צרור הערות 16.10.22

* בעד ההסכם – אני בעד ההסכם עם לבנון על סימון המים הכלכליים של ישראל.

השאלה שצריכה לעמוד לנגד עינינו אינה האם ההסכם טוב יותר מהמצב האידיאלי, כלומר מעמדת הפתיחה של ישראל בתהליך, אלא האם נכון להגיע לפשרה. לעולם, פשרה אינה זהה לעמדה המקורית. לעולם, כל הסכם יטמון בחובו פשרות. ולכן, תמיד ניתן יהיה לבקר כל הסכם ולהצביע על הפער בינו לבין עמדת הפתיחה, ולהתנגד לו בשל הפער שתמיד אפשר להציגו כ"כניעה". השאלה היא, האם הפשרה עדיפה על העדר הסכם.

יש בהסכם יתרונות טריטוריאליים, ביטחוניים וכלכליים. אין בו עקירת יישובים, ויתור על ריבונות או נסיגה משטחי מולדת. יש בו הכרה בגבול ימי שישראל קבעה באורח חד-צדדי. אני משוכנע שהמחיר הכלכלי של הוויתור, קיים רק בהשוואה לפנטזיה כלכלית, כי האלטרנטיבה הייתה מצב שבו לא אנחנו ולא הלבנונים היינו נהנים משדה הגז, ואולי גם לא מכריש. בזכות ההסכם – גם הם וגם אנו נהנה מהפירות הכלכליים. כוחו של חיזבאללה יפגע כתוצאה מההסכם, והצהרות הניצחון שלו נובעות מחולשה, הרי מלכתחילה חיזבאללה נגד כל הסכם עם ישראל. מדוע הם מצהירים הכרזות ניצחון? כי אחרת הם יצטרכו להסביר מדוע אינם פותחים במלחמה כדי למנוע את ההסכם. הם זקוקים להפגנת הניצחון, כפי שהם, חמאס ושות' חוגגים ניצחון גם מכל תבוסה צבאית שלהם.

הנקודה המדאיגה (אך לאו דווקא בהסכם, אלא במציאות הכללית מול חיזבאללה), היא שאלת ההרתעה. כאן צריך להודות, שעם או בלי ההסכם, נוצרה הרתעה הדדית בין חיזבאללה לביננו. יש לכך יתרונות – כבר 16 שנים הגבול שדימם במשך ארבעים שנה, וכל מה שניסינו – מבצעים, מלחמות, הסכם שלום עם לבנון (שמשום מה נשכח), נסיגות בתוך לבנון ונסיגה מלבנון; שום דבר לא שינה את המציאות. המכה שחיזבאללה חטף במלחמת לבנון השניה, יצרה הרתעה שהביאה ל-16 השנים השקטות ביותר בגבול. מצד שני, אכן, ההרתעה היא הדדית. אנו יודעים מה המחיר של מלחמה עם חיזבאללה, והוא כבד ביותר. זה מלכוד אמתי. השאלה היא מה עושים אתו. האם עלינו לשאוף למלחמה ולשלם את המחיר כדי להביס את חיזבאללה ולעצור את המשך התחזקותה? לעתים זה הדבר הנכון. השאלה היא האם הפער בין ההסכם לבין עמדת הפתיחה שלנו במו"מ הוא מחיר כה כבד, ששווה להילחם עליו? אני משוכנע שלא. עובדה זו, כשלעצמה, אינה סיבה לחתום על ההסכם. לדעתי נכון לחתום עליו כי הוא טוב לישראל. ההסכם מוסיף להרתעה ההדדית גם צד חיובי של win-win כלכלי. בצד של לבנון, היתרון הכלכלי (בתקווה שאכן יימצא גז בכמויות המצופות בשדה), הוא יתרון קיומי, הישרדותי, ויצירת מצב שבאמת יש לאויב מה להפסיד היא יתרון לישראל. ולכן, הוא מחזק את ההרתעה הישראלית. מניעת מלחמה צריכה להיות תמיד לנגד עיניה של כל ממשלה אחראית. ובנושא הזה אני חייב לשבח את נתניהו, שבכל ממשלותיו, (והרי בהן הוא לא היה תלוי בבן גביר), מניעת מלחמה עמדה לנגד עיניו. לא תמיד זה היה נכון. לעתים, הגישה הזאת שיתקה את ישראל ופגעה בביטחונה, כמו למשל בהבלגה על טרור ההצתות. אבל עדיף ראש ממשלה זהיר על ראש ממשלה קל דעת ושש לקרב. במקרה הזה, מדובר בהסכם טוב כשלעצמו, וסיכון ישראל במלחמה מיותרת אם הוא לא ייחתם, הוא צעד לא אחראי. אגב, להערכתי אי חתימה על הסכם לא תביא למלחמה, אבל בטבלת היתרונות והחסרונות יש לקחת בחשבון גם את סכנת המלחמה, ובמקרה הזה גם ללא החשש הזה, היתרונות גוברים על החסרונות. 

כמובן, שיש להמשיך גם אחרי חתימת ההסכם, את המב"מ נגד התבססות איראן וחיזבאללה בסוריה ונגד התחמשותה של חיזבאללה בלבנון. יש למב"מ הישגים גדולים, ובשנה האחרונה ישראל העמיקה והגבירה את המב"מ ואת הישגיו.

אני בעד ההסכם, אבל נגד התנהלות הממשלה, שעוקפת את הכנסת בצעד לא דמוקרטי.

* עלבון לאינטליגנציה – הטיעונים, או התירוצים, בהם נימק לפיד את התנגדותו להצבעה בכנסת על ההסכם עם לבנון (על פי ynet), הם עלבון לאינטליגנציה.

נימוק אחד היה שאי אפשר להביא את ההסכם לאישור הכנסת כיוון שהיא כבר התפזרה. זה קשקוש. האם אין היום לישראל פרלמנט עד הודעה חדשה? נכון, הכנסת יצאה לפגרת בחירות. ולא נהוג להביא לכנסת שהתפזרה החלטות מן הסוג הזה. אך לא כיוון שהכנסת התפזרה, אלא כיוון שלא מקובל לקבל החלטות כאלו לפני בחירות. אם לפיד החליט לחתום על ההסכם לפני בחירות, בשל חלון הזדמנויות צר, יתכבד ויביא את ההחלטה לאישור הכנסת. אגב, היועמ"שית אמרה את ההיפך הגמור. לא זו בלבד שהיא אמרה שאפשר להביא את ההסכם להצבעה, היא אף המליצה לנהוג כך. 

