אסף ענברי ומלחמתו באדום

ענברי, אסף; הספר האדום, הוצאת ידיעות ספרים – ספרי חמד, ישראל 2022. 286 עמ'

אסף ענברי הוא מטובי הסופרים העבריים של דורנו. כל ספר היוצא תחת ידיו – חגיגה לספרות העברית. שני ספריו הראשונים – "הביתה" ו"הטנק" הם יצירות מופת של ממש, לא פחות. וכך, כשיצא לאור ספרו החדש, "הספר האדום", ציפיתי לו נרגש. לא זו בלבד שמדובר בספר חדש של ענברי, הוא גם עוסק בנושאים שמעסיקים אותי מאוד: תולדות הציונות, תולדות תנועת העבודה הציונית, תולדות הקיבוץ, מנהיגות, ושלושה מנהיגים שמסקרנים אותי מאוד – טבנקין, מאיר יערי ומשה סנה.

לפחות במבחן אחד, שהוא המבחן מספר 1 של רומן, הספר עמד, בעבורי, בהצלחה רבה. כמו שני קודמיו, כך גם הספר הזה אוחז באוחז בו ומרתק אותו אליו. קראתי אותו בנשימה אחת, והוא היה בעבורי עונג החג ביום הראשון של ראש השנה. לא יכולתי להתיק את עיניי מעמודי הספר ששאב אותי לתוכו, מעלילתו המסעירה. אך ככל שנסחפתי בקריאה בו, כך עלו בי גם סימני השאלה והביקורת על הספר.

מאפייני כתיבתו של ענברי, כפי שבאו לידי ביטוי בספריו הקודמים, מאפיינים גם את "הספר האדום". הספר – כולו מעשים, פעולות. כמעט אפס תיאורי צבע ונוף. וגם המחשבות וההרהורים מתוארים בצורה מעשית, כמו למשל שוטטותו של מאיר יערי בחדר עד שימצא את ה"א-געדאנק", הרעיון המבריק שאותו חיפש. מאפיין שני של ספריו, הוא שהם ספרים על גיבורים. גיבורים שהם המנוע של היצירה והפעולה שלהם היא המקדמת אותה.

שלושת גיבורי הספר הם שלושה ממנהיגי השמאל הישראלי (כששמאל עוד הוגדר על פי הקרבה למרקס ולא לערפאת). יצחק טבנקין, איש העליה השניה, מי שהקים יחד עם בן גוריון וברל את אחדות-העבודה ההיסטורית, את ההסתדרות ואת מפא"י, אך הלך והתרחק מהם, ייסד את הקיבוץ המאוחד ועמד בראשו, פילג את מפא"י והקים את אחדות העבודה פועלי ציון המחודשת, איחד אותה עם השומר הצעיר למפ"ם ואח"כ פילג את מפ"ם והקים בשלישית את אחדות העבודה. מאיר יערי, איש העליה השלישית, מייסד הקיבוץ הארצי ומנהיגו הבלתי מעורער לצד שותפו יעקב חזן, ההנהגה ההיסטורית; מנהיג השומר הצעיר ומפ"ם. משה סנה, מי שהיה מנהיג ציוני פולין, איש מפלגת הציונים הכלליים שהייתה מפלגת ימין מתונה, ראש המטה הארצי של ההגנה – מעין שר הביטחון של היישוב טרום המדינה, ראש תנועת המרי העברי שבה ההגנה, אצ"ל ולח"י לחמו שכם אל שכם בבריטים, שמהפך חד התחולל בהשקפותיו והוא נע עוד ועוד שמאלה, אימץ את הקומוניזם הסטליניסטי, הגיע למק"י (המפלגה הקומוניסטית הישראלית), היה למנהיג אנטי ציוני קיצוני ובערוב ימיו חזר לחיק הציונות.

המשותף לשלושתם, ועל כן הם קובצו בספר אחד, הוא נהייתם אחרי בריה"מ, אהדתם והערצתם אותה, כל אחד בדרכו ובמינון שלו. בספר מתאר ענברי כל אחד מן המנהיגים, הן במישור האישי, הזוגי והמשפחתי, כאשר לכל אחד מהם היה "תיק" כבד בנושא הזה, הן את מערכות היחסים המורכבות מאוד בינם לבין עצמם, בין כל אחד מהם לבין הסובבים אותו בתנועתו והן את המשברים הפוליטיים והאידיאולוגיים של כל אחד מהם בתנועתו, ביחסו לבריה"מ ואת הדרך שבה כל אחד מהם התמודד עם הקונפליקט בין הציונות וברית המועצות.

מעל הספר מרחפת דמותו של בן גוריון, הנמסיס של שלושתם, מנהיג מפא"י ומייסדה של מדינת ישראל, שתיעב את בריה"מ ודחף בכל כוחו את מדינת ישראל לאוריינטציה מערבית בכלל ואמריקאית בפרט; אוריינטציה מובהקת ללא סייג. בן גוריון, שהכיר היטב את חולשותיהם של יריביו וידע, לעתים ברשעות, להתעלל בהם, הוא מושא תמיכתו ואהדתו של ענברי. ענברי, בן קיבוץ אפיקים, הקיבוץ הבן-גוריוניסטי שהיווה אופוזיציה לטבנקין בקיבוץ המאוחד והוביל לפילוג התנועה, מזדהה עם קיבוצו, עם מפא"י ועם בן-גוריון. נקודת המבט של הספר היא בן-גוריוניסטית מובהקת, וההתייחסות לשלושת גיבורי הספר היא כאל היריב. בכך, שונה הספר משני קודמיו. בעוד בשני הספרים הראשונים הגיבורים מוצגים באורח חיובי ואוהד מאוד, הגם שהם מופיעים גם בחולשותיהם, המתוארות בהומור דק, אך לא לעגני אלא חומל – גיבורי הספר הזה זוכים לטיפול אחר; הם מוצגים בעיקר בחולשותיהם, הפוליטיות, האישיותיות והמשפחתיות. ניתן לראות בחיוב את הצגת החולשות הללו, המעידות על גיבורי הספר שהם בני אדם, עם חולשות אנוש, והמתארות תמונה מקיפה של הגיבור, המסייעת להבין את נפשו ולפרש את פועלו, אולם בהצגתו של ענברי, המקום שניתן לאותן חולשות מאפיל על הסיפור וגולש לצהוב ולרכילותי. בכך, נפגעת הצגת דמותם; כאילו מזהיר הסופר את הקוראים מפני הזדהות עם גיבורי ספרו. זו המגרעת הראשית של הספר, שלמיטב הכרתי מעוותת את דמותם של הגיבורים.

יש פער מהותי בין טבנקין ויערי לבין סנה. בעוד סנה הוא מנהיג פוליטי ומדיני טבנקין ויערי הם מנהיגי הגשמה. הם לא ניחנו בכריזמה מרשימה, לא בכושר נאום וגם לא בכישרון התחבולה הפוליטית. אבל הם ידעו להוליך רבבות בני אדם להגשמה חלוצית בעליה, בהתיישבות, בחינוך ובביטחון. לכן, בעוד סנה כמעט לא הותיר חותם בהיסטוריה, מלבד הסקרנות אודות דמותו המרתקת, החותם של טבנקין ויערי חקוק בגבולות הארץ שהם עיצבו, במאות קיבוצים ברחבי הארץ, בפלמ"ח ובמלחמת השחרור.

חידת המנהיגות של טבנקין ושל יערי מרתקת. איך אנשים שהם במידה רבה "אנטי-מנהיגים", הצליחו להניע המונים רבים כל כך ללכת אחריהם, לקום ולעשות מעשה חלוצי ולבנות את חייהם כחיי הגשמה. איך שני הכישלונות הפוליטיים האלה, שני הפוליטיקאים הכושלים שהקימו מפלגות כושלות, הצליחו באופן מרשים כל כך להקים תנועות חיים כאלו?

במאמרים שכתבתי אחרי צאת כל אחד משני כרכי הביוגרפיה שכתבתה אביבה חלמיש על יערי – לצד שבחים על התיאור המלמד והמעשיר על האיש ועל חייו, השורה התחתונה הייתה שהספר לא הצליח לפתור את חידת מנהיגותו של יערי. כך גם הביוגרפיות והספרים על טבנקין. דמויות כאלה, חשבתי, ניתן לפענח דווקא באמצעות האמנות; בידי סופר גדול שיכתוב את סיפורם; כן, דווקא ברומנים, שאינם אמונים על דיוק בתיאור העובדות – שהרי "מיטב השיר – כזבו", ניתן לפענח את הנפש ולפתור חידות כאלו. זאת עשויה הייתה להיות תרומתו הגדולה של הרומן ההיסטורי שכתב ענברי. לצערי, בחירתו להלעיג ולהקטין את גיבורי ספרו ולהציג אותם כצל של חולשותיהם ועבדים ליצריהם המניעים אותם, אינה מקרבת אותנו לפתרון החידה, ולכן היא החמצה. דמותו של בן-גוריון מוצגת כחפה מחולשות אנוש. נכון, הוא אינו אחד משלושת גיבורי הספר ולכן לא קיבל "טיפול" מפורט כמותם, אך נוכחותו מקבלת ממד של דמות הצדיק בסיפורי חסידים, למרות שדווקא שלושת מושאי הספר מוגדרים בסוף דבר של דב אלבוים, עורך הספר, כאדמו"רים (ואכן, יערי ובמידת מה טבנקין הוגדרו, עוד בחייהם, כאדמו"רים ממרחביה ומעין חרוד).

הספר הוא רומן היסטורי, וכרומן הוא אינו מתיימר להיות תעודה. הדיאלוגים, השיחות והמחשבות הם פרי יצירתו של הסופר. החופש היצירתי מאפשר לו להציג סיפור היסטורי באופן שונה מכפי שהיה, כדי להתאימו לסיפור ולהניע אותו. אמחיש זאת בדוגמה אחת.

מסופר בספר על שתי אוניות מעפילים שעגנו בנמל ברגוס בבולגריה, כשעל סיפונם אלפי עולים מרומניה. מסופר שהבריטים הפיצו דיסאינפורמציה כאילו רבים מן המעפילים הם סוכנים סובייטיים. וכאן גולש הסיפור לעימות חריף בין הנהגת הסוכנות לבין ארה"ב והמערב, שחייבו את דחיית ההפלגה עד אחרי הצבעת כ"ט בנובמבר, פן הם לא יצביעו בעד תכנית החלוקה, אך גם לאחר מכן נמשך העיכוב של צאת האוניות, ובספר כבר לא מוזכר האישור שלהם לצאת, כך שאולי הם עוגנים עדין בנמל הבולגרי.

יסוד האמת בסיפור הזה, הוא שאכן שתי ספינות מעפילים, "מדינת היהודים" ו"גאולה" (שמותיהן אינם מוזכרים בספר), יצאו מנמל ברגוס בבולגריה ועליהן אלפי מעפילים יהודיים מרומניה. אמת, הבריטים הפיצו שמועה כאילו יש בתוכם סוכנים סובייטים. אולם הספינות יצאו מן הנמל כבר ב-23 בספטמבר 1947. את הבשורה על החלטת כ"ט בנובמבר, קיבלו המעפילים כבר במחנה המגורשים בקפריסין, למעלה מחודש וחצי אחרי הגעתם לשם.

שינוי הסיפור כדי להתאימו לעלילה וכדי להניעה ולקדם אותה, הוא התגלמות חירות המשורר, ואין להלין עליה. אבל למה הוא מעכב את צאתו של אבי, שהעפיל ב"מדינת היהודים", חודשים רבים כל כך?

גם הקביעה שבריה"מ הייתה המדינה הראשונה שהכירה בישראל מיד אחרי הכרזת העצמאות, אולי מתאימה לקידום העלילה, אך במציאות מי שהקדימה להכיר בישראל הייתה דווקא ארה"ב.

"הספר האדום" בחר ענברי כשם לספרו; בחירה מבריקה בשם ספרו הפרוגרמטי של מאו, מנהיג המהפכה הקומוניסטית בסין ומנהיגה של סין העממית בעשרות השנים שלאחר הקמתה. אולם האדום, בספר, אינו מייצג את ענברי; ההיפך הוא הנכון. ענברי נלחם בספרו נגד האדום. נקיטת עמדה היא כמובן לגיטימית, אך יש גם בה החמצה. אין היא מסייעת לפתור את החידה המרכזית שספר כזה אמור לסייע בהבנתה. מה הביא אנשים חכמים כל כך לעיוורון-מבחירה בהבנת מהותה של בריה"מ ולגרום להם ללכת אחריה ולהוליך אחריהם את המוני תומכיהם. זו שאלה מטרידה ביותר, אך הגישה הסרקסטית והבלתי אמפתית של הכותב למושאי כתיבתו, מקשה על פתרון החידה.

לשבחו של ענברי ייאמר, שהוא היטיב להבחין בין גישותיהם השונות של שלושת המנהיגים, ביחס לבריה"מ ולקונפליקט בין הציונות לאהדת הקומוניזם הסובייטי.

טבנקין היה מעל הכל ולפני הכל ציוני, לאומי, אקטיביסט ומקסימליסט. בכל קונפליקט וסתירה בין תמיכה בבריה"מ לבין העניין הציוני, לא היו לו כל לבטים. בחירתו בציונות קדמה תמיד לכל עניין אחר. הוא העריץ, עד שלב מסוים, את הקומוניזם הסובייטי, וראה בגישתו העוינת ליהודים ולציונות תאונה ואי הבנה שתתוקן, אבל מעולם לא התבלבל באוריינטציה שלו על הציונות.

יערי חי בקונפליקט תמידי בין הציונות לבין הקומוניזם, בין האינטרס הלאומי לבין הערצת בריה"מ וסטלין. בניגוד לטבנקין, הוא חי את הקונפליקט ובחירתו לא הייתה חד-משמעית. ואף על פי כן, הוא פתר את הקונפליקט בתזה המורכבת של תורת השלבים; תורת-העל שעיצב לתנועתו, על פיה קודם כל יש להגשים את הציונות ורק אז לצאת למלחמת המעמדות. הגישה הזו העמידה היררכיה ברורה, של מחויבות קודם כל לציונות, ורק אח"כ לפציפיזם, לקומוניזם, לאחוות העמים ולהערצת בריה"מ וסטלין. אלא, שבניגוד לטבנקין, שהיה קנאי לציונות, יערי חי בקונפליקט פנימי רווי ייסורים.

סנה, שהיה אנטי קומוניסט ואנטי סטליניסט קיצוני, שינה את עורו מנימוקים פטריוטיים. הוא חש שמלחמת עולם שלישית קרבה והולכת, הניצחון של בריה"מ מובטח בה, ולכן על הציונות ועל ישראל לבחור מטעמי הישרדות באוריינטציה על המהפכה המנצחת. אולם הוא נסחף במדרון הקומוניסטי החלקלק עד שלילת הציונות ואף שלילת קיומו של עם יהודי. העוינות ההולכת ומחמירה של בריה"מ כלפי ישראל, הביא אותו בשנות ה-60 לתהליך של התפכחות.

חבל שהספר לא נמשך אל מלחמת ששת הימים ואחריה, ולו באפילוג של הכותב. התייצבות בריה"מ לצד הערבים במלחמה, חימושם והמאבק הדיפלומטי שהובילה נגד ישראל, הייתה גט הכריתות הסופית של השמאל הישראלי מבריה"מ. טבנקין תקף בחריפות את בריה"מ, הציג אותה כמעט כמעצמה נאצית ויצא נגדה גם בעקבות הפלישה לצ'כוסלובקיה. בארבע השנים שבין המלחמה לפטירתו, הוא קם כארי ויצא להילחם את מלחמת ארץ ישראל השלמה וההתיישבות בכל מרחביה. גם יערי יצא נגד בריה"מ, המיר את האוריינטציה שלו לפרו-מערבית, למעשה, והצטרף עם מפ"ם למערך עם מפלגת העבודה שבמרכזה מפא"י – שנואת נפשו. וגם סנה והפלג המתון של מק"י (בניגוד לרק"ח בהנהגת וילנר) התייצבו לצד ישראל, הציגו את המלחמה כמלחמת מגן צודקת נגד התוקפנות הערבית וגינו את בריה"מ.

על אף חולשותיו של הספר וחרף הביקורת שלי עליו, ההמלצה שלי לקרוא את הספר – חד-משמעית. לא רק כיוון שהוא סוחף ומרתק, אלא גם כיוון שהוא מעלה לתודעה הציבורית פרק נשכח בתולדות הציונות ומדינת ישראל, ושלושה מנהיגים חשובים שאף הם נשכחו.  

* "שישי בגולן"

צרור הערות 21.9.22

* למה אני תומך בממשלת אחדות לאומית – ממשלת אחדות לאומית אינה הממשלה האידיאלית. המצב האידיאלי בדמוקרטיה פרלמנטרית, הוא ממשלה חזקה ויציבה ומולה אופוזיציה חזקה המציגה אלטרנטיבה לשלטון.

במצבים מסוימים, ממשלת אחדות היא הפתרון הראוי. א. בעתות חירום, כמו ממשלת האחדות בבריטניה במלחמת העולם השניה או ממשלת האחדות הלאומית (או כפי שנקראה אז – ממשלת הליכוד הלאומי) שקמה בישראל ערב מלחמת ששת הימים. ב. כאשר קיים קרע ושסע בעם, המאיים על החברה, נכון להקים ממשלת אחדות שתפעל לאיחוי הקרע והורדת הלהבות. ג. במצב של תיקו פוליטי משתק.

ישראל עונה היום על קריטריונים ב' ו-ג', ולכן נכון להקים ממשלת אחדות. אולם יש בעיה. בנימין נתניהו שמה. נתניהו אינו הפתרון, אלא הבעיה. הוא הגורם לשסע ולקרע והתנהלותו הולכת ומעמיקה ומרחיבה אותו. ממשלת אחדות עם נתניהו אינה מתכון לאיחוי הקרע. והרי ראינו זאת. ולא רק בכך שהוא חתם על הסכם הונאה, שבו תכנן מראש לעקוץ את שותפיו ולגנוב את הרוטציה, באמצעות פשע נגד כלכלת ישראל, של אי העברת תקציב. גם בהתנהלותו השוטפת. למשל, במופע האימים, מוקף בשריו רעולי הפנים, במסדרון בית המשפט, שבו הניף יד גסה ומרושעת על מדינת החוק ומערכת המשפט בישראל, והילך אימים על שופטיו. האירוע החמור הזה נערך ימים אחדים לאחר הקמת הממשלה, והיה בגדר איתות שפניו אינם לאיחוי הקרע, ההיפך הוא הנכון. סביר להניח שגם אם תקום ממשלת אחדות בעתיד, הוא לא יהיה שותף קואופרטיבי ולא נורמטיבי.

אז מדוע אני תומך בהקמת ממשלת אחדות? כי החלופות האחרות גרועות יותר. חלופה אחת היא 61 מנדטים לגוש נתניהו, שבעקבותיה תקום ממשלה עם הכהניסטים, שתילחם במדינת החוק ותחוקק חוקי מגה-שחיתות ארדואנוקרטיים, שמטרתם להעמיד את המנהיג העליון מעל החוק. עצם שותפותו של הכהניסט בממשלה, היא כתם בל ימחה על תולדות העם היהודי. הכהניזם הוא הבן הממשיך של תנועות דומות לה באירופה שרדפו את עמנו, את אבותינו ואימהותינו.

אם לא יהיו לנתניהו 61 מנדטים, לא תהיה לגוש השינוי כל אפשרות להקים קואליציה, אלא אם היא תתבסס על רצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. לא ראיתי ולו סקר אחד, הצופה 61 מנדטים למרכיבי גוש השינוי. רחוק מכך. ממשלה שתלויה במשותפת אינה רק פסולה מוסרית, אלא היא גם לא תוכל לשרוד, בשל ניגוד עניינים בליבת מהותה – מטרת הממשלה היא לקדם את מדינת ישראל ואת האינטרסים הלאומיים שלה, בעוד מטרת הרשימה המשותפת היא להחריב את מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. זה לא יכול לעבוד. תמיכה מבחוץ, בלי להיכנס לקואליציה, חמורה ובעייתית יותר מחברות בקואליציה, כי כוח הסחטנות של שותפה כזו גדול יותר, ויחייב מו"מ קואליציוני על כל הצבעה והצבעה, ויש עשרות כאלו, בכנסת ובוועדותיה, מדי שבוע.

קשה וכמעט בלתי אפשרי להנהיג מדינה בקואליציה של 61 ח"כים, בוודאי עם שותפים בעייתיים, בלשון המעטה, כמו הכהניסטים והמשותפת.

ואם, נניח, תהיה הפתעה גדולה וגוש השינוי, בניגוד לכל הסקרים, יזכה ב-61 מנדטים – גם אז עדיפה ממשלת אחדות, מן הטעמים הבאים:

יציבות – המקסימום שניתן לצפות להרכב הזה בחלומות הוורדים ביותר, הוא ממשלת 61, וכבר נוכחנו כמה קשה להחזיק קואליציה שברירית כזאת.

רע"ם – התנגדתי להקמת הממשלה עם רע"ם, אך שיניתי את דעתי לנוכח העובדה, שחברותה של רע"ם בקואליציה לא הפריעה לממשלה להגשים דרך ציונית יותר משל קודמותיה וביטחונית ניצית יותר מהן. אבל זה לגמרי לא היה פשוט. למרבה הצער, סיעת רע"ם בכנסת שעברה לא התעלתה לחזונו האמיץ ומרחיק הראות של מנסור עבאס. רוב הח"כים לא התחברו לחזון. וכך, פעמים רבות במהלך הקדנציה הם תקעו מקלות בגלגלים. במהומות הר הבית הם גם הודיעו על "השעיה". אמנם זו הייתה השעיה בקריצה, רק בתקופת פגרת הפסח, שבה אין הצבעות, ומיד אחרי הפגרה חזרה לשגרת הקואליציה. אך היה זה תמרור אדום באשר לבאות. אשמח לראות את רע"ם בממשלה. חשוב מאוד לעודד את רוח ההשתלבות במדינה שהיא מייצגת. אך עדיף שתצטרף לממשלה שיש לה רוב גם בלעדיה, ולכן היא לא תהיה תלויה בה.

מרצ – מרצ של גלאון ומוסי רז, אינה מרצ של הורוביץ ותמר זנדברג. גלאון ורז אינם פרגמטיים כמו קודמיהם. קשה לי לדמיין אותם מעניקים חופש פעולה דומה לממשלה, כפי שהייתה לבנט, שהוביל מדיניות הפוכה למדיניות מרצ. בקדנציה הבאה, עם ההרכב האנושי המסתמן, זה יהיה כמעט בלתי אפשרי.

ראש הממשלה – בממשלה היוצאת, ראש הממשלה הראשון היה בנט והייתה זו ממשלה פריטטית שבה הוא עמד בראש גוש ניצי מובהק, שכלל את ימינה ותקווה חדשה, ויש לזכור שגם ישראל ביתנו שישבה על תקן הגוש בראשות לפיד, היא מפלגת ימין מובהקת. מי שהתווה את המדיניות היה בנט, וגם אילו הממשלה הייתה ממשיכה לפעול גם אחרי הרוטציה, היה לבנט כוח וטו. בנט וימינה נעלמו מן הנוף. תקווה חדשה היא חלק מהמחנה הממלכתי. לפיד אינו בנט וגם אינו בנט-לפיד.

מכל הסיבות שמניתי לעיל, אני מעדיף ממשלת אחדות לאומית על החלופות האחרות, שהן גרועות יותר.

ממשלת אחדות – כן, אך לא בכל מחיר. היא חייבת להיות רוטציונית. הראשון ברוטציה חייב להיות לפיד (או גנץ אם לפיד לא ירצה להצטרף גם הפעם), כי אם נתניהו יהיה הראשון, לא תהיה רוטציה. הכהניסטים לא יהיו חלק מן הממשלה בשום מקרה. תיקי המשפטים, הבט"פ והתקשורת לא יהיו בידי גוש נתניהו (תמורת זאת, גוש השינוי יוותר על תיקי הביטחון, החוץ והאוצר). לא יחוקקו חוקים הנוגעים למערכת המשפט, אלא בהסכמת שני הצדדים.

לכאורה, קיימת גם אופציה לממשלה בראשות גנץ בהשתתפות החרדים. זו פנטזיה. הם מקובעים היום לגוש נתניהו, כי זה מה שהציבור שלהם רוצה. אם ילכו כנגד הציבור שלהם ויצטרפו לממשלה בראשות גנץ, המחיר שידרשו תמורת הצעד הזה, עלול להיות הרה אסון לעתידה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי.  

וגם אם נתניהו יזכה ב-61, ראוי יהיה שהמחנה הממלכתי יעשה מאמץ להצטרף, בתנאים מסוימים, לממשלה בראשותו, כדי להשאיר את הכהניסטים בחוץ.

* יהודי שאינו אדם – בבחירות בבית הספר "בליך" בר"ג שבו למדתי, זכה הכהניסט הגזען ב-4.6%. מזעזע. איזו חרפה! איזו הידרדרות! 4.6% יותר ממה שהפשיסט הזה ראוי לקבל.

אמר ר' זאב וולף מסטריקוב: "אדם שאינו יהודי, אינו יוצא מכלל אדם. יהודי שאינו אדם, אף יהודי אינו".

* תסמונת האישה המוכה – איילת שקד יודעת, יותר מכל אחד אחר, שהממשלה הנוכחית הגשימה את השקפת עולמה יותר מקודמותיה. היא ניצית יותר, ביטחוניסטית יותר ובוודאי מיישבת יותר מקודמותיה. היא גאה בכך, ובצדק.

אבל כדי להחניף לקהל שהיא מחפשת, היא מבקשת סליחה ממי שרדפו אחריה, הסיתו נגדה, הפיצו נגדה שקרים וביזו אותה. כמו אישה מוכה שזוחלת חזרה אל הגבר האלים שמתעלל בה.

* הוצאו מהימ"חים – לקראת נאומו של לפיד בעצרת האו"ם, תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית הוציאה מהימ"חים את הפשקווילים שהוכנו בעוד מועד לפני נאומו של בנט אשתקד, ולאחר כמה ימי הלעגה אופסנו מנוילנים ומגורזים. אחרי הנאום נקרא את המִחְזוּר על "הנאום-העלוב-המשעמם-הפאתטי-של-הגמד-שאינו-מגיע-לסוליות-נעליו-של.

