צרור הערות 3.8.22

* מתקנים את מה שקלקלת – "מה אנחנו עושים בשטח A?", תמה יוסי ביילין, במאמר ל"ישראל היום". למה חיילינו מבלים שם בלילות, במעצרים ונקלעים לחילופי אש? באמת למה?

הוא מזכיר את הסכם אוסלו ב', 1995, "שבעקבותיו יצאה ישראל מן הערים הפלשתיניות הגדולות. ישראל חילקה את השטחים לשטחי A שבהם האחריות האזרחית והביטחונית בידי הפלשתינאים, לשטחי B שבהם האחריות האזרחית בידי הפלשתינאים ואילו זו הביטחונית בידי ישראל, ולאזור C שמתוכו יועברו לרשות הפלשתינאים שטחים נוספים בשלוש פעימות (למעט סוגיות הקשורות בהסכם הקבע)".

הוא שכח רק דבר אחד. שהיה גם צד פלשתינאי להסכם. ההתחייבות הפלשתינאית הייתה לשים קץ למאבק המזוין ולטרור. במחויבות הזאת הם לא עמדו אפילו יום אחד. גם לא שעה אחת. יתר על כן, הסכם אוסלו ב' נחתם כשנתיים אחרי אוסלו א' שבעקבותיו ישראל נסוגה מעזה ויריחו, תמורת… אותה התחייבות פלשתינאית, להפסקת הטרור והמאבק המזוין.

בראיון ל"מעריב" מיד לאחר חתימת הסכם אוסלו א', הגדיר ביילין את המבחן של ההסכם "מבחן הדם". "המבחן הגדול ביותר של ההסכם הזה יהיה מבחן של דם. המבחן יהיה בחודשים ובשנה שנתיים שלאחר יישומה של האוטונומיה בעזה וביריחו והקמת המשטרה הפלשתינאית. זו תקופת הסתתמות הטענות. אם חלילה יחלוף זמן סביר ואי אפשר יהיה להתגבר על הטרור, לא יוכלו הפלשתינאים לטעון: אין אנו יכולים מתוניס למנוע טרור, הרי אין לנו משטרה. אם יתברר שהם לא מתגברים על הטרור – זה הסדר זמני, ועם כל הקושי שבדבר לא תהיה לנו ברירה אלא לחזור ממנו. אם נראה שרמת האלימות לא יורדת, לא נוכל להמשיך הלאה, ובוודאי לא נלך למימוש של הסדר קבע. ואם לא תהיה שום ברירה, צה"ל יחזור למקומות שהוא עומד לעזוב בחודשים הקרובים".

כזכור, הם לא עמדו בהתחייבותם ולו יום אחד. ובכל זאת ישראל מילאה בדקדקנות את חלקה, וחרף הטרור חתמה אתם על אוסלו ב', והם שוב הפרו אותו מן היום הראשון ובכל זאת ישראל שוב מילאה את חלקה. את כל זה, ביילין לא מזכיר. מבחינתו, אין שום משמעות לכך שהפלשתינאים אינם מקיימים ולו אות אחת מן ההסכם. הטענות ההזויות שלו, הן ש"ישראל מילאה רק חלק ממחויבותה (זוכרים את נתניהו, 'ייתנו – יקבלו'?)". הם לא נתנו ובכל זאת קיבלו. וגם אחרי שנתניהו עלה לשלטון הם לא נתנו ובכל זאת קיבלו. וכאשר נתניהו חתם על הסכם וואי בנוגע לפעימות הנסיגה מחלק משטחי C הוא התנה, בצדק, את הנסיגה בכך ש"ייתנו – יקבלו". על כך יש לביילין טענות. על כך שישראל דרשה גם מהצד השני לקיים חלק מן ההסכם. הרי הם לא מילאו פסיק ממנו.

ממשיך ביילין בסקירתו ההיסטורית המוזרה: "במהלך האינתיפאדה השנייה (שרק אלוהים מבין מדוע פתחו בה הפלשתינים) נכנסו כוחות הביטחון שלנו לשטחיA  תוך הפרה מוצדקת של ההסכם. הבעיה היא שהם שכחו לצאת משם".

רק אלוהים מבין? כל מי שלא אטם את אוזניו ועצם את עיניו מבין. הם פתחו במתקפת הטרור, כי זו הייתה מטרתם. הסכם אוסלו נועד להביא את ערפאת וצבאו ליהודה ושומרון, כדי לשפר עמדות בטרור נגד ישראל. והם לא התחילו בכך רק במתקפת הטרור של 2000, אלא מיד עם הגעתו של ערפאת לעזה. ב-2000 הם הגבירו והעצימו את מתקפת הטרור.

ביילין מודה שהכניסה לשטחי הרש"פ במבצע "חומת מגן" הייתה מוצדקת, אך מצר על כך ששכחנו לצאת משם. שכחנו?! לא. זכרנו. יצאנו משם. צה"ל אינו יושב עוד בשטחי הרש"פ. אולם מאז המבצע תיקנו את הקלקול של אוסלו, בכך שהבטחנו את חופש הפעולה של צה"ל, כדי לשים קץ לטבח ההמוני באזרחי ישראל, בעקבות הסכמי אוסלו, שבהם נרצחו למעלה מאלף ישראלים.

לכן, ההשוואה של ביילין ללבנון מופרכת. ביילין מציג את הפעילות של צה"ל בשטחי A כמקבילה לישיבת צה"ל ברצועת הביטחון, שבה "מאות חיילים נהרגו עד שהחלטנו ולסגת מלבנון ויישובי הצפון זכו לשקט שלא היה כמותו כבר שנים רבות". אין כל דמיון בין שתי הדוגמאות. ברצועת הביטחון צה"ל ישב בתוך השטח, במוצבים נייחים שהפכו את החיילים לפגיעים, כברווזים במטווח. כאן המצב שונה. צה"ל אינו יושב בתוך שטחי A אלא נכנס אליהם לביצוע משימותיו. ובניגוד לדברי ביילין, תושבי הצפון לא זכו לשקט בזכות הנסיגה. ההיפך הוא הנכון. הטרור מלבנון נמשך גם אחרי הנסיגה, ומצב הביטחון הידרדר עד שנאלצנו לצאת למלחמת לבנון השניה. רק מלחמת לבנון השניה, 6 שנים אחרי הנסיגה, הביאה שקט ליישובי הצפון.

מה צה"ל עושה בשטחי A? את מה שהוא לא עשה בתקופה שבין אוסלו לחומת מגן – מגיע אל המחבלים למיטתם בלילה, ולא מחכה למחבל שיתפוצץ באוטובוס או מסעדה בבוקר. למעלה מאלף נרצחים לפני המבצע – כמה רבבות עוד היו נרצחים אילו המשכנו "לכבד" באורח חד-צדדי את ההסכם? מישהו מתגעגע לימים שבהם ישראלים חששו להיכנס לבית קפה, לעלות על אוטובוס, הורים לא הרשו לילדיהם לצאת מהבית? מה שעושה את ההבדל, הוא פעילות צה"ל וכוחות הביטחון בשטחי A, שנגדם יוצא ביילין.

אז מה אנחנו עושים בשטחי A, אתה שואל, מר ביילין? אנחנו מתקנים את מה שקלקלת.

* החרותניק האחרון – הספר "סיפור עצוב", הוא בעיניי המסמך החשוב ביותר שנכתב על הסכמי אוסלו ותוצאותיהם. מייחדת אותו העובדה, שאין זה ספר של חכמה שלאחר מעשה, אחרי קריסת ההסכמים, אחרי מתקפת הטרור המכונה בכיבוסית "האינתיפאדה השניה", אחרי דחיית הצעותיו מרחיקות הלכת של ברק בידי ערפאת. הספר, שיצא לאור בשנת 2000, הוא כינוס של נאומיו, בעיקר בכנסת, ומאמריו בעיתונות, של ח"כ בני בגין, בזמן אמת. נאומים ומאמרים שבהם היטיב לחזות את תוצאות ההסכם.

"זהו סיפור עצוב. מופיעים בו שוב אלה שלא ידעו, אלה שלא רצו לדעת, אלה שידעו ולא הבינו, אלה שסירבו להבין ואלה שהבינו ולא רצו לומר. זה גם סיפורה של יהירות. יותר מכל, זהו סיפורה של עייפות, בעולם שאינו סולח לחולשה". כך נפתח הכיתוב על העטיפה האחורית של הספר.

לממשלת אוסלו הייתה בכנסת אופוזיציה תקיפה וחריפה. הייתה זו גם אופוזיציה מתלהמת, מגדפת, העושה דה-לגיטימציה לממשלה ולעומד בראשה. בני בגין היה אופוזיציונר מסוג אחר. לא גידף, לא התלהם, לא הקצין ויצא בתוקף נגד הדה-לגיטימציה לרבין וממשלתו.  אבל הוא היה האופוזיציה הקשה מכל. בנאומים מזהירים, תרתי משמע, בכושר רטורי יוצא דופן, וביכולת ניתוח מדיני וביטחוני מרשים, הציב בגין זרקור על ההסכם ופגמיו. כשבגין דיבר – הקשיבו. גם יריביו האידיאולוגיים המרים ביותר, היטו אוזן לדבריו. והוא תקף, ללא רחם, את ההסכם. הוא ניתח אותו והפשיט אותו עירום ועריה קבל עם ועדה. בגין היה מחובר למזרחן ואיש המודיעין אל"מ (מיל') יגאל כרמון, שב-1998 הקים את ממר"י – המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון. כרמון הזרים לו על בסיס קבוע נתונים על ההתבטאויות הפנימיות, בערבית, של ערפאת וחבר מרעיו, שהבהירו שההסכם הוא הונאה שכל מטרתה לשפר את עמדתו של אש"ף במאבק המזוין ובטרור. בגין הדהד את הדברים מעל במת הכנסת ובישיבות ועדת החוץ והביטחון. הוא האיש שהביא לידיעת הכנסת והציבור את נאום יוהנסבורג של ערפאת, מיד לאחר חתימת הסכם אוסלו, שבו התייחס ערפאת בנחרצות אל ירושלים כבירת פלשתין הנצחית, טען כי יש להמשיך בג'יהאד עד כיבוש ירושלים, ושהסכמי אוסלו שווים במשמעותם להסכם חודיבייה, הסכם שביתת נשק שחתם הנביא מוחמד עם שבט קורייש, לפני שטבח בהם.

בכל ישיבות ועדת החו"ב, בגין שלף את הלפטופ (שהיה אז שיא הקידמה הטכנולוגית) וציטט את הנתונים המוכיחים שאוסלו הוא הונאה. "די, נמאס כבר מהמשפחה הזאת", הפטיר פרס בייאוש, כשנותר ללא מילים לנוכח שאלותיו הנוקבות והתרסותיו החדות של ח"כ בגין.

בני בגין הוא החרותניק האחרון. הוא ורובי ריבלין, הם האחרונים הדבקים במורשת מנחם בגין – מצד אחד עמידה בלתי מתפשרת על שלמות ארץ ישראל וכביכול מהצד השני, אך בעצם מאותו צד, דבקות בשלטון החוק, בעליונות המשפט, בעצמאות המשפט, בזכויות שוות לכל אזרחי המדינה, ביחס מכבד למיעוטים, בשמירה על עצמאות השירות הציבורי, בממלכתיות. כל אותם ערכים, שהליכוד הביביסטי נלחם בהם מלחמת חורמה, והיום, בפריימריז, המועמדים מתחרים ביניהם מי מתלהם יותר בקריאות לדרוס אותם, לשלוח אותם למכלאות, להעמיד אותם מול קיר לבן וכד'.

בגין התנגד לכל ויתור על שעל כלשהו בארץ ישראל. הוא פרש מממשלת נתניהו במחאה על הסכם חברון. הוא פרש מהליכוד במחאה על הסכם וואי. הוא חזר לפעילות ציבורית כדי להיאבק בהתנתקות.

בבחירות 1999, לאחר הסכמי חברון וואי, רץ בגין לכנסת בראש האיחוד הלאומי. אולם מיד לאחר הבחירות התפטר מהכנסת. הוא הגיע למסקנה, שהאנשים שהצביעו לו, בשל עמדתו התקיפה וחסרת הפשרות בנושא שלמות המולדת, רחוקים מאוד מהשקפת עולמו הליברלית ומעמדתו בנושא המשפטי. הוא אמר בכנות שגילה שהוא "שליח ציבור ללא ציבור", ולכן התפטר.

בני בגין כבש את לבי, מראשית דרכו הפרלמנטרית. כאשר שרון, דוד לוי ומודעי הקימו את אופוזיציית החישוקים, שתקפה את שמיר (!) מימין ("מי בעד חיסול הטרור") התייצב בגין בכל כוחו לצד שמיר, וכינה את השלישיה "קואליציה של אמביציה". אולם הוא לא היסס להתנגד לשמיר, כאשר חתם על הסכם להחזרת העריקים מהליכוד שהיו שותפים לקשר "התרגיל המסריח" (אברשה "חזור הביתה" שריר, מודעי, גרופר וגולדשטיין). בנאום במרכז הליכוד, הוא נשא את נאום "ככה לא בונים חומה" המזהיר. כאשר שמיר צירף לממשלתו את רחבעם זאבי, בגין הצביע בכנסת נגד הצירוף, והיטיב להגדיר את רעיון הטרנספר "זיהום מוסרי".

הכרתי באופן אישי את בגין ב-1993. הייתי דובר ועד יישובי הגולן וסטודנט באוניברסיטה העברית. בגין התמודד על הנהגת הליכוד (מול נתניהו, דוד לוי, קצב ושטרית) והרצה באוניברסיטה. הלכתי להרצאה והתרשמתי מאוד. הזמנתי אותו ליום בגולן, וליוויתי אותו לאורך היום בפגישותיו ביישובי הגולן. לא הייתי חבר הליכוד, אך קיוויתי מאוד שיבחר.

שנה מאוחר יותר, נאמתי לצד בגין בהפגנה בעד הגולן ונגד אוסלו בירושלים. בשלב מסוים חלק מהקהל החל להתלהם בקריאות "מוות לערבים" ו"רבין בוגד". בגין נטל את המיקרופון, גער בהם בתקיפות והשתיק אותם.

בבחירות הישירות לראשות הממשלה ב-1999, הודיע בגין על התמודדותו (מול נתניהו, ברק, איציק מרדכי ועזמי בשארה). הייתי אז בתנועת הדרך השלישית. דגלתי, כפי שאני דוגל היום, בפשרה טריטוריאלית, ואף על פי כן כתבתי מאמר שבו הבעתי תמיכה במועמדותו של בגין, חרף חילוקי הדעות האידיאולוגיים עמו. כאשר שקל לפרוש מן המרוץ, התקשרתי אליו וניסיתי לשכנע אותו להתמיד. בסופו של דבר הוא החליט לפרוש (נשארו רק נתניהו וברק) והביע את תמיכתו בנתניהו. נאלצתי להטיל פתק צהוב ריק.

לאורך השנים שמרתי עמו על קשר. הזדהיתי עם רבות מעמדותיו. הזדהיתי אותו כשהיה השר היחיד שהצביע נגד מינויו הבלתי ראוי של רוני בר-און לתפקיד היועמ"ש. בנושא אחד חלקתי עליו בתוקף – התנגדותו לחוק הלאום. בגין צודק בדרישה שעקרון השוויון יהיה חלק מהחוקה המתגבשת, אך אין לכך מקום בחוק הלאום ובטח היעדרו אינה סיבה להתנגד לחוק החשוב הזה.

כעת, לקראת מלאת לו שמונים, הודיע בני בגין על פרישתו מהחיים הפוליטיים, מפאת גילו. הכנסת מאבדת את אחד המובחרים, החכמים, הערכיים, הישרים וההגונים בחבריה; את בני בגין שלאורך שנותיו בכנסת היה בה מגדלור מוסרי.

מאמר שפרסם בגין ב"מעריב" למחרת החתימה על הסכם אוסלו, הסתיים במילים אלה: " 'ברוח ובדם נפדה אותך, פלשתין', שאגו אתמול בוושינגטון מול ערפאת ערבים אמריקנים מעונבים, וקולותיהם נבלעו בתשואות הנאספים בבית הלבן. מסונוורים בברק המצלמות דימו החוגגים כי מעליהם דואות יונים צחורות, אבל חדי העין יבחינו במקוריהם העזים של ניצי הפת"ח והנשרים האדומים מג'נין במעופם לירושלים.

