צרור הערות 10.1.21

* דמוקרטיה במבחן – ב-7 באפריל 1977, 40 יום לפני הבחירות לכנסת התשיעית, מסר ראש הממשלה יצחק רבין הודעה דרמטית לאומה, על החלטתו להתפטר. כיוון שהייתה זו ממשלת מעבר, לא הייתה לו אפשרות חוקית להתפטר בפועל מראשות הממשלה. הוא התפטר מראשות רשימת המערך ומהמועמדות לראשות הממשלה ויצא מיידית לחופשה. שמעון פרס נבחר למועמד לראשות הממשלה והיה ראש הממשלה בפועל עד הבחירות.

אף אחד לא צפה את המהפך, שהתקבל בתדהמה רבתי. היה ברור לכל שפרס הוא ראש הממשלה הבא. שהוא יזרום באופן טבעי ממילוי מקום ראש הממשלה לראשות הממשלה בפועל. חילופי שלטון בישראל נראו כמו מדע בדיוני.

מיד לאחר שהתקבלו תוצאות הבחירות, הודיע רבין שהוא מפסיק את חופשתו וחוזר לתפקידו כדי להבטיח העברה מסודרת של הבחירות. הוא ידע שחילופי שלטון מסודרים הם המבחן העליון של הדמוקרטיה. ואכן, השלטון עבר באופן טבעי וחלק. הייתה זו תרומה גדולה של רבין לדמוקרטיה הישראלית.

ב-1992 היה מהפך נוסף. הפעם מפלגת העבודה, שוב בראשות רבין, ניצחה בבחירות. ראש הממשלה יצחק שמיר התקשר לרבין, בירך אותו על נצחונו והעביר בצורה מסודרת את השלטון. בכך הוא קיבע את המציאות – הן השמאל והן הימין מכבדים את התוצאות של הבחירות גם כשהם מפסידים. גם כאשר נתניהו איבד את השלטון ב-1999 הוא נשא נאום דמוקרטי ממלכתי למופת והבטיח העברה מסודרת של השלטון. כך נוהגת דמוקרטיה.

כך נהגה תמיד מנהיגת העולם החופשי, ארה"ב. לא עוד. טראמפ סירב לקבל את הפסדו, ובמשך למעלה מחודשיים הסית את תומכיו נגד תוצאות הבחירות, עם הטענה השקרית שהבחירות זויפו; טענה שלא גובתה בשום ראיה.

לאחר הנאום המזעזע של טראמפ בליל הבחירות, שבו הוא לא קיבל את התוצאות, כתבתי: "מנהיג שאינו יודע להפסיד, אינו ראוי לנצח". כשכתבתי זאת, התכוונתי לנאום שטראמפ נשא. אבל היה לי ברור שבתוך יום, יומיים, שבוע, טראמפ יודה בהפסד ויעביר באופן מסודר את השלטון. אבל חודשיים וחצי של הסתה פרועה ושלוחת רסן ושל הפצת שקרים וקונספירציות התנקזו ליום אחד, היום השחור של הדמוקרטיה האמריקאית, שבו האספסוף הטראמפי פרץ לבתי הנבחרים כדי למנוע את ההליך הדמוקרטי הפורמלי של אישור תוצאות הבחירות.

טראמפ היה הנשיא הידידותי ביותר לישראל אי-פעם. מדיניותו המזרח תיכונית הייתה החכמה, האמיצה והנכונה ביותר בכל תולדות הסכסוך במזרח התיכון. אבל טראמפ ייזכר לדיראון עולם כמי שהנהיג מהפכה נגד הדמוקרטיה, מהפכה נגד תוצאות הבחירות, לאחר שסירב להכיר בתוצאות.

למען שלום העולם ולמען הדמוקרטיה בעולם יש לקוות שהמהפכה תדוכא, ושהדמוקרטיה האמריקאית תעמוד איתן מול האיום הטראמפי והניסיון שלו למוטט אותה.

* גיבור הדמוקרטיה האמריקאית – אין צורך בציון מיוחד לשבח למי שעושה את המובן מאליו. התנהגותו של סגן הנשיא פנס, שלא שעה לדרישתו של טראמפ לגנוב את תוצאות הבחירות וליצור משבר חוקתי חסר תקדים, היא המובן מאליו.

אולם לנוכח המסע האלים של טראמפ והאספסוף שהוא הסית, שום דבר אינו מובן מאליו. והתנהגותו המובנת מאליה של פנס, הייתה למופת של אומץ פוליטי ואף אומץ לב אישי; לא בכדי הוא הוברח בידי כוחות הביטחון ברגע הפריצה של האספסוף הפרוע לבתי הנבחרים, ואין ספק שנשקפת סכנה לחייו עקב החלטתו.

אפשר לומר שסגנו הנאמן של טראמפ הציל את הדמוקרטיה האמריקאית מפני טראמפ.

אין לך אדם שאין לו שעה.

* התקרנפו – כדי למנוע הדחה משפילה על פי סעיף 25 בחוקה האמריקאית ו/או התפטרות קולקטיבית של שרי הקבינט שלו, הודיע טראמפ באיחור של חודשיים וחצי שיעביר בצורה מסודרת את השלטון לביידן.

כל בכירי המפלגה הרפובליקאית שהתעוררו אחרי ההסתערות על הקפיטול אך התקרנפו ושתקו בחודשיים וחצי שבהן טראמפ הכשיר את הקרקע למרד – שותפים לאחריות. אילו קמו למחרת הבחירות, הודיעו כאיש אחד שהם מודים בהפסד בבחירות, מקבלים אותו בצער, אך מכבדים את הכרעת הבוחר ולא ייתנו יד לכל ניסיון לסכל את הכרעת הרוב, לא הייתה לטראמפ ברירה אלא להתיישר.

* סכין בגב – גיא בכור גינה במאמרו האחרון באתר שלו את פנס, על כך שלא ביצע הפיכה שלטונית, וכינה אותו בוגד, ותוקע סכין בגב של טראמפ ושל 74 מיליון המצביעים לו.

האם כעת, לאחר נאומו של טראמפ שבו הודה במשתמע בהפסד, קרא לפיוס והבטיח להעביר בצורה מסודרת את השלטון ל… הוא לא הזכיר את ביידן בשמו, עד כאן… האם כעת בכור יפרסם מאמר שבו יכנה את טראמפ בוגד שתקע סכין בגבו לעצמו ול-74 מיליון בוחריו?

* הנשיאה הבאה – אני מקווה מאוד שמנהיגת המפלגה הרפובליקנית והנשיאה הבאה של ארה"ב תהיה ניקי היילי, לשעבר שגרירת ארה"ב באו"ם ומושלת קרוליינה הדרומית. היא ידידת ישראל לפחות כמו טראמפ, אך בניגוד אליו היא אדם נורמטיבי, אישה נאורה, דמוקרטית וליברלית.

* דמוקרט גדול – נסראללה, הארכי-טרוריסט, מגנה את טראמפ על אירועי הקפיטול. זה אותו נסראללה ששלח את אנשיו לרצוח את ראש ממשלת לבנון ראפיק אל-חארירי.

* חשש – אני מקווה מאוד שנתניהו לא ינהג כמו טראמפ אם יפסיד בבחירות או אם יורשע.

* הלוואי שאתבדה – שתים מן ההערות שלעיל סותרות זו את זו, לכאורה. באחת, שבה העליתי על נס את הדמוקרטיה הישראלית ואת האופן שבו התבצעו כל חילופי השלטון בישראל, הזכרתי גם את האופן שבו נתניהו העביר את השלטון לברק ב-1999 וטענתי שנאום ההפסד שלו היה דמוקרטי וממלכתי למופת. באחרת, הבעתי תקווה שנתניהו לא ינהג כמו טראמפ במקרה של הפסד בבחירות או הרשעה בדין. איך שתי הרשומות הללו מתיישבות זו עם זו?

ראשית, הלוואי שתקוותי תתממש וחששותיי יתבדו. אבל מופע האימים של נתניהו, בתוככי בית המשפט, עם סמלי הריבונות, מוקף בשריו, שבו נשא נאום הסתה ביריוני נגד מערכת המשפט הישראלית על מנת להלך על שופטיו אימים; נאום שבו הוא העליל על מערכת המשפט עלילות וקונספירציות, הוא היפוכו של הנאום הממלכתי ב-1999 והוא מבטא את הלכי רוחו היום. כל מסע ההסתה נגד רשויות החוק והמשפט וכל ניסיונותיו להעמיד את עצמו מעל החוק, מעוררים חשש כבד, שהוא מכשיר את הקרקע למימוש איומו של נער השליחויות שלו דודי אמסלם, שמיליון איש יצאו לרחובות בגלל משפט נתניהו.

השילוב של שלטון ממושך מדי (אני מקווה שברפורמת הדה-ביביזציה יוחלט על הגבלת קדנציות), אופי נרקיסיסטי ומגלומני, טיפוח תחושת קורבן, ופולחן אישיות ששטף את מוחותיהם של המונים מעורר חשש כזה. וכך גם התנהגותו של טראמפ שיצרה תקדים מסוכן. החשש שלי הוא פחות מתגובתו להפסד בבחירות ויותר לתגובתו על הרשעה בדין.

הלוואי שאתבדה.

* תמרור אזהרה – אירועי האימה בוושינגטון הם תמרור אזהרה בעבורנו. הם מעידים מהו המדרון החלקלק שבו עלולה דמוקרטיה להידרדר במצב של קרע ואובדן האמון. עלינו להבין שעצם הקרע הוא אסון ושתפקידה החשוב והדחוף ביותר של ההנהגה הלאומית הוא לאחות את הקרעים ולהוביל תהליך של פיוס לאומי, בניסיון להגיע לעמק השווה בסוגיות הליבה ולהגדיר מחדש את כללי המשחק והקווים האדומים של המחלוקת.

נתניהו הוא ראש ממשלה פלגן ומסית והוא האחראי המרכזי להעמקת השסע, בעיקר בשנים האחרונות, מאז החל במסע ההסתה הנורא נגד מערכות החוק והמשפט בישראל כולל הסתה אישית נגד ראשי המערכת, תוך הפצת תאוריות קונספירציה שקריות, במדיניות של אדמה חרוכה; הכל כדי להציל את עורו מאימת הדין.

אך גם בצד שמנגד יש הסלמה והקצנה חמורים ביותר. במחאת בלפור ראינו מראות קשים, אלימים ואנרכיסטיים, ומוטב שלא ננהג כבת יענה ונתעלם מכך. ברור שאין הכוונה לרוב המכריע של המפגינים, של העומדים בגשרים וכו', אלא למיעוט אנרכיסטי מתוך המפגינים. אבל באין הנהגה למחאה, המיעוט הזה נותן את הטון. מי שמדברים על "המצור על בלפור", מי שב-14 ביולי קוראים להמון "להסתער על הבסטיליה", מי שמתעמתים בכוח עם השוטרים שמגִנים על בית ראש הממשלה וקוראים לעברם קריאות קצובות "שוטר, שוטר, על מי אתה שומר" – למה הם חותרים? כדאי שנפנים ש"להסתער על הבסטיליה" זה בדיוק מה שראינו בגבעת הקפיטול.

הגיעה השעה למנהיגות מאחדת ומלכדת. הגיעה השעה לממשלת אחדות לאומית אמתית, מתונה, שתכלול את הגורמים הקונסטרוקטיביים מימינה ועד הישראלים (ללא מפלגת ביבי שזקוקה לתקופת חשבון נפש והיטהרות באופוזיציה) ושמשימתה המרכזית היא אחדות העם. לא ממשלת "ימין על מלא" כפי שמצהיר נתניהו (זה כולל את האחים המוסלמים – רע"ם?) ולא ממשלת "שמאל על מלא" שאף אחד לא מבטיח בשל חוסר היתכנות, אלא ממשלת פיוס לאומית, שתחתור לחידוש ההסכמה הלאומית הרחבה בנושאי הליבה של החברה הישראלית.

תקווה חדשה היא המפלגה היחידה שמסוגלת להוביל ממשלה כזו, ולכן אני תומך בה.

* הנשיא כסולם – איסור על הפגנות הוא צעד מסוכן בדמוקרטיה. מצב שבו השלטון אוסר על הפגנות נגדו, לא בריא וראוי להימנע ממנו. יש להימנע מהחלטה כזו, שעלולה להיות מדרון חלקלק שסופו מי ישורנו.

אך ההפגנות בעת הזאת מיותרות ומזיקות (ולדעתי הן מזיקות בראש ובראשונה לעניין שהמפגינים פועלים לשמו). כאשר מוסדות החינוך ומקומות העבודה וחיי התרבות סגורים ומסוגרים ואזרחי המדינה ספונים בבתיהם, יש ביציאה להצטופפות בהפגנות ביטוי של אטימות, של העדר סולידריות, של צפצוף וחוסר אכפתיות.

זה פרדוכס ההפגנות. ההפגנות פוגעות בחברה אך איסור עליהן פוגע יותר. הפתרון צריך להיות משמעת עצמית ואחריות של המפגינים; החלטה שלהם לצאת לפסק זמן ולהפסיק לשאת את המסר הצדקני, המפונק והמתנשא של קדושת המחאה שלהם, שעומדת מעל לכל שיקול לאומי וחברתי, מעל לכל שיקול בריאותי.

מן הראוי שנשיא המדינה יתנדב להיות הסולם שיוריד אותם מן העץ הגבוה של מחאה בכל מחיר ובכל מקרה ובכל מזג אוויר. שיקרא להם פומבית ובשיחות אישיות לצאת לפסק זמן בימי הסגר המהודק.

* משבר משילות – בעיית המשילות של ישראל אינה קשורה למערכת המשפט ואפילו לא, תחזיקו חזק, לניסנקורן. לא הם מתבטלים בפני הרב קנייבסקי ומאפשרים פריעת חוק וסיכון בריאות הציבור כדי לא להתעמת עם "השותף הטבעי".

* בחזרה למקום הפשע – כתב אישום לדרעי. ככה זה כשמחזירים עבריין מורשע ואסיר משוחרר ש"מילא את חובו לחברה" למקום הפשע ומחזירים אותו לעמדת הכוח שהייתה לו.

נמאס מהמושחתים, מהמשחיתים, מהשחיתות.

* כתב אישום מתוקן – תומכי נתניהו חוגגים על מיני-ניצחון במשפט – הוראת בית המשפט לפרקליטות לתקן את כתב האישום בתיק 4,000 ולפרט בו את אירועי הסיקור שעל בסיסם האשימה התביעה את נתניהו בשוחד. התוצאה עגומה מאוד בעבורם. בעקבות כתב האישום המתוקן, כל הדיבורים על "2.5 כתבות בוואללה" וכל ההגחכה של הסיקור החיובי והטענה שכך עושים ועשו כל הפוליטיקאים, נראים נלעגים מתמיד. כתב האישום המתוקן מציג מאות פניות של התערבות אובססיבית, בוטה וגסה בתכנים, להאדרת שמם של נתניהו ובני משפחתו ולגימוד ושיימינג של יריבים שנואים ובראשם בנט ובני משפחתו.

כתב האישום המתוקן הרבה יותר מרשיע מהמקורי. סביר להניח שעורכי דינו של נתניהו אוכלים את עצמם על שדרשו את התיקון והעניקו תחמושת אדירה לתביעה. אולי יהיו זהירים יותר בעתיד. ומה שמתמיה במיוחד הוא הרשלנות של התביעה, שלא צירפה את הפרוט הזה לכתב האישום המקורי.

ובזירה הפוליטית, יש לקוות שבנט יחלץ עצמו מתסמונת האישה המוכה, ולא יזחל שוב אל מי שפוגע בו, מכה אותו ומתעלל בו. אדרבא, בנט עשוי להיות שותף בכיר בממשלה שתחולל מפנה בחברה הישראלית ותפיח בה תקווה חדשה, כשנתניהו יראה אותו בעיניים כלות מספסלי האופוזיציה, כשהוא ישבע אמונים. 

* לא מתרגש – לא צריך להתרגש מדחיית דיון במשפט נתניהו בשל הסגר "עד הודעה חדשה". ה"עד הודעה חדשה" זה כי לא נקבע מועד. אז הדיון יתקיים שבועיים שלושה מאוחר יותר. לא קרה שום דבר. ועל פי כן נוע תנוע.

מי שהחליטו על דחיית הדיון במשפטו של נתניהו הם השופטים. אל נטיל דופי בשופטים. יש שופטים בירושלים והם ראויים לאמון. הבה נשאיר את הטלת הדופי בשופטים למכונת ההסתה והשנאה הביביסטית, ולא נוסיף עוד קיסם למדורת הרשע שהם מציתים.

* הזויים – תיאוריות הקונספירציה על הסגר שנועד לבטל את המשפט מטורללות והזויות כמעט כמו תאוריות הקונספירציה על תפירת תיקים והפיכה שלטונית.

זאת אינפנטיליזציה של החברה הישראלית.

* האיש הנורא הזה – חברה נבחנת ביחסה לחלשים בתוכה ובראש ובראשונה – לחסרי ישע. אסירים, גם הגרועים שבפושעים – בהיותם מאחורי סורג ובריח הם חסרי ישע, וחובתה של המדינה להבטיח את רווחתם ואת בריאותם.

אמיר אוחנה, השר הגרוע ביותר בתולדות ממשלות ישראל, החליט למנוע חיסון מהאסירים. כל אדם סביר יודע שזו החלטה בלתי חוקית בעליל, וחובתה של נציבת השב"ס להפר אותה, אחרת היא עוברת עבירה פלילית. היועמ"ש הבהיר ל"שר" הנתעב שהחלטתו בלתי חוקית. החצוף הגיב בהתלהמות פרועה כלפי היועמ"ש, אמר שהוא מצפצף על הנחייתו ועמד על כך שהוראתו הבלתי חוקית תתקיים.

ברור לי שההחלטה הזאת לא תאושר כי בג"ץ ימלא את חובתו הבסיסית ויפסול אותה. אך לדעתי מ"מ נציבת השב"ס אינה צריכה להמתין לבג"ץ, אלא לדאוג לאלתר לחיסון האסירים בני ה-60 ומעלה. הוא יפטר אותה? שיפטר. עדיף לנהוג כבן אדם ולשלם מחיר.

כל יום שהאיש הנורא הזה הוא שר בממשלת ישראל, הוא קלון למדינת ישראל.

* בגרות הציבור – החשש שמא אנשים רבים יפחדו להתחסן, יאמינו לפייק ניוז על החיסונים, התבדה. מסתבר שהשפעתם של מכחישי המדע ורופאי אליל למיניהם זניח.

* רפורמת הגיל הרך – אין במדינת ישראל אחריות חינוכית על הילדים מלידה עד גיל שלוש. היום, מוסכם על אנשי החינוך, במחקר ובשדה, שהגיל הזה הוא קריטי בעיצוב הילד ובחינוכו (ויש האומרים שהוא הגיל החשוב ביותר). אבל בישראל, התחום הזה פרוץ. אין פיקוח, אין תנאי סף להעסקה, ובכלל הגיל הזה אינו באחריות משרד החינוך, אלא באחריות משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים.

הסיבה לכך היא היסטורית. בשנות החמישים, רצתה שרת העבודה גולדה מאיר לעודד נשים לצאת לעבודה. כדי להקל עליהן ולאפשר את מימוש המטרה, היא פתחה מעונות יום, ובכך נתנה מענה לילדים בשעות העבודה של האימהות. במילים אחרות – בייביסיטר. המטרה של גולדה הייתה מוצדקת מאוד ונטילת האחריות הייתה צעד חברתי משמעותי. אבל העולם התקדם מאז, ואנו נתקענו בשנת 2021 עם מענה שהלם את צרכי שנות החמישים של המאה שעברה.

משרד העבודה נע ונד לאורך השנים בין משרד העבודה והרווחה, משרד התמ"ת, משרד הכלכלה ושוב משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים. ועם המשרד, נדדו גם מעונות היום והפיקוח עליהם.

הייעוד של משרד העבודה הוא טיפול בתחום העבודה, לא חינוך. לנושא החינוך יש משרד חינוך – זה ייעודו, זאת אחריותו, זה מקצועם של אנשיו. בעצם העברת הנושא לתחום האחריות של משרד החינוך, תדגיש המדינה שאין המדובר בבייביסיטר לילדים כדי שהוריהם יעבדו, אלא באחריות המדינה לאפשר לילדיה חינוך משובח ומפוקח ולהעניק זאת לכל ילד בכל גיל. כמובן שעצם העברת התחום לאחריות משרד החינוך אינו המענה, אלא צעד אדמיניסטרטיבי. אולם זה הצעד הראשון ותנאי הכרחי לרפורמה משמעותית בהתייחסות המדינה לגיל הרך וליצירת רצף פדגוגי מן הלידה ועד הגיוס.

אני כותב על כך כבר שנים. אני שמח להיווכח שתקווה חדשה מתחייבת לבצע את רפורמת הגיל הרך, אם תגיע לשלטון. גדעון סער היה שר החינוך. היכרותי אתו היא מן התקופה שכיהן בתפקיד זה. את יפעת שאשא ביטון, מס' 2 בתקווה חדשה ומי שעתידה להוביל את תחומי החברה והחינוך, הכרתי כשהייתה סגנית ראש עיריית קריית שמונה ומחזיקת תיק החינוך בעיר (ואני הייתי מנהל מרכז "יובלים", מרכז פלורליסטי לתרבות וזהות יהודית בגליל העליון, זרוע קהילתית של המכללה האקדמית תל-חי). שניהם מכירים היטב את הנושא ומחויבים אליו, וחזקה עליהם שיובילו את הרפורמה.

* פגוש את המנחה – דפנה ליאל החליפה במוצ"ש את רינה מצליח בהנחיית "פגוש את העיתונות". בניגוד למצליח הלחוצה והמלחיצה, התזזיתית, לעתים האלימה, ליאל הפגינה שלווה, ביטחון עצמי, רוגע. וראו זה פלא – השלווה שלה הקרינה גם על אורחיה. בניגוד לסגנונם כשהם מתראיינים אצל רינה מצליח, אצל דפנה ליאל הם לא התלהמו. בניגוד למצליח היא נתנה להם לדבר, ולכן לא נדרשה להתבכיין שמותר גם לה לשאול.

אני ממליץ להפוך אותה למנחה הקבועה של התכנית.

* הנינג'ה כהזדמנות לאי-שוויון – יגאל אלון אמר פעם ששוויון הזדמנויות הוא הזדמנות לאי שוויון. למה הוא התכוון? לכך ששוויון הזדמנויות פורמלי במציאות של פערים, הוא פיקציה. לילד להורים עשירים בסביון, שמעניקים לו חוגי העשרה, שיעורים פרטיים וכל מה שדרוש לו, ולילד בשכונת עוני שחי עם עוד שלושה אחים בחדרון, אין לו מחשב והוא צריך לסייע לפרנסת המשפחה כדי שיהיה לחם בבית – אין הזדמנות שווה. לכן יש לפעול לצמצום פערים ולסיוע והעדפה למוחלשים.

על פי אותו עיקרון נכון שהציג אלון, כך אני מתייחס גם לפתיחות של נינג'ה ישראל לנשים. כאשר אישה משתתפת בתחרות, לא כל שכן כאשר היא מצליחה ללחוץ על הבאזר ולעלות לחצי הגמר, התכנית חוגגת. המנחים מעלים על נס את הצלחתה כאישה ומביעים תקווה שרבות תלכנה אחריה. היא עצמה מספרת בהתרגשות שהיא רואה עצמה שליחה של נשים רבות ושהיא פורצת את תקרת הזכוכית ומהווה מופת לנערות, כאשר היא מוכיחה להן שאפשר.

הכל טוב ויפה, אבל לא נכון. לכאורה, יש כאן שוויון הזדמנויות לנשים, אך זו מראית עין של שוויון. ראוי וצריך לעודד ספורט נשים, אבל הדרך אינה בתחרות בלתי הוגנת עם גברים, ודווקא בענף ספורט הדורש כוח פיזי רב. בכל ענפי הספורט התחרותיים, החל בשחיה ואתלטיקה קלה ועד כדורגל וכדורסל, יש הפרדה בין המגדרים. וכך, נשים רבות זוכות למדליות זהב ולמדליות בכלל, והן המודל הראוי לנערות להאמין בעצמן ולעסוק בספורט.

מן הראוי שגם בנינג'ה תהיה תחרות נפרדת לנשים. לדעתי, המתקנים צריכים להיות מותאמים יותר כדי שרבות יותר תצלחנה. אך אפשר גם להקים מתקנים זהים, אולם בתחרות הוגנת בין נשים. וכך בכל שנה תהיה הנינג'ה הישראלית ונשים רבות תתחרינה על התואר. ולבטח, הרבה יותר נערות ונשים תשתתפנה בתחרות.

* עזרא נאווי – מת העבריין המורשע, האסיר המשוחרר ופעיל השמאל האנטי ישראלי הרדיקלי עזרא נאווי. הוא הורשע במעשה סדום בנער פלשתינאי בן 15, בשימוש בלתי חוקי בנשק בגידול סמים ועוד. היה ממייסדי הארגון האנטי ישראלי הקיצוני תעאיוש. בתכנית "עובדה" צולם מסגיר לידי הרשות הפלשתינאית אדם שמכר אדמה ליהודים, מתוך ידיעה שעל פי החוק הגזעני האנטישמי ברשות מי שמוכר אדמה ליהודי דינו מוות. הוא התרברב שכבר הסגיר שלושה אנשים כאלה בעבר. היה בן זוג של מחבל פלשתינאי, אסיר משוחרר.

על פי המסורת היהודית, אחרי מות קדושים אמור. לכן, אכתוב דברים טובים על נאווי. להלן כל הדברים הטובים שניתן לומר עליו:

.

* מגילת שיר השירים בהוויה הישראלית – מתוך הספר המהודר "מגילת שיר השירים – פירוש ישראלי חדש", מאת הפרופסורים אביגדור שנאן ויאיר זקוביץ', הוצאת "ידיעות ספרים": "המגילה הותירה את רושמה גם על החברה והתרבות הישראלית של מאה השנים האחרונות. דבר זה בא לביטוי בדרכים שונות ומגוונות. 'אין כמעט פסוק בשיר השירים שאינו מולחן או מופיע, בצורה זו או אחרת, ביצירה העברית' קבע ההיסטוריון וחוקר הזמר העברי אורי הייטנר (יליד 1963), כשהצביע על שורה ארוכה עד מאוד של משוררים ופזמונאים, מלחינים וזמרים, שיצרו ושרו בהשראת המגילה. ודי יהיה בדוגמאות בודדות כדי לאשש קביעה זו. לעתים מדובר בהלחנה של פסוק או פסוקים אחדים, כגון 'קול דודי הנה זה בא' ו'אל גינת אגוז ירדתי' (שרה לוי תנאי), 'ניצנים נראו בארץ' (נחום היימן), 'יונתי בחגווי הסלע' (דובי זלצר), 'הדודאים נתנו ריחם' (צבי שרף) או 'אנא הלך דודך' (גיל אלדמע), ופעמים רבות יותר נגלה בשירים שיבוץ משמעותי מדברי המגילה, כגון 'הנאווה בבנות / אנא האירי פנייך אליי' (אמיתי נאמן), 'פנה הגשם / חלף הלך לו / ענן רקיע / פנה חלף לו' (מתתיהו שלם), 'טס אחי ופניו להבה / ודגלו עליי אהבה' (נעמי שמר על טייסי חיל האוויר) וכן 'מים רבים רבים / לא יכבו את האהבה // אם אהבה היא אש / לא יכבו את האהבה' (חוה אלברשטיין) ועוד. בצד זה יש להזכיר את 'מדרש יונתי' – שיר מחאה של מאיר אריאל (1942-1999) על עוולות שהוא רואה בחברה הישראלית. הוא מצטט בו את הפסוק 'יונתי בחגווי הסלע', ובין השאר הוא מזהיר: 'אל תעוררו ואל תעירו, שנאה שלא תחפץ', וזאת כתגובה לדברי הרעיה במגילה: 'אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ' (ב,ז)… להלן נביא שימושים אחרים במגילה שבאו לידי ביטוי ביצירותיהם השיריות של ח"נ ביאליק, יעקב אורלנד, המשוררת רחל, יהודה עמיחי, יוסי גמזו ויורם טהרלב, ועוד רבים וטובים".

          * ביד הלשון

קבורת חמור – שאלה של קורא: מה מקור המושג "קבורת חמור" (מושג שבו השתמשתי לאחרונה במאמר)?

המקור הוא מספר ירמיהו, כב, יט: "קְבוּרַת חֲמוֹר יִקָּבֵר סָחוֹב וְהַשְׁלֵךְ מֵהָלְאָה לְשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם". משמעות הביטוי הוא קבורה משפילה, כפי שאנשים יקברו חמור.

"קבורת חמור" הוא גם שמו של רומן שכתב המשורר העברי פרץ סמולנסקין (1842-1885), ממשוררי תנועת ההשכלה ומראשי תנועת "חיבת ציון" ברוסיה.

* "חדשות בן עזר"

דרשה לפרשת שמות תשפ"א

קבלת שבת באורטל 8.1.21

אנו מתחילים לקרוא השבת את ספר "שמות", השני בחמשת חומשי תורה. ספר בראשית נפתח בבריאת העולם והתמקד במשפחת האבות. בספר שמות אנו קוראים על העבדות במצרים, על יציאת מצרים ועל מעמד הר סיני; על לידתו הפיזית והרוחנית של עם ישראל. הגיבור של ספר שמות ושל שלושת החומשים הבאים הוא משה.

בפרשת שמות אנו רואים כיצד מנהיג נולד. ההתגלות האלוהית למשה, ליד הסנה הבוער, שבה הוטלה עליו שליחותו הנבואית והמנהיגותית, הייתה בהיותו בן 80. ומה אנו יודעים על 80 שנותיו הראשונות? על לידתו ומשייתו מן היאור והעברתו לארמון פרעה, ועל שלושה אירועים בחייו. זה הכל. המסר של התורה, הוא ששלושת האירועים הללו הם אלה שצריכים לתת לנו את ההסבר, כיצד עוצבה דמותו של משה ובזכות מה הגיע למנהיגות.

