אורי אבנרי (פרק י')
ב-1993, במסגרת לימודי תואר ראשון במדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, בקורס בנושא "פוליטיקה קיצונית" של פרופ' אהוד שפרינצק ז"ל, כתבתי עבודת מחקר סמינריונית על אורי אבנרי.
עם מותו, אני מפרסם את המחקר, בהמשכים, ב"חדשות בן עזר".
על מנת להקל את שטף הקריאה, אני מפרסם את המחקר ללא הערות השוליים ומראי המקום (במקומות שבהם הדבר מתחייב, אוסיף את ההערה בסוגריים מרובעים).
י. אבנרי על רבין
אורי אבנרי הרבה לכתוב ב"העולם הזה" כתבות על אישים. ניתן למצוא מספר רב של מאמרים שכתב במשך השנים על כל אחד ממנהיגי המדינה. בפרק זה, אעקוב אחרי דברים שכתב על יצחק רבין. אנסה לציין את הפרופיל של רבין בעיני אבנרי, על סמך כתביו. הבנת ראייתו של אבנרי את רבין נחוצה להבנת תמיכתו בו ובמפלגתו בבחירות לכנסת ה-13.
יחסו של אבנרי לרבין במהלך השנים ידע עליות ומורדות, אך בדרך כלל היה זה יחס של הערכה. מיד לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר הפופולריות של דיין הייתה בשיאה, חש אבנרי שרבין מקופח בחלוקת הקרדיט הציבורי על הניצחון. שלושה ימים אחרי המלחמה, כתב מאמר – "מי ניצח", בו הכתיר את רבין כמצביא, שהמערכה ההיסטורית צריכה להיזקף לזכותו. הוא האחראי מספר 1 למערכה ובכך הוא "נכנס לרשימת המצביאים הגדולים של העמים. הוא שגיבש את צה"ל בשנים האחרונות. הוא שהיה אחראי לעיצוב תכניות המבצע, שהופעלו במערכה זו. הוא שקיבל על עצמו את האחריות גם לניצחון שהושג, וגם לכישלון – אילו ארע. הוא שפיקד… הסיבוב השלישי… הוא ניצחונו של רבין".
לאחר מותו של לוי אשכול, במרץ 1969, הציע אבנרי בשם סיעת "העולם הזה – כוח חדש" לנשיא המדינה זלמן שז"ר, שהזמין אותו להתייעצויות, להטיל את הרכבת הממשלה על רבין, שהיה אז שגריר ישראל בארה"ב. אבנרי עשה זאת, אף שידע שאין הדבר מתיישב עם החוק הישראלי, המחייב את ראש הממשלה להיות ח"כ. רבין לא היה אז ח"כ. הוא טען שרבין, "כאדם שקול וכמדינאי מקובל על הכל" מתאים לכהונה יותר מכל אחד מן האישים שהוזכרו כמועמדים למשרדה הרמה – גולדה, ספיר, אלון, דיין ואבן. לטענתו, יש ברבין כל התכונות הנדרשות לתפקיד:
"אישיות צעירה ודינמית, שתזכה בתמיכתו הפעילה של הדור הצעיר " (רבין היה אז בן 47). "בעל לב פתוח לגישות חדשות ולפתרונות חדשים, כך שיוכל להתמודד עם האתגרים חדשים… בעל הבנה יסודית בבעיות הסכסוך הישראלי–ערבי. בעל נכונות לקלוט יוזמות שלום חדשות ונועזות. בעל רצון להעדיף שלום על החזקת השטחים… בעל עבר ביטחוני, כדי שיוכל ליהנות מאמון בלתי מסויג של שלוחות מערכת הביטחון… בעל שם ומעמד בעולם… בעל ניסיון דיפלומטי בייחוד במוקד העולם המערבי… שייך למפלגת הרוב, מבלי להיות מזוהה עם קבוצות לחץ ומאבק פנים מפלגתי". אבנרי ראה ברבין אישיות שיש בה כל התכונות הללו. הוא טען שהוא היחיד המתאים לכל התכונות הללו, וקרא לשנות את חוק יסוד הממשלה, על מנת לאפשר לו להיבחר לתפקיד.
5 שנים מאוחר יותר, לאחר מלחמת יום הכיפורים, אכן נבחר רבין לתפקיד. את בחירתו במרכז מפלגתו קידם אבנרי במדורו "הנדון", בכותרת "תנו לו שאנס". הוא הציג אותו במאמר כ"שקול ומתון. יונה מובהקת… מגיע לו שהכוחות המתקדמים במדינה יעזרו לו – אם אכן יעשה… למען השינוי, השלום והצדק הסוציאלי". עם כניסתו לתפקיד, כתב אבנרי שרבין מגלם את הרצון הכללי לסלק מן השלטון את כל סדרת המנהיגים הקשישים שניווטו את ספינת השוטים של השלטון ממלחמת ששת הימים עד מלחמת יום הכיפורים. הוא עונה על הכמיהה הכללית למישהו צעיר ורענן, המגלם בעצם אישיותו את חילופי המשמרות המיוחלים והמבטא את השאיפה לשינוי, לרוח חדשה, לסגנון אחר. מלחמת יום הכיפורים יצרה "נכונות לקבל מנהיג מתון, שאינו נואם חוצב להבות, אינו שופע ביטחון עצמי ואינו מקולל בברכת הכריזמה" וגם לצורך זה רבין מתאים. בהזכירו את משפטו המפורסם של נפוליאון "הבו לי גנרלים שיש להם מזל", כתב אבנרי שרבין הוא גנרל שיש לו מזל וסיים – "עכשיו עליו להוכיח שיקול ותנופה".
ציפיותיו הגבוהות של אבנרי למהפכה שרבין יביא לא התגשמו, ואט אט החל להביע אכזבה ממנו, אך עדיין הציג אותו כרע במיעוטו, או בלשונו "הרבין במיעוטו". הוא הזכיר שרבין לא הקים ממסד חדש אלא ירש את הממסד הקיים. "נדמה", הוא כתב, "שגם ממשלה זו, כמו קודמתה, אינה מסוגלת ליזום מהלכים מדיניים או לפתוח דף חדש בהתפתחות הסוציאלית… זוהי ממשלה חלשה". למרות זאת הוא מציין שזוהי הממשלה היחידה שישנה ואין אחרת. "היא תהיה זקוקה לכל עזרה שהיא יכולה להשיג. יש להגיש לה עזרה זו. לא מפני שזה הטוב במרבו אלא מפני שזה הרע במיעוטו". את הדברים הללו כתב אבנרי כחודש לאחר כניסת רבין לתפקידו.
בתום 100 הימים הראשונים לשלטונו, סימני האכזבה התגברו. בהסבירו מדוע לא בחר בו כאיש השנה תשל"ד (הוא בחר בקיסינג'ר) הוא כתב: "העם ראה בו את נציג הדור הצברי החדש שתפס את השלטון, אחרי סילוק המשמרת המזרח אירופית הזקנה. הוא ציפה למעשים גדולים, לשינויים מפליגים. לסגנון חדש. רבים קיוו שיכריז מיד על עצמאותו. יחולל תוך כמה שבועות רפורמות מפליגות בסדרי השלטון ובמבנה הממשלה, יציב את עצמו בראש נבחרת לאומית מרשימה ויכריז על בחירות חדשות שיתנו לו מנדט מחודש משלו.
