צרור הערות 27.5.20

* מופע האימים של הנאשם ולהקת רעולי הפנים – עומד הנאשם השרלטן, השקרן, מוקף בשרים וח"כים רעולי פנים, אנשים עלובים שבעצמם לא מאמינים לאף מילה שלו, ומסית ומשקר ומטנף ומעליל עלילות שקר נגד מוסדות המדינה. אבל זה לא יעזור לו. לא יהיה בישראל משפט רחוב. בבית המשפט הוא לא יוכל לעשות את הצגות השקר וההסתה. וגם אם יעשה, זה לא יעזור לו. בבית המשפט יושבים שופטים מקצועיים, רציניים, שישפטו אותו על פי ראיות. רק על פי ראיות. ובמשפט הזה יש נאשם – לא "מחנה הימין", לא "המצביעים לליכוד". יש נאשם וקוראים לו בנימין נתניהו. ובבית המשפט הוא יצטרך להתמודד עם הראיות. ההתבכיינות שלו לא תעזור לו.

* נשף מסכות – אם השרים רעולי הפנים חושבים שהמסכה על פניהם תמחק את קלונם – אין הם אלא טועים.

* תפאורה – ככה הוא רוצה אותם. כנועים, מבוישים, משפילי ראש ועם מחסום על הפה.

* שתיקה מבישה – תגובתו האנמית, הקלושה, של בני גנץ למופע האימים של נתניהו – מבישה. 

* מתקפה פרועה – המתקפה הפרועה של נתניהו ואנשיו על מדינת החוק ומערכת המשפט וההסתה האישית הממוקדת והאלימה נגד מנדלבליט, היא חציית קו אדום. היא סותרת את המהות של ממשלת האחדות שנועדה לקדם את האחדות והפיוס בחברה הישראלית.

כחול לבן אינה יכולה לשבת מנגד ולהפקיר את הזירה לתעשיית ההסתה. בני גנץ ושרי כחול לבן צריכים להיות חומת המגן של מערכת המשפט. אסור להם לשתוק. עליהם להבהיר שאם תמשך ההסתה, הם יפרקו את הממשלה.

נכון לעכשיו, הם בולעים את לשונם, וזה מביש.

* לא קשור לימין ושמאל – אין מקום לא להפגנות בעד נתניהו ולא להפגנות נגדו, ואין כאן שום עניין הקשור לימין או לשמאל.

יש כאן נאשם העומד לדין פלילי, ובית המשפט ואך ורק בית המשפט הוא המקום ללבן את שאלת אשמתו על פי ראיות ואך ורק על פי ראיות. 

*  טענת כזב – כאשר שר המשפטים לשעבר אמיר אוחנה הוציא צו חירום לסגירת בתי המשפט עם התפרצות הקורונה ותחילת מדיניות הסגר, הוא הואשם שעשה כן כדי לסכל את משפטו של נתניהו. אי אפשר לחשוד בי כסניגור של אוחנה, אך במקרה זה יצאתי להגנתו, כי הייתה זו טענה חסרת שחר. הטענה כאילו "נתניהו סוגר את הרשות השופטת… לא תהיה ביקורת שיפוטית על צעדיו הדרקוניים… דיקטטורה" וכו' הייתה מופרכת.

האמת היא שיחד עם כל מוסדות המדינה וכל מקומות העבודה גם בתי המשפט נסגרו, מפאת הקורונה. סגירת בתי המשפט דורשת צו מיוחד, והוא ניתן, בעצה אחת עם נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות. בג"ץ, שהוא הגורם המבצע את הביקורת השיפוטית על הממשלה, המשיך לפעול כרגיל, ואף קיבל החלטות לטובתם של שחורי החולצות, שהמשיכו לדקלם את טענת הכזב על "סגירת הרשות השופטת". והנה, עם ההקלות בכל תחומי החיים, חזר גם בית המשפט לפעול, במגבלות הריחוק החברתי, ומשפטו של נתניהו מתקיים.

מבחינת האינטרס הציבורי במשפט, טוב שהוא נדחה. אילו התקיים במועדו המקורי, הוא היה נדחק לשולי החדשות וההתעניינות הציבורית, שהוקדשה כולה לקורונה. היום המשפט מקבל את המקום הראוי לו בסדר היום הציבורי.

* יוצא לנבצרות – אלמלא יהירותה; אילו כחול לבן קיבלה את מתווה הנשיא, לאחר הסיבוב השני, היום נתניהו היה יוצא לנבצרות. ואילו אחרי הסיבוב השלישי גנץ שוב היה נגרר אחרי לפיד ולא היה מקים ממשלת אחדות – אחרי הסיבוב הרביעי הוא לא היה משיג ממשלה פריטטית ולא רוטציה.

* מקרה קשה של חוסר מודעות עצמית – חוסר המודעות העצמית של אולמרט מרקיעה שחקים. כאשר מדובר בשחיתות, בראש ממשלה שעומד למשפט וכד', ניתן היה לצפות ממנו שישתוק ויתבייש בפינה. אבל הוא מופיע בתקשורת ומדבר, על "התפרעות של משפחת פשע" וכו'. אגב, הוא אומר דברים נכונים, אבל … מי שמדבר…

בין אולמרט ונתניהו יש הבדל מהותי. לנתניהו עומדת חזקת החפות. אולמרט אשם. הוא פושע. כך קבעו בתי המשפט ולכן הוא ישב בכלא. וגם ההתנהלות שלו והמתקפות שלו על המשטרה, הפרקליטות והיועמ"ש לא היו שונים מאלו של נתניהו. נתניהו מסוכן יותר כי המונים הולכים אחריו בעיניים עצומות ומוח שטוף, בעוד את אולמרט הקיפו קומץ חסידים שוטים. אך הסגנון הוא אותו סגנון. כדאי לזכור שאחד ממלכחי פינכתו המליץ לפרקליט המדינה להתאבד. הבדל נוסף הוא ששותפיו של אולמרט להנהגת המפלגה גילו מנהיגות ואחריות לאומית וכפו עליו התפטרות, בעוד הנהגת הליכוד מתקרנפת ונותנת לנתניהו ללהק אותה כתפאורה במופעי האימים שלו.

הזמנתו של אולמרט להתראיין בנושאים הללו כ"לוחם בשחיתות" היא שערורייתית. לו לפחות היו משקפים לו את העובדה שהוא נהג בדיוק כמו נתניהו… בעיניי, אין הוא ראוי לפתחון פה בתקשורת יותר מאשר כפרשננו לענייני ליזול.

* חוק מגה-שחיתות – במו"מ הקואליציוני איימה ימינה שאם תהיה באופוזיציה תילחם בשחיתות. היה משהו מוזר באיום הזה, כאילו מלחמה בשחיתות היא עניין של פוזיציה. אם יקבלו את התיק שהם רוצים, השחיתות לגיטימית ואם לאו – יש להילחם בה. אבל, ניחא, העיקר שמי שמתיימרים לשאת את מוסר הנביאים יתרגמו אותו למאבק פוליטי. גם זו לטובה.

והנה, ימינה באופוזיציה וכעת היא מתכוונת להעלות להצבעה בכנסת את חוק מגה-שחיתות "הצרפתי". זהו חוק שמעמיד את ראש הממשלה מעל החוק, פוגע אנושות בשוויון בפני החוק, שהוא יסוד מוסד בדמוקרטיה, ומאפשר לו להיות עבריין ואפילו לא להיחקר. בצרפת, שבה נהוג חוק מגה-שחיתות הזה, הוא לפחות מאוזן בהגבלת כהונת הנשיא לשתי קדנציות בלבד (אגב, זה חוק צרפתי שבהחלט ראוי לאמץ בישראל). כאן מוצע חוק של חסינות מראש מפני כל חקירה ללא הגבלת קדנציות, כלומר ראשות הממשלה עלולה להיות עיר מקלט לעבריין לכל חייו.

עצם העובדה שחוק מגה-שחיתות כזה עולה לדיון בכנסת ישראל היא חרפה. על פי ההסכם הקואליציוני בין כחול לבן והליכוד, חברי הקואליציה מחויבים להצביע נגד החוק הזה. בהסכם נאמר: "בכל תקופת כהונת הממשלה כל חברי הכנסת מסיעות הקואליציה יהיו מחויבים להתנגד לכל דבר חקיקה ראשית שלא אושר מראש על ידי ועדת השרים לענייני חקיקה". ברור שוועדת השרים לחקיקה בראשות שר המשפטים ניסנקורן לא תאשר את חוק מגה-שחיתות הזה. אם הליכוד יפר את ההסכם ויצביע בעד החוק המושחת, על כחול לבן לתמוך בחוק שיאסור על מי שהוגש נגדו כתב אישום לכהן כראש הממשלה.

* וטו מוחלט – יו"ר סיעת כחול לבן איתן גינזבורג אינו פוסל תמיכה בחוק מגה-שחיתות הצרפתי, ובלבד שלא יהיה רטרואקטיבי. אני מקווה מאוד שזו רק עמדה פרטית שלו. תפקידה של כחול לבן בממשלת האחדות הוא לשמור על מדינת החוק ולא לאפשר לעוכרי החוק והמשפט להשחית אותה. חוק מגה-שחיתות, שהופך את ראשות הממשלה לקרנות המזבח ולהלבנת פשעים ושחיתויות, ישחית את מדינת ישראל, אם יתקבל חלילה. יש להטיל עליו וטו מוחלט.

* לא ביקשנו רשות – יש שני סוגים של התנגדות להחלת ריבונות ישראל על בקעת הירדן. יש התנגדות עקרונית לכך שבקעת הירדן צריכה להיות ישראלית. כלומר, תמיכה אידיאולוגית ברעיון הנסיגה המלאה, כפי שהציעו אהוד א' ואהוד ב' לפלשתינאים (שכמובן דחו את ההצעה, כי לא כללה את "זכות" השיבה, כלומר את הטבעת כבשת הרש שתישאר בידי ישראל במיליוני פלשתינאים). ויש התנגדות המתמקדת בכך שהריבונות תוחל באופן חד-צדדי, מצד אנשים המתנגדים לנסיגה מבקעת הירדן. הם טוענים שיש להגיע לכך במסגרת הסכם עם הפלשתינאים. אני רוצה להתייחס כאן לסוג השני של ההתנגדות.

אילו ניתן היה להגיע עם הפלשתינאים להסדר המבוסס על פשרה טריטוריאלית אחראית, ברוח תכנית אלון, מורשת רבין ותכנית טראמפ, כמובן שעדיף היה להחיל את הריבונות בהסדר. אולם למרבה הצער אין לנו פרטנר לפשרה, וכפי שכבר הוכח – גם לא לנסיגה מלאה. לא נראה שבעתיד הנראה לעין יש היתכנות להסדר כזה.

האם בשל כך ישראל צריכה להמתין לנצח בארעיות גבולותיה ולא לקבע אותם? האם אחרי 53 שנים לא הגיעה השעה שנגדיר מה שלנו בכל מקרה; מה לא יעמוד למו"מ? האם אנחנו צריכים לבקש רשות מהפלשתינאים למימוש האינטרסים הלאומיים של ישראל?

מעולם לא ביקשנו רשות מן הערבים לממש את הציונות. לא ביקשנו מהם רשות לעליית יהודים לארץ ישראל. לא ביקשנו מהם רשות להתיישבות יהודית בארץ ישראל – לא להקמת פתח תקווה ולא להקמת אף יישוב ב-142 השנים שחלפו מאז. לא ביקשנו מהם רשות להקים את מדינת ישראל. לא ביקשנו מהם רשות להחליט שירושלים היא בירת ישראל. לא ביקשנו מהם רשות להחיל את ריבונות ישראל על ירושלים השלמה. לא ביקשנו מהם רשות להחיל את ריבונות ישראל על הגולן. אילו ביקשנו רשות – לא היינו כאן. לא היינו קיימים. אז למה אנחנו צריכים לבקש מהם רשות להחיל את הריבונות על בקעת הירדן.

יש היום הזדמנות להחיל את הריבונות בתיאום עם ארה"ב ובתמיכתה. ארה"ב היא ידידתנו הגדולה ובעלת בריתנו והיא מעצמת-העל החשובה והחזקה בעולם. את כל הצעדים החד-צדדיים בעבר עשינו ללא תמיכתה, על אף התנגדותה ואף בעימות אתה. תהיה זו איוולת להחמיץ את ההזדמנות הנדירה, של מימוש האינטרס הישראלי בהחלת הריבונות על הבקעה, במובן הרחב ביותר של המושג, ועל גושי ההתיישבות בתמיכת ארה"ב.

* לא כלום – כאשר אני רואה את הקמפיין של מועצת יש"ע נגד "חצי ריבונות", אני נזכר בהתנגדות של גורמים בימין ובשמאל הציוני נגד קבלת תכנית החלוקה, כי היא כרוכה בוויתור על חלקים בא"י. אילו שמענו בקולם, ספק רב אם הייתה קמה מדינת ישראל. מי שנוקט בגישה של "הכל או לא כלום" – רבים הסיכויים שיישאר בלא כלום. הציונות הבן-גוריוניסטית היא ציונות של "טוב תפוח אחד ביד משניים על העץ". או אם תרצו "טובה רגל אחת ביד משתיים על התרנגולת". בן גוריון הבין שזה "עתה או לעולם לא", וגם כעת אנו ניצבים בפני הזדמנות היסטורית, שתהיה זו בכיה לדורות להחמיץ אותה כי זו "רק" "חצי ריבונות".

* שכחו אותנו בקפסולה – חלף עוד שבוע. אנו כבר בשבוע השני שבו כל מערכת החינוך מלידה עד י"ב לומדת בכיתות מלאות. ואילו במכינות הקדם צבאיות עדין לומדים בקפסולות, למרות שמדובר לא רק בלימודים אלא בשהייה בתנאי פנימיה 24/7. מה מקור החלמאות הזאת?

האחריות על המכינות הקד"צ, עד כה, הייתה משותפת למשרד הביטחון ומשרד החינוך. בכל הקשור לדחיית שירות – האגף הביטחוני חברתי במשרד הביטחון. בכל הקשור לתקציבים ונהלים – מינהל חברה ונוער במשרד החינוך.

אז אולי הכל נובע מן התמונה הבאה?

במשרד הביטחון הוכפף האגף הביטחוני חברתי לשר מיכאל ביטון, במסגרת משרד הביטחון.

באשר למשרד החינוך:

ככל הנראה מינהל חברה ונוער בראשות חגי גרוס מועבר למשרד חדש בראשות השר אלקין, אך האחריות על המכינות "תוצא" ממנהל חברה ונוער ותועבר למשרד חדש בראשות חוטובלי, שתוחלף בהמשך תוך זמן לא ארוך (לפי המידע התקשורתי) ע"י השר הנגבי.

מבולבלים? גם אנחנו.

* ממך יצאו – לאורך השנים השתתפתי באינספור רבי שיח, רובם בתקופת המאבק על הגולן אך גם רבים לאחר מכן. תמיד כיבדתי את יריביי, כיוון שראיתי בהם פטריוטים בדיוק כמוני, המבקשים בדיוק כמוני את טובתה של ישראל, הגם שעמדותינו בשאלה מהי טובתה של ישראל מנוגדות.

פעמיים השתתפתי בפאנלים מול תועמלנים אנטי ציונים, אנטי ישראליים. אותם לא כיבדתי. חשתי שאני בשדה קרב נגד האויב. חשתי כלפיהם שנאה ותיעוב.

הראשון היה אילן פפה, הפוסט היסטוריון האנטי ציוני. בסוכות 2001 הוזמנתי לפאנל ביום הורים של המכינה הקדם צבאית מיצר, בפני החניכים והוריהם. ברב השיח השתתפנו שלושה אנשים: הרב שמואל אליהו, אילן פפה ואני. מהר מאוד הפאנל היה לזירת התגוששות בין פפה לביני, והרב אליהו כמעט ולא הצליח להשחיל מילה. מיותר לציין שהקהל כולו היה לצדי. הקהל הורכב ממגוון רחב של דעות – אנשי שמאל, מרכז וימין ציוני, ולכן הם סלדו מן ההטפה האנטי ישראלית של פפה.

זמן קצר לאחר מכן שוב התעמתתי אתו. הפעם היה זה כשהוא הוזמן להרצות בפני פורום של מנהלי מתנ"סים. הייתי בקהל, אך הרצאתו הפכה, למעשה, לעימות בין שנינו.

כעבור שנים לא רבות, שמעתי שהנ"ל ירד מן הארץ. אני מודה שהוא לא ממש חסר פה.

השני היה איתן בורשטיין, מייסד עמותת "זוכרות" הלוחמת למען "זכות" השיבה. הוא הוזמן לרב-שיח אזורי בתל-חי, בין השאר בפני חניכי מכינת הגליל. לא רציתי להתעמת אתו, כי סברתי שלא צריך לתת לו את הבמה. אך הופעלו עליי לחצים, נאמר לי שהפאנל יתקיים בלאו הכי, ועדיף שלא אפקיר את הזירה, כי אין מי שייטיב להתעמת עמו כמוני. זה היה לפני 8 שנים, ביום ההולדת שלי. בפתח דבריו הבהיר "הזוכרת הראשי" שהוא לא נאבק למען "זכות" השיבה. הזכות היא מוחלטת, היא זכות טבעית, והיא אינה זקוקה לעזרתו. הוא נאבק על מימושה, כלומר על כך שמיליוני ה"פליטים" יחזרו בפועל ל"בתיהם" בישראל. גם במקרה זה ניתן לומר שהכיתי את בר הפלוגתא שלי שוק על ירך. גם כאן הקהל כולו היה אתי. רובו המוחלט שייך לשמאל הציוני, בנושאים אחרים לבטח איננו באותו צד של המפה, אבל מולו, בנושא הזה, כל ישראלי שפוי אינו יכול לתמוך בו. בתום רב השיח, סירבתי ללחוץ את ידו. והתחרטתי על כך שנתתי ידי למתן הבמה לו, בעצם השתתפותי.

אני חושב שאילו הוא היה פלשתינאי, הייתי מכבד אותו. אבל כיוון שהוא יהודי, ישראלי, הלוחם במדינתו, חשתי תועפות של בוז וסלידה כלפי האיש הזה.

היום קראתי שגם הוא ירד מן הארץ. וגם הוא, ממש ממש לא חסר פה.

על ירידתו קראתי בכתבה במוסף "הארץ" על לא מעטים מאנשי השמאל הרדיקלי האנטי ציוני והאנטי ישראלי שירדו מהארץ. הכתבה נועדה לעשות להם גלוריפיקציה, של גולים פוליטיים. כמובן שהמושגים ירידה ועליה לא הופיעו בכתבה, אלא רק הגירה (בורשטיין, למשל, "היגר" לארץ מארגנטינה בגיל חמש).

כל האנשים האלה לא חסרים בארץ. ממש לא. בירידתם הם מגשימים את דברי הנביא "מהרסיך ומחריביך ממך יצאו". יצאו, ברוך השם. מצד שני, הם ממשיכים להילחם בישראל גם במקום מושבם, כפעילים בבי.די.אס. וכמרצים באוניברסיטאות. ויתכן שהנזק שהם מסבים למדינה שם, גדול יותר מזה שהם מסבים לה כאן.

היה גם קוריוז משעשע בכתבה. אחת הנמושות, ד"ר אריאלה אזולאי, שירדה עם בן זוגה עדי אופיר, אף הוא מן הפעילים הוותיקים של השמאל הרדיקלי האנטי ישראלי, סירבה להתראיין ל"הארץ" וכתבה: "אני תומכת בחרם ולא מעוניינת להתראיין לעיתון ציוני… אין לי שום עניין לשתף בכאב הזה קהל ציוני". נו, מה תגיד על זה שוקן?

אני מאחל למנוולים הללו, שלא ימצאו מנוח לכפות רגליהם.

* להוריד את ראשה – רוגל אלפר מבסוט. " 'הצונאמי המדיני' שזה שנים ממאן להתממש מראה סימנים של בצבוץ מעבר לאופק". אמנם, לאכזבתו, זה בעיקר בגדר דיבורים אבל "היחיד שלעת עתה ממש עושה משהו הוא אבו מאזן הרופס, שמפתיע לטובה… אם ילך עד הסוף… אפשר שיגרום לישראל כאב ראש קשה וחזק… אמנם לעת עתה אירופה רק מדברת, אבל היא מסוגלת לנשוך, ובאופן שמפתיע לטובה — האיחוד האירופי מתחיל לדבר על ישראל כפי שדיבר על דרום אפריקה בשנות ה–80… חרם של האיחוד האירופי מסוגל להכאיב לישראל וצריך להכאיב לישראל". וכן הלאה וכן הלאה. הוא פתאום אופטימי ומלא תקווה: "הלוואי. הלוואי שהעולם יוריד לישראל את הראש". זו גם הכותרת של הפשקוויל.

ולמה הוא רוצה להוריד לישראל את הראש? כי אם יורידו לה רק את הידיים ואת הרגליים, היא עוד תחיה איכשהו. בלי הראש היא תמות. זו תקוותו של הפסולת האנושית הנ"ל.

* בן ערובה – צפיתי בדברי הבלע של הרב הראשי של איראן נגד הציונות וישראל, ולא חשתי כלפיו אפילו קורטוב של כעס. הבנתי שאני צופה בבן ערובה שאקדח מוצמד לרקתו והוא נאלץ לדקלם את הטקסט שהוכתב לו בידי חוטפיו. הטקסט הזה אמין בערך כמו הטקסט האנטי ישראלי שאלי כהן נאלץ לדקלם במשפטו.

אני מאחל לרב ולכל קהילת יהודי איראן חופש ועליה לישראל. שהטקסטים שהם יממשו יהיו הטקסטים שהם מתפללים שלוש פעמים ביום, ולא אלה שמשטר האייאתולות הרצחני מכתיב להם.

* מעשיך יקרבוך, מעשיך ירחיקוך – אנסה להגדיר את המחלוקת ביני לבין אהוד בן עזר על אודות נתניהו, אולמרט, יעלון ואחרים. ההבדל הוא בגישה הבסיסית. לא אגדיר את גישתו של אהוד, אלא את גישתי. גישתי לכל מנהיג היא: מעשיך יקרבוך, מעשיך ירחיקוך. אני שופט כל מעשה שלו בפני עצמו ומביע עליו את דעתי. יכול להיות מנהיג שאני מתנגד ל-90% ממעשיו ודעותיו, וזה לא יפריע לי לשבח אותו על 10% שראויים, בעיניי לשבח, ולהיפך. קשה לאב"ע להבין איך אני יכול לשלול את אולמרט ולהגן על החלטתו לצאת למלחמת לבנון השניה, שעליה הוא מותקף. בעיניי, זו הגישה הנכונה כאזרח.