הנימוק השני הוא שהכנסת אינה יכולה להצביע על הנושא, כי חבריה אינם בקיאים בו. זה נכון. לכן, על לפיד לדאוג שחברי הכנסת יהיו בקיאים בפרטי ההסכם. או לכל הפחות, שתהיה להם האפשרות להיות בקיאים בהסכם. האם הממשלה שמגישה לאישור הכנסת את תקציב המדינה, משוכנעת שכל חברי הכנסת בקיאים בכל פרטי התקציב? שאלה רטורית, כמובן. חברי הכנסת יהיו בקיאים בהסכם כפי שהיו בקיאים בהסכמי השלום עם ירדן ומצרים, בהסכמי אוסלו ובהסכמי אברהם. זו טענה עוקפת דמוקרטיה פרלמנטרית.

אני מזדהה עם כל מילה שיו"ר האופוזיציה לפיד היה אומר על ראש הממשלה נתניהו אילו נהג כמותו.

והרי התחזית: להערכתי בג"ץ יכפה על הממשלה להביא את ההסכם לאישור הכנסת. וכך גם תתקיים הצבעה בכנסת שבה לפיד אינו רוצה, והוא גם יתבזה בפסיקת בג"ץ נגדו, ערב הבחירות. ואם בג"ץ אכן יפסוק כפי שאני מעריך – תהיה זו לדעתי פסיקה נכונה, למרות שבדרך כלל איני חסיד של אקטיביזם שיפוטי, כיוון שכאן מדובר בהחלטה שנועדה לאזן בין הרשויות ולבלום ניסיון של הרשות המבצעת להחליש את הרשות המחוקקת.

* התקדימים – הסדרי הפרדת הכוחות עם מצרים וסוריה ב-1974, הסדר הביניים עם מצרים ב-1975, הסכם קמפ-דיוויד ב-1978, הסכם השלום עם מצרים ב-1979, הסכם השלום עם לבנון ב-1983, הסכם אוסלו א' ב-1993, הסכם השלום עם ירדן ב-1994, הסכם אוסלו ב' ב-1995, הסכם חברון ב-1997, הסכם וואי ב-1998, הסכמי אברהם ב-2020 – כולם הובאו לכנסת, למרות שהחוק המפורש אינו מחייב זאת. כל כך הרבה תקדימים לאורך חמישים שנה, בלי אף סטיה אחת, יוצרים מציאות משפטית חזקה לא פחות מחוק, ולכן להערכתי בג"ץ יכפה על הממשלה להביא את החוק לאישור הכנסת.

יש לחוקק חוק, המחייב להביא כל הסכם בינלאומי לאישור הכנסת. אסור להשאיר בנושא הזה שיקול דעת לראשי ממשלה. החוק יגדיר איזה סוג של הסכמים יש לאשר בוועדת חו"ב ואיזה – במליאה. ברור שהסכמים עם מדינות אויב או הסכמים שנוגעים לקביעת גבולותיה של ישראל, יחייבו הצבעה במליאה.

* גאונות מדינית – אילו נתניהו חתם על ההסכם עם לבנון, והוא היה יותר ממאושר לחתום על ההסכם, כל המדקלמים את "ביקורתו" השקרית, היו מציגים את ההישג המדיני הכביר כעדות לגאונותו המדינית של המנהיג האהוב.

הנימוק האמתי היחיד של מתנגדי ההסכם, הוא שהאיש שחתם עליו אינו נתניהו.

* מרב מיכאלי לא מרוכזת – בציוץ של מרב מיכאלי בנוגע להסכם עם לבנון, היא כתבה בין השאר: "אנחנו נעקוב מקרוב לאן יילך הכסף, כך שיגיע לבנק המרכזי של לבנון ונפעל לוודא באמצעות שותפינו הבינ"ל שהוא יושקע בתשתיות לטובת אזרחי לבנון".

דומני שמרב מיכאלי לא הייתה מרוכזת בעת הציוץ, וכך היא כתבה בשפה פטריאכלית-פרימיטיבית, חזירית-שוביניסטית, מיזוגינית מדירת נשים. "שותפינו" – ומה עם שותפותינו? "אזרחי לבנון" – ומה עם אזרחיות לבנון? להן אנחנו לא דואגות ודואגים?

* חזרה לדרך רבין – מרב מיכאלי בראיון לוויינט: "מפלגת העבודה היא היחידה החוזרת לדרך רבין".

שאלה לי למרב מיכאלי. האם את מציעה לחזור לדרך הזאת? "…ישות פלשתינאית אשר תהיה בית למרבית התושבים הפלשתינאים החיים ברצועת עזה ובשטח הגדה המערבית. אנו רוצים שתהא זו רשות שהיא פחות ממדינה והיא תנהל באופן עצמאי את חיי הפלשתינאים הנתונים למרותה.

גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל… גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון".

את הדברים האלה אמר רבין בנאומו האחרון בכנסת כראש הממשלה, בעת הצגת הסכם אוסלו ב', 5 אוקטובר 95', חודש לפני הרצח. היה זה נאום פרוגרמטי שבו הציג לראשונה בפני הכנסת והעם את משנתו המדינית ואת הקווים האדומים של ישראל בפתח המו"מ על הסדר הקבע. זו דרכו של רבין. האם זו דרכה של מרב מיכאלי?

* הזדמנות לגזור קופון – הסכסוך בין ארה"ב לסעודיה רע לישראל, כי הוא עלול לחבל בקואליציה האנטי איראנית ובתהליך הנורמליזציה האטי הנרקם בין ישראל לסעודיה. מצד שני, הסכסוך עשוי להיות גם הזדמנות לישראל; היא יכולה לתווך בין הצדדים, ולגזור בכך קופון מדיני.

* הכרה בריבונותנו בבתי הקונגרס – ההכרה האמריקאית בריבונות ישראל בגולן, בהצהרתו ההיסטורית של טראמפ, היא הישג גדול למדינת ישראל. כך גם העובדה שממשל ביידן ממשיך את המדיניות הזאת.

אולם עדין, ההכרה היא רק בצו נשיאותי. אפשר לבטל אותה בצו נשיאותי אחר. האינטרס הישראלי הוא לעגן את ההכרה בחקיקה של בתי הקונגרס. לשם כך יש צורך בתמיכה של שתי המפלגות, ואני מאמין שהדבר אפשרי בהחלט וניתן להעביר החלטה כזו ברוב גדול.

