צרור הערות 17.10.21

* לממש את הריבונות – ראש הממשלה והשרים שהופיעו בוועידת הגולן התחייבו לתכנית להכפלת ההתיישבות בגולן, באמצעות הרחבת קצרין והיישובים והקמת שני יישובים חדשים. לא נאמר היכן יהיו היישובים. אני מציע להקים אחד מהם (או עדיף, שזה יהיה השלישי. מי אמר שחייבים לקום רק שני יישובים?) בהר דב.

הר דב הוא שטח ריבוני של מדינת ישראל, על פי חוק הגולן, שבעוד חודשיים ימלאו ארבעים שנה לחקיקתו ולפני שלוש שנים גם ארה"ב הכירה בו. אולם בפועל, אנו מתייחסים אליו כאל שטח צבאי, כמו דרום לבנון בשעתו. לא זו בלבד שאזרחים אינם חיים בו – הם גם אינם נכנסים אליו, אלא באישור מיוחד, אם יש להם סיבה מיוחדת. גם עדר בקר של תושב מטולה, שרעה בו לאורך שנים רבות, סולק משטח המרעה שלו לפני כשש שנים, בטענה שהאזור מסוכן.

שטח שאיננו מתייחסים ברצינות לריבונותנו עליו – איננו ריבוניים בו באמת. שטח כזה, קל יהיה לנטוש אותו. אחרי שישראל נסוגה מלבנון עד הגבול הבינלאומי שסומן לקראת הנסיגה בידי פקחי האו"ם, חיזבאללה המציא את סיפור חוות שבעא בהר דב, כעילה להמשך התוקפנות והטרור נגדנו. ביחס שאנו מתייחסים להר דב, אנו משדרים שגם מבחינתנו זה אזור במחלוקת. את הפִּרְצָה הזאת יש לאטום, והדרך לכך היא התיישבות אזרחית.

ב-1979, הוקמה על הר דב היאחזות נח“ל שיאון, שנועדה להפוך ליישוב אזרחי. כעבור שבע שנים, ב-1986, פורקה ההיאחזות. הסיבה לכך הייתה התנגדות צה"ל ומערכת הביטחון להקמת יישוב אזרחי במקום, כיוון שהוא מסוכן. הייתה זו טעות ולא מאוחר לתקן אותה. מן הראוי להקים בהר דב את היישוב שיאון ויישובים ישראליים נוספים.

לאחרונה התארגן גרעין של משפחות צעירות רציניות מאוד, החותרות להתיישבות בשיאון. אני קשור אליהם ומסייע להם. אני מקווה מאוד שנצליח לפרוץ את קיר ההתנגדות ולהקים את היישוב.

רק התיישבות אזרחית ישראלית תממש את הריבונות הישראלית על הר דב. העיקרון, שאותו ניסח טרומפלדור, על פיו במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון, שם יעבור גבולנו, הוא העיקרון הציוני הראוי והנכון; כפי שהוא נכון בעוטף עזה, בבקעת הירדן, בגליל המערבי, בגליל העליון ובגולן – כך הוא תקף גם בהר דב.

* מורשת ימית – שוחחתי השבוע עם תושבת הגולן, שעלתה לכאן אחרי עקירת חבל ימית, המקום בו חייתה עד העקירה. היא פנסיונרית שמרבה לתת שיעורים והרצאות ביהדות ותחומים נוספים. כשהיא מציגה את עצמה בפני קהל צעיר ומספרת שבאה לגולן מחבל ימית, היא שואלת מי שמע על חבל ימית. לפעמים יש אחד ששמע על חבל זה.

כאב לי לשמוע על כך. בלי להיכנס לוויכוח אם נכון היה לעקור את היישובים תמורת הסכם השלום עם מצרים – מן הראוי שסיפורו של חבל התיישבות חלוצי זה וסיפורם של אלפי ישראלים שהפריחו את השממה והקימו מאפס מפעל חיים למופת ונעקרו ממנו, יהיה חלק מהפנתיאון הציוני.

ארבעים שנה ימלאו השנה לעקירת יישובינו בסיני; בחבל ימית ובמרחב שלמה. מן הראוי שנמנף את יום הזיכרון העגול הזה להנחלת מורשת ההתיישבות הזו.

* נמיכות קומה – כאשר עבדאללה מלך ירדן החליט לנשל את חקלאי צופר ונהריים מאדמתם, בשטח הריבוני של ירדן, בתום 25 שנה, כפי שהסכם השלום אִפְשֵׁר לו, היה על ישראל להבהיר לו שאם הוא מנצל לרעה את האותיות הקטנות בהסכם, ישראל תקטין לחצי את כמות המים שהיא מעבירה לירדן, בהתאם לאותיות הקטנות שבהסכם השלום. נתניהו לא נהג כך, והיה זה מחדל מדיני.

כעת, שרת האנרגיה קארין אלהרר חתמה על הסכם עם שר המים של ירדן, על אספקת עוד 50 מיליון מ"ק בשנה. עיני אינה צרה בירדנים ומצדי אפשר להעביר להם אף כמות גדולה יותר של מים, אך ביחסים בינלאומיים אין מקום למתנות חינם. ישראל הייתה צריכה להתנות את הגדלת כמות המים ואולי אף להציע כמות גדולה יותר, תמורת חידוש ההסדר המיוחד שאִפְשֵׁר לחקלאים הישראלים לעבד את אדמותיהם. לא רק לירדן יש אינטרסים לאומיים, גם לנו יש כאלה. וכאשר אנחנו מוותרים עליהם, זו נמיכות קומה, שפוגעת במעמדנו באזור.

* רצף טריטוריאלי – הוועדה המקומית לתכנון ובניה בירושלים אישרה בשבוע שעבר הפקעת שטחים באזור גבעת המטוס, וכן אישרה להפקדה תכנית להרחבת שכונת פסגת זאב. השבוע יחלו הדיונים בהתנגדויות להקמת היישוב החדש באזור E1 ובעוד חודש תובא לדיון תכנית להקמת שכונה יהודית ענקית באזור עטרות. משרד השיכון, בראשות זאב אלקין, עומד מאחורי רוב היוזמות. היוזמה החשובה ביותר היא הקמת היישוב באזור E1, שתמנע את ניתוקה של מעלה אדומים ותבטיח רצף טריטוריאלי ישראלי מירושלים לבקעת הירדן וצפון ים המלח. "הארץ" כבר נוזף בממשל האמריקאי על שאינו מונע מישראל את קידום תנופת ההתיישבות הזו.

* שגרירות אחת – ירושלים היא עיר אחת, בירתה של מדינה אחת, כך היא היום וכך היא תהיה. שגרירות ארה"ב בישראל נמצאת בירושלים ואין כל מקום לקונסוליה אמריקאית במזרח ירושלים, קונסוליה לפלשתינאים. על ישראל לעמוד על כך בתוקף.

אם כך, מדוע ישראל השלימה עם קיומה של הקונסוליה במזרח ירושלים לאורך כל השנים עד שטראמפ סגר אותה? זו הייתה סיטואציה אחרת. הקונסוליה הייתה קיימת עוד בזמן הכיבוש הירדני של מזרח ירושלים וארה"ב לא הייתה זקוקה להסכמת ישראל כדי להשאיר אותה. היום, כדי לפתוח אותה מחדש, ישראל צריכה להסכים לכך.

בנושא הזה על בנט לעמוד איתן ללא פשרות מול כל לחץ. אני מאמין שכך הוא ינהג.

* אידיאל אינסופי – לקראת בחירת יו"ר הסוכנות היהודית, חוזרת המקהלה של לעג למוסדות הלאומיים, שאינם אלא ארגונים לחלוקת טובות הנאה לפוליטיקאים, ומי צריך אותם, הם אנכרוניסטים וכו'. "הארץ", איך לא, מוביל קמפיין בנושא.

מדינת ישראל אינה יכולה להיות תחליף לסוכנות היהודית, להסתדרות הציונית ולקק"ל, כיוון שהמוסדות הללו עושים פעילות שמדינה אינה יכולה לעשות. מדינה אינה יכולה לפעול כמדינה בקרב הקהילות היהודיות בעולם. היא לא יכולה לפעול לעידוד עליה של אזרחי מדינות אחרות. היא לא יכולה לרכוש ולהחזיק אדמה שנועדה רק להתיישבות יהודית. היא לא יכולה לפעול במדינות אחרות נגד האנטישמיות. ובנוסף לכך – רוב מוחלט של תקציבי המוסדות הללו הם מתרומות של יהודי העולם שרוצים לקדם את הגשמת הציונות ולא נכון להעמיס את ההוצאות הללו על תקציב המדינה.

מזה שנים מתנהלת מלחמה לפירוק המוסדות הלאומיים מתוך תפיסה פוסט ציונית, לפיה מרגע שהקמנו את המדינה אין עוד צורך בציונות, וזו מדינה דמוקרטית ליברלית רגילה שכל תפקידה הוא לשרת את כל אזרחיה. הגורמים האלה פועלים נגד ההתיישבות הציונית (התירוץ – ועדות הקבלה) ומנסים כל העת, לעתים בהצלחה, לנגח אותה ולפגוע בה באמצעות בג"ץ.

חשוב מאוד להמשיך ולקיים את הגופים האלה, דווקא כגופים שאינם מדינתיים, אם כי גם המדינה צריכה, במקביל, לפעול להגשמת הציונות ואף להשתמש בכלים הללו לקידום יעדיה הלאומיים. הציונות עוד לא נגמרה. הפוסט ציונות טוענת שמטרת הציונות הייתה להקים מדינה ומרגע שהמדינה קמה אין צורך בציונות. אבל לתפיסתי, מדינת ישראל קמה כדי להגשים את הציונות. זה ייעודה וזה תפקידה כמדינת הלאום של העם היהודי. זאת זכות קיומה והצדקת קיומה.

הרצל הגדיר את הציונות אידיאל אינסופי.

גילוי נאות – אני חבר הוועד הפועל הציוני ואסיפת קק"ל. טובות ההנאה שקיבלתי עד כה הם הזמן שהקדשתי לכך בהתנדבות ונסיעה על חשבוני לירושלים (שאר הישיבות היו בזום). הבן שלי, שהשתחרר הקיץ מצה"ל, הדריך במשך חודשיים, מטעם הסוכנות היהודית, מחנה של נוער יהודי בארה"ב.

* אחוות התיישבות – שני דוקטורים אנטי ציוניים, בני נוריאלי והני זובידה, מובילים לאחרונה, בעיקר ב"הארץ" (אלא מה?), ג'יהאד נגד הקיבוצים, המבוסס על שקרים בוטים ברוח הפרוטוקולים של זקני ציון. הם מציגים טיעונים מופרכים על ביזת קרקעות המדינה וכו'; עלילות שאין בהן אפילו שמץ שמצה של אמת. אבל השנאה מכשירה כל עלילה ושקר; הכל מותר בשם ההסתה הגסה נגד הקיבוצים. בפשקוויל האחרון הם קראו לפרק את הקיבוצים ולספח אותם כשכונות בערים הסמוכות.

בהסתה שלהם, הם נוהגים לכרוך יחדיו את הקיבוצים ו"המתנחלים", וכיוון שבתוך עמי אני יושב, אני משער שלא מעטים בתנועה הקיבוצית מזדעזעים מהחיבור הזה לא פחות משהם מזדעזעים מסיפורי הבדים של ההסתה. אך אני מקווה, שיש בתוכנו מי שהחיבור הזה יעורר אותם להבין עד כמה הקרע בין הקיבוצים להתיישבות ביהודה ושומרון מיותר ומזיק, ושעלינו לראות במתיישבים ביו"ש את שותפינו לדרך הציונית ההתיישבותית.

* תרווה רוב טל ומטר – הלך לעולמו יצחק קינן, מורה ומחנך, סופר, משורר, פזמונאי ותסריטאי ומי שכיהן כראש מועצת בית שאן. בין שיריו המפורסמים – "ים השיבולים" ו"עמק שלי". קינן הוא מופת של הרעות והשותפות בין בית שאן והקיבוצים ובין עדות ישראל. קינן (ועקנין במקור) הוא יליד מרוקו גאה שפעל תמיד למען החיבור בין יוצאי עדות שונות. יהי זכרו ברוך!

במאמרי "תרווה רוב  טל ומטר", שפרסמתי לפני 11 שנה, העוסק במקומו של הגלבוע ושל ההתיישבות היהודית על הגלבוע בתרבות הישראלית, כתבתי גם על שירו של קינן "עמק שלי":

"בשנים הקשות של מלחמת ההתשה, אזור הגלבוע ועמק בית שאן בער. יצחק קינן, תושב בית שאן, מורה בבית ספר שהופגז ושלוש מתלמידותיו נהרגו מפגז מרגמה (לימים כיהן כראש המועצה המקומית בית שאן) כתב בעקבות המקרה את השיר 'עמק שלי' , שהושר בפי להקת 'הגבעטרון', אף היא מן העמק. בשיר הוא עוסק בימים הקשים העוברים על העמק: 'עמק האש, עמק הדם / זמר הקרב עוד לא נדם / עמק יפה, עמק שלי / יקרת לי, עמק שלי'. אולם בניגוד לקללת דוד את הרי הגלבוע, מסיים יצחק קינן את שירו בברכה ושבועה: 'השחר עולה, לעמק ניגר / המלך חזר אל ההר / גלבוע שלי – נשבעתי: מחר / תרווה רוב טל ומטר'.

* בית היוצר של הבדותות – בדבריו הנכוחים של מנחם רהט על הפצת הבדותות והשנאה לנפתלי בנט בידי הביביסטים, הוא כתב: "אפילו יו"ר האופוזיציה נתניהו, נסחף לבדותות הללו". מה זה "אפילו"? מה זה "נסחף"? הוא המקור, הוא בית היוצר של השקרים, הקונספירציות, הפייק-ניוז וההסתה.

* חשבון הנפש של יובל שטייניץ – כל אימת שח"כים חוליגנים מהליכוד מתפרעים במליאת הכנסת, אני רואה איך יובל שטייניץ מתכווץ בכיסאו באי נחת, אינו יודע היכן לקבור את עצמו מן הבושה. בראיון ל"מקור ראשון" הוא מתח ביקורת, בשפת האנדרסטייטמנט הסולידית והמנומסת שלו, על ההתנהלות הזאת, וקרא לאופוזיציה להיות ממלכתית.

המסר המעניין ביותר בראיון הוא זה: "חשבתי שאנחנו צריכים לקיים את הסכם הרוטציה, להעביר תקציב. אמרתי את זה לכל חבריי בצמרת הליכוד וגם לנתניהו. טענתי שיש לעשות זאת משתי סיבות. ראשית – כי כיבוד הסכמים הוא נורמה שמועילה גם לך, כי אתה רוצה שאנשים יסמכו עליך… שנית – הערכתי שאם נלך לבחירות נוספות, הרביעיות, אנחנו במצב של lose-lose … אמרתי שאם נפסיד – נפסיד ואם ננצח – גם נפסיד. כי בישראל, גם כשאתה מנצח אתה צריך קואליציה. אמרתי כבר לפני שנה שלא יישאר מי שיהיה מוכן לעשות אתנו קואליציה". מעניין כמה מהח"כים הליכודניקים מודעים לכך ומודים בכך בינם לבין עצמם, גם אם אינם מעזים לומר זאת בגלוי. ומעניין האם נתניהו עושה חשבון נפש ושואל את עצמו אם גניבת הרוטציה – השגיאה הפוליטית הגסה ביותר בקריירה שלו, השתלמה.

* על מי חובת ההזמנה – בתיקון לחוק יסוד הכנסת נאמר: "דיווח ראש הממשלה לראש האופוזיציה – ראש הממשלה יזמין לפי הצורך, ולא פחות מאשר פעם בחודש, את ראש האופוזיציה ויעדכן אותו בענייני המדינה".

ארבעה חודשים חלפו מאז הקמת הממשלה, וראש הממשלה טרם הזמין לעדכון את ראש האופוזיציה, וזאת בניגוד לחוק מפורש. בסביבתו של בנט מסבירים שהנוהג הוא שראש האופוזיציה הוא זה שיוצר קשר ויוזם את המפגש. יכול להיות שזה הנוהג, ונתניהו אינו פועל על פי הנוהג, אבל מה שקובע אינו הנוהג אלא החוק. ועל פי החוק, האחריות היא על ראש הממשלה.

הדבר חיוני לא רק על פי החוק, אלא גם על פי השכל הישר, על פי האינטרס הציבורי ועל פי המסורת (התיקון לחוק הוא משנת אלפיים, אך גם קודם לכן נהגו כך ראשי הממשלה, אם כי לא בתדירות קבועה אלא כשהיו על סדר היום נושאים שהצדיקו זאת).

כעת יש למפגשים הללו חשיבות גדולה אף יותר, דווקא לנוכח הקרע העמוק בין הממשלה והאופוזיציה. מפגשים כאלה בין שני האישים, עשויים להנמיך את הלהבות וזה אינטרס לאומי ראשון במעלה.

דווקא כראש ממשלת הריפוי, מן הראוי שבנט ינהג בממלכתיות, למרות המתקפות חסרות התקדים והמרושעות של נתניהו ותומכיו על בנט, ולמרות מסע הדה-לגיטימציה שהוא מוביל. אדרבא, הם עושים לך דה-לגיטימציה, ואתה תנהג כראש ממשלה ממלכתי.

אם בנט יזמין את נתניהו לפגישות – האם נתניהו יהיה מעונין בכך? איני יודע. כיוון שנתניהו יוצר דה-לגיטימציה לכך שאדם אחר ולא הוא עומד בראש הממשלה, לא אתפלא אם יחרים את הפגישה.

ואף על פי כן, אני מצפה מבנט להזמין את נתניהו. אם הפגישות תתקיימנה – מה טוב. הן נחוצות וחשובות. אם נתניהו יסרב – יהיה זה קלונו. וגם אם הוא יסרב, על בנט להתמיד ולהזמין אותו אחת לחודש.

* נאום נתניהו בטקס הפרידה מנדב ארגמן – איש קטן.

* האם הסקרים מוטים? – מתוך רשומה שקראתי: "… הסקרים הקיקיוניים של השופר סגל (מי מפרסם סקרים באין בחירות ולשם מה?) המראים כי הליכוד יתחזק…".

לצערי, הליכוד אכן מתחזק בסקרים. ולא רק בערוץ 12 אלא בכל הערוצים. ובערוץ 12 לא סגל עורך את הסקרים אלא מנו גבע וחברת "מדגם". וסגל אינו שופר.

סקרים מתפרסמים כל הזמן, גם כשאין בחירות. גם בעיניי זה מיותר, אך זה לא חדש. הסקרים עצמם אמינים בהצגת תמונת המצב ביום הסקר. אני מייחס להם פחות חשיבות כמנבאים תוצאות בעתיד.

בדרך כלל מי שמתבכיינים על סקרים מוטים, הם אלה שמפסידים בהם. כאשר הליכוד מאבד כוח בסקרים, הוא הראשון שבז לסקרים של "התשקורת הסמולנית" ומזכיר שפרס והרצוג היו ראשי ממשלת הסקרים והפסידו בבחירות. וכאשר הליכוד מצליח בסקרים, מתנגדיו קופצים בטענות על הסקרים המוטים של "השופר סגל" ואילו דוברי הליכוד מתהדרים בתוצאות הסקרים ובזים למי שמפסידים בהם.

מי שטוען שהסקרים מזויפים ומוטים, כדאי שישאל את עצמו מה האינטרס של הסוקרים. האינטרס שלהם הוא להצליח. כל סוקר או חברת סוקרים מתגאה בהצלחות שלו, בכך שהוא זה שניבא טוב מאחרים את התוצאות. הצלחותיו מביאות לו פרסום והצלחה ובעיקר פרנסה. לכן, אין לו כל עניין להטות את הסקר אלא לדייק ככל האפשר.

אני לא אוהב את תוצאות הסקרים היום, בעיקר כיוון שמפלגתי, תקווה חדשה, מקבלת בהם רק כארבעה מנדטים. אני מקווה ומאמין שזה ישתנה. אבל התעלמות מהסקרים לא תקדם שינוי כזה והאשמת הסקרים כמוטים לא מקדמת כלום אלא רק משדרת בכיינות.

השורה התחתונה של הסקרים, היא עליה לליכוד בראשות נתניהו, אבל אין לנתניהו יכולת להקים ממשלה, כי למפלגות שמוכנות להצטרף לממשלה בראשותו אין רוב בכנסת ובעם.

* המתאים מכולם – כבר מזמן כתבתי שמבין הטוענים לכתר בהנהגת הליכוד, אדלשטיין הוא המתאים ביותר. בכל הקריירה שלו הוא הוכיח ערכיות, אומץ, נחישות ודבקות במטרה. כך, כבר מימיו כאסיר ציון בבריה"מ ואח"כ בהתיישבות בגוש עציון וכמובן בחיים הפוליטיים. בתקופת כהונת אהוד ברק כראש הממשלה, כאשר הוא היה נחוש יותר מכל אחד אחר למסור את הגולן לאויב הסורי, יולי אדלשטיין, אז עדין במפלגת ישראל בעליה, שירת כראש שדולת הגולן בכנסת. הוא היה בין הראשונים והעקביים ביותר בהתנגדותם לעקירת גוש קטיף בידי ממשלת הליכוד, והקים את "מחנה המורדים", תוך נכונות לשלם מחיר אישי ופוליטי כתוצאה מכך.

בתפקידו כיו"ר הכנסת, היטיב לשמור על ממלכתיות והגינות, ובמפלגת ביבי יש צורך באומץ רב כדי להיות ממלכתי והגון. על רקע זה הוא נקלע לעימותים קשים עם נתניהו, והכיר את נחת זרועו של האספסוף הביביסטי שהחל להסית נגדו בהשמצות, שקרים ושיימינג בזויים. הוא הצטיין בתפקידו כשר הבריאות, בעיצומה של הקורונה, וזכה להערכה מקצועית רבה ביותר על פועלו, בעיקר מצד גורמי המקצוע.

תמיד יטיחו בו את האשמה שהפר את החלטת בג"ץ כיו"ר הכנסת. אלא שאין שחר להאשמה הזאת. להיפך, כאשר בג"ץ פסק פסיקה שמנוגדת למצפונו, הוא התפטר כדי לא לבצע אותה בעצמו, ולא הפר אותה. אגב, הוא צדק לחלוטין בעמדתו נגד התערבות בוטה ללא כל הצדקה של בג"ץ בחיי הכנסת.

קפיצתו הנחשונית למים הקרים בהכרזתו על התמודדות נגד נתניהו, מתוך ידיעה שמעתה יעמוד במוקד מתקפות הסתה ושקרים, כפי שאכן קורה מרגע הודעתו, בהובלת נתניהו ובאמצעות בנו, רק מעידה על אומץ לבו ומנהיגותו. לצערי, רוב הליכודניקים מעריצים את נתניהו וממשיכים לתמוך בו למרות שהם אמורים להבין שהוא לא יוכל עוד להרכיב ממשלה בישראל, ולכן סיכוייו של אדלשטיין נמוכים. הלוואי ואתבדה. אדלשטיין ראוי בהחלט להיות ראש ממשלה בישראל. 

* חוקים צפון קוריאנים – אחד מדפי המסרים הביביסטיים הפופולריים הוא הכינוי "חוקים צפון קוריאניים", להצעות החוק להגבלת קדנציות לראש הממשלה ולאי הטלת הרכבת ממשלה על נאשם בפלילים. ובמחשבה שניה, הם בעצם צודקים. אלה ממש חוקים צפון קוריאנים. באמת, בצפון קוריאה יש הגבלה של שתי קדנציות על המנהיג, הוא כפוף לחוק ואם הוגש נגדו כתב אישום הוא לא יוכל לכהן כמנהיג. זה באמת, ממש אחד לאחד.

אפרופו צפון קוריאה… פולחן אישיות… נו, נו.

* תביעה על טיפשות – יפנים שהושפעו מהתעמולה של צפון קוריאה ועברו אליה, הצליחו להימלט חזרה ליפן וכעת הם תובעים את קים ג'ונג און על הונאה, כי הובטח להם גן עדן. לדעתי, הם צריכים לתבוע את עצמם על טיפשות.

* ריקוד הדגלים של מק"י – בשבוע שעבר נערכה, במשך שלושה ימים, ועידת מק"י. מק"י, המפלגה הקומוניסטית הישראלית, היא חלק מתוך חד"ש שהיא חלק מהרשימה המשותפת, כלומר היא אי, בתוך אי. ובתוכה – קומץ יהודֵי-המחמד הם אי בתוך אי בתוך אי.

הוועידה הזאת עברה לגמרי מתחת לרדאר של התקשורת הישראלית, אולם לאחר הוועידה, מוסף "הארץ" הקדיש לה את כתבת השער – 6 עמודים צבעוניים עם תמונות רבות (לא כולל תמונת השער). את הכתבה (המרתקת, יש לציין) כתב דני בר-און. הוא פתח אותה בסיפור על סבא שלו, שהיה קומוניסט אדוק, חבר פעיל במק"י ומעריץ של סטלין ושל גן העדן הסובייטי. מנקודת מוצא זו הוא תיאר את הוועידה, בכתבה שהתמקדה בעיקר בקומץ היהודים החברים בה, שאותם תיאר בחמלה, כאנשים שוחרי טוב אך אנכרוניסטים שחיים במציאות וירטואלית שחלפה מהעולם והם ממשיכים לספר שהם העתיד, הם המחר.

אמנם הם רואים בסטליניזם תאונה ובסטלין פושע, אך הם דבקים בקומוניזם והאויב הגדול שלהם הוא הסוציאל-דמוקרטיה, שהיא יצור בורגני שנועד להנציח את שלטון הקפיטליזם. עופר כסיף: "קפיטליזם וסוציאליזם זה כמו להיות בהריון. אין חצי הריון. יש כל מיני שיטות שבאמצעותן הקפיטליזם ניסה להציל את עצמו, אחד הבולטות ביותר היא הסוציאל-דמוקרטיה של קיינס, מה שהיום אנחנו מכנים מדינת רווחה. אני לא קורא לזה סוציאליזם. זו שיטה מסוימת של שמירה על השוק. או שיש שוק או שאין שוק". שלא לדבר על הבוז למפלגות שמאל ציוני, שבעיניהם (כמו בעיני הימין הקיצוני) זו סתירה מובנית. כשדני בר-און שאל את אריאל עמר, העוזר הפרלמנטרי של כסיף, אם אינו חש אי נוחות לצפות בנפנופי דגל הפטיש והמגל על במת הוועידה, לאחר שעשרות מיליונים נרצחו בשמו, הצביע עמר על סמל הדולר במקלדת של בר-און ואמר: "אתה יודע כמה מיליונים נהרגו בשם הסמל הזה? הקומוניזם עדיף, בכל צורה שהיא, על הקפיטליזם".

כאמור הכתבה מתמקדת בקומץ היהודים, מתוך מבט של חמלה ושל השתאות. הם, היהודים, אינם מכחישים את היותם קומץ, היו שמחים כמובן להצליח יותר ברחוב היהודי, אך בעיניהם עצם העובדה שיש במפלגה גם כמה יהודים (אפילו צוין שבוועד המרכזי החדש עלה מספר היהודים מ-6 ל-8 מתוך 51), היא הוכחה שיש אפשרות לשותפות יהודית-ערבית והם גאים לשאת את הדגל הזה.

איך באה לידי ביטוי השותפות הזאת? נבחן זאת באמצעות הדגלים המתנוססים בוועידה. אירוע הפתיחה החגיגי של הוועידה הסתיים ב"חפלת הריקודים הבלתי-נמנעת עם דגל המגל והפטיש (מבד פשוט) ודגל פלשתין (מסאטן עם פרנזים מוזהבים)". אילו היו שם דגל ישראל ודגל פלשתין, ניתן היה לומר שהנה, יש כאן שותפות דו-לאומית, יהודית ערבית. הנה, כך תיראה "מדינת כל אזרחיה", מדינה שמכילה את שני הלאומים שבתוכה. אם היה רק דגל הפטיש והמגל, ניתן היה לומר שכך תיראה המדינה האוטופית אחרי המהפכה; היא תהיה מדינת של סולידריות אנושית מעמדית מעל ללאומים, ללא הבדל בין אדם לאדם, בין לאום ללאום. אבל כאשר הריקודים הם עם דגל פלשתין ודגל הפטיש והמגל, ברור לאן זה חותר. הם חותרים למדינת לאום פלשתינאית קומוניסטית, המוחקת כל סממן לאומי יהודי. התמונה הזו חזקה יותר מכל הלהג על שותפות יהודית-ערבית בפי המרואיינים, החל ביהודי-המחמד לשעבר של הרשימה המשותפת דב חנין, ועד עופר כסיף שלשמו אפילו בצחוק איני יכול להוסיף את המילה "מחמד".