אף פעם לא ראיתי בגנץ את מנהיגי, גם לא כאשר בחרתי לרשימה שהוא עומד בראשה, אם כי העדפתי ואני מעדיף אותו על נתניהו. כאשר הוא ניסה להקים ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת, גיניתי אותו. כאשר קיבל החלטה מנהיגותית אמיצה להציל את המדינה מהידרדרות לאנרכיה באמצעות הליכה לממשלה אחדות עם נתניהו, גם במחיר ויתור על מחצית כוחו הפוליטי ופגיעה בתדמיתו, שיבחתי אותו. כאשר הוא בלע את לשונו ונמנע מלגנות את נתניהו על מופע ההסתה שלו נגד מערכות החוק והמשפט, הבעתי את אכזבתי.

ובאשר לאולמרט. אולמרט הוא פושע. לא אני קבעת זאת. בתי המשפט קבעו זאת, על סמך ראיות. ולכן הוא ישב בכלא; המקום הראוי לפושעים כמותו. ההבדל העיקרי בינו לבין נתניהו, הוא שלנתניהו עומדת חזקת החפות, וכתב האישום שלו יוכרע בידי השופטים על סמך ראיות, ולעומת זאת אולמרט אשם. בעיניי, עצם העובדה שעבריין פלילי עמד בראש ממשלת ישראל היא כתם על המדינה. עם זאת, את תפקודו כראש הממשלה אני שופט בנפרד, על פי ההישגים והכישלונות. בשיפוט זה, יש נקודות לזכותו ונקודות לגנותו. הנקודה העיקרית לזכותו היא הפצצת הכור הסורי. על כך הוא ראוי להערכה ויכנס להיסטוריה כמי שקיבל את אחת ההחלטות החשובות והטובות בתולדות המדינה. הוא ראוי להערכה על החלטתו לצאת למלחמת לבנון השניה ויותר מכך על ההחלטה על ההפצצה הכבדה על רובע דאחיה. החלטות אלו האפילו על האופן הכושל שבו הוא ניהל את המלחמה, עם ההחלטות המבולבלות והדשדוש של המתקפה היבשתית וכו'. הוא ראוי להערכה על עמידתו הנחושה בלחץ לשחרור סיטונאי של מחבלים תמורת גלעד שליט. אבל הוא ראוי לגנאי על כך שהציע לפלשתינאים את ההצעות המופקרות ביותר שהוצעו אי פעם בידי ראש ממשלה ישראלי. והוא ראוי לגנאי על כך שאחרי שהפלשתינאים דחו בבוז את הצעתו, הוא הכחיש זאת וסינגר עליהם והאשים את ישראל בקיפאון המדיני, רק כדי להשאיר בחיים את הנראטיב השקרי על מי שאו-טו-טו הביא לשלום קוסמי ובגלל תפירת תיקים בידי הימין הרדיקלי, המשטרה, הפרקליטות, היועמ"ש ובתי המשפט סוכל השלום. והוא ראוי לגנאי על כך שניסה למסור את הגולן לאויב הסורי.

* ביד הלשון 

במידה ו – נשלח לעיוני ולהגהתי תקנון מסוים. שגיאה אחת הופיעה בו פעמים רבות – הצירוף "במידה ו…" במשפט תנאי. אין צירוף כזה בעברית. הצירוף הנכון הוא "במידה ש…", שהוא ביטוי תלמודי, אולם גם הוא אינו נכון להקשר שבו נכתב הצירוף השגוי.

מתי נכון לכתוב "במידה ש"? כאשר שני חלקי המשפט קשורים למידה או היקף מסוימים. למשל – "במידה שיהיה לי מספיק כסף אוכל לקנות מוצר מסוים". אין זה נכון להשתמש בצירוף למשפט תנאי כמו: "במידה שפלוני יבקש דבר מה, אענה לבקשתו".

בכל המקומות בתקנון שבהם נכתב "במידה ו" תיקנתי ל"אם". כל כך פשוט ויפה. "אם פלוני יבקש" וכו'.

אגב, בדקתי ומצאתי שהצירוף העילג והמסורבל הזה מככב בהסכם הקואליציוני בין הליכוד וכחול לבן.

 * "חדשות בן עזר"

צרור הערות 24.5.20  

יש שופטים בירושלים – בפתח משפטו של נתניהו, חשוב להבהיר, בראש ובראשונה, שכמו כל נאשם, הוא נכנס למשפט בחזקת חף מפשע. חזקת החפות עומדת לזכותו כל עוד לא הורשע. הוא אינו צריך להוכיח את חפותו, אלא התביעה צריכה להוכיח את אשמתו (אגב, בניגוד לערעור על הרשעה, שבו המערער הוא בחזקת אשם ועליו להוכיח את חפותו).

מבחינה ציבורית, מוסרית, ערכית – האיש אינו ראוי להנהגה הן בשל השחיתות הציבורית שכבר ידועה (לדוגמה – "המתנות") והרבה יותר מכך, בשל המערכה שהוא מנהל נגד מדינת החוק ומוסדותיה ובשל ניסיונו להעמיד את עצמו מעל החוק. עם זאת, אי אפשר לקחת ממנו את ההישגים הגדולים שלו כראש הממשלה. מי שמכחיש אותם עושה שקר בנפשו. ואני בטוח שמשפט ההיסטוריה יזכור אותו הן לטוב והן לרע.

אולם מבחינה פלילית, רק בית המשפט יכריע האם הוא אשם או זכאי ובאילו עבירות.

לפעמים שואלים אותי שאלה מוזרה. "אם בית המשפט יזכה אותו, תכבד את ההכרעה?" איזו שאלה טיפשית. מי אני שלא אכבד הכרעה של בית המשפט? כל הכרעה. גם אם אחשוב שהיא שגויה. והרי יתכן שהכרעה, לכאן או לכאן, תתקבל ברוב קולות. יכול להיות שאחשוב שעמדת המיעוט היא הנכונה. בדבר אחד אין לי ספק – יש שופטים בירושלים, והם שופטים משפט צדק ומבקשים את האמת. ואם בעיניהם הראיות לא תהיינה מספקות להכרעה, הם יזכו את נתניהו.

אם הוא יצא זכאי, כמובן שלא יהיה בכך כדי להצדיק את תאוריית הקונספירציה על אודות "תפירת תיקים". בית המשפט אינו בית חרושת להרשעות, וכאשר הוא מחליט שאין להרשיע, אין זה אומר שכתב האישום היה "תפור" או מפוברק. ברור שאלה שמדקלמים את הסיפור ההזוי על "תפירת תיקים" יציגו כך החלטה על זיכוי, אך הם הרי יציגו הרשעה כהוכחה שגם השופטים הם חלק מן ה"מתפרה" הקונספירטיבית.

מה אני מאחל לנתניהו? שיזכה למשפט צדק.

מצב שבו נאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים, שמסית נגד מדינת החוק ומנסה להעמיד את עצמו מעל החוק הוא ראש ממשלה, הוא בלתי סביר ובלתי נסבל. ולמה תמכתי בהקמת ממשלת אחדות, שעד הרוטציה תהיה בראשותו? כי אחרי שלושה סיבובי בחירות ובעיצומו של משבר הקורונה, ברור שהחלופה האחרת רעה הרבה יותר.

* בזכות ממשלת האחדות – אלה שניסו לסכל את ממשלת האחדות, טענו שהיא נועדה למנוע את המשפט של נתניהו ושגנץ נתן את ידו לכך שנתניהו לא יעמוד למשפט. אז הנה, טעיתם. חלף שבוע מן ההשבעה, וטענתכם הוכחה כעורבא פרח. לא שאני מצפה שתתנצלו או אפילו תודו בטעות.

רק דבר אחד יכול היה לסכל את המשפט. אילו היה לנתניהו ולבלוק שלו רוב (וגם אז, לא רוב של 61, כי היו מתגלים כמה אנשי מצפון שלא היו מתקרנפים ולא היו נותנים לכך יד). אילו היה לו רוב מוחלט, הוא היה מנסה לחוקק חוקים, עם כל מיני שמות א-לה צרפתיים, אם כי אינם אלא חוקים ארדואנוקרטיים, שהיו מציבים אותו מעל החוק, ולפני כן מחוקקים פסקת התגברות רדיקלית שהייתה מבטלת למעשה את הרשות השופטת ומכפיפה אותה לרצונו של שליט אחד.

כדי שיגיע לרוב מוחלט, צריך היה להמשיך עם סבבי הבחירות ודרדור המדינה לאנרכיה. את זה סיכלה רק ממשלת האחדות. וברור שאילו הוא היה נבחר ברוב גדול בסיבוב הרביעי (או החמישי, או השישי) הכנסת הכפופה למרותו הייתה מבטלת (אחרי חקיקת פסקת ההתגברות הרדיקלית) כל חוק נגד נתניהו.

ממשלת האחדות, ללא רוב לנתניהו, היא המחסום בפני המהלך הזה.

* על סמך ראיות – לקראת פתיחת משפטו של ראש הממשלה, סביבתו מתפרעת ונוהמת, מסיתה ומאיימת, משתוללת ומנסה להלך אימים, כמו ארגון פשע. שעה שהם טוענים לחזקת החפות של נתניהו, שאמנם עומדת לו, אך עליו להתמודד עם כתב אישום קשה מאוד המבוסס על מסכת ראיות מסועפת וחמורה, הם מציגים את התובע כעבריין – הם השופטים והתליינים של מי שמה שיש נגדו הן רכילויות קלושות שנבדקו ונסגרו (אף שכפי שכבר כתבתי, אני תומך בחקירתם, בשל העניין הציבורי). נער השליחויות דודי אמסלם עלוב הנפש משתלח בתביעה. מירי רגב, שרה (!) בישראל הודיעה שתשתתף בהפגנה אספסופית נגד המשפט. הסוס הטרויאני במשרד לביטחון פנים, שתפקידו הוא להיות קבלן ביצוע של הרס מדינת החוק, הודיע שילווה את נתניהו עד היכן שיותר לו לגשת. ומעל כולם, או ליתר דיוק מתחת לכולם – המעי הגס של המשפחה, יאיר נתניהו הג'ורה, מי שמנקז את כל הרעלים של המשפחה ומציף בהם את תעלות הביבים של תעשיית השקרים וההסתה, שיורֶה ויורה ויורה.

זה לא יעזור להם. ישראל היא מדינת חוק. נתניהו לא הצליח להימלט מאימת הדין. הוא לא הצליח להעמיד את עצמו מעל החוק. ואנשיו לא יצליחו להלך אימים לא על התביעה ולא על השופטים. השופטים ישפטו אך ורק על פי הראיות. מוטב שנתניהו יפסיק את מסע ההסתה ויתמקד בהתמודדות עם הראיות. כי גורלו לא יחרץ ברחוב אלא בבית המשפט.

* פוזת ה"נרדף" – כאשר נתניהו ביקש להיעדר ממשפטו, הוא ידע שבקשתו המופרכת תידחה. הוא ביקש זאת כדי שהיא תדחה, והדחייה תשמש דלק לבערת ההסתה שלו נגד הפרקליטות ובית המשפט, ולפוזת ה"נרדפות" המתבכיינת.

* סכנה – הסתה כמו זו שמתקיימת נגד השופטים והתובעים עוד לא הייתה בישראל. אני רואה סבירות גבוהה שההסתה תביא לידי מעשה.

* שוברים שתיקה על סטרואידים – שוברים שתיקה וגדעון לוי, ביום רע במיוחד, אינם משמיצים את מדינת ישראל כמו תעשיית השקרים של נתניהו, שמציגה את ישראל כמדינת משטרה מושחתת, שמערכת הצדק והמשפט המפוארת שלה היא מערכת רקובה. ומי עומד בראש תעשיית השקרים? האיש המושחת והשקרן ביותר שיש כאן. 

* הנאום שנתניהו היה נושא אילו היה מנהיג – אזרחיות ואזרחי ישראל!

ביום ראשון יחל משפטי. זהו רגע עצוב בעבורי ובעבור משפחתי.

אני מאמין בחפותי ומשוכנע שפרקליטיי ואני נצליח לשכנע את בית המשפט בצדקתי.

עם כל הצער והכאב, כולנו יכולים להתגאות בכך שישראל היא מדינת חוק דמוקרטית, שבה הכל שווים בפני החוק, ואיש אינו עומד מעל החוק. כאשר יש חשדות נגד ראש הממשלה הוא נחקר, וכאשר יש נגדו ראיות הוא עומד לדין, בדיוק כמו כל אזרח.

המשפט אינו משפט פוליטי אלא פלילי. מי שעומדים לדין הנם אך ורק אני והנאשמים האחרים. אין זה משפט של בוחריי, אין זה משפט של תומכיי.

אני קורא לאזרחי ישראל לכבד את מערכת המשפט ואת ההליך המשפטי. אני מגנה את כל ההשמצות ודברי ההסתה נגד השופטים והתובעים ומוקיע אותם. אין להם מקום בחברה דמוקרטית. אני מבקש מכל מי שתכננו להפגין נגד המשפט לא להפגין. אין מקום להפגנה כזאת.

אני מאמין במערכת המשפט הישראלי, והולך למשפט בראש זקוף, ובאמונה וביטחון שאזכה למשפט צדק. יש שופטים בירושלים!

* שימשיך להצית תינוקות – במלחמת החורמה שלהם בחוק, בצדק ובמשפט הישראלי, עוכרי המשפט גם מציגים את בן-אוליאל, המחבל הרוצח שרצח את משפחת דוואבשה כ"חף מפשע", שהורשע בידי מערכת מושחתת בלה בלה בלה.

הם כנראה רוצים שהמחבל הרוצח יסתובב חופשי וימשיך להצית תינוקות ערבים.

* החוק הנורווגי לחיזוק המשילות – לפני חמש שנים בדיוק, ב-21.5.15, כתבתי:

"את נאומה בכנס לשכת עורכי הדין פתחה השרה שקד בהתנצלות על כך שלא תוכל להשתתף בדיון עד תומו. 'אנחנו קואליציה של 61 ח"כים וב-16:00 עליי להתייצב במליאה'.

טוב מאוד שהח"כים יהיו מחויבים למליאה, אבל שרים גם צריכים לעבוד בתפקידיהם, לא רק להצביע בכנסת. כיוון ששקד הקדישה את עיקר דבריה לחשיבות הפרדת הרשויות, מן הראוי שתקדם צעדים גם להפרדת רשויות בין הממשלה והכנסת. כוונתי לחקיקת 'החוק הנורווגי', על פיו השרים מתפטרים מן הכנסת בהיכנסם לתפקידם, ואם הם מסיימים את תפקידם באמצע הקדנציה, הם חוזרים לכהן בכנסת. חקיקה כזאת תחזק הן את הכנסת והן את הממשלה. המצב בו מחצית הקואליציה היא שרים וסגני שרים, מחבלת בעבודת הכנסת. חובת הנוכחות של השרים במליאה, משבשת את פעילותם המיניסטריאלית. חוק כזה יחזק את המשילות".

זו דעתי גם היום.

* הדרך לשלטון יחיד – בראיון ל"ידיעות אחרונות" הרבה יו"ר הכנסת יריב לוין לדבר על כך שתפקידו הוא להגן על הכנסת וסמכויותיה מול בית המשפט העליון, בשם עקרון הפרדת הרשויות. אבל לא זו בלבד שלא הייתה בפיו מילה על הצורך בהגנה על הכנסת וסמכויותיה מול הרשות המבצעת, הממשלה; נהפוך הוא, הוא שב ואמר פעמים אחדות שאת יו"ר הכנסת בוחר ראש הממשלה, שבחירתו לתפקיד היא בחירה של ראש הממשלה, כאילו זה מובן מאליו. (אגב, היה בישראל יו"ר כנסת שנבחר כנגד רצונו של ראש הממשלה ונגד מועמדו. היה זה נחום ניר מאחדות העבודה שנבחר נגד רצונו של בן גוריון ונגד מועמד מפא"י ברל לוקר). לוין חותר לכך שהכנסת תבחר את השופטים (בשם הפרדת הרשויות…) אך מובן בעיניו שאת היו"ר שלה היא רק מאשררת כאוטומט ומי שבוחר בו הוא ראש של רשות אחרת. אין בעיניו צורך באיזונים ובלמים בין הממשלה והכנסת. והאמת היא, שהפגיעה האמתית במעמד הכנסת ועצמאותה, אינה מצד בית המשפט אלא מצד הממשלה. וכאשר יו"ר הכנסת רואה עצמו שליחו של רוה"מ ולא של הריבון, הדבר עלול להביא לפגיעה בדמוקרטיה.

הצעתו של יריב לוין לבחירת השופטים בידי הכנסת, פירושה שליטה של הכנסת על הרשות השופטת. כאשר בפועל הממשלה שולטת לחלוטין בכנסת, פירוש הדבר שהיא תשלוט בכנסת ובבית המשפט. וכאשר הממשלה עצמה נשלטת בידי ראש הממשלה (כפי שהיה עד הקמת ממשלת האחדות), פירוש הדבר שלטון יחיד. דיקטטורה בלע"ז.

* הצבעה חשאית – בטור השבועי שלו ב"הארץ" כתב יוסי ורטר, ברמה גבוהה של ודאות, שנתניהו חותר להיבחר לנשיא המדינה, כיוון שתפקיד זה יעניק לו שבע שנות חסינות, עד גיל 80. מראייניו של יריב לוין ב"ידיעות אחרונות" הפנו ללוין אף הם שאלה על הספקולציה הזאת. הם מצחיקים אותי. הסיכוי לתרחיש כזה הוא 0%. הסיבה לכך היא שההצבעה על תפקיד הנשיא היא חשאית. נתניהו לא טיפש. הוא יודע שבהצבעה חשאית 90% מהח"כים של הליכוד והימין יצביעו בעד כל מועמד אחר ולא בעד נתניהו. נכון שח"כים כמו סער, כ"ץ וברקת יצביעו בעד כדי שיתפנה להם מקום להתמודד על הצמרת, אך הרוב המוחלט לא יתאפק.

* שר התחת – הפארסה של המצאת משרדים עם שמות מוזרים בממשלה החדשה, הציפה את הרשת בקטע ויראלי מתוך הסדרה "פולישוק", שבה השר פולישוק מתמקח על שם משרדו, ובלבד שראשי התיבות שלו לא יהיו תח"ת, כדי שלא יכנו אותו שר התחת.

אבל היה שר התחת. בעקבות פרישת גח"ל (גוש חרות ליברלים בראשות בגין, הגלגול הקודם של הליכוד) מממשלת הליכוד הלאומי בראשות גולדה, כתגובה על הסכם הפסקת האש עם מצרים בתום מלחמת ההתשה, שודרג שר הקליטה שמעון פרס, וקיבל לאחריותו שני משרדים שהיו מאוישים בידי שרי גח"ל – משרד התחבורה שהיה בידי עזר ויצמן ומשרד הדואר שהיה בידי אלימלך רימלט. הדבר הראשון שעשה פרס בתפקידו, היה שינוי שמו של משרד הדואר למשרד התקשורת, וכך הוא היה שר התחבורה והתקשורת. ויצמן נהג לכנות אותו שר התח"ת.

* תזכורת לכבוד יום ירושלים – ב-29 בנובמבר 1947, מיד לאחר שעצרת האו"ם קיבלה את תכנית החלוקה, קם שגריר לבנון באו"ם שארל מאליכ, והצהיר: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני". אבא אבן, מבכירי המשלחת של היישוב היהודי, שהיה ידוע במענה הלשון החד שלו הגיב מיד: "אם תמשיכו לומר זאת אלפיים שנה, נתחיל להאמין בכך".

* הפסיקו להלך אימים – כאשר חמאס תפס את השלטון ברצועת עזה, הוא השליך מהקומות העליונות ומגגות הבתים את פעילי פת"ח אל מותם, ירה בהם ברחובות – אל מותם או בברכיהם והכניס רבים מהם לכלא. אבו-מאזן זוכר זאת היטב. הוא זוכר שחמאס ניצחו בבחירות לפרלמנט הפלשתינאי והוא יודע שרבים הסיכויים שהם ינצחו גם בבחירות לנשיאות הרש"פ. זו הסיבה לכך שכבר שנים רבות מאוד הוא מונע בחירות לנשיאות ולפרלמנט (ולכן הפניית אצבע מאשימה לישראל על כך שאזרחי הרש"פ אינם רשאים לבחור היא טענת סרק). ובדיוק מאותה סיבה הוא מקיים את התיאום הביטחוני עם ישראל. נכון, התיאום הזה נוח גם לנו, למרות שגם כאן אין צורך להגזים – 95% מסיכול הטרור נעשה ישירות בידי ישראל – אולם בעבורו התיאום הזה הוא אבטחת חייו הפוליטיים והפיזיים. ולכן, כדאי לקחת בפרופורציות את איומו הסדרתי התורן על ישראל – לבטל את התיאום הביטחוני עם ישראל אם תחיל את ריבונותה.

האיום לבטל את הסכמי אוסלו הוא מגוחך. ההסכם בוטל למעשה ברגע שהפלשתינאים הפכו את השטחים שהועברו לשליטתם לבסיס טרור נגד ישראל. הם בוטלו למעשה בדמם של יותר מאלף ישראלים שנרצחו בטרור הפלשתינאי. הם בוטלו, למעשה, כיוון שמלכתחילה היו הונאה שערפאת הונה את ישראל, כדי שיתאפשר לו ולצבאו להיכנס ליש"ע ומכאן להמשיך את המלחמה בישראל בתנאים טובים יותר.

אל לנו להיבהל מן ההפחדות. אותן הפחדות ליוו אותנו בהחלטת ב"ג לקבוע את ירושלים כבירת ישראל, להעביר את הכנסת לירושלים, את החלטת בגין להחיל את הריבונות על הגולן ורק לאחרונה את החלטת ארה"ב להעביר את שגרירותה בישראל. לעומת זאת, תוצאות הסכמי אוסלו, הצגת ההצעות המופקרות של ברק בקמפ-דיוויד, עקירת גוש קטיף, עסקאות שבויים כעסקת ג'יבריל ועסקת שליט הוכיחו לנו, שלא אחת דווקא הפייסנות מובילה להתגברות התוקפנות נגדנו. אין לזלזל באיומים אך גם לא להיבהל מהם, כאשר מדובר במימוש האינטרסים הלאומיים שלנו.

