צרור הערות 15.5.22

* הרוגה של מתקפת הטרור – אל ג'זירה היא רשת הסתה ופייקניוז איסלמיסטית, תומכת טרור, אנטי ישראלית, אנטישמית ואנטי אמריקאית. כעת הם מפיצים בלי כל ביסוס ובדיקה את הטענה שצה"ל הרג את הכתבת שלהם. וזאת יש לזכור – ישראל נמצאת חודשיים תחת מתקפת טרור, שבסיסה בג'נין. כל פעולות צה"ל בג'נין הן פעולות מובהקות של הגנה עצמית. הכתבת שנהרגה היא עוד הרוגה של מתקפת הטרור.

* "בצלם" קופצים בראש – אם הארגון העוין, האנטי ישראלי, "בצלם", "קובע" על סמך כלום ושום דבר שכתבת אל-ג'זירה נהרגה מירי כוחות צה"ל, הדבר מחזק את התחושה שמדובר בעלילת דם. ארגוני הטרור ו"בצלם" ממהרים להפיץ את ה"גרסה" שלהם, כדי לעצב את התודעה לפני פרסום התחקיר המקצועי, וכדי ליצור דה-לגיטימציה מראש לתחקיר הצה"לי.

אני סומך ב-100% על התחקיר של צה"ל, תהיינה תוצאותיו אשר תהיינה.

* לא לחזור על מחדל א-דורה – בפרוץ מתקפת הטרור הרצחנית, שבה דחה ערפאת את הצעות השלום מרחיקות הלכת של אהוד ברק, המכונה בכיבוסית "האינתיפאדה השניה", נהרג הילד הפלשתינאי מוחמד א-דורה במהלך חילופי אש בצומת נצרים. הפלשתינאים הפיצו את תמונת מותו בכל העולם והאשימו את ישראל בהריגתו. א-דורה הפך לגיבור לאומי של הפלשתינאים ושל הערבים והמוסלמים בעולם, וסמל ל"אינתיפאדה". דמותו הוצגה ומוצגת עד היום כסמל לאכזריות של ישראל אקובשת ורוצחת הילדים.

התגובה הישראלית הייתה לקיחת אחריות והתנצלות. בלי תחקיר. בדיעבד הוכח שא-דורה נהרג מאש הפלשתינאים. אבל עלילת הדם כל כך התקבעה בתודעה, עד שהעובדות לא יכלו להשפיע על המיתוס.

אגב, בשלב מסוים אפילו דובר הטרור גדעון האו-האו לוי הודה, בגמגום, שהפלשתינאים הרגו את א-דורה. הוא כתב משהו כמו "מה זה משנה מי הרג את א-דורה. אם צה"ל לא הרג אותו, אז הוא הרג א-דורה אחר". אבל השבוע הוא שב וחזר על עלילת הדם.

אסור לנו לחזור על מחדל א-דורה. יש לבצע את התחקיר על מות שירין אבו-עקאלה באופן יסודי אך מהיר, ואם יתברר שהיא נהרגה מאש פלשתינאים, יש להפיץ בכל דרך ובכל ערוץ את המידע הזה. אם יתברר שהיא נהרגה מאש צה"ל, יש להסביר שהיא נקלעה לפעולת הגנה מובהקת של סיכול טרור, ואין לישראל כל כוונה לפגוע במי שאינם מחבלים.

ובכלל, הגיע הזמן לשינוי דרמטי ברמת ההסברה של ישראל, הסובלת משיתוק כבר 74 שנים. די להפקיר את השטח לתעמולת הזוועה והשקר של חמאס, בי.די.אס., פת"ח, שוברים שתיקה, הג'יהאד האיסלמי, "בצלם" ואל-ג'זירה.

* אל תקלקלו את החגיגה – סירובם של הפלשתינאים להעביר את הקליע לבדיקה בליסטית בישראל מעידה שהם יודעים את האמת, והאמת עלולה לקלקל להם את החגיגה.

* לא נעים לראות – מאוד לא נעים לראות שוטרים מסתערים לתוך לוויה ומכים אנשים סביב הארון.

כדי להימנע מכך, מן הראוי שההלוויה לא תהפוך להתפרעות, והמלווים לא ירגמו באבנים את השוטרים.

אבל זאת ההתבכיינות המתקרבנת והצבועה הרגילה. ככל שתוקפנותם גדולה יותר, כך התקרבנותם דביקה יותר והתבכיינותם יללנית יותר. כך הם מצליחים להשיג אהדה בקרב אידיוטים שימושיים בעולם וגם בתוכנו.

אבל בדרכם זו הם ממיטים על עמם רק אסונות. אלו הישגים לאומיים זה הביא להם?

* שמן למדורה – במלאת שנה לפרעות בלוד, נערכה הפגנה ערבית לזכר פורע שנהרג. לא התנצלות, לא חשבון נפש, רק המשך הפרובוקציות והוספת שמן למדורה, שהם הבעירו בשעת מלחמה.

* תחתית החבית – עופר כסיף בן העוולה, הנבל המנוול, מנצל לרעה את החסינות כדי לתקוף שוטרים בדרכו לחבור להפרות סדר של האויב, תחת דגל אש"ף, שבו הוא אוהב להתעטף, בעוד את דגל ישראל הוא הצית בהפגנה באוניברסיטה העברית, כששנינו היינו שם סטודנטים. הוא מנצל לרעה את חסינותו הפרלמנטרית לצורך מלחמתו במדינת ישראל ולתמיכתו באויביה ובמחבלים. אני יכול להכיל אנשים כמו אחמד טיבי ואיימן עודה אבל לא חלאה אוטואנטישמית, אויב שנולד לאם יהודיה, כמו בן הבליעל הזה. אני יכול לכבד אויב, אבל אויב שהוא בן עמי, הוא בעיניי תחתית החבית של הזוהמה האנושית.

* הרצון להאשים – זהבה גלאון תקפה, בתכנית "פגוש את העיתונות", את המשטרה על כך שהיא דורשת לפתוח בחקירה נגד עופר כסיף על תקיפת קצין משטרה. אחרי שזרקה לפרוטוקול שהיא לא חושבת שח"כים צריכים לתקוף שוטרים, היא טענה שהמשטרה לא דרשה לחקור את בן גביר שתקף שוטרים ומסקנתה: "המשטרה נוהגת איפה ואיפה בין יהודים וערבים".

לידיעתה של גלאון – עופר בן גביר ואיתמר כסיף, שניהם יהודים. נכון, שניהם יהודים מנוולים. שניהם יהודים נאלחים. שניהם יהודים שמביישים את היהדות. כשהם מביטים זה בזה, כל אחד מהם רואה מולו את הישראלי המכוער. שניהם קורצו מאותה שקית זבל. אבל טכנית, שניהם נולדו לאימהות יהודיות.

אני משער שגלאון יודעת זאת. אבל הרצון שלה להאשים את המשטרה בהפליה בין יהודים לערבים חזקה ממנה.

* למה אין ועדת אתיקה – אחמד טיבי ניצל לרעה את חסינותו הפרלמנטרית וסייע לחשוד בהפרות סדר להימלט. מה תעשה לו ועדת האתיקה של הכנסת? כלום. למה? כי אין ועדת אתיקה. למה? כי ראש האופוזיציה מונע את הקמתה. למה? כדי לאפשר לביביריוניו, לה-פמיליה הפרלמנטרית, להשתולל ולהתפרע בכנסת באין מפריע.

* העומד בראש ההסתה – ראש האופוזיציה הודיע, שאם יתברר שאילנה ספורטה חניה אכן שלחה את מכתבי האיום לאשתו ובנו של בנט, היא תסולק מן הליכוד.

האם ראש האופוזיציה מתכוון להוציא מהליכוד גם את העומד בראש מסע ההסתה שהביא למעשה?

* בשם האג'נדה – בסקר בערוץ 12 השיבו 33%, שליש מן המשיבים, שהם מאמינים להכחשה של הליכוד, כאילו לא קיים מו"מ קואליציוני עם רע"ם.

אני לא מאמין. אני משוכנע שהרוב המוחלט מתוך המשיבים כך, יודעים גם יודעים שהליכוד ניהל מו"מ עם רע"ם, והם השיבו כך מטעמי אג'נדה.

* אף פעם לא מרוצים – ממשלת בגין פרצה את הדרך להתיישבות ביהודה ושומרון, באזורים שמחוץ לתכנית אלון, שלא היו במדיניות ההתיישבות של ממשלת המערך. הוביל את המהלך הזה שר החקלאות ויו"ר ועדת השרים להתיישבות אריק שרון, שהיה בולדוזר של ממש.

ואני זוכר באותם הימים שביתת רעב ממושכת של ראשי היישובים ביו"ש בגן הוורדים בירושלים. הם יצאו נגד הממשלה שאינה פועלת די לפיתוח ההתיישבות ולהסדרת מעמדה המשפטי. לא הייתה ממשלה שראשי יש"ע לא הלינו עליה ועל מדיניות ההתיישבות שלה. אפילו על ממשלת שמיר, שבתקופתה הייתה תנופת ההתיישבות הגדולה ביותר.

מועצת התכנון אישרה השבוע הקמת 4,000 יח"ד חדשות ביו"ש. ומועצת יש"ע תוקפת את מדיניות ההתיישבות של הממשלה, כפי שתקפה את כל הממשלות.

איני בא אליהם בטענות; בסה"כ הדרך הזו הביאה להם הישגים רבים, ולכן סביר שימשיכו לפעול כך נגד כל ממשלה גם בעתיד. אבל כדאי לקחת בפרופורציות את הביקורת, שאינה ביקורת עניינית, אלא טקטיקה להשגת עוד ועוד.

* טרור מתוך תקווה – במאמר ל-ynet יריב אופנהיימר חוגג: עכשיו כבר אי אפשר להאשים את אוסלו ואת ההתנתקות בפיגועים. הם נעשים בידי בודדים, שנמצאים תחת שלטון צה"ל והם מבטאים יאוש ממצבם, בשל המדיניות הקיצונית של הממשלה ובג"ץ שמיישר קו עם הממשלה והמתנחלים.

אף אחד לא טען שהטרור כשלעצמו הוא תוצאה של אוסלו או ההתנתקות, ומי שאומר זאת, מדייק בערך כמו מי שטוען שהטרור הוא תוצאה של מלחמת ששת הימים, או כפי שהאופנהיימרים מכנים זאת, "אקיבוש" או איזו מילה דומה. הטרור הערבי מלווה אותנו מראשית שובם של היהודים לארץ ישראל, במחצית השניה של המאה ה-19. מתקפות הטרור ב-1920, 1921, 1929, 1936-1939, 1947, קדמו לאוסלו ולהתנתקות, אך גם ל"אקיבוש" וגם ל"נכבה". והם נמשכו אחרי הקמת המדינה, אחרי מלחמת ששת הימים, אחרי אוסלו, אחרי "חומת מגן", ומי שטוען שיש לו פטנט למגר את הטרור סופית, אמין כמו אריק שרון בליל המיקרופונים במרכז הליכוד (פברואר 1990): "מי בעד חיסול הטרור שירים את ידו".

אולם אוסלו וההתנתקות הביאו לעליה חסרת תקדים בפיגועי הטרור הרצחניים. הסיבה לכך הייתה הכנסת רב המרצחים ערפאת וצבאו לתוככי יהודה, שומרון ועזה. הסכם אוסלו היה הונאה שנועדה להכניס את אש"ף לאזורים אלה כדי לשדרג את יכולתו לפגוע בנו, ואכן, כך היה. הסכם אוסלו הביא ליותר מאלף נרצחים ישראלים בפיגועי טרור. לא יאוש הביא להגברת הטרור אלא תקווה ואמונה שהנה, הם בדרך לניצחון, הישראלים מתפוררים ומפחדים לצאת מהבתים שלהם.

מבצע "חומת מגן" הביא לשינוי דרסטי ולירידה דרמטית בטרור, כיוון שבמבצע הושמדה תשתית הטרור ביו"ש ובעיקר, כיוון שבעקבות המבצע ישראל החזירה את חופש הפעולה של צה"ל וכוחות הביטחון לשטחי הרש"פ. ודוק – השטחים האלה אינם בשליטת ישראל. יש ברש"פ נשיא, ממשלה, פרלמנט, כוחות ביטחון, שב"כ, שלטון מוניציפלי, מערכת משפט, בתי כלא, שגרירויות בכל העולם. אבל צה"ל פועל בשטחים אלה, כי אין ברירה אחרת, הרי את האלטרנטיבה ראינו. בתי הקברות מלאים בתוצאותיה. הירידה התלולה בטרור היום לעומת התקופה שבין אוסלו ל"חומת מגן", נעוצה בכך שצה"ל והשב"כ פועלים מדי לילה בשטחי הרש"פ ועוצרים את המחבלים לפני שהם יוצאים לפיגועים בישראל. פיגועי הטרור הם אלה שצה"ל אינו מצליח לסכל. לצערנו, לאחרונה היו מספר מקרים כאלה, ותוצאותיהם – קטלניות. רובם מאזור ג'נין, ששם כנראה נוצרה תשתית טרור, וכנראה שלא יהיה מנוס מפעולה רצינית בג'נין ובנותיה, כדי לחסל את התשתית הזאת.

וברצועת עזה? כיוון ש"חומת מגן" ברצועה בוטלה ברגע האחרון, צה"ל אינו פועל בתוכה. ועקירת גוש קטיף והחזרה לקווי 4.6.67 ברצועה רק הגדילו את שטח שליטת הטרור. רצועת עזה היא ישות טרוריסטית, שמבוססת על אלפי רקטות המכוונות לעבר אוכלוסיה אזרחית בישראל. בסופו של דבר, במוקדם או במאוחר, לא תהיה ברירה, אלא לבצע "חומת מגן" ברצועת עזה, להשמיד את תשתיות הטרור והרקטות ולהחזיר גם לשם את חופש הפעולה של צה"ל.

* עיתונאי והיסטוריון – מי זה אספסקי לוי? אספסקי לוי הוא עיתונאי. איך אני יודע? בתחתית מאמרו ב"הארץ" כתוב: "הכותב הוא עיתונאי". העיתונאי כתב מאמר שכותרתו: "איך עושים שלום". כשראיתי את הכותרת הסתערתי בהתלהבות על המאמר. הנה, סוף סוף נלמד איך עושים שלום. הרי 74 שנים אנו מחכים לאספסקי לוי, להלן "העיתונאי", שיבוא ויסביר לנו איך עושים שלום. מן הסתם, כוונתו לשלום בין ישראל לפלשתינאים.

ובכן, יש לו רעיון מבריק. לבטל את מדינת ישראל. במקומה נקים מדינה דו-לאומית, "המדינה המאוחדת של ישראל ופלסטין". גאון! איפה היית עד היום? שנים חיכינו למישהו שיביא את הפטנט הזה.

העיתונאי כותב ש"הציונות היא כבר מזמן לא הפתרון לבעיות של העם היהודי. הציונות היא הבעיה". הוא מסביר ש"שלום עושים מתוך התגברות על הפחדים ועל הצורך העמוק של העם היהודי להתנשא על אחרים". אמירה אנטישמית מובהקת, יש לציין. והוא מסביר ש"ראשוני הציונים סבלו מרדיפה על רקע גזעי, אנטישמי, ובבואם לארץ ישראל הביאו את אותה בעיה שמפניה ברחו. הם ראו בעצמם אנשים לבנים, אירופאים, עליונים על ילידי הארץ המזרח תיכוניים… פוגרומים שקרו בעבר נגד יהודים ברוסיה, בפולין ובגרמניה, מתרחשים היום… הפעם נגד פלסטינים" וכו' וכו' וכו'. ו"מדינת ישראל בצורתה הנוכחית כולה מעשה מרמה" וכו' וכו'. נו, עיתונאי.

אבל עורכי העיתון טעו. הנ"ל אינו רק עיתונאי. הוא גם היסטוריון. איך אני יודע? כי הוא ציטט את תכנית בזל. ואף ציין באיזו שנה היא התקבלה, 1897. ואת הציטוט הוא שם במירכאות, כיאה להיסטוריון רציני. ובסיס התזה שלו הוא תכנית בזל. כך הוא כותב: "הציונות היא הבעיה כי היא מקבעת תפישה עצמית של קורבן. הייעוד המרכזי של התנועה, כמנוסח בתכנית בזל (1897) הוא להקים 'מקלט לעם היהודי בארץ ישראל'. ראוי להתעכב מעט על הדימוי של מקלט, המושרש עמוק בתודעה היהודית: מקלט הוא מקום שמתחבאים בו מפני רדיפה, מקום מסתור אפל שבאים אליו בבהלה. זה לא מקום לפתוח בו חלון, לגדל בו ילדים בבטחה או להיות חופשי. מקלט הוא דימוי שנולד מתוך תודעה של גטו, וכאשר מערכת החינוך הישראלית מלמדת על ציונות היא מנחילה את תודעת הגטו ואת הטראומות לדורות הבאים. מדובר בכשל תודעתי חריף שהגיע זמנו לחלוף מן העולם. הגיע הזמן לספר סיפור חדש למען החיים במקום הזה, להכיר במעשי העבר הקשים ולפתוח פרק חדש בתולדות העם היהודי. הארץ המובטחת לא צריכה להיות מקום מקלט. הארץ המובטחת צריכה להיות גן פורח, מפויס, הוגן, מקום בטוח לכל בניו ובנותיו של אברהם לחיות בו יחד בשלום. יהודים וערבים כאחד". וואו. נפלא. ג'ון לנון לא היה מנסח זאת טוב יותר.

אלא שיש בעיה קטנה בתזה הזאת. תכנית בזל כלל אינה מדברת על מקלט. ובתכנית בזל המילה מקלט כלל אינה מופיעה. לא ישירות ולא בעקיפין ולא ברמז ולא באופן שניתן להסיק מן הכתוב שלכך התכוון המשורר. הדבר היחיד שנכון ב"ציטוט" הוא המירכאות. מה שבין המירכאות, הוא דבר אחר לגמרי.

תכנית בזל אינה מדברת על מקלט. נשאיר את המירכאות של העיתונאי וההיסטוריון, רק נחליף את ההבל שהוא קישקש במה שבאמת כתוב בה: "הציונות שואפת להקים לעם היהודי בית מולדת בארץ ישראל לפי משפט הכלל". אופס. איפה המקלט? איפה הגטו, חוץ מבראש של העיתונאי וההיסטוריון? מהו משפט הכלל? זכות ההגדרה העצמית של כל עם במדינת לאום ריבונית במולדתו. או כפי שהדבר מנוסח במגילת העצמאות: "זכותנו הטבעית".

התביעה ההוגנת הזאת, להחיל את משפט הכלל גם על העם היהודי – נגדה יוצא העיתונאי וההיסטוריון. לעם היהודי אין כנראה זכות למדינה, ולכן ה"שלום" שהוא מציע הוא שלום על ישראל. נגיד שלום למדינת ישראל ועל חורבותיה יהיה שלום.

כל כך מתאים ל"הארץ" לפרסם "מאמר" כל כך מופרך.

אגב, הביטוי "מקלט" הופיע דווקא בתכנית אוגנדה. מקלט לילה, פתרון זמני ליהודים הנרדפים, ובשום אופן לא כתחליף למדינה היהודית בא"י. והתכנית הזאת נדחתה בקונגרס הציוני, וכנראה שגם הרצל עצמו לא התכוון לה, והיא הייתה יותר טקטיקה מדינית מאשר תכנית מעשית.

          * ביד הלשון

ג'נין – מקום בחדשות – ג'נין; בירת הטרור וקן הצפעונים ממנו יוצאים מחבלים לפגע בישראל ובו צה"ל פועל לסיכול פיגועים באמצעות מעצר המחבלים לפני הפיגוע.

ג'נין היא עיר פלשתינאית בצפון השומרון, סמוכה לעמק יזרעאל. היא מזוהה עם עיר הלוויים עיר גנים המוזכרת בספר יהושע, וכנראה משמרת את שמה. העיר היהודית התקיימה שם לפחות עד תקופת בית שני, ונקראת במקורות שונים גנים או גינת.

בקרבת ג'נין קמה ב-1983 היאחזות הנח"ל גינת, שפורקה בעקבות מסירת השטח לרש"פ בהסכמי אוסלו. באותה שנה הוקם היישוב הקהילתי גנים, שנעקר בהתנתקות, ב-2005.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 27.4.22

* הפשיזם מרים ראש – מחצית הכוס המלאה – מקרון ניצח. מחצית הכוס הריקה – 78 שנים אחרי נפילת שלטון וישי, למעלה מ-40% מהצרפתים הצביעו בעד המפלצת הפשיסטית.

* דיסאוריינטציה – מגמות צנטריפוגליות המקעקעות את הלכידות הלאומית, את הסולידריות הלאומית והחברתית, הן איום על מדינת ישראל. והמגמות הללו הן מימין ומשמאל.

את מקום ההזדהות הלאומית מחליפה הזדהות מחנאית. ה"אנחנו" אינו עם ישראל, אלא המחנה הפוליטי שלי. "הם" אינם אויבי ישראל, אלא המחנה השני. וכפי שאנחנו רואים, כאשר מישהו מהמחנה של "אנחנו" מקים קואליציה ששותפות בה מפלגות מן המחנה של "הם", הוא בוגד.

השלב הבא בתהליך, הוא שמעגל ההזדהות וההשתייכות הרחב יותר של המחנה, אינו עַם ישראל, אלא המחנה הגלובלי – הימין הגלובלי או השמאל הגלובלי. אנשי שמאל מזדהים יותר עם השמאל באירופה וארה"ב מאשר עם כלל ישראל ואנשי ימין – כנ"ל, עם הימין באירופה וארה"ב ומנהיגיו.

וההזדהות הזאת היא גם עם אנטישמים שבמחנה הגלובלי; אנשי שמאל אנטישמי ואנשי ימין אנטישמי. זה השפל של אובדן הדרך; של הדיסאוריינטציה במחנות השמאלימין.

מול המגמות הצנטריפוגליות המסוכנות הללו יש לחזק את חישוקי הציונות הממלכתית, הסולידריות הלאומית והחברתית, והרעיון הנעלה של "כל ישראל ערבים זה בזה".

* פרובוקציה צינית – ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, חוזר שנית ומדגיש – לחללי מערכות ישראל, ייערך טקס פרובוקטיבי חולני של התייחדות משותפת עם המחבל דיא חמארשה מג'נין, שחדר לישראל ורצח חמישה ישראלים בר"ג ובני ברק ועם רס"מ אמיר חורי, שהסתער לעברו, עצר את מסע הטבח ונפל בקרב. שניהם "קורבנות השנאה".

הפרובוקציה הזאת, היא התגלמות אובדן הדרך והתהליכים הצנטריפוגליים; המרת יום הזיכרון מיום של סולידריות לאומית עם חללי מערכות ישראל, ערב יום העצמאות, לאיזו סולידריות עם מישמַש של חללינו וחללי האויב, תוך הפניית עורף לחברה הישראלית.

* סגר מלא – מן הראוי להטיל סגר מלא על יהודה ושומרון מערב יום הזיכרון עד מוצאי יום העצמאות. בין השאר, יש למנוע כניסת הפלשתינאים לטקס הפרובוקטיבי של חילול יום הזיכרון.

* קורבנות השנאה – ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, יתקיים טקס משותף לזכר הנספים בשואה וההרוגים הנאצים. כולם – "קורבנות השנאה".

* חלוקת הרכוש היהודי – ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, ראוי לזכור ולהזכיר שהמנהיג העליון של הפלשתינאים, המופתי חאג' אמין אל-חוסייני, היה תומך נלהב של היטלר ושל הפתרון הסופי לעם היהודי. הוא פעל לחתימת חוזה ידידות ושיתוף פעולה בין הערבים לגרמניה הנאצית. הוא היה מיוזמי ההפיכה הפרו-נאצית של ראשיד עלי בעיראק.

המופתי היה קשור גם לשלטון וישי הפרו-נאצי, ששלט בסוריה ובלבנון. היישוב היהודי בארץ ישראל עבר ימי חרדה קשים מפני פלישה אפשרית מסוריה ולבנון לארץ ישראל. היישוב הערבי, לעומת זאת, היה באופוריה. מתוך יומנו של בן גוריון, 12 באפריל 1941: "… אחדים מידידיי הערבים בעיר ובסביבה באו אליי אתמול לביקור חג ובפי כולם עצה, שאעביר את משפחתי לאחד הכפרים הערביים. היו שיחות בין השבאב על חלוקת הרכוש היהודי בהדר הכרמל, בחיפה ובקריות ומספרים שמינו כבר ראיסים לכל שכונה יהודית וממונים על הרכוש".

אל-חוסייני הוא האיש שהמציא, כדי להצית את מאורעות תרפ"ט (1929), את סיסמת השקר "אל-אקצא בסכנה", שעד היום מציתה אלימות וטרור.

* מנהיגות של דוגמה אישית – ברור שאי אפשר להשוות את בנט לנהנתנות המסואבת, המושחתת והרקובה של נתניהו, משפחתו והבריכה הפרטית שלהם, שמימנתי במסים שאני משלם. אבל הרשומה שבנט פרסם בנדון מאכזבת מאוד. נתניהו, הוא נקודת הייחוס וההשוואה של בנט?!

הציפיה מבנט אינה להיות טוב מנתניהו, אלא לסובב את הספינה ב-180 מעלות. להחזיר לחיינו מודל מנהיגות של דוגמה אישית. איני מדבר על פייק ניוז שמופץ נגדו. נכון, המעון בבלפור בשיפוצים על פי דרישת השב"כ. נכון, ביתו של בנט אינו משופץ, אלא רק על פי צרכי האבטחה. נכון, הסכומים שנזרקים לחלל מופרכים. אני מדבר על כל הטייק-אוואי שאני, כמשלם מסים, מממן למשפחתו. למה אני צריך לממן את האוכל של ילדיו של בנט? הרי הוא מקבל ממני משכורת, כדי לכלכל את משפחתו, לצד המשכורת של אשתו. החוק מאפשר זאת? היועמ"שית אישרה זאת? אז מה? הציפיה מראש הממשלה היא להרבה יותר מאשר לא לעבור על החוק. למשל, לדוגמה אישית של אכפתיות לכספי ציבור ולאי שימוש בהם לצרכיו הפרטיים. ובוודאי ובוודאי כאשר הוא צריך לחולל מהפך ציבורי ומוסרי אחרי נתניהו, ולהחזיר לחיינו מודל מנהיגות הפוך; של דוגמה אישית, טוהר מידות וניקיון כפיים.

צריך לשנות את החוק, ולקבוע שראש הממשלה יממן את הוצאותיו הפרטיות ואת ההוצאות הפרטיות של משפחתו ואת ביתו הפרטי ממשכורתו בלבד. הוא מקבל מן המדינה דירת שרד, ואין להשקיע אגורה שחוקה בביתו הפרטי, למעט צרכי אבטחה. את החוק הזה יש לחוקק לאלתר, כחלק מתהליך הדה-ביביזציה הדרוש לחברה הישראלית. אך גם בלי חוק – יש לקוות שבנט יפעיל שיקול דעת ראוי יותר ויתקן את דרכיו.

* היד שאוחזת באקדח – סמוטריץ', המסית והמדיח, שהמאיימים לרצוח את בנט ומשפחתו הם קהל היעד של ההסתה שלו, טוען שמדובר בספין כדי לסייע לבנט.

אם יירו בבנט, סמוטריץ' לא יוכל לרחוץ בניקיון כפיו. הוא יהיה אשם לא פחות מהיורה.

* עוכרת ישראל – דיסטל אטבריאן הגאון טוענת שישראל היא המדינה הגזענית ביותר בעולם. אף תועמלן של bds או שוברים שתיקה לא היה מבטא שנאה מזוקקת יותר למדינת ישראל, כמו עוכרת ישראל הזאת. היא שונאת את המדינה שלא בחרה באשכנזי שהיא מעריצה לראשות הממשלה. להקיא.

* להיזהר מפרובוקציה – בקרוב הנשיא ביידן יערוך ביקור בישראל. אני מקווה מאוד שהוא לא יוזמן לנאום בכנסת, כי לה-פמיליה הפרלמנטרית עלולה לפתוח כדרכה בהפס"ד, להשתולל ולהתפרע ויהיה זה קלון על מדינת ישראל כולה.

* טרור – מפכ"ל המשטרה קובי שבתאי מגדיר את הירי והנשק הבלתי חוקי ברהט – טרור. הוא צודק. אבל מי שמכחיש את הטרור החקלאי, כי אם הוא לא קיים אין צורך להילחם בו – אינו האיש שראוי ומסוגל להילחם בטרור.

* כיכר השאהיד – ראש עיריית רהט מלין על אוזלת ידה של משטרת ישראל במאבק בפשיעה בעירו, אבל העיריה העניקה לכיכר בעיר את השם "כיכר השאהיד" על שם עבריין ששלף נשק לעבר שוטרים וחוסל. אז על מה הם מלינים? הרי הם בעצמם מעודדים בכך את הפשיעה ומחנכים על ברכי פושעים.

* תמונת הניצחון – אגף קהילה במועצה האזורית גולן ארגן סיור לפעילים ביישובי הגולן בקיבוצי "עוטף עזה", בעיקר ללימוד על המהלכים החשובים והמוצלחים שנעשו שם בתחום הצמיחה הדמוגרפית והבניה לקליטה חדשה. הוביל את הסיור פנחס ולרשטיין. יש מעט מאוד אנשים שקידמו את ההתיישבות בארץ ישראל כמו פנחס. הוא היה הפרויקטור של השיקום הקהילתי והצמיחה הדמוגרפית בקיבוצי העוטף בשנים שלאחר "צוק איתן". הוא הוביל מהלכים מוצלחים ביותר והוא דמות נערצת בקיבוצי העוטף. כעת הוא מלווה מטעם משרד השיכון את הצמיחה הדמוגרפית ביישובי המועצה האזורית גולן.

