ציונות מקסימליסטית, בניין סוציאליסטי

ב-14 ביולי 1967, חמישה שבועות לאחר תום מלחמת ששת הימים, עלתה קבוצה של צעירים, רובם בשנות העשרים המוקדמות לחייהם, רובם בני קיבוצים – בעיקר מתנועת הקיבוץ המאוחד, למחנה סורי נטוש בעליקה שבמרכז הגולן, להקים מחנה עבודה לאיסוף הבקר הסורי המשוטט במרחבי הגולן. בימים הבאים, הצטרפו אליהם כמה עשרות צעירים נוספים. כך החל מפעל ההתיישבות בגולן ובכלל מעבר לקו הירוק.

המתיישבים בעליקה, שהקדימו בחודש וחצי, כמעט, את החלטת הממשלה שאישרה את עלייתם, עשו זאת בידיעתם, בברכתם ובעידודם של דמויות מרכזיות בממשלת ישראל ובתנועת העבודה, ובהם ראש הממשלה לוי אשכול, שר העבודה יגאל אלון ומנהיג הקיבוץ המאוחד יצחק טבנקין. הם הקימו בעליקה את קיבוץ גולן, לימים קיבוץ מרום גולן.

ראשוני המתיישבים היו חדורי אמונה שהם החלוץ לפני המחנה של תנועת העבודה. הם האמינו, שבעוד בכל הארץ מצהירים הצהרות וחותמים על עצומות "לעולם לא ניסוג", הם קובעים עובדות בשטח ומעצבים את גבול המדינה. יהודה הראל, מזכיר קיבוץ גולן, כתב בגיליון הראשון של עלון הקיבוץ, שהוויכוחים שמתקיימים בקיבוץ, על שיטות הדישון המתאימות למשטר הרוחות בגולן ועל התנורים המתאימים למזג האוויר הקר, הם שיקבעו "את גורלם של השטחים המשוחררים… כשתגיע שעת ההכרעה (בעצם היא הגיעה) יכריעו הוויכוחים מהסוג הנשמע כאן. חשוב שנדע זאת אנחנו ולא רק אנחנו".

הם ראו עצמם, כמי שנושאים על גבם לא רק את קביעת קו הגבול, אלא את דמותה של החברה הישראלית. במכתב שכתב יהודה, אז חבר מנרה, לאיתן סט מגדות, מי שהקים וארגן את הקבוצה שעלתה לעליקה, בו הוא הודיע לו על כוונתו להצטרף למעשה ההתיישבותי, הוא כתב: "התחנכנו בתנועה של הגשמה. הפעם מצטלבים כל המעשים והאידיאולוגיות, כל העבר והעתיד, בהגשמה אחת. התיישבות בכל ארץ ישראל – זאת ציונות מקסימליסטית, בניין סוציאליסטי, ביטחון המבוסס על כוח עצמי, ארץ ישראל השלמה, והעמדת המעשה ההתיישבותי לפני המנגנון הממלכתי והפעולה הדיפלומטית… רק עובדות בשטח ייצרו עובדות בתנועה, בנוער, במתנדבים ובעם".

את המכתב הזה קראתי כשנברתי בארכיונים במחקר לביוגרפיה של יהודה הראל. כשקראתי את המכתב הזה, מה שעורר בו את תשומת לבי, הוא שיותר משיהודה דיבר על עובדות בשטח שיקבעו את גבול המדינה, הוא דיבר על עובדות בשטח שייצרו עובדות בתנועה, בנוער, במתנדבים ובעם. ככל שהעמקתי וקראתי את כתביו של יהודה ואת הכתבים של חבריו, הלכה והתחוורה בעיניי התובנה, שהחזון שלהם היה הרבה יותר גדול ורחב מיישוב הגולן. הם ראו עצמם אוונגרד של שינוי פניה של מדינת ישראל ומהפכה בעם היהודי כולו. יהודה האמין שהוא מוביל מהלך של התחדשות תנועת הפועלים, התחדשות התנועה הקיבוצית, התחדשות החלוציות שתסחוף אחריה את הנוער בארץ ואת הנוער היהודי בגולה למעשה גדול שיחזיר את החברה הישראלית שהסתאבה והתברגנה לרוח החלוציות, ההתנדבות, השוויון, הצנע לכת. סוגיית הגולן והצורך בהבטחת הגולן כחלק ממדינת ישראל עמדה במקום השני אחרי המטרה הגדולה הזאת.

האם אכן הלך מחנה אחרי מי שתפסו עצמם כחלוץ ההולך לפני המחנה? עם השאלה הזו, שסִקְרנה אותי מאוד, ניסיתי להתמודד במחקר שערכתי, והוא עבודת התזה לדוקטורט שלי, שהקנה לי תואר מוסמך (בהצטיינות, אם יורשה לי לא להצטנע) בלימודי מדינת ישראל (בנוסף לתואר השני שלי ביהדות). נושא התזה: תנועת העבודה וההתיישבות בגולן 1967-1969.

שאלת המחקר הייתה האם מנהיגי תנועת העבודה, על מפלגותיה ובעיקר תנועות ההתיישבות שלה, ראו בהתיישבות מעבר לקו הירוק, לאחר מלחמת ששת הימים, מנוף לחדש את ימיה של תנועת העבודה ששקעה? ניסיתי להבין האם מפעל ההתיישבות שיזמה תנועת העבודה בגולן, בבקעת הירדן ובסיני היה ניסיון התחדשות, אומנם ניסיון שכשל, או שהוא היה פעולה אינרטית אך צדדית יחסית בעבור הנהגה והמוסדות של תנועת העבודה. האם היה מניע חברתי-אידיאולוגי-פוליטי בהחלטה להתיישב בגולן בקיץ 1967 ומה היה משקלו לעומת המניע המדיני-ביטחוני? האם נוסף על השאיפה לעצב מחדש את הגבול עם סוריה, הניעה את המתיישבים, את המוסדות ואת מקבלי ההחלטות שהובילו לראשית ההתיישבות בגולן לאחר מלחמת ששת הימים גם תקווה והזדמנות לתחיה מחודשת של תנועת העבודה, ושל ההתיישבות החלוצית של תנועותיה? מה משקלם של מניעים חברתיים, כלכליים, רעיוניים ומוסדיים בהחלטות ובפעולות של גורמים אלו?

בחנתי את ההנחה כי קבוצות שונות בתנועת העבודה ראו בתוצאות מלחמת ששת הימים הזדמנות להתחדשות ותנופה מחודשת של התיישבות חלוצית, שעשויה הייתה להביא לפריחה מחודשת של תנועת העבודה, של מפלגותיה, מוסדותיה, תנועות ההתיישבות ותנועות הנוער שלה. במחקר זה ניסיתי גם להניח בסיס לדיון בשאלה מדוע נכזבה תוחלת זו.

****

חקר ההתיישבות בגולן הוא שדה בור שמעולם לא נחרש. מוזר מאוד, אך ההתיישבות בגולן בת ה-53 לא נחקרה ברצינות. אני עוסק בשנים האחרונות בחקר ההתיישבות בגולן – כתבתי את הביוגרפיה של יהודה הראל שיצאה לאור אשתקד, חקרתי את הקמתה של קצרין ותפקידה של ההתיישבות הכפרית בגולן בהקמתהּ וכעת המחקר הזה.

מיותר לציין שהמהפכה בתנועת העבודה ובחברה הישראלית לא התרחשה. כדי לדעת זאת לא היה צורך במחקר. מה שעניין אותי היה האם היה ניסיון לחולל מהפכה כזו? האם בהנהגת תנועת העבודה ובשורותיה הייתה יומרה כזו? את השאלה הזו חקרתי דרך הפריזמה של ראשית ההתיישבות בגולן ועמדת תנועת העבודה כלפיה.

הסוגיה המדינית לא עמדה במרכז המחקר, אך כיוון שהתיישבות היא בראש ובראשונה מעשה מדיני, פתחתי בבחינת עמדתה של ממשלת ישראל, שהייתה ממשלת ליכוד לאומי (כפי שנקראה אז ממשלת אחדות) אך בהגמוניה מוחלטת של תנועות העבודה ומפלגותיה.

את השאלה הזו בחנתי דרך החלטת ממשלת ישראל מ-19 ביוני 1967 המכונה "ההחלטה הסודית", שבה החליטה הממשלה שתמורת חוזה שלום עם סוריה ומצרים, סידורי ביטחון ומענה לסוגיית המים, ישראל תהיה מוכנה לנסיגה לגבול המבוסס על הגבול הבינלאומי. קריאת הפרוטוקולים אוששה את תוצאות מחקרו של פרופ' יואב גלבר, שהחלטה זו הייתה טקטית בעיקרה, שנועדה להדוף לחצים בינלאומיים לנסיגה מיידית ללא הסכם; החלטה שהתקבלה תחת הטראומה של הנסיגה לאחר מלחמת סיני. לא הייתה זו הצעת שלום אלא צידה טקטית לדרך לשר החוץ אבא אבן לקראת נסיעתו לוושינגטון. כאשר התברר שאין לחץ אמריקאי לנסיגה, אלא להיפך – האמריקאים השתוממו על הנכונות הישראלית לנסיגה, ההחלטה הפכה באחת לאות מתה. הממשלה החליטה על הקמת התיישבות בגולן וכעבור חודשים אחדים ביטלה את ההחלטה (ושנה מאוחר יותר שבה ועשתה להחלטה וידוא הריגה).

במחקר בחנתי את העמדות בתנועות ההתיישבות: הקיבוץ המאוחד, איחוד הקבוצות והקיבוצים, הקיבוץ הארצי ותנועת המושבים ובמפלגות: מפא"י, רפ"י, אחדות העבודה ומפ"ם, ומפלגת העבודה בראשית דרכה (מפלגת העבודה קמה בראשית 1968 מאיחוד של מפא"י, אחדות העבודה ורפ"י).

בסוגיית הגולן לא היו מחלוקות, זולת במפ"ם ובקיבוץ הארצי, שבתוכם הייתה מחלוקת חריפה בין ההנהגה שתמכה בהתיישבות בגולן לבין אופוזיציה משמעותית מאוד שהתנגדה לכך; מחלוקת שהביאה לשיתוק ולאי יכולת להחליט על התיישבות בגולן עד אחרי מלחמת יום הכיפורים (מלבד קיבוץ שניר, שהיה ממערב לגבול הבינלאומי והסורים השתלטו עליו בכוח בשנות החמישים, ולכן גם האופוזיציה היונית בקבה"א תמכה בהקמתו).

התמיכה בישיבתנו בגולן ובהקמת התיישבות בגולן הייתה מלאה. לא בכדי, שליש מיישובי הגולן עד היום קמו בתקופה הנחקרת, שניתן לסמן אותה – ממלחמת ששת הימים ועד פטירתו של ראש הממשלה לוי אשכול, שהיה הדוחף הראשי להתיישבות.

הדבר המפתיע ביותר היה עד כמה לא התקיימו דיונים מדיניים במוסדות הללו. בכל הפרוטוקולים של מוסדות מפא"י לא מצאתי אפילו דיון מדיני אחד. כל הדיונים נסובו סביב המו"מ על הקמת מפלגת העבודה. את הסוגיה המדינית וההתיישבותית השאירו לממשלה. במפלגות האחרות זה היה פחות קיצוני, אך אותה מגמה.

מה שריתק אותי יותר מכל במחקר, היו ההבדלים המהותיים בין שלוש התנועות הקיבוציות. הקיבוץ המאוחד שדחף בכל כוחו להתיישבות גדולה והמריץ את הממשלה להרחבתה. איחוד הקבוצות והקיבוצים שהעמיד את עצמו ככלי ביצוע של הממשלה, והודיע שהוא נכון לממש את החלטותיה ההתיישבותיות. הקיבוץ הארצי שהיה קרוע בין הרוב והמיעוט בתוכו.

בשאלה המרכזית שבחנתי, האם תנועת העבודה ראתה בתוצאות מלחמת ששת הימים הזדמנות למהפכה חברתית והתחדשות חלוצית, גיליתי שמוטיבציה כזו הייתה רק בקיבוץ המאוחד. טבנקין, מנהיג הקיבוץ המאוחד, בעשור התשיעי לחייו, המריץ ודחף וגער וקרא להקים בתוך שנה מאה קיבוצים ובכל קיבוץ מאה חברים בכל רחבי ארץ ישראל השלמה, ואחרי הרבבה תבואנה הרבבות. הפאתוס הזה, הלהט הזה, לא היה באף תנועה ומפלגת אחרת. אף לא אפס קצה של הרוח הזאת (היו קולות כאלה בקרב מנהיגים תרבותיים רוחניים כמו אלתרמן ומשה שמיר, אך לא בקרב ההנהגה הפוליטית וההתיישבותית). ולמרות הפער העצום הזה, בתוצאות בשטח הקיבוץ המאוחד לא הצליח יותר מן התנועות אחרות. דווקא תנועת המושבים, שהייתה צנועה בהרבה, הצליחה יותר.

הניסיון לעורר את העם, את הנוער, לא עלה יפה. לא בתוך הקיבוצים, לא בתוך תנועות הנוער, לא בקרב הנוער בגולה. במחקר ניסיתי לנתח זאת ולנסות להבין את הסיבות לכך. אחת ההשערות שהעליתי הייתה שהתיישבות גדולה הייתה לאורך כל תולדות הציונות שלובה בעליה גדולה, והרוב המוחלט של המתיישבים היו עולים חדשים.

החזון הגדול של התחדשות תנועת העבודה באמצעות המעשה ההתיישבותי לאחר מלחמת ששת הימים נחל כישלון מפואר. ובעצם, למעט הקיבוץ המאוחד, כלל לא הייתה יומרה כזו, אפשר לומר – פנטזיה כזאת, בקרב הנהגת תנועת העבודה.

לעומת זאת, ההנהגה ובראשה לוי אשכול, ומנהיגים כיגאל אלון, ישראל גלילי וחיים גבתי דחפו להתיישבות מתוך רצון ליצור עובדות מדיניות שתבטחנה שהגולן יהיה ישראלי. המטרה הזו הושגה. ההתיישבות עיצבה את הגבול, מאבקה של ההתיישבות הביא להחלת הריבונות הישראלית על הגולן, המאבק הכלל ישראלי שהובילה ההתיישבות בשנות התשעים סיכל את הנסיגה מהגולן, הפעולה של הגולן הובילה לקבלת חוק יסוד משאל עם ובשנה שעברה ארה"ב הכירה בריבונות ישראל על הגולן.

* כל המעוניין לקבל עותק של המחקר מוזמן לפנות אליי בדוא"ל, ואשלח לו בחפץ לב.

אורי אבנרי: יב. סוף דבר

אורי אבנרי (פרק יב)

ב-1993, במסגרת לימודי תואר ראשון במדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, בקורס בנושא "פוליטיקה קיצונית" של פרופ' אהוד שפרינצק ז"ל, כתבתי עבודת מחקר סמינריונית על אורי אבנרי.

עם מותו, אני מפרסם את המחקר, בהמשכים, ב"חדשות בן עזר".

על מנת להקל את שטף הקריאה, אני מפרסם את המחקר ללא הערות השוליים ומראי המקום (במקומות שבהם הדבר מתחייב, אוסיף את ההערה בסוגריים מרובעים).

יב. סוף דבר

במהלך העבודה, בה ניסיתי להשיב על השאלה – כיצד אורי אבנרי ,"אויב המשטר מספר אחד", הצביע בבחירות האחרונות למפלגת הממסד – "העבודה", חקרתי לעומק את דמותו של אבנרי.

התכונה המרכזית שמאפיינת אותו, לדעתי, היא הרדיקליות. סגנון כתיבתו נטול הספקות, הצובע הכל בשחור לבן, הוא ביטוי לאופיו. כשאבנרי היה בימין, הוא היה ימני רדיקלי. כשהוא היה בשמאל הוא היה שמאלני רדיקלי. המעבר הזה היה קל לו, להערכתי, הרבה יותר ממעבר מאחד הצדדים הללו למרכז. עובדה זו, מחריפה את התמיהה על תמיכתו במפלגת העבודה בבחירות. התופעה של קרבה בין השוליים הקיצוניים של שני צדי המפה הפוליטית היא תופעה ידועה בעולם. זוהי, למשל, המציאות היום ברוסיה, בה הקומוניסטים משתפים פעולה עם פשיסטים. כך היה בגרמניה בשנות ה-70, כאשר קבוצות טרור מהשמאל הרדיקלי והימין הרדיקלי שיתפו פעולה נגד הסדר הקיים. דוגמה רלוונטית במיוחד למקרה של אבנרי, היא תנועת "הירוקים" בגרמניה, תנועה עליה אבנרי כתב הרבה, היה מקורב אליה מאוד, השתתף בוועידותיה וטען שהיא מזכירה לו את תנועתו – "העולם הזה – כוח חדש". התנועה הזו התפלגה, בסופו של דבר, בין גורמים שפנו לימין הרדיקלי לגורמים שפנו לשמאל הרדיקלי. נראה שעצם הקיצוניות ושלילת הסדר החברתי הקיים, היה הדבק המלכד את התנועה, יותר מאשר אידיאולוגיה משותפת .

בעבודתי ניסיתי לחקור את המקורות הנפשיים שעיצבו את אישיותו והשקפת עולמו של אבנרי. מצאתי, שעליית הנאצים לשלטון, עת חי כנער בגרמניה, ומשבר המעבר מהגולה לא"י והרצון לדמות לצברים, היו שתי הטראומות שהשפיעו עליו כל השנים.

חלק מן הנושאים בהם התמקדתי, מבליטים את היסוד המיליטריסטי באישיותו של אבנרי ואת העמדות הימניות שהשמיע בתקופת בחרותו ושחזר והשמיען מידי פעם בפעם. יתכן שנוצר עקב כך חוסר פרופורציה בין תופעות אלו לעמדותיו הבסיסיות של אבנרי, כפי שהוא מבטא אותן מאז שנות ה-40 המאוחרות. חוסר הפרופורציה הזה נובע מרצוני להבליט את הצדדים הפחות ידועים ופחות בולטים, אך שלדעתי הם חלק ממנו ובלעדיהם קשה להבין את אישיותו המורכבת.

לסיום – אף שאבנרי הינו אדם קיצוני, שדעותיו תמיד רחוקות מן הקונצנזוס, השפעתו הפוליטית רבה ביותר. במהלך שנותיו כעורך "העולם הזה", עיצב דעות של קוראים רבים ודעותיו החריגות היו לנחלת חלק נכבד מהציבור. בפרספקטיבה של 45 שנה, אני חושב שהוא אחת הדמויות המשפיעות ביותר על תולדות הפוליטיקה הישראלית .

אורי אבנרי: יא. בחירות 92' – תמיכה במפלגת העבודה

אורי אבנרי (פרק י"א)

ב-1993, במסגרת לימודי תואר ראשון במדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, בקורס בנושא "פוליטיקה קיצונית" של פרופ' אהוד שפרינצק ז"ל, כתבתי עבודת מחקר סמינריונית על אורי אבנרי.

עם מותו, אני מפרסם את המחקר, בהמשכים, ב"חדשות בן עזר".

על מנת להקל את שטף הקריאה, אני מפרסם את המחקר ללא הערות השוליים ומראי המקום (במקומות שבהם הדבר מתחייב, אוסיף את ההערה בסוגריים מרובעים).

יא. בחירות 92' – תמיכה במפלגת העבודה

בבחירות לכנסת השישית (1965), השביעית (1969), השמינית (1973), התשיעית (1977) והאחת עשרה (1984) השתתף אורי אבנרי כמועמד של מפלגות "העולם הזה כוח חדש", מר"י, של"י והרשימה המתקדמת [בבחירות לכנסת ה-11, סגר את רשימת המועמדים של "המתקדמת" – הוצב במקום ה-120]. בשאר מערכות הבחירות, סירב לתמוך פומבית ברשימה כלשהי, ואף לא מסר למי הצביע. הוא תקף את כל "המפלגות הוותיקות", שכולן היו בעבורו חלק מן "הממסד הישן". בבחירות לכנסת ה-12, ב-1988, רמז שהצביע בעבור מפ"ם, שהתמודדה באופן עצמאי לראשונה מאז הקמת המערך בינה לבין מפלגת העבודה לאחר מלחמת ששת הימים.

ב-1992 התקיימו הבחירות לכנסת ה-13. היו אלו הבחירות הראשונות מאז פרש מעריכת "העולם הזה". אבנרי כתב בעיתון "מעריב", בו הוא כותב גם היום. לקראת הבחירות, החל לפזר רמזים על העדפתו ועל הצבעתו בבחירות.

לפני הפריימריז – ההתמודדות על ראשות מפלגת העבודה, הביע את תמיכתו ברבין, וטען שרק הוא יוכל להוריד את הליכוד מהשלטון. לאחר ניצחונו של רבין כתב אבנרי, שהמבחן הראשון של מנהיגותו יהיה החלטה והודעה על אי הכללת פרס בממשלתו, אם ינצח בבחירות. כפי שכבר צוין בפרק הקודם, אבנרי סבר שהיה על רבין לפטר את פרס בממשלתו הראשונה. במאמר זה הביע אבנרי את חששו, שפרס יפריע לרבין כראש ממשלה גם בקדנציה הבאה.

הרמז הראשון לתמיכתו במפלגת העבודה ולא במרצ, בחד"ש או באחת הרשימות הערביות, הקרובות אליו יותר מבחינה אידיאולוגית, נכתב במאמרו "לא תחרות יופי. בחירות", שפורסם ב"מעריב" ב-1.5.92, למעלה מחודש ומחצה לפני הבחירות.
"כל הנושאים המטרידים אותנו… נובעים מבעיה מרכזית אחת: סירוב הליכוד להסכים לעיקרון של 'שטחים תמורת שלום'… הבחירות מהוות משאל עם על שאלה גורלית זאת. ההכרעה היא בין שתי תשובות. בשביל הכוח היהודי, הדוגל בעיקרון של 'שלום תמורת שטחים', נותרת הברירה בין מפלגת העבודה ומרצ.
המשימה העיקרית בבחירות אלה היא להוריד את הליכוד מן השלטון. שם המשחק הוא 'גוש חוסם'. בבוקר של 24.6 צריך להיות ברור שיש בכנסת הבאה 60 ח"כים שיצביעו נגד ממשלה בראשות הליכוד… מבחינה זו אין הבדל בין קול למפלגת העבודה וקול למרצ…
אם ייווצר תיקו בין הגושים, לא יהיה מנוס מהקמת ממשלת אחדות. זוהי אפשרות סבירה מאוד… אם תקום ממשלת אחדות של רבין ושמיר, בלי מרצ (המתנגדת לממשלת אחדות), תהיה חשיבות עצומה ליחס המספרי בין סיעת העבודה וסיעת הליכוד. אם יהיו למפלגת רבין שלושה ארבעה מנדטים יותר מאשר למפלגת שמיר, רבין יהיה ראש הממשלה בלי רוטציה-שמוטציה.
כל קול, הניתן למרצ, יהיה קול על חשבון מפלגת העבודה. אם תפסיד העבודה קולות רבים למרצ, מבלי לקבל די קולות חדשים מן הימין, היא תצא מן המערכה כשהיא מוחלשת, ותחזור לכל היותר למעמד של שותף זוטר בממשלת האחדות שבהנהגת שמיר…
כשצריכים להכריע בין מפלגת העבודה ומרצ – זהו שיקול חשוב…
כאשר מתנהל המו"מ לשלום – האם בכלל עדיפה בממשלת שלום 'טהורה' על פני ממשלת האחדות בראשות העבודה?
אם יתקדם תהליך השלום… תצטרך ממשלת ישראל – תהיה אשר תהיה – להסכים לפשרות שיפגעו ברגשותיו של חלק גדול מן הציבור. לממשלת שלום 'טהורה' יהיה הרבה יותר קל להסכים לפשרות האלה, המתאימות ממילא למצעי מפלגותיה. אולם יהיה לה קשה מאוד להגשים פשרות אלה בפועל תוך הסכמה לאומית רחבה…
לממשלת אחדות בראשות רבין ובהשתתפות הליכוד, יהיה אמנם הרבה יותר קשה להסכים לפשרות… אבל משתחליט הממשלה לקבלן, יתמוך בה הרוב הגדול של הציבור… מחשבה זו תוביל להצבעה בעד מפלגת העבודה.
הסיכום: הבחירות אינן תחרות יופי. השאלה אינה מי נחמד יותר ולאיזו רשימה יש יותר סקס אפיל. הפוליטיקה היא עניין של כוח… בחיים הפוליטיים יש מקום חשוב לנביאים, למטיפים, למוכיחים בשער. תפקידם הוא ללכת בראש, לבטא אמיתות חדשות ולהכשיר את הציבור לקבלתן. אולם ההכרעה עצמה מושגת במשטר הדמוקרטי ע"י פוליטיקאים, המסוגלים ברגע הנכון לגבש רוב לקבלתה וביצועה. ואלה אינם, בדרך כלל, אבירים הרכובים על סוסים לבנים – אלא אנשי פשרה הרכובים על חמורים אפורים".

במאמר זה לא אמר אבנרי בפרוש מה יצביע, אלא רק ניתח את האפשרויות, אולם מניתוחו ניתן היה בבירור להבין, שהוא קורא להצביע בעד מפלגת העבודה. בניתוחו ישנם כמה דברים מפתיעים:

א. הגדרתו את הוויכוח הציבורי בישראל בין שני גושים החלוקים על שאלת "שטחים תמורת שלום". לפני כן, מעולם לא עשה חלוקה כזאת. להיפך, את רעיון הפשרה הטריטוריאלית, מבית מדרשה של מפלגת העבודה, הציג כגישה סיפוחיסטית. הוא טען תמיד, שאין הבדל אמתי בין הליכוד והמערך. את הוויכוח הציבורי הוא הגדיר כמאבק בין מחנה השלום, אלה המצדדים בנסיגה לקווי 67' והקמת מדינה פלשתינאית, לבין מתנגדי השלום – אלה המתנגדים לכך. מפלגת העבודה עדיין המשיכה לדגול בפשרה טריטוריאלית ולהתנגד למדינה פלשתינאית ובכל זאת אבנרי שינה את הצגת חילוקי הדעות.

ב. המלצתו לבוחר היהודי שיש לו ברירה בין מפלגת העבודה למרצ. מעולם לפני כן לא עשה אבנרי הפרדה כזו בין הצבעה של יהודי או של ערבי. הגדרה דומה לזו, המוציאה מפלגות כחד"ש וה"המתקדמת", רשימתו לשעבר, מכלל הברירה של בוחר יהודי, הייתה מגונה על ידו כגזענות.

ג. ההסבר הפרגמטי של ההצבעה, והקריאה להצבעה "ריאל פוליטית" ולא לנסיך על הסוס הלבן, מנוגדת גם היא לדרך חשיבתו הפוליטית עד אז. האם יש מישהו המתאים יותר להגדרת "תחרות מלכת יופי" מאשר אורי אבנרי, שרץ בעבר לבחירות בראש רשימה קטנה, אידיאולוגית וקיצונית?

ד. תמיכתו בממשלת אחדות לאומית והעדפתה על "ממשלת שלום נטו" – גם היא מנוגדת לכל דרך חשיבתו הפוליטית עד כה.

שבוע לפני הבחירות, כתב אבנרי בצורה ברורה, שהפעם יתמוך בבחירות במפלגת העבודה בראשות רבין. את המאמר פתח במשפט – "אני אצביע בעד מפלגת העבודה". בהמשך המאמר הסביר: "לא האמנתי שאגיע לכך אי פעם. תמיד הייתה לי אנטיפטיה עמוקה למפלגה זו, ולא התגברתי עליה גם עכשיו…
אני מודע לחסרונותיו של יצחק רבין כמו שאני מכיר גם את מעלותיו…
אצביע בלי סנטימנטים, בלי מעורבות רגשית, בלי אהבות ושנאות, סימפטיות ואנטיפטיות…
היום מונח סוף סוף על כף המאזניים הסיכוי ההיסטורי, אולי החד-פעמי, של מדינת ישראל להגיע לשלום… האלטרנטיבה היא המשך המצעד אל תוך המבוי הסתום והאפל… למרצ יש לי אהדה רבה. אני מעריך מאוד את התפקיד שמילאו… המאבק על השלום ועל זכויות האדם… זהו אותו התפקיד של מחאה והתרעה, שהשתדלתי למלא כאשר כיהנתי בכנסת. אך כדי למלא אותו כהלכה, די בסיעה הקיימת. התרשמתי שמרכיבי מרצ לא היו מעוניינים בבניית כוח פוליטי גדול – כוח שלא יסתפק במחאה אלא שיש לו היכולת לשנות את המערכת כולה…
התפקיד הגדול, היחיד החשוב ברגע זה – סילוק הימין משלטון המדינה – מונח על כתפי מפלגת העבודה. וזה העניין כולו…
יצחק רבין בראש מפלגת העבודה המתחדשת, שנחלה זה עתה ניצחון מרשים, יהיה בעל הסמכות המוסרית והמדינית הדרושה כדי להנהיג את המדינה לקראת הפשרות הקשות הדרושות, כמו ההתנגדות האלימה של המתנחלים ובני בריתם…
אומרים: אין בעצם הבדל אמתי בין העבודה והליכוד… מי שאומר שאין הבדל – אינו יודע מה הוא מדבר… יש הבדל תהומי. העבודה תשתף פעולה… לשם הקמת אוטונומיה פלשתינאית משמעותית, שתהווה 'מדינה בדרך' בדרך לפתרון… מפלגת העבודה עשתה בעבר דברים חמורים… ואינני בטוח שלא תעשה דברים חמורים גם בעתיד. אבל זהו שורש העניין – מפלגת העובדה תוכל לעשות דברים. המתחרים בה משמאל ויתרו מראש על היכולת לעשות דבר, חוץ מאשר למחות ולהפגין. יצחק רבין אינו הרצל חדש וגם לא בן גוריון, אבל הוא יודע לקרוא מפה ולהסיק מסקנות סבירות. בעולמנו העכשווי… הוא יודע שיש להגיע לידי הסכם עם הפלשתינאים על פשרה ראויה, הניתנת לביצוע, שתוביל בהמשך הדרך לפתרון מלא. יש לתת לו את הכוח לעשות זאת".

מדוע תמך אבנרי במפלגת העבודה? על פי הסברו, הסיבה לכך היא אמונו שהצבעה זו עשויה לקדם את השלום. יש להניח שהסבריו מציגים באמת את הגורם להצבעתו, אך עדיין אין הם עונים על כל השאלות, ובעיקר על שאלת הפער הגדול בין עמדותיו לעמדות המפלגה, בנושא שהוא עצמו הגדיר אותו כחשוב ביותר – הנושא הפלשתינאי.

אני מניח שהיו גורמים נוספים:

א. רצונו להתקרב יותר לקונצנזוס ולקבל לגיטימציה ציבורי לעת זקנתו.

ב. העדפת העבודה על מרצ, הנובעת ממשקעים רבים מעימותים בתוך מחנה השמאל במשך השנים. השמאל הקיצוני עבר פיצולים, פילוגים וסכסוכים רבים ואבנרי היה מעורב בחלק מהם. בינו לבין חלק מראשי מרצ, כיוסי שריד ורן כהן – היחסים הם גרועים ביותר.

ג. תמיכתו היא תמיכה אישית ברבין. אני מאוד בספק אם אבנרי היה תומך במפלגת העבודה , אילו פרס היה עומד בראשה.

אבנרי ידע, שזוהי ההזדמנות האחרונה לדורו – דור לוחמי תש"ח, להביא לשינוי לו הוא מייחל. בראש הליכוד עומד שמיר ואחרי ירידתו מהמסך – תעבור ההנהגה לדור אחר. אם רבין לא ינצח, הנהגת מפלגתו תעבור לדור הבא. בכל תקופת המדינה, חש אבנרי שדורו החמיץ את ההזדמנות להנהיג אותה על פי ערכיו. האדם היחיד מדור זה שהיה בשלטון היה רבין, אך הוא החמיץ את ההזדמנות. עתה, אבנרי האמין שקיימת הזדמנות נוספת. הוא חשב שאסור להחמיצה. הוא אישית רצה לקחת חלק במתן ההזדמנות הזו.

