צרור הערות 29.7.20  

* מופת של ממלכתיות – ההפגנות האלימות והעימות האלים מדי יום עם המשטרה, שאנו חווים בשבועות האחרונים, מאירים באור יקרות את הנהגת הציונות הדתית, הנהגת מועצת יש"ע, הנהגת גוש קטיף ובעיקר – את המתיישבים עצמם, על הדרך הממלכתית שבה הם נהגו בעקירת גוש קטיף, לפני 15 שנים. בכל תולדות ישראל לא נעשה עוול כזה של המדינה נגד אזרחים – ותושבי גוש קטיף, ברובם הגדול, נשאו את כאבם, דבקו בערך הממלכתיות עליו התחנכו וחינכו וגילו אזרחות למופת, אחריות לאומית עילאית, קיבלו בחיבוק את עוקריהם ובזכותם (לא רק בזכותם, אך בעיקר בזכותם) אירוע שעלול היה להידרדר למלחמת אחים ולשפיכות דמים לא הידרדר למחוזות האלה. לא כל המתיישבים נהגו כך, היו מקרים של אלימות, אפילו אלימות קשה, אבל הם היו בשוליים, אפילו בשולי השוליים ולבטח אינם מאפיינים את הכלל.

לקראת העקירה הייתה הסתה חמורה נגד המתיישבים שהוצגו כציבור אלים שלא יהסס לירות בחיילי צה"ל. המציאות הוכיחה שהייתה זו עלילת דם.

הגיעה השעה שמדינת ישראל, באופן רשמי, תתנצל בפני עקורי גוש קטיף על עקירתם העקרה – שלא הניבה דבר מן ההבטחות של הוגיה. והגיעה השעה שמדינת ישראל תצדיע להם גם על היותם מופת של ממלכתיות, שלימדו את כולנו שיעור בממלכתיות ודמוקרטיה.

* מופת של אחריות לאומית – את אלוף (מיל') גרשון הכהן הכרתי בשנת 2000, עת גויסתי לתפקיד מזכיר ההקמה של היישוב נמרוד והוא בנה בו (במו ידיו, פשוטו כמשמעו) את ביתו. נוצרו בינינו אז קשרי חברות והרבינו לשוחח גם אחרי שסיימתי את תפקידי. כשהכרתי את גרשון, הוא שירת בקריה כראש תוה"ד (חטיבת תורה והדרכה) בצה"ל וב-2003 חזר לשרת בגולן כמפקד אוגדה 36.

את ההחלטה על עקירת גוש קטיף הוא קיבל כאסון, ברמה האישית ביותר. כאשר התקשרתי אליו ושאלתי את שאלת הנימוס "מה נשמע" תשובתו הייתה: "נורא ואיום, מגרשים יהודים, זה אסון". ודווקא עליו הוטלה המשימה הנוראה, לפקד על הגירוש.

גרשון, כחייל וכמפקד, עשה את המצופה מחייל ומפקד. הוא קיבל על עצמו את ביצוע המשימה שכל ישותו זעקה נגדה. בעצם נכונותו הוא העביר מסר ממלכתי נגד סרבנות. מסר של כפיפות הצבא לדרג המדיני, המוסמך לקבל החלטות גרועות, ושל החובה של צה"ל לבצע את ההחלטות הללו.

את העובדה שעקירת גוש קטיף הייתה כמעט ללא אלימות (כלומר, עצם אקט העקירה הוא אקט אלים, אך ההתנגדות לו לא הייתה אלימה, למעט מקרים חריגים) ולא הידרדרה חלילה לאסון לאומי של שפיכות דמים ומלחמת אחים, יש לזקוף בראש ובראשונה לזכות המתיישבים והנהגתם. אך יש לזקוף אותה גם לזכותו של גרשון. וגם לזכותו של בוגי יעלון, שאף הוא התנגד להתנתקות ולכן שרון ופורום החווה המושחת לא האריכו את כהונתו כרמטכ"ל, על החלטתו החוץ-קופסתית למנות לתפקיד דווקא את גרשון.

גרשון לקח את התפקיד על עצמו, מתוך הבנה שאת ההחלטה חייבים ליישם, והשליחות שלו היא למנוע מלחמת אחים. לשם כך עיקר המשימה שלו הייתה יצירת התודעה בקרב כל שותף לעקירה, שמדובר באחים. גרשון, שבלבו היה עם המתיישבים, שאחיו (לא כמטפורה, אחיו ממש) היו פיזית בצד השני של המתרס, שאלמלא היה חייל – הוא עצמו היה עמם, עשה את כל הדרוש, בהידברות מתמדת עם הנהגת המתיישבים, כדי שלא יישפך דם ולא תהיה מלחמת אחים. אחרי הנהגת המתיישבים – גרשון הוא הראוי לקרדיט על כך.

גרשון שילם ומשלם עד היום מחיר אישי כבד במיליה שלו על התפקיד הזה. שנה לאחר העקירה, ערב ט' באב, בהיותי מנהל מתנ"ס הגולן, הזמנתי את גרשון להרצאה בהתכנסות הנערכת מדי שנה ערב תשעה באב. כשפרסמתי את הדברים, החל מסע לחצים כבד, מתוך הגוש הדתי בגולן, לבטל את ההזמנה. אני עמדתי בתוקף על כך שהיא תתקיים, וסירבתי להתקפל מול הלחצים. לא רציתי לתת יד לקיצוניות ולקיצונים. בתגובה הם הודיעו לי שיפגינו נגדו בביקורו.

דיווחתי על כך לגרשון. לא רציתי שיהיה מופתע בבואו. הוא החליט מיד לבטל את השתתפותו באירוע. הוא הסביר לי שאינו רוצה בתמונות של הפגנה נגד אלוף בצה"ל ערב תשעה באב. כיבדתי את החלטתו האצילית. 

* נתניהו וההתנתקות – אחד השקרים החביבים על נתניהו, הוא טענתו כאילו התנגד להתנתקות. לא זו בלבד שהוא תמך בה – מעמדו הבכיר היה כזה, שהוא היחיד שיכול היה למנוע אותה, אילו התייצב נגדה. אולם בכל הזדמנות שהייתה לו להשפיע – הוא תמך. לא בהתלהבות, תמיד בכפל לשון (היו שטענו שמאחורי הקלעים הוא פעל נגדה), אך הוא תמך.

ב-2 במאי 2004 נערך משאל חברי הליכוד. עד ספירת הקולות, ההנחה הרווחת הייתה שיש לשרון רוב (אחרת הוא לא היה מביא את ההחלטה למשאל ולא מתחייב לכבד את תוצאותיו).  בכל התקופה שקדמה למשאל, נתניהו הודיע שוב ושוב על תמיכתו בתכנית.

לאחר שבמשאל חברי הליכוד היה רוב נגד ההתנתקות, נתניהו תבע לכבד את תוצאות המשאל. כזכור, שרון צפצף על תוצאות המשאל, וב-6 ביוני 2004 הביא את ההתנתקות להחלטת הממשלה. לפני ההצבעה הוא פיטר שני שרים מתנגדים. בהצבעה, 14 שרים הצביעו בעד, 7 נגד. התומכים היו: שרון, נתניהו, לבנת, שטרית, לבני, אולמרט, מופז, עזרא, וחמשת שרי שינוי. יש לציין, שבממשלה אין משמעת סיעתית. ההצבעה היא אישית. והיו שרים שהתנגדו, כמו צחי הנגבי. נתניהו הצביע בעד.

ב-26 באוקטובר 2004 עלתה ההתנתקות להצבעה בכנסת. נתניהו הגיש ברגע האחרון אולטימטום, שאם ההתנתקות לא תובא למשאל עם, הוא יצביע נגד. שרון סירב אפילו לדון בכך, ועמד על כך שתהיה הצבעה בכנסת בו ביום, תהיינה תוצאותיה אשר תהיינה. נתניהו, למרות האולטימטום ובניגוד להתחייבותו, הצביע בעד. אחרי ההצבעה הוא הודיע שאם לא יוחלט בתוך 14 יום על משאל עם – הוא יתפטר. חלפו 14 יום, לא הוחלט על משאל עם, והוא נשאר בתפקידו.

ב-16 בפברואר 2005 הובא חוק יישום תכנית ההתנתקות לאישור הכנסת. רק 11 מח"כי הליכוד הצביעו בעד. נתניהו נמנה עמם.

רק ב-7 באוגוסט 2005, 8 ימים לפני ביצוע ההתנתקות בפועל, כשכבר הכל היה אבוד (אחרי שמתנגדי ההתנתקות – המפד"ל, האיחוד הלאומי ושרנסקי כבר פרשו מן הממשלה והרוב היה מובטח לחלוטין), הביא שרון להחלטה טכנית של הממשלה את ביצוע השלב הראשון של החלטות הממשלה והכנסת על ההתנתקות; עקירת נצרים, מורג וכפר דרום. רק אז נתניהו הצביע נגד והתפטר.

כשנתניהו מספר על התנגדותו להתנתקות, כביכול, הוא משקר במצח נחושה.

* התפכחות – כל התקוות שתלו בהתנתקות תומכיה – נכזבו. אבל דבר טוב אחד יצא ממנה. כהמשך לתוצאות אוסלו ולתוצאות ועידת קמפ-דיוויד, תוצאות ההתנתקות הביאו את הציבור הישראלי להתפכחות. הסכנה לחזרה על צעד כזה בעתיד קיימת, אך בעקבות תוצאות ההתנתקות, היא פחתה באופן משמעותי.

* רשימת הקלון – בשנת 67 לפנה"ס, השנה ה-73 לממלכת החשמונאים, לאחר מותה של שלומציון המלכה, פרצה מלחמת אזרחים בין התומכים של שני בניה – אריסטובלוס השני והורקנוס השני. באין הכרעה הם הזמינו את המצביא הרומי פומפיוס לברור ביניהם. הפניה לרומי, הביאה לקצה של ממלכת החשמונאים, לכיבוש הארץ בידי האימפריה הרומית ולחורבן.

בשנה ה-73 למדינת ישראל, כתבו ח"כים לשעבר, שגרירים לשעבר ועוד כמה לשעברים, מכתב למפלגה הדמוקרטית בארה"ב בדרישה לאמץ במצעה החלטות אנטי ישראליות קיצוניות, מתוך מטרה שאם הדמוקרטים יעלו לשלטון הם יכפו על ישראל את המדיניות הזאת. איזו עליבות, של אנשים שנואשו מהסיכוי לשכנע את עם ישראל בעמדתם (לאחר שאומצה, נוסתה וכשלה במחיר דמים כבד) ולכן הם פונים למעצמה זרה כדי שתכפה על מדינתם דרך שעמם מאס בה.

רשימת הקלון כוללת את קולט אביטל, אלון ליאל, רומן ברונפמן, אברהם בורג, רן כהן, זהבה גלאון, חיים אורון, מלי פולישוק, צלי רשף, יוסי יונה, דדי צוקר ועוד.

עלובי נפש. 

* בוגדים ארורים – ושוב – לוחמי מג"ב הותקפו ליד יצהר. לא, לא על ידי ערבים. על ידי יהודים. על ידי קין.

מי שמרים יד על חיילי צה"ל הוא בוגד. מי שמתייחס ללוחמינו כאל אויב – הוא אויב. בני הבליעל הללו הם אויבי מדינת ישראל, אויבי ארץ ישראל, אויבי העם היהודי.

בוגדים ארורים!

* מגבלות בלי היגיון – אני מתרשם מאוד, לטובה, מרוני גמזו. הוא נותן תחושה שסוף סוף יש מי שבאמת מנהל את המשבר. אני מאמין שהוא יצליח להחזיר את אמון הציבור. הכיוון שלו נכון – העברת נושא הבדיקות והחקירות האפידמיולוגיות לצה"ל, מה שצריך היה לעשות מראשית המשבר. שימת הדגש על צעדים ממוקדים לקטיעת שרשרת ההדבקה. ואולי הדבר החשוב ביותר, להחזרת אמון הציבור במערכת, הוא התחייבותו שלא תהיינה עוד מגבלות בלי היגיון.

נתניהו אמר שהוא נותן גיבוי מלא לגמזו, ופירוש הדבר שהוא מקבל את הקו שלו. וזה חשוב. אם כך, למה הוא מדיח את ח"כ יפעת שאשא ביטון, שפעלה כיו"ר ועדת הקורונה בדיוק בקו הזה – למנוע מגבלות בלי היגיון? 

* האקדח מת מצחוק – נתניהו מצמיד אקדח לרקתו של גנץ. הוא דורש ממנו להיכנע לגחמה שלו – הפרה ברגל גסה, במזיד, של ההסכם הקואליציוני, והחלטה על "תקציב" לחודשיים במקום תקציב לשנה (+חודשיים) בניגוד מוחלט לכל היגיון כלכלי ולאינטרס הלאומי. ברור שהסיבה היחידה לכך שנתניהו נוהג כך, היא הרצון להשאיר לעצמו אופציה נכלולית לסכל את הרוטציה.

אסור לגנץ להיכנע. סביר להניח שהאקדח שנתניהו מצמיד לרקתו ריק מכדורים. הדבר האחרון שנתניהו ירצה הוא בחירות עכשיו. ולכן, אם גנץ לא ימצמץ ראשון, נתניהו ימצמץ ראשון.

ואם נתניהו יחליט, בחוסר אחריות, להוליך את עם ישראל לבחירות רביעיות בתנאי רוטציה – שיוליך. אי אפשר כל הזמן להיכנע לשרלטנות הנכלולית שלו. גנץ הוא המבוגר האחראי, הרואה כל הזמן את ישראל לפני הכל ולכן מתפשר ומוותר, אך הפעם זה כבר גשר אחד רחוק מדי. אסור לו להיכנע. גם במחיר בחירות.

* מגלים אומץ – אני מעריך שהיוזמה להדחת נער השליחויות של נתניהו מיקי זוהר לא תצלח. אבל הבשורה החשובה היא שאחרי שנים, סוף סוף חברי סיעת הליכוד מגלים אומץ. זו התחלה טובה.

* רוח רעה של קיצוניות ואלימות – מפגין בשער הנגב נדקר. מפגינים בר"ג רוססו בגז פלפל. מפגין בירושלים הוכה בראשו בקסדה. אלה פשעי שנאה טרוריסטיים. מדוע ראש הממשלה לא מיהר לגנות את האלימות הזאת ולהוקיע את הפושעים? הרי אלה מעריציו. הוא היחיד שיכול לעצור אותם.

רוח רעה של קיצוניות ואלימות מאיימת על החברה הישראלית. והקיצוניות, האלימות וההסתה אינן רק בצד אחד של המתרס.

* התבכיינות דו-צדדית – המפגינים הטוענים שהמשטרה פוליטית ורודפת אותם בשל התנגדותם לנתניהו, שוכחים שזו אותה המשטרה שנתניהו ותומכיו טוענים שהיא תפרה לו תיקים כדי לבצע הפיכה שלטונית.

ההתבכיינות של אלה ושל אלה חסרת שחר.

* המפגינים והחוק – עוד לא שמעתי על מפגינים על פי החוק, שהמשטרה פגעה בהם.

* לקנוס אותם – אם אכן (סביר להניח שלא) המשטרה נותנת למפגינים בבלפור יותר קנסות על אי עטיית מסכות מאשר בהתקהלויות אחרות – זה לא בסדר. יש לנהוג באותה דרך כלפי כל התקהלויות. ההפגנות הללו מסוכנות מאוד. מאות ואלפי אנשים דבוקים זה לזה, ללא מינימום של ריחוק חברתי. לפחות שיעטו מסכות. מי שאינו עוטה מסכות – יש לקנוס אותו.

* אחרי מות, לא תמיד קדושים – " 'קראתי לו השטן': נשים מספרות על ההתעללויות מצד העיתונאי יהודה נוריאל". כותרת של תחקיר ענק ב"הארץ", שבועות ספורים אחרי מותו של נוריאל. כשראיתי את הכותרת, רתחתי. הבנאדם מת. הניחו לו. פתאום נזכרתן? לא התלוננתן כל השנים, ועכשיו? כבוד המת… אחרי מות קדושים אמור… וכו'. אבל קראתי. והבנתי. הבנתי את השיתוק, את הפחד, את האימה. הבנתי שיש לבטח עוד עשרות שעדיין מפחדות, מתביישות, לא מספרות. כן, התחקיר הזה חשוב. והוא אמיץ דווקא כיוון שמדובר באיש הברנז'ה. וזה חשוב כדי שנשים / נערות תדענה להיזהר. ואם נערה אחת תדע לא ליפול למלכודת הדבש הרעילה הזאת, בזכות אותה הכתבה – די בכך כדי שהכתבה הזו תהיה יותר ממוצדקת.

ולא פחות מזעזע – קשר השתיקה של הברנז'ה שסבבה אותו.

* טהראן – חבל. חבל. בשביל מה היה צריך את כל הסדרה הזאת, אם הכור האיראני לא הופצץ?וטייס ישראלי נטש בשטח האויב.

הרעים ניצחו!

רעים? בעיניים ישראליות. מי שצפה בסדרה בעיניים אובייקטיביות – בעיניו הישראלים הם הרעים. חוטפים בת ערובה חולה. מחסלים משת"פים כי הם ידעו יותר מידי. סוכנת בוגדת שמסכנת את מטוסי חיל האוויר. ואילו ראש המודיעין המסכל האיראני הוא האיש הטוב. ולכן תמר חסה על חייו.

המסר של הסדרה הוא סיפור אהבה יפה בין צעירה ישראלית וצעיר איראני, וכל השאר – כן גרעין איראני, לא גרעין איראני, לא מעניין. ומנקודת מבט זו, ההאפי-אנד הוא שהזוג הצעיר נמוג על אופנוע אל השקיעה.

חבל, כי מבחינה אמנותית זו סדרה מעולה – המשחק, המתח.

(ואולי מה שקרה הוא הספתח של עונה ב'?)

            * ביד הלשון 

כדלעיל וכדלקמן – שאל אותי קורא מה ההבדל בין כדלעיל וכדלקמן.

לעיל – פירושו למעלה, כלומר קודם לכן. כאמור לעיל – כפי שנאמר קודם.

לקמן – פירושו למטה, והלאה. כאמור לקמן – כפי שייאמר בהמשך.

להלן – הלאה. כנראה שיבוש (עוד מתקופת המשנה) של המילה המקראית – הלאה.

כדלעיל – כמו שלמעלה. כ=כמו. ד=ש. לעיל=למעלה.

כדלקמן – כמו שלפנינו, כמו שלמטה.

כדלהלן – כמו שבהמשך.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 26.4.20

* אחדות חמוצה – ממשלת אחדות לאומית היא אינטרס לאומי עליון. פחות בשל הקורונה, יותר בשל המשבר הכלכלי שבעקבותיה, ובראש ובראשונה כדי לשים קץ למשבר הפוליטי המתמשך וחסר ההכרעה שהוביל לשלוש מערכות בחירות שהסתיימו בתיקו והסכנה לדמוקרטיה אם המגמה הזאת תמשך ללא סוף, בממשלות מעבר אינסופיות ותהליכי קרע ושנאה הולכים ומתעצמים ממערכת בחירות אחת לשניה.

הקמת ממשלת האחדות כרוכה במחיר כבד מאוד – נכונות לכך שנתניהו יהיה ראש הממשלה עוד שנה וחצי (אגב, בשל הצורך לייצב את המערכת החולה, הייתי מעדיף שהוא יהיה ראש ממשלה לשנתיים, כלומר שתהיה זו קדנציה מלאה בת ארבע שנים). ללא המחיר הזה, היינו נגררים למערכת בחירות רביעית. זה מחיר כבד, כיוון שנתניהו אינו ראוי להנהגה לאומית, לא רק כיוון שהוא נאשם בפלילים, אלא יותר מכך בשל המסע שהוביל נגד מדינת החוק, ההסתה והשיימינג לקברניטי מערכות החוק והמשפט, הניסיונות להעמיד את עצמו מעל החוק וכד'. זהו מחיר ערכי, שהדבר היחיד שמצדיק אותו הוא החלופה – סיבוב בחירות רביעי בתנאי קורונה שעלול לדרדר את ישראל לאנרכיה (ולהעניק רוב לנתניהו, חלילה).

ממשלת אחדות הנובעת מחוסר הכרעה, במיוחד כאשר ראש הממשלה באופן אישי הוא הבעיה, חייבת להיות רוטציונית. היא חייבת להיות פריטטית. אם היא לא תהיה פריטטית, פירוש הדבר שכאשר גנץ יהיה ראש הממשלה הוא יהיה במיעוט בממשלתו ולא יוכל למלא את תפקידו.

הטענה שהניפוח המופקר של הממשלה נובע מדרישת הפריטטיות אינה נכונה ונגועה בצביעות. ממשלה פריטטית יכולה להיות של עשרה שרים, של שלושים שרים ושל שמונים שרים. הדבר היחיד שהיא תובעת הוא שוויון בין הגושים במספר השרים. אין שום סיבה בעולם שתצדיק את היותה בת 30 שרים שאמורה להתנפח ל-36 שרים + אינפלציה בסגני שרים שכולם מיותרים כי תפקיד סגן שר הוא תפקיד מיותר, שראוי שיעבור מן העולם בחוק. האינפלציה הזאת נובעת מחוסר המנהיגות של נתניהו, שמפחד להסביר לשרים שעליהם לסיים את תפקידם, כי בממשלת אחדות יש לליכוד ולמחנהו פחות שרים. והסיבה לכך שכחול לבן נאלצה להסכים לכך היא שוב, האלטרנטיבה, שמכל בחינה ולבטח מן הבחינה הכלכלית מחירה גדול לאין שיעור.

אני שותף לביקורת על מספר השרים ועוד יותר על מספר סגני השרים, אך לא על החוק הנורווגי, שבו תמכתי הרבה לפני שנחקק בישראל לפני שנים אחדות. החוק הנורווגי חשוב לתפקודה ולעצמאותה של הכנסת ולהפרדת הרשויות. טוב שהשרים יתרכזו בתפקידם המיניסטריאלי ולא יקדישו חלק ניכר ממנו לישיבה בכנסת ועוד יותר חשוב שהרוב המוחלט של הח"כים יקדישו את כל זמנם לעשיה הפרלמנטרית החשובה, ולא יהיו שרים וסגני שרים.

ממשלת האחדות היא הכרח. אין לה אלטרנטיבה. אבל חבל שהיא מתחילה באופן שמשאיר טעם מר וחמוץ כל כך.

* פתרון לסוגיית השרים – יש לי הצעה כיצד ניתן לצמצם את מספר השרים בממשלה, תוך שמירה על עקרון הפריטטיות שהוא עיקרון יסוד בממשלת האחדות. כחול לבן לא תמנה את כל מכסת השרים שלה (ולא תמנה אף סגן שר), אבל הרכב הקבינט יהיה פריטטי, וכל נושא שנוי במחלוקת שכחול לבן תדרוש, יעבור להחלטת הקבינט.

עם זאת, יש לשמור בהסכם הקואליציוני על זכותה של כחול לבן למלא את מכסתה, אם המנגנון הזה לא יפעל לשביעות רצונה.

* רצון העם – על פי סקר של קמיל פוקס, רק 22% מאזרחי ישראל מתנגדים לממשלת האחדות.

זכותו של המיעוט לדבוק בעמדתו ולהטיף לה היא זכות מוחלטת, שאינה ניתנת לערעור.
רק בקשה: אל תדברו בשם העם, אל תדברו בשם מצביעי כחול לבן, אל תאמרו שמצביעי כחול לבן חשים מרומים ונבגדים.

נכון, בין מצביעי כחול לבן יש מיעוט שחש מרומה ונבגד. אני יכול להזדהות עם התחושה, כי גם אני, כמו רבים רבים ממצביעי כחול לבן, חשתי נבגד ומרומה כאשר כחול לבן ניסתה להקים ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת.
ממשלת האחדות הלאומית מבטאת את רצון העם. רוב מוחלט של מצביעי כחול לבן מאמינים ברעיון הנשגב: ישראל לפני הכל. והם בעד ממשלת אחדות ונגד סיבוב בחירות רביעי בתנאי קורונה.

* השתכנעתי – ציוץ של יאיר לפיד, 3 באוקטובר 2019: "בשביל ממשלת אחדות אני מוותר על הרוטציה. הרבה יותר חשוב לי שתהיה אחדות בעם. שהמדינה הזו תתחיל תהליך של ריפוי. של איחוי פצעים. של שינוי בסדר עדיפויות".

ציוץ של יאיר לפיד, 10 במרץ 2020: "אם הליכוד כל כך מודאג מממשלה צרה אז קדימה כבר, בואו לאחדות".

אותי לפיד שכנע.

* תסריט במבחן – בין הסיבוב השני והשלישי, הציע הליכוד לכחול לבן ממשלת אחדות רוטציונית שבה יכהן נתניהו חמישה חודשים ואח"כ יוחלף בידי גנץ. אילו קיבלה כחול לבן את ההצעה, גנץ כבר היה ראש הממשלה.

אני סברתי שיש לקבל את ההצעה. קיימתי על כך שיחה ארוכה עם בוגי יעלון. הבעתי באוזניו את דעתי שיש לקבל את ההצעה. יעלון שלל את עמדתי בתוקף, ואמר שזו מלכודת. המטרה של נתניהו היא לפלג את כחול לבן ולקבל לגיטימציה מכחול לבן לכך שהוא יכול לכהן כראש הממשלה למרות היותו נאשם. ברגע שכחול לבן תסכים לכך, הוא לא יקים את הממשלה וילך לסיבוב שלישי, עם הלגיטימציה מכחול לבן ועם הרס כחול לבן.

לאחר הבחירות קראתי בטור שלי "צרור הערות" להקמת ממשלת אחדות (כיניתי אותה ממשלת אחריות לאומית) וחזרתי על עמדתי שהייתה זו טעות לדחות את ההצעה, שאילו התקבלה, בקרוב מאוד גנץ היה מתמנה לראש הממשלה. יעלון הגיב במסרון ווטסאפ, שאליו צירף דיווח של דפנה ליאל, על פיו מקורבי נתניהו הודו שהוא מעולם לא התכוון להצעה שהציע, והוסיף: "שולח לך בעקבות הערתך בצרור האחרון. אני הערכתי שנתניהו ניסה לקבל מאתנו הסכמה לישיבה תחתיו בקואליציה, על אף כתבי האישום, ואז היינו הולכים לבחירות כשכחול לבן חבולה, ואף מפורקת".

אני מניח שמכאן נבעה גם התנגדותו הנחרצת לממשלת האחדות אחרי הסיבוב השלישי. כעת, עם חתימת ההסכם הקואליציוני, אפשר לבחון האם התסריט שלו היה נכון. ובכן, אחרי שכחול לבן הסכימה לכך שנתניהו יכהן למרות כתבי האישום, הוא לא הוליך לבחירות אלא הקים את הממשלה (אכן, עם הרבה תרגילים נכלוליים בדרך. בכל זאת, מדובר בנתניהו). ובכן, יעלון טעה. אבל הוא צדק, לכאורה, בתחזיתו שההסכמה תפרק את כחול לבן. נכון, אך לא היה בכך כל הכרח. מי שפרק את כחול לבן היו לפיד והוא ולא הייתה לכך כל הצדקה. אלמלא עשו כן, כחול לבן הייתה נכנסת בכוח מוכפל לממשלת האחדות, הרבה יותר חזקה ומשמעותית מכפי שהיא תהיה בקואליציה, בשל הפירוק. ובממשלת האחדות יעלון היה מכהן בתפקיד בכיר; אולי שר החוץ, אולי שר המשפטים. חבל. ממש חבל. ואלמלא הסרבנות לפני חצי שנה, היום הוא היה שר בכיר בממשלת גנץ.

* טול קורה – בטקס הממלכתי בגבעת התחמושת ביום שחרור ירושלים תש"ס 2000, לפני עשרים שנה, נשא דברים ראש הממשלה ושר הביטחון אהוד ברק. וכך הוא אמר: "רק מי שאיננו מבין את עומקו של הקשר הנפשי הטוטלי של העם לירושלים, רק מי שתלוש לחלוטין מכל זיקה למורשת ההיסטורית ומנוכר לחזון העם, לשירת חייו, לאמונתו ולתקוות חייו – מסוגל בכלל להעלות על דעתו ויתור על חלק מירושלים".

שבועות ספורים לאחר מכן הציע ברק לערפאת, בפסגת קמפ-דיוויד, חלוקה של ירושלים, כולל חלוקה של העיר העתיקה ונסיגה ממנה מלבד הרובע היהודי והכותל, ולמעשה גם על הר הבית.

ועכשיו הוא מטיף לגנץ בטענה שהוא פועל בניגוד להבטחתו…
טול קורה מבין עיניך.

* אין לנו מדינה ספייר – שוללי ממשלת האחדות במפלגת העבודה נשבעים בשמו של יצחק רבין. איך לא?

תזכורת: אחרי מלחמת לבנון הראשונה, כאשר הבחירות הסתיימו ללא הכרעה, יצחק רבין דחף בכל כוחו להקמת ממשלת אחדות לאומית. הוא טבע את מטבע הלשון האלמותי "אין לנו מדינה ספייר". הוא לא גרר את ישראל לסיבוב שני, שלישי ובטח לא רביעי. כי הוא היה מנהיג אחראי. הוא ראה את טובת המדינה מעל לפופוליזם מתייפייף נוסח יאיר לפיד. ב-1988 הוא שוב דחף להקמת ממשלת אחדות לאומית, יחד עם שמיר שניצח בבחירות והיו לו 61 תומכים, אך גם הוא העדיף את האינטרס הלאומי. רבין התנגד לפירוק ממשלת האחדות בתמרון מכוער של פרס, והדביק לו את הכותרת "התרגיל המסריח".

* העיתון הסמיק – אהוד אולמרט הוא פושע. זו לא הבעת דעה. זה ציון עובדה. לא אני קבעתי זאת, אלא כל ערכאות המשפט בישראל. קבעו זאת השופטים בירושלים, ויש שופטים בירושלים. אהוד אולמרט הוא עבריין מורשע. אסיר משוחרר. יש הבדל משמעותי בינו לבין נתניהו. נתניהו הוא נאשם, שעומדת לו חזקת החפות. אולמרט הוא אשם, שלא הצליח להגן על חפותו באף ערכאה. בדומה לנתניהו, גם הוא התגולל במשטרה, בפרקליטות ובבתי המשפט, בארסיות לא פחותה. גם הוא קישקש, כמו נתניהו, על "רדיפה", על "תפירת תיקים". גם הוא, כמו נתניהו, בדה מלבו תיאוריות קונספירציה מטורללות וחולניות, והוא משכנע את עצמו ואת מי שמוכנים להקשיב להבליו, שאך כְּפֶשַׂע היה בינו לבין השגת שלום קוסמי נצחי, ואז באו הימין הקיצוני, המשטרה, הפרקליטות ובית המשפט, "הדיחו ראש ממשלה מכהן" וסיכלו את השלום. גם הוא, כמו נתניהו, החזיק סוללות פרקליטי יוקרה שלא בחלו בשום דרך להכפיש את מי שהיו המקורבים לו ביותר, כולל מי שהייתה שפחתו לאורך עשרות שנים, ברגע שאמרו עליו את האמת. בדבר אחד נתניהו מסוכן ממנו – אותו הקיפו קומץ של חסידים שוטים ואילו לנתניהו יש המון עצום ורב של חסידים שוטים.

אילו היה לאולמרט קצת כבוד עצמי, הוא היה מסתגר כל חייו בביתו ולא מציג את פרצופו ברבים, מפאת הבושה. אבל הוא מרשה לעצמו להופיע בציבור כנביא זעם ולהטיף נגד ה… שחיתות, העבריינות, הפגיעה בבית המשפט וכו'.

דפי "מעריב" בערב שבת הסמיקו כאשר הוא התגולל בבני גנץ על כך שנתן את ידו ל"ראש ממשלה שנאשם בפלילים… המאיים על מוסדות שלטון החוק, המערער על הלגיטימיות של בית המשפט העליון והוראותיו, הנותן יד לקעקוע מעמד הפרקליטות" ולכן הוא "אינו ראוי למלא את התפקיד". רק תזכורת, אפרופו קעקוע מעמד הפרקליטות – אחד המקורבים לו ביותר, איש סודו אמנון דנקנר, קרא לפרקליט המדינה שתבע את אולמרט, להתאבד. לא פחות.

אהוד אולמרט. איש נקלה. עבריין מורשע, אסיר משוחרר וחף מבושה.

* הדובר של MeToo – כשאני רואה את העבריין המורשע והאסיר המשוחרר אהוד אולמרט מטיף בשער נגד השחיתות (בלי שלרגע הכה על חטא והתנצל בפני החברה הישראלית על פשעיו), אני יכול בהחלט לדמיין את האנס הסדרתי משה קצב הופך לדובר של MeToo.