ביקרנו בנחל עוז, בעלומים ובכרם שלום. בכל קיבוץ שמענו את סיפורו ההיסטורי, כיישוב סְפָר לצד ישות אויבת, עוינת, מתנכלת, לאורך עשרות שנים, אך המיקוד היה תהליכי הצמיחה. בנחל עוז עזבו מיד לאחר צוק איתן 17 משפחות. הקיבוץ ירד ל-215 איש, והגיל הממוצע היה 65. היום, הקיבוץ מונה 500 איש, בזכות קליטת עשרות משפחות צעירות לחברות מלאה בקיבוץ. שכונות חדשות קמו, בתי הילדים נפתחו. אין תמונת ניצחון ציונית יותר מזו!

בקיבוץ הדתי עלומים לקח אותנו צביקי פורת (אחיו של חנן ז"ל, שלו גם שני אחים בגולן) לצפות במיזם שימור חצר הראשונים של הקיבוץ.

כרם שלום, היה בעבר הקיבוץ השמאלני הרדיקלי ביותר בקיבוץ הארצי (השומר הצעיר). הם הפגינו שוב ושוב נגד הקמת ההתיישבות הישראלית בחבל ימית ובגוש קטיף. הפגינו הפגנות סוערות ואף אלימות מול חוות שקמים של אריק שרון, בשנות ה-70 וה-80. ובשנות ה-90 הם התפוררו והתפרקו. אין זה פלא; קיבוץ שבמקום לטעת שורשים עוסק בהפגנות נגד התיישבות אחרת – אין לו תקומה.

גם הגלגול הבא של המקום לא עלה יפה, והקיבוץ נשאר בתת-אכלוס ובמשבר חברתי וכלכלי, בעיקר אחרי צוק איתן. כעת, יחד עם קומץ החברים שנשארו מהגלגול השני, יצא הקיבוץ לפני שנים אחדים למהלך גדול של הפיכתו לקיבוץ משותף של חילונים ודתיים, והגיעו אליו משפחות רבות. זה היישוב המרוחק ביותר, המערבי ביותר בארץ, מוקף משני כיוונים בחומה גבוהה. ההליכה אליו היא חלוציות של ממש, הן בשל המיקום והמצב הביטחוני והן כיוון שלמעשה מדובר בהקמת קיבוץ חדש. המפגש עם רכזת הקהילה של הקיבוץ, צעירה דתיה שהתיישבה שם עם משפחתה מטעמים אידיאולוגיים לפני שלוש שנים וחצי, היה מפעים ומרגש. אני מאמין, שיישובים משותפים של חילונים ודתיים – זו הבשורה הגדולה של ההתיישבות בעשורים הבאים.

הפעם האחרונה שהייתי בכרם שלום, הייתה בביקור הזדהות של צח"י (צוות חירום יישובי) אורטל במהלך מבצע "צוק איתן". הפעם האחרונה שהייתי בנחל עוז, הייתה חודשים אחדים לאחר מבצע "צוק איתן", כאשר בני, שהיה אז בטירונות, היה באבט"ש (אבטחת יישוב) בקיבוץ. הביקורים ההם היו ממש מדכאים. ואילו הביקור השבוע, לנוכח התמורה הגדולה, היה מרומם נפש.

רציתי לחבק שם את כולם.

          * ביד הלשון

יד ושם – יד ושם הוא שמה של רשות הזיכרון לשואה, המוסד הרשמי להנצחת מורשת השואה בישראל.

מקור השם הוא ישעיהו, מו, ה: "וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם, טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת; שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ, אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 17.4.22

* סדר ציוני – ההגדה של פסח היא יצירה שנבנתה לאורך דורות ומשום מה קפאה לפני כאלף שנים. בתור שכזו – היא מגילה ברוח הגלות, עם מסרים של ציפיה פאסיבית לגאולה ניסית.

מן הראוי שאנו נמשיך ליצור את ההגדה ולהתאים אותה לימינו, לעידן של יציאת מצרים הציונית והקמת מדינת ישראל.

כזוהי, למשל, ההגדה הקיבוצית. הגדה ציונית לעילא ולעילא. כאשר אני מוביל סדר משפחתי, הוא מבוסס על ההגדה המסורתית, אך בהתאמות, כך שאנו עורכים סביבה סדר ציוני, עדכני.

אתן שתי דוגמאות לבעייתיות של הטקסט הגלותי והצעות כיצד להתמודד אתו.

לב ה"מגיד" הוא "מקרא ביכורים", הלה הוא "ארמי אובד אבי". "ארמי אובד אבי" הוא טקסט של חמישה פסוקים, דברים כו, ה-ט, אותם אמר כל ישראלי בהביאו את הביכורים לבית המקדש. הפסוקים מתארים בקצרה את סיפורו של עם ישראל מאברהם אבינו עד הכניסה לארץ ישראל. מה אומרת ההלכה על קריאת הטקסט הזה בסדר פסח? כך כתוב במשנה, בהוראות ההפעלה של סדר פסח: "ודורש מ'ארמי אובד עמי', עד שיגמור הפרשה כולה". הפסוק החמישי והאחרון ב"ארמי אובד אבי" אומר: "ויביאנו אל המקום הזה, ויתן לנו את הארץ הזאת, ארץ זבת חלב ודבש". ומשום מה, בניגוד מוחלט להלכה, בהגדה המסורתית הגלותית הפסוק הזה הושמט, ומדרש "ארמי אובד אבי" מסתיים ב"ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה, ובמורא גדול ובאותות ובמופתים". אבל במשנה נאמר בפירוש שיש לדרוש עד סוף הפרשה כולה, כלומר עד "ארץ זבת חלב ודבש". כנראה שלעורכי הסדר בגולה הייתה אג'נדה אחרת, והם לא רצו לעודד רוח לאומית.

סדר ציוני חייב לחזור להוראות המשנה ולהחזיר את הכבוד לפסוק המתאר את הכניסה לארץ ישראל וההתיישבות בה. ולדרוש במקום הזה על יציאת מצרים של ימינו – הציונות. ההגדה הקיבוצית, כמובן, כוללת את הטקסט במלואו. אך גם בקריאת ההגדה המסורתית, מן הראוי שכציונים נוסיף את הפסוק הזה. בסדר המשפחתי שלנו, במקום הזה אנו מספרים את סיפור יציאת מצרים של הורינו.

דוגמה שניה היא ב"הא לחמא עניא". בטקסט נאמר "השתא הכא, בשנה הבאה בארעא דישראל". כלומר, השנה כאן, בגולה, בשנה הבאה בארץ ישראל. זה לא מוזר לשבת השנה כאן, בארץ ישראל, ולומר זאת? וכך נכתב בהגדה הקיבוצית: "השתא אנחנו גאולי ישראל, לשנה הבאה כל ישראל בני חורין בארעא דישראל". ואין מתאים יותר מהמקום הזה, לייחל ליציאת מצרים גדולה של יהדות אוקראינה ורוסיה בשנים הקרובות.

טבנקין, אבי הקיבוץ המאוחד ומאבות תנועת העבודה, הגדיר את המושג חלוציות כך: "אל תאמר: 'לשנה הבאה בירושלים'. – עלה!"

* כוס הציונות – קראתי בהנאה והזדהות את מאמרו של מנחם רהט על הכוס החמישית, כוס הגאולה. מנחם רהט צודק, כמובן. גם בסדר המשפחתי שלנו, אנו שותים חמש כוסות, כשהכוס החמישית היא כוס הציונות. אנו שותים אותה במקום הכוס של אליהו. אליהו הנביא סימל את הגאולה; הוא הנביא שיבשר לנו את הגאולה, כנרמז בספר מלאכי. אליהו סימן, בגולה, את הציפיה הפאסיבית לגאולה ניסית, שמיימית. במקום לשתות כוס חמישית כנגד לשון הגאולה החמישית, הכניסה לארץ ישראל, הסתפקו בכוס לאליהו ובהמתנה למשיח צדקנו שיבוא ויגאל אותנו. הציונות מרדה ביהדות הפאסיבית הזאת, הפרה ביודעין ובגלוי את "שלוש השבועות" שסירסו את העם היהודי – לא לעלות בחומה, לא לדחוק את הקץ ולא למרוד בגויים; היא חוללה את המהפכה הגדולה בתולדות העם היהודי, של נטילת גורלנו בידינו, והביאה לתמורה הגדולה ביותר בתולדות העם היהודי – שיבת ציון והקמת המדינה היהודית. ולכן, בסדר פסח שאני עורך, אין כוס של אליהו הנביא ואין פותחים את הדלת לאליהו הנביא, אלא שותים כוס חמישית – כוס הציונות.

הרב מנחם מנדל כשר, עליו כתב מנחם רהט, הוא אביו מורו של פרופסור אסא כשר.

* הבן הרשע – אף יהודי אינו צריך להיות פטור מההגנה על המולדת. אף אחד. ההשתמטות החרדית היא סילוף נורא של תורת ישראל, ולכן מי שלימוד תורה מביא אותו להשתמטות ועריקה – לימוד התורה שלו לקוי, מסולף ואין בו שום טעם. כאשר משה חשד בטעות שבני ראובן וגד שביקשו להתיישב בעבר הירדן המזרחי מתכוונים להשתמט מהמלחמה לכיבוש הארץ, הוא שואל אותם: "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?!" דבורה הנביאה קיללה קבוצה שהשתמטה מן המלחמה: "אוֹרוּ מֵרוֹז – אָמַר מַלְאַךְ ה', אֹרוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ; כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת ה', לְעֶזְרַת ה' בַּגִּבּוֹרִים". על פי ההלכה, במלחמת מצווה, ואין מלחמת מצווה יותר מובהקת מהמלחמה על הגנת המולדת והגנה על חיי אזרחי ישראל, הכל יוצאין להילחם, גם חתן מחופתו וכלה מחופתה. כן, גם כלה מחופתה. גם נשים אינן פטורות. מאיפה הם לקחו את החוצפה ועזות המצח לערוק ממלחמת מצווה ולהשתמט מהגנת המולדת? ועוד להצדיק את זה בשם ה… "תורה"? זה חילול השם נורא ואיום.

הערך העליון ביהדות הוא "כל ישראל ערבין זה בזה". אין התנקשות חמורה יותר בערבות ההדדית מאשר השתמטות מצה"ל; ממציאות שבה יש מי שמקיזים את דמם על הגנת המולדת, ומי שמשתמטים, כאילו זה לא עניינם. בהגדה של פסח קראנו על החרדים המשתמטים מצה"ל. "רשע, מה הוא אומר? מה העבודה הזאת לכם? לכם ולא לו. אילו היה שם לא היה נגאל". המשתמטים הם הבן הרשע של ימינו. מי שלימוד תורה לא מביא אותו להיות הראשון להגן על המולדת, לימוד התורה שלו אינו שווה כקליפת השום. זה לא לימוד תורה. לא את התורה מלמדים שם, אלא כפירה בעיקר. מלמדים שם תיפלות.

* מכשירים את השרץ – אוהדי ההשתמטות מוצאים ק"ן טעמים להכשיר את שרץ העריקה ממלחמת מצווה וההשתמטות מהגנת המולדת. הנה, תירוץ שקראתי לאחרונה: "צה"ל מחנך ללהט"ביות". המשפט הזה מדגים את המשוואה: בורות + רשעות = שנאה. איך צה"ל מחנך ללהט"ביות? אי אפשר לחנך ללהט"ביות. נניח שאחליט שמחר אני להט"ב. אני יכול? ממש לא. גם אם ארצה – איני מסוגל. למה? כי זה טבעי. צה"ל אינו "מחנך ללהט"ביות" (אין דבר כזה) אלא מכבד את חייליו ולא רודף חיילים בשל נטייתם המינית ולא מאמלל אותם, ואם בזכות עובדה זו ניצלו חייו של חייל להט"ב אחד שלא התאבד, חייו של נפש אחת, הרי כאילו קוים עולם מלא.

ואם בלהט"בופוביה עסקינן – עם פרסום הידיעה על כך שמיקה ואורי בנקי, הוריה של שירה בנקי שנרצחה בידי בן עוולה במצעד הגאווה, נבחרו להשיא משואה ביום העצמאות, צייץ איזה מנוול, ראש ארגון חרד"לי: "להט"ביסטן". על מה זכו בני הזוג בנקי בכבוד להשיא משואה? על כך שמינפו את האסון הכבד שפקד אותם – לא לנקם, לא להפצת שנאה, לא להכללות על "החרדים" או "הדתיים", אלא להיפך – לקירוב לבבות, לחיבור בין חלקי העם, לקידום שיח מכבד, סובלני ומקבל. אגב, בתם לא הייתה להט"בית, אלא צעדה במצעד מתוך הזדהות. נדמה לי שהצייצן המנוול היה מעדיף שישי שליסל ישיא את המשואה.

* הציונות הממלכתית תנצח – נאחל למדינת ישראל, שהציונות הממלכתית תנצח תופעות כמו איימן סמוטריץ' ובצלאל עודה, המנסים לקעקע את היסודות.

* לא יהודי – להלן תגובתו של ר' זאב וולף מסטריקוב זצ"ל, על קריאתו המרושעת של הסמוטריץ' לגרש מבתי הכנסת את מי שדעתם אינה כדעתו: "אדם שאינו יהודי, אינו יוצא מכלל אדם. יהודי שאינו אדם, אף יהודי אינו".

* הסלקטור – בעקבות הביקורת החריפה על דברי הבלע, השנאה והשיסוי שלו, פרסם סמוטריץ' רשומת "הבהרה" מביכה ומגושמת. היא נפתחת במילים הבאות: "כולם מוזמנים כמובן לבתי הכנסת, אבל…". ואחרי ה"אבל", המשך השטנה ברוטב התבכיינות. ה"אבל" מוחק כמובן את חמש המילים שקדמו לו.

אבל אני רוצה להתייחס דווקא לחמש המילים האלה. "כולם מוזמנים". למה מי אתה, יבחוש בן שלולית, שתזמין "את כולם". "כולם" הם המזמינים בדיוק כמוך, ואתה מוזמן בדיוק כמו "כולם". מינית את עצמך לסלקטור של הקב"ה? לאן כבר הגיע מפלס השתן שלך?

* מה ששלו שלו – עם כל התיעוב והסלידה הטבעית של כל יהודי נורמלי מסמוטריץ', אי אפשר לקחת ממנו את הזכות הגדולה, שהוא זה שעצר את המשך שלטון נתניהו. כזכור, בנט דווקא הלך עם נתניהו לקואליציה עם רע"ם. וברגע המכריע הזה, סמוטריץ' סיכל את הקמת הממשלה.

* חוסם אותם – מאז שפייסבוק חסם אותי, אני נזהר לא להיגרר לוויכוחי סרק עם מנוולים ונמושות. אני פשוט חוסם אותם. בשלושת החודשים האחרונים חסמתי הרבה יותר מכפי שחסמתי בכל 11 שנותיי בפייסבוק.

כך, למשל, חסמתי השבוע מנוול בן עוולה שטען שאני שונא את היהדות (כי ה"יהדות" פירושה הוא גירוש יהודים מבית הכנסת, אם דעתם שונה משל סמוטריץ' וחברו הכהניסט).

* רע"ם משחקת באש  – הודעת רע"ם בנושא הר הבית מקעקעת את יסודות ההסדר שעליו כוננה הקואליציה עמם. את עקרון ההסדר הזה רע"ם קבעה – עוד כשנתניהו ניסה להקים עמה קואליציה ושוב בהקמת הקואליציה הנוכחית. העיקרון הוא שרע"ם לא תתעסק בנושאים הלאומיים אלא רק בנושאים האזרחיים של אזרחי ישראל הערבים. הממשלה מקדמת את הנושאים האזרחיים של ערביי ישראל, המגיעים להם בזכות, והללו יירשמו לזכותה של רע"ם.

אני מבין שחברי רע"ם עוברים מסע הסתה ולחץ ברוטלי מצד הרשימה המשותפת, תמונת ראי של המסע הנואל נגד הח"כים של ימינה. אך מבחן המנהיגות הוא דווקא כשקשה. אם הם ינסו להתחרות עם הרשימה המשותפת במגרש שלה – אין להם סיכוי בתחרות הזאת. הסיכוי שלהם הוא בהוכחה שההשתלבות במדינה מיטיבה עם אזרחיה הערבים.

על רע"ם להבין שאין מצב שבו ישראל תאפשר אלימות בהר הבית ובוודאי שאין מצב שישראל לא תאפשר ליהודים לבקר בהר. הם ידעו זאת היטב כאשר נכנסו לממשלה.

אם הם ינהגו בטירוף ויפילו את הממשלה הזו, זו עלולה להיות בכיה לדורות לערביי ישראל ולרעיון של השתלבותם במדינה, כי מי יודע מתי תהיה עוד הזדמנות כזו למפלגה ערבית.

* שני קטבים – בשבועיים האחרונים נגלו לנגד עינינו שני קטבים בקרב ערביי ישראל, יחסם למדינה ולדו-קיום בין יהודים וערבים במדינת ישראל היהודית דמוקרטית. קוטב אחד הוא אמיר חורי, שבגילוי מופתי של גבורה חרף את נפשו בהגנה על אזרחי ישראל. את הקוטב השני הציגו המחבלים הערבים-ישראלים שביצעו את הפיגועים הרצחניים בבאר שבע וחדרה, שחרפו את נפשם ברצח יהודים.

הבחירה של ערביי ישראל היא היכן הם ממקמים את עצמם על הרצף שבין הקטבים האלה. ככל שרבים מהם יתמקמו קרוב ככל היותר לקוטב של חורי, ייטב לחברה הישראלית כולה ובראש ובראשונה לערביי ישראל. ככל שהם יתמקמו קרוב יותר לקוטב של המחבלים, כך יירע לחברה הישראלית כולה, אך ערביי ישראל ימיטו על עצמם אסון היסטורי.

איימן עודה מנהיג את ערביי ישראל בכיוון הקוטב של המחבלים. מנסור עבאס מקדם אותם לכיוון של חורי. שני המנהיגים אינם נמצאים באחד הקטבים אבל הווקטור שלהם ברור.

הבחירה היא של ערביי ישראל. וגם בידינו הבחירה, איזה כיוון לחזק ולעודד.

* עוכרי הדו-קיום – לאורך כל השבוע התגייסה דבוקת שוקן לתמיכה בדברי ההמרדה של איימן עודה, ולסיכום, בגיליון פסח, לצד עוד מאמר תמיכה, הפעם של קרולינה לנדסמן ומאמר של בעל הדבר עצמו – איימן עודה, הוקדש מאמר המערכת לתמיכה נלהבת ובלתי מסויגת בדבריו והתקפה פרועה על השמאל הציוני שיצא נגדו.

ואני תמה. האם טחו עיניהם מלראות את משמעות הדברים האלה על הסיכוי לדו-קיום בין יהודים וערבים במדינה? הרי, לכאורה, הם נושאי דגל החיים המשותפים – הם אינם מבינים שהלעומתיות והקיצוניות הללו הם היפוכו של דו-קיום? מאמר המערכת גם מהדהד את דברי הבוז שכתב גדעון לוי על אמיר חורי, הפעם בלי להזכירו בשמו, על ה"ערבי טוב" בעיני הציונים, שמתגייס לכוחות הביטחון.

אילו באמת ובתמים "הארץ" היה דוגל בדו-קיום הוא היה מעלה על נס את אמיר חורי, כמופת של שותפות אמתית, שעומדת במבחן הקשה ביותר של מסירות נפש. במקום זאת, הם מתיישרים עם הקיצונים ביותר בקרב הערבים, הפנאטים ביותר, עוכרי הדו-קיום, כמו איימן עודה.

במיוחד יצא קצפם על "ארץ נהדרת" שהשוותה את עודה לבן-גביר, והציגה את ברית הקיצונים, שמשתפים פעולה נגד האיום של "המתונים משני הצדדים". אך המערכון היה מדויק. ולמרבה הצער, גם "הארץ", שבעבר נשא את דגל המתינות, הפך לחלק מברית הרדיקלים, שמנסים להרוס כל סיכוי להשתלבות ערביי ישראל במדינה.

* דמוקרטיה נוסח עודה – איימן עודה פרסם מאמר ב"הארץ" להצדקת קו ההמרדה שלו. בין השאר הוא חזר על המנטרה של "משבר הזהות של המדינה הרואה את עצמה יהודית ודמוקרטית".

המסר הוא שיש סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית ומאבקו נגד המדינה היהודית הוא בשם ה…דמוקרטיה.

על איזו דמוקרטיה מדבר עודה? "אנחנו רואים את עצמנו חלק בלתי נפרד מעמנו הפלשתינאי ומהעולם הערבי". בשתי הישויות הפלשתינאית – הרש"פ ועזה, אנו רואים באמת מופת של דמוקרטיה. אנו רואים זאת גם בעולם הערבי – שכולו מורכב מדיקטטורות. בסעודיה, למשל, הוצאו להורג בחודש מרץ בלבד 81 אזרחים. אין ולו מדינה ערבית דמוקרטית אחת. הערבים היחידים במזרח התיכון שהם אזרחים באמת במדינה דמוקרטית ונהנים מזכויות האדם והאזרח, הם ערביי ישראל. עודה הוא גם קומוניסט, ואנו זוכרים היטב עד כמה המדינות הקומוניסטיות היו דמוקרטיות. נזכיר שמות כמו סטלין, מאו, פול-פוט והו-צ'י-מין כדמוקרטים קומוניסטיים שטבחו במיליונים מבני עמם, אם מישהו במקרה שכח.

נכון, מלבד ישראל, המזרח התיכון מורכב ממדינות לאום לא דמוקרטיות – מדינות לאום ערביות דיקטטוריות, מדינת לאום איראנית דיקטטורית, מדינת לאום טורקית רודנית. אבל יש בעולם כולו עשרות מדינות לאום דמוקרטיות, כמו צרפת, הולנד, איטליה וספרד, אם לנקוב בשמות של ארבע מהן. אנו רואים לנגד עינינו מדינת לאום דמוקרטית, אוקראינה, נלחמת על חירותה בגבורה. הטענה שיש סתירה בין מדינת לאום לדמוקרטיה היא כמובן שטות מוחלטת. אלה שטוענים כך כלפי ישראל, אינם טוענים כך כלפי צרפת, הולנד, איטליה, ספרד ואוקראינה, אלא אך ורק כלפי מדינת הלאום היהודית. למעשה, זו תעמולה שמשמעותה אחת – התנגדות לזכותו הטבעית של העם היהודי, והעם היהודי בלבד, להגדרה עצמית ולמדינה עצמאית בארצו. זו אנטישמיות. זו ההגדרה הנכונה היחידה לטענה הזאת.

מדינת ישראל לא תוותר על קיומה וקיומה הוא כמדינה יהודית דמוקרטית. הברירה של ערביי ישראל היא להשתלב בה או להילחם בה, בדרכו של איימן עודה. אם יילחמו בה, רק ימיטו על עצמם עוד ועוד אסונות ואח"כ יתבכיינו ויתקרבנו, כרגיל, על מה ש"עשו להם" "אכלו להם" "שתו להם".

* מכר את נשמתו לשטן – גדעון לוי, מעריצם של המחבלים והתומך הנלהב בפיגועים נגד ישראל, לא רק משבח את איימן עודה על קריאתו לערבים לפרוש מהמשטרה, אלא מוסיף על כך ביתר קיצוניות. פשקוויל שלם הוא הקדיש לשוטרים הערבים, שבו הוא מכנה אותם "בוגדים". "ערביי ישראל שמשרתים במשטרה, במשמר הגבול או בצבא בשטחים, מוכרים את נשמתם לשטן הכיבוש".

בהזדמנות חגיגית זו הוא גם משתלח באורי משגב, שבחודשים האחרונים חל שינוי דרמטי בעמדותיו, משמאל שוקניסטי לשמאל ציוני, והוא מרבה להתווכח עם השוקניסטים ובעיקר עם לוי. "צדקן הציונות" הוא מכנה אותו. ואיך הוא מגדיר "איש שמאל ציוני"? "ימני לאומני מחופש". ואיך הוא מסביר את השינוי שחל באורי משגב? "הוא הגיע למסקנה שלהיות שמאלן זה לא טרנדי כל כך". ועל הדרך הוא גם עוקץ אותו על התנגדותו לנתניהו, אותו לוי מעריץ.

הפוסל במומו פוסל. מי שבאמת מכר את נשמתו לשטן הוא גדעון לוי. יהודי שמכר את נשמתו לשטן האנטישמיות, לשטן הטרור נגד עמו.

* אין חיה כזו – בעשור האחרון, מתמודד המגזר החקלאי עם טרור לאומני, משולב בפשיעה פלילית, נגד החקלאות היהודית. הממשלה הקודמת לא נקפה אצבע והתעלמה מכל הדרישות. גם המשטרה כשלה כישלון חרוץ בהתמודדות עם התופעה. זהו, אולי, הביטוי הקיצוני ביותר של אובדן הריבונות הישראלית בעשור האבוד.

ארגון המתנדבים "השומר החדש", על רבבות מתנדביו, עושה כמיטב מאמציו להגן על אדמות הלאום ועל אדמות החקלאים, אך אינו יכול להחליף את המדינה, את גורמי האכיפה ואת כוחות הביטחון. 

יש לציין, שמאז הקמת הממשלה החדשה רואים שיפור בשטח. שיפור, לא מפנה. גם זו לטובה, אך זה הרבה פחות ממה שניתן היה לצפות מממשלה, שהתחייבה לחולל שינוי ולהחזיר את הריבונות.

והשבוע, מפכ"ל המשטרה, המינוי של אוחנה, מצא פתרון קל לבעיה. הוא פשוט טוען שאין חיה כזו. אין טרור חקלאי. זאת המצאה של בעלי אינטרסים.

באמת? לך ספר זאת לחקלאים שהפסיקו לעבד שטחים כי אינם יכולים לעמוד בעלויות הנזק, העקירות, ההצתות, הוונדליזם, גניבת המיכון החקלאי, הרס מערכות ההשקיה, שריפת המתבנים, שוד העגלים.

הפתרון של שבתאי לבעיה, הוא להכחיש אותה. איזה פתרון קל. מחדל הטרור החקלאי נורא ואיום – ומי שמכחיש אותו, כדי לתרץ את אי העשיה, אינו ראוי לתפקידו. עליו לזוז הצדה, ולפנות את המקום למפקד אמתי, שלא בורח מבעיות, אלא חותר למגע כדי להתמודד אתן ולנצח. על השר לביטחון פנים לפטר את המפכ"ל לטובת רעו הטוב ממנו.

* פרס אויבי ישראל – בג"ץ כפה על מדינת ישראל את הענקת פרס ישראל לעודד גולדרייך, ואת הכסף הממלכתי שהוא קיבל ממשלם המסים הישראלי, הוא תרם לאויבי ישראל; לארגונים העוינים "שוברים שתיקה" ו"בצלם".

"שוברים שתיקה" הוא חוד החנית של BDS וקמפיין הדה-לגיטימציה למדינת ישראל. פעיליו עוברים בכל העולם, מעיר לעיר וממדינה למדינה, כדי להסית נגד ישראל, להפיץ עליה עלילות דם לטפול עליה שקרים ולעשות דה-לגיטימציה לצה"ל ולזכות ההגנה העצמית של ישראל. "בצלם" הוא ארגון אנטי-ישראלי קיצוני, המכנה את ישראל "מדינת אפרטהייד מיום הקמתה", כי בעיניו קיומה של מדינת לאום יהודית היא "אפרטהייד". זוהי גישה אנטישמית, השוללת מן העם היהודי ואך ורק מן העם היהודי את זכותו הטבעית להגדרה עצמית במדינת לאום עצמאית משלו. ראש הארגון העוין הזה נאם בפני מועצת הביטחון של האו"ם והפציר בחברות המועצה לעבור מדיבורים למעשים ולפעול בכוח נגד מדינת ישראל.

בהעברת כספי פרס ישראל לארגונים עוינים, רק מצדיק גולדרייך את החלטתם של שרי החינוך יואב גלנט ויפעת שאשא-ביטון לא להעניק לו את הפרס.

* להתווכח עם ביביסט – דוגמית קטנה לטירלול הביביסטי ברשת. ביביסט מגנה את בג"ץ ושרת החינוך על שהעניקו את פרס ישראל לגולדרייך. אני מעמיד אותו על טעותו. שרת החינוך החליטה לא להעניק לו את הפרס ובג"ץ כפה עליה. אז מה עונה הביביסט? אם היא לא התפטרה, משמעות הדבר שהיא העניקה את הפרס. נו, לך תתווכח עם ביביסט…

אגב, אחרי שבג"ץ כפה עליה את הענקת הפרס, שאשא ביטון הקפידה לא להיות נוכחת בהענקת הפרס, גם לא המנכ"ל ולא סמנכ"ל, אלא פקיד נמוך דרג.

ועוד לזכותה של שאשא-ביטון – היא קבעה כללים לבחינת בקשה של כל ארגון המבקש להיכנס לבתי הספר, ובין השאר שהוא אינו מציין את ה"נכבה", בהתאם להוראות חוק ה"נכבה". זהו שינוי חשוב ומבורך במדיניות המשרד, שהנהיגה שאשא-ביטון בניגוד למדיניות  קודמיה ובהם גלנט, רפי פרץ ובנט.