יש לראות במהלך כזה יעד מדיני חשוב של מדינת ישראל.

* החשיבות בריבוי ערוצים – כאשר קראתי את הידיעה על כך שנמנעה כניסתו של צוות ערוץ 14 למסיבת העיתונאים על ההסכם עם לבנון, קיבלתי אותה ברגשות מעורבים. מצד אחד, לא האמנתי שהיא נכונה. מצד שני, אם היא נכונה – זו שערוריה. כלל אין זה משנה מה דעתי על הערוץ; יש חשיבות רבה בריבוי ערוצים, שיבטאו את העמדות השונות ויש לתת להם את מלוא השירות ובוודאי את ההשתתפות במסיבת עיתונאים חשובה. לכן אני גם נגד כל הקולות, מצד יש עתיד, להגביל את הערוץ (שיו"ר ועדת הבחירות המרכזית דחה בצדק), בטיעונים פורמליסטיים. בדיוק כפי שהתנגדתי לניסיון של הליכוד לפגוע ב-דמוקרטTV, ל"חוק ישראל היום" ולניסיונות לסגור את ערוץ 7.

כפי שהנחתי, התברר שהטענה הייתה שקר. עוד שקר תעמולתי, של תעשיית השקרים וההסתה שאותה משרת ערוץ 14.

* בדרכי אביו – לאחר הבחירות לכנסת ה-11, ב-1984, שבהן "הרב" כהנא שר"י נבחר לכנסת, הנשיא חיים הרצוג זימן להתייעצויות את נציגי כל הסיעות זולת סיעת "כך" הכהניסטית. הוא הסביר, שהחוק מדבר על הזמנת "נציגי סיעות" ולא "נציגי הסיעות", ואין בכוונתו לתת לגיטימציה לכהנא בהזמנתו למשכן הנשיא. הוא לבטח לא רצה ללחוץ את ידו. וכמובן שלא עניין אותו לשמוע מה יש לגזען הזה לומר.

מבחינה מוסרית, ראוי שהנשיא יצחק הרצוג ילך בדרכי אביו. אולם למרבה הצער, מבחינה פוליטית זה לא מעשי. נתניהו הוציא את השד הכהניסטי מהבקבוק ובמצב שנוצר, שבו הכהניסטים ועוזריהם – על פי כל הסקרים יהיו סיעה דו-ספרתית וכאשר הם משחקים תפקיד משמעותי ביותר במשחק הקואליציוני, זהו מצב אחר. אז, כהנא היה סיעת יחיד, ואף מפלגה בכנסת לא ראתה בו שותף לגיטימי לקואליציה כלשהי, וצעדו של ח' הרצוג נהנה מקונצנזוס מלא. היום זה בלתי אפשרי, למרבה הצער.

אולם יש לקוות שיצחק הרצוג ילך בדרכי אביו במובן אחר. באותן בחירות, חיים הרצוג הטיל את כל כובד משקלו על הקמת ממשלת אחדות לאומית. זה נראה דמיוני בשיא העימות על מלחמת לבנון וכאשר המערך התחייב לא להקים בשום אופן ממשלת אחדות. אך הרצוג התעקש, לא ויתר, לחץ והיה לו תפקיד משמעותי בהכרעת הצדדים על הקמת הממשלה (גם במחיר פירוק המערך – פרישת מפ"ם ויוסי שריד).

כאז, כן עתה, ממשלת אחדות היא צו השעה. יש לקוות שיצחק הרצוג ינהג כאביו ויעשה כל שלאל ידו כדי להקים ממשלת אחדות לאומית. ולו כדי שלא תהיה ממשלה עם הכהניסטים (ממשלה עם הרשימה האנטי ישראלית המשותפת בכל מקרה לא תקום, אך עקרונית, גם הם פסולי חיתון, בדיוק כמו הכהניסטים).

* הפקרת נשק – קצין הכנסת, שהפקיר נשק בידיו של השור המועד בן-גביר – מופקר. הוא לא ראוי לתפקידו.

* בן גביריזם – נתקלתי בסיסמה כהניסטית ילדותית ומטופשת: "היה גביר לאחיך ובן גביר לאויביך".

בן גביריזם: היה ברוך גולדשטיין לאויביך ויגאל עמיר לאחיך.

* מילה טובה על בן גביר – הדבר החיובי היחיד שאפשר לומר על בן גביר, הוא הסיכוי שאולי אולי הוא "שמפניה".

* הבחירה שלי – בבחירות הקרובות אתמוך במחנה הממלכתי. המאבק כעת הוא על דמותה של ישראל ועל היותה מדינת חוק שהצדק והמשפט הם נר לרגליה. יש לעשות הכל כדי למנוע חלילה ממשלת 61 של בן גביר ונתניהו. מבין המפלגות שבגוש השינוי, המחנה הממלכתי הוא הקרוב אליי ביותר. חצי מהח"כים הם אנשי תקווה חדשה ומתן כהנא, שעמדותיהם המדיניות קרובות מאוד לשלי. גם עמדותיהם של חילי טרופר וטמנו שטה אינן רחוקות משלי. בנושא החברתי הכלכלי, ח"כים במחנה הממלכתי כחילי טרופר, מיכאל ביטון ואלון שוסטר קרובים להשקפתי ומייצגים אותי. המסר הממלכתי של המחנה הממלכתי, שחילי טרופר מייצג אותו בצורה הטובה ביותר, הוא המסר שלי. מבין שלושת המועמדים לראשות הממשלה, אני חש קרוב יותר לגנץ מאשר ללפיד (כמובן השלישי אינו אופציה) ובאופן כללי אני מעריך אותו; הוא ענייני, ממלכתי, מאחד, ביטחוניסט. איני יכול לומר שהמחנה הממלכתי מבטא בדיוק את עמדותיי, אולם מכל המפלגות, המחנה הממלכתי הוא הקרוב אליי ביותר. 

אני מקווה שתקום ממשלת אחדות לאומית. אין היום אף מפלגה שתומכת בהקמת ממשלה כזו, אבל אני מקווה שאחרי הבחירות שני הצדדים יירדו מהעצים הגבוהים שעליהם הם טיפסו ותקום ממשלת אחדות.

* הקלקול – הקלקול השני בחוקה האמריקאית ביצע טבח נוסף, הפעם באמצעות ילד בן 15. זה הטבח ה-25 של הקלקול השני מתחילת השנה.

* הזזת חביות – אחד הסיפורים המיתולוגיים בתולדות ההתיישבות בגולן, מספר את סיפור קביעת הגבול בקוניטרה בהסכם הפרדת הכוחות לאחר מלחמת יום הכיפורים. במהלך המו"מ על ההסכם, הגיעה ליהודה הראל הדלפה, שממשלת ישראל מוכנה לסגת מקוניטרה, בניגוד לעמדתה עד אותו שלב במו"מ, שישראל תיסוג מהשטחים שכבשה בעומק סוריה ("המובלעת הסורית") עד לקו הסגול – הקו שסומן לאחר מלחמת ששת הימים. בתוך ימים, הוקם יישוב בלתי לגאלי בקוניטרה – קשת (תרגום לעברית של קוניטרה). כיוון שהמו"מ התנהל תחת אש – מלחמת ההתשה עם סוריה בחודשים שלאחר מלחמת יו"כ, המתיישבים ישבו בבונקר. למרבה הצער, הקמת היישוב לא עצרה את ההסכם על הנסיגה (אם כי יש לציין, לזכותה של גולדה מאיר, שניהלה בתבונה ובנחישות את המו"מ, שבהסכם הזה ישראל קיבלה כמעט את כל דרישותיה וסוריה לא קיבלה כמעט דבר מדרישותיה). הוחלט על הנסיגה מקוניטרה. משקיפי האו"ם סימנו את תוואי הגבול בחביות. בשעת לילה, הזיזו המתיישבים את החביות כמה מאות מטרים מזרחה, כך שהבונקר של קשת נשאר בשטח ישראל. וזה הגבול עד היום – חלק מקוניטרה, כמו למשל המפקדה הסורית של האזור (שבה צולמה הסידרה התיעודית על אלי כהן), נשאר בידי ישראל. קשת עברה לנקודת הקבע סמוך להר טליה – היישוב הראשון במרכז הגולן.

מסתבר, שהפטנט הזה של הזזת חביות, אינו פטנט שלנו בלבד. גם אויבינו עשו תרגילים כאלה, אם כי לפחות בשני המקרים שיתוארו להלן, ישראל עלתה על כך בזמן. ב-1951, התלוננו המצרים בפני משקיפי האו"ם שצה"ל עורך סיורים בתוך שטח מצרים באזור ניצנה. צוות של אגף המדידות, בראשות ציון שתרוג, הוכיח שהמצרים הזיזו את החביות והשטח שצה"ל סייר בו הוא שטח ישראלי. במהלך המדידות, נמנעה תקרית בנשק חם. כאשר שתרוג וצוותו מדדו בשטח הישראלי שנגזל, ביקשו משקיפי האו"ם לעצור אותם, בטענה שהם חצו את הגבול. כוח צה"ל שאיבטח את המודדים איים בנשק על משקיפי האו"ם והמדידה נמשכה. הוכח שהמצרים הזיזו את הסימון, והשטח חזר לידי ישראל. מקרה דומה היה בתחילת שנות ה-60, כאשר הירדנים הזיזו את סימון קו שביתת הנשק ממקומו באזור להבים. נערכה מדידה משותפת של שני הצדדים, שבה ציון שתרוג ייצג את ישראל, וגם כאן הוחזר הגבול לקדמותו.

ציון שתרוג הלך החודש לעולמו, בגיל 94. סיפור חייו המרתק מופיע במדור המצוין של עופר אדרת ב"הארץ" –  "אחרי מות". שתרוג נולד בתוניס, בנעוריו היה פעיל ציוני ומפקד קן בית"ר בתוניס. הוא נפצע בהפצצה בתוניס במלחמת העולם השניה. לאחר מכן עבר לצרפת והיה פעיל בהעפלה ובהברחת נשק לישראל. עלה לארץ במלחמת השחרור והשתתף בה כלוחם בחטיבת גבעתי. כל חייו הבוגרים הוא פעל באגף המדידות, לצרכי הקמת יישובים חדשים, סימון תוואי המוביל הארצי וסימון גבולותיה של ישראל, וכמה פעמים סיכן את חייו בפעילות זאת. הוא החל את דרכו כמודד מן המניין, והתקדם עד תפקיד מנכ"ל האגף, ששינה את שמו למרכז למיפוי ישראל. יהי זכרו ברוך!

* מדינת היהודים היהודית – מתוך מאמרו של מאיר שלו ב"ידיעות אחרונות": "… קשה שלא להיזכר בשורה של אלתרמן על הנערה והנער, שעל השאלה 'מי אתם?' הם עונים: 'אנחנו מגש הכסף, שעליו לך ניתנה מדינת היהודים'. מדינת היהודים? לא עוד. כבר מזמן לא. השם הנכון והברור 'מדינת היהודים' שהרצל נתן לה ואלתרמן השתמש בו, נעשה 'מדינה יהודית' עם כל תפיסת העולם שמשתמעת ממנה". רוצה לומר, שהרצל רצה מדינה שטכנית תהיה המדינה שיגורו בה היהודים, אבל לא יהיה לה תוכן יהודי, זה מה שגם אלתרמן רצה, אבל הימין המתנחלי הפך אותה למשהו אחר, שלא היה ביסודותיה, ל"מדינה יהודית" כלומר מדינה עם תוכן יהודי.

הבה נעמת את דבריו של שלו עם העובדות ההיסטוריות. שמו המקורי של הספר שכתב הרצל לא היה "מדינת היהודים", אלא "דער יודנשטאט", "Der Judenstaat". הספר נכתב בגרמנית. את המילה "דער יודנשטאט" ניתן לתרגם כ"מדינת היהודים" וכ"המדינה היהודית". הסופר והמתרגם מיכל ברקוביץ', הראשון שתרגם לעברית את הספר, העניק לו את השם "מדינת היהודים". אילו תרגם אותו ל"המדינה היהודית", לא היה בכך כדי לשנות דבר וחצי דבר בתוכן הספר. הסופר והעיתונאי היהודי יצחק פרנהוף, פרסם בעברית ספר בשנה שבה יצא לאור "מדינת היהודים" (1896) והשם העברי שהוא העניק לספר היה "מדינת ישראל".

המסמך המכונן המגדיר את מדינת ישראל כמדינה יהודית הוא מגילת העצמאות: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל".