'עיט, עיט על הריך, עיט על הריך עף!' "

כמה שהוא צדק.

* תאוות ה-D9 – כתבתי בצרור ההערות הקודם שלא אתפלא אם ה- D9 שיעלה על בית המשפט העליון, יהיה מטעם שוקן. הרי השוקניסטים מגדפים את בית המשפט העליון, תוקפים אותו לאורך שנים רבות באין ספור פשקווילים ובהם פשקווילי מערכת. אין בהם שום כבוד לבית המשפט, אלא רק דרישה ממנו להפוך לסניף שלהם, למכשיר ביצוע של האידיאולוגיה האנטי ציונית; להחריב את המדינה היהודית, שמעצם קיומה היא מדינת אפרטהייד, ולהקים תחתיה מדינה לא יהודית, שבשפתם השקרית והמכובסת נקראת "מדינת כל אזרחיה" (הרי במציאות, ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, היא גם מדינתם של כל אזרחיה, כמו בכל מדינת לאום דמוקרטית בעולם).

לא חלף יום, וגדעון לוי פרסם פשקוויל נוסף נגד בית המשפט העליון, שכותרתו: "ואם יעלו ב- D9על בית המשפט?" והפשקוויל כולו הוא ציפיה לרגע המיוחל של הרס בית המשפט העליון. "…בבית משפט שמתייצב בשיטתיות לצד בריונים ופושעים, שמכשיר פשעי מלחמה ומצפצף על המשפט הבינלאומי, אי אפשר לתמוך. אי אפשר אפילו להתרגש מהאיומים שיעלו עליו ב- D9. ואם בית המשפט ייהרס, מה בדיוק יקרה למדינה זולת הפגיעה בנדל"ן? ישראל תהפוך למדינה שמתעלמת מהחוק הבינלאומי? מדינה שמערכת המשפט שלה מכשירה אפרטהייד? מלבינה פשעי מלחמה? מטפחת עליונות יהודית?" לוי תוקף במיוחד את השופטים המכונים ליברלים (אגב, גם אני לא אוהב את ההפרדה המלאכותית בין "שמרנים" ו"וליברלים"). "בישראל גם הליברלים אינם ליברלים. ומי תמך בשוד האדמות בכרמים? הנעם סולברגים, כמובן, אבל לצדם התייצבו הליברלים דפנה ארז־ברק ויצחק עמית. גם הם חשבו שליהודים מותר לגנוב מערבים. גם הם חושבים שלמתנחלים מותר הכל כי הם יהודים… ביום פקודה, כשייכתבו דברי הימים הללו ואלו שקדמו להם, תרשום ההיסטוריה את בית המשפט העליון של ישראל בצד החובה והחרפה, כמי שהיה האב המכונן והמכשיר של מדינת האפרטהייד".

הנה, חוק הרדיקלים השלובים בהתגלמותו. לעולם הרדיקלים משני הצדדים יהיו קרובים אלה לאלה יותר משכל אחד מהם יהיה קרוב למיינסטרים הציוני, הדמוקרטי השפוי. כך היה תמיד. אלא שבעבר הימין הרדיקלי היה בשולי המחנה. היום הביביזם הוא רדיקלי; גם הוא מנסה לעקור משורש את הערכים הבסיסיים עליהם מושתתת מדינת ישראל ואת מוסדות המדינה המגלמים אותם.

הנה, עוד הסבר למה גדעון לוי מעריץ את נתניהו. הוא רואה בו את מי שעשוי להחריב את בית המשפט העליון ואת שאר מוסדות החוק והמשפט במדינה השנואה עליו כל כך. ולכן, הוא מוכן להלבין את השחיתות שלו. כי בהשוואה לפשעים נגד האנושות שבהם אשם בית המשפט העליון, "פשעי נתניהו ועבירות ביטן ילבינו כשלג לעומתם".

          * ביד הלשון

אניות – בראיון לרשת ב', אמרה סגנית נשיאת בית המשפט המחוזי בדימוס עדנה קפלן הגלר: "לַעֲנִיּוּת דַּעְתִּי, בעי"ן ובאל"ף".

מה זה לעניות דעתי, בעי"ן? ביטוי מצטנע, לפני הבעת דעה, שהאמירה שלי היא עניה, דלה. בדומה לתפילת שליח ציבור בימים הנוראים: "הנני העני ממעש".

ומה זה לַאֲנִיּוּת דַּעְתִּי, באל"ף? ובכן, אין דבר כזה. המילה אֲנִיּוּת, היא מילה נרדפת (ולא מקובל להשתמש בה) לאנוכיות, אגואיזם. ברור שכבוד השופטת לא התכוונה לומר: לדעתי האגואיסטית.

אגב, מנחם בגין הציע להבחין בין אנוכיות לאניות. האנוכיות היא השם העברי המקובל לאגואיזם, דאגה יתרה של הפרט לעצמו, על פני הזולת. הוא הציע את אניות כשם העברי לאגוטיזם – רגישות יתר של אדם לעצמו, הערכה עצמית מופרזת תוך ביטול הזולת.

הנה, התייחסות לנושא בנאום של בגין בכנסת ביוני 1974. הוא התייחס לדברים של אבא אבן, שבתגובה לכך שלא מונה לתפקיד שר בממשלת רבין הראשונה, הגדיר זאת "כאחד הימים הקודרים בחיינו". אמר בגין: "מה קרה? היית שר חוץ ולא תהיה עוד. אם כך, זה אחד הימים הקודרים בחיינו? מר אבן ואני נמנים עם דור אחד. ריבונו דכולי עלמא, מה לא עבר על הדור הזה, איזה סבל, כמה דמעות, כמה נהרי נחלי דם, אילו שאיפות, חלומות, קרבנות בדרך, דאגה מכרסמת ביום ובלילה, ובעיקר לחיי אדם. וזה היום הוא אחד הקודרים ביותר בחייך ובחיינו?

אדוני היושב-ראש, את המלה 'אגואיזם' תרגמנו לעברית חדשה 'אנוכיות'. איך נתרגם את המלה 'אגוטיזם'? אני מציע להשתמש במלה הפשוטה 'אניות'. איזו אניות? אדם פסק להיות שר חוץ. ובכן, לכל עם ישראל יש תסכול רגשי ורוחני, והתסכול ירד למעמקים, והיום הזה הוא אחד הימים הקודרים ביותר בחיינו? לא כך. ביטוי לפינוק הוא, להרגלים שלטוניים שאין להם מקום בחברה דמוקרטית".

* "חדשות בן עזר"

טוליק / אושיק לוי

פינתי השבועית ברדיוטק, 1.8.22

בפסטיבל שירי הילדים בחנוכה 1978, הופיע אושיק לוי בשיר שאמנם לא זכה בתחרות, אך לאחר הפסטיבל היה הפופולרי והמושמע ביותר מבין שירי הפסטיבל – "טוליק". את השיר כתבה רמה סמסונוב, זמרת אופרה ומורה לפיתוח קול, ולצד עיסוקיה אלה גם כתבה שירי ילדים. ב-1976 פרסמה סמסונוב את ספר שירי הילדים הראשון שלה, "לא הספיקה לי היד", ובין שיריו היה השיר "טוליק". כעבור כשנתיים, נפתלי אלטר הלחין את השיר לקראת פסטיבל שירי הילדים.

בראיון ל"האישה" ב-1976, סיפרה רמה סמסונוב על נסיבות כתיבת השיר: "פעם, כשבני היה קטן, ישבתי אתו על שפת הים. היה שם ילד אחד משגע בשם טוליק, שאחז בידו אשכול ענבים. ילדה קטנה חיזרה אחריו וביקשה רק עינב אחד, וכשלא רצה לתת לה, הלכה והותירה אותו בודד ועצוב. בשבילי סימלה סיטואציה זו יותר מכל את המקרה של הגבר האגואיסטי, יפה-התואר, שמרוב אהבה עצמית נשאר לבסוף לבדו.[…] לפני שנה הייתי עם בני על החוף, ופתאום הוא אומר לי: אני רוצה להראות לך משהו. והוא מצביע על נער יפהפה בן 16 ואומר: זה טוליק".

מיהו טוליק? בשיר, אייתה רמה את שמו בטי"ת, אבל הוא דווקא תולי או תוליק בתי"ו. זה שם החיבה של תובל גבירצמן. תולי נולד ב-1959 בחדרה. הוא התגייס לחיל השיריון, לחטיבה 188. היה מט"ק ולאחר מכן יצא לקורס קצינים. במלחמת שלום הגליל היה סרן תובל גבירצמן מ"פ בחטיבה.

הטנק שלו היה הראשון שנכנס ללבנון בגזרה המרכזית. ב-21 ביולי 1982 הטנקים של פלוגה מ' בפיקודו פגעו ב-18 טנקים ו-4 נגמ"שים סוריים, ללא נפגעים בפלוגתו. ביום רביעי, טו באב, 4 באוגוסט, השבוע לפני ארבעים שנה, כשהגיעו לנמל התעופה של ביירות, ניתכה באזור אש כבדה. נגמ"ש של גולני נפגע ותולי רץ תחת האש הכבדה, כשמטף כיבוי בידו, לחלץ את הצוות הלכוד. הוא נפגע בעצמו מפגז נוסף ונהרג במקום. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב סרן וקיבל ציון לשבח מאלוף הפיקוד אמיר דרורי.

עידו גביש, אחיו של חוקר הזמר העברי, חברי עופר גביש, שירת כמפקד מחלקה בפלוגה של תולי. בסרטון לזכרו של תולי הוא סיפר: "תולי לא התגאה בשיר שנכתב עליו. רק אנחנו, שידענו, היינו שרים לו מדי פעם. תולי היה מפקד מיוחד ואדם מיוחד. המילים שנקשרו אצלנו לדמותו היו 'יהיה בסדר', תמיד היה מרגיע אותנו ככה".

בסרטון מספר עידו על מקרה במלחמת לבנון שבו לקח אחד החיילים רדיו טרנזיסטור מבית בכפר שנכבש. תולי פקד על מחלקתו לעצור, הניח את הרדיו על הכביש והורה לנהג הטנק הראשון לדרוס אותו. 'אנחנו לא לוקחים שלל!' אמר לפקודיו.

תולי, בן חדרה, היה נצר משני הצדדים למשפחות של מייסדי חדרה. לאחר נפילתו, נקראה כיכר בעיר על שמו: כיכר תוליק.

ארבעים שנה מלאו לנפילתו. יהי זכרו ברוך!

טוליק יושב לו בשקט בחול

יושב ומביט על הים הכחול

העיניים של טוליק שני כוכבים

ואוכל הוא בנחת אשכול ענבים.

טוליק, הי טוליק, תן לי עינב

אך טוליק שותק, כמעט נעלב

העינב הוא של טוליק כל האשכול

רק לו, לו לטוליק, מותר לאכול.

טוליק יושב לו בשקט בחול

יושב ומביט על הים הכחול

בעיניים של טוליק דמעות עגולות

כי רינה הלכה לה לבד בחולות.

הביתה / ירדנה ארזי

פינתי השבועית ברדיוטק, 6.6.22

בשנים שלאחר קום המדינה, גבולה השקט ביותר של ישראל היה הגבול עם לבנון. נהוג היה אז לומר שלא ברור מי תהיה המדינה הראשונה שתחתום על הסכם שלום עם ישראל – לבנון תהיה השניה.

האמת היא שלבנון באמת הייתה המדינה השניה שחתמה על הסכם שלום עם ישראל. ב-17 במאי 1983, ארבע שנים אחרי חתימת ההסכם עם מצרים וכמעט שנה לאחר פרוץ מלחמת לבנון הראשונה, נחתם הסכם שלום עם לבנון. שירתתי אז בלבנון, ואני זוכר שבאותו יום הלחימה לא פסקה, כלומר הסכם השלום לא החזיק מעמד אפילו יום אחד, גם לא שעה, אפילו דקה. ללמדך, שהסכם שלום, בוודאי במזרח התיכון, אינו מבטיח שלום אמתי.

גבול לבנון היה לגבול דמים החל בסוף שנות השישים, ובמיוחד מאז ספטמבר 1970, שבו גורש פת"ח מירדן וערפאת ואנשיו עברו ללבנון. היה זה גבול של טרור, שיצאו מתוכו פיגועים רבי נפגעים, כמו הטבח באוטובוס הילדים מאביבים, הטבח בקריית שמונה, הטבח במעלות, הטבח בכביש החוף, ועוד חדירות רבות לנהריה, שמיר, כפר יובל, משגב עם ועוד. המחבלים ירו לאורך שנים מטחי קטיושות לעבר קריית שמונה ויישובי הגליל. צה"ל הגיב בפעולות תגמול שהמפורסמת שבהן הייתה "אביב נעורים" נגד מפקדות הטרור בביירות וב-1978 יצא למבצע רחב היקף – מבצע ליטני.

ב-6 ביוני 1982, היום לפני ארבעים שנה, יצא צה"ל למבצע "שלום הגליל", שהסתבך למלחמת לבנון. ערפאת וצבאו גורשו מלבנון, אך ישראל נקלעה לתסבוכת פוליטית לבנונית. המלחמה הייתה שנויה מאוד במחלוקת בחברה הישראלית, ובתוך לבנון צמח אויב חדש וקשה – חיזבאללה.

ב-1985 נסוג צה"ל לרצועת הביטחון, שם נמשכה מלחמת התשה קשה וממושכת. ב-1997 נהרגו 73 חיילי צה"ל באסון המסוקים.

בשנת 2000 נסוג צה"ל מלבנון. ב-18 שנות שהיית צה"ל בלבנון, נפלו 1,068 חיילי צה"ל.

הפינה מוקדשת היום לציון ארבעים שנה למלחמת של"ג.

המלחמה לא הניבה שירי ניצחון. היא הניבה שירי זיכרון ושירי מחאה. שלושה שירים שנכתבו על המלחמה כבר שודרו בעבר בפינה זו. האחד הוא "ברית דמים", המספר את סיפורם המצמרר של שני בני אותה שכונה בירושלים, שנשאו אותו שם, יובל הראל, ושניהם נפלו בלבנון, בהפרש של ימים ספורים. הידיעה על נפילתו של יובל הראל האחד נמסרה בטעות למשפחה הלא נכונה. לאחר שהתבררה הטעות, והמשפחה חשה שקיבלה מחדש את חיי בנה, הגיעה בשורת האיוב שגם יובל הראל השני נפל.

השיר השני הוא "אמצע ספטמבר", שיר מחאה שנכתב בעקבות הטבח בסברה ושתילה. השיר השלישי הוא "אין לי ארץ אחרת". אמנם הוא אינו עוסק ישירות במלחמת לבנון, והוא מתאים לכל מחאה הגורמת לאזרחים לחוש שהאדמה בוערת תחת רגליהם, אך הם מתעקשים לדבוק בה, כי אין לנו ארץ אחרת, אולם מבחינת אהוד מנור, האדמה בערה במלחמת שלום הגליל, ואז הוא כתב את השיר.

אהוד מנור כתב גם את השיר שנשמיע היום – הביתה. השיר יצא ב-1983, והפך לסמל המחאה נגד המלחמה והקריאה להשיב את חיילי צה"ל הביתה.

ירדנה ארזי, ששרה את השיר, הייתה באותה תקופה בשיא תהילתה. היא הייתה מבוקשת מאוד להופעות בפני חיילי צה"ל בלבנון, ונקלעה למספר תקריות קשות, וטראומטיות מבחינתה. בין השאר, היא הייתה בווילה ממולכדת, שהתפוצצה דקות אחדות אחרי שיצאה ממנה, ושיירה שבה נסעה נקלעה למטען צד.

ירדנה שיתפה את אהוד מנור בחוויותיה. בעקבות השיחה, הוא כתב את השיר, שבו קרא לחזור הביתה, מן ההרים, משדות זרים. השיר עורר מחלוקת, גם בין מעריציה של ירדנה ארזי, אך הוא זכה להצלחה ואף צעד בהצלחה במצעדי הפזמונים.