* מקלות בגלגלים – החברה להגנת הטבע עתרה לבג"ץ נגד החלטת הממשלה להקים ועדה מיוחדת לתכנון ולבניה בגולן, כדי לקדם את התכנית הלאומית לפיתוח הגולן ולהתגבר על מכשולים בירוקרטיים בדרך למימוש המטרה.

עיון קל בחוברות "טבע וארץ", הביטאון המיתולוגי של החברה להגנת הטבע, בשנים שאחרי מלחמת ששת הימים, יראה לנו איך החברה חגגה את הרחבת גבולות המדינה ותמכה בהתלהבות בהתיישבות הישראלים בשטחים החדשים שנוספו למדינה. איך התדרדרה החברה למצבה הנוכחי, שבו היא תוקעת מקלות סדרתית בגלגלי ההתיישבות בחלקי א"י השונים, כולל הגליל והנגב.

* הולדת יתומים – הכנסת אישרה בקריאה ראשונה את "חוק ההמשכיות", המתיר להורים שכולים להוליד ילד מן הזרע של בנם שנפל. יוזם החוק הוא חברי צביקה האוזר. אני מעריך מאוד את צביקה, שבעיניי הוא הפרלמנטר מס' 1 בישראל, אבל בנושא הזה איני תומך ביוזמתו.

אני רואה בעייתיות רבה בהולדת יתומים, וגידולם בידי סבא וסבתא שכולים, שאין להם בהכרח כוחות הגוף והנפש לגידול ילדים, ובוודאי ילדים שמרגע לידתם דבקה בהם טראומת השכול.

החתימה של נער בן 18 שמתגייס לצה"ל על רצונו בכך, אינה מבוססת על תשתית של בגרות וניסיון-חיים הנדרשים לצורך חתימה כזו.

* מכבדים את הפרס – ביום שני חולק פרס יצחק שדה לספרות צבאית לפרופ' יואב גלבר על ספר המופת שלו "רהב", הספר הטוב והמקיף ביותר, שנכתב על התקופה שקדמה למלחמת יום הכיפורים. במחקרו, מפריך גלבר לחלוטין את הנראטיב השקרי על פיו ממשלת גולדה מאיר גרמה למלחמה בכך שהחמיצה את השלום, כאשר דחתה את הצעת השלום המצרית. לא זו בלבד שגולדה לא דחתה הצעת שלום מצרית, גם אילו רצתה לא יכלה לדחות את ההצעה, כי ההצעה לא הייתה ולא נבראה ואפילו משל לא הייתה.

המחדל היה במישורים אחרים לגמרי, כמובן הצבאי והמודיעיני, אך גם החברתי והתרבותי. הוא ממוצה בכותרת הספר: "רהב". הוא מתאר את התנהלות החברה הישראלית וצה"ל בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים; התנהלות שגרמה לחוסר המוכנות שלנו למלחמה.  

הספר "רהב" הוא השלישי בטרילוגיה שכתב גלבר, על התקופה שבין מלחמת ששת הימים ויום הכיפורים. לספר כמו "רהב" אין סיכוי להתחרות ביחסי ציבור עם ספרים שמפיצים את עלילת הדם על "החמצת השלום". אבל כאשר הספר נבחן לא בידי יחצ"נים אלא בידי חבר שיפוט המורכב מהיסטוריונים רציניים ואנשי צבא רציניים בדימוס, בראשות פרופ' דינה פורת, הוא זכה בפרס. יותר משהפרס מכבד את הספר ואת כותבו – הם מכבדים את הפרס.

* על פי הפרוטוקול – אמרתי לילדים שלי, שכשאמות אני מבקש בדיוק את התהליך של אליזבט, על פי כל פרטי פרוטוקול "גשר לונדון נפל".

אסף הפטיר לעברי, בתגובה: "קודם שתלבש פעם חליפה", והוציא לי את הרוח מהמפרשים.

* קיטש פאתטי – צפיתי במהדורת החדשות בכתבה של דקות אחדות על הלווייתה של מלכת בריטניה, ותהיתי – באמת אנשים צפו לאורך שעות בקיטש הפאתטי המשעמם הזה, עם התחפושות המצחיקות הללו?

* אליקים העצני – אליקים העצני החל את פועלו הציבורי כלוחם בשחיתות השלטונית במסגרת "שורת המתנדבים", בשנות החמישים. בראשית שנות השבעים עלה לקריית ארבע ולאורך חמישה עשורים היה מראשי המתיישבים ביש"ע. כיהן כח"כ מטעם תנועת התחיה.

בשנותיו הראשונות בחברון, העצני נשא את דגל הדו-קיום עם השכנים הערבים, פעל רבות למענם ואף שירת אותם כעו"ד. עם השנים, לנוכח הבעיות הביטחוניות, חל כרסום בגישתו.

העצני היה אידיאולוג ואסטרטג ופובליציסט חריף, מקורי ומעמיק. כאשר הופיע הביטאון המצוין של מועצת יש"ע "נקודה", מאמריו, כמעט בכל גיליון, ריתקו אותי במיוחד ועוררו למחשבה, בין אם הסכמתי להם ובין אם לאו.

הכרתי את העצני אישית ב-1991, כאשר הקמנו מחדש את שדולת הגולן בכנסת, בראשות שלמה הלל ממפלגת העבודה, שהעצני היה מחבריה המרכזיים. כעבור שנה הוא לא  נבחר לכנסת, אך כפעיל במועצת יש"ע ובפורומים שונים למען א"י, תמך במאבק על הגולן ונפגשנו לא אחת. תמיד נהניתי להקשיב לניתוחיו המעניינים.

הצטערתי לשמוע על מותו, בן 96. יהי זכרו ברוך!

* שנתיים למותו של בוג'ה – במלאת שנתיים למותו של מורי, רבי וחברי בנימין יוגב – בוג'ה, חבר בית העמק, המנהל המיתולוגי של מכון "שיטים" ואיש החגים והתרבות היהודית של התנועה הקיבוצית, נערכה אזכרה ולאחריה מפגש של לימוד במועדון לחבר.

חלקו הראשון של הלימוד היה של נכדתו שחר ובן זוגה אראל, בנושא הזיכרון. לאחר מכן לימוד של מוקי צור, שהתמקד במחלוקות בין ברנר לגורדון ובדרכו המיוחדת היטיב לשבץ את דמותו של בוג'ה בלימוד, תוך שהוא מספר על ילדותם המשותפת בשכונת רחביה בירושלים, שם למדו באותה כיתה.

היה ערב מרתק, מרגש וברוחו המיוחדת של בוג'ה.

* אחרון על החומה – בדברים שנשא בערב לזכר בוג'ה, אמר מוקי צור (ציטוט מן הזיכרון): יריב בן אהרון נפטר. אביבה זמיר נפטרה. בוג'ה נפטר. והשנה גם אשתי נפטרה. יש לי תחושת אחריות של מי שנשאר אחרון, ולכן אני רואה צורך להגביר בזמן שנותר את עבודתי.

אני נפעם מהכוחות הבלתי נדלים של מוקי, בן ה-84, שממשיך להתרוצץ בכל רחבי הארץ, מלמד בפורומים רבים, החל בבני נוער, דרך מכינות קד"צ ותנועות הבוגרים ועד פנסיונרים. מרצה באין ספור אירועים. רק לדוגמה – קראתי את התוכניה של פסטיבל מספרי סיפורים בגבעתיים. מוקי משתתף בשלושה ערבים שונים, עם כל הכרוך בנסיעה מעין גב לגבעתיים וחזרה. והוא ממשיך לחקור, לכתוב מאמרים וספרים. עובד ללא לאות.

פעמים רבות אני מתנדב להסיע את מוקי למרכז או חזרה לצפון. כל דקה אתו היא חוויה של לימוד והעשרה. גם ביום האזכרה של בוג'ה נשאלתי אם אוכל להחזירו, אך מיהרתי לאסיפה באורטל. מוקי הוא איש יחיד ומיוחד.

* ביד הלשון

מספר סתמי – איך אנחנו קוראים את המשפט הבא:

4=2+2?

שניים ועוד שניים שווה ארבעה או שתיים ועוד שתיים שווה ארבע?

כמובן ששתיים ועוד שתיים, בלשון נקבה.

למה? מה זו האפליה הזאת? שפה שמדירה גברים?

כמובן שלא. השפה לא שוביניסטית גברית ולא שוביניסטית נשית ואין להלביש עליה מה שאין בה. מספר סתמי, כלומר מספר שאינו מונה דבר מה, הוא בלשון נקבה. למה? כי זו העברית.

לכן, למרות שהמילה "קו" היא בזכר, כאשר אנו מדברים על מספר של קו אוטובוס נאמר "קו ארבע". כי איננו מונים קווים, אלא אומרים מספר. וכשאנו אומרים מספר – אנו אומרים אותו בלשון נקבה.

ובאותה השפה, שבה אין צורה סתמית כללית, שאינה זכר ואינה נקבה, אנו משתמשים בלשון זכר למקרים כמו במשפט הנוכחי: "משתמשים". וגם כאן, אין כל הדרה וכל דחיקה ואין שום סיבה שאני, כפמיניסט מושבע, אצטרף למסע הצלב לכיעור השפה העברית.

כיוון שהצורה הסתמית היא בלשון זכר, כאשר אנו משתמשים בביטוי "אנו משתמשים", הוא כולל הן גברים והן נשים. לעומת זאת, אם משתמשים בביטוי "אנו משתמשות", הוא כולל רק את הנשים. לכן, כאשר שדרנית ברדיו אומרת "אנחנו רוצות", היא מדירה אותי ואת כל הגברים, כי המילה "רוצות" אינה כוללת את הגברים. כאשר היא אומרת "אנחנו רוצים", היא אינה מדירה איש.

ההכפלה נוסח מרב מיכאלי: "כאשר אנו משתמשות ומשתמשים בביטוי אנו 'משתמשות ומשתמשים' ", סתם טרחנית, מסרבלת ומכערת את העברית היפה. יש נהגים יפים שנוצרו לאורך השנים כמו הפניה: "גבירותיי ורבותיי", "חברות וחברים", "ליידיז אנד ג'נטלמן", "ערב טוב למאזינות ולמאזינים", "חיילות וחיילים" וכן הלאה, ולאחר מכן מדברים רגיל, בשפה היפה והרהוטה שלנו, בלי הטרחנות הזאת. אגב, שמעתי השבוע פתיחה של תכנית ברדיו חרדי: "בוקר טוב מאזינות ומאזינים, חרדיות וחרדים, חסידות וחסידים, ליטאיות וליטאים, ש"סניקיות וש"סניקים". ואהבתי. ובלבד שלאחר פתיחה כזו, מדברים נורמלי, פשוט ויפה.  

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 18.9.22

* להתחיל מבראשית – ב-1999, זמן קצר אחרי שמפלגת הדרך השלישית, שהייתי ממייסדיה וראשיה התרסקה, הוזמנו לאירוע בחֲדֵרָה של פעילי המפלגה. כמו בחתונה התיישבנו על שולחנות של רבע עוף ובורקס (או משהו אחר, אני באמת לא זוכר), שמענו כמה קצינים שלחמו תחת קהלני שמהללים אותו, קהלני נשא נאום פרידה. לא היה שום חשבון נפש או דיון להפקת לקחים, כי לא היה שום עתיד. לא היה כל דיון על מה הלאה. הייתה מסיבת סיום יפה, אני כיניתי אותה באירוניה "חגיגות התבוסה", אמרנו יפה שלום והתפזרנו. חבל, כי גם אם המסר המורכב של הדרך השלישית לא נקלט אז, הוא חיוני, ונכון היה להמשיך ולקיים את המפלגה לקראת הבאות. אך כנראה תש כוחה של ההנהגה והעסק התפרק.

ביום רביעי התכנסה בחצר ביתו של יועז הנדל, "הכוורת" – קבוצת הפעילים המרכזיים של תנועת דרך ארץ. והפעם זה היה שונה לחלוטין. כולנו עצובים על כך שדרך ארץ אינה מתמודדת בבחירות, הגם שאנו מבינים שלא היה מנוס מכך. אך כולנו נחושים להמשיך הלאה.

היה זה מפגש אל תוך הלילה, של קבוצה אידיאליסטית איכותית ממדרגה ראשונה, שונה עד מאוד מהפרופיל של עסקני מפלגות (כל המפלגות), שדיברה אידיאולוגיה ואסטרטגיה. ניתחנו את הדרך, ערכנו חשבון נפש, ובעיקר עסקנו בעתיד. איך לקום ולבנות מפלגה, כולל מוסדות דמוקרטיים (תוך ניסיון לבנות מודל טוב יותר מהשחיתות המלווה את מנגנוני הפריימריז במפלגות) ולרוץ אתה בסערה לקראת מערכות הבחירות העתידיות, מתוך הבנה צנועה שאין לנו יומרה להיות מפלגת שלטון, אלא סיעה קטנה שתשפיע על המדינה לקידום ערכיה הציוניים הממלכתיים.

לא הייתה שם אווירת נכאים, אלא אווירה של "בראשית חדשה". חזרתי הביתה לפנות בוקר עם שיר חדש בלב. להתחיל מבראשית!

* השלכה – כל אימת שאני מותח ביקורת על הממשלה, למשל – על מדיניותה האנטי חקלאית, אני מוצף בתגובות כמו: "מה אתה רוצה? זאת הממשלה שלך. רצית שינוי? קיבלת". וכו'. מיותר לציין שהמגיבים – ביביסטים.

ראשית, זו לא רק הממשלה שלי, אלא גם שלהם. כפי שממשלת נתניהו הייתה הממשלה שלי ונתניהו היה ראש הממשלה שלי. הדה-לגיטימציה שלהם לממשלה הנוכחית היא אנטי דמוקרטית.

אבל מה עומד מאחורי האמירה הזאת? בפסיכולוגיה קוראים לזה השלכה. הם משליכים את הבעיה שלהם על הזולת. הבעיה שלהם, היא אובדן כושר שיפוט וביקורת על ממשלה, מפלגה ומנהיג שהם תומכים בו. הם אינם מסוגלים להבין את התופעה הזאת. מבחינתם, מי שתומך בממשלה הנוכחית, בהכרח רואה בחבריה אֵלים, משוכנע שכל החלטה שלהם היא אמת מוחלטת ולעולם יתמוך ויצדיק כל אמירה והחלטה. זו גישה של עובדי אלילים.

זו גישה של מי שראו באבו-יאיר שרקם את התפלגות רע"ם מהרשימה המשותפת כדי להבטיח רוב לממשלתו ולחוקי מגה-שחיתות שלו – גאון פוליטי, הראשון שזיהה את הפוטנציאל והמשיך את הסכמי אברהם בתוך החברה הישראלית, וכאשר סמוטריץ' הבריז לו והכשיל את הקמת ממשלתו עם רע"ם ונתניהו החל להסית נגד הממשלה בשל חברות רע"ם בקואליציה – אותם אנשים גינו את הממשלה "שמעבירה עשרות מיליארדים למחבלים". והם אפילו אינם חשים בסתירה, כי מבחינתם אין סתירה. בשני המקרים נשמר העיקרון המרכזי – ביבי צודק.

הם מתקשים להבין שיש אנשים שונים, שאינם עובדי אלילים כרותי אונה, אלא אנשים מפוכחים, ביקורתיים, שתומכים על תנאי במנהיג, במפלגה ובממשלה ואינם מהססים לבקר כל צעד או אמירה שלהם, השגויה בעיניהם או שאינם מסכימים עמה. והאמת היא שממש קשה להתווכח עם האנשים האלה, כיוון שיותר משיש אתם מחלוקת על דעות, יש פער בלתי ניתן לגישור בצורת החשיבה.

* חותרים תחת מיזוג הגלויות – בני גנץ העלה רשומה שכותרתה "הנבחרת שלנו מול הנבחרת שלהם", הציב תמונה של שלמה קרעי ותחתיה נכתב "שאלוהים ישמור". ומיד החלו התגובות האוטומטיות: "גזענות" (?!), "גרבוז" וכו'. למה? כי ביקורת על קרעי אסורה, כיוון שהוא "מזרחי"  ולכן ביקורת עליו היא "גזענות".

הביקורת עליו אינה קשורה לגולה שממנה עלו הוריו, אלא לכך שהוא התגלמות הרע שבביביזם. התגלמות של פולחן האישיות, כולל פסלון מוזהב (עגל זהב?) של מנהיג-העל. הוא התגלמות של שיח השנאה, ההסתה והשקר. הוא מראשי הלוחמים לחורבן מדינת החוק והמשתלחים בהתלהמות וגסות במערכת המשפט בישראל. הוא אחד המייצגים העיקריים של שיח הקנאות החרדי שחדר לליכוד, בניגוד לאופיה המסורתי המתון בעבר. אגב, את הקנאות הדתית הזאת הוריו לא הביאו מתוניס. את הקנאות הזאת הביאו החרדים שבאו מאירופה. האם הוא חסין מביקורת בשל ארץ המוצא של הוריו?

האם כאשר אני תוקף את עופר כסיף או את מוסי רז, זו "גזענות"? האם כשהליכוד תקף את מנהיגי מפלגת העבודה פואד בן-אליעזר, עמיר פרץ וגבאי, זו הייתה "גזענות"? או שרק יציאה נגד "מזרחי" מהליכוד היא גזענות?

כאשר בחרתי בדרך השלישית בהנהגת קהלני לא הצבעתי למנהיג "תימני" וכשבחרתי בכולנו בהנהגת כחלון לא בחרתי במנהיג "טריפוליטאי" וכשבחרתי בתקווה חדשה בראשות גדעון סער לא בחרתי במנהיג חצי "בוכרי". בכל המקרים הללו בחרתי מנהיגים יהודים, ישראלים. בדיוק כפי שכאשר בחרתי בישראל בעליה בהנהגת שרנסקי, לא בחרתי מנהיג "רוסי".

אני סולד מן השד הגלותי הזה, החותר תחת הערך הציוני של מיזוג גלויות, מתוך פופוליזם אלקטורלי.

* האם אחמד טיבי ציוני? – האם הריצה הנפרדת של בל"ד מן הרשימה המשותפת – משמעותה שעודה וטיבי ציונים? בערך כמו שהפרידה (אם אינה הצגה, כחלק מה"תאקיה") של מרזל ובן ארי מבן גביר – משמעותה שבן גביר "מתון".

* היפוכה של תנועת ז'בוטינסקי ובגין – עמיחי שיקלי אמר בראיון, שהוא הצטרף לליכוד כי זו התנועה הממשיכה את ז'בוטינסקי ובגין.

הביביזם הוא במידה רבה היפוכה של מורשת ז'בוטינסקי ובגין. מי שייצגו באמת את הדרך המסורתית של תנועת החירות עד לאחרונה היו רובי ריבלין ובני בגין. במידה רבה גדעון סער עושה זאת היום. בגין דגל בעליונות המשפט, שזו גרסה הרבה יותר קיצונית של אקטיביזם שיפוטי מזו של אהרון ברק. זו לא הייתה רק עמדתו הפרטית, אלא העמדה התנועתית. היום מטרת העל של הליכוד הביביסטי היא חורבן מערכת המשפט והרס מדינת החוק. הדרך של ז'בוטינסקי ובגין היא של "שם ירווה לו משפע ואושר / בן ערב בן נצרת ובני / כי דגלי דגל טוהר ויושר / יטהר שתי גדות ירדני". המפלגה הציונית הראשונה שפתחה את שעריה להצטרפות אזרחים ערביים הייתה תנועת החירות – ביום הקמתה. בגין נלחם שכם אל שכם עם מפ"ם ומק"י לביטול הממשל הצבאי. והיום, הליכוד הביביסטי שבוי בידי הכהניזם הגזעני, המעריץ את המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין ימ"ש, כי הוא מי שרצח הכי הרבה ערבים, ומימש בכך את תורת הגזע הכהניסטית.

* המדינה אינה כספומט – ח"כ יעקב אשר מיהדות התורה התראיין לחדשות 12 בנושא לימודי הליבה, ואמר: "אל תדאגו לנו, אל תחנכו אותנו, אנחנו יודעים היטב איך לחנך את הילדים שלנו". את ההמשך המתבקש של המשפט הוא שכח. "אל תממנו אותנו".

מבחינתו, המדינה היא כספומט. תפקידה לתת כסף למי שלוחץ. אבל לא, המדינה אינה כספומט. היא חייבת להעמיד יעדים ההולמים את האינטרס הלאומי ולבנות תקציב שנועד לשרת אותם.

אין שום ספק שהאינטרס הלאומי של מדינת ישראל הוא לחלץ את המוני החרדים מן הבערות ומן העוני המנוון ולהפוך אותם לאזרחים פרודוקטיביים, משתלבים בעולם התעסוקה ותורמים לחברה. אין ספק שזה אינטרס כלכלי עליון של ישראל. ברור שאל לה לתקצב את הבערות והנצחת העוני.

יש להרחיב את החינוך הממלכתי חרדי, להשקיע בו תקציבים רבים, ולהבטיח שיהיו בו לימודי תורה ולצדם לימודי ליבה – עברית ואנגלית, מתמטיקה ומדעים, היסטוריה וספרות, והם יהיו מפוקחים, ולא תהיה בהם אפליה על רקע עדתי. יציינו בהם את יום הזיכרון לשואה ואת יום הזיכרון לחללי צה"ל ויחגגו בהם את חג העצמאות. יניפו בהם את דגל ישראל. כמובן שהלימודים ברשת הזו יהיו חינם. לעומת זאת, החינוך העצמאי יהיה פרטי לחלוטין, ללא הוצאה של אגורה אחת מתקציב המדינה. יבחר כל הורה חרדי לאן לשלוח את ילדיו.

* לימודי ליבה בחינוך הממלכתי – אל למדינה להתפשר בשום אופן בדרישה ללימודי ליבה בחינוך החרדי. אבל קיימת סוגיה אחרת – לימודי הליבה בחינוך הממלכתי. כוונתי ללימודי יהדות. הבורות בקרב בוגרי החינוך הממלכתי ביהדות, תהומית. אני נפגש לעתים קרובות עם חניכי מכינות קדם צבאיות בראשית השנה, ונדהם מחדש מהבורות שלהם ביהדות ובציונות. ואלה הם השאור שבעיסה בקרב הנוער ובעלי הסקרנות ללימוד התחומים האלה, ולכן בחרו במכינה. בשלושת החודשים הראשונים במכינה, הם לומדים הרבה יותר יהדות וציונות מכפי שלמדו ב-12 שנות לימודיהם. 

יש הכרח לתגבר את לימודי הליבה ביהדות וציונות במערכת החינוך הממלכתית. 

* חינוך יהודי – בשנת הלימודים הנוכחית, החלו לעבוד, לראשונה, שתי מטפלות דרוזיות בגיל הרך בקיבוץ אורטל. ואין לי שום קושי עם זה, כי אני מכיר היטב את מערכת החינוך של אורטל; החינוך היהודי הוא לב חזון החינוך שלנו, המערכת מחויבת לכך, ואין לי ספק שהשבת וקבלת השבת, החג והמועד וכו', ימשיכו לתפוס מקום מרכזי בבתי הילדים.

איני יודע אם כך הדבר גם במעון נעמ"ת בחולון, שסייעות ערביות עובדות בו. ולכן, איני פוטר את מחאת העולים במנטרה הקלה והאוטומטית – "גזענות". דאגה של הורים לחינוך היהודי של ילדיהם, היא דאגה כנה ומוצדקת. יש עניין להורים בתוכן החינוך שילדיהם מקבלים. הטלת תווית הגזענות וסירוב לקיים שיג ושיח עם ההורים, היא מעשה אנטי חינוכי ואנטי קהילתי, והוא נגוע בהתנשאות. איני טוען שההורים צודקים. ויתכן שיש בהם גזענים, הרי איני מכיר אותם אישית. אבל עצם העניין של הורים בתוכן החינוך של ילדיהם וחששם לחינוך היהודי שלהם, אינו רק לגיטימי, אלא מוצדק.

* היעד מס' 1 – היעד הלאומי מספר 1 של ישראל, בימים אלה, בעקבות המלחמה באוקראינה, ראוי להיות עידוד עליה רבתי מרוסיה ואוקראינה וקליטתה בישראל. על כל מערכות החיים בישראל למתוח את כל כוחותיהם להצלחת המהלך.

והנה, לאורך מערכת הבחירות, לא שמעתי ולו מנהיג אחד של מפלגה אחת, בקואליציה או באופוזיציה, שהשמיע מילה אחת בנושא. ואם מישהו מהם אמר משהו, התקשורת לא ראתה את הנושא כחשוב דיו כדי לדווח על כך.

* משימה לאומית – מועצת התנועה הקיבוצית החליטה ברוב עצום על הקמת קיבוץ חדש בחבל לכיש.

זו בשורה ציונית נפלאה! כבר למעלה מארבעים שנה שלא קם קיבוץ חדש.

בשנים האחרונות, העליתי בכל הזדמנות את הצורך בחידוש ההתיישבות הקיבוצית, ונתקלתי בהתנגדות מוחלטת מצד הנהגת התנועה. מיד לאחר היבחרו של ניר מאיר לתפקיד מזכ"ל התנועה, שבתי והעליתי זאת בביקור של מטה התק"צ באורטל. הצעתי לניר שיגדיר משימה צנועה – להקים בקדנציה שלו קיבוץ אחד. וניר השיב נחרצות: "לא נקים יישוב חדש" ונימק זאת בתשובה שאִכזבה אותי קשות: "היום ההתיישבות אינה עוד משימה לאומית". השבתי על כך, שתנועת התיישבות שאינה מיישבת, איבדה את זכות הקיום שלה.

והנה, אותו ניר מאיר, הוא שיזם ודחף את חידוש ההתיישבות. הוא העביר את ההחלטה במזכירות והשבוע – במועצה.

כשהחלה היוזמה, לפני חודשים אחדים, בירכתי את ניר ושאלתי אותו על השינוי המבורך בדעתו. הוא השיב בכנות, שעכשיו, כאשר הממשלה שבה וסימנה את ההתיישבות כמשימה לאומית, והחליטה על הקמת 14 יישובים חדשים בנגב ושני יישובים בגולן – זו  משימה לאומית, ואנחנו חלק ממנה.