היו אלו שלושה אירועים. הראשון – סיכול ממוקד של איש מצרי שהיכה איש עברי. השני, התערבות במקרה שבו שני עברים ניצים, כלומר באלימות בין עברים, כאשר ברור מיהו הרשע. השלישי, כאשר הוא הציל את בנות כהן מדין שבאו לשאוב מים וגורשו בידי רועים אלימים.

המשותף לכל המקרים, הוא תחושת הצדק, הרוח האקטיביסטית ואומץ הלב של משה. אין הוא יכול להישאר אדיש לעוול. כאשר הוא רואה עוול, הוא מבין שתפקידו להילחץ למען החלש. במקרה הראשון הוא נחלץ לעזרת אח מפני אויב. במקרה השני הוא נחלץ לעזרת אח מפני אחיו. ובמקרה השלישי הוא מתערב בעוול שכלל אינו קשור לבני עמו; פשוט עוול נגד בני אדם. ובכל המקרים האלה, הוא הבין שיש לו תפקיד, יש לו משימה – להתערב למען מי שנעשה לו עוול.

אף אחד לא מינה אותו להתערב. אף אחד לא הסמיך אותו. השאלה ששאל אותו העברי הרשע "מי שמך?" כלל אינה מעסיקה אותו. הוא שליח של תכונה פנימית עמוקה המפעמת בלבו – רדיפת צדק.

אלו התכונות שבעטיין ראה אלוהים במשה את האיש הראוי והמתאים להוציא את עם ישראל מעבדות לחירות, מגולה לגאולה, להנהיג ולחנך אותו ולעצב אותו כעם. המסר לנו, הקוראים, עם ישראל לדורותיו, הוא תביעה לרדיפת צדק, למאבק בעוול.

אחד משיאי הפרשה הוא ההתגלות למשה, שרעה את צאן יתרו, בסנה הבוער, סמוך להר חורב. הסמליות של סנה בוער ואיננו אוּכָּל, שממנו יוצאת בשורת הגאולה ובשורת מנהיגותו ונביאותו של משה, מלווה את התרבות היהודית והאנושית מאז, ותלווה אותה לתמיד.

הסנה הבוער מככב בשירם של יענקלה רוטבליט ושמוליק קראוס "רואים רחוק רואים שקוף".

השיר, השזור לכל אורכו רמזים וביטויים מקראיים, מדבר על חיפושי הדרך של האדם, על סערות נפשו, על משאת הנפש שלו. והוא מדבר על הניגוד הפנימי של האדם – מצד אחד, הוא מבקש שורש, עוגן באדמה, במציאות. בית, משפחה, קהילה, עבודה, נוחות. אבל מצד שני, נפשו סוערת, בוערת בו אש. בן אדם כסנה – האש בוערת בו, אך איננו אוכל. האש עולה מעלה, הוא – כסנה מול השמים, בניגוד לשאיפתו מטה, להכות שורש באדמה. ניגוד, או שמא השלמה? האדם רוצה להכות שורש באדמה, אך "בן אדם כעץ שתול על מים", הוא לא ממש נטוע, הוא לא ממש מכה שורש באדמה. ולכן הוא מבקש שורש.

אך איך יכה שורש, כאשר כוח אחר בתוכו בוער כאש וחותר לשמים? כאן הסמל הוא ההתגלות של האלוהים למשה. האש הבוערת באדם, היא השאיפה אל האלוהי, אל הבלתי מושג. בבית האחרון מתאר המשורר את האש שבערה בו, הוא סער כסופה. לא הייתה לו ברירה אלא לעזוב את חייו הרגילים, לצאת למסע חיפוש. בסופו של המסע, הוא מצא את התשובה. התשובה נמצאת אצלו בבית – האהבה, האהובה שהמתינה לו בשובו. הוא הבין שהיא נשארת אתו לתמיד, והוא יישאר אתה, עד בוא הדרך אל סופה. האם זהו סוֹפה של הסוּפה?

שירי תשיר את השיר המקסים הזה, בליווי אופיר.

צרור הערות 6.1.21

* כישלון – במצב הנוכחי, הטלת סגר מלא היא בלתי נמנעת. כאשר הידרדרנו ליותר מ-8,300 מאומתים ביום – ללא צעד דרסטי, נגיע בתום יומיים שלושה למספר חמש-ספרתי, בתי החולים יגיעו לאי-ספיקה; זהו אובדן שליטה על המגפה שמחייב צעדי חירום.

אין מנוס מסגר, אולם העובדה שהגענו למצב שבו אין מנוס מסגר, מעידה על כישלון מחפיר. בראש ובראשונה זהו כישלון של ראש הממשלה והממשלה בניהול הכושל של המגפה. וזהו גם כישלון שלנו, אזרחי ישראל, שנהגנו בקלות דעות ולא הקפדנו על שמירת ההנחיות והמגבלות של הקורונה.

יש לנו הרבה מה להתגאות במבצע החיסונים המוצלח, אך אין בכך כדי לכפר על הכישלון בהתמודדות עם המגפה.

* מגפת חוסר המנהיגות – מאז ראשית הקורונה אלוף (מיל') רוני נומה מקדיש את מלוא זמנו ומרצו למען הציבור החרדי, כדי לסייע לו להתמודד עם המגפה. בראיון השבוע הוא הסביר למה זה לא מצליח. כיוון שהחוק והתקנות אינם נאכפים במגזר, כפי שאנו יודעים ורואים. ולמה הם לא נאכפים? בשל הכוח הפוליטי של יהדות התורה. כלומר, האויב הגדול של הציבור הוא חרדי הוא חוסר המנהיגות של נציגיו הפוליטיים, שמתוך פופוליזם זול פוגעים במאבק בקורונה, כדי להציג את עצמם במגזר כמי שמגִנים עליהם כנגד התקנות; כאילו האיום אינו המגפה אלא המגבלות. וראש הממשלה, הנושא באחריות העליונה להתמודדות עם המגפה, שבוי בידי אותם עסקנים פופוליסטיים ולא פועל לאכיפה, ממסמס וממזמז את הקנסות ופוגע קודם כל בציבור החרדי אך למעשה במדינה כולה. שיקולים פוליטיים של נתניהו פוגעים בעליל בציבור.

אילו הייתה לציבור החרדי מנהיגות אמת, וכאן איני מדבר על ההנהגה הפוליטית אלא קודם כל על ההנהגה הרבנית, הציבור החרדי הממושמע יכול היה להיות המקפיד ביותר והפחות נפגע.

ואתנחתא קומית – סגן השר פורוש אמר בתגובה לדבריו של נומה משהו על אכיפה בררנית נגד החרדים.

* המשתין המיליון – "ישראלסקה פרימיטיבסקה ברברסקה, אנו באתם ארצה לתפוס את הבנות בה". ציטוט זה של פולי מהגשש הוא מהמערכון "העולה המיליון מרוסיה". השדר נשלח לראיין את העולה המיליון מרוסיה, שהסביר שהוא דורש וילה ב"ארלוזורובה פינתובה דיזנגובה". המתורגמן היה עובד הניקיון המרוקאי, שהסביר למראיין: "אתם שואלים אותן שאלות והם עונים אותן תשובות". בסוף התברר שהעולה המיליון מרוסיה הוא עצמו מרוקאי מקריית שמונה, שעשה סיבוב דרך וינה, התחתן עם רוסיה וגו'.

ובסרט "חייך אכלת אותה" של יהודה בארקן הייתה המתיחה של מושיק טימור על המשתין המיליון במשתנה הציבורית.

כל כך מזכיר את הגרוטסקה על המחוסן המיליון שנתניהו הצטלם אתו באום אל-פאחם, ובסוף הסתבר שזה עבריין, אסיר משוחרר…

* נעים בהמוניהם להצביע לביבי – נתניהו יצא לאחרונה בשתי יוזמות פוליטיות הנוגעות למגזר הערבי. האחת – קריאה לערביי ישראל לתמוך בליכוד בבחירות. השניה, הרומן הלוהט עם האחים המוסלמים (רע"ם).

אני רואה הבדל משמעותי בין שתי היוזמות. קריאה של מנהיג מפלגה ישראלית לאזרחי ישראל הערבים להצביע למפלגתו ראויה ומוצדקת. כך צריכות לעשות כל המפלגות. הרומן עם האחים המוסלמים, לעומת זאת, הוא בלתי לגיטימי, כי זו מפלגה אנטי ישראלית השוללת את עצם קיומה של מדינה יהודית. לא בכדי, היא הצביעה נגד הסכמי השלום, כי היא מתנגדת לשלום עם המדינה שהיא שוללת את קיומה. קואליציה שתתבסס על עסקה רקובה של אתנן לאחים המוסלמים תמורת תמיכתם בחוק מגה-שחיתות הצרפתי תהיה קואליציה בלתי לגיטימית.

* חרפה לאומית – קצין בדואי, אחיינו של עמוס ירקוני, נשלח כנציג משרד הביטחון להלוויה של חייל יהודי וגורש מבית הקברות. זו חרפה לאומית. מי שסילק אותו הוא התגלמות הישראלי המכוער.

* בושה למדינת ישראל – ביום שבו מונה אמיר אוחנה לשר בממשלה, כתבתי: "תקרת הזכוכית נפרצה. בלי קשר להתאמתו או אי התאמתו של אמיר אוחנה לתפקיד שר המשפטים – עצם מינויו של הומו מוצהר לשר בממשלת ישראל, הוא תקדים ראוי לשבח. זהו ביטוי לשוויון ערך האדם; תקדים של פריצת תקרת זכוכית.

ברכות! אני מקווה שהוא יוכיח את עצמו בתפקידו".

למרבה הצער הוא הוכיח את עצמו כשר הגרוע ביותר בכל ממשלות ישראל. תחילה, כסוס טרויאני במשרד המשפטים, שנכנס למשרד כדי למוטט מבפנים את מערכת המשפט למען האינטרס הפרטי של שולחו. ועתה כמי שאמור להיות השר לביטחון פנים, ששעה ששוטרי משטרת ישראל כבר למעלה משבוע מותקפים בידי פורעים חוליגנים, שמכים אותם, פוצעים אותם, מפצחים את ראשיהם בסלעים, הוא לא מצא מילה אחת כדי להוקיע את פראי האדם וחצי מילה של עידוד לשוטרים. כל מה שהיה לו לעשות הוא ביקור מתוקשר אצל משפחת סנדק.

בושה למדינת ישראל שאיש כזה חבר בממשלתה.

* אלמלא מוראה של מלכות – שלוש ניידות משטרה הוצתו בלילה שבין שבת לראשון בצפת, חצור הגלילית ויסוד המעלה.

המשטרה חוקרת שני כיוונים. האחד, "תג מחיר" של ארגוני פשיעה בטובא זנגריה בעקבות מעצרם של כמה מראשי כנופיות הפרוטקשן במקום. השני, "תג מחיר" של כנופיות ימין רדיקלי במסגרת מלחמתם במשטרת ישראל בעקבות מות סנדק.

משטרת ישראל הפכה לשק החבטות של החברה הישראלית, החל מראש הממשלה ("תפירת תיקים"), דרך הבלפוריאדה ("משטרה אלימה, אכיפה בררנית"), קיצוני החרדים ("השוטרים נאצים") ועד הימין הרדיקלי ("השוטרים רוצחים").

אלמלא מוראה של מלכות איש את אחיו חיים בלעו.

* מפכ"ל קבוע עכשיו – אחרי למעלה משנתיים שאין מפכ"ל קבוע למשטרה, הממשלה אישרה את מינויו של ניצב קובי שבתאי רק לממלא מקום המפכ"ל. הסיבה לכך היא שראש הממשלה תוקע את המדינה ומסרב לכנס ישיבת ממשלה לאישור 60 מינויים הכוללים 35 שגרירים, ראש רשות שנייה, פרקליט מדינה ועוד. המינויים האלה תקועים מסיבות פוליטיות צרות. במחאה, שרי כחול לבן לא אפשרו מינוי קבוע למפכ"ל ונציבת שב"ס, אלא אם כל המינויים יבואו כחבילה.

עקרונית, שרי כחול לבן צודקים, אך במצב שנוצר הם עשו טעות. הצעד שלהם לא הוביל לכך שנתניהו ינהג באופן סביר, יעשה את המובן מאליו, ויביא לאישור כל המינויים שהוא תקע מטעמים לא ענייניים, אלא שבנוסף לכל התקיעות, גם שני המינויים החשובים הללו תקועים, וזאת אחרי שבג"ץ הורה למנות אותם.

ביטחון הפנים בישראל מעורער. משטרת ישראל הפכה לשק חבטות של כל הזירה הפוליטית ובראשה נתניהו. לכל המטלות הרבות של משטרת ישראל נוספו המטלות של אכיפת תקנות הקורונה והתמודדות עם מחאה חסרת תקדים של הפגנות שבועיות בכל רחבי הארץ למעלה מחצי שנה, חלקן אלימות ופורעות סדר וכן אלימות קשה נגד המפגינים. ובשבוע וחצי האחרונים – פרעות של חוליגנים מהימין הרדיקלי. ובנוסף לכך, במקום שר לביטחון פנים יושבת קריקטורה.

במצב הזה, מינוי מפכ"ל קבוע למשטרת ישראל הוא הכרחי. כאשר אמיר אוחנה הוא השר לביטחון פנים – מפכ"ל מוחלש הוא נזק חמור. לכן, על בני גנץ ושרי כחול לבן לחזור בהם מהלינקג' בין מינוי המפכ"ל לשאר המינויים ולאפשר לממשלה מינוי קבוע.

* מהפך בביטחון הפנים – הטרור החקלאי נמשך במלוא עוזו ומתעצם. זהו שילוב הדוק של פשיעה פלילית וטרור לאומני. מדינת ישראל צריכה להחליט שהיא נלחמת בטרור החקלאי. ברגע שתחליט – זה יהיה מהפך מחשבתי דרמטי, וניתן למצוא את המשאבים והתכניות להצלחה. סוגיית ביטחון הפנים ובעיקר ביטחון ההתיישבות והמגזר החקלאי, דורשת מהפך של 180 מעלות. אין מצב שמהפך כזה יקרה כל עוד ראש הממשלה ב-12 השנים האחרונות, שאחראי על המחדל, יישאר בתפקידו.

* הפרדת כוחות – מזה שנים רבות אני קורא לפיצול תפקיד התובע הכללי מתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. זאת, משלוש סיבות. האחת היא העומס הרב והבלתי סביר בריכוז התפקידים בידי אדם אחד. השניה היא מניעת עוצמת יתר בידיו של אדם אחד. השלישית היא החשובה ביותר – הקושי הנפשי הנדרש מאדם שגם מייעץ לממשלה וגם צריך להכריע בתיקים של ראש הממשלה ושרים, שעמם הוא עובד.

שמחתי לשמוע שגדעון סער, תומך ברעיון הזה ויוביל רפורמה כזו אם ייבחר לראשות הממשלה.

אגב, אני לא בטוח שכל אלה שתומכים בהפרדה הזאת יהיו מרוצים מתוצאותיה. הפער בין המלצות הפרקליטות לכתבי האישום בפרשיות נתניהו ועוד יותר מכך בפרשיות שרון מעיד על הקושי של התובע הראשי שהוא גם היועץ המשפטי לקבל החלטות חדות ונחרצות בתיקים של ראשי ממשלה ושרים.

* למה לא תפרו להם תיקים – כשדניאל פרידמן היה שר המשפטים הוא הציע רפורמות משמעותיות במערכת המשפט והיה במחלוקת עם ראשיה לכל אורך תקופת כהונתו. כך גם איילת שקד. וראו זה פלא – מעולם איש מהם לא זומן אפילו לבדיקה טרם חקירה בנושא כלשהו. איך זה? הרי לפי התאוריה המעוותת של הקונספירטורים, היו אמורים לתפור להם תיקים. למה לא תפרו? מה קרה?

הקונספירציה הזאת מופרכת לחלוטין. ואם שעה שממשלת ישראל קיימה ישיבה בה שלחה את חיילי צה"ל למלחמת לבנון השניה, חיים רמון היה גובר על ייצרו ולא מתנשק עם חיילת צעירה מבנותיו, גם הוא לא היה מוזמן לאף חקירה. מסע הנקם שלו נגד מערכת המשפט (למרות שיצא בזול) מעיד רק על עצמו.

* הכל שפיט? – רון וייס מבקר אותי על שאני מייחס לאהרון ברק את הביטוי "הכל שפיט", שאותו הוא לא אמר. ראשית, לא אני מייחס לו את הביטוי – הייחוס הזה לברק מקובל הן על תומכי האקטיביזם השיפוטי והן על מתנגדיו. ואם הוא לא השתמש בדיוק בצמד המילים הזה, אין ספק שהוא הנחיל את הלך הרוח שמילים אלו מבטאות. אין ספק שהוא אמר "מלוא כל הארץ משפט". אין ספק שהוא אמר ש"גם השאלה אם להסתער מימין או משמאל היא שפיטה". ובאחד מפסקי הדין שלו הוא כתב: "נקודת המוצא העיונית לבחינתה של השפיטות (או אי השפיטות) הנורמטיבית היא התפיסה, כי המשפט הוא מערכת של איסורים והיתרים. כל פעולה היא מותרת או אסורה בעולם המשפט. אין פעולה, שהמשפט לא חל עליה. כל פעולה נתפסת בעולם המשפט … אין 'חלל משפטי', שבו פעולות מתבצעות בלי שהמשפט נוקט כלפיהן כל עמדה. המשפט משתרע על כל הפעולות. לעיתים הוא אוסר, לעיתים הוא מתיר, תוך שהוא יוצר לעיתים הנחה של היתר ('הכל מותר לפרט, אלא אם כן נאסר') או של איסור ('הכל אסור לשלטון אלא אם כן הותר'). אף במקום שבו קיימת 'לאקונה' במשפט, קובע המשפט דרכים למילויה של הלאקונה. על-פי גישה זו לא ייתכן כלל מצב, שבו אין נורמה משפטית החלה על פעולה".

את הגישה הזאת ראוי לקעקע. לא, לא הכל שפיט. וסוגיות של אמונות ודעות אינן סוגיות שבית המשפט צריך לעסוק בהן, אלא להשאיר אותן לשיח הציבורי, הפוליטי והתקשורתי ולהכרעה מדינית. ומן הראוי שבית המשפט לא יתערב בענייני חקיקה, אלא אם כן יש בה פגיעה בעליל בזכויות האדם. כל עוד אין פגיעה מפורשת בזכויות, אין זה מתפקידו של בית המשפט לקבוע אם חוק זה או אחר הוא צודק וראוי.

* קדימון – אני מקווה מאוד שהסכם העודפים בין תקווה חדשה וימינה הוא קדימון להסכם הקואליציוני אחרי הבחירות.

* בלתי מוסרי בעליל – איתמר בן גביר העלה סרטון בו יצא נגד רפי פרץ, שהודיע על פרישתו מהחיים הפוליטיים, וטען שתחילת ההידרדרות שלו הייתה הפרת ההסכם עם עוצמה כהניסטית.

לדעתי, תחילת ההידרדרות שלו הייתה ההסכם עם הכהניסטים. אני נגד הפרת הסכמים, אבל כפי שיש פקודה בלתי חוקית בעליל שחובה להפר אותה ואסור לבצע אותה, כך גם חובה להפר הסכמים בלתי מוסריים בעליל, כמו ההסכם למכירת נשמתה של הציונות הדתית לשטן הכהניסטי. אבל מי שביצע את המכירה לא היה צריך רק להפר את ההסכם, אלא להתפטר בתפקידו ולפרוש מן החיים הפוליטיים. אין הוא ראוי להנהגה ציבורית. ההסכם עם הכהניסטים לא יכופר ולא ייסלח. הרב פרץ אפילו התנצל בפומבי בפני בן-גביר על הפרת ההסכם. אז לקח מעט זמן, והוא הודיע על פרישתו.

* קבורת חמור – כאשר מרב מיכאלי הייתה פובליציסטית ב"הארץ", היא הייתה חלק מן הזרם שאותו נהגתי לכנות "דבוקת שוקן". היא הייתה ממוקמת אי שם בין אורי משגב לגדעון לוי ופוליטית – בין מרצ לחד"ש. עמדותיה היו פוסט-ציוניות בעליל.

כשהחליטה להיכנס לחיים הפוליטיים ולהצטרף דווקא למפלגת העבודה, החיבור בינה לבין מפלגה זו נראה לי הזוי לחלוטין. מה לה ולמורשת המפוארת של תנועת העבודה הציונית, המגשימה, בונת הארץ, מיישבת הגבולות, מייסדת המדינה? מה לה ולציונות המעשית, הקונסטרוקטיבית, של תנועת העבודה. מה לה, שבשידור בגל"צ ב-2010 אמרה: "אני חושבת שנשים לא צריכות לשלוח את ילדיהן לצבא" ולאתוס הביטחוניסטי של תנועת העבודה? לא שמפלגת העבודה של שנות האלפיים היא אותה תנועת העבודה, אבל יש בה בהחלט שרידים של הדי.אן.איי. הזה. יש אי אלו גִצים שרוח נכונה עשויה להצית מתוכם את שלהבת התנועה. אבל מרב מיכאלי?!

לא רק אני תהיתי על בחירתה המוזרה. גם יו"ר מפלגת העבודה באותם ימים שלי יחימוביץ' תהתה, מאותן סיבות בדיוק. שלי ניסתה כל דרך תקנונית וחוקית כדי לחסום אותה, אך כשלה.

השבוע הודיעה מרב מיכאלי שהיא מתמודדת על תפקיד יו"ר מפלגת העבודה. יהיה זה אך סמלי אם היא תהיה חתומה על קבורת החמור של מפלגה, שהדבר היחיד שעוד צפוי לה הוא עבר מפואר.

* האוטו-אנטישמי נגד רוב יהודי – גדעון לוי מתגולל בחולדאי על כך שבנאום הצגת מפלגתו החדשה הוא אמר: "רוב יהודי ברור… זה אנחנו". כי זאת כמובן "גזענות". הגדרה עצמית לעם היהודי במולדתו עם רוב יהודי ברור, היא "גזענות". לא. גזענות היא המחשבה שכל עם בעולם זכאי להגדרה עצמית במדינה לאומית במולדתו זולת העם היהודי. זו גזענות ואנטישמיות. אילו גדעון לוי היה קוסמופוליטי, החושב שאין מקום לעמים ולמדינות לאום, הוא לפחות היה עקבי. אך הוא אינו שולל את הלאומית בכלל, אלא רק את הלאומיות היהודית. זו גישה גזענית ואנטישמית. והזן הנחות ביותר של אנטישמיות היא אוטו-אנטישמיות. אנטישמיות של יהודים.

"התת־אלוף שבו יצא החוצה, הטייס והקיבוצניק מחולדה הרימו ראש, ועמם הלאומנות הישראלית המכוערת, החוצה מחנות". הנה, אלה הדברים שמעוררים סלידה בתועמלן האנטי ישראלי הזה. תת-אלוף. טייס ("הרעים לטיס"). קיבוצניק (כי התנועה הקיבוצית היא מיטב הגשמת הציונות ואין דבר שהוא מתעב יותר מציונות). כל אלה הם "לאומנות מכוערת", כי רצון לרוב יהודי במדינה יהודית הוא "לאומנות" והוא "מכוער". והכמיהה לרוב יהודי היא "כמיהה נואלת".

"מה רע בישראלים שאינם יהודים?" שום דבר לא רע בהם. הם אזרחים לכל דבר הנהנים מכל זכויות הפרט. אבל העם היהודי זכאי למדינה יהודית ולשם כך לרוב יהודי.

וכך הוא מטפטף את הרעל: "מהי מדינה יהודית? כמו הרפובליקה האסלאמית של איראן או של פקיסטאן? זולתן וזולת ישראל אין עוד מדינות המגדירות את עצמן על פי דתן, או על פי הלאום של תושביהן. אין דבר כזה, מדינה יהודית. יש רק מדינה דמוקרטית — או שלא".

צרפת מגדירה את עצמה על פי הלאום הצרפתי של תושביה. בריטניה – על פי הלאום הבריטי. גרמניה – על פי הלאום הגרמני. רוסיה – על פי הלאום הרוסי. עשרים מדינות ערביות – על פי הלאום הערבי. רק ללאום היהודי אין זכות, על פי משנתו של האוטו-אנטישמי הזה, למדינת לאום משלו. "קריאה לרוב יהודי היא קריאה של לאומנים אפלים" הוא סונט בחולדאי.

לוי רוצה להסתפק ב"ישראליות". מהי ישראליות? הישראליות נובעת מהשם שהמדינה היהודית החליטה לקרוא לעצמה. "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". עצרת האו"ם החליטה על הקמת מדינה יהודית. המדינה היהודית שקמה החליטה להיקרא ישראל. היא יכלה באותה מידה להיקרא יהודה. מהי מדינת ישראל? מדינתו של עם ישראל. מיהו עם ישראל? העם היהודי.

ומה עם אזרחי ישראל שאינם יהודים? הם מיעוט במדינת הלאום היהודית, כפי שיש מיעוטים בכל מדינות הלאום.

* מקארתיזם במרעו – רוגל אלפר הוא חובב חרמות ותיק. הוא תומך עקבי ונלהב ב-BDS ובחרמות על מדינת ישראל. בתוך ישראל הוא מסית בעקביות להחרמת כל תוצרת שיוצרה מעבר למה שהיה פעם "הקו הירוק", הזכור לרע. לפני כארבע שנים הוא פרסם פשקוויל הסתה לחרם על שוקולד "השחר". למה? הרי הוא אינו מיוצר בשתכים אקבושים, רחמנא

לצלן. ובכל זאת, רוגל אלפר פרסם אז ב"הארץ" פשקוויל נאצה חריף נגד החברה

וקריאה להחרים אותה, כיוון שהחברה תורמת מדי שנה כמה שקלים להתנחלויות (ולכן זהו

"ממרח גזעני ופשיסטי").

אמש הוא העלה פשקוויל שבו הסית להחרמת מוצרי ניקיון של חברת "טאץ'", כיוון שבפרסומת שלהם מופיע אלירז שדה, שבעבר הופיע כפרזנטור של נתניהו. כך נראה המקארתיזם במרעו. מבחינת רוגל אלפר, כל עובדי חברת "טאץ'" צריכים לאבד את מטה לחמם כעונש על כך שהחברה צילמה פרסומת שבה מופיע אדם המזוהה עם נתניהו.

* טקס משותף – מחר, 7 בינואר, יחול יום השאהיד הפלשתינאי. אני מציע לחובבי הז'אנר של הטקס המשותף לחללי צה"ל ולמחבלים, להעתיק אותו ל-7.1 ולא לחלל את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל בריטואל הפרובוקטיבי הפרוורטי.

* בוער ואיננו אוכל – לפרשת "שמות". נכתב במתקפת הטרור המכונה בכיבוסית בשם החיבה "אינתיפאדה השניה", ערב פרשת "שמות" תשס"א, ינואר 2001:

וכאשר יבעירו אותו

כן ישגה וכן יפרח.

וכך, כאשר יידו עליו אבנים.

וכך, כאשר יירו עליו בדרך.

וכך, כאשר ינעצו בו סכינים –

כי הוא האמת. כי הוא הצדק.

וכי אין לו ברירה אחרת.

ואם האש כילתה כמה אשליות בדרך

… גם זו לטובה.

* דרך ארץ – בימים אלה אנחנו מפנים את הבית של אבא שלי ז"ל ומסדרים את עזבונו. להפתעתי מצאתי שלוש חבילות ועליהן כתוב: דרך ארץ.

כידוע, אני פעיל במפלגת דרך ארץ. ותמהתי – שמא אבא שלי היה פעיל בדרך ארץ עשרות שנים לפני שהיא קמה? שמא הוא חזה את הנולד?

ומה הייתה תכולתן של החבילות? במשך שנים רבות, בעיתון "במחנה" היה מדור בן ארבעה עמודים שעסק בידיעת הארץ ונקרא "דרך ארץ". אבא שלי, שהיה חובב טבע וידיעת הארץ ואוהב ארץ ישראל, שמר את גיליונות המדור הזה במשך עשרות שנים.

את האוסף הנכבד והמרגש הזה הענקתי לחברי גיא קופליק, איש ידיעת הארץ, מדריך טיולים ותיק ומורה לטבע ומדעים, העזריה אלון של אורטל.

          * ביד הלשון

קִיהָיוֹן – כ"א בטבת, יום הולדתו של אליעזר בן יהודה, הוא יום השפה העברית. לקראת מועד זה, התפרסמה ב"ישראל היום" כתבה על האקדמיה ללשון עברית ורואיינו אחדים מראשיה.

תמר גדיש, ראש המזכירות המדעית של המכון (בכתבה כתבו "ראשת", אך את דעתי על התקלה הלשונית הזאת, שהאקדמיה אשמה בה, ביטאתי כבר פעמים רבות בעבר), סיפרה בראיון שהאקדמיה אינה נוהגת לחדש מילים במקום מילים או צירופים עבריים קיימים, אבל יש מקרים חריגים ונדירים שהיא עושה כן.

היא נתנה שתי דוגמאות, שאחת ריגשה אותי מאוד. "החלפנו את המילה העברית לדמנציה – 'שיטיון' – למילה היותר סימפטית 'קיהיון'. פנו אלינו אנשים בתחילת המחלה, או ילדיהם, וטענו בצדק שהחיבור ל'שטות' לא מכבד ולא נעים, אז שינינו".

אבא שלי סבל מהמחלה בעשור האחרון לחייו; מחלה שהלכה והידרדרה. בדרך כלל אני משתדל להשתמש במונחים עבריים, אבל במקרה הזה לא הייתי מסוגל להעלות על דל שפתיי את המילה שיטיון בהקשר של אבא שלי. אבא שלי היה אדם חכם מאוד, וגם כאשר דומה היה שמוחו הולך ומתקהה מיום ליום, לא יכולתי לדבר עליו במושגים של שוטה. וגם בשנות המחלה, ברגעים של פיכחון, באה לידי ביטוי חוכמתו.

בכתבה ב"ישראל היום" נתקלתי לראשונה במונח החדש, וממש שמחתי.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 3.1.21

* תל-אביב זה אני – אני בעד הגבלת קדנציות של ראש ממשלה. שלטון ממושך הופך לשלטון מסואב. מי ששולט זמן רב מדי, מתחיל להאמין שבאמת "המדינה זה אני". ע"ע נתניהו.

זה נכון גם בשלטון המקומי. גם בו יש צורך בהגבלת קדנציות, בדיוק מאותה סיבה. ע"ע חולדאי.

ביוני 2019 פרסמתי רשומה שכותרתה "תל-אביב זה אני": ראש העיר ת"א רון חולדאי, החליט שלא לחלק לבוגרי י"ב את ספרו של הרצל "אלטנוילנד", כפי שהיה מקובל עד כה, אלא את ספרו של עמוס עוז "שלום לקנאים". "אלטנוילנד", הרומן האוטופיסטי של חוזה המדינה, הוא ספר יסוד של הציונות. יש בו ערכים של חברת מופת, צדק חברתי, שוויון אזרחי. וכל זרם בציונות יכול להתחבר לחלקים מתוכו.

"שלום לקנאים" הוא ספר פוליטי, שמייצג את השקפתו הפוליטית של רון חולדאי. אין זאת הפעם הראשונה, שחולדאי מרשה לעצמו, כראש עיר, לנהוג בגישת "תל-אביב זה אני", ומכאן שהשקפתו הפוליטית היא "העמדה של תל-אביב".

בספרו "שלום לקנאים" עמוס עוז ניגש לציבור הישראלי עם הצעה לשיח אמתי, פתוח ומכבד, אלטרנטיבה לקנאות ולהקצנה. אך בפועל הוא הציע שיח חד צדדי; הוא ביקש להקשיב לו, אך לא גילה נכונות לקשב אמתי לעמדות שונות משלו.

ואולי דווקא מסיבה זאת הספר כל כך מצא חן בעיני חולדאי.

כדאי לזכור, שהעיר תל-אביב נושאת את שמו העברי של הספר "אלטנוילנד". התרגום העברי של סוקולוב לספר היה "תל-אביב".

* סר טעם – דברים שכתבתי על חולדאי באוגוסט האחרון: "הארת חזית עיריית תל-אביב בדגל לבנון, היא מפגן של טעם רע, חנופה, נמיכות קומה ופופוליזם. כן, עלינו לסייע גם לאויבים, אבל הם אויבים. והדגל שלהם הוא דגל של מלחמה בישראל". 

חולדאי אינו כוס התה שלי. עמדותיו אינן עמדותיי. אבל הוא פרטנר רצוי, בעיניי, בממשלת אחדות לאומית בראשות גדעון סער בעוד שלושה חודשים. ממשלה שיהיה בה ייצוג לקשת דעות רחבה, מבנט עד חולדאי.

וגם הליכוד יוכל להצטרף, בכפוף להלכת דרעי-פנחסי.

* עניבה אדומה – האם העניבה האדומה של חולדאי, בהכרזה על המפלגה החדשה, היא קריצה לאוהדי הפועל, שלא סלחו לו על אוסישקין?

* בניגוד לערכי הממלכתיות – איני מצטער על החלטתו של גבי אשכנזי לפרוש מן החיים הפוליטיים, כפי שלא שמחתי על הצטרפותו אליהם. עוד כשהייתי פעיל בתל"ם, ובוגי יעלון עסק ביצירת החיבורים שהובילו בסופו של דבר להקמת כחול לבן, הבעתי באוזניו את דעתי שלא ראוי לחבור עם אשכנזי בשל פרשיות אשכנזי/הרפז למיניהן. נכון, לא נמצאו ראיות לחשדות פליליים נגדו, אך לבטח האופן בו התייחס כרמטכ"ל לדרג המדיני, אהוד ברק (שגם הוא מצדו לא היה טלית שכולה תכלת, בלשון המעטה), מנוגדת בתכלית לערכי הממלכתיות, שעליהם אנו מבססים את המפלגה. הצטערתי כאשר הוא הצטרף. את דעתי בנדון הבעתי גם בפומבי.

בעקבות פרשת "שמן", כתבתי בינואר 2020: "שופטי המחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי בת"א אישרו הסדר פשרה בתביעה הייצוגית שהוגשה נגד הרמטכ"ל לשעבר ויו"ר חברת 'שמן נפט וגז' לשעבר גבי אשכנזי ומנכ"ל החברה לשעבר, יוסי לוי. במסגרת ההסדר, נקבע בפסק הדין, ישלמו החברה והנתבעים סכום של 4.5 מיליון שקל. בתשלום תישא חברת הביטוח של 'שמן'. בתביעה נטען ששמן פעלה בהטעיה ובמרמה, עת פרסמה הודעות אשר יצרו אמון אצל המשקיעים כי נמצא בקידוח של החברה נפט ברמה גבוהה.

על גבי אשכנזי לפרוש מן החיים הפוליטיים ולהוציא את עצמו מרשימת כחול לבן לבחירות. ניתן לומר שאדם מעד ומשלם על כך, וניתן להסתפק בכך. נכון, אין המדובר כאן בהרשעה פלילית ובוודאי שאין כאן קלון, אך בימים של מלחמה על נפשה של מדינת ישראל כמדינת חוק, המפלגה שמובילה את המאבק נגד השחיתות השלטונית והרס מדינת החוק, חייבת להחמיר עם עצמה בדרישה ממנהיגיה לדוגמה אישית. הדבר נכון במיוחד במקרה של אשכנזי, כיוון שעוד כרמטכ"ל הוא נהג בחוסר ממלכתיות קיצוני. נכון שבסופו של דבר לא הוגש נגדו כתב אישום, אך לא כל מה שאינו פלילי כשר, ומבחינה ציבורית, התנהלותו כרמטכ"ל חמורה לא פחות מעבירה פלילית, ומטילה צל כבד על דפוסי הנהגתו.

מלכתחילה סברתי שמקומו של אשכנזי אינו צריך להיות בכחול לבן, וכעת – ביתר שאת".

האמת היא, שבפועל דווקא הוא, מבין ארבעת חברי "הקוקפיט", ייצג את עמדותיי בנושא ממשלת האחדות; הן אחרי הסיבוב השני, בעקבות מתווה הנשיא והן לאחר הסיבוב השלישי. אך עמדתי העקרונית נותרה בעינה, ולכן איני מיצר על פרישתו.

* השגיאה הגדולה של גנץ – מקובל לטעון ששגיאתו הגדולה של גנץ, שהובילה אותו למצבו הנוכחי, הייתה הקמת ממשלת האחדות עם נתניהו. היה עליו לדעת מי הפרטנר, שאי אפשר לסמוך – לא על מילה שלו, לא על חתימת ידו וגם לא על חקיקה המעגנת את ההסכמות, ואם למרות זאת הקים אתו ממשלה, הוא אשם בתוצאות, כי יותר משעכברא גנב – חורא גנב.

איני מסכים עם הטענה. במצב המדינה באותה עת ולנוכח החלופות, הוא עשה את המעשה הפטריוטי הנכון. הוא לקח סיכון של צל"ש או טר"ש, כאשר מי שקובע אם יהיה זה צל"ש או טר"ש הוא דווקא הפרטנר. הוא נעקץ – ומשלם את המחיר. אולי לא היה זה המעשה הפוליטי הנבון, אך עצם הניסיון היה המעשה הפטריוטי הראוי.

טענה נוספת היא נגד רפיסותו מול התנהלותו הבריונית של נתניהו; על כך שאִפְשֵׁר לו לאורך חודשים ארוכים לדרוס אותו, להדיר ולמדר אותו ולרמוס את ההסכם הקואליציוני. זה נכון, אבל הרי גנץ נכנס לפוליטיקה כדי להציג אלטרנטיבה של ממלכתיות. הקמת ממשלה-בתוך-ממשלה, מנוגדת לכל ישותו. צחוק הגורל, הוא שלמרות הנאמנות הממלכתית שלו, שנענתה בכפיות טובה, זה שעקץ אותו מאשים אותו ב… ממשלה בתוך ממשלה. ויש אפילו שוטים שמאמינים לכך (או לפחות מדקלמים את דף המסרים).

בעיניי, שגיאתו הגדולה של גנץ הייתה שלא פעל על פי המיית לבו אלא נכנע ללפיד ויעלון, וכחול לבן לא קיבלה את מתווה הנשיא, מתווה הנבצרות, אחרי הסיבוב השני. במתווה הזה ובהצעות הליכוד לאחר מכן, לא היה פתח-יציאה בדמות התקציב, ובתוך תקופה קצרה (בין 3-5 חודשים) נתניהו היה מפנה את המקום וגנץ כבר היה ראש הממשלה חצי שנה ואולי אף 9 חודשים.

נכון, נתניהו הוא נתניהו וגם את ההסכם הזה הוא יכול היה להפר. אך זה היה הרבה יותר קשה, ובכל מקרה, אילו גנב את הרוטציה, היינו כבר אחרי סיבוב רביעי שהיה נסוב על גניבת הרוטציה.

* השותף הנאמן ביותר – להערכתי, סיכוייו של נתניהו להקים את הממשלה הבאה קלושים. הסיבה לכך היא שאיני רואה מי יאמינו לו ויסכימו להקים אתו קואליציה. אבל אם הוא יצליח להקים קואליציה, בדבר אחד אני משוכנע – שותף נאמן כמו גנץ לא יהיה לו. גם הוא יבין כמה הוא טעה כשעקץ אותו.

* התרברבות בהרג – ב"7 ימים" התפרסם ראיון עם בני גנץ. אני מעריך מאוד את גנץ ומסכים עם מרבית דבריו, בוודאי בכל הנוגע לעלייתה ונפילתה של ממשלת האחדות.

דבר אחד איני סובל בסגנונו, וזו לא הפעם הראשונה – התהדרותו בהרג אויבים.

– בני גנץ, אומרים שאתה בן אדם טוב מדי, לא פוליטיקאי, לא קילר.

– אפרופו קילר – בואו, על עשרות קברים בלבנון רשום השם שלי.

– יכול להיות שיש שם בחוץ עוד שלדים לגביך, עוד הקלטות, עוד סיפורים?

– השלדים היחידים שהשארתי הם כאלו של אויבים.

לְמה זה טוב? מה נותנת ההתרברבות הזאת?

אנו נלחמים על קיומנו ועל שלומם וביטחונם של אזרחי ישראל. זו מלחמת אין ברירה. המלחמה היא רע הכרחי. הכרחי – אך רע. במלחמה חיילים שלנו נהרגים והורגים. זאת המציאות המרה. אבל הרג האויב אינו נושא שיש להתרברב בו.

גולדה מאיר אמרה פעם: "לעולם לא אסלח לערבים על שאילצו את ילדינו ללמוד להרוג אותם". אז נכון, לעגו לה על המשפט הזה, והיוסי שרידים כינו אותה "צדקנית". אני מבכר לאין ערוך את האמירה של גולדה על הרהב של גנץ.

* ציוץ דמגוגי – בעקבות אמירתו של נתניהו שהוא רוצה תמיכה בו של הערבים בבחירות, צייץ עופר שלח באזכור "הערבים נעים בהמוניהם" והזכיר שהוא ניהל מו"מ עם המשותפת בשעה ש"הקוקפיט" סיפרו שזאת רק "הצבעה אחת וזהו". והוא קינח באמירה: "יש מי שמסית ואח"כ מתחנף, יש מי שמפחד, יש מי שיש לו ערכים והוא פועל על פיהם".

הבה ננתח את הציוץ. כל המסר שלו דמגוגי. למה? כיוון שהוא משווה פניה של ראש מפלגה ישראלית אל אזרחי ישראל הערבים לתמוך בו, לקואליציה עם רשימה אנטי ישראלית השוללת את זכות קיומה של מדינה יהודית. בכך הוא ממחזר את השקר הדמגוגי, על פיו שלילת קואליציה עם עופר כסיף וחבר מרעיו, היא "בשל היותם ערבים". והרי אין לכך שחר.

הבידול שהוא עושה בינו לבין "הקוקפיט" נכון, אך לא באופן הדמגוגי שהוא מציג זאת. ההבדל בינם לבינו לא היה שהם פחדו והוא היה גיבור גדול, אלא שמבחינתם זאת הייתה גלולה מרה, כי הם הבינו מה המשמעות של ממשלת מיעוט הנסחטת בידי רשימה אנטי ישראלית, אך היו מוכנים לקבל זאת כרע במיעוטו, בעוד הוא חתר לכך מלכתחילה מתוך אידיאולוגיה. אבל הלעג שלו ל"רק הצבעה אחת וזהו" מוזר, כי הוא המציא את האגדה הזאת. הוא, שתמך בשיתוף עם הרשימה האנטי ישראלית מתוך אידיאולוגיה, מכר להם את הפיתיון הזה, במתווה פנטזיונרי איך באמצעות הצבעה אחת נתניהו ילך לבלפור והליכוד יזחל לממשלתם. הם התפתו לרמות את עצמם, אבל הוא המציא את התרמית.

וכאשר הוא מגדיר את עצמו, בהקשר הזה, "יש מי שיש לו ערכים והוא פועל על פיהם", הוא מסביר שערכיו מחייבים קיומה של ממשלה עם רשימה אנטי ישראלית והוא יפעל לממש זאת.

אני מקווה שכל אחת מן המפלגות הגדולות והבינוניות, כלומר כל מפלגה שצפויים לה עשרה מנדטים ויותר, תציג לפחות מועמד ערבי ישראלי. יש לשבור את ההגמוניה של הרשימה האנטי ישראלית בפוליטיקה של המגזר הערבי. ואני מקווה שבממשלה הבאה יהיה לפחות שר ערבי אחד.

* הגמוניה שמגמוניה – הפרשנות של אבישי בן חיים לכל כותרת בכל עיתון בכל נושא: זו הוכחה… הגמוניה… פריבלגים… ישראל הראשונה… בלה בלה בלה… האליטה הישנה…

* המדינה זה לא "אני אני" – בראיון של קרן מרציאנו וספי עובדיה בגל"צ עם יועז הנדל, הם הזכירו את העובדה שהוא היה "דוברו של נתניהו". הנדל לא היה הדובר של נתניהו, אלא ראש מערך ההסברה הלאומי של מדינת ישראל. אבל עצם הבלבול הוא הפנמת התרבות הביביסטית הקלוקלת על פיה "המדינה זה אני", שהיא שילוב של אופי עם שלטון ממושך מדי. חלק מתהליך הדה-ביביזציה יהיה יצירת הפרדה תודעתית לא רק בין המדינה לנתניהו, אלא בין המדינה לכל מנהיג שהוא. המדינה אינה המנהיג. המנהיג הוא משרת הציבור.

באותו ראיון אמרה קרן מרציאנו, שלליכוד עם המפלגות החרדיות וימינה יש סיכוי טוב להקים ממשלת ימין צרה בראשות נתניהו. חסרים רק 3-4 מנדטים. נראה לי שכדי להגיע ל-61 מנדטים הוא ייאלץ לצרף לקואליציה את התנועה האסלאמית (רע"ם). בנט יעדיף ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של התנועה האסלאמית, על ממשלה ציונית בהנהגת סער?

* עשיתי עשיתי עשיתי עשיתי עשיתי – בנאומיו של לוי אשכול אחרי מלחמת ששת הימים, הוא לא אמר שחררתי את ירושלים, הרחבתי את גבולות המדינה, הגעתי לתעלת סואץ, הדפתי את האויב, הבאתי כבוד גדול למדינת ישראל. הוא דיבר על הלוחמים והמפקדים שהביאו לנו את הניצחון. ולא היה בכך כדי לגרוע מאומה מהקרדיט שהגיע לו כראש הממשלה.

* מציג את הכישלון כהצלחה – להבדיל מן הרל"בניקים האוטומטיים, מכחישי הישגיו של נתניהו, אני מקפיד לשבח אותו על הצלחותיו והישגיו. אמנם בעיניי הנזקים של מיסטר ביבי לחברה הישראלית מאפילים על הישגיו של ד"ר נתניהו, אך ההישגים אמתיים, בתחום מעמדה הבינלאומי של ישראל, בקידום השלום במזרח התיכון, בהתמודדות עם ה"אביב הערבי", במאבק הנחוש באיום האיראני ולאחרונה במיזם החיסונים. את כל הדברים הללו הוא לא עשה לבד, היו לו שותפים שהוא מחביא אותם כדי לזכות בכל התהילה, אך "מה ששלו – שלו".

עלייתו ארצה של פולארד, שגם אותה מנכס נתניהו לעצמו ומעריציו מתהדרים בה, אינה נמנית עם הישגיו. פולארד השלים את מלוא שלושים שנות מאסרו, בתנאים קשים, מתוכם 7 שנים בצינוק ועוד 5 שנים של הגבלות חמורות טרם שחרורו הסופי.

אין לי ספק שנתניהו פעל למען פולארד ככל יכולתו, כפי שעשו גם קודמיו, אך למרבה הצער הוא נכשל, כפי שנכשלו קודמיו. אין לזקוף את הכישלון לחובתו ולחובת קודמיו, אלא לנקמנות האכזרית של האמריקאים. אבל אין להציג את הכישלון כהצלחה, גם אם אנו בתקופת בחירות.

* להיכנס בהם – אחרי שבוע של פרעות אלימות מצד חוליגנים מכנופיות הימין הרדיקלי – פרעות נגד מדינת ישראל, נגד משטרת ישראל ונגד ערבים – שכל חטאם הוא היותם ערבים, הגיעה השעה לשים לזה קץ. יש להסיר את הכפפות ולדכא בכוח את האלימות האנרכיסטית. להיכנס בהם בכל הכוח.

ראש הממשלה והשר לביטחון פנים שותקים. חרפה!

* אפס מאופס – כבר למעלה משבוע כנופיות של חוליגנים פראי אדם מחוללים פרעות בשוטרי ישראל. בכל ערב שוטרים נפצעים, ראשיהם מתנפצים, ומי שאמור להיות השר לביטחון פנים, אמיר אוחנה, לא מוצא מילה להוקיע את הפורעים, מילה אחת של חיזוק לשוטרים.

אמיר אוחנה הוא אפס מאופס. אינו ראוי להיות הפקיד הזוטר ביותר במשרד הזניח ביותר. לך הביתה, אפס מאופס! לך הביתה כישלון מהלך! יש צורך במהפך ולו כדי שהאפס הזה לא יהיה חבר בממשלת ישראל.

בכל ממשלות ישראל לא כיהן שר גרוע יותר מאמיר אוחנה האפס.

* החשבון של נתניהו – למה נתניהו שותק כשכנופיות החוליגנים פורעים בירושלים? כי הוא בונה על כך שאיתמר בן גביר ייכנס לכנסת ויתמוך בהעמדתו מעל החוק.

… ואח"כ הוא מתבכיין שאין משילות.

* צל"ש לש"ג – אני קורא את הסיפור המזעזע – איך עיכבו בשער את אלוף הפיקוד שאוטוטו יהיה סגן הרמטכ"ל בבסיס חיל האוויר. ואיך ש"גית חוצפנית טרחה לבדוק אותו ואת הנוסעים אתו וכאשר הם היו ללא תעודות היא סירבה לתת להם להיכנס והזעיקה את הקצין התורן. ואיך הקצין התורן רץ למקום עם נשק שלוף. אכן, תמונות קשות.

ואני מודה ומתוודה שהרבה יותר מזעזע אותי לקרוא בכל שבוע על נשק שנגנב מבסיס זה או אחר של צה"ל. ואני זוכר את הש"ג שברח ממחבל שערך טבח בחיילים הישנים במחנה גיבור, ואח"כ המציאו את "תסמונת הש"ג", כאילו תפקידו לא היה לשמור ומישהו אחר אשם שהוא ברח. ורק השבוע ראינו ב"לבנון" את אסון צור השני, כאשר שתי משאיות תופת עם מחבלים מתאבדים נכנסו בקלות לבסיס, כי הש"ג הוריד את החבל ונתן להם להיכנס. כן, ש"ג זה תפקיד חשוב ואחראי.

ובסיפור על סגן הרמטכ"ל, אני מצדיע לחיילת שעמדה בשער. כן, היא ראתה את הפלאפלים והלוי בוודאי הזדהה כסגן הרמטכ"ל אוטוטו, והיא התעקשה לבדוק, וכאשר הנוסעים אתו היו ללא תעודות היא התעקשה לא להכניס אותם, כי אינה יודעת מיהם ומהם, ויש לה אחריות. והיא הזעיקה את הקצין התורן, והרי בדיוק לשם כך יש קצין תורן. והקצין רץ עם נשק שלוף, לכל מקרה, כי עדיף לשלוף נשק ויתברר שלא היה בכך צורך, מאשר לא לשלוף נשק וכשיתברר שהיה בכך צורך זה יהיה מאוחר מדי.

כל הכבוד לחיילת ולקצין, והרצי הלוי צריך לשבח אותם על הערנות, הדבקות במשימה וההתייחסות הרצינית למשמרתם.

* ראש גדול – סיפור שלא קרה אך יכול היה לקרות: מחבל מתאבד, נוהג במכונית תופת, לבוש במדי צה"ל ודרגות אלוף הגיע לשער של בסיס. הש"ג היה ראש גדול, לא נצמד לנהלים כמו אידיוט, אלא גילה שיקול דעת ונתן לו להיכנס חופשי. המחבל התפוצץ והיה טבח בבסיס. הש"ג היה עומד לדין, ואז כולם היו קופצים עם הבל "תסמונת הש"ג". לעומת זאת, אילו הש"ג התעקש לבדוק והמחבל היה מתפוצץ עליו, הוא היה זוכה לעיטור הגבורה והכל היו מהללים אותו שבגבורתו, בהקרבתו ובמותו הוא ציווה חיים לעשרות לוחמים ומפקדים.

* מטר"ש לסמל – הייתי חייל בתקופת רפול. אני זוכר שהסתובב סיפור (איני יודע עד כמה הוא מדויק) שרפול רצה להיכנס לבסיס, על אזרחי. הש.ג. לא נתן לו. הוא הסביר לו שהוא הרמטכ"ל, אך הש.ג. התעקש והוא לא נכנס. רפול הסתובב כלעומת שבא. למחרת הוא נתן הוראה להעלות את הש"ג מדרגת טר"ש לדרגת סמל.

* רק גולדה – ביולי 1975 יהושע פרץ, יו"ר ועדת העובדים בנמל אשדוד, השבית את נמל אשדוד במחאה על כך ששוטר בשער דרש ממנו, "מלך אשדוד", להזדהות. באותו שבוע הלכה גולדה מאיר לקונצרט. עמדה בתור, ומיד כשזיהו אותה רצו להכניס אותה, בכל זאת זו גולדה, ראש הממשלה לשעבר. גולדה התעקשה לעמוד בתור והתעקשה שיבדקו את התיק שלה. בכל זאת, היא רק גולדה, לא פרץ יהושע.

* על כסאו של הרצל – בשנים 1995-1999 כיהן אברום בורג כיו"ר הסוכנות היהודית ונשיא ההסתדרות הציונית העולמית. ב-1999 הייתי ציר בקונגרס הציוני מטעם הדרך השלישית. בניגוד למחלוקת העמוקה שלי עם בורג בנושאים המדיניים, כאשר כיהן כח"כ, התרשמתי מאוד מהשקפותיו בנושא העם היהודי, ישראל כמדינה יהודית, עליה לארץ ישראל, הזיקה בין מדינת ישראל ויהדות התפוצות, חינוך יהודי בארץ ובגולה. הוא נואם מצוין ורהוט מאוד והרשים אותי מאוד. שמחתי לראות איך הבסיס הציוני הוא המכנה המשותף של בעלי עמדות מנוגדות בנושאי חוץ וביטחון וגבולות המדינה.

בורג ישב על כיסאם של הרצל, חיים ויצמן ובן-גוריון.

ומה יצא ממנו? אדם הדורש למחוק אותו מהלאום היהודי במרשם האוכלוסין. אדם שנלחם נגד קיומה של מדינה יהודית וחולם להחליפה במדינה קוסמופוליטית עם ראש ממשלה ערבי. אוטואנטישמי מיליטנטי שמתעב את העם היהודי. אדם החותר לאידיאל של נישואי תערובת, כנראה מתוך הנחה שזה מה שישים קץ לקיומו של העם שהוא מתעב.

איש נקלה ונתעב, מעורר קבס. 

* מוטציה – בכל פעם שאני מציג את התנגדותי לקואליציה עם הרשימה המשותפת או שקיומה תלוי בה, מטיחים בי שאני נגד "הערבים". כמובן שזה שקר. אני מתנגד לרשימה הזאת אך ורק בשל עמדותיה האנטי ישראליות ושלילתה את זכות קיומה של מדינה יהודית.

אם הייתה בכנסת מפלגה שבראשה אברום (אדיפוס) בורג ומאוישת באנשים כמו עופר כסיף ורוגל אלפר, שנולדו לאימהות יהודיות, היא הייתה פסולה באותה מידה. אבל בעוד את איימן עודה ואחמד טיבי אני יכול לכבד כערבים לאומיים, טיפוסים כמו בורג אני מתעב. יהודים שהידרדרו למצב צבירה כזה, הם מוטציות של יהודים לשעבר.

* אבי אהרונסון – קיבלתי בצער את הידיעה על פטירתו של אבי אהרונסון, חבר קיבוץ נתיב הל"ה, דמות מרכזית בתנועה הקיבוצית. אבי מילא תפקידים מרכזיים, בתחומי החינוך והחברה, בקיבוצו ובתנועה הקיבוצית. בין השאר היה מזכיר תנועת המחנות העולים. הכרתי אותו כאשר עמד בראש מחלקת החינוך בתק"ם.

בשנים האחרונות עסק ד"ר אהרונסון בעיקר בחקר תנועת העבודה והתנועה הקיבוצית. הוציא ספר על הקמת התק"ם וכרך ראשון של מחקר גדול על תולדות תנועת המחנות העולים (מהיווסדה עד הקמת המדינה). איני יודע האם השלים את כתיבת הכרך השני. אם כן, אני בטוח שיהיו מי שידאגו להוצאתו לאור. אני מקווה שיהיה מי שירים את הכפפה וישלים את מחקרו. לצד מחקרו המשיך בפעילותו בקיבוצו והיה מרכז הגיל הרך, תפקיד שהיה גאה בו מאוד. 

בשנים האחרונות ישבנו יחד בפורום חוקרי הקיבוץ ותנועת העבודה. אני מכיר את אבי כמענטש, איש רעים להתרועע, אדם נעים ושופע הומור. עם השפם, הצ'פחה והאהלן הוא נראה פלמ"חניק מן המניין, אף שהיה צעיר בשנים אחדות מכדי להיות פלמ"חניק.

יהי זכרו ברוך!

* נתתי כתף – ביום חמישי בערב קיבלנו הודעה ממחוז צפון של שירותי בריאות כללית, שבני 55 ומעלה מוזמנים להתחסן. לכן, ביום שישי 1.1 בבוקר נתתי כתף, והחיסון היה המתנה שלי לעצמי ליום ההולדת ה-58. בשנה נורמלית אני מפנק את עצמי בסטימצקי. השנה סטימצקי בסגר, אז התפשרתי על חיסון. אגב, 58 הוא ה-57 החדש.

          * ביד הלשון

נבל"ע – ראיתי מודעת אבל ועליה, לאחר שם הנפטר, ראשי התיבות נבל"ע.

פירוש ראשי התיבות – נפטר לבית עולמו, ולפי גרסה אחרת – נלקח לבית עולמו.

אז למה נבל"ע ולא נלב"ע?

זה שיבוש נפוץ של נלב"ע.

* "חדשות בן עזר"

רוח אנטבה או רוח עסקת שליט

ב-1976 נחטף מטוס "אייר פרנס" לאנטבה. לאחר סלקציה בין יהודים וישראלים לבין שאר החטופים, נותרו בידי החוטפים 105 איש. תמורת שחרורם דרשו החוטפים שחרור ארבעים מחבלים הכלואים בישראל. החוטפים הציבו אולטימטום והודיעו שיתחילו להוציא את החטופים להורג. ישראל ידעה שאם תשחרר ארבעים מחבלים, היא תבטיח את חייהם של למעלה ממאה ישראלים ויהודים. אך ישראל הבינה שכניעה לסחטנות תגביר את הטרור. ממשלת ישראל בראשות ראש הממשלה רבין ושר הביטחון פרס החליטה לשלוח את צה"ל לפעולה מסוכנת ביותר באוגנדה הרחוקה. בפעולה נועזת, שהציתה את הדמיון של העולם כולו, צה"ל שחרר את החטופים. בכך נשבר טרור חטיפות המטוסים. ישראל זכתה לכבוד ויקר, כמי שלא נכנעה לטרור.

9 שנים מאוחר יותר, ב-1985, חתמה ממשלת ישראל בראשות ראש הממשלה  פרס ושר הביטחון רבין על עסקת ג'יבריל שבה שחררה 1,150 מחבלים, ובהם רוצחים רבים, תמורת שלושה חיילי צה"ל שהיו בידי המחבלים. עסקה שערורייתית זו, מוטטה את תדמיתה של ישראל ויצרה לה דימוי של מדינה סחיטה, הנכנעת לטרור. ארגוני הטרור זיהו את הבטן הרכה של ישראל, והפכו את חטיפת ישראלים לנשק אסטרטגי נגד ישראל. עסקת טננבוים, עסקת רגב וגולדווסר ועסקת שליט, אוששו את הדימוי הזה והעצימו את נשק החטיפות.

מצוות פדיון שבויים היא מצווה קדושה ביהדות, אך הרמב"ם, שקבע ש"אין לך מצווה גדולה כפדיון שבויים", סייג אותה באמירה ש"אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן, מפני תיקון העולם". מהו תיקון העולם כאן? מניעת מצב שבו חטיפת יהודים תהפוך לשיטה, מתוך הבנה שהיהודים ישלמו כל מחיר לפדיון השבוי. הרמב"ם דיבר על דמים במובן כסף. קל וחומר כאשר מדובר בדמים במובן דם.

בעסקאות השבויים הסיטונאיות מאז שנות ה-80, רוב המחבלים ששוחררו חזרו לעסוק בטרור. בעסקת שליט שוחררו 1,027 מחבלים. 70% מהם חזרו לטרור. על פי נתוני דובר צה"ל, לפחות עשרה ישראלים נרצחו בידי משוחררי עסקת שליט, וביניהם שלושת הנערים גלעד שער, נפתלי פרנקל ואיל יפרח, שנחטפו בקיץ 2014 בגוש עציון ונרצחו לאחר מכן, שמאחורי חטיפתם עמד מוחמד קוואסמה, ששוחרר לעזה ותכנן משם את החטיפה. כן נרצחו ברוך מזרחי, דני גונן ומיכי מרק, בידי מחבלים ששוחררו בעסקה, וכן מלאכי רוזנפלד, שהפיגוע בו נרצח מומן בידי מחבל ששוחרר לירדן, החיילים יובל מור יוסף ויוסי כהן, שנרצחו בפיגוע בגבעת אסף, והתינוק עמיעד-ישראל איש-רן, שנרצח בבטן אמו בפיגוע בצומת עפרה.

בשבוע שעבר פרסמו אבירם שאול, אחיו של חלל צה"ל אורון שאול שגופתו נמצאת בידי חמאס, ומי שהיה רמ"ח שבויים ונעדרים בצה"ל סא"ל (מיל') אבי כאלו מאמר ב"ידיעות אחרונות" שכותרתו "עסקה, עכשיו". במאמרם תקפו השניים את יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת ח"כ צביקה האוזר, שיצא נגד העסקה המסתמנת.

אי אפשר שלא להזדהות עם כאבן וזעקתן של משפחות החטופים ומשפחות חללי צה"ל, שגופותיהם מוחזקות בידי האויב. כאשר גאולה כהן תקפה את עסקת ג'יבריל, היא נשאלה מה הייתה אומרת אילו בנה היה בין השבויים. תשובתה הייתה, שבמקרה כזה הייתה נלחמת כלביאה למען שחרור בנה ותובעת מן הממשלה לשלם כל מחיר שבעולם לשחרורו. אך היא מקווה ששר הביטחון היה אחראי דיו כדי לראות את התמונה הכוללת ולא להיענות לדרישתה. והראיה הכוללת, אינה רק חשבון המשמעות הלאומית של הענקת נשק החטיפות האסטרטגי לידי האויב, אלא גם מחיר דמים, פשוטו כמשמעו. יש לזכור זאת היום, כאשר שוב עולה על סדר היום עסקת חילופין. האחריות הזו, משמשת נר לרגליו של האוזר בגיבוש עמדתו.

מתוך הבנת המשמעות של השחרור הסיטונאי של מחבלים בעסקאות, הוקמה ועדת שמגר לקביעת כללים למו"מ לשחרור מחבלים. הוועדה הציעה שינוי דרמטי בכללי העסקאות. ראש הממשלה לא הביא עד היום את הדו"ח לאישור הממשלה. הגיעה השעה לפרסם את הדו"ח ולאמצו כהחלטת ממשלה מחייבת, כדי לשנות את משוואת הסחטנות הטרוריסטית.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 16.12.20

* האם הוא רוקם פשרה (כניעה)? – בני גנץ הדיח את יועז הנדל מתפקידו כשר התקשורת, בעקבות הודעת סיעת דרך ארץ שלא תתן ידה לפשרה עם נתניהו. במקרה של פשרה כזאת, הודיעו השר הנדל ויו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת צביקה האוזר, הם יתפטרו מתפקידיהם.

אני מקווה שאין בצעדו של גנץ רמז על כוונתו להגיע לפשרה עם נתניהו – "פשרה" בין כיבוד ההסכם להפרתו.

ואולי זו נקמה מאוחרת ביועז, על שסיכל את ניסיונו הנואל להקים ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת.

* גולת הכותרת של פועלו – בשבעת החודשים שבהם כיהן כשר התקשורת קידם יועז הנדל את תחום התקשורת למען אזרחי ישראל יותר ממה שעשו קודמיו במשך שבע שנים. בשנים האחרונות נתניהו שלט במשרד, באופן ישיר או באמצעות מלכך פנכתו איוב קרע (ואח"כ נהג בו ב"השתמש וזרוק"). נתניהו ראה בשליטתו במשרד התקשורת מנוף להשתלטות על התקשורת הישראלית, ומעלליו מפורטים בכתב האישום נגדו.

מהפכת האינטרנט המהיר לפריפריה היא גולת הכותרת של פועלו של יועז הנדל כשר התקשורת.

* ממשלת מעבר – (הערה זו נכתבה לפני פיטורי הנדל). עמית סגל תוהה איך זה שגדעון סער הודיע שמפלגתו לא תשב בממשלה תחת נתניהו ואילו שותפיו – תנועת דרך ארץ, השר הנדל וח"כ האוזר, נשארים בקואליציה. "פספסתי משהו?" הוא שואל.

דרך ארץ יושבת בממשלת אחדות והצטרפה אליה יחד עם כחול לבן ומפלגת העבודה. כיוון שנתניהו עקץ את שותפיו והפר את ההסכם, דרך ארץ הצביעה בעד בחירות חדשות ואנו בדרך לבחירות. עד הקמת ממשלה חדשה, אי אפשר להפקיר את המדינה בידי נתניהו ואנשיו. למשל, אי אפשר לתת לו להשתלט על משרד המשפטים כדי לבחור את תובעיו. וחשוב מאוד שבממשלת המעבר יועז ימשיך להוביל את המהפכה במשרד התקשורת, אחרי שנות סטגנציה במשרד. יועז הבהיר שיפרוש מן הממשלה אם גנץ יבקש זאת ממנו, אך גנץ רוצה בהישארותו.

אחרי הבחירות גדעון סער יקים ממשלה חדשה ובכל מקרה לא יישב תחת נתניהו. הוא ודרך ארץ לא יחתמו עם נתניהו על הסכם, כי דרך ארץ למדה על בשרה מה שווה חתימת ידו.

ובאשר לעמית סגל. אני מעריך אותו כאחד העיתונאים והפרשנים הפוליטיים הטובים בישראל, אבל עד הרגע שבו במהלך ביקור בדובאיי שמע בתדהמה על הפרישה של גדעון סער, הוא כתב במשך שבועות על כך שיועז הנדל וצביקה האוזר עומדים להצטרף לימינה ואף סיפר שהם יצטרפו כבודדים ולא כדרך ארץ ואפילו נקב במקומות שבהם הם ישובצו. פספסת משהו?

* היאיר נתניהו של השמאל – יאיר "תהליכים" גולן, היאיר נתניהו של השמאל, התלהם בהפגנה ליד ביתו של גנץ: "רבין היה איש אמיץ כשהוא נסמך על הערבים. לא כמו צביקה האוזר ויועז הנדל, שני בוגדים עלובים".

נדמה לי שאחרי רצח רבין נוצרה מוסכמה חברתית שהמילה בוגדים היא מילת הסתה אספסופית, ועליה להישאר מחוץ לתחום. אבל ליאיר תהליכים אין עכבות ואין גבולות. לשונו מתגססת ומתבהמת מיום ליום. הדיבור "נסמך על הערבים" רומז כאילו ההתנגדות של יועז וצביקה לממשלה בחסות הרשימה המשותפת היא בשל היותם ערבים. זה שקר בזוי ועלוב. זו התנגדות לממשלה בחסות רשימה אנטי ישראלי לאומנית קנאית, השוללת את זכות קיומה ואת עצם קיומה של ישראל, תומכת באויביה כל עוד הם אויבים ומתנגדת להם ברגע שהם חותמים עם ישראל על שלום. מוטב שמי שחולם על ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של רשימה כזו יהרהר פעמיים לפני שהוא מוציא מהלוע שלו מילים בשורש ב.ג.ד.

* רק חול וכולירע – אני חבר פעיל ב"דרך ארץ", שהאידיאולוגיה שלה מבטאת במידה רבה מאוד את השקפת עולמי ואני מעריך מאוד את מנהיגיה יועז הנדל וצביקה האוזר. אני תומך במהלך שעשו – החיבור עם גדעון סער, שהוא חיבור טבעי.

דרך ארץ מגדירה את עצמה מפלגת ימין ממלכתי ליברלי. אני לא מגדיר את עצמי כימין. ובכלל, ההגדרות של שמאל וימין מיושנות, אנכרוניסטיות, אינן מבטאות את התקופה ואינן מגדירות את אתגריה. כתבתי על כך פעמים רבות בהרחבה ולא אחזור ואעמיק בכך כאן, אך אומר שמדובר הרבה יותר בתדמיות מאשר במהות. למשל, היום ברור שהשמאל הוא בעד אקטיביזם שיפוטי והימין נגד, אולם דווקא בגין היה נושא הדגל של אקטיביזם שיפוטי, הרבה יותר מרחיק לכת משל אהרון ברק, תחת הכותרת "עליונות המשפט". אני יכול להוכיח איך בארץ ובעולם בנושאים רבים מה שמוגדר היום כשמאל וכימין הפוך להגדרות שהיו בעבר. דוגמה אקטואלית – האם מדיניותו הכלכלית של טראמפ, של הגנה על התעשיות האמריקאיות באמצעות מכסי מגן והתערבות במשק היא שמאל או ימין? ומדיניות הגלובליזציה הכלכלית, שמשמעותה היא שלטון על-לאומי של תאגידי טייקונים, שקלינטון ואובמה מזוהים עמה, היא שמאל או ימין?

דני דיין פרסם השבוע מאמר מצוין בנושא ב"מקור ראשון", תחת הכותרת: "אל תקרא לי ימין". גם לי אל תקרא "ימין". הוא ציטט את בגין שסלד מהגדרתו והגדרת תנועתו כימין, ונהג לומר: "סדר הישיבה שהיה מקובל באספה הלאומית הצרפתית מעולם לא חייב אותי". ההגדרה המקורית של שמאל וימין הייתה על פי סדר הישיבה באסיפה הלאומית בצרפת אחרי המהפכה הצרפתית. אנו יודעים ששמאל פירושו מאבק על זכויות האדם והאזרח. אבל מנהיג השמאל באותם ימים, רובספייר, הנהיג בצרפת משטר טרור רצחני והמכשיר השלטוני המרכזי שלו היה הגיליוטינה שערפה, באופן תעשייתי, ראשים של מתנגדי משטר או מי שנחשדו בכך. יש דוגמאות למכביר של שמאל וימין כזה.

מוטב שניפרד מההגדרות המיושנות הללו. אני מקווה שמפלגתי תיפרד מן ההגדרה הזאת. וכפי שאמר פולי מהגשש מ"גבעת חלפון אינה עונה": "ימין ושמאל רק חול וכולירע".

* מוכנה להידבר עם עצמה – קרן הבר פרסמה ב"הארץ" פשקוויל נגד גדעון סער. הוא ימין קיצוני וכל הארסנל המוכר. וזה בסדר שהיא מתנגדת לו, כיוון שאכן, עמדותיו הפוכות לעמדותיה. הבעיה היא שהיא טוענת שאין ולא יכול להיות לה שיג ושיח עם אדם שאלה עמדותיו. הוא מבטא ימין שהיא אינה יכולה לדבר אתו.

אבל אין זה אומר שהיא אינה יכולה להידבר עם אנשי ימין. להיפך, היא משתוקקת להידבר עם אנשי ימין. היא כותבת זאת בפירוש. "יש ימין שאפשר לדבר אתו, גם אם אין הסכמה אתו ולא תהיה. הימין הזה הוא ימין דמוקרטי, ימין שמכיר בעובדה שחוק הלאום הוא כתם על ישראל, שכל אזרחי המדינה שווים, שמאמין בהפרדת רשויות, שרוצה להעלות את אמון הציבור במוסדות, שמבין שלא ניתן להחזיק בשטחים הכבושים ויש להסדיר את מעמד הפלסטינים באמצעות פתרון שתי מדינות או באמצעות מתן אזרחות מלאה". כלומר, היא רוצה לדבר עם ימין שעמדותיו זהות לעמדותיה. היא מסוגלת להידבר רק עם מי שחושב בדיוק כמוה – לא רק עם שמאל שחושב בדיוק כמוה אלא גם עם ימין שחושב בדיוק כמוה, מה שמעיד על פתיחות, נאורות ורוח דמוקרטית.  

* העסקה היחידה הראויה – בידי ישראל גופות רבות של מחבלים. תמורת גופותיהם של חללי צה"ל הדר גולדין ואורון שאול עלינו להעביר את כל גופות המחבלים לחמאס. אין להעביר ולו מחבל חי אחד. די לסחטנות! יש לאמץ את המלצות ועדת שמגר ולעגן אותן בחוק.

* לגיטימציה לפרקטיקה של מרצ – מירי רגב ואסנת מארק עתרו לבג"ץ נגד החלטת הוועדה למינוי שופטים, שבה הן חברות. בכך הן נקטו בפרקטיקה הנהוגה במרצ. הזירה של שרים וחברי כנסת היא הכנסת והממשלה, לא בג"ץ. בג"ץ נועד להגן על האזרח מפני המערכות האחרות. רגב ומארק גם יצרו לגיטימציה לפרקליטת מרצ, שהליכוד תמיד גינה (ובצדק גינה) וגם נכשלו כשעתירתם נדחתה על הסף.

* הדחה – איני מכיר את ניצב קובי שבתאי, המועמד של אוחנה לתפקיד המפכ"ל ולכן אין לי דעה על המינוי. העובדה שהוא בעל עיטור האומץ ועיטור המופת בהחלט מרשימה. הדברים ששמעתי עליו מאז פרסום מועמדותו, מציגים דמות מתאימה וטובה. איני מכיר גם את המועמדים האחרים ובוודאי איני יכול להביע דעה האם זו הבחירה הטובה ביותר.

ובכל זאת, דבר אחד צורם לי. ניצב מוטי כהן מכהן למעלה משנתיים כמ"מ מפכ"ל. אי מינויו למפכ"ל קבוע, אפילו לקדנציה קצרה – כמוה כהדחה. צריכה להיות סיבה טובה במיוחד כדי להדיח מפכ"ל. לא ידוע לי על סיבה כזאת.

* אחריות אישית – האחריות ללוחמה בקורונה, על ההצלחות והכישלונות בה, מתחלקת בין הרשויות – הממשלה, מערכת הבריאות והרשויות המקומיות לביננו, האזרחים, שהננו אחראים למלא בקפדנות את ההנחיות.

אולם בעוד היום עיקר האחריות היא על הרשויות, מרגע תחילת החיסונים, בהנחה שיחולקו באופן יעיל, עיקר האחריות היא על האזרחים. אם לא נתחסן, המגיפה תמשיך להכות בנו. אם נתחסן בהמוננו נמגר אותה. אין זו רק אחריות אפידמיולוגית לעצירת מגיפה, אלא גם אחריות לתוצאותיה העקיפות – הכלכליות, החברתיות, הנפשיות והחינוכיות.

וכשאני מדבר על האחריות שלנו, כוונתי היא קודם כל לעצמי. וגם לך – גם אתה צריך לראות קודם כל את עצמך כאחראי.

* ביטוי לערבות ההדדית – מי שמסרב להתחסן, עושה זאת מתוך ביטחון שאחרים יתחסנו והוא ייהנה מהחיסון שלהם בלי לתרום למאמץ המשותף. יש מילה המגדירה אנשים כאלה.

התחסנות היא ביטוי לערבות ההדדית, לסולידריות החברתית והלאומית. התחסנות היא המעשה הפטריוטי.

* החלטה מצילה חיים – פייסבוק, טוויטר וטיקטוק הודיעו שימחקו פייק ניוז נגד החיסונים. זו החלטה חשובה ומצילה חיים. קמפיין הקונספירציות ההזויות וההטפה המשיחית נגד החיסונים מסכנת חיי אדם ופוגעת בבריאות הציבור בכל העולם.   

* הפרוטוקולים של זקני הקורונה -אתנחתא קומית. חדשות הקונספירציה – המעבדה בסין שייצרה את הנגיף היא הבעלים של פייזר. וכל החוטים מובילים לביל גייטס. הבנתם? הפרוטוקולים של זקני הקורונה.

* הקונספציה קרסה – בהסכמי השלום עם שכנותינו מצרים וירדן הן קיבלו עסקאות ענק של נשק. מצרים קיבלה גם את כל סיני, שטח גדול פי 2 מישראל, גם יישובינו בסיני נעקרו, וגם הסכמי נשק שהקפיצו את צבאה בצורה הרבה יותר גדולה מבעסקת הנשק של איחוד האמירויות. אנשים שהגדירו את עצמם ביהירות "מחנה השלום", והטיפו לשלום בכל מחיר, חמוצים להסכמי שלום. חלק מתוך שנאה לנתניהו ו/או לטראמפ וחוסר יכולת נפשית לפרגן להישגיהם, וחלק כי הם תמכו ברעיון שמדינות ערב הן בנות ערובה של הפלשתינאים ורק אם ישראל תיכנע לתביעות הפלשתינאים היא תשיג שלום עם מדינות ערב. היום, כשהקונספציה שלהם קרסה, הם מבינים שכל חייהם טעו והטעו, ומתקשים להודות בטעותם.

* סוכריה מרה – במשך שנים גורמים בתוכנו ניסו לפתות אותנו ליפול למלכודת הדבש של היוזמה הערבית – רק ניתן לפלשתינאים ולסורים כל מה שהם רוצים (נסיגה מוחלטת ו"זכות" ה"שיבה", כלומר הטבעת מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים) וכל מדינות ערב תחתומנה אתנו על הסכם שלום. ההסכם עם מדינות ערב היה הסוכריה לתכתיב ההתאבדות. סוף סוף אנחנו משיגים את הסוכריה ללא המחיר האיום והנורא, והיא מרה לדבקים בקונספציה.

* יוזמה יפה של צעירים חרדים – ביער בן שמן, לא רחוק מקברות המקבים, נמצאת אנדרטה המנציחה את זכרם של הנופלים בקרב משלט 219 במלחמת השחרור. לפני שנים אחדות הושחתה האנדרטה ושלטי ההסבר סביבה בידי חרדים קנאים.

לפני שבועות אחדים, נערכה פעילות של פעילי תנועת דרך ארץ לניקוי הררי האשפה ביער בן שמן (בין המשתתפים בפעילות היה ח"כ צביקה האוזר). במהלך הפעילות, הסביר פעיל דרך ארץ ערן תירוש על הקרב על המשלט ועל חילול האנדרטה וציין את העובדה שמשרד הביטחון טרם שיפץ את המקום, על אף הזמן הרב שחלף מאז מעשה הוונדליזם.

במקום הייתה קבוצת צעירים חרדים, ברסלבים. אחדים מהם התקרבו כדי לשמוע את ההסבר. מאז חלפו שבועות אחדים. הקבוצה הברסלבית לקחה על עצמה לנקות ולשקם את האנדרטה – וכך עשתה.

אותי זה מרגש.

בקרב על משלט 219, ב-24 בספטמבר 1948, נפלו 23 לוחמי חטיבת קרייתי.

* יש חלומות ויש חלומות – "יוסף בעל החלומות", כינו אותו בבוז ובשנאה אחיו. ואכן, חלומות, שלו ושל אחרים, היו נקודות הציון העיקריות ונקודות המפנה החשובות בסיפור חייו.

בנעוריו, היו אלה חלומותיו שלו, חלומות הגדלות של מי שהיה הבן המועדף על אביו, ובכך כבר עורר עליו את שנאת אחיו. אך הוא, כנראה לא מודע לשנאתם, או חסר אינטליגנציה רגשית לדעת כיצד להתמודד עם השנאה, התרברב באוזניהם בסיפור החלום שבו אלומת השעורה שלו מזדקפת במרכז השדה וכל שאר האלומות משתחוות אליה. בחלום השני 11 הכוכבים וכן השמש והירח, משתחווים לו. השמש והירח הם ההורים.

חלומות הגדולה הללו דרדרו את יוסף לאסון, כמעט למותו. השנאה העזה של אחיו אליו, הביאה להשלכתו לבור ולאחר מכן למכירתו לשיירת הישמעאלים שעשתה דרכה מצרימה.

החלומות הבאים היו חלומותיהם של שכניו לכלא המצרי, שר האופים ושר המשקים, שסיפרו לו על חלומות שחלמו, והוא היטיב לפתור אותם – ואכן, פתרונותיו התגשמו. שר האופים הוצא להורג בתוך שלושה ימים ושר המשקים שוחרר מהכלא והוחזר למשרתו.

פתרון החלום הזה הביא למפנה בחייו. כאשר שרי פרעה, יועציו וחרטומיו, כשלו בניסיונותיהם לפתור את חלום פרעה, נזכר שר המשקים ביוסף, בעל הכישרון לפתור חלומות, והמליץ עליו כמי שיכול לפתור את חלום פרעה. וכך, פתרון החלום הביא לשחרורו מהכלא, כעבור שנתיים, ולצעד הבא, שיעלה אותו לגדולה.

חלומות פרעה היו על שבע שיבולים רזות שאוכלות שבע שיבולים שמנות ושבע פרות רזות שאוכלות שבע פרות שמנות. יוסף העניק פירוש אחד לשני החלומות – שבע שנות שובע ושפע תהיינה במצרים לאלתר ולאחריהן – שבע שנות רעב. הוא הציע דרך להתמודד עם המשבר – איסוף וריכוז עודפי מזון בשנות השפע וחלוקתם לעם בשבע שנות הרעב.

פרעה מינה את יוסף לפרויקטור ניהול המשימה ולשם כך מינה אותו למשנה למלך. יוסף ניהל את המשבר בכישרון רב וביד רמה, הציל את ארצו והעניק סיוע לשכנים. הוא היה לאיש החזק בעולם. ובעוצמתו, בסופו של דבר, הציל גם את משפחתו, משפחת ישראל, שהייתה לעם ישראל.

יש כאן פרדוכס מעניין, אך רב משמעות. חלומות הגדלות של יוסף, הביאו אותו לשפל תחתיות, לשנות סבל רבות. פתרונו לחלום פרעה אמנם הציב אותו בעמדה של גדולה, ובסופו של דבר אחיו אכן השתחוו אליו, אך הגדולה הייתה שירות הציבור, שירות העם, באמצעות דאגה לציבור ודאגה לעתיד. לא הייתה זו גדולה לשמה, אלא היא הייתה מכשיר למטרה גדולה.

יש מי שחלומותיהם הם חלומות המרוכזים בעצמם, בגדולתם והאינטראקציה בין החולם לסביבה היא של שליטה ואדנות. יש חלומות שמביאים אדם לנטילת אחריות על הכלל, להיות עילית משרתת. יוסף התנסה באלה ובאלה, והתורה מורה לנו בבירור, באמצעות סיפורו של יוסף, איזוהי הדרך הראויה.

זה המסר המרכזי שאני מוצא בפרשת השבוע, פרשת "מקץ".

          * ביד הלשון

ודוק – הפינה הפעם היא תשובה לשאלה של קורא, על המשמעות והמקורות של המילה "וְדוֹק", שאני מרבה להשתמש בה.

מקור המילה הוא ארמי. לשורש ד.ק. בארמית שני הקשרים. האחד – דק, כמו נר לי דקיק והשני לדייק, לדקדק.

השימוש במילה ודוק מקובלת היום בכתיבה משפטית ובכתיבה רבנית. בכתיבה הרבנית היא מופיעה לרוב בסוף שורה, במובן של – ואת השאר המשך להתעמק ולבדוק בעצמך. בשפה המשפטית מקובל להשתמש בה כדי להדגיש משהו על ידי הסבת תשומת לבו של הקורא לכוונה המדויקת של הכותב. אני נוהג להשתמש בביטוי, האהוב עליי, בהקשר המשפטי.

ישנן שתי גרסאות באשר להגיית המילה: ודוּק (בשורוק) ובדוֹק (בחולם). הגרסה בחולם רווחת יותר וגם אני נוהג להשתמש בה.  

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 9.12.20

* מפץ סער – חדשות מצוינות למדינת ישראל. חדשות רעות לביביזם.

* קואליציה שפויה – גדעון סער ועמו ליכודניקים אמתיים שיפרשו עמו ממפלגת ביבי, דרך ארץ, תל"ם, איזנקוט, ימינה, ישראל ביתנו, כחול לבן ויש עתיד – קואליציה שפויה שתחליף את נתניהו.

* מי הפראייר – כאשר גדעון סער התמודד על ראשות הליכוד, הוא אמר שנתניהו לא יוכל להקים קואליציה. לא קואליציית ימין ולא ממשלת אחדות, כי אף אחד לא מאמין לו. אחרי שלוש מערכות בחירות שבהן נתניהו לא ניצח ולא יכול להקים ממשלה, וכדי למנוע סיבוב בחירות רביעי בתוך הקורונה והתמשכות המשבר הפוליטי בתוך המשבר הבריאות-כלכלי-חברתי, כחול לבן נטלו סיכון אדיר בצעד הקרבה פטריוטי והושיטו יד לנתניהו להקמת ממשלת אחדות לאומית. נתניהו הקים את ממשלת האחדות ועקץ את שותפיו בתרגיל מבאיש של נוכלות, מרמה והפרת אמונים.

יתכן מאוד שבכך סיים את הקריירה. מי פראייר ויקים קואליציה עם רמאי?

* חלום (בלהות) שנגוז – כל חלומות החוק הצרפתי, החסינות וכל הטריקים והשטיקים שנועדו להעמיד את נתניהו מעל החוק – נגוזו. גם ברית עם התנועה האסלמית לא תעזור לו.

* פשרה?! – אני שומע דיבורים על אפשרות של פשרה בין נתניהו וגנץ, כדי למנוע את הקדמת הבחירות. פשרה?! איזו פשרה בדיוק? פשרה בין קיום ההסכם להפרתו? זה מגוחך.

האמת היא שכבר הייתה פשרה כזו. פשרת האוזר הייתה פשרה בין כיבוד ההסכם להפרתו, שנתנה לנתניהו סולם לרדת מעץ הפשע הכלכלי של אי העברת התקציב. עכשיו מצפים שהפשרה הזאת תהיה נקודת פתיחה לפשרה נוספת?

אם נתניהו רוצה למנוע בחירות הוא יכול לעשות כן. להעביר בממשלה ובשלוש קריאות בכנסת את תקציב 2021 עד 23 בדצמבר. להעביר בישיבת הממשלה הקרובה את תקנון הממשלה ולדבוק בו. להקים לאלתר את קבינט הפיוס ולפעול לאיחוי הקרעים בעם. להחזיר לתפקוד מלא את ועדת השרים לחקיקה. לחדול מהדרת שרי הביטחון והחוץ מענייני הביטחון והחוץ של המדינה. לחתום לאלתר על הסכם ניגוד העניינים ולפעול על פיו בדבקות.

אסור לגנץ בשום אופן להתפשר על פחות מכך.

* גם גנץ אשם – אחת הבדיחות המצחיקות שהופצו בימים האחרונים, היא שבמשבר הקואליציוני שיוביל, קרוב לוודאי, לפירוק ממשלת האחדות ולהקדמת הבחירות "שני הצדדים אשמים". (יש גם בדיחה לפיה כחול לבן היא האשמה, אבל זאת כבר בדיחה עצובה).

האמת? יש בזה משהו. גם לכחול לבן ולגנץ יש אחריות מסוימת. איך אני טוען כזה דבר, כאשר גנץ וכחול לבן היו כל כך לויאלים, כל כך חנונים מול ההתנהלות הבריונית של נתניהו שהפר את ההסכם מן היום הראשון ולא הייתה לו כל כוונה לקיים אותו?

האחריות של כחול לבן נוגעת להסכם הקואליציוני. לא היה זה הסכם נורמלי בין שני צדדים שחותמים על הסכם, מתוך אמון הדדי והבנה שההסכם יכובד. היה זה הסכם מתוך חוסר אמון עמוק בנתניהו – אי אמון שאותו הרוויח נתניהו בחוסר יושר. ההסכם נועד לכבול את נתניהו בכל חישוק אפשרי כדי שלא יוכל להפר אותו ולגנוב את הרוטציה. לכן נקבע התפקיד ההזוי של ראש ממשלה חליפי, עם השבעה בכנסת מראש של שני ראשי הממשלה ומנגנון מורכב שבו כל הפלה של הממשלה תעביר אוטומטית את ראשות הממשלה לראש הממשלה החליפי. וכדי להבטיח ולחשק את ההסכם הוא עוגן בחוק יסוד הממשלה ששונה לתכלית זאת.

אבל אנשי כחול לבן הם שלומיאלים. הם לא שמו לב או שכחו להבטיח את אחד האגפים – תקציב המדינה. כאשר תקציב המדינה אינו עובר, הכנסת מתפזרת אוטומטית. על פי עקרונות ההסכם הקואליציוני, צריך היה לקבוע בחוק שגם במקרה כזה, עם פיזור הכנסת, ראשות הממשלה עוברת לראש הממשלה החליפי. אבל כחול לבן נרדמה בשמירה והשאירה את הלקונה הזאת בהסכם. נתניהו חתם על ההסכם עם כל חישוקיו, אחרי שמצא את הפרצה בהסכם. ופרצה קוראת לגנב. נתניהו ידע שיש לו איך לגנוב את הרוטציה. וכך, למרות ההסכם על פיו בתוך 100 ימים יעבור תקציב המדינה עד סוף 2021; אגב, לא הייתה זו דרישה של כחול לבן, אלא הסכמה של שני הצדדים שזה מה שנחוץ למשק, נתניהו נמנע מהעברת תקציב, מתוך ידיעה שמדובר בהתנקשות בכלכלת ישראל בעיצומו של משבר כלכלי וחברתי מהחמורים שידענו, כדי להשאיר לו פתח לגניבת הרוטציה.

ההירדמות השלומיאלית בשמירה והשארת הפרצה שקראה לגנב, היא חלקה של כחול לבן באחריות למשבר הקואליציוני ובאשמה בהקדמת הבחירות.

* עסקה מסריחה – ח"כ מטעם רע"ם (שכחתי את שמו) אמר בראיון טלוויזיוני שאם רע"ם תביא הישגים משמעותיים לציבור הערבי, אין שום סיבה שלא תתמוך בדחיית משפטו של נתניהו עד אחרי כהונתו. בכך היא תשרת את האינטרס של המגזר הערבי. האמירה הזאת מבהירה את האסטרטגיה של נתניהו. הוא מנסה בכל מחיר להעמיד את עצמו מעל החוק ולנוס מהמשפט, בכל דרך. כל מעשיו מודרכים בידי המטרה הזאת. נתניהו כורת ברית עם רע"ם תמורת תמיכתה בחוק מגה-שחיתות "הצרפתי".

יש לזכור, שרע"ם היא חלק בלתי נפרד מהרשימה המשותפת. היא אנטי ישראלית לא פחות משאר המפלגות ברשימה, היא תומכת באויבי ישראל לא פחות משאר הסיעה. הערך המוסף שלה על שאר המפלגות ברשימה, הוא היותה מפלגה איסלמיסטית קנאית. הקמת קואליציה התלויה בה היא ממשלת פיגולים בלתי לגיטימית. כמובן שאם היא, כמו כל מרכיב אחר ברשימה המשותפת, תשנה את תפיסתה, תאמץ את ההסדר המכונן של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, תשלול את דרישת "זכות" השיבה, תתמוך בזכותה של ישראל להגן על עצמה ועל אזרחיה מפני אויביה ומפני הטרור, תרצה להשתלב במדינת ישראל ולא לרשת אותה, היא תהיה שותף לגיטימי בקואליציה.

אין כל בעיה בשיתוף פעולה פרלמנטרי נקודתי עם הרשימה המשותפת או מרכיבים מתוכה, כל עוד ממשלת ישראל היא ממשלה ציונית שאינה תלויה בה. אולם שיתוף פעולה למען חוק מגה-שחיתות הוא שיתוף פעולה מושחת ומשחית. מה ישלם נתניהו לרע"ם בעסקה המסריחה הזאת?

אם מדובר במשאבים, בפעילות או בחקיקה שמגיעה בזכות למגזר הערבי, חובתה של ממשלת ישראל להעניק זאת למגזר הערבי מעצם היותם של ערביי ישראל אזרחי המדינה, ואין כל צורך לכרוך זאת בשום עסקה. התנייתם בתמיכה בחקיקה זו או אחרת אינה תקינה. התנייתם בתמיכה בשחיתות, היא תועבה. אם מדובר באתנן שאינו חלק מחובת המדינה לאזרחיה, זו עסקה מסריחה שבעתיים.

* ממשלת פיגולים – מתאים לנתניהו להקים קואליציה עם בן גביר ומנסור עבאס.

* פער עמדות בין בוחרים לנבחרים – בסקר החודשי "מדד הקול הישראלי" של המכון הישראלי לדמוקרטיה, מופיע נתון מעניין. 41% מאזרחי ישראל הערבים תומכים בהתקרבות בין ח"כ מנסור עבאס לנתניהו ורק 34% מתנגדים. מעניין לחקור את רמת ההלימה בין בוחרי הרשימה המשותפת, שהם רוב מוחלט של הציבור הערבי, לבין עמדות הרשימה. כמה ממצביעי הרשימה המשותפת תומכים בעמדתה השלילית של נבחריהם כלפי מדינת ישראל? כמה סבורים שיש להכיר בכך שישראל היא מדינה יהודית ולהשתלב בתוכה בלי לנסות לשנות את זהותה? כמה תומכים בהסכמי השלום בין ישראל למדינות ערב? תוצאות של סקר כזה עשויות להפתיע.

יש לקוות שתקום במגזר הערבי חלופה לרשימה המשותפת, שרוצה להשתלב במדינת ישראל ולא לרשת אותה.

* לכל המוני ישראל הפזורים – נחשף מכתב של בן-גוריון מ-1951 למגזין שוודי, שהקדיש גיליון מיוחד למדינת ישראל הצעירה. וכך כתב ב"ג בין השאר: "ישראל היא הצעירה במדינות, אך עם ישראל הוא מהעתיקים באומות. בהקמת מדינת ישראל הוגשם חלום דורות של העם היהודי לתקומה לאומית. אנו עוד בראשית דרכנו, כי המדינה הוקמה לא רק למאות האלפים היהודים שישבו בארץ מקודם – אלא לכל המוני ישראל הפזורים, הזקוקים ושואפים למולדת עצמאית, ומדינת ישראל הצעירה מרכזת כל מרצה ומאמציה בקליטת עלייה המונית ובהקמת הריסות הארץ".

זאת תמצית ייעודה, מהותה, זהותה, תכליתה, ייחודה וזכות קיומה של מדינת ישראל – היותה מדינת הלאום של העם היהודי כולו, המגשימה את חזון הדורות של העם היהודי וקיימת לא רק עבור היהודים היושבים בה אלא למען העם היהודי כולו, ועיקר מרצה ומאמציה נועדו לקלוט את יהדות העולם ליישב בהם את ארץ ישראל. זו מהותה של מדינה ציונית.

עד כמה אבסורדית ובלתי נתפסת ההתנגדות בקרב מי שמתיימרים להיות תלמידי בן גוריון לחוק הלאום, שנועד לעגן זאת בחוקה. בן גוריון לא קבע חוקה, אלא בחר בדרך של כתיבתה נדבך על גבי נדבך באמצעות חוקי יסוד. הוא לבטח לא העלה על דעתו שאחרי 73 שנה התהליך עוד לא יסתיים. אך אין ספק, שאילו הייתה לישראל חוקה עם הקמתה – מהותה כמדינת הלאום של העם היהודי הייתה ליבתהּ, בדיוק כפי שהיא הייתה ליבת מגילת העצמאות.

ב"ג דחה את אישור החוקה כדי להימנע ממחלוקות קשות באשר לתוכנה. החשש נבע בעיקר ממחלוקת בסוגיות של דת ומדינה. בנושא מהותה הציונית של המדינה לא הייתה שום מחלוקת.

חוק הלאום נועד ללכד את העם סביב המכנה המשותף הציוני, על רקע המחלוקת העמוקה בשאלות הנוגעות לגבולות המדינה, והקרע בציבור בעקבות הסכמי אוסלו וההתנתקות. הוא נועד להבהיר לעצמנו ולעולם, שלמרות המחלוקת העמוקה, בבסיס יש הסכמה רחבה. זו הייתה המוטיבציה של הוגי רעיון חוק הלאום – ישראל הראל והמכון לאסטרטגיה ציונית. הוגי הרעיון לא העלו על דעתם מחלוקת בנושא זה. אולם עצם המחלוקת מוכיחה עד כמה חיוני החוק, עד כמה הכרחי עיגון הא"ב של הציונות בחוקת המדינה, כדי שחזונם של בן-גוריון וחבריו ימשיך להיות כוכב הצפון שלאורו תלך מדינת ישראל גם בדורות הבאים.

אחד הדברים החסרים לי בחוק הלאום, הוא הגדרה מפורשת שמדינת ישראל היא מדינה ציונית, שנועדה להגשים את הציונות.

* שוויון אזרחי מלא במדינת לאום יהודית – בזכות התעקשותו של ח"כ צביקה האוזר מדרך ארץ, כחול לבן תשנה את הנוסח של חוק השוויון, כך שיובהר שישראל תבטיח שוויון אזרחי מלא וזכויות פרט מלאות לכל אזרחיה ללא הבדל בשל השתייכות לאומית, דתית ומגדרית, אך ללא פתח שניתן יהיה לפרשו כשוויון לאומי. בכך תאמץ כחול לבן את הצעת החוק של האוזר וגדעון סער. מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי בלבד והיא מבטאת את זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי בלבד. ככזו, ובהיותה מדינה יהודית דמוקרטית, היא מעניקה שוויון אזרחי מלא לפרט.

* פרץ את הסכר – בעבר, השוואת ישראל לנאצים הייתה מנת חלקם של הגרועים באויבי ישראל בלבד. לאחר מכן היא הפכה לכלי תעמולה של גורמי שמאל ראדיקלי אנטי ציוני בישראל (דוגמת גדעון לוי ורוגל אלפר, למשל). יאיר גולן פרץ את הסכר בחילול יום השואה בנאומו המבעית בטקס ממלכתי בתפקיד סגן הרמטכ"ל. וכעת, מי שמפקפק בכך שישראל היא מדינה נאצית (או בדרך לנאציזם) מוגדר פשיסט, לאומן, מזכיר תהליכים ומכחיש את התהליכים.

* דוגמה אישית – אם נתניהו יתחסן ראשון לנוכח המצלמות, ילעגו לו, יטענו שהוא עושה הכל בשביל הרייטינג, שהוא מעמיד את עצמו במרכז וגונב פוקוס וכו' וכו'. ואולי תהיה אמת בטענות הללו. ואף על פי כן, חשוב מאוד שנתניהו יהיה הראשון או בין הראשונים להתחסן, ויעשה זאת מול המצלמות. אני רואה חשיבות רבה בכך שהנשיא, ראש הממשלה ושר הבריאות יעשו כן, כי מנהיגות היא דוגמה אישית, וכאשר מדובר בצעד וולונטרי שנדרש מהציבור, הוא חיוני מאוד ורבים חוששים ממנו, נדרשת מנהיגות של דוגמה אישית.

* תמים שכמותי – כשכתבתי על כך שעל נתניהו להתחסן ראשון ובפומבי, כגילוי מנהיגותי של דוגמה אישית, הערכתי שרבים ממתנגדיו ישתמשו בכך נגדו, יטענו שזה צעד פוליטי להאדרת עצמו. תמים שכמותי. לא העליתי על דעתי מה תהיה התגובה. כשהעליתי את הרשומה בפייסבוק – לא אחד ולא שניים השיבו שהוא בטח ייקח פלצבו; חיסון דמה.

הפכנו לחברה של קונספירציות. זו אינפנטיליזציה של החברה הישראלית. בדיוק כמה אלה שמאמינים שהמשטרה והפרקליטות קשרו קשר לתפור תיקים לנתניהו. הזויים.

נתניהו ייקח חיסון אמתי, לא כי הוא איזה גיבור גדול או חסיד אומות העולם, אלא כיוון שהוא אדם נורמלי שרוצה להתחסן בפני המחלה.  

* חיסון פייגליני – משה פייגלין ההזוי מטיף לאזרחי ישראל לא להתחסן נגד קורונה.

ואיך הוא מציע לגבור על הקורונה? באמצעות מכות על כף הרגל?

* הנגמ"ש שלי – ג'קי לוי ואני שירתנו באותו מחזור בנח"ל. מדי פעם הוא מספר על אירועים שגם אני חוויתי. כך גם השבוע, בטור שלו ב"ישראל היום", על חוויה מגדוד 50, גדוד הנח"ל המוצנח (שבאותם ימים היה עדין בחטיבת הצנחנים): "… מסיבת הסיום של קורס מ"כים של הנח"ל תמיד הייתה מושקעת ומקצועית. כל מחלקה שחררה חייל אחד לחודש (!) של כתיבה וחזרות, והיו מפיק ובמאי שזה היה שירות המילואים שלהם. … אחד הקטעים שלנו היה השיר 'רק אני והנגמ"ש שלי', שכתבנו על בסיס שיר בעל פזמון דומה. רק בערב הסיום התברר לנו שמיד אחרינו, בחלק השני והמגניב של המסיבה, עומדים להופיע דני סנדרסון ולהקתו. רצינו למות קצת. מצד שני לא הייתה לנו זכות להתפנק, אחרי שבילינו בחזרות בזמן שכל החבר'ה השכיבו מארבים בלבנון. היו כמה שדרשו להוריד את שיר הנגמ"ש. אבל סנדרסון עצמו, שהגיע לבמה לעשות בדיקות סאונד, התלהב מהרעיון ועמד על כך שאנחנו שרים אתו ביחד, על הבמה, את המילים 'מבית סחור, עד נבטייה, זה רק אני והנגמ"ש שלי'. כבר שנים שלא פגשתי את החבר'ה המוכשרים שהיו אתנו בערב ההוא, אבל ברור לי שאיש מהם לא שכח את רגעי הקסם שבהם עמדנו על הבמה לצד אחד האמנים החשובים ביותר שעיצבו את נעורינו וראינו אותו שמח על ההזדמנות לחרבש שיר שהוא עצמו כתב".

          * ביד הלשון

נחירה פומבית – דני סנדרסון בן שבעים. בשעה טובה!

רוביק רוזנטל הקדיש לו את מרבית הטור שלו "הזירה הלשונית" בלקסיקון של מטבעות לשון ומשחקי מילים וביטויים בולטים בשיריו, המבטאים את השפה העשירה והייחודית שלו. מקבץ קטן מהלקסיקון: אלף כבאים לא יצליחו לכבות אותי, קוף שרוקד לו צ'ה צ'ה צ'ה, אם תרצה להיות מלכנו תתקשר מחר בשש, היום תמצא שהנושא לכל ויכוח הוא מה בא קודם הביצה או התפוח, הוא קנה אותם בזול הם היו מלאות בחול, יש לה גוף שמתאר את הרי שומרון, לא נמוכה מדי לא גבוהה מדי ככה היא באמצע, מה הדאווין שלך, תה עושה סחרחורת ולבן עושה לי רע ועוד ועוד.

אציין, שבנוסף להברקות בשיריו, סנדרסון גם פרסם בשנות השבעים ספר עם סיפורים קצרים ששמו: נחירה פומבית. הברקה שאני זוכר מהספר: הפרדה קשה. אבל החמור יותר קשה.

קניון (2) – התרגשתי לתגובתה של זיוה שמיר לפינה שהקדשתי לקניון; מחמיא לקבל תגובה ממי שהמציאה את המילה. על פי עדותה של שמיר, הצעתה, כבר משנות ה-60, לא התקבלה. ככל הזכור לי, מרכז הקניות הראשון שנקרא קניון, היה הקניון ברמת גן, שנפתח בשנות ה-90 המוקדמות.

* "חדשות בן עזר"

שעת נעילה – יומן צפיה

עוד טרם החלה הסדרה, ידעתי שארצה לכתוב עליה. כדי לזכור, כתבתי לעצמי את הרשמים מכל פרק, כחומר גלם למאמר המסכם.

הכתיבה הזאת הייתה ליומן צפיה. ונדמה לי שנכון יותר לפרסם אותו במלואו.

פרק כפול, 1+2

*  סרט מטלטל.

– לאורך השנים קראתי ספרים רבים על מלחמת יום הכיפורים. הספרים הללו היו תמיד מנקודת מבט של היסטוריונים, של מדינאים או של קצינים בכירים. עד שיצא לאור "תיאום כוונות", של חיים סבתו, שתיאר את המלחמה מזווית הראיה של הלוחם הפשוט. ורק אז חשתי שאני חווה את התופת, לא את המהלכים האסטרטגיים והטקטיים. בסרט, זה היה אפילו חזק יותר. הסרט ממש מצליח להכניס אותנו לתוך הוויית המלחמה, בצורה מוחשית מאוד.

– מן השניה הראשונה הבנתי שאבינועם הוא בן דמותו של עמוס לוינברג, איש המודיעין בעל הזיכרון האבסולוטי, שנפל בשבי הסורים וסיפר להם את כל הסודות של ישראל לפרטי הפרטים. נפילתו בשבי הייתה נזק אסטרטגי חמור לישראל. קשה לומר זאת, אבל הוא החייל היחיד בתולדות צה"ל שאילו נהרג, הייתה זו התרומה הגדולה ביותר שלו למלחמה.

– אני חי באזורי הקרבות בגולן. קרב השריון בסרט צולם ממש סמוך לביתי, בהר שיפון (בסרט נכתב שהקרב הוא בדרום הגולן. אך הוא צולם בצפון הגולן). חבל הארץ שלנו זרוע בכמעט 200 אנדרטאות, רובן הגדול ממלחמת יום הכיפורים. אני חבר בוועדת ההנצחה של המועצה האזורית גולן, אנו נפגשים עם לוחמים ומפקדים שמעוניינים להנציח את חבריהם, ושומעים את סיפוריהם, אותם אנו רואים בסרט. ואני שומע מהם לא רק את האימה, אלא לא פחות מכך את הגאווה, את האמונה בצדקת הדרך, את הידיעה שהם עצרו את הצבא הסורי, הם חוללו את המהפך והביאו לנו את הניצחון. אני מקווה מאוד שהסדרה תדע להביא את הקול הזה; את הקול של הלוחמים השלמים עם לחימתם וגאים בה.

– אין דבר שאני גאה בו יותר מכך שהפכנו את שדה הקטל בגולן, לשדות פורחים של חיים ויצירה.

– הביצוע של רות דולורס וייס ל"משירי ארץ אהבתי" ("מכורה שלי") ששודר בתום שידור התכנית "אחרי נעילה" שלאחר שידור הפרק, מזעזע בעיניי. היא לא שרה את השיר היפה הזה; הבכי אינו שירה ולא חשתי כל אותנטיות בבכי. ובכלל, מה הקשר של השיר הזה למלחמת יום הכיפורים? זהו שיר שכתבה לאה גולדברג על ליטא, לא על ארץ ישראל. "רק שבעה ימים אביב בשנה, וסגריר וגשמים כל היתר" – זה תיאור של ארץ ישראל?

– נכון ליאור אשכנזי עם הפאה נראה כמו ז'ראר דפארדיה?

– בפרק הראשון הוצגו מכאובי החברה – העימות בין "ישראל הראשונה" ו"ישראל השניה", באמצעות הייצוגים המובהקים שלהם – הקצינים הקיבוצניקים והחיילים "הפנתרים השחורים". הייצוג, ראוי לציין, סטיגמטי מאוד. כל צד אומר את מה שניתן היה לצפות שיאמר. מאוד שבלוני.

אבל ברגע שנורה הפגז הראשון, הכל זז הצדה וכולם כאיש אחד יצאו להגן על המדינה. בין אם היוצרים רצו להעביר את המסר הזה ובין אם לאו – בעיניי זה היה המסר החשוב והמשמעותי ביותר בפרק.

פרק 3

– יהונתן גפן כתב פעם שהוא שונא את המדינה ואוהב את הפלוגה. יוצרי הסרט הכניסו את המשפט הזה לפיו של מלאכי, הפנתר השחור שברח מהמעצר כי יש מלחמה ועלה בטרמפים לגולן. הוא הסביר שאינו עושה זאת למען המדינה אלא למען החברים שלו (אגב, הפאות של מלאכי אמנם מציגות באופן אותנטי את אופנת התקופה, אך חייל סדיר, בוודאי בשריון של שנות ה-70, לבטח לא הורשה ללכת עם תספורת כזו).

אני לא מאמין במסר הזה, כיוון שמלכתחילה החבר'ה, אלה משכונת העוני בירושלים ואלה מהקיבוצים, והבחורים הדתיים שהמלחמה תפסה אותם באמצע תפילת יום הכיפורים, אינם חברים טבעיים שהתקבצו מסיבה חברתית, אלא לוחמים שהתגייסו לצה"ל בהכרה מלאה, כדי להגן על המולדת, וקובצו ליחידה אחת. וביחידה עצמה הפכו לחברים. ובקרב – אחוות הלוחמים היא מרכיב חשוב ביותר, אך אינו עומד בפני עצמו, בלי המטרה הגדולה שלשמה הם לוחמים. ובשם המטרה הזאת, הלוחמים הפשוטים והמפקדים הזוטרים והקצונה בדרגי הביניים, הם אלה שהביאו לנו את הניצחון הגדול. ומלחמת יום הכיפורים, בסופו של חשבון, הייתה ניצחון גדול.

– מני בן דרור, העיתונאי הבוהמיין המצפניסט, הוא הדמות האזרחית, החיצונית למלחמה. הוא יצא לחפש את בנו, ותוך כדי הפרק השני אנו מבינים שיונתן הלום הקרב ש"סופח" לחבורת השיריונרים, שאינו אומר מילה, אולי אינו יודע מילה בעברית, הוא בנו.

הסרט מנסה להביא דווקא אותו, האזרח המבוגר שאינו רואה את המלחמה בעד עיני הלוחמים, כקול ה"אוביקטיבי", זה שמציג לצופה את האמת? הוא זלזל באמירה של דפנה שהערבים התחילו במלחמה, והאשים אותנו. האם כך לאורך הסרט, דווקא הוא, המצפניסט, יהיה האיש שמעביר את המסר של יוצריי הסרט? האם הפרשנות של מלחמת יום הכיפורים תוצג דרך עיניים של ארגון אנטי ישראלי עוין?

– לב הסרט, גם בפרק הראשון אך בעיקר בפרק השני, הוא הלומי הקרב. כל אחד מגיב בדרך אחרת. כספי, המפקד, הופך למסוכן, מסכן את חיי הלוחמים שלו, יורה על כוחותינו, שיקול הדעת שלו לקוי. אך נפשי יוצאת אליו, כי לתפיסתי, הוא לא איבד את המצפן. וגם החלטותיו השגויות ושיקול הדעת הלקוי, הם על רקע המצפן של קצין ולוחם שדבק במשימה ומבין מה המשימה ומה המטרה – להילחם כדי לנצח, כדי להגן על הבית, על הקיבוץ שלו ובראש ובראשונה על המדינה. הסרט מנסה להציג את הפטריוטיות והדבקות הזו בצורה נלעגת, כתוצאה של הלם הקרב. אבל אני מזדהה עם הרוח שלו.  

– "שעת נעילה" מנסה לשדר אותנטיות, בהצגת רוח התקופה, הסלנג, המוסיקה, התספורות. אבל היא לוקה פה ושם באנכרוניזם. למשל, מדי הא' של החיילות לא היו אז ירוקים אלא חאקי. המעבר שלהן מחאקי לירוק היה באמצע השירות הסדיר שלי, כעשור מאוחר יותר. גם הביטוי גלח"ץ, למשל, ראשי התיבות של גילוח-צחצוח, לא היה קיים אז. גם לא בשירות הסדיר שלי. אני הכרתי אותו רק כמילואימניק.

כנ"ל אנכרוניזמים לשוניים כמו "שחרר", "אין מצב", "אחי" ועוד.

– בניגוד לסיום שמאוד לא אהבתי של "אחרי נעילה" בעקבות הפרק הראשון – הביצוע המזעזע של "משירי ארץ אהבתי", השיר שסיים את "אחרי ינעילה" של הפרק השני היה נפלא – ביצוע מקסים של "מי מאש", שכתב לאונרד כהן במלחמה, בפי איתי פרל ומאיה בלזיצמן.

פרק 4

– בפרק אנו רואים מקרוב את זוועות המלחמה. ואנו רואים את רוח הלחימה, הדבקות במשימה והרעות.

אני אמביוולנטי באשר לשילוב של השסע העדתי לסרט. איני מאמין שבקרב הלוחמים בשעת מלחמה, עסקו בכך.

עם זאת, המסר שאני קורא מן המתח העדתי בסרט, הוא דווקא ברית הדמים בין הלוחמים. בסופו של דבר מרקו ואלוש לא רק מורדים בכספי, אלא גם מצילים את חייו.

כספי, הלום הקרב, מאבד את שפיותו והדבר מגיע לשיא כאשר הוא יורה מעל ראשי חייליו כדי שיישמעו לו. עם זאת, ברגע שהוא רואה טייס צונח ועומד ליפול בשבי, הוא הראשון היודע שעליו לעשות הכל כדי להצילו. מרקו ואלוש הולכים אתו. וכששוב מרקו לוקח פיקוד, כספי מציית. ורוח הלחימה שלו מגיעה למצב שבו הוא נלחם בגבורה באבן ובידיים חשופות מול אויב סורי חמוש.

בסדרה הזו איננו רואים את האסטרטגיה הגדולה, את ההחלטות הגדולות של המפקדים הבכירים, אלא את גבורתם ועוז רוחם של לוחמים שנלחמים עד הכדור האחרון, ברוח לחימה שאין גדולה ממנה. כך החבורה שנחלצה ממוצב החרמון ונתקלה במארב סורי וכך לוחמי השריון במרכז הגולן. אגב, היה מעניין לראות את השריונאים לוחמים כחי"רניקים לכל דבר.

– ירון זילברמן, במאי הסדרה, אמר בראיון ל"הארץ": "אני רוצה שכל הצופים יבנו שמלחמה זה דבר איום ונורא ועד כמה חייבים לעשות שלום". 

וואלה?! מה אתה אומר? עד כמה אנשים מאמינים לתעמולה של המיליה שלהם. וכי מישהו בתוכנו רוצה מלחמה? וכי יש למישהו ספק שמלחמה זה דבר איום ונורא? וכי יש מחלוקת בישראל על הרצון בשלום? זו אמירה דמגוגית. הרי ניתן לעשות סדרה קשה מאוד על פיגועי ההתאבדות, שהיו תוצאה של פעולה שנבעה מניסיון לקדם את השלום. הטענה הזו היא הרדדה ואינפנטיליזציה של המחלוקת הפוליטית בישראל, כאילו זו מחלוקת בן מחרחרי מלחמה לבין שוחרי שלום. אם נראה למחרחרי המלחמה שמלחמה זה לא כיף נשכנע אותם שכדאי שלום… אגב, לא ראיתי התלהבות רבה במחנה השלום מתהליך השלום במזרח התיכון שאנו נמצאים בעיצומו בדיוק בימים אלה. נהפוך הוא.

הקטע הקיטשי שבו אבינועם והחייל הסורי ניהלו שיח של שלום, נועד להעביר את המסר ה"פיסניקי" הזה. הנה, דווקא אבינועם המוזר הזה ועמיתו הסורי הם השפויים היחידים בטירוף הזה. ומן הסתם הקטע נועד גם להוציא רע את יואב מזוז, מפקד המחלקה, שירה בסורי למוות. אך יואב עשה את הדבר הנכון במלחמה, גם אם יש קסם בקטע הקיטשי של שיח השלום האנושי של שני חיילים משני צבאות אויבים.

פרק 5

מה היה לנו בפרק החמישי?

היה לנו המשך טיפוח השסע העדתי, גם בתוך המלחמה, בצורה מגושמת ולא אמינה.

היה לנו ניסיון דמגוגי להציג את הפיקוד הצה"לי כסוחר בחיי אדם על פי מעמדות: טייס בראש, הרבה רמות מתחת הטנקיסטים ובתחתית הצנחנים. מי שבתחתית – לא מעניין אף אחד ולא יהיה ניסיון לחלץ אותו. תפקידו להיות בשר תותחים. ואולי דווקא יש היגיון בחילוץ קודם כל של הטנקיסטים, כאשר המספר הוא מוגבל, כי באמת ובתמים חסרים טנקיסטים. הרי אנחנו במלחמה קשה.

והיה המצפניסט, כמובן. מני בן דרור. מצפן היה ארגון שמאל רדיקלי אנטי ישראלי קיצוני. במלחמת יום הכיפורים הוא צידד באופן ברור בסורים ובמצרים. זה ארגון שבאופן פעיל תמך תדיר באויבי ישראל. הארגון מנה לכל היותר כמה מאות עלובי נפש. ומראשית שנות השבעים הוא התפלג לרסיסי רסיסים. ממנו יצאה רשת הריגול והחבלה של פת"ח, בראשות הבוגד אודי אדיב. בבחירות 1973, רסיסי מצפן רצו יחד לכנסת תחת השם "הרשימה הסוציאליסטית המהפכנית" וקיבלו כאלף קולות. בראש הרשימה הם הציבו את רמי לבנה, חבר רשת הריגול והחבלה שעדין ישב בכלא. לשם מה צריך היה לדחוף את המצפניסט לסדרה? במקרה הטוב, מתוך כוונה להציג את פני החברה הישראלית באותה תקופה. אבל אין דבר רחוק יותר מאותו רסיס קיקיוני כדי להציג את החברה. במקרה הרע, הוא השליח של יוצרי הסדרה – דרכו הם מביעים את דעותיהם הפוליטיות.

אך כל אלה זוטות. לב לבו של הפרק, ובעצם של הסדרה כולה, הוא ביטוי הגבורה העילאית, אומץ הלב, הסולידריות הלאומית והחברתית, הדבקות במשימה, הנחישות, ההקרבה, אחוות הלוחמים, הרעות; הערכים הנעלים של החברה הישראלית ושל צה"ל, בשעת המבחן הקשה ביותר. והמראות הללו מרגשים ומרוממי נפש.

פרק 6

השקעה כספית חסרת תקדים ושנים של עבודה על הסדרה, נועדו להציג את המלחמה בצורה האותנטית ביותר שניתן. ואכן, במובנים רבים זו הצלחה. אך איך אפשר להאמין לאותנטיות של סצנה שבה יושבים לוחמים תחת הפגזה כבדה, ומתעסקים בפוליטיקה הפנתרית, של חיפוש השטינקר בתוכם? דומני, שיותר משיש כאן תיאור אותנטי של המלחמה, יש כאן תיאור אותנטי של האג'נדה של יוצר הסרט. אג'נדה של ניסיון ללבות את הקרע והשסע העדתי.

ושמא האג'נדה מבוטאת דרך מני בן דרור, העיתונאי המצפניסט, שמסביר לדפנה שהדבר החשוב ביותר הוא הקרובים לנו אישית, יואב החבר שלך ויונתן הבן שלי, "עם כל הכבוד לפרויקט הציוני". הסלידה באמירה "הפרויקט הציוני" מבטאת את רמת ה"כבוד" לפרויקט. המצפניסט האולטרה סוציאליסט, כביכול, מפריט בצורה הבוטה ביותר את האתוס של הסולידריות הלאומית והחברתית. איש לנפשו. כל אחד דואג לקרוב אליו ביותר. הוא מתערב כמתחזה לקשר כדי להסיט ב"פקודה" מזויפת יחידה ממשימתה, לחילוץ הכוח שבו נמצא בנו. הוא, שנטש את בנו וניתק ממנו מגע כל חייו, נזכר לפתע שהוא אבא, וכאבא – ש"הפרויקט הציוני" ישלם כל מחיר, כאשר המחיר הוא בנים לאבות אחרים, שלא נטשו מעולם את ילדיהם, העיקר שיחלצו את בנו. כאשר ניתנת לבן הזדמנות לדבר בקשר עם אביו, הוא ממאן להחליף עמו מילה. אני מבין אותו.

