איש ההדר

אורח הכבוד בעצרת היובל להתיישבות בגולן, לפני ארבע שנים, היה נשיא המדינה רובי ריבלין. כאשר ריבלין הגיע, נעמד הקהל על רגליו ובמשך דקות ארוכות קידם אותו בתשואות רמות והרעיף עליו אהבה.

קבלת הפנים החמה לא הייתה "לפי הספר", היא הייתה הרבה מעבר לזה. לא היו אלה ימים קלים לריבלין. היה זה באחד משיאי מסעות ההסתה, השנאה והשיימינג נגדו. והקהל כולו, חילונים ודתיים, קצרינאים, מושבניקים וקיבוצניקים, כולם חיבקו אותו באהבה, ויותר מבכל מקרה אחר שאני זוכר, חשתי בפער העצום בין החיים עצמם לבין ההשתקפות שלהם ברשתות החברתיות ובטוקבקים.

****

ראובן רובי ריבלין, הנשיא העשירי, היה אחד מגדולי הנשיאים של מדינת ישראל. ניתן להציב אותו בשורה אחת עם הנשיא השני יצחק בן-צבי והנשיא החמישי יצחק נבון.

יש בו שילוב נדיר של ממלכתיות והדר עם עממיות וסחבקיות אותנטית. שילוב של רצינות תהומית מהולה ביראת קודש כאשר הוא מדבר על מדינת ישראל, על ארץ ישראל, על ירושלים עם הומור חם, בעיקר הומור עצמי.

הוא נכנס לתפקיד לאחר שלושה נשיאים שלמיטב הכרתי לא הוסיפו כבוד למוסד הנשיאות. הנשיאים ויצמן ופרס היו נשיאים פוליטיים מאוד, מדיניים מאוד, שניצלו את מעמדם הרם לקידום עמדותיהם הפוליטיות ולעתים מתוך התנגשות עם הממשלה הנבחרת ועם דרכה. על הנשיא האנס מוטב שלא נכביר מילים.

ריבלין היה נשיא אחר. ריבלין הוא פוליטיקאי, שגדל אל הפוליטיקה והקדיש לה את חייו, אך כבר כיו"ר הכנסת הוכיח שפוליטיקאי יכול להיות ממלכתי ולהתעלות מעל העסקנות הכיתתית ולייצג בתוקף תפקידו את הדמוקרטיה על כל גווניה, את "הממלכה" על כל מגזריה. אם כך כיו"ר הכנסת, שעומד בראש המוסד הפוליטי ביותר במדינה – קל וחומר כנשיא המדינה.

לא בכדי, ריבלין, איש ארץ ישראל השלמה בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, מי שהתנגד בתוקף להסכם חברון של נתניהו, להסכם וואי של נתניהו, לנאום בר-אילן של נתניהו ובעיקר להתנתקות של אריק שרון אליו היה מקורב ביותר, שהוחלט עליה בתמיכת נתניהו – ידע להתחבב גם על השמאל הישראלי שעמדותיו רחוקות משלו ת"ק פרסה ואף על ערביי ישראל. זאת, כיוון שהוא לא נכנס לתפקידו כדי לקדם אג'נדה פוליטית כיתתית, אלא כדי לגלם ולסמל את אחדות ישראל ואהבת ישראל, את היחד, את המשותף לנו מעל המחלוקות, את ערכי היסוד, את ערכי המוסר, את ערכי הממלכתיות, שמעל למחלוקות הללו.

אז איך קרה שדווקא חלקים מקרב המחנה הפוליטי שלו יצאו נגדו, הסיתו נגדו, שנאו אותו, מאסו בו? איך זה שדווקא בקרב אנשים מן הבית הפוליטי שלו, השם ריבלין עורר אמוציות של שנאה וביטויים כמו "מוקיון… מטומטם… טיפש… אידיוט… סססמולני… מלקק לתקשורת… מתחנף לסמול… הוא לא הנשיא שלי… הנשיא של הערבים… אפס… נוכל ורמאי… קטנוני… נקמן… אדם מיותר בתפקיד מיותר… מטייל בעולם על חשבוננו עם אשתו הזקנה והבלון" ועוד כהנה וכהנה כיד הדמיון הרעה? (הכל ציטוטים אוטנטיים רק מתגובות למאמר אחד שלי בשנת 2017, שאגב מתחתי בו ביקורת על נאום מסוים של ריבלין).

****

השנאה לריבלין בקרב חלקים בימין נובעת בראש ובראשונה משנאה אישית כלפיו של אדם אחד, שהפעיל תעשיה של שקרים והסתה במלחמה אישית נגדו.

הכל החל כאשר ריבלין היה יו"ר הכנסת. ריבלין הגן בכל מאודו על מעמדה וכבודה של הכנסת. הוא גילה נחישות וכושר עמידה מרשימים, מול לחצי ראש הממשלה נתניהו. הוא לא היה שותף לטריקים ולשטיקים של נתניהו. הוא לא נתן לנתניהו להשתלט על הכנסת, ונהג כמי שעומד בראש המוסד הריבוני, ולא כפקיד או נער שליחויות של נתניהו. הוא הקפיד להיות יו"ר הגון וממלכתי ולא עושה דברו של ראש הרשות המבצעת.

הנקמה לא אחרה לבוא. תחילה הביא נתניהו להדחתו של ריבלין מתפקיד היו"ר (כאשר נבחרה כנסת חדשה). ריבלין הודח בשל הצטיינותו בתפקיד. אח"כ נתניהו עשה הכל כדי למנוע את בחירתו של ריבלין לנשיאות, אף שהוא היה מועמד הליכוד. נתניהו ניסה לקדם בכל מאודו את מועמדותו של נציג השמאל, בנימין בן אליעזר ולא בכדי; לא לחינם הלך זרזיר אצל עורב – שהוא מינו. כזכור, בן אליעזר נאלץ לוותר על מועמדותו בשל חשדות לשחיתות.

ומאז שנכשל ולא הצליח לסכל את המינוי, שנאתו לריבלין ורגש הנקם שלו העבירו אותו על דעתו; וכך הצליחה "סביבתו" של נתניהו להסית המונים נגד ריבלין, לחרחר שנאה ולבצע לו שיימינג מתמשך.

אך הנימוק האישי הוא רק הסבר אחד של העניין. יש לכך גם הסבר רעיוני, פוליטי-אידיאולוגי. איזו התנגדות פוליטית אידיאולוגית יכול לעורר מי שמעמיד את עצמו מעל הפוליטיקה ומגלם את הממלכתיות, את המשותף לנו? זה בדיוק העניין. כאשר ראש הממשלה מוביל אידיאולוגיה אנטי-ממלכתית, מי שמגלם את הממלכתיות הוא אויבו הפוליטי.

המחלוקת הרעיונית בין ריבלין לנתניהו, היא המחלוקת בין הימין הממלכתי לימין הפופוליסטי, בין הימין הז'בוטינסקאי לימין הביביסטי. כי ניתן לומר על ריבלין שהוא הז'בוטינסקאי האחרון בצמרת המדינה.

הימין הז'בוטינסקאי הוא ימין שמשלב דבקות בחזון ארץ ישראל השלמה, תקיפות ביטחונית ("קיר הברזל"), עם גישה ליברלית, הומניסטית, דוגלת בזכויות האדם והאזרח ונאבקת עליהם, דוגלת בזכויות המיעוט ונלחמת עליהם, מכבדת את מוסדות המדינה, מכבדת את מערכת המשפט, דוגלת במדינת חוק ובשוויון בפני החוק, מעריכה את השירות הציבורי, מגלמת את ההדר. הליכוד של בגין היה ימין ממלכתי (אף שהיו לו פרצי ימין פופוליסטי שסתרו את הדרך הליברלית והממלכתית שאפיינה אותו בדרך כלל). הליכוד של שמיר היה ימין ממלכתי. לא בכדי, הליכוד של שמיר העביר את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, שהפך למשיסה בפי הימין הביביסטי. ריבלין הוא ממשיך דרכם של ז'בוטינסקי, בגין ושמיר. התהום האידיאולוגית בין נתניהו לריבלין, היא התהום בין נתניהו לבין מורשת ז'בוטינסקי, בגין ושמיר.

****

המוקד המרכזי של ההסתה והשנאה כלפי ריבלין הוא, כמובן: "הוא אמר שעמי בחר בטרור".

אלברט איינשטיין אמר פעם, שיש רק שני דברים שאין להם גבולות – היקום והטמטום האנושי. עם כל הכבוד, איני מסכים אתו. לרשעות אין גבול, אבל לטיפשות יש גבול. וכיוון שלדעתי יש גבול לטיפשות, איני מאמין שיש אפילו אדם אחד, שהוא עד כדי כך מטומטם, עד כדי כך אינו מבין את הנאמר, שהוא שמע במו אוזניו את דברי הנשיא אחרי הטבח שעשו קומץ מחבלים מבני עמנו בכפר דומא, בו הציתו למוות תינוק ומשפחתו, והבין מכך שהוא מאשים את העם בבחירה בטרור. אין אפילו אדם אחד שהוא כל כך טיפש, שזה מה שהוא באמת הבין מדברי הנשיא. הרי הנשיא אמר את ההיפך הגמור. הוא הביע צער על אותם מחבלים מבני עמנו שבחרו בטרור, ומיד בידל אותם מכלל עם ישראל.

אז איך זה שאלפים, אולי רבבות, יכולים להישבע בנקיטת חפץ ובשכנוע פנימי עמוק, שהם שמעו במו אוזניהם את ריבלין מאשים את עמנו שהוא בחר בטרור? את התשובה לשאלה הזאת נתן שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס, כשהסביר את תמצית תורת התעמולה ושטיפת המוח שעליה היה אחראי: "אם תחזור ותשנן שקר מספיק פעמים הוא יהפוך לאמת". וכך שטיפת מוח מתוזמנת ומתוזמרת היטב, גרמה להמונים להאמין; לא להאמין – "לדעת", לדעת בוודאות, שריבלין האשים את העם היהודי בבחירה בטרור, והם אפילו משוכנעים שהם אישית שמעו זאת והבינו כך.

הבה נעשה תרגיל. זהו תרגיל קשה מאוד, אולי בלתי אפשרי. נסו לרגע למחוק מתודעתכם ומזיכרונכם את כל מה ששמעתם וקראתם בשש השנים האחרונות על דבריו של ריבלין, ואת כל מה שהפנמתם עד היה לחלק בלתי נפרד מתודעתכם, ולקרוא אותם בעיניים יחפות ולהאזין להם באזנים עירומות.

אלה דבריו של ריבלין: "יותר משאני חש בושה, אני חש כאב. כאב על רציחתו של תינוק קטן. כאב על שבני עמי בחרו בדרך הטרור ואיבדו צלם אנוש. דרכם אינה דרכי. דרכם אינה דרכנו. דרכם אינה דרכה של מדינת ישראל ואינה דרכו של העם היהודי".

כל מי שמצליח להשתחרר משש שנים של הסתה ושטיפת מוח, מבין שריבלין אמר שדרכם של אותם מחבלים בני עמנו שבחרו בטרור אינה דרכנו, אינה דרכה של מדינת ישראל ואינה דרכו של העם היהודי. בדיוק ההיפך המוחלט של הדברים שטופלים עליו.

והנה ציטוט אחר: "ילד קטן, תינוק למעשה, אחמד דוואבשה, היה קורבן של מעשה טרור נורא שבוצע על ידי יהודים… היום האנשים שמואשמים ברצח משפחת דוואבשה נמצאים בכלא. זה לא העם שלנו, זו לא דרכנו". מי אמר את הדברים האלה?

זהו ציטוט מדברים שאמר נתניהו חודש וחצי אחרי ריבלין, בנאומו השנתי בעצרת האו"ם. בדיוק אותו מסר. כמעט אותן מילים. ואכן, נתניהו צדק. אכן, ריבלין צדק.

אבל ההסתה ושטיפת המח עשו את שלהם.

****

ריבלין מסיים שבע שנים מאתגרות ולא קלות, שבהן ייצג את מדינת ישראל בכבוד, גילם את ערכיה היפים של מדינת ישראל, של הישראליות, של היהדות. שבהם נאלץ להתמודד עם הסתה ושנאה שבאו מצד ראש ממשלת ישראל.

אני בטוח שהרוב המוחלט של אזרחי ישראל, מכל רחבי הקשת הפוליטית, מוקירים את הנשיא ריבלין ומכירים לו תודה. מגיע לו.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 30.6.21

* הצבעה בעד או נגד הציונות – גדעון לוי מנהל מזה כשבוע מסע אובססיבי נגד חוק האזרחות. כמעט מדי יום הוא מפרסם מאמר נגדו. במאמר שפרסם ביום ראשון, הוא טען שבהצבעה ביום רביעי ייבחן כל חבר כנסת, האם הוא מצביע בעד מדינה יהודית או בעד מדינה דמוקרטית. לטענתו, יש סתירה מוחלטת בין מדינה יהודית לדמוקרטית. הוא טוען שישראל, מיום הקמתה, בחרה להיות מדינה יהודית ולא דמוקרטית, בכך שקיבלה את חוק השבות. הוא טען שמי שמדבר על מדינה יהודית ודמוקרטית, הוא הסוכן הערמומי המסוכן של הציונות, שמנסה לייפות אותה ולהציג אותה כדמוקרטית וכו' וכו' וכו'.

כמובן שטענתו שיש סתירה בין מדינה יהודית למדינה דמוקרטית היא הבל ורעות רוח. זו גם טענה אנטישמית, כיוון שהיא אינה באה ממי שמתנגד עקרונית למדינות לאום, אלא ממי שתומך עקרונית במדינות לאום, למעט בזכותו של עם אחד, העם היהודי, להגדרה עצמית במדינת לאום ריבונית במולדתו.

אבל לוי צודק בהבנתו שההצבעה על החוק היא הצבעה בעד או נגד הציונות. הוא צודק באבחנתו שהצבעה בעד או נגד חוק האזרחות כמוה כהצבעה בעד או נגד חוק השבות.

הצבעה אפשרית של האופוזיציה בהנהגת נתניהו נגד חוק האזרחות, כמוה כהצבעה של האופוזיציה בהנהגת בגין מימין ומאיר יערי משמאל נגד חוק השבות. חוק השבות התקבל היום לפני 71 שנים, בכ' בתמוז – יום השנה לפטירתו של הרצל, פה אחד. אפילו מק"י, המפלגה הקומוניסטית, שפעלה על פי הוראות הקרמלין, תמכה בו. היום אין סיכוי שחוק האזרחות יתקבל פה אחד, כי הרשימה המשותפת בכל מקרה תצביע נגדו, כך גם רע"ם ואולי חלק ממרצ. אבל יש להבטיח שיהיה רוב גורף לחוק. וחשוב לשוב ולהדגיש – הצבעה נגד החוק היא הצבעה נגד הציונות. הצבעה נגד החוק כמוה כהצבעה נגד חוק השבות. הצבעה נגד החוק היא הצבעה נגד מדינת ישראל. אופוזיציה שתצביע נגד החוק, אינה אופוזיציה נאמנה למדינה, אלא אופוזיציה למדינה. שום שיקול עסקני אינו מצדיק הצבעה אנטי ציונית ושום תירוץ פוליטי אינו מכשיר הצבעה אנטי ישראלית. מי שיצביע נגד החוק ייזכר לדיראון עולם כמי שפעל במזיד נגד האינטרס הלאומי של ישראל, ולמען אינטרס זר הסותר אותו.

ההצבעה על החוק חייבת להיות שמית, כדי ששמות הח"כים שהצביעו בעד או נגד הציונות ייזכרו לדורות.

* הצבעה מעשית נגד ביטחון המדינה – אילו נתניהו היה עומד בראש תנועת החירות ב-1949, תנועת החירות הייתה מצביעה נגד ההגדרה של ירושלים כבירת ישראל והעברת הכנסת והממשלה אליה. ואילו הוא היה עומד בראש תנועת החירות ב-1950 תנועת החירות הייתה מצביעה נגד חוק השבות. אבל הכוונה של נתניהו להצביע נגד חוק האזרחות חמורה יותר, כי אילו חירות הייתה מצביעה נגד אותם חוקים הם היו עוברים גם בלעדיה, ואילו נתניהו חותר להצבעה שתפיל את החוק, כלומר לא רק הצבעה אנטי ציונית דקלרטיבית אלא הצבעה מעשית לפגיעה בביטחון המדינה.

* זקוק לטיפול – נתניהו הפיץ בקרב ח"כי האופוזיציה הזמנה לערב גיבוש. ההודעה נפתחה במילים "ראש הממשלה מזמין אתכם".

האיש אשכרה מאמין שהוא עדין ראש הממשלה. ואף אחד בסביבתו לא מעז להסביר לו שזה נגמר.

האיש זקוק בהקדם לטיפול נפשי.

* ממשלת צללים – בתגובה לרשומה שבה התייחסתי לכך שנתניהו ממשיך להגדיר את עצמו "ראש הממשלה" כתב לי מישהו שנתניהו הוא ראש ממשלת הצללים.

בישראל לא נהוגה ממשלת צללים, אבל ראש ממשלת צללים הוא בהגדרה אינו ראש הממשלה אלא ראש האופוזיציה. ממשלת הצללים היא האלטרנטיבה האופוזיציונית לממשלה. לא כל ראש אופוזיציה הוא ראש ממשלת צללים, אלא ראש אופוזיציה שהרכיב ממשלת צללים. האדם האחרון שיעשה זאת הוא נתניהו. גם כראש הממשלה, מינוי אנשים, בעיקר ממפלגתו, לתפקידים בכירים עלה לו בדמים. הוא השתדל ככל האפשר שאת התפקידים הללו יעשו נציגי מפלגות אחרות, כדי לא לטפח ולחזק מנהיגים ממפלגתו. הוא השתדל ככל יכולתו לא לאייש את תפקיד שר החוץ ולשמור אותו לעצמו וכאשר הייתה לו הזדמנות הוא מינה את עצמו גם לשר הביטחון. אז אפשר להעלות על הדעת שהוא ימנה היום בכירים בליכוד להיות שרי ביטחון, חוץ ואוצר בממשלות צללים? הרי בכל מועמד אפשרי לתפקיד כזה הוא רואה איום.

בישראל לא הייתה מעולם ממשלת צללים. לעתים, זמן קצר לקראת בחירות הודיע המועמד לראשות הממשלה על מועמדיו לתפקידים שונים. הדבר הקרוב ביותר לממשלת צללים בהיסטוריה הפוליטית של ישראל, היה כאשר בגין היה ראש האופוזיציה ויו"ר תנועת החירות בשנות החמישים ובמחצית הראשונה של שנות השישים. הוא נהג להבטיח בנאומיו, ש"כאשר נעלה לשלטון ויעקב מרידור יהיה שר הביטחון", וכך גם יוחנן באדר שר האוצר, אריה בן אליעזר שר החוץ ואסתר רזיאל-נאור שרת החינוך. הם שובצו לוועדות המתאימות והיו הדוברים המרכזיים של חירות בדיונים בנושאים הללו. למשל, אחרי כל נאום הצגת תקציב של שר האוצר עלה לדוכן יוחנן באדר ונשא נאום אופוזיציוני. עם זאת, הוא לא הציג תקציב חלופי, כפי שהיה עושה שר אוצר בממשלת צללים. מקובל היה אז שלפחות פעם בשנה התקיים דיון בכנסת על פעולות כל משרד ממשלתי, ואז עלה המומחה של האופוזיציה לתחום, ונשא את נאומו האופוזיציוני. עם הקמת גח"ל ואח"כ הליכוד, בגין לא המשיך בכך. הוא הבין, שאם יקים ממשלה יהיה עליו להתחלק עם המפלגות השותפות והוא לא יבחר את שריהם. הוא לא הרשה לעצמו לבחור מראש את כל השרים הבכירים מתוך המפלגה שלו בתוך הרשימה הרחבה.

ממשלת צללים היא רעיון דמוקרטי ופרלמנטרי מקסים, אך הוא לא ישים במשטר קואליציוני כמו בישראל, אלא בשיטה דו-מפלגתית. בשיטה כזו, מפלגת האופוזיציה יכולה לשבץ את ראשיה בממשלה כזאת, כי אינה צריכה להתחלק עם מפלגות נוספות.

* חוק נורבגי אוטומטי – האופוזיציה החליטה על איסור קיזוזים בין האופוזיציה והקואליציה לקראת הצבעות בכנסת. האמת היא שאין בכך חדש – כל אופוזיציה מכריזה על כך בפתח כל מושב של הכנסת אך זו גזירה שאין חבריה יכולים לעמוד בה והיא נשחקת במהרה.

עקרונית, יש היגיון בכך. הח"כים צריכים לעבוד ולב עבודתם היא ההצבעה בכנסת. ומן הראוי שלא יתקזזו בהמוניהם, כמקובל עכשיו. אבל העבודה הפרלמנטרית אינה רק הצבעות בכנסת. לדוגמה, יש משלחות של הכנסת לפרלמנטים אחרים, שהן עשייה חשובה של ייצוג ישראל בעולם. בדרך כלל המשלחת מורכבת מנציגים מהקואליציה והאופוזיציה, וכך הנציגים הללו מקזזים אלה את אלה. בלי הקיזוז, משלחות כאלו לא תוכלנה לנסוע.

וחשוב יותר – הצורך להתקזז עם שרים כדי שיוכלו לבצע את מלאכתם. לדוגמה, שר החוץ יאיר לפיד יצא לביקור חשוב והיסטורי באיחוד האמירויות, הכולל את חנוכת השגרירות הישראלית במדינה זו. האם שר החוץ לא יוכל לצאת לשליחויות כאלו, כי הוא צריך להיות מרותק לכנסת ולהשתתף בכל הצבעה?

הנה, עוד סיבה מדוע אני תומך בחוק הנורבגי. אבל החוק הנורבגי שאני תומך בו אינו החוק החלקי, המוגבל (עד 3 שרים למפלגה) והוולונטרי כפי שהוא בישראל, אלא בחוק המוחלט כפי שהוא בנורבגיה. בנורבגיה, ברגע שחבר פרלמנט נשבע אמונים כשר בממשלה, חברותו בפרלמנט פוקעת אוטומטית והבא אחריו ברשימת מפלגתו נכנס לפרלמנט במקומו. אם השר פורש מתפקידו, הוא חוזר אוטומטית להיות חבר פרלמנט והחברות בפרלמנט של מי שהחליף אותו פוקעת באופן אוטומטי.

כך צריך להיות גם בישראל. הדבר יחזק את הרשות המבצעת, יחזק את הרשות המחוקקת שיהיו בה 120 ח"כים שהפעילות הפרלמנטרית היא שליחותם והם עוסקים בה "פול טיים ג'וב" והדבר יחזק את הפרדת הרשויות עם האיזונים והבלמים, החיונית לחיזוקה של הדמוקרטיה הישראלית.

* ביזה את הכנסת – אמנם ח"כ עידית סילמן קיבלה את ההתנצלות של הבריון מיקי זוהר, על ההערה המיזוגינית האלימה: "מי את בכלל? תתחילי לדבר כמו ילדה טובה". אבל לא רק אותה הוא ביזה אלא את כנסת ישראל. והתנהלותו הבריונית משתלבת היטב בהתנהגות האספסופית של סיעת הליכוד וסיעות גוש ביבי מאז איבדו את השלטון.

* רוח השינוי – שר החוץ יאיר לפיד אמר בטקס חנוכת שגרירות ישראל באיחוד האמירויות: "אני מודה בשם כולנו לראש הממשלה הקודם, שהיה הארכיטקט של הסכמי אברהם והאיש שעמל עליהם ללא לאות. הרגע הזה הוא שלו לא פחות מאשר שלנו".

הרוח הזו, התרבות הפוליטית הזאת, היכולת להודות ולפרגן ליריב פוליטי כשהוא ראוי לכך, היא רוח השינוי שהממשלה החדשה מחוללת. יש לציין שראש הממשלה הקודם לא אישר לשר החוץ אשכנזי ולאף שר אחר לבקר באיחוד האמירויות, כדי שלא יהיה שר שיבקר שם לפניו.

* לעולם במשמרת שלי – כשאולמרט היה ראש הממשלה הוא התראיין לעיתון חרדי (כמדומני "המשפחה") והצהיר, שכל עוד הוא ראש הממשלה, ישראל לעולם לא תיסוג מהגולן. תהיתי אז, האם אולמרט מתכוון להיות ראש הממשלה לעולם? אגב, שבועות ספורים לאחר מכן אולמרט ניהל מו"מ עם סוריה על נסיגה מהגולן, בתיווכו של המתווך ההוגן ארדואן; מו"מ שאסד קטע כתגובה על מבצע "עופרת יצוקה".

נזכרתי בכך כאשר נשיא ארה"ב ביידן התחייב בפתח פגישתו עם הנשיא ריבלין ש"איראן לעולם לא תשיג נשק גרעיני במשמרת שלי". המשמרת שלו, יש לזכור, היא לכל היותר 8 שנים. תפקידו של מנהיג, לא כל שכן מנהיג העולם החופשי, ליצור את העתיד שמעבר למשמרת שלו. כלומר, להבטיח שאיראן לעולם לא תשיג נשק גרעיני. זה בטח לא יקרה באמצעות חזרה להסכם מינכן 2, גם אם הוא יהיה הסכם משופר לעומת ההסכם של אובמה. כל הסכם עם איראן נותן לה הכשר כמדינת סף גרעינית בסמכות וברשות, כך שברגע שתראה לנכון היא תוכל בזמן קצר להשיג את הנשק הגרעיני.

ישראל וארה"ב אמרו תמיד שיש עדיפות לערוץ הדיפלומטי, אך הכוונה הייתה להגעה להסכם עם איראן על ביטול תכנית הגרעין. על כך הצהיר אובמה כשהחל המו"מ עם איראן. היום אנו יודעים שזה לא יקרה. ספק רב אם ניתן לכפות על איראן לבטל את תכנית הגרעין באמצעות סנקציות כלכליות. טראמפ ניסה זאת, ואיראן צפצפה. יתכן שאילו היה נשיא ארבע שנים נוספות היא הייתה נשברת. אך עד כה הוכיחו מנהיגי איראן שהם מוכנים להרעיב את עמם למען חזונם הגרעיני.

לכן, לא יהיה כנראה מנוס מהשמדת תכנית הגרעין האיראנית באמצעות פעולה צבאית. רצוי של ארה"ב, אך אל לנו לבנות על כך, אלא רק על עצמנו.

* לבקר במיאמי – ביקורו המדיני של הנשיא ריבלין בארה"ב מוצלח מאוד ויהדק את יחסי הידידות בין המדינות.

מן הראוי היה, שבדרכו חזרה לישראל יבקר במיאמי, כנשיאה של מדינת העם היהודי, כדי להזדהות עם הקהילה היהודית שם, בשעתה הקשה.

* האסון של החברה החרדית – ח"כ יעקב אשר מיהדות התורה עמד על דוכן הכנסת ושאל בסרקזם את הממשלה, האם תטיל סגר ומגבלות על בנימינה ומודיעין, ולמקרה שמישהו לא הבין את הערתו ה"מושחזת", הוא הזכיר שכיו"ר ועדת החוקה בכנסת הקודמת, הוא זוכר כיצד משרד הבריאות והממשלה מיהרו להצביע על ערים אדומות כדי להטיל עליהן סגרים.

בדבריו, הוכיח יעקב אשר שהעסקונה החרדית לא למדה דבר מן האסון שהמיטה על המגזר החרדי בקורונה. במקום ליטול אחריות, הוא מאשים את הממשלה באיפה ואיפה נגד החרדים. הנה, עובדה, היום אתם לא פועלים נגד בנימינה. אגב, הוא שכח שהייתה זו ממשלה שמפלגתו הייתה שותפה בה. היא לא רק הייתה שותפה בה, אלא הממשלה הייתה שבויה בידיה. אבל מבחינתו ועל פי גישתו הגלותית, "הממשלה" באשר היא, כלומר המדינה, הינה גורם עוין, הרודף את החרדים.

האמת היא, שהממשלה הקודמת חטאה באי ביצוע הרמזור ובאכיפת-חסר בררנית במגזר החרדי, בשל כוחם הפוליטי של העסקנים החרדיים. דווקא ממשלה זו, שהייתה ממשלת אחדות רחבה שאינה תלויה בחרדים, יכלה להיות משוחררת מן הלפיתה של המפלגות החרדיות, אלא שנתניהו, שמלכתחילה תכנן את פירוק האחדות וגניבת הרוטציה, לא התייחס אליה כאל ממשלת אחדות אלא כאל ממשלה צרה לכל דבר, שקיומה תלוי בתמיכת החרדים.

אבל האבסורד הוא, שהכוח הפוליטי של העסקנות החרדית לא פעל למען הציבור החרדי אלא נגדו. הסגרים וההגבלות לא נועדו להעניש את הציבור אלא להגן עליו. האיום לא היה הסגר אלא הקורונה. הסגר נועד לעצור את התפשטותה. מי שהמיט את אסון הקורונה על המגזר החרדי, והביא בכך למותם של רבים מאוד בקרב המגזר, היו מנהיגי המגזר, הן הרבנים והן העסקנים, שהורו לו להפר את מגבלות הקורונה והסיתו אותו למרי אזרחי.

כמו באסון הר מירון כך גם בקורונה, התברר שההנהגה החרדית היא האויב הגדול ביותר של הציבור החרדי. היא האסון של החברה החרדית.

* ברכות לרב קריב – ברכות חמות לרב גלעד קריב, עם מינויו ליו"ר ועדת חוק חוקה ומשפט של הכנסת. הרב קריב הוא מופת של אהבת ישראל, אהבת היהדות, אהבת העם היהודי; תלמיד חכם אמתי המשלב ידע ביהדות והיכרות עמוקה עמה עם רצון אמתי להנחילה בקרב הציבור וליישם את ערכיה בחיי מדינת ישראל. גילוי נאות – אני מכיר את הרב קריב לפחות עשרים שנה, מפעילותנו המשותפת בשדות ההתחדשות היהודית בישראל. לא אחת הזמנתי אותו להרצאות ושיעורים וישבתי אתו בפורומים שונים.

מזה שנים רבות מנהיג הרב קריב את התנועה ליהדות מתקדמת בישראל (התנועה הרפורמית). לצערי הרב, קיימת בציבור הישראלי בורות תהומית בכל הנוגע לזרם הרפורמי, פרי הסתה ושנאה מצד חוגים חרדיים וקנאיים. החרדים מעדיפים תמיד חילונים בורים ועמי ארצות, על פני אנשים דתיים שמאתגרים אותם בפרשנות אחרת של היהדות. ביטוי לשנאה העזה והנתעבת הזאת הפגין ישראל אייכלר בנאום הסתה רווי שנאת אחים, חילול השם וחוצפה, מעל דוכן הכנסת, סמוך להיבחרו לתפקיד של הרב קריב. "אל תעמידו שני מיליון אנשים צמוד לקיר. מדברים פה על מנסור עבאס (ניהל את הישיבה במליאה). אני מעדיף פלשתיני מוסלמי שנאמן לעמו ומולדתו, מאשר למנות כיו"ר ועדת חוקה של מדינת ישראל אדם שכבר 25 שנים נלחם נגד היהדות ונגד זכויות האזרח של הציבור החרדי. זה מינוי אחד יותר מדי… אני קורא לקואליציה לא למנות את האיש הזה. אם הוא יהיה יו"ר ועדת החוקה – לא יהיה שום חוק במדינת ישראל. החוקים שיצאו משם לא יהיו תקפים בעיני שני מיליון אנשים לפחות. מינוי של רפורמי ליו"ר ועדת החוקה יערער את הלגיטימיות של החוקים בכנסת".

החצוף הזה, אנטי ציוני, הטוען שאין לאום יהודי כי היהדות אינה לאום אלא דת בלבד אך הדת שלו היא קנאות פנאטית וסגורה; אדם שהשתמט מצה"ל וערב אחד מימי העצמאות למדינת ישראל אמר: "יש אנשים תמימים שמניפים את דגל ישראל, הם לא מבינים שהם מניפים את הדגל של התנועה הציונית שהיא תנועת המרד בקב"ה"; אדם שכבר שלושים שנה זורע שנאה בעם ישראל, תחילה ככוכב טלוויזיה ("פופוליטיקה") ואח"כ כח"כ, מרשה לעצמו להסית למרי אזרחי ולאי הכרה ואי כיבוד של חוקי הכנסת, כיוון שיו"ר ועדת החוקה הוא אדם המייצג זרם אחר משלו ביהדות. הרב קריב לא נלחם נגד היהדות אלא בעד היהדות ולא נגד זכויות האזרח של הציבור החרדי אלא בעד זכויות האזרח של יהודים שאינם אורתודוכסים. אדרבא, כיהודי שזכויות האזרח הם נר לרגליו, חזקה עליו שיפעל למען זכויותיהם של כל אזרחי ישראל ובהם החרדים.

הרב גלעד קריב נולד למשפחה חילונית, בעלת שורשים ציוניים עמוקים, תרומה גדולה ליישוב ולמדינה, ומלחמה על קוממיותה ב"הגנה" ובלח"י. כבר בילדותו נמשך לדת, תחילה לבית הכנסת האורתודוכסי שבשכונת מגוריו ואח"כ במסגרת התנועה ליהדות מתקדמת בה הוא פעיל משחר נעוריו. הוא שירת בצה"ל כקצין ביחידה 8200 ומלבד הכשרתו כרב הוא גם בעל תארים שניים במדעי היהדות ובמשפטים ומוסמך כעורך דין. בחירתו לכנסת קטעה את לימודי הדוקטורט שלו במשפטים.

הרב קריב ייצג את התנועה ליהדות מתקדמת בוועדה בראשות נתן שרנסקי שעיצבה את מתווה הכותל. נתניהו, שיזם את המתווה ומינה את שרנסקי התגאה בצדק במתווה, שבעיניי היה אחד ההישגים הציוניים הגדולים של ממשלתו, אך לאחר מכן הוא מסמס את יישומו מתוך כניעה לאייכלרים הקנאים ומפיצי שנאת האחים. נפתלי בנט, אז שר בממשלת נתניהו, היה שותף אף הוא למתווה, ואני מקווה ומאמין שכראש הממשלה הוא יישם את המתווה החשוב ואני בטוח שיו"ר ועדת חוק חוקה ומשפט הרב גלעד קריב יהיה שותף נאמן לכך.

לידידי הרב קריב – בהצלחה!

* נציג לזרם הרפורמי – הרב קריב התמודד לראשונה בפריימריז במפלגת העבודה לקראת בחירות 2013. אז הוא לא נבחר. לקראת הפריימריז כתבתי: "הזרם הרפורמי ביהדות הוא הזרם הגדול ביותר בעולם היהודי. הוא הזרם הגדול ביותר והמשמעותי ביותר ביהדות ארה"ב. הזרם הרפורמי תרם תרומה אדירה לעם היהודי, בכך שהוא מנע התבוללותם של מיליונים, שמצאו בו בית וקהילה. בדומה למרבית האורתודוכסיה, גם הזרם הרפורמי שלל את הציונות בראשיתה, אולם כבר בשנות ה-30 של המאה ה-20 הוא החל להתקרב לציונות, ולאחר השואה והקמת המדינה היה לזרם ציוני לחלוטין.

