* זהב!!! – כל שבת מדליה. מה נעשה בשבת הבאה? התמכרנו.
* שחיקת הנוגדנים – הרתעה דומה לחיסון. היא יוצרת אצל האויב נוגדנים נגד הרפתקאות תוקפניות. אולם כיוון שהמוטיבציה הבסיסית לתוקפנות לא נעלמת, טיבם של הנוגדנים להישחק, ככל שמתרחקים ממועד החיסון, כלומר מהמכה שיצרה את ההרתעה.
מלחמת צוק איתן יצרה הרתעה חזקה ומשמעותית בקרב האויב העזתי. למרות שהיא חיזקה את תאוות הנקם של האויב, הגבול נשאר שקט כמעט לחלוטין במשך 3.5 שנים. עם הזמן חלה שחיקה בנוגדנים ובמרץ 2018 האויב החל לנסות אותנו; בצעדות שיבה, בהטרדות על הגבול ובעיקר בטרור ההצתות. וכאן כשלנו. במקום ליצור "בוסטר", מנת חיסון לדחיפה למעלה של נוגדני ההרתעה, בחרנו במדיניות הבלגה והכלה, ולמעשה נתנו אישור בלתי כתוב להתנקש בריבונותנו ולהצית את שדותינו. כמובן שההסלמה הביאה לסבבים, שבהם הגבנו, לעתים תגובה קשה, אך המסר היה שכל עוד לא יורים רקטות, מותר להם להמשיך להצית. כך הידרדרנו למבצע "שומר החומות". גם המבצע הזה יצר הרתעה, אך מהר מאוד האויב, למוד ה"הכלה", בחן את הגבולות וחזר להצית. הפעם השתנו כללי המשחק, כל הצתה נענתה בתגובה קשה. אני מקווה שהמסר עבר ואם לא – כנראה שיהיה צורך במכה קשה יותר וכואבת יותר.
החיסון המוצלח ביותר בעשרות השנים האחרונות היה מלחמת לבנון השניה. לאחר ארבעים שנות גבול מדמם, שכל מה שניסינו – מלחמות ומבצעים, נסיגות והסכם שלום (כן, ב-17 במאי 1983 נחתם הסכם שלום עם לבנון, שלא החזיק מעמד אפילו עשר דקות) לא השקיט אותו – מלחמת לבנון השניה הביאה ל-15 שנות שקט חסרות תקדים. החיסון החזיק מעמד מעל ומעבר לתחזיות האופטימיות ביותר. ההרתעה תוחזקה גם בזכות המב"מ (מערכה בין מלחמות) שאנו מנהלים נגד איראן, בעיקר בסוריה, ובמבצע המצוין של חשיפתן והריסתן של מנהרות הטרור ההתקפיות, נשק יום הדין של חיזבאללה.
אך ברבות השנים הנוגדנים נחלשו, ולאחרונה האויב הלבנוני בוחן אותנו. בחודשים האחרונים היו ארבעה אירועים של ירי רקטות בודדות מלבנון לשטחינו. אין לישראל אינטרס להסלמה, אבל התגובה המינורית הביאה להתגברות התוקפנות. אם ישראל "תכיל" את התוקפנות ותאפשר משטר של "טיפטופים", היא תתגבר ונאבד שליטה. התגובה על הירי לעבר קריית שמונה הייתה מאסיבית הרבה יותר, למעלה ממאה פגזי ארטילריה והפצצה אווירית. היה זה איתות שאין בכוונתנו להבליג עוד על תוקפנות ולהכיל אותה. אך כעבור יומיים חיזבאללה ירה לשטחים פתוחים באזור החרמון. ישראל הגיבה באופן מינורי, באש לעבר מקורותהירי. אין די בכך. תגובה כזו עלולה לשחוק את ההרתעה ולעודד את המשך ה"טיפטופים", מה שעלול להביא להסלמה. אין מנוס מ"בוסטר" – מכה קשה ומרתיעה.