כמו בכל הפרקים, אני אמביוולנטי ביחסי לסדרה. מבחינה מקצועית זו סדרה נפלאה. מבחינת האג'נדה, יש מסר כפול. מצד אחד, שתי הדוגמאות שנתתי והמסר הפוליטי הרדיקלי הטמון בהן. אבל מי שמספר את סיפורה של המלחמה, את סיפורם של הלוחמים, לא יכול שלא להציג את הגבורה העילאית. את מסירות האין קץ. את אחוות הלוחמים. את הנכונות להקרבה של נערים שיודעים שקיומה של המדינה מוטל על כתפיהם, והם לוחמים בנחישות וגבורה בכל מאודם. ובסופו של דבר – זה המסר החשוב ביותר שהסדרה מעבירה; מסר שמאפיל על היסודות החתרניים המובלעים בהּ.

– החברות האמיצה שנרקמת בין יואב ואבינועם, שני אנשים שקשה להמציא ניגודים גדולים מהם, שמה שחיברה אותם זו המלחמה, הוא סיפור אנושי מאלף.

– סיפור הלוחמים המוצאים מחסה בבונקר המוצב, באזור שנכבש בידי האויב הסורי וממתינים לחילוץ שמבושש לבוא, הוא סיפור הגבורה של תל סאקי.

מעניין שהסצנות על תל-סאקי צולמו בתל-בזק, בעוד הסצנות על מוצב החרמון צולמו ב… תל-סאקי.

– בשיחה שלאחר הקרנת הפרק, בתכנית "אחרי נעילה", הסעירו אותי דברים שאמר רוני דניאל, ולא בפעם הראשונה. הוא, שלעתים הוא פוסטר של פטריוטיות, שדיבר בערגה על הקשר לאדמה, על כך שהאירוע שעיצב את חייו היה חריש לבד בלילה לאורך הירדן, כנער עולה חדש מעיראק בקיבוץ מעוז חיים; הוא, דווקא הוא, אומר שאינו בטוח שהוא רוצה שהילדים שלו יחיו בישראל.

איזו אמירה קשה!

מצד אחד, אם הוא הגיע למצב כזה, אנחנו באמת צריכים לבדוק את עצמנו, לאן הגענו, איך הידרדרנו.

אבל בראש ובראשונה אי אפשר שלא לראות את ההתבטאות הזה כביטוי לאליטה מנוכרת, מתנתקת. מתנתקת במובן של מנתקת את עצמה.

אין לנו ארץ אחרת. גם אם אדמתנו בוערת.

– התכנית "אחרי נעילה" הסתיימה בשיר "אימפריות נופלות לאט". וחשבתי על התודעה העקומה של מי שבחר את השיר, מן הסתם קובי מידן. אנו רואים לוחמים במלחמה על הבית, פשוטו כמשמעו, והוא מביא לי שיר על "לאלכסנדר מוקדון יש את חצי היבשת". רק לדמיין את המלחמה הזאת אילו פרצה, חלילה, כשהגולן בידי האויב הסורי. את הטבח ההמוני והאונס ההמוני בקריית שמונה ובטבריה שהיו נכבשות בשעות הראשונות של המלחמה.

פרק 7

סצנת הסיום של הפרק הייתה מיוחדת במינה. חיילי המילואים מגיעים אל הבונקר הנצור לחלץ את הלוחמים, רובם פצועים. אליהם הצטרף מני, שחיפש את בנו יוני. יוני היה בין הלוחמים בבונקר. בין הפצועים. האב גוהר על בנו הפצוע, מרעיף עליו אהבה (אותה אהבה שלא ידע מעולם להקרין, בלשון המעטה, כפי שהוא עצמו סיפר לילה קודם לכן למילואימניקים שאליהם הגיע). הלוחם היה פתאום לילד.

וברקע – השיר "ציור", שירם הקסום, מאותה התקופה, של מתי כספי ושלמה גרוניך. "ופתאום אני הילד שחי מחדש בעולם של צבעים מצייר לי את כל העולם". כמו בכל פרק, רצות בקטע הסיום תמונות אותנטיות ובמרכז – נראים מתי כספי וגיטרה ושלמה גרוניך על פסנתר (הוא אישית אינו בפריים) מופיעים בפני לוחמים באמצע שום מקום. ואם המתח והחיבור בין אימת המלחמה והרגעים האנושיים, שמלווים את הסדרה כולה ואף את הפרק הזה; אותו חיבור שנראה סוריאליסטי, מתגלה כסוריאליסטי גם בתמונות המציאות מהופעת הזמרים בפני הלוחמים בשדה הקרב.

– הפרק הזה תיאר את סיפור תל-סאקי (בסדרה המוצב נקרא 87); סיפורם של הלוחמים שנתקעו במקום, משוועים לחילוץ, מכותרים בצבא הסורי מסביב, והם תקועים בתוך הבונקר, שלבטח עומד בפני כיבוש בידי הכוח הסורי. מה עושים? נכנעים ונופלים בשבי או נשארים להילחם ולמות מות גבורה? בסדרה הלוחמים מעלים את הנושא להצבעה, וכולם זולת אחד מחליטים לא להיכנע.

אני שומע ביקורת רבה על המסר הפציפיסטי של הסדרה, וללא ספק יש גם מסר כזה. אבל הסרט מציג מעל הכל את גבורת הלוחמים. הדבר מתבטא בהצבעת הלוחמים, בנחישות שלהם לא להיכנע גם כשאין סיכוי, כמו גם בכך שלפחות חלקם נשארו במקום מתוך בחירה, כאשר באו לחלצם; כדי לא לנטוש את קומץ הצנחנים על התל.

הסרט משלב סיפורים אמתיים עם בדיון, וכך גם הפרק הזה. הוא לא מתאר אחד לאחד את אותו לילה נורא בבונקר בתל-סאקי. בסדרה פיקד על הלוחמים אלוש, לוחם מן השורה שתפס פיקוד. בפועל פיקד על הכוח המ"מ מנחם אנסבכר. האירוע של החייל שנשכב על הרימון החי ובמותו הציל את חיי חבריו לא היה באותו קרב, אך אירועים כאלו היו בתולדות צה"ל, כדוגמת סיפור גבורתו של נתן אלבז בשנת 1954 ושל רועי קליין במלחמת לבנון השניה.

אך בסך הכל – התיאור נאמן במידה רבה למקור. אכן, הלוחמים בבונקר אחזו בידיהם ברימונים, הוציאו מהם את הנצרות והמתינו לאויב, במטרה להשליך עליו את הרימונים ולגרום להרג מרבי בקרבו, באקט של "תמות נפשי עם פלישתים". אכן, אחד הפצועים ביקש שוב ושוב מים והפר את משמעת השקט, עד שעלול היה להביא לגילוי הבונקר. המפקד ציווה לחנוק אותו למוות כדי שלא יסכן את כולם. וחייל בעל תושיה חשב לפתע שאולי הפצוע אינו שומע. הוא כתב על חפיסת סיגריות (בסרט – על כף ידו) שאין מים, הסורים בחוץ ושישתוק. והחייל שתק וחייו ניצלו. כך היה במציאות. וכמו בסרט, גם במציאות אחד הלוחמים יצא מן הבונקר, הסגיר את עצמו לידי הסורים, סיפר להם שהם נותרו רק ארבעה, שלושה מתו ורק הוא נשאר. וכמו בסרט – הסורים האמינו. לקחו אותו בשבי וחיי חבריו ניצלו. בסרט היה זה גיבור הסרט, אלוש. במציאות היה זה לוחם השריון יצחק נגרקר. נגרקר הוא תושב קצרין, ושמעתי מפיו פעמים רבות את סיפור המלחמה; סיפור הקרב על תל-סאקי וסיפור השבי הסורי.

– אחד מרגעי השיא בפרק היה המפגש בין דפנה לאבינועם. אבינועם הוא איש המודיעין שהתייבש והתעלף בדרכו לחפש עזרה ליואב מזוז, קצין גולני, שפיקד על הקרב במוצב החרמון ועל החילוץ מתוכו. דפנה קצינת הנפגעים וגיבורה בפני עצמה, היא חברתו של יואב, שאינה יודעת על גורלו. בכיסו של אבינועם מצויה הטבעת שיואב השאיר בידיו כדי שייתן אותה לדפנה.

אבינועם ניסה בכל מאודו לשכנע את כל מי שהיה בסביבתו שיש לחלץ מיד את יואב, אך דבריו נפלו על אוזניים ערלות. היחידה שאולי הייתה עושה משהו זו דפנה. דפנה ששמעה שיש פצוע ממוצב החרמון הגיע אליו, אך דווקא אז הוא היה תחת טשטוש של זריקת הרגעה. ואולי ההחמצה הזאת תהיה החמצת חילוצו של יואב.

פרק 8

מראשית הסדרה, אני צופה בה ברגשות מעורבים. יש בה מרכיבים שמעוררים בי כעס רב ויש בה מרכיבים נפלאים בעיניי. אני סולד מהמסרים הפוליטיים הפציפיסטיים המושחלים לתוכה ומהניפוח של השסע העדתי בעיצומה של מלחמה, בעלילה שבתוך העלילה – סיפור שלושת הפנתרים. אני מזדהה מאוד עם סיפור הגבורה, המסירות, הנחישות, ההקרבה והרעות. ובסופו של דבר, הבחירה שלי היא לבור את המוץ מן התבן, כי אני באמת מוצא בסדרה, בראש ובראשונה, את ערכי הגבורה. אני מאמין שזה הסיפור האמתי שנחרט בתודעת הצופה ובעיקר בתודעת הדור הצעיר.

ביום שישי התפרסם מאמר ב"הארץ" של דורון נשרי, שהיה לוחם בשריון במלחמת יום כיפור, שכותרתו היא: "שעת אכזבה (וכעס)". הוא מבטא במאמר את אכזבתו וכעסו על סיפור הפנתרים במלחמה. "אני, דורון נשרי, מספר אישי 2158120. במלחמת יום הכיפורים לחמתי בחיל השריון כמפקד טנק שוט קל. מן המלחמה ההיא, שבה הייתי עלם בן פחות מ-20, שבתי שלם בגופי, אך חבול קשות בנפשי. לא רק מוראות המלחמה והמראות שהיה עליי ועל חבריי לראות הם שחיבלו בנפשי הצעירה. עיקר הסבל נבע ונובע עד היום מאובדנם של החברים, שרק מזל וגורל הפרידו בין מותם לחיי. רק אדם שזכה לחוות רעות לוחמים יבין את רוח הצוות, המחלקה והפלוגה בחיל השריון, וממילא יהפוך אחווה ורעות אלו לערך נשגב… חבריי לצוות היו דוד גולן מקריית שמונה, בחור מאיר עניים, מצחיק ונוח לבריות, בן למשפחה קשת יום של עולים מאיראן. נהג הטנק היה משה נילי, בחור גבוה, נאה, מחייך תדיר וחבר בנפש, מפקד הטנק היה קובי ויידנפלד בן קיבוץ איילת השחר, בחור עדין, טוב לב, שקט ומופנם, חרוץ, וכזה שאתה מרגיש אליו חיבה והערצה מרגע שהכרת אותו. ויידנפלד וגולן נפלו. נילי לא חזר לעצמו לאחר המלחמה… אני, בן למשפחת פועלים מנשר… את מקומי בטנק תפס תותחן אחר, איציק תורג'מן מחיפה. גם הוא נפל ביום הכיפורים… מעולם לא עלו בינינו בצוות ובין יתר חברינו בפלוגה נושאים כמו פער עדתי, התייחסות לבני הקיבוצים כמתנשאים, מצוקה בבית וכל יתר הנושאים שהסדרה מנסה לגרום לצופה להרגיש כאילו היו על סדר יומם של הלוחמים. לוחמים בשריון לא נראו כמו הדמויות הפלקטיות בסדרה. איש לא העז לגדל פאות לחיים של כוכבי רוק, איש לא שוחח במרוקאית עם מי מחבריו… לא ככה רצינו שיזכור עם ישראל את שחווינו. לא ככה רצינו שתיראה גבורת הלוחמים בקרב וגבורת כולנו".

אני מבין אותו ומסכים אתו, אך אני רואה אחרת את הסדרה. המסר המרכזי שלה שהוא שאותו קיבוצניק, אותו פנתר שחור, אותו צעיר שבא מצרפת, אותו דתי, עם כל החיכוכים והמתחים ביניהם, בשעת הקרב כולם מתאחדים כאיש אחד ויוצאים לחרף את נפשם על הגנת המולדת. ההרכב של הלוחמים בסדרה, בדומה להרכב שתיאר נשרי, הוא התשובה לדבריו הנלוזים של יאיר תהליכים גולן על אלה שלחמו ובנו… אלה שלחמו ובנו הם מכל שדרות החברה.

שיאו של הפרק השמיני, הוא נאום המוטיבציה של האל"מ באוזני הלוחמים התשושים והפצועים שחזרו מהקרבות, שבה הוא הסביר להם שעתיד המדינה מוטל על כתפיהם, וקרא לכל מי שיכול – לקום ולעלות לטנקים. וכולם קמו ועלו לטנקים. גם יוני הפצוע, בנו של המצפניסט הפציפיסט שבא לקחת אותו מהמלחמה. זה המסר האמתי של הסרט, גם אם יוצריו רצו להשחיל דרכו מסרים חתרניים.

אכן, הלוחמים ידעו והבינו שהם אלה שעומדים בין תבוסה וניצחון, ושהם מגִנים על תל-אביב וירושלים, הם מגנים על הבית, על ההורים, על החברה שלהם. זאת המוטיבציה שלהם. לא "אני שונא את המדינה ואוהב את הפלוגה", אלא אני קודם כל מגן על המדינה וזאת המוטיבציה האמתית. וכאשר מני לעג לבנו ולחבריו, שהם הכירו רק כמה שעות, והם השיבו לו שהם אחים – הם אמרו אמת. הוא לא היה אתם בפלוגה. אכן, הם הכירו רק כמה שעות. אך הם לחמו יחד על המדינה ובקרב חושלה אחוות הלוחמים ביניהם.

היו בפרק הזה הרבה קטעי קיטש מלודרמטיים, החל בהצטרפות ההזויה של מני, האבא הפציפיסט, להיות מט"ק כדי להישאר עם בנו. קטע הזוי לחלוטין. וכך גם הריב בקשר הפנים של הטנק בין מלאכי וויקטור ועוד. אבל כל אלה בטלים בשישים לעומת הקטע שאותו ציינתי. הקטע של המתנדבים בעם, אותם נערה ונער שהיו מגש הכסף, גם ב-1973.

– הארכיאולוג שמריה גוטמן, האיש שחפר את גמלא וחשף אותה, נהג לאחוז בידיו מטבע שנמצא במקום, מטבע מקומי שהוטבע במהלך המצור, ועליו נכתב "לגאולת ירושלים הקדושה", ולתאר את התרגשותו העצומה כאשר הבין שלא רק על ביתם, על יישובם לחמו גיבורי גמלא, אלא על גאולת ירושלים. את הסרטון הזה של שמריה הכנסנו למיצג הגולן, שהרצנו בכל רחבי הארץ בזמן המאבק על הגולן בשנות ה-90. זה היה המסר שלנו – לא רק על גמלא שלנו אנו נלחמים, אלא על המדינה כולה. גמלא לא תיפול שנית, כי אם הגולן ייפול, ירושלים תיפול. כך במאבק הפוליטי וכך במלחמה. בכוח זה לחמו הלוחמים במלחמת יום הכיפורים. הם לחמו על הגולן וידעו שהם לוחמים על המדינה כולה, כי אם הגולן ייפול, חלילה, אין תקומה למדינה כולה.

פרק כפול 9+10, פרק הסיום

הפרק הכפול הציג את קרב עמק הבכא.

עשרות פעמים זכיתי לשמוע את בעל עיטור הגבורה בגין הקרב הזה, אביגדור קהלני, עומד באמפי של עמק הבכא ומספר את סיפור הקרב. גם הילדים שלי שמעו את הסיפור.

צפיתי פעמים רבות, גם עם קבוצות שהעליתי לגולן, בסרט התיעודי על הקרב, המוקרן באולם הקולנוע באל-רום, הקיבוץ הסמוך לעמק הבכא.

כמובן שקראתי את ספריו של קהלני "עוז 77" (אותו קיבלתי לבר מצווה וקראתי בשקיקה) ו"דרך לוחם".

צפיתי בפרק כמי שמכיר היטב את הסיפור. ואכן, הפרק הזה היטיב לתאר את הקרב. איך קומץ של לוחמים, במספר קטן מאוד של טנקים, בגבורה עילאית, בנחישות בלתי נתפסת, בהבנה שגורל המדינה ניצב על כתפיהם, בידיעה שהם אלה שעומדים בין הסורים לבין הדרך לת"א ולירושלים, בהבנה שהם מגִנים על האימהות שלהם – בלמו כוחות אויב גדולים מהם פי כמה וכמה. איך הטנקיסטים נכנסו אל תוך כוח האויב ומתוכו השמידו את טנקי האויב, בהקרבה עילאית ובמחיר דמים כבד.

מלחמת יום הכיפורים, כבדת הימים, כבדת הדמים, המלחמה הקשה ביותר בתולדות המדינה אחרי מלחמת השחרור, הסתיימה בניצחון ישראלי. למרות ההפתעה ועל אף המחדלים, צה"ל סיים את המלחמה 101 ק"מ מקהיר ובפאתי דמשק. לאורך הסדרה סקרנה אותי השאלה, האם הסדרה תסתיים בתחושת התבוסה או בהצגת הניצחון. העובדה שהסדרה עוסקת בימים הראשונים של המלחמה, העלתה בי את החשש שהניצחון יודר ממנה.

אני שמח שהתבדיתי. אמנם הסדרה עוסקת בימים הראשונים של המלחמה, אבל בגבול סוריה היציאה מבלימה למתקפה הייתה ביום החמישי למלחמה, ב-10 באוקטובר. כאן הסתיימה הסדרה. אמנם המתקפה עצמה כבר לא נכנסה לסדרה, אך היא הסתיימה בנאום מוטיבציה של האל"מ שאותו מגלם אוהד קנולר, שבחלקו הראשון הוא הבטיח שאחרי המלחמה נהיה אנשים טובים יותר ומדינה טובה יותר, ובחלק השני הוא הלהיב את החיילים היוצאים למתקפה, בדרך לדמשק.

לאורך הסדרה צפיתי בה בשתי נקודות תצפית. האחת, היא מה אני רואה בעיניים הסובייקטיביות שלי (ועם מודעות שאני בוחר מה לראות) והשניה היא מה יוצרי הסדרה רצו להראות לי. וזה לא בהכרח אותו הדבר. יש לי תחושה, שכאשר הם הכניסו לפיו של המפקד את הדיבורים על מדינה טובה יותר, הם התכוונו לטובה יותר מהמסר הלוחמני של חציו השני של הנאום. ולא בכדי הם הציגו את עמי בן דרור, העיתונאי המצפניסט, שכעת היה לאב שכול, שלחם באותו טנק עם בנו שמת בידיו – מסתלק אט אט לעבר הרכב שעמו יסע, ללא בנו, שעלה כדי לחלצו מן המלחמה, הביתה. נדמה לי שהם רצו להציג מסר של… הוא צדק. הנה, המיליטריסטים הללו לא הבינו דבר והם שוב שועטים לדמשק…

אך גם אם זה מה שרצו להראות לי – זה לא מה שראיתי. אני ראיתי נאום מוטיבציה אמתי, של מפקד שבאמת רוצה ומאמין שנהיה מדינה טובה יותר, ולמען המדינה הזאת ראוי להילחם וכעת – אחת המטרה, לנצח במלחמה. והניצחון הוא בעליה לדרך לדמשק. כן, עם אותם לוחמים שחוו קרבות קשים כל כך ואיבדו את הטובים בחבריהם לנגד עיניהם.

ובסיום – כתוביות שהציגו את סיום המלחמה. וגם אם המילה ניצחון לא הופיעה בכתוביות, נאמר היכן הסתיימה המלחמה בשתי הגזרות.

היו מחזות סוריאליסטיים בפרק הזה, שהציגו את הגבורה של האחרונים שציפינו לכך מהם. אבינועם, החנון האולטימטיבי, שיוצא לקרב, לוקח נשק, יורה על האויב שמשתלט על נגמ"ש ונופל בשבי. מני הפציפיסט, כמט"ק נחוש במלחמה, חדור רצון לנצח ומאושר על כל טנק אויב שהוא דופק. מלאכי, הפנתר שישב במעצר בעקבות הלשנה של חברו לפנתרים ולנשק, ששוב ושוב מקלל את "המדינה המזדיינת הזאת", מתגלה כמיני קהלני, שבסערת הקרב מוצא את נקודת התורפה של האויב, העובדה שהמפקדים מתחפרים בתוך הטנק ואין להם תפיסת מרחב, נושא נאום מוטיבציה ציוני ומוביל כוח מאולתר לטקטיקה הנועזת של כניסה אל תוך נחשול הטנקים הסוריים כדי להכות בהם מבפנים, ובסוף הפרק נאמר לו שהוא יהיה על הטנק הראשון שיכנס לסוריה. מני, המצפניסט, בשיחתו האחרונה עם בנו יוני, לפני הקרב האחרון שבו מצא את מותו, אומר לו שביומיים האחרונים הוא, הבן, נתן לו את השיעור החשוב ביותר בחיים. מן הסתם – על משמעות האבהות, והרי הוא היה אבא דפוק ומחורבן, על משמעות אהבת אב לבן. ואני בוחר להבין, שהוא גם הבין את משמעות הניכור שלו כלפי המדינה ואת המשמעות הבלתי מוסרית של פציפיזם, כשאתה בן לאומה הנאבקת על קיומה. אולי הוא הבין, דווקא במלחמה, שכל חייו היו טעות גדולה, כאב מנוכר, כישראלי מנוכר. ומן הסתם הפלייבוי הנהנתן שבו צפינו בפרק הראשון מבלה עם שתי בחורות במיטה, לא חוזר רק כאב שכול, אלא גם כאדם אחר, טוב יותר. הוא אולי עזב לאטו כאשר המפקד דיבר על השעיטה לדמשק, אך אולי הוא באמת יחזור להיות איש טוב יותר, כפי שאמר אותו מפקד בראשית דבריו.

בפרק הראשון, זיהיתי מיד את אבינועם כבן דמותו של עמוס לוינברג, איש המודיעין בעל הזיכרון האבסולוטי, שנפל בשבי הסורים וסיפר להם את כל הסודות של ישראל לפרטי הפרטים וגרם לנזק אסטרטגי כבד למדינת ישראל. בניגוד ללוינברג שנפל בשבי במוצב החרמון, אבינועם הצליח להיחלץ מן החרמון. אך הוא חזר לקרב ונפל בשבי. בניגוד ללוינברג, אבינועם עמד בגבורה ושתק. הוא שתק, בין השאר, כיוון שיואב, הקצין הגולנצ'יק, שעמו ירד ממוצב החרמון, שנפצע לצדו ושנפשו נקשרה בנפשו, הובא לפניו, שבוי קטוע רגל, כדי להפעיל עליו לחץ לדבר כדי להציל אותו, צרח עליו "אל תספר כלום". הוא הרי הבין מה אבינועם יודע. הלוואי שניתן היה להחזיר את הגלגל אחורה, והסרט היה מתקן את מעשהו של לוינברג. אבינועם הספיק לספר ליואב, שהוא נתן לדפנה את הטבעת שלו.

הייתה זו סדרה נפלאה, הן מבחינת העלילה והמשחק ובעיקר בכך שהעבירה לדורות הצעירים את סיפורה של אותה מלחמה, את הגבורה העילאית של הלוחמים שבלמו בגופם את הפולש.

כאשר אביגדור קהלני מרצה בעמק הבכא לבני הנוער העולים לגולן "בעקבות לוחמים", הוא לא רק מספר להם על העבר, אלא מעביר להם את המסר שעכשיו תורם לשאת את המדינה על שכמם. ובאופן סמלי, הוא מעביר לידיהם דגל בסוף דבריו. מטרתו היא לעודד אותם לשירות משמעותי בצה"ל.

האם המוטיבציה של נער הצופה בסדרה תהיה להתגייס לשירות קרבי משמעותי, ולשאת הלאה את הדגל של לוחמי מלחמת יום הכיפורים, או אימת המלחמה תרתיע אותו מפני שירות כזה. איני יודע מה הייתה כוונתם של יוצרי הסדרה, אבל אני מאמין שהיא תגביר מאוד את המוטיבציה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 5.12.20

* עכשיו באים? – בערב חנוכה ייערך למרגלות הר סרטבא בבקעת הירדן אירוע הקורא להחלת ריבונות ישראל על בקעת הירדן. החלת הריבונות הישראלית על בקעת הירדן חשובה מאוד – משמעותה היא קביעת הירדן כגבולה המזרחי של ישראל, באמצעות ריבונות על הבקעה במובנה הרחב ביותר, כלומר כולל המורדות המזרחיים של השומרון ומדבר יהודה.

הסיכוי שצעד כזה ייעשה בקרוב – אפסי. לאחר פרסום תכנית טראמפ ועד הבחירות בארה"ב היה לנו חלון הזדמנויות להחלת הריבונות בתיאום עם ארה"ב, והחמצנו את השעה. אני מקווה שלא תהיה זו בכיה לדורות.

על אף הסיכוי הקלוש של המהלך, חשוב מאוד להשאיר את הרעיון בתודעה הציבורית, להכשיר את הלבבות, כדי שבשעת כושר מדינית ייעשה הצעד החשוב הזה.

לכן, אני רואה חשיבות רבה באירוע בסרטבא. דבר אחד צרם לי. עם המשתתפים בו נמנה ראש המועצה האזורית בקעת הירדן ויו"ר מועצת יש"ע דוד אלחיאני. לכאורה, אך טבעי שהוא יוביל מהלך לריבונות על בקעת הירדן. מי אם לא הוא? אלא שכאשר הייתה הזדמנות כזו – הוא היה בראש הלוחמים נגדה. אולי היה חשוב לו לצאת מעורו כדי להוכיח לחבריו במועצת יש"ע שהוא אינו נאבק רק למען הבקעה. הוא יצא נגד המהלך בשם רעיון ה"הכל או לא-כלום". וכיוון שלא הייתה כוונה להחיל את הריבונות על כל יו"ש, אלא על בקעת הירדן וגושי היישובים, זה לא היה מספיק טוב בשבילו. הבעיה ב"הכל או לא-כלום" היא שפעמים רבות היא משאירה אותנו בלא-כלום, כיוון שלא פשוט, בלשון המעטה, להשיג הכל.

הציונות הלכה תמיד בדרך של צעד ועוד צעד, עוד דונם ועוד עז, ניצול הזדמנויות, לא בדקלרציות רמות שאין מאחוריהן מציאות מוחשית. והנה, כאשר הייתה הזדמנות לריבונות על בקעת הירדן, היא לא התאימה לראש המועצה האזורית.

איני יודע האם הייתה למאבק שהוביל אלחיאני השפעה על התוצאה המאכזבת של המהלך, אך בטוח שהוא לא תרם לו.

ועכשיו, כשכבר מאוחר מדי, הוא פתאום נזכר.

* התפארות שווא – במסיבת העיתונאים, שבה הודיע על החלטת כחול לבן להצביע בעד פיזור הכנסת, ציין גנץ את הישגי כחול לבן בממשלה. אכן, היו לה הישגים והחשוב ביותר היה ההגנה על מערכת המשפט מפני ניסיונו של הנאשם להשתלט עליה ולהעמיד את עצמו מעל החוק.

אבל התפארותו של גנץ בכך שהוא עצר את החלת הריבונות היא התפארות שווא. איני מציין זאת מהסיבה שאני תומך בכל לבי בהחלת הריבונות ואיני רואה בכך דבר שיש להתפאר בו, אלא כיוון שזה פשוט לא נכון. בהסכם הקואליציוני נכתב בפירוש שיש לכחול לבן זכות וטו על כל נושא זולת החלת הריבונות. לנתניהו היה רוב בממשלה (יועז הנדל תמך ואני משער שגם ינקלביץ' הייתה תומכת) והיה רוב בכנסת (כולל דרך ארץ, ימינה וישראל ביתנו) להחלת הריבונות. אז מה, מי שהפר את כל ההסכמים – דווקא בנושא שבו ההסכם נתן לו יד חופשית הוא פעל על פי תכתיב של כחול לבן? זה מגוחך.

נתניהו לא החיל את הריבונות כיוון שקיבל רגליים קרות בעקבות איומי הפלשתינאים והאירופים. הוא חשש מאינתיפאדה וירי רקטות בעיצומה של הקורונה ומכאן נבעה החלטתו. אגב, זו החלטה לגיטימית והגיונית, ובעיניי היא הייתה נכונה, אלמלא היה חלון הזדמנויות עד הבחירות בארה"ב.

גנץ מתהדר בנוצות לא לו כדי להתפאר באוזני הבייס שלו.

* מורשת נתניהו – החותם העמוק ביותר של נתניהו בחברה הישראלית, הוא הנחלת תרבות של שקר ומרמה, תרבות של הפרת הסכמים, תרבות שבה מילה אינה מילה, חתימה אינה חתימה. תרבות שבה ראש ממשלה שהפר הסכמים ניצב שעה ארוכה במסיבת עיתונאים ובשידור חי משקר ומשקר ומשקר, בלי להניד עפעף, בלי שניתן יהיה לתפוס אותו בדבר אמת.

חוששני, שאחרי שנשתחרר מנתניהו יחלפו עוד שנים רבות עד שנצליח להשתחרר מפגיעתו הרעה של הביביזם.

* רק אשם אחד – הרב אביה הכהן היה חבר ביוזמת אחדות לאומית, שגם אני השתתפתי בה. כך הוא כתב בקבוצת הווטסאפ של היוזמה: "התכנסנו יחד על מנת לעזור ולהקים ממשלת אחדות. נראה שבאותו הזמן זה היה נכון. נראה גם שבזכות המשך כהונת נתניהו נעשו הסכמי אברהם שהם מהפכה שקשה לתאר את גודל משמעותה, ודווקא משום כך חשוב לי לכתוב את דבריי הבאים דווקא כאן. בכימיה אפשר לבודד חומרים אולם בפוליטיקה ובמציאות החומרים מתערבבים והמציאות מורכבת. הפעם אפשר לבודד חומרים ולומר בפשטות – יש רק אשם אחד, בנימין נתניהו!

גנץ היה יכול להישאר בעמדה של 'לוחם היושר' ולהוביל את מדינת ישראל לאנרכיה. הוא עשה צעד אמיץ והקים את ממשלת האחדות. מי שקלקל פעם אחר פעם את מערכות היחסים, עד כדי שזה הפך לפארסה זה נתניהו, ואנשיו הגסים עזרו לו. כשהיו הדיונים על הקמת ממשלת אחדות לא חשבתי על תסריט כל כך נמוך ומשפיל. האכזבה הרחבה מגנץ היא נזק לאמון הציבור במערכות השלטון. נתניהו משאיר מערכת פצועה ומדממת, מציאות שלא היינו חייבים להגיע אליה. היה אפשר אחרת!"

* בינתיים בסדר – אדם נפל מהקומה העשרים. בהגיעו לקומה העשירית הוא נשאל מה שלומו והשיב: בינתיים הכל בסדר.

נזכרתי בבדיחה הישנה הזאת למשמע ראיון עם השר אקוניס ב"כאן ב'", שבו טען שאי אפשר להאשים את נתניהו שלא קיים את הסכם הרוטציה, כי נותרו עוד 11 חודשים עד מועד הרוטציה.

בראיון אמר אקוניס שכחול לבן הפרה את פשרת האוזר, לפיה יש להעביר את התקציב עד 23 בדצמבר, והאוצר אכן הכין תקציב ל-23 בדצמבר. זאת תרבות השקר הביביסטית, שהייתה לאורח חיים אצל תומכיו ושלוחיו. על פי ההסכם הקואליציוני, צריך היה להביא 100 יום אחרי הקמת הממשלה, כלומר באוגוסט, תקציב של שנה וחצי עד תום 2021. נתניהו הפר את ההסכם ברגל גסה, כי ראה באי העברת התקציב, תוך פגיעה במזיד בכלכלת המדינה דווקא בעת משבר כלכלי חברתי מהקשים שידענו, פִּרצה שתאפשר לו לגנוב את הרוטציה. פשרת האוזר הייתה פשרה בעייתית, כי זו פשרה בין כיבוד ההסכם להפרתו. אך היא נתנה לנתניהו מרווח להביא את התקציב שעליו הוסכם, כלומר תקציב עד סוף 2021, לאישור הכנסת עד 23 בדצמבר. אקוניס זורה חול בעיניים כאשר הוא מדבר על הבאת תקציב עד מועד זה, כאשר התקציב המוצע הוא לשמונה ימים (!) בלבד, תוך הפרת ההתחייבות לתקציב אמתי לשנת 2021.

* האגואיזם כאידיאולוגיה – הסיבה לכך שנתניהו אינו מעביר תקציב היא כיסאולוגית נטו – אך ורק כדי לגנוב את הרוטציה. אבל יש מי שמתלהבים דווקא מכך שלא יהיה תקציב; שהעדר תקציב הוא אידיאולוגיה בעבורם. אלה הם הליברטריאנים של "מסיבת התה" הישראלית. ציטוט של אחד מהם: "אתם יודעים מה מהמשמעות של 'אין תקציב', נכון? המשמעות היא שהממשלה פועלת עם 1/12 מתקציב השנה הקודמת (עם תיקונים שנחקקו בגלל הקורונה). כלומר, הוצאות הממשלה מוגבלות בצורה קיצונית, ידיה קשורות, והכסף שלנו – של כולנו – נשאר בכיסים שלנו. אני בעד שלא יהיה תקציב בעשור הקרוב. סופסוף תהיה ממשלה קטנה וחלשה". איזו מסיבת תה נפלאה לאלה שרוצים שהכסף יישאר בכיס שלהם ולא יקדם את הביטחון, החינוך, הבריאות, הרווחה, ביטחון הפנים, המדע, האקדמיה, התרבות, התשתיות, פיתוח הגליל והנגב, צמצום פערים, מלחמה בקורונה. האגואיזם ורדיפת הבצע כאידיאולוגיה.

הערך החשוב ביותר ביהדות הוא הערבות ההדדית. אין דבר פחות יהודי מהאידיאולוגיה האגואיסטית, האנטי-סולידרית הזאת.

* איחולי הצלחה ליעלון – בוגי יעלון הודיע על ריצה לכנסת ברשימה בראשותו, עם גדי איזנקוט כמספר 2. אני מאחל ליעלון להשתחרר מעמדת הזנב לשועלים, כמספר 2 של יאיר לפיד.

אני מעריך מאוד את יעלון. אני רואה בו את האדם המתאים ביותר בישראל לראשות הממשלה. הבעיה היא שבשנה האחרונה המצפן שלו יצא מכיול, סדר העדיפויות שלו השתבש, ועמדתו הצודקת נגד נתניהו הביאה אותו למוד של "המטרה מקדשת את האמצעים". הביטוי המרכזי לכך, אך לא היחיד, הוא הנכונות להקמת ממשלת מיעוט הנסמכת על הרשימה האנטי ישראלית.

אם אכן יעלון יעמוד בראש מפלגה חדשה לא אצביע לו, אני מאחל לו הצלחה בכל לבי.

* לעגן את השוויון – אני תומך בחוק יסוד השוויון האזרחי שיעגן בחוקה את השוויון האזרחי לכל אזרחי ישראל ללא הבדל של השתייכות לאומית ודתית. אפילו כתבתי טיוטה לחוק יסוד כזה, שלחתי אותה ליועז הנדל ואני מקווה מאוד שדרך ארץ תגיש אותו. בינתיים, חברי הכנסת צביקה האוזר מדרך ארץ וגדעון סער מהליכוד הגישו הצעה לתוספת סעיף השוויון בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו: "כל אזרח שווה בפני החוק; אין פוגעים בזכויות הפרט של אדם מחמת דת, גזע ומין".

בדברי ההסבר לחוק, מצטטים הח"כים ממגילת העצמאות, מפסיקות בג"ץ ומהצעת תנועת החירות לחוקה. כמו כן, הובהר בהסבר לחוק: "יובהר, כי בתיקון המוצע אין כל פגיעה באופייה ובזהותה של ישראל כמדינה יהודית והוא בא לבסס את עקרון השוויון בין אזרחיה בזכויות הפרט – שוויון אזרחי ולא שוויון לאומי. התיקון המוצע יתרום לחיזוק הסולידריות והחוסן החברתי".

אני בעד התוספת הזאת, אך אין זה תחליף לצורך בחוק יסוד.

* מעמד מיוחד – בדיון בכנסת על חוק פיזור הכנסת, נשא ח"כ אחמד טיבי נאום דו-לשוני. חלקו נישא בעברית וחלקו – בערבית.

יש לציין שאין בכנסת אפשרות לשאת נאומים באנגלית, בצרפתית, ברוסית או בכל שפה אחרת, זולת עברית וערבית.

מדוע אני רואה לנכון לציין זאת? כאשר נחקק חוק הלאום, טענו נגדו טענת כזב שהוא פוגע בזכויות האזרח של הערבים. כאשר מי שטענו זאת התבקשו להוכיח איזו זכות אזרח נפגעה, הם טענו שהשפה הערבית שונמכה והיא לא תהיה עוד שפה רשמית.

אלא שבחוק הלאום נכתב במפורש שכל הזכויות של השפה הערבית כפי שהיו עד כה יישארו בתוקף. פירוש הדבר, שניתן לנאום בערבית בכנסת, ניתן לטעון בבית המשפט בערבית, קיימת רשת חינוך ממלכתית בשפה הערבית.

חוק הלאום קובע את המובן מאליו, ששפתה הלאומית של מדינת הלאום של העם היהודי היא עברית. אך הוא גם קובע שיש מעמד מיוחד לשפה הערבית, שהיא שפתם של חמישית מאזרחי המדינה.

לא זו בלבד שחוק הלאום משמר את הזכויות המיוחדות של השפה הערבית – הוא אף מעגן אותן בחוקה ובך הוא משדרג את מעמדה של השפה הערבית.

מדינת ישראל מקיימת שוויון אזרחי ופוליטי גמור לכל אזרחיה, ובנוסף לכך היא מאפשרת זכויות קולקטיביות לערביי ישראל בתחומי החינוך, התרבות והשפה.

* מתנגד נחרצות – היועמ"ש אביחי מנדלבליט הודיע בתשובת המדינה לבג"ץ שהוא מתנגד נחרצות להתערבות שיפוטית בחוק הלאום. אני משוכנע שגם פסיקת בג"ץ תהיה ברוח זו.

* כמו 100% מתוצרי תעשיית השקרים – על פי הנראטיב השקרי והמרושע של תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית, מנדלבליט עומד בראש מערכת שתופרת תיקים לנתניהו כדי לבצע הפיכה שלטונית, שנועדה לשים קץ ליהדותה של המדינה ולהפיכתה ל"מדינת כל אזרחיה" לא-יהודית, מתוך הבנה שהמחסום בין מדינה יהודית למדינה לא-יהודית הוא שלטונו של נתניהו, שאותו אי אפשר להפיל בקלפי אלא רק בהפיכה בלה בלה בלה בלה בלה.

הגורם המוביל את המהלך של ביטול המדינה היהודית הוא בג"ץ. והנה, כרגע עומדת בפני בג"ץ ההזדמנות לבטל את יהדותה של המדינה באמצעות ביטול חוק הלאום. וברור שמנדלבליט, שעל פי גרסה אחת של תעשיית השקרים הוא סססמולן פרוגרסיבי ועל פי גרסה שניה הוא נסחט על ידי הסססמולנים הפרוגרסיבים, ישמח לתת לבג"ץ חוות דעת סססססמולנית פרוגרסיבית נגד חוק הלאום.

וכך כותב מנדלבליט בחוות דעתו: "התערבות של בג"ץ בחוק יסוד היא צעד שאין לו תקדים בהיסטוריה המשפטית של מדינת ישראל, והעותרים לא הצביעו על פגמים מהותיים בחוק הלאום, המצדיקים התערבות כזו… חוק הלאום מעגן את מרכיבי הזהות הלאומית של מדינת ישראל בחוק יסוד… תוכן זה, של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, מבוסס למעשה על האתוס של מדינת ישראל מאז הקמתה ומעוגן גם בהכרזת העצמאות, וממילא שוודאי שלא ניתן לראותו כ'מזעזע את אמות הספים של המבנה החוקתי כולו'. לפיכך, חוק יסוד הלאום כלל אינו מתקרב לאותם מקרים חריגים בני חריגים שהוזכרו בפסיקה ביחס להיתכנות יישומה של דוקטרינה המאפשרת ביקורת שיפוטית על תוכנם של חוקי יסוד… אף שהחוק מבסס את זהותה היהודית של ישראל, הוא אינו גורע מזכויות הפרט של כל אדם במדינת ישראל, ללא הבדל דת או לאום".

כמו 100% מתוצרי תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית, גם הנראטיב הזה הוא שקר וכזב.

* תמיכה מותנית – לא אחת הסברתי מדוע אסור להקים ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. בין השאר, כי היא תומכת באויביה של ישראל. בשבועות האחרונים למדנו, שתמיכתה באויב אינה אוטומטית. היא מפעילה שיקול דעת. היא תומכת באויב רק כל עוד הוא אויב. היא תומכת בו כאשר הוא נלחם בישראל, כאשר הוא מפעיל טרור נגד אזרחי ישראל. אבל ברגע שהוא חותם על הסכם שלום עם ישראל, היא מסירה ממנו את תמיכתה ורואה בו בוגד.

* כך נראה שלום אמת – ידיעה בוויינט: "שר המסחר והתיירות של בחריין, זייד בן ראשיד אל-זיאני אמר בעת ביקורו בירושלים כי בחריין לא תבחין בין מוצרים שמקורם בשטחים לבין מוצרים שמקורם בישראל. זאת בהמשך להסכמי כינון היחסים, 'הסכמי אברהם', שחתמו ישראל ובחריין". 

אלה חדשות נפלאות ועכשיו אתרגם את הידיעה מוויינטית לעברית. המשפט "בחריין לא תבחין בין מוצרים שמקורם בשטחים לבי מוצרים שמקורם בישראל" הוא בעברית: בחריין לא תבחין בין מוצרים שמקורם בירושלים, יהודה, שומרון והגולן לבין מוצרים שמקורם בשאר חלקי הארץ.

* פליטים ועולים – במשך שנים רבות התנגדתי לאזכור של גירוש יהודי ארצות ערב, כתשובה לשקר הנכבה. עמדתי נבעה מנקודת המבט הציונית, על פיה יהודים שעלו לארץ ישראל, אינם יכולים להיחשב פליטים, כי ארץ ישראל היא המולדת היהודית, מדינת ישראל היא מדינת הלאום היהודית, וכיוון שארץ ישראל היא מולדתם של המגורשים ומדינת ישראל היא מדינתם, הם אינם פליטים אלא עולים ששבו לביתם הלאומי. התייחסות אליהם כאל פליטים פוגעת בהם ובעליה שלהם.

אף שזו גישתי הבסיסית גם היום, שיניתי את דעתי באשר להצגת הגירוש, הפרעות ומעשי הרצח ביהודי ארצות ערב ואיראן בהקשר של טענת שקר הנכבה. כפי שעליית יהודי גרמניה לארץ ישראל לאחר עליית הנאצים לשלטון (העליה החמישית) היא מעשה ציוני של עליה ארצה לבנות ולהיבנות בה, אך אין בכך כדי להמעיט מחומרת הפגיעה הנוראה ביהודים בידי השלטון הנאצי, וכפי שהעליה הראשונה הראויה לכבוד ויקר אינה ממעיטה מחומרת הפרעות ביהודי רוסיה "סופות בנגב",  כך יש להוקיע את ה"פרהוד" – הפרעות ביהודי עיראק, והפרעות והגירושים של היהודים בארצות ערב, בלי לפגוע בגודלה וחשיבותה של עלייתם למולדתם והשתתפותם בבניינה, בעיקר בהתיישבות החלוצית שלהם בגליל ובנגב.

השינוי בעמדתי נעשה בעקבות קריאה והעמקה בפרשה וקריאה והאזנה לדעות שונות בוויכוח. אולי הגורם שהשפיע ביותר על השינוי בעמדתי היה ספרו המכונן של בן דרור ימיני "תעשיית השקרים".

בעת הדיונים בעצרת האו"ם ולקראתה על תכנית החלוקה, נציגי מדינות ערב באו"ם הזהירו שהקמת מדינה יהודית תביא לשנאה ואלימות כלפי היהודים בארצותיהם. מצד אחד, טענתם העיקרית הייתה שאין עם יהודי ולכן אין הוא ראוי למדינה, ומצד שני הם איימו שאם לעם היהודי תקום מדינה הם יפגעו בבני העם-שלא-קיים החיים בארצם. ואכן, האיום מומש. 850,000 יהודים גורשו וברחו ממדינות ערב ורכושם נבזז.

הצד השווה בין ה"נכבה" של ערביי ארץ ישראל לגירוש יהודי ארצות ערב, הוא שבשני המקרים 100% מהאשמה היא על הערבים. בעוד העם היהודי קיבל את החלטת האו"ם בשמחה גדולה והיישוב היהודי חגג כל אותו הלילה ברחובות, למרות שגבולות החלוקה היו אבסורדיים, בלתי אפשריים, הערבים דחו אותו על הסף ולמחרת התנפלו על היישוב היהודי בארץ על מנת להשמידו, שנתיים וחצי אחרי השואה, וכדי לסכל את הקמת המדינה. וכאשר נסיונם לא עלה יפה והמדינה קמה – בו ביום פלשו מדינות ערב למדינה היהודית בת יומה, על מנת להטביע אותה בדם ולהשמיד אותה. בכך, הם נושאים באחריות מוחלטת לכל תוצאות המלחמה, כולל ה"נכבה".

ואילו הפרעות והגירוש של יהודי ארצות ערב נעשו ללא כל סכסוך ובלי כל פרובוקציה. היו אלו פרעות אנטישמיות לכל דבר, כמו הפרעות ברוסיה, כמו ליל הבדולח בגרמניה וכד'.

הערבים הטוענים ב"זכות" השיבה וממשיכים להנציח את פליטות הדור הרביעי והחמישי של עקורי מלחמת השחרור, עושים זאת ככלי פוליטי נגד קיומה של ישראל וכדי לאפשר להם להטביע את המדינה היהודית במיליוני פלשתינאים. היהודים, גם אלה שלא עלו לישראל אלא היגרו למדינות אירופה ולארה"ב, לא התייחסו לעצמם כאל פליטים, ובטח שניניהם אחרי 73 שנים אינם מתייחסים כך אל עצמם. הם שיקמו את עצמם במקום שאליו עברו. ואילו ערביי ארץ ישראל נמצאים במדינות ערביות, בתרבות הערבית, בשפה הערבית, ומתעקשים לא להתערות, אלא לדבוק בפליטותם ככלי במלחמה נגד ישראל.

ראש הממשלה יצחק שמיר לחם נגד מעמד הפליט ליהודי בריה"מ בארה"ב, בטענה הצודקת שכאשר קיימת מדינה יהודית, יהודים אינם יכולים להיות פליטים, ואם בחרו להגר לגלוּת אחרת, זו גלות מבחירה ולא פליטות. בלחצו, ארה"ב ביטלה את מעמד הפליט ליהודי בריה"מ וכך נותבה העליה הברוכה של יהדות בריה"מ לישראל, והביאה ברכה עצומה למדינה. באותן שנים, בנאומו בוועידת מדריד, העלה שמיר את סוגיית הגירוש של יהודי ערב ובזיזת רכושם, כמשקל נגד לשקר הנכבה. באותם ימים תמכתי מאוד בפעולתו נגד מעמד הפליט ליהודי בריה"מ אך התנגדתי לדברים שהעלה בנאומו ובמאמר שפרסמתי בזמן הוועידה תקפתי אותו על כך. טענתי שהטענה הזאת מנוגדת לתפיסה הציונית והיא הפוכה למאבקו בנושא יהדות בריה"מ. היום אני סבור ששמיר צדק. עם זאת, צריך להשתמש בהגדרות ציוניות נכונות, המבחינות בין עובדת הגירוש, הפרעות והאפליה לבין עובדת העליה הציונית המבורכת של המגורשים.

* הזניית האקדמיה – בנאום הסתה בבלפוריאדה, ערכה פרופ' חנה יבלונקה השוואה נואלת בין מדינת ישראל לגרמניה הנאצית, לקול מצהלות האספסוף. יבלונקה היא היסטוריונית וחוקרת שואה מוערכת, אבל כאשר היא הופכת את מחקרה קרדום לחפור בו למטרות פוליטיות, המעשה שלה הוא הזניית האקדמיה, הזניית המחקר והמרת היושרה האינטלקטואלית בשיח שנאה והסתה ירוד.

* אוניברסיטת הגליל בבאר שבע – לפני 16 שנים החליטה ממשלת ישראל על הקמת אוניברסיטה בגליל. זו החלטה חשובה ונכונה, החלטה ציונית על שדרוג וקפיצת מדרגה של פיתוח הגליל.

כעבור שנתיים מונה פרס לשר לפיתוח הגליל והנגב, תפקיד שהומצא בעבורו כפרס ניחומים. הוא דיבר גבוהה גבוהה על הקמת אוניברסיטת הגליל, אך כיוון להקמתה בכרמיאל או בגליל המערבי. זה אבסורד, כיוון שמדובר באזורים סמוכים לחיפה, שבה יש שתי אוניברסיטאות. את אוניברסיטת הגליל יש להקים בגליל המזרחי. לאחר מאבק של הרשויות בגליל המזרחי, הוא החליט על הקמת אוניברסיטה בצפת. מה שיצא מזה הוא הפקולטה לרפואה בצפת, שהיא שלוחה של בר-אילן. צעד חשוב כשלעצמו, אך רחוק מלהיות אוניברסיטה.

השנה הוקם משרד חדש, משרד ההשכלה הגבוהה והמשלימה. לתפקיד מונה זאב אלקין. אלקין התחייב לפני חודשיים לממש את החלטת הממשלה ולהקים סוף סוף את אוניברסיטת הגליל.

והנה, הוא סוף סוף מימש את ההחלטה. הוא החליט לשנות את שמה של אוניברסיטת חיפה לאוניברסיטת חיפה והגליל.

יפה מאוד. אולי עדיף שאוניברסיטת בן גוריון בנגב תיקרא אוניברסיטת בן גוריון בנגב ובגליל.

* נכי צה"ל יוחרגו – נכי צה״ל יוחרגו מחוק הקפאת השכר במשק, המתוכנן מינואר 2021 על כלל המשק. זו יוזמה ברוכה של עוזי דיין, והוא ראוי לשבח.

* חוק פמיניסטי – ח"כ מתן כהנא מימינה הגיש הצעת חוק לביטול חזקת הגיל הרך. כפמיניסט אני תומך בחוק שלו.

יש שני סוגים של פמיניזם. יש פמיניזם רדיקלי של שנאת גברים. ויש פמיניזם הומני שנאבק על שוויון זכויות בין המגדרים. אני פמיניסט הומני. ככזה, אני תומך בחוק שמחזק את השוויון בין המינים.

חזקת הגיל הרך פוגעת בשוויון. היא פוגעת בגברים, המופלים לרעה ולעתים חייהם נהרסים כשילדיהם הקטנים נלקחים מהם. הגישה הזאת נובעת מדעה קדומה, פרימיטיבית ופטריאכלית, על פיה הגבר אינו בנוי להורות, הוא מקסימום עוזר לאמא בגידול הילדים. הגישה הזאת פוגעת גם בנשים, בכך שהיא כופה עליהן למעשה להיות אימהות חד-הוריות שאינן יכולות להתפתח ולפתח קריירה, כי כל עול גידול הילדים – עליהן.

בן הולך עם אמא? במקרה שבו בני הזוג המתגרשים אינם מגיעים להסכמות, על בית המשפט להכריע בכל מקרה לגופו – על פי טובת הילד.

* חקלאות טרוריסטית – נעמן כהן תמה מדוע העורך אינו מצנזר את המושג "חקלאות טרוריסטית", שהנו מושג שגוי. נעמן צודק. אכן, אם מישהו יכתוב חקלאות טרוריסטית, יש לתקן זאת לטרור חקלאי, כיוון שחקלאות אינה יכולה להיות טרוריסטית. במושג טרור חקלאי, המילה "חקלאי" מתארת את סוג הטרור. יש טרור אישי, יש טרור מתאבדים, יש טרור עירוני, יש טרור הצתות, יש טרור סכינים, יש טרור כלכלי, יש טרור משפטי ועוד. טרור חקלאי הוא טרור בתחום החקלאות. כל בר-דעת, מלבד נודניק אובססיבי אחד, מבין זאת.

ואם באובססיות עסקינן – מדוע נעמן כהן מכנה את נתניהו בשמו ולא נתניהו-מיליקובסקי? אמנם נתניהו נולד נתניהו, אך גם ציפי לבני נולדה לבני, גם יוסי אחימאיר נולד אחימאיר. מה קרה? שמא יש סדקים באובססיה הילדותית?

* מאזן – מסקרן אותי אם בתגובות בפייסבוק לאורך השנים כתבו לי יותר "אתם השמאלנים" או "אתם הימנים".

* נימוסים והליכות – כשמפהקים עם מסיכה, יש להניח יד על הפה?

          * ביד הלשון

הר חרמונית – בסיום הפרק השמיני של "שעת נעילה" שעטו הטנקים לכיוון חרמונית. הכוונה להר חרמונית, ומכאן שמדובר בקרב עמק הבכא, שנערך מדרום לחרמונית.

מה מקור השם חרמונית? שמו של ההר בערבית הוא תל א-שייחה. השם הזה נגזר משמו בערבית של החרמון – ג'בל א-שייח. על פי האגדה הדרוזית, תל א-שייחה היא אשתו של ג'בל א-שייח, וברכת רם היא העין הכחולה שבה הג'בל משגיח שאשתו אינה בוגדת בו.

אם שמו העברי (התנ"כי) של ג'בל א-שייח הוא חרמון, מה השם העברי המתאים לתל א-שייחה? חרמונית.  

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 7.10.20

* מטרילים את המדינה – נניח שההפגנות ישכנעו את נתניהו להתפטר, נלך לבחירות ונתניהו ינצח. מה יעשו אז המפגינים? ימשיכו להפגין בכל יום ולהטריל את המדינה כי מי זה הבוחר הזה שבחר את השלטון הזה? ונניח שבבחירות כאלה נתניהו יפסיד, וראש הממשלה יהיה, נניח לפיד. הם לא מבינים שמעריצי נתניהו ילמדו את שיטותיהם וינהגו בדיוק באותה דרך? יצורו על בלפור ויערערו את המדינה כדי להפיל את השלטון שלא יהיה לגיטימי בעיניהם?

 כאשר אני מדבר עם חברים שמשתתפים בבלפוריאדה, על כל טענה שאני אומר יש להם תשובה ברורה: "אבל נתניהו כך וכך". זה מקדש הכל. קורונה? אבל נתניהו… הטרפת חייהם של השכנים? אבל נתניהו… פריעת חוק וסדר? אבל נתניהו… הם משוכנעים שהם צודקים ולכן מותר להם הכל. אבל כל מי שיוצאים לכל מאבק משוכנעים שהם צודקים. ובכל זאת, המטרה אינה מקדשת את כל האמצעים ואי אפשר להיות כאלה חד-ממדיים בשל הביטחון של אנשים שהם יודעים והם צודקים והכל מותר. חייבים להיות כללי משחק.

היו כאן שלוש מערכות בחירות. באף מערכת בחירות נתניהו לא ניצח, אבל הוא גם לא הפסיד. אף צד לא יכול היה להקים ממשלה. אפשר היה להמשיך להטריל את המדינה בעוד ועוד ועוד מערכות בחירות אינסופיות, שבהן נתניהו מושל במדינה באמצעות ממשלת מעבר לא נבחרת. בסופו של דבר, כדי לסכל את זה, קמה הממשלה היחידה שיכלה לקום, ונבחרה ברוב גדול בכנסת. זאת הדמוקרטיה, כבדו את זה. אני הייתי שותף פעיל במערכות הבחירות בניסיון להביא להחלפתו של נתניהו. אבל כבר למחרת הסיבוב השני קראתי להקמת ממשלת אחדות לאומית כדי לסכל את הטירוף של סיבוב שלישי. אחרי הסיבוב השלישי גנץ גילה אחריות לאומית וממלכתית והציל את המדינה מסיבוב רביעי. די, צריך לאפשר למדינה ולממשלה להתנהל עד הבחירות הבאות.

הניסיון להחליף את נתניהו באמצעות בית המשפט וכנגד החוק נחל כישלון מהדהד. 11 שופטים הכריעו פה אחד, שבית המשפט אינו עומד מעל החוק ואינו יכול לפעול בניגוד לו.

אז מה אתם רוצים? להביא את נתניהו להתפטר באמצעות הפיכת החיים במדינה לבלתי נסבלים? אתם רק מדרדרים את המדינה לאנרכיה. מה שהיה במוצ"ש בתל-אביב – זו אנרכיה. זו פריעת חוק המונית, זו פריעה המונית של תקנות הקורונה בעיצומה של מגיפה קשה. מה זו הקריאה שלוחת הרסן וחסרת האחריות של עופר שלח לא לשלם קנסות כדי להציף את בתי המשפט ואז "נראה אותם"? זאת קריאה למרי אזרחי. זו הסתה לאנרכיה. זו שבירת כללי המשחק הדמוקרטיים.

תנו לעצמכם דין וחשבון מה אתם עושים, לאן אתם מדרדרים את החברה הישראלית.

נכון, נתניהו אובססיבי להפגנות. אני כלל לא בטוח אם האובססיה הזאת נועדה להפסיק אותן, או נועדה להעלות אותן לכותרות כדי לשלהב את היצרים. גם המפגינים אובססיביים. לא רק בהטרלה היומיומית של החברה הישראלית, אלא גם בהפיכת ההפגנות מאמצעי למטרה, לפרה קדושה שבשם חופש ההפגנה הכל מותר בה. כאילו אי פעם בתולדות המדינה לא היו הגבלות על הפגנות, לא היו הפגנות בלתי חוקיות, לא היה צורך ברישיון הפגנה, המשטרה איפשרה למפגינים לעשות ככל העולה על רוחם. כאילו באיזושהי דמוקרטיה בעולם ההפגנה עומדת מעל הכל. כאילו במדינות אירופה אין הגבלה על ההפגנות בשל הקורונה.

בסופו של דבר, הביביזם והבלפוריאדה הם שני צדדיו של אותו מטבע – מטבע השנאה, הקרע, השסע, השיסוי, הקנאות, האובססיה המטורפת, חוסר האחריות הלאומית. הביביזם והבלפוריאדה מזינים זה את זה ומעצימים זה את זה. והעוצמה המטורפת של הביביזם והבלפוריאדה מחלישה את מדינת ישראל, מערערת את החברה הישראלית, פוגעת בעתידנו.

מה שדרוש למדינת ישראל היום הוא אחריות, שפיות וממלכתיות. למרבה הצער המדינה מוטרפת בידי שני צדדים שהאחריות, השפיות והממלכתיות מהם והלאה.   

* באוויר הפתוח – צפון איטליה, עם אוכלוסייה כפולה מישראל ועם צפיפות דומה לזו שבמרכז הארץ, נפלה שדודה בעקבות משחק כדורגל שהתקיים בפברואר באיצטדיון פתוח. ביציעים היו 45 אלף צופים. 2,500 מהם היו אוהדי הקבוצה האורחת, ולנסיה, שחזרו הביתה עם הנגיף והציתו את המגפה שגבתה יותר מ–10,000 מתים ברחבי ספרד.

המשחק הזה לא היה באולם סגור אלא באיצטדיון, באוויר הפתוח. התקהלות המונית צפופה, גם באוויר הפתוח, היא סכנה.