* תהיה רוטציה – כאשר הוקמה ממשלת האחדות הרוטציונית ב-1984, מעטים האמינו שפרס יכבד את הרוטציה. האמינות שלו לא הייתה הרבה יותר גבוהה משל נתניהו וכך גם תאוות השלטון. הן בליכוד והן במערך העריכו שפרס ימצא את הפטנט להתחמק מהרוטציה. דווקא התחושה הזאת הכניסה את פרס לאמביציה. כל אמינותו עמדה למבחן, והוא היה נחוש להוכיח שהוא מכבד את ההסכם. עזר ויצמן העניק לו אז את הכינוי "חאג' אמין". ואכן הוא קיים את הרוטציה.

אני מאמין שכך יהיה גם עם נתניהו. ובכל זאת, כיוון שמדובר בנתניהו, שהרוויח את אי האמון בו בחוסר יושר, נקבע ההסכם הקואליציוני שמבוסס כולו על אי האמון בנתניהו והוא מחשק את הרוטציה בחישוקי פלדה. ולכן, הסיכוי שהיא לא תתבצע קלוש.

ואם בכל זאת נתניהו ימצא דרך מילוט ממנה – גם אז אהיה משוכנע שגנץ עשה את הצעד הנכון. הוא עשה את כל הנחוץ, למען האינטרס הלאומי וכדי לשים קץ לדימום של הדמוקרטיה לעוד ועוד מערכות בחירות ללא הכרעה ולהקמת ממשלת אחדות.

הפעם האחרונה שהכנסת מילאה את ימיה והבחירות לא הוקדמו הייתה ב-1988, בקדנציה של ממשלת האחדות הרוטציונית.

* מתנה לנתניהו – במשך שבועות נתניהו מרח ומרח את המו"מ על ממשלת האחדות, כל יום העלה דרישה חדשה, כל סיכום הוא פתח מחדש. רק על דרישונת אחת של כחול לבן הוא התנפל כמוצא שלל רב – התנגדות למינויו של יולי אדלשטיין ליו"ר הכנסת.

נתניהו מתעב את אדלשטיין. ראשית, הוא מספר 2 בליכוד, שזו כשלעצמה אשמה חמורה ביותר וסיבה להתנכלות של נתניהו כפי שנהג כלפי כל מי שהיה מספר 2 (כחלון, סער וכו'). שנית, כיו"ר הכנסת הוא ניסה בכל כוחותיו להגן על עצמאות הכנסת ולא היה שותף אוטומטי לגניבת סוסים עם רוה"מ. שלישית, הוא ממלכתי, ואין דבר שנתניהו סולד ממנו יותר מממלכתיות.

נתניהו, האב האם ורוח השטות, הובילו מסעות רדיפה, שנאה, שיימינג והסתה איומים ונוראים נגד אדלשטיין, נגד משפחתו, אפילו נגד עברו של אסיר ציון הזה.

נתניהו סולד מיושבי ראש כנסת ממלכתיים. לכן עד היום הוא רודף עד חורמה, בהסתה נוראית, את הנשיא ריבלין. המסע הזה החל כאשר ריבלין היה יו"ר הכנסת. הוא רוצה לשלוח לכנסת נערי שליחויות, עושי דברו, יס-מנים, אנשים שיעשו לכנסת מה שעשתה מירי רגב לתרבות הישראלית ומה שעשה אוחנה למשפט הישראלי. הוא רוצה לתפקיד יו"ר הכנסת מי שיאפשר לו לרמוס את הכנסת. מישהו כמו יריב לוין.

באה כחול לבן, ומתוך כניעה לבייס, שבחר להגדיר דווקא את אדלשטיין כאויב הציבור מס' אחת, גמגמה באוזני נתניהו משהו נגד מינויו של אדלשטיין. לנתניהו זה הספיק כדי "להיכנע" לדרישה הזאת. יריב לוין קרא לאדלשטיין להפר את החלטת בג"ץ. אדלשטיין לא שעה להצעתו. כאשר מצפונו לא אפשר לו לקיים את פסיקת בג"ץ (שהייתה מופרכת ומוטעית) הוא העדיף להתפטר. זה צעד אצילי שצריך לעורר כבוד והערכה מצד תומכים ומתנגדים כאחד (למרות שלדעתי היה עדיף שיבצע את ההחלטה, ובנאומו יביע את דעתו עליה). אבל הבייס ביקש את ראשו, וגנץ גילה במקרה זה חולשה וביקש בנימוס שלא ימנו אותו. הוא העניק לנתניהו מתנה.

אבל נתניהו קצת הסתבך. אדלשטיין מסרב לקבל כל תפקיד מלבד יו"ר הכנסת. והוא פופולרי מאוד בליכוד. ובליכוד מתחילים ללחוץ על נתניהו למנות אותו. לנתניהו יש תירוץ. כחול לבן. אני מקווה שכחול לבן יתעשתו, יסירו את התנגדותם, כי הם יצטערו על היום שפסלו אותו, כאשר לוין ינהל את הכנסת כשלוחה של בלפור.

* חוק השוויון האזרחי – אחד הסעיפים החשובים בהסכם בין הליכוד לכחול לבן, הוא השמירה על חוק הלאום כמות שהוא, בלי לפתוח אותו ובלי לשנות אותו. זהו חוק יסוד חשוב מאוד, שחייב לפתוח את חוקת המדינה, כי הוא מגדיר את זהותה וייעודה.

המתקפה על החוק הייתה שקרית. הטענה בבסיסה הייתה שהחוק פוגע בשוויון האזרחי בין יהודים ושאינם יהודים במדינת ישראל. אין לכך שחר. החוק כלל אינו עוסק בנושא השוויון האזרחי ולכן הוא אינו יכול לפגוע בו או לחזק אותו. החוק עוסק בהגדרתה הקולקטיבית של המדינה.

אולם מתוך המאבק נגד החוק, עלתה טענה מוצדקת, שהשוויון האזרחי אינו מופיע באף חוק יסוד, כלומר אינו קיים בחוקה. בלי קשר לחוק הלאום (כי אין שום קשר בין השניים) יש מקום לחקיקה כזו. בדומה לחוק הלאום – גם המובן מאליו צריך להיחקק.

ניתן לעשות זאת באמצעות תוספת לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. אני מעדיף חקיקת חוק יסוד מיוחד לנושא. הייתי שותף לגיבוש הצעת חוק כזו, שאותה העברתי בזמנו לבוגי יעלון, במטרה לקדם אותה לאחר הבחירות דרך תל"ם. חשוב מאוד שהבשורה הזאת תצא מממשלת האחדות הלאומית, כחלק מהליך פיוס בחברה הישראלית.

* הצבעה חשאית – במאמר ב"זמן ישראל" העלה שלום ירושלמי אפשרות שנתניהו יבחר לנשיא המדינה הבא. הוא לא לקח בחשבון שההצבעה לנשיאות המדינה היא חשאית. כמה ח"כים של הליכוד יתמכו בו? חמישה? שישה? לא יותר. אם נתניהו יהיה מועמד לנשיא המדינה, נשיא המדינה יהיה האיש שיתמודד מולו. בכלל לא משנה מי הוא יהיה.

* Corona – ליצמן פרש ב-C.

* מאות עולמות שלמים – כל המקיים נפש אחת, כאילו קיים עולם מלא. הרב ישעיהו הֶבֶּר, שהלך לעולמו ממחלת הקורונה, קיים מאות נפשות. הוא הציל חייהם של מאות מושתלי כליות, כולם בתרומות אלטרואיסטית, של תורמים שלא הכירו את המושתלים. הוא הניע מהלך אדיר, שבעטיו ישראל היא המדינה המובילה בעולם בהפרש עצום בתרומות כליה אלטרואיסטיות. הוא הצליח לא רק להניע אנשים לתרום כליה, אלא גם להניע אותם לפרסם את התרומה כדי לעודד אחרים ובכך להציל עוד נפשות, ויש כאלה שהפרסום היה קשה להם יותר מהתרומה עצמה.

נחשפתי לרב הבר ולפועלו בזכות שתי חברות יקרות. האחת היא אפרת בדיחי ממושב קשת בגולן שתרמה כליה (ויש עוד תורמים רבים ביישוב שלה) והשניה היא איילת שמש מקיבוץ מרום גולן, שהושתלה לה כליה. דרכן נחשפתי לדמותו יוצאת הדופן של הרב הבר, ואף זכיתי לפגוש אותו במסיבת הודיה שקיימה אפרת במלאת שנה לתרומת הכליה.

הרב הבר הלך לעולמו בטרם עת, בגיל 55, אבל הספיק בחייו לקיים מאות עולמות שלמים. ומפעל חייו יימשך גם אחרי מותו.

יהי זכרו ברוך!

* הזוי – הנאום של נתניהו בטקס ביד ושם, שבו השווה את הקורונה לשואה, היה הזוי ופאתטי. ישבתי מול הטלוויזיה נדהם, מסרב להאמין. טוב שהוא לא אמר שגם בשואה חלק מן הנספים היו קשישים עם מחלות רקע, כדי להשלים את ההשוואה המוזרה.

* חד-גדיא – השוויון בפני החוק הוא יסוד מוסד של דמוקרטיה ושל מדינת חוק. אין אדם העומד מעל החוק. לא נשיא, לא ראש ממשלה, לא שופט ולא יועץ משפטי לממשלה.

אם הוגש למ"מ פרקליט המדינה חומר שיש בו קצה חוט לבדיקה ואולי לחקירה נגד היועמ"ש, חובתו לפתוח בבדיקה ואם צריך, גם בחקירה. כך שברמה העקרונית, החלטתו של דן אלדד לפתוח בבדיקה היא החלטה נכונה.

יתכן מאוד שבדיקה כזאת תוודא שאין כל חשד שמצדיק חקירה. יכול להיות שהיא תצדיק חקירה. וחקירה מקצועית וחסרת פניות יכולה להביא לסגירת התיק או להמלצה לכתב אישום וכן הלאה, בדיוק כמו בכל חשד לעבירה של כל אזרח.

אין לי כמובן שמץ של מושג לגבי המידע שהועבר על מנדלבליט ומה טיבו. אין לי שמץ של מושג אם מ"מ פרקליט המדינה נהג כשורה במידע שהגיע אליו. אין לי שמץ של מושג אם אלדד מילא נאמנה את תפקידו. וכמוני גם לכל המתפרעים ברשתות החברתיות – גם להם אין מושג.

אבל מבחינתם הרי זה ברור. מנדלבליט הוא פושע מושחת. אמנם הוא אפילו לא חשוד, אבל מבחינתם הוא כבר הורשע. למה? מה הם יודעים? הם יודעים שהוא הגיש את כתבי האישום נגד נתניהו. ומי שהגיש כתבי אישום נגד נתניהו, ברור שהוא אשם בכל חשד אפשרי. כי הוא האויב.

ועל פי החד-גדיא, ברור שדן אלדד הוא צדיק ומקצוען ללא רבב. הרי לא זו בלבד שהוא החליט לבדוק מידע על הפושע, הוא גם מונה על ידי צדיק גדול ממנו, אוחנה. כלומר, הוא בצד הנכון של סיפור החד-גדיא.

ומהי עבודת אלילים בפולחן אישיות, אם לא צורת החשיבה העקומה והמוזרה הזאת?

יכול להיות שדן אלדד הוא אדם נפלא ויכול להיות שלא. יכול להיות שהוא פעל בצורה המקצועית ביותר ויכול להיות שלא. באמת איני יודע. אבל דבר אחד אני יודע בוודאות. הוא לא נבחר לתפקיד על סמך כישורים. הוא נבחר מסיבה אחת בלבד – הוא לא היה ברשימה הארוכה של המועמדים שמנדלבליט הציג לשר. אילו הוא היה ברשימה – לא היה נבחר. אילו מנדלבליט הציג רשימה של מאתיים מועמדים, המאתיים ואחד היה נבחר. למה? כי אוחנה הוא נער השליחויות של הנאשם, שנשלח למשרד המשפטים כסוס טרויאני, לחבל בעבודת המשרד ולהרוס את מערכת המשפט.

וכל הקמתה של ממשלת האחדות הייתה כדאית ולו בשביל תמונת הניצחון של הדמוקרטיה – התמונה של הסוס הטרויאני מסתלק אחר כבוד ממשרד המשפטים. וכל יום שתוקדם השבעת ממשלת האחדות הלאומית הוא חשוב, כי הוא יקדים ביום את הסתלקותו של הסוס הטרויאני.

* דין הצתה – ובינתיים… "עפיפון" תבערה שוגר היום לעבר שדות קיבוץ מפלסים. אני מקווה מאוד שהממשלה החדשה ושר הביטחון גנץ ישנו את היחס של הממשלה היוצאת לטרור ההצתות. דין הצתה כדין רקטה.

* להכיר ברצח העם הארמני – ב-24 באפריל חל יום הזיכרון לרצח העם הארמני. מדינת ישראל, למרבה הבושה, טרם הכיר ברצח העם. מאז שנות ה-90, אני מטיף, במאמרים רבים, להכיר ברצח העם הארמני. העליתי את הדרישה בתקופה שישראל וטורקיה היו בעלות ברית, ונטען כנגדי שהפגיעה ביחסים עם טורקיה תפגע באינטרס הלאומי של ישראל. בעידן ארדואן הטיעון הזה, שגם אז לא קיבלתי אותו, אינו תקף. הגיעה השעה לקבל את ההחלטה המוסרית, שאי קבלתה היא בושה לישראל כמדינה יהודית, הנלחמת בהכחשת השואה.

* אין סיבה לקטר – חמש שבתות ושני חגים אסף, הבן שלנו, סגר במוצב, כמו כל החיילים הקרביים בעידן הקורונה, ובשעה טובה ומוצלחת יצא סוף סוף לסופ"ש ארוך.

בגעגועיי לאסף, חשבתי הרבה על הוריי, ומה שעבר עליהם בימים שבהם גם אני יצאתי לעתים רחוקות. וככל שחשבתי על כך, יכולתי לשמוח שהתמזל מזלי להיות הורה לחייל בתקופה אחרת. ראשית, אין להשוות לדאגה לבן שמשרת בעומק לבנון, כאשר כמעט בכל יום נמסרים שמות חיילים שנהרגו בלבנון. ושנית, לא היו לנו טלפונים. בטח לא ניידים, אך גם לא טלפון נייח. הקשר היה של מכתבים וגלויות. אני זוכר פעם אחת בלבד, שהגיעה למוצב שלנו ניידת עם סוללת טלפונים להתקשר הביתה. היינו המוצב המרוחק ביותר, והניידת הגיעה אלינו בשעת לילה מאוחרת. כמובן שכולנו התקשרנו, אמרנו בהתרגשות כמה מילים, כדי לאפשר גם לחברינו. והיום… בכל שעה שרוצים אפשר להרים טלפון, לשלוח ווטסאפים וכו'. עולם אחר. אז באמת אין לנו מה לקטר. התמזל מזלנו.

* ביד הלשון

וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ – שנה לאחר הקמת המדינה, תיקנה הרבנות הראשית לישראל (שעוד הייתה רבנות ציונית, בטרם השתלטו עליה החרדים) שביום העצמאות תקרא בבתי הכנסת הפטרה בספר ישעיהו, החל בפס' לב בפרק י, ועד פרק יב פסוק ו.

חז"ל קבעו את ההפטרה הזו ליום טוב שני של גלויות למחרת שביעי של פסח. בארץ ישראל אין יום כזה. הרבנות קבעה אותה ההפטרה ליום העצמאות. ההפטרה מדברת על שיבת ציון וקיבוץ גלויות ישראל וגאולה גדולה לעם ישראל אחרי הניצחון על סנחריב. וחלק מהגאולה הוא השלום – שלום קוסמי, לא רק בין העמים, אלא אפילו בין בעלי החיים. משם לקוח הביטוי המוכר "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ". והפסוק השלם: "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם-גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם".

וכבר אמרו חכמולוגים, שכדי ליישם את הנבואה וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ, יש לספק לזאב מידי יום כבש חדש.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 22.4.20

* ועכשיו – לעבודה!

* בזכות יובל כרמי – בקרב בין ד"ר נתניהו למיסטר ביבי ניצח יובל כרמי. מיסטר ביבי נבהל מבחירות וד"ר נתניהו הלך לאחדות.

* סוף למריחות – כשמאות אלפי ישראלים מאבדים את מטה לחמם, המצב הכלכלי מידרדר למשבר קשה, ונתניהו עצמו יודע ומבהיר שחייבת לקום ממשלת אחדות לאומית – הוא מרח את הקמתה במשך שבועות, ותקע את המו"מ על סוגיות אישיות בלבד, של הישרדותו האישית.

אבל העיקר שבסופו של דבר הוא התעשת. השכל הישר ניצח. או אולי ההבנה שלו שהאלטרנטיבה הרת אסון, ואי רצונו להיום אשם בכך. סוף טוב הכל טוב!

* אטימות – המספר המפלצתי של השרים בממשלה המסורבלת והמגושמת הזאת מבטא אטימות לאזרחי ישראל בתקופה של משבר כלכלי. אין לכך הצדקה. צריך היה להקים ממשלה פריטטית בת 20-22 שרים. לא יותר. וכאילו לא די בכך, מדובר גם על מינוי 16 סגני שרים. סגן שר הוא תפקיד מיותר. צריך לבטל את התפקיד הזה. בראש משרד צריך לעמוד נבחר ציבור ומתחתיו דרג מקצועי בראשות המנכ"ל. סגני שרים נועדו אך ורק להיות פרס ניחומים לח"כים שבטוחים שנולדו להיות שרים. אני קורא לגנץ לא למנות אף סגן שר.

עם זאת, אם זה המחיר של הקמת ממשלת האחדות הלאומי, הוא מחיר אפסי לעומת האלטרנטיבה.

* דגל לבן – ניסיונו של נתניהו להשתלט על מינוי השופטים נחל כישלון חרוץ. אם צביקה האוזר הוא הסולם שלו לרדת מהעץ, יותר משזה סולם – זה דגל לבן. נכון, צביקה האוזר דוגל בגישה שמרנית במשפט. גם אני. זו גישה נכונה. אבל הוא מאמין במערכת המשפט ומכבד אותה, הוא נאמן שלטון החוק והוא לוחם ללא חת בשחיתות. אין מי שיודע זאת כנתניהו. הוא ספג זאת על בשרו.

עם זאת, מן ההגינות היה, שאת התפקיד הזה ימלא נציג האופוזיציה.

* על כף המאזניים – המסר המרכזי של כחול לבן התמקד בשלוש מילים: ישראל לפני הכל.

מדינת ישראל מותשת לאחר שנה וחצי של משבר פוליטי שלא היה כדוגמתו מאז קום המדינה. לאחר שלוש מערכות בחירות רוויות שנאה והשמצות, בתוך שנה. לאחר קרוב לשנה שבה ישראל מתנהלת בידי ממשלות מעבר, שמרבית השרים בהן מונו ולא נבחרו בידי הכנסת. כל זאת, בעיצומו של המשבר הרפואי החמור ביותר בתולדות המדינה שמוביל למשבר כלכלי מהקשים ביותר בתולדות המדינה.

בפני כחול לבן עמדו מאזניים.

על כף אחת היחלצות פטריוטית למען המדינה, כדי להתמודד יחד עם המצוקות.
על הכף השניה פינוק מתייפייף ומנותק מצרכי העם והמדינה.

מה הבחירה של מפלגה שסיסמתה היא: ישראל לפני הכל?

כחול לבן התפצלה.
מנהיג פטריוט ואחראי בחר בכף אחת.
דמגוג מתייפייף בחר בכף השניה.

* להיבנות מהמשבר – יאיר לפיד זועק את זעקת העצמאים ובעלי העסקים הקטנים, וזה יפה מאוד. אבל אני תמה, האם הוא באמת משוכנע שהמזור למצוקות הכלכליות והחברתיות הן שפיכת מיליארדים על עוד סיבוב בחירות מיותר?

יש שני סוגים של מנהיגים במצב כזה. אלה שמנסים להיבנות מהמשבר ואלה שנכנסים תחת האלונקה כדי לתת כתף ולהיות שותף בהתמודדות עם המשבר.

מעניין איזה סוג מנהיגות מיישם את העיקרון "ישראל לפני הכל".

* ברירה בין ההתחייבויות – נראטיב ציני שבו משתמשים אנשי כחול לבן כדי להצדיק את הפרת ההתחייבות לציבור לא להקים ממשלה בתמיכת הרשימה המשותפת או בהימנעותה: כחול לבן התחייבה לשתי התחייבויות סותרות – לא לשבת בממשלה תחת ראש ממשלה עם כתבי אישום ולא להקים קואליציה בתמיכת המשותפת. כיוון שאחרי הבחירות התברר שיש סתירה בין ההתחייבויות, הם נאלצו להפר אחת מהן, כי החלפת נתניהו היא מטרת-העל.

גם אם נקבל את הנראטיב הזה, יש להשתומם על סדר העדיפויות שבו. האם עדיף להקים ממשלה שקיומה תלוי ברשימה, שיש ניגוד מוחלט בין האינטרס העליון שלה לזה של הממשלה? הרי האינטרס העליון של הממשלה הוא קיומה, שלומה וביטחונה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, בעוד האינטרס העליון של הרשימה המשותפת הוא שלא תהיה מדינה יהודית. ממשלה עם הליכוד בראשות נתניהו, עם כל הבעייתיות שבה, היא קואליציה בין שותפות לאותו אינטרס עליון.

אבל הנראטיב לא מדויק כלל. כחול לבן אמרה שתקים ממשלת אחדות לאומית ללא נתניהו ושבכל מקרה לא תקים קואליציה שתתבסס על הרשימה המשותפת.

אין שום סתירה בין ההתחייבות לא להקים קואליציה עם המשותפת להתחייבות להקים ממשלת אחדות. להיפך, ברור שהרשימה המשותפת שוללת ממשלת אחדות ואף ממשלת אחדות לאומית לא תכלול אותה.

לעומת זאת, יש סתירה בין ההתחייבות להקמת ממשלת אחדות לבין ההתחייבות לא להקים אותה עם ישיבה תחת נתניהו. למה יש סתירה? כי תוצאות שלושת סבבי הבחירות + תוצאות הפריימריז בין נתניהו לסער + הכרת המציאות מעידה שהליכוד והבלוק שלו לא יחליפו את נתניהו.

את הסתירה הזאת אי אפשר ליישב. צריך לבחור בין הפרת ההתחייבות להקמת ממשלת אחדות להפרת ההתחייבות לא לשבת תחת נתניהו. אם מתעקשים לא לשבת תחת נתניהו מפירים את ההתחייבות להקים ממשלת אחדות. אם מתעקשים להקים ממשלת אחדות מפרים את ההתחייבות לא לשבת תחת נתניהו.

מה שצריך לקבוע כאן הוא האינטרס הלאומי. הרי "ישראל לפני הכל". מה עדיף? בחירות רביעיות בתנאי קורונה? ומה תהיינה תוצאותיהן? במקרה הטוב חזרה לדילמה בין ממשלת אחדות לסיבוב חמישי. במקרה הרע, שהוא בהחלט אפשרי וסיכוייו לא מעטים, הוא ניצחון מוחלט לנתניהו. החלופה הראויה לטובת האינטרס הלאומי, היא הקמת ממשלת אחדות לאומית, בתנאים ריאליים (כלומר רוטציונית ופריטטית, אך בשנה וחצי הראשונים בראשות נתניהו), שתייצב את מדינת ישראל אחרי משבר פוליטי מתמשך של סיבובי בחירות חוזרים ונשנים ללא הכרעה ועם ממשלת מעבר שרוב שריה מונו ללא אישור הכנסת, תתמודד יחד עם משבר הקורונה והמשבר הכלכלי בעקבותיו ותנמיך את להבות השנאה, ההקצנה והקרע בחברה הישראלית. ולא פחות חשוב – תקבע בהסכמה לאומית רחבה את גבולה המזרחי של ישראל, בהחלת ריבונות ישראל על בקעת הירדן רבתי. יש להתכנס פנימה, לאחדות לאומית, ולא להיגרר למחוזות אפלים, כמו לגיטימציה לכהניסטים ולרשימה המשותפת.

* ההונאה הגדולה – יאיר לפיד הדמגוג מאשים את בני גנץ בהונאת בוחריו.

ביום הבחירות קמתי בבוקר והצבעתי לכחול לבן, מפלגה שהתחייבה שבשום פנים ואופן לא תקים ממשלה שתלויה בתמיכה או בהימנעות של הרשימה המשותפת. בדיוק כפי שעשיתי פעמיים נוספות קודם לכן באותה שנה. אחרי שהצבעתי למפלגה שהתחייבה לכך, הלכתי ליום עבודה בבחירות, למען אותה מפלגה על בסיס אותה התחייבות, כפי שעשיתי בשלושה סיבובי בחירות. ובמשך כל אותם סיבובי בחירות, אני עצמי התחייבתי מאות פעמים, כפי שהתחייבה המפלגה שבה הייתי חבר ולמנהיגיה האמנתי, שכחול לבן לעולם לא תעשה את מעשה הנבלה הזה.

הלכתי לישון, ובבוקר קמתי והמפלגה שבה תמכתי נגררה אחרי יאיר לפיד הדמגוג להונאה הגדולה בתולדות המדינה – המפלגה הזאת ניסתה להקים ממשלת מיעוט (!) חסרת יכולת תפקוד ומשילות, שקיומה תלוי ברשימה לאומנית קנאית, אנטי ישראלית, השוללת את זכותו של העם היהודי ורק של העם היהודי להגדרה עצמית, שוללת את זכות קיומה של מדינת ישראל, תומכת באויבי ישראל, בטרור וב-BDS, דוגלת בחסימת שערי ארץ ישראל בפני יהודים (ביטול חוק השבות) ובהטבעת מדינת ישראל בהצפה של מיליוני פלשתינאים (מימוש "זכות" השיבה), ודורשת להעמיד את שלושת הרמטכ"לים שהנהיגו את המפלגה לדין בהאג כפושעי מלחמה.

והוא, הדמגוג האשם בהונאה הזאת, מאשים את גנץ בהונאה, כיוון שנחלץ להציל את מדינת ישראל מאנרכיה.

* בשורת ההשתלבות – אחת הבשורות הטובות של הממשלה החדשה, היא מינוי שר ערבי.

אחת הטענות הדמגוגיות הנשמעות בשיח הציבורי, היא שהרשימה המשותפת מייצגת חמישית מהאוכלוסיה בישראל. אילו היא ייצגה חמישית מן האוכלוסיה בישראל, היא הייתה מונה 24 מנדטים. לרשימה המשותפת 15 מנדטים. מתוך זה, יש לה כנראה כמנדט שקיבלה מזן מוזר של יהודים חסרי חוליות ואכולי שנאה עצמית. כלומר עשרה מנדטים של הציבור הערבי אינם תומכים ברשימה הלאומנית האנטי ישראלית.

בין שליש לחצי מהאוכלוסיה הערבית בישראל, המעוניינים להשתלב במדינה ולא לרשת אותה, אינם זוכים לייצוג פוליטי. העליה המטאורית של הרשימה המשותפת היא סכנה לדמוקרטיה ואיום על המרקם העדין של יחסי יהודים וערבים בישראל. הדבר חייב להדליק נורות אזהרה ולחייב אותנו למעשים. מינוי שר ערבי בממשלת האחדות הלאומית הוא צעד ראשון, ויש לקוות שלא האחרון, בדרך הזאת.

* תיקון – החלטתו של בני גנץ למנות שר ערבי בממשלת האחדות הלאומית, היא תיקון לניסיונו הנואל להקים ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברשימה אנטי ישראלית. שאלת הדו-קיום בין יהודים וערבים במדינת ישראל היא סוגיה לאומית חשובה ביותר. עליית כוחה של הרשימה האנטי ישראלית היא איום על הסיכוי לדו-קיום. הניסיון להקים ממשלה התלויה ברשימה האנטי ישראלית, היה מסר של לגיטימציה לבדלנות שמטרתה לרשת את מדינת ישראל. בצירוף שר ערבי לממשלת אחדות לאומית, אנו מעבירים מסר של אחווה וקריאה לשותפות אמת ולהשתלבות הערבים במדינת ישראל.

* סירחון – רעיון העוועים של ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של רשימה לאומנית אנטי ישראלית קנאית מת. הסירחון של הגוויה ימשיך ללוות אותנו.

* אופוזיציה לממשלה או למדינה – צר לי מאוד שכחול לבן התפלגה ולא נכנסה בשלמותה לממשלה. אבל יש לכך צד חיובי. טוב שראש האופוזיציה הוא יאיר לפיד ולא איימן עודה.

ראש האופוזיציה הוא תפקיד ממלכתי חשוב, ומן הראוי שציוני ימלא את התפקיד. ראש האופוזיציה נואם לצד ראש הממשלה באירועים הממלכתיים ובדיונים החשובים בכנסת. כאשר מגיע ראש מדינה זר לכנסת, ראש האופוזיציה נואם בישיבה המארחת אותו לצד ראש הממשלה. בכל ביקור של מנהיג זר בארץ, הוא נועד עם ראש האופוזיציה. המסר מן הפגישות הללו, הוא שיש חילוקי דעות עמוקים, אך בסיס איתן של קונצנזוס לאומי, שמעל ומעבר לקואליציה ואופוזיציה. שגם אם יש מחלוקת איך להילחם בירי הרקטות על עוטף עזה, למשל, אין מחלוקת מי התוקפן ועל הצורך להילחם בו.

אם נציג הרשימה האנטי ישראלית היה ראש האופוזיציה, כאשר מנהיג זר היה נפגש אתו, הוא היה שומע את הנראטיב של האויב. הוא היה שומע שישראל היא מדינה קולוניאליסטית, שצה"ל הוא צבא כיבוש וחייליו ומפקדיו פושעי מלחמה, שהציונות היא גזענות ושישראל היא מדינת אפרטהייד, שיש סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית וכל סיסמאות השטנה והנאצה נגד מדינת ישראל.

יתר על כן, על פי החוק על ראש הממשלה לעדכן אחת לחודש את ראש האופוזיציה בענייני חוץ וביטחון. אמנם אני סומך הן על נתניהו והן על גנץ שהם לא היו מדווחים לעודה על מה שהוא לא יכול לקרוא בעיתונים, אבל כל המשמעות הממלכתית של עדכון ראש האופוזיציה הייתה הולכת לאיבוד.

בקיצור, אין רע בלי טוב. הטוב שבאי הצטרפות יש עתיד לממשלה, היא שראש האופוזיציה לממשלה לא יהיה ראש האופוזיציה למדינה.

* הפגנת סרק – מדינת ישראל נמצאת בתנאי סגר קשים, לשם הגנה על בריאות האזרחים. אפילו תפילה במניין אסורה. רק דבר אחד הוחרג – הפגנות. למה? כדי להבטיח את חופש ההפגנה, שהוא יסוד מוסד של הדמוקרטיה. עצם קיומן של ההפגנות הללו, בתיאום עם משטרת ישראל, זו עדות לכך שהטענות על "פגיעה" כביכול בדמוקרטיה, הן עורבא פרח, הבל ורעות רוח. אלה בסך הכל הפגנות נגד ממשלת האחדות הלאומית. באחד הפרסומים ראיתי הבטחה שינאמו בה אנשים "מן השורה הראשונה". אני לא בטוח שאיימן עודה, השולל את זכות קיומה של מדינה יהודית, הוא בדיוק "מן השורה הראשונה". וכיוון שהברירה היא או ממשלת אחדות לאומית, או סיבוב בחירות רביעי בתנאי קורונה, מה שעלול לדרדר אותנו לאנרכיה, היה לי ברור כל העת שממשלת האחדות קום תקום, למקום ההפגנות נגדה. ואני בטוח שרוב מוחלט של אזרחי ישראל, כולל רוב מוחלט של מצביעי כחול לבן, תומכים בממשלת האחדות.

* הדגל האנרכיסטי – איך האנשים שנשאו את דגל הכחול לבן, וקראו על שמו את מפלגתם, מידרדרים לאנרכיזם של דגלים שחורים.

* תאוריית קונספירציה חולנית – 12 ראשי ממשלה היו לישראל מאז קום המדינה. אהוד ברק אינו נמנה עם 11 הטובים שבהם.

בנוסף להיותו ראש ממשלה כושל, הוא גם היה חשוד בפלילים, ורק בזכות השתיקה של סביבתו, לא הוגש נגדו כתב אישום.

במופע האימים שלו בערוץ 12, אהוד ברק המציא תאוריית קונספירציה חולנית, ברמת תאוריית הקונספירציה לפיה השב"כ רצח את רבין. הוא יושב באולפן ומשקר במצח נחושה. הוא מספר סיפור, על פיו בידי נתניהו היה חומר פלילי ואישי נגד גנץ ואשכנזי והם סחטו אותם באיומים כדי שיצטרפו לממשלה. בתמורה גנץ ואשכנזי ידאגו שלא תפתחנה חקירות נגד נתניהו.

תעשיית השקרים של נתניהו ניהלה קמפיין הסתה אישי נגד גנץ, שלא היה כדוגמתו מאז קום המדינה. טענתו החולנית של ברק, היא שהיה בידי נתניהו מידע על השניים שהוא בחר לשמור בסוד. כלומר, כל השקרים שבדו הם אמת, והם התנדבו לא לספר את כל האמת. זה הרי מגוחך. זה הרי חולני.

איך גנץ ואשכנזי ידאגו שלא יפתחו חקירות נגד נתניהו? הרי אילו ממשלה יכלה למנוע חקירות נגד ראש הממשלה, למה נתניהו לא מנע את החקירות נגדו לפני ארבע שנים?

ברק יודע שהוא משקר. אלא אם כן הוא אינו שפוי ומאמין לשקריו.

אני מקווה מאוד שגנץ ואשכנזי יתבעו אותו על הוצאת דיבה.

* ילדים נחטפים – זוכרים את הימים שבהם בכל יום התאבד כאן מחבל וערך טבח בישראלים? שאנשים פחדו לעלות לאוטובוסים ולהיכנס למסעדות? שיותר מאלף ישראל נרצחו במרחץ דמים אינסופי? מתגעגעים לזה?

למה זה לא קורה היום? האם המוטיבציה של האויב לפגע בנו פחתה? כמובן שלא. זה השתנה, כי המציאות בשטח השתנתה. היא השתנתה כאשר נאלצנו, בעקבות מרחץ הדמים הזה, להחזיר את השליטה הביטחונית של צה"ל על שטחי הרש"פ. מאז, אנו מגיעים למחבלים לפני שהם מספיקים לפגע בנו. לא בכדי, הפיגועים המצליחים הם של "מחבלים בודדים" שקשה לנטר אותם ולהגיע אליהם, וגם לבעיה הזו מצאנו מענה טכנולוגי בעקבות גל "אינתיפאדת הסכינים".

מדי לילה חיילי צה"ל ולוחמי השב"כ פועלים בשטח האויב, עוצרים מחבלים ומסכלים בכך מאות פיגועים בשנה ומצילים חייהם של אלפי ישראלים. ואיך מכנה גדעון לוי את הפעולות הללו? "ילדים שנחטפים ממיטותיהם באישון ליל".

ואני רק שאלה. מי שתומכים בהקמת ממשלה שקיומה תלוי במפלגתו של גדעון לוי, מאמינים שממשלה כזו הייתה יכולה להמשיך לסכל פיגועים רצחניים (כלומר לחטוף ילדים ממיטותיהם באישון ליל)? האם הם היו תומכים בממשלה בהצבעות בכנסת למרות שהיא מורה לקלגסי אקיבוש לחטוף ילדים ולסכל את זכותם הלגיטימית של הילדים האלה לבצע פיגועים קטלניים ולרצוח יהודים? האם קואליציה עם הגדעון לוי'ם באמת עדיפה על קואליציה עם נציגי מחצית עמנו?

* חופשה באילת – השנה יוצאים לחופשה באילת. חייבים להציל את אילת.

* מי יכנס לבידוד – אנו קוראים השבת שתי פרשות – "תזריע" ו"מצורע". שתי הפרשות עוסקות בנגע מידבק – במקרה זה לא בקורונה אלא בצרעת. ומה הדרך שבה החברה מתמודדת עם הנגיף? בידוד, הסגר. סדנא דארעא חד הוא.

אבל יש הבדל משמעותי. בפרשת השבוע מי שנכנס להסגר אינו הציבור הרחב, אלא החולים בלבד. וכך אין פגיעה כלכלית וחברתית כתוצאה מהשבתת החיים לכלל, אלא הבטחת המשך החיים הכלכליים והחברתיים, באמצעות בידוד החולים.

אבל יש כאן בעיה חמורה. היחס למצורע הוא ממש של הרחקה והחרמה, באופן שאינו הולם כלל את ערכי הערבות ההדדית והסולידריות עם החלש, שמאפיינים כל כך את התורה. התורה מתייחסת למצורעים כאילו היו … מצורעים.

על פי חז"ל, הצרעת היא סימפטום לבעיה התנהגותית – לשון הרע. הבידוד הוא מעין ענישה חברתית על לשון הרע, רכילות ושיימינג. בתופעות הללו מן הראוי שנלחם, לאו דווקא בהחרמה והרחקה, אלא בעיקר בדרכי חינוך ודה-לגיטימציה ובפיצוי הנפגע.

* מעצמת האם – אחת הטענות הפופולריות במסע הדה-לגיטימציה למדינת ישראל, היא האשמתה כמדינה קולוניאליסטית, פרי פעולה קולוניאליסטית של תנועה קולוניאליסטית, הציונות.

על פי הגדרת ויקיפדיה, קוֹלוֹנְיָאלִיזְם היא תופעה של השתלטות מעצמות על טריטוריות מעבר לים – באסיה, באפריקה ובאמריקה, בעזרת התיישבות והקמת מערכת שלטונית (קולוניות), תוך נישול האוכלוסייה המקומית וניצול משאביה הטבעיים והאנושיים לצורכי המעצמה.

מהי מעצמת האם היהודית ששלחה את היהודים לנשל את הילידים באסיה? אושוויץ? מידאנק?

* הם באו עד חומה – מכל הביוגרפיות שקראתי מעודי, וקראתי אינספור ביוגרפיות (זו הסוגה החביבה עליי, ולא בכדי גם ספרי הראשון היה ביוגרפיה), הטובה ביותר וזו שהטביעה בי חותם יותר מכל ביוגרפיה, הייתה "מעבר לגשמי", הביוגרפיה של אבא קובנר, מאת דינה פורת. איני נוהג לקרוא פעמיים אותו ספר, אך את הספר הזה קראתי פעמיים וגם חזרתי אליו להכנת שיעורים והרצאות.

אבא קובנר היה פרטיזן, משורר, ממנהיגי השומר הצעיר בליטה, מנהיג המחתרת בגטו וילנה, מפקד הפרטיזנים היהודים ביערות באזור וילנה, מנהיג קבוצת הנוקמים שתכננה מבצע נקם המוני בגרמנים, קצין החינוך המיתולוגי של חטיבת גבעתי בקרבות תש"ח, דמות מרכזית בקיבוצו עין החורש ובתנועת הקיבוץ הארצי, הוגה ומייסד בית התפוצות, ממובילי ההתחדשות היהודית בתנועה הקיבוצית עם ייסוד "החבורה" באמצע שנות ה-80, חתן פרס ישראל לשירה. כל ציוני הדרך הללו קטנים כדי לתאר את דמותו ההירואית, שהיו בה גם צדדים קשים, אם לא לומר אפלים. אך הוא דמות מעוררת השראה.

דמותו מרתקת אותי ולאורך שנים אני משתדל לקרוא כל מה שנכתב עליו. קראתי השבוע ספר חדש – עליו ומשלו, שיצא אשתקד במלאת מאה שנה להולדתו, בעריכת מוקי צור, שכבר ערך ספר מכתביו, "לדחות את הקריעה". שם הספר: "הם באו עד חומה".

שם הספר הוא ציטוט שורת הפתיחה של הפואמה "אחותי קטנה", החשובה ביצירותיו הספרותיות של קובנר.

בעיזבונו של אבא קובנר נמצא פנקס קטן, יומן שבו כתב קובנר בתמציתיות שבתמצית את האירועים בגטו וילנה החל ב-22 ביוני 1941 ועד 6 במאי 1942. היומן נכתב ביידיש, וכותרתו: לוח השנה של הזוועה. התיאורים התמציתיים הם כדוגמת:
3 ביולי 1941
תופסים בהמונים.
4 – בורחים מן הבתים.
6 – סרטי זרוע עם מגן דוד.
וכן הלאה.

זה נראה כמו טיוטה שהכין לעצמו, בכוונה לכתוב בהרחבה את הסיפור, אם ייצא בחיים מהזוועה.

רק ביום האחרון הוא הרחיב וכתב שורות שלמות, מעין שירה בפרוזה.

חלקו הראשון של הספר הוא צילום של כל דפי היומן, ביידיש, ולצדם התרגום לעברית, מאת דוד טננבאום.

חלקו השני הוא הערות היסטוריות ליומן, שכתבה חוקרת השואה ד"ר טל כהן. היא עקבה אחרי כל דיווח שלו, הסבירה ותיארה בהרחבה את האירוע. יש דיווחים שעליהם כתבה בפשטות: "לא נמצאו לכך עדויות נוספות".

חלקו השלישי הוא מסה מרתקת של מוקי צור, העוסקת בשלוש יצירות של קובנר: היומן, הכרוז, השיר.

היומן הוא אותו יומן תמציתי הפותח את הספר. הכרוז הוא הכרוז המפורסם שכתב אבא קובנר בעברית וביידיש ב-1 בינואר 1942 בגטו וילנה; הכרוז הראשון שבו יהודים העזו לומר (יותר מתוך ניתוח ואינטואיציה ועיבוד מידע, מאשר מתוך ידיעה) שהיטלר זומם להכחיד את כל יהודי אירופה והחל לבצע את זממו, וש"פונאר היא מוות". הכרוז קורא למרד. זו הקריאה הראשונה בשואה למרד. כותרת הכרוז: "אל נלך כצאן לטבח".

השיר הוא הפואמה "אחותי קטנה", העוסקת בשואה ומוראותיה ומשמעותה, דרך סיפור המחבוא של קובנר וחבריו להנהגת השומר הצעיר בוילנה במנזר נוצרי, בטרם החליטו לחזור לגטו כדי לארגן את המחתרת ולקרוא למרד. הפואמה נכתבה ב-1967. אמנם לא ידוע מתי בדיוק באותה שנה היא נכתבה, אך מוקי מעריך שהיא נכתבה בתקופת ההמתנה שקדמה למלחמת ששת הימים, או אחרי המלחמה, אך עדין בצל ההמתנה. המסה המרתקת קושרת ביד אמן בין שלוש היצירות, השונות כל כך זו מזו במהותן. חלקה האחרון של המסה הוא פירוש שכתב מוקי על הספר – משפט אחר משפט.

חלקו האחרון של הספר הוא הפואמה עצמה – צילום של ההוצאה המקורית, כפי שעיצב אותה בקפדנות אבא קובנר.

מומלץ ביותר!

* הקלות הנסבלת של הקיום – קראתי לאחרונה ספרון שכתב לפני 12 שנים ידידי מתי חי, איש חינוך, ידיעת הארץ ומכינות קדם צבאיות – "הקלות הנסבלת של הקיום". ספר קצר, שבו משתף אותנו מתי בתובנות חייו ובהשקפת עולמו ותפיסתו החינוכית, בשפה פשוטה ובהירה, השזורה בסיפורים מחייו ומחיי משפחתו. המסר שלו הוא של חיים בעלי משמעות תוך ביקורת על תרבות הצריכה שמשחיתה את האדם.

לרגל יום השואה, אשתף בסיפור מעורר השראה על אביו של מתי, המופיע בספר. "כשהיה אבי בגיל מתקדם ועדיין בריא, שכנעתי אותו להצטרף אליי לטיול משפחתי בארצות הברית, לפגוש קרובי משפחה שלא פגש מאז מלחמת העולם. לאבי היה חשוב לאתר אדם מכפר נעוריו בשם מאיר כץ בניו יורק. לאחר מאמצי החיפושים הגענו לבית דירות צנוע בשכונה חרדית, נכנסנו לדירה שכל קירותיה היו עמוסים בספרות קודש, הובלנו פנימה אל הרב מאיר כץ.

הרב הזקן לא מיד זיהה את אבי. אבי נאלץ להזכיר לו שוב ושוב את שמו ושם משפחתו ואת הכפר שממנו באו. ולפתע, השתנתה הבעת פניו, התרגשות גדולה אחזה בו, הוא נעמד רועד, חיבק את אבי ופרץ בבכי. אבי בכה עמו. עמדתי נבוך מתבונן במעמד המרגש. בקול רועד מוצף בדמעות התעניין הרב מי אני וכשאבי אמר בגאווה שאני בנו, פנה אליי ושאל: 'אתה יודע מי אבא שלך? אתה יודע שאני חייב לו את חיי? אתה יודע כמה אנשים הציל ממוות?' ואז שמעתי לראשונה על הצעדה שבא צעדו אבי, מאיר כץ ושאר אנשי קבוצת עבודות הכפיה לקראת סוף המלחמה באפיסת כוחות. כל מי שנפל נורה מיד. כץ נפל, השומר הגרמני ניגש לירות בו ואז צעק לו אבי 'עצור, אני אשא אותו'. נראה שהשומר היה מרוצה מכך שבקרוב יהיו שניים לירות בהם. אבי, כך מספר לי כץ, העמיס אותו ב'סחיבת פצוע' כמה קילומטרים ואז, בדמדומים, ברגע שבו השומרים לא הבחינו, נדחף אבי לשלג שנערם בצדי הדרך ביחד עם מאיר כץ עד שהשיירה כולה עברה והמשיכה לדרכה. ואז יצא, העמיס את כץ על כתפיו, והמשיך לבית איכרים סמוך. לאיכר שפתח להם את הדלת אמר אבי, שהם מקבוצת העבודה שעברה והם מבקשים מקום ללון רק הלילה. אבי סיפר שהאיכר הטוב הגיש להם כד חלב שאותו מזג אבי לפיו של מאיר כץ שהיה על סף איבוד הכרה, וקול כניסת המשקה לבטנו העיד על כלי ריק. באותו הרגע התעורר כץ מעלפונו, הבין את המצב ופרץ בבכי על כתפי אבי, אבי בכה עמו וכך נרדמו עד הבוקר. למחרת, כשהתעוררו, הודו לאיכר האלמוני והזדרזו להדביק את הקבוצה, עמה המשיכו עד הנפילה בשבי הרוסי. בעיניי, המפגש ביניהם החיה ושיחזר את אותו רגע נדיר ובלתי נתפס".

* ביד הלשון

טקס או טכס – ימים אלה של יום השואה, יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות רוויים בטקסים, השנה – ללא קהל.
איך נכון לכתוב: טקס או טכס? המילה לקוחה מן היוונית העתיקה. היא מופיעה במקורותינו בשתי הצורות ולכן שתיהן לגיטימיות. אולם האקדמיה ממליצה באופן חד משמעי על הכיתוב: טקס.

במשקל העברי של המילה, אין דגש באות השניה. אנו אומרים שֶׁבֶר ולא שֶׁבֶּר, גֶּבֶר ולא גֶּבֶּר, כֶּפֶל ולא כֶּפֶּל. וגם כשהאות השניה היא כ"ף, הכ"ף היא רפה: נֶכֶס ולא נֶכֶּס, מֶכֶס ולא מֶכֶּס, סֶכֶר ולא סֶכֶּר, מֶכֶר ולא מֶכֶּר. על פי אותו משקל, את המילה טכס, כשהאות השניה היא כ"ף, היינו הוגים טֶכֶס. אך כיוון שאת המילה טקס אנו הוגים באות K, נקבע שנכון יותר לכתוב טקס.

אדון חולי ארץ – הפינה שהקדשתי לפירוש המילה "חולי" בפסוק זה, עוררה תגובות. כפי שכתבתי, פרשנים שונים פירשו אותה בדרכים שונות. אכן, יש פרשנים, כמו רד"ק, שפירשו את חולי מהמילה חִיל = פחד (חיל ורעדה). וראב"ע שכותב על חולי בהקשר של מחול, ומקביל אותה ל"תרקדו כאילים". פרשנים אחרים ובראשם רש"י, מפרשים חולי בחינת מחולל, כלומר אדון חולי ארץ = אלוהים, שחולל את הארץ. כך כותב רש"י: "חולי ארץ – המחולל ארץ". בפינתי כתבתי שהדעות חלוקות ושבחרתי את הפירוש שבעיניי הוא ההגיוני ביותר, בעיקר בשל ההקשר בפסוק כולו, בתקבולת: "מלפני אדון חולי ארץ" = "מלפני אלוה יעקב". כמובן שפירושים אחרים אפשריים וטובים אף הם.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 12.4.20

* מאזן ביניים – מאזן הביניים של משבר הקורונה בישראל, מעיד על תוצאות טובות מאוד, בהשוואה למדינות אחרות ובהשוואה למה שעלול היה להיות כאן, בכל קנה מידה: מספר החולים, מספר החולים במצב קשה, מספר המונשמים, מספר הנפטרים ואחוז המחלימים. מבחן התוצאה הזה מעיד על שילוב של מדיניות נכונה, החלטות נכונות והתנהגות מופתית של הציבור.

מקבלי ההחלטות ובראשם ראש הממשלה ראויים לשבח על כך שהקדימו לפעול ועשו את הפעולות הנכונות. איני סובל את הופעותיו הנרקיסיסטיות של נתניהו שעף על עצמו עם כל האני אני אני אני אני ואני וידידי פוטין וידידתי מרקל. אבל אי אפשר לקחת ממנו את העובדה שהוא ניהל ומנהל היטב את המשבר. ובעבור אנשים רבים, לאו דווקא מחסידיו, גם הופעותיו הללו נוסכות ביטחון. וכשאני מדבר על מקבלי ההחלטות, כוונתי גם לליצמן המושמץ, לבר סימנטוב, לראש המל"ל בן שבת ואחרים.

אין ספק שנעשו ונעשות גם טעויות, שאת חלקן כלל איננו יודעים עדיין ושהיו מחדלים כמו מחדל בתי האבות. אבל צריך גם לזכור שמדובר באירוע שאי אפשר היה להיערך אליו ולצפות לו, והמערכת הישראלית היטיבה לגלות גמישות מחשבתית כדי להיערך אליו ולתת לו את המענים הנכונים, שאמנם הוכיחו את עצמם.

מערכת הבריאות הישראלית התגלתה כמערכת בריאה וחזקה והרופאים והצוותים הרפואיים ראויים להערצה. מסתבר שעשרות שנים של טיפוח מערכת הבריאות הציבורית של מדינת הרווחה הישראלית יצרו תשתית איתנה, ששרדה גם את שנות ההזנחה, בשם עגל הזהב הקפיטליסטי החזירי. אולם המערכת הייתה קורסת אילו המגפה הייתה פוגעת בנו באופן קשה יותר. לאחר המשבר, יהיה צורך לא רק במכונות הנשמה, אלא בהרבה חמצן למערכת הבריאות, ולחיזוק הבריאות הציבורית ושאר מערכות מדינת הרווחה, ולו מתוך תצפית על האסון הפוקד את ארה"ב והפקת הלקחים המתאימים.

ההתמודדות עם המשבר הרפואי טובה, אך המחיר הכלכלי, החברתי והנפשי של התמשכות מדיניות הסגר עלול להיות הרסני. לכן, אין מנוס מהחזרה הדרגתית של המשק ושל מערכת החינוך לפעולה. יש מקום לקחת סיכונים מחושבים באסטרטגיית היציאה.

כצפוי, אני שומע את הקריאות להקמת ועדת חקירה ממלכתית לחקר מחדלי הקורונה. אני מתנגד עקרונית לוועדות חקירה משפטיות, שהניסיון מלמד אותנו שהן מטפחות את תרבות הכסת"ח (אך זה נושא למאמר נפרד). אני תומך בתחקיר מקצועי שנועד להפקת לקחים מהצלחות וכשלים (ובכל הצלחה יש כשלים ובכל כישלון יש הצלחות). אך עצם הדיבור על "מחדל הקורונה" מנותק מן המציאות וחוטא לאמת.

* הישראליות והקורונה – למה דווקא ישראל מצליחה טוב יותר מאחרים במלחמה בקורונה? לפחות אחת מן הסיבות נעוצה באופי הישראלי. אחד ממאפייני הישראליות הוא הגמישות המחשבתית, יכולת האלתור ומציאת פתרונות מהירים לבעיות בלתי צפויות ולשינויים מהירים, החשיבה מחוץ לקופסה.

אבל הישראליות מתאפיינת גם בחוסר משמעת ואי ציות וכאן הציבור הישראלי ממש מפתיע במשמעת המאפיינת אותו במשבר הזה.

* מקעקע את יסודות האחריות המשותפת – נפתלי בנט נוהג במשבר הקורונה כפי שנהג בצוק איתן. הוא חבר בקבינט, שותף לקבלת ההחלטות, נושא באחריות המשותפת, ותוך כדי המשבר מנהל פוליטיקה פרסונלית שנועדה לבדל אותו ולהבליט את עצמו כאלטרנטיבה לכשלי המערכת. וגם אם לפחות חלק מטיעוניו נשמעים הגיוניים, זו התנהלות אנטי ממלכתית, בלתי לגיטימית, מקעקעת את יסודות האחריות המשותפת ואין לקבל אותה.

* לעג לרש – יש משהו אירוני, בימים אלה, בצירוף המילים: דיור מוגן.

* הרהורי חג של אבא מתגעגע – כאשר חושבים על אסטרטגיית היציאה ממצב החירום, כדאי לתת את הדעת על החיילים שלא יצאו הביתה חודש ולא ברור עוד כמה זמן יחלוף עד שיוכלו לצאת. אלה מהם המשרתים כעת בתעסוקה מבצעית, לא יוכלו לנטוש כאיש אחד את המוצבים כדי לצאת יחד הביתה. ואז עלול להיות מצב, שחיילים שלא יצאו כל כך הרבה שבתות וחגים, רק יחלו בסבב יציאות. וזה מאוד מאוד לא סימפטי, בלשון המעטה. אפשר למצוא לכך פתרון, כולל גיוס מילואים לסופשבוע הראשון אחרי היציאה מהסגר, כדי לתת לכל החיילים לצאת לחופשה. אני בטוח שכביטוי לערבות ההדדית, אותם מילואימניקים ישמחו למלא את המשימה.

* מנהיג או סמרטוט – ביום שבו ביצע החייל שסרח, אלאור אזריה, את מעשהו הפחדני, יצאו ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון יעלון בהודעה מנהיגותית וערכית, שהציבה תהום בין המעשה הכנופייתי לבין ערכי צה"ל ומדינת ישראל. 48 שעות מאוחר יותר, לאחר שליברמן, אלוף העולם בדיג במים עכורים, החל להסית את "הבייס" הימני, נתניהו זיהה את כיוון הזרם העכור ונסחף בו בגילוי מנהיגות של דג מת.

באפריל 2018 הגיע נתניהו להישג לאומי אדיר – הסכם עם האו"ם שהיה פותר את בעיית מבקשי המקלט בישראל. הוא כינס מסיבת עיתונאים חגיגית יחד עם שר הפנים דרעי, והשתבח בצדק בהישגו. כעבור שש שעות של מיני אינתיפאדה של "הבייס", הוא חטף פיק ברכיים, עשה במכנסיים ומחק את תכניתו.

אחד ההישגים הציוניים החשובים והמרשימים אליו הגיע נתניהו כראש הממשלה, לצד יו"ר הסוכנות לשעבר שרנסקי ושר החינוך והתפוצות בנט, היה מתווה הכותל. נתניהו השתבח בצדק במתווה ההיסטורי, שמחזיר את הכותל להיות נכס לאומי של עם ישראל כולו. החרדים עשו שריר, והוא התמוטט וקרס כמו מגדל קלפים והתקפל בפני איומיהם.

ביום ראשון שעבר הגיע נתניהו לסיכום עם גנץ על הקמת ממשלת אחדות לאומית. ממשלת אחדות לאומית, מעצם טבעה, אינה ממשלת שמאל ואינה ממשלת ימין, וכל צד יוצא מן המו"מ כשחצי תאוותו בידו. אך שני הבנימינים הגיעו להסכם, שעשוי היה להיות בשורה גדולה לעם ישראל ערב פסח. שעות ספורות לאחר שתוכן ההסכם התפרסם, שעות שבהן לה-פמיליה של הבייס שלו החלו להשתולל, הוא חזר בו ופוצץ את המו"מ.

האם שוב חוזר הדפוס של חוסר המנהיגות ושל הפחדנות של נתניהו?

בני גנץ קיבל החלטה מנהיגותית אמיצה – בחר בשלמות העם והמדינה על חשבון שלמות המפלגה תוך נכונות להתעמת עם ה"בייס" שלו. הוא הבין שזה האינטרס הלאומי ושהאלטרנטיבה עלולה להיות אנרכיה.

האם גם נתניהו יגלה מנהיגות אמיצה ויחליט על ממשלת אחדות, בהתאם לאינטרס הלאומי, או שוב הוא ייכנע לבייס?

הבחירה בידי נתניהו. האם הוא מנהיג או סמרטוט?

* עכשיו תורכם – עד שבני גנץ קיבל את ההחלטה הקשה ללכת לממשלת אחדות גם במחיר פירוק כחול לבן, הפעלנו עליו, מצביעי כחול לבן שוחרי האחדות הלאומית, לחץ כבד מאוד לקבל את ההכרעה האמיצה, למען אחדות ישראל.

כאשר הבייס של גנץ זינב בו, סנט בו, העליב אותו, ירד לחייו והפעיל עליו מכבש לחצים לחזור בו, הפעלנו לחץ נגדי, חיבקנו אותו ואת חבריו ונתנו להם את התחושה שהם לא לבד.

כאשר גנץ הציב את דרישת הווטו על סיפוח בקעת הירדן כמכשול במו"מ לאחדות, הפעלתי כל לחץ, עד רמת הטרדה, על כל מי שאני בקשר אתו בכחול לבן, שיסיר את המכשול הזה.

עכשיו תורכם, שוחרי האחדות בליכוד, בימין ובין תומכי נתניהו. אחרי שהליכוד וכחול לבן הגיעו להסכמות מלאות, פתאום נתניהו חזר בו. שעה שהבייס שלו מפעיל עליו לחץ ברוטלי להכשיל את האחדות, לשרוף את המועדון ולהשליך את מדינת ישראל לגלגלי סיבוב רביעי, ובלבד שלא להתפשר – היו אתם הקול של הרוב הדומם והפעילו לחץ נגדי, כבד, בכל כוחכם. זו חובתכם הפטריוטית.

* צעד ראשון – טוב עשה בני גנץ כשוויתר על דרישתו לזכות וטו בממשלת האחדות על החלת הריבונות על בקעת הירדן. זהו צעד חשוב, אך אין די בכך.

בידיו המפתח לכך שהחלת הריבונות תהיה בשורה של אחדות לאומית; הגשמת ייעוד ציוני שמעל הפוליטיקה העסקנית הקטנה, בהובלת ממשלת האחדות על כל חלקיה. ומן הראוי שגם האופוזיציה – תל"ם, ישראל ביתנו וגם יש עתיד, יתמכו בצעד החשוב הזה. שרק הרשימה המשותפת, מרצ, מרב מיכאלי ועופר שלח יתנגדו.

יש לקוות, שבשש אחרי הקורונה ייצאו נתניהו וגנץ לביקור משותף בארה"ב, ייוועדו עם הנשיא טראמפ, ויגיעו עמו להבנות על תמיכת ארה"ב בהחלת הריבונות.

אך לשם כך על נתניהו לגלות מנהיגות ולהקים ממשלת אחדות.

* התבהמות – הזדעזעתי לגלות שהנכד של רבין מתבהם כמו הבן של נתניהו.

* קיטש פופוליסטי רגשני – כתב שמעון שיפר ב"ידיעות אחרונות": "מי שמפקפק בדרישה הלגיטימית של ערביי ישראל, שמהווים 20% מכלל התושבים כאן, לזכות בשוויון זכויות מלא, שייצא בשעות הבוקר לרחובות העיר, שישמע את שפתם של הרופאים, האחים והאחיות בבתי החולים, אלה שנאבקים על חייהם של החולים היהודים, ואולי ישתכנע שהגיעה השעה לשוויון. אבל על הכרזה הענקית של הליכוד, שתלויה על מבנה אחד שבו עובדים הפועלים הערבים, נראים בני גנץ ואחמד טיבי ומרוח עליה המשפט: 'גנץ הולך עם המשותפת'. מה לעשות שגנץ בינתיים כבר כמעט נשאב לממשלת נתניהו וזרק את המשותפת שהמליצה עליו לראשות הממשלה לכל הרוחות".

איזו דמגוגיה פופוליסטית זולה. האיש בורח מדיון אידיאולוגי פוליטי תבוני, שהוא בסיס ההתנגדות להקמת ממשלה התלויה ברצונה הרע של רשימה אנטי ישראלית ואנטי ציונית מובהקת, לקיטש רגשני שבו אין אידיאולוגיה ופוליטיקה אלא רק אתניות, והנה איזה כפויי טובה אנחנו, "הם" מטפלים בחולים "שלנו" ואנחנו לא נותנים להם שוויון. "הם" לא עושים "לנו" טובה. רופאים יהודים וערבים מטפלים בחולים יהודים וערבים במסירות ומקצועיות, וכל הכבוד להם על עשייתם, לא כיהודים וערבים אלא כרופאים. זה השוויון והוא שוויון אמתי – רופא הוא מי שמתאים להיות רופא ולמד להיות רופא בלי אפליה על רקע מוצא, וכל רופא מטפל בחוליו באשר הם חולים, בלי אפליה על רקע אתני, לאומי, דתי, עדתי, מגדרי או פוליטי. זה השוויון האמתי. והשוויון הפוליטי מתבטא בזכות ההצבעה לכל אזרח ללא הבדל דת, גזע ומין, ובזכותו של כל אזרח לבחור ולהיבחר, ובכך שכל קול של כל אזרח שווה, ובכך שכל קול של כל ח"כ שווה. אך כאשר מקימים קואליציה, מקימים אותה על בסיס מכנה משותף, ואין שום מכנה משותף עם מפלגה השוללת את זכותו של העם היהודי, ורק של העם היהודי, להגדרה עצמית.

לפני חודשים אחדים הוציא שמעון שיפר ספר מעולה – "המתריע – שיחות עם עמוס גלעד". בספר דיבר גלעד על האבסורד בכך שאחמד טיבי, אזרח ישראל, ישב במו"מ מן הצד של האויב. והוא סיפר איך אילץ את ערפאת לסלק מן החדר את אחמד טיבי, בשל האבסורד הזה. זה היה אבסורד גם אילו אכן היו לערפאת כוונות שלום. אך שיפר וגלעד הסכימו שלא היו לו שום כוונות כאלה, ושהייתה זו הונאה שנועדה לשפר את מצבם של ערפאת ואש"ף בהמשך סכסוך הדמים שנועד להשמיד את ישראל.

אחמד טיבי הוא רופא. אילו עסק ברפואה, הוא היה ראוי לכל הכבוד והיקר כמו כל הרופאים, ללא קשר להשקפתו הפוליטית. אבל הוא בחר בקריירה פוליטית, ושם הוא נשפט כפוליטיקאי. וכפוליטיקאי הוא היה ונשאר אויב. הוא ורשימתו (והוא אינו הקיצוני ביותר בתוכה).

* הנאמנים לדרך – בשבועות האחרונים מתנהל ב"הארץ" מסע השמצות מכוער נגד חברי הכנסת יועז הנדל וצביקה האוזר. רק בימים האחרונים השתלחו בהם יוסי ורטר, רווית הכט וחיים לוינסון. לוינסון אף טען, תחזיקו טוב – שכיוון שהם "אשכנזים" סלחו להם על המעשה הנורא שלהם. אילו "מזרחים" היו נוהגים כמוהם…

אפשר להבין את המוטיבציה שמאחורי המסע. מי שחלומם – ממשלה התלויה בשמאל הרדיקלי האנטי ציוני היה, לכאורה, בהישג יד, נופץ בידי הנדל והאוזר, או לשיטתם באשמת הנדל והאוזר, ולכן הם בועטים. זה בסדר, אילו נהגו בהוגנות, כלומר שבחו אותם על נאמנותם לדרך, תוך מחלוקת עם אותה דרך. אבל כאשר הם נוקטים בדרך ההגחכה והביוש, הדבר ראוי לגנאי.

אנסה בשורות הבאות להתייחס לכמה מן הטענות כלפיהם. טענה אחת היא שהם טרמפיסטים ואין להם כל כוח פוליטי, הם לא הוסיפו כלום, "אפילו קול אחד" לכחול לבן, והרשו לעצמם לסכל את הקמת הממשלה בראשות גנץ.

