צרור הערות 31.5.20

* העיקר – בקעת הירדן רבתי, היא נכס לאומי ברמה קיומית. לכן, יש חשיבות רבה בכל צעד שיחזק את אחיזתנו בה. יש לפעול בדרכי הציונות המעשית (התיישבות) והציונות המדינית (ריבונות). והעיקר – לא לפחד כלל.

* המשפט, השיפוט והמנהל – ב"ישראל היום" דווח שמשרד החוץ מבקש "לעדן" את הטרמינולוגיה של החלת הריבונות. הוא מציע להגדיר זאת "החלת חוק", כיוון שלמילה "סיפוח" ובמידה מסוימת גם למילה "ריבונות" יש קונוטציות שליליות, בעוד את החלת החוק ניתן להציג כצעד טכני.

הריבונות הישראלית על הגולן הוחלה במילים הבאות: "המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה יחולו בשטח רמת הגולן" (השטח הוגדר בנספח ובו מפת הגולן).

לאחר החקיקה היו שניסו להמעיט בערכה ולטעון שלא מדובר בסיפוח וריבונות אלא בהחלטה טכנית בלבד, אולם בית המשפט העליון קבע שמשמעות החוק היא ריבונות לכל דבר.

ואכן, כל ריבונות שישראל החילה על שטח כלשהו, לא הוגדרה במילה ריבונות, אלא כהחלת החוק או כהחלת המשפט. ב-27 ביוני 1967, 17 יום לאחר מלחמת ששת הימים, התקבל בכנסת חוק שהוגדר בשם הטכני-יובשני "חוק לתיקון פקודת סדרי השלטון והמשפט (מס' 11) תשכ"ז 1967", ובו נאמר: "המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה יחולו בכל שטח ארץ ישראל שהממשלה קבעה בצו".

החוק התקבל ברוב גדול. המפלגות היחידות שהתנגדו לו היו שתי המפלגות הקומוניסטיות מק"י ורק"ח (הגלגול הקודם של חד"ש). מפלגה אחת נמנעה – המרכז החופשי, בראשות שמואל תמיר. המרכז החופשי התפלג מתנועת החרות (על רקע של יריבות אישית). כאשר גח"ל (גוש חרות ליברלים, הגלגול הקודם של הליכוד) הצטרף לממשלת הליכוד הלאומי (כפי שנקראה ממשלת האחדות שקמה לקראת מלחמת ששת הימים) המרכז החופשי נותרה באופוזיציה והייתה האופוזיציה הימנית לממשלה. סיסמתה לאחר המלחמה הייתה "שטח משוחרר לא יוחזר". נציגי המרכז החופשי קראו לסיפוח מיידי של כל השטחים ולכן הם נמנעו. יש לציין שאפילו ח"כ אורי אבנרי, איש השמאל הרדיקלי, מנהיג "העולם הזה – כוח חדש" הצביע בעד, לא כל שכן מפ"ם, לימים המ"ם של מרץ, שהייתה אז חלק מן הקואליציה (אך עדין לא חלק מן המערך).

כאמור, גם בחוק זה הנוסח היה "החלת המשפט, השיפוט והמינהל". החוק הסמיך את הממשלה לספח כל שטח בא"י, אבל היה ברור לכל שהכוונה האופרטיבית היא לירושלים המאוחדת. ואכן, על פי החוק הזה קבע שר הפנים משה חיים שפירא בצו שפרסם למחרת, ב-28.6.67, שהמשפט, השיפוט והמינהל יחולו על ירושלים המאוחדת, על פי מפה שעיצב צוות מטעם משרד הביטחון בראשותו של אלוף (מיל') חיים הרצוג, לימים נשיא המדינה.

אולם לא היה זה הסיפוח הראשון. ב-1948 סופחו כל השטחים שמחוץ לגבולות החלוקה, שצה"ל שיחרר במלחמה. בישיבת מועצת המדינה הזמנית (הפרלמנט הזמני שפעל מיום הקמת המדינה עד השבעת הכנסת הראשונה) ב-16 בספטמבר 1948 התקבלה "פקודת שטח השיפוט והסמכויות". נוסח ההחלטה: "כל חוק החל על מדינת ישראל כולה, ייראה כחל על כל השטח הכולל גם את שטח מדינת ישראל וגם כל חלק מארץ ישראל, ששר הביטחון הגדיר אותו במנשר כמוחזק על ידי צבא ההגנה לישראל". גם כאן לא הופיעו המילים סיפוח וריבונות, אלא החלת החוק. על סמך החוק הזה, החיל שר הביטחון דוד בן גוריון את הריבונות על אזורים כמו מערב ירושלים, הגליל המערבי ונהריה, לוד, רמלה, יפו, אשדוד, אשקלון, הנגב המערבי ועוד.

ברור שהחלת החוק, המשפט והמינהל היא ריבונות לכל דבר, שאם לא כן, גם יפו ואשדוד אינן שטח ריבוני של ישראל…

חוק נוסף העוסק בריבונות המדינה על שטח, הוא חוק יסוד משאל עם, שהתקבל בשנת 2014, וקובע שוויתור על שטח ריבוני של מדינת ישראל יחייב החלטה של הכנסת ברוב של 61 ח"כים לפחות ורוב במשאל עם. אם 80 ח"כים יתמכו בוויתור, לא יתקיים משאל עם.

וגם בחוק הזה לא מופיעה המילה ריבונות, אלא המילים: המשפט, השיפוט והמנהל. וזה נוסח החוק: "… החליטה הממשלה לאשרר הסכם או לחתום על הסכם, שלפיו המשפט, השיפוט והמינהל של מדינת ישראל לא יחולו עוד על שטח שהם חלים בו, לרבות הסכם הכולל התחייבות לעתיד והתחייבות המותנית בתנאים, יהא ההסכם, לאחר שאושר בכנסת ברוב חבריה, טעון אישור במשאל עם, אלא אם כן אושר ברוב של שמונים חברי הכנסת. … החליטה הממשלה, שלא בדרך של הסכם, שהמשפט, השיפוט והמינהל של מדינת ישראל לא יחולו עוד על שטח שהם חלים בו, תהא ההחלטה, לאחר שאושרה בכנסת ברוב חבריה, טעונה אישור במשאל עם, אלא אם כן אושרה ברוב של שמונים חברי הכנסת".

ובכן, ניתן לקבל החלטה טקטית מה הביטוי שנכון להשתמש בו, סיפוח, ריבונות או החלת החוק; זה היינו הך. העיקר שהצעד ייעשה.

בגין, שהיה שר בממשלה שהביאה לכנסת את החוק ב-1967 ובין יוזמי החלת הריבונות על ירושלים ושכראש הממשלה הביא לכנסת את ההצעה להחלת הריבונות על הגולן, שלל את השימוש במילה סיפוח. הוא טען שלסיפוח יש קונוטציה של לקיחת דבר שאינו שלנו, וכיוון שזו ארץ ישראל שלנו, אין המדובר בסיפוח.

אני מבכר את המילה ריבונות. זו מילה המבטאת את מהותה של מדינה, שהינה בעלת הזכות העליונה להפעלת סמכות על שטח מסוים. ישראל היא מדינה ריבונית והיא מצרפת לריבונותה חלקים בארץ ישראל.

ושתי הערות נוספות:

– על פי החוק, הממשלה מוסמכת להחיל את הריבונות ואין צורך באישור הכנסת. אף על פי כן, אני סבור ש-53 שנים אחרי שהתקבל החוק, מן הראוי שכל החלטה על ריבונות תתקבל בכנסת. בוודאי, כאשר ביטולה מחייב משאל עם. לדעתי, ראוי היה שקביעת גבולות הקבע של המדינה תתקבל אף היא במשאל עם. אך בוודאי ובוודאי שנדרשת לפחות החלטת כנסת. וראוי שהכנסת תקבל בחגיגיות את ההחלטה ההיסטורית הזאת.

– אם יש חוק המסמיך את הממשלה להחיל את הריבונות על כל שטח ארץ ישראל, מדוע הוחלה הריבונות על הגולן בחוק נפרד?

בגין חשש, שתהיה בעיה חוקית בהחלת הריבונות על הגולן על פי החוק הקיים, המדבר על שטחי ארץ ישראל. הוא חשש, שהחוק יפרש את הביטוי "ארץ ישראל" כשטחי ארץ ישראל המנדטורית, שכוללים אמנם את יהודה ושומרון אך לא את הגולן. בפגישה עם ועד יישובי הגולן שתבע את החלת הריבונות, הוא זימן את היועמ"ש יצחק זמיר ושאל אותו לדעתו. זמיר הצטרף לחששו, והמליץ לחוקק חוק מיוחד.

* משב רוח מרענן – אלוף (מיל') גדי שמני מארגון "מפקדים למען ביטחון ישראל" התראיין לתכנית "מעבירים לראשון" ב"כאן ב'" ותקף את רעיון החלת הריבונות על בקעת הירדן. שוב שמענו ממנו את אותן ההפחדות שליוו בעבר כל החלטה שחיזקה את אחיזתנו בחבלי ארץ ישראל ולא התממשו, לעומת הבוז לאזהרות מפני תוצאות הנסיגות, שלמרבה הצער התאמתו.

אולם אני הבחנתי דווקא במסר מעניין אחר שכמעט נבלע בתוך הפחדותיו. המסר המדיני שהוא דיבר עליו, קרוב הרבה יותר לעמדותיי מאשר לעמדות השמאל היוני בישראל, כפי שבאו לידי ביטוי בהצעות ברק ואולמרט לפלשתינאים. הוא דיבר על חשיבות בקעת הירדן לביטחון ישראל, הוא אמר שכל הסדר יכלול סיפוח שטחים לישראל, הוא אמר שאף אחד לא יכול להתעלם מהמציאות של מאות אלפי ישראלים ביישובים ביו"ש, הוא העלה על נס את תכנית טראמפ ואמר שהיא תחייב כל ממשל אמריקאי עתידי (להערכתו טראמפ ינצח, אך הוא אמר שגם אם ביידן ינצח הוא ידבק בעקרונות תכנית טראמפ).

הוא לא דיבר על פתרון שתי המדינות, בוודאי שהוא לא דיבר על הקו הירוק. והדברים שלו נסכו בי אופטימיות רבה, מה גם ששמעתי דומים כמותם מצד אנשים נוספים שדיברו נגד החלת הריבונות. יש סוף סוף, באיחור אופנתי, תהליך התפכחות ממקסם השווא של "הפתרון היחיד ואין בלתו", כפי שאהוד ברק נוהג להציג את הנסיגה המלאה. תכנית טראמפ ושיח הריבונות יצרו שיח חדש, ריאלי יותר, מתכתב יותר עם המציאות.

החלת הריבונות על בקעת הירדן, תחזק את השיח הזה ותסיר מסדר היום את רעיונות העוועים נוסח פתרון שנֵי האֶהודים. יהיה זה שינוי מדרגה שניה – צעד אסטרטגי היסטורי משנה מציאות, שלאחר ביצועו כל הפרמטרים של השיח ישתנה. לאחר החלת הריבונות על בקעת הירדן, בעיתוי מדיני מתאים כמו המציאות הנוכחית, תשתנה נקודת המוצא של כל דיון מדיני על המזה"ת. 

* ניסוי וטעיה – בעקבות העליה החדה במספר הנדבקים בקורונה בימים האחרונים, צפוי גל של ביקורת על הממשלה, על כך שמיהרה להחזיר את הציבור לשגרה. שאלה ברוח זו כבר נשאלה במסיבת העיתונאים עם צמרת משרד הבריאות בערב שבת. סביר להניח שבין המבקרים יהיו גם כאלה שביקרו את הממשלה על תהליך יציאה איטי מדי…

איני שותף לביקורת. סגר אינו מדיניות. הסגר היה הכרחי כצעד בלימה מהיר למגיפה לא מוכרת ושאי אפשר היה להעריך את מידת פגיעתה הרעה. הסגר הוכיח את עצמו ולא בכדי תוצאות הקורונה בישראל בהחלט טובות.

אולם לסגר יש מחיר כלכלי, חברתי, חינוכי, תרבותי ונפשי כבד מאוד – למדינה ולאזרחים. ולכן, נכון היה לשחרר ולהקל, ולדעתי נכון היה לעשות זאת אף מהר יותר.

התהליך היה מדורג ומלכתחילה נאמר שהוא יעשה בדרך של ניסוי וטעיה, ואף הוצגו בשקיפות הפרמטרים לנסיגה מתהליך היציאה. והעובדה שהגענו אליהם (בינתיים רק ביום אחד) אינה אומרת שתהליך היציאה וההקלות היה שגוי. התהליך עומד בהחלט בהגדרה "ניהול סיכונים". איננו עוצרים את התנועה בארץ בגלל תאונות הדרכים ואי אפשר לעצור את החיים עד שהקורונה תחלוף לחלוטין. צריך להעז ולהתקדם.

חבל שהציבור זלזל בימים האחרונים בנושא המסכות והמרחק, ונכון לחזק את ההסברה והחינוך בנושאים אלה.

* טיפול נקודתי – אם מתוך מאה נדבקים חדשים ביום 60 הם מאותה גימנסיה, אין שום היגיון בהצעת משרד הבריאות להפסיק את הלימודים בכל הארץ.

השכל הישר גבר. הממשלה הפעילה שיקול דעת ודחתה את ההצעה ההיסטרית של משרד הבריאות. זה צריך להיות הכיוון של ההתמודדות בהמשך הדרך – טיפול נקודתי במוקדי ההתפרצות.

* נטורי קרתא – ארגון הנקרא "מחאת הריבון" יוצא בקמפיין חריף נגד הוראת השעה שהממשלה הציגה לאישור הכנסת: "חוק סמכויות מיוחדות להתמודדות עם נגיף קורונה החדש, תש"ף 2020". הארגון הוציא "צו 8" וקורא לציבור להתנגד לחוק המעניק לממשלה "סמכויות דרקוניות" וכל הלהג הידוע על "דיקטטורה", "רמיסת זכויות האזרח", "שלילת חופש הפרט" וכו'.

תרגיעו! די עם הפרנויה הזאת. אף אחד לא משליט כאן דיקטטורה, לאף אחד אין עניין בכך, אין שום סכנה לדמוקרטיה. מדובר על סמכות לצעדי חירום מצילי חיים בתקופת הקורונה. האיכון הסלולרי, למשל, הציל חייהם של רבים מאתנו. ביהדות, פיקוח נפש דוחה שבת ואני בטוח שגם בדת זכויות האזרח פיקוח נפש דוחה מצוות רבות. אלא שכמו שבכל דת יש קנאים פנאטים, כך גם בדת זכויות האזרח. "מחאת הריבון" ושחורי החולצות הם נטורי קרתא של הדת הזאת.

קדושת החיים היא ערך שאינו סותר את זכויות האדם והאזרח. היא מקדשת קודם כל את הזכות לחיים ולבריאות.

* פגיעה בפרטיות – יש לי דוד שהוא קבלן בניין. לפני שבועות אחדים ראיתי פרסומת של החברה שלו בוויינט, ומתוך סקרנות נכנסתי אליה. מאז אני מוצף בפרסומות של נדל"ן, בניה וכו', למרות שאין לי שום כוונה לזוז מדירתי הקיבוצית הצנועה, עד שאעבור ל"שיכון קבע" בבית העלמין הקיבוצי היפה.

ולכן אני מגחך כשאני שומע את ההתבכיינות על "פגיעה בפרטיות" הפרוצה בלאו הכי, דווקא כשזו נעשית למען הצלת חיים ובריאות הציבור.

* דבֵּר חלש – לפני כשבוע וחצי התראיין פרופ' יורם לס לתכנית "אינטימי" עם רפי רשף. בתכנית הוצג סרט ארכיון מתוך תכנית הטלוויזיה הפופולרית שלו "תצפית" בשנות השמונים. וראו זה פלא, הוא דיבר שם רגיל. כמו בנאדם נורמלי. כמו שאתה ואני מדברים. מה קרה לו?

* לרחוץ בנקיון כפיו – אם מנדלבליט, בן ארי או אחד השופטים יירצח (ולא נראה לי שמישהו יהיה מופתע כשזה יקרה) – נתניהו לא יוכל לרחוץ בניקיון כפיו ולומר "ידיי לא שפכו את הדם הזה".

* לשבור את המראה – 9.5 שנים אני בפייסבוק, ומעולם לא קיבלתי אזהרת חשבון, אפילו לא ידעתי שיש דבר כזה. רשומה שהעליתי נמחקה ונאמר לי שאם יקרה שוב מקרה דומה אחסם ל-24 שעות.

הייתה זו רשומה שבה הבעתי את דאגתי מפני התוצאות האפשריות של מסע ההסתה של נתניהו נגד בכירי מערכת האכיפה. כנראה שאנשים שהתקשו להתמודד עם המראָה שהצבתי לנגד עיניהם, התלוננו עליי שההודעה הייתה פוגענית בעיניהם.

חבל שהם נוקטים בדרך של סתימת פיות.

החשש הגדול ביותר שלי, הוא שהתחזית שכתבתי ברשומה תתגשם, חלילה.

* הנדיב הידוע – בנימין נתניהו ידוע בנדיבותו המופלגת. זו אחת מתכונותיו היפות והמרשימות. הנה, מוגש נגדו כתב אישום על מעשים שעשה (לכאורה). כתב האישום אישי לחלוטין. והוא, בנדיבות לבו, חולק אותו עם כל מצביעי הימין. בצניעות ונדיבות הוא מזמין אותם לשבת יחד עמו על ספסל הנאשמים, ומשתף אותם: כתב האישום הוא נגד כולנו.

רק משום מה לא זכור לי שהוא שיתף אותם כאשר הוזרמו אליו בקווי אספקה, על פי דרישה, טובות הנאה ("מתנות"), לכאורה.

* כרטיס צהוב – בסקרי בחירות שנערכו לפני כחודש, לאחר הפילוג בכחול לבן, מספר התומכים בכחול לבן היה כפול ממספר התומכים ביש עתיד-תל"ם. בסקר שנערך השבוע, יש עתיד-תל"ם עקפה את כחול לבן.

איך אני מסביר זאת? מה קרה?

לפני כחודש, ציבור מצביעי כחול לבן הביע את דעתו על הבחירה בין שתי אלטרנטיבות. מצד אחד ממשלת אחדות לאומית, מצד שני סיבוב בחירות רביעי בתנאי קורונה. הציבור הבין שאין אף חלופה זולת שתים אלו. הוא גם הבין, שבמקרה הטוב הבחירות תסתיימנה בדילמה בין סיבוב חמישי לממשלת אחדות בתנאים פחות טובים. הציבור הבין שבחירות רביעיות עלולות היו לדרדר אותנו לאנרכיה. בין שתי החלופות הוא תמך ברובו הגדול בהכרעה האמיצה של גנץ ללכת לממשלת אחדות גם במחיר איבוד מחצית כוחו הפוליטי.

למזלה של מדינת ישראל, סכנת הסיבוב הרביעי חלפה, ולכן אינה רלוונטית עוד. כעת ציבור מצביעי כחול לבן שופט את ממשלת האחדות נטו, בפני עצמה, לא בהשוואה לאלטרנטיבה. ומה שהוא רואה לנגד עיניו, לא מוצא חן בעיניו, ובצדק. הוא רואה ממשלה מנופחת ובזבזנית, משרדים מיותרים שהוקמו כסידור עבודה לפוליטיקאים, ללא כל צורך. הוא רואה את החוק הנורווגי, שאני תומך בו מאוד, אבל יחסי הציבור שלו גרועים והוא נתפס כחלק מניפוח הממשלה והבזבוז. והוא רואה שבוע לאחר הבחירות את מופע האימים של נתניהו וההסתה החמורה שלו נגד המערכת המשפטית וראשיה.

ומצד שני הוא רואה את ההבלגה והשתיקה של גנץ לנוכח ההסתה. והוא רואה את יו"ר הסיעה גינזבורג שאינו פוסל את חוק מגה-שחיתות "הצרפתי" (אם כי כחול לבן הבהירה מיד שתתנגד לו). והוא תמה – מה משמעות היותו של גנץ ראש ממשלה חלופי, אם אין הוא מציג חלופה אמתית להסתה של ראש הממשלה המכהן. למה הוא לא גינה את ההסתה? למה הוא אסר על השרים לגנות? למה הוא הסתפק בהבעת אמון חלבית במערכת המשפטית? הציבור חושש שמה שקרה השבוע מעיד על הבאות, ושלף בפני גנץ כרטיס צהוב.

מסקנה נוספת מהשינוי בסקרים, היא שרבים ממצביעי כחול לבן ניידים בין שני הפלגים. הם נותנים קרדיט לגנץ, אבל הקרדיט מוגבל. מעשיו יקרבוהו ומעשיו ירחיקוהו. וכיוון שכך, סביר להניח שאם ממשלת האחדות תוכיח את עצמה במעשים, ובני גנץ ושרי כחול לבן יוכיחו את עצמם במעשים, ובני גנץ יוכיח את עצמו כראש הממשלה אחרי הרוטציה, רובם יתמכו בכחול לבן.

עוד נתון משמעותי בסקר – 7 מנדטים תמימים של מצביעי כחול לבן עברו לתמוך בימין. זו תוצאה ישירה של הניסיון הנואל להקים ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית הלאומנית המשותפת.

* הקו האדום של גנץ – בני גנץ פוצץ פגישה עם נתניהו, במחאה על דברי בלע של מירי רגב נגדו.

בעוד כשראש הממשלה בעצמו, מוקף ברבים משרי הליכוד, אמר דברים חמורים לאין ערוך נגד מערכת המשפט והחוק בישראל, כולל הסתה אישית נגד בכיריה, גנץ הסתפק בתגובה רפה.

כאשר מדובר בכבודו האישי, זה קו אדום.

תגובתו של גנץ מוצדקת כשלעצמה, אבל לנוכח השתיקה הרועמת שלו על מופע האימים של נתניהו בבית המשפט, זו תגובה תמוהה.

* סידור עבודה – שמחתי לקרוא שבני גנץ החליט שלא למנות סגני שרים מטעם כחול לבן, אף שהוא רשאי לעשות כן על פי ההסכם הקואליציוני.

סגן שר הוא לא רק תפקיד מיותר, אלא מזיק. הדרך הראויה לניהול משרד ממשלתי היא כשנבחר ציבור עומד בראשו כשר, וכפופה לו המערכת המקצועית בראשותו של מנכ"ל מקצועי. אין שום צורך בעוד פוליטיקאי במערכת הזאת. תפקיד סגן השר נועד למטרה אחת בלבד – סידור עבודה או פרס ניחומים לח"כים.

אין צורך בסגני שרים ובוודאי לא כאשר גם בלעדיהם הממשלה גדולה מדי ורבים בה התפקידים המיותרים שקמו לצורך סידור עבודה, ולכל אחד כזה יוקם משרד עם כוח אדם וכו'. ובוודאי שאין מקום לכך שכחול לבן, שגם כך מספר השרים שלה אינו פרופורציונלי למספר הח"כים, תמנה ח"כים לסגני שרים. חשוב יותר שימלאו את תפקידם הפרלמנטרי החשוב. אם מילוי מכסת השרים בממשלה המנופחת הזאת חיוני כדי לקיים את עקרון הפריטט, אין זה רלוונטי כשמדובר בסגני שרים. אגב, טוב היה עושה גנץ אילו מינה כמה שרים שאינם ח"כים, כדי שתהיה למפלגתו סיעה אפקטיבית בכנסת (כולל שר ערבי).

יש צורך לבטל בחוק את תפקיד סגן שר.

* משלהב את היצרים – ח"כ לשעבר מוסי רז פרסם רשומת הסתה בפייסבוק שבה השווה את רצח העציר השחור ג'ורג' פלויד בחניקה בידי שוטר בארה"ב לבין המקרה הטרגי שבו נהרג איאד אלחאלאק מירי שוטרי מג"ב.

זו השוואה חסרת שחר. פלויד היה עצור ולכן חסר ישע, והשוטר חנק אותו למוות מתוך סדיזם ושנאה לשמם. לא בכדי הוא נעצר בחשד לרצח. מותו של אלחאלאק הוא טרגדיה. כל מקרה מוות של חף מפשע, לא כל שכן בעל צרכים מיוחדים, הוא טרגי. וברור שיש לבצע תחקיר יסודי כדי לראות האם היו כשלים באירוע ואלו לקחים יש להפיק מכך לעתיד. אולם ככל הנראה השוטרים שירו היו משוכנעים שמדובר במרדף אחר מחבל חמוש, ובמרדף כזה יש לחתור למגע ולסכל את הפיגוע באמצעות ניטרול המחבל. אם התחקיר יאושש את ההנחה הזאת, יש לתת לשוטרים גיבוי מלא, למרות התוצאה הטרגית.

מה דוחף את מוסי רז להשוואות מופרכות כאלו? כנראה שהוא מתקנא במהומות האלימות בארה"ב ורוצה לשלהב את היצרים בתקווה שגם בישראל תהיה תגובה כזו. 

* סיפורו של מלקוש – ביום ראשון ירד המלקוש.

אני אוהב גשם. משחר ילדותי, מאז שאני זוכר את עצמי, אהבתי, כל כך אהבתי גשם. כן, גם כילד עירניק. ומאז ועד היום הגשם ממלא אותי, מציף אותי באושר.

היה נפלא לקום לבוקר גשום כל כך, אחרי שבוע ארוך של שרב כבד ומעיק (נכון, אין דין שרב בצפון הגולן לשרב בחלקי הארץ האחרים, ובכל זאת…). איזה כיף!

אבל אנו הרי מייחלים לגשם בעתו. גשם לא בעתו עלול להזיק לחקלאות.

ביום ראשון בבוקר, בשיא הגשם, הייתי בישיבה עם מרכז המטע שלנו, והוא הדביק אותי בחרדתו. אם יירדו 6 מ"מ ומעלה, הוא הסביר לי, כל הדובדבנים יתפוצצו. הלכה שנה של עבודה. ירדו 13 מ"מ.

בצהרים, אחרי שהוא נסע לשטח, לאמוד את הנזק, התקשרתי אליו. עבר בשלום. לא קרה כלום לדובדבנים.

נס שבועות. וכך זכינו גם למלקוש רענן וגם לדובדבנים בריאים ושלמים.

המלקוש הזה היה אקורד הסיום של שנה שופעת גשמים, שנה ברוכה מאוד – שניה ברציפות. אחרי חמש שנות בצורת רצופות, מגיעות לנו חמש שנות שפע רצופות. אז אני מצפה לעוד שלוש שנים כאלו לפחות. אח"כ נדבר.

* ביד הלשון

נודניק – הבטחתי למישהו שאקדיש לו את הפינה הבאה ואני עושה זאת בחפץ לב. נושא הפינה הוא נודניק.

מקור המילה נודניק הוא יידיש. ההגדרה במילון אבן שושן היא "מי שמרבה להטריד אחרים בשאלות יתר או בבקשות סרק". אבל האמת היא שאף הגדרה מילונית לא תיטיב להגדיר את המילה טוב יותר מהמילה עצמה, כי נודניק הוא נודניק. אין צורך להכביר מילים.