בשבוע שעבר כתבתי שצריך להציג תמונות קשות מבתי החולים כדי שאנשים יבינו שהקורונה היא אמתית, היא מסוכנת ויכבדו את הכללים וההנחיות. כנראה שטעיתי. מה לעשות, וגם כאשר אדמו"ר לא זקן, בן 64, האדמו"ר מפיטסבורג, מת מקורונה, אלפי חסידיו לא לומדים לקח ומצטופפים בהלוויה. ההלוויה הזאת הייתה באוויר הפתוח, אבל מה הם חשבו? שהקב"ה מעמיד חומה מימינם ומשמאלם והנגיף, שלא הבחין באדמו"ר שלהם, לא יחצה את החומה?

ומה חושבים מפגיני הבלפוריאדה? שהנגיף פוסח על מי שמפגין נגד נתניהו?

בעת הזאת סדר העדיפויות צריך להיות – בראש ובראשונה ניצחון על הקורונה.

* המדרון לאנרכיה – משטרת ישראל הפכה להיות שק החבטות של החברה הישראלית.

נתניהו ותעשיית השקרים וההסתה שלו מעלילים עליה עלילה בזויה כאילו היא תפרה תיקים לנתניהו. וכמובן – מאשימים אותה באכיפה בררנית. נגדו.

הבלפוריאדה מעלילה עליה שהיא משטרה פוליטית בשרות נתניהו, שהיא משטרה אלימה. וכמובן – מאשימים אותה באכיפה בררנית. נגדם.

המתפרעים החרדים מאשימים את השוטרים שהם נאצים. טוענים שהם אלימים. וכמובן – מאשימים אותם באכיפה בררנית. נגדם.

אלמלא מוראה של מלכות איש את אחיו חיים בלעו. כך נראה המדרון לאנרכיה.

* המדינה נסוגה – כותרת ראשית: "המשטרה נסוגה. ההתקהלות בבני ברק נמשכה עד הלילה".

לא המשטרה נסוגה. המדינה נסוגה.

* אני רק שאלה – לאנשי ה"לך", "לכו אתם" ו"לכו קיבינימט": לאן?

* די לגזענות – אמיר השכל, הדמות הבולטת בהנהגת הבלפוריאדה, צרח על שוטרת יוצאת אתיופיה (או שהוריה עלו מאתיופיה) – "את לא מתביישת? אני העליתי את ההורים שלך".

די עם הגזענות הזאת. הישראלים יוצאי אתיופיה הם ישראלים כמוני וכמוך, המדינה היא שלהם לא פחות משל אף אחד אחר. השוטרים מבצעים את תפקידם נאמנה ויש להתייחס אליהם בכבוד, ובוודאי לא להשפיל אותם על רקע של השתייכות לעדה, מגזר או מגדר.

"הוא תת אלוף" זעקו כותרות בעיתון כשהוא נעצר לראשונה, כאילו הרקורד הצבאי מציב אותו מעל החוק ונותן לו פטור מציות לחוק. כנראה שהוא באמת חושב שהוא מורם מעם, שצריך לומר לו תודה על מי שהוא, ועל כך שהוא העלה את ההורים של השוטרת.

אני מכבד ומעריך מאוד את הרקורד הצבאי שלו, כמו של כל מי שתרם עשרות שנים מחייו למען המדינה. אך הרקורד הזה אינו מציב אותו מעל החוק ואינו נותן לו רישיון להתגזען, לתקוף שוטרים המבצעים את תפקידם ולהרשות לעצמו להתנהג כפי שהוא מתנהג. אגב, נדמה לי שהוא נלחם על שוויון בפני החוק.

* על גמליאל להתפטר – אני מאחל לגילה גמליאל רפואה שלמה והחלמה מהירה. וביום שהיא תחלים, עליה להתפטר.

ומול ההתנהלות המופקרת של יותר ויותר אנשי שלטון, על כל אחד מאתנו, האזרחים, לקחת אחריות במקום הממשלה. לשמור על כל הכללים של הסגר, הריחוק החברתי, המסכה, ההיגיינה, הימנעות מוחלטת מהתכנסויות. חוסר המנהיגות וחוסר האחריות של הממשלה אינם מצדיקים גם חוסר אחריות מצדנו. לא ניקח דוגמה אישית מגמליאל, מעוזרי ראש הממשלה שהפרו בידוד, ממיקי לוי (שלפחות התפטר מוועדת הקורונה ובכך סימן את הדרך לגמליאל) וכו', אלא כל אחד מאתנו ייתן דוגמה אישית לילדיו.

* אין ברירת קנס – תשלום קנס אינו תחליף להתפטרות. מדינת ישראל יכולה להסתדר גם בלי ה-500 ש"ח של גמליאל. אבל על גילוי כל כך קיצוני של חוסר דוגמה אישית, של חוסר סולידריות עם הציבור בשעה קשה, של התנהגות הפוכה לזו שהממשלה שהיא חברה בה דורשת מן האזרחים, על שקר בחקירה אפידמיולוגית שנועדה להציל חיים,  אי אפשר לעבור לסדר היום.

אם יש בה טיפת כבוד עצמי, עליה להתפטר. ולא – ראוי שתפוטר.

* הכרח וכישלון – הסגר הוא הכרח, אך הוא גם כישלון. כלומר העובדה שהגענו למצב שבו הסגר הוא הכרח, היא כישלון. בדילמה בין השיקול הבריאותי לשיקול הכלכלי-חברתי-נפשי, יש לראות בסגר נשק יום הדין, המוצא האחרון אחרי שכלו כל הקצין. הסגר הראשון (שהיה מוצדק כטיפול בהלם מול מגפה חדשה ולא מוכרת, כדי לא לתת לה להכות בנו) צריך היה להיות מנוצל להגדלה משמעותית של מערך הבדיקות והחקירות האפידמיולוגיות, באחריות צה"ל ובגיוס מתנדבים ומובטלים, כדי לקטוע את שרשראות ההדבקה. כלומר, המשימה המרכזית בסגר הראשון הייתה צריכה להיות היערכות לגל השני. זה לא קרה.

סוף סוף, באיחור מופקר של חודשים, מונה פרויקטור. לשמחתי, לא היה זה מי שמאמין בסגר ודוחף לסגר (ברבש) אלא מי שהתחייב לעשות הכל כדי למנוע סגר – רוני גמזו. הוא בנה את תכנית הרמזור, של סגר דיפרנציאלי על ערים אדומות וטיפול דיפרנציאלי באזורים שונים על פי רמת התחלואה. במקום להבין שזו שעת חירום ולאשר את הצעתו מיד, הממשלה מרחה את הדיונים על פני חודש תמים, שבו התחלואה עלתה ויצאה מכלל שליטה. כשכבר אישרו את התכנית, היא לא הייתה עוד רלוונטית. הסוסים ברחו מן האורווה. רמת התחלואה ופריסת התחלואה לא הותירו ברירה אחרת וחייבו סגר.

בסיטואציה הזאת, הדרך לקצר את הסגר היא לקיים אותו בלי כל החרגות. זו צריכה להיות אחריות אישית של כל אזרח, אך למרבה הצער מסתבר שזה לא מספיק, ומתחייבת פעולה כמו חקיקה בעייתית מאוד בנושא ההפגנות, אך אין ברירה אלא לקבל אותה, ואכיפה של הסגר ללא פשרות.

היציאה מן הסגר חייבת להיות על פי הרמזור וכך גם הפעולה לאורך זמן אחרי הסגר. לצד הבדיקות והחקירות, שהן הכלי לקטיעת שרשראות ההדבקה, יש להפעיל את הטיפול הדיפרנציאלי על פי אורות הרמזור, כדי לא להידרדר שוב לסגר.

במצב הנוכחי, אין מנוס מן הסגר, אך הסגר הוא פרי באושים של מחדל.

* מודה בטעותי – תמכתי בעמדתו של שר החינוך גלנט בזכות פתיחת בתי הספר. אני מודה שטעיתי. הנתונים העמידו אותי על טעותי. בגולן היה גל של הידבקויות רבות, רובן מבתי הספר. מאות תושבים הוכנסו לבידוד, כיוון שכיתות ומחזורים שלמים הוכנסו לבידוד. כאשר ילד הוא חולה מאומת, כל הכיתה שלו וכל תלמידי בית הספר מן היישוב שלו, שנסעו יחד בהסעה, הוכנסו לבידוד. היום, אחרי שבועיים וחצי של סגר, מספר החולים ירד באופן דרסטי, עקומת ההדבקות כמעט התאפסה וכמעט אין עוד תושבים בבידוד.

* עד כאן – במשבר התקציב באוגוסט, דרך ארץ הצילה את המדינה מבחירות בכך שהציבה לנתניהו סולם. אך יש להודות שהייתה זו פשרה בעייתית. נתניהו הפר ברגל גסה את ההסכם הקואליציוני ופגע בכלכלת המדינה, בכך שלא הביא תקציב עד סוף 2021. הפשרה שהציע צביקה האוזר הייתה פשרה בין הפרת ההסכם לקיומו. והרי נכון היה פשוט לדרוש את קיום ההסכם. מה יותר ברור מזה?

מרגע שהוחלט לדחות את הדד-ליין של התקציב עד סוף דצמבר, לא הייתה כל סיבה להמתין לדצמבר, אלא להפשיל שרוולים כדי לבנות תקציב ולאשר אותו בהקדם האפשרי. חלפו חודש וחצי, ונתניהו אוסר על האוצר להתחיל לבנות תקציב. בכך הוא פוגע במזיד בכלכלת המדינה, בעיצומו של משבר כלכלי וחברתי מהקשים בתולדות המדינה, רק כדי לאפשר לעצמו לגנוב את הרוטציה בתרגיל הפוליטי הנכלולי והמסריח ביותר בתולדות המדינה.

הפעם יועז הנדל הודיע לו פומבית: עד כאן! או תקציב או בחירות. הפעם הוא לא יקבל שום סולם. נכון, סיבוב בחירות רביעי בעיצומה של הקורונה הוא הרה אסון. אבל אי העברת תקציב ופגיעה מכוונת בכלכלת המדינה כדי לגנוב את הרוטציה היא אסון גדול אף יותר.

* מוליך שולל – יאיר לפיד מוליך שולל את הציבור, בעוד תרגיל שנועד להפעיל לחץ על כחול לבן לפרוש מן הקואליציה. במודעות שהוא מפרסם, הוא מספר שב-12 באוקטובר, עם פתיחת מושב הכנסת, יש עתיד תציג הצעת אי-אמון קונסטרוקטיבי ואם כחול לבן תצטרף, תקום אוטומטית ממשלה חלופית, ללא צורך בבחירות. לפיד מסלף את משמעות הצבעת אי-אמון קונסטרוקטיבי. הוא טוען בהסברו, שכמו בכל שבוע תוצג הצעת אי אמון. בכל שבוע כל האופוזיציה מצביעה בעדה – בסך הכל 48 ח"כים. אם כחול לבן ומפלגת העבודה יצביעו אתם, יש ממשלה חדשה.

זה לא מדויק, בשפה עדינה. הצבעת אי-אמון קונסטרוקטיבית, שהיא היחידה שעמה אפשר להחליף את הממשלה, היא כזאת שבה 61 ח"כים מצביעים בעד ראש ממשלה אחר. כלומר, על לפיד להציג הצעה כזו, שבה הוא גם מוסיף את שמו כראש הממשלה. האם במקרה זה "ימינה", שאכן כמפלגת אופוזיציה מצביע בכל שבוע אי אמון בממשלה, תתמוך בו לראשות הממשלה? היא תלך לבחירות על תקן מי שהפילה את שלטון הימין? ודאי שלא. לכן, זו אחיזת עיניים. בלי ימינה, כל העסק הזה לא יקרה. בלי ימינה האפשרות היא רק לממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית הלאומנית המשותפת. ברור שכחול לבן לא תפרק את ממשלת האחדות למען ממשלת פיגולים כזאת, בראשות לפיד, שתתפורר ותיבול בתוך שבועות. אז זה בסדר, בתור אופוזיציה, להציע הצעות אי אמון ולנסות להפיל את השלטון. זה תפקידה של אופוזיציה. אבל בלי לסנוור את הציבור במקסמי שווא חסרי שחר וחסרי סיכוי.

* הגנרל התורן – אני רחוק מאוד מדעותיו הפוליטיות של רון חולדאי והסיכוי שאצביע בעד מפלגה בראשותו הוא אפס. עם זאת, בתגובות על הודעתו שיתמודד בבחירות הארציות הקרובות, נשמעה נימה מכוערת. "עוד גנרל", "הגנרל התורן" וכו'. כאילו העובדה שאדם שרת שנים רבות בצה"ל עומדת לגנותו ולא לזכותו.

מיהו גנרל? אלוף הוא שלנו (במקרה הזה תא"ל), גנרל הוא שלהם. כלומר, גנרל הוא קצין בכיר במפלגה היריבה.

במקרה של חולדאי ההגדרה הזאת מכעיסה שבעתיים. אני יכול להבין ביקורת על אדם שהשתחרר מהצבא, עוד אין לו כל ניסיון אזרחי ופוליטי והוא רץ לראשות הממשלה. יש הגיון באמירה – לאט לאט. תהיה קודם שר, תשתפשף בחיים הפוליטיים, תצבור ניסיון. יש היגיון בקריאה הזאת. אבל הרקורד המרכזי של חולדאי, שאתו הוא מציב את עצמו לבחירה, הוא רקורד של מנהיגות אזרחית, פוליטית, של 22 שנים כראש העיר תל-אביב. יתר על כן, גם בריצה לראשות העיר, הוא הציג בעיקר את הרקורד האזרחי שלו כמנהל גימנסיה הרצליה במשך 6 שנים. כאשר מטיחים כלפיו את ה"גנרל", כאילו אומרים שאדם ששירת שנים רבות בצה"ל פסול למנהיגות לכל חייו. טענה כזאת, במדינת ישראל, שהביטחון הוא מרכזי כל כך בהווייתה, היא אבסורדית.

* הישראלי המכוער – הישראלי המכוער (יאיר נתניהו) שיתף ציוץ בנושא "מפגן הצוללות הגדול" וכתב: "להחרים את הקומוניסטים הארורים האלה! בפוסט ששותף נכתב שהקיבוצים חזק בתמונה: אחרי יטבתה מגיעה נציגות מהזורע. בין היתר תחנת הדלק דור אלון וחנות אלונית שסמוך לקיבוץ". הישראלי המכוער מנהל זה לא מכבר מסע הסתה והשמצות נגד הקיבוצים, כלומר גם נגד הקיבוצים. בעבר כתבתי שצריך לתבוע אותו, כי זו השפה שמנוולים מן הזן הנחות שלו מבינים, אך הסבירו לי שכמעט אין סיכוי לתביעת דיבה קולקטיבית.  כנראה שהסבירו זאת גם לישראלי המכוער, ולכן הוא ממשיך בדרכו הנלוזה ללא חשש.

כיוון שהמון מוסתי נתניהו מתייחסים לישראלי המכוער כאל צינור, כלומר הם רואים בדבריו דברי אלוהים חיים, הם מיד מינפו זאת להסתה וקריאה להחרמה. זו השיטה של בי.די.אס.ים מן הסוג הזה. רבים קראו להחרים את רשת "שמרת הזורע" ששייכת לקומוניסטים הארורים מקיבוץ הזורע. אלא שאין שום קשר בין "שמרת הזורע" לקיבוץ הזורע. הישראלי המכוער קיבל מכתב אזהרה לפני תביעה מ"שמרת הזורע" ואז הוא צייץ הבהרה שאין קשר בין "שמרת הזורע" לקיבוץ הזורע, כלומר – תמשיכו לקרוא לחרם על הקיבוצים, אבל הניחו ל"שמרת הזורע".

אלא שלא כל מי שנחשף לציוץ ההסתה של הישראלי המכוער שהופץ בכל תעלות הביבים, נחשף גם להבהרה. והפגיעה ב"שמרת הזורע" נמשכת. כותב בא כוח החברה עו"ד קובי בן סימון: "גם היום אנו עסוקים בשליחת מכתבי התראה לגולשים שקוראים לחרם על שמרת הזורע. על אף מכתב התראה ופרסום ההבהרה מצד נתניהו, הקריאות ממשיכות לעשות את שלהן ויש בהן חשש לגרימת נזק גדול מאוד לחברתנו".

לכן, כיוון שמדובר בעסק ספציפי שנפגע באופן ספציפי מקריאת החרם, מן הראוי שיתבעו בסכום גבוה מאוד את הישראלי המכוער. מן הראוי שגם עסקים קיבוציים אחרים שנפגעו מן ההסתה והקריאה הבי.די.אס.ית של הישראלי המכוער, ויכולים להוכיח זאת, יתבעו אותו בסכומים אסטרונומיים. רק את השפה הזאת הוא יבין.

* כוחות צנטריפטליים – השתתפתי בשיחת זום של כמה אנשי חינוך מובילים בארץ, שנבעה מדאגה חמורה לנוכח מה שקורה היום בחברה הישראלית – הקרע, השנאה, ההקצנה, השבטיות, סכנת ההידרדרות לאנרכיה. שיחה שלא נועדה לקוטראי, אלא לאקטיביזם, לחולל שינוי בחברה הישראלית. אני שייך לכמה פורומים שזה סדר היום שלהם, ואני מוזמן ליטול חלק במספר יוזמות כאלו.

העובדה שמול התהליכים המפרקים והמפרידים האלה, מול הכוחות הצנטריפוגליים (ובעברית – כוחות סירכוזיים) האלה יש התארגנויות רבות שנועדו להחזיר את השפיות לחברה ואת החברה לשפיות, כוחות צנטריפטליים, שואפים אל המרכז, מעודדת וממלאת אותי תקווה. כי אני מאמין שמעט מן האור דוחה הרבה מן החושך.

* היו הנדלים – אחרי תקיעה של עשור, יועז הנדל משחרר את הפקקים בכל תחומי התקשורת כמו גם בתשתיות האינטרנט המהיר, למען אזרחי ישראל. העשיה שלו בחצי השנה האחרונה אדירה. אם כל שרי ישראל ינהלו את משרדיהם כמו יועז הנדל, ישראל תזנק ותפרח בכל תחומי החיים. היו הנדלים!

* אושפיזום – לאורך חג הסוכות, עורך צביקה האוזר מפגשי "אושפיזום" – אושפיזין בזום, שבהם הוא מארח בסוכה הווירטואלית מדי ערב אישיות מסוימת. האושפיז הראשון היה יו"ר הסוכנות בוז'י הרצוג, לשיחה על ישראל והעם היהודי. ועוד לפני שהחלה השיחה, אהבתי את עצם העובדה שצביקה בחר לפתוח את הסדרה בנושא שאינו "סקסי" ואינו מושך רייטינג, אך חשיבותו לייעודה של מדינת ישראל ולעתידה חשוב יותר מכל נושא אחר.

המפגש היה מרתק וברמה גבוהה מאוד. הוא היה שונה מהשיח הפוליטי הן בעומקו וברמתו ובוודאי בתרבות הדיון שהייתה בו; הנגאטיב המוחלט של תרבות "אופירה וברקו" ושכמותם.

ניכרה ההיכרות ארוכת השנים בין שניהם, החיבה וההערכה ההדדית שהם רוחשים זה לזה, ובעיקר העניין המשותף שלהם בנושא הדיון. הדיון עסק ביחסי ישראל והתפוצות, במחויבות של מדינת ישראל לעתיד העם היהודי, ההתבוללות, העליה, האנטישמיות.

שאלה אחת ניקרה במוחי לאורך המפגש – איך זה שבוז'י הרצוג הצביע נגד חוק הלאום? הרי כל מילה שאמר בדיון הייתה חוק הלאום. כשהרצוג היה עצמו הוא נשמע כל כך שונה מהזיוף, כאשר אינטרסים פוליטיים זרים גרמו לו לפעול נגד כל מה שהוא מאמין בו, כל מה שאביו וסבו האמינו בהם, נגד כל מה שתנועת העבודה האמינה בו והגשימה אותו.

* רובינשטיין על שמיר – אושפיז מס' 2 ב"אושפיזום" בסוכתו הווירטואלית של צביקה האוזר היה המשנה לנשיאת בית המשפט העליון בדימוס אליקים רובינשטיין. רובינשטיין הוא אישיות משכמו ומעלה. אחד האנשים החכמים והמשכילים שאני מכיר. וכמי שבמשך חמישים שנה ניצב ברבים מצמתי ההכרעה המדינית והמשפטית של ישראל, הוא אוצר בלום של זיכרון היסטורי, מה גם שהוא בור סוד שאינו מאבד טיפה.

השיחה נסובה גם סביב הסוגיות המשפטיות האקטואליות, אך בעיקר בסיפורי העבר, מהיותו עוזרו המשפטי של דיין בוועדת אגרנט, דרך ועידת קמפ-דיוויד והשלום עם מצרים, פרשת פולארד, השלום עם ירדן ועוד. לאורך שנותיו בשירות הציבורי הוא עבד לצד אישים כדיין, שמיר, רבין ואחרים. וכיוון שהוא יודע לספר סיפור, והוא בעל חוש הומור טוב, תענוג להאזין לו.

אתעכב כאן על נושא אחד. קוראיי יודעים זה מכבר, שאני רואה ביצחק שמיר את אחד מראשי הממשלה הטובים שהיו כאן, אולי שני רק לבן גוריון. תרומתו האדירה כראש הממשלה היא התשתית להרבה דברים שאנו נהנים מהם היום ונהנה מהם גם עוד עשרות שנים. הוא האיש שהיטיב לזהות את הפוטנציאל האדיר של עליה גדולה מבריה"מ כשרק החלה בה הפרסטרויקה. הוא זה שכנגד דעת הכל וכנגד כל הסיכויים הצליח לשכנע את הנשיא רייגן לבטל את מעמד הפליט ליהודים היוצאים מבריה"מ, כיוון שכאשר יש מדינה יהודית, יהודי אינו פליט, אלא יש לו בית. פתיחת שערי בריה"מ מצד אחד וסגירת שערי ארה"ב בפניהם, ניתבו אותם למדינת ישראל. שמיר הטריף את כל משרדי הממשלה ואת כל מוסדות המדינה להיערכות לקליטת מיליון עולים בתוך שנים ספורות, כאשר לכולם הייתה קורת גג, והם נקלטו וקודמו בעבודה, רבים מהם במקצועותיהם והביאו למהפכה מדעית וטכנולוגית שהקפיצה את ישראל, הפכה את ישראל לאומת סטארט-אפ וקידמה את ישראל בכל תחום מתחומי החיים. הוא זה שהחליט וביצע את מבצע שלמה שהעלה ארצה את יהדות אתיופיה. הוא חתר לממשלות אחדות והקים ממשלות אחדות, גם כשהשותפות עם פרס הייתה לו קשה (להבדיל משיתוף הפעולה המצוין והכימיה הטובה עם רבין) מתוך אמונה בחשיבות האחדות הלאומית, וכדי לא להיכנע לדרישות החרדים בנושאי הגיור, שהיו מביאים לנתק בין ישראל ליהדות ארה"ב. הוא הביא לכינון היחסים הדיפלומטיים עם בריה"מ, סין, הודו ועוד עשרות מדינות. רובינשטיין סיפר איך לפני ועידת השלום במדריד, הוא התנה את השתתפותן של מעצמות בוועידה בכינון יחסים דיפלומטיים מלאים ישראל ולא היה נכון לכל פשרה בנדון, וכך בריה"מ סין וכו' כוננו את היחסים. במהלך דיפלומטי מזהיר, יחד עם דוד לוי, שר החוץ, הוא הוביל להישג הגדול של ביטול החלטת האו"ם שהגדירה את הציונות כגזענות. הוא תרם תרומה אדירה להתיישבות ביהודה ושומרון. ולא פחות חשוב – הוא נמנע מהרפתקאות מדיניות וביטחוניות, כלומר לשורת ההישגים האדירים לא מתלווה שורה של שגיאות וכישלונות גדולים.

רובינשטיין סיפר על חלק מן הדברים האלה, והוסיף גם מהיכרותו האישית אתו. הוא אמר שמעולם לא פגש אדם עם אגו קטן כל כך. "לכולנו יש אגו. לי יש אגו, לך יש אגו. בטח שלפוליטיקאים יש אגו גדול. לשמיר לא היה אגו. כולו היה קודש לנושא, למילוי התפקיד, לשרות". כמו כן הוא דיבר על העצבים החזקים מאוד שלו וכושר העמידה שלו שמעוררים קנאה.

אחד הדברים שרובינשטיין ציין, הוא ששמיר טיפח וקידם דור שלם של מנהיגים צעירים. זה נכון. חבל שגם אולמרט ונתניהו נמנים עם בני טיפוחיו, כך שלא הייתי רואה דווקא בכך את תרומתו הגדולה.

צביקה ורובינשטיין דיברו בצער על הפער בין מעשיו ותרומתו של שמיר לבין תדמיתו. אני חייב לציין שבשנים האחרונות יותר ויותר אנשים, בעיקר כאלה שזכו לעבוד אתו (כולל יריבים אידיאולוגיים כאהוד ברק) מדברים עליו בהערכה הולכת וגוברת. כך, למשל, גם עמוס גלעד, שעבד עם מנהיגים רבים, שהעלה אותו על נס בספר "המתריע" ועוד. אני מאמין ששמיר, שמקומו בהיסטוריה לא כל כך העסיק אותו, יזכה להכרה בגדולתו כראש הממשלה. בדיוק כפי שאשכול, שהיה מושא לבדיחות, מוכר היום כאחד מראשי הממשלה הטובים שהיו כאן.  

* אנטישמיות נגד המדע – אני מקבל כמעט מדי יום הודעה של דובר הארגון האנטי ישראלי "גוש שלום" אדם קלר. בדרך כלל הודעותיו מצטיירות כהודעות של אדם נרגן וממורמר. והנה – שישו ושמחו. הודעה ובה פרץ של שמחה. לפתע האיש מר הנפש הזה – שמח וטוב לב. שמא לכבוד חג הסוכות?

לא. הוא חגג את שמחת הניצחון. ניצחון קטן של BDS. "מולקולות", בטאון מדעי בינלאומי העוסק בכימיה, ביטל פרסום מחקר של ד"ר מינדי לוין, חוקרת מאוניברסיטת אריאל. הבטאון התכוון להקדיש בגיליון ינואר 2021 מקום נרחב לתוצאות מחקר של ד"ר לוין – חוקרת שעלתה לארץ מארה"ב, שם הרצתה בכמה אוניברסיטאות, וכעת היא מרצה וחוקרת באוניברסיטת השומרון באריאל. אולם מאמרה נפסל, מתוך כניעת המערכת ללחצים ברוטליים לא לפרסם את המאמר, כיוון שהחוקרת מלמדת באוניברסיטת אריאל. הם אפילו לא הסתירו, מפאת הבושה, את סיבת הפסילה.

לשמחה, מה זה עושה? אז היה איזה ניצחון לבני החושך, לאנטישמים. אבל יותר משזה ניצחון על ישראל ועל היהודים – זה ניצחון על המדע. בני החושך נלחמים בנאורות, במדע, בקדמה. אז היה זה ניצחון הברבריות על הנאורות.

איני מכיר את מינדי לוין, אין לי מושג בכימיה, לצערי, ובוודאי שלא קראתי את המחקר. אבל נניח שזהו מחקר פורץ דרך בעולם הכימיה. מי ניזוק מהפסילה הפוליטית הזאת? העולם. המדע.

העובדה שכתב עת אקדמי פוסל מחקר מדעי מתוך פחד ובשל כניעה לארגון אנטישמי, היא הזניית האקדמיה.

* אנטישמיות נגד הבריאות – אם ישראלים ימציאו את החיסון נגד קורונה, אני מניח שגדול המטיפים האנטישמים אחרי מלחמת העולם השניה רוג'ר ווטרס והארגונים האנטישמים שלו יקראו לעולם להחרים את החיסון.

* יצאת אמיץ – צפיתי בתכנית יצאת צדיק" בערוץ 12. התכנית חשפה, כבר בפעם השלישית, את יריב בוהדנא; נוכל, חשמלאי שתחת שם בדוי עוקץ קשישים, עולים מחבר העמים, באלפי ₪, ברמאות בוטה וקשה. כאשר חיים אתגר הפתיע אותו בדירת פיתיון שבה עקץ שוב, הוא החל לברוח. אתגר רדף אחריו ו"ראיין" אותו תוך כדי ריצה. כאן הנוכל עצר, שבר את המצלמה והכה את אתגר נמרצות, פתח את ראשו, עד שהובהל באמבולנס לבית חולים. עוד בטרם הוזמן האוטובוס, מוכה ופצוע, אתגר המשיך לרדוף אחרי הנוכל ולהפנות אליו את השאלות הקשות.

חיים אתגר הפגין מופת של עיתונאות. נחישות, דבקות במשימה, אומץ, מקצועיות, אכפתיות אדירה. הוא דיבר על המחיר ששילם, ואמר שהוא שלם עם המחיר, למען השליחות החברתית שלו, להגן על הקורבנות מפני הנוכל. ניכרים דברי אמת.

* חלוקת קשב – בכל ישיבת זום, ויש לי כאלו בכל יום, אני יושב מול המסך בשיחה, ובמקביל אני בנייד – ווטסאפ, מיילים, פייסבוק וכו'. מה שלא הייתי מעלה על דעתי לעשות בישיבה פנים אל פנים, ולו בשל הנימוס והכבוד לעמיתיי.

מצד אחד, זה יעיל מאוד ומנצל היטב את היקר במשאבים – הזמן. מצד שני, הרי אני לא באמת בשיחה, כפי שראוי שאהיה בה. דילמה.

* ביד הלשון

* אדמו"ר – דני קושמרו הגדיר פעמיים את הרב חיים קנייבסקי – אדמו"ר. זאת טעות. אדמו"ר (אדוננו, מורנו ורבנו) הוא הכינוי למנהיג חצר חסידית. הרב קנייבסקי הוא מנהיג הזרם הליטאי, שהוא אנטי חסידי. הליטאים הם ה"מתנגדים" (או בהברה אשכנזית "מסנגדים". במלעיל, כמובן), כלומר המתנגדים לחסידות.

בזרם הליטאי מוגדר הרב קנייבסקי: "מרן שר התורה".

* "חדשות בן עזר"