יש לזכור שהנדל והאוזר נבחרו לכנסת מטעם מפלגת תל"ם שהיא אחת משלוש המפלגות שהרכיבו את כחול לבן. הנדל והאוזר מבטאים את האידיאולוגיה של תל"ם. דרכם היא דרכה של תל"ם. מי שסטה מהדרך הוא דווקא יו"ר המפלגה יעלון, שלפתע היה מוכן לממשלת מיעוט התלויה ברשימה המשותפת. איש אינו יכול להכחיש, שעמדתם של הנדל והאוזר היא עמדת תל"ם. וגם אם זו זכותו של יעלון לעשות סיבוב פרסה, אין הדבר מחייב את חברי מפלגתו הדבקים בדרך. אני אומר זאת גם כמי שהיה חבר פעיל בתל"ם מראשיתה, ופרש בדיוק בשל אותו סיבוב פרסה. יש לזכור, שביום שבו החליטו גנץ ויעלון על ריצה משותפת (עוד טרם החיבור עם יש עתיד) זינק גנץ בסקרים בשבעה מנדטים, כלומר הדרך של תל"ם, שבה דבקים הנדל והאוזר, היא בעלת עוצמה אלקטורלית לא מבוטלת.

מערכת הבחירות, בעיקר בסיבוב השלישי, התמקדה באלקטורט המוגדר כ"ימין רך" – ליכודניקים שמתגעגעים לדרך הממלכתית והליברלית של מפלגתם ומאסו בנתניהו, בשחיתות ובמלחמה במדינת החוק. אנשים בצד המתון בציונות הדתית, שמאסו בהקצנה הלאומנית והדתית, בלגיטימציה לכהניזם, בקשר הגורדי עם נתניהו.

כחול לבן הבינה שהדרך היחידה להחליף את השלטון היא להעביר מספר מנדטים רב ככל הניתן מן הליכוד והציונות הדתית לכחול לבן. מי שעוד הבין זאת, הוא הקמפיינר מספר 1 בארץ, נתניהו. את כל מסע הבחירות של הליכוד הוא מיקד במלחמה על הציבור הזה. הוא עשה זאת בטענה שכחול לבן תקים ממשלה עם הרשימה המשותפת או בתמיכתה. הטיעון הזה היה לב מסע הבחירות שלו. ומול הטיעון הזה טענה כחול לבן שמדובר בשקר ועלילה וכל ראשיה נשבעו בנטילת חפץ שלא תהיה כל קואליציה עם הרשימה המשותפת.

אני בספק אם נתניהו באמת חשב שכחול לבן תלך על מהלך כזה, אבל אין ספק שהוא שכנע רבים שנמנעו מהמעבר ולא העניקו לכחול לבן את השלטון. הסיבה שאותם אנשים האמינו לנתניהו ולא לכחול לבן, לבטח אינה נעוצה בהנדל והאוזר, אלא באלה שפלירטטו עם הרשימה המשותפת גם לאחר הסיבוב השני. בסופו של דבר, כידוע, המציאות הוכיחה, למרבה הצער, שנתניהו צדק בתיאורו וכחול לבן הפרה את הבטחתה.

הנדל והאוזר היו חוד החנית במאבק על הקול של "הימין הרך". מהשכם עד הערב הם רצו לאורכה ורוחבה של הארץ, עשו לילות כימים במאבק על כל קול והתחייבו שקואליציה התלויה ברשימה המשותפת לא תקום ולא תהיה. הם אמרו זאת כי הם האמינו בכך. לבטח הם האמינו שיעלון ותל"ם לא יתנו ידם לכך. איך ניתן לצפות מהם לבגוד בעצמם, בדרכם ובבוחריהם ולתת יד להפרת ההבטחה לבוחר?

נכון, התעמולה של נתניהו הצליחה לסכל מעבר של קולות רבים, להערכתי – כחמישה מנדטים, לכחול לבן. אבל ההתחייבות הזו של כחול לבן מנעה מעבר של כחמישה מנדטים ממנה לליכוד, ואת הרוב המוחלט לנתניהו. על סמך מה אני קובע זאת? על סמך כל הסקרים מאז שכחול לבן ניסתה להקים ממשלת מיעוט התלויה ברשימה המשותפת, ובהם כחול לבן איבדה כחמישה מנדטים שעברו כולם לליכוד.

בניגוד לטענות נגד הנדל והאוזר, הם בשום אופן לא שללו ממשלה "עם ערבים" – זו השמצה גסה. הם שללו ממשלה עם רשימה השוללת את זכות קיומה של מדינה יהודית והדבק היחיד בין מרכיביה הוא שלילת הציונות ומלחמה בה. זו עמדה אידיאולוגית, של מי שהציונות היא בעבורם יותר מאמונה דתית וברית עם האנטי ציונות היא קו אדום שאותם לא יחצו.

לוינסון טען כלפיהם, שהם סיכלו הקמת ממשלה לא בשל קווי היסוד שעוד לא היו ולא בשל עמדות הממשלה, אלא בשל התנגדותם לזהות של מי שרק תומכים בה. הטענה הזו היא היתממות. אילו היה מדובר בממשלה שיש לה 61 ח"כים והרשימה המשותפת הייתה מתנדבת לתמוך בה מבחוץ ללא תמורה, לא הייתה בכך כל בעיה. אבל מדובר בממשלת מיעוט, שבתור שכזו היא מקרטעת וחסרת משילות, וקיומה תלוי ברצונה הרע של רשימה אנטי ישראלית, שחבריה אינם פראיירים, וכל הצבעה בכנסת ובוועדותיה הייתה כרוכה במו"מ קואליציוני סחטני אתם. כמובן שהנדל והאוזר לא העלו על דעתם לתת לכך יד.

יועז הנדל וצביקה האוזר הם מופת של דבקות בדרך ונאמנות לה. הם לא התקרנפו, הביעו בגלוי וללא פשרות עמדה שרבים מבין ח"כי כחול לבן היו שותפים לה אך השתפנו. הם ראויים על כך להערכה ויקר.

* תנאי העִסקה – בימים האחרונים אנו שומעים על סיכוי לעסקת חילופי שבויים ונעדרים המתרקמת בינינו לבין חמאס. ואני חוזר על עמדתי משכבר: תמורת גופותיהם של חללי צה"ל הדר גולדין ואורון שאול, עלינו להעביר לפלשתינאים את כל הגופות של חללי אויב, אבל אפילו לא מחבל חי אחד.

* קל וחומר – בעניין הקטניות אבא שלי נהג לומר, שמה שהרב עובדיה מרשה לעצמו לאכול בפסח, בטח שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו.

* אנחנו דור מקוון – אפשר לעשות ביעור חמץ בזום?

* שבע שבתות תמימות תהיינה – בשל הקורונה, החיילים הקרביים בצה"ל, ובהם בני אסף, לא יצאו הביתה כבר חודש, ולא ברור מתי יוכלו כבר לצאת. מה שמזכיר לי את התקופה הארוכה ביותר שבה אני לא יצאתי הביתה – 7 שבועות.

ומעשה שהיה – כך היה. היינו במוצב גפן ליד הכפר עמיק, המוצב הצפוני ביותר בבקעת הלבנון. היו אלה שלושה חודשים קשים מאוד ועקובים מדם וכבר כתבתי לא מעט על התקופה.

היציאות הביתה היו בערך אחת לחודש. לקראת שבת שבה הייתי אמור לצאת, אחרי ארבע שבתות במוצב, קרה מקרה בלתי נעים. במהלך תו"ס (סיור רגלי, ראשי תיבות של תנועה וסריקה) מצאו החיילים שהשתתפו זנב שועל. בחכמתם כי רבה הם הרימו אותו, והחלו להתמסר ביניהם בזנב. כשנודע הדבר, החליט הרופא הגדודי שכל מי שהשתתף בטווס חשוד בכלבת. כולם קיבלו זריקות רבות ויצאו לשבועיים בידוד בבית חולים או מרפאה כלשהי. כיוון שכך, מצבת כוח האדם של הפלוגה הייתה בחסר ואי אפשר לצאת הביתה. וכך נתקעתי במוצב עוד שבועיים תמימים.

* לא אבדה תקוותנו – ההפטרה שאותה אנו קוראים בשבת חול המועד פסח היא חזון העצמות היבשות. זהו חזון ציוני של עם שקם לתחיה. בחזון מצוטט "בן אדם" בייאושו: "הָעֲצָמ֣וֹת הָאֵ֔לֶּה כׇּל־בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵ֖ל הֵ֑מָּה הִנֵּ֣ה אֹמְרִ֗ים יָבְשׁ֧וּ עַצְמוֹתֵ֛ינוּ וְאָבְדָ֥ה תִקְוָתֵ֖נוּ". השיב לו נפתלי הרץ אימבר בשירו "התקווה" שהיה להמנון הלאומי: "עוד לא אבדה תקוותנו".

מתנגדי הציונות נאחזו באובדן התקווה, אך התקווה הציונית ניצחה. והיא תנצח גם את החזון הפוסט ציוני שמנסה להחזיר אותנו לאובדן התקווה.

* ביד הלשון

שה"י פה"י – במסכת מגילה בתלמוד הבבלי, נדרשת האמירה של המן "ואת דתי המלך אינם עושים" במילים: "דמפקי לכולא שתא בשה"י פה"י". ובעברית – שמוציאים את כל השנה בשה"י פה"י.

התרגום מארמית לעברית אינו מבהיר את המשפט. מה זה אותו שה"י פה"י?

רש"י פירש את ראשי התיבות: שבת היום, פסח היום. כלומר, המן הלין על היהודים שהם מתבטלים מעבודה, בכל מיני תירוצים משונים של שבתות וחגים שיש להם.

בכתבי היד התלמודיים העתיקים המילים שהי פהי מופיעים ללא גרשיים, לא כראשי תיבות. בלשנים בני ימינו מצאו מילים קרובות בשפות השמיות העתיקות, שמתארות שיהוי ודחיה. והמילה שהי אכן מזכירה שיהוי.

אבל פירוש רש"י הפך את הביטוי שה"י פה"י כראשי התיבות "שבת היום פסח היום", למטבע לשון מקובלת בעברית, מימיו ועד ימינו, כתירוצים שבאים לחפות על בטלנות.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 8.3.20

* צו השעה – על גנץ ונתניהו לגלות אחריות לאומית ולהקים לאלתר ממשלת אחדות.

* לא התל"ם שלי – בוגי יעלון הודיע שהוא מוכן לממשלת מיעוט שנתמכת מבחוץ בידי הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. זוהי הפרה של ההתחייבות לבוחר. ממשלה שתלויה ברצונה הרע של הרשימה הזאת מבחוץ, גרועה אפילו יותר מקואליציה עם הרשימה הזאת, כי מבחוץ על כל הצבעה יתקיים אתה מו"מ קואליציוני. זאת תהיה ממשלה תחת סחיטה, שהאקדח של יועצו של ערפאת מכוון כל העת לרקתה.

זאת לא תל"ם שאליה הצטרפתי מיד כשיעלון פרש מן הממשלה והכנסת.
אני לא שייך לתל"ם כזאת.

מעולם לא הייתי ומעולם לא אהיה חסיד שוטה של אף מנהיג.

כשרבין הפר את התחייבויותיו וניהל מו"מ על נסיגה מהגולן, אמרנו לו שאם אנו צריכים לבחור בין נאמנות לו לנאמנות לגולן, אנו נאמנים לגולן.

היום אני אומר לבוגי יעלון, שאם אני צריך לבחור בין נאמנות לו לנאמנות לדרך, אני נאמן לדרך. אם יעלון יסטה מן התל"ם – אני לא אתו.

אני מקווה שיועז הנדל וצביקה האוזר יסכלו את הניסיון הזה.

* עין תורנית – זלמן ארן, שר החינוך ומראשי מפא"י, אמר פעם לבן גוריון: "אני הולך אחריך בעיניים עצומות, אבל מדי פעם אני פוקח עין תורנית, לוודא שהעיניים שלך אינן עצומות".

* גבולות גזרה – בדיוק כפי שאין מטרה פוליטית שמצדיקה את הלגיטימציה שנתניהו העניק לחיה הכהניסטית, כך אין מטרה פוליטית שמצדיקה לגיטימציה לרשימה האנטי ישראלית המשותפת.

* תומכי טרור – מי שתולה את תמונת המחבל הרוצח גולדשטיין בסלון ביתו ומי שכותבת פוסטים של תמיכה במחבל הרוצח סאמיר קונטר, פסולים לכל קואליציה.

* דמגוגיה מרושעת – אני מודה שנמאס לי לשמוע את הדמגוגיה המרושעת והשקרית, כאילו ההתנגדות שלי לקואליציה עם הרשימה המשותפת נובעת מ"פסילת ערבים בשל היותם ערבים". נמאס לי מהדמגוגים הבורים שמנפנפים לי במגילת העצמאות (אשמח לבחון אותם על תוכן המגילה). האשמתי ב"גזענות" היא הוצאת דיבה.

מדינת ישראל מעניקה זכויות אזרח מלאות לכל אזרחיה, ללא הבדל דת גזע ומין. אני תומך בכך בכל לבי, וזה נושא שאני מוכן להילחם עליו. הביטוי לזכויות הפוליטיות של כל אזרחי ישראל הוא בכנסת. הכנסת נבחרת בבחירות יחסיות, וכל קבוצה מיוצגת בה על פי גודלה.

ממשלה וקואליציה אינם אמורים לייצג את כל הקבוצות. ממשלה מחויבת לתכנית פעולה מוסכמת. היא מתבססת על קואליציה שנבנית על הסכמה בין מפלגות. כדי להקים קואליציה יש צורך במכנה משותף. איזה מכנה משותף יש לי עם מי ששוללים את עצם קיומה של מדינת ישראל? עם מי שסבורים שהעם היחיד בעולם שאין לו זכות להגדרה עצמית במדינת לאום ריבונית במולדתו הוא העם היהודי? עם מפלגה שתומכת באויב בכל עימות שהוא? עם מפלגה שמתנגדת למימוש זכות ההגנה העצמית של מדינת ישראל? עם מפלגה שתומכת בחרם על מדינת ישראל? עם מפלגה שרוצה לשלוח שלושה מארבעת מנהיגי המפלגה שבחרתי בה לבית המשפט הבינלאומי בהאג כ"פושעי מלחמה"? עם מפלגה שרוצה להטביע את מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים במסגרת תביעת "זכות" השיבה?

הטענה שאני מתנגד להם כי הם ערבים, היא דמגוגיה שנובעת מכך שלטוענים זאת אין יכולת להתמודד עם הטיעון שלי. להאשים אותי שאני מתנגד לשיתוף פעולה עם הרשימה המשותפת כיוון שהם ערבים, זה כמו להאשים אותי שאני מתנגד לשיתוף פעולה עם כהניסטים כי הם יהודים. אותה רמה של דמגוגיה זולה.

האיש הנקלה והבזוי ביותר ברשימה האנטי ישראלית המשותפת נולד לאם יהודיה. אני מעדיף עשרים יזבקיות על עופר כסיף אחד.

* קואליציה עם המשותפת – בתנאים מסוימים אני מוכן לקואליציה עם הרשימה המשותפת. אם היא תהיה בעד קיומה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, תתמוך בזכות ההגנה עצמית של ישראל, תתנגד לטרור ול-BDS היא תהיה שותפה ראויה.

* מה האפשרויות – ההישג של נתניהו בבחירות גדול מאוד, אבל הוא לא ניצח. למה? כי אין לו קואליציה. גם גנץ לא ניצח. למה? כי גם לו אין קואליציה. אז מי ניצח? אף אחד. גם הסיבוב השלישי, כמו שני קודמיו, הסתיים בתיקו.

מה האפשרויות? בהנחה שרעיון העוועים של ממשלה שנתמכת מבחוץ ברשימה האנטי ישראלית המשותפת הוא רעיון נפל (ואני מעריך שכך הדבר), נותרו רק שתי אפשרויות. או ממשלת אחדות לאומית או סיבוב רביעי. סיבוב רביעי משמעותו המשך שיתוק המדינה תחת ממשלת מעבר. סיבוב רביעי משמעותו עוד בזבוז של מיליארדים, על חשבון האינטרס הלאומי. סיבוב רביעי משמעותו עוד חודשי קמפיין מכוער, מגעיל והעצמת השנאה בעם. סיבוב רביעי משמעותו עוד כרסום באמון הציבור בדמוקרטיה.

ואם יהיה סיבוב רביעי, מה תהיינה תוצאותיו? סביר להניח שתיקו. ואז תהיה דילמה בין… ממשלת אחדות לסיבוב חמישי.

אז מן הראוי ששני הג'נטלמנים יגלו מנהיגות, יגלו אחריות, יפגשו ביניהם ויקימו ממשלת אחדות לאומית, שבה כל צד ייצא כשרק מחצית תאוותו בידו, כי האינטרס הלאומי מחייב זאת.

* לא במחטף – מצב שבו נאשם בשלושה כתבי אישום חמורים ביותר ובהם שוחד מכהן כראש ממשלה, הוא מצב אבסורדי, חמור מאוד. העובדה שהחוק מאפשר זאת מחייבת את שינוי החוק. את עמדתי שיש לשנות את החוק ביטאתי פעמים רבות. אף על פי כן, אני מתנגד ליוזמה לחקיקת בזק בנושא.

מדובר בחוק יסוד. שינוי של חוק יסוד הוא נושא כבד משקל, שיש לעשותו בשיקול דעת, בכנסת מתפקדת, ולא ב"כנסת מעבר", במה שנראה כמחטף.

חקיקה כזאת כעת, היא חקיקה פרסונלית שהיא דבר שלילי.
חקיקה כזאת רטרואקטיבית, היא למיטב הכרתי גם בלתי חוקתית. ואם אין כוונה שהיא תהיה רטרואקטיבית, אלא תחול רק מן הכנסת הבאה, אין סיבה לעשות זאת כמחטף מהיר.

אני יודע שאילו נתניהו היה עומד במצב כזה, הוא היה נוהג כך בלי להתלבט לרגע. אני יודע שאילו היו לנתניהו 61 ח"כים, הוא היה מיד מעביר פסקת התגברות רדיקלית על פיה הרוב האוטומטי של הקואליציה יכול לבטל כל פסיקת בג"צ ועובר לחוקק מיד כל חוק אנטי חוקתי שיעמיד אותו מעל החוק ויסכל את משפטו. ואת כל אלה הוא היה מתרץ ב"רצון העם", כי אם יש לו רוב, לרוב מותר לעשות הכל, אין כללי משחק. אז למה רק צד אחד צריך לפעול על פי כללי המשחק?

כיוון שיש צד שנאבק על כך שיכובדו כללי המשחק, ושהרוב לא ירשה לעצמו לעשות ככל העולה על רוחו, והצד הזה צריך להוכיח: נאה דורש, נאה מקיים. הרי לא הצבענו לכחול לבן כדי שתנהג בשיטות נתניהו, אלא כדי להעמיד חלופה ערכית לביביזם.

והעיקר – צו השעה הוא הקמת ממשלת אחדות לאומית. החלופה לממשלת אחדות לאומית היא סיבוב רביעי, הרה אסון. זה לא הזמן למשחקים ולא לתרגילים. זה הזמן שנתניהו וגנץ יפגשו, יישבו שניהם עד שייצא עשן לבן, ימצאו את הדרך לממשלת אחדות של הליכוד וכחול לבן, ומי שירצה להצטרף על בסיס קווי היסוד שהם יחליטו עליהם, יוזמן להצטרף.

* חיקוי של ביביזם בעלי אקספרס – פעמים רבות הסברתי, שהבעיה העיקרית שנגדה אני פועל אינה ביבי האיש אלא ביביזם כשיטה. אגב, אני הראשון שהגדרתי את השיטה כארדואנוקרטיה (ועם זאת הסתייגתי וגם היום אני מסתייג מהפרסונליזציה של הטענה הזאת, באמירה שנתניהו הוא ארדואן).

וכיוון שאני אנטי ביביסט עקבי, איני יכול לתת את ידי לתהליכי ביביסטיים, גם כאשר הם מופנים נגד נתניהו ומובלים בידי הרשימה שנתתי לה את קולי, השקעתי בה את מרצי ופעלתי למענה בשלוש מערכות הבחירות. אם אני רוצה להיות ישר עם עצמי ונאמן לעקרונותיי, איני יכול לתמוך בצעדים כוחניים ושבירת כללי המשחק תוך כדי משחק רק כיוון שאפשר, שיש רוב בכנסת לעשות זאת. איני יכול לתת את ידי לצעדים כמו חקיקת בזק פרסונלית רטרואקטיבית בכנסת-מעבר (אני יודע שאין הגדרה כזאת, אבל כזו היא כנסת בתקופת ממשלת מעבר), כיוון שיש רוב.

כמי שיצא נגד צמצום הדמוקרטיה לחרך צר של "הרוב קובע", והרוב הוא "רצון העם" ולכן מותר לרוב לעשות מה שהוא רוצה ולנצל את המנדט שקיבל בכוחניות – איני יכול לתמוך בכך כאשר מעשה דומה נעשה בידי הרשימה שתמכתי בה. איני יכול לתמוך בצעד כזה, גם כאשר מדובר בחוק שאני תומך בו עקרונית (איסור כהונה כראש הממשלה של מי שהוגשו נגדו כתבי אישום), ושהייתי תומך בו אילו הוגש בהליך פרלמנטרי דמוקרטי תקין.

תמכתי ברשימה שיצאה נגד הביביזם, כדי שתציג חלופה של ממלכתיות, אחריות, אחדות לאומית, ולא כדי שתהיה חיקוי של ביביזם בעלי אקספרס.

* טהרן גאה – כאשר אני מותח ביקורת על פעולותיה של כחול לבן מאז הבחירות, אני מקבל אותה תגובה שאני רגיל לקבל מהביביסטים: "טהרנות".

אם ממלכתיות היא טהרנות – אני טהרן גאה. אם טוהר מידות היא טהרנות – אני טהרן גאה.

החבירה שלי לבוגי יעלון, מלבד קרבה אידיאולוגית, היא הערכתי לחלופה המנהיגותית שהוא מייצג. זאת, שבעטיה הוא מכונה "בוק", בפי אלה שבעיניהם ממלכתיות היא טהרנות.

ואני מייחל לכך שיעלון יישאר אותו "בוק" "טהרן" שאני מכיר.

* צביעות – התעמולה של נתניהו נגד שיתוף פעולה פרלמנטרי עם הרשימה המשותפת היא חמורה וצבועה. כידוע, אני מתנגד בתוקף לממשלה עם הרשימה המשותפת או בתמיכתה, כיוון שאין שום בסיס משותף עם רשימה אנטי ישראלית. אולם יש הבדל בין ממשלה וכנסת. הכנסת מייצגת את כל אזרחי ישראל, והרשימה המשותפת מייצגת את כל האזרחים שבחרו בה. אין שום סיבה שבעולם להחרים סיעה בכנסת ולא לשתף אתה פעולה.

אבל כאשר נתניהו אומר את הדברים האלה, הצביעות קורנת ממנו. הרי הוא מעולם לא בחל בהם כשותפים, בעיקר לגניבת סוסים. כאשר הוא פיזר את הכנסת ה-21 במחטף, רגע לפני שהנשיא הטיל על גנץ להרכיב ממשלה, הוא עשה את התרגיל המסריח הזה בשיתוף פעולה עם הרשימה המשותפת (ומעניין לדעת מה הוא נתן להם בתמורה. אולי, למשל, זאת הסיבה שהוא לא פינה את חאן אל-אחמר?). כאשר הוא רצה למנות בובה לתפקיד מבקר המדינה כדי לסרס את ביקורת המדינה, הוא עשה את התרגיל המסריח הזה בשיתוף פעולה עם הרשימה המשותפת (שיחק על הסנטימנט שלהם נגד גיורא רום, טייס חיל האוויר שהוא מבחינתם "פושע מלחמה" ו"רוצח").

איזה איש צבוע. וכל אלה שמדקלמים את ההסתה שלו כעת, הריעו לגאוניותו של התחמן כאשר עשה את התרגילים האלה.

* לא עניין לבית המשפט – אני מעריך מאוד את אליעד שרגא, המייסד ויו"ר התנועה לאיכות השלטון. הוא הקים את תנועתו לאחר התרגיל המסריח של פרס ב-1990, ומאז, כבר 28 שנה הוא נאבק נגד השחיתות השלטונית, מכל צד במפה הפוליטית, בעקשנות ובדבקות יוצאת דופן במטרה. הוא אידיאליסט ולוחם צדק ממדרגה ראשונה.

אבל אני מתנגד לדרך המרכזית של פעילותו – משפוט קיצוני של החיים הציבוריים ופליליזציה של נושאים ציבוריים, ערכיים, מוסריים. האקטיביזם השיפוטי שהוא מגלם קיצוני ביותר. מעולם לא נתקלתי באקטיביזם קיצוני כל כך, אולי במאמריו של משה נגבי ז"ל. אם אהרון ברק אמר את צירוף המילים האומלל "הכל שפיט", אליעד שרגא מנסה ליישם זאת הלכה למעשה באופן הקיצוני ביותר.

הפליליזציה היא גורם המסייע לשחיתות, כי אם הכל נבחן על פי אמות מידה פליליות, מה שאינו פלילי הוא כביכול כשר. גם אם אינו מוסרי, גם אם הוא מסריח. וחלק ניכר מעתירותיו לבתי המשפט נהדפו ונדחו והפכו את הזכאי מדין פלילי לקדוש, גם אם הוא רחוק מאוד מכך.

הפליליזציה גרמה לכך שבמקום שנציב בפני מנהיגינו רף דרישות מוסרי גבוה, אנו מסתפקים בסף נמוך של לא להיות עבריינים פליליים. וכפי שאנו רואים, היום גם הסף הזה כבר לא כל כך קיים, לבושתנו.

בעקבות תוצאות הבחירות עתרה התנועה לאיכות השלטון לבג"ץ בתביעה לאסור על נשיא המדינה להטיל את הרכבת הממשלה על מי שנאשם בפלילים. העתירה הזאת היא התגלמות קיצונית ביותר של אקטיביזם שיפוטי, כי למעשה שרגא אינו דורש מבית המשפט לבטל חוק של הכנסת, אלא לבטל את תוצאות הבחירות הדמוקרטיות. וזאת, בטענה שסותרת שני חוקי יסוד. חוק יסוד הממשלה שמאפשר לראש הממשלה לכהן בתפקידו עד פסק דין חלוט וחוק יסוד נשיא המדינה המעניק לנשיא המדינה סמכות בלתי מוגבלת להטיל את הרכבת הממשלה על כל אחד מ-120 חברי הכנסת על פי שיקול דעתו הבלעדי והמוחלט.

אם בית המשפט העליון יקבל את העתירה הזאת, בוודאי במצב הרגיש כל כך ובמשבר האמון של חלק גדול בציבור במערכת המשפטית, הוא יצית בחברה הישראלית תבערה שסופה מי ישורנו. אגב, אני בטוח שבית המשפט ידחה את העתירה, אבל חוששני שהוא לא ידחה אותה על הסף, ובעיניי עתירה כזו חייבת להידחות על הסף כי הנושא בלתי שפיט.

ידועה עמדתי נגד כהונת נתניהו כראש הממשלה בגין כתבי האישום נגדו (ועוד יותר מכך בשל ההסתה שלו נגד מערכת החוק והמשפט) ולא אחת כתבתי את דעתי שיש לשנות את חוק יסוד הממשלה ולחייב ראש ממשלה שהוגשם נגדו כתב אישום על עבירה שיש עמה קלון לפחות לצאת לנבצרות. אבל כל עוד זה החוק, בית המשפט חייב לפעול על פיו.

* אני בעד – בעקבות ביקורת שמתחתי על כחול לבן, נשאלתי אם עכשיו אני בעד נתניהו.

התשובה היא כן. אני בעד נתניהו שהצביע בעד החוק לפיו מי שהוגש נגדו כתב אישום אינו יכול להיות ראש הממשלה. אני בעד נתניהו שתמך בהגבלת כהונת ראש הממשלה לשתי קדנציות. אני בעד נתניהו שקרא לראש הממשלה להתפטר כשהחלו חקירות נגדו.

* שתי אנקדוטות – אמנון אברמוביץ', בכיר הפרשנים האנטי-ביביים, שאל את עמית סגל, בכיר הפרשנים הפרו-ביביים: "אילו נערכה הצבעה חשאית בכנסת על הדחת נתניהו, כמה היו מצביעים בעד"? סגל השפיל את עיניו במבוכה. "80 ח"כים לפחות?" סגל השפיל את עיניו במבוכה. הוא מתקשה לשקר. זו הייתה שתיקה כהסכמה. גם עמית סגל יודע מה חושבים רבים מהח"כים בליכוד על נתניהו. הם מכירים אותו.

אין זה אומר שהתומכים בו מן השורה אינם מכירים אותו. יגאל מוסקו, כתב חדשות 12, ראיין אזרח מן השורה בקריית מלאכי, אדם רהוט וישיר. והוא אמר: "אנחנו תומכים בביבי כי אנחנו רוצים ראש ממשלה שיהיה בנזונה" (או בתרגום לכיתובית בטלוויזיה: בן ****). מחילה מצילה נתניהו נוחה עדן, הוא התכוון כמובן לראש ממשלה שרלטן, נוכל, רמאי ותחמן.

* עוד מנדט לתל"ם – שמחתי לקרוא את העדכון האחרון, הכמעט סופי, של תוצאות הבחירות. אני שמח שגוש נתניהו איבד עוד קול וירד ל-58. אני שמח שכחול לבן עלתה ל-33 מנדטים. ואני שמח במיוחד, כי המועמד ה-33 בכחול לבן הוא נציג תל"ם אנדריי קוז'ינוב. ואם מחנה ביבי איבד מנדט – אני שמח במקרה הזה שמי שאיבד את המנדט היא ש"ס ולא הליכוד, כי המועמד ה-36 של הליכוד הוא חברי עוזי דיין, שלמרות חילוקי הדעות בינינו, אני שמח לראות אותו בכנסת ויש לו הרבה מה לתרום.

* שמחה אמתית לאיד – אחת התוצאות המשמחות בבחירות היא המפלה המשפילה של התועבה הכהניסטית. אמנם היא קיבלה 19,000 קולות יותר מדי. אמנם העובדה ש-19,000 ישראלים נתנו קולם לחיה גזענית מרושעת ואפלה היא בושה וכלימה לחברה הישראלית ולעם היהודי. אבל כאשר אני מתאר לעצמי כיצד בן גביר ומנהיגי הכנופיה חשו לנוכח המפלה הצורבת, אני חש שמחה אמתית לאיד.

* גדעון לוי מאוכזב – גדעון לוי מאוכזב. "רק" 10,000 יהודים הצביעו לרשימה האנטי ישראלית המשותפת. אחרי שבראשית השבוע הוא הסביר שאין הבדל אמתי בין בן-גביר לניצן הורביץ כי "כולם ציונים", הוא האמין שהפעם תהיה הצבעה מאסיבית למשותפת והתאכזב. ויש לו הסבר. זה לא רק בגלל שכל מי שלא הצביע לרשימה המשותפת הוא גזען, אלא בגלל הדת הדיקטטורית השלטת בישראל. "זו תולדת 100 שנות אינדוקטרינציה, שכמעט אין דומה לה. זולת צפון קוריאה, אין עוד מדינה שיש לה אידיאולוגיה שלטת כל כך, עד שאסור לסטות ממנה או לפקפק בה. זולת איראן, אין עוד מדינה שדתה חובה. בישראל הציונות היא דת, והיא חובה". ולמה אסור לכפור בה? כי הציונות "יודעת שהיא הסבה אסון מחריד לעם אחר, והיא יודעת שמתחת למרבד שהיא דורכת עליו בוערת אש העוול והרשע". ואילו אני מודאג מהתופעה המחרידה, ש-10,000 (!) יהודים (כנראה שהמספר גבוה יותר מזה שבו הוא נקב) הצביעו לרשימה הסבורה שזכות ההגדרה העצמית היא זכות טבעית המוקנית לכל עם בעולם, זולת העם היהודי.

* גאווה בצבא מקצועי ומוסרי – ההתנתקות מרצועת עזה, הייתה מעבדה חיה של מודל שתי המדינות בקווי 4.6.67. נסיגה מלאה עד גרגר החול האחרון, עקירה מוחלטת של כל ההתיישבות הישראלית, עד המתיישב האחרון, ואפילו עקירת המתים מקברותיהם, כדי שהטיהור יהיה מוחלט.

אילו הצעד הזה היה מביא לגבול של שקט ושלום ורצועת עזה הייתה הופכת לסינגפור של המזה"ת כפי שנהג להתפייט שמעון פרס, תוצאותיה היו יוצרות לחץ כבד בתוך החברה הישראלית לשחזר את ההצלחה ביהודה ושומרון ובירושלים, ואין זה מן הנמנע שהיה לכך רוב והדבר היה מתבצע.

אלא, שכידוע קרה ההיפך. ולמה זה קרה? למה הפלשתינאים (ויש לזכור שמי ששלט אז בעזה לא היה חמאס אלא פת"ח) נהגו כפי שנהגו, הפכו את גבול עזה למה שהינו ואת הנגב המערבי ל"עוטף/חוטף עזה", מה שהביא את מרבית הישראלים לתובנה שנסיגה דומה מיהודה ושומרון תהפוך את גוש דן לעוטף/חוטף יו"ש?