* ויהי ה' עמכם – כך נכתב בפקודת היום שהוציא מפקד פיקוד הדרום אלוף שייקה גביש ביום הראשון למלחמת ששת הימים:

"נצא למלחמה ונכריע האויב המתנכל לנו.

נשעט במרחביו – נביס צבאותיו ונביא ניצחון וביטחון למדינת ישראל.

גורל מדינת ישראל נתון בידיכם. עיני העם כולו נשואות ברגע גורלי זה אליכם ומתפללות לניצחונכם ולשלומכם.

העם גאה ובוטח בכם.

כוחנו רב ועצום להכריע האויב ולהבטיח ניצחון.

צה"ל ישיב מלחמה שערה וימחץ את האויב הנפשע.

עלו והצליחו!

ויהי ה' עמכם!"

שייקה גביש. חילוני. פלמ"חניק. בוגר זרם העובדים בחינוך. תוצר מובהק של תנועת העבודה הציונית. מה הוא תוקע את ה' לפקודת היום?

כמעט כל אדם העומד בפני מבחן קיומי, בפני סכנת חיים – ניתוח, קרב, זקוק לתפילה. לא תמיד ברור לו למי הוא מתפלל, אך עצם התפילה חיונית לו. כך גם קולקטיב – יחידה בצבא, הצבא כולו, המדינה.

בין הלוחמים, יש ודאי מי שהמילים הללו פחות מדברות אליהם, אך לבטח אינן מפריעות להם. לעומת זאת, יש לוחמים שזקוקים מאוד לעידוד הזה, לחיזוק הזה, במילים האלה, בהזכרת שם ה'.

והעיקר, כאשר צבא של המדינה היהודית יוצא למלחמה, אך טבעי שכאשר המפקד מחזק את רוח לוחמיו, הוא משתמש בשפה יהודית; הן זו שפתנו וזו תרבותנו.

כך עשה שייקה גביש במלחמת ששת הימים וכך עשה מח"ט שומרון אל"מ רועי צוויג השבוע, כשיצא עם חייליו לאבטח את שיקום קבר יוסף, שחולל בידי מחבלים. ההבדל הוא בתגובה הציבורית. למיטב הכרתי, התגובה השלילית לדבריו של מח"ט שומרון לא הייתה בידיים נקיות. היא נבעה מרוח רעה, היא הייתה רוויית שנאה וכפיות טובה.

ובהזדמנות זו נברך את ותיקי הפלמ"ח, האלופים (מיל') שייקה גביש ועמוס חורב, על קבלת פרס חיים הרצוג על תרומה למדינת ישראל.

* ההחמצה הגדולה – צפיתי בתכנית "עובדה" ונחמץ לבי לנוכח ההחמצה הגדולה של תכנית "מכת ברק" במבצע "שומר החומות". תכנית גאונית, שבהּ, באמצעות הונאה גדולה של תמרון קרקעי גדול אל תוך רצועת עזה, ייכנסו גדודים שלמים של חמאס למנהרות, וחיל האוויר יפציץ את המנהרות ויקבור תחתיהן את רוב הכוח הלוחם ושידרת הפיקוד של חמאס.

למרבה הצער, תכנית ההונאה הגדולה הומרה בהצגונת של כניסת קומץ יחידות, חמאס לא קנה את ההונאה, המחבלים נקראו לצאת מן המנהרות ויתכן שנהרגו רק עשרה. איזו החמצה כואבת! לא רק על המחבלים שלא נהרגו, אלא גם על החמצת המכה האסטרטגית הניצחת לחמאס, אילו המבצע היה מצליח. משאבים אדירים הושקעו בתכנית, ואי אפשר יהיה לעשות אותה שנית.

למרות הטעם המר של ההחמצה, לא הייתי מגדיר זאת ככישלון, כי עצם ההישג המודיעיני האדיר של גילוי המנהרות וההישג המבצעי של השמדתן, הוא הצלחה משמעותית לנו ומכה מבצעית ומוראלית לאויב.

השידור הזה חשוב, כי נכון להציג לציבור גם את ההחמצות והכישלונות. מה שמאוד הפריע לי, היה הנימה בדבריה של אילנה דיין, לפיה אי אפשר לנצח את חמאס וצריך להכיר בכך. אמנם היא ניסחה זאת עם סימן שאלה, אבל שידרה סימן קריאה.

זהו מסר נורא, תבוסתני, חסר אחריות ושגוי לחלוטין. הרי הכתבה עצמה חשפה תכנית מבצעית לניצחון חד-משמעי. והעובדה שההישג הוחמץ היא כיוון שלא פעלו על פי התכנית, לא כיוון שהתכנית אינה ישימה. לא אלמן צה"ל ואני בטוח שיש כבר תכניות חלופיות, לא פחות טובות.

אולם לדעתי, לא יהיה מנוס ממבצע "חומת מגן" 2 ברצועת עזה, מבצע קרקעי גדול שבו צה"ל ישמיד את תשתיות הטרור ברצועת עזה, כולל את תשתיות הרקטות – המשגרים והרקטות עצמן ותשתית המנהרות, ולאחר מכן יחזיר את חופש הפעולה של צה"ל ברצועה. צריך היה לעשות זאת ב"חומת מגן" לפני עשרים שנה, וזו הייתה התכנית – אני עצמי גויסתי בצו 8 למשימה הזאת, שבוטלה ממש ברגע האחרון. אילו בוצעה, כל מה שחווינו בעשרים השנים האחרונות מרצועת עזה היה נחסך. במקרה כזה, האיום מעזה היה כמו האיום משטחי הרש"פ ביו"ש. לחזור שוב על המתווה של המבצעים מ"עופרת יצוקה" עד "שומר החומות", שבסופם תשתית הטרור קיימת, למרות הפגיעה בה, ובין מבצע למבצע הם משקמים אותה, זה ללכת עם הראש בקיר. אם ייגזר עלינו סבב נוסף, הוא צריך להיראות אחרת לגמרי; בסגנון "חומת מגן".

* בשעתה הקשה ביותר – בהקשר לרצח הזוג כדורי, אני רוצה להצביע על נקודה כואבת מאוד. לאחר הרצח נחקרו בני המשפחה בחשד למעורבות בו. לא די באסון הנורא שפקד אותם, הם נאלצו להתמודד גם עם ההאשמה הנוראה הזאת ועם פרסומה בתקשורת, כסוג של שיימינג.

ברור שהמשטרה צריכה לחקור בכל הכיוונים, אך ספק בידי אם ידה של המשטרה אינה קלה מדי בחשד בבני משפחה ברצח.

* תלמידיו של גבלס – חודשיים וחצי של ניסיון נואל להציג את ישראל כפוטין, הם ניסיון להגשים את תפיסת התעמולה של גבלס: ככל שהשקר גדול, בוטה וגס יותר, כך הוא נאמן יותר על הציבור ויאמינו בו יותר אנשים.

* הדלפה מסוכנת – בדיקת הכוסות התרמיות שנשלחו משגרירות סין ללשכות השרים, בחשד לרכיב של האזנת סתר, היא מעשה חשוב, המעיד על ערנות, דריכות וחשדנות בריאה. אולם ההדלפה של הדבר חמורה ביותר, ומהווה פגיעה ביחסי החוץ של ישראל.

          * ביד הלשון

לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה – לקראת סוף סדר פסח, אנו שרים את הפיוט "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה". הפיוט נכתב בידי הפייטן הארצישראלי ייני, במאה החמישית או הששית.

הפיוט כתוב בסדר הא"ב. כל פסוק נפתח באות, לפי הסדר, החל באל"ף – "אָז רוב נִסִּים" וכלה בתי"ו – "תָּאִיר כְּאור יום".

הפיוט מחולק לבתים בני שלוש שורות כל אחד. כל שורה מסתיימת במילה לַיְלָה (או הַלַּיְלָה, מִּלַיְלָה וכד').

בתום כל בית אומרים את הפזמון: "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה".

נקודת המוצא לפיוט היא תיאור מכת בכורות שנעשתה בחצי הלילה ויציאת מצרים – בו בלילה. "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַיהוָה הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ, עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר, וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה. וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה, הוּא וְכָל עֲבָדָיו וְכָל מִצְרַיִם, וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם, כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת. וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה, וַיֹּאמֶר: קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי – גַּם אַתֶּם, גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת יְהוָה כְּדַבֶּרְכֶם".

מכאן יוצא הפיוט למסע, המתחיל במילים: "וּבְכֵן, וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה".

במסע הזה מתאר הפייטן את הלילה, כמועד התרחשות הנסים הגדולים והמעשים הגדולים בתולדות ישראל.

כל בית מתאר תקופה בתולדות עם ישראל, ובה נסים ואירועים חשובים שנעשו בלילה. הבית הראשון מדבר על אברהם והתגלות אלוהים אליו בלילה. וכך הוא הולך ומתקדם מבית לבית, עד הגיעו לבית האחרון, היחיד שבו ארבע שורות ולא שלוש (שכן 22 האותיות אינן מתחלקות לשלשות, ויש אות אחת שארית). הבית הזה עוסק בעתיד לבוא – בגאולה. אף היא תבוא בלילה.

קָרֵב יוֹם אֲשֶׁר הוּא לֹא יוֹם וְלֹא לַיְלָה,

רָם הוֹדַע כִּי לְךָ הַיוֹם אַף לְךָ הַלַּיְלָה,

שׁוֹמְרִים הַפְקֵד לְעִירְךָ כָּל הַיוֹם וְכָל הַלַּיְלָה,

תָּאִיר כְּאוֹר יוֹם חֶשְׁכַּת לַיְלָה,

וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה.

יום הגאולה הקרב מתואר כיום אֲשֶׁר הוּא לֹא יוֹם וְלֹא לַיְלָה. הוא לקוח מתיאור "יום ה'" בפרק יד בספר זכריה: "וְהָיָה יוֹם אֶחָד הוּא יִוָּדַע לַיהוָה – לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה, וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר". באותו היום הגדול, היום שבו יתערב אלוהים במהלך ההיסטוריה, יבקע את הר הזיתים ויגיף את הצבאות הלוחמים על ירושלים, יהיה יום פלאי, שיטושטש בו ההבדל בין היום ובין הלילה, וגם בשעת הערב (והלילה) יאיר האור.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 10.4.22

* לא להחמיץ את גודל השעה – מדינת ישראל נמצאת בפתחה של שעת רצון גדולה – סיכוי ממשי לעליית מאות אלפי יהודים מאוקראינה ורוסיה לישראל. האתגר הזה מחייב מתיחת כל כוחותיה של המדינה במאמץ לאומי אדיר – הן לעידוד העליה והן לקליטתה ובאמצעותה גם להרחבת ההתיישבות היהודית באזורי הספר.

החמצת ההזדמנות הזו עלולה להיות בכיה לדורות.

בחירות עכשיו, סיבוב חמישי מיותר, עלולות להיות הרות אסון, ולהביא להחמצת ההזדמנות הגדולה.

יש לעשות כל מאמץ סביר, כדי שהממשלה הזאת, למרות מצבה הפוליטי והפרלמנטרי הרופף של הקואליציה, תמשיך לכהן לאורך זמן.

* אלטרנטיבה של ציונות ממלכתית – כשקמה ממשלת השינוי קיוויתי שזה תחילת המהלך ההיסטורי של שיקום הציונות הממלכתית. עם זאת, סייגתי את דבריי, שנידרש לשנות דור כדי לשקם את מדינת ישראל מן הביביזם שחלחל לעומק החברה הישראלית והרעיל את תשתיתהּ.

בעשרת החודשים האחרונים נוכחנו שכוח הנזק של נתניהו כראש האופוזיציה אמנם אינו ככוח ההרס שלו כראש הממשלה, אך אינו רחוק מזה.

הוא הנהיג מהלך אנטי דמוקרטי של דה-לגיטימציה לממשלה ולכנסת, בהמשך למהלכים האנטי-דמוקרטיים שלו כראש הממשלה לדה-לגיטימציה לרשות השופטת. הוא העביר מסר שממשלה שאדם אחר ולא הוא עומד בראשה היא בלתי לגיטימית.

הוא עודד את פראי האדם והחוליגנים שבחברי הכנסת, לה-פמיליה הפרלמנטרית, להפס"ד והשתוללות קבועה בכנסת, בעיקר כאשר בנט עלה לנאום. כשהם השתוללו הוא ישב מלפנים, מסתתר מאחורי המסכה ולא מניד עפעף. כאילו הוא אינו מי שמסית ומצית את הכנופיה. והוא הקפיד לסכל הקמת ועדת אתיקה, כדי לא להפריע להם להתפרע.

כל הביקורת על הממשלה הייתה מבוססת על שקרים. אך ורק שקרים. למעשה, הייתה אך ורק סיבה אחת לכל הביקורת הזאת – שאדם אחר ולא נתניהו הוא ראש הממשלה. כי הדיבר הראשון בדת הפגאנית של פולחן האישיות לנתניהו הוא "על כסאו לא ישב זר ולא ינחלו עוד אחרים את כבודו".

הוא וביריוניו הפעילו טרור אישי נגד הח"כים בקואליציה ושרי הממשלה. עידית סילמן, שפעמים רבות הגישה תלונה על איומים ואלימות נגדה לא עמדה בלחץ; היא התרסקה, התפוררה, הפכה לאבק ולבסוף נעתרה לאתנן שבו שיחד אותה נתניהו.

מה יהיה עכשיו, אחרי עריקת סילמן? הפוליטיקה מתעתעת ויכולות להיות התפתחויות מפתיעות לכאן או לכאן, אך מה שמסתמן, ולהערכתי זה מה שיהיה – הממשלה לא תחזיק מעמד. זה ייקח ימים, שבועות, אולי חודשים, אך לשם זה הולך. הלוואי שאתבדה.

כך או כך, יש להמשיך להילחם על דמותה של החברה הישראלית, ומול הביביזם המושחת, השקרני והפרוע להציב אלטרנטיבה של ציונות ממלכתית.

* האתנן – כששמעתי את האיום של עידית סילמן על הורוביץ, בעניין החמץ בבתי החולים (זו כלל לא החלטה שלו אלא של בג"צ), זה נשמע מוזר. מה קפץ עליה?

עכשיו הדברים מתבהרים. זה היה תירוץ. נתניהו שיחד אותה. האתנן – שיריון בליכוד ותפקיד שרת הבריאות, אם חלילה הוא יקים ממשלה.

* הפורש – הגדרתו של עמיחי שיקלי כפורש מובנת מאליה ובאיחור ניכר. הרי ימינה לא סילקה אותו, הוא לא הופרש. הוא פרש מרצונו החופשי. ומרגע פרישתו – נהג כח"כ מהאופוזיציה לכל דבר, הצביע תמיד עם האופוזיציה, כולל בהצבעות אי אמון ובהצבעה על התקציב.

ומדוע עידית סילמן לא הוכרזה פורשת? הרי גם היא פרשה מרצונה החופשי. להערכתי, ימינה רוצה לבחון כיצד היא תנהג כח"כית. אם היא תצביע עם ימינה והקואליציה, לא ירצו להכריז עליה פורשת ולאבד את האצבע ה-61 של הקואליציה. אם תצביע עם האופוזיציה, מן הסתם תוכרז גם היא כפורשת.

* הפעם סמוטריץ' ינהג אחרת – להערכתי, אם אכן תהיינה בחירות חדשות, ואחריהן נעמוד בפני סיטואציה דומה לזו שהייתה אחרי בחירות 2021, סמוטריץ' לא יסכל את הקמת ממשלת נתניהו-רע"ם כפי שעשה אשתקד. הוא כבר ימצא את התירוצים וההסברים (הוא בטח כבר מצא אותם).

* החיזור החל – אבו-יאיר הורה למארגני הפגנת הימין "למתן את המסרים נגד ערביי ישראל".

החל החיזור המחודש אחרי רע"ם.

* הביביסטים צדקו – מה משותף לביביסטים ולי? אנחנו חושבים אותו הדבר על עידית סילמן. עד יום רביעי בבוקר – אני טעיתי.

* ההרקדה הגדולה – איך נפתח נאומו של שלמה קרעי בדיון בכנסת על פיגועי הטרור? "ברוך אתה… שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". וצורח ח"כ אבוטבול מש"ס: "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו". כן, השמחה היא על עריקת סילמן. אבל עצם העובדה שזה מה שיש להם לומר בדיון על פיגועי טרור שבהם נרצחו ונהרגו 11 ישראלים, היא סמל להרקדה הגדולה של השבועיים האחרונים; מעגלים מעגלים עד אור הבוקר – הריקוד הציני והאפל על הדם.

רקדי

ידך הניפי

את בתוך הקצב

את בתוך הקסם

רקדי

רקדי

רקדי

נאומי השטנה, הנאצה, השקר והריקוד על הדם, של נתניהו וקרעי בדיון בכנסת, הם חרפה. "ממשלה אנטי-יהודית ואנטי-ציונית" שיקר שוב ושוב הקרעי, מן העלובים בחבורת אזובי הקיר הביביסטיים. חצוף! רק מי שהמיר את דתו היהודית בדת פולחן האישיות של נתניהו, שבתי צבי המודרני, יכנה את הממשלה הזאת, ללא בושה, "אנטי יהודית". אנטי ציונית? הממשלה שהחליטה על התכנית הלאומית חסרת התקדים לפיתוח הגולן. הממשלה שהחליטה על הקמת 7 יישובים בנגב. הממשלה שאחרי עשרות שנים מחדשת את ההתיישבות היהודית, הציונית, בארץ ישראל. הממשלה שמנסה (מעט מידי, לטעמי) לחלץ את הגיור מלפיתתם של עוכרי גיור אנטי ציונים ששולטים ברבנות החרדית. והוא מכנה אותה "אנטי ציונית".

"ממשלה רופסת" משקר נתניהו. ממשלה שהחלה לפעול להחזרת הריבונות הישראלית בנגב, אחרי העשור האבוד שבו נתניהו, שהיה מכור לשקט תעשייתי, איבד את הריבונות; ממשלה שהחלה לפעול נגד הנשק הבלתי חוקי במגזר הערבי, אחרי העשור האבוד שבו ממשלת נתניהו התעלמה ונתנה לתופעה לפרוח – זו ממשלה רופסת? בימיו של איזה ראש ממשלה גדר הביטחון הפכה פרוצה ובכל יום אלפי שב"חים נכנסו דרכה לישראל? מי היה ראש הממשלה שפתח לרווחה את בתי הכלא בישראל ושיחרר למעלה מאלף מחבלים ובהם רבים עם דם על הידיים? מי הצביע שוב ושוב ושוב ושוב, בממשלה ובכנסת, בעד עקירת גוש קטיף, והפיכת אזור התיישבות יהודי לבסיס רקטות וטרור נגד ישראל? שקרן וצבוע.

כאשר עלה השר יועז הנדל להשיב בשם הממשלה, נתניהו ומשרתיו עזבו במחאה את האולם, כי קשה לשקרנים לשמוע את האמת. הם רק השאירו שם כמה צווחנים להפריע.

* למה ממשלת זדון? – בספטמבר 2020, כשראש הממשלה היה נתניהו והתנגדתי לו בכל מאודי, כתבתי: "לקראת יום כיפורים מופצות בשמחה לאיד ברשתות המילים, מתוך תפילת יום הכיפורים: 'כִּי תַעֲבִיר מֶמְשֶׁלֶת זָדון מִן הָאָרֶץ'. זה לא מקורי. אני זוכר את השימוש הזה עוד מההפגנות נגד הסדר הביניים עם מצרים ב-1975 ומאז שוב ושוב בהפגנות נגד מלחמת לבנון ובמחאות הימין נגד אוסלו וההתנתקות.

התפילה הזאת מדברת על שלטון זר, השלטון הרומי שהחריב את בית המקדש והגלה את העם היהודי. היא מייחלת להחזרת ארץ ישראל לשלטון יהודי. גם בימים הנוראים שבהם ממשלות ישראליות ניסו להחריב את ההתיישבות בגולן ולגרש אותנו כדי למסור את הגולן לאויב הסורי, סברתי שהשימוש בפסוק הזה כלפי ממשלה ישראלית נבחרת אינו ראוי.

וכך גם עכשיו".

והנה, הקרעי, מעל דוכן הכנסת, ללא בושה, כינה כך את ממשלת ישראל. ולמה היא "ממשלת זדון"? כי העומד בראשה אינו נתניהו.

* מזנבים במרצ – "ברך על הגרון", זו כותרת פשקוויל המערכת של "הארץ" שהוקדש למתקפה על ח"כ אורבך ועל האולטימטום שהציג לממשלה במספר נושאים. הצעד הזה, מסביר העיתון, מנוגד להכרה שבבסיס הממשלה הזאת, להניח בצד את הנושאים השנויים במחלוקת.

גם אני לא אוהב את התנהגותו של אורבך, אבל הצביעות השוקניסטית שוברת כל גבול של צביעות ושל חוסר מודעות עצמית. אם חשובה להם הישרדותה של הממשלה, מדוע מיום הקמתה, יום אחר יום, במאמרים של דבוקת שוקן בעמודי הדעות ובעיקר במאמרי המערכת, הם מזנבים בשרי מרצ והעבודה ולא מרפים, ומצליפים בהם ומלקים אותם על כך שאין מו"מ עם הפלשתינאים, על כך שארגוני טרור הוגדרו כארגוני טרור, על כך שהבניה ביו"ש לא מוקפאת, על תכנית פיתוח הגולן, על חוק ועדות הקבלה, על ההתיישבות בנגב (!) ועוד ועוד ועוד.

אם הם רוצים ממשלה על פי עקרונות השוקניה, זו זכותם, אך ברור שזו אינה הממשלה הנוכחית. שלא יבואו בטענות לאורבך על כך שהוא חותר תחת ההכרה שבסיס הממשלה; ההכרה שנגדה הם יוצאים יום אחר יום ואינם מרפים לרגע; אינם מסירים לשבריר שניה את הברך מהגרון.

* ביטוי לזהותנו היהודית – חדר האוכל באורטל כשר זה כעשר שנים. הסיבות להכשרתו כלכליות-תיירותיות. אני שמח על כך גם מסיבה חברתית ועקרונית – חשוב, בעיניי, שבחדר האוכל, שהוא מוסד ציבורי, כל יהודי יוכל להרגיש בבית, כולל בני משפחה של חברים, עובדים ואורחים.

אולם הרבה לפני הכשרת חדר האוכל, לפחות עשרים שנה קודם לכן, הוחלט שאין מכניסים אליו חמץ בפסח. להחלטה הזו לא היה שום הקשר כלכלי. ככל הזכור לי היא התקבלה עוד לפני שהיה באורטל ענף תיירות. גם לא היה לה שום הקשר הלכתי, כי חדר האוכל לא היה כשר. ההחלטה הייתה מטעמים תרבותיים, מסורתיים. הרצון שלנו, כקהילה, להתחבר למסורת היהודית שלנו ולהשתית עליה את תרבותנו, מצא בהחלטה הזו את ביטויו; ביטוי לזהותנו היהודית.

אני מקפיד על אי אכילת חמץ בפסח מאז ומתמיד. כך חונכתי, כך חינכתי את ילדיי והדבר חשוב לי מאוד.

הימנעות מחמץ בפסח משותפת לחילונים רבים, שאינם שומרים על כשרות. בילדותי, אי אפשר היה למצוא חמץ בחנויות בישראל, אף שלא היה כל חוק שאוסר על כך. מי שרצה לאכול חמץ בפסח, נסע לכפר ערבי וקנה פיתות לכל השבוע. היום זה אחרת, לצערי. להערכתי, אחת הסיבות לכך היא חוק החמץ, האוסר הצגת חמץ בפרהסיה. חוק מיותר; מסוג החוקים שרק משניאים את הדת על הציבור וגורמים לעשיית דווקא.

מאז קום המדינה, ועשרות שנים טרם חקיקת חוק החמץ המיותר, ברור היה שמטבחים ציבוריים – בצה"ל, במוסדות ממלכתיים, בבתי חולים וכד' הם כשרים. זאת הייתה מוסכמה שהייתה מקובלת על הרוב המוחלט בציבור, ואני מאמין שכך הדבר גם היום.

שיח הזכויות המאוס, שמעמיד את "זכותי" מעל כל שיקול קולקטיבי, לאומי או קהילתי, הנישא בפי גורמים דוסופובים קיצונים, כמו הפורום הדוסופי, או בשם החיבה שלו "הפורום החילוני", לוחם בכל ביטוי יהודי בפרהסיה הישראלית. הם נגד כשרות בצה"ל, נגד כשרות בבתי החולים וכד'. העילה שלהם לעתור לפני שנתיים לבג"ץ, לא הייתה התנגדותם לכשרות, אלא התנגדות לחיטוט בתיקים של אורחי החולים כדי לחפש בו חמץ. זה התירוץ גם לעתירתם נגד צה"ל, השנה.

אכן, אין מקום לחיטוט בתיקים. צה"ל השיב לעתירה, שחיפוש בתיקים מנוגד לפקודות מטכ"ל. אני מקווה ומאמין שההנחיה הזאת תיאכף, כי אני יודע שהיו חיפושים כאלה.

בעקבות פסיקת בג"ץ, עשו בתי החולים את הדבר היפה והנכון – קריאה לאורחים להימנע מהכנסת חמץ. כלומר, לא כפיה, אלא פניה להתחשבות. אני בטוח שרוב מוחלט של המבקרים, ולא רק היהודים, מכבדים זאת. הרי רק אגואיסטים פנאטים באמת סבורים ששבוע בלי חמץ הוא עקרון חיים, שעליו שווה לפגוע בזולת ולפגוע בציבור.

ברור שאין קשר בין הפרשה הזאת לעריקה של סילמן מן הקואליציה. אין המדובר בהחלטה של שר הבריאות אלא של בג"ץ. ההחלטה התקבלה לפני שנתיים, כאשר נתניהו היה ראש הממשלה וליצמן היה שר הבריאות. מכתבו של שר הבריאות לבתי החולים עם התזכורת לכבד את פסיקת בג"ץ מיותר לגמרי, ונועד בעיקר לעיניי הבייס הדוסופובי. אבל ברור שאין בו אפילו כדי להיות תירוץ למשבר.

* על מה ולמה הם רודפים את בנט – מנחם בגין ויתר על כל סיני ועקר את יישובינו בחבל ימית ובמרחב שלמה. הוא חתם על הכרה בזכויות הלאומיות של העם הפלשתינאי והציע אוטונומיה לערביי יהודה ושומרון.

יצחק שמיר הבליג על מתקפות הטילים העיראקיים על ישראל במלחמת המפרץ והלך לוועידה בינלאומית במדריד.

אריק שרון עקר את גוש קטיף, נסוג משטחי רצועת עזה עד גרגר החול האחרון ועקר ארבעה יישובים נוספים בצפון השומרון, והכל – ללא תמורה.

נתניהו ויתר על חברון, חתם על הסכם וויי ובו נסיגה נוספת ביהודה ושומרון, הצהיר על תמיכתו בהקמת מדינה פלשתינאית, ניסה למסור את הגולן לאויב הסורי הן בימי אסד האב והן בימי אסד הבן, הקפיא את הבניה בהתנחלויות, תמך בעקירת גוש קטיף וצפון השומרון, שחרר למעלה מאלף מחבלים ובהם רבים עם דם על הידיים, הבליג על טרור ההצתות כמו גם על הטרור החקלאי בתחום המדינה ובימיו איבדנו את הריבונות באזורים רבים בנגב ובגליל.

נפתלי בנט הוא ראש הממשלה היחיד מהימין, שלא עשה ולו צעד "שמאלני" אחד (לפחות בעשרת החודשים הראשונים לשלטונו). ודווקא הוא מושא להסתה ושנאה חסרות תקדים בימין. למה? רק כיוון שהוא הקים ממשלה שהעומד בראשה אינו זה שנסוג מחברון, ניסה למסור את הגולן לאויב, תמך בעקירת גוש קטיף ושילח לחופשי המוני מחבלים שרבים מהם שבו לרצוח יהודים.

* תקשורת חסרת אחריות – שוב ושוב, לאורך השידור בליל המצוד אחר המחבל הרוצח, מבצע הפיגוע ברח' דיזנגוף, קרא דני קושמרו לציבור לנהוג באחריות, לא להפיץ פייק ניוז, לא להאמין לשמועות וכד'. אולם מי שנהגו בחוסר אחריות משווע היו דווקא העיתונאים בשטח. כך, לפחות בערוץ 12 שבו צפיתי וב"כאן 11" אליו זפזפתי מדי פעם.

אני יכול להבין את האמביציה של העיתונאים לרוץ עם השוטרים ולסקר כל דבר מקרוב בשידור חי, אך את האמביציה הזאת יש לרסן באחריות ציבורית, וזה הדבר האחרון שהפגינה התקשורת. למעשה, היא הפיצה כל שמועה ופייק ניוז שהסתובבו באוויר, התיאור של מה שנגלה לעין היה במקרים רבים גיבוב של שטויות וחוסר אחריות, אבל הדבר החמור ביותר היה ההתרוצצות של העיתונאים בין הרגליים של השוטרים בעיצומה של פעילות מבצעית ופעמים רבות הצגת פניהם של לוחמים.

השפל היה צילום במשך דקות ארוכות של שני לוחמים דרוכים, עם נשק מכוון לעבר דלתות דירות, שהיה חשד שבהם נמצא המחבל. ומה היה קורה אילו לפתע הייתה נפתחת הדלת וצרור היה נורה לעבר הלוחם? והכל בשידור חי, כשמן הסתם הוריו צופים בטלוויזיה. אם אני נחרדתי מכך שאין הם חובשים קסדה, מה חשבו הוריו באותו רגע?

