צרור הערות 22.12.21

* הכחשת הגולה – ‏השתתפתי בשבוע שעבר באסיפה הכללית של קק"ל, שבה אני חבר כנציג תנועת דרך ארץ.

שני סעיפים היו על הפרק. האחד הוא אישור עסקה עם הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית העולמית. השני הוא עדכון תזכיר קק"ל. העדכון בתזכיר היה הוספת סעיף, חשוב ומבורך, המוסיף למטרות קק"ל את נושא הקיימות והגנת הסביבה והוספה לסעיף החינוך וההסברה את החינוך הסביבתי.

שני הסעיפים לדיון התקבלו פה אחד בדירקטוריון והיו צפויים לעבור פה אחד בישיבה קצרה, שתמשך לא יותר מחצי שעה.

אלא שבסעיף החינוך היה שינוי נוסף, במקום "בארץ ובגולה" שינו ל"בארץ ובתפוצות".

הגשתי הסתייגות והצעתי להשאיר את המילה גולה.

על כך נערך דיון סוער במשך שעה ארוכה. דיון ערכי אידיאולוגי מעניין. הטענה שלי הייתה, שעלינו לדבוק במסר הציוני שארץ ישראל היא המולדת של היהודים וחיים יהודיים מחוץ לארץ הם חיים בגולה. אחרת, למה אנו מחנכים ופועלים לעליה לארץ? על פי אותה שיטה, נפסיק לדבר על עליה לארץ אלא על "הגירה", למשל מצרפת לישראל, כאילו מדובר בשתי "תפוצות" שוות בערכן. על מה אנחנו מחנכים? זה עיקר העיקרים בציונות. אין מקום להכחשת הגלות.

מנגד נאמר שהמילה גולה שיפוטית ופוגענית, שמרחיקה מאתנו את יהודי התפוצות כי היא מתפרשת כאמירה שהם סוג ב'. כמו כן, נאמר שבסעיף אחר בתזכיר נשאר הביטוי גולה, ולכן ביקשו שאמשוך את הסתייגותי ונראה בכך פשרה – שני המושגים מופיעים. אך אני סירבתי. בנוסף לכך הייתה דרישה לא לאפשר הצבעה על הסתייגויות אלא להצביע כבלוק על כל ההצעה, כי זה מה שהתקבל פה אחד בדירקטוריון. אם משנים משהו, צריך להחזיר את הנושא לדירקטוריון שיתכנס רק בעוד כמה חודשים וזה אומר הקפאת תכניות במיליונים רבים. אני טענתי שזאת סחטנות והאסיפה, שהיא הגוף העליון, מוסמכת לשנות את נוסח ההצעה. היועצת המשפטית הסכימה אתי.

בהצבעה על ההסתייגות 8 חברים תמכו בהצעתי, 60 התנגדו ו-2 נמנעו.

בהצבעה על הסעיף כולו הצבעתי בעד. היו שניים שהצביעו נגד בגלל החלפת המילה גולה בתפוצות.

למרות שהפסדתי בהצבעה, אני שמח על עצם הדיון; על עצם העובדה ששינוי כזה אינו טריוויאלי.

לכאורה, למה אני מתעקש על סמנטיקה? אבל אם זו רק סמנטיקה, למה הדירקטוריון טרח לשנות נוסח שקיים עשרות שנים? מפני שזו אמירה אידיאולוגית. אני נגד האידיאולוגיה הזאת. אני בעד דבקות באידיאולוגיה הציונית, ובמסר שארץ ישראל היא ביתו של כל יהודי וחיים יהודיים מחוץ לארץ ישראל הם חיי גולה. והמטרה שלנו היא להביא לעליית היהודים לארץ ישראל.

* אתגרי המאבק באנטישמיות – בשלושת הימים האחרונים (19-21.12.21) נערך כינוס מקוון של הוועד הפועל הציוני הל"ח/2, שנושאו: אתגרי התנועה הציונית במאבק באנטישמיות. הימים ראשון ושלישי הוקדשו להרצאות במליאה. ביום שני נערכו ישיבות בוועדות, שהוקדשו לניסוח הצעות ההחלטה בנושאים השונים. אני חבר הוועד הפועל מטעם  דרך ארץ. הייתי חבר הוועדה שעסקה בחינוך והסברה.

ההחלטות החשובות ביותר של הכינוס היו אימוץ כמעט פה אחד של הגדרת העבודה בנושא האנטישמיות של IHRA (כוח המשימה הבינלאומי להנצחת זכר השואה) והחלטות שמשמעותן היא הגדרת אנטיציונות ואנטי-ישראליות, על פי קריטריונים מוגדרים, כאנטישמיות והרתמות ההסתדרות הציונית למלחמה נגדן. התקבלו החלטות על הירתמות התנועה הציונית למאבק ב-BDS. החשיבות באימוץ הגדרת IHRA היא שילוב ידיים עם לא מעט ממשלות שאימצו אותה, ותביעה מאותן ממשלות לפעול בחקיקה ואכיפה נגד האנטישמיות, על פי אותה הגדרה מוסכמת. ההגדרה מתייחסת, בין השאר, לאנטישמיות נגד הקולקטיב היהודי, נגד מדינת ישראל, וקובעת בפירוש, בין השאר, ששלילת זכות ההגדרה העצמית מן העם היהודי, כלומר דה-לגיטימציה לישראל, היא אנטישמיות.

מה שהיה שלילי בכינוס, בעיניי, הוא שברוב קטן התקבלו החלטות המשלבות במאבק באנטישמיות כמעט כל דבר שלילי בעולם – גזענות, הומופוביה, מיזוגינות, גילנות וכל אפליה שהיא. בעיניי זו בעיה, שפוגעת במיקוד המאבק באנטישמיות ובאנטי-ציונות, באמצעות בלילתה בסוגיות רבות ושונות, בארץ ובחו"ל, ויש בה גימוד האנטישמיות. מה גם, שלהחלטות על המאבק באנטישמיות קדמו שנים של עיבוד הגדרת האנטישמיות, שעיקרה הגדרת IHRA. לעומת זאת, בשם הכותרת "גזענות", נערך בישראל מאבק אבסורדי נגד חוק הלאום. בג"ץ כידוע, הפריך את כל הטענות על אפליה. אבל זו דוגמה, איך גורמים בתוכנו, שהם אלה שהעלו את ההצעות הללו בוועה"פ, משתמשים לרעה במושג גזענות. אחת ההצעות ברוח זו הייתה גם בוועדה שהשתתפתי בה. אני דיברתי נגדה, אך היא התקבלה הן בוועדה והן בהצבעה הסופית. אולם בוועדה הצלחנו למתן אותה ולהוציא ממנה חלק מן העוקץ, בין השאר בכך שגם לתוכה הכנסנו את הגדרת IHRA.

מה שעוד חרה לי, הוא שכמעט לא הוזכרה העליה לארץ כתשובה הציונית לאנטישמיות.

עם כל החשיבות למלחמה באנטישמיות ובאנטיציונות אני מקווה מאוד שהכינוסים הבאים יוקדשו למאחד אותנו לא רק מול אויב, אלא באופן פוזיטיבי, כברית יעוד בין היהודים, סביב ערכי הציונות. וכמובן שאני מקווה שהכנסים הבאים יהיו שוב בירושלים ולא במרחב המקוון מחמת הקורונה, עם כל הבעיות הכרוכות בכך, כמו השעות השונות במדינות של המשתתפים הפרוסים על פני הגלובוס כולו, מה שצמצם מאוד את שעות הפעילות, רק לכשלוש שעות ביום. אך לא רק מהסיבה הטכנית, כי אם גם בשל המשמעות שפעם בשנה כל חברי הוועד הפועל הציוני מכל העולם ינהרו לירושלים.

* ארגון אנטישמי – דה-לגיטימציה, דה-הומניזציה ודאבל סטנדרט, הם שלושת ה-D שמונה נתן שרנסקי, יו"רISGAP  – המכון לחקר אנטישמיות גלובלית, כאבן בוחן להתנגדות לישראל שהיא אנטישמיות חד משמעית. שרנסקי נתן בהם סימנים בהרצאה בפני הוועה"פ הציוני.

בשנה האחרונה קיבל האו"ם 18 החלטות גינוי למדינות. 14 החלטות נגד הדמוקרטיה הישראלית, החלטה אחת נגד הדיקטטורה הרוסית, החלטה אחת נגד הדיקטטורה האיראנית, החלטה אחת נגד הדיקטטורה הצפון קוריאנית והחלטה אחת נגד הדיקטטורה המיאנמרית. 194 מדינות חברות באו"ם, רובן דיקטטורות.

האו"ם הוא ארגון אנטישמי.

* הרצל היה תומך בחוק הלאום – האם הרצל היה חותם על חוק הלאום? על הנושא הזה ערך מרכז הרצל יום עיון, שבו השתתפו מרצים מכל הקשת הפוליטית. בעקבות הכנס, התראיין אורי זכי, מנהל מרכז הרצל ואיש מרצ בתכניתם של יובל אלבשן ואמילי עמרוסי ברשת ב'.

זכי אמנם לא ציין שורה תחתונה, אמר שהכנס לא הסתיים במסקנה ואין הוא יודע להשיב על השאלה. אולם כל דבריו היו ניסיון להוכיח שהרצל היה מתנגד לחוק. ברמה שטחית ביותר, הוא הציג דיכוטומיה בין שמרנות וליברליות, טען שהרצל היה ליברל ומכאן ברור שהיה מתנגד לחוק. כל הבניין הזה עומד על כרעי תרנגולת. ההפרדה בין שמרנות לליברליות היא שקר. הצגת הלאומיות כשמרנות ולפיכך כסותרת את הליברליות היא שקר. העובדה שהרצל היה ליברל מובהק היא אמת, אך היא הנותנת – הוא היה לאומי וליברל, כיוון שאין כל סתירה בין השניים.

את עמדתו הוא חיזק בשלושה טיעונים. האחד, הוא ציטוט של הרצל שהמדינה היהודית תבחן ביחסה אל הגר. אכן, זו אחת הבחינות של המדינה. אולם האם חוק הלאום פוגע במשהו ביחס אל הגר? על כך נסוב הקמפיין נגד החוק, אלא שהיה זה קמפיין שקרי, נגד דחליל שאין כל קשר בינו לבין חוק הלאום. עובדה היא שבג"ץ דחה מכל וכל, ברוב של 10:1, את העתירות נגד החוק. אגב, כשאנו סופרים את מספר הנרצחים במגזר הערבי כמעט מדי יום, אפשר אולי להבין מדוע השופט ג'ורג' קרא פחד להצטרף לעמדה המשפטית האובייקטיבית של שאר השופטים. הם לא רק דחו את העתירה, אלא נכנסו לעומקן של כל טענות העותרים, לפיהן יש בחוק אפליה כלפי הלא יהודים, פגיעה במעמד השפה הערבית ועוד, והפריכו אותן אחת לאחת. כיוון שאין בחוק הלאום כל התייחסות ליחס אל הגר, כי הוא אינו עוסק בכך, מה שרלוונטי לדיון בציטוט של הרצל הוא דווקא הרישא – "המדינה היהודית". ברור שחוזה המדינה היהודית היה תומך בעיגון חזונו בחוקה.

הטיעון השני התבסס על הספר "אלטנוילנד". זכי הזכיר שבספר היו שתי מפלגות, אחת שתמכה בזכות הצבעה לערבים ואחת שהתנגדה. הרצל העניק את הניצחון למפלגה שתמכה והספר אוהד את המפלגה הזאת. איזה טיעון דמגוגי. האם חוק הלאום שלל את זכות הבחירה של הערבים? האם מישהו בציבוריות הישראלית מציע הצעה כזו? המפלגה היחידה שהציעה זאת הוצאה מחוץ לחוק, ואפילו הכהניסט המכהן היום בכנסת דאג להסוות את עמדותיו הגזעניות כדי שלא יפסל.

הטיעון השלישי היה הזוי במיוחד. זכי ציין, בצדק, שכאשר קמה ההסתדרות הציונית העולמית ב-1897 מיד ניתנה הזכות המלאה לנשים לבחור ולהיבחר, כאשר בעולם הייתה אז רק מדינה אחת שהייתה בה זכות בחירה לנשים. מכאן, שהרצל היה בקוטב הליברלי. נו, והרי היום הליברלים התנגדו לחוק הלאום… אבל הדוגמה שהוא הציג – היא הנותנת. מי שהקים את ההסתדרות הציונית עם חופש בחירה לנשים, הוא מי שהקים את התנועה הלאומית היהודית, כיוון שאין שמץ של סתירה בין לאומיות וליברליות. ולכן אין כל סתירה בין חוק הלאום לליברליות. הטענה שהוא הציג, היא ההפרכה של המסר שלו.

פרופ' אלבשן, שסיכם את הדיון, אמר שלדעתו הרצל היה חותם על חוק הלאום, אך עומד על כך שיוכנס אליו סעיף על שוויון למיעוטים. איני מסכים אתו. אני בטוח שהרצל היה עומד על כך שעקרון השוויון יהיה חלק מחוקת המדינה, אך לא בחוק שאינו עוסק בכך אלא במקום אחר, כמו חוק יסוד כבוד האדם וחירותו.

אגב, יש לזכור שבאוטופיה שכתב הרצל הערבים קיבלו את ההתיישבות הציונית בשמחה ובאהדה. השוויון האזרחי שהוא תיאר, התבסס על מסד הפוך למציאות ההיסטורית והאקטואלית. ואף על פי כן, מדינת ישראל הגשימה ומגשימה את חזון השוויון האזרחי והפכה את האוטופיה לטופיה.  

* הציונית ביותר – קראתי בעיון ולעומק את 35 עמודי הטיוטה להחלטת הממשלה – התכנית הלאומית לפיתוח הגולן. זו רק טיוטה ועוד יהיו לבטח שינויים. יש לי גם השגות על מרכיבים שונים תכנית. אבל אני יכול לומר בוודאות, שתכנית פיתוח ציונית כזו – לא זו בלבד שלא הייתה מעולם לגולן, אלא שעשרות שנים לא הייתה תכנית פיתוח התיישבות ציונית כזאת לאזור כלשהו בארץ.

זו הממשלה הציונית ביותר שהייתה בישראל זה עשרות שנים.

כאשר אני כותב שזו הממשלה הציונית ביותר, כוונתי לא רק לגולן, אלא גם לתכנית להכפלת ההתיישבות היהודית בבקעת הירדן, לחידוש ההתיישבות היהודית בנגב והקמת כעשרה יישובים חדשים אחרי עשרות שנות הקפאה ולמלחמה להחזרת הריבונות הישראלית בנגב ובמגזר הערבי, שאבדה בעשור האבוד.

* בזכות העמידה האיתנה – בניגוד לפייק ניוז שמפיץ נתניהו כבר 6 חודשים, עמידתה האיתנה של הממשלה, והמסרים החד-משמעיים של ראש הממשלה ושר החוץ, הביאה את ארה"ב לחזור בה מכוונתה לפתוח קונסוליה לפלשתינאים בירושלים.

* אכן, העם עם הגולן – יישר כוח ענק למנחם רהט על מאמרו המצוין "העם עם הגולן". מנחם היטיב לתאר את הניסיון הנואל של שש ממשלות לנסיגה מהגולן. יש לציין שנתניהו הוא היחיד שניסה למסור את הגולן לאויב הסורי הן בימי אסד האב והן בימי אסד הבן.

מספר הערות למאמר:

א. בגין לא אמר אחרי קבלת חוק הגולן שיהיה משא ומתן על הגולן אלא שיהיה משא ומתן לשלום עם סוריה. הוא אמר את הדברים בנאום הסיכום של הדיון, בתגובה לדבריו של ח"כ אמנון רובינשטיין שהמהלך יסכל כל אפשרות למו"מ לשלום עם סוריה. ואלה היו דבריו של בגין: "מה סיפרתם פה היום, אלה שדיברו נגד החוק? הנה אומר הפרופסור רובינשטיין לא פחות ולא יותר, שמעתי את דבריו: החוק הזה פירושו שלעולם כבר לא יהיה משא ומתן על שלום עם סוריה. ואתה מאשים את הממשלה שהיא גרמה לכך. האם יש אמת בדברים כאלה? האם אנחנו גרמנו לכך על ידי הגשת הצעת החוק או אנחנו חיכינו חמש עשרה שנה לניהול משא ומתן עם סוריה על שלום? מה אמרה סוריה רק לפני שבועיים ורק לפני יומיים, מפי נציגיה המוסמכים, שר החוץ שלה בפאס ואסד בעיתון כווייתי, מבלי לחכות לחוק שלנו? לעולם לא תכיר סוריה במדינת ישראל: לעולם לא תציע סוריה הצעה שיש בה הכרה במדינת ישראל; סוריה תחכה עד אשר מדינת ישראל תיחלש, או עד אשר הערבים יתחזקו כך שיוכלו להכתיב, לאכוף, To force upon Israel"", כך כתוב בנוסח האנגלי, את התנאים, כמקובל על פי השקפת הערבים. האם צריך עוד להכניס לתוך הפה מה פירוש המילים האלו? האם זה קרה בעקבות החוק הזה או לפני קבלתו? האם זה קרה בעקבות החוק הזה או לפני המחשבה על החוק הזה, לפני הבאתו בפני הכנסת? … התופעה החוזרת בתולדות ישראל סבא, מדור לדור, היא של האשמה עצמית. היהודי אשם. אם עושים בו פוגרום – היהודי אשם. אם שופכים את דמו היהודי אשם. עכשיו באים חברי הכנסת ואומרים: סוריה לא תנהל אתכם משא ומתן בעוד שנה – הממשלה היהודית אשמה. הרי אתם שמעתם מה אומרים הסורים, המוסמכים ביותר – הנשיא אסד, שר החוץ – במפורש, בגלוי, באוזני כל העמים. לא, אתם אשמים כי אתם הבאתם את החוק הזה. ואני חוזר ואומר: הרי אנחנו הבאנו את החוק בדיעבד, אחרי כל ההודעות שלהם, שלעולם לא ישבו אתנו. לא יכירו בנו. איך אתם נותנים יד למקטרגים מבחוץ? למה אתם עושים כדבר הזה? למה?… מדוע תפיצו שמועת כזב כזאת? … חמש עשרה שנה חיכינו לאות. לא רק שהם לא באו, הם אומרים שלעולם לא יבואו. אז אנחנו אומרים 'כן, כמה זמן'. מה, אנחנו נחכה עד שהם באמת יחלישו אותנו? מישהו השתמש במילים: לעולמים לא יהיה משא ומתן. חמישה דורות זה לא לעולמים? אדוני הפרופסור רובינשטיין, בעוד דור אחד, איפה אנחנו נהיה – לא בעולם הנצח? חמישה דורות זה לא בבחינת נצח? כמעט נצח. ואתה ואני משם נועיל כבר? והוא אומר לך: מאה שנה צריך לחכות ויותר, זה חמישה דורות ויותר. רק כשתיחלש ישראל או שיתחזקו הערבים, או אז הם ידברו אתנו. כלומר ינסו לכפות עלינו את תנאיהם לשלום. פירוש הדבר ממש פרוזדור ישר אל החידלון. לעולם לא יקום כדבר הזה".

בגין אמר שחוק הגולן לא ימנע מו"מ עם סוריה. ואכן, שמיר, שבצדק ציין אותו רהט כמי ששמר מכל משמר על הגולן, דווקא הוא החל בוועידת מדריד מו"מ עם סוריה, שהוביל אותו יוסי בן אהרון. אלא ששמיר סירב לאפשר להעלות במו"מ הזה את נושא הגולן. אחריו – רבין, פרס, נתניהו, ברק, אולמרט ושוב נתניהו צפצפו על חוק הגולן וניהלו מו"מ על נסיגה.

ב. לא רק שמיר אלא גם שרון לא ניהל מו"מ על הגולן.

ג. נכון לכתוב אסד ולא אסאד. בעבר גם אני נהגתי לכתוב אסאד, עד שלפני כשלושים שנה אהוד יערי העיר לי על כך ומאז אני מקפיד על האיות הנכון.

ד. כותב מנחם רהט: "אפילו הדובר המובהק של הגולן, הפובליציסט אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, שחגג גם הוא ב'חדשות בן עזר' האחרון ובבלוג שלו מלאות 40 שנה לחוק, נמנע מלהזכיר את סכנת הנסיגות שאיימה על הגולן".

אני מרבה לזכור ולהזכיר בכתב ובע"פ את האיום שהיה על הגולן ואת מורשת הקרב של המאבק ההרואי שבו סיכלנו את הסכנה והצלנו את מדינת ישראל מאסון לאומי. אכן, המאמר הזה הוקדש לחוק הגולן ולחוק משאל עם. אך גם בו כתבתי: "אם האמנו שחוק הגולן יסיר את האיום על עתיד הגולן, התבדינו. עשור לאחר חקיקתו, נפתח מו"מ על נסיגה מהגולן, חרף היותו שטח ריבוני של ישראל".

ושוב, יישר כוח.

* אנחנו על המפה – אחרי ארה"ב גם איראן מכירה בריבונות ישראל על הגולן. במפת היעדים לתקיפה בישראל שהאיראנים פורסמו, מופיעות מטרות בגולן. זכינו.

* האופוזיציה הפנימית ב"הארץ" – אני מכיר את אורי משגב בערך משנת 2010, כשעוד כתב ב"ידיעות אחרונות". הוא ראיין אותי לסדרת כתבות על הגולן. זה היה אחרי ההתפכחות של רוב מי שתמכו בנסיגה מהגולן. סדרת הכתבות היו אנטי גולן קיצוני. דקלום הנראטיב הסורי במלואו. ישראל היא שהייתה תוקפנית בכל השנים שקדמו לששת הימים. פלשה לסוריה. הגולן הוא שטח כבוש. ההתנחלויות בגולן חייבות להתפנות. מאז סלדתי ממנו. ראיתי בו אובססיבי לסוריזציה של הגולן. הדיון אתו לא היה עם ישראלי שמאמין שלמען השלום נכון לוותר על הגולן, אלא כמו עם סורי שתובע את הזכויות ורוצה לגרש את האויב. בחודשים האחרונים משגב עובר שינוי דרמטי ובין השאר הפך אופוזיציה ל"הארץ" בתוך "הארץ". במאמרו האחרון הוא תקף בשצף קצף את פשקוויל המערכת של השוקניה היוצא נגד פיתוח הגולן, שהנו שטח "קבוש" שצריך לסגת ממנו. אני ממש שמח לקרוא את המודל המשופר של משגב. שורת הפתיחה של המאמר: "לפעמים צריך לומר את האמת. הגולן לא יחזור להיות שטח סורי". הוא תקף את פשקוויל המערכת שזינב במרצ וקרא לה להתנגד לתכנית פיתוח הגולן. שורת הסיום שלו: "מי שמאמין כמוני שהשמאל חייב לקחת חלק בהנהגת המדינה, נדרש גם להסתגל למציאות המשתנה ולא לירות על אוטומט סיסמאות אנכרוניסטיות".

שגיאה בכתבה שלו: הוא כתב שברק הציע לסורים בשפרדסטאון כמעט הכל ואילו הם התעקשו לקבל כמו המצרים. זה לא נכון. בהסכם עם מצרים ישראל נסוגה לגבול הבינלאומי. סוריה לא הסכימה לנסיגה לגבול הבינלאומי, והתעקשה על כך שהנסיגה תהיה לקווי 4 ביוני 1967, כלומר גם משטחים שהיא כבשה מישראל בשנות החמישים, ובהם חמת גדר, רמת בניאס וצפון מזרח הכינרת. ברק הציע לסוריה יותר מאשר נסיגה לגבול הבינלאומי, נסיגה כמעט לקווי 4.6 למעט רצועה של כמה עשרות מ' לחוף הכינרת. בספרו "חרקירי" הגדיר רביב דרוקר את הצעתו של ברק – נסיגה מ-110% מהגולן. וגם את ההצעה הזאת אסד דחה על הסף.

* חשבון הנפש של מורן שריר – בעקבות אורי משגב, גם מורן שריר, אף הוא מ"הארץ", יוצא מן הארון. הוא מודה בטעותו ומודה לנו שנאבקנו. הוא התפכח. הוא קורא לשמאל לחשבון נפש.

הוא מספר שכל מי שמקיף אותו ייחל לנסיגה מהגולן. הוא מתוודה שירק על מכוניות שהייתה עליהן הדבקית "העם עם הגולן". "היינו יורקים על מכוניות חונות עם מדבקת 'העם עם הגולן', חשבנו שהן מה שמפריד בינינו לבין חיים אוטופיים במזרח תיכון חדש. כמעט כל מי שנמצא סביבי היום – חברים, קולגות, בני משפחה – תמך אז בירידה מרמת הגולן תמורת שלום עם סוריה. היום המחשבה הזאת מצמררת אותם. אף אחד לא מעלה על דעתו את הדבר הזה… כל מי שהיה אז סביבי, היה מוכן לקחת את הסיכון הזה. מזל שהיו אנשים שלא היו מוכנים לקחת את הסיכון והדביקו על המכונית שלהם 'העם עם הגולן'. מזל גם שלא היה אז פרטנר לשלום. נדמה לי שרוב האנשים שתמכו אז בירידה מהגולן מעולם לא עשו חשבון נפש. לא שאלו את עצמם מה היה קורה חלילה אם החלום שלהם היה מתגשם; איך קרה שהם טעו אז; והאם יש סיכוי שהם טועים היום שוב. … אנשי שמאל חייבים להודות שירידה מרמת הגולן יכולה הייתה להיגמר בקטסטרופה… לשמאל חשוב להיות צודק. דווקא מי שכל כך חשוב לו להיות צודק, צריך להודות בפעמים שבהן הוא טועה. להודות ולנסות ללמוד מזה לקח".

כל הכבוד על חשבון הנפש והיכולת לומר "טעיתי". טוב היה גם להוסיף התנצלות בפני מי שחבריו והוא ירקו על מכוניותיהם.

* אל חיק הציונות – כבר פעמים אחדות בחודשים האחרונים ציינתי את השינוי המבורך המתחולל אצל אורי משגב, מי שהיה מהבולטים בדבוקת שוקן, ולאחרונה הוא עובר תהליך התפכחות ודה-שוקניזציה מרשים מאוד, כולל ביקורת חריפה חוזרת ונשנית על "הארץ", על פשקווילי המערכת שלו ועל עמיתיו לשעבר לדבוקה ובראשם של גדעון לוי. דעותיו השמאלניות של משגב רחוקות משלי, אך נראה לי שהוא חזר אל חיק הציונות, ועל כך הוא ראוי לכל שבח.

במאמרו האחרון, הביקורת שלו על "הארץ", מאמר המערכת ומאמר של גדעון לוי הייתה נוקבת במיוחד. הוא כתב על אובססיית הנכבה של העיתון. כמה ציטוטים:

"בחלוף השנים אין זה תקין פוליטית לעסוק בלוחמים היהודים שנהרגו (היו בהם צעירים וגם מבוגרים בעלי משפחות, עולים חסרי הכשרה צבאית שאפילו לא הספיקו ללמוד עברית, ניצולי שואה, נשים ולעתים אף נערים), גם לא באזרחים שנרצחו או ביישובים שפונו וחרבו ובתושביהם שהפכו לפליטים. דומה שכיום יש רק נכבה: הרג וגירוש ערבים, כפרים פלסטיניים שהוחרבו ופליטים פלסטינים. העיוות ההיסטוריוגרפי הזה, על חוסר הסימטריה האבסורדי והבלתי־מוסרי בעליל שבו — הוא בבת־עינם של חוגים מסוימים בישראל, ערבים ויהודים. 'הארץ' מעניק לעיוורון־מרצון הזה במה נלהבת. לפלסטינים אזרחי ישראל, כעמיתיי עודה בשארת וחנין מג'אדלה, הוא מאפשר לחמוק מכל אחריות של החברה הערבית לגורלה — ממלחמת 48' ועד עצם היום הזה. הפלסטינים, מאז ולתמיד, הם אך ורק קורבנות סבילים ותמימים של מפעל הפשע והרשע הציוני. יש כמובן גם יהודים כאלה, באקדמיה ועיתונות. גדעון לוי הוא דוגמה בולטת… ל'הארץ' זה היה בבחינת די והותר. מאמר המערכת ביום ראשון כבר קבע, נחרצות ובאופן גורף: 'חיילי צה"ל ביצעו פשעי מלחמה במלחמת העצמאות של ישראל, ובראשם מעשי טבח בכפרים פלסטיניים שנכבשו בקרבות ההכרעה בשפלה, בגליל ובנגב. בני התקופה סיפרו על רצח המוני של אזרחים פלסטינים בידי הלוחמים שכבשו את כפריהם, על כיתות הוצאה להורג, על ריכוז עשרות בני אדם במבנה שפוצץ, על ריסוק גולגולות ילדים במקלות, על אונס אלים ועל הוראה לתושבים לחפור בורות שבתוכם נורו למוות'. ואילו גדעון לוי, באותו עמוד אדיטוריאלי ממש, כבר הלך כצפוי צעד נוסף: 'מה שעוללנו אז לפלסטינים אנחנו ממשיכים לעולל להם כיום, רק ביתר שאת… מנגנוני הטיוח והצידוק יכסו על כל חשיפה מ–1948… נא לא להפריע לנו, אנחנו ממשיכים — באותם פשעים, או בדומיהם'. כלומר אליבא דחתן פרס סוקולוב הטרי, גם היום חיילי צה"ל בשטחים רוצחים פלסטינים בהמוניהם, מרוצצים גולגולות של ילדים, אונסים באלימות ומורים לכפריים לחפור בורות ויורים בהם לתוכם… לפנינו חגיגה אקסטטית ממש של הפרזה, כזבים, התחפרות, התפלשות והתקרצפות ברגשי אשמה. אם באמת רוצים דיון רציני במלחמת 48', הוא חייב להיות מאוזן. אם אמת, אז כל האמת… בלי להתחמק מעובדות היסוד: ערביי פלסטינה פתחו בפעולות איבה רצחניות מיד לאחר אישור תכנית החלוקה שלה התנגדו, באמצעות כ–400 מיליציות מקומיות חמושות. צבאות ערב פלשו למדינה היהודית מיד עם תום המנדט במטרה להחריב אותה ולמחות את זכר קיומה… עמיתיי ב'הארץ' לא מסתפקים בבירור העובדות ומרבים לדרוש 'התנצלות'. מדכדך לשוב ולהיגרר לשם 74 שנים אחרי פרוץ המלחמה, אבל את ההתנצלות הזאת כבר היטיב לנסח בגאונותו אפרים קישון: סליחה שניצחנו".

* בורג מעדיף את תורתו של כהנא – אברום בורג יצא ב"הארץ" במתקפה חריפה נגד הוגה הדעות החשוב ביותר היום בישראל, מיכה גודמן. מיכה יוצא מהשבלונות השחוקות של ימין ושמאל ומציע תפיסות מורכבות להתמודדות עם הנושאים המורכבים שעמם מתמודדת מדינת ישראל. בתור שכזה, הוא האיום הגדול ביותר על אנשי הקצה, הקנאים הפנאטיים משמאל ומימין. כותרת הפשקוויל של בורג היא "כל דבר עדיף על המרשמלו של מיכה גודמן". אך טבעי שאדם כמו בורג יבכר אלף מונים את תורת הגזע הכהניסטית על ה"מרשמלו". כשהוא רואה את הרדיקלים מימין, הוא רואה את עצמו. אנשים קיצונים יכלו בקלות למצוא את עצמם בקיצוניות הנגדית. הם לא יכולים לדמיין את עצמם שוהים במקום מורכב. איפה שיש מורכבות, שלא הכל שחור ולבן, הקרקע אינה יציבה, האוויר דליל, הם נתקפים סחרחורת ומחלת ים. הם אינם מסוגלים להתמודד עם מורכבות, עם חשיבה מופשטת.