התשובה היא פשוטה – המטרה של הפלשתינאים אינה מדינה עצמאית ביהודה, שומרון ועזה. זו אולי מטרת ביניים, שנועדה לחזק את מלחמתם למען המטרה היחידה והאמתית. המטרה היא מדינה פלשתינאית עצמאית בכל שטחיהן של ישראל וירדן. ואני ממליץ מאוד לקרוא את ספר השיחות המצוין של שמעון שיפר עם עמוס גלעד "המתריע", המסביר זאת היטב.

האמצעי להשגת המטרה, או לפחות חלקה החשוב יותר, מדינה מן הים עד הירדן, היא תביעת "זכות" השיבה. הטבעת ישראל במיליוני פלשתינאים היא הדרך שבה הם מאמינים שישיגו את מטרתם ולכן היא לב האתוס הפלשתינאי, ועליו מחונך כל פלשתינאי מיום היוולדו. ואני ממליץ מאוד לקרוא את ספרם המצוין של עינת וילף ועדי שורץ "מלחמת זכות השיבה" (שעליו כתבתי מאמר ביקורת מקיף).

סיום "הכיבוש" ברצועה לא הביא לשקט, לא בגלל שקר ה"מצור", כביכול, אלא כיוון שהוא לא מימש את מאווייהם של הפלשתינאים, ונתן רוח גבית לאמונתם שבאמצעות טרור נגד אזרחים הם יוכלו לקפל אותנו.

כן, המאבק אינו נגד "הכיבוש" אלא בעד "השיבה". ולכן, מרגע שישראל נסוגה מכל הרצועה, לפחות ברצועת עזה הדגש המידי עבר לנושא "השיבה".

אחד הסיוטים של מדינת ישראל, הוא החשש מהיום שבו יקומו מיליוני פלשתינאים ויתחילו לצעוד לתוככי ישראל, במצעד "בלתי אלים". מה נעשה אז? איך נתמודד עם מקרה כזה? נשלח את חיל האוויר להפציץ אזרחים, נשים וילדים בצעדתם? חיילי צה"ל יירו בהמון ויגרמו למרחץ דמים? מצד אחד, אסור לנו בכל מחיר לאפשר צעדה כזאת. מצד שני, המחיר של התמודדות כזו לדמותה של ישראל ולתדמיתה עלול להיות הרסני וכבד. הדרך היחידה להתמודד בהצלחה עם תרחיש כזה הוא למנוע אותו מראש.

מעבדת ההתנתקות הציבה בפנינו בקטן את האתגר הזה, שבנסיגה מיהודה ושומרון יהיה קשה הרבה יותר. "צעדות השיבה" המחישו לנו לְמה הפלשתינאים חותרים ועל מה הם בשום אופן לא יוותרו.

ההתמודדות עם "צעדות השיבה" הסתיימה בהצלחה. הצעדות נעצרו על הגבול ללא מרחץ דמים המוני. צה"ל הוכיח שהוא אכן הצבא המוסרי ביותר בעולם ובהיסטוריה האנושית, באופן התמודדותו עם האתגר.

במוסף "הארץ" התפרסמו עדויות של צלפי צה"ל שהיו חוד החנית באתגר "צעדות השיבה". הכתבה ב"הארץ" הגדירה את האיום "הפגנות", כאילו מדובר בקבוצת אנשים שעמדה מול הגדר עם שלטים בידם. בעדויות עצמן דובר בפירוש על בקבוקי תבערה, מטענים וכו'. מטרת הכתבה הייתה להראות אך אנו הופכים את בנינו לציידי אדם, אבל היה בה מעשה בלעם. כי העדויות מוכיחים את ההיפך.

מן העדויות ברור איך צה"ל הפעיל יצירתיות ומחשבה רבה כדי לסכל את "השיבה" ולמנוע מרחץ דמים. הדרך הייתה באמצעות צלפים, שהתמקדו במסיתים וירו לברכיים על מנת לפצוע ולנטרל. איך ההוראות היו מדויקות ביותר וההצלחה הנדרשת הייתה לא רק הפגיעה במי שצריך, אלא גם הימנעות מפגיעה באחרים. איך המקצועיות היא לדייק לברך ולא לפגוע, למשל בירך שם עוברים עורקים שקריעתם עלולה להמית את הפצוע. איך הפגיעה היא כירורגית במבוגרים (אתגר לא פשוט באירוע שבו האויב מציב בחזית ילדים ומתחבא מאחוריהם), במסיתים. איך במהלך האירוע עצמו, כאשר הצלף מזהה מסית בפעולה הוא מעביר את הזיהוי למעלה עד המג"ד ולפי חלק מן העדויות עד האוגדונר, כדי לקבל את אישור הירי. והעדויות מציגות גרף למידה שמיקצע את הצלפים, בין השאר באמצעות החלפת כלי הנשק, למיקוד כירורגי עוד יותר.

הכתבה שבאה לקלל, רק חיזקה את הגאווה בצה"ל, על מקצועיותו ומוסריותו.

* רק לא סנדרס – בימים אלה, נשואות תקווֹתיי אל ג'ו ביידן, סגן נשיא ארה"ב לשעבר, המתמודד בבחירות המקדימות במפלגה הדמוקרטית בארה"ב על מועמדות המפלגה לנשיאות.

למה? מה לי ולביידן? התשובה היא ברני סנדרס. סנדרס הוא אנטי ישראלי ופרו-פלשתינאי רדיקלי. אם הוא יהיה חלילה נשיא ארה"ב, יישב לראשונה בבית הלבן נשיא אנטי ישראלי בכל מהותו ויישותו. לא מנהיג כמו אובמה, שמדיניותו הפייסנות הכושלת כלפי איראן והאיסלאם פגעה בישראל ובעולם החופשי בכלל, אך הוא גם ידיד ישראל, שבין השאר העניק לה את הסיוע הביטחוני הגדול ביותר בתולדותיה. לא מנהיג כמו קרטר, שלאחר כהונתו החל להידרדר במדרון החלקלק של אנטי ישראליות ואנטישמיות, אך בהיותו נשיא הוביל אמנם מדיניות רחוקה מעמדותינו, אך לא עוינת ואנטי ישראלית. כאן מדובר במנהיג ששנאת ישראל, העוינות העמוקה, המהותית והאידיאולוגית שלו לישראל ולציונות היא אחד מהמגדירים המרכזיים של השקפת עולמו. ואולי הוא נגוע בתסביך קרייסקי, קנצלר אוסטריה היהודי שהיה אנטי ישראלי ופרו-אש"פי רדיקלי, דווקא מתוך רגשי נחיתות כיהודי ורצון להוכיח…

ניצחון של ביידן בבחירות המקדימות במפלגה הדמוקרטית, יסיר את הסכנה שסנדרס יישב בבית הלבן. אני משער שאם סנדרס יעמוד בראש המפלגה הדמוקרטית מעטים סיכוייו לנצח בבחירות (אם כי כך שיערתי גם לגבי טראמפ וטעיתי), אך עצם העובדה שאדם אנטי ישראלי קיצוני ותומך מובהק באויביה יהיה מועמד לנשיאות ומנהיג המפלגה הדמוקרטית, היא כשלעצמה פגיעה במעמדה הבינלאומי של ישראל.

הברית עם ארה"ב הייתה ועודנה מרכיב משמעותי בביטחונה הלאומי של ישראל. יציבותה של הברית הזאת, היא היותה בקונצנזוס דו-מפלגתי. על ישראל לחזור ולחדש את הברית הדו-מפלגתית הזאת ויש להשקיע בכך רבות. לנהל דיאלוג עם הנהגת המפלגה הדמוקרטית ברמות השונות, להזמין את אנשיה ובעיקר את צעיריה לביקורים וסיורים בישראל, לערוך אתם מפגשים, להשקיע בהם ולחזק את זיקתה של המפלגה הדמוקרטית על כל אגפיה לישראל. בעבר, המפלגה הדמוקרטית הייתה בסיס הידידות בין המדינות ובסיס האהדה לישראל, ועלינו לעשות הכל כדי לשחזר זאת.

* ההדרה שלא הייתה – ביליתי יומיים בכנס מרתק במכללה האקדמית תל-חי, במלאת מאה שנה לקרב תל-חי בי"א באדר תר"ף, 1 במרץ 1920. סיפור תל-חי, דמותו של טרומפדור, מקומו של סיפור תל-חי באתוסים של תנועת העבודה, של התנועה הרוויזיוניסטית ושל הציונות הדתית, המיתוס של תל-חי בתרבות הישראלית ועוד, נבחנו מכיוונים שונים ומרתקים. במכללה מוצגת תערוכה יפה בנושא.

אחת ההרצאות, של ד"ר סמדר סיני, עסקה בדמויותיהן של שרה צ'יזיק ודבורה דרכלר, הנשים שנפלו בקרב תל-חי. סמדר היא היסטוריונית וחוקרת מגדר, פמיניסטית מובהקת. הגישה הפמיניסטית של העלאה על נס של נשים גיבורות מבורכת מאוד, וטוב עשתה סמדר כאשר האירה את דמותן וגבורתן באור יקרות. אולם חלק מן ההרצאה יוחד לנרטיב על פיו מקומן הודר מן הזיכרון. והטענה הזאת, איך לומר… לא כל כך משכנעת. דומה שהמרצה קצת אונסת את העובדות כדי להתאים אותן לאג'נדה.

בין השאר, היא הקרינה את הידיעה על קרב תל-חי ב"קונטרס", ביטאון אחדות העבודה, והראתה שבידיעה שרה ודבורה אפילו לא צוינו בשמותיהן, אלא כ"שתי צעירות". בשלב השאלות וההערות מהקהל, הסבתי את תשומת לבה, שהידיעה ב"קונטרס" הייתה ידיעה קצרה תחת הכותרת "עם סגירת הגיליון" ונאמר שם שעם סגירת הגיליון הגיעה טלגרמה (מברק) למערכת בזו הלשון: ושם סופר בקצרה על הקרב ונמסר שנהרגו "טרומפלדור, מונטר ועוד שתי צעירות ושני פועלים". זו הייתה ידיעה ראשונית, וגם שמותיהם של שני גברים שנפלו שם לא הוזכרו. אולם בגיליון הבא של "קונטרס", עמוד השער כולו הוקדש ל"יזכור" לחללי תל-חי, שכתב ברל כצנלסון, והוא הבסיס ל"יזכור" לחללי צה"ל עד היום. ושם נכתב "יזכור עם ישראל את הנשמות הטהורות של בניו ובנותיו" ופירוט שמות ששת הנופלים בקרב תל-חי ושני נופלים בתקריות בימים שקדמו לו, ללא כל אפליה בין גברים ונשים, ובאמירה מפורשת "בניו ובנותיו". סמדר הגיבה בתוקפנות וסרקזם: "אהההה, כ—-ן, סתם במקרה אין לשתי הצעירות שמות, כל יום נופלות כאן נשים בקרב". היושבים סביבי רמזו לי שלא כדאי שאכנס אתה לוויכוח. ובהפסקה רבים ניגשו לומר שכמובן שצדקתי.

אני פמיניסט שמאמין בשוויון המינים, וסולד מפמיניזם רדיקלי שעוסק במלחמת המינים ובקונספירציות הדרה למיניהן.

* טרומפלדור או תרומפלדור? – מאה שנים מלאו לקרב תל-חי ולנפילתו בגיבורים של "הגיבור הגידם" (כמה הכינוי הזה לא פוליטיקלי-קורקט היום).

אחרי נפילתו של טרומפלדור, הוא היה לגיבור לאומי, לדמות מופת. הן תנועת העבודה והן התנועה הרוויזיוניסטית אמצו אותו כגיבור.

תנועת העבודה – זה ברור. טרומפלדור היה ציוני סוציאליסט, איש תנועת העבודה. הוא הקים את תנועת "החלוץ". הוא היה הוגה רעיון ההסתדרות הכללית. הוא היה הוגה רעיון גדוד העבודה, שקם אחרי מותו ונקרא על שמו. הוא היה אוטופיסט שחזה את רעיון הקומונה הארצית – שכל היישוב היהודי בא"י יהיה קיבוץ אחד גדול. טרומפלדור נפל על הגנת קיבוצים – תל-חי וכפר גלעדי וקודם לכן חי בדגניה. ראשי תנועת העבודה: ב"ג, טבנקין ואחרים הובילו מאבק לתגבור כוחות להגנת יישובי אצבע הגליל, ימים ספורים לפני הקרב בתל-חי, כדי לקיים את הנקודות שתעצבנה את הגבול. ז'בוטינסקי היה המתנגד הראשי וקרא לפנות את היישובים הללו, כי ההגנה עליהם אינה ריאלית ("אני מבקש מכם להגיד לצעירים המגינים את האמת המרה. ואולי נציל בזה את המצב. אתם צריכים לומר לחברים: שובו בחזרה משם ובנו פה את הקיים").

אך היו סיבות טובות גם לתנועת ז'בוטינסקי לאמץ את טרומפלדור. טרומפלדור היה חברו של ז'בוטינסקי ושותפו להקמת הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה. שניהם חלקו יחד את חלום הצבא העברי (שאחרים דחו אותו וכינו אותו "מיליטריזם"). טרומפלדור היה מופת לחינוך על ערכי הגבורה וההקרבה עליהם רצה ז'בוטינסקי לחנך, בעיקר לנוכח דבריו האחרונים "טוב למות בעד ארצנו".

במורשת טרומפלדור יש מקום לכולם, אך באווירת השנאה באותם עשורים, שני המחנות ניהלו קרב על הבעלות על המורשת. ובמחלוקת הזאת נוצרה מחלוקת פאתטית על הכיתוב הנכון – טרומפלדור או תרומפלדור.

ז'בוטינסקי שהקים את תנועת הנוער בית"ר, גזר את שמה מהעיר והמצודה ביתר – בירת מרד בר כוכבא ומראשי התיבות: ברית יוסף טרומפלדור. ואיך ברית טרומפלדור נכתבת באות תי"ו? לשנות את שמה של מצודת ביתר אי אפשר. ז'בוטינסקי, שהיטיב לדעת עברית והיה קנאי לעברית, אמר שכיוון שהשם הוא לועזי, ניתן לכתוב אותו בטי"ת או בתי"ו. עד כאן, פתרון יצירתי לגיטימי לראשי התיבות.

מה שפאתטי, הוא שמעבר לראשי התיבות החלו חניכי ז'בוטינסקי לכתוב "תרומפלדור" והתעקשו שזה הכיתוב הנכון. הרחוב על שמו של טרומפלדור בירושלים נקרא על שם נכותו -"הגידם", וכשרצו לשנותו לשמו של האיש, לא הצליחו להגיע להסכמה בין תושבי הרחוב, שחלקם היו ממפלגת טרומפלדור וחלקם ממפלגת תרומפלדור (ב-2005 השם שונה לטרומפלדור).

אך השם הוא טרומפלדור. כך טרומפלדור איית את שמו. כך ז'בוטינסקי איית את שמו של חברו, עד הקמת בית"ר. התעתיק העברי לאות ברוסית שבה נכתב השם, הוא טי"ת.

* הו הא מי זה בא – מקובל בקרב ההיסטוריונים שהשאלה "מה היה אילו" אינה לגיטימית. ובכל זאת אני מרשה לעצמי לפנטז על השאלה, מה היה קורה אלמלא טרומפלדור נהרג בקרב תל-חי. להערכתי, הוא היה הופך למנהיגה של תנועת העבודה, ובתור שכזה ליו"ר הסוכנות היהודית ולראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל. ולכל הפחות, אחד המנהיגים הבכירים בה.

* פרה קדושה – אני רוצה לשחוט את הפרה הקדושה של י"א באדר.
קרב תל-חי נערך לפני מאה שנה בדיוק. הפרה הקדושה היא בערך בת 60 שנה. מדובר באגדה, על פיה טרומפלדור לא אמר "טוב למות בעד ארצנו" אלא פלט קללה ברוסית.
מטרת האגדה היא לחתור תחת אתוס הגבורה הלאומי, שטרומפלדור מגלם.
האגדה הצליחה לחלחל לתודעה, עד שגם כאלה שאינם שותפים למגמה שלה, נוהגים להתבטא בנוסח "בין אם הוא אמר את הדברים ובין אם לאו", "המשפט 'המיוחס' לטרומפלדור" וכו'.

אז הבה נעשה סדר. ישנן שלוש עדויות ממקור ראשון של אנשים שהעידו בו ביום, שהוא אמר את הדברים. הוא גסס במשך שעות, ועודד את חבריו לא להיכנע ולא לעזוב את העמדות, ואמר את הדברים. אחד הפצועים ששכב לידו שמע אותו אומר זאת, וכן הרופא שטיפל בו ד"ר גרי והמנהיג הציוני אברהם הרצפלד שהגיע למקום באותן שעות והיה בין האחרונים שראו אותו חי.

לעומת זאת, אין ולו עדות אחת שהוא קילל ברוסית. יתר על כן, את הרעיון של "טוב למות בעד ארצנו" הוא כתב פעמים רבות, גם במכתבים אישיים, וברגעיו האחרונים ביטא רעיון שהיה טבוע בו.

ב-1972 התפרסמה ביוגרפיה מצוינת של טרומפלדור, מאת שולמית לסקוב. לסקוב חקרה את הנושא לעומק, ופסקה באופן חד-משמעי, שטרומפלדור אמר את הדברים.

מאז נעשו עוד מספר מחקרי עומק על פרשת תל-חי, וכולם הגיעו לאותה מסקנה חד-משמעית.

הנוסח המדויק שבו טרומפלדור השמיע את הרעיון היה "לא נורא, כדאי למות בשביל ארץ ישראל". הנוסח המשופץ נערך בידי הסופר יוסף חיים ברנר, שנרצח בידי פורעים ערבים שנה לאחר מכן, במאורעות תרפ"א.

טענת "לא אמר" היא ספין, שהפך למיתוס והוא כמעט בחינת פרה קדושה.

אז הגיעה השעה לשחוט את הפרה הקדושה.

* כיף למות? – "מה זה טוב למות? מה כל כך טוב למות? טוב לחיות בעד ארצנו" וכו' וכו'. מכירים את הטיעונים הללו?

העניין המשמעותי כאן הוא מהות המושג "טוב". זה לא טוב במובן של כיף. לא כיף למות בעד… זה טוב במובן של ראוי. כלומר, מוות למען רעיון נשגב, מוות על הגנת המולדת, הוא מוות ראוי. אלה ערכים שראוי להקריב עליהם את החיים.

אבל ברור שטובים החיים על המוות, ושטוב לחיות בעד ארצנו. הנכונות להקריב את החיים היא למען החיים. כדי שנוכל לחיות בארצנו.

* ביד הלשון

עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת – בראיון לרינה מצליח ערב הבחירות סיפר אביגדור ליברמן על ההצעות שקיבל מנתניהו שניסה לפתות אותו להצטרף לממשלה, והגדיר אותן: "עד חצי המלכות פלוס 10%".

הביטוי "עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת" אקטואלי השבוע במיוחד, כי הוא שאול ממגילת אסתר. בשני המשתים שערכה אסתר למלך אחשוורוש, הוא פנה אליה בשאלה – מה בקשתה והבטיח שהיא תענה "עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 1.3.20

* לא אשכנזים – מי שרוצה לדעת מה חושבת "סביבתו של נתניהו" על ה"לא אשכנזים", כדאי שיאזין להקלטה של נער השליחויות המלוכלכות של נתניהו, מקורבו ואיש סודו, המטרידן נתן אשל.

בשיח על פי תומו הוא חשף את הציניות והנצלנות של נתניהו.

ה"לא אשכנזים" הם בשר התותחים של תעמולת השנאה והשקר הצינית של יאיר נתניהו, אבא שלו והמקורב אליהם ביותר – שליחם לדבר עבירה נתן אשל. הם בזים ל"לא אשכנזים". ל"גולנצ'יקים".

* הקלטת הלוהטת – כאשר נתניהו קיבל קווי אספקה על פי דרישה של סיגרים ושמפניות, הוא לא התחלק אתכם.
אבל כאשר נתפס בקלקלתו פתאום הוא משתף אתכם – "רודפים" "אותנו".
פתאום אתם שותפים.
ואח"כ הוא מסית בגוף ראשון: "קראו לנו צ'חצ'חים… קראו לנו בבונים".
והנה, נתן אשל, האיש המקורב לו ביותר חשף איך סביבת נתניהו רואה את עדות המזרח. אין להם שם. הם "לא אשכנזים". כלומר כל הזהות שלהם היא מה שהם לא. יש אשכנזים. ויש אחרים שהם פשוט "לא אשכנזים". הם לא "אנחנו".
ובציניות מרושעת ומקפיאת דם, הם מגיעים למסקנה שקמפיין שנאה הולך טוב אצל ה"לא אשכנזים".

כשאתם הולכים לקלפי, זכרו היטב היטב את הקלטת הלוהטת של שליחו של נתניהו.

* בדם קר – הטפטוף הפך למבול ובימים האחרונים כל הרשת מלאה בסיפור ההזוי על גנץ הלוקה בנפשו, הדמנטי, החולה, הסוטה-מין ועל סביבתו חסרת האחריות שמסתירה מעיני הציבור את מצבו האמתי. ואני מתרשם שרבים מהמדקלמים הידרדרו למצב הפסיכוטי הבלתי הפיך שהם גם מאמינים לשקרים שהם מדקלמים.

פעמים רבות, מול גלי הסתה ושיימינג, כאשר אמרתי שהכל יוצא מתעשיית השקרים של נתניהו, תקפו אותי: "למה אתה אומר שזה ממנו? אין לך הוכחה".

אז הפרשן, שאינו חשוד בעוינות לנתניהו, עמית סגל, אמר זאת בפירוש. כן, זה נתניהו. הוא המקור. זאת טקטיקת הבחירות שלו או אסטרטגיית הבחירות.

והרי זה לא חדש. זו שיטה.

ודי בכך כדי שהשרלטן המושחת והשקרן הזה ילך הביתה.

* כיוון שהוא מתמודד – מה עומד מאחורי רצח האופי לגנץ ולכל סיפורי המעשיות שתעשיית השקרים בודה על אודותיו? רק דבר אחד – הוא מתמודד מול נתניהו. אילו זה היה אדם אחר – הוא היה אותו פסיכופט, אפס מאופס, טמבל, הזוי, עב"ם, ועליו היו צצים סיפורי אהבהבים, וכל ההיסטוריה שלו הייתה רצופה כישלונות ופשעים. ע"ע גדעון סער.

הבאים בתור הם שופטי נתניהו. התיקים נגדם כבר נכתבים ויישלפו בידי תעשיית השקרים במועד שיבחרו.

* חסר מעצורים – קראתי רשומה של מישהו שטוען שגנץ לא רוצה להיות ראש הממשלה… תניחו לו… וכו'.

מהיכן נובעת המחשבה שגנץ אינו רוצה להיות ראש הממשלה? מהמודל שמי שרוצה להיות ראש הממשלה חייב להיות אדם חסר מעצורים, ללא קווים אדומים, מטרתו מקדשת את כל האמצעים, אף כלל לא חל עליו, הוא יכול לשקר ככל שיחפוץ במצח נחושה בלי למצמץ, יכול להסית, לשסות, לחרחר שנאת אחים.

אבל זה בדיוק המודל שהגיע הזמן להחליף.

* יועצו ואיש סודו – אפרופו יועצו, מקורבו ואיש סודו… מקורבו, יועצו, יד ימינו ואיש סודו של נתניהו, מי שהיה מזכיר הממשלה שלו ונתניהו נאבק למען מינויו ליועץ המשפטי לממשלה, הגיש נגדו כתבי אישום על שוחד, מרמה והפרת אמונים. זאת לא איזו רכילות בהקלטת סתר מבושלת או לא מבושלת, אלא זו החלטה מקצועית והוגנת המבוססת על ראיות חותכות, פרי חקירה יסודית ועמוקה, ואחרי שימוע שבו פרקליטי נתניהו שטחו את כל טענותיהם.

* היועצים – כאשר נתניהו ממנה אנשים הגונים, ישרים ומקצועיים, כדוגמת מנדלבליט, צביקה האוזר ויועז הנדל, הם חושפים את השחיתות שלו או של חצרו. כאשר הוא ממנה אנשים כלבבו – הם הופכים לעדי מדינה.

* ארדואנוקרטיה – הרעיון כאילו הדמוקרטיה פירושה שהמנהיג שנבחר הוא מעל החוק, הוא החוק, מותר לו לעשות כל מה שהוא רוצה כי כל מה שהוא רוצה זה רצון העם – זו ארדואנוקרטיה. הפופוליזם הארדואני רוכב על תאוריית הקונספירציה המטורפת על אודות מדינת העומק (דיפ-סטייט), כאילו כל מערכות השירות הציבורי, מערכת הביטחון ומערכות החוק והמשפט במדינה הם המושחתים והם בוגדים שמופעלים בידי איזו קרן סודית כדי להפיל את המנהיג הנבחר והאהוב, שאי אפשר להפיל אותו בקלפי, וכל זאת כדי לסכל את "רצון העם" ולכן כל הגופים הללו הם חתרנים. ההסתה והשיסוי נגד כל מי שמעז לבקר את המנהיג – כל אלה הם ארדואנוקרטיה.

* שוחד בחירות – לאחר הבחירות הקודמות, הופץ ספין כאילו כחול לבן הבטיחה לרשימה המשותפת להקפיא את "חוק קמיניץ" תמורת המלצה על גנץ. התקשר אליי מאיר דויטש, מנכ"ל עמותת "רגבים", הפועלת נגד עבריינות הבניה במגזר הערבי, דיבר אתי על חשיבות החוק והתריע באוזניי על חומרת הדברים. הבטחתי לו שאברר. התקשרתי לצביקה האוזר, חבר צוות המו"מ של כחול לבן, והוא הכחיש נמרצות את הסיפור. ליתר ביטחון ביררתי גם עם בוגי יעלון, ואף הוא הכחיש זאת מכל וכל. חזרתי למאיר, סיפרתי לו על ממצאיי, והתרשמתי שנחה דעתו.

השבוע הליכוד הבטיח להקפיא את חוק קמיניץ, כשוחד בחירות למגזר הערבי. נכון לעכשיו, באתר של "רגבים" – שתיקה.

* האם נתניהו גזען? – מצד אחד, ייאמר לשבחו של נתניהו שממשלתו האחרונה קידמה את המגזר הערבי יותר מכל ממשלה אחרת בעבר. מצד שני, ייאמר לגנותו, שהוא מסית נגד הערבים, מחרחר שנאה כלפיהם, מציג אותם כגונבי הבחירות והחמור מכל – העניק לגיטימציה לתועבה הגזענית, החיה הכהניסטית.

אז הוא גזען או לא?

נתניהו אינו גזען, והוא סולד מהכהניזם. אבל אין גבולות לתאוות השלטון שלו, ואם הדרך לנצח בבחירות עוברת דרך פופוליזם גזעני והסתה, ואם הוא סומך על המוטציה הכהניסטית שתתמוך בהעמדתו מעל החוק, הוא ירתום בלי למצמץ גם את הגזענות למדיניות האדמה החרוכה שבה הוא נוקט.

* קן הקוקיה – בית ראש הממשלה, בית שרד שאתה ואני מממנים ממסינו, אמור להיות מופת של העסקה הוגנת.

היום הוא התגלמות המושג השפלת עובדים, חילול כבודם האנושי, התעללות בעובדים, העסקה פוגענית, לא אנושית.

* רצון העם – האם גם התעללות אכזרית ומשפילה בעובדים קשי יום היא "רצון העם"?

* יאיר = ביבי – יאיר נתניהו הוא המעי הגס של אבא שלו. את מעט הטינופת שהנאשם עוד נמנע מלומר בקולו, הוא מעביר דרך המעי הגס. כל הרפש שהג'ורה יאיר מטיל – לכל הטינופת הזו אחראי הנאשם.

למי שאומר, בצדק, שיאיר נתניהו הוא הדבר הכי נחות, הכי נמוך, הכי מטונף, הכי זול, הכי עלוב, הכי מרושע, הכי שקרני שהיה כאן, כדאי לזכור: יאיר נתניהו = ביבי נתניהו.

* כך נוהגת כנופיית פשע – לאורי אבנרי, עורך העולם הזה, היו שיטות משלו לעקוף צנזורה. אם, למשל, הצנזורה או כתב איסור פרסום אסרו פרסום שמו של אדם בנושא מסוים, אבנרי היה מפרסם את הכתבה, והותיר את המקום של שם האדם מחוק בידי הצנזורה. ולצד אותה כתבה, פרסם תמונה גדולה של האיש ששמו נאסר לפרסום במסגרת איזו ידיעה סתמית, לא חשובה. כל הקוראים הבינו.

כך נוהג יאיר נתניהו בתעשיית השיימינג. הוא מצייץ על "המאהבות של גנץ", אח"כ מוסיף תמונה של צעירה שהצטלמה עם גנץ, ואח"כ מעלה את פרופיל הפייסבוק של אותה צעירה ושואל בתמימות אם מישהו יודע מיהי. כך, בהיתממות, סתם התעניין בשמה של מישהי. בניסיונו לפגוע במי שמעז להתמודד נגד אבא שלו, לא אכפת לו להרוס את חייה של בחורה צעירה שאינו מכיר, כי הוא למד מאבא שלו שהמטרה – השלטון, מקדשת את כל האמצעים.

ואחרי שהאב של הקורבן גינה אותו על מעשהו השפל והנבזי, יאיר נתניהו תבע אותו. כן יאיר נתניהו, הנבל השרלטן, הגיש תביעת דיבה נגד אבא של הקורבן התמים שהוא רמס ללא כל סיבה. כך נוהגת כנופיית פשע. זאת השיטה של תעשיית השקרים. מעלילים עלילות ושקרים. עושים שיימינג. ואח"כ תובעים את הקורבנות תביעת השתקה, בשיטת מצליח – אולי הם ייבהלו. אני מקווה מאוד שהאבא של הקורבן, שהחוליגן עשה לה שיימינג שקרני אופייני, לא יירתע.

* מרתון הראיונות – צפיתי בעיון רב במרתון הראיונות של ראשי הרשימות אצל רינה מצליח.

רינה מצליח הייתה מצוינת. שאלה את כל המרואיינים (למעט אחד – עוד אשוב לכך) את השאלות הקשות ביותר, בלי הנחות, ללא הטיה ולא נתנה להם להתחמק.

הרגע המביך ביותר היה מופע האימים הבכייני של בנט ומנוסתו הפחדנית מהאולפן.

נתניהו הוכיח שוב את כישרונו הנדיר – היכולת לשקר בלי להניד עפעף.

הראיון עם גנץ – ניכרים דברי אמת.

האיש המגעיל ביותר בערב הזה היה עמיר פרץ. מצד אחד הוא התפייט במתק שפתיים ש"אני לא יורה בנגמ"ש". הוא רק הפגיז את הנגמ"ש. הוא שימש כאידיוט השימושי של יאיר נתניהו ואבא שלו, ומדבר על הקמת ממשלת מיעוט כחול-לבן והעבודה-גשר-מרצ שתהיה תלויה בליברמן והרשימה המשותפת. אילו אמר שזאת הצעתו שכחול לבן מתנגדת לה מכל וכל – ניחא. אבל הוא דיבר על כך כאפשרות ריאלית. מה הפלא שנתניהו, שהוא לא פראייר, קפץ כמוצא שלל על המציאה, וציטט את דברי ההבל של פרץ שוב ושוב. ועל כך, אין מה להלין עליו. רק על פרץ.

אחריו הופיע איימן עודה. פרץ לחץ ידיו בחמימות (שזה בסדר גמור) והחל ללקק לו על השותפות היהודית ערבית וכו'. במקום שיקרא לערביי ישראל הרוצים להשתלב במדינת ישראל לא להצביע לרשימה אנטי ישראלית השוללת את זכות קיומה של מדינת ישראל. שיקרא להם לתמוך במפלגת העבודה.

באשר לאיימן עודה – הוא היחיד שרינה מצליח נהגה בו בכפפות של משי. לא שאלה אותו את השאלות הקשות. לא שאלה אותו על זכות קיומה של מדינה יהודית. לא שאלה אותו על תביעת "זכות" השיבה. לא שאלה אותו על הטרור. ובכל זאת, היא כן שאלה אותו שאלה אחת – על אפשרות של תקיפה בעזה. הוא אמר בפירוש שממשלה שתתקוף בעזה לא תקבל את תמיכתו. כלומר, בעיניו התפקיד שלנו הוא לספוג רקטות על אזרחי ישראל, אך אסור לישראל להגן על אזרחיה.

