צרור הערות 19.9.21

* ההצלחה והכישלון – ההצלחה הגדולה ביותר של ישראל, הן של הממשלה הקודמת והן של הממשלה הנוכחית, במלחמה בקורונה, היא החיסונים. הכישלון הגדול ביותר של ישראל, אף הוא משותף לשתי הממשלה, גם הוא החיסונים.

ההצלחה הגדולה של נתניהו הייתה ההבנה המוקדמת שהחיסונים הם הפתרון, ההסתערות המהירה והאפקטיבית על חברת "פייזר" להשגת החיסונים בכמות שמאפשרת חיסון מדינה שלמה, ומבצע החיסונים המרשים, שהתבסס על מערכת הבריאות הציבורית של קופות החולים, באופן שאִפשר חיסון של כל המדינה, במהירות, על חשבון המדינה. ההצלחה הגדולה של בנט היא החלטתו האמיצה לא להמתין לאישורים של ה-FDA ולהתחיל מיד בחיסון הבוסטר. ההססנות והפחדנות של FDA, שרק אתמול החליטו לחסן רק את בני ה-65 ומעלה וקבוצות סיכון, מעידה עד כמה ההחלטה, שהתבססה על חוות הדעת של הקהילה המדעית והרפואית בישראל, הייתה אמיצה. אין ספק ש-FDA יאשרו בסופו של דבר את חיסון הבוסטר לכל הגילים, בין השאר בהסתמך על התוצאות בישראל. השאלה היא כמה אנשים ימותו לשווא בשל השמרנות הזאת. הישג נוסף של ממשלת בנט הוא הבטחת מלאי מספיק של חיסונים למבצע כולו. עוד הישג של שתי הממשלות, הוא העובדה שבפועל, מיליוני ישראלים התחסנו. בזכות החיסונים, אנו מצליחים לעבור את הגל הרביעי ללא סגרים ובמינימום הגבלות ומנהלים את החיים, הכלכלה והחינוך במקביל לקורונה, וזה הישג גדול.

אז איפה הכישלון? בדמוקרטיה הרוב קובע. במגיפה, מיעוט יכול לגרום לכך שהמגיפה תימשך. כשהחל הגל הרביעי, אחרי חגיגות הניצחון על הקורונה, מיליון ו-400 אלף ישראלים טרם התחסנו ולו חיסון אחד. זה כישלון. וגם היום קרוב למיליון לא התחסנו כלל ועוד רבים טרם התחסנו בחיסון הבוסטר. זה כישלון. וכדי לנצח את המגפה, יש ללמוד לעומק את הכישלון הזה, ולחולל שינוי.

האתגר הוא לחסן רוב מוחלט של אלה שלא התחסנו. אין כוונתי לכת מכחישי הקורונה וסרבני החיסון העקרוניים. זו כת משיחית, שאין שום דרך לשכנע אותה, בוודאי לא בהיגיון, כי היא מחוסנת מפני ההיגיון. אדרבא, כל הוכחה להצלחת החיסון מתורגמת אצל אנשי הכת כ"הוכחה" לקונספירציות המטורללות שלהם על החיסון. מבחינתם, המוני הבלתי מחוסנים הצעירים, שממלאים את מחלקות הקורונה, תופסים את מכונות ההנשמה ומתים מקורונה – גם הם איכשהו "הוכחה" לטענתם. הנה, כאשר אחד מפעילי הכת, חי שאוליאן, הפך למת שאוליאן בגין הקורונה, הכת מספרת שהמשטרה ו"הממסד הרפואי" הרעילו אותו כדי להשתיק אותו. המסקנה ברורה – אין שום טעם להשקיע מאמץ בכת. אלא שהכת היא רק חלק זעיר מבין הבלתי מחוסנים.

את רוב הבלתי מחוסנים, יש לחלק לשני סוגים. סוג אחד, הוא אוכלוסיות מוגדרות כמו המגזר החרדי, המגזר הערבי ושכבות המצוקה. שם הבעיה היא של מודעות. האתגר הוא להגיע אל הציבור הזה, הן בהסברה אפקטיבית, לכל ציבור בשפתו ובאמצעות מנהיגים מתוכו, והן בהגעה פיזית של החיסונים במבצעים ייחודיים אל תוך אותם מרכזים כדי לחסנם, ואפילו במעבר מבית לבית.

הסוג השני הוא של האנשים שאינם חלק מן הכת, אך מושפעים ממנה ומהפחדותיה. קשה לתפוס איך זה שב-2021 כל כך הרבה אנשים מושפעים מהפחדות של עוכרי מדע ורופאי אליל יותר מאשר מעובדות מדעיות ורפואיות. אך זו עובדה. את הציבור הזה יש לפצח ולמצוא את הדרך להגיע אליו ולהשפיע עליו. ההשפעה של הכת על ציבור גדול כל כך היא תעודת עניות לממשלה, למערכת החינוך, למערכת הבריאות ולעולם המדע בישראל. אך אני מאמין שניתן לשכנע גם את האנשים האלה. למשל, אם יש אנשים שכל כך קל להפחיד בסיפורי אימה על "אובדן פוריות" אותם – יש להציג להם בצורה מוחשית את המתים הרבים הבלתי מחוסנים, שניתן להגדיר אותם מתאבדי קורונה. להפגיש אותם ולחשוף בגדול בתקשורת בלתי מחוסנים שהבינו את טעותם בדרך הקשה, דרך מכונות ההנשמה ומיטות הטיפול הנמרץ.

יש להמשיך לתגמל את המחוסנים ולהעצים את מדיניות התו הירוק, כך שמי שאינו שייך לכת, יבין שהמחיר של אי התחסנותו אינו כדאי.

אני בטוח שניתן לפצח את אתגר הבלתי מחוסנים. אחרת, לא נמגר את הקורונה.

* שרדו כדי להעיד – הכתבה החשובה ביותר בעיתוני סוף השבוע – "סליחה שלא התחסנתי" בעיתון "7 ימים". ארבעה מונולוגים, של ארבעה צעירים, בני 30-40, שהתפתו לתעמולת השקר של כת סרבני החיסונים, הלכו שבי אחרי כל מיני באבות, רופאי אליל, מכשפים ועוכרי מדע, שהפחידו אותם מפני החיסונים. הם האמינו לשקרים, לפייקניוז ולקונספירציות וכתוצאה ישירה מכך, הם לקו בקורונה וכמעט איבדו את חייהם. בניגוד לרבים אחרים, שאף הם האמינו להפחדות הכת ומתו כתוצאה מכך, הם שרדו, ורואים כשליחות להביא את סיפורם לעולם, להזהיר אחרים שממשיכים להאמין לאנשי הכת ומסכנים את חייהם. חובה לקרוא!

* יום אחד בשנה – 364 יום בשנה המחשב והסמרטפון שלי דלוקים. ביום הכיפורים אני צם מאוכל ומתקשורת.

* שליח ציבור – עד לפני שנתיים, חבורה ירושלמית דתית הגיעה ביום הכיפורים לקיבוץ אורטל והובילה את התפילות. בשנתיים האחרונות, בשל הקורונה, איננו מזמינים אותם ועורכים את התפילות בעצמנו. מסיבות רבות זו תפילה יפה יותר בעיניי, ואני מקווה שנתמיד בכך גם אחרי הקורונה, ולו כיוון שבתפילה שלנו אין הפרדה בין המינים והנשים והבנות אינן מודרות.

אני מוביל את התפילות כשליח ציבור (חזן). ובשעת התפילה חשבתי כמה חבל לי שאבא שלי אינו רואה אותי מוביל את התפילות. הרי מאין הידע שלי? מהגרסא דינקותא שלי, בהליכתי עמו לבית הכנסת בילדותי ובנעוריי. הוא לבטח היה גאה בי. כשאמרתי זאת בחיק המשפחה, הגיבה בתי: "ואולי הוא רואה אותך?" הלוואי.

* לזכרה של אידה נודל – לנו, שנולדנו לתוך מדינת ישראל, קיומה הוא מובן מאליו. בפרספקטיבה היסטורית, זהו נס בלתי נתפס. את התפילה לשלום המדינה באורטל, הקדשתי לזכרה של גיבורה לאומית, אסירת ציון אידה נודל, שנפטרה השבוע בגיל 90.

* ממשלת זדון – את השורות הבאות כתבתי לכבוד יום הכיפורים אשתקד. היה זה בתקופת ממשלת נתניהו, שהתנגדתי לה וייחלתי להחלפתה. אך לא יכולתי להחריש מול התופעה שנגדה יצאתי:

לקראת יום כיפורים מופצות בשמחה לאיד ברשתות המילים, מתוך תפילת יום הכיפורים: "כִּי תַעֲבִיר מֶמְשֶׁלֶת זָדון מִן הָאָרֶץ". זה לא מקורי. אני זוכר את השימוש הזה עוד מההפגנות נגד הסדר הביניים עם מצרים ב-1975 ומאז שוב ושוב בהפגנות נגד מלחמת לבנון ובמחאות הימין נגד אוסלו וההתנתקות.

התפילה הזאת מדברת על שלטון זר, השלטון הרומי שהחריב את בית המקדש, המיט חורבן על הריבונות היהודית והביא לגלות העם היהודי. היא מייחלת להחזרת ארץ ישראל לשלטון יהודי. גם בימים הנוראים שבהם ממשלות ישראליות ניסו להחריב את ההתיישבות בגולן ולגרש אותנו כדי למסור את הגולן לאויב הסורי, סברתי שהשימוש בפסוק הזה כלפי ממשלה ישראלית נבחרת אינו ראוי.

וכך גם עכשיו.

אני התחברתי לשני פסוקים בתפילה. האחד, מתוך התפילה לשלום המדינה:  "שלח אורך ואמתך לראשיה, שריה ויועציה, ותקנם בעצה טובה מלפניך". והשניה מתוך "אבינו מלכנו": "אבינו מלכנו, מנע מגפה מנחלתך".

עד כאן הציטוט מן השנה שעברה. חלפה שנה. התחלפה ממשלה. התחלפה אופוזיציה. אך הנוהג המכוער הזה נשאר, רק החליף צד. ואלה שהיו אז השלטון, שכחו את תלמודו של הלל: השנוא עליך, אל תעשה לחברך.

* נדרנא לא נדרי – הרשומה הזאת מבוססת על רשומה שכתבתי לפני שנתיים, אחרי סיבוב הבחירות השני, כאשר קראתי למפלגות לרדת מהעצים ולהקים ממשלת אחדות לאומית. כזכור, זה לא קרה, והלכנו לסיבוב בחירות שלישי. אחרי הסיבוב השלישי, לשמחתי, כחול לבן התעשתה והקימה ממשלת אחדות לאומית, אך למגינת הלב, התברר שהיה זה הסכם הונאה, נתניהו לא העלה על דעתו לכבדו ועקץ את שותפיו. ושוב נגררנו לסיבוב רביעי. ואלמלא המפלגות שגילו אחריות, ברוח הדברים שכתבתי אז, היינו היום בעיצומו של סיבוב הבחירות החמישי.

נדרנא לא נדרי – תפילת "כל נדרי", שבה אנו פותחים את יום הכיפורים, היא קצת מוזרה. אנו מתירים את כל נדרינו, משחררים את עצמנו מהתחייבויות שלקחנו מיום כיפורים שעבר עד יום כיפורים זה, ואפילו מראש – מיום כיפורים זה עד יום הכיפורים הבא עלינו לטובה. והתפילה מסתיימת במילים: "כולהון יהון שרן, שביקין שביתין בטלין ומבוטלין, לא שרירין ולא קיימין. נדרנא לא נדרי ואסרנא לא אסרי ושבועתנא לא שבועות", כלומר: כולם (כל הנדרים והאיסורים והשבועות) יהיו מותרים. עזובים, בטלים ומבוטלים, לא שרירים ולא קיימים. נדרינו לא נדרים והאיסורים לא איסורים והשבועות לא שבועות.

איזה מין דבר זה? האם מילה אינה מילה? הבטחה אינה הבטחה? זה המסר של יום הכיפורים? איך אפשר לקיים חברה בצורה כזאת? הרי משמעות הדבר היא חוסר אמון מוחלט.

כמובן שלא זו הכוונה. הכוונה היא להעדיף את זרימת החיים על דבקות בכל מיני נדרים שאולי היו נכונים כשנאמרו, ואולי נאמרו בעידנא דריתחא. לדוגמה, אדם רב עם אחיו ובלהט הוויכוח אומר: "בחיים אני לא אדבר אתו". בא יום הכיפורים ומציב לו סולם לרדת מן העץ. הנדר מותר. הרי בתנ"ך ראינו מקרים נוראים שבהם, בשל דבקות אלילית ממש בנדרים, הורים רצחו את ילדיהם (ראו פרשת בת יפתח).

בשתי מערכות הבחירות שנערכו בתשע"ט, כל המפלגות נדרו נדרים ונשבעו שבועות, ואם כל מפלגה תדבק בכל נדריה, אסריה, שבועתיה, חרמיה, קונמיה, קינוסיה וכינוייה – לא יהיה מנוס מבחירות חדשות, בזבזניות ומיותרות. יום הכיפורים מציע למפלגות השונות סולמות לרדת מן העצים, ולהתיר את הנדרים והשבועות, למען טובת המדינה, למען החיים עצמם.

* להעמיד דברים על דיוקם – בהמשך לתכתובת המשולשת – אב"ע, זיוה שמיר ואני, ברצוני להעמיד דברים על דיוקם.

הפירוש האירוטי של השיר, לא היה שלי אלא של אבא של חבר אורטל, איש ספר ומורה ותיק לספרות (כבר אז היה פנסיונר, היום הוא בן 94), שהשתתף בערב "כל נדרינו" שאני מוביל באורטל. הוא הביע תמיהה על כך שצירפתי לערב את השיר "סליחות". המאמר שפרסמתי היה תגובה לדבריו, השוללת את הפרשנות שלו.

את הפרשנות על פיה השיר עוסק באביה של לאה גולדברג שמעתי מפיו של המשורר, הסופר והמתרגם אלישע פורת ז"ל, שהיה מהקוראים והכותבים הקבועים בחב"ע. המאמר שלי הוא משנת 2014, כך שסביר בהחלט שהמקור של אלישע היה מאמרה של זיוה, שפורסם שנה קודם לכן. אלישע קרא את מוסף "שבת" וכתב בו, ובהחלט יתכן שהכיר את הפרשנות הזאת דרך מאמרה של זיוה שמיר, באותו עיתון. גם אני קראתי באותן שנים את מוסף "שבת" וכתבתי בו, אך את מאמרה ההוא של זיוה החמצתי, ואת הפרשנות, שאהבתי מאוד, למדתי מאלישע.

* כיפה לבנה – מעניין אם העבריין שנהג בשכרות ביום הכיפורים ודרס למוות את הנער ברק חורי, יופיע לבית המשפט עם כיפה לבנה.

* השקר לא יהפוך לאמת – סימה קדמון, בגיליון יום הכיפורים של "ידיעות אחרונות", מיחזרה את השקר ההיסטורי השחוק עד דק: "בעיית האמון של רבים מהדור שלנו הייתה דווקא בגולדה ובדיין. כשהתברר שהייתה הצעה על השולחן והם דחו אותה, מתוך שטחיות וזחיחות, טוב שארם א-שייח בלי שלום משלום בלי שארם א-שייח. היה ברור לכל מי שיצא למלחמה שרק העקשנות והשחצנות של השניים האלה הובילה לאסון. ואכן, לאחר קרוב ל-3,000 הרוגים הגיעו בגין וסאדאת לאותו הסכם". שקר וכזב. שום הצעת שלום מצרית לא הונחה על השולחן, ולכן מובן מאליו שישראל לא דחתה שום הצעה שלא הייתה. המורה של תעמולת השקר, שר התעמולה הנאצי גבלס, אמר: "אם תחזור ותשנן שקר מספיק פעמים הוא יהפוך לאמת". אבל גם אם תחזרו אלף פעמים על השקר הוא לא יהפוך לאמת. מה שחשוב הוא להפריך את השקר. את זה עשה פרופ' יואב גלבר, מגדולי ההיסטוריונים הישראליים, בספרו "רהב" שיצא לאחרונה, ובו הוא הפריך מכל וכל את השקר.

בערב החג התפרסמה ב"הארץ" כתבה גדולה על הספר. הכתבה התמקדה במחדל הרהב, אותו מפרט גלבר היטב בספר. אולם לא מופיעה במאמר אף מילה על הפרכת שקר "הצעת השלום שנדחתה". וחבל, כי "הארץ" הוא ממובילי עלילת הדם.

* סטטיסטיקת החללים – באחד הצרורות האחרונים כללתי הערה, שבה שללתי דברים שכתבה רווית הכט, לפיהם הקיבוצניקים, כמו גם תושבי השכונות העשירות בערים, נמנעים מלהתגייס היום ליחידות קרביות, כחלק מתהליך של חילופי אליטות בצה"ל.

לחיזוק דבריי, אציג את חלקם של בני הקיבוצים בחללי מבצע "צוק איתן". התנועה הקיבוצית מונה 2% מהאוכלוסיה בישראל. בני הקיבוצים היו 14% מחללי המבצע. נקווה ונייחל לכך שלא יהיו עוד מבחנים מן הסוג הזה, אך משנאלצנו לעמוד במבחן – זאת תמונת האמת.

* הכל מותר – כמו רבים אחרים, גם אני מבחין בין פסטיבל המחולות הציני על דמו של חלל צה"ל, שתוזמן ותוזמר היטב בשלט רחוק מאיי תענוגות של העד מהוואי, לבין ההתנהגות של המשפחה השכולה. כל כולי סלידה וזעם על הפסטיבל הצבוע, שאורגן בציניות מרושעת ומקפיאת דם בידי תעשיית שנאה והסתה, אך מי אני שאבקר משפחה שזה עתה איבדה את היקר לה מכל?

"למשפחה מותר הכל" אמר נפתלי בנט. הכל?! זה נשמע קצת מסוכן. למשל, לכנות את ראש הממשלה "כלב" ו"רוצח עם דם על הידיים" – מותר? אני בספק.

אבל יש שכולים שאסור להם. למשל, מאיה, אלמנתו של עמנואל מורנו. מאיה היא אשת הציונות הדתית, שנעקרה פעם אחת כילדה ממושב שדות בחבל ימית ופעם שניה מגוש קטיף ולאחר מכן איבדה את בעלה קצין הסיירת. אבל היא תומכת בבנט. ולתמוך בבנט – גם לאלמנת מלחמה אסור. הרי הוא "בוגד". ולכן היא מוקד להסתה ושנאה של המוני טוקבקיסטים מוסתים ומורעלים של התעשיה. ואפילו כאשר היא מעלה בפייסבוק תמונה תמימה של קשת, בריוני הרשת – שליחי התעשיה, מגדפים אותה, מנאצים אותה ומשתלחים בה בגסות.

ובכל זאת, אני מאמין שלה מותר למתוח ביקורת אפילו על משפחה שכולה. ועוד איזו ביקורת "קיצונית": "איך הגענו למצב שבו אם שכולה תוקפת את המפקדים שמגיעים אליה לביקור תנחומים". והיא עוד תחטוף על זה. ועוד איך תחטוף. איך היא מעזה? הרי לה אסור.

* לא "עבירה מומצאת" – במאמר מלומד ב"הארץ" מפריך שחר גינוסר את הטענה של תעשיית השקרים, כאילו סיקור חיובי כשוחד הוא "עבירה מומצאת", "המצאה של הפרקליטות", "באף מדינה בעולם מעולם לא הוגש כתב אישום על שוחד בגין סיקור חיובי". גינוסר מציג לנו תקדימים מבריטניה, גרמניה, מלטה, יפן וטייוואן. אוסיף על דבריו, שגם בישראל היו תקדימים כאלה. אורי עמית, ראש עיריית ר"ג מטעם המערך, שאני בחרתי בו, הורשע בשוחד ונאלץ לפרוש מתפקידו ונדון למאסר על תנאי וקנס. הוא לא שוחד בכסף אלא בסיקור חיובי.

* לא תהיה נסיגה – עו"ד איל בסרגליק פרסם ב"גלובס" מאמר תחת הכותרת "נסיגה לתפארת", שבו הוא תקף בחריפות את שר המשפטים גדעון סער על נסיגתו מאחת מתכניות הדגל שלו – פיצול תפקיד היועמ"ש.

הייתי מצטרף לביקורת, אילו הייתה נסיגה כזאת. אולם סער הכחיש מכל וכל, בראיון לערוץ 12 לפני זמן קצר, את הטענה שהוא חזר בו מהשינוי החשוב. להיפך, הוא דבק בו. הוא הסביר שמטעמי לו"ז השינוי לא ייעשה לפני בחירת היועמ"ש החדש, אולם כל המועמדים לתפקיד יודעים על השינוי המתוכנן והדבר הובהר להם באופן חד-משמעי. השינוי הזה הכרחי. העובדה שהתובע הראשי הוא גם האדם שיושב עם ראש הממשלה והשרים ומייעץ להם, פוגעת ביכולתו להוביל בכל כוחו את המאבק בשחיתות ממשלתית. כל יועמ"ש הוא קודם כל בן אדם, עם חולשות אנוש, ולא פשוט להורות על חקירה, לא כל שכן להגיש כתב אישום, נגד ראש ממשלה או שרים, כאשר הוא עובד אתם מדי יום ביומו. ואכן, כל היועמ"שים, ללא יוצא מן הכלל, לא היו נחרצים דיים, משכו זמן, מיתנו מאוד את כתבי האישום. בעקבות ההפרדה, התובע הכללי יהיה ממוקד כל כולו במשימה אחת – להיות המצביא של המלחמה בשחיתות השלטונית.

* נאמן למצפונו – בראיון ל"ידיעות אחרונות", הופנתה למשנה לנשיאת בית המשפט העליון לשעבר, השופט מלצר, שאלה שנפתחה כך: "כשיולי אדלשטיין היה יו"ר הכנסת הוא פעל בניגוד לפסיקה שלכם".

אין לכך שחר. אדלשטיין לא פעל בניגוד לפסיקת בג"ץ, אלא התפטר כיוון שהפסיקה הייתה בניגוד למצפונו, אך הוא לא רצה לפעול בניגוד אליה. על כך הוא ראוי לכל שבח. לדעתי הוא צדק בעמדתו, אך גם מי שסבור שהוא טעה ופסיקת בג"ץ הייתה מוצדקת, צריך להעריך אותו על אופן תגובתו.

          * ביד הלשון

צינתוק – הודעה של יועז הנדל, שר התקשורת: "ממשיכים לעבוד למען הצרכנים הישראלים. ‏הודעתי על ביטול דמי הקישוריות. ‏ובעברית: זה מהלך שיוזיל לכולנו את המחירים בטלפון הביתי ובשיחות לחו״ל ויפסיק את תופעת הצינתוקים, שמעיקה על הציבור החרדי. ‏נמשיך לשחרר רפורמות שהיו תקועות שנים".

צינתוקים? צִינְתּוּק הוא הֶלְחֶם של צלצול-ניתוק. מושג עממי המתאר התקשרות טלפונית קצרה שלא על מנת להתחיל שיחה, אלא לשם העברת נתון מספרי או כדי לפתות את מקבל הצינתוק להשיב שיחה למספר הטלפון ממנו הגיע הצינתוק.

הגיוני יותר היה להלחים את המילים כ"צילתוק", ובכך להביא לידי ביטוי באופן שוויוני יותר את שתי המילים. אבל לך תתווכח עם מועצת חכמי הסלנג.

מועדים לשמחה!

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 8.9.21

* דרוש שינוי דרמטי – שלוש עובדות על המצב בגבול עזה.

העובדה הראשונה היא שעם הקמת ממשלת השינוי חל מהפך משמעותי בתגובה הישראלית לטרור. בעוד ממשלת נתניהו אִפשרה לאויב להצית את שדות הנגב באין מפריע, הממשלה הנוכחית גיבשה מדיניות של "דין הצתה כדין רקטה" – כל הפרת ריבונות נענית בתגובה קשה.

העובדה השניה היא שהשינוי במדיניות ישראל לא הצליח להשיג את התוצאה הרצויה. היא לא מרתיעה את חמאס להמשיך בהצתות ובטרור הגדר.

העובדה השלישית היא שמבצע "שומר החומות" לא יצר הרתעה. בעוד מבצע "צוק איתן" הניב שלוש שנים וחצי של שקט, מבצע "שומר החומות" לא יצר שבוע של שקט.

מה המסקנה משלוש העובדות הללו? שיש צורך בשינוי דרמטי. איני מתכוון לכך שהתגובות תהינה יותר חריפות. או שנהדק את הסגר. או שנצמצם את שטח הדיג. איני מדבר גם על  עוד סבבים או מבצעים מן הסוג של "עופרת יצוקה" עד "שומר החומות". יש צורך במבצע נוסח "חומת מגן" שיחזיר את חופש הפעולה של צה"ל ושב"כ לרצועת עזה, כפי שהם בשטחי הרש"פ.

* הצד החיובי – הצד החיובי במחדל הבריחה מכלא שאטה, הוא שאולי במרדף אחריו יחוסל הארכי-טרוריסט זכריא זביידי.

* מתחרה בגדעון לוי – עודא בשארת החליט להתחרות עם עמיתיו לשוקניה גדעון לוי, עמירה הס ורוגל אלפר בהסתה נגד מדינת ישראל. בפשקוויל החדש הוא האשים את המדינה בכך שהיא מעודדת את הפשיעה והרצח בחברה הערבית כדי להגשים את חלום "ארץ ללא עם". כלומר יש כאן קונספירציה של ג'נוסייד. לכן המשטרה אינה פועלת נגד הפשע ועסוקה בלעצור "מפגינים" ערבים. מה פירוש "מפגינים"? פורעים ומבצעי לינץ'.

* עקיצת דאבור – גם אחרי שהוא הבקיע גול בשם נבחרת ישראל, אין מקום בנבחרת למי שמאחל לכוחות הביטחון של המדינה בשעת מלחמה: “אל תחשבו שאלוהים לא רואה את עושי העוולה. יום יבוא והוא יתחשבן איתם”.

ולא, זה ממש לא קשור לכך שהוא ערבי. אדרבא, כולנו התרגשנו כשאיאד שלבי הביא לנו שתי מדליות זהב במשחקים הפראלימפיים וכאשר ערבים ייצגו את ישראל בנבחרת, מימי רפעאת טורק וזאהי ארמלי ועד היום.

אבל מי שמקלל את כוחות הביטחון של ישראל ומאחל לנקם בהם, אינו ראוי לייצג את המדינה.

* ההצגה הכי טובה בעיר – האם משרד הבריאות הברזילאי לא ידע לפני המשחק על השחקנים הארגנטינאים שהפרו בידוד? פתאום נודע להם על כך בדקה השישית? ברור שהיה להם עניין בדרמה בשידור חי של פיצוץ המשחק.

* תיקון טעות – בהסתמך על נחום ברנע כתבתי שפרופ' דוד הראל, נשיא האקדמיה הלאומית למדעים, נבחר לתפקידו פה אחד בידי מליאת האקדמיה. זאת טעות, הוא נבחר ברוב של 70%. התנגדות של 30% למועמד יחיד, אינה זניחה. הסיבה להתנגדות הייתה פעילותו הפוליטית של הראל בשמאל הרדיקלי. ודוק – לא עמדותיו, אלא פעילותו האקטיבית, כאשר כיהן כסגן הנשיא, והעובדה שהשתמש בתוארו כסגן הנשיא כשחתם על עצומות השמאל הרדיקלי.

ובאשר להערתו של בלפור חקק על האבהות על המושג "ארון הספרים היהודי". את המידע על אבהותו של חיים באר למדתי מפיו של באר עצמו. כיוון שהוא איש אמת, ולא מי שיתהדר בנוצות לא לו, חזקה עליו שלא היה מודע לכך שחיים הזז קדם לו. הוא השתמש בביטוי בהקשר של "חזרה לארון הספרים היהודי", שהיא אתוס מכונן של תנועת ההתחדשות היהודית.  

* לו יכולתי למחוק – לו ניתנה לי אפשרות למחוק דבר אחד שכתבתי בשנת תשפ"א – מה הייתי מוחק? את דברי השבח והקילוסין שכתבתי על יהודה משי זהב כאשר התפרסם שהוא זכה בפרס ישראל על מפעל חיים. העליתי על נס את פועלו ומפעל חייו, את המהפך החד שעבר בחייו, וכיניתי אותו, אוי לבושה – החוזר בתשובה. מי שהיה אנטי ציוני רדיקלי וחזר בתשובה לציונות.

אוי לחזרה בתשובה שכזו…

* נסתם הגולל – ב-1 ביולי 1972, ביום הראשון של החופש הגדול שלי אחרי כיתה ג', עברנו ל"בית החדש", ברח' עוזיאל 153 פינת יוסף צבי 67 פינת עלומים 26 ברמת-גן. עד אז גרנו בדירה קטנה ברח' עוזיאל 132. המעבר היה חציית הכביש והליכה של 3-4 בתים דרומה. נשארנו באותה שכונה, באותו בית ספר ועם אותם חברים, אך בבית חדש לגמרי, מהניילון, ובדירה מרווחת יותר.

היה זה בית גבוה במושגי התקופה – 7 קומות (כולל קומת פנטהאוז) ועם האטרקציה שלנו, הילדים – מעלית! ואינטרקום שאפשר לשגע בו את השכנים. אנחנו התגוררנו בקומה החמישית.

הוריי היו פעילים מאוד בבית, חברים בוועד הבית. אמא שלי יזמה וטיפחה גינה לתפארת, שזיכתה את הבית בפרסים מטעם המועצה למען ישראל יפה. אבא שלי היה הגזבר הנצחי של ועד הבית, עד שנותיו האחרונות, כשכבר לא היה מסוגל לכך, בשל מחלת הדמנציה הארורה שפקדה אותו.

שנה ורבע לאחר המעבר לבית החדש, פרצה מלחמת יום הכיפורים, בילינו במקלט של הבית, וזו אולי החוויה המשמעותית ביותר שלי מהבית.

בבית הזה טמונים זיכרונות ילדותי ונעוריי. הבית הזה נשאר תמיד בית שלי, עוד שנים רבות אחרי שהקמתי את ביתי ואת משפחתי.

בבית הזה אמי נפטרה לפני 33 שנים. בבית הזה אבי נפטר לפני שנתיים. בבית הזה נפטרה בת הזוג של אבי בשנה שעברה. כולם מתו בבית ולא בבית החולים. כפי שרצו.

ואחרי מותם הקדשנו ימים רבים לסידור הבית וצלילה לספרים, לאלבומים, לתקליטים ולאוספים, והייתה זו חוויה מרוממת נפש.

ביום ראשון השבוע מכרנו את הבית. הייתה זו עסקה טובה לשני הצדדים. רצינו בה. שמחנו בה.

אבל זה גם יום קשה וצובט בלב. כאילו היום נשלם תהליך הפרידה מהורינו.

* טבין ותקילין – את הבית בעוזיאל 153 קנו הוריי ב-91,000 ל"י. ₪ הוא 10,000 ל"י. אם כן, הם קנו את הבית ב-9 ₪ ו-10 אג'.

* ספר + בונוס – מה עושים עם כל הספרים בבית ההורים? הייתי שמח להביא אותם לביתי. אך גם כך הספרים ממלאים קירות שלמים בביתי, ואילו הייתי מביא גם את אלה… זו הייתה עלולה להיות עילה לגירושין.

ספרים רבים תרמנו למדרשת השילוב נטור. וכמובן שלא התאפקתי ולקחתי כמה עשרות ספרים הביתה.

בשבוע שעבר קראתי את "מסעות בנימין השלישי" של מנדלי מוכר ספרים עם בונוס – הערות בעיפרון, בשולי עמודי הספר, בכתב ידה של אמי.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 25.8.21

* שינוי אסטרטגי כלפי עזה – במשך למעלה משלוש שנים, החל במרץ 2018 ועד מבצע "שומר החומות", השתולל טרור ההצתות בגבול עזה באין מפריע. ממשלת ישראל הקודמת הבליגה על ההצתות והכילה אותם ולמעשה העבירה לאויב מסר שמותר לו להצית, ובלבד שלא ישגר רקטות.

בכל אותן שנים תקפתי את מדיניות ההבלגה וההכלה וקראתי לאמץ מדיניות של תגובה קשה על כל הפרת ריבונות, תחת הכותרת "דין הצתה כדין רקטה".

ממשלת בנט אכן אימצה את הדרך הזאת. כבר למחרת הקמתהּ אתגר אותה חמאס בשיגור בלוני תבערה. ובו בלילה מטוסי חיל האוויר תקפו מטרות טרור ברצועת עזה. וכך נהגה ישראל אחרי כל הצתה (ומשום מה הבליגה דווקא על אירוע של ירי רקטה, שבעקבותיו אמר בנט שישראל תגיב בזמן ובמקום המתאים לה). אחרי חודשיים, יש להודות ששינוי המדיניות לא הניב את התוצאות הרצויות. התגובות לא הרתיעו את האויב, שממשיך בתוקפנותו בגבול עזה.

יתכן שהתגובות הישראליות מתונות מדי וראוי להחריפן, אך להערכתי יהיה זה עוד מאותו הדבר. כנראה שאין מנוס משינוי אסטרטגי ביחסה של ישראל לרצועת עזה. מדיניות ה"סבבים" מיצתה את עצמה. אין היא עוד מספקת הרתעה. גם מבצע "שומר החומות" לא יצר הרתעה. יש לשנות כיוון. יש צורך במבצע נוסח "חומת מגן" ברצועת עזה, שישנה בה את המצב כפי שמבצע "חומת מגן" בשטחי הרש"פ ביהודה ושומרון חולל שינוי מהותי. כמו מבצע "חומת מגן" ביהודה ושומרון, כך גם המבצע הרצוי בעזה, יחזיר את חופש הפעולה של שב"כ וצה"ל לרצועה. כפי שמבצע "חומת מגן" 1 שם קץ לטרור המתאבדים, מבצע "חומת מגן" 2, ברצועת עזה, ישים קץ לטרור הרקטות ולטרור ההצתות.

* טרור – פציעתו הקשה של לוחם משמר הגבול בראל שמואלי, ממחישה לנו עד כמה מגוחכת ההגדרה המכובסת "הפגנה" לטרור ליד הגבול וכמה צביעות יש בתעמולת הכזב על צה"ל שיורה ב"מפגינים".

* השכל הישר – השכל הישר והתבונה גברו. קבינט הקורונה החליט על מבצע חיסונים בבתי הספר, בשעת הלימודים.

לשר יש עוצמה רבה וסמכויות רבות מאוד בענייני משרדו, אך הוא חלק מן הממשלה, והממשלה או ועדותיה יכולים לקבל החלטות הנוגעות לענייני משרדו, גם בניגוד לדעתו. ברור שהממשלה לא תדון בתכניות לימודים ולא תאכוף על שרת החינוך כמה בחינות בגרות לקיים, אך כאשר מדובר בסוגיה לאומית, כמו הקורונה, כאשר יש סתירה בין עמדת השרה לאינטרס הלאומי, על הממשלה להחליט, גם בניגוד לדעתה.

* מרי אזרחי – בעקבות החלטת הממשלה על פתיחת הלימודים ב-1 בספטמבר, פרסם ח"כ גפני הודעה הקוראת להתנצל בפני "שר התורה" הרב קנייבסקי, על ההתקפות עליו כאשר הוא החליט החלטה דומה בשנה שעברה. וכרגיל ההתבכיינות על "רדיפת החרדים" בלה בלה בלה.

הטענה שלו הזויה מכל כיוון שנבחן אותה. ראשית, זו לא אותה ממשלה. שנית, זה מצב שונה לגמרי – היום יש חיסונים ואז לא היו. אז ילדים הדביקו את הוריהם וסביהם הלא מחוסנים ומצב התחלואה במגזר החרדי היה נורא. שלישית, והדבר המרכזי – הביקורת החריפה על הרב קנייבסקי ועל המגזר החרדי הייתה על כך שעשו שבת לעצמם. כאשר כל המדינה הייתה בסגר, וכל הילדים בחינוך הממלכתי והממלכתי-דתי ישבו בבתיהם, הוא הורה לשבט בישראל לצפצף על החלטות הממשלה, לקרוא תיגר על הסולידריות החברתית והלאומית והוביל מרי אזרחי. התוצאה הייתה תחלואה ותמותה גדולה במגזר שאותו הוא מנהיג, העמקת הקרע החברתי בין חלק העם ופגיעה תדמיתית קשה במגזר החרדי.

בניגוד לרבים אחרים, אני סברתי וגם היום אני סבור שהתנהלותו של נתניהו בקורונה הייתה אחראית וסבירה (אי אפשר לדבר על יותר מסבירה, כי אף מדינה בעולם לא ידעה להתמודד היטב עם המגיפה שתקפה את העולם) וגם הטעויות שעשה היו סבירות בתנאי אי הוודאות. זאת, למעט נושא אחד, שבו שיקולים פוליטיים עמדו מעל האינטרס הלאומי של המאבק בקורונה – ההתמודדות עם ההפרות והמרי במגזר החרדי. ובסופו של דבר, מי ששילם את מחיר ההפקרות של הנהגת המגזר החרדי ואוזלת היד של הממשלה מולה, היו בראש ובראשונה החרדים.

אגב, מכר שלי עשה את השבת האחרונה אצל קרובי משפחה במודיעין עילית. את תפילות השבת הוא עשה בבית כנסת מקומי. התפללו שם כ-150 איש. הוא היה היחיד (!) שעטה מסכה. אז במקום להתבכיין, מוטב שגפני וחבריו ינסו לגלות מנהיגות ולקרוא לציבור שלהם לכבד את הנחיות הקורונה.   

* איך זה קורה – לפני חודשים אחדים פרסם עופר כסיף מאמר חריף ב"גלובס" בעד ההתחסנות ונגד סרבני החיסונים, שאותם הוא הגדיר טרמפיסטים שמזיקים לכולנו. בהודעה מצולמת מבית החולים, בו אושפז איתמר בן גביר שלקה בקורונה, הוא אמר שאינו רוצה לדמיין מה היה מצבו אלמלא התחסן פעמיים וקרא לציבור לגלות אחריות ולהתחסן.

אלה שני הקצוות של הכנסת. הם ושאר 118 הח"כים שביניהם שותפים לדעה זו. גם סרבן החיסונים היחיד בכנסת הקודמת, אלי אבידר, שינה את דעתו והתחסן.

זה לא אמור להפתיע. אין כאן סוגיה אידיאולוגית, שצריכה לגרום להבדלי גישות בין שמאל, מרכז וימין. זו לא שאלה לאומית שצריכה לעורר מחלוקת בין יהודים וערבים. יש כאן מדע מול הכחשת המדע. עובדות מול פייק ניוז וקונספירציות. כמו שלא אמורה להיות מחלוקת בין הח"כים סביב השאלה האם כדור הארץ הוא עגול. גם ח"כים שוחרי קונספירציות פוליטיות, אינם נוטים לאמץ גם את הקונספירציה ההזויה של כת עוכרי המדע, מכחישי הקורונה וסרבני החיסונים.

דבר אחד נשגב מבינתי. איך זה קורה, שבנושא שעליו יש קונצנזוס מוחלט של 120 נבחרי הציבור, אין קונצנזוס דומה בקרב הציבור. כל אחד מאתנו מכיר, בקהילה שלו, בסביבה שלו, סרבני חיסונים, פנאטים יותר או פחות. איך זה קורה, לכל הרוחות?

* התפתלות – מזל טוב למרב מיכאלי וליאור שליין להולדת בנם אורי, בשעה טובה. אין אושר גדול יותר מלידת ילד.

ההודעה של מיכאלי על הולדת הבן, שבו היא התפתלה כדי להצדיק את המעשה, כאילו הורות היא איזו בגידה באיזו אידיאולוגיה, מגעילה.

אני מאחל למיכאלי שחדוות ההורות תגמול אותה מהשקפתה המוזרה.  

          * ביד הלשון

עין צורים – לפני כשנה הקדשתי את הפינה לשמות יישובים ששמם כולל את המילה צור: צור יצחק, צור יגאל, צור משה, צור הדסה וצור נתן.

בנוסף להם יש יישובים נוספים עם הטיות של המילה צור. אחד מהם הוא עין צורים.

עין צורים הוא קיבוץ של תנועת הקיבוץ הדתי, במועצה האזורית שפיר, מדרום לקריית מלאכי. ב-1946 נוסד הקיבוץ בגוש עציון. הקיבוץ נפל בתש"ח, יחד עם כל יישובי הגוש. הנשים והילדים פונו לפני הקרבות. הגברים נפלו בשבי הירדנים.

ב-1949 הקימו חברי הקיבוץ את יישובם בנקודה החדשה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 15.8.21

* נותנים כתף – לא מבזבזים זמן. ביום חמישי בלילה התקבלה ההחלטה לאפשר לבני חמישים ומעלה להתחסן. ביום שישי בבוקר אשתי יעל ואני התחסנו.

* אסור להמתין – הטענות נגד החיסונים, ברובן הגדול, הן פייק ניוז וקונספירציות מטורללות של מכחישי מדע, רופאי אליל ועובדי כוכבים ומזלות למיניהם. אבל יש טענה אחת רציונלית נגד ההתחסנות היום – פייזר מייצרים חיסון יעיל יותר נגד זן דלתא, אז מה יש למהר? לא עדיף להמתין?

הטיעון הזה היה נכון אלמלא מצב התחלואה בישראל. כאן, ממד הזמן הוא קריטי. המתנה פירושה אובדן שליטה על המגפה, אי ספיקה של בתי החולים וקריסתם, סגר ממושך על כל הנזק הכלכלי, החברתי, החינוכי, התרבותי, הנפשי והבריאותי הכרוך בו. איננו יכולים להרשות לעצמנו המתנה מפונקת לחיסון החדש.

ומי יודע אם כאשר יהיה חיסון יעיל יותר נגד זן דלתא, לא נהיה בעיצומו של זן אפסילון?

* הבעיה האמתית – ההחלטה על החיסון השלישי, תחילה לבני 60+ ועכשיו גם לצעירים יותר היא החלטה חשובה מאוד. אבל הבעיה האמתית, שאותה חייבים למצוא דרך לפצח, היא מיליון ישראלים שלא התחסנו חיסון ראשון. כל עוד זה המצב, בטרם נצא מהגל הרביעי – הגל החמישי כבר יהיה לפתחנו, ואולי גם הווריאנט הישראלי.

* תוצאות האמת – ביישובי המועצה האזורית גולן יש היום ארבעים חולים מאומתים. מתוכם – 35 לא מחוסנים. זאת, כאשר אחוז המחוסנים בגולן גבוה מאוד. אלו תוצאות האמת. איך זה שהעובדות כל כך חד-משמעיות, ואנשים מעדיפים עדיין להאמין למכשפים וקוסמים למיניהם?

* פיקוח נפש – "לחסן בבית הספר אבל לא בשעות הלימודים". שרת החינוך שאשא ביטון ויפה בן דוד, מזכ"לית הסתדרות המורים, הציעו זאת. קודם כל, יש כאן התרככות, שזה כבר טוב. אולי זה סימן המבשר ירידה מהעץ. אבל זה לא פתרון. יש לחסן את הילדים בבית הספר בשעה שהם בבית הספר וזאת שעת הלימודים. מה הבעיה? הפסד שעות לימודים? הרי החיסון הוא שיאפשר להימנע מהפסד של אינספור שעות וימי לימוד, כפי שהיה בשנתיים האחרונות.

ראש הממשלה, יהודי דתי, נתן הוראה לחסן גם בשבתות. למה? מפאת פיקוח נפש. הרי זו שעת חירום. אז גם שרת החינוך יכולה להבין שזו שעת חירום ולהפסיק להתעקש כמו פרד.

שמחתי לשמוע את דבריו האחראיים של שר הבריאות: "זאת שעת חירום. משרד הבריאות אחראי על הבריאות, גם בבתי הספר. יהיו חיסונים בבתי הספר". במקום ששני השרים יתנצחו, יש להביא את הסוגיה להכרעה מיידית בקבינט הקורונה. אין לי ספק שיוחלט שם על המובן מאליו – חיסונים בבתי הספר.

אגב, גם אני קיבלתי חיסונים בבית הספר, והם היו הרבה פחות יעילים מהחיסון נגד קורונה. הפחד מ"שנוי במחלוקת" לא רלוונטי, כי זו לא מחלוקת רצינית, אלא מחלוקת בין מדע להכחשת מדע. הורים שאינם רוצים שילדיהם יתחסנו – אף אחד לא יכריח אותם. הורים שמפחדים מהלחץ החברתי, שישלחו את הילדים שלהם להתחסן. זה הדבר הטוב ביותר שהם יכולים לעשות למען ילדיהם.

* סגר על הלא-מחוסנים – יותר ויותר קולות בציבוריות הישראלית נשמעים בעד הרעיון של הטלת סגר על סרבני החיסונים, ולהימנע מסגר כללי שהוא ענישה קולקטיבית של הציבור, שרובו נהג באחריות והתחסן, בשל מיעוט חסר אחריות של לא-מתחסנים שגורמים למגפה להכות בנו. בגיליון ערב שבת של "ידיעות אחרונות" נשמעה הקריאה הזאת משלושה אנשים. סימה קדמון לא הציעה זאת מפורשות, אך אמרה שסרבני החיסונים נושאים באחריות לאלפי הנפטרים שיהיו כאן בגל הרביעי אבל לא נכון לסגור את התנועה בכל כבישי ישראל בשל נהגים פרועים. המסקנה ברורה. בן דרור ימיני כתב את ההצעה בבירור. ומי שאמר את הדברים בצורה הנחרצת ביותר היה ראש העיר תל-אביב רון חולדאי בראיון לסבר פלוצקר: "סגר, גם אם יוכרז רשמית, לא יצליח לשנות את מצב התחלואה… לכן אני אומר לממשלה: התמקדו בחיסונים, לא בסגרים. הנפיקי צווי חירום לחיסון חובה לכל תושב הרוצה להסתובב מחוץ לביתו. אדם לא מחוסן מבחירה לא יכול להיכנס למקום שבו הוא עלול להדביק אחרים. לא לתחבורה ציבורית, לא לבילויים, לא ללימודים ולא לעבודה. שיישב בבית, יעשה הכל מהבית אם זו בחירתו". וזכויות הפרט? שואל פלוצקר. חולדאי: "לאף פרט אין זכות להפיץ מחלות. האם המשטרה לא תעצור נהג מתפרע על הכביש, כי זכותו האזרחית לנהוג בפראות? מדינה לא יכולה להישאר אדישה כשבודדים מוכנים בהתנהגותם המופקרת לסכן את בריאות העם".

אני בספק אם זה רעיון מעשי. הוא עלול להביא למרי אזרחי של אי-ציות. הוא עלול לגבות מחיר חברתי כבד, שאני לא בטוח שהוא מה שנחוץ לנו, בוודאי בעיצומה של הקורונה. אבל מבחינה מוסרית, אין צודק יותר מן הרעיון הזה. מבחינה מוסרית, אדם שבחר לא להתחסן צריך מיוזמתו להטיל על עצמו סגר. חשוב מאוד שהקולות הללו יישמעו. חשוב מאוד שסרבני החיסונים יבינו איך התנהגותם נתפסת בעיני הציבור הנורמטיבי. וגם באופן מעשי ניתן למצוא דרכים לעודד חיסונים הן באמצעות גזרים והן באמצעות מקלות, אך באופן פחות קיצוני מסגר על הלא-מתחסנים. והעיקר הוא הסברה; הסברה ממוקדת בכל מגזר, כולל מבצע יזום של שיחה אישית של כל רופאי המשפחה עם המטופלים שלהם שלא התחסנו. אני מאמין שרוב אלה שלא התחסנו אינם שייכים לכת מתנגדי החיסונים מעיקרון, וניתן להשפיע עליהם לגלות אחריות ולהתחסן.

* כת אלימה – "היטלר היה גאה בך מנוול!", "איש רע ודוחה. קרוב יומך לתת את הדין. יהיה נהדר פה כשתתפייד מהעולם. זה לא חיסון זה חיסול", "הכי טוב יהיה לאסוף את כל הנאצים לסמטה חשוכה אחת" – זה מקבץ מקרי מתוך כ-1,400 תגובות ברוח זו לרשומה של פרופ' יואב גלבר, מגדולי ההיסטוריונים בישראל, שבה קרא להטיל סגר על הלא-מחוסנים, ולא להשית עונש קולקטיבי על החברה הישראלית כולה בשל מיעוט סרבני חיסונים. גלבר אף העז לכתוב שהחיסונים אינם נושא של זכויות הפרט אלא של חובות הציבור.

כת אלימה, חולנית ומטורפת גורמת נזק בל ישוער, וכולנו סובלים ממעשיה.

* הסכמי אברהם עומדים במבחן – ההישג של הסכמי אברהם היה הישג כפול – הן עצם חתימת הסכמי השלום עם מדינות ערביות והן ביטול הווטו הפלשתינאי על השלום במזה"ת ושחרור מדינות ערב מן המעמד של בנות ערובה של הפלשתינאים.

חילופי השלטון בארה"ב העלו חששות, שהמומנטום הזה יפסק כיוון שביידן ישוב ויחזיר את הסוגיה הפלשתינאית למרכז ויחתום על הסכם עם איראן, שיחזק את מעמדה האזורי. אני שמח מאוד שהחששות התבדו. נכון לעכשיו, ההסכמים עומדים בהצלחה במבחן הזה. ההסכם עם מרוקו על כינון הדדי של שגרירויות בין המדינות הוא עדות לכך, וכך גם ההתבטאויות של מנהיגי המפרציות בימים האחרונים על קידום השלום והנרמול עם ישראל ועל התנגדותן לחזרה להסכם האיראני.

ממשלת השינוי צריכה לשנות דברים רבים בחברה הישראלית, אך עליה להיות ממשלת המשך לדברים הטובים והנכונים של קודמתה. המשך מהלך הסכמי אברהם, הן בהעמקת הקשרים עם המדינות שעמן חתמנו על הסכמים והן בהרחבת ההסכמים למדינות נוספות, הוא אחד הבולטים שבהם.

* שליפה מן המותן – החלטתו של שר החוץ להחזיר להתייעצויות את הממונה על שגרירות ישראל בפולין, כתגובה על חתימת הנשיא הפולני על החוק המגביל את תביעות הרכוש של ניצולי השואה, היא החלטה מדינית ראויה ומידתית. האמירה שלו שישראל לא תמהר לשלוח את השגריר הקבוע בוורשה והקריאה שלו לשגריר הפולני לא למהר לחזור לישראל – כמוה כהכרזה על הורדת דרג היחסים בין המדינות. צעד כזה אינו יכול להיות תגובת בטן כועסת של שר חוץ. על מהלך מרחיק לכת כזה יש לדון לעומק בקבינט המדיני-ביטחוני, תוך שקלול האינטרסים של ישראל ביחסיה עם פולין ובכלל עם מדינות העולם. החיפזון מהשטן. ביחסים בינלאומיים יש צורך בשיקול דעת רחב ועמוק ולא בשליפות מהמותן.

* הצגה לבייס – סיעת מרצ, כולל שריה, שיגרה מכתב לשר הביטחון בני גנץ, שבו היא מוחה נגד כינוס מועצת התכנון לאישור בניית 2,200 יחידות דיור חדשות ביישובי יהודה ושומרון. לטענתם, בנייה בהתיישבות מנוגדת לעיקרון שכל דבר ייעשה בהסכמה בין השותפות הקואליציוניות, והם לא מסכימים לכך.

אני משוכנע שגנץ לא יתקפל, יכנס את המועצה ויאשר את הבניה. אם הם חושבים שהממשלה תקפיא את הבניה בהתיישבות ותייבש את היישובים, אין הם אלא טועים.

זו ממשלה מורכבת ויש להתחשב בכל מרכיביה. החלטה על מפעל התיישבות רבתי ביו"ש והקמת עשרות יישובים חדשים, היא צעד אסטרטגי, שמרצ יכולה לדרוש שלא ייעשה בממשלה שהיא חברה בו. גם הקפאת בניה היא צעד אסטרטגי, קיצוני ודרמטי לא פחות, שתקווה חדשה, ימינה, ישראל ביתנו, כחול לבן ויש עתיד אינן יכולות להשלים עמו.

עם כל הכבוד, מרצ היא מפלגה שמייצגת עמדת מיעוט קטן מאוד בעם. היא קיבלה אחריות על נושאים גדולים וכבדים, כמו משרד הבריאות בתקופה שהבריאות היא הנושא המרכזי ביותר על סדר יומה של המדינה וכמו המשרד להגנת הסביבה שרק השבוע קיבלנו תזכורת במסמך האו"ם עד כמה הוא עוסק בנושא אקוטי לעתיד כדור הארץ והאנושות, וכמו המשרד לשיתוף פעולה אזורי בימים של הידוק הקשר בין ישראל למדינות ערב, במסגרת הסכמי אברהם (אמנם בעיניי זה משרד מיותר, שצריך היה להיות חלק ממשרד החוץ, אך זו אחריות על נושא חשוב מאוד). במשרדים אלה יש למרצ הזדמנות אדירה להשפיע באמת ובתמים על החברה הישראלית, על אזרחי ישראל, על עיצוב עתיד המדינה. שיתעסקו בתחומים הללו ולא יפריעו לממשלה לממש את השקפת העולם של מרבית אזרחי ישראל ושל מרבית הקואליציה. אדרבא, שיצטיינו בתפקידיהם ויבקשו מהציבור מנדט רחב יותר בבחירות הבאות.

נכון, אני יודע שהמכתב הזה הוא הצגה לבייס של מרצ, שקשה לו לבלוע את העובדה שמפלגתו שותפה לממשלת מרכז-ימין. אבל הצגה לבייס היא מופע אנטי-מנהיגותי.

* הטוב ביותר – אני קונה פירות וירקות – אך ורק תוצרת הארץ. ונשאלת השאלה: לפי מה אני בוחר את הפרי – על פי ארץ הייצור או על פי טיב התוצרת? תשובתי היא: כן.

* מאבק אפקטיבי – שני אקטים נעשו במסגרת מאבק החקלאים בשבועות האחרונים. האחד, השמדת טונות של ביצים ותוצרת חקלאית. השני, חלוקה חינם של תוצרת חקלאית טריה ומשובחת לעוברים והשבים.

לכאורה, אותו מסר, אך איזה הבדל…

איזה מן השניים אפקטיבי יותר להצלחת המאבק?

מישהו באמת חושב שתמונות של השמדה הפגנתית של תוצרת מקדמות איזו מטרה, מעוררות אהדה והזדהות?

* "הישראלי" – בפשקוויל ב"הארץ" טען גדעון לוי שרק מיעוט מבוטל מבין הישראלים מאותתים בכביש. כמעט בכל משפט הוא נחר בבוז ובשנאה את המילה "הישראלי", בה"א הידיעה כמובן, שהמאפיין שלו הוא שאינו מאותת, כי איתות הוא לחלשים, באיתות יש איזו התחשבות באחרים, ו"הישראלי" הרי לא מתחשב באחרים. וכאן הוא "מפתיע" בניתוח אופי קולקטיבי של "הישראלי", שהוא כמובן המ.ש.ל., והן כל מי שקרא אי פעם שני פשקווילים שלו הבין למה הוא חותר כבר במשפט הראשון; "אקיבוש", אתם יודעים, וכל הארסנל הידוע… למשל, חוסר ההתחשבות השחצנית של "הישראלי" שטס כאוות נפשו במדינות השכנות ומפציץ ככל שהוא רוצה (כלומר פועל לסיכול ההתבססות ה"לגיטימית" של איראן על גבולנו לצורך השמדת ישראל או את מיזם חימוש הטילים הקטלני של חיזבאללה).

כמי שנוהג המון בכבישי ישראל, ויש לי בהחלט ביקורת על תרבות הנהיגה בישראל, אני קובע שרוב מוחלט של הישראלים מאותתים לפני פניה ואלה שאינם מאותתים הם מיעוט מבוטל.

וזה מזכיר לי אנקדוטה משנות ה-90. היה לי מרצה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית, פרופ' משה דוד הר שמו. מרצה טוב, אדם נעים הליכות ומאיר פנים. יהודי דתי, עם כיפה שחורה גדולה, קצין מילואים במיל', ואדם בעל עמדות יוניות מובהקות. השתתפתי בקורס שלו על שורשי האנטישמיות והפילושמיות בעת העתיקה.

באחת ההרצאות הוא איכשהו סטה מהנושא ודיבר על תרבות הנהיגה בישראל. ואמר משהו כמו: "לא פעם כשאתה רוצה לפנות, פתאום חותך אותך נהג, תוך שהוא צופר ארוכות ומקלל. סביר להניח שעל השמשה האחורית שלו יהיה דבוק סטיקר 'העם עם הגולן' ", תוך שהוא מבליע מבט חטוף לעברי, מצפה לתגובה על העקיצה, שאכן באה.

"יש לי שני דברים לומר לך בתגובה", אמרתי. "א. בדבריך הדגמת את תופעת הדעות הקדומות וההכללות שבה אנו עוסקים בקורס הזה. ב. אם קרה לך מקרה כזה, הסבירות שיהיה על הרכב סטיקר כזה היא גבוהה. אבל באותה מידה של הסתברות, הסטיקר הזה יהיה גם על רכב שינהג באדיבות רבה, בזהירות ותוך הקפדה על החוקים. פשוט, העם עם הגולן ועל רוב המכוניות מופיע הסטיקר". פרופ' הר הגיב בחיוך נבוך ולא יסף.

* בואש – שמעתי הגדרה נאה לתופעת רוגל אלפר, גדעון לוי, אברום בורג, ב. מיכאל ושות' – שמאל בואש. האמת? אני לא בטוח בהגדרה "שמאל".

* איפה ואיפה – אני סולד מברוך מרזל ומיכאל בן ארי ומכל התועבה הכהניסטית, כולל שלוחתה בכנסת. אבל חסימתם לצמיתות של מרזל ובן ארי בידי פייסבוק היא צביעות ויחס של איפה ואיפה, כיוון שלא נחסמו, במקביל, המרזלים הפלשתינאים והאיראנים. ואלה מסוכנים יותר, כיוון שבעזה ובאיראן המרזלים הם השלטון.

* רוכבת על השד הגלותי – בראיון ל"ידיעות אחרונות" הודיעה מירי רגב, שבעידן שאחרי נתניהו היא תציג את מועמדותה לראשות הליכוד, והוסיפה ש"אם הליכודניקים ימשיכו לבחור מנהיגים של די-אן-איי לבן, יקום ליכוד אחר. ליכוד מזרחי אמתי". זו אותה מירי רגב, שאך לפני שנתיים, כאשר גדעון סער קרא תיגר על מנהיג "בעל די-אן-איי לבן", היא אמרה: "לא ניתן לבוכרים לנצח".

שתי האמירות, שכביכול סותרות זו את זו, הן גזעניות באותה מידה. שתיהן מפמפמות את השד הגלותי, המנסה בכוח להנציח את הגלות והעדתיות, ולעצור את המהלך הציוני של מיזוג גלויות. האם מירי רגב היא גזענית? האם היא אנטי ציונית? לא. היא פשוט פוליטיקאית צינית, אלימה, שיכורת כוח וחסרת עכבות. ואם אמירות גזעניות ואידיאולוגיה גלותית משרתות את האינטרס הפוליטי שלה, היא תשתמש בהן בלי להניד עפעף.

* ראיון ההזנק של הקמפיין – פעמיים בשנה, לקראת פסח ולקראת ראש השנה, יוצא "ידיעות אחרונות" בגיליון כפול של "7 ימים". אלה ימי השיא של הצרכנות ולכן ימי השיא של הפרסומות. וימי השיא של הפרסומות הם ימי השיא של הרייטינג. השבוע יצא הגיליון הזה. ובגיליון הזה כתבת השער הייתה ראיון ענק עם מירי רגב, שהתפרס על פני שמונה עמודים תמימים + עמוד השער, עם תמונות מחמיאות רבות.

בכל פעם שיש איזה ראיון עם מי שאינו ממחנה ביבי, התעשייה מפציצה אותנו בהגיגים על חיבוק של האליטה התקשורתית בלה בלה בלה ושנוני מוזס מפנק את בלה בלה בלה וכל הבכיינות הפרנואידית השקרנית הביביסטית.

קראתי את הראיון וחשתי בעיקר מבוכה. מבוכה על כך שמירי רגב הייתה שרה בממשלת ישראל. מבוכה על כך שהיא מועמדת לראשות הממשלה, והרי הייתה זאת כתבת ההזנק שלה בהתמודדות על ראשות הממשלה.

קראתי נבוך את הרמה הנמוכה של הטיעונים, את הפרנויה המתבכיינת (ובעיניי אין היא אלא פוזה, בלתי משכנעת בעליל), את הסגנון המתלהם, המתבהם והאלים, ואת הסגידה לנתניהו ואשתו. היא נושאת דגל "המהפכה המזרחית" כביכול וסוגדת לאדם שיותר מכל אחד אחר בפוליטיקה הישראלית מגלם את האליטה האשכנזית העשירה וכו' וכו', של רחביה-קיסריה. כששואלים אותה על ההתבטאויות הגזעניות הבוטות של שרה נתניהו נגד מזרחים, היא אומרת: "בסדר. מותר לה. מותר לה לחשוב שאירופאים הם עדינים והמזרחים יש להם תרבות אחרת". לה מותר כי הכל מותר לנתניהוז; גם התגזענות על המזרחים. היא מציגה את עצמה כנושאת דגל המאבק המזרחי, אבל כאשר זה נוגע לנתניהו היא מתהפכת כמו סטייק, כפי שכינתה את מי שהיא מכנה בראיון שוב ושוב "סטייקוביץ'". ושוב ושוב היא מתבכיינת שהתקשורת רודפת אותה. כן, גם ראיון הענק הזה הוא חלק מהרדיפה… הרי מי בנה אותה אם לא התקשורת? אין ספק שהיא למדה כמה דברים מנתניהו. גם ה"אני אני אני אני אני אני" וגם ההתבכיינות הפרנואידית ונשיכת התקשורת שבנתה אותה.

הדבר הבזוי ביותר בראיון, אפילו יותר מהפמפום המסוכן של השד הגלותי, היה האמירה שלה שבנט אינו ראש הממשלה שלה. זו אמירה אנרכיסטית, אנטי דמוקרטית ומסוכנת של דה-לגיטימציה לממשלה החוקית של מדינת ישראל. לפני שנים אחדות, תעשיית השקרים וההסתה הפיצה ברשתות את הסלוגן הבזוי והאנרכיסטי נגד הנשיא ריבלין, "הוא לא הנשיא שלי". לרשומת תגובה שכתבתי הענקתי את הכותרת "הוא ראש הממשלה שלי". התייחסתי בה לנתניהו, שעם כל הביקורת החריפה שלי עליו, הוא ראש הממשלה שלי כי הוא ראש הממשלה החוקי של מדינת ישראל. והנה, מי שרואה עצמה מועמדת לראשות הממשלה, בראיון ההזנק של הקמפיין שלה, מעזה להגדיר את ראש הממשלה החוקי "לא ראש הממשלה שלי".

מירי רגב היא אישה מסוכנת.

דבר אחד אהבתי בראיון; את עצם העובדה שהדבר המעסיק היום את הליכוד הוא היום שאחרי נתניהו. הגדילה לעשות מירי רגב בכפירה בעיקרי דת פולחן האישיות, כשנקבה במועד תפוגת עידן נתניהו – 2022-2023.

* עסקת אסון – במאמר ב"הארץ" מציע רביב דרוקר לפרקליטות לרקום עסקת טיעון מקלה מאוד מאוד עם נתניהו, כזאת שבה יושתו עליו שלושה חודשי עבודות שירות, ובלבד שיעזוב מיד את החיים הפוליטיים, כי אחרת הוא לא ירפה וימשיך להזיק וכו'.

עמדתי בנדון זהה לעמדתי בפרשיות קצב, אולמרט, דרעי, הירשזון וכו'. אני מתנגד עקרונית לכל עסקת טיעון עם אנשי ציבור, וככל שאיש הציבור בכיר יותר, כך עסקת טיעון עמו חמורה יותר. כאשר נחתמה עסקת טיעון עם האנס הסדרתי קצב (לאחר מכן הוא חזר בו מהעסקה) קראתי להתפטרותו של היועמ"ש מני מזוז.

ישנן פריבילגיות שהחוק מאפשר אבל אין זה ראוי שיחולו על נבחרי ציבור – סגירת תיק מחוסר עניין לציבור, זכות השתיקה ועסקת טיעון. ברור עד כמה אבסורדית סגירת תיק לנבחר ציבור מחוסר עניין לציבור. כך גם עסקת טיעון. כאשר מדובר בנבחר ציבור, ובוודאי בנשיא או ראש הממשלה, יש עניין ציבורי מובהק בבירור עד תום בבית המשפט את האישומים כלפיו.

כך צריך להיות גם במשפט נתניהו. אם הפרקליטות מאמינה בראיות שעל פיהן גיבשה את התיק, עליה לדבוק בו ולהציג אותו בבית המשפט, ובית המשפט שישמע את שני הצדדים יפסוק על סמך הראיות.

אך במשפט נתניהו החומרה בעסקת טיעון כפולה ומכופלת. נתניהו ותעשיית השקרים וההסתה שלו מפיצים כבר שנים את הקונספירציה על כך שהמשטרה והפרקליטות הם כנופיית פשע שקשרה קשר לתפור לו תיקים, מתוך רדיפה אישית, כדי לסלק את "הימין" (לא זכור לי שהוא כיבד בסיגרים את אלה שהוא מכבד בנדיבות בצירופם אליו לספסל הנאשמים) מהשלטון. עצם העובדה שהמונים מאמינים לקונספירציה המטורללת הזאת, היא סכנה חמורה לדמוקרטיה. עסקת טיעון, שמשמעותה היא ויתור על בירור האמת ומיצוי הדין תמורת הסתלקותו של נתניהו מהפוליטיקה, תהיה ראיית הזהב לאמתות הקונספירציה, ותביא לאובדן האמון במערכות המשפט ובמדינת החוק. עסקת טיעון עם נתניהו תהיה אסון לאומי.

* השילוש הדוחה – אין זה מקובל לבקר יצירה שלא צפיתי בה. אולם יש מקרים חריגים, שבהם אין צורך לצפות ביצירה, וניתן לשלול אותה רק בשל הקונספט שלה. כזו היא התכנית "חתונה ממבט ראשון" ודומותיה. איני צריך לצפות בה כדי לקבוע שזו תכנית מגעילה.

אין דבר אינטימי יותר מזוגיות ובוודאי מזוגיות בניצניה. הכנסת מצלמות טלוויזיה לתוך האינטימיות הזוגית והכנסת מיליוני צופים אל תוך אותה אינטימיות, היא חילול האינטימיות, הזוגיות והאהבה.

תכניות כאלו הן שילוב של תאוות פרסום, תאוות מציצנות ותאוות בצע (של הערוצים המסחריים). השילוש הדוחה.

* הטרגדיה שלהם – בעיתונים מופיעות כתבות צבע מלודרמטיות על הטרגדיה של מי שנפלטו מבית האח הגדול. אבל הטרגדיה שלהם אינה שהם נפלטו משם, אלא שהם נכנסו לשם.

* הדרוזי הציוני – לפני כעשור וחצי, התארחתי יחד עם קבוצת ירוחם – פורום בראשות ד"ר צביקה צמרת שערך במשך שנים רבות מסע עומק בחברה הישראלית על כל רבדיה, ובחיבורים בין חלקיה, בדליית אל-כרמל, כאורחי התנועה הציונית הדרוזית. הביקור נפתח בביתו של יוסף נסראלדין, מייסד התנועה. בסלון ביתו היו תלויים דגל הלאום, סמל המדינה, תמונות הנשיא וראש הממשלה ותמונות של הרצל ושל דולצ'ין, מי שהיה נשיא ההסתדרות הציונית העולמית. ארון הספרים שלו היה עמוס בספרי היסטוריה ציונית, ספרות ושירה עברית.

לא היה זה ביקור רגיל אצל אזרחים דרוזים המדברים על נאמנות למדינה ואהבת הארץ וברית עם היהודים, אלא אצל דרוזים שאימצו את הציונות כאידיאולוגיה שלהם, נטלו חלק בהסתדרות הציונית העולמית, יש להם תנועה פעילה עם תנועת נוער. יוסף הקים את התנועה בעקבות ההחלטה האנטישמית של האו"ם לגנות את הציונות כגזענות (1975). בנו של יוסף, כרמל, אף הוא פעיל בתנועה, היה ראש המועצה המקומית דליית אל-כרמל.

הביקור היה מרגש מאוד והצטערתי שלא יצרתי ושמרתי על קשר עמם.

השבוע הלך יוסף לעולמו. יהי זכרו ברוך!

* הרב צוקרמן – הלך לעולמו הרב יהושע צוקרמן, מראשי ישיבת הר המור.

הרב צוקרמן היה מחובר מאוד לגולן (בעיקר למושב קשת) ולוועד יישובי הגולן ונטל חלק פעיל ומשמעותי מאוד במאבק על הגולן. הוא רתם את תלמידיו ואת הארגונים שהיו קשורים אליו למאבק והניע אותם למבצעי השילוט של "העם עם הגולן", שהיו קלף מנצח במאבקנו.

הרב צוקרמן היה אדם חכם מאוד, בעל כושר ניתוח חריף וכושר רטורי מעולה, במבטא הצרפתי שלו. מן האנשים שכאשר הם מדברים, הכל משתתקים ומקשיבים להם ברוב קשב.

בתקופת המאבק הכרתי אותו ואת אנשיו, ומהם למדתי על מאבקם המסור למען פתיחת שערי בריה"מ לעליית יהודים ולמען אסירי ציון. כאשר מאבקם הוכתר בהצלחה, הם נרתמו למאבק על הגולן.

יהי זכרו של הרב צוקרמן ברוך. בבניין הגולן והארץ ינוחמו כל תלמידיו ומוקיריו.

* לא תוכל להתעלם – פרשת השבוע שנקרא השבת, פרשת "כי תצא", הפרשה השישית בספר "דברים", היא פרשה עתירת מצוות. מתוך תרי"ג – 613 המצוות בתורה – 74 מצוות הן מן הפרשה הזאת. יש מצוות להן מוקדשת פסקה, לאחרות פסוק ואף מחצית הפסוק. מנעד הנושאים בהם עוסקת הפרשה רחב ומגוון מאוד, מן הפרט, דרך הזוגיות, והמשפחה, הקהילה ועד מצוות לאומיות; יחסים בין אדם לחברו, היחס לגר, יחסי מין, יחסי עבודה ועד מחיית עמלק.

הפרשה עתירה במצוות המעוררות בי גאווה עצומה, על כך שאבות אבותיי, לפני אלפי שנים, הנחילו לאנושות את היפים שבערכי הצדק והמוסר; מצוות של צדק, צדקה, משפט, חסד, חמלה, הומניזם, ערבות הדדית, כבוד לאחר, אכפתיות לחלש, לגר, ליתום ולאלמנה, צער בעלי חיים.

בין המצוות שגורמות לי לגאווה, אני יכול למנות את השבת אבֵדָה – החובה, אם מצאת אבדה, לפעול באופן אקטיבי כדי להשיבה לבעליה. האיסור לחרוש בשור וחמור יחדיו, מתוך גישה של צער בעלי חיים. החובה לסייע לבהמה שכשלה, גם אם אינה שלך. החובה לבנות מעקה על גג הבית כדי למנוע אסון של נפילה מן הגג – אב טיפוס לחוקי הבטיחות בימינו. האיסור על נשך, כלומר על הלוואה בריבית ליהודים. אם לקחת עבוט – משכון מעני, עליך להחזירו לו בו ביום. ההנחה היא שאם בעל החוב לא שילם את חובו, הסיבה לכך אינה חוסר רצון טוב, אלא העדר יכולת כלכלית. ומכאן, שאם העבוט הוא בֶּגֶד, למשל, ברור שאין לו גרדרובה מלאת בגדים, אלא זה הבגד שלגופו, ואם לא תחזיר לו אותו, לא תהיה לו כסות ללילה. איסור מוחלט על הלנת שכר, והדגשה שהאיסור הזה אינו תקף רק כלפי יהודים, אלא גם כלפי הגֵּר, כי גרים היינו בארץ מצרים, כפי שהפרשה מזכירה לנו שוב ושוב. "לא תטה משפט גר, יתום ואלמנה", כלומר משפט צדק לחלש, למי שאינו יכול להרשות לעצמו סוללה של פרקליטי צמרת. חובת "שכחה", כלומר החובה לא לחזור לשדה שקצרת, או למטע שקטפת, כדי לאסוף את הפרי או התבואה שנשארו, אלא להשאיר אותם לעניים. איסור אֵיפָה וְאֵיפָה – כלומר החובה בסחר הוגן ועוד ועוד.

בין הפסוקים העוסקים בהשבת אבֵדה, מופיע הפסוק הבא: "וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל-אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר-תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ; לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם".

לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם. זאת תורת הסולידריות החברתית, הערבות ההדדית, על רגל אחת. לא להיות אדיש, להיות אכפתי – לזולת, לאחר, לחלש, למוחלש, למיעוט, לקהילה. לא להיות אדיש לעוול, לסבל.

ומצד שני, חלק מן המצוות מעוררות בי חלחלה עמוקה וזעזוע, כיוון שהן מבטאות גישה ערכית נוראית ואיומה מבחינה מוסרית. לא אמנה אותן כאן. עלינו ללמוד ולהכיר את התורה על כל חלקיה, אבל לדעת להבחין בין  טוב ורע ולבחור בטוב.

          * ביד הלשון

הממזרים שינו את הכללים – במדורה "לוחמת רשת" במגזין "גלריה", כתבה קרין אלדאה על הכניסה הצפויה של נטפליקס לשוק המשחקים המקוונים, כחלק מן השירות שלה, ללא תשלום נוסף. עובדה זו, והצפי שהשירות החדש יכלול אתגרים חדשניים נוספים, יאתגר את ספקיות שירותי המשחקים המקוונים היום – אפל, גוגל, אקסבוק ופלייסטיישן, ועשויה לשנות את כללי המשחק בשוק הזה. כותרת המאמר: "הממזרים שינו את החוקים".

הכותרת משתמשת בביטוי המיוחס לסגן נשיא ארה"ב בתקופת כהונתו הראשונה של ניקסון (1969-1973), ספירו אגניו, שנאלץ לפרוש מן החיים הפוליטיים בשל פרשיות שחיתות – העלמות מס ונטילת שוחד, בתפקידיו כראש הממשל של מחוז בולטימור, מושל מרילנד וסגן הנשיא. בראיון שנתן בתקופת פרשת ווטרגייט (שהוא אישית לא היה מעורב בה) הוא אמר: "לפתע הכללים משתנים באמצע המשחק", כלומר לטענתו המעשים בפרשת ווטרגייט (פריצה למטה הבחירות של המפלגה היריבה ושתילת מכשירי האזנה בהם) הם חלק מנורמה פוליטית שהייתה מקובלת, גם אם היא לא ראויה, ופתאום משנים את הנורמה ומענישים את מי שפעלו על פיה. המשפט הזה קצת שובש, ונכנס לתודעה הציבורית ולהיסטוריה כ"הממזרים שינו את הכללים ולא הודיעו".

הביטוי הזה נכנס לשיח הציבורי בישראל בהקשר של הטרדות מיניות, בעיקר בצה"ל. נאמר בו, שההטרדות היו בעבר חלק מן התרבות, ואם הנורמות השתנו, אין לשפוט את מי שפעלו על פי הנורמות הקודמות.

אני שמעתי לראשונה את הביטוי הזה מפיו של אורי אבנרי, בשנת 2000. שנינו התארחנו בתכנית טלוויזיה כלשהי, אני כדובר ועד יישובי הגולן בנושא המאבק על הגולן שהיה אז בשיאו והוא – בנושא פרשיות המין של שר התחבורה איציק מרדכי, שבעטיין הוא נאלץ להתפטר ועמד לדין. אבנרי יצא להגנתו והשתמש בביטוי הזה.  

* "חדשות בן עזר"

החל רש – על מאיר אריאל

החל רש – על מאיר אריאל

השבוע מלאו 22 שנים לפטירתו של מאיר אריאל. פרשת השבוע שקראנו בשבת הייתה  פרשת "דברים". לכן, את המאמר על מאיר אריאל אקדיש לשיר, שהוא מדרש על פסוק מפרשת "דברים".

הפסוק הוא פסוק ל"א בפרק ב' של ספר "דברים": "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי: רְאֵה, הַחִלֹּתִי תֵּת לְפָנֶיךָ אֶת-סִיחֹן וְאֶת-אַרְצוֹ. הָחֵל רָשׁ לָרֶשֶׁת אֶת-אַרְצוֹ".

הפסוק מצווה את בני ישראל לרשת את ארץ ישראל.

מאיר אריאל השאיר את הפסוק כולו כמוטו לשיר, והוא מופיע במלואו כמוטו בכל הפרסומים. אולם המדרש עצמו נוגע רק למילים "החל רש".

את השיר כתב מאיר אריאל לבר המצווה של בנו. הוא לקח את הציווי לעם ישראל לרשת את ארץ ישראל, ודרש אותו כציווי לילד היהודי, בר המצווה, שהופך לנער, לרשת את היהדות. היהדות חתומה בבשרו, בברית המילה, ועליו לרשת את מורשת האבות והאימהות, את שרשרת הדורות.

מורשת היהדות היא הטקסט של היהודי, היא המוסיקה של היהודי, היא הקצב של היהודי. המורשת היא החוקים והמצוות, שש מאות ושלוש עשרה (תרי"ג) המצוות, שלושה עשר עיקרי האמונה, שלוש עשרה מידות הקב"ה וכל השלוש עשרה הללו מכוונים לשלוש עשרה שנותיו של הילד שהופך לנער, כמורשת שעליו לנחול. הילד היהודי, שדיבורו מתחיל באָ…בָ…רָ… ממשיך ומתחבר ל"בראשית". כלומר, כפי שההברות הסתומות של הילד מתחברות למילים, כך ראוי שתתחברנה לתורה, למורשת. על הנער היהודי ללמוד את המורשת הזאת, לדעת אותה, זה ייעודו ואל לו לברוח מייעודו.

את השיר הלחין ושר דייוויד ברוזה. ברוזה הלחין ושר כמה משיריו של מאיר אריאל, ובהם "בצהרי היום" – לחן של ברוזה לכתבה עיתונאית של מאיר אריאל, בה תיעד את סיפור סרטו "מסע הבחירות של מאיר אריאל" ואת "הולך אתך הלילה" שבו מתכתב אריאל, כמו ברבים משיריו, עם שיר השירים.

לפני 11 שנים, במופע העשור למותו של מאיר אריאל, שנערך בקיסריה, עלו לבמה השניים שלהם נכתב השיר, בניו של מאיר אריאל, והם עטורי זקן וציציותיהם מתבדרות ברוח. אדם שישב מאחוריי הפטיר במיאוס, משהו על מאיר אריאל שהיה סמל החילוניות ותראו מה קרה לבניו ובני שיחו נדו בצער על ירידת הדורות. מאיר אריאל סמל החילוניות? איזו שטות.

אין שיר המבטא את עולמו התרבותי והרוחני של מאיר אריאל, כמו "החל רש".

משהו נגמר ילד,

משהו מתחיל נער, והכל נמשך.

נסגרת דלת ילד,

נפתח שער נער, ואתה נמתח.

מה בכלל רוצים ממך?

שרק תשכיל

לרשת את שעל שמך.

אתה בגיל.

על שמך רשומה ירושה עתיקה,

בבשרך חתומה עדות ותיקה.

החל רש, החל רש.

וזאת הירושה שלך, אלה אבותיך,

ואלה אימהות שלך, אלה תולדותיך,

אתה ממשיך שרשרת מרובת שנים,

כתובה לך ארץ נגד סימנים.

זאת הנעימה שלך, אלה התווים,

זאת הפעימה שלך, אלה הקְצבים.

החל רש החל רש

אלה הפסוקים, אלה התיבות,

אלה החוקים, אלה המצוות,

שלוש עשרה ושש מאות

שלושה עשר עיקריים

שלוש עשרה מידות

שלוש עשרה שנים.

אלה התנועות שלך,

אלה הטעמים,

אלה הקבועות,

אלה הפעמים.

שרק תדע ללמוד

שרק תדע לדעת,

שרק תדע ללמוד,

שרק תדע לדעת.

החל רש

איך שמחו שאמרת א

איך בכו כשאמרת ב

צהלו כשאמרת ר

נענעו כשאמרת "בראשית".

שמור על הילד, נער,

שלא יברח ויצרח.

לאן שאתה הולך, נער,

קח, קח אותו, קח.

החל רש!

* תבור – יהדות ישראלית

צרור הערות 28.4.21

* פוטש – במחלוקת בין נתניהו לגנץ בנושא מינוי שר המשפטים גנץ צודק לחלוטין. חוק יסוד הממשלה אינו מאפשר לראש הממשלה למנות שר משפטים בניגוד לדעתו של ראש הממשלה החלופי. ובכלל, נתניהו כנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים, נמצא בניגוד עניינים מובהק וחובתו להתנזר מכל נגיעה בכל נושא הקשור למשרד המשפטים ובוודאי במינוי שר המשפטים. הוא רוצה למנות שר משפטים צייתן שיפטר את היועמ"ש וימנה אנשים "נוחים" לתפקיד היועמ"ש ופרקליט המדינה, כדי שיפעלו לביטול משפטו.

הצעדים של נתניהו הם לא פחות מפוטש. אפילו בסטנדרטים של נתניהו, אדם שבז לשלטון החוק ולמוסדות המדינה וסולד מממלכתיות, צעדו היום הוא חציית קו אדום.

בנקודה אחת אני חלוק על גנץ. אני סבור שהוא לא צריך להיות שר המשפטים. יש צורך בשר ביטחון מלא ובשר משפטים מלא. עליו למנות אדם אחר לתפקיד.

* יעד לאומי – מי שמנע תקציב למדינת ישראל בעיצומו של משבר כלכלי קשה כדי לגנוב את הרוטציה – אין לו שום בעיה שלא יהיה בישראל שר משפטים. בכל מצב שבו יש סתירה בין האינטרס הלאומי לאינטרס הפרטי, והסתירה הזו הולכת וגוברת מיום ליום, הוא מכפיף את האינטרס הלאומי לפרטי. אין בעיניו כל ערך לשום דבר לאומי, אלא ערך פונקציונלי של שירות תאוות השררה שלו.

החלפתו היא יעד לאומי פטריוטי ראשון במעלה.

* עזות מצח – אלו תועפות של עזות מצח ואלו תהומות של העדר בושה צריכים להיות לנתניהו כדי להציע לגנץ (!), לא פחות… רוטציה. הרי הם חתמו על הסכם רוטציה לשלוש שנים והסיבה היחידה לכך שנגררנו לסיבוב הרביעי היא הפרת ההסכם בידי נתניהו, שלא הייתה לו כל כוונה לקיים את הרוטציה. הרי אין למדינת ישראל תקציב, כיוון שנתניהו שתל בהסכם הקואליציוני את לאקונת התקציב כדי לגנוב את הרוטציה.

על פי "מקורות זרים" מציע נתניהו לגנץ רוטציה של שנה לגנץ, שנתיים לנתניהו ועוד שנה לגנץ. וכי יש אדם אחד בעולם שסבור שיש ולו אחוז אחד של סיכוי שנתניהו יקיים את הרוטציה השניה? בסך הכל, כאשר הוא מבין שהקרקע נשמטת תחתיו ואין הוא יכול להקים ממשלה, הוא מנסה למצוא דרך לנסיגה טקטית מראשות הממשלה לשנה כדי לחזור בגדול לעוד שלוש שנים.

חזקה על גנץ שהוא מחוסן יותר מכל אחד אחר מפני הליכה שבי אחרי השקרים והפיתויים של נתניהו. אם כי הוא עלול לעשות קולות של מו"מ עם נתניהו כדי לשדרג את מעמדו במו"מ על ממשלת השינוי כדי להבטיח שיישאר שר הביטחון בממשלת האחדות הלאומית (אגב, יש היגיון רב בציפיה שלו להישאר שר הביטחון).

* רדו מהחלופי – על פי הפרסומים על אודות המו"מ בין בנט ללפיד על הקמת ממשלת אחדות לאומית, הרוטציה בין השניים תכלול את תפקיד ראש הממשלה החלופי, כמו בממשלה הקודמת.

חבל. רצוי לרדת מהתואר חסר הערך והמשמעות הזה. לא חייבים לחקות את כל ההסדרים של הממשלה הקודמת. נקודת המוצא במו"מ על הקמת הממשלה הקודמת הייתה שנתניהו יפר את ההסכם ויגנוב את הרוטציה, ולכן יש למסמר את ההסכם באופן שלא יאפשר את הפרתו. כזכור, גם זה לא עזר. פשוט, נתניהו לא יכול אחרת.

אבל הסכם שאינו עם נתניהו אינו זקוק להסדרים כאלה. בנט ולפיד הם אנשים נורמטיביים, הגונים באופן בסיסי, אף אחד מהם אינו מוליך שולל את רעהו, לאף אחד מהם אין כוונה להפר את ההסכם, שניהם אנשים ענייניים ויהיה להם עניין משותף בהצלחת הממשלה. את כל ההסדרים ההזויים כמו תפקיד ראש הממשלה החלופי, ראוי לזרוק לפח האשפה של ההיסטוריה.

לא כן באשר לפריטטיות. העיקרון הזה צריך להישמר כדי לאפשר לממשלה להיות באמת ממשלת אחדות לאומית בין נציגי השקפות עולם שונות, בלי מאיוריזציה של צד אחד, שינסה לכפות את השקפתו. אין להשיג זאת על ידי אינפלציה של שרים, כמו בממשלה הקודמת, אלא באמצעות קיומו של מנגנון כמו קבינט או מטבחון פריטטי, שבו תתקבלנה בהסכמה החלטות בנושאים שנויים במחלוקת.

* לא להיחפז – בנט מבקש לסיים את המו"מ על הקמת ממשלת האחדות בהקדם, כך שמיד עם תפוגת המנדט של נתניהו להקמת ממשלה ניתן יהיה להציג אותה לנשיא.

אני מעריך שהסיבה לכך היא רצונו שלא לחשוף את עצמו ואת חבריו למסע הלחצים הכבד מצד נתניהו ושלוחיו, אלא לגדוע את המסע בעודו באיבו. יש בכך תבונה רבה. ואף על פי כן, אני חושב שהוא שוגה. לא צריך למהר. יש לתת לנתניהו להיכשל ואז להפעיל לחץ כבד על המפלגות החרדיות להצטרף לממשלת האחדות.

* ג'ורה – ביב השופכין, הידוע בכינויו יהיר נתניהו, הוא המעי הגס של משפחת נתניהו. את מה שנתניהו לא יכול להרשות לעצמו, הוא מעביר דרך הג'ורה של יהיר. הוא המנכ"ל של תעשיית השקרים וההסתה שאבא שלו הוא היו"ר שלה. גם בבית המשפט הוא משפריץ את מי השופכין, גם על השופטת.

ההתפרעות החוליגנית שלו, ביזוי בית המשפט, הצרחות על השופטת, השפרצת השופכין לכל עבר – כל אלה הם פרי באושים של מי שכל חייו חונך על כך שהכל מותר לו, כי המשפחה שלו היא מעל הכל, היא מעל החוק והמדינה קיימת למענה.

* הלנו אתה אם לצרינו? – כאשר פלשתינאים מתפרעים בירושלים, מכים שוטרים, עורכים מעשי לינץ' ביהודים, מתנכלים ליהודים ומעלים בגאווה את התמונות בטיק-טוק ובתור הזדהות עמם חמאס תוקף ברקטות את אזרחי ישראל – על ממשלת ישראל לדון בתוכה ולהחליט מה התגובה הישראלית; הביטחונית, המדינית וכו', החל בשאלות טקטיות מקומיות כמו כן או לא מחסומים בשער שכם וכלה בשאלות אסטרטגיות כמו כיצד להגיב ומתי על ירי הרקטות ומה ההשלכות של כל סוג של תגובה או הימנעות מתגובה. נקודת המוצא לכל דיון וכל החלטה בנושא הוא ברור – כל מי ששותף לדיונים ולהחלטות הללו מצוי בצד הישראלי של המתרס.

איימן עודה, ראש הרשימה האנטי ישראלית המשותפת, פרסם הודעת תמיכה בלתי מסויגת בפורעים הערבים. הייתה זו הזדהות ללא סייג עמם, עם מטרותיהם, עם מעשיהם; ציוץ לאומני, קנאי, לוחמני. לתשומת לבו של כל מי שמעלה על דעתו שהרשימה האנטי ישראלית המשותפת יכולה להיות שותפה בקואליציה.

ודי, מספיק עם הסיסמה האינפנטילית של "פוסל ערבים" וכו'. די לברוח מהמציאות. בצבא מלמדים אותנו להבחין בין עמית לטורף. גם בפוליטיקה עלינו להבחין בכך. עופר כסיף וחבר מרעיו אינם עמיתים. הם טורפים. שומר הסף של כל קואליציה צריך לבחון כל פרטנר בראש ובראשונה בשאלה: הלנו אתה אם לצרינו? "לנו", הכוונה למדינת ישראל, לא למחנה פוליטי.

* ברית הקנאים – אין שום הצדקה להתפרעויות החוליגנים הפלשתינאים בירושלים – גם לא התפרעויות החוליגנים הכהניסטים, ולא רק כי "הם התחילו" (גל האלימות הזה החל במעשי אלימות כלפי יהודים שהופצו בגאווה בטיק-טוק), אלא כי באופן מוחלט, אין הצדקה למעשים הללו ויש לדכא אותם ביד ברזל.

אבל האלימות הערבית אינה מצדיקה בשום אופן את האש הזרה של הלהב"ה, האלימות של החוליגנים הכהניסטים האלה. להב"ה היא הקו-קלוקס-קלאן הישראלית. זאת מוטציה גזענית של היהדות ועל מדינת ישראל לדכא אותה ביד ברזל, באפס סובלנות. הדוצ'ה של הארגון, גופשטיין, הוא שותפו הפוליטי של בן גביר ובן גביר הוא הנציג הפוליטי של הלהב"ה.

הקנאים הערבים אינם זקוקים ללהב"ה כדי להצית את האש. גם הקנאים הכהניסטים אינם זקוקים להתפרעויות הערבים כדי להשתולל. אבל אלה ואלה תופסים טרמפ על כל הזדמנות כדי לעורר תבערה גדולה. הברית הטמאה של הקנאים מכאן ומכאן מסכנת את בירת ישראל ואת שלומה.

באין מנהיגות בישראל, אין משילות בירושלים והזנבות הפנאטיים מכשכשים בנו.

* תועמלן הטרור – ערבים התנכלו ליהודים חרדים, סטרו על פניהם ותקפו אותם והפיצו את התמונות בגאווה בטיקטוק. מעשי הבריונות הללו היו האות ללילות שבהם ירושלים ולאחרונה גם אזורים אחרים ביו"ש בוערים בהתפרעויות אלימות קשות, ששיאן – לפחות שני מעשי לינץ' ביהודים. כהזדהות עם הפורעים, חמאס שיגר מרצועת עזה עשרות רקטות לעבר אוכלוסיה אזרחית ישראלית.

איך מגדיר זאת גדעון לוי ב"הארץ"? "האלימות הפלסטינית היא המוצדקת והמאופקת שבמעשי ההתנגדות האלימה לעוולות".

* שיחזרו לאמריקה – בכתבה חשובה מאוד של אוהד חמו בחדשות 12 הוא התערבב בין הפורעים בירושלים וניסה לברר מה הם רוצים. "פלשתין היא המדינה שלנו, לא של היהודים… שהיהודים יחזרו לאמריקה" וכו'. חמו שאל האם עליו לחזור למרוקו ועיראק, ארצות המוצא של הוריו, והתשובה הייתה חדה, חלקה, אינה משתמעת לשני פנים: כן.

ובדיוק על כך נסוב הסכסוך.

* ריטואל בלפור – בשעה שירושלים בוערת, התפרעויות קשות של ערבים, התפרעויות של בריוני להב"ה – מפגיני בלפור היו חייבים להמשיך את הריטואל? ועוד להתעמת עם המשטרה שקורסת תחת עומס האירועים? ועוד בשבוע שבו נגוזה האפשרות שנתניהו יוכל להרכיב ממשלה? מה הם רוצים, לכל הרוחות?

* למה אין בחירות – אחד הטיעונים של המנסים להציג את הרש"פ ואפילו את רצועת עזה, שממנה ישראל נסוגה תוך עקירה אכזרית של כל יישובינו בה, גירוש כל הישראלים מבתיהם ונישולם מאדמתם כ"קיבוש", הוא שהפלשתינאים אינם מצביעים בבחירות. הנה, זה ה"אפרטהייד" – ליהודים יש זכות בחירה ולפלשתינאים אין.

זה שקר, כמובן, וכמו כל שקר יש בו גרעין אמת. גרעין האמת הוא שכבר 15 שנים אין בחירות ברש"פ. השקר הוא שישראל אשמה בכך. האמת אחרת. בבחירות לרשות המחוקקת ב-2006 חמאס ניצח את פת"ח, מפלגתו של אבו מאזן. אבו מאזן ידע שאם תהיינה בחירות לנשיאות, רבים הסיכויים שיפסיד. ולכן הוא מונע מאז קיום בחירות הן לרשות המחוקקת והן לנשיאות. השנה הדיקטטור החליט לערוך בחירות, אך כנראה שהוא עומד לחזור בו, כי על פי הסימנים הוא שוב יפסיד. ישראל כלל אינה צד בעניין.

* משת"פים – הפופולריות של לוסי אהריש בקרב הציבור הישראלי מאתגרת תועמלנים אנטי ישראליים כרוגל אלפר, שמפעל חייהם הוא השמצת מדינת ישראל והצגתה כמדינת אפרטהייד וכישות פשיסטית שאזרחיה היהודים הם גזענים. איך הוא פותר את הבעיה? "עם ערבים כאלה, משת"פים, הציונות תמיד הסתדרה היטב". כלומר ערבי שאינו אנטי ישראלי לאומני קנאי הוא בוגד. ורק ליהודים מותר לבגוד בעמם.

* בלתי מוסרי – זוג סרבני חיסונים הדביקו 38 ילדים בפרדס חנה.

סרבנות חיסונים – בלתי מוסרית!

          * ביד הלשון

חצה את הרוביקון – מאמרו של נחום ברנע במוסף שבת של "ידיעות אחרונות" נפתח במילים "נפתלי בנט חצה את הרוביקון".

משמעות הביטוי היא שהוא עשה מעשה שאין ממנו חזרה. מקור הביטוי הוא האירוע ההיסטורי שארע ב-10 בינואר בשנת 49 לפנה״ס, בו חצה יוליוס קיסר עם צבאו את נהר הרוביקון בדרכו לעיר רומא.

על פי החוק הרומאי, נהר הרוביקון בצפונה של איטליה היה הקו המפריד בין איטליה לבין הפרובינקיה גאליה קיסאלפינה, שיוליוס היה מושלהּ. חציית הנהר בידי כוחותיו של יוליוס קיסר, אחרי שהסנאט הרומי הדיח אותו מכל תפקידיו, הייתה מהלך הפתיחה של מלחמת האזרחים בין יוליוס קיסר לכוחותיו של פומפיוס. יוליוס ניצח במלחמה והשתלט על רומא.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 21.3.21

* סרבנות חיסונים במערכת החינוך – אחת הסוגיות המטרידות ביותר במאבק בקורונה, היא ריבוי סרבני חיסונים דווקא בצוותים חינוכיים.

עובדה זו מטרידה משלוש סיבות:

א. כי הציפיה מאנשים שבחרו בחינוך כדרך חיים היא להעמיד את טובת תלמידיהם על ראש שמחתם. מזעזע שאנשי חינוך מסכנים במודע את הילדים.

ב. כי הציפיה מאנשים שבחרו בחינוך היא להיות דוגמה ומופת של ערכי הערבות ההדדית והסולידריות החברתית. מה רחוק יותר מערכים אלה מאי התחסנות?

ג. כי הציפיה מאנשים שבחרו בחינוך היא להנחיל בקרב התלמידים את ההערכה למדע והאמונה במדע, ומטריד מאוד שדווקא אנשי חינוך שומעים לכל מיני רופאי אליל, מכחישי מדע, קונספירטורים ושרלטנים, שעה שהעובדות המדעיות על הצלחת החיסון כל כך ברורות. זה לא שונה ממורה שמאמין שכדור הארץ הוא שטוח.

אני מקווה שתהיה חקיקה המחייבת עובדי חינוך המסרבים להתחסן להציג בכל יומיים בדיקה שלילית.

* לשם כך קיים בית משפט עליון – מי שטוענים שבג"ץ חרג מתפקידו ומסמכותו בהחלטתו לבטל את המגבלות על נתב"ג – אין להם מושג מהו תפקידה של הרשות השופטת במדינה דמוקרטית ומהי הפרדת רשויות עם איזונים ובלמים.

בית המשפט העליון קיים בדיוק לצורך החלטות כאלה. החלטה זו אינה מבטאת אקטיביזם שיפוטי. אין כאן דיון על חוק של הכנסת. אין כאן התערבות בנושאי מדיניות חוץ וביטחון או מדיניות כלכלית. יש כאן החלטה בסוגיה של זכויות האזרח.

אין ספק שחופש התנועה, הזכות לצאת מהארץ ובוודאי לחזור הביתה, היא זכות בסיסית. ולכן, אין ספק שאזרח שזכותו נפגעה – המקום שבו הוא יכול לבקש סעד הוא בית המשפט העליון. אם אין לבית המשפט העליון סמכות להבטיח את זכויותיו, משמעות הדבר היא שהרשות המבצעת רשאית גם באופן שרירותי לא לאפשר לאזרחים להיכנס למדינה או לצאת ממנה. סמכות כזאת לממשלה אינה דמוקרטית. כוח כזה בידי הרשות המבצעת אינו יכול להיות בלתי מרוסן וללא ביקורת שיפוטית. חובתו של בית המשפט לדון בשאלה זו ולקבל החלטה.

אין בכל שכתבתי עד כה כדי לטעון שההחלטה נכונה. אפשר לחלוק על החלטות בית המשפט. אין אף אדם, אף גורם ואף רשות שחפים מטעויות. אפשר לבקר את ההחלטה, אפשר לתקוף אותה, אבל לא את עצם סמכותו של בית המשפט לקבל אותה.

יש סיבות טובות להתנגד להחלטה. בראש ובראשונה, העובדה שהפגיעה בזכויות האזרח נעשתה למען תכלית ראויה – בריאות הציבור. שנית, כי אנו נמצאים בעיצומה של מגפה, מדובר בצעדים שנועדו למנוע חדירת וריאנטים חדשים ולכן זו החלטה מידתית. שלישית, כיוון שכניסה בלתי מוגבלת של אנשים למדינה ופוטנציאל ההדבקה הכרוך בה, עלולים להביא לפגיעה קשה יותר בזכויות האזרח – הזכות לבריאות ואף לחיים. רביעית, כי משרד הבריאות אמון על בריאות הציבור, הוא מוביל את המאבק בקורונה, ויש לכבד את עמדתו המקצועית.

יש גם סיבות טובות לתמוך בהחלטה. ראשית, כיוון שהמגבלות על נתב"ג שנויות במחלוקת בין גורמי המקצוע. למשל, פרופ' גמזו, הפרויקטור לשעבר, מתנגד להן. שנית, כיוון שבזכות החיסונים אנחנו נמצאים היום במציאות החדשה שמחייבת ניהול סיכונים ליברלי יותר, ולכן המגבלות אינן מידתיות. שלישית, כיוון שעם כל הכבוד לדרג המקצועי במשרד הבריאות, הוא אינו פוסק יחיד וכפי שהממשלה והכנסת אינן חותמת גומי שלו, כך גם בית המשפט.

בקיצור, אין ספק שבית המשפט לא חרג מסמכותו ומתפקידו. יש ספק אם הוא קיבל את ההחלטה הנכונה. השאלה האם ההחלטה נכונה, היא בתחום המילה שנחשבת גסה בפי הפופוליזם האנטי-משפטי: מידתיות.

אני מתלבט האם ההחלטה נכונה, אך יש שיקול אחד שבזכותו אני מצדיק אותה – העובדה שאנו נמצאים פחות משבוע לפני הבחירות, ויש להבטיח שכל אזרח יוכל לחזור למדינה כדי שיוכל לממש את זכותו הדמוקרטית להצביע.

ההחלטה מאוזנת בחובת הבידוד והצמיד האלקטרוני.

* א-לה טראמפ – יאיר נתניהו, המעי הגס של המשפחה והצינור שדרכו רוה"מ מעביר את מסריו הרעילים ונער השליחויות של נתניהו יריב לוין, הפרויקטור של נתניהו למחיקת הרשות המחוקקת, כבר מטפטפים מסרים רעילים ושקריים נגד ועדת הבחירות המרכזית. האם הם מכשירים את הקרקע למהלך א-לה טראמפ למקרה שיפסידו בבחירות?

* חסיד שוטה – כחסיד שוטה של נתניהו, אהוד בן עזר אינו יכול אפילו לדמיין תמיכה במנהיג בלי להיות חסיד שוטה שלו. בן עזר סונט בי על שהתאכזבתי מיעלון ומבטיח לי שאתאכזב מגדעון סער. יתכן. מה שבטוח הוא שבן עזר לא יתאכזב מנתניהו. למה? כי הוא חסיד שוטה. ככזה, הוא יאמר אמן על כל מעשה ועל כל אמירה של נתניהו, בלי טיפת ביקורת. כי אצל חסידים שוטים ביקורת היא כפירה.

* הבחירה בקואליציה עם החרדים – אהוד בן עזר טוען שהמצביעים ל"מפלגות רק לא נתניהו" הם האשמים בכך שנתניהו ייאלץ להקים ממשלה שתסתמך על החרדים הקיצונים. אני רוצה להזכיר לבן עזר, שאך לפני שנה כחול לבן, דרך ארץ ומפלגת העבודה הקימו קואליציה עם נתניהו. הוא לא היה תלוי בחרדים. כיוון שהקמת הממשלה הייתה תרגיל הונאה של נתניהו והוא לא התכוון לרגע לקיים את ההסכם הקואליציוני, הוא שמר על התלות בחרדים בדיוק כפי שהייתה קודם. יתר על כן, הוא גרם לנזקים חמורים ביותר במאבק בקורונה, בשל תלות זו; הוא מזמז במשך חודשים את הפעלת תכנית הרמזור ואיפשר להחליט עליה כאשר כבר היה מאוחר מדי וכך גרר את ישראל לסגר שני ושלישי, שאולי ניתן היה למנוע אותם. הוא לא אכף את הסגר ואת סגירת מוסדות החינוך במגזר החרדי. הוא מזמז ומסמס במשך חודשים את חוק הקנסות ולבסוף נאלץ לאשר חוק קנסות מגוחך ועלוב – כל זאת רק כדי לא לאכוף את החוק במגזר החרדי.

כדאי לזכור, שנתניהו מנע ממשלת אחדות לאומית אחרי הסיבוב השני, בשל התעקשותו לקיים מו"מ מטעם ה"בלוק", כלומר מו"מ שבו הליכוד מייצג מלכתחילה גם את המפלגות החרדיות.

אז מה אב"ע מציע? שמפלגות שייעודן לחולל שינוי יחתמו שוב על הסכם קואליציוני עם מפר ההסכמים הסדרתי שיעקוץ אותן? הרי לחתימת ידו ולמילתו של נתניהו אין ערך ולו כקליפת השום. וזאת לשם מה? כדי שכביכול נתניהו לא יהיה תלוי בחרדים, למרות שנתניהו הוכיח שזאת אשליה?

* הכהניסט השלישי – אם חלילה הכהניסטים ועוזריהם יכנסו לכנסת, כפי שמאיימים הסקרים, בן גביר יהיה הכהניסט השלישי שמזהם את בית הנבחרים שלנו. אולם הפעם זה יהיה חמור מבעבר.

הכהניסט הראשון בכנסת היה אבי אבות הטומאה, "הרב" כהנא שר"י, בכנסת ה-11 (1984). בחירתו התקבלה בזעזוע כבד בקרב הציבור הרחב. הוא היה מוקצה מחמת מיאוס בקרב כל סיעות הכנסת וכל חברי הכנסת. איש לא העלה על דעתו לנהל עמו מו"מ קואליציוני. הנשיא לא העלה על דעתו להזמין אותו להתייעצויות. כל סיעות הבית החרימו אותו וכאשר עלה לדוכן הנואמים כולם, ימין ושמאל, חילונים, דתיים וחרדים, קמו כאיש אחד ועזבו את האולם. כל סיעות הבית תמכו בחוק נגד הגזענות שחסם את אפשרותו להתמודד.

השני היה האיש הרע הזה, מיכאל בן ארי. הוא נבחר לכנסת ה-18 (2009) במסגרת האיחוד הלאומי אך פרש ממנה. לאורך כל התקופה הוא היה באופוזיציה.

בן גביר עלול להיות חבר בקואליציה, אולי אפילו שר בממשלת ישראל, אוי לחרפה. הוא עלול להיות האצבע ה-61 שקיומה של הממשלה יהיה תלוי ברצונו הרע.

אם זה יקרה, חלילה, יהיה זה כתם על מדינת ישראל ועל העם היהודי.

* מסלף את חוק הלאום – בראיון לעיתון "כל אל ערב" הסביר נתניהו שחוק הלאום לא מיועד נגד ערביי ישראל, אלא נגד סכנת המהגרים מאפריקה.

מדהים עד כמה האיש חסר המעצורים הזה אינו בוחל בשום שקר כאשר הוא חש שהוא משרת אותו. כעת הוא מחזר אחרי הקול הערבי וכנראה שהמציא את הטיעון הזה כתשובה לשאלה על חוק הלאום.

נתניהו צודק שחוק הלאום אינו נגד הערבים. אך הוא גם אינו נגד המהגרים. ובכלל, החוק הזה אינו חוק נגד אלא חוק בעד. זהו חוק שנועד לעגן בחוקה את מהותה וזהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. אין הוא מופנה נגד אף אחד.

מתנגדי החוק הציגו אותו, בדמגוגיה, כחוק נגד הערבים. חלק מתומכיו בימין מינפו את השקר כדי לספח את החוק לאנטי ערביות שלהם. עכשיו נתניהו מוסיף שקר על שקר כאשר הוא מתאר את החוק כנגד המהגרים.

ראוי לזכור שנתניהו לא יזם את החוק. להיפך, הוא מסמס אותו במשך שנים. אלמלא כן; אילו אִפְשֵׁר להעלות את החוק כאשר הוא נוסח, לפני שסורס במידה רבה, וכשעוד היו חתומים עליו ח"כים רבים ממפלגת העבודה ומקדימה, הוא היה מתקבל ברוב גדול מאוד, כראוי לו. ההשתהות של נתניהו רק פגעה בחוק, הפכה אותו לסלע מחלוקת פוליטי. ועכשיו הוא תופס עליו בעלות בדיעבד ומסלף אותו.   

* מי יהיה הנשיא הבא? – הודעתו של יולי אדלשטיין שלא יתמודד על נשיאות המדינה, מחדדת את השאלה – מי יהיה נשיא המדינה הבא?

פעמים רבות כתבתי, שהמועמד שלי לתפקיד הוא אביגדור קהלני. הוא, בעיניי, הראוי לכך ביותר. אבל קהלני אמר לי אישית שהוא אינו מעוניין בתפקיד ואין בכוונתו להיות מועמד.

מבין המועמדים שעל הפרק, אני בעד מרים פרץ.

להערכתי, סיכוייה קלושים, כיוון שהח"כים נוטים לתמוך בפוליטיקאים. לא בכדי, תשעה מעשרת נשיאי המדינה באו מן המגרש הפוליטי (פרופ' אפרים קציר, הנשיא הרביעי, הוא היוצא מן הכלל). בבחירות הקודמות תמכתי בחתן פרס נובל דן שכטמן, שקיבל רק קול אחד בהצבעה, קולה של רות קלדרון.

להערכתי, בוז'י הרצוג יהיה הנשיא הבא. הנשיא הרצוג השני. (מדוע אני מתנגד להרצוג, אסביר בהזדמנות אחרת).

* זק"א ראויה לפרס ישראל – החלטתו של יהודה משי זהב לוותר על פרס ישראל, בעקבות פרסום העדויות הנוראות על מעלליו, הייתה מתבקשת. אלמלא החליט כך, היה על ועדת הפרס לבטל את הפרס. עם זאת, גם אם משי זהב אינו ראוי לפרס – ארגון זק"א ראוי גם ראוי לפרס.

תגובתו של גדעון לוי לפרשה: "הניסיון לתת פרס על מפעל חיים למפעל מוות — הארגון הנקרופילי זק"א — לא צלח". נדמה לי שעצם עמדתו של תומך הטרור הזה על זק"א מעידה על חשיבות הארגון במארג ההתגוננות הישראלית מול הטרור. לא בכדי אותו כותב, באותו פשקוויל, משתלח בחיילי צה"ל שעוצרים את המחבלים במיטתם, לפני שהם רוצחים יהודים. כך הוא כותב עליהם: "נכנסים עם רובים וכלבים לחדרי שינה מדי לילה כדי לחטוף בלא משפט את יושביהם". ארור האיש.

* פרגון למירי רגב – כאשר מגיע פרגון אני שמח לפרגן – אפילו למירי רגב. מירי רגב לקחה על עצמה משימה – להילחם בשכחת ילדים. היא יזמה והובילה את החוק האוסר הסעת ילדים מתחת לגיל 4 ברכב שלא הותקנה בו מערכת התרעה נגד שכחת ילדים.

גורמים ליברטריאניים יוצאים נגד החוק. למה המדינה צריכה להתערב… לחייב… באמת למה? כי חייהם של הילדים חשובים יותר. כי כל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא.

וחשוב לדעת. הורה ששוכח את ילדו ברכב אינו בהכרח אדם רע או הורה רע. זה יכול להיות ההורה הטוב בעולם, שיאבד את עולמו בהרף עין של הסחת דעת. זה יכול לקרות לכל אחד. החוק הזה חשוב ביותר.

* אפשר להחזיר את הריבונות – המלצת עיתוני-השבת שלי היא מאמרו של נדב שרגאי ב"ישראל היום" – "המוסד לעתיקות ותפקידים מיוחדים". כבר בראשית השבוע פורסמה הידיעה על חשיפת ממצאים מימי בר-כוכבא במערה במדבר יהודה, ועוררה בי התרגשות עצומה, שהתעצמה בקריאת הכתבה. אך זה לא עיקר הכתבה, שמתמקדת בעשרים שנות מלחמה, שנראתה אבודה, על השליטה בשטח, בין מדינת ישראל (רשות העתיקות) לבין שודדי העתיקות. שרגאי מתאר בכתבה כיצד ישראל החזירה את ריבונותה בתחום העתיקות במדבר יהודה, אחרי שנים ששודדי העתיקות הפלשתינאים שלטו בהם בפועל. בדבקות, ביצירתיות, בדמיון, בתעוזה, בחתירה למגע וביוזמה – הריבונות חזרה לידינו. זה אפשרי גם בכל הנוגע לאובדן הריבונות בנגב ובגליל, במלחמה בטרור החקלאי ובפשיעה במגזר הערבי.

* ישנוני?! – יצא לביידן הטראמפ.

* מי אני שאשפוט – קראתי פרקים נרחבים מספרה של גליה עוז שהתפרסמו בעיתונות וצפיתי בראיון שלה עם דנה וייס. היא מציגה בדבריה את עמוס עוז באור מפלצתי. ניכרים דברי אמת. קראתי גם את הרשומה של אחותה הבכורה פניה עוז זלצברג שמציגה מציאות אחרת לגמרי (למרות שגם היא מעידה על שני אירועי אלימות של עמוס עוז כלפי גליה), ומציגה את גליה עוז באור מכוער ביותר. ניכרים דברי אמת. וקראתי גם את גרסתו של עמוס עוז מתוך פרק גנוז מהספר הביוגרפי שנורית גרץ כתבה עליו, שהתפרסם ב"7 ימים". ניכר הכאב האותנטי והכמיהה הכנה למחילה.

מי אני שאשפוט? מי אנו שנשפוט?

* פינת החי – במוסף "הארץ" של השבוע שעבר התפרסם מאמר מרתק שממש ריגש אותי, "חייו האומללים ומותו בייסורים של אלכסנדר ברקנר הצעיר". המאמר עסק בדמותו של חלוץ צעיר, איש העליה השניה, אלכסנדר ברקנר, ששם קץ לחייו ב-1911. ההתאבדות הייתה שילוב של אהבה נכזבת (לחנה מייזל), בעיות בריאות – מחלת הנפילה וקושי בהתמודדות עם התנאים הקשים והעוני של החלוצים. לפני שנים אחדות התגלה יומנו של אלכסנדר, שהכריח את עצמו לכתוב בעברית. קריאת היומן חושפת בחור אידיאליסט מאוד, אוהב ארץ ישראל בכל ישותו, אך אדם מיוסר.

ההיסטוריון פרופ' גור אלרואי שמצא את היומן למד אותו עם תלמידיו. וביוזמת סטודנטים נרגשים, הם גילו על פי עדויות את קברו בבית הקברות בכינרת, שיקמו אותו וקבעו מצבה. מי שבעצם תלמודו מניע את תלמידיו לידי מעשה, הוא מחנך אמתי.

המאמר הוא של עופר אדרת, כתב ההיסטוריה של "הארץ", שאני מקפיד לקרוא כל מה שהוא כותב. לעופר יש טור בעמוד הדעות ביום שישי, שנקרא "אחרי מות" והוא מוקדש לדמות שהלכה לעולמה, אך לא מאלה שמותם מופיע בכותרות, לא האנשים שעמדו במרכז התודעה הציבורית, אלא אנשי המעגל השני והשלישי. אני מכנה את הטור "אחרי מות" – פינת החי, כי הוא מזכיר לי את הבדיחה הישנה: איך נקרא הבודקה של השומר בבית הקברות? פינת החי. הטור של אדרת הוא פינה מלאת-חיים של ציונות בתוך השממה השוקניסטית.

          * ביד הלשון

אומר דרשני – ברשומה שכתבתי ציינתי בנוגע להתנהגות סביב חשד מסוים, שהיא אומרת דרשני. אחד המגיבים הטיח בי את הטענה שכיוון שאין שום הוכחות חותכות לחשד, לא היה עליי להשתמש בביטוי. אין זו הפעם הראשונה שאני מבחין בהבנה שגויה של הביטוי "אומר דרשני", ולכן אקדיש לו את הפינה אף שכבר הקדשתי לו את אחת הפינות בעבר.

ההבנה השגויה של הביטוי מוזרה, כיוון שאף שהביטוי מדבר על "דרש" הוא עצמו – פשט מובהק. פשט מילולי. "אומר דרשני" פירושו שהמקרה, לרוב הטקסט, אומר לנו: דרשו אותי.

מתי הטקסט אומר דרשני? כאשר קשה לפרש אותו על פי הפשט. כיוון שאי אפשר לפרש אותו כפשוטו, יש לדרוש אותו. בפירושים למקרא, בעיקר בלשון ימי הביניים, השימוש בצירוף הלשוני הזה, ביטא קושי בפסוק. הפסוק כאילו מבקש מהמפרש, מהדרשן: דרוש אותי. הפסוק מעורר ספקות, מעלה שאלות, אך מסתיר רמז.

למה הדבר דומה? כשהשמש זורחת בצהרים, היא אינה אומרת דרשני. זה טבעה. כאשר יש ליקוי חמה וחושך באמצע היום, אנו שואלים מה נשתנה היום הזה מכל הימים. זו תופעה שיש לדרוש אותה.

בסיפור לידתם של יעקב ועשו נאמר "ויתרוצצו הבנים בקרבה". פירוש רש"י: "ויתרוצצו – על כרחך המקרא הזה אומר דרשני, שסתם מה היא רציצה זו, וכתב אם כן למה זה אנוכי". כלומר, רש"י מצביע על הפסוק, הוא אומר שהפסוק הזה מוזר, אי אפשר לפתור אותו בפשט מילולי, יש לדרוש אותו; כאילו הפסוק עצמו מבקש זאת, אומר דרשני.

ולכן השימוש שלי בביטוי "אומרת דרשני" נכון דווקא כיוון שאין כאן הוכחות חותכות.

ואיך נכון להגות את הביטוי? הקמץ תחת האות דל"ת במילה דָּרְשֵׁנִי, הוא קמץ קטן. כלומר, יש לקרוא אותו כמו חולם: דוֹרשני.

* "חדשות בן עזר"

פינתי השבועית ברדיו: וידוי

וידוי / אילנה רובינא

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 15.3.21

לפני חמישה חודשים הלכה לעולמה הזמרת, השחקנית והדוגמנית אילנה רובינא. רובינא, שהייתה חולה בסרטן, נפטרה ממחלת הקורונה בגיל 86.

הידיעה על מותה הייתה בשולי התודעה הציבורית. בקושי הוזכרה כידיעה בשולי השוליים של האקטואליה. לעומת זאת, כאשר היא נולדה היה זה אירוע לאומי, שמזכיר אולי לידה של נסיך במשפחת המלוכה בבריטניה. נסיך הוא מי שנולד לבית מלוכה. כותרת הביוגרפיה של חנה רובינא, אמהּ  של אילנה, מאת כרמית גיא, היא "המלכה נסעה באוטובוס". הכותרת הזאת ממחישה עד כמה חנה רובינא הייתה רחוקה מדמות הסלב-על של ימינו. אבל היא באמת הייתה מלכת התיאטרון ואף יותר מכך, מעמדה לא היה של סלב א-לה תכניות גיא פינס, אלא דמות לאומית.  

אילנה רובינא הייתה בתם של חנה רובינא והמשורר אלכסנדר פן. הרומן ביניהם היה החדשה המסעירה ביישוב הארצישראלי. העובדה שמלכת התיאטרון והתרבות הרתה ללא נישואין, גרמה לזעזוע בקרב מעריציה. אלכסנדר פן, המשורר הנערץ, בין השאר בשל יופיו ובשל המסתורין של חייו והביוגרפיה שלו, שכנראה חלקים רבים ממנה הם פרי דמיונו, היה רודף שמלות ידוע, שניהל רומנים לא מעטים במקביל ולא ידע שובע. פן החל רומן עם האחות בבית החולים כאשר המתין ללידת בתו. היום, בעידן המי-טו אלכסנדר פן היה מוקע אל עמוד הקלון.

אילנה רובינא מעולם לא גדלה באותו בית עם אביה. אמה גידלה אותה לבד. משפחה יחידנית הייתה אז מושג בלתי נתפס. כל עולמה של חנה רובינא היה התיאטרון, ואילנה גדלה אצל משפחת אומנה בירושלים ואח"כ כילדת חוץ בגבע.

כבר בנעוריה התבלטה כזמרת מוכשרת מאוד, אך היא לא התגייסה ללהקה צבאית אלא שירתה כקצינה וכרל"שית של אלוף. לאחר שחרורה, אמה שכנעה אותה ללמוד פיתוח קול באיטליה. בזמן לימודיה פתחה בקריירה של דוגמנות. שם היא גם נישאה לראשונה. היו אלה הנישואין הראשונים מתוך ארבעה. בעלה השני היה אורי זוהר. בעלה הרביעי התאבד ב-2006.

בארבעים השנים האחרונות לא נשמע קולה של רובינא. אמנם היא הוציאה תקליט ב-2001 והיה לה מופע עם שלמה בר-שביט, אך היא הייתה הרחק מחוץ למרכז התרבות הישראלית. עיקר העניין בה עלה סביב רומן והצגת תיאטרון שעסקו בפרשת הרומן של חנה רובינא ואלכסנדר פן. בשנות ה-60 וה-70, לעומת זאת, היא הייתה זמרת פופולרית ומצליחה. היא הייתה חברה בלהקה המאוד פופולרית בראשית שנות השישים "בצל ירוק". בין הישגיה היו הפרס הראשון בפסטיבל הזמר החסידי עם השיר "יברכך", הפרס השני בפסטיבל הזמר הבינלאומי שנערך בפולין. היא הופיעה בפסטיבל שירי ילדים בשירו הנפלא של יוסי גמזו "לילך רוצה לקטוף את הירח". היו לה להיטים גדולים כמו "ספני שלמה המלך" של אלתרמן ונעמי שמר, "לך אתה", "איריסים", "החופש בבית הבראה" עם אורי זוהר ועוד. היא עבדה עם טובי המלחינים. והצליחה גם כשחקנית, בין השאר בסרט "חור בלבנה" עם אורי זוהר, במחזמר "איי לייק מייק" ועוד.

בפסטיבל הזמר והפזמון ביום העצמאות תשל"ב 1972, הופיעה אילנה רובינא בשיר מקסים, "הבלדה על נערי שגדל" ואף הגיעה למקום האחרון והמכובד. באותו יום נפטר אלכסנדר פן. אילנה קיבלה את הידיעה רק לאחר הופעתה בפסטיבל. את השיר כתבה תרצה אתר, בתו של אלתרמן, המשורר הדגול שאלכסנדר פן היה בן דורו ושותף לסירוגין לחבורה הספרותית שלו. לפני ארבע שנים, לרגל צאת מופע משיריה של תרצה אתר בפסטיבל ישראל, הקדשנו את הפינה לשיר זה. באותה פינה עסקנו בשירים המיזוגיניים, עד כדי אלימות, של המשוררים הגדולים, אבותיהן של תרצה אתר ואילנה רובינא. הדגמנו זאת בשורה של שירים עם מסרים וביטויים קשים, של אהבה-קנאה-שנאה עזה כמוות.

באותה פינה הצבעתי על האלימות האנטי גברית בשירן של תרצה אתר ואילנה רובינא, שיש בו אותו שילוב של אהבה-קנאה-שנאה עזה כמוות כמו בשירים של אבותיהן. השיר, המתאר אהבה גדולה מהחיים, עם הבטחה בת עשרות שנים שהופרה וקנאה עזה שמסיימת את השיר במילים: "בלב הכפר בקתת עצים לי יש, ושתי עיני דולקות בליל כלהט אש. בל יקרב איש אלי, פן תאכלנו האש!" אגב, רק הבוקר, כשכתבתי את הפינה, הבחנתי במילה "פן" של "פן תאכלנו האש". השיר הזה, של תרצה אתר, מהדהד כל כך את שורותיו של אלתרמן, בשיר אחר של אהבה עזה שהופכת לקנאה ושנאה: "אך אם פעם תהיי צוחקת בלעדיי במסיבת מרעייך תעבור קנאתי שותקת ותשרוף את ביתך עליך".

בין השירים שמניתי בפינה היה שירו של פן "וידוי". בשיר זה פן, מתמלל את האישה, שמבטאת נאמנות אין קץ אליו, ולא רק נכונות לקבל אותו כמות שהוא, אלא רצון לקבל אותו דווקא כמות שהוא, על האלימות והבוגדנות שלו.

בעניינו המר, בעבור אותךָ זעם

גם למוות אתה קיללתני לא פעם

וכתפיי הקרות רעדו משמחה.

כי היה לי ברור כמו שתיים ושתיים

שיובילו אותך בגללי בנחושתיים

וגם אז לבבי לא יסור מעמך.

כן היה זה לא טוב, היה רע לתפארת,

אבל זכור איך נפגשנו בליל מלילות.

אם יהיה זה שנית – אל יהיה זה אחרת

רק אותה אהבה עניה וסוררת…

יהיה כך, כך יהיה, אות באות.

פן כתב את השיר ב-1941 אך פרסם אותו רק ב-1970. היה זה השיר האחרון שפרסם בחייו. לשיר הזה שני לחנים מקסימים. אחד של שמעון שגיא שאותו מבצעת גילה אלמגור. הביצוע המוכר יותר והיפה אף יותר הוא של סשה ארגוב, שזכה לביצועים רבים, הראשון שבהם של מיכל טל מ-1971, היפה ביותר בעיניי הוא של יהודית רביץ, וכן של מתי כספי, צילה דגן, מרינה מקסימיליאן ואורה זיטנר. גם אילנה רובינא שרה את השיר. יש משהו מרגש מאוד בכך שבתו של פן, שסבלה מילדות עשוקה בשל אישיותו המורכבת של אביה ותפיסת הזוגיות המעוותת שלו, שרה את השיר.

נשמיע אותו לזכרה של אילנה רובינא. יהי זכרה ברוך!

מעילי הפשוט ופנס על הגשר,

ליל הסתיו ושפתי הלחות מני גשם

כך ראית אותי ראשונה, התזכור?

והיה לי ברור כמו שתיים ושתיים,

כי אהיה בשבילך כמו לחם ומים

וכאל מים ולחם אלי תחזור.

בענינו המר, בעבור אותך זעם

גם למוות אתה קיללתני לא פעם

וכתפי הקרות רעדו משמחה

כי היה לי ברור כמו שתיים ושתיים

שיובילו אותך בגללי בנחושתיים

וגם אז לבבי לא יסור מעמך

כן היה זה לא טוב, היה רע לתפארת

אבל זכור איך נפגשנו בליל מלילות

אם יהיה זה שנית – אל יהיה זה אחרת

רק אותה אהבה עניה וסוררת,

באותו מעילון עם אותו ציץ הורד

באותה השמלה הפשוטה משמלות

אם יהיה זה שנית אל יהיה זה אחרת

יהיה כך, כך יהיה אות באות

וקינאתי לך ובחושך ארבתי

ושנאתי לך ועד דמע אהבתי

וביתנו שמם מחיוך ומצחוק

ובשובך אל הבית, מרוד כמו כלב

עלבונות של זרים בי נקמת פי אלף

ואדע כי חשבת עלי מרחוק

ובלילה ההוא, עת הטחת בדלת

והלכת לעד ואני נושאת ילד

רק חשך אור עיני אך לבי לא נשבר

כי היה לי ברור כמו שתיים ושתיים

שתשוב עוד אלי ותיפול על ברכיים

ואני בפניך אביט ואומר

כן, היה זה לא טוב, היה רע לתפארת

אבל טוב שנפגשנו בליל מלילות

אם יהיה זה שנית – אל יהיה זה אחרת

רק אותה אהבה עניה וסוררת

באותו מעילון עם אותו ציץ הורד

באותה השמלה הפשוטה משמלות

אם יהיה זה שנית אל יהיה זה אחרת

יהיה כך, כך יהיה אות באות

הן ידעתי שאין לי אוהב מלבדך

וידעתי: המוות יבוא מידיך

ואני מחכה ומצפה לזיוו

הוא יבוא פתאומי, כגרזן על עץ יער

או יקרב לאיטו, בעינוי ובצער

אבל לא מידי זר – מידיך יבוא

וגם אז לביתך, בליל שכול וליל עוני

בחלום עוד אשובה, כסילה שכמוני

ואומר: הנה באתי מנדוד בשבילי

כי היה לי ברור כמו שתיים ושתיים

שאבוא לביתך בעצמך עיניים

עד אשר ישאוך בדרך אלי

כן היה זה לא טוב, היה רע לתפארת

אבל עד לי האל החורץ גורלות

אם יהיה זה שנית – אל יהיה זה אחרת

רק אותה אהבה עניה וסוררת

באותו מעילון עם אותו ציץ הורד

באותה השמלה הפשוטה משמלות

אם יהיה זה שנית – אל יהיה זה אחרת

יהיה כך, יהיה אות באות.

צרור הערות 7.3.21

* מבחנה של מעצמת-על – הגינוי האמריקאי להחלטת הצביעות הפרו-טרוריסטית של בית ה"דין" בהאג חשוב מאוד, אבל מבחנו של ביידן יהיה מבחן המעשה. ארה"ב כמעצמת-על יכולה לסכל את המגה-פיגוע הזה, באמצעות סנקציות קשות וכבדות על הארגון ועל ראשיו. בידיו של ביידן לגרום לראשי הארגון הזה להבין, שאם לא ישנו כיוון – הארגון לא יתקיים.

* ה-שופט בן סודה!

* נראטיב מעוות – הפרק השלישי והאחרון של הסדרה על אריק שרון ב"כאן 11" יוחד לעקירת גוש קטיף, הידועה בכינויה המכובס "ההתנתקות". פרק מוטה באופן קיצוני.

אין בו שום סימני שאלה, שום פקפוק בהגיון של המהלך, שום עימות עם תוצאותיו. ואין שום פקפוק בשפה של המהלך. למשל, "היציאה מעזה". אף אחד לא טרח להזכיר שישראל יצאה מעזה, דיר אל-בלאח, חאן יונס ורפיח כבר ב-1994, ביישום הסכם אוסלו א' – עזה ויריחו תחילה. כלומר, נקודת המוצא של המהלך הייתה כאשר כבר לא היינו בעזה. היה זה מהלך של חזרה לקווי 1949 ושל עקירת גוש קטיף ויישובי צפון השומרון. לא יציאה מעזה.

ולכן, טענתו של שרון על כך ש-3.5 מיליון פלשתינאים נמצאים תחת "כיבוש" הייתה שקרית. לא רק כיוון שרוב מוחלט של הפלשתינאים ברצועת עזה כבר לא היו תחת שלטון ישראל, אלא גם כיוון שהרוב המוחלט של הפלשתינאים ביהודה ושומרון לא היו תחת שלטון ישראל, אלא תחת שלטון הרש"פ. והנה, גם אחרי שישראל נסוגה מכל שטחי הרצועה, עדין הפלשתינאים ותומכיהם, גם בישראל, מציגים את רצועת עזה כ"כבושה". אבל אם שרון צדק כאשר הציג את התושבים הפלשתינאים שתחת שלטון הרש"פ כמי שנמצאים תחת כיבוש ישראלי, הרי באותה מידה צודקים אלה שטוענים שישראל נשארה כובשת בעזה גם כאשר יצאה משם. אז מה הועיל המהלך? אז איזו התנתקות היא זו? אלה מקצת השאלות, שניתן היה לצפות מסדרה דוקומנטרית לשאול. אבל זו לא הייתה סדרה המחפשת את האמת, אלא סדרת תעמולה מטעם אג'נדה.

ומהי האג'נדה? שיש "מאבק בין ארץ ישראל למדינת ישראל". עצם הצגת המאבק הזה היא עיוות. והניסיון להציג ניצחון של ארץ ישראל כהפסד של מדינת ישראל היא עיוות בריבוע. כדאי לזכור באלו מילים נפתחת מגילת העצמאות של מדינת  ישראל. "בארץ ישראל קם העם היהודי". איזו הצגה מעוותת! אין לי ספק, שאריק שרון עצמו, גם כאשר הוביל את עקירת גוש קטיף, היה דוחה מכל וכל את המסר המעוות הזה.

ארץ ישראל ניצחה את מדינת ישראל, פסקו יוצרי הסרט. ומהו אותו ניצחון של ארץ ישראל על מדינת ישראל? העובדה שהנסיגה מעזה לא הביאה לנסיגה מיהודה ושומרון. האם רצונו של שרון היה לסגת מיהודה ושומרון? לטענתו של דובי וייסגלס בתכנית – התשובה חיובית. אבל אותו ויסגלס אמר בראיון ל"הארץ" לפני שנים אחדות, שמטרת ההתנתקות הייתה להציל את יהודה ושומרון ואריק שרון רצה "להכניס את הסוגיה הפלשתינאית לפורמלין". הרי בתכנית סופר בפירוש ששרון אמר לאנשי יש"ע: "ביהודה ושומרון יש מאות אלפי יהודים. שם ניצחנו. ברצועת עזה נכשלנו". כלומר, הנסיגה היא תוצאה של כישלון ביישוב מאסיבי של רצועת עזה, לעומת ההצלחה ביהודה ושומרון. איך מסיקים מכאן שהוא רצה גם בנסיגה מיו"ש? איני מתיימר לדעת מה הוא התכוון, ואני לא בטוח שהוא עצמו ידע מה כוונתו. מה שבטוח הוא, שבעקבות תוצאות ההתנתקות – המצב הביטחוני בעוטף עזה, שרון לא היה ממשיך את המהלך ביהודה ושומרון.

אבל המציאות הביטחונית בגבול עזה מן ההתנתקות ועד היום לא הוזכרה ולו ברמז בתכנית. מה שהוצג הוא ש"מורשתו המדינית של שרון נמחקה" בשמונה שנות התרדמת שלו, עד מותו. ההישג המדיני של הצהרת הנשיא בוש, וזה באמת ההישג היחיד של עקירת גוש קטיף, נקבר. והטענה היא שישראל קברה אותו בכך שלא ניהלה מו"מ עם הפלשתינאים. איזה נראטיב מעוות. ראשית, מי שהפסיק את המו"מ וסירב לנהל מו"מ אינה ישראל, אלא הפלשתינאים. שנית, מי שקבר את מסמך בוש היה אולמרט, בשיא המו"מ עם הפלשתינאים, כאשר הציע להם תכנית שמחקה את כל הישגי הצהרת בוש. לא היה לכך רמז בתכנית.

מה קרה לאריק? איני מקבל את תאוריות הקונספירציה של "עומק העקירה כעומק החקירה". אפשר לומר דברים רבים על שרון, אך מעולם לא שמעתי מישהו הטוען שהוא טיפש. ודאי שהוא לא חשב שצעד מדיני זה או אחר יסייע לו בחקירות נגדו. הוא ידע שזה קשקוש. מה שעצר את החקירות נגדו היה האירוע המוחי שהפיל אותו לתרדמת ארוכה.

אני מאמין ששרון באמת שינה את דעתו. הרי 3.5 מיליון פלשתינאים לא נולדו ב-2003. וכאשר הם היו באמת תחת שליטתנו, הוא לא העלה על דעתו להגדיר אותנו ככובשים במולדתנו. אז דווקא כאשר איננו שולטים בהם, פתאום זה "כיבוש"? כיוון שהוא שינה את דעתו – היה עליו ללכת אל העם ולבקש מנדט לדרך חדשה. הוא לא עשה זאת. אולם הוא עשה דבר אחר – הלך למוסד העליון של מפלגתו, משאל חברים. ונחל תבוסה. מנהיג מפלגה דמוקרטית, אם הוא עצמו דמוקרט, היה עושה אחד מהשניים: או מכבד את ההכרעה, כפי שהתחייב, ומוותר על תכניתו, או מתפטר. ומה עשה שרון? הזמין את יועציו לארוחת סטייקים בה הצהיר באוזניהם שהוא נחוש להמשיך במהלך. בכתבה הוא הועלה על נס כמנהיג נחוש ונחרץ. לא הוטל שום ספק ולא נשאלה שום שאלה על המשמעות האנטי-דמוקרטית של המעשה.

עוד שתי נקודות מעניינות. האחת, היא שפילוג הליכוד והקמת קדימה לא הוזכרה כלל. למה? אולי בשל התרסקותה ותבוסתה, אחרי שזכתה לניצחון בבחירות?

הנקודה המעניינת השניה, היא הצבעתו של נתניהו בהצבעה השמית על עקירת גוש קטיף. בניגוד להכחשות של תעשיית השקרים שלו, ראינו בבירור את נתניהו מכריז בקול: "בעד".

* אתיקה של מחויבות – זכותי, זכותך, זכותו, זכותנו. "זכותי על גופי ורק אני אחליט מה אני מכניס לגוף שלי… אין לאף אחד זכות להתערב". שיח זכויות פוסט-מודרניסטי, ליברטריאני, אגואיסטי, מפונק. השיח היהודי אינו שיח של זכויות. זכויות הפרט הן ערך חשוב מאוד, אבל אינן חזות הכל. האתיקה היהודית היא אתיקה של חובות האדם, של מחויבות, של אחריות, של אכפתיות, של רעות, של "כל ישראל ערבין זה בזה".

זכותי על גופי, ובכל זאת המדינה מחייבת אותי לחגור חגורת בטיחות ברכב ולחבוש קסדה ברכיבה על אופנוע. האם נטילת האחריות של המדינה פוגעת בי ובזכויותיי?

הדוגמה הזאת אינה שוות ערך לנושא החיסון, כי כאשר איני חגור אני פוגע רק בעצמי. אך כאשר מדובר בפגיעה בזולת?

זכותי לעשן ולפגוע בבריאותי. אך החוק אוסר עליי לעשן במקומות ציבוריים סגורים, באוטובוס ובמטוס. למה? כי אני פוגע בבריאותם של אחרים ובזכותם לנשום אוויר נקי. כלומר, הזכות שלי מוגבלת. הגבול הוא הפגיעה באחרים. הזכות שלי אינה חזות הכל. יש גם זולת, יש גם ציבור, יש גם כלל. לא רק פרט. אני חלק מכלל ויש לי אחריות גם עליו.

כאשר איני מתחסן איני פוגע רק בעצמי אלא גם בזולת. קל וחומר כאשר במקצועי אני נותן שרות שבא במגע עם אחרים. קל וחומר בן בנו של קל וחומר אם אני איש צוות חינוכי, השוהה במשך שעות רבות במחיצתם של ילדים שעדין אינם יכולים להתחסן. קל וחומר בן בנו של על-אחת-כמה-וכמה כאשר אני איש צוות חינוכי בגיל הרך, שלוקח את הילדים על הידיים, מחבק ומנשק אותם. זכותי להדביק אותם, והם את אחיהם, ואם הוריהם אינם מחוסנים – גם את הוריהם? זכותי להשבית מקום עבודה, לשלוח את הילדים לבידוד ולהשבית לפחות הורה אחד של כל ילד משבועיים עבודה?

וכל שיח הזכויות הזה מתקיים כאשר כלל אין חובת התחסנות ואין הצעה לחייב התחסנות. הוא מתנהל על עצם הזכות לשכנע אנשים להתחסן. "אל תטיף לי, זה הגוף שלי וזכותי להחליט מה אני מכניס אליו". הוא מתנהל על התו הירוק, שנועד למנוע ענישה קולקטיבית לרוב המחוסן בשל המיעוט הסרבן ולהמשיך להשבית את ענפי המשק בשל הסרבנים.

קצת איבדנו כיוון ודרך עם שיח הזכויות הזה.

* שמים פתוחים – החלטת הממשלה לפתוח את השמים מחדש, באופן מדוד, בכפוף לחובת בידוד והגברת האכיפה היא החלטה נכונה. היא נכונה למרות שיש בה סכנות.

אני תומך בה משתי סיבות. א. כישלון ועדת החריגים שהפכה לוועדת פרוטקציה ו"קשרים" מושחתת ומפלה, כפי שהוכיחו התחקירים העיתונאיים. ב. הסיבה העיקרית – הבטחת הזכות הבסיסית ביותר של אזרח, והיא הזכות להצביע בבחירות. אילו הייתי נתקע בחו"ל והיה ספק אם אוכל לחזור לממש את זכותי האזרחית, הייתי עותר לבג"ץ. בג"ץ לא יכול היה להחליט כל החלטה זולת פתיחת השמים לכל אזרח עד הבחירות. מוטב שהממשלה תחליט על כך ותנהל זאת בצורה מושכלת.

* לא לשלוט בשטחים צפופי אוכלוסיה פלשתינאית – מדי שבוע נעמן כהן חוזר במילים אלה או אחרות על המנטרה של תמיכה בנתניהו (או בלשונו הטרחנית, המגושמת, המגוחכת והילדותית בנימין מיליקובסקי-נתניהו) כיוון שהוא דבק בתכנית אלון-רבין-טראמפ והתנגדות לגדעון סער (או בלשונו הטרחנית, המגושמת, המגוחכת והילדותית גדעון משה זריצ'נסקי-סער) ש"נאבק למען סיפוח כולל של כל שטחי יו"ש". וכדרכו הוא חוזר על המנטרה הזאת שבוע אחר שבוע אחר שבוע, אולם מעולם לא הציג ראיה לטענתו.

האם סער באמת מטיף לסיפוח כל יהודה ושומרון על מיליוני הפלשתינאים שבו? נקרא לנערה ונשאל את פיה.

 מתוך ספרו של גדעון סער "שיחות על הדרך", שיצא לאור לפני ימים אחדים: "אני לא חושב שמדינת ישראל צריכה לשלוט בשטחים צפופי האוכלוסיה הפלשתינאית: לא בג'נין, לא בשכם, לא בטול-כרם ולא ברמאללה. יש ליצור הפרדה בין השטחים האלו לבין מדינת ישראל". זאת האמת.

האם נעמן כהן יחזור בו? חחחחח. הוא ימשיך לדקלם את המנטרה.

אגב, למה "תכנית אלון-רבין" ולא "תכנית יגאל פייקוביץ' אלון-יצחק רביצוב רבין?"

* עבודת אלילים – צפיתי בתחושת קבס בשיר ההלל הפגאני "היידה ביבי – דיינו" של להקת "פרחי ירושלים", להקת תינוקות שנשבו. לעתים אני תוהה ביני לביני, לשם מה אברהם אבינו צריך היה לנתץ את הפסילים של אביו, אם צאצאיו מידרדרים לעבודת אלילים כזאת.

"מלכנו ביבי" יכול לספר שהתקשרו אליו מצפון קוריאה ללמוד על פולחן האישיות.

* חוק אנכרוניסטי – לאחר תקיפת הכור העיראקי, ב-7 ביוני 1981, נערכה מסיבת עיתונאים של ראש הממשלה ושר הביטחון מנחם בגין ולצדו הרמטכ"ל רפול ומפקד חיל האוויר דוד עברי. דבריהם של הרמטכ"ל ומח"א שודרו בשידור חי והוקרנו שוב ב"מבט" (היה אז עדין ערוץ אחד). לא זו בלבד שדבריו של בגין לא שודרו – זווית הצילום של מסיבת העיתונאים הייתה כזו שדמותו של בגין כלל לא תכנס לפריים. את דבריו של בגין ראו האזרחים באותו ערב, בשידורי תעמולת הבחירות של הליכוד.

ימים אחדים קודם לכן, נערכה פסגה של בגין והנשיא סאדאת באופירה, היישוב הישראלי בשארם א-שייך, שהיה עדין בידינו. גם באירוע הזה שידרה הטלוויזיה את נאומיהם של האורח ושל הנשיא נבון. גם אז נאומו של בגין לא שודר ותמונתו לא נכנסה לפריים. גם אז אזרחי ישראל צפו בנאומו בשידורי התעמולה של הליכוד.

הסיבה לכך הייתה חוקי הבחירות המחמירים, שאסרו הצגת תמונתו או קולו של מועמד לכנסת, מחשש לתעמולת בחירות.

חוק הבחירות האנכרוניסטי שונה מזמן, אך נותר בו שריד – האיסור לשלב תעמולת בחירות בשידורי בידור. גם זו גזירה אנכרוניסטית. מאז ימי "המעגל" של דן שילון היטשטש הגבול בין תכניות בידור ותכניות אקטואליה. ובכלל, בעידן הרשתות החברתיות והאינטרנט כל ההגבלות הללו כבר אינן רלוונטיות.

החלטתו של יו"ר ועדת הבחירות השופט פוגלמן לאסור שידור הופעתו של נתניהו בתכנית בידור הסתמכה על החוק הזה. אין להלין על השופט שפסק על פי חוק, אולם המחוקק צריך לבטל את הסעיפים האנכרוניסטיים שעוד נותרו בחוק הבחירות.

* הבכיין – לא רחוק היום, אני מקווה שזה עניין של שבועות ספורים, שבראש ממשלת ישראל לא יעמוד בכיין, וראש הממשלה לא יתבכיין כל הזמן על התקשורת שדופקת אותו, ושלטון החוק שרודף אותו ולא נשמע עוד אותו נהי מאוס ופרנואידי. וראש הממשלה לא יהיה מלווה בכת של מקוננות ויללנים שימחזרו את הבכיינות הזאת. הגיע השעה למנהיג אמתי במדינת ישראל.

* למה הוא גורש? – למה גורש ח"כ מנסור עבאס מן ההפגנה באום אל-פחם? כי מה שעומד באמת מאחורי ההפגנות, הוא הניסיון של הרשימה המשותפת לבלום את הירידה של בסקרים. עבאס סולק כיוון שהתפלג מהרשימה המשותפת.

בסיקור הכתבה ב"אולפן שישי" נאמר שבלטה בהפגנה הנוכחות של יהודים. איזה יופי, סולידריות יהודית-ערבית במאבק נגד האלימות בחברה הערבית. אלא שבתמונות נראתה ההפגנה מוצפת בדגלי אש"ף. אלו דגלים המסמלים את החלום של מדינה במקום ישראל. עם מה גילו אותם יהודים סולידריות?

* למה הוא לא ירה בהם? – לוחם קומנדו שניווט בדד באזור שפרעם הותקף ונשקו נחטף. בצה"ל שיבחו אותו על קור רוחו, על כך שנאבק, על כך שדיווח וקרא לעזרה בשעת מעשה, על כך שהשליך את המחסניות לשיחים כדי שלא יפלו לידי התוקפים. אני לא מתפעל מתפקודו. היה עליו לירות בתוקפים ולהרוג אותם. ככל הידוע לי, אלו הפקודות. והן מובנות מאליו, כי חטיפת נשק היא איום על החיים. והיא לא רק איום על חייו של החייל אלא גם של אחרים.

* היה פיגוע? – אילו אסון הזפת היה מגה-פיגוע איראני, לא המשרד להגנת הסביבה היה חוקר אותו אלא המוסד ו/או השב"כ. ולא השרה להגנת הסביבה הייתה עוסקת בו אלא ראש הממשלה, שר הביטחון והקבינט הביטחוני. הנושא היה בטיפול ראש הממשלה, כל ראש ממשלה, ולבטח נתניהו שנושא את דגל המאבק באיראן ולבטח היה ממנף את המגה-פיגוע להסברה נגד איראן בעולם. ובוודאי שהוא היה מכנס מסיבת עיתונאים דרמטית, נאום לאומה, הודעה לכנסת, בפרט לקראת בחירות, כדי לחזק את המותג שרק ביבי יכול לעמוד נגד איראן.

לא זו בלבד שכל אלה לא קרו, אלא שמערכת הביטחון והמודיעין על אגפיה השונים שמעו על המגה-פיגוע האיראני מהתקשורת שדיווחה על ההצהרה של השרה גילה גמליאל והסתייגו ממנה.

מסתבר שהיה זה מופע פאתטי של עסקנית שניסתה לגנוב שתי דקות תהילה והרגשה שהיא משחקת במגרש של הגדולים.

האם המסקנה מכל מה שכתבתי היא שבוודאות לא היה זה פיגוע איראני? כל עוד איננו יודעים מה היה, אין לפסול על הסף כל כיוון. אם החקירה תניב כיוון כזה, לא נשמע על כך במסיבת עיתונאים פאתטית של השרה להגנת הסביבה, אלא בדרך שציינתי.

* מי למעלה מי למטה – מתוך מאמרו של יוסי ורטר ב"הארץ": "מי למעלה, מי למטה, כפי ששורר ביאליק". לא כך שורר ביאליק, אבל הגרסה הזו קרובה יותר למקור הביאליקי מהטעות השגורה "מלמטה עד למעלה".

מילות השיר אינן "מי למעלה מי למטה" ולבטח לא "מלמעלה עד למטה", אלא "מה למעלה מה למטה", שזה שיבוש מהותי ביותר של משמעות השיר.

מילות השיר המלאות:

נַדְנֵדָה

נַד, נֵד, נַד, נֵד

רֵד, עֲלֵה, עֲלֵה וָרֵד!

מַה לְמַעְלָה?

מַה לְמָטָּה? –

רַק אֲנִי,

אֲנִי וָאָתָּה;

שְׁנֵינוּ שְׁקוּלִים

בַּמֹּאזְנָיִם

בֵּין הָאָרֶץ

לַשָּׁמַיִם.

דרך שיר הילדים התמים, ביאליק מעביר מסר תיאולוגי נועז וחתרני.

במשנה, מסכת חגיגה, נאמר: "כל המסתכל בארבעה דברים, ראוי לו כאילו לא בא לעולם, מה למעלה, מה למטה, מה לפנים, ומה לאחור". ובמילים אחרות – אל תחקור במופלא ממך. קבל כנתון את הטקסט שלמדת, ואל תנסה לחקור ולבחון אותו.

ביאליק תלוי בין הארץ והשמים, כמו הילד על הנדנדה; בין היהדות השמיימית של עולם הישיבות אותו עזב, לבין היהדות הארצית של הכאת השורשים הציונית באדמת א"י. הוא כבר לא שם ועוד לא כאן ולא ברור שירצה לבחור בחירה דיכוטומית בין שני העולמות. וכאשר הוא מיטלטל בין שמים וארץ, הוא בוחר להסתכל דווקא באותם הדברים מהם המשנה מזהירה אותו: מה למעלה, מה למטה, מה מלפנים ומה מאחור. הוא מדבר אל אלוהיו בגוף שני, כמקובל גם בתפילה, אך כשווה אל שווה – שנינו תלויים במאזנים בין הארץ לשמים, רק אני ואתה. ובעמדת הכוח הזאת הוא מרשה לעצמו למרוד באיסור ובקללה, ולחקור דווקא במופלא ממנו.

את החלון לאפשרות הפרשנית הזאת פתח בפניי ארי אלון, לפני למעלה משלושים שנה, בספרו "עלמא די".

* חרא דרא – בראיון עם ריטה לקראת צאת ספר ממואר שלה על ילדותה, ב"אולפן שישי", היא קראה קטע מן הספר, בו סיפרה איך זמן קצר אחרי שעלתה ארצה, בגיל 8, אימהּ שלחה אותה למכולת לקנות לחם. כל הדרך היא ניסתה לשנן את המילה "לחם לחם לחם" וכשהגיעה למכולת ביקשה … חלם.

וזה הזכיר לי סיפור כמעט זהה של אמא שלי. אמי עלתה ארצה בגיל 13 ב-1949. נכנסה לבית הספר בכיתה ז'. היא ידעה עברית, שלמדה בבית ספר עברי במחנה עקורים בגרמניה, אבל בשיעור תזונה וכלכלת הבית, שלחו אותה למכולת לקנות מילה שלא ידעה. חרדל. כל הדרך היא שיננה "חרדל חרדל חרדל" וכשהגיעה למכולת ביקשה "חרא דרא".

אגב, סיפוריה של אמי התחילו מיום עלייתה לארץ. את מה שקדם היא הדחיקה לגמרי.

          * ביד הלשון

גיתית – המושב גיתית נמצא במערב בקעת הירדן, במעלות המזרחיים של השומרון, בקרבת היישוב הקהילתי מעלה אפרים. היישוב נוסד כהיאחזות נח"ל בקיץ 1972, ואוזרח בידי תנועת חירות-בית"ר ב-1975. תחילה היה זה מושב שיתופי, ובהמשך הדרך הוא הפך למושב עובדים. גיתית היה יישוב חילוני, אך בשנות ה-2000, עקב מחסור במתיישבים, הוא נפתח גם למשפחות דתיות וכעת הוא יישוב מעורב.

את שמו של היישוב קבע מפקד פיקוד המרכז בעת עליית ההיאחזות, אלוף רחבעם זאבי – גנדי. הוא נושא את שמו של כלי נגינה, כלי מיתר דמוי נבל, שבו ניגנו הלוויים בבית המקדש. שלושה מזמורי תהילים נפתחים במילים "לַמְנַצֵּח עַל-הַגִּתִּית", והפירוש המקובל הוא שאלו הוראות הפעלה למנצח על המקהלה, שהשיר הזה מלווה בנגינת גיתית. על פי פירוש אחר, ההוראה למנצח היא שאת השיר הזה שרה משפחת הלוויים מצאצאיו של עובד אדום הגתי.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 6.1.21

* כישלון – במצב הנוכחי, הטלת סגר מלא היא בלתי נמנעת. כאשר הידרדרנו ליותר מ-8,300 מאומתים ביום – ללא צעד דרסטי, נגיע בתום יומיים שלושה למספר חמש-ספרתי, בתי החולים יגיעו לאי-ספיקה; זהו אובדן שליטה על המגפה שמחייב צעדי חירום.

אין מנוס מסגר, אולם העובדה שהגענו למצב שבו אין מנוס מסגר, מעידה על כישלון מחפיר. בראש ובראשונה זהו כישלון של ראש הממשלה והממשלה בניהול הכושל של המגפה. וזהו גם כישלון שלנו, אזרחי ישראל, שנהגנו בקלות דעות ולא הקפדנו על שמירת ההנחיות והמגבלות של הקורונה.

יש לנו הרבה מה להתגאות במבצע החיסונים המוצלח, אך אין בכך כדי לכפר על הכישלון בהתמודדות עם המגפה.

* מגפת חוסר המנהיגות – מאז ראשית הקורונה אלוף (מיל') רוני נומה מקדיש את מלוא זמנו ומרצו למען הציבור החרדי, כדי לסייע לו להתמודד עם המגפה. בראיון השבוע הוא הסביר למה זה לא מצליח. כיוון שהחוק והתקנות אינם נאכפים במגזר, כפי שאנו יודעים ורואים. ולמה הם לא נאכפים? בשל הכוח הפוליטי של יהדות התורה. כלומר, האויב הגדול של הציבור הוא חרדי הוא חוסר המנהיגות של נציגיו הפוליטיים, שמתוך פופוליזם זול פוגעים במאבק בקורונה, כדי להציג את עצמם במגזר כמי שמגִנים עליהם כנגד התקנות; כאילו האיום אינו המגפה אלא המגבלות. וראש הממשלה, הנושא באחריות העליונה להתמודדות עם המגפה, שבוי בידי אותם עסקנים פופוליסטיים ולא פועל לאכיפה, ממסמס וממזמז את הקנסות ופוגע קודם כל בציבור החרדי אך למעשה במדינה כולה. שיקולים פוליטיים של נתניהו פוגעים בעליל בציבור.

אילו הייתה לציבור החרדי מנהיגות אמת, וכאן איני מדבר על ההנהגה הפוליטית אלא קודם כל על ההנהגה הרבנית, הציבור החרדי הממושמע יכול היה להיות המקפיד ביותר והפחות נפגע.

ואתנחתא קומית – סגן השר פורוש אמר בתגובה לדבריו של נומה משהו על אכיפה בררנית נגד החרדים.

* המשתין המיליון – "ישראלסקה פרימיטיבסקה ברברסקה, אנו באתם ארצה לתפוס את הבנות בה". ציטוט זה של פולי מהגשש הוא מהמערכון "העולה המיליון מרוסיה". השדר נשלח לראיין את העולה המיליון מרוסיה, שהסביר שהוא דורש וילה ב"ארלוזורובה פינתובה דיזנגובה". המתורגמן היה עובד הניקיון המרוקאי, שהסביר למראיין: "אתם שואלים אותן שאלות והם עונים אותן תשובות". בסוף התברר שהעולה המיליון מרוסיה הוא עצמו מרוקאי מקריית שמונה, שעשה סיבוב דרך וינה, התחתן עם רוסיה וגו'.

ובסרט "חייך אכלת אותה" של יהודה בארקן הייתה המתיחה של מושיק טימור על המשתין המיליון במשתנה הציבורית.

כל כך מזכיר את הגרוטסקה על המחוסן המיליון שנתניהו הצטלם אתו באום אל-פאחם, ובסוף הסתבר שזה עבריין, אסיר משוחרר…

* נעים בהמוניהם להצביע לביבי – נתניהו יצא לאחרונה בשתי יוזמות פוליטיות הנוגעות למגזר הערבי. האחת – קריאה לערביי ישראל לתמוך בליכוד בבחירות. השניה, הרומן הלוהט עם האחים המוסלמים (רע"ם).

אני רואה הבדל משמעותי בין שתי היוזמות. קריאה של מנהיג מפלגה ישראלית לאזרחי ישראל הערבים להצביע למפלגתו ראויה ומוצדקת. כך צריכות לעשות כל המפלגות. הרומן עם האחים המוסלמים, לעומת זאת, הוא בלתי לגיטימי, כי זו מפלגה אנטי ישראלית השוללת את עצם קיומה של מדינה יהודית. לא בכדי, היא הצביעה נגד הסכמי השלום, כי היא מתנגדת לשלום עם המדינה שהיא שוללת את קיומה. קואליציה שתתבסס על עסקה רקובה של אתנן לאחים המוסלמים תמורת תמיכתם בחוק מגה-שחיתות הצרפתי תהיה קואליציה בלתי לגיטימית.

* חרפה לאומית – קצין בדואי, אחיינו של עמוס ירקוני, נשלח כנציג משרד הביטחון להלוויה של חייל יהודי וגורש מבית הקברות. זו חרפה לאומית. מי שסילק אותו הוא התגלמות הישראלי המכוער.

* בושה למדינת ישראל – ביום שבו מונה אמיר אוחנה לשר בממשלה, כתבתי: "תקרת הזכוכית נפרצה. בלי קשר להתאמתו או אי התאמתו של אמיר אוחנה לתפקיד שר המשפטים – עצם מינויו של הומו מוצהר לשר בממשלת ישראל, הוא תקדים ראוי לשבח. זהו ביטוי לשוויון ערך האדם; תקדים של פריצת תקרת זכוכית.

ברכות! אני מקווה שהוא יוכיח את עצמו בתפקידו".

למרבה הצער הוא הוכיח את עצמו כשר הגרוע ביותר בכל ממשלות ישראל. תחילה, כסוס טרויאני במשרד המשפטים, שנכנס למשרד כדי למוטט מבפנים את מערכת המשפט למען האינטרס הפרטי של שולחו. ועתה כמי שאמור להיות השר לביטחון פנים, ששעה ששוטרי משטרת ישראל כבר למעלה משבוע מותקפים בידי פורעים חוליגנים, שמכים אותם, פוצעים אותם, מפצחים את ראשיהם בסלעים, הוא לא מצא מילה אחת כדי להוקיע את פראי האדם וחצי מילה של עידוד לשוטרים. כל מה שהיה לו לעשות הוא ביקור מתוקשר אצל משפחת סנדק.

בושה למדינת ישראל שאיש כזה חבר בממשלתה.

* אלמלא מוראה של מלכות – שלוש ניידות משטרה הוצתו בלילה שבין שבת לראשון בצפת, חצור הגלילית ויסוד המעלה.

המשטרה חוקרת שני כיוונים. האחד, "תג מחיר" של ארגוני פשיעה בטובא זנגריה בעקבות מעצרם של כמה מראשי כנופיות הפרוטקשן במקום. השני, "תג מחיר" של כנופיות ימין רדיקלי במסגרת מלחמתם במשטרת ישראל בעקבות מות סנדק.

משטרת ישראל הפכה לשק החבטות של החברה הישראלית, החל מראש הממשלה ("תפירת תיקים"), דרך הבלפוריאדה ("משטרה אלימה, אכיפה בררנית"), קיצוני החרדים ("השוטרים נאצים") ועד הימין הרדיקלי ("השוטרים רוצחים").

אלמלא מוראה של מלכות איש את אחיו חיים בלעו.

* מפכ"ל קבוע עכשיו – אחרי למעלה משנתיים שאין מפכ"ל קבוע למשטרה, הממשלה אישרה את מינויו של ניצב קובי שבתאי רק לממלא מקום המפכ"ל. הסיבה לכך היא שראש הממשלה תוקע את המדינה ומסרב לכנס ישיבת ממשלה לאישור 60 מינויים הכוללים 35 שגרירים, ראש רשות שנייה, פרקליט מדינה ועוד. המינויים האלה תקועים מסיבות פוליטיות צרות. במחאה, שרי כחול לבן לא אפשרו מינוי קבוע למפכ"ל ונציבת שב"ס, אלא אם כל המינויים יבואו כחבילה.

עקרונית, שרי כחול לבן צודקים, אך במצב שנוצר הם עשו טעות. הצעד שלהם לא הוביל לכך שנתניהו ינהג באופן סביר, יעשה את המובן מאליו, ויביא לאישור כל המינויים שהוא תקע מטעמים לא ענייניים, אלא שבנוסף לכל התקיעות, גם שני המינויים החשובים הללו תקועים, וזאת אחרי שבג"ץ הורה למנות אותם.

ביטחון הפנים בישראל מעורער. משטרת ישראל הפכה לשק חבטות של כל הזירה הפוליטית ובראשה נתניהו. לכל המטלות הרבות של משטרת ישראל נוספו המטלות של אכיפת תקנות הקורונה והתמודדות עם מחאה חסרת תקדים של הפגנות שבועיות בכל רחבי הארץ למעלה מחצי שנה, חלקן אלימות ופורעות סדר וכן אלימות קשה נגד המפגינים. ובשבוע וחצי האחרונים – פרעות של חוליגנים מהימין הרדיקלי. ובנוסף לכך, במקום שר לביטחון פנים יושבת קריקטורה.

במצב הזה, מינוי מפכ"ל קבוע למשטרת ישראל הוא הכרחי. כאשר אמיר אוחנה הוא השר לביטחון פנים – מפכ"ל מוחלש הוא נזק חמור. לכן, על בני גנץ ושרי כחול לבן לחזור בהם מהלינקג' בין מינוי המפכ"ל לשאר המינויים ולאפשר לממשלה מינוי קבוע.

* מהפך בביטחון הפנים – הטרור החקלאי נמשך במלוא עוזו ומתעצם. זהו שילוב הדוק של פשיעה פלילית וטרור לאומני. מדינת ישראל צריכה להחליט שהיא נלחמת בטרור החקלאי. ברגע שתחליט – זה יהיה מהפך מחשבתי דרמטי, וניתן למצוא את המשאבים והתכניות להצלחה. סוגיית ביטחון הפנים ובעיקר ביטחון ההתיישבות והמגזר החקלאי, דורשת מהפך של 180 מעלות. אין מצב שמהפך כזה יקרה כל עוד ראש הממשלה ב-12 השנים האחרונות, שאחראי על המחדל, יישאר בתפקידו.

* הפרדת כוחות – מזה שנים רבות אני קורא לפיצול תפקיד התובע הכללי מתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. זאת, משלוש סיבות. האחת היא העומס הרב והבלתי סביר בריכוז התפקידים בידי אדם אחד. השניה היא מניעת עוצמת יתר בידיו של אדם אחד. השלישית היא החשובה ביותר – הקושי הנפשי הנדרש מאדם שגם מייעץ לממשלה וגם צריך להכריע בתיקים של ראש הממשלה ושרים, שעמם הוא עובד.

שמחתי לשמוע שגדעון סער, תומך ברעיון הזה ויוביל רפורמה כזו אם ייבחר לראשות הממשלה.

אגב, אני לא בטוח שכל אלה שתומכים בהפרדה הזאת יהיו מרוצים מתוצאותיה. הפער בין המלצות הפרקליטות לכתבי האישום בפרשיות נתניהו ועוד יותר מכך בפרשיות שרון מעיד על הקושי של התובע הראשי שהוא גם היועץ המשפטי לקבל החלטות חדות ונחרצות בתיקים של ראשי ממשלה ושרים.

* למה לא תפרו להם תיקים – כשדניאל פרידמן היה שר המשפטים הוא הציע רפורמות משמעותיות במערכת המשפט והיה במחלוקת עם ראשיה לכל אורך תקופת כהונתו. כך גם איילת שקד. וראו זה פלא – מעולם איש מהם לא זומן אפילו לבדיקה טרם חקירה בנושא כלשהו. איך זה? הרי לפי התאוריה המעוותת של הקונספירטורים, היו אמורים לתפור להם תיקים. למה לא תפרו? מה קרה?

הקונספירציה הזאת מופרכת לחלוטין. ואם שעה שממשלת ישראל קיימה ישיבה בה שלחה את חיילי צה"ל למלחמת לבנון השניה, חיים רמון היה גובר על ייצרו ולא מתנשק עם חיילת צעירה מבנותיו, גם הוא לא היה מוזמן לאף חקירה. מסע הנקם שלו נגד מערכת המשפט (למרות שיצא בזול) מעיד רק על עצמו.

* הכל שפיט? – רון וייס מבקר אותי על שאני מייחס לאהרון ברק את הביטוי "הכל שפיט", שאותו הוא לא אמר. ראשית, לא אני מייחס לו את הביטוי – הייחוס הזה לברק מקובל הן על תומכי האקטיביזם השיפוטי והן על מתנגדיו. ואם הוא לא השתמש בדיוק בצמד המילים הזה, אין ספק שהוא הנחיל את הלך הרוח שמילים אלו מבטאות. אין ספק שהוא אמר "מלוא כל הארץ משפט". אין ספק שהוא אמר ש"גם השאלה אם להסתער מימין או משמאל היא שפיטה". ובאחד מפסקי הדין שלו הוא כתב: "נקודת המוצא העיונית לבחינתה של השפיטות (או אי השפיטות) הנורמטיבית היא התפיסה, כי המשפט הוא מערכת של איסורים והיתרים. כל פעולה היא מותרת או אסורה בעולם המשפט. אין פעולה, שהמשפט לא חל עליה. כל פעולה נתפסת בעולם המשפט … אין 'חלל משפטי', שבו פעולות מתבצעות בלי שהמשפט נוקט כלפיהן כל עמדה. המשפט משתרע על כל הפעולות. לעיתים הוא אוסר, לעיתים הוא מתיר, תוך שהוא יוצר לעיתים הנחה של היתר ('הכל מותר לפרט, אלא אם כן נאסר') או של איסור ('הכל אסור לשלטון אלא אם כן הותר'). אף במקום שבו קיימת 'לאקונה' במשפט, קובע המשפט דרכים למילויה של הלאקונה. על-פי גישה זו לא ייתכן כלל מצב, שבו אין נורמה משפטית החלה על פעולה".

את הגישה הזאת ראוי לקעקע. לא, לא הכל שפיט. וסוגיות של אמונות ודעות אינן סוגיות שבית המשפט צריך לעסוק בהן, אלא להשאיר אותן לשיח הציבורי, הפוליטי והתקשורתי ולהכרעה מדינית. ומן הראוי שבית המשפט לא יתערב בענייני חקיקה, אלא אם כן יש בה פגיעה בעליל בזכויות האדם. כל עוד אין פגיעה מפורשת בזכויות, אין זה מתפקידו של בית המשפט לקבוע אם חוק זה או אחר הוא צודק וראוי.

* קדימון – אני מקווה מאוד שהסכם העודפים בין תקווה חדשה וימינה הוא קדימון להסכם הקואליציוני אחרי הבחירות.

* בלתי מוסרי בעליל – איתמר בן גביר העלה סרטון בו יצא נגד רפי פרץ, שהודיע על פרישתו מהחיים הפוליטיים, וטען שתחילת ההידרדרות שלו הייתה הפרת ההסכם עם עוצמה כהניסטית.

לדעתי, תחילת ההידרדרות שלו הייתה ההסכם עם הכהניסטים. אני נגד הפרת הסכמים, אבל כפי שיש פקודה בלתי חוקית בעליל שחובה להפר אותה ואסור לבצע אותה, כך גם חובה להפר הסכמים בלתי מוסריים בעליל, כמו ההסכם למכירת נשמתה של הציונות הדתית לשטן הכהניסטי. אבל מי שביצע את המכירה לא היה צריך רק להפר את ההסכם, אלא להתפטר בתפקידו ולפרוש מן החיים הפוליטיים. אין הוא ראוי להנהגה ציבורית. ההסכם עם הכהניסטים לא יכופר ולא ייסלח. הרב פרץ אפילו התנצל בפומבי בפני בן-גביר על הפרת ההסכם. אז לקח מעט זמן, והוא הודיע על פרישתו.

* קבורת חמור – כאשר מרב מיכאלי הייתה פובליציסטית ב"הארץ", היא הייתה חלק מן הזרם שאותו נהגתי לכנות "דבוקת שוקן". היא הייתה ממוקמת אי שם בין אורי משגב לגדעון לוי ופוליטית – בין מרצ לחד"ש. עמדותיה היו פוסט-ציוניות בעליל.

כשהחליטה להיכנס לחיים הפוליטיים ולהצטרף דווקא למפלגת העבודה, החיבור בינה לבין מפלגה זו נראה לי הזוי לחלוטין. מה לה ולמורשת המפוארת של תנועת העבודה הציונית, המגשימה, בונת הארץ, מיישבת הגבולות, מייסדת המדינה? מה לה ולציונות המעשית, הקונסטרוקטיבית, של תנועת העבודה. מה לה, שבשידור בגל"צ ב-2010 אמרה: "אני חושבת שנשים לא צריכות לשלוח את ילדיהן לצבא" ולאתוס הביטחוניסטי של תנועת העבודה? לא שמפלגת העבודה של שנות האלפיים היא אותה תנועת העבודה, אבל יש בה בהחלט שרידים של הדי.אן.איי. הזה. יש אי אלו גִצים שרוח נכונה עשויה להצית מתוכם את שלהבת התנועה. אבל מרב מיכאלי?!

לא רק אני תהיתי על בחירתה המוזרה. גם יו"ר מפלגת העבודה באותם ימים שלי יחימוביץ' תהתה, מאותן סיבות בדיוק. שלי ניסתה כל דרך תקנונית וחוקית כדי לחסום אותה, אך כשלה.

השבוע הודיעה מרב מיכאלי שהיא מתמודדת על תפקיד יו"ר מפלגת העבודה. יהיה זה אך סמלי אם היא תהיה חתומה על קבורת החמור של מפלגה, שהדבר היחיד שעוד צפוי לה הוא עבר מפואר.

* האוטו-אנטישמי נגד רוב יהודי – גדעון לוי מתגולל בחולדאי על כך שבנאום הצגת מפלגתו החדשה הוא אמר: "רוב יהודי ברור… זה אנחנו". כי זאת כמובן "גזענות". הגדרה עצמית לעם היהודי במולדתו עם רוב יהודי ברור, היא "גזענות". לא. גזענות היא המחשבה שכל עם בעולם זכאי להגדרה עצמית במדינה לאומית במולדתו זולת העם היהודי. זו גזענות ואנטישמיות. אילו גדעון לוי היה קוסמופוליטי, החושב שאין מקום לעמים ולמדינות לאום, הוא לפחות היה עקבי. אך הוא אינו שולל את הלאומית בכלל, אלא רק את הלאומיות היהודית. זו גישה גזענית ואנטישמית. והזן הנחות ביותר של אנטישמיות היא אוטו-אנטישמיות. אנטישמיות של יהודים.

"התת־אלוף שבו יצא החוצה, הטייס והקיבוצניק מחולדה הרימו ראש, ועמם הלאומנות הישראלית המכוערת, החוצה מחנות". הנה, אלה הדברים שמעוררים סלידה בתועמלן האנטי ישראלי הזה. תת-אלוף. טייס ("הרעים לטיס"). קיבוצניק (כי התנועה הקיבוצית היא מיטב הגשמת הציונות ואין דבר שהוא מתעב יותר מציונות). כל אלה הם "לאומנות מכוערת", כי רצון לרוב יהודי במדינה יהודית הוא "לאומנות" והוא "מכוער". והכמיהה לרוב יהודי היא "כמיהה נואלת".

"מה רע בישראלים שאינם יהודים?" שום דבר לא רע בהם. הם אזרחים לכל דבר הנהנים מכל זכויות הפרט. אבל העם היהודי זכאי למדינה יהודית ולשם כך לרוב יהודי.

וכך הוא מטפטף את הרעל: "מהי מדינה יהודית? כמו הרפובליקה האסלאמית של איראן או של פקיסטאן? זולתן וזולת ישראל אין עוד מדינות המגדירות את עצמן על פי דתן, או על פי הלאום של תושביהן. אין דבר כזה, מדינה יהודית. יש רק מדינה דמוקרטית — או שלא".

צרפת מגדירה את עצמה על פי הלאום הצרפתי של תושביה. בריטניה – על פי הלאום הבריטי. גרמניה – על פי הלאום הגרמני. רוסיה – על פי הלאום הרוסי. עשרים מדינות ערביות – על פי הלאום הערבי. רק ללאום היהודי אין זכות, על פי משנתו של האוטו-אנטישמי הזה, למדינת לאום משלו. "קריאה לרוב יהודי היא קריאה של לאומנים אפלים" הוא סונט בחולדאי.

לוי רוצה להסתפק ב"ישראליות". מהי ישראליות? הישראליות נובעת מהשם שהמדינה היהודית החליטה לקרוא לעצמה. "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". עצרת האו"ם החליטה על הקמת מדינה יהודית. המדינה היהודית שקמה החליטה להיקרא ישראל. היא יכלה באותה מידה להיקרא יהודה. מהי מדינת ישראל? מדינתו של עם ישראל. מיהו עם ישראל? העם היהודי.

ומה עם אזרחי ישראל שאינם יהודים? הם מיעוט במדינת הלאום היהודית, כפי שיש מיעוטים בכל מדינות הלאום.

* מקארתיזם במרעו – רוגל אלפר הוא חובב חרמות ותיק. הוא תומך עקבי ונלהב ב-BDS ובחרמות על מדינת ישראל. בתוך ישראל הוא מסית בעקביות להחרמת כל תוצרת שיוצרה מעבר למה שהיה פעם "הקו הירוק", הזכור לרע. לפני כארבע שנים הוא פרסם פשקוויל הסתה לחרם על שוקולד "השחר". למה? הרי הוא אינו מיוצר בשתכים אקבושים, רחמנא

לצלן. ובכל זאת, רוגל אלפר פרסם אז ב"הארץ" פשקוויל נאצה חריף נגד החברה

וקריאה להחרים אותה, כיוון שהחברה תורמת מדי שנה כמה שקלים להתנחלויות (ולכן זהו

"ממרח גזעני ופשיסטי").

אמש הוא העלה פשקוויל שבו הסית להחרמת מוצרי ניקיון של חברת "טאץ'", כיוון שבפרסומת שלהם מופיע אלירז שדה, שבעבר הופיע כפרזנטור של נתניהו. כך נראה המקארתיזם במרעו. מבחינת רוגל אלפר, כל עובדי חברת "טאץ'" צריכים לאבד את מטה לחמם כעונש על כך שהחברה צילמה פרסומת שבה מופיע אדם המזוהה עם נתניהו.

* טקס משותף – מחר, 7 בינואר, יחול יום השאהיד הפלשתינאי. אני מציע לחובבי הז'אנר של הטקס המשותף לחללי צה"ל ולמחבלים, להעתיק אותו ל-7.1 ולא לחלל את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל בריטואל הפרובוקטיבי הפרוורטי.

* בוער ואיננו אוכל – לפרשת "שמות". נכתב במתקפת הטרור המכונה בכיבוסית בשם החיבה "אינתיפאדה השניה", ערב פרשת "שמות" תשס"א, ינואר 2001:

וכאשר יבעירו אותו

כן ישגה וכן יפרח.

וכך, כאשר יידו עליו אבנים.

וכך, כאשר יירו עליו בדרך.

וכך, כאשר ינעצו בו סכינים –

כי הוא האמת. כי הוא הצדק.

וכי אין לו ברירה אחרת.

ואם האש כילתה כמה אשליות בדרך

… גם זו לטובה.

* דרך ארץ – בימים אלה אנחנו מפנים את הבית של אבא שלי ז"ל ומסדרים את עזבונו. להפתעתי מצאתי שלוש חבילות ועליהן כתוב: דרך ארץ.

כידוע, אני פעיל במפלגת דרך ארץ. ותמהתי – שמא אבא שלי היה פעיל בדרך ארץ עשרות שנים לפני שהיא קמה? שמא הוא חזה את הנולד?

ומה הייתה תכולתן של החבילות? במשך שנים רבות, בעיתון "במחנה" היה מדור בן ארבעה עמודים שעסק בידיעת הארץ ונקרא "דרך ארץ". אבא שלי, שהיה חובב טבע וידיעת הארץ ואוהב ארץ ישראל, שמר את גיליונות המדור הזה במשך עשרות שנים.

את האוסף הנכבד והמרגש הזה הענקתי לחברי גיא קופליק, איש ידיעת הארץ, מדריך טיולים ותיק ומורה לטבע ומדעים, העזריה אלון של אורטל.

          * ביד הלשון

קִיהָיוֹן – כ"א בטבת, יום הולדתו של אליעזר בן יהודה, הוא יום השפה העברית. לקראת מועד זה, התפרסמה ב"ישראל היום" כתבה על האקדמיה ללשון עברית ורואיינו אחדים מראשיה.

תמר גדיש, ראש המזכירות המדעית של המכון (בכתבה כתבו "ראשת", אך את דעתי על התקלה הלשונית הזאת, שהאקדמיה אשמה בה, ביטאתי כבר פעמים רבות בעבר), סיפרה בראיון שהאקדמיה אינה נוהגת לחדש מילים במקום מילים או צירופים עבריים קיימים, אבל יש מקרים חריגים ונדירים שהיא עושה כן.

היא נתנה שתי דוגמאות, שאחת ריגשה אותי מאוד. "החלפנו את המילה העברית לדמנציה – 'שיטיון' – למילה היותר סימפטית 'קיהיון'. פנו אלינו אנשים בתחילת המחלה, או ילדיהם, וטענו בצדק שהחיבור ל'שטות' לא מכבד ולא נעים, אז שינינו".

אבא שלי סבל מהמחלה בעשור האחרון לחייו; מחלה שהלכה והידרדרה. בדרך כלל אני משתדל להשתמש במונחים עבריים, אבל במקרה הזה לא הייתי מסוגל להעלות על דל שפתיי את המילה שיטיון בהקשר של אבא שלי. אבא שלי היה אדם חכם מאוד, וגם כאשר דומה היה שמוחו הולך ומתקהה מיום ליום, לא יכולתי לדבר עליו במושגים של שוטה. וגם בשנות המחלה, ברגעים של פיכחון, באה לידי ביטוי חוכמתו.

בכתבה ב"ישראל היום" נתקלתי לראשונה במונח החדש, וממש שמחתי.

* "חדשות בן עזר"