ב-2003, במלאת עשרים שנה לשיר, כתב אהוד מנור, לבקשתה של ירדנה ארזי, בית נוסף, המשקיף על השנים שחלפו, מפרספקטיבה של עשרים שנה. הוא שב וקרא לחזור הביתה, מסוף דרכים, מריב אחים, אל תוך אותו מקום בלב.

עוד שנה חלפה,

עוד שנה טרופה,

עשבים שוטים עלו בשביל ובגן.

רוח נאנח

את התריס פתח

ומכה בקיר הישן,

כמו קורא:

הביתה, הביתה,

באה עת לחזור,

מן ההרים

משדות זרים.

היום דועך ואין סימן.

הביתה, הביתה

טרם רדת אור.

לילות קרים,

לילות מרים,

קרבים עכשיו לכאן.

עד עלות השחר

מתפללת לשלומך,

שבויה באזיקי פחדים

אני שומעת צעדים.

הביתה, הביתה,

כי עוד לא ניתן

כל מה שהובטח לנו מזמן.

(התוספת):

השנים חולפות,

השנים קוטפות,

ואנחנו לא מצאנו

עוד מנוחה.

דור הולך ובא,

הלחי רטובה,

ובוכה דמעה מלוחה

כמו קוראת:

הביתה, הביתה

באה עת לחזור

מסוף דרכים

מריב אחים

אל תוך אותו מקום בלב.

טרם רדת אור

אל חלומות ללא חומות

אל לילה בלי כאב

עד עלות השחר

מתפללת לשלומך

שמרי שמרי ארצי שלי

שברי חלום

ישראלי.

הביתה, הביתה

כי עוד לא ניתן

כל מה שהובטח לנו מזמן.

דברים שאמרתי בטקס יום הזיכרון תשפ"ב

שירותי הסדיר היה בתקופת מלחמת לבנון הראשונה. שלוש תעסוקות מבצעיות היו לי בלבנון, ואזכיר כאן את הקשה והמשמעותית בהן; שלושה חודשים במוצב "גפן" שליד הכפר עמיק, המוצב הצפוני ביותר של צה"ל בגזרה המזרחית, בחודשים אפריל עד יולי 1983. מצפון למוצב זרם נהר הרישי, שהיה הגבול בין השטח שבשליטת צה"ל לשטח שבשליטת הסורים.

"איך הגזרה?" שאלנו את קודמינו את השאלה המסורתית, בהגיענו למוצב, ונענינו: "גבעת חלפון". כלומר, כך היה עד אתמול. שלושה חודשים של שקט מוחלט, אך אתמול בלילה ירו עלינו RPG. ואכן, בגג חדר האוכל נפער חור, מן הפגיעה הישירה של הטיל. לא היו נפגעים.

הטיל הזה, מתנת הפרידה לכוח היוצא, היה קו פרשת המים. עד אליו הגזרה הייתה שקטה לחלוטין. ממנו – הייתה זו הגזרה החמה, הרועשת והסוערת ביותר בלבנון. בשלושת החודשים החמים ביותר, אנחנו ישבנו שם.

יומיים אחרי הגעתנו, בעיצומו של טקס יום השואה, שוב נורה טיל RPG לעבר המוצב. הטיל נורה אלינו מכיוון "השחורה", גבעה שחלשה על המוצב, במורדות הג'בל. כל הלוחמים רצו לתפוס עמדות, וירינו לעבר "השחורה" אש תופת מטורפת. כולנו רוקנו בחמת זעם את כל המחסניות שלנו. כל המא"גים בעמדות ירו סרטים שלמים וכך גם נגמ"ש המק"ך. היה ברור לנו שאף חוליית מחבלים לא יכלה לשרוד אש כזאת. למחרת יצאנו לסריקות ב"שחורה". כמו כל תנועתנו באותה תקופה, היו אלו סריקות "רטובות", כלומר כל התקדמות נעשתה תוך כדי ירי. אולם בסריקות לא מצאנו את גופות המחבלים. למחרת, באמצע הלילה, נורה צרור ארוך לעבר המוצב. ושוב אותה תגובה, ושוב אותן סריקות, ושוב – לא נמצא דבר. וכך, במשך כחודש, כמעט מדי לילה, אותו נוהל. חוליית המחבלים יורה צרור אחד או טיל אחד, ונעלמת. השכבנו מארבים, אך שום דבר לא עזר. המוצב תוגבר. כמעט מידי יום הוצאנו "תווסים" (סיורים רגליים), כמעט מדי לילה השכבנו מארבים, ללא הועיל.

כעבור כחודש, צוות של סיירת "שלדג" התמקם ב"שחורה". לאחר כשלושה ארבעה ימים, לוחמי הסיירת זיהו את חוליית המחבלים וחיסלו אותה. מאז, השתרר שקט מכיוון "השחורה".

אולם הקו ממש לא היה שקט. כמעט מידי לילה השכבנו מארבים בנתיבי חדירות מחבלים לאורך הרישי. לעתים המארבים היו בצד שלנו, ולעתים – מארבים חודרים, שההגעה אליהם כללה צעידה קשה במים. לעתים יצאנו עם לוחמי הנדסה קרבית למיקוש במתחם הסורי.

חרף המיקושים והמארבים, היו פה ושם חדירות מחבלים. באחד המקרים, "תווס" של לוחמים מהפלוגה שלנו, בראשות המג"ד, נתקל בשני מחבלים וחיסל אותם.

כדי להתמודד עם החדירות וכדי להיערך לאפשרות של הסלמה, נערכו עבודות ביצורים וחפירת תעלות נ"ט בקו. אנו אבטחנו את הכלים הכבדים שביצעו את העבודות. העבודות הללו הופרעו בירי מן המתחם הסורי, שלעתים התלקח לחילופי אש ממושכים. העבודות הללו היו סמוכות למוצב שלנו, מצפון לו.

על אף העובדה שהמוצב שלנו ספג את הירי הרב ביותר ואנו השתתפנו בפעולות הרבות ביותר, הפלוגה שלנו סיימה את הקו רק עם פצוע קל אחד. לא כן, הגדוד. למרבה הצער והכאב, הגדוד ספג אבדות, הרוגים ופצועים.

ההרוג הראשון היה קצין שריון שנהרג מפליטת כדור במוצב "בוטן", המוצב הקרוב אלינו, ממזרח, שאויש בידי חיילים מפלוגה ב' בגדוד שלנו.

ימים אחדים לאחר מכן, נהרג ארז בצלאל, בן גרעין "זהב" לקיבוץ רעים, לוחם בפלוגה ב'.

ב-11.5 יצאנו לפעולת מיקוש במתחם הסורי, מצפון לנהר הרישי. צוות של הנדסה קרבית ביצע את המיקוש, בליווי של צוות מפלוגה ב' שלנו. צוות מהפלוגה שלי, בפיקודו של המ"פ,  שכב במארב אבטחה, כ-200 מ' משם. אני הייתי בצוות זה.

היה זה לילה חשוך לחלוטין, לילה של סוף אייר. לפתע פילחה את האוויר יריה בודדת. הכדור פגע בדיוק בצווארו של ארז, בין צווארון השכפ"ץ לבין הקסדה. הוא נהרג במקום.

המ"פ נתן את פקודת האש, וכולנו ירינו בטירוף כמעט את כל התחמושת שהייתה בידינו. אני יצאתי למארב כררנ"טיסט, ויריתי את כל הרימונים. לאן ירינו? ירינו. לכל עבר. בחמת זעם. לא היה לנו צל של מושג מהיכן נורה הכדור הבודד והיכן מסתתר המחבל היורה. בדרכנו חזרה, סחבתי את הפק"ל של ארז, פק"ל ררנ"ט מגואל מדם.

ימים אחדים מאוחר יותר, בהתקלות בין לוחמים מפלוגה ב' לבין מחבלים, נפל חברו הטוב של ארז, רונן יפה, אף הוא חבר גרעין "זהב". הייתה זו מכה נוראה לגרעין ולפלוגה.

הקו הגיע לסיומו. החליף אותנו גדוד חי"ר במילואים, השייך לחטיבת "אלכסנדרוני". יומיים לפני ההחלפה, הגיע אלינו הסגל, לחפיפה. ב-6.7, הייתי בכוח שאבטח סיור חפיפה של שני החפ"קים, בראשות שני המג"דים.

הכוח שלנו, בפיקוד המ"פ, צעד כמה עשרות מ' אחרי החפ"קים. לפתע שמענו שני פיצוצים עזים מכיוון החפ"קים. רצנו לשם במהירות. מתברר שיואל אדרת, המג"ד המחליף, עלה על מוקש אדם, הוא עף ונפל על מוקש נוסף והפעיל גם אותו. יואל נהרג. מיימון, המג"ד שלנו, נפצע קשה ואחד הקצינים של הגדוד המחליף איבד את עינו. הכוח שלנו, שמנה 4 לוחמים, נשא את האלונקה עם גופתו של יואל, בתנאי שטח קשים ביותר, אל המוצב שלנו. סא"ל יואל אדרת, בן 36, נשוי ואב לחמישה ילדים, היה מזכיר קיבוץ איילת השחר.

צרור הערות 10.4.22

* לא להחמיץ את גודל השעה – מדינת ישראל נמצאת בפתחה של שעת רצון גדולה – סיכוי ממשי לעליית מאות אלפי יהודים מאוקראינה ורוסיה לישראל. האתגר הזה מחייב מתיחת כל כוחותיה של המדינה במאמץ לאומי אדיר – הן לעידוד העליה והן לקליטתה ובאמצעותה גם להרחבת ההתיישבות היהודית באזורי הספר.

החמצת ההזדמנות הזו עלולה להיות בכיה לדורות.

בחירות עכשיו, סיבוב חמישי מיותר, עלולות להיות הרות אסון, ולהביא להחמצת ההזדמנות הגדולה.

יש לעשות כל מאמץ סביר, כדי שהממשלה הזאת, למרות מצבה הפוליטי והפרלמנטרי הרופף של הקואליציה, תמשיך לכהן לאורך זמן.

* אלטרנטיבה של ציונות ממלכתית – כשקמה ממשלת השינוי קיוויתי שזה תחילת המהלך ההיסטורי של שיקום הציונות הממלכתית. עם זאת, סייגתי את דבריי, שנידרש לשנות דור כדי לשקם את מדינת ישראל מן הביביזם שחלחל לעומק החברה הישראלית והרעיל את תשתיתהּ.

בעשרת החודשים האחרונים נוכחנו שכוח הנזק של נתניהו כראש האופוזיציה אמנם אינו ככוח ההרס שלו כראש הממשלה, אך אינו רחוק מזה.

הוא הנהיג מהלך אנטי דמוקרטי של דה-לגיטימציה לממשלה ולכנסת, בהמשך למהלכים האנטי-דמוקרטיים שלו כראש הממשלה לדה-לגיטימציה לרשות השופטת. הוא העביר מסר שממשלה שאדם אחר ולא הוא עומד בראשה היא בלתי לגיטימית.

הוא עודד את פראי האדם והחוליגנים שבחברי הכנסת, לה-פמיליה הפרלמנטרית, להפס"ד והשתוללות קבועה בכנסת, בעיקר כאשר בנט עלה לנאום. כשהם השתוללו הוא ישב מלפנים, מסתתר מאחורי המסכה ולא מניד עפעף. כאילו הוא אינו מי שמסית ומצית את הכנופיה. והוא הקפיד לסכל הקמת ועדת אתיקה, כדי לא להפריע להם להתפרע.

כל הביקורת על הממשלה הייתה מבוססת על שקרים. אך ורק שקרים. למעשה, הייתה אך ורק סיבה אחת לכל הביקורת הזאת – שאדם אחר ולא נתניהו הוא ראש הממשלה. כי הדיבר הראשון בדת הפגאנית של פולחן האישיות לנתניהו הוא "על כסאו לא ישב זר ולא ינחלו עוד אחרים את כבודו".

הוא וביריוניו הפעילו טרור אישי נגד הח"כים בקואליציה ושרי הממשלה. עידית סילמן, שפעמים רבות הגישה תלונה על איומים ואלימות נגדה לא עמדה בלחץ; היא התרסקה, התפוררה, הפכה לאבק ולבסוף נעתרה לאתנן שבו שיחד אותה נתניהו.

מה יהיה עכשיו, אחרי עריקת סילמן? הפוליטיקה מתעתעת ויכולות להיות התפתחויות מפתיעות לכאן או לכאן, אך מה שמסתמן, ולהערכתי זה מה שיהיה – הממשלה לא תחזיק מעמד. זה ייקח ימים, שבועות, אולי חודשים, אך לשם זה הולך. הלוואי שאתבדה.

כך או כך, יש להמשיך להילחם על דמותה של החברה הישראלית, ומול הביביזם המושחת, השקרני והפרוע להציב אלטרנטיבה של ציונות ממלכתית.

* האתנן – כששמעתי את האיום של עידית סילמן על הורוביץ, בעניין החמץ בבתי החולים (זו כלל לא החלטה שלו אלא של בג"צ), זה נשמע מוזר. מה קפץ עליה?

עכשיו הדברים מתבהרים. זה היה תירוץ. נתניהו שיחד אותה. האתנן – שיריון בליכוד ותפקיד שרת הבריאות, אם חלילה הוא יקים ממשלה.

* הפורש – הגדרתו של עמיחי שיקלי כפורש מובנת מאליה ובאיחור ניכר. הרי ימינה לא סילקה אותו, הוא לא הופרש. הוא פרש מרצונו החופשי. ומרגע פרישתו – נהג כח"כ מהאופוזיציה לכל דבר, הצביע תמיד עם האופוזיציה, כולל בהצבעות אי אמון ובהצבעה על התקציב.

ומדוע עידית סילמן לא הוכרזה פורשת? הרי גם היא פרשה מרצונה החופשי. להערכתי, ימינה רוצה לבחון כיצד היא תנהג כח"כית. אם היא תצביע עם ימינה והקואליציה, לא ירצו להכריז עליה פורשת ולאבד את האצבע ה-61 של הקואליציה. אם תצביע עם האופוזיציה, מן הסתם תוכרז גם היא כפורשת.

* הפעם סמוטריץ' ינהג אחרת – להערכתי, אם אכן תהיינה בחירות חדשות, ואחריהן נעמוד בפני סיטואציה דומה לזו שהייתה אחרי בחירות 2021, סמוטריץ' לא יסכל את הקמת ממשלת נתניהו-רע"ם כפי שעשה אשתקד. הוא כבר ימצא את התירוצים וההסברים (הוא בטח כבר מצא אותם).

* החיזור החל – אבו-יאיר הורה למארגני הפגנת הימין "למתן את המסרים נגד ערביי ישראל".

החל החיזור המחודש אחרי רע"ם.

* הביביסטים צדקו – מה משותף לביביסטים ולי? אנחנו חושבים אותו הדבר על עידית סילמן. עד יום רביעי בבוקר – אני טעיתי.

* ההרקדה הגדולה – איך נפתח נאומו של שלמה קרעי בדיון בכנסת על פיגועי הטרור? "ברוך אתה… שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". וצורח ח"כ אבוטבול מש"ס: "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו". כן, השמחה היא על עריקת סילמן. אבל עצם העובדה שזה מה שיש להם לומר בדיון על פיגועי טרור שבהם נרצחו ונהרגו 11 ישראלים, היא סמל להרקדה הגדולה של השבועיים האחרונים; מעגלים מעגלים עד אור הבוקר – הריקוד הציני והאפל על הדם.

רקדי

ידך הניפי

את בתוך הקצב

את בתוך הקסם

רקדי

רקדי

רקדי

נאומי השטנה, הנאצה, השקר והריקוד על הדם, של נתניהו וקרעי בדיון בכנסת, הם חרפה. "ממשלה אנטי-יהודית ואנטי-ציונית" שיקר שוב ושוב הקרעי, מן העלובים בחבורת אזובי הקיר הביביסטיים. חצוף! רק מי שהמיר את דתו היהודית בדת פולחן האישיות של נתניהו, שבתי צבי המודרני, יכנה את הממשלה הזאת, ללא בושה, "אנטי יהודית". אנטי ציונית? הממשלה שהחליטה על התכנית הלאומית חסרת התקדים לפיתוח הגולן. הממשלה שהחליטה על הקמת 7 יישובים בנגב. הממשלה שאחרי עשרות שנים מחדשת את ההתיישבות היהודית, הציונית, בארץ ישראל. הממשלה שמנסה (מעט מידי, לטעמי) לחלץ את הגיור מלפיתתם של עוכרי גיור אנטי ציונים ששולטים ברבנות החרדית. והוא מכנה אותה "אנטי ציונית".

"ממשלה רופסת" משקר נתניהו. ממשלה שהחלה לפעול להחזרת הריבונות הישראלית בנגב, אחרי העשור האבוד שבו נתניהו, שהיה מכור לשקט תעשייתי, איבד את הריבונות; ממשלה שהחלה לפעול נגד הנשק הבלתי חוקי במגזר הערבי, אחרי העשור האבוד שבו ממשלת נתניהו התעלמה ונתנה לתופעה לפרוח – זו ממשלה רופסת? בימיו של איזה ראש ממשלה גדר הביטחון הפכה פרוצה ובכל יום אלפי שב"חים נכנסו דרכה לישראל? מי היה ראש הממשלה שפתח לרווחה את בתי הכלא בישראל ושיחרר למעלה מאלף מחבלים ובהם רבים עם דם על הידיים? מי הצביע שוב ושוב ושוב ושוב, בממשלה ובכנסת, בעד עקירת גוש קטיף, והפיכת אזור התיישבות יהודי לבסיס רקטות וטרור נגד ישראל? שקרן וצבוע.

כאשר עלה השר יועז הנדל להשיב בשם הממשלה, נתניהו ומשרתיו עזבו במחאה את האולם, כי קשה לשקרנים לשמוע את האמת. הם רק השאירו שם כמה צווחנים להפריע.

* למה ממשלת זדון? – בספטמבר 2020, כשראש הממשלה היה נתניהו והתנגדתי לו בכל מאודי, כתבתי: "לקראת יום כיפורים מופצות בשמחה לאיד ברשתות המילים, מתוך תפילת יום הכיפורים: 'כִּי תַעֲבִיר מֶמְשֶׁלֶת זָדון מִן הָאָרֶץ'. זה לא מקורי. אני זוכר את השימוש הזה עוד מההפגנות נגד הסדר הביניים עם מצרים ב-1975 ומאז שוב ושוב בהפגנות נגד מלחמת לבנון ובמחאות הימין נגד אוסלו וההתנתקות.

התפילה הזאת מדברת על שלטון זר, השלטון הרומי שהחריב את בית המקדש והגלה את העם היהודי. היא מייחלת להחזרת ארץ ישראל לשלטון יהודי. גם בימים הנוראים שבהם ממשלות ישראליות ניסו להחריב את ההתיישבות בגולן ולגרש אותנו כדי למסור את הגולן לאויב הסורי, סברתי שהשימוש בפסוק הזה כלפי ממשלה ישראלית נבחרת אינו ראוי.

וכך גם עכשיו".

והנה, הקרעי, מעל דוכן הכנסת, ללא בושה, כינה כך את ממשלת ישראל. ולמה היא "ממשלת זדון"? כי העומד בראשה אינו נתניהו.

* מזנבים במרצ – "ברך על הגרון", זו כותרת פשקוויל המערכת של "הארץ" שהוקדש למתקפה על ח"כ אורבך ועל האולטימטום שהציג לממשלה במספר נושאים. הצעד הזה, מסביר העיתון, מנוגד להכרה שבבסיס הממשלה הזאת, להניח בצד את הנושאים השנויים במחלוקת.

גם אני לא אוהב את התנהגותו של אורבך, אבל הצביעות השוקניסטית שוברת כל גבול של צביעות ושל חוסר מודעות עצמית. אם חשובה להם הישרדותה של הממשלה, מדוע מיום הקמתה, יום אחר יום, במאמרים של דבוקת שוקן בעמודי הדעות ובעיקר במאמרי המערכת, הם מזנבים בשרי מרצ והעבודה ולא מרפים, ומצליפים בהם ומלקים אותם על כך שאין מו"מ עם הפלשתינאים, על כך שארגוני טרור הוגדרו כארגוני טרור, על כך שהבניה ביו"ש לא מוקפאת, על תכנית פיתוח הגולן, על חוק ועדות הקבלה, על ההתיישבות בנגב (!) ועוד ועוד ועוד.

אם הם רוצים ממשלה על פי עקרונות השוקניה, זו זכותם, אך ברור שזו אינה הממשלה הנוכחית. שלא יבואו בטענות לאורבך על כך שהוא חותר תחת ההכרה שבסיס הממשלה; ההכרה שנגדה הם יוצאים יום אחר יום ואינם מרפים לרגע; אינם מסירים לשבריר שניה את הברך מהגרון.

* ביטוי לזהותנו היהודית – חדר האוכל באורטל כשר זה כעשר שנים. הסיבות להכשרתו כלכליות-תיירותיות. אני שמח על כך גם מסיבה חברתית ועקרונית – חשוב, בעיניי, שבחדר האוכל, שהוא מוסד ציבורי, כל יהודי יוכל להרגיש בבית, כולל בני משפחה של חברים, עובדים ואורחים.

אולם הרבה לפני הכשרת חדר האוכל, לפחות עשרים שנה קודם לכן, הוחלט שאין מכניסים אליו חמץ בפסח. להחלטה הזו לא היה שום הקשר כלכלי. ככל הזכור לי היא התקבלה עוד לפני שהיה באורטל ענף תיירות. גם לא היה לה שום הקשר הלכתי, כי חדר האוכל לא היה כשר. ההחלטה הייתה מטעמים תרבותיים, מסורתיים. הרצון שלנו, כקהילה, להתחבר למסורת היהודית שלנו ולהשתית עליה את תרבותנו, מצא בהחלטה הזו את ביטויו; ביטוי לזהותנו היהודית.

אני מקפיד על אי אכילת חמץ בפסח מאז ומתמיד. כך חונכתי, כך חינכתי את ילדיי והדבר חשוב לי מאוד.

הימנעות מחמץ בפסח משותפת לחילונים רבים, שאינם שומרים על כשרות. בילדותי, אי אפשר היה למצוא חמץ בחנויות בישראל, אף שלא היה כל חוק שאוסר על כך. מי שרצה לאכול חמץ בפסח, נסע לכפר ערבי וקנה פיתות לכל השבוע. היום זה אחרת, לצערי. להערכתי, אחת הסיבות לכך היא חוק החמץ, האוסר הצגת חמץ בפרהסיה. חוק מיותר; מסוג החוקים שרק משניאים את הדת על הציבור וגורמים לעשיית דווקא.

מאז קום המדינה, ועשרות שנים טרם חקיקת חוק החמץ המיותר, ברור היה שמטבחים ציבוריים – בצה"ל, במוסדות ממלכתיים, בבתי חולים וכד' הם כשרים. זאת הייתה מוסכמה שהייתה מקובלת על הרוב המוחלט בציבור, ואני מאמין שכך הדבר גם היום.

שיח הזכויות המאוס, שמעמיד את "זכותי" מעל כל שיקול קולקטיבי, לאומי או קהילתי, הנישא בפי גורמים דוסופובים קיצונים, כמו הפורום הדוסופי, או בשם החיבה שלו "הפורום החילוני", לוחם בכל ביטוי יהודי בפרהסיה הישראלית. הם נגד כשרות בצה"ל, נגד כשרות בבתי החולים וכד'. העילה שלהם לעתור לפני שנתיים לבג"ץ, לא הייתה התנגדותם לכשרות, אלא התנגדות לחיטוט בתיקים של אורחי החולים כדי לחפש בו חמץ. זה התירוץ גם לעתירתם נגד צה"ל, השנה.

אכן, אין מקום לחיטוט בתיקים. צה"ל השיב לעתירה, שחיפוש בתיקים מנוגד לפקודות מטכ"ל. אני מקווה ומאמין שההנחיה הזאת תיאכף, כי אני יודע שהיו חיפושים כאלה.

בעקבות פסיקת בג"ץ, עשו בתי החולים את הדבר היפה והנכון – קריאה לאורחים להימנע מהכנסת חמץ. כלומר, לא כפיה, אלא פניה להתחשבות. אני בטוח שרוב מוחלט של המבקרים, ולא רק היהודים, מכבדים זאת. הרי רק אגואיסטים פנאטים באמת סבורים ששבוע בלי חמץ הוא עקרון חיים, שעליו שווה לפגוע בזולת ולפגוע בציבור.

ברור שאין קשר בין הפרשה הזאת לעריקה של סילמן מן הקואליציה. אין המדובר בהחלטה של שר הבריאות אלא של בג"ץ. ההחלטה התקבלה לפני שנתיים, כאשר נתניהו היה ראש הממשלה וליצמן היה שר הבריאות. מכתבו של שר הבריאות לבתי החולים עם התזכורת לכבד את פסיקת בג"ץ מיותר לגמרי, ונועד בעיקר לעיניי הבייס הדוסופובי. אבל ברור שאין בו אפילו כדי להיות תירוץ למשבר.

* על מה ולמה הם רודפים את בנט – מנחם בגין ויתר על כל סיני ועקר את יישובינו בחבל ימית ובמרחב שלמה. הוא חתם על הכרה בזכויות הלאומיות של העם הפלשתינאי והציע אוטונומיה לערביי יהודה ושומרון.

יצחק שמיר הבליג על מתקפות הטילים העיראקיים על ישראל במלחמת המפרץ והלך לוועידה בינלאומית במדריד.

אריק שרון עקר את גוש קטיף, נסוג משטחי רצועת עזה עד גרגר החול האחרון ועקר ארבעה יישובים נוספים בצפון השומרון, והכל – ללא תמורה.

נתניהו ויתר על חברון, חתם על הסכם וויי ובו נסיגה נוספת ביהודה ושומרון, הצהיר על תמיכתו בהקמת מדינה פלשתינאית, ניסה למסור את הגולן לאויב הסורי הן בימי אסד האב והן בימי אסד הבן, הקפיא את הבניה בהתנחלויות, תמך בעקירת גוש קטיף וצפון השומרון, שחרר למעלה מאלף מחבלים ובהם רבים עם דם על הידיים, הבליג על טרור ההצתות כמו גם על הטרור החקלאי בתחום המדינה ובימיו איבדנו את הריבונות באזורים רבים בנגב ובגליל.

נפתלי בנט הוא ראש הממשלה היחיד מהימין, שלא עשה ולו צעד "שמאלני" אחד (לפחות בעשרת החודשים הראשונים לשלטונו). ודווקא הוא מושא להסתה ושנאה חסרות תקדים בימין. למה? רק כיוון שהוא הקים ממשלה שהעומד בראשה אינו זה שנסוג מחברון, ניסה למסור את הגולן לאויב, תמך בעקירת גוש קטיף ושילח לחופשי המוני מחבלים שרבים מהם שבו לרצוח יהודים.

* תקשורת חסרת אחריות – שוב ושוב, לאורך השידור בליל המצוד אחר המחבל הרוצח, מבצע הפיגוע ברח' דיזנגוף, קרא דני קושמרו לציבור לנהוג באחריות, לא להפיץ פייק ניוז, לא להאמין לשמועות וכד'. אולם מי שנהגו בחוסר אחריות משווע היו דווקא העיתונאים בשטח. כך, לפחות בערוץ 12 שבו צפיתי וב"כאן 11" אליו זפזפתי מדי פעם.

אני יכול להבין את האמביציה של העיתונאים לרוץ עם השוטרים ולסקר כל דבר מקרוב בשידור חי, אך את האמביציה הזאת יש לרסן באחריות ציבורית, וזה הדבר האחרון שהפגינה התקשורת. למעשה, היא הפיצה כל שמועה ופייק ניוז שהסתובבו באוויר, התיאור של מה שנגלה לעין היה במקרים רבים גיבוב של שטויות וחוסר אחריות, אבל הדבר החמור ביותר היה ההתרוצצות של העיתונאים בין הרגליים של השוטרים בעיצומה של פעילות מבצעית ופעמים רבות הצגת פניהם של לוחמים.

השפל היה צילום במשך דקות ארוכות של שני לוחמים דרוכים, עם נשק מכוון לעבר דלתות דירות, שהיה חשד שבהם נמצא המחבל. ומה היה קורה אילו לפתע הייתה נפתחת הדלת וצרור היה נורה לעבר הלוחם? והכל בשידור חי, כשמן הסתם הוריו צופים בטלוויזיה. אם אני נחרדתי מכך שאין הם חובשים קסדה, מה חשבו הוריו באותו רגע?

ועוד לא אמרתי דבר על חשיפת שיטות מבצעיות ועל מסירת מידע שעלול לסייע למחבלים.

על שר התקשורת להקים צוות מקצועי, של אנשי אתיקה ותקשורת, מומחים לפסיכולוגיית המונים ומשפטנים ולהורות לו לנסח בתוך שבוע כללי אתיקה לסיקור פיגועים, שיהיה בהם שילוב של זכות הציבור לדעת עם אחריות ציבורית, רגישות אנושית, רצינות, ומחויבות לחוסן חברתי ולאומי.

לא רק התקשורת אשמה במה שקרה, אלא גם המשטרה, שאפשרה לזה לקרות.

* כל חטאם – הנשיא הרצוג על הנרצחים בפיגוע: "כל חטאם שביקשו לבלות ערב נורמלי".

נא לא להתבלבל. כל חטאם הוא היותם יהודים.

* הגנה על המקומות הקדושים – חמאס ברך על הפיגוע בדיזנגוף, והגדיר אותו "הגנה על המקומות הקדושים". ונשאלת השאלה – איך בירי לבר בתל-אביב, רצח שלושה אזרחים ופציעת אזרחים נוספים, מגינים על מסגד אל-אקצא?

השאלה מעידה על אי הבנה בסיסית. המקומות הקדושים אינם רק המסגד, אלא כל פלשתין, שהיא "וואקף" מוסלמי. רגל לא מוסלמית שדורכת על אדמת פלשתין – היא חילול הקודש. ולכן, יש לרצוח כל יהודי בארץ ישראל, וכל המרבה הרי זה משובח. רצח היהודי – אזרח או חייל, גבר או אישה, זקן או נער, הוא הגנה על המקומות הקדושים.

* אוסלו פחות חומת מגן – במאמר ב"הארץ" תקף עמי איילון את הממשלה על כך שאינה מנהלת מו"מ עם הפלשתינאים. כותרת המאמר: "בנט, רק הסדר עם הפלשתינאים יביס את הטרור".

הדבר המוזר ביותר הוא תאריך המאמר: 4 באפריל 2022. יכולתי להבין מאמר כזה אילו נכתב ב-1992. אבל לכתוב היום, שהסדר עם הפלשתינאים הוא מה שיביס את הטרור? איך? כמו שהסכם אוסלו (עם הפלשתינאים, כמדומני) הביס את הטרור?

משוואת הטרור היום היא כזאת: אוסלו פחות "חומת מגן". בלי "חומת מגן", מה שקרה בין אוסלו ל"חומת מגן" היה נמשך עד עתה והולך ומתגבר. מבצע חומת מגן החזיר את חופש הפעולה של צה"ל ליהודה ושומרון וכך אנו מגיעים לרוב המחבלים לפני שהם מספיקים לבצע את זממם. הפיגועים הם מעט המקרים שבהם איננו מצליחים להגיע בזמן למחבלים. איילון רוצה להחזיר אותנו לימי אוסלו העליזים?

* למה חוטפים את הילדים? – לשלל ארגוני השמאל הרדיקלי האנטי-ישראלי הצטרף עוד ארגון קיקיוני: "הורים נגד מעצר ילדים". כן, ארגון שנאבק נגד מעצר מחבלים בידי צה"ל ביהודה ושומרון.

"בלילה הבטתי בבני בן החמש ישן בשלווה. אבל אני יודעת שבזמן שהוא ישן בבטחה במיטתו, ילדים פלסטינים מתעוררים בבהלה כשחיילים חמושים פורצים לבתיהם ולוקחים אותם למעצר. בעוד שבישראל חוק הנוער מגן על קטינים, בגדה זכויותיהם מופרות ומעצרי הלילה משמשים כלי נוסף לדיכוי האוכלוסייה הפלסטינית".

כמובן, ישראל חוטפת ילדים בני חמש. אה, הם מדברים על מספר הילדים בני 12-17 שנעצרים מדי שנה. סביר להניח שהם בני 17. אף מילה כמובן על הסיבה למעצרים הללו. למשל, 5 הרוגים בבני ברק בידי מחבל שצה"ל לא הגיע אליו בלילה. שלושה נרצחים ברח' דיזנגוף, בידי מחבל שגם אליו לא הגיעו בעוד מאוד כוחות הביטחון. מאות פיגועים המסוכלים מידי שנה, כלומר אלפי ישראלים חיים בזכות המעצרים הללו. וכן, יש לא מעט מחבלים בני 17 שרוצחים יהודים.

משום מה, הארגון לא הסביר מה הסיבה האמתית שלשמה צה"ל חוטף ילדים פלשתינאים: כדי להשתמש בדמם לאפיית מצות לפסח.

* חקיקה נגד הטרור – המרכיב החמור והמסוכן ביותר במחדל ביטחון הפנים של העשור האבוד, הוא הנשק הבלתי חוקי בחברה הערבית. ממשלת המכורים לשקט תעשייתי לא נקפה אצבע בנושא. הממשלה הנוכחית הגדירה זאת כנושא מרכזי לטיפול, וכבר יש הישגים בלתי מבוטלים, אם כי לדעתי גם היום נעשה מעט מדי.

חלק מהמלחמה בתופעה הזאת היא בחקיקה, שאותה מוביל שר המשפטים גדעון סער. חוק אחד הוא ענישת מינימום על אחזקת נשק בלתי חוקי. השני הוא הוראת שעה לשלוש שנים, המאפשרת במקרים מסוימים חיפוש בבית בלי צו שופט.

על הוראת השעה הזאת עשה השרלטן סיבוב, כאשר הציג זאת כחוק שיאפשר לדיפ-סטייט לפלוש ללא צו שופט לבתים של תומכי נתניהו. והמוני חסידים שוטים אשכרה מאמינים לשקר הזה ומדקלמים אותו.

* השעיה מגוחכת – רוסיה הושעתה ממועצת זכויות האדם. לכאורה, זה מובן מאליו. הרי צבא רוסיה מבצע פשעי מלחמה איומים באוקראינה. אולם זה מגוחך, כי מי המדינות השולטות בארגון? מדינות דיקטטוריות, שחלקן שכחו מה שפוטין עוד לא למד.

* להחזיר את השגרירות לקייב – סמוך לפלישת רוסיה לאוקראינה, הוציאה ישראל, כמו שאר מדינות העולם, את שגרירותה מקייב ומאז היא שוכנת באופן זמני בלביב. כעת, אחרי שהצבא הרוסי כשל בניסיונו לכבוש את קייב וברח – מוכה, עם הזנב בין הרגליים, תוך שהוא מלווה את בריחתו בפשעי מלחמה ומעשי זוועה פחדניים, אין עוד סיבה שלא להחזיר את השגרירות לקייב.

טוב תעשה ישראל אם תהיה הראשונה שתעשה זאת. דווקא ישראל, מדינה שנאבקת על ההכרה בבירתה, תהיה אור לגויים והראשונה לעשות את המחווה הזאת. דווקא בשל הביקורת האוקראינית על עמדתה של ישראל (ביקורת לא מוצדקת, אבל אפשר להבין אותה בסיטואציה שבה נמצאת אוקראינה), יש חשיבות לצעד כזה.

והעיקר – יש לתגבר את השגרירות באנשי נתיב, הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית העולמית, שמשימתם המרכזית תהיה עידוד עליית יהדות אוקראינה לישראל. יש לתגבר בעיקר את תחנות המעבר ומחנות הפליטים בשליחי עליה שיגיעו לכל יהודי, ויסייעו לו לבחור בעליה לארץ ישראל ולא בהגירה לגולה אחרת או חזרה לגולת אוקראינה.

* סמל יישוב לרמת טראמפ – והרי בשורת החג הגדולה לכבוד הפסח – לאחר פרוצדורה של שנה, רמת טראמפ אושרה רשמית בידי כל הרשויות כיישוב בארץ ישראל, במדינת ישראל. או בשפה המקצועית, קיבל "סמל יישוב".

יישוב חדש בגולן! יישוב חדש בארץ ישראל!

ברוך מציב גבול אלמנה.

ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.

* התוספת של חוק הלאום – מתוך מאמרה של קרולינה לנדסמן ב"הארץ": "…דווקא האימוץ הפופולרי של הגדרת המדינה היהודית ודמוקרטית והוויתור שבא בעקבותיו על מגילת העצמאות כתעודת הזהות הישראלית והחלפתה בחוק הלאום – זה מה שגרם לישראל לאבד כיוון".

לנדסמן אובססיבית בהצגת הסתירה, כביכול, בין מדינה יהודית ודמוקרטית ובהצגת חוק הלאום כסותר את מגילת העצמאות. או שהיא בורה, או שהיא שרלטנית. יתכן שכל התשובות נכונות.

ובכן, כמה עובדות שכדאי להכיר. המילה מדינה דמוקרטית אינה מופיעה במגילת העצמאות. גם לא המילה דמוקרטיה בהטיה זו או אחרת. לעומת זאת, המילה יהודית בהטיות שונות מופיעה עשרים פעם, במסמך קצר למדיי. המגילה נפתחת במילים "בארץ ישראל קם העם היהודי". לב המגילה היא הכרזת העצמאות: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל".

חוק הלאום אינו סותר כהוא זה את מגילת העצמאות ואין לו שום כוונה להיות תחליף למגילה. אך אם רוצים להציג אותו כתחליף, הרי שההבדל העיקרי בין המסמכים, הוא שלמדינה היהודית בהגדרה במגילת העצמאות נוספה בו ההגדרה "ודמוקרטית".

* טעויות מביכות – "מגירות חייו" הוא ספר עב-כרס של פתקים ומכתבים מעיזבונו של אריק שרון, שיצא לאור לאחרונה. ב-"7 ימים" פורסמו כמה מן הפתקים הללו, וליד כל אחד הסבר. איני יודע האם ההסבר הוא של העיתון, או שזה הטקסט מתוך הספר, אך הוא רשלני מאוד. על פתק שעליו חתום סרן אריאל שרון כתוב: "שרון, רב סרן בן 22". על פתק משנת 2004, שמוען לשר הביטחון והרמטכ"ל, נכתב: שר הביטחון משה (בוגי) יעלון והרמטכ"ל שאול מופז. באותם ימים מופז היה שר הביטחון ויעלון הרמטכ"ל.

* באמצע השידור – השבוע ימלאו 25 שנים לפטירתו של חיים הרצוג, הנשיא השישי של ישראל. וזה הזיכרון שלי מאותו יום.

הייתי אז דובר ועד יישובי הגולן. במסגרת אירועי שנת השלושים להתיישבות בגולן, רתמנו את "קול ישראל" ליומיים של שידורים מהגולן. כל מערכת וצוותי רשת ב' ורשת ג' עלו לגולן ושידרו בשידור חי, מאולפן מאולתר בקצרין, את מרבית תכניותיהם. בכל התכניות הוכנסו אייטמים מהגולן, שנתנו ביטוי לתושבי הגולן ולעשיה הגולנית.

בערב, ארגנו לאורחינו אירוע תרבותי – ערב בנושא טעימת יינות, בקיבוץ אורטל. במהלך הערב החלו אנשי החדשות מקבלים קריאות בהולות מהמערכת, והחלה התרוצצות קדחתנית שלהם. הם קיבלו את הידיעה, שראש הממשלה נתניהו נחקר במשטרה על פרשת בר-און – חברון; לראשונה בתולדות המדינה, ראש הממשלה בחקירה פלילית. באותו רגע, הבנתי שתכניותינו להכניס אייטמים גולניים ליום השידורים השני לא יתממשו. ואכן, כך היה.

שלי יחימוביץ', שבתכניתה הפופולרית "הכל דיבורים" אמורים היו להיכנס 2-3 אייטמים שלנו, לא הפסיקה לקלל את העובדה שהיא נמצאת "בחור הזה" כאשר אירועים כאלה מתרחשים במדינה. למחרת, היא ניהלה ביד רמה את תכניתה מהאולפן בקצרין. למעט אזכור העובדה שהשידור הוא מהגולן, לא היינו עוד חלק מהתכנית, שהתמקדה כולה בחדשות המסעירות. שלי, חיית חדשות, פצצת אדרנלין תקשורתי, הייתה במיטבה. ופתאום, באמצע תכניתה, בזמן השמעת שיר, הגיעה הידיעה על מותו של הנשיא לשעבר חיים הרצוג. ברור היה שמרגע זה, יהיה עליה להרפות מנושא חקירת רוה"מ ולעסוק בחדשה הטריה. ברגע שקיבלה את הידיעה, שאלה באכזבה, "זה בטוח?" כשנענתה בחיוב, פרצה בצעקה, ממש בשאגה: "מה הוא מת לי באמצע השידור".

* וידויו של "עריק" – הבחירות לנשיאות ב-1983, בהן נבחר הנשיא השישי של ישראל, היו צמודות ביותר. במפתיע, ניצח מועמד האופוזיציה, ח"כ חיים הרצוג מן המערך, את נציג הממשלה והליכוד שופט בית המשפט העליון מנחם אילון, ברוב של 61:57 ושני פתקים לבנים.

מי היו העריקים? שאלה זו הסעירה את המערכת הפוליטית ואת התקשורת. אך בגין עמד על כך שהליכוד לא יעסוק בכך, ויכבד את הכרעת הכנסת, את חשאיות הבחירות ואת מוסד הנשיאות.

בגיליון האחרון של "חדשות בן עזר", התוודה אחד העריקים על הצבעתו – ח"כ לשעבר עקיבא נוף, בזיכרונות על קשריו עם נשיאים וראשי ממשלה.

ועוד מספר נוף על פגישה שקיים עם בגין במהלך מלחמת שלום הגליל. תוך כדי השיחה, קיבל בגין טלפון משרון, שהבַּקעה בידינו, הודעה ששימחה את בגין מאוד. כותב נוף: "לא יכולתי שלא לחשוב באותו רגע – הלא הבקעה, למיטב ידיעתי, היא מעבר ל-40 הק"מ…". הקביעה הזו נכונה ולא-נכונה ומכל מקום אינה מדויקת. הבקעה – בקעת הלבנון, היא רצועה החוצה את כל לבנון לאורכה, כך שארבעים הק"מ הדרומיים שלה הם בטווח 40 הק"מ ומה שמצפון יותר – מעבר לטווח. הבקעה היא המשכה מצפון של עמק החולה; שטח השבר הסורי אפריקאי שבשטח לבנון. היא הבֶּקע שבין הרי הלבנון, שהם המשכם מצפון של הרי הגליל העליון במערב, לחרמון והרי מול–הלבנון במזרח.

ב-1983 שירתתי במוצב "גפן" ליד הכפר עמיק, המוצב הצפוני ביותר של צה"ל בבקעת הלבנון.

* המלצתו המשונה של אורי משגב – "מרתק ומצוין" הגדרתי את ספרו של יואב גלבר "רהב: דרכה של ישראל אל מלחמת יום הכיפורים, 1970-1973", במאמר ביקורת שכתבתי עליו: "הונאה אסטרטגית". ואכן, אני חושב שזה אחד הספרים החשובים ביותר בתיאור התקופה שהובילה למלחמה ובניתוחה. וכשאני כותב בזהירות "אחד ה-", הסיבה לכך היא שלא קראתי את כולם. אך קראתי רבים מהם, וזה החשוב והטוב מכולם.

במוסף "ספרים" של "הארץ" התפרסם מאמר ביקורת של אורי משגב על הספר, ועניין אותי מאוד לראות איך הספר מצטייר בעיני אדם שהשקפת עולמו שונה מאוד משלי. המאמר מתחילתו היה קצת מוזר בעיניי, ובעצם יותר ממוזר – הוא מכעיס.

עיקרו הוא, שבעצם יש כאן שני ספרים, שונים לחלוטין זה מזה. חלק אחד משמים, משעמם, מלא בפרטים מאוד לא חשובים ובהמון שמות שאת מי הם בכלל צריכים לעניין. ואילו חלקו האחר מרתק, מותח, מלמד, ספר חובה. אלא שהבעיה היא שהחלק המשעמם הוא הראשון, ולכן רוב הקוראים יתקשו לצלוח אותו ולהגיע לחלקו הטוב.

כאמור קראתי את הספר, ואיני רואה שום הבדל בין אופן הכתיבה בחלקיו השונים של הספר. בשניהם יש ירידה לפרטים ולפרטי פרטים ומתוכם מצטיירת תמונה שלמה, יער ברור ומונגש ומבואר ומפורש, הנצפה ממעוף הציפור. החלק הראשון עוסק במהלכים המדיניים שקדמו למלחמה והשני במהלכים הצבאיים, מבחינת המוכנות למלחמה, בניית הכוח והקונספציה המודיעינית. כל הספר עניין אותי מאוד, אך בעיקר דווקא החלק המדיני, כי היסטוריה מדינית מעניינת אותי יותר מהיסטוריה צבאית.

מה בעצם המלצתו של משגב לקורא? אל תבזבזו את זמנכם בקריאת 312 העמודים הראשונים. רק בעמ' 313 " 'רהב' מתחיל לעניין את הקורא". כלומר את הקורא משגב. ובעוד הוא משבח מאוד את החלק השני, הוא לא מספר כמעט דבר על תוכנו של החלק הראשון, חוץ מעד כמה הוא משעמם, טרחני ומיותר. וכיוון שבעיניי המחמאות של משגב לחלקו השני של הספר, "מעניין וסוחף" מגיעות לפחות באותה מידה לחלקו הראשון, המדיני, שבעיני משגב עורך רציני היה גוזם, אנסה להבין מה עומד מאחורי המלצתו של משגב.

ספרו המצוין של גלבר מפריך לחלוטין את הנראטיב הקונספירטיבי על כך שסאדאת רצה בשלום, הציע הצעות שלום וגולדה מאיר בעקשנותה ויוהרתה דחתה אותה ובכך המיטה על ישראל מלחמה מיותרת, עקובה מדם. גלבר מוכיח בעליל, שגולדה לא יכלה לדחות הצעת שלום שלא הייתה ולא נבראה ואפילו משל לא הייתה. מי שיקרא את ספרו הרשלני והספקולטיבי של יגאל קיפניס "1973" ואת ספרו המבוסס בעובדות איתנות של גלבר, לא יתקשה להבחין בעובדה, שגלבר לא השאיר אבן על אבן מהתאוריה של קיפניס. ניכרים דברי אמת, ובכך ישתכנע כל מי שיקרא בראש פתוח ונפש חפצה את ספרו של גלבר.

אורי משגב הוא מעריץ גדול של קיפניס. דרכו להתמודד עם הפרכת התאוריה שלו, היא להפציר בפני הקורא לא לקרוא את 312 העמודים הראשונים שבו; החלק "שלתחושתי נועד בעיקר לנגח את ספרו של יגאל קיפניס, '1973: הדרך למלחמה' מ-2012, שטען בדיוק ההיפך".

אי אפשר להפריד בין חלקי הספר, כיוון שהשילוב של שניהם נותן את התמונה המלאה על ההונאה האסטרטגית של סאדאת, שהייתה מיועדת כל כולה להחלטתו הנחושה לצאת למלחמה, והייתה שילוב של הונאה צבאית עם הונאה מדינית, שנועדה להרדים את ישראל.

ובכן, אני ממליץ לקרוא את הספר כולו, ואז לקרוא את ספרו של קיפניס, וללמוד את ההבדל בין ספר של היסטוריון רציני לגיבוב של פנטזיונר.

* עניין קיומי – דבריה של תקוה וינשטוק ריגשו אותי מאוד. כל מי שהכתיבה היא עניין קיומי בעבורו, אינו יכול שלא להזדהות עם תקוה ועם דבריה. אני מאחל לה אריכות ימים ובריאות טובה!

* מקוקו-קורונה לקוקו-פיגועים – מה יעשו מטורללי קוקו-קורונה כשכבר לא תהיה קורונה? במה הם יעסיקו את נפשם המסוכסכת? ובכן, אל דאגה. לא אלמן קוקו.

הנה, אני כבר קורא ברשתות שגל הפיגועים מהונדס באמצעות הממסד, כדי להגביר את המישטור והשליטה על חיינו ולהסתיר את פשעי ה"שקורונה" ואת אלפי הנפטרים מהחיסון. איך זה שהשב"כ והממסד שעוקבים אחרי כל צעד שלנו וכל מה שאנחנו כותבים ועושים, לא הצליח לעקוב אחרי אסירים משוחררים? אז זהו, שהוא כן עקב אחריהם. עקב כדי לוודא שהם מבצעים את משימתם – את הפיגועים, שיעמיקו את השליטה וכו' וכו'. והנה, כבר הרחובות מלאים בצבא ובשוטרים. מש"ל.

* האל"ף החסרה – יש טקסט ישן, שאני אוהב מאוד (ואם מישהו מכיר אותו וישלח לי את המילים, אהיה אסיר תודה), המספר על מכונת כתיבה שהאות אל"ף חסרה בה. השיר כתוב ללא האות אל"ף, אך רובו מורכב ממילים שיש בהן א', וכך בולט החיסרון.

אני אוהב מאוד את השיר, בשל המסר שלו, שכל אחד בקבוצה חשוב מאוד, תורם מאוד וחסרונו כבד. בקדנציה הראשונה שלי כמזכיר אורטל, בשנות השמונים הרחוקות, תליתי את השיר הזה במשרדי, כאמירה לחברים, שראוי שכל אחד יראה עצמו כאילו הקיבוץ כולו מוטל על כתפיו.

ולמה נזכרתי בשיר הזה פתאום? ובכן, מעשה שהיה, היה כדלהלנצ'יק. זבוב גדול וטורדן התיישב על המקלדת שלי. אחזתי במחבט זבובים וחבטתי בו בחוזקה. הזבוב מת, אך… מעוצמת המכה המקש של האות אל"ף ניתק והתעופף. הרמתי אותו וניסיתי להחזירו, אך כנראה שמעוצמת החבטה נשבר החיבור של המקש למקלדת. בינתיים הדבקתי את המקש בדבק. וכעת עליי ללחוץ עליו בחוזקה לצורך כתיבת האות א', מה שמקשה מאוד על רצף הכתיבה. נאלצתי לחבר את הלפטופ למקלדת ישנה (פתרון ביניים עד אחרי הבידוד).

אז מה היה לנו? אני עם קורונה. המקלדת פצועה. וגם החדשות לא מי יודע כמה…

* ובינתיים בקורונה – יום רביעי לקורונה. אני מרגיש מצוין. מלא מרץ. אנרגיות מטורפות. גם יותר מהנורמה שלי, שהיא… מעבר לנורמה, אם לדבר בעדינות.

וביום הרביעי עושים בדיקת אנטיגן. לא עלה בי צל צלו של ספק שאני שלילי. שלילי היום, שלילי מחר וביום ראשון בבוקר – לעבודה. אני לא מאמין אבל… עדין חיובי.

מה חיובי? איזה חיובי? הלו, זה רדיו?

ואחרי כל מה שהפסדתי בימים האלה – גם ביום שני יש לי הרצאה חשובה. אבל רק בשלישי אשתחרר.

באסה.

          * ביד הלשון

חומת מגן – עשרים שנה מלאו למבצע "חומת מגן". ב"7 ימים" התפרסם מאמר מרתק (במידע שבו) ומכונן (במסרים שלו) של תא"ל (מיל') גל הירש, שהיה קצין אג"ם של פיקוד מרכז בתקופת המבצע.

במאמר, הוא סיפר איך בהברקה של רגע הציע את שם המבצע. "יש שיר של חיים חפר שנקרא 'בין גבולות', כתוב שם כך: 'לעולל ולרך שערים פה נפתח, למך ולזקן אנו פה חומת מגן'. למבצע יקראו 'חומת מגן' ".

"בין גבולות" היה השיר הראשון שכתב חתן פרס ישראל חיים חפר. הוא כתב אותו בתאריך 12345, כלומר 12 במרץ 1945. חפר היה חבר החוליה היבשתית שהעלתה מעפילים יהודים מסוריה לארץ ישראל. כל חייו ראה חפר את המבצע הזה כפסגת חייו. השיר "בין גבולות" נכתב על המבצע הזה.

מיד בהיוודע מותו של חיים חפר, התראיינתי לגל"צ. דיברתי על חפר וביקשתי להשמיע את השיר הזה. גם בפינתי השבועית ברדיו "אורנים", לאחר מותו של חפר, השמעתי את השיר הזה. 

שר התורה – לאחר מותו של הרב חיים קנייבסקי, שזכה לכינוי שר התורה, ניסיתי להתחקות אחרי מקור הכינוי. לא מצאתי שום זכר לביטוי הזה כלפי מישהו בעבר וגם יודעי דבר שהתייעצתי אתם אמרו לי כולם שמדובר בכינוי ייחודי לרב קנייבסקי.

והנה, אני קורא מאמר של הסופר, המשורר, המחזאי והפובליציסט אהרון צייטלין (1898-1973), "פירוש ההגדה של דון יצחק אברבנאל", וכך נכתב בו: "דון יצחק אברבנאל, שר התורה, הוא גם שר הכספים למלכות קסטיליה, הלך בגולה עם כל אחיו בני ישראל, ועיניו רואות חורבן ביתו וחורבן בית עמו".

לאחר שפרסמתי זאת, נשלחו אליי פרסומים המעידים על כך שגם הרב קוק זכה לכינוי זה.

  • חדשות בן עזר

נוגדני ההרתעה נשחקו

          פעולה ממוקדת נגד מיזם דיוק הטילים

תגובת ישראל לירי הרקטות של חיזבאללה לעבר הר דב הייתה מינורית – השבת אש ארטילרית לעבר מקורות הירי.

אפשר להבין מה עמד מאחורי ההחלטה. בראש ובראשונה, הרצון לא להסלים, לא להיגרר לעימות נרחב, מתוך הנחה שגם חיזבאללה אינם מעוניינים כעת בעימות כזה, ומכאן שניתן להסתפק בתגובה מתונה ולחזור לשגרה.

סביר להניח שגם הקורונה השפיעה על ההחלטה. ישראל מתמודדת עם משבר משמעותי של התפרצות הגל הרביעי של הקורונה, וזה ממש לא הזמן להסלמה ועימות בגבול הצפון, שעלול לגרור גם את חזית עזה.

שיקול נוסף הוא העובדה שעונת התיירות בצפון נמצאת בעיצומה. יש לממשלה עניין לעודד את תיירות הפנים, בוודאי כאשר בשל הקורונה היא קוראת לאזרחי ישראל להימנע מטיסות לחו"ל. ענף התיירות, שהוא ענף מרכזי בגליל, ספג מכה קשה בקורונה, וכאשר יש תנופת תיירות מרשימה כמו בימים אלה ועד אחרי החגים, חבל לפגוע בה.

כאשר העולם מפנה אצבע מאשימה כלפי איראן בעקבות הפגיעה באוניות אזרחיות וישראל רוצה לעודד את המגמה הזאת בתקופה הרגישה של מו"מ על הסכם גרעין חדש בין המערב לאיראן, אין לה אינטרס להסיט את הקשב הבינלאומי מאיראן ללבנון.

התגובה הציבורית החריפה בלבנון על הירי של חיזבאללה, בעיצומו של המשבר הכלכלי והפוליטי הקשה בלבנון, והגירוש המשפיל והאלים של חוליית הירי של חיזבאללה בידי תושבים דרוזים שהירי נעשה מכפרם, עשויים לבטא מגמה של בידוד חיזבאללה. במצב כזה ראוי לשקול האם תגובה חריפה לא תפגע במגמה הזו ותגבש את התמיכה בחיזבאללה. ד"ר גיא בכור, למשל, סבור שבמצב הזה, הדבר הטוב ביותר לישראל הוא לא להתערב. גם את הפצצת חיל האוויר אחרי הירי של ארגון פלשתינאי לעבר קריית שמונה הוא הגדיר "החלטה פופוליסטית" ששירתה את חיזבאללה.

כל השיקולים הללו הגיוניים וממשלה שלא הייתה לוקחת אותם בחשבון הייתה חסרת אחריות. ואף על פי כן, בעיניי ההחלטה הזאת הייתה שגויה.

במאזן ההרתעה שנוצר בינינו לבין חיזבאללה מאז מלחמת לבנון השניה, הם שומרים על גבול שקט ואנחנו לא פוגעים במאמצי ההתחמשות שלהם בתוך לבנון. כלומר, אנו פוגעים בשטח סוריה בתהליך אספקת תחמושת "שוברת שוויון" לחיזבאללה, אך לא תוקפים בלבנון. האיום הגדול ביותר עלינו מצד חיזבאללה הוא מיזם דיוק הטילים. זהו איום אסטרטגי מסוכן מאוד על ישראל, במיוחד לנוכח הכמות האדירה של רקטות בידי חיזבאללה. הרקטות הללו נועדו לשימוש ביום שבו חיזבאללה יחליט על כך או יקבל הוראה מאיראן לעשות כן. הנזק שלהן עלול להיות כבד יותר מכל מה שידעה מדינת ישראל מעודה. האינטרס הישראלי מחייב את סיכול ההתעצמות ובעיקר את סיכול מיזם דיוק הטילים. על ישראל לנצל שעות כושר כדי לעשות כן. ראוי היה לנצל את מתקפת הרקטות, לפעולה ממוקדת של חיל האוויר נגד מפעלי דיוק הטילים, גם במחיר התלקחות אפשרית. להערכתי, במצב שבו לבנון נמצאת היום, פעולה כזו לא הייתה מובילה להתלקחות כוללת. אולם בעיניי נכון היה לבצע פעולה כזאת, גם במחיר התלקחות.

          לפני שהטפטוף יהפוך למבול

הרתעה דומה לחיסון. היא יוצרת אצל האויב נוגדנים נגד הרפתקאות תוקפניות. אולם כיוון שהמוטיבציה הבסיסית לתוקפנות לא נעלמת, טיבם של הנוגדנים להישחק, ככל שמתרחקים ממועד החיסון, כלומר מהמכה שיצרה את ההרתעה.

מלחמת "צוק איתן" יצרה הרתעה חזקה ומשמעותית בקרב האויב העזתי. למרות שהיא חיזקה את תאוות הנקם של האויב, הגבול נשאר שקט כמעט לחלוטין במשך 3.5 שנים. עם הזמן חלה שחיקה בנוגדנים ובמרץ 2018 האויב החל לנסות אותנו; בצעדות שיבה, בהטרדות על הגבול ובעיקר בטרור ההצתות. וכאן כשלנו. במקום ליצור "בוסטר", מנת חיסון לדחיפה למעלה של נוגדני ההרתעה, בחרנו במדיניות הבלגה והכלה, ולמעשה נתנו אישור בלתי כתוב להתנקש בריבונותנו ולהצית את שדותינו. כמובן שההסלמה הביאה לסבבים של ירי רקטות שעליהם הגבנו, לעתים תגובה קשה, אך המסר היה שכל עוד לא יורים רקטות, מותר להם להמשיך להצית. כך הידרדרנו למבצע "שומר החומות". גם המבצע הזה יצר הרתעה, אך מהר מאוד האויב, למוד ה"הכלה", בחן את הגבולות וחזר להצית. הפעם השתנו כללי המשחק, כל הצתה נענתה בתגובה קשה. אני מקווה שהמסר עבר ואם לא – כנראה שיהיה צורך במכה קשה יותר וכואבת יותר.

החיסון המוצלח ביותר בעשרות השנים האחרונות היה מלחמת לבנון השניה. לאחר ארבעים שנות גבול מדמם, שבהן כל מה שניסינו – מלחמות ומבצעים, נסיגות והסכם שלום (כן, ב-17 במאי 1983 נחתם הסכם שלום עם לבנון, שלא החזיק מעמד אפילו עשר דקות) לא השקיט אותו – מלחמת לבנון השניה הביאה ל-15 שנות שקט חסרות תקדים. החיסון החזיק מעמד מעל ומעבר לתחזיות האופטימיות ביותר. ההרתעה תוחזקה גם בזכות המב"מ (מערכה בין מלחמות) שאנו מנהלים נגד איראן, בעיקר בסוריה, ובמבצע המצוין של חשיפתן והריסתן של מנהרות הטרור ההתקפיות, נשק יום הדין של חיזבאללה.

אך ברבות השנים הנוגדנים נחלשו, ולאחרונה האויב הלבנוני בוחן אותנו. בחודשים האחרונים היו שישה אירועים של ירי רקטות בודדות מלבנון לשטחינו. התגובה המינורית עליהם הביאה להתגברות התוקפנות. אם ישראל "תכיל" את התוקפנות ותאפשר משטר של "טיפטופים", היא תתגבר ונאבד שליטה. התגובה על הירי לעבר קריית שמונה הייתה מאסיבית הרבה יותר, למעלה ממאה פגזי ארטילריה והפצצה אווירית. היה זה איתות שאין בכוונתנו להבליג עוד על תוקפנות ולהכיל אותה. אך כעבור יומיים חיזבאללה ירה לשטחים פתוחים באזור החרמון. ישראל הגיבה באופן מינורי, באש לעבר מקורותהירי. אין די בכך. תגובה כזו עלולה לשחוק את ההרתעה ולעודד את המשך ה"טיפטופים", מה שעלול להביא להסלמה. אין מנוס מ"בוסטר" – מכה קשה ומרתיעה נגד הנשק האסטרטגי של חיזבאללה.

נמאס למגן האנושי

החדשות הטובות, בנוגע להתחממות בגבול לבנון, הן התגובה החריפה של אזרחים לבנונים נגד משגרי הרקטות לישראל.

הטרור הערבי, הן הפלשתינאי והן הלבנוני, מבצע בעת ובעונה אחת שני פשעים נגד האנושות. האחד הוא ירי מכוון לעבר אוכלוסיה אזרחית ישראלית. השני הוא הסתתרות מאחורי מגן אנושי, אזרחים לבנונים ופלשתינאים, בשל היכרותם עם ישראל שעושה כל מאמץ כדי להימנע מפגיעה באזרחים וכדי להשתמש בפגיעה האגבית באזרחים, לצורך תעמולת הזוועה ועלילות הדם נגד ישראל.

אותם אזרחים אומללים מפחדים מהטרוריסטים ומשלמים מחיר כבד. והנה, לראשונה, אנו רואים לנגד עינינו, את המגן האנושי מרים ראש ומעז להבהיר לטרוריסטים – נמאס לנו. מעניין להמשיך לעקוב אחרי התופעה.

ליישב את הר דב

בנסיגה מלבנון בשנת 2000, קו הנסיגה שורטט על פי עיקרון אחד; להבטיח שהנסיגה תהיה עד המ"מ האחרון, כדי שלא תהיה לאויב שום טענה, שום דרישה ושום עילה להמשך התוקפנות נגדנו. כיוון שהנסיגה לא הייתה בהסכם עם האויב על שרטוט קו הגבול, ישראל הזמינה את האו"ם לשרטט את הקו. גם כאשר היו חילוקי דעות בנקודה זו או אחרת לאורך הגבול על המיקום המדויק, ישראל קיבלה על עצמה מראש לכבד את פסיקת משקיפי האו"ם. גם כאשר הגבול עבר בתוך מטעים של משגב עם ופירוש הדבר היה ויתור על שטח חקלאי ישראלי, היא נהגה כך.

לאחר הנסיגה, המציא חיזבאללה עילה להמשך תוקפנותו נגד ישראל, פרשת "חוות שבעא", כלומר הר דב. על פי טענתו מדובר בשטח לבנוני וכיוון שישראל לא נסוגה ממנו, היא לא נסוגה מלבנון. ומאז ההמצאה הזאת, בכל שנה ברשימת הגינויים האוטומטיים לישראל בעצרת האו"ם מופיע הגינוי על אקיבוש בלבנון. הכוונה להר דב. ובמצע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת נאמר שעל ישראל להפסיק את אקיבוש בלבנון, והכוונה להר דב. ולשם כוונו גם הרקטות ששיגר חיזבאללה ביום שישי.

הבעיה היא שמאז הנסיגה מלבנון ובעצם גם שנים אחדות קודם לכן, ישראל אינה מתייחסת להר דב כאל שטח ריבוני. אף שריבונות ישראל חלה על הר דב, בתוקף חוק הגולן, בפועל הוא שטח צבאי סגור וההתייחסות אליו היא כפי שהייתה לרצועת הביטחון בדרום לבנון. גישה זו משדרת חולשה ומזמינה תוקפנות.

יש רק דרך אחת לממש ריבונות – התיישבות. זו האמת הציונית של 140 שנות התיישבות. על ישראל ליישב את הר דב. בעבר הוקמה היאחזות שיאון שנועדה להפוך ליישוב אזרחי. מן הראוי להקים שם לפחות יישוב ישראלי אחד, כדי לתקף את ריבונות ישראל על האזור ולממש אותה.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 8.8.21

* זהב!!! – כל שבת מדליה. מה נעשה בשבת הבאה? התמכרנו.

* שחיקת הנוגדנים – הרתעה דומה לחיסון. היא יוצרת אצל האויב נוגדנים נגד הרפתקאות תוקפניות. אולם כיוון שהמוטיבציה הבסיסית לתוקפנות לא נעלמת, טיבם של הנוגדנים להישחק, ככל שמתרחקים ממועד החיסון, כלומר מהמכה שיצרה את ההרתעה.

מלחמת צוק איתן יצרה הרתעה חזקה ומשמעותית בקרב האויב העזתי. למרות שהיא חיזקה את תאוות הנקם של האויב, הגבול נשאר שקט כמעט לחלוטין במשך 3.5 שנים. עם הזמן חלה שחיקה בנוגדנים ובמרץ 2018 האויב החל לנסות אותנו; בצעדות שיבה, בהטרדות על הגבול ובעיקר בטרור ההצתות. וכאן כשלנו. במקום ליצור "בוסטר", מנת חיסון לדחיפה למעלה של נוגדני ההרתעה, בחרנו במדיניות הבלגה והכלה, ולמעשה נתנו אישור בלתי כתוב להתנקש בריבונותנו ולהצית את שדותינו. כמובן שההסלמה הביאה לסבבים, שבהם הגבנו, לעתים תגובה קשה, אך המסר היה שכל עוד לא יורים רקטות, מותר להם להמשיך להצית. כך הידרדרנו למבצע "שומר החומות". גם המבצע הזה יצר הרתעה, אך מהר מאוד האויב, למוד ה"הכלה", בחן את הגבולות וחזר להצית. הפעם השתנו כללי המשחק, כל הצתה נענתה בתגובה קשה. אני מקווה שהמסר עבר ואם לא – כנראה שיהיה צורך במכה קשה יותר וכואבת יותר.

החיסון המוצלח ביותר בעשרות השנים האחרונות היה מלחמת לבנון השניה. לאחר ארבעים שנות גבול מדמם, שכל מה שניסינו – מלחמות ומבצעים, נסיגות והסכם שלום (כן, ב-17 במאי 1983 נחתם הסכם שלום עם לבנון, שלא החזיק מעמד אפילו עשר דקות) לא השקיט אותו – מלחמת לבנון השניה הביאה ל-15 שנות שקט חסרות תקדים. החיסון החזיק מעמד מעל ומעבר לתחזיות האופטימיות ביותר. ההרתעה תוחזקה גם בזכות המב"מ (מערכה בין מלחמות) שאנו מנהלים נגד איראן, בעיקר בסוריה, ובמבצע המצוין של חשיפתן והריסתן של מנהרות הטרור ההתקפיות, נשק יום הדין של חיזבאללה.

אך ברבות השנים הנוגדנים נחלשו, ולאחרונה האויב הלבנוני בוחן אותנו. בחודשים האחרונים היו ארבעה אירועים של ירי רקטות בודדות מלבנון לשטחינו. אין לישראל אינטרס להסלמה, אבל התגובה המינורית הביאה להתגברות התוקפנות. אם ישראל "תכיל" את התוקפנות ותאפשר משטר של "טיפטופים", היא תתגבר ונאבד שליטה. התגובה על הירי לעבר קריית שמונה הייתה מאסיבית הרבה יותר, למעלה ממאה פגזי ארטילריה והפצצה אווירית. היה זה איתות שאין בכוונתנו להבליג עוד על תוקפנות ולהכיל אותה. אך כעבור יומיים חיזבאללה ירה לשטחים פתוחים באזור החרמון. ישראל הגיבה באופן מינורי, באש לעבר מקורותהירי. אין די בכך. תגובה כזו עלולה לשחוק את ההרתעה ולעודד את המשך ה"טיפטופים", מה שעלול להביא להסלמה. אין מנוס מ"בוסטר" – מכה קשה ומרתיעה.

במאזן ההרתעה שנוצר בינינו לבין חיזבאללה מאז מלחמת לבנון השניה, הם שומרים על גבול שקט ואנחנו לא פוגעים במאמצי ההתחמשות שלהם בתוך לבנון. כלומר, אנו פוגעים בסוריה בתהליך אספקת תחמושת "שוברת שוויון" לחיזבאללה, אך לא תוקפים בלבנון. האיום הגדול ביותר עלינו מצד חיזבאללה הוא מיזם דיוק הטילים. לדעתי, יש לנצל את ההזדמנות שנוצרה בעקבות הירי, לפעולה ממוקדת של חיל האוויר נגד מפעלי דיוק הטילים.

* נמאס למגן האנושי – החדשות הטובות, בנוגע להתחממות בגבול לבנון, הן התגובה החריפה של אזרחים לבנונים נגד משגרי הרקטות לישראל.

הטרור הערבי, הן הפלשתינאי והן הלבנוני, מבצע בעת ובעונה אחת שני פשעים נגד האנושות. האחד הוא ירי מכוון לעבר אוכלוסיה אזרחית ישראלית. השני הוא הסתתרות מאחורי מגן אנושי, אזרחים לבנונים ופלשתינאים, בשל היכרותם על ישראל שעושה כל מאמץ כדי להימנע מפגיעה באזרחים וכדי להשתמש בפגיעה האגבית באזרחים, לצורך תעמולת הזוועה ועלילות הדם נגד ישראל.

אותם אזרחים אומללים, מפחדים מהטרוריסטים ומשלמים מחיר כבד. והנה, לראשונה, אנו רואים לנגד עינינו, את המגן האנושי מרים ראש ומעז להבהיר לטרוריסטים – נמאס לנו. מעניין להמשיך לעקוב אחרי התופעה.

* ליישב את הר דב – בנסיגה מלבנון בשנת 2000, קו הנסיגה שורטט על פי עיקרון אחד; להבטיח שהנסיגה תהיה עד המ"מ האחרון, כדי שלא תהיה לאויב שום טענה, שום דרישה ושום עילה להמשך התוקפנות נגדנו. כיוון שהנסיגה לא הייתה בהסכם עם האויב על שרטוט קו הגבול, ישראל הזמינה את האו"ם לשרטט את הקו. גם כאשר היו חילוקי דעות בנקודה זו או אחרת לאורך הגבול על המיקום המדויק, ישראל קיבלה על עצמה מראש לכבד את פסיקת משקיפי האו"ם. גם כאשר הגבול עבר בתוך מטעים של משגב עם ופירוש הדבר היה ויתור על שטח חקלאי ישראלי, היא נהגה כך.

לאחר הנסיגה, המציא חיזבאללה עילה להמשך תוקפנותו נגד ישראל, פרשת "חוות שבעא", כלומר הר דב. על פי טענתו מדובר בשטח לבנוני וכיוון שישראל לא נסוגה ממנו, היא לא נסוגה מלבנון. ומאז ההמצאה הזאת, בכל שנה ברשימת הגינויים האוטומטיים לישראל בעצרת האו"ם מופיע הגינוי על אקיבוש בלבנון. הכוונה להר דב. ובמצע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת נאמר שעל ישראל להפסיק את אקיבוש בלבנון, והכוונה להר דב. ולשם כוונו גם הרקטות ששיגר חיזבאללה ביום שישי.

הבעיה היא שמאז הנסיגה מלבנון ובעצם גם שנים אחדות קודם לכן, ישראל אינה מתייחסת להר דב כאל שטח ריבוני. אף שריבונות ישראל חלה על הר דב, בתוקף חוק הגולן, בפועל הוא שטח צבאי סגור וההתייחסות אליו היא כפי שהייתה לרצועת הביטחון בדרום לבנון. גישה זו משדרת חולשה ומזמינה תוקפנות.

על ישראל ליישב את הר דב. בעבר הוקמה היאחזות שיאון שנועדה להפוך ליישוב אזרחי. מן הראוי להקים שם לפחות יישוב ישראלי אחד, כדי לתקף את ריבונות ישראל על האזור.

* בלעדי – הירי מלבנון הוא תוצאה מאוחרת של פגיעת ברק בחורף.

* הכרח קיומי – בכתבה גדולה ב"הארץ" מזהיר צפריר רינת מפני אסון הצפות בישראל, שהבניה המאסיבית מקרבת אותנו אליו. לטענתו, אם תכניות הפיתוח של המדינה לעשרים השנים הקרובות תתממשנה, יצומצם במחצית שטח אגני הניקוז של כמה נחלים מרכזיים בישראל, שאותם הוא מונה בכתבה. המשמעות היא צפי להצפות רחבות היקף באזורי מגורים וסכנה לחיי אדם ולרכוש.

אבל מה הוא מציע? הוא לא מציע. הוא מצביע רק על הבעיה, על מה לא. ומה כן?

אני אעזור לו. לפני 15 שנה הזהיר פרופ' ארנון סופר שמדינת תל-אביב היא סכנה קיומית לישראל. הוא טען שהנהירה למרכז הארץ מפקירה את הפריפריה למיעוטים ומכלה את התשתיות והמשאבים הלאומיים, שכבר הגיעו למיצוי. הוא הגדיר את הבועה התל-אביבית "מעין טיטניק אורבני". כבר אז הזהיר סופר שמבחינת התשתיות, ישראל הגיעה לקצה גבול כושר הנשיאה בתחומים רבים, ובהם מערכות התחבורה, מערכות סילוק האשפה, הביוב והניקוז בערים הגדולות. הדבר גם מביא להרס חופי הים, לחיסול הדיונות בבנייה, להרס החקלאות, להיעלמות השטחים הפתוחים, לקריסת מערכות התכנון הפיזי ברמה הלאומית והמוניציפלית, להידרדרות ביחסים בין אדם לחברו ולפערים חברתיים עצומים בין מרכז הארץ לשוליה. הפתרון שהוא הציע הוא חזרה למדיניות הבן-גוריונית של פיזור האוכלוסין ועידוד מעבר היהודים מן המרכז לפריפריה ולאזורי הסְפָר.

זה ורק זה הפתרון לטווח רחוק של הבעיה עליה מצביע רינת, וזו רק אחת הבעיות כתוצאה מהתקבצות היתר של היהודים בארץ בגוש דן רבתי. על מדינת ישראל לשנות כיוון, ולחזור למדיניות של יישוב הגליל והנגב, הגולן והערבה, בקעת הירדן וגושי ההתיישבות ביהודה ושומרון. זה אינטרס לאומי, ציוני, כלכלי, ביטחוני, מדיני, חברתי ואקולוגי ממדרגה ראשונה.

הבעיה היא שמאז ימי בן גוריון ואשכול, לא היה בישראל מנהיג שניסה לחולל מהלך כזה. האם יקום מנהיג שיניף את הדגל הזה? מדובר בהכרח קיומי.

* מבחן השינוי – אחד הסעיפים החמורים ביותר בדו"ח מבקר המדינה עוסק באובדן המשילות בנגב. הדו"ח מצביע על מצב חמור ביותר. לדוגמה, 1,600 מעשי פשע שבצעו בדואים בתוך שטח בסיס צאלים. 14,000 נשים בדואיות חיות במשפחות פוליגמיות ורק 18 כתבי אישום הוגשו בנושא. אנשים המעורים בנושא טוענים שהמצב בשטח חמור יותר מכפי שנכתב בדו"ח החמור.

מחדל המשילות בנגב הוא אחד המחדלים החמורים ביותר של ממשלות נתניהו. שינוי דרמטי במצב הוא אחד המבחנים המשמעותיים של הממשלה החדשה, על פיהם היא תבחן האם היא ראויה להיקרא ממשלת שינוי.

* מענק למתחסנים בלבד – שלוש דמויות מרכזיות בעולם הרפואה והבריאות בישראל, התראיינו לעיתוני סוף השבוע – פרויקטור הקורונה החדש פרופ' סלמן זרקא, מנכ"ל "מכבי" היוצא רן סער ומנכ"ל משרד הבריאות לשעבר משה בר סימן טוב.

השלושה הציגו עמדות שונות בכל הנוגע להתמודדות עם המגפה, למדיניות הממשלה הנוכחית והממשלה הקודמת ולגבי מה שנחוץ ורצוי. רק בדבר אחד הייתה תמימות דעים מוחלטת בין שלושתם: הפתרון האחד והיחיד לקורונה, הגם שאף הוא אינו מוחלט, הוא החיסונים. כל שאר הפעולות נועדו לבלום מעט את התפשטות המגפה כדי להרוויח זמן לדבר האמתי והוא החיסונים, בלי להביא לקריסת המערכת. שלושתם תמימי דעים לגבי הנזק הנורא שגורמים מתנגדי החיסונים, בארץ ובעולם, המחבלים חבלה חמורה ביכולת למגר את המגפה.

מדבריו של בר סימן טוב מ"דה-מרקר": "אם כל העולם היה מתחסן תוך חודש, לא הייתה היום קורונה. וריאנטים מתפתחים כי יש אוכלוסיות שהנגיף יכול להשתולל בהן. כל שרמת החסינות גבוהה יותר, הסיכוי שההתפרצות האחרונה הייתה מתרחשת נמוך יותר. ללא החיסון, היינו כבר מזמן עם יותר מ-10,000 חולים ביום ועומס בלתי סביר על מערכת הבריאות ובעוצמה גדולה יותר ממה שהיה בעבר". והוא מציע הצעה אופרטיבית: "במקרה שהמדינה שוב תחלק מענק קורונה, היא יכולה להתנות זאת בקבלת חיסון – וזה יהיה מוצדק לחלוטין".

* מי רוצה להיות חבר קבינט – האם שר החוץ צריך להיות חבר בקבינט הקורונה? אמנם יש החלטות בנושא קורונה הנוגעות ליחסי החוץ של ישראל, אבל יש לקורונה השלכות על כל משרד ממשלתי, ובכל זאת הוקם קבינט בדיוק כדי שלא כל הממשלה תדון בהחלטות הקורונה. לא, בעיניי שר החוץ לא צריך להיות חבר בקבינט הקורונה.

האם ראש הממשלה החליפי צריך להיות חבר בקבינט הקורונה? מכאן נובעת שאלה בסיסית יותר. מה זה ראש ממשלה חליפי? מה המשמעות של התפקיד הזה? האם באמת יש לו שחר? האם יש לו הצדקה? ברור שלא. יש ראש ממשלה אחד, כל האחריות היא עליו, והחלופי הוא תואר ריק. מנגנון החליפין הומצא כדי להבטיח את קיום ההסכם הקואליציוני וכיבוד הרוטציה בממשלה הקודמת, מתוך נקודת מוצא של כחול לבן שהם חותמים על הסכם עם נוכל, ולכן יש לעגן אותו במסמרות על מסמרות על מנת שלא יוכל לגנוב את הרוטציה. והנה, אפילו זה לא עזר. לא הייתה שום הצדקה שבעולם שממשלת השינוי תאמץ ותנציח את המנגנון המטופש הזה, ואת התואר חסר המשמעות הזה, ועוד למנות מנכ"לית לתפקיד המצחיק הזה. במקום לאמץ את המודל של הסכם עם נוכל שלא עבד, ראוי היה לאמץ את המודל של ממשלת האחדות הרוטציונית של שמיר ופרס, שכובד כי זאת הנורמה הציבורית. ולא זו בלבד שבנט אדם הרבה יותר ישר והגון מפרס – מערכת היחסים והאמון ההדדי בין בנט ולפיד טובה לאין ערוך מזו שהייתה בין שמיר לפרס.

אז האם ראש הממשלה החליפי צריך להיות חבר בקבינט הקורונה? כיוון שלא צריך להיות תפקיד כזה, הוא לא צריך להיות בקבינט.

אולם כל עוד הוא חבר קבינט, ולא משנה מאיזו סיבה, אחריותו כחבר הקבינט להיות נוכח בישיבותיו. הוא יכול להתפטר מהקבינט. אבל להישאר חבר קבינט ולא לבוא לישיבותיו? זה בלתי סביר.

האם שר האוצר צריך להיות חבר קבינט הקורונה? בהחלט כן. לכל ההחלטות יש משמעויות כלכליות מרחיקות לכת, ולכן עליו להיות שותף להן.

לליברמן דווקא יש הסבר סביר להיעדרותו – חלוקת העבודה בינו לבין השר השני במשרד האוצר חמד עמר. אם יש שר כזה, נכון שתהיה ביניהם חלוקה כלשהי. אלא שאין זה ראוי שיהיה שר שני במשרד ממשלתי. זה ג'וב לשם ג'וב. אגב, הרעיון של שר שני במשרד ממשלתי הוא של נתניהו, שבהיותו שר האוצר מינה את מקורבו מאיר שטרית לשר במשרד האוצר. זה היה מופרך אז וזה מופרך עכשיו.

כאמור, אין שום הצדקה לשר הנוסף, אבל אם הוא קיים, אפשר לקבל את ההסבר שהוא מייצג את האוצר בקבינט.

* מסורת פרלמנטרית ראויה – אני שמח על חידוש המסורת הפרלמנטרית הראויה, של מינוי נציג האופוזיציה לוועדה לבחירת שופטים, כפי שהיה מקובל עד לפני שנים אחדות.

העדפתי שאורלי לוי אבוקסיס תיבחר לתפקיד מטעם האופוזיציה ולא שמחה רוטמן, בשל עמדתו הקיצונית נגד מערכת המשפט. נראה לי שרבים במפלגות השמאל בקואליציה הצביעו בעד רוטמן כנקמה בלוי אבוקסיס.

* לא עיר מקלט – אני מברך על הודעתו של ח"כ ביטן שלא יבקש חסינות ויתמודד עם ההאשמות בבית המשפט, כמו כל אזרח. כך ראוי שינהג כל נבחר ציבור.

יש לשנות את חוק החסינות; להשאיר את החסינות המהותית (חסינות על פעולות שעשה ח"כ במסגרת תפקידו, כמו השתתפות בהפגנה בלתי חוקית, עליה להר הבית ללא אישור ופעולות התרסה מסוג זה). לבטל את החסינות השיורית, כלומר על מעשים פליליים.

הכנסת אינה צריכה להיות עיר מקלט לעבריינים.

* איבדו את הבושה – הרשת עמוסה בהסתה חמורה נגד הממשלה ש"מכרה את המדינה לעבאס". כותבים אותה מעריציו של מי שרע"ם היא בת טיפוחיו, היא הבייבי שלו, היא הסטארט-אפ הפוליטי שלו. הרי נתניהו טיפח את רע"ם והביא אותה לפילוג הרשימה המשותפת וריצה עצמאית, על מנת להצטרף לממשלתו, אחרי שהבין שאין לו שום סיכוי להגיע לרוב יהודי בכנסת ולהקים ממשלה בראשותו. ואכן, אחרי הבחירות רע"ם התכוונה להצטרף לממשלת נתניהו. הוא אף הצליח לשכנע את ש"ס, יהדות התורה, ימינה ונוע"ם, שהינה חלק ממפלגת הציונות הדתית, להצטרף לממשלה הזו. מי שהכשיל זאת היה סמוטריץ'. נתניהו, שגם מפלגת הציונות הדתית הכוללת את הכהניסטים היא יציר כפיו והוא אחראי להישג האלקטורלי שלה, עשה כל מאמץ לשכנע את סמוטריץ' ללכת אתו. הוא הצליח לשכנע חלק מרבני הציונות הדתית, כמו הרב אליהו, לתמוך ביוזמה. הוא יזם פגישה בין עבאס לרב דרוקמן במטרה שדרוקמן ייתן את ברכתו לממשלה. הוא יזם את נאומו המפורסם של עבאס בעברית, שנועד לטהר אותו בעיני הימין, ואף דאג שנוסח הנאום יישלח מראש לסמוטריץ', כדי שיוכל להעיר את הערותיו. במו"מ עם רע"ם לא היה גבול למה שהוא היה מוכן לשלם לה תמורת הליכה אתו, ובכך גם האמיר את מחירה במו"מ עם לפיד ובנט, אם כי ייאמר לזכותם שהם, בניגוד לנתניהו, שמרו על קווים אדומים.

הקמת ממשלת השינוי עם רע"ם נועדה לסכל את ניסיונו הנואל של נתניהו לגרור את ישראל לסיבוב בחירות חמישי, אחרי שגרר אותה לארבעה סיבובים מיותרים, אך ורק בשל האובססיה שלו לשלטון בכל מחיר. הרי אילו רק זז הצדה הייתה קמה בתוך 24 שעות ממשלה בראשות הליכוד. ואם היינו הולכים לבחירות חמישיות, מה היה קורה? שוב תיקו או ממשלה של הליכוד עם רע"ם. האינטרס הלאומי חייב מניעת סיבוב בחירות חמישי והמשך אינסופי של משבר פוליטי, העדר תקציב מדינה והידרדרות לאנרכיה.

עכשיו נתניהו, ברוב חוצפתו ועזות מצחו, מסית ללא בושה נגד הממשלה על כך שהיא כוללת את רע"ם. וביביסטים חשוכי מרפא מדקלמים את השקר כאילו נתניהו לא ניסה להקים ממשלה עם רע"ם. כי ממתי עובדות מפריעות לביביסטים לדקלם את מסרי תעשיית השקרים וההסתה?

* הצנע לכת – שכניו של בנט ברעננה עתרו לבג"ץ בדרישה להורות לו לעבור למעון הרשמי של ראש הממשלה, בשל הסבל שלהם מההפגנות נגדו.

אני נגד העתירה הזו, כי אין זה מעניינו של בית המשפט, כל עוד החוק אינו קובע שראש הממשלה חייב להתגורר במעון הרשמי. אני מזדהה מאוד עם סבלם של השכנים מן ההפגנות, אבל דמם אינו סמוק יותר משל שכני מעון רוה"מ בבלפור. אדרבא, אחרי שנתיים של סבל נורא בגין הבלפוריאדה, מגיע להם קצת שקט.

אבל בעיניי בנט חייב לעבור למעון הרשמי ואולי יש לחייב זאת בחוק, מסיבות אחרות. המעון הרשמי הוא סמל שלטון, כמו המעונות הרשמיים של כל ראשי המדינות בעולם. במקרה הישראלי, שבו מוטל ספק בירושלים כבירתנו, על אחת כמה וכמה חשוב שראש הממשלה יתגורר בירושלים.

אבל הסיבה העיקרית היא העלות הציבורית של מגוריו בביתו הפרטי, שעה שהציבור מחזיק לו מעון בירושלים. כאשר אני מדבר על עלות, ברור לי שלא מדובר בסכום שיפיל את תקציב המדינה, אלא יותר במשמעות סמלית של הצנע לכת כדוגמה אישית. ברגע שראש הממשלה מתגורר בבית אחר, הדבר כרוך בעלויות ציבוריות שאין בהן צורך כאשר הוא גר במעון הרשמי.

הרצון של בנט שילדיו יוכלו להמשיך ללמוד בבתי הספר שלהם מובן ברמה האישית, אך לא במובן הממלכתי. הרבה ילדים נודדים בשל עבודת הוריהם. ילדים נודדים גם לארצות אחרות, כשהוריהם שגרירים, אנשי המוסד או שליחי עליה. ילדים של אנשי צבא עוברים לעתים קרובות דירה על פי התפקיד של האבא.

גם לראשות הממשלה יש מחירים, וזה אחד מהם. הבחירה להיות איש ציבור, מחייבת לוותר על בחירות אישיות למען טובת הציבור. ואין תפקיד ציבורי יותר מאשר ראש הממשלה. אדם רוצה להיות ראש הממשלה? יואילו ילדיו לעבור לירושלים ולהתגורר במעון הרשמי.

בעיניי, כאשר המדינה מספקת מעון רשמי לראש הממשלה, אל לה להוציא ולו אגורה על ביתו הפרטי (זולת הוצאות אבטחה הכרחיות). ואת זה ראוי לעגן בחוק.

* הצעה הוגנת – על פי דיווח ב"ידיעות אחרונות", ח"כ עמיחי שיקלי פתח במו"מ עם הקואליציה על הצבעה בעד התקציב בתמורה להכרה בו כסיעת יחיד ואי הכרזה עליו כפורש. הכרזה עליו כ"פורש" תנטרל את יכולת פעולתו בכנסת ולא תאפשר לו להתמודד לכנסת הבאה ברשימה קיימת.

לדעתי, אין סיבה להתנגד להצעה. הסיבה היחידה להכריז עליו כפורש, היא נקמנות. נקמנות אינה סדר יום פוליטי. לדעתי, יש לנהל עמו מו"מ על הצעתו, אולם יש חשיבות רבה לסדר הפעולות. קודם הוא יתמוך בתקציב ולאחר מכן הקואליציה תכיר בו כסיעה. זאת, בשל התנהגותו בהצבעה על חוק האזרחות, שבה הונה את הקואליציה, ודקות אחדות אחרי שהבטיח לתמוך בחוק חבר לברית ביבי&טיבי והצביע נגד האינטרס הלאומי של ישראל. הפעם, הצעד המעשי הראשון צריך להיות שלו.

אם יתמוך בתקציב ובהצבעות נוספות, על פי הסיכום אתו, יש לאשר לו מעמד של סיעת יחיד. ויצירת מערכת יחסים טובה אתו, עשויה להשתלם גם בהצבעות בעתיד, כסיעת יחיד.

* נגד הנכבאיסטים – תופעה מעניינת ומרעננת ב"הארץ" של סוף השבוע. שלושה מאמרים של כותבי שמאל מובהקים, ירון לונדון, אורי משגב ואדם רז שיצאו חוצץ נגד השמאל הרדיקלי הטהרני הנכבאיסטי החד-ממדי באנטי ישראליות שלו. לונדון יצא נגד מאמר של עודה בשאראת, אדם רז נגד "ספר" שהנו ערימת זבל של גבבי שקרים אנטישמיים של אילן פפה ואורי משגב נגד מאמר של גדעון לוי; כולם בנושא ה"נכבה".

          * ביד הלשון

הגדיש את הסאה – ברשומה שפרסמתי בפייסבוק השתמשתי בביטוי "הגדיש את הסאה" ונשאלתי על הביטוי ועל המקור לו.

מקור הביטוי אינו בהפעיל – הִגְדִּישׁ, אלא בפעל – גָּדַשׁ את הסאה. איני יודע איך ולמה הגדש התגלגל להגדיש. אגב, בכתבה של רן יגיל ב"גלריה" של ערב שבת על שלושים שנה לפרסום הביוגרפיה של אמנון דנקנר על דן בן אמוץ, הוא כתב "גודשים את הסאה".

המקור הוא חז"לי. הוא מופיע בתוספתא (מסכת שבת א, ד) מפי רבי אליעזר. הביטוי נאמר בתגובה להתנהלות של בית שמאי, שבמחטף, ביום שהיה להם רוב מקרי, גזרו על העם 18 גזירות קשות, שבית הלל התנגד להם. אמר בתגובה רבי אליעזר שהם "גדשו את הסאה".

משמעות הביטוי היא חצו את הגבול. הסאה היא מידת נפח קדומה, עוד מתקופה המקרא; מידת נפח גדולה, שוות ערך ל-13 ליטר בימינו. המילה סאה שימשה גם לתיאור הכלי שבו נמדדה סאה.

גדיש הוא ערמה של תבואה. השורש גדש מתאר גם שפע רב, מידה יתרה. מכאן המילה גודש = עומס, מלא וגדוש.

ר' אליעזר יצא נגד המעשה של בית שמאי וזו גם עמדת התוספתא. לכן, הביטוי שהוא השתמש בו הוא שלילי. מעין אמירה, שיש גבול לסובלנות שלנו כלפי התנהלות בית שמאי אבל הפעם הם חצו את הגבול וזה כבר בלתי נסלח. הביטוי מתכתב עם ביטוי אחר – מלאה סאת הייסורים. כלומר אין כאן ביטוי חיובי על שפע תבואה, אלא ביטוי שלילי לחריגה מן המקובל, להתנהגות שמחוץ לכללי המשחק.

* "חדשות בן עזר"

מבחן התוצאה

ערב ראש השנה תשס"ז, כתבתי בטור זה את המאמר השנתי שבו בחרתי את איש השנה תשס"ו. הבחירה שלי הייתה בשייך חסן נסראללה. למה נסראללה? כיוון שראיתי בו את המנצח במלחמת לבנון השניה. כלומר, אם היה זה תיקו, כהגדרתו של הרמטכ"ל דן חלוץ, הרי שמנהיג של ארגון טרור שהצליח לחלץ תיקו מול צה"ל, הצבא שהביס בשישה ימים שלושה צבאות, הוא המנצח במערכה. תמכתי מאוד בהחלטתו של ראש הממשלה אולמרט לפתוח במלחמה בעקבות חטיפת החיילים. אני מתקן – מי שפתחו במלחמה היו חיזבאללה. תמכתי מאוד בהחלטתו של אולמרט להשיב מלחמה שערה. אבל הייתה לי ביקורת נוקבת על אופן ניהול המלחמה, בדרג המדיני, בדרג הצבאי ובהתנהלות העורף. ראיתי בעובדה שעד היום האחרון של המערכה חיזבאללה המשיך לשגר לעברנו רקטות – חרפה לאומית. והניתוח שלי את תוצאות המלחמה היה שאף מטרה שלה לא הושגה.

בחלוף שנתיים, כתבתי מאמר שבו הודיתי בטעותי. במבחן התוצאה, כתבתי, ניצחנו. גבול לבנון דימם במשך ארבעים שנה. כל מה שניסינו לעשות, לא עצר את הדימום. לא פעולות גמול ופשיטות נועזות כמו "אביב נעורים". לא הפצצת קני מחבלים. לא מבצע ליטני. לא מלחמת לבנון הראשונה. לא הסכם השלום הנשכח שנחתם עם לבנון. לא הנסיגה לרצועת הביטחון. לא מבצע "דין וחשבון" ולא מבצע "ענבי זעם". גם לא הנסיגה מלבנון בשנת 2000. רק מלחמת לבנון השניה הביאה לשנתיים של שקט מוחלט. דבר כזה עוד לא היה והוא מעיד על כך שהצלחנו להרתיע את חיזבאללה. והוספתי, שגם אם בתוך חודשים או שנים ספורות השקט יופר, עצם השנתיים ויותר של שקט הם ניצחון ישראלי, במבחן התוצאה.

אם כך בחלוף שנתיים, קל וחומר היום, כשאנו מציינים 15 שנים למלחמת לבנון השניה, והשקט נשמר. וגם אם פה ושם היו שתיים שלוש תקריות קטנות, הן בטלות בשישים, בהשוואה לתוצאות הכושלות של כל מה שניסינו עד אז.

לא, איני מתעלם מההתחמשות האדירה של חיזבאללה ברקטות. ואין לי דעה מוצקה האם שווה היה להפר את השקט כדי לשבש באופן יזום את ההתחמשות. ובסה"כ במערכה בין המערכות (מב"מ) צה"ל ביצע פעולות משמעותיות למניעת העברת נשק שובר שוויון לחיזבאללה ולמניעת התחמשותה בטילים מדויקים. והמבצע להשמדת המנהרות היה מבצע מוצלח מאוד, ששיבש לחלוטין את לב האסטרטגיה של חיזבאללה למתקפת פתע מוצלחת נגד ישראל וכיבוש יישובים ישראליים.

כשאני קורא את מאמר איש השנה על נסראללה, אני חש שצדקתי בכל מה שכתבתי, אבל בפרספקטיבה של 15 שנים טעיתי בשורה התחתונה – מבחן התוצאה. עדיף לנצח במלחמות כושלות מאשר להפסיד במלחמות מפוארות. כן, יש להפיק את הלקחים מן הכשלים הרבים במלחמה, אך לא פחות חשוב לתחקר הצלחות ולבחון מה במלחמה הביא להצלחה הגדולה ולהפיק מכך את הלקחים הראויים.

אני מאמין שרבים הסיכויים שהשקט יימשך עוד זמן רב.

* "שישי בגולן"