ומה קודם בעיניהם, דגל פלשתין או דגל הפטיש והמגל, הלאומנות הפלשתינאית או הקומוניזם? התשובה לכך נעוצה במהות הרשימה המשותפת. כה טבעי שבשותפות הלאומנית הזו, הקומוניסטים האתאיסטים לא חשו כל בעיה בריצה משותפת עם התנועה האסלאמית. והיום, כאשר רע"ם פרשה מהמשותפת, הם אינם תוקפים אותה על האידיאולוגיה האסלאמית הקלריקלית שלה או על ההומופוביה של נציגיה, אלא על שותפותה הבוגדנית בקואליציה הציונית. כך אמר בדברי הפתיחה יו"ר חד"ש (שאינו חבר מק"י) איימן עודה: "יש אנשים שמוציאים את עצמם מהכלל", אמר עודה בזעם, וממש לא התכוון ליהודים המפנים עורף לעמם ומצטרפים לרשימה המשותפת הלאומנית פלשתינאית. הוא אמר זאת על רע"ם, וציין שגם הוא קיבל הבטחות בנוסח "קחו כספים וותרו על השאיפות הלאומיות שלכם" אך דחה אותן בשאט נפש. לדבריו, מק"י היא "המפלגה היחידה שעומדת מול הציונות לפני קום המדינה ואחריו… היא המפלגה היחידה שנשארת עקבית כל הזמן. היחידה שמניפה בעקביות את נס המאבק הפלשתינאי לשחרור". כלומר, שאיפות לאומיות הן דבר שאסור לוותר עליו בעד שום הון שבעולם וכל הצעה לוויתור כזה יש לדחות בשאט נפש, אך הדבר נכון רק כאשר מדובר בשאיפות הלאומיות של הפלשתינאים. לעומת זאת, השאיפות הלאומיות של היהודים – הציונות, הן דבר שיש לעמוד מולו ולהילחם בו.

ולכך שותפים אותם יהודים עלובי נפש, ואת זה הם מכנים בגאווה נטולת מודעות עצמית "שותפות יהודית-ערבית".

* מחבלים הם מחבלים – מה צריך לעשות קצין צה"ל כאשר מחבלים יהודים מתיזים בפניו גז מדמיע?

בדיוק מה שהוא היה עושה אילו המחבלים היו ערבים.

* הנורווגים אשמים – על מה ולמה דֶנִי שהתאסלם רצח חמישה נורווגים?

בגלל אקיבוש?

בגלל ה"נכבה"?

או שמא בגלל הגרעין התורני?

* גורמים גזעניים – מאמין אדוק בדת הפוליטיקלי קורקט האשים אותי בגזענות, כיוון שציינתי שהמחבל שביצע את הטבח בנורווגיה הוא קנאי אסלמי. הוא צודק. אגב, הסתמכתי על גורמים גזעניים כמו משטרת נורווגיה, הסוכנות לביטחון של נורווגיה וכלי התקשורת הנורווגיים.

והנה, מסתבר שגם המשטרה הבריטית גזענית, כי היא חושדת שרצח חבר הפרלמנט דייוויד איימס היא מעשה טרור והטרוריסט עבר הקצנה אסלאמית.

* הגדרה חדשה לגזענות – מיהו גזען? מי שמותח ביקורת על ח"כ גלית דיסטל-אטבריאן. שדר הרדיו אריה גולן, שהיה שותף אתה לפאנל ב"פגוש את העיתונות", הזכיר שהיא מעריצה את נתניהו, והיא התנפלה עליו בטענה שהוא גזען. למה גזען? למה לא?

היא מזכירה לי את אחמד טיבי. גם אותו אסור לבקר. גם מי שמבקר אותו הוא גזען.

אגב, אריה גולן טעה. דיסטל-אטבריאן לא מעריצה את נתניהו. היא סוגדת לו.

* מבחינתו הוא צודק – עכשיו ברור למה פרס עמד על כך שיוצב פסל של קצב במשכן הנשיא.

* אג'נדה מסכנת חיים – דברי הבלע של ח"כ יברקן נגד השר הורוביץ "הגיי האשכנזי" דוחים וראויים להוקעה. אולם חמורה הרבה יותר האג'נדה האנטי חיסונית שהוא נושא. זו אג'נדה מסכנת חיים.

* קונספירציה נדבקת לקונספירציה – כידוע, אין קורונה. הקורונה היא המצאה שנועדה להשליט גורמים מסוימים על העולם. אבל בכל זאת, אנשים חולים, אנשים מתים, צריך להסביר את זה. אז יש הסבר. אלו התוצאות של אנטנותG5  – הרשת ללוחמה ביולוגית בלה בלה בלה. "מדובר באג’נדה לדילול אוכלוסין ותוכנת ניטור מעקב ודירוג חברתי". כן, תאוריית הקונספירציה המטורללת על G5 קדמה לקורונה, אך כפי שחרא נדבק לחרא – נדבקה קונספירציה לקונספירציה. אני משער ש-100% מהמאמינים לקוסנפירציה הזאת הם גם סרבני חיסונים.

וכפי שהרופאים הם "פושעים נגד האנושות" שמבצעים "ניסויים בבני אדם" וד"ר שרון אלרועי פרייז היא "מנגלה" והתו הירוק הוא "הטלאי הירוק", כך" הבחור הזה יועז הנדל בעתיד הקרוב יועמד לדין על פשעים נגד האנושות. על רישות הארץ כולה באנטנות – G5 אשר מקרינות קרינה אלקטרומגנטית".

כן, אנחנו צוחקים, וזה באמת מצחיק, אבל זה גם עצוב, כי לכתות הללו יש השפעה, ולקונספירציות והפייק ניוז הללו יש רייטינג ובמגפת הקורונה המחיר של התופעה הוא בחיי אדם רבים ובבריאותם של רבים עוד יותר, שפחדו להתחסן. זה נזק לכולנו, כיוון שכולנו סובלים מכך שהמגפה, שיכלה להיות מאחורינו, עדין כאן.

          * ביד הלשון

חמיו – מיד לאחר שיולי אדלשטיין הודיע על החלטתו להתמודד נגד נתניהו, יאיר נתניהו פרסם ציוץ הסתה גס נגדו, שהחל במילים "חמו של אדלשטיין".

מעבר לתוכן הנורא, זו גם עילגות. אין אומרים חמו.

כדי לזכור את ההטיות של חם, נזכור שהן זהות לשל אח.

אח ואחות – חם וחמות. אחי ואחותי – חמי וחמותי. אחיו ואחותו – חָמִיו וחמותו. אחים ואחיות – חמים וחמיות.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 13.10.21

* י' הנקודות – במוצאי יום הכיפורים תש"ז, לפני 75 שנה, עלו לקרקע, במבצע חשאי, מתחת לאפו ולעיניו של הצבא הבריטי, 11 יישובים חדשים בנגב.

היה זה מבצע ההתיישבות החשוב ביותר בתולדות הציונות. לא היה עוד דבר כזה, לא לפני כן ולא אחרי כן.

רק לחשוב על התעוזה המדינית והמבצעית של ההנהגה המדינית של היישוב, שקיבלה את ההחלטה. רק לחשוב על היכולת המבצעית והלוגיסטית של ביצוע המבצע, ושל ההצלחה לשמור אותו בסוד, אף שכל כך הרבה אנשים היו שותפי סוד. דבר לא דלף לבריטים. מכל בחינה, היה זה מבצע יוצא דופן באיכות ביצועו.

אך החשוב ביותר הוא התוצאה. בזכות עליית 11 הנקודות, נכלל הנגב בתחומי מדינת ישראל. אכן, ההתיישבות היא שעצבה את גבול המדינה. ההתיישבות היא שהבטיחה את הנגב למדינת ישראל. וללא הנגב, ספק אם מדינת ישראל הייתה יכולה לקום ולהתקיים.

בעוד פוסט היסטוריונים מנסים להכחיש את העובדה שההתיישבות הציונית במטולה, תל-חי וכפר גלעדי היא זו שהבטיחה את הכללת אצבע הגליל בשטח ישראל, ויש שאף טורחים לכתוב על כך בספרים; אף אחד לא יוכל לומר זאת על ההתיישבות בנגב. זאת, כיוון שהדבר כתוב בפירוש, שחור על גבי לבן, בהמלצות אונסקו"פ – ועדת האו"ם שהמליצה לעצרת האו"ם על תכנית החלוקה. במסמך, בפרוטוקולים ובזיכרונותיהם של חברי הוועדה, נכתב בפירוש, שהסיבה להכללת הנגב היא ההתיישבות הציונית, החקלאות, צינור המים לנגב, הפרחת שממות הנגב ואף הדמות החברתית של חיי הקיבוץ.

בעשור האחרון נשחקה ריבונותנו בנגב. במבצע "שומר החומות" צירים מרכזיים נשלטו בידי פורעים בדואים ויישובים ישראליים היו במצור, אוי לבושה. דומני שאירוע זה מעיד על פשיטת הרגל של הפוסט-התיישבות ואובדן ההכרה וההבנה בחשיבות ההתיישבות והקמת יישובים חדשים כדי לשלוט על השטח, לשמור על אדמות הלאום ולממש את הריבונות.

התכנית המתגבשת בממשלה להקמת עשרה יישובים יהודיים חדשים בנגב היא בשורה ציונית מרעננת. תכנית זו לצד התכנית הלאומית לפיתוח הגולן והכפלת ההתיישבות בו, נושאת בשורה של התחדשות ציונית בישראל.

* המרוץ לגולן – בנאומו בוועידת הגולן, סיפר ראש הממשלה ששרי הממשלה מתחרים ביניהם מי יתרום יותר לפיתוח הגולן. ואכן, ביום עמוס שכלל גם ישיבת ממשלה ודיון מיוחד בכנסת, הרחיקו עד הגולן, בנוסף לראש הממשלה, עוד חמישה שרים – גדעון סער, יועז הנדל, זאב אלקין, איילת שקד וקארין אלהרר.

* ומה עם הטרור החקלאי? – עיקרי תכנית החירום למלחמה בפשיעה במגזר הערבי של סגן השר לביטחון פנים יואב סגלוביץ', הפרויקטור של הנושא, התפרסמו בטור של נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות". התכנית אמנם אינה של טיפול עומק לטווח הרחוק, אלא תכנית חירום לייצוב המצב בחצי השנה הקרובה, כדי לאפשר טיפול עומק לאחר מכן. התכנית מרשימה, ודומה שסוף סוף, אחרי שנים מבוזבזות של אוזלת יד, מחדל ואובדן הריבונות, הממשלה מתכוונת להתמודד עם התופעה ולחולל שינוי.

אולם נושא אחד לא מוזכר ולו במילה בתכניתו של סגלוביץ', או לפחות בהצגתה בטור של ברנע – הטרור החקלאי. האם בכוונת הממשלה הנוכחית להמשיך במדיניות ה"הכלה" של הטרור החקלאי, כפי שנהגו קודמותיה? בלי מלחמת חורמה בטרור החקלאי, כל התמודדות עם הפשיעה במגזר הערבי תהיה נכה ובלתי אפקטיבית.

* נגע עמוק – משטרה הוזעקה לטפל בתלונות על רעש חריג בחתונה במג'ד-אל-כרום. כשהגיעו השוטרים הם מיד הוקפו בחוגגים שניסו לעצור אותם מלבצע את משימתם. כך נראית התפוררות הריבונות. המשך להתקפה האלימה של המיליציה האסלאמית של עיריית כפר קאסם על השוטרים בשבוע שעבר.

המראות הללו מבהירים עד כמה עמוק הנגע בחברה הערבית ועד כמה תהיה קשה המלחמה להחזרת הריבונות, אך זו מלחמת אין ברירה ואין אנו בני חורין להשתמט ממנה.

ואם להנהגה הערבית באמת אכפת מהמצב, מוטב שלפחות חלק מן האנרגיה שהיא משקיעה בהאשמת המדינה, הממשלה והמשטרה באחריות למצב, תופנה לגילוי מנהיגות אמת ולפעולה לשינוי הנורמות בחברה הערבית. ובין השאר, בשינוי היחס למשטרת ישראל.

* מה כן – מצב הפשיעה בחברה הערבית הוא מצב חירום לאומי. במצב חירום יש לנקוט צעדי חירום, כי צעדי השגרה מתאימים לשגרה ולא לחירום. לכן עלו רעיונות לצעדי חירום, כמו כניסת השב"כ וצה"ל לפעולה ומעצרים מנהליים.

כל אחד מהצעדים הללו בעייתי וניתן להציג סיבות רבות ומוצדקות למה לא לעשות אותו. אבל מי שמתנגד לכל צעד של חירום – מה הוא מציע? איך הוא רוצה לפתור את הבעיה? ו… האם הוא באמת רוצה לפתור את הבעיה?

* לפחות חמש שנים – הכנסת אישרה פה אחד בקריאה טרומית, את הצעת החוק הפרטית של ח"כ שרן השכל מתקווה חדשה, לקבוע עונש מינימום של שנתיים מאסר על אחזקת נשק בלתי חוקי. החוק הזה מוצדק אבל מתון מדי. לא, איני מציע לאמץ את תקנות החירום של המנדט הבריטי – גזר דין מוות על אחזקת נשק בלתי חוקי. אבל עונש המינימום לא צריך להיות פחות מחמש שנות מאסר. ועונש המינימום על סחר בנשק בלתי חוקי אינו צריך להיות פחות מעשר שנות מאסר.

* לא ויתר על חלום רע"ם – עמית סגל מביא ב"ידיעות אחרונות" סיפור מעניין. נער השליחויות של נתניהו שלמה קרעי פנה לח"כ ווליד טאהא. "מתי תפילו כבר את הממשלה הזו, מתעניין ח"כ שלמה קרעי אצל ח"כ ווליד טאהא. הח"כ מרע"מ השיב: אם יש לך הצעה רצינית לממשלה חלופית תבוא אליי. תלך לאבו יאיר ותגיד לו שיציע לנו כזו. כידוע, מנסור עבאס עדיין חולם בלילות על ממשלה כזו, שאותה הוא מעדיף על הנוכחית, אבל אין סיכוי שסמוטריץ' יסיר את הווטו".

כידוע, רע"ם היא הבייבי של נתניהו, היא בת טיפוחיו, היא הסטארט-אפ הפוליטי הגאוני שלו. כאשר הבין שאיבד את הסיכוי לקואליציה של רוב יהודי, בנה במשך שנתיים את רע"ם, הביא אותה לפרישה מהרשימה המשותפת וטיפח אותה כשותפתו הקואליציונית. הוא בנה על כך ש"סמוטריץ' מצביע כמו שאני אומר לו", כפי שהתרברב בפגישה עם נציגי העצמאים לפני הבחירות, והיה בטוח שיקים את ממשלת נתניהו-עבאס-בן גביר. לאחר הבחירות הוא הטיל את כל כובד משקלו על הקמת ממשלה כזו, שכנע רבנים לתמוך בה ושיגר אותם לשכנע את סמוטריץ'. אלא שסמוטריץ' הבריז לו. מסתבר שנתניהו לא מתייאש וממשיך להשאיר ערוץ פתוח עם רע"ם בתקווה שיפרשו מן הקואליציה ויצטרפו לממשלה בראשותו. הרי עד הרגע האחרון לפני הקמת הממשלה הוא התחייב לרע"ם שכל מה שיקבלו מממשלת בנט, הוא ייתן להם יותר (ובכך האמיר את מחירם במו"מ).

אלא שסמוטריץ' לא ישנה, קרוב לוודאי, את עמדתו. יתר על כך, הקואליציה של נתניהו עם רע"ם, שאותה הכשיל סמוטריץ', כללה את ימינה. ברור שכעת ימינה לא תצטרף לממשלה כזו, כך שגם אם סמוטריץ' ישנה את דעתו, זה לא ישנה את התמונה.

* דוד וגוליית – יולי אדלשטיין הוא מנהיג אמיץ. הוא יודע היטב מה מחיר קפיצתו הנחשונית למים, בהודעתו על התמודדות נגד נתניהו. שמץ ממנה הוא חש על בשרו. ביום שהעז להיבחר במקום הראשון בפריימריז ולהיות שני ברשימה בליכוד, הוא הפך יעד לשנאה, שיימינג, הגחכה והסתה. בדיוק כפי שחוו קודמיו כחלון, גדעון סער וארדן. להיות מספר 2 במפלגת ביבי זה פשע נורא, אין עליו מחילה. הוא חווה על בשרו את נחת זרועה של תעשיית השקרים וההסתה. בכל פעם שהעז לנהוג כיו"ר כנסת ממלכתי ולא אסקופה נרמסת של נתניהו ולהגן על עצמאותה של הכנסת, ניתן האות למתקפה מאורגנת. בדפי המסרים הוא לא יהודי, בן של כומר אנטישמי וכו' וכו'. וכל זה קייטנה לעומת מה שהוא יחווה עכשיו. הוא יודע זאת היטב ובכל זאת אזר אומץ לצאת למסע שאיש ממנו חי עוד לא חזר.

ההתמודדות של אדלשטיין נגד נתניהו בליכוד של היום נראית כמו מלחמת דוד וגוליית. קרב חסר סיכוי. אבל דוד הוכיח שגם בקרב כזה אפשר להפתיע.

אגב, כבר ראיתי בין שלל דברי הבלע נגד אדלשטיין, שהוא צריך לעבור למרצ, שמבטאת את עמדותיו הפוליטיות. כזכור, אדלשטיין היה מהמתנגדים העקביים ביותר והנחושים ביותר לעקירת גוש קטיף, שבה נתניהו תמך בממשלה ובכנסת. אבל כאשר הביביולוגיה עומד מעל האידיאולוגיה, מי שאינו סוגד לנתניהו הוא כופר ובוגד.

ועוד – מיד אחרי הריאיון עם אדלשטיין, צייץ יאיר נתניהו: "חמו של אדלשטיין הורשע בניסיון רצח ושותף בהארץ". כל הביביסטים שקוראים זאת יודעים שיאיר הוא הצינור ושאלה דברי "אלוהים" חיים וזה האות להסתער.

* האיומים על קיום הממשלה – מה האיומים על קיום הממשלה ועל יציבותה? האיום שבנט לא יקיים את הרוטציה לא קיים. יש אפס היתכנות לתרחיש כזה. בנט אדם הגון, אינו נוכל כמו קודמו, והוא יכבד את ההסכם שעליו הוא חתם. האיום שגנץ יפיל את הממשלה כדי להיות ראש ממשלת ביבי, גם הוא אפסי. הוא יודע שכל ההצעות הללו הן תרגיל עוקץ של מי שכבר עקץ והכיש אותו, ושגם במקרה התיאורטי שנתניהו יאפשר הקמת ממשלה בראשותו, הוא יהיה בובה של ממשלה שנתניהו עומד בראשה בפועל. כיוון שגנץ יודע זאת, זה לא יקרה. גם הסיכוי שרע"ם תפרוש ותפיל את הממשלה קלוש. כל זכות הקיום של רע"ם כמפלגה עצמאית ופירוק הרשימה המשותפת, היא הבטחתה להצטרף לכל ממשלה, בין אם תהיה זו ממשלת ימין, מרכז או שמאל, כדי לקדם מתוכה את הנושאים האזרחיים של ערביי ישראל. אם היא תפרוש, היא תאבד את הצדקת קיומה הנפרד ותימחק.

אין זה אומר שמובטחת יציבות של הממשלה ושקיומה עד סוף הקדנציה בטוח. בעיניי, החוליה החלשה בקואליציה היא מרצ. מרצ היא מפלגה אידיאולוגית, עם בייס אידיאולוגי קיצוני, ולא קל לה לשבת בממשלה שמגשימה אידיאולוגיה אחרת לגמרי משלה. ככל שנתרחק מטראומת שלטון נתניהו, הבייס יתקשה להצדיק את הוויתור על האג'נדה המדינית והזהותית של מרצ, את ישיבתה בממשלה שלא מקדמת מדינה פלשתינאית, שלא מביאה לביטול חוק הלאום, שבונה ביהודה ושומרון, שמובילה פיתוח חסר תקדים בגולן, שממשיכה לתקוף בסוריה ובמקומות אחרים במסגרת המב"מ, שדבקה בחוק האזרחות ועוד. נכון, יש למרצ הישגים שהיא תוכל להציג לבוחריה, כמו האחריות שלה על נושאים חשובים ומרכזיים כמו מערכת הבריאות בתקופה שבה משרד הבריאות הוא כמעט בחשיבות של משרד הביטחון ועל איכות הסביבה, וכמו העובדה שבשל ישיבתה בממשלה היא ממתנת ומאזנת מדיניות "ימנית" ברורה. אך ספק אם זה יספק לאורך זמן את הבייס. חשש דומה קיים גם מצד מפלגת העבודה, שמנהיגתה אינה שונה בעמדותיה ממרצ, אך הקהל של מפלגת העבודה הרבה יותר מתון ופרגמטי לכן מפלגת העבודה חוליה חזקה יותר ממרצ, אם כי היא עלולה להיגרר אחריה.

* נגד שלטון ההון – האם הצעת החוק של דודי אמסלם להגבלה משמעותית של התרומות של מועמד בפריימריז ובני משפחתו נועדה לחסום את מועמדותו של ברקת, או שהיא באמת נועדה ליצור שוויוניות והוגנות?

איני יודע מה המטרות של אמסלם (אם כי יש לי השערה), אבל החוק כשלעצמו נכון וטוב, למניעת פלוטוקרטיה, שלטון ההון.

* האויב של שטרן – מאז ומתמיד האויב הגדול ביותר של אלעזר שטרן היה הפה שלו.

* המגרסה – מועמדותו של שטרן לתפקיד יו"ר הסוכנות נגרסה.

* סוגרת חשבון – מירי רגב פנתה ליועמ"ש בתביעה לפתוח בחקירה נגד השר אלעזר שטרן על טיוח הטרדות מיניות.

ניתן היה לראות בכך עוד חלק מהמתקפה חסרת הגבולות של האופוזיציה על הממשלה וחבריה, אך כאן מדובר במקרה אחר. כאן מדובר בסגירת חשבונות.

כאשר רגב הייתה שרה ושטרן היה באופוזיציה, הוא אמר מעל דוכן הכנסת ש"אני יודע איך התקדמת בצבא" ואף חזר על כך פעמים אחדות. הייתה זו מתקפה סקסיסטית מכוערת ומרושעת. כאשר נקרתה לרגב ההזדמנות, שעת הנקם הגיעה.

אין מה לומר, שטרן הזמין זאת על עצמו הן בדבריו אז והן בדבריו עתה.

* החדשות הרעות – הגל הרביעי של הקורונה דועך, ואלו חדשות מצוינות, אך לצדן יש גם חדשות רעות – צניחה במספר המתחסנים. כאילו… אם אין קורונה למה להתחסן? גם לבזבז רבע שעה, גם לחוש (אולי) דקירה קלילה ואולי יש משהו בפייק ניוז של הכת?

הבעיה היא שאם אלה שטרם עשו זאת לא יתחסנו ולא יקחו את מנת הדחף, הגל החמישי עלול להכות בנו (וגם הגל הרביעי אמנם דועך אך הוא עוד כאן). ולכן, על הממשלה ומערכת הבריאות לפעול בכל דרך כדי להגיע אל המהססים, הדחיינים, החוששים, המושפעים מהפייק ניוז (אך לא לבזבז אנרגיה על הכת, כי זה כמו לדבר עם הודעה מוקלטת), כדי להשלים במהירות את מבצע החיסונים.

* בגידה במולדת – חייל צה"ל נפצע בהתקפה של נערי זוועות על כוחותינו. התוקפים הם גיס חמישי; בוגדים שנלחמים בצה"ל. הגיעה השעה להסיר את הכפפות ולהכות בהם בכל העוצמה. ויש להעמיד אותם לדין על בגידה במולדת.

* הכמיהה לחופש – לאחר בריחת האסירים מכלא גלבוע, היה גל של גילויי גלוריפיקציה של הבורחים, מצד עיתונאים מ"הארץ" ומנהל בי"ס בתל-אביב, שהתפייטו על הכמיהה לחופש והצורך להזדהות אתה והזהירו מ"ציד אדם".

אין ספק שאדם נורמלי כמה לחופש ואך טבעי שאדם היושב בכלא ישאף לחופש. זאת יודע כל שופט ששולח אדם למאסר. אפשר להזדהות עם השאיפה של אסיר לחופש, אולם הכלא נועד להגן על כלל החברה מפני הפוגעים בה והעוברים על חוקיה. ועד היום האנושות טרם מצאה פתרון פחות גרוע מכלא.

זביידי וחבריו לא היו האסירים הראשונים שברחו מהכלא בישראל. אזכיר כמה בורחים מפורסמים: צבי גור, רוצחו האכזר של הילד אורון ירדן, האנס הסדרתי בני סלע, הרוצח הרצל אביטן. גם הם אנשים הכמהים לחופש וברחו אל הדרור. ולא זכור לי שאותם עיתונאים יצאו מגדרם כדי לפאר את הנמלטים. ולא זכור לי שהם יצאו נגד ציד אדם אכזרי, כלומר נגד המצוד אחרי הנמלטים.

כך שהסיבה להזדהות שלהם עם הבורחים הפעם, אינו הבריחה שלהם, אלא הפעולות שלהם שבעטיים הם נכנסו לכלא. כלומר הזדהות עם הטרור.

* הרי אין כבר סכסוך – השר לשעבר אברהם כץ-עוז קרא בניוזלטר שלו לראש הממשלה בנט לקחת דוגמה מאריק שרון. "דווקא בגלל שאתה מימין (גם  שרון היה איש ימין) יש ביכולתך להנציח את עצמך לדורות בעם היהודי, אם תגמור את נושא הסכסוך רב השנים".

ואני תמה. הרי אם שרון כבר גמר את נושא הסכסוך רב השנים, למה צריך שוב לגמור את נושא הסכסוך רב השנים?

          * ביד הלשון

קלקולים – בימים האחרונים דובר רבות על "הקלקולים בממשלה". כך, למשל, במאמרה של סימה קדמון ב"ידיעות אחרונות": "וגם אם יש קלקולים, הרי שהוא מנחה את אנשיו ברוח חז"ל, שפירושה להיות 'הנעלבים ואינם עולבים' ".

הביטוי "קלקולים" מדבר על התנהלות בלתי תקינה ושאינה הרמונית של הממשלה.

מקור הביטוי הוא אחרי המהפך הפוליטי של 1977. ממשלת רבין הראשונה התאפיינה בהתנהלות בעייתית; בראש ובראשונה החתרנות של שר הביטחון שמעון פרס תחת ראש הממשלה, וכן במכת הדלפות בלתי פוסקות ובמריבות מתוקשרות בין שרים. עם המהפך והקמת ממשלת בגין, חל גם מהפך בהתנהלות. הממשלה תפקדה היטב ובולט היה שיש בעל בית. אולם זה החזיק מעמד חצי שנה. כעבור חצי שנה, העסק החל להתפורר, והתופעות הקלוקלות של הממשלה הקודמת שבו והופיעו ואף ביתר שאת, וכך עד תום שלטונו של בגין.

כאשר הסדר החל להתערער, בגין נהג לספר בערגה על חצי השנה המצוינת, ועל כך שהחלו "קלקולים". דומני שבאמירה זו הוא רצה לשכנע שמדובר בתקלה קלה שלבטח תתוקן והסדר הטוב יחזור לתיקונו. מאז נשאר המושג "קלקולים" בלקסיקון הפוליטי של ישראל, כביטוי למריבות, מתחים, הדלפות ותדרוכים נגטיביים בכל ממשלה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 29.9.21

* מחדל היסטורי – רון בן ישי, חתן פרס ישראל, פרסם ב- ynetניתוח מצוין של המצב האסטרטגי שלנו במערכה נגד הגרעין האיראני. השורה התחתונה של המאמר, היא שאין לישראל כרגע יכולת קונבנציונלית להשמדת מתקני הגרעין האיראני. עובדה זו היא המחדל הביטחוני הגדול ביותר בתולדות המדינה. היעד הביטחוני מס' 1 של בנט, צריך להיות בניית היכולת הזאת במהירות רבה. כי בסופו של דבר, וגם רון בן ישי אומר זאת כמעט במפורש, לא יהיה מנוס מפעולה צבאית להשמדת היכולות הגרעיניות של איראן, ואף אחד מבלעדי ישראל לא יעשה זאת.

