* בעד ההסכם – אני בעד ההסכם עם לבנון על סימון המים הכלכליים של ישראל.
השאלה שצריכה לעמוד לנגד עינינו אינה האם ההסכם טוב יותר מהמצב האידיאלי, כלומר מעמדת הפתיחה של ישראל בתהליך, אלא האם נכון להגיע לפשרה. לעולם, פשרה אינה זהה לעמדה המקורית. לעולם, כל הסכם יטמון בחובו פשרות. ולכן, תמיד ניתן יהיה לבקר כל הסכם ולהצביע על הפער בינו לבין עמדת הפתיחה, ולהתנגד לו בשל הפער שתמיד אפשר להציגו כ"כניעה". השאלה היא, האם הפשרה עדיפה על העדר הסכם.
יש בהסכם יתרונות טריטוריאליים, ביטחוניים וכלכליים. אין בו עקירת יישובים, ויתור על ריבונות או נסיגה משטחי מולדת. יש בו הכרה בגבול ימי שישראל קבעה באורח חד-צדדי. אני משוכנע שהמחיר הכלכלי של הוויתור, קיים רק בהשוואה לפנטזיה כלכלית, כי האלטרנטיבה הייתה מצב שבו לא אנחנו ולא הלבנונים היינו נהנים משדה הגז, ואולי גם לא מכריש. בזכות ההסכם – גם הם וגם אנו נהנה מהפירות הכלכליים. כוחו של חיזבאללה יפגע כתוצאה מההסכם, והצהרות הניצחון שלו נובעות מחולשה, הרי מלכתחילה חיזבאללה נגד כל הסכם עם ישראל. מדוע הם מצהירים הכרזות ניצחון? כי אחרת הם יצטרכו להסביר מדוע אינם פותחים במלחמה כדי למנוע את ההסכם. הם זקוקים להפגנת הניצחון, כפי שהם, חמאס ושות' חוגגים ניצחון גם מכל תבוסה צבאית שלהם.
הנקודה המדאיגה (אך לאו דווקא בהסכם, אלא במציאות הכללית מול חיזבאללה), היא שאלת ההרתעה. כאן צריך להודות, שעם או בלי ההסכם, נוצרה הרתעה הדדית בין חיזבאללה לביננו. יש לכך יתרונות – כבר 16 שנים הגבול שדימם במשך ארבעים שנה, וכל מה שניסינו – מבצעים, מלחמות, הסכם שלום עם לבנון (שמשום מה נשכח), נסיגות בתוך לבנון ונסיגה מלבנון; שום דבר לא שינה את המציאות. המכה שחיזבאללה חטף במלחמת לבנון השניה, יצרה הרתעה שהביאה ל-16 השנים השקטות ביותר בגבול. מצד שני, אכן, ההרתעה היא הדדית. אנו יודעים מה המחיר של מלחמה עם חיזבאללה, והוא כבד ביותר. זה מלכוד אמתי. השאלה היא מה עושים אתו. האם עלינו לשאוף למלחמה ולשלם את המחיר כדי להביס את חיזבאללה ולעצור את המשך התחזקותה? לעתים זה הדבר הנכון. השאלה היא האם הפער בין ההסכם לבין עמדת הפתיחה שלנו במו"מ הוא מחיר כה כבד, ששווה להילחם עליו? אני משוכנע שלא. עובדה זו, כשלעצמה, אינה סיבה לחתום על ההסכם. לדעתי נכון לחתום עליו כי הוא טוב לישראל. ההסכם מוסיף להרתעה ההדדית גם צד חיובי של win-win כלכלי. בצד של לבנון, היתרון הכלכלי (בתקווה שאכן יימצא גז בכמויות המצופות בשדה), הוא יתרון קיומי, הישרדותי, ויצירת מצב שבאמת יש לאויב מה להפסיד היא יתרון לישראל. ולכן, הוא מחזק את ההרתעה הישראלית. מניעת מלחמה צריכה להיות תמיד לנגד עיניה של כל ממשלה אחראית. ובנושא הזה אני חייב לשבח את נתניהו, שבכל ממשלותיו, (והרי בהן הוא לא היה תלוי בבן גביר), מניעת מלחמה עמדה לנגד עיניו. לא תמיד זה היה נכון. לעתים, הגישה הזאת שיתקה את ישראל ופגעה בביטחונה, כמו למשל בהבלגה על טרור ההצתות. אבל עדיף ראש ממשלה זהיר על ראש ממשלה קל דעת ושש לקרב. במקרה הזה, מדובר בהסכם טוב כשלעצמו, וסיכון ישראל במלחמה מיותרת אם הוא לא ייחתם, הוא צעד לא אחראי. אגב, להערכתי אי חתימה על הסכם לא תביא למלחמה, אבל בטבלת היתרונות והחסרונות יש לקחת בחשבון גם את סכנת המלחמה, ובמקרה הזה גם ללא החשש הזה, היתרונות גוברים על החסרונות.
כמובן, שיש להמשיך גם אחרי חתימת ההסכם, את המב"מ נגד התבססות איראן וחיזבאללה בסוריה ונגד התחמשותה של חיזבאללה בלבנון. יש למב"מ הישגים גדולים, ובשנה האחרונה ישראל העמיקה והגבירה את המב"מ ואת הישגיו.
אני בעד ההסכם, אבל נגד התנהלות הממשלה, שעוקפת את הכנסת בצעד לא דמוקרטי.
* עלבון לאינטליגנציה – הטיעונים, או התירוצים, בהם נימק לפיד את התנגדותו להצבעה בכנסת על ההסכם עם לבנון (על פי ynet), הם עלבון לאינטליגנציה.
נימוק אחד היה שאי אפשר להביא את ההסכם לאישור הכנסת כיוון שהיא כבר התפזרה. זה קשקוש. האם אין היום לישראל פרלמנט עד הודעה חדשה? נכון, הכנסת יצאה לפגרת בחירות. ולא נהוג להביא לכנסת שהתפזרה החלטות מן הסוג הזה. אך לא כיוון שהכנסת התפזרה, אלא כיוון שלא מקובל לקבל החלטות כאלו לפני בחירות. אם לפיד החליט לחתום על ההסכם לפני בחירות, בשל חלון הזדמנויות צר, יתכבד ויביא את ההחלטה לאישור הכנסת. אגב, היועמ"שית אמרה את ההיפך הגמור. לא זו בלבד שהיא אמרה שאפשר להביא את ההסכם להצבעה, היא אף המליצה לנהוג כך.
הנימוק השני הוא שהכנסת אינה יכולה להצביע על הנושא, כי חבריה אינם בקיאים בו. זה נכון. לכן, על לפיד לדאוג שחברי הכנסת יהיו בקיאים בפרטי ההסכם. או לכל הפחות, שתהיה להם האפשרות להיות בקיאים בהסכם. האם הממשלה שמגישה לאישור הכנסת את תקציב המדינה, משוכנעת שכל חברי הכנסת בקיאים בכל פרטי התקציב? שאלה רטורית, כמובן. חברי הכנסת יהיו בקיאים בהסכם כפי שהיו בקיאים בהסכמי השלום עם ירדן ומצרים, בהסכמי אוסלו ובהסכמי אברהם. זו טענה עוקפת דמוקרטיה פרלמנטרית.
אני מזדהה עם כל מילה שיו"ר האופוזיציה לפיד היה אומר על ראש הממשלה נתניהו אילו נהג כמותו.
והרי התחזית: להערכתי בג"ץ יכפה על הממשלה להביא את ההסכם לאישור הכנסת. וכך גם תתקיים הצבעה בכנסת שבה לפיד אינו רוצה, והוא גם יתבזה בפסיקת בג"ץ נגדו, ערב הבחירות. ואם בג"ץ אכן יפסוק כפי שאני מעריך – תהיה זו לדעתי פסיקה נכונה, למרות שבדרך כלל איני חסיד של אקטיביזם שיפוטי, כיוון שכאן מדובר בהחלטה שנועדה לאזן בין הרשויות ולבלום ניסיון של הרשות המבצעת להחליש את הרשות המחוקקת.
* התקדימים – הסדרי הפרדת הכוחות עם מצרים וסוריה ב-1974, הסדר הביניים עם מצרים ב-1975, הסכם קמפ-דיוויד ב-1978, הסכם השלום עם מצרים ב-1979, הסכם השלום עם לבנון ב-1983, הסכם אוסלו א' ב-1993, הסכם השלום עם ירדן ב-1994, הסכם אוסלו ב' ב-1995, הסכם חברון ב-1997, הסכם וואי ב-1998, הסכמי אברהם ב-2020 – כולם הובאו לכנסת, למרות שהחוק המפורש אינו מחייב זאת. כל כך הרבה תקדימים לאורך חמישים שנה, בלי אף סטיה אחת, יוצרים מציאות משפטית חזקה לא פחות מחוק, ולכן להערכתי בג"ץ יכפה על הממשלה להביא את החוק לאישור הכנסת.
יש לחוקק חוק, המחייב להביא כל הסכם בינלאומי לאישור הכנסת. אסור להשאיר בנושא הזה שיקול דעת לראשי ממשלה. החוק יגדיר איזה סוג של הסכמים יש לאשר בוועדת חו"ב ואיזה – במליאה. ברור שהסכמים עם מדינות אויב או הסכמים שנוגעים לקביעת גבולותיה של ישראל, יחייבו הצבעה במליאה.
* גאונות מדינית – אילו נתניהו חתם על ההסכם עם לבנון, והוא היה יותר ממאושר לחתום על ההסכם, כל המדקלמים את "ביקורתו" השקרית, היו מציגים את ההישג המדיני הכביר כעדות לגאונותו המדינית של המנהיג האהוב.
הנימוק האמתי היחיד של מתנגדי ההסכם, הוא שהאיש שחתם עליו אינו נתניהו.
* מרב מיכאלי לא מרוכזת – בציוץ של מרב מיכאלי בנוגע להסכם עם לבנון, היא כתבה בין השאר: "אנחנו נעקוב מקרוב לאן יילך הכסף, כך שיגיע לבנק המרכזי של לבנון ונפעל לוודא באמצעות שותפינו הבינ"ל שהוא יושקע בתשתיות לטובת אזרחי לבנון".
דומני שמרב מיכאלי לא הייתה מרוכזת בעת הציוץ, וכך היא כתבה בשפה פטריאכלית-פרימיטיבית, חזירית-שוביניסטית, מיזוגינית מדירת נשים. "שותפינו" – ומה עם שותפותינו? "אזרחי לבנון" – ומה עם אזרחיות לבנון? להן אנחנו לא דואגות ודואגים?
* חזרה לדרך רבין – מרב מיכאלי בראיון לוויינט: "מפלגת העבודה היא היחידה החוזרת לדרך רבין".
שאלה לי למרב מיכאלי. האם את מציעה לחזור לדרך הזאת? "…ישות פלשתינאית אשר תהיה בית למרבית התושבים הפלשתינאים החיים ברצועת עזה ובשטח הגדה המערבית. אנו רוצים שתהא זו רשות שהיא פחות ממדינה והיא תנהל באופן עצמאי את חיי הפלשתינאים הנתונים למרותה.
גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל… גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון".
את הדברים האלה אמר רבין בנאומו האחרון בכנסת כראש הממשלה, בעת הצגת הסכם אוסלו ב', 5 אוקטובר 95', חודש לפני הרצח. היה זה נאום פרוגרמטי שבו הציג לראשונה בפני הכנסת והעם את משנתו המדינית ואת הקווים האדומים של ישראל בפתח המו"מ על הסדר הקבע. זו דרכו של רבין. האם זו דרכה של מרב מיכאלי?
* הזדמנות לגזור קופון – הסכסוך בין ארה"ב לסעודיה רע לישראל, כי הוא עלול לחבל בקואליציה האנטי איראנית ובתהליך הנורמליזציה האטי הנרקם בין ישראל לסעודיה. מצד שני, הסכסוך עשוי להיות גם הזדמנות לישראל; היא יכולה לתווך בין הצדדים, ולגזור בכך קופון מדיני.
* הכרה בריבונותנו בבתי הקונגרס – ההכרה האמריקאית בריבונות ישראל בגולן, בהצהרתו ההיסטורית של טראמפ, היא הישג גדול למדינת ישראל. כך גם העובדה שממשל ביידן ממשיך את המדיניות הזאת.
אולם עדין, ההכרה היא רק בצו נשיאותי. אפשר לבטל אותה בצו נשיאותי אחר. האינטרס הישראלי הוא לעגן את ההכרה בחקיקה של בתי הקונגרס. לשם כך יש צורך בתמיכה של שתי המפלגות, ואני מאמין שהדבר אפשרי בהחלט וניתן להעביר החלטה כזו ברוב גדול.
יש לראות במהלך כזה יעד מדיני חשוב של מדינת ישראל.
* החשיבות בריבוי ערוצים – כאשר קראתי את הידיעה על כך שנמנעה כניסתו של צוות ערוץ 14 למסיבת העיתונאים על ההסכם עם לבנון, קיבלתי אותה ברגשות מעורבים. מצד אחד, לא האמנתי שהיא נכונה. מצד שני, אם היא נכונה – זו שערוריה. כלל אין זה משנה מה דעתי על הערוץ; יש חשיבות רבה בריבוי ערוצים, שיבטאו את העמדות השונות ויש לתת להם את מלוא השירות ובוודאי את ההשתתפות במסיבת עיתונאים חשובה. לכן אני גם נגד כל הקולות, מצד יש עתיד, להגביל את הערוץ (שיו"ר ועדת הבחירות המרכזית דחה בצדק), בטיעונים פורמליסטיים. בדיוק כפי שהתנגדתי לניסיון של הליכוד לפגוע ב-דמוקרטTV, ל"חוק ישראל היום" ולניסיונות לסגור את ערוץ 7.
כפי שהנחתי, התברר שהטענה הייתה שקר. עוד שקר תעמולתי, של תעשיית השקרים וההסתה שאותה משרת ערוץ 14.
* בדרכי אביו – לאחר הבחירות לכנסת ה-11, ב-1984, שבהן "הרב" כהנא שר"י נבחר לכנסת, הנשיא חיים הרצוג זימן להתייעצויות את נציגי כל הסיעות זולת סיעת "כך" הכהניסטית. הוא הסביר, שהחוק מדבר על הזמנת "נציגי סיעות" ולא "נציגי הסיעות", ואין בכוונתו לתת לגיטימציה לכהנא בהזמנתו למשכן הנשיא. הוא לבטח לא רצה ללחוץ את ידו. וכמובן שלא עניין אותו לשמוע מה יש לגזען הזה לומר.
מבחינה מוסרית, ראוי שהנשיא יצחק הרצוג ילך בדרכי אביו. אולם למרבה הצער, מבחינה פוליטית זה לא מעשי. נתניהו הוציא את השד הכהניסטי מהבקבוק ובמצב שנוצר, שבו הכהניסטים ועוזריהם – על פי כל הסקרים יהיו סיעה דו-ספרתית וכאשר הם משחקים תפקיד משמעותי ביותר במשחק הקואליציוני, זהו מצב אחר. אז, כהנא היה סיעת יחיד, ואף מפלגה בכנסת לא ראתה בו שותף לגיטימי לקואליציה כלשהי, וצעדו של ח' הרצוג נהנה מקונצנזוס מלא. היום זה בלתי אפשרי, למרבה הצער.
אולם יש לקוות שיצחק הרצוג ילך בדרכי אביו במובן אחר. באותן בחירות, חיים הרצוג הטיל את כל כובד משקלו על הקמת ממשלת אחדות לאומית. זה נראה דמיוני בשיא העימות על מלחמת לבנון וכאשר המערך התחייב לא להקים בשום אופן ממשלת אחדות. אך הרצוג התעקש, לא ויתר, לחץ והיה לו תפקיד משמעותי בהכרעת הצדדים על הקמת הממשלה (גם במחיר פירוק המערך – פרישת מפ"ם ויוסי שריד).
כאז, כן עתה, ממשלת אחדות היא צו השעה. יש לקוות שיצחק הרצוג ינהג כאביו ויעשה כל שלאל ידו כדי להקים ממשלת אחדות לאומית. ולו כדי שלא תהיה ממשלה עם הכהניסטים (ממשלה עם הרשימה האנטי ישראלית המשותפת בכל מקרה לא תקום, אך עקרונית, גם הם פסולי חיתון, בדיוק כמו הכהניסטים).
* הפקרת נשק – קצין הכנסת, שהפקיר נשק בידיו של השור המועד בן-גביר – מופקר. הוא לא ראוי לתפקידו.
* בן גביריזם – נתקלתי בסיסמה כהניסטית ילדותית ומטופשת: "היה גביר לאחיך ובן גביר לאויביך".
בן גביריזם: היה ברוך גולדשטיין לאויביך ויגאל עמיר לאחיך.
* מילה טובה על בן גביר – הדבר החיובי היחיד שאפשר לומר על בן גביר, הוא הסיכוי שאולי אולי הוא "שמפניה".
* הבחירה שלי – בבחירות הקרובות אתמוך במחנה הממלכתי. המאבק כעת הוא על דמותה של ישראל ועל היותה מדינת חוק שהצדק והמשפט הם נר לרגליה. יש לעשות הכל כדי למנוע חלילה ממשלת 61 של בן גביר ונתניהו. מבין המפלגות שבגוש השינוי, המחנה הממלכתי הוא הקרוב אליי ביותר. חצי מהח"כים הם אנשי תקווה חדשה ומתן כהנא, שעמדותיהם המדיניות קרובות מאוד לשלי. גם עמדותיהם של חילי טרופר וטמנו שטה אינן רחוקות משלי. בנושא החברתי הכלכלי, ח"כים במחנה הממלכתי כחילי טרופר, מיכאל ביטון ואלון שוסטר קרובים להשקפתי ומייצגים אותי. המסר הממלכתי של המחנה הממלכתי, שחילי טרופר מייצג אותו בצורה הטובה ביותר, הוא המסר שלי. מבין שלושת המועמדים לראשות הממשלה, אני חש קרוב יותר לגנץ מאשר ללפיד (כמובן השלישי אינו אופציה) ובאופן כללי אני מעריך אותו; הוא ענייני, ממלכתי, מאחד, ביטחוניסט. איני יכול לומר שהמחנה הממלכתי מבטא בדיוק את עמדותיי, אולם מכל המפלגות, המחנה הממלכתי הוא הקרוב אליי ביותר.
אני מקווה שתקום ממשלת אחדות לאומית. אין היום אף מפלגה שתומכת בהקמת ממשלה כזו, אבל אני מקווה שאחרי הבחירות שני הצדדים יירדו מהעצים הגבוהים שעליהם הם טיפסו ותקום ממשלת אחדות.
* הקלקול – הקלקול השני בחוקה האמריקאית ביצע טבח נוסף, הפעם באמצעות ילד בן 15. זה הטבח ה-25 של הקלקול השני מתחילת השנה.
* הזזת חביות – אחד הסיפורים המיתולוגיים בתולדות ההתיישבות בגולן, מספר את סיפור קביעת הגבול בקוניטרה בהסכם הפרדת הכוחות לאחר מלחמת יום הכיפורים. במהלך המו"מ על ההסכם, הגיעה ליהודה הראל הדלפה, שממשלת ישראל מוכנה לסגת מקוניטרה, בניגוד לעמדתה עד אותו שלב במו"מ, שישראל תיסוג מהשטחים שכבשה בעומק סוריה ("המובלעת הסורית") עד לקו הסגול – הקו שסומן לאחר מלחמת ששת הימים. בתוך ימים, הוקם יישוב בלתי לגאלי בקוניטרה – קשת (תרגום לעברית של קוניטרה). כיוון שהמו"מ התנהל תחת אש – מלחמת ההתשה עם סוריה בחודשים שלאחר מלחמת יו"כ, המתיישבים ישבו בבונקר. למרבה הצער, הקמת היישוב לא עצרה את ההסכם על הנסיגה (אם כי יש לציין, לזכותה של גולדה מאיר, שניהלה בתבונה ובנחישות את המו"מ, שבהסכם הזה ישראל קיבלה כמעט את כל דרישותיה וסוריה לא קיבלה כמעט דבר מדרישותיה). הוחלט על הנסיגה מקוניטרה. משקיפי האו"ם סימנו את תוואי הגבול בחביות. בשעת לילה, הזיזו המתיישבים את החביות כמה מאות מטרים מזרחה, כך שהבונקר של קשת נשאר בשטח ישראל. וזה הגבול עד היום – חלק מקוניטרה, כמו למשל המפקדה הסורית של האזור (שבה צולמה הסידרה התיעודית על אלי כהן), נשאר בידי ישראל. קשת עברה לנקודת הקבע סמוך להר טליה – היישוב הראשון במרכז הגולן.
מסתבר, שהפטנט הזה של הזזת חביות, אינו פטנט שלנו בלבד. גם אויבינו עשו תרגילים כאלה, אם כי לפחות בשני המקרים שיתוארו להלן, ישראל עלתה על כך בזמן. ב-1951, התלוננו המצרים בפני משקיפי האו"ם שצה"ל עורך סיורים בתוך שטח מצרים באזור ניצנה. צוות של אגף המדידות, בראשות ציון שתרוג, הוכיח שהמצרים הזיזו את החביות והשטח שצה"ל סייר בו הוא שטח ישראלי. במהלך המדידות, נמנעה תקרית בנשק חם. כאשר שתרוג וצוותו מדדו בשטח הישראלי שנגזל, ביקשו משקיפי האו"ם לעצור אותם, בטענה שהם חצו את הגבול. כוח צה"ל שאיבטח את המודדים איים בנשק על משקיפי האו"ם והמדידה נמשכה. הוכח שהמצרים הזיזו את הסימון, והשטח חזר לידי ישראל. מקרה דומה היה בתחילת שנות ה-60, כאשר הירדנים הזיזו את סימון קו שביתת הנשק ממקומו באזור להבים. נערכה מדידה משותפת של שני הצדדים, שבה ציון שתרוג ייצג את ישראל, וגם כאן הוחזר הגבול לקדמותו.
ציון שתרוג הלך החודש לעולמו, בגיל 94. סיפור חייו המרתק מופיע במדור המצוין של עופר אדרת ב"הארץ" – "אחרי מות". שתרוג נולד בתוניס, בנעוריו היה פעיל ציוני ומפקד קן בית"ר בתוניס. הוא נפצע בהפצצה בתוניס במלחמת העולם השניה. לאחר מכן עבר לצרפת והיה פעיל בהעפלה ובהברחת נשק לישראל. עלה לארץ במלחמת השחרור והשתתף בה כלוחם בחטיבת גבעתי. כל חייו הבוגרים הוא פעל באגף המדידות, לצרכי הקמת יישובים חדשים, סימון תוואי המוביל הארצי וסימון גבולותיה של ישראל, וכמה פעמים סיכן את חייו בפעילות זאת. הוא החל את דרכו כמודד מן המניין, והתקדם עד תפקיד מנכ"ל האגף, ששינה את שמו למרכז למיפוי ישראל. יהי זכרו ברוך!
* מדינת היהודים היהודית – מתוך מאמרו של מאיר שלו ב"ידיעות אחרונות": "… קשה שלא להיזכר בשורה של אלתרמן על הנערה והנער, שעל השאלה 'מי אתם?' הם עונים: 'אנחנו מגש הכסף, שעליו לך ניתנה מדינת היהודים'. מדינת היהודים? לא עוד. כבר מזמן לא. השם הנכון והברור 'מדינת היהודים' שהרצל נתן לה ואלתרמן השתמש בו, נעשה 'מדינה יהודית' עם כל תפיסת העולם שמשתמעת ממנה". רוצה לומר, שהרצל רצה מדינה שטכנית תהיה המדינה שיגורו בה היהודים, אבל לא יהיה לה תוכן יהודי, זה מה שגם אלתרמן רצה, אבל הימין המתנחלי הפך אותה למשהו אחר, שלא היה ביסודותיה, ל"מדינה יהודית" כלומר מדינה עם תוכן יהודי.
הבה נעמת את דבריו של שלו עם העובדות ההיסטוריות. שמו המקורי של הספר שכתב הרצל לא היה "מדינת היהודים", אלא "דער יודנשטאט", "Der Judenstaat". הספר נכתב בגרמנית. את המילה "דער יודנשטאט" ניתן לתרגם כ"מדינת היהודים" וכ"המדינה היהודית". הסופר והמתרגם מיכל ברקוביץ', הראשון שתרגם לעברית את הספר, העניק לו את השם "מדינת היהודים". אילו תרגם אותו ל"המדינה היהודית", לא היה בכך כדי לשנות דבר וחצי דבר בתוכן הספר. הסופר והעיתונאי היהודי יצחק פרנהוף, פרסם בעברית ספר בשנה שבה יצא לאור "מדינת היהודים" (1896) והשם העברי שהוא העניק לספר היה "מדינת ישראל".
המסמך המכונן המגדיר את מדינת ישראל כמדינה יהודית הוא מגילת העצמאות: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל".
כל מי שבקיא בכתביו של אלתרמן, יגחך לשמע טענה שהוא התנכר לרעיון של "מדינה יהודית, עם כל תפיסת העולם שמשתמעת ממנה". ההיפך הוא הנכון. והרצל? בנאום הפתיחה של הקונגרס הציוני הראשון, ב-29 באוגוסט 1897, אמר הרצל: "אנו, אפשר לומר, שבנו הביתה. הציונות היא שיבה אל היהדות עוד לפני השיבה אל ארץ-היהודים".
כיוון שמאיר שלו אינו בּוּר, סביר להניח שהוא כתב את הדברים מתוך מודעות למופרכותן, מתוך הנחה, אולי נכונה, שקוראיו בורים, ויקנו את המסר.
לא זו בלבד שאין שום סתירה בין "מדינת היהודים" לבין "המדינה היהודית", אלא שאין כל הפרדה בין המושגים. אין, לא יכולה להיות ולא תתקיים מדינת יהודים, אם לא תהיה יהודית בתוכנה ובמהותה, בדיוק כפי שלא תתכן מדינה יהודית, שלא תהיה מדינתם של היהודים. מהו התוכן היהודי הזה? על כך אפשר להתווכח ולדון לאורך דורות, כמחלוקת לשם שמים שסופה להתקיים. עצם הדיון על מהותה ותוכנה היהודי של המדינה, הוא כשלעצמו מגלם את המדינה היהודית. אולם ניכור ליהדות, הוא כפירה בעיקר הציונות.
* ביד הלשון
רימון בתוך עליו – שלומית, זו שבונה סוכה, דואגת לשים בסוכה את ארבעת המינים.
היא לא תשכח לשים
לולב והדסים
ענף של ערבה ירוק
רימון בתוך עליו
וכל פירות הסתיו
עם ריח בוסתנים רחוק.
אז מה היה לנו שם? לולב – יש. הדס – יש. ערבה – יש. אתרוג? אופס. איפה האתרוג?
אין אתרוג. יש רימון. מה פתאום רימון?
אין מצב שנעמי שמר לא ידעה שהרימון אינו אחד מארבעת המינים.
יש כמובן חירות המשורר, אבל גם לחירות המשורר צריכה להיות סיבה. למשל – הצורך להתאים מילה למשקל ולחרוז. נעמי שמר דיברה על "רודנות החרוז". אבל במקרה הזה, המילה אתרוג משתלבת בשיר בדיוק כמו רימון.
הסיבה, אם כן, אחרת. ככל הידוע לי, נעמי שמר לא הסבירה זאת. אני, מכל מקום, לא מצאתי הסבר שלה.
פתרון אפשרי הוא מחלוקת סביב השאלה האם האתרוג הוא אותו פרי עץ הדר, עליו מדובר בתורה. מוצאו של האתרוג בדרום מזרח אסיה, והוא גדל באזורנו רק באמצעות השקיה וטיפוח חקלאי מסור. בין הממצאים הבוטניים בארכיאולוגיה של ארץ ישראל ועבר הירדן נמצאו ונבדקו עשרות אלפי שרידי עצים. ביניהם זוהו עשרות מינים של עצים אך לא שרידי עץ אתרוג. יש חוקרים הטוענים, שהפרי הידוע בימינו בשם אתרוג, הגיע לאזור רק בתקופה הפרסית, בעוד חוקרים אחרים סבורים שהוא היה מוכר בארץ ישראל בתקופת המקרא. יכול להיות שנעמי שמר בקיאה בסוגיה, ובחרה ברימון, שהוא ללא ספק פרי מהודר, מבחוץ ומבפנים, והוא משבעת המינים.
פתרון אחר קראתי באתר של נגה בן ישראל: "כל אחד מארבעת המינים מסמל משהו. לאחד יש טעם (המשול למעשים טובים), לשני ריח (המשול לתורה), לשלישי אין לא ולא זה ולאתרוג יש הכל. הוא מושלם. נעמי שמר/שלומית לא רוצה את מר מושלם בסוכתה".
ויש הסבר נוסף, שהוא נראה לי הנכון – נעמי שמר אהבה מאוד רימונים, ולכן החליטה לצ'פר את הרימון. חירות המשורר כבר אמרנו?
* אחרי שכתבתי את הפינה, התפרסם ב"מקור ראשון" מאמר של היוצר והזמר אריאל הורוביץ, בנה של נעמי שמר, שהוא מדרש על השיר. הוא מתייחס גם לסוגיית הרימון בתוך עליו, ומדרשו קרוב לזה של נגה בן ישראל: "…כאן מופיעים ארבעת המינים (חוץ מהאתרוג, שהוחלף ברימון), שרומזים לנו ששלומית היא כולנו – הרי ארבעת המינים משולים לעם ישראל. אבל דווקא האתרוג – המין הנעלה ביותר, זה שיש לו גם טעם וגם ריח – גם תורה וגם מעשים טובים – לא משתתף בחגיגה. במקומו מופיע רימון, לא רימון ששלומית קנתה בסופר, אלא 'רימון בתוך עליו' – כזה שהיא קטפה בעצמה מהעץ. למה? במה חטא האתרוג?
התלמוד מספר על שתי הפעמים שבהם יצאו רבי שמעון בר יוחאי ובנו ממחבואם במערה, שבה התחבאו מפחד הרומאים. בפעם הראשונה – אחרי 12 שנה, הם יצאו כאתרוגים: הם היו כל כך נעלים בפרישות ובלימוד התורה שלהם, שמבטם שרף את כל מה שהביטו עליו. מיד יצאה בת קול שהורתה להם לחזור למערה לשנה נוספת. כשיצאו שוב, ראו איכר עושה את דרכו חזרה לביתו מהשדה ובידיו שני צרורות של הדסים לשבת. כששאלו אותו למה שניים ענה להם: 'אחד כנגד 'שמור' ואחד כנגד 'זכור' '. רשב"י אמר מיד לבנו – 'די לעולם אני ואתה'. כלומר: עם שיש בו יותר מדי אתרוגים לא יכול להתקיים לאורך זמן על אדמתו. עם של איכרים שמגדלים בעצמם את ה'רימון בתוך עליו' שלהם ולמרות שהתחספסו בחיי העולם הזה, עדיין זוכרים ושומרים את השבת – כן".
* "חדשות בן עזר"
הבלוג של אורי הייטנר 