ואח"כ מתפלאים על האמירה הברורה, הנחרצת והחד-משמעית של גנץ: לא תקום ממשלה עם המשותפת. לא יהיה מו"מ עם המשותפת. לא תהיה ממשלה בתמיכת המשותפת. לא תהיה ממשלה בהימנעות של המשותפת. ניכרים דברי אמת. אבל… כאשר עמיר פרץ תוקע סכין גב ומסובב…

יש הרבה מאוד רשימות שמתמודדות. לא כולן הוזמנו לראיון. הוזמנו רק הרשימות שיש להן סיכוי ריאלי להיבחר (חוץ מיהדות התורה, שלהערכתי מנהיגהּ לא רצה להתראיין). אז למה הזמינו את מנהיג תועבה כהניסטית בן גביר? הרי לא היה אפילו סקר אחד שבו הוא התקרב לאחוז החסימה. אז למה לתת לו במה? טוב שהיא לא הזמינה את אשת הרוצח.

אבל הוא סיפק מידע מעניין. הוא סיפר, אף שגילה טפח וכיסה טפחיים, על הפיתויים שהורעפו על ראשו מחצרו של נתניהו: שר, שגריר, ג'ובים בקק"ל והרבה הרבה כסף! לידיעתך, מ"מ פרקליט המדינה.

ועמיר פרץ סיפר שנתניהו הציע לו רוטציה על ראשות הממשלה. וליברמן סיפר שנתניהו הציע לו "עד חצי המלכות + 10%" וסביר להניח שגם הוא התכוון לרוטציה. ומן הסתם, שניהם לא האמינו שנתניהו יכבד את הצעתו.

* השר הערבי – עמיר פרץ הודיע שהעבודה-גשר-מרצ תתבע כתנאי להצטרפותה לקואליציה מינוי שר ערבי. מינוי שר ערבי, ובלבד שאינו אנטי ישראלי כמו אנשי הרשימה המשותפת, אלא חותר להשתלבות אמת של ערביי ישראל במדינה, הוא רעיון מבורך. אבל מה פירוש "נדרוש מינוי שר ערבי"? אם עמיר פרץ רוצה למנות שר ערבי, עליו להודיע שאחד מנציגי סיעתו בממשלה, שאליה תצטרף, יהיה ערבי. כלומר, אם יהיו לה שלושה שרים – אחד מהם יהיה ערבי. אם יהיו להם שני שרים – אחד מהם יהיה ערבי. אם יהיה להם שר אחד – הוא יהיה ערבי.

* מדינה יהודית דמוקרטית – אם ישראל לא תהיה מדינה יהודית, היא תהיה דמוקרטית כמו שכנותיה.

* בנט צודק – אני מזדהה עם מה שבנט כאופוזיציה בתוך הממשלה היה אומר על שר הביטחון בנט.

* על קלפיות נגישות וישראבלוף – על פי החוק, אזרח יכול להצביע רק בקלפי שאליה הוא משויך, על פי מקום מגוריו הרשום במשרד הפנים. אבל יש אנשים שמתקשים בכך בשל בעיית נגישות. לכן במערכות הבחירות האחרונות הוגדרו קלפיות נגישות מיוחדות, שמאפשרות לאזרחים שאינם יכולים להגיע לקלפי שבה הם רשומים להצביע בקלפי אחרת. יש ברחבי הארץ 2,281 קלפיות כאלו.

כך מוגדרת בעיית הנגישות: "אדם שמפאת מצבו הגופני מוגבל בניידות והקלפי שבה הוא רשום אינה מוגדרת כנגישה, רשאי להצביע בכל מקום קלפי שנקבע על ידי ועדת הבחירות המרכזית כקלפי נגישה מיוחדת".

אם מגיע לקלפי נכה על כיסא גלגלים או אדם שמתקשה בהליכה, בעיית הנגישות שלו נראית לעין ומובנת מאליו. ואם היא אינה נראית לעין? "בהצבעה בקלפיות הנגישות המיוחדות יידרש הבוחר, אם מוגבלותו אינה ניכרת לעין או אם אין ברשותו תעודה המעידה על כך שהוא מוגבל בניידות, לחתום בפני מזכיר ועדת הקלפי על הצהרה כי הוא מוגבל בניידות". מה פירוש מוגבל בניידות? אין הסבר. למשל, סטודנט שמתגורר בנגב ולומד במכללת תל-חי, ואינו רוצה לחצות במיוחד ביום אחד את הארץ לאורכה ובחזרה, יוכל להצביע בגליל העליון? זאת נחשבת בעיית נגישות? סביר להניח שלא לכך התכוון המשורר. מצד שני, הנוהל הוא שמזכיר הקלפי אינו בודק ואינו שואל, אלא מכבד את ההצהרה. אני מכיר משפחה שעברה דירה ממרכז הארץ לפריפריה, ושינתה את כתובתה במשרד הפנים ארבעה ימים אחרי התאריך הקובע למקום ההצבעה. כאשר היא התקשרה לוועדת הבחירות נאמר לה שהיא יכולה להצביע במקום מגוריה החדש, וכל שהיא צריכה לעשות הוא לחתום על ההצהרה בפני מזכיר הקלפי ולא ישאלו אותה שאלות מיותרות.

אז למה באתר של ועדת הקלפי נכתב: "לתשומת לב הבוחרים – הצהרה שקרית היא עבירה פלילית, והיא ומעכבת את הצבעתם של בוחרים המוגבלים בניידותם ומקשה עליהם". אם אין הגדרה ברורה מהי בעיית הנגישות, איך יכולה להיות הצהרה שקרית? אם מזכירי הקלפי יכבדו כל חתימה, מדוע נדרשת האזהרה הזאת? מדובר בכסת"ח כלשהו? בישראבלוף? למה לאפשר דבר ולהצהיר שאינו חוקי?

אם המטרה של הקלפיות הנגישות המיוחדות היא לעודד הצבעה ולהגדיל את אחוזי ההצבעה, בכך שאנשים יצביעו בקלפי הנוחה להם – זו מטרה ראויה. אז למה להסתיר אותה מאחורי בעיית נגישות, כביכול, לעודד מצביעים לשקר ולהזהיר אותם שהם עוברים על החוק?

* מ"מ היו"ר – אז איפה אתם מבלים את השבתון הבעל"ט ביום שני הקרוב? אני מוניתי לתפקיד מ"מ יו"ר ועדת הבחירות המחוזית בצפת.

כמו ועדת הבחירות המרכזית, כך בכל מחוז יש ועדה מחוזית. גם הוועדות המחוזיות הן בראשות שופט – שופט שלום, ולצדו נציגי הרשימות השונות. יו"ר הוועדה בצפת הוא כבוד השופט ראיד עומרי. אני אחד מארבעת נציגי כחול לבן בוועדה המחוזית בצפת. מבין חברי הוועדה, שלושה מוגדרים כסגנים – נציג כחול לבן, נציג הליכוד ונציג ש"ס. אני הסגן מטעם כחול לבן. אחד מהסגנים הוא מ"מ, במקרה זה – אני. תפקיד ועדת הבחירות הוא לפקח על ההתנהלות התקינה של הבחירות בקלפיות במחוז ועל טוהר הבחירות.

* ההימור שלי – בדרך כלל, לפני בחירות, אני מקפיד לא להתנבא.
הפעם אחרוג ממנהיגי.
יומיים לפני הבחירות אני מוכן להמר שהשנה יפתחו את סכר דגניה.

* הרהור לפרשת השבוע – גיבור פרשת "תצווה" הוא אהרון הכהן. הוא גיבור שאינו עושה דבר. רוב הפרשה היא תיאור חליפת הפאר שלו ושל הכוהנים הגדולים לדורותיהם. פרשה שלמה מוקדשת לתיאור של פאר, של ראוותנות, של חיצוניות. כמה כסף הושקע בביגוד הזה, ולאילו מטרות קצת יותר חיוניות ניתן היה להקדיש אותו. האם זו רוח היהדות?

ומה לבש משה? בשום מקום לא נכתב דבר על חליפת השרד שלו. מן הסתם, משה, שאגב קראו לו פשוט משה – את שם המשפחה "רבנו" הדביקו לו אחרי אלף שנים, לבש בגדים פשוטים, כאחד האדם. הוא לא נזקק לפאר הזה. הוא התלבש בבגדי רועה בדואי. הוא לא היה זקוק למחיצה בינו לבין בני עמו. הוא לא היה זקוק לאישור חיצוני להיותו מנהיג. הוא היה מנהיג אמת.

ואהרון? אהרון לא הגיע למנהיגות בזכות עצמו, אלא בזכות היותו "אחשל". הוא בלט בצחצחות הלשון וכישורי הדיפלומט שלו, בהם כיסה על החיסרון של משה – העדר כושר רטורי, בהיותו כבד פה וכבד לשון.

מבחנו כמנהיג יהיה בשבוע הבא, בפרשת "כי תישא". בהעדרו של משה, שבושש לרדת מן ההר, עיני העם היו נשואות אליו. התוצאה הייתה עגל הזהב. התנהגותו של אהרון בפרשת עגל הזהב, היא של מנהיג פופוליסט, שאינו מנהיג את העם אלא מונהג בידי העם. הוא מבצע את רצון העם מבלי לנסות להשפיע עליו ולחנך אותו ולבסוף בורח מאחריות ומאשים את העם. זהו כשל מנהיגותי חמור.

מסתבר שפאר אינו מהווה תחליף למנהיגות אמת. ומי שעושה אנלוגיות לימינו, עושה זאת על אחריותו.

* ביד הלשון

צור משה – צור משה הוא מושב בשרון, במועצה האזורית לב השרון, לא רחוק מנתניה. זהו המושב הגדול ביותר בארץ.

המושב עלה לקרקע ב-1937 כיישוב חומה ומגדל, בעיצומן של מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, בידי חלוצים עולים מיוון ומבולגריה.

המושב קרוי על שם משה קופינס, רופא, מנהיג ציוני, מראשי הקהילה היהודית בסלוניקי וציר בפרלמנט היווני. הוא היה ציר בקונגרסים הציונים והיהודי הראשון שכיהן בפרלמנט היווני. נפטר ב-1924 בגיל 53. על פי צוואתו, ארונו הועלה לארץ ישראל והוא נטמן בבית העלמין טרומפלדור בת"א.

קופינס הוא האיש שהגה ויזם את הרעיון של הקמת יישוב של יוצאי יוון בארץ ישראל והחל לאסוף את הכסף לגאולת הקרקע. חזונו הוגשם 13 שנה אחרי מותו בהקמת כפר קופינס, שלימים שינה את שמו לצור משה, כדי ששמו יהיה עברי.

* "חדשות בן עזר"

הצבעת אמון

מה עומד על כף המאזניים בבחירות הקרובות?
לא סוגיות חוץ וביטחון.
בנושא הזה, אין פערים משמעותיים בין שתי המפלגות הגדולות. שתי המפלגות התכנסו סביב תכנית טראמפ. הליכוד אימץ את דרך הפשרה הטריטוריאלית. ומולו לא ניצבת עוד מפלגת שמאל הדוגלת בנסיגה מלאה, אלא מפלגת מרכז ניצית, שתפיסתה קרובה לתפיסת תכנית טראמפ.
גם את הסוגיה האיראנית שתי המפלגות רואות עין בעין, הן בנושא הגרעין האיראני והן בנושא סיכול ההתבססות האיראנית בגבולותינו.

בחירות 2020 אינן עוסקות בגבולות המדינה, אלא במה שבתוך הגבולות; בדמותה הערכית והמוסרית של מדינת ישראל. האם ישראל תהיה מדינת חוק או מדינת שחיתות?

מהי מדינת שחיתות? מדינה שיש בה מושחתים אינה מדינה מושחתת. מדינה שאינה נלחמת בשחיתות אלא מקבלת אותה כנורמה, היא מדינה מושחתת.

כבר היו לנו, למרבה הבושה, נשיא אנס, ראש ממשלה קרימינל, שר אוצר גנב, רב ראשי נוטל שוחד ועוד מרעין בישין מסוג זה. אולם החברה הישראלית ידעה להוקיע ולהקיא אותם. מפלגותיהם יצאו נגדם ומהר מאוד הראו להם את הדרך החוצה.

ההתגייסות ההמונית לגונן על נאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים, הזלזול בהאשמות החמורות נגדו, הניסיון להעמיד אותו מעל החוק ולמלט אותו מאימת הדין – אלה הדברים שעלולים להפוך את ישראל למדינה מושחתת.

מה שחמור יותר מהשחיתות הוא ההשחתה. השחתת הציבור הישראלי, הנורמות בישראל, אך ורק כדי למנוע מנאשם אחד להתמודד בבית המשפט עם הראיות נגדו. והדבר החמור ביותר, שיא ההשחתה, הוא מלחמת החורמה במדינת החוק ומוסדותיה והדה-לגיטימציה הציבורית נגדם.

****

הבחירות הקרובות הן הצבעת אמון במדינת ישראל.

כאשר ארגונים מן הסוג של "שוברים שתיקה" ו"בצלם" מעלילים עלילות בזויות על מדינת ישראל ועל צה"ל, מציגות את צה"ל כצבא של פושעי מלחמה, משחירים במזיד את פני המדינה, כל אזרח פטריוט סולד מהם וממעשיהם.

אולם מי שמציגים את ישראל כמדינת משטרה, מכנים את משטרת ישראל "גסטפו", מציגים את הפרקליטות כמאפיה מושחתת שתופרת תיקים להפלת ראש הממשלה, שמציגים את מערכת המשפט המפוארת של ישראל כמדמנת פשע – אינם ארגונים קיקיוניים רדיקליים. את העלילה הזאת על מדינת ישראל בודה ראש הממשלה, והוא מצליח באמצעות ההסתה הזאת לשכנע מיליונים שזאת היא מדינת ישראל. כל זאת, רק כדי לחלץ את עצמו מספסל הנאשמים.

תיאוריית הקונספירציה שהוא מפיץ היא בלתי נתפסת. על פי התאוריה, משטרת ישראל, רשות המסים, מבקר המדינה, פרקליטות המדינה, היועץ המשפטי לממשלה ומערכת המשפט; אלפי אנשים קשרו קשר, ובמשך שנים רקמו עלילה ותפרו תיקים בדויים נגד ראש הממשלה, כדי להפיל אותו, אחרי שנואשו מהיכולת להפיל אותו בקלפי. והמעניין הוא, שבמשך כל השנים הללו, לא נמצא ולו אדם אחד מתוך אותם אלפים, שהדליף את הקשר; עד כדי כך חזקה ברית הנאמנות החשאית של הקושרים.

זה הרי אבסורד! הרי אף אדם נורמלי לא יאמין לסיפור מופרך כזה. אז איך, ריבון העולמים, רבים כל כך מאמינים לבדיה הזאת? איך כל כך הרבה אנשים חכמים הפכו לחסידים שוטים? זאת תוצאה של שטיפת מוח ממושכת; של 25 שנות פולחן אישיות שלא היה כדוגמתו במדינת ישראל, סביב דמותו של בנימין נתניהו. אין דבר מופרך שייצא מתעשיית השקרים שלו, שלא יתקבל כאמת מוחלטת.

ניתן לבחון את התיאוריה הזאת דרך שני אנשים – רוני אלשייך ואביחי מנדלבליט, מהדמויות המרכזיות בתיאוריית הקונספירציה.

רוני אלשייך, איש הציונות הדתית, מתנחל, איש ימין בדעותיו. האיש חונך על ממלכתיות ועל נאמנות אין קץ למדינת ישראל. כל חייו קודש לביטחון המדינה. הוא שירת כקצין צנחנים מצטיין, לוחם ומפקד מצטיין בשב"כ, שם טיפס בסולם הדרגות עד לתפקיד סגן ראש השב"כ ומכאן הייתה סלולה דרכו לתפקיד הנחשק של ראש השב"כ. אולם הוא נקרא לדגל לפקד על משטרת ישראל, שהייתה במשבר עמוק. וכשהמדינה קוראת לו, הוא מצדיע ומתייצב. הוא לקח על עצמו את האתגר.

אבל רוני אלשייך התבלבל. הוא חשב, משום מה, שהוא בפעולה של "בני עקיבא". הוא לא הבין למי הוא צריך להיות נאמן. הוא חשב, משום מה, התמים הזה, שתפקידו לשרת את מדינת ישראל, את הציבור; שנאמנותו היא למדינת ישראל, לחוק, למשטרת ישראל. הוא לא הבין שמצופה ממנו נאמנות אישית למי שאחראי על מינויו. וכאשר הייתה סתירה מובנית בין הנאמנויות, הוא העדיף, משום מה, את הנאמנות לתפקידו.

ובכך הוא הפך לססמולן, למושחת, למי שעומד בראש ארגון פשע שמופעל בידי הקרן החדשה כדי להפיל את ראש הממשלה מהימין, שהוא המחסום האחרון בפני הפיכת ישראל ל"מדינת כל אזרחיה".

זה רציני? איך אפשר להאמין לקשקוש הזה? ואיזה מסע הסתה, שקרים, שיימינג נעשו נגדו לאורך זמן. ואיך הציבור שמתוכו הוא יצא, ושאת הערכים שינק בתוכו הוא הגשים כל חייו – עמד מנגד ואיפשר לשפוך כך את דמו?

אביחי מנדלבליט, בן למשפחה רוויזיוניסטית, להורים אנשי אצ"ל. אף הוא איש הציונות הדתית. אף הוא הקדיש את חייו לביטחון מדינת ישראל, שירת בצה"ל עד תפקיד הפרקליט הצבאי הראשי. הוא שותף אידיאולוגי של בנימין נתניהו, ולכן הוא מונה לתפקיד מזכיר הממשלה, משרת אמון של נתניהו. הוא היה יד ימינו של נתניהו, המוציא והמביא. לא בכדי, נתניהו ואיילת שקד מינו אותו ליועץ המשפטי לממשלה ואף נאבקו נגד טענת ניגוד האינטרסים שבמינוי אדם קרוב כל כך לראש הממשלה.

הוא עומד בראש מערכת מושחתת שמנסה להפיל את בנימין נתניהו מהשלטון ולהעלות לשלטון את "השמאל"? באמת? איך אדם נורמלי מסוגל להאמין לשקר הזה.

הרי מה שקרה לאלשייך, הוא בדיוק מה שקרה למנדלבליט. גם הוא התבלבל. גם הוא חשב, משום מה, שבתפקיד היועץ המשפטי לממשלה הוא צריך להיות נאמן לערכי הממלכתיות עליהם גדל. גם הוא חשב, משום מה, שנאמנותו צריכה להיות למדינת ישראל, לחוקיה, למשפט, לצדק ולאמת. גם הוא לא הבין, שהנאמנות שלו צריכה להיות למי שמינה אותו. וגם הוא, תמים שכמותו, חשב שכאשר יש סתירה בין הנאמנויות הללו, עליו להיות נאמן למדינה ולא לבוס.

מרגע זה הוא מושחת, הוא פושע, הוא היה צריך לשבת מזמן מאחורי סורג ובריח, הוא שקרן, הוא קושר קשר, הוא תופר תיקים. גם הוא, כמו כל קציני משטרת ישראל, כמו כל הפרקליטים, כולם כולם מושחתים, מאפיונרים, כולם ססססמולנים מניאקים שרוצים להרוס את מדינת ישראל, באמצעות הפלתו של האדם היחיד שיודע לשמור על קיומה.

איך נפלנו? איך הגענו למצב שרבים כל כך בתוכנו מסוגלים להאמין לתיאוריית הקונספירציה המטורללת הזאת, חסרת השחר הזאת, ואפילו לא עוצרים רגע לפקפק, להטיל ספק, אולי אלוהי פולחן האישיות הוא לא כזה מושלם?

הבחירות הללו הן הצבעת אמון במדינת ישראל. בבחירות האלה אני אביע אמון במדינת ישראל, במערכת המשפט הישראלית, בחוק הישראלי, בגורמי האכיפה בישראל. אף אחד מהגופים הללו אינו כליל השלמות. בכל גוף כזה יש כשלים, לבטח יש גם אנשים לא ישרים, לא הכל טהור. אך המערכת בכללה, מדינת ישראל, היא מדינת חוק דמוקרטית, והרוב הגדול של משרתיה עושים את מלאכתם נאמנה, מתוך נאמנות למשימותיהם ולתפקידם. מערכות מדינת ישראל אינן מאפיה מושחתת, אנשיה אינם תופרים תיקים, אינם מנסים לבצע "הפיכה שלטונית". מי שאומר זאת הוא שקרן, שמוכן לשרוף את המועדון ולהשאיר אחריו אדמה חרוכה, כדי לסכל את משפטו, ובמקרה הרע – להפיל אתו את כל מערכות מדינת ישראל, בחינת "תמות נפשי עם פלישתים".

* "שישי בגולן"

צרור הערות 12.1.20

* גבולות הארץ ותוכנה – שאלה שאני נשאל לעתים קרובות, היא איך זה שאני, שעמדותיי בנושא ארץ ישראל, ההתיישבות, גבולות הארץ וביטחון המדינה אינן, בלשון המעטה, עמדות "השמאל", יוצא בחריפות כזו נגד נתניהו ונגד המשך שלטונו.

יש לי שתי תשובות לשאלה הזאת. תשובה אחת, היא שמדובר בשני נושאים שונים ואין מלכות אחת נוגעת בחברתה אפילו כמלוא הנימה. אין בעמדותיי בנושא ארץ ישראל שום דבר שמחייב אותי להיות בעד שחיתות. אין בעמדותיי בנושא ההתיישבות שום דבר המעיד שעליי לתמוך במלחמת חורמה נגד מדינת החוק ומוסדות המשפט של ישראל. אין בהשקפותיי הביטחוניות דבר שיצדיק את תמיכתי בפולחן האישיות של נתניהו (או של כל מנהיג אחר). כלומר – מדובר בסוגיות שונות, והעובדה שבסוגיה א' יש לי עמדה מסוימת, אינה מחייבת אותי לעמדה כלשהי בסוגיה ב'. כל מקרה לגופו.

אולם אני חש שאין זו תשובה מלאה. כי האמת היא שבתחושתי העמוקה, יש זיקה עמוקה בין עמדותיי בכל הנושאים הללו.

ר' נחמן מברסלב כתב: לכל מקום שאליו אני הולך – אני הולך לארץ ישראל.

וזו בדיוק תחושתי העמוקה. אני חש שמה שהניע אותי במאבק על הגולן הוא בדיוק מה שמניע אותי היום במאבק נגד המשך שלטונו של נתניהו. ומה שהביא אותי להתנגד לעקירת יישובי גוש קטיף, הוא מה שמוליך אותי בהתנגדות לחסינות לנתניהו. בכל אלה אני חש שזה המאבק על ארץ ישראל, על עם ישראל, על מדינת ישראל.

ארץ ישראל אינה רק גבולות, אלא גם תוכן. איזה טעם יש במאבק על עיצוב גבולה של מדינת ישראל, ללא אחריות על תוכנה, על מהותה של המדינה?

כשנלחמתי על כך שהגולן יהיה חלק ממדינת ישראל, זו לא הייתה מלחמה על כך שהגולן יהיה חלק ממדינה מושחתת. כשאני מטיף היום לריבונות ישראל על בקעת הירדן, אכפת לי מהי דמותה של המדינה שאת ריבונותה אני רוצה להחיל על הבקעה. חשוב לי שזו תהיה מדינה מוסרית, מדינת חוק, מדינה שהצדק והמשפט מוליכים אותה, מדינה המונהגת בדרכי יושר וטוהר מידות.

זו המדינה שלחמתי עליה כלוחם קרבי בסדיר ובמילואים וחינכתי את בניי ללכת ליחידות קרביות כדי להגן עליה.

אני חש שכל המאבקים שלי הם בעצם מאבק אחד, אותו המאבק. המאבק על ארץ ישראל, על מדינת ישראל. זו הציונות שלי.

* האג'נדה של הנדל והאוזר – עמיר פרץ תוקף את בני גנץ שדחה את הצעתו לרשימה משותפת. "גנץ מעדיף את האג'נדה של הנדל והאוזר", האשים פרץ.

הוא צודק. אכן, גנץ מעדיף את האג'נדה של הנדל והאוזר.

* הרכב מנצח – ביום שישי נערכה ישיבת התנעה של מטה כחול לבן בגולן. ישבנו יהודים ודרוזים, חילונים ודתיים, גברים ונשים, צעירים ומבוגרים (מגיל 19 עד 70+), תושבי קצרין, קיבוצים, מושבים, יישובים קהילתיים וכפרים דרוזיים. וכל ההרכב הזה בפורום של 11 איש בלבד.

* נאנס – נתניהו החליט להקפיא את הבניה בהר חומה. בירושלים! הבירה! סמל הריבונות הישראלית. הפעם אין לו את התירוץ… אובמה.

מתוך ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה" (עמ' 258-259): "מפת הדרך השלישית אינה כוללת רק את הגולן והבקעה, כי אם גם את ירושלים רבתי וסביבתה. מחויבותו של יהודה לפיתוח ירושלים באה לידי ביטוי בבניית השכונה היהודית בהר חומה. ההחלטה ליישב את הר חומה הייתה של רבין, נתניהו חשש מעימות עם ארצות הברית ומסמס את ההחלטה. יהודה פתח במאבק ליישוב הר חומה, ורתם למאבקו את הסיעה כולה. אהוד אולמרט, ראש עיריית ירושלים, נפגש עם יהודה פעמיים בשבוע באותה תקופה, כדי לסייע בהשלמת המהלך.
המאבק נוהל בכמה מישורים. במישור הממשלתי, באמצעות קהלני; במישור הפרלמנטרי, באמצעות יהודה, שגייס לעזרתו את חברו הקרוב מהליכוד, ח"כ גדעון עזרא; ובמישור הציבורי בקמפיין "ירושלים. אני נשבע". נתניהו נאנס לאשר את הבנייה בהר חומה".

* שיקול דעת בלתי מוגבל – החלטת בית המשפט העליון שלא לדון בעתירה נגד האפשרות שהנשיא יטיל על נתניהו את הרכבת הממשלה, היא החלטה מוצדקת. אך בית המשפט שגה בכך שלא פסל את האפשרות שיתערב בעתיד, אם יהיה זה דיון מעשי, כלומר עתירה נגד הנשיא אילו יטיל את הרכבת הממשלה על נתניהו.

בית המשפט כלל אינו צריך להתערב בכך. אם יתערב, יהיה זה שיא חסר תקדים של אקטיביזם שיפוטי, שיביא את המשבר החברתי, הפוליטי והחוקתי לנקודת רתיחה מסוכנת.

התערבות כזו מנוגדת לחוק יסוד הממשלה, שאינו מטיל כל מגבלה על שיקול דעתו של נשיא המדינה בנושא זה. הנשיא רשאי להטיל את הרכבת הממשלה על כל חבר כנסת שיסכים לכך.

כדאי לציין, שהחוק אינו קובע שום הנחיות להחלטת הנשיא – לא על פי הסיעה הגדולה ביותר ולא על פי מספר הממליצים. יכול הנשיא להטיל את התפקיד על כל אחד מ-120 הח"כים, על פי שיקול דעתו. הוא גם אינו חייב לספור את מספר הממליצים, וכלל לא חייב לזמן את כל הסיעות להתייעצות. כתוב "לאחר שהתייעץ עם נציגי סיעות". לא נאמר "נציגי הסיעות". הנשיא הרצוג לא זימן להתייעצויות את "הרב" כהנא, כיוון שחשב שדעתו לא מעניינת ולא חשובה ואין זה ראוי שהאיש הרע הזה ידרוך על מפתן בית הנשיא. מקרה נוסף היה ב-1955, לאחר הבחירות לכנסת השלישית. הנשיא בן צבי הטיל על ב"ג את הרכבת הממשלה בלי שהזמין את סיעת חרות להתייעצות. הסיעה התרעמה והנשיא התנצל.

הנשיא רשאי להטיל על כל חבר כנסת את הרכבת הממשלה, אבל כמובן שמטרתו היא שהממשלה תוקם, ולכן הוא יטיל אותה על בעל הסיכויים הגדולים ביותר להצליח, להערכתו. יכול להיות מצב שח"כ עומד בראש הסיעה הגדולה ביותר ויותר ח"כים ימליצו עליו, אבל רוב הח"כים יודיעו שבכל מקרה לא יצטרפו לממשלתו, והנשיא יעריך שדווקא נציג סיעה אחרת הוא בעל הסיכויים הטובים ביותר.

ועכשיו – הפתעה. באחד המקרים הטיל הנשיא על ראש סיעה בת 5 ח"כים בלבד להרכיב את הממשלה. היה זה ב-1950. הממשלה הראשונה התפטרה. בן גוריון לא הצליח להרכיב קואליציה. הנשיא חיים ויצמן הטיל את הרכבת הממשלה על שר המשפטים פנחס רוזן, מנהיג המפלגה הפרוגרסיבית, שמנתה 5 ח"כים. רוזן הקים ממשלה בראשות… דוד בן גוריון. קואליציה זהה לקואליציה הראשונה.

ועוד הפתעה – באחד המקרים הנשיא הטיל על ח"כ שלא היה ראש סיעה את הרכבת הממשלה. היה זה ב-1961, לאחר הבחירות לכנסת החמישית. הנשיא בן צבי הטיל את הרכבת הממשלה על בן גוריון והוא לא הצליח. בעקבות זאת הנשיא הטיל את הרכבת הממשלה על לוי אשכול, אף הוא ממפא"י. אשכול הסכים בתנאי שהוא לא יעמוד בראש הממשלה אלא בן גוריון. וכך היה – אשכול הרכיב ממשלה שבראשה עמד בן גוריון.

עד כאן רגע של היסטוריה. נחזור לאקטואליה – אל לו לבית המשפט להתערב בהליך הפוליטי. אני מקווה מאוד שהציבור לא ייתן מנדט למפלגה שבראשה אדם שמסובך מעל הראש בפלילים, ובכל מקרה שהכנסת לא תביע אמון בח"כ כזה. אני גם מקווה שבתום המשבר הנוכחי, הכנסת תשנה מספר חוקים, כך שמי שהוגש נגדו כתב אישום על עבירה שיש עמה קלון לא יוכל לכהן כראש הממשלה וכן שלא תהיה כל חסינות מפני עבירות פליליות, אלא רק חסינות מהותית על פעולת ח"כים בתוקף תפקידם. אולם כל עוד אלה החוקים, והמערכת הפוליטית פועלת על פי החוקים, אל לו לבית המשפט להתערב.

* עלבון לאינטליגנציה – נער השליחויות של נתניהו, הסוס הטרויאני במשרד המשפטים, ששליחותו היא לסכל את משפטו של שולחו, ממשיך להתפרע. והפעם – ניסיונו הנואל לשבש את עבודתו של היועץ המשפטי לכנסת. הטענה שהחלטה מקצועית של היועץ המשפטי לכנסת שיש להקים את ועדת הכנסת כשזאת עמדת רוב חברי הכנסת, נגועה בניגוד עניינים כיוון שאשתו הייתה בצוות הפרקליטים שעסק בתיקי נתניהו, היא אבסורד ועלבון לאינטליגנציה. הרי אין המדובר כאן בחוות דעת על בקשת החסינות עצמה. הרי ברור, שאילו חוות הדעת של ינון הייתה שונה, לא היה כאן כל ניגוד אינטרסים.

הכל כשר כדי לחלץ את הבוס מאימת הדין. נתניהו טוען ש"אין כלום" אבל בורח מהמשפט. הוא נאחז בחזקת החפות אך מסרב להעמיד למבחן משפטי את חפותו. הוא נאחז ב"עד פסק דין חלוט" אך בורח ממשפט. הוא מבקש חסינות, במפגן של פחדנות, אבל מנסה לסכל את הקמת ועדת הכנסת שאמורה לדון בבקשתו. הוא רוצה דיון על בקשתו, אבל לא בכנסת הזאת שבה אין לו רוב, אלא רק בכנסת הבאה שבה אולי יהיה לו רוב. ואם לא יהיה לו רוב בכנסת הבאה, הוא יעשה הכל כדי לגרור את מדינת ישראל לסיבוב רביעי, כדי להימלט מאימת הדין.

* המדקלמים – בבוקר בהיר אחד, נדרש היועץ המשפטי המוערך של הכנסת, איל ינון, להכריע בסוגיה עקרונית, של כינוס ועדת הכנסת כדי לדון בבקשת החסינות של נתניהו. הוא נתן את התשובה היחידה שמתקבלת על הדעת בדיון אמתי, ומיד הוא נכנס לרשימה השחורה של הסססמולנים – מאלשייך, דרך מנדלבליט וכל המוקעים בידי תעשיית השקרים וההסתה של הנאשם הברחן. תחילה ניסו להדביק לו את "הקרן", שמפעילה אותו. עד שמישהו מצא נפט. ואו! הוא חתום על הסכם ניגוד עניינים באשר לתיקים שאשתו קשורה אליהם. הוא עצמו הודיע שלא ייקח חלק בדיון על החסינות. אך תעשיית השקרים החלה להציג את עמדתו הכללית, העקרונית, כנגועה, כביכול, בניגוד עניינים. כאילו אם אשתו הייתה בצוות שעסק בתיקי נתניהו, הוא אינו יכול להחליט אם אפשר להקים את ועדת הכנסת. עד לאן אפשר לרדת? אבל לא חשוב איזו שטות תפיק התעשייה הזאת, כל שקר יופץ בתעלות הביבים וידוקלם בלי מחשבה, בלי הטלת ספק, בלי קמצוץ של ביקורתיות, בידי המוני המדקלמים. עצוב. ממש עצוב. איך האיש הזה משחית את החברה הישראלית ואת השיח הישראלי.

* מומחי משפט יותר רציניים – אהוד בן עזר: "מומחי משפט רציניים הרבה יותר מהייטנר – טוענים שאין כל ממש בתיקים שהוגשו נגד נתניהו והם מלאים חורים!"

את כתב האישום כתבו מומחי משפט רציניים הרבה יותר מאהוד בן עזר. ובראשם, האיש שחתום על כתבי האישום, שגם מושא הערצתו של אב"ע מעריך אותו כמומחה משפט רציני מאוד, ולכן מינה אותו ליועץ המשפטי לממשלה.

כדאי לזכור, שמנדלבליט הוא שותף אידיאולוגי של נתניהו והוא היה יד ימינו ומזכיר הממשלה שלו. נתניהו בחר בו לתפקיד מתוך אמון מלא והערכה עמוקה. צריך להיות פסיכופט ברמה קיצונית, כדי להאמין לתאוריית הקונספירציה החולנית, שמנדלבליט תפר תיק לנתניהו, או שהוא "רודף" אותו ומבצע "הפיכה שלטונית" וכל דברי ההבל האינפנטיליים שבהם נתניהו מתבכיין ושוטף את מוחות מעריציו וחסידיו. מנדלבליט הוא האחרון שירצה ברעתו של נתניהו. אבל הוא אדם ישר, מקצועי, נאמן לתפקידו, בחן את הראיות, ולא הייתה לו כל ברירה אלא להגיש את כתבי האישום.

יתר על כן, מנדלבליט הוא בית הלל בהתגלמותו. הוא זהיר שבזהירים, שקול שבשקולים, מתון שבמתונים, בוחן כל דבר לפניי ולפנים אינספור פעמים (ומכאן הזמן הרב שחלף עד קבלת ההחלטה, שהיו שהציגו אותו כ"סחבת"), ואינו מגיש כתב אישום כשאינו משוכנע מעל לספק סביר שבית המשפט ירשיע את הנאשם. יש לזכור שהמשטרה והפרקליטות (כן, גם פרקליט המדינה ואנשי הפרקליטות הם מומחי משפט רציניים יותר מאהוד בן עזר) המליצו להאשים את נתניהו בשוחד גם בתיקי 1,000 ו-2,000.

אב"ע מזכיר בצדק שנתניהו עוד לא הורשע. נכון. אבל בינתיים מי שאמר "אין כלום, לא היה כלום, לא יהיה כלום, בלה בלה בלה כלום" בורח כל עוד נפשו בו, כאחרון העבריינים, מהתייצבות במשפט מול הראיות. הוא מתחבא בפחדנות מאחורי החסינות וזועק את חזקת החפות. אדרבא, שיתייצב כמו אדם עם מינימום כבוד עצמי בבית המשפט וייאבק על חפותו.

* היכונו לביאת השיימינג – ברגע שיתפרסמו שמות השופטים (אם נתניהו הברחן לא יצליח במנוסתו) – מיד תעשיית השקרים תמציא סיפורי אלף לילה ולילה על כל אחד מהשופטים. ברור יהיה שמדובר בשלושה פושעים ונוכלים שמזמן היו צריכים לשבת מאחורי סורג ובריח. יופצו תיאורים מסמרי שיער על פשעיהם ועל כך שלא נחקרו רק כי "לא ביבי לא חוקרים" ו"אכיפה בררנית" וכל שאר קלישאות תעשיית השקרים והביוש. ויסבירו לנו שזה צוות "מוטה" שנבחר כדי להשיג את ההרשעה. וישאלו בהיתממות למה לא הייתה "שקיפות" בבחירת השופטים. או אולי – למה "העם" לא בחר את השופטים. והחסידים השוטים ועובדי אלילים יאמינו לבדיות הללו, יפיצו בתעלות הביבים – תרתי משמע את השקרים האלה.

* משת"פים של השחיתות – התקשורת ממשיכה להעניק במה לעבריין המורשע והאסיר המשוחרר אולמרט, שראוי להיות לכל היותר פרשננו לענייני ליזול. והנ"ל מנצל כל במה כדי להטיף מוסר לנתניהו על שחיתותו (אף שבניגוד אליו, לנתניהו עומדת חזקת החפות, בעוד הוא מורשע). אין כל הצדקה לרהביליטציה למושחת הזה. הוא החזיר את חובו לחברה ולכן הוא היום אדם חופשי, אבל אין זה מעמיד אותו בעמדה של מטיף בשער. עזות המצח שלו אינה יודעת גבול, והתקשורת שמתמסרת אליו פוגעת קשות בשליחותה – להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה.

אולמרט הוא תואם נתניהו ונתניהו הוא תואם אולמרט. הצגתו כמי שבניגוד לנתניהו התפטר והתייצב למשפט וכו' אינה נכונה. הוא התנהג כמו נתניהו. גם הוא סיפר ש"רודפים אותו", גם הוא טען ש"תופרים לו תיקים", גם הוא הפיץ תאוריות קונספירציה מטורללות, הוא האשים את הימין הקיצוני, המשטרה, הפרקליטות, היועמ"ש ומערכת המשפט שהתגייסו לסכל את הסכם השלום ההיסטורי שהיה בהישג יד ורק הוא יכול היה להביא אותו. ההבדל בינו לבין נתניהו, הוא שסביבו היה רק קומץ של חסידים שוטים, בעוד לנתניהו יש כת המונית של חסידים שוטים, ולכן נתניהו מסוכן הרבה יותר. חבריו של אולמרט למפלגה ולממשלה נהגו כראוי והראו לו את הדרך החוצה ואילצו אותו להתפטר, בעוד חבריו של נתניהו למפלגה ולממשלה מפחדים ומתקרנפים. אבל חסידי אולמרט נהגו כמו חסידי נתניהו. אחד מהם אפילו הציע לפרקליט המדינה להתאבד.

ראיתי כמה מהופעותיו ההזויות של אולמרט ואני מבין שהייתה לו עוד אחת כזאת בתכניתם של "אופירה וברקו". כל מי שמעניק לו את הבמה, הוא משת"פ של השחיתות השלטונית, דווקא בימים שבהם המאבק על דמותה המוסרית של החברה ונגד השחיתות השלטונית נמצא בשלב הקריטי ביותר בתולדות המדינה.

האפקט המצטבר של שלטון אולמרט&נתניהו הוא נזק חמור לדמותה המוסרית של מדינת ישראל.

ומה הציפיה שלי מאולמרט? שלא יראה את פרצופו ברבים, מחמת הבושה.

* מכר את נשמתו לשטן – בימים המרים והקשים של עקירת גוש קטיף, התגלה רפי פרץ, אז ראש המכינה הקדם צבאית בעצמונה, כסמל לממלכתיות. עמו במכינה היו תלמידיו מעריציו. חבר'ה צעירים ותוססים, שאילו רצה – היה ביכולתו להוביל אותם למאבק אלים ופרוע. אולם בהגיע רגע הגירוש של המכינה, התקבלו חיילי צה"ל בבכי, אבל בחיבוקים. המסר שהנחיל הרב רפי לחניכיו, הוא שהעקירה היא דבר נורא, אך מלחמת אחים, שנאת אחים, נוראה ממנה. הוא חינך אותם לממלכתיות, לקבלת הגזירה הקשה הזאת, כיוון שהתקבלה בידי הכנסת, נציג הריבון. הוא חינך אותם לא להתייחס לחיילי צה"ל כאל "צבא הגירוש", אלא כאל חיילי צבא ההגנה לישראל, שממלאים את הפקודה שניתנה להם בידי צבא הכפוף לממשלה במדינה דמוקרטית, ומחויב לקיים את החלטותיה. יש אדם קונה עולמו בשעה אחת.

רפי פרץ הוא טייס מוערך בחיל האוויר, היה הרב הצבאי הראשי של צה"ל, חינך דורות של תלמידים על ערכי היהדות, הציונות והממלכתיות; קדושת הממלכתיות. חינך את כל בניו להתנדב ליחידות הטובות ביותר בצה"ל.

יש אדם מאבד עולמו בשעה אחת. הפוליטיקה השחיתה את הרב רפי פרץ, והוא הידרדר מבחינה מוסרית וערכית עד לברית הטמאה עם החיה הכהניסטית.

בראיון ל"ידיעות אחרונות" גמגם הרב פרץ שבן גביר הוא כבר לא בדיוק כהניסט. בדיחה לא מצחיקה. נכון, עוכר הדין הנ"ל מתוחכם ויודע למתוח את החבל בלי להפליל את עצמו. אך הוא כהניסט וגולדשטייניסט בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו. הוא תלמידו של כהנא, ותלמידו של תלמידו המובהק של כהנא ומגשים תורתו, המחבל הארכי-רוצח ברוך גולדשטיין, שתמונתו הגדולה מתנוססת בביתו. אפילו את הדייט עם אשתו הוא קיים על קברו של המחבל הרוצח. בניגוד לרפי פרץ, שהקדיש את חייו לביטחון ישראל, בן גביר לא שירת בצה"ל. צה"ל סירב לגייס אותו, ובצדק. צה"ל אינו יכול לתת נשק למעריצו של המחבל הרוצח. בן גביר השתתף בחתונת הדמים – החתונה שבה רקדו תלמידיו, במפגן ברברי צמא-דם, סביב תמונתו של התינוק שהוצת למוות בידי בני עמי שבחרו בטרור, תוך שהם דוקרים את תמונתו, בריקודם הפרוע.

בן גביר הוא בדיוק בדיוק כהניסט. אבל רפי פרץ הוא כבר לגמרי לא רפי פרץ. הוא מכר את נשמתו לשטן.

* לא מכיר בבית המשפט – יונתן פולק, מעצב ראשי של הדיגיטל בשוקניה, הוא פעיל אנטי ישראלי קיצוני ותיק. הנ"ל עצור, כיוון שסירב להתייצב בפני בית משפט ישראלי, לדיון על תקיפת חיילי צה"ל. הוא לא מכיר בזכותו של בית המשפט הישראלי לדון אותו. גדעון לוי פרסם פשקוויל שבו השווה אותו ללבנים בדרום אפריקה שישבו בכלא בשל מאבקם להזדהות עם השחורים בתקופת שלטון האפרטהייד. כידוע, עיקר ההסתה האנטי ישראלית של האויב, מאז ועידת הגזענות והאנטישמיות בדרבן, היא השוואתה לדרום אפריקה, מתוך ניסיון להביא לחרם על ישראל, שיביא להתפרקותה כדוגמת התפרקות משטר האפרטהייד. וכמובן שההשוואה הנואלת הזו כל כולה שקר נתעב.

הפעיל האנטי ישראלי הזה לא מכיר בבית המשפט הישראלי. מערכת המשפט והצדק הישראלית מוכה וחבולה – משוסה מכאן ומכאן. פטריוטים אמתיים חייבים להגן עליה.

* מחווה שערורייתית – אם רוצח הפצוע בלינץ' והמרגל הסורי שוחררו בעסקה תמורת גופתו של זכריה באומל, הרי שראש הממשלה שיקר לעם ישראל כאשר הסתיר את העסקה. אם לא הייתה עסקה כזו, וזו רק מחווה של רצון טוב – המחווה הזו שערורייתית. מה פתאום לשחרר מרגל, שלא ריצה את עונשו, למרות שהוא חזר לסורו אחרי השחרור הקודם? מה פתאום לשחרר חלאה; אדם שרצח בלינץ' פצוע? איזו מן מחווה זו?

* סמל השידור הציבורי – מי שלא קרא את מאמריו של יעקב אחימאיר ב"ישראל היום", אינו קורא את ציוציו ואינו מכיר את בית גידולו; מי שמכיר את יעקב אחימאיר רק מהופעותיו ברדיו ובטלוויזיה, אינו מסוגל לנחש מהן עמדותיו הפוליטיות. חתן פרס ישראל לתקשורת יעקב אחימאיר, הוא השריד האחרון בתקשורת הישראלית, של התפיסה הממלכתית-המקצוענית, על פיה תפקידו של שדר הוא להעביר לצופה או למאזין את המידע בצורה המקצועית ביותר, המקיפה ביותר והאמינה ביותר – ולהשאיר לצרכן התקשורת את החופש לפרש את המידע ולעצב את השקפתו, בלי ללעוס זאת בעבורו. דווקא העובדה שמדובר באדם דעתן, מעידה על גדלותו, על נאמנותו לאתיקה של השידור הציבורי, כפי שהוא מבין אותה.

היום הגישה הזאת אינה מקובלת, נחשבת למיושנת. כאשר החל הניו-ז'ורנליזם, אובדן ההפרדה בין מאמר דעה לידיעה חדשותית, בין חדשות ופובליציסטיקה, היה בכך חן מסוים. הבעיה היא שעם השנים נפרצו כל הגבולות וכל שדר חש שהמיקרופון הוא כלי בידיו להפיץ את משנתו הפוליטית. אני בעד דרך אמצע בנושא הזה, אולם כאשר ההטיה לכיוון הדעתני היא כל כך גדולה, טוב שיש מי שמציג את הקוטב האחר; את המופת של ממלכתיות על פי הספר.

הגישה של אחימאיר מבטאת בעיקר ענווה. הענווה באה לידי ביטוי גם באופן שבו הוא מראיין. לא חשוב את מי הוא מראיין, מאיזה צד של המפה – תמיד הוא מראיין בכבוד, בנימוס, לא משתלט על השיחה, לא שם את עצמו במרכז אלא את המרואיין; לא את עמדותיו שלו אלא את עמדות המרואיין. "בוקר טוב לגברת איקס, בוקר טוב גבירתי".

כאשר שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן, הכרתי אותו גם באופן אישי. הענווה והנימוס המופלג, אפילו במידה מסוימת ביישנות, מאפיינת אותו מאוד גם בהליכותיו שאינן מול המיקרופון והמצלמה.

אין זה מקרה שאחימאיר מעולם לא עבר לתקשורת הפרטית, למרות שכלכלית בוודאי שזה היה כדאי לו יותר. הוא מאמין בשידור הציבור ובתפקידו הלאומי החשוב, ודבק בו. העובדה שהוא לא זרם עם רוח התקופה, אלא דבק בערכים הישנים של השידור הציבורי, לא פגעו במעמדו – עובדה שהוא נשאר בשידור שנים רבות אחרי גיל הפרישה, עד גיל 81. תכניתו "רואים עולם" היא תכנית טלוויזיה מעמיקה ומעניינת מאוד. כמו כל דבר שהוא עושה – גם כאן הוא יסודי, רציני, מעמיק.

אחימאיר שרד עשרות שנים בשידור, ותכניתו שרדה שנים רבות. יש מעט תכניות ששרדו כל כך הרבה שנים כמו "רואים עולם". ובכל זאת, דינן של תכניות לרדת מן המסך, ומותר לסיים גם תפקידם של שדרנים ותיקים.

אבל חבל. דווקא כיוון שאחימאיר מגלם תרבות שידור אחרת, עולם הולך ונעלם, ודווקא כיוון שתכניתו טובה כל כך – טוב היה אילו תאגיד השידור הציבורי היה משאיר אותה על המסך ונותן לנו, הצופים, להמשיך ליהנות וללמוד ממנה.

כמובן שהשקר שהפיץ נתניהו, כאילו אחימאיר "פוטר בגלל שתמך בו", הוא עוד ספין של תעשיית השקרים, וגם אחימאיר עצמו ביטל אותה מכל וכל. הרי אותו תאגיד, באותה תקופה, מעלה יותר ויותר שדרנים ימניים לשעות פריימטיים. יתר על כן, כיוון שאחימאיר אינו מביע את עמדותיו בשידור – הוא יכול, לכאורה, להיות המועמד האידיאלי לתפקיד עלה התאנה של "התקשורת השמאלנית"; הנה, אנחנו נותנים לימני הזה תכנית (אבל בקריצה, כי הוא לא מזיק). השקר הזה הוא קשקוש, אם כי כמו כל שקרי התעשיה, יש לו קונים רבים.

חבל על ההחלטה. לי אחימאיר יחסר.

* יציר כפיה של התקשורת – המוקיון האלים אורן חזן הוא יציר כפיה של התקשורת. לא כי התקשורת אוהבת את עמדותיו. בטח לא כי התקשורת רוצה באמצעותו ללעוג לימין (יש תאוריה כזו). התקשורת אוהבת את היותו קוריוז, "אדם נשך כלב". כפי שהתקשורת העצימה את צ'יצ'ולינה כשהייתה חברת הפרלמנט האיטלקי, כך היא העצימה אותו כשהיה ח"כ.

מתפקדי הליכוד היו חכמים יותר, ובעטו אותו הרחק מחוץ לרשימה. כשהוא ניסה להתמודד ברשימה עצמאית קיבל כ-2,000 קולות. מכאן, ראוי היה שייצא מחיינו.

אבל התקשורת ממשיכה לתת במה לבריונות הגזענית שהוא מייצג. התקשורת ממשיכה לטפח אותו. פרצופו הזחוח ממשיך לככב על המרקע, אפילו יותר מלירן חולצה אפורה.

ועכשיו הוא מככב בתכנית הפופולרית "האח הגדול" בחשיפת שיא. בעיניי, עצם קיומה של תכנית המציצנות הזאת היא תופעה נתעבת. כמובן שאיני צופה בה ומעולם לא צפיתי בה אפילו לדקה. איני צריך לצפות בה כדי לדעת שהיא תועבה – די בכך שאני יודע מהי התכנית. אבל זו תכנית פופולרית מאוד בשיא הפריים טיים, ושם מציבים את המוקיון האלים הזה. מהריקושטים שיוצאים מן התכנית, מתברר שהוא ממשיך להתגסס ולהתגזען ולהתבריין, כפי שנהג בכנסת. למה לא? הרי זאת הסיבה שלשמה הוא הוזמן לתכנית, זו הציפיה ממנו, והוא לא יבריז להם. הרי אדם נשך כלב הוא רייטינג ורייטינג הוא כסף לטייקונים ששולטים בתקשורת הישראלית.

וכך, אחרי שהבוחר בעט בו, וניתן היה לשחרר אותנו מנוכחותו המגעילה, תקשורת האשפתות שבה ומטפחת אותו, והוא עוד עלול לחזור באמצעותה לפוליטיקה.

* יש לו את זה – במוסף תרבות וספרות של "הארץ" התפרסמו שני שירים יפים ונוגעים ללב של רועי חסן, על זקנתו ומותו של הכלב שלו. מסתבר, שכאשר חסן אינו כותב מתוך שנאה, הוא דווקא כותב יפה.

* פרנסה לפנצ'רמאכרים – אני כל כך אוהב גשם! וכשהגשמים באים בכמויות כאלו, זה תענוג אמתי. והכי כיף – הזרימות האדירות, השוצפות קוצפות, לאורך כבישי הגולן. מה שאני פחות אוהב את זה הבורות שנפערו בכבישי הגולן. ומה שאני אוהב עוד פחות, זה להיכנס בלילה לבור כזה ולפנצ'ר גלגל.

זה בדיוק מה שקרה לי ביום חמישי בערב, בציר המפלים. ובאותה שעה, במקביל אליי, בקטע הקצרצר שבין גמלא לצומת המפלים, עמדו עוד שבע (!) מכוניות מפונצ'רות, מהבהבות. למזלי, באותה שעה הייתה הפוגה בגשמים.

אבל גם לזה יש צד חיובי. פרנסה לפנצ'רמאכרים. מה, לא מגיע להם?

* דגים על העצים – אירועי הגשם החריגים, החזירו את חברי דובי מרגלית לשיטפון הגדול בקיבוצו כפר בלום בתחילת שנות החמישים: בשיטפון הגדול שהיה בכפר בלום המים הגיעו לגובה העצים במטעים והירדן זרם דרך הקיבוץ. בתים התמלאו במים. פוצצו בדינמיט את הכביש, כדי ליצור מעקף, ורק אז ירדו המים. למחרת אספו דגים מעצי התפוחים!

* ביד הלשון

עיר מקלט – בעקבות בקשת החסינות של נתניהו, רבים מעלים את הדאגה מפני הפיכת הכנסת לעיר מקלט לעבריינים ומושחתים.

מהי עיר מקלט? עיר שהתורה מצווה להקים כמקום מסתור לרוצחים בשגגה (בשפה המשפטית של ימינו הם לא היו מוגדרים רוצחים, אלא מואשמים בהריגה או בגרימת מוות ברשלנות). עיר המקלט נועדה מצד אחד להגן על חיי הרוצח בשגגה מפני נקמת דם ומצד שני – הישיבה בה היא ענישה ואף מוגדרת כגלות. לכן, הישיבה בה היא חובה, גם אם אין סכנה של נקמת דם. התורה מצווה על הקמת שש ערי מקלט, שלוש בעבר הירדן המערבי ושלוש בעבר הירדן המזרחי.

בזמר הישראלי הושאל המושג עיר מקלט כביטוי לאהבה, המהווה מקלט מפני הקשיים והצרות של החיים.

את תרגומו לעברית של שירו של ז'ורז' מוסטקי "הגבירה בחום", מסיים יעקב שבתאי במילים:
שלום, זו אני הגבירה בחום – כן, זו אני
שלום, זו אני הגבירה בחום – קח את ידי
ופנה לי מקום מעט, אצל גופך
ותהיה לי לעיר מקלט, במיטתך.

את השיר שרו יוסי בנאי ואילנה רובינא. אחיינו של יוסי, אהוד בנאי, חזר על הרעיון בשירו "עיר מקלט":
קחי אותי אל המזבח, לפני שאשבר
ועד שהאמת תצא אני בך אסתתר
כי את, כן את, תהיי לי – עיר מקלט.

כן עד שהאמת תצא אני בך אסתתר
עד שהסופה תחלוף והקרח ישבר
עד שמעיין יבש יִּפָּתח ויְפָכֵּה
עד שהשופט יבוא ואותנו יזכה
את, כן את, תהיי לי – עיר מקלט.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 5.1.20

* הברחן – היה זה אחד מרגעי השפל הנמוכים ביותר בתולדות הדמוקרטיה הישראלית. אולי הנמוך ביותר. עומד ראש הממשלה אל מול פני האומה, ובנאום בריוני ושקרני, מעליל עלילות כזב בזויות נגד מדינת ישראל ומוסדותיה. מסית את אזרחי ישראל נגד מערכת המשפט, הצדק, החוק והאכיפה של ישראל. מה שעושים המנוולים מ"שוברים שתיקה" ו"בצלם" לצה"ל, מתגמד לעומת ההסתה והעלילות של השרלטן הזה על החוק והמשפט של ישראל.

וזאת, כדי לברוח כמו עבריין נמלט ממשפט. בורח כפחדן, כמוג לב. הוא, ששיקר ש"אין כלום", בורח מהתמודדות עם הראיות. הוא, שבורח ממשפט על האשמות שנובעות מראיות – מפיץ בדותות ושקרים על יריביו, ללא שמץ שמצה של ראיה. וכיוון שאין לו שמץ של ראיה, הוא מסית נגד המערכת, כאילו אינה חוקרת אותם כי הם יריביו. שקרן עלוב.

פחדן שבורח ממשפט. פחדן שבורח מהחוק. פחדן שזורק את מדינת ישראל ממערכת בחירות למערכת בחירות ומצדו ימשיך להשבית את ישראל בעוד ועוד מערכות בחירות, בשל הפחד שלו להתייצב מול הראיות; השיתוק שלו אל מול ההאשמות, הידיעה שלו שהוא אשם ושיש גם יש "כלום". יש, ועוד איך.

הצעד הפטריוטי שנדרש מכל אזרח שדמותה ועתידה של מדינת ישראל יקרים לו, הוא להפיל את האיש המושחת והפחדן הזה בבחירות. מן הראוי שמצביעי הימין יעמידו את טובת מדינת ישראל וגם את ערכי הימין הישראלי, מעל טובתו הפרטית של המושחת הברחן.

ברחן – נמאסת!

* משפט הציבור – התשובה לבריחתו הפחדנית של הנאשם מן המשפט שכותרתו "מדינת ישראל נגד בנימין נתניהו" – תהיה במשפט הציבור, בבחירות, שכותרתן תהיה: מדינת ישראל נגד נתניהו.

* עיר מקלט – הברחן נתניהו הופך את הכנסת לעיר מקלט לעבריינים. מי עוד יבקשו להסתתר מאחורי החסינות כדי לברוח? ביטן? דרעי? ליצמן?

יש לקוות שאחרי הבחירות תקום כאן ממשלה לאומית. מה פירוש ממשלה לאומית? ממשלה שהאינטרס המוביל אותה הוא האינטרס הלאומי; טובתה של מדינת ישראל וטובתו של עם ישראל, ולא שיעבוד האינטרס הלאומי כדי לסייע לנאשם אחד לברוח מהמשפט.

* קלון – כשצפיתי בנאומו הביריוני של הברחן, הייתה זו הפעם הראשונה בחיי שהתביישתי כישראלי.

* אינו ראוי להיות ראש ממשלה – בני בגין הוא איש אמת, צדק ויושר. כלומר – הוא היפוכו המוחלט של נתניהו.

הוא הופיע אתמול בערוץ 12 ואמר את האמת הפשוטה, שנתניהו אינו ראוי להיות ראש ממשלה. הוא דרש את ראשי התיבות החדשים של מח"ל: מתן חסינות לנתניהו. הוא הבהיר שהצבעה היום לליכוד, היא הצבעה לפתרון בעייתו האישית של איש אחד, שאינו רוצה שההאשמות החמורות נגדו, כולל על עבירת שוחד, יידונו בפני שלושה שופטים בבית משפט בירושלים.

בני בגין לא יצביע מח"ל. אין לי ספק שגם מנחם בגין ויצחק שמיר לא היו מצביעים היום מח"ל. איך אדם ישר, איש אמת, אדם בעל מצפון, מסוגל להצביע בעד החסינות הפחדנית הזאת?

* נוכל ורמאי – אחרי שבני בגין תקף את נתניהו בשידור טלוויזיוני החלה מתקפת הביריונות הביביסטית להסתער עליו. ציטוטים נבחרים: "כלי ריק… לא מבין מימינו ומשמאלו… שקרן ותו לא" וכו'. כלומר, מעריציו העיוורים של ה-שקרן, בה"א הידיעה, מכנים איש אמת בתואר… שקרן. זה לא צריך להפתיע.

תופעת פולחן האישיות וההערצה העיוורת לנתניהו מדהימה. אנשים מוחקים את האבחנה בין אמת ושקר, בין טוב ורע, ואמת המידה שלהם היא טוב לביבי או לא טוב לביבי. מי שאומר משהו שאינו מתיישר עם נתניהו הוא "שקרן, רמאי ונוכל" (ואלה ציטוטים אותנטיים), גם אם מדובר באנשים הישרים וההגונים ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית. פולחן האישיות לנתניהו הוא עבודת אלילים. אין דבר זר יותר ממנה ליהדות ולדמוקרטיה.

והרי תגובתו של הנביא ישעיהו: הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע, שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר.

* אי-שפיות זמנית – במצב נורמלי, אין צורך לתת צל"ש למי שעושה או אומר את המובן מאליו. אולם כיוון שאנו מצויים כעת בסיטואציה של אי-שפיות זמנית, ראוי להעניק את עיטור הגבורה-הפוליטית לאיילת שקד, על כך שאמרה את המובן מאליו: בישראל לא תופרים תיקים.

בוז לכל הח"כים מהליכוד ומפלגות הימין שאף הם יודעים זאת, אבל מתקרנפים ושותקים במקרה הטוב או מדקלמים את דף המסרים השקרי במקרה הרע.

* הפרוטוקולים של זקני הפרקליטות – מאות חוקרי משטרה, עשרות חוקרי רשות המסים, עשרות אנשי הפרקליטות והיועץ המשפטי (יד ימינו של נתניהו שמונה על ידו), ישבו במשך שנים בחדרים אפלים ותפרו תיקים בדויים לחלוטין, בדו ראיות, השתילו מידע למוחות של מאות אנשים, הכל כדי להפיל את נתניהו, כי אי אפשר להחליף אותו בקלפי, וכל עוד הוא בשלטון ישראל היא מדינה יהודית ואי אפשר להפוך אותה ל"מדינת כל אזרחיה". ומתוך כל אותם מאות או אלפי אנשים אפילו אחד (!), במשך כל השנים הללו, לא הדליף. איזו אחוות אבירים בין האנשים הללו.

* תאוריית הקונספירציה – מדקלמי תאוריית הקונספירציה המטורללת על "תפירת תיקים", נוהגים להתהדר ברשימת שמות של פוליטיקאים שהוגשו נגדם כתבי אישום והם זוכו, כהוכחה לשיטה.

העובדה שאדם מזוכה בבית המשפט, אין פירושה שתפרו לו תיק. בית משפט אינו בית חרושת להרשעות, והוא אינו מחויב להרשיע כל נאשם. כל נאשם מגיע למשפט בחזקת חף מפשע, ועל התביעה להוכיח מעבר לכל ספק סביר את אשמתו. בסופו של דבר, רק הכרעת בית המשפט היא הקובעת, אולם זיכוי אינו מעיד על תפירת תיק. יש זיכוי מחוסר ראיות או מחמת הספק וגם זיכוי מחוסר אשמה אינו מעיד על תפירת תיק. ואם ייתפר תיק – חזקה על בית המשפט שיאמר זאת בבירור.

בכל סדרת המקרים המוזכרים, בית המשפט לא קבע ואף לא רמז על תפירת תיק. במקרה של יעקב נאמן, בית המשפט זיכה אותו מחוסר אשמה, אך לא שלל את הראיות שהציגה התביעה, אלא קבע (ולדעתי צדק), שנאמן פעל בתום לב. זו לא תפירת תיק. גם רפול זוכה מחוסר אשמה, אך הוא עצמו הודה בראיות אולם שכנע את בית המשפט (לדעתי בצדק) שהוא לא פעל מתוך כוונה פלילית. זו לא תפירת תיק. ריבלין זוכה בשל חוסר עניין לציבור וחוסר ראיות מספיקות. בעיניי, אין דבר כזה חוסר עניין לציבור כאשר מדובר באיש ציבור, ובעניין הזה בית המשפט שגה. עם זאת, העדר ראיות מספיקות זו בהחלט סיבה טובה לזכות נאשם. אך ברור שאין כאן תפירת תיקים. אפילו במקרה של קהלני, שבו באמת היה כתב אישום הזוי והדברים נאמרו גם בפסק הדין – גם כאן בית המשפט בשום אופן לא האשים את המשטרה בתפירת תיק. יתר על כן, כאשר נפתחה החקירה נגד קהלני הוא כבר לא היה בפוליטיקה, כך שבכל מקרה הטענה על תפירת תיק נגדו כדי לסכל מינוי, אינה רלוונטית.

הרוב המוחלט של כתבי אישום נגד אישי ציבור הובילו להרשעות. רשימה חלקית: האנס הסדרתי משה קצב, אולמרט, הירשזון, דרעי, בניזרי, חיים רמון, צחי הנגבי. גם להם תפרו תיקים? ובמקרה של שמחה דיניץ – הוא הורשע וזוכה בערעור. אז מה? גם בית המשפט המחוזי היה חלק מן המתפרה?

במקרה של נתניהו, היועץ המשפטי מנדלבליט הוא בית הלל בהתגלמותו (וממש איני זוקף זאת לחובתו). בהחלטותיו הוא הלך על בטוח. כאשר לא היה בטוח מעל לספק סביר בסיכויי ההרשעה, הוא העדיף לדחות את המלצות הפרקליטות והמשטרה, ולכן לא האשים את נתניהו בשוחד בפרשיות 1,000 ו-2,000 (ופרופ' דניאל פרידמן מאשים אותו עקב כך באכיפה בררנית). תיאוריית הקונספירציה בעניינו של נתניהו היא חולנית.

* איפוק וריסון – בית המשפט העליון היטיב להחליט – לא לקיים דיון בעתירה נגד הטלת הרכבת הממשלה על נתניהו. לא זו בלבד שהוא לא החליט לאסור זאת, הוא החליט למחוק על הסף את העתירה. כך ראוי. גם בית משפט אקטיביסטי מבין שיש מקום לאיפוק וריסון, שיש גבול לאקטיביזם.

מה יאמרו עכשיו כל אלה שהסיתו נגד "המשחק המכור", בית המשפט "שקבע מראש את התוצאה" (פסילה, כמובן). האם הם יתנצלו? האם הם יודו בטעותם? למשל, "ישראל היום" שחיטט בנבכי הרכב בית המשפט, בדה-קרדיטיזציה אישית מופרכת לגבי כל אחד מהם. והטענה שבכוונה הורכב הרכב "אקטיביסטי-שמאלני" כדי לפסול את נתניהו… אגב, ההרכב שנקבע הוא פשוט ההרכב הבכיר בבית המשפט, כלומר שלושת השופטים הוותיקים.

ברור שברגע שיתפרסם הרכב השופטים במשפטו של נתניהו (בהנחה שיכשל במנוסה הפחדנית לחסינות), מיד יצוצו סיפורי אלף לילה ולילה על כל אחד מהם, ותעשיית השקרים והביוש תעבוד במלוא הקיטור כדי לעשות להם דה-לגיטימציה.

ובאשר להחלטת בית המשפט – אני הייתי מצפה להחלטה חד-משמעית יותר, שהנושא אינו שפיט ולכן גם אחרי הבחירות אין לדון בו בבית המשפט.

* סרטון אנטישמי – כל אימת שנמתחת ביקורת על החרדים, מיד נשמעת מפיהם זעקה: אנטישמיות. הזעקה הזאת מבטאת מסר על פיו החרדים הם היהודים האמתיים, וכאשר מבקרים אותם, עצם הביקורת היא אנטישמיות. אין לקבל זאת. גם מי שתוקף את החילונים, למשל, תוקף יהודים. גם מי שתוקף את הקיבוצניקים, או את המתנחלים, את המזרחים או האשכנזים או העולים מחבר העמים וכו' וכו' תוקף יהודים. יהודים – לא פחות כהוא זה מהחרדים. האם כל ביקורת על קבוצת יהודים היא אנטישמית?

מותר לבקר את החרדים ואין בכך שמץ של אנטישמיות. אבל… אין ביטוי אחר להגדיר את "סרטון הנידה" של ח"כ קושנר, זולת אנטישמיות. זהו סרטון שכולו סממנים אנטישמיים, כולל הקריקטורות. יש כאן השתלחות קולקטיבית בקבוצה שלמה על רקע אמונתה ואורחות חייה. יש בו בוז למרכיב בדת היהודית ולמי שמקיימים אותו. יש בו עלילה, ממש כמו העלילות על יהודים באירופה, כאילו בשל קיום מצווה יהודית, נלקח כסף מכלל הציבור באשמת החרדים (כיוון שיש סבסוד ל"בדיקת נידה", אין כסף לחולים, לחיסונים לשפעת, למיטות בבתי החולים וכו'). ויש כאן סיפור המדרון החלקלק, כאילו מחר יחייבו אותנו לכך וכך, למרות שאיש אינו מחייב מישהי לבצע בדיקות נידה. זוהי תשפוכת שנאה איומה ונוראה. אגב, טהרת המשפחה על פי ההלכה, אינה עניין של החרדים בלבד, אלא של המגזר הדתי כולו ומסורתיים רבים. הסרטון פוגע גם בהם, אבל במודע הם אינם מוזכרים, כדי לכוון את האש כולה לעבר החרדים.

יש מקום, כמובן, להעלאת השאלה האם לסבסד את הבדיקות הנ"ל, בדיוק כפי שיש מקום לשאלות על כל הוצאה ציבורית. לדעתי, למשל, המדינה אינה צריכה לסבסד זאת. אלא מה? היא לא מסבסדת זאת. הסבסוד הוא של ביטוח בריאות משלים, כלומר מכספי המבוטחים. מסתבר שכל סרטון ההסתה המרושע הזה, מבוסס על שקר במקרה הרע, או טעות רשלנית (הרי ניתן היה לבדוק את המידע טרם פרסום הסרטון – לשם כך יש לח"כ שלושה עוזרים פרלמנטריים) במקרה הפחות רע.

למרבה הצער, אין זה המקרה הראשון בעת האחרונה של גילויי שנאה קשים של בכירים ב"ישראל ביתנו" כלפי החרדים. באותה מידה, קיימת הסתה קשה לא פחות מצד רבים בציבור החרדי כלפי ציבור העולים מחבר העמים. העימות הזה, ההולך ומחמיר, הוא משבר של החברה הישראלית כולה, וחובתה של ההנהגה הלאומית לפעול לאיחוי השבר הזה, כל עוד הדבר ניתן. כשתהיה בישראל ממשלה ממלכתית לאומית, היא תהיה מחויבת להתמודד עם התופעה. עד אז, מן הראוי שנשיא המדינה ייקח על עצמו את משימת הגישור החשובה הזאת.

* אפס נקודה אפס – בסקר בחירות של ערוץ 12, התברר שאם סתיו שפיר תרוץ לבד (ותקרא למפלגתה "המפלגה הירוקה") היא תשיג 0.0%. אם היא תרוץ שוב עם מרצ, לא תהיה שום תוספת קולות למרצ. אם כך, אין למרצ כל סיבה לסתום את האף ולסבול אותה ואת שיגיונותיה למען תוספת של 0.0% מהקולות. במפלגת העבודה רואים בה מוקצית מחמת מיאוס. מי שמנסים להביא לריצה משותפת של העבודה ומרצ מבינים שתנאי סף לאפשרות כזו, הוא ששפיר לא תהיה בסביבה.

אז איך זה שבמשך 7 שנים לא חדלנו לשמוע אותה, את צעקנותה, את מפגניה הפרלמנטריים סרי הטעם? יש לכך תשובה בתלמוד: אסטרא בלגינא קיש קיש קריא. בקבוק ריק שיש בו מטבע אחת, מרעיש הרבה יותר מבקבוק מלא במטבעות.

* מסר של נחישות ועוצמה – ריצוצו של ראש הנחש, קאסם סולימאני, אדריכל האסטרטגיה החומייניסטית של השתלטות הקנאות השיעית לפחות על המזה"ת, ורב מרצחים שאחראי על רציחתם של המונים – הוא כשלעצמו בשורה חשובה וחיובית. יהיה קשה מאוד וייקח זמן רב, עד שמישהו יוכל באמת להיכנס לנעליו, מה גם שלצדו נהרגו עוד רבים מהנהגת משמרות המהפיכה. ודאי שהבשורה הזו טובה לישראל.

אך לא פחות חשוב ממנה הוא המסר של ארה"ב – מסר של נחישות, תקיפות, עוצמה, תעוזה והרתעה. בחודשים האחרונים ארה"ב שידרה הבלגה והססנות. היא הבליגה על הפלת מל"ט אמריקאי, היא הבליגה על תקיפת שדות הנפט הסעודיים, היא החליטה להוציא את חייליה מסוריה תוך הפקרת הכורדים. דומה היה, שחרף ההבדל ברטוריקה, טראמפ ממשיך את דרכו התבוסתנית של אובמה. אך טראמפ התעשת, היכה באיראנים מכה קשה ביותר ושידר להם מסר חריף ומאיים לעתיד. המסר הזה חיוני לשלום העולם ושלום המזה"ת אפילו יותר מעצם חיסולו של סולימאני.

* גורם הסיכון מספר 1 – יואב לימור, הפרשן הביטחוני של "ישראל היום" כתב על הערכת המודיעין השנתי של צה"ל. כך נפתחת הכתבה: "הערכת המודיעין השנתית של צה"ל, שתוצג בשבוע הבא לדרג המדיני ועיקריה גם יפורסמו לציבור, צפויה להצביע על עליה בסבירות לעימות בזירה הצפונית.

המסקנה הזאת נובעת משורת תהליכים שמתנהלים בחודשים האחרונים על הציר שבין איראן, עיראק, סוריה ולבנון, בניצוחו של מי שמסומן בשנים האחרונות כגורם הסיכון מס' 1 באזור: מפקד כוח קודס של משמרות המהפכה, קאסם סולימאני".

כשהעיתון הגיע לידי הקוראים, גורם הסיכון מס' 1 כבר נשלח ל-72 הבתולות.

נכון, האידיאולוגיה והמוטיבציה האיראנית לא פגו ולא יתפוגגו, אך יכולת הביצוע שלהם נפגע קשות.

* שבעים שנות אסון – האם יש לישראל פרטנר לשלום? כדי לבחון את השאלה, כדאי לראות מה כותבים דובריו של האויב. למשל, גדעון לוי. האם נסיגה לקווי 4.6.67 תביא אותו להשלמה עם קיומה של מדינת ישראל? האם היא תביא לשלום? נבחן זאת על פי מה שהוא כותב על רצועת עזה, 14.5 שנים לאחר שישראל נסוגה ממנה עד המ"מ האחרון ועקרה מתוכו את כל אזרחיה, ונענתה בפשע מתמשך נגד האנושות באופן של ירי רקטי מכוון לעבר אוכלוסייתה האזרחית. "במקום שישראל תישא באחריות לגירושם ולדחיקתם לעזה ב–48', תנסה לפצות ולכפר, לשקם ולסייע, היא ממשיכה את מדיניות 48' בצורה אחרת. כלוב במקום גירוש, כלא במקום טיהור אתני, מצור במקום נישול. ספק אם יש אזורי אסון רבים בעולם שאסונם נמשך יותר מ–70 שנה ברציפות, וכולו מעשה יד אדם זדונית". ובכן, גם כאשר ישראל נסוגה מכל רצועת עזה, כפי שהוא דרש, וגם כאשר השטח שממנה ישראל נסוגה הפך בסיס לתוקפנות וטרור נגדה ונגד אזרחיה, הוא ממשיך להאשים את ישראל, כמובן, על מצבם של התושבים האומללים, שממשלתם אינה דואגת להם, אלא כל מעייניה נתונים לטרור נגד אזרחי ישראל. אבל כדאי לשים לב. האסון של עזה הוא לא בן 50 אלא בן 70. כלומר, הנסיגה לא שמה קץ לסכסוך, כי הסכסוך אינו תוצאת "אקיבוש" במלחמת ששת הימים, אלא הוא סכסוך בן שבעים שנה. האסון הוא מאז הקמתה של ישראל. קיומה של ישראל הוא האסון. "מדיניות 48'", כלומר הקמת מדינת ישראל, מלחמת המגן נגד כל מדינות ערב שפלשו אליה ביום הקמתה כדי להטביע אותה בדם ולהשמיד את היישוב היהודי בא"י שלוש שנים אחרי השואה – היא הדבר שאותו גדעון לוי מוקיע ונגדו הוא מסית.

כידוע, הגרסה האנגלית של "הארץ" היא חלון הראווה של ישראל בקרב חוגי האקדמיה במערב, והם חשופים מדי יום להסתה האנטי ישראלית הזאת, היוצאת מתוך ישראל. ולאחרונה, "הארץ" מתגאה בגרסה הערבית של מדור הדעות שלו. כאשר קוראים בגרסה המקוונת את הפשקוויל של גדעון לוי – בתוכו מופיעה הפניה לגרסה הערבית. לוי מסית את קוראיו הערביים נגד מדינת ישראל, נגד קיומה של מדינת ישראל, מדינת האויב שלהם ושלו.

* שירת הצביעות – אני מעריך מאוד את המשורר אילן ברקוביץ', בעל הטור בנושא השירה "משורר בשטח" במוסף הספרות והתרבות ב"הארץ". אני אוהב לקרוא אותו, הן כיוון שהוא כותב היטב, הן בשל טעמו הייחודי והמקורי (גם כשאני חלוק עליו) ובעיקר – בשל האהבה הטוטאלית שלו לשירה. הוא חי את השירה, נושם את השירה, היא מרכז חייו. והביקורת שלו באה מאהבה, ולא מעמדת שומר הסף שמאפיינת פעמים רבות מבקרי שירה. ובנוסף לכך, אני מעריך מאוד את יציאתו פעמים רבות נגד התמיכה של חלק מהמיליֶה הספרותי הישראלי בזכות הטרור נגדנו במקרה הרע, או במקרה הפחות רע את האדישות הגובלת בהבנה לטרור. הוא אף ארגן, לפחות פעם אחת, כנס שירה שכולו הזדהות עם נפגעי הטרור, כאקט של מחאה נגד אותה אופנה של משוררים רדיקליים.

ודווקא בשל כך, תמהתי מאוד, אפשר אפילו לומר הזדעזעתי, כאשר הוא בחר כשיר המשמעותי ביותר של העשור שחלף, דווקא את שירה של איאת אבו שמיס "אם הייתי אמא יהודיה". בשיר היא מטיפה לאם היהודיה למנוע בכל מחיר את גיוס בנה לצה"ל. היא כותבת בשיר, שאילו הייתה אמא יהודיה היא הייתה נלחמת, היא הייתה קושרת את לשונה לאוזניו, היא הייתה מדביקה את ידיה לרגליו, היא הייתה תולה את לבה על עיניו כדי שלא ילך לצבא.

היא לא כתבה שאילו הייתה אם פלשתינאית היא הייתה מונעת מבנה להיות מחבל, היא הייתה מנסה לחסן אותו מפני החינוך שהוא מקבל להיות שאהיד ולמות על מזבח רצח יהודים. לא. נוח לה יותר להכות על החזה של האימהות שלנו, שיסכלו את גיוס ילדיהם להגנה על מדינת ישראל ועל שלום אזרחיה וילדיה.

חיים שור, מי שהיה רכז השומר הצעיר, מזכיר הקיבוץ הארצי ועורך "על המשמר" ו"ניו-אאוטלוק", ואף היה אב שכול, שבנו נפל במבצע "אביב נעורים", סיפר לי פעם שהיה חבר בפורום ההורים השכולים הישראלי-פלשתינאי בראשיתו. כיוון ששור יזם מפגשים עם אש"ף גם כאשר הדבר היה אסור בחוק, זה לא כל כך צריך להפתיע. הוא סיפר לי גם מה גרם לו לעזוב את הפורום. בתחילת האינתיפאדה השניה, התפרסם ראיון עם אמא של מחבל מתאבד, שהביעה שמחה על מותו בפיגוע וייחלה לכך שאחיו הקטנים ילכו בדרכו. מתוך זעזוע, הוא העלה את הנושא בפורום, ולא זו בלבד שאף הורה פלשתינאי לא הסתייג מהדברים, רובם אפילו תמכו בהם. הוא עזב מיד את הפורום. אירוע זה יחד עם כל אירועי "האינתיפאדה השניה" הביאו אותו בערוב ימיו לחשבון נפש אידיאולוגי ולשינוי דרמטי בעמדותיו.

נזכרתי בסיפורו, כשקראתי את המאמר של אילן ברקוביץ' בערב שבת. איני מתווכח אתו על איכות שירהּ של אבו-שמיס. אילו היא כתבה אותו שיר, רק לא פתחה אותו בשורה "אם הייתי אמא יהודיה", אלא מטיחה את ביקורתה באותן אימהות פלשתינאיות, יכולתי להזדהות עם בחירתו של אילן. אבל לְשירהּ של אבו-שמיס כמות שהוא, הייתי מעניק את אות השיר הצבוע של העשור.

* לא להרגיש טמבל – התחסנתי נגד שפעת אבל לקיתי בשפעת (כך זה נראה, בכל אופן). אז כדי לא להרגיש טמבל, אני לא קורא לזה שפעת.

* חבר בגדוד העבודה – שמתם לב שאנחנו בשנות העשרים? (תמיד ערגתי על העליה השלישית).

* ביד הלשון

נישוב – מילה חדשה חדרה ללקסיקון הישראלי בשבועות האחרונים – נישוב. ב-31.12.19, לאחר מספר דחיות, נעשה מהלך הנישוב באסדת הגז לווייתן. החששות מפני זיהום רבתי בעקבות המהלך, לא התממשו.

מהו נישוב? על פי מאמר ב"כלכליסט": המהלך שבו החלה הזרמת הגז מהמאגר. הגז הועבר באמצעות שני צינורות תת ימיים באורך 130 ק"מ מהמאגר ישירות לאסדה. ארבע בארות הגז, שממוקמות בקרקעית הים מעל למאגר, נפתחו, והגז החל לזרום. הזרימה עצמה דחקה החוצה את הגזים שהיו בצנרת, חנקן וחומרים אחרים, שהשתחררו באסדה. השחרור שלהם לאוויר יצר פיזור מזהמים חריג, אך כאמור, לא זיהם את האוויר באזור חוף הכרמל.

מרגע פתיחת הבארות החלה זרימת גז בצנרת הימית, ובעקבותיה נפלט לאוויר חנקן, ובהדרגה חנקן מעורב בגז טבעי, למשך מספר מצומצם של שעות ובהיקף מוגבל ומפוקח.

מה מקור המילה? מסביר רוביק רוזנטל: הפועל 'נישֵב' מופיע בלשון חז"ל במשמעות נשיבה חזקה, או גרימה לאוויר לצאת. המקור לשימוש העכשווי הוא במילון האקדמיה ללשון בתחום ההנדסה הכימית משנת 1989. נישוב היא חלופה העברית שלblowingk , מילולית: נשיפה או משב רוח, שפירושה כאן דחיפה קדימה של הגז הנוזלי. במילון המדובר מופיעים גם ביטויים כמו נישוב-קְדָם, מזרק נישוב, וחומר נישוב או חומר מנשב.

* "חדשות בן עזר"

נאום המנהיג הבא

לפני קרוב לשנתיים פרסמתי מאמר שכותרתו "נאום המנהיג הבא". היה זה נאום עתידי של המנהיג שיבחר לראשות הליכוד במקום נתניהו, ובו הוא מתחיל את התהליך של החזרת הליכוד והמדינה למסילה, באמצעות דה-ביביזציה ושינוי ערכי וחברתי.
אלכס אנסקי שקרא את המאמר, הקריא אותו במלואו בתכניתו בגל"צ. הוא הקריא אותו בפאתוס של נואם מול קהל ושתל בתוכו הקלטה של תשואות רמות.
היום, המאמר הזה אקטואלי מתמיד.

נאום המנהיג הבא

לילה טוב לכם, חברי תנועת הליכוד, שמימשתם היום את זכותכם להצביע ולהשפיע! לילה טוב לכם אזרחיות ואזרחי ישראל!

אני מודה לכם, חברי הליכוד, על האמון שהענקתם לי, בבחירתי להנהגת התנועה. יותר משהיה זה אמון אישי בי, היה זה אמון בדרך שאני מייצג. היה זה אמון בשינוי דרכה של התנועה ועלייתה על דרך חדשה. ואם לדייק יותר, היה זה אמון בהחזרת התנועה שסטתה לנתיבים צדדיים, בעייתיים, לעתים אף לדרכים אפלות, בחזרה לדרך המלך של תנועתנו.

היום קיבלתי מכם מנדט להחזיר את תנועתנו לדרכה הממלכתית. מהלילה, תנועתנו איננה עוד לעומתית לממלכתיות הישראלית. החל מהלילה, תנועתנו אינה רואה עוד את שלטון החוק כאויב וכ"כנופיה". מרגע זה ואילך, כלֵי הביצוע של הממלכתיות לא יהיו עוד מוקד להסתה ולהשמצות, ראשיהם לא יהיו עוד קורבנות של שיימינג; אלה הם כלים ממלכתיים, והם הכלים שלנו, כאזרחים חופשיים וגאים בדמוקרטיה הישראלית.

תנועתנו לא תהיה עוד מוקד לשנאה ולהסתה נגד בית המשפט. כמו כל גוף ממלכתי, גם בית המשפט אינו חסין מביקורת. מותר לחלוק על בית המשפט, מותר לבקר אותו ואף רצוי לעשות כן, כיאה לדמוקרטיה. אך אנו מכבדים את בית המשפט, יש לנו אמון בבית המשפט, אנו רוצים בית משפט חזק ועצמאי; לא נסית את אזרחי ישראל לשנאת בית המשפט, לא נלעג לשופטים, לא נציג את בית המשפט כדיקטטורה ואת השופטים כדיקטטורים, לא נעליל על בית המשפט שהוא נציג של איזו קרן, לא נשמיץ את בית המשפט שהוא סניף של חמאס, לא נטיל דופי בפטריוטיות ובציונות של שופטי ישראל, ולא נציג את שופטי ישראל כחורשי קנוניות נגד הפוליטיקאים מן המחנה שלנו. מדוע לא נעשה זאת? כי אנו יודעים שכל אלה שקרים. גם מי ששטפו את מוחות הציבור בהסתה הזאת, ידעו שאלה שקרים. אבל אנחנו אנשי אמת, והחל בלילה הזה תמה תרבות השקר בתנועתנו.

תנועתנו המתחדשת מכבדת את היועץ המשפטי לממשלה, אף שגם אותו מותר לבקר. תנועתנו המתחדשת מכבדת את פרקליטות המדינה, שגם אותה מותר לבקר. תנועתנו המתחדשת מכבדת את משטרת ישראל, שהייתה בשנים האחרונות, אוי לבושה, מוקד להסתה, להכפשות, לעלילות, מתוך חוסר אחריות משווע, מתוך רצון לקעקע את המשטרה, ותוך נכונות להשאיר כאן אדמה חרוכה, והכל מסיבה אחת – העובדה שהמשטרה ביצעה את תפקידה נאמנה, מתוך מחויבות למדינת ישראל ולחוק, וחקרה באומץ, ללא מורא, ללא משוא פנים, גם את החשוד שחשב שהוא נמצא מעל החוק. אנו מכבדים את משטרת ישראל, אנו מצדיעים לה. אנו מצדיעים למפכ"ל המשטרה, שהיה קורבן למסע שיימינג בזוי, ללינץ' ציבורי, שנועד להלך עליו אימים, לבל יבצע את תפקידו. אדוני המפכ"ל, בשם תנועת הליכוד המתחדשת, אני מצדיע לך. עוד נכונו לך עלילות רבות בתרומתך למדינת ישראל ולביטחונה, גם אחרי תפקיד זה.

מותר לבקר את משטרת ישראל. מותר לבקר את צבא ההגנה לישראל. אך צה"ל ומפקדיו ובראשם הרמטכ"ל, לא יהיו עוד למשיסה. אני כיו"ר התנועה, ואם ירצו אזרחי ישראל – כראש הממשלה, אעמוד באופן נחרץ נגד כל מסע הסתה נגד הרמטכ"ל ומפקדי צה"ל. אנו, הדרג המדיני, נושאים באחריות על כל פעולות צה"ל. כל ביקורת על פעילות צה"ל, יש להפנות אלינו. מצב שבו סביבתו של ראש הממשלה רוקחת מסע נגד הרמטכ"ל וראש הממשלה שותק וקורץ, לא יקרה עוד. לא במשמרת שלי. צה"ל לא יהפוך לכנופיה, מפקדי צה"ל לא יתנו לו להידרדר לכנופיה, וממשלת ישראל תשמור על צה"ל, לבל יהפוך לכנופיה.

תנועתנו מכבדת את נשיא המדינה. נשיא המדינה אינו רק סמל לממלכתיות הישראלית. בשנים האחרונות, הוא היה צוק איתן של ממלכתיות, שעמד בגבורה מול הזרם העכור, האנטי ממלכתי. הוא ניצב כמגדלור, המראה לכולנו שאפשר גם אחרת. ואולי נשיא המדינה לא יאהב שאני אומר זאת, אך הוא גם איש תנועה, חבר בתנועתנו, אחרון המוהיקנים של ערכיה ועקרונותיה, נאמן דרכה. ודווקא בשל נאמנות זו, הוא היה מוקד למסע הסתה, הכפשה והשמצה איומים ונוראים, וכולנו יודעים מי עמד מאחורי המסע הזה. היום זה נגמר. מחר בבוקר אתייצב במשכן נשיאי ישראל, ואבקש מנשיא המדינה סליחה ומחילה בשם תנועת הליכוד, בשמכם.

תנועתנו מכבדת את משרתי הציבור, אנשי השירות הציבורי, שהושמצו בשנים האחרונות, בתואנות שווא הזויות, תחת סיסמאות הבל כמו "אתה מצביע ימין ומקבל שמאל", בטענת כזב כאילו השלטון הנבחר אינו מושל במדינה, בשל מנגנון מפא"יי שמאלני ששולט ומכשיל אותו. כולנו יודעים, שכל הטענות הללו – שווא הן. אנו יודעים שכל ראשי הממשלות של תנועתנו, היטיבו לבצע את מדיניותם ואת החלטותיהם, ועובדי שירות המדינה המסורים ביצעו במסירות את המדיניות הזאת.

גבירותיי ורבותיי!

אנחנו עומדים לשנות את השפה. השפה זוהמה בשנים האחרונות וכרסמה במרקם העדין של החברה הישראלית.

נוציא מהלקסיקון את המילה "לשלוט". איננו מחפשים לשלוט בתקשורת, ולא לשלוט בתרבות ובכלל – השליחות שלנו אינה לשלוט על העם, אלא לשרת את העם.

נחזיר ליושנה את המילה נאמנות. לא עוד נאמנות למנהיג, נאמנות לאיש. את הנאמנות נדרוש מעצמנו, נבחרי העם – נאמנות לציבור – זה שיבחר בנו וזה שלא יבחר בנו, נאמנות לחברה הישראלית, נאמנות למדינת ישראל, נאמנות לעם ישראל.

לא נשתמש עוד במילה "משילות" כאמצעי להשתלטות שלטונית על המערכות החיוניות לחוסנה של הדמוקרטיה, על האיזונים והבלמים, על שלטון החוק, על שומרי הסף. לא ולא. המשילות היא גם תפקוד מיטבי של משטרת ישראל, גם של בתי המשפט, של כל מוסדות הממשל, בהרמוניה ושיתוף פעולה, מתוך מחויבות לטובתה של מדינת ישראל, ואך ורק לטובת מדינת ישראל; לטובת הכלל, ובשום אופן לא לשום אינטרס זר או אישי.

גם המילה מתנות תחזור למסלולה – ספר ליום הולדת, זו מתנה. אפשר גם דיסק. לא… אתם יודעים מה לא.

נמחק מן הלקסיקון את להג הכזב – את ה"רדיפה", את ה"הפיכה", את ה"פוטש", את ה"שטינקרים". לא עוד. לא עוד קונספירציות מטורללות, לא עוד התבכיינות שלטונית, לא עוד התקרבנות של ההנהגה, לא עוד פאסיב-אגרסיב, לא עוד נרגנות, לא עוד חמוציות. מהלילה אנו מפסיקים להיות חמוצים! אנו מפסיקים להיות חמוצים!

נחזיר לשפה הפוליטית את המושגים שנרמסו והודרו ממנה – את הממלכתיות, את הנורמטיביות, את הערכיות, את המוסר, את ההוגנות, את היושרה, את השקיפות, את טוהר המידות, את ניקיון הכפיים, את הדוגמה האישית, את ה"הצנע לכת". אלה המושגים שלאורם נלך, ועל פיהם נפעל.

אין מנהיגות ללא דוגמה אישית, ואנו נשמש דוגמה אישית בכל התחומים. גם הבית ברחוב בלפור, יהיה מופת ליחסי עבודה ולהעסקה הוגנת. וכל הוצאות ביתי הפרטי ימומנו מכיסי. אני, כראש הממשלה, וכמוני השרים וחברי הכנסת – הדוגמה האישית תשמש נר לרגלינו, בכל פעולותינו. אני מתחייב על כך בפניכם, אזרחי ישראל.

הלילה נשליך לפח האשפה של ההיסטוריה את פולחן האישיות. אין דבר זר ליהדות יותר מפולחן אישיות. כמדינה יהודית, נשים קץ לעבודה הזרה הזאת.

אם אתם, אזרחי ישראל, תבחרו בי לראשות הממשלה, תהיו עדים לשינוי מהותי באופן ההנהגה, לו התרגלתם בשנים האחרונות. בראש ובראשונה, לפני הכל ואחרי הכל – לא יהיה עוד כל ערעור על העיקרון הבסיסי של שלטון החוק – השוויון בפני החוק. אני, כראש הממשלה, כפוף לחוק, ולא יעלה על דעתי לעודד העתקת החוקים הגרועים ביותר במדינות העולם, במטרה להעמיד את עצמי מעל החוק. בשום פנים ואופן, לא תהיה עוד נבלה כזאת בישראל.

כראש הממשלה, אהיה ראשון בין שווים, על פי ההגדרה שטבע מנחם בגין: "השרים רואים בו ראשון, הוא רואה בהם שווים". לא עוד פחד להתבטא, לא עוד פחד לבקר, לא עוד שתיקת הקרנפים. אני מודה בחולשתי. במהלך הפריימריז, בכל אסיפה ובכל חוג בית נשאלתי: למה שתקת? למה נתת לזה יד? אודה ואבוש – פחדתי. ודווקא לכן, אני לוקח על עצמי את האתגר לחולל שינוי דרסטי בתרבות הפוליטית בישראל.

כראש הממשלה אמנה ממלא מקום, אמנה שר חוץ ואאייש את התיקים הבכירים, בין השאר כדי להעניק ניסיון מדיני להנהגת ההמשך. אראה כחלק מתפקידי, כראש הממשלה וכראש התנועה, לטפח מנהיגות צעירה. איני פוחד מהצל של עצמי, ולא אנהג כפרנואיד. הזמנים האלה נגמרו. הם נגמרו הלילה.

כבר בשבוע הקרוב, אקים את צוות מאה הימים, שיתכנן את הרפורמות שנקדם כבר בתחילת תפקידי. אנו נבחן בכובד ראש את הגבלת הקדנציות של ראש הממשלה. יש לכך חסרונות, כיוון שיש חשיבות רבה לניסיון. אבל אנו יודעים שהשלטון עלול להשחית, שהכוח ממכר, שהיכולת לגבור על היצר נשחקת. ולכן, נבחן ברצינות את הרעיון הזה.

נכניס לחוק יסוד הממשלה את החובה למנות מ"מ ראש הממשלה, ונגדיר את סמכויותיו.

נבטל את משרד התקשורת, ונקים תחתיו רשות רגולציה ממלכתית, לא ממשלתית, לא מפלגתית. תקשורת עצמאית וחופשית היא נשמת אפה של הדמוקרטיה, ויש להגן עליה מפני כוחו של השלטון.

נגנוז את כל הצעות החוק שנועדו לפגוע בשלטון החוק. נבטל את חוק ההמלצות. החרפה הזאת תמחק מספר החוקים.

נחולל רפורמות שלא תאפשרנה עוד את הקשר המשחית בין הון ושלטון. הקשר הזה משחית הן את ההון והן את השלטון, ובעיקר – את החברה הישראלית. אנו נשים קץ לשחיתות השלטונית בישראל!

המטרה העליונה של הממשלה בראשותי, אם העם ייתן לנו את המנדט, תהיה להביא שלום על ישראל. שלום בתוכנו, בינינו. לא עוד הפרד ומשול. תפקידנו העיקרי יהיה איחוי הקרעים בעם, המאיימים על שלומה ושלמותה של החברה הישראלית. איחוי הקרעים בין שמאל וימין, בין דתיים וחילונים, בין אשכנזים ומזרחים, בין אורתודוכסים, קונסרבטיבים ורפורמים, בין ישראל ותפוצות הגולה, בין יהודים וערבים.

אם אזרחי ישראל יתנו לנו את המנדט, ויוטל עליי להרכיב ממשלה חדשה, אפנה לראשי המחנה הציוני ו"יש עתיד", ואקרא להם להקים ממשלת אחדות לאומית רחבה, בשיתוף כל הכוחות הקונסטרוקטיביים בחברה הישראלית. יש חשיבות רבה לקיומה של אופוזיציה חזקה בישראל, אבל בארבע השנים הקרובות יש צורך בממשלת חירום, לתיקון מה שקלקלנו בשנים האחרונות, ולאיחוי הקרעים בחברה.

ושוב, אני מודה לכם על האמון שהענקתם לי. האתגר המוצב בפניי כבד, כמעט כבד מנשוא, אך בעזרתכם – אצליח.

מִזְמוֹר לְדָוִד. יְהוָה, מִי-יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ? מִי-יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ? הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק, וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ. לֹא-רָגַל עַל-לְשֹׁנוֹ, לֹא-עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה, וְחֶרְפָּה לֹא-נָשָׂא עַל-קְרֹבוֹ. נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס, וְאֶת-יִרְאֵי יְהוָה יְכַבֵּד. נִשְׁבַּע לְהָרַע וְלֹא יָמִר. כַּסְפּוֹ לֹא-נָתַן בְּנֶשֶׁךְ, וְשֹׁחַד עַל-נָקִי לֹא לָקָח. עֹשֵׂה-אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם.