צרור הערות 17.3.21

* החתן – בב' בניסן, לפני עשרים שנה, בעיצומה של מתקפת הטרור הפלשתינאית בראשית המילניום, המכונה בשם החיבה "האינתיפאדה השניה", נרצחה בדם קר בחברון התינוקת שלהבת פס, מפגיעה מדויקת במצחה של צלף פלשתינאי. בשיר שכתבתי בעקבות הרצח, התייחסתי לדמותו של ערפאת – רב המרצחים שהנהיג את מתקפת הטרור, אך עדיין היו בתוכנו מי שהתייחסו אליו כאל איש שלום. השורה האחרונה רומזת לדמותו כסבא חביב בתכנית הטלוויזיה הסאטירית "החרצופים", שבה הוא נהג לגמגם בחביבות "קוּל קוּל קוּל קוּל קוּל". פרסמתי את השיר בגיליון ערב פסח של העיתון "הקיבוץ" (ז"ל).

החתן

(שפוך חמתך, ה'תשס"א)

חתן פרס נובל לשלום

יאסר ערפאת, אבו עמאר

(להלן – "החתן")

יכול להתגאות.

הוא טיפח בעלי מקצוע מצטיינים.

למשל – צלפים.

צלף מצטיין הוא,

שליחו של החתן

כזכור – פרס נובל,

(לשלום, אם מישהו שכח).

ניסיון ראשון

והוא פגע בראשה של תינוקת קטנה.

ראש קטן, של תינוקת.

מטרה לא קלה.

כדי לפגוע במכה ראשונה

צריך כשרון רב.

וכידוע, מצוינות היא ערך מקודש

במזרח התיכון החדש.

עמד שליחו של החתן

(פרס נובל… שלום… זוכרים?)

מצא את התנוחה הנוחה בעמדת הצלפים

אחז בנחת ברובה הצלפים בשתי ידיו

הביט בשלווה בעד העדשה הטלסקופית

עד שהצלב התמקד על הראש הקטן.

ואז, נציגו של החתן

סחט אט אט, בקור רוח

את ההדק.

לחיצה קלה ו… בול!!!

קוּל קוּל קוּל קוּל קוּל קוּל קוּל

* תקווה ציונית חדשה – בתכנית הכלכלית של תקווה חדשה נאמר: "נציב יעד של 250,000 עולים ב-5 השנים הקרובות, ונהפוך את ישראל למוקד משיכה למוחות וטאלנטים מרחבי העולם". מאז ימי יצחק שמיר לא היה מנהיג ישראלי שהציב את העליה כיעד לאומי. תקווה ציונית חדשה.

* סגירת מעגל – לפני ארבעים שנה, בבחירות לכנסת העשירית (1981) הצבעתי לראשונה. תמכתי אז בתנועת התחיה, שסימנה היה ת'. חלפו ארבעים שנה, ובבחירות לכנסת ה-24 אתמוך בתקווה חדשה, שסימנה – ת'.

* ביביריונות – איני יודע אם נתניהו אישית שלח את הביביריונים לבצע את המתקפה האלימה נגד משתתפי כנס הבחירות של תקווה חדשה במושב עזריה. אבל אין ספק שהביביריונים פעלו על פי רוח המפקד. הם בסך הכל הוציאו לפועל את מה שהם עשו עד כה ברשתות החברתיות, כי לא היו עדין כנסי בחירות. הפרעות בעזריה הן תוצאה ישירה של תעשיית ההסתה היוצאת מרחוב בלפור.

* ממשלת האחדות: פוסט מורטם – הסיבוב השלישי בבחירות הסתיים ללא הכרעה. לאף צד לא הייתה יכולת להקים ממשלה. בסיטואציה הזו היו שתי אפשרויות. האחת, סיבוב רביעי בשיא הקורונה. השניה, ממשלת אחדות לאומית. ממשלת אחדות לאומית בתנאי תיקו, אינה הצטרפות כחול לבן לממשלת הליכוד, אלא הקמת ממשלה פריטטית רוטציונית. זו הייתה ההסכמה וזה החוזה שנחתם.

אלמלא היה מדובר בנתניהו; אילו היה מדובר בכל מנהיג אחר, די היה בכך שמועד הרוטציה יופיע בהסכם ושני המנהיגים ילחצו יד. כיוון שמדובר בנתניהו, שלאורך שנים הרוויח בחוסר יושר את אי האמון בו, נחתם הסכם קואליציוני די דוחה, המבוסס על ההנחה, בעצם על הידיעה, שנתניהו יפר את ההסכם, אם רק יוכל, ולכן יש לסתום כל פרצה שעלולה לאפשר לו זאת. לכן הומצאו כל האבסורדים של "ראש ממשלה חליפי", מועד הרוטציה עוגן בחוק יסוד (!) ונקבעו מסמרות בחוק היסוד של העברה אוטומטית של השלטון לצד השני בכל מקרה של הפלת הממשלה. אלא שנתניהו, שמלכתחילה לא הייתה לו כל כוונה לממש את ההסכם, מצא פרצה בהסכם. שכחו לכתוב בפירוש שאם הממשלה נופלת גם בגין אי העברת תקציב, ראשות הממשלה עוברת אוטומטית לגנץ. ולכן, מרגע הקמת הממשלה מנע נתניהו העברת תקציב. כל בסיס פעולתה של ממשלה הוא התקציב. ממשלה שאינה מעבירה תקציב מאבדת כל לגיטימיות. מדובר בפשע כלכלי בדם קר נגד מדינת ישראל, בעיצומו של אחד המשברים הכלכליים החמורים בתולדות המדינה, אך ורק כדי לגנוב את הרוטציה. העברת תקציב לשנה ורבע, עד סוף 2021 הייתה חלק מההסכם הקואליציוני. זו לא הייתה דרישה של כחול לבן שנענתה על ידי הליכוד, אלא הסכמה מלאה של שני הצדדים על המובן מאליו. נתניהו הפר את ההסכם הקואליציוני כדי לאפשר לעצמו להפר את ההסכם ולגנוב את הרוטציה.

מה הלקח? לקח אפשרי אחד הוא שלהבא צריך לבדוק בצורה מקצועית ויסודית יותר את ההסכם, כדי לוודא שאין בו פרצה, כי פרצה קורצת לגנב. נו, וכי אם הוא ירצה לגנוב הוא לא ימצא דרך אחרת? לכן הלקח הנכון, הוא שאין לחתום על הסכמים עם מפר הסכמים, שאין שום ערך לחתימת ידו.

* אין דבר זול יותר – בנט לנתניהו: "לשמוע את המילה 'התחייבות' ממך – זה קצת כמו לשים את יורם לס כפרזנטור נגד קורונה". הוא צודק. אז מה עושים עם זה? המסקנה ברורה. כיוון שאין דבר זול יותר מחתימת ידו של נתניהו, שהיא חסרת כל ערך, ואין שום משמעות להתחייבות שלו, וכל הסכם שהוא חותם נדון מראש להפרה, וכל שותף שלו הופך יעד לעקיצה (ובנט חווה זאת רק 100% מהשותפויות אתו), הרי שהאיש פסול לכל מו"מ קואליציוני ובוודאי לכל הסכם, שבלאו הכי אינו שווה את הנייר עליו ייכתב.

* יד רוחצת יד – יום אחרי שהכהניסט, מעריצו של המחבל הרוצח גולדשטיין, הודיע שיציב תנאי לכניסתו לקואליציה – חקיקה שתביא לביטול משפטו של נתניהו, נתניהו נשא נאום שבו המליץ להצביע לכהניסטים ועוזריהם. מבחינתו, כניסת הכהניסט לכנסת היא עניין קיומי – אף אחד אחר לא מוכן להתבזות בהצבת תנאי כזה, שלא תהיה לנתניהו ברירה אלא "להיאנס" ולהסכים לו.

* ציר הרשע – ציר הרשע המסתמן כממשלת החלומות של נתניהו: מצד אחד האחים המוסלמים, תנועת האחות של חמאס. מצד שני הכהניסטים, תמונת הראי של חמאס.

הגושפנקא שנותן בן גביר לאחים המוסלמים מעידה על העסקה האפלה בין נתניהו לבן גביר. נתניהו יעשה הכל, כולל הכל, כדי להכניס את בן גביר לכנסת. בן גביר יעשה הכל, כולל הכל, כדי להשאיר את נתניהו ראש הממשלה.

* תאוות נקם – שבוע לפני הבחירות הגורליות, מה שמעסיק את לפיד הוא הניסיון לחסל את כחול לבן. אם כחול לבן לא תעבור את אחוז החסימה נתניהו יהיה ראש הממשלה. כנראה שתאוות הנקם של לפיד חזקה יותר מהרצון לחילופי שלטון.

* זובור למרב מיכאלי – עד כניסתה לפוליטיקה, הייתה מרב מיכאלי בשר מבשרה של דבוקת שוקן. אולם השבוע, אחרי שהביעה התנגדות (מסויגת) לחקירת ישראל בידי בית ה"דין" בהאג, חבריה לשעבר לדבוקה הסירו את הכפפות ונוהגים בה כיאה לבוגדת ועריקה. ביום ראשון היה זה גדעון לוי. ושוב הוא הסביר שאין שום הבדל בין הצבעה למפלגת העבודה ולמפלגות הימין, כי אין ביניהן כל הבדל אמתי: "כל המפלגות היהודיות אומרות אותו דבר: כן לציונות, כן להמשך העליונות היהודית, כן להמשך הכיבוש". בבחירות הקודמות הוא כתב שאין הבדל בין ניצן הורביץ לאיתמר בן-גביר ולכל מה שביניהם – כולם ציונים. הפעם יש לו בעיה. מוקד הפשקוויל שלו היה התגובות לחקירה בהאג (הרי ביום שהתקבלה ההחלטה על החקירה, שלה הוא מטיף שנים, הוא פרסם פשקוויל שכותרתו: "האג שמח"). והפעם הוא אינו יכול לצאת נגד מרצ שהביעה תמיכה בחקירה. אז הוא הפטיר: "רק ניצן הורוביץ אמר משהו שונה — לא די שונה".    

* החוק הישראלי – יש כבר בישראל חוק צרפתי – חוק יסוד הנשיא. כך נכתב בו: "נשיא המדינה לא יובא לדין פלילי כל עוד הוא מכהן כנשיא המדינה". זהו חוק מושחת, המקעקע את העיקרון של השוויון בפני החוק, שהוא תנאי הכרחי לקיומה של מדינת חוק. יש למחוק את הסעיף הזה מספר החוקים. נשיא המדינה צריך להיות דמות מופת ואסור שמוסד הנשיאות יהיה עיר מקלט לעבריינים.

* בדרכו – במלחמת המפרץ תמכתי בפעולה ישראלית בעיראק והתנגדתי להבלגה שבה נקט ראש הממשלה שמיר. עקרונית, זו עמדה נכונה, זו דרכה המוצדקת של ישראל. שמירה על הריבונות ואי הבלגה על תוקפנות היא ערך מרכזי ומרכיב מרכזי במסד הביטחון הלאומי שעליו  מושתתת מדינת ישראל.

אולם בדיעבד, במקרה הספציפי הזה שמיר צדק, גם אם היה להחלטתו מחיר של פגיעה בהרתעה הישראלית. התערבות ישראלית במלחמה הזו; היגררות למלכודת העיראקית, הייתה מפרקת את הקואליציה נגד סדאם חוסיין. בוש (האב) הבהיר לשמיר שאם ישראל תתערב המבצע ייפסק והוא יאשים בכך את ישראל. הדברים אמנם לא נאמרו בפירוש, אך שמיר והמלך חוסיין הסכימו ביניהם על כך עוד טרם המבצע. בשיקול כולל של הביטחון הלאומי של ישראל, מחיר הפעולה מצד אחד לצד הספק על התועלת ממנה, הצדיק את ההחלטה.

במקרה הזה, דווקא האיפוק התאים לדפוס מנהיגותו של שמיר – מנהיג חזק, בלתי לחיץ, בלתי סחיט, בעל עצבי ברזל, דבק בדרכו, יודע מה הוא רוצה ולא נותן לפופוליזם להטות אותו מדרכו.

צפיתי בסרט התיעודי "שמיר, בדרכו". סרט מצוין. אבל הצטערתי שהסרט נפתח במלחמת המפרץ ובמקום המרכזי מדי למלחמה הזו במסכת סיפורו של שמיר. התמקדות דווקא בהחלטה של "שב ואל תעשה" מחזקת את הדימוי המופרך של שמיר כראש ממשלה פאסיבי. התדמית הזאת נבנתה בידי גורמים שבעיניהם אקטיביות היא רק בנסיגות ועקירות. אבל שמיר היה אקטיבי מאוד, בחיזוקה וביצורה של ישראל, בחיזוק מעמדה הבינלאומי ובקשירת קשרים דיפלומטיים עם עשרות מדינות ובהן בריה"מ, סין והודו, בחיזוק האחדות הלאומית והעדפת ממשלת אחדות גם כאשר היה בידו להקים ממשלות "ימין על מלא", במפעל התיישבות רחב ממדים ומעל הכל בפתיחת שערי בריה"מ לעליה יהודית, בפועלו לביטול מעמד הפליט ליהודי בריה"מ ובכך למעשה סגירת שערי ארה"ב בפניהם והטייתם לישראל, בפעולה הנמרצת לקליטת עליה בצורה המוצלחת ביותר אי פעם, ובהעלאת יהדות אתיופיה.

זו גולת הכותרת של עשייתו וזה גם הנושא שהיה חשוב לו מכל. ובכך הוא הוכיח את מנהיגותו החזקה, הדבקה בדרך הציונית, הנחושה לפעול בניגוד לעמדות המקובלות. כמובן שהדברים הופיעו בסרט, אך בעיניי נכון היה להתמקד בעיקר בהם. אך המסר של הסרט בנושא הזה היה מדויק – בלי שמיר לא הייתה העליה הגדולה לישראל. ומכאן נחשוב על התרומה האדירה של העליה הזאת – בדמוגרפיה, בכלכלה, במדע, בהשכלה הגבוהה, בחינוך, ברפואה, באמנות. מדינת ישראל לא הייתה אותה מדינה ללא העליה הזאת. וכל ההישגים הללו לא היו קורים ללא שמיר. לא היה בישראל ראש ממשלה כה צנוע, קטן-אגו, לא פופוליסט ובעל תפיסה היסטורית רחבה שהתייחס לתפקידו כמשימה לאומית לעצב את מדינת ישראל לדורות, בלי שום שיקול זר וללא כל חשיבה על עצמו, על פופולריות ועל מקומו האישי בהיסטוריה, כמו שמיר. ואכן תרומתו לדורות היא אדירה. בעיניי הוא ראש הממשלה הטוב ביותר שהיה כאן זולת דוד בן גוריון. מול מפעלי ההנצחה האדירים לבגין, פרס, רבין ושרון, בולט מיעוט ההנצחה של שמיר. כאילו הוא הצליח להנכיח ולהנציח את צניעותו. חבל. מן הראוי שמדינת ישראל תתקן את המעוות.

ביקורת נוספת שלי על הסרט, היא על מיעוט קטעים דוקומנטריים של שמיר בקולו. אך למרות פגמיו זה סרט מצוין, מרתק, אין בו שניה שבה המתח של הצופה מתפוגג. יש בו ראיונות מרתקים. מרואיינים ראשי מערכות המודיעין והביטחון של ישראל – ראש המוסד שבתי שביט, ראש השב"כ יעקב פרי וסגן הרמטכ"ל ואח"כ הרמטכ"ל אהוד ברק; כולם מעריצים אותו, את אישיותו, את אופיו, את שמירת הסוד שלו, את עוצמתו. התראיין חברו מהשירות במוסד רפי איתן. התראיינו ותיקי הלח"י שעד יומו האחרון קראו לו בשמו המחתרתי מיכאל, וראו בו את מפקדם הנערץ. התראיינו אנשי צוותו ולשכתו – יוסי בן אהרון, יוסי אחימאיר, אליקים רובינשטיין, אבי פזנר, עזריאל נבו ומרית דנון. התראיינו השרים המקורבים לו דן מרידור, רוני מילוא ואהוד אולמרט. וכן העיתונאים, המתמחים בפרשיות מודיעיניות ומדיניות, רונן ברגמן, שמעון שיפר ושלמה נקדימון. בנוסף אליהם התראיינו ילדיו יאיר שמיר וגלעדה דיאמנט ונכדתו מיכל דיאמנט. נכדו אלעד שמיר שוחח עם הקהל בבית גבריאל לאחר ההקרנה.

אני ממליץ בחום על הסרט. אגב, בשיחה שלאחר הסרט סיפר הבמאי יגאל לרנר שהסרט  אמור היה להיות מוקרן בערוץ 8 ערב הסיבוב הראשון של הבחירות ב-2019, ונפסל לשידור מחשש לתעמולת בחירות. למה? כי התראיין בו אהוד ברק, שהיה מועמד מס' 10 מטעם מרצ לכנסת. איזו החלטה של ראש קטן. מועמד רחוק מאוד ממקום ריאלי, שמדבר על אירועים שהתרחשו לפני שלושים שנה, פוסל הקרנת סרט בטענה של תעמולה אסורה. איזו טיפשות.

          * ביד הלשון

דיבר – מתוך יומנה של רות אלמוג, "הארץ" תרבות וספרות 12.3.21: "אחת מעשרת הדברות מצווה: 'לא תחמוד' ".

מה הבעיה במשפט הזה? "אחת מעשרת". אחת היא נקבה. עשרת הם זכרים (סמיכות של עשרה). הצירוף הזה שגוי מעיקרו, הוא בלתי אפשרי. האפשרויות הן "אחד מעשרת" או "אחת מעשר".

וכיוון שאנו מדברים על עשרת הדיברות, הרי שהדיברות הם זכר. היחיד של דיברות אינו דיברה כי אם דיבר.

אם כן, למה הרבים של דיבר מסתיים בXוֹת, בריבוי של נקבה? כי יש יוצאים מן הכלל; עצמים זכרים שהסיום שלהם הוא Xוֹת. למשל – שולחן ושולחנות, כיסא וכיסאות, קיר וקירות, עיפרון ועפרונות ועוד.

* "חדשות בן עזר"

המעש שלנו הוא שיקבע

ביום שלישי הקרוב אצביע ת' – תקווה חדשה בהנהגת גדעון סער.

אנהג כך משישה טעמים. בראש ובראשונה הצורך להחליף את נתניהו. איני מתעלם ואין זה נכון והגון להתעלם מההישגים הלא מעטים שלו כראש הממשלה. אבל האיש משחית את החברה הישראלית, מערער את יסודותיה, משליט בתוכה תרבות של שקר, של תחמנות, של הפרת הסכמים. הוא מנהיג כאן פולחן אישיות הולך וגדל ופוגע בדמוקרטיה. הוא מנסה למוטט את מדינת החוק ומערכות החוק, המשפט והצדק בניסיון להעמיד את עצמו מעל החוק ולמלט את עצמו מאימת הדין. והגרוע ביותר – הקואליציה שהוא מתכוון להקים מסוכנת יותר מכל קודמותיה ומתבססת במידה רבה על הכהניסטים ועוזריהם.

מה שהפך את הפיכת שלטון נתניהו ליעד מעשי, בניגוד לשלושת הסיבובים הקודמים, היה פרישתו של גדעון סער מן הליכוד והקמת תקווה חדשה. ככל שתקווה חדשה תהיה חזקה יותר, כך גדלים הסיכויים למהפך ושינוי.

הטעם השני הוא ההבנה שהדרך לשינוי מחייבת קואליציה רחבה ויציבה שתגשר בין מפלגות מימין ומשמאל, חילוניות ודתיות, והגורם היחיד שיכול לגשר ולחבר בין הגורמים הוא תקווה חדשה בהנהגת גדעון סער.

הטעם השלישי הוא הערכתי את גדעון סער ומנהיגותו – מנהיגות מחברת, מגשרת שעשויה לאחות את הקרעים בחברה הישראלית. איני רואה אף מועמד אחר שיכול להציע היום מנהיגות כזו. וזה בדיוק סוג המנהיגות שהחברה הישראלית זקוקה לו בימים אלה. אני מאמין בתבונתו המדינית והפוליטית של סער, בכישרונו הביצועי, ביכולת ההנעה שלו ומאמין שהוא האדם המתאים ביותר להנהגה לאומית היום. ואם תקווה חדשה לא תוכל להפוך למפלגת השלטון, חשוב שהיא תהיה חזקה ומשפיעה ככל האפשר ושהדמויות הרציניות כל כך בהנהגתה, ובהם יפעת שאשא ביטון, יועז הנדל, בני בגין, צביקה האוזר ואחרים יהיו במוקדי השפעה והכרעה מרכזיים.

הטעם הרביעי, הוא שאין היום אף מפלגה הנושאת את דגל ההתיישבות, החקלאות ופיתוח אזורי הספר של מדינת ישראל כמו תקווה חדשה, ועל כך כבר כתבתי כאן.

הטעם החמישי, הוא שתקווה חדשה מחויבת למהפך בתחום ביטחון הפנים בכלל ובמימוש הריבונות והמשילות הישראלית בגליל ובנגב בפרט. מלחמת חורמה בטרור החקלאי הוא מחויבות של תקווה חדשה. כידוע, בנושאים האלה ממשלות נתניהו נחלו כישלון מחפיר.

הטעם השישי הוא מחויבותה של תקווה חדשה לגולן. מתוך ספרו של גדעון סער "שיחות על הדרך": "בגולן לא נעשה כמעט דבר למעט הצהרות מדיניות. ההתיישבות הישראלית בגולן היא עדיין מאוד מצומצמת. שום דבר לא מנע מנתניהו לקבוע יעד של הכפלת מספר המתיישבים היהודים בגולן תוך מספר שנים. אך בפועל לא קרה כמעט שום דבר, חוץ מקיום טקס ממשלתי שבו נקרא יישוב עתידי על שם הנשיא טראמפ. המסקנה היא שיש חוסר התאמה בין ההכרה האמריקאית בזכויותינו, שהיא כמובן דבר מבורך, לבין המעשה הישראלי בשטח, שהוא לא מרשים בלשון המעטה. הייתי מצפה שישראל תנצל את שנות ממשל טראמפ לשינוי המציאות בשטח, לקביעת עובדות בלתי הפיכות.

מה שהיה נכון בימי ההעפלה וחומה ומגדל, עודנו נכון: קו המחרשה יהיה קו הגבול. המעש שלנו, של מדינת ישראל, הוא שיקבע את עתידנו כאן, יותר מהצהרות מדיניות וטקסים, חשובים ככל שיהיו".

אני מאמין שהצבעה למען תקווה חדשה היא המעשה הנכון למען מדינת ישראל, למען ההתיישבות העובדת ולמען הגולן.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

צרור הערות 7.3.21

* מבחנה של מעצמת-על – הגינוי האמריקאי להחלטת הצביעות הפרו-טרוריסטית של בית ה"דין" בהאג חשוב מאוד, אבל מבחנו של ביידן יהיה מבחן המעשה. ארה"ב כמעצמת-על יכולה לסכל את המגה-פיגוע הזה, באמצעות סנקציות קשות וכבדות על הארגון ועל ראשיו. בידיו של ביידן לגרום לראשי הארגון הזה להבין, שאם לא ישנו כיוון – הארגון לא יתקיים.

* ה-שופט בן סודה!

* נראטיב מעוות – הפרק השלישי והאחרון של הסדרה על אריק שרון ב"כאן 11" יוחד לעקירת גוש קטיף, הידועה בכינויה המכובס "ההתנתקות". פרק מוטה באופן קיצוני.

אין בו שום סימני שאלה, שום פקפוק בהגיון של המהלך, שום עימות עם תוצאותיו. ואין שום פקפוק בשפה של המהלך. למשל, "היציאה מעזה". אף אחד לא טרח להזכיר שישראל יצאה מעזה, דיר אל-בלאח, חאן יונס ורפיח כבר ב-1994, ביישום הסכם אוסלו א' – עזה ויריחו תחילה. כלומר, נקודת המוצא של המהלך הייתה כאשר כבר לא היינו בעזה. היה זה מהלך של חזרה לקווי 1949 ושל עקירת גוש קטיף ויישובי צפון השומרון. לא יציאה מעזה.

ולכן, טענתו של שרון על כך ש-3.5 מיליון פלשתינאים נמצאים תחת "כיבוש" הייתה שקרית. לא רק כיוון שרוב מוחלט של הפלשתינאים ברצועת עזה כבר לא היו תחת שלטון ישראל, אלא גם כיוון שהרוב המוחלט של הפלשתינאים ביהודה ושומרון לא היו תחת שלטון ישראל, אלא תחת שלטון הרש"פ. והנה, גם אחרי שישראל נסוגה מכל שטחי הרצועה, עדין הפלשתינאים ותומכיהם, גם בישראל, מציגים את רצועת עזה כ"כבושה". אבל אם שרון צדק כאשר הציג את התושבים הפלשתינאים שתחת שלטון הרש"פ כמי שנמצאים תחת כיבוש ישראלי, הרי באותה מידה צודקים אלה שטוענים שישראל נשארה כובשת בעזה גם כאשר יצאה משם. אז מה הועיל המהלך? אז איזו התנתקות היא זו? אלה מקצת השאלות, שניתן היה לצפות מסדרה דוקומנטרית לשאול. אבל זו לא הייתה סדרה המחפשת את האמת, אלא סדרת תעמולה מטעם אג'נדה.

ומהי האג'נדה? שיש "מאבק בין ארץ ישראל למדינת ישראל". עצם הצגת המאבק הזה היא עיוות. והניסיון להציג ניצחון של ארץ ישראל כהפסד של מדינת ישראל היא עיוות בריבוע. כדאי לזכור באלו מילים נפתחת מגילת העצמאות של מדינת  ישראל. "בארץ ישראל קם העם היהודי". איזו הצגה מעוותת! אין לי ספק, שאריק שרון עצמו, גם כאשר הוביל את עקירת גוש קטיף, היה דוחה מכל וכל את המסר המעוות הזה.

ארץ ישראל ניצחה את מדינת ישראל, פסקו יוצרי הסרט. ומהו אותו ניצחון של ארץ ישראל על מדינת ישראל? העובדה שהנסיגה מעזה לא הביאה לנסיגה מיהודה ושומרון. האם רצונו של שרון היה לסגת מיהודה ושומרון? לטענתו של דובי וייסגלס בתכנית – התשובה חיובית. אבל אותו ויסגלס אמר בראיון ל"הארץ" לפני שנים אחדות, שמטרת ההתנתקות הייתה להציל את יהודה ושומרון ואריק שרון רצה "להכניס את הסוגיה הפלשתינאית לפורמלין". הרי בתכנית סופר בפירוש ששרון אמר לאנשי יש"ע: "ביהודה ושומרון יש מאות אלפי יהודים. שם ניצחנו. ברצועת עזה נכשלנו". כלומר, הנסיגה היא תוצאה של כישלון ביישוב מאסיבי של רצועת עזה, לעומת ההצלחה ביהודה ושומרון. איך מסיקים מכאן שהוא רצה גם בנסיגה מיו"ש? איני מתיימר לדעת מה הוא התכוון, ואני לא בטוח שהוא עצמו ידע מה כוונתו. מה שבטוח הוא, שבעקבות תוצאות ההתנתקות – המצב הביטחוני בעוטף עזה, שרון לא היה ממשיך את המהלך ביהודה ושומרון.

אבל המציאות הביטחונית בגבול עזה מן ההתנתקות ועד היום לא הוזכרה ולו ברמז בתכנית. מה שהוצג הוא ש"מורשתו המדינית של שרון נמחקה" בשמונה שנות התרדמת שלו, עד מותו. ההישג המדיני של הצהרת הנשיא בוש, וזה באמת ההישג היחיד של עקירת גוש קטיף, נקבר. והטענה היא שישראל קברה אותו בכך שלא ניהלה מו"מ עם הפלשתינאים. איזה נראטיב מעוות. ראשית, מי שהפסיק את המו"מ וסירב לנהל מו"מ אינה ישראל, אלא הפלשתינאים. שנית, מי שקבר את מסמך בוש היה אולמרט, בשיא המו"מ עם הפלשתינאים, כאשר הציע להם תכנית שמחקה את כל הישגי הצהרת בוש. לא היה לכך רמז בתכנית.

מה קרה לאריק? איני מקבל את תאוריות הקונספירציה של "עומק העקירה כעומק החקירה". אפשר לומר דברים רבים על שרון, אך מעולם לא שמעתי מישהו הטוען שהוא טיפש. ודאי שהוא לא חשב שצעד מדיני זה או אחר יסייע לו בחקירות נגדו. הוא ידע שזה קשקוש. מה שעצר את החקירות נגדו היה האירוע המוחי שהפיל אותו לתרדמת ארוכה.

אני מאמין ששרון באמת שינה את דעתו. הרי 3.5 מיליון פלשתינאים לא נולדו ב-2003. וכאשר הם היו באמת תחת שליטתנו, הוא לא העלה על דעתו להגדיר אותנו ככובשים במולדתנו. אז דווקא כאשר איננו שולטים בהם, פתאום זה "כיבוש"? כיוון שהוא שינה את דעתו – היה עליו ללכת אל העם ולבקש מנדט לדרך חדשה. הוא לא עשה זאת. אולם הוא עשה דבר אחר – הלך למוסד העליון של מפלגתו, משאל חברים. ונחל תבוסה. מנהיג מפלגה דמוקרטית, אם הוא עצמו דמוקרט, היה עושה אחד מהשניים: או מכבד את ההכרעה, כפי שהתחייב, ומוותר על תכניתו, או מתפטר. ומה עשה שרון? הזמין את יועציו לארוחת סטייקים בה הצהיר באוזניהם שהוא נחוש להמשיך במהלך. בכתבה הוא הועלה על נס כמנהיג נחוש ונחרץ. לא הוטל שום ספק ולא נשאלה שום שאלה על המשמעות האנטי-דמוקרטית של המעשה.

עוד שתי נקודות מעניינות. האחת, היא שפילוג הליכוד והקמת קדימה לא הוזכרה כלל. למה? אולי בשל התרסקותה ותבוסתה, אחרי שזכתה לניצחון בבחירות?

הנקודה המעניינת השניה, היא הצבעתו של נתניהו בהצבעה השמית על עקירת גוש קטיף. בניגוד להכחשות של תעשיית השקרים שלו, ראינו בבירור את נתניהו מכריז בקול: "בעד".

* אתיקה של מחויבות – זכותי, זכותך, זכותו, זכותנו. "זכותי על גופי ורק אני אחליט מה אני מכניס לגוף שלי… אין לאף אחד זכות להתערב". שיח זכויות פוסט-מודרניסטי, ליברטריאני, אגואיסטי, מפונק. השיח היהודי אינו שיח של זכויות. זכויות הפרט הן ערך חשוב מאוד, אבל אינן חזות הכל. האתיקה היהודית היא אתיקה של חובות האדם, של מחויבות, של אחריות, של אכפתיות, של רעות, של "כל ישראל ערבין זה בזה".

זכותי על גופי, ובכל זאת המדינה מחייבת אותי לחגור חגורת בטיחות ברכב ולחבוש קסדה ברכיבה על אופנוע. האם נטילת האחריות של המדינה פוגעת בי ובזכויותיי?

הדוגמה הזאת אינה שוות ערך לנושא החיסון, כי כאשר איני חגור אני פוגע רק בעצמי. אך כאשר מדובר בפגיעה בזולת?

זכותי לעשן ולפגוע בבריאותי. אך החוק אוסר עליי לעשן במקומות ציבוריים סגורים, באוטובוס ובמטוס. למה? כי אני פוגע בבריאותם של אחרים ובזכותם לנשום אוויר נקי. כלומר, הזכות שלי מוגבלת. הגבול הוא הפגיעה באחרים. הזכות שלי אינה חזות הכל. יש גם זולת, יש גם ציבור, יש גם כלל. לא רק פרט. אני חלק מכלל ויש לי אחריות גם עליו.

כאשר איני מתחסן איני פוגע רק בעצמי אלא גם בזולת. קל וחומר כאשר במקצועי אני נותן שרות שבא במגע עם אחרים. קל וחומר בן בנו של קל וחומר אם אני איש צוות חינוכי, השוהה במשך שעות רבות במחיצתם של ילדים שעדין אינם יכולים להתחסן. קל וחומר בן בנו של על-אחת-כמה-וכמה כאשר אני איש צוות חינוכי בגיל הרך, שלוקח את הילדים על הידיים, מחבק ומנשק אותם. זכותי להדביק אותם, והם את אחיהם, ואם הוריהם אינם מחוסנים – גם את הוריהם? זכותי להשבית מקום עבודה, לשלוח את הילדים לבידוד ולהשבית לפחות הורה אחד של כל ילד משבועיים עבודה?

וכל שיח הזכויות הזה מתקיים כאשר כלל אין חובת התחסנות ואין הצעה לחייב התחסנות. הוא מתנהל על עצם הזכות לשכנע אנשים להתחסן. "אל תטיף לי, זה הגוף שלי וזכותי להחליט מה אני מכניס אליו". הוא מתנהל על התו הירוק, שנועד למנוע ענישה קולקטיבית לרוב המחוסן בשל המיעוט הסרבן ולהמשיך להשבית את ענפי המשק בשל הסרבנים.

קצת איבדנו כיוון ודרך עם שיח הזכויות הזה.

* שמים פתוחים – החלטת הממשלה לפתוח את השמים מחדש, באופן מדוד, בכפוף לחובת בידוד והגברת האכיפה היא החלטה נכונה. היא נכונה למרות שיש בה סכנות.

אני תומך בה משתי סיבות. א. כישלון ועדת החריגים שהפכה לוועדת פרוטקציה ו"קשרים" מושחתת ומפלה, כפי שהוכיחו התחקירים העיתונאיים. ב. הסיבה העיקרית – הבטחת הזכות הבסיסית ביותר של אזרח, והיא הזכות להצביע בבחירות. אילו הייתי נתקע בחו"ל והיה ספק אם אוכל לחזור לממש את זכותי האזרחית, הייתי עותר לבג"ץ. בג"ץ לא יכול היה להחליט כל החלטה זולת פתיחת השמים לכל אזרח עד הבחירות. מוטב שהממשלה תחליט על כך ותנהל זאת בצורה מושכלת.

* לא לשלוט בשטחים צפופי אוכלוסיה פלשתינאית – מדי שבוע נעמן כהן חוזר במילים אלה או אחרות על המנטרה של תמיכה בנתניהו (או בלשונו הטרחנית, המגושמת, המגוחכת והילדותית בנימין מיליקובסקי-נתניהו) כיוון שהוא דבק בתכנית אלון-רבין-טראמפ והתנגדות לגדעון סער (או בלשונו הטרחנית, המגושמת, המגוחכת והילדותית גדעון משה זריצ'נסקי-סער) ש"נאבק למען סיפוח כולל של כל שטחי יו"ש". וכדרכו הוא חוזר על המנטרה הזאת שבוע אחר שבוע אחר שבוע, אולם מעולם לא הציג ראיה לטענתו.

האם סער באמת מטיף לסיפוח כל יהודה ושומרון על מיליוני הפלשתינאים שבו? נקרא לנערה ונשאל את פיה.

 מתוך ספרו של גדעון סער "שיחות על הדרך", שיצא לאור לפני ימים אחדים: "אני לא חושב שמדינת ישראל צריכה לשלוט בשטחים צפופי האוכלוסיה הפלשתינאית: לא בג'נין, לא בשכם, לא בטול-כרם ולא ברמאללה. יש ליצור הפרדה בין השטחים האלו לבין מדינת ישראל". זאת האמת.

האם נעמן כהן יחזור בו? חחחחח. הוא ימשיך לדקלם את המנטרה.

אגב, למה "תכנית אלון-רבין" ולא "תכנית יגאל פייקוביץ' אלון-יצחק רביצוב רבין?"

* עבודת אלילים – צפיתי בתחושת קבס בשיר ההלל הפגאני "היידה ביבי – דיינו" של להקת "פרחי ירושלים", להקת תינוקות שנשבו. לעתים אני תוהה ביני לביני, לשם מה אברהם אבינו צריך היה לנתץ את הפסילים של אביו, אם צאצאיו מידרדרים לעבודת אלילים כזאת.

"מלכנו ביבי" יכול לספר שהתקשרו אליו מצפון קוריאה ללמוד על פולחן האישיות.

* חוק אנכרוניסטי – לאחר תקיפת הכור העיראקי, ב-7 ביוני 1981, נערכה מסיבת עיתונאים של ראש הממשלה ושר הביטחון מנחם בגין ולצדו הרמטכ"ל רפול ומפקד חיל האוויר דוד עברי. דבריהם של הרמטכ"ל ומח"א שודרו בשידור חי והוקרנו שוב ב"מבט" (היה אז עדין ערוץ אחד). לא זו בלבד שדבריו של בגין לא שודרו – זווית הצילום של מסיבת העיתונאים הייתה כזו שדמותו של בגין כלל לא תכנס לפריים. את דבריו של בגין ראו האזרחים באותו ערב, בשידורי תעמולת הבחירות של הליכוד.

ימים אחדים קודם לכן, נערכה פסגה של בגין והנשיא סאדאת באופירה, היישוב הישראלי בשארם א-שייך, שהיה עדין בידינו. גם באירוע הזה שידרה הטלוויזיה את נאומיהם של האורח ושל הנשיא נבון. גם אז נאומו של בגין לא שודר ותמונתו לא נכנסה לפריים. גם אז אזרחי ישראל צפו בנאומו בשידורי התעמולה של הליכוד.

הסיבה לכך הייתה חוקי הבחירות המחמירים, שאסרו הצגת תמונתו או קולו של מועמד לכנסת, מחשש לתעמולת בחירות.