במשך שנים רבות האמין אבנרי שרבין הוא יונה. אף שרבין התבטא בסגנון ניצי ביותר בבחירות, האמין אבנרי, שהוא יגיע להסדר ביניים עם אש"ף, כפי שאכן קרה. הוא האמין שרבין יהיה דה-גול ישראלי.

****

לאחר הבחירות והקמת ממשלת רבין, אבנרי התאכזב. ציפייתו לתנופה מיידית בתהליך השלום נכזבה. הוא חש שרבין ממשיך את דרכו של שמיר ומחמיץ את ההזדמנות לשלום. הוא התנגד לכל מהלכי ישראל ביהודה, שומרון ועזה ובעיקר לגירוש ראשי החמאס, למרדף אחרי המבוקשים ולסגר. הוא ראה בכל אלה פשעי מלחמה. את מבצע "דין וחשבון" גינה כ"מעשה זוועה".

הוא חזר להיות אופוזיציה ותקף בחריפות רבה את הממשלה, את מפלגת העבודה ואת מרצ. עיקר התקפותיו התמקדו ברבין, ביוסי שריד וברמטכ"ל ברק. הוא הודה בטעותו בבחירות, ובאחד המאמרים התנצל בפני הבוחרים שבשפעתו תמכו ברבין. הוא הקים את "גוש שלום", שהיה לאופוזיציה לממשלה משמאל.

עם חתימת הצהרת העקרונות להסדר הביניים עם אש"ף, שב אבנרי לעמדת תמיכה בממשלה. הוא ראה בהסכם הוכחה לצדקת דרכו הרעיונית מאז קום המדינה – תמיכתו במאבק הפלשתינאי, קריאתו למו"מ ישיר עם אש"ף, אמונתו ששלום עם הפלשתינאים יפתח בפני ישראל את המרחב וייצור מרחב פתוח – מה שקרוי היום "מזה"ת חדש", ואמונתו שאת השלום ניתן להשיג ללא האמריקאים, שאינם מעוניינים בו. במאמרים רבים, שב והזכיר את אבהותו על הדרך שהובילה להסדר. בחתימת ההסדר ראה אבנרי הצדקה לאמונתו רבת השנים ביצחק רבין.

אורי אבנרי: י. אבנרי על רבין

אורי אבנרי (פרק י')

ב-1993, במסגרת לימודי תואר ראשון במדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, בקורס בנושא "פוליטיקה קיצונית" של פרופ' אהוד שפרינצק ז"ל, כתבתי עבודת מחקר סמינריונית על אורי אבנרי.

עם מותו, אני מפרסם את המחקר, בהמשכים, ב"חדשות בן עזר".

על מנת להקל את שטף הקריאה, אני מפרסם את המחקר ללא הערות השוליים ומראי המקום (במקומות שבהם הדבר מתחייב, אוסיף את ההערה בסוגריים מרובעים).

י. אבנרי על רבין

אורי אבנרי הרבה לכתוב ב"העולם הזה" כתבות על אישים. ניתן למצוא מספר רב של מאמרים שכתב במשך השנים על כל אחד ממנהיגי המדינה. בפרק זה, אעקוב אחרי דברים שכתב על יצחק רבין. אנסה לציין את הפרופיל של רבין בעיני אבנרי, על סמך כתביו. הבנת ראייתו של אבנרי את רבין נחוצה להבנת תמיכתו בו ובמפלגתו בבחירות לכנסת ה-13.

יחסו של אבנרי לרבין במהלך השנים ידע עליות ומורדות, אך בדרך כלל היה זה יחס של הערכה. מיד לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר הפופולריות של דיין הייתה בשיאה, חש אבנרי שרבין מקופח בחלוקת הקרדיט הציבורי על הניצחון. שלושה ימים אחרי המלחמה, כתב מאמר – "מי ניצח", בו הכתיר את רבין כמצביא, שהמערכה ההיסטורית צריכה להיזקף לזכותו. הוא האחראי מספר 1 למערכה ובכך הוא "נכנס לרשימת המצביאים הגדולים של העמים. הוא שגיבש את צה"ל בשנים האחרונות. הוא שהיה אחראי לעיצוב תכניות המבצע, שהופעלו במערכה זו. הוא שקיבל על עצמו את האחריות גם לניצחון שהושג, וגם לכישלון – אילו ארע. הוא שפיקד… הסיבוב השלישי… הוא ניצחונו של רבין".

לאחר מותו של לוי אשכול, במרץ 1969, הציע אבנרי בשם סיעת "העולם הזה – כוח חדש" לנשיא המדינה זלמן שז"ר, שהזמין אותו להתייעצויות, להטיל את הרכבת הממשלה על רבין, שהיה אז שגריר ישראל בארה"ב. אבנרי עשה זאת, אף שידע שאין הדבר מתיישב עם החוק הישראלי, המחייב את ראש הממשלה להיות ח"כ. רבין לא היה אז ח"כ. הוא טען שרבין, "כאדם שקול וכמדינאי מקובל על הכל" מתאים לכהונה יותר מכל אחד מן האישים שהוזכרו כמועמדים למשרדה הרמה – גולדה, ספיר, אלון, דיין ואבן. לטענתו, יש ברבין כל התכונות הנדרשות לתפקיד:
"אישיות צעירה ודינמית, שתזכה בתמיכתו הפעילה של הדור הצעיר " (רבין היה אז בן 47). "בעל לב פתוח לגישות חדשות ולפתרונות חדשים, כך שיוכל להתמודד עם האתגרים חדשים… בעל הבנה יסודית בבעיות הסכסוך הישראלי–ערבי. בעל נכונות לקלוט יוזמות שלום חדשות ונועזות. בעל רצון להעדיף שלום על החזקת השטחים… בעל עבר ביטחוני, כדי שיוכל ליהנות מאמון בלתי מסויג של שלוחות מערכת הביטחון… בעל שם ומעמד בעולם… בעל ניסיון דיפלומטי בייחוד במוקד העולם המערבי… שייך למפלגת הרוב, מבלי להיות מזוהה עם קבוצות לחץ ומאבק פנים מפלגתי". אבנרי ראה ברבין אישיות שיש בה כל התכונות הללו. הוא טען שהוא היחיד המתאים לכל התכונות הללו, וקרא לשנות את חוק יסוד הממשלה, על מנת לאפשר לו להיבחר לתפקיד.

5 שנים מאוחר יותר, לאחר מלחמת יום הכיפורים, אכן נבחר רבין לתפקיד. את בחירתו במרכז מפלגתו קידם אבנרי במדורו "הנדון", בכותרת "תנו לו שאנס". הוא הציג אותו במאמר כ"שקול ומתון. יונה מובהקת… מגיע לו שהכוחות המתקדמים במדינה יעזרו לו – אם אכן יעשה… למען השינוי, השלום והצדק הסוציאלי". עם כניסתו לתפקיד, כתב אבנרי שרבין מגלם את הרצון הכללי לסלק מן השלטון את כל סדרת המנהיגים הקשישים שניווטו את ספינת השוטים של השלטון ממלחמת ששת הימים עד מלחמת יום הכיפורים. הוא עונה על הכמיהה הכללית למישהו צעיר ורענן, המגלם בעצם אישיותו את חילופי המשמרות המיוחלים והמבטא את השאיפה לשינוי, לרוח חדשה, לסגנון אחר. מלחמת יום הכיפורים יצרה "נכונות לקבל מנהיג מתון, שאינו נואם חוצב להבות, אינו שופע ביטחון עצמי ואינו מקולל בברכת הכריזמה" וגם לצורך זה רבין מתאים. בהזכירו את משפטו המפורסם של נפוליאון "הבו לי גנרלים שיש להם מזל", כתב אבנרי שרבין הוא גנרל שיש לו מזל וסיים – "עכשיו עליו להוכיח שיקול ותנופה".

ציפיותיו הגבוהות של אבנרי למהפכה שרבין יביא לא התגשמו, ואט אט החל להביע אכזבה ממנו, אך עדיין הציג אותו כרע במיעוטו, או בלשונו "הרבין במיעוטו". הוא הזכיר שרבין לא הקים ממסד חדש אלא ירש את הממסד הקיים. "נדמה", הוא כתב, "שגם ממשלה זו, כמו קודמתה, אינה מסוגלת ליזום מהלכים מדיניים או לפתוח דף חדש בהתפתחות הסוציאלית… זוהי ממשלה חלשה". למרות זאת הוא מציין שזוהי הממשלה היחידה שישנה ואין אחרת. "היא תהיה זקוקה לכל עזרה שהיא יכולה להשיג. יש להגיש לה עזרה זו. לא מפני שזה הטוב במרבו אלא מפני שזה הרע במיעוטו". את הדברים הללו כתב אבנרי כחודש לאחר כניסת רבין לתפקידו.

בתום 100 הימים הראשונים לשלטונו, סימני האכזבה התגברו. בהסבירו מדוע לא בחר בו כאיש השנה תשל"ד (הוא בחר בקיסינג'ר) הוא כתב: "העם ראה בו את נציג הדור הצברי החדש שתפס את השלטון, אחרי סילוק המשמרת המזרח אירופית הזקנה. הוא ציפה למעשים גדולים, לשינויים מפליגים. לסגנון חדש. רבים קיוו שיכריז מיד על עצמאותו. יחולל תוך כמה שבועות רפורמות מפליגות בסדרי השלטון ובמבנה הממשלה, יציב את עצמו בראש נבחרת לאומית מרשימה ויכריז על בחירות חדשות שיתנו לו מנדט מחודש משלו.
רבין לא עשה אף אחד מהדברים האלה…
אולי בגלל אופיו של רבין… לא פיתח ראש הממשלה החדש תנופה גדולה. בעלותו לשלטון דיבר על ממשלת המשך ושינוי. ההמשך בלט. השינוי כמעט לא ניכר".
למרות זאת, סיכם אבנרי, מאה הימים "לא אפשרו חריצת דין לזכות או לשבט".

יצחק רבין ,בניגוד למסורת השלטונית של מפלגתו, הקיף עצמו בשורה של יועצים מחוץ למערכת המפלגתית – עמוס ערן, אריאל שרון, רחבעם זאבי, דן פתיר ואחרים. אבנרי הציג זאת כהקמת ממשלת צללים. הייתה בכך, בעיני אבנרי, מעין קיום הציפיה מרבין להתנתק מעסקני מפלגתו. הוא כתב על כך, ש"אם סברו אנשי הצמרת כי יצחק רבין הוא טיפוס חלוש ופחדן, תמים בעניינים פוליטיים וזר לאינטריגות שלטוניות, הרי שתקוותיהם התבדו עכשיו. בכל הנוגע להבטחת שלטונו האישי, הוא התגלה לפתע כאדם המסוגל להחליט ולבצע. הוא נמצא בדרך המלך לביצור שלטון יחיד אישי, שאף גולדה מאיר לא הגיעה אליו". דברים אלה היו חריגים בדעה הכללית שהציגה את רבין כראש ממשלה חלש. אבנרי ראה זאת אחרת וברך על כך. הוא הדגיש את יכולתו של רבין לקבל החלטות, תכונה חשובה ביותר לדעתו. גם הטענה בדבר יכולתו לקבל החלטות הייתה חריגה באותה תקופה. אבנרי ראה גם צד "טרגי" – "בגלל אישיותו ושיקוליו… מאבדת ישראל היום את ההזדמנות הטובה ביותר, שהיה לה אי פעם להגיע להסכם שלום יסודי וכולל עם העולם הערבי".

יצחק רבין נבחר על ידי אבנרי לאיש השנה תשל"ה. הוא ראה בו מייצג התקופה של מנהיגים אנטי-גיבורים, דוגמת נשיא ארה"ב באותה תקופה – ג'רלד פורד, "אנשים קטנים ואפורים" ש"תפסו את מקומם של הענקים".

לטענתו, עמוד התווך בבניין הגישה הרבינית הוא הזמן, ועל בסיס הנחה זו הוא מנתח את הסדר הביניים עם מצרים: "הנוסחה היא: להחזיר מדי פעם מינימום של שטחים תמורת מקסימום של זמן, מבלי לאבד את התמיכה האמריקאית ומבלי להסתכן במלחמה חדשה… זה [הזמן – א.ה.] היה קנה המידה האמתי למדידת הצלחתו של רבין בשנת תשל"ה. במשך כל השנה הצליח לכפות את גישתו על המדינה כולה, על דעת הקהל, על הממשלה ועל הכנסת. הוא לבדו קבע את המדיניות, והוא לבדו ביצע אותה. היה זה הישג אישי מפליא". הוא שב והציג את שלטון רבין כשלטון יחיד ללא מיצרים. "הסתבר, כי אותו רבין חיוור והססן, שלא נבחר מעולם לתפקידו בבחירות כלליות, הפך שליט יחיד של מדינת ישראל. באורח פלא נהנה עכשיו רבין ממעמד מעשי שאיש מבין קודמיו לא זכה בו… יצחק רבין יכול היה לרשום על רגלו את הסיסמה: חולשה היא עוצמה".

הקושי של רבין, לדעת אבנרי, הוא ביצירת מגע עם בני אדם. לדעתו, נובע הדבר מביישנות. למרות הביישנות, אותה מייחס אבנרי להיות רבין בן לאם חזקה ולהתייתמותו בגיל צעיר, הוא היה איש צבא מבריק, אינטלקטואל צבאי וקצין מטה מצטיין, שניצח על צוות מזהיר של אלופים. הוא טען שרבין נוהג כרמטכ"ל המדינה, אך הפעם, כרמטכ"ל ללא מטכ"ל. בהשפעת שירותו כשגריר בארה"ב, טען אבנרי, יצר רבין בהדרגה משטר נשיאותי. "בצד הממשלה החוקית, המתנשמת בכבדות, קמה ממשלת-על חדשה, המורכבת מיועציו של יצחק רבין".

כרבים אחרים, גם אבנרי מנתח את "מוחו האנליטי" של רבין. "מוחו אינו חותר אל המופשט, אל הבלתי מוכר. זה מוח מעשי, שעיקר כישרונו הוא בקליטת נתונים מעשיים, ניתוחם והסקת מסקנות מהם". אין לו חשיבה יוצרת. "אנליזה פירושה: הפרדה מחדש, פירוק מחדש. כלומר: לקחת דבר שלם, לפרק אותו למרכיביו, כדי לעמוד על טיבם. זה ההיפך הגמור מפעולת היצירה – של אדריכל, של אמן, של סופר, של מדינאי גדול – שעיקרה בראיה אינטואיטיבית של שלמות חדשה.
כאשר יש צורך לפתור בעיה מעשית, השיטה האנליטית מצוינת. כאשר יש צורך לפסול קונספציה ישנה וליצור, יש מאין, תפיסה חדשה לגמרי – האנליזה אינה שיטה טובה. זהו, על רגל אחת, הטוב והרע של שיטת רבין… זהו אם כן, גבול כוח היצירה של רבין… הוא יכול לפעול בהגיון ובכישרון בתחומי הקונספציה הקיימת – אך אין הוא מסוגל לגבש קונספציה חדשה".

דבריו על מוחו האנליטי של רבין, הם המבוא לביקורתו העיקרית עליו – שלא יצר דרך חדשה, אלא המשיך את מדיניותם של אשכול וגולדה, שהיא תרגומה למציאות של אחרי מלחמת ששת הימים של הקונספציה הבן-גוריונית, על ישראל כחלק מהמערב, כגוף שאינו שייך למרחב, שעליו להתגונן מפני הערבים ועל הצורך בברית עם מעצמה מערבית אחת לפחות.

נגד קונספציה זו יצא אבנרי מאז קום המדינה, אך לאחר מלחמת יום הכיפורים, שלדעתו היא פרי הקונספציה, הצורך בשינויה היסודי בולט ודרמטי כפי שלא היה מעולם. "לשם כך דרוש מדינאי יוצר, המסוגל להמציא קונספציה חדשה ולהנחילה לציבור כולו… בשביל איש כמו רבין, שנולד לתוך הקונספציה הישנה, אפשרות זו אינה קיימת כלל… מוחו… הוא מכשיר מצוין ליישום קונספציה, אבל הוא מכשיר בלתי מתאים לשינוי קונספציה… הוא שבוי בקונספציה. קונספציה זו עלולה לכרות את הקבר למדינת ישראל".

לצד האשמה חמורה זו, מגלה אבנרי צד זכות באישיותו של רבין – אמינותו. "בניגוד לפרס", הוא כותב, "אין רבין מסוגל לשקר בנקל, לזרוק סביבו מליצות שאינו מאמין בהן".

מבצע אנטבה הוכיח בעיני אבנרי את יכולת קבלת ההחלטות אותה ייחס בעקביות לרבין. הוא ראה בהחלטה גילוי עילאי של מנהיגות וקיווה שהמבצע יהווה נקודת המבנה, שממנה יתחיל רבין להצדיק את הציפיות שתלה בו ערב היבחרו. "איש לא יכול היה לקנא במשך השבוע ביצחק רבין. הוטלה עליו אחריות עצומה. היה עליו לקבל החלטה. אילו נכשלה, היה הדבר… סותם את הגולל על הקריירה הפוליטית שלו. לפיכך יהיה זה צודק להעניק לו את מלוא התהילה של ההצלחה. ואכן, לראש הממשלה יצחק רבין החל השבוע עידן חדש… יצחק רבין כאילו נוצר לתפקיד זה בדיוק. כל מעלותיו האישיות כאילו הותאמו למקרה חירום כזה, וכל מגרעותיו האישיות אינן משמעותיות במצב הנדון… רבין יודע להחליט, והוא מחליט בעצמו. אין הוא סומך על אחרים ואין משנים את דעתו אחרי שנקבעה… במקרה כזה, דעתם של אחרים אינה מעניינת אותו".

פרשה נוספת שהביאה את אבנרי להעריך את רבין, הייתה תגובתו כראש הממשלה למגעי אבנרי וחבריו עם אש"ף. היה זה בתקופת אמצע שנות ה-70, כשהעמדה החצי רשמית של ישראל הייתה שאין עם פלשתינאי, וכל מגע עם אש"ף הוקע כבגידה. רבין התנגד בכל תוקף לכל מו"מ עם אש"ף, ובכך לא היה שונה מאחרים. השוני, אותו העריך אבנרי מאוד, היה סובלנותו ונכונותו לאפשר לאבנרי וחבריו לעשות כן ונכונותו להאזין לדיווחי הנפגשים עם אש"ף. אבנרי הזכיר זאת פעמים רבות במאמרים ובספרו, העוסק בפגישות עם אש"ף – "אויבי, אחי".

בספר הוא מתאר את פגישתו עם רבין באוקטובר 75', בה דיווח לו לראשונה על המגעים עם נציג אש"ף באירופה סעיד חמאמי והציע לו להיפגש עם ערפאת. כהקדמה לדיווח זה כתב אבנרי על יחסיו המיוחדים עם רבין, ובעיקר על הצעתו לנשיא המדינה למנותו לראש הממשלה, לאחר מות אשכול. הוא הזכיר את נאומו של רבין בהר הצופים, בעת קבלת תואר ד"ר כבוד לאחר מלחמת ששת הימים, והסביר שנאום זה היה בעבורו הסימן לכך שרבין הוא גנרל יונה שמסוגל להביא לשלום. הוא מספר על פגישתו הרצינית הראשונה עם רבין, כשזה היה עוד שגריר בארה"ב, ועל החלפות מכתבים ביניהם. הוא התרשם שרבין הוא יונה מדינית וציטט אותו כמי שאומר שלא אכפת לו היכן יעבור הגבול, בתנאי שיהיה זה גבול פתוח. עם זאת, רבין שלל לחלוטין הקמת מדינה פלשתינאית עצמאית. הוא ניסה פעמים רבות לשכנעו לשנות את דעתו בסוגיה זו – "רחשתי כבוד רב למוחו ההגיוני ואיבדתי תקווה רק כתום ניסיונות רבים". הוא מזכיר גם את תקוותו, עם הגעתו של רבין לשלטון, שרבין יהיה נושא דגל מהפיכת הצברים, ושעם עלייתו לשלטון יחל עידן חדש במדינת ישראל.

בהקדמה זו הסביר אבנרי מדוע ראה צורך לדווח דווקא לרבין ולא למשל לשר החוץ, יגאל אלון, על שיחותיו עם חמאמי. על השיחה כתב: "יצחק רבין הוא אדם מכונס בעצמו, מכונס בעצמו מכל פוליטיקאי שהכרתי מימי. הוא איננו איש רעים להתרועע, הוא מודע לכך היטב. שכלו חריף והגיוני אבל שגרתי. הוא חסר את המעוף והדמיון, החוש האמנותי המאפשר לפוליטיקאי לחרוג מגבולות המציאות העכשווית ולברוא דבר מה חדש… רבין איננו מפטפט סתם. כשהוכנסתי לחדרו, שם כבר חיכה לי, הוא נכנס לדיון רציני. הייתה זו חוויה אינטלקטואלית, שנמשכה כמעט שעתיים.
הוא הבהיר מלכתחילה מה צריך להיות הבסיס לפגישתנו. אינני 'מדווח' לו, משום שהדבר היה הופך את שליחותי לרשמית או רשמית למחצה. אני פעלתי אך ורק כאזרח פרטי. אבל אם פגשתי, כאזרח פרטי, אנשים מעניינים, והגעתי לכלל מסקנה שרוה"מ צריך לשמוע מה התרחש באותן פגישות – מן הראוי שאספר לו, הוא מוכן תמיד להקשיב. הוא לא שיבח אותי על פגישותיי, אך גם לא הסתייג מכך שאקיים אותן ואף חשב שאולי יהיה להן איזה ערך. זה היה בסדר גמור מצדי. הדבר הפך אוטומטית את פגישותיי לחוקיות, לפי לשונו המעורפלת של החוק. הדבר נתן לי את ההזדמנות להמשיך במאמציי לשנות את השקפותיו לגבי פתרון השאלה הפלשתינאית".

אבנרי תאר באריכות את השיחה, שחידדה את הבדלי העמדות העמוקים ביניהם. למרות זאת, עצם העובדה ששיחה כזאת התקיימה, ועצם הלגיטימציה שפגישה זו נתנה לו לפעילות יוצאת הדופן כל כך בתקופה זו – מגעים עם אש"ף, חיזקה מאוד את הערכתו האישית לרבין, כשלהערכה זו הצטרפה גם הכרת תודה. אף שלא הצליח לשכנע את רבין, ש"לא מש כחוט השערה מעמדותיו", הוא יצא מפגישתו בהרגשה טובה, שכן רבין "הקשיב והתווכח, ואולי נזרע איזה זרע בנפשו. חשוב לא פחות מזה, קיבלתי רשות מלאה להמשיך במגעיי עם אש"ף מבלי שיפגעו בי שירותי הביטחון או שאר זרועות החוק". רבין עצמו מאשר את קיומן של השיחות הללו ואת הסכמתו לפגישות עם אש"ף בספרו "פנקס שירות" (אם כי הוא מדגיש שם בעיקר את שיחותיו עם מתי פלד, שותפו של אבנרי למגעים עם אש"ף).

פרשה זו, שהתווספה להערכה המוקדמת של אבנרי לרבין, הביאה אותו לנהוג ברבין בכפפות של משי, בהשוואה ל"טיפולו" כעיתונאי בכל קודמיו, אף שבתקופתו נעשו מעשים הנוגדים בצורה קיצונית ביותר את השקפותיו. את מעורבות ישראל במלחמת האזרחים בלבנון, אותה תקף קשות, הציג אבנרי כקנוניה של פרס ואנשיו, שהדליפו בשיטתיות הדלפות מרושעות כלפי רבין, שהציגו אותו כרכרוכי, ובכך גררו אותו למעורבות ולקביעת "הקווים האדומים" בלבנון. את המדיניות הזו תקף אבנרי כהרת אסון, אך האשים בה את פרס, שר הביטחון. "היה זה", הוא כתב, "ניצחון יקר לפרס, אותו 'חתרן בלתי-נלאה', כפי שכינה אותו רבין לימים בזיכרונותיו". השוואה בין דברים אלה לדברים שכתב אחרי מבצע אנטבה – הטלת כל האחריות על רבין כראש הממשלה, מעצם היותו ראש הממשלה, להצלחה, מעידים על "איפה ואיפה" בשיפוט אישים אלה על אחריותם להצלחות או למה שנראה בעיניו ככישלון. הדבר נובע במידה רבה הן מהערכתו את רבין והן מסלידתו העמוקה מפרס.

הצעד שהוביל להקדמת הבחירות לכנסת התשיעית, בהן עלה הליכוד לשלטון, היה "התרגיל המבריק", בו הדיח רבין את שרי המפד"ל מן הממשלה, עקב הימנעותם בהצבעה על הצעת אי אמון בממשלה בנושא הגעת מטוסי ה-F-15 בשבת, בדצמבר 76', ומיד התפטר והקדים את הבחירות. במשך השנים הותקף רבין שוב ושוב על אותו התרגיל, שלטענת מתנגדיו שבר את הברית ההיסטורית בין תנועת העבודה והמפד"ל ותרם לעליית הליכוד לשלטון.

אבנרי תמך בתרגיל והעלה אותו על נס: "יצחק רבין הוא אדם סגור מאין כמוהו. מעטים מאוד מכירים אותו מעבר להיכרות שטחית וחיצונית. לרוב מכריו, וביניהם חברי הממשלה, הוא נראה כאדם הדוחה החלטות, שאינו יוזם שינויים מפליגים, המסתפק במציאת פתרונות מעשיים קטנים לבעיות המעשיות הקטנות של היום יום. זהו רבין של פרשת קדום, של הבעיות הכלכליות, של חוסר השינויים במבנה הממשלה. אולם מתחת לרבין זה, חבוי רבין אחר. זה איש המתמודד עם בעיה שאי אפשר עוד לדחותה, המנתח אותה מבלי להתייעץ עם איש, המקבל החלטה קיצונית ונועזת ומבצע אותה במהירות המדהימה. זהו רבין של ששת הימים ואנטבה". הדברים נכתבו מיד לאחר התרגיל, במאמר שנקרא "רבין מסיר את הכיפה". לטענת אבנרי, מטרת רבין הייתה לעשות צעד גדול שיביא להישארות מפלגתו בשלטון. צעד זה, יכול היה להיות יוזמת שלום אמיצה, שתעביר את סדר היום הציבורי מהכישלונות בתחום הפנים להצלחה בתחום מדיניות החוץ. צעד כזה לא יכול היה להיעשות כשהמפד"ל הניצית יושבת בממשלה, ולכן רבין יזם את התרגיל כדי להיפטר ממנה. "כמו במבצע צבאי הבנוי כהלכה, השיג גם מבצע זה שורה של יעדים שונים, במישורים שונים, גרם לאנדרלמוסיה ואי ביטחון במחנה יריביו… נטל את היוזמה לידיו. זהו… יתרון עצום בכל מערכה… שינה לחלוטין את דימויו בעיני הציבור, הוכיח שיש לו התכונות החביבות על הקהל הישראלי. הדבר התבטא בתגובות נוסח 'הוא גבר', 'הוא עשה שרירים', 'יש לו ביצים'. שינוי היחס לרבין שהחל בפרשת אנטבה התקדם עוד יותר".

אם אכן כוונתו של רבין בתרגיל הייתה מדינית ומרחיקת לכת כזו, הרי שפגישתו הבלתי מוצלחת עם הנשיא האמריקאי החדש ג'ימי קרטר פגעה מאוד ביכולתו לבצעה. זמן קצר מאוד אחר כך, התפוצצה פרשת חשבון הדולרים של רבין והוא התפטר מתפקידו. אורי אבנרי, שבמשך עשרות שנים נלחם בכל המנהיגים בשל שאלות של שחיתות, ושיצא בכותרות ובסקופים מרעישים גם כשמדובר היה בשמועות בלתי בדוקות, כתב על רבין, לאחר התפטרותו, את אחד ממאמריו המפרגנים ביותר. באותם ימים נראה היה שרבין הגיע לסוף דרכו, ומאמר זה היה מעין הספד פוליטי. אבנרי מעולם לא נקט בשיטת "אחרי מות – קדושים אמור" גם כאשר אדם מת, ובוודאי שלא כאשר אדם סיים את חייו הפוליטיים, ולכן המאמר המפרגן בולט כל כך לעומת סגנונו הבוטה כלפי מדינאים האחרים שפרשו.

במאמר שנפתח באזכור הצעתו את רבין לראשות הממשלה, הוא הזכיר את מערכת היחסים ביניהם מאז מלחמת העצמאות וציין שמאז הוא עקב אחריו מרחוק. הוא תיאר אותו כמוח האסטרטגי של צה"ל, הזכיר שקידומו עוכב על ידי ב"ג בשל סיבות פוליטיות, וציין שהיה הטוב שברמטכ"לי צה"ל. "התרשמתי שרבין הוא קצין אחראי, בעל ערכים מוסריים. לאחר מכן התרשמתי, כמו כל אזרחי ישראל, מן הנאום שנשא בעת שהוענק לו תואר ד"ר כבוד על הר הצופים. הרמטכ"ל המנצח דיבר בצניעות, ללא מליצות מיליטריסטיות, בסגנון הומניסטי מובהק. הוא נראה לי כנציג התכונות הטובות ביותר של הדור שגדל בארץ. מפעם לפעם נודעו הדברים שאמר בחוגים סגורים, מתוכם הצטייר כאדם בעל דעות יוניות מובהקות. האיש נשא חן בעיניי יותר ויותר. משום כך השתמשתי בהזדמנות הנדירה שניתנה לי, בלשכת הנשיא, להעלות את הרעיון שאיש זה יכול לכהן כרוה"מ.
… מעולם לא התחיל ראש ממשלה בישראל במילוי תפקידו כשהוא נהנה מאשראי ציבורי כה עצום כמו יצחק רבין. במשך כמה חודשים היה כמעט דיקטטור. לא היה לו תחליף. המפלגה, שהצרה את צעדיו של דוד בן גוריון גם בשיא שלטונו, חדלה לתפקד. האופוזיציה הייתה חסרת אונים. שמחתי כאשר נבחר רבין וחרדתי לגורל שלטונו. ידעתי כי אשראי כזה, כפי שניתן לו, יכול להתבזבז בנקל.
מאז, במשך שלוש שנים ארוכות, ראיתי כיצד מתגשמות האזהרות אלה. כאב לי הלב, מפני שאבדה הזדמנות גדולה לשינוי פני המדינה. וגם מפני שיצחק רבין יכול היה להיות ראש ממשלה גדול הרבה יותר.
במשך שלוש השנים האחרונות מצאתי עצמי מאוד פעמים במצב קשה. נשאלתי: ניכר שאתה אוהד את האיש. מדוע?
התקשיתי להסביר.
כי התנגדתי לרבים ממעשיו של יצחק רבין והייתי ער לכל מחדליו. מתחתי עליו ביקורת קשה, לפעמים קטלנית. הייתי אחראי לפרסום הפרשיות שכרסמו את שלטונו. ובכל זאת… בכל זאת מה? הייתי בטוח כי יצחק רבין הוא אדם בעל ערכים, אם ייסלח לי השימוש במונח ירחמיאלי זה. הייתי משוכנע לחלוטין במידת אחריותו. האמנתי שבשום מקרה לא יניח לאינטרס אישי שלו להשפיע עליו לעשות דבר שהוא לרעת המדינה – במודע, מכל מקום. ידעתי שאינו פועל למען הכותרת של יום המחרת, שאינו הרפתקן. כפי שנאמר לא פעם: 'אפשר לישון בשקט בלילה'.
… רבין אינו אמן פוליטי, המשול למלחין או לסופר, הרואה בעיני רוחו עולם אחר וניגש לבנייתו. הוא אדם הרואה בעיות קיימות ומנסה למצוא להן תשובות במסגרת הקיים.
… רבין קיבל החלטות מרחיקות לכת, חלקן גלויות חלקן סודיות – החל בהחלטת אנטבה הדרמטית וכלה בהחלטה הקשה לעזור לנוצרים בדרום לבנון.
המגרעת של רבין הייתה בכך, שגם ההחלטות הנועזות שלו נתקבלו במסגרת מציאות קיימת ולא תוך ניסיון לחרוג ממנה".

בהמשך מאמרו הזכיר אבנרי את חילוקי הדעות העמוקים ביניהם בנושא הפלשתינאי. "לא הצלחתי לשכנע אותו, אך תמיד הייתה לי הרגשה, שהדבר יתכן ביום מן הימים, כאשר ישתנו הנסיבות הפוליטיות. אולם מעולם לא ניסה להפריע לי… לקיים מגעים כאלה… קודמיו היו בלי ספק מפעילים נגדנו את שירותי הביטחון תוך עיוות החוק. יתכן שכך יעשו יורשיו. אך בתקופת כהונתו של רבין היה בטוח לפחות, כי כל המוסדות יפעלו במסגרת החוק".

אבנרי טען שחולשתו העיקרית של רבין היא בתחום התקשורת. הוא אדם סגור מטבעו ותנועותיו העצבניות מעידות על ביישנות. אין הוא אדם של SMALL TALK אם כי לא פעם "הפתיע בחוש הומור צברי יבש".

רבין, טוען אבנרי, אינו מוכן ואינו יודע לקבל עצות. "לפיכך לא היה מסוגל לטפל בשני נושאים מרכזיים ששעממו אותו: הכלכלה והמפלגה.
… החיים המפלגתיים הבחילו אותו. הוא, כרבים אחרים, קציני צבא ובעלי מקצועות אחרים, שבהם שולט ההיגיון האובייקטיבי, מאס בפטפטת הנוראה, בתכונות המכוערות כרגשנות הבלתי סבירה וחסרת התכליתיות של החיים המפלגתיים".

הסברו של אבנרי לפרשת הדולרים – "ליצחק רבין אין זמן ו/או חשק לעסוק בעניינים פרטיים. הכסף אינו מעניין אותו. עולמו הנפשי שלם וסגור, ואין בו מקום לעניינים אישיים. הניח את הטיפול בענייני הממון בידי רעייתו… לאה רבין פעלה במסגרת הנורמות שהיו מקובלות בחוגי הצמרת בתקופת גולדה – דיין – ספיר". את לאה רבין אבנרי מבקר בחריפות. הוא מאשים אותה בפרשה באופן בלעדי.

"הוא נפגע על ידי שיטה טובה שהוא עצמו הנהיג אותה. אחד הסממנים הבולטים, החיוביים ביותר של תקופת רבין, הוא היחס החדש כלפי עבירות שחיתות". לטענת אבנרי, כל הפרשה לא הייתה מתפתחת כפי שהתפתחה, לולא ערכיו האישיים של רבין והנורמות שהנהיג במדינה. "במידה מסוימת ועצובה למדי, ניצח רבין דווקא בנפילתו.
… בשעה הקשה ביותר של חייו נגלה רבין במלוא שיעור קומתו. הוא קיבל החלטה אמיצה וחותכת. הוא תפקד בצורה היעילה ביותר שבה יכול אדם לתפקד בשעה כזו. האיש… הוא איש כלבבנו. העם חש בכך ופתח אליו את לבו.
מעולם לא היה יצחק רבין כה אהוד על אנשים כה רבים, כפי שהיה ברגע שהודיע על החלטתו".

צערו של אבנרי, כפי שבא לידי ביטוי בדברים אלה, אינו רק על רבין האיש, אלא גם על ההחמצה הגדולה – התבדות התקווה שרבין, כמייצג דור הצברים, דור לוחמי תש"ח, יוביל את המדינה למהפכה לה הוא מייחל זה עשרות שנים. הוא לא ראה ביורשיו האפשריים, פרס או בגין, אנשים שיוכלו להגשים את התקווה הזאת. לאחר עלייתו של בגין לשלטון, ביכה אבנרי את ירידת דור הצברים. הוא סבר שרבין גילם הן את היכולת והן את המגבלות של הדור הזה. הוא "היה מסוגל לגבש תאוריה לפתרון בעיות מעשיות אך הוא לא היה מסוגל לחרוג מן המוסכמות של הדור הקודם ולפרוץ נתיב חדש… לא היה מסוגל להנהיג את המהפכה הגדולה, בענייני פנים וחוץ, שמועדה הגיע מזמן. מעולם לא ניתנה לאדם הזדמנות כה נרחבת לשנות הכל, לפתוח דף חדש, להוביל את העם בדרך החדשה. ומעולם לא הוחמצה הזדמנות בצורה כה מוחלטת". רבין אינו המחמיץ היחיד. הוא סמל לדור שהחמיץ. הביקורת על רבין והאכזבה ממנו היא ביקורת על הדור כולו ואכזבה ממנו. "קשה להעלות על הדעת טיפוס חיובי יותר מאשר יצחק רבין. הוא אדם אינטליגנטי. צנוע. פשוט הליכות. אחראי. בעל רצון טוב… בלתי מסוגל לתככים. התגלמות האדם הישראלי החדש, שהמפעל הציוני נועד ליצרו.
ודווקא אדם זה ניצח על התמוטטות המערכת הפוליטית, החברתית והתרבותית של הדור".

כישלונו הגדול של רבין, לדעת אבנרי, היה התיישרותו עם ירושת הממסד הישן, בעיקר בסרבנות לפלשתינאים. על החמצתו הוא כתב: "הצבר הראשון והאחרון (לפי שעה) מבין ראשי הממשלה של ישראל, היה איש אינטליגנטי, שקול ומאוזן – אך הוא לא היה די גדול כדי לתת למדינה כיוון חדש".

המהפך הפוליטי לא הוריד את רבין מהבמה הציבורית וממנהיגות מפלגתו. אורי אבנרי המשיך לעקוב אחריו באופוזיציה ובממשלת האחדות.

בקיץ 1979, שעה שבארץ הייתה אווירה של התפוררות שלטון בגין, ושיבתו המהירה של המערך בראשות פרס לשלטון, זעזע רבין את מפלגת העבודה, בפרסמו את ספרו "פנקס שירות". התקפתו החריפה על שמעון פרס בספר, יצרה סערה ציבורית חריפה. גם אבנרי כתב על הפרשה.

הוא כתב ש"מזה שנתיים וחצי מתהלך האיש ובלבו ההרגשה שנעשה לו עוול נורא. הוא מאמין שחבריו ועמיתיו חברו יחד כדי לתקוע סכינים בגבו, שבמשך שלוש שנות כהונתו כראש הממשלה חתר שמעון פרס ללא לאות תחת מעמדו. והנה בא זימרי הרשע ותובע לעצמו את שכרו של פנחס הצדיק. או-טו-טו יכול פרס להיות ראש ממשלת ישראל… לרבין יש יעד עליון: למנוע את מסירת השלטון בידי שמעון פרס. אין מנוס ממחשבה שזה חשוב לו אף מהפלת שלטון הליכוד…

השאלה היא: האם זוהי האמת? האם נכונות העובדות? … עד כמה שאני יכול לשפוט, התשובה חיובית…
קשה למצוא טיפוסים שונים יותר מאשר רבין ופרס. כאשר מצאו השניים את עצמם בממשלה אחת, בהנהגת רבין, הייתה ההתנגשות ביניהם בלתי נמנעת… ההתנגשות נערכה בזירה שבה מצטיין פרס ושבה נטול רבין כישורים כלשהם – האינטריגה".

אבנרי שב וניתח את אישיותו של רבין ואת תקופת שלטונו מאספקטים שונים ובעיקר מהאספקט של יחסיו עם פרס. הוא מאשים בפרוש את פרס בחתרנות בלתי-נלאית, אך האחראי לכך הוא ראש הממשלה – רבין. "רבין אשם בעצמו במצב שנוצר. כאשר עמד על טיב היחסים בינו ובין שר הביטחון שלו, היה צריך לפטר אותו מהממשלה ולו במחיר נפילת ממשלתו".

אבנרי המשיך לאהוד את רבין ויחסו החיובי אליו נמשך במשך השנים, על אף שביקר אותו קשות בנושאים שונים, כמו עצותיו לשרון במהלך ממשלת לבנון ומדיניות רצועת הביטחון בלבנון, אותה עיצב רבין כשר הביטחון. יחס זה נשבר בתקופת האינתיפאדה. רבין כשר הביטחון ניצח על דיכויה. אבנרי הסיר את הכפפות, ולראשונה תקף אותו בצורה החריפה ביותר. הוא התמקד בתכונות השליליות אותן הוא מייחס לרבין ובראשן חוסר הדמיון. כעת הוא הדביק לו תכונה נוספת –אטימות רגשית ואנושית מוחלטת.

קרוב לחודש לאחר תחילת האינתיפאדה יצא "העולם הזה" בתמונת שער מאוד בלתי מחמיאה של יצחק רבין, כשמחצית פניו מוסתרת בכף יד. כותרת השער – "היד הקשה". כותרת המאמר הראשי של הגיליון הייתה – "טרנספר זוחל". "מול פני המציאות", כתב אבנרי, "פעל… שר הביטחון יצחק רבין, על פי הכלל הישראלי: 'אם זה לא הולך בכוח, השתמש ביותר כוח' ". על גרוש כמה ממנהיגי האינתיפאדה הוא כתב: "רבין מוכרח לעשות משהו כדי לקיים את יוקרתו כאיש קשוח ונוקשה. 'קשיחות' זו גורמת לפופולריותו הרבה בחוגים רחבים בארץ, בין השאר בקרב אוהדי מאיר כהנא, התחיה והליכוד. דווקא מכיוון שכל העולם מתנגד לאמצעי זה, מאפשר הדבר לרבין להפגין כי 'אינו נכנע ללחצים', והדבר מקנה לו פופולריות נוספת בציבור פרימיטיבי". את הגירוש הוא כינה :"טרנספר זוחל", וטען שאין הבדל עקרוני בינו לבין רעיון הטרנספר של גנדי, אלא רק הבדל כמותי. "הטרנספר כבר מתחיל".

בתקופה זו של ראשית האינתיפאדה, החלו חוגים קיצוניים בשמאל להפיץ את אגדת שיכרותו של רבין. אבנרי טוען שאין שחר לאגדה זו. "הבעיה עם רבין אינה שהוא שיכור. להיפך. הבעיה שהוא פיכח מידי… הבעיה של רבין היא שאין לו דמיון, שהוא מסוגר ומנותק משהו, שהוא מתקשה ליצור קשר עם בני אדם. הוא מדכא את הרגשות שלו וזר לרגשות הזולת.
כשהוא מתפאר בכך שהוא גירש יותר ערבים מאשר אריק שרון, הרי הוא דומה קצת לילד התולש כנפיים מזבובים. אין הוא מתאר לעצמו כי זבוב יכול לחוש בכאב. בוודאי לא שאל את עצמו מעולם מה פירושו של גירוש למגורש, למשפחתו, לילדיו. או מה חשה משפחה כאשר הורסים את ביתה, או כאשר מודיעים לה שהילד שלה נהרג בהפגנה. אילו היה לו רגש לבני אדם, היה מבין את תחושותיהם. יתכן שהיה מגיע למסקנה שכל המעשים האלה יביאו, בהכרח, לתוצאות הפוכות מן המיוחלות. יש עוצמה אדירה לרגשות של זעם, עלבון, מרירות, נקם. הם יכולים להפוך אדם קטן וחסר אונים לגיבור, וציבור חסר כוח ונכנע לעם לוחם. הרגשות הם חלק מן המציאות ומוח אנליטי אמתי לוקח זאת בחשבון. לרבין יש מום רגשי [הדגשה שלי א.ה.]. אין הוא מודע למום זה, ולכן אינו מבין שהמום משבש גם את תמונת המציאות שלו. אין זה רציונלי להתעלם מרגשות.
מי שאין לו דמיון כדי להבין זאת, ואמפטיה לבני אדם, יכול לחשוב בטעות שבני אדם משולים לחפצים, לפיונים, שאפשר לזרוק אותם ולבעוט בהם באין מפריע. זוהי בעייתו של רבין… רבין כלל אינו מסוגל לדמיין לעצמו מציאות שונה מזו הקיימת היום".

הוא משווא את רבין לשרון. שרון הוא בעיניו בעל דמיון, אם כי הוא מפנה את דמיונו לכיוון הבלתי נכון. "שתי הגישות [של רבין ושל שרון א.ה.] משלימות זו את זו. שרון הגיע לביירות, רבין יעץ לו איך להרעיב את אוכלוסייתה ולהשאיר את התינוקות בלי תרופות, חשמל ומים. יש הבדל אחד: אילו היה שרון עושה הרבה פחות ממה שעושה עכשיו רבין, הייתה הארץ מתקוממת כמו בימי סברה ושתילה. ואילו רבין עולה בשיעורי הפופולריות".

שלושה שבועות אחר כך כתב מאמר בשם "מוח אנליטי". כותרת המשנה שלו – "מה קרה ליצחק רבין?" "המוח האנליטי של יצחק רבין הפך למבוך ללא מוצא". בעקבות תכנית מוקד בה השתתף רבין, מצא אבנרי 30 סתירות ב-30 דקות השידור. הוא תיאר את פעולותיו של רבין כמבטאות חוסר הבנה מוחלט של המתרחש בשטחים, בוז טוטלי לאוכלוסיה ומחדל טוטלי של הדרג העליון – יצחק רבין עצמו. אבנרי בז לטענתו של רבין לפיה לא ישיגו הפלשתינאים באלימות דבר, אלא במו"מ, בטענתו שרבין אינו מציע דבר רלוונטי למו"מ. "צריך אדם להיות אלים מאוד מאוד כדי להאמין כי אווירה של הרג, פציעה, עוצר המוני, הרעבת אוכלוסיה וגירושים יכולה לטפח שכבה של מנהיגי ציבור שיסכימו להיות 'פרטנרים' למי שמבצע מעשים אלה" ומוסיף בלעג – "איזה מוח אנליטי מבריק! מה קרה למוח האנליטי המפורסם? איך מסוגל רבין לגבב תוך חצי שעה אוסף כזה של סתירות בולטות, עד כי מחשבה אינה מצטרפת למחשבה, ומשפט אינו מצטרף למשפט? זה מכבר ידענו כי יש לרבין מעין 'מחסום נפשי' בכל הנוגע לבעיה הפלשתינאית. הוא היה מסוגל לנתח מצב באופן מבריק באמת, עד שהגיע לעניין הפלשתינאי ולאש"ף. אז נשברה האנליזה, שככה המחשבה והוא היה מסוגל לומר דברים שההיגיון מהם והלאה, בלשון המעטה. כך זה היה אצלו תמיד. גם בהיותו ראש הממשלה. עוד לפני כן. איש טוב, בעל כושר ניתוח טוב, עד שהגיע לבעיה הפלשתינאית. אך הנה נתקל רבין במציאות שאי אפשר עוד להתחמק ממנה. מציאות פלשתינאית. ולא זו בלבד, אלא שהוא נושא באחריות הבלעדית לנעשה, בתפקידו כשר הביטחון, שהוא גם שליט השטחים הכבושים. מול מציאות זו הוא עומד חסר אונים, חסר עצה. המציאות סותרת לחלוטין את דרך המחשבה שלו. אין הוא יכול להתגבר על המחסום הפסיכולוגי החוסם את מחשבתו. אבל אין הוא מסוגל גם לשנות את המציאות. בפסיכולוגיה יש לזה מונח: 'דיסוננס קוגניטיבי'. אי התאמה בין התפיסה ובין המציאות. זה יכול להביא לתוצאות חמורות מאוד לגבי הפרט הסובל מכך. המוח האנליטי שוכח. המציאות אינה מתפרקת. המוח עלול להתפרק. זוהי טרגדיה. הטרגדיה של רבין. היא עלולה לגרום לטרגדיה למדינה כולה".

התקפות אבנרי הגיעו לשיאן בפרשת המכות. את ההוראה להכות פלשתינאים הוא תיאר כפקודה בלתי חוקית בעליל שחובה להפר אותה. הוא הזכיר את סלידת העולם מן ההוראה – "יצחק רבין כלל אינו מסוגל להבין תגובה אנושית כזאת. אין הוא מסוגל להבין שום רגש אנושי נורמלי, כשם שעיוור צבעים אינו מסוגל להבין מה זה צבע". הוא כינה את רבין "מצביא מובס". "יצחק רבין הופך מיום ליום לכישלון פתטי יותר. האיש שניצח שלוש צבאות ערביים בשישה ימים ושצירף לתהילה זו את ההילה ההומנית בנאומו הגדול בהר הצופים נוצח על ידי חבורה של זורקי אבנים והוסיף לביזיון זה צרור של התבטאויות בלתי אנושיות עד ששמו מעורר כיום צמרמרות בעולם… רבין לא היה מסוגל לצפות מראש שום מהלך של האויב. הוא 'הופתע' לא רק מן ההתקוממות עצמה, אלא מכל שלב ושלב בה… רבין דמה שוב לילד ביער, השורק בקול רם כדי להפיח בעצמו אומץ. הוא לא ידע מה לעשות ולכן הפריח את המליצות מלפני שישה שבועות, שהופרכו מזמן".

אבנרי קרא לכל הצמרת הפוליטית של ממשלת האחדות ללכת הביתה. את עיקר ביקורתו הפנה לשר הביטחון יצחק רבין. "אין ספק, בין כל האשמים, יצחק רבין הוא האשם מס' אחד". רבין אחראי לאינתיפאדה, ומבחינה זו אין זה משנה אם ידע על שתפרוץ או לא. אם הוא לא ידע, הוא אשם בכך שלא ידע. אם ידע – על אחת כמה וכמה. "מכל הבחינות האלה, יצחק רבין הוא האדם הפחות מתאים לתפקידו בכל מדינת ישראל. די בכך כדי לקבוע: עליו ללכת.
מרגע שפרצה ההתקוממות, העידו כל החלטותיו של יצחק רבין על חוסר הבנה מונומנטלי, על אי יכולת מוחלטת לתפוס מה מתרחש. המוח האנליטי המפורסם לקה בהלם. הוא שבת. מבחינה צבאית, הוא לא קרא את המפה, טעה בכל ההערכות, שגה בכל ההחלטות – בלי יוצא מן הכלל… האיש פשוט לא ידע מה הוא שח. הוא לא הבין מה מתרחש. אין הוא מבין גם עכשיו. על כך נוספת גסות לב, שאין דומה לה. משהו אלים, סתום, הדומה לחוסר אנושיות. ידי האיש מגואלות בדם – דם שנשפך למען המשך הכיבוש. דם ילדים, דם נערים ונערות, דם גברים ונשים, זקנים וזקנות. אין סבון בעולם שירחץ דם זה.
שמו של האיש נקשר בהחלטות בלתי אנושיות, החלטות שהן בלתי חוקיות בעליל על פי החוק הישראלי והבינלאומי, החלטות הפוגעות בזכויות האדם המקובלות בכל חברה תרבותית. כל אחד מן המעשים הנוראים האלה אך הגביר את ההתקוממות. החריף את המצב. ציניקן יכול היה לומר: אם יש לאש"ף אויבים כמו יצחק רבין, אין הוא זקוק לידידים".

בביקורתו החריפה, שינה אבנרי גם את יחסו לקדנציה הראשונה של רבין כראש הממשלה. "יצחק רבין כיהן במשך שלוש שנים כראש ממשלת ישראל. כהונה הזו הסתיימה בכישלון טוטלי. עכשיו הוא מכהן שלוש שנים כשר הביטחון, והאסון גדול אף יותר. יצחק רבין הוא אסון מהלך על שתיים. הוא היה צריך להתפטר ב-10 בדצמבר 1987, יום אחרי שפרצה ההתקוממות. הוא לא עשה כן. עכשיו הציבור חייב להגיד חד-משמעית: רבין הביתה!"

במהלך שנת האינתיפאדה הראשונה יצא רבין ביוזמת שלום והחל לדגול ברעיון שתי הרגליים – דיכוי האינתיפאדה בכוח מחד והאצת התהליך המדיני, תוך הפרדה בין אש"ף תוניס לאש"ף שטחים ומו"מ עם מנהיגות השטחים מאידך. הפופולריות של רבין, כפי שהתבטאה בסקרי דעת הקהל, עלתה ועלתה. אבנרי בחר ברבין לאיש השנה במדיניות. הוא חזר על ביקורתו החריפה ועל הדברים שכתב עליו במהלך שנת האינתיפאדה כולה. את מדיניות "שתי הרגליים" הוא הציג כ"שילוב של מדיניות נוקשה בשטח ומליצות יוניות באוויר… יצחק רבין סימל את ההווה הישראלי… הוא לא סובל את התהליכים העמוקים, שיקבעו את פני העתיד".

אבנרי עסק בשאלת הפופולריות הגואה של רבין. "לכאורה זה מוזר. בשלוש שנות כהונתו כראש הממשלה, נחשב רבין לכישלון. הפופולריות שלו הייתה בתחתית. מאז ראשית האינתיפאדה נכשל רבין בכל נבואותיו ותחזיותיו. אולם הפופולריות שלו אינה משתנה ואף מתחזקת… חלק מן ההצלחה הזאת יש לזקוף לזכות תדמיתו של רבין. הוא נראה אמין, אחראי, שקול. דיבורו האיטי והתנהגותו הצברית השורשית משרים סביבו אווירה של ביטחון. בפוליטיקה, התדמית חשובה לעתים קרובות מן המציאות. אך עיקר הצלחתו של רבין נובעת מן הטקטיקה הפוליטית שהוא נוקט. רבין הוא איש מפלגת העבודה המקובל על רבים מאנשי הליכוד. הוא מיקם את עצמו כמרכז. כך הועלה בידו לאחד סביבו את רובה הגדול של מפלגת העבודה יחד עם חלק ניכר מן הליכוד. הצירוף יחד של שני כוחות אלה הוא היוצר את הרוב. לו תוכל מפלגת העובדה אי פעם לעמוד בראש קואליציה חדשה, יהיה רבין המועמד המועדף. במדינה שבה שולטות שתי מפלגות גדולות, זהו סוד ההצלחה: המועמד של אחת משתי המפלגות צריך לשמור על גיבוי הרוב של מפלגתו שלו, ולזכות בו זמנית באהדת חלק משמעותי של המפלגה השניה.
רבין מצליח בכך. הוא הולך בדרך זו בצורה עקבית, מבלי להניח לשום גורם או מאורע להסיט אותו מדרך זו".

הדברים הללו נכתבו במאי 89. היה זה רמז ראשון לתמיכתו של אבנרי ברבין, המסוגל להפיל את שלטון הליכוד. הדברים נכתבו שנה ורבע בלבד אחרי שתקף אותו ואמר ששום סבון לא יכול לרחוץ מידיו את הדם ששפך.

דברים ברורים יותר כתב אבנרי כעבור ארבעה חודשים, בכתבת איש השנה תשמ"ט
(כאיש השנה הוא בחר את אריה דרעי). הוא שב והזכיר את הפופולריות ההולכת וגוברת של רבין ומסביר אותה בכך ש"הוא איחד את הדרישה ליד קשה בשטחים עם הכמיהה לפתרון מדיני". הפעם לא הציג את דבריו ופעולתו בנושא הפתרון המדיני כ"מליצות באוויר", אלא התייחס אליהם ביתר רצינות. "היו שהאמינו כי הוא הולך בדרכו של שארל דה-גול, אשר הביא את צרפת אל פתרון הבעיה האלג'יראית בשיטות של עורמה וכחש, ושדחף את הימין הצרפתי, בעל כוחו, להסכים לנסיגה מהשטחים. בימים האחרונים של תשמ"ט היה נדמה שרבין אכן הולך בדרך זו וקובע את הכיוון והקצב של המאורעות. אולם הדבר לא היה עדיין ברור".

עיון בדברים שכתב אבנרי על רבין במשך דור שלם, מעיד על הערכה עמוקה לאיש. למעט הדברים שכתב בשנה הראשונה של האינתיפאדה – במשך כל התקופה הארוכה הזאת, שיבח אותו רבות על אופיו ופעולותיו וביקורתו עליו הייתה מתונה מאוד, ביחס לסגנון הכתיבה של אבנרי. ביקורתו הייתה מעין אכזבה מכך שאדם שהוא כה מעריך אינו מממש את הציפיות הגבוהות שהוא תולה בו. במקרים אחרים, האשים אבנרי אחרים (פרס, לאה רבין) בנפילותיו. חרף האכזבות, לא הוריד אבנרי את סף הציפיות שלו מרבין. הוא המשיך להאמין בו.

מה גרם לאמפטיה של אבנרי לרבין? אני מעריך שהגורם העיקרי לכך הוא העובדה שרבין מסמל את אותם הדברים שאבנרי העריץ כל השנים.

ראשית – הצבריות. אבנרי העריץ את הצברים ולצד ההערצה חש רגשי נחיתות לידם. רבין סימל בעיניו את הפוליטיקאי הצבר. הוא זר לממסד שאבנרי שונא ומנוכר לו. הוא אינו חלק מהמפלגתיות נגדה הוא נלחם כל השנים. הוא ישר, אמין, אחראי, ישיר – כל אותן תכונות שאבנרי מיחס לצבר. לכן הציפיות שלו ממנו היו כה גבוהות – ליישם את האלטרנטיבה שלו לדרך שבן גוריון עיצב בה את המדינה, ושלהערכתו זו האלטרנטיבה המייצגת את כמיהתם של הצברים.

שנית – רבין הוא איש צבא. אבנרי מעריץ את צה"ל ואת קציניו.

שלישית – רבין הוא איש הפלמ"ח ולוחם תש"ח. אבנרי העריץ את הפלמ"חניק. הוא האמין בדור לוחמי תש"ח, אליהם השתייך.

רביעית – במשך השנים, הוא טיפח את המיתוס הדה-גולי, של איש צבא, גיבור מלחמה, שיביא את השלום. הוא הרבה לכתוב על כך שרק מי שחווה את המלחמות יכול להביא שלום והאמין שרק מי שהציבור מכיר בו כביטחוניסט יוכל לשכנעו לקבל את הוויתורים שיש לוותר, לדעתו, למען השלום.

לכן, למשל, מאז שעזר ויצמן שינה את דעותיו הפוליטיות והיה ליונה, אבנרי כתב עליו פעמים רבות כעל המנהיג שצריך להוביל את מחנה השלום. הוא פינטז על התמודדות האמתית שצריכה להיות בין שני המנהיגים הרציניים של שני המחנות – ויצמן ושרון. מאז נאומו של רבין בהר הצופים, אבנרי ראה בו התגשמות המיתוס הזה, אף ששוב ושוב התאכזב מניציותו.

חמישי – כל הגורמים הללו חודדו על ידי היריבות רבת השנים של רבין ופרס. אבנרי לחם בפרס מאז שנות החמישים. הוא מגלם בעיניו את כל מה שהפוך לדברים אותם הוא מעריץ. אותם הדברים שרבין מסמל בעיניו. פרס הוא יליד פולין, שלא התערה בצבריות. פרס לא לחם בתש"ח, ולפי תפיסתו של אבנרי הוא מייצג את הצעירים שהשתמטו משדה הקרב וסדרו להם ג'ובים. אותם ג'ובניקים השתלטו על המדינה וגנבו אותה מאלה שהקימו אותה באמת – הלוחמים. פרס היה מנערי בן-גוריון, אלה שאבנרי לחם בהם והציג אותם בכל השנים כמסוכנים לדמוקרטיה. פרס היה בעיניו פוליטיקאי שקרן, תככן, חתרן, תאב פרסומת עצמית, שלמענה ולמען שלטונו לא יבחל בשום אמצעי. גם בשנים האחרונות, כשפרס החל לדבר במושגים הקרובים מאוד לעמדותיו של אבנרי מזה עשרות שנים, כמו חזונו על המזרח התיכון החדש, הדומה לחזון המרחב השמי של אבנרי – לא השתנתה דעתו עליו. העימות בין פרס ורבין הציב אותו חד-משמעית לצד רבין וחיזק את הערכתו אליו.

בבחירות 92', שב רבין למרכז המפה הציבורית. לראשונה מאז קום המדינה, אבנרי תמך במפלגת העבודה, יורשתה של מפא"י שכה שנואה עליו.

אורי אבנרי: ט. האתוס הצברי

אורי אבנרי (פרק ט')

ב-1993, במסגרת לימודי תואר ראשון במדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, בקורס בנושא "פוליטיקה קיצונית" של פרופ' אהוד שפרינצק ז"ל, כתבתי עבודת מחקר סמינריונית על אורי אבנרי.

עם מותו, אני מפרסם את המחקר, בהמשכים, ב"חדשות בן עזר".

על מנת להקל את שטף הקריאה, אני מפרסם את המחקר ללא הערות השוליים ומראי המקום (במקומות שבהם הדבר מתחייב, אוסיף את ההערה בסוגריים מרובעים).

ט. האתוס הצברי

מה גרם לאבנרי להזדהות כה עמוקה עם הלוחם הקרבי בתש"ח? לפחות אחת התשובות לכך נעוצה, לדעתי, בגורם תרבותי ופסיכולוגי – שירותו כלוחם במלחמת תש"ח יצרה אצלו תחושה שהוא נקלט באליטה הצברית הארצישראלית, שכה חשוב היה לו להיות חלק ממנה.

אורי אבנרי הציג את תקופת שירותו כלוחם במלחמה, כאחת התקופות החשובות בחייו ובעיצוב אישיותו. אין זה מקרה. במאמרים שצוטטו בפרקים קודמים, הרבה אבנרי לכתוב על הלוחם העברי ועל התפקיד שנועד לו בישוב. אבנרי, שכתב זאת, לא היה לוחם באף אחד מן הארגונים בימי שיא המאבק בבריטים, מאבק עמו הזדהה בכל לבו. הוא היה חבר באצ"ל בנעוריו, אך פרש ממנו עוד בטרם היה לארגון לוחם ולא הצטרף לאף ארגון אחר. דיסוננס כזה, בין הטפה להגשמה – בעייתי ביותר, בעיקר כשמדובר באדם צעיר. מלחמת השחרור העניקה לאבנרי הזדמנות להוכיח את עצמו כלוחם. ואכן, לפי כל העדויות, אבנרי הצטיין כלוחם וכמפקד ואף נפצע בקרב. בכך שייך את עצמו למעין "מעמד אצולה" של הלוחמים. לכן, כה חשוב היה לו להזכיר פעם ועוד פעם את עובדת היותו לוחם, לזהות את השקפותיו עם הלך הרוח המייצג את לוחמי תש"ח ולבוז לג'ובניקים ולמשתמטים למיניהם. כל אלה היו מעין הוכחה לחברה ולעצמו, שהוא שייך.

כל השקפת עולמו ה"עברית" והשמית של אבנרי, כתיבתו המשופעת במיתוס עברי וארצישראלי, בעייתית כאשר מדובר בעולה מגרמניה. עובדה זו הציקה לאבנרי, ששאף כל חייו להשתייך לצברים. הוא התקשה בכך תמיד ולו עקב העובדה, שמעולם לא הצליח להיפטר מהמבטא היקי הכבד. שירותו כלוחם, הייתה מעין תעודת זהות צברית בעבורו. היא ביטאה שייכות. על דור לוחמי תש"ח הוא כתב רבות, כפי שכבר ציטטתי בפרק הקודם. דוגמה נוספת: "הייתה זו התפרצות פתע של כוחות החיים של דור שלם, זה הדור שגדל בארץ ואיש לא עמד על מהותו, זה שיצא לקרב בשירה ובצהלה, שהתלוצץ באש הצלפים, שנרדם בנקודות ההיערכות חצי שעה לפני ההסתערות המכרעת, שרטן וגידף וקיבל באהבה את כל תלאותיו של הקרב בצבא בלתי מאורגן, שיצר ביחידות רוח של חברות בין חייל לחייל ובין מפקד לחייל". לאחר התאבדותו של אורי אילן בשבי הסורי, הוא כתב ש"במשך דורות רבים חלמו גדולי העם על גזע חדש בישראל… מתכת שאפשר לייצר ממנה כל הדרוש למדינה הלאומית".

בכתבו על אישים צברים כמו משה דיין, יגאל אלון, יצחק רבין, עזר ויצמן, אריק שרון ואחרים, בולטת ההערכה ולעתים אף ההערצה לדור הצברים. לצד הערכה זו – ביקורת על בזבוז הפוטנציאל של הדור הזה, שבמקום לעצב, על בסיס הסגנון הצברי הארצישראלי אידיאולוגיה חדשה, העדיף לקבל את האידיאולוגיה של דור האבות ולהיות לדור של ביצועיסטים. אבנרי האמין שהפוטנציאל של דור תש"ח, יכול היה להיות תחילתה של תרבות חדשה.

"אני מאמין", הוא כתב, "כי דורי היה עד לאחד התהליכים הבלתי מוסברים ביותר בחיי העמים. התהוותה של תרבות לאומית חדשה, יש מאין, מעשה בריאה מופלא ומסתורי כמו פריחתו של פרח, כמו לידתו של אדם". כדוגמאות ליצירה זו מציג אבנרי דווקא את היצירה הצבאית – הפלמ"ח, החי"ש, "שועלי שמשון". אולם הוא טוען שהרוח הזו גססה במשך השנים שלאחר קום המדינה. אחד ממייצגי הדור – הן מבחינת היצירה והן מבחינת הגסיסה, הוא יגאל אלון. הוא כתב על אלון, שדרכו היא "יותר מטרגדיה אישית. היא מקפלת בתוכה את הטרגדיה של דור שלם – דור שיגאל אלון הוא, אולי, נציגו האופייני ביותר… התגלמות חיובית של כל אותן תכונות צבריות שסביבן נרקמה התרבות הארצישראלית החדשה: פשטות, טבעיות, מעשיות… דור שגדל כולו על ברכי האחריות הלאומית והמשמעת הספונטנית, שאינה זקוקה לסממנים חיצוניים". אולם הדור הזה "מעולם לא מרד מרד של ממש בהוריו. הוא מעולם לא ניתק את חבל הטבור שלו. מדוע? הוא גדל בצלו של דור שהיה הרואי אף יותר ממנו. דור של מקימים ומייסדים, סוללי כבישים ומייבשי ביצות וחולי קדחת. אמו של יצחק רבין ואביו של משה דיין היו אגדות, בני ספרטה חדשים. לא קל היה למרוד בהם".

לאחר מותו של דן בן-אמוץ הקדיש לו אבנרי מקום מרכזי בעיתון. הדברים שכתב היו דברי שבח בלתי רגילים, לאדם שהיה בעיניו סמל. דן בן-אמוץ, שנולד בפולין והצליח להיות ליותר צבר מהצברים, היה בעבור אבנרי מוקד הזדהות וסמל להערצה. הוא כתב ש"היצירה הגדולה ביותר של דן בן-אמוץ היא דן בן-אמוץ.
יותר מכל אדם אחר בארץ, האיש יצר את עצמו, פשוטו כמשמעו.
הוא לא יצר לעצמו 'תדמית' חדשה, 'דימוי ציבורי' חדש. הוא יצר את עצמו מחדש.
את ישותו. את מהותו. את אופיו. גם את צורתו החיצונית.
דן בן-אמוץ, הצבר בה"א-הידיעה.
דן בן-אמוץ, הטיפוס הארצישראלי המושלם, סמל דור הפלמ"ח.
דן בן-אמוץ הגבר האמתי, הצעיר הנצחי, הדמות האידיאלית בעיני רבים וטובים.
כמעט וניתן לומר: יצר אותו יש מאין. כי חומר הגלם ליצירה זו היה שונה לגמרי.
נער בבן שמן. עולה חדש בלי הורים. נער שנשא שם אידישי בעל צליל מצחיק באוזני הצברים: תהילימזייגר.
את חומר הגלם הזה לקח דן בן-אמוץ ויצר את יצירתו: את עצמו".

בן אמוץ הוא, בעבור אבנרי, סמל של התרבות הישראלית, של "האומה העברית החדשה". הוא "לא יצר אסכולה. הוא המחיש אותה. הוא יצר את עצמו, הדמות החיה של יליד הארץ המושלם: דן בן אמוץ, הצבר תכול העיניים, שופע הקסם, חסר התסביכים".

לא במקרה מציג אבנרי את בן-אמוץ כסמל. הוא ההתגלמות של התופעה שאבנרי עצמו הינו חלק ממנה – רצונם של עולים חדשים להיות לצברים. הצלחתו של אבנרי הייתה חלקית ביותר. מבטאו ומנהגיו יקיים ומאוד לא "צבריים". בן-אמוץ הצליח.

אורי אבנרי עלה לארץ כהלמוט אוסטרמן. הוא שינה את שמו, כחלק מניסיונו להשיל מעליו את הגלות. הוא כתב על כך:
"שמי הוא מן התנ"ך. אורי פירושו אור. אבנר היה שר צבאו של שאול המלך, דמות שמצאה חן בעיניי תמיד.
לא נולדתי עם שם זה. נטלתי אותו לעצמי. כמו רוב בני גילי בפלסטינה (א"י) של אז, שיניתי את שמי מיד עם הגיעי לגיל 18. במעשה אחד זה הכרזנו על עצמאותנו, על השתחררותנו מן העבר. שרפנו את הגשר בינו לבינינו. הפזורה היהודית, העולם של אבותינו, תרבותם ורקעם – לא רצינו שום עסק עמם. היינו גזע חדש, אומה חדשה. נולדנו ברגע שבו דרכה רגלנו על אדמת ארץ ישראל. היינו עבריים יותר מאשר יהודים. שמותינו העבריים החדשים הכריזו על כך".

שורות אלו מעידות על רצון עז להוכיח משהו. להוכיח לצברים שהוא, יליד הגולה, צבר לא פחות מהם. שהוא נולד ברגע שעלה לארץ, ואין לו שום עסק עם העולם ממנו בא, ושאת הגשר עמו – שרף.

הסבר רחב יותר לכך, נותן אבנרי במאמר על בן-אמוץ. כמו במקרים רבים אחרים בהם כתב על אחרים, גם בהסבר זה הוא מעיד על עצמו לא פחות מכפי שהוא מעיד על בן-אמוץ.
"נער רוצה 'להשתייך'. זהו צורך נפשי עמוק. אין הוא רוצה להיות שונה משאר הנערים, לא בהופעתו, לא בדיבורו, לא בהשקפתו. הוא רוצה להיות 'כמו כולם'. נער שבא מחו"ל לארץ–הגירה סובל מן השוני הטבוע בו. הוא בולט. הוא מדבר אחרת. הוא נראה אחרת. מגוחך. נחות. הוא נושא בקרבו ועל פניו את סימני ההיכר של תרבות אחרת, אקלים אחר, חינוך אחר, נימוסים אחרים. הוא רוצה להיפטר מכל אלה, מיד.
… בכל ארץ הגירה, הדמות האידיאלית המקובלת בחברה היא דמותו של בן המקום. האנגלו-סקסי-הלבן-הפרוטסטנטי בארצות הברית, האוסי-מלידה באוסטרליה. הצבר בארץ-ישראל של שנות ה-30.
בן הארץ החדשה הוא תמיד דמות אידיאלית, ולמצחו נקשרים כתרים שונים, אמתיים ומדומים. הוא נחשב כבריא, כחסר תסביכים, כגיבור, כזקוף קומה, כפאר היצירה של המולדת החדשה.
כל התכונות האלה יוחסו אף יותר לצבר. לא עוד יהודי כפוף, חיוור, פחדן, בורח מאלימות. לא עוד אינטלקטואל תלוש, הנובר בספרים. לא עוד בן-בלי-מולדת, קוסמופוליטי, מתוחכם, רדוף תסביכים.
איש זקוף, שזוף, פשוט, מעשי, אמיץ, ישר. ומכיוון שבתת הכרתם הביאו העולים עמם גם את האידאליזציה של הגוי הטבטוני – אמור היה הצבר להיות גם גבה-קומה, תכול-עיניים ובהיר-שיער.
כל הנערים העולים שבאו ארצה בשנות ה-30 רצו להיות כאלה, להידמות לטיפוס הזה.
כולם רצו להיות צברים אמתיים, יותר צברים מאשר הצברים עצמם. הם יצרו אסכולות שונות, שבמרכזן עמד פולחן הצבר החדש, יליד הארץ, העברי שאינו עוד יהודי, האנטיתזה לטיפוס ה'גלותי' הבזוי. דמות המתנחל האמיץ, דמות הלוחם, איש ההגנה או אצ"ל".

קשה מאוד להבין את אבנרי מבלי להבין את אחד המפתחות העיקריים לאישיותו – המשבר של נער הבא מגרמניה, והרצון להיות צבר. מפתח זה יכול להסביר תופעות שונות הקשורות אליו. התייחסותו לדור לוחמי תש"ח היא אחת מהתופעות הללו.

אורי אבנרי: ח. דוברם של לוחמי החזית

אורי אבנרי (פרק ח')

ב-1993, במסגרת לימודי תואר ראשון במדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, בקורס בנושא "פוליטיקה קיצונית" של פרופ' אהוד שפרינצק ז"ל, כתבתי עבודת מחקר סמינריונית על אורי אבנרי.

עם מותו, אני מפרסם את המחקר, בהמשכים, ב"חדשות בן עזר".

על מנת להקל את שטף הקריאה, אני מפרסם את המחקר ללא הערות השוליים ומראי המקום (במקומות שבהם הדבר מתחייב, אוסיף את ההערה בסוגריים מרובעים).

ח. דוברם של לוחמי החזית

בדברי פרידתו מקוראי "העולם הזה" כתב אורי אבנרי: "קיבלתי לידי את השבועון שנה אחרי ששוחררתי מצה"ל, וסביבי התקבצה קבוצה שהייתה מורכבת כמעט כולה מחיילים קרביים של מלחמת העצמאות. במלחמה היינו אנשי קומנדו ואת שליחותנו החדשה ראינו כאנשי קומנדו.
לא רצינו סתם לעשות עיתון חדש, טוב ומעניין ככל שיהיה. רצינו להשתתף במאבק על דמות המדינה החדשה, שקמה – פשוטו כמשמעו – בדמנו. הייתה לנו הרגשה של בעלות במדינה הזאת. הייתה בידינו מניית יסוד של המדינה, וגם מניית יסוד של צה"ל.
הרבה דברים שקרו במדינה החדשה לא נראו לנו מן ההתחלה. הרבה דברים קוממו אותנו ועוררו בנו רגשות של זעם, תסכול ואף תיעוב. שנאנו את השחיתות… את המפלגות המסואבות… את ההתרחקות המהירה מאידיאלים של חלוציות (במובן הרחב של המילה), של שוויון בין האזרחים; את ההשתעבדות לכפייה הדתית ולספסרי הקודש; את הדרך המדינית שהובילה בבירור למלחמות חדשות. בכל אלה ראינו בגידה.
רצינו מדינה יפה, צודקת, הומאנית, דמוקרטית באמת, חילונית, רודפת שלום. מדינה שלא יהיה בה הבדל בין אזרחים בגלל לאום, דת, עדה או מין … ראינו את שליחותנו… לעצב עיתון מסוג חדש, שיהיה… כלי מאבק למען ישראל אחרת, חיל החלוץ של המדינה שרצינו בה".

דברים אלה, שנכתבו 42 שנה לאחר קום המדינה, מציגים את אחד ממוקדי חשיבתו של אבנרי ב-45 השנים האחרונות. אבנרי חי את מלחמת השחרור ואת החוויה הקרבית, שהייתה אחת החוויות שעיצבו את אישיותו. הדברים הללו בלטו בעיקר בשנים הראשונות לאחר קום המדינה. אבנרי כתב ש"קמה בחזית שכבה שיצרה לעצמה סגנון, השקפת עולם ומנהיגות". הוא ראה עצמו כנציגם של הלוחמים הקרביים, שהקריבו את חייהם למען הקמת המדינה בחזית, ובינתיים כל מיני משתמטים ועסקנים גנבו להם אותה, השתלטו על כל הג'ובים ועיצבו מדינה על ערכים שלא למענם הם נלחמו. אבנרי תבע את עלבון החיילים הקרביים וראה עצמו כשליחם במאבק למען דמות המדינה. את דעותיו בכל הנושאים הציג אבנרי כדעה המייצגת את רוח לוחמי תש"ח.

אבנרי יצר מיתוס של הלוחמים המנצחים שחזרו מן החזית והתאכזבו מן המדינה, שהפוליטיקאים הכינו להם. גם כאן ניכרת השפעה ברורה של התמוטטות הרפובליקה הוויימארית ועלית הנאצים לשלטון. נראה כי אבנרי הזדהה אז עם חיילי הצבא הגרמני, שחזרו הביתה מחפירות מלחמת העולם הראשונה. גם בגרמניה התפתח המיתוס של הצבא המנצח והפוליטיקאים המובסים. אולי אין זה מקרה, שאת מאמרו בו תקף את בן גוריון על כניעתו לטרומן הכתיר בכותרת "סכין בגב" – האשמת משוחררי הצבא הגרמני והימין הגרמני את ממשלת גרמניה שחתמה על שלום ורסאי.

בין "בשדות פלשת" ל"הצד השני של המטבע" קיים, כפי שראינו בפרק הקודם, פער ערכים וסגנון גדול ביותר. רק בנושא אחד קיים דמיון בולט בין שני הספרים – במיתוס החייל הקרבי בחזית והבוז והשנאה לג'ובניקים המשתמטים והעסקנים.

באחד מפרקי "בשדות פלשת", מונה אבנרי את שלושת המשברים שעברו חבריו והוא בימי המלחמה. המשבר הראשון היה הימים הראשונים במחנה האימונים. השני – הקרב הראשון. "עתה, בבואנו לחופשה קצרה לתל-אביב אחרי אחד עשר ימי קרב איומים, חיכה לנו המשבר השלישי והקשה ביותר.
נסענו העירה כשלבנו הומה וצוהל נוכח העובדה הבלתי נתפסת, כי אכן נשארנו בחיים, כי אכן עודנו נושמים וצועדים ברגלינו. עוד היינו תחת רושם מחזות האימים של עיבדיס ובית עפא, היחידות המבותקות שאיבדו למעלה ממחצית ממספרן, והחזית המדולדלת, הרעבה לכוחות מילואים.
והנה, בבואנו העירה ראינו מאות ואלפים צעירים בריאים, שופעים מרץ וכוח, שאינם חולמים כלל לבוא בעקבותינו. ראינו בחורים מבריקים ומצוחצחים, בעלי דרגות לרוב, הממלאים תפקידים 'חשובים' במשרדים.
במשך חודשים רבים היינו, לכאורה, מנותקים מחיי העורף. באנו לחופשות קצרות, 'חטפנו' ערב בעיר, וחזרנו לחזית. הוגד לנו כי 'כל העם צבא', כי האומה כולה לוחמת, כי המחסור האיום בכוח האדם בחזית נובע ממחסור כללי.
והנה ראינו שזאת הייתה בדותה. רק חלק של האומה, רק חלק של הנוער יצא לקרב. ומאחורי גבם של אלה קם ושגשג 'עורף', מנגנון עצום, צבאי וציבילי, שפיתח לעצמו סגנון משלו ודפוסי חיים משלו.
זכרנו כי יצאנו מידי לילה לפעולה, מפני שלא היו רזרבות ליטול מעלינו חלק מן המעמסה. זכרנו את גורלה של פלוגה א' שלנו, שחוסלה פעמיים מאותה סיבה. והנה בעיר, הסבירו לנו אריסטוקרטים במדים רבי רושם, כי בכל אומה בעולם נמצאים 7 או 17 או 27 אנשים בעורף על כל חייל בחזית…
רבים מאתנו החלו לשאול את עצמם – מדוע יהיה דווקא הוא האחד כנגד אותם שבעה עשר? מדוע לא יחליפוהו באחד מבין שבעה עשר אלה?
יש שלא עמדו במבחן זה. הם עברו לשירותי העורף, או לחיל הים, או אף לחיל האוויר. הם המציאו הלצה אכזרית על חטיבתנו, שנקראה בפיהם חטיבת 'מירה' – 'מגבעתי ישחרר רק המוות'.
הרוב החזיק מעמד גם במשבר איום זה. הם חזרו לחזית. אולם בלבם כרסמה מרירות, שהחלה להאפיל ברבות הימים על ההומור של החזית. הם שנאו את העורף, והם פנו לו עורף".

ביטוי למרירות הזו הביא אבנרי בקטע הבא: "הם נוסעים לתל-אביב, לחופש אשר התגעגעו עליו במשך חודשים, אשר חלמו עליו בעמדות ובקרבות – ושרים. הם חוזרים מתל-אביב כשלבם מדוכא וראשם מלא מחשבות נוגות.
הלכתי לקנות כרטיסים לקולנוע, והנה תור החיילים ארוך כפליים מתור הציבילים. חיילים בעלי מדים מצוחצחים, בעלי כרטיסי מגויסים, בעלי אקדחים וסכינים. אולם משהסתכלתי בפניהם ראיתי שחסר בהם משהו – אותה הבעה מיוחדת, או משהו בלתי מוגדר, לפיו מכיר חייל קרבי אחד את רעהו.
אתה רואה הרבה פנים מוכרים. אתה שואל את בעליהם למקום הימצאם. והם עונים לך בגאווה – במשרד חשוב זה, במוסד חשוב אחר, באלפי תפקידים מצלצלים ורבי כבוד ורושם, אשר רק תכונה אחת משותפת להם – שרחוקים הם מאוד מן המקום בו שורקים הכדורים ומתפוצצים הפגזים.
האם האדם בעורף יכול לתאר לעצמו את רגשותיו של חייל קרבי החוזר לחופשה? הוא נענה לקריאת הגיוס, יצא לאימונים ולקרב ושכב שלושה, ארבעה וחמישה חודשים בכפרים ערביים מרופשים, השתתף בשמונה, עשרה או שנים עשר קרבות, ראה חברים נהרגים ונפצעים לצדו. הוא לא תיאר לעצמו, שאפשר היה 'להסתדר'. אולי היו גם לו 'פרוטקציות', אולי היו גם לו זכויות כבעל מקצוע או כישרון מיוחד. אולם הוא הלך, ובתמימותו חשב שהכול הולכים.
והנה, בשובו לחופשה הוא רואה, שלא הכל הלכו. יש שהמתינו לרגע הנכון, שביקשו ארכה ושחרור זמני. וכשקם המנגנון הצבאי המסועף, וצצו אלפי תפקידים, היו אלה הקופצים הראשונים. להם היו זמן ויכולת לרוץ ממשרד למשרד, לחפש את הקשרים הנכונים לאמר לאדם הנכון את המילה הנכונה. ומי זכר באותה שעה את אותם ששכבו בחזית, באש מרגמות ותותחים, שלא הייתה להם אפילו שהות לחשוב על הנעשה אי שם בעורף הרחוק והדמיוני?
ועתה, כשניתן להם בפעם הראשונה לנשום לרווחה, כשיש להם השהות לחשוב ולהתווכח, מצטברת בלבם מרירות, שתשפיע בהכרח על כושרם כחיילים קרביים. הם רואים שחברים מוכשרים פחות עלו מעלה מעלה, בשעה שהם נשארו טוראים. הם רואים שגם דרך העליה בסולם הפיקוד חסומה למעשה, בגלל תנאי המלחמה, אשר צמצמו את אפשרויות ההדרכה. ונפגעים ביותר אלה שהצטיינו בקרב, שהתנדבו לתפקידים מסוכנים מיוחדים, היודעים שחיילים טובים הם, בלי שהדבר יעזור להתקדמותם… אותם חברים לבשו מדים והנם חיילים – מצוחצחים יותר, מבריקים יותר, 'צבאיים' יותר מאשר החייל הקרבי עצמו. התגבשה מעין אריסטוקרטיה של העורף. והיום, בבואך לחופשה, נאלץ אתה להסביר על שום מה נמצא אתה בחזית ולא הסתדרת במשרה חשובה בעורף, ומרגיש אתה, שאותם צעירים וצעירות חושבים בלבם: 'מילא, בחור לא מוכשר, אינו יודע להסתדר…'.
… משהו גדול, משהו חדש ועמוק נרקם כאן בחזית, חוויה אשר רק חלק של הנוער העברי שותף לה. ואילו שם, בעורף, נרקמת 'חוויה' אחרת לגמרי, סגנון שונה לחלוטין של חיים והתנהגות. מתהווים כאן שני עולמות, החותרים למטרות שונות ומפתחים בקרבם סגנונות שונים. וקרוב היום שלא יבינו עוד זה את זה.
…המלחמה גורמת להערכה חדשה של תכונות אנושיות, להערכה חדשה של מושגים ואנשים. ערכים חדשים מתגלים לאדם 'אשר המוות בו, אשר פרפר בציפורניו ולא אוכל'.
האם ידחק לפינה על ידי טיפוס אחר?"

הזעם העמוק ביותר הופנה על ידי אבנרי כלפי עסקני המפלגות. כבר בבחירות לכנסת הראשונה, כשאבנרי עוד היה חייל, הוא כתב כמי שמייצג את החיילים הקרביים, הבזים לפוליטיקאים כבלתי רלוונטיים למציאות החדשה שהתהוותה, ואת התסכול של מי שהקימו את המדינה וחשים שהיא נגנבת מידיהם.

"ב-25 בינואר התקיימו הבחירות לאסיפה המכוננת של המדינה, אשר קמה בדמם של חיילי החזית. אותם חיילים התייחסו לבחירות בזלזול ספונטני ובאדישות מוחלטת. היה זה הביטוי הציבורי הראשון של תהום שנפערה בין החזית והעורף. מלחמת הבחירות התנהלה על עניינים של מה בכך. כתבני הכרוזים התחרו בחוסר ידיעת המצב הצבאי לאמתו. אך גרועה מכל הייתה העובדה הפשוטה, שאף אחת מן המפלגות לא הרגישה כי הנה קמה בחזית שכבה אנושית חדשה, שכבה שיצרה לעצמה סגנון, השקפת עולם ומנהיגות. על כל אלה עברו המפלגות ל'סדר היום'. נבחר פרלמנט, אשר לאיש מבין ציריו לא הייתה הזכות המוסרית לדבר בשם החייל הקרבי, ואשר איש מבין ציריו לא היה מסוגל לעמוד על מחשבותיו והרגשותיו של הצעיר העברי, אשר הקים את מדינת ישראל".

הזעם והתסכול הללו, מצאו את ביטויים גם ב"הצד השני של המטבע". הם השתלבו באווירת הפציפיזם ושנאת המלחמה של הספר. את המשתמטים מהחזית, העסקנים הצבאיים והפוליטיים, הציג כמי שגרמו למלחמה, אהבו אותה והטיפו לה, כאשר את המחיר שילמו אלה שהלכו לחזית. אבנרי כותב ברוח של אחווה והזדהות בין החיילים הקרביים משני הצדדים, ושנאתם המשותפת למשתמטים ולמנהיגים של שני הצדדים.

"תמיד הורגים האידיאליסטים זה את זה. המשתמטים משני הצדדים נשארים בבית וכותבים נאומים פטריוטיים. הם מסוכנים רק מפני שמצויים תמיד אידיאליסטים המוכנים להיהרג למענם…".

"… בין הנהרגים במלחמה כמעט אין כאלה שרצו בה. הרוצים במלחמה בטוחים מראש כי לא הם יהיו הרוגיה".

"… אני מתמלא חֵמה איומה. אני מתאר לי איזו דמות נאלחת של פוליטיקאי במשרד נוח בתל-אביב, המשקיף על שפת הים, כשלפניו כוס קפה ולחמניה מרוחה בחמאה. אני רואה אותו בעיניי ממש – יש לו פנים שמנות, חולצה מגוהצת ושן זהב בלסת העליונה. הוא מדבר בקול גבוה, כמו סריס, ולוגם בנחת לגימה ארוכה, מקנח את שפתיו בגב ידו השמנמנה ומסביר את העניין לחברו, בעל האף העקום. 'אנחנו צריכים ללחום!' הוא מכריז. 'תקוות הדורות תלויה בנו. הנוער הנהדר שלנו יגשים בדמו את החזון הציוני! בלב אמיץ נצעד בנתיב הסבל והתהילה…' ובמשך כל הזמן הוא יושב שם ואנחנו רובצים כאן. יש לו טחורים והוא חיוני. 'לו רק יכולתי לתפוס בידי את אחד הפוליטיקאים האלה…' אני מהרהר בקול רם…. תאר לך שאנחנו סוגרים את כל העסקנים המתלהבים למלחמה בחדר אחד. אחר כך אנחנו לוקחים רימון יד, מוציאים את הנצרה ואת הנפץ, וסוגרים בחזרה את המדוכה. את הרימון הזה אנחנו זורקים לתוך החדר דרך החלון. הם יראו איך שהרימון נופל ביניהם והמנוף עף ממנו, ואז ימותו כולם משבץ-לב, כמו גיבורים".

את כל רגשות התסכול הללו לקח עמו אבנרי בצאתו מצה"ל. הוא תרגם אותם למחאה פוליטית. המכשיר למחאה הזו היה עיתונו "העולם הזה". הוא ראה בו כלי לתבוע את עלבונם של חיילי החזית וללחום את מלחמתם על דמות המדינה ואופיה.

האפילוג של "הצד השני של המטבע" נקרא "להרוגי הסיבוב השני", והיה זה מעין מכתב אישי ללוחמים שיהרגו בסיבוב השני של המלחמה, שיפרוץ באשמת הפוליטיקאים והמנהיגים המובילים אליה. מכתב זה הוא מסמך פובליציסטי, בו פורס אבנרי את השקפת עולמו באותם ימים ומציג את האלטרנטיבה שלו למשטר המדינה. הדברים שכתב שם, היו ריכוז הדברים שכתב אחר כך, במשך שנים רבות, ב"העולם הזה". המוטיב המרכזי של דבריו, היה אכזבתו מהמדינה הצעירה, שפנתה עורף ללוחמיה-מקימיה ולערכיהם.

הוא מספר על קליע שהוצא מגוף של פצוע, ואותו הוא נושא עמו כקמע, כדי שיזכיר לו ש"המאבק טרם הסתיים. המאבק האמתי רק החל ביום בו נדם קול התותחים בחזית – המאבק על כל אותם הדברים, המעורפלים בניסוחם אך הברורים במהותם, שחלמנו עליהם בשוחות.
המאבק על השלום, על הצדק ועל יכולת היצירה, על חיים של טעם".

הוא מספר על משתה שערך לוותיקי פלוגתו ביום השנה לפציעתו. הדברים שנאמרו שם מעידים על אכזבה עמוקה. "זר כי היה נוכח במסיבה הזאת ורושם את דברי החברים, היה בוודאי קובע כעובדה שאין לערער עליה: חלומם של מקימי המדינה הזאת הוא לצאת את המדינה לפחות לשנה שנתיים. היתר יציאה הוא פסגת משאותיהם של מיטב החיילים הקרביים המשוחררים.
מיטב הנוער במדינה זאת אינו יודע עוד חדוות חיים מהי. יתכן שהגזים החבר הפצוע, אשר סיכם את הוויכוח בפסוק המזעזע: 'החזירו לי את ארבע כוסות הדם ששפכתי, ואני מוכן להחזיר לכם את מדינת ישראל'. מקווה אני כי הגזים בהעברת רגשותיו, אולם במשפט נוקב זה ביטא אמת אחת גדולה: מקימי המדינה מאוכזבים ממנה אכזבה עמוקה וצורבת".

על שני דברים מוחה אבנרי. האחד – יחס המדינה לשיקום חייליה. השני והעיקרי – העובדה שאינה מתנהלת על פי ערכיהם. "האם לשם כך נפלו חברינו? האם לשם כך הפכנו בעלי מום? האם לשם כך עברנו את כל אשר עברנו?…
המלחמה הייתה מהפכה בחיינו. האמנו כי תהיה זאת מהפכה בחיי העם כולו. האמנו שבחוזרנו הביתה נמצא עולם חדש, חיים חדשים. אמונה זו לא נתגשמה. להיפך, חיינו ריקים היו יותר מאשר היו אי פעם. מציאותנו אפרורית יותר, מחניקה יותר, דוחה יותר מאשר הייתה לפני צאתנו ל'מלחמת השחרור'. זה מקורה של אותה הרגשת דיכאון, העושה את כולנו צבא מנוצח". הביטוי "צבא מנוצח", במשמעו – צבא שניצח בקרבות אך הובס על ידי הפוליטיקאים, הוא העתק של תחושת החיילים בגרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה.

הוא בז לפוליטיקאים הרואים בעצם העצמאות הישראלית את ההישג. "אנו עומדים ותוהים – מדינה זו? מהי מדינת ישראל? הקנקן היא או יין? צורה או תוכן? כלי או תכלית?
נדמה שיש כאן הבדל עמוק בין רגשי הדורות. לגבי הדור הקודם, חניך הגלות, המדינה היא תכלית בפני עצמה, צורה שאינה זקוקה לכל תוכן. מכאן ההתלהבות העצומה התוקפת את 'הלב היהודי' בהתנופף הדגל ברוח, בהתנוסס סמל המדינה על הקיר, בצעוד הצבא עברי, הראשון אחרי אלפיים שנה, ברחוב. לגבי דור האבות זוהי ההגשמה – הדגל, הסמל, החיילים, החגים והמטבעות. ואילו אנו, הדור שגדל בארץ, הדור שיצא לקרב, מעולם לא התלהבנו לדברים חיצוניים. אנו שואלים: מה עומד מאחורי הדגל, מאחורי הסמל? לשם מה צועדים חיילים אלה? לשם מה מוחגים אותם החגים? ומה הכיסוי למטבע?"

התוכן עליו חלם אבנרי ולטענתו חלמו עליו לוחמי תש"ח הוא "שביום היווסד המדינה תיפולנה מסביבנו החומות – חומות הגטו החומרי והרוחני – ונצא למרחב הגדול, בני חורין בכל, כשלפנינו חיים של יצירה גדולה, חיים של טעם, חיים אשר כדאי יהיה לחיות כל שעה משעות היום. על רקע זה, רק על רקע זה, יכול להיות טעם למדינה. והנה – המדינה קמה. אולם הגטו נשאר על כנו. בחומר וברוח, נשאר המחנק. נשאר חוסר הטעם. נשארו האופקים הצרים.
הסוכנות היהודית הפכה ממשלת ישראל; הוועד הפועל הציוני – כנסת; המוסדות הלאומיים פינו את מקומם למנגנון ממשלתי; הדגל ה'ציוני' נקרא עתה דגל ישראל; ובמקום שליחים יש לנו דיפלומטים בפראקים.
כל זה השתנה. כן. אבל מה עוד? … לא נגזים בהרבה אם נאמר: זה הכל. זה כל השינוי שחל.
נדמה לי, שהרגשה זו אינה נחלת הלוחמים בלבד. היא משותפת היום לכל הדור הצעיר, פרט למזדנבי המפלגות, מן הסוג שלא היה מצוי בשוחות המופגזות. ובכל זאת יש הבדל בין החיילים הקרביים לבין שאר חוגי הדור הצעיר. לגבי האחרים זוהי, אולי, גזירה מן השמיים. לגביהם המשטר הקיים הוא אחד הנתונים בעולם שלא הם עצבוהו. יחסם אל המדינה היא כיחס עובדים במשכורת אל הנהלת העסק. הם עלולים לבקר את ההנהלה ולרטון נגדה. ואילו לגבינו, לגבי אלפי החיילים הקרביים, האוצרים בלבם את הזיכרונות הגדולים, אין המדינה הזאת עסקם של זרים. אנו יודעים שאנחנו בעלי המניות בעסק הזה, השותפים שהשקיעו את ההון. אנחנו שילמנו את המחיר.
זוהי הטרגדיה היסודית האופפת את המדינה: אנחנו, הצעירים, הקמנו אותה בדמנו. אולם הם, דור האבות, קבעו את דמותה".

הדברים הללו נכתבו שנה לאחר תום המלחמה, כשהתחושה הקשה הייתה טרייה. אולם גם שנים רבות אחר כך המשיך אבנרי לבטא את העלבון, התסכול, הזעם והאכזבה. ערב הבחירות לכנסת השלישית, בשנת 1955, כתב אבנרי:
"העובדה ההיסטורית המצערת, שהדור אשר לחם למען המדינה והקים אותה בדמו ובזיעתו לא הקים מתוכו מנהיגים פוליטיים בעלי כושר לחימה, מצאה בכנסת את התגלמותה, כי בה יושבים רבים מן האנשים אשר היו תקלה ומכשול להקמת המדינה בכל צעד, האנשים שהתנגדו להקמת הפלמ"ח ופרקוהו ברגע שחלפה הסכנה, האנשים שמסרו את הפורשים לידי הבולשת הבריטית, משתפי הפעולה עם הפריץ מבטן ומלידה, האנשים שנדחפו בכוח ממש אל המדינה והפכו שליטיה באופן אוטומטי, מן הרגע הראשון".

בשנת 1965, 17 שנים אחרי הקמת המדינה, כשהחליט אבנרי לרוץ לכנסת והקים את רשימתו, עדיין הציג עצמו כנציג דור לוחמי תש"ח. את מלחמתו הפוליטית הציג כהמשכה של אותה מלחמה. את המאמר ב"העולם הזה" בו הציג את החלטתו לרוץ לכנסת הכתיר בכותרת "אין ברירה". הוא כתב: "סיסמה זו עמדה לנגד עינינו, החיילים הקרביים של תש"ח, בצאתנו לשדות פלשת. בשמה לחמנו את מלחמות גבעתי. בגללה נפצענו. לא הייתה בלבנו שמחת קרב. לא ששנו לקראת הרג. לא שנאנו את החיילים ממול. עשינו את אשר עשינו מפני שידענו : אין ברירה.
… היום, כעבור 17 שנים, שוב גוברת בלבי אותה תחושה עצמה. כוחות הזדון והרשע, השחיתות והשרירות, התבצרו במדינה אשר הקמנו. המזימה האפלה, המתעטפת באצטלה של חוק [הכוונה לחוק לשון הרע. א.ה.], נרקמה כדי לתעל את כוחות האמת והצדק, אשר 'העולם הזה' משמש להם פה וחרב… האם נכנע? האם נסכים להיות עבדים נרצעים במדינתנו שלנו, סתומי פה ונטולי ביטוי? האם נרים את ידינו, מפני שהאויב עצום ורב ואנו דלים ומעטים?
הדבר לא עלה על דעתנו אז. אין הוא עולה על דעתנו היום. אנחנו נילחם. ללא רתיעה. ללא חשבון. ללא פקפוק.
אין ברירה!"

מושא נוסף לביקורתו של אבנרי הוא צה"ל. גם ביקורת זו מוצגת כביקורתם של החיילים הקרביים, בעלי מניות היסוד של צה"ל, שחלמו על צבא מסוג אחד וקיבלו צבא מסוג אחר.

חלומו של אבנרי הוא של צבא עממי. צבא שרוחו – רוח הפלמ"ח והמיליציות העממיות בספרד. צבא שלא מדגיש את הסמלים, את הדרגות, ללא הצדעות ושהמשמעת בו היא משמעת עצמית ולא משמעת חיצונית. לטענתו, בן גוריון כפה על הצבא את נורמות הצבא הבריטי.

ב"בשדות פלשת" מביא אבנרי את האכזבה על שינוי אופי הצבא במהלך המלחמה. הוא טען שהאופי החדש נוצר על ידי העורף. קציני העורף "שלא יכלו להתפאר במעשי גבורה קרביים, החלו להתפאר בדרגות ובסמלים. לעיניהם עמד האידיאל הגדול של הצבא הבריטי, זה הגרוע מכל הצבאות הסדירים בעולם. לפי התכונות הבריטית ניסו אף הם לאלף 'חייל' חסר כבוד עצמי, מחניף לממונים עליו ודורס את פיקודיו". תיאורים מסוג זה מופיעים לרוב במהלך הספר, ב"הצד השני של המטבע" ובמאמרים רבים ב"העולם הזה". על פי תיאוריו, מצטייר צה"ל כצבא, שהפך לצבא של הצדעות ומסדרים נוסח הצבא הבריטי.

בדיעבד, מודה אבנרי שהגזים בתיאורו את השינוי בצה"ל. לטענתו, צה"ל עיכל את הנורמות הבריטיות שנכפו עליו ע"י ב"ג, והן קיימות בתוכו עד היום, אך באופן סלקטיבי, בהתאם לתכונות הציבור והצבא. לכן – ההצדעות הבריטיות אינן קיימות, אבל ישנם חדרי אוכל נפרדים וסממנים מעמדיים דומים. אין מעמד הקצין בצבא "מה שרצינו", אך לא כמו הצבא הבריטי.

בסך הכל , יחסו של אבנרי לצה"ל הוא יחס חיובי ביותר. הוא מעריץ את הלוחמים הקרביים. הוא מעריך את אופיו של הצבא. לדעתו, צה"ל הוא צבא עממי יחסית. מיוצג בו הציבור כולו ולכן לא יכולים לקרות בו דברים שאינם קורים בציבור. הקצונה הישראלית היה השתקפות של העם. היא פחות לאומני מהממוצע, בעבר ובהווה. אם ניתן לחצות את הציבור היהודי בקו – רוב הקצונה נמצאת טיפה "שמאלה" מהקו. אבנרי מוציא מכלל אפשרות קיומה של הפיכה צבאית בישראל. היא ההיפך ממהות צה"ל. בסיפורו "אחריך בנימין", צה"ל הוא הכוח החיובי, שבסופו של דבר מציל את הדמוקרטיה הישראלית.

אורי אבנרי: ו. השפעת הנאציזם על אבנרי

אורי אבנרי (פרק ו')

ב-1993, במסגרת לימודי תואר ראשון במדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, בקורס בנושא "פוליטיקה קיצונית" של פרופ' אהוד שפרינצק ז"ל, כתבתי עבודת מחקר סמינריונית על אורי אבנרי.

עם מותו, אני מפרסם את המחקר, בהמשכים, ב"חדשות בן עזר".

על מנת להקל את שטף הקריאה, אני מפרסם את המחקר ללא הערות השוליים ומראי המקום (במקומות שבהם הדבר מתחייב, אוסיף את ההערה בסוגריים מרובעים).

ו. השפעת הנאציזם על אבנרי

אחד הגורמים שהוקעו ע"י אבנרי בעקביות כבעלי נטיות פשיסטיות היו התנועה הכנענית ובעיקר מנהיגה, המשורר יונתן רטוש (אוריאל שלח). זאת, חרף העובדה, שבתחומים מסוימים קיימת קרבה רעיונית בינו לבין הכנענים. שניהם מדברים על שיבה לעבר עברי תוך זניחת היהדות הגלותית. שניהם מדברים על האומה העברית השייכת לבני הארץ. שניהם דוגלים בתפיסה היסטורית שמית כמרכיב מרכזי בלאומיות העברית המתחדשת.

ואכן, בשנות בחרותו "פלירטט" אבנרי עם הרעיונות הכנעניים והקבוצות הכנעניות ואף נפגש עם רטוש. פגישה זו הסתיימה בקרע שהוביל לשנאה יוקדת ורבת שנים ביניהם. לנוכח הקרבה הרעיונית בין השניים, אותה כל אחד מהם הכחיש כל השנים, תוך הדגשת חילוקי הדעות ביניהם והגזמה בתיאורם, אני סבור שסיבות הקרע הן אישיות. אופיים של שני האישים מביא אותי לידי מסקנה, שרצונו של כל אחד מהם בבכורה מוחלטת, וחוסר הסובלנות של כל אחד מהם, כלפי כל מי שאינו מוכן לקבל את רעיונותיו ואת מנהיגותו באופן מוחלט, גרמה למצב בו שני הסוסים אלה אינם יכולים לחרוש יחד.

בשנת 1961 פרסם אבנרי ב"העולם הזה" סדרת מאמרים על הרעיון הכנעני. בין השאר הוא כתב שהרעיון "נראה לנו מלכתחילה כמכשיר האידיאלי… לא רק מפני היותו חדש ומלהיב אלא, קודם כל, בגלל סגולותיו המהותיות. הוא הסביר לנוער העברי את ייחודו… הוא העניק לנוער זה עולם של סמלים. אוצר גדול של תחושת כוח… תכונתו העיקרית של הרעיון הכנעני הייתה, לדעתנו, עצם היותו לאומי ומרחבי כאחד. רטוש תפס רק את הצד הלאומי והפריז בו במידה מסוכנת. אנחנו שמנו את הדגש על הצד המרחבי".

בכתבו "אנחנו", מתכוון אבנרי לחבריו לקבוצת א"י הצעירה ("במאבק"). ואכן, את ביקורתו על רטוש כתב כבר אז. בחוברת "מאבק" ממאי 1947 הוא כינה את רטוש ואת התנועה שהקים, "הוועד לגיבוש הנוער העברי", כתופעה חולפת, "תופעה רומנטית שנוצרה בלבו של משורר" בעל השקפת עולם "מיסטית" ו"גזעית", כלומר גזענית.

הביקורת ההדדית של שני האישים הללו דומה – שניהם מאשימים איש את רעהו בפשיזם וגזענות. אולם העימות ביניהם אינו רק אידיאולוגי, אלא גם היסטורי. פגישתם בשנת 41', עת אורי אבנרי, אז יוסף אוסטרמן, היה בן 18 בלבד, מהווה מקור לסיפור רשומון בעל שתי גרסאות שונות. גרסתו של רטוש, פוגעת באבנרי בנקודה הרגישה ביותר – הוא מאשים אותו, למעשה, בנטיות נאציות.

יונתן רטוש טוען, שאבנרי הציע לו להיות "אלפרד רוזנברג שלנו" – התיאורטיקן הנאצי של הלאומיות העברית, ואילו אוסטרמן-אבנרי נועד להיות "היטלר שלנו". אבנרי מכחיש את הגרסה הזו מכל וכל. לטענתו כל כולה היא פרי דמיונו של רטוש. הוא כועס מאוד על שיהושע פורת ויעקב שביט הכניסו את הגרסה הזו לספריהם על רטוש ועל הכנענים (בהתאמה), וטוען שעל סמך הדברים שכתבו עליו, יש לפקפק באמינות כל הדברים שכתבו. אבנרי אינו מכחיש את עצם קיום השיחה, אך הוא טוען שהפיצוץ ביניהם היה כולו פרי חילוקי הדעות האידיאולוגיים ביניהם, ותוצאת העובדה שרטוש לא יכול לסבול את העובדה שבחור צעיר כמותו מצב אלטרנטיבה עברית אחרת על רעיונותיו ומבקר את דרכו.

תהיה הגרסה הנכונה אשר תהיה – אבנרי יתקשה מאוד להכחיש את העובדה שבראשית שנות ה-40 דגל בעמדות ימניות רדיקליות ביותר, שהוא עצמו לא היה מהסס לכנותן עמדות פשיסטיות מובהקות. בדברים שכתב בתקופה זו, ניכרת היטב השפעת רעיונות מרחב המחיה, מיתוס הגזע ופולחן המנהיג.

אבנרי הצעיר פרסם בראשית שנות ה-40 מאמרים רבים בכתב העט הרוויזיוניסטי "החברה". הוא קרא במאמריו ליצירת אומה עברית חדשה בא"י, שתהיה הגרעין ליצירתה של אומה גדולה ביותר במרחב. "המיתוס העברי" נוער לגביו להיות בן דמותו ואופיו של "המיתוס הקומוניסטי או של "המיתוס הטבטוני" (הנאצי). הוא ייעד לתעמולה את תפקיד הפצת המיתוס, כדי להחדירו ולהפנימו בקרב המוני העם, לעצבו מחדש כחטיבה אורגנית דינמית וככוח לאומי הפועל מתוך הזדהות עיוורת עם המטרה המוצבת לפניו. העם העברי בארץ ישראל, טען אבנרי, נמצא בנקודת רתיחה והגיע הזמן לטהרו מכל "המעצורים הנפשיים המפריעים, לסלק את התסביכים הגלותיים, לשנות את מבנה הגוף הלאומי, ואז לצעוד במהפכת ניצחון לקראת התקומה המפוארת של הגזע העברי העתיק והצעיר לנצח". העם העברי החדש-עתיק ישליט את "האדנות העברית החדשה" במרחב, ובחוד החנית של העם העברי עומד הנוער העברי הארצישראלי, הוא "דור הסער העברי" [הדגשה שלי. א.ה.] החדור נעורים ככוח בורא מבראשית.

במאמרו "בין עבריות ויהדות", שפורסם בגיליון אוקטובר של "החברה", שר אבנרי שיר הלל לשלב העברי בתולדות היהודים, שלב שבו שררו הגבורה ותאוות הניצחון והכיבוש. אחר כך גססה הרוח העברית, משום שניצחה היהדות שהייתה דת החלשים, ואילו חניבעל הגיבור העברי זוכה לתהילה. על העת החדשה כתב אבנרי, ש"הדם העברי התפרץ שוב כאשר התקומם על המציאות היהודית בצורת החסידות, ההתבוללות, המרקסיזם והציונות. הציונות הלכה בכיוון הנכון, אך לא קם בה העוז להינתק מהדת היהודית, מהמרקסיזם, מהרכרוכיות הליברלית ואפילו מן הגולה. היא טעתה באימוץ השם 'ציון' על כל מה שהוא מסמל, במקום 'עבר' ".

אבנרי ערך עלון פנימי של הצ"ח בשם "במאבק" (להבדיל מחוברות "מאבק" של "א"י הצעירה", שנים אחדות לאחר מכן). שתי חוברות של העלון יצאו בשנת 1944. הוא כתב שם: "בתור מיליטריסטים מושבעים, שאהבתנו העמוקה להווי צבאי אינה רק פרי של קוניונקטורה חולפת, אדרת תרמית לכסות בה את העבר הפציפיסטי, איננו יכולים שלא להצטער על כך, שדווקא מצד צעיר עברי לבוש חאקי תבוא ההתנגדות לתביעת השעה, תביעת האינטרס הלאומי העליון, תביעת החייל העברי למקום מרכזי ביישוב… החייל העברי לא ירצה לחזור אחרי שנות סער לאווירה אזרחית שקטה ואפורה. לא תהיה לו דרך אחרת מאשר הכיבוש, ומוצא אחר מאשר השלטון". פרופ' אהרונסון טוען, שדברים אלה הם העתק מדויק של דברים שכתב ארנסט יונגר, מהוגי הדעות של הימין הקיצוני בגרמניה. מאמר זה הביא לסגירת כתב העת.

בספטמבר 1941 כתב ב"חברה" מאמר בשם "התעמולה המודרנית". במאמר זה ציטט דברים משל היטלר ב"מיין קמפף", והוסיף עליו דברי פרשנות: "כיוון התעמולה הנאצית היא אטאוויזם עקבי, חידוש הרוח הלאומית המקורית והחייאת נפש העם הטבטונית. בלהבות יוקדות אוכלו הקליפות הזרות והשטחיות של הרכרוכיות הבורגנית הליברלית, התרבות והציוויליזציה, המחשבה והרציונליזם. הגרמנים הקדמונים קמו לתחיה וכוחותיה הטבעיים המשוחררים מחדש הוסיפו עוצמה אדירה לזוהר הנאצי". אבנרי הסיק מכך מסקנות גם לגבי האומה העברית: "ההתחדשות הגזעית של העם העברי אינה רק שאלה ארגונית–כספית… היא קודם כל וראשית כל מוכרחה לעבור את שלבי המהפכה הפסיכולוגית. השלב הבא של ההתחדשות העברית תהיה", כתב אבנרי, "המהפכה הנפשית, שתחליף את ההסברה והתעמולה שקדמה לה, במכשיר האמתי של שפת ההמונים – ההתעוררות הפנימית. היא תפנה אל ההמונים". "המון", כותב אבנרי, "אינו מושג מספרי. קהל של אלפים אינו מוכרח להיות המון, בעוד שכמה עשרות אנשים עלולות כבר להיות ראויות לתואר זה. כי 'המון' – פירושו מצב, פירושו רתיחה אנושית, פירושו איבוד אינדיווידואליותם של אנשיו, וטמיעה גמורה בהמון האדיר, הרותח, חסר הגבולות". מצב זה יטהר את העם העברי מתסביכיו והמעצורים הנפשיים שדבקו בו.

חודש אח"כ כתב: "כיצד תתגבש ההתוולדות העברית? האומות האירופיות אינן מוצאות יותר סיפוק בפולחן הרוחני של 'כנסיות' למיניהן ובמוסר הרכרוכיות שלהן. במהפכה אדירה הן יוצרות לעצמן מיתוס חדש, מיתוס מדיני, הדומה בכל המובנים לאמונתן המקורית. שוב עולה מוסר גיבורים גאה, ושוב פורח פולחן הקורבנות העתיקים, המובאים עתה בשני מחנות הלוחמים לאומה, לגזע וקודם כל למנהיג הלאומי, המסמל את מושג הגבורה והאחדות הלאומית [הדגשה שלי. א.ה.]. גם בנפש העם היהודי מתעוררת הקריאה הגדולה, התמרדות הדם העברי, אמנם קלושה ובלתי מובנת עדיין, אך כבר ברורה למדי לכל המבין את מקורותיה. היא מתקוממת נגד מעמדה כדת. היא דורשת את מחיקת פרק היהדות מלוחות הפלדה של הגזע העברי. היא דורשת את הרנסנס הנשגב, את התוולדות הגזע העברי!"

כל הציטוטים הללו לקוחים מדברים שכתב אבנרי בין השנים 1941-1944, כשהיה בן 18 עד 22. בכתיבתו משנת 1946 ואילך, מאז ימי "א"י הצעירה", הוא ביטא רעיונות שונים בתכלית. יעקב שביט טוען בספרו "מעברי עד כנעני", שרעיונות "המרחב השמי", בהן דוגל אבנרי משלהי שנות ה-40, הם המשכם של אותם רעיונות בהם דגל בראשית העשור.

שביט טוען, ש"ארץ הקדם" ו"העולם העברי" הפכו ל"מרחב השמי", והתודעה הלאומית העברית הפכה להיות רק יסוד אחד – אף כי מוביל ודומיננטי – בתוך "תודעה שמית" רחבה יותר. לטענתו, המושג "המרחב", הועתק על ידי אבנרי מן האסכולה של הגיאופוליטיקה של פרידריך ראצל ובעיקר מספרו "מרחבי המחיה". סגנונו במאמרים אלה מזכיר את האידיאולוגיה של קרל האוסהופר, הוגה הדעות של מדיניות החוץ הנאצית, על מעצמות ההתחדשות, בעלות רצון השליטה ותודעת השליחות העולמית.

פרופ' שלמה אהרונסון מציג את הדברים באופן חריף וקיצוני בהרבה. לטענתו, מתוח קו של רצף רעיוני, פוליטי והתנהגותי בדרכו של אבנרי מאז ראשית שנות הארבעים ועד ימינו. הוא מציג את אבנרי כנאצי, בצלמם ובדמותם של אנשי ה-SS.

המפתח להבנת אבנרי, אליבא דאהרונסון, הוא היותו קודם כל "הומו פוליטיקוס" – יצור פוליטי, שהכוח הפוליטי; כוח לשמו, כוח ללא מיצרים, והשגת הכוח הזה, הם עיקר חייו. בדרכו להשגת מטרה זו, אין לו כל "כללי משחק". משחקו הוא – ציניות מוחלטת. הוא תוצר של החברה הגרמנית בשנות ה-20. דרכו מיוסדת על תפיסת חברת ההמונים, אותה ניתן לעצב ועליה ניתן להשפיע ע"י התעמולה, ובכלל זה תעמולה שקרית. אין הוא בוחל בשום שקר והשמצה. אהרונסון טוען שאבנרי למד מהעיתונות הנאצית את דרכי התעמולה. מטרתו בשנות החמישים הייתה לפגוע במפא"י ובאנשיה, ומטרה זו קידשה כל אמצעי. שיתוף הפעולה שלו עם תמיר בפרשת קסטנר הייתה מנוגדת לכל אתיקה עיתונאית. הוא ניהל בנושא זה תעמולה שקרית נגד מפא"י תוך שימוש בחומר נפץ ציבורי אמוציונלי, כפי שלמד בבית המדרש הנאצי.

אבנרי, טוען אהרונסון, בחר להתקיף את המשטר על כל רקע שהזדמן לו. לרוב, ההתקפות היו שקריות. הוא חיפש בתחומים שונים ומשונים, ללא קשר זה לזה, כל דבר בו יוכל להרוס את בן גוריון ואת משטרו. אט אט, הצליחו הוא ודומיו ליצור דמוניזציה של ב"ג, ובכך תרמו ליצירת חלל ריק במרכז המפה עם התפטרות ב"ג, ואת החלל הזה מילא בגין.

את האידיאולוגיה של אבנרי מגדיר אהרונסון כמסר אתני, גזעני, במובן של שליטה על מרחב אתני. הבנת המזה"ת במושגי מרחבים אתניים, שנשלטים ע"י הגורם הדומיננטי מבחינה אתנית פוליטית, מושפעת ישירות מרעיונות הגיאופוליטיקה.

לפי רעיונות אלה, מחולק העולם למרחבים אתניים. בכל מרחב – גורם דומיננטי. הלוחם בגורם זה – אחריתו מרה. הגורם הדומיננטי באירופה הוא העם הגרמני שנועד לשלוט במרחב הפוליטי והאירופי. הגורם הדומיננטי במרחב השמי, כפי שמפרש אהרונסון את משנתו של אבנרי, כפי שנוסחה בראשית שנות ה-40, הוא הנוער העברי.

אהרונסון אינו מתכחש לעובדה שאבנרי שינה את דעותיו בשנים הבאות, אך, לטענתו, שינוי זה הוא טקטי בלבד. אבנרי, טוען אהרונסון, העיר שיש שתי אידיאולוגיות – קומוניזם ופשיזם. שתיהן מדברות ליצר ולאינסטינקטים ובכך כוחן לגייס המונים. משתיהן – הוא נמשך לפשיזם. אחרי כישלון הפשיזם, במקום לשלם את המחיר הציבורי של תמיכתו בו, הוא ניסה להונות את הציבור כדרכו ולהוליך אתו שולל ע"י הכחשתה.

הדרך החדשה שאבנרי אימץ לעצמו, לדעת אהרונסון, אינה אלא היפוך דיאלקטי של דרכו המקורית. הוא נשאר צמוד למושגים של מרחב, אופי תרבותי-אתני של המרחב, קשר לטריטוריה, סמלים לאומיים משותפים וכו', אך הצמידם לתפיסה של "איחוד המרחב השמי". בכך הושפע מהדיבורים על איחוד אירופה תוך טשטוש העמים השונים, שגם הם היו מסווה של הרצון להשליט על אירופה את הדומיננטיות הגרמנית בדרך אחרת מזו שנכשלה.

השלב הבא בדרכו של אבנרי, המכונה ע"י אהרונסון שלב ההתרפקות על התנועות הלאומיות הערביות ובעיקר הפלשתינאית, מוסברת על ידו גם היא, כהמשך של תפיסתו הבסיסית, הגיאופוליטית, של אבנרי. בשלב זה מציג אבנרי את הערבים כגורם הדומיננטי הקובע במרחב הערבי. אם לא נסתדר אתו ונוותר לו, מרה תהיה אחריתנו. אבנרי, טען אהרונסון, היה לשופרה של הלאומיות הערבית.

גם שנאת המערב של אבנרי היא חלק מהתסמונת הרוחנית הגרמנית, מפרש אהרונסון. זוהי תפיסת העולם הדוקטרינרית עליה חונך בגרמניה, לפיה "תרבות המערב" היא תרבות מושחתת וחומרנית. לכן, המערב אשם בכל מאבק עם מדינה מהעולם השלישי, שהוא קורבן האימפריאליזם האמריקאי. לדעת אהרונסון, אין זה מקרה שגם חוגים רדיקליים ימניים ושמאלניים בגרמניה תקפו, כמו אבנרי, את ארה"ב במלחמת המפרץ. שנאת האימפריאליזם האמריקאי מוטבעת בכל גרמני. אבנרי חונך על כך והוא דבק בכך עד היום. את עמדותיו של אבנרי מכנה אהרונסון "פשיזם שמאלני קוסמופוליטי".

תפיסתם של שביט ובמיוחד של אהרונסון את אבנרי והצגת דרכו במשך השנים כהמשכה של תפיסתו הרדיקלית–ימנית בראשית שנות הארבעים אינה עומדת, לדעתי, במבחן הסבירות והיושר האינטלקטואלי. אין כל ספק שהביוגרפיה שלו כוללת תקופה בה התבטא בסגנון, שהוא עצמו לבטח היה מגדירו כפשיסטי אם לא כנאצי. יש לתמוה על כך במיוחד נוכח העובדה שהתקופה הזו בחייו, הייתה בשעה שמלחמת העולם השניה, על כל זוועות הנאצים שאפיינו אותה, הייתה בעיצומה. עם זאת, יש לזכור שמדובר על תקופה של חמש שנים, כשאבנרי היה צעיר מאוד (בגיל 18 עד 23). התעלמות מכל דבריו, כתביו ומאבקיו במשך כמעט 50 שנה לאחר מכן, בהן הוא ביטא מסרים של דמוקרטיה ושלום, והתייחסות רק לחמש השנים המוקדמות היא פחות מִסְבִירָה, וכך גם ההתייחסות לכל דרכו במשך עשרות השנים הללו כאל היפוך דיאלקטי בלבד של תקופתו הימנית רדיקלית.

אני מאמין שהעמדות אותן מציג אבנרי בעקביות, עם שינויים מועטים יחסית, הן עמדות אמתיות ואוטנטיות. גם הצגת אבנרי כמי שכל מטרתו הפוליטית היא השגת פופולריות לשם צבירת כוח פוליטי אינה עומדת במבחן המציאות. במשך שנים, אבנרי מציג עמדות הנמצאות הרחק מן הקונצנזוס הלאומי הישראלי ורחוקות מפופולריות. יש לציין את תמיכתו רבת השנים בהקמת מדינה פלשתינאית, תמיכתו הבלתי ביקורתית באש"ף (הוא סירב לכנות אותם בתואר מחבלים או טרוריסטים, ואפילו לאחר מעשי הטרור הקשים ביותר הוא כינה אותם "לוחמים פלשתינאים". אפילו את רצח משתפי הפעולה הוא הצדיק), תמיכתו בנסיגה ממזרח ירושלים ובזכות השיבה של הפלשתינאים לתחומי מדינת ישראל, כדי להוכיח שאבנרי אינו נלחם על עמדות שקל לִצְבור עמן כוח בציבור הישראלי.

במהלך שנות ה-40 חל מהפך בעמדותיו של אבנרי. יש מקום לתמיהה נוכח העובדה שאבנרי לא מצא עוז בנפשו להתמודד באופן ראוי עם עברו. כמי שמרבה לכתוב זיכרונות ופרקים ביוגרפיים ולשלבם אינספור פעמים במאמריו, תמוהה התעלמותו המוחלטת מתקופה זו בעברו. במעט המקרים, שבהם נגע בתקופה, הציג אבנרי תמונה מעוותת של המציאות, ולא היה בה רמז לעמדות אותן ביטא בתקופה ההיא. דווקא ממי שמרבה לנתח את דמותם של מנהיגים, פוליטיקאים ואישי ציבור תוך התייחסות לעברם כמשפיעים על התנהגותם בהווה, ניתן היה לצפות מאבנרי לא לברוח מעברו ולהתמודד עמו באומץ, כפי שהוא דורש מאישי ציבור אחרים.

התקופה הרדיקלית הימנית של אבנרי מחזקת את טענתי, שהתקופה הפורמטיבית, שעיצבה את דמותו של אבנרי, הייתה נעוריו בגרמניה בתקופת עליית הנאצים לשלטון. בראשית שנות הארבעים הדבר התבטא בהשפעה ישירה על עמדותיו הפוליטיות, בחיקוי וביצירת מודל "עברי" של תפיסת עולם פשיסטית. בתקופות המאוחרות יותר, התבטא הדבר במאבק נגד כל תופעה שדמיונו יכול היה להציגה כדומה לתופעת עליית הנאצים לשלטן. יתכן שהמאבק הזה, שלעתים היה אובססיבי ולעתים מגוחך, היה מעין ריאקציה לעמדותיו בראשית שנות ה-40, ומעין קתרזיס ממושך מאותה תקופה. כאמור, איני מקבל את הטענה שבעמדותיו הפוליטיות של אבנרי ישנן עד היום עקבות של השפעה נאצית. לעומת זאת, בדרכי התעמולה שלו, ההשפעה הזו קיימת באופן בולט. אבנרי מעריץ את שיטות התעמולה הנאצית. הוא הרבה לכתוב על כך, ללמוד אותן ולחקות אותן. בתקופה הימנית רדיקלית שלו, יותר מההשפעה האידיאולוגית, ניכרת השפעה של דרכי התעמולה הנאצית על אבנרי. כשהוציא בשנת 1944 את חוברת "מאבק" (העלון הפנימי של הצ"ח) הוא הוציאה לאור מטעם "קומיסריון לענייני התעמולה והאינפורמציה". זה היה שמו של משרד התעמולה, שגבלס עמד בראשו (כזכור, 30 שנה מאורח יותר, יצא אבנרי בהתקפה חריפה על הקמת משרד ההסברה בראשות פרס, והשווה אותו למשרד התעמולה הגבלסי). במאמריו מאותה תקופה, הוא התמקד בניתוח פופוליזטורי של טיבן של תנועות המונים מהפכניות וטוטליטריות ושם דגש על טיבה וכוחה ועל השפעתה הרבה של התעמולה המודרנית. מהמהפכות בתקופתו הוא הסיק, שבעידן התקשורת ההמונית המודרנית, ניתן לחולל מהפכה ע"י שילוב של אידיאה חדשה, מנהיג, תעמולה, ארגון פוליטי ותנועת המונים. בתמהיל הזה, תופסת התעמולה מקום מרכזי, ביכולתה לבצע מניפולציה של ההמונים באמצעות יצירת מיתוס מודרני.

גם בתקופות מאוחרות, כשדעותיו הפוליטיות השתנו באופן קיצוני, לא חל שינוי ביחסו לתעמולה ולכוח ובהערצתו את התעמולה הנאצית. בספרו "צלב הקרס", מתייחס אבנרי למפלגה הנאצית ולמנהיגיה בבוז תהומי ובשנאה עמוקה. כך, עד שהוא מגיע לפרקים העוסקים בתעמולה. באלה, יחסו הוא של התלהבות והערצה. את התעמולה הנאצית תיאר אבנרי כ"סם משכר, שהייתה מסוגלת לחולל נסים בלבם של קורבנותיה" והשווה אותה להיפנוזה, בה "המהפנט מנסה לחסל את ההכרה של המהופנט, ולהגיע ישר אל תת ההכרה שלו". הוא הציג את תרומתו האישית של היטלר לאמנות התעמולה כ"תרומתו המקורית ביותר לידע של המאה העשרים" וטען שהוא "העלה את התעמולה הפוליטית לדרגה שלא הייתה כדוגמתה עד אז – ומאז. הוא למד הרבה מאחרים… אולם הוא הרחיק לכת מכולם. פרקי ספרו המוקדשים לתעמולה הם היחידים שאינם משעממים מאוד, אלא ראויים לקריאה" [ההדגשות שלי. א.ה.].

לאורך ארבעה עמודים תמימים מצטט אבנרי ומנתח את תורת התעמולה של היטלר. אביא כמה מובאות: "נפש ההמון הרחב אינה מוכנה לקבל חצאי דברים, אינה מושפעת על ידי החולשה. ההמון דומה לאישה אשר תחושתה הנפשית אינה מושפעת על ידי נימוקים של הגיון מופשט, אלא על ידי געגועים רגשיים, בלתי מוגדרים, לכוח המשלים… ההמון… מרגיש רק בכוח ובאכזריות המתגלים בתורת התעמולה, ולבסוף הוא נכנע לה תמיד… תפקידה של התעמולה… למשוך את תשומת לב ההמון לעובדות ולתהליכים ולצרכים מסוימים… השפעתה צריכה להיות מופנית אל הרגש, ורק במידה מועטה אל המוח… דווקא בזאת טמונה אמנות התעמולה: שהיא מבינה את עולם המושגים הרגשיים של ההמון הרחב. עליה למצוא את הדרך הנכונה מבחינה פסיכולוגית, אל תשומת לבו של ההמון, ומשם אל לבו של ההמון. החכמים בלילה אינם מבינים זאת, והדבר מוכיח את עצלנותם המחשבתית ושחצנותם… כל תעמולה מוצלחת חייבת להתרכז בכמה נקודות מעטות מאוד. את הנקודות האלה עליה לתרגם לסיסמאות ולחזור עליהן כל כך הרבה פעמים, עד כי גם האיש האחרון בהמון יקבל את הרושם המבוקש… התחושה הרגשית אינה מסובכת. היא פשוטה מאוד ועשויה מיקשה אחת. היא מכירה רק חיוב או שלילה, אהבה או שנאה, צדק או אי צדק, אמת או שקר. היא אינה מסוגלת לתפוס דבר שהוא חציו כך וחציו אחרת… אין זה תפקיד התעמולה לשקול עד כמה צודק כל אחד. היא חייבת להדגיש את האמת הבלעדית של טענותינו שלנו… היא קיימת כדי לשכנע את ההמון… המושגים הפשוטים ביותר ייחרטו בזיכרונו רק אחרי שחזרו עליהם באוזניו אלפי פעמים… כל תעמולה, הן המסחרית והן הפוליטית, מגיעה לכלל הצלחה רק בדרך ההתמדה ואחידות התוכן".

אבנרי מצטט בספרו גם את דברי היטלר על התועמלן. עיקרם: התועמלן הטוב חייב להמציא מכנה משותף לכל אויביו. קפיטליסט וקומוניסט, דמוקרט וריאקציונר – לכולם יש להדביק תווית אחידה. "האמנות של כל מנהיגי ההמונים הגדולים, בכל התקופות, התבטאה בכך שלא פיצלו את תשומת הלב של עמיהם, אלא ריכזו אותה נגד אויב אחד ויחיד. זוהי הגאונות של מנהיג גדול: שהוא מצליח לעורר את הרושם, כי גם האויבים השונים לגמרי זה מזה, שייכים למעשה לסוג אחד… על כן, יש לרכז את כל האויבים השונים, כך שנדמה יהיה להמון, כאילו הוא לוחם רק נגד אויב אחד. כך גוברת האמונה בצדק העצמי, יחד עם ההתמרמרות נגד האויב המתקיף צדק זה. בהתייחס לכל אלה, כותב אבנרי על היטלר – "זוהי פיקחותו של האיש שגדל בשכונות העוני, שהכיר את האדם מנקודת הראות של הסמרטוטר. זוהי פיקחות המסוגלת להצליח ואכן הצליחה".

רבים מעיקרי תורת התעמולה הזאת, שמשו כמורי דרכו התעמולתית של אבנרי, במהלך השנים. כך הצגת עמדותיו כאמת וצדק המוחלטים והעמדות המנוגדות לו כשקר ועוול מוחלטים. כך בשימוש באפקטים של כוח ועוצמה, הכובשים את לב ההמון. כך בהעדפת הפניה אל הרגש ואל היצרים על פני הפניה לשכל. הוא תקף את עמיתיו למחנה היוני על שהם פונים אל השכל ומפקירים את הרגש לימין, וטען שכך לעולם לא יצליחו לכבוש את הרחוב מידי הימין. אבנרי הקפיד לרכז את תורתו למספר מצומצם של טיעונים, לתרגמם לסיסמאות ולחזור עליהן שוב ושוב, בהתמדה, במשך עשרות שנים, באלפי מאמרים. אבנרי למד גם להציג את כל יריביו כמקשה אחת. אפילו בתקופות של העימות הקשה והשנאה העמוקה בין תנועת העבודה לתנועת החרות, הוא הציג את שתיהן, יחד עם שאר המפלגות כ"המשטר", "המשטר הישן", "המפלגות הזקנות", "הממסד", "הממסד הישן" וכו' והוכיח שוב ושוב עד כמה כולם שייכים לצד אחד של המתרס, בעוד הוא ומה שהוא מייצג ניצבים בצד השני של המתרס. בהיותו ח"כ, נהג לחזור על הקלישאה, המציגה אותו כ"אחד מול 119". הוא נהג להציג את המערך והליכוד כאויבי השלום תוך טשטוש ההבדלים ביניהם. הוא מרבה להציג את הליכוד והימין הישראלי ואת חזית הסירוב הערבית המתנגדת לאש"ף ולערפאת כמקשה אחת.

בספרו "צלב הקרס" תיאר בהרחבה ובהערצה פעולות שונות שאפיינו את התעמולה של המפלגה הנאצית. בהסתמך על תיאורי אדגר מאורר, בספרו "גרמניה מחזירה את מחוגי השעון", הוא מתאר את אסיפות העם של היטלר. "האולם הגדול ביותר בעיר, מלא עד אפס מקום. רבים מן הנוכחים הם למטה מגיל 25. מן התקרה תלויים דגלים ענקיים: משטח אדום, במרכזו עיגול לבן, ובתוך זה צלב קרס שחור. על קיר אחד תלויה הברכה הפולחנית, בגודל המאפשר לקראה ממרחק של 400 מטר: 'עורי גרמניה!' ליד הכניסות, לאורך הקירות, ליד דוכן הנואמים עומדים צעירים חסונים, לבושי חולצות בצבע החרדל, נעולי מגפיים וחובשי כובעים צבאיים למחצה. כי זוהי אסיפה פוליטית של מפלגת הפועלים הנאציונל סוציאליסטית הגרמנית, מפלגה המטיפה לאלימות פוליטית. חוץ מזה נועדו הצעירים הבריאים אלה, בעלי הכתפיים הרחבות והפנים הנועזים, לעורר תחושה של כוח ועתיד. רבים מן הנוכחים שילמו בעד הזכות להיות כאן… בכל זאת האולם גדוש. הוא תמיד גדוש. עליו להיות גדוש. המפלגה הייתה מבטיחה שיהיה גדוש, אפילו הייתה צריכה לשלם לקהל. כי אולם גדוש הוא הוכחה להצלחה. אך למעשה אין צורך לשלם לקהל. כי הערב ידבר אדולף היטלר, המנהיג, בכבודו ובעצמו… לפתע פותחות תזמורות צבאיות בתרועה. תזמורת אחת או ארבע תזמורות, מ-20 עד 200 כלים, עם שפע של חצוצרות ותופים גדולים. הם ניגנו שיר לכת. הדלת המרוחקת ביותר מדוכן הנואמים נפחת ונִסֵי המפלגה מופיעים. הם גדולים ומוזהבים. מעל לדגל, המתוח לאורך המוט, מתנוסס צלב קרס מברונזה, מוקף עיגול, ומעליו נשר של ברוזה. נושאי הנסים מתקדמים בחגיגיות איטית, בעוצמה מכונסת, ומתייצבים לרגלי דוכן הנואמים. כאשר הם עוברים בין הקהל, פותחת קבוצה של חברי המפלגה מאומנים היטב, בהנהגת מפקד בלתי נראה, בשאגה אדירה 'הייל! הייל! הייל!'. זה מדבק. רוב הקהל מצטרף ל'הייל' השלישי… אי אפשר לתרגם לעברית את המילה הגרמנית 'הייל'. המילים 'אשרי', 'האח', ו'הידד' רחוקות מלמצות את התוכן הרגשי של המילה הגרמנית העתיקה הזו… ואז, מאחורי משמר הראש של גברים חסונים במיוחד, הנעים בתנועות נוקשות, מופיעים המנהיגים העיקריים, לרוב במדים החומים המסורתיים. הם נראים כמטהו של גנרל. לבסוף, מאחוריהם, המנהיג, אדולף היטלר, כשהוא מחייך כגנרל הסוקר את צבאו המנצח. אין הוא לובש מדים. ללא שוויץ. כמו אחד מן הקהל. ברנש משלנו! מעיל גשם חום–בהיר, נעליים שחורות וגרביים שחורות, חליפה שחורה ועניבה שחורה, כותונת לבנה, סיכת הזהב של המפלגה בדש המעיל… הוא מבקש מהם את קולותיהם ואת תמיכתם – אך לעולם לא היית מנחש זאת. אחרי שהכריח אותם לשלם בעד הכניסה, הוא יצר את הרושם, באמצעות הביום, התפאורה והסוגסטיה ההמונית, כאילו הם המשטחים את בקשתם לפניו. עד כמה שאני יודע, אין איש בעולם, מלבד כמה מטיפים דתיים, המסוגל לעשות זאת".

בתיאור זה ניכרת ההערצה של אבנרי לסגנון התעמולה. בהמשך, כשאציג את אסיפת היסוד של תנועת "העולם הזה – כוח חדש", ניתן יהיה להבחין בהשפעה של תיאורים אלה עליו.

שיטות התעמולה הללו, נמשכו גם אחרי עליית היטלר לשלטון, באמצעות גבלס – שר התעמולה. אבנרי כותב, שבניגוד לדעה הרווחת, לפיה גבלס הוא הממציא הגאוני של התעמולה הנאצית, לאמתו של דבר "לא היה אלא תלמידו של היטלר, איש ביצוע מזהיר לתורת אדונו". הוא הזכיר כמה מהפעולות שאורגנו על ידי גבלס לפני ואחרי עליית היטלר לשלטון, כמו פיצוץ אסיפות בחירות של היריב, באמצעות גימיקים של תעמולה, ארגון עימות פומבי בין גבלס למנהיג יריב והזמנה בתרמית וזיוף של כל המקומות באולם שמולאו בפעילים נאציים שהריעו לכל דבריו ושרקו בוז לכל דברי יריבו, הזמנת הקנצלר לעימות פומבי מתוך ידיעה שהלה לא יגיע, ובמקום הקנצלר להשמיע הקלטות סלקטיביות של דבריו וניגוחם. הוא מציין ש"גבלס מילא את האוויר הגרמני בתעמולה בלתי פוסקת. על העצים ברחובות הוצבו רמקולים, כל יום שני וחמישי נערכו בבתי הספר חגיגות עם נאומים, אי אפשר היה לברוח מצלב הקרס אף בחלום". אחד הגימיקים שאבנרי הציג, מספר על ערב גשום, בו הופיע היטלר. "אחרי איחור של חצי שעה, בה מילאה התזמורת את החלל ברעם תופיה המהממים, עלה מישהו על הבמה והודיע כי הפיהרר בא ממרחק גדול. כעבור חצי שעה נוספת, הודיע כי זה עתה טלפנו לו כי הפיהרר נתקל בסופה, אך ממשיך בדרך. 'הוא בא! הוא בא בסערה!' צעק האיש, כאילו דיבר על בוא המשיח. לבסוף, באיחור של שעה וחצי, הופיע היטלר במעיל הגשם הצהוב שלו, רטוב ומכוסה בוץ. למעשה ישב כל הזמן בחדר האחורי של בית קפה ממול". על כל אלה כתב אבנרי – "אסיפות אלה הביאו את היטלר אל הניצחון".

אבנרי הוא מעריץ גדול של סמלים ודגלים ומדגיש את עוצמתם ככוח מלכד וסוחף בכל הזדמנות. בספרו, שנקרא על שם הסמל הנאצי – "צלב הקרס", הוא עוסק בהרחבה בסמלים הנאציים. את צלב הקרס הוא כינה "סמל גאוני, שלא היה כמוהו לשום תנועה אחרת בגרמניה ובעולם. הפטיש והמגל של הקומוניסטים מסובך וחסר עניין. הפאשוס של הפשיסטים האיטלקיים, סמל רומאי עתיק, מסובך עוד יותר. מגן דוד הציוני פשוט הרבה יותר, אך הוא חסר כוח ותנופה, אינו מסעיר ומלהיב. צלב הקרס הנאצי הוא פשוט מאין כמוהו. כל ילד יכול לקשקשו על הקיר, הוא ממש מגרה את הידיים. יש בו כוח מסתורי להלהיב ולהפחיד. אי אפשר להסתכל בו בשוויון נפש ובאדישות" [ההדגשות של. א.ה.].

אבנרי כותב גם על הדגל הנאצי. גם אותו הוא מציג כמוצר תעמולתי גאוני, בעל עוצמה רבה והוא שם דגש מיוחד על צבעיו – שחור, לבן ואדום. על האדום כתב ש"אין כמוהו כדי להסעיר את הדם ולשלהב את הרגש". בכל תיאוריו את הדגל הוא משתמש בביטויים כמו "מלהיב", "מסעיר", "בולט", "צעקני" וכדומה. לצורך השוואה הוא מציין, ש"ישראלי, הנוכח בכל יום עצמאות בעובדה שאף מאות דגלים כחולים לבנים אינם מסוגלים לשוות לרחוב אופי חגיגי ולהסעיר את הרוח, יסכים כי בשטח זה הצטיין היטלר בכושר אבחנה".

בסיפורו האפוקליפטי "אחריך בנימין" בו תיאר מהפכה נאצית בישראל, תאר את עליית הנאצים הישראלים כהעתק מושלם של עליית הנאצים בגרמניה לשלטון. כל הסממנים של הנאציזם, כפי שהוא מתאר אותם בספרו "צלב הקרס", מופיעים בסיפור. וכך, כפי שהוא מתאר את היטלר, כך הוא מתאר את בנימין הראל, גיבור סיפורו, באופן נלעג ומעורר שאט נפש. מאידך, כמו בתיאורו את היטלר, כך גם בסיפור – טעמו משתנה לחלוטין בכתבו על התעמולה. כאן הוא מתאר את התעמולה של בנימין הראל בהערצה.

את דרכי התעמולה שלו הוא מתאר בפרוטרוט. אות הבחירות של רשימתו היא האות שי"ן. הוא מחלק לצעירים סמלים של שלושה חצים היוצאים כלפי מעלה ומציירים את האות שי"ן. הוא מנהיג במפלגתו ובקרב המוני תומכיו הצדעה, תוך הרמת שלוש אצבעות יד ימין, כברכה רשמית של המפלגה. שלוש האצבעות המורמות יוצרות את האות שי"ן. הוא הפיץ סיסמה קליטה, ובה שלוש מילים שכל אחת מהן מתחילה באות שי"ן – שפע, שחרור, שלום. כל אצבע בהצדעת מפלגתו מציינת את אחד השי"נים ויחד הן יוצרות שי"ן אחת גדולה. הסיסמה הבולטת של מפלגתו היא "תנו לו שאנס".

עשר שנים מאוחר יותר הקים אבנרי את מפלגתו "העולם הזה – כוח חדש". התבוננות בדרכי התעמולה שלו מראה דמיון מדהים לתעמולתו של בנימין הראל, הפיהרר הישראלי. אות הבחירות של מפלגתו הייתה שי"ן. סמלו – שלושה חצים היוצרים את האות שי"ן. הוא הנהיג את הצדעת שלוש האצבעות המורמות כלפי מעלה בצורה היוצרת את האות שי"ן. הוא הפיץ את סיסמת שלושת השי"נים, השונה רק במילה אחת מסיסמתו של הראל – שפע, שוויון, שלום. כל תשדיר בחירות שלו הסתיים במשפט – "תנו לנו שאנס". המסרים של רשימתו לכנסת שונים בתכלית השינוי ממסריו של הראל בסיפורו העתידני, אולם הדמיון בדרכי התעמולה מדויק. את התוכן שלו, השונה לחלוטין מכל תוכן נאצי, שיווק אבנרי בטכניקה אותה למד מהנאצים ושינן במהלך השנים.

באחד בספטמבר 1965, התקיימה ועידת היסוד של תנועת "העולם הזה – כוח חדש". על במת הוועידה התנוסס דגל גדול, בצבעי אדום–שחור-לבן. בתוכו מצויר אריה שואג (בדומה לנשר הנאצי. שתי החיות הללו הן סמל של כוח) בתוך ריבוע. בתוך הריבוע מצויר מעין קלשון – שלוש זרועות היוצאות כלפי מעלה ויוצרות את האות שי"ן. בצד הבמה – שלושה דגלים קטנים, גם הם בצבעי אדום-שחור-לבן, בתוכם מצויר האריה, הפעם בתוך עיגול וגם ממנו יוצא ה"קלשון". בנאומו הצדיע אבנרי בהצדעת שלוש האצבעות שלו ואמר: "אך אם תרצו להסביר למישהו את כל התורה על רגל אחת – תוכלו למנותה בשלוש אצבעות: שחרור מחוקי הכפייה. שוויון לכל בני העדות, הדתיות והלאומית, במדינה. שלום ישראלי ערבי".

ככל שהבחירות התקרבו, הפך העיתון "העולם הזה" לעלון בחירות של המפלגה. כולו עוטר בכרזותיה, כל תוכנו היה לשטיפת מוח לקראת ההצבעה למפלגה הנכונה. אחד הסמלים היה חץ גדול, שחור, ובתוכו כתוב "שעת ה-ש". בגיליון של ערב הבחירות פורסם דף של קריקטורות, היוצרות את האות שי"ן. באחת מהן מצוירת להבה בצורת שי"ן, היוצאת מתוך לפיד אחוז באגרוף ומאירה את החשכה שסביבה. קריקטורה שניה מציגה קלשון, שצלעותיו יוצרות את האות שי"ן, נעוץ בישבן עליו נכתב "המפלגות". קריקטורה נוספת מציירת יד, המצדיעה בהצדעת שלוש האצבעות.

הדמיון בין תעמולתו של בנימין הראל הפיקטיבי לזו, האמתית, של אבנרי, יוצר רושם שכבר באמצע שנות החמישים – לא זו בלבד שאבנרי חשב על הליכה לבחירות, כפי שתיאר הוא עצמו בראיון לעבודה זו, אלא שלפחות הצד התעמולתי של מערכת הבחירות שלו, כבר תוכנן על ידו לפרטי פרטים. הרושם הזה מוצא סימוכין בעדותו של שלום כהן, לפיה כבר ב-1951 הציע אבנרי להקים מפלגה. על פי תיאורו, כבר אז, 15 שנים לפני שהקים את רשימתו, הוא נתן לה את אות הבחירות. כהן מצטט את אבנרי כמציע: "נקים רשימה של עולים חדשים וחיילים משוחררים. הרשימה השחורה. ניקח את האות שי"ן! שי"ן! האות הכי חזקה בשפה העברית. כל התעמולה תלך סביב האות. הסיסמה תהיה 'אמור שי"ן! אמור שי"ן! אמור שי"ן!' אתה מתאר לך איזה כוח יש לזה?"

חיים הנגבי, שותפו של אבנרי לדרך במשך שנים, שעבד בעיתונו, היה שותף לו בתנועתו הפוליטית (עד שפרש ממנה יחד עם חבריו מ"מצפן") וגם היום הוא משתף עמו פעולה במסגרת "גוש שלום", טוען שאבנרי עצמו אינו מסתיר את הערצתו ליכולת התעמולה הנאצית ושיטותיה. לטענתו, אבנרי משתמש במודע ברטוריקה, הלקוחה בחלקה מן האתוס הנאצי, כמו "אנשי החפירות " ו"סכין בגב" [לנושא זה אקדיש פרק מיוחד בעבודה]. הוא מרבה להשתמש בצבעי התעמולה הנאצית, אדום, שחור ולבן, ואלו, בעיקר האדום, היו צבעי עיתונו. הוא מעריץ מצעדים, תהלוכות והפגנות וכן סמלים ודגלים, המקרינים כוח, ורואה באלה מרכיבים חשובים באסטרטגיית התעמולה שלו.

אורי אבנרי: ה. התקופה הפורמטיבית – עליית הנאצים לשלטון

אורי אבנרי (פרק ה')

ב-1993, במסגרת לימודי תואר ראשון במדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, בקורס בנושא "פוליטיקה קיצונית" של פרופ' אהוד שפרינצק ז"ל, כתבתי עבודת מחקר סמינריונית על אורי אבנרי.

עם מותו, אני מפרסם את המחקר, בהמשכים, ב"חדשות בן עזר".

על מנת להקל את שטף הקריאה, אני מפרסם את המחקר ללא הערות השוליים ומראי המקום (במקומות שבהם הדבר מתחייב, אוסיף את ההערה בסוגריים מרובעים).

ה. התקופה הפורמטיבית – עליית הנאצים לשלטון

אורי אבנרי מציין ארבע תקופות כקובעות בחייו. א. עליית הנאצים לשלטון – לימדה אותו את החשיבות המכרעת של הפוליטיקה על החיים. ב. אצ"ל – התקופה דרכה נכנס לפוליטיקה. ג. תקופת "במאבק" – ביסוס השקפת עולמו. ד. מלחמת השחרור.

עם זאת, קריאת כל ספריו ורבים ממאמריו מביאה אותי למסקנה, שהתקופה הפורמטיבית, החשובה ביותר בעיצוב עולמו, הייתה שלהי הרפובליקה הוויימארית ועליית הנאצים לשלטון. פעמים רבות אמר אבנרי, שהיותו עד לתקופה הזו, היא שהביאה אותו להחלטה להקדיש את חייו לפוליטיקה. "מאז, נשארה הפוליטיקה המזון הרוחני העיקרי שלי. כל ימי חיי אמר קול באוזניי: זה נוגע לך, אסור לך להיות אדיש, אכפת לך". במשך כל השנים משתמש אבנרי, בביקורתו על המתרחש בארץ, בהשוואה עם הנאציזם. הוא משתמש שוב ושוב במושגים השאולים מהתקופה הנאצית. אבנרי מציין, שההשפעה העיקרית של התקופה על השקפת עולמו, היא הסלידה מכל סוג של פשיזם. הוא טוען שאין הפשיזם מחלה גרמנית, אם כי אין זה מקרה שדווקא בגרמניה היא פרצה בצורתה המפלצתית ביותר, אלא זו מחלת נפש קולקטיבית שאף עם ואף ציבור אינו מחוסן מפניה. היא עלולה לפרוץ בכל מקום ובכל עת בנסיבות מסוימות. כך גם אצלנו. הוא רואה את תפקידו בעמידה על המשמר מפני כל גילוי של פשיזם בישראל. לדבריו, הוא מינה עצמו לממונה מטעם עצמו לגילוי סימפטומים פשיסטיים בחברה הישראלית.

במשך שנים רבות קרא אבנרי מאות ספרים ומחקרים בנושא השלטון הנאצי. לאחר תפיסתו של אייכמן פרסם שורה של מאמרים על עליית הנאצים לשלטון ועל השלטון הנאצי בגרמניה. מאמרים אלה היו הבסיס לספרו "צלב הקרס". בספר זה מנתח אבנרי את התופעה הנאצית ואת השלטון הנאצי. הוא משכיב את גרמניה על ספת הפסיכיאטר, מנתח את עברה מאז ימי ראשית הממלכה הפרוסית ואת כתבי אנשי הרוח הגרמניים שיצרו את הכר הרעיוני עליו צמחה האידיאולוגיה הנאצית. הוא מתאר בפרוטרוט את גרמניה שבין מלחמות העולם, את הרפובליקה שול ויימאר ובעיקר את התפתחות המפלגה הנאצית מראשיתה ועד לנפילתה. אבנרי מתמקד בדמויותיהם של ראשי המפלגה ובעיקר בדמויותיהם של היטלר ושל אייכמן. כל הדמויות מתוארות בצורה נלעגת, כ"לא יוצלחים". הוא מתאר את היטלר ("צ'רלי צ'פלין מגוחך"), הימלר (לולן קטן"), גבלס ("הננס הצולע") , גרינג ("הנרקומן האלים"), רים ("ההרפתקן ההומוסקסואלי"), שטרייכר ("הפסיכופט הפורנוגרפי") ואייכמן, כפליטי החברה, שנכשלו בכל שעשו וכבעלי דימוי עצמי עלוב. "כל אחד מהם, לבדו, היה אפס. יחד, הם הצליחו להיהפך לכוח אדיר – אכזר מאין כמוהו, מוחץ מאין כמוהו, דווקא מפני שהיה משוחרר מכל מעצור מוסרי ואנושי. כדי להתלכד למחנה כזה, היו דרושים רק שניים: רעיון דינמי ומנהיג עליון.

"כאשר נמצא המנהיג, היה זה הלא יוצלח העליון, האיש שנכשל יותר מכולם, הפרצוף המחוק ביותר, אדם 'בנאלי ונורא' כאחד, כדברי הביוגרף שלו. זה היה מלך הלא יוצלחים, שליכד אותם לכוח אדיר והוביל אותם עד מפתן שלטון העולם". את הצלחת אגודת הלא יוצלחים הזאת להשתלט על גרמניה מסביר אבנרי בתסביך הלאומי הגרמני – היותה "לא יוצלח קולקטיבי". אבנרי, שסבור כאמור, שהנאציזם יכול להשתלט על כל אומה כאשר מזדמנות יחד הנסיבות הפוליטיות, הכלכליות והחברתיות המתאימות, טוען שבצורתו ההיטלראית המיוחדת, הוא התאים במיוחד לנשמה הגרמנית.

עם זאת, הוא טוען שיתכן שגרמניה אינה המדינה הנאצית האחרונה בעולם. על כך הוא רוצה להתריע בספרו. בעיקר הוא רוצה להתריע בפני היווצרות נאציזם בישראל. בכל פרקי ספרו משבץ אבנרי, על פי הקשר הפרק, דוגמאות מהמציאות הישראלית. בפרק המתייחס לרעיונות מרחב המחיה והגיאו–פוליטיקה, כותב אבנרי: "כדאי לזכור… כי גם בישראל יש… [לרעיון] מחקים. רוויזיוניסט לשעבר בשם קלמן כצנלסון כותב ספרים על הצורך להחליף את הציונות המסורתית ב'נחלנות' יהודית. צעיר מיוצאי לח"י בשם עודד קורלניק הטיף בהרצאות והחוברות ל'גיאו-פוליטיקה עברית', המחייבת מרחב מחיה עברי רצוף מן הים עד החידקל. חלק מן הכנענים ובראשם יונתן רטוש, שלל את קיום האומה הערבית, דיבר בזלזול על 'עממים ערבאיים', אשר האומה העברית החדשה תצטרך לעכלם כאשר תשתלט על 'הסהרון הפורה'. אולם לא תופעות-שוליים אלה בלבד מזכירות בישראל את האוסהופר ותלמידיו. גם בחוגים הקרובים ביותר לשלטון המדינה נשמעות נימות המזכירות את הקטעים המצוטטים מספרו של היטלר. החסרים בסביבתו של דוד בן גוריון אנשים המטיפים (לרוב בחדרי חדרים, שלא לפרסום) לשינוי גבולות המדינה, כדי להשיג את הקרקע הדרושה לקיום הלאום, מבחינה תזונתית ומבחינה מדינית צבאית? החסרים אנשים הסבורים כי ריבוי גדול של אוכלוסיית ישראל, בדרך של עליה וריבוי טבעי, מחייב הרחבת שטח המחיה? והחסרים אצלנו גנרלים בדימוס הסבורים כי החרב חייבת לספק אדמה למחרשה והמזהירים כי אחרת צפוי כיליון לאומה, שנתנה לעולם של ימינו את פרצופה התרבותי? קרוב לוודאי שאיש מכל האנשים האלה אינו מתאר לעצמו כי רעיונות עלולים למצוא תלמידים, וכי תלמידים עלולים לבצעם על פי ההיגיון הטמון ברעיונות עצמם – מבלי להתחשב בהיסוסים ובמעצורים של ההוגים".

את הפרק הנוגע ליחידת ה-SS הקרבי, הכתיר אבנרי בכותרת "מוכנים למות אנחנו", כרמז להמנון הפלמ"ח. בגוף הפרק כתב ש"בכל מקום יש קשר הדוק בין יחידות מובחרות לבין מעשי-זוועה, התנשאות לאומית ושלילת הצלם האנושי של האויב. לאזרח הישראלי די לזכור את היחידה המובחרת שביצעה את פעולת-הזוועה של קיביה ואת פרשת כפר-קאסם, שלא לדבר על מעשיה של יחידה מובחרת מסוימת בדרום חצי-האי סיני, במבצע קדש… ההרגשה כי 'ראשונים תמיד אנחנו' יוצרת, בהכרח, בוז עמוק לכל שאר חלקי האנושות, בוז המוביל לזלזול בחיי אדם… אפילו הפלמ"ח… לא היה נקי מתחושה זו – ולא מקרה הוא כי כמה מחניכיו הפכו, עם פירוק הפלמ"ח, למיליטריסטים קיצוניים ולחסידים נלהבים של קו קיביה ושל משה דיין".

בפרק בו נגע אבנרי בשאלה האם הגרמנים ידעו על הזוועות, הוא כתב שהעם הגרמני שמע שמועות אך אטם את אוזניו ומאן להאמין שהן נכונות. בהקשר זה כתב: "האם ישראל עצמה טהורה מתופעה זו? אחרי מלחמת תש"ח פרסמתי ספר בשם 'הצד השני של המטבע', בו תיארתי, בין השאר, מעשי–זוועה שאירעו במלחמה. התגובה הכללית הייתה זועמת, כי 'חיילים יהודיים לא עושים דברים כאלה!' במשך שבועות ארוכים סירב הציבור הישראלי להאמין לסיפור על התועבה בכפר קאסם והוקיע מפיצי סיפור איום זה כבוגדים, הנועצים סכין בגב הצבא שכבש את סיני. מתהלכות בישראל גם שמועות על פרשות אחרות – וגם אתה, הקורא, שמעת אותן. שמעת שמועות על יחסם של חיילי ישראל לשבויי מלחמה, ועל מעשיה של יחידת-עילית מסוימת בשעת מבצע סיני.

קראת בעיתונים את הידיעות על המסתננים הערביים הנורים דרך קבע 'בשעה שניסו לברוח לעבר הגבול'. לא הגבת, כי היו אלה שמועות, רק שמועות, ואסור להאמין לשמועות. כך סירבו גם הגרמנים להאמין לשמועות על רצח סיטוני של שבויים, על 'פעולות עונשין' מסתוריות בגבולות מדינתם. אין שום דמיון בהיקף המעשים שבוצעו אי פעם על ידי ישראלים, לבין המעשים שבוצעו על ידי הגרמנים. אך המכניזם של התגובה הוא אותו מכניזם – תזכורת נוספת לכך כי מה שקרה בגרמניה יכול לקרות בכל מקום אחר".

הפרק המסיים את הספר נקרא "זה יכול לקרות כאן". כתוב בו, ש"כל נאציזם זקוק לסיסמאות שיש בכוחן לעורר התלהבות קיצונית, להט דתי, שיכרון המוני. תוכן הסיסמאות אינו חשוב – חשוב רק שאפשר למות בעדן. אדם אינו שש למות למען תוספת יוקר או למען סובסידיה לייצור חלב – אבל הוא שש למות למען 'רייך שלישי', 'חופש – שוויון – אחווה', או 'עליה חופשית – מדינה עברית!".

פרק המשנה האחרון הוא "היטלר ישראלי". אבנרי דן בו באפשרות שיקום אי פעם נאציזם ישראלי. בעובדה שהיהודים היו קרבנות הנאציזם אין הוא רואה כחיסון מפני התופעה, להיפך. הוא מצטט את ההיסטוריון הבריטי ארנולד טוינבי, הטוען שהנרדף נוטה מטבעו לחקות את רודפיו ושואל – "שמא אותם האנשים המזהירים אותנו השכם והערב בפני 'גטו ורשה חדש' בישראל, משתדלים ליצור גטו בשביל הזולת?"

הוא מצטט רעיון, שאמנם הוא מכנה אותו "קוריוז", אך אינו שולל אותו, לפיו כל עיקרי התורה הנאצית לקוחים ממסורת היהדות. "מי המציא את תורת-הגזע, אם לא עזרא הסופר, מחוקק חוקי נירנברג המקורי נגד נישואי תערובת? מי המציא את רעיון 'העם הנבחר', והדביק לכל שאר העמים את כינוי הבוז 'גויים'? מי כתב ספרם מלומדים על כך שכל יוצרי התרבות בעולם, משפינוזה ועד איינשטיין, היו בני גזע עליון אחד? בקיצור: האם הנאציזם איננו יהדות הפוכה?"

באותו עמוד הוא כותב, ש"בינתיים קמה מדינת ישראל, נולדו צבא ישראלי וממשל ישראלי שהעלו גורמים נפשיים חדשים, העשויים להכשיר את הקרקע לפשיזם. בארץ אין מסורת דמוקרטית אמתית. קיימים בה חוקי חירום, מעצר מנהלי, ממשל צבאי, צנזורה פוליטית. ומדי פעם מורגשים געגועים ל'איש חזק' ולדיקטטורה. בשום מדינה במערב לא קיים עוד פולחן אלילי כה חזק למסגרת הממלכתית כמו בישראל, והמילה 'מדינה' היא כיום המילה המלהיבה ביותר בשפה העברית.

בשולי החיים הציבוריים קיימים בארץ כמה פלגים ואישים בעלי סימני היכר נאציים חלקיים. אולם דומני שאם אי פעם יקום היטלר ישראלי, הוא לא יבוא דווקא מחוגים אלה, חסרי הכישרון. סבירה יותר האפשרות, כי היטלר הישראלי ינסה לאמץ לעצמו סיסמות מהווי הפלמ"ח וההתיישבות, שיתעטף באצטלה של 'חלוציות חדשה', שינסה להציל את 'האופי המערבי' של המדינה, שיטיף לדיכוי המיעוטים ולשנאת הערבים.

פרשת לבון שפכה אור על כמה ממוקדי הסכנה בישראל. נסתבר סופית כי אמנם קיימים בישראל חוגים, הקרובים לשלטון, המטיפים לפולחן המסוכן של קדושת הצבא ומערכת הביטחון. אותם החוגים גילו, בשיא הפרשה, שהם מוכנים לפתוח במסע בלתי מרוסן של פולחן המנהיג, עד כדי העלאת הטענה שהמדינה תֹאבד אם המנהיג האחד–בדורו ינטוש את ההגה. אותם החוגים חוזרים השכם והערב כי 'האויב זומם לכלותנו' – וכאשר האויב היה שקט מדי, דאגו לעוררו בעסקי ביש. הם המטיפים לקיום חוקי החירום הרודניים – מסגרת חוקית, המאפשרת כבר כיום להקים בישראל ממשל דיקטטורי ללא צורך בשינוי תחיקתי. ואולי החשוב מכל: אותם חוגים מגלים אהדה אינסטינקטיבית לכל חוגי הימין הקולוניאליסטי והמיליטריסטי בעולם. … חוגים אלה… מהווים כבר עתה סימפטום מדאיג. הצועד את הצעד הראשון בדרך זו, עלול לצעוד גם את הצעד השני והשלישי – או להכשיר את הקרקע לבאים אחריו, העלולים להתגבר בימי מצוקה כלכלית או משבר פוליטי.

זה יכול לקרות כאן! זה אינו מוכרח לקרות מחר ואינו מוכרח לקרות בכלל. אולם זה יכול לקרות – והתנאים החומריים והרעיוניים בישראל כשרים לכך יותר מאשר היו בגרמניה של 1928. הערנות האנטי-פשיסטית, כמו הצדקה, חייבת להתחיל בבית. אל ניטול קיסמים או קורות מבין עיני רעינו", מסיים אבנרי את ספרו, "מבלי ליטול את הקיסם מבין עינינו".

הארכתי בציטוט דברי אבנרי בנושא בספרו "צלב הקרס", שכן הם מייצגים את אחד האפיונים החשובים של כותבם. במשך כל שנות קיום המדינה מזהיר אבנרי מפני הפשיזם או הנאציזם המתדפק על שערנו. אין הוא מהסס כלל להשוות תופעות בישראל לתופעות הנאציזם. רטוריקה זו מתמקדת בארבעה גורמים:

א. דיקטטורה של השלטון – במשך שנים הזהיר אבנרי מפני בן גוריון וצעיריו, כמי שעומדים לבצע פוטש שלטוני וכפשיסטים מסוכנים. הוא הרבה להזהיר מפני אישים כמשה דיין, שמעון פרס, יגאל ידין ואחרים.

ביוני 56' הציג את האישים הנ"ל ואת אהוד אבריאל, טדי קולק, ספיר ואלמוגי ככמה מן המועמדים הראשונים לרודנות המחר. כעבור שבוע, ב-5.7.56, יצא "העולם הזה" בשער הזועק "מחנה הריכוז של אבריאל". הכתבה בנושא פורסמה תחת הכותרת "אהוד איבר-אלס", כדוגמת ההמנון הנאצי "דויטשלנד איבר-אלס" – "גרמניה מעל לכל".

במשה דיין ובמשפחתו עסק אבנרי בעיתונו באובססיביות רבה במשך שנים רבות. התייחסותו אליו הייתה שילוב של סלידה עמוקה והערצה. במשך השנים תיאר אותו כאדם מסוכן ביותר, ששאיפתו לשלטון היא בלתי מוגבלת. בכל הזדמנות ציטט את יצחק שדה, שהזהיר אותו כבר עם קום המדינה מפני דיין, כ"אדם המסוכן ביותר במדינה, שיש לשים עליו עין ולא להסירה ממנו לעולם. זהו אדם המסוגל לכל, חסר כל מעצורים. הוא אינו מוסרי ולא בלתי מוסרי. הוא פשוט אי-מוסרי – אדם חסר מוסר כלשהו". אבנרי ראה עצמו כמקיים את "צוואתו" זו של שדה, ובמשך עשרות שנים לחם בדיין. הוא הציג אותו כאיש, ששאיפת השלטון היא הנושא המרכזי בחייו, המוכן לוותר על כל השאר למען מטרה אחת זו ולהקריב על מזבחה את הכל. הוא הציג אותו, בהסתמך על מספר ציטוטים אותם שב והזכיר שוב ושוב, דוגמת הספדו המפורסם על קבר רועי רוטברג בקיבוץ נחל עוז, כמי שהיה, הווה ויהיה תמיד לוחם בערבים. "הוא הדמות המושלמת של מה שנקרא, בשפת האמריקאים 'INDIAN FIGHTER', לוחם באינדיאנים. זו דמות טיפוסית של בן הדור השני בחברה נחלנית בארץ הגירה, הנאלצת להילחם בתושבים המקומיים – מלחמה שנסתיימה באמריקה בג'נוסייד מוחלט… כמדינה לאומנית קיצונית, המשוכנעת כי מלחמות נוספות נגד העולם הערבי הן בלי נמנעות, יתכן מאוד שדיין יהיה לראש הממשלה…". "סיכוייו להגיע לשלטון עליון, בעתיד הנראה לעין, כרוכים ומותנים בהתהוות מצבים מלחמתיים שיגבירו מחדש בלב ההמונים את הכמיהה לאיש חזק ליד ההגה".

מסיבה זו, מעריך אבנרי, נוקט דיין כשר ביטחון מדיניות של סיפוח והתנחלות, שחייבת, לדעתו, להוביל למלחמות. הוא מתאר את השקפת עולמו של דיין כחורגת בהרבה מתחום ארץ ישראל השלמה משני עברי הירדן ואף מתחום מלכות ישראל בגבולות אלה או אחרים. לדעתו, אצל דיין אין בכלל גבול. "נכבוש מה שנוכל לכבוש, נתנחל בכל מקום שנוכל לכבשו, ויהודי העולם יצטרכו לבוא כדי לספק את כוח האדם להתנחלות זו", כך תיאר אבנרי את מדיניות דיין כמזכירה את עקרונות מרחב המחיה.

גם את שמעון פרס תיאר אבנרי במשך השנים כאדם מסוכן לדמוקרטיה הישראלית, החותר לשלטון דיקטטורי. הוא תיאר אותו ככזה החל משנות החמישים, עת כיהן פרס כמנכ"ל משרד הביטחון, לצד ב"ג. בשנת 74' מונה פרס ע"י גולדה מאיר לשר ההסברה, משרד חדש שהוקם באותה עת ולא האריך ימים. אבנרי יצא בעיתונו בכותרת "שר התעמולה". במרכז הכתבה הופיעה תמונה גדולה של שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס. כותרת המשנה של המאמר היא: "חזיר בהיכל. פיגול במשטר הדמוקרטי. מיניסטריון תעמולה". כותב אבנרי: "הסיסמה תהיה – לכוון, לתאם, להדריך. מילים יפות. בייחוד כשמתרגמים אותן חזרה לגרמנית. כי זוהי עובדה מעניינת – כל אוצר המילים של משרד ההסברה לקוח, איכשהו, משפת אשכנז". הוא תיאר בפרוטרוט את דרכי התעמולה של גבלס ועבר להסבר, מדוע דווקא איש רפ"י מונה לתפקיד זה. "מכל חלקי המערך, רפ"י היא הקרובה ביותר לתפיסה טוטליטרית, פולחן הביטחוניזם … כריזמה של מנהיג, לאומנות, תאוות סיפוח – כל זה מוביל בכיוון מסוים… חיבור שני מוצבי מפתח אלה – משרד הביטחון [הכוונה לדיין א.ה.] ומשרד התעמולה, הוא מסוכן ביותר. הפלג המחזיק בהם חולש על מצבור כוח מיוחד במינו, חדש מסוגו בארץ… הגלייכשטאלטונג [התהליך בו השתלטו הנאצים על כל מערכת החינוך והתקשורת בגרמניה. התהליך מתואר בפרוטרוט בספר "צלב הקרס" ובקצרה במאמר] יבוצע בהדרגה, לאט לאט, בשקט בשקט. סוכני פרס יתרכזו בעיתונים. אנשיו יסתננו לעמדות המפתח ברשות השידור… בלחץ תתפשט הסיסמה – 'כדאי להיות בסדר עם פרס'… השאלה היא מה יתפרק קודם – המשטר שמינה את שר התעמולה או הדמוקרטיה הישראלית".

בדיעבד, מודה אבנרי שחששותיו מפני סביבתו של ב"ג היו מוגזמות. הוא טוען, שהיום זה נראה קלוש, אך בתקופה בה כתב את הדברים, התפתחה אוטוקרטיה בן גוריונית מסוכנת ששלטה בכל.

ב. הימין הישראלי – הגורם השני מפניו מזהיר אבנרי הוא הימין הישראלי. החל משנות ה-50 הוא מתאר את הכוחות הפשיסטיים, לטענתו, בחוגים אלה, החל מ"סולם" בשנות ה-50, דרך התנועה למען א"י השלמה בשנות ה-60, "גוש אמונים" בשנות ה-70 ועד אריק שרון והכהניזם בשנות ה-80. היום מגדיר אבנרי כפשיסטים את רחבעם זאבי ומפלגתו, את "התחיה", את "צומת" ואת חוגי הימין של הליכוד. הוא עדיין לא גיבש דעה לגבי השאלה האם גם נתניהו פשיסט.

עם הקמת התנועה למען א"י השלמה, פרסם אבנרי מאמר ב"העולם הזה" תחת כותרת ענק "פשיסטים". הוא מתאר בה את כל ראשי התנועה כפשיסטים. הוא ציטט את אורי צבי גרינברג כמי שקרא להפיכה פשיסטית, פשוטו כמשמעו, כולל פיזור הכנסת, הקמת דיקטטורה של ב"ג וצעיריו, בעזרת מיניסטריון תעמולה נוסח גבלס, יחד עם טרור של בולשת פוליטית בתוספת כפיה. הוא מצטט אותו כמשתמש במונחים הקרובים למושגי הגיאו-פוליטיקה ומרחב המחיה, שהן מילות הקסם של הפשיסטים האירופיים. פשיסט נוסף, כותב אבנרי, הוא ישראל אלדד. את הביטוי בו משתמש אלדד – "מלכות ישראל השלישית", מזהה אבנרי עם המלכות השלישית של הנאצים – הרייך השלישי, ומעלה השערה שהשימוש בביטוי זה דווקא, הוא מכוון. הוא אומר, שתפיסת עולמו של אלדד היא גיאו-פוליטיקה של א"י ושהיטלר היה זקוק לשני כרכים כדי להגיש את אשר אלדד אומר בקיצור. כמו הנאצים, אומר אבנרי, כך גם אלדד מטיף לשלטון של עלית העם ומסביר – "עלית (או ELITE) הייתה מילה חביבה במיוחד על הנאצים".

כמו ב"צלב הקרס", כך גם במאמרים רבים תאר אבנרי את יונתן רטוש כנאצי. אחד מתלמידי רטוש, אהרון אמיר, היה גם הוא מראשי התנועה לא"י השלמה. אבנרי מתאר אותו כבעל ההיגיון הכנעני, האנטישמי, האנטי דתי, הדומה לפשיזם המרכז אירופי, בעוד שתורת אלדד דומה לפשיזם המזרח אירופי… זהו ההיפך מתורת אלדד אך זה מגיע בדיוק לאותה מסקנה. לפנינו הוכחה נוספת ומעניינת לכלל כי הפשיזם אינו תלוי בתוכן ממשי. הוא מהווה שיטה שאפשר להלבישה כמעט על כל תוכן, בתנאי שלא יהיה תוכן שוחר שלום ודמוקרטי".

לאחר בחירתו לכנסת של הרב כהנא, ביולי 84', בחר בו אבנרי כאיש השנה תשמ"ד. כתבת הענק נפתחה במאמר שנשא את הכותרת "חזרה לאדם הקדמון". הוא תאר את התנהגותו של האדם הקדמון, את השינויים בהתנהגות זו ע"י הציוויליזציה האנושית, אך הסביר שמלחמות העולם הוכיחו, שהשינוי הוא חיצוני, ברובד הרציונלי, אך בתוך האדם הרציונלי המתקדם יש אויב פנימי – "האדם הקדמון, שלא מת ולא נעלם, אלא המשיך לחיות ולשלוט בתת-מודע של האדם, בעולם רגשותיו ויצריו". הביטוי הפוליטי של התופעה הוא הפשיזם, ה"משחרר את האדם הקדמון שבתוך כל אדם מודרני, את 'החיה שבאדם', ומבסס עליו משטר מדיני וחברתי". הוא מצטט את היטלר כמי שביקש לשחרר את האדם מן התרבות הקלוקלת שדבקה בו ולהחזיר לו את התכונות הטרומיות הנהדרות של האדם הקדמון בלתי –מקולקל. "הפשיזם פונה אל היצרים הפרימיטיביים ביותר של האדם – ובזה כוחו". הוא טען שבפינות רבות בעולם הרים האדם הקדמון בשנת תשמ"ד את ראשו וכך גם בישראל. מבטא התופעה הזו הוא איש השנה מאיר כהנא. הכתבה כולה עוסקת בהשוואה בין כהנא ותורתו ובין היטלר ומשנתו והיא משובצת תמונות רבות של היטלר ותמונות אחרות של המשטר הנאצי ושל השואה לצד תמונות של כהנא ואנשיו.

כותרת הכתבה היא "לעולם לא עוד" – הסיסמה של כהנא, שמשמעותה היא שלא תהיה שואה נוספת ליהודים. הכותרת נועדה להשתמש בסיסמה זו כדי להתריע – לא עוד נאציזם, כאשר נשוא הכתבה, כהנא, מכונה בה "נאצי יהודי". אבנרי מעמיד אלה מול אלה את הצעות החוק של כהנא ואת חוקי נירנברג, כרוזים של תנועת "כך" וכרוזי תעמולה נאציים, פסקאות מ"מיין קמפף" של היטלר ומ"לשיכים בעיניכם" של כהנא ועוד. הוא גם עורך השוואה מעניינת בין הביוגרפיה של שניהם. כהיטלר, כך גם כהנא נכשל בצעירותו בכל מעשיו. שניהם מאופיינים בביוגרפיה של כישלון טוטלי. "דמיון זה בין היטלר לכהנא", כותב אבנרי, "איננו מקרי… נראה כי יש משהו באישיותו של מנהיג נאצי, שאינו מאפשר לו להשתלב בחיים רגילים. אין הוא יכול להסתגל לכללי החברה המסודרת. הוא יכול להצליח רק כאשר הוא עצמו כופה את הכללים שלו על הזולת, תך שבירת הסדר החברתי". הוא השווה גם את הסיבה לעובדה ששני אנשים כאלה מצליחים לסחוף אחריהם המונים – "אנשים אפסיים מחפשים מנהיג אפסי, שרמתו האינטלקטואלית אינה שונה בהרבה מרמתם. זהו אחד מסימני ההיכר של המנהיג הנאצי – וגם של הקהל הנאצי. הנחותים נמשכים אל הנחות". בסוף תיאור ההשוואה וקורות חיי כהנא, מסכם אבנרי: "בסוף תשמ"ד לא יכול היה עוד איש להתעלם מן התופעה: יש בישראל תנועה נאצית יהודית ופיהרר יהודי. אם אדולף היטלר נמק אי שם בתחתית שאול, הרי צחוקו בוודאי מהדהד בכל מדורי הגיהינום".

אף שאבנרי מתמקד בכהנא ובתנועתו, הוא טוען שהיא רק קצה הקרחון של הפשיזם הישראלי. הוא ציטט, למשל, את אריק נחמקין, כמי שאומר ש"יש דברים שכהנא אומר והוא צודק, אבל קשה לבצע אותם" ומציין את העובדה שדברים אלה לא הפריעו לפרס למנותו לשר החקלאות בממשלתו. כך, הוא כותב, נקבע כי תמיכה פומבית בכהנא אינה פסולה בעיני ראשי המחנה הקרוי סוציאליסטי, ולא כל שכן בימין. לכן, הוא כותב, חשיבותו של כהנא נעוצה בכך שהוא היה הראשון שהעז לבטא בצורה חד-משמעית, את אשר אחרים אמרו ברמז, או חשבו בסתר – דברים שרבים בישראל פועלים למענם גם בלי אידיאולוגיה מוצהרת".

התופעה שכהנא הינו ראש החץ וקצה הקרחון שלה, היא פרי באושים של המציאות הישראלית, כפי שהמדינה עוצבה ע"י ב"ג, שהיה, לטענת אבנרי, אנטי ערבי מובהק. ב"ג עיצב את המדינה על בסיס של אפליית ערבים והפחדתם. אבנרי מצטט רבים מראשי תנועת העבודה שהתבטאו בלשון גזענית כלפיה ערבים, ובהם בן צבי, שלמה לביא ואחרים. כתבת איש השנה מסתיימת בהבעת תקווה, שבסופו של דבר יתברר שכהנא יתגלה כדחליל, שתפקידו להפחיד ולהזהיר מפני העלול להתרחש, כמייצג כוחות השחור, העולים על המדינה מבפנים… "הקרב על ישראל התחיל, והוא יקבע אם המדינה תתקיים כקהיליה חופשית, דמוקרטית ואנושית. ואולי: אם תתקיים בכלל".

ג. פעולות השלטון – אבנרי נלחם כל השנים נגד הממשלות וטען שהן מבצעות פעולות דיקטטוריות, פשיסטיות ואף נאציות. נושא אחד בו התמקד היה ערביי ישראל. במשך שנים טען אבנרי, שהשלטון מדכא את המיעוט הערבי. הוא נלחם נגד המדיניות הכללית בנושא המיעוטים, נגד עצם התפקיד של יועץ רוה"מ לענייני ערבים ודרך פעולתו, נגד הפקעות קרקע של ערבים כמו בשטח 9, בהקמת כרמיאל ונצרת עלית ועוד ובעיקר נגד הממשל הצבאי. הוא האשים את השלטון, ובעיקר את ב"ג, בשנאת ערבים, ובמקרים כמו פרשת כפר-קאסם ראה תוצאה בלתי נמנעת של מדיניות האפליה.

מאז מלחמת ששת הימים התמקד אבנרי במאבק נגד "הכיבוש" ביהודה, שומרון ועזה. הוא התריע נגד הפרת זכויות האדם בשטחים, ולחם נגד ההתנחלות, עונשי הגירוש ושאר פעולות צה"ל, אותן הציג כפעולות דיכוי. מאבקו זה החריף מאז ראשית האינתיפאדה. הוא כינה את פעולות כוחות הביטחון כפשעי מלחמה ואת פקודות צה"ל כפקודות בלתי חוקיות בעליל, שחובה לסרב להן. כך בנושא ירי בילדים, במכות, בגירוש, בפיצוצי בתים וכו'. את יחידות המסתערבים מכנה אבנרי חוליות חיסול.

נושא נוסף עליו נאבק אבנרי כל השנים הוא חופש העיתונות. אבנרי מאמין בחופש מוחלט של העיתונות. הוא לחם בכל המשטרים ובכל הממשלות בישראל וטען נגדן שהן מגבילות באופן דרקוני את חופש העיתונות בישראל, אם באמצעים מנהליים כמו הצנזורה ואם בחקיקה, כמו חוק לשון הרע וחוק הגנת הפרטיות נגדם הוא יצא ובהם הוא נלחם. הוא תקף גם את עורכי העיתונים, על שהם משתפים פעולה עם השלטון בהעלמת מידע מהציבור, ע"י השתתפותם ב"וועדת העורכים", והטילם על עצם צנזורה עצמית בנושאים שונים. "העולם הזה" לא שם על עצמו שום צנזורה עצמית ובתרגילים שונים עקף את הצנזורה. למשל – כשעל פרשת "העסק ביש" הוטלה צנזורה חריפה, פרסם אותה "העולם הזה" כסיפור דמיוני בארץ אחרת, ובקרבת מקום, פרסם בהבלטה תמונות של הנוגעים בדבר, כאילו במקרה. קוראיו הקבועים של העיתון הכירו היטב את ה"טריקים" האלה, מה שהגביר את תחושתם כקבוצת עילית בעלת סוד.

חוק שהוצג ע"י אבנרי כדרקוני היה "חוק לשון הרע" (1965). הוא נאבק בו בחריפות, הציגו כאנטי דמוקרטי ופשיסטי, כינה אותו בראשי התיבות "חולירע" וטען שכל כוונתו לרצוח את "העולם הזה". חקיקתו הייתה הגורם הישיר להחלטת אבנרי לרוץ לכנסת. הוא כתב על החוק ש"פשיסטים… יוכלו ללמוד ממנו להבא. כי מציון תצא תורה ודבר הפשיזם מבית המדפיס הממשלתי בירושלים… הטרור זקוק למסווה. האלימות זקוקה למרמה. בצורה קיצונית ביותר הובהר הדבר במשפט אייכמן. החל ברישום היהודים וכלה בנשימתם האחרונה בתאי הגזים, ליוותה אותם מערכת בלתי פוסקת של הסוואה ורמאות… מבחינה זו אין הבדל בין פשיזם גדול וקטן, בין הצעד האחרון – הפתרון הסופי, והצעד הראשון, שהוא תמיד סתימת הפה, חיסול העיתונות החופשית והשלכת מבקרי המשטר לכלא. חוק לשון הרע הוא דוגמה חדשה, שכבר יכולה להיחשב לקלאסית".

ד. תסמונת ויימאר – בספרו "צלב הקרס" האשים אבנרי את הרפובליקה של ויימאר בהתאבדות – בשל חולשת השלטון ובשל חולשתם של הכוחות הדמוקרטיים, חוסר נחישותם והפילוג הפנימי בתוכם. הוא האשים אותם בכך, שלא השכילו להתאחד נגד הסכנה ושלא נמצא להם מנהיג גדול ומלהיב שיכול לשמש מוקד להתנגדות. הלקח של עליית הנאצים לשלטון, לדעתו, היא ש"היטלר לא הרס את המשטר הדמוקרטי, אלא הגיע לשלטון אחרי שהמשטר הדמוקרטי הרס את עצמו".

את התפוררות הרפובליקה של ויימאר, חזר אבנרי והביא כדוגמה שוב ושוב. הוא התריע נגד חולשת הדמוקרטיה הישראלית וחולשת השמאל הישראלי מול הפשיזם המשתולל. עמוס עוז ציין במאמר, שמצא בגיליון אחד של "העולם הזה" 16 השוואות בין ישראל לרפובליקה של ויימאר. בשנות ה-70, בתקופת שלטונו הראשונה של יצחק רבין, השתמש אבנרי לעתים תכופות בדוגמה. מדובר בשנים שלאחר מלחמת יום כיפור הטראומטית. הייתה זו תקופת הפריחה של "גוש אמונים", שיא לפעולות התנחלות בלתי לגאליים בסבסטיה ובמקומות אחרים ביהודה ושומרון וערך הפגנות אלימות נגד קיסינג'ר והסכם הביניים עם מצרים. אבנרי הציג את "גוש אמונים" כארגון פשיסטי שהרים ידו על הדמוקרטיה וקבל על הממשלה ועל השמאל הנכנעים לו, כמו למשל בפרשת קדום. פרשיות השחיתות שנתגלו בשלטון בשלהי שלטון המערך והשביתות הגדולות בשירותים הציבוריים באותם ימים, היו בעיניו עדות להתפוררות השלטון הדמוקרטי, שעלול להוביל לעליית הפשיזם לשלטון.

ב-1.7.76, לאחר פשרת קדום, הכתיר אבנרי את מדורו "הנדון" בכותרת "ימי ויימאר האחרונים". במרכז העמוד התנוססה תמונה של היטלר ערב המפולת. במאמר נאמר, בין השאר, ש"אין להכחיש כי הפרחים השחורים של הפשיזם התחילו לפרוח גם אצלנו, ולא רק בפינות האפילות של הגן הלאומי… הרפובליקה התמוטטה מפני שפשטה בגרמניה הדעה הכללית שהמשטר חדל לתפקד… איני מאמין שכבר הגענו לנקודה שממנה אין חזרה, אך אנחנו מתקרבים אליה. עוד אפשר להציל ולהבריא, אך הזמן הולך ומתמעט. לרפובליקה הירושלמית עלול לקרות מה שקרה לרפובליקה הויימארית. אם הממשלה אינה מסוגלת להגן עליה, חייבים לעשות זאת הכוחות הדמוקרטיים".

עשרה חדשים אח"כ עלה בגין לשלטון. חרף חילוקי הדעות הפוליטיים העמוקים, היו ביניהם יחסי חיבה והערכה הדדיים. אבנרי תקף קשות את בגין בשנות שלטונו, אך נמנע מלכנותו פשיסט וראה בו דמוקרט. יתכן שאחת הסיבות לכך, היא שבגין כראש האופוזיציה נאבק נגד התנכלות השלטון ל"העולם הזה" ואף סיכל את כוונתו של ב"ג לעצור את אבנרי במעצר מנהלי בשל פגיעה, כביכול, בביטחון המדינה. אבנרי כתב בדאגה רבה על עליית הכוחות הלאומניים ועל חששו ממלחמה, אך נמנע מלהציג ישירות את עליית הליכוד לשלטון כעליית פשיסטים לשלטון. למרות זאת, שבועיים לאחר המהפך, פרסם מאמר שנקרא שוב "ימי ויימאר האחרונים.

במאמר תאר את התפוררות הרפובליקה הגרמנית, מבלי להזכיר ולו במילה את ההקשר הישראלי, אך ההקשר היה ברור. אם למישהו היו ספקות בכך, שהרי ששבוע לאחר מכן, כתב את הכתבה "מהפיכה בקרון שינה", בה תיאר את עליית הפשיזם לשלטון באיטליה. כותרת המשנה של הכתבה הייתה "הדמוקרטיה האיטלקית לא נרצחה – היא התאבדה". גם במקרה הזה לא הזכיר את ישראל, אך שוב – הרמז היה ברור.

בדוגמת ויימאר, כתסמונת להתפוררות הדמוקרטיה, שעלולה להביא לעליית דיקטטור, שב אבנרי ומשתמש שוב ושוב. הוא גם שב וקורא לכוחות השמאל להגן על הדמוקרטיה מפני המתנכלים לה.

אורי אבנרי מעריץ את הוורמכט, הצבא הגרמני. בעיקר את הצבא של הרפובליקה הוויימארית. הוא אמר, שמכל צבאות העולם, היה זה הצבא הגאה ביותר, שראה עצמו כפאר האומה הגרמנית. הצבא הזה לא היה מוכן לקבל בקלות וללא הסתייגות הוראות מהטוראי ראשון היטלר. את המבנה הארגוני והרמה האנושית של הצבא הזה מציג אבנרי כאחד ההישגים הגדולים של האנושות כולה. דווקא בשל הערכה זו תוהה אבנרי, כיצד הצבא נתן למצב להידרדר, עד חיסול הקצונה בעקבות הפוטש נגד היטלר בשלהי שלטונו. הוא טוען שהקצונה לא נרצחה ע"י הגסטאפו ולא נפלה בקרבות, אלא התאבדה התאבדות קולקטיבית – תהליך של הידרדרות מוסרית, שהחל ערב עלותו לשלטון של היטלר, ושנמשך בקצב גובר עד למעמקי ההשפלה שלמחרת המרידה של 1944. אבנרי הקדיש פרק שלם בספרו "צלב הקרס" לנושא הוורמכט, נפילתו וכישלונו ביצירת הפוטש, שכה התבקש. הפוטש נדחה ונדחה, וכשכבר נעשה, היה זה כאשר הצבא והקצונה היו מנוונים לגמרי. זה כבר היה מאוחר מדיי. עם זאת, אבנרי מציין שעד לדיכוי הפוטש, הוורמכט היה הגוף העצמאי ביותר בגרמניה וכפיפותו להיטלר הייתה חלשה. על כך כתב אבנרי – "אילו חי היטלר כיום, היה מקנא בשליטתו המוחלטת של דוד בן גוריון בצה"ל. היטלר הדיקטטור הכל-יכול, לא התקרב לשליטה כזאת – פרט לחצי השנה האחרונה, על סף האבדון".

אבנרי מרבה להשוות את צה"ל לוורמכט. אבנרי מעריץ את צה"ל, ולכך אייחד פרק מיוחד בהמשך העבודה. הוא מרבה לכתוב על צה"ל ולא אחת משתמש בדוגמאות מהוורמכט. גם בכתבו על הוורמכט, הוא משתמש בדוגמאות מצה"ל. את דרגותיהם של הקצינים הגרמנים תרגם לדרגות המקבילות בצה"ל. את האלוף (מיל') ישראל טל, אותו הוא מעריך במיוחד, הוא נוהג להשוות לרומל ולכנותו "רומל הישראלי".

בצה"ל רואה אבנרי מכשיר הנמצא בצד הדמוקרטי של החברה. הוא מוציא מכל אפשרות הפיכה צבאית בישראל. מאחר והפשיזם עולה לשלטון במהפכה עממית, אבנרי אף רואה בצה"ל גורם שעשוי להיות הבלם האחרון בפני הפשיזם. בכך, הוא נותן לצה"ל קרדיט שהוא יצליח היכן שהוורמכט נכשל.

ב-1955 פרסם אבנרי ב"העולם הזה" סדרת כתבות בדיוניות-עתידניות, המתארות את מדינת ישראל בעוד 20 שנה. הסדרה נקראה "זה קרה ב-1975". בכל כתבה תיאר אבנרי התפתחות אפשרית בנושא מסוים. אחת הכתבות, האפוקליפטית שבהן, נקראה "אחריך בנימין". בסיפור זה מתאר אבנרי את עלייתו של פיהרר נאצי לשלטון בישראל. תוך ניצול מצוקה חברתית וכלכלית קשה ואווירה המזכירה את ימי ויימאר האחרונים, מקים בנימין הראל, דמגוג נאצי, המציג עצמו כלוחם בחטיבת "הראל" של הפלמ"ח שנפצע במלחמת השחרור, מפלגה נאצית. מפלגה זו, שהפוליטיקאים והצבא מתייחסים אליה בזלזול כקוריוז, צוברת כוח רב ועולה לשלטון. ההשוואה בין בנימין – "המדריך" להיטלר "הפיהרר" כמעט מושלמת. שניהם עולים לשלטון תוך ניצול החוק ושימוש בו במראית עין כדי לאפשר את תפיסת השלטון. כהיטלר, כך גם הראל מטיף לאנשיו לשמור על החוק עד שישתלטו על המדינה. במקביל, כהיטלר, כך גם הראל משתמש באלימות במערכת הבחירות, כמו פיצוץ אסיפות, השמעת רמקולים באסיפה נגדית מול אסיפת בחירות של מפלגת השלטון ועוד.

כמו פלוגות הסער של היטלר קמות "פלוגות הראל" של הנאצים בישראל. כמו בפרובוקציה של שריפת הרייכסטאג, מופיעה בסיפור פרובוקציה של פיצוץ הכותל המערבי. השלטון של הראל משתלט על העיתונות הישראלית בשיטה הדומה לזו שבה השתלטו הנאצים על העיתונות הגרמנית. הוא מקים "מחנות מיון", דוגמת מחנות הריכוז בגרמניה. במחנות אלה הוא כולא את מתנגדי המשטר. בציבור מתחילות לחלחל "שמועות" על מעשי הזוועה של השלטון, אך השמועות נתקלות בחוסר אמון – תיאור מקביל לתיאורו את התגובה לזוועות הנאצים בגרמניה, בספרו "צלב הקרס". ערביי ישראל נדרשים להצמיד לדש בגדיהם טלאי ירוק ועליו האות "ע".

את התגובה בצה"ל מתאר אבנרי בצורה הדומה מאוד לתיאורו את התייחסות הוורמכט להיטלר. הקצינים הזוטרים תומכים בו ורואים בו מי שיבטיח את הקריירה שלהם ע"י מחויבותו למלחמה. הקצינים הבכירים מזלזלים בו ובזים לו. הם נגדו, אך הם מהססים אם לפעול.

ה"הפי אנד" של הסיפור שונה מגרמניה הנאצית. בניגוד לגרמניה, בישראל צה"ל מתקומם ומפיל את השלטון הנאצי [הקצין שיבצע את ההפיכה הוא רחבעם זאבי – אותו מגדיר היום אבנרי כפשיסט].

אבנרי מתאר גם דמיון חיצוני בין היטלר להראל. שניהם – לא יוצלחים, שנכשלו בכל אשר עשו, ולכן הם יכולים להנהיג את הלא יוצלחים הממורמרים. כמו היטלר המכוער מתאר את הראל כנמוך. כפי שהיטלר, עד עלייתו לשלטון הסתתר מהמצלמות, כך הראל הסתתר מהמצלמות ודאג שיצלמוהו רק מלמטה, כדי להיראות גבוה מכפי שהוא באמת. היטלר היה טר"ש. מסתבר, לקראת סוף הסיפור, שהראל, המתהדר בעברו הקרבי בחטיבת "הראל", לא היה אלא ג'ובניק, שק"מיסט באותה חטיבה.

כעבור 13 שנים, עם הקמת התנועה לא"י השלמה, שבני מהרש"ק, איש הקיבוץ המאוחד והפוליטרוק של הפלמ"ח היה ממייסדיו, כתב אבנרי, שהאיש שהיווה בעבורו את המודל לבנימין, לא היה אלא בני מהרש"ק. הוא כתב עליו, שכטיפוס אנושי הוא כמעט אב-טיפוס של איש פלוגת הסער – הן בסגנונו, הן בהשקפת עולמו. ואכן, כאשר מתבררת דמותו האמתית של בנימין הראל השק"מיסט, מסתבר ששמו המקורי היה בנימין הרשקוביץ – שם המכיל בתוכו את האותיות הרשק, המופיעות בשמו של מהרש"ק.

* "חדשות בן עזר"

אורי אבנרי: ג. השקפת עולם

אורי אבנרי (פרק ג')

ב-1993, במסגרת לימודי תואר ראשון במדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, בקורס בנושא "פוליטיקה קיצונית" של פרופ' אהוד שפרינצק ז"ל, כתבתי עבודת מחקר סמינריונית על אורי אבנרי.

עם מותו, אני מפרסם את המחקר, בהמשכים, ב"חדשות בן עזר".

על מנת להקל את שטף הקריאה, אני מפרסם את המחקר ללא הערות השוליים ומראי המקום (במקומות שבהם הדבר מתחייב, אוסיף את ההערה בסוגריים מרובעים).

ג. השקפת עולם

לאחר מלחמת ששת הימים, כתב אורי אבנרי את ספרו "מלחמת היום השביעי". בספר זה הוא סקר מנקודת ראותו את תולדות הציונות, תולדות הסכסוך הישראלי-ערבי ובפרט הסכסוך הישראלי–פלשתינאי והציג את דרכו האלטרנטיבית. ספר זה נכתב באנגלית, יצא בתחילה באנגליה, ארה"ב וקנדה ורק אח"כ תרגם אותו אבנרי לעברית. שמו באנגלית של הספר – Israel without Zionists" " – "ישראל ללא ציונים".

אורי אבנרי הגדיר עצמו לא אחת כלא-ציוני ואף כאנטי-ציוני. עם זאת, הוא מזכיר שמעולם לא שכח, שהציונות היא שהצילה את חייו ואת חיי משפחתו, שכן אביו עלה ארצה כציוני לאחר עליית היטלר לשלטון.

מצד שני, אורי אבנרי רואה עצמו כפטריוט ישראלי. הוא רואה עצמו כישראלי (או עברי) לאומי. הוא מחשיב את הלאומיות ככוח המרכזי במאה ה-20, והלאומיות העברית היא חלק מן הכוח הזה.

השקפת עולמו של אורי אבנרי הינה ניסיון לעצב אלטרנטיבה לציונות, בצורת לאומיות עברית המשתלבת במרחב השמי.

ביקורתו של אבנרי על הציונות, היא על היותה תנועה שצמחה באירופה וכל תוכנה הוא אירופי. מאז הרצל, רואה הציונות את עצמה כתנועה מערבית, המנוכרת למרחב בו נמצאת ארץ ישראל. הוא מזכיר את העובדה, שבעוד ספרו של הרצל "מדינת היהודים", מכיל בתוכו תכנית שלמה ומפורטת של המדינה היהודית העתידה לקום, לא מוזכרת בו אפילו ברמז העובדה שא"י מאוכלסת ערבים והמילה "ערבי" כלל אינה מופיעה בו. לעומת זאת מדבר הרצל על הציונות כ"חומה נגד אסיה" וכ"חיל החלוץ של התרבות נגד הברבריות". גישה זו, היא בעיניו תמצית הטרגדיה של הציונות, שלא ידעה להתאים עצמה לסביבה בתוכה היא עומדת להקים את העם והמדינה. אבנרי טוען, שגישה זו מאפיינת את הציונות ואת מדינת ישראל מאז ועד ימינו, ובן גוריון, אדריכל המדינה, עיצב על ידה את המדינה. טרגדיה זו היא הגורם לסכסוך הישראלי–ערבי. הוא רואה עצמו כמציב אלטרנטיבה לדרך זו.

מאז שנות ה-40, בשורתו של אבנרי היא, שבא"י נולדה אומה עברית חדשה, השייכת למרחב. עליה לעזור לשאר העמים במרחב לסלק את אדוניהם האימפריאליסטיים. התנועה הלאומית העברית, יחד עם התנועה הלאומית הערבית, צריכה ליצור חזית שמית משולבת ומתואמת. מטרתה – איחוד המרחב השמי. מאבקיהם המשותפים של הלאומים השמיים, יצרפו אותם לתנועה גדולה אחת ומשותפת, שמטרותיה: שחרור לאומי, רפורמה סוציאלית וקידמה מרחבית מתוכננת.

המושג המרחב השמי הומצא ע"י אבנרי, ומאז ימי "א"י הצעירה", זהו אחד ממוקדי השקפת עולמו. אבנרי שולל את המושג "המזרח התיכון", ומועלם לא השתמש בו. זהו, בעיניו, ביטוי קולוניאליסטי מובהק, של יושבי המערב כלפי אנשי המזרח. השימוש במושג זה על ידינו, הוא מגוחך ומסוכן, טוען אבנרי, שכן אנו בעצם מסתכלים על עצמנו מבחוץ, וזו תמצית הטרגדיה הציונית. המונח "המרחב השמי", הוא מושג משותף לשני העמים השמיים, שלהם עבר משותף, וקרבת שורשים, שפה, דת ותרבות.

אבנרי של שלהי שנות ה-40 האמין, שהלאומיות העברית והערבית הן שני ענפים של אותו גזע, ולכן עליהן להקים מסגרת לאומית-ארצישראלית-שמית משותפת במולדת המאוחדת והמשותפת. הוא לא האמין שמדינה קטנה יכולה לחיות בזכות עצמה, אלא שהעולם הולך ממדינה לאומית להתארגנויות מרחביות. במסגרת זו, הוא שאף להתארגנות של אחדות המרחב השמי.

אבנרי ראה במלחמת השחרור [אבנרי מקפיד לכנות מלחמה זאת – מלחמת 48', תש"ח או העצמאות. בעיניו אין זו מלחמת שחרור, שכן אימפריאליזם הבריטי עב את הארץ טרם המלחמה, ומלחמת שחרור, היא מלחמתו של עם נגד כובש, בעוד מלחמת תש"ח הייתה מלחמה בין שתי אוכלוסיות במולדתן] טרגדיה – מלחמה שניתן היה להימנע ממנה. אולם המלחמה גרמה לשינוי בתפיסתו. הוא חש, שבמלחמה נוצרו בארץ שני לאומים שלא יוכלו לחיות במסגרת מדינה אחת. תחת הקריאה להקמת מדינה משותפת במולדת המשותפת, החל אבנרי לקרוא להקמת מדינה פלשתינאית עצמאית, שתשתחרר מהכיבוש הירדני-האשמי, שהינו מסגרת קולוניאליסטית מערבית, ולהקמת פדרציה בין ישראל לפלשתין – הפדרציה של א"י. ברעיון זה דוגל אבנרי מאז ראשית שנות ה-50. עוד בשנות ה-50, וביתר שאת מאז מלחמת ששת הימים, קורא אבנרי לישראל ליזום את הקמת המדינה הפלשתינאית.

את מקום "האיחוד השמי" תפסה אצל אבנרי תפיסת "השלום השמי". בסיס השלום הזה, הוא הקמת הפדרציה ישראל-פלשתין, כיוון שהסיבה והאמתלה לעמדתן המלחמתית של מדינות ערב כלפי ישראל היא בעיית א"י. השלום השמי הוא שלום בין עברים לאומיים וערבים לאומיים. שתי התנועות הלאומיות הגדולות – תחת לנטרל זו את זו, תוכלנה "להשתלב בתנועה מרחבית גדולה אחת לשחרור ולקדמה". הרעיון השמי, הינו הקמת קונפדרציה שמית גדולה, שתקיף את כל עמי המרחב. הקונפדרציה הזו, מאמין אבנרי, "תסיים את הפרק הציוני בתולדות מדינת ישראל, ותפתח פרק חדש – הפרק של ישראל כמדינה המשולבת במרחב, הממלאת את תפקידה במאבקו של המרחב לקדמה ולאחדות".

הקונספציה הבסיסית של מדינת ישראל היא, לטענת אבנרי, הגורם לכל אסונותיה של המדינה. הוא מותח ביקורת חריפה על המדינה בכל תחומי החיים. אחד הבולטים שבהם הוא האוריינטציה במדיניות החוץ. הוא רואה 4 אלטרנטיבות לאוריינטציה הישראלית: מערבית, מזרחית-קומוניסטית (היום האלטרנטיבה הזו כבר אינה קיימת), נייטרליסטית (נוסח גולדמן) ואפרו-אסיאנית.

הוא מבקר קשות את ב"ג וכל יורשיו על שפנו לאוריינטציה המערבית. הוא מצדד וצידד מאז קום המדינה באוריינטציה הטבעית של ישראל, כמדינה החיה במרחב – אוריינטציה אפרו-אסיינית. מאז שנות ה-50, אבנרי הציג עולם זה כעולם המחר העולה וקרא להשתלבות בו. במסגרת זו, הוא קרא לישראל לתמוך במאבקי העצמאות של עמי אסיה ואפריקה בכלל ועמי ערב בפרט. הוא תמך במהפכת הקצינים במצרים בשנת 52', תמך במאבק מצרים לפינוי הבריטים במתעלת סואץ, היה בקשרים הדוקים עם הנהגת ה-F.L.N., המחתרת האלג'ירית שלחמה בצרפתים (זאת בשעה שיחסי ישראל צרפת היו בשיא פריחתם). הוא הביע סולידריות עם המהפכה העירקית ב-1958 וקשר קשרים עם כמה ממנהיגיה. בכל אותה תקופה ובכל אותם מקרים, תקף אבנרי קשות את המדיניות הישראלית, שהזדהתה עם מעצמות המערב בכל אותם סכסוכים. הוא ראה בעמדה זו שגיאה היסטורית.

אפילו בתקופת מלחמת המפרץ הפגין אבנרי סולידריות רבה יותר כלפי סדאם חוסיין והעיראקים מאשר כלפי בוש והמערב. עם נפילת הקומוניזם במזרח אירופה וסיום המלחמה הקרה בין המערב והמזרח, טען אבנרי שנפתחה מלחמה חדשה, מלחמה בלתי נמנעת – המלחמה בין הצפון והדרום. הצפון – מדינות המערב העשירות. הדרום – המדינות העניות. את מלחמת המפרץ ראה אבנרי כקרב במלחמה, בה מדינות המערב והמזרח כאחד מאוחדות נגד הדרום. בהיותו אויב מס' 1 של הצפון, הפך סדאם באחת גיבורו של הדרום. אבנרי התנגד לכל צעדיו של בוש ולמעורבות האמריקאית במלחמה. הוא טען שזו מלחמה מיותרת, שמטרתה – הבטחת בחירתו מחדש של בוש, כמי שגאל את הכבוד האמריקאי.

אורי אבנרי עסק ועוסק הרבה בבעיית הפליטים. הוא הפוליטיקאי הישראלי היחיד, המצדד כל השנים בהענקת זכות השיבה לערבים. הוא טוען ש"זכות השיבה" היא ערך מקודש בתודעה הפלשתינאית, ואין פלשתינאי שיוותר עליה כזכות מוקנית. הוא רואה בפתרון בעיית הפליטים מרכיב חיוני והכרחי בכל הסדר שלום בין ישראל והפלשתינאים. הפתרון בו הוא מצדד טמון בהחלטת האו"ם, המעניקה לכל הפליטים את הבחירה בין שיבה הביתה ובין קבלת פיצויים נאותים. להערכתו רק כמאה או מאתיים אלפי פליטים ישאפו לחזור לארץ ולהשתקע כאזרחים במדינת ישראל (שבקווי 67').

בנושאי פנים צידד אבנרי בהבטחת חופש הפרט בישראלי ע"י חוקה נוקשה, שחרור מוחלט מכל כפיה דתית ע"י הפרדה מוחלטת בין דת למדינה (פועל יוצא מתפיסתו הבסיסית של הפרדה מוחטת בין דת ולאום), שבירת השעבוד של האזרח למנגנון, חיסול האפליה העדתית, שוויון זכויות מלא לערביי ישראל והבטחת חופש העיתונות ללא כל הגבלה.

אורי אבנרי: ב. ציוני דרך ביוגרפיים

ב-1993, במסגרת לימודי תואר ראשון במדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, בקורס בנושא "פוליטיקה קיצונית" של פרופ' אהוד שפרינצק ז"ל, כתבתי עבודת מחקר סמינריונית על אורי אבנרי.

עם מותו, אני מפרסם את המחקר, בהמשכים, ב"חדשות בן עזר".

על מנת להקל על שטף הקריאה, אני מפרסם את המחקר ללא הערות השוליים ומראי המקום (במקומות שבהם הדבר מתחייב, אוסיף את ההערה בסוגריים מרובעים).

ב. ציוני דרך ביוגרפיים

אורי אבנרי נולד בגרמניה, בספטמבר 1923, בשם הלמוט אוסטרמן. ילדותו בגרמניה עמדה בצל סוף הרפובליקה הווימארית ועליית הנאצים לשלטון. בנובמבר 1933, עשרה חודשים לאחר עליית היטלר לשלטון, עלתה משפחתו של אבנרי לארץ. משפחתו של אבנרי הייתה משפחה אמידה. אביו היה איש עסקים בגרמניה. כרבים מאנשי העליה הגרמנית בשנות ה-30 ירד אביו מנכסיו בתוך שנה מעלייתו. מצבה הכלכלי של משפחתו הידרדר לעוני קשה. הם חיו בשכונת פלורנטין בת"א. הוריו פתחו מכבסה. אבנרי סיים את לימודיו בכיתה ז' ובגיל 14 החל לעבוד לפרנסתו.

בגיל זה, בשנת 1938, לאחר שהבריטים הוציאו להורג את שלמה בן יוסף, איש אצ"ל שנתפס לאחר ניסיון התנקשות באוטובוס ערבי, הצטרף אבנרי לאצ"ל, והשתייך לארגון זה עד שנת 1941. ב-1941, כשנה לאחר הפילוג הגדול באצ"ל והקמת לח"י, ומיד לאחר "הפילוג הקטן" – פילוג על רקע של מאבקי כוח באצ"ל בת"א, הוא פרש מן הארגון.

את התקופה שבין 1941-1945 מגדיר אבנרי כתקופת "אובססיה של חיפוש השקפת עולם", אחרי הזעזוע של הפרישה מהאצ"ל. בתקופה זו, "פלירטט" אבנרי עם קבוצות המקורבות להשקפת עולם כנענית ועל פי כתבים שלו מתקופה זו, נראה שנקט בעמדות פוליטיות ימניות רדיקליות.

ב-1946 ייסד אבנרי קבוצה קטנה, שחרף גודלה עוררה רעש רב. שם הקבוצה – "ארץ ישראל הצעירה", אך היא נודעה יותר בשם "במאבק" על שם ביטאונה. כתב העט "במאבק" [כיוון שלעיתון לא היה רישיון מטעם השלטון הבריטי ומאחר שלהוצאת עיתון חד-פעמי אין צורך ברישיון, הופיע העיתון בכל פעם בשם אחר – וריאציות שונות ל"במאבק", אך בתודעת הציבור נחרט שם הגיליון הראשון – "במאבק"] הופיע ארבע פעמים בשנים 47'-46'. תהודת העיתון הייתה רבה, ונכתבו עליו למעלה מ-100 מאמרים [למשל, משה שמיר כינה את העיתון "במת אבק"]. הגיליון האחרון של "במאבק" התפרסם יומיים לאחר החלטת עצרת האו"ם על החלוקה. החוברת יצאה נגד תכנית החלוקה, והזהירה שזו עלולה להביא למלחמה גדולה ולשפיכות דמים בהתנגשות היסטורית בין האומה העברית והאומה הערבית. חודשיים קודם לכן, הוציא אבנרי חוברת בשם "מלחמה ושלום במרחב השמי", בה סיכם את רעיונותיו ורעיונות קבוצת "במאבק". כמה מהרעיונות המופיעים בחוברת מלווים אותו עד היום. הוא דיבר בה על א"י כמולדת משותפת לעברים ולערבים ועל אחדות המרחב השמי.

עם פרוץ המלחמה, התגייס אבנרי ושובץ בחטיבת "גבעתי". אף שחבריו והוא ראו במלחמה טעות טראגית, הם טענו שבשעה שקיום היישוב מוטל בספק – אסור לראות את הדברים מבחוץ, אלא לקחת בהם חלק. הוא שירת ביחידת הסיור של החטיבה, שכונתה "שועלי שמשון", ואח"כ כמ"כ בחטיבה. הוא השתתף בהרבה מאוד קרבות במשך כל תקופת המלחמה, ולקראת סופה, בדצמבר 1948, נפצע.

לאחר פציעתו החל אבנרי לעבוד באופן מסודר בעיתון "הארץ", לו שלח רפורטז'ות מהחזית כבר בתקופת המלחמה [רשימות אלו, שפורסמו בעיקר בעיתון הערב של "הארץ" "יום ליום", קובצו בספר "בשדות פלשת"]. הוא כתב ב"הארץ" מאמרים ראשיים.

באפריל 1950 קנה אבנרי, יחד עם שלום כהן, את העיתון "העולם הזה", שעד אז נערך ע"י אורי קיסרי. "העולם הזה" היה במהרה לכלי ביטוי לרעיונותיו של אבנרי. הוא הפיץ בהם את רעיונות "המרחב השמי", אך בעיקר, שימש במה לביקורת חריפה ביותר נגד המשטר והמדינה. אבנרי הציג את עצמו ואת עיתונו כמבטאי רוח החיילים הקרביים שחזרו מהמלחמה. ככזה, הוא הביע אכזבה עמוקה מהמדינה, השונה מזו שעליה נלחמו ואותה הקימו הוא וחבריו. העיתון ניסה להציג במשך כל השנים אלטרנטיבה כוללת למדינה ולמדיניותה. כן עסק העיתון בחשיפת פרשיות שחיתות של השלטון.

באמצע שנות ה-50 שיתף אבנרי פעולה עם שמואל תמיר בפרשת קסטנר. במשך שנים, הפכו תמיר ואבנרי את המשפט לכלי אופוזיציוני חריף, יש המכנים זאת הסתה פרועה, נגד מפא"י. תמיר היה עורך דינו של מלכיאל גרינוולד במשפט, ואבנרי העניק לו במה רחבה במשפט זה, כמו גם במשפטים פוליטיים אחרים, כמשפט "שורת המתנדבים" ועוד. בתקופה זו החריפו יחסי אבנרי והמשטר. לטענתו, ראה בו המשטר את אויבו הראשי והפעיל נגדו ונגד עיתונו טרור פיסי, החרים אותו ואף הקים עיתון מתחרה – "רימון", שנועד לשבור אותו כלכלית.

אבנרי התנגד למלחמת סיני. הוא ראה בה מלחמה קולוניאליסטית מובהקת נגד תנועת השחרור הערבית. באותה התקופה תמך אבנרי, בניגוד לקונצנזוס הלאומי בארץ, בתנועות השחרור השונות בעולם השלישי בכלל, ובפרט במזה"ת. הוא תמך במהפכות במצרים (של נאצר) ובעיראק ובמלחמת ה-F.L.N. נגד השלטון הצרפתי באלג'יריה. בשנת 1957 פרסם בעיתונו תכנית שלום שנקראה "תכנית איחוד הירדן". בתכנית זו קרא לראשונה להקמת מדינה פלשתינאית במקום ירדן ולהקמת פדרציה ישראלית – פלשתינאית.

הוא הקים יחד עם נתן ילין מור וקבוצת אינטלקטואלים את תנועת "הפעולה השמית". לאחר כשנה של עבודה שיטתית הוציאה הקבוצה את "המנשר העברי", מניפסט בן 164 סעיפים, המסכם את תפישת עולמם. ביטאון הקבוצה היה "אתגר", בעריכתו של ילין מור. בשנת 65' , ערב הבחירות לכנסת השישית, הקים אבנרי מפלגה חדשה – "העולם הזה – כוח חדש". ההחלטה להקים את המפלגה התקבלה בעקבות חקיקת "חוק לשון הרע" בכנסת, אותה הציג אבנרי כחוק אנטי דמוקרטי דרקוני, שנועד, לטענתו, לרצוח את העיתון "העולם הזה". עם זאת, הוא מציין שכבר ב-1949 שקל הקמת מפלגה, אך החליט שבשל חוסר במשאבים עדיף להקים עיתון. התלבטות זו חזרה ונשנתה בכל מערכת בחירות. בבחירות לכנסת החמישית כמעט והחליט להקים מפלגה שתתבסס על "הפעולה השמית", אך לא עשה זאת, כיוון ששמואל תמיר הקים קבוצה מתחרה, שרעיונותיה דומים, שנקראה "המשטר החדש" (שלבסוף לא התמודדה).

תנועת "העולם הזה – כוח חדש", התבססה על דורות של קוראי "העולם הזה", שעיצבו את השקפת עולמם על עולם המושגים של אבנרי. בין פעילי המפלגה בלטה קבוצה של חברי "מצפן". הללו פרשו מהמפלגה לאחר הבחירות לכנסת, עקב חילוקי דעות עם אבנרי, וכיוון שאבנרי חשש שישמשו כמפלגה בתוך מפלגה.

בבחירות נכנס אבנרי לכנסת ומפלגתו "גרדה" את המנדט השני. הייתה זו "מהפכה זוטא" בפוליטיקה הישראלית. הייתה זו הפעם הראשונה שהתמודדה בבחירות רשימה לחדשה לחלוטין, שאינה חלק מהמפלגות המסורתיות. כניסתו של אבנרי לכנסת נחשבה להישג גדול ולהפתעה כבירה. ארבע שנים אח"כ נבחר אבנרי שנית, ובכנסת השביעית זכה גם במנדט נוסף ושלום כהן, שותפו משנים לעריכת העיתון, נבחר גם הוא.

כעבור פחות משנתיים התפלגה הסיעה, עקב סכסוך בין השניים. אבנרי האשים את כהן שהוא מסרב למלא הסכם רוטציה בינו לבין עו"ד אמנון זכרוני – מס' 3 ברשימה. כהן האשים את אבנרי בניהול דיקטטורי של התנועה. הפילוג היה לסכסוך אישי קשה, ובעקבותיו כתב ופרסם כהן את ספרו "העולם הזה" – ספר שלם נגד אבנרי, ובו האשמות קשות והשמצות [בספר זה הציג כהן את אבנרי באור מכוער מאוד – כשקרן פתולוגי, כדיקטטור, כפוליטיקאי ציני שכל מטרתו – כוח לשם השתלטות על המדינה, כסוטה מין, כשתיין ומסומם ועוד. הוא מתאר את חיי משפחתו כהרוסים ואותו – כאדם חולה. אני מפקפק מאוד באמינות הדברים שנכתבו בספר, ולו בשל העובדה, שכהן הכיר היטב את אבנרי והיה שותפו הקרוב במשך עשרות שנים. האם כל הדברים שנכתבו בספר נודעו לכהן ביום אחד, לאחר הפיצוץ ביניהם? מסיבה זאת, המעטתי מאוד בהסתמכות על הספר בעבודתי, למעט ציטוטים ועובדות כמו תאריכים וכד'].

אבנרי בלט מאוד כח"כ. הוא נאם יותר נאומים מכל חבר כנסת אחר באותה תקופה, ועסק בכל נושא שעמד על סדר יומה של הכנסת. הוא הסעיר את הכנסת לא אחת בסערות, הרחקות והפרעות. במשך 8 שנות כהונתו – נאם אבנרי למעלה מאלף נאומים. במקביל, המשיך לערוך את עיתונו "העולם הזה".

בעת כהונתו בכנסת השישית, פרצה מלחמת ששת הימים. אבנרי תמך במלחמה, בה ראה מלחמת מגן, והצביע בעדה בכנסת. ביום החמישי למלחמה, כתב בעיתון "דף", עיתון יומי שהוציא במהלך המלחמה, מכתב גלוי לרוה"מ לוי אשכול, ובו פירט תכנית שלום. בתכנית הוא קרא לערוך בתוך 3 חודשים משאל עם בין תושבי רצועת עזה והגדה המערבית, בו הם יוזמנו להכריע על עתידם. הם יוזמנו להשיב ב"כן" או "לא" לגבי העיקרון של הקמת מדינה פלשתינאית חופשית ועצמאית. הוא הציע להקים מדינה כזו, ולייסד פדרציה בינה לבין מדינת ישראל. לתכנית זו הטיף אבנרי מאז המלחמה ועד היום.

בשנות השבעים היה אבנרי הראשון שקיים מגעים עם אנשי אש"ף. תחילה נפגש עם פעילים מרכזיים כסעיד חממי, נציג אש"ף בלונדון לאחר מלחמת יום הכיפורים, ועם עיצאם סירטאווי, מראשי הארגון. שני אנשי אש"ף אלה נרצחו ע"י ארגונים פלשתינאיים קיצוניים. בשנת 1982, במהלך מלחמת לבנון, נפגש אבנרי לראשונה עם ערפאת עצמו בביירות הנצורה ולאחר מכן נפגשו פעמים נוספות בתוניס.

בשנת 73' רץ אבנרי לכנסת בפעם השלישית. הפעם רשימתו נקרא מר"י (מחנה רדיקלי ישראלי), וכללה קבוצות שמאל כמו חלק משי"ח, יוצאי מק"י ועוד. הרשימה לא עברה את אחוז החסימה. בתקופה שלא היה ח"כ, המשיך בפעילות פוליטית, במקביל לעריכת העיתון, במסגרות שונות של השמאל הרדיקלי. אחת מהן היא "המועצה הישראלית למען שלום ישראל-פלשתין", שקראה למו"מ עם אש"ף ולהקמת מדינה פלשתינאית לצד ישראל. המועצה קמה בשנת 1975 וראשיה הם שניהלו את השיחות עם אנשי אש"ף.

בשנת 77' רץ לכנסת במסגרת של"י. הוא הוצב במקום השלישי, אך הרשימה הצליחה להכניס שני מנדטים בלבד. במסגרת הסכם רוטציה פנימי, כיהן אבנרי בכנסת התשיעית במשך שנתיים. של"י התפלגה ב-81'. בשנת 82', מיד בפרוץ מלחמת של"ג, הקים אבנרי יחד עם חבריו לתנועות השמאל הרדיקלי, את "הוועד נגד המלחמה בלבנון", שנאבק נגד המלחמה. כבר בתום השבוע הראשון למלחמה, כינס הוועד הפגנה גדולה בכיכר מלכי ישראל.

הפלג הרדיקלי של של"י, בראשותם של מתי פלד ואורי אבנרי, הקים את "אלטרנטיבה". "אלטרנטיבה" הקימה יחד עם מפלגה רדיקלית ערבית, "התנועה המתקדמת", רשימה יהודית ערבית משותפת – "הרשימה המתקדמת לשלום ולשוויון". בראש הרשימה בבחירות לכנסת ה-11 בשנת 84', עמד מוחמד מיערי. אורי אבנרי הוצב במקום ה-120. הרשימה הכניסה שני מנדטים. גם מפלגה זו לא האריכה ימים, ולבסוף הפלג היהודי פרש ממנה.

בשנת 84' נקלע "העולם הזה" למשבר כלכלי. במשך 6 שנים ניסה אבנרי להציל את העיתון, אך בשנת 90' עמד העיתון על סף פשיטת רגל. אבנרי ניסה למכור אותו לגורמי שמאל בארץ ובחו"ל, אך לא מצא קונה, ולבסוף נאלץ למכור את העיתון, לאחר 40 שנה ושלושה חודשים שהיה בעליו ועורכו, דווקא לאיש הימין, מקורבו של שרון, אריה גנגר.

מאז, כותב אבנרי ב"מעריב". בבחירות לכנסת ה-13 תמך אבנרי ברבין. אחרי הקמת ממשלת רבין, התאכזב אבנרי מדרכו, ובעיקר מהחלטותיו על הגרוש והסגר, מקצב וצורת ניהול המו"מ עם הפלשתינאים וסוריה וממבצע "דין וחשבון". הוא הרבה לתקוף אותו בעיתונות ובהפגנות. בימים אלה הוא עומד בראש התארגנות חדשה של תנועה ציבורית הנקראת "גוש שלום".

לאחר החתימה על הסדר העקרונות עם אש"ף, הביע אבנרי תמיכה מלאה ונלהבת בהסדר, כשלב בדרך להגשמת רעיונותיו. לאחר החתימה קרא לשחרור כל המחבלים הכלואים בישראל.

אבנרי כתב 8 ספרים: "מלחמה ושלום במרחב השמי" (1947), "בשדות פלשת 1948" (1949), "הצד השני של המטבע" (1950), "צלב הקרס" (1961), "מלחמת היום השביעי" (1969), "אויבי, אחי" (1989), "לנין לא גר פה יותר" (1992), ו"אנחנו לובשים את כתונת נסוס" (בגרמנית – 1993).