ואיך אומרים נודניק בעברית? נדנדן, טרדן, טרחן (ויש גם קבסתן, עליו אכתוב בנפרד). אבל גם שלושתן יחד אינן טובות כמו נודניק. והמהדרין יאמרו ניג'ס. אך למילה ניג'ס ראוי להקדיש פינה בפני עצמה, כי היא סיפור לשוני מעניין.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 17.5.20

* ברגשות מעורבים – לא הייתי זקוק לקורונה כדי להבין שחייבת לקום ממשלת אחדות לאומית. הגעתי למסקנה הזו מיד לאחר סיבוב הבחירות השני. לאחר הסיבוב השני כתבתי מאמר ברוח זו, שכותרתו: "ממשלת אחריות לאומית". סברתי שמתווה ריבלין לממשלת אחדות הוא מתווה ראוי. הסיבוב השלישי, שאף הוא הסתיים ללא הכרעה, הביא אותי להכרה שממשלת אחדות היא הכרח. שאם לא תקום ממשלת אחדות נלך לסיבוב רביעי, שיביא אותנו שוב לאותה דילמה, בין ממשלת אחדות לסיבוב חמישי. וכך ניגרר מסיבוב לסיבוב ללא ממשלה נבחרת, עם מדינה משותקת וללא תקציב, בבזבוז של מיליארדים ובעיקר בהתפוררות הדמוקרטיה ואובדן אמון האזרחים בהּ. בינתיים צצה אופציה גרועה אף יותר מסבבי הבחירות ללא קץ – ניהול המדינה בתוך המשבר הפוליטי החמור ביותר בתולדותיה באמצעות ממשלת מיעוט שאין לה רוב בכנסת ובעם, שקיומה תלוי ברצונה הרע של רשימה לאומנית, קנאית, אנטי-ישראלית, השוללת את עצם קיומה של מדינת ישראל, תומכת באויביה ובטרור ופעילה בבי.די.אס. בוודאי שמול אפשרות מפלצתית זו, ממשלת אחדות היא הכרח. משבר הקורונה – מצב החירום מהחמורים ביותר בתולדות מדינת ישראל, חיזק עוד יותר את ההכרח בממשלת אחדות. האלטרנטיבה, לאחר שרעיון ממשלת המיעוט ירד מהפרק, הייתה ניהול משבר החירום הזה בידי ממשלת מעבר מול כנסת לעומתית שמחוקקת חוקים פרסונליים שנועדו לחסום את ראש הממשלה המנהל את המשבר. האלטרנטיבה הזו הייתה מדרדרת את מדינת ישראל לאנרכיה.

הייתי בין מקימי יוזמת "אחדות-עכשיו" ופעלתי ללא לאות להקמת ממשלת האחדות. וברור שהקמתה, שכה תמכתי בה וכה חתרתי אליה, משמחת אותי.

אך אני מודה ומתוודה שאני מקבל את הקמתה ברגשות מעורבים. היא מנחילה לי כאבי בטן רבים. לא לנער הזה התפללתי.

את נאום ראש האופוזיציה בדיון על השבעת ממשלת רבין הראשונה, פתח בגין במילים: "ממשלה זו מומים רבים בה, לרבות המו"מ על הקמתה". כן, גם בממשלה הזאת מומים רבים, והמו"מ על הקמתה היה חרפה. במצב חירום לאומי, נתניהו מרח ומרח ומרח, והתכחש וחזר בו וחזר בו מהחזרה בו, והיתל וניסה לגנוב מפה או לכייס משם. וזאת, אחרי שגנץ קיבץ החלטה מנהיגותית של אחריות לאומית עילאית, כאשר החליט על ממשלת אחריות לאומית במחיר ויתור על מחצית כוחו הפרלמנטרי.

אך גם בממשלה עצמה מומים רבים. בראש ובראשונה, עצם המשך כהונתו של נתניהו, שאינו ראוי להנהגה לאומית, בשל היותו נאשם בכתב אישום חמור כל כך ויותר מכך – בשל ההסתה החמורה שלו נגד מדינת החוק ומוסדותיה וניסיונותיו להעמיד את עצמו מעל החוק, כדי למלט את עצמו ממשפט. שנית, השכל הישר חייב ממשלת אחדות אחרת. ממשלה של הליכוד וכחול לבן, שרק אחרי שקבעה את קווי היסוד, כל מפלגה המעוניינת בכך תצטרף אליה ללא תנאי. וכך, ללא התלות במפלגות החרדיות ניתן היה לקדם סדר יום ציוני לאומי, כמו חוק הגיור, מתווה הכותל, הכרה מלאה בכל הזרמים ביהדות וכד'. השכל הישר גם חייב שגנץ יהיה ראש הממשלה הראשון, ובינתיים נתניהו יתעסק בענייניו המשפטיים ולא יהיה חלק מן הממשלה. אם יזוכה – יחליף את גנץ ברוטציה. אם יורשע – הליכוד יבחר מנהיג אחר שיחליף את גנץ. שלישית, צר לי על כך שלפיד ויעלון פירקו את כחול לבן ולא הצטרפו לממשלת האחדות כרשימה גדולה וחזקה. רביעית, אין הצדקה לממשלה המנופחת הזאת. צריכה הייתה לקום ממשלה פריטטית של 20-22 שרים – 11 שרים לכל צד. כל המשרדים המיותרים האלה, עם השמות המגוחכים, עם פירוק משרדים קיימים והפיכת אגף למשרד כדי לספק תעסוקה לשר… הם פארסה שגורמים לציבור לאבד אמון בפוליטיקה. חמישית, ההסכמים הקואליציוניים ושינויי החקיקה שמקבעים אותם, אולי מוצדקים כדי לעגן את הרוטציה במסמרות ברזל, בשל אי האמון בנתניהו, שאותו הוא הרוויח בחוסר יושר, אך הם מסריחים ומכוערים.

אבל הפוליטיקה היא אמנות האפשר. הבחירה בה היא בין חלופות, שלעתים כולן גרועות. מול כל חלופה אחרת – ממשלת האחדות היא לא רק הפתרון הטוב ביותר, אלא הפתרון האפשרי היחיד. האלטרנטיבה היא הרת אסון. וכנראה שאי אפשר היה להקים ממשלת אחדות – אלא במתכונת הזאת.

אני מייחל להצלחתה של ממשלת האחדות במשימות הגדולות הניצבות בפני מדינת ישראל. אני מקווה שלא תהיה זו ממשלה של שני צדדים לעומתיים המתקוטטים ביניהם כל הזמן, אלא ממשלת פיוס לאומי, ממשלת אחריות לאומית, ממשלה שתגשר בין המחנות בחברה הישראלית.

* הישגים ראשונים – ממשלת האחדות עוד לא הושבעה, והיא כבר יכולה להצביע על כמה הישגים חשובים: א. אין פסקת התגברות רדיקלית. ב. אין חסינות לנתניהו. ג. אין חוק מגה-שחיתות צרפתי. ד. אין לנתניהו שום דרך להימלט מהמשפט.

קשה להתחייב שכל ההישגים הללו היו מתקיימים אילו בחרנו בחלופה האחת והיחידה לממשלת האחדות – סיבוב בחירות רביעי.

* זנב לשועלים – מי שחסר ליד שולחן הממשלה החדשה הוא בוגי יעלון. אין מתאים ממנו לתפקיד שר החוץ או שר המשפטים בממשלת האחדות הלאומית. אך מי שנועד להיות ראש לאריות, דחק את עצמו להיות זנב לשועלים.

"בבגוד באדם דרכו / מארבע רוחות העולם / רגליו יוליכוהו שולל / אל מחוז אין בו חפץ / … שבו יש מלוא חופניים / רק אפר" (משה טבנקין, "ביום מסה").

* תיק בלי שר – באופן מפתיע, התיק שנתניהו נתן לפייגלין זהה לתיק שהוא נתן לגדי יברקן. התיק שהוא ייתן לברקת, לעומת זאת, לא יהיה תיק האוצר.

לאחר שנתניהו הודיע שברקת יהיה שר האוצר בממשלתו כתבתי: "ניר ברקת לא יהיה שר האוצר. גם בתסריט הבלתי ריאלי, שבו יהיו לבלוק של נתניהו 61 ח"כים, הוא לא ימנה לתפקיד את ברקת. הוא כבר ידאג שאחת השותפות תדרוש את התפקיד במו"מ". כיוון שקמה ממשלת אחדות, יש לו תירוץ אחר לאי קיום ההבטחה.

ועוד כתבתי באותו שבוע: "פליטת פה קטלנית – בראיון לרינה מצליח ניר ברקת המיט על עצמו אסון. הוא פלט את המשפט: 'הַצביעו לליכוד בראשות נתניהו וברקת'. אחרי פאוזה קלה הוא הבין מה עשה והשחיל מילת המשך 'באוצר'.
הוא יכול לשכוח מהאוצר".

שכח.

לא בכדי, את הרוטציה היה צריך לעגן בחקיקה מסועפת. עם נתניהו אי אפשר לחתום על הסכם ג'נטלמני.

ומי שכמובן לא קיבל תפקיד של שר הוא גדעון סער. העובדה שכמעט 30% מחברי הליכוד מעדיפים אותו על פני נתניהו כמנהיג הליכוד, מעידה שהוא אינו מתאים לתפקיד שר. גם אילו היו לליכוד 30 שרים הוא לא היה נמנה עמהם.

* לתקן או להרוס – במערכת המשפט, כמו בכל מערכת, יש פגמים. תפקידו של שר, כל שר, הוא לתקן את הפגמים בתחום אחריותו. ההבדל בין מי שרוצה לתקן פגמים במערכת המשפט לבין מי שנלחם במערכת המשפט ומנסה להרוס אותה, הוא כמו ההבדל בין פטריוט שרוצה לתקן פגמים בצה"ל ולשפר את תפקודו לבין שוברים שתיקה או גדעון לוי. למנות את אמיר אוחנה לשר המשפטים או לשר לביטחון פנים, זה כמו למנות את חגי אלעד או את גדעון לוי לשר הביטחון.

* מהלכים אימים – למסע ההסתה המאפיוזי נגד מנדלבליט ארבעה יעדים. א. נקם על כך ששכח מי מינה אותו והעדיף להיות נאמן לתפקידו, לציבור ולחוק ולהגיש כתב אישום נגד נתניהו על סמך הראיות. ב. להלך אימים על מנדלבליט והפרקליטות כדי שיחששו לבצע נאמנה את תפקידם כתובעיו של נתניהו. ג. ליצור דה-לגיטימציה ציבורית לאישומים נגד נתניהו באמצעות דה-לגיטימציה ושיימינג למאשימים. ד. להלך אימים על השופטים. זו אולי המטרה העיקרית. המסר המאפיוזי לשופטים הוא: המסע נגד אלשייך היה מסע תענוגות לעומת המסע נגד שי ניצן. המסע נגד שי ניצן היה טיול קליל לעומת המסע נגד מנדלבליט. המסע נגד מנדלבליט הוא נופש פעיל לעומת מה שצפוי לכם. ודעו, שיש מי שכבר מכינים את התיק על כל אחד ואחד מכם. דיר בלאק!

ואני משוכנע, שכפי שהם לא כופפו את המשטרה, לא כופפו את הפרקליטות ולא כופפו את היועמ"ש, כך הם לא יכופפו את השופטים. יש שופטים בירושלים, והם יפסקו אך ורק על פי הראיות ולא מפחד המאפיה.

* סלע קיומם – שתיקת הכבשים הייתה רועמת. כאשר הוגשו כתבי אישום חמורים ביותר נגד נתניהו, כל בכירי הליכוד התייצבו לצדו. כאשר נתניהו הסית נגד מערכת החוק והמשפט בישראל, כל בכירי הליכוד התייצבו לצדו. כאשר הוא ניסה לחוקק חוקים שיעמידו אותו מעל החוק, כל בכירי הליכוד התייצבו לצדו. אבל כאשר מציעים להם תיקים שאינם מספיק מכובדים בעיניהם, יש פתאום מרד בליכוד. הג'ובים הם סלע קיומם.

* רוצה אבל פוחד – האופוזיציה משמאל מכנה את הממשלה "ממשלת הסיפוח" ומגנה אותה על שהיא עומדת לספח שטחים, ואת כחול לבן שהיא שותפה לסיפוח. בנט, ימינה וליברמן, האופוזיציה מימין, מגנים את נתניהו ואת הממשלה על כך שהם לא יחילו ריבונות על שטחים. אז מי צודק?

אני תומך מאוד בהחלת הריבונות ומקווה שהממשלה תעשה כן. אך אני באמת לא יודע מה התשובה. התשובה תלויה אך ורק באדם אחד – נתניהו.

אם הממשלה לא תחיל ריבונות, בניגוד להתחייבות הבחירות של נתניהו, הוא יגלגל את האשמה על כחול לבן, על גנץ ואשכנזי, שכביכול טרפדו את המהלך. אז כדאי לזכור – סוגיית הריבונות הייתה סלע מחלוקת בין הליכוד וכחול לבן בתחילת המו"מ, אך כחול לבן הסירה את הווטו ובכך נתנה לנתניהו אור ירוק לקדם את המהלך. גם אם כחול לבן ומפלגת העבודה יצביעו בממשלה נגד הריבונות, יהיה לנתניהו רוב כיוון שיועז הנדל מדרך ארץ יתמוך במהלך. בכנסת יתמכו במהלך גם סיעות מן האופוזיציה – ימינה, ישראל ביתנו ותל"ם.

ומכאן, שאם לא תוחל הריבונות, יהיה זה באחריות מלאה של נתניהו. נתניהו מעוניין בסיפוח בקעת הירדן וצפון ים המלח. הוא מבין את חשיבות המהלך. הוא גם רוצה להיכנס להיסטוריה כמי שהחיל את הריבונות על שטחים אלה. אבל הוא שומע את האיומים של הרש"פ, של חמאס, של ירדן ושל האיחוד האירופי. והוא לא קורץ מהחומר של המנהיגים המקבלים החלטות נועזות, מעצבות היסטוריה. וספק אם יהיה לו אומץ לקבל את ההחלטה.

הסיכוי שאני נותן למהלך – 50%. אני מקווה מאוד שנתניהו יחליט על הסיפוח, ושכחול לבן ומפלגת העבודה ומפלגות האופוזיציה זולת מרצ והמשותפת, יהיו שותפים למהלך ההיסטורי של עיצוב גבולה המזרחי של ישראל בהסכמה לאומית רחבה.

* השלימה את ימיה – הממשלה האחרונה שהשלימה את ימיה, בלי להקדים את הבחירות, הייתה ממשלת האחדות הלאומית הרוטציונית 1984-1988. כנראה שיש משהו במנגנון הרוטציה שמבטיח זאת. אני מקווה ומאמין שכך יהיה גם בממשלה זו.

* בעיצומו של הסיבוב הרביעי – אילו קמה, חלילה, ממשלת הפיגולים, שקיומה תלוי ברשימה האנטי ישראלית הקנאית, היינו היום בעיצומה של מערכת הבחירות לסיבוב הרביעי, שבו הציבור היה מגרש במקלות את השותפים למעל.

* יחידת חילוץ – בני גנץ צריך להודות כל חייו לחברי הכנסת יועז הנדל וצביקה האוזר, שחילצו אותו מן ההרפתקה של הקמת ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונו הרע של ארגון לאומני עוין. הם הצילו אותו לא רק מכישלון, אלא גם מקלון, מכתם שלעולם אי אפשר יהיה למחותו.

* למה ימינה בחוץ – הסיבה העיקרית לכך שימינה לא הצטרפה לממשלה (אלא אם כן יהיה שינוי של הרגע האחרון) היא שנתניהו לא רצה את ימינה, בשל איבה אישית של הפמיליה לבנט ושקד. ולמרות שנות החנופה וההתרפסות שלהם והוכחת הנאמנות האובססיבית לנתניהו, הם שוב ושוב מוכים. נתניהו מרשה לעצמו לנהוג כך, כיוון שהוא בטוח שבשעת מבחן הם שוב יפחדו מהבייס ויתמכו בו. אילו היו מחברים את בנט ושקד לפוליגרף ושואלים אותם תחת איזה ראש ממשלה הם היו רוצים לכהן, נתניהו או גנץ – אילו היו אומרים נתניהו הפוליגרף היה נשרף. אבל האמת היא שהדבר נכון גם לגבי מרבית שרי הליכוד. הרי אלמלא הפחד מהבייס, מזמן היו מדיחים אותו ובוחרים אדם נורמטיבי לעמוד בראשם. ההצלחה הגדולה ביותר של נתניהו היא הדת הפגאנית של פולחן האישיות שלו, שיש לה המוני מאמינים, עובדי אלילים.

* מזרחופוביה – איני מתומכיו של דודי אמסלם. רחוק מזה. איני מעריך את ההתבטלות שלו בפני נתניהו. לא את הנכונות שלו להיות נער שליחויות שלו; זה שמעיף בציבור את בלוני הניסוי שלו, שתחילה נראים תמהוניים עד שמתרגלים אליהם ופתאום ה"מה, מה פתאום" הופך לסדר יום לאומי. לא את מלחמתו בשלטון החוק, במשטרת ישראל, במערכת המשפט, שהיא הקיצונית ביותר שיש. לא את גישתו האנטי ממלכתית. הוא לא היחיד, אבל הוא אחד הבולטים בגישה הזאת.

אין לי ספק שמדובר באדם מוכשר, באדם חכם, באדם בעל יכולת, שאני מתנגד בכל לבי לדרכו. הייתי שמח מאוד אילו בחר בדרך אחרת.

לפני ימים אחדים דווח שכנראה יוצע לו תפקיד השגריר בבריטניה. האם אני מרוצה מכך? לא. הייתי רוצה ששגריר ישראל בבריטניה ייצג את השקפת העולם שאני דוגל בה. אבל אני בהחלט מאמין ביכולותיו. אילו השקפותיו דומות לשלי, הייתי שמח בבחירה.

אבל המסע העדתי, הגזעני, של מי שרואים עצמם נאורים, נגד מינויו, הוא נורא ואיום. מול מסע כזה, אני רוצה רק לחזק אותו, לחזק את ידיו, ולהתבייש ש-72 שנה לאחר קום המדינה התופעה הזאת עוד קיימת. כי כשאני חושב על מדינת ישראל שעליה אני חולם, זו לא מדינה התומכת במושחת ובשחיתות ולא מדינה שנלחמת בחוק ובמשפט, אך לא פחות מכך – בשום אופן איני רוצה שישראל תהיה מדינה גזענית, עדתית, מתנשאת.

הנה, דוגמית ויראלית שנפוצה בקבוצות ווטסאפ: "אני תמיד מתבלבל. אמסלם למד בקיימברידג' או באוקספורד?"

הרי ברור, שגריר ישראל בבריטניה צריך להיות בוגר קיימברידג' או אוקספורד… ואני לתומי חשבתי שמי שצריך להיות בוגר קיימברידג' או אוקספורד הוא שגריר בריטניה בישראל. ואילו שגריר ישראל בבריטניה צריך להיות בוגר האוניברסיטה העברית, אוניברסיטת בן גוריון או אוניברסיטת בר-אילן. אמסלם הוא בוגר בר-אילן. תיראו מופתעים… הרי קוראים לו אמסלם…

יום קודם לכן התבשרנו שגלעד ארדן יהיה שגריר ישראל באו"ם ובארה"ב. ולא שמעתי אף אחד ששאל האם ארדן הוא בוגר הרווארד או פרינסטון. כי לא קוראים לא אבוטבול.

מסע השיימינג המיזוגיני נגד מינויה של ח"כ ינקלביץ' לשרה ומסע הלעג המזרחופובי נגד מינויו של אמסלם לשגריר, הם חרפה למדינה שחרטה את קיבוץ ומיזוג הגלויות על דגלה.

אנו חוזרים ארבעים שנה אחורה, לבדיחות דוד לוי.

(בינתיים אמסלם מונה לשר בממשלה).

* התפרצות רביעית – טוב, אפשר כבר לומר בביטחון שנחלצנו מהתפרצות רביעית של הבחירות. נקווה שנחלץ גם מסיבוב שני של הקורונה.

* במקום הקורונה – אני במקום הקורונה הייתי בורח מכאן מיד לפני השבוע הלוהט הזה.

* חוטפי הצעירים – רוגל אלפר וגדעון לוי פרסמו פשקווילים של תמיכה במחבל שהרג את לוחם סיירת גולני עמית בן יגאל בכפר יעבד. לוי יצא נגד התקשורת הישראלית על האמפתיה לזכרו ולמשפחתו של עמית, "התקשורת העלובה שבשירות התעמולה", הוא כינה אותה. למה צריך היה להרוג את בן יגאל? כי "הוא בא באמצע הלילה לחטוף צעירים ממיטותיהם". והריגתו הייתה מעשה של אין ברירה: "ה'מחבל' [המירכאות במקור, כמובן א.ה.] הוא צעיר המגן על ביתו ועל חבריו ומנסה באמצעיו הדלים לגרש את הפולש".

כי זה מה שצה"ל עושה. "חוטף בלילות צעירים ממיטותיהם". אז כדאי לזכור ולהזכיר. לאחר הקמת הרשות הפלשתינאית, במשך שש שנים, הפלשתינאים בשטחי הרש"פ ראו חייל ישראלי רק בטלוויזיה. באותה תקופה נרצחו יותר מאלף ישראלים. כמעט בכל יום מחבל מתאבד פוצץ את עצמו באוטובוס, מסעדה או קניון. הם הצליחו להטיל אימה. כתוצאה מכך, ישראל נאלצה, בחומת מגן, להחזיר את השליטה הביטחונית על הרש"פ. ישראל מסכלת מאות פיגועים בשנה. אם כל הפיגועים שסוכלו היו יוצאים לפועל, אלפי ישראלים היו נהרגים. אמנם רוגל אלפר פרסם פעם מכתב גלוי למחבל שירצח אותו, שבו הוא מצדיק את רציחתו כמי ששייך לעם אקובש, ורק הביע תמיהה למה לקח לו כל כך הרבה זמן, אבל הרוב המוחלט של הישראלים, בעלי דעות פוליטיות שונות, הם אנשים נורמליים שמעדיפים לחיות ולא למות, ומעדיפים שהילדים שלהם יחיו ולא ימותו. באמת, איזה מין בני אדם משונים. ובדיוק לשם כך צה"ל קיים. כדי להגן על חיינו. וכדי לסכל את הניסיונות לפגע בנו ולרצוח בנו. הדרך לכך היא להגיע למיטתו של המחבל לפני שהוא מבצע את הפיגוע, ולא ללכת אחרי מיטתו של ילד שיירצח בידי המחבל.

* פעולה בוגדנית – המדינה האנטי ישראלית ביותר באירופה היא אירלנד. אבל יש מי שבעיניהם האנטי ישראליות שלה אינה קיצונית דיה.

הח"כים לשעבר אברהם בורג, זהבה גלאון ומוסי רז פרסמו מכתב בעיתון האירי הפופולרי "אייריש טיים", שבו הם תובעים מאירלנד לא להסתפק בדיבורים ולעבור למעשים נגד מדינתם. "הגיע הזמן לנקוט באמצעים" נגד מדינתם. הם קראו לאירלנד לחוקק חוק האוסר ייבוא מוצרים שיוצרו ביהודה ושומרון, במזרח ירושלים ובגולן. הם קוראים לממשלת דבלין לחוקק חוק על פיו כל קשר עם עסקים ישראלים ואזרחים ישראלים "בשטחים אקבושים" יהווה עבירה פלילית.

מרצ הייתה פעם מפלגה ציונית. בורג ישב על הכיסא של הרצל, ויצמן ובן גוריון כנשיא ההסתדרות הציונית העולמית. ועכשיו הם הידרדרו לפעולה בוגדנית ארורה.

* ביד הלשון

להכשיר את השרץ – למחרת פסיקת בג"ץ שדחה פה-אחד את העתירות נגד מינוי נתניהו, הכתיר "הארץ" את מאמר המערכת שלו בכותרת: "בג"ץ הכשיר את השרץ".

מניין הביטוי? מיהו ומהו השרץ?

הביטוי המקורי אינו "להכשיר את השרץ" אלא "לטהר את השרץ", אולם אכן, מדובר בסוגיה של כשרות. השרץ הוא אב טיפוס למאכל שאינו כשר.

המקור לביטוי הוא התלמוד הבבלי. במסכת עירובין נאמר: "תנא: 'תלמיד ותיק' היה ביבנה שהיה מטהר את השרץ בק"ן טעמים".

מסופר על גאון שעל דרך הפלפול היה מסוגל למצוא 150 (ק"ן בגימטריה) נימוקים כדי להפוך טמא לכשר. הביטוי המקורי נועד להאדיר את כוחו של הפלפול התלמודי, כפי שהיום היינו מעלים על נס פלפול משפטי של גאון משפט.

אולם המשפט התקבע בשפה כביטוי של גנאי על מי שבתירוצים שונים נותן הכשר למעשה שאינו כשר.

מקור נוסף הוא במסכת סנהדרין: "אמר רב יהודה אמר רב: אין מושיבין בסנהדרין אלא מי שיודע לטהר את השרץ מן התורה". גם המקור הזה מעלה על נס את הפלפול המשפטי התלמודי.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 22.1.20

* סמולן נולד – אז עכשיו גם יולי אדלשטיין הצטרף למועדון של הסססמולנים, הבוגדים, המשת"פים. ותעשיית השקרים של בלופר פתחה את התיק האישי שהוכן לו, גם לו, זה מכבר, ובתעלות הביבים רצים הסיפורים על כך שאינו יהודי, שהוא נוצרי, בן של כומר קתולי אנטישמי, נשוי לבת של הבעלים האנטישמי של "הארץ" וכו'.

וכל זאת כיוון שהוא מנסה לשמור על רמה מסוימת של ממלכתיות, של נאמנות לחוק, של נאמנות לתפקידו ולשבועת האמונים שלו. כיוון שהוא מנסה לשמור על שמץ של עצמאות של הכנסת, נציגת הריבון, שגם ככה נרמסת בידי הרשות המבצעת (שאמורה להיות כפופה אליה) וכעת נתניהו מנסה להפוך אותה אסקופה נדרסת של האינטרס האגואיסטי שלו – הימלטותו הפחדנית והמושחתת מאימת הדין.

* ריבלין החדש – זאת לא המתקפה הראשונה שלהם על אדלשטיין. הגל הקודם היה סביב פרשת טקס הדלקת המשואות ביום העצמאות ה-70. וכך כתבתי ב-22.4.18:
נכון, אדלשטיין התקפל ונכנע. נכון, אחרי שהתקפל ונכנע, נתניהו רימה אותו, ובדורסנות אופיינית השתלט על טקס המשואות. אבל זה לא יעזור לאדלשטיין. הוא הריבלין החדש. כלומר, הוא נשוא ההסתה והשנאה החדש של נתניהו. הוא הבא בתור אחרי ריבלין ואלשייך – סססססמולן, אנטישמי, לא יהודי וכו' וכו' וכו', ממיטב מנגנון ההסתה והשיימינג של נתניהו. הנה, מזער שבמזער ממצטטי דפי המסרים של נתניהו, במסע הסיכול הממוקד נגד אסיר ציון לשעבר, יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין:

– כעת משהתחתן עם אישה שהיא מאוד שמאלנית קיצונית מהקרן החדשה לחיסול ישראל- ועיתון הארץ זה אומר הכל.
– מתנהג כאחד שיורה בתוך הטנק.
– מאז התחתן עם בתו של נבזלין מבעלי עיתון הארץ כנראה שישנה השפעה שלילית עליו והוא מתחיל להפוך את עורו.
– בן הכומר השמאלן המתועב.
– חבל שלא קפא ברוסיה למוות המחותן של משפחת אל-ארד.
– קשור קשרים משפחתיים עם אחד הבעלים של הביובון "אל-ארד" (הקורא לעצמו "הארץ", תוך חוצפה ורמיה).
– לשלוח את הרוסיניאק עלוב הנפש חזרה לרוסיה.
– הפשפש המזויף שמקומו כבר לא בתנועת הליכוד ובטח שלא בכנסת ישראל.
– האמת שלא יצליח להיות במקום ריאלי בפריימריז. מקסימום מקום 70 עד 120 ולא בטוח שישוב לכהן כח"כ. ככה זה שכוחותינו יורים על כוחותינו.
– יולי – אוגוסט מתנהג כאילו ההר של האבא שלו וזכרם של הנופלים של הסבתא שלו. שוב לרוסיה הלבנה ויפה שעה אחת קודם!
– יולי אדלשטיין התחיל קמפיין לנשיאות והתחיל לקושש קולות מהמחבלים שבכנסת.
– עבר של אדם לא מעיד על ההווה שלו. גם מרשל פתן היה גיבור צרפת ובמלה"ע השנייה בגד בצרפת. גם אודי אדיב שירת כקצין בכיר ובגד. גם אבי בוסקילה שירת ביחידה מובחרת והוא בשלום עכשיו. אז מה? אז מה אם אדלשטיין ישב בכלא?
– אדלשטיין אינו יהודי. הוא חבר לאויביה הערבים של מדינת ישראל. הוא בושה לכנסת ישראל.
– אדלשטיין מתגלה כתת רימה אנושית.
– יואל אדלכלום, פגעת בראש הממשלה ביום חגנו. לא יסולח לך. איש קטן עם אגו נפוח.
– ביבי העלה אותו למשרה הרמה של יו"ר הכנסת אבל מאז שנשא לאישה את בת האוליגרך נבזלין, השותף בעיתון "הארץ", אנו חשים שנוכחותו היא לא לטובתנו ובעיקר לא לטובת נתניהו ראש הממשלה הדגול של מדינת ישראל שליט"א!
– אדלשטיין התנפח כהוגן מאז שנישא לנבזלין השותף בעיתון "הארץ" וכך הכניס את הצרה הזו לתוך הכנסת!
– החל להתנהג כלפי ראש הממשלה כאילו הוא "מעליו" ונלחם בו, ממש, כדי שלא יופיע וינאם בהדלקת המשואות, כי הוא ידע שאינו יכול להתרומם ולהגיע לגובה סוליות נעליו של ביבי!
– אדלשטין מסוכן. מתנהג כאילו הכנסת בבעלותו. נוקם ומחסל כל מי שאינו לרוחו. נקמן ומזימתי. ממש לא עומד ברמה הפטריוטית של לוחם ישראל ממלח הארץ גאוות ישראל ביבי נתניהו.
– אדלשטיין מנסה להפוך לאהוב השמאל. מטרתו – להפוך לנשיא.
– יולי איש קטן ועלוב!!!
– יולי אדלשטיין הוא בן לכומר נוצרי מומר ונשוי לבתו של אוליגרך רוסי מבעלי עיתון הבוגדים "הארץ".
– יולי ורובי יחד מייצגים פרומיל מבנימין נתניהו.
– להזכיר לך שהוא התבטא כמה פעמים נגד ראש הממשלה… לא יעזרו נזיפות. אסור לבחור בו בפעם הבאה.
– למה מי זה אדלשטיין? באף מפלגה לא ייקחו אותו. צריך להגיד כל יום תודה שיש את הליכוד.

וכו' וכו' וכו', כיד השנאה וההסתה של דפי המסרים.

עד כאן הרשומה שלי מ-2018. אז הותקפתי בהיתממות על כך שאני מייחס את הערימה הזאת לתעשיית השקרים של נתניהו. אז השבוע כתב זאת המעי הגס של ראש הממשלה, בנו יאיר הג'ורה.

* נגד חרמות – עומר אדם העלה באינסטגרם צילום סלפי שלו עם יאיר נתניהו, ומיד הוצף בצונאמי של איומי חרמות, ביטול כרטיסים וכו'.

איני חשוד באהדה יתרה ליאיר הג'ורה, אבל עמדתי על התגובות הללו זהה לעמדתי על חרמות נגד אחינועם ניני, אריאל זילבר ואחרים. אני שולל זאת מכל וכל. יש לשפוט אמנים על פי יצירתם האמנותית, ולא על פי עמדותיהם הפוליטיות. (אגב, במקרה הזה הוא אפילו לא ביטא עמדה פוליטית. אולי הוא סתם אוהב להצטלם עם ידוענים)?

* ממשלת צללים – מיקי זוהר יוזם עסקה של הבטחת תיק בממשלה לבן גביר, תמורת ויתור על הריצה של עוצמה כהניסטית לכנסת. רעיון טוב. נמנה את בן גביר לשר המשפטים, את יגאל עמיר לשר הביטחון, את עמי פופר לשר החוץ ואת יאיר נתניהו לשר החינוך.

* אין קווים אדומים – אם בן גביר לא משקר ואכן הוצע לו תפקיד שגריר כדי שלא יתמודד לכנסת, הרי שאין דוגמה בוטה מזו, עד כמה נתניהו מוכן לחבל ביודעין ובמזיד באינטרסים של מדינת ישראל, למען האינטרס האגואיסטי שלו, להיחלץ מאימת הדין. להציע לגזען הכהניסט הנורא הזה, להיות דמות ייצוגית של מדינת ישראל? הרי מדינה נורמלית מסתירה תופעה כזאת למען כבודה. עד כדי כך אין לנתניהו קווים אדומים?

אני מקווה מאוד שבן גביר משקר.

* שיתנדפו – מבחינת האינטרס של כחול לבן, טוב שעוצמה כהניסטית תרוץ, תתקרב לאחוז החסימה ולא תעבור אותו, ובכך בלוק החסינות יפסיד מספר מנדטים. ואף על פי כן, הלוואי שהכהניסטים הארורים יתייאשו ולא יתמודדו; לא עתה ולא אי פעם בעתיד. ואם כן, שיספגו מכה משפילה וצורבת. אני רוצה שהכהניזם יחלוף מהעולם. הכהניזם הוא תרגום לעברית של האידיאולוגיה שרדפה את עמנו והמיטה עלינו את האסונות הנוראים ביותר. הכהניזם הוא כתם על ההיסטוריה היהודית. עצם העובדה שהחיה הכהניסטית קיימת היא חרפה.

צריך להבין. מבחינתי, החיה הכהניסטית אינה יריב פוליטי או אידיאולוגי לגיטימי. זו לא קבוצה שיש לי עמה מחלוקת, אלא כנופיה שיש בינינו תהום מוסרית. זו לא השקפה פוליטית שונה, אלא תפיסה חפה ממוסר. אנטי מוסרית בעליל. ולכן, יחסי אליהם נטול כל שיקול פוליטי. רק כמיהה עזה לכך שהצחנה הזאת תצא מחיינו.

והיה מחננו טהור.

* הרופא הרוצח – בעקבות פרשת "התמונה", שבן גביר כמעט העביר מהסלון לחדר השינה, מעריציו של המחבל, רוצח ההמונים, שערך טבח אכזרי במערת המכפלה, בו רצח 29 ילדים ומבוגרים ופצע עוד עשרות, תוך ירי בגבם בשעת תפילה, אך ורק כי הם נולדו ערבים, חוזרים להפיץ את סיפורי-המעשיות השקריים, שהופרכו מזמן, על כך שהמחבל בסך הכל… מנע פיגוע בפורים. הרופא הרוצח הזה ייזכר לדיראון עולם לצד רופאים רוצחים מסוגו כמו יוזף מנגלה וג'ורג' חבש.

* כל עכבה לטובה – יו"ר כחול לבן ומועמדה לראשות הממשלה בני גנץ הציג שני מסרים מדיניים. האחד – התחייבות להחיל את ריבונות ישראל על בקעת הירדן וביקורת על ממשלות ישראליות שבעבר הסכימו לוותר על הבקעה. (אגב, יש לציין שממשלת רבין מעולם לא הסכימה לוותר על בקעת הירדן. ראש הממשלה הראשון שעשה זאת היה ברק, אחריו אולמרט והאחרון היה נתניהו, שבמו"מ על תכנית קרי הסתפק בנוכחות צבאית זמנית לאורך נהר הירדן). המסר השני היה קריאה לטראמפ לפרסם את תכנית המאה לפני הבחירות בישראל.

אני תומך בכל לבי במסר הראשון, ואני מטיף לכך כבר זמן רב. לעומת זאת, אני מתנגד למסר השני. מכל מה שהצלחתי ללמוד ממקורות המידע שלי, קרוב לוודאי שתכנית טראמפ אינה תכנית מועצת יש"ע, אינה תכנית הליכוד וגם לא תכנית כחול לבן. פרסומה יגרום ללחץ על ישראל, וישראל תתקשה להתעמת עם טראמפ אחרי החלטותיו הפרו-ישראליות החשובות. נכון שבסוף מי שידחו את ההצעה יהיו אלה שדחו את מתווה קלינטון, את תכנית בוש ואת תכנית קרי ואת ההצעות של ברק ואולמרט. אבל אין לישראל אינטרס לעורר כלל את הסוגיה הזאת. כל עוד אין פרטנר פלשתינאי המוכן לפתרון כלשהו הכולל בתוכו את קיומה של ישראל. הצפת הסוגיה הפלשתינאית על סדר היום לא תועיל לנו. אם טראמפ לא יפרסם את תכניתו לפני הבחירות בישראל, סביר שהוא לא יעשה כן עד הבחירות בארה"ב. אם בבחירות בארה"ב טראמפ יפסיד, בלאו הכי תכניתו לא תהיה אקטואלית. אם הוא ינצח, אולי הוא יציג אותה ואולי לא. ואולי תהיה לישראל אפשרות להשפיע עליה טרם פרסומה. בנושא הזה אני מאמין שכל עכבה לטובה.

* התרגלו – גנץ הצהיר הצהרה חד משמעית שאינה משתמעת לשני פנים, על אודות מחויבות כחול לבן לעתידה של בקעת הירדן הישראלית. מיד החלו התועמלנים לטעון שהוא משקר, שזאת הצגה, שזו לא באמת עמדתו וכו'. ואני לא בא אליהם בטענות. הם התרגלו שמנהיגות היא שקרנות, שאי אפשר להאמין למנהיג וכו'.

אין ספק שלא מספיק להחליף את נתניהו. צריך לסלק מחיינו את הביביזם.

* מעשה באבן – ח"כ יעל גרמן מכחול לבן הביעה בראיון רדיו עמדה מדינית הפוכה לעמדות כחול לבן, למצע כחול לבן ולדרך שמייצגים ומבטאים יו"ר כחול לבן וכל חברי הנהגתה. מיד קפץ הליכוד על המציאה כמוצא שלל רב, ויצר מצג שווא, כאילו מה שקובע אינו המצע, המדיניות והדרך של המפלגה כולה ושל ראשיה, אלא מה שאמרה הח"כית האחת, הקצה היוני של הרשימה. אבל איני יכול להלין עליהם. הם בסה"כ ישבו במקום, לא עשו כלום ולפתע נפל לידיהם אוצר. הן כבר אמר ידידנו החכם הסיני העתיק, שאבן שטיפש אחד זרק לבאר, אלף חכמים לא יוכלו להוציא.

* מעדתי – עמית סגל פרסם ציטוט של הלצה שכתבתי בקבוצה פנימית של תל"ם, בעקבות דבריה של יעל גרמן. אני מודה שזאת הלצה סרת טעם ומיותרת גם בקבוצה פנימית, וגם ככזאת אני מתחרט עליה. צר לי שהיא הודלפה, ועוד יותר צר לי שהיא נאמרה.

התנצלתי גם באופן אישי בפני יעל גרמן.

* דמיינו – ראש השב"כ נדב ארגמן: "ב-2019 סיכלנו יותר מ-560 פיגועים משמעותיים, ובהם 10 פיגועי התאבדות, ארבעה פיגועי חטיפה ויותר מ-300 פיגועי ירי".

הבה נדמיין מה סיכלו צה"ל והשב"כ. ניזכר בחטיפת שלושת הנערים ובזעזוע הכבד של החברה הישראלית כולה ואיך זה נגמר. ונכפיל זאת פי ארבעה. ניזכר בפיגוע ההתאבדות במלון פארק, שבו נרצחו למעלה משלושים ישראלים. ונכפיל זאת פי עשרה. ניזכר ברצח טלי חטואל וארבע בנותיה. ונכפיל פי 300. מדובר במרחץ דמים איום ונורא. יתר על כן, אילו היה מתרחש, חלילה, אין ספק שהוא היה מוביל אותנו למלחמה קשה, ולאו דווקא בחזית אחת ונגד אויב אחד.

אז קודם כל עלינו להודות לחיילי צה"ל ולוחמי השב"כ.

ומעבר לכך, כאשר נקרא את השוקניסטים למיניהם מלהגים על החיילים שחוטפים נערים פלשתינאים ממיטותיהם באישון לילה וכל המלל העבש הזה – כדאי שנזכור את הנתונים האלה. כדאי שנזכור שבזכות אותם חיילים ואותם מעצרים, אנחנו יכולים לישון בלילה.

* הפתרון הסופי – כדאי להקשיב לאויב – כדאי להקשיב לגדעון לוי. לוי מייצג את עמדות האויב, ולכן חשוב מאוד להקשיב למה שהוא אומר. מי שסבור שהסכסוך הוא על יהודה ושומרון בלבד, עלול להסיק שנסיגה מיהודה ושומרון תפתור את הסכסוך. אבל כיוון שהסכסוך אינו על יהודה ושומרון, ברור שנסיגה לא תביא לסוף הסכסוך, אלא להמשכו בתנאים קשים הרבה יותר. ולכן, חשוב מאוד לדעת מה האויב חושב ומה האויב רוצה.

הנה, למשל, פנינים מתוך הפשקוויל התורן של לוי – פשקוויל נאצה נגד השמאל הציוני: "הציונות ה'שפויה' לא היתה חפה מפשע זמן רב לפני הכיבוש של 1967. 'כיבוש העבודה', נישול העובדים הפלסטינים ממקומות העבודה שלהם, שהחל עוד בשנות ה–20, לא היה רעיון של המחנה הדתי־לאומי. את 'גאולת האדמות' לא הנהיגו בני עקיבא. מה שהחל אז נמשך עד היום, בלא הפסקה. אותה מדיניות, אותם ערכים, אותם עקרונות פעולה, ואותה השקפת עולם, שעיקרה הוא שהארץ הזאת נועדה לעם היהודי, ולו בלבד. השמאל הציוני תמיד ידע לעטוף את ההשקפה הלאומנית הזאת במלים יפות על דו־קיום ועל אחווה, בלי לעשות הרבה למימושם. הדתיים־לאומיים בחלו במלים האלה. ההבדל הוא בסגנון. אבל דבר ממעשי הכיבוש של 1967 לא החל ב–1967. 1967 היא המשכה הישיר של 1948, שבה שיחקה הציונות הדתית תפקיד שולי. 2020 ממשיכה את 1948 ואת 1967. השמאל אינו מנהיג את המדינה זה שנים, אבל היא ממשיכה להתנהל בגבולות הפיזיים והמוסריים שהוא הוריש, כנראה לנצח… ההתנערות מחטאיה הקדמונים של הציונות, והצגתה של ציונות אחת כיפה והאחרת כלא־שפויה, הן צבועות ומתחסדות. גוש אמונים לא המציא דבר, וכמוהו לא בצלאל סמוטריץ' ולא ישראל הראל. הם למדו בבית הספר הגבוה של הנישול והגירוש, שייסדו מפא"י, השומר הצעיר, אחדות העבודה והפלמ"ח. אין ציונות טובה וציונות רעה. יש ציונות אחת — הציונות שהקימה מדינה ליהודים תוך נישול הפלסטינים בכוח הזרוע".

