* הכחשת הגולה – השתתפתי בשבוע שעבר באסיפה הכללית של קק"ל, שבה אני חבר כנציג תנועת דרך ארץ.
שני סעיפים היו על הפרק. האחד הוא אישור עסקה עם הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית העולמית. השני הוא עדכון תזכיר קק"ל. העדכון בתזכיר היה הוספת סעיף, חשוב ומבורך, המוסיף למטרות קק"ל את נושא הקיימות והגנת הסביבה והוספה לסעיף החינוך וההסברה את החינוך הסביבתי.
שני הסעיפים לדיון התקבלו פה אחד בדירקטוריון והיו צפויים לעבור פה אחד בישיבה קצרה, שתמשך לא יותר מחצי שעה.
אלא שבסעיף החינוך היה שינוי נוסף, במקום "בארץ ובגולה" שינו ל"בארץ ובתפוצות".
הגשתי הסתייגות והצעתי להשאיר את המילה גולה.
על כך נערך דיון סוער במשך שעה ארוכה. דיון ערכי אידיאולוגי מעניין. הטענה שלי הייתה, שעלינו לדבוק במסר הציוני שארץ ישראל היא המולדת של היהודים וחיים יהודיים מחוץ לארץ הם חיים בגולה. אחרת, למה אנו מחנכים ופועלים לעליה לארץ? על פי אותה שיטה, נפסיק לדבר על עליה לארץ אלא על "הגירה", למשל מצרפת לישראל, כאילו מדובר בשתי "תפוצות" שוות בערכן. על מה אנחנו מחנכים? זה עיקר העיקרים בציונות. אין מקום להכחשת הגלות.
מנגד נאמר שהמילה גולה שיפוטית ופוגענית, שמרחיקה מאתנו את יהודי התפוצות כי היא מתפרשת כאמירה שהם סוג ב'. כמו כן, נאמר שבסעיף אחר בתזכיר נשאר הביטוי גולה, ולכן ביקשו שאמשוך את הסתייגותי ונראה בכך פשרה – שני המושגים מופיעים. אך אני סירבתי. בנוסף לכך הייתה דרישה לא לאפשר הצבעה על הסתייגויות אלא להצביע כבלוק על כל ההצעה, כי זה מה שהתקבל פה אחד בדירקטוריון. אם משנים משהו, צריך להחזיר את הנושא לדירקטוריון שיתכנס רק בעוד כמה חודשים וזה אומר הקפאת תכניות במיליונים רבים. אני טענתי שזאת סחטנות והאסיפה, שהיא הגוף העליון, מוסמכת לשנות את נוסח ההצעה. היועצת המשפטית הסכימה אתי.
בהצבעה על ההסתייגות 8 חברים תמכו בהצעתי, 60 התנגדו ו-2 נמנעו.
בהצבעה על הסעיף כולו הצבעתי בעד. היו שניים שהצביעו נגד בגלל החלפת המילה גולה בתפוצות.
למרות שהפסדתי בהצבעה, אני שמח על עצם הדיון; על עצם העובדה ששינוי כזה אינו טריוויאלי.
לכאורה, למה אני מתעקש על סמנטיקה? אבל אם זו רק סמנטיקה, למה הדירקטוריון טרח לשנות נוסח שקיים עשרות שנים? מפני שזו אמירה אידיאולוגית. אני נגד האידיאולוגיה הזאת. אני בעד דבקות באידיאולוגיה הציונית, ובמסר שארץ ישראל היא ביתו של כל יהודי וחיים יהודיים מחוץ לארץ ישראל הם חיי גולה. והמטרה שלנו היא להביא לעליית היהודים לארץ ישראל.
* אתגרי המאבק באנטישמיות – בשלושת הימים האחרונים (19-21.12.21) נערך כינוס מקוון של הוועד הפועל הציוני הל"ח/2, שנושאו: אתגרי התנועה הציונית במאבק באנטישמיות. הימים ראשון ושלישי הוקדשו להרצאות במליאה. ביום שני נערכו ישיבות בוועדות, שהוקדשו לניסוח הצעות ההחלטה בנושאים השונים. אני חבר הוועד הפועל מטעם דרך ארץ. הייתי חבר הוועדה שעסקה בחינוך והסברה.
ההחלטות החשובות ביותר של הכינוס היו אימוץ כמעט פה אחד של הגדרת העבודה בנושא האנטישמיות של IHRA (כוח המשימה הבינלאומי להנצחת זכר השואה) והחלטות שמשמעותן היא הגדרת אנטיציונות ואנטי-ישראליות, על פי קריטריונים מוגדרים, כאנטישמיות והרתמות ההסתדרות הציונית למלחמה נגדן. התקבלו החלטות על הירתמות התנועה הציונית למאבק ב-BDS. החשיבות באימוץ הגדרת IHRA היא שילוב ידיים עם לא מעט ממשלות שאימצו אותה, ותביעה מאותן ממשלות לפעול בחקיקה ואכיפה נגד האנטישמיות, על פי אותה הגדרה מוסכמת. ההגדרה מתייחסת, בין השאר, לאנטישמיות נגד הקולקטיב היהודי, נגד מדינת ישראל, וקובעת בפירוש, בין השאר, ששלילת זכות ההגדרה העצמית מן העם היהודי, כלומר דה-לגיטימציה לישראל, היא אנטישמיות.
מה שהיה שלילי בכינוס, בעיניי, הוא שברוב קטן התקבלו החלטות המשלבות במאבק באנטישמיות כמעט כל דבר שלילי בעולם – גזענות, הומופוביה, מיזוגינות, גילנות וכל אפליה שהיא. בעיניי זו בעיה, שפוגעת במיקוד המאבק באנטישמיות ובאנטי-ציונות, באמצעות בלילתה בסוגיות רבות ושונות, בארץ ובחו"ל, ויש בה גימוד האנטישמיות. מה גם, שלהחלטות על המאבק באנטישמיות קדמו שנים של עיבוד הגדרת האנטישמיות, שעיקרה הגדרת IHRA. לעומת זאת, בשם הכותרת "גזענות", נערך בישראל מאבק אבסורדי נגד חוק הלאום. בג"ץ כידוע, הפריך את כל הטענות על אפליה. אבל זו דוגמה, איך גורמים בתוכנו, שהם אלה שהעלו את ההצעות הללו בוועה"פ, משתמשים לרעה במושג גזענות. אחת ההצעות ברוח זו הייתה גם בוועדה שהשתתפתי בה. אני דיברתי נגדה, אך היא התקבלה הן בוועדה והן בהצבעה הסופית. אולם בוועדה הצלחנו למתן אותה ולהוציא ממנה חלק מן העוקץ, בין השאר בכך שגם לתוכה הכנסנו את הגדרת IHRA.
מה שעוד חרה לי, הוא שכמעט לא הוזכרה העליה לארץ כתשובה הציונית לאנטישמיות.
עם כל החשיבות למלחמה באנטישמיות ובאנטיציונות אני מקווה מאוד שהכינוסים הבאים יוקדשו למאחד אותנו לא רק מול אויב, אלא באופן פוזיטיבי, כברית יעוד בין היהודים, סביב ערכי הציונות. וכמובן שאני מקווה שהכנסים הבאים יהיו שוב בירושלים ולא במרחב המקוון מחמת הקורונה, עם כל הבעיות הכרוכות בכך, כמו השעות השונות במדינות של המשתתפים הפרוסים על פני הגלובוס כולו, מה שצמצם מאוד את שעות הפעילות, רק לכשלוש שעות ביום. אך לא רק מהסיבה הטכנית, כי אם גם בשל המשמעות שפעם בשנה כל חברי הוועד הפועל הציוני מכל העולם ינהרו לירושלים.
* ארגון אנטישמי – דה-לגיטימציה, דה-הומניזציה ודאבל סטנדרט, הם שלושת ה-D שמונה נתן שרנסקי, יו"רISGAP – המכון לחקר אנטישמיות גלובלית, כאבן בוחן להתנגדות לישראל שהיא אנטישמיות חד משמעית. שרנסקי נתן בהם סימנים בהרצאה בפני הוועה"פ הציוני.
בשנה האחרונה קיבל האו"ם 18 החלטות גינוי למדינות. 14 החלטות נגד הדמוקרטיה הישראלית, החלטה אחת נגד הדיקטטורה הרוסית, החלטה אחת נגד הדיקטטורה האיראנית, החלטה אחת נגד הדיקטטורה הצפון קוריאנית והחלטה אחת נגד הדיקטטורה המיאנמרית. 194 מדינות חברות באו"ם, רובן דיקטטורות.
האו"ם הוא ארגון אנטישמי.
* הרצל היה תומך בחוק הלאום – האם הרצל היה חותם על חוק הלאום? על הנושא הזה ערך מרכז הרצל יום עיון, שבו השתתפו מרצים מכל הקשת הפוליטית. בעקבות הכנס, התראיין אורי זכי, מנהל מרכז הרצל ואיש מרצ בתכניתם של יובל אלבשן ואמילי עמרוסי ברשת ב'.
זכי אמנם לא ציין שורה תחתונה, אמר שהכנס לא הסתיים במסקנה ואין הוא יודע להשיב על השאלה. אולם כל דבריו היו ניסיון להוכיח שהרצל היה מתנגד לחוק. ברמה שטחית ביותר, הוא הציג דיכוטומיה בין שמרנות וליברליות, טען שהרצל היה ליברל ומכאן ברור שהיה מתנגד לחוק. כל הבניין הזה עומד על כרעי תרנגולת. ההפרדה בין שמרנות לליברליות היא שקר. הצגת הלאומיות כשמרנות ולפיכך כסותרת את הליברליות היא שקר. העובדה שהרצל היה ליברל מובהק היא אמת, אך היא הנותנת – הוא היה לאומי וליברל, כיוון שאין כל סתירה בין השניים.
את עמדתו הוא חיזק בשלושה טיעונים. האחד, הוא ציטוט של הרצל שהמדינה היהודית תבחן ביחסה אל הגר. אכן, זו אחת הבחינות של המדינה. אולם האם חוק הלאום פוגע במשהו ביחס אל הגר? על כך נסוב הקמפיין נגד החוק, אלא שהיה זה קמפיין שקרי, נגד דחליל שאין כל קשר בינו לבין חוק הלאום. עובדה היא שבג"ץ דחה מכל וכל, ברוב של 10:1, את העתירות נגד החוק. אגב, כשאנו סופרים את מספר הנרצחים במגזר הערבי כמעט מדי יום, אפשר אולי להבין מדוע השופט ג'ורג' קרא פחד להצטרף לעמדה המשפטית האובייקטיבית של שאר השופטים. הם לא רק דחו את העתירה, אלא נכנסו לעומקן של כל טענות העותרים, לפיהן יש בחוק אפליה כלפי הלא יהודים, פגיעה במעמד השפה הערבית ועוד, והפריכו אותן אחת לאחת. כיוון שאין בחוק הלאום כל התייחסות ליחס אל הגר, כי הוא אינו עוסק בכך, מה שרלוונטי לדיון בציטוט של הרצל הוא דווקא הרישא – "המדינה היהודית". ברור שחוזה המדינה היהודית היה תומך בעיגון חזונו בחוקה.
הטיעון השני התבסס על הספר "אלטנוילנד". זכי הזכיר שבספר היו שתי מפלגות, אחת שתמכה בזכות הצבעה לערבים ואחת שהתנגדה. הרצל העניק את הניצחון למפלגה שתמכה והספר אוהד את המפלגה הזאת. איזה טיעון דמגוגי. האם חוק הלאום שלל את זכות הבחירה של הערבים? האם מישהו בציבוריות הישראלית מציע הצעה כזו? המפלגה היחידה שהציעה זאת הוצאה מחוץ לחוק, ואפילו הכהניסט המכהן היום בכנסת דאג להסוות את עמדותיו הגזעניות כדי שלא יפסל.
הטיעון השלישי היה הזוי במיוחד. זכי ציין, בצדק, שכאשר קמה ההסתדרות הציונית העולמית ב-1897 מיד ניתנה הזכות המלאה לנשים לבחור ולהיבחר, כאשר בעולם הייתה אז רק מדינה אחת שהייתה בה זכות בחירה לנשים. מכאן, שהרצל היה בקוטב הליברלי. נו, והרי היום הליברלים התנגדו לחוק הלאום… אבל הדוגמה שהוא הציג – היא הנותנת. מי שהקים את ההסתדרות הציונית עם חופש בחירה לנשים, הוא מי שהקים את התנועה הלאומית היהודית, כיוון שאין שמץ של סתירה בין לאומיות וליברליות. ולכן אין כל סתירה בין חוק הלאום לליברליות. הטענה שהוא הציג, היא ההפרכה של המסר שלו.
פרופ' אלבשן, שסיכם את הדיון, אמר שלדעתו הרצל היה חותם על חוק הלאום, אך עומד על כך שיוכנס אליו סעיף על שוויון למיעוטים. איני מסכים אתו. אני בטוח שהרצל היה עומד על כך שעקרון השוויון יהיה חלק מחוקת המדינה, אך לא בחוק שאינו עוסק בכך אלא במקום אחר, כמו חוק יסוד כבוד האדם וחירותו.
אגב, יש לזכור שבאוטופיה שכתב הרצל הערבים קיבלו את ההתיישבות הציונית בשמחה ובאהדה. השוויון האזרחי שהוא תיאר, התבסס על מסד הפוך למציאות ההיסטורית והאקטואלית. ואף על פי כן, מדינת ישראל הגשימה ומגשימה את חזון השוויון האזרחי והפכה את האוטופיה לטופיה.
* הציונית ביותר – קראתי בעיון ולעומק את 35 עמודי הטיוטה להחלטת הממשלה – התכנית הלאומית לפיתוח הגולן. זו רק טיוטה ועוד יהיו לבטח שינויים. יש לי גם השגות על מרכיבים שונים תכנית. אבל אני יכול לומר בוודאות, שתכנית פיתוח ציונית כזו – לא זו בלבד שלא הייתה מעולם לגולן, אלא שעשרות שנים לא הייתה תכנית פיתוח התיישבות ציונית כזאת לאזור כלשהו בארץ.
זו הממשלה הציונית ביותר שהייתה בישראל זה עשרות שנים.
כאשר אני כותב שזו הממשלה הציונית ביותר, כוונתי לא רק לגולן, אלא גם לתכנית להכפלת ההתיישבות היהודית בבקעת הירדן, לחידוש ההתיישבות היהודית בנגב והקמת כעשרה יישובים חדשים אחרי עשרות שנות הקפאה ולמלחמה להחזרת הריבונות הישראלית בנגב ובמגזר הערבי, שאבדה בעשור האבוד.
* בזכות העמידה האיתנה – בניגוד לפייק ניוז שמפיץ נתניהו כבר 6 חודשים, עמידתה האיתנה של הממשלה, והמסרים החד-משמעיים של ראש הממשלה ושר החוץ, הביאה את ארה"ב לחזור בה מכוונתה לפתוח קונסוליה לפלשתינאים בירושלים.
* אכן, העם עם הגולן – יישר כוח ענק למנחם רהט על מאמרו המצוין "העם עם הגולן". מנחם היטיב לתאר את הניסיון הנואל של שש ממשלות לנסיגה מהגולן. יש לציין שנתניהו הוא היחיד שניסה למסור את הגולן לאויב הסורי הן בימי אסד האב והן בימי אסד הבן.
מספר הערות למאמר:
א. בגין לא אמר אחרי קבלת חוק הגולן שיהיה משא ומתן על הגולן אלא שיהיה משא ומתן לשלום עם סוריה. הוא אמר את הדברים בנאום הסיכום של הדיון, בתגובה לדבריו של ח"כ אמנון רובינשטיין שהמהלך יסכל כל אפשרות למו"מ לשלום עם סוריה. ואלה היו דבריו של בגין: "מה סיפרתם פה היום, אלה שדיברו נגד החוק? הנה אומר הפרופסור רובינשטיין לא פחות ולא יותר, שמעתי את דבריו: החוק הזה פירושו שלעולם כבר לא יהיה משא ומתן על שלום עם סוריה. ואתה מאשים את הממשלה שהיא גרמה לכך. האם יש אמת בדברים כאלה? האם אנחנו גרמנו לכך על ידי הגשת הצעת החוק או אנחנו חיכינו חמש עשרה שנה לניהול משא ומתן עם סוריה על שלום? מה אמרה סוריה רק לפני שבועיים ורק לפני יומיים, מפי נציגיה המוסמכים, שר החוץ שלה בפאס ואסד בעיתון כווייתי, מבלי לחכות לחוק שלנו? לעולם לא תכיר סוריה במדינת ישראל: לעולם לא תציע סוריה הצעה שיש בה הכרה במדינת ישראל; סוריה תחכה עד אשר מדינת ישראל תיחלש, או עד אשר הערבים יתחזקו כך שיוכלו להכתיב, לאכוף, To force upon Israel"", כך כתוב בנוסח האנגלי, את התנאים, כמקובל על פי השקפת הערבים. האם צריך עוד להכניס לתוך הפה מה פירוש המילים האלו? האם זה קרה בעקבות החוק הזה או לפני קבלתו? האם זה קרה בעקבות החוק הזה או לפני המחשבה על החוק הזה, לפני הבאתו בפני הכנסת? … התופעה החוזרת בתולדות ישראל סבא, מדור לדור, היא של האשמה עצמית. היהודי אשם. אם עושים בו פוגרום – היהודי אשם. אם שופכים את דמו היהודי אשם. עכשיו באים חברי הכנסת ואומרים: סוריה לא תנהל אתכם משא ומתן בעוד שנה – הממשלה היהודית אשמה. הרי אתם שמעתם מה אומרים הסורים, המוסמכים ביותר – הנשיא אסד, שר החוץ – במפורש, בגלוי, באוזני כל העמים. לא, אתם אשמים כי אתם הבאתם את החוק הזה. ואני חוזר ואומר: הרי אנחנו הבאנו את החוק בדיעבד, אחרי כל ההודעות שלהם, שלעולם לא ישבו אתנו. לא יכירו בנו. איך אתם נותנים יד למקטרגים מבחוץ? למה אתם עושים כדבר הזה? למה?… מדוע תפיצו שמועת כזב כזאת? … חמש עשרה שנה חיכינו לאות. לא רק שהם לא באו, הם אומרים שלעולם לא יבואו. אז אנחנו אומרים 'כן, כמה זמן'. מה, אנחנו נחכה עד שהם באמת יחלישו אותנו? מישהו השתמש במילים: לעולמים לא יהיה משא ומתן. חמישה דורות זה לא לעולמים? אדוני הפרופסור רובינשטיין, בעוד דור אחד, איפה אנחנו נהיה – לא בעולם הנצח? חמישה דורות זה לא בבחינת נצח? כמעט נצח. ואתה ואני משם נועיל כבר? והוא אומר לך: מאה שנה צריך לחכות ויותר, זה חמישה דורות ויותר. רק כשתיחלש ישראל או שיתחזקו הערבים, או אז הם ידברו אתנו. כלומר ינסו לכפות עלינו את תנאיהם לשלום. פירוש הדבר ממש פרוזדור ישר אל החידלון. לעולם לא יקום כדבר הזה".
בגין אמר שחוק הגולן לא ימנע מו"מ עם סוריה. ואכן, שמיר, שבצדק ציין אותו רהט כמי ששמר מכל משמר על הגולן, דווקא הוא החל בוועידת מדריד מו"מ עם סוריה, שהוביל אותו יוסי בן אהרון. אלא ששמיר סירב לאפשר להעלות במו"מ הזה את נושא הגולן. אחריו – רבין, פרס, נתניהו, ברק, אולמרט ושוב נתניהו צפצפו על חוק הגולן וניהלו מו"מ על נסיגה.
ב. לא רק שמיר אלא גם שרון לא ניהל מו"מ על הגולן.
ג. נכון לכתוב אסד ולא אסאד. בעבר גם אני נהגתי לכתוב אסאד, עד שלפני כשלושים שנה אהוד יערי העיר לי על כך ומאז אני מקפיד על האיות הנכון.
ד. כותב מנחם רהט: "אפילו הדובר המובהק של הגולן, הפובליציסט אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, שחגג גם הוא ב'חדשות בן עזר' האחרון ובבלוג שלו מלאות 40 שנה לחוק, נמנע מלהזכיר את סכנת הנסיגות שאיימה על הגולן".
אני מרבה לזכור ולהזכיר בכתב ובע"פ את האיום שהיה על הגולן ואת מורשת הקרב של המאבק ההרואי שבו סיכלנו את הסכנה והצלנו את מדינת ישראל מאסון לאומי. אכן, המאמר הזה הוקדש לחוק הגולן ולחוק משאל עם. אך גם בו כתבתי: "אם האמנו שחוק הגולן יסיר את האיום על עתיד הגולן, התבדינו. עשור לאחר חקיקתו, נפתח מו"מ על נסיגה מהגולן, חרף היותו שטח ריבוני של ישראל".
ושוב, יישר כוח.
* אנחנו על המפה – אחרי ארה"ב גם איראן מכירה בריבונות ישראל על הגולן. במפת היעדים לתקיפה בישראל שהאיראנים פורסמו, מופיעות מטרות בגולן. זכינו.
* האופוזיציה הפנימית ב"הארץ" – אני מכיר את אורי משגב בערך משנת 2010, כשעוד כתב ב"ידיעות אחרונות". הוא ראיין אותי לסדרת כתבות על הגולן. זה היה אחרי ההתפכחות של רוב מי שתמכו בנסיגה מהגולן. סדרת הכתבות היו אנטי גולן קיצוני. דקלום הנראטיב הסורי במלואו. ישראל היא שהייתה תוקפנית בכל השנים שקדמו לששת הימים. פלשה לסוריה. הגולן הוא שטח כבוש. ההתנחלויות בגולן חייבות להתפנות. מאז סלדתי ממנו. ראיתי בו אובססיבי לסוריזציה של הגולן. הדיון אתו לא היה עם ישראלי שמאמין שלמען השלום נכון לוותר על הגולן, אלא כמו עם סורי שתובע את הזכויות ורוצה לגרש את האויב. בחודשים האחרונים משגב עובר שינוי דרמטי ובין השאר הפך אופוזיציה ל"הארץ" בתוך "הארץ". במאמרו האחרון הוא תקף בשצף קצף את פשקוויל המערכת של השוקניה היוצא נגד פיתוח הגולן, שהנו שטח "קבוש" שצריך לסגת ממנו. אני ממש שמח לקרוא את המודל המשופר של משגב. שורת הפתיחה של המאמר: "לפעמים צריך לומר את האמת. הגולן לא יחזור להיות שטח סורי". הוא תקף את פשקוויל המערכת שזינב במרצ וקרא לה להתנגד לתכנית פיתוח הגולן. שורת הסיום שלו: "מי שמאמין כמוני שהשמאל חייב לקחת חלק בהנהגת המדינה, נדרש גם להסתגל למציאות המשתנה ולא לירות על אוטומט סיסמאות אנכרוניסטיות".
שגיאה בכתבה שלו: הוא כתב שברק הציע לסורים בשפרדסטאון כמעט הכל ואילו הם התעקשו לקבל כמו המצרים. זה לא נכון. בהסכם עם מצרים ישראל נסוגה לגבול הבינלאומי. סוריה לא הסכימה לנסיגה לגבול הבינלאומי, והתעקשה על כך שהנסיגה תהיה לקווי 4 ביוני 1967, כלומר גם משטחים שהיא כבשה מישראל בשנות החמישים, ובהם חמת גדר, רמת בניאס וצפון מזרח הכינרת. ברק הציע לסוריה יותר מאשר נסיגה לגבול הבינלאומי, נסיגה כמעט לקווי 4.6 למעט רצועה של כמה עשרות מ' לחוף הכינרת. בספרו "חרקירי" הגדיר רביב דרוקר את הצעתו של ברק – נסיגה מ-110% מהגולן. וגם את ההצעה הזאת אסד דחה על הסף.
* חשבון הנפש של מורן שריר – בעקבות אורי משגב, גם מורן שריר, אף הוא מ"הארץ", יוצא מן הארון. הוא מודה בטעותו ומודה לנו שנאבקנו. הוא התפכח. הוא קורא לשמאל לחשבון נפש.
הוא מספר שכל מי שמקיף אותו ייחל לנסיגה מהגולן. הוא מתוודה שירק על מכוניות שהייתה עליהן הדבקית "העם עם הגולן". "היינו יורקים על מכוניות חונות עם מדבקת 'העם עם הגולן', חשבנו שהן מה שמפריד בינינו לבין חיים אוטופיים במזרח תיכון חדש. כמעט כל מי שנמצא סביבי היום – חברים, קולגות, בני משפחה – תמך אז בירידה מרמת הגולן תמורת שלום עם סוריה. היום המחשבה הזאת מצמררת אותם. אף אחד לא מעלה על דעתו את הדבר הזה… כל מי שהיה אז סביבי, היה מוכן לקחת את הסיכון הזה. מזל שהיו אנשים שלא היו מוכנים לקחת את הסיכון והדביקו על המכונית שלהם 'העם עם הגולן'. מזל גם שלא היה אז פרטנר לשלום. נדמה לי שרוב האנשים שתמכו אז בירידה מהגולן מעולם לא עשו חשבון נפש. לא שאלו את עצמם מה היה קורה חלילה אם החלום שלהם היה מתגשם; איך קרה שהם טעו אז; והאם יש סיכוי שהם טועים היום שוב. … אנשי שמאל חייבים להודות שירידה מרמת הגולן יכולה הייתה להיגמר בקטסטרופה… לשמאל חשוב להיות צודק. דווקא מי שכל כך חשוב לו להיות צודק, צריך להודות בפעמים שבהן הוא טועה. להודות ולנסות ללמוד מזה לקח".
כל הכבוד על חשבון הנפש והיכולת לומר "טעיתי". טוב היה גם להוסיף התנצלות בפני מי שחבריו והוא ירקו על מכוניותיהם.
* אל חיק הציונות – כבר פעמים אחדות בחודשים האחרונים ציינתי את השינוי המבורך המתחולל אצל אורי משגב, מי שהיה מהבולטים בדבוקת שוקן, ולאחרונה הוא עובר תהליך התפכחות ודה-שוקניזציה מרשים מאוד, כולל ביקורת חריפה חוזרת ונשנית על "הארץ", על פשקווילי המערכת שלו ועל עמיתיו לשעבר לדבוקה ובראשם של גדעון לוי. דעותיו השמאלניות של משגב רחוקות משלי, אך נראה לי שהוא חזר אל חיק הציונות, ועל כך הוא ראוי לכל שבח.
במאמרו האחרון, הביקורת שלו על "הארץ", מאמר המערכת ומאמר של גדעון לוי הייתה נוקבת במיוחד. הוא כתב על אובססיית הנכבה של העיתון. כמה ציטוטים:
"בחלוף השנים אין זה תקין פוליטית לעסוק בלוחמים היהודים שנהרגו (היו בהם צעירים וגם מבוגרים בעלי משפחות, עולים חסרי הכשרה צבאית שאפילו לא הספיקו ללמוד עברית, ניצולי שואה, נשים ולעתים אף נערים), גם לא באזרחים שנרצחו או ביישובים שפונו וחרבו ובתושביהם שהפכו לפליטים. דומה שכיום יש רק נכבה: הרג וגירוש ערבים, כפרים פלסטיניים שהוחרבו ופליטים פלסטינים. העיוות ההיסטוריוגרפי הזה, על חוסר הסימטריה האבסורדי והבלתי־מוסרי בעליל שבו — הוא בבת־עינם של חוגים מסוימים בישראל, ערבים ויהודים. 'הארץ' מעניק לעיוורון־מרצון הזה במה נלהבת. לפלסטינים אזרחי ישראל, כעמיתיי עודה בשארת וחנין מג'אדלה, הוא מאפשר לחמוק מכל אחריות של החברה הערבית לגורלה — ממלחמת 48' ועד עצם היום הזה. הפלסטינים, מאז ולתמיד, הם אך ורק קורבנות סבילים ותמימים של מפעל הפשע והרשע הציוני. יש כמובן גם יהודים כאלה, באקדמיה ועיתונות. גדעון לוי הוא דוגמה בולטת… ל'הארץ' זה היה בבחינת די והותר. מאמר המערכת ביום ראשון כבר קבע, נחרצות ובאופן גורף: 'חיילי צה"ל ביצעו פשעי מלחמה במלחמת העצמאות של ישראל, ובראשם מעשי טבח בכפרים פלסטיניים שנכבשו בקרבות ההכרעה בשפלה, בגליל ובנגב. בני התקופה סיפרו על רצח המוני של אזרחים פלסטינים בידי הלוחמים שכבשו את כפריהם, על כיתות הוצאה להורג, על ריכוז עשרות בני אדם במבנה שפוצץ, על ריסוק גולגולות ילדים במקלות, על אונס אלים ועל הוראה לתושבים לחפור בורות שבתוכם נורו למוות'. ואילו גדעון לוי, באותו עמוד אדיטוריאלי ממש, כבר הלך כצפוי צעד נוסף: 'מה שעוללנו אז לפלסטינים אנחנו ממשיכים לעולל להם כיום, רק ביתר שאת… מנגנוני הטיוח והצידוק יכסו על כל חשיפה מ–1948… נא לא להפריע לנו, אנחנו ממשיכים — באותם פשעים, או בדומיהם'. כלומר אליבא דחתן פרס סוקולוב הטרי, גם היום חיילי צה"ל בשטחים רוצחים פלסטינים בהמוניהם, מרוצצים גולגולות של ילדים, אונסים באלימות ומורים לכפריים לחפור בורות ויורים בהם לתוכם… לפנינו חגיגה אקסטטית ממש של הפרזה, כזבים, התחפרות, התפלשות והתקרצפות ברגשי אשמה. אם באמת רוצים דיון רציני במלחמת 48', הוא חייב להיות מאוזן. אם אמת, אז כל האמת… בלי להתחמק מעובדות היסוד: ערביי פלסטינה פתחו בפעולות איבה רצחניות מיד לאחר אישור תכנית החלוקה שלה התנגדו, באמצעות כ–400 מיליציות מקומיות חמושות. צבאות ערב פלשו למדינה היהודית מיד עם תום המנדט במטרה להחריב אותה ולמחות את זכר קיומה… עמיתיי ב'הארץ' לא מסתפקים בבירור העובדות ומרבים לדרוש 'התנצלות'. מדכדך לשוב ולהיגרר לשם 74 שנים אחרי פרוץ המלחמה, אבל את ההתנצלות הזאת כבר היטיב לנסח בגאונותו אפרים קישון: סליחה שניצחנו".
* בורג מעדיף את תורתו של כהנא – אברום בורג יצא ב"הארץ" במתקפה חריפה נגד הוגה הדעות החשוב ביותר היום בישראל, מיכה גודמן. מיכה יוצא מהשבלונות השחוקות של ימין ושמאל ומציע תפיסות מורכבות להתמודדות עם הנושאים המורכבים שעמם מתמודדת מדינת ישראל. בתור שכזה, הוא האיום הגדול ביותר על אנשי הקצה, הקנאים הפנאטיים משמאל ומימין. כותרת הפשקוויל של בורג היא "כל דבר עדיף על המרשמלו של מיכה גודמן". אך טבעי שאדם כמו בורג יבכר אלף מונים את תורת הגזע הכהניסטית על ה"מרשמלו". כשהוא רואה את הרדיקלים מימין, הוא רואה את עצמו. אנשים קיצונים יכלו בקלות למצוא את עצמם בקיצוניות הנגדית. הם לא יכולים לדמיין את עצמם שוהים במקום מורכב. איפה שיש מורכבות, שלא הכל שחור ולבן, הקרקע אינה יציבה, האוויר דליל, הם נתקפים סחרחורת ומחלת ים. הם אינם מסוגלים להתמודד עם מורכבות, עם חשיבה מופשטת.
חוק הרדיקלים השלובים.
* פשעים נתעבים – הרצח הנתעב של יהודה דימנטמן, ביום חמישי בלילה, מבטא את המציאות האמתית ביהודה ושומרון; מי הצד הטרוריסטי האלים, הן בכמות הפיגועים והן בחומרתם. המתנחלים היהודים ביו"ש, שרובם המוחלט אזרחים שומרי חוק וסולדים מאלימות, הם קורבן לאלימות ולטרור.
הפשע הנתעב שביצעו 15 בני עמי שבחרו בטרור ביום שישי בבוקר, שפרצו לבית של משפחה פלשתינאית בכפר קריות, ביצעו פוגרום, השחיתו את הרכוש ופצעו את אב המשפחה שפונה לבית חולים, מוכיח שיש גם בעיה חמורה של מחבלים יהודים.
דווקא העובדה שמדובר לכל היותר בכמה מאות מנוולים, מתוך ציבור של חצי מיליון איש, מעידה על כך שניתן למגר את התופעה, והעובדה שהיא קיימת היא כישלון של מדינת ישראל, של כל הממשלות ושל כוחות הביטחון.