רבין לא עשה אף אחד מהדברים האלה…
אולי בגלל אופיו של רבין… לא פיתח ראש הממשלה החדש תנופה גדולה. בעלותו לשלטון דיבר על ממשלת המשך ושינוי. ההמשך בלט. השינוי כמעט לא ניכר".
למרות זאת, סיכם אבנרי, מאה הימים "לא אפשרו חריצת דין לזכות או לשבט".
יצחק רבין ,בניגוד למסורת השלטונית של מפלגתו, הקיף עצמו בשורה של יועצים מחוץ למערכת המפלגתית – עמוס ערן, אריאל שרון, רחבעם זאבי, דן פתיר ואחרים. אבנרי הציג זאת כהקמת ממשלת צללים. הייתה בכך, בעיני אבנרי, מעין קיום הציפיה מרבין להתנתק מעסקני מפלגתו. הוא כתב על כך, ש"אם סברו אנשי הצמרת כי יצחק רבין הוא טיפוס חלוש ופחדן, תמים בעניינים פוליטיים וזר לאינטריגות שלטוניות, הרי שתקוותיהם התבדו עכשיו. בכל הנוגע להבטחת שלטונו האישי, הוא התגלה לפתע כאדם המסוגל להחליט ולבצע. הוא נמצא בדרך המלך לביצור שלטון יחיד אישי, שאף גולדה מאיר לא הגיעה אליו". דברים אלה היו חריגים בדעה הכללית שהציגה את רבין כראש ממשלה חלש. אבנרי ראה זאת אחרת וברך על כך. הוא הדגיש את יכולתו של רבין לקבל החלטות, תכונה חשובה ביותר לדעתו. גם הטענה בדבר יכולתו לקבל החלטות הייתה חריגה באותה תקופה. אבנרי ראה גם צד "טרגי" – "בגלל אישיותו ושיקוליו… מאבדת ישראל היום את ההזדמנות הטובה ביותר, שהיה לה אי פעם להגיע להסכם שלום יסודי וכולל עם העולם הערבי".
יצחק רבין נבחר על ידי אבנרי לאיש השנה תשל"ה. הוא ראה בו מייצג התקופה של מנהיגים אנטי-גיבורים, דוגמת נשיא ארה"ב באותה תקופה – ג'רלד פורד, "אנשים קטנים ואפורים" ש"תפסו את מקומם של הענקים".
לטענתו, עמוד התווך בבניין הגישה הרבינית הוא הזמן, ועל בסיס הנחה זו הוא מנתח את הסדר הביניים עם מצרים: "הנוסחה היא: להחזיר מדי פעם מינימום של שטחים תמורת מקסימום של זמן, מבלי לאבד את התמיכה האמריקאית ומבלי להסתכן במלחמה חדשה… זה [הזמן – א.ה.] היה קנה המידה האמתי למדידת הצלחתו של רבין בשנת תשל"ה. במשך כל השנה הצליח לכפות את גישתו על המדינה כולה, על דעת הקהל, על הממשלה ועל הכנסת. הוא לבדו קבע את המדיניות, והוא לבדו ביצע אותה. היה זה הישג אישי מפליא". הוא שב והציג את שלטון רבין כשלטון יחיד ללא מיצרים. "הסתבר, כי אותו רבין חיוור והססן, שלא נבחר מעולם לתפקידו בבחירות כלליות, הפך שליט יחיד של מדינת ישראל. באורח פלא נהנה עכשיו רבין ממעמד מעשי שאיש מבין קודמיו לא זכה בו… יצחק רבין יכול היה לרשום על רגלו את הסיסמה: חולשה היא עוצמה".
הקושי של רבין, לדעת אבנרי, הוא ביצירת מגע עם בני אדם. לדעתו, נובע הדבר מביישנות. למרות הביישנות, אותה מייחס אבנרי להיות רבין בן לאם חזקה ולהתייתמותו בגיל צעיר, הוא היה איש צבא מבריק, אינטלקטואל צבאי וקצין מטה מצטיין, שניצח על צוות מזהיר של אלופים. הוא טען שרבין נוהג כרמטכ"ל המדינה, אך הפעם, כרמטכ"ל ללא מטכ"ל. בהשפעת שירותו כשגריר בארה"ב, טען אבנרי, יצר רבין בהדרגה משטר נשיאותי. "בצד הממשלה החוקית, המתנשמת בכבדות, קמה ממשלת-על חדשה, המורכבת מיועציו של יצחק רבין".
כרבים אחרים, גם אבנרי מנתח את "מוחו האנליטי" של רבין. "מוחו אינו חותר אל המופשט, אל הבלתי מוכר. זה מוח מעשי, שעיקר כישרונו הוא בקליטת נתונים מעשיים, ניתוחם והסקת מסקנות מהם". אין לו חשיבה יוצרת. "אנליזה פירושה: הפרדה מחדש, פירוק מחדש. כלומר: לקחת דבר שלם, לפרק אותו למרכיביו, כדי לעמוד על טיבם. זה ההיפך הגמור מפעולת היצירה – של אדריכל, של אמן, של סופר, של מדינאי גדול – שעיקרה בראיה אינטואיטיבית של שלמות חדשה.
כאשר יש צורך לפתור בעיה מעשית, השיטה האנליטית מצוינת. כאשר יש צורך לפסול קונספציה ישנה וליצור, יש מאין, תפיסה חדשה לגמרי – האנליזה אינה שיטה טובה. זהו, על רגל אחת, הטוב והרע של שיטת רבין… זהו אם כן, גבול כוח היצירה של רבין… הוא יכול לפעול בהגיון ובכישרון בתחומי הקונספציה הקיימת – אך אין הוא מסוגל לגבש קונספציה חדשה".
דבריו על מוחו האנליטי של רבין, הם המבוא לביקורתו העיקרית עליו – שלא יצר דרך חדשה, אלא המשיך את מדיניותם של אשכול וגולדה, שהיא תרגומה למציאות של אחרי מלחמת ששת הימים של הקונספציה הבן-גוריונית, על ישראל כחלק מהמערב, כגוף שאינו שייך למרחב, שעליו להתגונן מפני הערבים ועל הצורך בברית עם מעצמה מערבית אחת לפחות.
נגד קונספציה זו יצא אבנרי מאז קום המדינה, אך לאחר מלחמת יום הכיפורים, שלדעתו היא פרי הקונספציה, הצורך בשינויה היסודי בולט ודרמטי כפי שלא היה מעולם. "לשם כך דרוש מדינאי יוצר, המסוגל להמציא קונספציה חדשה ולהנחילה לציבור כולו… בשביל איש כמו רבין, שנולד לתוך הקונספציה הישנה, אפשרות זו אינה קיימת כלל… מוחו… הוא מכשיר מצוין ליישום קונספציה, אבל הוא מכשיר בלתי מתאים לשינוי קונספציה… הוא שבוי בקונספציה. קונספציה זו עלולה לכרות את הקבר למדינת ישראל".
לצד האשמה חמורה זו, מגלה אבנרי צד זכות באישיותו של רבין – אמינותו. "בניגוד לפרס", הוא כותב, "אין רבין מסוגל לשקר בנקל, לזרוק סביבו מליצות שאינו מאמין בהן".