אין להקל ראש באיומים, אך אל לה למדינה ריבונית למשכן את עתידה למען קצת שקט או אשליית שקט לטווח הקצר. והאינטרס הישראלי הוא לקבוע סוף סוף את גבולות הקבע של ישראל. האינטרס הישראלי הוא להבטיח את יכולתה לעמוד בתחזית הדמוגרפית על פיה בשנת 2048, בשנת עצמאותה המאה, יהיו כעשרים מיליון ישראלים, והצטופפותם במישור החוף תהפוך את החיים בה בלתי נסבלים, ומכאן הצורך בריבונות על שידרה מזרחית מהחרמון עד אילת, המקבילה לשידרה המערבית – רצועת החוף. האינטרס הישראלי הוא ליצור חיץ בין ירדן לבין השטחים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים ביהודה ושומרון, כדי לסכל מציאות של רצף טריטוריאלי עוין מאיראן עד גוש דן (כולל ירדן, שאם גבולה המערבי יהיה עם המדינה הפלשתינאית, היא לא תקיים את הסכם השלום עם ישראל, אם היא בכלל תשרוד). האינטרס הישראלי הוא לסכל מציאות של מדינה פלשתינאית עוינת שתהפוך את גוש דן לעוטף יו"ש כדוגמת עוטף עזה. האינטרס הישראלי הוא ביכולת להגיע בעתיד להסדר שלום המבוסס על פשרה טריטוריאלית הוגנת ובטוחה עם מדינה ירדנית-פלשתינאית, כאשר האזורים המאוכלסים בפלשתינאים ביו"ש יהיו חלק מפורז אך ריבוני של אותה מדינה.

בשנות ה-90, כאשר נאבקנו נגד נסיגה מהגולן, איימו עלינו שאם ישראל לא תיסוג מהגולן תהיה כאן מלחמה איומה ונוראה. בפגישה של הנהגת ועד יישובי הגולן עם ראש הממשלה ושר הביטחון אהוד ברק, הוא הזהיר שאם לא נגיע להסכם עם סוריה, שמחירו ידוע – נסיגה מכל הגולן, תהיה מלחמה, והישראלים לא יעלו על הטנקים אם לא ידעו שעשינו הכל כדי למנוע אותה. אותן שנים היו שנות אוסלו העליזות. הבטיחו לנו יונה עם עלה של זית, הבטיחו לנו שלום ושלווה וראינו את התוצאות. אלה שהבהילו אותנו מפני השלכות הימנעות מנסיגה מהגולן, לעגו לאלה שאיימו שאוסלו יביא טרור. אני זוכר את פרס נואם בכנסת ולועג לבני בגין שאיים שייפלו טילים מעזה על אשקלון והח"כים של מפלגתו התפקעו מצחוק… אכן, בדיחה.

אני מקווה שהממשלה לא תיבהל ותפעל באחריות לעתיד של מדינת ישראל; תספח את בקעת הירדן רבתי לריבונות ישראל ותלווה את הסיפוח בהתיישבות מאסיבית בבקעה.

* עוד תתגעגעו – כאשר אני קורא את דברי הסגידה של אהוד בן עזר לנתניהו ואת הבוז והלעג לכל מנהיג ישראלי אחר שמוזכר כאופציה להחליף את נתניהו, ואת ההפחדה מן האיום על המדינה במקרה שראש הממשלה לא יהיה נתניהו, איני יכול שלא לזכור את דברי הסגידה של אותו בן עזר לאהוד אולמרט ואת אותו הבוז ואותו הלעג לכל מנהיג ישראל אחר שהוזכר כאופציה להחליף את אולמרט, ואת אותה ההפחדה מן האיום על המדינה במקרה שראש הממשלה לא יהיה אולמרט. כך, למשל, כתב בן עזר ב-12 במרץ:

הַקּוּטֵרִים, הפתאים והמאמינים לעיוותי התקשורת

אתם עוד תתגעגעו לאהוד אולמרט

אם בעזרת יללותיכם יחזור בִּיבִּי לשלטון

בראש 12 ח"כים נבחרי מרכז הליכוד

מרכז שיחזור בגדול לנהל את ענייני המדינה

וגם תתגעגעו לחלוץ כשיפרוץ העימות עם איראן.

* שלושת רבעי – לפני 41 שנה, הייתי תלמיד כיתה י' בביה"ס "בליך" בר"ג. קוד הלבוש איפשר לבנים ללבוש מכנסיים קצרים, אך אסר זאת על הבנות. הבנות התקוממו, יצאו למאבק, והנהלת בית הספר הגיעה אתן לפשרה – הבנות תוכלנה ללבוש מכנסי 3/4.

ההודעה התקבלה בשמחה רבה. למחרת הגיעו הבנות לבית הספר כשרבות מהן לבשו מכנסי 3/4. כלומר, מכנסונים שכיסו 3/4 מהתחת.

וכעבור ימים אחדים ההנהלה החזירה את המצב לקדמותו, למגינת לבן של הבנות ועוד יותר מכך, למגינת לבנו, הבנים. 

* עם הציציות בחוץ – מדרשת השילוב בנטור, שיש לי הזכות להיות היו"ר שלה, היא מכינה קדם צבאית דו-שנתית, המשלבת חילונים ודתיים בנות ובנים, והלימוד בה הוא במתכונת ישיבתית.

כן, יושבים שם בחברותא אחת (והיום בקפסולה אחת) בנות עם מכנסונים וגופיות ובנים עם ציציות משתלשלות. האם הירכיים מפריעות ללימוד? מעודי לא נתקלתי בלימוד רציני כל כך, יסודי ומעמיק כל כך, כמו במדרשת השילוב.

* ביד הלשון 

מכנס – בכתבות על מאבקן של תלמידות על הזכות ללבוש מכנסיים קצרים, ראיינו בנות רבות והוריהן, שתמהו מדוע אינן יכולות לבוא לביה"ס "במכנס קצר".

ותמהתי, למה כוונתן כאשר הן אומרות "מכנס קצר"? האם הן מתכוונות למכנסיים שבהם מכנס אחד קצר ומכנס אחד ארוך? או אולי, רחמנא לצלן, בכלל ללבוש רק מכנס אחד?

והאם הן רוכבות לביה"ס על אופן, וכדי לקרוא את הכתוב על הלוח הן מרכיבות משקף?

* "חדשות בן עזר"

 

צרור הערות 13.5.20

* צבועים – שבוע טרם מינויו של אביחי מנדלבליט לתפקיד היועמ"ש פרסמתי רשומה בזו הלשון: "לא אחת הבעתי את חוסר הנחת שלי ממינויו של מנדלבליט ליועמ"ש. הסיבה לכך היא שהוא נגוע בפרשת אשכנזי. אמנם היועץ המשפטי לממשלה החליט שלא להגיש נגדו כתב אישום, אך אותו יועץ משפטי אמר דברים קשים וחריפים מאוד על התנהלותו בפרשה. ונדמה לי שסף טוהר הכפיים של מועמד לתפקיד כזה אמור להיות קצת יותר גבוה מהרף הפלילי.

עם זאת, קשה לי שלא להתייצב לצדו של מנדלבליט, מול קמפיין ההסתה והשנאה הדוסופובי השולל את מינויו בשל היותו דתי.

נורא ואיום! במדינה היהודית אנשים נרדפים בשל אמונתם הדתית היהודית, מתנהל קמפיין נגד מועמדותם אך ורק בשל היותם דתיים, וכאשר מספר דתיים התקדמו בעבודה קשה, במסירות ומצוינות לעמדות מפתח בממשל הישראלי, מוצגת קונספירציה של 'השתלטות'. הקמפיין הזה נגוע בפשיזם".

כן, התנגדתי למינויו של מנדלבליט. סברתי שמעורבותו, שולית ככל שתהיה, בפרשה הקרויה פרשת הרפז, אך הייתי הראשון שכיניתי אותה פרשת אשכנזי, הופכת אותו לבלתי ראוי. אף שפרשת אשכנזי אינה פרשה פלילית, ראיתי בה ואני רואה בה עד היום שחיתות ציבורית אנטי ממלכתית ממדרגה ראשונה. והרף המוסרי שאני מצפה מתפקיד כמו היועמ"ש הוא הרבה יותר מאשר הסף הפלילי.

זאת הייתה עמדתי, למרות הערכתי הרבה למנדלבליט, לחכמתו, למקצועיותו, לצניעותו ועל אף המעידה הזאת – גם ליושרתו. עם זאת, שללתי את הטענה לניגוד אינטרסים בשל העובדה שהיה מזכיר הממשלה ובשל קרבתו לנתניהו. וכאשר השמאל החל לרדוף אותו בשל היותו דתי, ראיתי בכך רדיפה איומה ונוראה, חמורה ביותר.

אני מזכיר זאת כדי לציין, שסוגיית פרשת אשכנזי ומעורבותו של מנדלבליט בה היו ידועים בעת מינויו. גורמי שמאל והתנועה לאיכות השלטון פנו לוועדת האיתור בתביעה למנוע את המינוי, בין השאר בשל סיבה זו. ועדת האיתור אישרה את המינוי ברוב של ארבעה מול נמנע אחד, שאף הוא דחה את הטענות נגד מנדלבליט בנושא הזה, אך סבר שיש צורך בתקופת צינון בין תפקידו כמזכיר הממשלה לתפקיד היועמ"ש. ארגוני שמאל והתנועה לאיכות השלטון עתרו לבג"ץ נגד המינוי. מעורבותו ב"פרשת הרפז" הייתה אחת העילות לעתירה. בית המשפט דן בעתירות ובכללן בפרשה זו לעומק ודחה אותן. כך כתב השופט ג'ובראן: "לא מצאתי כי יש באיזו מבין הטענות שמעלה העותרת כדי לגרוע מהתאמתו הערכית-נורמטיבית של מנדלבליט לתפקיד. יוזכר, כי מדובר באדם אשר עבד בשירות הציבורי במשך שנים ארוכות, בתפקידים רבים ומגוונים, ולאורך כל שנותיו לא דבק בו כל רבב או דופי. על פני הדברים, אינני סבור כי בהתנהלותו ב'פרשת הרפז' דבק בו דופי המעיד על פגם ערכי-נורמטיבי".

את מה שהשופטים, ועדת האיתור, העותרים ואף אני הקטן ידענו – קל וחומר בן בנו של קל וחומר שגם ראש הממשלה נתניהו ידע על אודות מעורבותו של מנדלבליט בפרשה, ואף על פי כן הוא דחף בכל כוחו למינוי. וכל תומכיו ומעריציו תמכו אף הם במינוי ויצאו נגד רדיפת מנדלבליט. נתניהו בחר במנדלבליט, מתוך היכרות מעמיקה והערכה עמוקה, כתוצאה משיתוף הפעולה ביניהם, ומן הסתם גם בהיותו ימני בדעותיו הפוליטיות, איש הציונות הדתית, בן למשפחה בית"רית ומקורב לנתניהו. וכל תומכיו ומעריציו של נתניהו תמכו במינוי ללא סייג.

מנדלבליט הוא סיביל סרוונט אמתי, שנאמן לתפקידו ולחוק. כאשר נוצר קונפליקט בין נאמנותו לציבור, לתפקידו ולחוק לבין נאמנות אישית למי שמינה אותו – הוא נהג באופן ממלכתי. כאשר הגיעו לפתחו ראיות חמורות ביותר נגד נתניהו, פרי חקירה מעמיקה ויסודית, הוא הגיש כתבי אישום חמורים, על סמך אותן ראיות. בהיותו "בית הלל" במהותו, כתב האישום שהגיש היה מתון הרבה יותר מהמלצות הפרקליטות והמשטרה.

אך עצם החלטתו להגיש כתב אישום, הפכה אותו למשיסה בפי בריוני תעשיית השקרים של נתניהו, כמו לפניו המפכ"ל אלשייך, פרקליט המדינה שי ניצן ובקרוב שופטי בית המשפט. ובין השאר הם נזכרו פתאום לפתוח את מעורבותו בפרשת אשכנזי, תוך ניפוח המעורבות הזאת ללא קשר למציאות. כל אלה שלא ראו כל פגם במינויו, הפכו אותו לקרימינל מסוכן, רק כיוון שהחליט על פי חובתו, מול ראיות פליליות אמתיות, חמורות ביותר, להגיש כתבי אישום נגד נתניהו.

אין זו אלא צביעות דוחה. כל השותפים למתקפה הזאת, בראשות נער השליחויות של נתניהו אמיר אוחנה, שנשלח בידיו להיות סוס טרויאני במשרד המשפטים כדי לחבל במערכת המשפט, הם צבועים הראויים לבוז.

אל תתיראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין אלא מן הצבועין שדומין לפרושין שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס (תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף כב ע"ב).

* מן הפח אל הפחת – מרגע שהחל המו"מ בין כחול לבן לליכוד, הבהיר גנץ בצורה שאינה משתמעת לשני פנים, שתיק המשפטים הוא תביעה אולטימטיבית, מוחלטת, בלעדיה לא תהיה ממשלה. נתניהו הבין זאת וויתר. לא הייתה לו ברירה. התביעה הזאת הייתה חשובה, אך לא מספיקה. גנץ היה צריך לדרוש באותה מידה, באותה חד-משמעיות, את תיקי המשפטים וביטחון פנים.

הרגע שבו הסוס הטרויאני יתעופף ממשרד המשפטים, אמור היה להיות תמונת הניצחון של הדמוקרטיה. והנה, הסוס הטרויאני ילך למשרד לביטחון פנים, לנסות להרוס את משטרת ישראל, באותן שיטות של תככנות, חרחור מדנים והפרד ומשול בהן ניסה להרוס את מערכת המשפט. מוטיבציית הנקם במי שהאשימו את נתניהו, תתורגם לתאוות נקם במי שחקרו אותו. הוא ינצל את מעמדו המיניסטריאלי כדי לעשות דה-לגיטימציה למשטרת ישראל.

על גנץ וכחול לבן לעמוד על המשמר, להבהיר ולהבטיח שכאשר הם בממשלה וקיומה תלוי בהם – השור המועד הזה לא יוכל להשתולל כפי שנהג במשרד המשפטים.

* אחדות לאומית – ימינה מגדירה את ממשלת האחדות "ממשלת שמאל בראשות נתניהו". יש עתיד מכנה אותה "ממשלת נתניהו החמישית" וטוענת שאין זו ממשלת אחדות, אלא ממשלת ימין עם כחול לבן כעלה תאנה.

אלה ואלה מדברים דברי הבל. וכמובן, כיוון שהממשלה לא תהיה ממשלת ימין ולא ממשלת שמאל – על כל החלטה שלה, אחד משני הצדדים האופוזיציוניים יצביע כ"הוכחה" לטענתו.

זו ממשלת אחדות לאומית מובהקת. אין יותר ממשלת אחדות מאשר ממשלה רוטציונית פריטטית.

יש לקוות שהממשלה תשכיל לפעול לקידום האחדות הלאומית בחברה, ולא רק במערכת הפוליטית.

* שיימינג סקסיסטי – גל עכור של סקסיזם מלווה ברשתות החברתיות את מינויה הצפוי של ח"כ עומר ינקלביץ' לשרה בממשלה. הרי ברור איך אישה ממונה לשרה… גל של שיימינג מגעיל ובזוי.

* איומים – כותרת "מעריב" ב-15 בדצמבר 1981, למחרת החלת הריבונות הישראלית על הגולן: "שר ההגנה הסורי: דרך הכוח – התגובה הטובה ביותר נגד ישראל". ובכותרת המשנה: "דמשק בהודעה רשמית: הסיפוח כמוהו כמלחמה וביטול הפסקת האש". וכותרת נוספת בעמוד הראשון של העיתון: "צה"ל נערך לקראת כל תגובה סורית" ומתחתיה – "מומחים: סוריה עלולה לנקוט בצעדים ממשיים להפרת הרגיעה". הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות": "סוריה: הפסקת האש בטלה; צה"ל בכוננות". כותרת המשנה: "דמשק: החלטת ישראל – הכרזת מלחמה". מאמר פרשנות של איתן הבר, "כתבנו הצבאי", הופיע בעמוד הראשון, תחת הכותרת: "מהן האופציות הצבאיות של סוריה".

בגין היה מנהיג חזק, שהעז לקבל החלטות משנות היסטוריה. הוא קיבל בשש שנותיו כראש הממשלה מספר החלטות כאלו, ובהן הסכם השלום עם מצרים והפצצת הכור העיראקי. כזו הייתה גם ההחלטה על חוק הגולן. בגין ידע שזה האינטרס הישראלי, הוא ידע שהסורים יאיימו, הוא ידע שההחלטה כרוכה במשבר עם ארה"ב, אך הבין את חשיבות הגולן לישראל ומכאן את הצורך לספח את האזור לריבונותנו. העימות עם ארה"ב אכן היה, אולם אחרי תקופה קצרה היחסים הופשרו.

ובאשר לאיומי המלחמה – הם נשארו איומים בעלמא. אז איימו. הגבול עם סוריה, כאשר אנו על הגולן והחרמון, נשאר הגבול השקט ביותר של ישראל לעוד עשרות שנים.

אסור לזלזל באיומי מלחמה של הערבים, אך גם אסור לתת לפחד לשתק אותנו ולמנוע בעדנו מלממש את האינטרסים הלאומיים שלנו.

סיפחנו את הגולן והצעד לא גרם למלחמה. לעומת זאת, הוויתורים באוסלו, הצעותיו מרחיקות הלכת וההרפתקניות של ברק לערפאת ועקירת גוש קטיף דווקא הביאו להסלמה, למתקפות טרור ולשפיכות דמים איומה.

כעת, כאשר על הפרק החלת ריבונות ישראל על בקעת הירדן ואולי גם על שטחים נוספים ביהודה ושומרון, אנו שוב שומעים איומים. הפעם האיום הוא שהחלת הריבונות תגרום לירדן לבטל את הסכם השלום עם ישראל. שגריר ירדן בישראל לשעבר כתב איום מפורש ברוח זו ב-y-net. אני מקווה שנתניהו ילך בדרכו של בגין ולא יירתע.

ישראל וירדן חתמו על הסכם שלום; לא שלום על תנאי. הירדנים לא עשו לנו טובה בכך שהסכימו לשלום אתנו. השלום הוא אינטרס של שני הצדדים. ואפשר לומר שהוא אינטרס ירדני יותר מאשר ישראלי, כי ספק אם שלטונו של עבדאללה היה שורד ללא עזרת ישראל. איננו בני ערובה של השלום עם ירדן, ואסור לנו להשלים עם מצב שבו ירדן מאיימת על ישראל שתבטל את הסכם השלום אם היא לא תיכנע לתכתיבים מדיניים שלה.

אין דבר שהירדנים חוששים ממנו יותר מאשר מדינה פלשתינאית לצדם, לאורך הירדן. אין איום גדול יותר על הממלכה ממציאות כזו. אם, חלילה, זה יקרה, אין סיכוי שהסכם השלום עם ירדן יתקיים. במקרה כזה יהיה רצף מאיים מאיראן עד גוש דן. וכיוון שישראל אינה יכולה להרשות לעצמה הרפתקה של נסיגה מבקעת הירדן, עליה להחיל את הריבונות כדי לשים קץ לסימני השאלה מעל עתיד הבקעה.

סביר להניח שהירדנים ינקטו בצעדי מחאה, למען דעת הקהל הירדנית והערבית, אך הם לא יסכנו את הסכם השלום. ואם הם יבטלו אותו, סימן שהוא לא שווה הרבה.

בין שיקוליו של בגין בעיתוי החלת הריבונות על הגולן, הייתה העובדה שארבעה חודשים וחצי מאוחר יותר ישראל השלימה את נסיגתה מסיני ועקרה את יישוביה. בגין ידע שהחלת הריבונות אחרי השלמת הנסיגה, עלולה לפגוע ביחסי ישראל מצרים, והעדיף לעשות את המעשה לפני השלמת הנסיגה. הוא הבין שמובארק לא יפגע בהסכם השלום בעיתוי זה ולא יסכן את הנסיגה. בגין ראה במועד זה חלון הזדמנויות שאסור להחמיצו. זאת חכמת העיתוי.

חכמת העיתוי מחייבת את החלת הריבונות על בקעת הירדן עכשיו. היום ישראל יכלה לספח את בקעת הירדן בתמיכתה של ארה"ב. מעולם בעבר לא הייתה אפשרות כזו. איננו יודעים מי יהיה נשיא ארה"ב בעוד חצי שנה, לאחר הבחירות לנשיאות. יתכן שביום הבחירות ייסגר חלון ההזדמנויות לסיפוח בתמיכה אמריקאית. את ההזדמנות הזו אסור להחמיץ.

* ראיה היסטורית – כאשר בגין הביא לממשלתו את ההצעה להחיל מיד את חוק הגולן (החוק הוחל בו ביום בשלוש קריאות בכנסת), הוא אמר לשרים שיכבד כל החלטה של הממשלה, אך הביע תקווה שהתמיכה תהיה פה אחד. יצחק ברמן, השר היחיד שהתנגד להחלטה, עזב את הישיבה לפני ההצבעה. הוא אמר שאינו תומך בהחלטה, אך כיוון שהרוב תומך בה, הוא מבין ומכבד את רצונו של בגין שיהיה כתוב בפרוטוקול שההצבעה התקבלה פה אחד.

ולמה זה היה חשוב כל כך לבגין? הוא הסביר שחשוב לו איך יראו את ההחלטה בעוד חמישים שנה, "אחרי שכולנו כבר לא נהיה בין החיים".

חלפו מאז 39 שנים, והיום ברור לכל, למעט קומץ סרבני התפכחות, עד כמה ההחלטה הייתה הכרחית וחשובה. ו-38 שנים אחרי קבלתה, ארה"ב, שבזמן אמת הגיבה בחריפות (רייגן יזם גינוי במועצת הביטחון והטיל סנקציות על ישראל), הכירה בריבונותנו על הגולן.

יש לקוות שגם לנתניהו ולממשלת האחדות תהיה ראיה היסטורית כשל בגין, המעצבת את העתיד ואת גבולות הקבע של המדינה, ולא ראיה היסטרית, של פחד לקבל החלטה אמיצה.

אגב, חמישה משרי אותה ממשלה עדיין חיים עמנו, ונאחל להם שיזכו לחיות גם בחגיגות היובל לסיפוח הגולן לריבונות ישראל. השרים הם דוד לוי, יורם ארידור, משה ניסים, אהרון אבוחצירה ומרדכי בן פורת (בן ה-97). בשבוע שעבר נפטר גדעון פת, משרי אותה ממשלה.

* במובנו הרחב ביותר – כאשר מדברים על ריבונות ישראל על בקעת הירדן, זו אמירה כללית הדורשת פירוט. אפשר לדבר על בקעת הירדן במובן הצר שבין נהר הירדן לכביש 90. זה מעט מדי ומסוכן.

בנאומו המדיני האחרון של רבין טרם הירצחו, שבו הציג את מורשתו המדינית – הקווים האדומים שלו למו"מ על הסדר הקבע, הוא כלל בהם, בין השאר, את בקעת הירדן. הוא הקפיד להבהיר שכוונתו לבקעת הירדן "במובן הרחב ביותר של המושג". למה הוא התכוון?