במאזן ההרתעה שנוצר בינינו לבין חיזבאללה מאז מלחמת לבנון השניה, הם שומרים על גבול שקט ואנחנו לא פוגעים במאמצי ההתחמשות שלהם בתוך לבנון. כלומר, אנו פוגעים בסוריה בתהליך אספקת תחמושת "שוברת שוויון" לחיזבאללה, אך לא תוקפים בלבנון. האיום הגדול ביותר עלינו מצד חיזבאללה הוא מיזם דיוק הטילים. לדעתי, יש לנצל את ההזדמנות שנוצרה בעקבות הירי, לפעולה ממוקדת של חיל האוויר נגד מפעלי דיוק הטילים.
* נמאס למגן האנושי – החדשות הטובות, בנוגע להתחממות בגבול לבנון, הן התגובה החריפה של אזרחים לבנונים נגד משגרי הרקטות לישראל.
הטרור הערבי, הן הפלשתינאי והן הלבנוני, מבצע בעת ובעונה אחת שני פשעים נגד האנושות. האחד הוא ירי מכוון לעבר אוכלוסיה אזרחית ישראלית. השני הוא הסתתרות מאחורי מגן אנושי, אזרחים לבנונים ופלשתינאים, בשל היכרותם על ישראל שעושה כל מאמץ כדי להימנע מפגיעה באזרחים וכדי להשתמש בפגיעה האגבית באזרחים, לצורך תעמולת הזוועה ועלילות הדם נגד ישראל.
אותם אזרחים אומללים, מפחדים מהטרוריסטים ומשלמים מחיר כבד. והנה, לראשונה, אנו רואים לנגד עינינו, את המגן האנושי מרים ראש ומעז להבהיר לטרוריסטים – נמאס לנו. מעניין להמשיך לעקוב אחרי התופעה.
* ליישב את הר דב – בנסיגה מלבנון בשנת 2000, קו הנסיגה שורטט על פי עיקרון אחד; להבטיח שהנסיגה תהיה עד המ"מ האחרון, כדי שלא תהיה לאויב שום טענה, שום דרישה ושום עילה להמשך התוקפנות נגדנו. כיוון שהנסיגה לא הייתה בהסכם עם האויב על שרטוט קו הגבול, ישראל הזמינה את האו"ם לשרטט את הקו. גם כאשר היו חילוקי דעות בנקודה זו או אחרת לאורך הגבול על המיקום המדויק, ישראל קיבלה על עצמה מראש לכבד את פסיקת משקיפי האו"ם. גם כאשר הגבול עבר בתוך מטעים של משגב עם ופירוש הדבר היה ויתור על שטח חקלאי ישראלי, היא נהגה כך.
לאחר הנסיגה, המציא חיזבאללה עילה להמשך תוקפנותו נגד ישראל, פרשת "חוות שבעא", כלומר הר דב. על פי טענתו מדובר בשטח לבנוני וכיוון שישראל לא נסוגה ממנו, היא לא נסוגה מלבנון. ומאז ההמצאה הזאת, בכל שנה ברשימת הגינויים האוטומטיים לישראל בעצרת האו"ם מופיע הגינוי על אקיבוש בלבנון. הכוונה להר דב. ובמצע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת נאמר שעל ישראל להפסיק את אקיבוש בלבנון, והכוונה להר דב. ולשם כוונו גם הרקטות ששיגר חיזבאללה ביום שישי.
הבעיה היא שמאז הנסיגה מלבנון ובעצם גם שנים אחדות קודם לכן, ישראל אינה מתייחסת להר דב כאל שטח ריבוני. אף שריבונות ישראל חלה על הר דב, בתוקף חוק הגולן, בפועל הוא שטח צבאי סגור וההתייחסות אליו היא כפי שהייתה לרצועת הביטחון בדרום לבנון. גישה זו משדרת חולשה ומזמינה תוקפנות.
על ישראל ליישב את הר דב. בעבר הוקמה היאחזות שיאון שנועדה להפוך ליישוב אזרחי. מן הראוי להקים שם לפחות יישוב ישראלי אחד, כדי לתקף את ריבונות ישראל על האזור.
* בלעדי – הירי מלבנון הוא תוצאה מאוחרת של פגיעת ברק בחורף.
* הכרח קיומי – בכתבה גדולה ב"הארץ" מזהיר צפריר רינת מפני אסון הצפות בישראל, שהבניה המאסיבית מקרבת אותנו אליו. לטענתו, אם תכניות הפיתוח של המדינה לעשרים השנים הקרובות תתממשנה, יצומצם במחצית שטח אגני הניקוז של כמה נחלים מרכזיים בישראל, שאותם הוא מונה בכתבה. המשמעות היא צפי להצפות רחבות היקף באזורי מגורים וסכנה לחיי אדם ולרכוש.
אבל מה הוא מציע? הוא לא מציע. הוא מצביע רק על הבעיה, על מה לא. ומה כן?
אני אעזור לו. לפני 15 שנה הזהיר פרופ' ארנון סופר שמדינת תל-אביב היא סכנה קיומית לישראל. הוא טען שהנהירה למרכז הארץ מפקירה את הפריפריה למיעוטים ומכלה את התשתיות והמשאבים הלאומיים, שכבר הגיעו למיצוי. הוא הגדיר את הבועה התל-אביבית "מעין טיטניק אורבני". כבר אז הזהיר סופר שמבחינת התשתיות, ישראל הגיעה לקצה גבול כושר הנשיאה בתחומים רבים, ובהם מערכות התחבורה, מערכות סילוק האשפה, הביוב והניקוז בערים הגדולות. הדבר גם מביא להרס חופי הים, לחיסול הדיונות בבנייה, להרס החקלאות, להיעלמות השטחים הפתוחים, לקריסת מערכות התכנון הפיזי ברמה הלאומית והמוניציפלית, להידרדרות ביחסים בין אדם לחברו ולפערים חברתיים עצומים בין מרכז הארץ לשוליה. הפתרון שהוא הציע הוא חזרה למדיניות הבן-גוריונית של פיזור האוכלוסין ועידוד מעבר היהודים מן המרכז לפריפריה ולאזורי הסְפָר.
זה ורק זה הפתרון לטווח רחוק של הבעיה עליה מצביע רינת, וזו רק אחת הבעיות כתוצאה מהתקבצות היתר של היהודים בארץ בגוש דן רבתי. על מדינת ישראל לשנות כיוון, ולחזור למדיניות של יישוב הגליל והנגב, הגולן והערבה, בקעת הירדן וגושי ההתיישבות ביהודה ושומרון. זה אינטרס לאומי, ציוני, כלכלי, ביטחוני, מדיני, חברתי ואקולוגי ממדרגה ראשונה.
הבעיה היא שמאז ימי בן גוריון ואשכול, לא היה בישראל מנהיג שניסה לחולל מהלך כזה. האם יקום מנהיג שיניף את הדגל הזה? מדובר בהכרח קיומי.
* מבחן השינוי – אחד הסעיפים החמורים ביותר בדו"ח מבקר המדינה עוסק באובדן המשילות בנגב. הדו"ח מצביע על מצב חמור ביותר. לדוגמה, 1,600 מעשי פשע שבצעו בדואים בתוך שטח בסיס צאלים. 14,000 נשים בדואיות חיות במשפחות פוליגמיות ורק 18 כתבי אישום הוגשו בנושא. אנשים המעורים בנושא טוענים שהמצב בשטח חמור יותר מכפי שנכתב בדו"ח החמור.
מחדל המשילות בנגב הוא אחד המחדלים החמורים ביותר של ממשלות נתניהו. שינוי דרמטי במצב הוא אחד המבחנים המשמעותיים של הממשלה החדשה, על פיהם היא תבחן האם היא ראויה להיקרא ממשלת שינוי.
* מענק למתחסנים בלבד – שלוש דמויות מרכזיות בעולם הרפואה והבריאות בישראל, התראיינו לעיתוני סוף השבוע – פרויקטור הקורונה החדש פרופ' סלמן זרקא, מנכ"ל "מכבי" היוצא רן סער ומנכ"ל משרד הבריאות לשעבר משה בר סימן טוב.