מבצע אנטבה הוכיח בעיני אבנרי את יכולת קבלת ההחלטות אותה ייחס בעקביות לרבין. הוא ראה בהחלטה גילוי עילאי של מנהיגות וקיווה שהמבצע יהווה נקודת המבנה, שממנה יתחיל רבין להצדיק את הציפיות שתלה בו ערב היבחרו. "איש לא יכול היה לקנא במשך השבוע ביצחק רבין. הוטלה עליו אחריות עצומה. היה עליו לקבל החלטה. אילו נכשלה, היה הדבר… סותם את הגולל על הקריירה הפוליטית שלו. לפיכך יהיה זה צודק להעניק לו את מלוא התהילה של ההצלחה. ואכן, לראש הממשלה יצחק רבין החל השבוע עידן חדש… יצחק רבין כאילו נוצר לתפקיד זה בדיוק. כל מעלותיו האישיות כאילו הותאמו למקרה חירום כזה, וכל מגרעותיו האישיות אינן משמעותיות במצב הנדון… רבין יודע להחליט, והוא מחליט בעצמו. אין הוא סומך על אחרים ואין משנים את דעתו אחרי שנקבעה… במקרה כזה, דעתם של אחרים אינה מעניינת אותו".
פרשה נוספת שהביאה את אבנרי להעריך את רבין, הייתה תגובתו כראש הממשלה למגעי אבנרי וחבריו עם אש"ף. היה זה בתקופת אמצע שנות ה-70, כשהעמדה החצי רשמית של ישראל הייתה שאין עם פלשתינאי, וכל מגע עם אש"ף הוקע כבגידה. רבין התנגד בכל תוקף לכל מו"מ עם אש"ף, ובכך לא היה שונה מאחרים. השוני, אותו העריך אבנרי מאוד, היה סובלנותו ונכונותו לאפשר לאבנרי וחבריו לעשות כן ונכונותו להאזין לדיווחי הנפגשים עם אש"ף. אבנרי הזכיר זאת פעמים רבות במאמרים ובספרו, העוסק בפגישות עם אש"ף – "אויבי, אחי".
בספר הוא מתאר את פגישתו עם רבין באוקטובר 75', בה דיווח לו לראשונה על המגעים עם נציג אש"ף באירופה סעיד חמאמי והציע לו להיפגש עם ערפאת. כהקדמה לדיווח זה כתב אבנרי על יחסיו המיוחדים עם רבין, ובעיקר על הצעתו לנשיא המדינה למנותו לראש הממשלה, לאחר מות אשכול. הוא הזכיר את נאומו של רבין בהר הצופים, בעת קבלת תואר ד"ר כבוד לאחר מלחמת ששת הימים, והסביר שנאום זה היה בעבורו הסימן לכך שרבין הוא גנרל יונה שמסוגל להביא לשלום. הוא מספר על פגישתו הרצינית הראשונה עם רבין, כשזה היה עוד שגריר בארה"ב, ועל החלפות מכתבים ביניהם. הוא התרשם שרבין הוא יונה מדינית וציטט אותו כמי שאומר שלא אכפת לו היכן יעבור הגבול, בתנאי שיהיה זה גבול פתוח. עם זאת, רבין שלל לחלוטין הקמת מדינה פלשתינאית עצמאית. הוא ניסה פעמים רבות לשכנעו לשנות את דעתו בסוגיה זו – "רחשתי כבוד רב למוחו ההגיוני ואיבדתי תקווה רק כתום ניסיונות רבים". הוא מזכיר גם את תקוותו, עם הגעתו של רבין לשלטון, שרבין יהיה נושא דגל מהפיכת הצברים, ושעם עלייתו לשלטון יחל עידן חדש במדינת ישראל.
בהקדמה זו הסביר אבנרי מדוע ראה צורך לדווח דווקא לרבין ולא למשל לשר החוץ, יגאל אלון, על שיחותיו עם חמאמי. על השיחה כתב: "יצחק רבין הוא אדם מכונס בעצמו, מכונס בעצמו מכל פוליטיקאי שהכרתי מימי. הוא איננו איש רעים להתרועע, הוא מודע לכך היטב. שכלו חריף והגיוני אבל שגרתי. הוא חסר את המעוף והדמיון, החוש האמנותי המאפשר לפוליטיקאי לחרוג מגבולות המציאות העכשווית ולברוא דבר מה חדש… רבין איננו מפטפט סתם. כשהוכנסתי לחדרו, שם כבר חיכה לי, הוא נכנס לדיון רציני. הייתה זו חוויה אינטלקטואלית, שנמשכה כמעט שעתיים.
הוא הבהיר מלכתחילה מה צריך להיות הבסיס לפגישתנו. אינני 'מדווח' לו, משום שהדבר היה הופך את שליחותי לרשמית או רשמית למחצה. אני פעלתי אך ורק כאזרח פרטי. אבל אם פגשתי, כאזרח פרטי, אנשים מעניינים, והגעתי לכלל מסקנה שרוה"מ צריך לשמוע מה התרחש באותן פגישות – מן הראוי שאספר לו, הוא מוכן תמיד להקשיב. הוא לא שיבח אותי על פגישותיי, אך גם לא הסתייג מכך שאקיים אותן ואף חשב שאולי יהיה להן איזה ערך. זה היה בסדר גמור מצדי. הדבר הפך אוטומטית את פגישותיי לחוקיות, לפי לשונו המעורפלת של החוק. הדבר נתן לי את ההזדמנות להמשיך במאמציי לשנות את השקפותיו לגבי פתרון השאלה הפלשתינאית".
אבנרי תאר באריכות את השיחה, שחידדה את הבדלי העמדות העמוקים ביניהם. למרות זאת, עצם העובדה ששיחה כזאת התקיימה, ועצם הלגיטימציה שפגישה זו נתנה לו לפעילות יוצאת הדופן כל כך בתקופה זו – מגעים עם אש"ף, חיזקה מאוד את הערכתו האישית לרבין, כשלהערכה זו הצטרפה גם הכרת תודה. אף שלא הצליח לשכנע את רבין, ש"לא מש כחוט השערה מעמדותיו", הוא יצא מפגישתו בהרגשה טובה, שכן רבין "הקשיב והתווכח, ואולי נזרע איזה זרע בנפשו. חשוב לא פחות מזה, קיבלתי רשות מלאה להמשיך במגעיי עם אש"ף מבלי שיפגעו בי שירותי הביטחון או שאר זרועות החוק". רבין עצמו מאשר את קיומן של השיחות הללו ואת הסכמתו לפגישות עם אש"ף בספרו "פנקס שירות" (אם כי הוא מדגיש שם בעיקר את שיחותיו עם מתי פלד, שותפו של אבנרי למגעים עם אש"ף).
פרשה זו, שהתווספה להערכה המוקדמת של אבנרי לרבין, הביאה אותו לנהוג ברבין בכפפות של משי, בהשוואה ל"טיפולו" כעיתונאי בכל קודמיו, אף שבתקופתו נעשו מעשים הנוגדים בצורה קיצונית ביותר את השקפותיו. את מעורבות ישראל במלחמת האזרחים בלבנון, אותה תקף קשות, הציג אבנרי כקנוניה של פרס ואנשיו, שהדליפו בשיטתיות הדלפות מרושעות כלפי רבין, שהציגו אותו כרכרוכי, ובכך גררו אותו למעורבות ולקביעת "הקווים האדומים" בלבנון. את המדיניות הזו תקף אבנרי כהרת אסון, אך האשים בה את פרס, שר הביטחון. "היה זה", הוא כתב, "ניצחון יקר לפרס, אותו 'חתרן בלתי-נלאה', כפי שכינה אותו רבין לימים בזיכרונותיו". השוואה בין דברים אלה לדברים שכתב אחרי מבצע אנטבה – הטלת כל האחריות על רבין כראש הממשלה, מעצם היותו ראש הממשלה, להצלחה, מעידים על "איפה ואיפה" בשיפוט אישים אלה על אחריותם להצלחות או למה שנראה בעיניו ככישלון. הדבר נובע במידה רבה הן מהערכתו את רבין והן מסלידתו העמוקה מפרס.
הצעד שהוביל להקדמת הבחירות לכנסת התשיעית, בהן עלה הליכוד לשלטון, היה "התרגיל המבריק", בו הדיח רבין את שרי המפד"ל מן הממשלה, עקב הימנעותם בהצבעה על הצעת אי אמון בממשלה בנושא הגעת מטוסי ה-F-15 בשבת, בדצמבר 76', ומיד התפטר והקדים את הבחירות. במשך השנים הותקף רבין שוב ושוב על אותו התרגיל, שלטענת מתנגדיו שבר את הברית ההיסטורית בין תנועת העבודה והמפד"ל ותרם לעליית הליכוד לשלטון.
אבנרי תמך בתרגיל והעלה אותו על נס: "יצחק רבין הוא אדם סגור מאין כמוהו. מעטים מאוד מכירים אותו מעבר להיכרות שטחית וחיצונית. לרוב מכריו, וביניהם חברי הממשלה, הוא נראה כאדם הדוחה החלטות, שאינו יוזם שינויים מפליגים, המסתפק במציאת פתרונות מעשיים קטנים לבעיות המעשיות הקטנות של היום יום. זהו רבין של פרשת קדום, של הבעיות הכלכליות, של חוסר השינויים במבנה הממשלה. אולם מתחת לרבין זה, חבוי רבין אחר. זה איש המתמודד עם בעיה שאי אפשר עוד לדחותה, המנתח אותה מבלי להתייעץ עם איש, המקבל החלטה קיצונית ונועזת ומבצע אותה במהירות המדהימה. זהו רבין של ששת הימים ואנטבה". הדברים נכתבו מיד לאחר התרגיל, במאמר שנקרא "רבין מסיר את הכיפה". לטענת אבנרי, מטרת רבין הייתה לעשות צעד גדול שיביא להישארות מפלגתו בשלטון. צעד זה, יכול היה להיות יוזמת שלום אמיצה, שתעביר את סדר היום הציבורי מהכישלונות בתחום הפנים להצלחה בתחום מדיניות החוץ. צעד כזה לא יכול היה להיעשות כשהמפד"ל הניצית יושבת בממשלה, ולכן רבין יזם את התרגיל כדי להיפטר ממנה. "כמו במבצע צבאי הבנוי כהלכה, השיג גם מבצע זה שורה של יעדים שונים, במישורים שונים, גרם לאנדרלמוסיה ואי ביטחון במחנה יריביו… נטל את היוזמה לידיו. זהו… יתרון עצום בכל מערכה… שינה לחלוטין את דימויו בעיני הציבור, הוכיח שיש לו התכונות החביבות על הקהל הישראלי. הדבר התבטא בתגובות נוסח 'הוא גבר', 'הוא עשה שרירים', 'יש לו ביצים'. שינוי היחס לרבין שהחל בפרשת אנטבה התקדם עוד יותר".
אם אכן כוונתו של רבין בתרגיל הייתה מדינית ומרחיקת לכת כזו, הרי שפגישתו הבלתי מוצלחת עם הנשיא האמריקאי החדש ג'ימי קרטר פגעה מאוד ביכולתו לבצעה. זמן קצר מאוד אחר כך, התפוצצה פרשת חשבון הדולרים של רבין והוא התפטר מתפקידו. אורי אבנרי, שבמשך עשרות שנים נלחם בכל המנהיגים בשל שאלות של שחיתות, ושיצא בכותרות ובסקופים מרעישים גם כשמדובר היה בשמועות בלתי בדוקות, כתב על רבין, לאחר התפטרותו, את אחד ממאמריו המפרגנים ביותר. באותם ימים נראה היה שרבין הגיע לסוף דרכו, ומאמר זה היה מעין הספד פוליטי. אבנרי מעולם לא נקט בשיטת "אחרי מות – קדושים אמור" גם כאשר אדם מת, ובוודאי שלא כאשר אדם סיים את חייו הפוליטיים, ולכן המאמר המפרגן בולט כל כך לעומת סגנונו הבוטה כלפי מדינאים האחרים שפרשו.
במאמר שנפתח באזכור הצעתו את רבין לראשות הממשלה, הוא הזכיר את מערכת היחסים ביניהם מאז מלחמת העצמאות וציין שמאז הוא עקב אחריו מרחוק. הוא תיאר אותו כמוח האסטרטגי של צה"ל, הזכיר שקידומו עוכב על ידי ב"ג בשל סיבות פוליטיות, וציין שהיה הטוב שברמטכ"לי צה"ל. "התרשמתי שרבין הוא קצין אחראי, בעל ערכים מוסריים. לאחר מכן התרשמתי, כמו כל אזרחי ישראל, מן הנאום שנשא בעת שהוענק לו תואר ד"ר כבוד על הר הצופים. הרמטכ"ל המנצח דיבר בצניעות, ללא מליצות מיליטריסטיות, בסגנון הומניסטי מובהק. הוא נראה לי כנציג התכונות הטובות ביותר של הדור שגדל בארץ. מפעם לפעם נודעו הדברים שאמר בחוגים סגורים, מתוכם הצטייר כאדם בעל דעות יוניות מובהקות. האיש נשא חן בעיניי יותר ויותר. משום כך השתמשתי בהזדמנות הנדירה שניתנה לי, בלשכת הנשיא, להעלות את הרעיון שאיש זה יכול לכהן כרוה"מ.
… מעולם לא התחיל ראש ממשלה בישראל במילוי תפקידו כשהוא נהנה מאשראי ציבורי כה עצום כמו יצחק רבין. במשך כמה חודשים היה כמעט דיקטטור. לא היה לו תחליף. המפלגה, שהצרה את צעדיו של דוד בן גוריון גם בשיא שלטונו, חדלה לתפקד. האופוזיציה הייתה חסרת אונים. שמחתי כאשר נבחר רבין וחרדתי לגורל שלטונו. ידעתי כי אשראי כזה, כפי שניתן לו, יכול להתבזבז בנקל.
מאז, במשך שלוש שנים ארוכות, ראיתי כיצד מתגשמות האזהרות אלה. כאב לי הלב, מפני שאבדה הזדמנות גדולה לשינוי פני המדינה. וגם מפני שיצחק רבין יכול היה להיות ראש ממשלה גדול הרבה יותר.
במשך שלוש השנים האחרונות מצאתי עצמי מאוד פעמים במצב קשה. נשאלתי: ניכר שאתה אוהד את האיש. מדוע?
התקשיתי להסביר.
כי התנגדתי לרבים ממעשיו של יצחק רבין והייתי ער לכל מחדליו. מתחתי עליו ביקורת קשה, לפעמים קטלנית. הייתי אחראי לפרסום הפרשיות שכרסמו את שלטונו. ובכל זאת… בכל זאת מה? הייתי בטוח כי יצחק רבין הוא אדם בעל ערכים, אם ייסלח לי השימוש במונח ירחמיאלי זה. הייתי משוכנע לחלוטין במידת אחריותו. האמנתי שבשום מקרה לא יניח לאינטרס אישי שלו להשפיע עליו לעשות דבר שהוא לרעת המדינה – במודע, מכל מקום. ידעתי שאינו פועל למען הכותרת של יום המחרת, שאינו הרפתקן. כפי שנאמר לא פעם: 'אפשר לישון בשקט בלילה'.
… רבין אינו אמן פוליטי, המשול למלחין או לסופר, הרואה בעיני רוחו עולם אחר וניגש לבנייתו. הוא אדם הרואה בעיות קיימות ומנסה למצוא להן תשובות במסגרת הקיים.
… רבין קיבל החלטות מרחיקות לכת, חלקן גלויות חלקן סודיות – החל בהחלטת אנטבה הדרמטית וכלה בהחלטה הקשה לעזור לנוצרים בדרום לבנון.
המגרעת של רבין הייתה בכך, שגם ההחלטות הנועזות שלו נתקבלו במסגרת מציאות קיימת ולא תוך ניסיון לחרוג ממנה".
בהמשך מאמרו הזכיר אבנרי את חילוקי הדעות העמוקים ביניהם בנושא הפלשתינאי. "לא הצלחתי לשכנע אותו, אך תמיד הייתה לי הרגשה, שהדבר יתכן ביום מן הימים, כאשר ישתנו הנסיבות הפוליטיות. אולם מעולם לא ניסה להפריע לי… לקיים מגעים כאלה… קודמיו היו בלי ספק מפעילים נגדנו את שירותי הביטחון תוך עיוות החוק. יתכן שכך יעשו יורשיו. אך בתקופת כהונתו של רבין היה בטוח לפחות, כי כל המוסדות יפעלו במסגרת החוק".
אבנרי טען שחולשתו העיקרית של רבין היא בתחום התקשורת. הוא אדם סגור מטבעו ותנועותיו העצבניות מעידות על ביישנות. אין הוא אדם של SMALL TALK אם כי לא פעם "הפתיע בחוש הומור צברי יבש".
רבין, טוען אבנרי, אינו מוכן ואינו יודע לקבל עצות. "לפיכך לא היה מסוגל לטפל בשני נושאים מרכזיים ששעממו אותו: הכלכלה והמפלגה.
… החיים המפלגתיים הבחילו אותו. הוא, כרבים אחרים, קציני צבא ובעלי מקצועות אחרים, שבהם שולט ההיגיון האובייקטיבי, מאס בפטפטת הנוראה, בתכונות המכוערות כרגשנות הבלתי סבירה וחסרת התכליתיות של החיים המפלגתיים".
הסברו של אבנרי לפרשת הדולרים – "ליצחק רבין אין זמן ו/או חשק לעסוק בעניינים פרטיים. הכסף אינו מעניין אותו. עולמו הנפשי שלם וסגור, ואין בו מקום לעניינים אישיים. הניח את הטיפול בענייני הממון בידי רעייתו… לאה רבין פעלה במסגרת הנורמות שהיו מקובלות בחוגי הצמרת בתקופת גולדה – דיין – ספיר". את לאה רבין אבנרי מבקר בחריפות. הוא מאשים אותה בפרשה באופן בלעדי.
"הוא נפגע על ידי שיטה טובה שהוא עצמו הנהיג אותה. אחד הסממנים הבולטים, החיוביים ביותר של תקופת רבין, הוא היחס החדש כלפי עבירות שחיתות". לטענת אבנרי, כל הפרשה לא הייתה מתפתחת כפי שהתפתחה, לולא ערכיו האישיים של רבין והנורמות שהנהיג במדינה. "במידה מסוימת ועצובה למדי, ניצח רבין דווקא בנפילתו.
… בשעה הקשה ביותר של חייו נגלה רבין במלוא שיעור קומתו. הוא קיבל החלטה אמיצה וחותכת. הוא תפקד בצורה היעילה ביותר שבה יכול אדם לתפקד בשעה כזו. האיש… הוא איש כלבבנו. העם חש בכך ופתח אליו את לבו.
מעולם לא היה יצחק רבין כה אהוד על אנשים כה רבים, כפי שהיה ברגע שהודיע על החלטתו".
צערו של אבנרי, כפי שבא לידי ביטוי בדברים אלה, אינו רק על רבין האיש, אלא גם על ההחמצה הגדולה – התבדות התקווה שרבין, כמייצג דור הצברים, דור לוחמי תש"ח, יוביל את המדינה למהפכה לה הוא מייחל זה עשרות שנים. הוא לא ראה ביורשיו האפשריים, פרס או בגין, אנשים שיוכלו להגשים את התקווה הזאת. לאחר עלייתו של בגין לשלטון, ביכה אבנרי את ירידת דור הצברים. הוא סבר שרבין גילם הן את היכולת והן את המגבלות של הדור הזה. הוא "היה מסוגל לגבש תאוריה לפתרון בעיות מעשיות אך הוא לא היה מסוגל לחרוג מן המוסכמות של הדור הקודם ולפרוץ נתיב חדש… לא היה מסוגל להנהיג את המהפכה הגדולה, בענייני פנים וחוץ, שמועדה הגיע מזמן. מעולם לא ניתנה לאדם הזדמנות כה נרחבת לשנות הכל, לפתוח דף חדש, להוביל את העם בדרך החדשה. ומעולם לא הוחמצה הזדמנות בצורה כה מוחלטת". רבין אינו המחמיץ היחיד. הוא סמל לדור שהחמיץ. הביקורת על רבין והאכזבה ממנו היא ביקורת על הדור כולו ואכזבה ממנו. "קשה להעלות על הדעת טיפוס חיובי יותר מאשר יצחק רבין. הוא אדם אינטליגנטי. צנוע. פשוט הליכות. אחראי. בעל רצון טוב… בלתי מסוגל לתככים. התגלמות האדם הישראלי החדש, שהמפעל הציוני נועד ליצרו.
ודווקא אדם זה ניצח על התמוטטות המערכת הפוליטית, החברתית והתרבותית של הדור".
כישלונו הגדול של רבין, לדעת אבנרי, היה התיישרותו עם ירושת הממסד הישן, בעיקר בסרבנות לפלשתינאים. על החמצתו הוא כתב: "הצבר הראשון והאחרון (לפי שעה) מבין ראשי הממשלה של ישראל, היה איש אינטליגנטי, שקול ומאוזן – אך הוא לא היה די גדול כדי לתת למדינה כיוון חדש".
המהפך הפוליטי לא הוריד את רבין מהבמה הציבורית וממנהיגות מפלגתו. אורי אבנרי המשיך לעקוב אחריו באופוזיציה ובממשלת האחדות.
בקיץ 1979, שעה שבארץ הייתה אווירה של התפוררות שלטון בגין, ושיבתו המהירה של המערך בראשות פרס לשלטון, זעזע רבין את מפלגת העבודה, בפרסמו את ספרו "פנקס שירות". התקפתו החריפה על שמעון פרס בספר, יצרה סערה ציבורית חריפה. גם אבנרי כתב על הפרשה.
הוא כתב ש"מזה שנתיים וחצי מתהלך האיש ובלבו ההרגשה שנעשה לו עוול נורא. הוא מאמין שחבריו ועמיתיו חברו יחד כדי לתקוע סכינים בגבו, שבמשך שלוש שנות כהונתו כראש הממשלה חתר שמעון פרס ללא לאות תחת מעמדו. והנה בא זימרי הרשע ותובע לעצמו את שכרו של פנחס הצדיק. או-טו-טו יכול פרס להיות ראש ממשלת ישראל… לרבין יש יעד עליון: למנוע את מסירת השלטון בידי שמעון פרס. אין מנוס ממחשבה שזה חשוב לו אף מהפלת שלטון הליכוד…
השאלה היא: האם זוהי האמת? האם נכונות העובדות? … עד כמה שאני יכול לשפוט, התשובה חיובית…
קשה למצוא טיפוסים שונים יותר מאשר רבין ופרס. כאשר מצאו השניים את עצמם בממשלה אחת, בהנהגת רבין, הייתה ההתנגשות ביניהם בלתי נמנעת… ההתנגשות נערכה בזירה שבה מצטיין פרס ושבה נטול רבין כישורים כלשהם – האינטריגה".
אבנרי שב וניתח את אישיותו של רבין ואת תקופת שלטונו מאספקטים שונים ובעיקר מהאספקט של יחסיו עם פרס. הוא מאשים בפרוש את פרס בחתרנות בלתי-נלאית, אך האחראי לכך הוא ראש הממשלה – רבין. "רבין אשם בעצמו במצב שנוצר. כאשר עמד על טיב היחסים בינו ובין שר הביטחון שלו, היה צריך לפטר אותו מהממשלה ולו במחיר נפילת ממשלתו".
אבנרי המשיך לאהוד את רבין ויחסו החיובי אליו נמשך במשך השנים, על אף שביקר אותו קשות בנושאים שונים, כמו עצותיו לשרון במהלך ממשלת לבנון ומדיניות רצועת הביטחון בלבנון, אותה עיצב רבין כשר הביטחון. יחס זה נשבר בתקופת האינתיפאדה. רבין כשר הביטחון ניצח על דיכויה. אבנרי הסיר את הכפפות, ולראשונה תקף אותו בצורה החריפה ביותר. הוא התמקד בתכונות השליליות אותן הוא מייחס לרבין ובראשן חוסר הדמיון. כעת הוא הדביק לו תכונה נוספת –אטימות רגשית ואנושית מוחלטת.
קרוב לחודש לאחר תחילת האינתיפאדה יצא "העולם הזה" בתמונת שער מאוד בלתי מחמיאה של יצחק רבין, כשמחצית פניו מוסתרת בכף יד. כותרת השער – "היד הקשה". כותרת המאמר הראשי של הגיליון הייתה – "טרנספר זוחל". "מול פני המציאות", כתב אבנרי, "פעל… שר הביטחון יצחק רבין, על פי הכלל הישראלי: 'אם זה לא הולך בכוח, השתמש ביותר כוח' ". על גרוש כמה ממנהיגי האינתיפאדה הוא כתב: "רבין מוכרח לעשות משהו כדי לקיים את יוקרתו כאיש קשוח ונוקשה. 'קשיחות' זו גורמת לפופולריותו הרבה בחוגים רחבים בארץ, בין השאר בקרב אוהדי מאיר כהנא, התחיה והליכוד. דווקא מכיוון שכל העולם מתנגד לאמצעי זה, מאפשר הדבר לרבין להפגין כי 'אינו נכנע ללחצים', והדבר מקנה לו פופולריות נוספת בציבור פרימיטיבי". את הגירוש הוא כינה :"טרנספר זוחל", וטען שאין הבדל עקרוני בינו לבין רעיון הטרנספר של גנדי, אלא רק הבדל כמותי. "הטרנספר כבר מתחיל".
בתקופה זו של ראשית האינתיפאדה, החלו חוגים קיצוניים בשמאל להפיץ את אגדת שיכרותו של רבין. אבנרי טוען שאין שחר לאגדה זו. "הבעיה עם רבין אינה שהוא שיכור. להיפך. הבעיה שהוא פיכח מידי… הבעיה של רבין היא שאין לו דמיון, שהוא מסוגר ומנותק משהו, שהוא מתקשה ליצור קשר עם בני אדם. הוא מדכא את הרגשות שלו וזר לרגשות הזולת.
כשהוא מתפאר בכך שהוא גירש יותר ערבים מאשר אריק שרון, הרי הוא דומה קצת לילד התולש כנפיים מזבובים. אין הוא מתאר לעצמו כי זבוב יכול לחוש בכאב. בוודאי לא שאל את עצמו מעולם מה פירושו של גירוש למגורש, למשפחתו, לילדיו. או מה חשה משפחה כאשר הורסים את ביתה, או כאשר מודיעים לה שהילד שלה נהרג בהפגנה. אילו היה לו רגש לבני אדם, היה מבין את תחושותיהם. יתכן שהיה מגיע למסקנה שכל המעשים האלה יביאו, בהכרח, לתוצאות הפוכות מן המיוחלות. יש עוצמה אדירה לרגשות של זעם, עלבון, מרירות, נקם. הם יכולים להפוך אדם קטן וחסר אונים לגיבור, וציבור חסר כוח ונכנע לעם לוחם. הרגשות הם חלק מן המציאות ומוח אנליטי אמתי לוקח זאת בחשבון. לרבין יש מום רגשי [הדגשה שלי א.ה.]. אין הוא מודע למום זה, ולכן אינו מבין שהמום משבש גם את תמונת המציאות שלו. אין זה רציונלי להתעלם מרגשות.
מי שאין לו דמיון כדי להבין זאת, ואמפטיה לבני אדם, יכול לחשוב בטעות שבני אדם משולים לחפצים, לפיונים, שאפשר לזרוק אותם ולבעוט בהם באין מפריע. זוהי בעייתו של רבין… רבין כלל אינו מסוגל לדמיין לעצמו מציאות שונה מזו הקיימת היום".
הוא משווא את רבין לשרון. שרון הוא בעיניו בעל דמיון, אם כי הוא מפנה את דמיונו לכיוון הבלתי נכון. "שתי הגישות [של רבין ושל שרון א.ה.] משלימות זו את זו. שרון הגיע לביירות, רבין יעץ לו איך להרעיב את אוכלוסייתה ולהשאיר את התינוקות בלי תרופות, חשמל ומים. יש הבדל אחד: אילו היה שרון עושה הרבה פחות ממה שעושה עכשיו רבין, הייתה הארץ מתקוממת כמו בימי סברה ושתילה. ואילו רבין עולה בשיעורי הפופולריות".
שלושה שבועות אחר כך כתב מאמר בשם "מוח אנליטי". כותרת המשנה שלו – "מה קרה ליצחק רבין?" "המוח האנליטי של יצחק רבין הפך למבוך ללא מוצא". בעקבות תכנית מוקד בה השתתף רבין, מצא אבנרי 30 סתירות ב-30 דקות השידור. הוא תיאר את פעולותיו של רבין כמבטאות חוסר הבנה מוחלט של המתרחש בשטחים, בוז טוטלי לאוכלוסיה ומחדל טוטלי של הדרג העליון – יצחק רבין עצמו. אבנרי בז לטענתו של רבין לפיה לא ישיגו הפלשתינאים באלימות דבר, אלא במו"מ, בטענתו שרבין אינו מציע דבר רלוונטי למו"מ. "צריך אדם להיות אלים מאוד מאוד כדי להאמין כי אווירה של הרג, פציעה, עוצר המוני, הרעבת אוכלוסיה וגירושים יכולה לטפח שכבה של מנהיגי ציבור שיסכימו להיות 'פרטנרים' למי שמבצע מעשים אלה" ומוסיף בלעג – "איזה מוח אנליטי מבריק! מה קרה למוח האנליטי המפורסם? איך מסוגל רבין לגבב תוך חצי שעה אוסף כזה של סתירות בולטות, עד כי מחשבה אינה מצטרפת למחשבה, ומשפט אינו מצטרף למשפט? זה מכבר ידענו כי יש לרבין מעין 'מחסום נפשי' בכל הנוגע לבעיה הפלשתינאית. הוא היה מסוגל לנתח מצב באופן מבריק באמת, עד שהגיע לעניין הפלשתינאי ולאש"ף. אז נשברה האנליזה, שככה המחשבה והוא היה מסוגל לומר דברים שההיגיון מהם והלאה, בלשון המעטה. כך זה היה אצלו תמיד. גם בהיותו ראש הממשלה. עוד לפני כן. איש טוב, בעל כושר ניתוח טוב, עד שהגיע לבעיה הפלשתינאית. אך הנה נתקל רבין במציאות שאי אפשר עוד להתחמק ממנה. מציאות פלשתינאית. ולא זו בלבד, אלא שהוא נושא באחריות הבלעדית לנעשה, בתפקידו כשר הביטחון, שהוא גם שליט השטחים הכבושים. מול מציאות זו הוא עומד חסר אונים, חסר עצה. המציאות סותרת לחלוטין את דרך המחשבה שלו. אין הוא יכול להתגבר על המחסום הפסיכולוגי החוסם את מחשבתו. אבל אין הוא מסוגל גם לשנות את המציאות. בפסיכולוגיה יש לזה מונח: 'דיסוננס קוגניטיבי'. אי התאמה בין התפיסה ובין המציאות. זה יכול להביא לתוצאות חמורות מאוד לגבי הפרט הסובל מכך. המוח האנליטי שוכח. המציאות אינה מתפרקת. המוח עלול להתפרק. זוהי טרגדיה. הטרגדיה של רבין. היא עלולה לגרום לטרגדיה למדינה כולה".
התקפות אבנרי הגיעו לשיאן בפרשת המכות. את ההוראה להכות פלשתינאים הוא תיאר כפקודה בלתי חוקית בעליל שחובה להפר אותה. הוא הזכיר את סלידת העולם מן ההוראה – "יצחק רבין כלל אינו מסוגל להבין תגובה אנושית כזאת. אין הוא מסוגל להבין שום רגש אנושי נורמלי, כשם שעיוור צבעים אינו מסוגל להבין מה זה צבע". הוא כינה את רבין "מצביא מובס". "יצחק רבין הופך מיום ליום לכישלון פתטי יותר. האיש שניצח שלוש צבאות ערביים בשישה ימים ושצירף לתהילה זו את ההילה ההומנית בנאומו הגדול בהר הצופים נוצח על ידי חבורה של זורקי אבנים והוסיף לביזיון זה צרור של התבטאויות בלתי אנושיות עד ששמו מעורר כיום צמרמרות בעולם… רבין לא היה מסוגל לצפות מראש שום מהלך של האויב. הוא 'הופתע' לא רק מן ההתקוממות עצמה, אלא מכל שלב ושלב בה… רבין דמה שוב לילד ביער, השורק בקול רם כדי להפיח בעצמו אומץ. הוא לא ידע מה לעשות ולכן הפריח את המליצות מלפני שישה שבועות, שהופרכו מזמן".
אבנרי קרא לכל הצמרת הפוליטית של ממשלת האחדות ללכת הביתה. את עיקר ביקורתו הפנה לשר הביטחון יצחק רבין. "אין ספק, בין כל האשמים, יצחק רבין הוא האשם מס' אחד". רבין אחראי לאינתיפאדה, ומבחינה זו אין זה משנה אם ידע על שתפרוץ או לא. אם הוא לא ידע, הוא אשם בכך שלא ידע. אם ידע – על אחת כמה וכמה. "מכל הבחינות האלה, יצחק רבין הוא האדם הפחות מתאים לתפקידו בכל מדינת ישראל. די בכך כדי לקבוע: עליו ללכת.
מרגע שפרצה ההתקוממות, העידו כל החלטותיו של יצחק רבין על חוסר הבנה מונומנטלי, על אי יכולת מוחלטת לתפוס מה מתרחש. המוח האנליטי המפורסם לקה בהלם. הוא שבת. מבחינה צבאית, הוא לא קרא את המפה, טעה בכל ההערכות, שגה בכל ההחלטות – בלי יוצא מן הכלל… האיש פשוט לא ידע מה הוא שח. הוא לא הבין מה מתרחש. אין הוא מבין גם עכשיו. על כך נוספת גסות לב, שאין דומה לה. משהו אלים, סתום, הדומה לחוסר אנושיות. ידי האיש מגואלות בדם – דם שנשפך למען המשך הכיבוש. דם ילדים, דם נערים ונערות, דם גברים ונשים, זקנים וזקנות. אין סבון בעולם שירחץ דם זה.
שמו של האיש נקשר בהחלטות בלתי אנושיות, החלטות שהן בלתי חוקיות בעליל על פי החוק הישראלי והבינלאומי, החלטות הפוגעות בזכויות האדם המקובלות בכל חברה תרבותית. כל אחד מן המעשים הנוראים האלה אך הגביר את ההתקוממות. החריף את המצב. ציניקן יכול היה לומר: אם יש לאש"ף אויבים כמו יצחק רבין, אין הוא זקוק לידידים".
בביקורתו החריפה, שינה אבנרי גם את יחסו לקדנציה הראשונה של רבין כראש הממשלה. "יצחק רבין כיהן במשך שלוש שנים כראש ממשלת ישראל. כהונה הזו הסתיימה בכישלון טוטלי. עכשיו הוא מכהן שלוש שנים כשר הביטחון, והאסון גדול אף יותר. יצחק רבין הוא אסון מהלך על שתיים. הוא היה צריך להתפטר ב-10 בדצמבר 1987, יום אחרי שפרצה ההתקוממות. הוא לא עשה כן. עכשיו הציבור חייב להגיד חד-משמעית: רבין הביתה!"
במהלך שנת האינתיפאדה הראשונה יצא רבין ביוזמת שלום והחל לדגול ברעיון שתי הרגליים – דיכוי האינתיפאדה בכוח מחד והאצת התהליך המדיני, תוך הפרדה בין אש"ף תוניס לאש"ף שטחים ומו"מ עם מנהיגות השטחים מאידך. הפופולריות של רבין, כפי שהתבטאה בסקרי דעת הקהל, עלתה ועלתה. אבנרי בחר ברבין לאיש השנה במדיניות. הוא חזר על ביקורתו החריפה ועל הדברים שכתב עליו במהלך שנת האינתיפאדה כולה. את מדיניות "שתי הרגליים" הוא הציג כ"שילוב של מדיניות נוקשה בשטח ומליצות יוניות באוויר… יצחק רבין סימל את ההווה הישראלי… הוא לא סובל את התהליכים העמוקים, שיקבעו את פני העתיד".