מדינת ישראל היא מדינת העם היהודי, ובתור שכזאת היא אינה יכולה לנער חוצנה מזרם כה חשוב וגדול. מדינת ישראל חייבת לשנות את יחסה לזרמים הלא אורתודוכסיים ביהדות, ובהם הזרם הרפורמי.

בישראל הזרם לא הצליח לבנות מעמד דומה למעמדו בארה"ב, לא מבחינה מספרית ולא מבחינה ציבורית ופוליטית. בישראל גם אין סכנה של התבוללות במובנה הפשוט, כיוון שהסביבה והחברה היא יהודית. אבל בישראל יש בעיה חמורה של חילוניות עקרה, מנותקת, מרוחקת, בורה. התשובה לבעיה הזאת אינה בהכרח הזרם הרפורמי, אלא כל גורמי ההתחדשות היהודית שבעשרים השנים האחרונות נמצאת בתנופה גדולה. אולם הזרם הרפורמי הוא מרכיב בתוך אותה התחדשות, ומציג דתיות יהודית אחרת.

העובדה שבמשך 64 שנות קיומה של כנסת ישראל לא כיהן בה אף ח"כ השייך לזרם היהודי הגדול בעולם, היא אבסורדית בהיותנו מדינת העם היהודי. הדבר מחייב שינוי.

הרב גלעד קריב, מנכ"ל התנועה ליהדות מתקדמת בישראל (כך נקראת כאן התנועה הרפורמית) מתמודד על מקום בכנסת מטעם מפלגת העבודה. מעבר לצורך בייצוג לזרם הרפורמי, גלעד עצמו הוא אדם מוכשר מאוד, איש מעשה ואיש רוח, דובר רהוט, אדם רחב אופקים ובעל חשיבה מקורית. הוא ראוי מאוד להיבחר לכנסת. אילו הייתי חבר במפלגת העבודה, הייתי בוחר בו בבחירות המקדימות.

ודווקא בשל כך, אני חייב לציין את אכזבתי מהמסרים שבשמם הוא רץ לכנסת. במכתב בו הודיע על החלטתו להתמודד, ביטא הרב קריב מסרים של מאבק לעומתי בחרדים, בכפיה הדתית וכו'. לכל הדברים הללו אין צורך בגלעד קריב. יש מספיק מי שייאבקו עליהם. איפה הקול הייחודי של הרב קריב?

אני מצפה ממנו לפעול להעמקת צביונה היהודי של החברה הישראלית, ברוח פתוחה ומגוונת. לפעול לטיפוח עתיד התרבות היהודית והיצירה היהודית כמשימה המרכזית של הציונות בימינו.

גלעד קריב מתחייב בצדק רב להיאבק למען לימודי ליבה לכל. אכן, העובדה שלימודי הליבה נמנעים מחלק הולך וגדל של ילדי ישראל, עלולה לדרדר את ישראל לעולם השלישי, בנוסף  לפגיעתה הקשה בילדים החרדים עצמם. אבל על כך נאבקים רבים. מן הראוי שגלעד קריב יאבק, במקביל, למען העמקת לימודי היהדות במגזר החילוני והשרשת תרבות ישראל ומורשתו במגזר זה, הלוקה בבערות בתחום היהודי.

בעיניי, ראוי שאנשים כגלעד קריב, הבקיאים במורשת ישראל, מחויבים לה והיא מהווה מרכיב כה משמעותי באישיותם, לא יהיו חוד החנית למלחמת התרבות בין חילונים ודתיים, אלא ייצרו את הגשר המאחה את הקרעים. נכון, זו תביעה קשה ממי שמייצג זרם שהאורתודוכסיה מדירה אותו ואינה מכירה בו. הרי הושטת הלחי השניה, שייכת לדת אחרת, לא לדת היהודית. אבל הדת היהודית מדברת על אהבת חינם כמענה לשנאת חינם. ובאהבת חינם עשוי גלעד קריב לייצג את פניה של היהדות, שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום ולתרום לתיקון עולם ולתיקונה של החברה הישראלית".

אני מקווה שזו תהיה דרכו כח"כ וכיו"ר ועדת חוק, חוקה ומשפט. 

* להגנת היצרן והחקלאי – ח"כ צביקה האוזר הציע בהצעת חוק פרטית תיקון לחוק הגנת הצרכן, המחייב סימון ארץ הייצור של תוצרת חקלאית באופן בולט, על מנת לעודד צריכת תוצרת חקלאית תוצרת הארץ.

החוק יגן על הצרכן, בכך שהוא יספק לו מידע חיוני לבחירת המוצר העדיף עליו, והוא יגן על היצרן, כיוון שצרכנים רבים יעדיפו לבחור בתוצרי חקלאות תוצרת ישראל, בין אם מסיבות של אמון באיכות המוצר ובין אם מטעמים ציוניים אידיאולוגיים של קידום החקלאות הישראלית.

* תראו מה זה – אחרי התפטרותו של זאב אלקין מן הממשלה הקודמת, עבר משרד המים לאחריותו של שר האנרגיה יובל שטייניץ. בימים שלאחר מכן ירדו גשמים רבים ומפלס הכינרת עלה באופן משמעותי. שטייניץ צייץ: תראו מה זה, רק קיבלתי את האחריות על המים וכבר הכינרת עולה.

השבוע הופיעה מירי רגב בטלוויזיה ואמרה: תראו מה זה. אנחנו מסרנו להם מדינה עם ארבעה נדבקים חדשים בקורונה ביום ותראו מה קרה בתוך שבועיים.

ההבדל בין השניים, הוא ששטייניץ התבדח ואילו רגב קשקשה את דברי ההבל שלה ברצינות תהומית.

* בלפוריזם מקארתיסטי – האם הבלפורואידים יניחו את חרבם, אחרי שנתניהו ירד מהשלטון? יש ויש. לפחות חלקם ימשיכו. כזה הוא למשל הפעיל הפנאט אייבי בנימין, שאפילו יאיר נתניהו ניצח אותו בתביעת דיבה. הוא פרסם רשומה שבה הודיע על הפגנה נגד הנשיא הנבחר הרצוג, על כך ש"מכר את נשמתו למאפיה ונתניהו" כאשר מינה כדוברו אדם שהיה דוברו של נתניהו. אם זה לא מקארתיזם – מקארתיזם מהו?

כנראה שיש בשמאל הישראלי מי שינסו לעשות להרצוג כמעשה הביביסטים בריבלין.

* פטריוט ציוני עם קבלות – פרסומים (שלא אושרו עד כה) על האפשרות שבנט ימנה את אלוף (מיל') עמוס ידלין לראש המטה לביטחון לאומי, עוררו גל עכור של השתלחות  ביביסטית בידלין ה"סססמולן", ומכאן ה"סססמולן הקיצוני" (כי כל סססמולן הוא הרי קיצוני), מכאן הבוגד והמסוכן, שמינויו הצפוי הוא הוכחה לכך שממשלת בנט היא ממשלת סססמול מסוכנת בלה בלה בלה.

ולכן, שמחתי לקרוא דווקא ב"ישראל היום", בפתיחה של ראיון חשוב ומרתק עם ידלין, את השורות הבאות, פרי עטו של הפרשן הביטחוני המצוין של העיתון יואב לימור: "גל הכפשות נלווה לפרסומים ברשתות החברתיות [על המינוי הצפוי. א.ה.]. הודבקו לו שם שלל תארים וכינויים שנראים קצת מגוחכים בהתחשב בכך שמדובר באדם עם רקורד צבאי וקרבי מפואר והאדם היחיד ביקום שהיה מעורב מקרוב בהשמדתם של שני כורים גרעיניים – הראשון כטייס קרב, בהשמדת הכור בעירק ב-1981 והשני כראש אמ"ן, שהיה מקברניטי השמדת הכור בסוריה ב-2007. אין עוד ישראלים רבים שבאמתחתם ניסיון, ידע, הבנה וקשרים נרחבים כשלו, בארץ ובעולם.

מי שמקיש משיוכו הפוליטי על דעותיו המקצועיות, מוזמן לקרוא את הראיון הזה. ידלין מציע בו לא רק להתכונן מעשית לאפשרות של השמדת תכנית הגרעין של איראן, אלא גם להיערך להשמדת פרויקט דיוק הטילים של חיזבאללה, ולבחון ברצינות אפשרות של מיטוט שלטון חמאס בעזה, רעיון שאיש בממשלה היוצאת או הנכנסת לא העז אפילו לדון בו".

אני סולד ממי שמטילים דופי בפטריוט ציוני עם קבלות כמו ידלין. דעותיו הפוליטיות אינן זהות לשלי. הוא, למשל, התנגד להחלה חד-צדדית של הריבונות הישראלית על בקעת הירדן, שאני תומך בה מאוד. אבל אשמח מאוד אם בנט ימנה אותו לתפקיד, ואהיה רגוע מאוד לדעת שהוא יישב סמוך לקברניט ויהיה שותף לעיצוב דרכה הביטחונית והמדינית של הממשלה.

אגב, פרט שלא כל כך ידוע הנוגע לידלין, הוא היותו שותף לעמותת אלע"ד הפועלת להעמקת האחיזה היהודית בירושלים השלמה ובפרט בעיר דוד. עוד עובדה המפריכה את ההשמצות נגדו.

* מי האויב – אני מעריץ את הלוחמים והמפקדים של מלחמת יום הכיפורים, אלה שהדפו בגופם בגבורה עילאית את הפולש הסורי והמצרי והפכו מלחמה שהחלה בהפתעה ובניצחונות של האויב לניצחון ישראלי גדול.

אחד המפקדים הללו הוא תא"ל (מיל') יאיר נפשי, מי שהיה מג"ד 74 בחטיבה 188 ובעל עיטור העוז על גבורתו ומנהיגותו בקרבות. כחבר בוועדת ההנצחה של המועצה האזורית גולן, וכמרכז אירועי היובל למלחמת יום הכיפורים בגולן, אני נרגש מהמפגשים עם הלוחמים והמפקדים, הפונים אלינו בבקשות להנצחה. התרגשתי מאוד לפגוש בשבוע שעבר את יאיר נפשי ונציגים נוספים מחטיבה 188.

לצערי, מאז מלחמת יום הכיפורים יאיר וחבריו עסוקים במלחמת קרדיטים מיותרת נגד חטיבה 7 ובפרט נגד גדוד 77 ומפקדו קהלני, שלתחושתם זכו בכל התהילה והדירו ממנה את חטיבה 188. גם היום, אחרי פרסום הספר "על בלימה", שתיאר את מלחמתה של חטיבה 188 הם נושאים את התחושה הזאת.

יאיר וחבריו התכוננו לישיבה והיה להם מודיעין על כך שאני מקורב לקהלני וכתבתי עליו לא אחת. ולכן, מיד כשנפגשנו, עוד טרם החלה הישיבה, יאיר התנפל עליי והרעיף עליי מסמכים – תצ"א שמוכיחה שמספר הטנקים הסוריים בקרב בעמק הבכא קטן מכפי שתואר ונייר על כך שבעצם הוא ולא קהלני היה ראוי לעיטור הגבורה. זה היה מביך. אולי רק כשסיפרתי לו שבני היה לוחם בגדוד 74 הוא וחבריו היו מסוגלים לקבל אותי…

קשריי עם קהלני הם בני 29 שנים, מאז לקח על עצמו להיות יו"ר שדולת הגולן בכנסת, בראשית המאבק על הגולן, בשנת 1992. לאורך כל השנים הללו, מעולם לא שמעתי ממנו בדל מילה שלילית על חט' 188 או על כל יחידה אחרת. עם כל הערצתי ליאיר נפשי ולגיבורי חט' 188, לרגע נדמה היה לי שהם שוכחים שהאויב לא היה חטיבה 7 אלא הסורים.

* הקרב על הפטמה – לפני 9 שנים, כאשר מרב מיכאלי עוד הייתה בעלת טור ב"הארץ", היא פרסמה את אחד ממאמריה ההזויים ביותר, אם לא ה-, "קר לי משמע אני אישה". הייתה זו תיאוריה קונספירטיבית מיזאנדרית (מיזאנדריה = שנאת גברים), על פיה הגברים מכתיבים לנשים קוד לבוש חשוף, בעוד הם לבושים בגדים מחויטים חמים, ואז הם מפעילים מזגנים בטמפרטורות נמוכות, וכל זאת כדי שהפטמות של הנשים תזדקרנה מהקור ויגרו אותם. כאמור, מאמר מטורלל לחלוטין.

עכשיו היא שרת התחבורה, והעלתה סרטון בנושא המזגנים ברכבת, עם הסבר שלבנים חם ולבנות קר אבל הבנים שולטים ומקפיאים את הבנות. ולכן היא, "הבת", תתערב.

נקווה שהיא תמצא זמן גם לעיסוק בעניינים החשובים שבאחריותה.

* חיים אוחיון – שמעתי בתדהמה על מותו בטרם עת, בגיל 59, ממחלת הסרטן, של חיים אוחיון. אוחיון מוכר בציבור הרחב בעיקר כבעלים של קבוצת הכדורסל גליל-גלבוע, אלופת ישראל בשנת 2010, אבל הוא היה הרבה מעבר לכך. הוא היה יזם נדל"ן שבנה שכונות ומלונות בגולן ובגליל ותרם תרומה משמעותית לפיתוח חבלים אלה.

היכרתי את חיים ב-1995. ועד יישובי הגולן יצא אז לאחד ממבצעיו הגדולים – מבצע "עוז לגולן", מיצג הגולן שנדד בכל רחבי הארץ והביא את דבר הגולן במתכונת חדשנית ומרהיבה ורבבות רבות עלו לרגל לצפות בו. חיים היה קבלן חשמל, חבר מושב כנף, שהיה איש החשמל של המיזם. במקביל, הוא הדפיס ומכר חולצות של המאבק ועוד פריטים, וכבר אז הבחנתי שמדובר ביזם בנשמתו, יזם מוכשר. לא התפלאתי כאשר כבר שנה לאחר מכן פגשתי בו כקבלן בניה מוביל בגולן. בין השאר, הוא בנה את המועדון של קיבוץ אורטל, כאשר הייתי מזכיר הקיבוץ. מאז הוא הלך והתרחב, בנה הרחבות קהילתיות בקיבוצים ומושבים בגולן ובגליל, שכונה בראש פינה, מרכזים מסחריים ומלונות. הוא בנה ליד אגמון החולה את מלון הפאר גליליון והמרכז המסחרי הסמוך לו. בגולן הוא בנה את המרכז המסחרי "חוצות הגולן" סמוך לפארק קצרין העתיקה ולאזור התעשיה של קצרין. דווקא כאן, חושיו הטעו אותו, והמיזם אינו הצלחה גדולה; לדעתי כיוון שהוא לא הוקם בלב קצרין.

לא ידעתי על מחלתו ונדהמתי לשמוע על מותו. אדם צעיר כל כך, פורה כל כך ברעיונות וביוזמות, עשיר במעשים ובהצלחות, שנכונו לו עוד משימות רבות בפיתוח הגולן והגליל.

יהי זכרו ברוך!

* לחזיר שלום – אחרי 37.5 שנים בגולן, זכיתי לחוות ביום ראשון בלילה לראשונה חוויה גולנית אותנטית; התנגשתי בחזיר בר. זה היה בציר המפלים, בערך ק"מ מדרום לצומת המפלים. למזלי, הבחנתי בחזיר חלקיק שניה לפני ההתנגשות וחתכתי חזק שמאלה, וכך מנעתי התנגשות חזיתית, אבל הרכב ניזוק והצד הימני של הפגוש ניתק ממנו. החזיר, מן הסתם, חש מכה קלה בטלף.

          * ביד הלשון

ליל הברווזים – את הפינה הקודמת הקדשתי לביטוי "ברווז עיתונאי" וגם הפעם אעסוק במושג מתוך ההיסטוריה של מדינת ישראל, הקשור לברווזים.

"ליל הברווזים" הוא כינוי לתרגיל גיוס פומבי באמצעות הרדיו, שנערך ב-1 באפריל 1959, ללא כל התראה מראש וללא כל מתיחות ביטחונית יוצאת דופן. התרגיל החל בהודעה דרמטית ברדיו, שבאותה תקופה של טרום טלוויזיה הרייטינג שלו עמד על כמעט 100%, שעומדת להתפרסם "הודעה חשובה ביותר". בחדשות 21:00 פורסמה הודעת גיוס פומבי ליחידות ששמן: "להקת אמנים", "ארשת חשיבות" ו"ברווזי מים". ההודעה שודרה בשפות רבות. לא נאמר בשידור שמדובר בתרגיל.

בעקבות הגיוס הפומבי, החל גיוס מילואים בצבאות מצרים וסוריה והוכרז מצב חירום בצבאות ירדן, מצרים וסוריה. אזרחי ישראל והמערכת הפוליטית היו בטוחים שעומדת לפרוץ מלחמה. התקשורת העולמית דיווחה על גיוס מלא בישראל ובשכנותיה ועל מתיחות שיא במזה"ת.

האירוע הביא למתיחות שעלולה הייתה להסלים למלחמה. ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון מיהר לשגר את שר האוצר לוי אשכול, ששהה אותה שעה במשכן הכנסת, לעלות לדוכן ולהבהיר שאין כל כוננות ומדובר בתרגיל.

האירוע כונה "ליל הברווזים" בשל הסיסמה "ברווזי מים". ועדת חקירה שהקים בן גוריון, בראשות היועמ"ש של משרד הביטחון, ולימים שר המשפטים, יעקב שמשון שפירא, הביאה להדחתם של ראש אג"ם מאיר זורע וראש אמ"ן יהושפט הרכבי.

האירוע הביא לסערה פוליטית. במהלך האירוע ראש האופוזיציה מנחם בגין עלה לדוכן הנואמים, והצהיר באחריות לאומית ש"אם צבאנו המגויס, כתוצאה ממה שאירע, ייקרא לפעולה, כולנו נעמוד מאחוריו", אך תקף בחריפות את הממשלה על שאינה מכנסת את ועדת החוץ והביטחון של הכנסת כדי לדווח לה על המצב. כשהתבררה האמת, סיעות האופוזיציה הגישו הצעת אי-אמון בממשלה. יש לציין, שבאותם ימים לא היה נהוג להעלות מדי שבוע הצעות אי אמון לממשלה, כמקובל בשנים האחרונות. הצעד הפרלמנטרי הזה נשמר למקרים חמורים, כדוגמת "ליל הברווזים".

מאז הפך הביטוי "ליל הברווזים" לתיאור יצירת מתח וציפיות שבסופו של דבר מתנדפות באוויר. עשרים שנה מאוחר יותר, ב-17 ביולי 1979, הדביקה התקשורת את הביטוי "ליל הברווזים", לישיבת חירום לילית של ממשלת בגין, שנועדה לקבל החלטות דרמטיות על תכנית כלכלית חדשה. לקראת הישיבה, התקשורת יצרה ציפיות לגזירות, ביטול סובסידיות ועליית מחירים, והדבר הביא להתנפלות אזרחים על מרכזי הקניות לצורך אגירת מוצרי יסוד מסובסדים. בשל מחלוקות בין השרים והתנגדותם להצעותיו של שר האוצר שמחה ארליך, הישיבה הסתיימה ללא כל החלטות. הציבור הגיב על כך בלעג, והתקשורת הדביקה לאירוע את הכותרת "ליל הברווזים", כתזכורת ל"ליל הברווזים" המקורי ב-1959.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 27.6.21

* להעמיק את האחיזה הישראלית בגולן – ערוץ אמריקאי ימני אנטי-ביידני, שמפציץ מדי יום בידיעות כוזבות, דיווח על כך שביידן עומד להכריז על ביטול ההכרה האמריקאית בריבונות הישראלית על הגולן. מן הבירורים שעשיתי, זה פייק ניוז.

עם זאת, אין ספק שביידן לא היה מחליט להכיר בריבונות ישראל, ואין זה מן הנמנע שצעד כזה יקרה בעתיד.

מן הראוי לזכור – לא ארה"ב החילה את הריבונות הישראלית על הגולן, אלא כנסת ישראל, לפני ארבעים שנה. ההכרה האמריקאית, של הנשיא טראמפ, בריבונותנו על הגולן חשובה מאוד. אני מקווה מאוד שהיא תישאר בתוקף וארה"ב לא תעשה את השגיאה הגסה של ביטולה. אך עם כל הכבוד, את הריבונות הישראלית החיל הריבון הישראלי, הכנסת. ולכן, עם או בלי תמיכה אמריקאית, הגולן הוא שטח ישראלי ריבוני. יש לזכור שכאשר החלנו את ריבונות ישראל על הגולן, נשיא ארה"ב רונלד רייגן הוביל לגינוי ישראל במועצת הביטחון (לא נמנע מהטלת וטו כמו הצבעה אחת של אובמה בשלהי תפקידו, אלא יזם החלטת גינוי) ואף הטיל על ישראל סנקציות. בסופו של דבר, בפרספקטיבה של ארבעים שנה, ברור שהצעד המדיני של בגין וכנסת ישראל משמעותי לאין ערוך יותר מהתגובה האמריקאית.

מה שדרוש כעת הוא קידום משמעותי של פיתוח הגולן וההתיישבות בה והכפלת מספר התושבים היהודים בגולן. בהסכם הקואליציוני של תקווה חדשה סוכם על תכנית כזו. בסופו של דבר, האחיזה ההתיישבותית היא הערובה החשובה ביותר למימוש ריבונותנו על הגולן. עם זאת, יש מקום לקדם את ההכרה הבינלאומית, ובראש ובראשונה לדחוף לחקיקה של בתי הנבחרים בארה"ב, שתעגן בחוק את הצו הנשיאותי של טראמפ בנדון.

במצע של כחול לבן המורחבת, נאמר שהגולן ישראלי לעד והנושא אין עומד עוד למו"מ. יאיר לפיד הכריז על עמדה זו פעמים רבות, בארץ ובחו"ל. זו חייבת להיות העמדה של ממשלת השינוי.

לקראת הבחירות לנשיאות ארה"ב כתבתי שאילו הייתי אמריקאי הייתי תומך בביידן, אבל אני ישראלי, וכישראלי אני תומך בטראמפ, הנשיא הידידותי ביותר שהיה אי פעם לישראל. ואכן, ביידן חוזר למדיניות המסורתית של כל הממשלים האמריקאים שקדמו לטראמפ. בתוך המציאות המדינית הזאת על ישראל לנווט את התנהלותה באופן שיגן על האינטרסים הלאומיים של ישראל. העמקת השורשים הישראליים בגולן וביצור הריבונות הישראלית על הגולן ומימושה באמצעות תנופת פיתוח, היא אינטרס לאומי עליון.

* מחדל חיסון הילדים – רבים מדברים על מחדל נתב"ג שהביא להתפרצות הקורונה ובצדק. אבל יש מחדל נוסף – מחדל חיסון הילדים.

כבר מספר שבועות ניתן לחסן את הילדים בגילי 12-15, ועד תחילת השבוע רק 4% התחסנו חיסון ראשון. לא זו בלבד שמשרד הבריאות לא עודד התחסנות, הוא למעשה עודד אי התחסנות. המסר היה שלא צריך להתחסן, אלא אם כן נוסעים לחו"ל, או ילדים בקבוצת סיכון או ילדים שבמשפחתם הגרעינית יש אנשים בקבוצת סיכון. ראשי משרד הבריאות אמרו בראיונות: "איננו ממליצים למהר להתחסן". וכך, שעה שבעולם משתולל הווריאנט ההודי, בזבזנו שבועות יקרים. וכעת, הילדים הם מעבירי המגפה.

אילו הוחלט בזמן על מבצע חיסון, זה היה לפני סוף שנת הלימודים. ניתן היה לבצע מבצע חיסונים נרחב בבתי הספר.

עכשיו, אחרי שיש התפרצות ואחרי שבזבזנו זמן יקר, עולים ראשי משרד הבריאות לשידור, קוראים להתחסן, מסבירים שתופעות הלוואי זניחות לעומת התועלת שבחיסון. איפה הייתם עד עכשיו?

* לשקם את הריבונות – הפשע והפרוטקשן ממשיכים להשתולל בגליל.

עבריינים ירו בליל שבת על מסעדת ההמבורגרים המעולה והפופולרית "כביש 90" בצומת מחניים. לפנות בוקר הגיע רכב ובזמן שחלק מהעובדים עדיין היו במקום נורו כ-50 קליעים מנשק אוטומטי לעבר המסעדה. לא היו נפגעים אך נזק נגרם למבנה.

קמה ממשלה חדשה וחייב לחול שינוי דרמטי בהתמודדות עם מגפת אובדן הריבונות; יש  לשקם את ביטחון הפנים, לבצר את המשילות ולהחזיר את ריבונות המדינה לגליל ולנגב.

עכשיו זו המשמרת שלכם – בנט ובר לב. מצפים לראות תפנית.

* היעד הראשון – החרמת הנשק הבלתי חוקי – שעות אחדות לאחר מתקפת הירי על מסעדת "כביש 90", בוצע הרצח המשולש בצומת עילבון. יש הבדל בין המקרים – הראשון היה ירי אזהרה לצורך גביית פרוטקשן והשני חיסול חשבונות בעולם התחתון. אך המשותף לשני האירועים – שימוש בנשק החם שנמצא בהמוניו במגזר הערבי, ומשמש נגד ערבים ויהודים, בפשיעה פלילית ולאומנית.

ממשלת השינוי מחויבת לשינוי דרסטי ודרמטי בביטחון הפנים, אחרי עשור של מחדל מתמשך. השינוי חייב להיות מידי. ברור שהתוצאות לא תהיינה מידיות, ויתכן שבטווח הקצר עלול להיות מחיר כבד, אפילו בחיי שוטרים. אך ההחלטה ותחילת הביצוע חייבים להיות מידיים. המשימה החשובה ביותר היא החרמת הנשק הבלתי חוקי במגזר הערבי. פעולה זו מחייבת התגייסות רבתי של משטרת ישראל והשב"כ. זו משימה שמחייבת בראש ובראשונה החלטה מנהיגותית של ראש הממשלה ושל הממשלה.

סביר להניח שהפעולה הזאת תעורר התנגדות קשה ואלימה במגזר הערבי, כפי שראינו בשבוע שעבר בדיר אל-אסעד כאשר המשטרה הגיעה למקום בעקבות ירי בחתונה. על הדרג המדיני להעניק גיבוי מוחלט לשוטרים להגיב בכל הכוח, כולל ירי על פי הצורך, מול האלימות הזאת.

חובתה של ממשלת ישראל להחזיר את הריבונות והמשילות לכל חלקי המדינה.

* אני כהניסט – לא, אל דאגה, לא התחרפנתי. אני פשוט מרוצה מאוד מהדרך שמוביל מתן כהנא, השר לשירותי דת, המביא עמו לתפקיד רוח חדשה, רוח של יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. מתן מעלה את קרנה של היהדות, שבמשך שנים הקיצונים והחרדים עיוותו אותה והרחיקו את הציבור ממנה. זאת הדרך לחזק את יהדותה של ישראל. יישר כוח!

* לא לגיטימית – האמירה של סמוטריץ', שממשלת ישראל היא ממשלה חוקית אך לא לגיטימית, היא אמירה חוקית, אך לא לגיטימית.

* אגדת סמוטריץ' – לאחר הבחירות, נתניהו ניסה להקים את הממשלה האפשרית היחידה בראשותו. זו ממשלה הכוללת את כל המפלגות שתמכו בו והמפלגות שהיו מוכנות לשבת בממשלה בראשותו. בסך הכל מדובר היה ב-63 מנדטים. הדרך היחידה להקים את הממשלה הזאת, היא בתמיכת כל המפלגות הללו. אם מפלגה אחת יוצא מן המשוואה – אין קואליציה.

הסיעות שהיו מיועדות לקואליציה הזאת, על פי גודלן, היו הליכוד, ש"ס, יהדות התורה, ימינה, הציונות הדתית ורע"ם. הליכוד, ש"ס, יהדות התורה, ימינה ורע"ם הסכימו להקים קואליציה. גם מפלגת נועם שבתוך הציונות הדתית הסכימה. אך הציונות הדתית ברובה סירבה, כי לא הסכימה לקואליציה עם רע"ם. היא גם לא הסכימה לממשלת מיעוט בתמיכה או הימנעות של רע"ם מבחוץ.

אפשר להעריך את סמוטריץ', שעמד על עקרונותיו. אילו הסכים, בוודאי כשהיה לשון המאזניים, היה מתמנה בוודאות לשר בכיר. הוא העדיף את העיקרון על המשרה וזה ראוי להערכה. מבחן העמידה בעיקרון הוא כאשר משלמים מחיר. והוא שילם מחיר על העמידה בעיקרון.

להחלטה שלו היה מחיר אישי, והיה מחיר במובן הציבורי הכללי – כתוצאה ממנה לא קמה ממשלה בראשות נתניהו, אלא ממשלת השינוי. וכיוון שסמוטריץ' טוען שממשלת השינוי היא "ממשלת שמאל מסוכנת" ושממשלה בראשות בנט, שהוא מימין לנתניהו, "מסכנת את הצביון היהודי והדמוקרטי של ישראל", הרי הוא בהחלטתו המיט את הסכנה הזאת על ישראל.

ניתן לצפות ממנו לומר אמת. עמדו בפניו שתי אפשרויות – ממשלת נתניהו עם רע"ם או שלא תקום ממשלת נתניהו. כנראה שכל אחת מהאפשרויות הללו רעה בעיניו, אך הוא קיבל את ההחלטה. ומן הראוי שיעמוד מאחוריה ומאחורי המחיר שלה. שיסביר מדוע עדיפה בעיניו ממשלת בנט-לפיד על ממשלת נתניהו-סמוטריץ'-רע"ם. מן הסתם חלק מתומכיו יתמכו בהחלטתו ואחרים יתנגדו לה. גם זה המחיר של כל בחירה.

במקום לומר אמת ולעמוד מאחורי הבחירה שלו, הוא מספר סיפורי בדים, שממשלת ימין בראשות נתניהו עם תקווה חדשה הייתה בהישג יד ובנט הכשיל זאת. זהו שקר. זהו שקר של מי שאין לו האומץ הציבורי והיושרה לעמוד מאחורי בחירתו ולשכנע את הציבור בצדקתו ואולי לשלם מחיר אם לא ישכנע את תומכיו. כנראה שלשקר ולהטיל את האחריות על מישהו אחר זה קל יותר.

* להוציא את המצלמות – כאשר ח"כ אמסלם הביך את יו"ר הכנסת מיקי לוי, בקריאת התלהמויות וגידופים שלו מתוך הפרוטוקול, מהתקופה שישב באופוזיציה, הפטיר לוי הנבוך "אבל זה היה בוועדות".

ומה בכך? בוועדות אין מקום לממלכתיות, למכובדות, לענייניות, לכבוד? האם מי שמתנהג כך בוועדה אינו פוגע בכבוד הכנסת?

מאז ומתמיד היו במליאת הכנסת מראות לא סימפטיים, של חוסר ענייניות, של התלהמות, של היעדרות הרוב המוחלט של הח"כים. אבל בעבר תמיד אוזנה התמונה באמירה – של הח"כים, של דרגים מקצועיים ושל כתבי הכנסת, שבוועדות זה אחרת. שם לא עושים הצגות לדעת הקהל, אלא עובדים ברצינות ובמקצועיות.

עד שנכנסו המצלמות לוועדות, ומסתבר שהוועדות סובלות מאותן מחלות כמו המליאה.

ויתכן שהבעיה היא במצלמות, שנוכחותן היא שהפכה את ישיבות הוועדות להצגה.

עם כל הכבוד לחובת השקיפות ולזכות הציבור לדעת, כדאי לשקול את הוצאת המצלמות מהוועדות. הדיונים במליאה פומביים, אבל לא יזיק אם בוועדות תיעשה עבודה, כשהמחוקקים יהיו חופשיים ולא ממוקדים במצלמה.

* אי אמון באופוזיציה – בשבוע האחרון לקיומה של הממשלה הקודמת, היא הניחה על שולחן הכנסת את הארכת הוראת השעה של מניעת "שיבה שקטה" של פלשתינאים לישראל במסגרת "איחוד משפחות". בדברי ההסבר להצעת החוק כתבה הממשלה שאי העברתו היא פגיעה בביטחון המדינה.

חלף שבוע, ומי שהיה ראש הממשלה ועכשיו הוא ראש האופוזיציה החליט לשלב ידיים עם בל"ד בניסיון להפיל את החוק, ובכך לפגוע בדם קר בביטחון המדינה, מתוך תאווה ילדותית "להביך את הממשלה". כלומר, אם מחבל שיחדור לישראל באמצעות החוק הזה ירצח אזרחים ישראלים, זה אמצעי, שבעיני נתניהו המטרה "להביך את הממשלה" מקדשת אותו.

אגב, בשבוע שעבר הכנסת העבירה שורה של חוקים שהונחו על שולחנה בידי הממשלה הקודמת. האופוזיציה הצביעה נגד החוקים. אמנם בניגוד לחוק האזרחות לא מדובר בהצבעה בוגדנית המסכנת במזיד את ביטחון ישראל, אך זו הוכחה לדמותה של האופוזיציה הנוכחית, שעם שינוי הפוזיציה מצביעה נגד חוקיה שלה. זו האמינות של האופוזיציה? חבל שאי אפשר להביע אי אמון באופוזיציה.

ובאשר לחוק האזרחות – יש להעלות אותו להצבעה שמית. האם אבי דיכטר, מי שהיה ראש השב"כ כאשר בהתאם למידע שהוא הביא לממשלה נחקק החוק הזה ב-2003, ירצה שבדברי הכנסת, בהצבעה על החוק הזה, יהיה כתוב: "דיכטר אברהם משה – נגד"? אני בטוח שיש בליכוד מספיק ח"כים פטריוטים, שביטחון המדינה יקר להם יותר מהאינטרס הפרטי של נתניהו, ושימרדו בו ויצביעו בעד המדינה ונגדו. אני גם מאמין, שבמקרה כזה, שבו נתניהו יבין שהחוק יעבור ומי שיובך יהיה הוא, שחברי סיעתו ימרדו בו בגלוי, ולכן הוא יתקפל והאופוזיציה תצביע בעד החוק.

* על פי מקורות זרים – על פי מקורות זרים, התשובה לדבריו של נתניהו בדיון על השבעת הממשלה, שעכשיו לא יהיה מי שיוכל לשלוח את צה"ל לפעול מעבר לקווי האויב, ניתנה לא רק ברצועת עזה ובסוריה, אלא הרחק מזרחה.

* סובלים ממעשיו – אנשים תהו מדוע גם עכשיו, אחרי שנתניהו איבד את השלטון, אני מתמקד בו בכתיבתי ואף תהו האם זו "אובססיה".

פעם, בשנות החמישים, ראש האופוזיציה מנחם בגין נאם בכנסת וראש הממשלה בן גוריון קטע את דבריו בקריאת ביניים. השיב לו בגין: "יזדיין נא אדוני בקצת סבלנות. סוף סוף הוא נאלץ לסבול רק מדיבוריי בעוד אני סובל גם ממעשיו". ברוך השם, אני מאמין שבקרוב מאוד נסבול רק מדיבוריו של נתניהו. אבל בינתיים אנו סובלים ממעשיו – מהניסיון לחבל במדינה באמצעות הפלת חוק האזרחות יחד עם הרשימה המשותפת, בגריסת חומרים ממשרד ראש הממשלה, באי העברת חפיפה למחליפו וכו'. ולכן, בימים אלה אני מתמקד בו. אני מקווה ומאמין שהשפעתו על המדינה תלך ותדעך וכך הוא הרבה פחות יעניין אותי. כי בניגוד להבלי ה"אובססיה לביבי" יש לי אובססיה אחת ויחידה – לטובתה של מדינת ישראל.

* המשותף – מה המשותף לרבין ולנתניהו? שניהם לא העבירו חפיפה למחליפיהם אחרי הקדנציה השניה.

* נגד ועדת חקירה ממלכתית – ברשותכם, אביע דעה לא פופולרית. אני מתנגד לוועדת החקירה הממלכתית על אסון הר מירון.

אין ספק שאסון כזה מחייב תחקיר עומק יסודי, על מנת להסיק מסקנות ולמנוע את האסון הבא. ובדיוק מהסיבה הזאת אני נגד ועדת חקירה ממלכתית, כי ועדה כזאת אינה הכלי המתאים לתחקיר הזה.

לא בכדי אני משתמש במונח תחקיר ולא חקירה. המודל שלי הוא התחקיר הצה"לי. התחקיר הצה"לי נועד ללמוד ולהפיק לקחים מהצלחות וכישלונות. הוא בנוי כך שכל המעורבים בתחקיר מבינים שתפקידם להטות שכם להפקת הלקחים, באמצעות דיווח אמין, כולל ביקורת עצמית. זו לא חקירה פלילית, זו לא חקירת מצ"ח, הנוגעים בדבר אינם נחקרים, אינם חשודים ואינם נאשמים אלא הם שותפים להפקת הלקחים. הם לא ניגשים לתחקיר עם עורכי דין, חלילה, ואינם רואים מתפקידם "לנקות את עצמם" ולהטות את האשמה לאחרים.

ועדת חקירה משפטית, בראשות שופט, על פי חוק ועדות החקירה, כמוה כמשפט. כל הנוגעים בדבר מצטיידים במיטיב עורכי הדין שיגנו עליהם. אין הם שותפים לחקר האמת, אלא להצלתם מהגרדום.

ועדת התחקיר צריכה להיות מורכבת מאנשי מקצוע. במקרה הזה – מומחים בתחום ההנדסה, האבטחה, קבלת החלטות ומדיניות ציבורית. אחד מחברי ועדת התחקיר צריך להיות משפטן, כי תמיד יש גם היבטים חוקיים ומשפטיים, אך בשום אופן לא לעמוד בראש הוועדה ולא לנהל אותה כמשפט.

ועדות החקירה הופכות לטריבונל. הדבר היחיד שמעניין את הציבור הוא לא מה היה ואיך מתקנים, אלא מי אשם ומה המסקנות השיפוטיות שיוטלו עליו. כך היה בוועדת אגרנט, בוועדת כהן וכן הלאה. התקשורת רוצה דם. אם הוועדה אינה מספקת לה את זה היא מכנה את הוועדה "ועדת טיוח".

אין זה מתפקידו של התחקיר להסיק מסקנות אישיות, אך כפי שבצבא בעקבות התחקיר עולות גם מסקנות אישיות, כך צריך להיות גם בעקבות ועדת תחקיר אזרחי, אך לא כחלק מן התחקיר ולא בידי ועדת התחקיר.

צר לי שההחלטה הראשונה של הממשלה הייתה על הקמת ועדת חקירה ממלכתית לאסון, ובכך לא להפיק את הלקחים בצורה המיטבית, אלא ללכת בדרך השבלונית שלא הוכיחה את עצמה בחמישים השנים האחרונות. יתר על כן, שר הביטחון קורא להקים ועדת חקירה על פרשת הצוללות ושמעתי קריאות לוועדות חקירה על מחדלי הקורונה ועל מחדלי פרעות תשפ"א. הלו, תרגיעו. מן הראוי שהממשלה החדשה תקדיש את כל מרצה לקידום המדיניות שלה ולא לנבירה במחדלי קודמתה.

* מפעל מנהיגות ציונית לתפארת – 19 מתוך 39 (50 אחוז!) ממסיימי קורס הטיס השבוע, הם בוגרי המכינות הקדם צבאיות!

* הטובות לטיס – בנאומו בטקס סיום קורס טיס שיבח בנט במיוחד את ארבע הנשים, בוגרות קורס טיס. והוא הגדיר אותן… "מהטובות שבבנינו".

          * ביד הלשון

ברווז עיתונאי – מתוך כתבתו של איתי אילנאי ב"ידיעות אחרונות" על בחירות 81': "התנגשות חזיתית בין שני מחנות, שקיפלה בתוכה מנה גדושה של פייק ניוז, או כמו שקראו לזה אז – ברווז עיתונאי".

מהו ברווז עיתונאי? מה מקור הביטוי?

המקור הוא כנראה צרפתי, כבר מהמאה ה-16, מבוסס על ביטוי בסלנג הצרפתי של אותם ימים, blaue Ente לומר "ברווז כחול" – כינוי לדבר שלא היה ולא נברא. על פי גרסה אחרת, המדינאי, הסופר והמדען האמריקאי בנג'מין פרנקלין המציא את הביטוי "ברווז עיתונאי" ככינוי לידיעה עיתונאית שקרית.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 16.6.21

* כנגד חוקי הטבע – נתניהו לא ראש הממשלה ולמרות זאת השמש זרחה בבוקר שלמחרת!

* משימות ראשונות – שלוש המשימות הגדולות של ממשלת השינוי הן העברה מהירה של תקציב 2021-2022, כדי להתחיל לתקן את נזקי הפשע הכלכלי של נתניהו נגד מדינת ישראל, כשלא העביר תקציב כדי לגנוב את הרוטציה, חקיקת החוק המגביל את אורך הכהונה של ראש הממשלה, כדי שלא נידרדר שוב למצב שהגענו אליו בשנים האחרונות וגיבוש מידי של תכנית להשבת הריבונות הישראלית בגליל ובנגב, שנשמטה מידינו ב-12 שנות מחדל ביטחון הפנים.

* בשורה גדולה – הממשלה החדשה התחייבה בקווי היסוד שלה להקים את אוניברסיטת הגליל ובית חולים נוסף בגליל. זו בשורה גדולה מאוד לנו, תושבי הצפון, לחברה הישראלית ולציונות. מעתה – חובת ההוכחה על הממשלה: האם היא תממש את הבשורה. אני אופטימי, אך הממשלה תיבחן על סמך המעשים.

* דגל החינוך בגיל הרך – אחד הדגלים החשובים של תקווה חדשה בבחירות, ובראש ובראשונה של יפעת שאשא-ביטון, היה העברת מעונות היום והאחריות על הילדים בגיל לידה עד שלוש, ממשרד העבודה והרווחה למשרד החינוך.

דומה שמיותר להסביר מדוע המעבר הזה הוא מובן מאליו. ידוע היום עד כמה החינוך בגילים אלה הוא קריטי להתפתחות הילד ועד כמה הוא משפיע על כל חייו. מן הראוי שהחינוך ייעשה באמצעות אנשי חינוך, באמצעות הגוף המקצועי והשלטוני האחראי על החינוך בארץ.

מדוע הגיל הרך לא היה מלכתחילה באחריות משרד החינוך אלא באחריות משרד העבודה? בשנות החמישים, כאשר גולדה מאיר הייתה שרת העבודה (אגב, שרת עבודה מעולה, ממובילי קליטת העליה הגדולה לאחר קום המדינה ומניחת היסוד למדינת הרווחה הישראלית ובראש ובראשונה מייסדת הביטוח הלאומי), היא רצתה לעודד יציאת נשים לעבודה. רוב הנשים באותה תקופה היו עקרות בית. יציאתן לעבודה הייתה גם אינטרס לאומי כלכלי ראשון במעלה וגם שחרורן של הנשים ממעמד המפורנסות, שכל עניינן הוא הטיפול בבית. לשם כך, צריך היה לתת מענה לילדים הקטנים, מתחת לגיל הרך. גולדה הקימה את מערך מעונות היום למען המטרה החשובה והמהפכנית הזאת.

אולם כבר לפני ארבעים שנה זה היה אנכרוניזם לשמו. הנשים יוצאות לעבודה, זו נורמה מובנת מאליה, לפחות במגזר היהודי ובמידה הולכת וגוברת גם במגזר הערבי. ותפקיד המדינה כבר אינו לספק שירותי שמרטפות, אלא לספק חינוך מעולה בגיל החשוב הזה. ובדיוק לשם כך קיים משרד החינוך.

שרי החינוך הקודמים נאבקו על כך, ונתקלו בחומה הבצורה של האוצר, שמנע זאת בשל העלויות של המעבר. כרגיל, ראייה בראש קטן של ההוצאה היום במקום להבין את המשמעות הכלכלית והחברתית לעתיד החברה ולדורות הבאים.

הפעם, הדרישה הזאת הייתה דרישה אולטימטיבית של תקווה חדשה, שהעומד בראשה, גדעון סער, הוא שר החינוך לשעבר ומספר 2 ברשימה, יפעת שאשא-ביטון, שמלכתחילה הייתה המיועדת לתפקיד שרת החינוך, היא אשת חינוך ותיקה הן בהשכלתה (ד"ר לחינוך) והן בניסיונה העשיר. ראש הממשלה, נפתלי בנט, אף הוא שר החינוך לשעבר ואף הוא מבין את הצורך. הנושא נכנס לקווי היסוד של הממשלה, שעליהם חתום שר האוצר ליברמן והם מחייבים אותו (ועמידתו מול הדרך המקצועי באוצר היא מבחן המנהיגות שלו).

אני מציע לשרת החינוך ולדרג המקצועי במשרדה ללמוד את מערכת הגיל הרך הקיבוצית, שלא בכדי גם הקיבוצים ש"הופרטו", רובם ככולם, משמרים אותה. החינוך הקיבוצי בגיל הרך הוא פאר יצירת החינוך, לא רק ברמה הלאומית אלא גם ברמה העולמית. נכון, זה יחייב את המדינה להוצאות כבדות מאוד, אך כמו בקיבוץ, זה עניין של סדרי עדיפויות. בראש ובראשונה יש להתייחס לכך לא כאל הוצאה אלא כאל השקעה.

* תקציב שנתי פלוס – הרעיון של תקציב דו-שנתי, הוא רעיון של ראש הממשלה נתניהו ושר האוצר שטייניץ לפני 8 שנים. מה שעמד מאחוריו הוא הצורך ביציבות פוליטית וכלכלית, לצורך קידומה של כלכלת ישראל. הרעיון היה שנוי מאוד במחלוקת, הן בקרב המערכת הפוליטית והן בקרב כלכלנים ואנשי אקדמיה. אני תמכתי מאוד ברעיון ואני תומך בו גם עתה.

עם זאת, חשוב לציין שתקציב 2021-2022 אינו באמת תקציב דו-שנתי. במקרה הטוב, התקציב יוגש בספטמבר והוא עלול להתעכב גם עד נובמבר. ולכן, מדובר בתקציב שנתי פלוס. הגשת תקציב לחודשיים-שלושה היא מגוחכת.

אני מקווה מאוד שהממשלה תקדם מאוד את הגשת התקציב, אולי אפילו לפני ספטמבר. אם הוא לא יוגש ויאושר בספטמבר, יהיה זה כישלון של הממשלה.

* מי יעמוד בראש מערך ההסברה הלאומי? – לצד ההצלחה הצבאית הכבירה במבצע "שומר החומות", וההצלחה המדינית (תמיכת ארה"ב, גרמניה ומדינות אירופיות נוספות) נחלנו תבוסה הסברתית קשה בקרב על התודעה.

אסור לנו להזניח את הנושא ועל הממשלה החדשה לחזק מאוד את הדיפלומטיה הציבורית, שאין ערוך לחשיבותה בימינו.

ראש הממשלה ושר החוץ צריכים להעמיד את הנושא במקום מרכזי בסדר העדיפויות שלהם.

יש למנות לאלתר ראש מערך הסברה לאומי חדש. ההמלצה שלי – יוסף חדאד. חדאד, ערבי ישראל גאה (בערביותו ובישראליותו), לוחם ומפקד בגולני, פצוע צה"ל ממלחמת לבנון השניה, פעיל חברתי והמייסד והמנכ"ל של "ביחד ערבים זה לזה", הוא מכונת הסברה ישראלית משומנת ומוצלחת מטעם עצמו, שפועל ללא לאות ובצורה מקצועית להסברה ישראלית בעולם, באנגלית ובערבית.

אני משוכנע שהוא יוכל לבצע את המשימה בצורה מצוינת. הוא חכם, רהוט, יצירתי וכדאי שהמדינה תשכיל להשתמש בשירותיו.

* שר מצטיין – בשבעה חודשים כשר התקשורת יועז הנדל עשה יותר ממה שנעשה במשרד במשך עשר שנים.

רק לדמיין מה הוא יעשה בארבע שנים.

בהצלחה!

* היעד הפוליטי – אחרי ארבעה סיבובי בחירות, חוסר יציבות קיצוני וממשלות מעבר, עם ישראל זקוק ליציבות. אם חלילה הממשלה הזאת תקרוס ונלך לסיבוב חמישי גם אחרי שנתניהו סיים את תפקידו ואחרי שקמה ממשלת שינוי-אחדות-ריפוי, זו עלולה להיות מכה אחת יותר מדי לחברה הישראלית; אובדן שארית אמון האזרחים במערכת הפוליטית ובדמוקרטיה והידרדרות לאנרכיה.

אני כותב זאת, כיוון שאני חושש שזה עלול לקרות. זה עלול לקרות בראש ובראשונה בשל החברות של רע"ם בקואליציה. מעבר לסוגיה העקרונית – סירובה של רע"ם לקבל את ההסדר המכונן של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, שבא לידי ביטוי בכך שלא חתמה על קווי היסוד הציוניים (אם כי הצבעתה בעד הממשלה היא גם הצבעה על קווי היסוד) עלולה להיות גם בעיה פרקטית חמורה. הפרעות בתקופת מבצע "שומר החומות" הציפו בפנינו את המצב הרעוע של ביטחון הפנים במדינה, שהופקר בעשור האחרון. הממשלה החדשה חייבת להציב בפניה, כאחת המטרות המרכזיות, את השבת הריבונות הישראלית שהתערערה בגליל ובנגב, במגזר הערבי ובערים המעורבות ב-12 השנים האחרונות. זה לא יהיה קל, וספק רב האם רע"ם, שיצאה נגד מבצע "חוק וסדר", תתן לממשלה רשת ביטחון בתנאים אלה. כבר ביום ההשבעה ראינו את הימנעות ח"כ אלחורמי, שבעטיה לא היו לממשלה 61 אצבעות, וזו כבר התחלה בעייתית.

שנית, חשש גדול בידי האם מרצ ואולי גם מפלגת העבודה, שבעידן מרב מיכאלי חתכה חזק שמאלה, תחזקנה מעמד לאורך זמן בממשלת מרכז-ימין, שמדיניותה שונה כל כך מדרכן. אחרי שתחלוף האופוריה של "יציאת בלפור", התסכול במפלגות אלו ובעיקר בבייס שלהן ילך ויגדל ועלול לאיים על יציבות הממשלה.

שלישית, ברור לי שנתניהו כראש האופוזיציה ימשיך להפעיל לחץ ברוטלי אישי על ח"כים ימניים שעלול לשבור אחד מהם או יותר.

לכן, לצד היעדים החברתיים, הכלכליים, הביטחוניים והמדיניים של הממשלה, צריך לעמוד לנגד עיניה יעד פוליטי – הרחבת הממשלה וצירוף לפחות מפלגה חרדית אחת לקואליציה. ולהסיר את הווטו של ליברמן על שותפות עם החרדים.

* לא ממשלת שמאל – ההגדרה "ממשלת שמאל", שמיד הופכת בידי התועמלנים הדמגוגים "ממשלת שמאל קיצוני", היא דמגוגיה ביביסטית אופיינית. ממשלה שבנט, שמימין לנתניהו, עומד בראשה, ויש בה שלוש מפלגות ימין מובהקות – ימינה, תקווה חדשה וישראל ביתנו, שתי מפלגות מרכז ניצי – כחול לבן ויש עתיד ושתי מפלגות שמאל המונות יחד 13 ח"כים ואין להן שרים בכירים בתיקים המצויים במחלוקת אידיאולוגית, היא רחוקה מאוד מאוד מההגדרה "ממשלת שמאל". מה גם, שיש בה פריטטיות בין שתיים ממפלגות הימין לבין מפלגות המרכז, ישראל ביתנו ומפלגות השמאל.

ומי שמצרים על כך שאין ממשלת ימין, מוזמנים להפנות את טרונייתם לאדם אחד, שאילו הרפה וזז הצדה, הייתה קמה ממשלת ימין בראשות הליכוד.

* ויתורים למען איחוי הקרעים – ממשלת האחדות הלאומית והפריסה האידיאולוגית הרחבה שלה, מחייבת את כל הצדדים לפשרות ולהבנה שלא יוכלו לממש בה את כל מאווייהם. יש בכך חשיבות לאיחוי הקרעים בחברה הישראלית. ממשלה כזו לא תחיל את הריבונות על בקעת הירדן וגושי היישובים. ממשלה כזו לא תקפיא את הבניה בהתיישבות. ממשלה כזו לא תפגע בחוק הלאום. אבל דווקא בממשלה כזאת ניתן לעגן בהסכמה לאומית רחבה בחוק יסוד את השוויון האזרחי (ואין סיבה שהליכוד ואבו-יאיר לא יתמכו בכך מן האופוזיציה).

יש חשיבות רבה בעבור החברה הישראלית, שממשלה הכוללת את מרצ תילחם ב-BDS. אשמח במיוחד לראות את הורוביץ שר בממשלה שנלחמת נגד הניסיון לשפוט את ישראל בטריבונל האנטישמי בהאג. ויהיה זה צדק פואטי שמרצ תהיה חברה בממשלה שתבנה ביישובים ביהודה ושומרון ובמזרח ירושלים.

* עם הזנב בין הרגליים – לצערי הרב, ממשלת האחדות בהרכבה הנוכחי לא תוכל להחיל את הריבונות הישראלית על בקעת הירדן, בוודאי מול ביידן כנשיא ארה"ב. איזו החמצה זו הייתה, כאשר לנתניהו היה רוב ברור בממשלה ובכנסת להחלת הריבונות בתמיכת ארה"ב, והוא נבהל מהאיומים הפלשתינאים, התקפל וברח עם הזנב בין הרגליים.

* תהיה התנצלות? – תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית טענה חזור וטעון, מדי יום ביומו ומדי שעה בשעתה בשצף קצף במים העכורים של תעלות הביבים, שממשלת השינוי תכלול את הרשימה המשותפת או תשען עליה. האם נשמע התנצלות?

* מפגן של אגוצטנריות – ח"כ אלי אבידר התיימר לשאת את דגל הפוליטיקה הישרה והנקיה (אם כי קשה לחשוד בו שהוא בחר במפלגתו, ישראל ביתנו, כיוון שההיסטוריה שלה היא של פוליטיקה כזאת). והנה, במפגן מדהים של אגוצנטריות, הוא מבהיר שאינו מחויב לקואליציה ולסיעתו בהצבעות, בשל הסיבה הערכית שלא קיבל תפקיד שראוי לו, לתחושתו.

אגב, בעיניי באמת התיק שהוצע לו מגוחך. להיות שר שני במשרד האוצר… אגב, זה עוד פטנט שהמציא נתניהו, כאשר בהיותו שר האוצר נאבק על תפקיד שר למקורבו מאיר שטרית ואז הכניס אותו כשר במשרד האוצר. הבא אחריו היה גנץ, שמינה את מיכאל ביטון לשר שני במשרד הביטחון. ועכשיו ליברמן.

אילו אבידר טען שאינו רוצה בתפקיד מיותר ואם לא יקבל תפקיד משמעותי לא יצטרף לממשלה ויתרום למדינה ולקואליציה כח"כ מן השורה – הוא היה ראוי להערכה. אבל אמירה שהוא חופשי מתמיכה בקואליציה, כאשר מדובר בקואליציה של 61 ח"כים שתלויה בו, היא סחטנות אגוצטנרית ברוח הביביזם, שהוא התיימר להילחם בו.

כבר הספקתי לקרוא שארגון "חקירה עכשיו", אחד מארגוני הבלפוריאדה, תומך בו והפגין ליד הכנסת בזמן ההשבעה על כל מיני דברים שהארגון לא מרוצה ממנו. שמא הם מתקשים להיגמל מהבילוי השבועי?

* ראש ממשלה בשר ודם – סוף סוף יש לנו ראש ממשלה בשר ודם, לא אלוהים. ואף אחד לא מאמין שהוא אלוהים. אפשר לחזור לשפיות. איש אינו חושב שהוא מעל החוק, שהמדינה זה הוא, שהחוק זה הוא. וצריך לעמוד היטב על המשמר כדי להבטיח שהשתן לא יעלה לו לראש, שלא יתחיל לטפח סממני מגלומניה וביביזם, ושלא יתפתח סביבו פולחן אישיות.

ויש לחוקק בהקדם חוק הגבלת קדנציות.

* בשורה חברתית – ראש ממשלה דתי לאומי, לראשונה אחרי 73 שנים – זו בשורה חשובה לחברה הישראלית. בנט פרץ תקרת זכוכית חשובה בפוליטיקה הישראלית ובישראליות בכללה.

חבל מאוד שטחו עיניהם של החמוצים בציונות הדתית מלראות את התמורה ההיסטורית הזאת, והם שבויים בתודעה הביביסטית.

* כשאמתח ביקורת – עכשיו כל אימת שאמתח ביקורת על בנט וממשלתו (וגם אם היא תהיה מצוינת בטוח שאמתח ביקורת), יסתערו עליי בתגובות כמו "אבל זאת הממשלה שלך", "זה מה שבישלת" וכו' וכו'. אבל מה לעשות? אני לא חסיד שוטה של אף אחד, גם לא של מנהיגים שאני בוחר בהם (ולא בחרתי בבנט). וכאשר יש לי ביקורת עליהם, אני משמיע אותה.

ואגב, זו הממשלה שלנו, של כולנו, של כל אזרחי ישראל.

* שינוי סטטוס – ביום שבו החלה כהונתו של בנט כראש הממשלה, חל שינוי בסטטוס של אהוד ברק.

הסטטוס שלו עד יום ראשון: 12 ראשי ממשלה היו לישראל. ברק אינו נמנה עם 11 הטובים שבהם.

הסטטוס שלו מיום ראשון: 13 ראשי ממשלה היו לישראל. ברק אינו נמנה עם 12 הטובים שבהם.

* צעיר ממני – נפתלי בנט הוא בן 49, עדין בקידומת 4, אך אין הוא ראש הממשלה הצעיר ביותר בתולדות המדינה. הצעיר מכולם היה נתניהו, שנבחר לראשונה לתפקיד, לפני 25 שנים, בגיל 46.

אבל בנט הוא ראש הממשלה הראשון שהוא צעיר ממני.

* טחנות השוויון – בעקבות הבחירות לכנסת השמינית (31.12.73) הכותרות דיברו על פריצת דרך במעמד האישה בישראל, כיוון שבכנסת החדשה כיהנו 9 נשים, מספר שיא עד אז (ולאחר מכן הייתה שוב נסיגה). והנה היום, 9 נשים מכהנות כשרות בממשלה. חלפו מאז 48 שנים. טחנות השוויון המגדרי טוחנות לאט, אך הכיוון הוא ברור.

מצד שני ראוי לזכור, שראש הממשלה שקמה בעקבות אותן בחירות הייתה אישה, גולדה מאיר, שהקימה את ממשלתה השלישית. מאז לא  נבחרה שוב אישה לראשות הממשלה, וגם היום אין אף מועמדת בעלת סיכוי לכהן בתפקיד זה בעתיד הנראה לעין. וכאשר הייתה מועמדת מעולה לתפקיד הנשיאה הראשונה בישראל, היא נחלה מפלה בבחירות בכנסת. 

* החוץ, הביטחון והאוצר – ליברמן הוא הפוליטיקאי השלישי בתולדות המדינה שכיהן כשר החוץ, הביטחון והאוצר.

קדמו לו פרס ונתניהו.

* מצעד הבהמות – התפרעות הכהניסטים ועוזריהם הסמוטריצ'ים בפתח ישיבת הכנסת להצגת הממשלה החדשה, ומהומת אספסוף חברי הכנסת הביביסטים והחרדים, מעידה כאלף עדים מדוע הגיעה השעה לחילופי שלטון.

מצעד המורחקים מן האולם, סמוטריץ' ובן גביר, ראוי לכותרת "מצעד הבהמות".

* אספסוף ליד שולחן הממשלה – נאום ההכתרה של בנט: אספסוף בכנסת. אספסוף ליד שולחן הממשלה היוצאת. כנופיית ביביסטים עלובים, צווחנים.

ההתפרעות הזאת היא תוצאת 12 שנות שלטונו של מסית ומדיח, אדם שמפעל חייו הוא פילוג ושיסוע וליבוי שנאה ומדנים בין חלקי העם.

המחשבה לאן עוד היינו מידרדרים אם נתניהו היה נשאר, חלילה, עוד קדנציה, מעוררת פלצות.

* רעול פנים – בפתח משפטו, ערך נתניהו את מופע האימים שבו הוא עמד בבית המשפט מוקף רעולי פנים והשתלח במדינת החוק והמשפט. בישיבת ההשבעה של הממשלה החדשה, ישב נתניהו רעול פנים ליד שולחן הממשלה אחרי שהסית את אספסוף שריו וח"כיו להתנקש בישיבת הכנסת בהתפרעות שלוחת רסן.

* אי אמון באופוזיציה – נתניהו אינו ראש הממשלה הראשון שמאבד את השלטון. כל האחרים, כולל נתניהו מודל 99', נהגו בממלכתיות וכיבדו את ההליך הדמוקרטי.

נתניהו הפך את ממשלתו ואת סיעתו לאספסוף פרוע, ומנסה לחבל בהליך הדמוקרטי והפרלמנטרי.

נתניהו מנהיג כנופיה מופקרת שמנסה להלך אימים על הכנסת ועל הממשלה ולהסית את העם נגד ממשלתו.

ראוי להביע אי אמון בראש האופוזיציה.

* אני ואפסי עוד – בנאומו האגוצנטרי, הבכייני, ה"שתו לי אכלו לי", הפאסיב-אגרסיב, הזהיר נתניהו מפני הממשלה "המסוכנת", שלא תדע לעמוד על האינטרסים של ישראל, שלא תוכל לשלוח את צה"ל לפעולות מעבר לקווי האויב, שלא תדע לפעול נגד הגרעין האיראני שמאיים על עצם קיום המדינה.

אם הממשלה הזאת כל כך מסוכנת למדינת ישראל, למה נתניהו לא עשה את הצעד הקטן המתבקש להצלת "המדינה האהובה שלנו", כלשונו, ופינה את מקומו על מנת שהליכוד יוכל להקים ממשלת ימין רחבה ויציבה לארבע שענים מלאות?

כי מבחינתו של נתניהו, אילו קמה ממשלת ימין בראשות מנהיג אחר מהליכוד, גם היא לא הייתה יודעת לעמוד על האינטרסים של ישראל, לא הייתה יכולה לשלוח את צה"ל לפעולות מעבר לקווי האויב ולא הייתה יודעת לפעול נגד הגרעין האיראני שמאיים על עצם קיום המדינה, ולכן גם ממשלה זו הייתה "מסוכנת".

כי בתפיסה הביביסטית, של "המדינה זה אני", "גוליבר בארץ הגמדים", "אני ואפסי עוד" – כולם, זולתו, ננסים, חגבים, אפסים. ממשלה מסוכנת שמעמידה בסימן שאלה את קיומה של מדינת ישראל = כל ממשלה שהעומד בראשה אינו נתניהו. וכיוון שאין מצב שאי פעם יהיה מנהיג שלא יהיה גמד, נתניהו דאג לאורך השנים לקפד ראשו של כל מי שקצת התבלט והצטיין, כדי שלא יהיו למישהו רעיונות לכך שיהיה אי פעם "היום שאחרי".

* נאום ראש האופוזיציה הממלכתי – כך נפתח נאומו של ראש האופוזיציה מנחם בגין, בדיון על הקמת ממשלת רבין הראשונה, ב-3 ביוני 1974: "אדוני היושב ראש, מורי ורבותי חברי הכנסת, הבוקר, בהתאם לנוהג הפרלמנטרי הנאה, אברך בשם האופוזיציה את חבר הכנסת רבין לנאום הבכורה שלו כמרכיב הממשלה וראשה. הערב נביע להם אי אמון".

אני רק מניח את זה כאן.

* אופוזיציה כהזדמנות – כל מפלגה פוליטית חותרת לשלטון, אך לעתים האופוזיציה היא מתנה. הליכוד יכול לראות בישיבתו באופוזיציה הזדמנות לשיקום המפלגה. כוונתי לשיקום ערכי ומוסרי. הליכוד יכול לחזור לערכיו הממלכתיים והליברליים ולהיות למפלגה הדוגלת במדינת חוק, סולדת משחיתות, מבינה שמערכת משפט חזקה ועצמאית היא תנאי הכרחי לקיום דמוקרטיה, מבינה את החשיבות של שירות ציבורי חזק שמחויב לציבור ולא לועגת ל"פקידים" ומנסה להפכם למשרתי המנהיג, סולדת משיתוף פעולה עם הכהניזם, מעמידה בראשה הנהגה ראויה, נקיית כפיים, טהורת מידות. האופוזיציה עשויה לגמול את הליכוד מפולחן האישיות ששיתק אותו.

כדי להגיע לכך על הליכוד להחליף את נתניהו ולבחור מנהיג אחר.

* הערכה לאדלשטיין – בתכנית "פגוש את העיתונות" סיכמו כתבי חדשות 12 את הקדנציה של השרים שאותם הם מסקרים. את הציון הגבוה ביותר קיבל שר הבריאות יולי אדלשטיין – 85. גם בסקר שהוצג בתכנית זכה אדלשטיין לציון גבוה, שני רק לשר הביטחון. גם אני שותף להערכה הרבה אליו. תקופת משבר, כמו הקורונה, היא נייר לקמוס לבחינת תפקוד השר. כפי שהקורונה הבליטה עד כמה ליצמן, שעד אז היה יקיר התקשורת, הוא שר בריאות גרוע, מתחת לכל ביקורת, כך הוכיח את עצמו אדלשטיין כשר מצוין, שהיטיב לתמרן בין כל הגורמים בתבונה, גילה מנהיגות והצליח במשימתו.

אדלשטיין גם היה יו"ר כנסת מצוין, ממלכתי, הגן על כבוד הכנסת ומעמדה ולא היסס להתעמת גם עם ראש הממשלה כשניסה לרמוס את הכנסת. תמכתי בהתנגדותו להתערבות בג"ץ בהצבעה על החלפת היו"ר והערכתי את החלטתו להתפטר כאשר מצפונו לא אפשר לו לקיים את ההחלטה, אך בשום אופן לא העלה על דעתו להפר אותה. התנהלותו של יריב לוין, הגרוע ביו"רי הכנסת מיום הקמתה, הבליטה את שיעור קומתו של אדלשטיין.

מיותר לציין שאדלשטיין לא היה שותף להתפרעות האספסופית של רבים מהח"כים והשרים של הליכוד בדיון על השבעת הממשלה החדשה. אני בטוח שהוא התבייש. הוא גם אחד היחידים שאזר אומץ ולא השתתף במופע האימים של נתניהו וחייליו בבית המשפט.

מבין מנהיגי הליכוד, הוא הראוי ביותר בעיניי להנהגה הלאומית. אבל להערכתי ולצערי סיכוייו קלושים.

* מעבר הכרחי – בשעה טובה ומוצלחת מדינת ישראל השתחררה משלטונו של נתניהו. אבל זה רק שלב א'. השלב הבא, החשוב יותר, הוא תהליך ההיטהרות והדה-ביביזציה של החברה הישראלית. זה יהיה תהליך חינוכי, תרבותי, ערכי ממושך, שצפוי להימשך שנים רבות. אבל חילופי השלטון היו מעבר הכרחי בדרך לכך.

אין די בהחלפת נתניהו הפרסונה, אלא יש לחזור לערכים של יושרה, של הגינות, של טוהר מידות, של ניקיון כפיים, של הצנע לכת ולהיפרד מפולחן האישיות. וכל עוד המונים מאמינים בתאוריות הקונספירציה המטורללות על מדינת העומק שתופרת תיקים וכל הבבל"ת הזה, הדמוקרטיה הישראלית עדין נמצאת תחת איום.

* הפרויקטור לרמיסת הכנסת – יריב לוין היה יו"ר הכנסת הגרוע ביותר בתולדות המדינה. תפקיד היו"ר הוא תפקיד ממלכתי. יו"ר הכנסת צריך לייצג את הכנסת כולה, לעמוד על כבודה וריבונותה, לנהוג ללא משוא פנים בניהול הבית.

יש דיסוננס בין העובדה שמדובר בנציג מפלגה פוליטית שמבצע תפקיד פוליטי לבין הציפיה הממלכתית. כל יושבי ראש הכנסת משפרינצק ועד אדלשטיין (איני סופר את גנץ שכיהן בתפקיד שבועות ספורים) השכילו לתמרן בין השניים, כל אחד בדרכו. יריב לוין, לעומת זאת, לא הסתיר כלל שהוא שליחו האישי של נתניהו. הוא היה שליחו והפרויקטור שלו להחלשת הרשות המחוקקת ודריסתה ורמיסתה תחת רגלי נתניהו. לוין ניצל לרעה את סמכויותיו כדי לתמרן את תמרוניו של נתניהו והשתמש בדוכן היו"ר להשתלחויות גסות ופרועות בבית המשפט העליון.

ברוך שפטרנו!

אבל אני חייב לציין שבישיבת ההשבעה של הממשלה החדשה, הוא הפתיע לטובה, נהג בממלכתיות יחסית וניסה לשמור על כבוד הכנסת, אם כי לא בתקיפות מספקת. חבל שהוא לא נהג כך בתקופת כהונתו.

בחירתו של מיקי לוי לתפקיד אינה טובה, בעיניי. התנהגותו בכנסת ובוועדותיה, כמו למשל ועדת הקורונה, הייתה פרועה וקיצונית. אין לו מזג ממלכתי ולא יכולת לשמש דוגמה אישית לחברי הכנסת. אני מקווה שהתפקיד יעשה את האדם והוא יפתיע לטובה (מצד שני, אחרי השתוללות הח"כים מהליכוד וגרורותיו בעת נאומו של בנט, אולי באמת צריך שוטר בתפקיד).

* אינם משתתפים – התנהלות האופוזיציה בהצבעה על תפקיד יו"ר הכנסת הייתה מוזרה. מדוע הליכוד לא הציג מועמד חלופי, כפי שנוהגת אופוזיציה אמתית? מדוע האופוזיציה לא הצביע נגד מיקי לוי, כצפוי? ומדוע אפילו לא נמנעו אלא לא השתתפו? ובכלל, לא ידעתי שיש דבר כזה "לא משתתף". אני יודע שיש אפשרות להימנע או לא להיות  נוכח. זה בכלל קיים בתקנון הכנסת? מעניין.

* ברוך שפטרנו – הדבר שמשמח לא פחות מכך שנתניהו כבר אינו ראש ממשלה, הוא שאוחנה כבר לא שר.

* בינו לבין עצמו – האם כשנתניהו לבדו, בינו לבין עצמו, כשהוא מביט במראה, הוא מודה שהשגיאה החמורה ביותר בקריירה שלו הייתה עקיצת גנץ, אי העברת התקציב וגניבת הרוטציה? היה לו פרטנר החלומות, שהוא לא יכול היה לדמיין לויאליות כשלו לא מצד בכיר כלשהו בליכוד ולא מצד בעל ברית פוליטי כלשהו – והוא הכיש אותו. הם יכלו לנהל יחד, בשיתוף פעולה, את ממשלת האחדות האמתית, ממשלת הפיוס הלאומי. והוא היה מסיים בכבוד את הקדנציה שלו בנובמבר באקט הדמוקרטי של קיום ההסכם והעברת השלטון לגנץ.

לא, איני מצפה שיודה בכך בפומבי. הרי הוא ביבי. אבל בינו לבינו, הוא מודה בכך?

* פרי הבאושים – לפני ימים אחדים, לכבוד יציאת בלפור, הענקתי חנינה לכל החסומים (האנשים שחסמתי בפייסבוק). למחרת ההשבעה, לראשונה מאז החנינה, חסמתי ביביסט שכינה אותי, או יותר נכון "אתכם", כל מי שלא סוגד לנתניהו ולא שרויים באבל – "נאצים". עוד ביביסט שכינה אותי "יא-גרמני". ועוד ביביסט שכינה אותי "היטלר". הייתה זו הסתערות מאורגנת של כנופיית ביביסטים מוסתים. זה פרי הבאושים של 12 שנות המסית והמדיח הסדרתי. עד כאן!

* דברי בלע – אחינועם ניני כינתה את נתניהו "המן". אלה דברי בלע דוחים. היא מזכירה את הרב עובדיה שכינה את יוסי שריד "המן".

מן הראוי שחילופי השלטון יביאו לשינוי בתרבות השנאה. והאחריות לכך אינה רק בצד אחד של המפה.

לזכותה של ניני ייאמר שהיא התנצלה על דבריה. על ההתנצלות למדתי מפשקוויל של רוגל אלפר שגינה אותה על ההתנצלות.

* זוהי סאטירה – התכנית "ארץ נהדרת" היכתה ללא רחם בממשלה החדשה והציגה אותה באופן נלעג. אפשר לחלוק על המסרים, על החיקויים, על הדימויים הקריקטוריים של השרים, אבל זוהי סאטירה, תפקידה לעקוץ את השלטון, לבקר אותו ולאו דווקא בעדינות.

לעומת זאת, דווקא המערכון על התבצרות משפחת נתניהו בבלפור היה סר טעם לטעמי – יידוי אבן אחרי הנופל. דמותו של נתניהו ב"ארץ נהדרת", כפי שיוצגה לאורך השנים בידי מריאנו, היא מדויקת. אמנם לא חיקוי מוצלח של הדיבור (אף חקיין לא הגיע לקרסוליו של טוביה צפיר שממש היטיב לדייק בחיקויים), אבל ייצוג מדויק של הדמות. אך הפעם זה היה מכוער.

* הנאום או ההשבעה – תמונה ב"הארץ" של יאיר לפיד על דוכן הנואמים בדיון על השבעת הממשלה החדשה. והכיתוב למטה: "לפיד בנאומו הקצר במליאה, אתמול". אבל מי שמתבונן בתמונה ביתר תשומת לב, יבחין שלא היה זה נאומו במליאה, אלא ההשבעה שלו. לידו, על כס היו"ר, יושב מיקי לוי. בעת נאומו היו"ר היה עדין יריב לוין. בהשבעתו – מיקי לוי.

* מבחן המנהיגות הראשון – התחדש טרור ההצתות.

במרץ 2018 החל טרור ההצתות, שנועד לבדיקת גבולות אחרי 3.5 שנות שקט מאז "צוק איתן".

מדיניות ההכלה וההבלגה של נתניהו הביאה לשחיקת ההרתעה, לסבבים ובסופו של דבר למתקפת הרקטות שפתחה את מבצע "שומר החומות".

חידוש טרור ההצתות נועד לבדוק את הממשלה החדשה.

בנט תקף את מדיניות ההבלגה, והתנגד לה גם בהיותו שר הביטחון.

כעת האחריות עליו. מבחן המנהיגות שלו מוקדם מדי, יומיים אחרי כניסתו לתפקיד, אך זה לא בשליטתנו.

העיקרון צריך להיות שכל הפרת ריבונות תענה בתגובה קשה. דין הצתות כדין מטח רקטות.

* אסור לבטל – [נכתב יומיים לפני קיום ריקוד הדגלים] ריקוד הדגלים ביום ירושלים הוא מסורת יפה שהחלה בישיבת מרכז הרב ביוזמת הרב צבי יהודה הכהן קוק כבר ביום ירושלים תשכ"ח, שנה לאחר שחרור העיר ואיחודה. "ריקודגלים" הפך למפגן שנתי של הציונות הדתית. למרבה הצער, בשנים האחרונות התעלקו על המצעד הכהניסטים, שהפכו אותו למפגן גזעני חוליגני מבחיל, בעיקר במעבר ברובע המוסלמי.

השנה, בשל המתיחות הרבה באותה תקופה, קיבל ראש הממשלה לשעבר, נתניהו, החלטה נכונה, להטות את מסלול המצעד, כך שלא יעבור ברובע המוסלמי ובשער שכם. ואכן, כך היה. במהלך המצעד החלה מתקפת הרקטות של חמאס.

היוזמה לקיים שוב, מחוץ ליום ירושלים, את המצעד היא יוזמה מיותרת. לשם מה צריך עכשיו לשלהב את היצרים, להתסיס את הרוחות? היוזמה יצרה סיטואציה של "אוי לי מיוצרי, אוי לי מייצרי". יאושר המסלול – הדבר עלול להצית אש מיותרת. יבוטל המצעד – הדבר יתפרש ככניעה לאיומי חמאס ופת"ח.

במצב שנוצר אסור לבטל. עם זאת, אין לאפשר צעדה ברובע המוסלמי. ויש לפקח על התנהגות המפגינים, כדי שאם יתחילו נביחות "מוות לערבים", "מוחמד מת" וכו', המשטרה תגלה אפס סובלנות ותעצור מיד את הנובחים.

ולמרות שלדעתי מלכתחילה היוזמה הזאת מיותרת ומזיקה, יש להבהיר שאם תהיה כתוצאה מכך תוקפנות נגד ישראל – האשמים הבלעדיים בה יהיו אויבינו. אין להם שום זכות וטו על ההחלטות שלנו אם לאשר או לא מפגן זה או אחר בישראל. יתר על כן, חובה לאשר את המצעד (במסלול נורמלי), כי צעד שיתפרש בידי האויב כחולשה, יזמין תוקפנות, כרגיל.

* דגל ישראל בידיו של בן גביר – נזם זהב באף חזיר.

* חרפה – התועמלן האנטי ישראלי גדעון לוי זכה בפרס סוקולוב לעיתונות. פרס סוקולוב נחשב לפרס היוקרתי ביותר לתחום העיתונות, זולת פרס ישראל. מעניקה אותו עיריית תל-אביב. איזו חרפה ובושה, להעניק לתועמלן פרס על עיתונות טובה, וגרוע יותר, להעניק אותו לתועמלן של האויב. כאילו בבריטניה היה מוענק פרס אורוול הבריטי היוקרתי לעיתונות ללורד האו-האו.

אם התועמלן הזה ראוי לפרס על עיתונות, בקצב הזה עוד עלול פרס נובל לשלום להינתן לרב המרצחים. אופס.

* חילול זכרו של סוקולוב – כאשר אמי ומשפחתה עלו לישראל ב-1949, אחרי ארבע שנים במחנה עקורים בגרמניה בו שהו לאחר השואה, הם ישבו תקופה קצרה במחנה העולים "שער עליה" ומשם עברו לאזור, שקמה על חורבות כפר הפורעים הרצחני יעזור, והתיישבה בבית ערבי נטוש. לרחוב שבו הם חיו, ניתן השם רחוב סוקולוב.

היה זה אך טבעי לקרוא רחוב ביישוב ציוני מתחדש במדינה היהודית שזה עתה קמה, על שמו של אחד ממניחי יסודותיה של מדינת ישראל, המנהיג הציוני הדגול נחום סוקולוב. סוקולוב (1859-1936) היה יד ימינו של הרצל, ממנהיגי התנועה הציוני מיום הקמתה, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית ונשיא כבוד של הסוכנות היהודית. הוא היה ממחיי השפה העברית ומהקנאים לה.

סוקולוב היה סופר, מתרגם, משורר ובראש ובראשונה עיתונאי ועורך. הוא נחשב לאבי העיתונות העברית; אבי העיתונות היהודית המודרנית ומעצב דרכה.

סוקולוב תרגם לעברית את ספרו האוטופיסטי של הרצל "אלטנוילנד". הפירוש המילולי של אלטנוילנד הוא ארץ ישנה חדשה. השם שנתן סוקולוב לגרסה העברית של הספר היה "תל אביב". האביב מסמל את אביב האומה היהודית המתחדשת במולדתה, ברוח "אביב העמים" של המאה ה-19. התל הוא סמל לעבר היהודי של המולדת.

את צירוף המילים תל אביב, לקח סוקולוב מפרק ג' בספר יחזקאל. המעניין, הוא שתל אביב לא הייתה רק מקום בגולה, אלא אף הוגדרה במילה המפורשת – גולה, "הַגּוֹלָה תֵּל אָבִיב". בעיניי זו הברקה של ממש, המבטאת את מהות החזון הציוני והמפעל הציוני – המרת תל אביב של הגולה, בתל אביב של המולדת, העיר העברית הראשונה, העיר שנועדה לממש את החזון הציוני של המדינה היהודית בארץ ישראל. כמו הרצל, סוקולוב ומנהיגי הציונות הראשונים, כך גם הנביא יחזקאל היה חוזה מדינת היהודים שתקום לאחר גלות בבל, ואף הוא צייר אוטופיה של ארץ ישנה חדשה, "אלטנוילנד".

בכ' בניסן תרס"ט 11.4.1909 עלו לקרקע חברי אגודת "אחוזת בית" כדי להקים את העיר העברית הראשונה בארץ ישראל. כעבור שנה, ניתן לשכונה השם תל אביב. בחירת השם תל אביב הייתה הצהרת כוונות, שהעיר נועדה להגשים את חזונו של הרצל.

ב-1956 ייסדה עיריית תל-אביב את פרס סוקולוב לעיתונות, המנציח את שמו של המנהיג והעיתונאי הציוני הדגול נחום סוקולוב. הענקת הפרס המנציח את המנהיג הציוני סוקולוב לתועמלן האנטי ציוני והאנטי ישראלי גדעון לוי, שרואה בציונות אם כל חטאת, שרואה בהצהרת בלפור עוול נוראי, שרואה במדינת ישראל "מדינת רשע" ותומך באויביה ובטרור נגד אזרחיה, היא חילול זכרו של נחום סוקולוב.

אילו הושחת קברו של סוקולוב בחלקת גדולי האומה בהר הרצל, היינו מזדעזעים כולנו. הענקת פרס סוקולוב לגדעון לוי, היא חילול הרבה יותר בוטה של זכר המנהיג הציוני הדגול.

* כתם על העיר תל-אביב – לאחר שיחוקק במהרה בימינו חוק הגבלת קדנציות לראש הממשלה, יש לחוקק חוק הגבלת קדנציות לראשי ערים. גם לראש עיר שיושב יותר מדי שנים על כיסאו יש תחושה יהירה וזחיחה של "העיר זה אני". וחולדאי, שללא ספק עשה הרבה דברים טובים למען ת"א יפו, בטוח שעמדותיו הפוליטיות מבטאות את הציבור התל-אביבי. הענקת פרס סוקולוב לתועמלן האנטי ישראלי גדעון לוי, היא לא רק הזניית המושג עיתונות, לא רק הזניית הפרס, לא רק חילול זכרו של חיים סוקולוב, אלא היא מביישת גם את תושבי ת"א. יש לזכור שרק לפני שבועות אחדים, תושבי תל-אביב עמדו תחת מתקפת רקטות טרוריסטית, פשע חמור נגד האנושות, וגדעון לוי תמך בתוקפנות והתגולל בישראל על כך שהיא מעזה להגיב ולהגן על אזרחיה. הענקת הפרס לגדעון לוי היא כתם בתולדות העיר תל-אביב.

* הציפיה מהמנהיג – בפרשת השבוע, פרשת "חוקת", אנו קוראים על העונש שאלוהים העניש את משה – הוא לא יוכל להיכנס לארץ ישראל. מה היה חטאו? רוב המפרשים טוענים שהחטא היה בכך שמשה הצטווה לדבר אל הסלע כדי שייצאו ממנו מים, והוא הכה בו. זו עבירה שעליה ראוי אדם לעונש כה כבד? איזה חוסר פרופורציה!

ועל עבירה זו, יש למשה נסיבות מקלות. הרי את משבר המים הקודם, בספר שמות, הוא פתר כאשר הכה במטהו בסלע. הרי אלוהים אומר לו בפירוש לקחת את מקלו, והגיוני שהוא הבין מכך שעליו להכות בסלע. ומדוע אהרון נענש? הרי הוא לא הכה בסלע.

הנה, כמה פתרונות אפשריים: א. משה נענש על כך שלא הבין לנפש העם הצמא וגער בו: "שמעו נא המורים". ב. משה לא נענש על חטאו, אלא על חטאי העם. כמנהיג הוא לא הצליח לחנך את העם ולכן לא נמצא ראוי להכניס אותו לא"י. ג. משה נענש, כיוון שבעוד ממנהיג של ערב רב, שאך יצא מבית עבדים, מצופה שישתמש במקלו – ממנהיג של עם העומד להיכנס לארצו ולהתנחל בה, מצופה לשוחח עם העם. לפיכך משה אינו מתאים לסוג המנהיגות הדרוש כעת.

בעיניי, המשמעות המרכזית של סיפור עונשו של משה, היא שככל שהאדם נושא בתפקיד רם יותר, וככל שהאדם גדול יותר, כך הציפיות ממנו גבוהות יותר. מצופה מן המנהיג להוות דוגמה אישית. אין לו חסינות. להיפך, הוא עלול להיענש על עבירות שהאזרח הפשוט אפילו אינו מודע להן.

לא זה המצב בישראל בימינו. ויתרנו כליל על ציפיה ממנהיגינו להתנהגות מוסרית, לאמירת אמת, לדוגמה אישית ולהצנע לכת, כתנאי סף למנהיגותם. הסף שאנו מציבים היום הוא הפלילי. כל עוד מנהיג לא הורשע (הרשעה חלוטה) בעבירה פלילית, הוא כשר. ואם הורשע, איננו רואים בעצם ההרשעה קלון, אלא ממתינים להכרעת בית המשפט האם היה קלון בהרשעה.

כאשר דרעי הורשע ונדון למאסר, מעריציו הפגינו ושבתו בתמיכה בו. כאשר רמון הורשע בעבירת מין אך משום מה לא הוטל בו קלון, אולמרט שידרג אותו למשנה לראש הממשלה. כאשר אולמרט הורשע בעבירה פלילית, הכותרות היו שהוא זוכה מהאשמות האחרות. כאילו הנורמה היא ראש ממשלה עבריין והחדשות המעניינות הן שהוא זוכה מחמת הספק על האשמות אחרות. אחרי שהנשיא, האנס הסדרתי קצב הורשע, היו שקראו להעניק לו חנינה בשל היותו נשיא, כי הנפילה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא היא עונש חמור דיו, במקום לראות באיגרא רמא מעמד מחייב, שממי שהגיע אליו נדרש יותר מאשר מאזרח מן השורה. ואת החקירות והמשפט של נתניהו מלווה תעשיית הסתה והמצאת קונספירציות נגד מערכות החוק, המשפט והאכיפה בישראל.

עונשו של משה, להבדיל אלף אלפי הבדלות, מעביר מסר הפוך לגמרי. העובדה שאדם נושא תפקיד מנהיגותי רם, אינה מעניקה לו פריבילגיה והקלות כלשהן. ההיפך הוא הנכון, היא תובעת ממנו יותר, היא דורשת ממנו דוגמה אישית, וככל שהוא גדול יותר, כך הציפיה ממנו גבוהה יותר, עד שהוא נענש בחומרה רבה כל כך, על מעשה שבעבור אחד האדם הוא עניין של מה בכך.

זה המסר לימינו, שלמרבה הצער, לא ממש חלחל אלינו.

* פוסט קורונה – האם עכשיו, עם הסרת המסכות גם בחללים סגורים, אפשר כבר לחזור למצב שבו חיובי זה טוב ושלילי זה רע?

* שטות לנד – ב"ארץ נהדרת" יש פינה שבה מציגים שמות של אנשים שמתאימים לעיסוקים שלהם.

ואיך קוראים לעורכת "לאישה"? שטוטלנד.

          * ביד הלשון

הפור נפל – לפני שבועות אחדים הקדשתי את הפינה לביטוי "חצה את הרוביקון", שנכתב על בנט כאשר החליט להקים את ממשלת השינוי. הסברתי שמשמעות הביטוי היא שהוא עשה מעשה שאין ממנו חזרה. סיפרתי שמקור הביטוי הוא האירוע ההיסטורי שארע ב-10 בינואר בשנת 49 לפנה״ס, בו חצה יוליוס קיסר עם צבאו את נהר הרוביקון בדרכו לעיר רומא.

צירוף מילים נוסף הקשור לאותו אירוע הוא "הפור נפל", הביטוי שאמר יוליוס קיסר כשהחליט לחצות את הרוביקון. ונכון לומר אותו היום, כאשר קמה ממשלת השינוי בראשות בנט.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 9.6.21

* סכנה מיידית – בשנה וחצי האחרונות פרסמתי מאות רשומות ומאמרים נגד מחאת בלפור. נגד קיום ההפגנות בקורונה, נגד האלימות המילולית, נגד גילויים של אנרכיזם וונדליזם ובעיקר נגד מקרים של הסתה. לאורך השנה וחצי הזאת ניהלתי ויכוח נוקב עם תומכי ומשתתפי הבלפוריאדה וספגתי מהם נאצות לא סימפטיות.

וכמעט על כל גינוי שלי היום למסע ההסתה והשיסוי של נתניהו, קופצים עליי עשרות מגיבים: למה שתקת כשהסיתו נגד נתניהו? ומעלים לי תמונות של כרזות נאצה והסתה נגד נתניהו, וכמובן "אתם" וכו'.

ובכן, לא שתקתי. אך עם זאת אני חייב לומר שאין להשוות בין המקרים. יש הבדל בין מחאה שבשוליה היו אנשים אלימים ומסיתים, לבין ראש ממשלה, מנהיג נערץ על ידי המונים שרואים בו אלוהים ובמה שיוצא מפיו דברי אלוהים חיים, שבאופן שיטתי מסית הסתה פרועה ואלימה וממוקדת נגד מי שמעז להקים ממשלה לא בראשותו. ותעשיית השקרים וההסתה שלו עובדת שעות נוספות והמוני המונים מדקלמים את שקריה ואת מסרי ההסתה הנוראה שלה. ראש ממשלה, שמסית וטוען שאם תקום ממשלה לא בראשותו מדינת ישראל בסכנה, ולא יהיה מי שישמור על חיילינו, ושולח רבנים-מטעם לכתוב שצריך "לעשות הכל" כדי לסכל את הממשלה, ומסית אישית נגד חברי הכנסת של ימינה – זה איום חסר תקדים על הדמוקרטיה הישראלית. והסיכוי שלנוכח הסתה כזאת אין אנשים שיושבים עכשיו ומתכננים בפועל איך להציל את המדינה, אולי באמצעות "הורדת" בנט או איילת שקד הוא אפסי.

ולכן הייתה זו חובתו של ראש השב"כ, שהמידע על רמת האיום נמצא בידו, להתריע ולהזהיר. וברגע שעשה זאת, תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית החלה להסית גם נגדו.

נתניהו, המתנהג כחיה פצועה, הפך לסכנה של ממש, סכנה מידית לחברה הישראלית. אך בניגוד לשליחי ראש הממשלה אני מבהיר שאין לעשות "הכל" כדי להחליף אותו. בשום פנים ואופן. אמירה כזאת היא דבר איום ונורא שלעולם לא אעלה אותה על דעתי ולבטח לא על דל שפתיי או רש מקלדתי. הרי איני "רבני ביבי". 

* עולמם האפל – ראש השב"כ נדב ארגמן מילא את חובתו האזרחית, והזהיר מפני ההסתה המטורפת של נתניהו, שמתנהג כמו חיה פצועה כאשר הוא עומד לאבד את השלטון; הסתה שעלולה להוביל לשפיכות דמים, ומיד הפך בעצמו מושא להסתה.

כמו מינויים קודמים של נתניהו, אלשייך ומנדלבליט, ברגע שראש השב"כ העדיף את הנאמנות למדינת ישראל ולביטחון המדינה, על נאמנות אישית למי שמינה אותו, הוא הפך להיות אויב.

כך, למשל, דיקלם ביביסט מוסת את דף המסרים העדכני של תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית: "הקיבוצניק הקטן סכר פיו לנוכח הסתה קשה מאוד בשנתיים האחרונות. כנראה מזהה עכשיו היכן תהיה מרוחה החמאה. הפרסום שלו פוליטי ותו לא".

"הקיבוצניק הקטן" הוא ראש השב"כ, מינוי מקצועי של נתניהו, שכל חייו קודש לביטחון ישראל. אבל מהי מדינת ישראל וביטחונה לעומת תאוות השלטון המטורפת של נתניהו? ועל הדרך זו גם הזדמנות להסית שוב נגד הקיבוצים.

זה עולמם האפל של הביביסטים המוסתים. נתניהו הפך לסכנה לאומית.

* מי נושא באחריות – במוצ"ש הוקל מעט עומס ההסתה האלימה נגד בנט ושקד והתמקד בנדב ארגמן, ראש השב"כ.

אחד הביביסטים המוסתים הציג תמונה מהפרעות בלוד ושאל: "היכן נרדם ראש השב"כ כשפורעים ערבים ביצעו לינץ' ביהודים ושרפו בתי יהודים בתי כנסת ומכוניות בלוד, עכו, יפו נצרת ועוד …".

ואיפה היה ראש הממשלה כשזה קרה? מי נושא באחריות?

מי שהיה ראש הממשלה בפרעות תשפ"א חייב להתפטר לאלתר. במקום זאת הוא מסית נגד ראש השב"כ (שהוא עצמו מינה).

* מידע מודיעיני מדאיג – את הדברים הבאים כתב מנחם לנדאו, בכיר השב"כ לשעבר, מי שעמד בראש "החטיבה היהודית", איש הציונות הדתית ובעל עמדות ימניות ממלכתיות.

בקבוצת הווטסאפ של "מבטחי ישראל" – פורום מפקדים לאומי, נמתחה ביקורת חריפה על ראש השב"כ על כך שהזהיר מפני הסכנה של ההסתה היום, לקראת הקמת ממשלת השינוי, בעוד לא שמענו ממנו דבר לנוכח האיומים על נתניהו ומשפחתו.

מתוך תגובתו של לנדאו בקבוצה (הוא הרשה לי לצטט את דבריו): "השב״כ לא מתעסק עם הפגנות, הפרות סדר, הסתות וכל פעילות גלויה – זה עניין למשטרה! השב״כ עוסק בסיכול טרור, חתרנות מדינית, הגנה ואבטחת נכסי מדינה, שמירת סדרי שלטון וכנגד פעילות חשאית!

השב״כ, בין השאר, מאבטח את ראש הממשלה 24/7 הן בהיבט של האבטחה הפיזית והן בהיבט המודיעיני. כל ידיעה המתקבלת שמאיימת על רוה״מ מטופלת ע״י יחידת המודיעין של יחידת האבטחה ומטופלת ביסודיות (מי למעצר וחקירה ומי לשיחת אזהרה-על ידי המשטרה). ההפגנות וההסתה שהיו כנגד רוה״מ היו אמורות להיות מטופלות על ידי המשטרה (גם המודיעין שמגיע לשירות מועבר לטיפול המשטרה, אלא אם מדובר בפעילות חשאית וכך נעשה בזמן אמת). היות ולא היה איום פיזי על רוה״מ בין השאר בשל העובדה כי הוא מאובטח מלא מלא (כולל המשפחה) אין זה מעניינו של השב״כ להצהיר הצהרות! הפעם היו כנראה אלפי ידיעות שהובילו לכיוון מדאיג ובין השאר כנגד נבחרי ציבור שאינם מאובטחים, וגם בין מפגינים כנגד מפגינים, אז במקביל להעברת המידע למשטרה מצא ראש השב״כ לצאת גם באזהרה פומבית (ובצדק!) לפני שיהיה מאוחר. הפניה הייתה ממלכתית ולכולם מבלי להצביע על אשמה של צד כלשהו.

אני שמח שהמשטרה ,שמישהו דאג לסרס אותה ולפרק אותה במהלך 3 השנים האחרונות, סוף סוף החליטה לטפל במידע החשאי שהועבר אליה (במידע הגלוי היא הייתה צריכה לטפל מזמן). חבל שגורמים בימין לוקחים את הנושא הזה לפינה הפוליטית וגם גוררים את השב״כ הממלכתי לשם. חבל שאחרי שהיה מי שפירק וסירס את המשטרה, יש המנסים לפרק ולסרס גם את השב״כ".

אוסיף ואציין, שראש השב"כ לא צריך לשחק פוליטיקלי קורקט בשם "האיזון הקדוש", וכאשר הוא מזהה איום מידי ישיר על חייהם של ח"כים מה"שמאל" ה"רדיקלי" (בנט, שקד, סער…) עליו לפעול ולהזהיר, ולא לשחק משחקי איזון.

* סתימת פיות – העיתונאי ידידיה מאיר נחסם על ידי פייסבוק. בעקבות זאת הוא התראיין ברשת ב', סיפר על החוויה הזאת, על  תחושת סתימת הפיות ועל כך שזו אכן סתימת פיות. אחת הטענות שלו הייתה על כך שהוא לא קיבל שום הסבר מה חטאו ועל מה נחסם. ושאין למי לפנות כדי לשאול על כך. הוא אף אמר, שעמדותיו וסגנונו ידועים. הרי הוא לא איתמר בן גביר או גופשטיין או מישהו קיצוני שמתבטא בקיצוניות. והוא נחסם.

הזדהיתי אתו מאוד, כיוון שגם לי זה קרה פעמיים. חשתי אותו תסכול, אותה תחושה של סתימת פיות וגם לי הפריעה בעיקר השרירותיות ואי ההסבר ואי היכולת האמתית לברר ולערער. ובעיקר כעסתי על כך שבכל יום אני מקבל עשרות תגובות חריפות וקיצוניות לאין ערוך מהאמירות שבעטיין נחסמתי.

בפעם הראשונה היה זה כאשר גיניתי את ההסתה נגד מנדלבליט וכתבתי שאם הוא ירצח, נתניהו לא יוכל להתנער מאחריות. טוב, האמת היא שכתבתי את זה במילים בוטות יותר, שלא אחזור עליהן לבל אחסם שוב (אבל מי שמאוד סקרן מוזמן לעלעל ביחזקאל לג, פסוק ד).

הפעם השניה, הייתה כאשר הבעתי שמחה, כאזרח וכאבא, על חידוש הלימודים אחרי הקורונה. ציינתי שם את שמחת הילדים. מישהי כתבה לי, בסגנון פרוע, שאף ילד לא שמח, זולת ילדים שרע להם בבית. השבתי, שהילדה שלי, שנהדר לה בבית והיא לא ממש אוהבת את הלימודים, מאושרת לחזור אחרי תקופה ארוכה כל כך. והיא השיבה במילים גסות, שאני צריך לבדוק טוב טוב למה כל כך רע לילדה שלי בבית עד כדי כך שהיא רוצה לחזור ללימודים ועוד כהנה וכהנה. וחתמתי את הדיון במילים קשות שהופנו כלפי גסת הרוח הזאת. ושוב נחסמתי.

והבנתי למה נחסמתי בשני המקרים. כי מישהו התלונן שדבריי פוגעניים. למשל, אותה אישה חצופה. ואם מתלוננים, פייסבוק חוסם. החסימה הזאת היא כשלעצמה אלימות.

במקרה של ידידיה מאיר, כיוון שהסיפור שלו הגיע לתקשורת, פייסבוק ראו לנכון להסביר. הם הסבירו שמאיר צירף לרשומה שלו הזמנה להפגנה ליד ביתה של איילת שקד עם ציון כתובתה, והדבר מנוגד לכללי הקהילה.

אני סולד מהפגנות ליד בתים פרטיים, ואם פרסומן נוגד את כללי פייסבוק, זה בסדר גמור. אבל למה ממהרים ישר לחסום? אפשר להודיע למי שהעלה את ההזמנה, שעליו להסיר אותה מיד, כי היא מנוגדת למדיניות ואם הוא לא יעשה כן בתוך פרק זמן סביר, או אם יחזור על כך, הוא יחסם. מה פתאום חסימה אוטומטית?

* מעשים קשים – הסמוטריץ' פרסם פשקוויל הסתה פרוע ושלוח רסן נגד ניר אורבך. וכאשר ביקרו אותו על סגנונו המתלהם והאלים הוא הגיב: "אני פשוט מאלו שמזדעזעים ממעשים קשים הרבה יותר מאשר מביטויים קשים". ואני רק שאלה: האם ארגון מצעד הבהמות נגד מצעד הגאווה הוא בגדר ביטויים או מעשים קשים? האם החזקת 700 ליטר דלק כדי לפגוע בתשתיות ולמנוע את ההתנתקות באמצעו פיגוע חבלני, היא בגדר ביטויים או מעשים קשים?

* חילול השם – במהלך ישיבה פרועה של סיעות יהדות התורה וש"ס אמר ליצמן החוצפן: "אני קורא לנפתלי בנט להוריד את הכיפה, הוא מבייש את הכיפה, אחרי מה שהוא חתם זו חוצפה שהוא חובש כיפה".

אני מבין שבעיני ליצמן הכיפה אינה ביטוי לאמונה בדת משה וישראל אלא בדת העבודה הזרה של פולחן האישיות של נתניהו.

ואני רק שאלה: איך הכיפה, המגבעת והשטריימל שהוא חובש מסתדרים עם ניסיונו להטות חוות דעת רפואית מקצועית כדי לסייע לפדופילית מרשעת שפגעה במאות ילדות חרדיות? איך הם מתיישבים עם שיבוש הליכי משפט והפרת אמונים שעליהם הוגש נגדו כתב אישום כפוף לשימוע? זאת הדת שלו?

ליצמן הוא התגלמות המושג חילול השם.

* רה-ביליטציה לרב המרצחים – יוסי ורטר הזהיר במאמר ב"הארץ" מפני ההסתה החמורה והאלימה שעלולה להביא לרצח פוליטי, כמו רצח רבין, והוא צודק לחלוטין.

לא כך במשפט הבא: "יצחק רבין נרצח, נתניהו עלה לשלטון. הסכם אוסלו רוקן מתוכן". המשפט הזה עקום כולו. נתניהו לא עלה לשלטון בשל הרצח אלא למרות הרצח. אחרי הרצח פרס הוביל עליו בסקרים ב-40%. נתניהו ניצח כיוון שהסכם אוסלו רוקן מתוכנו לפני שנבחר, כאשר הפלשתינאים בראשות ערפאת הפכו את השטחים שקיבלו לבסיסי טרור רצחני. הם עשו זאת עוד בזמן רבין, שבשל כך הקפיא את הנסיגה הישראלית ("אין תאריכים קדושים"), הם הגבירו זאת בתקופת פרס שהפשיר את ההקפאה. לא זו בלבד שנתניהו לא רוקן את ההסכם מתוכן, אלא הוא אפילו דבק בהסכם למרות שכבר היה חסר ערך, כאשר נסוג מחברון, מה שאפילו פרס לא עשה. ושיא הטרור היה כאשר ברק הציע לערפאת בקמפ-דיוויד מדינה עצמאית על כל השטח (עם חילופי שטחים).

אין שום סיבה להאשים את עצמנו ולעשות רה-ביליטציה לאויבינו ובראשם רב המרצחים למען טיעון פוליטי.

* התפארות שווא – גנץ מתהדר בכך שהוצע לו מספר פעמים להיות ראש הממשלה והוא ויתר על כך בשל מחויבותו לגוש השינוי.

אין לו במה להתהדר כי הוא לא ויתר על ראשות הממשלה. הרי הוא יודע יותר מכל אחד אחר, שמציע ההצעה הוא נוכל, שאין שום ערך למילה שלו וכל הבטחה שלו היא על הקרח. שמטרת ההצעה הייתה רק לסכל את ממשלת השינוי, ואז נתניהו היה מבריז לו והולך לבחירות.

* אוטונומיה פלשתינאית בנגב – רועי שרון דיווח בכאן 11, ששבוע ניווטים בנגב של פלס"ר שריון הוזז ויתקיים בבסיס שיזפון, בשל פחד מהתנכלות של בדואים בנגב.

זו חרפה לאומית. בושה ליחידה, בושה לצה"ל כולו.

ב-12 שנות שלטונו של נתניהו הריבונות הישראלית בנגב התערערה וקרסה. נתניהו הקים למעשה אוטונומיה פלשתינאית בנגב.

אני מקווה שהממשלה החדשה תחזיר את הריבונות הישראלית על הנגב.

* פרובוקציה ריקה – במאמר ל"ישראל היום" קרא אלוף (מיל') גרשון הכהן לקיים את מצעד הדגלים והשווה זאת להחלטתו של בן גוריון לקבוע את ירושלים כבירת ישראל ולהעביר אליה את הכנסת והממשלה, למרות החלטות האו"ם והלחץ של ארה"ב ומדינות אחרות. זו השוואה חסרת שחר. בן גוריון סלד מדקלרציות ריקות מתוכן ומפרובוקציות. הוא היה מוכן לריב עם כל העולם על החלטה מדינית היסטורית כמו קביעת ירושלים כבירת ישראל והעברת מוסדות המדינה אליה. גם לוי אשכול החיל את הריבונות הישראלית על ירושלים למרות התנגדות העולם כולו. מה הקשר בין צעדים מדיניים חשובים כאלה לבין מפגן מיותר, מתריס ופרובוקטיבי, שעלול לפגוע בשלום הציבור?

* לוז-לוז – ראש הממשלה הוא נתניהו. אילו נתניהו רצה שמצעד הדגלים יתקיים, הוא היה מתקיים. אם מצעד הדגלים לא יהיה השבוע, סימן שנתניהו אנו רוצה בו. אילו האמין במצעד, היה מתאים לו לערוך אותו כאקט סיום של כהונתו. אבל הוא יודע שזה מקרה קלסי של לוז-לוז. אם המצעד יתקיים הוא עלול להביא להסלמה ולתבערה. אם יבוטל הוא עלול להתפרש ככניעה לחמאס. הפתרון של נתניהו – לדחות את תפוח האדמה הלוהט לבנט. שהוא יתמודד עם סיטואציית הלוז-לוז יומיים אחרי כניסתו לתפקיד. זה ממש משתלב עם מדיניות האדמה החרוכה של נתניהו.

איני מקנא בבנט על הירושה הזאת. אני מקווה שישכיל לפעול בתבונה ולנסות למזער את נזקי הפרובוקציה. אם ינהג בחוכמה – יאשר את המצעד, אך במתווה אחר, שלא יעבור ברובע המוסלמי. לצמצם את נקודות החיכוך שיאפשרו לפרובוקטורים הכהניסטים, שלבטח יהיו מיעוט בקרב הצועדים, אך הם הזנב המכשכש בכלב, לשלהב את היצרים ולהצית תבערה.

* אל תבזו את הדגל – משטרת ישראל לא אסרה על מצעד הדגלים אלא הציעה חלופות של קיום המצעד בעיר העתיקה אך לא ברובע המוסלמי. המארגנים, שהפכו גרורות של הכהניסט, סירבו.

בדרישה האולטימטיבית שלהם לצעוד דווקא ברובע המוסלמי ואך ורק ברובע המוסלמי, כאשר אנו יודעים שהמיליציות הכהניסטיות מתלהמות שם בקריאות הבזויות "מוות לערבים", "מוחמד מת", "מוחמד חזיר", "נשרוף לכם ת'כפר" ובפרובוקציות אלימות מסוג זה מתוך רצון לעורר מהומות – הם יצרו מצב שבו בכל מקרה הם פוגעים במדינת ישראל. אם יינתן להם, הם ידרדרו הסלמה מסוכנת. אם לא יינתן להם, הדבר ייראה ככניעה לחמאס.

זה מה שקורה כאשר הציונות הדתית נגררת אחרי הכהניסט, שלא ינוח ולא ישקוט עד שיוכל להצית כאן תבערה רבתי.

אל תתנו לכהניסטים לבזות את דגלי ישראל.

* באף חזיר – ספר משלי היטיב להגדיר את דגל ישראל בידיים של כהניסט: "נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר".

* ימי המערך האחרונים – עמית סגל תיאר את התפוררות הימין תחת נתניהו והשווה זאת למה שקרה לתנועת העבודה לפני המהפך. "המחנה ששלט במדינה ללא מצרים בתריסר השנים האחרונות מזכיר בשנה האחרונה את המחנה שהקים את המדינה, בערוב ימיו ככוח שלטוני: ממרחק הזמן, איש לא מצליח להבין את הניואנסים שבגללם נאבקו עד זוב דם אחדות העבודה ומפא"י, ומדוע בעצם רפ"י הכריזה מלחמה על המערך".

עמית סגל עשה סלט בהיסטוריה הפוליטית. האירועים שאותם הוא מציג היו במחצית הראשונה של שנות ה-60, ולא בערוב ימיו של המחנה ככוח שלטוני. העשור האחרון של שלטון תנועת העבודה היה דווקא שונה לגמרי. ב-1968 מפא"י, אחדות העבודה ורפ"י התמזגו למפלגת העבודה. ודוק – לא הקימו פדרציה של מפלגות אלא התבטלו והתמזגו למפלגה אחת. כעבור שנה הם הקימו עם מפ"ם את המערך. לראשונה מאז ראשית תנועת העבודה, כל מפלגותיה התאחדו תחת קורת גג אחת. בעקבות זאת, בבחירות לכנסת השביעית (1969) המערך זכה ב-56 מנדטים. בבחירות לכנסת השמינית (1973), למרות מחדל מלחמת יום הכיפורים, המערך זכה ב-51 מנדטים. והמערך, בהרכבו המלא, הפסיד בבחירות לכנסת התשיעית (1977), בחירות המהפך, בהן קיבל 31 מנדטים, כולל משה דיין שחצה מיד את הקווים והצטרף לממשלת בגין.

* עכו השדודה – ב-8 ביוני 1967 דיווח רדיו דמשק שהצבא הסורי "שחרר" את נצרת ועכו. ב-9-10 ביוני צה"ל שחרר את הגולן והחרמון.

          * ביד הלשון

עלה בידו – הביטוי הבולט ביותר בימים האחרונים הוא צירוף המילים "עלה בידי", הודעת מועמד לראשות הממשלה לנשיא, שהצליח להרכיב ממשלה. לפיד הודיע לנשיא שעלה בידו להרכיב ממשלה. יריב לוין הודיע ביום ב' לכנסת שעלה בידו של לפיד להרכיב ממשלה.

ככל הזכור לי, בפעמים קודמות הביטוי הזה לא היה בכותרות. הביטוי הזה אף אינו מופיע בלשון החוק. מעניין שדווקא מטבע לשון במשלב לשוני גבוה, הפך לביטוי שגור.

הביטוי הזה היה השבוע בכותרות וגם בבדיחות רבות, ממים וקריקטורות ושיבושים הומוריסטיים כמו "אלה בידו", "אללה בידו", "עלֵה בידו" ועוד.

עמית סגל כתב על בנט: "הממשלה שעלתה בידו". מן הסתם, כשכתב "עלתה בידו" בלשון נקבה, התכוון לממשלה. אך האמת היא שהוא קלע לביטוי המקורי.

משמעות הביטוי עלה בידו הוא: הצליח. מקור הביטוי הוא לשון חז"ל, אך במשנה ובתלמוד הוא מופיע בלשון נקבה, "עלתה בידו".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 6.6.21

* עצור! – אזהרתו החמורה של ראש השב"כ נדב ארגמן מפני ההסתה, מיועדת ישירות לאוזניו של ראש הממשלה המסית והמדיח. ארגמן מבין שההסתה החמורה בימים האחרונים עלולה להוביל לשפיכות דמים. זו קריאה לנתניהו: עצור! הרף! אתה משחק באש.

לא הייתה כהסתה הזאת ולא היה כאיום הזה. ועל מה? לא מדובר בנסיגה משטחי ארץ ישראל, לא בעקירת יישובים, אפילו לא, רחמנא לצלן, ב"ממשלת שמאל" כנאמר בבדיה של תעשיית השקרים וההסתה. בסך הכל מדובר בכך שאדם אחד לא יהיה ראש הממשלה; אדם אחד שאילו נהג כמו כל אדם אחר במקומו, סר מדרכה של המדינה ומדרכה של מפלגתו, כבר הייתה כאן ממשלת ימין רחבה ויציבה בהנהגת הליכוד. זה הכל. ועל זה הוא מנסה לדרדר אותנו למלחמת אחים.

* על אף ההסתה וההפחדות – סקר מעניין בקרב מצביעי ימינה שפורסם במקור ראשון, מצביע על כך שקרוב למחצית מצביעי ימינה, 46%, תומכים בצעדו של בנט ובהקמת ממשלת השינוי. זה מדהים, כיוון שעל פני השטח, בתקשורת וברשתות, דומה שלפחות 90% לא רק מתנגדים, אלא רואים במעשה לא פחות מבגידה.

מדוע לא שומעים אותם? בשל מנגנון ההסתה והילוך האימים שנתניהו ושליחיו הרבנים מפעילים. וכיוון שהאימה וההפחדה משפיעים לרוב גם על התשובות בסקרים, סביר להניח שהתמיכה גדולה יותר.

* קו אדום – הפרעות של ערבים ביהודים במהלך מבצע "שומר החומות" היו תוצאה של התפוררות הריבונות הישראלית במגזר הערבי, שהפך לשטח אקס-טריטוריאלי. זהו תהליך ארוך ימים, שהידרדר באופן חד בעשור האחרון.

אחת המשימות הלאומיות החשובות ביותר לשנים הבאות היא החזרת הריבונות הישראלית על שטחי המדינה. פירוש הדבר הוא מלחמה חסרת פשרות להשבת החוק והסדר במגזר הערבי; מלחמה באלימות, בנשק הבלתי חוקי, בפרוטקשן, בביגמיה, בבניה הבלתי חוקית ובטרור החקלאי.

אין זו מלחמה בערביי ישראל. להיפך, מי שייהנה מתוצאות המלחמה הזאת הם בראש ובראשונה אלה שסובלים יותר מכל מהאנרכיה במגזר הערבי – ערביי ישראל.

יהיה זה מסר נורא לחברה הישראלית בכלל ולציבור הערבי בפרט, אם תתקבל דרישת רע"ם לבטל את חוק קמיניץ. מסר של אור ירוק לעבריינות בניה הוא מסר של אנרכיה.

יש לראות בחוק קמיניץ קו אדום, שעליו תקום או תיפול הממשלה.

נתניהו הבטיח לרע"ם את ביטול חוק קמיניץ. לפיד, בנט וסער סירבו להיענות לדרישה הזאת ורע"ם התקפלה. עם זאת, סוכם שבתוך 120 יום החוק "יתוקן". יש לעמוד על המשמר כדי לראות שלא יהיה כרסום במהותו.

* פייק ניוז – אחרי שביררתי אישית עם מנהיגים שנמצאים בלב המו"מ הקואליציוני, אני יכול לקבוע בוודאות שהסיפור שרץ ברשתות, לפיו המושג מדינה יהודית דמוקרטית לא יופיע בקווי היסוד של הממשלה, הוא פייק ניוז.

* עדיף שתהיה בתוך האוהל – זו טעות להשתית ממשלה בישראל על בל"ד, כל עוד אינה מקבלת את ההסדר המכונן של ישראל כמדינה לאומית דמוקרטית. אולם אם מסתמכים עליה, עדיף שתהיה בקואליציה מאשר תתמוך מבחוץ.

כאשר יצאתי בשנה שעברה נגד הניסיון של כחול לבן להקים ממשלה בתמיכה של המשותפת, ונאמר לי שזו לא שותפות קואליציונית אלא רק תמיכה מבחוץ, השבתי שתמיכה מבחוץ גרועה יותר. וכך גם עכשיו. כאשר התמיכה היא מבחוץ, אין למפלגה התומכת שום אחריות. אבל התלות בה היא אותה תלות. וכך הממשלה תיאלץ לקיים אתה מו"מ קואליציוני על כל הצבעה בכנסת ובוועדותיה, ויש עשרות הצבעות כאלו בשבוע. ממשלת מיעוט שקיומה תלוי במפלגה שאינה חברה בה, היא ממשלה תחת סחיטה מתמדת, וחסרת יכולת לתפקד.

עכשיו זה כנראה כבר מאוחר מדי, אך לאחר הקמת הממשלה החדשה, בהנחה שתקום, יש לפעול בכל הכוח לצירוף לפחות מפלגה חרדית אחת לקואליציה.

* ההבדל – בשנה שעברה פרשתי מתל"ם, מפלגה שהייתי בין מקימיה ופעיליה המרכזיים, ביום שבו יעלון שינה את דעתו ונתן ידו לממשלה שתלויה ברשימה המשותפת. כעבור שבועות אחדים, כשיועז הנדל וצביקה האוזר, שאף הם התנגדו לכך, פרשו והקימו את דרך ארץ, הצטרפתי אליהם.

חלפה שנה, ולמרות שאני נגד הקמת קואליציה עם רע"ם, שפרשה בינתיים מן הרשימה המשותפת, אני מוכן לתת לה צ'אנס. מה גרם לשינוי?

ישנם מספר הבדלים משמעותיים בין המצב אז למצב היום.

ההבדל המרכזי הוא שאז הייתה אלטרנטיבה – ממשלת אחדות לאומית בין הליכוד לכחול לבן. תמכתי בממשלה הזאת בכל מאודי. הייתי בין מקימי "יוזמת אחדות לאומית" שהפעילה לחץ כבד והיה לה חלק נכבד בהקמת ממשלת האחדות. אני מאמין בממשלת אחדות, אך בשנה האחרונה הוכח שממשלת אחדות לא יכולה להתקיים כאשר בראש הליכוד עומד נתניהו. כל הסכם אתו הוא הסכם הונאה, שאין לו שום כוונה לקיימו והוא בהכרח יופר. הרי גניבת הרוטציה הייתה הונאת המילניום. נכון, במצב שנוצר אחרי הבחירות סברתי שיש להקים שוב ממשלת אחדות, בתנאי שהפעם נתניהו יהיה השני, אך לא היה לכך שום סיכוי, הן כיוון שנתניהו לא היה מוכן לזוז, והן כיוון שבגוש השינוי אף אחד אינו מאמין למילה של נתניהו. וכיוון שאי אפשר להגיע להסכם עם הליכוד, כל עוד נתניהו עומד בראשו, האלטרנטיבה הזאת ירדה מהפרק. בשנה שעברה תמכתי בממשלת אחדות עם הליכוד כדי למנוע סיבוב רביעי. באשמת נתניהו הסיבוב הרביעי לא נמנע ואם לא תקום ממשלה חלופית לנתניהו, אנו עלולים להיגרר לעוד ועוד סיבובי בחירות, ונתניהו ימשיך לחגוג בממשלות מעבר, כי גישתו היא: לעזאזל מדינת ישראל, העיקר שאני ראש הממשלה.

ההבדל השני הוא שאילו קמה ממשלת ימין, היא בהכרח הייתה ממשלה עם רע"ם. נתניהו, בנט והחרדים הסכימו לממשלה עם רע"ם, ורק סמוטריץ' סיכל את זה. ויתכן שהוא היה מתקפל אלמלא תם המנדט ואילו נמשכו הלחצים של הרבנים כמו הרב טאו והרב אליהו ואחרים שקראו להקמת ממשלת "ימין על מלא" עם רע"ם. ז'בוטינסקי כתב פעם, שאם בשעה שהוא עומד דום לשירת "התקווה" כייס ינסה לכייס אותו, הוא יפסיק לעמוד דום וירדוף אחריו. הוא לא פראייר. על פי עיקרון זה, לא נכון להיות פראיירים ולפסול ממשלת אחדות, שינוי, ריפוי ותיקון עם רע"ם, כשהאלטרנטיבה היא ממשלת שחיתות של נתניהו, בן גביר הכהניסט ורע"ם, או סיבוב חמישי שיחזיר אותנו לאותה דילמה בדיוק. מול החלופות הללו, אני מוכן לקחת סיכון ולהכניס את היד לביוב כדי לשחרר את הסתימה.

ההבדל השלישי הוא ההבדל בין המשותפת לרע"ם. רע"ם הייתה חלק מן המשותפת, והייתה אנטי ישראלית קנאית בדיוק כמו שאר מפלגות המשותפת. כמותן, היא הצביעה נגד הסכמי השלום עם איחוד האמירויות ובחריין, כיוון שכמותן היא נגד שלום עם ישראל. ואיני שוכח שהיא חלק מהתנועה האסלאמית (האחים המוסלמים). אולם מאז פרישתה מהרשימה המשותפת היא נוקטת קו אחר. היא הניחה בצד את האג'נדה הלאומנית ומציבה במרכז את האג'נדה האזרחית (ואני תומך אידיאולוגית בשוויון אזרחי ובסיוע כלכלי למגזר, בלי קשר לקואליציות ופוליטיקה). לצערי, היא לא גינתה את חמאס בתוקפנותו נגד ישראל, אך גם לא תמכה בו, להבדיל מהרשימה המשותפת שתומכת ללא סייג באויבי ישראל. לצערי, רע"ם לא הכירה עדין בהסדר המכונן של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית ולא שללה את תביעת "זכות" השיבה. אך ההבדל ההולך ונפער בינה לבין המשותפת נותן תקווה שזהו תהליך שיעמיק, ושרע"ם תאמץ את הגישה שהאינטרס של ערביי ישראל הוא להשתלב במדינה ולא לרשת אותה. את הגישה הזאת ראוי לעודד. עד כה, ההתקדמות של רע"ם לא הייתה מספקת. אבל יש הבדל בין ממשלה עם רע"ם לממשלה עם המשותפת. אני סבור שיש להמשיך ולפעול להצטרפות לפחות מפלגה חרדית אחת לממשלה, כדי שקיומה לא יהיה תלוי לאורך זמן ברע"ם. 

הבדל נוסף בין אז לעתה, הוא שהיום מדובר בממשלת אחדות מאוזנת, עם ימינה ותקווה חדשה, כאשר בנט הוא ראש הממשלה בשנתיים הראשונות.

* שיא הצביעות – מהו שיא הצביעות?

שנתניהו (!) תוקף הקמת קואליציה עם רע"ם.

והביביסטים מדקלמים.

* הדקלמנים – דפי המסרים השקריים שהביביסטים מדקלמים הם שנתניהו בכלל לא ניסה להקים ממשלה עם רע"ם. עובדה – הממשלה הזאת לא קמה.

שקרנים. הוא ניסה בכל מאודו, והבטיח להם את כל מה שלא הצליחו להשיג מממשלת השינוי, אבל סמוטריץ' הכשיל זאת.

די, תפסיקו לדקלם כל שקר שתעשיית השקרים מנפקת. כמה עלובים אתם יכולים להיות. דקלמנים מחוקי אישיות. אין לכם שמץ כבוד עצמי?

* חוסר סולידריות – יו"ר סיעת רע"ם, ח"כ וליד טאהא, כינה בראיון רדיופוני את הלהט"ב "סוטים". דברי בלע הראויים להוקעה, אבל משום מה, לא שמענו כמעט גינויים. לא נתקלנו מצד מפלגות השמאל ואפילו מארגוני הלהט"ב אותו גינוי כפי ששמענו בצדק כאשר השר רפי פרץ התבטא בפחות חריפות. מה קרה?

יתכן שהסיבה היא הפוזיציה; העובדה שרע"ם עומדת להיות שותף קואליציוני. אם כן, כמובן שאין כל הצדקה לכך. לעתים יש בפוליטיקה פשרות, ומקימים קואליציה עם שותפים בעייתיים כי האלטרנטיבה גרועה יותר, ועדין אין זה פוטר איש מאמירה ברורה, בוודאי מגינוי ברור של אמירה כזאת.

איני חושב שזו הסיבה, בוודאי לא הסיבה העיקרית. הרי ברור שאילו, למשל, ח"כ מימינה היה מתבטא כך, התגובה הייתה אחרת לגמרי. ובצדק.

הסיבה היא שטאהא ערבי. כלומר ההבדל בין התגובות הוא גזעני. ואם מישהו אינו מבין למה אני מתכוון, אבהיר – מדובר בגזענות נגד הערבים; באמירה מתנשאת, אולי תת-מודעת, של "טוב נו, ערבי, מה אפשר לצפות ממנו". ומי שסובלים מכך יותר מכל הם הלהט"בים בחברה הערבית, שמצבם הרבה יותר קשה משל הלהט"בים בחברה היהודית. התגובה הרפה על דברי טאהא מבטאת חוסר סולידריות עם הלהט"בים הערבים.

* המכשול בפני ממשלת ימין – אלה שמתבכיינים על "ממשלת שמאל" (וכמובן יודעים שזה שקר) ומייללים על ממשלה שמסכנת את המדינה ושאר הבלי תעשיית השקרים, זוכרים שאילו נתניהו פינה את מקומו הייתה היום ממשלת ימין רחבה בהנהגת הליכוד?

* הישגי תקווה חדשה – מבין ההישגים של "תקווה חדשה" בהסכם הקואליציוני, אני שמח במיוחד על ההתחייבות + הגדרת תקציב להקמת האוניברסיטה בגליל.

עוד שלושה הישגים חשובים:

– הקמת מנגנון פיקוח + הגדרת תקציב, על הבניה הבלתי חוקית של הפלשתינאים באזור C (תיקון של עוד מחדל של ממשלת נתניהו).

– פיצול תפקיד היועץ המשפטי והתובע הכללי.

– העברת האחריות על הילדים בני לידה עד שלוש ממשרד התמ"ס למשרד החינוך.

* ההבטחות של בנט – איני מתומכי בנט, רחוק מזה, אף פעם לא הצבעתי לו, אם כי ברור שהוא עדיף על נתניהו. אבל אני רוצה לבחון בעיניים פקוחות ובהגינות את הצגתו כמפר הבטחות (אגב, כמה מגוחך שמעריצי נתניהו, אדם שכל הסכם חתום אתו – רצוי שיהיה על נייר רך, כדי שיהיה בו שימוש כלשהו, מלינים על הפרת הבטחות).

בנט מתח לאורך זמן ביקורת חריפה על נתניהו, אך סירב להתחייב לא לשבת בממשלה בראשותו. הוא הבהיר זאת בהגדרה: "אני נגד חרמות". אמנם איני מסכים עם ההגדרה הילדותית כאילו מדובר ב"חרמות". אבל אין ספק שזו הייתה הבטחת בחירות מרכזית של בנט – שבניגוד לאחרים הוא לא מחרים אף אחד.

הבטחת הבחירות המרכזית שלו, הייתה למנוע סיבוב חמישי.

לקראת סוף הבחירות, באקט מביש של חוסר מנהיגות, הוא נכנע ללחץ ברוטלי והתחייב לא לשבת בממשלה תחת לפיד, גם לא ברוטציה. את ההבטחה הזאת הוא אכן הפר. אבל ההבטחה הזאת סותרת את ההבטחה המרכזית הרבה יותר, לא "להחרים" אף אחד. אם היה מונע הקמת ממשלה בשל ההבטחה הזאת, היה מפר את ההבטחה לא להחרים אף אחד.

יתר על כן, על אותה הבטחה במופע הכניעה בערוץ 20 הוא כתב את הדרישה שנתניהו לא יקים ממשלה עם רע"ם. היה ברור שמדובר בשני חלקים של אותה משוואה. כלומר, שאם צד אחד מופר, הצד השני לא קיים. נתניהו ניסה בכל מאודו להקים ממשלה עם רע"ם ובכך שחרר את בנט מההתחייבות לא "להחרים" את לפיד.

למרות דעתו על נתניהו ותפקודו, הבחירה של בנט אחרי הבחירות הייתה בממשלת ימין בראשות נתניהו. הוא הבטיח לנתניהו את כל האצבעות של ימינה. אגב, בכך הוא הפר את התחייבות הבחירות שלו לא לשבת בממשלה עם רע"ם, כי הממשלה שנתניהו ניסה להקים הייתה עם רע"ם. מי שהכשיל את הקמת ממשלת נתניהו לא היה בנט, שהלך אתו, אלא סמוטריץ', שסירב לממשלה עם רע"ם.

משנפלה האפשרות לממשלה עם נתניהו, עדין בנט הודיע לנתניהו שאם אכן הוא מצליח ללכוד עריקים ויש לו 61 ח"כים לממשלה בראשותו, הוא יצטרף לממשלתו. זה לא קרה, כי נתניהו נכשל בציד העריקים.

מה היו האפשרויות שעמדו במצב הזה בפני בנט? ממשלת שינוי עם לפיד או בחירות חמישיות.

אילו בחר בבחירות חמישיות, הוא היה מפר את הבטחת הבחירות המרכזית שלו, למנוע בחירות חמישיות.

בבחירה בממשלת השינוי – הוא הפר את ההבטחה לא להקים קואליציה עם רע"ם, אותה כבר הפר כאשר הסכים לשבת בממשלת נתניהו. הוא הפר את ההבטחה לא להקים ממשלה בראשות לפיד או ברוטציה אתו, שסתרה את ההבטחה לא "להחרים" אף אחד, ושכאמור הותנתה בכך שנתניהו לא יקים ממשלה עם רע"ם ולכן אינה תקפה עוד.

לעומת זאת, הוא קיים את שתי ההבטחות המרכזיות שלו: א. למנוע בחירות חמישיות. ב. לא להחרים אף אחד.

* מנצחת על בג"ץ – בצרור הקודם ציטטתי מתוך הזיכרון את סיסמת הבחירות של ימינה באחד הסבבים "נפתלי ינצח את חמאס. איילת תנצח את בג"ץ". העירו לי שלא כך נאמר, אלא איילת תנצח על בג"ץ. כלומר היא לא נלחמת בהם ולא תנצח אותם, אלא תנצח עליהם כמו מנצח על תזמורת.

נו, וזה פחות חמור? האם שופטי בית המשפט העליון הם נגנים בתזמורת שנתונים למרותה של פוליטיקאית, של שרה ברשות המבצעת, ומנגנים על פי הוראותיה? הרי רעיון העוועים הזה מנוגד לכללים הבסיסיים ביותר של הדמוקרטיה.

* מהלך דרמטי – ברשתות רצה "ידיעה" לפיה ארה"ב זימנה את גנץ לביקור דחוף מתוך חשש שנתניהו עומד לתקוף באיראן בימים הקרובים כדי לסכל את הקמת ממשלת השינוי.

כמובן שה"ידיעה" הזאת היא קשקוש מקושקש, ברמת הקשקושים לפיהם נתניהו יזם את ההסלמה עם חמאס והכינוי המכוער "מבצע שומר בלפור".

אם יש לי חשש מסוים ממהלך דרמטי של נתניהו בימי שלטונו האחרונים, הוא מעסקת שבויים ונעדרים גורפת ברוח עסקת שליט.

* זה לא נגמר עד שהגברת שרה יוצאת.

* נשיא הלאום היהודי – תמכתי בבחירתה של מרים פרץ לנשיאת המדינה, וקיוויתי מאוד שהיא תיבחר. ידעתי שסיכוייה אפסיים, אך הופתעתי והתאכזבתי מהפער הגדול בין המועמדים.

לא רציתי בניצחונו של הרצוג, אבל אני מאמין שהוא יהיה נשיא טוב.

כל נשיא מביא עמו לתפקיד את סגולותיו הייחודיות. הרצוג לא יוכל להביא עמו לתפקיד את מה שפרץ הייתה יכולה לתת; היכולת לרומם את רוח העם ולהעניק השראה ודמות הזדהות לעם ישראל. אבל הרצוג יוכל לתת הרבה מיכולותיו וניסיונו הפוליטי, המדיני והדיפלומטי.

בעיניי, התרומה הגדולה ביותר שלו, עשויה להיות בקשר בין המדינה היהודית לבין העם היהודי בגולה. הקשר והזיקה לתפוצות הגולה תפסו תמיד מקום מרכזי בפועלו הציבורי, בין השאר כשר לענייני תפוצות ובמיוחד בשנותיו כיו"ר הסוכנות היהודית. הוא הצליח להושיט יד לכל הזרמים ביהדות, בכל תפוצות הגולה, וחזקה עליו שימשיך עם העשיה המבורכת הזאת כנשיא.

ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. נשיא מדינת ישראל הוא גם נשיא הלאום היהודי באשר הוא. דומני שזו עשויה להיות תרומתו הגדולה ביותר של הנשיא הרצוג ג'וניור.

* נשיאת העם – אילו נשיא המדינה היה נבחר בידי הציבור, מרים פרץ הייתה הנשיאה ה-11 של ישראל.

במידה רבה, היא כבר היום נשיאת העם. היא לא נבחרה להיות נשיאת המדינה, אך היא תמשיך להיות נשיאת העם, וביתר שאת.

ואני מאמין שבעוד שבע שנים נשיאת העם תהיה גם נשיאת המדינה.

* לא בגלל השכול – ב-1973 נבחר פרופ' אפרים קציר לתפקיד הנשיא הרביעי של ישראל. שנה קודם לכן נרצח אחיו, פרופ' אהרון קציר, בטבח בשדה התעופה לוד (עוד בטרם נקרא נתב"ג).

היו אז רינונים שהתפקיד הוצע לו בשל ההד הרב של רצח אחיו והזרקור התקשורתי בארץ ובעולם על שני האחים המדענים הגדולים. ויתכן שהשיקול הזה אכן היה בין שיקוליה של גולדה שהציעה לו את התפקיד, וכמעט אנסה אותו לקחת אותו על עצמו, אף שהוא סירב תקופה ארוכה.

אז מה? זה אומר שקציר נבחר בשל האובדן? זה מוחק את הישגיו כמדען דגול ובעל מעמד בינלאומי בזכות הישגיו המדעיים ואת תרומתו האדירה לביטחון ישראל? יכול להיות שהאובדן הפך אותו לסמל, אבל לא בשל כך הוא נבחר לתפקידו.

הוא הדין במרים פרץ. האמירות המכוערות כאילו מועמדותה מגלמת את "פולחן השכול" והיא מועמדת רק כי איבדה את בניה, חסרות שחר, וטוב היה אלמלא נאמרו.

* בנעלי אביו – הרצוג אינו היחיד שנכנס לנעלי אביו, הנשיא השישי חיים הרצוג. כך גם עומר בר-לב, המיועד לתפקיד השר לביטחון פנים. אביו, חיים בר-לב, הרמטכ"ל השמיני של צה"ל, היה שר המשטרה בממשלת האחדות ב-1984.

* שגריר מיוחד – הנשיא ריבלין הוא אחד המנהיגים והמדינאים הישראליים המוערכים ביותר בעולם. כפטריוט ציוני לאומי אין כמוהו לשאת את דברה של מדינת ישראל.

אני מקווה שהממשלה תשכיל להשתמש בשירותיו של ריבלין, ולהטיל עליו משימות מדיניות והסברתיות כשגריר מיוחד של ישראל, כל עוד כוחו במותניו.

* התנפלות בלתי נסבלת – איני סובל את בועז ביסמוט. הוא לא המיתר הכי מכוון בגיטרה ופולחן האישיות לנתניהו שהוא מייצג מביך.

אבל ההתנפלות של אהוד ברק עליו הייתה חצופה ואסור היה לעבור עליה בשתיקה. פוליטיקאי שמתארח לאולפן אינו יכול לבחור את מראייניו, אינו יכול לומר שאינו מקשיב למה שאומר אחד מהם. ברגע שהוא התנהג באופן הזה, היה על קושמרו להודיע לו שהראיון עמו הסתיים ושהוא מתבקש לעזוב את האולפן.

* זכות הציבור לדעת – יהיר נתניהו הג'ורה הוא המעי הגס של המשפחה. כפי שהמאמינים בפולחן האישיות יודעים שדבריו הם דברי "אלוהים" חיים ושתפקידם להפיץ אותם, כך רצוי שכולנו נדע דרכו מה אומר נתניהו.

אפשר להבין את טוויטר שחסם את הביוב, כדי להגן על הציבור מדברי השנאה, ההסתה, הבלע, השקרים והקונספירציות המופרעות, אבל הצעד הזה פגע בזכות הציבור לדעת מידע חיוני ביותר על ראש ממשלתו.   

          * ביד הלשון

אמבש – אורה הרצוג בת ה-93 זכתה להיות רעיית הנשיא ואם הנשיא.

שם נעוריה היה אורה אמבש.

מה פירוש אמב"ש?

אני מאמין באמונה שלמה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 2.6.21

* לא לנער הזה התפללתי – אני מקבל את הממשלה ההולכת ונרקמת ברגשות מעורבים.

מצד אחד, אני מאושר על סוף שלטונו של נתניהו. נתניהו המושחת והמשחית, איש תרבות השקר והמרמה, האיש שאין כל ערך למילה שלו ולחתימת ידו, שהסכם עמו נועד מראש להפרה. נתניהו, האיש שמפעיל פולחן אישיות לעצמו, שלא היה כמותו במשטר דמוקרטי כלשהו. נתניהו, שמאמין שהמדינה זה הוא ולכן הוא החוק ואינו צריך להיות כפוף לשום חוק. נתניהו שמסית ומדיח ומפעיל תעשיית שקרים והסתה ומעביר דרך בנו מסרים של שנאת אחים והסתה פרועה וברוטלית. נתניהו שמדיר כל אדם אחר מקרדיט כלשהו ולוקח אבהות מוחלטת על כל הישג, אמתי או מדומה, אך בורח מאחריות לכל כישלון ומסיט את האש לשעירים לעזאזל. נתניהו שהכשיר את התועבה הכהניסטית ופעל בכל מאודו ובאובססיה להכנסת החוליגן הכהניסט לכנסת (ובסופו של דבר הוא הכשיל את הקמת ממשלתו…). נתניהו שמפיץ תאוריות קונספירציה חולניות נגד משטרת ישראל, הפרקליטות ומערכת המשפט, ומנסה למוטט אותן, לשרוף את המועדון ולהשאיר אדמה חרוכה. נתניהו שמוכן לגרור את מדינת ישראל לעוד ועוד מערכות בחירות, בלי סוף, ולעמוד בראש ממשלת מעבר חסרת יכולת הכרעה, חסרת יכולת לטפל בענייני המדינה, ללא תקציב – העיקר שהוא יישאר ראש הממשלה. סיום שלטונו הוא בשורה נפלאה למדינת ישראל, וכפטריוט איני יכול שלא לשמוח על כך.

אבל אני מודה ומתוודה שלא לנער הזה התפללתי. לא זו החלופה הראויה לממשלת נתניהו. הבעיה העיקרית של הממשלה, היא היותה ממשלת מיעוט. בתור שכזו, היכולת שלה למשול, לחולל שינויים גדולים, לקדם את המדינה ולחולל את המהפך הגדול שהיא זקוקה לו, פגומה מראש, באין לה רוב. כממשלת מיעוט, קיומה תלוי ברצונם של מי שאינם חלק מן הקואליציה. והדבר הגרוע הוא שהגורם שבו היא תלויה הוא רע"ם.

רע"ם היא המיזם הפוליטי של נתניהו, בת טיפוחיו, עליה הוא ביסס את כוונתו להמשיך בשלטון למרות שאין לו רוב, אלא שסמוטריץ' הבריז לו. נכון, רע"ם של היום אינה הרשימה המשותפת. המוזיקה שלה אחרת לגמרי וגם המילים פחות צורמות. אך במבחן הראשון, שקרה עוד טרם הקמת הממשלה – מבצע "שומר החומות", היא התגלתה כמשענת קנה רצוץ. כאשר חמאס תקף את מדינת ישראל באלפי רקטות מכוונות לעבר אוכלוסיה אזרחית, רע"ם לא התייצבה בצד הישראלי ולא השמיעה צל צלו של גינוי לתוקפנות הפלשתינאית. היא לא יצאה נגד אגדת "אל-אקצא בסכנה" שהבעירה את האזור. היא המתינה שלושה ימי פרעות עד שקראה להרגעת הרוחות וגם אז לא גינתה באופן מפורש את המרד. נכון, עבאס עשה מחווה שלעולם אי אפשר לדמיין את עודה או טיבי עושים, כאשר ביקר באחד מבתי הכנסת שהוצתו בלוד וגינה בחריפות את המעשה. אבל אחרי הפרעות רע"ם יצאה נגד מבצע "חוק וסדר"; מבצע המעצרים של הפורעים וקראה להפסיקו.

אחד האתגרים הגדולים של ממשלת השינוי, אחרי עשור של מחדל ביטחון הפנים, שהתפוצץ לנו בפנים בפרעות, הוא מבצע ממושך ועקשני, שעלול להיות כרוך גם במחיר דמים, להשבת הריבונות הישראלית בגליל ובנגב ובערים המעורבות. מבצע הכולל החרמת הנשק הבלתי חוקי ומלחמת חורמה בטרור החקלאי. האם הממשלה תוכל לעשות זאת, כשקיומה תלוי ברע"ם? ספק רב. רע"ם היא חלק מתנועת "האחים המוסלמים", וככזאת אין לי אמון בה וביכולת להשתית את ממשלת ישראל על תמיכתה.

ויש בממשלה מומים נוספים. למה הממשלה צריכה להיות מנופחת כל כך – ממשלת מיעוט של פחות משישים ח"כים עם כ-25 שרים? וממשלה בראשות מפלגה בת 7 ח"כים היא לא בדיוק האידיאל הפוליטי (אם כי, ברגע שרוב הח"כים תומכים בה, אין בכך כל פגם מבחינה דמוקרטית, כפי שמנסים להציג). גם רוטציה, כאשר אין המדובר בממשלת אחדות בין שתי המפלגות הגדולות במצב של תיקו, אינה רצויה. ולשם מה היה צריך לשמר את מנגנון ממשלת החלופין; מנגנון לקוי, שנועד להגן על הממשלה הקודמת מפני הנכלוליות של נתניהו כדי שלא יוכל להפילה ולגנוב את הרוטציה, ואפילו את המטרה היחידה לקיומו הוא לא הצליח לקיים?

ואני מודה שבנט אינו מושא חלומותיי הפוליטיים. בנט ושקד הם הסמנים של הימין הכלכלי, של הקפיטליזם הפרוע, של האידיאולוגיה הליברטריאנית. אני משער שגם הם מבינים שאי אפשר להיחלץ מהמשבר הכלכלי בדרך האידיאולוגית שבה הם מאמינים ולפחות בשנתיים הקרובות היא לא ישימה. אך אני חושש שהם ינסו למשוך לכיוון שבו הם מאמינים, המנוגד להשקפת עולמי. ולא קל לי עם מי שרצו לבחירות תחת הסיסמה המסיתה: "נפתלי יילחם בחמאס ואיילת תילחם בבג"ץ", אם כי ברור שאני מעדיף עשר שנים שלה כשרת משפטים על כל יום של הסוס הטרויאני אוחנה, שמונה לתפקיד שר המשפטים כדי למוטט את מערכת המשפט. אני גם לא שוכח את חלקו של בנט בפרשת אלאור אזריה ובהפיכת החייל הסורר לגיבור לאומי. בכך הוא היה שני רק לדמגוג הראשי באותה פרשה, ליברמן, שגם ממעמדו כשר האוצר בממשלה איני נלהב, בלשון המעטה.

לאור התיקו חסר המוצא, עקב רצוני במניעת סיבוב חמישי, ומתוך התנגדותי לממשלת מיעוט בכלל ולממשלת מיעוט התלויה ברע"ם בפרט, קיוויתי מאוד שכל הצדדים יתעשתו ויקימו ממשלת אחדות רחבה, עם רוטציה בין לפיד לנתניהו, כשלפיד ראש הממשלה הראשון. איני תמים ואיני חושב שנתניהו היה מסכים לכך, אבל הייתי מצפה מגוש השינוי להציע זאת ולנסות בכל כוחו לקדם את הרעיון. ורק אם אכן נתניהו היה מכשיל אותו, הם יכלו להקים את ממשלת המיעוט בידיים נקיות, כמי שעשו הכל כדי למצוא חלופה ראויה יותר. חבל מאוד שהם לא נהגו כך. בהחלט התאכזבתי.

חרף האכזבה שלי, ברור שאני מעדיף את הממשלה המסתמנת, על כל פגמיה, על פני המשך שלטון נתניהו.

* נפגע חרדה – כשצפיתי בסרטון של נתניהו עם הגב לים, חשבתי להתקשר לער"ן, לדווח על נפגע חרדה.

ראיתי אדם היסטרי, אחוז פאניקה, אדם שאיבד את עשתונותיו, כאילו אין לו חיים אם לא יהיה ראש הממשלה. ואולי הוא באמת מאמין לפולחן האישיות של עצמו, שאם לא יהיה ראש הממשלה, השמש לא תזרח.

* עם הגב לים – הסרטון ההיסטרי של נתניהו עם הגב לים, הזכיר לי את שירו של מאיר אריאל "שלל שרב". "עם הגב לים / עם הראש לשם". דימיתי את המילים המתרוצצות במוחו של נתניהו המבוהל: "ובשדרות הרעד עובר גובר / בחצרות הפחד נובר צובר".

* תעמולה נחותה – שמעתי פעמים רבות אנשי שמאל מובהקים שאומרים, שהמהפך ב-1977 היה אחד הדברים הטובים והחשובים שקרו לדמוקרטיה הישראלית. אין דמוקרטיה ללא חילופי שלטון. שלטון ממושך הופך למסואב, ואם אינו מאותגר בחילופי שלטון פוקד אותו היבריס.

הדברים נכונים גם עתה, וביתר שאת, כאשר אם לא תתחולל הפתעה מרעישה, שלטונו של נתניהו יבוא אל קצו בשבוע הבא. מה קרה? הכנסת הנבחרת בוחרת ממשלה חדשה וראש ממשלה חדש, אחרי 12 שנים ברצף של ראש ממשלה אחד. אבל נתניהו מציג את סוף שלטונו כסוף המדינה. אם הוא לא יהיה ראש הממשלה, מי יגן על חיילי צה"ל? אם הוא לא יהיה ראש הממשלה, מי יגן על עם ישראל מפני האיראנים? זה נשמע כמו אוי אוי אוי.

את תופעת הביביזם במלוא כיעורה אנו יכולים לראות דרך הפאניקה של אחד התועמלנים הבולטים בתעשיית השקרים וההסתה, אבישי בן חיים.

ברשומה אחת הוא הציג את האסון בקנה מידה מטא-היסטורי. לא מדובר בחילופי שלטון בהצבעה דמוקרטית בפרלמנט הנבחר, אלא ב"הדחה" של "דמות היסטורית, בסדר גודל תנ"כי!" ככה הוא כתב, אני נשבע. איזה פולחן אישיות!

כלומר, עם קשה עורף וכפוי טובה הדיח את דוד המלך, או את משה רבנו, או את אברהם אבינו. אבל הרי ברור שאי אפשר להדיח את משה רבנו. וכך גם ה"הדחה" של נתניהו היא לא לגיטימית.

ברשומה אחרת כתב התועמלן שממשלת השינוי היא התארגנות של ישראל הראשונה מימין ומשמאל להדחת המנהיג של ישראל השניה. איזו הסתה עלובה, בזויה, נתעבת. כבר שנים אחדות הוא מציג את נתניהו אוף רחביה-פינת-קיסריה כמנהיג של "ישראל השניה", בהסתה עדתית גלותית, שקורעת את עם ישראל לגזרים על פי מוצא הסבא. כבר היום 40% מהילדים שנולדים אינם יודעים להשיב על השאלה המטומטמת אם הם "אשכנזים" או "מזרחים" ובעוד דור הגלותיות הזאת תעלם. זה הניצחון הגדול של שיבת ציון, של קיבוץ הגלויות, של הציונות על הגלותיות. אבל כדי לקדש את שלטונו הנצחי של נתניהו, תעשיית ההסתה משלהבת את היצרים וזורה מלח על כל פצע, מתוך הרס ביודעין של החברה הישראלית. התועמלן שמוציא את השד הגלותי פועל נגד הציונות, נגד החברה הישראלית, נגד מדינת ישראל.

ברשומה שלישית, רשומת הסתה בזויה נגד בנט, בן חיים הוציא משפט מתוך הספד של 6.5 דקות של בנט, בפני חניכי מכינה קדם צבאית, על אחיו לנשק עמנואל מורנו, שבנט קרא על שמו את בנו. בנט דיבר על כך שבכל תחום בפני עצמו, מורנו לא הצטיין. הוא לא היה הכי חזק, הוא לא היה הכי מהיר, הוא לא היה הכי גבוה, הוא היה "מרוקאי פשוט". אבל במכלול, בזכות אישיותו, הוא הצליח להיות הראשון בחבורה, בשל אופיו האנושי, והיכולת להגיע לכל אדם וכו'. בא התועמלן, והעלה ברשומה "הוכחה" שבנט הוא נציג ישראל הראשונה שנבחר להשפיל את "ישראל השניה", ולבזות את בנט בציבור הדתי לאומי כמי שבז לגיבור "המגזרי" (מורנו הוא גיבור לאומי, אבל כשזה משרת את הביביזם הוא גיבור מגזרי). הוא פרסם משפט מחוץ להקשרו שבו בנט אמר על מורנו שהוא לא הצטיין בכלום והיה סתם מרוקאי פשוט או משהו כזה. בן חיים פעל בשיטה של חברו לדבוקת תעשיית השקרים, יאיר נתניהו – העלה את הרשומה, ולאחר זמן מה, כשידע שהיא כבר קיבלה את התפוצה המספקת בתעלות הביבים, הוא הסיר אותה. איזה איש קטן ומסית. איזה תועמלן ביביסט בזוי.

אלמנתו של מורנו, מאיה אוחנה מורנו, אישה צנועה שלרוב בורחת מאור הזרקורים ומהמיקרופונים, נאלצה לצאת לשורת ראיונות רדיו, שבהם הביעה תמיכה והזדהות עם בנט. מאיה, באצילותה ובעדינותה, נמנעה מגינוי אישי של בן חיים, אבל היא סיפרה מה היה ההספד המלא של בנט ומה המשמעות של דבריו, שהיא עצמה עומדת מאחוריהם. היא לא נקבה בשמו של התועמלן, אבל גינתה את השיח האלים שמשתלט על החברה הישראלית, בעיקר על רקע ההסתה נגד בנט ושקד. "השיח פה נהיה שכל מי שחושב אחרת ממישהו אז הוא בוגד. לא משנה מה חשבתי, המילה בוגד רצה פה לכל עבר. אני עצובה, זה לא עם ישראל", אמרה מאיה באחד הראיונות. היא הביעה תמיכה מלאה בהחלטה של בנט להקים ממשלת אחדות לאומית, וסיפרה שבכתה מהתרגשות כששמעה את נאומו של בנט.

* הרוויח בחוסר יושר – נתניהו מציף אותנו בספינים ובהצעות נואשות כדי לסכל ממשלה שאינה בראשותו ולדרדר אותנו לסיבוב חמישי.

אבל אף אחד לא מאמין לו. הוא הרוויח בחוסר יושר את אי האמון בו.

* מחירים אישיים – אחרי שהציג את ספין "הרוטציה המשולשת" הסביר נתניהו שצריך לעשות הכל, כולל לשלם מחירים אישיים, כדי למנוע את הקמת "ממשלת השמאל" המסוכנת. הוא כמובן יודע שאין המדובר בממשלת שמאל, אבל הוא הרי רגיל לשקר, כך שאין לו בעיה עם זה.

אבל אם "ממשלת השמאל" כל כך מסוכנת וכדי לסכל אותה נכון לשלם מחירים אישיים, למה הוא לא עושה את הצעד הפשוט שאחריו תקום מיד ממשלת ימין בהנהגת הליכוד – לפרוש? כיוון שמבחינתו אם הוא לא ראש הממשלה, לא אכפת לו מהליכוד, מהימין ומהמדינה.

ולכן ברור שספין הרוטציה המשולשת הוא הונאה. נתניהו לא באמת מוכן לכך. כל שהוא רוצה הוא להכשיל את הקמת ממשלת השינוי. ברגע שהוא יצליח, הוא יחזור בו מההצעה וילך לבחירות, כאשר סער ובנט יגררו לשם כפתאים חלשים שהאמינו לפיתוי שלו. מסתבר שהם לא מטומטמים ולא פראיירים.

* סיור מודרך בראשה של איילת שקד – מבזק ערוץ 7: "בכירת מפלגת ימינה איילת שקד קיבלה בימים האחרונים הצעה מראש הממשלה נתניהו להיות מס' 2 שלו ושרת החוץ, כך נודע לערוץ 7. שקד לפי שעה לא הגיבה לדיווח".

אני מזמין אתכם לסיור מודרך במוחה של איילת שקד, אחרי שקיבלה את ההצעה.

איילת: הצעה נפלאה. הזדמנות של פעם בחיים. להיות מספר 2 ושרת החוץ. ואו! קרש קפיצה אדיר לראשות הממשלה הבאה. זו הצעה שאי אפשר לסרב לה.

מי המציע?

שקד: נתניהו.

איילת: אה… נו, טוב! אין שום ערך להצעה הזאת. זה עוד שקר בערימת שקריו של שקרן פאתולוגי. ההצעה הזאת שווה כמו הצעות הרוטציה שהוא הציע לבנט, סער, גנץ ודרעי והרוטציה המשולשת.

לא, תודה.

* מי יאתגר את הממשלה – כנס היסוד של יש עתיד נערך באריאל, כמסר אידיאולוגי. יאיר לפיד, עוד לפני הקמת כחול לבן, יצא עם יעלון למסע הקורא לארה"ב להכיר בריבונות ישראל על הגולן. כל הצהרותיו בנושא הגולן היו חד-משמעיות – הגולן אינו נושא למו"מ (כלומר לא הנוסחה של כל ממשלות ישראל, כולל ממשלות הליכוד ואפילו ממשלת שמיר, של מו"מ ללא תנאים מוקדמים). הוא מביע בכל הזדמנות התנגדות עקרונית, אידיאולוגית, לחלוקת ירושלים. הוא מנהל מלחמת חורמה עקבית ב-BDS ובשלוחותיה הישראליות ובראשן "שוברים שתיקה", ארגון שאותו הוא מתעב ויוצא נגדו בכל הזדמנות.

הניסיונות של תעשיית השקרים להציג אותו כאיש שמאל, ולכך נלווה כמובן התואר "קיצוני", מנותקים מן המציאות. קל וחומר כעת, אחרי שהאגף השמאלי ביש עתיד – עופר שלח, כבר אינו חלק מן המפלגה.

אם כך לפיד, על אחת כמה וכמה גנץ וכחול לבן. שניהם קרובים הרבה יותר לבנט ולסער מאשר למיכאלי והורביץ. אני מאמין שבהחלט ימצאו שפה משותפת עם בנט וישכילו לבנות יחד מדיניות משותפת.

החשש שלי הוא ממרצ ובמידה מסוימת גם ממפלגת העבודה, שבעידן מיכאלי התקרבה מאוד לעמדות מרצ. החשש שלי, הוא שאחרי שתתפוגג האופוריה של החלפת נתניהו, הן תתקשינה לחיות עם מדיניות הממשלה, שגם כך היא ממשלת מיעוט.

אחזקתה של הממשלה הזאת תהיה אתגר לגמרי לא פשוט.

* ההנאה שלי – אני נהנה מאוד מהמחשבה שמרצ תהיה שותפה בממשלה המחויבת לחוק הלאום ושהורביץ יהיה שותף לממשלה שתנהל מלחמת חורמה נגד חקירת האג.

* פרובוקציה – הצעת החוק ההזויה של תמר זנדברג, לפיה יש לאסור בחוק "שידול קטין לחזרה בתשובה" ומאסר של עד חצי שנה למי שיעשה כן, אינה אלא פרובוקציה שנועדה לסמן לבייס המודאג שלה, שמרצ לא תימחק בממשלת הימין-מרכז אליה היא מצטרפת.

בין 1 ל-10, הסיכוי שההצעה הזאת תקודם הוא אפס.

יותר משההצעה הזו אינה הולמת מדינה יהודית, היא אינה הולמת מדינה דמוקרטית.

* אדרבא, הצטרף לקואליציה – גפני בוועדת הכספים: "ירד לי הבוקר המצב רוח. שמעתי שהולכים לתת לליברמן גם את האוצר וגם את ועדת הכספים. הכל נפרץ הכל מותר. לא היה דבר כזה בכנסת. זו הועדה שאמורה לפקח על האוצר".

מאז קום המדינה, ידוע שוועדת הכספים היא בידי מפלגת השלטון וועדת הכלכלה היא בידי מפלגת האופוזיציה הראשית. כשבגין עלה לשלטון והקים קואליציה עם אגודת ישראל, אגו"י לא רצו להיכנס כשרים בממשלה וקיבלו במקום זה את ועדת הכספים (שלמה לורנץ, ואחריו אברום שפירא). אך תמיד זה היה תפקיד שבידי הקואליציה, כדי שהממשלה תוכל לתפקד, כיוון שבלי ועדת הכספים, כל תכניות הממשלה תקועות. אשמח מאוד שגפני יישאר יו"ר ועדת הכספים – אדרבא, שיהדות התורה תצטרף לקואליציה. עדיפה קואליציה עם חרדים יהודים מאשר עם חרדים מוסלמים.

* מועצת קטני התורה – בתפילות הימים הנוראים אנו מתפללים "כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ". הדברים נכתבו תחת שלטון הרשע של רומי, שהחריב את בית המקדש והטיל את גזירות השמד.

ועכשיו מועצת "גדולי" התורה פרסמה פשקוויל עם הפסוק הזה בנוגע לממשלת ישראל ההולכת ונרקמת. והם מכנים, בעזות מצחם וחוצפתם כי רבה את הממשלה "אנטי יהודית".

דברי הסתה נאלחים של אנשים קטנים קטנים. מועצת קטני התורה.

* מופת של קידוש החיים – אני תומך במרים פרץ, מסיבות רבות שאותן פירטתי ולא אחזור עליהן. עם זאת, אני רואה גם בהרצוג מועמד מתאים ואם הוא יבחר, כפי שאני מעריך, הוא עשוי להיות נשיא טוב. הטיעונים בעדו בהחלט משכנעים.

אולם מאמר אחד בעד הרצוג ובעיקר נגד פרץ העציב אותי מאוד. הוא העציב אותי דווקא כיוון שכתבה אותו שלי יחימוביץ', אחת הפוליטיקאיות שאני הכי מעריך בזכות יושרה, הגינותה והאידיאליזם שלה. את מאמרה ב"ידיעות אחרונות" היא פתחה בהבהרה שבאופן טבעי היא הייתה תומכת לתפקיד באישה, בוודאי באישה מזרחית, ולא בגבר אשכנזי, עשיר ופריבילגי שכינה אותה "כלבה".

אז למה היא מעדיפה אותו? כיוון היא רואה בבחירה במרים פרץ, בזכות היותה אם שכולה, "קידוש המוות" ובבחירתה – "סגידה לעצם השכול". זו אמירה מקוממת, כיוון שמרים פרץ אמנם הגיעה לתודעת הציבור בעקבות נפילת שני בניה, אך ההערצה אליה היא בזכות אישיותה ובזכות האופן מעורר ההשראה, שבו היא מתמודדת עם השכול. ההתמודדות הזאת מעידה על דמותה, על אישיותה המנהיגה והמחנכת, ועל התאמתה לתפקיד שבו תוכל לרומם את רוח העם ולהיות סמל של אחדות ולכידות לאומית, שכה נחוצים היום לחברה הישראלית המוכה, החבולה והשסועה, אחרי 12 שנות שלטון נתניהו.

אכן, האופן שבו מרים פרץ התמודדה עם נפילת בניה הוא מופת, אך אין זה מופת של קידוש המוות אלא להיפך, זהו מופת של הבחירה בחיים, של קידוש החיים, של דבקות בחיים גם בצל המוות והאסונות שהיא חוותה.

שלי אינה רוצה בבחירתה של פרץ לנשיאה רק כיוון שהיא אם שכולה, אך למעשה היא מתנגדת לבחירתה רק כיוון שהיא אם שכולה.

* סמל המודרים – תמיכתי במרים פרץ היא בזכות אישיותה. אבל כיוון שהנשיאות היא תפקיד שהוא גם סמל, אני רואה בבחירתה סמל לקבלת מי שנחשבים מודרים בחברה: א. היא אישה. ב. היא ילידת מרוקו. ג. היא דתיה. ד. היא תושבת יהודה ושומרון.

אלמלא חשבתי שהיא מתאימה בזכות סגולותיה, לא היה בארבעה אלה כדי לגרום לי לתמוך בה. אבל כיוון שאני תומך בה בזכות מי שהיא, אני שמח גם על כך.

* חוק נורווגי חובה – מעמדה של הכנסת בשפל המדרגה. היא נחלשה גם מול בית המשפט העליון אבל במיוחד מול הממשלה. בעידן נתניהו היא נרמסה תחת ראש הממשלה, והדבר הגיע לשיא בכהונת יריב לוין כיו"ר הכנסת, שאפילו לא הסתיר את היותו שליחו האישי של ראש הרשות המבצעת, ולמעשה היה פרויקטור להחלשת הכנסת.

חייבים לשנות זאת. זו צריכה להיות אחת המשימות של השלטון החדש. אחת הרפורמות הראשונות שיש להחליט עליהן, היא חוק נורווגי חובה. כלומר לא כמו היום, שמפלגה יכולה לבצע חוק נורווגי באופן וולונטרי. יש לחוקק חוק, שבו ח"כ שהושבע כשר – כהונתו בכנסת תפקע מיד ויכנס במקומו הבא אחריו ברשימה, אך אם יפרוש מן הממשלה יחזור לכנסת.

וכלקח מהפילוג בכחול לבן בכנסת הקודמת, יש לקבוע מראש בחוק, שבמקרה שבו סיעה בכנסת מתפצלת, יקויים חוק נורווגי מדלג, כלומר במקום השר שנכנס ייכנס הבא בתור בסיעה ששייך לפלג של אותו שר.

* תובע עם שיניים – אני תומך בכל לבי ביוזמתו של גדעון סער להפרדת תפקיד התובע הכללי מתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. זו עמדתי מזה שנים רבות ותמכתי גם ביוזמתו של דניאל פרידמן ברוח זו, שלא צלחה. הרפורמה הזאת נחוצה ואני תומך בה הן כיוון שאני מתנגד לריכוז כוח גדול מדי בידי אדם אחד, הן כיוון שהעומס על היועמ"ש גדול מדי ופוגע בתפקודו והן בשל ניגוד העניינים האפשרי בין התפקידים.

אבל אני רוצה להזהיר את שוחרי השחיתות ומעריצי המושחתים – הפנטזיה שלכם כאילו השינוי הזה יגרום לתביעה חלשה וחסרת שיניים תתבדה במהרה. ההיפך הוא הנכון, התובע, שכל תפקידו יהיה מלחמה בשחיתות ובפשע, והוא לא יישב כיועץ משפטי עם ראש הממשלה והשרים ובמקביל גם יצטרך לעסוק בחשדות נגדם, יהיה משוחרר מעכבות רגשיים ואישיים, שגורמים ליועמ"שים לעגל פינות. אני מאמין שאילו התובע הכללי לא היה גם היועמ"ש (ובטח לא מנדלבליט שהוא מבית הלל במזגו ובאופיו), הוא היה מגיש כתבי אישום נגד נתניהו על שוחד גם בתיקי אלף ואלפיים, כפי שהמליצו המשטרה והפרקליטות. וכתב האישום היה מוגש זמן רב קודם לכן.

* מסיבות פוליטיות – הטענה שמבצע "שומר החומות" פרץ מסיבות פוליטיות נכונה. אבל לא לפי הסיפור של תאוריית הקונספירציה המרושעת על "שומר בלפור".

הסיבה העיקרית למתקפת הרקטות על ישראל הייתה החלטתו של אבו-מאזן לבטל את הבחירות ברש"פ. למה הוא ביטל את הבחירות? כי הוא ידע שחמאס ינצח בגדול, במיוחד אחרי שפת"ח התפלג לשלוש רשימות. כך הוא עושה מאז בחירות 2006, שבהן חמאס ניצח.

התירוץ (השקוף, יש לציין) שלו היה העובדה שישראל לא אישרה לתושבי מזרח ירושלים להצביע (אגב, זה לא נכון. ישראל לא השיבה על בקשתו לאפשר הצבעה של תושבי מזרח ירושלים). ולא אתפלא אם אבו-מאזן וישראל היו מתואמים, כדי למנוע השתלטות חמאס על הרש"פ.

חמאס, שידעו שהניצחון בכיס שלהם ונמנע מהם, בחרו להציב את עצמם בלב התודעה, בשיטה שהם יודעים ואוהבים – טרור נגד אזרחי ישראל.

אתקן את דבריי. זו לא הסיבה למתקפה. הסיבה למתקפה היא הרצון למרר לנו את החיים כדי להמאיס עלינו את ישיבתנו ב"פלשתין" כפי שהם הצליחו בגוש קטיף. הסיבה היא ההתנגדות הפלשתינאית (ובעניין הזה אין שום הבדל בין חמאס לפת"ח) לנוכחות יהודית בארץ ישראל. אבל הסיבה הנקודתית לעיתוי המתקפה היא ביטול הבחירות.

איך נהג יוסי שריד לומר? המדינה הפלשתינאית תהיה הדמוקרטיה השניה במזה"ת…

* המתנחלים ביפו – בעקבות הערבים, המכנים את הגרעינים התורניים בערים המעורבות "מתנחלים", בשבועות האחרונים הביטוי הזה הפך שגור גם בשיח של השמאל הישראלי. אך האם רק הגרעינים התורניים הם מתנחלים? רון כחלילי כבר כתב ב"הארץ" שח"כ רייטן ממפלגת העבודה המתגוררת ביפו וערבים הציתו את מכוניותיה היא מתנחלת קולוניאליסטית.

אך מי אמר שהתנחלות היא ביטוי שלילי? גם בקרב חבריי בגולן יש הקופצים כל אימת שמישהו מכנה אותנו, המתיישבים בגולן, מתנחלים. אבל אני לא רואה כל בעיה בכך. אני מתנחל גאה. אין שום הבדל בין התיישבות והתנחלות. אלו מילים נרדפות, שהמילה התנחלות היא בשפה גבוהה יותר. ההתנחלות מקורה בתנ"ך. ההתיישבות היא תרגום של קולוניזציה.

תנועת העבודה הציונית לא ראתה הבדל בין התיישבות והתנחלות, ושני המושגים היו שגורים בה. בהתיישבות העובדת, בעבר, הביטוי היומיומי היה התיישבות והביטוי בטקסים, במגילות יסוד ובאירועים חגיגיים היה התנחלות.

הנה, למשל, ציטוט מתוך מצע המערך בבחירות לכנסת השביעית (1969), בסעיף "התנחלות והיאחזות": 

1. מאז הפסקת האש קמו התנחלויות והיאחזויות ברמת הגולן, בבקעת הירדן ובסיני, וחודשה ההתיישבות ביישובים שנעקרנו מהם – בגוש עציון, נחל קליה וחברון.

2. לאחר שחלפו שנתיים מאז מלחמת ששת הימים יש להחיש ביצוען של היאחזויות ביטחוניות והתנחלויות קבע.

3. הממשלה בדיוניה ובהחלטותיה על ההתנחלות, בין כפרית ובין עירונית, תהיה מודרכת ע"י שיקולי הביטחון וההתפתחות של המדינה. עדיפות תינתן לאזורים חיוניים לביטחון המדינה.

4. המערך יקרא לעם ובעיקר לדור הצעיר להילחץ להגשמת ההתנחלות במתכונת של אחריות לאומית.

כן, זה מצע המערך, שכלל את מפ"ם, המ"ם של מרצ. שימו לב, הקיבוצים בגולן ובבקעת הירדן מכונים התנחלויות ואילו היישוב בחברון נקרא התיישבות. כמובן שהחלוקה הזאת מקרית, כי אלו מילים נרדפות ומנסח המצע (גלילי?) פשוט רצה לגוון.

נלך עשרים שנה אחורה ונישאר במפ"ם. הנה, מסמך היסוד של קיבוץ השומר הצעיר ברעם שבגליל העליון. מה כותרתו? "מגילת ההתנחלות". כן, כן.

וזה נוסחה:

"די! לא עוד שממה, לא עוד טרשים, על חורבותיך בר-עם.

היום י"ז לחודש סיוון ה' תש"ט אנו תוקעים יתד בפרא נופך.

גורו לכם סלעי עד, כי נזעקנו עליכם – ונוכל. עֵד יהיה העצמון שמנגד. אנחנו חברי קיבוץ השומר הצעיר בר-עם נשבעים: קום יקום כאן יישוב פורח, עמל ויצירה יסאנו בכל עבר, חיים יפרצו ושמחת נעורים בכל. אתמול חזרנו ממערכה למיגור צר אויב מתנכלים למולדת. אתמול השבנו החרב לנדנה והיום נפריח שיבולים שנותרו עוד בסמל. נאמנים היינו בנתיב הקרבי ונוטים אנו שכם ונרתמים בעולו של קימום הבניין, חוליה נוספת אנו בשלשלת החלוציות של יישובי המשלט – מבטיחי המולדת ומדבירי השממה. ועתה, בפלוח המחרשה תלם ראשון, מתנחלים אנו באדמה הזו וכורתים את בריתנו אתה".

מתנחלים בלוד, בעכו וביפו? אדרבא. זהו תואר של כבוד.

* עוול בשיח' ג'ראח – בימי המתיחות בירושלים שקדמו למבצע "שומר החומות", פנתה הממשלה לבג"ץ בבקשה לדחות את הדיון בערעור המשפחות הערביות בשיח' ג'ראח על פסקי הדין בערכאות נמוכות יותר, לפיהם על המשפחות להתפנות מבתיהן בשכונה. הפניה לבג"ץ נבעה מהערכה שבג"ץ ידחה את הערעור והדבר יביא להתפרצות אלימה ולהסלמה. בג"ץ נענה ודחה את הדיון.

הפניה של הממשלה הייתה אחת משורה של פעולות שנועדו למנוע הסלמה, מה שמעיד עד כמה הקונספירציה שנתניהו יזם את ההסלמה היא חסרת שחר. חלק מפעולותיו הן בעיניי מחדל (ההבלגה על ההצתות והתגובה הרפה על "טפטופי" הרקטות), ואחרות היו נבונות. הפניה לבג"ץ הייתה מוצדקת.

פינוי המשפחות בשיח' ג'ראח מהבתים שבהם הן מתגוררות 70 שנה, שם יושבו בידי הירדנים תמורת ויתור על מעמד הפליטים, בשל שאיפות השתלטות תוך שימוש בבעלות יהודית מהמאה ה-19 על המגרשים, היא מעשה עוול.

ההחלטות של בתי המשפט השלום והמחוזי לאשר את הפינוי, מעידות על כך שאלה חוקי הקניין, ואין הם יכולים להחליט בניגוד לחוק. מן הראוי לתקן את החוק כך שתקובע זכות החזקה במקום אחרי שנים רבות כל כך. בלי תיקון החוק, כנראה שגם בג"ץ יאלץ לאשר את העוול.

אבל הליך חקיקה הוא ממושך ובית המשפט לא יוכל לדחות זמן רב כל כך את הכרעתו, ולכן יש למצוא פתרון אחר. השופט בדימוס מני מזוז הציע פתרון, שיוסי ביילין חזר עליו בטורו ב"ישראל היום", לפיו המדינה תשתמש בזכותה ותפקיע את השטח; היא תפצה את בעלי הקרקע בנדיבות ותאפשר לדיירים הנוכחיים להמשיך ולגור שם. בעיניי, זהו פתרון נכון והוגן.

אנו צודקים במאבקנו על ארץ ישראל ובמלחמתנו בטרור וגם את הצדק שלנו אנו מתקשים להסביר לעולם. למה אנו צריכים להכתים את צדקתנו במעשי עוול טיפשיים?

* הנושאים החשובים באמת – מפכ"ל המשטרה החליט להחליף את צבע מכוניות המשטרה לשחור.

שמחתי לקרוא על כך, כי אני מבין מהידיעה שכל בעיות הפנים בישראל נפתרו, בשעה טובה, וכעת יש למפכ"ל פנאי לעסוק בנושאים החשובים באמת.

* רק לא ביג'י – "ביזת הרכוש הערבי במלחמת העצמאות", הוא ספר חדש של ההיסטוריון אדם רז. לא קראתי את הספר ורשומה זו אינה מתיימרת לבקר את הספר. אני משתף במחשבותיי בעקבות קריאת מאמר ביקורת מקיף (ומפרגן) של בני מוריס, במוסף הספרים של "הארץ".

במלחמת השחרור הייתה תופעה רחבה ומכוערת של ביזה. הדברים ידועים. וידוע גם שהנהגת המדינה, המדינית והצבאית, נלחמה בתופעה. אני לא חקרתי את הנושא, אך קראתי הרבה בכתבי בן-גוריון, ואני יודע עד כמה הוא סלד מן התופעה ויצא נגדה, בזמן המלחמה ואחריה.

העמדה של ההנהגה נגד התופעה מופיעה גם בספרו של רז ומצוטטת במאמר של בני מוריס.

אף על פי כן, התזה של הספר היא שבן-גוריון עודד את הביזה, כחלק ממזימה שנועדה לרוקן את הארץ מתושביה הערבים. מוריס אינו מסתייג מן התזה, אבל לפחות במאמרו אין שום עובדה המאוששת אותה (בניגוד לעובדות המפריכות אותה, כמו הציטוטים שהזכרתי לעיל).

אדם רז הוא היום ההיסטוריון המוביל באסכולת "תורת המחנות" של "חוג אורנים". זוהי אסכולה המחלקת את העולם לשני מחנות, טובים ורעים, כאשר החלוקה חוצה מדינות ומפלגות. החלוקה היא בין מי שמזוהים עם הון יצרני לבין מי שמזוהים עם הון פיננסי. הראשונים שואפים לשלום שיביא לשגשוג כלכלי והאחרונים חפצים במלחמה מתמדת המשרתת את ההון הפיננסי הספקולטיבי. לכאורה, יש קשר של שתיקה בין השייכים לשני המחנות, שמשום מה מעולם לא יצאו לאור. אבל בתאוריה הזאת היטלר וצ'רצ'יל שייכים לאותו מחנה, שמטעמי רווח כלכלי מעוניין במלחמות נצחיות, ולכן שניהם, כמו גם רוזוולט וסטלין השייכים לאותו מחנה, יזמו את המלחמה הזו ומנעו לאורך זמן את הפסקתה.

וגם אצלנו יש טובים ורעים. בטובים ניתן למנות את הרצל, ויצמן, משה שרת, אשכול, גולדה, פנחס לבון, רבין, גלילי ובעיקר יגאל אלון. ברעים ניתן למנות את הברון רוטשילד, בן גוריון, דיין, פרס ונתניהו. על פי חוג "אורנים", סלע המחלוקת בין המחנות, הוא שאיפת מחנה ההון הפיננסי במרוץ חימוש גרעיני לעומת ההתנגדות לכך במחנה ההון היצרני. והחלוקה בישראל חוצה בראש ובראשונה את מפא"י/מפלגת העבודה, מפלגת השלטון בשלושים שנותיה הראשונות של המדינה, כשמובילי המחנות הם בן גוריון ומולו שרת, אח"כ דיין ומולו אלון, אח"כ פרס מול רבין.

בן-גוריון, שמיד עם הקמת המדינה חתר לנשק גרעיני, הוא אבי אבות הטומאה. אנשי "חוג אורנים" מתעלמים מן העובדה שאשכול, גולדה, אלון, רבין וגלילי תמכו גם הם בגרעין-צבאי, והמחלוקת הייתה בינהם, שדגלו בעמימות ובביסוס הביטחון על העוצמה הקונבנציונלית ולכן ראו חשיבות רבה בעומק טריטוריאלי ובחיזוק כוחו הקונבנציונלי של הצבא, לבין דיין ופרס שהשתיתו במידה רבה את ביטחון ישראל על הרתעה גרעינית גלויה, שתאפשר גמישות מרבית בנושאים אחרים כמו השטח. אגב, בן-גוריון אימץ את רעיון העמימות, כך שאשכול למעשה היה ממשיך דרכו המובהק בנושא הגרעיני.

אך, כאמור, בן גוריון הוא אבי אבות הטומאה בעיני אנשי "חוג אורנים" ואין תועבה וקונספירציה שהם לא ישושו להדביק לו. חברִי ההיסטוריון פרופ' אודי מנור מגדיר אותם "מחנה רק לא ביג'י". הגדרה מבריקה.

פרופ' יגאל וגנר, בן ה-95, הוא אבי הקבוצה ומנסח רעיונותיה. אדם רז הוא תלמידו המובהק וממשיך דרכו. איני יכול שלא לראות את הקונספירציה על ב"ג שעמד מאחורי הביזה, במנותק מן השנאה החולנית אליו של רז ושכמותו.

יש לציין שאנשי "חוג אורנים" אינם שייכים ל"היסטוריונים החדשים" הפוסט ציונים. להיפך, הם ציונים מובהקים (מעריצי הרצל) ואפילו דוגלים בהשקפת עולם ניצית, כמו תמיכה בתכנית אלון ושימת דגש חזק על ההכרח בעומק טריטוריאלי ובבקעת הירדן ישראלית. אבל כדי להכות בב"ג ולזהם את זכרו, מותר גם לנדוד למחוזות התעמולה הפוסט ציונית.  

          * ביד הלשון

שמלה לך קצין תהיה לנו – אמנון אברמוביץ' קרא לבנט: "שמלה לך, קצין תהיה לנו". כלומר, קרא לו במילים תנ"כיות לקחת על עצמו את גלימת ראש הממשלה.

יפה שאברמוביץ' מצטט מהתנ"ך, אך נדמה לי שאת הפסוק הוא זכר אך לא את הקשרו. כי, אם להשתמש בביטוי אחר ממקורותינו, הוא בא לברך ויצא מקלל.

הפסוק המלא, ישעיהו ג, ו: "כי יתפש איש באחיו, בית אביו: 'שמלה לְכָה [=לך], קצין תהיה לנו, והמכשלה הזאת תחת ידך!' ישא ביום ההוא לאמר: 'לא אהיה חֹבש, ובביתי אין לחם ואין שמלה, לא תשימני קצין עם!'".

השמלה פירושה – מדים של קצין. מדי שרד של פקיד בכיר. מה אומר הפסוק?

ישעיהו מתאר ניסיון ל"מינוי פוליטי", לנפוטיזם: אדם מציע לאחיו (לפחות מצד אביו) מדי שרד של קצין ומציע לו לקבל על עצמו משרה בכירה, והמכשלה הזאת – המשרה הכושלת הזאת, שאף אחד לא מצליח בה, תהיה תחת ידך.

אולם אותו אח מסרב למינוי ומסביר: לא אהיה חובש, כלומר איני יכול לחבוש ולרפא את פצעי העם ולכן איני מתאים לתפקיד. אמנם בביתי אין לחם ואין בגדים יקרים, אני עני, והמדים והתפקיד שאתם מציעים לי היו יכולים לסייע לי כלכלית, ואף על פי כן לא אקבל על עצמי תפקיד שאיני מתאים לו.

האם באמת זה המסר שאברמוביץ' התכוון להעביר לבנט?

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 2.5.21

* ועדה להפקת לקחים – השאלה מי אשם ואת ראשו של מי צריך לערוף מעניינת, אבל לא כל כך חשובה. חשוב הרבה יותר ללמוד מה היו הכשלים ולהפיק את הלקחים כדי למנוע כשלים כאלה בעתיד, בהילולת לג בעומר בהר מירון ובאירועים אחרים. הרי אפשר להדיח אנשים ולא לתקן כלום ואפשר לתקן בלי להדיח.

אני מתנגד לוועדת חקירה ממלכתית שיפוטית. אני בעד ועדת חקירה מקצועית, עם טובי בעלי המקצוע בארץ בתחומי בטיחות, אבטחה, קונסטרוקציה, הפקת אירועים וכו'. אחד מחברי הוועדה צריך להיות שופט, כדי לייצג בה את הפן המשפטי.

ועדת חקירה ממלכתית, מעצם טבעה ועל סמך ניסיון העבר, היא ועדה שתפקידה למצוא את האשמים ולמצות אתם את הדין; זו הציפיה הציבורית ממנה, ואם לא תספק את הסחורה הזאת תוגדר כ"וועדת כסת"ח". ועדה כזו לא תספק את מה שדרוש באמת – הפקת לקחים לצורך תיקון.

* מנהיגות של נטילת אחריות – התייצבותו של מפקד מחוז הצפון במשטרה ניצב שמעון לביא, מיד לאחר האסון במירון, לאמירה שהוא הנושא באחריות על האירוע, מוכיחה לנו שיש דבר כזה מנהיגות שנוטלת אחריות אישית, ולא מכסת"חת ומוצאת שעירים לעזאזל.

הפעם האחרונה שאני זוכר אמירה כזאת, הייתה של רבין לאחר כישלון ניסיון החילוץ של נחשון וקסמן. הוא כינס מסיבת עיתונאים, ועוד בטרם הודיע על כישלון המבצע, הוא פתח באמירה – אני אחראי. אני החלטתי על הפעולה ואני נושא באחריות. כל כך הפוך מהתרבות הביביסטית ומתרבות ועדות החקירה.

* יום של סולידריות לאומית – האסון במירון הוא אחד האסונות האזרחיים הכבדים ביותר בתולדות מדינת ישראל, ולכן מוצדקת החלטת הממשלה להכריז על יום אבל לאומי בעקבותיו.

אולם אני רואה חשיבות נוספת להכרזה זו – חישוק הסולידריות הלאומית, דווקא כאשר ההרוגים והפצועים הם חרדים. ביטוי ממלכתי וחברתי זה של סולידריות, עשוי לסייע בהנמכת המחיצת בין הזרם החרדי לחברה הישראלית ובעידוד מגמות הישראליזציה בקרב החרדים.

* סולידריות לאומית והבלפוריאדה – כשעם ישראל אבל בעקבות אסון לאומי, ניתן היה לצפות מארגוני הבלפוריאדה להתאפק ולא להפגין במוצ"ש. אבל לא, הם יפגינו גם יפגינו. ההפגנה הפכה לפֶטיש. היא כבר לא אמצעי אלא מטרה.

אני מאמין ומקווה שאכן עידן נתניהו עומד להסתיים בשבועות הקרובים. זה לא יהיה בזכות הבלפוריאדה אלא למרות הבלפוריאדה. והבלפוריאדה סימנה את הדרך לצד השני, שימשיך בדרך זו לאחר חילופי השלטון. לבי לבי עם סבלם של תושבי האזור.

* לחץ על הברקס – מה גרם לנתניהו לחזור בו ולמנות את גנץ לשר המשפטים? אני רוצה ללמד עליו סניגוריה, ולא בציניות. הוא זה שדרדר את המצב לתהום של התרסקות, תאונת דרכים קטלנית בין מדינת החוק לבין האינטרס האישי שלו והנאמנות אליו. אך הוא גם זה שבלם ברגע האחרון. אני רוצה להאמין שהוא עשה כן מתוך גילוי אחריות לאומית.

יתכן שהוא תפס ברגע האחרון לאן הוא מוביל ובלם. יתכן שהוא הלך על הסף בתקווה שמדינת החוק תתכופף בפניו וכשהבין שזה לא קרה הוא בלם.

השורה התחתונה והחשובה היא שהוא לחץ על הברקס.

* קפיטול זה כאן – אחרי שהכשיל את ניסיונו של נתניהו להקים ממשלת "ימין" עם האחים המוסלמים, סמוטריץ' צריך להוכיח לביביסטים שהוא יותר ביביסט מביביסט. וכעת הוא מסית למלחמת אזרחים למען נתניהו. וכך הוא מאיים: "אם מנדלבליט יוביל בכוחנות הפיכה שלטונית – הוא יפגוש כוחנות נגדית של העם שייאבק על עצמאותו ועל ריבונותו".

הנה, פשיזם פופוליסטי בהתגלמותו, של דמגוג שמנסה לבצע פוטש ומתיימר להציג את עצמו כ"העם". נתרגם את דבריו מפשיסטית לעברית: אם היועץ המשפטי לממשלה, שבניגוד למפלגת הקיצוניות הדתית – הכהניסטים ועוזריהם, הוא מגלם את פניה היפים של הציונות הדתית, ימלא את תפקידו להגן על מדינת החוק ולהבטיח שהממשלה לא תהיה עבריינית, סמוטריץ' מסית את "העם" למהפכה, למלחמת אזרחים להגנה על נתניהו מפני החוק והמשפט.

בדמדומי שלטונו, נתניהו מנסה לחקות את דמדומי שלטונו של טראמפ; הפריצה לגבעת הקפיטול. ובעצם, זו התכלית של ההסתה של נתניהו נגד מדינת החוק מאז החלו חקירותיו. בדיוק לכך הוא כיוון.

* תלמידו של שמיר – כאשר המכון לחקר הגולן שינה את שמו למכון שמיר למחקר, להנצחתו של ראש הממשלה יצחק שמיר, האורח המרכזי בטקס השקת השם החדש היה שר המדע באותם ימים אופיר אקוניס.

אקוניס נשא נאום נרגש ויפה על יצחק שמיר והציג את עצמו כתלמידו. הוא דיבר על שמיר כציוני דגול, העלה על נס את תרומתו האדירה לעליה מחבר המדינות ומאתיופיה ולקליטתה, דיבר על תרומתו הגדולה להתיישבות, על עמידתו המדינית האיתנה על שלמות הארץ, על היותו אידיאולוג ואידיאליסט אמתי. והוא דיבר גם על היותו מופת של טוהר מידות, של דבקות באמת, של צניעות אמתית; ענווה של מי שרואה עצמו כל חייו כמשרת של אידיאל, ללא אגו. והוא צדק.

באותו יום התפרסמה תמונה של נתניהו על יאכטה עם טייקון צרפתי שבאותם ימים עמד לדין על עבירות שחיתות. ככל הזכור לי, היה זה עוד טרם החלו חקירותיו של ראש הממשלה, או היו בראשיתן. אני זוכר שהצגתי את התמונה לראש המועצה לשעבר אלי מלכה והסכמנו שאת שמיר אפילו בפוטומונטאז' אי אפשר להדביק לתמונה הזאת.

איך אקוניס, המגדיר את עצמו תלמידו של שמיר, הסכים להיות בובה בתעלול הציני של נתניהו של "בחירת" שר משפטים? איך? אין לו כבוד עצמי?

* רבה אורתודוכסית – בתקשורת אנו נחשפים בעיקר להקצנה בציבור הדתי לאומי, לנאומים מיזוגיניים והומופוביים של רבנים חרד"לים וכו', אבל זו תמונה מאוד חד צדדית. יש תהליכים יפים מאוד של התקדמות ושינוי בציבור הדתי לאומי, לקידום יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

קהילת "שירת התמר", קהילה דתית לאומית באפרת שבגוש עציון, בחרה אישה לתפקיד רב הקהילה. שירה מרילי מירוויס נבחרה למנהיגה ההלכתית והרוחנית של הקהילה, בהגדרה הרשמית. שירה היא הרבה האורתודוכסית הראשונה בישראל. באורתודוכסיה בארה"ב היו חלוצות שקדמו לה.

אני משוכנע ששירה מרילי מירוויס היא סנונית ראשונה ועוד תהיינה רבות כמותה.

לא כל כך מזמן אישה שלומדת גמרא הייתה תופעה מהפכנית, והיום יש תלמידות חכמים לרוב. אני עוד זוכר את הקרבות על אישה חברה במועצה דתית, על נשים לומדות גמרא, על טוענות רבניות, על מניינים שוויוניים. התמורה במעמד האישה הדתית אינה רק בחיי הדת, אלא בכל תחומי החיים. כאשר אנו רואים בתקשורת רבנים מגדפים בנות דתיות המתגייסות לצה"ל ובפרט לשירות קרבי ולועגים לחיילות, עלינו להבין שזו מלחמת מאסף נגד התופעה ההולכת וגדלה של בנות דתיות רבות מאוד שמתנדבות לשירות משמעותי בצה"ל, על אפם ועל חמתם של הקנאים.

התהליכים המבורכים האלה הם ברכה לא רק לציונות הדתית, אלא לחברה הישראלית כולה.

* שקר שקוף – טענתו של אבו מאזן שהוא מבטל את הבחירות ברש"פ, כפי שהוא עושה כבר 15 שנה, כיוון שישראל אינה מאפשרת לפלשתינאים ממזרח ירושלים להשתתף בהן, היא שקר שקוף. ברור שהסיבה היא התפוררות פת"ח לשלוש רשימות יריבות והניצחון הכמעט ודאי של חמאס בבחירות.

מבחינתי, אין בעיה בכך שהפלשתינאים במזרח ירושלים יצביעו. ולמען האמת, ישראל לא אסרה על הצבעתם. אבו-מאזן פנה לישראל בבקשה לאשר את ההצבעה וישראל טרם הגיבה.

להערכתי, הפניה לישראל הייתה בקריצה וישראל ורש"פ מתואמות ביניהן לסיכול ניצחון חמאס ברש"פ.

* צבאה של מדינת הלאום היהודי – דני קושמרו התלווה לטיול הג'יפים השנתי של בוגרי צוות של סיירת שלדג משנת 1982. נאמר שם דבר מעניין. מכל פעילויותיהם מאחורי קווי האויב, כולל מלחמת לבנון, הם רואים כגולת הכותרת שלהם בצה"ל פעולה בסודן לעזרת העולים מאתיופיה במבצע משה. זכור לי ראיון עם העיתונאי גדי סוקניק ששירת בשייטת 13, שבה אמר שגולת הכותרת של שירותו היה במבצע שלמה להעלאת יהודי אתיופיה.

קראתי לא מכבר את האוטוביוגרפיה של רפי איתן "איש הסוד". מכל שנות פעילותו הרבות בשב"כ, במוסד, כיועץ ראש הממשלה למלחמה בטרור וכראש לק"ם, הוא ראה כגולת הכותרת של פועלו את לכידת אייכמן, פעולה שלא הייתה לה שום משמעות מבחינת ביטחון המדינה, במובן המקובל של המילה.

כן, ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, זה ייעודה, ולכן ייעודו של צה"ל וייעודם של כוחות הביטחון השונים, הם מעבר להגנה על הגבולות ועל ביטחון אזרחי ישראל. ולא בכדי, המשימות האלו הן שנחרטות יותר מכל בתודעתם של הלוחמים, כי עמוק עמוק הם מודעים לייחודה של מדינת ישראל ולמשמעותה.

* יורם לס ההודי – גם להודים יש יורם לס. שמו פרופ' ג'יי בטצ'ריה. הוא השתמש בהילה  המקצועית שלו והטיף להסרת הגבלות ריחוק חברתי ויצירת "חיסון עדר". במאמר בחודש ינואר הוא כתב: "לרוב ההודים יש חסינות טבעית נגד הקורונה. חיסון האוכלוסיה כולה יכול לגרום נזק רב".

איך זה נגמר בסוף כולם יודעים.

* מדורות בשטח 9 – ראש העיר גבעתיים התראיין ל"דקל-לוינסון" בנושא מדורות לג בעומר, שמתנהלות בעירו תחת מגבלות, והזכיר שבילדותו היה אזור ענק שנקרא שטח 9 שבו היו מתקיימות המדורות, אבל היום זה אזור של רבי קומות.

אמר, ומיד הצית בי את ניצוצות הנוסטלגיה. אנחנו, בצד הרמת-גני שממזרח לשטח, כינינו אותו "הפרדס", כי פעם היה שם פרדס גדול. ואכן, זה היה אחד מאתרי מדורות לג בעומר החביבים עלינו.

בנושא מדורות לג בעומר איני שותף לעמדה שיש לאסור עליהן בשם האקולוגיה. יום אחד בשנה לא יגרום נזק כה כבד, שהוא לבטח בטל בשישים לעומת הפליטה ממכוניות, מזגנים, תעשיה וכו'. אפשר להגביל את מתחמי המדורות ואת אופיין, לא להתחרות עוד במדורות ענק, אלא ליצור תרבות של מדורות סולידיות. אך לא לבטל את המסורת היפה והמהנה הזאת.

* משתחווה ובוכה – הציונות, שמרדה בפאסיביות היהודית בגלות, הייתה זקוקה לגיבורים; יהודים שלחמו על עצמאות לאומית של העם היהודי במולדתו. המכבים ובר-כוכבא היו לדמויות מופת וחנוכה ולג בעומר היו לחגי הגבורה.

לג בעומר היה חג הגבורה של כל תנועות הנוער הציוניות, מן השומר הצעיר בשמאל ועד בית"ר בימין ובני-עקיבא של הציונות הדתית, הקרויה על שמו של רבי עקיבא, המנהיג הרוחני של מרד בר-כוכבא.

בלג בעומר תש"א לפני 80 שנה בדיוק, הוקמו שני ארגונים ביטחוניים חשובים. האחד הוא הגדנ"ע – גדודי הנוער של ההגנה ולאחר קום המדינה של צה"ל, שנועדו להכשיר את הנוער היהודי בארץ ישראל להגנה ומלחמה. באותו יום קם הפלמ"ח, פלוגות המחץ של ההגנה, הארגון המגויס הראשון, כלומר היחידה הראשונה שאנשיה היו מגויסים ולא רק מתנדבים מחוץ לשעות עבודתם.

התאריך הלועזי של הקמת הפלמ"ח היה 15 במאי 1941. 7 שנים מאוחר יותר קמה מדינת ישראל. לציון 7 שנות הפלמ"ח, ימים אחדים לפני הקמת המדינה, פרסם נתן אלתרמן ב"טור השביעי" שלו ב"דבר" את השיר הנפלא "מסביב למדורה" (שהוא שם ספרו של מייסד הפלמ"ח יצחק שדה, שיצא לאור ב-1946). השיר מסתיים במילים האלמותיות:

אֲבָל כָּכָה יוּגַד נָא לֵאמֹר:

נְעָרִים, לֶהֱוֵי נָא יָדוּעַ –

בֵּין חַגָּיו הַגְּדוֹלִים שֶׁל הַדּוֹר

אֵין יָפֶה מֵחַגְּכֶם הַצָּנוּעַ.

לְמוּלְכֶם הָאֻמָּה עַל סִפּוֹ שֶׁל הַדְּרוֹר

מִשְׁתַּחֲוָה, וּבוֹכָה – הֲבִינוּהָ.

מדינת ישראל קמה ב-14 במאי 1948, ה' באייר תש"ח. היא קמה אל תוך המלחמה ולמחרת פלשו צבאות ערב אל המדינה בת יומה כדי להטביעה בדם, לסכל את הקמתה ולהשמיד את היישוב היהודי בארץ ישראל. ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון, מטעמים סמליים, עיכב את ההכרזה הרשמית על הקמת צה"ל עד לג בעומר 26.5. ביום זה פורסמה הפקודה להקמת צה"ל. בלג בעומר אנו מציינים 73 שנים להקמת צה"ל. 

חמישה ימים לאחר מכן, ב-31.5 פרסם בן גוריון פקודת יום להקמת צבא ההגנה לישראל. בין השאר נכתב בה: "… עכשיו נפתח פרק חדש – מוקם צבא סדיר של מדינת ישראל, צבא החירות והעצמאות של ישראל בארצנו, בהתאם לפקודת הממשלה הזמנית שנתפרסמה ברבים על 'צבא הגנה לישראל'. בידיו של צבא זה יופקד מעכשיו ביטחון העם והמולדת, ומגילת החירות של מדינת ישראל תהיה לעיניים לכל הצבאות בישראל; ואלה דברי המגילה:

'מדינת ישראל תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל: תקיים שוויון חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות'.

בלמדו ידיו לקרב, ובמחצו כוחות הרשע והזדון המנסים להרוס קיומנו, גידולנו וחירותנו – יישא צבא ישראל בלבו את חזונם הגדול של נביאינו על הימים, בהם 'לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה' ".

הפקודה מסתיימת במילים: "חוסנו המוסרי והגופני של כל חייל ומפקד ונאמנותו במילוי תפקידו – יעשו את 'צבא הגנה לישראל' מבטח־עוז לשלום האומה והמולדת".

          * ביד הלשון

ערקתא דמסאני – העיתונאי אבישי בן חיים צייץ: "גם אם הולכים לרוטציה ונתניהו שני, ההסבר להתעקשות להישאר בבלפור נקבע מזמן בהלכה היהודית: בלפור בתפקיד 'ערקתא דמסאני' (להבדיל כמובן)".

מה פירוש "ערקתא דמסאני"? אני מכיר את הביטוי כ"ערקתא דמסאנא". בתלמוד הבבלי, מסכת סנהדרין, נאמר: "בשעת השמד – אפילו מצווה קלה ייהרג ואל יעבור, וכו'. מאי מצוה קלה – אמר רבא בר יצחק אמר רב: אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא".

כיוון שהתורה היא תורת חיים, נאמר שאם אדם נאנס לבצע עבירה בעל כורחו, תחת איום במוות, עליו לבצע את העבירה, "יעבור ובל ייהרג". זאת, למעט שלוש עבירות שעליהן נאמר "ייהרג ובל יעבר": שפיכות דמים, גילוי עריות ועבודה זרה. אולם בשעת שמד, כלומר כאשר השלטונות גוזרים גזירה האוסרת על היהודים ללמוד תורה ולקיים מצוות – אז יש כאן עניין עקרוני, ויש להתייחס לכל מצווה ולו מצווה קלה, כאל ייהרג ובל יעבור. נשאלת השאלה – מהי מצווה קלה? ומשיב רבא בר יצחק בשם רב: אפילו שרוך הנעל. כלומר אפילו על דבר פעוט, כמו למשל אם היהודים נוהגים לשרוך את הנעל בדרך מסוימת – אפילו על כך יש ללכת עד הסוף, ייהרג ובל יעבור.

אבישי בן חיים רואה, כנראה, בהחלפת נתניהו ולו לשנה במסגרת רוטציה, גזירת שמד, ולכן עליו להתעקש על הישארות בבלפור, התעקשות שהיא על עניין זוטר, על שרוך נעל. 

נו, נדמה לי שמיותר שאביע את דעתי על הלוגיקה המוזרה של בן חיים. אציין רק, שבעיניי פולחן האישיות של נתניהו, שאבישי בן חיים הוא מנשאיו, הוא עבודה זרה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 28.4.21

* פוטש – במחלוקת בין נתניהו לגנץ בנושא מינוי שר המשפטים גנץ צודק לחלוטין. חוק יסוד הממשלה אינו מאפשר לראש הממשלה למנות שר משפטים בניגוד לדעתו של ראש הממשלה החלופי. ובכלל, נתניהו כנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים, נמצא בניגוד עניינים מובהק וחובתו להתנזר מכל נגיעה בכל נושא הקשור למשרד המשפטים ובוודאי במינוי שר המשפטים. הוא רוצה למנות שר משפטים צייתן שיפטר את היועמ"ש וימנה אנשים "נוחים" לתפקיד היועמ"ש ופרקליט המדינה, כדי שיפעלו לביטול משפטו.

הצעדים של נתניהו הם לא פחות מפוטש. אפילו בסטנדרטים של נתניהו, אדם שבז לשלטון החוק ולמוסדות המדינה וסולד מממלכתיות, צעדו היום הוא חציית קו אדום.

בנקודה אחת אני חלוק על גנץ. אני סבור שהוא לא צריך להיות שר המשפטים. יש צורך בשר ביטחון מלא ובשר משפטים מלא. עליו למנות אדם אחר לתפקיד.

* יעד לאומי – מי שמנע תקציב למדינת ישראל בעיצומו של משבר כלכלי קשה כדי לגנוב את הרוטציה – אין לו שום בעיה שלא יהיה בישראל שר משפטים. בכל מצב שבו יש סתירה בין האינטרס הלאומי לאינטרס הפרטי, והסתירה הזו הולכת וגוברת מיום ליום, הוא מכפיף את האינטרס הלאומי לפרטי. אין בעיניו כל ערך לשום דבר לאומי, אלא ערך פונקציונלי של שירות תאוות השררה שלו.

החלפתו היא יעד לאומי פטריוטי ראשון במעלה.

* עזות מצח – אלו תועפות של עזות מצח ואלו תהומות של העדר בושה צריכים להיות לנתניהו כדי להציע לגנץ (!), לא פחות… רוטציה. הרי הם חתמו על הסכם רוטציה לשלוש שנים והסיבה היחידה לכך שנגררנו לסיבוב הרביעי היא הפרת ההסכם בידי נתניהו, שלא הייתה לו כל כוונה לקיים את הרוטציה. הרי אין למדינת ישראל תקציב, כיוון שנתניהו שתל בהסכם הקואליציוני את לאקונת התקציב כדי לגנוב את הרוטציה.

על פי "מקורות זרים" מציע נתניהו לגנץ רוטציה של שנה לגנץ, שנתיים לנתניהו ועוד שנה לגנץ. וכי יש אדם אחד בעולם שסבור שיש ולו אחוז אחד של סיכוי שנתניהו יקיים את הרוטציה השניה? בסך הכל, כאשר הוא מבין שהקרקע נשמטת תחתיו ואין הוא יכול להקים ממשלה, הוא מנסה למצוא דרך לנסיגה טקטית מראשות הממשלה לשנה כדי לחזור בגדול לעוד שלוש שנים.

חזקה על גנץ שהוא מחוסן יותר מכל אחד אחר מפני הליכה שבי אחרי השקרים והפיתויים של נתניהו. אם כי הוא עלול לעשות קולות של מו"מ עם נתניהו כדי לשדרג את מעמדו במו"מ על ממשלת השינוי כדי להבטיח שיישאר שר הביטחון בממשלת האחדות הלאומית (אגב, יש היגיון רב בציפיה שלו להישאר שר הביטחון).

* רדו מהחלופי – על פי הפרסומים על אודות המו"מ בין בנט ללפיד על הקמת ממשלת אחדות לאומית, הרוטציה בין השניים תכלול את תפקיד ראש הממשלה החלופי, כמו בממשלה הקודמת.

חבל. רצוי לרדת מהתואר חסר הערך והמשמעות הזה. לא חייבים לחקות את כל ההסדרים של הממשלה הקודמת. נקודת המוצא במו"מ על הקמת הממשלה הקודמת הייתה שנתניהו יפר את ההסכם ויגנוב את הרוטציה, ולכן יש למסמר את ההסכם באופן שלא יאפשר את הפרתו. כזכור, גם זה לא עזר. פשוט, נתניהו לא יכול אחרת.

אבל הסכם שאינו עם נתניהו אינו זקוק להסדרים כאלה. בנט ולפיד הם אנשים נורמטיביים, הגונים באופן בסיסי, אף אחד מהם אינו מוליך שולל את רעהו, לאף אחד מהם אין כוונה להפר את ההסכם, שניהם אנשים ענייניים ויהיה להם עניין משותף בהצלחת הממשלה. את כל ההסדרים ההזויים כמו תפקיד ראש הממשלה החלופי, ראוי לזרוק לפח האשפה של ההיסטוריה.

לא כן באשר לפריטטיות. העיקרון הזה צריך להישמר כדי לאפשר לממשלה להיות באמת ממשלת אחדות לאומית בין נציגי השקפות עולם שונות, בלי מאיוריזציה של צד אחד, שינסה לכפות את השקפתו. אין להשיג זאת על ידי אינפלציה של שרים, כמו בממשלה הקודמת, אלא באמצעות קיומו של מנגנון כמו קבינט או מטבחון פריטטי, שבו תתקבלנה בהסכמה החלטות בנושאים שנויים במחלוקת.

* לא להיחפז – בנט מבקש לסיים את המו"מ על הקמת ממשלת האחדות בהקדם, כך שמיד עם תפוגת המנדט של נתניהו להקמת ממשלה ניתן יהיה להציג אותה לנשיא.

אני מעריך שהסיבה לכך היא רצונו שלא לחשוף את עצמו ואת חבריו למסע הלחצים הכבד מצד נתניהו ושלוחיו, אלא לגדוע את המסע בעודו באיבו. יש בכך תבונה רבה. ואף על פי כן, אני חושב שהוא שוגה. לא צריך למהר. יש לתת לנתניהו להיכשל ואז להפעיל לחץ כבד על המפלגות החרדיות להצטרף לממשלת האחדות.

* ג'ורה – ביב השופכין, הידוע בכינויו יהיר נתניהו, הוא המעי הגס של משפחת נתניהו. את מה שנתניהו לא יכול להרשות לעצמו, הוא מעביר דרך הג'ורה של יהיר. הוא המנכ"ל של תעשיית השקרים וההסתה שאבא שלו הוא היו"ר שלה. גם בבית המשפט הוא משפריץ את מי השופכין, גם על השופטת.

ההתפרעות החוליגנית שלו, ביזוי בית המשפט, הצרחות על השופטת, השפרצת השופכין לכל עבר – כל אלה הם פרי באושים של מי שכל חייו חונך על כך שהכל מותר לו, כי המשפחה שלו היא מעל הכל, היא מעל החוק והמדינה קיימת למענה.

* הלנו אתה אם לצרינו? – כאשר פלשתינאים מתפרעים בירושלים, מכים שוטרים, עורכים מעשי לינץ' ביהודים, מתנכלים ליהודים ומעלים בגאווה את התמונות בטיק-טוק ובתור הזדהות עמם חמאס תוקף ברקטות את אזרחי ישראל – על ממשלת ישראל לדון בתוכה ולהחליט מה התגובה הישראלית; הביטחונית, המדינית וכו', החל בשאלות טקטיות מקומיות כמו כן או לא מחסומים בשער שכם וכלה בשאלות אסטרטגיות כמו כיצד להגיב ומתי על ירי הרקטות ומה ההשלכות של כל סוג של תגובה או הימנעות מתגובה. נקודת המוצא לכל דיון וכל החלטה בנושא הוא ברור – כל מי ששותף לדיונים ולהחלטות הללו מצוי בצד הישראלי של המתרס.

איימן עודה, ראש הרשימה האנטי ישראלית המשותפת, פרסם הודעת תמיכה בלתי מסויגת בפורעים הערבים. הייתה זו הזדהות ללא סייג עמם, עם מטרותיהם, עם מעשיהם; ציוץ לאומני, קנאי, לוחמני. לתשומת לבו של כל מי שמעלה על דעתו שהרשימה האנטי ישראלית המשותפת יכולה להיות שותפה בקואליציה.

ודי, מספיק עם הסיסמה האינפנטילית של "פוסל ערבים" וכו'. די לברוח מהמציאות. בצבא מלמדים אותנו להבחין בין עמית לטורף. גם בפוליטיקה עלינו להבחין בכך. עופר כסיף וחבר מרעיו אינם עמיתים. הם טורפים. שומר הסף של כל קואליציה צריך לבחון כל פרטנר בראש ובראשונה בשאלה: הלנו אתה אם לצרינו? "לנו", הכוונה למדינת ישראל, לא למחנה פוליטי.

* ברית הקנאים – אין שום הצדקה להתפרעויות החוליגנים הפלשתינאים בירושלים – גם לא התפרעויות החוליגנים הכהניסטים, ולא רק כי "הם התחילו" (גל האלימות הזה החל במעשי אלימות כלפי יהודים שהופצו בגאווה בטיק-טוק), אלא כי באופן מוחלט, אין הצדקה למעשים הללו ויש לדכא אותם ביד ברזל.

אבל האלימות הערבית אינה מצדיקה בשום אופן את האש הזרה של הלהב"ה, האלימות של החוליגנים הכהניסטים האלה. להב"ה היא הקו-קלוקס-קלאן הישראלית. זאת מוטציה גזענית של היהדות ועל מדינת ישראל לדכא אותה ביד ברזל, באפס סובלנות. הדוצ'ה של הארגון, גופשטיין, הוא שותפו הפוליטי של בן גביר ובן גביר הוא הנציג הפוליטי של הלהב"ה.

הקנאים הערבים אינם זקוקים ללהב"ה כדי להצית את האש. גם הקנאים הכהניסטים אינם זקוקים להתפרעויות הערבים כדי להשתולל. אבל אלה ואלה תופסים טרמפ על כל הזדמנות כדי לעורר תבערה גדולה. הברית הטמאה של הקנאים מכאן ומכאן מסכנת את בירת ישראל ואת שלומה.

באין מנהיגות בישראל, אין משילות בירושלים והזנבות הפנאטיים מכשכשים בנו.

* תועמלן הטרור – ערבים התנכלו ליהודים חרדים, סטרו על פניהם ותקפו אותם והפיצו את התמונות בגאווה בטיקטוק. מעשי הבריונות הללו היו האות ללילות שבהם ירושלים ולאחרונה גם אזורים אחרים ביו"ש בוערים בהתפרעויות אלימות קשות, ששיאן – לפחות שני מעשי לינץ' ביהודים. כהזדהות עם הפורעים, חמאס שיגר מרצועת עזה עשרות רקטות לעבר אוכלוסיה אזרחית ישראלית.

איך מגדיר זאת גדעון לוי ב"הארץ"? "האלימות הפלסטינית היא המוצדקת והמאופקת שבמעשי ההתנגדות האלימה לעוולות".

* שיחזרו לאמריקה – בכתבה חשובה מאוד של אוהד חמו בחדשות 12 הוא התערבב בין הפורעים בירושלים וניסה לברר מה הם רוצים. "פלשתין היא המדינה שלנו, לא של היהודים… שהיהודים יחזרו לאמריקה" וכו'. חמו שאל האם עליו לחזור למרוקו ועיראק, ארצות המוצא של הוריו, והתשובה הייתה חדה, חלקה, אינה משתמעת לשני פנים: כן.

ובדיוק על כך נסוב הסכסוך.

* ריטואל בלפור – בשעה שירושלים בוערת, התפרעויות קשות של ערבים, התפרעויות של בריוני להב"ה – מפגיני בלפור היו חייבים להמשיך את הריטואל? ועוד להתעמת עם המשטרה שקורסת תחת עומס האירועים? ועוד בשבוע שבו נגוזה האפשרות שנתניהו יוכל להרכיב ממשלה? מה הם רוצים, לכל הרוחות?

* למה אין בחירות – אחד הטיעונים של המנסים להציג את הרש"פ ואפילו את רצועת עזה, שממנה ישראל נסוגה תוך עקירה אכזרית של כל יישובינו בה, גירוש כל הישראלים מבתיהם ונישולם מאדמתם כ"קיבוש", הוא שהפלשתינאים אינם מצביעים בבחירות. הנה, זה ה"אפרטהייד" – ליהודים יש זכות בחירה ולפלשתינאים אין.

זה שקר, כמובן, וכמו כל שקר יש בו גרעין אמת. גרעין האמת הוא שכבר 15 שנים אין בחירות ברש"פ. השקר הוא שישראל אשמה בכך. האמת אחרת. בבחירות לרשות המחוקקת ב-2006 חמאס ניצח את פת"ח, מפלגתו של אבו מאזן. אבו מאזן ידע שאם תהיינה בחירות לנשיאות, רבים הסיכויים שיפסיד. ולכן הוא מונע מאז קיום בחירות הן לרשות המחוקקת והן לנשיאות. השנה הדיקטטור החליט לערוך בחירות, אך כנראה שהוא עומד לחזור בו, כי על פי הסימנים הוא שוב יפסיד. ישראל כלל אינה צד בעניין.

* משת"פים – הפופולריות של לוסי אהריש בקרב הציבור הישראלי מאתגרת תועמלנים אנטי ישראליים כרוגל אלפר, שמפעל חייהם הוא השמצת מדינת ישראל והצגתה כמדינת אפרטהייד וכישות פשיסטית שאזרחיה היהודים הם גזענים. איך הוא פותר את הבעיה? "עם ערבים כאלה, משת"פים, הציונות תמיד הסתדרה היטב". כלומר ערבי שאינו אנטי ישראלי לאומני קנאי הוא בוגד. ורק ליהודים מותר לבגוד בעמם.

* בלתי מוסרי – זוג סרבני חיסונים הדביקו 38 ילדים בפרדס חנה.

סרבנות חיסונים – בלתי מוסרית!

          * ביד הלשון

חצה את הרוביקון – מאמרו של נחום ברנע במוסף שבת של "ידיעות אחרונות" נפתח במילים "נפתלי בנט חצה את הרוביקון".

משמעות הביטוי היא שהוא עשה מעשה שאין ממנו חזרה. מקור הביטוי הוא האירוע ההיסטורי שארע ב-10 בינואר בשנת 49 לפנה״ס, בו חצה יוליוס קיסר עם צבאו את נהר הרוביקון בדרכו לעיר רומא.

על פי החוק הרומאי, נהר הרוביקון בצפונה של איטליה היה הקו המפריד בין איטליה לבין הפרובינקיה גאליה קיסאלפינה, שיוליוס היה מושלהּ. חציית הנהר בידי כוחותיו של יוליוס קיסר, אחרי שהסנאט הרומי הדיח אותו מכל תפקידיו, הייתה מהלך הפתיחה של מלחמת האזרחים בין יוליוס קיסר לכוחותיו של פומפיוס. יוליוס ניצח במלחמה והשתלט על רומא.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 7.4.21

* מאמין בנצח ישראל – אני מאמין באמונה שלמה בנצח ישראל. זו אמונתי היהודית. השאלה האם יש או אין אלוהים, אינה מעסיקה ואינה מטרידה אותי. לפיכך, שאלות כמו "איפה היה אלוהים בשואה", "איך אלוהים איפשר לזוועה הזאת לקרות", "האם אפשר להאמין באלוהים אחרי אושוויץ", זרות לי. גם את השואה אני בוחן בפרספקטיבה של נצח ישראל. השואה, על מוראותיה הבלתי נתפסים, המיטה על העם היהודי לא רק את הנורא שבאסונות, אלא גם את האיום הקיומי הגדול בתולדותיו. יצאנו מן השואה מוכים וחבולים, אך ניצחנו. עם ישראל חי. שלוש שנים אחרי השואה קמה המדינה היהודית, מדינת ישראל. רבים משורדי השואה עלו לארץ ישראל, נלחמו על הקמתה, היו שותפים בבניינה וביישוב הארץ והעמידו משפחות ושבטים לתפארת, כשהיום כבר גדל דור הנינים ואף החימשים שלהם.

כשאני מדבר על אמונה בנצח ישראל, אין הכוונה לאמונה דטרמיניסטית. זו לא אמונה בגורל ולא בכוח עליון. זו אמונה המבוססת על מחויבות; מחויבות שלנו כעם ושל כולנו כבודדים ושלי כיהודי, להבטיח את נצח ישראל.

המחויבות לנצח ישראל היא קיומה של מדינה ריבונית חזקה של העם היהודי במולדתו. מדינה חזקה מבחינת האמונה בצדקת הדרך והנכונות להקרבה על קיומה, מבחינת החוסן החברתי, התרבותי והכלכלי, מבחינת האחדות הלאומית, מבחינת עוצמתו של צה"ל, הבטחת גבולות בני הגנה וקיומה של הרתעה בלתי קונבנציונלית.

המחויבות לנצח ישראל היא הידוק דמותה, מהותה, זהותה וייעודה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. היא חיזוק דמותה הציונית של מדינת ישראל ומחויבותה לעליה וקליטה, להתיישבות יהודית, לחינוך יהודי, לתרבות יהודית ולשלומם וביטחונם הרוחני, התרבותי והפיזי של יהודי הגולה באשר הם, על כל הזרמים שבהם. היא הבטחת רוב יהודי מאסיבי לדורות והתייחסות לשיקול הזה בעיצוב גבולותיה בני ההגנה של המדינה.

המחויבות לנצח ישראל היא המחויבות לשגשוגה, פריחתה והעשרתה של היהדות, של התרבות היהודית לדורותיה; של התנ"ך, וספרות חז"ל והיצירה היהודית בגולה והיצירה הציונית והישראלית כהמשכה של היהדות וכנושאת הדגל שלה.

וכשאני מדבר על מחויבות, כוונתי בראש ובראש למחויבות האישית שלי, כל חיי, לקדם כמיטב יכולתי הדלה וככל שביכולתי להשפיע, את סדר היום הציוני שפירטתי.

* יום גדול הוא לנו – בשבת, כ"א בתמוז תש"ג 1943, יום השנה למותו של ביאליק ויום לאחר יום השנה למותו של הרצל, נערך כינוס של כל התנועות הציוניות בגטו וילנה. בארכיון הגטו שנתגלה בשנות ה-60, נמצאת תכניית הכינוס וחומר רב עליו. היה זה כינוס שנמשך שעות ארוכות, של שירה, נגינה וקריאה, וכל כולו היה תקווה ואמונה; אמונה בגאולה, אמונה בציונות, אמונה בפאר העם היהודי שיבוא תחת האפר, של עם המתבוסס בעפר ואפר.

המתכנסים שרו משירי ציון וירושלים, שרו במנגינת מארש את "בשוב ה'" – שיר המעלות מתהילים, קראו את נבואת אחרית הימים של ישעיהו, שרו את "תחזקנה" ו"הכניסיני תחת כנפך" של ביאליק, את "שני מכתבים" של אביגדור המאירי, את "שיר הנמל" של לאה גולדברג והתזמורת ניגנה לקול תשואות הקהל מחרוזות של "הורה". שיא האירוע היה שירת "התקווה", ההמנון הלאומי. וכך תוארה שירת "התקווה" במסמך שנמצא בארכיון הגטו: "לבסוף קם כל הקהל על רגליו כאיש אחד, ויחד עם התזמורת שרו את 'התקווה'. אדירים היו צלילי 'התקווה', ונישאו למרחקים, להרי יהודה ולעמקי השרון, אל הים התיכון, לחופי הירדן, אל הר הצופים, לערים ולכפרים, למושבים ולקבוצות שבעמק ובגליל. הצלילים נשאו מכאן ברכת שלום לשם והחזירו באותה עת משם, אל תוך האולם, את הבשורה על הגאולה שתבוא בקרוב.

אצל כולם היה הלב מלה תקווה, ודמעות זלגו מהעיניים. מעמקי הנשמה זרמו תקווה, אומץ וזעקה בקול: עוד לא אבדה תקוותנו!

העמודים העבים של בניין הישיבה (שם התקיים הקונצרט) התכסו זיעה. האווירה באולם הייתה מלאת התלהבות. הייתה זו שעה חגיגית מלאת הוד.

חברים לחצו ידיים ללא אומר והחליפו מבטים רבי משמעות.

יום גדול היה לנו".

והיום יש בתוכנו מי שרוצים להחליף את התקווה. "נפש יהודי" לא באה להם בטוב.

* קורבנות השנאה – האם ביום הזיכרון לשואה והגבורה יתקיים טקס משותף לזכר קורבנות השואה והנאצים – אלה ואלה "קורבנות השנאה"?

* מעבר הכרחי – אני שמח שהנשיא הטיל על נתניהו את הרכבת הממשלה. סיכוייו של נתניהו להצליח במשימה – אפסיים. אני רואה במתן המנדט לנתניהו וכישלונו בהרכבת ממשלה מעבר הכרחי בדרך להקמת ממשלת שינוי ומניעת סיבוב חמישי. רק אחרי שנתניהו ימצה את המנדט בכישלון, יוכל בנט להקים ממשלה עם מפלגות מהמרכז והשמאל בלי לאבד את הבייס שלו, ובכך לממש את הבטחתו למנוע בחירות חמישיות. רק אחרי שנתניהו יכשל, המפלגות החרדיות תהיינה חופשיות ללכת לממשלה בראשות בנט.

ומעבר לעמדתי האישית זו – באופן אובייקטיבי, נשיא המדינה קיבל את ההחלטה הנכונה היחידה לנוכח המשתקף ממפת הממליצים.

* כבר התנצל? – האם נתניהו כבר התנצל בפני נשיא המדינה על ההשתלחויות הגסות והפרועות של שליחיו בשבוע שעבר?

* קם על יוצרו – ששת המנדטים (בעצם שבעת המנדטים) של הקיצוניות הדתית רשומים על שמו של אדם אחד – בנימין נתניהו. אלמלא הוא, לא היה למפלגה זו שמץ של סיכוי לעבור את אחוז החסימה. בלחץ אובססיבי כפי שרק הוא יודע ללחוץ, הוא אנס את סמוטריץ' להתאחד עם עוצמה כהניסטית ועם המפלגה ההומופובית. הוא אפילו שריין בתוך רשימת הליכוד ח"כ של הקיצוניות הדתית (ולכן כתבתי שבעה מנדטים) על חשבון הליכוד, כדי לשחד את סמוטריץ' להיאנס. הוא הוביל את מסע הבחירות שלהם, קרא לציבור לתמוך בהם, פעל להעברת מנדט שלם מיהדות התורה אליהם, להעברת מנדט מימינה אליהם ולפחות מנדט מהליכוד. קוסם.

בשיחתו המפורסמת עם השולמנים הוקלט נתניהו מתרברב שהחרדים וסמוטריץ' עושים מה שהוא אומר להם. והוא היה בטוח שיש לו ביד ממשלת החלומות עם הכהניסטים והאחים המוסלמים, ממשלת החסינות. קוסם.

קוסם קוסם אך סמוטריץ' הבריז לו. הגולם קם על יוצרו וסיכל את הקמת ממשלתו.

* בנט יודע – למה בנט לא מתפתה להצעותיו המפתות כל כך של נתניהו, שהן לכאורה התגשמות כל חלומותיו הפוליטיים מאז קפץ למים הפוליטיים? כי הוא לא מאמין לאף מילה של נתניהו. כי הוא יודע שאם יהיה ביניהם הסכם, אפילו סעיף אחד בו לא יכובד. כי הוא יודע שאם במהלך חתימת ההסכם ביניהם יחובר נתניהו לפוליגרף, הפוליגרף יישרף. כי הוא יודע שגם אם ימנה אותו נתניהו לשר ביטחון, הוא לא ייתן לו לעבוד וירוץ לספר לחבר'ה על הבדיחה שבמינוי. כי הוא יודע שבמקום לקיים את ההסכם, הוא יפעיל את תעשיית השקרים וההסתה שלו לשיימינג עליו, על אשתו, על הוריו ועל ילדיו.

נתניהו הרוויח בחוסר יושר את אי האמון בו.

* שחרר – כבר ארבעה סיבובים נתניהו אינו מצליח לנצח בבחירות וגורר אותנו מסיבוב בחירות אחד למשנהו. וכאשר בני גנץ נשא אותו על גבו – הוא עקץ אותו. נתניהו הוא ריחיים על צווארה של מדינת ישראל ועל צוואר הליכוד. אם יש בו מינימום אחריות לאומית, כל מה שנדרש ממנו הוא לשחרר ולזוז. יזוז? מיד תקום ממשלה רחבה ויציבה בראשות הליכוד שתוביל בבטחה את מדינת ישראל ארבע שנים. לא יזוז? המשבר יימשך ללא סוף. כרגע נתניהו מנסה להקים את ממשלת ציר הרשע עם הכהניסטים והאחים המוסלמים. גם זה לא הולך לו. אז יאללה, שישחרר. שיעמיד פעם אחת את האינטרס הלאומי מעל האינטרס האישי. ועכשיו, בה בעת שנתניהו ואנשיו ממשיכים להסית נגד גדעון סער ולהפיץ שקרים על אודותיו, במקביל הם מתחננים בפניו: "חזור הביתה! אבא ואבא סלחו לך על מה שעוללו לך". והם מבטיחים הרים וגבעות לסער אם יתמסר ולכל אחד מחברי סיעתו אם יבגוד ויערוק. הציפיה, שמי שבכל ראיון ובכל נאום הישיר מבט לציבור ואמר: "אם אתה רוצה שנתניהו ישאר ראש הממשלה – אני מבקש ממך, אל תצביע לנו!", יצטרף לממשלה בראשות נתניהו, היא אבסורדית. יש מכשול אחד בפני ממשלה בישראל. יש אבן נגף אחת בפני יציבות שלטונית. יש עצם אחת בגרונה של הדמוקרטיה הישראלית. יאללה, שישחרר. או שחברי הליכוד יתעשתו וישחררו אותו.

* הנשיאות כעיר מקלט – בימים האחרונים הולכים וגוברים הפרסומים בתקשורת, של טובי הפרשנים, על היתכנות התמודדותו של נתניהו על נשיאות המדינה. כנראה שנתניהו מאפשר הפרחת בלוני ניסוי אלה. לכאורה, נזרקת כאן עצם למתנגדי נתניהו. הנה, הוא משחרר, אפשר להקים ממשלה. תנו לו לפרוש בצורה מכובדת. למעשה, יש כאן ניסיון לבנות על חסינותו של נשיא המדינה מהעמדה לדין פלילי, כדי לחלץ את נתניהו מאימת הדין.

זהו רעיון עוועים. בית הנשיא אינו עיר מקלט. החוק המונע העמדה לדין של נשיא המדינה הוא חוק מושחת, המנוגד לעקרון השוויון בפני החוק. והוא גם לא מחזיק מים כפי שראינו הן כשעזר ויצמן נאלץ לפרוש בשל פרשת סרוסי ולהבדיל – בפרשת האנס הסדרתי. בוודאי שהחוק הזה לא יפסיק משפט באמצע. ומכל מקום – יש להעביר אותו מהעולם, כי הוא כתם על הדמוקרטיה הישראלית.

בחירה לנשיאות של אדם שמוביל מלחמת חורמה במדינת החוק ומנסה בכל דרך למוטט את מערכת המשפט, כיוון שהוא נאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים, כדי להציל אותו, הוא ריסוק מוסד הנשיאות והפיכתו ללא לגיטימי.

לא אחת כתבתי שאין לנתניהו סיכוי להיבחר לנשיא, כי זו הצבעה חשאית וסוף סוף שרי וח"כי הליכוד יעזו להצביע נגדו. כעת אני חושש שהם עלולים להצביע בעדו כדי להיפטר ממנו כראש הממשלה. אם נתניהו יהיה נשיא, חלילה, הוא גם יהיה פעיל ומעורב פוליטית ומדינית הרבה יותר משני הנשיאים הפוליטיים והמדיניים שהיו לנו – ויצמן ופרס. הוא ימרר את חייו של כל ראש ממשלה וייקח בכל הרצינות והכוחנות את ההגדרה "נשיא המדינה עומד בראש המדינה", כפי שעשה ארדואן בטורקיה ביום שהפך מראש הממשלה לנשיא ועוד לפני משאל העם שהעביר, שהאציל לו את הסמכויות האלה.

יש לסכל את המזימה הזאת לאלתר.

נשיא המדינה חייב להיות מופת של טוהר מידות, ניקיון כפיים וכיבוד החוק. במיוחד בימים אלה.

* החוק נגד עבריינות בניה – על פי פרסום בכלי התקשורת, רע"ם הודיעה לשני הגושים בכנסת שהתנאי שלה לתמיכה במועמדם לתפקיד יו"ר הכנסת הוא ביטול חוק קמיניץ. רע"ם הכחישה, אך לא הכחישה שזאת תהיה תביעה שלה לתמיכה בממשלה.

חוק קמיניץ הוא חוק שנועד להגן על החוק מפני עבריינות הבניה ולהגן על אדמות הלאום מפני ההתפשטות הבדואית הבלתי חוקית. אי אפשר לנתק את עבריינות הבניה במגזר הערבי ובעיקר בנגב, ממכלול הפשיעה במגזר הערבי – הטרור החקלאי, הביגמיה, הפרוטקשן, האלימות בתוך המגזר, הנשק הבלתי חוקי, הפשיטות על בסיסי צה"ל וגניבת נשק ותחמושת. הממשלה החדשה חייבת להחזיר את ריבונות המדינה ואת שלטון החוק לגליל ולנגב, בניגוד לקודמתה, וחלילה לא להתחיל את דרכה באקורד תבוסתני של כניעה לעבריינות.

* פסלו את עצמם – הפרובוקציה המכוערת של חברי הרשימה האנטי ישראלית המשותפת מעידה שהם אינם כשירים להיות שותפים קואליציוניים.

בנוסף לכך הם קמו ויצאו החוצה בשירת ההמנון. איני מצפה ממי שאינו מזדהה עם "נפש יהודי הומיה" לשיר את ההמנון. אני מצפה מהם לכבד את ההמנון בעמידת דום. מי שאינו מכבד את המנון המדינה אינו מכבד את המדינה.

הם מתנגדים למדינת ישראל ותומכים באויביה ולכן פסולים לכל מו"מ קואליציוני.

* חוק החוליגנים השלובים – ביזוי טקס ההשבעה בידי ח"כי הרשימה האנטי ישראלית והפיכת ההתחייבות לנאום פרובוקטיבי, לא היה מקורי. היה חוליגן אחד שקדם להם. "הרב" כהנא שר"י. הוא נהג בדיוק כמותם. או ליתר דיוק, הם נהגו בדיוק כמוהו.

* גם התקשורת אשמה – בכלי התקשורת נשמעת שוב ושוב ההשוואה הנכונה והמוצדקת בין יצחק שמיר, שלא העלה על דעתו לספור את "הרב" כהנא שר"י כבר-שיח ושיצא מן המליאה כל אימת שהנ"ל עלה על הדוכן, לבין נתניהו שהכשיר את השרץ. אבל יש לזכור שבאותם הימים גם כלי התקשורת לא ראיינו את כהנא כדי לא לתת לגיטימציה לו ולתורת הגזע שלו ואילו בן גביר כבר שנים הוא חביב התקשורת, ששדרים נהנים לפלרטט אתו באולפנים.

כאשר כהנא היה ח"כ, הנשיא חיים הרצוג לא הזמין אותו לסבב ההמלצות. הוא לא רצה לתת לו הכשר נשיאותי ולגיטימציה בעצם כניסתו למשכן הנשיא. טוב היה עושה ריבלין, אילו הודיע לסמוטריץ' שאם הוא רוצה שסיעתו תשתתף בסבב ההמלצות, שבן גביר לא יהיה במשלחת.

* הצהרה מיוחדת של ראש הממשלה – אזרחי ישראל!

כל חיי היו קודש למדינת ישראל, לביטחונה, לביצור כלכלתה, לחיזוק מעמדה הבינלאומי, להפיכתה לאחת המעצמות המובילות בעולם. רק בחודשים האחרונים, הבאתי חיסונים לכל אזרחי ישראל, ללא משוא פנים – מימין ומשמאל, יהודים וערבים. והנה, אנחנו הראשונים בעולם שיוצאים מן הקורונה. סוף סוף חוזרים לחייך. הבאתי ארבעה הסכמי שלום לישראל, לכולם – יהודים וערבים, ימין ושמאל.

מאז ומתמיד ראיתי לנגד עיניי את טובתה של מדינת ישראל והעדפתי את טובת המדינה על כל שיקול אחר.

לאחר ארבעה סיבובי בחירות, שבהם לא הצלחתי להקים ממשלה יציבה, הגעתי למסקנה שאין ביכולתי להרכיב ממשלה. אין לכך כל הצדקה, זולת שנאה, חרמות ורדיפה. אבל אני מכיר במציאות. אם אני עומד למכשול בפני הקמת ממשלה בישראל; ממשלה יציבה בראשות הליכוד, טובת המדינה וטובת הליכוד מחייבות אותי להסיק מסקנות אישיות.

לפיכך, אני מודיע בזאת על הסרת מועמדותי לראשות הממשלה. עוד היום אפעל לקידום פריימריז מהירים בליכוד, לבחירת יו"ר חדש לתנועה. אמשיך להנהיג באחריות את מדינת ישראל עד בחירתה, מהר ככל האפשר, אני מקווה, של הממשלה החדשה.

היום החל שלב העדויות במשפטי. אני בטוח בצדקתי. את התקופה הקרובה אקדיש למאבק על חפותי ועל שמי הטוב.

אני מודה לכם, אזרחי ישראל, על האמון שהענקתם לי לאורך השנים.

* לא כשיר להנהגה – ראש ממשלה שמסית את עמו נגד מוסדות החוק והמשפט של המדינה, מעליל עליהם עלילות בזויות ומפיץ קונספירציות מטורללות, אינו ראוי ואינו כשיר להנהגה. נתניהו מנסה להפוך את משפטו למשפט הרחוב, אך זה לא יעזור לו. ישראל היא מדינת חוק. יש שופטים בירושלים והם ישפטו משפט צדק על פי הראיות.

* מסמן מטרה – המשפט החשוב ביותר והמסוכן ביותר בנאום ההסתה המתלהם של הנאשם, היה האמירה שהוא מקווה שבית המשפט ינהג אחרת מהמשטרה והפרקליטות. בכך הוא עשה דה-לגיטימציה מראש לשופטיו, כאשר סימן לצאן מרעיתו שלא הוא עומד למשפט אלא השופטים. אם לא יזכו אותו, הם חלק מעלילת "ההפיכה השלטונית" שבדה. הוא הילך עליהם אימים, שאם לא יבצעו את מה שהוא מצפה מהם, הם עלולים להפוך מוקד להסתה אישית כמו שתעשיית השקרים וההסתה שלו הפכה את אלשייך, שי ניצן, ליאת בן ארי ומנדלבליט. אני מקווה מאוד שהמדינה כבר דואגת לשמירה הדוקה על השופטים.

* תחרות ההסתה נגד מדינת ישראל – "שוברים שתיקה" ו"בצלם" ביום סגרירי עכור במיוחד, לא מתקרבים ברמת ההסתה שלהם נגד צה"ל ומדינת ישראל, לרמת ההסתה של ראש ממשלת ישראל נגד מדינת החוק הישראלית ומוסדות המשפט והצדק שלה.

* הפגנות מגונות – ההפגנות ליד בית המשפט, הן של תומכי נתניהו והן של מתנגדיו, הן הפגנות מגונות. בבית המשפט מתנהל הליך משפטי. אין מקום לשום הפגנות בהליך הזה. יש לנטרל את ההליך המשפטי מן המחלוקת הפוליטית. ההפגנות הללו מזהמות את ההליך השיפוטי. למפגינים נגד נתניהו אין כלים להכריע שהוא אשם ולמפגינים בעדו אין כלים להכריע שהוא זכאי. יש שופטים בירושלים – הם ורק הם יכריעו, אך ורק על פי הראיות.

דוחה במיוחד בובת הענק בהפגנה נגד נתניהו, של נתניהו במדי אסיר וידיו אזוקות. יש לזכור שנתניהו, כנאשם, נהנה מחזקת החפות, כמו כל נאשם, וכדי להרשיעו – חובת ההוכחה היא של התביעה. המפגינים לא רק קבעו שהוא אשם, אלא גם גזרו את דינו וביצעו אותו. יאמר לזכותם שהסתפקו הפעם באזיקים ולא נדרשו לגיליוטינה.

 ניתן וראוי להפגין נגד השחיתות הציבורית של נתניהו, אבל היא אינה קשורה למשפט.

* פסיקה בלתי מידתית – בג"ץ קיים כדי להגן על זכויות האזרח מול המערכת, מול השלטון; כדי שלא יירמס בידי השלטון. חופש ההפגנה הינה זכות חוקתית, ותפקידו המובהק של בג"ץ להגן עליה. החלטת בג"ץ בנושא הגבלת ההפגנות בסגר עוסקת בליבת מהותו של בית המשפט.

אולם בג"ץ מרבה להשתמש במושג "מידתיות". מה המשמעות של מידתיות? שאין ערכים מוחלטים. שיש לבחון כל ערך כחלק ממכלול של ערכים. וגם את הזכויות יש לבחון בתוך מכלול הערכים. גם זכות ההפגנה אינה זכות מוחלטת.

למיטב הכרתי בית המשפט שגה בפסיקתו. הוא שגה בפסיקתו כיוון שההחלטה שאותה הגדיר כבלתי חוקתית עומדת בפירוש במבחן המידתיות. ראשית, כיוון שמדובר בהחלטה שהתקבלה בעיצומו של מצב חירום, באחד משיאיה של מגפה קשה ובתקופה שהמדינה עמדה על סף אובדן שליטה על המגפה. במצב כזה, שבו אזרחי ישראל הושמו בסגר, מקומות העבודה, בתי הספר, בתי התפילה, מקומות התרבות והבילוי היו סגורים, ניתן להגביל גם את חופש ההפגנה. שנית, כיוון שלנוכח העובדה שהוטל סגר כללי, אי אפשר לטעון שהייתה זו החלטה נקודתית לפגוע בהפגנות. שלישית, כיוון שבתקופה של מגפה קשה, נערכו הפגנות מדי שבוע, בבלפור ובכל רחבי הארץ. וגם כאשר היו סגרים, הזכות להפגין הוחרגה. לא הייתה בתולדות המדינה מחאה כל כך אינטנסיבית וממושכת ומתוקשרת. כאשר בתוך המכלול הזה במשך שלושה שבועות הייתה הגבלה מסוימת על ההפגנות – לראות בכך פגיעה בזכות ההפגנה, זו טענה לא רצינית. רביעית, כיוון שגם באותם שלושה שבועות לא היה איסור על ההפגנות ועובדה – בפועל, היו הפגנות בכל רחבי הארץ, בקפסולות ובמרחק של ק"מ מהבית. זכות ההפגנה היא הזכות של כל מי שרוצה בכל מצב ובכל תנאי להפגין בכל מקום ובכל שעה שהוא רוצה? זאת טענה בלתי מידתית.

ונניח שההחלטה הייתה שגויה. במצב של אי ודאות ואי יציבות, במצב חירום, יש הכרח בקבלת החלטות מהירות וקשות ולבטח חלקן שגויות. אזרחים שהפגינו כנגד התקנות, לקחו את החוק לידיים בזמן חירום ועשו שבת לעצמם. החלטת בית המשפט נותנת להם פרס בדיעבד על התנהגות אנרכיסטית. גם אם בית המשפט טוען בדיעבד שההחלטה הייתה בלתי חוקתית, היה עליו לקבוע שכל עוד לא התקבלה פסיקה כזאת של בית המשפט, חובה היה לציית לה, ולא לעודד את ההתנהלות הזאת באמצעות ביטול רטרואקטיבי של הקנס.

ובלי קשר לבית המשפט – ניתן היה לצפות ממנהיגי המפגינים להחליט בעצמם לא להפגין כשכל עם ישראל נמצא בסגר, ולו מתוך סולידריות לאומית וחברתית, מתוך תחושת ערבות הדדית. מן הראוי היה כלל לא להגיע לבית משפט, אלא לגלות אחריות.

* בקרוביי אקדש – בפרשת השבוע, פרשת "שמיני", אנו קוראים על מותם הטרגי של נדב ואביהוא, בניו של אהרון הכהן, שאש יורדת מהשמים ואוכלת (=הורגת, בעברית המקראית) אותם, בעיצומו של טקס חנוכת המשכן, לנוכח כל בני ישראל. הם נענשו על שהדליקו "אש זרה". לא אכנס היום למהות ה"אש הזרה", אומר רק שעל פי הפרשנות שלי את הפרשה, זו אש הקנאות הדתית.

מיד לאחר מותם של נדב ואביהוא, מגיב משה בדברים הבאים, שגם בהם יש לקח לימינו, בוודאי השבוע: "ויאמר משה אל אהרון: הוא אשר דיבר ה' לאמור: בקרוביי אקדש ועל פני כל העם אכבד". ובמילים אחרות – אין למנהיגים פריבילגיות, אלא להיפך – מן המנהיגים, שאמורים לשמש דוגמה ומופת, אלוהים דורש יותר. מהם מצופה ליותר ולכן הם יענשו ביתר שאת על חטאים שאולי ניתן לסלוח עליהם לאנשים מן השורה. כאשר הם חוטאים, מעמדם הרם אינו סיבה לקולא, אלא להיפך, מעמדם הרם הוא סיבה להחמיר איתם יותר. המעמד מחייב, ואם הגעת לאגרא רמא, עליך ההוכחה שאתה ראוי לכך. אם אינך נוהג כראוי למעמדך, עליך להיענש ביתר תוקף ואל תתבכיין על כך.

* כבר גינו? – האם הרשימה המשותפת ורע"ם כבר גינו את חגיגות קבלת הפנים למחבל, רוצחו של משה תמם?

* 25 שנים לנפילת אורי פרידמן – בשביעי של פסח תשנ"ו, 10 באפריל 1996, לפני 25 שנים בדיוק, ערב פרוץ מבצע "ענבי זעם", נפל בהפגזת פצמ"רים על מוצב כרכום בדרום לבנון, אורי פרידמן, מ"כ בחטיבת הנח"ל.

אורי היה בן גרעין "דמשק" לאורטל, מעמודי התווך של הגרעין. צעיר ערכי, מוסרי, אידיאליסט, שוחר  טוב, איש ספר, משקיען ורציני בכל דבר שעשה – בגרעין, בעבודתו בכרם של אורטל וכלוחם ומפקד בצה"ל.  

במלאת 25 שנים לנופלו, נערכה אזכרה בזום. חבריו יצרו מפה המתארת את תחנות חייו, מבית החולים בילינסון שבו נולד עד מוצב כרכום. ובכל תחנה, הוקרן סרטון שבו סיפרו בני משפחתו וחבריו על אורי באותה תחנה. הייתה זו אזכרה חזקה ומשמעותית, שהיטיבה לתאר את דמותו הייחודית ומעוררת ההשראה של אורי.

יהי זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

ארץ אל תכסי דמם – אחד הניבים המזוהים עם זכר השואה ועם טקסי יום הזיכרון לשואה ולגבורה, הוא "ארץ אל תכסי דמם". המקור הוא ספר איוב טז, יח, שבו זועק איוב, בייאושו ומר לבו, בגוף ראשון: "אֶרֶץ אַל תְּכַסִּי דָמִי וְאַל יְהִי מָקוֹם לְזַעֲקָתִי". זו מעין קריאת נקם, אך נקם במי? הרי בספר איוב מי שפגע בו הוא האלוהים. ואף על פי כן, הביטוי מפורש כקריאת נקם, כקריאה לארץ לא לכפר על המוות הלא מוצדק. ואל יהי מקום לזעקתי – שהארץ כולה לא תוכל להכיל את הזעקה שלי, כי האסון שלי אינו בר הכלה.

החיבור של הפסוק לשואה נעשה בתפילת "אל מלא רחמים" לנספים השואה, הנקראת ביום הקדיש הכללי, עשרה בטבת. בשנת תשי"א 1951 הכריזה הרבנות הראשית לישראל על צום עשרה בטבת, יום תחילת המצור על ירושלים, כיום של אמירת קדיש לזכר הנספים בשואה שמועד קבורתם לא נודע. בתפילת "אל מלא רחמים" שחוברה למועד זה נאמר: "… בַּעַל הָרַחֲמִים יִצְרר בִּצְרור הַחַיִּים אֶת נִשְׁמָתָם, ה' הוּא נַחֲלָתָם, וְיִזְכּר לָנוּ עֲקֵדָתָם, וְיַעֲמד לָנוּ וּלְכָל יִשרָאֵל זְכוּתָם. אֶרֶץ אַל תְּכַסִּי דָּמָם, וְאַל יְהִי מָקום לְזַעֲקָתָם. בִּזְכוּתָם נִדְּחֵי יִשרָאֵל יָשׁוּבוּ לַאֲחֻזָּתָם, וְהַקְּדושִׁים לַזִּכָּרון תָּמִיד נֶגֶד ה' צִדְקָתָם. יָבואוּ שָׁלום וְיָנוּחוּ עַל מִשְׁכָּבָם".

* "חדשות בן עזר"