ועוד לא אמרתי דבר על חשיפת שיטות מבצעיות ועל מסירת מידע שעלול לסייע למחבלים.

על שר התקשורת להקים צוות מקצועי, של אנשי אתיקה ותקשורת, מומחים לפסיכולוגיית המונים ומשפטנים ולהורות לו לנסח בתוך שבוע כללי אתיקה לסיקור פיגועים, שיהיה בהם שילוב של זכות הציבור לדעת עם אחריות ציבורית, רגישות אנושית, רצינות, ומחויבות לחוסן חברתי ולאומי.

לא רק התקשורת אשמה במה שקרה, אלא גם המשטרה, שאפשרה לזה לקרות.

* כל חטאם – הנשיא הרצוג על הנרצחים בפיגוע: "כל חטאם שביקשו לבלות ערב נורמלי".

נא לא להתבלבל. כל חטאם הוא היותם יהודים.

* הגנה על המקומות הקדושים – חמאס ברך על הפיגוע בדיזנגוף, והגדיר אותו "הגנה על המקומות הקדושים". ונשאלת השאלה – איך בירי לבר בתל-אביב, רצח שלושה אזרחים ופציעת אזרחים נוספים, מגינים על מסגד אל-אקצא?

השאלה מעידה על אי הבנה בסיסית. המקומות הקדושים אינם רק המסגד, אלא כל פלשתין, שהיא "וואקף" מוסלמי. רגל לא מוסלמית שדורכת על אדמת פלשתין – היא חילול הקודש. ולכן, יש לרצוח כל יהודי בארץ ישראל, וכל המרבה הרי זה משובח. רצח היהודי – אזרח או חייל, גבר או אישה, זקן או נער, הוא הגנה על המקומות הקדושים.

* אוסלו פחות חומת מגן – במאמר ב"הארץ" תקף עמי איילון את הממשלה על כך שאינה מנהלת מו"מ עם הפלשתינאים. כותרת המאמר: "בנט, רק הסדר עם הפלשתינאים יביס את הטרור".

הדבר המוזר ביותר הוא תאריך המאמר: 4 באפריל 2022. יכולתי להבין מאמר כזה אילו נכתב ב-1992. אבל לכתוב היום, שהסדר עם הפלשתינאים הוא מה שיביס את הטרור? איך? כמו שהסכם אוסלו (עם הפלשתינאים, כמדומני) הביס את הטרור?

משוואת הטרור היום היא כזאת: אוסלו פחות "חומת מגן". בלי "חומת מגן", מה שקרה בין אוסלו ל"חומת מגן" היה נמשך עד עתה והולך ומתגבר. מבצע חומת מגן החזיר את חופש הפעולה של צה"ל ליהודה ושומרון וכך אנו מגיעים לרוב המחבלים לפני שהם מספיקים לבצע את זממם. הפיגועים הם מעט המקרים שבהם איננו מצליחים להגיע בזמן למחבלים. איילון רוצה להחזיר אותנו לימי אוסלו העליזים?

* למה חוטפים את הילדים? – לשלל ארגוני השמאל הרדיקלי האנטי-ישראלי הצטרף עוד ארגון קיקיוני: "הורים נגד מעצר ילדים". כן, ארגון שנאבק נגד מעצר מחבלים בידי צה"ל ביהודה ושומרון.

"בלילה הבטתי בבני בן החמש ישן בשלווה. אבל אני יודעת שבזמן שהוא ישן בבטחה במיטתו, ילדים פלסטינים מתעוררים בבהלה כשחיילים חמושים פורצים לבתיהם ולוקחים אותם למעצר. בעוד שבישראל חוק הנוער מגן על קטינים, בגדה זכויותיהם מופרות ומעצרי הלילה משמשים כלי נוסף לדיכוי האוכלוסייה הפלסטינית".

כמובן, ישראל חוטפת ילדים בני חמש. אה, הם מדברים על מספר הילדים בני 12-17 שנעצרים מדי שנה. סביר להניח שהם בני 17. אף מילה כמובן על הסיבה למעצרים הללו. למשל, 5 הרוגים בבני ברק בידי מחבל שצה"ל לא הגיע אליו בלילה. שלושה נרצחים ברח' דיזנגוף, בידי מחבל שגם אליו לא הגיעו בעוד מאוד כוחות הביטחון. מאות פיגועים המסוכלים מידי שנה, כלומר אלפי ישראלים חיים בזכות המעצרים הללו. וכן, יש לא מעט מחבלים בני 17 שרוצחים יהודים.

משום מה, הארגון לא הסביר מה הסיבה האמתית שלשמה צה"ל חוטף ילדים פלשתינאים: כדי להשתמש בדמם לאפיית מצות לפסח.

* חקיקה נגד הטרור – המרכיב החמור והמסוכן ביותר במחדל ביטחון הפנים של העשור האבוד, הוא הנשק הבלתי חוקי בחברה הערבית. ממשלת המכורים לשקט תעשייתי לא נקפה אצבע בנושא. הממשלה הנוכחית הגדירה זאת כנושא מרכזי לטיפול, וכבר יש הישגים בלתי מבוטלים, אם כי לדעתי גם היום נעשה מעט מדי.

חלק מהמלחמה בתופעה הזאת היא בחקיקה, שאותה מוביל שר המשפטים גדעון סער. חוק אחד הוא ענישת מינימום על אחזקת נשק בלתי חוקי. השני הוא הוראת שעה לשלוש שנים, המאפשרת במקרים מסוימים חיפוש בבית בלי צו שופט.

על הוראת השעה הזאת עשה השרלטן סיבוב, כאשר הציג זאת כחוק שיאפשר לדיפ-סטייט לפלוש ללא צו שופט לבתים של תומכי נתניהו. והמוני חסידים שוטים אשכרה מאמינים לשקר הזה ומדקלמים אותו.

* השעיה מגוחכת – רוסיה הושעתה ממועצת זכויות האדם. לכאורה, זה מובן מאליו. הרי צבא רוסיה מבצע פשעי מלחמה איומים באוקראינה. אולם זה מגוחך, כי מי המדינות השולטות בארגון? מדינות דיקטטוריות, שחלקן שכחו מה שפוטין עוד לא למד.

* להחזיר את השגרירות לקייב – סמוך לפלישת רוסיה לאוקראינה, הוציאה ישראל, כמו שאר מדינות העולם, את שגרירותה מקייב ומאז היא שוכנת באופן זמני בלביב. כעת, אחרי שהצבא הרוסי כשל בניסיונו לכבוש את קייב וברח – מוכה, עם הזנב בין הרגליים, תוך שהוא מלווה את בריחתו בפשעי מלחמה ומעשי זוועה פחדניים, אין עוד סיבה שלא להחזיר את השגרירות לקייב.

טוב תעשה ישראל אם תהיה הראשונה שתעשה זאת. דווקא ישראל, מדינה שנאבקת על ההכרה בבירתה, תהיה אור לגויים והראשונה לעשות את המחווה הזאת. דווקא בשל הביקורת האוקראינית על עמדתה של ישראל (ביקורת לא מוצדקת, אבל אפשר להבין אותה בסיטואציה שבה נמצאת אוקראינה), יש חשיבות לצעד כזה.

והעיקר – יש לתגבר את השגרירות באנשי נתיב, הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית העולמית, שמשימתם המרכזית תהיה עידוד עליית יהדות אוקראינה לישראל. יש לתגבר בעיקר את תחנות המעבר ומחנות הפליטים בשליחי עליה שיגיעו לכל יהודי, ויסייעו לו לבחור בעליה לארץ ישראל ולא בהגירה לגולה אחרת או חזרה לגולת אוקראינה.

* סמל יישוב לרמת טראמפ – והרי בשורת החג הגדולה לכבוד הפסח – לאחר פרוצדורה של שנה, רמת טראמפ אושרה רשמית בידי כל הרשויות כיישוב בארץ ישראל, במדינת ישראל. או בשפה המקצועית, קיבל "סמל יישוב".

יישוב חדש בגולן! יישוב חדש בארץ ישראל!

ברוך מציב גבול אלמנה.

ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.

* התוספת של חוק הלאום – מתוך מאמרה של קרולינה לנדסמן ב"הארץ": "…דווקא האימוץ הפופולרי של הגדרת המדינה היהודית ודמוקרטית והוויתור שבא בעקבותיו על מגילת העצמאות כתעודת הזהות הישראלית והחלפתה בחוק הלאום – זה מה שגרם לישראל לאבד כיוון".

לנדסמן אובססיבית בהצגת הסתירה, כביכול, בין מדינה יהודית ודמוקרטית ובהצגת חוק הלאום כסותר את מגילת העצמאות. או שהיא בורה, או שהיא שרלטנית. יתכן שכל התשובות נכונות.

ובכן, כמה עובדות שכדאי להכיר. המילה מדינה דמוקרטית אינה מופיעה במגילת העצמאות. גם לא המילה דמוקרטיה בהטיה זו או אחרת. לעומת זאת, המילה יהודית בהטיות שונות מופיעה עשרים פעם, במסמך קצר למדיי. המגילה נפתחת במילים "בארץ ישראל קם העם היהודי". לב המגילה היא הכרזת העצמאות: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל".

חוק הלאום אינו סותר כהוא זה את מגילת העצמאות ואין לו שום כוונה להיות תחליף למגילה. אך אם רוצים להציג אותו כתחליף, הרי שההבדל העיקרי בין המסמכים, הוא שלמדינה היהודית בהגדרה במגילת העצמאות נוספה בו ההגדרה "ודמוקרטית".

* טעויות מביכות – "מגירות חייו" הוא ספר עב-כרס של פתקים ומכתבים מעיזבונו של אריק שרון, שיצא לאור לאחרונה. ב-"7 ימים" פורסמו כמה מן הפתקים הללו, וליד כל אחד הסבר. איני יודע האם ההסבר הוא של העיתון, או שזה הטקסט מתוך הספר, אך הוא רשלני מאוד. על פתק שעליו חתום סרן אריאל שרון כתוב: "שרון, רב סרן בן 22". על פתק משנת 2004, שמוען לשר הביטחון והרמטכ"ל, נכתב: שר הביטחון משה (בוגי) יעלון והרמטכ"ל שאול מופז. באותם ימים מופז היה שר הביטחון ויעלון הרמטכ"ל.

* באמצע השידור – השבוע ימלאו 25 שנים לפטירתו של חיים הרצוג, הנשיא השישי של ישראל. וזה הזיכרון שלי מאותו יום.

הייתי אז דובר ועד יישובי הגולן. במסגרת אירועי שנת השלושים להתיישבות בגולן, רתמנו את "קול ישראל" ליומיים של שידורים מהגולן. כל מערכת וצוותי רשת ב' ורשת ג' עלו לגולן ושידרו בשידור חי, מאולפן מאולתר בקצרין, את מרבית תכניותיהם. בכל התכניות הוכנסו אייטמים מהגולן, שנתנו ביטוי לתושבי הגולן ולעשיה הגולנית.

בערב, ארגנו לאורחינו אירוע תרבותי – ערב בנושא טעימת יינות, בקיבוץ אורטל. במהלך הערב החלו אנשי החדשות מקבלים קריאות בהולות מהמערכת, והחלה התרוצצות קדחתנית שלהם. הם קיבלו את הידיעה, שראש הממשלה נתניהו נחקר במשטרה על פרשת בר-און – חברון; לראשונה בתולדות המדינה, ראש הממשלה בחקירה פלילית. באותו רגע, הבנתי שתכניותינו להכניס אייטמים גולניים ליום השידורים השני לא יתממשו. ואכן, כך היה.

שלי יחימוביץ', שבתכניתה הפופולרית "הכל דיבורים" אמורים היו להיכנס 2-3 אייטמים שלנו, לא הפסיקה לקלל את העובדה שהיא נמצאת "בחור הזה" כאשר אירועים כאלה מתרחשים במדינה. למחרת, היא ניהלה ביד רמה את תכניתה מהאולפן בקצרין. למעט אזכור העובדה שהשידור הוא מהגולן, לא היינו עוד חלק מהתכנית, שהתמקדה כולה בחדשות המסעירות. שלי, חיית חדשות, פצצת אדרנלין תקשורתי, הייתה במיטבה. ופתאום, באמצע תכניתה, בזמן השמעת שיר, הגיעה הידיעה על מותו של הנשיא לשעבר חיים הרצוג. ברור היה שמרגע זה, יהיה עליה להרפות מנושא חקירת רוה"מ ולעסוק בחדשה הטריה. ברגע שקיבלה את הידיעה, שאלה באכזבה, "זה בטוח?" כשנענתה בחיוב, פרצה בצעקה, ממש בשאגה: "מה הוא מת לי באמצע השידור".

* וידויו של "עריק" – הבחירות לנשיאות ב-1983, בהן נבחר הנשיא השישי של ישראל, היו צמודות ביותר. במפתיע, ניצח מועמד האופוזיציה, ח"כ חיים הרצוג מן המערך, את נציג הממשלה והליכוד שופט בית המשפט העליון מנחם אילון, ברוב של 61:57 ושני פתקים לבנים.

מי היו העריקים? שאלה זו הסעירה את המערכת הפוליטית ואת התקשורת. אך בגין עמד על כך שהליכוד לא יעסוק בכך, ויכבד את הכרעת הכנסת, את חשאיות הבחירות ואת מוסד הנשיאות.

בגיליון האחרון של "חדשות בן עזר", התוודה אחד העריקים על הצבעתו – ח"כ לשעבר עקיבא נוף, בזיכרונות על קשריו עם נשיאים וראשי ממשלה.

ועוד מספר נוף על פגישה שקיים עם בגין במהלך מלחמת שלום הגליל. תוך כדי השיחה, קיבל בגין טלפון משרון, שהבַּקעה בידינו, הודעה ששימחה את בגין מאוד. כותב נוף: "לא יכולתי שלא לחשוב באותו רגע – הלא הבקעה, למיטב ידיעתי, היא מעבר ל-40 הק"מ…". הקביעה הזו נכונה ולא-נכונה ומכל מקום אינה מדויקת. הבקעה – בקעת הלבנון, היא רצועה החוצה את כל לבנון לאורכה, כך שארבעים הק"מ הדרומיים שלה הם בטווח 40 הק"מ ומה שמצפון יותר – מעבר לטווח. הבקעה היא המשכה מצפון של עמק החולה; שטח השבר הסורי אפריקאי שבשטח לבנון. היא הבֶּקע שבין הרי הלבנון, שהם המשכם מצפון של הרי הגליל העליון במערב, לחרמון והרי מול–הלבנון במזרח.

ב-1983 שירתתי במוצב "גפן" ליד הכפר עמיק, המוצב הצפוני ביותר של צה"ל בבקעת הלבנון.

* המלצתו המשונה של אורי משגב – "מרתק ומצוין" הגדרתי את ספרו של יואב גלבר "רהב: דרכה של ישראל אל מלחמת יום הכיפורים, 1970-1973", במאמר ביקורת שכתבתי עליו: "הונאה אסטרטגית". ואכן, אני חושב שזה אחד הספרים החשובים ביותר בתיאור התקופה שהובילה למלחמה ובניתוחה. וכשאני כותב בזהירות "אחד ה-", הסיבה לכך היא שלא קראתי את כולם. אך קראתי רבים מהם, וזה החשוב והטוב מכולם.

במוסף "ספרים" של "הארץ" התפרסם מאמר ביקורת של אורי משגב על הספר, ועניין אותי מאוד לראות איך הספר מצטייר בעיני אדם שהשקפת עולמו שונה מאוד משלי. המאמר מתחילתו היה קצת מוזר בעיניי, ובעצם יותר ממוזר – הוא מכעיס.

עיקרו הוא, שבעצם יש כאן שני ספרים, שונים לחלוטין זה מזה. חלק אחד משמים, משעמם, מלא בפרטים מאוד לא חשובים ובהמון שמות שאת מי הם בכלל צריכים לעניין. ואילו חלקו האחר מרתק, מותח, מלמד, ספר חובה. אלא שהבעיה היא שהחלק המשעמם הוא הראשון, ולכן רוב הקוראים יתקשו לצלוח אותו ולהגיע לחלקו הטוב.

כאמור קראתי את הספר, ואיני רואה שום הבדל בין אופן הכתיבה בחלקיו השונים של הספר. בשניהם יש ירידה לפרטים ולפרטי פרטים ומתוכם מצטיירת תמונה שלמה, יער ברור ומונגש ומבואר ומפורש, הנצפה ממעוף הציפור. החלק הראשון עוסק במהלכים המדיניים שקדמו למלחמה והשני במהלכים הצבאיים, מבחינת המוכנות למלחמה, בניית הכוח והקונספציה המודיעינית. כל הספר עניין אותי מאוד, אך בעיקר דווקא החלק המדיני, כי היסטוריה מדינית מעניינת אותי יותר מהיסטוריה צבאית.

מה בעצם המלצתו של משגב לקורא? אל תבזבזו את זמנכם בקריאת 312 העמודים הראשונים. רק בעמ' 313 " 'רהב' מתחיל לעניין את הקורא". כלומר את הקורא משגב. ובעוד הוא משבח מאוד את החלק השני, הוא לא מספר כמעט דבר על תוכנו של החלק הראשון, חוץ מעד כמה הוא משעמם, טרחני ומיותר. וכיוון שבעיניי המחמאות של משגב לחלקו השני של הספר, "מעניין וסוחף" מגיעות לפחות באותה מידה לחלקו הראשון, המדיני, שבעיני משגב עורך רציני היה גוזם, אנסה להבין מה עומד מאחורי המלצתו של משגב.

ספרו המצוין של גלבר מפריך לחלוטין את הנראטיב הקונספירטיבי על כך שסאדאת רצה בשלום, הציע הצעות שלום וגולדה מאיר בעקשנותה ויוהרתה דחתה אותה ובכך המיטה על ישראל מלחמה מיותרת, עקובה מדם. גלבר מוכיח בעליל, שגולדה לא יכלה לדחות הצעת שלום שלא הייתה ולא נבראה ואפילו משל לא הייתה. מי שיקרא את ספרו הרשלני והספקולטיבי של יגאל קיפניס "1973" ואת ספרו המבוסס בעובדות איתנות של גלבר, לא יתקשה להבחין בעובדה, שגלבר לא השאיר אבן על אבן מהתאוריה של קיפניס. ניכרים דברי אמת, ובכך ישתכנע כל מי שיקרא בראש פתוח ונפש חפצה את ספרו של גלבר.

אורי משגב הוא מעריץ גדול של קיפניס. דרכו להתמודד עם הפרכת התאוריה שלו, היא להפציר בפני הקורא לא לקרוא את 312 העמודים הראשונים שבו; החלק "שלתחושתי נועד בעיקר לנגח את ספרו של יגאל קיפניס, '1973: הדרך למלחמה' מ-2012, שטען בדיוק ההיפך".

אי אפשר להפריד בין חלקי הספר, כיוון שהשילוב של שניהם נותן את התמונה המלאה על ההונאה האסטרטגית של סאדאת, שהייתה מיועדת כל כולה להחלטתו הנחושה לצאת למלחמה, והייתה שילוב של הונאה צבאית עם הונאה מדינית, שנועדה להרדים את ישראל.

ובכן, אני ממליץ לקרוא את הספר כולו, ואז לקרוא את ספרו של קיפניס, וללמוד את ההבדל בין ספר של היסטוריון רציני לגיבוב של פנטזיונר.

* עניין קיומי – דבריה של תקוה וינשטוק ריגשו אותי מאוד. כל מי שהכתיבה היא עניין קיומי בעבורו, אינו יכול שלא להזדהות עם תקוה ועם דבריה. אני מאחל לה אריכות ימים ובריאות טובה!

* מקוקו-קורונה לקוקו-פיגועים – מה יעשו מטורללי קוקו-קורונה כשכבר לא תהיה קורונה? במה הם יעסיקו את נפשם המסוכסכת? ובכן, אל דאגה. לא אלמן קוקו.

הנה, אני כבר קורא ברשתות שגל הפיגועים מהונדס באמצעות הממסד, כדי להגביר את המישטור והשליטה על חיינו ולהסתיר את פשעי ה"שקורונה" ואת אלפי הנפטרים מהחיסון. איך זה שהשב"כ והממסד שעוקבים אחרי כל צעד שלנו וכל מה שאנחנו כותבים ועושים, לא הצליח לעקוב אחרי אסירים משוחררים? אז זהו, שהוא כן עקב אחריהם. עקב כדי לוודא שהם מבצעים את משימתם – את הפיגועים, שיעמיקו את השליטה וכו' וכו'. והנה, כבר הרחובות מלאים בצבא ובשוטרים. מש"ל.

* האל"ף החסרה – יש טקסט ישן, שאני אוהב מאוד (ואם מישהו מכיר אותו וישלח לי את המילים, אהיה אסיר תודה), המספר על מכונת כתיבה שהאות אל"ף חסרה בה. השיר כתוב ללא האות אל"ף, אך רובו מורכב ממילים שיש בהן א', וכך בולט החיסרון.

אני אוהב מאוד את השיר, בשל המסר שלו, שכל אחד בקבוצה חשוב מאוד, תורם מאוד וחסרונו כבד. בקדנציה הראשונה שלי כמזכיר אורטל, בשנות השמונים הרחוקות, תליתי את השיר הזה במשרדי, כאמירה לחברים, שראוי שכל אחד יראה עצמו כאילו הקיבוץ כולו מוטל על כתפיו.

ולמה נזכרתי בשיר הזה פתאום? ובכן, מעשה שהיה, היה כדלהלנצ'יק. זבוב גדול וטורדן התיישב על המקלדת שלי. אחזתי במחבט זבובים וחבטתי בו בחוזקה. הזבוב מת, אך… מעוצמת המכה המקש של האות אל"ף ניתק והתעופף. הרמתי אותו וניסיתי להחזירו, אך כנראה שמעוצמת החבטה נשבר החיבור של המקש למקלדת. בינתיים הדבקתי את המקש בדבק. וכעת עליי ללחוץ עליו בחוזקה לצורך כתיבת האות א', מה שמקשה מאוד על רצף הכתיבה. נאלצתי לחבר את הלפטופ למקלדת ישנה (פתרון ביניים עד אחרי הבידוד).

אז מה היה לנו? אני עם קורונה. המקלדת פצועה. וגם החדשות לא מי יודע כמה…

* ובינתיים בקורונה – יום רביעי לקורונה. אני מרגיש מצוין. מלא מרץ. אנרגיות מטורפות. גם יותר מהנורמה שלי, שהיא… מעבר לנורמה, אם לדבר בעדינות.

וביום הרביעי עושים בדיקת אנטיגן. לא עלה בי צל צלו של ספק שאני שלילי. שלילי היום, שלילי מחר וביום ראשון בבוקר – לעבודה. אני לא מאמין אבל… עדין חיובי.

מה חיובי? איזה חיובי? הלו, זה רדיו?

ואחרי כל מה שהפסדתי בימים האלה – גם ביום שני יש לי הרצאה חשובה. אבל רק בשלישי אשתחרר.

באסה.

          * ביד הלשון

חומת מגן – עשרים שנה מלאו למבצע "חומת מגן". ב"7 ימים" התפרסם מאמר מרתק (במידע שבו) ומכונן (במסרים שלו) של תא"ל (מיל') גל הירש, שהיה קצין אג"ם של פיקוד מרכז בתקופת המבצע.

במאמר, הוא סיפר איך בהברקה של רגע הציע את שם המבצע. "יש שיר של חיים חפר שנקרא 'בין גבולות', כתוב שם כך: 'לעולל ולרך שערים פה נפתח, למך ולזקן אנו פה חומת מגן'. למבצע יקראו 'חומת מגן' ".

"בין גבולות" היה השיר הראשון שכתב חתן פרס ישראל חיים חפר. הוא כתב אותו בתאריך 12345, כלומר 12 במרץ 1945. חפר היה חבר החוליה היבשתית שהעלתה מעפילים יהודים מסוריה לארץ ישראל. כל חייו ראה חפר את המבצע הזה כפסגת חייו. השיר "בין גבולות" נכתב על המבצע הזה.

מיד בהיוודע מותו של חיים חפר, התראיינתי לגל"צ. דיברתי על חפר וביקשתי להשמיע את השיר הזה. גם בפינתי השבועית ברדיו "אורנים", לאחר מותו של חפר, השמעתי את השיר הזה. 

שר התורה – לאחר מותו של הרב חיים קנייבסקי, שזכה לכינוי שר התורה, ניסיתי להתחקות אחרי מקור הכינוי. לא מצאתי שום זכר לביטוי הזה כלפי מישהו בעבר וגם יודעי דבר שהתייעצתי אתם אמרו לי כולם שמדובר בכינוי ייחודי לרב קנייבסקי.

והנה, אני קורא מאמר של הסופר, המשורר, המחזאי והפובליציסט אהרון צייטלין (1898-1973), "פירוש ההגדה של דון יצחק אברבנאל", וכך נכתב בו: "דון יצחק אברבנאל, שר התורה, הוא גם שר הכספים למלכות קסטיליה, הלך בגולה עם כל אחיו בני ישראל, ועיניו רואות חורבן ביתו וחורבן בית עמו".

לאחר שפרסמתי זאת, נשלחו אליי פרסומים המעידים על כך שגם הרב קוק זכה לכינוי זה.

  • חדשות בן עזר

צרור הערות 6.4.22

* הטרנד התורן – הטרנד התורן הוא ללעוג לשר הבט"פ עומר בר לב. אכן, היו לו בימים האחרונים מספר "התחלקויות" מביכות, ואיני מזלזל בהן, אך לא בהן נבחן השר. הוא נבחן ויבחן במעשים. בפחות משנה בתפקידו, הוא הגדיל את תקציב המשטרה, הוסיף תקנים, הפיח רוח לחימה וגאוות יחידה, הוביל שינוי כיוון במלחמה בפשיעה הערבית ובנשק הבלתי חוקי; אמנם מעט מדי, אך הרבה יותר מכפי שהיה בכל השנים שחלפו, וכבר יש הצלחות רבות.

מן הראוי שנזכור איזו ירושה הוא קיבל. משטרה שבמשך חמש שנים ראש הממשלה נלחם בה, הסית נגדה, רדף את המפכ"ל, לא מינה במשך שנתיים מפכ"ל, בז לה, הקניט אותה ולבסוף מינה לשר הבט"פ את הסוס הטרויאני – הפרויקטור שלו לחורבן מדינת החוק. את התוצאות הישירות ראינו בפרעות בעת מבצע שומר החומות ובאסון הר מירון. מן השפל הזה בר לב צריך להתחיל לשקם את המשטרה והוא עושה עבודה טובה.

בר לב, ממקימי שלום עכשיו, הוא מבחינתי יריב אידיאולוגי. אבל מה שחשוב לאין ערוך, הוא הרקורד שלו כלוחם ומפקד מצטיין, כמפקד סיירת מטכ"ל, כאחד הפורצים למלון "סבוי" לשחרור בני הערובה, כמפקד צוות בסיירת מטכ"ל במבצע אנטבה. מה שחשוב לאין ערוך הוא העובדה שהוא הקים את תנועת "אחריי", המטפחת מנהיגות חברתית בקרב הנוער בפריפריה הגיאוגרפית והחברתית ומכשירה את הנוער לשירות משמעותי ולפיקוד בצה"ל.

הצטערתי לראות אותו מתגושש עם הכהניסט האפס, שלא שירת אפילו שעה אחת בצה"ל, ומכנה אותו, כראוי לו: "אפס". הצטערתי לראות אותו ואת האפס באותה תמונה, פנים אל פנים, כאילו הכהניסט הוא בר שיח, כאילו הוא לגיטימי. מוטב היה, שברגע שהכהניסט האפס, הרקדן הראשי על הדם, התקרב לשר כדי לבצע פרובוקציה כהניסטית מבחילה, שוטרי משטרת ישראל ומאבטחיו של בר לב היו מזדרזים לחצוץ בין השניים.  

* לרקוד עם כוכבים על הדם – סמוטריץ' מאתגר את הכהניסט בתחרות "לרקוד עם כוכבים על הדם". סמוטריץ', משתמט עלוב מצה"ל, גיבור גדול. גזען והומופוב, על הרצף הכהניסטי. לפחות דבר חיובי אחד נזקף לזכותו. הוא סיכל את הקמת ממשלת החסינות של נתניהו עם רע"ם.

* טקייה – בן גביר הוא הכהניסט המסוכן ביותר. יותר מחבריו ארור מרזל, האיש הרע בן ארי וראש קו-קלוקס-קלאן הישראלי גופשטיין. אפילו יותר מ"הרב" כהנא שר"י. למה? כיוון שהוא אימץ את טקטיקת ה"טקייה", המקובלת אצל תמונת הראי האיסלמיסטית שלו. וכך, הוא הצליח לא להיפסל לכנסת ולהיות כוכב אולפני התקשורת והסחבק של המראיינים. מה זאת טקטיקת ה"טקייה"? שאלו את גוגל, תקבלו תשובה מפורטת.

* בין ביקורת עניינית לריקוד על הדם – "מה, אסור למתוח ביקורת?" רושפים הרוקדים על הדם, כדי ליצור דה-לגיטימציה לביקורת על מחול הדם שלהם.

ודאי שמותר למתוח ביקורת. לא מותר – רצוי. לא רצוי – חובה. ריקוד על הדם וביקורת עניינית הם שני דברים שונים.