כל מי שבקיא בכתביו של אלתרמן, יגחך לשמע טענה שהוא התנכר לרעיון של "מדינה יהודית, עם כל תפיסת העולם שמשתמעת ממנה". ההיפך הוא הנכון. והרצל? בנאום הפתיחה של הקונגרס הציוני הראשון, ב-29 באוגוסט 1897, אמר הרצל: "אנו, אפשר לומר, שבנו הביתה. הציונות היא שיבה אל היהדות עוד לפני השיבה אל ארץ-היהודים".

כיוון שמאיר שלו אינו בּוּר, סביר להניח שהוא כתב את הדברים מתוך מודעות למופרכותן, מתוך הנחה, אולי נכונה, שקוראיו בורים, ויקנו את המסר.

לא זו בלבד שאין שום סתירה בין "מדינת היהודים" לבין "המדינה היהודית", אלא שאין כל הפרדה בין המושגים. אין, לא יכולה להיות ולא תתקיים מדינת יהודים, אם לא תהיה יהודית בתוכנה ובמהותה, בדיוק כפי שלא תתכן מדינה יהודית, שלא תהיה מדינתם של היהודים. מהו התוכן היהודי הזה? על כך אפשר להתווכח ולדון לאורך דורות, כמחלוקת לשם שמים שסופה להתקיים. עצם הדיון על מהותה ותוכנה היהודי של המדינה, הוא כשלעצמו מגלם את המדינה היהודית. אולם ניכור ליהדות, הוא כפירה בעיקר הציונות.

          * ביד הלשון

רימון בתוך עליו – שלומית, זו שבונה סוכה, דואגת לשים בסוכה את ארבעת המינים.

היא לא תשכח לשים

לולב והדסים

ענף של ערבה ירוק

רימון בתוך עליו

וכל פירות הסתיו

עם ריח בוסתנים רחוק.

אז מה היה לנו שם? לולב – יש. הדס – יש. ערבה – יש. אתרוג? אופס. איפה האתרוג?

אין אתרוג. יש רימון. מה פתאום רימון?

אין מצב שנעמי שמר לא ידעה שהרימון אינו אחד מארבעת המינים.

יש כמובן חירות המשורר, אבל גם לחירות המשורר צריכה להיות סיבה. למשל – הצורך להתאים מילה למשקל ולחרוז. נעמי שמר דיברה על "רודנות החרוז". אבל במקרה הזה, המילה אתרוג משתלבת בשיר בדיוק כמו רימון.

הסיבה, אם כן, אחרת. ככל הידוע לי, נעמי שמר לא הסבירה זאת. אני, מכל מקום, לא מצאתי הסבר שלה.

פתרון אפשרי הוא מחלוקת סביב השאלה האם האתרוג הוא אותו פרי עץ הדר, עליו מדובר בתורה. מוצאו של האתרוג בדרום מזרח אסיה, והוא גדל באזורנו רק באמצעות השקיה וטיפוח חקלאי מסור. בין הממצאים הבוטניים בארכיאולוגיה של ארץ ישראל ועבר הירדן נמצאו ונבדקו עשרות אלפי שרידי עצים. ביניהם זוהו עשרות מינים של עצים אך לא שרידי עץ אתרוג. יש חוקרים הטוענים, שהפרי הידוע בימינו בשם אתרוג, הגיע לאזור רק בתקופה הפרסית, בעוד חוקרים אחרים סבורים שהוא היה מוכר בארץ ישראל בתקופת המקרא. יכול להיות שנעמי שמר בקיאה בסוגיה, ובחרה ברימון, שהוא ללא ספק פרי מהודר, מבחוץ ומבפנים, והוא משבעת המינים.

פתרון אחר קראתי באתר של נגה בן ישראל: "כל אחד מארבעת המינים מסמל משהו. לאחד יש טעם (המשול למעשים טובים), לשני ריח (המשול לתורה), לשלישי אין לא ולא זה ולאתרוג יש הכל. הוא מושלם. נעמי שמר/שלומית לא רוצה את מר מושלם בסוכתה".

ויש הסבר נוסף, שהוא נראה לי הנכון – נעמי שמר אהבה מאוד רימונים, ולכן החליטה לצ'פר את הרימון. חירות המשורר כבר אמרנו?

* אחרי שכתבתי את הפינה, התפרסם ב"מקור ראשון" מאמר של היוצר והזמר אריאל הורוביץ, בנה של נעמי שמר, שהוא מדרש על השיר. הוא מתייחס גם לסוגיית הרימון בתוך עליו, ומדרשו קרוב לזה של נגה בן ישראל: "…כאן מופיעים ארבעת המינים (חוץ מהאתרוג, שהוחלף ברימון), שרומזים לנו ששלומית היא כולנו – הרי ארבעת המינים משולים לעם ישראל. אבל דווקא האתרוג – המין הנעלה ביותר, זה שיש לו גם טעם וגם ריח – גם תורה וגם מעשים טובים – לא משתתף בחגיגה. במקומו מופיע רימון, לא רימון ששלומית קנתה בסופר, אלא 'רימון בתוך עליו' – כזה שהיא קטפה בעצמה מהעץ. למה? במה חטא האתרוג?

התלמוד מספר על שתי הפעמים שבהם יצאו רבי שמעון בר יוחאי ובנו ממחבואם במערה, שבה התחבאו מפחד הרומאים. בפעם הראשונה – אחרי 12 שנה, הם יצאו כאתרוגים: הם היו כל כך נעלים בפרישות ובלימוד התורה שלהם, שמבטם שרף את כל מה שהביטו עליו. מיד יצאה בת קול שהורתה להם לחזור למערה לשנה נוספת. כשיצאו שוב, ראו איכר עושה את דרכו חזרה לביתו מהשדה ובידיו שני צרורות של הדסים לשבת. כששאלו אותו למה שניים ענה להם: 'אחד כנגד 'שמור' ואחד כנגד 'זכור' '. רשב"י אמר מיד לבנו – 'די לעולם אני ואתה'. כלומר: עם שיש בו יותר מדי אתרוגים לא יכול להתקיים לאורך זמן על אדמתו. עם של איכרים שמגדלים בעצמם את ה'רימון בתוך עליו' שלהם ולמרות שהתחספסו בחיי העולם הזה, עדיין זוכרים ושומרים את השבת – כן".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 12.10.22

* זיכרון קצר – הקריאות לבצע "חומת מגן" 2 ביו"ש בעקבות גל הפיגועים, מעידות על זיכרון היסטורי קצר. אין שום דמיון בין המציאות שהביאה ל"חומת מגן" למציאות הנוכחית.