כן, "ממשלת הזדון", "ממשלת האחים המוסלמים", "הממשלה שמקבלת הוראות מהשורא", "ממשלת מנסור עבאס", "הממשלה האנטי ציונית", "ממשלת השמאל הקיצוני" – זו הממשלה שאחרי עשרות שנים שבה והגדירה את ההתיישבות הציונית בארץ ישראל כיעד לאומי, קיבלה החלטות אופרטיביות בנדון והן כבר בשלבי יישום. איזה פער תהומי בין האמת, בין העובדות, לבין הפייק של תעשיית השקרים וההסתה.

* הציונות הסינתטית – אראל סג"ל חזר בטור שלו ב"ישראל היום" למאמר פרו-ציוני מובהק של צ'רצ'יל בשנת 1920 (מאמר שפורסם בחב"ע כפלגיאט). בסוף המאמר כתב סג"ל: "הרבה מחשבות, הרבה תהיות. על הציונות המדינית שנחלה מפלה לעומת הציונות המעשית הסוציאליסטית. האם הנהגה אחרת מהנהגת הפועלים הייתה מצליחה לפתוח את שערי הארץ? האם פוספסה שעת רצון אמיתית?".

כל כך הרבה אמירות א-היסטוריות, שקשה לדעת היכן להתחיל.

אתחיל עם הדיכוטומיה בין הציונות המדינית לציונות המעשית. הציונות המעשית קדמה לציונות המדינית – בהקמת פתח-תקווה, בעליה הראשונה. ברור שבלי הציונות המדינית לא הייתה קמה המדינה. אבל היא לא הייתה קמה גם בלי הציונות המעשית, שהקימה את התשתית של יישוב יהודי מאורגן ומדינה בדרך. הציונות צעדה לאורך כל השנים על שתי רגליים – הרגל המדינית והרגל המעשית. כל ניסיון לוותר על אחת הרגליים, כמוה כריצה על רגל אחת. אין לה תוחלת.

הרצל הוא אבי הציונות המדינית, אך כבר בתכנית באזל יש מרכיבים של ציונות מעשית, כבר בראשית ההסתדרות הציונית הוקמו מוסדות של ציונות מעשית, כמו קק"ל ופיק"א.

ממשיך דרכו של הרצל היה ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית הרביעי. ויצמן הוא הראשון שהשתמש בביטוי "ציונות סינתטית" – סינתזה בין הציונות המדינית והמעשית. הוא טיפח את ההתיישבות הציונית בארץ ישראל, אך הוא הביא את גדול ההישגים המדיניים של הציונות – הצהרת בלפור ובעקבותיה החלטות ועידת סן-רמו, שאומצו כהחלטות חבר הלאומים. בשנת 1920, כאשר צ'רצ'יל כתב את מאמרו, היה ויצמן נשיא ההצ"ע, וצ'רצ'יל התייחס, במאמרו, אליו ואל הישגו הכביר.

ויצמן לא השתייך לתנועת העבודה ולהנהגת הפועלים הסוציאליסטית. להיפך, הם היו יריביו מצד אחד, כפי שהרוויזיוניסטים היו יריביו, מצד שני. תנועת הפועלים עלתה לשלטון בתנועה הציונית 13 שנים מאוחר יותר מאותה "שעת רצון", ב-1933. האם תנועת העבודה הייתה רק ציונות מעשית? ממש לא. היא הייתה התגלמות הציונות הסינתטית. לצד פועלה ההתיישבותי, מנהיגיה הובילו את המהלכים להחלטת עצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר ולהקמת המדינה. אין יותר ציונות מדינית מבן גוריון, ארלוזורוב, שרת, גולדה, אבן וחבריהם, כפי שאין ציונות מעשית יותר מבן גוריון, אשכול, טבנקין, ספיר וחבריהם.

הדיכוטומיה הזאת חסרת שחר. נכון שבגין נהג להציג את הדיכוטומיה הזאת, וראה בתנועתו את ממשיכת הציונות המדינית: הרצל, נורדאו וז'בוטינסקי הוצגו כמורי תנועתו, כשושלת הציונות המדינית. אך האמת היא שנכון יותר לדבר על הרצל, ויצמן וב"ג כשושלת הציונות המדינית, כחלק מתפיסת הציונות הסינתטית. המחנה הרוויזיוניסטי בהחלט דגל בציונות מדינית, וז'בוטינסקי היה מדינאי דגול, אם כי יכולותיו המדיניות לא באו לידי ביטוי כיוון שהיה באופוזיציה ומאוחר יותר אף פרש מהתנועה הציונית והקים את התנועה הציונית החדשה, שלא היה לה כל תוקף מדיני. אבל הציונות הרוויזיוניסטית הייתה חלשה מאוד בהגשמת הציונות המעשית. ולא בכדי, כאשר תנועת העבודה קיפלה את דגל הציונות המעשית, בשנות השבעים והשמונים, מי שהניפה אותו מחדש הייתה הציונות הדתית ולא הליכוד.

* תרגום לשוקנית – מתחילת מבצע "שובר גלים" סוכלו כ-200 פיגועים. משמעות הדבר היא שחיי כאלף ישראלים ניצלו. את המשפט הזה תרגם גדעון לוי לשוקנית: "בכל לילה פושטים חיילים חמושים מלווים בכלבים מזרי אימים על בתי אזרחים בשנתם וחוטפים אנשים ממיטותיהם". את מדינת ישראל הוא מגדיר כך: "עריצות צבאית מהאכזריות בעולם" ואת השב"כ הוא מכנה: "שטאזי הישראלי".

חברו לדבוקת שוקן, רוגל אלפר, נוזף בתקשורת על סיקור נפילתו של רס"ן בר פלח. "הדיווח בטלוויזיה על מות רב־סרן בר פלח שימש גם להפצת אידיאולוגיה שדוחקת בישראלים צעירים להקריב עצמם למען מדינתם". וכדרכו, דרך השמחה לאיד על נפילת כל חייל צה"ל ולבטח קצין צה"ל, הוא גוער בפלח על דברים שכתב בעבר ועל הקרבתו בקרב שבו נפל: "למסור את נפשך ביודעין. דת הלאומנות. המדינה במקום אלוהים". והוא מסכם: "מות פלח משמש להפצת אידיאולוגיה רעילה והרסנית, ממש אינדוקטרינציה לפולחן מוות ישראלי, במסגרת דת לאומנית שהתהוותה כאן… רס"ן פלח נהרג בעודו מתפקד כמשטרת כיבוש".

כל עוד יש לנו צעירים נפלאים כמו רס"ן בר פלח, המגלים מסירות נפש בהגנה על קיומה של מדינת ישראל וחיי אזרחיה, ולכן הם ממשיכים להיות "משטרת אקיבוש" בלה בלה בלה ש"חוטפת אנשים ממיטותיהם" בלה בלה בלה, מדינת ישראל היהודית דמוקרטית תתקיים ונבלים מנוולים כמו גדעון לוי ורוגל אלפר יוכלו להמשיך לכתוב את דברי הבלע שלהם, שהם מחיר שהדמוקרטיה נאלצת לסבול.

* פורום חוקרי הקיבוץ – פורום חוקרי הקיבוץ ותנועת העבודה הוא פורום רב תחומי של חוקרים מתחומי ההיסטוריה, הסוציולוגיה, הכלכלה, חקר התרבות, הפילוסופיה ועוד. הפורום נפגש כחמש פעמים בשנה לבוקר שבו אחד מחבריו מציג את מחקרו ומתקיים על כך דיון. אחת לשנה נערך כנס שנתי דו-יומי שבו מוצגים בקצרה מחקרים רבים. הכנס הזה פתוח לציבור ומגיעים אליו גם אנשים שאינם חלק מן הפורום.

אני חבר בפורום והוא חשוב מאוד בעבורי, לא רק בשל הסקרנות האינטלקטואלית, אלא גם כיוון שאני רואה בו סדנת חשיבה יוצרת ומעשירה. במשך השנים הרציתי בפורום ארבע פעמים.

בימים חמישי ושישי, נערך בגבעת חביבה הכנס השנתי. אני השתתפתי רק ביום השני. מבין ההרצאות אציין אחת – הרצאתה של שרון גבע: "הקיבוץ של צִבְיה ויצחק: הרהור על לוחמי הגטאות". בני הזוג יצחק אנטק צוקרמן וצביה לובטקין היו ממנהיגי מרד גטו ורשה. אנטק היה סגן מפקד אי"ל, הארגון היהודי הלוחם, שמפקדו היה מרדכי אנילביץ'. עם עלייתם ארצה אחרי המלחמה, הקימו צביה ויצחק עם חבריהם את קיבוץ לוחמי הגטאות ואת מוזיאון בית לוחמי הגטאות – "בית יצחק קצנלסון". הקיבוץ והמוזיאון היה מפעל חייהם. הם היו המנהיגים של הקיבוץ לאורך השנים ורבים בתנועה כינו את הקיבוץ "הקיבוץ של צביה ויצחק".

ד"ר שרון גבע כתבה את הביוגרפיה של צביה ויצחק, שעומדת לצאת לאור בקרוב. הרצאתה עסקה בסוגיית מנהיגותם בקיבוץ, והיא הציגה תמונה מורכבת מן המקובל, על קבוצות בתוך הקיבוץ ומתנגדים להנהגתם. אני ממתין בקוצר רוח לצאת הספר.

עוד אירוע אליו אתייחס היה בערב הראשון, כך שלא נכחתי בו. לא אוכל להביע דעה על מה שהיה בו, אלא על תכניתו. היה זה ערב על הסרט "טנטורה". אחרי ההקרנה היה דיון בהשתתפות במאי הסרט אלון שוורץ וה"חוקר" ש"מחקרו" היה בסיס הספר תדי כ"ץ. יש לציין שה"מחקר" נפסל בידי ועדה אקדמית של אוניברסיטת חיפה, אחרי שהתברר שהוא בדה את ה"טבח" מלבו וזייף עדויות. הוא אף הפסיד במשפט דיבה. מפעל חייו של תדי כ"ץ הוא אובססיית הנכבה. במושב על הסרט, לא הועמד לרפואה היסטוריון אמתי, רציני, כמו פרופ' יואב גלבר, פרופ' יוסי בן ארצי או פרופ' בני מוריס, שיפריכו את עלילת הדם.

* המקומי או הגלובלי – ימים אחדים לפני שכתבתי את כתבת איש השנה תשפ"ב, שאלתי את קוראיי מי איש השנה בעיניהם. התשובות הנפוצות היו, על פי הסדר: מנסור עבאס, בן גביר וזלנסקי.

אכן, כל אחד מהם הטביע חותם משמעותי השנה. ההתלבטות שלי הייתה בין זלנסקי לעידית סילמן. זו לא הייתה התלבטות פרסונלית ביניהם, אלא סביב השאלה האם להתמקד בעולם או בישראל. הבחירה בסילמן היא תוצאת החלטתי להתמקד בישראל.

חששי הגדול, הוא שחס וחלילה בן גביר יהיה איש השנה תשפ"ג.

* הכלה במגפיים – דעתי על "הכלה במגפיים" היא שבעיקרון אין לי דעה בנושא.

          * ביד הלשון

אֲבִיחַיל – אביחיל הוא מושב של תנועת המושבים בעמק חפר, מצפון לנתניה.

המושב הוקם ב-1932 בידי משוחררי הגדודים העבריים שלחמו במסגרת הצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה.

את שם המושב קיבלו החלוצים מחיים נחמן ביאליק, שהציע להם שם שמצד אחד יש בו אזכור לחייל, להיותם משוחררי צבא, והוא שם אביה של אסתר המלכה.

ב-1946 אוחד המושב אביחיל עם המושב הסמוך עין העובד.

במושב אביחיל נמצא מוזיאון "בית הגדודים", שמנציח את סיפור הגדודים העבריים בצבא הבריטי במלחמת העולם השניה. בבית העלמין של היישוב יש חלקה מיוחדת ליוצאי הגדודים העבריים.

ב-2014 הובאו למנוחות בבית העלמין באביחיל עצמותיהם של מפקד שנים מהגדודים, גדוד נהגי הפרדות והגדוד ה-38 של קלעי המלך לוטנט-קולונל (סגן אלוף) ג'ון הנרי פטרסון ורעייתו, 67 שנים אחרי מותו. פטרסון היה נוצרי אירי, אך ציוני נלהב עד יום מותו, שפעל בכל מאודו למען הקמת המדינה היהודית, אך מת ביוני 1947, כמעט שנה לפני הקמת המדינה. כמו כן, טמון בבית העלמין שלום שווארצבארד שהתנקש ב-1926 בסימון פטליורה, נשיא אוקראינה שהיה אחראי לפרעות ביהודי אוקראינה במהלך מלחמת האזרחים בארץ זו.   

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 14.9.22

* לבנות מן המסד – במצב הנוכחי, ההחלטה של יועז הנדל וצביקה האוזר לא להתמודד בבחירות היא ההחלטה הנכונה, כי למרבה הצער, אין סיכוי לעבור את אחוז החסימה. אבל מעתה – מקימים את מפלגת דרך ארץ מהמסד. היא ממלאת חסר אמתי במפה הפוליטית הישראלית, לטווח הרחוק. בבחירות הקרובות אבחר במחנה הממלכתי.

* פרידה מחויבת המציאות – אני מעריך ומכבד את איילת שקד כמנהיגה וביצועיסטית, אך מראשית השידוך של דרך ארץ אתה, היה לי קשה מאוד לתמוך ברשימה המאוחדת. עוד בימי תקווה חדשה רציתי באיחוד עם ימינה, כשעוד הייתה בהנהגת בנט ובשותפות עם מתן כהנא. אולם השקפותיה של איילת ימניות מאוד, והתקשיתי להזדהות עם מפלגה בראשותה. ובעיקר, לא יכולתי לשאת את הסכנה שאם ייכשל המאמץ להביא לממשלת אחדות לאומית, היא תדחוף לממשלת ימין צרה צרורה עם הכהניסטים ועוזריהם, וגרוע מזה – שהיא עלולה לחתוך לבדה להיות הגרוש ללירה שיעניק לגוש בן גביר את השלטון. לכן, אני מזדהה עם החלטתו של יועז הנדל לפרק את החבילה.

חתירה לממשלת אחדות אינה נייטרליות במאבק בין ממלכתיות לביביזם על דמות המדינה, אלא הבנה שזה הרע במיעוטו בין החלופות הקיימות. רוח ציונית חייבת להציב את הכהניסטים ואת הרשימה האנטי ישראלית המשותפת כפסולי חיתון.

כך כתבתי ליועז:

כל הכבוד יועז! הוכחת דבקות בדרך, בארץ, ברוח ובציונות. לא היה מנוס מהפרידה הזאת.

* נורות אדומות – כחבר דרך ארץ מיום הקמתה ופעיל מרכזי בה, השותפות עם איילת שקד הייתה כרוכה בעבורי  בכאבי בטן, אם להשתמש בביטוי שלה.

את חששותיי ביטאתי באוזני יועז הנדל וצביקה האוזר ובקבוצות של פעילי המפלגה. לפני שבועות אחדים, כאשר הנדל היה בצפון (בעבורי זה דרום…) – בטקס פריסת סיבים בעמק המעיינות, נועדנו לשיחה ממושכת בארבע עיניים בבית שאן. שטחתי באוזני יועז את דאגותיי. דבריו של יועז בהחלט הניחו את דעתי, ובכל זאת נשארתי מוטרד. רציתי לשמוע אותם דברים גם מאיילת שקד. הצעתי ליזום מפגש של הפעילים המרכזיים בדרך ארץ עם איילת. יועז קיבל את הרעיון.

כעבור ימים אחדים, אכן תואמה פגישה כזו, בזום. איני אוהב את הזום. אין בו אותו אפקט כמו בפגישה פנים אל פנים. אך זרמתי. קיוויתי שתהיה זו שיחה שבה איילת תשמיע אך גם תקשיב ותשמע. מהר הבנתי שזה יהיה מפגש של שאלות ותשובות. לא אהבתי את זה, אבל זרמתי. בכל זאת, חשוב היה לי במיוחד לשמוע את תשובותיה.

המפגש נועד למוצ"ש 27.8. מיד בצאת השבת, זמן קצר לפני המפגש, נודע לנו שזו לא פגישה של איילת עם פעילי דרך ארץ, אלא גם עם פעילי ימינה ושאנשיה של איילת הם שיובילו את המפגש. כן הובהר, שלא נשאל את השאלות, אלא  נשלח אותן מראש והן תוצגנה לאיילת בפי המנחה. לא אהבתי את זה, אך זרמתי.

ניסחתי את השאלה ושלחתי. "האם הרוח הציונית נייטרלית במאבק בין הממלכתיות לביביזם על דמות המדינה? מדוע אנו מאמצים את הטרמינולוגיה הביביסטית של 'חרם על חצי מהעם' ו'אנחנו לא 'רק לא ביבי'? מבקש לדעת בבירור – במידה שלא  נצליח להקים ממשלת אחדות, האם יש מצב שנצטרף לממשלת נתניהו, תחת טיעונים או תירוצים כמו 'למנוע סיבוב שישי'? האם יש סכנה שנשב עם הכהניסטים? האם נגדיר, כפי שראוי, את הכהניסטים ואת המשותפת כפסולי חיתון בכל מחיר?"

הפגישה נערכה והשאלה שלי לא הוקראה. זעמתי, וכשכתבתי על כך בקבוצת פעילי דרך ארץ, התברר שאיני היחיד שסונן, אלא כך גם שאר חבריי לדרך ארץ, שמן הסתם פנו באותה רוח. הייתה זו נורה אדומה שהבהבה בעוז. משהו כאן לא מסתדר.

כעבור שבוע נערך זום לפעילי הרוח הציונית עם המועמדים לכנסת. גם הפעם לא כדיון פתוח, אלא כשאלות ותשובות, אך הפעם הנחתה את הדיון מירב בנדר, מנכ"לית דרך ארץ, ואת השאלות שאלנו בקולנו. שאלתי את שאלותיי, אך עשיתי טעות – לא הפניתי אותן ישירות לאיילת. יועז השיב, תשובותיו בהחלט ענו על ציפיותיי, אך איילת פשוט התעלמה. חברי לדרך ארץ צביקה לוטן היה חד וחריף ממני. הוא מיען את השאלה ישירות לאיילת וביקש ממנה שתשיב לו ב"כן" או "לא" – אם ניכשל במאמצינו להקים ממשלת אחדות, האם תתמכי בהצטרפות לממשלה צרה בראשות נתניהו? איילת החלה לסובב אותנו באמירות כלליות על כמה חשובה האחדות, כמה רעה ממשלה צרה, על כך שבכוחנו להביא את הצדדים לממשלת אחדות ורק אנחנו יכולים להביא לכך וכו'. צביקה לא ויתר. פעמיים הוא שיסע אותה והזכיר לה את בקשתו – שתשיב ב"כן" או "לא", על שאלתו. היא התחמקה ולא השיבה. נורה אדומה ענקית.

יותר ויותר התחוור לי, שעם כל השתייכותי לדרך ארץ, חברותי עם יועז וצביקה האוזר, הערכתי אליהם ותמיכתי בהם, אתקשה מאוד להטיל לקלפי פתק שעלול ללכת בסופו של דבר לגוש נתניהו. כמובן שאמרתי להם את דעתי.

אני גאה ביועז וצביקה, שנשארו נאמנים לעקרונותיהם ולעקרונות דרך ארץ, ופירקו את החבילה.

* דבקות בדרך – מפלגה אינה בית. בית אין עוזבים. אני מדמה מפלגה לאוטובוס. כל עוד הוא מוביל אותי ליעדי, אני נוסע בו. ברגע שהוא פונה לכיוון אחר, אני יורד ממנו ועולה על אוטובוס שיקדם אותי ליעדי.

אני שומע את הדיבורים על יועז וצביקה שמדלגים ממפלגה למפלגה, תופסים טרמפ וכו'. הדיבורים הללו מנותקים לחלוטין מן המציאות. האמת היא, שיועז וצביקה מפגינים דבקות עיקשת בדרך ולא במסגרת. המסגרת נועדה לקדם את הדרך, ואין בה כל קדושה.

הנה סיפור המעברים של דרך ארץ, כפי שהיה באמת. יועז וצביקה הצטרפו למפלגת תל"ם בהנהגת בוגי יעלון, מתוך אמונה בדרך שהוא הציג ובמנהיגותו. כך עשיתי גם אני, זמן קצר לפניהם. מלכתחילה, בוגי הבהיר שפניו לחיבורים עם גורמים פוליטיים ממרכז המפה, כדי להוות כוח משמעותי שיתחרה על הנהגת המדינה. כך היה, עם הקמת כחול לבן. תל"ם הייתה "הדופן הימנית" של כחול לבן. יועז וצביקה פעלו בקרב הציבור הימני בבחירות. הם הכחישו מכל וכל, מתוך אמונה אמתית, את הטענה שכחול לבן תשתף פעולה עם הרשימה המשותפת. הם התחייבו שזה לא יקרה. ואכן, זו הייתה עמדת כחול לבן.

כאשר העמדה הזאת השתנתה ובפרט כאשר בוגי יעלון היה מוכן לכך, יועז וצביקה לא היו מוכנים לתת לכך את ידם, העדיפו לדבוק בדרך ולא במסגרת, פרשו והקימו את דרך ארץ. אני אף הקדמתי אותם – פרשתי ביום שבו בוגי שינה את דעתו. דרך ארץ אושרה פה אחד בוועדת הכנסת כסיעה עצמאית. כסיעה, היא הייתה לשון המאזניים בין הגושים. נתניהו הציע ליועז וצביקה הרבה יותר מחצי המלכות. כל מה שרק ירצו, בתפקידים בממשלה, בשריונים ברשימה ועוד, אם רק יעניקו לו את השלטון. הם עמדו בפיתוי וסירבו בכל תוקף. גם כחול לבן הפעילה עליהם לחץ לחבור אליה בפיתויים רבים, וגם אותה הם דחו. שום פיתוי לא הסיר אותם מהדבקות בדרך. הם היו נכונים אך ורק לממשלת אחדות לאומית, ואכן, היא קמה.

בניגוד לתיאורים שגויים, דרך ארץ לא הצטרפה לממשלת האחדות כחלק מכחול לבן, אלא כסיעה עצמאית בגוש כחול לבן בממשלה; כמו מפלגת העבודה וכמו יהדות התורה בגוש הליכוד.

עם הפרישה של גדעון סער וחבריו מהליכוד, החיבור של דרך ארץ עם תקווה חדשה היה טבעי; קרבה אידיאולוגית וקרבה ביעדים הפוליטיים. מי שפירק את החבילה אחרי פיזור הכנסת לא הייתה דרך ארץ. גדעון סער ניהל מו"מ מואץ עם גנץ. גנץ, שמשלה את עצמו שהחרדים ילכו אתו ויתנו לו את השלטון, הבין מהם שהם פוסלים את יועז הנדל, בשל רפורמת הסלולר הכשר. האמת היא שיועז מילא את חובתו כשר למען האזרחים החרדים, אך העסקונה החרדית שרוצה לשלוט באמצעות הטלפון בצאן מרעיתה, ראתה בכך איום. הוא לא נרתע מפני איומים ולחצים, מתוך דבקות בדרך; בחובתו הממלכתית כשר. גנץ הלך עם הדרישה החרדית, מה גם שהוא עצמו נוטר ליועז וצביקה טינה על כך שהכשילו את הקמת ממשלתו, במקום להודות להם על שהצילו אותו מהביזיון של ממשלה, שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. למרבה הצער, גדעון סער לא נלחם עליהם, והדרכים נפרדו.

דרך ארץ חברה לימינה בהנהגת איילת שקד, בתקווה ובהנחה שאיילת תקבל את הקו השולל בכל מקרה ממשלת ימין צרה. משהתברר שהקו שלה שונה – הם שוב דבקו בדרך ופירקו את המסגרת.

יועז היה השר הטוב ביותר בממשלה. הוא שר התקשורת הטוב ביותר שהיה בישראל, לבטח אחרי השנים שבהן המשרד היה רתום רק לניסיונותיו של נתניהו להשתלט על התקשורת, ועסק בנושאים שנדונים היום בבית המשפט. צביקה הוא אחד הפרלמנטרים המצטיינים בכנסת; בחריצותו, בחריפותו, ברוחב ידיעותיו ובעומק השקפתו. תרומתו לכנסת והתפיסה האסטרטגית שהוא מציג, לא יסולאו בפז.

לא בכל אני מסכים אתם, אבל בגדול – דרכם היא דרכי, ואני גאה בדבקותם בדרך, ובנכונותם לשלם על כך שוב ושוב מחיר אישי. אני מזדהה עם דרך ארץ ותומך בה. בבחירות הללו היא לא תתמודד, אך היא עוד תשוב, כנושאת דגל הציונות הממלכתית.

* כפני הכלב – כאשר מנהיג ערכי, ממלכתי, ישר, משרת ציבור נאמן כמו יועז הנדל מוצא את עצמו מחוץ למערכת הפוליטית, בעוד שביריון חוליגן פשיסט, גזען צמא דם כמו הכהניסט בן גביר עושה חיל, הדבר מעיד על דמותה של המערכת הפוליטית הישראלית; דמות חולה, כפי שעיצב אותה בעשור האחרון נתניהו השרלטן.

במשנה, מסכת סוטה, נאמר: "בֵּן מְנַבֵּל אָב, בַּת קָמָה בְאִמָּהּ, כַּלָּה בַּחֲמֹתָהּ, אֹיְבֵי אִישׁ אַנְשֵׁי בֵיתוֹ. פְּנֵי הַדּוֹר כִּפְנֵי הַכֶּלֶב, הַבֵּן אֵינוֹ מִתְבַּיֵּשׁ מֵאָבִיו".

אבל הצד האופטימי הוא שכל אלה הם עקבתא דמשיחא; כלומר התקופה שלפני הגאולה. מן השפל הזה – נצמח ונעלה. וכדברי שלום חנוך: תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר.

* סינרגיה שלילית – בכנס בחירות בפתח תקווה ב-4 באוגוסט אמר יו"ר הבית היהודי יוסי ברודני: "אני בחיים לא אשב בממשלה עם בן גביר וסמוטריץ', אני מעדיף לשבת עם מרצ". בחודש וחצי האחרונים הודיעה איילת שקד מעל כל במה שתצטרף אך ורק לממשלת אחדות ובשום אופן לא תתן ידה לממשלה צרה עם הקיצונים.

ברודני ואיילת שקד חברו יחד והם רצים כדי להיכנס לממשלה צרה צרורה עם בן גביר וסמוטריץ' הקיצונים.

* למה החלטתי לתמוך במחנה הממלכתי – עוד לפני שבנט התפטר והכנסת התפזרה, סברתי שיש להקים מחנה ציוני ממלכתי הכולל את תקווה חדשה, שעוד כללה בתוכה את דרך ארץ, ימינה בהנהגת בנט וכחול לבן. כתבתי על כך ליועז הנדל וצביקה האוזר ושוחחתי אתם על כך לא פעם. נדמה לי שכתבתי על כך גם לגדעון סער.

זה קרה באופן חלקי. תקווה חדשה התאחדה עם כחול לבן, אך ללא דרך ארץ. דרך ארץ התאחדה עם ימינה, אך בהנהגת שקד וללא בנט ומתן כהנא. החיבור עם שקד לא צלח, כשהתברר שהיא מושכת לכיוון ממשלת ימין צרה צרורה בהנהגת מי שרודף אותה ופוגע בה ושולח אליה בריונים והיא חוזרת אליו שוב ושוב כמו אישה מוכה שחוזרת לגבר המכה.

אני מאמין שעוד נכונו לדרך ארץ עלילות בפוליטיקה הישראלית, אך כעת, הציבור לא בשל לבחור בה, ולא היה מנוס מההחלטה לקחת פסק זמן.

עד התפרקות החבילה של הרוח הציונית, הייתי קרוע בין היותי איש דרך ארץ ואמוני ביועז וצביקה, לבין רתיעתי מהכיוונים שאליהם מושכת איילת שקד. התקשיתי מאוד לתמוך במפלגה, בחשש שקולי ילך לממשלת בן גביר נתניהו. התלבטתי בין הרוח הציונית למחנה הממלכתי. כעת, עם יציאת דרך ארץ לפסק זמן, החלטתי לתמוך בדרך הממלכתית.

אני חושב שהיעד הלאומי העליון הוא בלימת האיום הנורא על מדינת ישראל, של ממשלת בן גביר בראשות נתניהו. ממשלה כזאת תמיט קלון על מדינת ישראל ותהיה כתם על ההיסטוריה של העם היהודי. נתניהו מוכן למכור את מדינת ישראל לכהניסטים כדי שיתמכו בחוקי מגה-שחיתות שיעמידו אותו מעל החוק. ברור שבחירתי תהיה במפלגה שלא תתן ידה לממשלת ימין צרה צרורה.

מבין המפלגות הללו, הקרובה אליי ביותר מבחינה מדינית היא ישראל ביתנו. אך אני אפילו לא שוקל תמיכה בה. זו מפלגה נגועה בשחיתות, מפלגה שמבטאת שנאה – קודם לערבים ועכשיו לחרדים והקו הכלכלי שלה ימני קיצוני. מפלגת העבודה רחוקה מאוד מדרכה של תנועת העבודה הציונית האקטיביסטית, ואפילו איני שוקל תמיכה בה.

מבין המפלגות יש עתיד והמחנה הממלכתי – המחנה הממלכתי קרוב אליי הרבה יותר מבחינה מדינית ביטחונית, חברתית כלכלית ובענייני דת ומדינה. גדעון סער, מתן כהנא, אלקין, שאשא ביטון, שירלי פינטו ואחרים מייצגים את השקפותיי בענייני חוץ, ביטחון והתיישבות. חילי טרופר, מיכאל ביטון, אלון שוסטר ואחרים, מייצגים את השקפותיי בענייני חברה וכלכלה.

יש לי גם ביקורת על המחנה הממלכתי ואיני מסתיר את חששותיי. אני זוכר את ניסיונו של גנץ להקים ממשלה שנשענת על רצונה הטוב של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. איני מאמין שהוא יחזור על הניסיון. אנשי תקווה חדשה וימינה שברשימה לא יתנו לכך יד. אני מאמין שגם גנץ ואנשיו מבינים שאין חיה כזאת "הצבעה אחת" ולא יחזרו על הטעות.

אני מודאג מן ההצהרות של המחנה הממלכתי על כך שלא יתנו יד לממשלת אחדות, שבעיניי היא הרע במיעוטו מבין האפשרויות הפוליטיות אחרי הבחירות. הם מטפסים על עץ, שאם יירדו ממנו, בפעם השניה, יתבזו. אם לא יירדו ממנו, הם עלולים לגרור אותנו לסיבוב שישי.

אני גם חושש מהמחיר שגנץ יהיה מוכן לשלם לחרדים אם יצטרפו לממשלה בראשותו. ברור שהם ידרשו יותר ממה שנתניהו מציע להם, ומה שהוא מציע להם מנוגד לאינטרס הלאומי. האם גנץ יהיה מוכן לכך?

גנץ ואיזנקוט אינם ה"סמולנים" הקיצונים כפי שתעשיית השקרים וההסתה מציגה אותם, אבל הם בהחלט מבטאים השקפה יונית מדי, לטעמי.

ויש בי כעס על גנץ ועוד יותר מכך על גדעון סער, על האופן שנהגו כלפי דרך ארץ.

ולמרות הכל, הם האופציה העדיפה עליי. החשש מדיל עם המשותפת זניח. הרי הם החליטו אפילו לא להמליץ על אף מועמד (אגב, אין לי בעיה שימליצו, רק שלא יהיו בקואליציה). החשש מכניעה לחרדים זניח, כי הם עוד דבקים בנתניהו. והחשש מן הדרך המדינית זניח, כי אין לנו שום פרטנר פלשתינאי, ואילו בנושא האיראני והמלחמה בטרור הפלשתינאי, אני בהחלט סומך עליהם.

לכן החלטתי לתמוך במחנה הממלכתי.

* טרנד הימין הכלכלי – הרוח הציונית (על שני מרכיביה), התהדרה בהיותה "ימין כלכלי". האמת היא שבנט ושקד, שחוללו הרבה דברים טובים, הם אלה ששינו את פני הציונות הדתית, שתמיד הניפה את הדגל החברתי, והסיטו אותה לקו של ימין כלכלי. אלו עמדותיה האותנטיות של שקד, כפי שביטאה אותם במסה פרוגרמטית בכתב העת "השילוח".

אבל המנטרה הזאת של "ימין כלכלי" לעתים משעשעת. הנה, אמתי פורת, חבר קיבוץ, מי שעד לאחרונה היה מזכיר הקיבוץ הדתי, ממנהיגי המאבק על החקלאות בישראל והיום מספר 2 של איילת שקד, מסביר בראיונות שהוא מאמין ב"ימין כלכלי", אבל… וכאן הוא מונה כל מיני "אבלים" שמשמעותם מדינת רווחה ואחריות המדינה על אינטרסים לאומיים. האמת היא שכל מה שבא אחרי ה"אבל" הוא לא ימין כלכלי. ועל כלכלה חופשית, אין היום מחלוקת. אין אף מפלגה סוציאל-דמוקרטית בעולם התומכת בהלאמת העסקים. המחלוקת היא על מדינת הרווחה.

יועז הנדל פרסם מודעה שבה כתב שימין כלכלי זה לא דיבורים אלא מעשים והציג את מעשיו, ובראשם – מיזם הסיבים האופטיים. אבל המיזם הלאומי החשוב הזה, שהוא הישג גדול של יועז, הוא לא "ימין כלכלי". היד הנעלמה של כוחות השוק, לא הייתה פורשת סיבים בנגב ובגליל, בגולן ובערבה, בעמק המעיינות וב"עוטף עזה". היא לא הייתה נכנסת למגזר הכפרי, לא למגזר החרדי, לא למגזר הערבי. כי זה לא משתלם. רק הרגולציה של המדינה, שהפעיל השר, מתוך הבנת חובתו להבטיח תשתיות לאומיות בכל הארץ ובעיקר באזורי הספר, הבטיחו את ההישג הגדול.

שילוב של אחריות לאומית על התשתיות הלאומית עם חברות פרטיות שגם מרוויחות מכך, היא כלכלה קונסטרוקטיבית ופרגמטית, לא "ימין כלכלי". גם אם המותג הזה הוא היום באופנה.

אני מאמין בכלכלה ציונית; כלכלה שאינה כבולה באידיאולוגיות כלכליות, אינה נתונה בסד של "איזמים", אלא מקדמת את מה שטוב למדינת ישראל ולהגשמת הציונות. כלכלה שמשלבת בין כלכלת שוק, מדינת רווחה ואחריות לאומית על התשתיות תוך שימוש פרגמטי בשיטות השונות על פי הצורך הלאומי.

* מכירת חיסול – נתניהו הבטיח ליהדות התורה שאם יחזור לשלטון, יתקצב באופן מלא את מוסדות החינוך החרדיים, שאינם מלמדים מקצועות ליבה. נתניהו יודע היטב שצעד זה מנוגד לאינטרס הלאומי, פוגע בחינוך בישראל, בכלכלת ישראל ובעתיד המדינה. אך כאשר יש סתירה בין האינטרס הלאומי לאינטרס האישי-השלטוני, נתניהו אף פעם אינו מתבלבל. "המדינה זה אני", ולכן מה שטוב לו טוב למדינה, גם אם הוא רע למדינה.

האם המדינה יכולה לכפות לימודי ליבה על החרדים? לא. אבל היא לא צריכה לתקצב זאת. מדינת ישראל הקימה בשנים האחרונות רשת חינוך ממלכתית חרדית, המלמדת לצד לימודי התורה לימודי ליבה ומפוקחת בידי משרד החינוך. יש להרחיב את הרשת החשובה הזאת, שבה החינוך הוא על חשבון המדינה. מי שאינו רוצה ללמוד במערכת הזאת – זכותו. אבל בתי הספר של החינוך העצמאי צריכים להיות פרטיים לגמרי. מדינת ישראל אינה צריכה לתקצב אותם ולו באגורה אחת. הבחירה תהיה של ההורים.

בסופו של דבר, הנפגעים המרכזיים משלילת ההשכלה הבסיסית הם הילדים החרדים, שנגזרים עליהם עוד דורות של עוני מנוון.

* רצפת הדרישות – בני גנץ משלה את עצמו, שאם גוש נתניהו לא יקבל 61, החרדים ילכו לקואליציה אתו. זה לא יקרה. הם לא יפרקו את הגוש. לכל היותר, ידחפו לממשלת אחדות כשגנץ ראשון ברוטציה.

אבל אם גנץ צודק והם ילכו אתו – האם זה רצוי? הרי כדי ללכת נגד הציבור שלהם, המעריץ את נתניהו, יהיה עליהם להביא הישגים אדירים, שיצדיקו את המהלך. ההתקפלות של נתניהו בנושא לימודי הליבה, הם הרצפה של דרישותיהם, שאי אפשר יהיה להיענות להן.

יש להתרגל לרעיון ממשלת האחדות. כל חלופה אחרת – גרועה יותר.

* המתון – לאחרונה, המילה "מתינות" על הטיותיה השונות מזוהה בעיקר עם… בן גביר. הוא התמתן, הוא מתון, הוא כבר לא כהניסט, הוא התבגר…

ואני רק שאלה. למה האספסוף המקיף אותו, נוהג לשיר ולקפוץ באקסטזה "שישרף לכם הכפר"? האם הכוונה היא שהכפר יישרף באש מתונה? שיישרף לכם הכפר בקטע טוב?

* הגיון הציונות  – ביום שישי האחרון התפרסם ב"ידיעות אחרונות" מאמר של נדב אייל המצביע על המצב הדמוגרפי החמור בגליל התחתון, שבו אחוז היהודים מידרדר והיום הוא מונה רק 14.6%. האוכלוסיה היהודית עוזבת ומזדקנת. מספר הלידות בקרב יהודים קרס.

אם לא נתעשת ונפעל בנושא, נאבד את הגליל התחתון. הוא יהפוך לאקס-טריטוריה במדינת ישראל.

ביום שבו התפרסמה הכתבה, התפרסם ב-ynet מאמר של איתאי אילני, תחת הכותרת: "ישראל צפופה מדי. האקט הפטריוטי הוא לעשות שני ילדים ולא יותר". אגב, כותרת לפיה האקט הפטריוטי הוא לעשות חמישה ילדים, לא פחות, היה מוקע במנטרות כמו "הפשיזם מַלְאים את הרחם" בלה בלה בלה. אבל התערבות "פרוגרסיבית" ברחם הוא פוליטיקלי קורקט.

הניגוד בין הנתונים החמורים שהציג נדב אייל לבין המסר של אילני זועק לשמים. לא, ישראל לא צפופה מדי. תל-אביב רבתי צפופה מדי. הנגב והגליל ריקים ומשוועים ליהודים. השׁידרה המזרחית של ישראל, ממטולה והגליל העליון, דרך הגולן, עמק הירדן, בקעת הירדן והערבה, בואך אילת, ריקים ומשוועים ליהודים. ההבהלות מהצפיפות של הארץ נשמעו כאן כבר בשנות העשרים של המאה שעברה. זה היה אחד התירוצים לספרים הלבנים שנועדו להגביל את העליה לארץ. "כושר הקליטה".

עלינו לפעול על פי הגיון הציונות ולעודד התיישבות באזורים הריקים, עליה רבתי של יהודים לארץ ישראל וכן, גם ילודה מבורכת. חברה עם ילודה נמוכה ממיטה על עצמה הזדקנות ומקרינה פסימיות, יאוש ועצבות. אני שמח וגאה שהולדתי שלושה ילדים וקצת מצטער שלא יותר מכך.

* גוגל הדיח את הכלב – גוגל הוא ידידו הטוב של האדם.

* איש השנה – מאז שנת תשס"ו (2006), אני בוחר מדי שנה את איש השנה, במאמר שאני מפרסם ב"שישי בגולן" וב"חדשות בן עזר".

אלה אנשי השנה שבחרתי לאורך השנים:

תשס"ו – חסן נסראללה.

תשס"ז – דניאל פרידמן.

תשס"ח – אהוד אולמרט.

תשס"ט – ברק אובמה.

תש"ע – רג'פ טאיפ ארדואן.

תשע"א – דפני ליף.

תשע"ב – בשאר אסד.

תשע"ג – יאיר לפיד.

תשע"ד – בנימין נתניהו.

תשע"ה – בנימין נתניהו.

תשע"ו – בוגי יעלון.

תשע"ז – דונלד טראמפ.

תשע"ח – דונלד טראמפ.

תשע"ט – אביגדור ליברמן.

תש"פ – בני גנץ.

תשפ"א – נפתלי בנט.

מי יהיה איש השנה תשפ"ב?

          * ביד הלשון

רסקו – בפינה שהקדשתי ליישוב בצרה, ציינתי שהיישוב הוקם בידי חברת "רסקו".

מהי חברת "רסקו" ומה מקור שמה?

רסקו היא חברת בנייה ומקרקעין ישראלית, שהוקמה עוד בתקופת המנדט הבריטי, בשנת 1934. היא הוקמה בידי הסוכנות היהודית, על מנת להקים שכונות מגורים ומשקים חקלאיים בעבור עולים מן המעמד הבינוני, בעיקר מקרב העולים מגרמניה.

רסקו היא חברה להתיישבות חקלאית ועירונית בע"מ. שמה הוא ראשי התיבות באנגלית: Rural And Suburban Settlement Company.

* "חדשות בן עזר"

מנהיגות פורצת דרך

אבל כבד ירד על העולם עם היוודע דבר מותה של המלכה אליזבט. כל הדוברים והשדרים יצאו מגדרם כדי להלל ולשבח את המנוחה ולהסביר ש"תם עידן", "מתחיל עידן חדש". ואני רק שאלה – עם כל הכבוד, איזה עידן תם? מה יהיה עכשיו שלא היה קודם? האם בימיה הפכה בריטניה ממונרכיה אבסולוטית למונרכיה ייצוגית שבה למלכה יש תפקיד סמלי? זה קרה הרבה לפני שהיא נולדה. האם היא המלכה האחרונה ועם מותה יבוטל מוסד המלוכה? הנה, כבר מונה מלך חדש. האם היא הובילה מהלכים לאומיים או בינלאומיים ששינו את ההיסטוריה? ממש לא.

ההישג הגדול ביותר שלה, הוא שהיא חיה עד גיל 96. בזכות ההישג הזה היא המלכה שמלכה יותר מכל קודמיה. היה לה עוד הישג. היא הוכתרה בגיל צעיר, 26. אך בזכות אילו כישורים היא נבחרה לעמוד בראש בריטניה הגדולה ובראש חבר העמים הבריטי? בזכות אלו הישגים? האמת היא שבזכות הישג אחד בלבד, ב-21 באפריל 1926. היא ידעה מאיזה רחם לבקוע.

מדוע עם מותה של אליזבט העולם עצר את נשימתו? דומה שהדבר מעיד בעיקר על חולשת האנוש שלנו, בני האדם, הכמהים לפאר, להוד וההדר שמייצגים בתי המלוכה. אבל אם אנו רוצים ללמוד משהו על מנהיגות, דומני שאליזבט לא תהיה ברשימת המנהיגים ההיסטוריים שמהם נלמד.

האבל העולמי על מותה בלט בעיניי במיוחד, לנוכח האדישות הכללית שבה התקבל קצת יותר משבוע קודם לכן, דבר מותו של מיכאיל גורבצ'וב.

****

המאה העשרים הייתה מאה של מאבק איתנים בין הדמוקרטיה לבין הדיקטטורות. במאבק הזה, אחד מגדולי המנהיגים הדמוקרטיים, אולי הגדול מכולם זולת צ'רצ'יל, היה מיכאיל גורבצ'וב.

גורבצ'וב היה מנהיג אמיץ ונחוש, שהוביל מהפכה אדירה, ללא שפיכות דמים. מיד עם בחירתו למזכיר המפלגה הקומוניסטית ולנשיא בריה"מ, ב-1985, הוא החל בתהליכי הרפורמות הפוליטיות, הכלכליות והמדיניות האדירות, שסובבו את ההיסטוריה של ארצו ב-180 מעלות. הוא הוביל את תהליכי הגלסנוסט והפרסטרויקה. גלסנוסט – פתיחות. פרסטרויקה – בניה מחדש.

הוא הפיל את מסך הברזל בין מזרח אירופה ומערבהּ, שם קץ למלחמה הקרה שאיימה על שלום העולם מאז מלחמת העולם השניה והחליף אותה ביחסי שלום, ידידות ושיתוף פעולה עם ארה"ב ומדינות המערב. בין השאר, הביא להסכמים של פירוק חלק מן הארסנל הגרעיני של המעצמות. על אלה זכה בפרס נובל לשלום.

הוא פתח את שערי בריה"מ לעליית יהודים ובכך הביא לגל העליה האדיר של כמיליון יהודים מבריה"מ, שאי אפשר להגזים בתרומתו האדירה למדינת ישראל בכל התחומים.

בתוך בריה"מ הוא הוביל לדמוקרטיזציה של אימפריית החושך העריצה ופתח את כלכלת בריה"מ. בהשראתו, נפלו הדיקטטורות הקומוניסטיות במדינות מזרח אירופה – בצ'כוסלובקיה, במזרח גרמניה, בפולין, ברומניה ובשאר המדינות הקומוניסטיות. בהשראתו היה ניסיון דומה בסין, שדוכא באכזריות בכיכר טיין-אן-מן. פועלו הביא להפלת חומת ברלין, סמל קיר הברזל, ולאיחוד גרמניה.

לא הכל עבד על פי תכניותיו. כוונתו הייתה לשנות את בריה"מ ולא לפרקה. אולם החופש שהביא, עורר את הכוחות הלאומיים והבדלניים, תחילה במדינות הבלטיות ובהמשך ברפובליקות האחרות. הוא לא רצה בכך, אך נמנע מהפעלת כוח כדי לסכל זאת, ובכך מנע, באחריות מנהיגותית, שפיכות דמים מן הסוג שאנו חווים היום באוקראינה.

הפרסטרויקה נועדה לפירוק והרכבה מחדש של בריה"מ, כמדינת רווחה סוציאל-דמוקרטית מודרנית. אילו נשאר בתפקידו, או נבחר לנשיאות רוסיה, אני משוכנע שהיה עושה זאת. אולם עַם-העבדים הרוסי, כפוי הטובה, הפנה לו עורף. הוא בחר בילצין ובשלטונו המושחת והרקוב, שהפך לשלטון האוליגרכים. הרקב, ההתפוררות והשחיתות הביאו את הרוסים להעמיד בראשם מנהיג חזק שיעשה סדר, את פוטין, שהפך בהדרגה את רוסיה לדיקטטורה, כמעט כמו בעידן הסובייטי.

מיכאיל גורבצ'וב הוא מגדולי המנהיגים בהיסטוריה.

****

מה הופך אדם למנהיג דגול? הכריזמה עשויה להביא להיבחרו של מנהיג, אולי גם להיבחרו שוב ושוב, אולי גם להערצה כלפיו, אפילו לסגידה ולפולחן אישיות. מי כמונו, החיים בארץ בעשור האחרון, יודעים זאת. אולם מנהיגות אמת, גדוּלה מנהיגותית, היא דבר אחר לגמרי.

את הידיעה על מותו של גורבצ'וב קראתי בנתב"ג, בשובי מכנס הרצל למנהיגות בבאזל, במלאת 125 שנה לקונגרס הציוני הראשון. הידיעה הזאת, התחברה עם המחשבות על מנהיגות שבהן עסקתי באותם ימים; מחשבות על מנהיגותו של הרצל.

הרצל היה מנהיג דגול. מנהיגותו היא תופעה בלתי נתפסת. קם אדם, שאף אחד לא בחר בו, שלא היה לו כל ניסיון פוליטי או מנהיגותי, הקים תנועה לאומית, הצליח להתקבל אצל מנהיגי מעצמות כמייצגה של אומה, הקים מוסדות שהפכו למדינה בדרך וחולל מהלך שהביא להגשמת חזונו, שנתפס בשעתו כפנטזיה מטורללת של אדם מעורער, בחלוף חמישים שנה. איך התנועה שהקים יש מאין התגברה על המשבר הקשה של מותו המפתיע, בגיל 44, לצעוד הלאה ולהגשים את חזונו?

מה יש בהם במנהיגים מסדר גודל של הרצל, בן גוריון, צ'רצ'יל וגורבצ'וב? בראש ובראשונה ההבנה, החריגה בנוף המנהיגים הפוליטיים, שהשלטון אינו מטרה, אלא אמצעי. הם מעיזים להציב מטרות גדולות, דמיוניות, כדי לשנות את המציאות ולברוא מציאות חדשה, לבנות תכנית מעשית מפורטת להגשמתה, לגלות נחישות אדירה ונכונות לשלם מחיר, ולחולל את השינוי הגדול.

גורבצ'וב נזרק מן השלטון וכאשר התמודד על נשיאות רוסיה זכה בפחות מ-2%. צ'רצ'יל שהוביל את בריטניה ואת העולם החופשי לניצחון על היטלר שהציל את העולם, הפסיד בבחירות שאחרי המלחמה. בן גוריון, שלא ידע לפרוש בזמן, גורש מבוזה ממפלגתו. הרצל נפטר שבע אכזבות משותפיו לדרך שהאכילו אותו מרורים. אך כל אחד מהם שינה את ההיסטוריה ויצר מציאות טובה יותר. כל אחד מהם הוא מנהיג פורץ דרך, ששילם מחיר אישי כבד בטווח הקצר. אך אותם מנהיגים ייזכרו לדורות, הרבה אחרי שמנהיגים ריקים שעיקר כוחם הוא ביכולת להיבחר ולהיות נערצים, יידחקו לקרן זווית בזיכרון ההיסטורי.  

* "שישי בגולן"

צרור הערות 11.9.22

* חזית אחידה – כאשר בן גביר הגיע לביה"ס בליך, התקיימה במקום הפגנה של אנשי שמאל נגד הביקור.

הדיווח הזה ציער אותי, כי אם המאבק נגד הכהניזם הוא של השמאל בלבד, ועל פי החלוקה המחנאית של שמאל וימין, זה מאבק אבוד.

מן הראוי היה שהמאבק נגד הפשיזם הכהניסטי הגזעני צמא הדם, יהיה מאבק משותף של הימין, המרכז והשמאל הציוני.

כך היה בפעם הקודמת שבה החיה הכהניסטית הרימה ראש, בשנות השמונים, כאשר אבי אבות הטומאה, "הרב" כהנא שר"י נבחר לכנסת.

הייתי אז מדריך גרעין לאורטל של תנועת הצופים. צעדתי עם חניכיי ברחובות חיפה בהפגנה של תנועות הנוער נגד הכהניזם והגזענות. בהפגנה השתתפו כל תנועות הנוער הציוניות, מהשומר הצעיר עד בית"ר ובני עקיבא. והיום ראיתי תמונות זוועה, של צופים משבט בת"א רצים אל הכהניסט ומריעים לו כמו לאיזה כוכב רוק. הרי הוא התגלמות כל הרע והמכוער שכל תנועות הנוער נועדו להוות לו אלטרנטיבה. אגב, אז לא הייתה אף הפגנה נגד ביקורו של הכהנא בבית ספר, כי אף בית ספר לא פתח את שעריו בפניו.

בפעם שעברה שבה החיה הכהניסטית הרימה את ראשה, גם הכנסת התאחדה נגד הסכנה. כל מפלגות הבית היו שותפות לחוק שנועד למנוע מהכהניסטים להתמודד. הליכוד בהנהגת שמיר, המפד"ל, תנועת התחיה, צומת, מורשה (הרב דרוקמן) – כולם ניצבו בחזית המאבק נגד הכהניזם. כולם יצאו מן המליאה בהפגנתיות בכל פעם שכהנא עלה לנאום.

לאסוננו, תרבות המחנות הפכה את מחנה הימין לגרורה של הכהניסטים. בן גביר הזנב מכשכש בכלב. פתאום נושא לאומי כזה הפך למאבק של שמאל מול ימין. איזו הידרדרות ערכית, מוסרית. ליקוי מאורות.

* המשת"פים של בן גביר – בעקבות המראות הקשים, של ביקור הכהניסט בבליך וחניכי הצופים שרצים לסלפי עם הסלב, כתב מישהו רשומה שבה הוא טוען שמי שלא נלחם נגד חוק הלאום, ונגד אקיבוש, ועל החילוניות ההומניסטית בלה בלה בלה מקבל את בן גביר ושלא יתפלא שהילד שלו ילך למכינה של עמיחי שיקלי.

אין דבר שמשחק לידי בן גביר יותר מהלך הרוח הזה. אפשר לומר שכותב הרשומה ושכמותו הם האידיוטים השימושיים של הכהניזם. אין דבר שהופך את הכהניסט למיינסטרים, יותר מאשר הצגת חוק הלאום, ישיבתנו ביהודה ושומרון וכו' כשווי ערך לכהניזם. זה בדיוק מה שהכהניסטים מנסים לצייר. הרי בכל פעם שאני מציין את העובדה שהכהניזם הוא פשיזם קופץ מי שמזכיר לי שגם על בגין, שרון, רפול ונתניהו אמרו שהם פשיסטים. בכל פעם שאני מציין את העובדה שהכהניזם הוא גזענות קופץ מי שמזכיר לי שהאו"ם אמר שהציונות היא גזענות ושיש מי שטוענים שחוק הלאום הוא גזעני. כל הדיבורים האלה מחזקים את בן גביר יותר מכל דבר אחר.

אני לוחם ותיק נגד הכהניזם הגזעני והפשיסטי, מאז שנות השמונים. אני גם בוגר מכתב איום בתביעה של בן גביר. אחרי שקיבל את תגובתי לא שמעתי ממנו יותר. ופעם אחרת ניצחתי בתביעה של כהניסט אחר, מיכאל בן חורין. ואני תומך בהתלהבות בחוק הלאום, אני בשום אופן לא מוכן לקבל שאנחנו כובשים במולדתנו (למרות שאני מוכן לפשרה טריטוריאלית וויתור על חלק משטחי יהודה ושומרון כדי להבטיח רוב יהודי לדורות במדינת הלאום של העם היהודי) והבת שלי משתתפת בתוכנית "קשת" – תכנית חינוכית נפלאה לנוער בכיתות י'-י"ב של מכינת תבור, שאותה הקים עמיחי שיקלי. לא זו בלבד שאין שום סתירה בין השקפותיי למלחמה בכהניזם, אלא שהמלחמה בכהניזם ותפיסתי הלאומית הם מיקשה אחת.

כפי שאני יוצא נגד הימין שבשנתיים האחרונות קיבל לתוכו את הכהניזם וחותר לכך שהוא יחזור לעמדתו הנחרצת נגד הכהניזם, שאפיינה אותו עד לאחרונה, כך אני מצפה מהשמאל לא להיות אידיוט שימושי של הכהניזם, לא לחבר בין כהניזם לבין עמדה ציונית ניצית ולחבור לגורמים בימין שמתוך השקפת עולמם הימנית מתנגדים לכהניזם ושוללים את הלגיטימציה לבן גביר. מי שיהפוך את המאבק בבן גביר למלחמת השמאל בימין, הוא המשת"פ של בן גביר. במקום להיאבק על כך שהכהניזם יהיה מחוץ לתחום, מוקצה מחמת מיאוס, הם מחברים אותו לחוק הלאום וכו'… זאת מתנה לבן גביר. זה בדיוק מה שמכניס את בן גביר למיינסטרים.

* זנב לשועלים – תא"ל (מיל') צביקה פוגל ממשמר הירדן, הוא מפקד יחידת החילוץ גולן. יחידת החילוץ גולן היא יחידה לתפארת של מתנדבים, אנשי מופת, המקדישים את זמנם הפנוי בכל רגע שנדרש, בלילה וביום, בשבת, בחג ובחול, להצלת חיי אדם. לפקד על יחידת החילוץ גולן, זה להיות ראש לאריות.

מה חבל שפוגל בחר להזדנב אחרי הכהניסט, ולהיות זנב לשועלים ברשימתו לכנסת. איזו הידרדרות!

למה האיש עתיר הקרבות הזה נגרר אחרי מי שלא שירת יום אחד בצה"ל ולא בשירות לאומי ומשתרך בתחתית רשימה שהעומד בראשה, סמוטריץ', השתמט מצה"ל בתואנת תורתו אומנותו וביטל תורה כדי ללמוד עריכת דין ולפתוח קריירה ובגיל 28, עשה טובה ויצא ידי חובה באיזה שרותונצ'יק לקו"ח.

מה לכהן בבית קברות?

* זו נבלה וזו טריפה – בכל פעם שאני כותב נגד הלגיטימציה לכהניסט, אני מקבל תגובות כמו: "אבל אחמד טיבי ועודה כשרים בעיניך. אין לך בעיה שיישבו בממשלה" וכו' וכו'. אגב, לא כשאלה. כעובדה. מעבר לווטאבאוטיזם הילדותי, התגובות הללו מצביעות על משטר המחנות הקורע את החברה הישראלית. לפי הגישה הזאת, כל מי שאינו במחנה הרוצה את בן גביר בממשלה – הוא אוטומטית במחנה הרוצה את טיבי בממשלה.

פעמים רבות הבעתי את דעתי ואחזור עליה שוב. הכהניסטים ועוזריהם והרשימה האנטי ישראלית המשותפת, הן פסולות חיתון. זו נבלה וזו טריפה ו/או להיפך. ממשלה שאחת מפסולות החיתון היא חלק ממנה או חלק מן הקואליציה או תומכת מבחוץ, היא ממשלת פיגולים.

לצערי, הדרך היחידה למנוע ממשלת פיגולים כזו היא ממשלת אחדות. למה "לצערי"? כי איני שש כלל וכלל לממשלת אחדות עם נתניהו, בעיקר אחרי לקח ממשלת האחדות הקודמת. אבל זה הרע במיעוטו. וצריך להתחיל להתרגל לרעיון.

* רדו מן העצים – איום הפילוג ברשימה האנטי ישראלית המשותפת הוסר. בל"ד לא תפרוש, לאחר שכל הרשימה אימצה את עמדתה בסוגיה השנויה במחלוקת – הרשימה לא תמליץ לנשיא על אף מועמד להרכבת הממשלה.

ודוק – לא מדובר בהצטרפות לממשלה, בהצטרפות לקואליציה או אפילו בתמיכה מבחוץ. הם אפילו לא ימליצו על מועמד להרכבת הממשלה. אם כך, קל וחומר שלא תהיה תמיכה מבחוץ, קל וחומר בן בנו של קל וחומר – לא הצטרפות לקואליציה, קל וחומר בן בנו של על אחת כמה וכמה – לא הצטרפות לממשלה.

לתשומת לבם של המפנטזים על ממשלת מיעוט שקיומה יהיה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת (ובהמשך – הפנטזיה שכעבור זמן החרדים יפרשו מגוש נתניהו, ליכודניקים יפרשו וכו').

משמעות החלטת המשותפת, היא שהסיכוי להקמת ממשלה בראשות לפיד אפסית. על פי הסקרים, גם הסיכוי לממשלת נתניהו עם הכהניסטים ועוזריהם נמוך. כדי להימנע מסיבוב שישי, שאינו טומן בחובו שינוי בתמונת המצב, הפתרון האפשרי הוא ממשלת אחדות.

מן הראוי שלפיד וגנץ יירדו מעץ הפסילה המוחלטת של ממשלת אחדות עם נתניהו. הם אינם צריכים להצהיר שזו כוונתם, אבל לא לשלול זאת על הסף. לא להצהיר הצהרות שרק יסנדלו אותם ויגררו את המדינה לעוד סיבוב בחירות. לא להישאר תקועים על העץ, במצב שיחייב אותם אחרי הבחירות או להתקפלות מביכה מהצהרות הבחירות (במקרה של גנץ זו כבר תהיה הפעם השניה) או גרוע יותר, להישאר על העץ ולגרור לבחירות שישיות.

* אי התקפה הדדית – כאשר מפלגה שאני תומך בה מוציאה דבר שקר, אני חש נפגע באופן אישי, כי השקר הוא כביכול גם בשמי. כאשר יום טוב כלפון, איש הרוח הציונית, מגדיר את המחנה הממלכתי "שמאל עמוק", הוא פשוט משקר.

שמאל עמוק?! מי? סער? מתן כהנא? אלקין? שאשא ביטון? פינטו? איזה קשקוש. גם גנץ, חילי טרופר, תמנו שטה וחבריהם הם מרכז, לא שמאל ובטח לא שמאל "עמוק". המחנה הממלכתי הוא מפלגת מרכז-ימין.

גם דוברי המחנה הממלכתי מפיצים שקרים על הרוח הציונית, כמו הטענה השקרית שהיא חלק מהמחנה הביביסטי ותשלים לו את ה-61.

האמת היא שהמחנה הממלכתי והרוח הציונית נלחמות זו בזו, כיוון שהן נאבקות על אותו אלקטורט, של אנשי ימין ממלכתי ושל הציונות הדתית המתונה. במאבק הזה, שני הצדדים מתלהמים, מציגים את המפלגה השניה בצבעים קיצוניים, המסלפים את התמונה האמתית.

חבל. טוב היה אילו המחנה הממלכתי והרוח הציונית היו רצות ברשימה אחת, אך אם לא עשו כן, טוב יעשו אם יימנעו מהתקפות הדדיות, כיוון שאחרי הבחירות הן לבטח תשתפנה פעולה ביניהן.

* באת כוח הריבון – גנץ וליברמן הציעו שתי הצעות דומות זו לזו, שנועדו למנוע את נפילת הממשלה גם אם היא תאבד את אמון הכנסת. על פי ההצעות, הממשלה לא תיפול אם לא יעבור התקציב, תהיה כהונת מינימום של הממשלה גם אם הפכה לממשלה מיעוט, הקדמת הבחירות תחייב רוב של 70 ח"כים.

ההיגיון שעומד מאחורי ההצעות ברור – הצורך ליצור יציבות פוליטית בישראל, לנוכח המשבר המתמשך. אולם משמעות ההצעות הללו חמורה ביותר – הן מאפשרות את קיומה של הממשלה גם אם אין לה אמון של הכנסת. בבחירות איננו בוחרים את השלטון אלא את הכנסת. הכנסת היא באת כוח הריבון, כלומר באת הכוח שלנו, האזרחים. ממשלה שאין לה אמון הכנסת, משמעות הדבר שאין לה אמון העם. ממשלה כזו תאבד את הלגיטימיות שלה.

גנץ וליברמן צודקים במה שהיו אומרים על הצעה כזו, אילו הוצעה בידי נתניהו, כדי להבטיח את שלטונו גם אם איבד את הרוב בכנסת. כאשר הצעה כזו באה מצדם, היא אינה טובה יותר.

עצם העלאת ההצעה, מעידה על הכרסום במעמד הכנסת. וזו לא ההצעה הראשונה ברוח זו. מאז ראשית שנות התשעים, מועלית מפעם בפעם ההצעה לשנות את שיטת הממשל בישראל, כך שראש הסיעה הגדולה ביותר יהיה אוטומטית ראש הממשלה. ואם אין רוב בכנסת לראש הסיעה הגדולה? משמעות ההצעה היא לגיטימיות לממשלה שאין לה רוב בכנסת ובעם.

הרוח של הרעיונות הללו, מתכתבת היטב עם מסע הדה-לגיטימציה לממשלה בראשות בנט, בשל היותו ראש סיעה קטנה, למרות שהכנסת הביעה בה אמון. תיאורטית, יכול להיות מצב שראש סיעה עם ארבעה מנדטים (ואפילו מנדט אחד, אלמלא אחוז החסימה הגבוה) מקבל אמון של 61 ח"כים בכנסת שיש בה סיעה עם 59 מנדטים אך אף סיעה אינה מוכנה להקים אתה קואליציה. ממשלה בראשות סיעת היחיד, במקרה כזה, דמוקרטית יותר מממשלה של סיעת הענק, כי יש לה רוב בכנסת.

* האופוזיציה השוקניסטית –  ממשלת בנט-לפיד מתמודדת מיום הקמתה עם שתי אופוזיציות. יש לה אופוזיציה פרסונלית של גוש נתניהו, שנלחמת בה אך ורק בשל העובדה שאדם אחר ולא נתניהו הוא ראש הממשלה. אין להם שום ביקורת עניינית, ולכן הם ממציאים דחלילים לצורך פייק ביקורת. יש לה גם אופוזיציה מהותית, אידיאולוגית, הנאבקת באמת ובתמים נגד דרכה, בראשות שוקן. מיומה הראשון של הממשלה, השוקניה חובטת בה ותוקפת אותה על מדיניותה, החלטותיה, מעשיה והצהרות מנהיגיה. השכם עד הערב, יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, תוך זינוב במרצ השותפה לממשלה ואחראית על מדיניותה ומעשיה.

מאמרי המערכת של "הארץ" ביום שישי, מתחלקים בין השתלחות בבג"ץ, הגוף ש"מכשיר את אקיבוש ואת האפרטהייד" לבין השתלחויות בממשלה. השבוע היה תור הממשלה. כבר בפתח המאמר, מציין העיתון שלפיד שוב הוכיח שהוא ממשיך נאמן של נתניהו, לפחות בנושאי ביטחון ו"הכיבוש" [שגיאת הכתיב – במקור. א.ה.]. נו, ומה עולל לפיד הפעם? תגובתו לבקשת ארה"ב לבחון את שינוי הוראות הפתיחה באש ביהודה ושומרון. כזכור, לפיד דחה בתוקף את הדרישה. את תגובתו מגדיר העיתון "שחצנית". והוא לועג לו על שהזכיר שישראל "נלחמת על חייה", כאילו יש לאויב מטרה אחרת למלחמתו, זולת השמדת ישראל, שהוא שולל את עצם זכות קיומה ועובדת קיומה.

לטענת העיתון, כלל לא היה צריך את הדרישה האמריקאית כדי לשנות את הוראות הפתיחה באש ולרסן את צה"ל שהורג "חפים מפשע", בידם ה"קלה להחריד" על ההדק של חיילי צה"ל. מאמר המערכת מזכיר שמתחילת השנה נהרגו לפחות 79 פלשתינאים ב"שטחים הכבושים".

אז כדאי להעמיד דברים על דיוקם. ביום חמישי סוכל פיגוע המוני בת"א כאשר המחבל נתפס ברגע האחרון בידי שני שוטרי יס"מ. אפשר לקבוע שסיכול הפיגוע היה די מקרי. מרגע שהמחבל הגיע עם הנשק והתחמושת ללב ת"א, רוב הסיכויים שיצליח במשימתו. אולם רק מאז תחילת מבצע "שובר גלים", בעקבות גל הטרור באפריל האחרון, סוכלו למעלה מ-200 פיגועים ובכך ניצלו חייהם של מאות ישראלים. הפיגועים סוכלו כיוון שצה"ל וכוחות הביטחון הגיעו אל המחבלים למיטתם, בטרם הספיקו לבצע את זממם. ברבים מן המקרים, מעצר המחבלים לווה בהתנגדות באש, מתוך ביתו של המחבל, או מצד מחבלים שהגיעו למקום וירו על חיילי צה"ל. בעימותים הללו צה"ל ירה והרג מחבלים. אבל מבחינת "הארץ" לא נהרגו מחבלים, אלא פלשתינאים. כלומר חיילי צה"ל, עם היד הקלה על ההדק, הולכים להם לטייל להנאתם ב"שטחים הכבושים" וידם לוחצת בקלות מחרידה על ההדק, וסתם פלשתינאים נהרגים.

* לא לפני בחירות – חוסר היכולת של משרדי הממשלה לתפקד, כיוון שזאת ממשלת מעבר ואנו לפני בחירות, הפך לגרוטסקה. הכל נדחה לאחרי הבחירות. תנועת הדחיה. גם במצב נורמלי של בחירות אחת לארבע שנים, אין מקום לקיצוניות כזו. אבל במציאות הנוכחית, כשכבר 3.5 שנים אנו בתוך משבר פוליטי ובחירות חוזרות ונשנות, זה כבר נזק כבד לתפקוד המדינה.

מצד שני, יש נושאים שבהם אין לעסוק לפני בחירות, בידי ממשלת מעבר. חתימת הסכם על קביעת הגבול הימי עם לבנון – לא ראויה לפני בחירות, כיוון שמדובר בסוגיה של ריבונות המדינה, והחלטות על ריבונות הן החלטות כבדות משקל – לדורות. אמנם אין כאן ויתור על שטח ריבוני, ולכן אין זה נכון שהסכם כזה מחייב משאל עם. אבל קביעת הגבול צריכה להיעשות בידי הממשלה הנבחרת ומחייבת אישור הכנסת.

כאשר ערב הבחירות המיוחדות לראשות הממשלה ב-2001 אהוד ברק המשיך עד הרגע האחרון לזחול לעבר ערפאת תוך שהוא מכפיל באופן מעריכי את סכום ההימור בוויתוריו המטורפים, הוא קיבל מכתב מהיועמ"ש אליקים רובינשטיין שאסר עליו להמשיך את המו"מ. ברק ציפצף עליו ואיים לפטרו, אך כעבור שבועיים איבד את השלטון בתבוסה מוחצת ומשפילה.  

אמנם משמעות ההסכם הימי עם לבנון פחות מהותית מהסכם הקבע עם הפלשתינאים, אבל מן הראוי לפעול גם במקרה הזה על פי חוות הדעת של רובינשטיין.

* פשרה הוגנת – מלכתחילה, סברתי שיש להאריך בשנה את הקדנציה של כוכבי, ולא לבחור רמטכ"ל חדש בידי ממשלת מעבר לפני בחירות. אולם משהוחלט לבחור כעת את הרמטכ"ל יש צורך בוועדה למינוי בכירים. נכון היה לבחור את מזוז אד-הוק ולא כמינוי קבוע. כעת, משבג"ץ מציע פשרה כזאת, מן הראוי שהמדינה תאמץ אותה.

* בֶּנְגָּה – הרצי הלוי הוא הרמטכ"ל השני (הראשון היה בוגי יעלון) שהחל את דרכו הצבאית כבן גרעין נח"ל. הוא היה חבר גרעין של הצופים הדתיים לקיבוץ הדתי בית רימון. הוא התגייס במחזור פ"ד של הנח"ל (אני התגייסתי במחזור ע"ז), הגיע לגדוד 50, גדוד הנח"ל המוצנח, שהיה באותם הימים בחטיבת הצנחנים ומשם החלה הקריירה המפוארת שלו בצנחנים ובצה"ל, עד הגעתו לראש הפירמידה. (*בנגה – בן גרעין בסלנג הנח"לאי).

* דרישה אקסלוסיבית – עיתונאים שמסקרים מלחמה וקרבות, מסכנים את חייהם. הם עושים זאת במודע. הם רואים בכך שליחות מקצועית, חובה כלפי הקוראים, המאזינים והצופים, להביא להם את התמונות מקרוב. קראו את ספריו של רון בן ישי, חתן פרס ישראל, קראו ראיונות עם איתי אנגל; הם, שחזרו בשלום ממשימותיהם העיתונאיות, מספרים שהם לוקחים סיכון ושהם מודעים לכך שהם עלולים להיפצע או להיהרג חלילה.

מדי שנה, עשרות עיתונאים נהרגים בסיקור מלחמות וקרבות בעולם. בדו"ח של "עיתונאים ללא גבולות" בתחילת 2020, נאמר בסיפוק שבשנת 2019 חלה ירידה דרמטית במספר העיתונאים שנהרגו בסיקור מלחמות. כמה עיתונאים נהרגו? 49! כלומר, 49 עיתונאים הרוגים, זו סיבה לדו"ח אופטימי. הסיבה לכך, היא שזו הייתה השנה עם מספר העיתונאים ההרוגים הנמוך ביותר מאז 2002. ומה גרם לירידה בשנה הזאת? היו פחות אירועי קרבות בעולם. כלומר, עיתונאים שנהרגים בסיקור מלחמות הם חלק בלתי נפרד מכל מלחמה. הירידה במספר העיתונאים שנהרגו, הייתה מקבילה לירידה במספר האזרחים והחיילים שנהרגו באותה שנה. כאשר יש פחות מלחמות, פחות עיתונאים נהרגים. זה לא נכתב בדו"ח, אך להערכתי סיבה מרכזית לכך היא הקורונה. בשנת הקורונה, לא היה עניין ציבורי ותקשורתי במלחמות, פחות עיתונאים נשלחו לסקר אותן ולכן פחות עיתונאים נהרגו. ועדין, נהרגו באותה שנה 49 עיתונאים. לשם השוואה, ב-2013 נהרגו למעלה משבעים עיתונאים.

השנה נהרגו עיתונאים באוקראינה, ולא מן הנמנע ששוב תהיה עליה במספר ההרוגים.

כל עוד לא מדובר בעיתונאית פלשתינאית שסיקרה קרב בין לוחמי צה"ל למחבלים וכנראה נהרגה בשוגג מאש כוחות צה"ל – אף אחד בעולם אינו מגנה את הצבא שעיתונאים נהרגו מאש כוחותיו, אף אחד אינו דורש חקירה פלילית (!) על הרג העיתונאי, אף אחד אינו דורש לפצות את משפחת העיתונאי, אף אחד אינו דורש להתנצל. הדרישה הזאת היא אקסלוסיבית לישראל. והאקסלוסיביות הזאת לישראל בלבד, היא לב הגדרת האנטישמיות של IHRA, שאומצה באופן רשמי בידי ארה"ב, האיחוד האירופי ועשרות מדינות בעולם.

* למה מי מת – כותרת ענק ב"ישראל היום": "המלכה איננה". ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב": "המלכה מתה".

למי הם מתכוונים? לאסתר המלכה? או שמא לשלומציון? ואולי פספסתי איזו מהדורת חדשות וישראל הפכה למונרכיה ומינתה מלכה?

המלכה שלנו. איזו פרובינציאליות. הכותרת שאני הייתי מנסח הייתה: "מתה אליזבט השניה, מלכת בריטניה".

* תם עידן? – הכותרת הראשית ב"הארץ": "סוף עידן". וכך אמרו רבים בעקבות מותה של אליזבט השניה. "תם עידן", "מתחיל עידן חדש" וכו'. עם כל הכבוד, איזה עידן תם במותה? האם בימיה הפכה בריטניה ממונרכיה אבסולוטית למונרכיה ייצוגית שבה למלכה יש תפקיד ייצוגי? זה קרה הרבה לפני שהיא נולדה. האם היא המלכה האחרונה ועם מותה יבוטל מוסד המלוכה? הנה, כבר מונה מלך חדש. האם היא הובילה מהלכים לאומיים או בינלאומיים ששינו את ההיסטוריה? ממש לא.

השפעתה של אליזבט על ההיסטוריה מתגמדת לעומת זו של גורבצ'וב, שמותו בשבוע שעבר לא עורר עניין המתקרב לזה של אליזבט.

והנה, עם מותה של אליזבט העולם עצר את נשימתו. דומה שהדבר מעיד בעיקר על חולשת האנוש שלנו, בני האדם, הכמהים לפאר, להוד וההדר שמייצגים בתי המלוכה.

* כישוריו של צ'רלס השלישי – הכישורים של צ'רלס, שבזכותם הוא נבחר לעמוד בראש בריטניה הגדולה ובראש חבר העמים הבריטי, לא השתנו כהוא זה ב-73 השנים האחרונות. את מה שהיה עליו להוכיח הוא הוכיח ב-19 בנובמבר 1948, כאשר ידע מאיזה רחם לבקוע.

* בעיה תרבותית בחברה הערבית – בשלושה מאמרים שונים, בשני עיתונים שונים, עבר מסר דומה, חשוב ביותר. ישראל הראל ב"הארץ", בן דרור ימיני ב"ידיעות אחרונות" וב"ידיעות" גם נזיר מג'לי, כתבו על סוגיית האלימות במגזר הערבי, ושלושתם טענו שעיקר הבעיה היא בתרבות במגזר הערבי, ביחס במגזר לחיי אדם, ביחס המגזר לחוק ובמיוחד ביחס המגזר לאישה. והמסר המרכזי של שלושתם הוא שהפתרון האמתי חייב לבוא מבפנים, בשינוי בתוך החברה הערבית.

הם צודקים לחלוטין. עם זאת, אין זה פוטר את מדינת ישראל ומשטרת ישראל לפעול בכל דרך כדי להילחם בפשע ובאלימות במגזר הערבי.

* הרוב הדומם בציונות הדתית – בדף הפייסבוק שלי, העליתי תמונה מעליה לתורה של בת אורטל, שהכנתי אותה לבת המצווה. היו על כך תגובות מגוונות. כמובן היו מתלהמים למיניהם, איך לא? לדוגמה, איש בער אחד, שהוא גם רשע, גס רוח, חצוף ומלא שנאה, כתב ש"ליהודים יש טקס בר-מצווה לגברים. טקס בר מצווה לנשים שייך לדת הרפורמית".

אבל מה ששימח אותי, הוא שרבים מאוד מעשרות ה"מלייקקים", וכותבי השבחים והפרגון, היו דתיים אורתודוקסים. איני מכיר את כל המגיבים, אבל מבין אלה שאני מכיר אישית, הרוב היו גברים ונשים דתיים לאומיים ובהם לפחות שני רבנים אורתודוקסים.

סביר להניח שאותם אנשים לא ישנו את אורחות חייהם וידבקו בדרך האורתודוקסית ביהדות, שאותה אני מכבד אף שאינה דרכי, אבל הם מכבדים דרכים אחרות ואנשים שבוחרים בדרכים אחרות. הם שמחים על מי שבוחרים בחיים יהודיים בעלי משמעות ומעצבים את חייהם היהודיים, גם אם בדרך שונה משלהם. אחד המגיבים שיבח ופירגן, אך אמר שאינו מתחבר לשימוש בהגברה בשבת. לא תקף, לא גינה, לא הטיף, לא נזף. רק אמר שאינו מתחבר. ולא לעליה לתורה של בת מצווה, עליה לתורה של נשים באירוע, ישיבה משותפת של גברים ונשים, אלא להגברה. ואני מכבד מאוד את תגובתו, למרות שבעיניי חשוב שהאנשים ישמעו את התפילה ואת הקריאה בתורה ולכן אנו מפעילים הגברה.

אין לי ספק שאותם חברים דתיים לאומיים הם הרוב הדומם בקרב הציונות הדתית לאומית (וכמובן שאין כוונתי למפלגה שביצעה השתלטות עוינת על המותג).

* מפני כבוד הציבור – איני יהודי הלכתי. כלומר, איני מתיימר לחיות על פי ההלכה. היהדות היא לב הזהות שלי, לב התרבות שלי, היא דרך החיים שלי. אך לא בדרך ההלכתית. ההלכה היהודית היא פרי הרפורמה הנועזת ומרחיקת הלכת ביותר בתולדות היהדות, הרפורמה של חז"ל, שהעזו ליצור את התורה שבעל פה ולא לדבוק בתורה כפשוטה, כיוון שחלק ניכר מן הכתוב בה, כבר לא היה רלוונטי לימיהם ולערכיהם. לדוגמה, פרשת "בן סורר ומורה" שאותה קראנו בשבת, בפרשת השבוע. הם יצאו נגד הקראים, שדבקו בתורה כלשונה. מי שדבקים היום בהלכה, הם הקראים של התורה שבע"פ. אני בוחר ברוח חז"ל, של התחדשות יהודית והתחדשות מתמדת של התורה על מנת שתהיה רלוונטית עד סוף הדורות. זו הבחירה שלי ושל שותפיי לדרך.

אותם חלקים בהלכה המדירים את האישה ומקטינים אותה, אולי היו סבירים בנורמות של האנושות לפני 1,500 שנה, אך לבטח אינם רלוונטיים לימינו, ולכן אני שולל אותם. כלומר, אם ההלכה אוסרת על אישה לעלות לתורה – אנו לא נפעל על פי אותה הלכה, ונשים תעלינה גם תעלינה לתורה.

אולם כאן יש לי חדשות, שלבטח תפתענה רבים. ההלכה אינה שוללת עליה לתורה של נשים. להיפך, היא אומרת בפירוש שהדבר מותר. וכך נאמר במסכת מגילה: "הכל עולין למנין שבעה, ואפילו קטן ואפילו אישה. אבל אמרו חכמים: אישה לא תקרא בתורה, מפני כבוד ציבור" (מגילה כג ע"א).

מניין שבעה – שבעת העולים לתורה בפרשת השבוע, בשבת. כלומר, העיקרון הוא שנשים צריכות לעלות לתורה. אולם קבעו חכמים מעין הוראת שעה, כמנהג, שאישה לא תקרא בתורה, בניגוד מפורש לעיקרון ההלכתי, מפני "כבוד ציבור".

מהו אותו "כבוד ציבור"? באותם ימים, לא היה מקובל שאישה תתבלט בציבור, תשמיע את קולה, תהיה מנהלת, מנהיגה, אשת ציבור. מקומה של האישה בביתה, והתבלטות שלה נחשבה כלא צנועה ולא מכובדת. לכן, החכמים החליטו שלמרות ההלכה המפורשת, זה לא מכובד ולא מקובל.

ברוך השם, היום הנורמות אחרות לגמרי. היום נשים הן מובילות, הן מנהלות, הן מנהיגות, הכל פתוח בפניהן. כך גם בציבור הדתי, האורתודוקסי. ולכן, אותה אמירה על "כבוד הציבור" כלל איננה רלוונטית לימינו. נהפוך הוא, גם אילו היה איסור הלכתי, נכון היה להפר אותו היום, מפאת כבוד הציבור, כיוון שהדרת האישה פוגעת בכבוד הציבור (ואגב, לא רק בכבוד הנשים, אלא גם בכבוד הגברים). קל וחומר, שיש זהות בין ההלכה לכבוד הציבור, ומשני הטעמים עליית נשים לתורה מבורכת ורצויה.

* מניין עשרים – מדרשת השילוב נטור, שיש לי הזכות הגדולה להיות יו"ר ההנהלה שלה, היא מכינה קדם צבאית שעיקר הדגש שלה הוא למדני, ברמה סופר-גבוהה; היא משלבת דתיים וחילונים ומה שביניהם, בנות ובנים. ראש המדרשה והמייסד שלה, הרב אביה רוזן, הוא רב אורתודוקסי. הרב יאיא, מראשי המכינה, הוא רב רפורמי. בכל רבדיה – ההנהלה, הסגל והחניכים, יש חילונים ודתיים, נשים וגברים. החיים המשותפים בתוך המכינה והחברות בין תלמידיה מכל הזרמים ובין בוגריה מכל הזרמים, הם הדבר היפה ביותר שצמח בה. המדרשה פועלת כבר עשר שנים, והביקוש ללמוד בה הולך וגדל. יש בה מאה חניכים, ועל כל מקום מתמודדים כעשרה מועמדים.

התפיסה שהרב אביה הנחיל למדרשת השילוב, היא שהחיבור בין חילונים ודתיים אינו צריך לבוא באמצעות פשרה וויתורים, אלא כך שכל אחד מביא את עצמו במלואו. הנה, דברים שכתב לאחרונה הרב אביה: "דרכה של המדרשה היא דרך של שילוב על בסיס המשותף ולא על בסיס השונה, בשאיפה שאיש לא יצטרך לוותר על דרכו. ישם הסוברים שכדי שנוכל לשבת יחדיו יש להתפשר, כך שכל צד מוותר מעט על עקרונותיו על מנת שערך האחדות יגבר. יש הסוברים שאחדות תיווצר רק אם כל צד ייתן לגיטימציה לדרכו של השני החולק עליו. מאידך – אם נתבונן על המקומות בהם נבנה 'יחד חזק' למרות ההבדלים,  נגלה שהמכנה המשותף של אותם מקרים הוא שהחיבור נעשה על בסיס המשותף ולא על בסיס הוויתור על השונה. (לדוגמה: מחלקה של חיילים שהם 'אחים' ואין כל הבחנה בין 'כיפה' ל'כיפת שמים', כיון שיש מטרה משותפת). דווקא העובדה שכל צד יהיה נאמן לעקרונותיו וערכיו מוליד את הרצון וההכרח בכבוד הדדי וממילא מוקד הקשר נוצר על בסיס הדברים השייכים לכולנו. אנו במדרשה שואפים לדרך זו שיש בה עליית מדרגה, ולא פשרה או ויתור". האמת היא, שהחיים המשותפים מחייבים גם פשרות, אבל האידיאל אינו הפשרה, אלא היכולת להכיל ולקבל את האחר כמות שהוא וללמוד לחיות יחד. החיבור הזה, של אנשים במלאותם, יוצר סינרגיה חברתית ותרבותית, שהיא הרבה יותר מסך הפרטים שבה.

אחד הביטויים היפים לרוח מדרשת השילוב נטור, הוא התפילה. כמובן שמתפלל רק מי שרוצה, אך המעניין הוא שרבים מן החילוניות והחילונים רוצים בכך. איך מתנהלת התפילה? יש בבית הכנסת שלושה חללים – לנשים, לגברים ומעורב. מי שמעוניין בהפרדה – יש לו הפרדה. מי שמעוניין בעירוב – יש לו עירוב. באותו בית כנסת, באותה תפילה.

המניין בבית הכנסת הוא "מניין עשרים". כדי לפתוח בתפילה, חייבים להיות בבית הכנסת לפחות עשרה גברים ועשר נשים. נכון, אם יש מאה נשים ותשעה גברים, אין מניין. כמו בכל בית כנסת אורתודוקסי. אבל אם יש מאה גברים ותשע נשים, גם אז אין מניין. כך, יש מענה למניין ההלכתי, אך באופן שוויוני ומכבד. האם בנות יכולות לעבור לפני התיבה? כן, אך רק היכן שההלכה מתירה זאת – הובלת קבלת שבת, עליה לתורה, קריאה בתורה, קריאת מגילת אסתר, קריאת מגילת איכה ומזמורים. כלומר, אין עוברים על ההלכה, אך בגדריה, יש שוויון מקסימלי, להבדיל מבית כנסת אורתודוקסי רגיל.   

החזון של מדרשת השילוב הוא להצמיח דור של תלמידות ותלמידי חכמים, שיהוו הנהגה רוחנית בעם ישראל. הלוואי שהמודל של מדרשת השילוב יהיה המודל של עם ישראל. מכל מקום, מוסד כמו מדרשת השילוב הוא היפוכה של דמות הפוליטיקה הישראלית העכשווית; הוא אלטרנטיבה לאותה דמות.

* אז מי רצח את שלונסקי? – מידי שנה נערך בשבועות פסטיבל המשוררים במטולה. השנה, בשבועות, כל הצימרים והמלונות היו מאוישים בפליטים מאוקראינה ולכן הפסטיבל נדחה לאלול והוא נערך בימים 8-10 בספטמבר.

הצלחתי לפרגן לעצמי אחה"צ וערב באירוע. הערב המרכזי היה ערב מחווה לאברהם שלונסקי, שאנו בפתח שנת היובל לפטירתו. היה אירוע מרגש ויפה, בהשתתפות משוררים, חוקרים ונכדתו של שלונסקי, המשוררת סיגל אשל, שאמה, רות אשל, בתו של שלונסקי, נפטרה לפני שבועיים. באירוע הושמעו לראשונה שירים של שלונסקי שהולחנו במיוחד לאירוע. אציין שלושה דוברים שריתקו אותי במיוחד – הביוגרפית של שלונסקי חגית הלפרין (אגב, ביוגרפיה נפלאה, "המאסטרו"), המשורר ארז ביטון, חתן פרס ישראל, שכבש את הקהל לא רק בדבריו אלא גם בציטוט טקסטים שלמים של שלונסקי וביאליק ודומה שהוא מכיר על פה את ים השירה העברית, והמשוררת סבינה מסג. סיגל אשל היא גם זמרת מצוינת ושרה שירים מן המחזמר "עוץ לי גוץ לי" בליווי בפסנתר של ישראל ברייט. היה גם קטע מביך, כשהמשוררת אפרת מישורי הקריאה מונולוג מתוך המלט בתרגום שלונסקי, בסגנון טראנס – ארוך, מונוטוני, מתכתי ומשעמם. הכותרת הפרובוקטיבית של המחווה הייתה: "על יופי ומרד, דגן ובטון או: מי רצח את אברהם שלונסקי?". רציתי לענות: אפרת מישורי.

בעבורי, פסטיבל המשוררים במטולה יהיה מזוהה תמיד עם חיים גורי. מדי שנה הוא השתתף בו לאורך שלושת ימי הפסטיבל, מיקד את רוב תשומת הלב והיה הרוח החיה.

* נהלל חוגגת 101 – בח' באלול תרפ"א, עלו שבעת החלוצים הראשונים של נהלל לתל שמרון ונוסד מושב העובדים הראשון בארץ ישראל. בעצם, בעולם.

חגיגות המאה של נהלל בוטלו אשתקד, בשל התפרצות הגל הרביעי של הקורונה. לאורך סוף השבוע חגגה נהלל ברוב עם והדר את יום הולדתה ה-101.

שיאו של האירוע היה מופע קהילתי בהשתתפות עשרות רבות של נהללים, החל בילדים בגיל הרך וכלה בסבים-רבים וסבתות-רבתות שלהם – מבני הדור השני ועד בני הדור החמישי; במפגן קהילתי מרשים של שירה, ריקוד, משחק וסרטונים. אירוע יפה ומרגש!

ומה לי ולנהלל? אשתי, יעל, היא בת נהלל. וכך, כבר שלושים שנה אני קשור בעבותות אהבה לנהלל.

          * ביד הלשון

תדע כל אם – אמילי עמרוסי יצאה נגד התנאים המשופרים למחבלים שנתפסו בידי ישראל, והציע להחמיר אותם כדי ליצור הרתעה. "תדע כל אם של מחבל ש…" היא אמרה.

יום קודם לכן, בכתבה על קצין בצה"ל שצילם בסתר את חייליו בעירום, התראיין מפקד אחר, הכפוף לאותו קצין, שגם הוא נפל קורבן למעשה וחש קושי על כך שלא ידע להגן על חייליו מפני המעשה. גם הוא ציטט את הפסוק: "תדע כל אם עברייה שהיא מפקידה את גורל בניה בידי המפקדים הראויים לכך".

הפסוק הוא ציטוט מדברים שאמר דוד בן גוריון ב-2 ביוני 1963, בנאום הפרידה שלו מצה"ל לאחר התפטרותו מראשות הממשלה ומתפקיד שר הביטחון. "לא די שיידע המפקד את מלאכתו. עליו להיות אוהב את האדם, שחיי הפקוד שלו יהיו יקרים לו והחייל שנשלח אליו יהיה יקר לו, שיאהב אותו. רק מפקד כזה ימצא בפקודיו מסירות-הנפש שתוליכם לכל אשר ישלח אותם. אם המפקדים יעוררו את האמון, את הדבקות ואת האהבה בחיילים שלהם – אזי תדע כל אם עבריה כי הפקידה את גורל בניה בידי המפקדים הראויים לכך".

הפסוק הזה הוא אחד הציטוטים המוכרים ביותר של בן גוריון והוא מופיע על שלטים בבתי הספר לפיקוד ובסיסי ההדרכה של צה"ל.

* "חדשות בן עזר"

על פוליטיקה קהילתית וביקורת

האם הקיבוץ הוא מערכת פוליטית?

האם יש פוליטיקה בהתנהלות קיבוצית?

התשובה חיובית. בכל מבנה חברתי, שיש בו יותר מאדם אחד, יש פוליטיקה. יש יחסי עוצמה, יש הובלה ולעתים תחרות על ההובלה, יש מנהיגים ומונהגים.

יש בקיבוץ הנהגה נבחרת. יש בקיבוץ רשות מחוקקת – האסיפה ורשות מבצעת – המזכירות ומתחתיה הוועדות.

השאלה היא איזה סוג של פוליטיקה ראוי שיתקיים בקיבוץ?

אם בכל מבנה חברתי יש פוליטיקה, הרי שכך גם במשפחה. אבל יש הבדל של יום ולילה בין פוליטיקה במדינה לפוליטיקה במשפחה.

אמחיש את ההבדל בין שני סוגי הפוליטיקה באמצעות מרכיב אחד – במשפחה נורמטיבית אין אופוזיציה.

אופוזיציה היא גורם חיוני ביותר במערכות פוליטיות כמו מדינה. היא מהווה אלטרנטיבה לשלטון, תפקידה לחתור להחליף את השלטון, והפרקטיקה שלה היא לתקוף את השלטון, לחפש את מחדליו ולהצביע עליהם, לכרות בריתות פוליטיות נגד השלטון. אין כוונתי רק לאופוזיציה הנוכחית בישראל, שנוהגת כאופוזיציה למדינה, באופן השונה מכל אופוזיציה בעבר. גם האופוזיציה האחראית והממלכתית ביותר – תפקידה להיאבק בשלטון, לחתור להחליף אותו.

במשפחה נורמטיבית, אין שלטון ואין אופוזיציה. וגם אם יש דמות דומיננטית יותר, המשפחה תתפרק אם תפעל בתוכה אופוזיציה. במשפחה נורמטיבית יש הירתמות משותפת למען טובת כלל המשפחה. יש ויכוחים, יש מחלוקות, אך אלו מחלוקות ענייניות פֶּר נושא, ולא התנגדות גורפת של "אופוזיציה".

מן הראוי שפוליטיקה קהילתית, בוודאי קיבוצית, תהיה דומה יותר למשפחה מאשר לפוליטיקה של מדינה. אין מקום לאופוזיציה בקהילה. ויכוחים ומחלוקות לגופו של עניין – כמובן וכמובן. אך לא מפלגות, לא קבוצות לחץ, לא התאגדות של אנשים להיות אנשי-נגד, כלומר אופוזיציה, או אנשי-בעד, כלומר הקואליציה, אלא הכל רתומים למען מטרה משותפת, ותמיכה והתנגדות היא סביב כל נושא בנפרד, בפני עצמו, בדיון ענייני על מה נכון במקרה הזה לקהילה כולה.

כשזו הפוליטיקה בקיבוץ, ביקורת עניינית ובונה מתקבלת כרצויה, מתוך הבנה שאין לה מניעים זרים, אין בה מאבק בהנהגה, אלא היא תרומה לקהילה מצד חברים שרוצים קהילה טובה יותר.

****

ברוב ימיי באורטל מילאתי תפקידים מרכזיים. גם היום, כאשר איני ממלא תפקיד מרכזי, במנטליות שלי ובתפיסתי את עצמי, אני בעל תפקיד וחלק מן המערכת. כאשר אני מותח ביקורת על דבר מה שאינו לרוחי, אני עושה זאת כביקורת מתוך המערכת, שנועדה לשפר אותה. כך נהגתי גם כבעל תפקיד. גם כמזכיר, לא חסכתי ביקורת מהמערכת שבראשה עמדתי. גם הדברים שכתבתי בנוגע למ' באו בדיוק מאותו מקום.

קל לצאת נגד ביקורת בטענה שלבעלי התפקידים יש מידע ולמי שמותח ביקורת חסר המידע. לא כל דבר קשור למידע, אלא להשקפת עולם. חבר יכול למתוח ביקורת כיוון שעל פי השקפת עולמו צעד מסוים הוא שגוי, ואין לכך קשר למידע שיש או אין לו.

ובמקרה דנן, י' טען שבמקום לבקר היה עליי לפנות אליו ולקבל ממנו את התשובות. ובכן, זה בדיוק מה שעשיתי. אמנם הפניה שלי לא הייתה אליו, אלא לבעל תפקיד אחר. פניתי פעמיים – פעם כאשר יצא המכרז ופעם כאשר התפרסמו תוצאות המכרז. לאחר מכן כתבתי את הדברים.

עצתי לי', ממרום ניסיוני הציבורי והניהולי, היא לא להילחץ מביקורת. לא לראות בה איום, אלא הזדמנות. משוב הוא משאב. לא חייבים לקבל אותה, אבל תמיד ראוי לעודד אותה. ואין כמו המידף, הבמה הקהילתית של חברי אורטל, כדי להשמיע אותה.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

הרצל / להקת גייסות השריון

פינתי השבועית ברדיוטק, 5.9.22

את פינתי האחרונה סיימתי במילים "כאן אורי הייטנר (פאוזה) באזל". היה זה הומאז' ל"כאן יואב טוקר (פאוזה) פריז". וגם ל"כאן דרורה פרל (עשרים ואחת עשרים ושתיים עשרים ושלוש עשרים וארבע) וושינגטון". ולאחרונה אהבתי מערכון של "זהו זה" עם "כאן חן ביאר. באבי יאר".

אז מה עשיתי בבאזל? השתתפתי בכנס הרצל למנהיגות, שארגנה ההסתדרות הציונית העולמית. אירוע מרשים ביותר, בהשתתפות מנהיגים יהודיים מארבעים מדינות, שעסק לעומק באתגרי הציונות בימינו. האירוע נערך לציון 125 שנה לקונגרס הציוני הראשון בבאזל, שנערך בדיוק באותם תאריכים של הכנס. השתתפתי בכנס כחבר הוועד הפועל הציוני, שבו אני מייצג את תנועת "דרך ארץ". שיאו של הכנס היה ערב מרגש ביותר, בהשתתפות הנשיא הרצוג, באולם שטאדטקאזינו, שבו נערך הקונגרס הציוני הראשון. היה זה בעבורי כמו נסיעה ברכבת הזמן למעמד הר סיני של ימינו. כמובן שבהזדמנות חגיגית זו לא החמצתי הזדמנות להצטלם במרפסת של הרצל, במלון "שלושת המלכים" בבאזל. אבל לא אמרתי שבבאזל ייסדתי את מדינת היהודים, כי אמרו את זה כבר לפניי.

מנהיגותו של הרצל היא תופעה בלתי נתפסת. קם אדם, שאף אחד לא בחר בו, שלא היה לו כל ניסיון פוליטי או מנהיגותי, הקים תנועה לאומית, הצליח להתקבל אצל מנהיגי מעצמות כמייצגה של אומה, הקים מוסדות שהפכו למדינה בדרך וחולל מהלך שהביא להגשמת חזונו, שנתפס בשעתו כפנטזיה מטורללת של אדם מעורער, בחלוף חמישים שנה. הוא עצמו קרס, ונפטר מדום לב בשנת 1904, בגיל 44 בלבד. את הפינה היום נקדיש לזכרו.

לפני שנים אחדות, ביום השנה לרצח רבין, השמענו כאן את תרגומה של נעמי שמר לשירו של וולט ויטמן "הו רב חובל", שאותו כתבה לזכר רבין. ויטמן כתב אותו לזכר הנשיא לינקולן לאחר רציחתו. לאחר מותו של הרצל, תורגם שירו של ויטמן ליידיש, כשיר לזכרו של הרצל. היה בכך ביטוי לתחושת היָתְמות עם מותו הפתאומי של רב החובל באמצע המסע.

שיר על הרצל שאני אוהב מאוד, הוא שירו של יענקלה רוטבליט "בנימין זאב", שאותו שרה רבקה מיכאלי. רוטבליט מספר שהוא לוקח שטר של מאה ל"י, שעליו הופיע דיוקנו של חוזה המדינה, מביט בו ופונה אליו ומציג לו את הצדדים המכוערים במדינה, ומבקש ממנו לשים יד על הלב ולהשיב – האם את זאת הוא חזה?

השיר שנאזין לו היום, הוא שירו של יורם טהרלב "הרצל".

טהרלב הציג את סיפורו של הרצל כטרגדיה. האיש שנתן למדינה את הלב, תרתי משמע. מצד אחד הוא נתן את הלב בכך שהשקיע את כל כולו במיזם הציוני בהתמסרות טוטלית. ומצד שני, הוא נתן את הלב במובן שהוא מת מדום לב, כי את הלב שלו הוא נתן למדינה שאותה חזה ועליה חלם.

טהרלב מזכיר את רעיו של הרצל ושותפיו, וולפסון, נורדאו, אוסישקין ומוצקין. בבאזל הם "וכל הצירים הנכבדים" ייסדו את מדינת היהודים. הוא מציג מה נתן כל אחד מהם – וולפסון את הכספים, נורדאו את הפרסום, אוסישקין, איש הציונות המעשית, את המרץ של הדור. ביאליק נתן את "אל הציפור". זהו שירו הראשון של ביאליק, "שלום רב שובך ציפורה נחמדת", שיר ציוני של ערגה לארץ ישראל, וביטוי למפעלו הרוחני והתרבותי של ביאליק, כמשורר הלאומי של ישראל, שכתב את השירים הלאומיים הגדולים כמו "בעיר ההריגה", "תחזקנה", "למתנדבים בעם", "ראיתיכם בקוצר ידכם", שירים שטלטלו דורות של יהודים. אבל כל אלה ואחרים לא נתנו למדינה את מה שהרצל נתן. הוא נתן את הלב.

הוא מציג את פעלתנותו הבלתי נלאית והמרץ הבלתי נדלה של הרצל, שאץ רץ "מן המזכיר אל השר, מן המיניסטר אל הגראף". רץ אליהם כשהוא מאמין כתינוק בכל מה שבדה ואמר "אם תרצו – אין זו אגדה". הוא תיאר את נסיעותיו לסיני, לגליל וליהודה, לבדיקת ההיתכנות להתיישבות יהודית. על דהרתו על פרד, בעת ביקורו בארץ ישראל, למפגש קצר עם קיסר גרמניה וילהלם השני. והוא מזכיר את מריבותיו עם מונטיפיורי ורוטשילד. אכן, היו לו מריבות עם רוטשילד. אבל מונטיפיורי נפטר עוד לפני שהרצל הגה את מדינת היהודים. אבל זה כנראה התאים לחרוז ובטח לסיפור. הוא מזכיר איך בהתמסרותו המוחלטת לעשיה הציונות, הזניח הרצל את משפחתו, שנשאה על גבה את "צרת היהודים". והוא מזכיר איך הוא לא היסס לרדת לאשפתות הבקשיש כדי להשיג ראיון עם השולטן הטורקי. אפילו לשולטן הוא נתן את הלב. בבית האחרון הוא מתאר איך כאשר כבר קמה התנועה וניתן היה להיווכח בכך שיש התחלה, הוא נאלץ לשלם את מחיר התהילה. כל הגורמים בתנועה לחצו עליו, מי בדרישות ובקשות למשאבים ופרסום ומי שניסו למשוך את התנועה לכיוונים אידיאולוגיים שונים. "אחד דרש את הכספים והחובות, אחד דרש את הפרסום והכבוד. אחד דרש מהפכה, אחד שוויון, אחד דרש מיד את כל ציון. והרצל, שכלום לא נשאר לו בחייו, נתן את הלב ועצם את עיניו. ואחר כך כל האדונים הנכבדים בכו על חוזה מדינת היהודים".

יאיר רוזנבלום הלחין את השיר. שרה להקת גייסות השריון.   

הרצל וכל האדונים הנכבדים

בבאזל יסדו את מדינת היהודים

וולפסון ונורדאו ואוסישקין התוסס

ומוצקין וכל הצירים של הקונגרס.

וולפסון הביא למדינה את הכספים

נורדאו נתן את הפרסום והכבוד.

אוסישקין נתן את המרץ של הדור

וביאליק נתן את "אל הציפור"

רק הרצל הלך שם דווה וכואב

כי הרצל נתן למדינה את הלב.

הוא רץ ודאג ונאם ונדחף

מן המזכיר אל השר

מן המיניסטר אל הגראף

האמין כתינוק בכל מה שהוא בדה

ואמר "אם תרצו אז אין זו אגדה"

נסע לסיני, לגליל וליהודה

בדק את הקרקע ואת כלי העבודה

חצה את הים ועל פרד הוא דהר

במקווה ישראל הוא פגש את הקיסר

ואז לפני וילהלם הוא חש פתאום כאב

כי שוב היה צריך לפתוח את הלב.

הוא לחם במונטיפיורי וברוטשילד הוא נזף

והשקיע בקונגרסים את כל חסכונותיו

בבית הוא הניח אישה וילדים

שחשו על גבם את צרת היהודים

לכלך הוא את ידיו ולא חש עצמו קטן

בקשישים שילם ונפגש עם השולטן

כי אחרת איך עבדול חמיד השני

היה מתמצא בעניין הציוני

הוא היה קצת בנימין והיה קצת זאב

אך אפילו לשולטן הוא הציע את הלב.

ובסוף כשראו שישנה כבר התחלה

הוא נדרש לשלם את מחיר התהילה

אחד דרש את הכספים והחובות

אחד דרש את הפרסום והכבוד

אחד דרש מהפכה, אחד שוויון

אחד דרש מיד את כל ציון

והרצל, שכלום לא נשאר לו בחייו

נתן את הלב ועצם את עיניו

ואחר כך כל האדונים הנכבדים

בכו על חוזה מדינת היהודים.

האם ניתן ליצור את העתיד?

יהודה הראל, "פרפר בחושך" – הם נוכל לנבא, לתכנן או ליצור את העתיד? הוצאת כרמל, ירושלים 2022. 214 עמ'

אלמלא יהודה הראל כתב את הספר "פרפר בחושך", סביר להניח שלא הייתי קורא אותו. הספר עוסק, ברובו, במדעי הטבע. אני איש מדעי החברה והרוח. אין לי משיכה טבעית למדעים המדויקים.

אולם משקראתי את הספר, אני יכול להעיד שאף פעם לא שיערתי עד כמה מדעי הטבע יכולים לעניין אותי. פרופ' אבשלום אליצור, שכתב חוות דעת על גב הספר, כתב ש"לא תיארתי לעצמי שאדם שאינו מדען יצליח להעמיד תזה כה מסודרת והגיונית". אך יהודה לא כתב מחקר מדעי למדענים, אלא ספר מדעי שיעניין כל אדם סקרן.

יותר משהספר עוסק במדע, הוא עוסק בפילוסופיה של המדע ובפילוסופיה בכלל, ובהיסטוריה של המדע ובהיסטוריה בכלל. והוא עוסק בסוציולוגיה ובפסיכולוגיה ובכלכלה.

השאלה שיהודה הציג בספר, והיא כותרת המשנה שלו, היא האם נוכל לנבא, לתכנן או ליצור את העתיד?

סביב השאלה הזאת מוביל אותנו יהודה למסע מרתק, שבו הוא משתף אותנו במסע אינטלקטואלי שהוא עבר בתקופת הקורונה ובעקבותיה. איש לא חזה את הקורונה ולא יכול היה לחזות אותה. והנה, היא נגעה לכל העולם, לכל המדינות, לכל הארגונים, לכל הקהילות ולכל אדם. וכולם נדרשו לתת מענה למצב חדש, מפתיע, שלא נערכו אליו. בתוך הכאוס ואי הוודאות הללו, יצא יהודה למסע הזה, שבו שאל את עצמו האם ניתן בכלל לנבא את העתיד? הוא צלל בספרים וברחבי המרשתת, קרא תאוריות מדעיות, פילוסופיות, עובדות היסטוריות וגיבש תזה מרתקת ומאתגרת, בין אם מקבלים את השורה התחתונה שלה, בין אם לאו.

ארשה לעצמי לעשות קלקלן (ספוילר בלע"ז). התשובה של הספר לשאלה שיהודה הציב היא: לא.

אפקט הפרפר הוא מושג מתחום תורת הכאוס, הממחיש כיצד שינויים קטנים בתנאי ההתחלה של מערכת מסוימת, גורמים לשינויים גדולים בהתנהגות המערכת בטווח הרחוק. הביטוי מייצג מקרה שבו משק כנפי פרפר עשוי ליצור שינויים מזעריים, כמעט בלתי מורגשים, באטמוספירה, שבחלוף זמן יגרמו במקום אחר לגמרי על פני הגלובוס לסופת טורנדו.

יהודה מספר בפתח ספרו על ניסיון התנקשות של גאורג אלסר בהיטלר בכנס של התנועה הנאצית במינכן, ב-8 בנובמבר 1939. ההתנקשות תוכננה לפרטי פרטים והיו לה סיכויי הצלחה מצוינים. אולם היטלר עזב את המקום מוקדם מן המתוכנן, כיוון שהיה עליו לבטל את הטיסה שבה אמור היה לטוס ולהמירה בנסיעה ברכבת, בשל ערפל כבד שכיסה את מינכן. היטלר יצא את האולם 13 דקות לפני הפיצוץ שאמור היה להרוג אותו. שמונה אנשים נהרגו מן הפיצוץ ו-63 נפצעו. הפיצוץ היה בדוכן הנואמים בשעה שהיטלר אמור היה לנאום בה, ומותו היה ודאי. חייהם של היטלר, גבלס, בורמן, הימלר והיידריך ניצלו בגלל 13 דקות. אלמלא כן, כל פני ההיסטוריה היו משתנים. חיי מאות מיליונים היו ניצלים. שואת העם היהודי הייתה נמנעת. ומכאן, שגם ההיסטוריה הפרטית המשפחתית של יהודה הייתה אחרת לגמרי. האם מישהו יכול היה לחזות מראש את הערפל הזה? וממה הוא נוצר? אולי ממשק כנפי פרפר במרחק אלפי ק"מ משם?

וכך עובר יהודה מפרק לפרק ובונה את התזה שלו, המנוגדת לרצון הטבעי של כל אחד מאתנו לסדר, לוודאות. אני, כקורא, התווכחתי עם הספר לאורך הקריאה. כל טיעון שהעליתי כנגד התזה של פרק מסוים – הוא עצמו העלה אותו בפרק הבא, וסתר אותו. וכך, קריאת הספר הייתה חוויה אינטלקטואלית מאתגרת ומרתקת.

התאוריות המדעיות שבהן עסק הספר במרבית פרקיו, הביאו את יהודה לתובנות היסטוריות וסוציולוגיות בפרקיו האחרונים. בפרקים האלה הוא יצא נגד התכנון החברתי, ובעד הסדר הספונטני, שבו נוותר על היומרה לתכנן את המין האנושי ואת החברה האנושית, ונשלים עם כך שהמציאות נוצרת באופן אבולוציוני, מלמטה למעלה, בידי "יד נעלמה", שמבטאת את המשחק הטבעי של הרצונות האנוכיים של הפרטים ואת תוצאותיהם, וכך העולם מתקדם באופן שמרני והדרגתי.

לא זו בלבד, כותב יהודה, שהניסיונות לתכנן את החברה ואת המין האנושי כשלו – הם המיטו אסונות גדולים ביותר על האנושות, בעיקר במאה ה-20, שבה הגיעו לשיאם. אין הוא מדבר רק על הפשיזם, הנאציזם והקומוניזם, אלא גם על הסוציאל-דמוקרטיה והפרוגרסיביות בארה"ב ובאירופה.

יהודה מקדיש פרק שלם לפרשה מודחקת ומושתקת בתולדות המאה ה-20 – האאוגניקה. האאוגניקה הייתה ניסיון להחליף את הברירה הטבעית בתהליכים מהירים ויעילים כדי לתכנן את האנושות באופן שימגר את תופעות "הניוון הגזעי", של אנשים נחשלים, מפגרים, בעלי צרכים מיוחדים, פגועי נפש ועוד, ויטפח את הגאונות והכישרון של הדורות הבאים באופן מלאכותי. האאוגניקה מתחלקת ל"אאוגניקה חיובית" – המעודדת ילודה והתרבות המונית בין בני זוג שנמצאו אינטליגנטים ובעלי כישורים וה"אאוגניקה השלילית", המונעת ילודה בקרב אלה שאובחנו כרפי-שכל, בלתי כשירים ונגועים במחלות שעוברות בתורשה. אנו יודעים על המעשים הללו בקיצוניותם הטוטאלית בגרמניה הנאצית. אולם בצורה מתונה יותר, אך אכזרית מאוד, כולל עיקור המוני, הם נעשו גם בארה"ב, במערב אירופה, בסקנדינביה, בידי מנהיגים שנחשבים להתגלמות הנאורות, כדוגמת תאודור רוזוולט, נשיא ארה"ב האגדי, אבי ה"ניו-דיל" שהציל את ארה"ב מהשפל הכלכלי של שלהי שנות העשרים וראשית שנות השלושים.

יכול להיות שהתרומה הגדולה ביותר של הספר, היא ההארה בזרקור על הפרשה המודחקת הזאת, ובאמצעותה גם הטלת ספק בטרנדים פרוגרסיביים ונאורים, שעלולים להתברר כחשוכים ומזעזעים. אולם כאשר יהודה רואה בתכנון האדם החדש ותכנון המין האנושי תוצאה ישירה והכרחית של תכנון החברה והניסיונות לבנות את העתיד כדי ליצור חברת מופת, הוא שופך, לטעמי, את התינוק עם המים. האאוגניקה מזעזעת, אך אינה מוחקת את ההישגים החברתיים הכבירים של ביטול העבדות, ביטול עבודת הילדים הנוראה, חוקי העבודה, החוקים החברתיים של מדינת הרווחה שאותה הגו ויצרו בארה"ב אותם מנהיגים שקידמו את האאוגניקה. הרי אפשר וראוי להוקיע את ההאוגניקה ולהעלות על נס את הקדמה החברתית שקידמה כל כך את האנושות.

האם מהפכות הן בהכרח רע. האם האנושות יכלה להתקדם רק בברירה הטבעית ובסדר הספונטני? האם ספרטקוס, מרד העבדים, יכול היה להתבצע שלא באופן מהפכני? ואם יהודה מהלל את המהפכה האמריקאית, שבניגוד למהפכה הצרפתית נעשתה בדרכים אבולוציונית – איך הוא יגדיר את לינקולן ואת מלחמת האזרחים בארה"ב?

קראתי את הספר בבאזל, בה שהיתי בכנס הרצל למנהיגות, לציון 125 שנים לקונגרס הציוני הראשון. וכך, חווית הקריאה בספר והמחשבות שהוא עורר וחוויית הכנס והמחשבות שהוא עורר בי, התחככו זו בזו ושפטו זו את זו. האם המהפכה הציונית יכולה הייתה לקרות באמצעות היד הנעלמה, הסדר הספונטני והברירה הטבעית? האם מדינת ישראל הייתה קמה אלמלא המהפכה הציונית; ללא אותם מהפכנים בהנהגת הרצל וממשיכיו, שהתערבו בהיסטוריה, הסיטו אותה ממסלולה, תכננו את העתיד ויצרו אותו? ומה היה עתידו של העם היהודי אלמלא המהפכה הזאת? האם הוא יכול היה להתאושש מהשואה?

"כמה מושכת אישיותו ותמונתו של צ'ה גווארה – וכמה דוחה דמותה הכל כך שמרנית של מרגרט תאצ'ר", כותב יהודה, ומתאר את התהליך המכאיב שלו ושל הוגים אחרים, שהתרחקו מהערצת המהפכנים והתקרבות לשמרנות. כאשר מדובר ברוצח ההמונים צ'ה גווארה – אני חותם על המסקנה של יהודה. אולם אם נחליף את תמונתו של גווארה בתמונתו של הרצל או של בן גוריון, שהיו אף הם מהפכנים, מסקנתנו תהיה שונה.

ובכן, את מסקנותיו של הספר איני מקבל. מה שנכון לטבע, אינו נכון בהכרח לאדם התבוני. ודווקא מתוך המחלוקת, אני רואה בספרו של יהודה ספר חשוב, מאתגר ומרתק.

הספר משכנע שאי אפשר לחזות את העתיד – ובכל זאת אני מרשה לעצמי לנבא, שמי שיקרא את הספר יזכה לחוויה אינטלקטואלית מטלטלת ומסעירה, והוא יסיים את הקריאה חכם יותר ומשכיל יותר.

ולפרטים על הספר ולרכישה – yehudaharel.co.il

* "שישי בגולן", "זמן קיבוץ", "חדשות בן עזר"

צרור הערות 4.9.22

* מגדולי המנהיגים הדמוקרטים – המאה העשרים הייתה מאה של מאבק איתנים בין הדמוקרטיה לבין הדיקטטורות. במאבק הזה, אחד מגדולי המנהיגים הדמוקרטיים, אולי הגדול מכולם זולת צ'רצ'יל, היה מיכאיל גורבצ'וב.

גורבצ'וב היה מנהיג אמיץ ונחוש, שהוביל מהפכה אדירה, ללא שפיכות דמים. מיד עם בחירתו למזכיר המפלגה הקומוניסטית ולנשיא בריה"מ, ב-1985, הוא החל בתהליכי הרפורמות הפוליטיות, הכלכליות והמדיניות האדירות, שסובבו את ההיסטוריה של ארצו ב-180 מעלות. הוא הוביל את תהליכי הגלסנוסט והפרסטרויקה. גלסנוסט – פתיחות. פרסטרויקה – בניה מחדש.

הוא הפיל את מסך הברזל בין מזרח אירופה ומערבהּ, שם קץ למלחמה הקרה שאיימה על שלום העולם מאז מלחמת העולם השניה והחליף אותה ביחסי שלום, ידידות ושיתוף פעולה עם ארה"ב ומדינות המערב. בין השאר, הביא להסכמים של פירוק חלק מן הארסנל הגרעיני של המעצמות. על אלה זכה בפרס נובל לשלום.

הוא פתח את שערי בריה"מ לעליית יהודים ובכך הביא לגל העליה האדיר של כמיליון יהודים מבריה"מ, שאי אפשר להגזים בתרומתו האדירה למדינת ישראל בכל התחומים.

בתוך בריה"מ הוא הוביל לדמוקרטיזציה של אימפריית החושך העריצה ופתח את כלכלת בריה"מ. בהשראתו, נפלו הדיקטטורות הקומוניסטיות במדינות מזרח אירופה – בצ'כוסלובקיה, במזרח גרמניה, בפולין, ברומניה ובשאר המדינות הקומוניסטיות. בהשראתו היה ניסיון דומה בסין, שדוכא באכזריות בכיכר טיין-אן-מן. פועלו הביא להפלת חומת ברלין, סמל קיר הברזל, ולאיחוד גרמניה.

לא הכל עבד על פי תכניותיו. כוונתו הייתה לשנות את בריה"מ ולא לפרקה. אולם החופש שהביא, עורר את הכוחות הלאומיים והבדלניים, תחילה במדינות הבלטיות ובהמשך ברפובליקות האחרות. הוא לא רצה בכך, אך נמנע מהפעלת כוח כדי לסכל זאת, ובכך מנע, באחריות מנהיגותית, שפיכות דמים מן הסוג שאנו חווים היום באוקראינה.

הפרסטרויקה נועדה לפירוק והרכבה מחדש של בריה"מ, כמדינת רווחה סוציאל-דמוקרטית מודרנית. אילו נשאר בתפקידו, או נבחר לנשיאות רוסיה, אני משוכנע שהיה עושה זאת. אולם עַם-העבדים הרוסי, כפוי הטובה, הפנה לו עורף. הוא בחר בילצין ובשלטונו המושחת והרקוב, שהפך לשלטון האוליגרכים. הרקב, ההתפוררות והשחיתות הביאו את הרוסים להעמיד בראשם מנהיג חזק שיעשה סדר, את פוטין, שהפך בהדרגה את רוסיה לדיקטטורה, כמעט כמו בעידן הסובייטי.

מיכאיל גורבצ'וב הוא מגדולי המנהיגים בהיסטוריה. יהי זכרו ברוך!

* המעשה הפוליטי האחרון של גורבצ'וב – אך סמלי שבימים שבהם פוטין מביא לשפל חדש את הרודנות שלו כלפי פנים ואת התוקפנות שלו כלפי חוץ, נפרד מן העולם גורבצ'וב, מי שהפיל את הדיקטטורה הקומוניסטית הרודנית כלפי פנים ותוקפנית כלפי חוץ. גורבצ'וב הביא לאנושות תקווה גדולה. פוטין מנסה בכל כוחו לדכא את התקווה. המעשה הפוליטי האחרון של גורבצ'וב, היה יציאה נגד הפלישה לאוקראינה.

* עם כתם על המצח – בימי הפרסטרויקה והגלסטנוסט, עקבתי באדיקות ובהערצה אחרי המהלכים, וכשיצאתי ללימודי מדע המדינה, בחרתי בקורסים שבהם ניתן היה לנתח את המתרחש ולהעמיק בו. הערצתי את גיבורי המהפכה – ואצלב האוול הצ'כי, לך ולנסה הפולני ואחרים, אך מעל הכל את מי שהיה הגיבור שלי באותם ימים, מיכאיל גורבצ'וב.

בפורים 1992 התחפשתי לגורבצ'וב. עשיתי קרחת על חצי ראש, וחברה איפרה אותי עם כתם על המצח א-לה גורבצ'וב. עם משקפים, חליפה והפנים העגלגלות שלי, נראיתי ממש גורבצ'וב. כתבתי טקסט, נדמה לי שחלקו שיר (איני זוכר על איזו מנגינה) וקראתי אותו במבטא רוסי כבד. למחרת השלמתי את הקרחת על כל הראש. באותם ימים, הקרחת לא הייתה באופנה, וכשהגעתי ביום ראשון ללימודים באוניברסיטה, הייתי אטרקציה.

* הבוקר שלמחרת קץ ההיסטוריה – ב-1989, בזמן התפוררותו של הגוש הסובייטי, פרסם הכלכלן והפילוסוף פרנסיס פוקויאמה מסה שכותרתה "קץ ההיסטוריה", שבה נטען שההיסטוריה האנושית הייתה רצף של מלחמות ומהפכות כאשר אחת לתקופה אידיאולוגיה הפילה את קודמתה. כעת, עם נפילת הגוש הסובייטי, הסתיימה ההיסטוריה הזו, ייתמו המלחמות והעולם כולו יקבל את הדמוקרטיה הליברלית וכלכלת השוק החופשי. על האידיאולוגיה הזו לא יקראו עוד תיגר. ב-1992 הוא עיבד והרחיב את המסה לספר "קץ ההיסטוריה והאדם האחרון".

היה זה עידן של אופוריה. גם בישראל. "רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב הו יהיה טוב כן". ספרו של פרס "המזרח התיכון החדש" היה הגרסה הישראלית של האופוריה. ימי אוסלו העליזים היו ימי אופוריית קץ ההיסטוריה. ראש אמ"ן אורי שגיא בנה הערכה מודיעינית הזויה לפיה חאפז אסד קיבל הכרעה אסטרטגית לעשות שלום עם ישראל. "תמו מאה שנות טרור", היגג פרס. "אנשי האתמול" הוא כינה בלעג את אלה שחזו בדיוק מצמרר את המחר. "הוא אמר שיפלו קטיושות על אשקלון. קטיושות על אשקלון! אתם שומעים?" הוא לעג לבני בגין והקהל התפוצץ מצחוק.

"הבוקר שלמחרת קץ ההיסטוריה" הכתרתי מאמר שכתבתי אי אז בשנות ה-90, איני זוכר בעקבות איזה אירוע. אולי המלחמה בקוסובו. אחרי מתקפת הטרור של 11 בספטמבר 2001, רוב העולם התפכח, והבין שהצדק היה דווקא בספרו של הפרופ' למדע המדינה סמואל הנטינגטון, "התנגשות הציוויליזציות".

הפלישה הרוסית לאוקראינה היא עוד עדות למופרכות ההזיה של פוקויאמה.

"הלנצח תאכל חרב?!" שאל אבנר בן-נר, שר צבאו של שאול, את יואב בן צרויה, שר צבאו של דוד, רגע לפני שיואב הרגו. איני מבין בנצח, אבל לפחות על 3,000 השנים שחלפו מאז אותה שאלה, ניתן לומר שהתשובה חיובית. כן, החרב אוכלת ולא נראה שהיא תשבות בעתיד הנראה לעין.

* גם בזמן בחירות – אני מברך על ההסכם בין הסתדרות המורים לאוצר, שהסיר את איום השביתה. הצדדים ירדו מהעצים והגיעו לפשרה מכובדת.

החשש שלי, הוא שההסכם יטורפד מסיבות משפטיות, בטענה שממשלת מעבר אינה יכולה לקבל החלטה שמשמעותה התקציבית כזאת. אני מקווה מאוד שזה לא יקרה. גם לפני בחירות, המדינה צריכה לתפקד. בוודאי כאשר אנו מצויים במציאות משברית של מערכות בחירות כה תכופות.

אבל עצם ההסכם מעיד עד כמה חסרת שחר הטענה שבשל הבחירות לא מקוים ההסכם עם המתמחים. הרי במקרה הזה, מדובר במימוש החלטת ממשלה שקדמה לבחירות.

* טרור ביביסטי – עידית סילמן החזיקה מעמד יותר זמן מפולארד.

* הכהניסט המסוכן מכולם – הכהניסטים מתפצלים. ברוך מרזל וגופשטיין הודיעו שהם מתפלגים מבן גביר, כי הוא "התמתן".

בן גביר הוא הכהניסט המסוכן ביותר. הם לא הצליחו להוציא את השד הכהניסטי מהבקבוק, ונשארו אתו בשולי השוליים. הוא, בזכות ה"תאקיה", עלול להיות שר בממשלה וחבר הקבינט ולהחדיר את הכהניזם הנתעב והמסוכן אל קודש הקודשים – לב קבלת ההחלטות בישראל.

* תומכי הטרור – תומכי הטרור סמוטריץ' ובן גביר מתייצבים לצדו של אחד המחבלים הנתעבים ביותר, בן אוליאל, מי שערך טבח במשפחה, מי ששרף למוות תינוק.

הצתת תינוקות ערבים היא חלק מהפרקטיקה הכהניסטית.

* אגרוף הטרור הכהניסטי – תורת הגזע של "הרב" כהנא שר"י, מבוססת על פרשנות פונדמנטליסטית מעוותת של פסוקים בתורה. לא, לא "ואהבת את הגר", לא "כי גר היית בארץ מצרים", לא "משפט אחד יהיה לכם, כגר כאזרח" וכד'. גם לא "לא תרצח", כמובן.

הפסוק המכונן שהמוטציה הכהניסטית מתבססת עליו בעיוות היהדות, הוא "לא תחנם".

בספר דברים נאמר: "כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ, הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי, שִׁבְעָה גוֹיִם רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמֶּךָּ. וּנְתָנָם ה' אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהִכִּיתָם, הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם, לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם". והכית במובן הרגת. החרם במובן תשמיד. הפסוקים המדברים על עמים מסוימים בסיטואציה מסוימת, הפכו אצל כהנא לעיקר העיקרים של היהדות. ומכאן, עיקר תורתו – אסור לגויים לגור בארץ ישראל.

הפסוק השני, הוא "לשכים בעיניכם", שהוא אף השם של אחד מספרי תורת הגזע של כהנא. "וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים". הפסוק הזה מזהיר מה צפוי אם ההשמדה של עממֵי כנען לא תהיה טוטלית. מי שיישארו בארץ, יהפכו לגיס חמישי קבוע שישנא אתכם תמיד וילחם בכם תמיד. ולכן, אסור לרחם ולא להשאיר אפילו אחד.

כל מהותה של התנועה הכהניסטית היא החתירה לטיהור ארץ ישראל מגויים, עד האחרון שבהם. איך? באמצעות אגרוף. הסמל של תנועת "כך" הכהניסטית, ועוד לפני כן של הליגה להגנה יהודית שהקים כהנא, הוא אגרוף.

עיקר אמונה כהניסטי נוסף הוא הנקמה. החובה לנקום בגויים. ואין המדובר בנקמה אישית בגוי שפגע ביהודי, או בחבר בארגון טרור שמתוכו יצאו יהודים. הנקמה היא עיוורת. לכן, יהודי שרוצח ערבי מקדש שם שמים במעשה.

החזון הכהניסטי, אם הם יעלו לשלטון, הוא לגרש את כל הגויים מהארץ. להעלות את כולם על רכבות ומשאיות ולהעיף אותם. כמובן שהדבר יביא למלחמה נוראה ולבידוד מוחלט של ישראל בעולם, אבל ממתי זוטות כאלו מעניינות קנאים פנאטים?

וכל עוד הכהניסטים לא בשלטון ולא יכולים לארגן את הגירוש, יש להציק לערבים, לפגוע בהם, למרר את חייהם כדי שיסתלקו. איך? באגרוף. לכן, מי שפגע בערבים הופך לגיבור הכהניסטים.

ב-20 במאי 1990 ביצע המחבל עמי פופר טבח בקרב עובדים פלשתינאים מעזה בתחנת הסעה בראשל"צ. הוא רצח שבעה פועלים ופצע 11. את הטבח הוא עשה באמצעות רובה שגנב מאחיו החייל.

ימים אחדים לאחר מכן, ערך "הרב" כהנא הפגנת הזדהות עם הרוצח ועם הרצח. הוא בירך את פופר שחיסל את "הכלבים".

עמי פופר לא היה כהניסט מלכתחילה. אחרי שנתפס, אמר שעשה את המעשה כיוון שהחברה שלו עזבה אותו. אח"כ שינה גרסה ואמר שנקם על כך שבהיותו בן 13 נאנס בידי ערבי. אולם משעשה את המעשה, הכהניסטים אימצו אותו לחיקם, כמי שהגשים את האידיאולוגיה שלהם וקידש שם שמים ברבים.

בניגוד לעמי פופר, המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין ימ"ש, היה כהניסט מלכתחילה. הוא היה תלמידו המובהק של כהנא והמועמד מס' 3 ברשימתו לכנסת. הטבח במערת המכפלה, שבו רצח 26 מתפללים, מבוגרים וילדים, בירי שפל ופחדני בגבם, ופצע עוד למעלה ממאה, היה הגשמת האידיאולוגיה הכהניסטית. כל חטאם של הנרצחים, הוא היותם מוסלמים. מה שעצר את הטבח היה מעצור בנשק של המחבל. אלמלא כן, היה רוצח מאות. הייתה זו, לא במקרה, תפילת יום שישי, שבה התפילה רבת משתתפים.

גולדשטיין עשה זאת כדי להגשים את תורת הגזע הכהניסטית, שאותה הכיר היטב. לכן, הוא הפך מיד לגיבורם של הכהניסטים. הוא מי שהגשים יותר מכל אחד אחר את תורתם. הם הפכו את קברו המשוקץ למוזיליאום. בן גביר ויגאל עמיר ארגנו עליה לרגל להשתטח על קברו. בן גביר הציע לאשתו נישואין ליד קברו של המחבל. תמונתו הגדולה הייתה תלויה לאורך שנים בסלון ביתו, לצד תמונתו של כהנא, והורדה מטעמי "תאקיה" טקטיים לפני שנתיים, כאשר רבני הבית היהודי דרשו זאת כתנאי לשילובו ברשימה.

כחלק מה"תאקיה" טען בן גביר, בהיתממות, שהוא תלה את תמונת המחבל כי הוא העריץ אותו כרופא… נו, באמת. על תמונת המחבל היו פסוקים בשבח הנקמה והמשווים את המחבל לפנחס הכהן, מודל החיקוי של הקנאים, שבמעשהו הושיע את ישראל.

התייצבותו של בן גביר לצד בן-אוליאל, מי שערך טבח במשפחה ערבית והעלה באש תינוק ערבי, נובעת מכך שהוא הגשים את האידיאולוגיה הכהניסטית במעשהו הנפשע. כל תירוץ אחר הוא חלק מה"תאקיה".

ב"חתונת הדמים" – חתונת כהניסט חודשים אחדים אחרי רצח המשפחה, רקדו הכהניסטים באקסטזה רצחנית את ריקוד המוות סביב תמונתו של התינוק, שבן אוליאל רצח, ודקרו שוב ושוב את תמונתו, לעיניו של מנהיגם בן גביר, שנכח במקום. יש תיעוד של שיחות טלפון של אשת המחבל לרבנים, בניסיון לקבל את אישורם לאחר מעשה לרצח. לזכותם ייאמר, שהם לא נתנו לה את מבוקשה. אחד הרבנים הסביר לה שאף רב לא ייתן לכך את ידו. היא מיד תיקנה אותו, בצדק, ואמרה ש"הרב" כהנא מתיר את המעשה. אכן, כהנא היה בחייו ונשאר אחרי מותו רבם של המרצחים; רב המרצחים.

כל הסיפורים על כך שבן גביר התייצב לצד בן אוליאל כי לטענתו הוא חף מפשע, כי הודאתו הוצאה באיומים וכו', הם סיפורי בדים. בן גביר אמר שדחיית ערעורו של המחבל הוא "יום שחור לדמוקרטיה". כהנא יצא נגד הדמוקרטיה ואמר שהיא מנוגדת ליהדות. תלמידו בן גביר הרבה יותר חכם ומתוחכם ממנו ולכן גם הרבה יותר מסוכן ממנו. הוא מעביר את מסריו בכסות של "דמוקרטיה" ו"זכויות האדם". אך כל אלה כסות לדרכו הכהניסטית. מטרת חייו היא הגשמת תורת הגזע הכהניסטית.

* האם צריך להוציא להורג את בן אוליאל? – לשיטתם של הדוגלים בעונש מוות למחבלים – ודאי שכן. אבל אני מתנגד עקרונית לעונש מוות, ולכן אני נגד הוצאתו להורג.

מאסר העולם הוא העונש הראוי גם למחבל רוצח שפל כמו בן אוליאל, במדינת חוק דמוקרטית.

כמובן, שבמהלך הפיגוע, יש לחתור לכך שהמחבל ייהרג. אבל אם נתפס בחיים, יש להעמידו לדין ולהעניש אותו בהתאם לראיות ולחוק.

* עת צרה – לאחר הטבח במערכת המכפלה, שערך גיבורו של בן גביר, המחבל רוצח ההמונים ארור גולדשטיין ימ"ש, פרסמתי מאמר ב"נקודה", בטאון מועצת יש"ע,  שכותרתו – "חסלו את הכהניזם – אחרת הכהניזם יחסל אתכם".

עד היום, הכהניסטים לא הצליחו לפרוץ מעבר לשולי השוליים. עד שבן גביר, הכהניסט המסוכן מכולם, אימץ את טקטיקת ה"תאקיה" ובחסות נתניהו שדחף אותו פנימה כי הוא בוטח בו שיצביע בעד כל חוק פיגולים שנועד להעמיד אותו מעל החוק, בחסות האידיוטים השימושיים בבג"ץ שאיפשרו לו לרוץ בניגוד לחוק המפורש ובחסות התקשורת שפתחה בפניו את רגליה והתמסרה לו – הוא מכניס את התועבה הכהניסטית, את הפשיזם הגזעני צמא הדם, ללב קבלת ההחלטות.

עת צרה היא לישראל.

* בין רע"ם לבן גביר – שואלים אותי, איך זה שאני מוכן לממשלה עם רע"ם ופוסל לחלוטין ממשלה עם הכהניסטים. מה ההבדל ביניהם?

ההבדל הוא שרע"ם בחרה באסטרטגיה פוליטית, שעל בסיסה היא פרשה מהרשימה המשותפת, של הצטרפות לכל ממשלה, תוך הימנעות מכל עיסוק בנושאים הלאומיים ובענייני חוץ וביטחון, כדי לקדם את האינטרסים האזרחיים והכלכליים של ערביי ישראל. לכן, נתניהו ניסה בצדק להקים אתם קואליציה, אלא שסמוטריץ' הכשיל זאת. ולכן הם הצטרפו לקואליציה היוצאת. אני התנגדתי לקואליציה אתם, אך טעיתי ושיניתי את דעתי.

בן גביר, לעומת זאת, רוצה להיות שר כדי לקדם את האג'נדה הכהניסטית שלו. למה הדבר דומה? אילו קמה מפלגת גימלאים, שהייתה מכריזה על רצונה לכהן בכל ממשלה ולא להתערב בענייני חוץ וביטחון, ובלבד שתוכל לקדם את ענייני הגמלאים. היא תהיה רצויה בממשלה, גם אם העומד בראשה מאמין בלבו בכהניזם.

כיוון שהאינטרס שלנו הוא השתלבות של ערביי ישראל במדינה – ברגע שקמה מפלגה ערבית שרוצה להשתלב במדינה ולא לרשת אותה, להבדיל מהמשותפת, האינטרס הציוני הוא שהיא תהיה שותפה לקואליציה, כדי לעודד את ההשתלבות. איפה הבעיה? שבכנסת הקודמת היה פער בין מנסור עבאס לחבריו לסיעה, שהתקשו לאמץ את החזון האמיץ ומרחיק הראות שלו. לכן, רע"ם רצויה כשותפה לקואליציה שכבר יש בה 61 ח"כים, אך לא טוב שהקואליציה תישען עליה. אני מקווה מאוד, שבכנסת הבאה כל הסיעה תדבק בחזון של עבאס, ואז היא תהיה שותפה ראויה ורצויה לכל קואליציה.

* רק לא בן גביר – קרולינה לנדסמן העלתה במאמר ב"הארץ" תרחיש שגם אני חושב עליו לאחרונה. תרחיש שבו נתניהו יזכה ב-61 מנדטים, אך לא ירצה ממשלה עם הכהניסטים אלא יפנה למחנה הממלכתי להצטרף לממשלתו במקום בן גביר. מה יעשה גנץ במקרה כזה? האם יעדיף להישאר בחוץ ולהפקיר את ישראל לממשלת בן גביר, או יכנס לממשלה כדי לסכל את איום "השר בן גביר".

בעיניי, הסבירות של תרחיש זה נמוכה. אין לי ספק שנתניהו מתעב את בן גביר ומודע לסכנה הלאומית של הכהניזם. אך הוא לא יפרק את הגוש, שנועד לחוקק חוקים שיעמידו אותו מעל החוק ויחלצו אותו מאימת הדין.

אבל אם נתניהו יגלה אחריות ויציע הצעה כזאת, בעיניי יהיה על גנץ לגלות אחריות ולהיענות לה. לא בכל מחיר, עליו להציב תנאים, אך להצטרף לממשלת רק לא בן גביר.

זו רק אחת הסיבות לכך שמן הראוי שלפיד וגנץ לא ישללו על הסף אפשרות של ממשלת אחדות עם נתניהו. לא כי זה הפתרון הטוב, אלא כי זה הרע במיעוטו. אם החלופות הן בן גביר או המשותפת, עדיפה ממשלת אחדות.

* קורא לרציחתו – מה היינו אומרים לו קראנו מאמר הטוען שבטבח במערת המכפלה לא גולדשטיין הוא המחבל, אלא הנרצחים במערת המכפלה, שעצם התפילה והנוכחות שלהם – היא הפיגוע? לחרדתי, מי שזו גישתו, מקבל בסקרים קרוב ל-10%. האם "הארץ" היה מפרסם מאמר ברוח זו? אני משוכנע שלא, ובצדק.

אבל "הארץ" פרסם מאמר ברוח זו, של רוגל אלפר. אלפר כתב על הפיגוע בקבר יוסף פשקוויל שזו כותרתו: "המתפללים" שנפצעו בקבר יוסף הם המחבלים.

המירכאות סביב "המתפללים" היא של אלפר. למה? "אין אלוהים ולפיכך אי אפשר להתפלל אליו; יוסף לא קבור שם וגם אילו היה קבור שם, הרי שלתפילה שם אין סגולה מיוחדת, כי אין אלוהים, ולכן אין במקום שום דבר 'קדוש' ". האם על תפילת מוסלמים במערת המכפלה, בהר הבית או במכה הוא כותב כך?

אבל הפיגוע, הוא טוען, הוא התפילה ולכן המתפללים הם המחבלים. למה? כי התפילה היא "טרור נגד האוכלוסייה הפלסטינית, נגד הריבונות הפלסטינית ונגד הכבוד האנושי הפלסטיני. זו יריקה בפרצוף שלהם. ולכן נזקקים 'המתפללים' לליווי של כוחות מיליציה רבים, חמושים ונכונים למות". ה"מיליציה הפרטית של המתנחלים" היא צה"ל, אם מישהו לא הבין.

את המחבלים שירו במתפללים אלפר מצדיק ומזדהה מאוד עם המעשה. "הם לא ישיגו כלום אם לא ינקטו אלימות כלפי שיירות 'המתפללים' בקבר יוסף. תקראו היסטוריה. כובשים לא עוזבים מרצונם החופשי. הם עוזבים כשהם סובלים. כשדמם מוקז. הם עוזבים בעקבות מאבק אלים שמכאיב להם יותר מדי".

האם אלפר משלהב את הפלשתינאים ומסית אותם לרצוח "רק" מתפללים בקבר יוסף או להקיז "רק" את דם המתנחלים? כך, אולי, משתמע מן הפשקוויל הבודד הזה. אך אלפר תומך בכל לב בטרור הפלשתינאי באשר הוא. כל פיגוע, כמעט, בכל מקום בארץ, זוכה לפשקוויל תמיכה נלהב.

בתקופת "אינתיפאדת הסכינים", לפני שנים אחדות, אלפר היה באקסטזה, וכמעט מדי יום פרסם פשקווילים נלהבים שמעלים על נס את הגיבורים האמתיים שנוטלים סכין או מספריים כדי להילחם בקובש. בכל מקום בארץ. השיא היה פשקוויל שבו הוא פרסם מראש מכתב למחבל שירצח אותו, שבו הוא מצדיק את רציחתו, בהיותו בן לעם אקובש, ורק תמה למה הרצח לקח לו כל כך הרבה זמן.

ההבדל בין האוטונטישמי אוטו ויינינגר לבין האוטואנטישמי רוגל אלפר, הוא שווינינגר לקח את עצמו ברצינות, הפיק את הלקחים ועשה מעשה ואילו אלפר סתם פקה-פקה.

* חוטפי ילדים – מודעה המרוחה על עמוד שלם ב"הארץ", של ארגון "א.נשי חינוך [העילגות במקור א.ה.] נגד מעצרי ילדים", ובה עלילה שפלה על ישראל שעוצרת ילדים, ב"מעצרים המוניים… בגדה המערבית ובירושלים".

ישראל אינה עוצרת ילדים. ישראל עוצרת מחבלים. היא מגיעה אליהם לפני שהם מבצעים את זממם. בכל שנה מסוכלים בדרך זו מאות פיגועי טרור, וניצלים חייהם של מאות ישראלים, לבטח רבים מהם ילדים. רק במבצע "שובר גלים" בחודשים האחרונים סוכלו 200 פיגועים וניצלו חייהם של מאות ישראלים. אנו זוכרים את התקופה שבין הקמת הרש"פ לאחר הסכם אוסלו לבין מבצע "חומת מגן", שבו ישראל החזירה לצה"ל ולשב"כ את חופש הפעולה בשטחי הרש"פ. אנו זוכרים איזה מרחץ דמים היה בישראל ולאיזו אווירת פחד נכנסה החברה הישראלית. אני מבין שאותם "א.נשים" מתגעגעים לימים היפים ההם.

נכון, בין המחבלים יש גם בני נוער. לא ילדים – בני נוער. יש בני נוער שביצעו פיגועים ויש בני נוער שנעצרו לפני שביצעו פיגועים. ובכן, אותם "א.נשים" מעדיפים אותם מבצעים פיגועים. כדאי להם לזכור, שברוב המקרים מבצעי הפיגועים לא יוצאים חיים מהפיגוע. ואם הם יוצאים בחיים, הם נכנסים לכלא לתקופה ארוכה. כך, שאם באמת כל כך אכפת לאותם "א.נשים" מאותם מחבלים צעירים, עליהם לשבח את מעצרי המנע שלהם.

* הזרוע הכנועה – אילנה המרמן, מבריחת שב"חים ופובליציסטית בשוקניה, מגדירה את אבו-מאזן "הזרוע הכנועה של מדינת ישראל בגדה המערבית", כי היא מתגעגעת, מן הסתם, לימי ערפאת העליזים עם האוטובוסים המתפוצצים והפיגועים במסעדות ובקניונים. אבל באופן חריג היא משבחת אותו על דבריו על אודות השואות שישראל עשתה לפלשתינאים.

* הדי-ניין של שוקן אינו נח לרגע – כמעט מידי יום שישי, מתפרסם פשקוויל מערכת המוקיע את בית המשפט העליון בישראל ומשתלח בשופטיו. גם השבוע. הפעם, על כך שדחה עתירות שקראו לשחרורו של המחבל שובת הרעב. ושוב אותו הלהג על העליון שהוא "חותמת גומי של השב"כ" הנורא, ו"מציית באורח אוטומטי ועיוור לכל גחמות שב"כ". בג"ץ הוא "משרתו הנרצע" של שב"כ וכן הלאה.

* בלי כובע פלדה ולוע תותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית – ההספד של הרמטכ"ל משה דיין על קברו של רועי רוטברג, ממייסדי קיבוץ נחל עוז שעל גבול עזה ורכז הביטחון של היישוב, שנרצח בידי מחבלים (פדאיון, בלשון התקופה), הוא נאום מכונן שהיטיב לתאר את ברירת דורנו, דור ההתנחלות ובניין הבית הלאומי, המחייב אותנו לאחוז בחרב כדי להבטיח את קיומנו ואת קיום מפעל החיים הציוני.

הנאום הזה שנוי במחלוקת, גם בקרב כמה מחבריי, שהלבישו עליו תלי תלים של פרשנויות כדי להציג בו את כל הרע שהם מייחסים למשה דיין. גם אני, בלשון המעטה, איני חסיד של דיין. אבל אני משוכנע שיגאל אלון יכול היה לשאת בדיוק אותו נאום, ואז אותם חבריי היו מפרשים אותו, הפעם פירוש נכון, כטקסט מופת של אמירת האמת על חיינו.

אני השתמשתי בטקסט הזה אינספור פעמים, עוד כמדריך בתנועה וכמדריך גרעין לאורטל ועד היום, במאמרים רבים.

לאחרונה התגלה בארכיון הקיבוץ מכתב שכתב רועי רוטברג למפקד צה"ל באזור, שבו הוא מבקש ממנו אישור לפעולת נקם חקלאית, תשובה לטרור החקלאי שכבר אז (ובעצם מאז ראשית הציונות) היה מרכיב משמעותי בטרור נגדנו. "היות ולא הצלחנו עד עתה להשתלט בצורה יעילה על הסתננות הקוצרים הרבים לשטחים שלנו, חשבנו על ביצוע קצירת תגמול מתוכננת  ומאורגנת". הוא הציע חדירה לשטח האויב ולקצור בגניבה שדה בצל פלשתינאי, השוכן בנ.צ. 1005009840. ב"ידיעות אחרונות" מובא הסיפור, עם צילום מכתבו, בכתב יד, של רועי, על נייר רשמי של נחל עוז. לאורך המכתב מרוחה בעט אדום תשובת הקצין, בדרגת רס"ן – "בהחלט לא!"

יש לציין, שההתיישבות הביטחונית שהוקמה לאורך הגבולות, הייתה מרכיב מרכזי בהגנה על גבולות המדינה. ללא אותם מאות יישובים יהודיים שהקימו המדינה, המוסדות הלאומיים והתנועות המיישבות בשנות החמישים, הנגב, הגליל והשפלה לא היו נשארים בשטח ישראל, אלא היו נופלים בידי האויב. צה"ל הקטן לא יכול היה להגן בעצמו על גבולות המדינה, ובעצם המתיישבים עצמם נשאו בעיקר נטל ההגנה על יישוביהם ושדותיהם, בעזרה של צה"ל ומג"ב. רועי הציע לצאת מהגדר, ושהתושבים ייצאו גם לפעולת תגמול.

מכתבו של רוטברג מאיר על כשל של חוסר הגינות בנאומו של דיין. דיין יצא, בצדק, נגד אלה שאינם רואים נכוחה את המציאות ומסתנוורים באשליות שלום. אולם שלא בצדק, הוא השליך זאת על רועי עצמו. "רועי רוטברג, הנער הבלונדיני הצנום, אשר הלך מתל אביב לבנות ביתו בשערי עזה, להיות חומה לנו. רועי – האור בלבו עיוור את עיניו, ולא ראה את בְּרק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו ויכלו לו". האמת היא שהאור בלבו של רועי לא עיוור את עיניו. הוא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום לא החרישה את אוזניו. הוא שמע את קול הרצח האורב. אדרבא, הוא התריע שוב ושוב על הנזק ועל הסבל שנגרם לתושבים כתוצאה מהטרור היוצא מעזה. וכרכז הביטחון של הקיבוץ, הוא הלך בעיניים פקוחות אל עבר הסכנה, כדי להגן על היישוב ועל רכושו. כך עשה גם בפיגוע שבו נרצח. כאשר הגיע אליו דיווח על אירוע טרור נוסף, הוא זינק על סוסו ויצא לשדות, לתת מענה. הוא נפל למארב מחבלים ונרצח. גופתו נחטפה וחוללה, והוחזרה בתיווך משקיפי האו"ם.

קיבוץ נחל עוז ממשיך להתמודד עד היום עם הטרור מעזה, וממשיך לגלות עמידה איתנה ודבקות מופתית באדמתו.

* לילה של חרדה – את חמישה בספטמבר 1972 אני זוכר היטב. הייתי אז תלמיד בכיתה ד'. בסביבות השעה 11:00, בתחילת השיעור, סיפרה לנו המורה הדסה אשל, מחנכת הכיתה, שמחבלים חטפו ספורטאים ישראלים באולימפיאדת מינכן. ככל הזכור לי, גם הוכנס רדיו לכיתה והאזנו לשידורים.

כשהגעתי הביתה, פתחתי מיד את הרדיו, והאזנתי במתח וחרדה ל"בחצי היום". באותם ימים לא היה נהוג ברדיו ולבטח לא בטלוויזיה גל פתוח עם שידורים חיים.

בלילה, התקשיתי מאוד להירדם. פחדתי. לא זכור לי אירוע כזה מאז ועד היום. היה זה ממש פחד אישי, קיומי. אני זוכר שחשבתי על כך שצריך שיהיה חייל ליד כל בית בישראל. מוזר, כי שנה מאוחר יותר היו פיגועים הרבה יותר רלוונטיים למחשבה כזו; חדירות לישראל וטבח בילדים, כמו בקריית שמונה ומעלות, ולא הגבתי עליהם בחרדה. על מינכן – כן.

כנראה שגם הוריי התקשו להירדם. וכנראה שאבא שלי קלט שאיני ישן. כי ב-2:00 לפנות בוקר הוא נכנס לחדרי וסיפר לי את הבשורה המשמחת ששודרה ברדיו, שכל החטופים חולצו בשלום. רווח לי ומיד נרדמתי.

כידוע, מהר מאוד התברר שהייתה זו ידיעה כוזבת. בבוקר קמנו לבשורת האיוב על הטבח הנורא.  

* פרס לטרור – לאורך השנים מאז הטבח במינכן, יש לישראל ביקורת חריפה ומוצדקת לחלוטין על היחס המנוכר של הוועד האולימפי. רק באולימפיאדה האחרונה, 49 שנים אחרי הטבח, הואיל הוועד האולימפי לערוך באולימפיאדה טקס לזכר הספורטאים שנרצחו, וגם זאת לאחר עשרות שנות מאבק של ישראל ושל המשפחות השכולות.

אבל עיקר הביקורת שלנו אינה מוצדקת – הביקורת על כך שהאולימפיאדה לא הופסקה בעקבות הטבח. בעניין הזה, איני מסכים עם עמדתה של ישראל. אילו הצליחו המחבלים הארורים להביא להפסקת האולימפיאדה, היה זה ניצחונם הגדול.

סביר להניח שההחלטה להמשיך את המשחקים לא התקבלה מן הסיבה הנכונה, אבל היא הייתה נכונה.

עקרונית, נכון היה שגם ישראל תישאר באולימפיאדה. אילו הספורטאים שלנו המשיכו להתמודד ולהתחרות גם אחרי הטבח, הייתה זו אמירה ציונית הולמת של "לא תנצחו אותי". אבל אני מניח שבמצב הרגשי של הספורטאים אחרי הטבח, זה היה בלתי אפשרי.

* ובינתיים בגולן – בשעה טובה ומוצלחת, החלו עבודות התשתית למגרשי הקבע ברמת טראמפ.

* לא מכופתר – התמונה מבאזל שהעליתי בפייסבוק ב"לבוש אלגנטי", כולל ז'קט (!) ופוסט שכתבתי בנושא, עוררו תגובות מעניינות. אחת מהן: "אף פעם לא ממש הבנתי את העיקרון הזה של חלק גדול מהגברים ללבוש רק ג'ינס וטריקו לכל מקום. הלבוש, כמו כל לשון ושפת הדיבור, 'מתרגם' לא אחת את יחס האדם לאחר, למעמד האירוע, לכללים המקובלים בסביבות שונות ועוד. ולא תמיד חייבים להפגין מרדנות שאמורה לייצג את האינדיבידואל. מעריכה שבמקרה הזה מצאת דרך לכבד את האירוע, המעמד ואת שאר המשתתפים".

תשובתי: "אני מסכים אתך. בלובשי ג'ינס טריקו וסנדלים, אני מבטא יחס בלתי אמצעי לאחר, יחס בגובה עיניים, בלי להסתגר מאחורי עניבות וחליפות שמקרינות קור, ניכור ורשמיות מכופתרת".

לפני שנים, כאשר ניהלתי את מתנ"ס הגולן, ערכתי ביקור תנחומים אצל עובדת המתנ"ס שישבה שבעה על אביה שנפטר. היא הציגה אותי בפני אִמהּ הקשישה: "זה המנהל שלי". האם בחנה אותי והפטירה: "אבל הוא בכלל לא נראה מנהל". אותה עובדת והאחים שלה התחילו להחליף צבעים ממבוכה, ואני אמרתי להם שאני מקבל זאת כמחמאה גדולה. מעולם לא רציתי להיראות מנהל. את הסמכות והמנהיגות שלי לא ניסיתי לרכוש בסממנים חיצוניים, אלא בזכות מי שאני ובזכות העשיה שלי.

* משליך את הטפל – בשבת עלתה לתורה באורטל נערה, בת מצווה. בחודשים האחרונים הכנתי אותה לעליה לתורה ולקריאה בפרשת השבוע וקריאת ההפטרה ובשבת נערך טקס בת מצווה יפהפה בהנחייתי, ובהשתתפות חברות וחברים מאורטל וממשפחתה של כלת השמחה.

טקס בת המצווה שילב מסורת עם חידוש. לצד קריאת הפרשה וההפטרה, קריאת חלקים מתפילת השבת לצד טקסטים מקבילים מהיצירה היהודית הציונית. הרי היצירה היהודית לא התאבנה לפני אלפי שנים, אלא היא ממשיכה ותמשך עוד דורות רבים. וכך קראנו ושרנו, לצד הטקסטים הקלאסיים מן התפילה, טקסטים של עמיחי, נעמי שמר, עוזי חיטמן ועוד.

הטקס הוא מאוד מאוד יהודי, המשמר את העיקר ומשליך את הטפל והלא רלוונטי לערכינו. כוונתי, כמובן, בראש ובראשונה, להדרת האישה. כמובן שהגברים והנשים, הבנות והבנים, ישבו יחד. בנוסף לבת המצווה עלו לתורה נשים – אמהּ, סבתהּ דודותיה וחברות באורטל. וכדי לקדם את הטקס השוויוני הזה, לא היינו צריכים לחבל בעברית היפה בכל מיני פולשים זרים ומכוערים כמו "אנשימות" למיניהן, ובלי לסרבל את הטקסטים ב"אנחנו מודות ומודים" וכו'. עם זאת, בירכנו "מי שברך אבותינו אברהם, יצחק ויעקב ואימותינו שרה, רבקה, רחל  ולאה".

          * ביד הלשון

חמד – חמד הוא מושב ציוני דתי, השייך לתנועת מושבי הפועל המזרחי, במועצה האזורית שדות דן, בקרבת אור יהודה.

השם חמד נשמע מתאים לכנות בו יישוב; השורש חמד, המבטא חמדה, חמוד וכו'. אבל זה אינו מקור השם. השם חמד הוא ראשי תיבות של חיילים משוחררים דתיים.

חלוצי היישוב הם קבוצה של כ-120 חיילי דתיים, רובם עולים מרומניה ופולין, ששירתו בהגנה ולאחר מכן בצה"ל. הם החליטו, שאם יעברו את הקרבות בשלום, יקימו יישוב של חיילים משוחררים. החליטו – והגשימו.

* "חדשות בן עזר"