* סילוף שכלי ונפשי – אחד ממצדיקי הטרור הערבי, הצדיק אותו בכך ש"אין סימטריה. עיקר האלימות היא הכיבוש [שגיאת הכתיב במקור א.ה.] עצמו. אנחנו מדכאים וגוזלים עוד ועוד אדמה ולהם אין אפשרות לבחור את השלטון שמנהל את חייהם. אז הם נלחמים. אין בזה שום חדש חוץ מהעובדה שהיהודים החכמים החליטו שמה שנכון לגבי כל כובש בהיסטוריה לא יפעל עלינו. יפעל גם יפעל". לא הייתי מתייחס לדברי הבל אלו, אלמלא העובדה שכתב אותם חבר קיבוץ נירים, שלגבול עזה, שאחרי שחלומו הרטוב הוגשם וישראל נסוגה מכל רצועת עזה, החריבה את כל יישוביה וגירשה את כל אזרחיה, האויב ממשיך להכות, יורה פצמ"רים ורקטות על קיבוצו, שאף שילם מחיר דמים במבצע "צוק איתן". והגאון ממשיך לדקלם אותם דקלומים ואותן סיסמאות, על אקיבוש בלה בלה בלה, ועל האשמת היהודים בטרור נגדם, הנובע מכך שהם מרשים לעצמם לחיות במקום זה או אחר. אם חלומו הרטוב יתגשם ביהודה ושומרון כפי שהוגשם בעזה, גוש דן יהיה עוטף יו"ש. וכפי שבשם ה"שיבה" הטרור מעזה נמשך גם כשאין שם אף יהודי אחד ואפילו לא קבר של יהודי אחד, כך יהיה גם ביו"ש. וכפי שאחרי הנסיגה המלאה הם טוענים שאקיבוש נמשך והגאון מדקלם גם את השטות הזאת כדי להצדיק את הטרור נגדו, כך המשך הטרור מיו"ש אחרי הנסיגה יוצדק בכך שאקיבוש נמשך ושיו"ש היא מחנה ריכוז כמאמר גדעון האו האו לוי.
הנ"ל מתעקשים להתעלם מן העובדה שהטרור הערבי נובע מהתנגדות לכל נוכחות יהודית בכל מקום בארץ ישראל. ואת הניוון המוסרי והרוחני של מצדיקיו בתוכנו היטיב ברל כצנלסון לתאר בדיוק מוחלט, כאשר הארנון אבנים של שנות השלושים הצדיקו את הטרור הערבי נגד היהודים בארץ 12 שנים לפני הנכבה-שמכבה ו-31 שנים לפני אקיבוש: "… היש עם בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות? אכן, ברוסיה ב-1881, בעצם ימי הפרעות, ישבו בנים ובנות לעם ישראל והדפיסו בחשאי מתוך מסירות נפש, פרוקלמציות, הקוראות לפוגרומים, מתוך תקווה שהדם היהודי שיישפך יעזור להתקוממותו של המוז'יק הרוסי. אכן יודעת ההיסטוריה העברית כל מני רנגטים ודגנרטים. צורות של שמד. כל עוד אפשרי הדבר שיבוא ילד יהודי לארץ ישראל, ילד שטופח על-ידי ייסורי הדורות ומשא הנפש של דורות, וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו, של 'עבדות בתוך המהפכה', ויטרפו עליו את דעתו עד כדי כך שיראה את הגאולה הסוציאלית בנאצים הפלשתינים שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפיגיון שבמזרח – אל ידע מצפוננו שקט".
ברל כצנלסון – מתוך נאום בהפגנת 1 במאי 1936. הנאום התפרסם ב"דבר" כעבור ימים אחדים.
* גדעון לוי בעד חיסול הטרור – גדעון לוי תומך בהתלהבות בלתי מסויגת ברצח יהודה דימנטמן: "לא נותרה לפלסטינים שום דרך לקבל בחזרה את אדמתם, זולת האלימות".
המשמעות היחידה של דבריו, היא שאם איננו רוצים באלימות, על כולנו לחזור לאירופה או לארצות ערב, לאמריקה או לאתיופיה, ולמסור להם בחזרה את "אדמתם". אם לא יהיו יהודים בארץ ישראל, האלימות בארץ ישראל לא תופנה נגד יהודים, ובא לפלשתין גואל. ושלא נשכח לקחת אתנו גם את מתינו.
* הגדרת האלימות – רוגל אלפר יודע שהאלימות בקרב המתנחלים היא של קבוצה קטנה, בשולי השוליים הרדיקליים והסהרוריים ביו"ש ושהרוב המוחלט רחוק ממנה כרחוק מזרח ומערב. ולכן, כדי להמשיך בהפצת תעמולת "אלימות המתנחלים" הוא מגדיר מחדש את האלימות. כל מי שחי ביו"ש עושה מעשה אלים, קולוניאליסטי, אפרטהיידיסטי, קיבושי. זאת האלימות. כלומר, כאשר ילד באריאל שותה שוקו, הוא מבצע פעולה אלימה. כאשר ילדה במעלה אדומים נושמת היא מבצעת פעילה אלימה. הוא גם יודע שהמתנחלים הם קורבן לטרור ולאלימות של פלשתינאים. אבל הוא כותב שכאשר מיידים אבן על מכונית ובה מתנחלים, האלימים כאן הם המתנחלים. נו, הרי זה שמשלם לו משכורת כבר הסביר מי אשם בכך שצלף פלשתינאי כיוון בקור רוח למצחה של שלהבת פס בת עשרה חודשים, סחט לאט לאט את ההדק ורצח אותה בדם קר. הרי היא מתנחלת אלימה. גדעון לוי ועמירה הס פרסמו אף הם פשקווילים עם אותו המסר.
* אם הם לא היו שם – חיים בר-לב היה אדם רב זכויות, שהקדיש את חייו לביטחונה ושלומה של מדינת ישראל. הוא היה ממפקדי הפלמ"ח ומהמפקדים הבולטים בתש"ח, סגן הרמטכ"ל במלחמת ששת הימים, רמטכ"ל צה"ל במלחמת ההתשה, ובמלחמת יום הכיפורים הוא נשלח לפקד על חזית הדרום המתמוטטת והוביל את המהפך מתבוסה לניצחון. הוא היה שר המשטרה בשנות ה-80 והשגריר במוסקבה בשנות התשעים.
אבל משפט אחד שאמר, ייזכר לדיראון עולם, וכל זכויותיו הרבות לא תמחוקנה את הכתם. אחרי רצח 6 יהודים מתושבי חברון ב-1981, בהיותו ח"כ באופוזיציה, הוא אמר: "אם הם לא היו שם, הם לא היו נרצחים".
גם בנו, עומר בר-לב, מכהן היום בתפקיד שר המשטרה, ששמו מותג לשר לביטחון פנים. גם לו יש זכויות רבות. הוא היה מפקד סיירת מטכ"ל. הוא מוביל היום מאבק לאומי בפשיעה במגזר הערבי, אחרי שנים של מחדל לאומי נורא. אבל דבריו על "אלימות מתנחלים", הגם שהוא לא אמר זאת עם ה"א הידיעה ("המתנחלים") היא אומללה. בניגוד לחיים בר-לב, עומר יכול לחזור בו ולתקן את דבריו.
מי שרוצה באמת להילחם מלחמת חורמה באלימות הקומץ הכהניסטי המטורף, צריך למקד את המאבק בהם. מי שמכליל על ציבור שלם, ציבור גדול, ציבור פטריוטי נפלא, שתהום פעורה בין רובו המכריע לבין הקומץ של נערי הזוועות, חוטא לא רק לציבור הזה, אלא גם ליכולת להילחם באופן ממוקד ואפקטיבי באלימים.
* נגזר עליו לשקר – ח"כ מנסור עבאס, מנהיג רע"ם, מתח ביקורת על דבריו של השר בר-לב, ואמר שאסור להכליל על כל המתנחלים. בתגובה, תקף אותו אחמד טיבי ואמר שאסור שח"כ ערבי ידבר כך. משמעות דבריו של טיבי היא שאסור לח"כ ערבי לומר אמת.
* להבחין בין טוב ורע – יש להילחם בקמפיין המכוער על "אלימות המתנחלים", שמעליל עלילה שפלה על ציבור גדול וחיובי ביותר, כאילו אין מלחמה בטרור הכהניסטי ובנערי הזוועות, ולנהל מלחמת חורמה במחבלים הכהניסטים כאילו אין מאבק בקמפיין המכוער נגד המתנחלים.
כדי להילחם ברע, יש להבחין בין טוב ורע ולהתמקד ברע. מי שאינו מבחין בין טוב ורע הוא המשת"פ של הרע.
* רוח גבית לביילין – התנפלותו של טראמפ על נתניהו הפיחה רוח חיים ביוסי ביילין. אם טראמפ אומר שאבו-מאזן רצה שלום ונתניהו לא רצה שלום, הרי שקיבלנו מפי הגבורה הוכחה מי הסרבן, והנה יש פרטנר, ומפעל חייו של ביילין לא מופרך. במקום להודות בטעותו ההיסטורית, ביילין מכריז שאין פרטנר ישראלי – קודם נתניהו, עובדה טראמפ אמר, ועכשיו בנט שמסרב להיפגש עם אבו-מאזן.
ביילין מתעלם מן העובדה שדבריו של טראמפ אינם אלא נקמה בנתניהו על כך שבירך את ביידן. האמת היא שלא נתניהו החרים את אבו-מאזן אלא אבו-מאזן את נתניהו. וגם את טראמפ.
ובאשר לבנט, להבנתי הוא מסרב לכל מו"מ עם הפלשתינאים בשל המבנה הקואליציוני של ממשלתו. המחלוקת הפנימית אינה יכולה לאפשר עמדה ישראלית אחידה שבשמה ניתן לנהל מו"מ. את זה מבינים אפילו במרצ. למה לפרק ממשלה בשל מחלוקת בנושא הפלשתינאי, כאשר ברור שאין פרטנר פלשתינאי שמוכן להשלים עם קיומה של מדינת ישראל ולוותר על תביעת ה"שיבה"? הרי הדבר היחיד המשותף לימינה ומרצ בנושא הפלשתינאי, הוא שהפלשתינאים דוחים על הסף הן את עמדות ימינה והן את עמדות מרצ. הרי היינו בסרט הזה.
ומלבד זאת, קצת מוזר להציג את נתניהו כסרבן שלום, כאשר הוא חתם על הסכמי אברהם עם מדינות ערביות. זו הדרך הנכונה לשלום. לשחרר את המזרח התיכון מלפיתת החנק הפלשתינאית ולקדם את השלום במזרח התיכון, שהוא אינטרס של הערבים לא פחות משל ישראל. כאשר יהיה שלום בין ישראל למרבית מדינות ערב, אפשר יהיה להגיע עם הפלשתינאים להסדר סביר. בנושא הזה, בנט ממשיך, בצדק, את דרכו של נתניהו, כפי שראינו רק השבוע בביקורו באיחוד האמירויות.
* קיפלה את הדגלים – ניר אבישי כהן היה חבר בהנהלת מרצ ודובר שוברים שתיקה. במאמר ב-ynet הוא תקף בחריפות את מפלגתו (לשעבר?) שקיפלה את הדגלים שלה ובעיקר את דגל המאבק ב"כיבוש" ובהתנחלות. "בשם 'רק לא ביבי' הקריבה מרצ את הפלסטינים והפכה להיות עוד מפלגה ככל המפלגות". הוא משבח את הח"כים מוסי רז, גבי לסקי ומיכל רוזין שכבודדים עוד עושים זאת, אך מרצ כמפלגה נטשה את החזית הזאת. בכך הוכרע המאבק הפנימי בתוך מרצ לטובת מי שרוצים אותה כמפלגה חברתית סביבתית ולא אכפת להם מהכיבוש. "הממשלה הנוכחית מגלמת את ניצחונה הגדול של תנועת ההתנחלויות. היא ממשיכה לשגשג גם בממשלה שבה חברים הורוביץ, פריג' וזנדברג. לא מתקיים שיח על פינוי התנחלויות, אין באופק תהליך שלום ומדינה פלסטינית הס מלהזכיר". לשיטתו הוא צודק. בעיניי, זהו שינוי מבורך.
* ערך עליון – מפקד מג"ב ניצב אמיר כהן בראיון ל"7 ימים": "טוהר הנשק הוא דבר מאוד חשוב, הוא ערך עליון בהוויה ובחיים של כל לוחם ולוחמת במג"ב, אבל מול זה, ערך החיים של הלוחמים הרבה יותר חשוב".
יש כאן בעיה לוגית. אם טוהר הנשק הוא ערך עליון, פירושו של דבר הוא שאין ערך חשוב ממנו. אם ערך החיים של הלוחמים חשוב יותר, ואף הרבה יותר, פירוש הדבר הוא שטוהר הנשק אינו ערך עליון.
האם החיים של הלוחמים הם ערך עליון? גם לא. כי אם היו ערך עליון, אסור לסכן אותם בכך שהם לוחמים. אם יישבו בבית ולא יהיו לוחמים, הם לא יסתכנו. בשבועת האמונים לצה"ל נאמר: "להקדיש את כל כוחותיי ואף להקריב את חיי להגנת המולדת ולחירות ישראל". פירוש הדבר, שהגנת המולדת וחירות ישראל הם ערך נעלה על ערך חיי הלוחמים. אגב, לוחמי מג"ב נשבעים אמונים למשטרת ישראל ובשבועת האמונים למשטרה לא מופיעה ההקרבה, אולם אני משוכנע שנכונותם של לוחמי מג"ב להקרבה אינה נופלת מזו של לוחמי צה"ל.
איני אוהב את הביטוי ערך עליון. איני חושב שיש ערך עליון אחד שעומד מעל כל הערכים. אני מאמין בשילוב בין ערכים. יש סולם ערכים, ויש להעדיף ערך אחד על משנהו, אבל כאשר מציבים ערך אחד ומעמידים אותו כערך עליון מעל כל הערכים, הוא עלול לקדש את כל האמצעים, וזו סכנה גדולה.
* עולם אדום – מדי יום מוגדרת מדינה אחרת כאדומה, יום אחרי שמדדי התחלואה שלה מרקיעי שחקים. טוב יותר, יעיל יותר ואחראי יותר להכריז עליה כעל אדומה יום לפני אותם המדדים. ובמילים אחרות, בסיטואציה הנוכחית יש להכריז על העולם כולו כאדום, ולסגור ככל הניתן את השמים. בזמן שנרוויח, יש להירתם בכל הכוח להגברת ההתחסנות ובעיקר בבתי הספר. נכון היה לעשות זאת כבר לפני שבוע.
הצעדים הללו ימנעו סגרים ומגבלות שנזקן לחברה, לכלכלה ולבריאות הנפשית קשה.
* מבצע חיסון המוני – תמונת המצב של זחילת מבצע חיסון הילדים, הוא כישלון של הממשלה, של משרד החינוך ושל משרד הבריאות. לא כך מובילים מאמץ לאומי.
בנושא הזה בנט צריך לגלות מנהיגות ולשים קץ לגרירת הרגליים של המשרדים. שבוע אחד עד עשרה ימים של מאמץ מרוכז בבתי הספר, בכל בתי הספר בארץ, יביא לחיסון הרוב הגדול של הילדים. שרת החינוך צריכה לקבל הנחיה – המדד החשוב ביותר של תפקודך הוא חיסון הילדים. עזבי הכל בצד ולמשך שבוע-שבועיים עסקי במשימה הזאת. שר הבריאות צריך לקבל הנחיה – בשבוע הקרוב זאת המשימה שלך והיא קודמת לכל משימה אחרת. אם לצורך המבצע צריך לעצור לשבוע את החיסונים בקופות החולים ולגייס את הצוותים לבתי הספר – זה מבורך. ואפשר לגייס את פיקוד העורף ומילואים של פיקוד העורף. ואם מבצע החיסון יפגע בלימודים הסדירים, פגיעה כזו למשך כשבוע מוצדקת.
* הפצת מחלה במזיד – בתקופה של מגפת האיידס, בטרם הומצא הקוקטייל, היו מקרים, בארץ ובעולם, של אנשים שנדבקו באיידס ובכוונה קיימו יחסי מין עם נשים רבות כדי להדביק אותן. אותם מנוולים עמדו לדין ונענשו.
על יסוד אותו סעיף בחוק שבו אותם אנשים הועמדו לדין, יש להעמיד לדין את משפחת הפשע, שיצרה הדבקה המונית בזן האומיקרון של הקורונה. המשפחה, מכחישת קורונה וסרבנית חיסונים, חזרה מדרום אפריקה, נמצאה חיובית לקורונה, הפרה במזיד וביודעין את הבידוד. האישה שהיא אשת… חינוך (!!!) ומנהלת מוסד חינוכי, הלכה עם המחלה לבית הספר והדביקה את תלמידותיה בהמוניהן. האיש הלך לבית הכנסת והדביק מתפללים, וכמובן הסתיר את מחלתו.
על האנשים הרעים האלה לעמוד לדין ולהיענש בחומרה. יד רכה כלפיהם תעודד אנרכיה.
* בעד הקורונה – במוצ"ש נערכה ברעננה הפגנה גדולה בעד הקורונה (שם רשמי: נגד התו הירוק, נגד הכפיה, נגד הבעד ובעד הנגד).
* הגנה על הדמוקרטיה – עובדי האלילים מדקלמים בלי שמץ של חשיבה ביקורתית לא רק את השקרים של תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית, אלא אפילו את הטרמינולוגיה שלה. ולעתים זה כל כך פאתטי, שאני ממש תמה איך הם לא מנסים אפילו להסוות את העדריות העיוורת, ולו בניסיון לתת איזה ניסוח מקורי במקצת למשהו, במקום העתק-הדבק.
למשל, הגדרת החוקים לחיזוק הדמוקרטיה כ"חוקים איראניים" או "חוקים צפון קוריאניים". האם בצפון קוריאה יש הגבלת קדנציות למנהיג העליון? האם המנהיג העליון כפוף לחוק ואם הוגש נגדו כתב אישום הוא מנוע מלכהן כנשיא? ומי בישראל ניסה יותר מכל אדם אחר לשוות לעצמו גינונים ומעמד של מנהיג עליון אם לא מנהיגם הנערץ? ומי הפעיל בישראל פולחן אישיות צפון קוריאני יותר ממושא סגידתם? והאם אופן סגידתם לנתניהו אינו מזכיר סגידה למנהיגים חשוכים שאין דבר בינם לדמוקרטיה?
כעת, בכל העולם החופשי וגם בישראל יש שיח על נזקי הרשתות החברתיות ועל האפשרות להגביל את יכולת הפצת הפייק-ניוז שלהם. אנו רואים בכל העולם ובישראל את המחיר הכבד בחיי אדם ובבריאות הציבור כתוצאה מהפעילות הפייק-ניוזית של כת סרבני החיסונים, שה"מידע" שהם מפיצים ברשתות משכנע המונים לפגוע בעצמם ובסביבה באי התחסנות. האם הדמוקרטיה אינה צריכה לחפש דרך להתגונן בפני התופעה? איך? זו שאלה. בכל העולם החופשי וגם בישראל דנים היום ברגולציה על הרשתות, באופן שתגביל את יכולת הפצת מידע כוזב ומסוכן בלי לפגוע בחופש הביטוי. שר המשפטים הקים ועדה מקצועית לבחון לעומק את הנושא ואת השלכותיו. שר התקשורת בוחן דרכים לחובת סימון הפצת מידע המוני באמצעות בוטים, תוך שמירה מרבית על חופש הביטוי. זו דילמה שמעסיקה את כל העולם החופשי, את כל המדינות הדמוקרטיות. המטרה של החוקים הללו היא הגנה על הדמוקרטיה.
תעשיית השקרים וההסתה, שעל ראשה בוער הכובע וכנראה היא יודעת שיש לה מה לדאוג באשר לפעולתה האנרכיסטית והאנטי דמוקרטית ברשתות, יוצאת למלחמה. ושוב – "אנטי דמוקרטים", "איראנים", "צפון קוריאנים". ועובדי האלילים מדקלמים בלי לעצור שניה ולחשוב, להטיל ספק, לשאול את עצמם שמא אולי המטרה היא להגן גם על עליהם ועל ילדיהם?
לעתים אני תמה לשם מה אברהם אבינו טרח לנתץ את הפסלים בחנות של אביו, אם בקרב צאצאיו יש תופעות כאלו של עבודה זרה?
* אופוזיציה למדינה – נתניהו, ראש האופוזיציה למדינה, הולך מדחי לדחי. אין לו גבולות, לאיש הזה. כנראה כבר קטן עליו להסית את אזרחי ישראל נגד הממשלה והלגיטימיות שלה, נגד הכנסת ומערכת המשפט. הרי הוא מדינאי גדול. אז עכשיו הוא מסית את אומות העולם נגד מדינת ישראל. נתניהו מפיץ סרטוני הסתה נגד מדינת ישראל באנגלית, שבהם הוא מציג אותה כדיקטטורה ומזהיר את העולם שהדבר מסכן את כל הדמוקרטיות בעולם.
נתניהו מסית את העולם נגד מדינת ישראל כמו הגרועים ב"שוברים שתיקה". כמו הנתעבים ב"בצלם". כמו גדעון לוי ועמירה הס במהדורה האנגלית של "הארץ". בקצב הזה הוא עוד עלול להופיע כמו מנכ"ל "בצלם" במועצת הביטחון כדי לדרוש מהעולם לעבור מדיבורים למעשים ולהטיל סנקציות על הדיקטטורה הישראלית.
זאת התוצאה הישירה של "המדינה זה אני" – לוז הביביזם המגלומני. מי צריך את המדינה הזאת אם אני לא שולט בה?
* תואם גדעון לוי – התועמלן האנטי ישראלי גדעון לוי הוא מעריץ של נתניהו.
וכעת נתניהו הולך בדרכיו של גדעון לוי, מסית בעולם נגד מדינת ישראל ומפיץ עליה עלילות שקר.
* הכנה לצה"ל במגזר הערבי – לראשונה, מתנהל בימים אלה סמינר הכנה לצה"ל בחברה הערבית המוסלמית, בהובלת עמותת ברית ערבית.
ברית ערבית היא עמותה ללא מטרות רווח שהוקמה בשנת 2018 ע”י הישאם אבו ריא, רס”ן במיל’, במטרה לגרום לשינוי מהותי בחברה הישראלית והערבית ע”י שילוב וקידום של החברה הערבית בישראל. העמותה מאמינה כי על ידי יצירת שוויון זכויות ומתן הזדמנויות שוות, הפער בין האוכלוסיות יצטמצם ויתרום להשגת שוויון חברתי שיתרום ויפתח את החברה הערבית ואת החברה היהודית כאחת.
35 מלש"בים משתתפים בסמינר ובהם גם בנות אחדות.
* לאן מוליכה ההסתה – רשומה שהעליתי בפייסבוק ובה סיפרתי על קורס הכנה לצה"ל בחברה הערבית מוסלמית, הניבה תגובות סותרות. היו שביטאו התרגשות ואהדה. היו שהביעו חשש מפני התהוות גיס חמישי, סיפרו על אירועים של סיוע מתוך מחנות צה"ל לבוזזי תחמושת ועוד. אני שותף לשתי התחושות הללו. אני רואה בשמחה ובהתרגשות את רצונם של ערבים להתערות בחברה הישראלית גם באמצעות גיוס לצה"ל. אני יודע על ערבים שהתגייסו והיו לוחמים ומפקדים מצטיינים. אך איני עיוור לסכנה. יש לערוך מבדקים קפדניים לערבים המעוניינים להתגייס ובסה"כ אני רואה בכך ניסוי שנכון לעשותו בשום שכל ובזהירות.
והייתה גם תגובה אחרת. מישהי כתבה שהממסד חושש שיהיו חיילים יהודיים שביום פקודה לא ירצו לרצוח יהודים ולכן הוא מגייס את הערבים שיעשו כן. כלומר, ממשלת הסמול האנטי ציונית והדיפ-סטייט מתכננים ג'נוסייד למתנחלים ומגייסים את הערבים שיעשו זאת.
אפשר לשאול למה אני מתייחס לדברי הבל ובלע של תמהונית הזויה, שמשהו בחיבורים אצלה קצת רופף, בלשון המעטה. לא, אסור להתעלם כי היא פרי הבאושים של ההסתה הנוראית נגד הממשלה. מה שהיא כתבה היא מסקנה הגיונית מהדברים שהיא שומעת מקרעי, אמסלם ויאיר נתניהו, אם להזכיר שלושה מהבולטים בתעשיית השקרים וההסתה. שלא לדבר על מה שהיא שומעת מבן גביר הכהניסט וסמוטריץ' שעל הרצף הכהניסטי.
נכון, הרוב המוחלט של המוסתים לא הגיע לשפל כזה. כפי שברור שהרוב המוחלט של המוסתים לא יעשה עוד צעד אחד, אל הרצח הפוליטי. אבל לשם כך יש צורך רק באחד. ואני משוכנע שיש יותר מאחד.
* רשע מרושע – ברלנד מגלם באישיותו את הרוע המוחלט, הצרוף, המזוקק. האיש הוא מגלומן אגוצנטרי, אגואיסט ונרקיסיסט חולני, שהזולת קיים, מבחינתו, רק כדי לשרת את תאוותיו המטורפות. תאוות מין חסרת גבולות, תאוות בצע ללא מצרים, תאוות כוח ושליטה שלוחת רסן.
הוא אדם חף לחלוטין ממוסר. אין לו שום בעיה לאנוס ולהתעלל מינית בנשים אומללות, במצב הקשה ביותר, שבאות אליו במצוקתן כדי לקבל סעד נפשי ורוחני. אין לו שום עכבות לעשוק דלים, אנשים חולים וגוססים שהוא גוזל את מיטב כספם תמורת "ברכה", באמצעות סיפורי שקר על ברכות שלו שבזכותן חולים החלימו. ואין לו שום היסוסים לשלוח את חייליו לרצוח איש ונער חפים מפשע, כי הוא החליט שהם לא צריכים לחיות.
כיוון שאני נגד עונש מוות, הייתי רוצה לראות את הרשע המרושע הזה נרקב מאחורי סורג ובריח עד נשמת אפו האחרונה.
בינתיים, כיוון שהוא לא רצח במו ידיו אלא "רק" ציווה את חייליו לרצוח, הוא לא חשוד, משום מה, ברצח, ולכן לא הוגש נגדו כתב אישום, בשל התיישנות (על רצח אין התיישנות). וכעת, כאשר הוא יושב בכלא על עושק וגזילה, הוא זכה לשחרור מנהלי, בגלל הצפיפות בבית הכלא. והוסבר שהמחשב קבע שהוא ישתחרר. עם כל הכבוד לאדון מחשב, בני אדם צריכים לשחרר את הבא בתור ברשימה של המחשב ולהשאיר את הרשע בכלא, שירצה את עונשו עד השניה האחרונה.
ההתנהלות הזאת היא שילוב של חלם וסדום.
* ב…בר…ברו..ברוך מפ"ת – 37 שנים אחרי שנמחקה, שוחזרה כתובת הגרפיטי מעל מבנה שאיבת מים בשער הגיא: "פלמ"ח ברוך ג'מילי פ"ת 1948!". הכתובת שנכתבה בתש"ח נכנסה לפנתיאון ההיסטורי בזכות שירו של שלמה ארצי "הבלדה על ברוך ג'מילי", המנצח בפסטיבל הזמר והפזמון תשל"ד (1974). ב-1984 היא נמחקה.
אני מבין את הרצון העומד מאחורי השחזור, אך לדעתי זו טעות. אני לא מתפעל, בלשון המעטה, מתרבות הגרפיטי, ובעיקר של מי שמנציח את שמו האישי בגרפיטי ענק. לכן איני אוהב גם את השיר של שלמה ארצי.
איני בטוח שמורשת הוונדליזם היא הביטוי הנאות של מורשת תש"ח.
* גזענות פוליטיקלי קורקט – גזענות, כידוע, אינה פוליטיקלי קורקט. אבל יש גזענות פוליטיקלי קורקט. למשל, גזענות נגד אשכנזים. הרי האשכנזים הם "פריבילגים" ו"הגמונים" וכל הג'יבריש הבלהבלהיסטי הפוסטמודרניסטי הזה, ולכן גזענות נגדם ראויה לשבח ולפרסום ב"הארץ". וכך, התפרסם במוסף תרבות וספרות של "הארץ" שירו של מואיז בן הראש, הנושא את הכותרת התמימה "והגדת לבנך". בגרסה המקוונת שֵׁם השיר פחות תמים: "זכור את אשר עשו לך האשכנזים". כבר הכותרת פורטת על האסוציאציה של "זכור את אשר עשה לך עמלק". בדרך כלל, אם בכלל מדברים בימינו על עמלק, עושים זאת בטקסי יום השואה, כלומר בהקשר של השמדת העם היהודי. וכאשר בן הראש כותב את המילים הללו, זה אזור החיוג של "פשעי האשכנזים", בעיניו.
יהודי השומע את המילים האלה, אינו יכול שלא לזכור את המשך הצו, שאינו רק צו של זיכרון: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם… תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם, לֹא תִּשְׁכָּח". כלומר כשמישהו מדבר על "זכור את אשר עשו לך" הוא יודע שהאסוציאציה של המאזין תהיה ל"מחה את זכרם".
ומה עשו לכם האשכנזים, לדברי אבישי-בן-חיים-בשורות-קצרות-ומנוקדות, "וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְשָׂמֵחַ לִקְרַאת שׁוּבְךָ לְצִיּוֹן" (העייף ויגע בדרך לקוחים מהפסוק המגשר בין "זכור את אשר עשה לך עמלק" ל"תמחה את זכר עמלק")? הנה רשימה חלקית: אֶת תַּכְשִׁיטֵךְ גָּזְלוּ וּבְבָנַיִךְ סָחֲרוּ… וְחִבַּקְתְּ אוֹתָם וְהֵם יָרְקוּ עָלַיִךְ… וְנָתַתְּ בָּהֶם סִימָנִים, סִימָנֵי שׁוֹאָה וְסִימָנֵי מִסְכֵּנוּת (מתבכיינים האשכנזים האלה עם השואה שלהם) וכן הלאה וכן הלאה.
לא יעזור לכל האבישי בן חיימים ומואיז בן הראשים למיניהם. הם לא יוכלו לעצור את השיירה הציונית של מיזוג הגלויות. האובססיה הגלותית והשנאה העדתית יכולות אולי לעכב את התהליך, אך לא לעצור אותו. כבר היום עשרות אחוזים מן המשפחות הצעירות הן "מעורבות". בעוד דור או שניים לא יהיה ילד שידע להשיב לשאלה הארכאית אם הוא "אשכנזי" או "מזרחי".
אנחנו יהודים ישראלים. הניסיון לכפות עלינו זהות של הפרדה גלותית, יתפוגגו כאבק פורח.
* כמעט מושלם – הספורט שאני הכי אוהב לצפות בו הוא נינג'ה. בלי אסי ורותם זה היה מושלם.
* כגשם דאשתקד – אחד מסיפורי הילדות שלי, הוא שהייתי יורק על החלון בחדרי ובשתי ידיי מפעיל "וישרים" (כלומר כפות הידיים עצמן) ומדמיין שאני נוהג בגשם. זה רק ביטוי אחד לכך שמשחר ילדותי אהבתי מאוד את החורף, את הגשם, את סופות הרעמים והברקים, את הברד. והאהבה הזאת טבועה בי עד היום, כאשר עליתי לגולן וזכיתי בכל אלה ביתר שאת ובבונוס שבילדותי לא יכולתי לחלום עליו – השלג. וזאת לדעת, בנושא השלג יש באורטל שתי מפלגות – אוהבי השלג ואלה שכבר נמאס להם מהשלג. אני שייך לאגף הרדיקלי של מפלגת אוהבי השלג; אגף שרוב חבריו הם ילדים.
לשלג לא זכיתי בילדותי הרמת-גנית. לשם כך היינו נוסעים לירושלים או לחרמון. אבל לגשם גשם משמים קול המון טיפות המים – זכיתי גם זכיתי. ואני זוכר ימים ארוכים של גשם זלעפות. הו, כמה אהבתי ללכת בגשם ולקפוץ עם מגפי הגומי בשלוליות. ממטריות סלדתי תמיד.
בלב שכונת תל-גנים, הייתה תעלת ניקוז, שקראנו לה הוואדי. בימים גשומים הוואדי זרם ובימים סוערים הוא שצף וקצף. ובימים סוערים במיוחד הוא עלה על גדותיו, ורח' יוסף צבי הפך לרחוב ונציאני, נחל זורם של מים חומים מהסחף. וזה היה המראה האהוב עליי מכל, שהסעיר את דמיוני, כאילו אנו חיים לצד נהר גדול.
אז לא קראו לזה "כרמל" ולא הכניסו אותנו לפאניקה כאילו הגשם היא מתקפת טילים מאיראן. אז קראו לזה חורף, יום סגריר, וציפינו לקבל אותו בברכה ובשמחה כי גשם הוא ברכה. ואכן, גשם הוא ברכה.
* ביד הלשון
יד פוגשת יד אחות – סיסמת טקס השאת המשואות ביום העצמאות ה-74 תהיה "יד פוגשת יד אחות".
הסיסמה היא בהשראת שירה של רחל המשוררת "גן נעול", הנפתח במילים:
מי אתה?
מדוע יד מושטת
לא פוגשת יד אחות?
את השיר הקדישה רחל לזלמן שז"ר, לימים הנשיא השלישי של ישראל.
* "חדשות בן עזר"
הבלוג של אורי הייטנר 