מי שהבהיר זאת היה יגאל אלון, בנאום שנשא בוועידת הקיבוץ המאוחד בשפיים ב-1976. בנאומו, היכה אלון על חטא, בשימוש במושג "בקעת הירדן", שעלול להתפרש באופן מצומצם ומצמצם: "לגבי שמה של בקעת הירדן, אני מודה שיש כאן בעיה. כאשר אנחנו מדברים על בקעת הירדן, הכוונה היא לרצועה רחבה למדי שבאגפה המזרחי היא נשענת על הנהר, ובאגפה המערבי היא נשענת על גב הבקעה שגובהו, במקומות מסוימים, אינו נופל מגב ההר המאוכלס בצפיפות במרכז השומרון, ובחלקו אולי עולה עליהם בגובהו. הרצועה היא בהחלט אינה רק בקעתית".

אלון נהג להזכיר, לצד בקעת הירדן, את מדבר יהודה, וכך הגדיר אותו באותו נאום: "מדבר יהודה, כפי שאני מגדיר אותו, זה מקריית ארבע עד ים המלח, ומאזור כביש יריחו ירושלים עד לנגב. זה מדבר גדול, דליל אוכלוסין, עם אפשרויות התיישבותיות לא מבוטלות ואנחנו כללנו אותו בתחומים שראויים ליישוב".

זה האופק הציוני הדרוש למדינת ישראל. האסטרטגיה-רבתי של מדינת ישראל צריכה להיות: מקסימום שטחי ארץ ישראל בידינו ומינימום ערבים בשליטתנו. זה הבסיס לפשרה טריטוריאלית עתידית בינינו לבין מדינה ירדנית-פלשתינאית.

על פי התחזיות הדמוגרפיות, אוכלוסיית ישראל בשנת המאה להקמתה – 2048 עתידה למנות קרוב לעשרים מיליון איש. רצועת החוף לא תוכל להכיל את המספר הזה. דרוש תכנון לאומי בעל מעוף למתן מענה לאתגר הדמוגרפי הזה. וכאן ראוי לחזור לחזון השדרה הכפולה, תכניתו של פרופ' אברהם וכמן משנות השבעים, על כך שבמקביל לשידרה המערבית של מדינת ישראל, רצועת החוף, יש לבנות את השידרה המזרחית, מהחרמון דרך הגולן, עמק הירדן, בקעת הירדן והערבה בואכה אילת. כדי להגשים את היעד הזה, ישראל זקוקה לרצועה רחבה, ברוח דבריו של אלון.

* נשק קטלני – נפילתו של לוחם סיירת גולני עמית בן יגאל, היא תזכורת נוספת לכך שאבן היא נשק קטלני ומי שמיידה אבנים עושה זאת על מנת לרצוח. עמית הוא לוחם, חבוש קסדה, והוא נהרג מאבן. קל וחומר אזרחים, שהם היעד המרכזי לטרור האבנים.

עמית בן יגאל מרמת גן, הוא בוגר בית הספר "בליך" שבו גם אני למדתי. הוא התגייס ליחידה קרבית, על אף היותו בן יחיד.

הנה דברים שהוא כתב ברשומה שהעלה ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל אשתקד:

"להיות גולנצ׳יק זה לא להסתכל לאחור, כי תמיד מהדהד בראשך שיש מדינה שלמה מאחוריך,
להיות גולנצ׳יק זה לשמוע את התקווה ולקבל צמרמורת בכל חלק בגוף,
להיות גולנצ׳ק זה לא לתת למה שאתה
להפריע למי שאתה יכול להיות.
אני עמית בן יגאל גאה להיות גולנצ׳יק.
גאה לקחת דרך במסורת ארוכת שנים כמו של גולני
גאה להיות המשך של מחזורים רבים לפני
ולהיות דמות לחיקוי לאלו שאחריי".

מלח הארץ.
יהי זכרו ברוך!

* מחדל משטרתי – אירועי מאה שערים ערב לג בעומר הם מחדל של משטרת ישראל; מחדל מודיעיני ומבצעי. כפי שמשטרת ישראל הצליחה לאכוף אותו ערב בהר מירון, בהיערכות נכונה, את החלטות הממשלה, כך יכלה לאכוף אותן במאה שערים. היערכות מוגברת של המשטרה במאה שערים, הייתה בולמת את ההתקלות בראשיתה, גם בהפעלת כוח ומעצרים.

* סיכום ביניים אישי לקורונה – עברתי לגור בזום.

* עבדות – אין צודק ממאבקם של הרופאים המתמחים. משמרות של 26 שעות הן עבדות.

* בדרכו של אבא – גלעד ארדן יכהן הן כשגריר ישראל באו"ם והן כשגריר ישראל בארה"ב. הוא אינו הראשון שיכהן בכפל התפקידים הזה. קדם לו אבא אבן, שגריר ישראל באו"ם מ-1949 ומ-1950 גם השגריר בארה"ב. הוא מילא את שני התפקידים עד 1959.

* ביד הלשון

מקווה ישראל – בשבת הקרובה נקרא שתי פרשות – "בהר סיני" ו"בחוקותיי". ההפטרה שנקרא, מספר ירמיהו, היא של פרשת "בחוקותיי". ובהפטרה מופיע פסוק יג בפרק יז: "מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל יְהוָה, כָּל-עֹזְבֶיךָ יֵבֹשׁוּ, וְסוּרַי בָּאָרֶץ יִכָּתֵבוּ כִּי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם-חַיִּים אֶת-יְהוָה".

לפני 150 שנה בדיוק, בשבת פרשת "בחוקותיי" תר"ל 1870, חנך מזכיר ארגון "כל ישראל חברים" ("אליאנס") קרל נטר את בית הספר החקלאי הראשון בארץ ישראל, בין יפו לכפר הערבי יעזור (היום העיר אזור). בית הספר עצמו החל לפעול חודשים אחדים קודם לכן.

בספר ירמיהו הביטוי "מקווה ישראל" הוא כינוי לאלוהים. העם מקווה שממנו תבוא הישועה. בית הספר מקווה ישראל, שאמנם הוקם בידי ארגון שלא הגדיר את עצמו כציוני, אך הוא אולי המעשה הציוני ההתיישבותי הראשון בארץ ישראל, הציג באימוץ השם מסר הפוך: במקום ציפייה פסיבית לגאולה ניסית אלוהית, אנחנו גואלים את העם היהודי במעשה האנושי של יישוב ארץ ישראל. המסר הזה הוא ליבת הציונות, הן הציונות החילונית (בית הספר "מקווה ישראל" הוא בי"ס חילוני מאז ייסודו) והן הציונות הדתית.

את שמו של בית הספר הציע ר' גרשון, חייט ירושלמי שהועסק כחייט של בית הספר.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 26.4.20

* אחדות חמוצה – ממשלת אחדות לאומית היא אינטרס לאומי עליון. פחות בשל הקורונה, יותר בשל המשבר הכלכלי שבעקבותיה, ובראש ובראשונה כדי לשים קץ למשבר הפוליטי המתמשך וחסר ההכרעה שהוביל לשלוש מערכות בחירות שהסתיימו בתיקו והסכנה לדמוקרטיה אם המגמה הזאת תמשך ללא סוף, בממשלות מעבר אינסופיות ותהליכי קרע ושנאה הולכים ומתעצמים ממערכת בחירות אחת לשניה.

הקמת ממשלת האחדות כרוכה במחיר כבד מאוד – נכונות לכך שנתניהו יהיה ראש הממשלה עוד שנה וחצי (אגב, בשל הצורך לייצב את המערכת החולה, הייתי מעדיף שהוא יהיה ראש ממשלה לשנתיים, כלומר שתהיה זו קדנציה מלאה בת ארבע שנים). ללא המחיר הזה, היינו נגררים למערכת בחירות רביעית. זה מחיר כבד, כיוון שנתניהו אינו ראוי להנהגה לאומית, לא רק כיוון שהוא נאשם בפלילים, אלא יותר מכך בשל המסע שהוביל נגד מדינת החוק, ההסתה והשיימינג לקברניטי מערכות החוק והמשפט, הניסיונות להעמיד את עצמו מעל החוק וכד'. זהו מחיר ערכי, שהדבר היחיד שמצדיק אותו הוא החלופה – סיבוב בחירות רביעי בתנאי קורונה שעלול לדרדר את ישראל לאנרכיה (ולהעניק רוב לנתניהו, חלילה).

ממשלת אחדות הנובעת מחוסר הכרעה, במיוחד כאשר ראש הממשלה באופן אישי הוא הבעיה, חייבת להיות רוטציונית. היא חייבת להיות פריטטית. אם היא לא תהיה פריטטית, פירוש הדבר שכאשר גנץ יהיה ראש הממשלה הוא יהיה במיעוט בממשלתו ולא יוכל למלא את תפקידו.

הטענה שהניפוח המופקר של הממשלה נובע מדרישת הפריטטיות אינה נכונה ונגועה בצביעות. ממשלה פריטטית יכולה להיות של עשרה שרים, של שלושים שרים ושל שמונים שרים. הדבר היחיד שהיא תובעת הוא שוויון בין הגושים במספר השרים. אין שום סיבה בעולם שתצדיק את היותה בת 30 שרים שאמורה להתנפח ל-36 שרים + אינפלציה בסגני שרים שכולם מיותרים כי תפקיד סגן שר הוא תפקיד מיותר, שראוי שיעבור מן העולם בחוק. האינפלציה הזאת נובעת מחוסר המנהיגות של נתניהו, שמפחד להסביר לשרים שעליהם לסיים את תפקידם, כי בממשלת אחדות יש לליכוד ולמחנהו פחות שרים. והסיבה לכך שכחול לבן נאלצה להסכים לכך היא שוב, האלטרנטיבה, שמכל בחינה ולבטח מן הבחינה הכלכלית מחירה גדול לאין שיעור.

אני שותף לביקורת על מספר השרים ועוד יותר על מספר סגני השרים, אך לא על החוק הנורווגי, שבו תמכתי הרבה לפני שנחקק בישראל לפני שנים אחדות. החוק הנורווגי חשוב לתפקודה ולעצמאותה של הכנסת ולהפרדת הרשויות. טוב שהשרים יתרכזו בתפקידם המיניסטריאלי ולא יקדישו חלק ניכר ממנו לישיבה בכנסת ועוד יותר חשוב שהרוב המוחלט של הח"כים יקדישו את כל זמנם לעשיה הפרלמנטרית החשובה, ולא יהיו שרים וסגני שרים.

ממשלת האחדות היא הכרח. אין לה אלטרנטיבה. אבל חבל שהיא מתחילה באופן שמשאיר טעם מר וחמוץ כל כך.

* פתרון לסוגיית השרים – יש לי הצעה כיצד ניתן לצמצם את מספר השרים בממשלה, תוך שמירה על עקרון הפריטטיות שהוא עיקרון יסוד בממשלת האחדות. כחול לבן לא תמנה את כל מכסת השרים שלה (ולא תמנה אף סגן שר), אבל הרכב הקבינט יהיה פריטטי, וכל נושא שנוי במחלוקת שכחול לבן תדרוש, יעבור להחלטת הקבינט.

עם זאת, יש לשמור בהסכם הקואליציוני על זכותה של כחול לבן למלא את מכסתה, אם המנגנון הזה לא יפעל לשביעות רצונה.

* רצון העם – על פי סקר של קמיל פוקס, רק 22% מאזרחי ישראל מתנגדים לממשלת האחדות.

זכותו של המיעוט לדבוק בעמדתו ולהטיף לה היא זכות מוחלטת, שאינה ניתנת לערעור.
רק בקשה: אל תדברו בשם העם, אל תדברו בשם מצביעי כחול לבן, אל תאמרו שמצביעי כחול לבן חשים מרומים ונבגדים.

נכון, בין מצביעי כחול לבן יש מיעוט שחש מרומה ונבגד. אני יכול להזדהות עם התחושה, כי גם אני, כמו רבים רבים ממצביעי כחול לבן, חשתי נבגד ומרומה כאשר כחול לבן ניסתה להקים ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת.
ממשלת האחדות הלאומית מבטאת את רצון העם. רוב מוחלט של מצביעי כחול לבן מאמינים ברעיון הנשגב: ישראל לפני הכל. והם בעד ממשלת אחדות ונגד סיבוב בחירות רביעי בתנאי קורונה.

* השתכנעתי – ציוץ של יאיר לפיד, 3 באוקטובר 2019: "בשביל ממשלת אחדות אני מוותר על הרוטציה. הרבה יותר חשוב לי שתהיה אחדות בעם. שהמדינה הזו תתחיל תהליך של ריפוי. של איחוי פצעים. של שינוי בסדר עדיפויות".

ציוץ של יאיר לפיד, 10 במרץ 2020: "אם הליכוד כל כך מודאג מממשלה צרה אז קדימה כבר, בואו לאחדות".

אותי לפיד שכנע.

* תסריט במבחן – בין הסיבוב השני והשלישי, הציע הליכוד לכחול לבן ממשלת אחדות רוטציונית שבה יכהן נתניהו חמישה חודשים ואח"כ יוחלף בידי גנץ. אילו קיבלה כחול לבן את ההצעה, גנץ כבר היה ראש הממשלה.

אני סברתי שיש לקבל את ההצעה. קיימתי על כך שיחה ארוכה עם בוגי יעלון. הבעתי באוזניו את דעתי שיש לקבל את ההצעה. יעלון שלל את עמדתי בתוקף, ואמר שזו מלכודת. המטרה של נתניהו היא לפלג את כחול לבן ולקבל לגיטימציה מכחול לבן לכך שהוא יכול לכהן כראש הממשלה למרות היותו נאשם. ברגע שכחול לבן תסכים לכך, הוא לא יקים את הממשלה וילך לסיבוב שלישי, עם הלגיטימציה מכחול לבן ועם הרס כחול לבן.

לאחר הבחירות קראתי בטור שלי "צרור הערות" להקמת ממשלת אחדות (כיניתי אותה ממשלת אחריות לאומית) וחזרתי על עמדתי שהייתה זו טעות לדחות את ההצעה, שאילו התקבלה, בקרוב מאוד גנץ היה מתמנה לראש הממשלה. יעלון הגיב במסרון ווטסאפ, שאליו צירף דיווח של דפנה ליאל, על פיו מקורבי נתניהו הודו שהוא מעולם לא התכוון להצעה שהציע, והוסיף: "שולח לך בעקבות הערתך בצרור האחרון. אני הערכתי שנתניהו ניסה לקבל מאתנו הסכמה לישיבה תחתיו בקואליציה, על אף כתבי האישום, ואז היינו הולכים לבחירות כשכחול לבן חבולה, ואף מפורקת".

אני מניח שמכאן נבעה גם התנגדותו הנחרצת לממשלת האחדות אחרי הסיבוב השלישי. כעת, עם חתימת ההסכם הקואליציוני, אפשר לבחון האם התסריט שלו היה נכון. ובכן, אחרי שכחול לבן הסכימה לכך שנתניהו יכהן למרות כתבי האישום, הוא לא הוליך לבחירות אלא הקים את הממשלה (אכן, עם הרבה תרגילים נכלוליים בדרך. בכל זאת, מדובר בנתניהו). ובכן, יעלון טעה. אבל הוא צדק, לכאורה, בתחזיתו שההסכמה תפרק את כחול לבן. נכון, אך לא היה בכך כל הכרח. מי שפרק את כחול לבן היו לפיד והוא ולא הייתה לכך כל הצדקה. אלמלא עשו כן, כחול לבן הייתה נכנסת בכוח מוכפל לממשלת האחדות, הרבה יותר חזקה ומשמעותית מכפי שהיא תהיה בקואליציה, בשל הפירוק. ובממשלת האחדות יעלון היה מכהן בתפקיד בכיר; אולי שר החוץ, אולי שר המשפטים. חבל. ממש חבל. ואלמלא הסרבנות לפני חצי שנה, היום הוא היה שר בכיר בממשלת גנץ.

* טול קורה – בטקס הממלכתי בגבעת התחמושת ביום שחרור ירושלים תש"ס 2000, לפני עשרים שנה, נשא דברים ראש הממשלה ושר הביטחון אהוד ברק. וכך הוא אמר: "רק מי שאיננו מבין את עומקו של הקשר הנפשי הטוטלי של העם לירושלים, רק מי שתלוש לחלוטין מכל זיקה למורשת ההיסטורית ומנוכר לחזון העם, לשירת חייו, לאמונתו ולתקוות חייו – מסוגל בכלל להעלות על דעתו ויתור על חלק מירושלים".

שבועות ספורים לאחר מכן הציע ברק לערפאת, בפסגת קמפ-דיוויד, חלוקה של ירושלים, כולל חלוקה של העיר העתיקה ונסיגה ממנה מלבד הרובע היהודי והכותל, ולמעשה גם על הר הבית.

ועכשיו הוא מטיף לגנץ בטענה שהוא פועל בניגוד להבטחתו…
טול קורה מבין עיניך.

* אין לנו מדינה ספייר – שוללי ממשלת האחדות במפלגת העבודה נשבעים בשמו של יצחק רבין. איך לא?

תזכורת: אחרי מלחמת לבנון הראשונה, כאשר הבחירות הסתיימו ללא הכרעה, יצחק רבין דחף בכל כוחו להקמת ממשלת אחדות לאומית. הוא טבע את מטבע הלשון האלמותי "אין לנו מדינה ספייר". הוא לא גרר את ישראל לסיבוב שני, שלישי ובטח לא רביעי. כי הוא היה מנהיג אחראי. הוא ראה את טובת המדינה מעל לפופוליזם מתייפייף נוסח יאיר לפיד. ב-1988 הוא שוב דחף להקמת ממשלת אחדות לאומית, יחד עם שמיר שניצח בבחירות והיו לו 61 תומכים, אך גם הוא העדיף את האינטרס הלאומי. רבין התנגד לפירוק ממשלת האחדות בתמרון מכוער של פרס, והדביק לו את הכותרת "התרגיל המסריח".

* העיתון הסמיק – אהוד אולמרט הוא פושע. זו לא הבעת דעה. זה ציון עובדה. לא אני קבעתי זאת, אלא כל ערכאות המשפט בישראל. קבעו זאת השופטים בירושלים, ויש שופטים בירושלים. אהוד אולמרט הוא עבריין מורשע. אסיר משוחרר. יש הבדל משמעותי בינו לבין נתניהו. נתניהו הוא נאשם, שעומדת לו חזקת החפות. אולמרט הוא אשם, שלא הצליח להגן על חפותו באף ערכאה. בדומה לנתניהו, גם הוא התגולל במשטרה, בפרקליטות ובבתי המשפט, בארסיות לא פחותה. גם הוא קישקש, כמו נתניהו, על "רדיפה", על "תפירת תיקים". גם הוא, כמו נתניהו, בדה מלבו תיאוריות קונספירציה מטורללות וחולניות, והוא משכנע את עצמו ואת מי שמוכנים להקשיב להבליו, שאך כְּפֶשַׂע היה בינו לבין השגת שלום קוסמי נצחי, ואז באו הימין הקיצוני, המשטרה, הפרקליטות ובית המשפט, "הדיחו ראש ממשלה מכהן" וסיכלו את השלום. גם הוא, כמו נתניהו, החזיק סוללות פרקליטי יוקרה שלא בחלו בשום דרך להכפיש את מי שהיו המקורבים לו ביותר, כולל מי שהייתה שפחתו לאורך עשרות שנים, ברגע שאמרו עליו את האמת. בדבר אחד נתניהו מסוכן ממנו – אותו הקיפו קומץ של חסידים שוטים ואילו לנתניהו יש המון עצום ורב של חסידים שוטים.

אילו היה לאולמרט קצת כבוד עצמי, הוא היה מסתגר כל חייו בביתו ולא מציג את פרצופו ברבים, מפאת הבושה. אבל הוא מרשה לעצמו להופיע בציבור כנביא זעם ולהטיף נגד ה… שחיתות, העבריינות, הפגיעה בבית המשפט וכו'.

דפי "מעריב" בערב שבת הסמיקו כאשר הוא התגולל בבני גנץ על כך שנתן את ידו ל"ראש ממשלה שנאשם בפלילים… המאיים על מוסדות שלטון החוק, המערער על הלגיטימיות של בית המשפט העליון והוראותיו, הנותן יד לקעקוע מעמד הפרקליטות" ולכן הוא "אינו ראוי למלא את התפקיד". רק תזכורת, אפרופו קעקוע מעמד הפרקליטות – אחד המקורבים לו ביותר, איש סודו אמנון דנקנר, קרא לפרקליט המדינה שתבע את אולמרט, להתאבד. לא פחות.

אהוד אולמרט. איש נקלה. עבריין מורשע, אסיר משוחרר וחף מבושה.

* הדובר של MeToo – כשאני רואה את העבריין המורשע והאסיר המשוחרר אהוד אולמרט מטיף בשער נגד השחיתות (בלי שלרגע הכה על חטא והתנצל בפני החברה הישראלית על פשעיו), אני יכול בהחלט לדמיין את האנס הסדרתי משה קצב הופך לדובר של MeToo.

* תהיה רוטציה – כאשר הוקמה ממשלת האחדות הרוטציונית ב-1984, מעטים האמינו שפרס יכבד את הרוטציה. האמינות שלו לא הייתה הרבה יותר גבוהה משל נתניהו וכך גם תאוות השלטון. הן בליכוד והן במערך העריכו שפרס ימצא את הפטנט להתחמק מהרוטציה. דווקא התחושה הזאת הכניסה את פרס לאמביציה. כל אמינותו עמדה למבחן, והוא היה נחוש להוכיח שהוא מכבד את ההסכם. עזר ויצמן העניק לו אז את הכינוי "חאג' אמין". ואכן הוא קיים את הרוטציה.

אני מאמין שכך יהיה גם עם נתניהו. ובכל זאת, כיוון שמדובר בנתניהו, שהרוויח את אי האמון בו בחוסר יושר, נקבע ההסכם הקואליציוני שמבוסס כולו על אי האמון בנתניהו והוא מחשק את הרוטציה בחישוקי פלדה. ולכן, הסיכוי שהיא לא תתבצע קלוש.

ואם בכל זאת נתניהו ימצא דרך מילוט ממנה – גם אז אהיה משוכנע שגנץ עשה את הצעד הנכון. הוא עשה את כל הנחוץ, למען האינטרס הלאומי וכדי לשים קץ לדימום של הדמוקרטיה לעוד ועוד מערכות בחירות ללא הכרעה ולהקמת ממשלת אחדות.

הפעם האחרונה שהכנסת מילאה את ימיה והבחירות לא הוקדמו הייתה ב-1988, בקדנציה של ממשלת האחדות הרוטציונית.

* מתנה לנתניהו – במשך שבועות נתניהו מרח ומרח את המו"מ על ממשלת האחדות, כל יום העלה דרישה חדשה, כל סיכום הוא פתח מחדש. רק על דרישונת אחת של כחול לבן הוא התנפל כמוצא שלל רב – התנגדות למינויו של יולי אדלשטיין ליו"ר הכנסת.

נתניהו מתעב את אדלשטיין. ראשית, הוא מספר 2 בליכוד, שזו כשלעצמה אשמה חמורה ביותר וסיבה להתנכלות של נתניהו כפי שנהג כלפי כל מי שהיה מספר 2 (כחלון, סער וכו'). שנית, כיו"ר הכנסת הוא ניסה בכל כוחותיו להגן על עצמאות הכנסת ולא היה שותף אוטומטי לגניבת סוסים עם רוה"מ. שלישית, הוא ממלכתי, ואין דבר שנתניהו סולד ממנו יותר מממלכתיות.

נתניהו, האב האם ורוח השטות, הובילו מסעות רדיפה, שנאה, שיימינג והסתה איומים ונוראים נגד אדלשטיין, נגד משפחתו, אפילו נגד עברו של אסיר ציון הזה.

נתניהו סולד מיושבי ראש כנסת ממלכתיים. לכן עד היום הוא רודף עד חורמה, בהסתה נוראית, את הנשיא ריבלין. המסע הזה החל כאשר ריבלין היה יו"ר הכנסת. הוא רוצה לשלוח לכנסת נערי שליחויות, עושי דברו, יס-מנים, אנשים שיעשו לכנסת מה שעשתה מירי רגב לתרבות הישראלית ומה שעשה אוחנה למשפט הישראלי. הוא רוצה לתפקיד יו"ר הכנסת מי שיאפשר לו לרמוס את הכנסת. מישהו כמו יריב לוין.

באה כחול לבן, ומתוך כניעה לבייס, שבחר להגדיר דווקא את אדלשטיין כאויב הציבור מס' אחת, גמגמה באוזני נתניהו משהו נגד מינויו של אדלשטיין. לנתניהו זה הספיק כדי "להיכנע" לדרישה הזאת. יריב לוין קרא לאדלשטיין להפר את החלטת בג"ץ. אדלשטיין לא שעה להצעתו. כאשר מצפונו לא אפשר לו לקיים את פסיקת בג"ץ (שהייתה מופרכת ומוטעית) הוא העדיף להתפטר. זה צעד אצילי שצריך לעורר כבוד והערכה מצד תומכים ומתנגדים כאחד (למרות שלדעתי היה עדיף שיבצע את ההחלטה, ובנאומו יביע את דעתו עליה). אבל הבייס ביקש את ראשו, וגנץ גילה במקרה זה חולשה וביקש בנימוס שלא ימנו אותו. הוא העניק לנתניהו מתנה.

אבל נתניהו קצת הסתבך. אדלשטיין מסרב לקבל כל תפקיד מלבד יו"ר הכנסת. והוא פופולרי מאוד בליכוד. ובליכוד מתחילים ללחוץ על נתניהו למנות אותו. לנתניהו יש תירוץ. כחול לבן. אני מקווה שכחול לבן יתעשתו, יסירו את התנגדותם, כי הם יצטערו על היום שפסלו אותו, כאשר לוין ינהל את הכנסת כשלוחה של בלפור.

* חוק השוויון האזרחי – אחד הסעיפים החשובים בהסכם בין הליכוד לכחול לבן, הוא השמירה על חוק הלאום כמות שהוא, בלי לפתוח אותו ובלי לשנות אותו. זהו חוק יסוד חשוב מאוד, שחייב לפתוח את חוקת המדינה, כי הוא מגדיר את זהותה וייעודה.

המתקפה על החוק הייתה שקרית. הטענה בבסיסה הייתה שהחוק פוגע בשוויון האזרחי בין יהודים ושאינם יהודים במדינת ישראל. אין לכך שחר. החוק כלל אינו עוסק בנושא השוויון האזרחי ולכן הוא אינו יכול לפגוע בו או לחזק אותו. החוק עוסק בהגדרתה הקולקטיבית של המדינה.

אולם מתוך המאבק נגד החוק, עלתה טענה מוצדקת, שהשוויון האזרחי אינו מופיע באף חוק יסוד, כלומר אינו קיים בחוקה. בלי קשר לחוק הלאום (כי אין שום קשר בין השניים) יש מקום לחקיקה כזו. בדומה לחוק הלאום – גם המובן מאליו צריך להיחקק.

ניתן לעשות זאת באמצעות תוספת לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. אני מעדיף חקיקת חוק יסוד מיוחד לנושא. הייתי שותף לגיבוש הצעת חוק כזו, שאותה העברתי בזמנו לבוגי יעלון, במטרה לקדם אותה לאחר הבחירות דרך תל"ם. חשוב מאוד שהבשורה הזאת תצא מממשלת האחדות הלאומית, כחלק מהליך פיוס בחברה הישראלית.

* הצבעה חשאית – במאמר ב"זמן ישראל" העלה שלום ירושלמי אפשרות שנתניהו יבחר לנשיא המדינה הבא. הוא לא לקח בחשבון שההצבעה לנשיאות המדינה היא חשאית. כמה ח"כים של הליכוד יתמכו בו? חמישה? שישה? לא יותר. אם נתניהו יהיה מועמד לנשיא המדינה, נשיא המדינה יהיה האיש שיתמודד מולו. בכלל לא משנה מי הוא יהיה.

* Corona – ליצמן פרש ב-C.

* מאות עולמות שלמים – כל המקיים נפש אחת, כאילו קיים עולם מלא. הרב ישעיהו הֶבֶּר, שהלך לעולמו ממחלת הקורונה, קיים מאות נפשות. הוא הציל חייהם של מאות מושתלי כליות, כולם בתרומות אלטרואיסטית, של תורמים שלא הכירו את המושתלים. הוא הניע מהלך אדיר, שבעטיו ישראל היא המדינה המובילה בעולם בהפרש עצום בתרומות כליה אלטרואיסטיות. הוא הצליח לא רק להניע אנשים לתרום כליה, אלא גם להניע אותם לפרסם את התרומה כדי לעודד אחרים ובכך להציל עוד נפשות, ויש כאלה שהפרסום היה קשה להם יותר מהתרומה עצמה.

נחשפתי לרב הבר ולפועלו בזכות שתי חברות יקרות. האחת היא אפרת בדיחי ממושב קשת בגולן שתרמה כליה (ויש עוד תורמים רבים ביישוב שלה) והשניה היא איילת שמש מקיבוץ מרום גולן, שהושתלה לה כליה. דרכן נחשפתי לדמותו יוצאת הדופן של הרב הבר, ואף זכיתי לפגוש אותו במסיבת הודיה שקיימה אפרת במלאת שנה לתרומת הכליה.

הרב הבר הלך לעולמו בטרם עת, בגיל 55, אבל הספיק בחייו לקיים מאות עולמות שלמים. ומפעל חייו יימשך גם אחרי מותו.

יהי זכרו ברוך!

* הזוי – הנאום של נתניהו בטקס ביד ושם, שבו השווה את הקורונה לשואה, היה הזוי ופאתטי. ישבתי מול הטלוויזיה נדהם, מסרב להאמין. טוב שהוא לא אמר שגם בשואה חלק מן הנספים היו קשישים עם מחלות רקע, כדי להשלים את ההשוואה המוזרה.

* חד-גדיא – השוויון בפני החוק הוא יסוד מוסד של דמוקרטיה ושל מדינת חוק. אין אדם העומד מעל החוק. לא נשיא, לא ראש ממשלה, לא שופט ולא יועץ משפטי לממשלה.

אם הוגש למ"מ פרקליט המדינה חומר שיש בו קצה חוט לבדיקה ואולי לחקירה נגד היועמ"ש, חובתו לפתוח בבדיקה ואם צריך, גם בחקירה. כך שברמה העקרונית, החלטתו של דן אלדד לפתוח בבדיקה היא החלטה נכונה.

יתכן מאוד שבדיקה כזאת תוודא שאין כל חשד שמצדיק חקירה. יכול להיות שהיא תצדיק חקירה. וחקירה מקצועית וחסרת פניות יכולה להביא לסגירת התיק או להמלצה לכתב אישום וכן הלאה, בדיוק כמו בכל חשד לעבירה של כל אזרח.

אין לי כמובן שמץ של מושג לגבי המידע שהועבר על מנדלבליט ומה טיבו. אין לי שמץ של מושג אם מ"מ פרקליט המדינה נהג כשורה במידע שהגיע אליו. אין לי שמץ של מושג אם אלדד מילא נאמנה את תפקידו. וכמוני גם לכל המתפרעים ברשתות החברתיות – גם להם אין מושג.

אבל מבחינתם הרי זה ברור. מנדלבליט הוא פושע מושחת. אמנם הוא אפילו לא חשוד, אבל מבחינתם הוא כבר הורשע. למה? מה הם יודעים? הם יודעים שהוא הגיש את כתבי האישום נגד נתניהו. ומי שהגיש כתבי אישום נגד נתניהו, ברור שהוא אשם בכל חשד אפשרי. כי הוא האויב.

ועל פי החד-גדיא, ברור שדן אלדד הוא צדיק ומקצוען ללא רבב. הרי לא זו בלבד שהוא החליט לבדוק מידע על הפושע, הוא גם מונה על ידי צדיק גדול ממנו, אוחנה. כלומר, הוא בצד הנכון של סיפור החד-גדיא.

ומהי עבודת אלילים בפולחן אישיות, אם לא צורת החשיבה העקומה והמוזרה הזאת?

יכול להיות שדן אלדד הוא אדם נפלא ויכול להיות שלא. יכול להיות שהוא פעל בצורה המקצועית ביותר ויכול להיות שלא. באמת איני יודע. אבל דבר אחד אני יודע בוודאות. הוא לא נבחר לתפקיד על סמך כישורים. הוא נבחר מסיבה אחת בלבד – הוא לא היה ברשימה הארוכה של המועמדים שמנדלבליט הציג לשר. אילו הוא היה ברשימה – לא היה נבחר. אילו מנדלבליט הציג רשימה של מאתיים מועמדים, המאתיים ואחד היה נבחר. למה? כי אוחנה הוא נער השליחויות של הנאשם, שנשלח למשרד המשפטים כסוס טרויאני, לחבל בעבודת המשרד ולהרוס את מערכת המשפט.

וכל הקמתה של ממשלת האחדות הייתה כדאית ולו בשביל תמונת הניצחון של הדמוקרטיה – התמונה של הסוס הטרויאני מסתלק אחר כבוד ממשרד המשפטים. וכל יום שתוקדם השבעת ממשלת האחדות הלאומית הוא חשוב, כי הוא יקדים ביום את הסתלקותו של הסוס הטרויאני.

* דין הצתה – ובינתיים… "עפיפון" תבערה שוגר היום לעבר שדות קיבוץ מפלסים. אני מקווה מאוד שהממשלה החדשה ושר הביטחון גנץ ישנו את היחס של הממשלה היוצאת לטרור ההצתות. דין הצתה כדין רקטה.

* להכיר ברצח העם הארמני – ב-24 באפריל חל יום הזיכרון לרצח העם הארמני. מדינת ישראל, למרבה הבושה, טרם הכיר ברצח העם. מאז שנות ה-90, אני מטיף, במאמרים רבים, להכיר ברצח העם הארמני. העליתי את הדרישה בתקופה שישראל וטורקיה היו בעלות ברית, ונטען כנגדי שהפגיעה ביחסים עם טורקיה תפגע באינטרס הלאומי של ישראל. בעידן ארדואן הטיעון הזה, שגם אז לא קיבלתי אותו, אינו תקף. הגיעה השעה לקבל את ההחלטה המוסרית, שאי קבלתה היא בושה לישראל כמדינה יהודית, הנלחמת בהכחשת השואה.

* אין סיבה לקטר – חמש שבתות ושני חגים אסף, הבן שלנו, סגר במוצב, כמו כל החיילים הקרביים בעידן הקורונה, ובשעה טובה ומוצלחת יצא סוף סוף לסופ"ש ארוך.

בגעגועיי לאסף, חשבתי הרבה על הוריי, ומה שעבר עליהם בימים שבהם גם אני יצאתי לעתים רחוקות. וככל שחשבתי על כך, יכולתי לשמוח שהתמזל מזלי להיות הורה לחייל בתקופה אחרת. ראשית, אין להשוות לדאגה לבן שמשרת בעומק לבנון, כאשר כמעט בכל יום נמסרים שמות חיילים שנהרגו בלבנון. ושנית, לא היו לנו טלפונים. בטח לא ניידים, אך גם לא טלפון נייח. הקשר היה של מכתבים וגלויות. אני זוכר פעם אחת בלבד, שהגיעה למוצב שלנו ניידת עם סוללת טלפונים להתקשר הביתה. היינו המוצב המרוחק ביותר, והניידת הגיעה אלינו בשעת לילה מאוחרת. כמובן שכולנו התקשרנו, אמרנו בהתרגשות כמה מילים, כדי לאפשר גם לחברינו. והיום… בכל שעה שרוצים אפשר להרים טלפון, לשלוח ווטסאפים וכו'. עולם אחר. אז באמת אין לנו מה לקטר. התמזל מזלנו.

* ביד הלשון

וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ – שנה לאחר הקמת המדינה, תיקנה הרבנות הראשית לישראל (שעוד הייתה רבנות ציונית, בטרם השתלטו עליה החרדים) שביום העצמאות תקרא בבתי הכנסת הפטרה בספר ישעיהו, החל בפס' לב בפרק י, ועד פרק יב פסוק ו.

חז"ל קבעו את ההפטרה הזו ליום טוב שני של גלויות למחרת שביעי של פסח. בארץ ישראל אין יום כזה. הרבנות קבעה אותה ההפטרה ליום העצמאות. ההפטרה מדברת על שיבת ציון וקיבוץ גלויות ישראל וגאולה גדולה לעם ישראל אחרי הניצחון על סנחריב. וחלק מהגאולה הוא השלום – שלום קוסמי, לא רק בין העמים, אלא אפילו בין בעלי החיים. משם לקוח הביטוי המוכר "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ". והפסוק השלם: "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם-גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם".

וכבר אמרו חכמולוגים, שכדי ליישם את הנבואה וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ, יש לספק לזאב מידי יום כבש חדש.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 22.4.20

* ועכשיו – לעבודה!

* בזכות יובל כרמי – בקרב בין ד"ר נתניהו למיסטר ביבי ניצח יובל כרמי. מיסטר ביבי נבהל מבחירות וד"ר נתניהו הלך לאחדות.

* סוף למריחות – כשמאות אלפי ישראלים מאבדים את מטה לחמם, המצב הכלכלי מידרדר למשבר קשה, ונתניהו עצמו יודע ומבהיר שחייבת לקום ממשלת אחדות לאומית – הוא מרח את הקמתה במשך שבועות, ותקע את המו"מ על סוגיות אישיות בלבד, של הישרדותו האישית.

אבל העיקר שבסופו של דבר הוא התעשת. השכל הישר ניצח. או אולי ההבנה שלו שהאלטרנטיבה הרת אסון, ואי רצונו להיום אשם בכך. סוף טוב הכל טוב!

* אטימות – המספר המפלצתי של השרים בממשלה המסורבלת והמגושמת הזאת מבטא אטימות לאזרחי ישראל בתקופה של משבר כלכלי. אין לכך הצדקה. צריך היה להקים ממשלה פריטטית בת 20-22 שרים. לא יותר. וכאילו לא די בכך, מדובר גם על מינוי 16 סגני שרים. סגן שר הוא תפקיד מיותר. צריך לבטל את התפקיד הזה. בראש משרד צריך לעמוד נבחר ציבור ומתחתיו דרג מקצועי בראשות המנכ"ל. סגני שרים נועדו אך ורק להיות פרס ניחומים לח"כים שבטוחים שנולדו להיות שרים. אני קורא לגנץ לא למנות אף סגן שר.

עם זאת, אם זה המחיר של הקמת ממשלת האחדות הלאומי, הוא מחיר אפסי לעומת האלטרנטיבה.

* דגל לבן – ניסיונו של נתניהו להשתלט על מינוי השופטים נחל כישלון חרוץ. אם צביקה האוזר הוא הסולם שלו לרדת מהעץ, יותר משזה סולם – זה דגל לבן. נכון, צביקה האוזר דוגל בגישה שמרנית במשפט. גם אני. זו גישה נכונה. אבל הוא מאמין במערכת המשפט ומכבד אותה, הוא נאמן שלטון החוק והוא לוחם ללא חת בשחיתות. אין מי שיודע זאת כנתניהו. הוא ספג זאת על בשרו.

עם זאת, מן ההגינות היה, שאת התפקיד הזה ימלא נציג האופוזיציה.

* על כף המאזניים – המסר המרכזי של כחול לבן התמקד בשלוש מילים: ישראל לפני הכל.

מדינת ישראל מותשת לאחר שנה וחצי של משבר פוליטי שלא היה כדוגמתו מאז קום המדינה. לאחר שלוש מערכות בחירות רוויות שנאה והשמצות, בתוך שנה. לאחר קרוב לשנה שבה ישראל מתנהלת בידי ממשלות מעבר, שמרבית השרים בהן מונו ולא נבחרו בידי הכנסת. כל זאת, בעיצומו של המשבר הרפואי החמור ביותר בתולדות המדינה שמוביל למשבר כלכלי מהקשים ביותר בתולדות המדינה.

בפני כחול לבן עמדו מאזניים.

על כף אחת היחלצות פטריוטית למען המדינה, כדי להתמודד יחד עם המצוקות.
על הכף השניה פינוק מתייפייף ומנותק מצרכי העם והמדינה.

מה הבחירה של מפלגה שסיסמתה היא: ישראל לפני הכל?

כחול לבן התפצלה.
מנהיג פטריוט ואחראי בחר בכף אחת.
דמגוג מתייפייף בחר בכף השניה.

* להיבנות מהמשבר – יאיר לפיד זועק את זעקת העצמאים ובעלי העסקים הקטנים, וזה יפה מאוד. אבל אני תמה, האם הוא באמת משוכנע שהמזור למצוקות הכלכליות והחברתיות הן שפיכת מיליארדים על עוד סיבוב בחירות מיותר?

יש שני סוגים של מנהיגים במצב כזה. אלה שמנסים להיבנות מהמשבר ואלה שנכנסים תחת האלונקה כדי לתת כתף ולהיות שותף בהתמודדות עם המשבר.

מעניין איזה סוג מנהיגות מיישם את העיקרון "ישראל לפני הכל".

* ברירה בין ההתחייבויות – נראטיב ציני שבו משתמשים אנשי כחול לבן כדי להצדיק את הפרת ההתחייבות לציבור לא להקים ממשלה בתמיכת הרשימה המשותפת או בהימנעותה: כחול לבן התחייבה לשתי התחייבויות סותרות – לא לשבת בממשלה תחת ראש ממשלה עם כתבי אישום ולא להקים קואליציה בתמיכת המשותפת. כיוון שאחרי הבחירות התברר שיש סתירה בין ההתחייבויות, הם נאלצו להפר אחת מהן, כי החלפת נתניהו היא מטרת-העל.

גם אם נקבל את הנראטיב הזה, יש להשתומם על סדר העדיפויות שבו. האם עדיף להקים ממשלה שקיומה תלוי ברשימה, שיש ניגוד מוחלט בין האינטרס העליון שלה לזה של הממשלה? הרי האינטרס העליון של הממשלה הוא קיומה, שלומה וביטחונה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, בעוד האינטרס העליון של הרשימה המשותפת הוא שלא תהיה מדינה יהודית. ממשלה עם הליכוד בראשות נתניהו, עם כל הבעייתיות שבה, היא קואליציה בין שותפות לאותו אינטרס עליון.

אבל הנראטיב לא מדויק כלל. כחול לבן אמרה שתקים ממשלת אחדות לאומית ללא נתניהו ושבכל מקרה לא תקים קואליציה שתתבסס על הרשימה המשותפת.

אין שום סתירה בין ההתחייבות לא להקים קואליציה עם המשותפת להתחייבות להקים ממשלת אחדות. להיפך, ברור שהרשימה המשותפת שוללת ממשלת אחדות ואף ממשלת אחדות לאומית לא תכלול אותה.

לעומת זאת, יש סתירה בין ההתחייבות להקמת ממשלת אחדות לבין ההתחייבות לא להקים אותה עם ישיבה תחת נתניהו. למה יש סתירה? כי תוצאות שלושת סבבי הבחירות + תוצאות הפריימריז בין נתניהו לסער + הכרת המציאות מעידה שהליכוד והבלוק שלו לא יחליפו את נתניהו.

את הסתירה הזאת אי אפשר ליישב. צריך לבחור בין הפרת ההתחייבות להקמת ממשלת אחדות להפרת ההתחייבות לא לשבת תחת נתניהו. אם מתעקשים לא לשבת תחת נתניהו מפירים את ההתחייבות להקים ממשלת אחדות. אם מתעקשים להקים ממשלת אחדות מפרים את ההתחייבות לא לשבת תחת נתניהו.

מה שצריך לקבוע כאן הוא האינטרס הלאומי. הרי "ישראל לפני הכל". מה עדיף? בחירות רביעיות בתנאי קורונה? ומה תהיינה תוצאותיהן? במקרה הטוב חזרה לדילמה בין ממשלת אחדות לסיבוב חמישי. במקרה הרע, שהוא בהחלט אפשרי וסיכוייו לא מעטים, הוא ניצחון מוחלט לנתניהו. החלופה הראויה לטובת האינטרס הלאומי, היא הקמת ממשלת אחדות לאומית, בתנאים ריאליים (כלומר רוטציונית ופריטטית, אך בשנה וחצי הראשונים בראשות נתניהו), שתייצב את מדינת ישראל אחרי משבר פוליטי מתמשך של סיבובי בחירות חוזרים ונשנים ללא הכרעה ועם ממשלת מעבר שרוב שריה מונו ללא אישור הכנסת, תתמודד יחד עם משבר הקורונה והמשבר הכלכלי בעקבותיו ותנמיך את להבות השנאה, ההקצנה והקרע בחברה הישראלית. ולא פחות חשוב – תקבע בהסכמה לאומית רחבה את גבולה המזרחי של ישראל, בהחלת ריבונות ישראל על בקעת הירדן רבתי. יש להתכנס פנימה, לאחדות לאומית, ולא להיגרר למחוזות אפלים, כמו לגיטימציה לכהניסטים ולרשימה המשותפת.

* ההונאה הגדולה – יאיר לפיד הדמגוג מאשים את בני גנץ בהונאת בוחריו.

ביום הבחירות קמתי בבוקר והצבעתי לכחול לבן, מפלגה שהתחייבה שבשום פנים ואופן לא תקים ממשלה שתלויה בתמיכה או בהימנעות של הרשימה המשותפת. בדיוק כפי שעשיתי פעמיים נוספות קודם לכן באותה שנה. אחרי שהצבעתי למפלגה שהתחייבה לכך, הלכתי ליום עבודה בבחירות, למען אותה מפלגה על בסיס אותה התחייבות, כפי שעשיתי בשלושה סיבובי בחירות. ובמשך כל אותם סיבובי בחירות, אני עצמי התחייבתי מאות פעמים, כפי שהתחייבה המפלגה שבה הייתי חבר ולמנהיגיה האמנתי, שכחול לבן לעולם לא תעשה את מעשה הנבלה הזה.

הלכתי לישון, ובבוקר קמתי והמפלגה שבה תמכתי נגררה אחרי יאיר לפיד הדמגוג להונאה הגדולה בתולדות המדינה – המפלגה הזאת ניסתה להקים ממשלת מיעוט (!) חסרת יכולת תפקוד ומשילות, שקיומה תלוי ברשימה לאומנית קנאית, אנטי ישראלית, השוללת את זכותו של העם היהודי ורק של העם היהודי להגדרה עצמית, שוללת את זכות קיומה של מדינת ישראל, תומכת באויבי ישראל, בטרור וב-BDS, דוגלת בחסימת שערי ארץ ישראל בפני יהודים (ביטול חוק השבות) ובהטבעת מדינת ישראל בהצפה של מיליוני פלשתינאים (מימוש "זכות" השיבה), ודורשת להעמיד את שלושת הרמטכ"לים שהנהיגו את המפלגה לדין בהאג כפושעי מלחמה.

והוא, הדמגוג האשם בהונאה הזאת, מאשים את גנץ בהונאה, כיוון שנחלץ להציל את מדינת ישראל מאנרכיה.

* בשורת ההשתלבות – אחת הבשורות הטובות של הממשלה החדשה, היא מינוי שר ערבי.

אחת הטענות הדמגוגיות הנשמעות בשיח הציבורי, היא שהרשימה המשותפת מייצגת חמישית מהאוכלוסיה בישראל. אילו היא ייצגה חמישית מן האוכלוסיה בישראל, היא הייתה מונה 24 מנדטים. לרשימה המשותפת 15 מנדטים. מתוך זה, יש לה כנראה כמנדט שקיבלה מזן מוזר של יהודים חסרי חוליות ואכולי שנאה עצמית. כלומר עשרה מנדטים של הציבור הערבי אינם תומכים ברשימה הלאומנית האנטי ישראלית.

בין שליש לחצי מהאוכלוסיה הערבית בישראל, המעוניינים להשתלב במדינה ולא לרשת אותה, אינם זוכים לייצוג פוליטי. העליה המטאורית של הרשימה המשותפת היא סכנה לדמוקרטיה ואיום על המרקם העדין של יחסי יהודים וערבים בישראל. הדבר חייב להדליק נורות אזהרה ולחייב אותנו למעשים. מינוי שר ערבי בממשלת האחדות הלאומית הוא צעד ראשון, ויש לקוות שלא האחרון, בדרך הזאת.

* תיקון – החלטתו של בני גנץ למנות שר ערבי בממשלת האחדות הלאומית, היא תיקון לניסיונו הנואל להקים ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברשימה אנטי ישראלית. שאלת הדו-קיום בין יהודים וערבים במדינת ישראל היא סוגיה לאומית חשובה ביותר. עליית כוחה של הרשימה האנטי ישראלית היא איום על הסיכוי לדו-קיום. הניסיון להקים ממשלה התלויה ברשימה האנטי ישראלית, היה מסר של לגיטימציה לבדלנות שמטרתה לרשת את מדינת ישראל. בצירוף שר ערבי לממשלת אחדות לאומית, אנו מעבירים מסר של אחווה וקריאה לשותפות אמת ולהשתלבות הערבים במדינת ישראל.

* סירחון – רעיון העוועים של ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של רשימה לאומנית אנטי ישראלית קנאית מת. הסירחון של הגוויה ימשיך ללוות אותנו.

* אופוזיציה לממשלה או למדינה – צר לי מאוד שכחול לבן התפלגה ולא נכנסה בשלמותה לממשלה. אבל יש לכך צד חיובי. טוב שראש האופוזיציה הוא יאיר לפיד ולא איימן עודה.

ראש האופוזיציה הוא תפקיד ממלכתי חשוב, ומן הראוי שציוני ימלא את התפקיד. ראש האופוזיציה נואם לצד ראש הממשלה באירועים הממלכתיים ובדיונים החשובים בכנסת. כאשר מגיע ראש מדינה זר לכנסת, ראש האופוזיציה נואם בישיבה המארחת אותו לצד ראש הממשלה. בכל ביקור של מנהיג זר בארץ, הוא נועד עם ראש האופוזיציה. המסר מן הפגישות הללו, הוא שיש חילוקי דעות עמוקים, אך בסיס איתן של קונצנזוס לאומי, שמעל ומעבר לקואליציה ואופוזיציה. שגם אם יש מחלוקת איך להילחם בירי הרקטות על עוטף עזה, למשל, אין מחלוקת מי התוקפן ועל הצורך להילחם בו.

אם נציג הרשימה האנטי ישראלית היה ראש האופוזיציה, כאשר מנהיג זר היה נפגש אתו, הוא היה שומע את הנראטיב של האויב. הוא היה שומע שישראל היא מדינה קולוניאליסטית, שצה"ל הוא צבא כיבוש וחייליו ומפקדיו פושעי מלחמה, שהציונות היא גזענות ושישראל היא מדינת אפרטהייד, שיש סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית וכל סיסמאות השטנה והנאצה נגד מדינת ישראל.

יתר על כן, על פי החוק על ראש הממשלה לעדכן אחת לחודש את ראש האופוזיציה בענייני חוץ וביטחון. אמנם אני סומך הן על נתניהו והן על גנץ שהם לא היו מדווחים לעודה על מה שהוא לא יכול לקרוא בעיתונים, אבל כל המשמעות הממלכתית של עדכון ראש האופוזיציה הייתה הולכת לאיבוד.

בקיצור, אין רע בלי טוב. הטוב שבאי הצטרפות יש עתיד לממשלה, היא שראש האופוזיציה לממשלה לא יהיה ראש האופוזיציה למדינה.

* הפגנת סרק – מדינת ישראל נמצאת בתנאי סגר קשים, לשם הגנה על בריאות האזרחים. אפילו תפילה במניין אסורה. רק דבר אחד הוחרג – הפגנות. למה? כדי להבטיח את חופש ההפגנה, שהוא יסוד מוסד של הדמוקרטיה. עצם קיומן של ההפגנות הללו, בתיאום עם משטרת ישראל, זו עדות לכך שהטענות על "פגיעה" כביכול בדמוקרטיה, הן עורבא פרח, הבל ורעות רוח. אלה בסך הכל הפגנות נגד ממשלת האחדות הלאומית. באחד הפרסומים ראיתי הבטחה שינאמו בה אנשים "מן השורה הראשונה". אני לא בטוח שאיימן עודה, השולל את זכות קיומה של מדינה יהודית, הוא בדיוק "מן השורה הראשונה". וכיוון שהברירה היא או ממשלת אחדות לאומית, או סיבוב בחירות רביעי בתנאי קורונה, מה שעלול לדרדר אותנו לאנרכיה, היה לי ברור כל העת שממשלת האחדות קום תקום, למקום ההפגנות נגדה. ואני בטוח שרוב מוחלט של אזרחי ישראל, כולל רוב מוחלט של מצביעי כחול לבן, תומכים בממשלת האחדות.

* הדגל האנרכיסטי – איך האנשים שנשאו את דגל הכחול לבן, וקראו על שמו את מפלגתם, מידרדרים לאנרכיזם של דגלים שחורים.

* תאוריית קונספירציה חולנית – 12 ראשי ממשלה היו לישראל מאז קום המדינה. אהוד ברק אינו נמנה עם 11 הטובים שבהם.

בנוסף להיותו ראש ממשלה כושל, הוא גם היה חשוד בפלילים, ורק בזכות השתיקה של סביבתו, לא הוגש נגדו כתב אישום.

במופע האימים שלו בערוץ 12, אהוד ברק המציא תאוריית קונספירציה חולנית, ברמת תאוריית הקונספירציה לפיה השב"כ רצח את רבין. הוא יושב באולפן ומשקר במצח נחושה. הוא מספר סיפור, על פיו בידי נתניהו היה חומר פלילי ואישי נגד גנץ ואשכנזי והם סחטו אותם באיומים כדי שיצטרפו לממשלה. בתמורה גנץ ואשכנזי ידאגו שלא תפתחנה חקירות נגד נתניהו.

תעשיית השקרים של נתניהו ניהלה קמפיין הסתה אישי נגד גנץ, שלא היה כדוגמתו מאז קום המדינה. טענתו החולנית של ברק, היא שהיה בידי נתניהו מידע על השניים שהוא בחר לשמור בסוד. כלומר, כל השקרים שבדו הם אמת, והם התנדבו לא לספר את כל האמת. זה הרי מגוחך. זה הרי חולני.

איך גנץ ואשכנזי ידאגו שלא יפתחו חקירות נגד נתניהו? הרי אילו ממשלה יכלה למנוע חקירות נגד ראש הממשלה, למה נתניהו לא מנע את החקירות נגדו לפני ארבע שנים?

ברק יודע שהוא משקר. אלא אם כן הוא אינו שפוי ומאמין לשקריו.

אני מקווה מאוד שגנץ ואשכנזי יתבעו אותו על הוצאת דיבה.

* ילדים נחטפים – זוכרים את הימים שבהם בכל יום התאבד כאן מחבל וערך טבח בישראלים? שאנשים פחדו לעלות לאוטובוסים ולהיכנס למסעדות? שיותר מאלף ישראל נרצחו במרחץ דמים אינסופי? מתגעגעים לזה?

למה זה לא קורה היום? האם המוטיבציה של האויב לפגע בנו פחתה? כמובן שלא. זה השתנה, כי המציאות בשטח השתנתה. היא השתנתה כאשר נאלצנו, בעקבות מרחץ הדמים הזה, להחזיר את השליטה הביטחונית של צה"ל על שטחי הרש"פ. מאז, אנו מגיעים למחבלים לפני שהם מספיקים לפגע בנו. לא בכדי, הפיגועים המצליחים הם של "מחבלים בודדים" שקשה לנטר אותם ולהגיע אליהם, וגם לבעיה הזו מצאנו מענה טכנולוגי בעקבות גל "אינתיפאדת הסכינים".

מדי לילה חיילי צה"ל ולוחמי השב"כ פועלים בשטח האויב, עוצרים מחבלים ומסכלים בכך מאות פיגועים בשנה ומצילים חייהם של אלפי ישראלים. ואיך מכנה גדעון לוי את הפעולות הללו? "ילדים שנחטפים ממיטותיהם באישון ליל".

ואני רק שאלה. מי שתומכים בהקמת ממשלה שקיומה תלוי במפלגתו של גדעון לוי, מאמינים שממשלה כזו הייתה יכולה להמשיך לסכל פיגועים רצחניים (כלומר לחטוף ילדים ממיטותיהם באישון ליל)? האם הם היו תומכים בממשלה בהצבעות בכנסת למרות שהיא מורה לקלגסי אקיבוש לחטוף ילדים ולסכל את זכותם הלגיטימית של הילדים האלה לבצע פיגועים קטלניים ולרצוח יהודים? האם קואליציה עם הגדעון לוי'ם באמת עדיפה על קואליציה עם נציגי מחצית עמנו?

* חופשה באילת – השנה יוצאים לחופשה באילת. חייבים להציל את אילת.

* מי יכנס לבידוד – אנו קוראים השבת שתי פרשות – "תזריע" ו"מצורע". שתי הפרשות עוסקות בנגע מידבק – במקרה זה לא בקורונה אלא בצרעת. ומה הדרך שבה החברה מתמודדת עם הנגיף? בידוד, הסגר. סדנא דארעא חד הוא.

אבל יש הבדל משמעותי. בפרשת השבוע מי שנכנס להסגר אינו הציבור הרחב, אלא החולים בלבד. וכך אין פגיעה כלכלית וחברתית כתוצאה מהשבתת החיים לכלל, אלא הבטחת המשך החיים הכלכליים והחברתיים, באמצעות בידוד החולים.

אבל יש כאן בעיה חמורה. היחס למצורע הוא ממש של הרחקה והחרמה, באופן שאינו הולם כלל את ערכי הערבות ההדדית והסולידריות עם החלש, שמאפיינים כל כך את התורה. התורה מתייחסת למצורעים כאילו היו … מצורעים.

על פי חז"ל, הצרעת היא סימפטום לבעיה התנהגותית – לשון הרע. הבידוד הוא מעין ענישה חברתית על לשון הרע, רכילות ושיימינג. בתופעות הללו מן הראוי שנלחם, לאו דווקא בהחרמה והרחקה, אלא בעיקר בדרכי חינוך ודה-לגיטימציה ובפיצוי הנפגע.

* מעצמת האם – אחת הטענות הפופולריות במסע הדה-לגיטימציה למדינת ישראל, היא האשמתה כמדינה קולוניאליסטית, פרי פעולה קולוניאליסטית של תנועה קולוניאליסטית, הציונות.

על פי הגדרת ויקיפדיה, קוֹלוֹנְיָאלִיזְם היא תופעה של השתלטות מעצמות על טריטוריות מעבר לים – באסיה, באפריקה ובאמריקה, בעזרת התיישבות והקמת מערכת שלטונית (קולוניות), תוך נישול האוכלוסייה המקומית וניצול משאביה הטבעיים והאנושיים לצורכי המעצמה.

מהי מעצמת האם היהודית ששלחה את היהודים לנשל את הילידים באסיה? אושוויץ? מידאנק?

* הם באו עד חומה – מכל הביוגרפיות שקראתי מעודי, וקראתי אינספור ביוגרפיות (זו הסוגה החביבה עליי, ולא בכדי גם ספרי הראשון היה ביוגרפיה), הטובה ביותר וזו שהטביעה בי חותם יותר מכל ביוגרפיה, הייתה "מעבר לגשמי", הביוגרפיה של אבא קובנר, מאת דינה פורת. איני נוהג לקרוא פעמיים אותו ספר, אך את הספר הזה קראתי פעמיים וגם חזרתי אליו להכנת שיעורים והרצאות.

אבא קובנר היה פרטיזן, משורר, ממנהיגי השומר הצעיר בליטה, מנהיג המחתרת בגטו וילנה, מפקד הפרטיזנים היהודים ביערות באזור וילנה, מנהיג קבוצת הנוקמים שתכננה מבצע נקם המוני בגרמנים, קצין החינוך המיתולוגי של חטיבת גבעתי בקרבות תש"ח, דמות מרכזית בקיבוצו עין החורש ובתנועת הקיבוץ הארצי, הוגה ומייסד בית התפוצות, ממובילי ההתחדשות היהודית בתנועה הקיבוצית עם ייסוד "החבורה" באמצע שנות ה-80, חתן פרס ישראל לשירה. כל ציוני הדרך הללו קטנים כדי לתאר את דמותו ההירואית, שהיו בה גם צדדים קשים, אם לא לומר אפלים. אך הוא דמות מעוררת השראה.

דמותו מרתקת אותי ולאורך שנים אני משתדל לקרוא כל מה שנכתב עליו. קראתי השבוע ספר חדש – עליו ומשלו, שיצא אשתקד במלאת מאה שנה להולדתו, בעריכת מוקי צור, שכבר ערך ספר מכתביו, "לדחות את הקריעה". שם הספר: "הם באו עד חומה".

שם הספר הוא ציטוט שורת הפתיחה של הפואמה "אחותי קטנה", החשובה ביצירותיו הספרותיות של קובנר.

בעיזבונו של אבא קובנר נמצא פנקס קטן, יומן שבו כתב קובנר בתמציתיות שבתמצית את האירועים בגטו וילנה החל ב-22 ביוני 1941 ועד 6 במאי 1942. היומן נכתב ביידיש, וכותרתו: לוח השנה של הזוועה. התיאורים התמציתיים הם כדוגמת:
3 ביולי 1941
תופסים בהמונים.
4 – בורחים מן הבתים.
6 – סרטי זרוע עם מגן דוד.
וכן הלאה.

זה נראה כמו טיוטה שהכין לעצמו, בכוונה לכתוב בהרחבה את הסיפור, אם ייצא בחיים מהזוועה.

רק ביום האחרון הוא הרחיב וכתב שורות שלמות, מעין שירה בפרוזה.

חלקו הראשון של הספר הוא צילום של כל דפי היומן, ביידיש, ולצדם התרגום לעברית, מאת דוד טננבאום.

חלקו השני הוא הערות היסטוריות ליומן, שכתבה חוקרת השואה ד"ר טל כהן. היא עקבה אחרי כל דיווח שלו, הסבירה ותיארה בהרחבה את האירוע. יש דיווחים שעליהם כתבה בפשטות: "לא נמצאו לכך עדויות נוספות".

חלקו השלישי הוא מסה מרתקת של מוקי צור, העוסקת בשלוש יצירות של קובנר: היומן, הכרוז, השיר.

היומן הוא אותו יומן תמציתי הפותח את הספר. הכרוז הוא הכרוז המפורסם שכתב אבא קובנר בעברית וביידיש ב-1 בינואר 1942 בגטו וילנה; הכרוז הראשון שבו יהודים העזו לומר (יותר מתוך ניתוח ואינטואיציה ועיבוד מידע, מאשר מתוך ידיעה) שהיטלר זומם להכחיד את כל יהודי אירופה והחל לבצע את זממו, וש"פונאר היא מוות". הכרוז קורא למרד. זו הקריאה הראשונה בשואה למרד. כותרת הכרוז: "אל נלך כצאן לטבח".

השיר הוא הפואמה "אחותי קטנה", העוסקת בשואה ומוראותיה ומשמעותה, דרך סיפור המחבוא של קובנר וחבריו להנהגת השומר הצעיר בוילנה במנזר נוצרי, בטרם החליטו לחזור לגטו כדי לארגן את המחתרת ולקרוא למרד. הפואמה נכתבה ב-1967. אמנם לא ידוע מתי בדיוק באותה שנה היא נכתבה, אך מוקי מעריך שהיא נכתבה בתקופת ההמתנה שקדמה למלחמת ששת הימים, או אחרי המלחמה, אך עדין בצל ההמתנה. המסה המרתקת קושרת ביד אמן בין שלוש היצירות, השונות כל כך זו מזו במהותן. חלקה האחרון של המסה הוא פירוש שכתב מוקי על הספר – משפט אחר משפט.

חלקו האחרון של הספר הוא הפואמה עצמה – צילום של ההוצאה המקורית, כפי שעיצב אותה בקפדנות אבא קובנר.

מומלץ ביותר!

* הקלות הנסבלת של הקיום – קראתי לאחרונה ספרון שכתב לפני 12 שנים ידידי מתי חי, איש חינוך, ידיעת הארץ ומכינות קדם צבאיות – "הקלות הנסבלת של הקיום". ספר קצר, שבו משתף אותנו מתי בתובנות חייו ובהשקפת עולמו ותפיסתו החינוכית, בשפה פשוטה ובהירה, השזורה בסיפורים מחייו ומחיי משפחתו. המסר שלו הוא של חיים בעלי משמעות תוך ביקורת על תרבות הצריכה שמשחיתה את האדם.

לרגל יום השואה, אשתף בסיפור מעורר השראה על אביו של מתי, המופיע בספר. "כשהיה אבי בגיל מתקדם ועדיין בריא, שכנעתי אותו להצטרף אליי לטיול משפחתי בארצות הברית, לפגוש קרובי משפחה שלא פגש מאז מלחמת העולם. לאבי היה חשוב לאתר אדם מכפר נעוריו בשם מאיר כץ בניו יורק. לאחר מאמצי החיפושים הגענו לבית דירות צנוע בשכונה חרדית, נכנסנו לדירה שכל קירותיה היו עמוסים בספרות קודש, הובלנו פנימה אל הרב מאיר כץ.

הרב הזקן לא מיד זיהה את אבי. אבי נאלץ להזכיר לו שוב ושוב את שמו ושם משפחתו ואת הכפר שממנו באו. ולפתע, השתנתה הבעת פניו, התרגשות גדולה אחזה בו, הוא נעמד רועד, חיבק את אבי ופרץ בבכי. אבי בכה עמו. עמדתי נבוך מתבונן במעמד המרגש. בקול רועד מוצף בדמעות התעניין הרב מי אני וכשאבי אמר בגאווה שאני בנו, פנה אליי ושאל: 'אתה יודע מי אבא שלך? אתה יודע שאני חייב לו את חיי? אתה יודע כמה אנשים הציל ממוות?' ואז שמעתי לראשונה על הצעדה שבא צעדו אבי, מאיר כץ ושאר אנשי קבוצת עבודות הכפיה לקראת סוף המלחמה באפיסת כוחות. כל מי שנפל נורה מיד. כץ נפל, השומר הגרמני ניגש לירות בו ואז צעק לו אבי 'עצור, אני אשא אותו'. נראה שהשומר היה מרוצה מכך שבקרוב יהיו שניים לירות בהם. אבי, כך מספר לי כץ, העמיס אותו ב'סחיבת פצוע' כמה קילומטרים ואז, בדמדומים, ברגע שבו השומרים לא הבחינו, נדחף אבי לשלג שנערם בצדי הדרך ביחד עם מאיר כץ עד שהשיירה כולה עברה והמשיכה לדרכה. ואז יצא, העמיס את כץ על כתפיו, והמשיך לבית איכרים סמוך. לאיכר שפתח להם את הדלת אמר אבי, שהם מקבוצת העבודה שעברה והם מבקשים מקום ללון רק הלילה. אבי סיפר שהאיכר הטוב הגיש להם כד חלב שאותו מזג אבי לפיו של מאיר כץ שהיה על סף איבוד הכרה, וקול כניסת המשקה לבטנו העיד על כלי ריק. באותו הרגע התעורר כץ מעלפונו, הבין את המצב ופרץ בבכי על כתפי אבי, אבי בכה עמו וכך נרדמו עד הבוקר. למחרת, כשהתעוררו, הודו לאיכר האלמוני והזדרזו להדביק את הקבוצה, עמה המשיכו עד הנפילה בשבי הרוסי. בעיניי, המפגש ביניהם החיה ושיחזר את אותו רגע נדיר ובלתי נתפס".

* ביד הלשון

טקס או טכס – ימים אלה של יום השואה, יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות רוויים בטקסים, השנה – ללא קהל.
איך נכון לכתוב: טקס או טכס? המילה לקוחה מן היוונית העתיקה. היא מופיעה במקורותינו בשתי הצורות ולכן שתיהן לגיטימיות. אולם האקדמיה ממליצה באופן חד משמעי על הכיתוב: טקס.

במשקל העברי של המילה, אין דגש באות השניה. אנו אומרים שֶׁבֶר ולא שֶׁבֶּר, גֶּבֶר ולא גֶּבֶּר, כֶּפֶל ולא כֶּפֶּל. וגם כשהאות השניה היא כ"ף, הכ"ף היא רפה: נֶכֶס ולא נֶכֶּס, מֶכֶס ולא מֶכֶּס, סֶכֶר ולא סֶכֶּר, מֶכֶר ולא מֶכֶּר. על פי אותו משקל, את המילה טכס, כשהאות השניה היא כ"ף, היינו הוגים טֶכֶס. אך כיוון שאת המילה טקס אנו הוגים באות K, נקבע שנכון יותר לכתוב טקס.

אדון חולי ארץ – הפינה שהקדשתי לפירוש המילה "חולי" בפסוק זה, עוררה תגובות. כפי שכתבתי, פרשנים שונים פירשו אותה בדרכים שונות. אכן, יש פרשנים, כמו רד"ק, שפירשו את חולי מהמילה חִיל = פחד (חיל ורעדה). וראב"ע שכותב על חולי בהקשר של מחול, ומקביל אותה ל"תרקדו כאילים". פרשנים אחרים ובראשם רש"י, מפרשים חולי בחינת מחולל, כלומר אדון חולי ארץ = אלוהים, שחולל את הארץ. כך כותב רש"י: "חולי ארץ – המחולל ארץ". בפינתי כתבתי שהדעות חלוקות ושבחרתי את הפירוש שבעיניי הוא ההגיוני ביותר, בעיקר בשל ההקשר בפסוק כולו, בתקבולת: "מלפני אדון חולי ארץ" = "מלפני אלוה יעקב". כמובן שפירושים אחרים אפשריים וטובים אף הם.

* "חדשות בן עזר"

קיבוץ באתגר הקורונה

קבוצת ראות היא עמותה ישראלית, המגדירה עצמה כקבוצת השפעה ואסטרטגיה, השואפת להבטיח את חוסנם ושגשוגם של מדינת ישראל, החברה הישראלית והעם היהודי. הקבוצה הפיקה מסמך שכותרתו: "מבט מערכתי – השלכות הקורונה על סוגיות של חוסן לאומי". המסמך בוחן את השלכות המגפה על החוסן הלאומי, הקשר עם העולם היהודי והאתגרים במזרח התיכון. אחד הפרקים במסמך נקרא: "קהילות בישראל כמנוע לחוסן לאומי, חברתי וכלכלי". וכך נאמר, בין השאר, בפרק זה: "גישת הקהילתיות עשויה לספק את רשת הביטחון החברתית האופטימלית עם תום המשבר, ואולי אף בזמן המשבר. מערך המוסדות הקהילתיים שפרוס ברחבי המדינה ובכל קהילה יוצר את הבסיס לחוסן, לשגשוג והכללה ברמה הקהילתית והלאומית. קהילה ממקסמת את ההון החברתי, ומבטאת את הנכונות להקריב, ליטול סיכון ולקיים חליפין למען ובין חברי הקהילה, בזכות השתייכותם לאותה מסגרת חברתית ובהתבססות על סולידריות הדדית ומערך נורמות חברתיות, ובכך, למעשה, להוות רשת ביטחון חברתית וכלכלית. גם בעת משבר הקורונה ולמרות הסגר, הקהילה היא בעלת הפוטנציאל הגדול ביותר לספק תמיכה אפקטיבית ומורלית לחבריה, כולל מתן מענה לצרכיהם של קשישים, הפגיעים יותר למחלה".

מילים כדורבנות! הקהילה היא בסיס החוסן גם בימי שגרה – לא כל שכן בימי חירום, קל וחומר במצב חירום מתמשך. אין קהילה קהילתית יותר מקיבוץ שיתופי, שהנו קהילה מקפת-כל, שהחברות בה היא במלוא גופו ורוחו של האדם. אנו חשים זאת היטב בחיינו, בקיבוץ אורטל.

קיבוץ אורטל הגיע למשבר הקורונה כקהילה חסונה וחזקה, הרבה מאוד בזכות תנופת הצמיחה הדמוגרפית האדירה בשנים האחרונות. וחוסנה של הקהילה בא לידי ביטוי עילאי במשבר הקורונה. הערבות ההדדית, בין חבר לחבר, בין החבר והקהילה, ובין הקהילה לחבר, באים לידי ביטוי במלוא הודם והדרם. מה שמאפיין את אורטל בימים אלה, הוא שילוב של הנהגה מרכזית חזקה הזוכה לאמון הציבור, ועדות פעילות ומתפקדות היטב והתנדבות והירתמות יפים של מרבית החברים ושל הנוער הנפלא שלנו – זה השילוב המנצח באתגר הקורונה. האופן שבו כל המערכות באורטל השכילו להתאים את עצמן בקלות יחסית לשינוי מהיר ודרמטי לא רק בסדר יומן, אלא באופן פעולתן, ולתת לכך את המענה המתאים, הוא מקור לגאווה לכולנו.

כך, למשל, מערכת החינוך – שבתחילת המשבר הצליחה ליצור תכנית הפעלה מאורגנת ומסודרת במגבלות הנחיות משרד החינוך, וכאשר למחרת – ההגבלות החדשות הפכו את התכנית לבלתי אפשרית, התאימה מיד את פעולתה לתנאי אי-המפגש. גולת הכותרת היא הפעלת הנוער בהנעת הקהילה והמשק.

כך גם ועדת תרבות, שכל הווייתה היא יצירת המפגש הקהילתי, ובהתראה של 24 שעות נאלצה לבטל את מסיבת פורים עליה עמלה כל כך ואת ערב חורף, אך מיד התעשתה ויצרה חלופה תרבותית המתאימה לתנאי הבידוד והסגר. מדורת השבט פועלת ללא המפגש הבלתי אמצעי. וכך גם קבלות השבת שהפכו מיד למקוונות. אש התמיד של קבלת השבת לא כבתה לרגע ומיד שינתה את אופן פעולתה.

****

ברצוני להאיר בזרקור גדול במיוחד את ענף המזון. תפקיד מנהל ענף המזון, או כפי שנקרא בעבר "אקונום", הוא אחד התפקידים הקשים ביותר בקיבוץ. הוא נמצא בחוד החנית של השירות לציבור, צריך לקלוע לטעמם של יותר משלוש מאות פיות ולהשביע את תֵּאבונם, ולרצות את רצון כולם. המשימה הכמעט בלתי אפשרית הזאת נעשית במגבלות תקציב לא פשוטות. בימי שגרה הענף מאכיל גם את קבוצות התיירים הרבות הפוקדות אותנו כמעט מדי יום.

וביום אחד, כל אופן פעולתו של הענף ושל חדר האוכל הפך לסכנת הדבקה, ולכן הענף חייב היה לשנות את פניו ללא היכר. חדר האוכל, שעצם מהותו הוא היותו מקום המפגש החברתי היומיומי החשוב ביותר של הקיבוץ, אינו יכול למלא את ייעודו הרגיל. ענף המזון שהפך, באפס התרעה, למרכז משלוח ארוחות לבתי החברים – ממלא את ייעודו החדש בצורה מעוררת התפעלות. הוא מוכיח, כמו יתר מוסדות אורטל, יכולת גמישות והתאמה למציאות משתנה, וזהו ביטוי לעוצמה וחוסן.

עמדתי בנושא חדר האוכל מוכרת. איני רואה בו ענף שייעודו האכלת החברים, אלא האוכל הוא רק אמצעי למפגש חברתי קהילתי. לכן, כבר לפני 25 שנים ניסיתי להעביר החלטה, שכל לקיחת מזון מחדר האוכל לבתים הפרטיים תהיה בתשלום מלא ואילו האכילה בחדר האוכל תהיה בסבסוד של 100%. בשנים האחרונות תפיסתי, שבעבר נתקלה בהתנגדות מקיר לקיר, יושמה באופן חלקי.

על פי אותו העיקרון, הייתי צריך לתמוך בסגירת חדר האוכל בימי קורונה, בהם ייעודו אינו מתממש. יש קיבוצים שנהגו כך. גם אנו, במטה קורונה, דנו בכך. אבל בימי קורונה אני תומך בהתלהבות בפעולתו של חדר האוכל באספקת אוכל לבתי החברים, כי זה הביטוי היפה ליחד שלנו, לערבות ההדדית שלנו, לאכפתיות של קהילה המספקת את צרכי חבריה, ונעזרת לשם כך בהירתמות של חברים ובעיקר של בני נוער לתפעול הענף באופן שונה כל כך מן הרגיל.

כאמור, תפקיד מנהל ענף המזון הוא מן הקשים בקיבוץ, והדבר מחריף בימי קורונה, שבהם העצבים מתוחים מן הרגיל. ולצערי, נחשפנו למתקפות כעורות על הענף, מצד מי שכנראה מקבלים כמובן מאליו את הטוב הזה והוא אינו מספק אותם.

איני טוען, חלילה, שאין מקום להשמעת ביקורת על כל בעל תפקיד, על כל מערכת וגם על ענף המזון. השאלה היא איך היא נשמעת והיכן. יש הבדל בין ביקורת בונה והצעות שיפור וייעול, לבין תּוֹבענוּת ברוח "מגיע לי", שאינה הולמת את הרוח האורטלית.

****

היעד העליון שלנו בימים אלה הוא הימנעות מכניסת הנגיף לאורטל, ושאף חבר לא ילקה במחלה. במקביל אנו נערכים לכך שאם חברים ילקו במחלה, נשכיל לבצע את הפעולות הנחוצות לבלימת התפשטותה ולהמשך תפקוד מיטבי של הקהילה.

הדרך לעמידה ביעד היא סגירת אורטל מפני אנשים מבחוץ. גם הסגירוּת הזאת מנוגדת לדרך החיים הנורמלית שלנו, אך כעת היא כורח המציאות.

בנושא זה, הופתעתי לשמוע לפני ימים אחדים חוות דעת של היועץ המשפטי לממשלה, הקובע שאין ליישוב קהילתי סמכות חוקית לסגור את שעריו מפני הבאים מבחוץ. יש לציין, שכיוון שבגולן ראש המועצה, נציג הריבון, הוציא צו המחייב את היישובים להסתגרות כזו, חוות הדעת הזו אינה תקפה לגבינו. עם זאת, יתכן שעל פי אותה השקפה משפטית, ניתן לפסול גם את חוקיותו של הצו.

חוות הדעת הזו היא ביטוי לאי ההבנה הקיימת באליטה המשפטית הישראלית את מקומה ומשמעותה של קהילה ובעיקר של התיישבות קהילתית כפרית. האידיאולוגיה הנאו-ליברלית אינדיבידואליסטית של אותה אליטה, מכירה רק בפרט ובמדינה וכל קולקטיב אחר, קהילתי ולאומי, זר לה. הדבר בא לידי ביטוי בפסיקותיה נגד ועדות הקבלה, כאשר גורמים פוסט-ציוניים שונאי ההתיישבות הציונית ניצלו את הגישה הזו כדי לחבל, באמצעות בית המשפט, ביכולת הקיום וההתפתחות של ההתיישבות.

אני מקווה מאוד, שמשבר הקורונה, המדגיש את כוחה ומשמעותה של קהילה, יביא למהפך ביחס מדינת ישראל וגם המערכת המשפטית, ביחסם לקהילה ולהתיישבות. כפי שנאמר בדו"ח של קבוצת ראות: "במשבר טמונה גם הזדמנות לפיתוח מורשת של רשת קהילות בחברה הישראלית, שבתקופת ההתאוששות מהמשבר תגביר את השגשוג, ההכללה והחוסן של חבריה. לפי ניתוח קבוצת ראות, הקהילה היא המפתח להשגת היעדים של שגשוג, הכללה וחוסן, ויש לה השפעה מכרעת על איכות חייו של האזרח. מוסדות הקהילה המהווים את עמוד השדרה של הקהילה, הם המפתח לבניית הון חברתי וכתובת למתנדבים ולפעילים".

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

צרור הערות 29.3.20

* השכל הישר ניצח!

* היום שבו נולד מנהיג – בפני בני גנץ עמדה הכרעה מנהיגותית ממדרגה ראשונה – האם לסכן את שלמות המפלגה למען שלמות העם והמדינה או להיפך. בהכרעתו הוא הוכיח שהוא קורץ מחומר של מנהיג לאומי ולא של עסקן. שהוא אוהב את מדינת ישראל יותר משהוא שונא את נתניהו. הוא האיש שהכריע בין ממשלת אחדות לבין אנרכיה. הוא האיש שהציל את מדינת ישראל מאנרכיה. הוא נהג כמו האם האמתית במשפט שלמה – לא היה מוכן לגזור את התינוק כדי לדפוק את המתחרה. והתינוק הוא אנחנו.

אני מודה, לא בחרתי בכחול לבן בזכות גנץ. במידה מסוימת הצבעתי כחול לבן למרות גנץ. אבל אחרי שבועות שבהם התביישתי בהצבעתי, סוף סוף אני יכול לזקוף את קומתי.

* קונה את עולמו – לכל היהירים שלועגים לגנץ ומבטיחים שהוא יהיה "גוויה פוליטית" – פטריוט אמתי לא עושה חישובים כאלה. גנץ עמד בנקודת זמן ומקום שבו היה בידיו להכריע האם מדינת ישראל תידרדר לאנרכיה. באבחת החלטה מנהיגותית אמיצה הוא הציל את המדינה מן האסון הזה.

ואם הוא ייהפך בשל כך ל"גוויה פוליטית" – זה לא כל כך חשוב. אבל אני מאמין שבזכות ההחלטה הזו הוא יהיה ראש הממשלה בעוד שנה וחצי ובעוד שלוש שנים יתמודד בבחירות מעמדת ראש הממשלה.

התנגדתי מאוד לצעדיו בשבועות האחרונים ובראשם הלגיטימציה לרשימה לאומנית אנטי ישראלית והנכונות להקים ממשלה התלויה ברצונה הרע. אבל יש אדם קונה עולמו בשעה אחת. בני גנץ עשה זאת. הוא הציל את מדינת ישראל. וזה העיקר. זה חשוב יותר מכל חשבונאות רווח והפסד עסקנית.

* יעבור גם את זה – כפי שגנץ עמד בגבורה, בשלווה ובניחותא במסע ההסתה, השיימינג וההכפשות תוצרת תעשיית השקרים של נתניהו לפני הבחירות, כך הוא יעמוד במסע ההסתה, השנאה וההכפשות של לפיד ושל השמאל בימים אלה.

* הנציגים שלי – אני שמח על החלטתו האמיצה של גנץ וגאה בה, קודם כל כאזרח מדינת ישראל, אך גם כמצביע לכחול לבן. אני חש לראשונה מאז הבחירות, שמנהיג הרשימה בה בחרתי, עשה את הבחירה הנכונה. אך איני יכול לשכוח את העובדה שהוא ניסה להקים ממשלת מיעוט בתמיכת הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. הנציגים האמתיים שלי בכנסת הם יועז הנדל וצביקה האוזר, בעלי המצפון, היושרה והאומץ, היחידים שלא התקרנפו וסיכלו את פיגוע ממשלת המיעוט בתמיכת עופר כסיף וכנופייתו.

* נגרר – לאורך כל התקופה שמאז הבחירות, בוגי יעלון בחר בצד הלא נכון של האינטרס הלאומי. כל כך קיוויתי שאחרי ההכרעה של גנץ הוא יצטרף אליו. וכל כך מצער שהוא נגרר אחרי העסקנות ההרסנית של לפיד.

* המפרק – לא ביבי פירק את כחול לבן. יאיר לפיד פירק את כחול לבן.

* למה זו ממשלת אחדות – בראיון לרינה מצליח בתכנית "פגוש את העיתונות" בערוץ 12, טען יאיר לפיד שזו אינה ממשלת אחדות, אלא גנץ נכנס לממשלת נתניהו, ואמר: "אני נכנסתי לממשלת נתניהו עם 19 מנדטים ולא קראתי לזה ממשלת אחדות, אז בטח שאם גנץ נכנס עם 14 מנדטים זו לא ממשלת אחדות". אריתמטית זה נשמע הגיוני, אבל זה לא נכון. כי כשהוא נכנס לממשלה זו לא הייתה ממשלה פריטטית ולא ממשלה רוטציונית. לנתניהו היה בה רוב גם בלעדיו, ועובדה שהממשלה התקיימה גם לאחר פיטוריו. גנץ נכנס לממשלה פריטטית ורוטציונית, בין שני המועמדים לראשות הממשלה ולכן זו ממשלת אחדות.

גם המספר שלפיד נקב בו, 14 ח"כים, הוא הטעיה. הרי בחוסן לישראל, מפלגתו של גנץ, יש 15 ח"כים. הוא נקב במספר 14, כי הוריד את ח"כ ר'דיר מריח מחוסן שמתנגדת לכניסה לממשלת אחדות וכנראה תצביע נגדה. אבל באותה מידה הח"כים הנדל והאוזר מכחול לבן תומכים בממשלת האחדות ויצביעו בעדה, כך שהמספר הוא 16.

ובסופו של דבר, הסיבה שגנץ אינו נכנס לממשלה בראש סיעה בת 33 ח"כים היא פירוק כחול לבן בידי לפיד ויעלון.

* נתניהו גילה מנהיגות – אני קורא ברשתות את הבייס של ביבי נגד ממשלת אחדות לאומית. נתניהו ראוי לשבח. הוא נהג כמנהיג לאומי, ולא נגרר אחרי לה-פמיליה של הבייס שלו.

* תהיה גבר – אני מנסה לשער איך הייתה הדינמיקה בסביבתו של גנץ עד שקיבל את ההחלטה המנהיגותית הנכונה.

מבוקר עד ערב לחשו יאיר לפיד, שלח, ליברמן ויעלון על אוזנו של גנץ: "די כבר להיות נאיבי… אתה צריך להתחיל להבין פוליטיקה… הוא יאכל אותך בלי מלח… חייבים לשחק מלוכלך… תהיה גבר!"

אבל גנץ הוכיח שהוא מנהיג. הוא לא שעה לעצות "הנערים", כדוגמת רחבעם בנו של שלמה. הוא גילה אחריות ובחר באחדות לאומית. הוא בחר בשלמות האומה, גם על חשבון שלמות מפלגתו.

* התרחיש הדמיוני – האפשרות שכחול לבן תתפרק, הייתה קיימת בתודעתי מיום הקמתה, אך את התרחיש הזה אפילו לא דמיינתי. ראיתי שני תרחישים אפשריים. האחד, הוא פרישה של תל"ם מכחול לבן בשל מחלוקת מדינית. למשל – על סיפוח חד-צדדי של בקעת הירדן לריבונות ישראל. השני, הוא פרישה של יש עתיד בשל הקמת ממשלת אחדות עם הליכוד. תרחיש שבו תל"ם תפרוש עם יש עתיד בשל הקמת ממשלת אחדות, הוא דמיוני בעיניי גם עכשיו, כשהוא מתרחש לנגד עיניי.

* משחקים באש – פרשת התפטרותו של יו"ר הכנסת אדלשטיין מצביעה על ההתנהלות הרת האסון של המערכת הפוליטית, עד התפנית של בני גנץ. בשבועות האחרונים ראינו לנגד עינינו מערכת פוליטית מנותקת מן המציאות, מצרכי השעה וממה שמעניין את אזרחי ישראל. אדלשטיין הביע את דעתו. בית המשפט פסק את פסיקתו. למה לא יכול אדלשטיין פשוט לכבד את פסק הדין, תוך הבעת דעתו על פיה פסק הדין שגוי? למה הוא צריך ללכת אל הקצה, להסלים, להחריף, להוסיף עוד קיסם לתבערה? וכך גם תגובת כחול לבן להתפטרות. רציתם שאדלשטיין יסיים את תפקידו? הוא סיים את תפקידו? הרפו. אז בחירת היו"ר לא תהיה ביום רביעי אלא ביום שני. מה קרה? מה הדחף שוב להביא את ענייני הפרלמנט לרשות השופטת? מה זה נותן? כדי להשפיל את אדלשטיין? כדי להכריח אותו, אחרי שכבר התפטר, לנהוג בניגוד למצפונו? כדי להכריז עליו כמבזה את בית המשפט? כדי להסלים? כדי להוסיף עוד קיסם לתבערה?

אחרי למעלה משנה של המשבר הקשה ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית ובעיצומו של מצב חירום לאומי מן הקשים ביותר בתולדות המדינה – בזה צריך להעסיק את הציבור? בהעמקת השסע? בהחרפת העימות? בספירלה של הסלמה הולכת ומתעצמת? בהליכה של הצדדים השונים עד הקצה? בהגדלה מתמדת בכל צד של סכום ההימור? הרי לא על כספיכם אתם מהמרים אלא על עתידנו.

שני הצדדים אשמים. אבל עיקר האשמה הייתה בכחול לבן. מדוע צריך היה לשחק בתמרוני החלפת יו"ר, שינוי חוקי יסוד ב"כנסת מעבר" בטרם קמה ממשלה וכל זאת בעיצומו של משבר הקורונה? במקום להיענות לצרכי השעה ולאינטרס הלאומי העליון ולהקים מיד ממשלת אחדות, אתם משחקים ב… הלוואי שזה היה משחקים בקקה. אתם משחקים באש.

והנה, קם בני גנץ, קיבל החלטה מנהיגותית והחזיר את השפיות לפוליטיקה הישראלית.

* פילים בחנות חרסינה – דמוקרטיה תקינה מקיימת הפרדת רשויות ואיזונים ובלמים בין הרשויות. צעדים המעניקים כוח יתר לאחת הרשויות, או שימוש יתר בכוח הקיים ברשויות, פוגעים בדמוקרטיה. לכן, אני שולל את האקטיביזם השיפוטי ואת התערבות היתר של בית המשפט העליון בהחלטות הכנסת. מאותה סיבה אני שולל את שימוש היתר בעוצמת הממשלה, בעיקר בסירוס הכנסת ובניסיונות לפגוע בבית המשפט, אם באמצעות חקיקה שתסרס אותו לגמרי (התגברות ברוב האוטומטי של הקואליציה הכפופה לחלוטין לראש הממשלה), אם באמצעות הסתה נגד המערכת המשפטית, כמו תאוריית הקונספירציה השקרית והמופרעת על "תפירת תיקים" נגד נתניהו ושאר תוצרי תעשיית השקרים ואם בניסיונות חקיקה המעמידים את ראש הממשלה מעל החוק.

לצערי, מי שהפעיל כוחנות שאינה במקומה השבוע היה בית המשפט העליון. התערבות בג"ץ בפעולת הכנסת צריכה להיות נשק יום הדין, שמופעל רק כאשר יו"ר הכנסת פועל בעליל ובאופן קיצוני בניגוד לחוק ולתקנון. התנאי הזה ממש לא קיים במקרה הזה.

כאן מדובר במקרה אפור. החוק מעניק ליו"ר הכנסת את הסמכות לקבוע את סדר היום ומחייב את בחירת היו"ר עד הקמת הממשלה. מצד שני, יש בעיה רבה בכך שיו"ר בלתי נבחר, שממלא את התפקיד בשל בחירה לפני שתי כנסות ובשל הרצף השלטוני, כשעוד אין נשיאות לכנסת ואין לו סגנים, פועל בניגוד לרצונם של 61 ח"כים, המהווים את רוב הכנסת ובנושא שיש לו בו ניגוד אינטרסים בולט. התחום האפור הזה נתון לפרשנות, שמן הדין שתיעשה בשיג ושיח פרלמנטרי, ולא בהכרעת בית המשפט. ח"כים וסיעות אינם צריכים לעתור לבית המשפט בענייני הכנסת. נכון שהיו גם עתירות אזרחיות, ובכל מקרה בית המשפט היה נדרש לכך. אולם טוב הייתה עושה כחול לבן אילו נמנעה מלעתור והייתה מגיבה על העתירות האזרחיות בבקשה מבית המשפט להשאיר זאת לזירה הפרלמנטרית. וטוב היה עושה בית המשפט אילו נמנע מלהתערב. ואם החליט להתערב, טוב היה עושה אילו פעל במתינות. למשל, פסיקה שעל היו"ר להביא את בחירת היו"ר החדש בתוך עשרה ימים.

בית המשפט התערב במחלוקת הזאת, בעיצומו של משבר קשה, שמאופיין בכך שכל צד הולך אל הקצה ומסלים את העימות. בית המשפט העליון נהג כפיל בחנות חרסינה והוסיף עוד שמן לבערה, כאשר גם הוא הלך אל הקיצון, במקום לנהוג במזג שיפוטי. גם מבית המשפט ניתן לצפות לאחריות ולא לייקוב הדין את ההר.

אבל בדיעבד, בהפוך על הפוך, דווקא לוח הזמנים שקבע בית המשפט הביא את שני הבנימינים למו"מ מואץ שהניב תוצאות חיוביות למדינת ישראל.

* דמוקרטיה הסכמית – אני מאוד לא אוהב את ההתנהלות הפרלמנטרית של כחול לבן מאז הבחירות; התנהלות כוחנית, של רוב (וזה רוב מלאכותי כי אין לו יכולת פוזיטיבית להקים ממשלה) המנצל את כוחו כדי לעשות ככל העולה על רוחו. רוב של קול אחד שקובע לבדו, ללא הידברות, את הרכב ועדות הכנסת, שמנסה לחוקק ב"כנסת מעבר" חוקים פרסונליים רטרואקטיביים שהם שינוי חוק יסוד וכו'. אבל ראיתי בהתנהלות הזאת גם צד זכות. היה בה כדי ללמד את הימין לקח – מה המשמעות של דמוקרטיה שכל עניינה הוא כוחו הבלתי מוגבל של הרוב – הרוב שלוקח את כל הקופה, בלי התחשבות, בלי שיג ושיח פוליטי דמוקרטי. נושאי הדגל של הגישה הזאת הם אוחנה, אמסלם ומיקי זוהר, וברור מי שולח אותם ומי עומד מאחוריהם. זה בא לידי ביטוי בעיקר בדיבורים על כך ש"העם אמר את דברו ומי הם שופטים שאף אחד לא בחר אותם שישפטו אותו". או בניסיון ליצור באמצעות הרוב את חוק ההתגברות הרדיקלי לפיו הרוב האוטומטי שכפוף לראש הממשלה יכול לבטל כל פסיקת בג"ץ שאינה מקובלת עליו; חוק שפירושו מחיקת הזרוע השופטת ומחיקת היכולת של בית המשפט להגן על המיעוט, על מתנגדי הממשלה וכו'. אני מקווה שהטראומה של אנשי הליכוד והימין מההתנהלות של כחול לבן בתקופה הזו תגרום להם לחשבון נפש. שיבינו שאם בשם הרוב הכל מותר – לא לעולם חוסן. מי שהיום הוא הרוב, יהיה מחר המיעוט. שדמוקרטיה אינה רק שלטון הרוב, אלא גם זכויות המיעוט, הסכמיות, הידברות וכללי משחק.

* טעם לאחדות – יש סיבות רבות לנחיצותה וחיוניותה של ממשלת האחדות הלאומית. הבעיטה בתחת לסוס הטרויאני ממשרד המשפטים היא לא האחרונה שבהם. אני סופר את הדקות עד שנראה אותו עף משם.

אוחנה במשרד המשפטים הוא כמו אחמד טיבי במשרד הביטחון.

* מדקלמים את המנטרה – מחאת הפאניקה המלאכותית על "קץ הדמוקרטיה" דקלמה, בין השאר, את המנטרה ש"סגרו את בתי המשפט". הגורם ברשות השופטת הרלוונטי לשאלת תפקוד הדמוקרטיה הוא בית המשפט העליון. לא זו בלבד שבית המשפט העליון ממשיך לפעול כרגיל, הוא פועל בדיוק בנושאים הנוגעים למחאה, ופסיקותיו עד כה היו לטעמה. ואף על פי כן הם ממשיכים לדקלם את המנטרה ש"סגרו את בתי המשפט"… "הפיכה"… "הדמוקרטיה מתה".

* מקסם שווא – רעיון העוועים של הקמת ממשלת מיעוט ללא רוב בכנסת ובעם, שקיומה תלוי ברצונה הרע של מפלגה עוינת, ירד מעל הפרק, בזכותם של חברי הכנסת הנדל והאוזר; ח"כים בעלי מצפון, יושרה ואומץ, שסירבו להתקרנף וסיכלו את הפיגוע. אני מעריך שאילו הנושא היה מבשיל להחלטה, היו יוצאים מן הארון עוד ח"כים מכחול לבן שמצפונם לא היה מאפשר להם לתת ידם במעל.

ואז לפיד ושלח המציאו פטנט חדש לסכל את מימוש האינטרס הלאומי בממשלת אחדות לאומית – ממשלת חירום קצובה בזמן. הרעיון היה להאריך את תוקף ממשלת המעבר בחצי שנה נוספת, כשכחול לבן תתחייב לגבות את הצעדים הנוגעים לקורונה.

הרעיון הזה קסם גם לחלק משוחרי האחדות בכחול לבן. הנה, אמנם לא הולכים לאחדות, אך מבינים את מצב החירום, מבטיחים לגבות את המאבק בקורונה ולא גוררים את המדינה לבחירות בעת חירום. הרעיון הזה קסם גם למתנגדי האחדות מימין. הנה, אין צורך באחדות, אין צורך בוויתורים ופשרות, ממשלת המעבר תמשיך לכהן, תקבל גיבוי למאבק בקורונה, הכל בסדר.

אולם היה זה מקסם שווא. מדובר היה בכך, ששעה שאזרחי ישראל נמצאים במצב חירום והממשלה מובילה את המאבק בקורונה, האופוזיציה במקרה הטוב עומדת מנגד, אינה נותנת כתף, אינה נושאת באחריות להחלטות קשות, שעוד תהיינה. וכפי שראינו, היא לא נתנה באמת גיבוי להחלטות הקשות, כפי שעושות האופוזיציות במדינות האחרות, אלא תקפו אותן, ייצרו היסטריית המונים מלאכותית על "פגיעה בדמוקרטיה", שלא הייתה ולא נבראה, והוציאו לרחובות אנשים מוסתים עם דגלים שחורים.

מה היה קורה בחצי השנה הזאת, אילו היה מתקיים מתווה ה"תמיכה מבחוץ"? כשהממשלה הייתה מובילה את המאבק בקורונה, הייתה ניצבת מולה כנסת לעומתית, המונהגת בידי רוב שאין לו יכולת להקים ממשלה ואין לו שום מכנה משותף פוזיטיבי, והוא היה מתעסק בשינוי חוקי יסוד ובחקיקה פרסונלית. זה משחק באש שעלול היה לחולל תבערה ציבורית שמדינת ישראל לא ידעה כדוגמתה.

ובתוך מצב החירום הזה, הייתה זו חצי שנה של מערכת בחירות סוערת, רוויית שנאה והסתה משני הצדדים.

* תג מחיר – בליל שבת המחבלים ירו רקטה על עוטף עזה והממשלה שלחה את חיל האוויר להפציץ בעזה. אילו הייתה היום ממשלת מיעוט שתלויה ברשימה העוינת, או שהיו נמנעים מתגובה, או שבחודש הקרוב הממשלה לא הייתה מצליחה להעביר אף חוק.

* מחיר האלטרנטיבה – בימים האחרונים הפעלתי לחץ על ח"כים בכחול לבן בנושא ממשלת אחדות לאומית. אחד מהם, שבפירוש היה בעד, והוא אינו מן הספסלים האחרונים, אמר שיש ללכת לאחדות אך לא בכל מחיר. וזה נכון. שום דבר אין לעשות "בכל מחיר". אבל צריך תמיד לזכור גם את האלטרנטיבה – מה המחיר של החלופה. ובמקרה הזה – מחיר האנרכיה.

* אי אמון – אחד הגורמים העיקריים שעיכבו את מימוש הצורך הלאומי הדחוף בהקמת ממשלת אחדות לאומית, היה אי האמון בנתניהו; הראיה בכל הצעה שהוא מציע תרגיל ומלכודת ואי האמונה שהוא יכבד את הרוטציה. האמת היא שנתניהו הרוויח את אי האמון בו בחוסר יושר. משל הזאב-זאב מבהיר מדוע איננו מאמינים למי שמעל באמוננו גם כאשר הוא אומר אמת.

אבל משל הזאב-זאב גם ממחיש לנו שאי אמון אוטומטי עלול לגרום לאסון ולהסתיים בטריפת העדר כולו.

נכון, הסכם הרוטציה עם נתניהו אינו יכול להיות הסכם ג'נטלמני. תאריך הרוטציה חייב להיות מעוגן בחוק ובערבויות של כל שותפיו של נתניהו לבלוק, כמו התחייבות פומבית בחתימת ידם ובהצהרה תקשורתית שיפרשו מן הממשלה אם נתניהו יפר את ההסכם. הסכם הרוטציה יהפוך לאבן בוחן שכל אזרחי ישראל יוכלו לבחון במועד מסוים – האם נתניהו רמאי. ואם הוא ינסה לגנוב את הרוטציה, ממשלתו תיפול, כי היא תהיה מיד ממשלת מיעוט שאינה נתמכת מבחוץ. ובחירות חדשות תהיינה על רמאות בעליל. לכן, להערכתי, הסיכון שנתניהו יפר את הרוטציה נמוך מאוד.

שמעון פרס לא היה יותר אמין ופחות תחמן מנתניהו. ובטח לא פחות תאב שלטון ממנו. ובטח לא פחות משוכנע ממנו שהוא גוליבר בארץ הגמדים. מעטים, הן בליכוד והן במערך, האמינו שהוא לא יעשה תרגיל ויפר את הרוטציה. אך פרס ידע שכל יוקרתו מותנית בעמידתו בהסכם, ובהגיע השעה הוא פינה את מקומו. אני מאמין שכך ינהג גם נתניהו.

האם אני בטוח בכך? לא. אך בניהול סיכונים בוחנים את האיומים מול ההזדמנויות בחלופות השונות. כאשר מעמידים את הסיכון הנמוך שנתניהו יפר את ההסכם מול האיום הוודאי שללא ממשלת אחדות ישראל עלולה להידרדר לאנרכיה, ברור שההחלטה השפויה היחידה הייתה הקמת ממשלת אחדות.

* מי יהיה ראשון – כאשר קמה ממשלת האחדות הרוטציונית ב-1984, סלע המחלוקת היה הוויכוח מי יהיה הראשון ברוטציה. טבעי היה ששמיר, ראש הממשלה, ימשיך ברצף ופרס יחליף אותו בחלוף שנתיים. בסופו של דבר שמיר ויתר.

ומה קרה? בשנתיים הראשונות נהנה פרס מתמיכה ציבורית רחבה ומפופולריות רבה בסקרים. אך לבחירות הבאות הגיע שמיר מעמדת ראש הממשלה וניצח.

לבחירות הבאות בני גנץ יגיע כראש ממשלה. בלי ממשלת אחדות, היינו מגיעים לבחירות רביעיות מתוך מצב של אנרכיה ביציאה ממשבר הקורונה, וגנץ היה ניגף יחד עם כחול לבן.

* מילה זו מילה – אחרי הסיבוב השני ליברמן נשא את דגל ממשלת האחדות. אמר שלא יצטרף לאף ממשלה צרה ולא ימליץ על אף מועמד שלא יתחייב לממשלת אחדות. והנה, כאשר נתניהו וגנץ סוף סוף מקימים ממשלת אחדות, הוא קופץ לחבל ולנסות להכשיל. למה? כי אצל ליברמן מילה זו מילה. אלא שבכל יום זו מילה אחרת.

אגב, עד היום ליברמן אפילו לא רמז בפומבי שהוא מוכן לתמוך בקואליציה עם תמיכה מבחוץ של הרשימה המשותפת. ומהר מאוד נשמע אותו תוקף את גנץ שהיה מוכן לממשלה עם "הגיס החמישי".

* למנות שר ערבי – מן הראוי שבממשלת האחדות הלאומית יכהן שר ערבי. כמובן שלא מהרשימה המשותפת, אלא ערבי החותר להשתלבות ערביי ישראל במדינת ישראל.

* איום אסטרטגי – אחת הסיסמאות של הדמגוגים שבורחים מהתמודדות עם טיעוני ההתנגדות לממשלה, התלויה ברשימה האנטי ישראלית הלאומנית של עופר כסיף וכנופייתו להצגת ההתנגדות כ"גזענות" ו"שנאת ערבים", כביכול, היא "חמישית מאזרחי ישראל". כאילו ייצוג באופוזיציה הוא "מחיקת קול" וחייבים להקים אתם ממשלה, בלי קשר לדעותיהם, רק "כי הם ערבים", שזו כשלעצמה התייחסות מתנשאת וסוג של גזענות.

אבל… האמנם הרשימה המשותפת מייצגת חמישית מאזרחי ישראל? חמישית מאזרחי ישראל הם 24 מנדטים. לרשימה המשותפת 15 מנדטים. בערך מנדט אחד היא קיבלה מסוג של יהודים הזויים שטופי שנאת עמם ומדינתם. איזה ייצוג יש לסדר גודל של עשרה מנדטים של ערבים שאינם תומכים ברשימה המשותפת? מן הסתם מדובר באזרחים ערבים שמקבלים את קיומה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית ורוצים להשתלב בה. חלקם הצביעו למפלגות ציוניות. אחרים לא הצביעו.

חבל שאין מפלגה ערבית ישראלית הדוגלת בהשתלבות. חבל מאוד שהמפלגות הישראליות אינן משריינות מקומות ריאליים לערבים ישראלים. אני מאמין שאילו עשו כן, היו מחלישים את הרשימה האנטי ישראלית ומושכים חלק מהמצביעים לה.

עליית כוחה של רשימה אנטי ישראלית היא איום אסטרטגי על הדמוקרטיה הישראלית ופיגוע קשה במרקם היחסים העדין בין יהודים וערבים בישראל. ולכן, המפלגות הציוניות חייבות לעשות חשבון נפש ולעצב אסטרטגיה של התמודדות עם האיום ובראש ובראשונה לתקן את יחסן לערביי ישראל. וזה נוגע בראש ובראשונה לממשלה. מן הראוי שבממשלת האחדות הלאומית ימונה שר ערבי התומך בהשתלבות. אני קורא לבני גנץ, למנות במכסת השרים של חוסן לישראל שר ערבי. בכך הוא יכפר על הנזק שגרם בלגיטימציה שהעניק לרשימה האנטי ישראלית הלאומנית כתומכת בממשלת מיעוט.

* גם זו לטובה – קיוויתי מאוד שלפיד ויעלון יתעשתו ויצטרפו לממשלת האחדות הלאומית. אבל כיוון שהם לא עשו כן – יש יתרון בכך שראש האופוזיציה יהיה יאיר לפיד ולא איימן עודה.

* מיהו גזען – מי שמאמינים שלכל עם ועם בעולם זכות טבעית להגדרה עצמית זולת העם היהודי, הם גזענים. מי שתומכים בהקמת ממשלת מיעוט, שקיומה תלוי ברצונה הרע של המפלגה הגזענית הזו – מן הראוי שישתקו ולא יעזו להאשים את מי ששולל אבסורד כזה ב… "גזענות".

* ברית עם השטן – אני שולל עקרונית וערכית כל שיתוף פעולה קואליציוני בין מפלגה ציונית למפלגה אנטי ציונית, אנטי ישראלית. לכן אני יוצא נגד כחול לבן על הפלירט שלה עם הרשימה המשותפת. לכן פרשתי מתל"ם. אבל הקמפיין המציג כתוצאה מן הנכונות להסכם הזה את כחול לבן כלא ציונית או כפוסט ציונית, הוא עלילה ושקר. הביקורת שלי על המעשה של כחול לבן נובע מכך שזו מפלגה ציונית לעילא ולעילא, שחטאה לדרכה בצעד ציני, של שיתוף פעולה עם מי שהמכנה המשותף היחיד אתם הוא על דרך השלילה – אויב משותף. הם עשו טעות חמורה, אבל איני חושד בהם שהם ציונים פחות ממני אפילו בגרם אחד. כציונים, אני מצפה מהם לדרך אחרת.

למה הדבר דומה? בשנה האחרונה תקפתי בחריפות את נתניהו על הלגיטימציה שהעניק לחיה הכהניסטית ועל כך שהוא ניסה, מטעמים של ציניות פוליטית, להכניס את עוצמה כהניסטית לכנסת, ואילו נכנסה חלילה הוא לבטח היה מקים עמה קואליציה. אבל מעולם לא העליתי על דל שפתיי חשד בנתניהו שהוא גזען פשיסט ותומך טרור כמו הכהניסטים. להיפך, דווקא כיוון שהוא רחוק מכך, תקפתי אותו על הברית הטמאה הזאת.

כשאני חושב על צעדיו של בוגי יעלון בנכונות לשיתוף פעולה עם עופר כסיף וכנופייתו למען הפלת נתניהו, הדוגמה העולה לראשי היא יאיר – אברהם שטרן, מפקד הלח"י. שטרן היה מוכן לשתף פעולה עם גרמניה הנאצית במלחמתה בבריטניה, בטענה שבריטניה היא האויב הראשי, ונכון לשתף פעולה עם הצורר כדי להפיל את האויב. כמו יאיר, גם יעלון איבד את האוריינטציה.

* יו"ר ועדה מן הרשימה המשותפת – אני שולל מכל וכל קיומה של ממשלה שתלויה ברשימה המשותפת. לא כן בתפקיד יו"ר ועדה של הכנסת. זו רשימה המונה 15 ח"כים, שמקומה באופוזיציה, ומקובל שיש יו"רי ועדות מן האופוזיציה. יש ועדות שמינוי כזה אינו יכול לעלות על הדעת, כמו ועדת החוץ והביטחון או הכספים, אך יש ועדות שבהן אין מניעה.

הרשת מוצפת בסיפור דמגוגי כאילו ח"כ מן הרשימה המשותפת מונה לעמוד בראש הוועדה לתשלום הפיצויים לנפגעי הטרור. למה הסיפור הוא דמגוגי? כי אין ועדה כזו. ואילו הייתה ועדה כזו, אף אחד לא היה ממנה דווקא לראשותה ח"כ מן הרשימה המשותפת, כאצבע בעין החברה הישראלית בכלל ונפגעי הטרור בפרט. מה האמת? שהוחלט למנות ח"כ מן הרשימה המשותפת ליו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת. הוועדה הזו עוסקת במגוון רחב מאוד של נושאי חברה הנוגעים לכל אזרחי ישראל. אחד הנושאים שמאושרים בוועדה הוא הפיצוי לנפגעי טרור.

אפשר להחליט שהנושא הזה עובר לוועדה אחרת. למשל – ועדת הכלכלה. ונכון יותר להשאיר אותו בוועדת הרווחה, ואם היו"ר ינסה לפגוע במשהו בפיצויים – להדיח אותו.

* מנהיג אמיץ – בוריס ג'ונסון הוא מנהיג אמיץ. שעה שכל שאר מנהיגי העולם נקטו בצעדי חירום חמורים, הוא קרא לאזרחי בריטניה לשמור על שגרה ולא להיכנס לטרפת ותבהלה. זהו אומץ של מנהיג שמוכן לקחת סיכון ואינו פועל למען הכסת"ח.

זהו אומץ של צל"ש או טר"ש. אילו ההימור שלו הצליח, הוא היה יוצא הגדול מכולם. התנהלותו הייתה מציגה את שאר מנהיגי העולם ככסת"חניקים, פאניקרים ופחדנים. אבל ההימור שלו נכשל. ומשמעות הכישלון אינה רק הטר"ש שלו, אלא מוות המוני בבריטניה. ועכשיו הוא בהיסטריה ונוקט בצעד הקשה ביותר בכל המערב – עוצר מוחלט. והאזרחים לא כל כך מאמינים לו ולא נשמעים לו. ובסוף הוא עצמו נדבק בקורונה.

אני מעדיף מנהיגים פחות אמיצים ויותר אחראים. כי בסופו של דבר חוסר האחריות היא על חשבון האזרחים.

* מחדל מבצעי – מחבלים ארורים, נערי זוועות בני בליעל, שנולדו לאימהות יהודיות, יידו בקבוקי תבערה לעבר כוח מג"ב ליד יצהר. למרבה הצער, הכוח לא השיב אש על מנת להרוג ולא הרג את המחבלים. זהו מחדל מבצעי.

* ביד הלשון

בחורינו המצוינים – מתוך מאמר ביקורת של גל פרל פינקל במוסף "שבת" של "מקור ראשון" על ספרו של יעקב כץ "קוד אריזונה" על הפצצת הכור הסורי: "המבצע הציג את ישראל כפי שהיא אוהבת להצטייר. נוכח איום קיומי מקבלים מנהיגיה החלטה נחושה ומגבשים מדיניות מקיפה, מפקדינו ובחורינו המצוינים מוציאים לפועל תקיפה שמסירה את האיום. אין פגיעה בבלתי מעורבים, אין חשש לפלילים. בקיצור החומר שממנו עשויים סרטי קולנוע וגם אגדות. והכל קרה באמת".

מה מקור הביטוי "בחורינו המצוינים"? את המטבע טבע מנחם בגין, לאחר שהחליק באמבטיה ושבר את הירך. הוא סיפר ש"בחורינו המצוינים" טיפלו בו ודאגו לפינויו לבית החולים. בחורינו המצוינים הם מאבטחיו מן השב"כ.

* "חדשות בן עזר"