כן, האויב אינו מאמין שיש ציונות טובה וציונות רעה. ולכן, מי שמשלה את עצמו שחורבן המפעל הציוני "הרע" יספק את האויב, ישים קץ ל"אקיבוש" ויפתור את הסכסוך, אינו אלא משלה את עצמו. רק חורבן המפעל הציוני כולו, ולא רק מ-48' אלא משנות העשרים, ישים קץ ל"אקיבוש" ויביא לפתרון הסופי של הסכסוך.

* כנס ההתיישבות ע"ש גרליק – ביום ראשון נערך כנס ההתיישבות ה-15 ע"ש מוישיק גרליק. מוישיק היה חבר רמת מגשימים, ראש המועצה הראשון של הגולן, מנהל חבל הגולן בחטיבה להתיישבות, הדמות המרכזית בהתיישבות הדתית בגולן, איש חזון ומעש רב פעלים, שהטביע חותם עמוק בכל תחומי החיים בגולן. כמתכנן במקצועו, מוישיק תכנן רבים ממפעלי ההתיישבות בנגב, ביהודה ושומרון, בגליל ובגולן.

מאז מותו, אנו עורכים מדי שנה (כמעט) את הכנס לזכרו. לאורך כל השנים אני חבר בצוות ההיגוי של הכנס. בכל כנס אנו בוחרים נושא הנוגע להתיישבות בארץ ודנים בו. הפעם בחרנו בנושא הקרוב ביותר לעולמו של מוישיק: תכנון וצמיחה במרחב הכפרי.

הכנס היה מלמד, מעשיר ומרתק. מפאת קוצר היריעה, לא אזכיר כאן את כל ההרצאות, אלא אסתפק בשתיים. פרופ' שמאי אסיף, ראש המרכז לחקר העיר והאזור בטכניון, סקר בקצרה את תכניות המתאר הארציות מאז קום המדינה, וסיפר על עבודת התכנון "ישראל 100" המתכננת את מדינת ישראל בשנת 2048. הוא חבר בצוות התכנון. ההערכה היא שעד שנה זו האוכלוסיה בישראל תוכפל ותגיע לכ-20 מיליון איש. הדבר מחייב פיתוח משמעותי של הגליל והנגב וזהו מרכיב משמעותי בתכנית. לאורך הרצאתו הגלגלים לא פסקו ממחשבה – איך אנו, תושבי הגולן, נראה בכך הזדמנות לצמיחה ונערך לכך.

עוזי גדור הוא המתכנן הראשון של הגולן לאחר מלחמת ששת הימים. לפני שנים אחדות ראיינתי אותו ארוכות למחקר שערכתי על הקמתה של קצרין (שהופיעה, כולל המיקום, כבר בתכניתו הראשונה). עוזי גדור הוא היסטוריה התיישבותית מהלכת. עבורנו, אנשי ההתיישבות, הוא אגדה בחייו. עצם הופעתו גרמה להתרגשות רבה. גם באמצע העשור התשיעי לחייו, עוזי חד כתער, צלול כבדולח. יותר משהוא סיפר על שיקולי התכנון לפני למעלה מחמישים שנה, הוא ניצל את הבמה כדי להצליף בנו על שאנו מתמהמהים בפיתוח הגולן ויישובו.

הכנס הסתיים במופע קצר (מדי) מעולה של אריאל הורביץ, ששר משיריו ומשיריה של אמו, נעמי שמר.

* הגולן השופע – הגולן יפה תמיד, אך אין יפה יותר מהגולן הגשום, שופע גשמי הברכה. איזו שנה נפלאה! מערכת רודפת מערכת. הכל זורם. לא רק המפלים והנחלים – גם בצדי הדרכים. שפע של מים. והמאגרים מלאים. איזה יופי!

זה כבר החורף המבורך השני ברציפות. האמת היא, שאחרי חמש שנות בצורת רצופות, מגיעים לנו חמישה חורפים רצופים כאלה. ואז, לאחר שמזג האוויר יחזיר את חובו לחברה, נסכם על כך שכל חורף יהיה גשום, שופע ומבורך.

* מרטיבים את הגולן – ביום שבו צביקה האוזר פרסם מאמר ב"הארץ" שכותרתו "ישראל מייבשת את הגולן", ירדו כאן (עד כה) 46 מ"מ. ביקשתי ממנו לכתוב בכל יום מאמר כזה.

* פק"ל גולני – מה ההבדל בין ישיבה בצפון הגולן לישיבה במרכז הארץ? במרכז הארץ, על השולחן לצדו של כל משתתף, נמצא הסמרטפון. אצלנו, לצד הסמרטפון, מונח גם כובע צמר.

* ביד הלשון

דו-שבועי – לאחרונה, התחלתי לשדר פינה דו-שבועית ברדיו ארץ הגולן, הנקראת "כאן הרי גולן", ואני מספר בה על סוגיות בתולדות ההתיישבות בגולן. כשדיווחתי על כך בפייסבוק, נשאלתי האם דו-שבועי הוא אחת לשבועיים או פעמיים בשבוע.

המילה דו, שהגיעה לעברית מן הארמית (ומקורה הוא יוונית עתיקה) פירושה – שתיים. זו מילת הכפלה. כאשר אומרים דו+עצם, מכפילים את העצם. קורס דו-שנתי, הוא קורס שנערך שנתיים. תואר דו-חוגי, הוא תואר בשני חוגים. רכב דו-גלגלי, הוא רכב בעל שני גלגלים. דו-חי, הוא בעל חיים שמסוגל לחיות בשני אופנים, בים וביבשה. בית-ספר דו-לשוני, הוא בית ספר שלומדים בו בשתי שפות וכן הלאה.

דו-שבועון הוא עיתון היוצא לאור מדי שבועיים. ומכאן שפינתי הדו-שבועית, היא פינה המשודרת אחת לשבועיים. אילו שודרה פעמיים בשבוע, הייתה זו פינה חצי-שבועית, בדומה לקורס חצי-שנתי (סימסטריאלי בלע"ז).

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 29.12.19

* סוגיה פוליטית, לא משפטית – על בית המשפט העליון להודיע שלא יתערב בשאלת הטלת הרכבת הממשלה על נתניהו. מן הראוי שיעשה זאת כבר בישיבתו ביום שלישי, שהנה ישיבה לדיון מקדמי, בו יוחלט האם לדון בנושא או לפסול על הסף את העתירה.

אני סבור שהחוק המאפשר לראש ממשלה לכהן אחרי שהוגשו נגדו כתבי אישום שיש עמם קלון הוא חוק רע שיש לשנות אותו. אך כל עוד זה החוק, יש לפעול על פיו. אכן, יש לקונה בחוק – אין בו התייחסות לשאלה של הרכבת ממשלה חדשה. אין זה מתפקידו של בית המשפט למלא את הלקונה הזו, אלא של הכנסת. וכל עוד הלקונה קיימת, מה שצריך לחייב הוא הכתוב בחוק הקיים, כלומר שראש הממשלה יכול לכהן עד הרשעה בפסק דין חלוט. זו עמדתי העקרונית, אך יש לה יתר תוקף במתח הקיים היום בין המערכת המשפטית והפוליטית. אל לו לבית המשפט העליון למתוח את החבל, חבל החברה הישראלית, אלא להיות המבוגר האחראי ולהרגיע.

בנימין נתניהו אינו ראוי להנהגה לאומית. מן הראוי להדיח אותו. אך אין זה תפקידו של בית המשפט, אלא של הציבור במערכת הבחירות ושל הכנסת שתבחר בבחירות. אל לה למערכת המשפטית להתערב בסוגיה הזאת. על המערכת המשפטית להתעסק במה שבאחריותה – ההליך המשפטי נגד נתניהו. ובכך, אל לה לכנסת להתערב. הענקת חסינות, חלילה, לראש הממשלה הנאשם, כדי לאפשר לו להימלט מאימת הדין, תהיה חרפה לאומית, קלון על הדמוקרטיה הישראלית. אני מקווה מאוד שהבחירות תסכלנה את התרחיש המושחת הזה, שיעמיד את נתניהו מעל החוק, ירמוס את ערך השוויון בפני החוק ויהפוך את הכנסת עיר מקלט לעבריינים ומושחתים ואת השחיתות להליך לגיטימי.

* ארדואנוקרטיה – הליכוד מתגאה בדמוקרטיה שלו, בכך שחברי המפלגה בוחרים את המנהיג, גאה בפריימריז.

התמודדות על ההנהגה, שאמורה להיות חגיגה של דמוקרטיה, הפכה למצג אנטי-דמוקרטי קיצוני, של דה-לגיטימציה לעצם ההתמודדות ודה-לגיטימציה למתמודד. כל תעשיית ההסתה והשקרים של נתניהו, שהיא מכונה משומנת ומיומנת היטב, הפכה את סער למטרת דמות, וכוונה כל כולה לחיסולו. אין כמעט עלילה שהם לא העלילו עליו, שקר שלא בדו עליו. מכונת ההסתה עבדה במלוא הקיטור, על סטרואידים.

ולא רק נגדו הם הסיתו, אלא נגד כל מי שהעז לתמוך בו.

זו אינה דמוקרטיה. זו ארדואנוקרטיה.

ולמעלה מרבע מחברי הליכוד הוכיחו שהם לא מ-פ-ח-דים.

* מבחן המנהיגות – האם גדעון סער מנהיג? התשובה היא כן ולא.

מצד אחד, עצם תעוזתו לקרוא תיגר על נתניהו ולהתייצב מולו להתמודדות חזיתית, היא מפגן מרשים מאוד של מנהיגות.

כושר העמידה שהוא הפגין מול מסע ההסתה האלים נגדו, מעיד על חוסן אישיותי, שהוא מרכיב חשוב במנהיגות.

הוא הפגין קור רוח ושליטה עצמית למופת מול מסע ההסתה נגדו. נתניהו נכשל בניסיונו לערער אותו ולהוציאו משיווי משקל. מול ההסתה הנוראה, הוא עמד איתן, דבק בדרכו, לא נגרר להשמצות, הקפיד להיות הנעלב ואינו עולב. זהו מופת של מנהיגות.

איך זה שכוכב אחד לבד מעז?

מצד שני, סער לא העז להציב מול נתניהו אלטרנטיבה מוסרית. הוא לא העז להוקיע את השחיתות של נתניהו. הוא לא העז למתוח ביקורת על התיקים התלויים נגדו. הוא לא יצא נגד מסכת השקרים שנתניהו בדה נגד איזו מדינת עומק דמיונית שכביכול תופרת לו תיקים. הוא אפילו הביע תמיכה בחסינות לנתניהו, שמשמעותה – הפיכת הכנסת לעיר מקלט לעבריינים והעמדת נתניהו מעל החוק. בכך הוא התגלה כחסר מנהיגות. וחבל. כי בעוד כל עמיתיו, שחושבים בדיוק כמוהו על נתניהו, השתפנו והתקרנפו ולא העזו לצאת נגדו, ניתן היה לצפות מסער להיות צדיק אחד בסדום, ולא להסביר את התמודדות רק בחוסר היכולת של נתניהו להרכיב ממשלה. הוא אמנם צדק בכך, אך ממנהיג ניתן לצפות למסר ערכי יותר.

* מחיר ראוי – למה חפצתי בניצחונו של גדעון סער, חרף ידיעתי שהדבר מנוגד בעליל לאינטרס של כחול לבן?
כי ידעתי, שאם נתניהו ינצח צפוי לנו סיבוב רביעי ואם גדעון סער ינצח, צפויה לנו ממשלת אחדות.
וההבדל הזה שווה בעיניי את ה-3-4 מנדטים שכחול לבן הייתה מאבדת.
כי ישראל לפני הכל.

* הסמולן הקיצוני – אז הסמולן התורן, כלומר הסמולן הקיצוני התורן, הוא גדעון סער. אמנם בהשקפת עולמו הוא לבטח ימינה מנתניהו, ולא רק כיוון שבניגוד לנתניהו הוא התנגד להתנתקות, אלא כיוון שעד היום אלו עמדותיו. אז איך הוא פתאום סמולן קיצוני?

לפני שנתיים כבר ניתחתי את מפת השמאל-ימין-שמאל החדשה. כך כתבתי אז:
ציר ההגדרה של השמאל והימין במדינת ישראל, עבר תהפוכות במהלך השנים.

בשנים 1948-1967 היה זה ציר חברתי כלכלי. ככל שהיית יותר סוציאליסט נחשבת יותר שמאלי וככל שהיית יותר קפיטליסט נחשבת יותר ימני. וכך, מפלגת "אחדות העבודה", שדגלה בארץ ישראל השלמה ובמדיניות ביטחון אקטיביסטית, נחשבה מפלגת שמאל מובהקת; לעתים אופוזיציה שמאלית לשלטון מפא"י ולפעמים האגף השמאלי בקואליציה. לעומת זאת, עיתון "הארץ" שדגל במדיניות יונית מובהקת ובקפיטליזם, נחשב לעיתון ימני.

בשנים 1967-2016 היה זה ציר מדיני ביטחוני. סוציאליסטים אדוקים שהצטרפו לתנועה למען ארץ ישראל השלמה נחשבו אנשי ימין. טבנקין, המנהיג הסוציאליסט המובהק, שנלחם למען שלמות הארץ, נחשב לימין. ואילו שוקן הקפיטליסט נחשב לשמאל. נחמיה שטרסלר, הדובר המובהק ביותר בעיתונות הישראלית של ימין כלכלי תאצ'ריסטי, הוא שמאלני, כיוון שהוא דוגל בעמדות יוניות ובהקמת מדינה פלשתינאית בגבולות 67. המפד"ל, שעד עידן בנט הייתה המפלגה החברתית ביותר בישראל, שהובילה חקיקה חברתית יותר מכל מפלגה אחרת, נחשבה למפלגת ימין וימין קיצוני, בשל עמדותיה המדיניות ביטחוניות.

מאז 2016 הציר הוא העמדה כלפי נתניהו. מי שאינו מתיישר עם דפי המסרים של "סביבת ראש הממשלה" הוא ססססמולן, עוכר ישראל וממומן בידי "הקרן החד"שה להשמדת ישראל". וכך, הנשיא ריבלין, המוהיקני האחרון של תנועת החרות, איש ארץ ישראל השלמה בכל רמ"ח ושס"ה, שהתנגד להסכם חברון, להסכם וואי, להתנתקות ולנאום בר-אילן ועוד בזמן שמיר היה במחנה "החישוקאים", ולא שינה כמלוא הנימה את השקפותיו, הוא סמולן רדיקלי, כיוון שנתניהו החליט לרדוף אותו מאז שכיו"ר הכנסת הוא היה ממלכתי ועצמאי ולא עושה דברו של ראש הרשות המבצעת. בוגי יעלון, שעמדותיו המדיניות ביטחוניות ניציות יותר משל ראש הממשלה, הוא סססמולן מניאק, כיוון שנתניהו החליט לזרוק את ראשו לאספסוף כדי לנקות את עצמו מה"חטא הנורא" – גילוי המנהיגות לצד יעלון באמירה ברורה נגד מעשהו של אלאור אזריה; מנהיגות שהחזיקה מעמד 48 שעות. עיתונאי כמו נדב העצני, שמימין לו נמצא רק הקיר, וגם זה בספק, הוא ססמולן, מאז שיצא נגד התנהלותו הציבורית של נתניהו וקרא להחליפו. על בעלה של גאולה אבן בכלל אין להכביר מילים – הוא מעז לחשוב על עצמו כיורש של נתניהו? הוא בכלל, נמצא משמאל לחנין זועבי. לאחרונה, גם יולי אדלשטיין החל להיות מרצניק. וכמובן שהמתנחל עם הכיפה והשפם, רוני אלשייך, הוא איש שמאל מובהק וקיצוני, כי הוא לא מגלה נאמנות למי שמינה אותו, אלא לשלטון החוק ומאפשר את חקירת החשדות נגד רוה"מ. הוא עומד בראש ארגון המאפיה השמאלנית, הזרוע המבצעת של סורוס – משטרת ישראל. חת'כת מניאק יפה נפש אוהב ערבים.

* לא מאחל לו – אם גדעון סער היה ראש הממשלה, הדבר האחרון שהייתי מאחל לו, זה את נתניהו כנשיא.

(אגב, מה דעתכם על שרה נתניהו כרעיית נשיא המדינה?)

* נשגב מבינתי – אחוזי ההצבעה בפריימריז בליכוד היו נמוכים במיוחד, כנראה בהשפעת מזג האוויר הסוער. אך האמת היא, שגם כאשר מזג האוויר יפה, אחוזי ההצבעה בפריימריז, לאורך השנים ובמפלגות שונות הוא תמיד נמוך. וזאת תופעה מוזרה מאוד. הרי אין המדובר באחוזי הצבעה בקרב כלל אזרחי ישראל, אלא בקרב אנשים שבחרו להיות חברי מפלגה ומשלמים מסי חבר למפלגה. הפריבילגיה הגדולה ביותר של חבר מפלגה היא היכולת שלו לבחור את מנהיג המפלגה ואת המועמדים מטעמה לכנסת. אם אינם משתתפים בפריימריז, למה הם התפקדו? למה הם משלמים דמי חבר? זה נשגב מבינתי. ומה שעוד יותר מפתיע, הוא שהתופעה הזאת קיימת גם בבחירות מקדימות שנערכות במרכז מפלגה. כאן מדובר בפעילים, שנבחרו בסניפים, שלבטח נאבקו על המקום במרכז. אז למה הם לא מצביעים?

* חמוצים – מי החמוצים שאומרים שישראל היא מדינת משטרה ושמשטרת ישראל היא גסטאפו? מי החמוצים שטוענים שישראל היא דיקטטורה של כמה פקידונצ'יקים מושחתים בבית המשפט שמונו באמצעות חבר מביא חבר? מי החמוצים שטוענים שכל מערכת אכיפת החוק בישראל על אלפי עובדיה היא מאפיה מושחתת שתופרת תיקים כדי להפיל ראש ממשלה מכהן? מי מעליל עלילות שווא על כל מערכות המדינה, רק כדי לשרת אינטרס של מושחת שרוצה להימלט מאימת הדין ולעשות דה-לגיטימציה למדינת החוק ומוסדותיה? ומי אתם שמסוגלים לקנות כל עלילה, כל דבר שקר נתעב ככל שיהיה על ישראל, שהשקרים של "שוברים שתיקה" וגדעון לוי מתגמדים לידם, כיוון שהם תוצרת תעשיית השקרים של בלופר? חמוצים, נמאסתם.

* תמונת ניצחון לאויב – ירי הרקטה לעבר אשקלון שעה שראש הממשלה ביקר שם, אחרי שהדבר כבר נעשה בעבר בביקורו באשדוד, נועד להשפיל את מדינת ישראל ולהציג אותה כמדינה שהעומד בראשה אינו בטוח ואינו יכול לבקר בכל מקום בארץ.

המצב הזה הוא תוצאה ישירה של מדיניות ההבלגה הרופסת מול תוקפנות חמאס בעזה, מאז מרץ 2018.

כל מי שמותח ביקורת על חילוצו של נתניהו כשהדבר קרה טועה. כך בדיוק צריך לנהוג. אין ספק שהתמונות הללו הן תמונת ניצחון לאויב. אבל הבעיה אינה בהתנהגות בעת האירוע עצמו, אלא במצב הביטחוני בגבול עזה.

* בן ארי או בן ארי? – למה הציג היועמ"ש את מועמדותה של ליאת בן ארי למ"מ פרקליט המדינה, למרות שהוא ידע שאין שום סיכוי שאוחנה יקבל זאת, והוא אף ידע שהמועמדות הזו תכעיס מאוד את השר?

יש לי שתי תשובות אפשריות לחידה. האחת, היא שמנדלבליט נהג כלפי אוחנה כפי שאוחנה נהג כלפיו. כלומר, הציע מועמדת כדי לתקוע אצבע לעין של עמיתו (כלומר יריבו). אתה בחרת דווקא במי שידעת שאני מתנגד לה, אני אציע דווקא את מי שאני יודע שאתה מתנגד לה. אם כך, הוא נהג באותה התנהגות דווקנית, ילדותית וחסרת אחריות כמו של אוחנה. כלומר, אין מבוגר אחראי בשטח.

אבל נראה לי שהתשובה הנכונה היא אחרת לגמרי. נכון, כאשר מנדלבליט הציג בין חמשת מועמדיו את ליאת בן ארי, הוא ידע שבין 1 ל-100 הסיכוי שאוחנה יבחר בה הוא אפס. אולם הייתה זו אמירה עקרונית, שאין הוא מקבל את הפסילה של ליאת בן ארי, אך ורק כיוון שכל מי שהיה קשור לחקירת ראש הממשלה הפך למצורע בתעשיית התעמולה וההסתה של בלופר. הרי אילו לא ליאת בן ארי אלא למשל אורלי בן ארי הייתה מנהלת את תיקו של נתניהו, היא הייתה פסולה והיא הייתה קורבן השיימינג. מנדלבליט רואה בה, על סמך כישוריה, אדם הראוי להיות פרקליט המדינה, ובצדק היה לו חשוב להביע זאת, ולא להשלים עם הפסילה החמורה הזאת.

* פשקוויל מיזאנדרי – לגיליון שבת של "הארץ" צורף מוסף יהדות. גיליון מס' 2 של המוסף. כיוון שהמאפיין הבולט ביותר של "הארץ" הוא הניכור ליהדות, ללאום היהודי, לתרבות היהודית, למסורת היהודית, לדת היהודית – עצם קיומו של מוסף כזה הוא משב רוח מרענן.

אך טבעי שמוסף יהדות שיוצא בחנוכה, ומן הסתם – לא בכדי הוא התפרסם בחנוכה, יעסוק, לפחות בחלקו, בחג. ואכן, המוסף נפתח במאמר לחנוכה של שירה מייקין.

אביא כלשונן שתי פסקאות, שכל שאר המאמר הוא הרחבה שלהן. מהו חנוכה בעיני מייקין? "יש למיתוס על המכבים, שמושרש בכל ילד וילדה יהודים בישראל, גם זווית מגדרית. אפשר לומר שכאן — לצד המיתוסים על דוד המלך ויהושע בן נון — נולד המצ'ואיזם הישראלי כפי שאנחנו מכירים אותו כיום, הגרעין שממנו צמח האתוס של הגבר הישראלי המיליטריסט וחובב הכיבושים על כל מובניהם, עם הזיפים והשרירים ואפס האינטליגנציה הרגשית, שלא בוכה אף פעם ב'מאסטר שף'. תפיסות הגבריות הללו מעצבות את זהותו של הגבר המקומי עד היום, ומכתיבות את אופיים של החיים החברתיים והמוסדות המנהלים את חיי היום־יום של כולנו.

תחלואים רבים כל כך של החברה הישראלית — מיליטריזם, הומופוביה, מיזוגיניה, כוחניות, הדרת נשים, אלימות מגדרית ותרבות האונס — נובעים מהאתוס של הגבריות הרעילה, שפוגעת לא רק בנשים בחברה — אלא גם בגברים עצמם, שסופגים דרך דפנות הרחם 'הוראות הפעלה' לאופן שבו הם צריכים להיראות ולהתנהג, ויוצרים עולם שבו על הגברים להפגין בכל עת חזות קשוחה, ואסור להם חלילה להפגין חולשה, להראות רוך או לחשוף רגשות".

מייקין הזכירה את המיזוגיניה – שנאת נשים, אבל המאמר שלה הוא התגלמות המיזאנדריה – שנאת גברים. אלו הכללות כלפי גברים בכלל וגברים ישראלים בפרט. הרי קמצוץ מזה שהיה נאמר על נשים לא היה תקין פוליטית, ובצדק. אבל בפמיניזם המיזאנדרי הרדיקלי, הכללה כזאת על "הגברים" שמודבקות להם כל אותן תכונות שליליות, ובפרט כשמדובר בגברים הישראליים, וכמובן כשהפשקוויל מטובל ב"אקיבוש" תוך רמיזה לזיקה בין "אקיבוש" לבין "תרבות האונס" שהיא כנראה התרבות של הגברים הישראליים – אין יותר פוליטיקלי קורקט מזה. ואם אפשר בהזדמנות זו, של פשקוויל מיזאנדרי, גם להתגולל על חג החנוכה, מה טוב.

בשנים האחרונים נשים רבות מעלות על נס, דווקא בחנוכה, את גבורת הנשים, שהרי לסיפור חנוכה נקשרו סיפורים על גבורת נשים. כנסים וימי עיון מוקדשים לגבורת נשים. ולאחרונה מחודש מנהג "עיד אל בנאת" – חג הבנות, בראש חודש טבת היוצא בחנוכה, ובו מעלים על נס את העוצמה הנשית, את הגבורה הנשית, את הגבורה של נשים יהודיות.

שירה מייקין אינה מתעלמת מכך בפשקוויל שלה. והיא יוצאת גם נגד המנהג הזה: "סיפור המכבים הוא אולי סיפור על גבריות, אבל מוזכרות בו גם כמה נשים, שלמרבה הצער מתגלות כקיצוניות ורצחניות אפילו יותר מהגברים — ואחת מהן ששה לשחוט את ילדיה למען קידוש השם. דמויותיהן רק מאשררות ומכפילות את האתוס האלים נוטף הלאומיות, ולא באמת מציעות אלטרנטיבה לתפיסת הגבריות הרעילה".

ובשל אותם דברים נוראים, אנו נאלצים לסבול עד היום את החג הזה, שהוא חוויה איומה ונוראה, לדידה. "מאז חוגג עם ישראל את חג החנוכה, שקיבל זווית פירומנית וצרכנית. הורים אומללים נאלצים לצפות עם ילדיהם במופעי חג צעקניים, לסובב סביבון ולבלות את השבועות הבאים בניסיון להתגבר על הצרבות שנגרמו משמונה ימים של אכילת גושי בצק טבולים בשמן עמוק, מפוצצים בריבה זולה ומכוסים באבקת סוכר".

כך, בפשקוויל שכולו ניכור, תיעוב ושנאה לכל מה שמריח יהדות, נפתח מוסף יהדות של "הארץ". למען ההגינות אציין, שבהמשך המוסף יש מאמרים מעניינים ברמה ולא נגועים באוטואנטישמיות א-לה מייקין.

* הומור שוקניסטי – חתן פרס ישראל לחקר הספרות פרופ' דן מירון מרבה לפרסם מסות בענייני ספרות במוסף תרבות וספרות של "הארץ". בשבוע שעבר הוא חרג ממנהגו, ופרסם מאמר דעה פוליטי במדור הדעות בעיתון. במאמרו, הסביר בצורה אמתית ומשכנעת שאנטי-ציונות היא אנטישמיות. יש לציין, שדן מירון הוא איש שמאל מובהק, והדבר בא לידי ביטוי גם באותו מאמר, שבו כתב דברים קשים נגד ההתנחלויות. אולם הוא איש שמאל ציוני. ומתוך היכרותו העמוקה עם האקדמיה במערב ושיח מתמיד את האליטה האינטלקטואלית במערב, מסקנתו נחרצת – האנטי ציונות היא האנטישמיות בימינו, אנטישמיות לכל דבר.

השבוע פרסם מכחיש העם היהודי פרופ' שלמה זנד מאמר תגובה. כותרת המאמר שעשעה אותי מאוד. הכותרת המתבכיינת היא: "דן מירון, אולי גם אני אנטישמי?". אילו היה מתפרסם מאמר של סגן השר ליצמן שכותרתו "אולי גם אני חרדי?", מאמר של מרב מיכאלי "אולי גם אני אישה?" או מאמר של איימן עודה "אולי גם אני ערבי?" הייתי צוחק פחות.

* ההדתה של שולמית אלוני – במוסף שבת של "מקור ראשון" התפרסם ראיון מחכים עם חתן פרס ישראל פרופ' נחום רקובר, גדול המומחים למשפט עברי בדורנו ולשעבר המשנה ליועמ"ש, לרגל צאת ספרו החדש "סודו של המשפט העברי".

הנה סיפור מעניין שהוא סיפר בראיון: "קח למשל את האיסור על הלנת שכר שכיר. החוק הישראלי בנושא נקרא 'חוק הגנת השכר'. הייתה זו שולמית אלוני שהתרעמה וטענה שהשם שלו צריך להיות 'חוק הלנת השכר' כמו בדין העברי. שאלו אותה למה הכותרת חשובה, היא הרי רק כותרת. התשובה היא שהכותרת היא הצהרה על הזיקה בין החוק הישראלי למקורות שלנו. אלוני היא גם זו שיזמה שחוק השומרים ייקרא כפי שהוא נקרא היום ולא 'חוק שמירת יחסים'. חוק השומרים כמעט זהה בתוכנו לדיני השומרים בשולחן ערוך. הגעתי לוועדה כשאלוני העלתה את ההצעה ועלתה שם התנגדות חריפה. אלוני לא ויתרה והגיעה עד למליאת הכנסת, שם היא הגישה הסתייגות ספציפית לכותרת והשיג רוב".

היום היו קוראים לזה "הדתה".

* דקל בלי סגל – לצערי הרב, עמית סגל פורש מהתכנית דקלסגל ברשת ב'. זו התכנית הפוליטית הטובה והמעניינת ביותר שיש היום בתקשורת הישראלית. התרומה של סגל לכך היא יותר מ-50%. והחיבור ביניהם סנרגטי. חבל.

* שאפילו לימונים פורחים בה – אחד השירים האהובים עליי ביותר, הוא שירו של נתן זך "כולנו זקוקים לחסד". ויותר מכל אני אוהב את הבית האחרון בשיר, שאותו אילן וירצברג לא הלחין ולכן אינו מופיע בשיר, בביצועה המרטיט של נורית גלרון. הבית הזה הוא ממש מוטו של חיי, והקראתי אותו פעמים רבות, החל לחניכיי בגרעין לאורטל לפני 35 שנים ועד, לפני שבועות אחדים, בבית מדרש "מעגלים" שאליו אני משתייך, ובשנה האחרונה הוא פועל בחצור הגלילית.

אומרים ישנה ארץ
שאפילו לימונים פורחים בה
שבה גם מכאוב, גם מחסור
כאילו תמיד קורנים בה.
בואי ואראה לך מקום
שבו עוד אפשר לחלום.

בערב שבת קראתי במוסף תרבות וספרות של הארץ פרקי יומן של רות אלמוג. הופיע בה המשפט הבא: "אחוזת שרעפים הלכתי הביתה והתברר לי שהמילה CISMAR מופיעה באחד מבתי 'שיר הגלות', המושווה לשירו של גתה 'הארץ בה פורח הלימון' ".

המשפט הזה הצית אותי. לא יתכן שנתן זך לא הכיר אותו והוא לא כתב את שירו – בהשראתו. הרי זך הוא יליד גרמניה וחניך התרבות הגרמנית.

מהו אותו שיר של גתה? הסתערתי על המרשתת, גיגלתי ומיד מצאתי. מסתבר שזה שיר נודע ומוכר, ולא בכדי גוגל העלה תוצאות רבות על אודותיו.

שירה של מיניון / יוהן וולפגנג גתה. תרגם לעברית אשר רייך.

הידעת את הארץ בה הלימון פורח,
בה תפוח הזהב באפל מבשיל, זורח,
מכחול רקיע נושב בה רוח מעדנות,
ההדס דומם ויתנשאו להן הדפנות.
התדע זאת בביטחון, אהוב מפלג,
שמה, שמה נחיה היטב בלא שנדאג.
התכיר את הבית על עמודיו, גג נתמך?,
מבהיק שם הטרקלין, פני החדר – מזרח,
דמיות השיש ניבטות בי בתמיהה:
מה עוללו לך ילדה קטנה, מסכנה?
התכיר זאת היטב, אהוב מפלג?
שמה, שמה נחיה לנו בלא שנדאג.
התראה את ההר עליו ענן אפל,
שם פרד מגשש דרכו בערפל
שם דרקוני קדמון במערות רובצים,
צוקים ימוטו ומים בגיא פורצים
שמה, שמה תהיה דרכנו בלא שנדאג.

מוסף התרבות והספרות נפתח במסה מרתקת של אסף ענברי: "אוטוביוגרפיה בעידן הנרקיסיזם". ענברי פותח בתיאור העידן הנרקיסיסטי שבו אנו חיים, תיאור ביקורתי שהזדהיתי עמו מאוד, ומכאן הוא יצא לסיפורת האוטוביוגרפית העכשווית, שהיא התגלמות הנרקיסיזם. אסף אמנם פוסק זאת בנחרצות, אך מסייג את דבריו, בהצגת חלופה שבה ניתן לכתוב כתיבה אוטוביוגרפית שאינה נרקיסיסטית ואף בתיאור חיובי של כתיבה אוטוביוגרפית נרקיסיסטית, למשל – של ביאליק, שבתקופה שבה נכתבה הייתה לה חשיבות בעיצוב וביטוי הרוח האינדיבידואליסטית של המודרנה.

כאמור, הזדהיתי מאוד עם מסריו של ענברי. ופרסומם בעיתון של פרקי היומן של רות אלמוג, שבו היא מתארת לפרטי פרטים את מעשי היום יום שלה (וזו הפעם השניה בשבועות האחרונים שאלמוג מפרסמת פרקים מיומנה), הוא לכאורה התגלמות הכתיבה האוטוביוגרפית הנרקיסיסטית. אם כך, מדוע טרחתי לקרוא אותה, ואף נהניתי מכך מאוד?

אולי בזכות העברית היפה והעשירה שלה, שבולטת דווקא כיוון שמדובר בכתיבת יום יום שוטפת, שלכאורה ניתן להתרשל בסגנונה. ואולי מתוך הזדהות עם תכונה בולטת מאוד הן בפרקים שפורסמו היום והן בפעם שעברה – סקרנות וחקרנות והתעקשות לטרוח, ללמוד, לחפש ולמצוא תשובות לשאלות שהיא נתקלה בהן במקרה ועוררו את סקרנותה. כאן, כרטיסיה שכוחה שהיא מצאה ועליה כתוב שיר שהעתיקה פעם, לא זכרה מהו ולמה העתיקה אותו, והקדישה כחודש וחצי ללימוד מהו השיר ומיהו המשורר. בחקירתה ובחיפושיה גילתה שהשיר הוא "שיר גלות", שכתב משורר ברזילאי ששמו גונסלבס דיאס. והיא מצאה ששירו של דיאס הושווה לשירו של גתה "הארץ בה פורח הלימון".

* הכל זורם – עד שבת בבוקר מדדתי במערכת הזאת 163 מ"מ. במקומות אחרים באורטל וענפיה נמדדה כמו גדולה אף יותר, כ-180 מ"מ. וביישובים אחרים בצפון הגולן, כמו אל-רום ומרום גולן, חצו המשקעים את ה-200 מ"מ.

זהו אושר גדול בעבורי. ולא רק בגלל הברכה לחקלאות ולא רק בזכות הזרימה לכינרת והעליה המרשימה במפלסה, ולא רק בשל התמלאות המאגרים בגולן. פשוט, מאז ילדותי העירונית הייתי פריק של חורף, של גשם, של ערפל, של ברד (שאף חקלאי לא ישמע, חלילה) ושל שלג. שלג? כילד – בטיולים לחרמון ולירושלים. ובבגרותי באורטל – כמובן, השלג באורטל. כמות גדולה כל כך של גשם כפי שירד בימים האחרונים, זרימות מרשימות כל כך לצדי הדרכים, ממלאים אותי באושר.

ביום חמישי וביום שישי טיילתי ברחבי הגולן. הזרימות אדירות, המאגרים מתמלאים, מפל עיט שוצף קוצף, הירדן סוער, הזוויתן במלוא תפארת זרימתו. ובשבת יצאתי גם אל מחוץ לגולן, וגם בנחל עמוד הזרימות מרשימות. טיילתי, צילמתי ונהניתי. ביום חמישי עם בני אסף, שהיה בחופשה וביום שישי עם אשתי יעל. וזה כיף אדיר לכולנו.

"הכל זורם" אמר הרקליטוס, הפילוסוף היווני (המאה ה-6 לפני הספירה) והתכוון לכך שהעולם משתנה כל הזמן. וכשאני רואה, חש ונושם את הגשמים והזרימות, אני נטען באופטימיות שכל מה שצריך להישטף, להתנקות ולהשתנות, ויש כאלה למכביר אצלנו, בעוונותינו, יישטף עם הזרימות הללו.

* ביד הלשון

פך – נס פח השמן או נס פך השמן? פך כמובן.
כך כתוב שחור על גבי תלמוד: "שכשנכנסו יוונים להיכל טִמאו כל השמנים שבהיכל. וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונִצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד. נעשה נס והדליקו ממנו שמונה ימים…" (בבלי שבת כא ע"ב).

מה זה פך? כד קטן.

* "חדשות בן עזר"

מאה פניות

נהנינו משנת גשמים ברוכה ביותר, וזהו אושר גדול מאין כמותו. אך יש לו גם מחיר, שיש להתמודד אתו. הגשמים פגעו מאוד בכבישי הגולן ופערו בהם בורות; הן בכביש 91, הכביש הראשי, ויותר מכך בכבישים המשניים.

אם חלילה יקרה אסון כתוצאה מבור כזה, סביר להניח שבעקבותיו יתוקן המפגע הספציפי. אך הרי איננו רוצים להמתין לאסון כדי לתקן מפגעים.

פניתי בנדון לראש המועצה חיים רוקח. אמנם הגורם האחראי על הכבישים אינו המועצה כי אם חברת נתיבי ישראל (לשעבר מע"ץ), אך לבטח יש למועצה מילה ויכולת השפעה באשר לנעשה בתחום שיפוטה.

תשובתו של רוקח הייתה שהוא אכן פנה בנדון, והתשובה שקיבל הייתה: "אבל אף תושב לא התלונן, אז מה אתה רוצה?" ההמלצה שלו הייתה שנפנה בהמוננו לנתיבי ישראל. "כשהמועצה פונה זאת פניה אחת. אם יהיו מאה פניות, זה הרבה יותר משמעותי".

כל שנדרש הוא להיכנס לאתר של נתיבי ישראל, להיכנס לדף "מפגע" ולדווח על המפגע.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

שלג באמצע הקציר

חורף תשע"ט (2018-2019) היה (נגמר?) חורף מיוחד במינו. שנה ברוכה מאוד בגשמים, הרבה מעל הממוצע. לעומת זאת, זו הייתה שנה עניה בשלגים. בכל 35 שנותיי באורטל לא זכורה לי עוד שנה, שאפילו פעם אחת לא נערם בה שלג. אפילו בשנות הבצורת השחונות ביותר היה לפחות אירוע שלג רציני אחד. בדרך כלל יש הלימה בין כמות המשקעים לשלגים (ע"ע חורף 1992). ודווקא השנה – לא נערם שלג באורטל (הצטבר לפחות מס"מ ומיד נמס בגשם). היה זה חורף גשום מאוד, אך לא כל כך קר.

האביב, לעומת זאת, קר מאוד. ממוצע הטמפרטורות באפריל בישראל הוא הנמוך ביותר מזה 42 שנה.

והשיא – שלג בפסח. ופסח מאוחר, בסוף אפריל. שלג ב-21 באפריל! אמנם לא באורטל, אבל בהרים סביבנו ובמרום גולן. וזאת כבר תופעת טבע נדירה ביותר.

****

"עוד לא ירד לי שלג באמצע הקציר", שוררה נעמי שמר בשירה "עוד לא אהבתי די". ספירת העומר מתחילה בא' חול המועד פסח, ועל פי הגדרת התורה: "בהחל חרמש בקמה". בדיוק ביום שבו ירד השלג. אז אמנם זה לא "אמצע הקציר" אלא תחילת הקציר, ובכל זאת…

ב-1521 שהה בארץ ישראל הרב והמקובל היהודי איטלקי משה באסולה. בשובו לאיטליה, הוא כתב את "ספר המסעות", שבו תיאר את הרפתקאותיו במסעו בן השנה וחצי. הוא הפליג באוניה דרך כרתים וקפריסין לטריפולי שבלבנון, והדרים משם דרך ביירות וצידון לא"י, מצפת ועד חברון. הוא תיאר את מספרם ומצבם של היהודים בכל מקום אליו הגיע, את בתי הכנסת ובתי הקברות היהודיים. סיפר מעשיות וסיפורי נסים ששמע עליהם במקומות השונים. בין השאר הוא ביקר בברעם ובבית הכנסת של ברעם. הוא תיאר את המבנה, העתיק את הכתובות והוסיף: "ואמרו לי שעל אבן אחרת שנפלה היה כתוב: 'אל תתמהו על השלג שבא בניסן, אנחנו ראינוהו בסיוון' ".

שלג בסיוון! בשבועות! היתכן?

יש לציין, שכתובת זו לא נמצאה מעולם. וגם באסולה עצמו לא ראה אותה, אלא אמר ש"אמרו לו שעל אבן שנפלה". האם יכול לרדת בא"י שלג בקיץ?

****

מאז ראשית תיעוד מזג האוויר בארץ ישראל, התאריך המאוחר ביותר שבו ירד שלג לא בחרמון, היה ב-12 באפריל. בתאריך זה ירד שלג בגולן ובגליל ב-1949 וב-2015. מכאן, שהשלג שירד השבוע, ב-21 באפריל, הוא התאריך המתועד המאוחר ביותר אי פעם.

אין זה אומר שבשנים רחוקות יותר לא ירדו שלגים אף מאוחר יותר. אך שלג בסיוון? לא מתקבל על הדעת. ואולי דווקא כן?

הכתובת שעליה דיווח באסולה לא נמצאה. הוא עצמו לא ראה אותה, אלא שמע עליה. מהימנות דבריו מוטלת בספק. אך מסתבר שיש עוד עדות על שלג בסיוון. חוקר א"י, בן המחצית הראשונה של המאה ה-19, יהוסף שוורץ, ציין בספרו "תבואות הארץ" (1845) שבסיוון תקי"ד (1754) ירד שלג כבד בירושלים. את המידע הזה הוא סיפק "בשם זקן אחד".

אז ירד או לא ירד שלג בסיוון? לי זה נשמע מופרך, אבל מי יודע? לעתים יש תופעות טבע יוצאות דופן.

ומהיכן כל המידע הזה? מן הבלוג המצוין "עונג שבת" (עונ"ש) של ההיסטוריון פרופ' דוד אסף.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל