יוצרים אלטרנטיבה להנהגה הלאומית

נאום בטקס סיום שנה ב' של מחזור ט' במדרשת השילוב 23.2.23

בפרשת השבוע, פרשת "תרומה", מקבל משה מן האלוהים את ההנחיות לבניית המשכן. וכך נפתחת פקודת המבצע: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה, מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי.

אין הוא קובע מס, בניגוד ליעדים אחרים שבהם מוטלים מסים. בניין המשכן תלוי ברצונם הטוב של בני ישראל ובנכונותם להתנדב ולפתוח את ארנקיהם למען המטרה הקדושה.

האם בני ישראל יכזיבו? אעשה כאן ספוילר – בעוד מספר שבועות, כשנקרא על בניית המשכן, ניווכח שבשלב מסוים משה עצר כמעט בכוח את פרץ התרומה וההתנדבות של בני ישראל. כבר לא היה בה צורך.

ללמדך, שכאשר יש מנהיגות אמת, המבוססת על דוגמה אישית, על הצנע לכת, על טוהר כפיים – יש בכוחה להציב משימות לאומיות ולסחוף את העם לעשיה ולהתנדבות.

לא אכביר מילים על המנהיגות הלאומית, בערב חגיגי זה. אדבר על מדרשת השילוב כבית יוצר להנהגה חברתית ורוחנית; הנהגת העתיד של החברה הישראלית. מדרשת השילוב בדרכה המיוחדת, כמו המכינות הקדם צבאיות – כל אחת בדרכה, הן חלק מאותם מפעלים הנותנים לנו סיבה לא להתייאש גם בימים קשים מבחינה לאומית ולהאמין בעתידה של ישראל. כי כאשר אנו מחנכים למנהיגות, אנו מנסים ליצור אלטרנטיבה להנהגה שאנו רואים היום.

אנו נמצאים בימים קשים לעם ישראל, למדינת ישראל; ימים של קרע לאומי עמוק והנהגה לאומית המלבה אותו. מנהיגות אמת, כמו זו שמגלה נשיא המדינה, עשויה להביא לאיחוי הקרע. אך דומה שכמו חנה במשכן בשילה, הוא מדבר על לבו, רק שפתיו נעות וקולו לא ישמע.

הקרע, שיש המטפחים אותו כאילו הוא מפעל חייהם, לא נוצר בבוקר בהיר אחד. הוא נוצר כתוצאה מתהליך ארוך של העדר קשב בין חלקי העם, ואם מתנהל דיאלוג, הוא בסגנון המורה לערבית במערכון של שייקה אופיר: שני אנשים מדברים לעצמם.

אנו, במדרשת השילוב, המבוססת על חיים משותפים, לימוד משותף, יצירה משותפת ותרבות משותפת של חילונים, דתיים ומסורתיים על כל הרצף הדתילוני, מתוך חיפוש משותף אחר האמת, וגם מתוך מחלוקות לשם שמים, החוצות את מעגלי המוצא של דתיים או חילונים. כאן אנו יוצרים את התקווה למחר טוב יותר. וגם כשמסביב יהום הסער, ראשנו לא יישח, ואנו דבקים בשליחותנו ובמשימתנו, דווקא מתוך הבנת ההכרח בתיקון החברה הישראלית.

במפרט הטכני של המשכן, עליו נקרא בשבת, יש מקום של כבוד למנורת שבעת הקנים.

וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר. מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה. יְרֵכָהּ וְקָנָהּ גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ מִמֶּנָּה יִהְיוּ. וְשִׁשָּׁה קָנִים יֹצְאִים מִצִּדֶּיהָ, שְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הָאֶחָד, וּשְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הַשֵּׁנִי.

בחלקה השישי של הפואמה "אוהלינו" מתוך מחזור שיריו "גלבוע", הנפתח במילים "עטוף נא אל שדי את נפשי בטלית, וזמר בקול בואי כלה" (ועם הלחנתו בידי יאיר רוזנבלום קיבל את הכותרת "שיר שבת"), כותב המשורר אברהם שלונסקי:

כי שבעה הם ימים ימות השבוע

ושבעה יש קנים למנורה.

מה רבותא בכך שהשבוע הוא בן שבעה ימים? הדגש הוא על השבעה. הוא מזכיר לעצמו ולזולתו, שהשבוע מורכב מהשילוב בין ששת ימי המעשה לבין השבת. בכך הוא מפנה ביקורת כפולה – הן כלפי העולם המסורתי שזנח את חיי העמל והחולין, ששת ימי המעשה, אך לא פחות מכך על העולם החלוצי, שאימץ את העבודה כדת, אך שכח את הקדושה, שאותה מייצגת השבת.

"ושבעה יש קנים למנורה" – שלונסקי מעצים את המסר של השורה הקודמת, בכך שהוא יוצר משוואה בין שבעת ימי השבוע לשבעת הקנים במנורה. מנורת בית המקדש היא סמל לקדושה העליונה ביותר. שבעת קניה, מקבילים לשבעת ימי השבוע. גם בששת ימי המעשה יש קדושה, אך ללא השבת אין לה קיום ואין לה משמעות. וגם לשבת, אין משמעות ללא ששת ימי המעשה, ללא העבודה, העבודה המעשית של בניין א"י, בניין אומה ריאלית. "מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה" – המנורה לא נעשתה בחיבור חלקים שונים, אלא בפיסול מתוך גוש גדול של זהב טהור. בתיאור בניית המנורה, מודגשת עובדה זאת בצירוף המילים "מקשה אחת", כחיבור שאינו ניתן להפרדה. כאשר מדמה שלונסקי את שבעת ימי השבוע לשבעת קני המנורה, הוא אומר שששת ימי המעשה והשבת הם מקשה אחת, אין להפריד ביניהם.

והוא מוסיף:

ומי אשר הדליק המנורה בנפש

הוא ייצק השמן לאורה.

אנו, שמתעקשים לראות בעם ישראל על כל חלקיו ומעל ומעבר לכל המחלוקות בתוכו – מקשה אחת; אנו, שמתעקשים לא להתמכר לחול אך גם לא לקודש אלא לשלב תלמוד עם מעשה, להקים הנהגה של תלמידי חכמים שהם גם אנשי מעשה, לוחמים ומפקדים בצה"ל ואנשים התורמים לחברה, מדליקים את המנורה בנפש.

צרור הערות ‏5.2.23

* על פי כל גרסה – זו הפרת אמונים – בין אם נכונה גרסתו של עו"ד חימי שמדובר היה ברומן מתמשך ובין אם נכונה גרסתה של העו"דית שמדובר במעשה מגונה והטרדה מינית – הגשת מכתב ההמלצה היא הפרת אמונים. יתר על כן, הפרת האמונים חמורה אף יותר אם הייתה זו המאהבת שלו במשך שנים, והוא, כיו"ר לשכת עורכי הדין, תפקיד רב עוצמה והשפעה, החולש גם על נציגי הלשכה בוועדה למינוי שופטים כתב מכתב המלצה (או בכיבוסית חוות דעת מקצועית) בלי שום גילוי נאות.

כמובן שיש הבדל עצום בין הגרסאות שלהם באשר לעבירת המין החמורה. אבל הוא מעל בתפקידו ובאמון הציבורי באופן גס על פי שתי הגרסאות.

טענתו, שהעובדה שהעו"דית נפסלה כבר בראשית התהליך, מעידה שהוא לא פעל למענה, אינה מחזיקה מים. חומרת המעשה היא בעצם חוות הדעת. העובדה שההחלטה המקצועית של הוועדה הייתה לפסול אותה, אינה מעלה ואינה מורידה מחומרת ההמלצה.

גם אם נכונה טענתו של חימי שעיתוי הפרסום נועד לחבל בחלקו במאבק הציבורי נגד המהפכה המשטרית, היא אינה רלוונטית. מה שרלוונטי הוא השאלה האם עשה את המעשה או לא. נניח שאין תמימות בעיתוי הפרסום וסביר להניח שאין בו תמימות. אז מה? זה מכשיר את המעשה? אדרבא, מצופה מאיש ציבור לקחת בחשבון שמעשים פסולים שיעשה יצופו דווקא בעיתוי הפוליטי הכי לא נוח לו. אפשר לטעון שחשיפת העבירות שבעטיין הוגשו כתבי אישום נגד פואד בן-אליעזר שלושה ימים לפני התמודדותו לנשיאות הייתה מארב מתוכנן ובלתי הוגן. ואולי זה נכון. אבל אין בכך כדי להלבין את העבירה (יש לציין שפואד נפטר במהלך המשפט, כך שהוא נפטר בחזקת חף מפשע). כך גם התלונות על הטרדות מיניות שצצו באותו שבוע נגד סילבן שלום שהיה בין המתמודדים מולו בבחירות לנשיאות. וכך גם התלונה על עבירות מין שביצע אלוף (מיל') אורי שגיא, שצצה אחרי שהודיע על הצטרפותו לחיים הפוליטיים והתמודדותו מטעם מפלגת העבודה. ויש עוד דוגמאות רבות.

אין זה ראוי להשהות מידע על עבירה עד הרגע הזה ואפשר למצוא בעיתוי הפרסומים טעם לפגם ואקט פוליטי פוגעני, אך אין בכך כדי לעמעם כהוא זה את חומרת מעשיו של איש הציבור.

ובאשר להפרת האמונים – כדאי לזכור שתכנית ה"רפורמות" במערכת המשפט שהציע סמוטריץ' ערב הבחירות, כללה את ביטול עבירות המרמה והפרת האמונים, בהן נאשם נתניהו. כאשר עוכר המשפט יריב לוין הציג את המהפכה המשטרית, הוא הגדיר אותה כפעימה הראשונה של המהפכה. אין זה מן הנמנע, שלאחר השלמת הפעימה הראשונה, שתאפשר לרוב האוטומטי של הקואליציה להתגבר על כל פסיקת בג"ץ, ביטול העבירות הללו יהיה חלק מן הפעימות המושחתות הבאות. אם אין הפרת אמונים – אין כל עילה למנוע מראש לשכת עורכי הדין להמליץ על המאהבת הסודית שלו לשופטת.

* קונספירציית האתרוג – ההתנערות המוחלטת מחימי שאילצה אותו להתפטר מתפקידו בתוך פחות מ-24 שעות מאז החשיפה, מפריכה לחלוטין את תאוריית הקונספירציה המטורללת כאילו הוא התייצב נגד המהפכה המשטרית כדי ש"המערכת" תאתרג אותו.

ראשית, הנה, איש לא איתרג אותו. עובדה. להיפך. שנית, הטענה הזאת מציגה את חימי כמטומטם ואינפנטיל, שחושב שאם יתייצב נגד המהפכה מישהו יאתרג אותו. וחימי אינו מטומטם ואינו אינפנטיל.

אבל הקונספירציה תימשך. אם, למשל, יעמוד חימי לדין וייגזרו עליו מאסר עולם ועבודת פרך, דפי המסרים של תעשיית השקרים וההסתה יטענו שבית המשפט הקל עליו, ואילו הוא היה "ימני" (אגב, הוא ימני, תומך ליכוד מוצהר, שמתנגד למהפכה המשטרית) בית המשפט היה גוזר עליו עונש מוות + עבודת פרך. מה שמוכיח שבית המשפט הוא חלק מ"דיפ-סטייט" הססססס00000מולני.

* המסר המשמעותי – המסר המשמעותי מפרשת חימי, היא שאיש ציבור שסרח מתפטר בתוך פחות מ-24 שעות. עוד לפני שהוא חשוד. זו צריכה להיות הנורמה הציבורית. קל וחומר מי שהוגש נגדו כתב אישום. על אחת כמה וכמה מי שהורשע בדין. 

* לינצ'וקרטיה – ב-1977 היו לראשונה בתולדות המדינה חילופי שלטון. אח"כ היו חילופי שלטון ב-1992, ב-1996, ב-1999, ב-2001, ב-2006 (ספק אם נכון להגדיר זאת כחילופי שלטון, אך בכל זאת קדימה החליפה את הליכוד בשלטון), ב-2009 וב-2021.

מעולם לא קרה ששלטון חדש עלה, ותרגם את המנדט שלו לייפוי כוח מטעם "רצון העם" לרמוס, לדרוס, להרוס, להחריב ולאבד כל מה שמפריע לו לשלוט ללא מיצרים.

ממשלת הדי-9 הדורסנית, שלוחת הרסן – אין לה אלוהים, אין לה מעצורים, אין לה קווים אדומים.

והכל בשם הסיסמה הפופוליסטית של "רצון הרוב". זו לא דמוקרטיה אלא לינצ'וקרטיה. בלינץ' הרוב רוצה להרוג את היחיד או המיעוט. רצון הרוב.

* הדי-9 דוהר – ממשלת הדי-9 ממשיכה ללחוץ על הגז. עוכר החינוך יואב קיש, שכבר הצהיר שהמשימה העיקרית שלו היא הגדלת התקציב למערכת החינוך האנטי ממלכתית והלא ציונית של החרדים, המחנכת להשתמטות, לבערות ולבטלה, הוציא הנחיה ז'דנוביסטית, שעל פיה יש צורך באישורו לכניסת פוליטיקאים להרצאות בבתי הספר. כלומר, שפוליטיקאי יחליט איזה פוליטיקאי כשר לפגוש תלמידים ואיזה לא.

יו"ר ועדת החוקה רוטמן יוזם חקיקה להגבלת זכות השביתה, שהיא זכות מוקנית בכל דמוקרטיה. אבל אחרי שיוחלט על פסגת התגברות אוטומטית של 61 ח"כים, לא תהיה בעיה לרמוס את זכויות האדם והאזרח, ולא יהי מי שיגן על האזרח ועל זכויותיו.

* מיתוס המחטף – אחד המיתוסים שמופצים בדיון על המהפכה המשטרית, הוא שחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו התקבל במחטף, במספר זעום של מצביעים, ברוב קטן של 32 נגד 21. כביכול, רוב הח"כים כלל לא נכחו ופתאום הייתה הצבעה. וכך השמאל כפה את רצונו על הרוב הגדול.

העובדה היחידה הנכונה במיתוס הזה היא שתוצאות ההצבעה היו 32 נגד 21. כל השאר חסר שחר.

הממשלה שהובילה את המהלך הייתה ממשלת הליכוד (ממשלת ימין מלא מלא היחידה עד הנוכחית) בראשות יצחק שמיר, עם שר המשפטים מהליכוד דן מרידור ויו"ר ועדת חוק, חוקה ומשפט של הכנסת אוריאל לין מן הליכוד. יש לציין שהחוק הזה מגלם את המאבקים של הליכוד ועוד קודם לכן של מרכיביו המרכזיים, תנועת החרות והמפלגה הליברלית (גם בגלגולה הקודם כציונים הכלליים) מאז קום המדינה. שלושת הח"כים הבולטים בניסיון לקדם את החוק הזה (בשמות שונים ובגלגולים שונים) היו מנחם בגין ובנימין הלוי מתנועת החרות ויצחק הנס קלינגהופר מן המפלגה הליברלית.

חקיקת חוק היסוד הזה הייתה מהלך משותף של הקואליציה והאופוזיציה. בהכנת קבלת החוק נערכו הרבה מאוד דיונים, הוא עבר תהפוכות רבות והיו בו פשרות בין עמדות שונות. אבל התוצאה הסופית הייתה מקובלת על רוב עצום של חברי הכנסת; כל הליכוד, כל מפלגת העבודה, שלוש המפלגות שהרכיבו את מרצ, צומת, חלק מן המפד"ל וחד"ש. בסך הכל – 95 ח"כים, ללא המפד"ל שהתפצלה. עם המפד"ל 96-97. רוב גדול ומוחלט.

למה מעטים כל כך הצביעו? כיוון שבדרך כלל, הצבעות שמשתתפים בהן ח"כים רבים הן או הצבעות בנושאים שבמחלוקת וכל קול חשוב, או הצבעות שנדרש בהן רוב מיוחד. אילו היה גיוס כללי, התוצאות היו כנראה 97:23.

ביום ההצבעה (או אולי למחרת), היו פריימריז במפלגת העבודה, שלה היו 39 ח"כים וכולם היו עסוקים בפריימריז ולא נכחו במליאה. ובכלל, ח"כים לא מיהרו להצביע על חוק שהתמיכה בו רחבה כל כך והעברתו בטוחה. לעומת זאת, המתנגדים ערכו גיוס כללי, כי טבעו של מיעוט הוא הרצון להשמיע את קולו. ובסופו של דבר, מיעוט המשתתפים מבין תומכי החוק הניב הישג משמעותי למתנגדים – הם הצליחו להעביר ברוב של 27:26 הסתייגות שמחקה מן החוק את הסעיף על פיו ניתן לשנותו רק ברוב של 61 ח"כים.

בסך הכל, העובדה שחוק יסוד חשוב כל כך עבר במספר נמוך כל כך של מצביעים הוא תעודת עניות לכנסת. זאת, לא כיוון שמישהו יכול היה להעלות על דעתו שיום יבוא ויקומו שרלטנים שימציאו את נראטיב ה"מחטף", אלא פשוט כי הצבעה על חוק כזה צריכה להיות אירוע חגיגי שכל הח"כים מתכנסים לדון בו ולהצביע עליו. אבל לא היה כל מחטף והרוב שתמך בחוק היה עצום.

* אגדת המהפכה החוקתית – אגדה נוספת הנוגעת לחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, היא שהח"כים שהצביעו עליו לא ידעו שהוא במעמד של חוקה, ולמעשה אהרון ברק על דעת עצמו הפך את החוק לחוקה, וזו "המהפכה החוקתית".

גם הטענה הזו אינה נכונה. כל חוקי היסוד הם פרקים בחוקה. בכנסת הראשונה הייתה מחלוקת האם לחוקק מיד חוקה. בסופו של דבר התקבלה "פשרת הררי", איש המפלגה הפרוגרסיבית (לימים ל"ע), לבנות את החוקה נדבך על גבי נדבך באמצעות חוקי יסוד. בדיוק כפי שחוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי (חוק הלאום), למשל, הוא פרק בחוקה וכך גם חוק יסוד: משאל עם, חוק יסוד: הממשלה וכו'. לכן, אין שום צורך להכריז עליו ככזה – הוא כזה מעצם היותו חוק יסוד.

זה נוסח החלטת הכנסת הראשונה, שאימצה את פשרת הררי (13.6.50): "הכנסת הראשונה מטילה על ועדת החוקה, חוק ומשפט להכין הצעת חוקה למדינה. החוקה תהיה בנויה פרקים פרקים, באופן שכל אחד מהם יהווה חוק יסוד בפני עצמו. הפרקים יובאו בפני הכנסת, במידה שהוועדה תסיים את עבודתה, וכל הפרקים יחד יתאגדו לחוקת המדינה".

* לא לעולם חוסן – כאשר יש מיגרנה, לא כורתים את הראש. אבל צריך לטפל במיגרנה.

משמעות המהפכה המשטרית היא לכרות את הראש ולכן יש לסכל אותה. אבל הכחשת המיגרנה מתעלמת מכך שהזנחתה הביאה למזימה לכריתת הראש.

בלי האקטיביזם השיפוטי והסירוב לכל בחינה עצמית של בג"ץ, לא היינו מגיעים למצב שחצי העם תומך בתכנית שמשמעותה היא ביטול הרשות השופטת והכפפתה לממשלה, שגם כך שולטת בכנסת. בלי המישפוט של החברה הישראלית, לא היינו מגיעים למצב שניתן לשכנע חצי עם בקונספירציות מטורללות על "תפירת תיקים", כביכול.

אין ספק שאהרון ברק הוא גאון משפטי בקנה מידה עולמי, אולם עמדותיו הקיצוניות ויהירותו, שבאו לידי ביטוי בסלוגנים נוסח "הכל שפיט", "מלוא כל הארץ משפט", "גם החלטה של מפקד אם להסתער משמאל או מימין היא שפיטה" וכו', הביאו אותנו למצב הנוכחי. השיא, או השפל, של היהירות הזאת, הייתה התנגדותו של ברק לצירופה של כלת פרס ישראל פרופ' רות גביזון, שאף היא גאון משפטי לא פחות ממנו, ואף היא מנהיגה משפטית וציבורית לא פחות ממנו, לבית המשפט העליון. הוא שלל את מינויה בטענה ש"יש לה אג'נדה", אך המשמעות של דבריו הייתה, שהאג'נדה שלה שונה משלו. הוא רצה בית משפט חד-אג'נדאי. מה שנחוץ היה דווקא בית משפט פלורליסטי, רב אג'נדאי, שיש בו שני מנהיגים דגולים כמו ברק וגביזון. ההתנהלות הזאת חוללה את אי האמון של רבים בציבור במערכת המשפט, מה שהקל על שרלטנים מושחתים להסית את הציבור נגד המערכת ולגרום לחלקים רחבים ממנו לתמוך במהפכה המשטרית המסוכנת.

במשך שנים יצאתי נגד הקו הזה והזהרתי – לא לעולם חוסן. זה יתהפך עליכם.

חיפשתי מאמרים שכתבתי בזמן אמת בעד מינויה של גביזון, ועוד לא מצאתי. אבל מצאתי שני מאמרים שכתבתי מאוחר יותר. האחד, ביום כניסתה של דורית בייניש לתפקיד הנשיאה, שבו קראתי לה לשנות את הדרך. "פתחי חלון", הייתה כותרת המאמר.

המאמר השני הוא משנת 2016. כותרתו היא "לא לעולם חוסן". גיגלתי את הכותרת לצד שמי, בהנחה שאגיע למאמר בעד מינויה של גביזון. אך המאמר, שפורסם ב"ישראל היום", שהזכרתי בו גם את סוגיית גביזון, עסק דווקא בניסיון בוטה, אם כי מתון מאוד יחסית למהפכה המשטרית, של איילת שקד להשתלט בכוחניות על הוועדה לבחירת שופטים. שוב הזהרתי – "לא לעולם חוסן". זה יתהפך עליכם. באותו מאמר העליתי על נס את השינוי שהוביל גדעון סער, שפתר את בעיית הוועדה למינוי שופטים. קראתי לאיילת שקד לא להרוס את המבנה המושלם שנוצר. אין לי ספק, שאחרי התיקון של סער, גביזון הייתה מתמנה לבית המשפט העליון. ואכן, בעקבות התיקון, נוצר הרכב מאוזן מאוד לבית המשפט העליון, בין אקטיביסטים לשמרנים. כפי שהוכח בבג"ץ דרעי, גם השמרנים אינם אומרי הן של השלטון ואינם מכשירי שחיתות. לכן ממשלת הדי-9 רוצה לעקור הכל מן היסוד ולמנות בעצמה אומרי הן ומכשירי שחיתות.

התיקון בוועדה למינוי שופטים, הוא המופת לאופן שבו צריכה להיעשות רפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה. זה מה שנחוץ היום, במקום הדורסנות הכוחנית, והלוואי שהנשיא יצליח להוליך מהלך כזה.

וגם לממשלת הדי-9 אני אומר: לא לעולם חוסן. בסופו של דבר, זה יתהפך עליכם.

* מקלות בגלגלי הדי-9 – התכנית לסגירת תאגיד השידור הציבורי הוקפאה.

מעבר לבשורה המצוינת בפני עצמה לעיתונות החופשית, ליצירה הישראלית, לחופש הביטוי ולדמוקרטיה, זה סימן שאפשר לתקוע מקלות בגלגלי הדי-9 ולעצור את דהירתו המטורפת. זה סימן שהממשלה נלחצת מהמאבק. כך היה גם בביטול ההתנקשות במיזם שבת ישראלית בעקבות הביקורת הציבורית.

זה סימן מעודד למאבק במהפכה המשטרית. הוא יכול להביא את הממשלה להקפיא את המהלך ההרסני ולהיכנס להידברות אמתית, ליצירת רפורמה קונסטרוקטיבית במערכת המשפט, בהסכמה רחבה.

* לעצור אותו מיד – אל"מ (במיל') זאב רז: "יש להחיל דין רודף על נתניהו. חובה להרוג אותו, את כל שריו ואת כל עושי דברו אם הרפורמה תעבור".

זאת הסתה נוראה לרצח.

את האיש צריך לעצור מיד בחשד להסתה לרצח.

שום דבר לא יכול להצדיק את הזוועה. גם לא עברו המפואר של אחד ממפקדי הפצצת הכור העיראקי. עם כל הכבוד לעברו, מסתבר שהוא קורץ מהחומר של יגאל עמיר. דודו, נחמן רז, המחנך והמנהיג הקיבוצי הדגול מתהפך בקברו.

* שערוריה באל-על – אם נכונה הידיעה על סירובם של טייסי אל-על להטיס את רוה"מ לצרפת, זו שערוריה.

סירוב להטיס כל אדם הוא חמור, אבל סירוב להטיס את ראש הממשלה, היוצא לשליחות מדינית בחו"ל, חמור שבעתיים.

גם במאבק הצודק ביותר, יש קווים אדומים, יש כללי משחק. אין טעם למאבק על הדמוקרטיה בדרכים בלתי דמוקרטיות.

מי שלא מתאים לו להטיס את רוה"מ – שיתפטר.

בינתיים דוברת "אל על" הכחישה את הסיפור. אני מקווה שדבריה נכונים.

* צ'רצ'יל דה-לה-שמאטה – אהוד ברק נהג בדרכו הידועה לשמצה של יאיר נתניהו: פרסם ציוץ השמצה מכוער ואלים, ואחרי שהבין שעבר מספיק זמן והאנשים קלטו את המסר והעבירו אותו הלאה – מחק אותו. אפילו מלמל איזו "התנצלות" דחוקה.

ברק תקף בחריפות את הנשיא הרצוג, הפועל לקדם הידברות ופשרה שתמיר את המהפכה המשטרית ברפורמה קונסטרוקטיבית. הלוואי שיצליח. ברק הציג אותו כבן דמותו של צ'מברליין, ראש ממשלת בריטניה שחתם על הסכם כניעה עם הנאצים ערב מלחמת העולם השניה.

כאשר מישהו מכונה צ'מברליין, האסוציאציה המיידית היא שהוא צלע במשולש. הצלע השניה היא מי שצ'מברליין נכנע לו, בעצם הנכונות לשאת ולתת אתו ולהגיע אתו להסכם. ברק אינו מתכוון, כמובן, לערפאת. עם רב המרצחים אין בעיה לנהל מו"מ ולעשות עסקים. הרי ברק עצמו זחל על גחונו לרב המרצחים עם הצעות מופקרות, שניתצו את הקונצנזוס הלאומי הבסיסי ביותר, כמו על ירושלים השלמה ובקעת הירדן. כזכור, לא שלום הוא הביא אלא מתקפת טרור שלא הייתה כדוגמתה, שגבתה חייהם של יותר מאלף ישראלים והפכה את החיים במדינה לסיוט. הצלע השניה במשולש צ'מברליין היא היטלר. אם הרצוג הוא צ'מברליין, נתניהו הוא בן דמותו של היטלר. אתו, בניגוד לערפאת, אסור לנהל מו"מ. כל מו"מ עמו, מעצם קיומו, הוא כניעה. הצלע השלישית היא צ'רצ'יל, המנהיג הדגול שינהל את המערכה באויב הטוטלי.

אז מיהו צ'רצ'יל במשוואה של ברק? ודאי שלא לפיד וגנץ שפועלים גם הם, כל אחד בדרכו, לפשרה. צ'רצ'יל הוא כמובן אהוד ברק. או כפי שכתב במאמר ב"ידיעות אחרונות" בשבוע שעבר, "אסתר חיות ואנוכי". כמובן שהאסתר חיות הוזכרה לצאת ידי חובה.

את חיציו ברק אינו מפנה למהפכה המשטרית אלא לרעיון הפשרה, כי הוא מאיים עליו יותר מהמהפכה. פשרה תשים קץ למאבק, שעליו בונה צ'רצ'יל דה-לה-שמטה את הקמבק המנהיגותי שלו.

* אין קו אדום שמצדיק ירידה מהארץ  – בכתבה באחד הערוצים על מחאת ההיי-טק, רואיין אחד ההיי-טקיסטים הבכירים, תום לבנה, ואמר: "הדבר הכי נכון לעשות, שאני אעשה ואני גם קורא לאחרים לעשות, הוא לעזוב את הארץ" (הציטוט הוא מהזיכרון).

אם אלה פני המחאה – זו לא המחאה שלי. אני מתנגד בכל ישותי למהפכה המשטרית, אך מחאה המטיפה לירידה מהארץ, גרועה בעיניי יותר מכל מהפכה משטרית. אני יכול לקבל ביקורת על מדיניות זו או אחרת מתוך הבעת חשש שהיא עלולה להביא לירידה. אבל בשום אופן לא הצדקת ירידה. בשום אופן לא עידוד ירידה ובטח לא הטפה לירידה.

אין לי ארץ אחרת. גם אם אדמתי בוערת. והיא בוערת. אבל אין לי ולעולם לא תהיה לי אחרת. שאלה שנשאלתי: ואם החרדים יעלו לשלטון ויכפו כאן מדינת הלכה? זה קו אדום שיצדיק ירידה מן הארץ? תשובתי היא שאין שום קו אדום שמצדיק ירידה מהארץ. כשאבא שלי עלה לארץ היה כאן שלטון זר. אני אשאר בארץ גם אם יהיה כאן שלטון זר וגם אם יהיה כאן שלטון שבעיניי הוא לא לגיטימי. אם יהיה ניסיון לכפות מדינת הלכה, לא אציית לחוקי הממשלה, אך לא ארד מהארץ. אם מדינת ישראל תבטל את הגדרתה כמדינה יהודית – לא אראה בה מדינה שלי. לא אציית לחוקיה, לא אשלם לה מיסים. אך לא ארד מהארץ. אם אויב יכבוש את הארץ, אלחם נגדו בכל מחיר, אך לא ארד מן הארץ.

כתב מורנו ורבנו א.ד. גורדון לפני 110 שנים: "אין בעולם ארץ מלבד ארץ-ישראל, אשר היהודי יכול לטעום בה טעם ארץ מולדת, ארץ מולדת אמתית, טבעית. אמנם אנחנו נתרחקנו מארצנו, וארצנו, כל זמן שאנחנו בגולה, רחוקה מלבנו. אבל די ליהודי בעל נפש לבוא לארץ-ישראל, לחיות ולעבוד ולסבול בארץ-ישראל, העיקר לעבוד בארץ-ישראל, לעבוד בתוך הטבע ולחיות את הטבע הארצישראלי, לחיות את חורבן הארץ עם הצער שבחורבן והגבורה שבחורבן שלה, בשביל לטעום ולהרגיש מה היא ארץ מולדת לאדם, מה יכולה ארץ מולדת לתת לאדם, ומה יכול אדם לתת על ארץ מולדת. אם אין אנחנו יכולים עוד לראות את עולמנו בארץ-ישראל, הנה יכולים אנחנו, לפחות, לראות בה את מקומו של עולמנו".

כאשר הוא כתב זאת, הטורקים שלטו בארץ. והוא אמר שראוי לעלות לארץ ולחיות בה אפילו כדי לחיות את חורבנה עם הצער והגבורה שבחורבנה. היום אנו חיים במדינתנו בארצנו, והאנשים המצליחים ביותר, העשירים ביותר, המפונקים ביותר, מרשים לעצמם לא רק להצהיר שירדו מהארץ אלא להטיף לירידה מהארץ?!

לא יהי חלקי עמהם.

מה הפלא שרוגל אלפר כבר פרסם פשקוויל אהדה והערצה, מגדיר אותו מנהיג וגנרל בקרב וטוען שתום לבנה אחד שווה יותר מ-150,000 מפגינים ומה שדרוש לנו הוא עוד 10 טייקונים שינהגו כמוהו.

* שורשי עד – בהספד שכתבתי על אמי, לאחר פטירתה ב-1988, כתבתי: "הערך של אהבת העם והארץ היה הערך המרכזי שגדלנו עליו… ברור, שמי שגדל בבית הייטנר – לעולם לא יעלה בדעתו, ולו הרהור קל שבקלים, על ירידה מהארץ".

את הערכים האלה, שעליהם גדלתי, הנחלתי גם לילדיי. ואני מקווה ומאמין שהם יעברו הלאה, לדורות הבאים.

הורינו עלו ארצה כדי לשים קץ לתופעת היהודי הנודד, חסר השורשים, הנע והנד והזר בכל מקום. הם עלו ארצה כדי לטעת שורשי עד במולדת.

בעבורי, אין שום סיבה בעולם שתצדיק ירידה מהארץ. ואם אפשר להתייחס בסלחנות לאדם שכשל ובחר לרדת מהארץ, אין סליחה ואין מחילה למי שמטיף לירידה מהארץ והופך את הירידה מהארץ לאידיאולוגיה.

איום בירידה במסגרת מאבק פוליטי הוא לא לגיטימי (והוא גם לא חכם כי הוא ישיג תוצאה הפוכה), כי הוא נושא מסר של ישראלים על תנאי. איזה מין מאבק זה של ישראלים על תנאי? מה, אני ישראלי רק כשדעותיי מתקבלות?! זה המסר שלי לציבור – קבלו את דעותיי, ולא – אנטוש?

כשהמסר הזה בא מאליטות כלכליות, הוא מעורר סלידה שבעתיים. כאשר אליטות כלכליות מוכנות להפשיל שרוולים למען מאבק על פני המדינה – הדבר ראוי לשבח. כך מצופה מאליטה משרתת. אבל כאשר האליטה מאיימת בירידה או בהוצאת כספיה מהארץ ואף מוציאה אותם בפועל – היא היפוכה של אליטה משרתת. היא אליטה מפונקת, אגואיסטית, שבועטת בחברה שמתוכה נבנתה והגיעה לאן שהגיעה, ומפנה לה עורף.

כאשר נגיד בנק ישראל מזהיר מפני ההשלכות הכלכליות המסוכנות של המהפכה המשטרית, הוא מבצע את תפקידו. אם לא יעשה זאת, ימעל בתפקידו ולא יהיה ראוי לו. גם האזהרות של הנגידים בדימוס ושל מאות הכלכלנים הבכירים חשובות מאוד.

אבל כאשר הראשונים להוציא את כספם החוצה הם ישראלים – הם ראויים להוקעה. ברגע שהטייקונית עינת גז מיהרה להוציא מישראל את כספי החברה שלה, היא איבדה את לגיטימיות השמעת הקול שלה בדיון הציבורי. ברגע שהטייקון תום לבנה קרא לרדת מהארץ, בכלל לא משנה מה דעתו בענייני החברה שהוא הפנה לה עורף.

אין לנו ארץ אחרת!

* נותנים שכר אניה לבוא תרשישה – חדשות ערוץ 12 הציגו כתבת מגזין על תופעה מדאיגה של ירידה לקפריסין. הערוץ לא המציא את התופעה אלא דיווח עליה. אין לי ביקורת על עצם הדיווח. הביקורת שלי על הכתבה, היא שהיא עשתה גלוריפיקציה של הירידה.

אף יורד לא נשאל ולו שאלה קלושה שהוזכרו בה מילים כמו: "מולדת", "גולה", "שורשים", "היהודי הנודד", "פטריוטיות", "מחויבות", "ציונות", "ירידה". המילים הללו חסרות משמעות, כנראה. דיברו אתם רק על ההצלחה, הנהנתנות, והכתבה הייתה מנקרת עיניים ומציגה בהערצה את האנשים החכמים שיודעים מה טוב. ולמרבה האירוניה הכתבה דיברה על "קיבוץ" ישראלי בקפריסין ועל "התנחלות". כפי שכתבת גלוריפיקציה ליורדים ליוון במוסף "הארץ" לפני שבועות אחדים כינה אותם "חלוצים.

בי זה עורר קבס.

משפחה אחת סיפרה שהחליטה לברוח מהטילים. מה שהזכיר לי דברים של מורנו ורבנו ברל כצנלסון, במאמרו המכונן "עדות לדור", אותו כתב בעיצומן של מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, כאשר היישוב היהודי בא"י וכל יהודי בארץ עמדו בפני איום חמור לאין ערוך יותר ממתקפות הטילים, שרובם מיורטים בידי "כיפת ברזל": "בתולדות ישראל רבים היחידים אשר ביקשו לברוח מפני יד הגורל הישראלי, כברוח יונה באניה ההולכת תרשישה. רבים רבים גם לעינינו הנותנים שכר אניה לבוא תרשישה! אך אל נא תחפשו עילאות בהתעלמות מגורל עם. איזהו גיבור? לא הבורח מן הגורל, אלא הכובש אותו, לא המבקש להערים על גורלו, אלא המאמץ רוחו וידו לכבוש אותו".

לזכותו של הערוץ יש לציין, שהכתבה הבאה, שעסקה בשיר "חי" הייתה ציונית ופטריוטית מאוד.

* רפורמת הפיתות – אחרי הפצצת חיל האוויר בעזה, המחבלים שבו וירו, ללא תגובה.

חוזרים למדיניות ה"הכלה"? או שהתגובה הישראלית היא רפורמת הפיתות של בן גביר?

* הכהניסט מלבה את הטרור – מה קל יותר לדמגוג פופוליסט מאשר לשלהב את הרוחות בנושא "תנאי המחבלים האסירים"? מי שמביע התנגדות מיד מוקע כ… על מי אתה מגן? על מחבלים ארורים? וכו'.

ובכל זאת, הבה נשאל את עצמנו שתי שאלות: א. האם פגיעה בתנאי העצירים תרתיע ותצמצם את הטרור? התשובה: חד משמעית לא. ב. האם היא תלבה את הטרור ותביא להסלמתו? התשובה: חד משמעית כן.

האם תאוות הנקם והשנאה מצדיקה פגיעה בביטחון ישראל, דרבון הטרור והסלמתו?

כל האובססיה הפופוליסטית הזאת על תנאי המעצר חסרת שחר. שלילת חירות היא עונש כבד ביותר. לחיות מאחורי סורג ובריח עשרות שנים, זה עונש קשה ביותר. ובמקרה של מחבלים, מדובר במאסר ללא חופשות וללא ביקור משפחות.

אז מה הקשקוש האובססיבי בשאלה האם אופים להם פיתות טריות? מה כל הקשקוש הזה על "בית הבראה"? ואם נכביד את עולנו – זה יספק את הציבור שבן גביר מסית? ואם הם יקבלו לחם ולא פיתות, אי אפשר יהיה לצרוח: למה הם מקבלים לחם? מה, זה בית הבראה? למה הם מקבלים לחם בלי עובש? למה הם מקבלים מים? אין לזה סוף.

שיהיה ברור. הצעדים של בן גביר יביאו ליותר טרור, ליותר פיגועים, ליותר הרוגים, ליותר שכול, ליותר יתמות, ליותר אלמנות, ליותר סבל. לנו, לישראלים, ליהודים.

אגב, נתניהו יודע ומבין זאת. לא בכדי, בכל שנות שלטונו הוא לא הלך למקומות האלה. וגם היום אני בטוח שהוא ינסה איכשהו לרסן קצת את החוליגן הכהניסט. אבל הוא שבוי בידיו, ולכהניסט אין אלוהים. הוא לא רואה בעיניים.

* ממשיך לפגוע בביטחון ישראל – אפיית הפיתות בבתי הכלא נועדה למנוע הברחות מהכלא ואליו, והיא גם חוסכת 1.5 מלש"ח בשנה. אבל החוליגן הכהניסט שיצא בפסטיבל מחולות על כל דם יהודי שנשפך ומכר מקסם שווא שאם רק יבחרו בו ייפסק הטרור, צריך להראות איזה הישג. אז מה יותר פופוליסטי מאשר להראות שהוא פוגע בתנאי המחבלים בכלא. זה יפגע בביטחון ישראל? מה אכפת לו? הרי משחר נעוריו הוא פוגע בביטחון המדינה. הרי בשעה שבני גילו חירפו את נפשם על הגנת המולדת, הוא הפך דוכנים של ערבים בחברון, הפריע ללוחמי צה"ל במילוי תפקידם, התעמת עם המשטרה, ארגן עליות לרגל למוזילאום המשוקץ של המחבל רוצח ההמונים גולדשטיין, תלש את הסמל ממכונית ראש הממשלה והבטיח שבפעם הבאה "נגיע גם אליו", מה שאכן קרה. שר בממשלת ישראל…

* חוק הרדיקלים השלובים ובן בריתו הלא-מפתיע של אבי מעוז – חוק הרדיקלים השלובים מחבר את גדעון לוי לרדיקלים מימין ביותר ויותר נקודות מפגש. שנאתו היוקדת לשמאל הציוני, שגרם בעיניו לפשע הנורא נגד האנושות – הקמת מדינת ישראל, גורם לו להעריץ את נתניהו, הנמסיס של השמאל הציוני ולאתרג את שחיתותו. גם הוא נוהג על די-9, גם אם די-9 של נייר, לרמיסת בית המשפט העליון השנוא עליו, בטענה שהוא המכשיר הגדול של אקיבוש, ה"אפרטהייד" והביטוי התורן "עליונות יהודית" והוא השכפ"ץ של קלגסי צבא אקיבוש הישראלי. וכמו הקיצונים שבחרד"לים, כמו אבי מעוז ושות', גם הוא נאבק נגד שירות בנות כלוחמות בצבא השנוא של המדינה השנואה. בפשקוויל האחרון הוא מתחרע בקצינה בדרגת סא"ל, שהשתתפה באטימת ביתו של המחבל שרצח 7 ישראלים, שבפשקוויל הקודם הוא הביע תמיכה נהלבת במעשהו, כי לא הייתה לו ברירה לנוכח פשעי אקיבוש וכי הוא בסך הכל רצח "מתנחלים" בירושלים, והרי ידוע שהם בני-מוות (כאילו אינו תומך בפיגועים רצחניים בתוך הקו הירוק). הוא כתב נגד השתתפות נשים בפשעי המלחמה, ואטימת ביתו של המחבל היא פשע מלחמה. הוא השתלח באורנה ברביבאי שהעלתה בגאווה סרטון של הקצינה בפעולה, והביע בוז לפמיניזם שדורש שוויון בקלגסות והשווה אותו לדרישה לשוויון לנשים במשפחות פשע.

* ניקי היילי לנשיאות – שמחתי לשמוע על החלטתה של ניקי היילי להתמודד לנשיאות ואהיה מאושר אם היא תיבחר.

היילי היא ציונית בכל רמ"ח ושס"ה, אוהבת את ישראל ונלחמת נגד אויבי ישראל. כשגרירת ארה"ב באו"ם, היא פעלה למען ישראל לא פחות משגריר ישראל.

הנשיא הפרו-ישראלי ביותר שהיה עד כה היה טראמפ. אך טראמפ היה בור בכל הנושא הישראלי עד בחירתו לתפקיד, ולא היה עומק לאהדתו. היא הייתה יותר כדי לרצות את האוונגליסטים שתמכו בו. יתר על כן, מדובר היה באיש מפוקפק, בלשון המעטה, ועל כן, על אף שביעות הרצון הרבה מתמיכתו בישראל וההחלטות הפרו-ישראליות ההיסטוריות, לא היה מדובר באדם שאנחנו יכולים להתגאות באהדתו אלינו.

לא כן היילי. היא רחוקה מהטירוף הטראמפי ומכל תכונותיו האיומות. להיפך, היא דמות חיובית ביותר. בניגוד לטראמפ, היא רחוקה מכל מה שמריח גזענות. כמושלת קרוליינה הדרומית, היא הורתה להסיר את דגל הקונפדרציה (הדגל של המדינות שדגלו בעבדות, שעד היום פופולרי בקרב הימין באותן מדינות) מבית הממשל, בניגוד לדעת הקהל הימנית במדינתה וחרף מחאותיו.

תמיכתה בישראל נובעת מהיכרות מעמיקה עם הציונות, עם ישראל ועם הסכסוך הישראלי ערבי, והיא נובעת מאמונתה בצדקתנו. כמושלת היא הייתה הראשונה שהובילה את מדינתה לחקיקה שהוציאה את BDS אל מחוץ לחוק. כחברת בית הנבחרים הייתה מראשי המבקרים את מדיניותו המזרח תיכונית של אובמה ובפרט את הסכם הגרעין האיראני. וכאמור, כשגרירה באו"ם היא נשאה את דגל התמיכה בישראל.

הגיעה השעה שאישה תנהיג את ארה"ב ותישא בתפקיד הרם בעולם. הלוואי שתהיה זו ניקי היילי.

* הוא ייצג אותנו? – על פי פרסום בוויינט, ראש הממשלה שוקל למנות את חבר הפרלמנט הצרפתי עד לאחרונה, מאיר חביב, לשגריר ישראל בצרפת.

חביב הודח השבוע מחברותו בפרלמנט, בשל עבירות על חוקי הבחירות. בנוסף לכך, מתנהלת נגדו חקירה בחשד לשחיתות. זה מי שצריך לייצג את ישראל בצרפת? הוא האיש שיפתח דלתות בעבורנו בממשל הצרפתי?

אגב, גם אם היה מדובר באדם הגון וישר שלא דבק בו רבב – את ישראל צריך לייצג אזרחי ישראלי תושב ישראל. חביב אמנם אזרח ישראלי, לצד אזרחותו הצרפתית, אבל הוא קודם כל צרפתי, חי בצרפת ועד לשבוע שעבר היה חבר בפרלמנט הצרפתי.

אני מקווה מאוד שהידיעה אינה נכונה. אבל היא גם יכולה להיות בלון ניסוי, ולכן חשוב להגיב כלפיה בשלילה.

* אתגר החיבור – יש מכנה משותף לחלק ניכר מן הפעילות הציבורית שלי.

יו"ר מדרשת השילוב – מכינה קדם צבאית מיוחדת במינה, במתכונת של ישיבה, המורכבת מבנות ובנים, חילונים ודתיים וכל הרצף הדתי-חילוני; שנועדה להכשיר אותם כתלמידות ותלמידי חכמים וכהנהגה רוחנית בעם ישראל.

מלמד שיעור פרשת השבוע בפנימיה החקלאית "אדם ואדמה" באורטל, שהיא פנימיה משותפת לבנות ובנים, חילונים ודתיים וכל הרצף הדתי-חילוני. אני גם עובד אתם במטע, ורואה בכך שליחות חינוכית לא פחות מאשר חקלאית.

חבר בית המדרש הגלילי-גולני "מעגלים" והמנחה שלו. בית מדרש של לומדות ולומדים, חילונים ודתיים וכל הרצף הדתי-חילוני.

חבר מנהלת היישוב הצעיר רמת טראמפ בצפון הגולן; יישוב מעורב של חילונים ודתיים וכל הרצף הדתי-חילוני. קהילה כפרית מעורבת אינה דומה לעיר שחיים בה חילונים ודתיים. בעיר מדובר בשכנות. בקהילה מדובר בשותפות חיים, שותפות תרבותית, חינוכית וקהילתית.

חבר בצוות ההיגוי של תכנית "חולקים" המשותפת למרכז הקהילתי גולן ולמתנ"ס קצרין, העוסקת בהידברות בין חלקי החברה בסוגיות המחלוקת בחברה הישראלית ובגולן.

כל הפעולות הללו עוסקות בחיבור בין חילונים ודתיים. אני רואה בשסע ההולך ונפער בין חלקי העם את האיום הגדול ביותר על החברה הישראלית. רבים מהקרעים, כמו סביב המהפכה המשטרית, הם במידה רבה תולדה של השסע הזה ושל אי האמון בין חלקי העם. הפתרון לשסע הוא חיבור. האתגר הוא יצירת החיבור. אני מאמין ביכולת לחולל שינוי באמצעות פעולות קטנות שצומחות בשטח, מלמטה, גם כאשר הרוח הנושבת מן ההנהגה הלאומית הפוכה. אני חש שליחות קדושה בעשיה הזאת.

ביום ראשון, ערב טו בשבט, אנחה סדר טו בשבט משותף של אורטל והיישוב הדתי אלוני הבשן. יחד אתי ינחה את האירוע הארכיאולוג ד"ר ערן מאיר מאלוני הבשן. האירוע יתקיים באורטל. זה עוד נדבך באותו מהלך.

* המוהיקני האחרון – 24 ספרים כתב פרופ' שבח וייס – יו"ר הכנסת, השגריר בפולין, יו"ר יד-ושם. בצעירותו הוא היה חידונאי ידוע, וספריו הראשונים היו ספרי חידות ושעשועונים. רוב ספריו היו במדע המדינה, בהיסטוריה הפוליטית של מדינת ישראל ובפוליטיקה מוניציפלית.

אני רוצה להזכיר ספר אחד, שאני מזדהה עמו מאוד. ספר משנת 1991, שנקרא "ההסתדרות בין עבר לעתיד". וייס היה מאחרוני המוהיקנים של חברת העובדים וההסתדרות הכללית כתנועה חברתית וולונטרית החובקת חיי אדם וקהילה. הוא היה מאחרוני האידיאולוגים של תנועת העבודה הציונית. בספר זה, שהוא קובץ מאמרים שלו בנושא ההסתדרות, בימים שבתוך מפלגת העבודה הופנה עורף לרעיונות תנועת העבודה, שלוש שנים לפני מהפכת חיים רמון שמוטטה את ההסתדרות הכללית והפכה אותה לאיגוד עובדים בלבד, ברוח הטרייד-יוניוניזם שהיה נלעג בתנועת העבודה, ניסה וייס לצייר תמונה עתידית של תנועת העבודה הציונית, היונקת מיסודות העבר שלה ומתאימה אותם לאתגרי המחר. כמה עצוב שקולו נותר כמעט בודד וחסר השפעה.

וייס היה מודע לזרמים במפלגת העבודה המתכחשים לערכי תנועת העבודה, אך כאופטימיסט חשוך מרפא הוא סירב להשלים אתם. כותרת המאמר הראשון בספר היא: "ההודעה על מותה הייתה מוקדמת מדי".

להלן ציטוטים אחדים מן הספר: "חברת העובדים הפכה בשנים האחרונות לשק איגרוף לישראלים רבים, בהם גם חברי תנועת העבודה. המשבר הכלכלי, הניהולי והחברתי שפקד אותה, הסעיר את דעת הקהל. סביב המשבר הזה התפתח פולקלור של כישלון סוחף, שכמו כל פולקלור, יש בו גרעינים עובדתיים ודמיון ססגוני המשמשים בערבוביה. כאשר הונחה אבן הפינה לבנייני הוועד הפועל ברחוב ארלוזורוב בתל-אביב, בראשית שנות ה-50, אמר ישראל גלילי, כי 'בתים גדולים מטילים צל גדול'. הפן הפילוסופי והפסיכולוגי של האמירה הזאת מייצג ודאי את הבעייתיות של חברת העובדים. כאשר הניחו את אבן הפינה למבנה החברתי והכלכלי הייחודי הזה, היו מייסדי חברת העובדים חדורי אמונה בצדקת ערך השוויון וחרתו להגשמתו המלאה, בדרך אנושית, וולונטרית ודמוקרטית. ברטרוספקטיבה היסטורית קשה לתאר את בניין הארץ והקמת המדינה, ללא התרומה הסגולית של תנועת העבודה וחברת העובדים כמנוף ביצוע".

הספר נכתב אחרי נפילת בריה"מ והגוש הסובייטי. החדשות הנפלאות הללו היו עשויות להיות קן הפריצה של רעיונות הסוציאליזם הדמוקרטי, הוולונטרי, הקהילתי, ההומניסטי – היפוכה של הרודנות הקומוניסטית המרושעת. זו הייתה כוונתו של מחולל הפרסטרויקה והגלסנוסט מיכאיל גורבצ'וב. אך את החלל תפס דווקא גל קפיטליסטי אכזר וחזירי. הוא שתף גם את מפלגת העבודה ואפילו את התנועה הקיבוצית. שבח וייס התריע מפני הגל הזה וניסה בספרו להציב חלופה של סוציאליזם דמוקרטי. "תפילת האשכבה לקומוניזם, אסור שתיהפך למצעד ניצחון של קפיטליזם ציני, אלא כביטוי לניצחונו של הסוציאליזם הפרלמנטרי, הקונסטיטוציוני, המתחרה בתוך חברה חופשית ובכלים של חברה חופשית על השלטון ומשתמש בשלטון כבמנוף לטיפוח חברה אנושית וצודקת יותר". הוא העלה על נס את העליה הגדולה מבריה"מ וקרא לקיבוצים ולמושבים להירתם לקליטה ההמונית כדי להציג להמוני העולים קליטה מהסוג השיתופי, המעלה על נס את ערכי הצדק החברתי.

יהי זכרו ברוך!

* גלגולו של ספר – לפני שנים אחדות נעלם לי ספרו של הרב יואל בן נון "נס קיבוץ גלויות"; ספר שאני אוהב מאוד וגם חוזר אליו ומצטט מתוכו. ביום חמישי קיבלתי טלפון מפתיע מאדם שאיני מכיר. הוא אמר שהתגלגל לידיו הספר הזה והיה כתוב עליו השם הייטנר, והוא התעניין אם הספר שייך לי. כשהשבתי בחיוב הוא אמר לי שאחותו מתגוררת בגולן והוא ידאג שהספר יחזור אליי.

כל הכבוד לו! איך הספר התגלגל לידיו? חידה.

זה נשמע כמו נס קיבוץ גלויות של הספר.

כנראה שעליי לחזור למנהגי הישן, לכתוב את שמי על כל ספר.

          * ביד הלשון

תשבחת – "תשבחת בצלחת" היא ביטוי שאני זוכר מטו בשבט בילדותי. אמי נהגה לכנות כך את הגשת הפירות היבשים. אלה ראשי תיבות של תאנים, שקדים, בוטנים/בננות, חרובים ותמרים. כמובן שלרוב היו גם פירות נוספים, ובוודאי צימוקים. אך היא קראה לכך תשבחת. מעבר לראשי התיבות, יש כאן הטיה של השורש שבח, כלומר הביטוי נועד לשבח את פירות ארץ ישראל.

כיוון שלא נתקלתי בביטוי הזה מלבד בבית ילדותי, לא ידעתי אם זה מושג כללי או מילה מקורית של אמי. לשם כך פניתי לידידי הרב פרופ' גוגל. מצאתי שתי תוצאות, ללמדך שאין זה ביטוי נפוץ, אך הוא קיים ואינו המצאה של אמי.

הנה לדוגמה:

https://www.etlichtov.co.il/items/1552266-%D7%AA%D7%A9%D7%91%D7%97%D7%AA-%D7%91%D7%A6%D7%9C%D7%97%D7%AA-%D7%99%D7%A6%D7%99%D7%A8%D7%94

*את הפינה הבאה אקדיש לתשובה לשאלתה של אביבה קם. הפעם רציתי להתמקד בטו בשבט.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 11.9.22

* חזית אחידה – כאשר בן גביר הגיע לביה"ס בליך, התקיימה במקום הפגנה של אנשי שמאל נגד הביקור.

הדיווח הזה ציער אותי, כי אם המאבק נגד הכהניזם הוא של השמאל בלבד, ועל פי החלוקה המחנאית של שמאל וימין, זה מאבק אבוד.

מן הראוי היה שהמאבק נגד הפשיזם הכהניסטי הגזעני צמא הדם, יהיה מאבק משותף של הימין, המרכז והשמאל הציוני.

כך היה בפעם הקודמת שבה החיה הכהניסטית הרימה ראש, בשנות השמונים, כאשר אבי אבות הטומאה, "הרב" כהנא שר"י נבחר לכנסת.

הייתי אז מדריך גרעין לאורטל של תנועת הצופים. צעדתי עם חניכיי ברחובות חיפה בהפגנה של תנועות הנוער נגד הכהניזם והגזענות. בהפגנה השתתפו כל תנועות הנוער הציוניות, מהשומר הצעיר עד בית"ר ובני עקיבא. והיום ראיתי תמונות זוועה, של צופים משבט בת"א רצים אל הכהניסט ומריעים לו כמו לאיזה כוכב רוק. הרי הוא התגלמות כל הרע והמכוער שכל תנועות הנוער נועדו להוות לו אלטרנטיבה. אגב, אז לא הייתה אף הפגנה נגד ביקורו של הכהנא בבית ספר, כי אף בית ספר לא פתח את שעריו בפניו.

בפעם שעברה שבה החיה הכהניסטית הרימה את ראשה, גם הכנסת התאחדה נגד הסכנה. כל מפלגות הבית היו שותפות לחוק שנועד למנוע מהכהניסטים להתמודד. הליכוד בהנהגת שמיר, המפד"ל, תנועת התחיה, צומת, מורשה (הרב דרוקמן) – כולם ניצבו בחזית המאבק נגד הכהניזם. כולם יצאו מן המליאה בהפגנתיות בכל פעם שכהנא עלה לנאום.

לאסוננו, תרבות המחנות הפכה את מחנה הימין לגרורה של הכהניסטים. בן גביר הזנב מכשכש בכלב. פתאום נושא לאומי כזה הפך למאבק של שמאל מול ימין. איזו הידרדרות ערכית, מוסרית. ליקוי מאורות.

* המשת"פים של בן גביר – בעקבות המראות הקשים, של ביקור הכהניסט בבליך וחניכי הצופים שרצים לסלפי עם הסלב, כתב מישהו רשומה שבה הוא טוען שמי שלא נלחם נגד חוק הלאום, ונגד אקיבוש, ועל החילוניות ההומניסטית בלה בלה בלה מקבל את בן גביר ושלא יתפלא שהילד שלו ילך למכינה של עמיחי שיקלי.

אין דבר שמשחק לידי בן גביר יותר מהלך הרוח הזה. אפשר לומר שכותב הרשומה ושכמותו הם האידיוטים השימושיים של הכהניזם. אין דבר שהופך את הכהניסט למיינסטרים, יותר מאשר הצגת חוק הלאום, ישיבתנו ביהודה ושומרון וכו' כשווי ערך לכהניזם. זה בדיוק מה שהכהניסטים מנסים לצייר. הרי בכל פעם שאני מציין את העובדה שהכהניזם הוא פשיזם קופץ מי שמזכיר לי שגם על בגין, שרון, רפול ונתניהו אמרו שהם פשיסטים. בכל פעם שאני מציין את העובדה שהכהניזם הוא גזענות קופץ מי שמזכיר לי שהאו"ם אמר שהציונות היא גזענות ושיש מי שטוענים שחוק הלאום הוא גזעני. כל הדיבורים האלה מחזקים את בן גביר יותר מכל דבר אחר.

אני לוחם ותיק נגד הכהניזם הגזעני והפשיסטי, מאז שנות השמונים. אני גם בוגר מכתב איום בתביעה של בן גביר. אחרי שקיבל את תגובתי לא שמעתי ממנו יותר. ופעם אחרת ניצחתי בתביעה של כהניסט אחר, מיכאל בן חורין. ואני תומך בהתלהבות בחוק הלאום, אני בשום אופן לא מוכן לקבל שאנחנו כובשים במולדתנו (למרות שאני מוכן לפשרה טריטוריאלית וויתור על חלק משטחי יהודה ושומרון כדי להבטיח רוב יהודי לדורות במדינת הלאום של העם היהודי) והבת שלי משתתפת בתוכנית "קשת" – תכנית חינוכית נפלאה לנוער בכיתות י'-י"ב של מכינת תבור, שאותה הקים עמיחי שיקלי. לא זו בלבד שאין שום סתירה בין השקפותיי למלחמה בכהניזם, אלא שהמלחמה בכהניזם ותפיסתי הלאומית הם מיקשה אחת.

כפי שאני יוצא נגד הימין שבשנתיים האחרונות קיבל לתוכו את הכהניזם וחותר לכך שהוא יחזור לעמדתו הנחרצת נגד הכהניזם, שאפיינה אותו עד לאחרונה, כך אני מצפה מהשמאל לא להיות אידיוט שימושי של הכהניזם, לא לחבר בין כהניזם לבין עמדה ציונית ניצית ולחבור לגורמים בימין שמתוך השקפת עולמם הימנית מתנגדים לכהניזם ושוללים את הלגיטימציה לבן גביר. מי שיהפוך את המאבק בבן גביר למלחמת השמאל בימין, הוא המשת"פ של בן גביר. במקום להיאבק על כך שהכהניזם יהיה מחוץ לתחום, מוקצה מחמת מיאוס, הם מחברים אותו לחוק הלאום וכו'… זאת מתנה לבן גביר. זה בדיוק מה שמכניס את בן גביר למיינסטרים.

* זנב לשועלים – תא"ל (מיל') צביקה פוגל ממשמר הירדן, הוא מפקד יחידת החילוץ גולן. יחידת החילוץ גולן היא יחידה לתפארת של מתנדבים, אנשי מופת, המקדישים את זמנם הפנוי בכל רגע שנדרש, בלילה וביום, בשבת, בחג ובחול, להצלת חיי אדם. לפקד על יחידת החילוץ גולן, זה להיות ראש לאריות.

מה חבל שפוגל בחר להזדנב אחרי הכהניסט, ולהיות זנב לשועלים ברשימתו לכנסת. איזו הידרדרות!

למה האיש עתיר הקרבות הזה נגרר אחרי מי שלא שירת יום אחד בצה"ל ולא בשירות לאומי ומשתרך בתחתית רשימה שהעומד בראשה, סמוטריץ', השתמט מצה"ל בתואנת תורתו אומנותו וביטל תורה כדי ללמוד עריכת דין ולפתוח קריירה ובגיל 28, עשה טובה ויצא ידי חובה באיזה שרותונצ'יק לקו"ח.

מה לכהן בבית קברות?

* זו נבלה וזו טריפה – בכל פעם שאני כותב נגד הלגיטימציה לכהניסט, אני מקבל תגובות כמו: "אבל אחמד טיבי ועודה כשרים בעיניך. אין לך בעיה שיישבו בממשלה" וכו' וכו'. אגב, לא כשאלה. כעובדה. מעבר לווטאבאוטיזם הילדותי, התגובות הללו מצביעות על משטר המחנות הקורע את החברה הישראלית. לפי הגישה הזאת, כל מי שאינו במחנה הרוצה את בן גביר בממשלה – הוא אוטומטית במחנה הרוצה את טיבי בממשלה.

פעמים רבות הבעתי את דעתי ואחזור עליה שוב. הכהניסטים ועוזריהם והרשימה האנטי ישראלית המשותפת, הן פסולות חיתון. זו נבלה וזו טריפה ו/או להיפך. ממשלה שאחת מפסולות החיתון היא חלק ממנה או חלק מן הקואליציה או תומכת מבחוץ, היא ממשלת פיגולים.

לצערי, הדרך היחידה למנוע ממשלת פיגולים כזו היא ממשלת אחדות. למה "לצערי"? כי איני שש כלל וכלל לממשלת אחדות עם נתניהו, בעיקר אחרי לקח ממשלת האחדות הקודמת. אבל זה הרע במיעוטו. וצריך להתחיל להתרגל לרעיון.

* רדו מן העצים – איום הפילוג ברשימה האנטי ישראלית המשותפת הוסר. בל"ד לא תפרוש, לאחר שכל הרשימה אימצה את עמדתה בסוגיה השנויה במחלוקת – הרשימה לא תמליץ לנשיא על אף מועמד להרכבת הממשלה.

ודוק – לא מדובר בהצטרפות לממשלה, בהצטרפות לקואליציה או אפילו בתמיכה מבחוץ. הם אפילו לא ימליצו על מועמד להרכבת הממשלה. אם כך, קל וחומר שלא תהיה תמיכה מבחוץ, קל וחומר בן בנו של קל וחומר – לא הצטרפות לקואליציה, קל וחומר בן בנו של על אחת כמה וכמה – לא הצטרפות לממשלה.

לתשומת לבם של המפנטזים על ממשלת מיעוט שקיומה יהיה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת (ובהמשך – הפנטזיה שכעבור זמן החרדים יפרשו מגוש נתניהו, ליכודניקים יפרשו וכו').

משמעות החלטת המשותפת, היא שהסיכוי להקמת ממשלה בראשות לפיד אפסית. על פי הסקרים, גם הסיכוי לממשלת נתניהו עם הכהניסטים ועוזריהם נמוך. כדי להימנע מסיבוב שישי, שאינו טומן בחובו שינוי בתמונת המצב, הפתרון האפשרי הוא ממשלת אחדות.

מן הראוי שלפיד וגנץ יירדו מעץ הפסילה המוחלטת של ממשלת אחדות עם נתניהו. הם אינם צריכים להצהיר שזו כוונתם, אבל לא לשלול זאת על הסף. לא להצהיר הצהרות שרק יסנדלו אותם ויגררו את המדינה לעוד סיבוב בחירות. לא להישאר תקועים על העץ, במצב שיחייב אותם אחרי הבחירות או להתקפלות מביכה מהצהרות הבחירות (במקרה של גנץ זו כבר תהיה הפעם השניה) או גרוע יותר, להישאר על העץ ולגרור לבחירות שישיות.

* אי התקפה הדדית – כאשר מפלגה שאני תומך בה מוציאה דבר שקר, אני חש נפגע באופן אישי, כי השקר הוא כביכול גם בשמי. כאשר יום טוב כלפון, איש הרוח הציונית, מגדיר את המחנה הממלכתי "שמאל עמוק", הוא פשוט משקר.

שמאל עמוק?! מי? סער? מתן כהנא? אלקין? שאשא ביטון? פינטו? איזה קשקוש. גם גנץ, חילי טרופר, תמנו שטה וחבריהם הם מרכז, לא שמאל ובטח לא שמאל "עמוק". המחנה הממלכתי הוא מפלגת מרכז-ימין.

גם דוברי המחנה הממלכתי מפיצים שקרים על הרוח הציונית, כמו הטענה השקרית שהיא חלק מהמחנה הביביסטי ותשלים לו את ה-61.

האמת היא שהמחנה הממלכתי והרוח הציונית נלחמות זו בזו, כיוון שהן נאבקות על אותו אלקטורט, של אנשי ימין ממלכתי ושל הציונות הדתית המתונה. במאבק הזה, שני הצדדים מתלהמים, מציגים את המפלגה השניה בצבעים קיצוניים, המסלפים את התמונה האמתית.

חבל. טוב היה אילו המחנה הממלכתי והרוח הציונית היו רצות ברשימה אחת, אך אם לא עשו כן, טוב יעשו אם יימנעו מהתקפות הדדיות, כיוון שאחרי הבחירות הן לבטח תשתפנה פעולה ביניהן.

* באת כוח הריבון – גנץ וליברמן הציעו שתי הצעות דומות זו לזו, שנועדו למנוע את נפילת הממשלה גם אם היא תאבד את אמון הכנסת. על פי ההצעות, הממשלה לא תיפול אם לא יעבור התקציב, תהיה כהונת מינימום של הממשלה גם אם הפכה לממשלה מיעוט, הקדמת הבחירות תחייב רוב של 70 ח"כים.

ההיגיון שעומד מאחורי ההצעות ברור – הצורך ליצור יציבות פוליטית בישראל, לנוכח המשבר המתמשך. אולם משמעות ההצעות הללו חמורה ביותר – הן מאפשרות את קיומה של הממשלה גם אם אין לה אמון של הכנסת. בבחירות איננו בוחרים את השלטון אלא את הכנסת. הכנסת היא באת כוח הריבון, כלומר באת הכוח שלנו, האזרחים. ממשלה שאין לה אמון הכנסת, משמעות הדבר שאין לה אמון העם. ממשלה כזו תאבד את הלגיטימיות שלה.

גנץ וליברמן צודקים במה שהיו אומרים על הצעה כזו, אילו הוצעה בידי נתניהו, כדי להבטיח את שלטונו גם אם איבד את הרוב בכנסת. כאשר הצעה כזו באה מצדם, היא אינה טובה יותר.

עצם העלאת ההצעה, מעידה על הכרסום במעמד הכנסת. וזו לא ההצעה הראשונה ברוח זו. מאז ראשית שנות התשעים, מועלית מפעם בפעם ההצעה לשנות את שיטת הממשל בישראל, כך שראש הסיעה הגדולה ביותר יהיה אוטומטית ראש הממשלה. ואם אין רוב בכנסת לראש הסיעה הגדולה? משמעות ההצעה היא לגיטימיות לממשלה שאין לה רוב בכנסת ובעם.

הרוח של הרעיונות הללו, מתכתבת היטב עם מסע הדה-לגיטימציה לממשלה בראשות בנט, בשל היותו ראש סיעה קטנה, למרות שהכנסת הביעה בה אמון. תיאורטית, יכול להיות מצב שראש סיעה עם ארבעה מנדטים (ואפילו מנדט אחד, אלמלא אחוז החסימה הגבוה) מקבל אמון של 61 ח"כים בכנסת שיש בה סיעה עם 59 מנדטים אך אף סיעה אינה מוכנה להקים אתה קואליציה. ממשלה בראשות סיעת היחיד, במקרה כזה, דמוקרטית יותר מממשלה של סיעת הענק, כי יש לה רוב בכנסת.

* האופוזיציה השוקניסטית –  ממשלת בנט-לפיד מתמודדת מיום הקמתה עם שתי אופוזיציות. יש לה אופוזיציה פרסונלית של גוש נתניהו, שנלחמת בה אך ורק בשל העובדה שאדם אחר ולא נתניהו הוא ראש הממשלה. אין להם שום ביקורת עניינית, ולכן הם ממציאים דחלילים לצורך פייק ביקורת. יש לה גם אופוזיציה מהותית, אידיאולוגית, הנאבקת באמת ובתמים נגד דרכה, בראשות שוקן. מיומה הראשון של הממשלה, השוקניה חובטת בה ותוקפת אותה על מדיניותה, החלטותיה, מעשיה והצהרות מנהיגיה. השכם עד הערב, יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, תוך זינוב במרצ השותפה לממשלה ואחראית על מדיניותה ומעשיה.

מאמרי המערכת של "הארץ" ביום שישי, מתחלקים בין השתלחות בבג"ץ, הגוף ש"מכשיר את אקיבוש ואת האפרטהייד" לבין השתלחויות בממשלה. השבוע היה תור הממשלה. כבר בפתח המאמר, מציין העיתון שלפיד שוב הוכיח שהוא ממשיך נאמן של נתניהו, לפחות בנושאי ביטחון ו"הכיבוש" [שגיאת הכתיב – במקור. א.ה.]. נו, ומה עולל לפיד הפעם? תגובתו לבקשת ארה"ב לבחון את שינוי הוראות הפתיחה באש ביהודה ושומרון. כזכור, לפיד דחה בתוקף את הדרישה. את תגובתו מגדיר העיתון "שחצנית". והוא לועג לו על שהזכיר שישראל "נלחמת על חייה", כאילו יש לאויב מטרה אחרת למלחמתו, זולת השמדת ישראל, שהוא שולל את עצם זכות קיומה ועובדת קיומה.

לטענת העיתון, כלל לא היה צריך את הדרישה האמריקאית כדי לשנות את הוראות הפתיחה באש ולרסן את צה"ל שהורג "חפים מפשע", בידם ה"קלה להחריד" על ההדק של חיילי צה"ל. מאמר המערכת מזכיר שמתחילת השנה נהרגו לפחות 79 פלשתינאים ב"שטחים הכבושים".

אז כדאי להעמיד דברים על דיוקם. ביום חמישי סוכל פיגוע המוני בת"א כאשר המחבל נתפס ברגע האחרון בידי שני שוטרי יס"מ. אפשר לקבוע שסיכול הפיגוע היה די מקרי. מרגע שהמחבל הגיע עם הנשק והתחמושת ללב ת"א, רוב הסיכויים שיצליח במשימתו. אולם רק מאז תחילת מבצע "שובר גלים", בעקבות גל הטרור באפריל האחרון, סוכלו למעלה מ-200 פיגועים ובכך ניצלו חייהם של מאות ישראלים. הפיגועים סוכלו כיוון שצה"ל וכוחות הביטחון הגיעו אל המחבלים למיטתם, בטרם הספיקו לבצע את זממם. ברבים מן המקרים, מעצר המחבלים לווה בהתנגדות באש, מתוך ביתו של המחבל, או מצד מחבלים שהגיעו למקום וירו על חיילי צה"ל. בעימותים הללו צה"ל ירה והרג מחבלים. אבל מבחינת "הארץ" לא נהרגו מחבלים, אלא פלשתינאים. כלומר חיילי צה"ל, עם היד הקלה על ההדק, הולכים להם לטייל להנאתם ב"שטחים הכבושים" וידם לוחצת בקלות מחרידה על ההדק, וסתם פלשתינאים נהרגים.

* לא לפני בחירות – חוסר היכולת של משרדי הממשלה לתפקד, כיוון שזאת ממשלת מעבר ואנו לפני בחירות, הפך לגרוטסקה. הכל נדחה לאחרי הבחירות. תנועת הדחיה. גם במצב נורמלי של בחירות אחת לארבע שנים, אין מקום לקיצוניות כזו. אבל במציאות הנוכחית, כשכבר 3.5 שנים אנו בתוך משבר פוליטי ובחירות חוזרות ונשנות, זה כבר נזק כבד לתפקוד המדינה.

מצד שני, יש נושאים שבהם אין לעסוק לפני בחירות, בידי ממשלת מעבר. חתימת הסכם על קביעת הגבול הימי עם לבנון – לא ראויה לפני בחירות, כיוון שמדובר בסוגיה של ריבונות המדינה, והחלטות על ריבונות הן החלטות כבדות משקל – לדורות. אמנם אין כאן ויתור על שטח ריבוני, ולכן אין זה נכון שהסכם כזה מחייב משאל עם. אבל קביעת הגבול צריכה להיעשות בידי הממשלה הנבחרת ומחייבת אישור הכנסת.

כאשר ערב הבחירות המיוחדות לראשות הממשלה ב-2001 אהוד ברק המשיך עד הרגע האחרון לזחול לעבר ערפאת תוך שהוא מכפיל באופן מעריכי את סכום ההימור בוויתוריו המטורפים, הוא קיבל מכתב מהיועמ"ש אליקים רובינשטיין שאסר עליו להמשיך את המו"מ. ברק ציפצף עליו ואיים לפטרו, אך כעבור שבועיים איבד את השלטון בתבוסה מוחצת ומשפילה.  

אמנם משמעות ההסכם הימי עם לבנון פחות מהותית מהסכם הקבע עם הפלשתינאים, אבל מן הראוי לפעול גם במקרה הזה על פי חוות הדעת של רובינשטיין.

* פשרה הוגנת – מלכתחילה, סברתי שיש להאריך בשנה את הקדנציה של כוכבי, ולא לבחור רמטכ"ל חדש בידי ממשלת מעבר לפני בחירות. אולם משהוחלט לבחור כעת את הרמטכ"ל יש צורך בוועדה למינוי בכירים. נכון היה לבחור את מזוז אד-הוק ולא כמינוי קבוע. כעת, משבג"ץ מציע פשרה כזאת, מן הראוי שהמדינה תאמץ אותה.

* בֶּנְגָּה – הרצי הלוי הוא הרמטכ"ל השני (הראשון היה בוגי יעלון) שהחל את דרכו הצבאית כבן גרעין נח"ל. הוא היה חבר גרעין של הצופים הדתיים לקיבוץ הדתי בית רימון. הוא התגייס במחזור פ"ד של הנח"ל (אני התגייסתי במחזור ע"ז), הגיע לגדוד 50, גדוד הנח"ל המוצנח, שהיה באותם הימים בחטיבת הצנחנים ומשם החלה הקריירה המפוארת שלו בצנחנים ובצה"ל, עד הגעתו לראש הפירמידה. (*בנגה – בן גרעין בסלנג הנח"לאי).

* דרישה אקסלוסיבית – עיתונאים שמסקרים מלחמה וקרבות, מסכנים את חייהם. הם עושים זאת במודע. הם רואים בכך שליחות מקצועית, חובה כלפי הקוראים, המאזינים והצופים, להביא להם את התמונות מקרוב. קראו את ספריו של רון בן ישי, חתן פרס ישראל, קראו ראיונות עם איתי אנגל; הם, שחזרו בשלום ממשימותיהם העיתונאיות, מספרים שהם לוקחים סיכון ושהם מודעים לכך שהם עלולים להיפצע או להיהרג חלילה.

מדי שנה, עשרות עיתונאים נהרגים בסיקור מלחמות וקרבות בעולם. בדו"ח של "עיתונאים ללא גבולות" בתחילת 2020, נאמר בסיפוק שבשנת 2019 חלה ירידה דרמטית במספר העיתונאים שנהרגו בסיקור מלחמות. כמה עיתונאים נהרגו? 49! כלומר, 49 עיתונאים הרוגים, זו סיבה לדו"ח אופטימי. הסיבה לכך, היא שזו הייתה השנה עם מספר העיתונאים ההרוגים הנמוך ביותר מאז 2002. ומה גרם לירידה בשנה הזאת? היו פחות אירועי קרבות בעולם. כלומר, עיתונאים שנהרגים בסיקור מלחמות הם חלק בלתי נפרד מכל מלחמה. הירידה במספר העיתונאים שנהרגו, הייתה מקבילה לירידה במספר האזרחים והחיילים שנהרגו באותה שנה. כאשר יש פחות מלחמות, פחות עיתונאים נהרגים. זה לא נכתב בדו"ח, אך להערכתי סיבה מרכזית לכך היא הקורונה. בשנת הקורונה, לא היה עניין ציבורי ותקשורתי במלחמות, פחות עיתונאים נשלחו לסקר אותן ולכן פחות עיתונאים נהרגו. ועדין, נהרגו באותה שנה 49 עיתונאים. לשם השוואה, ב-2013 נהרגו למעלה משבעים עיתונאים.

השנה נהרגו עיתונאים באוקראינה, ולא מן הנמנע ששוב תהיה עליה במספר ההרוגים.

כל עוד לא מדובר בעיתונאית פלשתינאית שסיקרה קרב בין לוחמי צה"ל למחבלים וכנראה נהרגה בשוגג מאש כוחות צה"ל – אף אחד בעולם אינו מגנה את הצבא שעיתונאים נהרגו מאש כוחותיו, אף אחד אינו דורש חקירה פלילית (!) על הרג העיתונאי, אף אחד אינו דורש לפצות את משפחת העיתונאי, אף אחד אינו דורש להתנצל. הדרישה הזאת היא אקסלוסיבית לישראל. והאקסלוסיביות הזאת לישראל בלבד, היא לב הגדרת האנטישמיות של IHRA, שאומצה באופן רשמי בידי ארה"ב, האיחוד האירופי ועשרות מדינות בעולם.

* למה מי מת – כותרת ענק ב"ישראל היום": "המלכה איננה". ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב": "המלכה מתה".

למי הם מתכוונים? לאסתר המלכה? או שמא לשלומציון? ואולי פספסתי איזו מהדורת חדשות וישראל הפכה למונרכיה ומינתה מלכה?

המלכה שלנו. איזו פרובינציאליות. הכותרת שאני הייתי מנסח הייתה: "מתה אליזבט השניה, מלכת בריטניה".

* תם עידן? – הכותרת הראשית ב"הארץ": "סוף עידן". וכך אמרו רבים בעקבות מותה של אליזבט השניה. "תם עידן", "מתחיל עידן חדש" וכו'. עם כל הכבוד, איזה עידן תם במותה? האם בימיה הפכה בריטניה ממונרכיה אבסולוטית למונרכיה ייצוגית שבה למלכה יש תפקיד ייצוגי? זה קרה הרבה לפני שהיא נולדה. האם היא המלכה האחרונה ועם מותה יבוטל מוסד המלוכה? הנה, כבר מונה מלך חדש. האם היא הובילה מהלכים לאומיים או בינלאומיים ששינו את ההיסטוריה? ממש לא.

השפעתה של אליזבט על ההיסטוריה מתגמדת לעומת זו של גורבצ'וב, שמותו בשבוע שעבר לא עורר עניין המתקרב לזה של אליזבט.

והנה, עם מותה של אליזבט העולם עצר את נשימתו. דומה שהדבר מעיד בעיקר על חולשת האנוש שלנו, בני האדם, הכמהים לפאר, להוד וההדר שמייצגים בתי המלוכה.

* כישוריו של צ'רלס השלישי – הכישורים של צ'רלס, שבזכותם הוא נבחר לעמוד בראש בריטניה הגדולה ובראש חבר העמים הבריטי, לא השתנו כהוא זה ב-73 השנים האחרונות. את מה שהיה עליו להוכיח הוא הוכיח ב-19 בנובמבר 1948, כאשר ידע מאיזה רחם לבקוע.

* בעיה תרבותית בחברה הערבית – בשלושה מאמרים שונים, בשני עיתונים שונים, עבר מסר דומה, חשוב ביותר. ישראל הראל ב"הארץ", בן דרור ימיני ב"ידיעות אחרונות" וב"ידיעות" גם נזיר מג'לי, כתבו על סוגיית האלימות במגזר הערבי, ושלושתם טענו שעיקר הבעיה היא בתרבות במגזר הערבי, ביחס במגזר לחיי אדם, ביחס המגזר לחוק ובמיוחד ביחס המגזר לאישה. והמסר המרכזי של שלושתם הוא שהפתרון האמתי חייב לבוא מבפנים, בשינוי בתוך החברה הערבית.

הם צודקים לחלוטין. עם זאת, אין זה פוטר את מדינת ישראל ומשטרת ישראל לפעול בכל דרך כדי להילחם בפשע ובאלימות במגזר הערבי.

* הרוב הדומם בציונות הדתית – בדף הפייסבוק שלי, העליתי תמונה מעליה לתורה של בת אורטל, שהכנתי אותה לבת המצווה. היו על כך תגובות מגוונות. כמובן היו מתלהמים למיניהם, איך לא? לדוגמה, איש בער אחד, שהוא גם רשע, גס רוח, חצוף ומלא שנאה, כתב ש"ליהודים יש טקס בר-מצווה לגברים. טקס בר מצווה לנשים שייך לדת הרפורמית".

אבל מה ששימח אותי, הוא שרבים מאוד מעשרות ה"מלייקקים", וכותבי השבחים והפרגון, היו דתיים אורתודוקסים. איני מכיר את כל המגיבים, אבל מבין אלה שאני מכיר אישית, הרוב היו גברים ונשים דתיים לאומיים ובהם לפחות שני רבנים אורתודוקסים.

סביר להניח שאותם אנשים לא ישנו את אורחות חייהם וידבקו בדרך האורתודוקסית ביהדות, שאותה אני מכבד אף שאינה דרכי, אבל הם מכבדים דרכים אחרות ואנשים שבוחרים בדרכים אחרות. הם שמחים על מי שבוחרים בחיים יהודיים בעלי משמעות ומעצבים את חייהם היהודיים, גם אם בדרך שונה משלהם. אחד המגיבים שיבח ופירגן, אך אמר שאינו מתחבר לשימוש בהגברה בשבת. לא תקף, לא גינה, לא הטיף, לא נזף. רק אמר שאינו מתחבר. ולא לעליה לתורה של בת מצווה, עליה לתורה של נשים באירוע, ישיבה משותפת של גברים ונשים, אלא להגברה. ואני מכבד מאוד את תגובתו, למרות שבעיניי חשוב שהאנשים ישמעו את התפילה ואת הקריאה בתורה ולכן אנו מפעילים הגברה.

אין לי ספק שאותם חברים דתיים לאומיים הם הרוב הדומם בקרב הציונות הדתית לאומית (וכמובן שאין כוונתי למפלגה שביצעה השתלטות עוינת על המותג).

* מפני כבוד הציבור – איני יהודי הלכתי. כלומר, איני מתיימר לחיות על פי ההלכה. היהדות היא לב הזהות שלי, לב התרבות שלי, היא דרך החיים שלי. אך לא בדרך ההלכתית. ההלכה היהודית היא פרי הרפורמה הנועזת ומרחיקת הלכת ביותר בתולדות היהדות, הרפורמה של חז"ל, שהעזו ליצור את התורה שבעל פה ולא לדבוק בתורה כפשוטה, כיוון שחלק ניכר מן הכתוב בה, כבר לא היה רלוונטי לימיהם ולערכיהם. לדוגמה, פרשת "בן סורר ומורה" שאותה קראנו בשבת, בפרשת השבוע. הם יצאו נגד הקראים, שדבקו בתורה כלשונה. מי שדבקים היום בהלכה, הם הקראים של התורה שבע"פ. אני בוחר ברוח חז"ל, של התחדשות יהודית והתחדשות מתמדת של התורה על מנת שתהיה רלוונטית עד סוף הדורות. זו הבחירה שלי ושל שותפיי לדרך.

אותם חלקים בהלכה המדירים את האישה ומקטינים אותה, אולי היו סבירים בנורמות של האנושות לפני 1,500 שנה, אך לבטח אינם רלוונטיים לימינו, ולכן אני שולל אותם. כלומר, אם ההלכה אוסרת על אישה לעלות לתורה – אנו לא נפעל על פי אותה הלכה, ונשים תעלינה גם תעלינה לתורה.

אולם כאן יש לי חדשות, שלבטח תפתענה רבים. ההלכה אינה שוללת עליה לתורה של נשים. להיפך, היא אומרת בפירוש שהדבר מותר. וכך נאמר במסכת מגילה: "הכל עולין למנין שבעה, ואפילו קטן ואפילו אישה. אבל אמרו חכמים: אישה לא תקרא בתורה, מפני כבוד ציבור" (מגילה כג ע"א).

מניין שבעה – שבעת העולים לתורה בפרשת השבוע, בשבת. כלומר, העיקרון הוא שנשים צריכות לעלות לתורה. אולם קבעו חכמים מעין הוראת שעה, כמנהג, שאישה לא תקרא בתורה, בניגוד מפורש לעיקרון ההלכתי, מפני "כבוד ציבור".

מהו אותו "כבוד ציבור"? באותם ימים, לא היה מקובל שאישה תתבלט בציבור, תשמיע את קולה, תהיה מנהלת, מנהיגה, אשת ציבור. מקומה של האישה בביתה, והתבלטות שלה נחשבה כלא צנועה ולא מכובדת. לכן, החכמים החליטו שלמרות ההלכה המפורשת, זה לא מכובד ולא מקובל.

ברוך השם, היום הנורמות אחרות לגמרי. היום נשים הן מובילות, הן מנהלות, הן מנהיגות, הכל פתוח בפניהן. כך גם בציבור הדתי, האורתודוקסי. ולכן, אותה אמירה על "כבוד הציבור" כלל איננה רלוונטית לימינו. נהפוך הוא, גם אילו היה איסור הלכתי, נכון היה להפר אותו היום, מפאת כבוד הציבור, כיוון שהדרת האישה פוגעת בכבוד הציבור (ואגב, לא רק בכבוד הנשים, אלא גם בכבוד הגברים). קל וחומר, שיש זהות בין ההלכה לכבוד הציבור, ומשני הטעמים עליית נשים לתורה מבורכת ורצויה.

* מניין עשרים – מדרשת השילוב נטור, שיש לי הזכות הגדולה להיות יו"ר ההנהלה שלה, היא מכינה קדם צבאית שעיקר הדגש שלה הוא למדני, ברמה סופר-גבוהה; היא משלבת דתיים וחילונים ומה שביניהם, בנות ובנים. ראש המדרשה והמייסד שלה, הרב אביה רוזן, הוא רב אורתודוקסי. הרב יאיא, מראשי המכינה, הוא רב רפורמי. בכל רבדיה – ההנהלה, הסגל והחניכים, יש חילונים ודתיים, נשים וגברים. החיים המשותפים בתוך המכינה והחברות בין תלמידיה מכל הזרמים ובין בוגריה מכל הזרמים, הם הדבר היפה ביותר שצמח בה. המדרשה פועלת כבר עשר שנים, והביקוש ללמוד בה הולך וגדל. יש בה מאה חניכים, ועל כל מקום מתמודדים כעשרה מועמדים.

התפיסה שהרב אביה הנחיל למדרשת השילוב, היא שהחיבור בין חילונים ודתיים אינו צריך לבוא באמצעות פשרה וויתורים, אלא כך שכל אחד מביא את עצמו במלואו. הנה, דברים שכתב לאחרונה הרב אביה: "דרכה של המדרשה היא דרך של שילוב על בסיס המשותף ולא על בסיס השונה, בשאיפה שאיש לא יצטרך לוותר על דרכו. ישם הסוברים שכדי שנוכל לשבת יחדיו יש להתפשר, כך שכל צד מוותר מעט על עקרונותיו על מנת שערך האחדות יגבר. יש הסוברים שאחדות תיווצר רק אם כל צד ייתן לגיטימציה לדרכו של השני החולק עליו. מאידך – אם נתבונן על המקומות בהם נבנה 'יחד חזק' למרות ההבדלים,  נגלה שהמכנה המשותף של אותם מקרים הוא שהחיבור נעשה על בסיס המשותף ולא על בסיס הוויתור על השונה. (לדוגמה: מחלקה של חיילים שהם 'אחים' ואין כל הבחנה בין 'כיפה' ל'כיפת שמים', כיון שיש מטרה משותפת). דווקא העובדה שכל צד יהיה נאמן לעקרונותיו וערכיו מוליד את הרצון וההכרח בכבוד הדדי וממילא מוקד הקשר נוצר על בסיס הדברים השייכים לכולנו. אנו במדרשה שואפים לדרך זו שיש בה עליית מדרגה, ולא פשרה או ויתור". האמת היא, שהחיים המשותפים מחייבים גם פשרות, אבל האידיאל אינו הפשרה, אלא היכולת להכיל ולקבל את האחר כמות שהוא וללמוד לחיות יחד. החיבור הזה, של אנשים במלאותם, יוצר סינרגיה חברתית ותרבותית, שהיא הרבה יותר מסך הפרטים שבה.

אחד הביטויים היפים לרוח מדרשת השילוב נטור, הוא התפילה. כמובן שמתפלל רק מי שרוצה, אך המעניין הוא שרבים מן החילוניות והחילונים רוצים בכך. איך מתנהלת התפילה? יש בבית הכנסת שלושה חללים – לנשים, לגברים ומעורב. מי שמעוניין בהפרדה – יש לו הפרדה. מי שמעוניין בעירוב – יש לו עירוב. באותו בית כנסת, באותה תפילה.

המניין בבית הכנסת הוא "מניין עשרים". כדי לפתוח בתפילה, חייבים להיות בבית הכנסת לפחות עשרה גברים ועשר נשים. נכון, אם יש מאה נשים ותשעה גברים, אין מניין. כמו בכל בית כנסת אורתודוקסי. אבל אם יש מאה גברים ותשע נשים, גם אז אין מניין. כך, יש מענה למניין ההלכתי, אך באופן שוויוני ומכבד. האם בנות יכולות לעבור לפני התיבה? כן, אך רק היכן שההלכה מתירה זאת – הובלת קבלת שבת, עליה לתורה, קריאה בתורה, קריאת מגילת אסתר, קריאת מגילת איכה ומזמורים. כלומר, אין עוברים על ההלכה, אך בגדריה, יש שוויון מקסימלי, להבדיל מבית כנסת אורתודוקסי רגיל.   

החזון של מדרשת השילוב הוא להצמיח דור של תלמידות ותלמידי חכמים, שיהוו הנהגה רוחנית בעם ישראל. הלוואי שהמודל של מדרשת השילוב יהיה המודל של עם ישראל. מכל מקום, מוסד כמו מדרשת השילוב הוא היפוכה של דמות הפוליטיקה הישראלית העכשווית; הוא אלטרנטיבה לאותה דמות.

* אז מי רצח את שלונסקי? – מידי שנה נערך בשבועות פסטיבל המשוררים במטולה. השנה, בשבועות, כל הצימרים והמלונות היו מאוישים בפליטים מאוקראינה ולכן הפסטיבל נדחה לאלול והוא נערך בימים 8-10 בספטמבר.

הצלחתי לפרגן לעצמי אחה"צ וערב באירוע. הערב המרכזי היה ערב מחווה לאברהם שלונסקי, שאנו בפתח שנת היובל לפטירתו. היה אירוע מרגש ויפה, בהשתתפות משוררים, חוקרים ונכדתו של שלונסקי, המשוררת סיגל אשל, שאמה, רות אשל, בתו של שלונסקי, נפטרה לפני שבועיים. באירוע הושמעו לראשונה שירים של שלונסקי שהולחנו במיוחד לאירוע. אציין שלושה דוברים שריתקו אותי במיוחד – הביוגרפית של שלונסקי חגית הלפרין (אגב, ביוגרפיה נפלאה, "המאסטרו"), המשורר ארז ביטון, חתן פרס ישראל, שכבש את הקהל לא רק בדבריו אלא גם בציטוט טקסטים שלמים של שלונסקי וביאליק ודומה שהוא מכיר על פה את ים השירה העברית, והמשוררת סבינה מסג. סיגל אשל היא גם זמרת מצוינת ושרה שירים מן המחזמר "עוץ לי גוץ לי" בליווי בפסנתר של ישראל ברייט. היה גם קטע מביך, כשהמשוררת אפרת מישורי הקריאה מונולוג מתוך המלט בתרגום שלונסקי, בסגנון טראנס – ארוך, מונוטוני, מתכתי ומשעמם. הכותרת הפרובוקטיבית של המחווה הייתה: "על יופי ומרד, דגן ובטון או: מי רצח את אברהם שלונסקי?". רציתי לענות: אפרת מישורי.

בעבורי, פסטיבל המשוררים במטולה יהיה מזוהה תמיד עם חיים גורי. מדי שנה הוא השתתף בו לאורך שלושת ימי הפסטיבל, מיקד את רוב תשומת הלב והיה הרוח החיה.

* נהלל חוגגת 101 – בח' באלול תרפ"א, עלו שבעת החלוצים הראשונים של נהלל לתל שמרון ונוסד מושב העובדים הראשון בארץ ישראל. בעצם, בעולם.

חגיגות המאה של נהלל בוטלו אשתקד, בשל התפרצות הגל הרביעי של הקורונה. לאורך סוף השבוע חגגה נהלל ברוב עם והדר את יום הולדתה ה-101.

שיאו של האירוע היה מופע קהילתי בהשתתפות עשרות רבות של נהללים, החל בילדים בגיל הרך וכלה בסבים-רבים וסבתות-רבתות שלהם – מבני הדור השני ועד בני הדור החמישי; במפגן קהילתי מרשים של שירה, ריקוד, משחק וסרטונים. אירוע יפה ומרגש!

ומה לי ולנהלל? אשתי, יעל, היא בת נהלל. וכך, כבר שלושים שנה אני קשור בעבותות אהבה לנהלל.

          * ביד הלשון

תדע כל אם – אמילי עמרוסי יצאה נגד התנאים המשופרים למחבלים שנתפסו בידי ישראל, והציע להחמיר אותם כדי ליצור הרתעה. "תדע כל אם של מחבל ש…" היא אמרה.

יום קודם לכן, בכתבה על קצין בצה"ל שצילם בסתר את חייליו בעירום, התראיין מפקד אחר, הכפוף לאותו קצין, שגם הוא נפל קורבן למעשה וחש קושי על כך שלא ידע להגן על חייליו מפני המעשה. גם הוא ציטט את הפסוק: "תדע כל אם עברייה שהיא מפקידה את גורל בניה בידי המפקדים הראויים לכך".

הפסוק הוא ציטוט מדברים שאמר דוד בן גוריון ב-2 ביוני 1963, בנאום הפרידה שלו מצה"ל לאחר התפטרותו מראשות הממשלה ומתפקיד שר הביטחון. "לא די שיידע המפקד את מלאכתו. עליו להיות אוהב את האדם, שחיי הפקוד שלו יהיו יקרים לו והחייל שנשלח אליו יהיה יקר לו, שיאהב אותו. רק מפקד כזה ימצא בפקודיו מסירות-הנפש שתוליכם לכל אשר ישלח אותם. אם המפקדים יעוררו את האמון, את הדבקות ואת האהבה בחיילים שלהם – אזי תדע כל אם עבריה כי הפקידה את גורל בניה בידי המפקדים הראויים לכך".

הפסוק הזה הוא אחד הציטוטים המוכרים ביותר של בן גוריון והוא מופיע על שלטים בבתי הספר לפיקוד ובסיסי ההדרכה של צה"ל.

* "חדשות בן עזר"

דברים בפתיחת שנת הלימודים תשפ"ג, מדרשת השילוב

מפעל המכינות הקדם צבאיות, הוא אחד האורות היפים ביותר בחברה הישראלית; המכינות הקדם צבאיות הן ההזדמנות לעצב את עתידה של מדינת ישראל כחברת מופת. לא פחות.

מה שונה מדרשת השילוב מהמכינות האחרות? לכל מכינה יש הדגש שלה, וכל הדגשים חשובים. הדגש שלנו הוא הלמדנות. אין אף מכינה הדומה בלמדנות למדרשת השילוב; לא בהיקף הלמידה, לא בעומק הלימוד, לא במגוון התחומים, לא באווירת הלימוד ובעיקר הלימוד העצמי. אנו הגורם המוביל בלימוד תורה, במובן הרחב ביותר של המושג "תורה", שכולל לבד מארון הספרים היהודי הקלאסי, גם את הספרות והשירה העברית, הגות יהודית וציונית מודרנית ומגוונת, ופילוסופיה יהודית וכללית. והכל, בהעמקה, בלמידה לעומק של ספרים מכריכה לכריכה, מקבלת כלים ללימוד עצמי ולכתיבה לעומק בתחומי הלמידה.

כל המכינות עוסקות בפיתוח מנהיגות, לטובת החברה הישראלית והעם היהודי. מדרשת השילוב עוסקת בפיתוח מנהיגות רוחנית, הקמת דור של תלמידי חכמים. תלמידי חכמים שנבנים מתוך לימוד פתוח, מרחיב ופלורליסטי, עם חלון לחוכמת היהדות על כל זרמיה וגווניה ולחוכמת האומות. תלמידי חכמים שמשקפים את מגוון החברה הישראלית, נשים וגברים – בשוויון מלא ביניהם, חילונים, מסורתיים, דתיים ומה שביניהם. "מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימין דברי ב"ש לדבריהן". כלומר, ההלכה נקבעת על פי בית הלל, כיוון שבית המדרש שלהם, בניגוד לזה של בית שמאי, היה פתוח ופלורליסטי. את פסיקותיהם הם גיבשו מתוך העמקה בכלל הדעות ואחרי העמקה כזו, ולכן – חזקה עליהם שהיטיבו להגיע לאמת. דרך הלימוד של בית הלל, היא דרכנו, במדרשת השילוב.

כאשר אנו מדברים על הנהגה למדנית ועל תלמידי חכמים, חשוב להבהיר לעומק למה כוונתנו. מספרת הברייתא במסכת קידושין: "וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד, נשאלה שאילה זו בפניהם: תלמוד גדול או מעשה גדול? נענה רבי טרפון ואמר: מעשה גדול. נענה רבי עקיבא ואמר: תלמוד גדול. נענו כולם ואמרו: תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה". כלומר, גדולתו של התלמוד בכך שהוא מביא לידי מעשה. כלומר, עיקר הכוונה היא למעשה, אך גדולתו של התלמוד, הוא העומק והכלים לצורך המעשה. איננו חיים כדי ללמוד תורה, אלא לומדים תורה כדי לדעת איך לחיות נכון, איך להנהיג נכון.

אותו רבי עקיבא שאמר "תלמוד גדול", היה הראשון שהורה לתלמידיו לסגור את הגמרות ולהתייצב למלחמה. אנחנו מצפים מכל תלמידינו, שיפיקו מן הלימוד, שכמובן אינו נפסק אחרי שנה או שנתיים במדרשת השילוב, אלא הוא דרך חיים לכל החיים, יוביל אותם להנהגה מעשית, השואבת מתוך הלמידה את הכלים להובלה ראויה של החברה הישראלית.

אנו הצבנו במקום מרכזי במטרות מדרשת השילוב את השירות המשמעותי בצה"ל. הביטחון אינו המשימה הציונית היחידה והציפיה שלנו מתלמידינו היא להובלה בכל תחומי החיים. אך הביטחון הוא עצם הקיום ועצם היכולת לקיים את כלל משימותינו. צה"ל דוחה את הגיוס שלכם, על אף היותכם מהטובים ביותר בכל מחזור, בשנה ואף בשנתיים, מתוך הבנה שהוא יקבל תמורה גדולה בעד האגרה הזאת – חיילים ומפקדים טובים יותר, רציניים יותר ומשקיעים יותר. בוגר מדרשת השילוב שאינו נותן את השירות הצבאי המשמעותי ביותר שהוא יכול – לא שנה היטב את תלמודו במדרשה, כי לא הבין את דרכנו, באשר לתלמוד המביא לידי מעשה. ומי ששנה היטב את תלמודו, מן הסתם יביא זאת לידי ביטוי בשירותו בצה"ל.

אני מאחל לכם – לאביה, לשמוליק, לר"מים, למדריכים, למרצים ולאנשי המנהלה, ובראש ובראשונה לכם, החניכים, שנה מעשירה, משמעותית, שתעניק משמעות לחייכם.

ולכם ההורים – אין לי ספק שמי שבחר במדרשת השילוב, הגיע לכך מתוך הערכים שינק בביתו. אני מבטיחכם, שבנותיכם ובניכם נמצאים בידיים טובות.   

ללא שוט הבגרות

מי שיסור ב-2:00 לפנות בוקר לבית המדרש של מדרשת השילוב נטור, סביר שיפגוש בחניכים טרוטי עיניים יושבים וממשיכים את תלמודם, בין אם בהוויות דאביי ורבא, בין בכתבי החלוצים של העליה השניה, ואולי בשירתו של אלתרמן או בכתבי שפינוזה, קנט או מרקס.

עשרות חניכי מדרשת השילוב, "חילונים", "דתיים" או "מסורתיים", בנות ובנים, הוגים בתורה יומם ולילה. על כל מקום במדרשת השילוב מתחרים מועמדים רבים. ומרבית בוגרי השנה במדרשה ממשיכים לשנה ב' ורבים מהם מצטרפים למסגרות לימוד שלה אחרי שחרורם מצה"ל.

מה שראוי לציון, הוא שמדובר בלימוד שאינו מקנה כל הכרה אקדמית או מקצועית, אין בו מבחנים, אין בו ציוּנים (אך יש בו הרבה ציוֹנוּת); אין שום "שוט", שום מקל ושום גזר, הגורם לחניכים ללמוד ולהשקיע. אך מי שנחשף לכתב העת "ארגמן" – קובצי המאמרים של התלמידים, ייווכח שאין הוא נופל מכתבי עת אקדמיים מוכרים. ודבר נוסף שראוי לציון, הוא שכל הלימודים הללו הם במקצועות ההומניים, במדעי הרוח.

רגע רגע. אבל הרי שמענו את המורים והמנהלים מסבירים, שבלי בחינות בגרות הלימודים ההומניים יגוועו. אז איך זה יתכן שתלמידים נוהרים ללימודים הומניים שאין בהם כל בחינה?

מדרשת השילוב, שמרכז הווייתה הוא הלמדנות, ושמטרתה היא בניית דורות של תלמידות ותלמידי חכמים, ייחודית מבחינה זאת בנוף המכינות הקדם צבאיות. אך בכל המכינות, מרכיב הלימוד הוא מרכזי מאוד, בכל המכינות הלימודים הם ברובם במדעי החברה והרוח, בכל המכינות אין כל קרדיט אקדמי, לא בחינות ולא ציוּנים, ובכולם החניכים גומעים בצמא את עולם התוכן והלימוד.

ולא רק במכינות הקדם צבאיות. כך גם, למשל, במסגרות של ארגון השומר החדש. וכמובן בבתי המדרש הפלורליסטיים והמעורבים. כל כך הרבה צעירים ששים ללמוד יהדות, פילוסופיה, הומניסטיקה, ספרות, למרות שאין הם בוחרים בכך כמקצוע האקדמי שלהם.

אולי זה אומר משהו על הדרך הנכונה ללמוד את הלימודים האלה? אולי השוט של בחינות הבגרות אינו הדבר שיביא את הנוער לשתות ברצון מן הבאר הזאת?

איני מחסידי בחינות הבגרות. יותר ויותר אנשי חינוך וחוקרי חינוך, סבורים שזו אינה הדרך הנכונה למערכת החינוך. שלימוד באמצעות עבודות חקר, עבודות צוות, פרזנטציות של תלמידים על החומר, לימוד רב תחומי סביב נושא לאורך תקופה ועוד, משמעותיים יותר ונכונים יותר. בשנים האחרונות קראתי מספר ספרים על החינוך בתנועה הקיבוצית בעשורים הראשונים לקיומה. מעניין להיווכח, שמה שמוצג היום בכל העולם המערבי כ"פדגוגיה החדשה", כפאר החדשנות החינוכית, יושם בתנועה הקיבוצית לפני מאה שנה.

הבעיה היא, שהרבה יותר קל לקטר על הכשלים במערכת הקיימת מלקחת אחריות על שינויה. השמרנות הטבועה בנו, מעוררת תמיד את החשש, שהחלופה עלולה להיות גרועה יותר ושכדאי יותר שאחרים יהיו שפני הניסיון שלה, ומה יקרה אם זה לא יעבוד ונאבד דור של תלמידים וכן הלאה וכן האלה. הבעיה היא, העדר אומץ לנסות דרך אחרת.

לכן, כאשר שרת החינוך יפעת שאשא-ביטון מובילה מהפכה בתחום הבגרות, אני בראש ובראשונה מצדיע לה על האומץ לקחת אחריות ולשנות.

אין זה אומר שיש להסכים עם הפתרונות שהיא מציעה כמות שהם, אבל אני שמח שהיא מנערת את המערכת ומנסה להוציאה מסטגנציית השעבוד לבחינות הבגרות ולאקדמיזציה.

הביקורת העיקרית שלי על המהלך, הוא החרגת המקצועות ההומניים בלבד מבחינות הבגרות. בתוך מערכת שלאורך עשרות שנים הייתה מוכוונת בגרות – השארת בחינות הבגרות על תלן וביטולן רק במקצועות ההומניים, עלולה להתפרש כראייתם כמקצועות סוג ב'. מוטב היה להחיל את הרפורמה מן ההתחלה על כל המקצועות.

משה ואהרון נענשו ונאסרה עליהם הכניסה לארץ ישראל, כיוון שהיכו בסלע כדי להוציא ממנו מים במקום לדבר אל הסלע, כפי שנצטוו. נמשלו המים לתורה. והמסר הוא שהדרך להנחיל את התורה אינה דרך מקל חובלים, אלא דרך שיח בוגר ומכבד. מקל החובלים הוא הבחינות והציונים. האם באמת מי שלומד היטב את החומר לבחינת הבגרות זוכר אותו כעבור שנה? אין לי ספק, שחניכי המכינות הקדם צבאיות לומדים יהדות והומניסטיקה בשנתם האחת במכינה, באופן משמעותי הרבה יותר ממה שלמדו ב-12 שנות לימודיהם במסגרות הפורמליות. אין לי ספק, שמה שלמדו חניכי מדרשת השילוב בשנה או בשנתיים, יישאר חרוט לא רק בזיכרונם אלא בכל הווייתם, כל חייהם.

ולכן, כאשר אני שומע את המורים למקצועות ההומניים ונציגיהם מסבירים שבלי בחינות בגרות התלמידים ינטשו בהמוניהם את תחום הלימוד הזה, אני בעיקר תמה עד כמה הם עצמם מאמינים בחינוך ובחשיבות התחומים ההומניסטיים והיהודיים לאדם, לאזרח, ליהודי.

גילוי נאות – הכותב הוא יו"ר מדרשת השילוב נטור.  

* "שישי בגולן"

ברכה באירוע סיום שנה, מחזור י' במדרשת השילוב, תשפ"ב

הפסיכולוג החברתי והפילוסוף היהודי-גרמני אריך פרום, כתב על ערך הנתינה:

"מהי נתינה? אמנם התשובה לשאלה זו נראית פשוטה, אבל באמת היא מורכבת מאוד ורבת משמעויות. האי-הבנה הנפוצה ביותר היא זו המניחה כי הנותן 'מוותר' על משהו, מונע מעצמו משהו, מקריב.

האדם שאופיו לא התפתח מעבר לשלב שבו הוא נוטה לקבל, לנצל או לאגור, חווה בדרך זו את מעשה הנתינה. האופי השיווקי מוכן לתת, אבל רק בתמורה לקבלה; אם ייתן בלי לקבל ירגיש מרומה. בני אדם שנטייתם העיקרית היא מהסוג הלא-יצרני והלא-פורה מרגישים את הנתינה כהתרוששות. רוב בני האדם הנמנים עם הסוג הזה מסרבים לפיכך לתת.

אחרים מציגים את הנתינה כמידה טובה במובן של הקרבת קורבן. הם מרגישים כי רק משום שכואב לתת, צריך לתת; המידה הטובה של הנתינה נמצאת מבחינתם בעצם פעולת הקבלה של הקורבן. בשבילם, הערך שמוטב לתת מאשר לקבל פירושו שמוטב לסבול ממחסור מלחוות שמחה.

בעיניו של בעל האופי היצרני, לנתינה יש משמעות שונה לגמרי. הנתינה היא הביטוי הנעלה ביותר ליכולת, לכוח. בעצם מעשה הנתינה אדם חש את כוחו, את עושרו ואת עוצמתו. חוויה זו של חיוניות ויכולת מוגברת ממלאת אותו שמחה. אדם חווה את עצמו כשופע וגדוש, כמעניק, כחי, ולפיכך כמלא שמחה. הנתינה משמחת יותר מהקבלה, לא משום שיש בה קיפוח, אלא משום שבמעשה הנתינה נמצא הביטוי לחיוניות האישית".

לא בכדי פתחתי את דבריי בדברים על ערך הנתינה דווקא. יש מכינות קדם צבאיות, שעיקר מהותן היא העשיה למען החברה הישראלית, למען הקהילה. עיקר מהותה של מדרשת השילוב היא הלימוד. ניתן לראות בכך, שנה שעיקרה קבלה והעשרה ולאו דווקא נתינה, אף שהתנדבות ועשיה היא חלק חשוב בפעילות המדרשה. השאלה שראוי שנשאל את עצמנו תמיד – אתם, החניכים, הצוות החינוכי ואנחנו, ההנהלה, היא מהי מהות הלימוד.

האם אנו חיים כדי ללמוד תורה, או לומדים תורה כדי לחיות נכון?

אין ספק שבלימוד במדרשת השילוב, אתם זוכים להעשרה רבתי. השאלה היא למה שמור העושר הזה שקיבלתם. "גדול תלמוד, שמביא לידי מעשה", פסקו חכמים וסיימו את המחלוקת בין רבי טרפון ורבי עקיבא על השאלה מה גדול, תלמוד או מעשה. למה התלמוד גדול? כי הוא מביא לידי מעשה. כלומר, האידיאל אינו של חברת לומדים הממיתים עצמם באוהלה של תורה, אלא של לומדים השואבים מתוך הלימוד את תעצומות הנפש ואת הכלים להגשים את התורה בחיי המעשה; בבניין אומה וחברה, בהגנה על המולדת, בהנהגה לאומית.

מדרשת השילוב נועדה להיות בית היוצר לתלמידי ותלמידות חכמים יהודים-ישראלים בדורנו ובדורות הבאים; תלמידי חכמים במובן של נטילת אחריות, מנהיגות והובלה; החל בשירות הצבאי המשמעותי שאליו אתם הולכים, מי עתה ומי לאחר שנה ב' במדרשה, ולאחר מכן באחריות לחברה הישראלית בתחומים השונים.

מה אנו יכולים להפיק מלימוד התורה לגיבוש מנהיגות ראויה? כך, למשל, בפרשת השבוע, גדול מנהיגי ישראל בכל הדורות, גדול הנביאים, משה, נענש בעונש כבד ביותר – הוא לא יכנס לארץ ישראל. מנגד הוא יראה את הארץ ואליה לא יבוא. וכל זאת למה? מה החטא הנורא שחטא? כולה אי הבנה קטנה; כשהתבקש לדבר אל הסלע כדי שיוציא מים, הוא הכה בסלע, בדרך שכבר נקט בעבר והצליח בה. איזה חוסר פרופורציה בין השגיאה ועונשה.

מה אנו יכולים ללמוד מכך? שהדרישה ממנהיג גבוהה הרבה יותר מאשר מאחד האדם. לא זו בלבד שהוא אינו עומד מעל החוק ואין לו הנחות, אלא הוא נבחן בקריטריונים חמורים במיוחד ונדרש לשמש מופת לציבור. זה סוג הלקחים שאני מצפה ממקום כמו מדרשת השילוב, להפיק מן הלימוד.

אחד הדברים היפים במדרשת השילוב, הוא השילוב בין חילונים, מסורתיים ודתיים, בנות ובנים. אנו רואים עד כמה יצירת אחדות במערכת הפוליטית קשה ואיזה מחיר משלם מי שמעז לפרוץ את החומה הבצורה של השבט ולהושיט יד לאחים משבטים אחרים. יתכן שהשינוי המיוחל של פריצת החומות ויצירת אחדות יוצרת ופורה, אינה יכולה להיעשות היום באמצעות ההנהגה הלאומית, שבה מרוכזים מי שנבנים מהשסע, אלא דווקא מהשטח, מהצעירים, מכוחות וגורמים כמו מדרשת השילוב, כמו המכינות הקדם צבאיות, כמו השומר החדש, כמו תנועות הבוגרים של תנועות הנוער. זו אחריות גדולה, שאנו לוקחים אותה בחפץ לב.

אריך פרום כתב על האנשים בעלי האופי היצרני. במדרשת השילוב אנו מחפשים ומטפחים את האופי היצרני, היוצר. וכיוון שהשיטה החינוכית שלנו מבוססת בעיקר על הלימוד העצמי, יותר משאנו מטפחים זאת – אתם עושים זאת בעצמכם, בכלים ובחֵירות שאנו משתדלים לספק לכם.

אני מאחל לכולכם, מי שממשיכים אתנו לשנה ב' ומי שממשיכים מכאן היישר לשירות הצבאי, הצלחה בכל מעשיכם. אני מאחל לכם שירות משמעותי ומוצלח בצה"ל, ושתטביעו בו חותם ברוח מדרשת השילוב.

ולכם, ההורים, אשריכם שזכיתם לגדל בנות ובנים כאלה. יישר כוחכם!