חוק הרדיקלים השלובים.

* פשעים נתעבים – הרצח הנתעב של יהודה דימנטמן, ביום חמישי בלילה, מבטא את המציאות האמתית ביהודה ושומרון; מי הצד הטרוריסטי האלים, הן בכמות הפיגועים והן בחומרתם. המתנחלים היהודים ביו"ש, שרובם המוחלט אזרחים שומרי חוק וסולדים מאלימות, הם קורבן לאלימות ולטרור.

הפשע הנתעב שביצעו 15 בני עמי שבחרו בטרור ביום שישי בבוקר, שפרצו לבית של משפחה פלשתינאית בכפר קריות, ביצעו פוגרום, השחיתו את הרכוש ופצעו את אב המשפחה שפונה לבית חולים, מוכיח שיש גם בעיה חמורה של מחבלים יהודים.

דווקא העובדה שמדובר לכל היותר בכמה מאות מנוולים, מתוך ציבור של חצי מיליון איש, מעידה על כך שניתן למגר את התופעה, והעובדה שהיא קיימת היא כישלון של מדינת ישראל, של כל הממשלות ושל כוחות הביטחון.

* סילוף שכלי ונפשי – אחד ממצדיקי הטרור הערבי, הצדיק אותו בכך ש"אין סימטריה. עיקר האלימות היא הכיבוש [שגיאת הכתיב במקור א.ה.] עצמו. אנחנו מדכאים וגוזלים עוד ועוד אדמה ולהם אין אפשרות לבחור את השלטון שמנהל את חייהם. אז הם נלחמים. אין בזה שום חדש חוץ מהעובדה שהיהודים החכמים החליטו שמה שנכון לגבי כל כובש בהיסטוריה לא יפעל עלינו. יפעל גם יפעל". לא הייתי מתייחס לדברי הבל אלו, אלמלא העובדה שכתב אותם חבר קיבוץ נירים, שלגבול עזה, שאחרי שחלומו הרטוב הוגשם וישראל נסוגה מכל רצועת עזה, החריבה את כל יישוביה וגירשה את כל אזרחיה, האויב ממשיך להכות, יורה פצמ"רים ורקטות על קיבוצו, שאף שילם מחיר דמים במבצע "צוק איתן". והגאון ממשיך לדקלם אותם דקלומים ואותן סיסמאות, על אקיבוש בלה בלה בלה, ועל האשמת היהודים בטרור נגדם, הנובע מכך שהם מרשים לעצמם לחיות במקום זה או אחר. אם חלומו הרטוב יתגשם ביהודה ושומרון כפי שהוגשם בעזה, גוש דן יהיה עוטף יו"ש. וכפי שבשם ה"שיבה" הטרור מעזה נמשך גם כשאין שם אף יהודי אחד ואפילו לא קבר של יהודי אחד, כך יהיה גם ביו"ש. וכפי שאחרי הנסיגה המלאה הם טוענים שאקיבוש נמשך והגאון מדקלם גם את השטות הזאת כדי להצדיק את הטרור נגדו, כך המשך הטרור מיו"ש אחרי הנסיגה יוצדק בכך שאקיבוש נמשך ושיו"ש היא מחנה ריכוז כמאמר גדעון האו האו לוי.

הנ"ל מתעקשים להתעלם מן העובדה שהטרור הערבי נובע מהתנגדות לכל נוכחות יהודית בכל מקום בארץ ישראל. ואת הניוון המוסרי והרוחני של מצדיקיו בתוכנו היטיב ברל כצנלסון לתאר בדיוק מוחלט, כאשר הארנון אבנים של שנות השלושים הצדיקו את הטרור הערבי נגד היהודים בארץ 12 שנים לפני הנכבה-שמכבה ו-31 שנים לפני אקיבוש: "… היש עם בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות? אכן, ברוסיה ב-1881, בעצם ימי הפרעות, ישבו בנים ובנות לעם ישראל והדפיסו בחשאי מתוך מסירות נפש, פרוקלמציות, הקוראות לפוגרומים, מתוך תקווה שהדם היהודי שיישפך יעזור להתקוממותו של המוז'יק הרוסי. אכן יודעת ההיסטוריה העברית כל מני רנגטים ודגנרטים. צורות של שמד. כל עוד אפשרי הדבר שיבוא ילד יהודי לארץ ישראל, ילד שטופח על-ידי ייסורי הדורות ומשא הנפש של דורות, וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו, של 'עבדות בתוך המהפכה', ויטרפו עליו את דעתו עד כדי כך שיראה את הגאולה הסוציאלית בנאצים הפלשתינים שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפיגיון שבמזרח – אל ידע מצפוננו שקט".

ברל כצנלסון – מתוך נאום בהפגנת 1 במאי 1936. הנאום התפרסם ב"דבר" כעבור ימים אחדים.

* גדעון לוי בעד חיסול הטרור – גדעון לוי תומך בהתלהבות בלתי מסויגת ברצח יהודה דימנטמן: "לא נותרה לפלסטינים שום דרך לקבל בחזרה את אדמתם, זולת האלימות".

המשמעות היחידה של דבריו, היא שאם איננו רוצים באלימות, על כולנו לחזור לאירופה או לארצות ערב, לאמריקה או לאתיופיה, ולמסור להם בחזרה את "אדמתם". אם לא יהיו יהודים בארץ ישראל, האלימות בארץ ישראל לא תופנה נגד יהודים, ובא לפלשתין גואל. ושלא נשכח לקחת אתנו גם את מתינו.

* הגדרת האלימות – רוגל אלפר יודע שהאלימות בקרב המתנחלים היא של קבוצה קטנה, בשולי השוליים הרדיקליים והסהרוריים ביו"ש ושהרוב המוחלט רחוק ממנה כרחוק מזרח ומערב. ולכן, כדי להמשיך בהפצת תעמולת "אלימות המתנחלים" הוא מגדיר מחדש את האלימות. כל מי שחי ביו"ש עושה מעשה אלים, קולוניאליסטי, אפרטהיידיסטי, קיבושי. זאת האלימות. כלומר, כאשר ילד באריאל שותה שוקו, הוא מבצע פעולה אלימה. כאשר ילדה במעלה אדומים נושמת היא מבצעת פעילה אלימה. הוא גם יודע שהמתנחלים הם קורבן לטרור ולאלימות של פלשתינאים. אבל הוא כותב שכאשר מיידים אבן על מכונית ובה מתנחלים, האלימים כאן הם המתנחלים. נו, הרי זה שמשלם לו משכורת כבר הסביר מי אשם בכך שצלף פלשתינאי כיוון בקור רוח למצחה של שלהבת פס בת עשרה חודשים, סחט לאט לאט את ההדק ורצח אותה בדם קר. הרי היא מתנחלת אלימה. גדעון לוי ועמירה הס פרסמו אף הם פשקווילים עם אותו המסר.

* אם הם לא היו שם – חיים בר-לב היה אדם רב זכויות, שהקדיש את חייו לביטחונה ושלומה של מדינת ישראל. הוא היה ממפקדי הפלמ"ח ומהמפקדים הבולטים בתש"ח, סגן הרמטכ"ל במלחמת ששת הימים, רמטכ"ל צה"ל במלחמת ההתשה, ובמלחמת יום הכיפורים הוא נשלח לפקד על חזית הדרום המתמוטטת והוביל את המהפך מתבוסה לניצחון. הוא היה שר המשטרה בשנות ה-80 והשגריר במוסקבה בשנות התשעים.

אבל משפט אחד שאמר, ייזכר לדיראון עולם, וכל זכויותיו הרבות לא תמחוקנה את הכתם. אחרי רצח 6 יהודים מתושבי חברון ב-1981, בהיותו ח"כ באופוזיציה, הוא אמר: "אם הם לא היו שם, הם לא היו נרצחים".

גם בנו, עומר בר-לב, מכהן היום בתפקיד שר המשטרה, ששמו מותג לשר לביטחון פנים. גם לו יש זכויות רבות. הוא היה מפקד סיירת מטכ"ל. הוא מוביל היום מאבק לאומי בפשיעה במגזר הערבי, אחרי שנים של מחדל לאומי נורא. אבל דבריו על "אלימות מתנחלים", הגם שהוא לא אמר זאת עם ה"א הידיעה ("המתנחלים") היא אומללה. בניגוד לחיים בר-לב, עומר יכול לחזור בו ולתקן את דבריו.

מי שרוצה באמת להילחם מלחמת חורמה באלימות הקומץ הכהניסטי המטורף, צריך למקד את המאבק בהם. מי שמכליל על ציבור שלם, ציבור גדול, ציבור פטריוטי נפלא, שתהום פעורה בין רובו המכריע לבין הקומץ של נערי הזוועות, חוטא לא רק לציבור הזה, אלא גם ליכולת להילחם באופן ממוקד ואפקטיבי באלימים.

* נגזר עליו לשקר –  ח"כ מנסור עבאס, מנהיג רע"ם, מתח ביקורת על דבריו של השר בר-לב, ואמר שאסור להכליל על כל המתנחלים. בתגובה, תקף אותו אחמד טיבי ואמר שאסור שח"כ ערבי ידבר כך. משמעות דבריו של טיבי היא שאסור לח"כ ערבי לומר אמת.

* להבחין בין טוב ורע – יש להילחם בקמפיין המכוער על "אלימות המתנחלים", שמעליל עלילה שפלה על ציבור גדול וחיובי ביותר, כאילו אין מלחמה בטרור הכהניסטי ובנערי הזוועות, ולנהל מלחמת חורמה במחבלים הכהניסטים כאילו אין מאבק בקמפיין המכוער נגד המתנחלים.

כדי להילחם ברע, יש להבחין בין טוב ורע ולהתמקד ברע. מי שאינו מבחין בין טוב ורע הוא המשת"פ של הרע.

* רוח גבית לביילין – התנפלותו של טראמפ על נתניהו הפיחה רוח חיים ביוסי ביילין. אם טראמפ אומר שאבו-מאזן רצה שלום ונתניהו לא רצה שלום, הרי שקיבלנו מפי הגבורה הוכחה מי הסרבן, והנה יש פרטנר, ומפעל חייו של ביילין לא מופרך. במקום להודות בטעותו ההיסטורית, ביילין מכריז שאין פרטנר ישראלי – קודם נתניהו, עובדה טראמפ אמר, ועכשיו בנט שמסרב להיפגש עם אבו-מאזן.

ביילין מתעלם מן העובדה שדבריו של טראמפ אינם אלא נקמה בנתניהו על כך שבירך את ביידן. האמת היא שלא נתניהו החרים את אבו-מאזן אלא אבו-מאזן את נתניהו. וגם את טראמפ.

ובאשר לבנט, להבנתי הוא מסרב לכל מו"מ עם הפלשתינאים בשל המבנה הקואליציוני של ממשלתו. המחלוקת הפנימית אינה יכולה לאפשר עמדה ישראלית אחידה שבשמה ניתן לנהל מו"מ. את זה מבינים אפילו במרצ. למה לפרק ממשלה בשל מחלוקת בנושא הפלשתינאי, כאשר ברור שאין פרטנר פלשתינאי שמוכן להשלים עם קיומה של מדינת ישראל ולוותר על תביעת ה"שיבה"? הרי הדבר היחיד המשותף לימינה ומרצ בנושא הפלשתינאי, הוא שהפלשתינאים דוחים על הסף הן את עמדות ימינה והן את עמדות מרצ. הרי היינו בסרט הזה.

ומלבד זאת, קצת מוזר להציג את נתניהו כסרבן שלום, כאשר הוא חתם על הסכמי אברהם עם מדינות ערביות. זו הדרך הנכונה לשלום. לשחרר את המזרח התיכון מלפיתת החנק הפלשתינאית ולקדם את השלום במזרח התיכון, שהוא אינטרס של הערבים לא פחות משל ישראל. כאשר יהיה שלום בין ישראל למרבית מדינות ערב, אפשר יהיה להגיע עם הפלשתינאים להסדר סביר. בנושא הזה, בנט ממשיך, בצדק, את דרכו של נתניהו, כפי שראינו רק השבוע בביקורו באיחוד האמירויות.

* קיפלה את הדגלים – ניר אבישי כהן היה חבר בהנהלת מרצ ודובר שוברים שתיקה. במאמר ב-ynet הוא תקף בחריפות את מפלגתו (לשעבר?) שקיפלה את הדגלים שלה ובעיקר את דגל המאבק ב"כיבוש" ובהתנחלות. "בשם 'רק לא ביבי' הקריבה מרצ את הפלסטינים והפכה להיות עוד מפלגה ככל המפלגות". הוא משבח את הח"כים מוסי רז, גבי לסקי ומיכל רוזין שכבודדים עוד עושים זאת, אך מרצ כמפלגה נטשה את החזית הזאת. בכך הוכרע המאבק הפנימי בתוך מרצ לטובת מי שרוצים אותה כמפלגה חברתית סביבתית ולא אכפת להם מהכיבוש. "הממשלה הנוכחית מגלמת את ניצחונה הגדול של תנועת ההתנחלויות. היא ממשיכה לשגשג גם בממשלה שבה חברים הורוביץ, פריג' וזנדברג. לא מתקיים שיח על פינוי התנחלויות, אין באופק תהליך שלום ומדינה פלסטינית הס מלהזכיר". לשיטתו הוא צודק. בעיניי, זהו שינוי מבורך.

* ערך עליון – מפקד מג"ב ניצב אמיר כהן בראיון ל"7 ימים": "טוהר הנשק הוא דבר מאוד חשוב, הוא ערך עליון בהוויה ובחיים של כל לוחם ולוחמת במג"ב, אבל מול זה, ערך החיים של הלוחמים הרבה יותר חשוב".

יש כאן בעיה לוגית. אם טוהר הנשק הוא ערך עליון, פירושו של דבר הוא שאין ערך חשוב ממנו. אם ערך החיים של הלוחמים חשוב יותר, ואף הרבה יותר, פירוש הדבר הוא שטוהר הנשק אינו ערך עליון.

האם החיים של הלוחמים הם ערך עליון? גם לא. כי אם היו ערך עליון, אסור לסכן אותם בכך שהם לוחמים. אם יישבו בבית ולא יהיו לוחמים, הם לא יסתכנו. בשבועת האמונים לצה"ל נאמר: "להקדיש את כל כוחותיי ואף להקריב את חיי להגנת המולדת ולחירות ישראל". פירוש הדבר, שהגנת המולדת וחירות ישראל הם ערך נעלה על ערך חיי הלוחמים. אגב, לוחמי מג"ב נשבעים אמונים למשטרת ישראל ובשבועת האמונים למשטרה לא מופיעה ההקרבה, אולם אני משוכנע שנכונותם של לוחמי מג"ב להקרבה אינה נופלת מזו של לוחמי צה"ל.

איני אוהב את הביטוי ערך עליון. איני חושב שיש ערך עליון אחד שעומד מעל כל הערכים. אני מאמין בשילוב בין ערכים. יש סולם ערכים, ויש להעדיף ערך אחד על משנהו, אבל כאשר מציבים ערך אחד ומעמידים אותו כערך עליון מעל כל הערכים, הוא עלול לקדש את כל האמצעים, וזו סכנה גדולה.

* עולם אדום – מדי יום מוגדרת מדינה אחרת כאדומה, יום אחרי שמדדי התחלואה שלה מרקיעי שחקים. טוב יותר, יעיל יותר ואחראי יותר להכריז עליה כעל אדומה יום לפני אותם המדדים. ובמילים אחרות, בסיטואציה הנוכחית יש להכריז על העולם כולו כאדום, ולסגור ככל הניתן את השמים. בזמן שנרוויח, יש להירתם בכל הכוח להגברת ההתחסנות ובעיקר בבתי הספר. נכון היה לעשות זאת כבר לפני שבוע.

הצעדים הללו ימנעו סגרים ומגבלות שנזקן לחברה, לכלכלה ולבריאות הנפשית קשה.

* מבצע חיסון המוני – תמונת המצב של זחילת מבצע חיסון הילדים, הוא כישלון של הממשלה, של משרד החינוך ושל משרד הבריאות. לא כך מובילים מאמץ לאומי.

בנושא הזה בנט צריך לגלות מנהיגות ולשים קץ לגרירת הרגליים של המשרדים. שבוע אחד עד עשרה ימים של מאמץ מרוכז בבתי הספר, בכל בתי הספר בארץ, יביא לחיסון הרוב הגדול של הילדים. שרת החינוך צריכה לקבל הנחיה – המדד החשוב ביותר של תפקודך הוא חיסון הילדים. עזבי הכל בצד ולמשך שבוע-שבועיים עסקי במשימה הזאת. שר הבריאות צריך לקבל הנחיה – בשבוע הקרוב זאת המשימה שלך והיא קודמת לכל משימה אחרת. אם לצורך המבצע צריך לעצור לשבוע את החיסונים בקופות החולים ולגייס את הצוותים לבתי הספר – זה מבורך. ואפשר לגייס את פיקוד העורף ומילואים של פיקוד העורף. ואם מבצע החיסון יפגע בלימודים הסדירים, פגיעה כזו למשך כשבוע מוצדקת.

* הפצת מחלה במזיד – בתקופה של מגפת האיידס, בטרם הומצא הקוקטייל, היו מקרים, בארץ ובעולם, של אנשים שנדבקו באיידס ובכוונה קיימו יחסי מין עם נשים רבות כדי להדביק אותן. אותם מנוולים עמדו לדין ונענשו.

על יסוד אותו סעיף בחוק שבו אותם אנשים הועמדו לדין, יש להעמיד לדין את משפחת הפשע, שיצרה הדבקה המונית בזן האומיקרון של הקורונה. המשפחה, מכחישת קורונה וסרבנית חיסונים, חזרה מדרום אפריקה, נמצאה חיובית לקורונה, הפרה במזיד וביודעין את הבידוד. האישה שהיא אשת… חינוך (!!!) ומנהלת מוסד חינוכי, הלכה עם המחלה לבית הספר והדביקה את תלמידותיה בהמוניהן. האיש הלך לבית הכנסת והדביק מתפללים, וכמובן הסתיר את מחלתו.

על האנשים הרעים האלה לעמוד לדין ולהיענש בחומרה. יד רכה כלפיהם תעודד אנרכיה.

* בעד הקורונה – במוצ"ש נערכה ברעננה הפגנה גדולה בעד הקורונה (שם רשמי: נגד התו הירוק, נגד הכפיה, נגד הבעד ובעד הנגד).

* הגנה על הדמוקרטיה – עובדי האלילים מדקלמים בלי שמץ של חשיבה ביקורתית לא רק את השקרים של תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית, אלא אפילו את הטרמינולוגיה שלה. ולעתים זה כל כך פאתטי, שאני ממש תמה איך הם לא מנסים אפילו להסוות את העדריות העיוורת, ולו בניסיון לתת איזה ניסוח מקורי במקצת למשהו, במקום העתק-הדבק.

למשל, הגדרת החוקים לחיזוק הדמוקרטיה כ"חוקים איראניים" או "חוקים צפון קוריאניים". האם בצפון קוריאה יש הגבלת קדנציות למנהיג העליון? האם המנהיג העליון כפוף לחוק ואם הוגש נגדו כתב אישום הוא מנוע מלכהן כנשיא? ומי בישראל ניסה יותר מכל אדם אחר לשוות לעצמו גינונים ומעמד של מנהיג עליון אם לא מנהיגם הנערץ? ומי הפעיל בישראל פולחן אישיות צפון קוריאני יותר ממושא סגידתם? והאם אופן סגידתם לנתניהו אינו מזכיר סגידה למנהיגים חשוכים שאין דבר בינם לדמוקרטיה?

כעת, בכל העולם החופשי וגם בישראל יש שיח על נזקי הרשתות החברתיות ועל האפשרות להגביל את יכולת הפצת הפייק-ניוז שלהם. אנו רואים בכל העולם ובישראל את המחיר הכבד בחיי אדם ובבריאות הציבור כתוצאה מהפעילות הפייק-ניוזית של כת סרבני החיסונים, שה"מידע" שהם מפיצים ברשתות משכנע המונים לפגוע בעצמם ובסביבה באי התחסנות. האם הדמוקרטיה אינה צריכה לחפש דרך להתגונן בפני התופעה? איך? זו שאלה. בכל העולם החופשי וגם בישראל דנים היום ברגולציה על הרשתות, באופן שתגביל את יכולת הפצת מידע כוזב ומסוכן בלי לפגוע בחופש הביטוי. שר המשפטים הקים ועדה מקצועית לבחון לעומק את הנושא ואת השלכותיו. שר התקשורת בוחן דרכים לחובת סימון הפצת מידע המוני באמצעות בוטים, תוך שמירה מרבית על חופש הביטוי. זו דילמה שמעסיקה את כל העולם החופשי, את כל המדינות הדמוקרטיות. המטרה של החוקים הללו היא הגנה על הדמוקרטיה.

תעשיית השקרים וההסתה, שעל ראשה בוער הכובע וכנראה היא יודעת שיש לה מה לדאוג באשר לפעולתה האנרכיסטית והאנטי דמוקרטית ברשתות, יוצאת למלחמה. ושוב – "אנטי דמוקרטים", "איראנים", "צפון קוריאנים". ועובדי האלילים מדקלמים בלי לעצור שניה ולחשוב, להטיל ספק, לשאול את עצמם שמא אולי המטרה היא להגן גם על עליהם ועל ילדיהם?

לעתים אני תמה לשם מה אברהם אבינו טרח לנתץ את הפסלים בחנות של אביו, אם בקרב צאצאיו יש תופעות כאלו של עבודה זרה?

* אופוזיציה למדינה – נתניהו, ראש האופוזיציה למדינה, הולך מדחי לדחי. אין לו גבולות, לאיש הזה. כנראה כבר קטן עליו להסית את אזרחי ישראל נגד הממשלה והלגיטימיות שלה, נגד הכנסת ומערכת המשפט. הרי הוא מדינאי גדול. אז עכשיו הוא מסית את אומות העולם נגד מדינת ישראל. נתניהו מפיץ סרטוני הסתה נגד מדינת ישראל באנגלית, שבהם הוא מציג אותה כדיקטטורה ומזהיר את העולם שהדבר מסכן את כל הדמוקרטיות בעולם.

נתניהו מסית את העולם נגד מדינת ישראל כמו הגרועים ב"שוברים שתיקה". כמו הנתעבים ב"בצלם". כמו גדעון לוי ועמירה הס במהדורה האנגלית של "הארץ". בקצב הזה הוא עוד עלול להופיע כמו מנכ"ל "בצלם" במועצת הביטחון כדי לדרוש מהעולם לעבור מדיבורים למעשים ולהטיל סנקציות על הדיקטטורה הישראלית.

זאת התוצאה הישירה של "המדינה זה אני" – לוז הביביזם המגלומני. מי צריך את המדינה הזאת אם אני לא שולט בה?

* תואם גדעון לוי – התועמלן האנטי ישראלי גדעון לוי הוא מעריץ של נתניהו.

וכעת נתניהו הולך בדרכיו של גדעון לוי, מסית בעולם נגד מדינת ישראל ומפיץ עליה עלילות שקר.

* הכנה לצה"ל במגזר הערבי – לראשונה, מתנהל בימים אלה סמינר הכנה לצה"ל בחברה הערבית המוסלמית, בהובלת עמותת ברית ערבית.

ברית ערבית היא עמותה ללא מטרות רווח שהוקמה בשנת 2018 ע”י הישאם אבו ריא, רס”ן במיל’, במטרה לגרום לשינוי מהותי בחברה הישראלית והערבית ע”י שילוב וקידום של החברה הערבית בישראל. העמותה מאמינה כי על ידי יצירת שוויון זכויות ומתן הזדמנויות שוות, הפער בין האוכלוסיות יצטמצם ויתרום להשגת שוויון חברתי שיתרום ויפתח את החברה הערבית ואת החברה היהודית כאחת.

35 מלש"בים משתתפים בסמינר ובהם גם בנות אחדות.

* לאן מוליכה ההסתה – רשומה שהעליתי בפייסבוק ובה סיפרתי על קורס הכנה לצה"ל בחברה הערבית מוסלמית, הניבה תגובות סותרות. היו שביטאו התרגשות ואהדה. היו שהביעו חשש מפני התהוות גיס חמישי, סיפרו על אירועים של סיוע מתוך מחנות צה"ל לבוזזי תחמושת ועוד. אני שותף לשתי התחושות הללו. אני רואה בשמחה ובהתרגשות את רצונם של ערבים להתערות בחברה הישראלית גם באמצעות גיוס לצה"ל. אני יודע על ערבים שהתגייסו והיו לוחמים ומפקדים מצטיינים. אך איני עיוור לסכנה. יש לערוך מבדקים קפדניים לערבים המעוניינים להתגייס ובסה"כ אני רואה בכך ניסוי שנכון לעשותו בשום שכל ובזהירות.

והייתה גם תגובה אחרת. מישהי כתבה שהממסד חושש שיהיו חיילים יהודיים שביום פקודה לא ירצו לרצוח יהודים ולכן הוא מגייס את הערבים שיעשו כן. כלומר, ממשלת הסמול האנטי ציונית והדיפ-סטייט מתכננים ג'נוסייד למתנחלים ומגייסים את הערבים שיעשו זאת.

אפשר לשאול למה אני מתייחס לדברי הבל ובלע של תמהונית הזויה, שמשהו בחיבורים אצלה קצת רופף, בלשון המעטה. לא, אסור להתעלם כי היא פרי הבאושים של ההסתה הנוראית נגד הממשלה. מה שהיא כתבה היא מסקנה הגיונית מהדברים שהיא שומעת מקרעי, אמסלם ויאיר נתניהו, אם להזכיר שלושה מהבולטים בתעשיית השקרים וההסתה. שלא לדבר על מה שהיא שומעת מבן גביר הכהניסט וסמוטריץ' שעל הרצף הכהניסטי.

נכון, הרוב המוחלט של המוסתים לא הגיע לשפל כזה. כפי שברור שהרוב המוחלט של המוסתים לא יעשה עוד צעד אחד, אל הרצח הפוליטי. אבל לשם כך יש צורך רק באחד. ואני משוכנע שיש יותר מאחד.

* רשע מרושע – ברלנד מגלם באישיותו את הרוע המוחלט, הצרוף, המזוקק. האיש הוא מגלומן אגוצנטרי, אגואיסט ונרקיסיסט חולני, שהזולת קיים, מבחינתו, רק כדי לשרת את תאוותיו המטורפות. תאוות מין חסרת גבולות, תאוות בצע ללא מצרים, תאוות כוח ושליטה שלוחת רסן.

הוא אדם חף לחלוטין ממוסר. אין לו שום בעיה לאנוס ולהתעלל מינית בנשים אומללות, במצב הקשה ביותר, שבאות אליו במצוקתן כדי לקבל סעד נפשי ורוחני. אין לו שום עכבות לעשוק דלים, אנשים חולים וגוססים שהוא גוזל את מיטב כספם תמורת "ברכה", באמצעות סיפורי שקר על ברכות שלו שבזכותן חולים החלימו. ואין לו שום היסוסים לשלוח את חייליו לרצוח איש ונער חפים מפשע, כי הוא החליט שהם לא צריכים לחיות.

כיוון שאני נגד עונש מוות, הייתי רוצה לראות את הרשע המרושע הזה נרקב מאחורי סורג ובריח עד נשמת אפו האחרונה.

בינתיים, כיוון שהוא לא רצח במו ידיו אלא "רק" ציווה את חייליו לרצוח, הוא לא חשוד, משום מה, ברצח, ולכן לא הוגש נגדו כתב אישום, בשל התיישנות (על רצח אין התיישנות). וכעת, כאשר הוא יושב בכלא על עושק וגזילה, הוא זכה לשחרור מנהלי, בגלל הצפיפות בבית הכלא. והוסבר שהמחשב קבע שהוא ישתחרר. עם כל הכבוד לאדון מחשב, בני אדם צריכים לשחרר את הבא בתור ברשימה של המחשב ולהשאיר את הרשע בכלא, שירצה את עונשו עד השניה האחרונה.

ההתנהלות הזאת היא שילוב של חלם וסדום.

* ב…בר…ברו..ברוך מפ"ת – 37 שנים אחרי שנמחקה, שוחזרה כתובת הגרפיטי מעל מבנה שאיבת מים בשער הגיא: "פלמ"ח ברוך ג'מילי פ"ת 1948!". הכתובת שנכתבה בתש"ח נכנסה לפנתיאון ההיסטורי בזכות שירו של שלמה ארצי "הבלדה על ברוך ג'מילי", המנצח בפסטיבל הזמר והפזמון תשל"ד (1974). ב-1984 היא נמחקה.

אני מבין את הרצון העומד מאחורי השחזור, אך לדעתי זו טעות. אני לא מתפעל, בלשון המעטה, מתרבות הגרפיטי, ובעיקר של מי שמנציח את שמו האישי בגרפיטי ענק. לכן איני אוהב גם את השיר של שלמה ארצי.

איני בטוח שמורשת הוונדליזם היא הביטוי הנאות של מורשת תש"ח.

* גזענות פוליטיקלי קורקט – גזענות, כידוע, אינה פוליטיקלי קורקט. אבל יש גזענות פוליטיקלי קורקט. למשל, גזענות נגד אשכנזים. הרי האשכנזים הם "פריבילגים" ו"הגמונים" וכל הג'יבריש הבלהבלהיסטי הפוסטמודרניסטי הזה, ולכן גזענות נגדם ראויה לשבח ולפרסום ב"הארץ". וכך, התפרסם במוסף תרבות וספרות של "הארץ" שירו של מואיז בן הראש, הנושא את הכותרת התמימה "והגדת לבנך". בגרסה המקוונת שֵׁם השיר פחות תמים: "זכור את אשר עשו לך האשכנזים". כבר הכותרת פורטת על האסוציאציה של "זכור את אשר עשה לך עמלק". בדרך כלל, אם בכלל מדברים בימינו על עמלק, עושים זאת בטקסי יום השואה, כלומר בהקשר של השמדת העם היהודי. וכאשר בן הראש כותב את המילים הללו, זה אזור החיוג של "פשעי האשכנזים", בעיניו.

יהודי השומע את המילים האלה, אינו יכול שלא לזכור את המשך הצו, שאינו רק צו של זיכרון: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם… תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם, לֹא תִּשְׁכָּח". כלומר כשמישהו מדבר על "זכור את אשר עשו לך" הוא יודע שהאסוציאציה של המאזין תהיה ל"מחה את זכרם".

ומה עשו לכם האשכנזים, לדברי אבישי-בן-חיים-בשורות-קצרות-ומנוקדות, "וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְשָׂמֵחַ לִקְרַאת שׁוּבְךָ לְצִיּוֹן" (העייף ויגע בדרך לקוחים מהפסוק המגשר בין "זכור את אשר עשה לך עמלק" ל"תמחה את זכר עמלק")? הנה רשימה חלקית: אֶת תַּכְשִׁיטֵךְ גָּזְלוּ וּבְבָנַיִךְ סָחֲרוּ… וְחִבַּקְתְּ אוֹתָם וְהֵם יָרְקוּ עָלַיִךְ… וְנָתַתְּ בָּהֶם סִימָנִים, סִימָנֵי שׁוֹאָה וְסִימָנֵי מִסְכֵּנוּת (מתבכיינים האשכנזים האלה עם השואה שלהם) וכן הלאה וכן הלאה.

לא יעזור לכל האבישי בן חיימים ומואיז בן הראשים למיניהם. הם לא יוכלו לעצור את השיירה הציונית של מיזוג הגלויות. האובססיה הגלותית והשנאה העדתית יכולות אולי לעכב את התהליך, אך לא לעצור אותו. כבר היום עשרות אחוזים מן המשפחות הצעירות הן "מעורבות". בעוד דור או שניים לא יהיה ילד שידע להשיב לשאלה הארכאית אם הוא "אשכנזי" או "מזרחי".

אנחנו יהודים ישראלים. הניסיון לכפות עלינו זהות של הפרדה גלותית, יתפוגגו כאבק פורח.

* כמעט מושלם – הספורט שאני הכי אוהב לצפות בו הוא נינג'ה. בלי אסי ורותם זה היה מושלם.

* כגשם דאשתקד – אחד מסיפורי הילדות שלי, הוא שהייתי יורק על החלון בחדרי ובשתי ידיי מפעיל "וישרים" (כלומר כפות הידיים עצמן) ומדמיין שאני נוהג בגשם. זה רק ביטוי אחד לכך שמשחר ילדותי אהבתי מאוד את החורף, את הגשם, את סופות הרעמים והברקים, את הברד. והאהבה הזאת טבועה בי עד היום, כאשר עליתי לגולן וזכיתי בכל אלה ביתר שאת ובבונוס שבילדותי לא יכולתי לחלום עליו – השלג. וזאת לדעת, בנושא השלג יש באורטל שתי מפלגות – אוהבי השלג ואלה שכבר נמאס להם מהשלג. אני שייך לאגף הרדיקלי של מפלגת אוהבי השלג; אגף שרוב חבריו הם ילדים.

לשלג לא זכיתי בילדותי הרמת-גנית. לשם כך היינו נוסעים לירושלים או לחרמון. אבל לגשם גשם משמים קול המון טיפות המים – זכיתי גם זכיתי. ואני זוכר ימים ארוכים של גשם זלעפות. הו, כמה אהבתי ללכת בגשם ולקפוץ עם מגפי הגומי בשלוליות. ממטריות סלדתי תמיד.

בלב שכונת תל-גנים, הייתה תעלת ניקוז, שקראנו לה הוואדי. בימים גשומים הוואדי זרם ובימים סוערים הוא שצף וקצף. ובימים סוערים במיוחד הוא עלה על גדותיו, ורח' יוסף צבי הפך לרחוב ונציאני, נחל זורם של מים חומים מהסחף. וזה היה המראה האהוב עליי מכל, שהסעיר את דמיוני, כאילו אנו חיים לצד נהר גדול.

אז לא קראו לזה "כרמל" ולא הכניסו אותנו לפאניקה כאילו הגשם היא מתקפת טילים מאיראן. אז קראו לזה חורף, יום סגריר, וציפינו לקבל אותו בברכה ובשמחה כי גשם הוא ברכה. ואכן, גשם הוא ברכה.

          * ביד הלשון

יד פוגשת יד אחות – סיסמת טקס השאת המשואות ביום העצמאות ה-74 תהיה "יד פוגשת יד אחות".

הסיסמה היא בהשראת שירה של רחל המשוררת "גן נעול", הנפתח במילים:

מי אתה?

מדוע יד מושטת

לא פוגשת יד אחות?

את השיר הקדישה רחל לזלמן שז"ר, לימים הנשיא השלישי של ישראל.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 24.11.21

* שתי זרועות טרוריסטיות – חמאס הוא ארגון טרור. הזרוע הצבאית והזרוע המדינית הן שתי זרועות של הטרור, המשולבות ביניהן, פועלות יחד להשגת אותה מטרה. כל חבר בחמאס הוא מחבל, וכלל אין זה משנה לאיזו זרוע הוא שייך. וכפי שראינו בפיגוע בעיר העתיקה, לעתים אותו מחבל פועל במקביל בשתי הזרועות.

* להחזיר את המגנומטרים – כאשר נתניהו נכנע לטרור, התקפל וברח עם הזנב בין הרגליים בעקבות ההתפרעויות הפלשתינאיות והורה להסיר את המגנומטרים, כתבתי שהמגנומטרים יחזרו. השאלה היא האם זה ייעשה לפני או אחרי הפיגוע הרצחני הבא בהר הבית.

ביום ראשון היה פיגוע רצחני על סף הר הבית. על הממשלה להתעשת ולקבל החלטה אמיצה – להחזיר את המגנומטרים. עליה לעשות זאת לפני הפיגוע הרצחני על הר הבית.

* זה ילד זה? – מחבל חמוש דקר בסכין לוחמת ולוחם מג"ב בירושלים בניסיון לרצוח אותם, ופצע את שניהם. בעיצומו של הפיגוע, בטרם הספיק לדקור אותם למוות, המחבל נוטרל בירי ונהרג. היורה הוא ראש ישיבת עטרת כוהנים, הרב אביב צוברי. הוא ראוי לשבח על גבורתו, על תושייתו ועל הצלת חיי אדם. הוא מילא את הציווי "לא תעמוד על דם רעך". הוא ראוי להיות מודל לחיקוי.

המחבל היה בן 16. גדעון לוי פרסם פשקוויל רצוף שקרים על ישראל שהורגת ילדים בסיטונות והנה עכשיו הורגי ילדים הופכים לגיבורים. הסיפור הזה הוא התגלמות השוקניזם. מחבל חמוש, שהוא מספיק מבוגר כדי לפצוע ולנסות לרצוח יהודים, מוצג כילד תמים שנרצח בידי יהודים. העיוות הזה הוא הדרך המעוותת והשקרית שבה גדעון לוי מתאר את הסכסוך הישראלי ערבי מראשיתו, עוד טרם הקמת המדינה. העיוות הזה הוא הדרך המעוותת שבה הוא מתאר את מלחמת השחרור.

כן, החברה הישראלית תמשיך להוקיר את מי שמגן עליה, מי שמגן על חיי אזרחים וילדים ובוודאי לשבח אזרח שנוטל יוזמה ומציל חיים. ובכל פיגוע יש לחתור למגע ולהרג המחבל.

… אילו היה נתפס חי, לוי היה כותב שישראל חוטפת ילדים.

* תפקיד צה"לי מובהק – שב"כ וצה"ל חשפו התארגנות טרור של חמאס ביהודה ושומרון, וסיכלו שורת מעשי טרור חמורים, ובהם פיגועי התאבדות וחטיפה. במסגרת פעולת צה"ל ושב"כ נעצרו חמישים  מחבלים, ונתפס אמל"ח רב ובו חומרים להכנת חגורות נפץ וכלי נשק ומיליון דולר לביצוע חטיפה.

כשאנו קוראים את ההתבכיינות השוקניסטית על קלגסי צה"ל שחודרים בלילות לבתים פלשתינאים וחוטפים ילדים, מן הראוי שנזכור שהם מתארים בדיוק את הפעילות הזאת; סיכול פיגועי טרור והצלת חיי אזרחים וילדים ישראליים.

אמנון אברמוביץ' אמר השבוע בערוץ 12 שאת המעצרים האלה צריכים לעשות שוטרים, כי זה לא תפקיד צבאי. איזה דברי הבל. תפקידו של צה"ל להגן על מדינת ישראל ואזרחיה מפני צבאות סדירים ומפני טרור. ומאז מלחמת יום הכיפורים, האיום העיקרי הוא טרור ורקטות. הפעולות בשטח הרש"פ הן פעולות מעבר לקווי האויב, ולא בשטח שבשליטת ישראל, וברור שלכידת מחבלים בשטח כזה היא תפקיד צה"לי מובהק.

אחד מראשי ההתארגנות הטרוריסטית הוא זכריא נג'יב, ממשוחררי עסקת שליט. אלמלא הסיכול, הוא היה מגדיל את המספר שכבר היום הוא דו-ספרתי, של הנרצחים בידי משוחררי העסקה.

כל הכבוד לשב"כ ולצה"ל!

* פצצה מתקתקת – מחבל שחודר לבסיס צה"ל ובוזז אמל"ח הוא פצצה מתקתקת ויש לנטרל אותו במקום, אם צריך גם בירי ואף בירי על מנת להרוג.

ההשוואה בין מקרה כזה לבין פרשת אלאור אזריה (שעשה אהוד בן עזר בגיליון הקודם), בניסיון להצדיק בדיעבד את המעשה של החייל שסרח, מופרכת מעיקרה. שם היה מדובר בירי בדם קר מטווח אפס לראשו של מחבל שבוי, לא רק מנוטרל אלא גוסס, מוקף בחיילי צה"ל בכלי נשק שלופים. אין שום דמיון בין המקרים. המעשה של אלאור אזריה מתאים לכנופיה, לא לצבא של מדינה. הוא קרוב יותר לירי במחבל הכלוא בבית הסוהר, מאשר בירי לניטרול מחבל כדי לסכל פיגוע או שוד אמל"ח.

* מחרחר מלחמת אחים – "פעיל השלום" חיים שדמי דרש בדיון בכנסת לצייד בנשק את ארגוני השמאל הרדיקלי כדי להילחם במתנחלים.

פעיל ה"שלום" הזה הוא מחרחר מלחמת אחים.

חופש הביטוי אינו אינסופי. על הדמוקרטיה להתגונן מפני המניפים עליה גרזן ומפני המשתמשים בה כדי להילחם לחורבנה.

על מוסדות מדינת החוק לטפל בשדמי ללא כפפות של משי.

* מחדל חיסון הילדים – אתמול החל חיסון הילדים בגילי 5-12. אתמול היה צריך להתחיל מבצע לאומי של חיסון המוני בכל בתי הספר בארץ. כך יש לקיים מאמץ לאומי. אלה צעדי חירום לבלימת מגפה.

ראש הממשלה הציב יעד של חיסון 50% מהילדים עד סוף דצמבר. ביום הראשון לחיסונים התבשרנו שרק ל-2% מהילדים הוזמן תור. בקצב הזה לא נתקרב להשגת היעד. והיעד עצמו מינימליסטי ואינו עונה על הצרכים. בפעולה נכונה, של מבצע חיסונים משמעותי בבתי הספר, רוב גדול של ילדי ישראל היו מחוסנים עד חופשת חנוכה. למרבה הצער, לא למדנו את לקח ההשתהות וההתמהמהות בחיסון הילדים בגילאי 12-16, לפני חצי שנה. אין הגדרה מתאימה לכך יותר ממחדל. זאת, דווקא בשבוע שבו אנו רואים לנגד עינינו שינוי מדאיג במגמת התחלואה.

* בריאות הציבור – התחלתי השבוע קורס בקריית שמונה. בפתח השיעור הראשון התבקשנו להציג תו ירוק. כולנו שלפנו את הסמרטפונים. אישה אחת שלפה את עצמה מהכיתה והלכה לבלי שוב. זה לא נעים. באמת לא נעים. אך כך שומרים על בריאות הציבור.

* עם הראש בקיר – הכחשת הקורונה וסרבנות החיסונים הם תוצאה ישירה של הרלטיביזם הפוסט מודרני. אין אמת, אין עובדות, כל אחד והאמת שלו, יש רק "נראטיבים" וכו'. אין היררכיה. אם המדע והרפואה קובעים חד-משמעית שהחיסון הכרחי למיגור המגפה ושאינו מזיק, ואיזה מאחז עיניים טוען שאין קורונה והחיסון גורם לדום לב – אלו שני נראטיבים, ויש לכבד את שתי הדעות באותה מידה.

ב"זהו זה" האחרון שודר מערכון מצוין על התופעה. גידי גוב מראיין את בראבא כמכחיש קורונה. "אני סבור שמדינה דמוקרטית בת 87" – "סליחה, המדינה היא בת 73". – "את זה אתה אומר. זאת הדעה שלך. אני מכבד את דעתך. הדעה שלי היא שהמדינה בת 87 ואתה צריך לכבד אותי ואת דעתי". וכן הלאה וכן הלאה. עד שבראבא יוצא במחאה את האולפן והולך לעבר הדלת. "הדלת היא בצד השני" מסביר לו גידי ובראבא משיב: "לדעתך הדלת בצד השני, לדעתי הדלת בצד הזה" והוא הולך ישירות לעבר ה"דלת" ונכנס עם הראש בקיר.

* האם רבין היה פשיסט? – ב-1993 החליטה ועדת פרס ישראל להעניק את הפרס על מפעל חיים לפרופ' ישעיהו ליבוביץ'. שרת החינוך הייתה אז שולמית אלוני, וכמובן שהיא אישרה את הפרס. יתר על כן, היא דחפה להענקת הפרס לליבוביץ' ושיבחה בכל מאודה את ההחלטה.

ראש הממשלה היה אז רבין. לראש הממשלה אין סמכות כלשהי לאשר הענקת פרס ישראל. אבל הוא בין מעניקי הפרס בטקס עצמו. רבין הודיע שיחרים את הטקס, כיוון שהוא מסרב ללחוץ את ידיו של ליבוביץ', המטיף לסרבנות, שכינה את צה"ל צבא יהודו-נאצי. הופעל לחץ כבד על רבין לחזור בו, אך הוא התעקש ועמד על דעתו. בעקבות זאת הודיע ליבוביץ' שהוא מוותר על הפרס.

אין ספק, וגם לרבין לא היה ספק, שליבוביץ' ראוי לפרס על הישגיו המדעיים. אבל הפרס הממלכתי החשוב ביותר שמדינת ישראל מעניקה, צריך לקחת בחשבון שיקולים נוספים, ממלכתיים.

אם שרת החינוך שאשא ביטון ראויה למטר הגידופים מהשוקניה ("סותמת פיות… החרפה רשומה על שמה… מזהמת את הפרס משיקולים פוליטיים… מעכשיו הפרס יסמן לא מצוינות מדעית אלא נאמנות לשלטון… הפללה פשיסטית של השמאל… החלטה אנטי-דמוקרטית" וכו' וכו') הרי יצחק רבין ראוי בדיוק לאותם גידופים.

* קיצור תולדות גניבת הרוטציה – משה גרנות ביקש ממני הסבר איך נתניהו גנב את הרוטציה באמצעות מניעת התקציב ממדינת ישראל. ובכן, זה הסיפור על רגל אחת. נתניהו גרר את מדינת ישראל לשלושה סיבובי בחירות מיותרים, בתקווה שיצליח להקים ממשלה שתעמיד אותו מעל החוק ותמלט אותו מאימת הדין. בשלושת הסיבובים הוא נכשל. בסיבוב השלישי גנץ היה על סף הקמת ממשלה התלויה במשותפת. יועז הנדל וצביקה האוזר מנעו זאת. ישראל עמדה על סף סיבוב רביעי בשיאה של הקורונה. בלחץ כבד של גורמים רבים, ובהם יוזמת ממשלת אחדות שהייתי בין מקימיה, הסכים גנץ להקמת ממשלת אחדות רוטציונית עם נתניהו.

גנץ עשה זאת בידיעה ברורה שהוא מפר את ההבטחה לבוחר, שהוא – ראש הסיעה הגדולה בכנסת מאבד מחצית כוחו ושהמחיר הפוליטי שהוא ישלם כבד ביותר, אך הוא קיבל החלטה פטריוטית להיכנס תחת האלונקה בשעת חירום ולהקים ממשלת אחדות.

הייתה רק בעיה אחת. הוא ידע שאי אפשר להאמין לאף מילה של הפרטנר שלו. הוא לא האמין לו ואף אחד לא האמין לו. ולכן, הוא ניסה לסנדל אותו במערכת חקיקה של "ממשלת החליפין", שבה עד הרוטציה הוא יהיה "ראש ממשלה חליפי", ובכל ניסיון של נתניהו לפזר את הממשלה ואת הכנסת השלטון יעבור באופן אוטומטי אליו. גנץ ויועציו המשפטיים בנו קונסטרוקציה מורכבת שהאמינו שאי אפשר יהיה להערים עליה.

אבל נכלוליותו של נתניהו חזקה יותר מכל קונסטרוקציה. הוא הבחין בכך שההסכם שאושר כחוק אינו קובע בפירוש שגם אם התקציב לא עובר, השלטון יעבור לגנץ. וכך הוא הסכים לתנאים של גנץ, וחתם על הסכם הונאה, שלא הייתה לו כל כוונה לקיים אותו, כאשר הכלי לגנוב את הרוטציה הוא אי העברת תקציב.

וכך היה. נתניהו ביצע פשע כלכלי חמור נגד מדינת ישראל בשיאו של משבר בריאות-כלכלי-חברתי ופוליטי מהחמורים בתולדותיה, ומנע העברת תקציב, אך ורק כדי לגנוב את הרוטציה. זה התרגיל הנכלולי והמסריח ביותר בתולדות המדינה. והוא גרר את ישראל לסיבוב בחירות מיותר רביעי, בתקווה שהפעם, בעזרת רע"ם, יזכה בממשלת החסינות הנכספת.

אבל נתניהו שילם על כך מחיר כבד. אף אחד לא מאמין לאף מילה שלו. אין שום ערך לחתימת ידו. אם חותמים אתו על הסכם כלשהו, רצוי שההסכם יהיה על נייר רך כדי שיהיה בו שימוש כלשהו. וכך הוא איבד את השלטון, כי אין לו שותפים פוטנציאליים. ולמרות ניסיונו להפיל את השלטון באמצעות דה-לגיטימציה לממשלה החוקית והסתה נוראית, סביר להניח שהוא איבד סופית את הסיכוי לחזור אי פעם לשלטון.

* בדיעבד – שבוע שבועיים לאחר הקמת ממשלת האחדות, ביצע נתניהו את מופע האימים הקרימינלי במסדרון בית המשפט. בדיעבד, יתכן שאז הייתה צריכה כחול לבן לפרוש מהממשלה ולהפיל אותה.

* הפגנות מגונות – ההפגנות בעד ונגד נתניהו מחוץ לכותלי בית המשפט הן תופעה שלילית. המפגינים, משני הצדדים, חותרים תחת ההליך המשפטי, שמבוסס על ראיות, והופכים אותו לתהליך פוליטי, שבו בעלי דעות פוליטיות שונות מפגינים ומנסים להשפיע על ההחלטה. יש להשאיר את המשפט לשותפים בהליך – התביעה וההגנה, הנאשמים והעדים ומעל הכל השופטים, שיפסקו על סמך הראיות.

* תמצית המהפך – כאשר "המשפחה" החליטה שנתניהו לא יהיה "רק" ראש הממשלה, אלא שר התקשורת וראש הממשלה (בסדר הזה), זה לא היה כדי לקדם את פריסת הסיבים האופטיים בכל רחבי הארץ ולאפשר תקשורת ראויה ומתקדמת ולקדם בכך את הכלכלה, העסקים, הפרנסה, החינוך המדע וההתיישבות באזורי הספר. הם החליטו על כך למען אותם דברים שנדונים כעת בבית המשפט. לכן, כאשר נתניהו נאלץ להיפרד מהתפקיד, הוא הקפיד שהמחליף יהיה עושה דברו איוב קרע.

התוצאה – ישראל, אומת הסטארט-אפ, הידרדרה למקום המאה בעולם בפריסת הסיבים.

שר התקשורת הנוכחי, יועז הנדל, נכנס לתפקידו כשסדר היום שלו אינו אמור לזכות אותו בצל"ש, כי זאת אמורה להיות הנורמה: לקדם את מדינת ישראל בתחום שבאחריותו. וכך, בתוך חודשים ספורים, ישראל צועדת בבִטְחָה לצמרת העולמית בתחום פריסת הסיבים והיום היא הראשונה בעולם (!) בקצב פריסת הסיבים.

הדוגמה הזאת היא תמצית המהפך הפוליטי של השנה האחרונה. והיא גם מסבירה את חשיבות חוק הגבלת הקדנציות שהתקבל בקריאה ראשונה.

* דמעות תנין – צפיתי בתמונות מהקסבה של מאה שערים. אכן, הייתה שם אלימות קשה. אלימות נגד השוטרים. תגובת המשטרה הייתה תגובה מידתית, כראוי להתפרעות אלימה כזו ולתקיפת שוטרים. ההתבכיינות של המפגינים מול מצלמות הטלוויזיה לא הרשימה אותי. לא צריך להתרגש מדמעות תנין.

* הרפורמה הגדולה ביותר – הרפורמה הגדולה ביותר בתולדות העם היהודי, היא מהפכת חז"ל, מהפכת יבנה וחכמיה, אחרי חורבן הבית השני. חז"ל הבינו שהדבקות בדת כפי שכתובה בתורה שנכתבה 1,500 שנים ומעלה קודם לכן, בתנאים אחרים, במציאות אחרת, בעולם ערכי אחר, תביא לניוונה של היהדות ולניוונו של עם ישראל. הם יצרו יהדות שיכולה להתקיים גם בתנאים החדשים ללא בית המקדש ופולחן בית המקדש, כאשר העם מתפזר בגלות ואינו יכול לקיים את המצוות הקשורות לארץ, אך השינויים הם לא רק אלה, אלא התאמת מצוות התורה למציאות המשתנה. את הקראים, שדבקו בתורה ושללו את הרפורמה החז"לית הם החרימו.

ההלכה מבטאת בשמה את ההליכה, את ההשתנות וההתאמה. מי שדורכים במקום ודבקים בה כלשונה, הם הקראים של התורה שבעל-פה. הם אינם הולכים ברוח חז"ל. הם לא אלה שיכולים להצעיד את עם ישראל קדימה. ההשכלה, הזרמים ביהדות ובעיקר הציונות, מרדו בקראות הזאת. אלמלא המרד הזה, העם היהודי לא היה קיים היום. היו אולי פה ושם קהילות "איימישים" יהודיים – בטח שלא אומה, בוודאי שלא מדינה יהודית. ללא המרד הזה, לא הייתה גם ציונות דתית. ללא המרד הזה, לא הייתה גם הפריחה חסרת התקדים של עולם הישיבות החרדיות במדינת ישראל.

היום אין להחרים, חלילה, את הקראים של התורה שבעל פה. חלילה. אבל אין לכופף ראש בפניהם, לא להתבטל, לא להתנצל, לא לגמגם, אלא להמשיך להצעיד בביטחון את ההתחדשות היהודית קדימה. לשמחתי, גם בציונות הדתית יש מהפכה ורפורמות אדירות, בעיקר בתחום מעמד האישה ביהדות. הקראים של האורתודוכסיה מתבצרים, מתנשאים, זועמים. אבל זהו תהליך בלתי הפיך, שמבטיח ויבטיח שהיהדות לא תתנוון ונצח ישראל לא ישקר.

* מפאת כבוד הציבור – כלל הלכתי חשוב קובע ש"כוח דְהֶתֵּירָא עדיף", כלומר שיש עדיפות לפסיקה מקלה בהלכה, לעומת הגישה המתהדרת בחומרות, בהקצנה, ב"ייקוב הדין את ההר" ובהליכה עם הראש בקיר.

בערב שבת האחרונה, הכנסנו ספר תורה למדרשת השילוב נטור, שנפלה בחלקי הזכות הגדולה להיות יו"ר הנהלתה. במהלך האירוע העליתי תמונות וסרטונים בדף הפייסבוק שלי, ואחד הסרטונים התפרש בעיני אחד העוקבים כעליה לתורה של אישה (ביום שישי לא עולים לתורה, כך שהוא לא הבין נכון את הסיטואציה, אבל זה לא העניין). הוא פרץ במטר של נאצות על "הדת הרפורמית" (כלומר, הקנאי החצוף מציג את הזרם הרפורמי ביהדות כ"דת" לא יהודית) וכו'. למה? כי "ההלכה אוסרת על נשים לעלות לתורה".

במאמר מוסגר אציין שבעבורי "רפורמי" זו לא מילת גנאי. נהפוך הוא. אבל מדרשת השילוב אינה רפורמית. היפה במדרשת השילוב, הוא היותה של כלל ישראל, והיא רואה את עצם החלוקה הזאת לקופסאות דבר שלילי. ראש המדרשה הוא רב אורתודוקסי. אחד הר"מים הוא רב רפורמי. מכאן אפשר ללמוד על מהותה של מדרשת השילוב, שעל פיה היהדות והתורה אינם נכס מגזרי, אלא התורה שייכת לכל אוהביה והיהדות היא של כל היהודים, או לפחות של כל היהודים שבוחרים לראות אותה כמשמעותית לחייהם.

נחזור לעניין. האם ההלכה אוסרת על נשים לעלות לתורה? ממש לא. אין איסור כזה בשום פנים. ההיפך הוא הנכון. במשנה נאמר בפירוש: "הכל עולים לְמניין-שבעה, אפילו נשים". על מה, אם כן, מסתמכים אלה שאוסרים זאת? על פסיקה אחרת, על פיה נשים אינן עולות לתורה "מפאת כבוד הציבור". מה הקשר לכבוד הציבור? כנראה שבאותה תקופה, בתפיסה הפטריאכלית שהייתה נהוגה, התפיסה הייתה שאישה שעומדת בפני הציבור אינה מכבדת את הנורמות המקובלות במקום. אם כך, ההיתר לעליה לתורה, נדחה לתקופה אחרת, תקופה שבה היהודים יתקדמו ויתפתחו ויאמצו נורמות שבהן כבוד הציבור מחייב לאפשר לנשים לעלות לתורה. כלומר בחברה כשלנו, בנורמות של ימינו, אין שום סיבה לדבוק במנהג זמני, אלא להנהיג מנהג חדש, התואם את ההלכה ואת רוח ההלכה, שלא רק מתירה עליית נשים לתורה, אלא תהדר זאת בשם כבוד הציבור. ומכאן, שהקנאי שסנט בי ובמדרשת השילוב, פגע בכבוד הציבור מתוך דבקות כביכול בהלכה, ולמעשה במנהג זמני שנובע מנורמות שבמידה רבה חלפו מן העולם ומן הראוי שיחלפו מן העולם לחלוטין.

יומיים לאחר השיג והשיח עם אותו קנאי, העלה שיבי פרומן, בנו של הרב מנחם פרומן זצ"ל, רשומה לזכרו של הרב החרדי הליטאי שלמה פישר, שהלך השבוע לעולמו. וכך סיפר שיבי: "פעם חיתנתי זוג מתוק והכלה התעקשה שאישה תברך שבע ברכות בחופה. אין לי אלרגיות למהפכות בתחום, אבל גם לא הרגשתי שיש לי תפקיד בהובלתם, אז ניסיתי להוריד אותה מהסיפור ושלחתי אותה לדבר על זה עם סבא שלה.

'סבא שלה' היה אחד מפוסקי ההלכה החשובים בעולם החרדי, הרב שלמה פישר, תלמיד חכם עצום ודמות מוכרת בעולם התורה החרדי הליטאי, שבוודאי יהיה בחתונה.

אחרי יומיים הגברת חוזרת ומפתיעה: 'סבא אומר שאין בעיה'.

לא האמנתי. בו ביום לקחתי את עצמי אל הישיבה שלו בירושלים, נכנסתי לחדר הלימוד התת קרקעי, שהיה עמוס ספרים בכל כיוון במדפים ישנים ומצהיבים והוא עומד שם כפוף, נשען על הסטנד וזורח מלימוד תורה עם החברותא 'הצעירה' שלו (בן 80 בערך), בדיוק כמו בסיפורים ששמעתי עליו בילדותי.

אחרי שהעזתי להפריע עם השאלה המוזרה על הנכדה, הוא התחיל לשטוף אותי בציטוטים והפניות כמו תוכנת סייבר שפורצת קוד. לא באמת הצלחתי לעקוב אלא רק להבין את השורה התחתונה שאין בעיה, כי הכל משום כבוד הציבור ומדובר בציבור שככה מכבד את עצמו.

וכך היה. ברכה ראשונה ושנייה ברך גדול הדור של החברה החרדית, את הברכה השביעית ברכה אישה. ככה פשוט. למרות המרחק האין סופי מהעולם החברתי שממנו הוא בא ואפילו מוביל, הייתה בו נאמנות להלכה הפשוטה, בלי הפוליטיקה שלה. ובטח גם נאמנות למשפחה שלו, על המורכבות שבה".

מפאת כבוד הציבור נקט הרב פישר על פי הכלל של כוח דהיתרא עדיף. יש לשער שהקנאי שהתפלמס אתי ישייך גם את הרב פישר ל"דת הרפורמית".

* תקדים שולי רנד – הפתרון ההלכתי שהתיר את שולי רנד מעגינותו, צריך להיות הפתרון להתרת כל מסורבות הגט והעגונות. אם חתימה של מאה רבנים מתירה גט ומאפשרת למסורב או מסורבת להינשא – יש להכין מאגר של מאה רבנים, רצוי אלה שהתירו את רנד, כדי לא להתחיל לחפש מחדש, ואותם רבנים יתירו באחת את כל מסורבות הגט בסיטונות, ושלום על ישראל.

* ראש קטן בהלכה – לכאורה, אין לגזור מתקדים שולי רנד, שחתימה של מאה רבנים חילצה אותו מעגינותו, לפתרון בעיית מסורבות הגט העגונות, כי הפתרון של מאה רבנים נועד לאפשר עקיפת חרם דרבנו גרשום האוסר נשיאת אישה שניה, וכביכול חתימתם איפשרה לרנד לשאת אישה שניה, למרות שאשתו הראשונה לא נתנה לו גט. והפתרון אינו רלוונטי במקרה של גברים סרבני גט, כי אין חרם דרבנו גרשום על נשים, כיוון שבניגוד לגברים, שעל פי התורה מותר היה להם לשאת שתי נשים, אף פעם לא הותר לאישה לשאת שני גברים. כצפוי, אלו התגובות שקיבלתי על הצעתי להתיר על פי תקדים שולי רנד את מסורבות הגט. אולם היו אלו תגובות של ראש קטן הלכתי.

מהו ראש גדול הלכתי? הרפורמה של רבנו גרשום, היא התגלמות הראש הגדול ההלכתי. רבנו גרשום מאור הגולה, היה גדול בתורה. הוא ידע שהתורה מתירה פילוגמיה. הוא ידע שאברהם אבינו ויעקב אבינו נשאו יותר מאישה אחת והוא ידע על ריבוי הנשים של דוד המלך ועוד יותר מכך של שלמה המלך. מי הוא שיפסוק שאברהם ויעקב אבותינו חטאו ומי הוא שיטיל עליהם חרם בדיעבד? כמובן שהוא לא טען זאת ולא חשב כך. הוא פשוט חי במאה ה-11, והבין שבנורמות המוסריות שהתפתחו מאז תקופת המקרא, יש לתקן את העוול הזה. והוא אסר ריבוי נשים ואף הטיל חרם לדורות על מי שיישא אישה שניה. והפסיקה שלו, שניתן להצביע עליה כעל "חוצפה" ולנוד לו בטענה ש"הוא לא מבין בהלכה" (כמו התגובות המתנשאות והיהירות שקיבלתי), התקבלה כמעט על כל תפוצות ישראל והיא תקפה גם היום, בחלוף 900 שנה.

היחס בין הרפורמה המהפכנית של רבנו גרשום, לבין ההצעה לנהוג בפרקטיקה של תקדים שולי רנד להתרת מסורבות גט, הוא כמו היחס בין צונמי לאדווה קלה. מה שחסר היום באורתודוקסיה הוא ראש גדול בהלכה, והאומץ לחולל בה שינויים כדי לתקן עוולות ולהפוך אותה לרלוונטית לדורנו. מה שחסר היום בעולם הרבנות הם רבנים אמיצים שאינם מציצים כל רגע מאחורי הכתף ואינם מתיישרים על פי הקיצוניים והשמרניים ביותר, אלא מעזים להנהיג ולהוביל, לתקן ולשנות.

הצעתי הצעה. אם יש הצעה טובה יותר לפתרון בעיית מסורבות הגט, כמובן שיש לברך עליה. אולם להשאיר את המצב הנוכחי המאמלל נשים רבות כל כך בלי למצוא פתרון – זה עוול נורא, הנובע מפחדנות הלכתית ומראש קטן בהלכה.

* נס (כמעט) חנוכה – ברד כבד ירד ביום ראשון באורטל וכיסה במעטה לובן את הקיבוץ לשעה ארוכה. גם במטעים ירד הברד. כיוון יש עדין תפוחי פינק-ליידי על העצים, היה חשש מפני נזק כבד. מסתבר שהתפוחים כלל לא נפגעו.

          * ביד הלשון

אונן – מקור האוננות הוא בפרשת השבוע – "וישב".

לא מקור הפעולה, אלא מקור המילה. המילה אוננות נובעת משמו של אוֹנָן.

אונן הוא בנו של יהודה, מבני יעקב. אחיו הבכור עֵר מת, ועל פי חוקי הייבום היה עליו לשאת את תמר, אשת אחיו. אונן לא רצה להפרות אותה, כי ידע שהילד לא ייחשב בנו אלא בנו של ער ו"גמר בחוץ", או אם תרצו "השחית את זרעו לשווא". על כך אלוהים המית אותו, ומכאן האיסור ביהדות על אוננות. כך מתואר האירוע בשפת המקרא: "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן, בֹּא אֶל-אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ; וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ. וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע; וְהָיָה אִם-בָּא אֶל-אֵשֶׁת אָחִיו, וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָן-זֶרַע לְאָחִיו. וַיֵּרַע בְּעֵינֵי ה' אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיָּמֶת גַּם-אֹתוֹ".

המילה אוננות בעברית נגזרת משמו של אונן, וכך גם בשפות נוספות. מה שמוזר בכך, הוא שכלל לא מסופר שאוֹנָן אוֹנֵן, אלא שביצע משגל נסוג.

* תיקון טעות – ב-21 בנובמבר מלאו מאה שנה להולדתו של לובה אליאב, ולא כפי שכתבתי בטעות בפינתי על "ארץ הצבי".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 24.2.21

* מפלגת ההשתמטות – איתמר בן גביר לא שרת בצה"ל. צה"ל לא גייס אותו לשורותיו, כי לתת נשק לאדם מסוכן כל כך זו הפקרות. בצלאל סמוטריץ' דחה את הגיוס במסלול ההשתמטות "תורתו אומנותו". הרעיון שעומד מאחורי מסלול ההשתמטות הוא שהבוחרים בו "ממיתים את עצמם באוהלה של תורה", כל זמנם מוקדש ללימוד תורה וכל דבר אחר הוא ביטול תורה. בשנות דחיית השרות ביטל סמוטריץ' תורה ועשה שני תארים בעריכת דין. בשעה שבני גילו שכבו במארבים בלבנון, נלחמו ביהודה ושומרון ובעזה בתקופות הפיגועים הקשים ובמבצע "חומת מגן" וחרפו את נפשם על הגנת המולדת, הוא הוציא "מצעדי בהמות" הומופוביים, חסם כבישים ונחשד בניסיון לפיגוע נגד תשתיות במחאה על עקירת גוש קטיף. רק בגיל 28 התגייס למיני-שירות של שנה וחצי.

לכך מחנכת הציונות הדתית? אלה המודל לחיקוי שלה?

* מסע נקם – במקום להקדיש את כל המאמצים להחלפת השלטון, יש עתיד מתמכרת למסע נקם בכחול לבן.

* נוהג בצביעות – מי שתובע מגנץ לפרוש ואינו תובע זאת ממרצ, שמפלרטטת עם אחוז החסימה – נוהג בצביעות.

* אתנחתא הומוריסטית – יש קבוצת פייסבוק שנקראת: מרב מיכאלי לראשות הממשלה.

* "מענק" בחירות – שתי ועדות חקירה ממלכתיות חקרו את פרשת ילדי תימן ולא מצאו שמץ של ראיה לטענת החטיפה. זו גם מסקנתם של היסטוריונים החוקרים את הפרשה. אבל הממשלה החליטה על פיצויים. אין זה אלא "מענק" (אם לנקוט לשון נקיה) בחירות.

* מי שגר בבית מזכוכית – גדעון לוי תקף בחריפות את איבתיסאם מראענה, על כך שחזרה בה מהרשומה שלה שבה התגאתה בכך שלא עמדה בצפירה, וכמעט האשים אותה בבגידה. "חבל שמראענה עצמה חזרה בה מדבריה מלפני עשר שנים. הם תקפים גם כיום לכל אזרח ערבי שלא איבד את שארית כבודו הלאומי… ערבי שעומד דום בתום לב בצפירת יום הזיכרון לחללי צה"ל, החיילים שהרגו בבני עמו, שכבשו את ארצו, שגירשו את אבותיו וממשיכים להתעלל באחיו. ערבי שעומד בצפירה עושה שקר בנפשו ובוגד בעמו. חד וחלק". המלצתו לערביי ישראל היא "לנסוע בצפירה, כן, דווקא בצפירה, להתריס כנגד קידושם של אלו שהשתלטו בכוח על ארצך והחריבו את עמך".

מעניין שכבוד לאומי הוא דבר שלוי בז לו כאשר מדובר בכבוד לאומי יהודי. ובכלל, כאשר הוא משתמש במושג "בגידה" כדאי שיזכור ביטוי מסוים על מי שגר בבית מזכוכית.

* תגובת הרמב"ם לשרלטן – והרי הודעה שהתקבלה זה עתה. הגיעה תגובת הרמב"ם לקמפיין של השרלטן יובל אשרוב נגד החיסונים: "הרחק מערש הדווים כל רופא אליל…

תן בלבי לשמוע בקול חכמים אמתיים, בני אומנותי… חזקני ואמץ לבבי נגד השוטים המתחכמים".

* סגר בפורים וחזרה ללימודים – בנושא חזרת חטיבות הביניים ללימודים בערים ירוקות וצהובות אני מתנגד לעמדת משרד הבריאות. דעתי היא שיש להחזירם בשבוע הבא, כיוון שהנזק של ההיעדרות הממושכת, שנה (!) מבתי הספר; הנזק הרגשי, הנפשי, החברתי והלימודי חמור ביותר, ובניהול סיכונים נכון, בימים אלה של ירידה בתחלואה ושל חיסונים, נכון להחזיר אותם מוקדם ככל האפשר, ולא ימים אחדים לפני צאתם לחופשת פסח ממושכת. בנושא ההגבלות בפורים עמדתי כעמדת משרד הבריאות ואף קיצונית יותר. לדעתי, נכון להטיל סגר מוחלט לארבעה ימים בפורים, כדי למנוע את ההתקהלויות הפורימיות הרות סכנת ההידבקות.

* מבחן הסולידריות – ועד עובדי המועצה האזורית גולן הודיע על השבתת מערכת התחבורה בגולן, בשל סכסוך שכר של הנהגים. אני יוצא מנקודת הנחה שהעובדים צודקים בטענותיהם. אולם בשנה כה קשה, שבה עשרות אחוזים מאזרחי ישראל ובהם רבים מתושבי הגולן יצאו לתקופות ארוכות של חל"ת, ובתקופה של אבטלה קשה ועסקים קורסים – ניהול מאבק על גובה השכר הוא לעג לרש וחוסר סולידריות חברתית. עצם המחשבה על השבתת האוטובוסים, כלומר ההסעות לבתי הספר, שמשמעותה אי קיום הלימודים אחרי שנה שהתלמידים ישבו בבית, זו עזות מצח ובריונות. על המועצה לעשות הכל כדי למנוע את השביתה. עליה לנהל מו"מ בניסיון להגיע להסכם ובמקביל לפעול בבית הדין לעבודה להשגת צו מניעה. אך באין הסכם ולא צו מניעה – יש לבצע את ההסעות באמצעות חברות פרטיות.

ועד העובדים הוציא גילוי דעת לתושבים. לשם מה? כדי לבקש סולידריות. מי ששובר את הסולידריות – אין סולידריות אתו. 

* עסקה ובריאות – העסקה עם סוריה, של חיסונים תמורת הצעירה, הזכירה לי סיפור שקראתי בספרו של רפי איתן – "איש הסוד". מאיר עמית, ראש המוסד, עשה מאמצים רבים להציל את אלי כהן מחבל התליה. הוא יצר קשרים עם סוריה והציע לה סיוע בשורה של תחומים ובהם תרופות מישראל. לדאבון הלב, כידוע, הסורים לא התרצו ואלי כהן הוצא להורג.

* הנראטיב השקרי – הפרק הראשון של הסדרה על אריק שרון בכאן 11 נפתח בביקורו בהר הבית בספטמבר 2000. היה בכך מסר, שביקורו הוא שחולל את מתקפת הטרור הקרויה בשם החיבה המכובס "האינתיפאדה השניה". זה הנראטיב הפלשתינאי השקרי. המודיעין הישראלי ידע כבר בתחילת 2000 על מתקפת הטרור והתריע בפני ברק לא רק על כך שתפרוץ, אלא תיאר בדיוק את המתווה שלה ואפילו את מועדה. אלא שברק, שיודע הכל יותר טוב מכולם, זלזל. הדברים מפורטים היטב בספרו של יעלון "דרך ארוכה קצרה" ובספר השיחות של שמעון שיפר עם עמוס גלעד. ועקרונית – קבלת הנראטיב הזה הוא השלמה עם כך שאסור ליהודי לטמא ברגליו את הר הבית ואם הוא עושה בכך הוא אשם במלחמה. השלמה כזו היא טירוף. הסדרה מתעלמת מכך שמתקפת הטרור פרצה אחרי פסגת קמפ-דיוויד, שבה ברק שבר את כל הקווים האדומים של הקונצנזוס הישראלי והציע לערפאת מדינה עצמאית כמעט על כל שטחי יהודה ושומרון ובקעת הירדן ובירתה ירושלים וחילופי שטחים כ"פיצוי" על כבשת הרש של גושי ההתיישבות שלא ייעקרו. ערפאת, כזכור, דחה על הסף את הצעתו. האזכור היחיד של קמפ-דיוויד היה כאשר הוזכר שההתמודדות הייתה בין שרון לברק, ומה שהוצג שם היה רק "משחק הדחיפות" של "תפאדל היכנס אתה ראשון" בין ברק לערפאת, ללא כל אזכור להצעות של ברק ולדחייתן המוחלטת.

ה"אינתיפאדה" כולה הוצגה באופן מעוות, כספירלה של הסלמה באשמת שני הצדדים. הם ערכו פיגוע, אנחנו בתגובה – חיסול, הם בתגובה – פיגוע, אנחנו בתגובה – חיסול וכן הלאה. לא. הייתה זו מתקפת טרור חד צדדית קשה ואיומה ועד "חומת מגן" ישראל בקושי התגוננה. מדיניותו של שרון עד "חומת מגן" הייתה "גם איפוק זה כוח". האמירה הזאת, אחרי הטבח הנורא בדולפינריום, הוצגה כאיזו פליטת פה לא מתוכננת, שאינה מייצגת את שרון ואת דרכו.

עוד שגיאה עובדתית – הבחירות בהן ניצח שרון הוצגו כמערכת הבחירות "השניה והאחרונה" בבחירה הישירה לראשות הממשלה. זו הייתה המערכה השלישית: קדמו לה בחירות 96' שבהן ניצח נתניהו ובחירות 99' שבהן ניצח ברק. הייחודיות של בחירות 2001, היא שהיו אלה בחירות מיוחדות לראשות הממשלה בלבד, ללא בחירות לכנסת.

* הפנטזיה על האמן כדמות מופת – קראתי בתדהמה ובזעזוע את סיפורה של גליה עוז על ההתעללות בה של אביה, עמוס עוז, בילדותה. קראתי גם את התגובות של אשתו נילי וילדיו האחרים פניה ודניאל, ולא הייתה בהן הכחשה גורפת של הדברים. כנראה שהיה צד אפל באישיותו של עוז.

האכזבה הזאת לא תשנה את הערצתי אליו כסופר ואת אהבתי הגדולה לרבים מספריו ובראש ובראשונה ליצירת המופת "סיפור על אהבה וחושך". עמוס עוז היה מגדולי הסופרים העבריים ואחד הסופרים האהובים עליי ביותר.

כפי שעמדותיו הפוליטיות, שהיו רחוקות משלי, לא פגמו באהבתי את כתיבתו, כך גם הסיפור האפל הזה, שבאמת הפתיע אותי.

הסיפור הזה בסך הכל אושש את מה שאני יודע – כישרונו היצירתי של אמן אינו מעיד בהכרח על אישיותו. אמן גדול אינו בהכרח דמות מופת. וגם אם היינו רוצים מאוד לראותו ככזה, כנראה שבמקרים רבים אין זו יותר מפנטזיה.

* הסופה – זה לא היה שלג אלא גשם עם יחסי ציבור.

          * ביד הלשון

מרדכי ואסתר – מרדכי, שלא יכרע ולא ישתחווה, הוא סמל ליהודי שסרב להתבולל, בכל מחיר (אף שאין שום איסור על השתחוות). אבל שמו דווקא מעיד על התרבות המתבוללת שברקע סיפור המגילה. מרדכי אינו שם עברי, אלא שם הלקוח מן המיתולוגיה המסופוטמית, משמו של האל מרדוך. גם אסתר אינו שם עברי. שמה העברי של אסתר היה הדסה, ואילו שמה אסתר לקוח משמה של אלת האהבה והפריון הבבלית – אשתר.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 21.2.21

* התיישבות וריבונות – רבות מדובר לאחרונה על מחדל ביטחון הפנים, על אובדן המשילות והריבונות בנגב. ועולים רעיונות שונים להתמודדות עם המצב, כולם בתחומי הביטחון והמשפט. ובצדק. גם אני מייחל לשינוי כזה, ואני בטוח שהוא מותנה במהפך פוליטי, כי מי שהפקיר במשך 12 שנה את ביטחון הפנים לא יהפוך לפתע חברבורותיו.

אך התשובה האמתית לבעיה היא בתחום אחר. אנו מאבדים את הריבונות בנגב, כי ויתרנו על יישוב הנגב. איני מדבר על מספר התושבים בבאר שבע ובערי הנגב, וברור שיש חשיבות אדירה למספר התושבים בערים, אלא למספר היישובים הכפריים והפריסה שלהם. באין התיישבות – אין ריבונות. באין התיישבות – מישהו אחר הופך לריבון בפועל. הפזורה הבדואית שהשתלטה שלא כחוק על שטחים אדירים, יכלה לעשות כן, כי אין מי ששומר על קרקעות הלאום. על קרקע הלאום לא שומרת משטרה, אלא התיישבות. אילו ברחבי הנגב הייתה פרוסה התיישבות כפרית ענפה, כולל התיישבות בודדים – המצב היה שונה.

הגיון הציונות הוא ההיגיון הנכון גם במאה ה-21.

זה לא בלתי-הפיך.

* יהודי שחצה את הגבול – מהי התמורה הסודית שישראל העבירה לסוריה תמורת הצעירה ששוחררה? אפשר ללמוד על כך מציוץ של אחמד טיבי: "האם חייבים להמתין שיהודי יחצה את הגבול כדי לזכות בחיסון?" בציוץ הוא דרש מישראל להעביר את החיסונים לעזה. הטיעון שלו: "ישראל היא כוח כובש".

אז כדאי להזכיר לאדון טיבי הנכבד, שיהודי לוקה בנפשו, אברה מנגיסטו, כבר חצה את הגבול לפני 7 שנים. חבריו של טיבי המחזיקים אותו, מסרבים אפילו להודיע אם הוא חי או מת. למותר לציין שהם אינם מאפשרים לצלב האדום לבקר אותו.

האמירה שישראל היא כוח כובש, 16 שנים אחרי שאין ישראלי אחד, אזרח או חייל, חי או מת, בשטח הרצועה, נועדה להצדיק את המשך הטרור מרצועת עזה אחרי הנסיגה. היא גם מלמדת מה יהיה התירוץ שבו יצדיק טיבי את המשך הטרור נגד ישראל אם ישראל תיסוג, חלילה, גם מיהודה ושומרון וגוש דין יהיה עוטף יו"ש.

אין לישראל שום אחריות לחיסונים בעזה. יש לעזתים ממשלה. במקום לעסוק בטרור נגד ישראל – שתעסוק בבריאות הציבור ותדאג לחיסונים. וישראל כבר העבירה חיסונים רבים לעזה.

למרות שאין זו אחריותה של ישראל, אני בעד מעשה חסד של העברת החיסונים לרצועת עזה יום אחרי שגופות חללי צה"ל אורון שאול והדר גולדין יוחזרו לישראל ואזרחי ישראל אברה מנגיסטו והישאם אל-סייד ייצאו לחופשי.

אגב, כשאחמד טיבי מדבר על "יהודיה שחצתה את הגבול", הוא שוכח שבידי חבריו ברצועת עזה מצוי גם ערבי שחצה את הגבול, הישאם אל-סייד. את מי אמור טיבי לייצג – את הישראלי ערבי החטוף או את הפלשתינאים החוטפים?

* שי לחמאס – האם בחיסונים שחילקנו מתנה לחמאס, הוא יחסן את אברה מנגיסטו והישאם אל-סייד?

* למה הליכוד ברח – הליכוד לא השתתף בהצבעה על פסילת הרשימה המשותפת ורע"ם, בניגוד לנוהגו בכל מערכות הבחירות הקודמות. מה קרה? הם הקריצו איזה הסבר מגוחך, אבל האמת היא, שנתניהו בונה על קואליציה עם האחים המוסלמים (רע"ם), ולא יוכל להסביר מדוע הוא פוסל את המשותפת ולא את רע"ם, שאינה אנטי ישראלית פחות מהמשותפת.

* טיעון דמגוגי – ג'ידא רינאווי זועבי היא מועמדת מס' 4 ברשימת מרצ לכנסת. עיסאווי פרייג' הוא המועמד מס' 5. שניהם ערבים. האם מישהו הציע לפסול אותם כמועמדים לכנסת? כמובן שלא. לכן, הטענה שהתביעה לפסול את מראענה, המועמדת מטעם מפלגת העבודה, היא בשל היותה ערבית, היא שקר ודמגוגיה. אם מועמד יהודי היה מתבטא כמוה, הוא היה מעורר בדיוק אותה סערה, אם לא יותר. הראשונים שעתרו לוועדת הבחירות היו חמישים חברי מפלגת העבודה, שכואבים את העובדה שרשימתם כוללת מועמדת אנטי ישראלית רדיקלית.

אני, באופן כללי, לא מתלהב מריטואלי הפסילות בכל מערכת בחירות.

* מי הפרטנר? – ח"כ מאיר כהן מ"יש עתיד" אמר בראיון שהרשימה המשותפת היא פרטנר לקואליציה. גם יאיר ("זועביז") לפיד אמר דברים דומים. אז עם מי הם חושבים להקים קואליציה? הרי תקווה חדשה וימינה לא יצטרפו לממשלה כזו. גם לא המפלגות החרדיות. אני בספק רב לגבי ישראל ביתנו.

הם לא יודעים זאת? הם יודעים זאת. אז למה הם אומרים זאת? כדי להצדיק בדיעבד את מהלך הנפל אחרי הסיבוב השלישי. אני רואה שעופר שלח הלך אבל פגיעתו הרעה לא סרה מיש עתיד.

* המרוויח היחיד – היחיד שמרוויח ממלחמת האחים המיותרת בין תקווה חדשה וימינה הוא נתניהו. אני שמח שסער התעשת והודיע על הפסקת אש חד-צדדית. אני מקווה שידו המושטת תפגוש יד אחות.

* אנד ד'ה ווינר איז – בתחרות האקסטרים האנטי ישראלי בין גדעון לוי לרוגל אלפר – רוגל אלפר ניצח ביום חמישי האחרון. בעוד גדעון לוי הכה על חטא על שבהיותו ילד בגן תרם לארגון הגזעני קק"ל שגוזל אדמות מהבעלים האמתיים של הארץ, הערבים שהיו שם תמיד ולא היגרו אליה כמו היהודים, רוגל אלפר התפאר שבהיותו נער בן 16 לא עמד בצפירה כמחאה נגד "תעשיית השכול".

* מדינת היהודים היהודית – 125 שנים מלאו לפרסום ספרו של הרצל "מדינת היהודים". מאיר שלו התייחס לכך בטור שלו ב"ידיעות אחרונות", וכתב: "הרצל, בכוונת מכוון, קרא לספרו 'מדינת היהודים' ואילו המנהיגים שלנו היום אומרים 'מדינה יהודית'. יש שוני גדול ועקרוני בין שני המונחים. 'מדינה יהודית' היא מדינת דת, שמתנהלת על פי עקרונות היהדות. אך השם 'מדינת היהודים' אינו מייחס אמונה למדינה, אלא השתייכות לאומית של אזרחים. 125 שנים חלפו, ושינוי השם ההרצליאני 'מדינת היהודים' לשם הקואליציוני 'המדינה היהודית' כבר התבסס. למעשה, הוא הכשרת הקרקע בדרך למדינת הלכה בנוסח איראן, שמגדירה את עצמה באופן דומה 'רפובליקה אסלאמית' ".

הבה נבחן את הטענה. האם שם ספרו של הרצל הוא "מדינת היהודים"? האם זו באמת בחירה "בכוונת מכוון" לא להיקרא "מדינה יהודית".

ובכן, שם ספרו של הרצל היה: "Der Judenstaat". הרי הספר נכתב גרמנית. ומה פירוש "Der Judenstaat"? הן מדינת היהודים והן המדינה היהודית. מיכאל ברקוביץ', המתרגם שנתן לספר את שמו העברי "מדינת היהודים" יכול היה באותה מידה לתרגם אותו ל"מדינה יהודית". וזה לא היה מעלה ולא מוריד דבר וחצי דבר מבחינת מהות הספר ומהות שמו. האבחנה המלאכותית הזאת היא פשוט קשקוש.

כתבתי על כך לא אחת, אולם הפעם, ליתר ביטחון, בדקתי את הדברים עם פרופ' שלמה אבינרי, חתן פרס ישראל, הביוגרף של הרצל ואולי גדול המומחים להרצל. והוא אושש את הדברים.

אין ספק שהרצל חזה שישראל תהיה מדינת היהודים, כלומר מדינתם של היהודים המגלמת את זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי, אך הוא בפירוש ראה בה מדינה שתרבותה יהודית, היונקת ממורשת ישראל. בנאומו בקונגרס הציוני הראשון אמר הרצל שהשיבה ליהדות קודמת לשיבה לארץ ישראל. הוא לא דיבר על שיבה לדת, אלא על כך שהציונות אינה רק פתרון למצוקה הפיזית של היהודים, אלא גם למצוקה הרוחנית, להתבוללות. הוא דיבר בפירוש על שיבה לזהות ולתרבות היהודית. בספרו האוטופיסטי "אלטנוילנד" חזה חוזה המדינה שהמדינה תקים את בית המקדש (ללא עבודת קורבנות).

שלו כותב שהמושג "מדינה יהודית" הוא הגדרה קואליציונית, ומתכוון מן הסתם לקואליציית ימין דתיים. אחזיר את מאיר שלו במנהרת הזמן לשנת הולדתו, 1948. ל-14 במאי, ה' באייר תש"ח, חודשיים לפני הולדתו. ביום זה עמד בן גוריון בפני מועצת העם, כשמאחוריו תמונה גדולה של הרצל, והכריז: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". מדינת ישראל הוכרזה מלידתה כמדינה יהודית, ואין זה איזה ניסוח קואליציוני בן ימינו.

הצגת המושג "מדינה יהודית" כשווה ערך להגדרת איראן את עצמה כ"רפובליקה אסלאמית" חסרת שחר. איראן היא מדינת לאום איראנית והגדרתה כרפובליקה אסלאמית היא הגדרה דתית. ישראל היא מדינת הלאום היהודית, וזו משמעות הגדרתה. ההשוואה המופרכת לרפובליקה האסלאמית מתכתבת עם הטענה המופרכת שאין לאום יהודי אלא רק דת יהודית. ערפאת, למשל, הרבה לטעון זאת. הכחשת העם היהודי נועדה לשלול את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית ולמדינה ריבונית במולדתו. אם אין עם יהודי, אין לו זכות למדינה, מש"ל. הטענה הזו נועדה לקעקע את יסוד הכרזת העצמאות: "זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית". אם היהדות אינה לאום אלא רק דת, הזכות הטבעית הזאת אינה קיימת.

אבא שלי עלה לא"י בספינת המעפילים "מדינת היהודים". הוא ושאר המעפילים שהצטופפו על סיפון הספינה לא העלו על דעתם שמדינת היהודים עליהם הם חולמים ואליה הם חותרים, תרתי משמע, אינה מדינה יהודית.  

* אחריות – כאופטימיסט חשוך מרפא, אני טיפוס מובהק של "לי זה לא יקרה". מתחילת הקורונה לא חלף במוחי ולו כהרף עין הרהור על אפשרות שאני או מישהו ממשפחתי ילקה בקורונה. למה? אין לזה תשובה. זה לא רציונלי.

ואף על פי כן, אני מקפיד על קלה כחמורה בשולחן ערוך של הקורונה. וכמובן שהתחסנתי מיד כשיכולתי. למה אני נוהג כך? משלוש סיבות: א. אחריות. ב. ערבות הדדית. ג. דוגמה אישית כדובר מטה קורונה באורטל. זה חלקי במאמץ הלאומי והעולמי למיגור המגפה.

אני ממשיך לעטות מסכה, למרות שאני מחוסן ואני יודע שאין בכך צורך, גם מהסיבה שיש לפעול על פי הנחיות משרד הבריאות וגם מהסיבה שאני מבין למה המחוסנים לא שוחררו מחובת העטיה; כי אם ישוחררו, מיד כולם יסירו, גם אלה שלא התחסנו.

* מודה בטעות – שר הבריאות יולי אדלשטיין הודה בטעות של העדפת המסחר על החינוך במתווה היציאה מהסגר. עצם העובדה שאדם מכיר בטעותו ומודה בה, לא כל שכן – פוליטיקאי, ראויה לשבח. אבל למאות אלפי תלמידי ז'-י', ובהם בתי הצעירה, זה לא עוזר. הם כבר שנה בבית. זה בלתי נתפס. לבתי כבת קיבוץ קל יותר, כי יש לה מענה חברתי שאין לבני עיר. וכשאני רואה כמה קשה לה, ברור לי כמה קשה ובלתי נסבל לרוב בני גילה.

אז מה עושים? הוחלט שלא להחזיר אותם ביום ראשון הקרוב. בשבוע הקרוב יש להחליט על הקדמת חזרתם, מבלי להמתין לפעימה השלישית ב-9 במרץ, שבו הם רק יחזרו ללימודים ויצאו מיד לחופשת הפסח. יש להחריג אותם ולהחזיר אותם ללימודים בראשית השבוע הבא (28.2).

* ממעללי פייסבוק – ברשומה שהעליתי לפייסבוק כתבתי על הפגיעה בילדים שכבר שנה לא הלכו לבית הספר. השיבה לי המגיבה גילי שטקר: "הם נהנים מכל רגע שאין בו לימודים, רוב הילדים לא אוהבים את בית הספר. הבעיה היא ההורים שלא רוצים את הילדים בבית ולכן מחפשים תירוצים ומעשיות". בתגובה לתגובה הגיב אדם שסיפר על בנו שבכיתה ב' ועד כמה הוא רצה לחזור כבר לבית הספר. השיבה לו שטקר בגסות רוח ויהירות: "אולי יש לילד שלך ספציפית סיבות לרצות". אני השבתי, שבתי, שממש לא אהבה ללכת לבית הספר, משתוקקת לחזור אליו". שטקר הגיבה בחוצפה: "סביר להניח שילדים שלא טוב להם בבית ירצו לחזור". השבתי לה: "תת רמה. אין טעם להתווכח אתך. לילה טוב!" הנ"ל התלוננה נגדי על "תגובה פוגענית" ונחסמתי לשלושה ימים. לא ייאמן.

* 90% – במפגן משעשע של חוסר מודעות עצמית, העניק לעצמו שר החינוך ציון 90 על תפקוד משרדו במשבר הקורונה.

וכששמעתי זאת נזכרתי ביצחק מודעי. ב-1980 משה דיין התפטר מתפקידו כשר החוץ. יצחק מודעי, איש המפלגה הליברלית בליכוד (טרם איחוד הליכוד למפלגה אחת), שר האנרגיה והתשתית, ביקש להתמנות לתפקיד. בראיון טלוויזיוני הוא נשאל על סמך מה הוא סבור שהוא מתאים לתפקיד, והוא השיב שיש לו 90% כישורים לתפקיד. לבסוף בגין מינה לתפקיד את יו"ר הכנסת יצחק שמיר, שכעבור שלוש שנים החליף אותו כראש הממשלה. יצחק מודעי מונה ב-1984 לשר האוצר בממשלת האחדות הלאומית.

* נחתה או לא? – יש כבר תאוריות קונספירציה ש"התמדה" לא נחתה באמת על מאדים, או שייקח קצת זמן עד שזה יתפתח?

* האגף הרדיקלי – סופת השלגים הייתה החזקה ביותר זה 6 שנים. גובה השלג באורטל הגיע ל-40 ס"מ. היופי קסום ומהפנט. אך יש גם נזקים – עצים וענפים רבים ועמודי תאורה קרסו. היו הפסקות חשמל ארוכות.

יש באורטל שתי מפלגות – אוהבי השלג ואלה שנמאס להם מהשלג. אני שייך לפלג הרדיקלי של מפלגת אוהבי השלג. האגף הזה כולל ילדים ואינפנטילים.

* השלג השנה הוא ממש לא שלג דאשתקד.

          * ביד הלשון

לוּט בערפל – קורא פנה אליי בשאלה על מקור המילה לוט, בעקבות שימוש שלי בביטוי לוט בערפל (על המדיניות המזרח-תיכונית של ביידן).

ראשית, אתייחס להגיית המילה – לוּט בשורוק ולא לוֹט בחולם, כפי שרבים שוגים. ובהטיה – לוּטָה, לוּטִים, לוּטוֹת. ובשום אופן לא לוטֶה – זאת שגיאה. אין מילה כזאת.

פירוש המילה לוט הוא מכוסה. מכאן הפועל "הליט פניו", כיסה, הסתיר את פניו.

"וַיֹּאמֶר הַכֹּהֵן: חֶרֶב גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי, אֲשֶׁר הִכִּיתָ בְּעֵמֶק הָאֵלָה, הִנֵּה הִיא לוּטָה בַשִּׂמְלָה אַחֲרֵי הָאֵפוֹד. אִם אֹתָהּ תִּקַּח לְךָ, קָח, כִּי אֵין אַחֶרֶת זוּלָתָהּ בָּזֶה. וַיֹּאמֶר דָּוִד: אֵין כָּמוֹהָ. תְּנֶנָּה לִּי". חרבו של גליית הייתה מכוסה בשמלה, לוטה בשמלה.

* "חדשות בן עזר"

אורטל הלבנה

לאורך שנים הייתה הלימה בין שנים גשומות למושלגות. הדוגמה המובהקת ביותר היא כמובן החורף המיתולוגי של 1992, אך הדבר נכון גם בשנים אחרות.

בשנים האחרונות הייתה תופעה מעניינת. השנתיים הקודמות היו גשומות מאוד, והמדד הבולט ביותר לכך הוא מצב הכינרת. עם זאת, הן היו מעוטות מאוד בשלגים. בכל אחת מהן היה אירוע שלג או שניים, אך מאוד מינוריים, שהשלג לא נערם בהן.

השנה, עד כה, היא ממוצעת + בכמות הגשמים. בינואר ירד שלג אך לא נערם. והיום, סוף סוף, לראשונה אחרי שלוש שנים, שלג אמתי, שלג של ממש, שלג שנערם. עד שעת כתיבת שורות אלו (יום רביעי ב-19:45) גובה השלג באורטל הוא 25 ס"מ, והסופה בעיצומה ותימשך לפחות עד מחר בבוקר.

כמה תובנות מהשלג הזה:

* ליצ'י, החתולה שלנו, חווה לראשונה שלג אמתי. היא לא מוצאת את עצמה. זה מחרפן אותה, תרתי משמע.

* אין לשלג הזה תופעות לוואי.

* המסכה היא מגן נהדר לפנים, לשהייה בשלג. תודה, קורונה!

* בזכות ההצלחה הגדולה בהורדת השלג, אני שוקל לתמוך בנתניהו. (אפשר להתייחס לכך כאל התחייבות שכתובה על הקרח, כמו ההתחייבויות של נתניהו).

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 20.1.21

* כישלון מחפיר – מבצע החיסונים הישראלי הוא הצלחה גדולה.

העובדה שכבר שבוע ישראל היא המובילה בעולם במספר המאומתים ביחס לאוכלוסיה היא כישלון מחפיר.

מי שלוקח לעצמו את מלוא הקרדיט על ההצלחה – נושא באותה רמה של קרדיט באחריות על הכישלון, שעולה לנו בחיי אדם. הכישלון הוא פרי החלטות שגויות, שחלקן נובעות משיקולים פוליטיים זרים. ההימנעות מסגר דיפרנציאלי על אזורים אדומים על פי שיטת הרמזור, אך ורק בשל הרצון לא לפגוע בחרדים כי הם שותפיו הטבעיים של נתניהו לבלוק – היא הגורם המרכזי לכישלון.

ואגב, הנפגעים העיקריים מהמדיניות הפופוליסטית כלפי החרדים הם החרדים עצמם. כי הם הסובלים העיקריים מן ההפקרות שלהם בנושא הקורונה. מנהיג אמתי היה נוהג באחריות כלפיהם – בסגר דיפרנציאלי ובאכיפה. אם כל מוסד חינוכי שפתח את שעריו באופן בלתי חוקי וכנגד החלטות הממשלה היה משלם קנס של 50,000 ש"ח, מספר הנדבקים, החולים קשה והנפטרים, בעיקר במגזר החרדי עצמו, היה יורד באופן משמעותי. נתניהו מנע אפילו החלטה על קנס של 15,000 ש"ח. בפגישתו עם השולמנים הוא התפאר שהחרדים עושים מה שהוא אומר להם. זה אולי נכון בהצבעות על חוקי מגה-שחיתות. במה שקשור לחיים עצמם – הוא עושה מה שהם אומרים לו.

* מחיר הבדלנות – מערכת היחסים בין החברה הישראלית למגזר החרדי חייבת להשתנות. היא חייבת להשתנות למען החברה הישראלית כולה ובראש ובראשונה לטובת המגזר החרדי, שמשלם את מחיר הבדלנות, חוסר האחריות של מנהיגיו ועסקניו המנותקים והכניעה, הרפיסות וחוסר המנהיגות של ראש הממשלה. הקורונה הציפה את חומרת הבעיה, הדורשת טיפול דחוף באכיפת כללי הקורונה, וטיפול שורש בבוקר שלמחרת הקורונה. חייבים להחזיר את המגזר החרדי לחיק עם ישראל.

* אין דמוקרטיה בלי בית משפט עליון – הוויכוח הציבורי על החלטתו הבלתי חוקית בעליל של אמיר אוחנה לא לחסן אסירים והצפצוף הגס והבוטה שלו על הוראת היועמ"ש לפעול על פי חוק, מעלה ביטויים כמו "אין סמכות לבית המשפט, שאף אחד לא בחר אותו, לבטל החלטה של שר נבחר" וכו'. כל הרשומות שלי בימים האחרונים נגד ההחלטה הבלתי חוקית בעליל הזאת, עוררו ויכוח ותגובות ברוח זו.

מי שטוען זאת – אין לו מושג ירוק מהי דמוקרטיה. כל דמוקרטיה בעולם מבוססת על הפרדת רשויות, עם איזונים ובלמים בין הרשויות. אין אפילו דמוקרטיה אחת בעולם שבה בית המשפט העליון אינו מוסמך לפסוק שצעד של שר אינו חוקי ולבטל אותו. אין ולא הייתה דמוקרטיה כזאת. יש מחלוקת בכל העולם בין שמרנות ואקטיביזם של בית המשפט העליון. המחלוקת הזאת נוגעת לסמכות בית המשפט העליון לפסול חוקים או החלטות מדיניוֹת. ואגב, גם השמרנים אינם שוללים את הסמכות הזאת לחלוטין, אלא רוצים להגביל אותה, ובנושא הזה גם אני נוטה יותר לצד השמרני. אבל אין, לא הייתה ולא תהיה דמוקרטיה בעולם שבה אין לבית המשפט העליון סמכות לבטל החלטות של הרשות המבצעת המנוגדת לחוק. אין דמוקרטיה שאינה מדינת חוק ואין מדינת חוק שבה שרים, ראש הממשלה או הנשיא רשאים לעבור על החוק.

דמוקרטיה אינה רק בחירות ושלטון הרוב, אחרת גם שלטון פוטין ברוסיה ושלטון ארדואן בטורקיה הם דמוקרטיים. דמוקרטיה היא גם ביזור הכוח. דמוקרטיה היא גם מדינת חוק. מהי מדינת חוק? מדינה שבה השלטון הנבחר כפוף לחוק ולא שהוא החוק ומה שהוא קובע – זה החוק. בכל מדינה דמוקרטית יש רשות שופטת. ובכל מדינה דמוקרטית יש בית משפט עליון, שבו יכול אזרח לעתור נגד הממשלה אם הוא חש שנעשה לו עוול, שנפגעו זכויותיו וכו'. ובית המשפט העליון רשאי לבטל את החלטת הרשות המבצעת אם אינה חוקית. זה א"ב של כל דמוקרטיה. אין אפילו דמוקרטיה אחת בעולם ללא בית משפט עליון שזאת סמכותו.

* תיקון החיים הפרלמנטריים – כאשר מנחם בגין היה ראש האופוזיציה, הוא הציע פעמים רבות לשנות את החוק כך שהכנסת תוכל להביע אי אמון בשר. למרבה הצער, כשעלה לשלטון לא קידם את הצעתו.

היום, כאשר מעמדה של הכנסת נשחק והיא הפכה לאסקופה נדרסת של הרשות המבצעת, יש להחליט על רפורמות שונות שתחזקנה את הכנסת ואת עצמאותה. אחת הדרכים לכך, היא הסמכות להביע אי אמון בשר.

בנאום בכנסת ב-31.8.66 אמר בגין: "נציע שהכנסת תוכל להביא אי אמון לא רק לממשלה כולה אלא גם לכל אחד מחבריה. אחריות משותפת של ממשלה היא כלל גדול במשטר הפרלמנטרי. אבל אם הכנסת רואה ששר מסוים נהג שלא כהלכה, פגע בתפקידו, לפי הערכתנו יש לתת לה סמכות להעבירו מכהונתו. אם הממשלה תראה במקרה כזה צורך להזדהות אתו, כפי שהדבר קורה בפרלמנט, ולומר: אם תביעו אי-אמון לאחד מחברנו, נתפטר כולנו – ניחא. אני סובר, שבדרך כלל סולידריות כזאת נאה. אבל אם אחד מחברי הממשלה נהג שלא כהלכה, אין שם הצדקה לכך, שהכנסת תפנה מיד את זעמה – אם אפשר לומר כך – נגד הממשלה, ולא תינתן לה סמכות להביע אי-אמון לחבר ממשלה אינדיבידואלי".

ב-25.12.74 בגין הציע הצעת חוק לשינוי חוק יסוד הממשלה ברוח זו, ואמר בין השאר: "הבעיה היא מוסרית ולא רק משפטית… צריך להבחין בין האחריות האישית, בין מה שאפשר לכנות, לא מבחינה משפטית, האשם, לבין האחריות המשותפת של הממשלה כולה. אם שר נכשל, אם במשרדו יש כישלונות גלויים, יש לאפשר לכנסת לקבוע את העובדה הזאת ולהגיש לשר כזה שנכשל הצעת אי-אמון… אנחנו מציעים שלא יהיה צורך בפיטורי הממשלה כולה. אם היא בוחרת להתייצב מאחורי השר הכושל – זה עניינה. אבל אם היא מעדיפה שהיא תישאר בכהונתה, יפוטר השר… תוגש הצעה כזאת אם באמת יהיה ברור לבריות שפה היה כישלון חמור מאוד… זה תיקון החיים הפרלמנטריים. זו אזהרה לכל חבר ממשלה: תשתדל להצליח, אם תיכשל – תיקרא לדין ציבורי לפני הכנסת. אני חושב, שהדבר הזה ייטיב את פעולות הממשלה".

מן הראוי שהצעתו הוותיקה של בגין תהיה נדבך מרכזי ברפורמות שיחזקו את מעמדה הרמוס של הכנסת, את כוחה וסמכויותיה. אילו היה נהוג היום חוק כזה, מן הראוי היה להביע אי אמון בשר הכושל לביטחון פנים.

* סייעני נתניהו – זאב אלקין לערוץ 7: "סער הוא היחיד שיכול להרכיב ממשלה". הוא טועה. יש שניים שיכולים להרכיב ממשלה – גדעון סער ונתניהו. כל מי שמבין שצריך לסיים את שלטון נתניהו ואינו נותן את קולו לסער, מסייע להנצחת שלטון נתניהו.

* השד הגלותי – נתניהו בלחץ והוא מוציא את השד העדתי-גלותי מהבקבוק ומסית. נער השליחויות שלו מיקי זוהר אמר שאלקין עזב את הליכוד, כי היא לא "מפלגה של לבנים".

כל ההבל העדתי-גלותי הוא אנטי ציוני. הציונות היא מיזוג גלויות ולא הנצחת החלוקה הגלותית. הציונות מנצחת את הגלות דרך האהבה, הנישואין והמיטה. בעוד דור לא יהיה כאן ילד שידע להשיב על השאלה המטומטמת מאיזו "עדה" הוא.

ואם נער השליחויות כבר העלה את הסוגיה הגלותית, כדאי להזכיר לו שמנהיג הרשימה שלו "לבן" וכל צמרת מפלגתו "לבנה". ואילו במפלגה שאליה עזב אלקין "המתנשא והגזען" המנהיג הוא 50:50 וממלאת מקומו בת ליוצאי מרוקו. אך כאמור, אין לכך כל חשיבות, אלא בעבור גזענים כמיקי זוהר, נער השליחויות של נתניהו, שדבריו הם הסתה נגד אלקין שכנראה בעולם המושגים האנטי ציוני שלו הוא "רוסי".

* חדשות טובות – אם הגירושין בין בנט לסמוטריץ' סופיים, אלו חדשות טובות. הימין החדש ללא סמוטריץ' יהיה מתון יותר, שקול יותר, פרגמטי יותר ובעיקר – ממלכתי יותר. הימין החדש ללא סמוטריץ' יהיה שותף טבעי לממשלה בראשות גדעון סער, ובנט יוכל לכהן בה כשר בכיר.

החדשות הרעות, הן שסמוטריץ' עלול לחבור לעוצמה כהניסטית, ואם הם יעברו את אחוז החסימה, הוא עלול להכניס, חלילה, את החיה הכהניסטית לכנסת. סמוטריץ' עצמו נמצא על הרצף הכהניסטי.

קראתי ראיון עם סמוטריץ' בסופ"ש ונחרדתי. דרישותיו בנושא המשפטי, פירושן המעשי – ביטול הרשות השופטת בישראל. ואין ספק שאם הם יעברו את אחוז החסימה, הם יתמכו בהתלהבות בכל דרך שבה ינסה נתניהו להעמיד את עצמו מעל החוק.

אני מקווה מאוד שסמוטריץ' יהיה קרוב מאוד לאחוז החסימה (שתמיד התנגדתי להעלאתו. זה היה תעלול של נתניהו & ליברמן) אך לא יעבור, ועשרות אלפי קולות שנועדו לכיסו של נתניהו, ירדו לטמיון.

* תואם ביבי – מה ההבדל בין חולדאי לקנייבסקי? כל אחד מהם יודע מה טוב וזה מספיק כדי שיפעיל את כוחו על פי רצונו, בניגוד להחלטות המדינה. חולדאי יכול להיאבק על דעתו, אבל אינו יכול לעשות שבת לעצמו. כי אם כל אחד יעשה שבת לעצמו – תהיה כאן אנרכיה.

שכרון הכוח של חולדאי הוא תוצאה של שלטון ממושך מדי, שגורם לו להאמין ש"העיר זה אני". מוכר? יתכן שהמודעה שלו על כך שיש בארץ רק שני מנהיגים, מבטאת הזדהות עם סגנון המנהיגות של המנהיג השני. מה שמדינת ישראל זקוקה לו היום הוא להחליף – לא רק את הפרסונה, אלא את התרבות הפוליטית.

* הלכת דרעי – דרעי: "נביא את סער ובנט לשבת בממשלה תחת נתניהו". הוא שכח לומר אם גם הפעם הוא ערב לקיום ההסכם. אגב, האם הלכת דרעי-פנחסי תקפה גם לגבי דרעי?

* האישה היחידה – המפלגה היחידה שבחרה באישה לעמוד בראשה היא הבית היהודי, שבחרה בחגית משה. אבל היא לא תעמוד בראש רשימה. השאלה היא אם הבית היהודי ילך עם בנט או עם סמוטריץ'.

* למה אני מעדיף את הערבי על היהודי – הארגון האנטי ישראלי "בצלם"; ארגון שהוא חוד החנית של התעמולה האנטי ישראלית ושל מסעות הדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל, פרסם השבוע בארץ ובעולם גילוי דעת, על פיו ישראל, מיום הקמתה, אינה מדינה דמוקרטית אלא מדינת אפרטהייד. כלומר, גם אם תוגשם הפנטזיה של הקמת מדינה פלשתינאית נקיה מיהודים בקווי 49', תוך ביצוע טרנספר אכזרי לחצי מיליון יהודים והפיכתם לעקורים במולדתם – גם כבשת הרש שתישאר ממדינת ישראל לא תהיה לגיטימית, כל עוד היא תהיה מדינה יהודית. כלומר, על פי תפיסת הארגון הנתעב הזה, זכות ההגדרה העצמית מוקנית לכל עם ועם זולת עם אחד – העם היהודי. הוא העם היחיד שאין לו זכות למדינה ריבונית במולדתו. זו גישה גזענית ואנטישמית ממדרגה ראשונה.

קראתי שני מאמרים בעקבות גילוי הדעת הזה. האחד של אזרח יהודי והשני של אזרח ערבי. גדעון לוי, שנולד לאם יהודיה, פרסם בשוקניה פשקוויל החוגג את גילוי הדעת וקצת נוזף ב"בצלם" שהוציאו אותו מאוחר כל כך. "בפעם הראשונה חצה הארגון את הרוביקון וקבע שמשטר העליונות היהודית, שאת פשעיו הוא מתעד מאז הקמתו, אינו חל רק בשטחי הכיבוש — אלא בכל השטח, מהים ועד הירדן". או במילים אחרות: עכשיו באים? אבל גדעון לוי מגדיר את כל מי שטוען את טענת הכפירה שישראל היא דמוקרטיה, או את אלה, שהם ממועני הפשקוויל – הטוענים שהאפרטהייד הוא רק ביו"ש, במילים האלה: "מוחותיהם נשטפו מינקות על ידי מכונת התעמולה הציונית, והם מתקשים להשתחרר משקריה ומכבליה, מכל מה שסיפרו להם". עד כאן הפשקוויל האוטו-אנטישמי של היהודי.

המאמר של האזרח הערבי התפרסם ב"ישראל היום". פרסם אותו יוסף חדאד, ערבי ישראלי גאה; גאה בישראליותו וגאה בערביותו. יוסף חדאד, ערבי מנצרת, בן של כומר, לוחם ומפקד בגולני, נכה צה"ל, הוא פעיל חברתי במגזר הערבי, המייסד ומנכ"ל עמותת "ביחד ערבים זה לזה". יוסף ואני חברים בפורום עמק השווה, שנועד להביא להסכמות ולפיוס בין חלקי החברה הישראלית – יהודים וערבים, חילונים ודתיים, שמאל וימין וכו'. ציטוטים  ממאמרו הנפלא: "להגיד שאני, ערבי ישראלי, חי תחת משטר אפרטהייד? אני, שפיקדתי בצבא הגנה לישראל על חיילים יהודים? אני, שניהלתי בחיי מאות עובדים יהודים? איך אפשר להגיד שהחברה שלנו חיה תחת משטר אפרטהייד כשיש בינינו רופאים, שופטים ואפילו חברי כנסת! איך אפשר להגיד שסאמר חאג' יחיא חי תחת משטר אפרטהייד כשהוא מנהל את הבנק הגדול בישראל? 'בצלם' שברו שיאים של צביעות, אבל יותר מכך: להשוות את ישראל למשטר האפרטהייד על חוקי הגזע שלו זה לא רק שקר מעוות, אלא גם עלבון לכל אותם בני אדם בדרום אפריקה שחוו על בשרם משטר אפרטהייד אמתי. זה זילות למושג ושימוש ציני בו… כשמנכ"ל ארגון 'בצלם' חגי אלעד, יהודי, מחליט בשבילי ובשביל משפחתי וחבריי הערבים שאנחנו חיים תחת משטר אפרטהייד, הוא וארגונו בעצם אומרים לנו בעצמם שבעיניהם אנחנו סוג ב'. 'בצלם', אל תרכבו על הגב שלנו כדי לשווק את האג'נדות שלכם.

לשמחתי, ישראל תצא ככל הנראה ראשונה בעולם ממשבר הקורונה, ואולי בעוד כמה חודשים יוכלו להגיע לכאן אנשים מהעולם כדי לראות בעיניהם איך נראה האפרטהייד בישראל. ואז הם יוכלו לשמוע בשוק בנצרת עברית וערבית, יוכלו לראות ביפו מסגדים, כנסיות ובתי כנסת זה לצד זה, ויוכלו לראות ברחבי הארץ קיום משותף של הפסיפס הישראלי. ולכו תדעו, אולי אחרי ביקור כזה גם הם ירצו לחיות תחת משטר אפרטהייד".

אותו חגי אלעד, מנכ"ל "בצלם", נשא נאום בוגדני במועצת הביטחון, בו הוא הטיף לעולם לפעול בכוח נגד מדינת ישראל ולעבור מדיבורים ומעשים. איש נתעב.

בכל פעם שאני כותב נגד קואליציה עם הרשימה המשותפת, בשל עמדותיה האנטי ישראליות, אני מקבל תגובות צדקניות ושקרניות כאילו אני נגד קואליציה עם ערבים. זה שקר וכזב. אם תקום מפלגה שכולה יהודים כמו חגי אלעד, גדעון לוי, אברום בורג, מרדכי וענונו, טלי פחימה, נציג נטורי קרתא ולאה צמל, היא לא תהיה ראויה למו"מ קואליציוני, לא כיוון שאנשיה יהודים אלא בשל עמדותיה. אך אני כמה לראות בממשלת ישראל שרים ערבים כמו יוסף חדאד.

אגב, יוסף חדאד החליף השבוע את מספר הטלפון שלו, אחרי שהמספר הקודם שלו הופץ בקרב גורמים לאומנים קיצוניים שמטרידים אותו בלי סוף. ועל כך הוא כתב: "לשמחתי זה מעיד על כך שהדרך שלי עובדת והם מפחדים… אל דאגה אמשיך בכל הכוח".

* בלי להב"ה ובלי "בצלם" – לפני כעשר שנים, כאשר ניהלתי את מרכז "יובלים" במכללת תל-חי, ראיתי מודעה על לוחות המודעות, עם הזמנה לסדנה בת 14 מפגשים בחינם של ארגון "זוכרות". פרק הזמן מהרגע שבו ראיתי את המודעה ועד שהסדנה בוטלה היה לכל היותר רבע שעה. יש לציין שמנכ"ל המכללה באותם ימים היה איש מרצ. אבל הייתה אז עדין תהום בין השמאל הציוני לארגונים אנטי ישראליים, וברור היה לו שאין להכניס את השיקוץ הזה למכללה. האישור לסדנה ניתן בתמימות. המזכירה שאחראית על השכרת כיתות קיבלה פניה מארגון הנקרא "זוכרות". שם תמים, בסך הכל. אולי מדובר בעמותה שעוסקת בקשר בין דימנציה למגדר?

הארגון לא ויתר והעביר את הסדנה לבית הספר "עינות ירדן". כששמעתי על כך פעלתי במהירות והסדנה בוטלה. הם המשיכו להתעקש וקבעו סדנה בקיבוץ הגושרים. אחרי שלושה מפגשים של הסדנה, הדבר נודע לי. כתבתי מכתב גלוי לחברי הקיבוץ, ומזכירות הקיבוץ עצרה את הסדנה.

מי שיקיש בגוגל את המילים אורי הייטנר ו"זוכרות", אולי גם מכללת תל-חי או קיבוץ הגושרים, ימצא תיעוד לפרשה. במסמכים של העמותה אני מוגדר "ימין קיצוני", "מקארתיסט" וכמובן "פשיסט". ברור שהייתי נוהג בדיוק באותה דרך אילו היה מדובר בסדנאות של ארגוני "תג מחיר".

מדוע נהגתי כפי שנהגתי? כיוון שמדובר בעמותה השוללת את קיומה של מדינת ישראל ונלחמת נגד עצם הרעיון של מדינה יהודית ומטרתה המוצהרת היא "שיבה" של מיליוני פלשתינאים לישראל. ישראל היא מדינה דמוקרטית ומאפשרת את הקיום של ארגון כזה והדבר מקובל עליי. אין זה אומר שמכללה או בית ספר או קיבוץ חייבים לארח אותם. עובדה, כאשר המוסדות הללו הבינו במה המדובר, הם החליטו לסגור בפניהם את המוסד. דמוקרטיה אינה רק הזכות של עמותה אנטי ישראלית לפעול בישראל, אלא גם הזכות של מוסד לא לארח בתוכו עמותה כזו. או כמו תג מחיר, כהניסטים וכו'.

צודק שר החינוך יואב גלנט האוסר כניסה של "בצלם" לבתי הספר של משרד החינוך. מדובר בארגון אנטי ישראלי קיצוני, הפועל בכל רחבי העולם נגד ישראל, שמנהיגו מופיע במועצת הביטחון ומפציר בה לפעול בכוח נגד ישראל, שרק בשבוע שעבר הוציא גילוי דעת שמסביר שמדינת ישראל מיום הקמתה היא מדינת אפרטהייד. כי מדינה יהודית = אפרטהייד. זו הרי קביעה אוטו-אנטישמית מובהקת. חזקה עליו שבאותה מידה הוא לא יאשר פעולה של "לה-פמיליה" או ארגון להב"ה בבתי הספר. חופש הביטוי רחב ביותר, ובתי הספר צריכים לתת במה למגוון דעות רחב, אבל יש גבול. בלי להב"ה ובלי "בצלם".

* בזכות הקלגסים – השב"כ מסר כי ב-2020 סוכלו 430 "פיגועים משמעותיים" ביהודה ושומרון ובירושלים.

נזכור זאת כאשר נשמע התבכיינות של כל מיני גדעון לוי'ם, שוברי שתיקה וצלמונים למניהם, על "קלגסי צה"ל שחוטפים ילדים ממיטותיהם". בהנחה שפיגוע משמעותי הוא עם עשרה הרוגים, 4,300 מאתנו, אולי אני, אולי אתה, אולי גדעון לוי, חייבים את חיינו לקלגסים הללו.

* שכנות טובה – בכל פעם שיורד גשם ויש ברקים, בטעות משוגרות רקטות מרצועת עזה לעבר ישראל.

כנראה שמצב הרקטות שם בעייתי.

עלינו לגלות שכנות טובה ולשדרג את מערך הרקטות שלהם. כמחווה הומניטרית.

* דמוקרטיה דמוקרטיה תרדוף – "צדק צדק תרדוף" נאמר בתורה, ונשאלת השאלה, מדוע נאמר פעמיים צדק? מה הסיבה לכפילות הזאת? אחד ההסברים החביבים עליי הוא שצדק אחד עוסק במטרה והאחר באמצעים. יש לרדוף צדק בדרכי צדק. אין טעם ואין משמעות לרדיפת צדק בדרכי עוול.

הדבר נכון גם בנוגע לדמוקרטיה. אי אפשר להיאבק על הדמוקרטיה בדרכי דיקטטורה. סתימת הפיות לצמיתות של הרשתות החברתיות לטראמפ ועשרות מיליוני תומכיו, היא צעד אנטי דמוקרטי ברוטלי. הוא גם עלול להשיג תוצאה הפוכה, כי מי שסותמים את פיו – עובר מהפה לידיים. זאת ממש הזמנה לאלימות.

אני מאמין בדמוקרטיה מתגוננת. סתימת פיות לצמיתות לחצי עם אינו דמוקרטיה מתגוננת. השעיית חשבון פייסבוק או טוויטר לטראמפ לשבועיים, בעקבות הפריצה לקאפיטול ועד השבעת ביידן, כדי לא לתת במה להסתה שעלולה להביא לפורענות בטקס ההשבעה – היא צעד מידתי וניתן להגדיר אותו כדמוקרטיה מתגוננת. דמוקרטיה מתגוננת יכולה למחוק הודעות מסיתות בעליל. מכאן ועד הצעדים הברוטליים שננקטו ארוכה הדרך.

ונקודה נוספת, אך היא ראויה למאמר בפני עצמו – ביזור הכוח הוא מהות הדמוקרטיה. זה נכון לגבי כל הרשויות. זה נכון גם לגבי טייקונים בעלי רשתות חברתיות חובקות עולם. אגב, אולי האירועים הללו יעוררו מחשבה נוספת אצל מי שאינם מבינים את חשיבות השידור הציבורי.

* החטא ועונשו – למה נבלני נעצר בהגיעו למוסקבה? כעונש על כך שלא מילא את חובתו ולא מת כששליחי פוטין הרעילו אותו.

* דיפ-סטייט – מי הפקיד, שאף אחד לא בחר אותו, שיכול לומר לפוטין, שנבחר על ידי העם, אם מותר לו או אסור לו להרעיל את נבלני?

* ובאשר לתחזית מזג האוויר – אם בשגרה ביום שלג אין לימודים, אני מבין שבסגר ביום שלג יש לימודים. אני מבין נכון?

כן, התחזית מדברת על שלג בצפון הגולן, מגובה 800 מ' ומעלה ביום רביעי. אנחנו, קיבוץ אורטל, מתנשאים לרום של 915 מ', ולכן אנו מצפים לשלג.

אחרי חודש שלם של עצירת גשמים מוחלטת וטמפרטורות גבוהות, נפתחו ארובות השמים. עד יום שלישי ב-8:00 ירדו אצלנו 142 מ"מ והגשם המשיך לרדת כמעט ללא הפסקה גם לאחר מכן.

* ביד הלשון

הר בני צפת – הפינה הקודמת הוקדשה להר בן רסן, ברכס בשנית שבגולן. סיפרתי ששם הוקמה חוות טורבינות הרוח הראשונה, לפני כשלושים שנה, וציינתי שגם למיזם הזה קדמה סנונית ניסיונית.

הסנונית הזו הייתה על הר אחר ברכס בשנית – הר בני צפת.

שמו הערבי של ההר הוא תל-אבו-קטאיף, שפירושו הר אבי-הקטיפה. שמו העברי מנציח את בני צפת שעלו להתיישבות בגולן, ברמתניה הסמוכה, שם הקימו ב-1885 את המושבה בית יהודה, עד שגורשו ונושלו בידי השלטון העות'מאני. הם עברו לביר אשגום בדרום הגולן והקימו את המושבה בני יהודה, שאחרוניה נרצחו או נמלטו במאורעות 1921.

בהר בני צפת הוקמה טורבינת רוח קטנה, ניסיונית, כהכנה למיזם הר בני רסן. לאור התוצאות החיוביות של הניסוי, הוקמה החווה בהר בני רסן.

אבי חוות הרוח בגולן והיזם הוא חברי אבי זעירא, ממייסדי קצרין. לאחר הקמת החווה בבני רסן, הוא הקים טורבינה פרטית שלו בהר בני צפת. הוא הקדיש את האתר לזכר אחיו, שמחה, שנפל בגולן במלחמת יום הכיפורים. אבי ושמחה זעירא עצמם – הם בני צפת.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 22.11.20

* השיבה הביתה – פעמים רבות הבעתי את הערכתי הרבה ליצחק שמיר, שהוא אחד מראשי הממשלה הטובים שהיו כאן (ולשמחתי, ככל שחולף הזמן מכהונתו, יש יותר ויותר הערכה לפועלו, מה שלא היה בזמן אמת. אגב, זה לא כל כך עניין אותו. הוא היה חף מאגו, תופעה חד-פעמית אצל פוליטיקאים. מה שעניין אותו היה לשרת את העניין הציוני).

אולם בנושא היחס לפולארד גישתו של שמיר הייתה שלילית ביותר, בעיניי אף מבישה. בתקופתו כראש הממשלה, ישראל התנכרה לפולארד. הגישה שלו (שהוא לא אמר אותה בגלוי, אך אנשים שעבדו אתו סיפרו עליה לאחר מעשה), הייתה שכפי שחייל ההולך למלחמה מוכן לשלם את המחיר ולמסור את נפשו, להיהרג, להיפצע או ליפול בשבי, כך פולארד צריך לשלם את המחיר ולהבין שישראל אינה יכולה לקחת אחריות על מעשיו, כי הדבר יפגע באינטרס הלאומי שלה. זו גישה אכזרית, בעיניי.

יש לציין שתחילת הפעלתו של פולארד הייתה אמנם כאשר שמיר היה ראש הממשלה, אך בניגוד מפורש להוראתו, שהוכחה כצודקת, לא להעסיק בשום פנים יהודים אמריקאים בריגול בארה"ב. האם הוא ידע בדיעבד על העסקתו? על כך הדעות חלוקות. על פי גרסה אחת הפעלתו הוסתרה ממנו ועל פי גרסה אחרת איכות החומר שסיפק ותרומתו לביטחון ישראל גרמה לו להעלים עין מהפרת הוראתו. אין לי מושג איזו גרסה נכונה.

ההתנכרות של ישראל לפולארד התקיימה בתקופת ממשלת האחדות בראשות פרס (שבתקופתו הוא נתפס) ושמיר ובממשלת שמיר אחרי התפרקות ממשלת האחדות. מי ששינה את היחס לפולארד היה רבין, הראשון שפעל מול קלינטון להשגת חנינה לפולארד. שר הפנים בממשלתו, אהוד ברק, יזם הענקת אזרחות ישראלית לפולארד, אך לא הספיק ליישם זאת לפני רצח רבין. בניגוד לגישתו של פרס בממשלתו הראשונה – בכהונתו השניה הוא המשיך את דרכו של רבין, פעל למען חנינה לפולארד ובתקופת כהונתו – שר הפנים בממשלתו, חיים רמון, העניק לפולארד אזרחות ישראלית. כל ראשי הממשלה הבאים המשיכו לפעול לשחרורו של פולארד. מי שהיה קרוב יותר מאחרים להשיג לו חנינה היה נתניהו, בתקופת כהונתו הראשונה. בוועידת וואי, הוא הגיע להסכמה עם קלינטון על חנינה לפולארד, כמחווה בעקבות ויתוריו לפלשתינאים בהסכם. אלא שקלינטון לא עמד בהסכמה, לאחר שראש ה-CIA איים להתפטר. כל מאמצי ישראל לאורך השנים לא נשאו פרי, כיוון שהאמריקאים הפכו את פולארד לסמל של בגידה, החמירו בעונשו וביחס הקשה אליו מעבר לכל פרופורציות, והוא מילא את שנות מאסרו הרבות, שלושים שנה, עד היום האחרון, ללא כל חופשה, ולאחר שחרורו חי עוד חמש שנים, עד יום שישי האחרון, תחת הגבלות קשות.

אני רואה בפולארד גיבור לאומי. יכול להיות שמבחינת האמריקאים הוא אמריקאי, אבל מבחינתי הוא יהודי, וכיהודי, הוא פעל למען מדינתו, מדינת הלאום של העם היהודי, ישראל. והוא תרם תרומה משמעותית לביטחון ישראל. והוא שילם מחיר כבד על פועלו למען ישראל. אני מייחל לעלייתו לישראל במהרה.

עלייתו לישראל תהיה השיבה שלו הביתה.  

אין לי כל ביקורת על פולארד, שכיהודי פעל למען מדינת ישראל. ביקורתי היא על מפעיליו. ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לרגל בארה"ב ואני מקווה שהלקח נלמד ולא חזרנו שוב על הטעות.

* ביקור היסטורי – על רכס מנרה שבגליל העליון מצויה גבעה ששמה הבלתי רשמי היא תצפית קרלוצ'י. מהי תצפית קרלוצ'י? קרלוצ'י היה הרמטכ"ל האמריקאי בשנות ה-90. הוא ערך ביקור בישראל, ללמוד על דרישות הביטחון של ישראל במו"מ עם סוריה. ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין רצה לקחת אותו לסיור בגולן, כדי להראות לו את חשיבותה הביטחונית, להציג לו את עומק הסיכון שישראל מוכנה לקחת למען השלום ולהסביר לו מדוע היא דורשת בתמורה הסדרי ביטחון (שאגב, הסורים לא היו מוכנים אפילו להקשיב להם). קרלוצ'י הסביר, שכיוון שהגולן הוא "שטח כבוש" הוא אינו יכול לבקר בו. לכן, רבין עלה אתו לתצפית בהר שממול לגולן, ברכס מנרה. והתצפית קיבלה את השם העממי "תצפית קרלוצ'י".

ביום חמישי נערך ביקור היסטורי בגולן של מזכיר המדינה האמריקאי פומפאו. זהו הביקור הראשון של שר אמריקאי בגולן מאז שחרורו לפני 53.5 שנים.

המסוקים שטרטרו במשך שעות מעל ראשינו, היו מוסיקה ערֵבה לאוזן.

* הנציב העליון – ראש הממשלה ביקש רשות ממזכיר המדינה האמריקאי פומפאו, לבניית אלפי יחידות דיור באזור עטרות. כך נמסר בכלי התקשורת.

האם מזכיר המדינה האמריקאי הוא הנציב העליון של ארץ ישראל שצריך לבקש את רשותו? ישראל היא מדינה ריבונית, ירושלים השלמה היא בירתה, ואין היא זקוקה לבקש את רשותו של איש לבנות את בירתה.

איזו נמיכות קומה.

ישראל לא ביקשה רשות להחיל את הריבונות על ירושלים אחרי מלחמת ששת הימים ולא ביקשה רשות להקמת כל השכונות היהודיות במזרחה. אילו ביקשה לא הייתה מקבלת וירושלים מזמן לא הייתה בידינו. וגם היום ישראל לא צריכה לבקש רשות לבנות בבירתה, לא את עטרות ולא את גבעת המטוס.

הרעיון של בקשת רשות מפומפאו לפני כניסתו של ביידן לתפקיד טיפשי. אם הרעיון הוא לא להסתכסך עם ביידן – האם החלטה על הבניה אחרי בחירתו של ביידן ולפני כניסתו בפועל לתפקיד תכעיס אותו פחות? כמובן שלא. אולם עצם בקשת הרשות מפומפאו מעבירה לביידן מסר, שישראל לא תבנה בבירתה ללא רשותו.

* התאום הביטחוני במבחן – אני שמח על חידוש התאום הביטחוני עם הרש"פ. טוב יותר שהתיאום הזה מתקיים משאינו מתקיים. אבל החודשים הרבים ללא התיאום הביטחוני יכולים להחזיר אותנו לפרופורציות. מי שמגן על ישראל ומסכל טרור אלו צה"ל והשב"כ. האגדה על פיה ללא התיאום צה"ל אינו יכול לפעול בשטחי הרש"פ והתאוריה על פיה סיכול הפיגועים הוא במידה רבה בזכות שיתוף הפעולה עם שירותי הביטחון של השב"כ הופרכה.

ללא הפעילות של צה"ל והשב"כ, הטרור היה נמשך במתכונת שקדמה ל"חומת מגן", כאשר צה"ל לא נכנס לשטחי הרש"פ ואנו חיינו תחת מתקפת טרור רצחנית שהכתה בנו כמעט מדי יום. כאשר הפעילות הזאת התקיימה ללא תיאום ביטחוני, לא ראינו שינוי בהצלחות הטרור. התיאום הביטחוני הוא תוספת שולית שבשולית. איני מזלזל בתוספת הזו, כי די אם בזכותה יינצלו חיי ישראלי אחד, כדי להצדיק את התאום הביטחוני. אבל בחודשים האלה נוכחנו בפרופורציות.

* אופס. ברח לנו – אז נחתה עוד איזו רקטה על אשקלון. מה אתם עושים מזה עניין? הרי זה בטעות. התפלקה לה איזו רקטה. מה, לא ראיתם שהייתה סופת ברקים?

אני מקווה מאוד שבטעות ייפלו לצה"ל ממטרים קשים של פצצות על מתקני טרור של חמאס.

* גוש שלום מתגעגע – הודעה לתקשורת של "גוש שלום" לכבוד יום זכויות הילד נפתחת כך: "בלילה בלילה כשכולם ישנים… כך מתחילים סיפורי ילדים, המציגים עולם של פלא, ניסים, פיות וגמדים. אגדות. אבל במציאות, כאן ועכשיו, בזמן שכולנו ישנים בביטחון וברוגע מתוך ידיעה שנתעורר במיטותינו ובביתנו – ילדים שגרים ממש לידנו במרחק נגיעה, חיים יום יום ולילה לילה תחת הפחד שהצבא שלנו ידפוק על דלת בית משפחתם באמצע הלילה וייקח אותם לחקירה ולמעצר. אסור לנו להשלים עם המציאות הזו ואף מעבר לכך – מחובתנו להיאבק בה".

זו התגלמות תרבות השקר והעיוורון; עיוורון מוסרי. מה שהם רואים זה חיילים שחוטפים ילדים מהמיטות שלהם. אין שום הֶקשר.

אז הבה נזכיר ונזכור. במשך 6 שנים, מיישום הסכם אוסלו עד מבצע חומת מגן, הפלשתינאים באזורי הרש"פ ביהודה ושומרון וברצועת עזה, ראו חייל ישראלי רק בטלוויזיה. באותן שנים, נרצחו כ-1,500 ישראלים בגלי טרור נוראים. כן, ילדים ישראלים פחדו לעלות לאוטובוסים, נערים פחדו לחגוג בדיסקוטק והוריהם פחדו להיכנס למסעדה. מחבלים מתאבדים נשלחו לזרוע הרס והרג. רק אחרי חודש שבו נרצחו למעלה מ-200 ישראלים ולאחר טבח ליל הסדר במלון פארק בנתניה, ישראל יצאה לפעולה. והיא נאלצה להחזיר את השליטה הצבאית הכוללת על שטחי הרש"פ. בכך ניצלו חייהם של עוד אלפי ישראלים שהיו ממשיכים להירצח, ומי יודע, אולי היה זה במקרה אדם קלר, כותב הפשקוויל, או ילדיו או נכדיו. השינוי שצה"ל חולל, הוא שהיום אנו מגיעים אל המחבל למיטתו לפני שהוא מתפוצץ ורוצח עשרות יהודים וגם לפני שהוא לוקח סכין ודוקר שוטרת.

אני מבין שאדם קלר וחבר מרעיו מגוש שלום מתגעגעים למציאות הקודמת. אני, מכל מקום, כישראלי שפוי, מנצל את יום הילד כדי לשבח את לוחמי צה"ל והשב"כ שמסכלים פיגועים ומבטיחים חיים לילדי ישראל.

* מוסר כפול – ח"כ איימן עודה נשא נאום חוצב להבות בנושא האלימות והנשק הבלתי חוקי במגזר הערבי וקרא למדינת ישראל להתעשת ולטפל בתופעה. הוא צודק. אבל ביום שבו משטרת ישראל תפשוט על כפר כדי לאסוף את הנשק הבלתי חוקי – מה יעשו איימן עודה וחבריו? האם לא יפעלו כהרגלם להתסיס את התושבים לצאת להתפרע ולתקוף את השוטרים ולהציג את המשטרה כאויב שבא לכבוש את הכפר?

בעיית הפשיעה במגזר הערבי מתבטאת באלימות, ברצח בתוך המשפחה, באחזקת נשק בלתי חוקי, בטרור נגד חקלאי ישראל ובעבריינות בניה. המלחמה בפשיעה במגזר הערבי חייבת להיות מערכתית, נגד כל סממני הפשיעה. מי שאינו יוצא נגד כל התופעות הללו, אינו רוצה באמת להילחם בפשיעה. הח"כים של הרשימה המשותפת תומכים בעבריינות הבניה ולוחמים בעד העבריינים, נגד אכיפת החוק ומסיתים את הציבור לאלימות כלפי אוכפי החוק. הרשימה המשותפת מעולם לא השמיעה ולו הסתייגות קלושה מהטרור החקלאי. כל עוד כך הם נוהגים, שלא ילינו על אוזלת היד של המדינה במלחמה בפשיעה במגזר שלהם.

ובאשר לעבריינות הבניה – שר המשפטים ניסנקורן פגע בשלטון החוק בכך שנכנע ללחצי הרשימה המשותפת והקפיא את יישום חוק קמיניץ, שנועד להתמודד עם תופעת עבריינות הבניה. אגב, ההקפאה היא רק במגזר הערבי.

* ערבים זה לזה – יוסף חדאד, פעיל חברתי ערבי מנצרת, ועמותת "ערבים זה לזה" בראשותו, הפועלת להשתלבות ערביי ישראל במדינת ישראל ויוצאת נגד הבדלנות והעוינות למדינה במגזר הערבי, פועלת נמרצות נגד תופעת הכחשת השואה הרווחת במגזר, בעיקר ברשתות החברתיות. לאחרונה, הגיעה העמותה להסכם עם "יד ושם" על הפקת חומרים בערבית על השואה והנחלת תודעת השואה בקרב ערביי ישראל.

כמי שפעילה במאבק נגד הכחשת השואה ומודעת לסכנה שבה, הוקיעה העמותה את כתבת CNN כריסטיאן אמנפור שהשוותה את שלטון טראמפ לליל הבדולח. זאת, בניגוד למגמד השואה המדופלם רוגל אלפר, ששיבח בהתלהבות את העיתונאית וגינה את הביקורת עליה. אלפר, שמרבה ללעוג ל"דת השואה" ולבוז לכל מי שמזכיר את השואה בהקשר של תביעת ישראל לביטחון, קופץ מעורו כדי לשבח כל מי שמשווה את ישראל לגרמניה הנאצית. אלפר עצמו מרבה להציג את "אקיבוש" והשואה כאירועים זהים. ובמקרה הזה הוא צהל על השוואת שלטון טראמפ לנאצים. אגב, בהשוואה הקודמת שעשה, הוא כתב שטראמפ גרוע יותר מהיטלר וסטלין. אין אנשים שמעוררים בי תעוב עמוק כמו אוטו-אנטישמים עלובי נפש מן הזן הנחות של רוגל אלפר ודומיו. כגודל התיעוב שלי ליהודים כמו אלפר – גודל ההערכה שלי לערבים כיוסף חדאד. יוסף חדאד הוא מופת של שיתוף יהודי-ערבי במדינת ישראל.

* מעוררי גועל – בליל הבדולח, החודש לפני 82 שנים, נפרצו משרדי חברת שוקן בגרמניה, האספסוף המוסת השחית מכל הבא ליד, ספרי היהדות הושחתו והוצתו ולמחרת ניתן צו סגירה לחברה. וכעת, שני כותבי הדגל של "הארץ", רוגל אלפר וגדעון לוי, הביעו תמיכה בלתי מסויגת בכתבת CNN שהשוותה את שלטון טראמפ לליל הבדולח.

* נתניהו במדי SS – סדי בן שטרית, ממנהיגי הבלפוריאדה ומראשי ארגון "קריים מיניסטר" השווה בנאום בהפגנה את נתניהו להיטלר. נחשו מי יצא טוב יותר בהשוואה? בניגוד לרוגל אלפר שבהשוואה בין טראמפ להיטלר הוא קבע שטראמפ גרוע מהיטלר, בן שטרית אמר שהם "בדיוק אותו דבר".

זו לא רק הסתה. אלה לא רק דברי בלע נתעבים. זה גם גימוד השואה, שהוא בן חורג של הכחשת השואה. הרי אם השואה היא כמו החיים בדמוקרטיה הליברלית הישראלית, אז היא אחלה קייטנה.

והדבר הגרוע מכל – שעה שהמנוול נבח את דברי הבלע, הקהל שעמד סביבו קיבל את דבריו מבלי שיקום צדיק אחד בסדום וימחה.

עוד זה מדבר וזה בא. יו"ר עמותת "קריים מיניסטר" ישי הדס, עוד מכוער נפש, התראיין בערוץ 12, הביע תמיכה בלתי מסויגת בדברי חברו וחזר עליהם כאשר פרצופו מעוות משנאה. יש לציין לשבח את המראיין, עופר חדד, שלא התייחס בשוויון נפש לדברי ההסתה, אלא שוב ושוב אמר שאין לגיטימיות להשוואה הזו.

מחר הם ידפיסו תמונות של נתניהו במדי SS.

* אורלי חסרת לב.

* תמונת ראי – בעקבות ההפגנה הביביריונית נגד משפחת פרקש השכולה וביטויי השנאה והבוז לאבלם, מצד אורלי חסרת לב וחבריה, העלו אנשים כקונטרה את הקטע המבחיל של אסף הראל שבו לעג לשכול של נתניהו על אחיו יוני. הם צודקים. אכן אסף הראל התנהג בדיוק כמו הביביריונים הללו.

* צבועים – … הביביסטים שמציגים ביקורת על אסנת מארק כ"גזענות" אבל להתגולל ביפעת שאשא ביטון ולהשתלח בה זה בסדר.

* ברית הקנאות האסלאמית – ה"ניו יורק טיימס" דיווח שעבדאללה אחמד עבדאללה, מי שהיה מספר 2 בארגון הטרור אל-קאעידה ונחשב כאחראי על מתקפת הטרור נגד שגרירויות ארצות הברית בקניה ובטנזניה ב-1998, חוסל על ידי ישראל בטהרן, בחודש אוגוסט האחרון.

שאלה מעניינת העולה מן הדיווח היא עצם המקלט שאיראן מעניקה למנהיגי אל-קאעידה.

אנו יודעים על השנאה התהומית בת אלף השנים בין המוסלמים הסונים והמוסלמים השיעים. שנאה זו מתעצמת כאשר מדובר בקנאים שיעים מול קנאים סונים. אנו יודעים על הסכסוך האלים בין איראן, בירת הקנאות השיעית לארגוני הקנאות הסונית אל-קאעידה ודאע"ש.

והנה, שיתוף פעולה בין הניצים. מסתבר, שהקנאים השיעים והסונים יודעים להתאחד ולשתף פעולה נגד האויבים המשותפים: המערב בכלל וארה"ב בפרט וכמובן – ישראל. מכאן יחסי הקִרבה–שנאה בין איראן לארדואן. מכאן התמיכה האיראנית בארגוני הטרור הסונים הקנאים חמאס והג'יהאד האסלאמי. מכאן התמיכה האיראנית באחים המוסלמים במצרים, והברית בין המדינות בתקופת שלטונו של מורסי במצרים.

כשצה"ל נכנס ללבנון ב-1982 הוא התקבל במטחי אורז בכפרים השיעים שראו בו צבא ששחרר אותם מן ההגמוניה האש"פית בדרום לבנון, אך חיש קל, מיד עם סילוקם של ערפאת ואנשיו מלבנון, הם היו לאויבים המרים ביותר שלנו בלבנון.

ברית הקנאות האסלאמית מול המערב וישראל חזקה יותר מן היריבות והשנאה ביניהם.

* הנחלה – האמת? מבראבא ציפיתי ליותר.

* המונית – אני מכנה את אופירה אסייג The taxi כיוון שהיא אישה המונית.

* התחלה מבורכת – אחרי שנתיים ברוכות מאוד, גם השנה נפתחה בשלוש מערכות גשומות מאוד ועוד אחת צפויה להחיל ביום רביעי הקרוב. אם כך ימשך, סיכוי גדול שסכר דגניה יפתח, לראשונה מאז חורף 1992 הזכור לטוב.

* כתר החרמון – הכותרת הראשית בוויינט בשבת בבוקר הייתה שירד שלג ראשון על פסגת החרמון. אמנם היה זה השלג הראשון השנה על פסגת החרמון הישראלי, אך בחרמון הסורי ירד שלג כבר בתחילת השבוע.

            * ביד הלשון

גבעת המטוס – רשות מקרקעי ישראל פרסמה השבוע מכרז לבניית 1,257 יחידות דיור בגבעת המטוס בירושלים. בכך היא מממשת את החלטת ראש הממשלה על הקמת שכונת הקבע, בראשית השנה.

גבעת המטוס היא גבעה בדרום ירושלים, באזור ששוחרר במלחמת ששת הימים. היא נקראת כך כיוון שמטוס פוגה מגיסטר של צה"ל נפל שם במלחמת ששת הימים, וטייסו  סגן דן גבעון נהרג.

ב-1991 הוקם על הגבעה אתר קרוואנים לקליטת עולים מאתיופיה שעלו במבצע שלמה. הממשלה הבטיחה להקים במקום שכונת קבע בתוך שנתיים, ועד היום, כמעט שלושים שנה אחר כך, ההבטחה לא קוימה.

גבעת המטוס היא אזור בעל חשיבות לאומית רבה, כיוון שהיא יוצרת רצף טריטוריאלי מהר חומה עד הר גילה, שינתק את מזרח ירושלים משטח הרש"פ ויבטיח את שלמות ירושלים בריבונות ישראל.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 4.11.20

* תמיכה דו מפלגתית – לא היה מעולם וספק אם יהיה אי פעם נשיא אמריקאי ידידותי לישראל כטראמפ. ידידות שבאה לידי ביטוי בהחלטות מהפכניות, שישראל תיהנה מהן עוד שנים רבות. לכן, אני חפץ מאוד בניצחונו, על אף סלידתי מאישיותו.

עם זאת, אין אלו בחירות בין מועמד פרו ישראלי למועמד אנטי ישראלי. ביידן הוא ידיד ותיק של ישראל והוכיח את ידידותו בעשרות שנות כהונתו בסנאט. ישראל חייבת לטפח את הנכס האסטרטגי שלה – התמיכה הדו-מפלגתית בה לאורך עשרות שנים. למרבה הצער, נתניהו הזניח את הקשר עם המפלגה הדמוקרטית. ללא קשר לזהות המנצח בבחירות, המדיניות הזו חייבת להשתנות.

יש להבין שבמפלגה הדמוקרטית יש אגף הולך וגדל של שמאל רדיקלי אנטי ישראלי, שהמייצג העיקרי שלו הוא ברני סנדרס, אך הוא אינו היחיד. מדובר במיעוט רעשני, אך הוא צובר כוח והשפעה. כתף קרה ישראלית למפלגה הדמוקרטית רק מחזקת את המיעוט הזה. על ישראל לטפח את תומכיה במפלגה הדמוקרטית ואת הזיקה שלהם לישראל.

* "הארץ" מכחיש שואה – כותרת מאמר של רוגל אלפר בדף הפייסבוק של "הארץ" מזעזעת: "יותר מהיטלר וסטלין הוא האויב הגדול שקם לדמוקרטיה". הוא = טראמפ. במאמר עצמו המשפט הזה אינו מופיע, כך שכנראה מי שנתן את הכותרת זו מערכת העיתון עצמה (כותרת המאמר באתר "הארץ" היא: "טראמפ איננו סתם נוכל; הוא גם גאון". המאמר עצמו הוא שילוב של שנאה לטראמפ והערצה אליו).

הכותרת הזאת היא זוועה.

אחת מהשתיים. או ש"הארץ" מכחיש שואה ועל הדרך מכחיש גם את זוועות משטר סטלין, או שבעיני דבוקת שוקן רצח 6 מיליון יהודים, רצח עשרות מיליונים בידי הרודנויות הללו, פחות חמור מנשיא דמוקרטי שהם אינם אוהבים. ואולי החטא הגדול שלו, שהופך אותו ליותר גרוע מהיטלר וסטלין, הוא תמיכתו בישראל.

* מעריץ האנטישמים – גדעון לוי פרסם פשקוויל נגד ביידן. לטענתו, במקום להציב מול טראמפ איש שמאל מובהק שיטה את המטולטלת הציבו איש אמצע, מרכז, לא כלום. ברור למה הוא מתכוון. הוא היה רוצה לראות את ברני סנדרס האנטי ישראלי כנשיא ארה"ב. סנדרס מטיף להפסקת הסיוע לישראל, והרי לוי כותב לאורך שנים נגד הסיוע למדינה שאותה הוא שונא כל כך, שנאת מוות, עד שורשי שערותיו. הוא מזועזע מכך שמול גדול ידידי ישראל טראמפ מוצב מנהיג פרו-ישראלי אחר, שלאורך הקריירה הפוליטית שלו תמך בישראל, ולא עוכר ישראל.

כזכור, גדעון לוי תמך בהתלהבות בקורבין ובמועמדותו לראשות ממשלת בריטניה. בשבוע שעבר מפלגת הלייבור השעתה את חברותו של קורבין במפלגה, בשל היותו אנטישמי.

* למה עמירה הס מתנגדת להסכמי אוסלו – עמירה הס מ"הארץ" התנגדה להסכמי אוסלו. כמו הצבעת הרשימה המשותפת נגד הסכמי השלום כי הם נגד שלום עם ישראל, כך גם היא התנגדה להסכמים מתוך לאומנות פלשתינאית. היא תקפה במאמרים רבים את ערפאת על ויתוריו לישראל ועל הנאיביות שלו כשהאמין לרבין ולישראל…

ביום שישי היא פרסמה מאמר שבו טענה שרבין היה נגד השלום. כדי להוכיח את טענתה היא הציגה את עמדותיו האמתיות של רבין, וציטטה את פרטי נאום מורשתו המדינית, חודש לפני הרצח. העובדות שהציגה על אודות המדיניות של רבין נכונות. מבחינתי, כמי שהפטריוטיות שלו היא ישראלית ולא אנטי-ישראלית כשל הס, היא באה לקלל ויצאה מברכת.

* מגמה מעודדת – במספר סקרים בשבועות האחרונים מסתמנת מגמה מעניינת – הרשימה האנטי ישראלית המשותפת מאבדת 20% מכוחה. בבחירות היו לה 15 מנדטים. בכל הסקרים שאחרי הבחירות היא שמרה על כוחה ולעתים אף הגבירה את כוחה. והנה, בשבועות האחרונים היא סביב 12 מנדטים. אני מקווה שזו מגמה שתימשך.

מה הגורם לכך? להערכתי, הצבעת הרשימה נגד הסכמי השלום, כיוון שהיא מתנגדת לשלום עם ישראל, הייתה גשר אחד רחוק מדי. שלום בין ישראל למדינות ערב טוב לערביי ישראל. הוא פותח אותם למרחב של בני עמם, של דוברי שפתם. הוא מאפשר להם להיות גשר בין מדינת ישראל למדינות ערב. הוא מאפשר להם להשתלב בעסקים חובקי מרחב. הם מבינים שכאזרחי ישראל הם רק נפגעים מכך שהמפלגה המייצגת אותם פועלת נגד מדינתם.

אם אכן זו מגמה והיא תמשך, זו בשורה גדולה לדמוקרטיה הישראלית. מפלגה גדולה שהיא לעומתית למדינה, היא סכנה לדמוקרטיה. הדמוקרטיה מבוססת על מכנה משותף – האמונה שעם כל חילוקי הדעות בין השחקנים, כולם מחפשים בדרכם את טובת המדינה. כאשר מפלגה שמחפשת בעליל את רעת המדינה, שאת עצם קיומה היא שוללת, היא גדולה וחזקה – זו סכנה. קואליציה המתבססת על מפלגה לעומתית למדינה, מקעקעת את המרקם החברתי בישראל ואת הלגיטימציה לממשלה ולכנסת.

אני מקווה מאוד שתקום מפלגה ערבית החותרת להשתלב במדינת ישראל ולא לרשת אותה. מפלגה כזו תהיה פרטנר רצוי לקואליציה ולחברות בממשלה. אני מקווה שהמפלגות הציוניות תשריינה מקומות ריאליים לנציגים ערבים.

ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, היא מדינה דמוקרטית המעניקה שוויון זכויות אזרחי לכל אזרחיה, ללא הבדל דת, גזע ומין, ככתוב במגילת העצמאות. השתלבותם של ערביי ישראל במדינה על כל מערכותיה היא קודם כל אינטרס שלהם, אך היא גם אינטרס של מדינת ישראל.

* דמי הצבעה – למה נתניהו התחנן בפני בג"ץ לארכה של ארבעה חודשים נוספים לפינוי חאן אל-אחמר? אין לי מושג. רק אזכיר, שכאשר הרשימה המשותפת הצביעה עם נתניהו בעד פיזור הכנסת אחרי הסיבוב הראשון, כתבתי שלא יכול להיות שזה היה בחינם, והערכתי שחאן אל-אחמר לא יפונה.

* על הגדרות – מאז שנות ה-90 אני כותב נגד האקטיביזם השיפוטי, הרבה לפני שהנושא היה בון-טון. כתבתי בנושא עשרות מאמרים. האקטיביזם השיפוטי הוא גישה שקיימת בכל העולם החופשי, ויש מחלוקת בינה לבין הגישה השמרנית. אני נוטה יותר לגישה השמרנית.

אבי רעיון האקטיביזם השיפוטי בישראל לא היה אהרון ברק אלא מנחם בגין. מתכונת האקטיביזם השיפוטי שהוא הגה, שכותרתה הייתה "עליונות המשפט", רדיקלית יותר מזו של ברק.

אני מבחין בין הדיון העקרוני על האקטיביזם השיפוטי, לבין הטלת הדופי במערכת המשפט והצגתה כמערכת מושחתת שתופרת תיקים כדי לערוך הפיכה שלטונית. זאת תאוריית קונספירציה מטורללת וארסית, שתעשיית השקרים וההסתה של נתניהו מפיצה במלחמת החורמה שהיא מנהלת נגד מדינת החוק.

כרגע, "הסורים על הגדרות" ודחוף יותר להגן על מערכת המשפט, מאשר לעסוק במחלוקת העקרונית על האקטיביזם השיפוטי. עם זאת, עמדתי העקרונית נותרה כשהייתה.

* ענווה מול המגפה – ב-27.9 כתבתי כך: גל שני הולך ומתעצם של קורונה פוקד את מדינות אירופה. המצב שם מזכיר את המצב בישראל לפני כחודשיים. סביר להניח שבעוד שבועות אחדים המצב שם יהיה כפי שהוא כאן היום. ויתכן מאוד שאנחנו כבר נהיה אחרי הגל השני (ולפני הגל השלישי, חלילה?)

ואם התחזית שלי תתגשם, אני מקווה שהפעם ננהג בענווה ובלי ה"שופוני" ומכל העולם מתקשרים אליי ללמוד וכו' וכו' וכו'. אך גם ללא ההלקאה העצמית המזוכיסטית על כמה אנחנו גרועים, האחרונים בעולם וכד'.

כי האמת היא שהקורונה היא מגפה חדשה שעוד איננו יודעים באמת איך להתייחס אליה והיא גם מגפה מתעתעת. האמנו שבקיץ היא תחלוף ובקיץ היא הגיעה אל שיאה (ודווקא בימים החמים ביותר בשנה). בסגר הראשון נאמר שאין צורך במסכות והיום ברור (או שמא ברור נכון לעכשיו) שעטיית המסכות היא האמצעי החשוב ביותר והיעיל ביותר נגד הידבקות בקורונה. אחרי הסגר הראשון ואחרי שכבר כמעט כל המערכות חזרו לשגרה, גני השעשועים נשארו סגורים עוד זמן רב. בסגר השני גני השעשועים פתוחים. ההנחה (נכון לעכשיו) היא שסכנת ההידבקות באמצעות משטחים קלושה, בניגוד להערכות הקודמות.

המסקנה המרכזית היא שעלינו לגלות ענווה מול המגפה והכרה בכך שאנו במציאות של אי-ודאות. וראוי שניתן יותר אמון בגורמים המתמודדים עם המחלה ומקבלים את ההחלטות, הן בדרג המקצועי, הן בדרך המדיני והן בדרג הפרלמנטרי, שהם עושים כל שלאל ידם כדי למגר את המגפה כמיטב המידע שיש על אודותיה, הגם שלבטח הם יעשו עוד שגיאות לא מעטות.

והעיקר, הוא שנזכור שה"אנחנו" הוא עם ישראל, החברה הישראלית, ולא "השבט", "המחנה", "המגזר" וכו', ונשתף פעולה במאבק למיגור המגפה, שבלאו הכי אינה מבחינה בין שבטים, מחנות ומגזרים.

עד כאן הציטוט. דומני שראוי לחזור ולהדגיש את המסר.

* החלטה לא פופולרית – כל מי שמדבר על "סגר פוליטי" טוען טענה בלתי הגיונית. סגר – במהותו, הוא בלתי פופולרי ולכן החלטה על סגר, כשאינו הכרחי, היא בהכרח לא פופוליסטית ולא יכולה לבוא משיקולים פוליטיים. דווקא החלטות על הקלות או הימנעות מסגר, כיוון שהן פופולריות, עלולות לנבוע משיקולי פופוליזם.

האם אני תמים לחשוב שנתניהו אינו שוקל שיקולים פוליטיים? ממש איני תמים. למעט יחידי סגולה, אין פוליטיקאי שהחלטותיו אינן נגועות בשיקולים פוליטיים. בוודאי פוליטיקאי כנתניהו.

מה השיקול הפוליטי של נתניהו? הרצון לזכות בתהילה כמנהיג שניצח את הקורונה והפחד מהפגיעה הפוליטית בו במקרה של כישלון. כתוצאה מכך הוא קיבל החלטות נכונות וגם עשה שגיאות שנבעו מהאובססיה שלו לנכס רק לעצמו כל הצלחה (למשל, הדרת משרד הביטחון מהטיפול בקורונה, בעיקר כאשר שר הביטחון היה שנוא נפשו נפתלי בנט). ההחלטה על הסגר נובעת מהביטחון שלו שזה הצעד הנכון במאבק בקורונה.

ובאשר לעצם ההחלטה על הסגר. סגר הוא דבר רע. הוא נשק יום הדין. יש להימנע ממנו, אלא אם אין ברירה. ההחלטה על הסגר התקבלה כאשר לא הייתה ברירה אחרת. כאשר היו כמעט 10,000 נדבקים ביום והקצב עלה מיום ליום והמדינה הייתה על סף אובדן שליטה על המגפה. ואכן, התוצאות הצדיקו את ההחלטה. ראוי לציין שהרוב הגדול של הציבור הקפיד על הסגר; לא הלך לבית הכנסת בחגים, לא השתתף בהפגנות, לא ערך חתונות וכד'.

ההחלטה על הסגר הייתה הכרח, אך עצם העובדה שהגענו למצב הזה היא כישלון. אילו, למשל, ההחלטה על הרמזור התקבלה חודש מוקדם יותר ויושמה מיד ובאופן נחרץ, כנראה שלא היה צורך בסגר כללי.

יש לקוות שהלקחים ייושמו.

הכשל של הממשלה הוא בכך שאין פיצוי הולם ובזמן לנפגעים מן הסגר.

* למי מותר להפר חוק – פתיחת תלמודי התורה במגזר החרדי, בניגוד להחלטות הממשלה על היציאה מהסגר, עוררו זעם רב בציבור. הזעם היה על עצם הפרת החוק ולא פחות מכך, על הפגיעה בערבות ההדדית המחייבת את כל האזרחים וכל הקבוצות והמגזרים לגלות אחריות במלחמה בקורונה ולנהוג על פי ההנחיות.

התקשורת הובילה את הקו הזה; תחנות הטלוויזיה והרדיו והעיתונים סיקרו בהרחבה את פתיחת תלמודי התורה, והמסר היה שמדובר בקבוצה מתבדלת שעושה שבת לעצמה וטענה כלפי הממשלה שאינה אוכפת כראוי את החוק. זהו מסר מוצדק ונכון.

בימים אלה קיימת תופעה של פתיחת חנויות ועסקים תוך הפרת החלטות הממשלה. גם כאן מדובר בעבירה על החוק ופגיעה בערבות ההדדית בעיצומה של מגפה. גם כאן התקשורת מסקרת בהרחבה את הפתיחה הפיראטית של עסקים. אלא שהפעם הסיקור אוהד ומפרגן, מפרי החוק מוצגים כגיבורים והקובלנה כלפי הממשלה היא על האסון שהיא ממיטה על העסקים.

אני מבין בהחלט את בעלי העסקים שרוצים להציל את עסקיהם ולחזור לעבודתם ולשגרה. הנעה מחדש של המשק היא גם אינטרס לאומי. אני מבין גם את המגזר החרדי, שלימוד התורה הוא ערך עליון בעבורו.

אבל חוק הוא חוק ולאף אחד אין רשות להפר אותו, אחרת נידרדר לאנרכיה. והמשימה הלאומית העליונה כעת היא המאבק בקורונה. זו גם המשימה הכלכלית העליונה; לעשות הכל כדי שלא נידרדר לאסון כלכלי של סגר שלישי.

והממשלה מצדה חייבת לפצות כראוי את כל הנפגעים מהסגרים וההגבלות. ללא פיצוי כזה יהיה קשה מאוד לממשלה לזכות מחדש באמון הציבור ובשיתוף הפעולה שלו.  

* כבוד האדם – לפני כשנתיים עלתה בחורה בת 18 מאחד מיישובי מטה בנימין על האוטובוס בדרכה למקום עבודתה בירושלים. נהג האוטובוס סירב להעלות אותה כיוון שלבשה מכנסים קצרים וסגר בפרצופה את דלתות האוטובוס. הצעירה תבעה את אגד ובית המשפט פסק שעל אגד לשלם לה פיצויים בסך 150,000 ₪. בית המשפט קבע שלא ניתן לקבל ביזוי בוטה והשפלה כפי שספגה.

זהו ניצחון לכבוד האדם.

* למה רק בחורף? – החל ביום ראשון 1.11 חלה חובת הדלקת אורות ברכב. ואני תמה – למה רק בחורף? הרי גם בקיץ רואים טוב יותר את הרכב שפנסיו דולקים. אין שום סיבה שהחובה הזאת לא תחול כל השנה, למען בטיחות הנהיגה. וכשכולם יהיו רגילים (כפי שאני רגיל כבר שלושים שנה לפחות) להדליק אורות כל השנה, נהגים לא יתבלבלו וישכחו בתחילת החורף להדליק אורות ויחטפו קנסות מיותרים.

ולמה רק בדרכים בין עירוניות? בעיר המכוניות אינן צריכות להיראות היטב? אין תאונות?

אין זה אלא קיבעון מחשבתי.

* שמות ההורים – כאשר נכתב בטופס רשמי: "שם האב" ו"שם האם", הורים להט"בים וילדיהם עלולים להיפגע. יש גם בעיה אמתית – כשמדובר בשני אבות, למה יש מקום רק לאב אחד? ומי אמור לרשום עצמו כ"אם"? בעיה.

מצד שני, ההגדרות "הורה א' " ו"הורה ב' " מנוכרות. מה, הורה הוא מספר? זה פוגע באבא שרוצה לחתום כאבא ולא כהורה א' או הורה ב' ולאמא שרוצה לחתום כאמא. ומי קובע מיהו הורה א' ומי הורה ב'? בעיה.

אין לבעיה הזאת פתרון מושלם, אבל יש פשרה, שכמו כל פשרה כל צד ייצא כשרק מחצית תאוותו בידו, אך הכל יכולים לחיות אתה והיא לא תיצור תחושה של התרסה. פשוט, לכתוב בטופס: שמות ההורים עם מקום לשתי חתימות. וההורים יחתמו את שמם. ואם ירצו גם לכתוב אמא או אבא גם זה בסדר.  

* פרס ישראל לסמי מיכאל – מי ראוי לפרס ישראל לספרות תשפ"א?

הסופר האהוב עליי ביותר הוא חיים באר. אני רואה בו את גדול הסופרים העבריים החיים עמנו. אין ספק שהוא הראוי ביותר לפרס.

אולם אני סבור שמן הראוי להעניק השנה את הפרס לסמי מיכאל. סמי מיכאל הוא סופר דגול ומזמן היה ראוי לפרס. בנוסף לכך הוא בן 94. אם לא עתה – אולי זה יהיה מאוחר מדי.

התאהבתי בכתיבתו של סמי מיכאל עוד כילד, כשקראתי את ספר הילדים שלו "סופה בן דקלים". וכנער ועד היום – את ספריו למבוגרים: "חסות", "שווים ושווים יותר", "חצוצרה בואדי", "חופן של ערפל", "ויקטוריה", "אלה שבטי ישראל" (ספר ראיונות שלו עם אישים שונים) ועוד, כולם ספרים נפלאים. ומכל ספריו, אהבתי במיוחד את "מים נושקים למים".

סמי מיכאל הוא קומוניסט, לא ציוני; תהום פעורה בין דעותיו הפוליטיות לאלו שלי. אך תרומתו הגדולה לתרבות הישראלית ולספרות הישראלית חשובה לאין ערוך יותר מעמדותיו הפוליטיות. ספריו רוויים, אמנם, בעמדותיו הפוליטיות. אך כאשר הן עולות מתוך ספרות גדולה כל כך, הן מעוררות קשב.

* צבי לוז – הלך לעולמו פרופ' צבי לוז מדגניה ב', סופר, מורה ומחנך, ומגדולי חוקרי הספרות העברית בימינו. בנו של יו"ר הכנסת ושר החקלאות קדיש לוז. בן כמעט 91 היה במותו.

צבי לוז היה בר אוריין, בקיא ומעמיק בכל מורשת ישראל לדורותיה, לגווניה ולגלגוליה וראה בספרות העברית בת ימינו חוליה בשרשרת הדורות של התרבות היהודית.

צבי לוז היה בן כיתתה של נעמי שמר בבית חינוך בבית ירח שבעמק הירדן. שם, בבית הספר הקיבוצי, בדיוק כמו נעמי שמר, רכש צבי את האהבה לתנ"ך, לספרות חז"ל ולספרות העברית ואת הבקיאות בהם.

כך כתב צבי על בית הספר: "ברוח החזון הציוני של ההורים, חברי הקיבוצים בעמק-הירדן, הקנו לתלמידיהם את עושרה ויופיה של היצירה העברית מהתנ"ך, משירת ימי-הביניים ושירת התחיה, מביאליק, מטשרניחובסקי ומשוררי ארץ ישראל החלוצית, הנבנית בהתלהבות ובייסורים. הם בטחו ביכולתם  של התלמידים להכיל את העוצמה והשגב של היצירות העבריות יחד עם הערכים החלוציים של חיי פשטות, עמל כפיים, קשר ודבקות לאדמה, ועם הגינות אנושית ומחויבות חברתית. בשיעוריהם מלאי ההשראה שילבו את לימוד התנ"ך עם פירושי רש"י ועם מדרש אגדה ואמרות חז"ל מפרקי "מסכת אבות". הלימוד התבסס על הקניית ידע יסודי של השפה העברית (לימוד דקדוק, כתיב ודיבור בעברית נכונה ויפה), תוך הקפדה בלתי מתפשרת על סדר וניקיון במחברות, על שמירת ספרי הלימוד בצורה נאה ועל מראה נקי ומסודר של חדר הכיתה ושל כל מתחם הבניינים והחצר של בית החינוך. בשאר-רוחם, בדרכיהם המעמיקות, בתבונת מורים מרחיקי-ראות האמינו בלימוד שהוא בבחינת 'נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים', כלומר רק לאחר ההכנה היסודית ניתן לחוות את התכנים של הלימוד ולהפנים אותם כחוויה לחיים. הם פתחו בפני תלמידיהם אופקים היסטוריים והעניקו להם בשיעוריהם חוויות רגשיות ואינטלקטואליות, העשירו את עולמם הרוחני והגבירו את שאיפותיהם ללמוד ולדעת עוד ועוד. בזכות הלימוד שחווינו, ידענו שאנו חלק מהעם היהודי ומהתחיה הציונית בארץ ישראל והזדהינו עם חייהם של הורינו החלוצים בעמק הירדן הזדהות מלאה".

יהי זכרו ברוך!

בתקווה לשנה ברוכה – בבוקר יום שני הצבתי בחצר את מד-הגשם החדש שקניתי. אבל באותו יום רק טפטף אצלנו. אני מצפה לעשרות מ"מ השבוע, ומאחל למד-הגשם החדש, שיתבלה במהרה כפי שקודמו התבלה בשנתיים האחרונות.

            * ביד הלשון

בא ואומר – אני מציע לכם שעשועון. האזינו לראיון עם שר המשפטים ניסנקורן, הצטיידו בעט ונייר, וסמנו כמה פעמים הוא אומר: "אני בא ואומר", "הוא בא ואומר" וכו'. זה משעשע. כמעט בכל משפט. אגב, אצל פואד בן אליעזר ז"ל זה היה גרוע אף יותר.

זו ממש עילגות, סרבול של השפה. ראשית, אם אתה אומר, למה אתה "בא ואומר"? די בכך שאתה אומר. ושנית, למה אתה צריך לומר שאתה אומר – פשוט אמור.

ניקח למשל את המשפט הבא: אני אוהב אותך.

שלוש מילים.

אפשר גם לומר: אני בא ואומר לך שאני אוהב אותך.

משפט יותר מכפול באורכו. האם ארבע המילים וחצי הוסיפו מידע כלשהו? כמובן שלא. כלומר, אלו מילים מיותרות לחלוטין. וכאשר חוזרים על כך שוב ושוב בכל משפט, לעתים יותר מפעם אחת במשפט, הטקסט כולו מסורבל ומעייף.

פוליטיקאים זקוקים לכל דקת שידור כדי להעביר את המסר שלהם לציבור. לא חבל לבזבז את מחצית הזמן על מילות סרק?

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 31.5.20

* העיקר – בקעת הירדן רבתי, היא נכס לאומי ברמה קיומית. לכן, יש חשיבות רבה בכל צעד שיחזק את אחיזתנו בה. יש לפעול בדרכי הציונות המעשית (התיישבות) והציונות המדינית (ריבונות). והעיקר – לא לפחד כלל.

* המשפט, השיפוט והמנהל – ב"ישראל היום" דווח שמשרד החוץ מבקש "לעדן" את הטרמינולוגיה של החלת הריבונות. הוא מציע להגדיר זאת "החלת חוק", כיוון שלמילה "סיפוח" ובמידה מסוימת גם למילה "ריבונות" יש קונוטציות שליליות, בעוד את החלת החוק ניתן להציג כצעד טכני.

הריבונות הישראלית על הגולן הוחלה במילים הבאות: "המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה יחולו בשטח רמת הגולן" (השטח הוגדר בנספח ובו מפת הגולן).

לאחר החקיקה היו שניסו להמעיט בערכה ולטעון שלא מדובר בסיפוח וריבונות אלא בהחלטה טכנית בלבד, אולם בית המשפט העליון קבע שמשמעות החוק היא ריבונות לכל דבר.

ואכן, כל ריבונות שישראל החילה על שטח כלשהו, לא הוגדרה במילה ריבונות, אלא כהחלת החוק או כהחלת המשפט. ב-27 ביוני 1967, 17 יום לאחר מלחמת ששת הימים, התקבל בכנסת חוק שהוגדר בשם הטכני-יובשני "חוק לתיקון פקודת סדרי השלטון והמשפט (מס' 11) תשכ"ז 1967", ובו נאמר: "המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה יחולו בכל שטח ארץ ישראל שהממשלה קבעה בצו".

החוק התקבל ברוב גדול. המפלגות היחידות שהתנגדו לו היו שתי המפלגות הקומוניסטיות מק"י ורק"ח (הגלגול הקודם של חד"ש). מפלגה אחת נמנעה – המרכז החופשי, בראשות שמואל תמיר. המרכז החופשי התפלג מתנועת החרות (על רקע של יריבות אישית). כאשר גח"ל (גוש חרות ליברלים, הגלגול הקודם של הליכוד) הצטרף לממשלת הליכוד הלאומי (כפי שנקראה ממשלת האחדות שקמה לקראת מלחמת ששת הימים) המרכז החופשי נותרה באופוזיציה והייתה האופוזיציה הימנית לממשלה. סיסמתה לאחר המלחמה הייתה "שטח משוחרר לא יוחזר". נציגי המרכז החופשי קראו לסיפוח מיידי של כל השטחים ולכן הם נמנעו. יש לציין שאפילו ח"כ אורי אבנרי, איש השמאל הרדיקלי, מנהיג "העולם הזה – כוח חדש" הצביע בעד, לא כל שכן מפ"ם, לימים המ"ם של מרץ, שהייתה אז חלק מן הקואליציה (אך עדין לא חלק מן המערך).

כאמור, גם בחוק זה הנוסח היה "החלת המשפט, השיפוט והמינהל". החוק הסמיך את הממשלה לספח כל שטח בא"י, אבל היה ברור לכל שהכוונה האופרטיבית היא לירושלים המאוחדת. ואכן, על פי החוק הזה קבע שר הפנים משה חיים שפירא בצו שפרסם למחרת, ב-28.6.67, שהמשפט, השיפוט והמינהל יחולו על ירושלים המאוחדת, על פי מפה שעיצב צוות מטעם משרד הביטחון בראשותו של אלוף (מיל') חיים הרצוג, לימים נשיא המדינה.

אולם לא היה זה הסיפוח הראשון. ב-1948 סופחו כל השטחים שמחוץ לגבולות החלוקה, שצה"ל שיחרר במלחמה. בישיבת מועצת המדינה הזמנית (הפרלמנט הזמני שפעל מיום הקמת המדינה עד השבעת הכנסת הראשונה) ב-16 בספטמבר 1948 התקבלה "פקודת שטח השיפוט והסמכויות". נוסח ההחלטה: "כל חוק החל על מדינת ישראל כולה, ייראה כחל על כל השטח הכולל גם את שטח מדינת ישראל וגם כל חלק מארץ ישראל, ששר הביטחון הגדיר אותו במנשר כמוחזק על ידי צבא ההגנה לישראל". גם כאן לא הופיעו המילים סיפוח וריבונות, אלא החלת החוק. על סמך החוק הזה, החיל שר הביטחון דוד בן גוריון את הריבונות על אזורים כמו מערב ירושלים, הגליל המערבי ונהריה, לוד, רמלה, יפו, אשדוד, אשקלון, הנגב המערבי ועוד.

ברור שהחלת החוק, המשפט והמינהל היא ריבונות לכל דבר, שאם לא כן, גם יפו ואשדוד אינן שטח ריבוני של ישראל…

חוק נוסף העוסק בריבונות המדינה על שטח, הוא חוק יסוד משאל עם, שהתקבל בשנת 2014, וקובע שוויתור על שטח ריבוני של מדינת ישראל יחייב החלטה של הכנסת ברוב של 61 ח"כים לפחות ורוב במשאל עם. אם 80 ח"כים יתמכו בוויתור, לא יתקיים משאל עם.

וגם בחוק הזה לא מופיעה המילה ריבונות, אלא המילים: המשפט, השיפוט והמנהל. וזה נוסח החוק: "… החליטה הממשלה לאשרר הסכם או לחתום על הסכם, שלפיו המשפט, השיפוט והמינהל של מדינת ישראל לא יחולו עוד על שטח שהם חלים בו, לרבות הסכם הכולל התחייבות לעתיד והתחייבות המותנית בתנאים, יהא ההסכם, לאחר שאושר בכנסת ברוב חבריה, טעון אישור במשאל עם, אלא אם כן אושר ברוב של שמונים חברי הכנסת. … החליטה הממשלה, שלא בדרך של הסכם, שהמשפט, השיפוט והמינהל של מדינת ישראל לא יחולו עוד על שטח שהם חלים בו, תהא ההחלטה, לאחר שאושרה בכנסת ברוב חבריה, טעונה אישור במשאל עם, אלא אם כן אושרה ברוב של שמונים חברי הכנסת".

ובכן, ניתן לקבל החלטה טקטית מה הביטוי שנכון להשתמש בו, סיפוח, ריבונות או החלת החוק; זה היינו הך. העיקר שהצעד ייעשה.

בגין, שהיה שר בממשלה שהביאה לכנסת את החוק ב-1967 ובין יוזמי החלת הריבונות על ירושלים ושכראש הממשלה הביא לכנסת את ההצעה להחלת הריבונות על הגולן, שלל את השימוש במילה סיפוח. הוא טען שלסיפוח יש קונוטציה של לקיחת דבר שאינו שלנו, וכיוון שזו ארץ ישראל שלנו, אין המדובר בסיפוח.

אני מבכר את המילה ריבונות. זו מילה המבטאת את מהותה של מדינה, שהינה בעלת הזכות העליונה להפעלת סמכות על שטח מסוים. ישראל היא מדינה ריבונית והיא מצרפת לריבונותה חלקים בארץ ישראל.

ושתי הערות נוספות:

– על פי החוק, הממשלה מוסמכת להחיל את הריבונות ואין צורך באישור הכנסת. אף על פי כן, אני סבור ש-53 שנים אחרי שהתקבל החוק, מן הראוי שכל החלטה על ריבונות תתקבל בכנסת. בוודאי, כאשר ביטולה מחייב משאל עם. לדעתי, ראוי היה שקביעת גבולות הקבע של המדינה תתקבל אף היא במשאל עם. אך בוודאי ובוודאי שנדרשת לפחות החלטת כנסת. וראוי שהכנסת תקבל בחגיגיות את ההחלטה ההיסטורית הזאת.

– אם יש חוק המסמיך את הממשלה להחיל את הריבונות על כל שטח ארץ ישראל, מדוע הוחלה הריבונות על הגולן בחוק נפרד?

בגין חשש, שתהיה בעיה חוקית בהחלת הריבונות על הגולן על פי החוק הקיים, המדבר על שטחי ארץ ישראל. הוא חשש, שהחוק יפרש את הביטוי "ארץ ישראל" כשטחי ארץ ישראל המנדטורית, שכוללים אמנם את יהודה ושומרון אך לא את הגולן. בפגישה עם ועד יישובי הגולן שתבע את החלת הריבונות, הוא זימן את היועמ"ש יצחק זמיר ושאל אותו לדעתו. זמיר הצטרף לחששו, והמליץ לחוקק חוק מיוחד.

* משב רוח מרענן – אלוף (מיל') גדי שמני מארגון "מפקדים למען ביטחון ישראל" התראיין לתכנית "מעבירים לראשון" ב"כאן ב'" ותקף את רעיון החלת הריבונות על בקעת הירדן. שוב שמענו ממנו את אותן ההפחדות שליוו בעבר כל החלטה שחיזקה את אחיזתנו בחבלי ארץ ישראל ולא התממשו, לעומת הבוז לאזהרות מפני תוצאות הנסיגות, שלמרבה הצער התאמתו.

אולם אני הבחנתי דווקא במסר מעניין אחר שכמעט נבלע בתוך הפחדותיו. המסר המדיני שהוא דיבר עליו, קרוב הרבה יותר לעמדותיי מאשר לעמדות השמאל היוני בישראל, כפי שבאו לידי ביטוי בהצעות ברק ואולמרט לפלשתינאים. הוא דיבר על חשיבות בקעת הירדן לביטחון ישראל, הוא אמר שכל הסדר יכלול סיפוח שטחים לישראל, הוא אמר שאף אחד לא יכול להתעלם מהמציאות של מאות אלפי ישראלים ביישובים ביו"ש, הוא העלה על נס את תכנית טראמפ ואמר שהיא תחייב כל ממשל אמריקאי עתידי (להערכתו טראמפ ינצח, אך הוא אמר שגם אם ביידן ינצח הוא ידבק בעקרונות תכנית טראמפ).

הוא לא דיבר על פתרון שתי המדינות, בוודאי שהוא לא דיבר על הקו הירוק. והדברים שלו נסכו בי אופטימיות רבה, מה גם ששמעתי דומים כמותם מצד אנשים נוספים שדיברו נגד החלת הריבונות. יש סוף סוף, באיחור אופנתי, תהליך התפכחות ממקסם השווא של "הפתרון היחיד ואין בלתו", כפי שאהוד ברק נוהג להציג את הנסיגה המלאה. תכנית טראמפ ושיח הריבונות יצרו שיח חדש, ריאלי יותר, מתכתב יותר עם המציאות.

החלת הריבונות על בקעת הירדן, תחזק את השיח הזה ותסיר מסדר היום את רעיונות העוועים נוסח פתרון שנֵי האֶהודים. יהיה זה שינוי מדרגה שניה – צעד אסטרטגי היסטורי משנה מציאות, שלאחר ביצועו כל הפרמטרים של השיח ישתנה. לאחר החלת הריבונות על בקעת הירדן, בעיתוי מדיני מתאים כמו המציאות הנוכחית, תשתנה נקודת המוצא של כל דיון מדיני על המזה"ת. 

* ניסוי וטעיה – בעקבות העליה החדה במספר הנדבקים בקורונה בימים האחרונים, צפוי גל של ביקורת על הממשלה, על כך שמיהרה להחזיר את הציבור לשגרה. שאלה ברוח זו כבר נשאלה במסיבת העיתונאים עם צמרת משרד הבריאות בערב שבת. סביר להניח שבין המבקרים יהיו גם כאלה שביקרו את הממשלה על תהליך יציאה איטי מדי…

איני שותף לביקורת. סגר אינו מדיניות. הסגר היה הכרחי כצעד בלימה מהיר למגיפה לא מוכרת ושאי אפשר היה להעריך את מידת פגיעתה הרעה. הסגר הוכיח את עצמו ולא בכדי תוצאות הקורונה בישראל בהחלט טובות.

אולם לסגר יש מחיר כלכלי, חברתי, חינוכי, תרבותי ונפשי כבד מאוד – למדינה ולאזרחים. ולכן, נכון היה לשחרר ולהקל, ולדעתי נכון היה לעשות זאת אף מהר יותר.

התהליך היה מדורג ומלכתחילה נאמר שהוא יעשה בדרך של ניסוי וטעיה, ואף הוצגו בשקיפות הפרמטרים לנסיגה מתהליך היציאה. והעובדה שהגענו אליהם (בינתיים רק ביום אחד) אינה אומרת שתהליך היציאה וההקלות היה שגוי. התהליך עומד בהחלט בהגדרה "ניהול סיכונים". איננו עוצרים את התנועה בארץ בגלל תאונות הדרכים ואי אפשר לעצור את החיים עד שהקורונה תחלוף לחלוטין. צריך להעז ולהתקדם.

חבל שהציבור זלזל בימים האחרונים בנושא המסכות והמרחק, ונכון לחזק את ההסברה והחינוך בנושאים אלה.

* טיפול נקודתי – אם מתוך מאה נדבקים חדשים ביום 60 הם מאותה גימנסיה, אין שום היגיון בהצעת משרד הבריאות להפסיק את הלימודים בכל הארץ.

השכל הישר גבר. הממשלה הפעילה שיקול דעת ודחתה את ההצעה ההיסטרית של משרד הבריאות. זה צריך להיות הכיוון של ההתמודדות בהמשך הדרך – טיפול נקודתי במוקדי ההתפרצות.

* נטורי קרתא – ארגון הנקרא "מחאת הריבון" יוצא בקמפיין חריף נגד הוראת השעה שהממשלה הציגה לאישור הכנסת: "חוק סמכויות מיוחדות להתמודדות עם נגיף קורונה החדש, תש"ף 2020". הארגון הוציא "צו 8" וקורא לציבור להתנגד לחוק המעניק לממשלה "סמכויות דרקוניות" וכל הלהג הידוע על "דיקטטורה", "רמיסת זכויות האזרח", "שלילת חופש הפרט" וכו'.

תרגיעו! די עם הפרנויה הזאת. אף אחד לא משליט כאן דיקטטורה, לאף אחד אין עניין בכך, אין שום סכנה לדמוקרטיה. מדובר על סמכות לצעדי חירום מצילי חיים בתקופת הקורונה. האיכון הסלולרי, למשל, הציל חייהם של רבים מאתנו. ביהדות, פיקוח נפש דוחה שבת ואני בטוח שגם בדת זכויות האזרח פיקוח נפש דוחה מצוות רבות. אלא שכמו שבכל דת יש קנאים פנאטים, כך גם בדת זכויות האזרח. "מחאת הריבון" ושחורי החולצות הם נטורי קרתא של הדת הזאת.

קדושת החיים היא ערך שאינו סותר את זכויות האדם והאזרח. היא מקדשת קודם כל את הזכות לחיים ולבריאות.

* פגיעה בפרטיות – יש לי דוד שהוא קבלן בניין. לפני שבועות אחדים ראיתי פרסומת של החברה שלו בוויינט, ומתוך סקרנות נכנסתי אליה. מאז אני מוצף בפרסומות של נדל"ן, בניה וכו', למרות שאין לי שום כוונה לזוז מדירתי הקיבוצית הצנועה, עד שאעבור ל"שיכון קבע" בבית העלמין הקיבוצי היפה.

ולכן אני מגחך כשאני שומע את ההתבכיינות על "פגיעה בפרטיות" הפרוצה בלאו הכי, דווקא כשזו נעשית למען הצלת חיים ובריאות הציבור.

* דבֵּר חלש – לפני כשבוע וחצי התראיין פרופ' יורם לס לתכנית "אינטימי" עם רפי רשף. בתכנית הוצג סרט ארכיון מתוך תכנית הטלוויזיה הפופולרית שלו "תצפית" בשנות השמונים. וראו זה פלא, הוא דיבר שם רגיל. כמו בנאדם נורמלי. כמו שאתה ואני מדברים. מה קרה לו?

* לרחוץ בנקיון כפיו – אם מנדלבליט, בן ארי או אחד השופטים יירצח (ולא נראה לי שמישהו יהיה מופתע כשזה יקרה) – נתניהו לא יוכל לרחוץ בניקיון כפיו ולומר "ידיי לא שפכו את הדם הזה".

* לשבור את המראה – 9.5 שנים אני בפייסבוק, ומעולם לא קיבלתי אזהרת חשבון, אפילו לא ידעתי שיש דבר כזה. רשומה שהעליתי נמחקה ונאמר לי שאם יקרה שוב מקרה דומה אחסם ל-24 שעות.

הייתה זו רשומה שבה הבעתי את דאגתי מפני התוצאות האפשריות של מסע ההסתה של נתניהו נגד בכירי מערכת האכיפה. כנראה שאנשים שהתקשו להתמודד עם המראָה שהצבתי לנגד עיניהם, התלוננו עליי שההודעה הייתה פוגענית בעיניהם.

חבל שהם נוקטים בדרך של סתימת פיות.

החשש הגדול ביותר שלי, הוא שהתחזית שכתבתי ברשומה תתגשם, חלילה.

* הנדיב הידוע – בנימין נתניהו ידוע בנדיבותו המופלגת. זו אחת מתכונותיו היפות והמרשימות. הנה, מוגש נגדו כתב אישום על מעשים שעשה (לכאורה). כתב האישום אישי לחלוטין. והוא, בנדיבות לבו, חולק אותו עם כל מצביעי הימין. בצניעות ונדיבות הוא מזמין אותם לשבת יחד עמו על ספסל הנאשמים, ומשתף אותם: כתב האישום הוא נגד כולנו.

רק משום מה לא זכור לי שהוא שיתף אותם כאשר הוזרמו אליו בקווי אספקה, על פי דרישה, טובות הנאה ("מתנות"), לכאורה.

* כרטיס צהוב – בסקרי בחירות שנערכו לפני כחודש, לאחר הפילוג בכחול לבן, מספר התומכים בכחול לבן היה כפול ממספר התומכים ביש עתיד-תל"ם. בסקר שנערך השבוע, יש עתיד-תל"ם עקפה את כחול לבן.

איך אני מסביר זאת? מה קרה?

לפני כחודש, ציבור מצביעי כחול לבן הביע את דעתו על הבחירה בין שתי אלטרנטיבות. מצד אחד ממשלת אחדות לאומית, מצד שני סיבוב בחירות רביעי בתנאי קורונה. הציבור הבין שאין אף חלופה זולת שתים אלו. הוא גם הבין, שבמקרה הטוב הבחירות תסתיימנה בדילמה בין סיבוב חמישי לממשלת אחדות בתנאים פחות טובים. הציבור הבין שבחירות רביעיות עלולות היו לדרדר אותנו לאנרכיה. בין שתי החלופות הוא תמך ברובו הגדול בהכרעה האמיצה של גנץ ללכת לממשלת אחדות גם במחיר איבוד מחצית כוחו הפוליטי.

למזלה של מדינת ישראל, סכנת הסיבוב הרביעי חלפה, ולכן אינה רלוונטית עוד. כעת ציבור מצביעי כחול לבן שופט את ממשלת האחדות נטו, בפני עצמה, לא בהשוואה לאלטרנטיבה. ומה שהוא רואה לנגד עיניו, לא מוצא חן בעיניו, ובצדק. הוא רואה ממשלה מנופחת ובזבזנית, משרדים מיותרים שהוקמו כסידור עבודה לפוליטיקאים, ללא כל צורך. הוא רואה את החוק הנורווגי, שאני תומך בו מאוד, אבל יחסי הציבור שלו גרועים והוא נתפס כחלק מניפוח הממשלה והבזבוז. והוא רואה שבוע לאחר הבחירות את מופע האימים של נתניהו וההסתה החמורה שלו נגד המערכת המשפטית וראשיה.

ומצד שני הוא רואה את ההבלגה והשתיקה של גנץ לנוכח ההסתה. והוא רואה את יו"ר הסיעה גינזבורג שאינו פוסל את חוק מגה-שחיתות "הצרפתי" (אם כי כחול לבן הבהירה מיד שתתנגד לו). והוא תמה – מה משמעות היותו של גנץ ראש ממשלה חלופי, אם אין הוא מציג חלופה אמתית להסתה של ראש הממשלה המכהן. למה הוא לא גינה את ההסתה? למה הוא אסר על השרים לגנות? למה הוא הסתפק בהבעת אמון חלבית במערכת המשפטית? הציבור חושש שמה שקרה השבוע מעיד על הבאות, ושלף בפני גנץ כרטיס צהוב.

מסקנה נוספת מהשינוי בסקרים, היא שרבים ממצביעי כחול לבן ניידים בין שני הפלגים. הם נותנים קרדיט לגנץ, אבל הקרדיט מוגבל. מעשיו יקרבוהו ומעשיו ירחיקוהו. וכיוון שכך, סביר להניח שאם ממשלת האחדות תוכיח את עצמה במעשים, ובני גנץ ושרי כחול לבן יוכיחו את עצמם במעשים, ובני גנץ יוכיח את עצמו כראש הממשלה אחרי הרוטציה, רובם יתמכו בכחול לבן.

עוד נתון משמעותי בסקר – 7 מנדטים תמימים של מצביעי כחול לבן עברו לתמוך בימין. זו תוצאה ישירה של הניסיון הנואל להקים ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית הלאומנית המשותפת.

* הקו האדום של גנץ – בני גנץ פוצץ פגישה עם נתניהו, במחאה על דברי בלע של מירי רגב נגדו.

בעוד כשראש הממשלה בעצמו, מוקף ברבים משרי הליכוד, אמר דברים חמורים לאין ערוך נגד מערכת המשפט והחוק בישראל, כולל הסתה אישית נגד בכיריה, גנץ הסתפק בתגובה רפה.

כאשר מדובר בכבודו האישי, זה קו אדום.

תגובתו של גנץ מוצדקת כשלעצמה, אבל לנוכח השתיקה הרועמת שלו על מופע האימים של נתניהו בבית המשפט, זו תגובה תמוהה.

* סידור עבודה – שמחתי לקרוא שבני גנץ החליט שלא למנות סגני שרים מטעם כחול לבן, אף שהוא רשאי לעשות כן על פי ההסכם הקואליציוני.

סגן שר הוא לא רק תפקיד מיותר, אלא מזיק. הדרך הראויה לניהול משרד ממשלתי היא כשנבחר ציבור עומד בראשו כשר, וכפופה לו המערכת המקצועית בראשותו של מנכ"ל מקצועי. אין שום צורך בעוד פוליטיקאי במערכת הזאת. תפקיד סגן השר נועד למטרה אחת בלבד – סידור עבודה או פרס ניחומים לח"כים.

אין צורך בסגני שרים ובוודאי לא כאשר גם בלעדיהם הממשלה גדולה מדי ורבים בה התפקידים המיותרים שקמו לצורך סידור עבודה, ולכל אחד כזה יוקם משרד עם כוח אדם וכו'. ובוודאי שאין מקום לכך שכחול לבן, שגם כך מספר השרים שלה אינו פרופורציונלי למספר הח"כים, תמנה ח"כים לסגני שרים. חשוב יותר שימלאו את תפקידם הפרלמנטרי החשוב. אם מילוי מכסת השרים בממשלה המנופחת הזאת חיוני כדי לקיים את עקרון הפריטט, אין זה רלוונטי כשמדובר בסגני שרים. אגב, טוב היה עושה גנץ אילו מינה כמה שרים שאינם ח"כים, כדי שתהיה למפלגתו סיעה אפקטיבית בכנסת (כולל שר ערבי).

יש צורך לבטל בחוק את תפקיד סגן שר.

* משלהב את היצרים – ח"כ לשעבר מוסי רז פרסם רשומת הסתה בפייסבוק שבה השווה את רצח העציר השחור ג'ורג' פלויד בחניקה בידי שוטר בארה"ב לבין המקרה הטרגי שבו נהרג איאד אלחאלאק מירי שוטרי מג"ב.

זו השוואה חסרת שחר. פלויד היה עצור ולכן חסר ישע, והשוטר חנק אותו למוות מתוך סדיזם ושנאה לשמם. לא בכדי הוא נעצר בחשד לרצח. מותו של אלחאלאק הוא טרגדיה. כל מקרה מוות של חף מפשע, לא כל שכן בעל צרכים מיוחדים, הוא טרגי. וברור שיש לבצע תחקיר יסודי כדי לראות האם היו כשלים באירוע ואלו לקחים יש להפיק מכך לעתיד. אולם ככל הנראה השוטרים שירו היו משוכנעים שמדובר במרדף אחר מחבל חמוש, ובמרדף כזה יש לחתור למגע ולסכל את הפיגוע באמצעות ניטרול המחבל. אם התחקיר יאושש את ההנחה הזאת, יש לתת לשוטרים גיבוי מלא, למרות התוצאה הטרגית.

מה דוחף את מוסי רז להשוואות מופרכות כאלו? כנראה שהוא מתקנא במהומות האלימות בארה"ב ורוצה לשלהב את היצרים בתקווה שגם בישראל תהיה תגובה כזו. 

* סיפורו של מלקוש – ביום ראשון ירד המלקוש.

אני אוהב גשם. משחר ילדותי, מאז שאני זוכר את עצמי, אהבתי, כל כך אהבתי גשם. כן, גם כילד עירניק. ומאז ועד היום הגשם ממלא אותי, מציף אותי באושר.

היה נפלא לקום לבוקר גשום כל כך, אחרי שבוע ארוך של שרב כבד ומעיק (נכון, אין דין שרב בצפון הגולן לשרב בחלקי הארץ האחרים, ובכל זאת…). איזה כיף!

אבל אנו הרי מייחלים לגשם בעתו. גשם לא בעתו עלול להזיק לחקלאות.

ביום ראשון בבוקר, בשיא הגשם, הייתי בישיבה עם מרכז המטע שלנו, והוא הדביק אותי בחרדתו. אם יירדו 6 מ"מ ומעלה, הוא הסביר לי, כל הדובדבנים יתפוצצו. הלכה שנה של עבודה. ירדו 13 מ"מ.

בצהרים, אחרי שהוא נסע לשטח, לאמוד את הנזק, התקשרתי אליו. עבר בשלום. לא קרה כלום לדובדבנים.

נס שבועות. וכך זכינו גם למלקוש רענן וגם לדובדבנים בריאים ושלמים.

המלקוש הזה היה אקורד הסיום של שנה שופעת גשמים, שנה ברוכה מאוד – שניה ברציפות. אחרי חמש שנות בצורת רצופות, מגיעות לנו חמש שנות שפע רצופות. אז אני מצפה לעוד שלוש שנים כאלו לפחות. אח"כ נדבר.

* ביד הלשון

נודניק – הבטחתי למישהו שאקדיש לו את הפינה הבאה ואני עושה זאת בחפץ לב. נושא הפינה הוא נודניק.

מקור המילה נודניק הוא יידיש. ההגדרה במילון אבן שושן היא "מי שמרבה להטריד אחרים בשאלות יתר או בבקשות סרק". אבל האמת היא שאף הגדרה מילונית לא תיטיב להגדיר את המילה טוב יותר מהמילה עצמה, כי נודניק הוא נודניק. אין צורך להכביר מילים.

ואיך אומרים נודניק בעברית? נדנדן, טרדן, טרחן (ויש גם קבסתן, עליו אכתוב בנפרד). אבל גם שלושתן יחד אינן טובות כמו נודניק. והמהדרין יאמרו ניג'ס. אך למילה ניג'ס ראוי להקדיש פינה בפני עצמה, כי היא סיפור לשוני מעניין.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 17.5.20

* ברגשות מעורבים – לא הייתי זקוק לקורונה כדי להבין שחייבת לקום ממשלת אחדות לאומית. הגעתי למסקנה הזו מיד לאחר סיבוב הבחירות השני. לאחר הסיבוב השני כתבתי מאמר ברוח זו, שכותרתו: "ממשלת אחריות לאומית". סברתי שמתווה ריבלין לממשלת אחדות הוא מתווה ראוי. הסיבוב השלישי, שאף הוא הסתיים ללא הכרעה, הביא אותי להכרה שממשלת אחדות היא הכרח. שאם לא תקום ממשלת אחדות נלך לסיבוב רביעי, שיביא אותנו שוב לאותה דילמה, בין ממשלת אחדות לסיבוב חמישי. וכך ניגרר מסיבוב לסיבוב ללא ממשלה נבחרת, עם מדינה משותקת וללא תקציב, בבזבוז של מיליארדים ובעיקר בהתפוררות הדמוקרטיה ואובדן אמון האזרחים בהּ. בינתיים צצה אופציה גרועה אף יותר מסבבי הבחירות ללא קץ – ניהול המדינה בתוך המשבר הפוליטי החמור ביותר בתולדותיה באמצעות ממשלת מיעוט שאין לה רוב בכנסת ובעם, שקיומה תלוי ברצונה הרע של רשימה לאומנית, קנאית, אנטי-ישראלית, השוללת את עצם קיומה של מדינת ישראל, תומכת באויביה ובטרור ופעילה בבי.די.אס. בוודאי שמול אפשרות מפלצתית זו, ממשלת אחדות היא הכרח. משבר הקורונה – מצב החירום מהחמורים ביותר בתולדות מדינת ישראל, חיזק עוד יותר את ההכרח בממשלת אחדות. האלטרנטיבה, לאחר שרעיון ממשלת המיעוט ירד מהפרק, הייתה ניהול משבר החירום הזה בידי ממשלת מעבר מול כנסת לעומתית שמחוקקת חוקים פרסונליים שנועדו לחסום את ראש הממשלה המנהל את המשבר. האלטרנטיבה הזו הייתה מדרדרת את מדינת ישראל לאנרכיה.

הייתי בין מקימי יוזמת "אחדות-עכשיו" ופעלתי ללא לאות להקמת ממשלת האחדות. וברור שהקמתה, שכה תמכתי בה וכה חתרתי אליה, משמחת אותי.

אך אני מודה ומתוודה שאני מקבל את הקמתה ברגשות מעורבים. היא מנחילה לי כאבי בטן רבים. לא לנער הזה התפללתי.

את נאום ראש האופוזיציה בדיון על השבעת ממשלת רבין הראשונה, פתח בגין במילים: "ממשלה זו מומים רבים בה, לרבות המו"מ על הקמתה". כן, גם בממשלה הזאת מומים רבים, והמו"מ על הקמתה היה חרפה. במצב חירום לאומי, נתניהו מרח ומרח ומרח, והתכחש וחזר בו וחזר בו מהחזרה בו, והיתל וניסה לגנוב מפה או לכייס משם. וזאת, אחרי שגנץ קיבץ החלטה מנהיגותית של אחריות לאומית עילאית, כאשר החליט על ממשלת אחריות לאומית במחיר ויתור על מחצית כוחו הפרלמנטרי.

אך גם בממשלה עצמה מומים רבים. בראש ובראשונה, עצם המשך כהונתו של נתניהו, שאינו ראוי להנהגה לאומית, בשל היותו נאשם בכתב אישום חמור כל כך ויותר מכך – בשל ההסתה החמורה שלו נגד מדינת החוק ומוסדותיה וניסיונותיו להעמיד את עצמו מעל החוק, כדי למלט את עצמו ממשפט. שנית, השכל הישר חייב ממשלת אחדות אחרת. ממשלה של הליכוד וכחול לבן, שרק אחרי שקבעה את קווי היסוד, כל מפלגה המעוניינת בכך תצטרף אליה ללא תנאי. וכך, ללא התלות במפלגות החרדיות ניתן היה לקדם סדר יום ציוני לאומי, כמו חוק הגיור, מתווה הכותל, הכרה מלאה בכל הזרמים ביהדות וכד'. השכל הישר גם חייב שגנץ יהיה ראש הממשלה הראשון, ובינתיים נתניהו יתעסק בענייניו המשפטיים ולא יהיה חלק מן הממשלה. אם יזוכה – יחליף את גנץ ברוטציה. אם יורשע – הליכוד יבחר מנהיג אחר שיחליף את גנץ. שלישית, צר לי על כך שלפיד ויעלון פירקו את כחול לבן ולא הצטרפו לממשלת האחדות כרשימה גדולה וחזקה. רביעית, אין הצדקה לממשלה המנופחת הזאת. צריכה הייתה לקום ממשלה פריטטית של 20-22 שרים – 11 שרים לכל צד. כל המשרדים המיותרים האלה, עם השמות המגוחכים, עם פירוק משרדים קיימים והפיכת אגף למשרד כדי לספק תעסוקה לשר… הם פארסה שגורמים לציבור לאבד אמון בפוליטיקה. חמישית, ההסכמים הקואליציוניים ושינויי החקיקה שמקבעים אותם, אולי מוצדקים כדי לעגן את הרוטציה במסמרות ברזל, בשל אי האמון בנתניהו, שאותו הוא הרוויח בחוסר יושר, אך הם מסריחים ומכוערים.

אבל הפוליטיקה היא אמנות האפשר. הבחירה בה היא בין חלופות, שלעתים כולן גרועות. מול כל חלופה אחרת – ממשלת האחדות היא לא רק הפתרון הטוב ביותר, אלא הפתרון האפשרי היחיד. האלטרנטיבה היא הרת אסון. וכנראה שאי אפשר היה להקים ממשלת אחדות – אלא במתכונת הזאת.

אני מייחל להצלחתה של ממשלת האחדות במשימות הגדולות הניצבות בפני מדינת ישראל. אני מקווה שלא תהיה זו ממשלה של שני צדדים לעומתיים המתקוטטים ביניהם כל הזמן, אלא ממשלת פיוס לאומי, ממשלת אחריות לאומית, ממשלה שתגשר בין המחנות בחברה הישראלית.

* הישגים ראשונים – ממשלת האחדות עוד לא הושבעה, והיא כבר יכולה להצביע על כמה הישגים חשובים: א. אין פסקת התגברות רדיקלית. ב. אין חסינות לנתניהו. ג. אין חוק מגה-שחיתות צרפתי. ד. אין לנתניהו שום דרך להימלט מהמשפט.

קשה להתחייב שכל ההישגים הללו היו מתקיימים אילו בחרנו בחלופה האחת והיחידה לממשלת האחדות – סיבוב בחירות רביעי.

* זנב לשועלים – מי שחסר ליד שולחן הממשלה החדשה הוא בוגי יעלון. אין מתאים ממנו לתפקיד שר החוץ או שר המשפטים בממשלת האחדות הלאומית. אך מי שנועד להיות ראש לאריות, דחק את עצמו להיות זנב לשועלים.

"בבגוד באדם דרכו / מארבע רוחות העולם / רגליו יוליכוהו שולל / אל מחוז אין בו חפץ / … שבו יש מלוא חופניים / רק אפר" (משה טבנקין, "ביום מסה").

* תיק בלי שר – באופן מפתיע, התיק שנתניהו נתן לפייגלין זהה לתיק שהוא נתן לגדי יברקן. התיק שהוא ייתן לברקת, לעומת זאת, לא יהיה תיק האוצר.

לאחר שנתניהו הודיע שברקת יהיה שר האוצר בממשלתו כתבתי: "ניר ברקת לא יהיה שר האוצר. גם בתסריט הבלתי ריאלי, שבו יהיו לבלוק של נתניהו 61 ח"כים, הוא לא ימנה לתפקיד את ברקת. הוא כבר ידאג שאחת השותפות תדרוש את התפקיד במו"מ". כיוון שקמה ממשלת אחדות, יש לו תירוץ אחר לאי קיום ההבטחה.

ועוד כתבתי באותו שבוע: "פליטת פה קטלנית – בראיון לרינה מצליח ניר ברקת המיט על עצמו אסון. הוא פלט את המשפט: 'הַצביעו לליכוד בראשות נתניהו וברקת'. אחרי פאוזה קלה הוא הבין מה עשה והשחיל מילת המשך 'באוצר'.
הוא יכול לשכוח מהאוצר".

שכח.

לא בכדי, את הרוטציה היה צריך לעגן בחקיקה מסועפת. עם נתניהו אי אפשר לחתום על הסכם ג'נטלמני.

ומי שכמובן לא קיבל תפקיד של שר הוא גדעון סער. העובדה שכמעט 30% מחברי הליכוד מעדיפים אותו על פני נתניהו כמנהיג הליכוד, מעידה שהוא אינו מתאים לתפקיד שר. גם אילו היו לליכוד 30 שרים הוא לא היה נמנה עמהם.

* לתקן או להרוס – במערכת המשפט, כמו בכל מערכת, יש פגמים. תפקידו של שר, כל שר, הוא לתקן את הפגמים בתחום אחריותו. ההבדל בין מי שרוצה לתקן פגמים במערכת המשפט לבין מי שנלחם במערכת המשפט ומנסה להרוס אותה, הוא כמו ההבדל בין פטריוט שרוצה לתקן פגמים בצה"ל ולשפר את תפקודו לבין שוברים שתיקה או גדעון לוי. למנות את אמיר אוחנה לשר המשפטים או לשר לביטחון פנים, זה כמו למנות את חגי אלעד או את גדעון לוי לשר הביטחון.

* מהלכים אימים – למסע ההסתה המאפיוזי נגד מנדלבליט ארבעה יעדים. א. נקם על כך ששכח מי מינה אותו והעדיף להיות נאמן לתפקידו, לציבור ולחוק ולהגיש כתב אישום נגד נתניהו על סמך הראיות. ב. להלך אימים על מנדלבליט והפרקליטות כדי שיחששו לבצע נאמנה את תפקידם כתובעיו של נתניהו. ג. ליצור דה-לגיטימציה ציבורית לאישומים נגד נתניהו באמצעות דה-לגיטימציה ושיימינג למאשימים. ד. להלך אימים על השופטים. זו אולי המטרה העיקרית. המסר המאפיוזי לשופטים הוא: המסע נגד אלשייך היה מסע תענוגות לעומת המסע נגד שי ניצן. המסע נגד שי ניצן היה טיול קליל לעומת המסע נגד מנדלבליט. המסע נגד מנדלבליט הוא נופש פעיל לעומת מה שצפוי לכם. ודעו, שיש מי שכבר מכינים את התיק על כל אחד ואחד מכם. דיר בלאק!

ואני משוכנע, שכפי שהם לא כופפו את המשטרה, לא כופפו את הפרקליטות ולא כופפו את היועמ"ש, כך הם לא יכופפו את השופטים. יש שופטים בירושלים, והם יפסקו אך ורק על פי הראיות ולא מפחד המאפיה.

* סלע קיומם – שתיקת הכבשים הייתה רועמת. כאשר הוגשו כתבי אישום חמורים ביותר נגד נתניהו, כל בכירי הליכוד התייצבו לצדו. כאשר נתניהו הסית נגד מערכת החוק והמשפט בישראל, כל בכירי הליכוד התייצבו לצדו. כאשר הוא ניסה לחוקק חוקים שיעמידו אותו מעל החוק, כל בכירי הליכוד התייצבו לצדו. אבל כאשר מציעים להם תיקים שאינם מספיק מכובדים בעיניהם, יש פתאום מרד בליכוד. הג'ובים הם סלע קיומם.

* רוצה אבל פוחד – האופוזיציה משמאל מכנה את הממשלה "ממשלת הסיפוח" ומגנה אותה על שהיא עומדת לספח שטחים, ואת כחול לבן שהיא שותפה לסיפוח. בנט, ימינה וליברמן, האופוזיציה מימין, מגנים את נתניהו ואת הממשלה על כך שהם לא יחילו ריבונות על שטחים. אז מי צודק?

אני תומך מאוד בהחלת הריבונות ומקווה שהממשלה תעשה כן. אך אני באמת לא יודע מה התשובה. התשובה תלויה אך ורק באדם אחד – נתניהו.

אם הממשלה לא תחיל ריבונות, בניגוד להתחייבות הבחירות של נתניהו, הוא יגלגל את האשמה על כחול לבן, על גנץ ואשכנזי, שכביכול טרפדו את המהלך. אז כדאי לזכור – סוגיית הריבונות הייתה סלע מחלוקת בין הליכוד וכחול לבן בתחילת המו"מ, אך כחול לבן הסירה את הווטו ובכך נתנה לנתניהו אור ירוק לקדם את המהלך. גם אם כחול לבן ומפלגת העבודה יצביעו בממשלה נגד הריבונות, יהיה לנתניהו רוב כיוון שיועז הנדל מדרך ארץ יתמוך במהלך. בכנסת יתמכו במהלך גם סיעות מן האופוזיציה – ימינה, ישראל ביתנו ותל"ם.

ומכאן, שאם לא תוחל הריבונות, יהיה זה באחריות מלאה של נתניהו. נתניהו מעוניין בסיפוח בקעת הירדן וצפון ים המלח. הוא מבין את חשיבות המהלך. הוא גם רוצה להיכנס להיסטוריה כמי שהחיל את הריבונות על שטחים אלה. אבל הוא שומע את האיומים של הרש"פ, של חמאס, של ירדן ושל האיחוד האירופי. והוא לא קורץ מהחומר של המנהיגים המקבלים החלטות נועזות, מעצבות היסטוריה. וספק אם יהיה לו אומץ לקבל את ההחלטה.

הסיכוי שאני נותן למהלך – 50%. אני מקווה מאוד שנתניהו יחליט על הסיפוח, ושכחול לבן ומפלגת העבודה ומפלגות האופוזיציה זולת מרצ והמשותפת, יהיו שותפים למהלך ההיסטורי של עיצוב גבולה המזרחי של ישראל בהסכמה לאומית רחבה.

* השלימה את ימיה – הממשלה האחרונה שהשלימה את ימיה, בלי להקדים את הבחירות, הייתה ממשלת האחדות הלאומית הרוטציונית 1984-1988. כנראה שיש משהו במנגנון הרוטציה שמבטיח זאת. אני מקווה ומאמין שכך יהיה גם בממשלה זו.

* בעיצומו של הסיבוב הרביעי – אילו קמה, חלילה, ממשלת הפיגולים, שקיומה תלוי ברשימה האנטי ישראלית הקנאית, היינו היום בעיצומה של מערכת הבחירות לסיבוב הרביעי, שבו הציבור היה מגרש במקלות את השותפים למעל.

* יחידת חילוץ – בני גנץ צריך להודות כל חייו לחברי הכנסת יועז הנדל וצביקה האוזר, שחילצו אותו מן ההרפתקה של הקמת ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונו הרע של ארגון לאומני עוין. הם הצילו אותו לא רק מכישלון, אלא גם מקלון, מכתם שלעולם אי אפשר יהיה למחותו.

* למה ימינה בחוץ – הסיבה העיקרית לכך שימינה לא הצטרפה לממשלה (אלא אם כן יהיה שינוי של הרגע האחרון) היא שנתניהו לא רצה את ימינה, בשל איבה אישית של הפמיליה לבנט ושקד. ולמרות שנות החנופה וההתרפסות שלהם והוכחת הנאמנות האובססיבית לנתניהו, הם שוב ושוב מוכים. נתניהו מרשה לעצמו לנהוג כך, כיוון שהוא בטוח שבשעת מבחן הם שוב יפחדו מהבייס ויתמכו בו. אילו היו מחברים את בנט ושקד לפוליגרף ושואלים אותם תחת איזה ראש ממשלה הם היו רוצים לכהן, נתניהו או גנץ – אילו היו אומרים נתניהו הפוליגרף היה נשרף. אבל האמת היא שהדבר נכון גם לגבי מרבית שרי הליכוד. הרי אלמלא הפחד מהבייס, מזמן היו מדיחים אותו ובוחרים אדם נורמטיבי לעמוד בראשם. ההצלחה הגדולה ביותר של נתניהו היא הדת הפגאנית של פולחן האישיות שלו, שיש לה המוני מאמינים, עובדי אלילים.

* מזרחופוביה – איני מתומכיו של דודי אמסלם. רחוק מזה. איני מעריך את ההתבטלות שלו בפני נתניהו. לא את הנכונות שלו להיות נער שליחויות שלו; זה שמעיף בציבור את בלוני הניסוי שלו, שתחילה נראים תמהוניים עד שמתרגלים אליהם ופתאום ה"מה, מה פתאום" הופך לסדר יום לאומי. לא את מלחמתו בשלטון החוק, במשטרת ישראל, במערכת המשפט, שהיא הקיצונית ביותר שיש. לא את גישתו האנטי ממלכתית. הוא לא היחיד, אבל הוא אחד הבולטים בגישה הזאת.

אין לי ספק שמדובר באדם מוכשר, באדם חכם, באדם בעל יכולת, שאני מתנגד בכל לבי לדרכו. הייתי שמח מאוד אילו בחר בדרך אחרת.

לפני ימים אחדים דווח שכנראה יוצע לו תפקיד השגריר בבריטניה. האם אני מרוצה מכך? לא. הייתי רוצה ששגריר ישראל בבריטניה ייצג את השקפת העולם שאני דוגל בה. אבל אני בהחלט מאמין ביכולותיו. אילו השקפותיו דומות לשלי, הייתי שמח בבחירה.

אבל המסע העדתי, הגזעני, של מי שרואים עצמם נאורים, נגד מינויו, הוא נורא ואיום. מול מסע כזה, אני רוצה רק לחזק אותו, לחזק את ידיו, ולהתבייש ש-72 שנה לאחר קום המדינה התופעה הזאת עוד קיימת. כי כשאני חושב על מדינת ישראל שעליה אני חולם, זו לא מדינה התומכת במושחת ובשחיתות ולא מדינה שנלחמת בחוק ובמשפט, אך לא פחות מכך – בשום אופן איני רוצה שישראל תהיה מדינה גזענית, עדתית, מתנשאת.

הנה, דוגמית ויראלית שנפוצה בקבוצות ווטסאפ: "אני תמיד מתבלבל. אמסלם למד בקיימברידג' או באוקספורד?"

הרי ברור, שגריר ישראל בבריטניה צריך להיות בוגר קיימברידג' או אוקספורד… ואני לתומי חשבתי שמי שצריך להיות בוגר קיימברידג' או אוקספורד הוא שגריר בריטניה בישראל. ואילו שגריר ישראל בבריטניה צריך להיות בוגר האוניברסיטה העברית, אוניברסיטת בן גוריון או אוניברסיטת בר-אילן. אמסלם הוא בוגר בר-אילן. תיראו מופתעים… הרי קוראים לו אמסלם…

יום קודם לכן התבשרנו שגלעד ארדן יהיה שגריר ישראל באו"ם ובארה"ב. ולא שמעתי אף אחד ששאל האם ארדן הוא בוגר הרווארד או פרינסטון. כי לא קוראים לא אבוטבול.

מסע השיימינג המיזוגיני נגד מינויה של ח"כ ינקלביץ' לשרה ומסע הלעג המזרחופובי נגד מינויו של אמסלם לשגריר, הם חרפה למדינה שחרטה את קיבוץ ומיזוג הגלויות על דגלה.

אנו חוזרים ארבעים שנה אחורה, לבדיחות דוד לוי.

(בינתיים אמסלם מונה לשר בממשלה).

* התפרצות רביעית – טוב, אפשר כבר לומר בביטחון שנחלצנו מהתפרצות רביעית של הבחירות. נקווה שנחלץ גם מסיבוב שני של הקורונה.

* במקום הקורונה – אני במקום הקורונה הייתי בורח מכאן מיד לפני השבוע הלוהט הזה.

* חוטפי הצעירים – רוגל אלפר וגדעון לוי פרסמו פשקווילים של תמיכה במחבל שהרג את לוחם סיירת גולני עמית בן יגאל בכפר יעבד. לוי יצא נגד התקשורת הישראלית על האמפתיה לזכרו ולמשפחתו של עמית, "התקשורת העלובה שבשירות התעמולה", הוא כינה אותה. למה צריך היה להרוג את בן יגאל? כי "הוא בא באמצע הלילה לחטוף צעירים ממיטותיהם". והריגתו הייתה מעשה של אין ברירה: "ה'מחבל' [המירכאות במקור, כמובן א.ה.] הוא צעיר המגן על ביתו ועל חבריו ומנסה באמצעיו הדלים לגרש את הפולש".

כי זה מה שצה"ל עושה. "חוטף בלילות צעירים ממיטותיהם". אז כדאי לזכור ולהזכיר. לאחר הקמת הרשות הפלשתינאית, במשך שש שנים, הפלשתינאים בשטחי הרש"פ ראו חייל ישראלי רק בטלוויזיה. באותה תקופה נרצחו יותר מאלף ישראלים. כמעט בכל יום מחבל מתאבד פוצץ את עצמו באוטובוס, מסעדה או קניון. הם הצליחו להטיל אימה. כתוצאה מכך, ישראל נאלצה, בחומת מגן, להחזיר את השליטה הביטחונית על הרש"פ. ישראל מסכלת מאות פיגועים בשנה. אם כל הפיגועים שסוכלו היו יוצאים לפועל, אלפי ישראלים היו נהרגים. אמנם רוגל אלפר פרסם פעם מכתב גלוי למחבל שירצח אותו, שבו הוא מצדיק את רציחתו כמי ששייך לעם אקובש, ורק הביע תמיהה למה לקח לו כל כך הרבה זמן, אבל הרוב המוחלט של הישראלים, בעלי דעות פוליטיות שונות, הם אנשים נורמליים שמעדיפים לחיות ולא למות, ומעדיפים שהילדים שלהם יחיו ולא ימותו. באמת, איזה מין בני אדם משונים. ובדיוק לשם כך צה"ל קיים. כדי להגן על חיינו. וכדי לסכל את הניסיונות לפגע בנו ולרצוח בנו. הדרך לכך היא להגיע למיטתו של המחבל לפני שהוא מבצע את הפיגוע, ולא ללכת אחרי מיטתו של ילד שיירצח בידי המחבל.

* פעולה בוגדנית – המדינה האנטי ישראלית ביותר באירופה היא אירלנד. אבל יש מי שבעיניהם האנטי ישראליות שלה אינה קיצונית דיה.

הח"כים לשעבר אברהם בורג, זהבה גלאון ומוסי רז פרסמו מכתב בעיתון האירי הפופולרי "אייריש טיים", שבו הם תובעים מאירלנד לא להסתפק בדיבורים ולעבור למעשים נגד מדינתם. "הגיע הזמן לנקוט באמצעים" נגד מדינתם. הם קראו לאירלנד לחוקק חוק האוסר ייבוא מוצרים שיוצרו ביהודה ושומרון, במזרח ירושלים ובגולן. הם קוראים לממשלת דבלין לחוקק חוק על פיו כל קשר עם עסקים ישראלים ואזרחים ישראלים "בשטחים אקבושים" יהווה עבירה פלילית.

מרצ הייתה פעם מפלגה ציונית. בורג ישב על הכיסא של הרצל, ויצמן ובן גוריון כנשיא ההסתדרות הציונית העולמית. ועכשיו הם הידרדרו לפעולה בוגדנית ארורה.

* ביד הלשון

להכשיר את השרץ – למחרת פסיקת בג"ץ שדחה פה-אחד את העתירות נגד מינוי נתניהו, הכתיר "הארץ" את מאמר המערכת שלו בכותרת: "בג"ץ הכשיר את השרץ".

מניין הביטוי? מיהו ומהו השרץ?

הביטוי המקורי אינו "להכשיר את השרץ" אלא "לטהר את השרץ", אולם אכן, מדובר בסוגיה של כשרות. השרץ הוא אב טיפוס למאכל שאינו כשר.

המקור לביטוי הוא התלמוד הבבלי. במסכת עירובין נאמר: "תנא: 'תלמיד ותיק' היה ביבנה שהיה מטהר את השרץ בק"ן טעמים".

מסופר על גאון שעל דרך הפלפול היה מסוגל למצוא 150 (ק"ן בגימטריה) נימוקים כדי להפוך טמא לכשר. הביטוי המקורי נועד להאדיר את כוחו של הפלפול התלמודי, כפי שהיום היינו מעלים על נס פלפול משפטי של גאון משפט.

אולם המשפט התקבע בשפה כביטוי של גנאי על מי שבתירוצים שונים נותן הכשר למעשה שאינו כשר.

מקור נוסף הוא במסכת סנהדרין: "אמר רב יהודה אמר רב: אין מושיבין בסנהדרין אלא מי שיודע לטהר את השרץ מן התורה". גם המקור הזה מעלה על נס את הפלפול המשפטי התלמודי.

* "חדשות בן עזר"