבה, ועקבתי אחרי התפתחותו עם השנים. אני רואה את יעקב הנאבק במלאך, את יוסף עומד לפני פרעה ומפענח את חלומו, את קורח ועדתו נבלעים באדמה הבוערת, את רחב הזונה המסתירה בערימות קש את המרגלים. אני רואה את שמשון הנער פוער בידיו החשופות את לועו של האריה, ואת שמשון הבוגר, העיוור, הממוטט בידיו החסונות את עמודי התווך בבית דגון, אלוהי הפלישתים; את שמואל הנער המתפלל אל מול קרני השכינה המאירות עליו בעוד עלי ישן בחדר הסמוך ואת שמואל הזקן המושח את דוד, הנער האדמוני, למלכות. אני רואה לנגד עיניי את תמונת דוד וגולית, את דוד ויונתן, את שאול המיידה את חניתו לעבר דוד המנגן בנבל, את נתן הנביא מוכיח את דוד המלך ההמום ואת יואב מכה את אבשלום התלוי במחלפות ראשו בענף העץ. את אליהו העולה בסערה השמימה ואת דניאל בגוב האריות. וכל התמונות הללו, הן התמונות מתוך אותו הספר.

אני מכיר את התאוריה החינוכית, לפיה טוב שילד יקרא ספר לפני שהוא רואה את הגירסה הקולנועית שלו, כדי לתת דרור לדמיונו, ולא להיות מקובע בדמויות הקולנועיות. ובכל זאת, העובדה שדמויות סיפורי התנ"ך קורמות עור וגידים בתודעתי, על פי ספר ציורים שנהגתי לקרוא בילדותי, היא כנראה אחת הסיבות למשיכתי אל התנ"ך כבר משחר ילדותי ועד היום. ומה יותר מכך, כדי לזכור ולציין לטובה את הספר הזה?

כשבני הבכור הגיע, לפני כחמש שנים, לגיל הגן, התחלתי לספר לו את סיפורי התנ"ך, ולשמחתי הוא גילה בהם עניין רב. נסעתי לבית אבי על מנת לקחת את הספר הזה ולתתו לבני. הפכתי את הבית לפניי ולפנים פעם ועוד פעם, אך לאכזבתי המרה, הספר לא נמצא, כאילו בלעה אותו האדמה. שבתי וחיפשתי בכל ביקור, יגעתי ושוב – לא מצאתי.

מה עושים? רציתי את הספר מאוד, אך ידעתי שהוא אינו בנמצא. הפתרון, הוא לפנות למאתר הספרים, איתמר לוי. והנה, לפני שהתקשרתי לאיתמר, קראתי שצפויה הרצאה שלו במרום גולן. אסע להרצאה, חשבתי, אשאל אותו על הספר ואזמין אותו.

בטרם החלה ההרצאה, שאלתי את איתמר לוי האם ניתן גם להזמין ספרים באירוע זה. הוא השיב בחיוב, אך ביקש לדחות זאת לאחרי ההרצאה. ההרצאה הייתה מרתקת. האזנתי לה בקשב רב. בין הסיפורים שסיפר אודות איתור הספרים, סיפורי בלש מרתקים, הוא סיפר לפתע סיפור שעניין אותי במיוחד.

בשנות השישים, כך סיפר, באזור רמת גן, גבעתיים ובני ברק, נפוץ מאוד ספר תנ"ך מצויר, "סיפורי התנ"ך עם תמונות בצבעים" מאת דיופורט. הספר יצא בארה"ב בשנות השישים, והוא מכיל בתוכו את סיפורי התנ"ך, מלווים בציורים מקסימים בצבע. "מאות אנשים ביקשו ממני את הספר הזה. לכולם אני מסביר כי החיפוש אחריו ימשך זמן רב".

מתוך ספרו של איתמר לוי, "מיומנו של מאתר ספרים" (ע' 53): "יום אחד הוזמנתי לדירה בר"ג, ברחוב קטן ליד בסיס השלישות. בחור צעיר קיבל את פניי. הוא סיפר לי כי אביו היה בשנות החמישים מפיץ ספרים באזור בני ברק ור"ג. את העבודה ניהל האב מהבית. בכל המרפסות והחדרים היו ארונות פח אפורים אשר שימשו לאחסנת הספרים לפני שליחתם לחנויות. האב נפטר לפני שנים רבות, ועכשיו החליטה המשפחה לפנות את הארונות מהבית.

התחלתי לעבור על הארונות. הבחור הצעיר שהלך אחריי בחדרים החזיק צרור מפתחות עצום בידיו. בבית היו כמעט שלושים ארונות. לכל ארון היה מפתח קטן ועליו מדבקה. כל ארון היה מוקדש לסוג אחר של ספרים. מפתח 'עץ הדעת' פתח את ארון ספרי הלימוד לבתי ספר דתיים. מפתח 'תפילות' פער את דלתות ארון סידורי התפילה. על אחד המפתחות היה כתוב 'סאן'. מה זה 'סאן'? פתחתי את דלתות הפח. הארון היה מלא כולו בספר 'סיפורי התנ"ך' עם ציורים של דיופורט, בהוצאת 'סאן' בניו יורק.

כמעט 80 מלקוחותיי קיבלו בבת אחת את הספר המבוקש".

איתמר סיפר את הסיפור, והתרגשותי גאתה. לא הכרתי או לא זכרתי את השם דיופורט ואת שם הספר, אבל היה ברור לי שמדובר בספר, שאותו אני מחפש. איתמר סיים את הסיפור, ושלף מתיקו את הספר גדול המידות, והציג כמה מדפיו. כמעט התעלפתי מרוב התרגשות. מיותר לציין, שלהמשך ההרצאה כבר לא הייתה לי סבלנות. רציתי רק שתסתיים, שאוכל לדפדף בספר וכמובן, להזמין אותו.

כשרק התחלתי בחיפושיי אחרי הספר, שאלתי את עצמי האם לא אתאכזב כשאראה אותו. האם הרושם הרב שעשה עליי הספר בילדותי, לא יצטמצם ויקטן כשאראה אותו בבגרותי? האם התמונות שכה הלהיבו אותי כילד, לא תיראנה בעיניי כקיטש דביק כמבוגר?

אחזתי את הספר בהתרגשות ודפדפתי בו. התמונות הזכורות לי היטב מן הילדות נגלו לנגד עיניי, ועוררו בי זיכרונות יפים. לא, הספר לא אכזב אותי כלל. להיפך. הוא רק הגדיל את התשוקה להשיגו, ולהנחיל באמצעותו לילדיי את האהבה לתנ"ך ולסיפוריו.

הזמנתי את הספר. איתמר סיפר לי, שבארון הוא מצא 80 עותקים. 79 הוא מכר מייד ועותק אחד הוא שומר לעצמו. הוא רשם את הזמנתי, אך הודיע לי שיש עוד עשרות לקוחות שהזמינו לפניי, כך שאאלץ להמתין עוד זמן רב.

זכרתי את עקרונות עבודתו, אותם הסביר בהרצאה. "כל ספר שמזמינים אצלי", הוא הבטיח, "אני מוצא. לא יקרה מצב שלא אמצא ספר. זה יכול לקחת יום. זה יכול לקחת יומיים. זה יכול לקחת שנה, 10 שנים, אולי 20 שנה, אבל בסוף אמצא אותו". דבר נוסף שאיתמר הסביר, הוא שאין טעם לנדנד לו. אם הזמנתי ספר פעם אחת, זה מספיק. בסופו של דבר הוא ימצא את הספר ואני אקבל אותו. אבל אין צורך להזכיר לו. זה לא יקדם את מציאת הספר ולו ביום אחד. אם אתקשר להזכיר ולנדנד, רק אבזבז את זמנו ואת זמני.

וכך, 5 שנים אני ממתין לאיתמר. מידי פעם מתקשה להתאפק ורוצה להתקשר לתזכורת קטנה, אך אני נשאר נאמן לעקרונות עבודתו של איתמר, כפי שלמדתי מפיו בהרצאה.

לפני שבועיים, הופתעתי מטלפון מחנות הספרים של איתמר לוי. הספר נמצא. מסתבר שאיתמר לוי הוציא את הספר לאור בהוצאת "עופרים", במסגרת מיזם לחידוש ספרים ישנים.

וכך, לפני למעלה משבוע כמו פגשתי בן משפחה אובד שחזר לחיק משפחתי. הכריכה שונה, אך הספר הוא בדיוק אותו הספר. הציורים – אותם הציורים. הסיפורים – אותם הסיפורים. ההתלהבות הילדותית שלי – אותה ההתלהבות. ומה שמשמח אותי במיוחד – גם התלהבותם של ילדיי.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 2.10.22

* החלטה תמוהה – החלטת יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, השופט עמית,  לפסול את מועמדותו של עמיחי שיקלי ולאשר את מועמדותה של עידית סילמן תמוהה. אם אין להם דין אחד, ההחלטה צריכה הייתה להיות הפוכה.

סילמן תמכה בהקמת הממשלה בהרכב שקמה, הייתה יו"ר הקואליציה ואין ספק שבחלומותיה הוורודים ביותר לא חלמה שהממשלה תהיה כה ימנית, כפי שהייתה. ברור שהיא פרשה כיוון שהתמוטטה מול הטרור האישי שהופעל נגדה ונגד משפחתה. אילו הייתה אדם הגון ובעל כבוד עצמי, הייתה מכריזה: "איני יכולה עוד" ופורשת. היא נהגה אחרת – מכרה את נשמתה לרודפיה בעד אתנן השריון. אם השריון הזה אינו שוחד פוליטי – איני יודע שוחד פוליטי מהו.

גם את צעדו של שיקלי לא אהבתי, בלשון המעטה. אך שיקלי התנגד להקמת הממשלה מלכתחילה, ולא הובטח לו דבר תמורת הפרישה, וגם איש אינו טוען שהובטח לו דבר מה. נכון שהוא הוכרז פורש, ובצדק הוא הוכרז כך, אולם כאשר עתר לבית המשפט המחוזי, הציעו השופטים את הפשרה, שהוא יתפטר מהכנסת ויוכל להתמודד במסגרת רשימה קיימת. כיוון שהוא נהג על פי הפשרה שהציעו השופטים, נראה לי תמוה ששיריונו בוטל, ולא אתפלא אם בג"ץ יהפוך את ההחלטה על פיה. בעיניי, גם אופן ההכרזה על שיקלי כפורש היה מוזר. שיקלי פרש מיד עם הקמת הממשלה. אחרי שבועות ספורים כבר היה ברור שהוא אופוזיציה לכל דבר. לכן, ראוי היה כבר אז לכנס את ועדת הכנסת ולהכריז עליו כפורש. הדבר לא נעשה, ופתאום, רק אחרי פרישת סילמן, כאשר ברור היה שהממשלה כבר מחשבת את קצה לאחור, נזכרה ימינה להגיש את הבקשה, ואולי השיהוי הזה הוא הסיבה לכך שהשופטים המליצו על פשרה.

יתכן שנכון היה לפסול את שניהם, אבל פסילה של שיקלי בלי לפסול את סילמן היא החלטה מוזרה מאוד.

* הכשרת קרקע לטענת זיוף – כאמור, לדעתי השופט עמית, יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, שגה הן בהחלטתו על אישור המועמדות של סילמן והן בהחלטתו על פסילת המועמדות של שיקלי. שופטים הם בני אדם ויכולים לטעות. והרי גם אני בן אדם – אולי דווקא אני טועה והשופט צדק? כך או כך, כל החלטה של בית משפט או של גוף שיפוטי עומדת לביקורת – שום גוף אינו עומד מעל הביקורת ואינו חסין מביקורת.

יש הבדל תהומי בין ביקורת על ההחלטה, לבין ההסתה של הליכוד, והטענה שהשופט פוליטי וההחלטה פוליטית. זה שקר. זו דה-לגיטימציה. זו קונספירציה. זו הסתה. והשילוב של תרבות שקר, דה-לגיטימציה, קונספירציות והסתה – הוא הוא הביביזם (לצד פולחן האישיות).

כל דוברי הליכוד דִקלמו כאיש אחד את דף המסרים של תעשיית השקרים וההסתה. כך מי שהיה הסוס הטרויאני במשרדי המשפטים והבט"פ, השר הגרוע ביותר בכל ממשלות ישראל אמיר אוחנה, כך ח"כ קיש(קוש) וכל היתר (והאמת שאין טעם לנקוב בשמותיהם כי כולם בסך הכל דקלמו אותו דף מסרים).

המסר הזה הוא חלק מהקונספירציה הביביסטית השקרית על איזו "מדינת עומק" בלה בלה בלה. כמו הקונספירציה המטורללת שתפרו תיקים לנתניהו. כמו הקונספירציה המטורפת שהשב"כ רצח את רבין. כמו כל מיתוס הדיפ-סטייט ששולט במדינה ובגלל זה "אתה בוחר ימין ומקבל שמאל" וכל הנראטיב הביביסטי שכל מטרתו לפורר את מדינת החוק ולהעמיד את נתניהו כמנהיג-העליון מעל החוק. במילים אחרות, להמיר את הדמוקרטיה בארדואנוקרטיה.

המטרה בעלילה הבזויה על השופט עמית היא להכשיר את הקרקע לטענה שהבחירות זויפו, א-לה טראמפ. מצמרר. וכבר, שיקלי עצמו, בראיון ל"כאן 11", דיבר על אפשרות שעמית יטה את תוצאות הבחירות.

אגב, אם השופט פוליטי, למה הוא הכשיר את סילמן?

* חרטה מאוחרת – ח"כ ישראל כץ מהליכוד הביע חרטה על כך שעמד מאחורי נתניהו בנאומו במסדרון בית המשפט.

חרטתו המאוחרת על השתתפותו במופע האימים של נתניהו, מוקף בכנופיית ראשי הליכוד רעולי הפנים, כאשר הוא מסית נגד מערכת המשפט ומאיים עליה, היא חשובה.

מתי יביע חרטה על כך שהתקרנף ובמצוות נתניהו לא ביצע את חובתו הבסיסית כשר האוצר ולא העביר תקציב, כדי לאפשר לנתניהו לגנוב את הרוטציה?

* הביביריון – מותר להיות קצת רשע?

אני מאחל לביביריון רמי בן יהודה, שאלפית מהקללות שהוא מטיח במי שאינם סוגדים לשרלטן יתקיימו בו.

* לא ניתן לו את התענוג – שמעתי יותר מאדם אחד המתבטא ברוח "אם בן גביר יגיע לממשלה, נתחיל לארוז את הפקלאות". אומרים זאת פטריוטים, אנשים שהיו מוכנים לתת את חייהם למען המדינה.

איני מקבל זאת בשום אופן. אין לנו ארץ אחרת, ובשום אופן איננו ישראלים על תנאי. זו ארצנו, זו מדינתנו, ללא תנאי. בכל מצב. בכל מזג אוויר. גם תחת שלטון זר. גם תחת שלטון עוין. גם תחת ממשלת פיגולים שהכהניסט הגזען הפשיסט יכהן בה.

נאבק. נילחם. אך לא ננטוש.

לא ניתן לכהניסט את התענוג הזה.

* מוטציה רחוקה – הרב ש"ך, מי שהנהיג במשך עשרות שנים את הציבור הליטאי, נהג לומר על חב"ד, שהיא הדת הקרובה ביותר ליהדות.

המוטציה הכהניסטית אינה ראויה למחמאה. היא רחוקה ת"ק פרסה מן היהדות.

* חותם משמעותי – במו"מ הקואליציוני על הקמת הממשלה, הציגה תקווה חדשה שתי דרישות מהותיות לחיזוק אזור הסְפָר הצפון מזרחי של ישראל. הראשונה הייתה החלטת ממשלה על תכנית לאומית לפיתוח הגולן ולהכפלת האוכלוסיה היהודית בו. השניה הייתה הקמת אוניברסיטת הגליל – בגליל המזרחי.

אף שהממשלה הספיקה לכהן שנה אחת בלבד, שתי הדרישות הללו קוימו. כבר בדצמבר שעבר קיבלה הממשלה פה אחד, בישיבה שנערכה בקיבוץ מבוא חמה שבגולן, את ההחלטה ההיסטורית, חסרת התקדים לפיתוח הגולן. התכנית כבר מבוצעת בשטח.

השבוע החליטה המועצה להשכלה גבוהה (המל"ג) על מיזוג בין המכללה האקדמית תל-חי ומכון המחקר מיגל והקמת אוניברסיטת הגליל על בסיס המיזוג הזה. כבר ב-2005 החליטה ממשלת שרון על הקמת אוניברסיטה בגליל, אך ההחלטה לא קודמה. הכיוון שאליו משכו הגורמים הפוליטיים (למשל, שמעון פרס, בשבתו כשר לפיתוח הגליל והנגב) היה להקמת האוניברסיטה בגליל המערבי; כיוון לא הגיוני, כיוון שהגליל המערבי צמוד לחיפה, שבה יש שתי אוניברסיטאות. השרה שאשא ביטון, שבאה מקריית שמונה (אף שבשנים האחרונות היא מתגוררת בזיכרון יעקב) ומכירה את חשיבות האוניברסיטה לפיתוח הספר הצפון מזרחי, התחייבה לכך לפני הבחירות, חזרה על הבטחתה מיד עם מינויה לתפקיד – והביאה להחלטה ההיסטורית של המל"ג.

היום תקווה חדשה היא חלק מהמחנה הממלכתי, וכנראה בדרך למיזוג עתידי של המפלגות. אך בחייה הקצרים כסיעה בפני עצמה, היא השאירה חותם משמעותי, ובראש בראשונה – שתי ההחלטות החשובות הללו.

* אל תגעו בערוץ 14 – אני סולד מערוץ התעמולה הביביסטי הזה. הוא מזכיר לי את "קול הרעם מקהיר". אך הדמוקרטיה צריכה להכיל את זה. אל נגלוש במדרון החלקלק של פסילת ערוצים. הוא עלול להיות חרב פיפיות. וגם לולא היה חרב פיפיות, אין לכך מקום.

ריבוי ערוצים ודעות הוא נשמת אפה של הדמוקרטיה.

לימין אני מאחל שישכיל ליצור תקשורת ברמה אחרת וברמת אמינות אחרת.

* יהודיה ארץ ישראלית  – במאמר ביקורת על סרט תעודה על שושנה דמארי, שהוקרן בערוץ 13, הגדיר אותה רוגל אלפר שלוש פעמים כ"ערביה ממוצא יהודי".

ההגדרה הזו נובעת מגישתו השוללת את קיומו של העם היהודי. היהדות היא איזה "מוצא", אולי דת, אבל לא לאום. לכן, שושנה דמארי היא כביכול ערביה.

היא לא ערביה, כי אינה שייכת ללאום הערבי. היא יהודיה, כי היא שייכת ללאום היהודי. היא יהודיה ילידת תימן, שעלתה לארץ בגיל שנה וחצי, כך שהיא גדלה והתחנכה בארץ ישראל. כך שהגדרתה האמתית היא יהודיה ארץ ישראלית ילידת תימן.

* הנדסת תודעה אנטי-ציונית – יהודים שעלו (או הוריהם או הורי-הוריהם עלו) מרוסיה אינם "רוסים". ואלה שעלו ממרוקו אינם "מרוקאים". אלה שעלו מפולין אינם "פולנים". אלה שעלו מתימן אינם "תימנים". אלא שעלו – מרומניה אינם "רומנים". אלה שעלו מאתיופיה אינם "אתיופים".

כל אלה יהודים ישראלים. הם או הוריהם או הורי-הוריהם עלו מגולה זו או אחרת. אך הגולה אינה מגדירה אותם. מה שמגדיר אותם זו השתייכותם הלאומית, המולדת שלהם (כן, המולדת של יהודי שנולד בניו-יורק או בבגדד היא ארץ ישראל, מולדתו היחידה של העם היהודי), האזרחות שלהם. הגיע הזמן שנשתחרר מן המנטליות הגלותית של הגדרת יהודים ישראלים על פי המוצא הקרוב או הרחוק של משפחתם.

עם זאת, יש הבדל עמוק בין הגדרה על פי גולת המוצא ("רוסים", "תימנים" וכן הלאה) לבין ההגדרה "ערבים יהודים", או "יהודים ערבים", או "יהודיה ממוצא תימני" (כהגדרת רוגל אלפר את שושנה דמארי). כי ההגדרה על פי ארץ המוצא, מגדירה באמת ובתמים את ארץ המוצא של המשפחות. ההגדרה "ערבי" היא הגדרה לאומית, לא גיאוגרפית. יהודי שעלה מתימן הוא "תימני" מבחינת ארץ המוצא שממנה בא, או נכון יותר מבחינת הגולה שממנה בא. אבל הוא מעולם לא היה בן הלאום הערבי. לא הוא, לא הוריו, לא אבות אבותיו ולא אימהות אימהותיו. מעולם לא. ההגדרה הזו היא המצאה אנטי ציונית, שלא נועדה אלא לטעון שאין לאום יהודי, ולכן היהודים יוצאי ארצות ערב אינם בני הלאום היהודי, אלא בני הלאום הערבי בני דת משה. וחבל שיש גם כמה ציונים מבולבלים שבוחרים להיות אידיוטים שימושיים של הנדסת התודעה האנטי-ציונית.

* אנטישמיות בברקלי – ארגוני סטודנטים בפקולטה למשפטים באוניברסיטת קליפורניה בברקלי אימצו תקנה אנטישמית רדיקלית האוסרת על פרו-ישראלים לנאום באירועים. יש לקוות שהממשל המרכזי האמריקאי יתערב כדי לסכל את התקנה האנטישמית, הסותרת את חוקת ארה"ב ואת ערכי החירות שעליהם היא מושתתת. כמובן שהתקנה עולה בקנה אחד עם הגדרת העבודה של האנטישמיות של IHRA, שאומצה, בין השאר, בידי ארה"ב והאיחוד האירופי.

לאנטישמיות כמותג, יש שם רע במערב מאז השואה. הארגון הפלשתינאי האנטישמי מסר ש"ישראל היא מדינת אפרטהייד, מה שמחייב אותנו לפעול. תמיכה בשחרור פלסטין אינה משמעותה התנגדות ליהודים או לדת היהודית". המסווה לאנטישמיות הוא הגדרתה כ"אנטי ציונות" או "אנטי ישראליות". כמובן שזה שקר אנטישמי נתעב. הציונות היא התנועה הלאומית של העם היהודי. משמעותה – שהעם היהודי זכאי כמו כל עם ועם להגדרה עצמית ולמדינת לאום במולדתו. כאשר האנטישמים האלה אומרים שהם לא מתנגדים ליהודים (ובלבד שיהיו בגולה) או לדת היהודית, הם מכחישים את קיומו של העם היהודי ומגדירים אותו רק כדת. זו פרקטיקה אנטישמית שנועדה למנוע מן העם היהודי את הזכויות הלאומיות הטבעיות שלו.

* ניצחנו – שבת שובה, השבת שבין ראש השנה ליום הכיפורים, תמיד מעורר בי ריגוש. גם כיוון שלפני ארבע שנים בתי הצעירה, תמר, עלתה לתורה בבת המצווה שלה. אבל הריגוש הזה הוא בן 28 שנים. במוצאי שבת שובה תשנ"ה, 10 בספטמבר 1994, נערך כנס חירום של תושבי הגולן בפארק קצרין העתיקה. אלפים רבים באו לאירוע. יישובי הגולן נשארו כמעט כערי רפאים. בכנס הודענו לציבור על מבצע "עוז 94". למחרת בבוקר עלינו לגמלא, קבוצת פעילים מרכזיים בוועד יישובי הגולן, ופתחנו בשביתת רעב נגד הנסיגה מהגולן, שנמשכה 19 יום. במשך 19 יום שתינו רק מים. רבע מיליון איש עלו לרגל לבקר אותנו ולהזדהות אתנו.  התקשורת הישראלית והעולמית סיקרה את השביתה מידי יום. רבין פנה אלינו אישית ואף קרא בשמותינו בנאום בכנסת, שבו ניסה להסביר שהוא פועל גם למעננו ולמען עתיד ילדינו בניסיונו להביא לשלום עם סוריה. שביתת הרעב הייתה אחת מאבני הדרך המרכזיות במאבק על הגולן בשנות ה-90. מבחינתי, זה אולי האירוע המכונן החשוב ביותר בחיי. אין דבר שאני גאה בו יותר מהזכות הגדולה שנפלה בחלקי, להיות שותף לקבוצה קטנה של אנשים מהגולן, שהנהיגה מאבק לאומי שהציל את מדינת ישראל מאסון לאומי.

הערב, במוצאי שבת שובה, לגמרי במקרה (הכתבה נדחתה מהשבוע שעבר), הייתה כתבה יוצאת מן הכלל על ההתיישבות בגולן בערוץ 13. היא התמקדה באופן שבו הגולן הפך לאימפריית יין בינלאומית, אך הזכיר גם את הימים הקשים והמאיימים שבהם הונפה חרב העקירה והחורבן מעל ראשינו. בכתבה רואיינו בין השאר יהודה הראל, אבי ההתיישבות בגולן ואלי מלכה, מי שהיה יו"ר ועד יישובי הגולן בתקופת המאבק ולאחר מכן ראש המועצה האזורית גולן. אלי דיבר על הנס שקרה לעם ישראל בזכות מאבקנו. אלמלא כן, היום איראן, חיזבאללה ודאע"ש היו מתמקמים על הגולן ובחופי הכינרת.

בשעת הרעיון עם אלי, הוקרנו תמונות מעצרת החירום היום, לפני 28 שנים. מרגש.  

לשביתת הרעב יצאתי בדיוק חודש לאחר חתונתי. בשביתת הרעב יעל סיפרה לי שהיא בהריון, נושאת ברחמה את בננו הבכור. רבין אמר שהוא דואג גם לילדים שלנו. אילו צלחה מזימתו, חלילה, איזה עתיד היה לדורות הבאים של עם ישראל?

והנה, אנחנו כאן, בגולן. ממשיכים לייצר את היין הנפלא. מייצרים חקלאות מתקדמת, ולצד הפירות המסורתיים, אנו מגדלים גם אוכמניות, פטריות כמהין, ווסאבי, קנאביס, פירות יער

 ועוד. הגולן הוא אזור התיישבות מופתי, ועל פי החלטת הממשלה אשתקד, הוא עומד בפתחה של תנופת התיישבות ופיתוח חסרת תקדים.

ניצחנו! העם היה עם הגולן והניצחון היה ניצחון הגולן וניצחון העם.

* חופשה בירושלים – אנו מבלים סופ"ש ארוך בירושלים היפהפיה, המקסימה, האהובה עלינו כל כך. אנו משתכנים במלון בצלאל (נועה, החברה של בננו עמוס עובדת שם). חרשנו את העיר ברגל. אחד הדברים שאני אוהב בירושלים הוא השילוט ההיסטורי. העיר מרושתת בשילוט, על בתים רבים, המספרים על אישים שהתגוררו בהם ועל השכונות והמבנים ומבני הציבור והחינוך שהיו בהם וההיסטוריה שלהם. אנו עוצרים לקרוא כל מילה, וכך השיטוט ברחובות העיר הוא שיעור היסטוריה מהלך.

קצת על חוויית עונג שבת, בשעות ליל שבת הקסומות. הלכנו ברחוב אוסישקין ברחביה, וכל הדרך המתה באנשים הנושאים עמם סירים. מדובר באנשים ההולכים לסעודת ליל שבת עם המשפחה המורחבת או עם חברים, כשכל אורח מביא אתו תבשיל. ולפתע שמענו שירת נשים יפה בוקעת מרחוב צדדי. הלכנו למקום, והיה שם מניין נשים שקיבלו את השבת, ותפילתם התארכה כי בתי הכנסת באזור היו כבר אחרי התפילה, ושם עשרות נשים עוד שרו ורקדו וקיפצו, ולא עצרו – הן שרו ורקדו את "לכה דודי" ולאחר מכן שרו את "מזמור שיר ליום השבת". זה היה כל כך יפה ומרגש, שעמדנו ליד דקות ארוכות כדי לספוג מן האווירה. קול באישה – קדוּשה. המקום הוא בית הכנסת "מעיינות". הרב גוגל סיפר לנו שזה בית כנסת של חב"ד.

בשבת ביקרנו במוזיאון ישראל ובעין כרם. ביום ראשון נבקר במוזיאון הרצל.

* כל נדרינו – ערכתי קובץ של מאמרים שכתבתי לאורך השנים על יום הכיפורים. המעוניינים מוזמנים לפנות אליי בהודעה פרטית, ל-uriheitner@gmail.com.  

          * ביד הלשון

מיונית – מתוך יומנה של רות אלמוג, המתפרסם במוסף תרבות וספרות של "הארץ": "היינו מכינות יחד מיונית ועושות סלט תפוחי אדמה".

מיונית! עשרות שנים לא שמעתי את המילה. מיונית היא מיונז בעברית. אמי נהגה לומר מיונית, וכך נקרא המאכל בביתנו.

כבר כילד הבנתי שמחוץ לביתנו, מיונית נקראת מיונז, וכאמור, מאז ימי נעוריי לא נתקלתי במילה מיונית, שנשתכחה ממוחי.

וכאשר קראתי את המשפט הזה אצל רות אלמוג, ממש התרגשתי. המילה מיונית עוררה בי געגועים.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏25.9.22

* נזק אסטרטגי לטווח ארוך – מבחינה רטורית, נאומו של לפיד בעצרת האו"ם היה מצוין. מבחינת התכנים – רוב התכנים היו יפים ונכונים; כך דבריו בסוגיה האיראנית, כך דבריו על השקרים הפלשתינאיים, כך דבריו על מה שהפלשתינאים עשו בעקבות הנסיגה מרצועת עזה ועקירת גוש קטיף ועוד. אך דבריו בנוגע לפתרון שתי המדינות היו מיותרים ואומללים. לכאורה, מה הבעיה? כולנו יודעים שאין פרטנר לפתרון הזה ובוודאי שלא בתנאים שלפיד הציב. אז למה שלא נשחק את המשחק, לא נצטייר כסרבנים, ניתן להם לסרב? נקרא לזה – טקטיקת בר-אילן.

אז קודם כל, ראינו עד היום שזה לא עובד. זה לא עבד אחרי נאום בר-אילן; מי שהציגו את ישראל כסרבנית לפני הנאום, המשיכו להציג אותה כסרבנית גם אחרי הנאום. אפילו כאשר ערפאת דחה את הצעותיו מרחיקות הלכת, לטעמי – המופקרות, של אהוד ברק בפסגת קמפ-דיוויד, אפילו בישראל ואפילו במפלגתו היו שהאשימו אותו ואת ישראל בסרבנות.

אבל הבעיה העיקרית, היא שטקטיקה אינה תחליף למדיניות. וכאשר בשם הטקטיקה מציגים פתרון רע, לא משיגים דבר. הנזק בהצהרות הללו, הוא שישראל מסייעת להנציח את התודעה שזה הפתרון הנכון והפתרון היחיד האפשרי. וכיוון שזה פתרון מסוכן מאוד, שמסכן את מדינת ישראל ואת אזרחיה ולבטח לא יקדם את השלום – הנצחתו היא נזק אסטרטגי לטווח רחוק.

* דיבורים בעלמא – מאז הסכם אוסלו היה רק ראש ממשלה אחד שהתנגד למדינה פלשתינאית והביע את התנגדותו בגלוי – נפתלי בנט. כעת לפיד חוזר למדיניות של ראשי הממשלה שקדמו לבנט.

הוא יודע היטב שאלה דיבורים בעלמא ושאין שום פרטנר פלשתינאי לפתרון הזה.

* מחטף – אולי לפיד מאמין במדינה פלשתינאית, אך העמדה הזו מנוגדת לקווי היסוד של הממשלה. זו ממשלה פריטטית שהתבססה על הסכמה שהנושא הפלשתינאי הוא במחלוקת בין מרכיבי הממשלה ולכן אין עוסקים בו. כאשר בנט נאם בעצרת האו"ם, הוא לא הזכיר במילה את הסוגיה הפלשתינאית ולא ביטא בנאומו את התנגדותו להקמתה ואת תמיכתו בהחלת ריבונות על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות, כיוון שהוא לא ייצג את עצמו אלא את הממשלה כולה. מן הראוי שכך ינהג גם לפיד. וכאשר הוא אומר דברים המנוגדים לעמדת הממשלה ואף אינו מעלה זאת לדיון בממשלה או לפחות בקבינט, זה מחטף.

* כורת את הענף – ממשלת השינוי קמה בזכות חיבור בין יריבים אידיאולוגיים, שחברו יחד לגשר על הפערים כדי ליצור הגנה על מדינת ישראל מפני שלטון השחיתות, תרבות השקר ופולחן האישיות ולהגנה על מדינת החוק. ההסדר המכונן שאיפשר את החיבור הזה, הוא הסכמה שבסוגיה הפלשתינאית, שהיא לב המחלוקת, מסכימים לא להסכים. אין מו"מ, אין מדינה פלשתינאית, אין נסיגה ואין החלת ריבונות. יש הקפאת מצב לארבע שנים. בנט כיבד את ההסכמה, כאשר בנאומו באו"ם התעלם מהסוגיה הפלשתינאית, לא דיבר נגד מדינת פלשתינאית ולא בעד החלת הריבונות. כך צריך לנהוג גם לפיד. אם הוא מפר את האיזון הזה, הוא מפרק את הברית. בכך, לא זו בלבד שהוא כורת את הענף שעליו יושב שלטונו – הוא כורת את הענף של החברה הישראלית כולה, כי הוא עלול להעלות, חלילה, לשלטון את נתניהו.

* חוסר מודעות עצמית – כשביביסטים תוקפים את לפיד על שבנאומו באו"ם הזכיר את המדינה הפלשתינאית, אני בעיקר מגחך על חוסר המודעות העצמית שלהם.

* לא שכנע את הבייס של רחוב שוקן – איני יודע לאיזה בייס כיוון לפיד את דבריו בזכות "חזון שתי המדינות", אבל דבר אחד ברור – את הבייס של רחוב שוקן בתל-אביב הוא לא שכנע.

בימים הקרובים נקרא שם מאמרים רבים נגד לפיד. גדעון לוי, למשל, עוד לא כתב. אבל כבר בגיליון שלמחרת הנאום, החלה המתקפה. את הטון נתן פשקוויל המערכת, שכותרתו: "הבשורה: אין בשורה". המערכת הזכירה שגם נתניהו אמר בנאומיו דברים דומים, כך שאין בהם ממש. היא תוקפת את לפיד שלא הושיט בדבריו יד בשלום לאבו-מאזן, נשיא הרשות הפלשתינאית. המאמר תקף את לפיד על הדרישות שהציב בפני הפלשתינאים כתנאי להקמת מדינה, כמו דרישותיו להניח את כלי הנשק ולשחרר את השבויים. ובהזדמנות זו המאמר תקף את דבריו של לפיד בנושא הגרעין האיראני.   

עמירה הס פרסמה מאמר על פני עמוד שלום, שבו פירקה את הנאום והביאה 11 נימוקים נגדו, או כלשונה "תיקונים לדבריו". שלוש דוגמאות: א. ה"תיקון" לדבריו של לפיד על רצועת עזה שאותה מסרנו לפלשתינאים והם הפכו אותו בסיס לירי רקטות על ישראל, הוא חזרה על שקרי אקיבוש שנמשך בעזה, הדיכוי והמצור והחניקה הכלכלית וההרעבה בלה בלה בלה. אגב, חשוב מאוד לקרוא את הנראטיב האנטי ישראלי הזה, כדי להבין איך השוקניזם ועוכרי ישראל בעולם יצדיקו את המשך הטרור מיהודה ושומרון אם ישראל תיסוג חלילה מאזורים אלה ותעקור את יישוביה כפי שעשתה ברצועת עזה. ב. ה"תיקון" לקריאתו של לפיד לפלשתינאים להניח את הנשק (כלומר להפסיק את הטרור) היה תזכורת שישראל היא "מדינה שחוזקה הכלכלי והדיפלומטי נשען על תעשיית הנשק והריגול שלה, שפותחה במעבדה הכי זמינה ויעילה בעולם: השטח הפלשתינאי הכבוש, שבו יש לדכא בנשק, מעצרים וחקירות, אוכלוסייה שמתנגדת לשלטון הזר". ג. על האיזכור של לפיד שישראל פירקה את מחנות הצבא שלה ברצועת עזה, היא מגיבה בהצדקת הטרור וירי הרקטות בתגובה למעשיה של ישראל ב"גדה המערבית", כפי שישראל מפציצה את עזה כאשר יורים על הנגב המערבי, למרות שראשי המדינה חיים בתל-אביב ובקיסריה. וכן הלאה וכן הלאה, 11 סעיפים, שלידם נאומו של אבו מאזן נראה כנאום מתון ופייסני.

רוגל אלפר מציג את "חזונו המת של לפיד" (כותרת הפשקוויל) כמזימה שנועדה להסתיר מהעולם את העובדה שישראל הפכה את "חזון שתי המדינות" לבלתי ישים. לטענתו, לפיד מייצג את המחנה "הכולל את כל המפלגות היהודיות, ללא יוצא מן הכלל. ממרצ ועד הציונות הדתית", המכחיש שישראל היא מדינה דו-לאומית, מחשש שהעולם יכפה עליה לתת לפלשתינאים זכות הצבעה. לכן, הנאום אינו אלא תרמית, ששותפים לה גם ידידותיה של ישראל – ארה"ב, גרמניה, צרפת ובריטניה, שמשחקות בכאילו ונמנעות מלהתייחס לישראל ול"עמדות הלאומניות והגזעניות" של הציבור הישראלי, כמו לרוסיה של פוטין.  

* כבוד לאומי – כאשר סגן ראש הממשלה ושר החוץ יגאל אלון נאם בשם ישראל בעצרת האו"ם, הוא נשא את נאומו בעברית. אלון היה בוגר אוקספורד שסיים את לימודיו בהצטיינות, כך שאין לחשוד ברמת האנגלית שלו, אך הוא לא ראה לנכון להתהדר בה. ברור שאת מגעיו הדיפלומטיים ואת פגישותיו עם מנהיגי חוץ הוא קיים באנגלית. אך כמנהיג האמון על הכבוד הלאומי, הוא ראה לנכון, שהנאום הרשמי של מדינת ישראל בעצרת האו"ם יהיה בעברית; שפת המקור של חזון אחרית הימים החקוק על קיר בניין האו"ם.

חבל מאוד, שכל ראשי הממשלות ושרי החוץ שנאמו מאז בשם ישראל בעצרת, לא נהגו כמותו.

* המפה של אבו-מאזן – בנאומו התוקפני בעצרת האו"ם קרא אבו-מאזן לאו"ם ליישם את תכנית החלוקה. למי שאינם בקיאים – מדובר בתכנית שבה ירושלים אינה חלק ממדינת ישראל, וגם לא לוד ורמלה, יפו, הגליל המערבי, חלקים מהנגב ועוד. לתשומת לבם של המפנטזים על הסכם של חלוקת הארץ בקווי 4 ביוני 1967.

יתר על כן, בכל מקרה הפלשתינאים דורשים את "זכות" השיבה, כלומר להטביע את כבשת הרש שתישאר ממדינת ישראל במיליוני פלשתינאים.

כדאי להזכיר לאבו-מאזן, שאילו הם קיבלו את תכנית החלוקה, לא הייתה פורצת מלחמת השחרור, לא היו פורצות כל המלחמות, כל שפיכות הדמים הייתה נמנעת. אולם למחרת ההחלטה, הם תקפו את היישוב היהודי על מנת להשמידו, שנתיים וחצי אחרי השואה. אחרי שנכשלו בניסיונם לסכל את הקמת המדינה, הם דחו את ידינו המושטת לשלום בהכרזת העצמאות, וגייסו את מדינות ערב לפלוש למדינת ישראל בת יומה על מנת להטביעהּ בדם. גם במלחמה הזאת ניצחנו והרחבנו את גבולות המדינה. אילו השלימו עם קיומה של ישראל ועשו עמה שלום, גבולותיה של ישראל היו גבולות שביתת הנשק. אך הם בחרו להמשיך במלחמה ובמלחמת ששת הימים איחדנו את חלקי ארץ ישראל המערבית שבין הירדן והים.

ואחרי שבהסכם אוסלו ישראל נסוגה משטחי הרש"פ ביהודה ושומרון ומהעיר עזה ובנותיה, הם הפכו את השטח שקיבלו לבסיס טרור רצחני חסר תקדים. ואחרי שישראל עקרה את גוש קטיף ונסוגה לקווי שביתת הנשק בגבול עזה, הם הפכו אותה לבסיס פשע המלחמה של ירי עשרות אלפי רקטות על אזרחי ישראל, כפי שהיטיב לפיד לספר בנאומו בעצרת האו"ם.

נאומו של אבו-מאזן הוכיח שהם לא למדו דבר, ממשיכים להתבכיין וכך ימשיכו להמיט על עצמם אסון אחר אסון.

* עם שאלה גיבוריו – מי שרוצח באכזריות זקנה בת 84; צלף הסוחט בקור רוח את ההדק ופוגע במצחה של תינוקת בת חצי שנה; מי שמשתלטים על בית תינוקות בקיבוץ וחוטפים אותם כבני ערובה; מי שטובחים בעשרות תלמידי בית ספר – אלה גיבורי התנועה הלאומית הפלשתינאית. עם שאלה גיבוריו – לא תהיה לו תקומה.

* חשדהו וחשדהו – ארדואן שמארח את הנשיא הרצוג ונפגש עם ראש הממשלה לפיד, הוא אותו רודן אנטישמי ואנטי ישראלי שהיה.

במצוקתו, הוא הבין שהאינטרס שלו הוא להתקרב לישראל. לכן הביקור של הרצוג היה ביקור של מנצח, וכך גם פגישת לפיד אתו.

אבל הוא עלול בכל רגע להתהפך עלינו.

אין לדחות את ידו המושטת. חימום היחסים עם טורקיה הוא גם אינטרס ישראלי. אך יש לבחון את כוונותיו בעיניים פקוחות, כלומר בחשדהו וחשדהו.

בפעם שעברה שבה הוא דיבר על פיוס, הוא חתר להשפיל את ישראל. ראש הממשלה נתניהו נדרש להתנצל בפני טורקיה על הפיגוע הטורקי נגד ישראל – המשט, וישראל נדרשה לשלם פיצויים למשפחות המחבלים. ישראל השפילה את עצמה – אך פיוס לא היה. הפעם ארדואן זחל לעברנו.

* יהיה מקום לכולם – דורון אלמוג הוא דמות מופת בעבורי. סיפור חייו, דרך חייו, עשייתו הברוכה, האין סופית ללא לאות, בביטחון, בחברה ובחינוך, הם השראה גדולה בעבורי. שמחתי מאוד כאשר נבחר לתפקיד יו"ר הסוכנות היהודית.

בכנס הרצל למנהיגות בבזל, שהשתתפתי בו בחודש שעבר, נשא דורון את נאומו הראשון. יצאתי מן הנאום ברגשות מעורבים. מצד אחד, דורון סיפר את סיפורו מעורר ההשראה ואת התובנות שלו לחיים, שבעטיים אני רואה בו דמות מופת. בנוסף לכך, הוא דיבר על הידוק הקשר בין ישראל לתפוצות הגולה, ברמה של חיבור אישי בין הישראלים ליהודים בגולה והציג, כדרכו, תכנית מעשית. היה זה נאום מרומם נפש. אך מצד שני, חסר בו המסר המרכזי שאני מצפה לו מיו"ר הסוכנות היהודית – עליה; קריאה לעליה ופעולה מעשית לעידוד העליה וקליטתה. בדברים שכתבתי לסיכום הכנס, הבעתי את רגשותיי המעורבים בעקבות הנאום.

לכן, התרגשתי מאוד כשקראתי ראיון אתו ב"ידיעות אחרונות", ערב שבת. לצד כל אותם המסרים החשובים שהציג בנאום, הפעם הוא דיבר על העליה, כפי שכבר שנים לא דיבר אף מנהיג. קריאת הדברים הייתה בעבורי כמו מים זכים וצוננים לנפש צמאה. "יו"ר הסוכנות הוא כמו ראש ממשלת העם היהודי. מתוך 15 מיליון יהודים ברחבי העולם יש כשמונה מיליון מחוץ לישראל, ואנחנו נעשה הכל כדי להביא אותם לכאן. מחודש לחודש גובר הביקוש לעליה, ואל תדאגי, יהיה מקום לכולם".

"אבל אין לנו מה להציע למיליוני העולים שיחפשו כאן בית", הקשתה המראיינת, סמדר הירש.

השיב דורון אלמוג: "בוודאי שיש. ואם אין אז נמציא. לכל צעיר וצעירה אנחנו בונים תכנית של שנה, שגם מאפשרת להם להכיר את ישראל וגם משלבת אותם במקצועם". בניגוד מוחלט ללהג חסר ההשראה והמעוף ברוח אגף התקציבים באוצר, מדבר אלמוג על הירתמות המדינה היום, בהשקעות ובפיתוח, כדי להבטיח את העתיד. "בעוד 50 שנה נהיה כאן 20 מיליון נפשות".

– "מדובר בתקציבי עתק".

– אז מה? גם לכפר הזה נדרשו תקציבים". כוונתו לכפר הטיפולי לילדים ונוער עם צרכים מיוחדים שהקים לבנו ערן ולאחר מותו – לזכרו; מפעל חייו, שעליו אף זכה בפרס ישראל, ושאת הסכמתו לכהן כיו"ר הסוכנות התנה בכך שיוכל להמשיך בתפקידו כיו"ר הכפר. "מה היה כאן? חול וחול. שממה. אדמה צהובה. לא מעט אנשים חשבו שאני שיכור או שאיבדתי איזה בורג".

– "ואיפה יגורו מיליוני העולים בישראל, שבה זוגות צעירים לא מצליחים לקנות דירה?"

– "נביא אותם לנגב. שרובו שומם. כשבן-גוריון עבר לשדה בוקר ואמר 'אחריי', לא באו יותר מדי. החזון הזה לא יתגשם רק בזכות משאבים; צריך רצון ונחישות והעזה והתמדה. צריך לייצר תעסוקה, מגורים איכותיים במחירים נגישים יותר, עשיה קהילתית משמעותית. כל מה שקורה ב'עדי נגב' הוא דוגמה לכך, כולל היישוב החדש שיוקם [הכוונה ליישוב חדש בסמוך לכפר הטיפולי, שבו יתגוררו מאות משפחות של עובדים ומתנדבים בכפר. א.ה.]. אני לא מפסיק לחשוב קדימה. בעוד 20 שנה יהיו בנגב עוד מיליון אנשים וצריך להכפיל את הכל".

דורון אלמוג הוא התגלמות המנהיגות הלאומית שחסרה לנו כל כך. אני מקווה שהוא גם יצליח לשנות את התדמית השלילית של המוסדות הלאומיים – הסוכנות היהודית, ההסתדרות הציונית העולמית, קק"ל וקרן היסוד, שקיים פער תהומי בין העשיה והתרומה האדירות שלהן, לתדמית העסקנית שלהן.

* גל עליה בפתח – החלטתו של פוטין על גיוס לצבא רוסיה, היא פתח לגל עליה גדול לישראל.

חובתנו להיות ערוכים לכך. זו מהותה של מדינת ישראל.

* אסטרטגיית-על גרעינית – האיום הרוסי להשתמש בנשק גרעיני "טקטי", משמעותו – איום בנשק גרעיני אסטרטגי. כל שימוש בנשק גרעיני הוא החלטה אסטרטגית מרחיקת לכת; אסטרטגיית-על. השימוש המכובס בביטוי נשק גרעיני "טקטי" נועד להלבין שימוש בנשק כזה.

* ראש בקיר – היועמ"שית גלי בהרב מיארה לא הפגינה חכמה יתרה, אם לנקוט לשון המעטה, בהתנהלותה בבג"ץ מזוז. כבר בדיונים הראשונים בעתירה, ניתן היה להבין לאן נושבת הרוח ומה כיוון ההחלטה של השופטים. הם הציעו לה סולם – למנות את מזוז מינוי זמני לדיון על מועמדות הרצי הלוי לרמטכ"ל. במקום לקחת את הסולם בשתי ידיים, היא העדיפה ללכת עם ראש בקיר ולהתבזות.

איני טוען שבכל מקרה יש לפעול על פי הערכת הפסיקה הצפויה של בג"ץ. לעתים נכון ללכת בראש זקוף גם להפסד בבג"ץ, כאשר מאמינים בצדקת ההחלטה. אבל צריך שכל ישר כדי לבחור על איזה נושא "להתאבד". ודאי שזה לא הנושא.

באשר להחלטת בג"ץ – בעיניי ההחלטה שגויה. כמי ששולל את האקטיביזם השיפוטי, אני מתנגד לפסילת החלטת הממשלה בנדון, שאינה סותרת את החוק. בג"ץ צריך לפסוק על פי חוק ולא על פי השקפת השופטים. כאשר אין המדובר בפגיעה בזכויות האדם והאזרח, אין כל מקום להתערבות בעתירה נגד החלטה שאינה מנוגדת לחוק. ומינוי מזוז לשמונה שנים אינו מנוגד לחוק.

אבל בעיניי התנהלות הממשלה בפרשה הזאת הייתה שגויה מלכתחילה. נכון, גם בזמן בחירות הממשלה מוסמכת למנות רמטכ"ל, אך הדבר אינו ראוי. לא כל מה שחוקי ראוי, והציפיה מהממשלה אינה מסתכמת בכך שלא תעבור על החוק, אלא גם שתקבל את ההחלטות הנכונות וההוגנות. אין זה ראוי למנות רמטכ"ל ערב בחירות. מן הראוי היה, כפי שכתבתי פעמים רבות, להאריך את כהונתו של רא"ל כוכבי ולהשאיר לממשלה הבאה את בחירת הרמטכ"ל. כאשר מקבלים החלטה רעה, היא גוררת עוד החלטות רעות, כמו המינוי של מזוז לשמונה שנים ודחיית הצעת השופטים להפוך את המינוי לזמני.

הרבה שכל ישר לא ראינו בהתנהלות הממשלה בסוגיית מינוי הרמטכ"ל, לאורך כל התהליך.

* על אקטיביזם ואג'נדה – החלטת בית המשפט העליון לקבל את העתירה נגד מינוי מזוז, מבטאת אקטיביזם משפטי. והנה, רבים מן המחרפים והמגדפים את בית המשפט, כביכול בשל התנגדותם לאקטיביזם, שמחים וצוהלים על ההחלטה, כיוון שהיא ביטלה החלטה של הממשלה הנוכחית, השנואה עליהם. ללמדך, עד כמה עמדות עקרוניות הן, לא אחת, עמדות אג'נדאיות.

טיעון מעניין ששמעתי, היה שכיוון שבית המשפט פסל מינויים ערב בחירות בממשלות נתניהו, הם תומכים בהחלטה, שמנעה איפה ואיפה. אכן, יש מידה של צדק והיגיון בטיעון הזה. אבל אני מתעקש להקשות.

פסיקות בית המשפט מתבססות על תקדימים, אך לא אחת יוצרות תקדים חדש. בעניין הזה, יש תקדימים לכאן ולכאן. מעולם לא נדון בבית המשפט מינוי של יו"ר הוועדה לבחינת מינויי בכירים, כך שהתקדימים מתייחסים למינויים אחרים, וכאן יש תקדימים שניתן היה לבסס עליהן החלטה לדחות את העתירה או לקבלה.

אבל אני רוצה ללכת דווקא עם מי שמתנגדים לאקטיביזם (כמוני, אגב) וברכו על ההחלטה כיוון שהחלטות כאלו התקבלו כנגד ממשלות נתניהו. אני מציע להשתעשע במבחן הבא. נניח שאני משפטן שמתנגד לאקטיביזם השיפוטי ומבקר אותו, ומוניתי לתפקיד שופט בבית המשפט העליון. וכעת עליי לפסוק בעתירה הזאת. האם עליי לנצל את ההזדמנות לפסוק על פי מצפוני נגד התערבות בית המשפט, או לקבל את העתירה כדי להוכיח שבית המשפט אינו מוטה פוליטית? נדמה לי, שהייתי מחליט על פי מצפוני. להערכתי, דניאל פרידמן היה מחליט לדחות את העתירה ולכבד את החלטת הממשלה. אני מעריך שגם רות גביזון הייתה מחליטה כך.

* גבהות לב – את סירובו של מני מזוז לכהן כיו"ר זמני של הוועדה, אלא רק כמינוי לשמונה שנים, אגדיר במילה אחת – היבריס. בשתי מילים – גבהות לב.

את התנדבותו של אליקים רובינשטיין למשימה ("שירות מילואים", כהגדרתו) אגדיר במילה אחת – ענווה. בשתי מילים – הצנע לכת.

* מחיר הדחיינות – ב-12 במרץ, הלך לעולמו השופט אליעזר גולדברג, שעמד בראש הוועדה למינוי בכירים. מיד אחרי מותו, ראוי היה לבחור לו מחליף. אולם דבר לא נעשה, עד הרגע האחרון, שבו נדרש להקים ועדה לבחינת מועמדותו של הרצי הלוי לתפקיד הרמטכ"ל. אילו מונה יו"ר בזמן, כל הסאגה המשפטית סביב מינוי מזוז הייתה נמנעת. זה מחיר הדחיינות.

* האורות והצללים בבג"ץ חוק הלאום – פעמים רבות העליתי על נס את פסיקת בג"ץ שדחתה את העתירות נגד חוק הלאום ברוב של 10:1 (האחד הוא ג'ורג' קרא. אני מאמין שכמו חבריו גם הוא יודע שלא הייתה כל אמת בעתירות, אבל לנוכח האלימות בחברה הערבית, אני יכול להבין את החלטתו, כנובעת מפחד מוחשי לחייו ולחיי משפחתו). פסק הדין פירק אחת לאחת את כל הטענות נגד החוק, ולא הותיר מהן אפילו אבק. פסק הדין הוכיח שהטענות נגד החוק היו טענות שווא, חסרות כל בסיס ולמעשה, שהמתנגדים לחוק לא הכירו אותו, לא קראו אותו ונלחמו נגד דחליל שהם המציאו, שאין כל קשר בינו לבין החוק.

אבל יש גם צד שלילי בפסיקה הזאת. עצם העובדה שהעתירות לא נפסלו על הסף בטענה שבית המשפט אינו מוסמך לדון בחוקי יסוד (אלא במקרים קיצוניים ביותר, כמו למשל אם יחוקק חוק יסוד לפיו יש לשלול את זכות הבחירה מן החרדים, הערבים או המתנחלים או הצעות שפוגעות בעליל באופן קיצוני בזכויות האדם והאזרח), היא הפעולה האקטיביסטית ביותר של בית המשפט העליון אי פעם. יותר משהאקטיביזם הזה בא לידי ביטוי בעצם הדיון והפסיקה, הוא בא לידי ביטוי בנימוקים לדחיית העתירות. בית המשפט לא קבע, שהוא החליט לדחות את העתירה כי אינו רוצה להתערב בחקיקת יסוד של הכנסת, ואפילו לא אמר שהוא דוחה את העתירות כי לא מצא עילה קיצונית דיה לפסול חוק יסוד.

בית המשפט העליון דן בחוק הלאום כאילו הוא הכנסת. כלומר הוא ראה עצמו כערכאה עליונה לדיון על תוכן החוק. נכון שהדיון בבית המשפט היה עמוק ויסודי לאין ערוך יותר מזה שנערך בכנסת ובציבור, והיה נקי מסיסמאות השווא הדמגוגיות של המתנגדים לחוק. אך בדיון הזה ובהחלטה הזו הוא העמיד את עצמו מעל הכנסת כפוסק-על, וזו פגיעה משמעותית בהפרדת הרשויות, שהיא עיקרון יסוד של הדמוקרטיה.

נכון, במחלוקת על חוק הלאום, אני מתבסס בשמחה על פסיקת בג"ץ, שהפריכה את טיעוני המתנגדים. אני שמח על ההחלטה, כי למתנגדים קשה יותר להתמודד עם האמירה הברורה של בג"ץ, מאשר עם אמירות זהות של פוליטיקאים, פובליציסטים ואזרחים מן היישוב. בדיעבד, משבית המשפט העליון החליט לדון בחוק, אני שמח שזו הייתה החלטתו ואלה היו נימוקיו.

אולם מלכתחילה, עצם הדיון הוא פסול ומסוכן ואף תקדים חמור.

* מנהיגות של דג מת – אף שהייתי חלוק על עמדותיה בנושאים שונים, תמיד הערכתי את איילת שקד כמנהיגה וכאשת ביצוע. אני עדין רואה בה אשת ביצוע מעולה, אבל מתברר שמנהיגה – היא לא. התנצלותה המתרפסת בפני רודפיה ושונאיה הייתה היפוכה של מנהיגות.

הרי איילת שקד יודעת שהקמת ממשלת השינוי הייתה המעשה הלאומי הנכון ושהצטרפותה אליה הייתה הצעד הפטריוטי הנכון. היא יודעת שממשלת השינוי הייתה ניצית יותר, ביטחוניסטית יותר ומיישבת יותר מקודמותיה. אם שקד טעתה בהצטרפותה לממשלה, הייתה זו אולי טעות פוליטית, פגיעה במעמדה בבייס שלה, אבל המעשה הלאומי הנכון.

תפקידו של מנהיג להוביל ולא להיגרר; להיות מצפן ולא שבשבת. ואם צריך – עליו ללכת ולהוביל נגד הזרם. דגים מתים נסחפים עם הזרם. איילת שקד גילתה מנהיגות של דג מת, כשנסחפה בזרם העכור.

יש המאבד עולמו בשעה אחת.

* פני הביביזם – רמי בן יהודה הוא הפנים של הביביזם.

* אני מתבייש – "החיה הכהניסטית", כתבתי, ונשאלתי: "אתה לא מתבייש?"

כן. אני מתבייש. מתבייש, מתחרט ומתנצל.

אני מתנצל בפני החיות על ההשוואה.

* שני פתקים – חנוך דאום מוביל קמפיין להחרמת הבחירות, כמחאה על הבחירות החוזרות ונשנות בתקופה כה קצרה. מבחינתי, לא להצביע זה כמו להטיל שני פתקים לקלפי – אחד לבן גביר והשני לבל"ד. אני מעדיף למות מאשר לשים אחד מהפתקים האלה, ובטח את שניהם. לכן, תמיד אצביע. ואם אין לי מפלגה שאני רואה בה הטוב במֵרבו, תמיד אמצא את הרע במיעוטו.

* הערבי שהציונים רוצים – אם למישהו יש ספק בכך שהרשימה האנטי ישראלית המשותפת היא פסולת חיתון, ובשום אופן אין להקים ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע, אני ממליץ לו לקרוא ראיון עם איימן עודה ב"הארץ". לאורך כל הראיון הוא מתגולל בציונות וב"פשעיה" וחותר תחת עצם הלגיטימיות של מדינה יהודית, תוך שימוש בטרנד השוקניסטי "עליונות יהודית".

ומעניין איך הוא מנתח את תופעת רע"ם ומנסור עבאס. השנאה שלו לעבאס אינה רק פוליטית, נגד יריב שנאבק על אותו מאגר קולות. השנאה היא בראש ובראשונה אידיאולוגית. מנסור עבאס מגלם את הרעיון השנוא ביותר על עודה. "הנזק הוא מהותי. בתנועה הציונית משמאל ועד לימין תמיד רצו לראות את הערבי שמקבל את שמדינת ישראל היא מדינת הלאום היהודי, ושמוכן לחיות תחתיה עם זכויות דתיות ואזרחיות בלבד. בשנת 1901 הרצל ביקר את הסולטן עבדול חמיד, אמר לו קח כסף ותסכים להקמת מדינה יהודית בפלסטינה. הסולטן אמר לו לא. ב-2 בנובמבר 1917, הצהרת בלפור דיברה על בית לאומי ליהודים שהיו 7%, ול-93%, שהוגדרו בו 'הקבוצות הלא-יהודיות', נתנו זכויות דתיות ואזרחיות בלבד. כלומר כל הרעיון מאז ועד לשלום הכלכלי, עד הסכמי אברהם, בנוי על עליונות יהודית. מנסור עבאס זה הערבי שרצו כל הזמן. במשך עשרות שנים. הם לא אומרים שהם רוצים לגרש ערבים. הם רוצים ערבי שיכיר במדינת היהודים".

הדברים ברורים. בעיני עודה, קיומה של מדינת ישראל אינו לגיטימי. מדינת ישראל היא מדינה יהודית, ומי ששולל את קיומה כמדינה יהודית, שולל את קיומה. החזון של איימן עודה הוא חיסולה של ישראל. הוא רואה בקיומה של המדינה היהודית עוול. הוא חוזר אל ראשית הציונות ומציג את חזונה – מדינה יהודית בא"י כעוול. עוול שהחל בו הרצל והמשיך אותו ויצמן וגיבתה אותו בריטניה בהצהרת בלפור. הרשימה המשותפת רואה בקיומה של ישראל עוול. שנאתו של עודה לעבאס, שבעטיה הוא רואה בו בוגד, היא על כך שעבאס הכיר בהיותה של ישראל מדינה יהודית, כלומר הוא מקבל את קיומה של מדינת ישראל ורוצה להשתלב בה ולא לרשת אותה.

החזון הציוני של מדינה יהודית דמוקרטית, הוא חזון של מדינת לאום יהודית, שמבטיחה שוויון אזרחי לכל, ללא הבדל דת גזע ומין. החזון הזה הוא הסיוט של עודה. הוא אינו מוכן להסתפק בשוויון אזרחי, אלא דורש שוויון לאומי, כלומר שעל חורבותיה של מדינת ישראל תקום כאן מדינה דו-לאומית, ולצדה מדינה פלשתינאית "נקיה" מיהודים. אין דבר השנוא עליו יותר מערבי שמקבל את החזון הציוני, מקבל את ההסדר המכונן, שבו הערבים הם אזרחים שווי זכויות במדינת לאום יהודית.

לשיטתו, כאנטי ישראלי, הוא צודק. וכיוון שהוא צודק, לשיטתו – לשיטתנו, הציונים, תופעת מנסור עבאס היא ניצחון הציונות. חזונו האמיץ ומרחיק הראות של מנסור עבאס, ראוי להערכה ולתמיכה של כל ציוני. לשבחו של נתניהו ייאמר שהוא הראשון שזיהה את הכיוון החדש שעבאס מוביל. לגנותי אומר שלא האמנתי בכך בראשית הדרך, ולכן התנגדתי להקמת הקואליציה אתו, אבל התנהלותו לאורך השנה הזאת שכנעה אותי שהוא רציני בחזונו. אלה בתוכנו, שדוחים את מנסור עבאס, הם המשת"פים של איימן עודה במלחמתו בציונות.

* הכוכב הבא – לא יצא לי לראות השנה אף פרק של "הכוכב הבא", עד פרק הגמר. וכך הגעתי טבולה-ראסה לגמר.

אני חייב לציין שכל הארבעה שעלו לגמר היו מצוינים. לא הופתעתי מניצחונו של אליאב זוהר, שהוא באמת זמר נפלא. אך הבחירה שלי הייתה כמו של השופטים – בנופיה. אגב, זו הייתה הפעם הראשונה שהשתתפתי בהצבעה.

* מניפסט של שנאה – ספר ששמו (ותוכנו) הוא "גברים, אני שונאת אותם" (פולין ארמאנז', תרגום לעברית: דורית דליות) הוא ספר שאני מתעב בלי לקרוא אותו. לא כיוון שאני גבר, מושא השנאה של המניפסט. באותה מידה הייתי מתעב ספר ששמו היה "נשים, אני שונא אותן".

* עוד מקרה של ונדליזם – עוד מקרה ונדליזם באנדרטה בגולן. הושחתה אנדרטה בחניון מי גהה (סמוך לבני יהודה), לזכר אריק כהנוביץ' ואורי פז, עובדי תה"ל שנהרגו בגולן במלחמת יום הכיפורים.

* מדינת היהודים – ב-23 בספטמבר 1947, לפני 75 שנה בדיוק, הפליגה מנמל ברגוס בבולגריה אוניית המעפילים "מדינת היהודים". על סיפונה הצטופפו בדוחק רב 2,664 מעפילים, יהודים מרומניה ובולגריה, מחציתם בני נוער מכל תנועות הנוער הציוניות ומבתי יתומים, כולם שורדי שואה. על סיפון האוניה, לצד השלטים "מדינת היהודים" בעברית ובאנגלית, נתלה שלט גדול ועליו פסוק משירו של חיים חפר "בין גבולות", שאגב, נכתב על ההעפלה הרגלית מסוריה לא"י: "למך ולזקן אנו פה חומת מגן" (הכתובת נכתבה עם שגיאת כתיב – "למח").

עם המעפילים נמנה אבי, יוסי הייטנר, בן ה-17.

את הספדי לאבי בהלווייתו, לפני שלוש שנים, פתחתי במילים אלה: " כשאבא היה בן 17, הוא הלך לו מביתו, מארץ הולדתו ומבית אביו, ועלה להגשים את חלומו בארץ ישראל. הוא נפרד בדמעות מהוריו, שאך שנתיים קודם יצאו ממחנה הריכוז טרנסניסטריה, שם איבדו את בנם הבכור, כשהוא עצמו סובל ממחלת האולקוס בה לקה כילד במחנה. הם והוא לא ידעו אם יזכו להיפגש עוד. הוא עלה על ספינת המעפילים הנושאת בשמה את התקווה שפעמה בלבו ובלב העם כולו – 'מדינת היהודים'. בדרכה לארץ, באזור הדרדנלים, השתלטו הבריטים באלימות על הספינה. תינוק שהיה על הסיפון נחנק למוות מגז מדמיע. הם גורשו למחנה מעצר בקפריסין.

לאחר החלטת כ"ט בנובמבר, שוחררו מן המחנה והורשו לעלות לארץ הילדים שטרם מלאו להם 18. לאבא מלאו אז 18 פחות שבועיים. בזכות שבועיים הוא זכה, עלה לארץ – היישר לקרבות מלחמת השחרור, בה לחם בחטיבת גבעתי.

קצת מוזר שבן הסופד לאביו פותח בסיפור שלא חווה, שהתרחש 15 שנים טרם הולדתו. אבל זה, בעבורי, הסיפור המרכזי של חייו, והסיפור המכונן שלי, כבנו. זאת החוויה שעליה גדלתי, אותה ספגתי והיא שמשה נר לרגליי ולאורחותיי, כל הימים.

הסיפור הזה ממחיש יותר מכל את מי שהיה אבא – אדם נחוש, דעתן, יודע מה הוא רוצה, דבק בדרכו, מגשים את האידיאולוגיה שבה האמין בלהט, ואותה הנחיל לנו: הציונות, אהבת האדם, העם והארץ, זיקה עמוקה ליהדות ולמסורת".

במלאת לאבי שמונים, כעשור טרם מותו, ראיינתי אותו ארוכות במספר פגישות, בהן סיפר לי את סיפור חייו. את הסיפור על עלייתו לארץ, אנו קוראים מדי שנה בליל הסדר, בחינת "והיגדת לבנך" (לפני מחלתו, הוא סיפר את הסיפור בעצמו). ואלה הדברים:

"בספטמבר 47', זמן קצר אחרי הקורס, יצאו להעפלה שתי אוניות גדולות בארגון של הסוכנות. לכל תנועה הייתה מכסה. בית"ר הקצתה מהמכסה שלה מספר מקומות לחברי האצ"ל. סניף האצ"ל ברדאוץ קיבל שני מקומות – לי ולאח של מקס קורץ. גם אמו של מקס הצטרפה.

נפרדתי מההורים. זה היה אחרי ראש השנה. לא ידענו אם עוד נתראה אי פעם. אם אפשר יהיה אי פעם לעלות לארץ. הפרידה הייתה נרגשת. בכינו – ההורים ואני. אמא עוד הייתה שבורה מהאסון של מות אחי. הייתי בן הזקונים, בבת עינה. הייתי הילד היחיד בבית. הִילדה כבר הייתה נשואה. האחות והאח נפטרו. הייתי רק בן 17.

בין ראש השנה ליום הכיפורים נסענו ברכבת לבולגריה. היה לי תרמיל שאחי תפר כשתכנן לעלות לארץ. עם התרמיל הזה עליתי לארץ.

בדרך לבולגריה הילדה חיכתה לי בתחנת הרכבת בסוצ'אבה. שם היא סיפרה לי שהיא בהריון.

שתי האניות היו – "מדינת היהודים" ו"גאולה". "מדינת היהודים" הייתה אוניה גדולה, במקור – שובר קרח. אני עליתי על הסיפון שלה. הצפיפות הייתה גדולה. היה לי מקום בדיוק כדי להניח את התרמיל ולשבת עליו. ככה נסענו עד חיפה במשך מספר ימים.

הייתי נרגש מאוד לעלות לא"י. הרגשתי שאני מגשים את כל האידיאלים בהם האמנתי.

רק יצאנו את הדרדנלים – מספר אוניות מלחמה בריטיות תפסו אותנו וליוו אותנו עד חיפה. הוקפנו באוניות. התחלנו להתבצר. היינו כמה אלפי אנשים בשתי האוניות. הקפנו את הסיפון בקונצרטינות. הגיעה הודעה מהסוכנות שהבריטים הפיצו דיסאינפורמציה שזו ספינה של חיילים סובייטים חמושים. היה ברור שזו פרובוקציה שנועדה לתת להם לגיטימציה להשתלטות כוחנית על האוניות, כולל פתיחה באש חיה.

כשהגענו למים הטריטוריאליים של א"י, הפיקוד ירד לחדר המכונות. התקרבנו לחוף ת"א. הספינות הבריטיות התקרבו אלינו. האוניה נגחה בעוצמה רבה באחת מהן. מהספינות הבריטיות הושלכו אלינו רימוני גז מדמיע וזרנוקי מים מלוחים. תינוק אחד נחנק למוות. הבריטים נעמדו במקביל אלינו וקפצו על הסיפון. ההתנגדות לא הייתה חזקה במיוחד, בשל הוראות הסוכנות. הם חששו מהפרובוקציה הבריטית – הטענה אודות חיילים סובייטיים תגרום להם לפתוח באש. הפיקוד התערב עם המעפילים ולא הסגירו את הצוות, השליחים וכו'. הבריטים השתלטו על האוניה וגררו אותה לנמל חיפה.

בכל הדרך הרגשתי מצוין. לא לקיתי במחלת ים. כשהגענו לחיפה, עמדנו בנמל שלוש יממות. כל הזמן עמדתי בקצה הסיפון. הבטתי על הכרמל המואר, ויצאה לי הנשמה מצער ותחושת החמצה. הבריטים הורידו אותנו מהספינות, העבירו אותנו לאניות בריטיות וגרשו אותנו לקפריסין.

בהפלגה הזאת הקאתי את הנשמה. ההפלגה ארכה פחות מיום. הורידו אותנו בנמל בקפריסין. הכניסו אותנו למחנה חדש – מחנה 69. היינו הראשונים שאכלסו אותו.

היו שתי קבוצות של מחנות. 'מחנות הקיץ' ליד הים ו'מחנות החורף' בתוך המדינה. אחרי שבועיים שלושה, הועברו כל בני הנוער, ואני ביניהם, למחנה השכן. שם פעלו בתי ספר ותנועות הנוער. 

במחנה הלכתי כמובן לבית"ר. גם בית הספר היה במסגרת תנועתית. פגשתי שם את חברי מרדאוץ, ירקוני, שאותו הכנסתי לבית"ר.

בהתערבות הסוכנות היו ילדים שהורשו לעלות מקפריסין, אך הילדים הבית"ריים לא היו ביניהם. גולדה מאיר ביקרה במחנות, בראש משלחת של הסוכנות. בעת ביקורה הפגנו נגד האפליה בין ילדים לילדים על רקע פוליטי.

במחנה המעפילים בקפריסין הייתי 3 חודשים. גרנו בצריפים. בבוקר למדנו עברית בביה"ס ואחה"צ פעלנו במסגרת תנועת הנוער. בערבים ביקרנו במחנה המבוגרים, ששם היו ההורים של הרבה מבני הנוער.

בכ"ט בנובמבר 1947 חגגנו במחנה, יחד עם מחנה המבוגרים הסמוך, את החלטת האו"ם על הקמת מדינה יהודית.

לאחר החלטת האו"ם, אפשרו לילדים שמתחת לגיל 18 לעלות לארץ. כיוון שהייתי כמעט בן 18 קיבלתי מקום לעליה.

בסוף דצמבר 1947 הגעתי לא"י, למחנה המעפילים בעתלית".

שם האוניה "מדינת היהודים", מנציח את ספרו של הרצל. הספר נכתב בגרמנית. סוקולוב תרגם אותו לעברית כ"מדינת היהודים". הוא יכול היה לתרגם אותו ל"המדינה היהודית". אני מציין זאת, כיוון שיש מי שבבורותם מנסים להציג את הרצל כמי שלא חתר למדינה יהודית, אלא רק למדינה של היהודים, ללא צביון כלשהו. יש המנסים לספר נראטיב כאילו היישוב היהודי בארץ התנער מן היהדות וראה בעצמו "עברי". גם זאת טענה חסרת שחר. המושג "עברי" והמושג "יהודי" הם שמות של אותו עם. מי שקראו "מדינה עברית! עליה חופשית!" – לעליה של מי הם התכוונו, אם לא לעליה של אותם יהודים, ובהם מעפילי "מדינת היהודים"?

אבי ובני דורו ראו בהקמת המדינה היהודית את חלום חייהם שקם והיה לעובדה. מבחינתם, מדינה יהודית, ממשלה יהודית, צבא יהודי, בית משפט יהודי, משטרה יהודית היו מושגים של קדושה. והנה היום, יש הלוחמים להרס מערכת המשפט ואכיפת החוק של מדינת ישראל…

אבי ובני דורו, המעפילים, חברי המחתרות, לוחמי תש"ח – הם, כמאמר המשורר אלתרמן, "מגש הכסף שעליו לך ניתנה מדינת היהודים".

* אותיות השם רחל – עלינו הבוקר לקברה של אמי, במלאת 34 שנים לפטירתה.

בשנים האחרונות, באזכרות של הורינו, הימרנו את קריאת הפסוקים באותיות השם שלהם מתוך פרק תהילים קי"ט, לקריאת פסוקים באותיות השם, שכתבה אסתי, אחותי. זה הטקסט שקראנו, באותיות השם רחל.

ראי אמא, ראי.

ראי אותנו כאן, מאוחדים.

ראי אותנו מוקירים.

ראי אותנו מקיימים את צוואתכם.

ראי אותנו מגדלים משפחות לתפארת, כאן, בישראל. מדברים בשפה רהוטה. אפילו קצת כותבים…

חיית, אמא,

חצי חיים.

חייך נגדעו –

לפני שקצרת פירות.

לפני שהספקת לראות אותנו בונים את בתינו  (או ב״פולנית״ – מסתדרים).

לפני שנולדו לנו ילדים.

לפני שבחרנו את עיסוקינו, את התחביבים.

לפני שהפכנו ל״אנשים״.

לא תמיד הלכנו בתלם, אך אנו בטוחים, שלו היית כאן – היית גאה בנו מאד…

          * ביד הלשון

העם עם הגולן – כותרת הטור של יאיר ניצני ב"שישבת", מגזין השבת של "ישראל היום", היא "העם עם הבולען". אגב, כותרת כזו התגלגלה גם בראשי לאורך השבוע.

הכותרת היא פרפרזה על סיסמת המאבק ההרואי על הגולן בשנות התשעים, שהייתה לי הזכות הגדולה להיות ממנהיגיו, כדובר ועד יישובי הגולן וחבר בהנהלתו. היה זה המאבק המוצלח ביותר בתולדות המדינה, שהציל אותה מאסון לאומי. מאבק שהוא מופת למאבק דמוקרטי על פי חוק, כפי שאיננו מכירים באף מאבק אחר, מימין או משמאל. מאבק כלל ארצי, שהובל בידי תושבי הגולן.

בתחילת המאבק הצבנו במקום מרכזי את הצהרותיו התקיפות של רבין נגד נסיגה מהגולן ערב הבחירות, וטענו שאין לו מנדט מוסרי לסגת מהגולן. רבין קיבל את הטענה והכריז על משאל עם במקרה של הסכם על נסיגה. מרגע זה, כל המאבק שלנו התמקד בשכנוע דעת הקהל. המטרה שהצבנו לפנינו הייתה ליצור התנגדות עזה בציבור לנסיגה, שתשכנע את ההנהגה שהיא עלולה להפסיד במשאל עם ולכן לא תחתום על ההסכם, ואם תחתום עליו – לנצח במשאל עם.

הסיסמה המובילה של המאבק הייתה "העם עם הגולן". הסיסמה הזאת לא באה מאתנו, ועד יישובי הגולן. היא נולדה במטות בירושלים של קבוצה מתוך הציונות הדתית בהנהגת הרב יהושע צוקרמן, שהייתה שותפה נאמנה של ועד יישובי הגולן במאבק. ככל הידוע, אבי הסיסמה היה העיתונאי והסופר החד והשנון אורי אורבך ז"ל, לימים ח"כ ושר.

אנו, ועד יישובי הגולן, אימצנו את הסיסמה. הפצנו מיליוני סטיקרים וכל מי שנסע בכבישי הארץ – לאן שהפנה את עיניו ראה מכוניות רבות עם הסטיקר. דומה היה, שאין כמעט מכונית ללא הסטיקר. ברחובות המרכזיים של הערים הגדולות, תלו אלפי אזרחים שלטי מרפסות עם הסיסמה. אני זוכר שיחה עם הנשיא עזר ויצמן, שבה אמר שהוא לא יכול לנוע ברחבי ירושלים בלי לראות על כל בנין ובנין את הכתובת "העם עם הגולן". התוצאה הייתה, שלא היה אפילו סקר אחד שהיה בו רוב להסכם הנרקם, ובסופו של דבר כאשר ברק הציע לסורים את כל הגולן והחרבת כל היישובים, הוא השאיר כמה עשרות מטרים לאורך הכינרת, מה שגרם לאסד (האב) לדחות על הסף את ההצעה, ואנו ניצחנו במאבק.

עוד שנים רבות אחרי המאבק, ניתן היה לראות מכוניות רבות עם הסיסמה הזאת. ועד היום, כשנשארו מעט מאוד מכוניות משנות התשעים של המאה שעברה, ניתן עוד לראות את הסטיקר.

הוכחה לכך שהמותג נשאר כה חזק גם היום, 22 שנה אחרי סיומו, הוא המשחק עם מילות הסיסמה. למשל "העם עם אדולן", "העם עם גולן" ככותרת בעיתוני הספורט לאחר שער שהבקיע שחקן בשם גולן, "העם עם גולן" כאשר רוצים להציג את ההערצה לאייל גולן וכן הלאה. וכך גם בכותרת של יאיר ניצני.  

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 21.9.22

* למה אני תומך בממשלת אחדות לאומית – ממשלת אחדות לאומית אינה הממשלה האידיאלית. המצב האידיאלי בדמוקרטיה פרלמנטרית, הוא ממשלה חזקה ויציבה ומולה אופוזיציה חזקה המציגה אלטרנטיבה לשלטון.

במצבים מסוימים, ממשלת אחדות היא הפתרון הראוי. א. בעתות חירום, כמו ממשלת האחדות בבריטניה במלחמת העולם השניה או ממשלת האחדות הלאומית (או כפי שנקראה אז – ממשלת הליכוד הלאומי) שקמה בישראל ערב מלחמת ששת הימים. ב. כאשר קיים קרע ושסע בעם, המאיים על החברה, נכון להקים ממשלת אחדות שתפעל לאיחוי הקרע והורדת הלהבות. ג. במצב של תיקו פוליטי משתק.

ישראל עונה היום על קריטריונים ב' ו-ג', ולכן נכון להקים ממשלת אחדות. אולם יש בעיה. בנימין נתניהו שמה. נתניהו אינו הפתרון, אלא הבעיה. הוא הגורם לשסע ולקרע והתנהלותו הולכת ומעמיקה ומרחיבה אותו. ממשלת אחדות עם נתניהו אינה מתכון לאיחוי הקרע. והרי ראינו זאת. ולא רק בכך שהוא חתם על הסכם הונאה, שבו תכנן מראש לעקוץ את שותפיו ולגנוב את הרוטציה, באמצעות פשע נגד כלכלת ישראל, של אי העברת תקציב. גם בהתנהלותו השוטפת. למשל, במופע האימים, מוקף בשריו רעולי הפנים, במסדרון בית המשפט, שבו הניף יד גסה ומרושעת על מדינת החוק ומערכת המשפט בישראל, והילך אימים על שופטיו. האירוע החמור הזה נערך ימים אחדים לאחר הקמת הממשלה, והיה בגדר איתות שפניו אינם לאיחוי הקרע, ההיפך הוא הנכון. סביר להניח שגם אם תקום ממשלת אחדות בעתיד, הוא לא יהיה שותף קואופרטיבי ולא נורמטיבי.

אז מדוע אני תומך בהקמת ממשלת אחדות? כי החלופות האחרות גרועות יותר. חלופה אחת היא 61 מנדטים לגוש נתניהו, שבעקבותיה תקום ממשלה עם הכהניסטים, שתילחם במדינת החוק ותחוקק חוקי מגה-שחיתות ארדואנוקרטיים, שמטרתם להעמיד את המנהיג העליון מעל החוק. עצם שותפותו של הכהניסט בממשלה, היא כתם בל ימחה על תולדות העם היהודי. הכהניזם הוא הבן הממשיך של תנועות דומות לה באירופה שרדפו את עמנו, את אבותינו ואימהותינו.

אם לא יהיו לנתניהו 61 מנדטים, לא תהיה לגוש השינוי כל אפשרות להקים קואליציה, אלא אם היא תתבסס על רצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. לא ראיתי ולו סקר אחד, הצופה 61 מנדטים למרכיבי גוש השינוי. רחוק מכך. ממשלה שתלויה במשותפת אינה רק פסולה מוסרית, אלא היא גם לא תוכל לשרוד, בשל ניגוד עניינים בליבת מהותה – מטרת הממשלה היא לקדם את מדינת ישראל ואת האינטרסים הלאומיים שלה, בעוד מטרת הרשימה המשותפת היא להחריב את מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. זה לא יכול לעבוד. תמיכה מבחוץ, בלי להיכנס לקואליציה, חמורה ובעייתית יותר מחברות בקואליציה, כי כוח הסחטנות של שותפה כזו גדול יותר, ויחייב מו"מ קואליציוני על כל הצבעה והצבעה, ויש עשרות כאלו, בכנסת ובוועדותיה, מדי שבוע.

קשה וכמעט בלתי אפשרי להנהיג מדינה בקואליציה של 61 ח"כים, בוודאי עם שותפים בעייתיים, בלשון המעטה, כמו הכהניסטים והמשותפת.

ואם, נניח, תהיה הפתעה גדולה וגוש השינוי, בניגוד לכל הסקרים, יזכה ב-61 מנדטים – גם אז עדיפה ממשלת אחדות, מן הטעמים הבאים:

יציבות – המקסימום שניתן לצפות להרכב הזה בחלומות הוורדים ביותר, הוא ממשלת 61, וכבר נוכחנו כמה קשה להחזיק קואליציה שברירית כזאת.

רע"ם – התנגדתי להקמת הממשלה עם רע"ם, אך שיניתי את דעתי לנוכח העובדה, שחברותה של רע"ם בקואליציה לא הפריעה לממשלה להגשים דרך ציונית יותר משל קודמותיה וביטחונית ניצית יותר מהן. אבל זה לגמרי לא היה פשוט. למרבה הצער, סיעת רע"ם בכנסת שעברה לא התעלתה לחזונו האמיץ ומרחיק הראות של מנסור עבאס. רוב הח"כים לא התחברו לחזון. וכך, פעמים רבות במהלך הקדנציה הם תקעו מקלות בגלגלים. במהומות הר הבית הם גם הודיעו על "השעיה". אמנם זו הייתה השעיה בקריצה, רק בתקופת פגרת הפסח, שבה אין הצבעות, ומיד אחרי הפגרה חזרה לשגרת הקואליציה. אך היה זה תמרור אדום באשר לבאות. אשמח לראות את רע"ם בממשלה. חשוב מאוד לעודד את רוח ההשתלבות במדינה שהיא מייצגת. אך עדיף שתצטרף לממשלה שיש לה רוב גם בלעדיה, ולכן היא לא תהיה תלויה בה.

מרצ – מרצ של גלאון ומוסי רז, אינה מרצ של הורוביץ ותמר זנדברג. גלאון ורז אינם פרגמטיים כמו קודמיהם. קשה לי לדמיין אותם מעניקים חופש פעולה דומה לממשלה, כפי שהייתה לבנט, שהוביל מדיניות הפוכה למדיניות מרצ. בקדנציה הבאה, עם ההרכב האנושי המסתמן, זה יהיה כמעט בלתי אפשרי.

ראש הממשלה – בממשלה היוצאת, ראש הממשלה הראשון היה בנט והייתה זו ממשלה פריטטית שבה הוא עמד בראש גוש ניצי מובהק, שכלל את ימינה ותקווה חדשה, ויש לזכור שגם ישראל ביתנו שישבה על תקן הגוש בראשות לפיד, היא מפלגת ימין מובהקת. מי שהתווה את המדיניות היה בנט, וגם אילו הממשלה הייתה ממשיכה לפעול גם אחרי הרוטציה, היה לבנט כוח וטו. בנט וימינה נעלמו מן הנוף. תקווה חדשה היא חלק מהמחנה הממלכתי. לפיד אינו בנט וגם אינו בנט-לפיד.

מכל הסיבות שמניתי לעיל, אני מעדיף ממשלת אחדות לאומית על החלופות האחרות, שהן גרועות יותר.

ממשלת אחדות – כן, אך לא בכל מחיר. היא חייבת להיות רוטציונית. הראשון ברוטציה חייב להיות לפיד (או גנץ אם לפיד לא ירצה להצטרף גם הפעם), כי אם נתניהו יהיה הראשון, לא תהיה רוטציה. הכהניסטים לא יהיו חלק מן הממשלה בשום מקרה. תיקי המשפטים, הבט"פ והתקשורת לא יהיו בידי גוש נתניהו (תמורת זאת, גוש השינוי יוותר על תיקי הביטחון, החוץ והאוצר). לא יחוקקו חוקים הנוגעים למערכת המשפט, אלא בהסכמת שני הצדדים.

לכאורה, קיימת גם אופציה לממשלה בראשות גנץ בהשתתפות החרדים. זו פנטזיה. הם מקובעים היום לגוש נתניהו, כי זה מה שהציבור שלהם רוצה. אם ילכו כנגד הציבור שלהם ויצטרפו לממשלה בראשות גנץ, המחיר שידרשו תמורת הצעד הזה, עלול להיות הרה אסון לעתידה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי.  

וגם אם נתניהו יזכה ב-61, ראוי יהיה שהמחנה הממלכתי יעשה מאמץ להצטרף, בתנאים מסוימים, לממשלה בראשותו, כדי להשאיר את הכהניסטים בחוץ.

* יהודי שאינו אדם – בבחירות בבית הספר "בליך" בר"ג שבו למדתי, זכה הכהניסט הגזען ב-4.6%. מזעזע. איזו חרפה! איזו הידרדרות! 4.6% יותר ממה שהפשיסט הזה ראוי לקבל.

אמר ר' זאב וולף מסטריקוב: "אדם שאינו יהודי, אינו יוצא מכלל אדם. יהודי שאינו אדם, אף יהודי אינו".

* תסמונת האישה המוכה – איילת שקד יודעת, יותר מכל אחד אחר, שהממשלה הנוכחית הגשימה את השקפת עולמה יותר מקודמותיה. היא ניצית יותר, ביטחוניסטית יותר ובוודאי מיישבת יותר מקודמותיה. היא גאה בכך, ובצדק.

אבל כדי להחניף לקהל שהיא מחפשת, היא מבקשת סליחה ממי שרדפו אחריה, הסיתו נגדה, הפיצו נגדה שקרים וביזו אותה. כמו אישה מוכה שזוחלת חזרה אל הגבר האלים שמתעלל בה.

* הוצאו מהימ"חים – לקראת נאומו של לפיד בעצרת האו"ם, תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית הוציאה מהימ"חים את הפשקווילים שהוכנו בעוד מועד לפני נאומו של בנט אשתקד, ולאחר כמה ימי הלעגה אופסנו מנוילנים ומגורזים. אחרי הנאום נקרא את המִחְזוּר על "הנאום-העלוב-המשעמם-הפאתטי-של-הגמד-שאינו-מגיע-לסוליות-נעליו-של.

* מקלות בגלגלים – החברה להגנת הטבע עתרה לבג"ץ נגד החלטת הממשלה להקים ועדה מיוחדת לתכנון ולבניה בגולן, כדי לקדם את התכנית הלאומית לפיתוח הגולן ולהתגבר על מכשולים בירוקרטיים בדרך למימוש המטרה.

עיון קל בחוברות "טבע וארץ", הביטאון המיתולוגי של החברה להגנת הטבע, בשנים שאחרי מלחמת ששת הימים, יראה לנו איך החברה חגגה את הרחבת גבולות המדינה ותמכה בהתלהבות בהתיישבות הישראלים בשטחים החדשים שנוספו למדינה. איך התדרדרה החברה למצבה הנוכחי, שבו היא תוקעת מקלות סדרתית בגלגלי ההתיישבות בחלקי א"י השונים, כולל הגליל והנגב.

* הולדת יתומים – הכנסת אישרה בקריאה ראשונה את "חוק ההמשכיות", המתיר להורים שכולים להוליד ילד מן הזרע של בנם שנפל. יוזם החוק הוא חברי צביקה האוזר. אני מעריך מאוד את צביקה, שבעיניי הוא הפרלמנטר מס' 1 בישראל, אבל בנושא הזה איני תומך ביוזמתו.

אני רואה בעייתיות רבה בהולדת יתומים, וגידולם בידי סבא וסבתא שכולים, שאין להם בהכרח כוחות הגוף והנפש לגידול ילדים, ובוודאי ילדים שמרגע לידתם דבקה בהם טראומת השכול.

החתימה של נער בן 18 שמתגייס לצה"ל על רצונו בכך, אינה מבוססת על תשתית של בגרות וניסיון-חיים הנדרשים לצורך חתימה כזו.

* מכבדים את הפרס – ביום שני חולק פרס יצחק שדה לספרות צבאית לפרופ' יואב גלבר על ספר המופת שלו "רהב", הספר הטוב והמקיף ביותר, שנכתב על התקופה שקדמה למלחמת יום הכיפורים. במחקרו, מפריך גלבר לחלוטין את הנראטיב השקרי על פיו ממשלת גולדה מאיר גרמה למלחמה בכך שהחמיצה את השלום, כאשר דחתה את הצעת השלום המצרית. לא זו בלבד שגולדה לא דחתה הצעת שלום מצרית, גם אילו רצתה לא יכלה לדחות את ההצעה, כי ההצעה לא הייתה ולא נבראה ואפילו משל לא הייתה.

המחדל היה במישורים אחרים לגמרי, כמובן הצבאי והמודיעיני, אך גם החברתי והתרבותי. הוא ממוצה בכותרת הספר: "רהב". הוא מתאר את התנהלות החברה הישראלית וצה"ל בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים; התנהלות שגרמה לחוסר המוכנות שלנו למלחמה.  

הספר "רהב" הוא השלישי בטרילוגיה שכתב גלבר, על התקופה שבין מלחמת ששת הימים ויום הכיפורים. לספר כמו "רהב" אין סיכוי להתחרות ביחסי ציבור עם ספרים שמפיצים את עלילת הדם על "החמצת השלום". אבל כאשר הספר נבחן לא בידי יחצ"נים אלא בידי חבר שיפוט המורכב מהיסטוריונים רציניים ואנשי צבא רציניים בדימוס, בראשות פרופ' דינה פורת, הוא זכה בפרס. יותר משהפרס מכבד את הספר ואת כותבו – הם מכבדים את הפרס.

* על פי הפרוטוקול – אמרתי לילדים שלי, שכשאמות אני מבקש בדיוק את התהליך של אליזבט, על פי כל פרטי פרוטוקול "גשר לונדון נפל".

אסף הפטיר לעברי, בתגובה: "קודם שתלבש פעם חליפה", והוציא לי את הרוח מהמפרשים.

* קיטש פאתטי – צפיתי במהדורת החדשות בכתבה של דקות אחדות על הלווייתה של מלכת בריטניה, ותהיתי – באמת אנשים צפו לאורך שעות בקיטש הפאתטי המשעמם הזה, עם התחפושות המצחיקות הללו?

* אליקים העצני – אליקים העצני החל את פועלו הציבורי כלוחם בשחיתות השלטונית במסגרת "שורת המתנדבים", בשנות החמישים. בראשית שנות השבעים עלה לקריית ארבע ולאורך חמישה עשורים היה מראשי המתיישבים ביש"ע. כיהן כח"כ מטעם תנועת התחיה.

בשנותיו הראשונות בחברון, העצני נשא את דגל הדו-קיום עם השכנים הערבים, פעל רבות למענם ואף שירת אותם כעו"ד. עם השנים, לנוכח הבעיות הביטחוניות, חל כרסום בגישתו.

העצני היה אידיאולוג ואסטרטג ופובליציסט חריף, מקורי ומעמיק. כאשר הופיע הביטאון המצוין של מועצת יש"ע "נקודה", מאמריו, כמעט בכל גיליון, ריתקו אותי במיוחד ועוררו למחשבה, בין אם הסכמתי להם ובין אם לאו.

הכרתי את העצני אישית ב-1991, כאשר הקמנו מחדש את שדולת הגולן בכנסת, בראשות שלמה הלל ממפלגת העבודה, שהעצני היה מחבריה המרכזיים. כעבור שנה הוא לא  נבחר לכנסת, אך כפעיל במועצת יש"ע ובפורומים שונים למען א"י, תמך במאבק על הגולן ונפגשנו לא אחת. תמיד נהניתי להקשיב לניתוחיו המעניינים.

הצטערתי לשמוע על מותו, בן 96. יהי זכרו ברוך!

* שנתיים למותו של בוג'ה – במלאת שנתיים למותו של מורי, רבי וחברי בנימין יוגב – בוג'ה, חבר בית העמק, המנהל המיתולוגי של מכון "שיטים" ואיש החגים והתרבות היהודית של התנועה הקיבוצית, נערכה אזכרה ולאחריה מפגש של לימוד במועדון לחבר.

חלקו הראשון של הלימוד היה של נכדתו שחר ובן זוגה אראל, בנושא הזיכרון. לאחר מכן לימוד של מוקי צור, שהתמקד במחלוקות בין ברנר לגורדון ובדרכו המיוחדת היטיב לשבץ את דמותו של בוג'ה בלימוד, תוך שהוא מספר על ילדותם המשותפת בשכונת רחביה בירושלים, שם למדו באותה כיתה.

היה ערב מרתק, מרגש וברוחו המיוחדת של בוג'ה.

* אחרון על החומה – בדברים שנשא בערב לזכר בוג'ה, אמר מוקי צור (ציטוט מן הזיכרון): יריב בן אהרון נפטר. אביבה זמיר נפטרה. בוג'ה נפטר. והשנה גם אשתי נפטרה. יש לי תחושת אחריות של מי שנשאר אחרון, ולכן אני רואה צורך להגביר בזמן שנותר את עבודתי.

אני נפעם מהכוחות הבלתי נדלים של מוקי, בן ה-84, שממשיך להתרוצץ בכל רחבי הארץ, מלמד בפורומים רבים, החל בבני נוער, דרך מכינות קד"צ ותנועות הבוגרים ועד פנסיונרים. מרצה באין ספור אירועים. רק לדוגמה – קראתי את התוכניה של פסטיבל מספרי סיפורים בגבעתיים. מוקי משתתף בשלושה ערבים שונים, עם כל הכרוך בנסיעה מעין גב לגבעתיים וחזרה. והוא ממשיך לחקור, לכתוב מאמרים וספרים. עובד ללא לאות.

פעמים רבות אני מתנדב להסיע את מוקי למרכז או חזרה לצפון. כל דקה אתו היא חוויה של לימוד והעשרה. גם ביום האזכרה של בוג'ה נשאלתי אם אוכל להחזירו, אך מיהרתי לאסיפה באורטל. מוקי הוא איש יחיד ומיוחד.

* ביד הלשון

מספר סתמי – איך אנחנו קוראים את המשפט הבא:

4=2+2?

שניים ועוד שניים שווה ארבעה או שתיים ועוד שתיים שווה ארבע?

כמובן ששתיים ועוד שתיים, בלשון נקבה.

למה? מה זו האפליה הזאת? שפה שמדירה גברים?

כמובן שלא. השפה לא שוביניסטית גברית ולא שוביניסטית נשית ואין להלביש עליה מה שאין בה. מספר סתמי, כלומר מספר שאינו מונה דבר מה, הוא בלשון נקבה. למה? כי זו העברית.

לכן, למרות שהמילה "קו" היא בזכר, כאשר אנו מדברים על מספר של קו אוטובוס נאמר "קו ארבע". כי איננו מונים קווים, אלא אומרים מספר. וכשאנו אומרים מספר – אנו אומרים אותו בלשון נקבה.

ובאותה השפה, שבה אין צורה סתמית כללית, שאינה זכר ואינה נקבה, אנו משתמשים בלשון זכר למקרים כמו במשפט הנוכחי: "משתמשים". וגם כאן, אין כל הדרה וכל דחיקה ואין שום סיבה שאני, כפמיניסט מושבע, אצטרף למסע הצלב לכיעור השפה העברית.

כיוון שהצורה הסתמית היא בלשון זכר, כאשר אנו משתמשים בביטוי "אנו משתמשים", הוא כולל הן גברים והן נשים. לעומת זאת, אם משתמשים בביטוי "אנו משתמשות", הוא כולל רק את הנשים. לכן, כאשר שדרנית ברדיו אומרת "אנחנו רוצות", היא מדירה אותי ואת כל הגברים, כי המילה "רוצות" אינה כוללת את הגברים. כאשר היא אומרת "אנחנו רוצים", היא אינה מדירה איש.

ההכפלה נוסח מרב מיכאלי: "כאשר אנו משתמשות ומשתמשים בביטוי אנו 'משתמשות ומשתמשים' ", סתם טרחנית, מסרבלת ומכערת את העברית היפה. יש נהגים יפים שנוצרו לאורך השנים כמו הפניה: "גבירותיי ורבותיי", "חברות וחברים", "ליידיז אנד ג'נטלמן", "ערב טוב למאזינות ולמאזינים", "חיילות וחיילים" וכן הלאה, ולאחר מכן מדברים רגיל, בשפה היפה והרהוטה שלנו, בלי הטרחנות הזאת. אגב, שמעתי השבוע פתיחה של תכנית ברדיו חרדי: "בוקר טוב מאזינות ומאזינים, חרדיות וחרדים, חסידות וחסידים, ליטאיות וליטאים, ש"סניקיות וש"סניקים". ואהבתי. ובלבד שלאחר פתיחה כזו, מדברים נורמלי, פשוט ויפה.  

* "חדשות בן עזר"

על פוליטיקה קהילתית וביקורת

האם הקיבוץ הוא מערכת פוליטית?

האם יש פוליטיקה בהתנהלות קיבוצית?

התשובה חיובית. בכל מבנה חברתי, שיש בו יותר מאדם אחד, יש פוליטיקה. יש יחסי עוצמה, יש הובלה ולעתים תחרות על ההובלה, יש מנהיגים ומונהגים.

יש בקיבוץ הנהגה נבחרת. יש בקיבוץ רשות מחוקקת – האסיפה ורשות מבצעת – המזכירות ומתחתיה הוועדות.

השאלה היא איזה סוג של פוליטיקה ראוי שיתקיים בקיבוץ?

אם בכל מבנה חברתי יש פוליטיקה, הרי שכך גם במשפחה. אבל יש הבדל של יום ולילה בין פוליטיקה במדינה לפוליטיקה במשפחה.

אמחיש את ההבדל בין שני סוגי הפוליטיקה באמצעות מרכיב אחד – במשפחה נורמטיבית אין אופוזיציה.

אופוזיציה היא גורם חיוני ביותר במערכות פוליטיות כמו מדינה. היא מהווה אלטרנטיבה לשלטון, תפקידה לחתור להחליף את השלטון, והפרקטיקה שלה היא לתקוף את השלטון, לחפש את מחדליו ולהצביע עליהם, לכרות בריתות פוליטיות נגד השלטון. אין כוונתי רק לאופוזיציה הנוכחית בישראל, שנוהגת כאופוזיציה למדינה, באופן השונה מכל אופוזיציה בעבר. גם האופוזיציה האחראית והממלכתית ביותר – תפקידה להיאבק בשלטון, לחתור להחליף אותו.

במשפחה נורמטיבית, אין שלטון ואין אופוזיציה. וגם אם יש דמות דומיננטית יותר, המשפחה תתפרק אם תפעל בתוכה אופוזיציה. במשפחה נורמטיבית יש הירתמות משותפת למען טובת כלל המשפחה. יש ויכוחים, יש מחלוקות, אך אלו מחלוקות ענייניות פֶּר נושא, ולא התנגדות גורפת של "אופוזיציה".

מן הראוי שפוליטיקה קהילתית, בוודאי קיבוצית, תהיה דומה יותר למשפחה מאשר לפוליטיקה של מדינה. אין מקום לאופוזיציה בקהילה. ויכוחים ומחלוקות לגופו של עניין – כמובן וכמובן. אך לא מפלגות, לא קבוצות לחץ, לא התאגדות של אנשים להיות אנשי-נגד, כלומר אופוזיציה, או אנשי-בעד, כלומר הקואליציה, אלא הכל רתומים למען מטרה משותפת, ותמיכה והתנגדות היא סביב כל נושא בנפרד, בפני עצמו, בדיון ענייני על מה נכון במקרה הזה לקהילה כולה.

כשזו הפוליטיקה בקיבוץ, ביקורת עניינית ובונה מתקבלת כרצויה, מתוך הבנה שאין לה מניעים זרים, אין בה מאבק בהנהגה, אלא היא תרומה לקהילה מצד חברים שרוצים קהילה טובה יותר.

****

ברוב ימיי באורטל מילאתי תפקידים מרכזיים. גם היום, כאשר איני ממלא תפקיד מרכזי, במנטליות שלי ובתפיסתי את עצמי, אני בעל תפקיד וחלק מן המערכת. כאשר אני מותח ביקורת על דבר מה שאינו לרוחי, אני עושה זאת כביקורת מתוך המערכת, שנועדה לשפר אותה. כך נהגתי גם כבעל תפקיד. גם כמזכיר, לא חסכתי ביקורת מהמערכת שבראשה עמדתי. גם הדברים שכתבתי בנוגע למ' באו בדיוק מאותו מקום.

קל לצאת נגד ביקורת בטענה שלבעלי התפקידים יש מידע ולמי שמותח ביקורת חסר המידע. לא כל דבר קשור למידע, אלא להשקפת עולם. חבר יכול למתוח ביקורת כיוון שעל פי השקפת עולמו צעד מסוים הוא שגוי, ואין לכך קשר למידע שיש או אין לו.

ובמקרה דנן, י' טען שבמקום לבקר היה עליי לפנות אליו ולקבל ממנו את התשובות. ובכן, זה בדיוק מה שעשיתי. אמנם הפניה שלי לא הייתה אליו, אלא לבעל תפקיד אחר. פניתי פעמיים – פעם כאשר יצא המכרז ופעם כאשר התפרסמו תוצאות המכרז. לאחר מכן כתבתי את הדברים.

עצתי לי', ממרום ניסיוני הציבורי והניהולי, היא לא להילחץ מביקורת. לא לראות בה איום, אלא הזדמנות. משוב הוא משאב. לא חייבים לקבל אותה, אבל תמיד ראוי לעודד אותה. ואין כמו המידף, הבמה הקהילתית של חברי אורטל, כדי להשמיע אותה.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

צרור הערות 21.8.22

* מכחיש השואה – במסיבת עיתונאים בגרמניה, לאחר פגישתו עם הקנצלר שולץ, נשאל אבו-מאזן אם יתנצל על הטבח באולימפיאדת מינכן לפני 50 שנה. אבו מאזן סרב להתנצל או לגנות את הטבח והאשים את ישראל בעשרות מעשי טבח נגד הפלשתינאים. יש לציין, שאבו-מאזן היה חבר בכיר בהנהגת אש"ף בזמן הטבח.

בדבריו טען אבו-מאזן שישראל ביצעה חמישים "שואות" נגד הפלשתינאים.

זה אותו מכחיש שואה, שכתב "דוקטורט" שבו הכחיש את השואה.

וזה ממש לא מפתיע. הכחשת השואה והאשמת ישראל בביצוע שואה, תמיד הולכים יחד. ובנושא זה אני ממליץ בחום, ולא בפעם הראשונה, על ספרו המכונן של פרופ' אלחנן יקירה "פוסט ציונות, פוסט שואה".

* צבוע – מפלגת נתניהו קפצה כמוצאת שלל רב על דברי הבלע של אבו-מאזן, כדי לתקוף את גנץ על פגישתו עם אבו-מאזן. הם רק "שכחו" לציין שנתניהו נפגש עם אבו-מאזן פעמים רבות יותר, לאין ערוך.

נכון, בארבע שנות שלטונו האחרונות של נתניהו, השניים לא נפגשו. אולם לא היה זה בשל החלטה של נתניהו, אלא בשל החלטה של אבו-מאזן, לאחר הכרת ארה"ב בירושלים כבירת ישראל. לאורך אותן שנים, נתניהו שוב ושוב קרא לאבו-מאזן, מעל במת עצרת האו"ם ובכל במה אפשרית לשוב ולהיפגש.

הביקורת שלי על נתניהו, אינה על פגישותיו עם אבו-מאזן, אלא על הצביעות. אני חושב שפגישותיו עם אבו-מאזן היו מוצדקות וכך גם פגישתו של גנץ. בעניין זה, עמדתי שונה מעמדת מפלגתי ומעמדתו של ראש הממשלה לשעבר בנט. גישתי לפגישות עם אבו-מאזן היא עניינית ופרגמטית – האם הן משרתות את האינטרס הישראלי. בעיניי, יש לשמר קשר קבוע אתו, כיוון שהדבר משרת את האינטרסים הביטחוניים שלנו.

זו הייתה גם עמדתו של נתניהו, והוא צדק. ההצגה בדיעבד של הנתק בשנים האחרונות כמדיניות של נתניהו, היא עוד פייק ניוז בסדרה.

* סחף במרצ – לפני שבועות אחדים אמר לי פעיל מרצ שאם זהבה גלאון לא תתמודד – הוא יתמודד נגד יאיר גולן וינצח. כל מי שיתמודד נגד גולן ינצח, הוא הסביר לי. "מה למרצ ולגנרלים?"

השבוע נפגשנו שוב. להפתעתי, הוא אמר לי שיצביע בעד יאיר גולן. האם הוא מבטא מגמה של סחף לכיוון גולן?

* נגד גירוש בן גביר – בן גביר הוא ראש הזרוע המדינית של הכהניזם. הוא חכם ומתוחכם מקודמיו, ומיטיב להשתמש בשיטות ה"תאקיה" שהעתיק מתמונת הראי הקנאית שלו באיסלם, כלומר היכולת להתחפש כדי לא להסתכן. ובשיטתו המתוחכמת, הוא מצליח ליצור לגיטימציה הדרגתית לכהניזם.

כעת הוא מציע את חוק הגירוש. הוא מציג אותו באופן שבו תישלל האזרחות ויגורשו מן הארץ, האנשים שאנו אוהבים לשנוא. "הערבים שמיידים אבנים" ויהודים כמו עופר כסיף ו"נטורי קרתא". אבל המטרה שלו, היא הלגיטימציה לרעיון הגירוש. לאט לאט. זה יחלחל.  הוא יודע, שגם אם תקום קואליציה של 61 על טוהרת הימין הביביסטי, הוא לא יוכל בכנסת הבאה להעביר את החוק הזה, אבל הוא מנכיח אותו בשיח.

הגירוש שאליו הוא חותר באמת, מבוסס על תורת הגזע הכהניסטית, על פיה אסור לגויים לחיות בארץ ישראל. והדיבור שלו על עופר כסיף, נועד להכשיר את הקרקע לרעיון של סימון בוגדים כדי לשלול אזרחות ולגרש מן הארץ מתנגדי משטר, ביום שתוגשם מטרת הטקטיקה של ה"התמתנות" – עליית הכהניסטים לשלטון. וביום הזה, גם אנשים כמוני יושלכו למחנות ריכוז.

אני מצהיר: אני מתעב בכל נימי נשמתי את הכהניזם בכלל ואת בן גביר בפרט. אני רואה בכהניזם מוטציה פשיסטית וגזענית שצמחה מתוך היהדות, והיא איום קיומי על מדינת ישראל. ואני מתנגד בכל לבי לשלילת אזרחותו של בן גביר וגירושו מהארץ. ואם יעלה רעיון כזה אלחם נגדו. כפי שאלחם נגד רעיון לעשות זאת לעופר כסיף, שאני מתעב אותו לא פחות מאשר את בן גביר.

* התומך בעברייני מין – הרב טאו התייצב לצד האנס הסדרתי משה קצב. בלי להכיר את הראיות, הוא המציא תאוריית קונספירציה מטורללת ומרושעת, לפיה כיוון שהאנס הסדרתי סירב להיפגש עם משלחת רבנים רפורמיים (איני יודע אם זה באמת קרה) תפרו לו תיק. לא זו בלבד שהוא מעליל עלילה בזויה על משטרת ישראל, הפרקליטות, היועמ"ש והשופטים בכל הערכאות, שהם תפרו תיק על אונס על נשיא המדינה. חמור הרבה יותר הוא רוע הלב של הרשע הזה, ביחסו כלפי קורבנותיו של מפלצת המין – האנס הסדרתי, והעלילה שלו עליהן.

אח"כ התייצב טאו לצד עבריין המין חיים ולדר. בלי היכרות עם הראיות הוא קבע שהאיש חף מפשע ושתפרו לו תיק.

איני יודע מה האמת בתלונה נגד טאו. איני נמנה עם מי שבאופן אוטומטי קובע שכל מתלוננת דוברת אמת. כמובן שיש לחקור את התלונה. אבל אני יודע גם יודע מה יחסו של טאו לעבירות מין ולעברייני מין.

* כף הזכות של יוסי ביילין – בטור השבועי שלה ב"ידיעות אחרונות", עסקה סיון רהב מאיר בסוגיה חשובה מאוד, שלצערי כמעט נעדרת מהשיח הציבורי בישראל, אף שהיא בעלת משמעות אסטרטגית עצומה לעתיד העם היהודי ומדינת ישראל – ההתרחקות בקרב יהודי ארה"ב מיהדותם וממדינת ישראל.

היא לא עסקה בבעיה, החמורה כשלעצמה, של הזרם ה"פרוגרסיבי" (איזו מילה מכובסת) של יהודים אנטי ציונים ואנטי ישראלים, תומכי החרם נגד ישראל, שהם המיליטנטים והאקטיביסטים בין שונאי ישראל. אגב, במוסף התרבות והספרות של הארץ, יש מאמר מעניין העוסק בפן הספרותי של התופעה הזאת. התופעה הזאת מכעיסה, אך מבחינה כמותית, מדובר בקומץ.

התופעה עליה מדברת רהב מאיר היא תופעה רחבה הרבה יותר, של התרחקות והתנתקות מתוך התבוללות (היא לא השתמשה בביטוי הזה, אך זה מה שהיא תיארה). זאת התבוללות שאין בה שום אנטי, שום התנגדות לישראל, גם לא ניכור ליהדות. פשוט, הם חיים שם בין אמריקאים ומתמזגים בתוכם בהדרגה ומתנתקים מאתנו. באופן פרדוקסלי, אולי עדיפים אפילו אותם יהודים אנטי ישראלים, אוטו-אנטישמים, שכל כך חשוב להם להוכיח כמה הם כיהודים מתנגדים למדינה, על אותם מתרחקים ומתבוללים. אולי אותם אנטי ישראלים לא הלכו לאיבוד ובניהם ימרדו בהם ויחזרו למוטב, בעוד הדורות הבאים של אותם מתבוללים אפילו לא ידעו שהוריהם או הורי הוריהם היו יהודים.

על פי תיאורה של רהב מאיר, הגורם המרכזי לאותה התבוללות שקטה הוא כלכלי. בשל ההפרדה בין דת ומדינה בארה"ב, המדינה אינה מממנת ואינה מסבסדת בתי ספר יהודיים. לעומת זאת, הלימודים בבית הספר הציבורי, הפאבליק סקול, הם בחינם. ולצורך השוואה, לימודים בבית ספר יהודי בלוס אנג'לס עולים 36,000 דולר בשנה. כך, אותם יהודים מתנתקים מכל חינוך יהודי, מכל מורשת יהודית, החברה שלהם אינה יהודית, ואין שום סיבה שיבחרו דווקא ביהודיה או יהודי כבני זוג ויקימו משפחה יהודית. יהודים דתיים ישלחו בכל מקרה את ילדיהם לבית ספר יהודי. אולם בקרב החילונים – יהודים עשירים, שיכולים להרשות זאת לעצמם, שולחים את ילדיהם לבית ספר יהודי. יהודים שאינם יכולים להרשות זאת לעצמם, כלומר רוב היהודים, שולחים את ילדיהם לפאבליק סקול.

רהב מאיר מצביעה על שני אפיקים הממתנים את המהלך המסוכן הזה – האחד הוא חינוך יהודי משלים, ביום ראשון החופשי או במחנה קיץ יהודי בחודשי חופשת הקיץ. אגב, המחנות הללו (גילוי נאות – בני אסף הדריך בקיץ שעבר במחנה כזה) מאורגנים בידי הסוכנות היהודית, לתשומת לבם של אלה שטוענים שאין צורך במוסדות הלאומיים. במשך חודש, הילדים נמצאים עם יהודים, בחברה יהודית, בפעילות שמחברת אותם ליהדותם, לעברית ולמדינת ישראל.

האפיק השני, שהוא חשוב מאוד, הוא ביקורים בישראל. כותבת רהב מאיר: "רוב יהודי ארה"ב לא היו בישראל. כשאנחנו מצטטים סקרים עם עמדותיהם על סוגיה כזו או אחרת, כדאי לזכור זאת. אבל מי שכן היה, השתנה לנצח. גם כאן, הטווח רחב: יש מי שרק ביקר פעם עם סבא וסבתא בילדותו, אבל זוכר. יש מי שבא לזמן קצר לתכניות 'תגלית' או 'מסע', שיכולות להיות משנות חיים. ואפשר גם ללמוד בארץ שנה שלמה לפני הקולג', מה שרובם יגדירו גם בגיל 80 כ"שנה המכוננת בחייהם'. בקיצור, אמור לי כמה חינוך יהודי קיבלת וכמה פעמים היית בארץ, ואומר לך עד כמה אתה קשור ומעורב מבחינה יהודית וציונית… כל דולר שישראל תשקיע בנושא הזה, יחזור אליה כפל כפליים. קודם כל בעליה, וגם בביקורים בארץ, וכן בתרומות, בקשר מתמשך".

וכאן אני רואה לנכון להעלות על נס את זכותו הגדולה של יוסי ביילין כאבי תכנית "תגלית". הוא לא רק הוגה הרעיון, אלא גם מגייס הכסף והאנשים ובונה התכנית, שתחילה נתקלה בהסתייגות והתנגדות ובעיקר באי אמון. חשוב לי לציין זאת לא רק למען האמת ההיסטורית וההגינות, אלא דווקא כמי שמרבה לבקר את ביילין על הסכמי אוסלו, על היותו סרבן התפכחות ודבקותו הדתית בדרכו שכשלה. אני מרבה להתווכח עם מאמריו בטור השבועי ב"ישראל היום". אבל תרומתו המכרעת לציונות, בתכנית "תגלית", היא עדות עד כמה מופרכת ומרושעת הצגת השמאלנים כלא ציונים. יש לי מחלוקת עמוקה עם ביילין, אך איני מפקפק בציוניותו, ובמוטיבציה הציונית של דרכו המדינית, השגויה בעיניי. גם בסוגיה המדינית, הרטוריקה שלו שונה לחלוטין משל זהבה גלאון, למשל. הוא מדבר בשם ההכרח ברוב היהודי בישראל, והמניע המרכזי שלו בדרכו המדינית, היא הבטחת רוב יהודי לדורות במדינת ישראל, כדי שתישאר מדינה יהודית דמוקרטית. אין הוא מדבר בטרמינולוגיה של כובשים וגזלנים, שפלשו לארץ זרה ומדכאים את עמה, ואינו מדקלם את סיסמאות השקר של דת "זכויות האדם". לכן, המחלוקת עמו, עמוקה ככל שתהיה, היא על מצע ציוני משותף. היא מחלוקת על השאלה, מה הדבר הנכון והטוב למדינת ישראל, ולא על צדקת הציונות.

הבוז והתיעוב של שוקניסטים כמו גדעון לוי ורוגל אלפר לתכנית "תגלית", משרטטת את קו השבר בין שמאל ציוני לשמאל אנטי ציוני.

* כתבה מגמתית ומסולפת – ערוץ "כאן 11" הציג כתבה מגמתית, מסולפת ושערורייתית, נגד פיתוח הגולן. כתב, שאין לו שמץ של מושג בענייני התיישבות, הוּלָךְ באף בידי קבוצה ירוקה פונדמנטליסטית עוכרת פיתוח הגולן, עם מסר נגד הקמת שני יישובים חדשים בגולן. הטענה הייתה שהקמת שני היישובים תבטל את האופי הירוק והפתוח של הגולן. אלה הבלים. כמעט בכל נקודה שבה נעמוד בגולן, אם נביט לכל הכיוונים – לא נראה יישוב באופק. יש מקום לעשרים יישובים חדשים בגולן בלי לפגוע בצביונו כריאה הירוקה הצפונית של מדינת ישראל.

הם נגד הקמת יישובים ובעד הרחבת היישובים הקיימים. ההרחבה הגדולה ביותר היא של קצרין, בירת הגולן. והנה, הכתבה יוצאת נגד הרחבת קצרין, בשם אותו טיעון אקולוגי פונדמנטליסטי.

וכאן הושמצו יישובי המועצה האזורית גולן, שכביכול אינם רוצים לקלוט, כי החקלאים רוצים לשלוט על היישוב ולא לקלוט קהילתיים. ממש בלט עד כמה הכתב אינו יודע מה הן אגודות שיתופיות חקלאיות, מהי קליטה קהילתית והוא פשוט מדקלם סיסמאות שהכניסו לפיו.

הקיבוץ, מושב העובדים והמושב השיתופי הן אגודות שיתופיות חקלאיות (אגש"ח). בעקבות משבר ההתיישבות והחקלאות בשנות ה-80 וה-90, שביטויו המרכזי היה דמוגרפי, פנתה ההתיישבות העובדת לקליטת תושבים שאינם חברי הקיבוץ או המושב, להרחבות קהילתיות ביישובים. עם זאת, האגש"ח רוצה, בצדק, לשמור על אופיו וצביונו של היישוב, כקיבוץ או מושב. היום, בעיקר בתנועה הקיבוצית, שיש אליה מחדש נהירה של קליטה, הכיוון הוא להפסיק לקלוט קליטה קהילתית, ואף לקבל לחברות את התושבים הקהילתיים. הסיבה לכך, היא שבחלק ניכר מן היישובים, נוצרה מציאות לא בריאה של שתי קבוצות אוכלוסיה שונות, לעתים עם אינטרסים שונים, לעתים לעומתיות זו לזו. והרצון הוא להגדיל את האגש"ח, ולשמור על הצביון של היישוב, על רוח הקהילה ועל קהילה מאוחדת ומגובשת.

כמעט כל יישובי הגולן קולטים ורוצים לקלוט ולגדול. אולם הגידול הוא מדורג, באופן שלא יפגע בקהילה. יישובי הגולן הם יישובים כפריים קהילתיים, וקליטה לא מבוקרת עלולה לפגוע בזהות ובצביון שלהם.

התכנית הלאומית לפיתוח הגולן, שעליה החליטה הממשלה פה אחד, מדברת בפירוש גם על קליטה ביישובים הקיימים, לצד הצמיחה הדרמטית של קצרין (זו, בעיניי, פסגת התכנית) והקמת שני יישובים חדשים.

יש מקום לדיון, בוודאי בתוך קהילת הגולן, על התכנית. גם אני, שתומך בה בהתלהבות, לא מסכים עם כל פרט ופרט בתוכה. אבל מי שבמקום לקיים דיון מושכל, יוזם כתבות זדון בתקשורת, כורת את הענף עליו כולנו, גם הוא, יושבים.

* מגדל בבל – גוש דן רבתי הוא אחד האזורים הצפופים בעולם. לנוכח הגידול האדיר באוכלוסיית המדינה בעשורים הקרובים, אם לא נשכיל לפזר את האוכלוסיה, גוש דן יהפוך לאזור אסון אקולוגי, שלא לדבר על האיום הביטחוני.

המתנגדים להתיישבות חדשה בגליל, בנגב, בגולן ובערבה, בבקעת הירדן וביהודה ושומרון, מטעמי הגנה על הסביבה, מדברים בשם הדורות הבאים, אבל דרכם עלולה להיות סיוט לדורות הבאים.

לפעמים נדמה לי שהם היו רוצים מגדל בבל, שראשו בשמים, שכל אוכלוסיית העולם תגור בו, וכך לא ייפגע הטבע בעולם.

* התכנית המלהיבה להורדת יוקר המחיה – סבר פלוצקר ראיין במוסף "ממון" את הכלכלן פרופ' מנואל טרכטנברג, ראש המכון למחקרי ביטחון לאומי, ובעברו ראש המועצה הלאומית לכלכלה, ראש הוועדה לתקצוב ההשכלה הגבוהה, ח"כ מטעם מפלגת העבודה וראש "ועדת טרכטנברג" שהקים נתניהו למתן מענה לאומי למחאה החברתית של 2011. בראיון, הציג טרכטנברג תכנית מקיפה, מקורית, שונה מאוד מרוב הרעיונות שאנו שומעים, להורדת יוקר המחיה. קראתי בהתלהבות את הראיון, הזדהיתי מאוד עם הרעיונות וזו בעיניי הדרך הראויה להתמודד עם המצב.

אצטט מדבריו: "הבעיה הכלכלית הישראלית היא הסתירה הבולטת בין המצב המקרו-כלכלי המעולה של מדינת ישראל לבין תחושת החנק והתסכול המיקרו-כלכלית, על סף ייאוש, של משק בית ישראלי ממוצע. הסתירה הזו היא פועל יוצא מהמדיניות הממשלתית, המאלצת את האזרח לקנות במיטב כספו שירותים בסיסיים שהמדינה צריכה ויכולה לספק לו. בגללה הפכנו לארץ עשירה שאזרחיה מרוששים.

… האזרח חש שמשהו בבסיס לא כשורה בסולם העדיפות החברתי-כלכלי של ממשלתו, כאשר החוזק של המשק הלאומי מתבטא בחולשה של משק הבית שלו. כאשר התקציב הלחוץ של משפחות הוא תמונת ראי של תקציב העודפים של האוצר. זה קורה משום שלפחות בארבעה תחומים מרכזיים הממשלה העבירה את נטל המימון מהמגזר הציבורי, כפי שמקובל במדינות מתקדמות – אל כתפי המשפחות. התחומים הם דיור, תחבורה, חינוך לגיל הרך וביטוח בריאות. הצעדים שאני מציע הופכים בחזרה את הפירמידה ומעמידים אותה על בסיס הדאגה לאזרח. הבסיס שנזנח ונשכח.

… על המדינה להפסיק לספסר בקרקעות. להציף את הענף בקרקע זמינה וזולה. אני מדגיש, זולה! במקביל על הממשלה לפתוח מיד במיזם ענק של דיור בר השגה: בניית רבבות – עד מאה אלף – דירות להשכרה לטווח ארוך באזורי ביקוש בדמי שכירות הוגנים, שייקבעו מראש כאחוז מההכנסה נטו של המשפחה. ישראל היא כנראה המדינה המפותחת היחידה, שבה הממשל מתנער לגמרי מצורכי הדיור של כלל האזרחים ואומר להם, לכו הסתדרו בעצמכם או חכו בסבלנות בתור להגרלה.

… המדינה אומרת לאזרח קנה אוטו, שלם מסים, והסתדר לך לבד בדרכים. זו טעות לאומית קשה… צריך לרכז את המאמץ בצעדים להקלה מהירה: עידוד תקציבי של תחבורה שיתופית, מימון מוגדל לסיום מזורז של הפרויקטים שכבר הוחל בהם ומתן תמריצים למעסיקים, כדי שיארגנו הסעות של עובדים. אך בכל אלו לא די. אני מציע להחליף את המסים הקיימים על בנזין ועל חלקי חילוף למכוניות ואת אגרות הרישוי השנתיות ב'מסי דרך' חדשים, שייגבו מכל מכונית לפי מסלול הנסיעה, שעת הנסיעה ומספר הנוסעים… להתקין בכל מכונית רכיב GPS לניטור הנסיעה, חיישן לאיסוף מידע על מספר הנוסעים ויישום סלולרי להסדרת התשלום. לדוגמה: הבנזין אמנם יוזל ב-60%, אך מי שנוסע לבדו לעבודה בשעת פקק ישלם חמישה שקלים לכל קילומטר ומי שנוסע עם חברות וחברים לעבודה מחוץ לשעות הפקק ישלם רק 25 אג' על כל קילומטר. די בהכפלת מספר הנוסעים במכונית ממוצעת מ-1 ל-2 כדי לסלק פקקים רבים, לאפשר זרימת תנועה ולהקטין את שכיחות התאונות ואת פליטת גזי החממה.

… זה בדיוק מה שהממשלה הבאה חייבת לעשות: להגדיל, עוד השנה, את המימון הציבורי להאצת העבודות על רכבות קלות בגוש דן ובירושלים, על מסילה רביעית לרכבת ישראל ועל המסילה המזרחית החדשה. לכופף את הבירוקרטיה ולהזרים את כל הכסף הנחוץ כדי להגיע בהקדם לקו הסיום של המיזמים הללו. … מערכת האוטובוסים בארץ לא יעילה, ירודה, ממש מזעזעת, תוצאת ההפרטה המופקרת. ועד שהיא לא תשתפר מהותית, אני ממליץ לתת פטור מלא מדמי נסיעה באוטובוסים לכל האוכלוסיה. מגיע לכולנו לנסוע בהם חינם.

… בנושא החינוך לגיל הרך אני מציע שינוי מקיף. הממשלה הבאה צריכה להקים רשת של קמפוסים רב-תחומיים לילדים בגיל הרך במימון שוטף של המדינה, להעלות את השכר לעובדות ולעובדים בקמפוסים האלו, להכשירם כראוי בלי לעגל פינות ולשחרר, בהדרגה, את ההורים מהתשלומים. העלות התקציבית המלאה של התכנית מוערכת ב-6 מיליארד שקל לשנה. זו תהיה הקלה אדירה למשפחות עם ילדים ומהפכה חברתית. חינוך שוויוני ומקיף לילדים בני שנה עד שלוש שנים, כך לפי המחקרים בנושא, הוא מפתח לצמצום פערים חברתיים וכלכליים בטווח הארוך. המפתח הכי חשוב.

… גם במערכת הבריאות שלנו, שנועדה ותוכננה להיות ממלכתית ושוויונית, השתרש אותו דפוס: המדינה מצמצמת את חלקה במימון והאזרחים, בלית ברירה, מגדילים אותו. … ככל שמערכת הבריאות הציבורית תספק שירותים איכותיים יותר, זמינים בקהילה וקרובים לביתו של האזרח, כך הצורך ברכישת שירותי בריאות פרטיים 'משלימים' יתייתר. יתכווץ מעצמו".

אני ממליץ מאוד לקרוא את הראיון כולו. אני ממליץ על כך בעיקר למקבלי ההחלטות. וכיוון שאנו בתקופת בחירות – אני ממליץ על כך בעיקר למנהיגי המפלגות. למרבה הצער, צודק טרכטנברג בהתייחסותו לפן הפוליטי של המשבר: "אינני רואה גורם פוליטי שמתמודד בבחירות הקרובות ומוכן לכלול במצעו תכנית מעשית לתיקון האיזון שהופר בין טובת תקציב הממשלה לבין טובת האזרח ומשק הבית שלו".

* הצד השני של הנקר – מאיר שלו מברך על שובם של הנקרים לעצים הסמוכים לביתו, לאחר שנעלמו בשנים האחרונות.

הנקר הוא ציפור מקסימה. כאשר אני יושב וכותב בחדר העבודה שלי, מול החלון המשקיף אל עץ התאנה, והנקר מבקר בה ונוקר בגזע, אני באמת מתמוגג מיופיו ומקסמו.

אבל הצד השני של המטבע, הוא היותו אויב של החקלאות, כיוון שהוא מנקר ומפנצ'ר את צינורות ההשקיה. לעתים, עלינו לתקן מאות פיצוצים ביום, שנגרמים בעיקר במקור הנקרים. זו מלחמת התשה אינסופית, שעלותה בימי עבודה וחומרים – רבה.

הפתרון, שאותו אנו מיישמים בחלקות הצעירות, הוא תליית צנרת הטפטפות על חוט תיל, כחצי מ' מעל הקרקע. מסתבר, שהנקר אוהב לעבוד על קרקע יציבה. כמות הפיצוצים בחלקות הללו נמוך יותר, בפער עצום.

* רדאוץ או קישינב – חוקרת הספרות רוחמה אלבג, פרסמה ספר שני על מסעות בעקבות סופרים וספרים, והתראיינה על כך אצל ליאת רגב ברשת ב'. היא התמקדה בביקור בקישינב, בעקבות "בעיר ההריגה" של ביאליק, ועמדה על החיים היהודיים העשירים והתרבות היהודית העשירה שהייתה בעיר. בין השאר היא הזכירה פעמים אחדות את המשורר דן פגיס כיליד העיר ודיברה על בית הקולנוע של משפחתו.

מיד כששמעתי, זה היה לי מוזר. הרי אני יודע שדן פגיס הוא בן העיירה רדאוץ בבוקובינה, שהיא גם עיירת הולדתו של אבי. הוא בן גילו של אבי – שניהם נולדו ב-1930. הוא היה בן דודו של חיים (אוטו) ולדמן, חבר קרוב של אבי ואבי הכיר אותו. זה לא הסתדר, עם דבריה של אלבג, שדיברה על כך בביטחון ובידענות.

בדקתי בוויקיפדיה, ואכן, היטבתי לזכור. פגיס נולד וגדל ברדאוץ, ובמלחמה גורש לטרנסניסטריה; ביוגרפיה מקבילה לזו של אבי. אולם אביו הגיע לרדאוץ מקישינב ואולי מכאן הבלבול.

          * ביד הלשון

להחליף פנצ'ר – שאלתי נער מהקיבוץ העובד במטע מה הוא עשה היום, והוא השיב לי שהחליף פנצ'רים בעֶגְלִיוֹת-הקטיף. "מה זאת אומרת?", היתממתי. "הוצאת פנצ'ר והכנסת פנצ'ר אחר במקומו?"

מטבע הלשון "להחליף פנצ'ר", הוא אחד השיבושים המשעשעים בסלנג העברי.

המילה העברית לפנצ'ר היא תֶּקֶר או נֶקֶר.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 19.6.22

* הוא ייתן לך רעננה – ב-1985 הופיע מאיר אריאל באורטל. להופעה הגיע בקושי מנין, אך מהר מאוד נשארנו ארבעה. כולל האמן האורח. והוא נתן את הנשמה בהופעה, כאילו זו הופעת חייו מול 100,000 איש בסנטרל-פארק. הוא לא התרגש יותר מדי מהעניין. הוא היה רגיל לזה. רואים זאת היטב בסרט "מופע הבחירות של מאיר אריאל", שבו הוא נודד מעיר לעיר, ומצליח לקבץ קומץ צופים, שלא מבינים מי זה ומה זה ה"מאיר אריאלי" או "מאיר עזריאל" המוזר הזה. מאיר אריאל ידע להתבדח על הנושא, אך האמת היא שזה כאב לו מאוד.

הפעם הראשונה שמאיר אריאל מילא את קיסריה, הייתה במופע לזכרו במלאת שנה למותו. אחרי מותו הייתה לו עדנה. כך באותו ערב ומאז ועד היום. וביום שלישי גדשו אלפים רבים את אמפי-פארק רעננה, למופע "שרים מאיר אריאל", לציון יום הולדתו ה-80, 23 שנים אחרי מותו. לחגיגת יום הולדת כזו הוא לא פילל ולא מילל, וכמה עצוב שהוא לא זכה לכך בחייו. אך כפי שכתב המשורר הנערץ עליו, אלתרמן: "ואמות. ואוסיף ללכת". אמן גדול אינו מת ממש, כי יצירתו ממשיכה ללכת.

היה מעניין לראות את הקהל ברעננה. היה בו כל הרצף בין בני נוער שנולדו שנים אחרי שמאיר אריאל מת עד בני דורו של מאיר, עטורי השיבה וחרושי הקמטים. והיו שם כל גווני החברה הישראלית. אני הייתי במופע עם בני אסף, שנולד בשנה שבה מאיר אריאל נפטר.

המופע היה נפלא. הפקה מושלמת, כולל הירח המלא, שהעלה לראש מיד פסוקים כמו "ירח שועלים מלא מרביץ בהיר את כל העיר / ההר, הים, גזרת המגננה", "אי שם במרחב נבחו כלבים לירח" ו"באנו לכאן מתחת לשמים". יואב קוטנר הנחה את האירוע, כמו את כל המופעים לזכרו, בחן רב, ויהודה עדר הנצחי הפיק יחד עם עמית הראל. הרכב נגנים וירטואוזי ומגוון ליווה את הזמרים בעיבודים חדשניים ויפהפיים בביצועים מרהיבים.

מיטב אמני ישראל הופיעו בערב, וגם ביניהם בלט המגוון הדורי. היו זקני השבט שלום חנוך, דיוויד ברוזה ויהודה עדר (דורי בן זאב לקה בקורונה והעביר מסר בסרטון שהוקרן על המסך), היה דור הביניים ובו בין השאר אביב גפן, קרן פלס ומירי מסיקה והיה הדור החדש ובו בניה ברבי, איה זהבי פייגלין, נתן גושן ואחרים. ובלטו הבנים של. כמובן בניו של מאיר אריאל, שחר ואהוד. בנו של מפיק כל הערבים לזכרו וה-מפיק של אריאל בחייו יהודה עדר – אלון עדר, ששר עם אביו. אסף אמדורסקי, שאביו בני הפיק את תקליטונו הראשון של מאיר אריאל "ירושלים של ברזל". רומי חנוך, פצצת אנרגיה, ששרה עם אביה, שלום חנוך, את "סוף עונת התפוזים". לפני שבועות אחדים ביטל שלום חנוך את כל הופעותיו בשל בעיית בריאות, ושמחתי מאוד לראות אותו שב ומופיע. הוא שר את "זרעי קיץ" ואת "סוף עונת התפוזים". במופעים הקודמים שלום היה אחרון המופיעים. הפעם הוא היה לקראת הסוף, אך לא האחרון. ובעצם גם אביב גפן הוא גם בן של.

לא אתאר את כל מהלך המופע, אלא כמה מנקודות השיא, בעיניי. יותר מכל נהניתי מהשיר האחרון – ביצוע אדיר של "מודה אני", בפי שי צברי. בעיניי, שי צברי הוא הזמר הטוב ביותר היום בישראל, בעל קול אדיר ותיבת תהודה על-קולית. ג'יין בורדו, בקולה הקסום, שרה את "פלוגה בקו". מירי מסיקה בביצוע חושני מאוד של "איך לפעמים אני" (שיר שנכתב בלשון נקבה, וכך גם מאיר עצמו שר אותו). שולי רנד בביצוע תיאטרלי מאוד של "ארול". לפני שנים אחדות יצא שולי במופע משירי מאיר אריאל, ומשם העיבוד, כולל העיבוד התיאטרלי. גרסה יפהפיה של זהבה בן ל"ערב כחול עמוק". אחד השיאים של הערב היה ביצוע לשיר שככל הזכור לי מעולם לא עלה במופעים לזכרו של מאיר אריאל: "ירושלים של ברזל", בעיבוד וביצוע מרגשים מאוד של איה זהבי פייגלין, שעלתה לבמה כשכרסה בין שיניה, וקוטנר ביקש מהקהל להיזהר במחיאות הכפיים, כי מחיאות כפיים מזרזות לידה.

היה זה ערב בלתי נשכח, גם בהשוואה לערבים הקודמים לזכרו, שכולם היה נפלאים.

הקדמתי להגיע לאמפי למעלה משעה לפני תחילת ההופעה, והרווחתי מכך צפיה חוזרת ב"מסע הבחירות של מאיר אריאל", שהוקרן על המסך לפני ההופעה.

* כל תאוותי להיוודע – אחד הדברים שאני אוהב אצל מאיר אריאל, הוא האופן בו הוא מתאר סקס בשירתו.

אני סולד מאמנים שמכניסים ליצירתם תיאורים פורנוגרפיים. ויש משהו פאתטי באנשים מבוגרים שנהנים להכניס לכל מקום "זין" ו"כוס" כמו ילדים מחוצ'קנים בראשית גיל ההתבגרות.

תיאורי הסקס של מאיר אריאל תמיד מרומזים ועדינים, מעוררים ערגונות. "זרועות וצווארים". יש תיאור יפה יותר? או "מחולות על כר הדשא, צחוק ועילוסין". ולעתים הרמיזה היא באמצעות השפה המקראית. מי שאינו בקיא בשפת התנ"ך, בלשון המשנה והתלמוד, במדרשי חז"ל, מחמיץ רבדים רבים בשירתו של מאיר אריאל, הרוויה בהם. וכך גם כשהוא כותב על סקס. "ועוד מעט הוא יְצָחֵק אותה על המיטה הרחבה שלו" – צריך לדעת תנ"ך כדי להכיר את הפועל "מצחק". או הפועל יד"ע, לתיאור יחסי מין. בלי להכיר זאת, קשה להבין את השורות "כל אהבתי לדעת / כל תאוותי להיוודע / לכבודך".

* אבא של תמר – בפתח שיעור ספרות, שנערך השבוע בכיתה י' בביה"ס "עינות ירדן", אמר המורה: "נלמד היום על שיר של משוררת ותיקה ועל שיר של משורר שהתכתב עם השיר של המשוררת אחרי עשרות שנים. ואיך זה קשור לאבא של תמר".

כתב חידה. המשוררת היא לאה גולדברג. השיר הוא "את תלכי בשדה" ("האמנם"). המשורר הוא מאיר אריאל. השיר הוא "שדות גולדברג".

ומה הקשר לאבא של תמר? אני הוא אבא של תמר. במאמר שפרסמתי לפני 16 שנים, חודשים אחדים לפני שתמר, בת הזקונים שלנו, נולדה, תחת הכותרת: "צופן אריאל", פענחתי את השיר "שדות גולדברג" ("ילדתי שלי") של מאיר אריאל, כשיר המתכתב עם "את תלכי בשדה". היום, הזיקה בין שני השירים מקובלת כבר כאקסיומה.

בשיעור למדו תמר וחבריה לספסל הלימודים את שני השירים, את הזיקה ביניהם ואת המאמר שלי.  

* עמיות או לאומיות – אחד המושגים המובילים בשנים האחרונות בשיח הנוגע לקשר בין העם היהודי במולדת ובתפוצות, הוא "עמיות יהודית". עמיות יהודית – מתייחסת לראיה של היהודים בכל מקום כעם אחד, עם ערבות הדדית בין כל חלקיו, בחינת "כל ישראל ערבים זה בזה". ואלה אכן דברים חשובים מאוד ויפים מאוד. אבל אני לא נלהב כלל מה"עמיות היהודית", כי היא מנסה להוות תחליף ללאומיות היהודית. הלאומיות היהודית היא הציונות. גם הציונות מבוססת על אחריות על כל העם היהודי באשר הוא, אולם עם וקטור – ציונה. העם היהודי אינו אוסף של קהילות הפזורות בין תפוצות שונות שאחת מהן היא ישראל. העם היהודי הוא לאום, שמולדתו – ארץ ישראל, שמדינתו – מדינת ישראל, ששפתו – עברית. החיים בישראל הם חיים יהודיים שלמים, שבהם היהודים נוטלים אחריות מלאה על כל מכלול חייהם; כקולקטיב וכפרטים. יהודי בארץ ישראל, במדינת ישראל, מגשים את ייעודו של העם היהודי.

כבר בימי הרצל, התנועה הציונית עסקה גם ב"עבודת ההווה". העתיד הוא בארץ ישראל, לשם מכוונת התנועה הציונית את מבטה, אך אין היא מזניחה את העם היהודי בגולה, ועוסקת בחיזוקו ובחיזוק קהילותיו. גם היום הדברים נכונים. הזיקה בינינו לבין יהודי הגולה, אינה צריכה להיות אך ורק בתביעה לעליה לארץ, אלא גם באחריות על החיים היהודיים, על חיזוק הקהילה היהודית, על חיזוק החינוך היהודי, על חיזוק התרבות היהודית, על חיזוק תודעת העברית, על מלחמה באנטישמיות, על חיזוק התמיכה האקטיבית של יהדות הגולה בישראל. אל לנו לגשת אל היהודים בגולה בהתנשאות, אלא בגובה עיניים, בחיזוק האחווה היהודית, מעצם היותנו בני עם אחד. אולם כל זאת, בלי לוותר על המסר הציוני, שמקומו של העם היהודי הוא ארץ ישראל, ועל התקווה והפעולה האקטיבית לעליה מקסימלית של יהודים לארץ ישראל. איך אפשר גם לחזק את הקהילה היהודית בגולה וגם לחנך לעליה לארץ? זה האתגר המורכב של הציונות.

אני שמח על בחירתו של דורון אלמוג ליו"ר הסוכנות. אני מקווה מאוד שהוא לא יאמץ את גישת ה"עמיות היהודית" (שאותה אימץ שר התפוצות נחמן שי), אלא ידבק בציונות, כלקיחת אחריות על עתיד העם היהודי. איני צופה עתיד לעם היהודי בגולה, בוודאי לא לחילוניות היהודית בגולה. אני מודאג מאוד מההתבוללות המואצת בגולה. אני מאמין, שבסופו של דבר רק חיים בישראל יבטיחו שהדורות הבאים יישארו יהודים. לכן, יש לעודד עליה, לחנך לעליה, לסייע לעליה. אולם בלי קהילות יהודיות חסונות ומכילות, שהיהודים יראו בהן בית, תהליך ההתבוללות יואץ מאוד, ולא יישאר מי שיעלה לארץ. ולכן, יש לעבוד במקביל על שני הערוצים; ערוץ העליה לישראל וערוץ חיזוק הקהילה היהודית בגולה. זה האתגר הציוני.

* בעיית התפוררות המפלגות – כתבתי פעמים אחדות שהממשלה מצוינת אך היא מתבססת על קואליציה מחורבנת. אני רוצה לדייק יותר את הקביעה. אין בעיה עם המפלגות בקואליציה. כל המפלגות נוהגות באחריות, בממלכתיות ובנאמנות. אני רוצה להעלות על נס דווקא את מרצ, מפלגה רחוקה ממני באידיאולוגיה שלה כרחוק מזרח ומערב, אך אני מודע לכך שהיא נאלצת לבלוע צפרדעים יותר מכל מפלגה אחרת, כיוון שמדיניות הממשלה רחוקה מאוד מהשקפותיה, ואף על פי כן היא נוהגת על פי מחויבותה בהסכמים הקואליציוניים ועל פי עקרון האחריות המשותפת. וכך גם שאר המפלגות.

הבעיה אינה עם אף מפלגה כמפלגה, אלא עם התפוררות המפלגות. עם ח"כים סוררים, שמצפצפים קודם כל על מפלגתם ועל הקואליציה והממשלה, מנהלים פוליטיקה אישית, כאילו את המנדט הם קיבלו באופן אישי והם זכאים לסחור בו כרצונם. אין שום דמיון בין התופעה הזו לפרישות אידיאולוגיות של ממש כמו של גאולה כהן מהליכוד או קהלני ממפלגת העבודה, וגם הם עשו זאת רק אחרי שכלו כל הקצין מבחינתם.  

הקואליציה הזו היא קשה בשל הפערים האידיאולוגיים העמוקים בין מרכיביה, אך הבעיה הזו אינה הסיבה להתפוררותה. אדרבא, האחריות הלאומית היא דבק המחבר היטב בין היריבים האידיאולוגיים בקואליציה. הבעיה היא בתוך המפלגות. הבעיה היא ח"כ רינאווי זועבי ממרצ שמצפצפת על מפלגתה ועל הקואליציה, ח"כ גנאים מרע"ם שמצפצף על מפלגתו ועל הקואליציה, ח"כ אלי אבידר מ"ישראל ביתנו" שמצפצף על מפלגתו ועל הקואליציה והח"כים סילמן ואורבך מ"ימינה" שמצפצפים על מפלגתם ועל הקואליציה. ההתנהגות של השניים האחרונים הזויה במיוחד, כיוון שלא זו בלבד שמפלגתם הקטנה היא מפלגת השלטון, אלא שהאידיאולוגיה שלה היא המדיניות של הממשלה. הם הראשונים שיודעים זאת. אך הם מאסו בטרור האישי שמופעל נגדם ונגד משפחותיהם, כנראה שלא ניחנו בחוסן הנפשי הנדרש כדי לעמוד מול הטרור, והם נשברו. אילו היה להם שמץ של כבוד עצמי, היו אומרים "איני יכול עוד" ופורשים מהפוליטיקה. אך הם סוחרים במנדט שלהם ומנסים למנף ממנו תשואה פוליטית אישית.

התופעה הזאת של התפוררות המפלגות ליחידות פרסונליות היא איום על הדמוקרטיה הפרלמנטרית. יש לציין, שזכות היוצרים שלה שמורה לשמעון פרס, שכבר בראשית דרכו כראש האופוזיציה, ניסה לזנב בחוליות החלשות במפלגות הקואליציה ולדוג אותם ולהעביר אותם לצד שלו. והוא אכן הצליח עם הח"כים אמנון לין ויצחק פרץ, שערקו מהליכוד לעבודה עם המנדט שלהם ב-1982. הוא שכלל זאת בתרגיל המסריח ב-1990. ונתניהו המשיך את דרכו בניסיונות מסוג זה לפורר את המפלגות היריבות ולצוד חוליות חלשות.

באופן טבעי, מתנגדי הממשלה הנוכחית שמחים על ההתפוררות הזאת, אך היא עלולה לפגוע בעתיד גם בממשלות שלהם.  

* הרמזור של ממשלת בנט – מתוך הטור של עמית סגל ב"ידיעות אחרונות": "מחקר של תכלית, המכון למדיניות ישראלית, מאשר לכאורה את הטענות של בנט. החוקרים בל יוסף ואריאל ענבי מיינו את כל סעיפי ההסכמים הקואליציוניים על פי צבעי הרמזור: ירוק לסעיפים שאושרו, צהוב לסעיפים שמקודמים, אדום – יוזמות שלא בוצעו. הסיעות הירוקות ביותר הן ימינה ותקווה חדשה. רוב מכריע בהסכמים הקואליציוניים שלהן יצא לפועל. ומי לא קיבל כמעט כלום? יש עתיד, העבודה ומרצ. רוב מכריע של הסעיפים בהסכמים הקואליציוניים מצויים רק בשלבי ביצוע או נעלמו ולא נודעו עקבותיהם".

המידע הזה לא היה ידוע לי. אני סבור שיש לכבד את כל ההסכמים עם כל הסיעות. אבל המידע הזה מאושש את מה שאני יודע – שמדיניות הממשלה ופעולות הממשלה הן מה שקרוי "ימניות" מובהקות, יותר משל ממשלות נתניהו. כך בכל תחומי החוץ, הביטחון וההתיישבות; איראן ועזה, הפלשתינאים ופיתוח הגולן, הקמת יישובים חדשים וחיזוק הקיימים ומאבק להחזרת הריבונות הישראלית בנגב ובמגזר הערבי ועוד ועוד. מסתבר שזו המגמה גם של ביצוע ההסכמים הקואליציוניים.

האמת היא שאין לאופוזיציה הימנית שום טיעון אמתי המצדיק ביקורת על הממשלה, ובטח לא את מלחמת העולם חסרת התקדים נגדה. אולי יש להם ביקורת על הרכבה, אך מדיניותה ומעשיה הם למרות ההרכב. אלמלא היו כה חמוצים, הם היו מברכים את העובדה ששרי מרצ הצביעו בעד התכנית הלאומית לפיתוח הגולן ושסיעת מרצ הצביעה בעד חוק יו"ש, ואף מוצאים דרך לנכס לעצמם את ההישג ולמנף זאת כהוכחה לצדקתם ההיסטורית. למה הם נוהגים באופן הפוך? כי הם החליפו את האידיאולוגיה בביביאולוגיה. עצם העובדה שנתניהו אינו ראש הממשלה – די בה כדי לראות בממשלה שאין הוא עומד בראשה ובפרט את מי שהעז להיות ראש הממשלה, כבלתי לגיטימיים.

ואיך זה שהציבור הימני בהמוניו עיוור למדיניות הממשלה ומדקלם את המסרים על ממשלת השמאל האנטי-ציונית בראשות האחים המוסלמים? זו הנדסת התודעה ושטיפת המוח של תעשיית השקרים וההסתה ופרי הבאושים של עשרות שנות פולחן אישיות.

* לשיטתו הוא צודק – אחמד טיבי התראיין ותקף בשצף קצף את הממשלה. תהה המראיין "אבל זו הממשלה הראשונה שבקואליציה שלה משתתפת מפלגה ערבית", ועל כך הוא השיב תשובה נכונה ואמתית, שאני מזדהה עמה מאוד. "ממשלה אינה נבחנת על פי ההרכב שלה, אלא על פי מדיניותה ומעשיה". אכן, כן.

ולכן, בצדק מבחינתו, הוא הסביר שהממשלה הזו גרועה יותר מקודמתה הגרועה. היא הורסת הרבה יותר מבנים (הוא כמובן שכח להוסיף "בלתי חוקיים"), ואינה מקיימת מו"מ עם הפלשתינאים וכו' וכו', הכל יותר "גרוע" מהממשלה הקודמת. לשיטתו הוא צודק, וכל ציוני ישר יודה שזו ממשלה ציונית יותר מרבות מקודמותיה, במדיניותה, בהחלטותיה ובמעשיה. אז מה זה חשוב מה ההרכב שלה?

טיבי היה הגון דיו כדי לשבח את הממשלה בנושא אחד – המלחמה בפשיעה במגזר הערבי.

* בלי אישור מועצת השורא – במלאת שנה לממשלת בנט, פרסם שר הבינוי והשיכון והשר לירושלים ומורשת זאב אלקין רשימה ארוכה של מעשיו והישגיו בשנה הזאת.

בין שאר הסעיפים הוא כתב:

✔אנחנו מיישבים את כל הארץ. אישרנו הקמת 14 יישובים חדשים בנגב. העברנו החלטת ממשלה להכפלת האוכלוסייה ברמת הגולן. קידמנו תכניות בינוי שיכפילו את אוכלוסיית ירוחם, יגדילו את קצרין וערד ביותר מ-50%, ויוסיפו 24,000 יחידות דיור בדימונה.

✔בשנה האחרונה שיווקנו את כל יחידות הדיור בבקעת הירדן, בירושלים וביהודה ושומרון ששנים חיכו לאישור מדיני. לראשונה אין יחידת דיור אחת שמעוכבת בגלל אישור מדיני.

✔התחלנו את העבודות להנגשת הכותל המערבי באמצעות בניית מעלית שתחבר בין הרובע היהודי לכותל, והעברנו החלטת ממשלה להשלמת הבנייה של בית כנסת ״תפארת ישראל״ ברובע היהודי.

ומיד קפץ ביביסט בתגובה אוטומטית: "הכי חשוב לוודא כל הזמן שרע"ם ומועצת השורא מאשרים את ההחלטות שלכם שלא יהיו הפתעות".

הרי אין להם באמת ביקורת עניינית על המדיניות והפעולות של הממשלה. אז הם נתלים בדמגוגיה על מועצת השורא. הרי המעשים בפועל הם ההוכחה שטענותיהם ריקות; שהממשלה מקדמת את מדיניותה הציונית למרות שרע"ם בקואליציה ובלי צורך בשום "אישור" ממנה. סתם חמוציות ביביסטית.

* למה חמאס לא יורה – קראתי פוסט של איזה ביביסט לא מחודד, לפיו החמאס לא יורה עלינו, כדי לא לפגוע בשלטון שמעביר 53,000 ₪ לאחיהם, האחים המוסלמים. כשההסתה מתחברת עם טיפשות – התוצאה בהחלט משעשעת. אגב, כשהיה כאן שלטון שהעביר לחמאס ישירות מזוודות של מזומנים, חמאס ירה גם ירה. והצית גם הצית.

* השנה השקטה ביותר – השנה האחרונה היא השקטה ביותר בגבול עזה ב-13 השנים האחרונות, לפחות. אני מעריך שאף יותר מכך. מה הגורם לשקט?

הגורם הראשון הוא מבצע "שומר החומות". אמנם המשימה המרכזית – תרגיל ההונאה שנועד להכניס את מחבלי חמאס למנהרות ואז להפציץ את "המטרו" על יושביו ולחסל פיזית את חמאס, לא עלתה יפה. זו החמצה גדולה. ואף על פי כן, חמאס הוכה ב"שומר החומות" מכה קשה, שהוא מתקשה להשתקם ממנה ומהסס שבעתיים לפני שיתקוף אותנו שוב.

הגורם השני הוא שינוי המדיניות בידי ממשלת בנט, לעומת ממשלות נתניהו, באשר לתגובה על פעולות שהן פחות מירי טילים, כמו הצתות. המסר הוא שדין הצתה כדין רקטה, והתגובה על כל הצתה תהיה כמו על רקטה.

כדאי לזכור מה הייתה מדיניות נתניהו. מבצע "צוק איתן", שגם בו חטף חמאס מכה מוחצת, הביא לשלוש שנים וחצי של שקט כמעט מוחלט. כעבור כשלוש שנים וחצי, החלה שחיקה בהרתעה, והאויב החל לנסות אותנו ב"צעדות שיבה" ובעקבותיהן בתוקפנות בעצימות נמוכה, ובעיקר בהצתות שדות הנגב המערבי, תחילה באמצעות עפיפוני תבערה ולאחר מכן באמצעות בלונים. נתניהו בחר "להכיל" את טרור ההצתות ולהבליג עליו. היה זה גילוי של חולשה, שכרסם בהרתעה והוביל לשיטת ה"סבבים"; הסלמה מהצתות לירי רקטות. על הרקטות צה"ל הגיב, אך על ההצתות הבליג. ולעתים הירי הביא לסבב של יומיים שלושה, שהסתיים ב"הפסקת אש". אך לא הייתה זו באמת הפסקת אש. הייתה זו הפסקת ירי הרקטות והפסקת הפצצות חיל האוויר. אך האש לא חדלה, אלא המשיכה להצית את השדות, ושוב אנו הבלגנו, ושוב ההרתעה נפגעה, ושוב חודש ירי הרקטות, ושוב תגובה של צה"ל, ושוב הפסקת אש, שאינה כוללת את ההצתות וחוזר חלילה, וכך הידרדרנו למבצע "שומר החומות", כשכבר לא נותרה בידינו כל ברירה.

השילוב בין ההרתעה שנוצרה ב"שומר החומות" לשינוי המדיניות בידי ממשלת בנט, הוא הגורם לשקט.

אולם אל לנו להתייחס לשקט הזה כאל תעודת ביטוח לעתיד. השקט הזה עלול לתעתע. חמאס עלול לחדש את האש בשבוע הבא או בשנה הבאה או בעשור הבא. ועל צה"ל להיות דרוך תמיד.

* כהנא טעה – עוד בנעורינו, בתנועת הנוער, הכרנו את התרגיל הרטורי לצורך דיון ביחס לאחר, על "אם היית יכול בלחיצת כפתור לגרום לכך שכל הדתיים יהיו חילונים / כל החילונים יהיו דתיים / לא יהיה כאן ערבים" וכו' וכו'. המטרה היא תמיד להגיע למסקנה שהחילונים / הדתיים / הערבים לא הולכים לשום מקום, וצריך ללמוד לחיות יחד. ומעניין לשמוע את מגוון הדעות על ה"מלכתחילה"; אילו היה הכפתור. אך הוא איננו.

גם המסר של מתן כהנא בהופיעו בפני בני נוער, היה שהערבים הם כאן כדי להישאר, הם בני הארץ, הם אזרחי המדינה, ועלינו למצוא את הדרך לחיות יחד, במדינה יהודית דמוקרטית, מדינת הלאום של העם היהודי, המעניקה זכויות אדם ואזרח שוות לכל אזרחיה, ללא הבדל דת גזע ומין. אבל השימוש שלו במשל הפעמון ילדותי-משהו, ולבטח לא יאה לשר (ואני מקווה מאוד שהוא יחזור במהרה לכהן כשר, אחרי ההתפטרות המיותרת כל כך שלו). מתן כהנא טעה, בדרך המפותלת והלא חכמה במיוחד, שבה בחר להבהיר את ההכרח למצוא דרך לחיות יחד. והוא סיפק תחמושת לטיפוסים נתעבים מן הזן של רוגל אלפר שכתב פשקוויל שלם על מתן כהנא הנאצי, ועל הפתרון הסופי שלו לשלוח את הערבים ברכבות ל(או)שוויץ.

לזכותו של מתן כהנא ייאמר, שהוא מיהר להתנצל מכל הלב ולהודות בטעותו. מודה ועוזב ירוחם.

* עליונות יהודית – אין כמעט פשקוויל של גדעון לוי, רוגל אלפר וחבר מרעיהם, לאחרונה, שהביטוי "עליונות יהודית" אינו מופיע בו. "עליונות יהודית" היא הרע המוחלט שנגדו הם נלחמים. למעשה, זה ביטוי מכובס. קל יותר לדבר נגד "עליונות יהודית", מאשר נגד מדינה יהודית. מי שמדבר נגד מדינה יהודית, נדרש להסביר אם הוא גם נגד מדינה צרפתית, איטלקית, גרמנית ויוונית, שהרי אף הן מדינות לאום. ואם הוא לא מתנגד להן, כלומר ההתנגדות אינה למדינת לאום בכלל, אלא רק למדינה של הלאום היהודי, הרי שזו אנטישמיות לשמה. אז הם המציאו את דחליל ה"עליונות היהודית", אך למעשה זה שם קוד להתנגדותם לקיומה של מדינת ישראל.

הפשקוויל האחרון של רוגל אלפר הוא השתלחות גסה במנסור עבאס. בקריאה שטחית אלפר משתלח בעבאס על כך שהוא מוכן וכנראה רוצה להיות שותף בקואליציה של נתניהו, החרדים, סמוטריץ' ובן גביר. אך כאשר אני מנפה את כל המלל, אני מגיע לעיקר. העיקר הוא חצי משפט שבו מואשם עבאס בכך שהוא ייתן את ידו לעליונות היהודית. כוונתו לדבריו של עבאס המבטאים התפכחות, השלמה והכרה בכך שישראל היה מדינה יהודית וכזו תהיה גם בעתיד.

* זאב זאב – התנהלותם של הישראלים המתעלמים מההתרעות הממוקדות ונוסעים לטורקיה, היא חסרת אחריות ומופקרת. הם מזכירים את הישראלים שהתעלמו מהקריאות לצאת מאוקראינה ערב הפלישה הרוסית, ואח"כ באו בטענות שהמדינה לא מיהרה לחלץ אותם.

אבל הצד השני של המטבע, הוא אפקט ה"זאב זאב" בשל הקלות הבלתי נסבלת של התרעות מסע. אם במשך שנים יש התרעת מסע קבועה בסיני ובירדן, למשל, יש בכך שחיקה של אפקט ההתרעה.

* טיול בת מצווה בגיל 16 – שני בנינו הגדולים, עמוס ואסף, נסעו עם יעל לחו"ל, לכבוד בר-המצווה שלהם, כשהיו בני 15. איך זה? חשבנו שבגיל 15 הטיול יהיה משמעותי הרבה יותר, כי הם יהיו בוגרים הרבה יותר. ואכן, כך היה.

כשתמר הייתה בת מצווה, דיברנו על כך שגם היא תצא בגיל 15, אך היא שלפה קלף אחר. עמוס ואסף נסעו שנתיים אחרי הבר מצווה, אז גם אני אצא שנתיים אחרי הבת-מצווה, בגיל 14. השתכנענו.

כבר רכשנו כרטיסים ואז פרצה הקורונה. היום יצאה תמר, עם יעל, לטיול בת מצווה בגיל 16. הם טסו לרומא וימשיכו לברלין, בסה"כ שבועיים.

          * ביד הלשון

אוכמנית – אני עובד בימים אלה במטע האוכמניות של אורטל, הנמצא בשיאו של הקטיף. וזה הזמן להכיר את מקור השם של הפרי.

צבעה של האוכמנית כהה, ושמה ניתן לה בשל צבעה. המקור לשם הוא ארמי – "אוּכָּמָא" הוא כהה או שחור בארמית. גם באנגלית היא נקראת על פי צבעה, בעל הגוון הכחול/סגול כהה, על סף השחור – Blueberry.

שמה המדעי של האוכמנית הוא Vaccinium sect. Cyanococcus.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 24.4.22

* השיר הישראלי של גרוניך – העדתיות היא גלות. הציונות נועדה להוציא את עם ישראל מהגלות ולהוציא את הגלות מעם ישראל. מיזוג הגלויות הוא המהלך ההיסטורי החשוב ביותר והמוצלח ביותר של הציונות. קיבוץ היהודים משבעים גלויות, כשכל אחד מביא אתו את המטען התרבותי המפואר שאפיין את מה שהיה עדתו, ויצירת סינרגיה יהודית ישראלית ציונית נפלאה, הגדולה הרבה יותר מסך כל חלקיה – זה היעד הציוני וזה היעוד התרבותי של מדינת ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי.

העדתיות היא היאחזות בגלויות שמהן עלו יהודים והנצחת תיוגם על פי הגולה ממנה הגיעו הוריהם או הורי הוריהם. הציונות תנצח את העדתיות, והיא עושה זאת בדרך הטובה ביותר; באמצעות האהבה, המשפחה והילדים. הרי בדור הבא לא יהיה ילד שידע להשיב על השאלה האנכרוניסטית אם הוא "אשכנזי" או "מזרחי".

כל מעשה או התבטאות המחזקים את העדתיות הם מקל בגלגלי מיזוג הגלויות וחבלה במהלך הציוני. כך אני שופט את דבריו החמורים של שלמה גרוניך. אני לא אוהב את השימוש האינפלציוני במושג "גזענות", אבל אין ספק שזו התבטאות אנטי ציונית.

מה זה קהל טוב? קהל טוב הוא קהל יהודי ישראלי, שיש בו צאצאי גלויות שונות. מה הקשקוש הזה על קהל "אשכנזי"? ומה זו החזרה לשמות הגנאי "צ'חצ'ח" ו"וְוּזווּזִים"? אלה דברי הבל ורעות רוח.

צר לי מאוד שגרוניך אמר את דברי הבלע האלה, לא רק כיוון שהוא מוסיקאי מחונן, אחד המוסיקאים האהובים עליי, אלא גם כיוון שמעבר למוסיקה עצמה, מפעל חייו הוא דווקא חיבור בין חלקי העם.

תקליטו "מסע אל המקורות", שבו הלחין באופן גאוני טקסטים מן התפילה וממקורות ישראל – לא במקרה נקרא "מסע". לא היה זה רק מסע של יהודי חילוני למקורות ישראל, אלא גם מסע, באמצעות מקורות ישראל, לכל חלקי עם ישראל. במשך שנים רבות גרוניך היה אחד האמנים המבוקשים ביותר בכל אירועי ההתחדשות היהודית ובכל אירועי החיבור בין חילונים ודתיים, כמי שמגלם את החיבור הזה. ואכן, דבריו בהופעות אלו הוקדשו כל כולם לחיבור הזה. לא בכדי, גרוניך זכה בפרס ליבהבר לסובלנות דתית ופתיחות תרבותית. בנימוקי השופטים נכתב שגרוניך "מתקשר עם שומעיו כאחד מטובי הפרשנים של הפתיחות היהודית בעידן של הסתגרות וקיטוב. הוא אינו אמן לוחמני ואינו אמן מחאה – הוא אמן מחנך ומשתף".

גרוניך, שבשנות ה-80 וה-90 היה איש שמאל קיצוני וסירב להופיע מעבר לקו הירוק, חזר בו, הודה בטעותו, ובראשית שנות האלפיים יצא למסעות הופעות בהתנחלויות ודחה את כל מסעות הלחצים עליו לא לעשות כן. "יש לי סימפטיה למתנחלים מהשומרון", הוא אמר. "החלטתי שאני שובר את ההחלטה השגויה ההיא, כי באמת רציתי לנסות ולהגיע לקהל הזה. אני בא ליישובים לא בשביל להגיד להם 'אתם טועים ואני צודק', או להיפך. אני רק שר את החומר שלי. וכאן אני חייב לומר שהחוויות שחוויתי במפגשים האלה היו ממש מרוממות נפש, חוויות חמות. גל האהדה שקיבלתי, עצם ההערכה על כך שאני מגיע ליישובים, הקשב של הקהל הזה, ובמיוחד זה שמקבלים אותי בהתנחלויות כמו שאני".

בעיניי, פסגת מפעל חייו התרבותי, החברתי והציוני של גרוניך, הוא מקהלת "שבא". זו מקהלה של ילדים, עולים מאתיופיה, שגרוניך הקים בשנת 1991, בשיא העליה מאתיופיה. גרוניך עבד אתם באהבה רבה, הלחין בעבורם שירים, ליהק אותם, שר אתם ופרסם אותם ואת מסריהם בתקליטו "שלמה גרוניך ומקהלת שבא". עד היום עורי נעשה חידודין חידודין כל אימת שאני שומע את השיר המצמרר שגרוניך הלחין למילותיו של חיים אידיסיס "המסע לארץ ישראל".

"שיר ישראלי", שגרוניך הלחין למילותיו של אהוד מנור ושר עם מקהלת שבא, הוא ממש המנון מיזוג הגלויות.

השלג שלך

והמטר שלי

הוואדי שלך

והנהר שלי

נפגשים סוף סוף

בחוף ישראלי,

עם כל החלומות והגעגועים

עם כל הזיכרונות

הטובים והרעים

בשיר חדש ישן

שמאחה את הקרעים

הנה מה טוב

הנה מה טוב

ומה נעים.

במקצב יווני עם מבטא פולני…

בסלסול תימני עם כינור רומני…

מי אני? מי אני?

כן אני! אלי אלי!

שיר ישראלי.

העמק שלך

וההר שלי

היער שלך

והמדבר שלי

נפגשים סוף סוף

בנוף ישראלי

עם כל החלומות והגעגועים

עם כל הזיכרונות

הטובים והרעים

בשיר חדש ישן

שמאחה את הקרעים

הנה מה טוב

הנה מה טוב

ומה נעים.

במקצב יווני עם מבטא פולני…

בסלסול תימני עם כינור רומני…

מי אני? מי אני?

כן אני! אלי אלי!

שיר ישראלי.

ה- "למד" שלך

וה- "חת" שלי

ה-"עין" שלי

וה-"ריש" שלך

נפגשים סוף סוף

עם תוף ישראלי

עם כל החלומות והגעגועים

עם כל הזיכרונות

הטובים והרעים

בשיר חדש ישן

שמאחה את הקרעים

הנה מה טוב

הנה מה טוב

ומה נעים.

במקצב יווני עם מבטא פולני…

בסלסול תימני עם כינור רומני…

מי אני? מי אני?

כן אני! אלי אלי!

שיר ישראלי.

השיר הזה, שיר חדש ישן המאחה את הקרעים, הוא היפוכה הגמור של האמירה הדוחה של גרוניך במופע בעין גב.

בין אם דבריו של גרוניך נובעים מדימנציה או לא, ההתבטאות הנחותה שלו אינה יכולה למחוק את מפעל חייו התרבותי; מפעל חיים ש"שיר ישראלי" מיטיב לבטא אותו. אל נפעיל על גרוניך, בשל אותה התבטאות, את "תרבות הביטול". כמה צביעות יש במחיקת מפעל חייו בשל התבטאות אומללה אחת, שעה שאנו משלימים עם אנשים שמפעל חייהם הוא פלגנות עדתית, שנאה עדתית והסתה עדתית; אנשים שפלגנותם העדתית – אומנותם, כדוגמת אבישי בן חיים ודודי אמסלם.

* המחלה הארורה – הודעת משפחתו של שלמה גרוניך שהוא לקה בדימנציה והדברים שאמר בעצמו בעניין זה בראיון לערוץ 13, התקבלו בספקנות. אם הוא דימנטי – איך הוא שר? איך הוא מופיע?

נזכרתי שלפני עשרים שנה בדיוק, במבצע "חומת מגן", יפה ירקוני השמיעה דברי בלע על חיילי צה"ל, ומשפחתה הסבירה מיד שהיא לקתה בדימנציה. גם אז הדברים התקבלו בדיוק באותה ספקנות. אך מאז היא לא באה בציבור ושקעה בדימנציה עד למותה.

צר לי על גרוניך. כמי שמכיר מקרוב מאוד את המחלה הזו – זו בעיניי הארורה מכל המחלות.

* להילחם בדמוקרטיה בכלים שלה – מי שרוצה להבין לעומק את מהות הכהניזם, שיחזור לערב פורים תשנ"ד במערת המכפלה. המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין ימ"ש, מועמד מס' 3 ברשימתו של כהנא, שרצח בירי בגבם 29 אנשים וילדים שכל חטאם הוא היותם ערבים, הגשים בכך את תורת הגזע של מורו ורבו. "הרב" כהנא שר"י, ביסס את "תורתו" על פרשנות למצוות "לא תחנם", כאיסור על גויים להיות בארץ ישראל, ולשיטתו הכל כשר כדי להביא למטרה הזו. המחבל גולדשטיין הפנים ויישם.

המחבל גולדשטיין היה למושא הערצתם של הכהניסטים. קברו המשוקץ הפך לאתר עליה לרגל של הכהניסטים. הרוצח יגאל עמיר הביא קבוצות לעליה לרגל לקברו של גולדשטיין.

גולדשטיין הוא מושא הערצתו של בן גביר הכהניסט. את הצעת הנישואין לאשתו הוא הציע ליד קברו הטמא. את תמונת המחבל, עטורה בפסוקים בשבח הנקם, תלה בסלון ביתו (והסיר אותו בקריצה לדרישת הרבנים, כדי לאשר את צירופו לרשימת הבית היהודי).

הכהניסטים מייחלים למלחמת גוג ומגוג שבה יגורשו כל הגויים מן הארץ ומסגד אל-אקצה ייחרב. הפרובוקציות של בן-גביר, לא "עלולות להידרדר להסלמה", אלא מיועדות בכוונת מכוון להביא להסלמה.

בן גביר הוא איום על הדמוקרטיה. הוא אויב הדמוקרטיה, שמנצל את כליה ואת כלי חופש הביטוי כנשק נגדה. הדמוקרטיה הישראלית צריכה להתגונן מפניו, ולא להיות האידיוטית השימושית שלו ושל הכהניזם, ולשחק לידיו בשם "חופש הביטוי".

* והיה מחננו טהור – בהפגנות נגד הנסיגה מהגולן הוצבו סדרנים, שתפקידם – אם מונף דגל צהוב או כרזה כהניסטית, היא תיקרע בתוך שתי שניות. לא נתנו לטינופת הכהניסטית לזהם מאבק ציוני. ארורים מי שיצרו לגיטימציה לתועבה הכהניסטית.

* מטרת המצעד – מה המטרה של הכהניסט? שבשעה ששער שכם הומה בערבים, אחרי הצום – יגיעו המפגינים, ובתוכם אנשי הכנופיה הכהניסטית הארורה, שיתחילו בצרחות "מוות לערבים", "נמחק לכם את הכפר", "מוחמד חזיר", ושירת "מוחמד ההומו מוחמד הבן-זונה" וכו', מתוך הבנה שתתפתח תגרה, ואולי אינשאללה תביא להידרדרות ולהסלמה, כי הכהניזם נבנה מהסלמה. הכהניסט, שלא שירת יום אחד בצה"ל, רוצה להצית תבערה שבה ייפלו חללי צה"ל והוא יפתח בפסטיבל מחולות על דמם. מדינת ישראל לא צריכה להיות שבויה בידי הכנופיה הכהניסטית המטורפת.

* בעד עליה להר הבית – על פי נתוני מנהלת הר הבית, בחול המועד פסח תשע"ט (2019) עלו להר הבית 2,438 יהודים. בתש"ף (2020) ההר היה סגור בשל הקורונה. בתשפ"א (2021) – 2,641. השנה, תשפ"ב (2022) – 4,600 יהודים! זהו שיא של כל הזמנים.

אני תומך מאוד בעליית יהודים להר הבית (אם כי, המדינה רשאית משיקולי ביטחון והסדר הציבורי לסגור את ההר במקרים אלה או אחרים). ואני שמח שיהודים רבים כל כך עלו השנה להר הבית, בניגוד למה שכתוב בדפי המסרים של תעשיית השקרים וההסתה.

יש לעודד עליית יהודים להר הבית, ולממש בכך את זיקתנו כיהודים להר. ויש לאסור עליית כהניסטים ובראשם החוליגן בן גביר, שהמטרה שלו היא להצית אש.

* הבל פיו – התועמלנים הביביסטיים יכולים לנוח. הבל פיו המופקר של יאיר גולן עושה בעבורם את העבודה ביעילות יתר.

* גומלים לשיקלי – עמיחי שיקלי תמך בהקמת ממשלת נתניהו עם רע"ם. עכשיו רע"ם גומלים לו ומחרימים את הישיבה על ההכרזה עליו כעל פורש.

* מהות האופוזיציה הפראית למדינה – פרח טיס עף מהקורס ומיהר להתגייס לנ"מ: אם אני לא אטוס אף אחד לא יטוס.

* טרנד ביביסטי חדש – האשמת הממשלה, שבשל תמיכתה באוקראינה, שמבטאת "חובבנות" מדינית, רוסיה תומכת עכשיו בפלשתינאים.

מה הם רוצים? שישראל תתמוך בפושע המלחמה פוטין ובתוקפנות הרצחנית שלו נגד אוקראינה?

ורוסיה תומכת תמיד, באופן עקבי, בפלשתינאים, בסורים, באיראנים ובכל אויבי ישראל. ומדי שנה היא מצביעה כאוטומט בעד כל החלטות הגינוי לישראל.

* פשקוויל אלים וביריוני – טל פרידמן סירב להצעה להשיא משואה בטקס יום העצמאות. ההצעה נבעה מכך שאימץ ילדה בעלת צרכים מיוחדים. פרידמן נימק את סירובו בכך שרבים עשו מעשים דומים ויש הראויים ממנו.

רבים שיבחו את החלטתו. אני לא אהבתי אותה ואף כתבתי על כך.

ורוגל אלפר כתב פשקוויל בנושא, שבו שיבח אותו על ההחלטה לא להשיא משואה לתפארת מדינת הכיבוש והאפרטהייד בטקס הלאומני. הוא שיבח אותו על רוח הסירוב.

אלא שפרידמן כלל לא סירב בשל נימוק פוליטי. ואלפר אפילו מציין זאת בפשקווילו. אבל הוא ניתלה בעצם סירובו כאקט של סרבנות להשאת משואה ביום חגה של המדינה השנואה עליו. יש משהו אלים, פולשני וביריוני בטרמפ שהוא תופס על פרידמן ובניסיונו לכפות עליו את האג'נדה האנטי ישראלי הרדיקלית שלו.

* תשובה למרדכי ברגר – לא, מרדכי, לא חוויתי שום חוויה אישית שגרמה לעמדתי בנושא ההשתמטות מצה"ל. עמדתי נובעת מהאידיאולוגיה הציונית, שבה אני דוגל ואותה אני מגשים. אני רואה בהגנה על המולדת זכות גדולה, אך גם חובה, שאף יהודי אינו רשאי להיבטל ממנה. כיהודי, אני רואה במשתמטים כופרים בעיקר. כיניתי אותם רשעים, על פי הגדרת הרשע בהגדה של פסח – מי שהוציא את עצמו מן הכלל ושאל "מה העבודה הזאת לכם?" ההגדה מצווה עלינו להקהות את שיניו של המשתמט, וזאת עשיתי.

ומדוע התורה שהם לומדים אינה שווה כקליפת השום? מקובלני דבריו של רבי עקיבא, גדול התורה שבע"פ, "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה". מה גדולתו של התלמוד? העובדה שהוא מביא לידי מעשה. תלמוד שמביא לידי השתמטות מצה"ל ולידי בטלה, מעיד על לומדיו שהם לא שנו דבר, ולא הבינו את התורה שהם לומדים.

* הלכו רחוק – המלצת הקריאה שלי בעיתוני החג היא המיזם "הלכו רחוק" ב"ממון"; כתבות על שש משפחות שעברו מהמרכז אל יישובי הספר הרחוקים, בגולן ובערבה. משפחות המספרות על האושר הגדול שהסב להם השינוי, שהוא בעבורם לא פחות ממעבר מעבדות לחירות.

* טיול קליל לשביעי של פסח – תייר החלל איתן סטיבה נשאל איך בחלל, והוא אמר שהוא ממליץ לכולם. מעולה. החלטתי לקבל את המלצתו, ולקראת שביעי של פסח קניתי כרטיסים למשפחתי, 5 כרטיסים בעלות 50 מיליון דולר לכרטיס. מועדים לשמחה!  

* קנס על הריגת זבוב – רוצים טיפ מחבר איך לחסוך 450 ₪?

אם זבוב גדול מתיישב על האות אל"ף במקלדת הלפטופ שלכם, אל תהרגו אותו על המקלדת.

כשחבטתי בו בחוזקה, חבטתי גם במקלדת. האות אל"ף התנתקה. אי אפשר לתקן את המקלדת, אלא להחליף אותה.

הקנס על הריגת הזבוב על מקש אל"ף עלה לי 450 ₪ טבין ותקילין.

* התור לחמץ – בילדותנו הרחוקה, במוצאי שביעי של פסח הלכנו לסביח (המקורי, כלומר אצל האיש סביח, ברמת יצחק) או למרכז הפלאפל לנוער ברח' עוזיאל פינת נגבה, ועומדים שעה ארוכה בתור. את אבא שלי זה תמיד עצבן. "מה זו הפרסריות הזאת? אפשר לחשוב שרעבתם שבוע. אתם לא יכולים להתאפק עד מחר?"

האמת היא שהוא צדק. וגם אנחנו צדקנו.

* קולינריות ישראלית – בבוקר אכלתי גפילטע פיש עם חזרת. בערב אכלתי מופלטה וספינג'. זאת הישראליות.

* אביזר של פורים – אמש, כשאכלנו את המופלטות, הסרנו את המסכות, בתקווה שמסכות תחזורנה להיות אביזר של פורים בלבד.

          * ביד הלשון

פסח שני – על כל עמוד במוסף "ממון" הופיעה כותרת חגיגית "ממון פסח שני".

פסח שני? מיהרתי לעמוד השער, לראות מה התאריך העברי של העיתון, וראיתי שהוא כ' בניסן. אבל פסח שני הוא בכלל בי"ד באייר.

פסח שני הוא ההזדמנות שניתנת למי שנבצר מהם, מסיבות אלו או אחרות, להקריב את קורבן פסח במועדו – י"ד בניסן, לעשות כן חודש מאוחר יותר, בי"ד באייר. לכן נקרא יום זה פסח שני או "פסח קטן".

יש המקיימים עד היום באופן סמלי מנהגים של פסח, כמו אכילת מצה, בפסח שני.

כ' בניסן, לעומת זאת, הוא ערב "שביעי של פסח", שהוא היום השביעי של חג הפסח, שהוא יום שבתון מן התורה, ועל פי מסורת חז"ל זה היום שבו נבקע ים סוף ובני ישראל עבור את הים בחרבה. "שביעי של פסח" אינו "החג השני" כי פסח הוא חג אחד ואינו "פסח שני" שהוא מועד אחר לגמרי.

* "חדשות בן עזר"