חוק הבחירות האנכרוניסטי שונה מזמן, אך נותר בו שריד – האיסור לשלב תעמולת בחירות בשידורי בידור. גם זו גזירה אנכרוניסטית. מאז ימי "המעגל" של דן שילון היטשטש הגבול בין תכניות בידור ותכניות אקטואליה. ובכלל, בעידן הרשתות החברתיות והאינטרנט כל ההגבלות הללו כבר אינן רלוונטיות.

החלטתו של יו"ר ועדת הבחירות השופט פוגלמן לאסור שידור הופעתו של נתניהו בתכנית בידור הסתמכה על החוק הזה. אין להלין על השופט שפסק על פי חוק, אולם המחוקק צריך לבטל את הסעיפים האנכרוניסטיים שעוד נותרו בחוק הבחירות.

* הבכיין – לא רחוק היום, אני מקווה שזה עניין של שבועות ספורים, שבראש ממשלת ישראל לא יעמוד בכיין, וראש הממשלה לא יתבכיין כל הזמן על התקשורת שדופקת אותו, ושלטון החוק שרודף אותו ולא נשמע עוד אותו נהי מאוס ופרנואידי. וראש הממשלה לא יהיה מלווה בכת של מקוננות ויללנים שימחזרו את הבכיינות הזאת. הגיע השעה למנהיג אמתי במדינת ישראל.

* למה הוא גורש? – למה גורש ח"כ מנסור עבאס מן ההפגנה באום אל-פחם? כי מה שעומד באמת מאחורי ההפגנות, הוא הניסיון של הרשימה המשותפת לבלום את הירידה של בסקרים. עבאס סולק כיוון שהתפלג מהרשימה המשותפת.

בסיקור הכתבה ב"אולפן שישי" נאמר שבלטה בהפגנה הנוכחות של יהודים. איזה יופי, סולידריות יהודית-ערבית במאבק נגד האלימות בחברה הערבית. אלא שבתמונות נראתה ההפגנה מוצפת בדגלי אש"ף. אלו דגלים המסמלים את החלום של מדינה במקום ישראל. עם מה גילו אותם יהודים סולידריות?

* למה הוא לא ירה בהם? – לוחם קומנדו שניווט בדד באזור שפרעם הותקף ונשקו נחטף. בצה"ל שיבחו אותו על קור רוחו, על כך שנאבק, על כך שדיווח וקרא לעזרה בשעת מעשה, על כך שהשליך את המחסניות לשיחים כדי שלא יפלו לידי התוקפים. אני לא מתפעל מתפקודו. היה עליו לירות בתוקפים ולהרוג אותם. ככל הידוע לי, אלו הפקודות. והן מובנות מאליו, כי חטיפת נשק היא איום על החיים. והיא לא רק איום על חייו של החייל אלא גם של אחרים.

* היה פיגוע? – אילו אסון הזפת היה מגה-פיגוע איראני, לא המשרד להגנת הסביבה היה חוקר אותו אלא המוסד ו/או השב"כ. ולא השרה להגנת הסביבה הייתה עוסקת בו אלא ראש הממשלה, שר הביטחון והקבינט הביטחוני. הנושא היה בטיפול ראש הממשלה, כל ראש ממשלה, ולבטח נתניהו שנושא את דגל המאבק באיראן ולבטח היה ממנף את המגה-פיגוע להסברה נגד איראן בעולם. ובוודאי שהוא היה מכנס מסיבת עיתונאים דרמטית, נאום לאומה, הודעה לכנסת, בפרט לקראת בחירות, כדי לחזק את המותג שרק ביבי יכול לעמוד נגד איראן.

לא זו בלבד שכל אלה לא קרו, אלא שמערכת הביטחון והמודיעין על אגפיה השונים שמעו על המגה-פיגוע האיראני מהתקשורת שדיווחה על ההצהרה של השרה גילה גמליאל והסתייגו ממנה.

מסתבר שהיה זה מופע פאתטי של עסקנית שניסתה לגנוב שתי דקות תהילה והרגשה שהיא משחקת במגרש של הגדולים.

האם המסקנה מכל מה שכתבתי היא שבוודאות לא היה זה פיגוע איראני? כל עוד איננו יודעים מה היה, אין לפסול על הסף כל כיוון. אם החקירה תניב כיוון כזה, לא נשמע על כך במסיבת עיתונאים פאתטית של השרה להגנת הסביבה, אלא בדרך שציינתי.

* מי למעלה מי למטה – מתוך מאמרו של יוסי ורטר ב"הארץ": "מי למעלה, מי למטה, כפי ששורר ביאליק". לא כך שורר ביאליק, אבל הגרסה הזו קרובה יותר למקור הביאליקי מהטעות השגורה "מלמטה עד למעלה".

מילות השיר אינן "מי למעלה מי למטה" ולבטח לא "מלמעלה עד למטה", אלא "מה למעלה מה למטה", שזה שיבוש מהותי ביותר של משמעות השיר.

מילות השיר המלאות:

נַדְנֵדָה

נַד, נֵד, נַד, נֵד

רֵד, עֲלֵה, עֲלֵה וָרֵד!

מַה לְמַעְלָה?

מַה לְמָטָּה? –

רַק אֲנִי,

אֲנִי וָאָתָּה;

שְׁנֵינוּ שְׁקוּלִים

בַּמֹּאזְנָיִם

בֵּין הָאָרֶץ

לַשָּׁמַיִם.

דרך שיר הילדים התמים, ביאליק מעביר מסר תיאולוגי נועז וחתרני.

במשנה, מסכת חגיגה, נאמר: "כל המסתכל בארבעה דברים, ראוי לו כאילו לא בא לעולם, מה למעלה, מה למטה, מה לפנים, ומה לאחור". ובמילים אחרות – אל תחקור במופלא ממך. קבל כנתון את הטקסט שלמדת, ואל תנסה לחקור ולבחון אותו.

ביאליק תלוי בין הארץ והשמים, כמו הילד על הנדנדה; בין היהדות השמיימית של עולם הישיבות אותו עזב, לבין היהדות הארצית של הכאת השורשים הציונית באדמת א"י. הוא כבר לא שם ועוד לא כאן ולא ברור שירצה לבחור בחירה דיכוטומית בין שני העולמות. וכאשר הוא מיטלטל בין שמים וארץ, הוא בוחר להסתכל דווקא באותם הדברים מהם המשנה מזהירה אותו: מה למעלה, מה למטה, מה מלפנים ומה מאחור. הוא מדבר אל אלוהיו בגוף שני, כמקובל גם בתפילה, אך כשווה אל שווה – שנינו תלויים במאזנים בין הארץ לשמים, רק אני ואתה. ובעמדת הכוח הזאת הוא מרשה לעצמו למרוד באיסור ובקללה, ולחקור דווקא במופלא ממנו.

את החלון לאפשרות הפרשנית הזאת פתח בפניי ארי אלון, לפני למעלה משלושים שנה, בספרו "עלמא די".

* חרא דרא – בראיון עם ריטה לקראת צאת ספר ממואר שלה על ילדותה, ב"אולפן שישי", היא קראה קטע מן הספר, בו סיפרה איך זמן קצר אחרי שעלתה ארצה, בגיל 8, אימהּ שלחה אותה למכולת לקנות לחם. כל הדרך היא ניסתה לשנן את המילה "לחם לחם לחם" וכשהגיעה למכולת ביקשה … חלם.

וזה הזכיר לי סיפור כמעט זהה של אמא שלי. אמי עלתה ארצה בגיל 13 ב-1949. נכנסה לבית הספר בכיתה ז'. היא ידעה עברית, שלמדה בבית ספר עברי במחנה עקורים בגרמניה, אבל בשיעור תזונה וכלכלת הבית, שלחו אותה למכולת לקנות מילה שלא ידעה. חרדל. כל הדרך היא שיננה "חרדל חרדל חרדל" וכשהגיעה למכולת ביקשה "חרא דרא".

אגב, סיפוריה של אמי התחילו מיום עלייתה לארץ. את מה שקדם היא הדחיקה לגמרי.

          * ביד הלשון

גיתית – המושב גיתית נמצא במערב בקעת הירדן, במעלות המזרחיים של השומרון, בקרבת היישוב הקהילתי מעלה אפרים. היישוב נוסד כהיאחזות נח"ל בקיץ 1972, ואוזרח בידי תנועת חירות-בית"ר ב-1975. תחילה היה זה מושב שיתופי, ובהמשך הדרך הוא הפך למושב עובדים. גיתית היה יישוב חילוני, אך בשנות ה-2000, עקב מחסור במתיישבים, הוא נפתח גם למשפחות דתיות וכעת הוא יישוב מעורב.

את שמו של היישוב קבע מפקד פיקוד המרכז בעת עליית ההיאחזות, אלוף רחבעם זאבי – גנדי. הוא נושא את שמו של כלי נגינה, כלי מיתר דמוי נבל, שבו ניגנו הלוויים בבית המקדש. שלושה מזמורי תהילים נפתחים במילים "לַמְנַצֵּח עַל-הַגִּתִּית", והפירוש המקובל הוא שאלו הוראות הפעלה למנצח על המקהלה, שהשיר הזה מלווה בנגינת גיתית. על פי פירוש אחר, ההוראה למנצח היא שאת השיר הזה שרה משפחת הלוויים מצאצאיו של עובד אדום הגתי.

* "חדשות בן עזר"

דרשה לפרשת "תצווה", קבלת שבת פורימית תשפ"א

פרשת "תצווה" עוסקת בתחפושת.

גיבור פרשת "תצווה" הוא אהרון הכהן. הוא גיבור שאינו עושה דבר. רוב הפרשה היא תיאור חליפת הפאר שלו ושל הכוהנים הגדולים לדורותיהם. פרשה שלמה מוקדשת לתיאור של פאר, של ראוותנות, של חיצוניות. כמה כסף הושקע בתחפושת הזאת, ולאילו מטרות קצת יותר חיוניות ניתן היה להקדיש אותו? האם זו רוח היהדות?

ומה לבש משה? בשום מקום לא נכתב דבר על חליפת השרד שלו. מן הסתם, משה, שאגב קראו לו פשוט משה – את שם המשפחה "רבנו" הדביקו לו אחרי אלף שנים, לבש בגדים פשוטים, כאחד האדם. הוא לא נזקק לפאר הזה. הוא התלבש בבגדי רועה בדואי. הוא לא היה זקוק למחיצה בינו לבין בני עמו. הוא לא היה זקוק לאישור חיצוני להיותו מנהיג. הוא היה מנהיג אמת.

תחפושת היא דבר נפלא בפורים. אילו בא פורים פעמיים בשבוע, לא היה לו שום ערך. אפשר פעם בשנה לצאת מעורנו, לא להיות אנחנו ואפילו להגיע עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. אבל חלילה אם לא נבחין בין טוב ורע בכל ימות השנה.

מודל של מנהיגות במסכה, של מי שזקוק לחיזוקים באמצעות פאר מזויף, שעיקר מעייניו בעשיית רושם הוא לא המודל הראוי.   

יש תקווה (חלק א')

בעוד מעט יותר מחודש, נלך שוב לקלפיות, בפעם הרביעית בתוך שנתיים.

אני מאמין שיש שוני בין הסיבוב הרביעי לשלושת קודמיו. הפעם יש סיכוי למהפך.

שלושת הסיבובים הראשונים הסתיימו ללא הכרעה. לא היה לנתניהו רוב להקמת ממשלה בראשותו, אך גם לא היה רוב נגדי, לא הייתה אלטרנטיבה. לא הייתה אלטרנטיבה כי לא היו 61 ח"כים ממפלגות ציוניות שתמכו בממשלה אחרת.

רעיון הסרק להקים ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת לא היה ישים. היה זה רעיון נפל. ממשלה כזו, אילו קמה, חלילה, לא הייתה מסוגלת למשול. לא הייתה לה לגיטימציה ציבורית. היא הייתה נגועה בניגוד עניינים מוחלט, בין ממשלה ישראלית שהאינטרס שלה הוא טובתה של ישראל, לבין מפלגה אנטי ישראלית שהאינטרס שלה הוא רעתה של ישראל. ברגע שחמאס היו יורים רקטות על יישובים ישראליים והממשלה הייתה שולחת את צה"ל להגיב, השותפות הזאת הייתה קורסת. הצבעתה השל הרשימה המשותפת נגד הסכמי השלום, נבעה מכך שהיא נגד שלום עם ישראל. היא תמיד בעד מדינות ערב כאשר הן נלחמות בישראל והיא בעד ארגוני הטרור שפועלים נגד ישראל. ברגע שמדינה ערבית חותמת על הסכם שלום עם ישראל, הרשימה המשותפת מתייחסת אליה כאל בוגדת.

באין אלטרנטיבה נגררנו מסיבוב בחירות אחד לשני. פעמיים לא הוקמה ממשלה. בפעם השלישית הוקמה ממשלת אחדות לאומית, אך נתניהו עקץ את שותפיו, בתרגיל הפוליטי הנכלולי ביותר בתולדות המדינה, וגרר אותנו לסיבוב רביעי.

הפעם יש אלטרנטיבה – יש סיכוי להקמת ממשלה ציונית רחבה, חלופית לממשלת נתניהו.

מה שיצר את האלטרנטיבה היה צעדו של גדעון סער – פרישתו מהליכוד והקמת תקווה חדשה.

****

הקמת תקווה חדשה יצרה מציאות פוליטית חדשה. כעת, סיכוייו של נתניהו להרכיב ממשלה – נמוכים. הוא מנסה בכל דרך להכניס את הכהניסטים לכנסת, שזו כשלעצמה חרפה לאומית, ואף לשלב אותם בממשלתו. במקביל הוא מחזר אחרי האחים המוסלמים (רע"ם). הוא מתנהג כאדם נואש. עד כה, באף סקר אין לנתניהו 61 מנדטים, גם עם ימינה בראשות בנט.

בזכות תקווה חדשה, נוצר סיכוי שימינה תצטרף לממשלה חלופית לנתניהו. לא בכדי, היא לא חתמה הפעם על הסכם נאמנות. אין יותר "בלוק נתניהו" כמו במערכות הקודמות. וכך, נוצרה מציאות חדשה, שעשויה לפטור אותנו מעונשו של נתניהו ובכך לפתור את המשבר הפוליטי המתמשך.

מבין המתמודדים נגד נתניהו, קרוב לוודאי שגדעון סער הוא היחיד שיכול להרכיב קואליציה. הוא היחיד שמסוגל ללכד גורמים מן הימין, המרכז והשמאל, חילונים ודתיים. יש לו יכולת לתמרן בין הרכבים קואליציוניים שונים ולכן הוא יהיה הרבה פחות סחיט מכל אחד אחר. אבל כדי שזה יקרה, על תקווה חדשה להיות המפלגה השניה בגודלה ובראש המחנה של אלטרנטיבה לנתניהו. כדי להגיע לכך, נחוצה הצבעה רחבה בעד תקווה חדשה וגדעון סער.

חוששני שאם גדעון סער ותקווה חדשה לא יהיו המובילים במחנה ההתנגדות לנתניהו, לא תקום ממשלה חלופית לנתניהו וניגרר לסיבוב חמישי.

****

תמיכתי בתקווה חדשה אינה רק בזכות התקווה להחלפת שלטון נתניהו, אלא גם בזכות מה שהיא. אני רואה בגדעון סער דמות של מנהיג מאחד ומלכד, ניגודו המוחלט של נתניהו, המנהיג המפלג והמשסע.

אני רואה בתקווה חדשה מפלגה שעשויה לתת מענה לאיומים הכרוכים בהמשך שלטון נתניהו. בנקודות אותן אציג להלן, רק תקווה חדשה בהנהגת גדעון סער עשויה להוות חלופת אמת לנתניהו.

לכידות לאומית – הקרע בעם הוא נורא, הוא האיום הקיומי האמתי על מדינת ישראל ועל הביטחון הלאומי שלנו. נתניהו פלגן ומסית ושלטונו קורע את החברה. יש צורך בשלטון שילכד את העם, שיוביל לפיוס לאומי, שיראה זאת כמטרתו המרכזית, כיעד לאומי. יש צורך בשלטון שיבטא את הרוב הדומם ולא את הקצוות ההרסניים. יש צורך בשלטון של מתינות מול ההקצנה ההולכת וגוברת של השמאל והימין. יש צורך בשלטון המבין שהחוסן הלאומי שלנו מבוסס על לכידות לאומית, על אחווה בין חלקי העם.

ממלכתיות – מול ההתנהלות הבלתי ממלכתית של נתניהו שבאה לידי ביטוי בהעמדת האינטרס האישי-משפטי שלו מעל האינטרס הלאומי, יש צורך בראש ממשלה שיראה עצמו כמשרת הציבור, שיעמיד את האינטרס הלאומי מעל כל אינטרס כיתתי ואישי. בימים אלה של משבר בריאותי, כלכלי וחברתי, מן הראוי שינהיג את מדינת ישראל אדם שהשיקול היחיד המנחה אותו הוא האינטרס הלאומי. שהחלטותיו לא תהיינה נגועות בשיקולים מן הסוג של הימנעות מאכיפה במגזר החרדי, כי הם השותפים הטבעיים שלו שיתמכו בכל דרך שבה ינסה להתחמק מאימת הדין.

שינוי תרבותי – יש להחליף את תרבות השקר, המרמה, הפרת האמונים והשחיתות של נתניהו בתרבות של אמת, טוהר מידות, ניקיון כפיים. את תרבות פולחן האישיות יש להמיר בתרבות של ענווה.

כבוד למוסדות המדינה – אף אדם ואף גוף אינם חסינים בפני ביקורת ומותר לבקר את כל מוסדות המדינה, כולל מערכת המשפט. יש מקום לרפורמות כדי לשפר את המערכת ולתקן את הטעון תיקון בה. אך הכל מתוך כבוד והערכה למערכת המשפט והצדק המפוארת של ישראל. הגנה עליה מפני מי שרוצים למוטט אותה. הגנה עליה מפני המסיתים נגדה והמפיצים תאוריות קונספירציה מופרכות, הזויות ומטורללות המציגות אותה ככנופיית פשע מושחתת שתופרת תיקים לראש הממשלה כדי לבצע הפיכה שלטונית ולהפיל את הימין.

ישראל והתפוצות – ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. זו מהותה, זו זהותה, זו הצדקת קיומה. לאחרונה, באיחור של שבעים שנה, מהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי עוגנה בחוק יסוד. מדינת הלאום של העם היהודי אינה מדינת מגזר של הזרם האורתודוכסי. עליה להיות הבית ומשאת הנפש של כל שבטי ישראל; של כל הזרמים ביהדות. בשנים האחרונות ישראל מפנה עורף למרבית העם היהודי בעולם, באי מימוש מתווה הכותל ובניסיונות לחוקק את חוק הגיור הכיתתי, המדיר והמפלה. יש לשנות כיוון ולאמץ דרך ציונית המושיטה יד אחים לכל העם היהודי באשר הוא.

בכל הפרמטרים האלה אני רואה בגדעון סער את התקווה החדשה למדינת ישראל. הוא היפוכו של נתניהו. אני רואה בו מנהיג שמסוגל להוביל תהליך של ריפוי החברה הישראלית מחוליי הביביזם.

בחלקו השני של המאמר, בשבוע הבא, אסביר מדוע תקווה חדשה היא הבית של ההתיישבות העובדת בכלל, וההתיישבות בגולן בפרט, ומדוע ראוי שמי שמאמין בערכים אלה – יתמוך בה.

* גילוי נאות – אני מועמד מס' 37 ברשימת תקווה חדשה. זה לא מקום ריאלי, אך יש בכך ביטוי להשתייכותי לתקווה חדשה, להזדהותי עמה ולאמונתי בה.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

צרור הערות 10.1.21

* דמוקרטיה במבחן – ב-7 באפריל 1977, 40 יום לפני הבחירות לכנסת התשיעית, מסר ראש הממשלה יצחק רבין הודעה דרמטית לאומה, על החלטתו להתפטר. כיוון שהייתה זו ממשלת מעבר, לא הייתה לו אפשרות חוקית להתפטר בפועל מראשות הממשלה. הוא התפטר מראשות רשימת המערך ומהמועמדות לראשות הממשלה ויצא מיידית לחופשה. שמעון פרס נבחר למועמד לראשות הממשלה והיה ראש הממשלה בפועל עד הבחירות.

אף אחד לא צפה את המהפך, שהתקבל בתדהמה רבתי. היה ברור לכל שפרס הוא ראש הממשלה הבא. שהוא יזרום באופן טבעי ממילוי מקום ראש הממשלה לראשות הממשלה בפועל. חילופי שלטון בישראל נראו כמו מדע בדיוני.

מיד לאחר שהתקבלו תוצאות הבחירות, הודיע רבין שהוא מפסיק את חופשתו וחוזר לתפקידו כדי להבטיח העברה מסודרת של הבחירות. הוא ידע שחילופי שלטון מסודרים הם המבחן העליון של הדמוקרטיה. ואכן, השלטון עבר באופן טבעי וחלק. הייתה זו תרומה גדולה של רבין לדמוקרטיה הישראלית.

ב-1992 היה מהפך נוסף. הפעם מפלגת העבודה, שוב בראשות רבין, ניצחה בבחירות. ראש הממשלה יצחק שמיר התקשר לרבין, בירך אותו על נצחונו והעביר בצורה מסודרת את השלטון. בכך הוא קיבע את המציאות – הן השמאל והן הימין מכבדים את התוצאות של הבחירות גם כשהם מפסידים. גם כאשר נתניהו איבד את השלטון ב-1999 הוא נשא נאום דמוקרטי ממלכתי למופת והבטיח העברה מסודרת של השלטון. כך נוהגת דמוקרטיה.

כך נהגה תמיד מנהיגת העולם החופשי, ארה"ב. לא עוד. טראמפ סירב לקבל את הפסדו, ובמשך למעלה מחודשיים הסית את תומכיו נגד תוצאות הבחירות, עם הטענה השקרית שהבחירות זויפו; טענה שלא גובתה בשום ראיה.

לאחר הנאום המזעזע של טראמפ בליל הבחירות, שבו הוא לא קיבל את התוצאות, כתבתי: "מנהיג שאינו יודע להפסיד, אינו ראוי לנצח". כשכתבתי זאת, התכוונתי לנאום שטראמפ נשא. אבל היה לי ברור שבתוך יום, יומיים, שבוע, טראמפ יודה בהפסד ויעביר באופן מסודר את השלטון. אבל חודשיים וחצי של הסתה פרועה ושלוחת רסן ושל הפצת שקרים וקונספירציות התנקזו ליום אחד, היום השחור של הדמוקרטיה האמריקאית, שבו האספסוף הטראמפי פרץ לבתי הנבחרים כדי למנוע את ההליך הדמוקרטי הפורמלי של אישור תוצאות הבחירות.

טראמפ היה הנשיא הידידותי ביותר לישראל אי-פעם. מדיניותו המזרח תיכונית הייתה החכמה, האמיצה והנכונה ביותר בכל תולדות הסכסוך במזרח התיכון. אבל טראמפ ייזכר לדיראון עולם כמי שהנהיג מהפכה נגד הדמוקרטיה, מהפכה נגד תוצאות הבחירות, לאחר שסירב להכיר בתוצאות.

למען שלום העולם ולמען הדמוקרטיה בעולם יש לקוות שהמהפכה תדוכא, ושהדמוקרטיה האמריקאית תעמוד איתן מול האיום הטראמפי והניסיון שלו למוטט אותה.

* גיבור הדמוקרטיה האמריקאית – אין צורך בציון מיוחד לשבח למי שעושה את המובן מאליו. התנהגותו של סגן הנשיא פנס, שלא שעה לדרישתו של טראמפ לגנוב את תוצאות הבחירות וליצור משבר חוקתי חסר תקדים, היא המובן מאליו.

אולם לנוכח המסע האלים של טראמפ והאספסוף שהוא הסית, שום דבר אינו מובן מאליו. והתנהגותו המובנת מאליה של פנס, הייתה למופת של אומץ פוליטי ואף אומץ לב אישי; לא בכדי הוא הוברח בידי כוחות הביטחון ברגע הפריצה של האספסוף הפרוע לבתי הנבחרים, ואין ספק שנשקפת סכנה לחייו עקב החלטתו.

אפשר לומר שסגנו הנאמן של טראמפ הציל את הדמוקרטיה האמריקאית מפני טראמפ.

אין לך אדם שאין לו שעה.

* התקרנפו – כדי למנוע הדחה משפילה על פי סעיף 25 בחוקה האמריקאית ו/או התפטרות קולקטיבית של שרי הקבינט שלו, הודיע טראמפ באיחור של חודשיים וחצי שיעביר בצורה מסודרת את השלטון לביידן.

כל בכירי המפלגה הרפובליקאית שהתעוררו אחרי ההסתערות על הקפיטול אך התקרנפו ושתקו בחודשיים וחצי שבהן טראמפ הכשיר את הקרקע למרד – שותפים לאחריות. אילו קמו למחרת הבחירות, הודיעו כאיש אחד שהם מודים בהפסד בבחירות, מקבלים אותו בצער, אך מכבדים את הכרעת הבוחר ולא ייתנו יד לכל ניסיון לסכל את הכרעת הרוב, לא הייתה לטראמפ ברירה אלא להתיישר.

* סכין בגב – גיא בכור גינה במאמרו האחרון באתר שלו את פנס, על כך שלא ביצע הפיכה שלטונית, וכינה אותו בוגד, ותוקע סכין בגב של טראמפ ושל 74 מיליון המצביעים לו.

האם כעת, לאחר נאומו של טראמפ שבו הודה במשתמע בהפסד, קרא לפיוס והבטיח להעביר בצורה מסודרת את השלטון ל… הוא לא הזכיר את ביידן בשמו, עד כאן… האם כעת בכור יפרסם מאמר שבו יכנה את טראמפ בוגד שתקע סכין בגבו לעצמו ול-74 מיליון בוחריו?

* הנשיאה הבאה – אני מקווה מאוד שמנהיגת המפלגה הרפובליקנית והנשיאה הבאה של ארה"ב תהיה ניקי היילי, לשעבר שגרירת ארה"ב באו"ם ומושלת קרוליינה הדרומית. היא ידידת ישראל לפחות כמו טראמפ, אך בניגוד אליו היא אדם נורמטיבי, אישה נאורה, דמוקרטית וליברלית.

* דמוקרט גדול – נסראללה, הארכי-טרוריסט, מגנה את טראמפ על אירועי הקפיטול. זה אותו נסראללה ששלח את אנשיו לרצוח את ראש ממשלת לבנון ראפיק אל-חארירי.

* חשש – אני מקווה מאוד שנתניהו לא ינהג כמו טראמפ אם יפסיד בבחירות או אם יורשע.

* הלוואי שאתבדה – שתים מן ההערות שלעיל סותרות זו את זו, לכאורה. באחת, שבה העליתי על נס את הדמוקרטיה הישראלית ואת האופן שבו התבצעו כל חילופי השלטון בישראל, הזכרתי גם את האופן שבו נתניהו העביר את השלטון לברק ב-1999 וטענתי שנאום ההפסד שלו היה דמוקרטי וממלכתי למופת. באחרת, הבעתי תקווה שנתניהו לא ינהג כמו טראמפ במקרה של הפסד בבחירות או הרשעה בדין. איך שתי הרשומות הללו מתיישבות זו עם זו?

ראשית, הלוואי שתקוותי תתממש וחששותיי יתבדו. אבל מופע האימים של נתניהו, בתוככי בית המשפט, עם סמלי הריבונות, מוקף בשריו, שבו נשא נאום הסתה ביריוני נגד מערכת המשפט הישראלית על מנת להלך על שופטיו אימים; נאום שבו הוא העליל על מערכת המשפט עלילות וקונספירציות, הוא היפוכו של הנאום הממלכתי ב-1999 והוא מבטא את הלכי רוחו היום. כל מסע ההסתה נגד רשויות החוק והמשפט וכל ניסיונותיו להעמיד את עצמו מעל החוק, מעוררים חשש כבד, שהוא מכשיר את הקרקע למימוש איומו של נער השליחויות שלו דודי אמסלם, שמיליון איש יצאו לרחובות בגלל משפט נתניהו.

השילוב של שלטון ממושך מדי (אני מקווה שברפורמת הדה-ביביזציה יוחלט על הגבלת קדנציות), אופי נרקיסיסטי ומגלומני, טיפוח תחושת קורבן, ופולחן אישיות ששטף את מוחותיהם של המונים מעורר חשש כזה. וכך גם התנהגותו של טראמפ שיצרה תקדים מסוכן. החשש שלי הוא פחות מתגובתו להפסד בבחירות ויותר לתגובתו על הרשעה בדין.

הלוואי שאתבדה.

* תמרור אזהרה – אירועי האימה בוושינגטון הם תמרור אזהרה בעבורנו. הם מעידים מהו המדרון החלקלק שבו עלולה דמוקרטיה להידרדר במצב של קרע ואובדן האמון. עלינו להבין שעצם הקרע הוא אסון ושתפקידה החשוב והדחוף ביותר של ההנהגה הלאומית הוא לאחות את הקרעים ולהוביל תהליך של פיוס לאומי, בניסיון להגיע לעמק השווה בסוגיות הליבה ולהגדיר מחדש את כללי המשחק והקווים האדומים של המחלוקת.

נתניהו הוא ראש ממשלה פלגן ומסית והוא האחראי המרכזי להעמקת השסע, בעיקר בשנים האחרונות, מאז החל במסע ההסתה הנורא נגד מערכות החוק והמשפט בישראל כולל הסתה אישית נגד ראשי המערכת, תוך הפצת תאוריות קונספירציה שקריות, במדיניות של אדמה חרוכה; הכל כדי להציל את עורו מאימת הדין.

אך גם בצד שמנגד יש הסלמה והקצנה חמורים ביותר. במחאת בלפור ראינו מראות קשים, אלימים ואנרכיסטיים, ומוטב שלא ננהג כבת יענה ונתעלם מכך. ברור שאין הכוונה לרוב המכריע של המפגינים, של העומדים בגשרים וכו', אלא למיעוט אנרכיסטי מתוך המפגינים. אבל באין הנהגה למחאה, המיעוט הזה נותן את הטון. מי שמדברים על "המצור על בלפור", מי שב-14 ביולי קוראים להמון "להסתער על הבסטיליה", מי שמתעמתים בכוח עם השוטרים שמגִנים על בית ראש הממשלה וקוראים לעברם קריאות קצובות "שוטר, שוטר, על מי אתה שומר" – למה הם חותרים? כדאי שנפנים ש"להסתער על הבסטיליה" זה בדיוק מה שראינו בגבעת הקפיטול.

הגיעה השעה למנהיגות מאחדת ומלכדת. הגיעה השעה לממשלת אחדות לאומית אמתית, מתונה, שתכלול את הגורמים הקונסטרוקטיביים מימינה ועד הישראלים (ללא מפלגת ביבי שזקוקה לתקופת חשבון נפש והיטהרות באופוזיציה) ושמשימתה המרכזית היא אחדות העם. לא ממשלת "ימין על מלא" כפי שמצהיר נתניהו (זה כולל את האחים המוסלמים – רע"ם?) ולא ממשלת "שמאל על מלא" שאף אחד לא מבטיח בשל חוסר היתכנות, אלא ממשלת פיוס לאומית, שתחתור לחידוש ההסכמה הלאומית הרחבה בנושאי הליבה של החברה הישראלית.

תקווה חדשה היא המפלגה היחידה שמסוגלת להוביל ממשלה כזו, ולכן אני תומך בה.

* הנשיא כסולם – איסור על הפגנות הוא צעד מסוכן בדמוקרטיה. מצב שבו השלטון אוסר על הפגנות נגדו, לא בריא וראוי להימנע ממנו. יש להימנע מהחלטה כזו, שעלולה להיות מדרון חלקלק שסופו מי ישורנו.

אך ההפגנות בעת הזאת מיותרות ומזיקות (ולדעתי הן מזיקות בראש ובראשונה לעניין שהמפגינים פועלים לשמו). כאשר מוסדות החינוך ומקומות העבודה וחיי התרבות סגורים ומסוגרים ואזרחי המדינה ספונים בבתיהם, יש ביציאה להצטופפות בהפגנות ביטוי של אטימות, של העדר סולידריות, של צפצוף וחוסר אכפתיות.

זה פרדוכס ההפגנות. ההפגנות פוגעות בחברה אך איסור עליהן פוגע יותר. הפתרון צריך להיות משמעת עצמית ואחריות של המפגינים; החלטה שלהם לצאת לפסק זמן ולהפסיק לשאת את המסר הצדקני, המפונק והמתנשא של קדושת המחאה שלהם, שעומדת מעל לכל שיקול לאומי וחברתי, מעל לכל שיקול בריאותי.

מן הראוי שנשיא המדינה יתנדב להיות הסולם שיוריד אותם מן העץ הגבוה של מחאה בכל מחיר ובכל מקרה ובכל מזג אוויר. שיקרא להם פומבית ובשיחות אישיות לצאת לפסק זמן בימי הסגר המהודק.

* משבר משילות – בעיית המשילות של ישראל אינה קשורה למערכת המשפט ואפילו לא, תחזיקו חזק, לניסנקורן. לא הם מתבטלים בפני הרב קנייבסקי ומאפשרים פריעת חוק וסיכון בריאות הציבור כדי לא להתעמת עם "השותף הטבעי".

* בחזרה למקום הפשע – כתב אישום לדרעי. ככה זה כשמחזירים עבריין מורשע ואסיר משוחרר ש"מילא את חובו לחברה" למקום הפשע ומחזירים אותו לעמדת הכוח שהייתה לו.

נמאס מהמושחתים, מהמשחיתים, מהשחיתות.

* כתב אישום מתוקן – תומכי נתניהו חוגגים על מיני-ניצחון במשפט – הוראת בית המשפט לפרקליטות לתקן את כתב האישום בתיק 4,000 ולפרט בו את אירועי הסיקור שעל בסיסם האשימה התביעה את נתניהו בשוחד. התוצאה עגומה מאוד בעבורם. בעקבות כתב האישום המתוקן, כל הדיבורים על "2.5 כתבות בוואללה" וכל ההגחכה של הסיקור החיובי והטענה שכך עושים ועשו כל הפוליטיקאים, נראים נלעגים מתמיד. כתב האישום המתוקן מציג מאות פניות של התערבות אובססיבית, בוטה וגסה בתכנים, להאדרת שמם של נתניהו ובני משפחתו ולגימוד ושיימינג של יריבים שנואים ובראשם בנט ובני משפחתו.

כתב האישום המתוקן הרבה יותר מרשיע מהמקורי. סביר להניח שעורכי דינו של נתניהו אוכלים את עצמם על שדרשו את התיקון והעניקו תחמושת אדירה לתביעה. אולי יהיו זהירים יותר בעתיד. ומה שמתמיה במיוחד הוא הרשלנות של התביעה, שלא צירפה את הפרוט הזה לכתב האישום המקורי.

ובזירה הפוליטית, יש לקוות שבנט יחלץ עצמו מתסמונת האישה המוכה, ולא יזחל שוב אל מי שפוגע בו, מכה אותו ומתעלל בו. אדרבא, בנט עשוי להיות שותף בכיר בממשלה שתחולל מפנה בחברה הישראלית ותפיח בה תקווה חדשה, כשנתניהו יראה אותו בעיניים כלות מספסלי האופוזיציה, כשהוא ישבע אמונים. 

* לא מתרגש – לא צריך להתרגש מדחיית דיון במשפט נתניהו בשל הסגר "עד הודעה חדשה". ה"עד הודעה חדשה" זה כי לא נקבע מועד. אז הדיון יתקיים שבועיים שלושה מאוחר יותר. לא קרה שום דבר. ועל פי כן נוע תנוע.

מי שהחליטו על דחיית הדיון במשפטו של נתניהו הם השופטים. אל נטיל דופי בשופטים. יש שופטים בירושלים והם ראויים לאמון. הבה נשאיר את הטלת הדופי בשופטים למכונת ההסתה והשנאה הביביסטית, ולא נוסיף עוד קיסם למדורת הרשע שהם מציתים.

* הזויים – תיאוריות הקונספירציה על הסגר שנועד לבטל את המשפט מטורללות והזויות כמעט כמו תאוריות הקונספירציה על תפירת תיקים והפיכה שלטונית.

זאת אינפנטיליזציה של החברה הישראלית.

* האיש הנורא הזה – חברה נבחנת ביחסה לחלשים בתוכה ובראש ובראשונה – לחסרי ישע. אסירים, גם הגרועים שבפושעים – בהיותם מאחורי סורג ובריח הם חסרי ישע, וחובתה של המדינה להבטיח את רווחתם ואת בריאותם.

אמיר אוחנה, השר הגרוע ביותר בתולדות ממשלות ישראל, החליט למנוע חיסון מהאסירים. כל אדם סביר יודע שזו החלטה בלתי חוקית בעליל, וחובתה של נציבת השב"ס להפר אותה, אחרת היא עוברת עבירה פלילית. היועמ"ש הבהיר ל"שר" הנתעב שהחלטתו בלתי חוקית. החצוף הגיב בהתלהמות פרועה כלפי היועמ"ש, אמר שהוא מצפצף על הנחייתו ועמד על כך שהוראתו הבלתי חוקית תתקיים.

ברור לי שההחלטה הזאת לא תאושר כי בג"ץ ימלא את חובתו הבסיסית ויפסול אותה. אך לדעתי מ"מ נציבת השב"ס אינה צריכה להמתין לבג"ץ, אלא לדאוג לאלתר לחיסון האסירים בני ה-60 ומעלה. הוא יפטר אותה? שיפטר. עדיף לנהוג כבן אדם ולשלם מחיר.

כל יום שהאיש הנורא הזה הוא שר בממשלת ישראל, הוא קלון למדינת ישראל.

* בגרות הציבור – החשש שמא אנשים רבים יפחדו להתחסן, יאמינו לפייק ניוז על החיסונים, התבדה. מסתבר שהשפעתם של מכחישי המדע ורופאי אליל למיניהם זניח.

* רפורמת הגיל הרך – אין במדינת ישראל אחריות חינוכית על הילדים מלידה עד גיל שלוש. היום, מוסכם על אנשי החינוך, במחקר ובשדה, שהגיל הזה הוא קריטי בעיצוב הילד ובחינוכו (ויש האומרים שהוא הגיל החשוב ביותר). אבל בישראל, התחום הזה פרוץ. אין פיקוח, אין תנאי סף להעסקה, ובכלל הגיל הזה אינו באחריות משרד החינוך, אלא באחריות משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים.

הסיבה לכך היא היסטורית. בשנות החמישים, רצתה שרת העבודה גולדה מאיר לעודד נשים לצאת לעבודה. כדי להקל עליהן ולאפשר את מימוש המטרה, היא פתחה מעונות יום, ובכך נתנה מענה לילדים בשעות העבודה של האימהות. במילים אחרות – בייביסיטר. המטרה של גולדה הייתה מוצדקת מאוד ונטילת האחריות הייתה צעד חברתי משמעותי. אבל העולם התקדם מאז, ואנו נתקענו בשנת 2021 עם מענה שהלם את צרכי שנות החמישים של המאה שעברה.

משרד העבודה נע ונד לאורך השנים בין משרד העבודה והרווחה, משרד התמ"ת, משרד הכלכלה ושוב משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים. ועם המשרד, נדדו גם מעונות היום והפיקוח עליהם.

הייעוד של משרד העבודה הוא טיפול בתחום העבודה, לא חינוך. לנושא החינוך יש משרד חינוך – זה ייעודו, זאת אחריותו, זה מקצועם של אנשיו. בעצם העברת הנושא לתחום האחריות של משרד החינוך, תדגיש המדינה שאין המדובר בבייביסיטר לילדים כדי שהוריהם יעבדו, אלא באחריות המדינה לאפשר לילדיה חינוך משובח ומפוקח ולהעניק זאת לכל ילד בכל גיל. כמובן שעצם העברת התחום לאחריות משרד החינוך אינו המענה, אלא צעד אדמיניסטרטיבי. אולם זה הצעד הראשון ותנאי הכרחי לרפורמה משמעותית בהתייחסות המדינה לגיל הרך וליצירת רצף פדגוגי מן הלידה ועד הגיוס.

אני כותב על כך כבר שנים. אני שמח להיווכח שתקווה חדשה מתחייבת לבצע את רפורמת הגיל הרך, אם תגיע לשלטון. גדעון סער היה שר החינוך. היכרותי אתו היא מן התקופה שכיהן בתפקיד זה. את יפעת שאשא ביטון, מס' 2 בתקווה חדשה ומי שעתידה להוביל את תחומי החברה והחינוך, הכרתי כשהייתה סגנית ראש עיריית קריית שמונה ומחזיקת תיק החינוך בעיר (ואני הייתי מנהל מרכז "יובלים", מרכז פלורליסטי לתרבות וזהות יהודית בגליל העליון, זרוע קהילתית של המכללה האקדמית תל-חי). שניהם מכירים היטב את הנושא ומחויבים אליו, וחזקה עליהם שיובילו את הרפורמה.

* פגוש את המנחה – דפנה ליאל החליפה במוצ"ש את רינה מצליח בהנחיית "פגוש את העיתונות". בניגוד למצליח הלחוצה והמלחיצה, התזזיתית, לעתים האלימה, ליאל הפגינה שלווה, ביטחון עצמי, רוגע. וראו זה פלא – השלווה שלה הקרינה גם על אורחיה. בניגוד לסגנונם כשהם מתראיינים אצל רינה מצליח, אצל דפנה ליאל הם לא התלהמו. בניגוד למצליח היא נתנה להם לדבר, ולכן לא נדרשה להתבכיין שמותר גם לה לשאול.

אני ממליץ להפוך אותה למנחה הקבועה של התכנית.

* הנינג'ה כהזדמנות לאי-שוויון – יגאל אלון אמר פעם ששוויון הזדמנויות הוא הזדמנות לאי שוויון. למה הוא התכוון? לכך ששוויון הזדמנויות פורמלי במציאות של פערים, הוא פיקציה. לילד להורים עשירים בסביון, שמעניקים לו חוגי העשרה, שיעורים פרטיים וכל מה שדרוש לו, ולילד בשכונת עוני שחי עם עוד שלושה אחים בחדרון, אין לו מחשב והוא צריך לסייע לפרנסת המשפחה כדי שיהיה לחם בבית – אין הזדמנות שווה. לכן יש לפעול לצמצום פערים ולסיוע והעדפה למוחלשים.

על פי אותו עיקרון נכון שהציג אלון, כך אני מתייחס גם לפתיחות של נינג'ה ישראל לנשים. כאשר אישה משתתפת בתחרות, לא כל שכן כאשר היא מצליחה ללחוץ על הבאזר ולעלות לחצי הגמר, התכנית חוגגת. המנחים מעלים על נס את הצלחתה כאישה ומביעים תקווה שרבות תלכנה אחריה. היא עצמה מספרת בהתרגשות שהיא רואה עצמה שליחה של נשים רבות ושהיא פורצת את תקרת הזכוכית ומהווה מופת לנערות, כאשר היא מוכיחה להן שאפשר.

הכל טוב ויפה, אבל לא נכון. לכאורה, יש כאן שוויון הזדמנויות לנשים, אך זו מראית עין של שוויון. ראוי וצריך לעודד ספורט נשים, אבל הדרך אינה בתחרות בלתי הוגנת עם גברים, ודווקא בענף ספורט הדורש כוח פיזי רב. בכל ענפי הספורט התחרותיים, החל בשחיה ואתלטיקה קלה ועד כדורגל וכדורסל, יש הפרדה בין המגדרים. וכך, נשים רבות זוכות למדליות זהב ולמדליות בכלל, והן המודל הראוי לנערות להאמין בעצמן ולעסוק בספורט.

מן הראוי שגם בנינג'ה תהיה תחרות נפרדת לנשים. לדעתי, המתקנים צריכים להיות מותאמים יותר כדי שרבות יותר תצלחנה. אך אפשר גם להקים מתקנים זהים, אולם בתחרות הוגנת בין נשים. וכך בכל שנה תהיה הנינג'ה הישראלית ונשים רבות תתחרינה על התואר. ולבטח, הרבה יותר נערות ונשים תשתתפנה בתחרות.

* עזרא נאווי – מת העבריין המורשע, האסיר המשוחרר ופעיל השמאל האנטי ישראלי הרדיקלי עזרא נאווי. הוא הורשע במעשה סדום בנער פלשתינאי בן 15, בשימוש בלתי חוקי בנשק בגידול סמים ועוד. היה ממייסדי הארגון האנטי ישראלי הקיצוני תעאיוש. בתכנית "עובדה" צולם מסגיר לידי הרשות הפלשתינאית אדם שמכר אדמה ליהודים, מתוך ידיעה שעל פי החוק הגזעני האנטישמי ברשות מי שמוכר אדמה ליהודי דינו מוות. הוא התרברב שכבר הסגיר שלושה אנשים כאלה בעבר. היה בן זוג של מחבל פלשתינאי, אסיר משוחרר.

על פי המסורת היהודית, אחרי מות קדושים אמור. לכן, אכתוב דברים טובים על נאווי. להלן כל הדברים הטובים שניתן לומר עליו:

.

* מגילת שיר השירים בהוויה הישראלית – מתוך הספר המהודר "מגילת שיר השירים – פירוש ישראלי חדש", מאת הפרופסורים אביגדור שנאן ויאיר זקוביץ', הוצאת "ידיעות ספרים": "המגילה הותירה את רושמה גם על החברה והתרבות הישראלית של מאה השנים האחרונות. דבר זה בא לביטוי בדרכים שונות ומגוונות. 'אין כמעט פסוק בשיר השירים שאינו מולחן או מופיע, בצורה זו או אחרת, ביצירה העברית' קבע ההיסטוריון וחוקר הזמר העברי אורי הייטנר (יליד 1963), כשהצביע על שורה ארוכה עד מאוד של משוררים ופזמונאים, מלחינים וזמרים, שיצרו ושרו בהשראת המגילה. ודי יהיה בדוגמאות בודדות כדי לאשש קביעה זו. לעתים מדובר בהלחנה של פסוק או פסוקים אחדים, כגון 'קול דודי הנה זה בא' ו'אל גינת אגוז ירדתי' (שרה לוי תנאי), 'ניצנים נראו בארץ' (נחום היימן), 'יונתי בחגווי הסלע' (דובי זלצר), 'הדודאים נתנו ריחם' (צבי שרף) או 'אנא הלך דודך' (גיל אלדמע), ופעמים רבות יותר נגלה בשירים שיבוץ משמעותי מדברי המגילה, כגון 'הנאווה בבנות / אנא האירי פנייך אליי' (אמיתי נאמן), 'פנה הגשם / חלף הלך לו / ענן רקיע / פנה חלף לו' (מתתיהו שלם), 'טס אחי ופניו להבה / ודגלו עליי אהבה' (נעמי שמר על טייסי חיל האוויר) וכן 'מים רבים רבים / לא יכבו את האהבה // אם אהבה היא אש / לא יכבו את האהבה' (חוה אלברשטיין) ועוד. בצד זה יש להזכיר את 'מדרש יונתי' – שיר מחאה של מאיר אריאל (1942-1999) על עוולות שהוא רואה בחברה הישראלית. הוא מצטט בו את הפסוק 'יונתי בחגווי הסלע', ובין השאר הוא מזהיר: 'אל תעוררו ואל תעירו, שנאה שלא תחפץ', וזאת כתגובה לדברי הרעיה במגילה: 'אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ' (ב,ז)… להלן נביא שימושים אחרים במגילה שבאו לידי ביטוי ביצירותיהם השיריות של ח"נ ביאליק, יעקב אורלנד, המשוררת רחל, יהודה עמיחי, יוסי גמזו ויורם טהרלב, ועוד רבים וטובים".

          * ביד הלשון

קבורת חמור – שאלה של קורא: מה מקור המושג "קבורת חמור" (מושג שבו השתמשתי לאחרונה במאמר)?

המקור הוא מספר ירמיהו, כב, יט: "קְבוּרַת חֲמוֹר יִקָּבֵר סָחוֹב וְהַשְׁלֵךְ מֵהָלְאָה לְשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם". משמעות הביטוי הוא קבורה משפילה, כפי שאנשים יקברו חמור.

"קבורת חמור" הוא גם שמו של רומן שכתב המשורר העברי פרץ סמולנסקין (1842-1885), ממשוררי תנועת ההשכלה ומראשי תנועת "חיבת ציון" ברוסיה.

* "חדשות בן עזר"

דרשה לפרשת שמות תשפ"א

קבלת שבת באורטל 8.1.21

אנו מתחילים לקרוא השבת את ספר "שמות", השני בחמשת חומשי תורה. ספר בראשית נפתח בבריאת העולם והתמקד במשפחת האבות. בספר שמות אנו קוראים על העבדות במצרים, על יציאת מצרים ועל מעמד הר סיני; על לידתו הפיזית והרוחנית של עם ישראל. הגיבור של ספר שמות ושל שלושת החומשים הבאים הוא משה.

בפרשת שמות אנו רואים כיצד מנהיג נולד. ההתגלות האלוהית למשה, ליד הסנה הבוער, שבה הוטלה עליו שליחותו הנבואית והמנהיגותית, הייתה בהיותו בן 80. ומה אנו יודעים על 80 שנותיו הראשונות? על לידתו ומשייתו מן היאור והעברתו לארמון פרעה, ועל שלושה אירועים בחייו. זה הכל. המסר של התורה, הוא ששלושת האירועים הללו הם אלה שצריכים לתת לנו את ההסבר, כיצד עוצבה דמותו של משה ובזכות מה הגיע למנהיגות.

היו אלו שלושה אירועים. הראשון – סיכול ממוקד של איש מצרי שהיכה איש עברי. השני, התערבות במקרה שבו שני עברים ניצים, כלומר באלימות בין עברים, כאשר ברור מיהו הרשע. השלישי, כאשר הוא הציל את בנות כהן מדין שבאו לשאוב מים וגורשו בידי רועים אלימים.

המשותף לכל המקרים, הוא תחושת הצדק, הרוח האקטיביסטית ואומץ הלב של משה. אין הוא יכול להישאר אדיש לעוול. כאשר הוא רואה עוול, הוא מבין שתפקידו להילחץ למען החלש. במקרה הראשון הוא נחלץ לעזרת אח מפני אויב. במקרה השני הוא נחלץ לעזרת אח מפני אחיו. ובמקרה השלישי הוא מתערב בעוול שכלל אינו קשור לבני עמו; פשוט עוול נגד בני אדם. ובכל המקרים האלה, הוא הבין שיש לו תפקיד, יש לו משימה – להתערב למען מי שנעשה לו עוול.

אף אחד לא מינה אותו להתערב. אף אחד לא הסמיך אותו. השאלה ששאל אותו העברי הרשע "מי שמך?" כלל אינה מעסיקה אותו. הוא שליח של תכונה פנימית עמוקה המפעמת בלבו – רדיפת צדק.

אלו התכונות שבעטיין ראה אלוהים במשה את האיש הראוי והמתאים להוציא את עם ישראל מעבדות לחירות, מגולה לגאולה, להנהיג ולחנך אותו ולעצב אותו כעם. המסר לנו, הקוראים, עם ישראל לדורותיו, הוא תביעה לרדיפת צדק, למאבק בעוול.

אחד משיאי הפרשה הוא ההתגלות למשה, שרעה את צאן יתרו, בסנה הבוער, סמוך להר חורב. הסמליות של סנה בוער ואיננו אוּכָּל, שממנו יוצאת בשורת הגאולה ובשורת מנהיגותו ונביאותו של משה, מלווה את התרבות היהודית והאנושית מאז, ותלווה אותה לתמיד.

הסנה הבוער מככב בשירם של יענקלה רוטבליט ושמוליק קראוס "רואים רחוק רואים שקוף".

השיר, השזור לכל אורכו רמזים וביטויים מקראיים, מדבר על חיפושי הדרך של האדם, על סערות נפשו, על משאת הנפש שלו. והוא מדבר על הניגוד הפנימי של האדם – מצד אחד, הוא מבקש שורש, עוגן באדמה, במציאות. בית, משפחה, קהילה, עבודה, נוחות. אבל מצד שני, נפשו סוערת, בוערת בו אש. בן אדם כסנה – האש בוערת בו, אך איננו אוכל. האש עולה מעלה, הוא – כסנה מול השמים, בניגוד לשאיפתו מטה, להכות שורש באדמה. ניגוד, או שמא השלמה? האדם רוצה להכות שורש באדמה, אך "בן אדם כעץ שתול על מים", הוא לא ממש נטוע, הוא לא ממש מכה שורש באדמה. ולכן הוא מבקש שורש.

אך איך יכה שורש, כאשר כוח אחר בתוכו בוער כאש וחותר לשמים? כאן הסמל הוא ההתגלות של האלוהים למשה. האש הבוערת באדם, היא השאיפה אל האלוהי, אל הבלתי מושג. בבית האחרון מתאר המשורר את האש שבערה בו, הוא סער כסופה. לא הייתה לו ברירה אלא לעזוב את חייו הרגילים, לצאת למסע חיפוש. בסופו של המסע, הוא מצא את התשובה. התשובה נמצאת אצלו בבית – האהבה, האהובה שהמתינה לו בשובו. הוא הבין שהיא נשארת אתו לתמיד, והוא יישאר אתה, עד בוא הדרך אל סופה. האם זהו סוֹפה של הסוּפה?

שירי תשיר את השיר המקסים הזה, בליווי אופיר.

צרור הערות 6.1.21

* כישלון – במצב הנוכחי, הטלת סגר מלא היא בלתי נמנעת. כאשר הידרדרנו ליותר מ-8,300 מאומתים ביום – ללא צעד דרסטי, נגיע בתום יומיים שלושה למספר חמש-ספרתי, בתי החולים יגיעו לאי-ספיקה; זהו אובדן שליטה על המגפה שמחייב צעדי חירום.

אין מנוס מסגר, אולם העובדה שהגענו למצב שבו אין מנוס מסגר, מעידה על כישלון מחפיר. בראש ובראשונה זהו כישלון של ראש הממשלה והממשלה בניהול הכושל של המגפה. וזהו גם כישלון שלנו, אזרחי ישראל, שנהגנו בקלות דעות ולא הקפדנו על שמירת ההנחיות והמגבלות של הקורונה.

יש לנו הרבה מה להתגאות במבצע החיסונים המוצלח, אך אין בכך כדי לכפר על הכישלון בהתמודדות עם המגפה.

* מגפת חוסר המנהיגות – מאז ראשית הקורונה אלוף (מיל') רוני נומה מקדיש את מלוא זמנו ומרצו למען הציבור החרדי, כדי לסייע לו להתמודד עם המגפה. בראיון השבוע הוא הסביר למה זה לא מצליח. כיוון שהחוק והתקנות אינם נאכפים במגזר, כפי שאנו יודעים ורואים. ולמה הם לא נאכפים? בשל הכוח הפוליטי של יהדות התורה. כלומר, האויב הגדול של הציבור הוא חרדי הוא חוסר המנהיגות של נציגיו הפוליטיים, שמתוך פופוליזם זול פוגעים במאבק בקורונה, כדי להציג את עצמם במגזר כמי שמגִנים עליהם כנגד התקנות; כאילו האיום אינו המגפה אלא המגבלות. וראש הממשלה, הנושא באחריות העליונה להתמודדות עם המגפה, שבוי בידי אותם עסקנים פופוליסטיים ולא פועל לאכיפה, ממסמס וממזמז את הקנסות ופוגע קודם כל בציבור החרדי אך למעשה במדינה כולה. שיקולים פוליטיים של נתניהו פוגעים בעליל בציבור.

אילו הייתה לציבור החרדי מנהיגות אמת, וכאן איני מדבר על ההנהגה הפוליטית אלא קודם כל על ההנהגה הרבנית, הציבור החרדי הממושמע יכול היה להיות המקפיד ביותר והפחות נפגע.

ואתנחתא קומית – סגן השר פורוש אמר בתגובה לדבריו של נומה משהו על אכיפה בררנית נגד החרדים.

* המשתין המיליון – "ישראלסקה פרימיטיבסקה ברברסקה, אנו באתם ארצה לתפוס את הבנות בה". ציטוט זה של פולי מהגשש הוא מהמערכון "העולה המיליון מרוסיה". השדר נשלח לראיין את העולה המיליון מרוסיה, שהסביר שהוא דורש וילה ב"ארלוזורובה פינתובה דיזנגובה". המתורגמן היה עובד הניקיון המרוקאי, שהסביר למראיין: "אתם שואלים אותן שאלות והם עונים אותן תשובות". בסוף התברר שהעולה המיליון מרוסיה הוא עצמו מרוקאי מקריית שמונה, שעשה סיבוב דרך וינה, התחתן עם רוסיה וגו'.

ובסרט "חייך אכלת אותה" של יהודה בארקן הייתה המתיחה של מושיק טימור על המשתין המיליון במשתנה הציבורית.

כל כך מזכיר את הגרוטסקה על המחוסן המיליון שנתניהו הצטלם אתו באום אל-פאחם, ובסוף הסתבר שזה עבריין, אסיר משוחרר…

* נעים בהמוניהם להצביע לביבי – נתניהו יצא לאחרונה בשתי יוזמות פוליטיות הנוגעות למגזר הערבי. האחת – קריאה לערביי ישראל לתמוך בליכוד בבחירות. השניה, הרומן הלוהט עם האחים המוסלמים (רע"ם).

אני רואה הבדל משמעותי בין שתי היוזמות. קריאה של מנהיג מפלגה ישראלית לאזרחי ישראל הערבים להצביע למפלגתו ראויה ומוצדקת. כך צריכות לעשות כל המפלגות. הרומן עם האחים המוסלמים, לעומת זאת, הוא בלתי לגיטימי, כי זו מפלגה אנטי ישראלית השוללת את עצם קיומה של מדינה יהודית. לא בכדי, היא הצביעה נגד הסכמי השלום, כי היא מתנגדת לשלום עם המדינה שהיא שוללת את קיומה. קואליציה שתתבסס על עסקה רקובה של אתנן לאחים המוסלמים תמורת תמיכתם בחוק מגה-שחיתות הצרפתי תהיה קואליציה בלתי לגיטימית.

* חרפה לאומית – קצין בדואי, אחיינו של עמוס ירקוני, נשלח כנציג משרד הביטחון להלוויה של חייל יהודי וגורש מבית הקברות. זו חרפה לאומית. מי שסילק אותו הוא התגלמות הישראלי המכוער.

* בושה למדינת ישראל – ביום שבו מונה אמיר אוחנה לשר בממשלה, כתבתי: "תקרת הזכוכית נפרצה. בלי קשר להתאמתו או אי התאמתו של אמיר אוחנה לתפקיד שר המשפטים – עצם מינויו של הומו מוצהר לשר בממשלת ישראל, הוא תקדים ראוי לשבח. זהו ביטוי לשוויון ערך האדם; תקדים של פריצת תקרת זכוכית.

ברכות! אני מקווה שהוא יוכיח את עצמו בתפקידו".

למרבה הצער הוא הוכיח את עצמו כשר הגרוע ביותר בכל ממשלות ישראל. תחילה, כסוס טרויאני במשרד המשפטים, שנכנס למשרד כדי למוטט מבפנים את מערכת המשפט למען האינטרס הפרטי של שולחו. ועתה כמי שאמור להיות השר לביטחון פנים, ששעה ששוטרי משטרת ישראל כבר למעלה משבוע מותקפים בידי פורעים חוליגנים, שמכים אותם, פוצעים אותם, מפצחים את ראשיהם בסלעים, הוא לא מצא מילה אחת כדי להוקיע את פראי האדם וחצי מילה של עידוד לשוטרים. כל מה שהיה לו לעשות הוא ביקור מתוקשר אצל משפחת סנדק.

בושה למדינת ישראל שאיש כזה חבר בממשלתה.

* אלמלא מוראה של מלכות – שלוש ניידות משטרה הוצתו בלילה שבין שבת לראשון בצפת, חצור הגלילית ויסוד המעלה.

המשטרה חוקרת שני כיוונים. האחד, "תג מחיר" של ארגוני פשיעה בטובא זנגריה בעקבות מעצרם של כמה מראשי כנופיות הפרוטקשן במקום. השני, "תג מחיר" של כנופיות ימין רדיקלי במסגרת מלחמתם במשטרת ישראל בעקבות מות סנדק.

משטרת ישראל הפכה לשק החבטות של החברה הישראלית, החל מראש הממשלה ("תפירת תיקים"), דרך הבלפוריאדה ("משטרה אלימה, אכיפה בררנית"), קיצוני החרדים ("השוטרים נאצים") ועד הימין הרדיקלי ("השוטרים רוצחים").

אלמלא מוראה של מלכות איש את אחיו חיים בלעו.

* מפכ"ל קבוע עכשיו – אחרי למעלה משנתיים שאין מפכ"ל קבוע למשטרה, הממשלה אישרה את מינויו של ניצב קובי שבתאי רק לממלא מקום המפכ"ל. הסיבה לכך היא שראש הממשלה תוקע את המדינה ומסרב לכנס ישיבת ממשלה לאישור 60 מינויים הכוללים 35 שגרירים, ראש רשות שנייה, פרקליט מדינה ועוד. המינויים האלה תקועים מסיבות פוליטיות צרות. במחאה, שרי כחול לבן לא אפשרו מינוי קבוע למפכ"ל ונציבת שב"ס, אלא אם כל המינויים יבואו כחבילה.

עקרונית, שרי כחול לבן צודקים, אך במצב שנוצר הם עשו טעות. הצעד שלהם לא הוביל לכך שנתניהו ינהג באופן סביר, יעשה את המובן מאליו, ויביא לאישור כל המינויים שהוא תקע מטעמים לא ענייניים, אלא שבנוסף לכל התקיעות, גם שני המינויים החשובים הללו תקועים, וזאת אחרי שבג"ץ הורה למנות אותם.

ביטחון הפנים בישראל מעורער. משטרת ישראל הפכה לשק חבטות של כל הזירה הפוליטית ובראשה נתניהו. לכל המטלות הרבות של משטרת ישראל נוספו המטלות של אכיפת תקנות הקורונה והתמודדות עם מחאה חסרת תקדים של הפגנות שבועיות בכל רחבי הארץ למעלה מחצי שנה, חלקן אלימות ופורעות סדר וכן אלימות קשה נגד המפגינים. ובשבוע וחצי האחרונים – פרעות של חוליגנים מהימין הרדיקלי. ובנוסף לכך, במקום שר לביטחון פנים יושבת קריקטורה.

במצב הזה, מינוי מפכ"ל קבוע למשטרת ישראל הוא הכרחי. כאשר אמיר אוחנה הוא השר לביטחון פנים – מפכ"ל מוחלש הוא נזק חמור. לכן, על בני גנץ ושרי כחול לבן לחזור בהם מהלינקג' בין מינוי המפכ"ל לשאר המינויים ולאפשר לממשלה מינוי קבוע.

* מהפך בביטחון הפנים – הטרור החקלאי נמשך במלוא עוזו ומתעצם. זהו שילוב הדוק של פשיעה פלילית וטרור לאומני. מדינת ישראל צריכה להחליט שהיא נלחמת בטרור החקלאי. ברגע שתחליט – זה יהיה מהפך מחשבתי דרמטי, וניתן למצוא את המשאבים והתכניות להצלחה. סוגיית ביטחון הפנים ובעיקר ביטחון ההתיישבות והמגזר החקלאי, דורשת מהפך של 180 מעלות. אין מצב שמהפך כזה יקרה כל עוד ראש הממשלה ב-12 השנים האחרונות, שאחראי על המחדל, יישאר בתפקידו.

* הפרדת כוחות – מזה שנים רבות אני קורא לפיצול תפקיד התובע הכללי מתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. זאת, משלוש סיבות. האחת היא העומס הרב והבלתי סביר בריכוז התפקידים בידי אדם אחד. השניה היא מניעת עוצמת יתר בידיו של אדם אחד. השלישית היא החשובה ביותר – הקושי הנפשי הנדרש מאדם שגם מייעץ לממשלה וגם צריך להכריע בתיקים של ראש הממשלה ושרים, שעמם הוא עובד.

שמחתי לשמוע שגדעון סער, תומך ברעיון הזה ויוביל רפורמה כזו אם ייבחר לראשות הממשלה.

אגב, אני לא בטוח שכל אלה שתומכים בהפרדה הזאת יהיו מרוצים מתוצאותיה. הפער בין המלצות הפרקליטות לכתבי האישום בפרשיות נתניהו ועוד יותר מכך בפרשיות שרון מעיד על הקושי של התובע הראשי שהוא גם היועץ המשפטי לקבל החלטות חדות ונחרצות בתיקים של ראשי ממשלה ושרים.

* למה לא תפרו להם תיקים – כשדניאל פרידמן היה שר המשפטים הוא הציע רפורמות משמעותיות במערכת המשפט והיה במחלוקת עם ראשיה לכל אורך תקופת כהונתו. כך גם איילת שקד. וראו זה פלא – מעולם איש מהם לא זומן אפילו לבדיקה טרם חקירה בנושא כלשהו. איך זה? הרי לפי התאוריה המעוותת של הקונספירטורים, היו אמורים לתפור להם תיקים. למה לא תפרו? מה קרה?

הקונספירציה הזאת מופרכת לחלוטין. ואם שעה שממשלת ישראל קיימה ישיבה בה שלחה את חיילי צה"ל למלחמת לבנון השניה, חיים רמון היה גובר על ייצרו ולא מתנשק עם חיילת צעירה מבנותיו, גם הוא לא היה מוזמן לאף חקירה. מסע הנקם שלו נגד מערכת המשפט (למרות שיצא בזול) מעיד רק על עצמו.

* הכל שפיט? – רון וייס מבקר אותי על שאני מייחס לאהרון ברק את הביטוי "הכל שפיט", שאותו הוא לא אמר. ראשית, לא אני מייחס לו את הביטוי – הייחוס הזה לברק מקובל הן על תומכי האקטיביזם השיפוטי והן על מתנגדיו. ואם הוא לא השתמש בדיוק בצמד המילים הזה, אין ספק שהוא הנחיל את הלך הרוח שמילים אלו מבטאות. אין ספק שהוא אמר "מלוא כל הארץ משפט". אין ספק שהוא אמר ש"גם השאלה אם להסתער מימין או משמאל היא שפיטה". ובאחד מפסקי הדין שלו הוא כתב: "נקודת המוצא העיונית לבחינתה של השפיטות (או אי השפיטות) הנורמטיבית היא התפיסה, כי המשפט הוא מערכת של איסורים והיתרים. כל פעולה היא מותרת או אסורה בעולם המשפט. אין פעולה, שהמשפט לא חל עליה. כל פעולה נתפסת בעולם המשפט … אין 'חלל משפטי', שבו פעולות מתבצעות בלי שהמשפט נוקט כלפיהן כל עמדה. המשפט משתרע על כל הפעולות. לעיתים הוא אוסר, לעיתים הוא מתיר, תוך שהוא יוצר לעיתים הנחה של היתר ('הכל מותר לפרט, אלא אם כן נאסר') או של איסור ('הכל אסור לשלטון אלא אם כן הותר'). אף במקום שבו קיימת 'לאקונה' במשפט, קובע המשפט דרכים למילויה של הלאקונה. על-פי גישה זו לא ייתכן כלל מצב, שבו אין נורמה משפטית החלה על פעולה".

את הגישה הזאת ראוי לקעקע. לא, לא הכל שפיט. וסוגיות של אמונות ודעות אינן סוגיות שבית המשפט צריך לעסוק בהן, אלא להשאיר אותן לשיח הציבורי, הפוליטי והתקשורתי ולהכרעה מדינית. ומן הראוי שבית המשפט לא יתערב בענייני חקיקה, אלא אם כן יש בה פגיעה בעליל בזכויות האדם. כל עוד אין פגיעה מפורשת בזכויות, אין זה מתפקידו של בית המשפט לקבוע אם חוק זה או אחר הוא צודק וראוי.

* קדימון – אני מקווה מאוד שהסכם העודפים בין תקווה חדשה וימינה הוא קדימון להסכם הקואליציוני אחרי הבחירות.

* בלתי מוסרי בעליל – איתמר בן גביר העלה סרטון בו יצא נגד רפי פרץ, שהודיע על פרישתו מהחיים הפוליטיים, וטען שתחילת ההידרדרות שלו הייתה הפרת ההסכם עם עוצמה כהניסטית.

לדעתי, תחילת ההידרדרות שלו הייתה ההסכם עם הכהניסטים. אני נגד הפרת הסכמים, אבל כפי שיש פקודה בלתי חוקית בעליל שחובה להפר אותה ואסור לבצע אותה, כך גם חובה להפר הסכמים בלתי מוסריים בעליל, כמו ההסכם למכירת נשמתה של הציונות הדתית לשטן הכהניסטי. אבל מי שביצע את המכירה לא היה צריך רק להפר את ההסכם, אלא להתפטר בתפקידו ולפרוש מן החיים הפוליטיים. אין הוא ראוי להנהגה ציבורית. ההסכם עם הכהניסטים לא יכופר ולא ייסלח. הרב פרץ אפילו התנצל בפומבי בפני בן-גביר על הפרת ההסכם. אז לקח מעט זמן, והוא הודיע על פרישתו.

* קבורת חמור – כאשר מרב מיכאלי הייתה פובליציסטית ב"הארץ", היא הייתה חלק מן הזרם שאותו נהגתי לכנות "דבוקת שוקן". היא הייתה ממוקמת אי שם בין אורי משגב לגדעון לוי ופוליטית – בין מרצ לחד"ש. עמדותיה היו פוסט-ציוניות בעליל.

כשהחליטה להיכנס לחיים הפוליטיים ולהצטרף דווקא למפלגת העבודה, החיבור בינה לבין מפלגה זו נראה לי הזוי לחלוטין. מה לה ולמורשת המפוארת של תנועת העבודה הציונית, המגשימה, בונת הארץ, מיישבת הגבולות, מייסדת המדינה? מה לה ולציונות המעשית, הקונסטרוקטיבית, של תנועת העבודה. מה לה, שבשידור בגל"צ ב-2010 אמרה: "אני חושבת שנשים לא צריכות לשלוח את ילדיהן לצבא" ולאתוס הביטחוניסטי של תנועת העבודה? לא שמפלגת העבודה של שנות האלפיים היא אותה תנועת העבודה, אבל יש בה בהחלט שרידים של הדי.אן.איי. הזה. יש אי אלו גִצים שרוח נכונה עשויה להצית מתוכם את שלהבת התנועה. אבל מרב מיכאלי?!

לא רק אני תהיתי על בחירתה המוזרה. גם יו"ר מפלגת העבודה באותם ימים שלי יחימוביץ' תהתה, מאותן סיבות בדיוק. שלי ניסתה כל דרך תקנונית וחוקית כדי לחסום אותה, אך כשלה.

השבוע הודיעה מרב מיכאלי שהיא מתמודדת על תפקיד יו"ר מפלגת העבודה. יהיה זה אך סמלי אם היא תהיה חתומה על קבורת החמור של מפלגה, שהדבר היחיד שעוד צפוי לה הוא עבר מפואר.

* האוטו-אנטישמי נגד רוב יהודי – גדעון לוי מתגולל בחולדאי על כך שבנאום הצגת מפלגתו החדשה הוא אמר: "רוב יהודי ברור… זה אנחנו". כי זאת כמובן "גזענות". הגדרה עצמית לעם היהודי במולדתו עם רוב יהודי ברור, היא "גזענות". לא. גזענות היא המחשבה שכל עם בעולם זכאי להגדרה עצמית במדינה לאומית במולדתו זולת העם היהודי. זו גזענות ואנטישמיות. אילו גדעון לוי היה קוסמופוליטי, החושב שאין מקום לעמים ולמדינות לאום, הוא לפחות היה עקבי. אך הוא אינו שולל את הלאומית בכלל, אלא רק את הלאומיות היהודית. זו גישה גזענית ואנטישמית. והזן הנחות ביותר של אנטישמיות היא אוטו-אנטישמיות. אנטישמיות של יהודים.

"התת־אלוף שבו יצא החוצה, הטייס והקיבוצניק מחולדה הרימו ראש, ועמם הלאומנות הישראלית המכוערת, החוצה מחנות". הנה, אלה הדברים שמעוררים סלידה בתועמלן האנטי ישראלי הזה. תת-אלוף. טייס ("הרעים לטיס"). קיבוצניק (כי התנועה הקיבוצית היא מיטב הגשמת הציונות ואין דבר שהוא מתעב יותר מציונות). כל אלה הם "לאומנות מכוערת", כי רצון לרוב יהודי במדינה יהודית הוא "לאומנות" והוא "מכוער". והכמיהה לרוב יהודי היא "כמיהה נואלת".

"מה רע בישראלים שאינם יהודים?" שום דבר לא רע בהם. הם אזרחים לכל דבר הנהנים מכל זכויות הפרט. אבל העם היהודי זכאי למדינה יהודית ולשם כך לרוב יהודי.

וכך הוא מטפטף את הרעל: "מהי מדינה יהודית? כמו הרפובליקה האסלאמית של איראן או של פקיסטאן? זולתן וזולת ישראל אין עוד מדינות המגדירות את עצמן על פי דתן, או על פי הלאום של תושביהן. אין דבר כזה, מדינה יהודית. יש רק מדינה דמוקרטית — או שלא".

צרפת מגדירה את עצמה על פי הלאום הצרפתי של תושביה. בריטניה – על פי הלאום הבריטי. גרמניה – על פי הלאום הגרמני. רוסיה – על פי הלאום הרוסי. עשרים מדינות ערביות – על פי הלאום הערבי. רק ללאום היהודי אין זכות, על פי משנתו של האוטו-אנטישמי הזה, למדינת לאום משלו. "קריאה לרוב יהודי היא קריאה של לאומנים אפלים" הוא סונט בחולדאי.

לוי רוצה להסתפק ב"ישראליות". מהי ישראליות? הישראליות נובעת מהשם שהמדינה היהודית החליטה לקרוא לעצמה. "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". עצרת האו"ם החליטה על הקמת מדינה יהודית. המדינה היהודית שקמה החליטה להיקרא ישראל. היא יכלה באותה מידה להיקרא יהודה. מהי מדינת ישראל? מדינתו של עם ישראל. מיהו עם ישראל? העם היהודי.

ומה עם אזרחי ישראל שאינם יהודים? הם מיעוט במדינת הלאום היהודית, כפי שיש מיעוטים בכל מדינות הלאום.

* מקארתיזם במרעו – רוגל אלפר הוא חובב חרמות ותיק. הוא תומך עקבי ונלהב ב-BDS ובחרמות על מדינת ישראל. בתוך ישראל הוא מסית בעקביות להחרמת כל תוצרת שיוצרה מעבר למה שהיה פעם "הקו הירוק", הזכור לרע. לפני כארבע שנים הוא פרסם פשקוויל הסתה לחרם על שוקולד "השחר". למה? הרי הוא אינו מיוצר בשתכים אקבושים, רחמנא

לצלן. ובכל זאת, רוגל אלפר פרסם אז ב"הארץ" פשקוויל נאצה חריף נגד החברה

וקריאה להחרים אותה, כיוון שהחברה תורמת מדי שנה כמה שקלים להתנחלויות (ולכן זהו

"ממרח גזעני ופשיסטי").

אמש הוא העלה פשקוויל שבו הסית להחרמת מוצרי ניקיון של חברת "טאץ'", כיוון שבפרסומת שלהם מופיע אלירז שדה, שבעבר הופיע כפרזנטור של נתניהו. כך נראה המקארתיזם במרעו. מבחינת רוגל אלפר, כל עובדי חברת "טאץ'" צריכים לאבד את מטה לחמם כעונש על כך שהחברה צילמה פרסומת שבה מופיע אדם המזוהה עם נתניהו.

* טקס משותף – מחר, 7 בינואר, יחול יום השאהיד הפלשתינאי. אני מציע לחובבי הז'אנר של הטקס המשותף לחללי צה"ל ולמחבלים, להעתיק אותו ל-7.1 ולא לחלל את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל בריטואל הפרובוקטיבי הפרוורטי.

* בוער ואיננו אוכל – לפרשת "שמות". נכתב במתקפת הטרור המכונה בכיבוסית בשם החיבה "אינתיפאדה השניה", ערב פרשת "שמות" תשס"א, ינואר 2001:

וכאשר יבעירו אותו

כן ישגה וכן יפרח.

וכך, כאשר יידו עליו אבנים.

וכך, כאשר יירו עליו בדרך.

וכך, כאשר ינעצו בו סכינים –

כי הוא האמת. כי הוא הצדק.

וכי אין לו ברירה אחרת.

ואם האש כילתה כמה אשליות בדרך

… גם זו לטובה.

* דרך ארץ – בימים אלה אנחנו מפנים את הבית של אבא שלי ז"ל ומסדרים את עזבונו. להפתעתי מצאתי שלוש חבילות ועליהן כתוב: דרך ארץ.

כידוע, אני פעיל במפלגת דרך ארץ. ותמהתי – שמא אבא שלי היה פעיל בדרך ארץ עשרות שנים לפני שהיא קמה? שמא הוא חזה את הנולד?

ומה הייתה תכולתן של החבילות? במשך שנים רבות, בעיתון "במחנה" היה מדור בן ארבעה עמודים שעסק בידיעת הארץ ונקרא "דרך ארץ". אבא שלי, שהיה חובב טבע וידיעת הארץ ואוהב ארץ ישראל, שמר את גיליונות המדור הזה במשך עשרות שנים.

את האוסף הנכבד והמרגש הזה הענקתי לחברי גיא קופליק, איש ידיעת הארץ, מדריך טיולים ותיק ומורה לטבע ומדעים, העזריה אלון של אורטל.

          * ביד הלשון

קִיהָיוֹן – כ"א בטבת, יום הולדתו של אליעזר בן יהודה, הוא יום השפה העברית. לקראת מועד זה, התפרסמה ב"ישראל היום" כתבה על האקדמיה ללשון עברית ורואיינו אחדים מראשיה.

תמר גדיש, ראש המזכירות המדעית של המכון (בכתבה כתבו "ראשת", אך את דעתי על התקלה הלשונית הזאת, שהאקדמיה אשמה בה, ביטאתי כבר פעמים רבות בעבר), סיפרה בראיון שהאקדמיה אינה נוהגת לחדש מילים במקום מילים או צירופים עבריים קיימים, אבל יש מקרים חריגים ונדירים שהיא עושה כן.

היא נתנה שתי דוגמאות, שאחת ריגשה אותי מאוד. "החלפנו את המילה העברית לדמנציה – 'שיטיון' – למילה היותר סימפטית 'קיהיון'. פנו אלינו אנשים בתחילת המחלה, או ילדיהם, וטענו בצדק שהחיבור ל'שטות' לא מכבד ולא נעים, אז שינינו".

אבא שלי סבל מהמחלה בעשור האחרון לחייו; מחלה שהלכה והידרדרה. בדרך כלל אני משתדל להשתמש במונחים עבריים, אבל במקרה הזה לא הייתי מסוגל להעלות על דל שפתיי את המילה שיטיון בהקשר של אבא שלי. אבא שלי היה אדם חכם מאוד, וגם כאשר דומה היה שמוחו הולך ומתקהה מיום ליום, לא יכולתי לדבר עליו במושגים של שוטה. וגם בשנות המחלה, ברגעים של פיכחון, באה לידי ביטוי חוכמתו.

בכתבה ב"ישראל היום" נתקלתי לראשונה במונח החדש, וממש שמחתי.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 3.1.21

* תל-אביב זה אני – אני בעד הגבלת קדנציות של ראש ממשלה. שלטון ממושך הופך לשלטון מסואב. מי ששולט זמן רב מדי, מתחיל להאמין שבאמת "המדינה זה אני". ע"ע נתניהו.

זה נכון גם בשלטון המקומי. גם בו יש צורך בהגבלת קדנציות, בדיוק מאותה סיבה. ע"ע חולדאי.

ביוני 2019 פרסמתי רשומה שכותרתה "תל-אביב זה אני": ראש העיר ת"א רון חולדאי, החליט שלא לחלק לבוגרי י"ב את ספרו של הרצל "אלטנוילנד", כפי שהיה מקובל עד כה, אלא את ספרו של עמוס עוז "שלום לקנאים". "אלטנוילנד", הרומן האוטופיסטי של חוזה המדינה, הוא ספר יסוד של הציונות. יש בו ערכים של חברת מופת, צדק חברתי, שוויון אזרחי. וכל זרם בציונות יכול להתחבר לחלקים מתוכו.

"שלום לקנאים" הוא ספר פוליטי, שמייצג את השקפתו הפוליטית של רון חולדאי. אין זאת הפעם הראשונה, שחולדאי מרשה לעצמו, כראש עיר, לנהוג בגישת "תל-אביב זה אני", ומכאן שהשקפתו הפוליטית היא "העמדה של תל-אביב".

בספרו "שלום לקנאים" עמוס עוז ניגש לציבור הישראלי עם הצעה לשיח אמתי, פתוח ומכבד, אלטרנטיבה לקנאות ולהקצנה. אך בפועל הוא הציע שיח חד צדדי; הוא ביקש להקשיב לו, אך לא גילה נכונות לקשב אמתי לעמדות שונות משלו.

ואולי דווקא מסיבה זאת הספר כל כך מצא חן בעיני חולדאי.

כדאי לזכור, שהעיר תל-אביב נושאת את שמו העברי של הספר "אלטנוילנד". התרגום העברי של סוקולוב לספר היה "תל-אביב".

* סר טעם – דברים שכתבתי על חולדאי באוגוסט האחרון: "הארת חזית עיריית תל-אביב בדגל לבנון, היא מפגן של טעם רע, חנופה, נמיכות קומה ופופוליזם. כן, עלינו לסייע גם לאויבים, אבל הם אויבים. והדגל שלהם הוא דגל של מלחמה בישראל". 

חולדאי אינו כוס התה שלי. עמדותיו אינן עמדותיי. אבל הוא פרטנר רצוי, בעיניי, בממשלת אחדות לאומית בראשות גדעון סער בעוד שלושה חודשים. ממשלה שיהיה בה ייצוג לקשת דעות רחבה, מבנט עד חולדאי.

וגם הליכוד יוכל להצטרף, בכפוף להלכת דרעי-פנחסי.

* עניבה אדומה – האם העניבה האדומה של חולדאי, בהכרזה על המפלגה החדשה, היא קריצה לאוהדי הפועל, שלא סלחו לו על אוסישקין?

* בניגוד לערכי הממלכתיות – איני מצטער על החלטתו של גבי אשכנזי לפרוש מן החיים הפוליטיים, כפי שלא שמחתי על הצטרפותו אליהם. עוד כשהייתי פעיל בתל"ם, ובוגי יעלון עסק ביצירת החיבורים שהובילו בסופו של דבר להקמת כחול לבן, הבעתי באוזניו את דעתי שלא ראוי לחבור עם אשכנזי בשל פרשיות אשכנזי/הרפז למיניהן. נכון, לא נמצאו ראיות לחשדות פליליים נגדו, אך לבטח האופן בו התייחס כרמטכ"ל לדרג המדיני, אהוד ברק (שגם הוא מצדו לא היה טלית שכולה תכלת, בלשון המעטה), מנוגדת בתכלית לערכי הממלכתיות, שעליהם אנו מבססים את המפלגה. הצטערתי כאשר הוא הצטרף. את דעתי בנדון הבעתי גם בפומבי.

בעקבות פרשת "שמן", כתבתי בינואר 2020: "שופטי המחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי בת"א אישרו הסדר פשרה בתביעה הייצוגית שהוגשה נגד הרמטכ"ל לשעבר ויו"ר חברת 'שמן נפט וגז' לשעבר גבי אשכנזי ומנכ"ל החברה לשעבר, יוסי לוי. במסגרת ההסדר, נקבע בפסק הדין, ישלמו החברה והנתבעים סכום של 4.5 מיליון שקל. בתשלום תישא חברת הביטוח של 'שמן'. בתביעה נטען ששמן פעלה בהטעיה ובמרמה, עת פרסמה הודעות אשר יצרו אמון אצל המשקיעים כי נמצא בקידוח של החברה נפט ברמה גבוהה.

על גבי אשכנזי לפרוש מן החיים הפוליטיים ולהוציא את עצמו מרשימת כחול לבן לבחירות. ניתן לומר שאדם מעד ומשלם על כך, וניתן להסתפק בכך. נכון, אין המדובר כאן בהרשעה פלילית ובוודאי שאין כאן קלון, אך בימים של מלחמה על נפשה של מדינת ישראל כמדינת חוק, המפלגה שמובילה את המאבק נגד השחיתות השלטונית והרס מדינת החוק, חייבת להחמיר עם עצמה בדרישה ממנהיגיה לדוגמה אישית. הדבר נכון במיוחד במקרה של אשכנזי, כיוון שעוד כרמטכ"ל הוא נהג בחוסר ממלכתיות קיצוני. נכון שבסופו של דבר לא הוגש נגדו כתב אישום, אך לא כל מה שאינו פלילי כשר, ומבחינה ציבורית, התנהלותו כרמטכ"ל חמורה לא פחות מעבירה פלילית, ומטילה צל כבד על דפוסי הנהגתו.

מלכתחילה סברתי שמקומו של אשכנזי אינו צריך להיות בכחול לבן, וכעת – ביתר שאת".

האמת היא, שבפועל דווקא הוא, מבין ארבעת חברי "הקוקפיט", ייצג את עמדותיי בנושא ממשלת האחדות; הן אחרי הסיבוב השני, בעקבות מתווה הנשיא והן לאחר הסיבוב השלישי. אך עמדתי העקרונית נותרה בעינה, ולכן איני מיצר על פרישתו.

* השגיאה הגדולה של גנץ – מקובל לטעון ששגיאתו הגדולה של גנץ, שהובילה אותו למצבו הנוכחי, הייתה הקמת ממשלת האחדות עם נתניהו. היה עליו לדעת מי הפרטנר, שאי אפשר לסמוך – לא על מילה שלו, לא על חתימת ידו וגם לא על חקיקה המעגנת את ההסכמות, ואם למרות זאת הקים אתו ממשלה, הוא אשם בתוצאות, כי יותר משעכברא גנב – חורא גנב.

איני מסכים עם הטענה. במצב המדינה באותה עת ולנוכח החלופות, הוא עשה את המעשה הפטריוטי הנכון. הוא לקח סיכון של צל"ש או טר"ש, כאשר מי שקובע אם יהיה זה צל"ש או טר"ש הוא דווקא הפרטנר. הוא נעקץ – ומשלם את המחיר. אולי לא היה זה המעשה הפוליטי הנבון, אך עצם הניסיון היה המעשה הפטריוטי הראוי.

טענה נוספת היא נגד רפיסותו מול התנהלותו הבריונית של נתניהו; על כך שאִפְשֵׁר לו לאורך חודשים ארוכים לדרוס אותו, להדיר ולמדר אותו ולרמוס את ההסכם הקואליציוני. זה נכון, אבל הרי גנץ נכנס לפוליטיקה כדי להציג אלטרנטיבה של ממלכתיות. הקמת ממשלה-בתוך-ממשלה, מנוגדת לכל ישותו. צחוק הגורל, הוא שלמרות הנאמנות הממלכתית שלו, שנענתה בכפיות טובה, זה שעקץ אותו מאשים אותו ב… ממשלה בתוך ממשלה. ויש אפילו שוטים שמאמינים לכך (או לפחות מדקלמים את דף המסרים).

בעיניי, שגיאתו הגדולה של גנץ הייתה שלא פעל על פי המיית לבו אלא נכנע ללפיד ויעלון, וכחול לבן לא קיבלה את מתווה הנשיא, מתווה הנבצרות, אחרי הסיבוב השני. במתווה הזה ובהצעות הליכוד לאחר מכן, לא היה פתח-יציאה בדמות התקציב, ובתוך תקופה קצרה (בין 3-5 חודשים) נתניהו היה מפנה את המקום וגנץ כבר היה ראש הממשלה חצי שנה ואולי אף 9 חודשים.

נכון, נתניהו הוא נתניהו וגם את ההסכם הזה הוא יכול היה להפר. אך זה היה הרבה יותר קשה, ובכל מקרה, אילו גנב את הרוטציה, היינו כבר אחרי סיבוב רביעי שהיה נסוב על גניבת הרוטציה.

* השותף הנאמן ביותר – להערכתי, סיכוייו של נתניהו להקים את הממשלה הבאה קלושים. הסיבה לכך היא שאיני רואה מי יאמינו לו ויסכימו להקים אתו קואליציה. אבל אם הוא יצליח להקים קואליציה, בדבר אחד אני משוכנע – שותף נאמן כמו גנץ לא יהיה לו. גם הוא יבין כמה הוא טעה כשעקץ אותו.

* התרברבות בהרג – ב"7 ימים" התפרסם ראיון עם בני גנץ. אני מעריך מאוד את גנץ ומסכים עם מרבית דבריו, בוודאי בכל הנוגע לעלייתה ונפילתה של ממשלת האחדות.

דבר אחד איני סובל בסגנונו, וזו לא הפעם הראשונה – התהדרותו בהרג אויבים.

– בני גנץ, אומרים שאתה בן אדם טוב מדי, לא פוליטיקאי, לא קילר.

– אפרופו קילר – בואו, על עשרות קברים בלבנון רשום השם שלי.

– יכול להיות שיש שם בחוץ עוד שלדים לגביך, עוד הקלטות, עוד סיפורים?

– השלדים היחידים שהשארתי הם כאלו של אויבים.

לְמה זה טוב? מה נותנת ההתרברבות הזאת?

אנו נלחמים על קיומנו ועל שלומם וביטחונם של אזרחי ישראל. זו מלחמת אין ברירה. המלחמה היא רע הכרחי. הכרחי – אך רע. במלחמה חיילים שלנו נהרגים והורגים. זאת המציאות המרה. אבל הרג האויב אינו נושא שיש להתרברב בו.

גולדה מאיר אמרה פעם: "לעולם לא אסלח לערבים על שאילצו את ילדינו ללמוד להרוג אותם". אז נכון, לעגו לה על המשפט הזה, והיוסי שרידים כינו אותה "צדקנית". אני מבכר לאין ערוך את האמירה של גולדה על הרהב של גנץ.

* ציוץ דמגוגי – בעקבות אמירתו של נתניהו שהוא רוצה תמיכה בו של הערבים בבחירות, צייץ עופר שלח באזכור "הערבים נעים בהמוניהם" והזכיר שהוא ניהל מו"מ עם המשותפת בשעה ש"הקוקפיט" סיפרו שזאת רק "הצבעה אחת וזהו". והוא קינח באמירה: "יש מי שמסית ואח"כ מתחנף, יש מי שמפחד, יש מי שיש לו ערכים והוא פועל על פיהם".

הבה ננתח את הציוץ. כל המסר שלו דמגוגי. למה? כיוון שהוא משווה פניה של ראש מפלגה ישראלית אל אזרחי ישראל הערבים לתמוך בו, לקואליציה עם רשימה אנטי ישראלית השוללת את זכות קיומה של מדינה יהודית. בכך הוא ממחזר את השקר הדמגוגי, על פיו שלילת קואליציה עם עופר כסיף וחבר מרעיו, היא "בשל היותם ערבים". והרי אין לכך שחר.

הבידול שהוא עושה בינו לבין "הקוקפיט" נכון, אך לא באופן הדמגוגי שהוא מציג זאת. ההבדל בינם לבינו לא היה שהם פחדו והוא היה גיבור גדול, אלא שמבחינתם זאת הייתה גלולה מרה, כי הם הבינו מה המשמעות של ממשלת מיעוט הנסחטת בידי רשימה אנטי ישראלית, אך היו מוכנים לקבל זאת כרע במיעוטו, בעוד הוא חתר לכך מלכתחילה מתוך אידיאולוגיה. אבל הלעג שלו ל"רק הצבעה אחת וזהו" מוזר, כי הוא המציא את האגדה הזאת. הוא, שתמך בשיתוף עם הרשימה האנטי ישראלית מתוך אידיאולוגיה, מכר להם את הפיתיון הזה, במתווה פנטזיונרי איך באמצעות הצבעה אחת נתניהו ילך לבלפור והליכוד יזחל לממשלתם. הם התפתו לרמות את עצמם, אבל הוא המציא את התרמית.

וכאשר הוא מגדיר את עצמו, בהקשר הזה, "יש מי שיש לו ערכים והוא פועל על פיהם", הוא מסביר שערכיו מחייבים קיומה של ממשלה עם רשימה אנטי ישראלית והוא יפעל לממש זאת.

אני מקווה שכל אחת מן המפלגות הגדולות והבינוניות, כלומר כל מפלגה שצפויים לה עשרה מנדטים ויותר, תציג לפחות מועמד ערבי ישראלי. יש לשבור את ההגמוניה של הרשימה האנטי ישראלית בפוליטיקה של המגזר הערבי. ואני מקווה שבממשלה הבאה יהיה לפחות שר ערבי אחד.

* הגמוניה שמגמוניה – הפרשנות של אבישי בן חיים לכל כותרת בכל עיתון בכל נושא: זו הוכחה… הגמוניה… פריבלגים… ישראל הראשונה… בלה בלה בלה… האליטה הישנה…

* המדינה זה לא "אני אני" – בראיון של קרן מרציאנו וספי עובדיה בגל"צ עם יועז הנדל, הם הזכירו את העובדה שהוא היה "דוברו של נתניהו". הנדל לא היה הדובר של נתניהו, אלא ראש מערך ההסברה הלאומי של מדינת ישראל. אבל עצם הבלבול הוא הפנמת התרבות הביביסטית הקלוקלת על פיה "המדינה זה אני", שהיא שילוב של אופי עם שלטון ממושך מדי. חלק מתהליך הדה-ביביזציה יהיה יצירת הפרדה תודעתית לא רק בין המדינה לנתניהו, אלא בין המדינה לכל מנהיג שהוא. המדינה אינה המנהיג. המנהיג הוא משרת הציבור.

באותו ראיון אמרה קרן מרציאנו, שלליכוד עם המפלגות החרדיות וימינה יש סיכוי טוב להקים ממשלת ימין צרה בראשות נתניהו. חסרים רק 3-4 מנדטים. נראה לי שכדי להגיע ל-61 מנדטים הוא ייאלץ לצרף לקואליציה את התנועה האסלאמית (רע"ם). בנט יעדיף ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של התנועה האסלאמית, על ממשלה ציונית בהנהגת סער?

* עשיתי עשיתי עשיתי עשיתי עשיתי – בנאומיו של לוי אשכול אחרי מלחמת ששת הימים, הוא לא אמר שחררתי את ירושלים, הרחבתי את גבולות המדינה, הגעתי לתעלת סואץ, הדפתי את האויב, הבאתי כבוד גדול למדינת ישראל. הוא דיבר על הלוחמים והמפקדים שהביאו לנו את הניצחון. ולא היה בכך כדי לגרוע מאומה מהקרדיט שהגיע לו כראש הממשלה.

* מציג את הכישלון כהצלחה – להבדיל מן הרל"בניקים האוטומטיים, מכחישי הישגיו של נתניהו, אני מקפיד לשבח אותו על הצלחותיו והישגיו. אמנם בעיניי הנזקים של מיסטר ביבי לחברה הישראלית מאפילים על הישגיו של ד"ר נתניהו, אך ההישגים אמתיים, בתחום מעמדה הבינלאומי של ישראל, בקידום השלום במזרח התיכון, בהתמודדות עם ה"אביב הערבי", במאבק הנחוש באיום האיראני ולאחרונה במיזם החיסונים. את כל הדברים הללו הוא לא עשה לבד, היו לו שותפים שהוא מחביא אותם כדי לזכות בכל התהילה, אך "מה ששלו – שלו".

עלייתו ארצה של פולארד, שגם אותה מנכס נתניהו לעצמו ומעריציו מתהדרים בה, אינה נמנית עם הישגיו. פולארד השלים את מלוא שלושים שנות מאסרו, בתנאים קשים, מתוכם 7 שנים בצינוק ועוד 5 שנים של הגבלות חמורות טרם שחרורו הסופי.

אין לי ספק שנתניהו פעל למען פולארד ככל יכולתו, כפי שעשו גם קודמיו, אך למרבה הצער הוא נכשל, כפי שנכשלו קודמיו. אין לזקוף את הכישלון לחובתו ולחובת קודמיו, אלא לנקמנות האכזרית של האמריקאים. אבל אין להציג את הכישלון כהצלחה, גם אם אנו בתקופת בחירות.

* להיכנס בהם – אחרי שבוע של פרעות אלימות מצד חוליגנים מכנופיות הימין הרדיקלי – פרעות נגד מדינת ישראל, נגד משטרת ישראל ונגד ערבים – שכל חטאם הוא היותם ערבים, הגיעה השעה לשים לזה קץ. יש להסיר את הכפפות ולדכא בכוח את האלימות האנרכיסטית. להיכנס בהם בכל הכוח.

ראש הממשלה והשר לביטחון פנים שותקים. חרפה!

* אפס מאופס – כבר למעלה משבוע כנופיות של חוליגנים פראי אדם מחוללים פרעות בשוטרי ישראל. בכל ערב שוטרים נפצעים, ראשיהם מתנפצים, ומי שאמור להיות השר לביטחון פנים, אמיר אוחנה, לא מוצא מילה להוקיע את הפורעים, מילה אחת של חיזוק לשוטרים.

אמיר אוחנה הוא אפס מאופס. אינו ראוי להיות הפקיד הזוטר ביותר במשרד הזניח ביותר. לך הביתה, אפס מאופס! לך הביתה כישלון מהלך! יש צורך במהפך ולו כדי שהאפס הזה לא יהיה חבר בממשלת ישראל.

בכל ממשלות ישראל לא כיהן שר גרוע יותר מאמיר אוחנה האפס.

* החשבון של נתניהו – למה נתניהו שותק כשכנופיות החוליגנים פורעים בירושלים? כי הוא בונה על כך שאיתמר בן גביר ייכנס לכנסת ויתמוך בהעמדתו מעל החוק.

… ואח"כ הוא מתבכיין שאין משילות.

* צל"ש לש"ג – אני קורא את הסיפור המזעזע – איך עיכבו בשער את אלוף הפיקוד שאוטוטו יהיה סגן הרמטכ"ל בבסיס חיל האוויר. ואיך ש"גית חוצפנית טרחה לבדוק אותו ואת הנוסעים אתו וכאשר הם היו ללא תעודות היא סירבה לתת להם להיכנס והזעיקה את הקצין התורן. ואיך הקצין התורן רץ למקום עם נשק שלוף. אכן, תמונות קשות.

ואני מודה ומתוודה שהרבה יותר מזעזע אותי לקרוא בכל שבוע על נשק שנגנב מבסיס זה או אחר של צה"ל. ואני זוכר את הש"ג שברח ממחבל שערך טבח בחיילים הישנים במחנה גיבור, ואח"כ המציאו את "תסמונת הש"ג", כאילו תפקידו לא היה לשמור ומישהו אחר אשם שהוא ברח. ורק השבוע ראינו ב"לבנון" את אסון צור השני, כאשר שתי משאיות תופת עם מחבלים מתאבדים נכנסו בקלות לבסיס, כי הש"ג הוריד את החבל ונתן להם להיכנס. כן, ש"ג זה תפקיד חשוב ואחראי.

ובסיפור על סגן הרמטכ"ל, אני מצדיע לחיילת שעמדה בשער. כן, היא ראתה את הפלאפלים והלוי בוודאי הזדהה כסגן הרמטכ"ל אוטוטו, והיא התעקשה לבדוק, וכאשר הנוסעים אתו היו ללא תעודות היא התעקשה לא להכניס אותם, כי אינה יודעת מיהם ומהם, ויש לה אחריות. והיא הזעיקה את הקצין התורן, והרי בדיוק לשם כך יש קצין תורן. והקצין רץ עם נשק שלוף, לכל מקרה, כי עדיף לשלוף נשק ויתברר שלא היה בכך צורך, מאשר לא לשלוף נשק וכשיתברר שהיה בכך צורך זה יהיה מאוחר מדי.

כל הכבוד לחיילת ולקצין, והרצי הלוי צריך לשבח אותם על הערנות, הדבקות במשימה וההתייחסות הרצינית למשמרתם.

* ראש גדול – סיפור שלא קרה אך יכול היה לקרות: מחבל מתאבד, נוהג במכונית תופת, לבוש במדי צה"ל ודרגות אלוף הגיע לשער של בסיס. הש"ג היה ראש גדול, לא נצמד לנהלים כמו אידיוט, אלא גילה שיקול דעת ונתן לו להיכנס חופשי. המחבל התפוצץ והיה טבח בבסיס. הש"ג היה עומד לדין, ואז כולם היו קופצים עם הבל "תסמונת הש"ג". לעומת זאת, אילו הש"ג התעקש לבדוק והמחבל היה מתפוצץ עליו, הוא היה זוכה לעיטור הגבורה והכל היו מהללים אותו שבגבורתו, בהקרבתו ובמותו הוא ציווה חיים לעשרות לוחמים ומפקדים.

* מטר"ש לסמל – הייתי חייל בתקופת רפול. אני זוכר שהסתובב סיפור (איני יודע עד כמה הוא מדויק) שרפול רצה להיכנס לבסיס, על אזרחי. הש.ג. לא נתן לו. הוא הסביר לו שהוא הרמטכ"ל, אך הש.ג. התעקש והוא לא נכנס. רפול הסתובב כלעומת שבא. למחרת הוא נתן הוראה להעלות את הש"ג מדרגת טר"ש לדרגת סמל.

* רק גולדה – ביולי 1975 יהושע פרץ, יו"ר ועדת העובדים בנמל אשדוד, השבית את נמל אשדוד במחאה על כך ששוטר בשער דרש ממנו, "מלך אשדוד", להזדהות. באותו שבוע הלכה גולדה מאיר לקונצרט. עמדה בתור, ומיד כשזיהו אותה רצו להכניס אותה, בכל זאת זו גולדה, ראש הממשלה לשעבר. גולדה התעקשה לעמוד בתור והתעקשה שיבדקו את התיק שלה. בכל זאת, היא רק גולדה, לא פרץ יהושע.

* על כסאו של הרצל – בשנים 1995-1999 כיהן אברום בורג כיו"ר הסוכנות היהודית ונשיא ההסתדרות הציונית העולמית. ב-1999 הייתי ציר בקונגרס הציוני מטעם הדרך השלישית. בניגוד למחלוקת העמוקה שלי עם בורג בנושאים המדיניים, כאשר כיהן כח"כ, התרשמתי מאוד מהשקפותיו בנושא העם היהודי, ישראל כמדינה יהודית, עליה לארץ ישראל, הזיקה בין מדינת ישראל ויהדות התפוצות, חינוך יהודי בארץ ובגולה. הוא נואם מצוין ורהוט מאוד והרשים אותי מאוד. שמחתי לראות איך הבסיס הציוני הוא המכנה המשותף של בעלי עמדות מנוגדות בנושאי חוץ וביטחון וגבולות המדינה.

בורג ישב על כיסאם של הרצל, חיים ויצמן ובן-גוריון.

ומה יצא ממנו? אדם הדורש למחוק אותו מהלאום היהודי במרשם האוכלוסין. אדם שנלחם נגד קיומה של מדינה יהודית וחולם להחליפה במדינה קוסמופוליטית עם ראש ממשלה ערבי. אוטואנטישמי מיליטנטי שמתעב את העם היהודי. אדם החותר לאידיאל של נישואי תערובת, כנראה מתוך הנחה שזה מה שישים קץ לקיומו של העם שהוא מתעב.

איש נקלה ונתעב, מעורר קבס. 

* מוטציה – בכל פעם שאני מציג את התנגדותי לקואליציה עם הרשימה המשותפת או שקיומה תלוי בה, מטיחים בי שאני נגד "הערבים". כמובן שזה שקר. אני מתנגד לרשימה הזאת אך ורק בשל עמדותיה האנטי ישראליות ושלילתה את זכות קיומה של מדינה יהודית.

אם הייתה בכנסת מפלגה שבראשה אברום (אדיפוס) בורג ומאוישת באנשים כמו עופר כסיף ורוגל אלפר, שנולדו לאימהות יהודיות, היא הייתה פסולה באותה מידה. אבל בעוד את איימן עודה ואחמד טיבי אני יכול לכבד כערבים לאומיים, טיפוסים כמו בורג אני מתעב. יהודים שהידרדרו למצב צבירה כזה, הם מוטציות של יהודים לשעבר.

* אבי אהרונסון – קיבלתי בצער את הידיעה על פטירתו של אבי אהרונסון, חבר קיבוץ נתיב הל"ה, דמות מרכזית בתנועה הקיבוצית. אבי מילא תפקידים מרכזיים, בתחומי החינוך והחברה, בקיבוצו ובתנועה הקיבוצית. בין השאר היה מזכיר תנועת המחנות העולים. הכרתי אותו כאשר עמד בראש מחלקת החינוך בתק"ם.

בשנים האחרונות עסק ד"ר אהרונסון בעיקר בחקר תנועת העבודה והתנועה הקיבוצית. הוציא ספר על הקמת התק"ם וכרך ראשון של מחקר גדול על תולדות תנועת המחנות העולים (מהיווסדה עד הקמת המדינה). איני יודע האם השלים את כתיבת הכרך השני. אם כן, אני בטוח שיהיו מי שידאגו להוצאתו לאור. אני מקווה שיהיה מי שירים את הכפפה וישלים את מחקרו. לצד מחקרו המשיך בפעילותו בקיבוצו והיה מרכז הגיל הרך, תפקיד שהיה גאה בו מאוד. 

בשנים האחרונות ישבנו יחד בפורום חוקרי הקיבוץ ותנועת העבודה. אני מכיר את אבי כמענטש, איש רעים להתרועע, אדם נעים ושופע הומור. עם השפם, הצ'פחה והאהלן הוא נראה פלמ"חניק מן המניין, אף שהיה צעיר בשנים אחדות מכדי להיות פלמ"חניק.

יהי זכרו ברוך!

* נתתי כתף – ביום חמישי בערב קיבלנו הודעה ממחוז צפון של שירותי בריאות כללית, שבני 55 ומעלה מוזמנים להתחסן. לכן, ביום שישי 1.1 בבוקר נתתי כתף, והחיסון היה המתנה שלי לעצמי ליום ההולדת ה-58. בשנה נורמלית אני מפנק את עצמי בסטימצקי. השנה סטימצקי בסגר, אז התפשרתי על חיסון. אגב, 58 הוא ה-57 החדש.

          * ביד הלשון

נבל"ע – ראיתי מודעת אבל ועליה, לאחר שם הנפטר, ראשי התיבות נבל"ע.

פירוש ראשי התיבות – נפטר לבית עולמו, ולפי גרסה אחרת – נלקח לבית עולמו.

אז למה נבל"ע ולא נלב"ע?

זה שיבוש נפוץ של נלב"ע.

* "חדשות בן עזר"

רוח אנטבה או רוח עסקת שליט

ב-1976 נחטף מטוס "אייר פרנס" לאנטבה. לאחר סלקציה בין יהודים וישראלים לבין שאר החטופים, נותרו בידי החוטפים 105 איש. תמורת שחרורם דרשו החוטפים שחרור ארבעים מחבלים הכלואים בישראל. החוטפים הציבו אולטימטום והודיעו שיתחילו להוציא את החטופים להורג. ישראל ידעה שאם תשחרר ארבעים מחבלים, היא תבטיח את חייהם של למעלה ממאה ישראלים ויהודים. אך ישראל הבינה שכניעה לסחטנות תגביר את הטרור. ממשלת ישראל בראשות ראש הממשלה רבין ושר הביטחון פרס החליטה לשלוח את צה"ל לפעולה מסוכנת ביותר באוגנדה הרחוקה. בפעולה נועזת, שהציתה את הדמיון של העולם כולו, צה"ל שחרר את החטופים. בכך נשבר טרור חטיפות המטוסים. ישראל זכתה לכבוד ויקר, כמי שלא נכנעה לטרור.

9 שנים מאוחר יותר, ב-1985, חתמה ממשלת ישראל בראשות ראש הממשלה  פרס ושר הביטחון רבין על עסקת ג'יבריל שבה שחררה 1,150 מחבלים, ובהם רוצחים רבים, תמורת שלושה חיילי צה"ל שהיו בידי המחבלים. עסקה שערורייתית זו, מוטטה את תדמיתה של ישראל ויצרה לה דימוי של מדינה סחיטה, הנכנעת לטרור. ארגוני הטרור זיהו את הבטן הרכה של ישראל, והפכו את חטיפת ישראלים לנשק אסטרטגי נגד ישראל. עסקת טננבוים, עסקת רגב וגולדווסר ועסקת שליט, אוששו את הדימוי הזה והעצימו את נשק החטיפות.

מצוות פדיון שבויים היא מצווה קדושה ביהדות, אך הרמב"ם, שקבע ש"אין לך מצווה גדולה כפדיון שבויים", סייג אותה באמירה ש"אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן, מפני תיקון העולם". מהו תיקון העולם כאן? מניעת מצב שבו חטיפת יהודים תהפוך לשיטה, מתוך הבנה שהיהודים ישלמו כל מחיר לפדיון השבוי. הרמב"ם דיבר על דמים במובן כסף. קל וחומר כאשר מדובר בדמים במובן דם.

בעסקאות השבויים הסיטונאיות מאז שנות ה-80, רוב המחבלים ששוחררו חזרו לעסוק בטרור. בעסקת שליט שוחררו 1,027 מחבלים. 70% מהם חזרו לטרור. על פי נתוני דובר צה"ל, לפחות עשרה ישראלים נרצחו בידי משוחררי עסקת שליט, וביניהם שלושת הנערים גלעד שער, נפתלי פרנקל ואיל יפרח, שנחטפו בקיץ 2014 בגוש עציון ונרצחו לאחר מכן, שמאחורי חטיפתם עמד מוחמד קוואסמה, ששוחרר לעזה ותכנן משם את החטיפה. כן נרצחו ברוך מזרחי, דני גונן ומיכי מרק, בידי מחבלים ששוחררו בעסקה, וכן מלאכי רוזנפלד, שהפיגוע בו נרצח מומן בידי מחבל ששוחרר לירדן, החיילים יובל מור יוסף ויוסי כהן, שנרצחו בפיגוע בגבעת אסף, והתינוק עמיעד-ישראל איש-רן, שנרצח בבטן אמו בפיגוע בצומת עפרה.

בשבוע שעבר פרסמו אבירם שאול, אחיו של חלל צה"ל אורון שאול שגופתו נמצאת בידי חמאס, ומי שהיה רמ"ח שבויים ונעדרים בצה"ל סא"ל (מיל') אבי כאלו מאמר ב"ידיעות אחרונות" שכותרתו "עסקה, עכשיו". במאמרם תקפו השניים את יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת ח"כ צביקה האוזר, שיצא נגד העסקה המסתמנת.

אי אפשר שלא להזדהות עם כאבן וזעקתן של משפחות החטופים ומשפחות חללי צה"ל, שגופותיהם מוחזקות בידי האויב. כאשר גאולה כהן תקפה את עסקת ג'יבריל, היא נשאלה מה הייתה אומרת אילו בנה היה בין השבויים. תשובתה הייתה, שבמקרה כזה הייתה נלחמת כלביאה למען שחרור בנה ותובעת מן הממשלה לשלם כל מחיר שבעולם לשחרורו. אך היא מקווה ששר הביטחון היה אחראי דיו כדי לראות את התמונה הכוללת ולא להיענות לדרישתה. והראיה הכוללת, אינה רק חשבון המשמעות הלאומית של הענקת נשק החטיפות האסטרטגי לידי האויב, אלא גם מחיר דמים, פשוטו כמשמעו. יש לזכור זאת היום, כאשר שוב עולה על סדר היום עסקת חילופין. האחריות הזו, משמשת נר לרגליו של האוזר בגיבוש עמדתו.

מתוך הבנת המשמעות של השחרור הסיטונאי של מחבלים בעסקאות, הוקמה ועדת שמגר לקביעת כללים למו"מ לשחרור מחבלים. הוועדה הציעה שינוי דרמטי בכללי העסקאות. ראש הממשלה לא הביא עד היום את הדו"ח לאישור הממשלה. הגיעה השעה לפרסם את הדו"ח ולאמצו כהחלטת ממשלה מחייבת, כדי לשנות את משוואת הסחטנות הטרוריסטית.

* "שישי בגולן"