אבנרי עסק בשאלת הפופולריות הגואה של רבין. "לכאורה זה מוזר. בשלוש שנות כהונתו כראש הממשלה, נחשב רבין לכישלון. הפופולריות שלו הייתה בתחתית. מאז ראשית האינתיפאדה נכשל רבין בכל נבואותיו ותחזיותיו. אולם הפופולריות שלו אינה משתנה ואף מתחזקת… חלק מן ההצלחה הזאת יש לזקוף לזכות תדמיתו של רבין. הוא נראה אמין, אחראי, שקול. דיבורו האיטי והתנהגותו הצברית השורשית משרים סביבו אווירה של ביטחון. בפוליטיקה, התדמית חשובה לעתים קרובות מן המציאות. אך עיקר הצלחתו של רבין נובעת מן הטקטיקה הפוליטית שהוא נוקט. רבין הוא איש מפלגת העבודה המקובל על רבים מאנשי הליכוד. הוא מיקם את עצמו כמרכז. כך הועלה בידו לאחד סביבו את רובה הגדול של מפלגת העבודה יחד עם חלק ניכר מן הליכוד. הצירוף יחד של שני כוחות אלה הוא היוצר את הרוב. לו תוכל מפלגת העובדה אי פעם לעמוד בראש קואליציה חדשה, יהיה רבין המועמד המועדף. במדינה שבה שולטות שתי מפלגות גדולות, זהו סוד ההצלחה: המועמד של אחת משתי המפלגות צריך לשמור על גיבוי הרוב של מפלגתו שלו, ולזכות בו זמנית באהדת חלק משמעותי של המפלגה השניה.
רבין מצליח בכך. הוא הולך בדרך זו בצורה עקבית, מבלי להניח לשום גורם או מאורע להסיט אותו מדרך זו".
הדברים הללו נכתבו במאי 89. היה זה רמז ראשון לתמיכתו של אבנרי ברבין, המסוגל להפיל את שלטון הליכוד. הדברים נכתבו שנה ורבע בלבד אחרי שתקף אותו ואמר ששום סבון לא יכול לרחוץ מידיו את הדם ששפך.
דברים ברורים יותר כתב אבנרי כעבור ארבעה חודשים, בכתבת איש השנה תשמ"ט
(כאיש השנה הוא בחר את אריה דרעי). הוא שב והזכיר את הפופולריות ההולכת וגוברת של רבין ומסביר אותה בכך ש"הוא איחד את הדרישה ליד קשה בשטחים עם הכמיהה לפתרון מדיני". הפעם לא הציג את דבריו ופעולתו בנושא הפתרון המדיני כ"מליצות באוויר", אלא התייחס אליהם ביתר רצינות. "היו שהאמינו כי הוא הולך בדרכו של שארל דה-גול, אשר הביא את צרפת אל פתרון הבעיה האלג'יראית בשיטות של עורמה וכחש, ושדחף את הימין הצרפתי, בעל כוחו, להסכים לנסיגה מהשטחים. בימים האחרונים של תשמ"ט היה נדמה שרבין אכן הולך בדרך זו וקובע את הכיוון והקצב של המאורעות. אולם הדבר לא היה עדיין ברור".
עיון בדברים שכתב אבנרי על רבין במשך דור שלם, מעיד על הערכה עמוקה לאיש. למעט הדברים שכתב בשנה הראשונה של האינתיפאדה – במשך כל התקופה הארוכה הזאת, שיבח אותו רבות על אופיו ופעולותיו וביקורתו עליו הייתה מתונה מאוד, ביחס לסגנון הכתיבה של אבנרי. ביקורתו הייתה מעין אכזבה מכך שאדם שהוא כה מעריך אינו מממש את הציפיות הגבוהות שהוא תולה בו. במקרים אחרים, האשים אבנרי אחרים (פרס, לאה רבין) בנפילותיו. חרף האכזבות, לא הוריד אבנרי את סף הציפיות שלו מרבין. הוא המשיך להאמין בו.
מה גרם לאמפטיה של אבנרי לרבין? אני מעריך שהגורם העיקרי לכך הוא העובדה שרבין מסמל את אותם הדברים שאבנרי העריץ כל השנים.
ראשית – הצבריות. אבנרי העריץ את הצברים ולצד ההערצה חש רגשי נחיתות לידם. רבין סימל בעיניו את הפוליטיקאי הצבר. הוא זר לממסד שאבנרי שונא ומנוכר לו. הוא אינו חלק מהמפלגתיות נגדה הוא נלחם כל השנים. הוא ישר, אמין, אחראי, ישיר – כל אותן תכונות שאבנרי מיחס לצבר. לכן הציפיות שלו ממנו היו כה גבוהות – ליישם את האלטרנטיבה שלו לדרך שבן גוריון עיצב בה את המדינה, ושלהערכתו זו האלטרנטיבה המייצגת את כמיהתם של הצברים.
שנית – רבין הוא איש צבא. אבנרי מעריץ את צה"ל ואת קציניו.
שלישית – רבין הוא איש הפלמ"ח ולוחם תש"ח. אבנרי העריץ את הפלמ"חניק. הוא האמין בדור לוחמי תש"ח, אליהם השתייך.
רביעית – במשך השנים, הוא טיפח את המיתוס הדה-גולי, של איש צבא, גיבור מלחמה, שיביא את השלום. הוא הרבה לכתוב על כך שרק מי שחווה את המלחמות יכול להביא שלום והאמין שרק מי שהציבור מכיר בו כביטחוניסט יוכל לשכנעו לקבל את הוויתורים שיש לוותר, לדעתו, למען השלום.
לכן, למשל, מאז שעזר ויצמן שינה את דעותיו הפוליטיות והיה ליונה, אבנרי כתב עליו פעמים רבות כעל המנהיג שצריך להוביל את מחנה השלום. הוא פינטז על התמודדות האמתית שצריכה להיות בין שני המנהיגים הרציניים של שני המחנות – ויצמן ושרון. מאז נאומו של רבין בהר הצופים, אבנרי ראה בו התגשמות המיתוס הזה, אף ששוב ושוב התאכזב מניציותו.
חמישי – כל הגורמים הללו חודדו על ידי היריבות רבת השנים של רבין ופרס. אבנרי לחם בפרס מאז שנות החמישים. הוא מגלם בעיניו את כל מה שהפוך לדברים אותם הוא מעריץ. אותם הדברים שרבין מסמל בעיניו. פרס הוא יליד פולין, שלא התערה בצבריות. פרס לא לחם בתש"ח, ולפי תפיסתו של אבנרי הוא מייצג את הצעירים שהשתמטו משדה הקרב וסדרו להם ג'ובים. אותם ג'ובניקים השתלטו על המדינה וגנבו אותה מאלה שהקימו אותה באמת – הלוחמים. פרס היה מנערי בן-גוריון, אלה שאבנרי לחם בהם והציג אותם בכל השנים כמסוכנים לדמוקרטיה. פרס היה בעיניו פוליטיקאי שקרן, תככן, חתרן, תאב פרסומת עצמית, שלמענה ולמען שלטונו לא יבחל בשום אמצעי. גם בשנים האחרונות, כשפרס החל לדבר במושגים הקרובים מאוד לעמדותיו של אבנרי מזה עשרות שנים, כמו חזונו על המזרח התיכון החדש, הדומה לחזון המרחב השמי של אבנרי – לא השתנתה דעתו עליו. העימות בין פרס ורבין הציב אותו חד-משמעית לצד רבין וחיזק את הערכתו אליו.
בבחירות 92', שב רבין למרכז המפה הציבורית. לראשונה מאז קום המדינה, אבנרי תמך במפלגת העבודה, יורשתה של מפא"י שכה שנואה עליו.
הבלוג של אורי הייטנר 