* מעבר טבעי – רבים מדברים על הקושי במעבר החד מיום הזיכרון לחג העצמאות, מיגון לשמחה. ואילו לי אין בכך כל קושי. בעבורי, אין דבר טבעי יותר מהמעבר הזה. בעבורי, יום הזיכרון ויום העצמאות הם מקשה אחת, שבה שמחה מהולה בעצב ועצב – בשמחה.
השמחה על עצמאותה של מדינת ישראל וקוממיותו של העם היהודי מהולה בעצב על מחיר הדמים שאנו נאלצים לשלם על קיומנו וביטחוננו. העצב על חללינו מהול בשמחה על כך שמותם לא היה לשווא, אלא למען המטרה הנעלה של קיום המדינה היהודית. השמחה גדולה והיגון עמוק, אך אין ביניהם הפרדה. חד הם.
* חג העצמאות – למה "יום העצמאות", כמו ימי זיכרון? חג העצמאות!
* האוטופיה השוקניסטית – מגילת העצמאות בכותרות. היא מככבת במחאה נגד המהפכה המשטרית. היא עמדה בלב הדיון בקונגרס הציוני. היא הוקראה במלואה בחגיגת העצמאות בקפלן. הוא צורפה לעיתוני סוף השבוע לקראת חג העצמאות.
גורמים שונים מחפשים ומוצאים בה אסמכתאות להשקפותיהם, לרוב בציטוטים סלקטיביים מתוכה, לכאן או לכאן. אבל מגילת העצמאות היא מקשה אחת. זה היפה בה. זה מה שהביא לשעת הרצון ההיסטורית שבה חתמו עליה הכל, מאגודת ישראל ועד הקומוניסטים.
ככל שחוגי השמאל יקראו עוד ועוד במגילת העצמאות ובצדק יעניקו לה תוקף של קדושה, הם ימצאו שזו מגילה המקדשת את הלאומית היהודית, את זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל, ואת הרעיון הנעלה, שבתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל. הם ימצאו בה כמעט בכל פסוק את המותג "יהודי" ואת המושג "ארץ ישראל". החיבור הזה למגילת העצמאות מחזק את התשתית הציונית של החברה הישראלית, וזה דבר מבורך מאוד.
גם "הארץ" מודע לכך. והוא מתחיל להתגונן מפני התופעה, באמצעות הפצת חזון חלופי לחזון מגילת העצמאות; חזון שיקעקע את חזון המגילה ויציע אלטרנטיבה הפוכה מזו של המגילה, באשר לדמותה ולזהותה של ישראל. בגיליון יום העצמאות של העיתון, הוקדש עמוד להצגת האוטופיה השוקניסטית, תחת הכותרת "מגילת העצמאות של ישראל החדשה". כלומר האוטופיה השוקניסטית היא למגילת העצמאות של מדינה חדשה שתקום במקום מדינת ישראל, או על חורבותיה של מדינת ישראל, שתשמור על המותג "ישראל" תוך ריקונו מכל תוכן.
את הטון נתן עורך העיתון אלוף בן. כותרת מאמרו היא "חוק לאום ישראלי". לא את חוק הלאום הוא רוצה לשנות כי אם את הלאום (ובכך הוא חושף את הנימוק האמתי להתנגדות לחוק הלאום). הוא רוצה מדינה חדשה במקום המדינה היהודית, עם לאום מומצא שיישא את השם "ישראלי".
הוא יוצא נגד מגילת העצמאות, נגד "שרשרת חוקי 'המדינה היהודית והדמוקרטית' משנות ה-80 וה-90", כלומר בעיקר חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, ובעיקר נגד בג"ץ ונגד השופטים "שנחשבים ליברלים" (כי שופטים ציונים אינם יכולים להיות ליברלים באמת, אלא רק להיחשב כאלה). הוא תוקף את בג"ץ ששוב ושוב דחה את העתירות של אזרחים שמבקשים להגדיר את עצמם כבני הלאום הישראלי, ונתקלו תמיד בחומה בצורה של בג"ץ, ובעיקר של השופטים "הנחשבים ליברלים" ששוב ושוב דוחים את העתירות ו"מנפנפים אותן", כלשונו. והוא מצטט מאחד מפסקי הדין הללו: "הכרה בלאום ישראלי תחולל קרע בעם היהודי, תבחין בין יהודים לישראל ותעמוד בסתירה למטרות הלאומיות שבגללן הוקמה המדינה".
הוא לא רוצה שישראל תהיה מדינת העם היהודי. מה לו וליהודים? "המדינה רוצה שארגיש מחובר לבני הדודים הרחוקים שלי בארה"ב, שלא פגשתי מעולם אך לא לחנין מג'אדלה ולעודה בשארת שכותבים לצדי ב'הארץ' ". הוא לא רוצה שישראל תהיה מדינתם של בני הדודים הרחוקים שלו, שאינו מכיר אותם והם אינם מעניינים אותו. הם לא הלאום שלו. הוא רוצה לאום אחר. עם בשארת ומג'אדלה (מעניין אם גם הם רוצים למחוק את לאומיותם ולהתחבר ללאום שאלוף בן בודה מלבו). אז מיהו הלאום שעליו מפנטז אלוף בן? "יהודים וערבים, חילונים ודתיים, מבקשי מקלט ו'זכאי חוק השבות'". כל אלה הם הלאום שלו, וישראל החדשה, שתקום על חורבות ישראל הישנה, תהיה מדינת הלאום של הסלט הזה. אבל למה "זכאי חוק השבות"? הרי מי הם זכאי חוק השבות אם לא אותם בני דודים רחוקים שלא מעניינים אותו? ולמה לא "זכאי 'זכות' השיבה", בני הדודים של בשארת ומג'אדלה שכן מעניינים אותם? ולמה שהמדינה, שתקום על חורבותיה של ישראל, תיקרא "ישראל"? איזו סיבה יש שהערבים יסכימו לשם הזה? הם הרי יודעים ששמה של המדינה – מדינת ישראל (כן, שם המדינה אינו "ישראל" אלא "מדינת ישראל") פירושו – מדינתו של ישראל. כלומר מדינתו של עם ישראל. כלומר מדינתו של העם היהודי. כי אין הבדל בין יהודי לישראלי, לא במובן הלאומי, לא במובן ההיסטורי, לא במובן התרבותי. כיוון שישראל נקראת כך ולא יהודה, כפי שיכלה להיקרא כי זו הייתה אחת האופציות, אין חפיפה בין אזרחות ישראלית לבין ההשתייכות הלאומית.
כל המאמרים בדף הזה הם ברוח העורך. שני ליטמן קוראת "לשחרר את ירושלים". וכיוון שירושלים כבר שוחררה במלחמת ששת הימים, למה כוונתה? מן הסתם, לחזור למציאות שקדמה למלחמת ששת הימים, שבה ירושלים הייתה מחולקת. אז זהו, שלא. עיקר ביקורתה אינה על מלחמת ששת הימים, אלא על דחיית תכנית האו"ם לבינאום של ירושלים, לאחר הקמת המדינה. זה החטא הקדמון. זו הבכיה לדורות. היא תוקפת את בן גוריון שהתנגד לבינאום ו"מיהר להעביר את הכנסת לירושלים והכריז שהעיר היא בירת ישראל. והיא מצטטת אותו: "ירושלים היהודית היא חלק אורגני ובלתי נפרד ממדינת ישראל… ירושלים היא לב לבה של מדינת ישראל".
אבל בישראל החדשה, שתקום על חורבותיה של ישראל, מי צריך את ירושלים? את ירושלים צריך לבנאם. כלומר שתהיה עיר בינלאומית, ולא, חלילה, בירתה של ישראל.
החזון הציוני נועד להבטיח לעד את קיומו של העם היהודי. לשם כך קמה מדינת ישראל. החזון השוקניסטי ל"ישראל" חדשה, נועד לשים קץ לקיומו של הלאום היהודי ולהמירו בלאום חדש. כלומר שמדינת ישראל, התגשמות חזון הדורות של העם היהודי, תהיה בית הקברות של החזון הזה.
כאשר אני קורא את חזון הבלהות השוקניסטי, אני כל כך שמח שלמגילת העצמאות הייתה עדנה.
* פסגת ההישגים התרבותיים – הזמר העברי הוא אולי פסגת ההישגים התרבותיים של הציונות ופסגת הישגי המדינה. שמחתי כאשר רשת ג' החליטה להקדיש את חג העצמאות ה-75 למצעד 75 השירים האהובים על הציבור (אני לא שלחתי את הבחירה שלי).
לאורך החג בחרתי להאזין לתכנית, ובשעה האחרונה היא שודרה גם בטלוויזיה, ב"כאן 11". ידעתי שיהיה זה עונג חג נפלא. ברור שאני הייתי מרכיב רשימה אחרת, אך הרשימה האישית של כל אחד היא אחרת. אך ברור היה שאשמע 75 שירים נפלאים. וכך אכן היה. חכמת ההמונים יצרה רשימה מקסימה.
השיר שזכה במקום הראשון היה "אין לי ארץ אחרת", שירו הנפלא של אהוד מנור, שהמסר שלו נכון תמיד ובעיקר השנה. היה לי ברור שהוא יזכה. גם אני הייתי מדרג אותו בין הראשונים. ערב קודם לכן, שרנו אותו בערב השאת המשואות באורטל. למקום השני הגיע "אני ואתה". המסר המשותף של "אין לי ארץ אחרת" ו"אני ואתה נשנה את העולם" מבטא הלך רוח משמעותי בחברה הישראלית בימים אלה.
ברשימת 75 השירים הישראלים שפורסמה בגיליון פסח של "ידיעות אחרונות", שלא הורכב בידי הציבור אלא בידי רשימת מומחים, השיר הנבחר היה "עטור מצחך". ברשת ג' הוא היה במקום הרביעי. אכן, שיר מקסים.
מה שהפריע לי ביותר ברשימה של "ידיעות האחרונות", היה העדרה הכמעט מוחלטת של נעמי שמר, שרק שיר אחד שלה הופיע ברשימה. היה זה "ירושלים של זהב", השיר האהוב עליי ביותר והראשון ברשימה שלי, והוא היה רק במקום ה-44. במצעד של רשת ג', הוא הגיע למקום השישי. זה בהחלט מקום ראוי. הרשימה כללה חמישה שירים של נעמי שמר. בנוסף ל"ירושלים של זהב" הושמעו בה "לו יהי", "אהבה בת עשרים", "אור" ו"אני גיטרה". עדין חסרו לי "על כל אלה" ו"בהיאחזות הנח"ל בסיני".
אחד הרגעים מרוממי הנפש ביותר בתכנית, היה ביצוע חי של קובי אוז ועילי בוטנר של שירם של יהונתן גפן ועוזי חיטמן "הילד הכי קטן בכיתה" (השיר לא היה חלק מרשימת ה-75).
* הניחו להולכים – במצעד שיר ה-75 היה גם רגע מאוס – השמעת שיר חדש "של זוהר ארגוב ועפרה חזה", באמצעות בינה מלאכותית. אני עוד מתקשה לנסח את הנימוקים להתנגדות הקשה, שמעורר בי השימוש בטכנולוגיה הזאת, כביכול כדי להקים לתחיה את היוצרים המתים. יש בזה משהו אנטי הומניסטי ולכן גם אנטי תרבותי. הניחו להולכים ואל תחיו אותם, כביכול, באמצעים טכנולוגיים. ההפקה נעשתה באישור משפחותיהם של חזה וארגוב. חבל שהם נענו לבקשה.
* שיר מוצל מאש – במהלך שידורי יום העצמאות ברשת ג', אריה גולן סיפר בידענות שאת שיר "הרעות" כתב חיים גורי עת שהה במלון בחו"ל, והוא זרק את הטיוטה לפח, והמנקה הצילה אותו. מיד הוא תיקן את עצמו, ואמר שזה לא "הרעות", אלא "באב אל ואד".
זה לא "הרעות" ולא "באב אל ואד", אלא "הנה מוטלות גופותינו". השיר הנפלא שהוא כתב כשקיבל את ההודעה על נפילת חבריו בשיירת הל"ה לגוש עציון.
ובלי קשר לזהות השיר, מן הדברים אפשר לחשוב שבמלחמת השחרור חיים גורי בילה בבתי מלון בחו"ל. חיים גורי היה לוחם ומפקד בפלמ"ח וקצין קרבי בצה"ל. במלחמת השחרור הוא נלחם כסמ"פ בחטיבת הנגב. הוא המשיך לשרת שנים רבות כקצין קרבי בצה"ל, בשירות המילואים. במלחמת ששת הימים הוא לחם כמ"פ בקרבות לשחרור ירושלים. ב-1968 מונה לתפקיד קצין חינוך ובמלחמת יום הכיפורים, בגיל 50, לחם בפועל כקצין חינוך לוחם בשריון.
אז מה הוא עשה במלון בחו"ל בתש"ח? בשנת 1947 הוא יצא בשליחות "ההגנה" למחנות העקורים בהונגריה ופעל שם בקרב שרידי תנועות הנוער הציוניות, על מנת לארגן את ניצולי השואה לקראת העלייה לארץ ישראל. משם עבר לצ'כוסלובקיה ושימש כמפקד קורס הצנחנים הראשון של צה"ל שהתקיים בתוך הצבא הצ'כי. לאחר מכן חזר לקרבות לשחרור הנגב.
הוא לא התגורר במלון, אלא נשכר לו חדר בבית. כאשר שמע על נפילת הל"ה הוא כתב את השיר הנפלא, מהחשובים בשירי תש"ח. הוא לא היה מרוצה והשליך אותו לאח. למרבה המזל הוא פספס… בעלת הבית מצאה את הנייר המקומט ליד האח, והניחה אותו על שולחנו. גורי קרא שוב את השיר והחליט לפרסמו. והשאר היסטוריה.
* מביך – מי כתב את הדיאלוגים המביכים של המנחים של טקס פרס ישראל? איזה עונש מגיע לו?
* הדרוזים בגולן ואנחנו – פעיל ימין שלח לי הודעת ווטסאפ ("שהועברה פעמים רבות" – כלומר היא מופצת בטירוף) שמספרת על כך ש"הדרוזים" (בה"א הידיעה) מהגולן יורדים כבר ארבעה ימים לאזור טבריה, משתוללים, "מפרים את הסדר, יורים זיקוקים, אמש אף ביצעו ירי חי והוציאו סכינים מהרכבים למול תושבי טבריה וצרחו 'נשחט אתכם אחד אחד'… זו עליית מדרגה לקראת מרד דרוזי ברמת הגולן".
אני חי עם הדרוזים בגולן. אני עובד אתם. אני יודע שהם רחוקים כרחוק מזרח ממערב מהתיאורים האלה. אולי בשולי השוליים יש דבר כזה. ובכל זאת, כדרכי, העדפתי לבדוק את הדברים. בדקתי עם ראש המועצה האזורית גולן חיים רוקח. רוקח אמר שלא שמע על דבר כזה וזה מנוגד למערכת היחסים, אך יבדוק. הוא בדק עם המשטרה ועם עמיתיו ראשי המועצות הדרוזים. לא דובים ולא יער.
כידוע, למרבה הצער, אצל הערבים וגם אצל הדרוזים, חגיגות מלוות בפנטזִיות של ירי באוויר. אגב, זו תופעה שיש למגר אותה. כנראה שזה מה שקרה בחגיגות נבי שועייב. יכול להיות שהיו גם בודדים שעשו את הדברים שפורסמו בהודעה הכוזבת, ומי אמר שהם בכלל מהגולן?
היחסים עם הדרוזים בגולן מצוינים והולכים ומתהדקים. למשל, מכון שמיר למחקר פתח לאחרונה שלוחה בכפרים הדרוזים. שעה שממשלות ניהלו מו"מ על נסיגה מהגולן, הדרוזים נקטו צד אנטי ישראלי, מתוך חשש למה שיקרה להם אחרי הנסיגה, תחת השלטון הסורי. ככל שאנו מתרחקים מן הימים הרעים ההם, מתחולל שינוי. באותם ימים, ביום העצמאות הסורי הכפרים הוצפו בדגלי סוריה והדרוזים ציינו אותו בהפגנות המוניות (כולל רבים שבשיחות פרטיות סיפרו על הפחד שלהם מהנסיגה והביעו את רצונם להישאר בישראל). השנה, תומכי סוריה הצליחו במאמצים אדירים לגייס 150 מפגינים ביום העצמאות הסורי.
גם בתקופת המו"מ על הנסיגה, חשנו ביטחון מוחלט בכפרים הדרוזים, על אף ההצהרות הפומביות בעד נסיגה. ועכשיו – על אחת כמה וכמה. תהליך הישראליזציה של הדרוזים בגולן מואץ.
כנראה שיש בימין הקיצוני מי שרוצים לשלהב יצרים ולהסית נגד הדרוזים בגולן באמצעות הפצת כזבים.
* חניון צה"ל – לכבוד החג הדרוזי נבי-שועייב וחג העצמאות, הקים צה"ל סמוך לבוקעתא את חניון צה"ל ובו תצוגת כלי לחימה. לאורך החג, פקדו את המקום המוני משפחות דרוזיות מן הכפרים בגולן, טיפסו על הכלים והצטלמו עליהם.
לפני עשר שנים דבר כזה לא היה קורה. זו עדות לישראליזציה ההולכת וגוברת של הדרוזים בגולן. חבל שאנשים רעים מנסים לסכסך בינינו.
* עלו לישראל – העיתונאי אטילה שומפבלי פרסם מאמר ב-ynet שבו קרא ליהודי ארה"ב לעלות לארץ ולהיאבק כאן על דמותה הדמוקרטית והליברלית. כבר שנים רבות לא קראתי מאמר כזה, הקורא ליהודי ארה"ב לעלות לישראל, ושמחתי מאוד לקרוא את הדברים.
כל קריאה ליהדות העולם לעלות לישראל, היא המעשה הציוני הנכון. לאו דווקא מהסיבה שציין שומפלבי. שרק יבואו. כן, שיבואו וישפיעו. גם אם בנושאים רבים דעתם תהיה שונה משלי. ושבעקבותיהם יעלו יהודים מן הצד האחר כדי לאזן. ישראל היא הבית של כל יהודי העולם ועליה לארץ היא ליבת הליבות של הציונות ומטרת העל של ישראל.
* הפגנת השלטון – ביד אחת נתניהו שולח את שליחיו לנהל מו"מ על פשרה – רפורמה בהסכמה לאומית רחבה.
ביד שניה הוא יוזם הפגנת המונים נגד ההידברות, נגד פשרה, נגד הסכמה לאומית;
הפגנת הדי-9.
* משמרות המהפכה המשטרית – המפגינים בהפגנת השלטון שדרכו בהמוניהם על תמונות הענק של נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות ושל היועמ"שית בהרב מיארה, הזכירו לי את המפגינים האיראנים המוסתים שדורכים על דגלי ענק של ישראל וארה"ב.
מדובר בפירוש בהסתה לרצח של השתיים.
שר המשפטים (!) עוכר המשפט, שפך שמן למדורה בנאום הסתה רעיל, רווי שקרים ומשולח רסן נגד מערכת המשפט והצדק של מדינת ישראל.
איש רע ומסוכן.
* מה האלטרנטיבה? – האם אחרי נאום ההסתה, השקרים והתרת הדם של השר עוכר המשפט יריב לוין נגד מערכת המשפט של מדינת ישראל, יש עוד טעם בהמשך המו"מ להשגת פשרה של רפורמה בהסכמה לאומית רחבה?
הנאום מוכיח, מצד אחד, עד כמה יהיה קשה להגיע להסכמה, אך מצד שני עד כמה נוראית האלטרנטיבה ועד כמה חובה להגיע להסכמה.
מה האלטרנטיבה? להגיע לפיצוץ? למלחמת אחים?
רפורמה בהסכמה היא הכרח קיומי. רפורמה כזו חיונית וחשובה כשלעצמה וחשובה ביתר שאת כאשר האלטרנטיבות הן המהפכה המשטרית או הכנעת הממשלה, שאולי תתן לחלק מן המתנגדים תחושת סיפוק רגעית, אך השלכותיה על עתיד החברה הישראלית חמורות.
על הנושאים והנותנים בבית הנשיא לגלות נחרצות בחתירתם להסכמה רחבה, תוך התעלמות ככל הניתן מרעשי הרקע מבחוץ ומתוך הבנה שיריב לוין ואהוד ברק ייאבקו נגדה, יכפישו אותה, יציגו אותה כ"כניעה" וכ"פשרה רקובה". עליהם לנהוג כך, כי זה האינטרס הלאומי של מדינת ישראל.
* מאזן אימה – אני סולד מהפגנות של השלטון. של כל שלטון. בכל נושא. גם כאשר עמדתי כעמדת השלטון.
עוד יותר מכך אני סולד מהפגנה של שלטון שמנסה לחולל מהפכה משטרית, ומוציא את ההמון לרחובות לתמוך במהפכה המשטרית.
ובוודאי כאשר זו הפגנה נגד הידברות, נגד פשרה, נגד הסכמה לאומית רחבה.
אבל השאלה היא לאן הולכים מכאן, אחרי ההפגנה.
התרחיש הפסימי, הוא שהממשלה תראה במפגן הכוח הזה רוח גבית לביצוע המהפכה. זה יהיה אסון לאומי, שייצור קרע חסר תקדים בעם. השלכותיה החוקתיות, החברתיות, הכלכליות, המדיניות והביטחוניות של המהפכה, אם תתרחש חלילה, הרות אסון.
אבל יש גם תרחיש אופטימי. התרחיש האופטימי הוא שהפגנת הענק המרשימה, מול המחאה המרשימה נגד המהפכה, תיצור מאזן אימה שיביא את המנהיגים של הקואליציה והאופוזיציה לפשרה.
אני רוצה להיות אופטימי.
* נראטיב בכייני – נראטיב בכייני שמופץ בימים האחרונות ברשת, בעיקר כדי לעודד השתתפות בהפגנת השלטון: "הם" התחננו שנעצור את החקיקה כדי לא לפגוע במועדים ובחגים הלאומיים. אנחנו נכנענו "להם" והשהינו את החקיקה, ו"הם" הונו אותנו והמשיכו את המאבק במלוא העוצמה, כולל הפגיעה בטקסי יום הזיכרון וכו'.
המציאות אחרת. אני שייך לחוגים שקראו להפוגה בתקופת החגים. הפניה הייתה לממשלה ולמחאה. הקריאה הזאת ממש לא באה מתנועות המחאה, אלא הופנתה אליהן. הן לא נענו ולא אמרו שייענו. והאמת היא שגם הממשלה לא נענתה. ממש לא.
להיפך, הממשלה המשיכה במלוא הקיטור, עמדה להביא להצבעה את חוק ההשתלטות על הוועדה למינוי שופטים וכאשר שר הביטחון אמר את האמת לציבור והעניק לנתניהו עוד סולם (בנוסף לשני הסולמות שקיבל מהרצוג) לרדת מן העץ הגבוה, הוא הודח. רק התגובה הציבורית הספונטנית של מאות אלפי הישראלים שיצאו אותו הלילה לרחובות, השביתה הכללית (שאולי תואמה עם נתניהו שחיפש נואשות תירוץ להיאנס) והחשש שלא יהיה לממשלה רוב, הביאו את נתניהו להשהיית החקיקה ולביטול ההדחה. כלומר, נתניהו לא נענה לפניה להפוגה במהלך החגים, אלא נאלץ להשהות את המהלך בלית ברירה.
קיוויתי שגם ההפגנות תושהינה והצטערתי כשזה לא קרה, אבל מעולם לא הייתה אמירה כזאת של תנועות המחאה.
והיו סיבות טובות להמשיך במחאה. ראשית, מיד למחרת ההודעה על ההשהיה, הונח חוק המהפכה על שולחן הכנסת, בצעד מתריס של תקיעת אצבע בעין. שנית, החלו ההפגנות בעד המהפכה. שלישית, שרים בכירים הצהירו שהמהפכה תחודש מיד במושב הבא של הכנסת ובעיקר – המוחים לא מאמינים למילה של נתניהו, והרי נתניהו הרוויח בחוסר יושר את אי האמון בו.
ההפרעות בטקסי הזיכרון היו מגונות וראויות להוקעה, אך הן לא אורגנו בידי המחאה. במחאה משתתפים מאות אלפי אזרחים. בהפרעות בטקסים השתתפו בודדים, אולי עשרות. אך העובדה שתנועות המחאה לא קראו לציבור להימנע מכך (להבדיל מהמנהיגים הפוליטיים – נתניהו, גלנט, גנץ ולפיד בקריאה משותפת) היא שגיאה חמורה. וההפרעה הקשה ביותר הייתה בבאר שבע, שבה הייתה פרובוקציה של הממשלה ששלחה דווקא את הדוצ'ה והוא הגיע בלוויית מאות כהניסטים שבאו להריע לו ולהפוך את האזכרה לחללים לאסיפת בחירות כהניסטית.
הנראטיב הבכייני נועד לפגוע בהידברות בניסיון להכשיל אותה.
כעת, לאחר הפגנת השלטון, אני חוזר להפגין.
* תרבות השקר – השתתפות 200,000 איש בהפגנת השלטון בעד המהפכה המשטרית, היא הצלחה גדולה של המארגנים; מפגן כוח מרשים ביותר. אז למה הם צריכים לספר שהיו שם 600,000 איש ואפילו 700,000? למה?
נכון. בדרך כלל מארגני מחאות והפגנות נוטים להגזים במספר המשתתפים. גם ארגוני המחאה מוסיפים מע"מ למספר האמתי. אבל להכפיל פי 3.5?! הרי אדם נורמטיבי יתבייש להיתפס בשקר כזה.
זו תרבות השקר הביביסטית. זו התרבות שהצמיחה פוליטיקאים כמו גוטליב, דיסטל אטבריאן וקרעי. זו תרבות שבה אין שום ערך לאמת. זו תרבות שבה ניתן לערבב אמת ושקר בלי למצמץ או לעפעף.
זו התרבות שבה מאות אלפי מפגינים עם דגלי ישראל בידיהם הם הפגנת דגלי אש"ף, המפגינים נגד המהפכה מקבלים כסף על השתתפותם בהפגנה, מערכת המשפט הישראלית מגוננת על אנסים ומחבלים וגילה גמליאל היא שרת הביטחון.
* איפה ואיפה – תגבור הרכבות והתחבורה הציבורית לירושלים בהפגנת השלטון, הוא צעד נכון ואף הכרחי. התחבורה הציבורית נועדה לתת שירות לציבור, וכאשר ידוע על תנועה חריגה של נוסעים, נכון שהתחבורה הציבורית תתאים את עצמה למצב ותיתן לו מענה. קל וחומר כאשר מדובר בהפגנה, כלומר במימוש זכותם הדמוקרטית של האזרחים.
אבל כדאי לזכור ששרת התחבורה מירי רגב אסרה על תגבור רכבות בהפגנות הגדולות מול הכנסת נגד המהפכה, והסבירה ש"משרד התחבורה אינו משרד היסעים פרטיים להפגנות".
* ניתלים באילנות גבוהים – תומכי המהפכה המשטרית, נוהגים להיתלות באילנות גבוהים. לצטט מי שמתחו לאורך שנים ביקורת על בג"ץ ועל האקטיביזם השיפוטי, ולהציג את הביקורת שלהם כתמיכה, כביכול, במהפכה.
כמי שמתח במשך שלושים שנה ביקורת כזאת ולא שיניתי את דעתי, ועם זאת אני מתנגד בחריפות למהפכה, כי התרופה למיגרנה אינה עריפת הראש, כך גם אחרים.
אחד המצוטטים הוא מי שהיה נשיא בית המשפט העליון משה לנדוי. בנותיו ונכדו של לנדוי פרסמו מאמר, שבו דחו את ההיתלות הזאת, ציטטו את עמדותיו של לנדוי וכתביו, והוכיחו שהם מנוגדים לעמדות המהפכה.
ועוד מצוטט הוא פרופ' מני מאוטנר. אלא שבניגוד ללנדוי ולרות גביזון, למשל, הוא עוד חי אתנו ויכול להגיב.
ביום העצמאות הוא פרסם רשומה בפייסבוק, שבה הביע תמיכה בסרבנות, במרי אזרחי ובאי ציות, אם תתקבל ההצעה של השתלטות פוליטית על הוועדה למינוי שופטים.
אני נגד סרבנות, נגד אי ציות, נגד מרי אזרחי ולא מסכים עם מאוטנר. אבל הרשומה מעידה עד כמה מופרכת ההיתלות של מחוללי המהפכה באילנות גבוהים.
* קול האחריות הלאומית – בתוך הטירוף שבו אנחנו נמצאים בחודשים האחרונים, הנשיא הרצוג הוא בעיניי הגיבור של התקופה.
הוא מבטא, יותר מכל אחד אחר, בדבקות ועקביות את קול השפיות, קול האחריות הלאומית, קול המתינות, קול הפשרה והחתירה להסכמה.
אני מאחל לו הצלחה בשליחותו, כי האלטרנטיבה היא אסון.
* במלחמת אחים אני פציפיסט.
* לא למדו – בג"ץ דחה את עתירת התנועה לאיכות השלטון לצו ביניים המונע את התערבותו של בן גביר במינויים עתידיים במשטרה. העתירה נגעה למינויים הקשורים לניהול המחאה הציבורית.
האידיוטים השימושיים בבג"ץ, שהכשירו את שרץ הכהניזם, כאשר אפשרו לבן גביר להתמודד לכנסת, והמיטו עלינו את האסון הזה, לא למדו דבר.
* מצביעי בן גביר מתפכחים – רוב האנשים שהצביעו לדוצ'ה, אינם כהניסטים, אינם מכירים את תורת הגזע הכהניסטית ואינם תומכים בפתרון הסופי הכהניסטי, אולי אפילו לא שמעו על "הרב" כהנא שר"י, אבי אבות הטומאה, אחד משני מוריו ורבותיו של בן גביר, לצד המחבל, רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין ימ"ש. אולי גם אינם מכירים את עברו הפלילי הטרוריסטי.
הם פשוט שוטים ועיוורים שהאמינו למקסם השווא ולהבטחותיו הדמגוגיות והפופוליסטיות, שאם רק יתנו לו להיות בעל הבית תהיה כאן "משילות" והוא ינצח את הטרור ואת הפשיעה. כאילו אפשר להילחם בטרור ובפשיעה בהתלהמות פשיסטית גזענית, ברפורמות פיתות אינפנטיליות ועם רקורד של ראש כנופיה ומנהיג הכהנא יוגנד. והם מתפכחים. הם רואים את השר הכושל, שבארבעה חודשי כהונתו יש קפיצת מדרגה אדירה בכל תחומי הפשיעה וביטחון הפנים. הם רואים שכוחו בהתלהמות בטיקטוק, בהכרזות הזויות ברחוב על מבצע "חומת מגן 2" ובפרובוקציות מבחילות באזכרה בבית העלמין בבאר שבע, שאליה הגיע חמוש במאות חוליגנים כהניסטים שהריעו לו והפכו את האזכרה לעצרת בחירות כהניסטית אלימה והתעמתו עם משפחות שכולות.
הם רואים שמכל הבטחות הבחירות שלו לא נותר זכר. ההבטחה האחרונה של בן גביר שהתקיימה, הייתה כאשר נופף בסמל שנתלש מרכבו של ראש הממשלה רבין והבטיח לכלי התקשורת: בפעם הבאה נגיע אליו.
* אם הממשלה רוצה לקדם את הציונות – אין שום קשר בין כהניזם לציונות. לכן, כאשר שר מעוצמה כהניסטית מנסה לקדם יוזמות תחת המותג "ציונות", סביר להניח שזה שימוש לרעה במותג למטרות כהניסטיות.
כאשר השר הכהניסט וסרלאוף מציע החלטת ממשלה שעל פיה "הציונות" תהיה "ערך מנחה" בהחלטות הממשלה, אין כוונתו לציונות אלא לכהניזם. כאשר הוא נתלה בחוק הלאום, הוא נתלה בדימוי השקרי של חוק הלאום בפי מתנגדיו, כאילו זהו חוק שנועד להפלות ערבים. כזכור, בג"ץ דחה את הטענות הללו והפריך אותן מכל וכל. כעת השר הכהניסט מנסה להשתמש לרעה בחוק בניגוד לתכליתו.
אם הממשלה רוצה להגשים את הציונות, עליה להוכיח זאת במעשים, לא בפרובוקציות. יש היום הזדמנות לעליה גדולה מרוסיה ומאוקראינה. מן הראוי שהממשלה תציב את עידוד העליה הזאת וקליטתה על ראש שמחתה. בינתיים היא לא נוקפת אצבע בנדון.
אם הממשלה רוצה להגשים את הציונות, היא יכולה ללמוד מממשלת בנט, הממשלה הציונית ביותר שהייתה כאן מאז ממשלת שמיר. היא יכולה ללמוד איך הממשלה עלתה לגולן והחליטה פה אחד על תכנית לאומית חסרת תקדים להכפלת ההתיישבות הציונית בגולן, כולל הקמת יישובים חדשים, ומיד נכנסה לביצוע. היא יכולה ללמוד איך הממשלה החליטה על הקמת 14 יישובים חדשים בנגב, אחרי עשרות שנות קיפאון. אם הממשלה רוצה לקדם את הציונות, שתיישם את החלטות הממשלה הקודמת ותיזום החלטות נוספות ברוח זו.
אם הממשלה רוצה לקדם את הציונות, שתיישם את ההחלטה על מתווה הכותל, ותחזיר את הכותל למעמדו כנכס לאומי ולא מגזרי וכאבן שואבת ליהדות העולם. אם הממשלה רוצה לקדם את הציונות, שתחזור בה מכוונתה להתנקש בחוק השבות, החוק הציוני החשוב ביותר בספר החוקים של ישראל. אדרבא, שתעגן את חוק השבות כחוק-על, שאי אפשר יהיה לפגוע בו. כך נוהגת ממשלה ציונית במדינת הלאום של העם היהודי.
* שרת הביטחון – "גילה גמליאל – שרת הביטחון". מעניין מה פרויד היה אומר על זה.
* בהיסח הדעת – אורי הייטנר, מנכ"ל נאס"א.
(אופס, כתבתי בהיסח הדעת).
* ביד הלשון
בורח כמו ממגפה – מתוך מאמרו של יוסי ורטר ב"הארץ": "כל פוליטיקאי שפוי, גם מן הימין, היה בורח מהגברת הרעילה הזו כמו ממגפה, מחשש שתסבך אותו בתביעות דיבה, אם לא גרוע מכך".
הביטוי המקובל הוא "לברוח כמו מאש". מאיפה ה"לברוח כמו ממגפה"? מנעמי שמר.
מתוך שירה "עוד לא אהבתי די":
ואף על פי שאת פה
ואת כל כך יפה
ממך אני בורח
כמו ממגפה.
* "חדשות בן עזר"
הבלוג של אורי הייטנר 