* מבחן הנאום ומבחן המעשה – נאומו של בנט בעצרת האו"ם היה מצוין. הוא היטיב להציג את צדקתה ואת יופיה של ישראל ולהזהיר מפני האיום האיראני וחשף את פרצופה הכעור והמאיים של איראן.

בכך הצטרף נאומו לשורה ארוכה של נאומים מצוינים של מנהיגים ישראלים באו"ם. שעה שמנהיגינו היטיבו לנאום, איראן התקדמה לעבר הפצצה. מבחנו של בנט לא יהיה בנאומים, מרשימים ככל שיהיו, אלא במעשים.

ובל יתפרשו דבריי כזלזול, חלילה, בחשיבותם של נאומים מדיניים. חשיבותם רבה. אך, כאמור, המבחן האמתי הוא במעשים. בוודאי בנושא הגרעין האיראני.

* במקרה הכינותי מראש – דפי המסרים הביביסטיים בימים האחרונים עוסקים בלעג לנאומו של בנט. סביר להניח שהם הוכנו מראש.

* אין עוד מלבדו – בדפי המסרים, שהוכנו בעוד מועד בידי התעשיה, על הנאום העלוב, הפלקטי והמשעמם של הגמד, וההשוואה להוד רוממותו, השם בנט הוא שם גנרי. אותם דפי הלעגה ושיימינג היו נכתבים על כל ראש ממשלה שהיה מחליף את נתניהו. הפשקווילים היו אותם פשקווילים, רק השם היה משתנה. כי אמנם הביביזם הוא דת פגאנית, אך זו דת מונותאיסטית (דת פגאנית מונותאיסטית היא בהחלט סטארט-אפ ביביסטי מקורי). אין עוד מלבדו.

* כבוד לדרג המקצועי – מה שלא אהבתי בנאומו של בנט, הייתה אמירתו שלא הרופאים מחליטים אלא הדרג המדיני. לא כי זה לא נכון. לא זו בלבד שזה נכון – זה מובן מאליו. וכיוון שזה מובן מאליו, האמירה הזאת היא קנטרנית ומתגרה.

האמירה הזאת מצטרפת לתדרוכים נגד ד"ר אלרעי פרייס. אני מקווה מאוד שאין אמת בפרסומים על כך שהתדרוכים הם של בנט עצמו.

עברנו בשנים האחרונות מסע ביוש, גימוד ודה-לגיטימציה, מצד ראש הממשלה הקודם ואנשיו, נגד הדרגים המקצועיים, שכונו בבוז "פקידים" והמהדרין יאמרו "פקידונצ'יקים". היה זה אחד הביטויים לתרבות שממשלת השינוי קמה כדי למגר. על ההנהגה המדינית לחזק את מעמד הדרגים המקצועיים ואת תדמיתם הציבורית.

בהסכם אוסלו הודר הדרג המקצועי, הביטחוני והמודיעיני, בידי פוליטיקאים שהיו בטוחים שהם יודעים הכל טוב יותר מכולם. ראינו את התוצאות…

* שיחת פיוס – הדבר הראשון שעל בנט לעשות עם שובו לארץ, הוא לכנס את בכירי מערכת הבריאות לשיחת פיוס. איש אינו חולק על בכירותו של הדרג המדיני הנבחר, ועל כך שהוא מקבל ההחלטות. אך ללא הדרג המקצועי – עם מי בדיוק מתכוון בנט לנצח את המגיפה? והדרג המקצועי אינו רק פיונים שמבצעים הוראות, אלא זה הדרג המייעץ, שמציג את מסד העובדות המדעי למקבלי ההחלטות. הדרג המדיני אינו חייב לקבל את המלצות אנשי המקצוע, אבל הוא חייב להקשיב להן בכל הרצינות והכבוד. הדרג המדיני והמקצועי חייבים לעבוד ביחד. אלה ואלה משרתי ציבור והמחויבות שלהם היא לציבור. אם הציבור יאבד אמון – הוא יאבד אמון בשני הדרגים. יש ביניהם חילוקי דעות? שילבנו אותם ביניהם. אין שום מקום לתדרוכים של הדרג המדיני נגד הדרג המקצועי ולהיפך.

* פיטורין כן, פגיעה בדמי אבטלה – לא – מדינת ישראל מספקת לאזרחיה, ללא תשלום, חיסון שמגן עליהם מפני הקורונה. כל מי שמתחסן מגן על עצמו ותורם למאמץ הלאומי והעולמי המשותף למגר את המגיפה. מי שאינו מתחסן, מסכן את עצמו, ובהשתמטותו מן התרומה למאמץ המשותף הוא מסכן גם את הכלל.

בשם שיח הזכויות, יש המערערים על זכותה של החברה לתבוע מהפרטים שבתוכה להתחסן. ויש הטוענים אפילו נגד זכותה לשכנע ולהשפיע על חבריה להתחסן. זו גישה אגואיסטית ואנרכיסטית קיצונית.

יש לכלל זכות לכפות על הפרט לעצור באור אדום כדי לא לסכן את עצמו ואת הסביבה. יש לכלל זכות להכריח את הפרט לחגור חגורת בטיחות, לחבוש קסדה כשהוא רוכב על אופנוע או אופניים. וכך, יש לכלל זכות לכפות על הפרט גם להתחסן נגד קורונה. אולם בישראל ובכל מדינות העולם, יש מוסכמה שבניגוד לחיסונים נגד מגיפות במאה ה-20, הגם שהם היו פחות בטוחים ופחות יעילים, אין לכפות היום התחסנות.

אין כופים על הפרט להתחסן, אך מי שבחר לא להתחסן, יש לציבור זכות מוסרית מלאה לדרוש ממנו להיבדק לפחות פעמיים בשבוע, כתנאי לכך שיוכל לבוא בקהל. ואם מדובר באדם הנותן שירות לציבור, עובד במערכות חינוכיות וכד', חובתו המוסרית של מקום העבודה לדרוש ממנו להיבדק. ויש הצדקה מלאה לכך שמקום עבודה יפטר עובד המסרב להתחסן ולהיבדק.

עם זאת, אין זכות למדינה לשלול מעובד שפוטר או התפטר בשל סירובו להתחסן ולהיבדק את דמי האבטלה. יש לזכור, שדמי האבטלה אינם מתנה שהמדינה מעניקה לאזרחיה, אלא העובדים משלמים כל חייהם ביטוח לאומי ובכך הם מממנים בעבודתם, בין השאר, את דמי האבטלה שלהם. מן הראוי שהרעיון הזה יעבור מן העולם.

* מכה?! – כותרת ב"ישראל היום": "מכה לתלמידי הנהיגה: החל ממחר – טסטים בהצגת תו ירוק בלבד". איזו כותרת הזויה! זו לא מכה. להיפך, כל נער שיתחסן בשל ההחלטה – ירוויח ממנה בגדול. הוא ירוויח וסביבתו תרוויח.

* בלי קריאה לעליה – נאומו של בנט בפני מנהיגים יהודיים בניו-יורק, היה חשוב. חשוב לשוב ולהדק את הקשר עם יהדות ארה"ב, לאחות את הקרעים, להציג את שותפות הגורל והייעוד של היהודים במולדת ובגולה ולדבר על אחדות העם על אף המחלוקות בין הזרמים. כאשר ראש ממשלה דתי אורתודוכסי מחבק את היהודים על כל זרמיהם, מהרפורמים עד החרדים ומזכיר בשמם את הרפורמים, זה מסר ציוני הראוי למנהיג מדינת הלאום של העם היהודי; של העם היהודי כולו.

מה שחסר לי בנאומו של בנט, הוא הזמנה לעליה. לא בנזיפה וגערה אלא בהזמנה חמה ואוהבת לשותפות בבניין המדינה היהודית. מאז יצחק שמיר, אף ראש ממשלה ישראלי לא דיבר עם יהדות ארה"ב על עליה, ולצערי גם בנט ממשיך בעניין זה את קודמיו.

* ידידת אמת – אנגלה מרקל היא ידידת אמת של מדינת ישראל. ידידותה נובעת מאמונה מלאה בזכותו של העם היהודי למדינת לאום במולדתו, ומתוך הכרה עמוקה במחויבותו המוסרית של העם הגרמני, שחולל את השואה, לעמוד לצד ישראל וביטחונה. בתקופתה של מרקל, התהדקו היחסים בין המדינות, גרמניה עמדה לצד ישראל במבחנים ביטחוניים והעניקה לישראל תמיכה כלכלית, ביטחונית ומדינית. עד הקורונה, נערך מדי שנה מפגש משותף של שתי הממשלות, שהניב פירות של העמקת שיתוף הפעולה בין המדינות בנושאים השונים. ביקורה הממלכתי האחרון של מרקל בחו"ל אמור היה להתקיים בישראל, ולא בכדי, אך בוטל בשל המשבר באפגניסטן. המחלוקות בין המדינות, בנושא הפלשתינאי ובנושא הסכם הגרעין האיראני, אתגרו את הידידות בין המדינות אך לא פגעו בה. ידידות בין מדינות יכולה להתקיים גם כאשר יש ביניהן מחלוקות מדיניות.

מה שקלקל את השורה, היה התערבותה הבלתי נסבלת של גרמניה ושל האיחוד האירופי שגרמניה היא מנהיגתו, בענייניה הפנימיים של ישראל, באמצעות תמיכה בארגונים וקרנות של שמאל רדיקלי, כולל ארגונים אנטי ציוניים ואנטי ישראליים, שנושאים לשווא את מילת הקסם "זכויות האדם". ישראל צריכה לתבוע בתוקף מהאיחוד האירופי ומגרמניה לשים קץ לתמיכה הזאת.

אני מקווה שתחת הקנצלר החדש שיבחר תועמק הידידות ותיפסק או לפחות תקטן התמיכה בארגונים הנ"ל. חוששני שיקרה ההיפך.

* בעד חוק השוויון האזרחי – פסיקת בג"ץ, שדחתה ברוב של 10:1 את העתירות נגד חוק הלאום (לנוכח ריבוי מקרי הרצח במגזר הערבי, אפשר להבין מדוע השופט ג'ורג' קרא לא העז להצטרף לעמדת הרוב שביטאה את האמת המשפטית האובייקטיבית), תקעה סיכה בבלון ההליום של המאבק נגד חוק הלאום, ולא נשאר מהקמפיין נגד החוק יותר מריח רע של נפיחה. בג"ץ הפריך מכל וכל, אחת לאחת, את כל טענות הכזב לפיהן החוק "גזעני", הוא "חוק אפרטהייד", הוא חוק מפלה, הוא פוגע בשוויון הזכויות של ערביי ישראל, הוא הופך את הערבים והדרוזים לאזרחים סוג ב', הוא פוגע במעמד השפה הערבית, הוא מנוגד למגילת העצמאות וכל ערימת השקרים שהזינה את הקמפיין. בג"ץ הבהיר באופן שאינו משתמע לשני פנים, שאין שחר לטענות הללו.

מה שהביא את השופטים להחלטה, הייתה העובדה הפשוטה שהם קראו את החוק. אגב, זה לא מאמץ אינטלקטואלי מורכב כל כך; החוק אינו ארוך, הוא רהוט ואינו מעורפל. כל מה שצריך כדי להפריך את הטענות נגדו, הוא להקדיש כמה דקות לקריאתו.

מתנגדי החוק לא לחמו באמת נגד החוק. הם יצרו דחליל, שכל קשר בינו לבין החוק אפילו אינו מקרי, ולחמו נגדו. אילו רק חלק מטענות הכזב שלהם נגד החוק היו נכונות, בג"ץ היה מקבל את עתירתם. או כפי שאמרתי לפרופ' דני גוטוויין בעימות על החוק בכנס "לא בשמים" – גם אני מתנגד בכל תוקף לחוק שעליו הוא מדבר, אלא שאין חוק כזה בספר החוקים של ישראל ולבטח אין זה חוק הלאום. חוק הלאום, המעגן בחוקה את זהותה ומהותה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, אינו סותר כהוא זה את עקרון השוויון האזרחי.

טענה אחת שהשמיעו מתנגדי חוק הלאום מוצדקת, רק שאין שום קשר בינה לבין החוק – למה השוויון האזרחי אינו מופיע בחוק יסוד? בכך הם צודקים. מן הראוי להכניס את עקרון השוויון האזרחי לחוקה, כי בדומה לחוק הלאום – גם המובן מאליו, מן הראוי שיחוקק. כמובן שאין לחוקק אותו במסגרת חוק הלאום, כפי שיש המציעים, כי אין שום קשר בינו לבין חוק הלאום. מי שמציע להכניסו לחוק הלאום, מציג סתירה כביכול בין תכני חוק הלאום לעקרון השוויון ומכאן – צורך בהתייחסות לשוויון כבייביסיטר לחוק הלאום. כל יוזמה כזו – יש לדחות מכל וכל.

יש שתי דרכים ראויות לעגן את עקרון השוויון האזרחי בחוקה. הדרך האחת, שאותה הציעו בכנסת הקודמת גדעון סער וצביקה האוזר, היא להכניס את עקרון השוויון לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. הרי בלאו הכי בית המשפט העליון מפרש את חוק היסוד הזה גם על פי עקרון השוויון. הדרך השניה היא זו שמנסה לקדם ח"כ הרב גלעד קריב – חוק יסוד נפרד.

שתי הדרכים טובות אך אני מבכר את ההצעה לחוק העומד בפני עצמו. עקרון השוויון חשוב דיו כדי להקדיש לו חוק יסוד. חוק היסוד צריך לפרט מה מהות שוויון הזכויות. יש להגדיר בו מה משמעות השוויון האזרחי, ולהגדיר אותו כחוק השוויון האזרחי, וצריך שיהיה ברור שמדובר בשוויון לפרט ובשום אופן לא לשוויון לאומי. ההגדרה הלאומית של ישראל היא מדינת הלאום היהודית, כפי שהיא מעוגנת בחוק הלאום ובחוק השבות (שמן הראוי היה לכלול אותו בחוק הלאום). במדינה היהודית, יתקיים שוויון אזרחי ופוליטי לכל אזרחי המדינה ללא הבדל דת ולאום. ניתן להגדיר בחוק גם את הזכויות הקולקטיביות הקיימות, כמו המעמד המיוחד של השפה הערבית, כולל האפשרות לנאום בערבית בכנסת, לטעון בערבית בבתי המשפט וללמד בערבית בבתי הספר הערביים.

האם אני תומך בחוק השוויון הנדון בוועדת החוקה? זאת איני יכול לומר, כי איני יודע מה יהיה נוסחו. אבל עקרונית אני בעד חוק כזה, ובלבד שיגדיר את השוויון כאזרחי בלבד.

וכבר אני שומע מתקפות על החוק המוצע. וכמו בקמפיין נגד חוק הלאום, אני מזהה דחליל שהולך ונוצר, ומציג את החוק כסותר את זהותה היהודית של ישראל וכאיום על יהדותה של המדינה. לא רק שיטת הדחליל משותפת לנאבקים נגד חוק השוויון ולנאבקים נגד חוק הלאום. גם הטיעונים. אלה ואלה מציגים סתירה, לכאורה, בין מדינה יהודית לדמוקרטית, בין ציונות וליברליות, בין חוק הלאום לשוויון אזרחי.

אך אין שום סתירה כזו.   

* ממצודת ישע עד תיק אפרסק – ביום שישי האחרון, לקחתי את צוות קבלת שבת וחג באורטל שאני עומד בראשו, ליום צוות במוזיאון הרעות, במצודת ישע (נבי יושע). כבכל פעם שאני נמצא במקום או קורא על קרבות הגבורה בנבי יושע, אני נפעם מחדש מעוז רוחם, גבורתם, נחישותם, הקרבתם ודבקותם במשימה של הלוחמים ועל הרעות ביניהם.

תחת הרושם העז הזה, שמעתי ביום ראשון על פטירתו של לוחם הפלמ"ח הרצל שפיר, שהיה ממפקדי ההסתערות על נבי יושע. שפיר נשאר בצה"ל שנים רבות, והתקדם עד תפקידי ראש אכ"א (במלחמת יום הכיפורים) ואלוף פיקוד הדרום.

לאחר שחרורו מונה למפכ"ל המשטרה. כעבור שנה הוא הודח מתפקידו בידי שר הפנים יוסף בורג (כשבגין עלה לשלטון הוא ביטל את משרד המשטרה, היום המשרד לביטחון פנים, בטענה שבמדינה דמוקרטית אין מקום למשרד משטרה, והכפיף את המשטרה למשרד הפנים). בורג טען שהוא הדיח את שפיר בשל דיווחים כוזבים. שפיר טען, שהסיבה האמתית לפיטורין הייתה נחישותו לחקור את "תיק אפרסק", שעסק בשחיתות של גורמים במפד"ל, המפלגה שבורג עמד בראשה (בורג עצמו לא היה חשוד). אני האמנתי לשפיר.

יהי זכרו ברוך!

* לא רלוונטי – אהוד בן עזר נוזף בי על כך שהעזתי לכתוב על הסכמי אברהם בלי להזכיר שנתניהו הוביל להסכמים. כזכור, כתבתי מאמרים רבים בעד ההסכמים וציינתי לשבח את נתניהו שהוביל לחתימה עליהם (לצד ביקורת על כך שניתלה בהם כדי לתרץ את הרגליים הקרות שקיבל כשנמנע מהחלת הריבונות על בקעת הירדן). יתר על כן, לא אחת הצגתי את הסכמי אברהם כהתגלמות ד"ר נתניהו, להבדיל מאויבו הגדול מיסטר ביבי.

אבל כאשר איני כותב על הסכמי אברהם בעבר, אלא קורא להמשיך לחתור לשלום ברוח הסכמי אברהם בעתיד, אין שום צורך ענייני שאזכיר את נתניהו. זה פשוט לא רלוונטי לרשומה. בדיוק כפי שכאשר כתבתי בהקשר של פסגת בנט א-סיסי על השלום עם מצרים, לא ראיתי צורך להטריח את הקורא בתזכורת שבגין חתם על ההסכם.

אבל כדי לרצות את אהוד ואובססיביבים נוספים, הנה – על החשבון: ביביביביביביביביביביביביביביביביביביביביביביביביביביביבי.

          * ביד הלשון

אִסְרוּ חג – היום שאחרי החג, בשלוש הרגלים (סוכות, פסח ושבועות) נקרא אִסְרוּ חג. המקור לצירוף המילים הוא פסוק בתהילים קיח: "אֵל יְהוָה וַיָּאֶר לָנוּ אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ". חז"ל דרשו את הפסוק: "כל העושה איסור לחג – אגודה לחג ביום שלמחרתו – באכילה ושתיה, מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, שנאמר: אסרו חג בעבותים – בהמות עבות ושמנות – עד קרנות המזבח". ומכאן נהוג להוסיף עוד מעט שמחה לחג, וביום שאחריו להרבות באכילה ושתיה. אין איסור מלאכה באסרו חג. ביטויו העיקרי בימינו, היא יום חופשה נוסף במערכת החינוך.

היום שאנו מציינים כאסרו חג, בגולה הוא יום חג – יום טוב שני של גלויות.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 22.9.21

* מה אכפת לכם? – "זכותי לא להתחסן וזה לא עניינך ולא עניין המדינה" –

שָׁנָה רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: מָשָׁל לִבְנֵי אָדָם, שֶׁהָיוּ נְתוּנִים בִּסְפִינָה.

נָטַל אֶחָד מֵהֶם מַקְדֵּחַ וְהִתְחִיל קוֹדֵחַ תַּחְתָּיו.

אָמְרוּ לוֹ חֲבֵרָיו: לָמָּה אַתָּה עוֹשֶׂה כָּךְ?

אָמַר לָהֶם: מָה אִכְפַּת לָכֶם, לֹא תַּחְתַּי אֲנִי קוֹדֵחַ?

אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי שֶׁהַמַּיִם עוֹלִין וּמְצִיפִין עָלֵינוּ אֶת הַסְּפִינָה.

* מחדל הגדר – לכידתם של ששת המחבלים שברחו מכלא "גלבוע" והסיום המוצלח של הפרשה – אסור שישכיחו מאתנו את המחדלים החמורים שהתגלו. על מחדל השב"ס דובר רבות, אך חמור לא פחות מחדל הגדר. העובדה ששני מחבלים עברו בקלות לשטחי הרש"פ אינה צריכה להפתיע, כיוון שהגדר פרוצה מאוד. מיליארדים הושקעו בגדר, אך כפי שמחבלים לא חמושים עברו בקלות ממערב למזרח, כך מחבלים חמושים וממולכדים עלולים לעבור באותה קלות ממזרח למערב.

הגדר אינה מרכיב הביטחון המרכזי למניעת פיגועים. המרכיב המרכזי הוא חופש הפעולה של כוחות הביטחון בשטחי הרש"פ והעובדה שאנו מגיעים אל המחבל לביתו ולמיטתו לפני שהוא מגיע עם חגורת נפץ לתחנה מרכזית או למסעדה. אך הגדר היא רשת ביטחון נוספת וחשובה. הגדר פרוצה מאוד, וכבר סיפרתי פעמים אחדות את הרשמים של בְּנִי בנדון מתעסוקה מבצעית לאורך הגדר. חייבים להשקיע בסתימת הפרצות. מוטב לעשות כן כעת ולא להמתין לפיגוע רב נפגעים.

* האסכולה השלישית – שתי אסכולות אמריקאיות למניעת התגרענותה של איראן נוסו בעשור האחרון.

אסכולת אובמה היא האסכולה הדיפלומטית. אובמה, מראשית דרכו, בחר בנתיב הדיפלומטי. הוא הצהיר שמטרת המו"מ עם איראן היא ביטול תכנית הגרעין. במהלך המו"מ עמדתו נשחקה ונשחקה מול העקשנות האיראנית, אך כיוון שהשליך את כל יהבו על המו"מ, בסופו של דבר עצם ההסכם הפך מאמצעי למטרה בפני עצמה; הסכם בכל מחיר.  

ההסכם, הסכם מינכן ב', היה חמור מאוד. משמעותו הייתה הפיכתה של איראן למדינת-סף גרעינית עם חסינות אמריקאית ובינלאומית. התמורה עליו הייתה זמן – דחיה בשנים אחדות של השלמת ההתגרענות. לא די בכך שההסכם היה גרוע – כפי שישראל הוכיחה, האיראנים הפרו אותו מיומו הראשון. האסכולה הדיפלומטית נחלה כישלון חרוץ, ובמקום למנוע את התגרענותה של איראן – נתנה לה חסות.

האסכולה של טראמפ היא האסכולה הכלכלית. הוא פרש מן ההסכם, צעד קיצוני וחריג אך מוצדק. הצעד הביא לתגובה איראנית של האצת ההתגרענות, למרות שהיא עדין חתומה על ההסכם עם שאר השותפות (מה שמעיד על רמת מחויבותה להסכם הנוכחי או לכל הסכם עתידי). טראמפ האמין שבאמצעות לחץ כלכלי מסיבי הוא יביא להתקפלות איראנית. למרבה הצער, גם זה לא עבד. יתכן שאילו טראמפ נבחר בשנית, המשך הלחץ הכלכלי היה מניב תוצאות, אך אני בספק אם כך היה קורה. איראן נחושה להגיע לפצצה גרעינית, וזה יעדה המרכזי בשלושים השנים האחרונות, כיוון שלתפיסתה, באמצעות הגרעין היא תשיג את מטרותיה הדתיות, המדיניות והביטחוניות. ההנהגה האיראנית מוכנה להרעיב את תושביה, אם זה המחיר של השגת המטרה, ולכן היא לא נכנעה ללחץ. זאת ועוד, כל עוד רוסיה וסין תומכות בה, האפקטיביות של הסנקציות הכלכליות יורדת מאוד.

על העולם החופשי, ובראש ובראשונה על ישראל, להגיע להכרה שיש לאמץ אסכולה אחרת – האסכולה הצבאית. הדרך היחידה לסכל את התגרענות איראן היא בכוח צבאי. אין שום דרך אחרת. החלטה לתקוף את איראן אינה החלטה קלה, היא תגבה מחיר כבד, אבל האלטרנטיבה, איראן גרעינית, מסוכנת לאין ערוך.

* איום אסטרטגי – לטווח הקצר, אין צורך להתרגש יותר מדי מדחיית תקציב הסיוע לישראל, למימון החימוש של כיפת ברזל. אני משוכנע שביידן ימצא את הדרך להעביר את המימון הזה בקרוב.

האיום הוא לטווח הארוך והוא איום אסטרטגי – עליית כוחם של גורמים "פרוגרסיבים" רדיקליים במפלגה הדמוקרטית. על ישראל להדק ולשקם את קשריה עם המיינסטרים של המפלגה הדמוקרטית, כדי לחזק את ידידותה ההיסטורית של המפלגה הדמוקרטית לישראל. התמיכה הדו-מפלגתית בישראל היא נכס אסטרטגי רב שנים, שישראל חייבת לטפח.  

* סלע קיומנו – 25 שנים מלאו למהומות מנהרת הכותל, שהחלו ב-23 בספטמבר 1996 ונמשכו ארבעה ימים.

ראש הממשלה בנימין נתניהו החליט, במוצאי יום הכיפורים, על פתיחת מוצא למנהרת הכותל, שיאפשר גישה חופשית, ליהודים ולא רק ליהודים, אל הנכס הלאומי, ההיסטורי, התרבותי והדתי הזה של העם היהודי.

יו"ר הרשות הפלשתינאית ערפאת, תוך הפרה בוטה של הסכמי אוסלו, הורה לנתיניו לפתוח בפעולות אלימות נגד ישראל. אם עד אז הוא הסתתר מאחורי חמאס, שביצע פעולות טרור כביכול בניגוד לרצונו, והוא כביכול ניסה להילחם בטרור – הפעם הוא הסיר את המסכות והוביל בגלוי לטרור. בין השאר, הוא שיגר את ה"משטרה" הפלשתינאית, שהוקמה בידי ישראל, חומשה בידי ישראל ועד אותו יום ערכה סיורים משותפים עם כוחות מג"ב וצה"ל – להפנות את נשקה נגד חיילי צה"ל. הצעד הזה התקבל בהפתעה מוחלטת בישראל.

17 חיילי צה"ל נפלו בקרבות ובהם אל"מ נביה מרעי, סגן מפקד אוגדת עזה. גם עשרות מחבלים נהרגו.

בעקבות המהומות זימן הנשיא קלינטון את נתניהו וערפאת אליו לוושינגטון. נתניהו חיבק את רב המרצחים, הרעיף עליו ידידות, חיבה וחנופה וכ"פיצוי" על פתיחת המנהרה אישר רטרואקטיבית עבודות בלתי חוקיות של הוואקף בהר הבית, שהפכו את אורוות שלמה למסגד גדול. בפגישה זו נסללה הדרך להסכם חברון (ינואר 1997).

ביקורת עזה נמתחה על נתניהו בשל פתיחת המנהרה, אך היא אינה מוצדקת. צדק נתניהו כשהגדיר את מנהרת הכותל "סלע קיומנו".

ניתן היה לצפות מהאופוזיציה אז, ובראש ובראשונה משמעון פרס, לצאת בכל החריפות נגד השותף שעמו הם חתמו על הסכם אוסלו, רב המרצחים שקיבל מהם לגיטימציה, על כך שהפנה נגדנו את הנשק שבו חימשנו אותו. במקום זאת, הם תקפו בחריפות את ממשלת ישראל.

השאלה של המתנגדים בעקבות המהלך הייתה – האם פתיחת המנהרה שווה את חייהם של 17 חיילי צה"ל? זו שאלה דמגוגית, כי מה שעמד על הפרק אינו רק הצעד הספציפי של פתיחת המנהרה, אלא מימוש ריבונותה של מדינת ישראל לקבל החלטות המשרתות את האינטרס הלאומי שלה. האם קיומו של כרם שלום מצדיק 20 שנות רקטות? זה בדיוק אותו סוג של שאלה קמעונאית.

השאלות שהיו צריכות להישאל הן אחרות – איך ומדוע הופתענו מהתגובה ולא היטבנו להיערך לה? האם לא היה עלינו להבין מלכתחילה שהמשטרה הפלשתינאית אינה עמית אלא טורף? והיו מחדלים שנחקרו והביאו גם למסקנות אישיות, כמו הדחת מח"ט שכם בשל ליקויים חמורים בתפעול צה"ל במהומות.

עד היום, 25 שנים לאחר מכן, מאות אלפי ישראלים ותיירים ביקרו במנהרות הכותל, והיותן פתוחות מובנת מאליה.

ההשפעה ארוכת הטווח של האירועים, הייתה בעיקר על נתניהו. טראומת המנהרה הפכה אותו למנהיג הססן, מכור לשקט. עובדה זו מסבירה את דרכו מול איראן, את ההבלגה על טרור ההצתות, ואפילו בתוך המדינה בחוסר האונים מול הטרור החקלאי, ואובדן הריבונות בגליל, בנגב ובערים המעורבות ואפילו בבתי הכלא. רק כך אני מסביר, למשל, את ההתקפלות המבישה בפרשת המגנומטרים בהר הבית. יש לציין בהגינות, שבמב"מ נגד ההתבססות האיראנית באזור נתניהו נהג אחרת, גילה יוזמה ואקטיביזם.  

* רצח אב – משה שרת, שר החוץ הראשון של מדינת ישראל, ראש הממשלה השני, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית ויו"ר הנהלת הסוכנות היהודית, היה ציוני דגול. הוא היה ממובילי המערכה המדינית להקמת המדינה וכל חייו היו קודש להגשמת הציונות.

בנו, יעקב שרת, בן ה-94, הידרדר לאורך שנים למצב צבירה אנטי-ציוני. הוא אנטי-ציוני ואף מגדיר כך את עצמו. הוא רואה בציונות תנועה של עוול שפלשה לארץ לא לה ומצדיק את הערבים במלחמתם בציונות, החל במאורעות 1920, 1921, 1929 ואילך, עד היום. הוא נגד עליה לארץ. הוא מטיף לירידה מהארץ. את מדינת ישראל הוא מגדיר מדינת רשע ופשע.

והוא מתיימר להיות נושא הדגל של זכר אביו. כלומר, במידה רבה זה נכון, הוא הקים את העמותה להנצחתו והוציא את יומניו וכתביו לאור והנגיש אותם באינטרנט. אך עולמו הוא שנאה לכל מה שמייצגת דרכו של אביו.

בתוך הנהגת מפא"י, משה שרת היה יונה. הביטויים "ניצים" ו"יונים" היו מקובלים בשנות השישים והשבעים. בשנות הארבעים והחמישים ההגדרה הייתה "אקטיביסטים" ו"מתונים". הוא היה מהמתונים וכך הפך ליריב של בן-גוריון, האקטיביסט. אך המחלוקת הייתה על הדרך להשגת המטרות הלאומיות – בשום אופן לא על המטרות עצמן. לא הייתה כל מחלוקת בין בן-גוריון לשרת על המטרה המשותפת.

התיימרותו של יעקב שרת האנטי-ציוני להיות ממשיך דרכו של משה שרת הציוני, מזכירה לי את היתלותו של אברום בורג האנטי-ציוני במתינותו היחסית של יוסף בורג בתוך הציונות הדתית, כאילו הוא ממשיכו. האמת היא שבשני המקרים מדובר ברצח אב, מבחינה אידיאולוגית.

רצח-אב הוא עניין לפסיכולוגים.

יעקב שרת זכה, איך לא, בכתבת שער במוסף ב"גלריה" של "הארץ". אבל אפילו המראיין מטעם "הארץ" (!) שאל אותו בתום הריאיון האם הוא בטוח שהוא צלול.

* גזען חשוך – כיוון שיעקב שרת נגד מדינת ישראל ובעד אויביה, מן הסתם מדובר בהומניסט דגול וליברל נאור. כך הוא גם רואה את עצמו. אבל האמת היא שאין הוא אלא גזען חשוך. הנה כמה מפניניו, בראיון ל"גלריה":

על עדות המזרח – על השאלה מה השתבש בדרך (כלומר מה גרם לכך שישראל מדינה לא מוסרית וכו' וכו'), הוא השיב: "לעם היהודי היו שני אויבים גדולים, היטלר וסטלין, התליינים של התרבות היהודית שרוקנו והרסו אותה – בפולין ובברית המועצות. אלה שתכננו את המדינה כיוונו בראש ובראשונה לשבט היהודי הזה. השואה של היטלר והג'נוסייד הרוחני של סטלין שינו לגמרי את המבנה וההרכב הדמוגרפי של ישראל. רק אחרי שהתברר שאלה שהיו צריכים לבוא אינם, באו יהודים אחרים. אני לא מזלזל בהם. מבחינה יהודית הם יהודים כמוני וכמוך, אבל הרקע שלהם היה שונה. הם גדלו בארצות מוסלמיות, באו מרקע של דת, חמולות והערצת האב. אנשים כאלה נכנסו עכשיו לארץ, וזה שינה את המצב וגורם עד היום בעיות וזעזועים".

על העולים מחבר המדינות – "העליה הרוסית אכזבה אותי קשות. האנשים שרציתי כל כך שיבואו לפה התגלו לבסוף כימנים ולאומנים – תוצאה של שנים שחיו כחצי-מתבוללים שהיו צריכים להסתיר את מוצאם. כעת הם פנו לצד הכי פנטי וקיצוני. לקחתי חלק בהבאתם של האויבים שלי. אביגדור ליברמן הוא מתנחל. מבחינה פוליטית הוא אויב שלי".

ומה מאכזב אותו? "אני מאוכזב מהפרצוף ומהצביון של המדינה. כשאני רואה ראש ממשלה עם כיפה על הראש זה לא טוב לי. זה לא ישראל שהייתי רוצה לראות".

בקיצור, הוא לא מחבב במיוחד יהודים.

* קול דמי אחיך – בראיון לרשת ב' סיפרה ללי שמר, ששלומית מהשיר "שלומית בונה סוכה", בת של חברים של אמהּ, נעמי שמר, כותבת השיר, חיה כבר שנים רבות בברלין.

ונחמץ לבי. קודם כל מכך שירדה מן הארץ ושנית מכך שמכל העולם – דווקא לברלין.

ונזכרתי בשירו של אריאל הורוביץ, בנה של נעמי שמר, "ברלין":

למה לא ברלין בעצם

למה לא ברלין?

חודש חודשיים מתרגלים לגרמנית

ומתחילים להעריך את התרבות

ת׳חשמלית שמגיעה אליך פונקט על הדקה.

בשדרה הרחבה רוחות שינוי ואהבה

ומתוך האדמה קול דמי אחיך מספרים לך

בלי מילים

על השדים של ברלין.

* מה רוצים מהנהג? – אני לא מבין מה רוצים מערן אזולאי, הנהג שדרס למוות את ברק חורי. הרי הוא היה שיכור. מה אתם מצפים מנהג שיכור? שלא ידרוס נער? ניסיתם אתם פעם לנהוג שיכורים? אל תדון אדם עד שתגיע למקומו.

* ביידן, לוי מאחוריך – גדעון לוי נוזף בביידן ובא-סיסי, על כך שהם מחבקים את בנט. הוא מזכיר להם, שהם מחבקים את ה"אפרטהייד".

* בכיינו-אגרסיב – צפיתי בסרטון שבו נתניהו "מחקה" את ביידן ומלבד הבושה על שהאיש הזה היה פעם ראש ממשלת ישראל, חשתי בעיקר רחמים על החמוץ הבכיין, שגזלו מידיו את הצעצוע.

* הסוציאליסטית – "ישראל היום" מדווח על כוונתה של מירי רגב להתמודד על תפקיד יו"ר ההסתדרות. אם היא תבחר, היא תהיה הסוציאליסטית המיליטנטית ביותר שנצפתה כאן בעשורים האחרונים.

* תשובה למשה גרנות – אידה נודל הייתה גיבורה לאומית, אסירת ציון ולוחמת חירות. את זכויותיה אלו, גם דברי הבל שאמרה בזקנתה לא ייקחו ממנה. ולאחר מותה, כשאנו מעריכים את דמותה – נאמנים ל"אחרי מות קדושים אמור", מוטב לבור את המוץ מן התבן.

* שיעור בהיסטוריה פוסט ציונית – במאמר ל"הארץ" כיתה זהבה גלאון את ממשלת בן גוריון "משטר האופל".

* העם עם הגולן – "ידיעות אחרונות" הקדיש בגיליון החג מוסף מיוחד על שנות ה-90, במתכונת של לקסיקון. עלעלתי במוסף, לראות מה הם כתבו על "העם עם הגולן". לא עם ולא גולן. כנראה שעורכי המוסף לא היו בארץ בשנות ה-90.

* כל הכאבים מלבינים – המשורר חיים גורי נהג לומר שאילו היה פרס נובל לשׁוּרה רחל המשוררת הייתה ראויה לו על השורה " אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ / עַל אֶרֶץ רַבָּה" מתוך השיר "מנגד".

ערב יום כיפור הופיע מוסף מרומם-נפש ב"ידיעות אחרונות": "מאה השורות היפות במוזיקה העברית". כותבי העיתון, אמנים, נשיא המדינה וראש הממשלה בחרו את השורות האהובות עליהם מתוך הזמר העברי, והסבירו את בחירתם. ובאמת, אלו שורות קסומות, יפיפיות ומרגשות. היוצרים המצוטטים ביותר הם אלתרמן ולאה גולדברג.

איזה קיסם אני הייתי מוסיף למדורה? האמת היא שהבחירה קשה. ועל כמה מן השורות שהופיעו במוסף, אני חותם ללא היסוס. איני יודע אם זו השורה היפה ביותר בעיניי. יכול להיות שבעוד חודש אעדיף שורה אחרת ואולי לפני חודש הייתי בוחר באחרת. אבל שורה שאני אוהב מאוד מאוד היא של מאיר אריאל (שאף הוא מן המצוטטים ביותר במוסף), מתוך "באס בבלון":

כל הכאבים מלבינים בכותנה הנפתחת

ענן שחור גדול עולה במערב

אין אונים אתה עומד על הארץ מתחת

לראות את עמלך נחרב.

בשיר היפה, משוחח מאיר אריאל עם החלוצים, מייסדי קיבוצו – משמרות, מצטט מפיהם מתוך ארכיון הקיבוץ, ומבטא את הערצתו אליהם, למפעל חייהם, לדבקות אין-קץ שלהם באדמה וברעיון, לצד ביקורתו עליהם, על שהפנו עורף למסורת היהודית. השיר נפתח בשורות הללו, המטיבות לתאר את הקושי שבחקלאות. עונה שלמה עובד החקלאי עבודה קשה ומפרכת ומתפלל לגשם שיבוא, אך אם הגשם מקדים בימים אחדים – הוא רואה את עמלו נחרב.

          * ביד הלשון

לא בלתי נמנע – בראיון ל"ידיעות אחרונות" אמר המשנה לנשיאת בית המשפט העליון בדימוס, השופט חנן מלצר: "בארה"ב פועל פרויקט החפות, שבודק מחדש הרשעות על פי די-אן-איי ואמצעים חדישים יותר. הפרויקט איתר אנשים שהורשעו לשווא וישבו שנים רבות בכלא. בהחלט יכול להיות שגם אצלנו יש מקרים כאלה. אולי לא במספרים גדולים, אבל זה לא בלתי נמנע".

מה כוונתו של השופט? האם הוא התכוון שזה "בלתי נמנע"? כלומר שבכל ההרשעות לא יכול להיות שלא תהיינה טעויות? או שזה "לא בלתי נמנע", כלומר היפוכה של המסקנה הקודמת, כלומר שזה נמנע – שיכול להיות שלא תהיינה טעויות?

* "חדשות בן עזר"

מלחמת הציוויליזציות: תמונת מצב

עשרים שנאו מלאו לאירועי 11 בספטמבר 2001, מתקפת הטרור האסלמית על ארה"ב; מתקפת הטרור הקשה ביותר בהיסטוריה.

ג'ורג' בוש הבן, נשיא ארה"ב באותם ימים, נשא עד אז את דגל הבדלנות. הוא נבחר על מצע של מדיניות פנים ושל כלכלה, והיה בּוּר בהכרת העולם שמחוץ לארה"ב וחסר כל ניסיון וידע ביחסים הבינלאומיים. מתקפת הטרור טלטלה אותו ובחושיו המחודדים הוא הבין היטב ובזמן אמת מה קרה, מה המשמעות של מה שקרה ומה נדרש ממנו כנשיא ארה"ב.

הוא הבין שיש כאן מלחמת ציוויליזציות. הוא הבין שזו מתקפה של האסלאם הקנאי על העולם החופשי, מתוך מגמה של השתלטות על העולם. הוא הבין שזו מתקפה על ארה"ב, שהיא השטן הגדול, סמל העולם החופשי. הוא הבין שאין לארה"ב מנוס מלהחזיר מלחמה שערה של העולם החופשי נגד הקנאות האסלאמית ושההיסטוריה הטילה עליו את המשימה.

הוא התעלם מהבלי הפוליטיקלי קורקט, מהרלטיביזם הפוסט מודרניסטי וממעשיות האוריינטליזם. הוא הבהיר שיש כאן מלחמה בין טוב לרע, אנחנו הטובים והם הרעים, ושומה על הטוב להילחם ברע ולהביס אותו. הגישה הזאת הביאה אותו לתמיכה מובהקת בישראל ובעיקר במלחמתה בטרור, כולל תמיכה חד-משמעית בישראל במבצע "חומת מגן" שבו ריסקה ישראל את הטרור הפלשתינאי שיצא מהרשות הפלשתינאית בהנהגת ערפאת, והחזירה את חופש הפעולה של ישראל לסיכול הטרור (המחדל של "חומת מגן" הוא שהמבצע לא נערך גם ברצועת עזה, ואת התוצאות כולנו ובעיקר תושבי הנגב המערבי משלמים עד היום). גם כאשר אירופה הצבועה והמתחסדת תקפה את ישראל, בשם "זכויות האדם" כביכול, תמיכתו של בוש בישראל לא נסדקה.

בוש הוביל את ארה"ב והמערב לשתי מערכות – נגד שלטון הטליבאן באפגניסטן, שטיפח ואירח את ארגון אל-קאעידה, הארגון שביצע את מתקפת הטרור, והשליט בכוח מדינת הלכה אסלאמיסטית קנאית ופונדמנטליסטית חשוכה על מדינתו, ונגד שלטון הרשע הרצחני של סדאם חוסיין בעיראק.

המלחמה שהוביל בוש צודקת לחלוטין, אך במבחן התוצאה, כעבור 20 שנה, היא נכשלה. הישגיה הגדולים היו שימת קץ לשלטון סדאם חוסיין בעיראק והמכה הקשה שריסקה את אל-קאעידה ובראש ובראשונה חיסולו של מנהיג הארגון אוסמה בן-לאדן, כבר בזמן נשיאותו של אובמה.

אבל יומרתו המנותקת מן המציאות של בוש (אגב, בהשראת חזונו של נתן שרנסקי) להביא את הדמוקרטיה למזה"ת נחלה כישלון חרוץ. עיראק הפכה לדמוקרטיה, כפי שהרש"פ הפכה לדמוקרטיה (יוסי שריד התנבא שהמדינה הפלשתינאית תהיה הדמוקרטיה השניה במזה"ת, נבואה שהתגשמה בדומה לכל נבואותיו של שריד). שלטון סדאם נפל, אך עיראק, שהיא מדינה מלאכותית שקמה על דפי השרטוט של מדינאים בריטיים וצרפתיים לפני מאה שנה, התפוררה, והגורמים החזקים בה הם מיליציות שיעיות המופעלות בידי איראן. אל-קאעידה אמנם נחלשה מאוד ולא התאוששה עד היום, אך את מקומה תפס ארגון קיצוני אף יותר ממנה (מי יכול היה להאמין שניתן להיות קיצוני יותר) – דאע"ש. ה"אביב הערבי", שהתיימר להביא לדמוקרטיזציה של העולם הערבי, התגלה כחורף אסלאמיסטי, ואפילו הביא לעלייה לשלטון לזמן קצר של האחים המוסלמים במצרים, החשובה במדינות ערב. את בוש החליף הנשיא אובמה, צ'מברליין של המאה ה-21, שניהל מדיניות רופסת וכנועה מול הקנאות האסלאמית, שהשפל שלה היה הסכם מינכן ב', הסכם הגרעין עם איראן. האיחוד האירופי היה שותף למדיניות הצ'מברליינית של אובמה. איראן הלכה והתחזקה, התקדמה במיזם הגרעין שלה, שאמור להיות גולת הכותרת של חלום ההשתלטות של הקנאות השיעית על המזה"ת והעולם. היא שלחה את גרורותיה למדינות ערב שהתפוררו באביב הערבי, ומנסה להיאחז בסוריה, לנוכח גבולה עם ישראל, מתוך כוונה לתקוף את ישראל ללא חשש, ברגע שתשיג את הפצצה הגרעינית. במלאת עשרים שנה למתקפת הטרור, נסוגה ארה"ב מאפגניסטן עם הזנב בין הרגליים וטליבאן השתלט מחדש על המדינה, כתמונת הניצחון של הקנאות האסלאמית על העולם החופשי. 

ישראל היא מובלעת של העולם החופשי בתוך הים האסלאמי, שרואה בה את האויב האולטימטיבי, וחותר להשמדתה. ישראל היא זאת שמנהלת את המערכה האפקטיבית ביותר נגד הקנאות האסלאמית. בוש יצא למלחמה על עיראק, מתוך הנחה שהיא מתקדמת מאוד בפרויקט הגרעין. בדיעבד הוא טעה. מסתבר שעיראק לא התאוששה מהשמדת הכור הגרעיני שלה בידי ישראל ב-1981. ב-2007 ישראל השמידה את הכור הסורי, בתמיכת בוש. ישראל מנהלת בנחישות מב"מ (מערכה בין מלחמות) נגד התבססות איראן בסוריה ובלבנון.

האיום האסלאמיסטי הגדול ביותר הוא הגרעין האיראני. אין שום סיכוי לעצור את תכנית הגרעין האיראנית בדרכים דיפלומטיות ולא באמצעות לחץ כלכלי. הדרך היחידה לעצור את התכנית היא פעולה צבאית. אי אפשר לסמוך על ארה"ב שהיא תבצע את הפעולה. לכן, אין מנוס מפעולה צבאית ישראלית, ולא נותר לנו הרבה זמן.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 5.9.21

* אמת לא פופולרית – אטול נפשי בכפי ואכתוב משפט קשה, לא פופולרי, שקשה לי לכתוב אותו כאב לשני לוחמים קרביים (במילואים) אך אני מאמין בו: מדינת ישראל לא תתקיים, אם לא יהיו בה מפקדים שיקבלו החלטות שגויות שתעלינה בחיי חיילים.

במקום שבו מקבלים החלטות – מקבלים גם החלטות שגויות. ובמקום שבו מקבלים החלטות הנוגעות לחיי אדם – מקבלים גם החלטות שגויות הנוגעות לחיי אדם. בוודאי כאשר מדובר בהחלטות בתנאי אי הוודאות הקשים ביותר – תנאי קרב. אם לא יהיו לנו מפקדים שיקבלו החלטות הנוגעות לחיי אדם, שלבטח תהיינה בהן גם החלטות שגויות – מדינת ישראל לא תתקיים.

על הרמטכ"ל לגבות את מפקדי צה"ל שטעו בשיקול דעת באירועים במעבר קרני שעלו בחייו של בראל שמואלי. ועל הדרג המדיני להעניק גיבוי לצה"ל ולמפקדיו.

ומי שטוענים שכל שרשרת הפיקוד צריכים לפשוט את מדיהם, מציעים למעשה לפרק את צה"ל.

* עמדה ערכית ומנהיגותית – ב-25 ביוני 2006 חדרה חוליית מחבלים באמצעות מנהרה לשטח ישראל, הרגה שני חיילי צה"ל ושבתה חייל שלישי, גלעד שליט. שליט אמנם נשאר בחיים, אך בשחרורו ציווה את המוות לישראלים רבים שנהרגו בידי המחבלים ששוחררו בעסקה.

בעקבות האירוע, הקים הרמטכ"ל דן חלוץ ועדת חקירה בראשות אלוף (מיל') גיורא איילנד. איילנד וצוות הקצינים שצוות לו, ערכו תחקיר יסודי ביותר. לא הותירו אבן לא הפוכה. והדו"ח שלהם חשף עשרות ליקויים, בהיערכות, במודיעין ובניהול הקרב; ליקויים בכל הרמות, מרמת החיילים ועד רמת המטכ"ל. הדו"ח כלל שורה של המלצות לשיפור והפקת לקחים בנושאים רבים. ולא הייתה המלצה להדיח איש, למרות התרבות הפופוליסטית והמשפטיסטית של חיפוש ראשים לעריפה, כדי להשקיט את הזעם הציבורי.

ההחלטה לא להמליץ על הדחות הייתה עמדה ערכית של איילנד. וכך הוא כתב בספרו "לא נרדם בלילות": "למחרת הצגתי את התחקיר בפני הפורום שקבע הרמטכ"ל. עברתי על עשרות הליקויים שמצאנו, מרמת המטכ"ל, דרך פיקוד הדרום ועד דרגי האוגדה, החטיבה והגדוד. השאלה העיקרית שריחפה באוויר נגעה לעניין המסקנות האישיות. את הסעיף הזה שמרתי לסוף וקבעתי בפסקנות כי איני ממליץ להדיח איש מבין המפקדים שהיו מעורבים באירוע. אכן, הן המג"ד והן המח"ט נכשלו במבחן התוצאה וגם באופן שבו פעלו. אך היה מדובר בשגיאות מקצועיות קשות ולא בשום דבר ערכי. המג"ד אמנם איבד את השליטה באירוע, אבל גילה דוגמה אישית, חתר למגע, והצוות שלו גם הרג את אחד המחבלים". וכך ממשיך גיורא וסוקר את עמדתו לגבי שרשרת הפיקוד ושגיאותיה, והסביר מדוע אין להדיח אף אחד. "העמדה שלי", כתב גיורא (גילוי נאות – הוא היה מג"ד שלי בגדוד 50, מפקד מעולה), "שיקפה גישה שגיבשתי במשך שנים רבות, שלפיה חייבים להבחין בין תקלה שנובעת מכשל נורמטיבי לכזו שנובעת מטעות מקצועית. על כשל נורמטיבי, בין שמדובר בזלזול ובין שבפחדנות או באי אמירת אמת – יש להגיב בחומרה, להדיח את מי שנכשל או אף להעמידו לדין. מנגד, כישלון מקצועי עלול לקרות גם לטובים ביותר. אם נדיח קצינים בכל פעם שכשלו מקצועית, נישאר עם צבא בינוני מאוד. כמו כן יש להבחין בין אירוע אחד לבין תפקוד לקוי לאורך זמן. ניתן ואף נכון להדיח מפקדים כאשר ברור שהם אינם מצליחים לאורך זמן, אך תהיה זו טעות להדיח מפקדים טובים ומצליחים בשל אירוע בודד, חמור ככל שיהיה".

מפקד האוגדה בעת האירוע היה אביב כוכבי. אמנם לא נמצא פגם אישי הנוגע לו, אך הכישלון החמור הזה היה באוגדה שלו והוא נושא באחריות בתוקף תפקידו. ועדת חקירה משפטית לבטח הייתה מדיחה אותו. וצה"ל היה מפסיד את אחד הטובים במפקדיו, היום הרמטכ"ל.

יתכן שהזיכרון הזה היה במוח האחורי של כוכבי בגיבוי שנתן למפקדים חרף הכישלון המבצעי והכישלון בשיקול הדעת המקצועי באירוע שבו נהרג בראל שמואלי. כוכבי גילה מנהיגות אמת במסר שכתב באיגרת לחיילי צה"ל ומפקדיו. "חברה שלא תגבה את חייליה ומפקדיה גם כשטעו, תגלה שאין מי שיילחם עבורה. הנכונות לשאת באבדות היא תנאי לחוסן לאומי, והחוסן הוא תנאי להמשך הקיום". מילים כדורבנות.

* שטח סטרילי – אני מודה בטעותי. בניגוד לביקורת שמתחתי בשבועיים האחרונים, מסתבר שבראל שמואלי וחבריו הלוחמים לא נצרו את האש, אלא קיבלו הוראה לירות וירו. בראל עצמו ירה במחבלים. שני מחבלים נהרגו באירוע וכ-45 נפצעו. ובניגוד למידע שפורסם, המחבל שניסה לחטוף את נשקו של בראל נורה ונהרג.

עם זאת, אני דבק בעמדתי, שיש לשנות את הנוהל הקיים כאן מאז החל טרור הגדר במרץ 2018 – יש להגדיר שטח סטרילי לאורך הגדר, שכל הנכנס לתוכו מתחייב בנפשו.

* פופוליזם הוא חרב פיפיות – נפתלי בנט עובר מסע הסתה ברוטלי מצד חוליגנים המופעלים בידי חוליגן, בעקבות נפילתו של בראל שמואלי. מסע פופוליסטי נואל, בזוי, שקרי ונתעב. אבל יש איזשהו קמצוץ של צדק פואטי בכך שהקורבן למסע ההסתה הוא נושא המסר הפופוליסטי המכוער ש"החיילים מפחדים מהפצ"ר יותר משהם מפחדים מסינואר".

* איש רע – כל ההסתה, השנאה, מסכת השקרים והקונספירציות על בנט, נובעות אך ורק מסיבה אחת – שהוא החליף את נתניהו. כל ראש ממשלה, מכל מפלגה, בעיקר אם הוא היה מהליכוד, שהיה מחליף נתניהו – היה זוכה לאותה הסתה בזויה ואותם שקרים עלובים.

האיש הרע, הציניקן חסר העכבות, שמאי התענוגות בהוואי הפעיל את פסטיבל המחולות הארור על דמו של חלל צה"ל, היה עושה זאת על כל מקרה של נפילת חייל צה"ל בניסיון נואל, בזוי ומרושע להפיל כל ראש ממשלה.

לב האידיאולוגיה של הביביזם היא "המדינה זה אני". אם הוא לא ראש הממשלה, הוא מוכן לחולל כל נזק למדינת ישראל, להבעיר כל בערה בחברה הישראלית, כדי לפגוע במי שהעז להיות ראש ממשלה ובמטרה להחזיר לידיו את הצעצוע.

ייקח לחברה הישראלית עשרות שנים להתרפא מהביביזם.

* ביביזם מזוקק – רוצים לראות מהי תמצית מזוקקת של הביביזם? הנה, כך כתב לי עובד אלילים אופייני בפולחן האישיות של השרלטן: "אורי הייטנר עוד סמולן מטומטם פותח פה. קח את ממשלת האחים האשכנזים שלך ולך להתחרמן עם האחים המוסלמים שלך. אתם מתאימים בול אחד לשני. קואליציה של גזענים ואנטישמים. טינופת". וזו כל התורה הביביסטית על רגל אחת. אני ציוני אופטימי ולכן אני משוכנע שהממלכתיות תביס את הביביזם.

* איזה פתרון מדיני – שלוש אמירות במאמרו של נחום ברנע משכו את תשומת לבי.

א. "משהו בסיסי השתבש בדפוסי האבל שלנו. השירות ביחידות הלוחמות, בוודאי ביחידת עילית כמו הימ"מ, כרוך בסיכון חיים. חברה שלא יודעת להכיל את נפילתם של לוחמים, לא תדע לנצח במלחמה". יש לזכור שהכותב הוא אב שכול. ביקרתי אותו כשישב שבעה על בנו, לפני 25 שנה. כבר אז, בשבעה, הוא אמר דברים דומים וגילה חוסן נפשי, אישי ולאומי, מעורר השראה.

ב. "אני מקווה שבשב"כ ובצה"ל מחפשים דרך ליישב את החשבון עם שולף האקדח מעזה. הוא בחור אמיץ, בכך אין ספק, והוא בן מוות". אני חותם על המשפט בשינוי של מילה אחת. במקום "מקווה" אני כותב "בטוח".

ג. "אין לעזה פתרון צבאי". אילו הוא אמר שאין לעזה פתרון, הייתי אומר שאולי הוא צודק. לא לכל דבר יש פתרון. כאשר הוא אומר שאין לעזה פתרון צבאי, הוא כאילו רומז שיש פתרון מדיני. איזה פתרון מדיני הוא מציע? לסגת מרצועת עזה? לעקור את גוש קטיף? להתנתק?

* יחזור לדרך הסבא? – נחום ברנע ראיין את נשיא האקדמיה הישראלית למדעים, חתן פרס ישראל למדעי המחשב פרופ' דוד הראל. מינויו של הראל עורר סערה ציבורית בשל היותו פעיל שמאל. אבל בחירתו במליאת האקדמיה הייתה פה אחד, ובאקדמיה יש מגוון דעות רחב, כך שהוא נבחר גם בקולות אנשי ימין. אני לא אוהב את מינויו, לא בשל מכלול פעולתו הפוליטית, אלא בשל פעולתו האקטיבית נגד הקמת אוניברסיטת השומרון באריאל. בתור שכזה, הוא אינו ראוי לתפקיד. עם זאת, יש לציין שבראיון הוא סיפר שהשתתף באירוע הענקת תואר ד"ר לשם כבוד לנשיא המדינה לשעבר ריבלין באוניברסיטת השומרון. הראל הסביר שהוא מבחין בין פעולתו הפוליטית למחויבותו בתפקיד הממלכתי, ואת זה אני מעריך.

למדתי מהראיון שהוא בנו של פרופ' אהרון הראל-פיש, אף הוא חתן פרס ישראל – לחקר הספרות. הראל-פיש היה ממייסדי התנועה למען ארץ ישראל השלמה, מחותמי כרוז היסוד המיתולוגי של התנועה לאחר מלחמת ששת הימים ועורך ביטאונה "זאת הארץ". הוא היה מאוהדי "גוש אמונים" ודבק בעמדתו כל חייו. מכך הבנתי שהראל הוא אחיו של פרופ' מנחם פיש, כפי שאכן הוזכר בראיון. מנחם פיש, פרופסור לפילוסופיה של המדע, היה מחנך הכיתה שלי ומורה שלי למתמטיקה, פיזיקה ותולדות המדע. הוא היה מורה מעולה. בחור דתי, צעיר, קצין במיל', מוסיקאי, כריזמטי ואיש נעים הליכות, נחמד ובעל חוש הומור ייחודי. הוא לא הרבה לדבר פוליטיקה, אך מהמעט שדיבר עמדותיו היו באזורים המקובלים בקרב מה שנקרא אז "דור הכיפות הסרוגות". בערך 20-30 שנה לא שמעתי עליו ואז הופתעתי לקרוא את שמו חתום בעצומות הסדרתיות של השמאל הרדיקלי, בעד סרבנות, בעד חרם על ההתנחלויות וכו'. וממש התאכזבתי. פגשתי אותו בכנס לפני כ-15 שנה. הוא סיפר לי שבנו עומד לעלות לגולן, למכינה הקדם צבאית בקשת. ואז חשבתי שאולי הנכד יחזור לדרך הסבא. או לפחות לאמצע הדרך.

* אינדיבידואליזם ללא מחויבות – מרבית הלא-מחוסנים שייכים לשכבות סוציואקונומיות נמוכות ומוחלשות; הנם בעלי השכלה נמוכה והגורם לאי ההתחסנות שלהם הוא חוסר מודעות. אני מאמין שבפעולה נכונה, מדינת הרווחה יכולה להגיע אליהם ולהביא להתחסנותם.

המיעוט מבין הלא מתחסנים הם סרבני החיסונים האידיאולוגיים והקולניים. אלה באים משכבות סוציואקונומיות גבוהות ובעלי השכלה גבוהה. הגישה שלהם מבטאת אינדיבידואליזם ללא מחויבות. זו אידיאולוגיה של אגואיזם קיצוני, שאין בו כל מחויבות לקהילה, לחברה, לאומה. ויש בו חשדנות מובנית כלפי דבר קולקטיבי, כל מה שמייצג את הכלל, את החברה, את המדינה. חשדנות שבאה לידי ביטוי בתאוריות קונספירציה כלפי הכלל – כל כלל, הממסד – כל ממסד, כאילו אין הם אלא שלטון רודני שנועד לפגוע באינדיבידואל ולהפוך אותו ל"עדר". כי חברה = עדר. קהילה = עדר. לאום = העדר האולטימטיבי.

התופעה הזאת אינה קשורה לחיסונים בלבד, אבל שעת משבר מאירה באור חזק תופעות חברתיות שונות, וכך גם את התופעה של אידיאולוגיה אינדיבידואלית אגואיסטית קיצונית המתנערת מכל מחויבות לכלל.

* מייל שקיבל חבר שלי שכתב בעד החיסונים – "הלאה הפשיזם. גם הנאצים ועוזריהם רק מילאו אחר ההוראות… כשהאמת תתגלה, אם עדיין תישאר פה – תאסוף לך כמה כובעים של כל מיני חברות וארגונים כדי שיהיו לך מספיק כובעים לאכול. אני לא יכולה לסבול את השקר ואת כל הדוברים הכבשים שלו ובשמו. רחמנות עליך כבשה מסכנה. מזל שאתה וכמוך התחסלנו. ככה נהיה פחות אנשים שמסרו את נפשם לשקרי הממסד". כן, זה הלך הרוח בכת.

* ביקורת לא הוגנת – בנאום הצגת התקציב תקף ליברמן את הממשלה הקודמת בשל הגירעון הגדול והאשים אותה על כך שבזמן הקורונה פיזרה כספים ללא חשבון וקנתה מכל מקור מכונות הנשמה שאין בהן צורך.

הביקורת הזאת אינה צודקת ואינה הוגנת. במצב חירום, כמו מלחמה או מגפה, אין מדיניות גרועה יותר ממשמעת מוניטרית. עובדה, כל מדינות העולם הבינו זאת והממשלות שפכו כסף למשק כדי להציל אותו מקריסה ולהניע את גלגליו.

בשלושת הגלים הראשונים של הקורונה עוד לא היו חיסונים ולכן לא היה מנוס מסגרים והגבלות קשות. מציאות זו חייבה את הממשלה לפצות את האזרחים והעסקים, כדי למנוע את קריסת המשק והחברה. לדעתי, היה עליה להשקיע יותר ולא פחות. ברור שבאופן חלוקת התקציב היו שגיאות, אך אין להלין על כך כיוון שמדובר בקבלת החלטות בתנאי אי ודאות קשים.

הביקורת על רכש מכונות ההנשמה מקוממת במיוחד. בראשית המגיפה, גורמי המקצוע הצביעו על מחסור חמור במכונות הנשמה, שעלול להביא לאסון. בסיטואציה הזאת חובתה של המדינה הייתה להשיג כל מכונת הנשמה, מן הגורן או מן היקב. בחכמת הבדיעבד, לא היה בכך צורך. אך עדיף היה לרכוש מכונות שאין בהן צורך מאשר להיקלע למחסור במכונות הנשמה ולאבד חיים רבים.

אין לי עניין להיות מליץ יושר של ממשלת נתניהו. אי העברת תקציב המדינה, אך ורק כדי לגנוב את הרוטציה, הייתה פשע כלכלי בדם קר נגד מדינת ישראל, בעיצומו של משבר לאומי קשה. אבל הביקורת הזו של ליברמן אינה צודקת.

* משימה חדשה – ברכות לר', ראש השב"כ החדש. השב"כ חייב לקחת על עצמו משימה חדשה – השתלבות במלחמה בפשיעה במגזר הערבי. מה לשב"כ ולפשיעה? ראשית, כפי שאנו רואים, המשטרה לבדה אינה מצליחה ונכון שתקבל סיוע מהשב"כ באמצעים הטכנולוגיים והיכולת המודיעינית. אבל בראש ובראשונה, כיוון שכפי שראינו במאורעות הדמים במבצע "שומר החומות", וכפי שאנו רואים בטרור החקלאי, הגבול בין הפלילי והלאומני מיטשטשים. אובדן הריבונות בנגב ובגליל, במגזר הערבי ובערים המאורעות בעשור + האחרון, הוא איום לאומי. הבעיה העיקרית היא הנשק הבלתי חוקי, והשב"כ חייב להיכנס לעובי הקורה ולקדם את פתרון הבעיה.

* פרי כיסופים ונאמנות של דורות – מה היית עושה אם נולדת שנה לפני שהמציאו את ה"הדתה"?

אתם מכירים בוודאי את סיפורי האימים על שלטון מפא"י שעקר את היהדות בלה בלה בלה וכו' וכו'. ומנגד את ההפחדות מפני דחליל ה"הדתה" של ממשלות הימין.

לפני שנים אחדות, כאשר ד"ר צביקה צמרת היה ראש המועצה הפדגוגית במשרד החינוך, בתקופת כהונתו של גדעון סער כשר החינוך, נערך נגדו מסע ציד מקארתיסטי, בהובלת אור קשתי מ"הארץ" שפרסם 200 כתבות ומאמרים נגדו, על כך שהוא מכניס "הדתה" ולאומנות למערכת, וזאת כיוון שהוא ניסה לחזק את החינוך היהודי והציוני. מהיכרותי אתו, הגדרתי אותו פעמים רבות "המפא"יניק האחרון", כיוון שהוא באמת מגלם את תנועת העבודה, את הממלכתיות, את הבן-גוריוניזם. האם באמת מערכת החינוך המפא"יניקית עקרה את היהדות בלה בלה בלה וכו' וכו'?

להלן מטרות מערכת החינוך כפי שנוסחו בידי שר החינוך השני של ישראל, בשנים 1951-1955, ההיסטוריון הדגול פרופ' בן ציון דינור, חתן פרס ישראל למדעי היהדות:

• לטפח בילדים את ההכרה כי היסודות הנעלים של תורת ישראל, חזונם של נביאי ישראל, שקידת היהודים על לימוד התורה הם שהביאוהו למולדתנו ולהקים בה מחדש את מדינת ישראל.

• להקנות לתלמידים את ידיעת העבר הגדול של עם ישראל – מורשתו הרוחנית, פועלו וחזונו.

• לטפח בלב התלמידים אהבה לנכסי הרוח הנעלים של עמנו ולעורר בהם את הרצון לפעול על פיהם.

• לנטוע בלבם רגשי הערצה לדמויות גדולי ישראל, קדושיו וגיבוריו.

•להשריש בלב התלמידים את ההכרה כי עמנו, שהוא מעתיקי העמים, שימש כוח מניע להתקדמותו המוסרית של העולם.

• להקנות לתלמידים את ההכרה שהקמת מדינת ישראל היא פרי כיסופים ונאמנות של דורות.

• לנטוע בהם את האהבה למדינת ישראל והרצון לפעול למענה ולשמור על קיומה.

כן, זה שלטון מפא"י שניסה לעקור את היהדות בלה בלה בלה וכו' וכו'. מפא"י כפי שלא הכרתם.

* ממה חרד אור קשתי – אור קשתי הוא הממונה על תיק הדוסופוביה ב"הארץ". הוא הלוחם העקבי בדחליל ה"הדתה". והוא מקארתיסט שבמשך שנים רודף אחרי כיפות בשירות הציבורי. השבוע הוא פתח במסע צלב חדש, נגד קורס הכשרה לשירות הציבורי, המיועד לחרדים. העילה – הקורס ייעשה בהפרדה מגדרית.

בלשון המעטה, איני חסיד של הפרדה מגדרית. נהפוך הוא. ההפרדה המגדרית מנוגדת להשקפת עולמי ובעיקר להשקפתי היהודית. הייתי שמח מאוד אילו לא הייתה עוד בעמנו תרבות של הפרדה.

אבל אני תומך בכל לבי בתכנית. שילוב חרדים בעולם התעסוקה, במנהל הציבורי ובכלכלה הוא אינטרס לאומי ממדרגה ראשונה. אחוז החרדים בחברה הישראלית גדל מאוד והוא צפוי להמשיך לגדול, והאינטרס הלאומי הוא שילוב מרבי של החרדים במעגלי החיים במדינה. אי אפשר יהיה לשלב אותם, בלי ללכת לקראתם וליצור תנאים המתאימים להם. חרדי שיכנס לשירות הציבורי יעבוד בסביבה מעורבת. אבל כדי שייכנס לשירות הציבורי, עליו להיות מוכשר לכך. ורובם הגדול של החרדים לא ישתתפו בהכשרה הזאת אם לא תהיה בהפרדה.

התכנית ממומנת בידי קרן רש"י, מתוך מגמה של שילוב מגזרים בחברה הישראלית בשירות הציבורי. השילוב הזה טוב לשירות הציבורי, כיוון שככל שמגזרים רבים יותר ישתלבו בו, כך החשיבה בו תהיה מגוונת ומעשירה יותר, כך תהיה לו השפעה רבה יותר בקרב אותם מגזרים, הוא ייהנה מיתר אמון באותם מגזרים והוא יידע לתת מענה טוב יותר לכלל האוכלוסיה על גווניה השונים.

כאשר מעמידים את התועלת הזאת מול העיקרון שלא תהיה הפרדה, אין לי ספק שהתכנית הזו רצויה וחשובה.

אבל זה לא מעניין את הקנאים הדוסופובים מסוגו של קשתי. ונראה לי שיותר משקשתי חושש מהפרדה בקורס ההכשרה, הוא חרד מחרדים בשירות הציבורי.

* אחריות המדינה לשלום הילד – ההאשמה של שרת התחבורה מרב מיכאלי באחריות למותו של הילד בן השש שנשכח במכונית – מכוערת, אך אופיינית לסגנונה של מירי רגב. עם זאת, לגופו של עניין, אני תומך ביוזמתה של מירי רגב, בהיותה שרת התחבורה, לחייב התקנת מערכת למניעת שכחת ילדים ברכב ומצר על ביטולה בידי מרב מיכאלי. התקנה הזאת מבטאת את אחריותה של המדינה לשלום ילדיה.

* גאווה ישראלית – ישראל – מעצמת שחיה פראלימפית! שמונה מדליות מתוכן שש זהב!

* מת בפעם השניה – פעם תאודורקיס, המוסיקאי היווני שהלך לעולמו, היה לוחם אמתי למען זכויות האדם ולחם גם נגד האנטישמיות ותמך בציונות. כפי שקרה לרבים באזור חיוג שמאל, הוא התקרנף עם השנים והפך לשונא ישראל מובהק.

מבחינתי, תאודורקיס מת כאשר הפך לאנטי ציוני.

* איש וולגרי בתכנית וולגרית – התקשורת אשמה בתופעת אורן חזן. היא בנתה אותו. כאשר המוקיון האלים היה ח"כ, התקשורת הפכה אותו לכוכב. לכאורה כדי ללעוג לו, להציג אותו כקוריוז, על פי העיקרון ש"אדם נשך כלב – ידיעה". אך למעשה הפכה אותו כמעט לדמות לאומית. ייאמר לזכותם של מתפקדי הליכוד שהם נפנפו אותו הרחק מחוץ לרשימה. וכאשר ניסה לרוץ לבד, בקושי קושש כמה קולות.

עכשיו התקשורת עושה לו קמבק, כאשר ליהקה אותו לתכנית "האח הגדול". האמת היא שתכנית וולגרית כזאת מתאימה לאיש הוולגרי הזה. אני מקווה שזו לא ראשית הקמפיין שיחזיר אותו, חלילה, לכנסת.

* הארנב, הצב ודן אריאלי – פרופ' דן אריאלי בכותרות, וזה הסיפור שלי עם דן אריאלי. בקיץ 2019 הגעתי ערב אחד לשבוע הספר העברי בכיכר רבין, כדי למכור על ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה". זרם הקונים של הספר ומבקשי החתימה היה באזור חיוג "הקיץ של אביה". אולי קצת יותר. לפתע, הוצב לצדי, עם הצד של הזקן – לכיווני, פרופ' דן אריאלי. ומיד השתרך תור אינסופי של מעריצים שבאו לקנות ולהחתים אותו על ספריו שרכשו. אילו הייתה בינינו תחרות, היא  נראתה כמו התחרות בין הארנב והצב, רק בלי ההפי-אנד.

ואם החכמתי מאז, הסיבה לכך היא קנאת סופרים.  

* הערה בשולי מאמר "איש השנה" – בגיליונות ראש השנה של "שישי בגולן" ו"חדשות בן עזר" מתפרסם מאמר איש השנה פרי עטי. זו השנה ה-16 שאני כותב מאמר איש השנה. להלן אנשי השנה הקודמים: תשס"ו – נסראללה. תשס"ז – דניאל פרידמן. תשס"ח – אולמרט. תשס"ט – אובמה. תש"ע – ארדואן. תשע"א – דפני ליף. תשע"ב – בשאר אסד. תשע"ג – יאיר לפיד. תשע"ד – נתניהו. תשע"ה – נתניהו. תשע"ו – יעלון. תשע"ז – טראמפ. תשע"ח – טראמפ. תשע"ט – ליברמן. תש"פ – גנץ. תשפ"א – בנט.

כפי שניתן להבין מבחירתם של אויבים כנסראללה, ארודאן ואסד, בחירתי אינה מבטאת בהכרח סימפטיה לאיש שבחרתי בו. אני משתדל לבחור באופן האובייקטיבי ביותר את האדם שהיה הדמות המרכזית בשנה היוצאת, האיש המשפיע ביותר בשנה היוצאת או מי שמגלם את התופעה המרכזית בה או האירוע המרכזי בה. לעומת זאת, תוכן המאמר הוא בלתי אובייקטיבי לחלוטין – זהו מאמר פובליציסטי, שבו באמצעות הדברים שאני כותב על איש השנה, אני מבטא את השקפת עולמי ואת עמדתי על מה שהוא מייצג.

יש שנים שבהן התלבטתי בין שורה של מועמדים. הפעם, הבחירה בבנט נראתה לי מובנת מאליה. הפעם בחרתי אדם שאני אוהד אותו ובעיקר את תפקידו בשנה היוצאת. כיוון שהוא ראש הממשלה רק כעשרה שבועות, לא התמקדתי בפועלו כראש הממשלה, כי זה ממש לא רציני. התמקדתי בעצם העובדה שהוא ראש הממשלה, שהוא מי ששם קץ לשלטון נתניהו וכמי שלמרות שהוא עומד בראש מפלגה קטנה מאוד, הוא היחיד שהיה יכול להקים ממשלה, ממשלה מורכבת מאוד. בעיקר, רציתי להזים את טענות השווא נגדו.

12 שנות נתניהו הביאו ברכה רבה בתחומים רבים, שעליהם שיבחתי אותו מאוד לאורך השנים, והיו בהן גם כשלים ושגיאות בתחומים השונים, אך אלו כשלים במסגרת הנורמה, כי כל מי שעושה – שוגה ולכן הם נסלחים. אולם אותן שנים התאפיינו גם בריסוק החברה הישראלית למגזרים, לשבטים, למתקפה על המוסדות הממלכתיים ועל מדינת החוק ומוסדותיה, והעמיקו את הקרע, השסעים והשנאה בין חלקי העם. והגרוע מכל, הוא שהדבר נעשה בכוונת מכוון מלמעלה, מצד מנהיג שנבנה מהקרעים ואת כוחו הוא שואב מן השנאה. האם בנט הוא האיש שיוכל לעמוד באתגר האדיר אך הקשה משאול, של עיצוב מחדש של המיינסטרים הממלכתי והציוני ולגבש מחדש אומה מן הרסיסים?

מול הכוחות הצנטריפוגליים של נתניהו ותומכיו, מצד אחד, ושל שונאיו ואנשי "רק לא ביבי", מצד שני, יש צורך בהפניית המבט פנימה, למרכז, כדי לייצב מרכז כובד חברתי ורעיוני שילכד את החברה המרוסקת. לכאורה, המסר האחרון שמגלם את האתגר הזה, מגולם במילה "ימינה", שם מפלגתו של בנט. כאילו מה שחסר לנו, בקרע המחריף בין שמאל לימין, הוא למשוך עוד יותר ימינה, עוד יותר החוצה, עוד יותר להעמיק את הקרע. והנה, דווקא על כתפיו של מנהיג ימינה מונח האתגר הגדול של "פנימה", כדי שנוכל להתקדם קדימה. וזאת, כאשר במקביל עליו להתמודד עם אתגרים גדולים כמו הקורונה, הגרעין האיראני, הפשיעה במגזר הערבי והאיומים מעזה ולבנון.

תקוותי הגדולה היא שבעוד שנתיים אוכל לבחור את בנט לאיש השנה, לא כהבטחה אלא כהגשמתה; כמי שעמד באתגר הלאומי הגדול.  

          * ביד הלשון

עץ שמן – בישעיהו מא יט נאמר: "אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז שִׁטָּה וַהֲדַס וְעֵץ שָׁמֶן אָשִׂים בָּעֲרָבָה בְּרוֹשׁ תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר יַחְדָּו".

מבין העצים המוזכרים בפסוק, ובהם עצים מחטניים כמו הארז והברוש, רק עץ אחד אינו מוכר – עץ שמן. מהו העץ הזה?

בתלמוד הבבלי, מסכת ראש השנה, מוגדר עץ שמן כעץ האפרסמון. אין המדובר באפרסמון שאנו מכירים בימינו, אלא כפרי שממנו הופק בושם יוקרתי ויקר מאוד.

ההסבר הזה בעייתי. העץ מופיע גם בספר מלכים א פרק ו, בתיאור בניית מקדש שלמה: "וְאֵת פֶּתַח הַדְּבִיר עָשָׂה דַּלְתוֹת עֲצֵי שָׁמֶן, הָאַיִל מְזוּזוֹת חֲמִשִׁית. וּשְׁתֵּי דַּלְתוֹת עֲצֵי שֶׁמֶן וְקָלַע עֲלֵיהֶם מִקְלְעוֹת כְּרוּבִים וְתִמֹרֹת וּפְטוּרֵי צִצִּים וְצִפָּה זָהָב, וַיָּרֶד עַל הַכְּרוּבִים וְעַל הַתִּמֹרוֹת אֶת הַזָּהָב". קשה להאמין ששלמה השתמש בעץ האפרסמון לבניה, הן בשל יוקר הבושם והן כיוון שהאפרסמון הוא שיח קטן ועדין, לא מן החומרים שבהם בונים בית מקדש.

רש"י טוען שמדובר בעץ זית, שממנו מפיקים את שמן הזית. כך נכתב גם במשנה. אבל גם ההסבר הזה בעייתי, כיוון שבספר נחמיה, ח טו, נאמר: "וַאֲשֶׁר יַשְׁמִיעוּ וְיַעֲבִירוּ קוֹל בְּכָל-עָרֵיהֶם וּבִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר: צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי-זַיִת וַעֲלֵי-עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת לַעֲשֹׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב". אם נאמר להביא עלי זית ועל עץ שמן, הרי שמדובר בשני עצים שונים.

 רד"ק (ר' דוד קמחי, 1160–1235, מגדולי פרשני התנ"ך והבלשנים העבריים) מפרש שעץ השמן הוא האורן. מה הקשר בין האורן, לעץ שמן? הרי אין הוא מפיק שמן. חתן התנ"ך העולמי רפאל מיוחס טוען שהשמן הוא השרף של עץ האורן.

אבל משהו כאן לא מסתדר. הרי ח"כ איימן עודה כתב ב"הארץ", אחרי השריפה בהרי ירושלים, שהציונים ייבאו לארץ את עצי האורן האירופאים שאינם מתאימים לפלשתין, והארץ דחתה אותם בשריפה. והרי דבריו הם משל לציונים, שהנם צלבנים אירופאים שבאו לארץ, וכפו עליה את עצמם וסופם יהיה כסופם של האורנים. רק ל"ילידים" ששורשיהם בפלשתין יש כאן עתיד. הרי זה איימן עודה מפורש, ואיך אפשר לסתור אותו?

מסתבר שאורן ירושלים, שהוא עץ ים תיכוני, הוא עץ עתיק יומין בארץ ישראל. כאשר הצלבנים הגיעו לארץ בימי הביניים הם מצאו עצי אורן רבים נטועים בה, והשתמשו בהם לבניה, הסקה, תעשיה ומאכל (צנוברים).

אבל איימן עודה אמר…

שנה טובה ומבורכת!

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 29.8.21

* האופציה היחידה – במספר התבטאויות, ערב צאתו לוושינגטון, תיאר בנט את הירושה הקשה שקיבל בנושא האיראני – תאוצה אדירה של איראן לעבר הגרעין, שמקרבת אותה מאוד לפצצה. הוא האשים את נתניהו באחריות לכישלון הזה.

על העובדות אי אפשר להתווכח – אין ספק שהתאוצה האיראנית לעבר הפצצה הגרעינית קרבה אותה מאוד להשגת היעד. אין ספק שזה קרה במשמרת של נתניהו. אבל השאלה היא על מה בדיוק הביקורת של בנט על נתניהו? זו שאלה חשובה מאוד, כי התשובה עליה תעיד על כוונותיו של בנט לעתיד.

האם הביקורת היא על כך שנתניהו העלה את סוגיית איראן באופן רועש מדי, התעמת בחריפות רבה מדי עם האמריקאים, נאם בפני בתי הנבחרים כנגד רצונו של אובמה ובכך ניטרל את יכולת ההשפעה הישראלית על הסכם הגרעין, ועל כך שהוא דחף את טראמפ ליציאת ארה"ב מתכנית הגרעין? או שהביקורת היא על כך שישראל, תחת שלטונו של נתניהו, לא פעלה בדרך צבאית להשמדת הכורים האיראניים?

אם טענתו של בנט היא הראשונה – הוא טועה בגדול. חובתה של ישראל הייתה להתריע נגד הסכם מינכן ב' – הסכם הגרעין האיראני. לא היה שום ערך לעסקה של השפעה על ההסכם תמורת שתיקה. אסור היה לשתוק, ושום השפעה על סעיף זה או אחר בהסכם לא הייתה משנה את מהותו. איני יודע אם החלטתו של טראמפ לצאת מתכנית הגרעין הייתה בשל לחציו של נתניהו, אך היא הייתה נכונה. משמעות ההסכם הייתה מתן חסינות לתכנית הגרעין האיראנית להתקדם ללא הפרעה עד סף הפצצה. מדיניותו של טראמפ לא הייתה רק יציאה מהתכנית, אלא בחירה בנתיב הכלכלי – הפעלת סנקציות כלכליות קשות על איראן, שיגרמו לה להתקפל. בדיעבד, אנו רואים שזה לא עזר. יתכן שעוד קדנציה של טראמפ והמשך הלחץ הכלכלי היו מכניעים את איראן, אך בעיניי זו אשליה. להנהגה האיראנית לא אכפת להרעיב את העם האיראני, כדי להשיג את המטרה הקדושה – נשק גרעיני. או ליתר דיוק, את המטרות שכדי להשיגן מנסה איראן להצטייד בנשק גרעיני. ולכן, גם המשך הלחץ הכלכלי לא היה שובר את איראן והיא הייתה ממשיכה להאיץ בכל המרץ את התכנית.

אם הביקורת של בנט היא על שנתניהו לא החליט על פעולה צבאית – הוא צודק. אכן, המחדל הביטחוני הגדול של נתניהו הוא שישראל לא השמידה את הגרעין האיראני בפעולה צבאית. וכך, האחריות לביטחונה של ישראל עברה לידיו של בנט, שעה שאיראן היא על סף הפצצה. בניגוד לסוגיה הפלשתינאית – סוגיית הגרעין האיראני אינה יכולה להיות מושעית לאורך הקדנציה הזאת, כי אז אנו עלולים לאחר את המועד.

איני יודע מה אמר בנט לביידן בארבע עיניים, וכנראה שלא נדע זאת עוד שנים רבות. אני מצפה ממנו להבהיר לנשיא האמריקאי, שישראל נחושה למנוע את התגרענות איראן, והיא תעשה זאת בדרך האפשרית היחידה – האופציה הצבאית.

על בנט להכשיר לכך את הלבבות גם בישראל. פעולה נגד איראן עלולה לגבות מאתנו מחיר כבד. היא עלולה להמטיר עלינו מאות אלפי רקטות מלבנון, עזה ואיראן. אולם שום מחיר אינו גבוה יותר מהמחיר של איראן גרעינית. ואם אנו נרתעים מפעולה נגד איראן מפחד הרקטות הללו, קל וחומר שנרתע מפעולה נגד הרקטות תחת איום גרעיני איראני. מבחנו של מנהיג היא היכולת לקבל החלטה כזאת. זו החלטה בסדר גודל צ'רצ'יליאני ובן-גוריוני. זה מבחנו המנהיגותי הגדול ביותר של נפתלי בנט.

* הישג מדיני חשוב – מפגש הפסגה של ביידן ובנט מעיד על המשך הידידות העמוקה בין העמים, על כימיה בין שני המנהיגים ועל המשך התמיכה האמריקאית בישראל. תוצאות הביקור הן הישג מדיני חשוב לבנט ולישראל. עיקר ההישג הוא הצהרותיו של ביידן בנוגע לאיראן. בביקורו של הנשיא ריבלין בארה"ב התחייב ביידן שבמשמרת שלו איראן לא תהיה גרעינית. זו הייתה אמירה בעייתית, כי משמעותה הייתה שאם ייחתם הסכם שבו בארבע השנים הקרובות איראן לא תוכן להצטייד בנשק גרעיני – הוא עמד במילתו. הפעם הוא אמר דברים מפורשים – לעולם לא יהיה לאיראן נשק גרעיני. ומה שחשוב יותר הוא האמירה שעל השולחן יש אופציות נוספות זולת הדיפלומטית, ומשמעות הדבר היא אור ירוק לפעולה צבאית לסיכול תכנית הגרעין האיראנית, בין אם זו פעולה אמריקאית או ישראלית.

מה שלא נאמר עדין, הוא שאין די בכך שלא יהיה נשק גרעיני לאיראן, אלא שיש להרוס את תכנית הגרעין כולה, כלומר גם את מה שנעשה עד עתה. לא נאמר שיש להפסיק את ייצוא הטרור מאיראן. ולא נאמרה בפירוש המילה פעולה צבאית. אני מקווה מאוד, שבשיחה בארבע עיניים נאמרו דברים חד-משמעיים יותר.

במהלך ביקורו בארה"ב  התראיין בנט ל"ניו-יורק טיימס" והביע בבירור את התנגדותו למדינה פלשתינאית ואת תמיכתו בהמשך הבניה ביהודה ושומרון. אלו לא עמדותיה של ארה"ב ולא עמדותיו של ביידן, ואף על פי כן ההצהרה הזו לא העיבה על הצלחת הביקור. ביידן הסתפק באמירה רפה על תמיכתו בפתרון שתי המדינות, במה שנראה כמו יציאת ידי חובת השלכת עצם לפלג הפרוגרסיבי במפלגתו.  

* לראשונה מאז שמיר – בפעם האחרונה שבה ראש ממשלת ישראל ביקר בוושינגטון והכריז נחרצות על התנגדותו למדינה פלשתינאית – קראו לו יצחק שמיר. והשמים לא נפלו. לא אז ולא עכשיו. ומרצ בלעו גם את הצפרדע הזאת.

* שמחת החמוצים – כאשר פגישת ביידן ובנט נדחתה, עקב מתקפת הטרור העקובה מדם באפגניסטן, פרצה ברשתות החברתיות צהלת אושר, שמחה וגיל של הביביסטים החמוצים: "ביידן לא סופר את בנט… השפיל את בנט…" וכו'. אילו היה שמץ של אמת בכך, פטריוט ישראלי לא היה חוגג כל כך. הרי כאשר נתניהו המתין במשך שבועות לטלפון הגואל מביידן, אחרי שהספיק לצלצל כמעט לכל מנהיגי העולם, זה היה עלבון לכל פטריוט ישראלי. כך גם כאשר אובמה הפיץ תמונה שלו עם הרגליים על השולחן בשיחת טלפון עם נתניהו. אבל הכת הביביסטית אימצה את הסיסמה הבולשביקית לפיה ככל שיהיה יותר רע – יהיה יותר טוב, כלומר ככל שיהיה רע יותר למדינה, כך יהיה טוב יותר לנתניהו. הרי במשך שנות דור מוחותיהם נשטפו באמונה שהמדינה זה ביבי, ולכן מי צריך את המדינה הזאת אם נתניהו אינו ראש ממשלתה?

אולם למגינת לבם, שמחתם הייתה לשווא. אך טבעי היה שבמהלך מתקפת טרור כזו, מעייניו של נשיא ארה"ב יהיו מופנים בעיקר לטיפול בה. אך למחרת קיבל ביידן את בנט בכבוד מלכים, יצא מגדרו כדי להפגין את הידידות עמו ועם ישראל והצהיר הצהרה חשובה מאוד בנושא איראן. לשווא הם שמחו. בינתיים הם יוכלו להתנחם בכל נפטר חדש מהקורונה.

* תומך במחבל – גדעון לוי, התועמלן האנטי ישראלי, פרסם בשוקניה פשקוויל תמיכה במחבל שירה בראשו של לוחם מג"ב ובניסיון הרצח שביצע. לשיטתו, מדובר כאן ברודנים שמביאים חיילים לירות במפגינים תמימים ואיזו חוצפה – אפילו דרך חרך בחומה. הירי ב"מפגינים" הוא פשע, ואילו הירי של המפגינים מוצדק לחלוטין כי זו פעולה של הגנה עצמית. את תושבי עזה הוא מכנה, כהרגלו, תושבי "גטו עזה". אם הם גטו, ברור מי אנחנו בליהוק הבזוי של מכחיש השואה הזה.

דבר אחד התועמלן אינו מזכיר. לפני 15 שנה הסתיים "אקיבוש" ברצועת עזה, במחיר עקירה אכזרית של היישובים הישראלים, גירושם של אלפי יהודים מבתיהם – עד היהודי האחרון, החי או המת, ונישולם מאדמתם. היה זה פיילוט לבחינת הרעיון של נסיגה לקווי 4.6.67 וברור איך ייראה גוש דן אם נחזור עליו גם ביהודה ושומרון. ואז לוי יגדיר את אזרחי המדינה הפלשתינאית תושבי "גטו הגדה" כדי להצדיק את המשך הטרור שלהם נגד ישראל.

הפגנות הן אקט של אזרחים נגד השלטון. השלטון בעזה הוא של חמאס. כאן השלטון שולח את האספסוף ל"הפגנות" ליד גבולם עם ישראל. הכותרת של ה"הפגנות" היא צעדות "שיבה". זו תהיה הכותרת של ה"הפגנות" שממשלת המדינה הפלשתינאית תשגר אם ניסוג מיו"ש. כי מדינה פלשתינאית אינה פתרון למי שחלומם הוא "שיבה", כלומר הטבעת מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים. מדינה פלשתינאית היא מבחינתם שלב בתכנית השלבים של ערפאת, שנועדה להשמיד את מדינת ישראל.

* כת מסוכנת – במהלך ההצגה "עבדאללה שוורץ" בתיאטרון ראשל"צ ירד אבי קושניר אל האולם, ופנה לאחת הצופות בבקשה לעטות מסכה, כדי שניתן יהיה להמשיך ולהציג את ההצגה. הצופה סירבה והוצאה מן האולם.

מכחיש הקורונה אבישי מתיה התגולל על קושניר. להלן לקט מקצת מן המקצת של התגובות בדף הפייסבוק שלו: "התפשסטות חריפה ברמות של מגיפה… ה"המגיפה" [המירכאות במקור א.ה.] הזו חושפת את כל הצבועים, את כל הפשיסטים בארון, את כל הדגים המתים שנסחפים עם הזרם הכללי. פרוז'קטורים ענקיים של אור חושפים את כל החושך שהסתתר בין החריצים במשך עשרות שנים… מדינה רעה… הפכנו להיות רעים… מופע אימה… אני בטח ובטח הייתי יוצאת מהמקום איתה ביחד. אותו עניין לסלקציה שהולכת להיות בין תלמידים מחוסנים ולא מחוסנים… הדבר היחיד שמתפשט בקצב מסחרר זה הפשיזם. יותר ויותר אנשים מתגלים כזאבים בעור של כבש… תיאטרון בלהות… יש סרטון של מדען שאומר שבעזרת זריקה יבטלו את הרגש… חבל שהשאר נשארו באולם. טיפשים… כשהחרא צף, מגלים פרצופים אמתיים… המוזרקים איבדו את האנושיות… ניראה שיש מצב שבחומר של פייזר יש משהו שמגביר צייתנות וחוסר מחשבה… לאן הגיעה האנושות לתת תרבות…" וכו' וכו' וכו', כולל קריאה לחרם על כל המופעים של קושניר ושל כל אחד ממשתתפי ההצגה.

פשיסטים פשיסטים פשיסטים סלקציה. הפעם משום מה נעדרו מן התגובות הנאציזם, מנגלה ו"הטלאי הירוק". למה חשוב לי להציג זאת? כדי להראות שהעניין הוא לא רק החיסונים. הכת הזו מתנגדת לכל צעד של מאבק בקורונה.  

אני מכיר אישית מספר אנשים שאינם מתחסנים או שנמנעו מהתחסנות תקופה ארוכה, ודווקא לכן הם הקפידו הקפדת יתר על בדיקות, עטיית מסכה וריחוק חברתי. אני מכיר אחד מהם, שכאשר כבר הוסרה חובת המסכות, הוא המשיך לעטות מסכה במקומות סגורים או במפגשים עם אנשים, כיוון שהוא לא התחסן. אני חושב שמי שאינו מתחסן שוגה. אבל אם הוא אדם אחראי, עליו לגזור על עצמו חומרות רבות מעבר לנדרש.

הבעיה היא שרוב המתנגדים העקרוניים לחיסון, הם גם נגד מסכות, נגד ריחוק חברתי ובכלל משוכנעים שאין קורונה, שזו מזימה של שליטים לרדות בעמי העולם וכו'. והם מסיתים, והם אלימים, והם מנסים להשפיע על אנשים לא להתחסן ולשכנע אותם שהחיסון הוא ניסוי נאצי בבני אדם וכל סיפורי האימה של הכת. הנזק של הכת הזאת נורא ואיום.

* סיבת המוות – תקשורת המיינסטרים לא תספר לכם את זה, אבל ההרוגים בקאבול היו מחוסנים.

* החיץ הנדרש – בראיון ל"7 ימים" מיטיב להמחיש היועמ"ש לשעבר יהודה וינשטיין, שהיה ידיד קרוב של נתניהו ופרקליטו ומונה על ידו לתפקידו, מדוע אין זה ראוי שנאשם בפלילים יכהן כראש הממשלה. משנשאל על אותה תמונה מפורסמת, שבה ראש הממשלה לשעבר עומד בבית המשפט בפתח משפטו ותוקף את מערכת אכיפת החוק כששרי הליכוד מאחוריו, הוא לא רואה 'חולשת אנוש', אלא מתקפה חזיתית, פרועה וחסרת רסן על שלטון החוק. "מאוד לא אהבתי את זה. ראש הממשלה לשעבר הוכיח בהתנהלותו כי הוא באופן אישי אינו יכול לכהן כראש ממשלה תחת כתב אישום. הוא אינו מצליח להתרומם מעל המצוקה האישית שאליה נקלע והוא מאמין, כנראה באמת ובתמים, על לא עוול בכפו. הוא מגייס את הכוחות המוענקים לו כראש ממשלה להילחם את מלחמתו האישית שנראית בעיניו צודקת. בהתנהלותו זו הוא מוכיח שאינו מסוגל לשים את החיץ הנדרש בין כהונתו כראש ממשלה לבין נשיאתו בתואר הלא מחמיא 'נאשם'… יש לשים את החיץ הנדרש ולשים מחסום ליכולתו לשימוש בכוחו כראש ממשלה למטרותיו האישיות, ויהיו אלו צודקות בעיניו ככל שתהיינה".

החיץ הנדרש הוא חוק על פיו נאשם בפלילים לא יוכל לכהן כראש הממשלה. וינשטיין מתייחס בראיון גם לאולמרט ומבחין בין התנהגותו של אולמרט שהתפטר מתפקידו כשעוד היה רק בחזקת חשוד, לבין זו של נתניהו. וינשטיין היה גם פרקליטו של אולמרט. הוא סיפר שעל החלטתו של אולמרט להתפטר הוא שמע ברדיו. וינשטיין התקשר אליו ואמר שלו שהוא עשה טעות. תשובתו של אולמרט הייתה: "בנוסף להיותי אדם פרטי וחשוד, אני גם ראש ממשלה שחייב לשקול שיקולים ציבוריים. לא מתקבל על הדעת שכל פעולה שאעשה יבחנו אותה באספקלריה של חשוד ונאשם. עולמי רחב יותר מעולמו של אדם פרטי".

למיטב הכרתי, וינשטיין עושה הנחה גדולה לאולמרט. גם אולמרט, בדיוק כמו נתניהו, השתמש בכוחו כראש הממשלה בניסיון להסית את הציבור נגד מערכת המשפט. גם הוא, כמו נתניהו, התבכיין על "רדיפה", חזר עד לזרא על המסר הבכייני ש"רוצים להדיח ראש ממשלה מכהן" וגם הוא, כמו נתניהו, הפיץ תאוריות קונספירציה מטורללות על "תפירת תיקים". הוא טען שהימין הקיצוני עומד מאחורי ההאשמות נגדו, כדי לסכל את השלום שהוא עמד להביא על ישראל, כביכול. אז למה הוא התפטר? כי לא הייתה לו ברירה, אחרי ששרי ממשלתו ובכירי מפלגתו הורו לו את הדרך החוצה. כלומר, ההבדל אינו בין אולמרט לנתניהו אלא בין סביבתו של אולמרט שגילתה אחריות לאומית לסביבתו של נתניהו שהתקרנפה.

* האינטרס הציבורי של המלחמה בשחיתות – וינשטיין מתנגד להפרדה בין תפקיד היועמ"ש לתפקיד התובע הכללי. אחד הנימוקים המרכזיים שלו, הוא בדיוק הנימוק המצדיק את ההפרדה בין התפקידים. וינשטיין לא מבין מדוע דווקא הפוליטיקאים הם אלו שדורשים את פיצול התפקיד. בעיניו, בכך הם פוגעים בעיקר בעצמם. "זו בקשה המבקשת הלכה למעשה להסיר את הבלמים והאיזונים מדרכו של התובע, בהגשת כתב אישום נגד אותם פוליטיקאים עצמם. מפני שלא היה ולו מקרה אחד בתולדות המדינה שבו פרקליט המדינה סבר שאין מקום להגיש כתב אישום נגד פלוני, ואילו היועמ"ש החליט על הגשתו. אבל מקרים הפוכים – שבהם פרקליט המדינה סבר שיש להגיש כתב אישום, ואילו היועץ פסק אחרת – היו למכביר. ראייתו של היועץ רחבה יותר מראייתו של התובע, שברגיל היא חד-ממדית ואין לו אלא את אשר עיניו רואות. הדרישה לפיצול, מפי המבקשים זאת, מבקשת לנטרל את כוחו של היועץ המשפטי לממשלה בתחום המשפטי הפלילי, שדווקא בו עמדתו המאוזנת וראייתו הרחבה יותר הן שמספקות את הבלמים והאיזונים הנדרשים כל כך לפעולת התובע. מוקשה בעיניי שהבקשה לפיצול באה בעיקר מפי פוליטיקאים. היא מגלה קוצר ראות מובהק ומטריד. לו אני פוליטיקאי, הייתי מחרף את נפשי כדי למנוע את הפיצול המדובר". וינשטיין צודק בדבריו, אך מסקנתי הפוכה משלו. בעיניי, האינטרס הציבורי של מלחמת חורמה בשחיתות השלטונית מחייב הפרדה בין התפקידים, ולא עוד שהאיש שעובד עם ראש הממשלה והשרים באופן שוטף, יצטרך להחליט אם להגיש נגדם כתב אישום. הקשר ההדוק והעבודה המשותפת שלו אתם, מקשה עליו להיות נחרץ במלחמה בשחיתות.

וינשטיין מספר בראיון על היחסים הטובים ששררו בינו לבין נתניהו, שהיה מרשו בעבר, ועל שיתוף הפעולה הפורה ביניהם. "אלא שהאידיליה המושלמת הזאת נסדקה באחת, ווינשטיין יודע בדיוק מתי זה קרה – 28 בדצמבר 2015. ההסבר לכך פשוט: באותו יום הוא הורה לפתוח בחקירה נגד שרה נתניהו בפרשת המעונות, זו שכללה הזמנת ארוחות פרטיות על חשבון המדינה". הסיפור הזה ממחיש את ניגוד העניינים המובנה בין תפקיד היועמ"ש לתפקיד התובע הכללי.

* אל אנושיות – בחירתה של מרב מיכאלי להביא ילד לעולם, עוררה עליה חמת זעם בקרב הפמיניסטיות הרדיקליות שדוגלות ב"אל-הוריות", שראו בה מופת והנה היא "בגדה" בהן.

אידיאולוגיית האל-הוריות מעוררת בי סלידה. היא מעוררת בי סלידה גם כפמיניסט. כן, אני פמיניסט, וכפמיניסט אני חושב שאישה שאינה אמא אינה מגשימה מרכיב מרכזי במהותה כאישה.

אך למה לי לדבר על נשים? כגבר, אדבר על גברים. בעיניי, גבר שאינו אבא אינו מגשים מרכיב מרכזי במהותו כגבר. ובעצם, יותר משאני מגשים כאבא את מהותי כגבר, אני מגשים כאבא את מהותי כאדם. וכך גם אישה – בהיותה אמא היא מגשימה את אנושיותה.

בעיניי, אל-הורות כאידיאולוגיה, היא אל-אנושיות.

בעיניי זו "אידיאולוגיה" אגואיסטית ומפונקת.

הצו הקטגורי של קאנט: "עֲשֵׂה מַעֲשֶׂיךָ רַק עַל פִּי אוֹתוֹ הַכְּלָל הַמַּעֲשִׂי אֲשֶׁר, בְּקַבֶּלְךָ אוֹתוֹ, תּוּכַל לִרְצוֹת גַּם כֵּן כִּי יִהְיֶה לְחֹק כְּלָלִי". אם "אידאולוגיית" האל-הורות תהיה לחוק כללי, יהיה זה קץ האנושות.

* מיכאליזם – במקום להיאבק נגד העברית – היאבקו בעד שוויון מגדרי.

* מהי דרמה? – כותרת: "דרמה בעליון. רומן זדורוב שוחרר למעצר בית". ואילו הוחלט שלא לשחררו, מה הייתה הכותרת? "דרמה בעליון. רומן זדורוב לא ישתחרר".

* פסטיבל זדורוב – כשצפיתי בפסטיבל התקשורתי סביב המעבר למעצר בית של רומן זדורוב, שהורשע ברצח תאיר ראדה בכל הערכאות וכעת הוא ממתין למשפט חוזר, עם השידורים החיים מהמוקד בכלא שטה והמוקד בקצרין, נזכרתי בסטיקר הישן "היכונו לביאת המשיח". אפילו ללינוי אשרם לא הייתה כזו קבלת פנים. התחרפָנּוּ.

* הטובים לתקשורת – ארבעת העיתונאים שאני מעריך ביותר בתקשורת האלקטרונית הם עמית סגל, יאיר שרקי, קלמן ליבסקינד ומיכאל שמש. במקרה או שלא במקרה, אני מניח שלא במקרה, ארבעתם דתיים (שלושת הראשונים דתיים-לאומיים והרביעי חרדי). לכך בדיוק כיוון אורי אורבך במאמרו המיתולוגי ב"נקודה", 1987, "הטובים לתקשורת". ברור שכאשר הוא דיבר על "הטובים" הוא לא התכוון לעשבים שוטים מן הסוג של התועמלן שמעון ריקלין, אלא לעיתונאים מצוינים כמו אלה שציינתי.

טוב, ברור שאהוד יערי הוא בצמרת של הצמרת של העיתונאים המוערכים עליי, אבל זה קצת מקלקל לי את המסר.  

* בהזיות עצמי – אריאל זילבר הופיע במתחם צנובר שבגולן. זילבר בן 78, פה ושם התבלבל במילים, אבל האנרגיות… איזה אנרגיות! ועם כל הדבדואדודו והברות הג'יבריש למיניהן. הוא שר את כל הקלסיקות שלו, כשהוא מלווה את עצמו בקלידים ודני דורצ'ין מלווה אותו במפוחית וחצוצרה. והוא שר גם מעט משיריו החדשים, הפחות מוכרים. פה ושם קצת הטפות דתיות, אבל במידה. "רוצי שמוליק", "שמש שמש", "החברה להגנת הטבע", "הנה אנו המיואשים", "אנחנו במסך עשן", "תן לי כח", "אגדה יפנית", "ואני ראיתי ברוש", "בטי בם", "אני שוכב לי על הגב", "מיליארד סינים", "שרית הספרית" שהוא כתב ללהקת הנח"ל וזו הפעם הראשונה ששמעתי אותו שר בעצמו ועוד ועוד. איך הוא מסתדר עם כל שיריו מהתקופה החילונית? יש לו סיפור על ר' נחמן שאמר שכל השירים בלשון הקודש הם שירי קודש. והוא הסביר ששירי האהבה של גבר לאישה הם אלגוריה לאהבה של הקב"ה לעם ישראל. נו, אם זה מה שמאפשר לו להמשיך לשיר את שיריו המקסימים, אז למה לא? פה ושם הוא שינה את המילים. ב"אני שוכב לי על הגב" הוא החליף את "אני שוקע לאטי בהזיות על מין" ל"אני שוקע לאטי בהזיות עצמי". ב"חבר להגנת הטבע" הוא החליף את "משיכה מינית, משיכה פנימית" ל"משיכה פנימית, משיכה פנימית". וב"מיליארד סינים" במקום "בין הסדינים שלי החדשים מקיים עם האישה שלי יחסים" – "בין הסדינים שלי החדשים לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה". אבל למה? הרי זה עם האישה שלך!

והיה גם קטע הזוי. הוא שר עם כל הלב, אקפלה, את "להתראות במבול הבא", שירו האקולוגי, ופתאום הוא עצר באמצע השיר והתחיל לצעוק בגרון ניחר שכל מה שהוא כתב בשיר זה שטויות, שאין שום התחממות כדור הארץ, שזאת "דת חדשה" ומשקרים לנו וכו'.

אבל בסך הכל – זאת הייתה הופעה נפלאה, תחת שמי הגולן היפים. יופי של דרך לסיים את השנה היוצאת.

* אם לא ייצא לנו לדבר – ביי! ואם לא ייצא לנו לדבר עד החג – שתהיה שנה טובה!

… ואם ייצא לנו לדבר עד החג – שתהיה שנה רעה?

          * ביד הלשון

ראש צורים – את הפינה הקודמת הקדשנו לקיבוץ הדתי עין צורים, שהוקם מחדש בחבל לכיש אחרי שנפל בתש"ח, כאחד מיישובי גוש עציון.

לאחר שחרור גוש עציון במלחמת ששת הימים, הוקם במקום בו ישב עין צורים המקורי, קיבוץ חדש, אף הוא של תנועת הקיבוץ הדתי – ראש צורים, המנציח בשמו את עין צורים המקורית. השם לקוח מנבואת בלעם: "כִּי-מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְבָעוֹת אֲשׁוּרֶנוּ, הֶן-עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב".

ראש צורים עלה לקרקע בטו באב תשכ"ט, יולי 1969.

תיקון טעות בפינה על עין צורים: כתבתי על פינוי הנשים והילדים מיישובי גוש עציון. כוונתי הייתה לאימהות והילדים. נשים שלא היו אימהות נשארו להגן על היישובים, לצד הגברים.

* "חדשות בן עזר"

איש השנה תשפ"א – נפתלי בנט

לאורך כל מערכת הבחירות לכנסת ה-24, התרוצץ נפתלי בנט, מנהיג ימינה, בכל רחבי הארץ, התראיין אינספור פעמים בכל כלי התקשורת, ובכל הזדמנות חזר על הבטחת הבחירות מס' 1 שלו ושל מפלגתו, ליבת המסר שלהם – אנחנו נמנע סיבוב בחירות חמישי.

הוא הציג את סכנת סיבוב הבחירות החמישי כלא פחות מאסון לאומי, אסון כלכלי, אסון משילותי, סכנה של הידרדרות לאנרכיה, עוד שנה ללא תקציב מדינה. הוא הישיר מבט לאזרחי ישראל והתחייב לעשות הכל כדי שלא יהיה סיבוב בחירות חמישי. הוא התחייב שלא יהיה סיבוב חמישי, כי ימינה תמנע זאת.

המסר מס' 2 של בנט בבחירות היה: "אנחנו לא מחרימים אף אחד". גם על כך הוא חזר יום אחרי יום, פעמים רבות ביום, במפגשים עם בוחרים, בחוגי בית ובראיונות לתקשורת. הוא הציג את המסר הזה כייחוד של ימינה. כולם מחרימים אלה את אלה – אנחנו היחידים שלא מחרימים אף אחד.

למה הוא היה צריך לומר זאת? כי המסר השלישי שלו היה, שאנחנו באים להחליף את נתניהו, שעליו ועל שלטונו הוא מתח ביקורת חריפה. המסקנה המתבקשת מן הביקורת הייתה הודעה שהוא לא יישב עם נתניהו, כפי שהתחייבו תקווה חדשה וישראל ביתנו. המסר שלו היה הפוך: אלה מחרימים את נתניהו, אלה מחרימים את לפיד, זה מחרים את ההוא וההוא מחרים את זה. אנחנו אחרים. אנחנו לא מחרימים אף אחד.

מניעה בכל מחיר של סיבוב חמישי, אי החרמה של אף אחד וחתירה לסיום שלטונו של נתניהו – אלה היו המסרים של בנט, עמם הוא פנה אל הבוחר, להגשמתם הוא ביקש ממנו מנדט.

ימים ספורים לפני הבחירות בנט מעד. במפגן של חוסר מנהיגות, הוא הלך לקנוסה – לערוץ התעמולה של נתניהו, ערוץ 20, והתחייב לא להקים ממשלה בראשות לפיד ולא ברוטציה עמו. הוא נראה מפוחד ומבוהל, וכמי שכפאו שד סתר לחלוטין את אחד המסרים המרכזיים שלו – לא להחרים אף אחד. כשראיתי אותו חותם על המסמך הזה, דימיתי לנגד עיניי את התמונות של חטופי דעא"ש מצהירים הצהרה שהוכתבה להם, כשהם יושבים על ברכיהם, ובריון מזוקן מניף מאכלת מעל ראשם.

ונשאלת השאלה – כאשר יש סתירה בין הצהרה חד פעמית לבין המסר שעליו חזר מנהיג אלפי פעמים, איזו התחייבות חזקה יותר? החד-פעמית, או ליבת המסר?

דומני שהתשובה ברורה. ברור שהמסר לא להחרים, שהיה מסר מרכזי כל כך, תקף יותר מהצהרה חד פעמית הסותרת אותו. ובמיוחד, כאשר המשמעות של כיבוד ההצהרה החד-פעמית הייתה סותרת את המסר המרכזי, כלומר מביאה בוודאות לסיבוב בחירות חמישי.

אך האם באמת אותה הופעה מבישה בערוץ 20 הייתה התחייבות?

בנט לא קרא התחייבות בלתי מותנית. הוא הציג הסכם דו צדדי עם נתניהו. על פי ההסכם, הוא מתחייב לא להקים ממשלה עם לפיד בתנאי שנתניהו מתחייב לא להקים ממשלה עם רע"ם. נתניהו לא חתם על כך, כמובן, ולכן ההסכם כולו אינו תקף.

הטענה נגד בנט שהפר את התחייבותו לבוחר היא שקר אחד גדול. הוא היה נאמן להתחייבותו לבוחרים הרבה יותר מרוב הפוליטיקאים.

כאשר בנט הציג את ההסכם המותנה – התחייבות הדדית שלו ושל נתניהו, הוא ידע היטב מה הוא עושה. הוא ידע שנתניהו לא יתחייב לכך. כי ליבת האסטרטגיה של נתניהו הייתה הקמת ממשלה עם רע"ם.

רע"ם היא הבייבי של נתניהו. רע"ם היא הסטארט-אפ הפוליטי של נתניהו. רע"ם היא בת טיפוחיו של נתניהו. הוא טיפח וליטף אותה במשך שנתיים, הבטיח לה הבטחות מרקיעות שחקים והביא אותה לפילוג הרשימה המשותפת, והליכה לבחירות בנפרד, כדי להצטרף לממשלתו של נתניהו.

נתניהו הבין שהוא איבד סופית את הרוב היהודי בכנסת. אחרי שלושה סבבים הוא הבין שאין לו שמץ של סיכוי להקים קואליציה על טהרת מפלגות ציוניות. ואחרי שהכיש את כחול לבן, לאחר שקפצה להציל אותו אחרי כשלונו בסיבוב השלישי, הוא ידע שאף אחד לא מאמין לו ולחתימת ידו ואף מפלגה לא תחזור על הצעד של כחול לבן. והוא הכין את נשק יום הדין – רע"ם. אמנם אין לו רוב בכנסת, אבל מפלגות הימין תלכנה אתו, ואליהן תצטרף רע"ם והרוב שלו מובטח. ואכן, על פי תוצאות הבחירות, היה לימין + רע"ם רוב. נתניהו היה משוכנע שיש לו ממשלה.

הרי בפגישה לפני הבחירות עם מנהיגי מחאת העצמאים, שהוקלטה בסתר, אמר להם נתניהו שהחרדים וסמוטריץ' מצביעים לפי מה שהוא רוצה. היה לו ברור שהם ילכו אתו לממשלה עם רע"ם, במיוחד אחרי שהוא פעל במרץ בלתי נדלה לכניסת מפלגת הציונות הדתית לכנסת. רע"ם הייתה תעודת הביטוח של שלטונו.

ואכן, מיד לאחר הבחירות רע"ם התייצבה, ועמדה להצטרף לממשלת נתניהו-ימין-חרדים.

הסיבוב הרביעי, כמו שלושת קודמיו, הסתיים ללא הכרעה. בפני נפתלי בנט עמדו שתי אפשרויות – ממשלה עם נתניהו והימין וממשלה עם גוש השינוי. בנט בחר בגוש נתניהו. הוא התחייב לנתניהו שהוא הולך אתו, ושבע האצבעות של ימינה מובטחות לו. משמעות נכונותו ללכת לממשלת נתניהו, הייתה שהוא מוכן לממשלה עם רע"ם. כיוון שהוא התחייב למנוע בכל דרך סיבוב חמישי, הוא היה מוכן להכשיר ממשלה עם רע"ם. אגב, כאשר בנט התחייב להביא לנתניהו 7 אצבעות, הוא ספר גם את עמיחי שיקלי, שתמך בממשלת נתניהו עם רע"ם.

בניסיונו להקמת הממשלה היו לנתניהו סיעות הליכוד, רע"ם, ימינה, ש"ס ויהדות התורה. יחד – 58 ח"כים. מי שחסרו לנתניהו היו חברי סיעת הציונות הדתית. לפתע הסתבר לנתניהו, שסמוטריץ' לא תמיד מצביע איך שהוא, נתניהו, רוצה.

נתניהו עשה מאמץ אדיר להשפיע על הציונות הדתית. הוא הפעיל מכבש לחצים על רבני הציונות הדתית לשכנע את סמוטריץ' ללכת אתו. הוא יזם פגישה בין מנסור עבאס לרב דרוקמן. הוא שכנע את הרב טאו והרב שמואל אליהו לתמוך בממשלה עם רע"ם. הרב טאו פסק שאבי מעוז, נציג נועם בציונות הדתית, יתמוך בממשלה. לנתניהו היו כבר 59 ח"כים. גם זה לא מספיק. הלחץ על סמוטריץ' התגבר. עבאס נשא נאום חצי ציוני בשידור חי שבו קרא נוסח מוסכם מראש עם נתניהו. לפני השידור נתניהו שלח את הנוסח לסמוטריץ', להערות. אך כלום לא עזר. סמוטריץ' עמד במריו וסיכל את הקמת ממשלת נתניהו.

במצב הזה, כל מנהיג אחר זולת נתניהו היה מפנה את מקומו לטובת מנהיג אחר מן הליכוד. מנהיג כזה, כל אחד ממנהיגי הליכוד, היה מקים בתוך 24 שעות ממשלת ימין-מרכז רחבה, יציבה, ללא רוטציה, לארבע שנים. אבל כאשר על נתניהו לבחור בין האינטרס הפרטי לבין האינטרס המפלגתי, הגושי והלאומי, הוא לעולם יעדיף את האינטרס האישי.

ברגע שנגוז הסיכוי להקמת ממשלת ימין-רע"ם, מפלגות לשון המאזניים, רע"ם וימינה, נדרשו לחשב מסלול מחדש.

רע"ם לא פירקה את הרשימה המשותפת ורצה לבחירות במצע אזרחי, כדי להיות באופוזיציה. המסר שלה לבוחריה היה שהיא תצטרף לממשלה כדי לקדם את הצרכים האזרחיים והכלכליים של אזרחי ישראל הערבים. ברגע שהסיכוי של נתניהו להקים ממשלה נגוז, הם הרגישו משוחררים להצטרף לממשלת השינוי.

מה האפשרויות שעמדו בפני נפתלי בנט במצב הזה? על כף אחת של המאזניים עמדה התחייבותו למנוע סיבוב חמישי, התחייבותו לא להחרים אף אחד ולהחליף את נתניהו. על הכף השניה עמדה הצהרה חד פעמית בערוץ טלוויזיה זוטר, שהייתה צד בהסכם עם נתניהו, שנתניהו לא חתם עליו ולכן לא היה לו תוקף. איזו כף כבדה יותר?

על כף אחת של המאזנים עמד האינטרס הלאומי למנוע אנרכיה ואסון כלכלי ופוליטי. על הכף השניה עמד האינטרס האישי של נתניהו, המנהיג שרודף אותו, שפוגע בו, שמסית נגדו במשך שנים. איזו כף כבדה יותר?

בנט בחר במובן מאליו – ממשלת השינוי. המפלגה הגדולה במחנה השינוי הייתה יש עתיד. ניתן היה לצפות שתקום ממשלה בראשות לפיד. אך בנט בא בגישה אחרת. הוא הסביר שבבחירות לכנסת היה רוב גדול לימין. זו עמדת רוב העם. הוא מוכן לממשלת אחדות עם השמאל והמרכז, אך כזו שתבטא את עמדת הרוב הימני. וכך נקבעה ממשלה פריטטית, בין ימינה ותקווה חדשה לבין מפלגות המרכז, השמאל וישראל ביתנו הימנית. וכך נקבעה הרוטציה בין בנט ללפיד.

****

האם זה דמוקרטי שראש מפלגה בת 7 מנדטים, שהצטמצמה ל-6 מנדטים בפועל, יהיה ראש הממשלה ולא מי שעומד בראש מפלגה בת שלושים מנדטים?

השאלה הזאת היא היתממות, של מי שכביכול אינם מכירים את המשטר הפרלמנטרי. אם מפלגה תקבל 59 מנדטים אבל אף מפלגה לא תהיה מוכנה להצטרף אליה לקואליציה, היא לא תהיה מפלגת השלטון. ראש הממשלה הוא מי שקיבל את תמיכת רוב סיעות הכנסת. האיש הזה הוא בנט. הוא ראש הממשלה החוקי של ישראל ובחירתו לראשות הממשלה היא דמוקרטית לעילא ולעילא.

שאלה אחרת היא האם לראש מפלגה קטנה כזאת יהיו כוח פוליטי ואוטוריטה להנהיג את הקואליציה שלו. את התשובה לשאלה הזו נוכל לדעת בשנתיים הבאות. העתיד גם יוכיח האם ניתן לקיים ממשלה שאין בה אף מפלגה גדולה. האם ניתן לקיים ממשלה כל כך מפוצלת אידיאולוגית, מימינה ועד מרצ ורע"ם. האם ניתן לקיים ממשלה כאשר העומד בראשה הוא ראש הסיעה הקיצוניות יותר (במקרה הזה – לימין); שניצבת בקצה ספקטרום הדעות בקואליציה.

****

בנט נכנס לתפקידו, תחת מסע הסתה ברוטלי, מסע של שקרים, מסע של הגחכה וגימוד, מסע של ניסיון בכל דרך להכשיל אותו. מסע שאותו מובילה תעשיית השקרים וההסתה של נתניהו. מסע כזה לא היה בתולדות מדינת ישראל. את כל הרזומה של התעשיה, ואת כל הניסיון שצברה במסעות הציד והרדיפה שלה נגד ריבלין, מנדלבליט, אלשייך, סער, גנץ ואחרים; את כל הניסיון העשיר שלהם בהפצת שנאה, הם ריכזו ביתר שאת נגד בנט.

לא זו בלבד שבנט לא קיבל, כמקובל, מאה ימי חסד. הוא לא קיבל אפילו מאה שניות של חסד. במופע אימים חסר תקדים, כאשר עלה בנט לשאת את נאום ההשבעה של ממשלתו – החלה התפרעות אספסופית של הח"כים מהליכוד, הכהניסטים ועוזריהם והחרדים, שהשתוללו מרגע שהוא פתח את פיו ועד שסיים את דבריו, בצרחות, קללות וגידופים. ומאז, כל אימת שראש הממשלה עולה על הדוכן לשאת את דבריו, אספסוף הח"כים הזה משתולל ומתפרע.

לא, זה לא כיוון שבנט כביכול בגד בבוחריו. זה לא כיוון שבנט עומד בראש סיעה של 6 ח"כים. זה לא כיוון שהוא הקים קואליציה עם רע"ם. יש סיבה אחת ויחידה להשתוללות ולהסתה חסרות הרסן נגדו. הסיבה היא עצם העובדה שהוא ראש הממשלה ולא נתניהו. פולחן האישיות שהנהיג כאן נתניהו, לפיו "המדינה זה אני", מביאה המונים לאמונה שהחלפת נתניהו היא החלפת המדינה ומי שמעז להיות ראש ממשלה במקום נתניהו הוא בוגד במדינה וחותר תחתיה. ודי בכך כדי להבין עד כמה מסוכן היה המשך שלטונו של נתניהו ועד כמה הכרחית החלפתו.

****

מאז מהפכת "גוש אמונים" בשנות השבעים, קיים בתוך הציונות הדתית אתוס על כך שהציונות הדתית מאסה בתפקיד משגיח הכשרות בקרון הרכבת, וכעת הם חותרים להיות נהג הקטר.

מי שהגשים את החזון הזה היה בנט. הוא שבר את תקרת הזכוכית בכך שהוא המנהיג הראשון מן הציונות הדתית שהגיע לשלטון. בנט הוא ראש הממשלה הדתי הראשון בישראל.

בעיניי, כיהודי מסורתי אך לא דתי, זו בשורה חשובה לחברה הישראלית. קל וחומר שזו בשורה חשובה לציונות הדתית.

אך דווקא בקרב חלקים מן הציונות הדתית, מסע ההסתה נגד בנט הוא העוצמתי ביותר. נגדו, ונגד מי שמעז לתמוך בו. ביום פגישתו עם הנשיא ביידן, העלה חנוך דאום בפייסבוק את תמונתו של בנט, עטוף בטלית והתפילין כרוכים על זרועו ועל ראשו, בתפילת שחרית. דאום הציג זאת בגאווה על ראש הממשלה הדתי הראשון, שמתפלל בבוקר פגישתו עם נשיא מעצמת העל. אני מתבייש לצטט את מבול הנאצות והגידופים האוטומטיים נגד בנט ודאום, שלא היו מביישים שום תעמולה אנטישמית.

אני מאמין בבנט. לא בחרתי בו, אך אני מאמין שיהיה ראש ממשלה טוב, שינהיג את מדינת ישראל בהצלחה ויעמוד בהצלחה באתגרים הקשים והרבים שעמם הוא מתמודד, בכל תחומי החיים. בנט כבר מבין, שהרבה יותר קל לכתוב מן הטריבונות ספרים פופוליסטיים ויהירים עם מרשם יומרני של "כך מנצחים מגפה", מאשר להתמודד בפועל עם מגפה קשה, שאף מנהיג של אף מדינה עוד לא מצא את הדרך לגבור עליה. הוא מנהל את הממשלה באופן ענייני, ממוקד מטרה, בשיתוף פעולה פורה עם עמיתיו, במסירות ובאחריות. ואני מאמין בהצלחתו להוביל את מדינת ישראל למקום טוב הרבה יותר מהמקום שבו הייתה ביום שהוא קיבל את האחריות להנהגתה.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 8.7.21

* נתניהו נגד מדינת ישראל – כותרת כתב האישום נגד נתניהו היא: מדינת ישראל נגד בנימין נתניהו. כותרת הצבעתו נגד חוק האזרחות: בנימין נתניהו נגד מדינת ישראל.

* מי שמסוגל – מי שמסוגל לא להעביר תקציב כדי לגנוב את הרוטציה מסוגל להצביע נגד ביטחון המדינה כדי "להביך" את הממשלה.

* את מי הוא הביך – אילו הצבעתו האנטי ציונית של נתניהו הייתה מפילה את הממשלה, גם אז היא הייתה בזויה, אבל לפחות היה לה היגיון פוליטי כלשהו. הנה, ההצבעה אמנם מבישה אבל היא הייתה למען הישג של הפלת הממשלה. אבל מה הוא הרוויח בהצבעה האנטי ישראלית? סיפוק רגעי על שהצליח להביך את הממשלה? הרבה יותר מכך הוא הביך את עצמו. הוא הוכיח עד כמה צדק כל מי שטען שהוא מכפיף כל אינטרס לאומי לאינטרס הפרטי שלו. עכשיו כולם ראו לו. עסקן קטן ונקמן גדול.

* כצאן – ההצבעה של גוש ביבי יחד עם הרשימה המשותפת נגד האינטרס הלאומי, הייתה שעתו הקטנה של כל אחד מהח"כים באופוזיציה. כולם הצביעו נגד מצפונם ומילאו הוראה בלתי ציונית בעליל. כולם הצביעו נגד הציונות ובעד הביביזם. עדר כבשים שהולך כצאן למדמנה של רקב וסיאוב. לא היה אפילו צדיק אחד בסדום.

וכאשר החוק הציוני, שנועד להגן על ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, לסכל את המלחמה הדמוגרפית נגדה ולהגן על ביטחון ישראל, ערימת הסמרטוטים של גוש ביבי ושותפיהם מהרשימה המשותפת פרצו בהפגנת צהלות ותשואות כאילו זה עתה התבשרנו על החלטת כ"ט בנובמבר. חרפה!

* אי אמון קרימינלי – לא מפתיע שהגוש של הנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים, הציע הצעת אי אמון קונסטרוקטיבית בממשלה והציג כמועמד לראשות הממשלה בהצבעה הזאת את העבריין המורשע והאסיר המשוחרר אריה דרעי. יותר משהייתה זו הצעת אי אמון קונסטרוקטיבית, הייתה זו הצעת אי אמון קרימינלית. ומי עוד הצביעה בעד דרעי כראש הממשלה? הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. גוש ביבי&טיבי.

* נגד החוק של עצמם – ברור שהסיבה לפיגוע של נתניהו נגד מדינת ישראל, בהצבעת הגוש שלו נגד האינטרס הלאומי, נבעה אך ורק מאינטרס אישי של עסקן קטן ונקמן. אבל ללא בושה הוא גם המציא נימוקים "ענייניים", כביכול, נגד החוק שפתאום הוא "מחורר". הרי זה בדיוק החוק שהוא הציג לכנסת מדי שנה במשך 12 שנים. הרי זה בדיוק החוק שממשלתו אישרה רק בחודש שעבר והגישה אותו להצבעה בשבוע האחרון לכהונתה.

ועכשיו נתניהו הציע לקואליציה עסקה להצבעה יחד בעד חוק יסוד הגירה. הרי ברור שזאת עוד הונאה ביביסטית, כמו ההסכם הקואליציוני עם כחול לבן בשנה שעברה, כמו הרוטציה עם גנץ, כמו כל הצעות הרוטציה שהנוכל שיגר לכל עבר בחודש שעבר. ברור שזה תרגיל נכלולי; הצעה שהוא אינו מהרהר אפילו על האפשרות לכבד אותה. הרי כבר כולם יודעים שלחתום על הסכם עם נתניהו זה כמו לחתום על הסכם עם ערפאת.

* משפט שלמה – הגישה של גוש ביבי למדינת ישראל, היא כשל האישה במשפט שלמה שאמרה: "גזורו".

* המנדט של שיקלי – עמיחי שיקלי מתיימר להיות הנציג האותנטי של מצביעי ימינה ושל המנדט שקיבל מבוחריו. האם מצביעי ימינה נתנו לו מנדט לפתוח את שערי הארץ ל"שיבה שקטה" ולחדירת מחבלים ומפגעים, כאזהרת השב"כ, בהצבעה משותפת עם עופר כסיף, כאשר הוא לשון המאזניים וקולו הוא המכריע?

* אופוזיציה נאמנה – אילו נתניהו היה מצליח בניסיונו להקים את הממשלה עם רע"ם, גם אז רע"ם לא הייתה תומכת בחוק האזרחות. אבל לא היה שום ספק שהחוק יעבור כיוון שימינה, תקווה חדשה, ישראל ביתנו, יש עתיד וכחול לבן היו מצביעים, כמובן, בעד החוק כפי שנהגו תמיד. כי הם היו אופוזיציה נאמנה ואחראית, אופוזיציה לממשלה, לא למדינה.

* גזרו ושמרו – מכחישי תמיכתו של נתניהו בהתנתקות מכחישים היום את ניסיונו להקים ממשלה עם רע"ם. בקרוב הם יכחישו שהוא הצביע נגד חוק האזרחות.

זכרו איפה קראתם על כך לראשונה.

* בקוצר ידכם – תגובתו של ביאליק להצבעה המחפירה של גוש ביבי:

רְאִיתִיכֶם שׁוּב בְּקֹצֶר יֶדְכֶם וּלְבָבִי סַף דִּמְעָה.

אֵיכָה דַלֹּתֶם פִּתְאֹם, אֵיכָה חֲדַלְתֶּם יֶשַׁע!

אֵיכָה נֶעֱזַבְתֶּם בָּדָד, אֹבְדֵי עֵצָה וּנְתִיבָה,

לְלֹא מְחוֹנֵן וּמֵשִׁיב נֶפֶשׁ וּלְלֹא מְכוֹנֵן צָעַד.

אֵיכָה דַלֹּתֶם פִּתְאֹם, אֵיכָה חֲדַלְתֶּם יֶשַׁע!

אֵיכָה נֶעֱזַבְתֶּם בָּדָד, אֹבְדֵי עֵצָה וּנְתִיבָה! –

רְאִיתִיכֶם שׁוּב בְּקֹצֶר יֶדְכֶם וּלְבָבִי סַף דִּמְעָה.

* קואליציה בעייתית – ההצבעה על חוק האזרחות הוכיחה עד כמה הקואליציה הזו, עם רע"ם ומרצ, בעייתית, בלשון המעטה. הפשרה שקיצצה בחוק המינימליסטי הזה, כדי שרע"ם ומרצ יתמכו בשאריותיו, ולבסוף ח"כים מרע"ם, בחוצפתם, נמנעו, מדאיגה מאוד. היא מדאיגה במיוחד לנוכח העובדה, שלראשונה בתולדות המדינה מול הממשלה עומדת אופוזיציה שאינה נאמנה למדינה, ומצביעה נגד האינטרס הלאומי כי המחויבות שלה היא לאינטרסים זרים.

הפשרה של איילת שקד עם מרצ ורע"ם הייתה משגה. אמנם היא נועדה להציל מה שניתן מהחוק לנוכח ההתנהלות הבוגדנית של האופוזיציה הביביסטית, אבל מה הייתה התוצאה? גם סירסה את החוק, גם התבזתה וגם החוק לא עבר. עדיף היה להביא את החוק המקורי מתוך ידיעה שהאופוזיציה-למדינה תפיל אותו.

עסקת החבילה עם רע"ם מבוססת על כך שרע"ם תקדם את הנושאים האזרחיים של ערביי ישראל ותניח בצד את הנושאים הלאומיים, מדיניים. אך מה לעשות, ובנושא הלאומי הזה הם רואים גם נושא אזרחי. הם צריכים להבין שאי אפשר לאחוז במקל בשני קצותיו. הם השיגו הישגים נאים עבור הציבור שלהם, ואינם יכולים להצביע נגד הממשלה ונגד האינטרס של מדינת ישראל.

ההתנהגות של מרצ היא ילדותית. הם חושבים שהם עדין תנועת מחאה או אופוזיציה עקרה. הם קיבלו אחריות על תחומים חשובים ביותר כמו הבריאות ואיכות הסביבה, אך הם מוכיחים שהם חסרי אחריות. הם חייבים להבין שכעת, כשהם אחראים על ביטחון המדינה, הם אינם יכולים להמשיך לדקלם את סיסמאות זהבה גלאון. והם אינם יכולים לשבת בממשלה ולפעול נגדה, ורק אחרי ויתורים ופשרה לא להצביע עם ביבי נגדה.

אם רע"ם ומרצ לא יתעשתו, הממשלה הזו לא תאריך ימים.  

* מלכוד 21 – במצב שנוצר וכדי לא לעמוד מדי שנה, או מדי חצי שנה, או מספר פעמים בשנה בפני אותה פארסה, יש לפעול לאלתר לחקיקת קבע שתעגן את מדיניות ההגירה של ישראל וההגנה על מהותה כמדינת הלאום של העם היהודי. אבל איך אפשר לחוקק חוק כזה, כאשר רע"ם ומרצ לבטח יתנגדו לו והאופוזיציה-למדינה בוודאות תצביע נגדו?

* עושה שבת לעצמה – יום אחרי הפארסה עם רע"ם, שחוק האזרחות נפגם בהסכם אתם ובסוף מחציתם הבריזו ונמנעו בהצבעה, שוב רע"ם עושה שבת לעצמה, ומסרבת לתמוך בהצעת חוק לביטול פטור לבנות ששיקרו בהצהרת דתיות ושוחררו. כיוון שהערבים בכלל ובנות ערביות בפרט, אינם מחויבים בגיוס ואף לא בשירות לאומי, הם אפילו לא יכולים להצדיק זאת כדאגה לציבור שלהם.

כך זה לא יכול להימשך. תמיד טענתי שאם כבר מסמיכים ממשלה על מפלגה כזאת, עדיף שתהיה בקואליציה ולא שתתמוך מבחוץ, כיוון שכאשר היא בחוץ, יתנהל עמה מו"מ קואליציוני על כל הצבעה בכנסת וועדותיה. אבל הם נכנסו לקואליציה, מביאים הישגים יפים לציבור שלהם, ומרשים לעצמם לפרוע את המשמעת הקואליציונית דרך קבע.

ושוב, גם בנושא הזה, האופוזיציה מתנהגת בחוסר אחריות. מצביעים נגד חוק צודק ונכון, שהם תומכים בו (לפחות הליכוד), רק בשל הגישה ההזויה על פיה אין ענייניות והאופוזיציה היא אוטומטית נגד הממשלה בכל הצבעה.

במצב שנוצר הממשלה נאלצה למשוך את החוק בחזרה כדי לא להפסיד בהצבעה.

* איפה תתאחדנה המשפחות – מתנגדי חוק האזרחות, שמגדפים אותו בכינויים כמו "גזענות", נושאים על נס את הזכות של כל אדם להינשא עם בחירת לבו. הם מבטאים שיח זכויות צר, המתעלם משיקולי הכלל, שיקולים לאומיים וביטחוניים. כן, זו לא בושה להגן על זהותה היהודית של ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, באמצעות הבטחת רוב יהודי מוצק לדורות. אני תומך בפשרה טריטוריאלית וויתור כואב על חבלי מולדת, ובשבילי זה כמו לגדוע איבר מן הגוף, כיוון שאלה אזורים עתירי אוכלוסיה ערבית, שמהווים איום דמוגרפי עלינו. קל וחומר, שאתמוך ללא סייג בהגנה על שערי הכניסה של המדינה, כך שלא נאפשר כניסה המונים של בני עם האויב הנלחם נגדנו על אותה ארץ. זאת, עוד בלי לדבר על האיום הביטחוני של כניסת מחבלים, כפי שקרה בעבר ועלה בחיי אזרחים ישראליים. אין מדינה בעולם שמאפשרת כניסת נתיני מדינת אויב לתחומיה, גם לא במסגרת איחוד משפחות.

איחוד משפחות? בבקשה. אם גבר מרהט רוצה לשאת אישה משכם, או אישה מאום-אל-פחם רוצה להינשא לגבר מרמאללה, איש אינו מונע זאת מהם. יתכבדו, ויבנו את בתיהם בשכם או ברמאללה. למה הם מתעקשים להישאר במדינה שהם טוענים שהיא מדינת אפרטהייד, שמדכאת אותם ומפלה אותם בלה בלה בלה ואף להביא למדינה הנוראה הזאת את בנות ובני זוגם? למה שלא יבנו אתם את ביתם ברשות הפלשתינאית, שאולי תהיה למדינה פלשתינאית, שבה הם יהיו הרוב, ששפתה היא שפתם, שתרבותה היא תרבותם, שהם לא יהיו מנוכרים אליה ולא יחושו אזרחים סוג ב' כפי שהם טוענים שהם בישראל?

* על פשרת אביתר – כאיש התיישבות וכמי שמאמין בהתיישבות כערך ציוני מרכזי, אני שולל התיישבות פיראטית, שלא כחוק וללא אישור הממשלה. כפי שאיני יכול להשתלט פתאום על שטח ולבנות בית, קל וחומר שלא יכול לקום כך יישוב. זה ההבדל בין מדינת חוק לאנרכיה.

לכן, ביום שבו עלו המתיישבים לאביתר ללא אישור, או לכל המאוחר למחרת, נכון היה לפנות אותם. לא כי לא ראוי ליישב את המקום, אלא כי יש לשמור על שלטון החוק.

למרבה הצער זה לא קרה, והמאחז הלך והתעצם וקמה ממשלה חדשה בראשות בנט. לאפשרות של עקירת המאחז, לא הייתה כל היתכנות בסיטואציה הפוליטית שנוצרה. בעיניי, במצב שנוצר, פשרת אביתר היא המוצא הטוב ביותר.

דבר ראשון, תושבי המאחז עזבו אותו בהסכמה. וכך, בלי שימוש בכוח, עבר המסר שאנשים אינם יכולים לעלות על גבעה, להכריז על עצמם שהם יישוב והדבר יתקבל. מצד שני, יישאר שם כוח צבאי, הן כדי להגן על הציוד אך בעיקר כדי להבטיח את הביטחון בציר המרכזי והחשוב הזה, במקום שבו נרצחו שני ישראלים בפיגועים. ולגבי הקמת יישוב חדש – סוכם על ביצוע סקר קרקע כדי לוודא האם מדובר בקרקע פרטית של פלשתינאים או באדמות מדינה. אם הקרקע פרטית – אין לאשר את ההתיישבות במקום. ולמעשה, גם המתיישבים חתמו על כך. אם זו אדמת מדינה, יקום שם יישוב.

אם יקום שם יישוב, יהיה זה היישוב הראשון ביהודה, שומרון ובקעת הירדן של ממשלת בנט. ב-12 שנות כהונתו של נתניהו לא קם ביהודה, שומרון ובקעת הירדן ולו יישוב אחד (אמנם דפי המסרים של תעשיית השקרים מספרים שממשלת נתניהו הקימה את עמיחי. הם "שוכחים" שהיא פשוט העתיקה את עמונה לעמיחי).

* אתם תבטיחו לי – במאמר תמיכה ביישוב אביתר ב"ישראל היום", הביע גרשון הכהן תמיכה בפעולה התיישבותית גם נגד החוק. הוא סיים את המאמר בסיפור הבא: "בקיץ 1967 ביקר השר ישראל גלילי בקיבוץ מרום גולן, והשיב לתושבים שרצו הבטחה שמבחינת הממשלה הם שם כדי להישאר: 'תבטיחו אתם כי תיאבקו כנגד כל ממשלה שתבקש לעקור אתכם'. כאן טמון יסוד גדול בניהול המתח החיובי שבין מדינה לבין חלוציה".

אעמיד דברים על דיוקם. הפגישה הזאת לא נערכה בקיץ 1967 אלא באביב 1974. בתום מו"מ ארוך ועקשני על הסדר הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה, הסכימה ישראל לסגת מקוניטרה. גלילי, יו"ר ועדת השרים להתיישבות והמקורב ביותר למתיישבים מבין שרי הממשלה, נשלח להעביר את הבשורה לתושבים.

החברים דרשו ממנו במפגיע להתחייב בשם הממשלה שהישיבה שלהם בגולן היא לעד. גלילי, "בקול רועד שהפך בהדרגה להתפרצות", השיב להם בזו הלשון: "אינני יכול להתחייב לכם לשום דבר. על הגולן יהיו עוד מאבקים קשים. יהיה מאבק דמים. אני לא יכול להבטיח לכם כלום. אתם צריכים להבטיח לי, שנעמוד במאבק הזה!" גלילי תיאר למתיישבים את המציאות האכזרית, במיוחד לנוכח מלחמת ההתשה בגולן, שהתנהלה לאחר מלחמת יום הכיפורים, ו"תבע מחברי מרום גולן לגייס את כל כוחם כדי לשמור על יישובם ועל רמת הגולן. רק כוח העמידה של חברי הקיבוץ, אמר, יאפשר לממשלה להיאבק בהצלחה על האחיזה בגבולות שאחרי מלחמת ששת הימים". גלילי האמין, שוויתורים זעירים כמו באזור קוניטרה בלתי נמנעים, ו"הסטיה הקלה מהקו הסגול כדי להשיג הפרדת כוחות תבסס את האחיזה הישראלית בגולן".

הדרמה הזאת מתוארת בספרו של עמוס שיפריס "ישראל גלילי – שומר המסד ונוטה הקו" (ע' 305). איך נכון לפרש את הסיפור הדרמטי? מה עולה ממנו להבנת גישתו של גלילי לגבול, להתיישבות?

גלילי היה אמן השילוב בין אידיאולוגיה לפרגמטיזם. הוא ידע מה הוא רוצה ולאן הוא חותר, אך הכיר בכך שלא תמיד ניתן ליישם במציאות את האידיאולוגיה בשלמותה ולעתים אין מנוס מפשרות פרגמטיות כדי לשמור על העיקר. בעיקרון, הוא נמנע מלקבוע מסמרות קשיחים, לשרטט גבולות חד משמעיים, להצהיר הצהרות גבוהות שאינן ניתנות לשינוי. הוא הבין שהפוליטיקה היא אמנות האפשרי, ושישראל נמצאת במאבק ביטחוני ומדיני מתמיד על קיומה. במקום קביעות ברורות, הוא העדיף מעשים שייצרו בשטח את המציאות אליה חתר, ושיקשו ככל הניתן על יצירת מציאות לה התנגד. באזורים שבהם הוא ראה קלף למיקוח, בשל הרכבם הדמוגרפי (אוכלוסיה פלשתינאית צפופה) הוא התנגד להתיישבות. לעומת זאת, הוא דחף בכל כוחו להתיישבות באזורים שבהם לא ראה קלף למיקוח, אלא גבול הקבע של ישראל. בין השאר, הוא עמד מאחורי ההתיישבות בגולן בשנים 1967-1977.

כמנהיג ישר והגון, נמנע גלילי מלהבטיח לחברי מרום גולן הבטחות שאין הוא יודע האם יתקיימו. אין הוא יודע מה יהיה המצב המדיני, הביטחוני והפוליטי בעתיד. אין הוא יודע מי תהיה הממשלה בעתיד ומה תהיה מדיניותה. על סמך מה הוא יכול להבטיח הבטחות? אולם דבר אחד הוא ידע – ההתיישבות היא הכלי הציוני העיקרי בקביעת הגבולות, ובכל מאבק מדיני על הגבול הם ימלאו תפקיד מכריע. מי שיקרא את הספר, יבחין שהמילה "אחריות" היא כמעט שם נרדף לגלילי. לכן, אין לראות בדבריו של גלילי לחברי מרום גולן בריחה מאחריות. משמעות אמירתו הייתה, שבתור מיישבי הגולן, תרומתם למאבק המדיני על עיצוב גבול המדינה, כך שהגולן יהיה חלק ממנו, היא הגדולה ביותר. תפקידו כשר בכיר מאוד בממשלה וכיו"ר ועדת השרים להתיישבות, אינו הפרחת הבטחות, אלא הקמת יישובים וחיזוקם. 

הוא לא ביקש מהם להבטיח לו שיתנגדו לממשלה זו או אחרת, אלא הסביר להם שעצם המעשה ההתיישבותי שלהם, משמעותי להבטחת ישיבתנו בגולן יותר מכל הצהרה מדינית.

יש לציין שגלילי התנגד בתוקף לכל פעולה התיישבותית בניגוד לעמדת הממשלה, ולמרות עמדותיו הניציות הוא התנגד בכל התוקף לגוש אמונים, בשל פעולות ההתיישבות הבלתי לגאליות שלו בשנות השבעים.

* מי הריבון – אמנון אברמוביץ' יצא נגד פשרת אביתר, שזו כמובן עמדה פוליטית לגיטימית, אך הנימוק שלו הזוי. הוא אמר שאין לממשלה סמכות לפשרה הזאת, כי הריבון בשטח הוא אלוף הפיקוד. הוא אמר זאת, כמובן, כיוון שידע שאלוף הפיקוד תמיר ידעי תמך בפינוי המאחז.

האם הוא היה אומר זאת גם אילו האלוף היה מחליט לאשר את הקמת היישוב על דעת עצמו? הרי הוא הריבון, לא? האם הוא היה אומר זאת גם אילו אלוף הפיקוד היה מחליט על תנופת התיישבות והקמת גוש יישובים חדש?

התשובה ברורה. העמדה "העקרונית" נובעת מהפוזיציה. ע"ע איתרוג.

אלוף הפיקוד כפוף לרמטכ"ל והרמטכ"ל כפוף לדרג המדיני, ומי שאינו מבין זאת, אינו מבין דמוקרטיה מהי.

* אחד הנשיאים הגדולים – תמו שבע שנות כהונתו של נשיא המדינה רובי ריבלין, איש ההדר, איש הממלכתיות, איש אמת, הנשיא העממי שכיבד את כל אזרחי ישראל ודיבר אתם בגובה עיניים; מי שייצג את ישראל בפני מנהיגי מדינות, שבה אותם בקסמו והיה שגריר נאמן של מדינת ישראל והעם היהודי בכל מקום.

ריבלין נאלץ להתמודד לאורך כל תקופת כהונתו עם אתגר שאף אחד מקודמיו לא עמד מולו – מסע הסתה ורדיפה שיטתי ואובססיבי, רצוף שקרים, פייק ניוז ושיימינג, מצד תעשיית השקרים וההסתה של ראש הממשלה לשעבר. לנוכח מסע ההסתה הוא גילה חוסן נפשי, יכולת עמידה מעוררת השתאות ושמר על איפוק ממלכתי.

לא בכל דבר הסכמתי אתו ובעיקר בהתנגדותו לחוק הלאום. אך תמיד הערכתי אותו ואני רואה בו את אחד הנשיאים הגדולים ביותר שהיו לנו.

אני מקווה שהממשלה תשכיל לנצל את יכולותיו ואת מעמדו הבינלאומי של ריבלין לקידום ענייני המדינה, כל עוד כוחו במותניו.

* נשיא הלאום היהודי – תמכתי בבחירתה של מרים פרץ לנשיאת המדינה, ואני מיצר על אי בחירתה. אבל אני מאמין שהרצוג יהיה נשיא מצוין.

הערך המוסף של הרצוג, הוא הזיקה העמוקה שלו ליהדות בתפוצות הגולה, אותה טיפח לאורך שנים ובעיקר בתפקידיו כשר לענייני תפוצות ויותר מכך כיו"ר הסוכנות היהודית. ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, והרצוג ישכיל להיות נשיא הלאום היהודי.

הרצוג זכה, שנחסכה ממנו ההתמודדות עם ראש ממשלה לעומתי ומסית.

נאום ההכתרה שלו היה נפלא!

בהצלחה לכבוד הנשיא הרצוג!

* טיפול גמילה – הגרעין הקשה של הבלפוריאדה זקוק בהקדם לטיפול גמילה. נרקומני המחאה מוחים עכשיו נגד הנשיא הרצוג, במוצ"ש הפגינו ליד ביתו הפרטי ובטקס ההשבעה – מול משכן הכנסת, כיוון שהוא בחר לדוברו את דוברו לשעבר של נתניהו, נאור יחיא.

אין לי דעה אם המינוי טוב או לא, אבל אני מכבד את שיקול דעתו המקצועי של הרצוג. אני סולד מהמקארתיזם הזה; הרדיפה אחרי כל מי שעבד עם נתניהו. המקארתיזם הזה הוא היפוכה המוחלט של רוח השינוי, הריפוי והפיוס שלשמה הוחלף נתניהו. אהבתי את דברי השבח המוצדקים של לפיד על נתניהו בטקס חנוכת השגרירות באבו-דאבי. דברים אלה היו בעיניי הביטוי היפה לתרבות הפוליטית החלופית. החלפת נתניהו לא נועדה להציב תמונת ראי שלו, אלא להפיח בחברה הישראלית רוח חדשה.

* תמונת הראי – התירוץ של המוחים נגד מינוי הדובר, טוענים שהסיבה לכך היא שהוא היה שותף להסתה של נתניהו. כלומר, זו לא רדיפה של כל מי שפעל עם נתניהו. באמת?? קריים-מיניסטר פרסמו ציוץ השתלחות בהרצוג גם על כך שהוא מינה את מתאמת הסיורים (!) בלשכת נתניהו למתאמת הסיורים בבית הנשיא. גם היא הסיתה? זה מקארתיזם לשמו. אני מבין שתמונת הראי של הביביזם רוצה לעשות להרצוג, איש השמאל הממלכתי, את מה שהביביזם המקורי עשה לריבלין, איש הימין הממלכתי.

* הפרה דו-מחנאית – אני צופה בתמונות מהכנסת. אני רואה מחנאות, לעומתיות, תיעוב הדדי. אבל יש דבר אחד משותף. אלה ואלה אינם משמשים דוגמה לציבור, גם בעטיית מסכות. לא כולם. בערך מחציתם מקפידים. אבל אלה שאינם עוטים הם משני המחנות.

* חוק נורווגי גורף – קבינט הקורונה נאלץ להפסיק את ישיבתו בשל הצבעות בכנסת. זאת הסיבה (ליתר דיוק, זו אחת הסיבות) לכך שאני בעד חוק נורווגי גורף, אוטומטי, ללא שיקול דעת. כמו בנורווגיה. שם, כאשר חבר פרלמנט נשבע אמונים כשר, אוטומטית פוקעת התפטרותו והבא אחריו ברשימה נכנס במקומו. כך ראוי שיהיה גם אצלנו.

* סיפור של קיזוז – האופוזיציה-למדינה הפרה הסכם קיזוז עם ח"כ יצחק הלוי שהיה בהלוויית אחותו, והוא נאלץ להגיע היישר מההלוויה, עם חולצה קרועה, להצבעות. אני שמח שהאופוזיציה התעשתה והסכימה לקיזוז עד סוף השבעה.

וזה הזכיר לי סיפור ישן, משנת 1994. ח"כ קהלני, אז עדין במפלגת העבודה אך יו"ר שדולת הגולן בכנסת, ושותף מלא למאבק על הגולן, הגיש את ההצעה שכונתה "חוק שריון הגולן" שחייבה רוב מיוחד + משאל עם לוויתור על שטח שחלה עליו ריבונות ישראל.

כיוון ששלושה חברי כנסת ממפלגת העבודה – קהלני, זיסמן ושפי, הודיעו שיצביעו בעד החוק ונגד עמדת הממשלה (מתוך 17 ח"כי העבודה שתמכו בחוק בתחילת הדרך אך השתפנו), היה ברור שהתוצאה תיפול על חודו של קול.

רבין הכריז שלא יהיו קיזוזים בהצבעה הזאת. הבעיה הייתה שח"כ חיים קופמן מהליכוד שכב על ערש דווי. כשנודע שאין קיזוזים, קופמן הודיע שיבוא על אלונקה להצבעה. גם אז רבין התעקש. כתוצאה מכך, הודיע ח"כ אברהם פורז משינוי, שהייתה אז חלק ממרצ, שהוא לא מוכן שהכנסת תתבזה בכך שאדם בימיו האחרונים יגיע באלונקה להצבעה כי הקואליציה מסרבת להתקזז אתו, והוא יפר את המשמעת ויתקזז אתו. רבין זעם אבל פורז התעקש והתקזז.

היה רוב לאופוזיציה, אך רגע לפני ההצבעה ח"כ אלכס גולדפרב, שהיה סגן שר השיכון, אך השר פואד בן אליעזר התייחס אליו כאל עציץ ולא נתן לו שום סמכויות, קיבל ערימה של סמכויות, אחריות על חברות ממשלתיות וכו' וברגע האחרון הצביע נגד. התוצאה הייתה 59:59, כלומר החוק לא עבר. אבל המסר לכל העולם היה ברור – משמעות התיקו היא שאין בכנסת רוב לנסיגה מהגולן.

* אוי, כינרת – אני מעריך אנשים ששינו את דעתם הפוליטית, כי יש בכך ביטוי לנכונות לחשוב בפתיחות, לבקר את עצמם, לבחון את השקפת עולמם.

ב"גלריה" האחרון התפרסם ראיון עומק עם עו"ד כנרת בראשי, מי שעלתה לכותרות כעורכת הדין של המתלוננת א' בפרשת קצב והיום כמי שעברה מהשמאל לימין. קראתי את הראיון, ולא מצאתי בו שינוי בתפיסתה האידיאולוגית. אדרבא, "העמדות המדיניות שלי הן שחיי אדם קודמים לכל – לאדמה, לאבן, לכל דבר שהוא". אותה רדידות שמאיינת ערכים כמו אהבת מולדת ומציגה סתירה בין ערך האדם לערך האדמה ומתייחסת למולדת כאל חומר חסר חשיבות ומלחמה על הקיום הלאומי כמלחמה על איזו "אבן". המעבר שלה לימין אינו שינוי אידיאולוגי אלא מעבר להערצת נתניהו, איתרוג השחיתות שלו, מלחמת חורמה במדינת החוק ומוסדותיה והפצת הקונספירציות המטורללות על תפירת תיקים נגדו. לטענתה, ההתנגדות שלה לפרקליטות החלה בפרשת קצב, כאשר הפרקליטות חתמה עם הנשיא האנס על עסקת טיעון. הביקורת על עסקת הטיעון מוצדקת לחלוטין. אני קראתי אז להתפטרותו של היועמ"ש מני מזוז בשל עסקת הטיעון המחפירה. אבל יש לי תחושה עזה, שבראשי של היום הייתה מתייצבת לצד האנס וטוענת שהאליטה תופרת לו תיק כי הוא ימני ומזרחי.

את רעיונותיה בראיון היא ארזה באופן שבו "העולם הזה" נהג לשווק רעיונות. זו כמובן זכותה המלאה, איני כופר בזכותו של אדם על גופו וגם בזכותו של עיתון לצלם מרואיין בכל דרך, כל עוד הדבר נעשה בהסכמה. אך אני, בלשון המעטה, לא מעריך את מי שזאת דרכו לשווק את עצמו. זאת החפצה עצמית, ודעתי עליה זהה לדעתי על מי שנהגו כך במחאת בלפור.

* כישלון ישראלי – העובדה שהארכי טרוריסט אחמד ג'יבריל מת מוות טבעי בשיבה טובה, היא כישלון של ישראל.

* מאבטח אחד – הייתי בכנסת ביום שני. בהולכי במסדרונות, ראיתי מולי איש חמוץ עם שיער סגול ו… מאבטח אחד!

          * ביד הלשון

מסורת חדשה – יאיר שרקי סיקר בערוץ 12 את טקס קבלת הנשיא הרצוג בבית הנשיא והעברת נס הנשיא, ואמר מספר פעמים שזו "מסורת חדשה".

האם נכון להשתמש בהגדרה כזו? בעיניי זהו אוקסימורון. אם היא חדשה, איך היא מסורת?

ההגדרה למסורת בוויקיפדיה היא "מסורת היא מערכת תרבותית של מנהגים, טקסים, דעות ואמונות, ערכים וכללי התנהגות, הנמסרים מדור לדור (גם בעל פה) בקבוצה או בחברה". האם ניתן להגדיר כמסורת דבר שלא נמסר מדור לדור, אלא נעשה בפעם הראשונה?

מסורת חדשה היא אולי מסורת שאינה עתיקה שעברה אלינו מדורי דורות, אלא כזו שהיא בת שנים אחדות. אם אכן הטקס הזה יתקיים גם בחילופי הנשיאים בקדנציות הבאות, ניתן יהיה להגדיר אותו כמסורת חדשה.

אגב, במילון אבן-שושן המרוכז לא מופיע, משום מה, הערך "מסורת".

* "חדשות בן עזר"

איש ההדר

אורח הכבוד בעצרת היובל להתיישבות בגולן, לפני ארבע שנים, היה נשיא המדינה רובי ריבלין. כאשר ריבלין הגיע, נעמד הקהל על רגליו ובמשך דקות ארוכות קידם אותו בתשואות רמות והרעיף עליו אהבה.

קבלת הפנים החמה לא הייתה "לפי הספר", היא הייתה הרבה מעבר לזה. לא היו אלה ימים קלים לריבלין. היה זה באחד משיאי מסעות ההסתה, השנאה והשיימינג נגדו. והקהל כולו, חילונים ודתיים, קצרינאים, מושבניקים וקיבוצניקים, כולם חיבקו אותו באהבה, ויותר מבכל מקרה אחר שאני זוכר, חשתי בפער העצום בין החיים עצמם לבין ההשתקפות שלהם ברשתות החברתיות ובטוקבקים.

****

ראובן רובי ריבלין, הנשיא העשירי, היה אחד מגדולי הנשיאים של מדינת ישראל. ניתן להציב אותו בשורה אחת עם הנשיא השני יצחק בן-צבי והנשיא החמישי יצחק נבון.

יש בו שילוב נדיר של ממלכתיות והדר עם עממיות וסחבקיות אותנטית. שילוב של רצינות תהומית מהולה ביראת קודש כאשר הוא מדבר על מדינת ישראל, על ארץ ישראל, על ירושלים עם הומור חם, בעיקר הומור עצמי.

הוא נכנס לתפקיד לאחר שלושה נשיאים שלמיטב הכרתי לא הוסיפו כבוד למוסד הנשיאות. הנשיאים ויצמן ופרס היו נשיאים פוליטיים מאוד, מדיניים מאוד, שניצלו את מעמדם הרם לקידום עמדותיהם הפוליטיות ולעתים מתוך התנגשות עם הממשלה הנבחרת ועם דרכה. על הנשיא האנס מוטב שלא נכביר מילים.

ריבלין היה נשיא אחר. ריבלין הוא פוליטיקאי, שגדל אל הפוליטיקה והקדיש לה את חייו, אך כבר כיו"ר הכנסת הוכיח שפוליטיקאי יכול להיות ממלכתי ולהתעלות מעל העסקנות הכיתתית ולייצג בתוקף תפקידו את הדמוקרטיה על כל גווניה, את "הממלכה" על כל מגזריה. אם כך כיו"ר הכנסת, שעומד בראש המוסד הפוליטי ביותר במדינה – קל וחומר כנשיא המדינה.

לא בכדי, ריבלין, איש ארץ ישראל השלמה בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, מי שהתנגד בתוקף להסכם חברון של נתניהו, להסכם וואי של נתניהו, לנאום בר-אילן של נתניהו ובעיקר להתנתקות של אריק שרון אליו היה מקורב ביותר, שהוחלט עליה בתמיכת נתניהו – ידע להתחבב גם על השמאל הישראלי שעמדותיו רחוקות משלו ת"ק פרסה ואף על ערביי ישראל. זאת, כיוון שהוא לא נכנס לתפקידו כדי לקדם אג'נדה פוליטית כיתתית, אלא כדי לגלם ולסמל את אחדות ישראל ואהבת ישראל, את היחד, את המשותף לנו מעל המחלוקות, את ערכי היסוד, את ערכי המוסר, את ערכי הממלכתיות, שמעל למחלוקות הללו.

אז איך קרה שדווקא חלקים מקרב המחנה הפוליטי שלו יצאו נגדו, הסיתו נגדו, שנאו אותו, מאסו בו? איך זה שדווקא בקרב אנשים מן הבית הפוליטי שלו, השם ריבלין עורר אמוציות של שנאה וביטויים כמו "מוקיון… מטומטם… טיפש… אידיוט… סססמולני… מלקק לתקשורת… מתחנף לסמול… הוא לא הנשיא שלי… הנשיא של הערבים… אפס… נוכל ורמאי… קטנוני… נקמן… אדם מיותר בתפקיד מיותר… מטייל בעולם על חשבוננו עם אשתו הזקנה והבלון" ועוד כהנה וכהנה כיד הדמיון הרעה? (הכל ציטוטים אוטנטיים רק מתגובות למאמר אחד שלי בשנת 2017, שאגב מתחתי בו ביקורת על נאום מסוים של ריבלין).

****

השנאה לריבלין בקרב חלקים בימין נובעת בראש ובראשונה משנאה אישית כלפיו של אדם אחד, שהפעיל תעשיה של שקרים והסתה במלחמה אישית נגדו.

הכל החל כאשר ריבלין היה יו"ר הכנסת. ריבלין הגן בכל מאודו על מעמדה וכבודה של הכנסת. הוא גילה נחישות וכושר עמידה מרשימים, מול לחצי ראש הממשלה נתניהו. הוא לא היה שותף לטריקים ולשטיקים של נתניהו. הוא לא נתן לנתניהו להשתלט על הכנסת, ונהג כמי שעומד בראש המוסד הריבוני, ולא כפקיד או נער שליחויות של נתניהו. הוא הקפיד להיות יו"ר הגון וממלכתי ולא עושה דברו של ראש הרשות המבצעת.

הנקמה לא אחרה לבוא. תחילה הביא נתניהו להדחתו של ריבלין מתפקיד היו"ר (כאשר נבחרה כנסת חדשה). ריבלין הודח בשל הצטיינותו בתפקיד. אח"כ נתניהו עשה הכל כדי למנוע את בחירתו של ריבלין לנשיאות, אף שהוא היה מועמד הליכוד. נתניהו ניסה לקדם בכל מאודו את מועמדותו של נציג השמאל, בנימין בן אליעזר ולא בכדי; לא לחינם הלך זרזיר אצל עורב – שהוא מינו. כזכור, בן אליעזר נאלץ לוותר על מועמדותו בשל חשדות לשחיתות.

ומאז שנכשל ולא הצליח לסכל את המינוי, שנאתו לריבלין ורגש הנקם שלו העבירו אותו על דעתו; וכך הצליחה "סביבתו" של נתניהו להסית המונים נגד ריבלין, לחרחר שנאה ולבצע לו שיימינג מתמשך.

אך הנימוק האישי הוא רק הסבר אחד של העניין. יש לכך גם הסבר רעיוני, פוליטי-אידיאולוגי. איזו התנגדות פוליטית אידיאולוגית יכול לעורר מי שמעמיד את עצמו מעל הפוליטיקה ומגלם את הממלכתיות, את המשותף לנו? זה בדיוק העניין. כאשר ראש הממשלה מוביל אידיאולוגיה אנטי-ממלכתית, מי שמגלם את הממלכתיות הוא אויבו הפוליטי.

המחלוקת הרעיונית בין ריבלין לנתניהו, היא המחלוקת בין הימין הממלכתי לימין הפופוליסטי, בין הימין הז'בוטינסקאי לימין הביביסטי. כי ניתן לומר על ריבלין שהוא הז'בוטינסקאי האחרון בצמרת המדינה.

הימין הז'בוטינסקאי הוא ימין שמשלב דבקות בחזון ארץ ישראל השלמה, תקיפות ביטחונית ("קיר הברזל"), עם גישה ליברלית, הומניסטית, דוגלת בזכויות האדם והאזרח ונאבקת עליהם, דוגלת בזכויות המיעוט ונלחמת עליהם, מכבדת את מוסדות המדינה, מכבדת את מערכת המשפט, דוגלת במדינת חוק ובשוויון בפני החוק, מעריכה את השירות הציבורי, מגלמת את ההדר. הליכוד של בגין היה ימין ממלכתי (אף שהיו לו פרצי ימין פופוליסטי שסתרו את הדרך הליברלית והממלכתית שאפיינה אותו בדרך כלל). הליכוד של שמיר היה ימין ממלכתי. לא בכדי, הליכוד של שמיר העביר את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, שהפך למשיסה בפי הימין הביביסטי. ריבלין הוא ממשיך דרכם של ז'בוטינסקי, בגין ושמיר. התהום האידיאולוגית בין נתניהו לריבלין, היא התהום בין נתניהו לבין מורשת ז'בוטינסקי, בגין ושמיר.

****

המוקד המרכזי של ההסתה והשנאה כלפי ריבלין הוא, כמובן: "הוא אמר שעמי בחר בטרור".

אלברט איינשטיין אמר פעם, שיש רק שני דברים שאין להם גבולות – היקום והטמטום האנושי. עם כל הכבוד, איני מסכים אתו. לרשעות אין גבול, אבל לטיפשות יש גבול. וכיוון שלדעתי יש גבול לטיפשות, איני מאמין שיש אפילו אדם אחד, שהוא עד כדי כך מטומטם, עד כדי כך אינו מבין את הנאמר, שהוא שמע במו אוזניו את דברי הנשיא אחרי הטבח שעשו קומץ מחבלים מבני עמנו בכפר דומא, בו הציתו למוות תינוק ומשפחתו, והבין מכך שהוא מאשים את העם בבחירה בטרור. אין אפילו אדם אחד שהוא כל כך טיפש, שזה מה שהוא באמת הבין מדברי הנשיא. הרי הנשיא אמר את ההיפך הגמור. הוא הביע צער על אותם מחבלים מבני עמנו שבחרו בטרור, ומיד בידל אותם מכלל עם ישראל.

אז איך זה שאלפים, אולי רבבות, יכולים להישבע בנקיטת חפץ ובשכנוע פנימי עמוק, שהם שמעו במו אוזניהם את ריבלין מאשים את עמנו שהוא בחר בטרור? את התשובה לשאלה הזאת נתן שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס, כשהסביר את תמצית תורת התעמולה ושטיפת המוח שעליה היה אחראי: "אם תחזור ותשנן שקר מספיק פעמים הוא יהפוך לאמת". וכך שטיפת מוח מתוזמנת ומתוזמרת היטב, גרמה להמונים להאמין; לא להאמין – "לדעת", לדעת בוודאות, שריבלין האשים את העם היהודי בבחירה בטרור, והם אפילו משוכנעים שהם אישית שמעו זאת והבינו כך.

הבה נעשה תרגיל. זהו תרגיל קשה מאוד, אולי בלתי אפשרי. נסו לרגע למחוק מתודעתכם ומזיכרונכם את כל מה ששמעתם וקראתם בשש השנים האחרונות על דבריו של ריבלין, ואת כל מה שהפנמתם עד היה לחלק בלתי נפרד מתודעתכם, ולקרוא אותם בעיניים יחפות ולהאזין להם באזנים עירומות.

אלה דבריו של ריבלין: "יותר משאני חש בושה, אני חש כאב. כאב על רציחתו של תינוק קטן. כאב על שבני עמי בחרו בדרך הטרור ואיבדו צלם אנוש. דרכם אינה דרכי. דרכם אינה דרכנו. דרכם אינה דרכה של מדינת ישראל ואינה דרכו של העם היהודי".

כל מי שמצליח להשתחרר משש שנים של הסתה ושטיפת מוח, מבין שריבלין אמר שדרכם של אותם מחבלים בני עמנו שבחרו בטרור אינה דרכנו, אינה דרכה של מדינת ישראל ואינה דרכו של העם היהודי. בדיוק ההיפך המוחלט של הדברים שטופלים עליו.

והנה ציטוט אחר: "ילד קטן, תינוק למעשה, אחמד דוואבשה, היה קורבן של מעשה טרור נורא שבוצע על ידי יהודים… היום האנשים שמואשמים ברצח משפחת דוואבשה נמצאים בכלא. זה לא העם שלנו, זו לא דרכנו". מי אמר את הדברים האלה?

זהו ציטוט מדברים שאמר נתניהו חודש וחצי אחרי ריבלין, בנאומו השנתי בעצרת האו"ם. בדיוק אותו מסר. כמעט אותן מילים. ואכן, נתניהו צדק. אכן, ריבלין צדק.

אבל ההסתה ושטיפת המח עשו את שלהם.

****

ריבלין מסיים שבע שנים מאתגרות ולא קלות, שבהן ייצג את מדינת ישראל בכבוד, גילם את ערכיה היפים של מדינת ישראל, של הישראליות, של היהדות. שבהם נאלץ להתמודד עם הסתה ושנאה שבאו מצד ראש ממשלת ישראל.

אני בטוח שהרוב המוחלט של אזרחי ישראל, מכל רחבי הקשת הפוליטית, מוקירים את הנשיא ריבלין ומכירים לו תודה. מגיע לו.

* "שישי בגולן"