ההבדל הוא ב"איך" וב"מה". להגיע כנשוך נחש אל מקום הפיגוע כדי לשלהב את היצרים, להתסיס, להסית, להפריע לכוחות הביטחון במלאכתם, לצווח על שר הבט"פ או על מפכ"ל המשטרה, זו לא ביקורת. לשקר בטיעונים מסיתים כמו שהממשלה לא נלחמת בטרור בשל הקואליציה עם רע"ם – זו לא ביקורת עניינית, זה סתם שקר והסתה. לפרסם תמונות של קורבנות הפיגוע ולהאשים בהם את איילת שקד ונפתלי בנט כי לא הלכו לבחירות חמישיות – זו לא ביקורת, זו הסתה פרועה. מופע האימים של מירי כפיים רגב שחוללה ברחובות בני ברק עם ההמון המשולהב, הוא התגלמות הריקוד על הדם. דפי המסרים של "נתניהו – תחזור" בהקשר של הפיגועים, הם ריקוד ציני על הדם.

מהי ביקורת עניינית? ביקורת שמבוססת על טיעונים עניינים, ואינה מושמעת בהתלהמות כדי לגרוף פופולריות.

הטענה בפיגועים של שנות ה-90 וה-2000, שהכנסת ערפאת וצבאו לתוככי א"י הביאה לגל הטרור, היא טענה עניינית ונכונה. היא מבוססת על עובדות. כאשר נורו רקטות מעזה אחרי שישראל נסוגה ממנה ועקרה את גוש קטיף, למרות האזהרות שזה מה שיקרה, שהושמו ללעג אך התבררו כנכונות, היא טענה עניינית ונכונה. הטענה ששחרור סיטוני של מחבלים ובהם רבים עם דם על הידיים הביאה לפיגועי טרור היא טענה עניינית.

בעקבות הביקורת על פסטיבל המחולות שחולל, תרתי משמע, נתניהו, מיד עלו תגובות שככה עשו גם לנתניהו. כאילו זה מצדיק משהו. גם אני מתחתי ביקורת על נתניהו בשעות משבר ביטחוני, אך הייתה זו ביקורת עניינית. את טענתי, שההבלגה על טרור ההצתות תביא בהכרח לסבבי רקטות, אמרתי בעוד מועד, וכן, כאשר למרבה הצער המציאות אוששה את הדברים, בהחלט ביקרתי את נתניהו. לאורך שנים מתחתי ביקורת על מחדל ביטחון הפנים ועל אובדן הריבונות, ובהחלט הזכרתי זאת בפרעות במהלך מבצע "שומר החומות".

וגם בגל הנוכחי יש מקום לביקורת. למשל, ביקורת על מחדל הפרצות בגדר והעלמת העין מחדירת אלפי שב"חים מדי יום. למשל, ביקורת על שלא נעשה מספיק במלחמה בנשק הבלתי חוקי במגזר הערבי. אם כי, בנושאים האלה, מוטב שהביקורת לא תבוא מצד מי שאחראים למחדלים הללו.

גם ביקורת עניינית עלולה להשתלב בריקוד על הדם. למשל, כאשר נתניהו כראש האופוזיציה היה ממהר לאתרי פיגועים, בפיגועי שנות ה-90, ומשלהב את הרוחות, זה היה ריקוד על הדם, למרות שהביקורת על הכנסת ערפאת ליו"ש הייתה עניינית וצודקת.

הריקודים על הדם אינם פטנט חדש. התופעה החלה כבר לפני ארבעים שנה, במלחמת שלום הגליל. וגם בפיגועים תחת שלטון נתניהו, הכהניסטים מיהרו למקום כדי לרקוד על הדם ולהאשים את נתניהו. אבל שום דבר אינו מתקרב לפסטיבל המחולות בשבוע האחרון.

קראתי לאחרונה את פרוטוקול ישיבת האבל של הכנסת אחרי הטבח במינכן. היה זה מפגן של אחדות לאומית, עמידה איתנה ומסר לאומי אחיד וברור נגד הטרור. לא היה כמעט הבדל בין מסרי הממשלה והאופוזיציה. כך ראוי שתנהג אומה תחת מתקפה.  

* ערבי טוב נוסח גדעון לוי – גדעון לוי פרסם פשקוויל נאצה שבו התגולל על החברה הישראלית על כיבוד זכרו של גיבור ישראל אמיר חורי. כותרת הפשקוויל: "אמיר חורי, הכי ערבי טוב". הוא כותב שאנו מכבדים אותו קודם כל כי הוא ערבי מת, והרי כידוע "היהודים" סבורים שערבי טוב הוא ערבי מת. ושנית כיוון שהוא נוהג כפי שאנחנו, הקולוניאליסטים, מצפים מן הערבים.

לכאורה הוא כיוון את חצי הרעל שלו לחברה הישראלית ונזהר בכבודו של אמיר חורי, אך בין השיטין אי אפשר שלא לחוש בבוז העמוק שהוא רוחש לו, כיוון שבעיניו הוא בוגד, העונה על הציפיות של החזון הקולוניאליסטי שלנו, הרוצה ערבים ש"מוחקים את מורשתם הלאומית והתרבותית, מתעלמים מגורל אחיהם בשטחים ומפנים להם עורף — והכי טוב שישרתו במנגנונים שפועלים נגדם: מג"ב, המשטרה וצה"ל".

גם לגדעון לוי יש חזון של ערבי טוב. ערבי טוב נוסח גדעון לוי הוא מחבל שגורם ליהודים למות. כן, גם בפשקוויל הוא מציג גיבור אמתי, מחבל מג'נין, שהוא נוקב בשמו, שנהרג בעימות עם כוחות מג"ב ש"פלשו לג'נין".

הלוואי שכוחותינו היו "פולשים" לג'נין יום קודם, ומצליחים לשים בעוד מועד את ידם על הערבי הטוב, וכך מצילים את חייהם של ארבעה יהודים וערבי.

* לשחרר את גופות המחבלים – מחלוקת בין צה"ל ושב"כ לבין המשטרה בשאלה האם להחזיר גופות מחבלים. אני בעד. מאוד בעד. ביום שבו יוחזרו גופותיהם של חללי צה"ל הדר גולדין ואורון שאול, יש לשחרר את כל גופות המחבלים. ולא רגע אחד לפני כן.

* פגיעה במורל הציבורי – סרטון אבטחה המתעד פיגוע, הוא מידע חשוב לציבור וחשוב להציג אותו. פעם. פעמיים. אולי שלוש פעמים. אבל הצגת הפיגוע בלוף אינסופי במשך שבוע, לא רק מיותרת אלא מזיקה; יש בה עידוד למחבלים ולמפגעים חקיינים ופגיעה במורל הציבורי ובחוסן הלאומי.

* צבא כושל וברברי – ימנן פייסבוק שסולד מרעיונות מוסר לחימה וטוהר הנשק, שכן לטענתו במלחמה יש רק מטרה אחת, ניצחון, והכל, כולל הכל, כשר כדי להשיגו, היה באופוריה לאחר פלישת רוסיה לאוקראינה. הו, הנה מי שיודע מה זאת מלחמה, בלי כל מני עכבות.

אז ראינו. צבא כושל, מובס, שלא הצליח לעמוד באף יעד, חודש וחצי מתברבר, שוקע וסופג אלפי אבידות. הדבר היחיד שהוא יודע זה לבצע פשעי מלחמה ומעשי טבח ברברים.

* לא לאלימות – שום דבר אינו יכול להצדיק את האלימות נגד עיתונאי בכנס של תקווה חדשה. תקווה חדשה קמה כדי לבנות תרבות חלופית לתרבות של הליכוד, ומצערת מאוד ההתנהגות, שהזכירה את מראות מרכז הליכוד.

* ומחר נלמד לתקוע סכינים – במאמרה על שירו של אלתרמן "ילדי ההפקר" מציינת זיוה שמיר שמילות הפתיחה של השיר נמחקו. מדובר במשפט "חֲצִי גְּרוּשׁ שְׂרוֹכֵי נַעֲלַיִם / וּשְׁלֹשָׁה מִיל עִתּוֹנִים / הַיּוֹם, הַיּוֹם תָּקַעְנוּ רַק עֵינַיִם / מָחָר נִלְמַד לִתְקֹעַ סַכִּינִים!" ראוי לציין שבגרסתו של אריק איינשטיין לשיר, בלחנו של יוני רכטר, המשפט הזה מופיע כפזמון חוזר.

* לא עוד טפלון – ביום שני הוצאתי לציבור האורטלי הודעה של מטה קורונה, על פיה לראשונה מראשית הגל החמישי, אין באורטל אף מאומת.

ויהי ערב ויהיה בוקר, וביום שלישי הוצאתי הודעה שבה… כתבתי על עצמי בגוף שלישי, כולל איחולי רפואה שלמה והחלמה מהירה.

כן, מסתבר שאיני טפלון. מראשית המגפה, לא זו בלבד שלא נדבקתי, גם לא נדרשתי לבידוד. והנה… איך נפלו גיבורים…

אף עיתוי אינו מתאים לקורונה, אבל האמת היא שיצא לי באמת עיתוי מחורבן במיוחד. ביום שבו יצאתי מאומת, הייתי אמור להיות יו"ר מושב בכנס ההתיישבות ע"ש מוישיק גרליק, עליו עמלנו חצי שנה, והוא התכנס אחרי שנתיים שבו לא התקיים בשל הקורונה. ודווקא באותו בוקר, הן ראש המועצה האזורית חיים רוקח שהיה אמור לברך והן אני – מאומתים לקורונה. ומחר הייתי אמור לצאת ליומיים של הדרכה במסע "נפגשים בשביל ישראל".

טוב, לפחות עד סדר פסח הכל יהיה מאחורינו וגם זו לטובה.

אני מאשים בהידבקותי את עצמי ורק את עצמי. למה לא התחסנתי בחיסון הרביעי? מה חשבתי לעצמי, שאם קוראים לבני 60 ומעלה להתחסן, אז בגיל 59 אני פטור? מה, הקורונה הייתה מגיעה לפתחי וממתינה 9 חודשים?

אבל אני, כדרכי, רואה את הצד הטוב (שלא לומר ה"חיובי") בכל דבר. יהיו לי כמה ימי זמן איכות עם עצמי, שבהם אספיק לעשות דברים שאיני מגיע אליהם. אגב, איני זוכר מתי לאחרונה הייתי חולה, אבל זה היה לפני הרבה שנים.

          * ביד הלשון

דָּבְרַת – דברת (הדל"ת בקמץ קטן, נהגה כמו דוברת) הוא קיבוץ בעמק יזרעאל, בקרבת עפולה. הקיבוץ עלה לקרקע ב-1949, אחרי המתנה של שבע שנים במעיין חרוד. את הקיבוץ הקימו חלוצים מאוסטריה וגרמניה, לצד חלוצים מתנועת מכבי הצעיר וקבוצה של חיילים משוחררים מהצבא הבריטי.

הקיבוץ מנציח בשמו את עיר הלוויים דברת, בנחלת שבט יששכר, המוזכרת בספר יהושע. שמה של דברת השתמר בכפר הערבי דבוריה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 3.4.22

* ברירת חיינו – "דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו. אך מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו. … אל נירתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים סביבנו ומצפים לָרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו".

66 שנים חלפו מאז הספדו של הרמטכ"ל משה דיין על קברו של רועי רוטברג בנחל עוז. והדברים נכונים גם היום.

* להגיע אל מיטתו של המחבל – כאשר אנחנו שומעים את הטרוניות על חיילי צה"ל הקלגסים שנכנסים בלילה לבתי פלשתינאים וחוטפים ילדים בלה בלה בלה, כדאי להבין את משמעות הדברים. לוחמי צה"ל ושב"כ עוצרים מדי לילה מחבלים כמו המחבל מג'נין שרצח 5 אנשים בר"ג ובני ברק, לפני שהם מצליחים לבצע את זממם. בכל שנה מסוכלים בדרך זו מאות פיגועים, כאשר בכל פיגוע יש פוטנציאל להרבה יותר מחמישה הרוגים.

למרבה הצער, אין דבר כזה ביטחון הרמטי, ולא תמיד ניתן לסכל מראש את כל הפיגועים. והפעם לא הגענו אל המחבל במיטתו לפני שהגיע לרצוח יהודים. מי שמבטיחים ביטחון הרמטי, הם שרלטנים ומאחזי עיניים.

מה שחשוב הוא להמשיך בהגנה האקטיבית בשטח האויב ואף להגביר אותה, וללמוד מטעויות. וגם לדעת לנשוך שפתיים ולא להתפרק ולהישבר כאשר ישיבתנו בארץ גובה מאתנו מחיר דמים. כי כל התפרקות כזו היא פרס לטרור.

* כרוניקה של פיגוע ידוע מראש – כך כתבתי ב-25.7.20: "מחבל מתאבד יחדור עם חגורת נפץ יחד עם המוני שב"חים הנכנסים מדי יום לעבודה בישראל. מונית שתמתין לו תסיע אותו לעיר הקרובה. הוא ייכנס למסעדה הומת אדם ויפוצץ את עצמו. יהיה זה פיגוע מן הסוג של פיגועי ההתאבדות הגדולים בשנים הקשות שבין הסכם אוסלו למבצע 'חומת מגן'. הפיגוע יכה את החברה הישראלית בתדהמה. ולמחרת תעלינה השאלות הקשות: איך גדר ההפרדה שהושקעו בה מיליארדים פרוצה כל כך? איך העלמנו עין מאלפי הפלשתינאים שחדרו מדי יום לישראל? איך ואיך ואיך?

ואולי מוטב לשאול את השאלות הללו היום, רגע לפני הפיגוע ולא אחריו?

בְּני משרת כעת בתעסוקה מבצעית באחת הגזרות לאורך הגדר. וכשאני שומע את סיפוריו, אני חרד. נאמר להם להעלים עין. המחדל הזה אינו כשל נקודתי אלא מדיניות. הכל יודעים שהגדר פרוצה. הכל יודעים על נתיבי הכניסה. נעשית פעילות למניעת הברחות, אבל מעבר העובדים השב"חים מתנהל כמעט באין מפריע.

אם המדיניות היא לאפשר פרנסה לפלשתינאים או לענות על הצורך שלנו בעובדים פלשתינאים, יש למסד זאת, להנפיק אשרות עבודה, לעשות זאת באופן מסודר. אבל מדיניות של העלמת עין מחדירה בלתי חוקית של שב"חים ומפרצות בגדר הביטחון, היא הזמנת הפיגוע הבא.

נכון, עיקר הפעילות הסיכולית נעשית באמצעים אחרים – בפעילות שב"כ וצה"ל, במעצרים הליליים ובשליפת המחבלים ממיטותיהם לפני שהם הספיקו לצאת לפיגוע. אין ספק שזו הפעילות החשובה ביותר. אבל אי אפשר להסתפק בה. יש להשקיע בשיקומה של הגדר ולמנוע את חדירת השב"חים".

חלפו שנתיים, ממשלה התחלפה, והמחדל נמשך והביא השבוע למותם של חמישה בני אדם. הפיגוע לא היה בתרחיש שכתבתי. זו לא הייתה חגורת נפץ אלא רובה. אבל המחבל חדר לארץ עם רכב, דרך פרצה בגדר.

הפעילות היזומה בשטחי הרש"פ – המעצרים הנעשים מדי לילה, מונעים מאות פיגועים ואלפי נרצחים בשנה. אבל גדר ההפרדה נועדה להיות כלי עזר נוסף למנוע את זליגת המחבלים שלא הגענו אליהם. והגדר הזו פרוצה.

שתי המשימות הביטחוניות המרכזיות שיש לבצע כעת, אחת נוגעת לרש"פ ואחת לערביי ישראל: סתימת הפרצות בפני שב"חים ואיסוף הנשק הבלתי חוקי. אלו משימות גדולות וכבדות, והן הכרח. בהן יש להתמקד.

* גיבור ישראל – השוטר אמיר חורי, ערבי ישראלי, חרף את נפשו, הסתער על המחבל, חיסל אותו ונהרג. הוא עצר בגופו את מסע הטבח. גיבור ישראל!

ערביי ישראל נעים על הרצף שבין חורי לאגבריה, בני  הדודים המחבלים שרצחו בפיגוע בחדרה. המשימה המורכבת שלנו, היא לטפח את החורים ולמגר את האגבריות. לטפח את הרצון להשתלב כאזרחים חופשיים במדינת ישראל היהודית דמוקרטית ולהיאבק ברצון לרשת את ישראל.

ההכללה על "הערבים" משרתת את האגבריות.

* הערבי מת – שעה שאספסוף מוסת ופרוע קרא את קריאות הזוועה המצמררות, המחרידות כל יהודי שלא שכח מה זה להיות יהודי – "מוות לערבים", אכן משאלתם התגשמה. ערבי מת.

השוטר הערבי רס"מ אמיר חורי, מת מות גיבורים עת הרג את המחבל ועצר את הטבח ובמותו הציל חיים, אולי גם של אלה שקראו את הקריאות המייחלות למותו.

* הרוב הדומם – התרגשתי למראה החרדים הרבים שהשתתפו בהלווייתו (הנוצרית) של רס"מ אמיר חורי. המחווה הזאת היא היפוכה המוחלט של הפגנת "מוות לערבים" של חרדים לאחר הפיגוע.

אני מאמין שהמשתתפים בהלוויה מייצגים את הרוב הדומם בקרב החרדים.

* פסטיבל המחולות – ככה זה עובד אצל הכהניסט. כאשר הוא מריח דם, הוא נכנס לנוהל מהר-שלל-חיש-בז וממהר למקום לגזור את הקופון ולפתוח את פסטיבל המחולות על הדם; לשלהב את היצרים, להלהיט את הרוחות, להתסיס, להסית, להפריע לכוחות הביטחון לבצע את משימתם.

וכאשר מבקרים אותו, מיד מתחילות התגובות המתחסדות: "זה מה שמעניין אותך ביום הקשה הזה? אני מבין שעם המחבלים אין לך בעיה, רק עם בן גביר". וכו' וכו' וכו'. כלומר, מי שאינו מצטרף למחולות הכהניסטיים על הדם, הוא בכלל תומך במחבלים. טירוף.

* לא השיג את מטרתו – הפרובוקציה של הכהניסט הפירומן נכשלה. הוא לא הצליח להבעיר את השטח. אלה החדשות הטובות. החדשות הרעות הן שהוא יחפש פרובוקציה אחרת ובסוף יצליח.

* איש קטן – בשעת משבר כזו, מול גל הטרור, על עם ישראל להתאחד ולהתלכד מול הטרור.

אבל עסקן סוג ז', איש קטן וערל לב, הכוריאוגרף של פסטיבל המחולות על הדם, הולך למשפחה האבלה ומסית נגד הממשלה. וטוען שהיא לא נלחמת בטרור כי הוא כבולה בקואליציה עם התנועה האסלמית. כן, אותו שרלטן שבנה את רע"ם ובמשך שנתיים רקם את הקלף המנצח שלו – ממשלה עם רע"ם, שכמעט קמה ורק סמוטריץ' סיכל אותה.

ראש האופוזיציה למדינה.

* גל הטרור הקודם – ב-2015 פרץ גל טרור רצחני, שכינוייו היו "אינתיפאדת הבודדים" ו"אינתיפאדת הסכינים". בתוך כשנה נרצחו 50 איש במאות פיגועי טרור.

ראש הממשלה היה נתניהו. הוא לא היה אשם בפיגועים. הוא לא היה אחראי לפיגועים. אחריותו הייתה למגר את גל הטרור, ואכן, מערכת הביטחון והוא בראשה הצליחו לשים קץ לגל הזה. ועל כך ראוי נתניהו לכל שבח. אגב, גם בגל הפיגועים ההוא הכהניסטים יצאו לרקוד על הדם.

היום אנו נמצאים שוב בגל טרור. וגם הפעם נתגבר עליו. את ההתגברות עליו ינהיג בנט. נקווה מאוד שהפעם נתגבר עליו מהר יותר ובמחיר דמים נמוך יותר. חבל מאוד, שבמקום להתאחד מול הטרור ולעמוד מאחורי הממשלה וכוחות הביטחון במלחמתם בטרור, אופוזיציה צינית, עסקנית, חסרת אחריות לאומית, מנצלת את המצב לפוליטיקה קטנה.

* אצל גדעון לוי אין חדש – הגינויים בציבור הערבי לגל הטרור חסרי תקדים. אבל אצל חובב הטרור גדעון לוי אין חדש. הוא ממשיך לתמוך במחבלים ובפיגועים בהתלהבות, כמו בעבר. בעיניו, אין להם ברירה אלא לפגע. "בלי הטרור מי יסתכל עליהם בכלל" אומרת הכותרת וזה גם תוכן הפשקוויל. הפיגועים הם העונש המוצדק לחטאים שלנו; "השחצנות" וכמובן "אקיבוש". ובכלל, מי שטרוריסטים באמת הם אנחנו, חיילי צה"ל ביהודה ושומרון. והוא מאשים גם את פסגת שדה בוקר והעליה לקברו של "מצביא הנכבה" כפעולה שמצדיקה את הפיגועים.

* המשימה העליונה – גל הטרור הרצחני השתלט על סדר היום הציבורי וכל תשומת לבנו מופנית אליו. אבל מן הראוי שגם בימים הקשים האלה נזכור את המשימה הלאומית העליונה שלנו, הראשונה במעלה, והיא העליה ההמונית מאוקראינה ורוסיה, שאם ננהג בתבונה עשויה להגיע למאות אלפים.

איני מדבר רק על היערכות לקליטה, אלא לא פחות מכך על עשיה אקטיבית לעידוד עליה. דווקא עכשיו, יש לשלוח שליחי עליה רבים, מטעם הסוכנות היהודית, ההסתדרות הציונית העולמית ו"נתיב", בעיקר יוצאי חבר המדינות – לרוסיה ולאוקראינה, כדי לעודד עליה. ולפשוט על מעברי הגבול, תחנות המעבר ומחנות הפליטים כדי להגיע לכל יהודי ולשווק לו את מדינת ישראל, את העליה ואת חוק השבות. לפעול באופן אקטיבי לכך, שאותם יהודים יבחרו לעלות לישראל, ולא להמיר גולה בגולה.

ויש קשר הדוק בין המשימה הזו לבין המלחמה בטרור, כי התשובה המרכזית לטרור היא ה"אף על פי כן" –  המשך תנופת הגשמת הציונות בעליה ובהתיישבות.

* בזכות מלחמת האזרחים – פרד הוף היה חבר בצוות המזרח התיכון של הנשיא אובמה והיה המתווך בין נתניהו לבשאר אסד. לאחרונה, הוא פרסם ספר המתאר את הניסיון להביא להסכם שלום בין ישראל וסוריה בשנים 2009-2011: "Reaching for the Heights: The inside Story of a Secret Attempt to Reach a Syrian-Israeli Peace".. הספר טרם תורגם לעברית. פרופ' איתמר רבינוביץ', מי שהיה ראש צוות המו"מ עם סוריה בממשלת רבין, כתב סקירה על הספר במוסף ספרות תרבות של "הארץ".

כזכור, תשע שנות מו"מ בין סוריה לישראל הסתיימו ב-2000 כאשר חאפז אל-אסד דחה את הצעתו של ברק, שנמסרה לו מפי הנשיא קלינטון, לנסיגה ישראלית לקווי 4.6.67 זולת רצועה של כמה עשרות מטרים מן הכינרת. אסד דחה בזעם את ההצעה, בשל אותם עשרות מטרים. בשאר אסד, שנכנס לתפקידו עם מותו של אביו, כחודשיים לאחר סיום המו"מ, מתנה מאז את חידוש המו"מ עם ישראל, בכך שנקודת הפתיחה שלו תהיה היכן שהסתיים המו"מ הקודם. כלומר, שהוויתור הישראלי על כל הגולן ועקירת כל היישובים תהיה עובדה שעליה לא יהיה עוד דיון.

הוף פתח את המו"מ בניסוח נייר עבודה שהביא להסכמתם של נתניהו ואסד. המסמך דיבר על נסיגה ישראלית לקווי 4.6.67, כלומר ויתור גם על חוף הכינרת, תמורת "שינוי אסטרטגי" שיכלול שלום עם סוריה והתנתקות של סוריה מאיראן וחיזבאללה. המו"מ התקדם והגיע אל סף פסגה בין נתניהו ואסד כדי לסגור את הפרטים האחרונים. אלא שאז פרצה מלחמת האזרחים בסוריה, שבה טבח אסד כחצי מיליון מאזרחיו תוך שימוש נרחב בנשק בלתי קונבנציונלי, ואיבד (זמנית?) את הלגיטימיות הבינלאומית שלו. רק מלחמת האזרחים שמה קץ לניסיון הנואל של נתניהו למסור את הגולן לאויב הסורי. יתכן שמלחמת האזרחים בסוריה הצילה את מדינת ישראל מאסון לאומי.

יש לציין שלא הייתה זו הפעם הראשונה שנתניהו ניסה למסור את הגולן לאויב הסורי. הפעם הראשונה הייתה בקדנציה הראשונה שלו, בתיווכו של חברו הטייקון רון לאודר, וגם על כך כותב רבינוביץ' במאמרו.

ב-2000, לאחר שכשלו תשע שנות מאמץ מדיני אינטנסיבי להגיע להסכם בין ישראל לסוריה, תוך נכונות של ארבעה ראשי ממשלה – רבין, פרס, נתניהו וברק למסור את הגולן, האמנו שהפעם מדינת ישראל ניצלה סופית מאסון הנסיגה. והנה, ב-2008, שנה אחרי השמדת הכור הגרעיני הסורי, אולמרט ניגש למו"מ על נסיגה מהגולן, בתיווכו של "המתווך ההוגן" ארדואן. הסורים פוצצו את המו"מ כמחאה על מבצע "עופרת יצוקה" בעזה. ומסתבר שבמשך שנתיים נתניהו ניהל מו"מ וכמעט הביא לנסיגה.

המסקנה מכך צריכה להיות התובנה, שהאיום הזה על מדינת ישראל לא הוסר סופית, וכנראה שהפיתוי לשכנע את דעת הקהל בישראל להסכים לנסיגה יהיה הקלף האיראני. לכן, יש ליצור בגולן מציאות בלתי הפיכה, שתשליך באופן סופי ומוחלט את רעיון העוועים של הנסיגה מהגולן אל פח האשפה של ההיסטוריה. התכנית הלאומית לפיתוח הגולן עליה החליטה פה אחד ממשלת בנט, שנועדה להכפיל בתוך שנים ספורות את ההתיישבות היהודית בגולן, עשויה להיות וידוא ההריגה הסופי והמוחלט של רעיון הנסיגה מהגולן.  

* אל תהרסו את החקלאות – החשיפה הפרועה של הירקות ליבוא, הביאה את ענף העגבניות למשבר. בתוך חודשים ספורים, חוסלו שליש משטחי גידול העגבניות בישראל, בשל חוסר היכולת להתחרות עם הסחורה הפגומה והזולה מטורקיה, המבוססת על העסקה בתנאי עבדות. והנה, מחירי העגבניות המיובאות מטורקיה הפכו למונופול ועלו פלאים. נוצר מחסור בעגבניות תוצרת ישראל. והתוצאה – נסיקה מיידית במחירי העגבניות, שזינקו ל-9-10 ₪ לק"ג וצפויים לעלות ל-15 ₪ לק"ג. בינתיים, ליברמן ופורר הוציאו באופן חד-צדדי צווים להעמקת היבוא הפרוע, מה שצפוי לגרום לתוצאה דומה בעוד ענפים. את החקלאות הישראלית הם יהרסו, ויוקר המחיה רק יעלה.

מן הראוי שהם יעצרו את הדהירה המטורפת וההרסנית, יישבו עם נציגי החקלאים וייבנו יחד רפורמה טובה ויעילה, שתיטיב עם החקלאות הישראלית ועם הצרכן הישראלי, שתהיה בה באופן מושכל ומוסכם חשיפה מבוקרת ליבוא לצד תמיכה ישירה בחקלאים. ובדרך הפוכה לזו של ליברמן – קודם תמיכה ורק אח"כ חשיפה.

* ממצא מבורך בהר הקללה – על הר עיבל שבשומרון, באתר שזוהה בידי פרופ' אדם זרטל ז"ל כמזבח ישראלי מן המאה ה-13 לפנה"ס, נמצאה הכתובת העברית העתיקה אי פעם, הוזכר בה שם ה' והיא טקסט של קללות, שהתגלה על הר הקללה. הזיהוי נעשה בידי קבוצת ארכיאולוגים מישראל, ארה"ב וגרמניה. זהו ממצא בעל משמעות מדעית אדירה וגם בעל משמעות לאומית, באישוש הקשר ההיסטורי שלנו לארץ ישראל.

גילוי ממצא כזה הוא יום חג, אך לא ב"הארץ"."הארץ" פרסם מאמר חמוץ בנדון. הוא מנסה לקעקע את אמינות הממצא. והמסר המרכזי הוא שהממצא נתגלה באופן בלתי חוקי, ולמעשה מדובר כאן יותר בשוד עתיקות מאשר בארכיאולוגיה. ומדוע הוא בלתי חוקי? כי הוא נעשה ללא רישיון של הפלשתינאים, והר עיבל הוא בשטח B, שהשליטה האזרחית בו, על פי הסכם אוסלו, היא של הרש"פ.

הו, אוסלו אוסלו. בהסכם אוסלו נאמר גם שהפלשתינאים מתחייבים לשים קץ למאבק המזוין ולטרור. זה לב ההסכם. ואנו זוכרים היטב כיצד הסעיף השולי הזה קוים ותזכורת נוספת קיבלנו השבוע. אך בעבור "הארץ" הסכם אוסלו בר-תוקף כדי לסכל גילוי ממצא מדעי שמחזק את זהותה ההיסטורית של ארץ ישראל כארצו של ישראל. על השמנת הזאת יש לתת לפלשתינאים לשמור. והרי הפלשתינאים ידועים במסעות ההרס המכוון של כל ממצא ארכיאולוגי המאושש את ההיסטוריה היהודית של הארץ, כפי שהם עושים עם הממצאים הארכיאולוגי בהר הבית, בשילה ובמקומות אחרים.  

* נועם שליט – התנגדתי בתוקף לעסקת שליט ולמאבק שקדם לו – הפעלת הלחץ על הממשלה להיכנע לטרור.

אבל ההתנגדות שלי לא הייתה כלפי נועם שליט וכלפי משפחת שליט. אותם הבנתי ועמם הזדהיתי. וכעסתי מאוד על אלה שתקפו אותם.

גאולה כהן הייתה בין המתנגדים החריפים ביותר לעסקת ג'יבריל. שאלו אותה: "ומה היית עושה אילו הבן שלך היה שבוי בידי המחבלים?" ותשובתה הייתה: "הייתי נלחמת למען שחרורו כמו לביאה ודורשת מהממשלה לשלם כל מחיר כדי להחזירו הביתה. אבל אני רוצה לקוות שהממשלה הייתה מספיק חזקה ואחראית כדי לא להיכנע ללחץ שלי".

הזדהיתי עם נועם שליט שלחם כלביא למען שחרור בנו. חבל שהממשלה לא הייתה חזקה ואחראית כדי לעמוד בלחץ.

יהי זכרו של נועם שליט ברוך!

* למה נוזהת קצב לא כיהנה בכנסת התשיעית – ב"גלריה" הופיעה כתבה על ח"כ לשעבר מן המערך נוזהת קצב, במלאת לה 90. קצב עצמה לא התראיינה לכתבה; בין אם לא רצתה, או שמצבה הבריאותי אינו מאפשר זאת.

אחד המרואיינים, הסופר אלי עמיר, הסביר מדוע לא נבחרה ב-1977 לקדנציה נוספת: "היא לא נשארה בכנסת משום שמפא"י הציבה מכסות עדתיות והייתה שם גם שושנה ארבלי אלמוזלינו". כתב רציני יותר מאינס אליאס היה בוחן את התזה.

ראשית, באותן שנים מפא"י כבר לא הייתה קיימת; היה זה 9 שנים לאחר הקמת מפלגת העבודה. שנית, שושנה ארבלי-אלמוזלינו כלל לא הייתה במפא"י, אלא באחדות העבודה, אך כאמור באותה תקופה הן כבר היו מפלגה אחת. שלישית, ארבלי-אלמוזלינו הייתה ח"כית כבר מ-1966 וכמובן גם בכנסת השביעית (1974-1977) לצד נוזהת קצב. אילו הסיבה לאי בחירתה ב-1977 הייתה מכסה עדתית, היא לא הייתה מכהנת גם בכ-1974. הסיבה לכך אחרת לגמרי. ב-1977 המערך איבד את השלטון, וירד מ-51 מנדטים ל-32 מנדטים. נוזהת קצב הייתה המועמדת ה-39, שלכל הדעות נחשב למקום בטוח. לכל הדעות, זולת דעתם של המצביעים, והיא הקובעת.    

* 360 מעלות – בראיון לדנה וייס אמר אייל ברקוביץ' שהתדמית שלו שונה ממי שהוא באמת ב-360 מעלות.

360 מעלות הם מעגל שלם. כלומר, התדמית שלו זהה למי שהוא באמת.

          * ביד הלשון

אביב – אביב הוא עונת השנה שבין החורף לקיץ. אביב הוא גם חודש האביב – חודש ניסן. אביב הוא גם חג האביב – חג הפסח.

המילה העברית המקראית אביב, אינה עונה בשנה, אלא מצב של החיטה, טרם גמר ההבשלה; אז צבעה ירוק וגרעיניה רכים. המצב הזה של החיטה הוא בעונה זו של השנה, ולכן נאמר בתורה "חודש האביב", כלומר התקופה שבה מצב החיטה הוא אביב.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 23.3.22

* לא תעמוד על דם רעך – האזרחים שעצרו את מסע הרצח, ירו במחבל והרגו אותו, ראויים לצל"ש. זהו מופת של אזרחות טובה ושל ערבות הדדית.

* אזרחים חמושים – לפני למעלה משנה נלקחו כלי הנשק מכיתות הכוננות בגולן ובאזורים נוספים בארץ, מחשש גניבת נשק מהנשקיות ביישובים. הטענה הזאת, כפי שכתבתי בעבר, הזויה. הרי רוב גניבות הנשק הגדולות היו דווקא בבסיסי צה"ל.

עצירת הטבח בבאר שבע בידי אזרחים חמושים מעידה כאלף עדים עד כמה חשובה זמינות של אזרחים שיכולים לתת מענה מידי בפיגוע.

* רוקדים על הדם – מפכ"ל המשטרה הגיע למקום הפיגוע, וכנופיית חלאות, ערפדים אוטומטיים, שמגיעים לכל מקום שבו הם מריחים דם, תקפו אותו.

להקיא.

* הדרך להשבת הריבונות – במשך שנים רבות ובעיקר בעשור האחרון, איבדנו את הריבונות על הנגב. אני, כמו רבים אחרים, מתריע על כך במשך שנים. יש לציין, שמאז הקמת הממשלה החדשה, חל שינוי וסוף סוף יש פעולה אקטיבית להשבת הריבונות, ובעיקר בתחום הנשק הבלתי חוקי. כמובן ששינוי עומק אחרי מחדל של שנים רבות כל כך, דורש זמן.

אולם ריבונות אין משיגים רק באמצעות משטרה ואכיפה, אלא בראש ובראשונה באמצעות התיישבות. במשך עשרות שנים הפסקנו ליישב את הנגב, ואת הוואקום תפסה השתלטות בלתי חוקית של הפזורה הבדואית.

בשבוע שעבר החליטה הממשלה על הקמת עיר ויישוב כפרי גדול בנגב ועל הפרק הקמת תשעה יישובים נוספים. כך נוהגת ממשלה ציונית. זו הדרך.

* קדושת הריבונות – ב-2014 חוקקה הכנסת את חוק יסוד: משאל עם, על פיו ויתור על שטח שעליו חלה ריבונות ישראל מחייב אישור של משאל עם (אחרי שקיבל את אישור הכנסת ברוב מיוחד של 61 ח"כים). חוק זה נותן תוקף חוקתי לכבוד של המדינה לריבונותה.

המאבק על חוק יסוד משאל עם נמשך כעשרים שנה, עוד מימי המאבק על הגולן, כאשר ממשלות ישראל היו נכונות לסגת מן הגולן למרות שהוחלה עליו ריבונות ישראל.

בתחילת הדרך דרשנו שהרוב שיידרש במשאל עם יהיה רוב מיוחד של לפחות 50% מכלל בעלי זכות הבחירה (כלומר לא רק מקרב המצביעים בפועל). נאמר לנו שזה לא דמוקרטי. כמובן נשלפה מילת הקסם "גזעני", כי המטרה, כביכול, נועדה לנטרל את הקול הערבי. בסופו של דבר ירדנו מן הדרישה, כי הבנו שאין לה סיכוי להתקבל. אולם כאשר העלינו את ההצעה, ערכנו מחקר על הדרך שבה חוקות של מדינות דמוקרטיות אחרות מאפשרות ויתור על שטח ריבוני, והתברר שברבות מהן נדרש רוב מיוחד.

כעת, אולי בפתח מו"מ בין רוסיה לאוקראינה, רוסיה תדרוש הכרה בריבונותה על האי קרים ובעצמאותם של המחוזות הבדלניים דונצק ולוהנסק. נכון לעכשיו, זלנסקי מסרב לדון על כך. אם בסופו של דבר ייכנע, יעמוד בפני אתגר פוליטי גדול – על פי החוקה האוקראינית ניתן לוותר על שטח ריבוני רק ברוב של 75% במשאל עם.

כל העולם הדמוקרטי מצדיע לדמוקרטיה האוקראינית הנאבקת בנחישות על חירותה. קדושת הריבונות היא מרכיב משמעותי בדמוקרטיה הזו.

* סמל של קריאת תיגר – אברי גלעד כתב דברים קשים על זלנסקי. הוא מגדיר אותו "מחריבה של אוקראינה". לדבריו, זלנסקי הוא "המנהיג הכי כושל בהיסטוריה, אדם שהביא במו ידיו חורבן על ארצו כשלא היה בזה שום צורך. לו היה מעט יותר גמיש, לא הייתה מוקזת טיפה של בורשט בסכסוך האלים הזה, שכבר מחק חלקים נרחבים מאוקראינה, ועוד יביא עליה חורבן בממדים של סוריה". למען הסר ספק, גלעד רואה בפוטין את הרע במלחמה הזאת, וכותב שהפתרון לבעיה היא הריגתו של פוטין. אולם לטענתו, על אוקראינה להיכנע ולכופף את ראשה בפני רוסיה, כי רוסיה היא מעצמה ולעם קטן אין סיכוי נגד מעצמה גדולה. הדוגמה שהוא נותן לכך היא בר-כוכבא "המנהיג היהודי הנוסף [לצד זלנסקי א.ה.] שהתגרה באימפריה ושילם את המחיר היקר מכל – הרס מוחלט של ארצו בגלל ענייני כבוד".

אז מה הוא מציע לאוקראינה? להיכנע. "עמים קטנים לא טוב להם להתגרות באימפריות, כי לאימפריות יש תחביב כזה, מחיקת תרבויות שלמות כעיסוק מהנה ללפני הצהריים, אך חולשתן של אימפריות היא שהן תמיד נופלות, לאט או מהר, הן נעלמות. לכן עמים קטנים, כמו העם שלנו, כמו האוקראינים, חייבים לעיתים לנשום עמוק, לקבל את רוע הגזירות ולדעת שבתוך כמה שנים האימפריה הרעה תיעלם, והראש יוכל לצאת מתחת למים".

אני מקווה ומאמין שתוצאות עמידתה של אוקראינה מול הפלישה הרוסית לא תהיינה כתוצאות מרד בר-כוכבא, אך דווקא לדוגמה הזאת ברצוני להידרש. כאשר קמה התנועה הציונית, בר-כוכבא, לצד המכבים, היה הגיבור הלאומי של עם ישראל, הגיבור של כל תנועות הנוער הציוניות, מימין ומשמאל, חילוניות ודתיות. עמידתו האיתנה של בר-כוכבא מול האימפריה הרומית ואף תקופת העצמאות היהודית שכבש, הקנתה לעם היהודי סמל לקריאת תיגר על מצבו כעם גולה וחרב; סמל שרחש מתחת לאדמה עד שבשעת כושר הבקיע וזהר ככוכב הצפון של המהפכה הציונית. יגאל ידין, הרמטכ"ל בפועל של מלחמת השחרור וארכיאולוג דגול, חתן פרס ישראל לארכיאולוגיה, השווה את בר-כוכבא לבן-גוריון. לטענתו, הסיכון שלקח בן גוריון בהחלטתו להכריז על המדינה, למרות הידיעה שלמחרת תפלושנה מדינות ערב למדינה שזה עתה נולדה, וצמרת הצבא-בדרך אמרה שהסיכויים שלנו הם 50:50 כאשר ברור היה שה-50% סיכוי לתבוסה, הוא 100% להשמדה, וכאשר כל העולם ובראשו ארה"ב שהטילה אמברגו נשק על ישראל לחץ עליו להימנע מן ההחלטה, לא היה קטן יותר מהסיכון שלקח בר-כוכבא. אך בזכות התעוזה של בן-גוריון, שידע שזה עכשיו או לעולם לא, קמה המדינה.

אני נוהג להשוות את בר-כוכבא לספרטקוס. מרד העבדים נחל כישלון חרוץ והמיט אסון כבד על המוני עבדים. אך עד היום מרד העבדים הוא ההשראה לכל הנאבקים על צדק וחירות בעולם כולו.

ולמה לקחת מן ההיסטוריה של עמנו דווקא את הדוגמה של בר-כוכבא ולא של המכבים, שאף הם קראו תיגר על אימפריה כובשת – ויכלו לה, והשיגו ריבונות יהודית עצמאית?

המסר התבוסתני של אברי גלעד הוא מסר של כניעת הצדק בפני הכוח. זה מסר נורא ואיום.

כאשר יישבו פוטין וזלנסקי לשולחן הדיונים, יתכן שבמו"מ ביניהם יידרש זלנסקי לוויתורים כואבים. אבל היכולת שלו להגיע כשווה אל שווה למו"מ, ושהמו"מ לא יסתיים בכניעה אלא בפשרה וויתורים הדדיים, תלוי ביכולת העמידה של אוקראינה מול מעצמת הרשע הפוטינית. עד כה, עמידתו של העם האוקראיני היא מופתית, וזאת במידה רבה בזכות מנהיגותו מעוררת ההשראה, האמיצה והנועזת, של וולודימיר זלנסקי.

* החשבון ההיסטורי – זלנסקי הוא נואם מצוין. נאומו בפני הכנסת היה מרשים ונוגע ללב. כמו בנאומיו בפני פרלמנטים אחרים, הוא מתח ביקורת גם על ישראל וידע לפרוט על הנימים הנכונות שלנו, כמו של כל מדינה ומדינה. כנשיא אוקראינה, בימיה הקשים של ארצו, הוא הציג את הציפיות והדרישות הנכונות למען העם שהוא מייצג. דבריו חייבים להיות חלק משיקולי מנהיגי ישראל, אולם בסופו של דבר השיקולים שלנו רחבים יותר.

אמירה אחת שלו הייתה כה מופרכת, שלדעתי היא גם עלולה להיות כבומרנג בעבורו – האמירה על הבחירה האוקראינית לפני שמונים שנה, בשואה. נו, באמת. נכון, היו חסידי אומות העולם אוקראינים, והם ראויים לכל הכבוד והיקר. אולם הם היו מיעוט קטן וזניח, מיעוט שולי לעומת מספר האוקראינים ששיתפו פעולה עם הנאצים, כולל אוקראינים שרצחו בפועל יהודים. ובכלל, לא כדאי לאוקראינים להעלות את החשבון ההיסטורי עם העם היהודי. מן הבחינה הזאת, טוב יעשו אם יחרישו.  

* הצד האפל של הירח – חברי הכנסת מחד"ש עופר כסיף ועאידה תומא סלימן הודיעו על החרמת נאומו של זלנסקי. שאר חברי הכנסת של הרשימה המשותפת לא הכריזו, אך גם הם החרימו.

תמיד הם נמצאים בצד האפל של הירח. כך בסכסוך הישראלי ערבי, כך בתמיכתם בדיקטטור רוצח ההמונים בשאר אסד וכך היום, במלחמה באוקראינה.

* היום ה-26 לקמפיין – יום שני היה היום ה-26 לקמפיין הנתעב של השוקניה "פוטין זה אנחנו", היום ה-26 לפשקווילים ברוח זו. אמנם רוגל אלפר נח ליום אחד מהנושא הזה למען פשקוויל שמחה לאיד על מותו של הרב קנייבסקי, כפי שעשה לאחר מותו של יורם טהרלב וכפי שהוא עושה אחרי כל הרג של חייל צה"ל או רצח של ישראלי בפיגוע טרור. גדעון לוי, לעומת זאת, המשיך את הקו של התקווה לכך שהעולם יפעיל סנקציות נגד ישראל כפי שהפעיל נגד רוסיה. בשנים האחרונות לוי מבטא יאוש. יאוש מהסיכוי לשנות את מדינת האפרטהייד אקיבוש וה"עליונות היהודית" ויאוש מהעולם שנשלט בידי הציונים וההון הציוני הסוחטים אותו ולכן הוא משת"פ של אקיבוש והאפרטהייד. מאז הפלישה לאוקראינה הוא באופוריה, מלא עיזוז. הנה, העולם משתנה ויעניש את ישראל. בפשקוויל התורן הוא מעלה על נס את התופעה שהחלה במי-טו, נמשכה ב"תרבות הביטול" ועברה ליחסים הבינלאומיים בסנקציות על רוסיה ועל אנשים פרטיים ברוסיה וחרמות של ארגוני תרבות וספורט על רוסיה. הוא מרייר כאשר הוא כותב בתשוקה על כך שישראל השנואה היא הבאה בתור. הוא מתענג על החלום שתרבות הביטול תופעל על ישראל – תבוטל מדינת ישראל ועל חורבותיה תקום המדינה הלא יהודית שעליה הוא חולם. ועודא בשאראת מגנה בחריפות את זלנסקי על כך שבזמן שרוסיה כובשת את ארצו, הוא הולך לנאום בפרלמנט של מדינת כיבוש מצורעת. הוא גם מזכיר לו, שכאשר ישראל עשתה לעזה מה שפוטין עושה לערים אוקראיניות, הוא תמך בישראל (כידוע, מערי אוקראינה נורים טילים על כל רחבי רוסיה). הוא מזכיר את הציונים שרוצים לנצל את האסון של אוקראינה כדי להביא לארץ פליטים יהודים אומללים על מנת שיחזקו את ההתנחלויות וידחקו את רגלי הערבים מן הנגב. והפעם הייתה לו עוד הברקה – רוסיה וישראל מחלקים ביניהם כיבוש של סוריה. הוא שוכח שהרודן הסורי הזמין את הרוסים להציל אותו וגם את האיראנים. והאיראנים, שכבר הרסו את תימן, את לבנון ובמידה רבה גם את סוריה, מנסים לכבוש שטחים בסוריה כדי להקים מאחז תוקפני מאיים על ישראל. הפעולות של ישראל לסיכול האיום הזה, הן מימוש של זכות ההגנה העצמית של ישראל. אבל מי שמתנגד לקיומה של ישראל, בוודאי שהוא יתנגד להגנה עליה. מבחינתו, השתלטות איראנית על סוריה תאפשר את מימוש חלומו הרטוב.

* מכשיר הנשמה מפוטין – הארגון האנכרוניסטי "יוזמת ז'נבה" מנסה להחזיק את גופתו בחיים, ופוטין העניק לו מכשיר הנשמה. הם עורכים השבוע כנס שכותרתו: "בין קייב לרמאללה". אלא מה? הרי זו הפוזה של פוז"א (פוטין זה אנחנו).

הדבר החמור הוא שהנואם המרכזי בכנס הוא שר בממשלת ישראל, נחמן שי.

* סולידריות עם אחינו – הקיטורים הנרגנים על אי הנוחות בשל חסימות הכבישים בהלוויית הרב קנייבסקי, מבישים ואגואיסטיים.

מנהיג של ציבור גדול בישראל הלך לעולמו, ומאות אלפים מן הציבור הזה משתתפים בהלוויה שלו. מן הראוי שכולנו נכבד את אבלם, גם במחיר יום אחד של אי נוחות.

יתר על כן, מה רוצים הקוטרים? שהמשטרה לא תנהל את האירוע על פי שיקול דעתה המקצועי? שכל המדינה תהיה בפקק מטורף? שיהיו קורבנות בנפש? שיהיה אסון מסוג הר מירון? ברור שכאשר יש אירוע של מאות אלפי מצטופפים, אי אפשר להתעלם ממנו ויש לנהל אותו באחריות.

הוויכוח האידיאולוגי עם החרדים – הוא ויכוח ישן, מימי ראשית הציונות. הוא יכול להמתין יום אחד, שראוי לגלות בו סולידריות עם רבים מבני עמנו ביום אבלם.

גילויי השנאה וחוסר הסובלנות מצערים מאוד.

* ויכוח להיסטוריונים – הוויכוח על המטוס של ראשי המדינה הוא ויכוח להיסטוריונים. למה? כי אין לו עוד שום משמעות אקטואלית, מהסיבה הפשוטה שהוא כבר קיים. יש לו יתרונות רבים והעלות והמותרות שבו הן היסטוריה כי הן עובדה. כפי שחשף מבקר המדינה, עלויות המטוס היו מטורפות, אבל הן כבר הוצאו. עכשיו, אחרי שהוא כבר קיים, להשאיר אותו במחסנים – זה סיאוב.

לפיד צריך לרדת מהעץ. ואם הוא לא ירד מהעץ, על הרצוג ובנט להחליט שהם משתמשים במטוס. מקסימום, כשיאיר לפיד יהיה ראש הממשלה – שלא ישתמש בו; רק הרצוג ישתמש בו.

זה מזכיר לי סיפור. כאשר רפול נבחר לשר החקלאות ואיכות הסביבה בממשלת שמיר (1990, אחרי התרגיל המסריח) הוא הכריז שלא יהיה לו פלאפון. פלאפון היה אז פאר הטכנולוגיה וסמל של יוקרה. רפול רצה לדגמן צניעות ולכן ויתר על הפלאפון. והוא אכן עמד בכך… ימים אחדים. אולי שבועות. פעם אחת הוא נצפה יורד מן הכביש ונכנס לחורשה. ושם הוא צולם… על חם. לא, לא בוגד באשתו. הרבה יותר גרוע. מדבר בפלאפון. כמה שזה היה פאתטי.

וגם ההתעקשות הילדותית של לפיד – פאתטית.

* אני לא ביביסט – כל אימת שאני מותח ביקורת על הממשלה או על מי משריה, אהוד בן עזר קופץ עם האמירה שזו הממשלה שלי… זה מה שרציתי… "רק לא ביבי" וכו'.

ובכן, אני רואה לנכון להבהיר – אני לא ביביסט. כלומר, אני לא סוגד לאיש מסוים ומרגע זה אומר אמן על כל צעד שלו. איני עובד אלילים בשום פולחן אישיות. לעולם לא אאפסן את החשיבה העצמאית שלי ולא את חוש הביקורת. אני בז לביביסטים, גם אם הם יהיו ביביסטים של מנהיג אחר, גם אם הם יהיו ביביסטים של מנהיג שאני תומך בו. אני בוחן כל צעד של כל מנהיג ומשבח או מבקר אותו באופן ענייני.

כן, הממשלה הנוכחית, שאינה מושלמת, ושאת ביקורתי עליה אני משמיע ללא היסוס, היא ממשלה טובה ולבטח טובה לאין ערוך מממשלות נתניהו. ובאשר להרס החקלאות – כן, ליברמן ופורר בהחלט ממשיכים בנושא הזה את מדיניות נתניהו. אני מייחל לכך, שכפי שנתניהו לא הצליח – גם הם לא יצליחו (ושנחמיה שטרסלר ימשיך לקטר על הלובי החקלאי האימתני, ברוח הפרוטוקולים של זקני החקלאים). יש לזכור את הנזק של נתניהו לחקלאות הישראלית גם בעצימת העיניים וההבלגה על הטרור החקלאי וב"הכלה" של טרור ההצתות, מתוך התמכרות לשקט מדומה.

          * ביד הלשון

מרץ או מארס? – איך נקרא בעברית החודש שאנו נמצאים בו כעת, מרץ או מארס? על פי האקדמיה ללשון עברית, התשובה היא כן. כלומר, שתי האפשרויות הנכונות.

שמו המקורי של החודש הוא מארס Mars, על שמו של אל המלחמה במיתולוגיה הרומית. בעברית אנו נוהגים להשתמש בצורה הגרמנית של רוב החודשים. בגרמנית החודש נקרא מרץ. לא ברור למה דווקא בשם של החודש הזה רבים משמרים את השם הלטיני, אך האקדמיה הכירה בכך כעובדה ואישרה את השימוש בשתי הצורות.

אני נוהג לומר מרץ. למה? אין לי תשובה. כך אני רגיל מילדות.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏16.3.22

* מניפולציה רגשית – השוואת הפליטים מאוקראינה ליהודים בשואה והצגת ישראל כמי שחוסמת את שעריה בפניהם, היא מניפולציה רגשית דמגוגית. אין כל דמיון בין המקרים.

הטרגדיה של אוקראינה נוראה. אולם הפליטים מאוקראינה אינם נדונים למוות המחפשים מקלט והרכבות שבהן הם נוסעים אינן לוקחות אותם למחנות השמדה. אלה פליטי חרב שנמלטו ממלחמה וכעת הם בחוף מבטחים. הם נמצאים במדינות אירופה שכבר הבטיחו להם שהיה זמנית ואישור עבודה לשלוש שנים. זאת המציאות.

מתוך המציאות הזאת יש מקום לדיון מה ישראל צריכה לעשות בנדון. בלי מניפולציות רגשיות והשוואות מופרכות, בוודאי לא מצד שר בישראל, נחמן שי. ומה שישראל צריכה לעשות, הוא להיות המדינה שתקלוט את המספר הגבוה ביותר של פליטים, בוודאי ביחס לגודלה – מאות אלפי יהודים מאוקראינה ורוסיה, שיעלו לארץ כפליטים ויהפכו לאזרחים. אגב, הפליטים היהודים מרוסיה כלל לא יוכרו ככאלה באף מדינה אחרת וישראל היא מפלטם היחיד. זאת המשימה הגדולה שלנו וזו הצדקת קיומה של מדינת ישראל; להיות ביתם של כל היהודים בעולם ובפרט של יהודים במצוקה. ישראל היא המדינה האחרונה בעולם שיש לה מה להתבייש בקליטת פליטים מן המלחמה הזאת.

בנוסף לכך, אנו קולטים גם פליטים לא יהודים. נקבעה מכסה וכנראה שהיא תגדל. במקום גאווה לאומית, אנחנו מפעילים על עצמנו מניפולציות רגשיות, המשרתות אג'נדה אידיאולוגית של הפיכת ישראל למדינה לא יהודית. והמניפולציה הזאת עובדת היטב על רבים מאתנו. הספורט הלאומי החדש, להכות בשרת הפנים איילת שקד, הוא תופעה מכוערת. איילת שקד עושה את מלאכתה היטב וראויה לתמיכה ולגיבוי ציבורי.  

* מבחן המנהיגות הציונית – להערכתי, הממשלה תתקשה לעמוד בלחץ הפופוליסטי בנושא הפליטים הלא יהודים ותשנה את מדיניותה. עם זאת, שום דבר לא יְרצה את האינטרסנטים שעומדים  מאחורי הקמפיין הפופוליסטי. אם הממשלה תחליט על מכסה של 50,000 יתקפו אותה על כך שלא החליטה על מכסה של 100,000. אם תחליט על מכסה של 100,000 – למה לא רבע מיליון וכן הלאה.

בסופו של דבר, המבחן האמתי של הממשלה, יהיה בקליטת העליה הגדולה הצפויה מאוקראינה ורוסיה. האם היא נוטלת אחריות על כך שתהיה קורת גג לכל עולה שיבוא, שכל עולה יקבל סל קליטה מכובד וראוי, שתהיה תעסוקה לכל, שיהיו אולפנים לעברית שיתנו מענה לכולם, שיהיו די גנים וכיתות לימוד ותמיכה רגשית לכל הילדים והנוער, שהעליה תפרוץ גם את שערי ההתיישבות באזורי הספר שיקלטו את העולים בהמוניהם? האם הממשלה תקדיש את עיקר מרצה, תשומת לבה, הקשב שלה, המשאבים שלה למשימה העליונה, תוך פריצת מסגרת התקציב מצד אחד וקיצוץ רוחבי בנושאים שאינם הקליטה, מצד שני? כמובן שהמבחן אינו רק של הממשלה, אלא גם של הרשויות המקומיות, של תנועות ההתיישבות, של המגזר השלישי, של המגזר העסקי ושלנו האזרחים.

תפקידה של מנהיגות הוא להבחין בין עיקר לטפל ולקדם את המטרות העיקריות של מדינת ישראל, כמדינה ציונית, מדינת הלאום של העם היהודי. בן גוריון ושמיר ידעו להנהיג את המדינה בדרך הזו, והיו חזקים דיים כדי לראות את העיקר ולא לתת למשבי רוח פופוליסטיים להטות אותם מן המטרה הגדולה. האם גם ממשלת השינוי תגלה אותו סוג של מנהיגות? ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות?

* לא זו השאלה – יש הטוענים שאם נקלוט כמה עשרות אלפי פליטים לא יהודים, זו תהיה פגיעה בהרכב הדמוגרפי של ישראל כמדינה יהודית ויסכן את צביונה, ולכן עלינו לנעול את שערינו. ויש המשיבים להם, שקליטה זמנית של כמה עשרות אלפי פליטים זניחה מבחינה דמוגרפית ובטח לא מצדיקה מניעת מקלט מפליטי חרב.

עמדתי בוויכוח הזה היא בסגנון פרס: לא זו השאלה. כלומר, אילו זו הייתה השאלה, עמדתי הייתה שנכון לפתוח את בתינו לכמה עשרות אלפי פליטי חרב במלחמה, וזה לבטח לא משמעותי מבחינת צביונה היהודי של ישראל. יתר על כן, כיהודים, שומה עלינו לפתוח את שערינו לפליטים כאלה, כי זו רוח המוסר היהודי.

אך, כאמור, זו לא השאלה. השאלה היא מה עלינו לעשות בהינתן שהמלחמה באוקראינה צפויה להביא לעליה גדולה מאוקראינה ורוסיה, שעל פי הממעיטים מדובר בעשרות אלפים ועל פי האופטימיסטים, ואני נמנה עמהם, מדובר במאות אלפים. הרי ישראל אינה ערוכה לגל עליה כזה, ועליה לשנס מותניים ולהטריף את כל מערכותיה כדי לעמוד באתגר. מהסיבה הזאת, ואך ורק מהסיבה הזאת, יש למעט בקליטת פליטים לא יהודים לעת הזו, ולמקד את מלוא מעיינינו ומשאבינו למטרה הציונית הגדולה שנקרתה לדרכנו, וחובתנו הלאומית לממש אותה במלואה, על הצד הטוב ביותר.

* הצרפתים תחילה – אילו היו באוקראינה עשרות אלפי צרפתים, אין ספק שצרפת הייתה דואגת בראש ובראשונה לקליטתם בתוכה. ואני בטוח שגם הצבועים בינינו, שמעקמים את האף על המחויבות שלנו בראש ובראשונה לעליית יהודי אוקראינה, היו רואים את הגישה הצרפתית הזאת כמובנת מאליה.

* קק"ל לעזרת פליטי המלחמה – בישיבת האסיפה הכללית של קק"ל שנערכה ביום א', דווח על פעילות הסיוע של קק"ל לנפגעי המלחמה באוקראינה. סיוע בתרופות, בגדים וכו' בסך 5 מיליון ₪ נשלח לקהילות היהודיות. קק"ל קלט את 84 הילדים היתומים מצ'רנוי, והם נמצאים כעת בנס הרים. קק"ל תממן ארבעה אמבולנסים של מד"א לאוקראינה. זאת, לצד הפעילות הענפה של הסוכנות, ההסתדרות הציונית ושאר המוסדות הלאומיים ומסירות האין-קץ של השליחים. כמו כן, דווח על היערכות המוסדות הלאומיים לצד מוסדות המדינה לגל העליה הקרב ובא, שהוא ליבת הפעילות של המוסדות. זו הייתה אמירה כללית מאוד, ואני מקווה שבקרוב תוצגנה תכניות מעשיות ומפורטות.

* קוצר רואי – אני שמח על כך שהממשלה הקדישה את מרכז ישיבתה להיערכות לעליה המונית מאוקראינה ורוסיה. זה האתגר הלאומי העליון שצריך להעסיק את הממשלה. אבל משום מה, תרחיש הייחוס שעליו התבסס הדיון, מדבר על קליטת 50,000 עולים. בעיניי, תרחיש זה מבטא קוצר רואי והעדר מעוף. אני מאמין שיעלו לארץ מאות אלפים ולכך הממשלה צריכה להיערך. היערכות לקליטת 50,000 עולים בלבד היא מתכון לכישלון.

חשוב שהממשלה לא תעסוק רק בקליטת העליה אלא גם בעידוד העליה. יש להחזיר מיד את אנשי נתיב ושליחי הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית העולמית לתוך אוקראינה, כדי לקדם, לעודד ולארגן את העליה.

* הגשמת הציונות: עליה והתיישבות – בישיבת הממשלה שעיקרה הוקדש להיערכות לעליה מרוסיה ואוקראינה, אושרה הקמתם של שני יישובים חדשים בנגב – העיר כסיף והיישוב ניצנה. הגשמת הציונות – עליה והתיישבות.

לאחר שנים רבות של הקפאת ההתיישבות בארץ ישראל, הממשלה החליטה כבר על הקמת שני יישובים בגולן ושני יישובים בנגב, מתוך 11 שעתידים לקום.

* מיהם ה"אנחנו" – יועז הנדל פרסם בפייסבוק רשומה חשובה בנושא אתגר העליה וההתיישבות. רוב התגובות היו אוהדות. חלקן היו תגובות שנאה אוטומטיות של הביביסטים, שבלאו הכי חוץ משנאה וגידופים אין בהן כלום ולכן אינן שוות כקליפת השום. והיו תגובות שציערו אותי. תגובות בנוסח: "בשביל מה צריך עולים? לא מספיק צפוף לנו גם ככה? שהממשלה תדאג קודם לנו ולילדים שלנו" וכו'.

מי זה ה"אנחנו"? ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. ה"אנחנו" של מדינת ישראל הם כל היהודים באשר הם. מדינת ישראל קמה בעבור כל העם היהודי, זה ייחודה, זה ייעודה וזו הצדקת קיומה. זו משמעות הציונית. ההבדל בינינו, היהודים אזרחי ישראל החיים בישראל לבין היהודים החיים בגולה, הוא שאנו כבר מימשנו את אזרחותנו במדינה היהודית והם עדין לא. וגם אנו, היהודים בישראל, רובנו – או שעלינו לארץ, או שהורינו עלו או סבינו. ואנו חיל החלוץ של העם היהודי, ושומרים על המדינה ובונים אותה ומחזקים אותה למען כל העם היהודי. כל גל עליה חיזק מאוד את ישראל וכך יהיה גם עם גל העליה הבא עלינו לטובה.

* נפשי דרור שואפת – הדיקטטורה הטוטליטרית בבריה"מ ובמדינות הגוש הקומוניסטי הייתה עמוקה ורודנית לאין ערוך יותר מזו של הדיקטטורה הפוטינית. ודומה היה שזה שלטון לדורות, שאי אפשר לסדוק אותו. אולם נפש האדם, שואפת החירות, הפילה את המשטר. בבריה"מ הייתה זו, אמנם, מהפיכה מלמעלה, בהובלת הנשיא גורבצ'וב, המנהיג הרפורמטור הגדול, אך בשאר הדיקטטורות הקומוניסטיות העם התקומם והפיל את המשטר, כולל ברומניה שבה הדיקטטורה הייתה העמוקה ביותר.

למרבה הצער, העם הרוסי בעידן הפוסט סובייטי בחר בדיקטטורה. כן, הפעם זו לא הייתה הפיכה ולא מהפיכה, אלא בחירה של העם. שוב ושוב בחר העם הרוסי בהמוניו בפוטין, הדמוקטטור, שבתקופת שלטונו הארוכה ה"דמו" קוצץ בהדרגה אך בעקביות וה"קטטורה" הלכה והתעצמה. אבל למרות זאת, אני מאמין ברוח האדם, בשאיפת החירות, ואם האימפריה הסובייטית נפלה, גם הדיקטטורה הפוטינית נפול תיפול.

זכרו את השם מריה אובסייאניקובה, עורכת החדשות בטלוויזיה הרוסית, שהתפרצה לאולפן והפגינה בשידור חי נגד פוטין, המלחמה ותעמולת השקר. אישה גיבורה, שעשתה את המעשה מתוך ידיעה ברורה שהיא מאבדת לא רק את מקום עבודתה אלא גם את חירותה. מריה היא סמל לרוח החירות המפעמת גם בקרב העם הרוסי. היא פטריוטית רוסית אמתית.

אין זה מן הנמנע, שדווקא הפלישה התוקפנית, האימפריאליסטית, לאוקראינה, והדשדוש בבוץ האוקראיני במקום הפנטזיה על טיול של ימים ספורים שבהם אוקראינה תתמוטט ותיפול לידי פוטין כפרי בשל, מקרבים את קץ הדיקטטורה הפוטינית.

כִּי עוֹד נַפְשִׁי דְּרוֹר שׁוֹאֶפֶת

לֹא מְכַרְתִּיהָ לְעֵגֶל-פָּז,

כִּי עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם,

גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז.

* מו"מ נוסח איראן – שעה שארה"ב זוחלת להסכם גרעין פייסני עם איראן, איראן מקשיחה עמדות. היא רואה שהצד מולה להוט להגיע להסדר, אז למה לא? והיא מוסיפה על כך לחץ באמצעות טרור. בשבת היא שיגרה בגלוי, מאיראן, רקטות לעבר הקונסוליה האמריקאית בחבל הכורדי בעיראק. רמז… כדאי לכם לא להתעסק אתנו.

כמובן שתוך כדי המו"מ איראן ממשיכה לקדם במרץ את תכנית הגרעין. ויש לזכור שזו הפרת ההסכם הקודם. העובדה שארה"ב פרשה מההסכם, לא ביטלה את ההסכם שעליו חתומות מדינות אירופה, רוסיה ו… איראן עצמה. היא לא ביטלה את ההסכם, לא פרשה ממנו, אלא פשוט מצפצפת עליו. אז מה הטעם בהסכם אתה?

על העולם החופשי להטיל מצור כלכלי מוחלט על איראן, לפחות כמו שהוא מטיל על רוסיה, כדי לאלץ אותה לבטל לחלוטין את מיזם הגרעין ולהפסיק את השתלטותה הטרוריסטית על מדינות המזה"ת.

והגיע הזמן שארה"ב תפסיק להבליג על הטרור האיראני המופעל נגדה, ותגיב תגובה צבאית חריפה.

* מלחמה להשבת הריבונות – בסוף השבוע נערך מבצע גדול של מג"ב ויחידה 433 במגזר הערבי בישראל וברש"פ, לתפיסת נשק בלתי חוקי. המבצע, בהשתתפות אלף לוחמים, נערך בערים: מוסמוס, מושרייפה, אום אל פאחם, נוף הגליל, דבוריה, נצרת, ערערה, כפר קרע, ברטעה, טייבה, ג'נין וקפין. הייתה זו פעולה מורכבת ומתוחכמת, פרי פעולה נועזת ורבת דמיון של סוכנת וסוכן משטרתיים שחדרו לארגוני הפשע במגזר הערבי, ובצעו 35 עסקאות נשק ואמל"ח שהפלילו את הפושעים.

במבצע נתפסו נשק ואמל"ח רבים, שבעה כלי רכב ועשרות אלפי ₪ ונעצרו 51 חשודים בעבירות של ייצור ואחזקת אמצעי לחימה, קשירת קשר לביצוע פשע וסחר באמל"ח.

והלילה, מסתערבים של מג"ב ירו למוות במחבל, שב"ח שהסתתר ברהט שפתח לעברם באש.

הממשלה לקחה על עצמה כאחת ממשימותיה הראשיות, את החזרת הריבונות הישראלית ומאבק נחרץ בפשיעה במגזר הערבי. כך מחזירים ריבונות.

* לבטל את האוטומט – מחבל שהסתתר ברהט פתח באש לעבר מסתערבי מג"ב והם השיבו אש וחיסלו אותו. זו התוצאה הטובה ביותר של התקלות כזו, וראוי לזכור שהחלופה עלולה הייתה להיות שוטר הרוג. כל צמרת המשטרה והשר לביטחון פנים שיבחו את השוטרים על פעולתם המהירה והמקצועית ועל התוצאה של ההתקלות.

ומח"ש הודיעו שפתחו חקירה על הריגת המחבל. כי בכל מקרה של הרג בו קשורים שוטרים, חקירת מח"ש היא אוטומטית. את האוטומט הזה יש לבטל. אנו שולחים שוטרים לבצע את משימתם, הם מחרפים את נפשם ועליהם לקבל גיבוי מלא על פעולותיהם ולא להיחקר כחשודים במשהו.

על המשטרה לערוך תחקיר של כל אירוע מבצעי, לצורך הפקת לקחים. אם התחקיר מעלה ששוטרים עברו על החוק – אז ורק אז יש מקום לחקירת מח"ש.  

* גלגולו של חלום – לפני כעשר שנים, הצעתי לראש המועצה האזורית גולן אז אלי מלכה להקים, לקראת שנת החמישים להתיישבות בגולן, להקים את מוזיאון ההתיישבות בגולן. הוא גלגל אותי (בנימוס) מכל המדרגות. מסתבר ששנינו לא היינו הראשונים. חברי ערן מאיר, מנהל ארכיון הגולן, שלח לי תעודה משנת 1981 (!) שבה ראש המועצה האזורית אז, איתן ליס, מגלגל בעדינות מכל המדרגות את חיים בן-דוד, היום פרופ' חיים בן דוד, שהציע אותה הצעה.

* זעם על הסטיה – בגיליון 4.3 של מוסף "הארץ" הופיעה כתבה גדולה על היישוב האקולוגי הייחודי רותם בבקעת הירדן, ולמרבה הפליאה הכתבה הייתה חיובית. כתבה חיובית על יישוב בבקעת הירדן ב"הארץ", אלו באמת חדשות של ממש. אדם נשך כלב! כצפוי, לא חלף שבוע ומדור המכתבים הותקף בתגובות נזעמות על ה"סטיה"; האחת של מבריחת השב"חים אילנה המרמן והשניה של חגית עופרן מ"שלום עכשיו".

אני יודע שאני משלה את עצמי, אבל הלוואי שהכתבה הזאת פתחה סדק ראשון, לסיקור מאוזן של מפעל ההתיישבות הציוני.

* פגיעה קשה בצה"ל – החלטת בג"ץ לדחות את ערעורו של הרמטכ"ל אביב כוכבי ולהתערב בהחלטתו הפיקודית להדיח מתפקידו את מפקד מצ"ח בדרום רס"ן גלעד פרנקן, בו ראה אחראי למעשים שהובילו להתאבדותו של החייל ניב לובטון, שגויס כסוכן של מצ"ח ונדרש להלשין על חבריו שהשתמשו בחשיש, היא שערוריה.

לא אכנס לשאלה האם החלטתו של כוכבי הייתה נכונה או לא, אלא למשמעות העמוקה של החלטת בג"ץ, השוללת מהרמטכ"ל את שיקול הדעת הפיקודי שלו. זו פגיעה קשה בצה"ל.

שופטי בג"ץ הסתמכו על חוק של הכנסת המסמיך אותם להתערב, ואמרו בעצמם שהתערבות כזו אינה רצויה ומשתמשים בה במסורה רק במקרים חריגים ונדירים. נו, באמת… זה נושא כל כך חריג שיש להשתמש בו בנשק יום הדין?

זו פגיעה בסמכות המפקד העליון, והיא מחייבת את הכנסת לשנות בהקדם את החוק שהסמיך לכך את בית המשפט. אין אף גורם ואף בעל תפקיד העומד מעל ביקורת שיפוטית, ולכן יש להגדיר בחוק את נדירות המקרים וחריגותם, כדי למנוע שוב התערבות בוטה של בית המשפט בהחלטות מסוג זה.  

* הנה בא עוד גל גדול? – בעוד מעיינינו נתונים לווריאנט האוקראיני, בסין מתפרץ הגל השישי.

* החברים של ירדנה – ירדנה מלר-הורוביץ, מזכירת הכנסת ב-12 השנים האחרונות והאישה היחידה שכיהנה בתפקיד זה, מסיימת בימים אלה את תפקידה. מלר-הורוביץ עבדה בכנסת 45 שנים, מאז ניצחון הליכוד ב-1977. היא הייתה פעילת בחירות של הליכוד ולאחר הבחירות קיבלה עבודה כפקידה בסיעת הליכוד ולאחר מכן במשך 19 שנים הייתה מזכירת הסיעה, ואז עברה לתפקידים מקצועיים של הכנסת – מזכירת הוועדה לביקורת המדינה, סגנית מזכיר הכנסת ומזכירת הכנסת.

מלר-הורוביץ היא חירותניקית מבטן ומלידה, בת למשפחה של אנשי אצ"ל ופעילי חירות, מחוג מקורביו של בגין. אלו דעותיה עד היום. בראיון ל"7 ימים", הדוגמה למקרים שבהם שמרה על פוקר-פייס ועל מקצועיות כשהתקבל חוק שהיא מתנגדת לו אידיאולוגית – הייתה חוק ההתנתקות.

דווקא לכן, בלטה בעיניי תשובתה בראיון על החברים שרכשה בשנותיה הרבות בכנסת. איש מהם אינו מהליכוד ושולי מועלם-רפאלי היא היחידה מן הימין. שאר השמות שהזכירה הם נחמן שי, עדנה סלודר, אורה נמיר, עוזי ברעם ואיילת נחמיאס-ורבין, כולם ממפלגת העבודה.

סיפור אחד ששלפה מלר-הורוביץ מזיכרונה פשוט אינו נכון, ונראה לי שהיא בלבלה בין אירועים שונים. "בנובמבר 81' בגין אושפז ושר המשפטים דאז, משה נסים, צלצל אליי בסודיות ואמר, 'ירדנה, אנחנו הולכים להביא היום את חוק רמת הגולן ולהעביר אותו בשלוש קריאות. תיערכי בהתאם' [היא הייתה אז מזכירת סיעת הליכוד א.ה]. הלב שלי דפק, זה אירוע רציני. ואז צעדתי במסדרון ורבין בא מולי, שאל אותי אם הוא יכול ללכת הביתה – ולא ידעתי מה לעשות, כי לשקר אני לא יכולה אבל גם לא להסגיר את תכניות המפלגה שלי. אמרתי לו, 'אני צריכה לבדוק, אבל תבטיח לי שאתה לא עוזב את הכנסת לפני שאתה מדבר אתי'. כעבור שעתיים הסיפור יצא בתקשורת, רבין ראה אותי, חייך ואמר, 'את בסדר, את ממש בסדר'".

איך אני יודע שזה לא נכון? ביום ההצבעה רבין כלל לא היה בארץ. לא הוא ולא יו"ר המפלגה שמעון פרס. ההחלטה להביא את חוק הגולן להצבעה בשלוש קריאות ב-14 בדצמבר נחתה על הכנסת כרעם ביום בהיר. במערך הייתה דילמה קשה – יש בין חברי הסיעה תומכים נלהבים בחוק, כולל יו"ר שדולת הגולן בכנסת אברהם כץ-עוז ומתנגדים קיצוניים לו. איך אפשר לקבל החלטה, ועוד כאשר פרס ורבין לא בארץ? האחריות הייתה על כתפיו של יו"ר הסיעה משה שחל. בהתייעצות עם פרס, הוא מצא מוצא, איך למנוע ממפלגתו ביזיון של התפצלות ההצבעה בנושא כל כך מרכזי. הפתרון היה הודעה על החרמת ההצבעה במחאה על כך שהחוק מובא כ"מחטף". כמובן שזה היה קשקוש. הרי הנושא היה על סדר היום הציבורי כבר שנתיים וחצי. סיעת המערך אימצה את ההצעה, אבל בכך רק הגדילה את הביזיון. במקום להתפצל לשניים היא התפצלה לשלושה. שלמה הלל, שושנה ארבלי אלמוזילינו והח"כים מהתק"ם (התנועה הקיבוצית המאוחדת) הפרו את החלטת הסיעה והצביעו בעד. יוסי שריד וחברי מפ"ם הפרו גם הם את ההחלטה והצביעו נגד.

* אל תשליכני – זה למעלה מ-11 שנים, יש לי פינה שבועית בנושא זמר עברי, עד לאחרונה ברדיו אורנים וכעת ברדיוטק. בכל שבוע אני משמיע שיר ומספר עליו. חוק בל יעבור בתכנית – לעולם לא אשמיע שיר פעמיים.

כעת גיליתי, לתדהמתי, שעברתי על החוק הזה. לרגל זכייתו של אביהו מדינה בפרס ישראל, ולקראת מאמר שבכוונתי לכתוב עליו, עברתי על חומרים ישנים שכתבתי עליו בעבר. כשגיגלתי "אורי הייטנר – אביהו מדינה", מצאתי ששיר אחד שלו השמעתי פעם תחת הכותרת "ימלא פי" ופעם תחת הכותרת "אל תשליכני לעת זקנה".

ברכות חמות לאביהו מדינה, חתן פרס ישראל לזמר עברי.

          * ביד הלשון

אבל וחפוי ראש – מגילת אסתר הניבה ניבים וביטויים רבים שהעשירו את השפה העברית. אחד מהם הוא אבל וחפוי ראש, כלומר מובס ומושפל. לאחר שהמן נאלץ להוביל את שנוא נפשו מרדכי, רכוב על סוס, בלבוש מלכות ועטרת זהב ולקרוא: "כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ", מסופר: "וַיָּשָׁב מָרְדֳּכַי אֶל-שַׁעַר הַמֶּלֶךְ, וְהָמָן נִדְחַף אֶל-בֵּיתוֹ אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 23.2.22

* גודל השעה – כל סקירה של ראש הממשלה יצחק שמיר בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, נפתחה בנושא העליה בכלל, ובפרט מבריה"מ ומאתיופיה. היו שגיחכו על כך, שראו בו ראש ממשלה אנכרוניסט, פרובינציאלי ומנותק, שבשעה שכל העולם משתנה והופך להיות עולם של שלום וקץ ההיסטוריה הוא אינו מסתער על המציאות החדשה שנוצרה כדי לחולל שלום ומזרח תיכון חדש, אלא תקוע בתפיסות של שנות החמישים.

אבל יצחק שמיר, לבטח אחד משלושת ראשי הממשלה הטובים שהיו כאן, ידע בדיוק מה הוא עושה. הוא ידע והבין מהו ייעודה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, לשם מה היא קיימת, מה הצדקת קיומה, מה האתגר הלאומי הגדול העומד בפנינו ומה תפקידה של הנהגה לאומית בעת הזו. לעגו לו שהוא ראש ממשלה פאסיבי, כי ראש ממשלה אקטיבי הוא מי שמקדם תהליך מדיני של נסיגה משטחי ארץ ישראל. אך למעט בן-גוריון ואולי אשכול, לא היה ראש ממשלה פרו-אקטיבי כמוהו, בקידום ייעודה של המדינה.

העליה הייתה למרכז פועלו כראש הממשלה. הוא הוביל בנחישות, בעקשנות ובהצלחה מהלך מדיני לא פופולרי לביטול מעמד הפליט ליהודי בריה"מ בארה"ב. הסברו היה שברגע שקיימת מדינה יהודית, יהודי אינו יכול להיות מוגדר פליט, כי יש לו מולדת שדלתותיה פתוחות לרווחה לקראתו. במולדת הזו מקומו, ואם הוא בוחר להגר למקום אחר, אין הוא פליט ואין הוא זכאי להטבות כפליט. החלטה זו נעלה למעשה את שערי ארה"ב בפני יהודי בריה"מ וניתבה אותם לישראל.

הוא ניער את כל שרי הממשלה ומשרדי הממשלה לשנות לחלוטין את סדרי העדיפויות שלהם ולהיערך מיד לקליטת מיליון עולים מבריה"מ. הו, כמה לעגו לו לאיש המוזר הזה שמפנטז על מיליון עולים. אבל שמיר ניהל את הממשלה ביד רמה, דרש דו"חות מהשרים, דרש ביצועים, דרש מכל משרד להיערך למציאות החדשה בתכניות ובמעשים. לנושא הזה הוא הפנה את התקציבים. ומיליון העולים אכן הגיעו, לכולם הייתה קורת גג והמדינה הייתה ערוכה לקליטתם בצורה מופתית. במקביל, הוא החליט על מבצע שלמה והוביל את צה"ל והמוסד למבצע ההירואי של העלאת מרבית יהדות אתיופיה בתוך 48 שעות.

מדינת ישראל הייתה מדינה אחרת בלי העליה הגדולה מחבר המדינות. אין תחום שהעליה הגדולה לא הטביעה בו חותם אדיר שקידם את המדינה בצורה דרמטית – מדע וטכנולוגיה, כלכלה, רפואה, תרבות, ספורט וכמובן דמוגרפיה, שהיא הביטחון הלאומי המשמעותי ביותר שלנו.

כל זה לא היה קורה אלמלא יצחק שמיר היה ראש הממשלה. זה מקרה נדיר שבו אדם אחד, הצנוע שבמנהיגים שהיו כאן (אליקים רובינשטיין, מזכיר הממשלה בתקופתו, טוען שהוא האדם היחיד שהוא הכיר שהיה חף מאגו), שהיה במקום הנכון בזמן הנכון, השפיע בצורה דרמטית כל כך על עתידה של מדינת ישראל.

רק לדבר אחד הוא לא השכיל להיערך – להתעמרות של הרבנות הראשית, הנשלטת בידי בית שמאי, לעולים מחבר המדינות. אני משוכנע, שאילו היה נבחר לקדנציה נוספת, הוא היה פותר את הבעיה הזאת וחוסך מאתנו ובעיקר מן העולים את הסאגה הבלתי נסבלת הזאת.

ואת כל זה אני מזכיר לא רק כדי לספר את ההיסטוריה, אלא בעיקר כדי ללמוד מן ההיסטוריה. יש באוקראינה קהילה יהודית גדולה של רבע מיליון איש. אני יודע מה יצחק שמיר היה עושה היום; מה היה מדיר שינה מעיניו, מה היה הנושא המרכזי שבו הוא היה עוסק.

האם נפתלי בנט וממשלת ישראל ישכילו אף הם להתרומם לגודל השעה, להבין את גודל ההזדמנות, ויובילו להעלאת יהדות אוקראינה וקליטתה המוצלחת?

(אגב, שמיר ה"פרובינציאלי" הזה, ה"פאסיבי" הזה, ש"לא היה ער למשמעות של העולם המשתנה", גם הוביל מהלך מדיני גדול של חידוש היחסים הדיפלומטיים של ישראל עם בריה"מ, סין, הודו וכל מדינות הגוש הסובייטי ומדינות באפריקה. בסה"כ – יחסים דיפלומטיים עם כשלושים מדינות).

* חוק מאכזב – אעשה שקר בנפשי אם אומר שאני מאושר מחוק הגיור שאושר בוועדת השרים לחקיקה. לא זו הרפורמה הראויה. ראשית, היא מותירה את המונופול על הגיור בידי הזרם האורתודוקסי, כאילו איננו מדינת הלאום של העם היהודי, אלא מדינת המגזר של הזרם האורתודוקסי. האמת היא שלפתיחת הגיור בארץ לכל הזרמים ביהדות לא ציפיתי, כי אני מודע למגבלות הפוליטיות. אבל ציפיתי, לפחות, שהרפורמה תהיה ברוח המלצות ועדת ניסים, שאגב – הוקמה בידי נתניהו כראש הממשלה, ועל פיה יש להקים רשות גיור ממלכתית שאינה כפופה לרבנות החרדית. למרבה הצער, בחוק שאושר, הגיורים של רבני הערים כפופים לאישור הרבנות החרדית, הקנאית, עוכרת הגיור. אני מקווה שבדיונים בוועדה החוק יתוקן.

למרות אכזבתי, אילו הייתי ח"כ הייתי תומך בחוק ללא היסוס, כי אני לא מאמין ב"הכל או לא כלום" וברור שהחוק משפר את המצב הנוכחי. אני מקווה שרשות הגיור תהיה אקטיבית בעידוד גיור ושהמתגיירים ימצאו בקרב רבני הערים רבנים מבית הלל, מאירי פנים שיקבלו אותם בנפש חפצה. לבו של חוק הגיור הוא "עשה לך רב", כלומר רבני הערים מוסמכים לגייר והמתגייר יכול לבחור את הרב שיגייר אותו. אם הרבנים הראשיים יעזו לבטל גיורים בעזות מצח, אני מקווה שכתגובה החוק ישונה, כך שתוסרנה ידיהם מהגיור.

ההתנהגות של הליכוד בנושא הזה בזויה. אילו אמרו שהם נגד החוק כי זה חוק של הממשלה והם כאופוזיציה מתנגדים לה – ניחא. אילו אמרו שהם בעלי ברית של החרדים, וכפי שהחרדים גילו כלפיהם נאמנות ודבקו בהם באופוזיציה, הם מצביעים אתם על נושא שחשוב להם – ניחא. הבעיה היא שאנשי הליכוד מתבטאים כמו הקנאים שבחרדים ומאמצים את הטיעונים הקנאיים ואת הרטוריקה הקנאית. כמו שהם זוחלים למאורת הצפעונים של הכהניסט.

איפה הליכוד של שמיר, שכאשר החרדים דרשו ממנו חקיקה אנטי ציונית בנושא הגיור, הוא הפסיק את המו"מ הקואליציוני אתם והקים את ממשלת האחדות השניה (1988)? לא בכדי, משה ניסים היה אחד השרים המקורבים אליו ביותר. משה ניסים הוא ליכודניק, דתי-אורתודוקסי, בנו ותלמידו של הרב הראשי הראשון לציון יצחק ניסים. כאשר נתניהו הטיל עליו להכין הצעה לרפורמה בגיור – הצעתו הייתה מרחיקת לכת הרבה יותר מהחוק של מתן כהנא. זו דרכו של הליכוד המקורי. איך הם הידרדרו לקנאות גורפת בכל הנושאים?

* להשליט חוק וסדר – מה שקורה בשיח' ג'ראח / שמעון הצדיק הוא התגלמות אובדן הריבונות. למרבה הצער, אחרי 9 חודשים של ממשלת השינוי, האנרכיה שנוצרה בעשור האבוד – נמשכת. השכונה רוויה באלימות ובטרור, ויש להודות על האמת – משני הצדדים. הן התושבים היהודים והן הערבים סובלים מביריונות ואלימות. ופרובוקטורים פירומנים כמו הצמד-חמד איתמר כסיף ועופר בן גביר נמשכים למקומות כאלה כמו זבובים לחרא.

על משטרת ישראל להקים במקום נקודת משטרה 24/7 ולהשליט חוק בסדר בשכונה.

* איות מוזר – עקיבא נוביק הוא חסכן. צר לו לשחוק את מקשי מקלדתו. בפוסט שכתב על הכהניסט בן גביר, הוא כתב את שמו בקיצור… ב"ג.

נוביק, עיניך אינן רואות את מה שאצבעותיך מקלידות?

* השפל של תעשיית השקרים – אין שום גבולות לתעשיית השקרים וההסתה. אין שפל שהמנוולים הללו לא יירדו אליו. אין גבולות לרוע ולרשעות שלהם. העיתונאי אמיר אלון מת בגיל 39, לאחר ששלח יד בנפשו. תעשיית השקרים וההסתה מפיצה עלילת דם בזויה, כאילו הוא נרצח בשליחות שר האוצר אביגדור ליברמן, כיוון שהוא ערך תחקיר עליו. וכמובן המשטרה הפוליטית של הדיפ-סטייט משתיקה את העניין, או אולי היא שותפה לרצח. לטענת המנוולים, אנשיו של ליברמן רצחו עוד ששה עדים נגדו בעבר. יש לזכור, שכל עוד ליברמן תמך בנתניהו, הם טענו שהמשטרה והפרקליטות רודפות אותו כי הוא ימני. ברגע שהוא הפסיק לתמוך בנתניהו, הוא נהיה ססס00מולני בוגד, איש מאפיה שרוצח עדים ועיתונאים. והם מפיצים זאת, כדרכם, בכל תעלות הביבים, תרתי משמע, והמונים מאמינים. כן, הם מאמינים גם לגאון דיסטל אטבריאן שמגדירה את מדינת ישראל "אחת המדינות הרקובות בעולם". ארורים.

לפחות נחסכה מאתנו השמעת עלילת הדם בשעת התעמולה בגל"צ.

* חוק הקונספירטורים השלובים – אייבי בנימין הוא פעיל בגרעין הקשה של הבלפוריאדה. עוד קודם לכן הוא היה מהגרעין הקשה של "מחאת פ"ת", כלומר של הרדיפה אחר היועמ"ש מנדלבליט, שהייתה התנקשות במדינת החוק.

כמו הלוחמים היפאנים שלא שמעו על כניעת הקיסר והמשיכו להסתתר שנים רבות בג'ונגלים, כך הגרעין הקשה של הבלפוריאדה אינו מסוגל להיגמל. אייבי בנימין לא נוטש את הג'ונגל, וממשיך לנהל את מלחמת האתמול.

הוא קוסנפירטור לא קטן. הנה, ציטוט אופייני, בעקבות דחיית דיונים במשפט נתניהו כיוון שאחד השופטים לקה בקורונה: "השופטים במשפט נתניהו לא רוצים לעבוד. הם מחפשים כל סיבה לדחות דיונים. אולי מחכים לדיל או חנינה של השתול הרצוג". ברור, השופטים שתולים. הנשיא שתול. כולם מופעלים בידי נתניהו. ברשומה אחרת הוא כתב שנתניהו בכל שבוע ישלח מאומת להדביק שופט אחר.

הדבר המעניין והמוזר, אך לא מפתיע, הוא הדמיון בין עולם המושגים הרדוף והקונספירטיבי של ביביסטים ובלפוריסטים. כפי שאלה ואלה תקפו בו זמנית משני האגפים את מנדלבליט ואת שלטון החוץ, כך הם מנפיצים תאוריות קונספירציה מטורללות. חוק הקונספירטורים השלובים.

(כן, למחרת קראתי רשומה של איזה ביביסט טיפש, שמסביר שהשופט במשפט נתניהו "חולה" כדי לתת לתביעה זמן להתארגן, אחרי שאתם יודעים… התיקים קורסים וכו').

* בעד הנגד – אלי אבידר, נציג הבלפוריאדה בכנסת, טוען שאין הבדל בין הממשלה הנוכחית לקודמתה ושבנט הוא ממשיך דרכו של נתניהו.

כל מי שעיניו בראשו יודע שאלה שטויות. פשוט האדם מאוהב בפוזת המחאה; הוא בעד הנגד ונגד הבעד.

הוא האצבע ה-61 של הקואליציה והוא מסכן את קיומה. אבל מה אכפת לו? הרי זו אותה ממשלה.

* מנטליות של תנועת מחאה – מבלי להצדיק את החרם של כחול לבן על ההצבעות בכנסת – לא גנץ אשם במשבר הקואליציוני, אלא מפלגת העבודה ומרצ, המאיימות לא לתמוך בכנסת בהסדר הפנסיות לאנשי הקבע. הן התנגדו בממשלה וזה בסדר גמור. גם אני, בלשון המעטה, לא אוהב את ההסדר. אבל מרגע שהתקבלה ההחלטה, היא מחייבת את כולם. אחרת אי אפשר לנהל קואליציה.

מרצ היא מפלגה ילדותית עם מנטליות של תנועת מחאה. אבל במפלגת העבודה אמורים להיות אי אלו שרידי DNA של מפלגת שלטון. על זה עושים משבר קואליציוני?

הם כל כך מתגעגעים לנתניהו? הם רוצים לראות את בן גביר שר המשפטים? יאללה, תרגיעו.

שיגידו תודה שקיבלו חופש הצבעה על חוק האזרחות.

* כשר אבל מסריח – לאורך שנים קיימת במשרד החוץ מכסה של מינויים פוליטיים של שר החוץ, בשירות החוץ. אני בעד מינויים כאלה, כיוון שבצדק שר החוץ מעוניין שאנשי אמונו, הקרובים לעמדותיו, הוא מכיר אותם ובוטח בהם, ישרתו כשגרירים בעת כהונתו, ובלבד שאלה אנשים המתאימים לתפקידים.

היום פועלים לפחות שלושה שגרירים מצוינים שמונו בידי הממשלה הקודמת, ואני שמח שהממשלה הנוכחית השאירה אותם בתפקידם – שגרירנו באו"ם גלעד ארדן, השגרירה בלונדון ציפי חוטובלי והשגריר ברומא דרור אידר.

גם יאיר לפיד מינה אנשים שלו, ואם בעבר הוא ביקר זאת והיום הוא עושה זאת – אז הוא טעה והיום הוא צודק.

במסגרת המכסה שלו הוא מינה את ח"כ ג'ידא רינאוי זועבי ממרצ לקונסולית בשנגחאי. מה פתאום? למה דווקא היא? על סמך מה? היא לא חברה במפלגתו. עמדותיה רחוקות מעמדותיו. על סמך התבטאויותיה בכנסת קשה לומר שהיא הדמות המתאימה לייצג את ישראל ואת עמדותיה. ובכלל, יאיר לפיד לא ידוע כחובב הזועביז. מה קרה?

זה שקוף. מה שעמד לנגד עיניו לא היה איכות הקונסולית הישראלית בשנגחאי, ולא התאמתה לתפקיד, אלא רצונו להרחיק אותה מהכנסת בהיותה ח"כית סוררת, שהצביעה נגד חוק הגיוס והפילה אותו ועמדה להצביע נגד החוק לאיסור טיפולי המרה. נכון שבהצבעה השניה היא תמכה בחוק הגיוס ואת איומה בנוגע לטיפולי ההמרה לא מימשה. אבל בקואליציה כה שברירית, לפיד לא רוצה עוד סיכונים.

הרצון להרחיק את זועבי מהכנסת מובן ומוצדק, אך זה אינו שיקול המצדיק מינוי לייצוג ישראל בחו"ל. זה לא המנדט של יאיר לפיד כשר החוץ. מבחינה חוקית אין פגם במינוי, אבל מבחינה מוסרית וציבורית, זו הפרת אמונים.

* ברוגז – "ישראל היום" יוצא לעצמאות ומשתחרר מפולחן האישיות לנתניהו. וכך צייץ יאיר נתניהו: "זה הזמן למחוק את האפליקציה של 'ישראל היום', להסיר עוקב או לייק מהטוויטר ופייסבוק, ולא לקחת יותר את העיתון ברכבת".

וזה סימן למי שרוצה לקרוא עיתונות חופשית להוריד את האפליקציה, להוסיף עוקב או לייק בטוויטר ופייסבוק ולקחת את העיתון ברכבת.

* לוגיקה – אחרי שאמסלם אמר שכל האשכנזים גזענים, הוא תיקן ואמר שלא כל האשכנזים גזענים אבל כל הגזענים אשכנזים.

אלא שהוא עצמו ההפרכה של האקסיומה.

* הגולם קם על יוצרו – אמסלם נעלב מכך שנתניהו התקשר לנשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות והסתייג באוזניה מהשתלחותו המתלהמת עליה, ועלה למתקפה. הוא אפילו איים לא לתמוך בנתניהו אם לא יצטרף למתקפתו, "ריד מיי ליפס". הוא האשים את נתניהו בהאשמה איומה ונוראה: "12 שנה הוא לא עשה כלום נגד מערכת המשפט".

זאת חצי אמת. במשך מחצית התקופה הוא אכן לא עשה כלום נגד מערכת המשפט. עד שהחלו החקירות ואו-אז הוא הוביל מלחמת חורמה נגד מדינת החוק ומערכת המשפט, ובין השאר שיסע את אמסלם ושכמותו בבית המשפט. אבל העניין המטריד הוא מה הציפיה של אמסלם מראש ממשלה בישראל ועל פי מה הוא יתמוך בו או יתנגד בו. שיילחם "נגד מערכת המשפט". זה תפקידו של ראש ממשלה בישראל?

האמת היא שהציפיה הזו היא ממש ביביסטית. והנה, הגולם קם על יוצרו.

* מדינת אפרטהייד – למה נבחר שופט מוסלמי לבית המשפט העליון? כי ככזה זה מדינת אפרטהייד.

אגב, רק 75% מהשופטים החדשים אינם "גבר אשכנזי לבן פריבילג" בלה בלה בלה.

* בדרכו של צ'מברליין – החוצפה והתעוזה של פוטין, נובעים במידה רבה מן החולשה של ארה"ב. הביטוי הבולט ביותר והבוטה ביותר של חולשת ארה"ב, הוא הסכם הגרעין הנרקם עם איראן; הסכם תבוסתני ברוח מינכן. איראן היא אויבת גדולה של ארה"ב והעולם החופשי יותר מאשר רוסיה. רוסיה שותפה לארה"ב בהסכם הכניעה לאיראן והיא רואה מקרוב את חולשתו ורפיסותו של ביידן. את המחיר המידי תשלם אוקראינה. בטווח רחוק – העולם החופשי כולו ישלם את המחיר.

* היהפוך ארדואן עורו? – איני נלהב, בלשון המעטה, מהתחממות היחסים עם טורקיה. כל עוד ארדואן הוא הנשיא, טורקיה תישאר מדינת אויב. אין לי שמץ של אמון בו ואיני מאמין שהאנטישמי הזה שינה את דרכו או את עמדותיו. מה שעומד מאחורי החיזור הטורקי, הוא אינטרס טורקי הנובע ממצוקה וניסיון להיעזר בנו כדי להיחלץ ממנה, וכלל איני בטוח שיש לישראל אינטרס לסייע לארדואן בכך.

מכל מקום, על ישראל להעמיד תנאים בפני טורקיה לביקור הנשיא הרצוג. למשל, סילוק  מפקדת חמאס מארצם. אני שמח על כך שהרצוג יבקר ביוון ובקפריסין לפני ביקורו בטורקיה. זה מסר חשוב לשתי בעלות בריתנו שההתחממות עם טורקיה לא תהיה על חשבונן, ולא פחות חשוב – מסר לארדואן שהוא לא יצליח לתקוע טריז בינינו.

* הסיפור שלהם – הרציתי בפני מועדון ותיקי מושב נוב על ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה". אני מרצה הרבה על ההתיישבות בגולן ועל הספר, אבל מה שהיה מיוחד בהרצאה הזו הוא הקהל. הספר הוא אמנם ביוגרפיה של יהודה, אך הוא סיפורה של ההתיישבות בגולן. הספר וההרצאה מספרים את הסיפור שלהם, של מייסדי ההתיישבות. זו הייתה חוויה נפלאה להם ולא פחות – לי. הספקתי רק חצי מההרצאה, ואמשיך בעוד שבועיים.

* סדנא דארעא – ציטוט: "כמה מהדוברים במועצה טענו כלפי הממשלה ובמיוחד כלפי שר החקלאות, כי הממשלה אינה עושה די כדי לשפר את תנאי החקלאות ואף מרעה אותם על ידי יבוא מתחרה".

נשמע מוכר? מדובר בישיבת מועצת הקיבוץ המאוחד בדצמבר 1961. שר החקלאות היה משה דיין.

* שירת האגם הגווע – גדלתי על ספרו של חתן פרס ישראל לצילום פטר מירום "שירת האגם הגווע". פטר, חבר קיבוץ חולתה, תיעד בספר את ייבוש אגם החולה. כשפינינו את בית הוריי, לקחתי את הספר לביתי.

פטר מירום נפטר ביום ראשון בגיל 103, שבע ימים ומעשים.

יהי זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

זריקת סבתא – בני הרצליה היא מחזיקת הגביע בכדורסל והמובילה בליגה, כך שיש לה סיכוי ריאלי לזכות בדאבל. הכוכב המרכזי שלה הוא צ'ינאנו אונואקו. המאפיין הייחודי שלו, הוא אופן הקליעה לסל בזריקות עונשין – "זריקות סבתא".

"זריקת סבתא" היא כינוי לקליעת עונשין שהייתה מקובלת בעבר הרחוק ויצאה לגמרי מן האופנה, שבה השחקן אוחז בכדור בידיים ישרות באלכסון כלפי מטה, בסביבות פלג הגוף התחתון שלו, וזורק אותו בקשת אל הסל. מעטים זורקים כך היום, אך הם עושים זאת בהצלחה, ולא אופתע אם היא תחזור לאופנה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 16.2.22

* הבוקר שלמחרת קץ ההיסטוריה – ב-1989, בזמן התפוררותו של הגוש הסובייטי, פרסם הכלכלן והפילוסוף פרנסיס פוקויאמה מסה שכותרתה "קץ ההיסטוריה", שבה נטען שההיסטוריה האנושית הייתה רצף של מלחמות ומהפכות כאשר אחת לתקופה אידיאולוגיה הפילה את קודמתה. כעת, עם נפילת הגוש הסובייטי, הסתיימה ההיסטוריה הזו, ייתמו המלחמות והעולם כולו יקבל את הדמוקרטיה הליברלית וכלכלת השוק החופשי. על האידיאולוגיה הזו לא יקראו עוד תיגר. ב-1992 הוא עיבד והרחיב את המסה לספר "קץ ההיסטוריה והאדם האחרון".

היה זה עידן של אופוריה. גם בישראל. "רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב הו יהיה טוב כן". ספרו של פרס "המזרח התיכון החדש" היה הגרסה הישראלית של האופוריה. ימי אוסלו העליזים היו ימי אופוריית קץ ההיסטוריה. ראש אמ"ן אורי שגיא בנה הערכה מודיעינית הזויה לפיה חאפז אסד קיבל הכרעה אסטרטגית לעשות שלום עם ישראל. "תמו מאה שנות טרור", היגג פרס. "אנשי האתמול" הוא כינה בלעג את אלה שחזו בדיוק מצמרר את המחר. "הוא אמר שיפלו קטיושות על אשקלון. קטיושות על אשקלון! אתם שומעים?" הוא לעג לבני בגין והקהל התפוצץ מצחוק.

"הבוקר שלמחרת קץ ההיסטוריה" הכתרתי מאמר שכתבתי אי אז בשנות ה-90, איני זוכר בעקבות איזה אירוע. אולי המלחמה בקוסובו. אחרי מתקפת הטרור של 11 בספטמבר 2001, רוב העולם התפכח, והבין שהצדק היה דווקא בספרו של הפרופ' למדע המדינה סמואל הנטינגטון, "התנגשות הציוויליזציות".

רוחות המלחמה באוקראינה הן עוד עדות למופרכות ההזיה של פוקויאמה.

"הלנצח תאכל חרב?!" שאל אבנר בן-נר, שר צבאו של שאול, את יואב בן צרויה, שר צבאו של דוד, רגע לפני שיואב הרגו. איני מבין בנצח, אבל לפחות על 3,000 השנים שחלפו מאז אותה שאלה, ניתן לומר שהתשובה חיובית. כן, החרב אוכלת ולא נראה שהיא תשבות בעתיד הנראה לעין.

והלקח לישראל? להיות תמיד חזקים. לא להתפשר על מרכיבי הביטחון המרכזיים: א. גבולות בני הגנה, כלומר הירדן והגולן, הגבולות הנוכחיים, הם גבולות הקבע של ישראל. ב. צה"ל חזק השומר על יתרונו ועליונותו על כל אויבינו. ג. הרתעה בלתי קונבנציונלית.

* נייר לקמוס – אם רון בן ישי כבר נמצא באוקראינה, סימן שהמצב באמת חמור, וסכנת המלחמה – ממשית.

* להקים ועדת חקירה ממלכתית – מסתמן שההר של פרשת הריגול המשטרתי הוליד בקושי נמלה. ואף על פי כן, אני בעד ועדת חקירה ממלכתית. משבר האמון במשטרה ובמדינה הוא איום קיומי ולכן הפרשה מחייבת בדיקה שאי אפשר יהיה להציג אותה כגוף החוקר את עצמו; בוועדת חקירה ממלכתית, שתגיע לחקר האמת. להערכתי, החקירה תנקה את המשטרה, אבל אם מסקנותיה תהיינה שונות מהערכתי, יש למצות את הדין במלוא החומרה עם האחראים. מן הראוי לחקור גם את הריגול הפוליטי בשנים האחרונות. למשל, את פרשת הפריצה לטלפונים של גנץ וסער.

אני יודע שיש מי שיציגו את ועדת החקירה הממלכתית הממונה בידי נשיאת בית המשפט העליון כחלק מן הדיפ-סטייט שמחפה על עצמו בלה בלה בלה. ואף על פי כן, אין דרך מתאימה יותר לחקור וליהנות מאמון של חלקים רבים בציבור מוועדת חקירה ממלכתית.

* גרועים משוברים שתיקה – גדעון לוי ושוברים שתיקה ביום סגרירי במיוחד, אינם מגיעים לשפל ההסתה נגד מדינת ישראל ומוסדותיה והשנאה למדינה, כמו תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית. אחת הגרועות, הנתעבות והשפלות בחיילי מנגנון הרשע הביביסטי, היא גלית דיסטל אטבריאן. היא העלתה ציוץ מרושע ועמוס בשקרים ועלילות וסיימה בשורה התחתונה: "ישראל הייתה ועודנה אחת המדינות הרקובות בעולם".

גדעון לוי לא היה מנסח זאת בארסיות אנטי-ישראלית בוטה יותר. כי מי צריך את המדינה הזאת אם ביבי לא שולט בה?

* ההחלטה המקצועית המתבקשת – התערבות של פוליטיקאים בתחנות שידור ציבוריות היא רעה חולה. אם אכן גנץ היה מעורב בסיום הסאגה של שעת התעמולה האלימה של ברדוגו, שמונה לתפקיד בדחיפתו, בשליחותו ותחת איומיו של נתניהו ועל חשבון יומן החדשות – עצם התערבותו אינה במקום. אולם אם גלית אלטשטיין לא הבינה בעצמה שאת השיקוץ הזה יש להסיר מיד משידורי התחנה, שזו ההחלטה המקצועית המתבקשת, המובנת מאליה – אין היא ראויה לתפקידה.

* קול הרעם – בשנות השישים הפעילה מצרים תחנת תעמולה ולוחמה פסיכולוגית בעברית – "קול הרעם מקהיר". תחנה ששודרה תעמולה בוטה ושקרים גסים. אחרי מלחמת ששת הימים יצא תקליט עם הקלטות מן התחנה, שבהן הקריין מתרברב בניצחונות.

שעת התעמולה במקום יומן הערב של גל"צ בארבע השנים האחרונות הזכירה לי תמיד את "קול הרעם".

* מתכון לאסון – כשעופר בן גביר ואיתמר כסיף נותנים את הטון, זה מתכון לאסון.

* ירידת הדורות – כל אימת ש"הרב" כהנא שר"י היה עולה לדוכן הנואמים במליאת הכנסת, ראש הממשלה ומנהיג הליכוד יצחק שמיר היה קם ונוטש בהפגנתיות את המליאה. יחד עמו יצאו כל חברי סיעת הליכוד. יחד עמם – כל ח"כי סיעות הימין והסיעות החרדיות. יחד עמם – כל חברי הכנסת. רק יו"ר הישיבה והקצרנית נאלצו להישאר ולשמוע את נביחותיו.

ועכשיו ח"כים מהליכוד, ובראשם שר המשפטים (!) לשעבר, עולים לרגל ל"לשכה" הפרובוקטיבית של הפירומן הכהניסט בשייח' ג'ראח. אחד החטאים הגדולים ביותר של נתניהו היה הלגיטימציה למוטציה הכהניסטית, שנבעה מהביטחון שלו שהם יצביעו בעד כל הצעת חוק שתעמיד אותו מעל החוק. ועכשיו ח"כים מהליכוד משתפים עמו פעולה בפרובוקציות.

זה, אולי, הביטוי הבוטה והקיצוני ביותר לירידת הדורות בליכוד. מתקיים בליכוד מאמר חז"ל: "אם ראשונים כמלאכים, אנחנו כבני אדם. אם ראשונים כבני אדם, אנחנו כחמורים".

* חטא אובדן הריבונות – אחד היעדים המרכזיים של ממשלת השינוי הוא החזרת הריבונות שאיבדנו בעשור האבוד, בנגב, בגליל ובערים המעורבות. גם בשכונת שמעון הצדיק איבדנו את הריבונות. היהודים בשכונה סובלים מטרור והצקות כדבר יום ביומו, וקצרה ידה של המשטרה להגן עליהם. זה הביטוי של העדר ריבונות, של העדר משילות, והמחדל נמשך גם היום, 9 חודשים אחרי הקמת הממשלה החדשה.

אובדן הריבונות ואובדן הביטחון של האזרחים, הם הביצה המעופשת שבה גדלים יתושי הכהניזם. אובדן הריבונות הוא החטא של המדינה. בן גביר הוא העונש.

* החוק למיזוג גלויות – ועדת השרים לחקיקה אישרה את הצעת החוק של ח"כ כלפון, למניעת מימון למוסדות חינוך שמפלים על רקע עדתי. חוק חשוב מאוד, חוק ציוני וליברלי, חוק המבטא את הערך הציוני העילאי של מיזוג גלויות.

החרדים בלחץ אטומי. יהדות התורה כבר קפצה והודיעה על התנגדותה.

* הפרדה הרסנית – בישיבת המל"ג (המועצה להשכלה גבוהה) שתיערך השבוע, יתקיים דיון בשאלה האם להעניק הכרה בלימודי יהדות ספרד והמזרח כתחום דעת אקדמי עצמאי. בעיניי, אסור בשום אופן לתת לכך יד.

לימודי יהדות ספרד והמזרח חשובים מאוד. חשוב מאוד להכיר את תולדות יהדות זו ואת יצירתה המפוארת בהגות, בשירה, במדע, במחשבת ישראל ובתיאולוגיה. חשוב מאוד לתגבר את לימוד תולדות היהדות הזו במערכות החינוך וההשכלה הגבוהה. אולם בשום אופן לא בנפרד מתולדות עם ישראל, ממחשבת ישראל ומספרות עברית. אנו עם אחד, ואין מקום לשתי היסטוריות, לשתי מערכות ספרות, לשתי דיסציפלינות. זו הפרדה הרסנית והרת אסון.

צעד כזה ייתן רוח גבית לתפיסות של הנצחת הגלות, מבית מדרשם של אבישי בן חיים וחבר מרעיו; תפיסות שנועדו לחרחר שנאת אחים וליצור קרע בעם; תפיסות שתוקעות מקל בגלגלי התחיה הציונית, שמיזוג הגלויות הוא פסגתהּ. "ולא יהיו עוד לשני גויים, ולא יחצו שוב לשתי ממלכות", כדברי הנביא יחזקאל החקוקים על קיר בית הנשיא.

* להוציא את הגלות מישראל – בפרשת השבוע, "כי תשא", אנו קוראים על חטא העגל. משה עולה להר, ובושש לחזור במשך ארבעים יום וארבעים לילה. בני ישראל, בייאושם, יוצרים עגל זהב, כדמות אלילי מצרים, סמל לרוח העבדות והמצריות שדבקה בהם. אפילו יציאת מצרים וכל הנסים הגלויים, ואפילו מעמד הר סיני, לא היו בעלי עוצמה מספקת כדי לטהר את בני ישראל מן המצריות. 

ולמה ללכת רחוק – האם בנו לא דבקה הגולה? "קל יותר להוציא את ישראל מהגלות מאשר את הגלות מישראל", אמר המנהיג הציוני שמריהו לוין עוד טרם הקמת המדינה. האם התחדשות השיח העדתי בעת האחרונה אינו התגלמות הגלות בתוכנו?

* הבוקר שאחרי עגל הזהב – כאשר אהרון קורא לבני ישראל לתרום את חומרי הגלם לעגל הזהב, בני ישראל מגלים נדיבות נלהבת, "ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם ויביאו אל אהרן". לימים, בבניית המשכן, משה קורא לבני ישראל קריאה דומה, ושוב, ההיענות היא אדירה. "ויאמרו אל משה לאמר: מרבים העם להביא מדי העבודה למלאכה אשר ציווה ה' לעשות אותה. ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר: איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש. ויכלא העם מהביא". משה הורה לעצור את זרם התרומה וההתנדבות, כיוון שכבר אין צורך בכל כך הרבה חומרי גלם.

חז"ל התייחסו לעובדה הזאת; להירתמות הזהה של העם למעשה חיובי של קדושה ולמעשה שלילי של טומאה. "אמר רבי בא בר אחא: אין את יכול לעמוד על אופי של אומה הזאת, נתבעין לעגל ונותנין, נתבעין למשכן ונותנין".

ההתנדבות לתרום לעגל הזהב הייתה האסוציאציה הראשונה שלי כאשר החל מסע התרומות למען נתניהו, הקבצן מקיסריה. מיד כאשר שמעתי על כך, העליתי רשומה ובה פסוקים המתארים את התלהבות התרומה לעגל הזהב.

כתבתי זאת מתוך בוז לתורמים. זו הייתה תגובתי הספונטנית. במחשבה עמוקה יותר, בזמן שחלף מאז, הרגש שלי התחלף מלעג לצער. מדובר באנשים טובים המוכנים לתת משלהם למען מטרה שמחוץ לעצמם. צר לי על אנשים טובים ותמימים שהולכים שבי אחרי קסמו של מאחז עיניים שרלטן. אני משוכנע שאותם אנשים יהיו הראשונים להתנדב ולתרום למען מטרה חיובית; לעבור את המהפך מעגל הזהב למשכן.

מה יגרום למהפך הזה? אני מאמין שהדרך לכך תהיה בחירת הנהגה חזקה ואמיצה לימין הישראלי, שתנהיג מהלך גדול של דה-ביביזציה. הנהגה שתשכיל לעשות מעשה כרושצ'וב בוועידה העשרים של המפלגה הקומוניסטית בבריה"מ.

נכון לעכשיו, לצערי הרב, איני רואה שמנהיגים כנפתלי בנט, איילת שקד וגדעון סער מצליחים לחולל רעידת אדמה כזו בקרב הציבור הימני. להיפך, רובו מפנה להם עורף ודבק בביביזם. ולצערי, בין הטוענים לכתר בליכוד, בבוקר שלמחרת נתניהו, איני רואה הנהגה עם אומץ ועוצמה הדרושים כדי להוביל מהלך היסטורי כזה. אולם משבר מוליד מנהיגים, ויתכן שמשבר המנהיגות של פרישת נתניהו יצמיח הנהגה כזו; בין אם מנהיגים חדשים שיצמחו ובין אם מתוך המנהיגים הקיימים, שמנהיגותם תצמיח כנפיים רק כשישתחררו מצלו של נתניהו (כפי שהיה עם מנהיגים כגורבצ'וב, סאדאת ואחרים).

* הקנקן – העליתי בדף הפייסבוק שלי תמונה קסומה של רמת טראמפ על רקע החרמון המושלג. ומיד, כאוטומט, החלו התגובות האוטומטיות על שם היישוב. די, זה נמאס. חיים שם אנשים. בונים יישוב לתפארת. זה מה שחשוב. השם הוא קנקן. הבנו, תתקדמו.

העליתי הודעה בדף הפייסבוק, שמעכשיו בכל פעם שאעלה רשומה על רמת טראמפ אמחק כל תגובה שתתייחס לשם. זה משעמם אותי.

איני מזלזל בחשיבות שמו של יישוב. זה נושא חשוב מאוד ואני אף מרבה לעסוק בכך. רבות מפינותיי "ביד הלשון" הוקדשו לשמות של יישובים. עסקתי גם רבות בשם רמת טראמפ. אפילו הצעתי הצעה קונקרטית – לתת ליישוב את השם רמת הנשיא.

אבל נראה לי שהנושא מוצה. כשהתושבים יהיו תושבי קבע – אם הם ירצו להחליף את השם, סביר להניח שבקשתם תאושר. אבל האובססיה לשם היישוב נמאסה עליי. אין שום סיבה שבכל פעם שאני עוסק ביישוב, אותם אנשים, שכבר כתבו על כך כתגובה על כל רשומה קודמת בנושא, יחזרו לדוש בעניין.

ומה חדש ברמת טראמפ? בשבוע הבא תהיה הגרלה של החלוצים (המשפחות שעלו לשכונת המגורונים הזמנית) על המגרשים ביישוב הקבע. אני כבר מתרגש.

          * ביד הלשון

בירנית – מפקדת עוצבת הגליל ממוקמת בבירנית, על כביש הצפון, בין סאסא לנטועה.

במקור, בירנית נועדה להיות יישוב, מרכז אזורי של יישובי האזור. הוקמה שם היאחזות נח"ל, אך לבסוף לא קם היישוב.

משמעות השם בירנית – מצודה קטנה. "וַיְהִי יְהוֹשָׁפָט הֹלֵךְ וְגָדֵל עַד-לְמָעְלָה וַיִּבֶן בִּיהוּדָה בִּירָנִיּוֹת וְעָרֵי מִסְכְּנוֹת" (דבה"י ב, יז, יב).

* "חדשות בן עזר"