השלושה הציגו עמדות שונות בכל הנוגע להתמודדות עם המגפה, למדיניות הממשלה הנוכחית והממשלה הקודמת ולגבי מה שנחוץ ורצוי. רק בדבר אחד הייתה תמימות דעים מוחלטת בין שלושתם: הפתרון האחד והיחיד לקורונה, הגם שאף הוא אינו מוחלט, הוא החיסונים. כל שאר הפעולות נועדו לבלום מעט את התפשטות המגפה כדי להרוויח זמן לדבר האמתי והוא החיסונים, בלי להביא לקריסת המערכת. שלושתם תמימי דעים לגבי הנזק הנורא שגורמים מתנגדי החיסונים, בארץ ובעולם, המחבלים חבלה חמורה ביכולת למגר את המגפה.
מדבריו של בר סימן טוב מ"דה-מרקר": "אם כל העולם היה מתחסן תוך חודש, לא הייתה היום קורונה. וריאנטים מתפתחים כי יש אוכלוסיות שהנגיף יכול להשתולל בהן. כל שרמת החסינות גבוהה יותר, הסיכוי שההתפרצות האחרונה הייתה מתרחשת נמוך יותר. ללא החיסון, היינו כבר מזמן עם יותר מ-10,000 חולים ביום ועומס בלתי סביר על מערכת הבריאות ובעוצמה גדולה יותר ממה שהיה בעבר". והוא מציע הצעה אופרטיבית: "במקרה שהמדינה שוב תחלק מענק קורונה, היא יכולה להתנות זאת בקבלת חיסון – וזה יהיה מוצדק לחלוטין".
* מי רוצה להיות חבר קבינט – האם שר החוץ צריך להיות חבר בקבינט הקורונה? אמנם יש החלטות בנושא קורונה הנוגעות ליחסי החוץ של ישראל, אבל יש לקורונה השלכות על כל משרד ממשלתי, ובכל זאת הוקם קבינט בדיוק כדי שלא כל הממשלה תדון בהחלטות הקורונה. לא, בעיניי שר החוץ לא צריך להיות חבר בקבינט הקורונה.
האם ראש הממשלה החליפי צריך להיות חבר בקבינט הקורונה? מכאן נובעת שאלה בסיסית יותר. מה זה ראש ממשלה חליפי? מה המשמעות של התפקיד הזה? האם באמת יש לו שחר? האם יש לו הצדקה? ברור שלא. יש ראש ממשלה אחד, כל האחריות היא עליו, והחלופי הוא תואר ריק. מנגנון החליפין הומצא כדי להבטיח את קיום ההסכם הקואליציוני וכיבוד הרוטציה בממשלה הקודמת, מתוך נקודת מוצא של כחול לבן שהם חותמים על הסכם עם נוכל, ולכן יש לעגן אותו במסמרות על מסמרות על מנת שלא יוכל לגנוב את הרוטציה. והנה, אפילו זה לא עזר. לא הייתה שום הצדקה שבעולם שממשלת השינוי תאמץ ותנציח את המנגנון המטופש הזה, ואת התואר חסר המשמעות הזה, ועוד למנות מנכ"לית לתפקיד המצחיק הזה. במקום לאמץ את המודל של הסכם עם נוכל שלא עבד, ראוי היה לאמץ את המודל של ממשלת האחדות הרוטציונית של שמיר ופרס, שכובד כי זאת הנורמה הציבורית. ולא זו בלבד שבנט אדם הרבה יותר ישר והגון מפרס – מערכת היחסים והאמון ההדדי בין בנט ולפיד טובה לאין ערוך מזו שהייתה בין שמיר לפרס.
אז האם ראש הממשלה החליפי צריך להיות חבר בקבינט הקורונה? כיוון שלא צריך להיות תפקיד כזה, הוא לא צריך להיות בקבינט.
אולם כל עוד הוא חבר קבינט, ולא משנה מאיזו סיבה, אחריותו כחבר הקבינט להיות נוכח בישיבותיו. הוא יכול להתפטר מהקבינט. אבל להישאר חבר קבינט ולא לבוא לישיבותיו? זה בלתי סביר.
האם שר האוצר צריך להיות חבר קבינט הקורונה? בהחלט כן. לכל ההחלטות יש משמעויות כלכליות מרחיקות לכת, ולכן עליו להיות שותף להן.
לליברמן דווקא יש הסבר סביר להיעדרותו – חלוקת העבודה בינו לבין השר השני במשרד האוצר חמד עמר. אם יש שר כזה, נכון שתהיה ביניהם חלוקה כלשהי. אלא שאין זה ראוי שיהיה שר שני במשרד ממשלתי. זה ג'וב לשם ג'וב. אגב, הרעיון של שר שני במשרד ממשלתי הוא של נתניהו, שבהיותו שר האוצר מינה את מקורבו מאיר שטרית לשר במשרד האוצר. זה היה מופרך אז וזה מופרך עכשיו.
כאמור, אין שום הצדקה לשר הנוסף, אבל אם הוא קיים, אפשר לקבל את ההסבר שהוא מייצג את האוצר בקבינט.
* מסורת פרלמנטרית ראויה – אני שמח על חידוש המסורת הפרלמנטרית הראויה, של מינוי נציג האופוזיציה לוועדה לבחירת שופטים, כפי שהיה מקובל עד לפני שנים אחדות.
העדפתי שאורלי לוי אבוקסיס תיבחר לתפקיד מטעם האופוזיציה ולא שמחה רוטמן, בשל עמדתו הקיצונית נגד מערכת המשפט. נראה לי שרבים במפלגות השמאל בקואליציה הצביעו בעד רוטמן כנקמה בלוי אבוקסיס.
* לא עיר מקלט – אני מברך על הודעתו של ח"כ ביטן שלא יבקש חסינות ויתמודד עם ההאשמות בבית המשפט, כמו כל אזרח. כך ראוי שינהג כל נבחר ציבור.
יש לשנות את חוק החסינות; להשאיר את החסינות המהותית (חסינות על פעולות שעשה ח"כ במסגרת תפקידו, כמו השתתפות בהפגנה בלתי חוקית, עליה להר הבית ללא אישור ופעולות התרסה מסוג זה). לבטל את החסינות השיורית, כלומר על מעשים פליליים.
הכנסת אינה צריכה להיות עיר מקלט לעבריינים.
* איבדו את הבושה – הרשת עמוסה בהסתה חמורה נגד הממשלה ש"מכרה את המדינה לעבאס". כותבים אותה מעריציו של מי שרע"ם היא בת טיפוחיו, היא הבייבי שלו, היא הסטארט-אפ הפוליטי שלו. הרי נתניהו טיפח את רע"ם והביא אותה לפילוג הרשימה המשותפת וריצה עצמאית, על מנת להצטרף לממשלתו, אחרי שהבין שאין לו שום סיכוי להגיע לרוב יהודי בכנסת ולהקים ממשלה בראשותו. ואכן, אחרי הבחירות רע"ם התכוונה להצטרף לממשלת נתניהו. הוא אף הצליח לשכנע את ש"ס, יהדות התורה, ימינה ונוע"ם, שהינה חלק ממפלגת הציונות הדתית, להצטרף לממשלה הזו. מי שהכשיל זאת היה סמוטריץ'. נתניהו, שגם מפלגת הציונות הדתית הכוללת את הכהניסטים היא יציר כפיו והוא אחראי להישג האלקטורלי שלה, עשה כל מאמץ לשכנע את סמוטריץ' ללכת אתו. הוא הצליח לשכנע חלק מרבני הציונות הדתית, כמו הרב אליהו, לתמוך ביוזמה. הוא יזם פגישה בין עבאס לרב דרוקמן במטרה שדרוקמן ייתן את ברכתו לממשלה. הוא יזם את נאומו המפורסם של עבאס בעברית, שנועד לטהר אותו בעיני הימין, ואף דאג שנוסח הנאום יישלח מראש לסמוטריץ', כדי שיוכל להעיר את הערותיו. במו"מ עם רע"ם לא היה גבול למה שהוא היה מוכן לשלם לה תמורת הליכה אתו, ובכך גם האמיר את מחירה במו"מ עם לפיד ובנט, אם כי ייאמר לזכותם שהם, בניגוד לנתניהו, שמרו על קווים אדומים.
הקמת ממשלת השינוי עם רע"ם נועדה לסכל את ניסיונו הנואל של נתניהו לגרור את ישראל לסיבוב בחירות חמישי, אחרי שגרר אותה לארבעה סיבובים מיותרים, אך ורק בשל האובססיה שלו לשלטון בכל מחיר. הרי אילו רק זז הצדה הייתה קמה בתוך 24 שעות ממשלה בראשות הליכוד. ואם היינו הולכים לבחירות חמישיות, מה היה קורה? שוב תיקו או ממשלה של הליכוד עם רע"ם. האינטרס הלאומי חייב מניעת סיבוב בחירות חמישי והמשך אינסופי של משבר פוליטי, העדר תקציב מדינה והידרדרות לאנרכיה.
עכשיו נתניהו, ברוב חוצפתו ועזות מצחו, מסית ללא בושה נגד הממשלה על כך שהיא כוללת את רע"ם. וביביסטים חשוכי מרפא מדקלמים את השקר כאילו נתניהו לא ניסה להקים ממשלה עם רע"ם. כי ממתי עובדות מפריעות לביביסטים לדקלם את מסרי תעשיית השקרים וההסתה?
* הצנע לכת – שכניו של בנט ברעננה עתרו לבג"ץ בדרישה להורות לו לעבור למעון הרשמי של ראש הממשלה, בשל הסבל שלהם מההפגנות נגדו.
אני נגד העתירה הזו, כי אין זה מעניינו של בית המשפט, כל עוד החוק אינו קובע שראש הממשלה חייב להתגורר במעון הרשמי. אני מזדהה מאוד עם סבלם של השכנים מן ההפגנות, אבל דמם אינו סמוק יותר משל שכני מעון רוה"מ בבלפור. אדרבא, אחרי שנתיים של סבל נורא בגין הבלפוריאדה, מגיע להם קצת שקט.
אבל בעיניי בנט חייב לעבור למעון הרשמי ואולי יש לחייב זאת בחוק, מסיבות אחרות. המעון הרשמי הוא סמל שלטון, כמו המעונות הרשמיים של כל ראשי המדינות בעולם. במקרה הישראלי, שבו מוטל ספק בירושלים כבירתנו, על אחת כמה וכמה חשוב שראש הממשלה יתגורר בירושלים.
אבל הסיבה העיקרית היא העלות הציבורית של מגוריו בביתו הפרטי, שעה שהציבור מחזיק לו מעון בירושלים. כאשר אני מדבר על עלות, ברור לי שלא מדובר בסכום שיפיל את תקציב המדינה, אלא יותר במשמעות סמלית של הצנע לכת כדוגמה אישית. ברגע שראש הממשלה מתגורר בבית אחר, הדבר כרוך בעלויות ציבוריות שאין בהן צורך כאשר הוא גר במעון הרשמי.
הרצון של בנט שילדיו יוכלו להמשיך ללמוד בבתי הספר שלהם מובן ברמה האישית, אך לא במובן הממלכתי. הרבה ילדים נודדים בשל עבודת הוריהם. ילדים נודדים גם לארצות אחרות, כשהוריהם שגרירים, אנשי המוסד או שליחי עליה. ילדים של אנשי צבא עוברים לעתים קרובות דירה על פי התפקיד של האבא.
גם לראשות הממשלה יש מחירים, וזה אחד מהם. הבחירה להיות איש ציבור, מחייבת לוותר על בחירות אישיות למען טובת הציבור. ואין תפקיד ציבורי יותר מאשר ראש הממשלה. אדם רוצה להיות ראש הממשלה? יואילו ילדיו לעבור לירושלים ולהתגורר במעון הרשמי.
בעיניי, כאשר המדינה מספקת מעון רשמי לראש הממשלה, אל לה להוציא ולו אגורה על ביתו הפרטי (זולת הוצאות אבטחה הכרחיות). ואת זה ראוי לעגן בחוק.
* הצעה הוגנת – על פי דיווח ב"ידיעות אחרונות", ח"כ עמיחי שיקלי פתח במו"מ עם הקואליציה על הצבעה בעד התקציב בתמורה להכרה בו כסיעת יחיד ואי הכרזה עליו כפורש. הכרזה עליו כ"פורש" תנטרל את יכולת פעולתו בכנסת ולא תאפשר לו להתמודד לכנסת הבאה ברשימה קיימת.
לדעתי, אין סיבה להתנגד להצעה. הסיבה היחידה להכריז עליו כפורש, היא נקמנות. נקמנות אינה סדר יום פוליטי. לדעתי, יש לנהל עמו מו"מ על הצעתו, אולם יש חשיבות רבה לסדר הפעולות. קודם הוא יתמוך בתקציב ולאחר מכן הקואליציה תכיר בו כסיעה. זאת, בשל התנהגותו בהצבעה על חוק האזרחות, שבה הונה את הקואליציה, ודקות אחדות אחרי שהבטיח לתמוך בחוק חבר לברית ביבי&טיבי והצביע נגד האינטרס הלאומי של ישראל. הפעם, הצעד המעשי הראשון צריך להיות שלו.
אם יתמוך בתקציב ובהצבעות נוספות, על פי הסיכום אתו, יש לאשר לו מעמד של סיעת יחיד. ויצירת מערכת יחסים טובה אתו, עשויה להשתלם גם בהצבעות בעתיד, כסיעת יחיד.
* נגד הנכבאיסטים – תופעה מעניינת ומרעננת ב"הארץ" של סוף השבוע. שלושה מאמרים של כותבי שמאל מובהקים, ירון לונדון, אורי משגב ואדם רז שיצאו חוצץ נגד השמאל הרדיקלי הטהרני הנכבאיסטי החד-ממדי באנטי ישראליות שלו. לונדון יצא נגד מאמר של עודה בשאראת, אדם רז נגד "ספר" שהנו ערימת זבל של גבבי שקרים אנטישמיים של אילן פפה ואורי משגב נגד מאמר של גדעון לוי; כולם בנושא ה"נכבה".
* ביד הלשון
הגדיש את הסאה – ברשומה שפרסמתי בפייסבוק השתמשתי בביטוי "הגדיש את הסאה" ונשאלתי על הביטוי ועל המקור לו.
מקור הביטוי אינו בהפעיל – הִגְדִּישׁ, אלא בפעל – גָּדַשׁ את הסאה. איני יודע איך ולמה הגדש התגלגל להגדיש. אגב, בכתבה של רן יגיל ב"גלריה" של ערב שבת על שלושים שנה לפרסום הביוגרפיה של אמנון דנקנר על דן בן אמוץ, הוא כתב "גודשים את הסאה".
המקור הוא חז"לי. הוא מופיע בתוספתא (מסכת שבת א, ד) מפי רבי אליעזר. הביטוי נאמר בתגובה להתנהלות של בית שמאי, שבמחטף, ביום שהיה להם רוב מקרי, גזרו על העם 18 גזירות קשות, שבית הלל התנגד להם. אמר בתגובה רבי אליעזר שהם "גדשו את הסאה".
משמעות הביטוי היא חצו את הגבול. הסאה היא מידת נפח קדומה, עוד מתקופה המקרא; מידת נפח גדולה, שוות ערך ל-13 ליטר בימינו. המילה סאה שימשה גם לתיאור הכלי שבו נמדדה סאה.
גדיש הוא ערמה של תבואה. השורש גדש מתאר גם שפע רב, מידה יתרה. מכאן המילה גודש = עומס, מלא וגדוש.
ר' אליעזר יצא נגד המעשה של בית שמאי וזו גם עמדת התוספתא. לכן, הביטוי שהוא השתמש בו הוא שלילי. מעין אמירה, שיש גבול לסובלנות שלנו כלפי התנהלות בית שמאי אבל הפעם הם חצו את הגבול וזה כבר בלתי נסלח. הביטוי מתכתב עם ביטוי אחר – מלאה סאת הייסורים. כלומר אין כאן ביטוי חיובי על שפע תבואה, אלא ביטוי שלילי לחריגה מן המקובל, להתנהגות שמחוץ לכללי המשחק.
* "חדשות בן עזר"