בשנים שבין הסכם אוסלו ל"חומת מגן", צה"ל וכוחות הביטחון הדירו את רגליהם משטחי הרש"פ. הפלשתינאים ראו חייל ישראלי רק בטלוויזיה. הנה, רק אתמול ראינו בתחקיר על רצח גנדי בערוץ 12, שברגע שהרוצחים הצליחו להימלט לשטחי הרש"פ, נגמר המצוד ונאמר בפירוש ששם איננו יכולים לפעול. כתוצאה מכך, הרש"פ הפך לתשתית טרור ענקית, שהוציאה מדי יום פיגועים רצחניים בישראל, שבהם נרצחו למעלה מאלף ישראלים, והחיים במדינה היו סיוט. הורים חששו לתת לילדיהם לצאת מהבית. עליה על אוטובוס או כניסה למסעדה היו רולטה רוסית.

במבצע "חומת מגן" השמדנו את תשתיות הטרור, אולם מה שחשוב יותר, הוא שהחזרנו את חופש הפעולה של צה"ל והשב"כ אל שטחי הרש"פ. אלמלא כן, אילו רק הרסנו את תשתיות הטרור וחזרנו למצב שקדם למבצע, התשתיות היו משתקמות במהרה וכך גם מרחץ הדמים. אולם מאז שצה"ל והשב"כ חזרו לפעול בשטחי הרש"פ, המציאות היא אחרת לגמרי.

כעת, אנו מגיעים לרוב אל המחבל במיטתו, לפני שהספיק לפוצץ את עצמו בישראל. בחצי השנה האחרונה, במסגרת מבצע "שובר גלים", הפעילות של צה"ל באזורי הרש"פ ובעיקר באזורים המועדים ביותר לפורענות כמו ג'נין ושכם, היא האינטנסיבית ביותר מאז "חומת מגן". פעילות הנערכת יום יום ובעיקר לילה לילה. אלפי מחבלים עצורים. הרבה מאוד מחבלים הרוגים. סיכול של מאות פיגועים ובכך הצלת חייהם של אלפי ישראלים, שעלולים היו להיהרג בפיגועים אלמלא סוכלו. מבצע "חומת מגן" נעשה בדיוק כדי ליצור את המצב הנוכחי. האם אפשר לעשות יותר? תמיד ניתן להשתפר ותמיד צריך לנסות להשתפר.

אין חיה כזו אפס פיגועים, כיוון שהאויב לא השלים ואינו עומד להשלים בעתיד הנראה לעין עם קיומה של מדינת ישראל והוא ממשיך להילחם. חיינו, מראשית הציונות, מלווים בטרור הזה וכנראה שכך יהיה גם בעתיד. עוד "חומת מגן"? סתם סיסמה, שמה שעומד מאחוריה אינו ביטחון אלא פוליטיקה קטנה.

יש צורך ב"חומת מגן" 2, אך לא ביו"ש כי אם ברצועת עזה. כיוון שמבצע "חומת מגן" ברצועת עזה, בשלב השני של "חומת מגן", בוטל ברגע האחרון (ואני יודע זאת היטב, כיוון שגויסתי בצו 8 ל"חומת מגן" ברצועה, ערכנו מודלים לתפקיד שלנו בכיבוש הרצועה, וברגע האחרון הפעולה בוטלה והועברנו לטול כרם), ברצועה קמו תשתיות טרור ורקטות, המאיימות על כל מדינת ישראל. בזמן שבו נורו עשרות אלפי רקטות מרצועת עזה לעבר אוכלוסיה אזרחית בישראל, לא נורתה אפילו רקטה אחת מהרש"פ. גוש דן לא הפך ל"עוטף רש"פ" כמו הנגב המערבי. לא כיוון שהפלשתינאים ברש"פ שונאים אותנו פחות מברצועת עזה ולא כיוון שהם כמהים פחות להשמיד את ישראל, ולא כיוון שהם צמאים פחות לדמם של יהודים, אלא כיוון שאין להם תשתית כזו. אין להם תשתית כזאת, כיוון שאינם יכולים לייצרה. הם אינם יכולים ליצרה, כיוון שכוחות הביטחון פועלים שם 24/7. בניגוד לרש"פ, סיומו של כל מבצע ישראלי ברצועת עזה מתחיל את הספירה לאחור עד המבצע הבא. אחרי שיחודש ירי הרקטות (ואני בפירוש כותב "אחרי שיחודש" ולא "אם יחודש"), יהיה על צה"ל לערוך מבצע "חומת מגן" בעזה, להשמדת תשתית הטרור ולהחזרת חופש הפעולה של ישראל בשטח הרצועה.

* הצדעה ללוחמי המחסומים – אין שם טוב למחסומים ביהודה ושומרון. משימת המחסום דפנסיבית, אינה "סקסית" כמו הפעילות היזומה בתוך ערי יו"ש, משעממת. ובנוסף לכך, יש המציגים אותה כקלגסות אטומה הפוגעת בחופש התנועה של הפלשתינאים וכו'.

הפיגוע במחסום שועפט ונפילתה של לוחמת צה"ל סמלת נועה לזר העלו לתודעה הציבורית את המחסומים. זו הזדמנות להצדיע ללוחמי המחסומים, שמגִנים עלינו בגופם. אלמלא לוחמי המחסום, אותו מחבל היה מגיע עם כלי הנשק שלו לתוך יישוב אזרחי וטובח בתושביו. אלמלא המחסומים, מחבלים רבים היו מגיעים לאזורים מיושבים ומבצעים פיגועים. המחסום גם מרתיע מפני פיגועים וגם מסכל רבים מהם בפועל. ובמקרה המצער הזה, גם במחיר חייה של לוחמת צה"ל. נפילה של לוחם צה"ל היא אירוע כואב מאוד, אך זה המחיר שאנו משלמים בהגנה על המדינה ועל חיי אזרחיה.

במקרה הזה, התפקוד של המחסום היה לקוי. מקרה שבו מחבל מגיע לעמדה של צה"ל, ומחסום הוא עמדה, יורה שמונה כדורים, הורג לוחמת ופוצע קשה מאבטח, מפסיק את מסע ההרג רק בשל מעצור בנשק ומצליח להימלט מבלי שנורתה לעברו אפילו יריה אחת – אסור שיקרה. קורה שמחבל מפתיע והורג חייל, אבל חייבים להיות לוחמים שישיבו מיד אש ויחסלו את היורה. חייבים לתחקר את המקרה ולהפיק לקחים. אולם למרות הכישלון הנקודתי, ברור שהמחסומים, לצד הפעילות היזומה בשטחי הרש"פ, הם אמצעי חשוב בהגנה על אזרחי ישראל. מן הראוי שכולנו, אזרחי ישראל, נצדיע ללוחמי המחסומים.

יהי זכרה של לוחמת צה"ל נועה לזר ברוך!

* לנוכח מחדל אזור C – בחציון הראשון של שנת 2022 ( ינואר עד יוני) נהרסו 250 מבנים, על פי תיקי בניה בלתי חוקית פלשתינאית. מספר זה דומה לתיקי הבניה הבלתי חוקית שנהרסו במשך שנה שלמה בשנים קודמות: 279 מבנים בכל שנת 2021 ו- 290 מבנים בכל שנת 2020.

מחדל ההשתלטות הפלשתינאית בבניה בלתי חוקית על חלקים משטח C חמור ומסוכן. הממשלה הנוכחית לא חוללה שינוי דרמטי, כפי שראוי, באוזלת היד שאפיינה את הממשלות הקודמות. עם זאת, חל שיפור במענה הישראלי, כפי שמוכיחים המספרים הללו. שר המשפטים פועל למימוש התקנים לאכיפה שכבר תוקצבו, מה שיקדם את המאבק בהשתלטות הבלתי חוקית.

* האשם האוטומטי – כותרת פשקוויל המערכת של "הארץ" הוא "די להרג בשטחים". המאמר אינו מדבר על נועה לזר, אלא על המחבלים שנהרגו בפעולות צה"ל וכוחות הביטחון ביו"ש.

גדעון לוי מכנה את ממשלת לפיד "ממשלת המלחמות", בשל פעולות צה"ל ביו"ש ובשל עמדתה בנושא ההסכם עם לבנון. כידוע, אחרי מו"מ ממושך בין ישראל ולבנון הביאה ארה"ב הצעת פשרה, שכללה ויתורים ישראליים משמעותיים. אף על פי כן, לפיד וגנץ בירכו על ההצעה וסביר להניח שהייתה מתקבלת בממשלה. לעומת זאת, הלבנונים הכניסו שורה של דרישות נוספות. לפיד, בצדק, הודיע שישראל דוחה את הדרישות החצופות. ולכן, לוי מאשים את הממשלה שהיא "ממשלת המלחמות… לפיד יישא באשם לפרוץ המלחמה הבאה בצפון…. שוב יוכח שהשמאל יכול: הוא יכול לחרחר מלחמות ולדרדר את ישראל לעוד סיבוב דמים, כפי שעשה גם בימיו היפים ביותר… אסור יהיה לשכוח לו [ללפיד א.ה.] זאת. אם ישראלים ולבנונים ישלמו בחייהם וברכושם בגלל גובה תמלוגים, או אפילו בגלל מיקומו של קו מצופים, מלחמת לבנון השלישית תהיה חסרת תוחלת בדיוק כמו שתי קודמותיה. נסיגה מההסכם פירושה כנראה מלחמה. שום דבר לא יצדיק אותה, והסכם, כל הסכם, עדיף עליה אלף מונים".

נניח שממשלת ישראל תאמר שהיא מקבלת את כל הדרישות הלבנוניות, ולמחרת הלבנונים יכניסו עוד איזה עז או איזה "חוות שבעא" וישראל תדחה זאת, מי יהיה אשם לדעת לוי במלחמה?

[הערה זו נכתבה לפני ההתפתחות של היומיים הראשונים – הסכמה בין לבנון וישראל על ההסכם].

* לאישור הכנסת – מסע השקרים של נתניהו בנוגע להסכם עם לבנון, שלבטח היה מאושר לחתום על הסכם כזה, אינם מצדיקים בשום אופן את הדרת הכנסת מאישור הסכם הקובע לדורות את גבולה הימי של ישראל.

הסיבה שההסכם לא מובא לכנסת, היא חששה של הממשלה שאין לה רוב בכנסת. זה חמור מאוד. זו עקיפת הכנסת בשל העובדה שהממשלה היא ממשלת מיעוט. ממשלת מיעוט היא דבר בעייתי מאוד, שקיומו אפשרי רק כממשלת מעבר עד בחירות. באופן כללי, לא ראוי לחתום על הסכם כזה בממשלת מעבר לפני בחירות. אולם אילו היה לממשלה רוב והיא הייתה מביאה את ההסכם לאישור הכנסת גם לפני בחירות, זה לא היה תקין אך עוד אפשר היה לחיות עם זה. אולם הוצאת הכנסת מן התהליך היא מהלך פסול.

להערכתי, בג"ץ יכפה על הממשלה להביא את ההסכם לאישור הכנסת, אך בין אם ינהג כך ובין אם לאו, עקיפת הכנסת אינה הולמת משטר דמוקרטי פרלמנטרי. כל מי שהיה יוצא בשצף קצף נגד התנהלות כזו, אילו הייתה מצד ממשלת נתניהו, ומוכן לקבל התנהלות כזו היום – צבוע. והתנהלות כזו היום, תיצור תקדים שממשלה אחרת תחזור עליו אם יהיה לה נוח.

הסכמי הביניים עם מצרים וסוריה בשנות השבעים, הסכם קמפ-דיוויד והסכם השלום עם מצרים, הסכמי אוסלו א' ו-ב', הסכם השלום עם ירדן, הסכם חברון, הסכם ואי, ההתנתקות  והסכמי אברהם, הוגשו להחלטת הכנסת. החוק לא חייב זאת, אך תקדים בן כמעט חמישים שנה, שכובד בכל המקרים, חזק לא פחות מחוק. והגיעה השעה לתקן את החוק, כדי שלא יהיה בנושא שיקול דעת לאף ממשלה.

* החלטה מוצדקת – כפי שצפיתי, בג"ץ אישר ברוב גדול את התמודדותו של עמיחי שיקלי. שיקלי פעל על פי המלצת בית המשפט המחוזי ובהסכמת הייעוץ המשפטי לכנסת. נכון שבג"ץ מוסמך להפוך על פיה החלטה של ערכאה נמוכה יותר, אך צריכה להיות סיבה מובהקת כדי לראות את ההחלטה כשגויה בעליל, וזה לא המקרה כאן.

אמנם לדעתי צריך היה לפסול את עידית סילמן, אך גם כאן, היה לי ברור שבית המשפט יאשר את הריצה.

כמובן שהחלטת השופט עמית לא נבעה משום שיקולים זרים, והייתה עניינית, הגם ששללתי אותה. המחלוקת בין עמית לבג"ץ היא מקצועית, ועובדה שהייתה גם עמדת מיעוט שתמכה בפסיקת עמית.

כמובן שהליכוד הביביסטי ימשיך להשתלח בבג"ץ גם אחרי ההחלטה הזו, כפי שהשתלח בו גם אחרי שדחה ברוב של 11:0 את העתירות נגד כהונת נתניהו בשל כתבי האישום, אחרי שדחה ברוב של 10:1 את העתירות נגד חוק הלאום וחרף אותן פסיקות שבעטיין "הארץ" משתלח ללא הרף בבג"ץ. אף אחד אינו מתכוון לדומם את מנועי הדי-9.

ההחלטה לאשר את ריצת בל"ד שגויה ומנוגדת לחוק, אך היא בהתאם לתקדימים של בג"ץ עוד מאז עזמי בשארה ועד בן גביר.

* הגולם הכהניסטי קם על יוצרו – בסקרים בערוצים 11 ו-12 הכהניסטים ועוזריהם מקבלים 13 מנדטים. עמית סגל הציג את תמונת הסקרים האחרונים והצביע על מגמה מזוויעה – מסקר לסקר עובר מנדט שלם מן הליכוד לכהניסטים.

נתניהו הוציא את השד הכהניסטי מהבקבוק, כדי להבטיח רוב לניסיונותיו להעמיד את עצמו מעל החוק. הוא חשב שהשד יהיה תחת שליטה. הוא לא העלה על דעתו שזה יהיה האיום הגדול ביותר עליו. הגולם הכהניסטי קם על יוצרו. ממשלה עם 13 מנדטים לכהניסטים (ואם המגמה הזאת תמשך, המספר עלול להיות גבוה יותר) משמעותה שהכהניסטים יהיו המרכיב המשמעותי ביותר בממשלה, הם ינהיגו אותה ביד רמה, ללא רסן, ונתניהו יהיה פיון שלהם. הם יקבלו מספר רב של שרים ובהם שרים בכירים וינסו לכפות עמדות קיצוניות, הולכות ומקצינות, מטורפות, נגד האינטרסים הלאומיים של ישראל.

איני שמח לאידו של נתניהו. נהפוך הוא, הלוואי שכל אותם 13 מנדטים יעברו לליכוד; אם הליכוד יקבל 44 מנדטים והכהניסטים ישארו בחוץ, זו תהיה בשורה גדולה. אבל צריך להיות ברור מה המשמעות של 61 מנדטים לגוש בן גביר-נתניהו. מה המשמעות הלאומית, מה המשמעות הבינלאומית, מה המשמעות הביטחונית. זו זוועה! איום של ממש על מדינת ישראל.

* מעשיך יקרבוך – ח"כ מיקי זוהר, היה עד הכנסת האחרונה מהגרועים שבח"כים הביביריונים – פרא פרוע. לאחר אובדן השלטון, זוהר עשה חשבון נפש פומבי, אמר שאובדן השלטון נובע מההתלהמות המשתלחת והמאיימת, ולקח אחריות אישית כאחד מהגרועים בתופעה הזאת. הוא אמר שבכוונתו לתקן את דרכיו.

כמו רבים, גם אני פקפקתי בהצהרתו, אך שיבחתי את עצם האמירה, וכתבתי: "מעשיך יקרבוך, מעשיך ירחיקוך". יש לבחון אותו על פי התנהגותו בפועל.

אחרי כשנה וחצי, ראוי לומר בהגינות, שהוא עמד במילתו. דווקא בכנסת הנוכחית, שבה הביביריונות הפרלמנטרית של סיעת "לה-פמיליה" בהובלת אמסלם וקרעי (ובעידוד בקריצה של המנהיג העליון) הגיעה לשפל חסר תקדים, זוהר בלט כמי שמתנהג אחרת. יתר על כן, לעתים הוא אף הסתייג מחבריו הביביריונים.

מיהו מיקי זוהר האמתי? האם בכנסות הקודמות הוא היה זוהר האותנטי ועכשיו הוא משחק משחק? לטענתו, היום הוא מיקי זוהר האמתי ואילו אז הוא חשב שזו הדרך להתבלט ולכן נהג כפי שנהג. כך או כך, כאשר אדם משנה לטובה את התנהגותו, ראוי לשבח אותו על כך.

כמובן, שמיקי זוהר החדש הוא סדין אדום בקרב הגרעין הקשה של הביביסטים.

וכך אמר עליו חוד החנית של הביביריונות, רמי בן יהודה, בהפגנה ביביריונית בחולון: "יש לנו פצצה בליכוד ושמה מיקי מכלוף זוהר השפן הקטן העלוב… אנחנו אנשי השטח, אורלי לב פה, חמש שנים נותנת מהלב שלה… ומיקי מכלוף זוהר מלכלך עלינו. אנחנו בבית לא נותנים לבוגדים ללכלך על פעילי השטח".

* ביביזם לפידיסטי – מתחתי ביקורת על דברים מביכים של לפיד בעצרת הממלכתית לזכר חללי מלחמת יום הכיפורים, שבהם אמר שמתפללים שיצאו מבית הכנסת החליפו את התפילין ברובים. כידוע (או אמור להיות ידוע), אין מניחים תפילין ביום הכיפורים. ברשומה עצמה כתבתי שהרעיון אותו ביטא לפיד בנאומו היה נכון, יפה וראוי לתקופה הזו – רעיון של אחדות העם. אך השגיאה – מביכה. לא רק את ראש הממשלה, אלא את אזרחי ישראל.

חלק מהתגובות לרשומה היו של ביביזם א-לה לפיד. כלומר, של אוהדי לפיד שקופצים כנשוכי נחש לגונן על מנהיגם האהוב, שאסור לבקר אותו. מה קרה? מנהיגכם מורם מעם? אסור לבקר אותו?

אם נחליף את הביביזם בלפידיזם – ביביזם לפידיסטי, לא עשינו כלום. את הביביזם יש להחליף ברוח דמוקרטית, שבה ראוי שנבקר את מנהיגינו, גם כאשר אנו תומכים בהם. פולחן אישיות היא ההיפך מדמוקרטיה.

* יש סיכוי שאתם עוברים את אחוז החסימה – מתוך ספרה האוטוביוגרפי של לימור לבנת, שפרק מתוכו התפרסם ב"7 ימים": "צביקה האוזר [אז יועצו של נתניהו א.ה.] רץ עם הניירות והחישובים בעיפרון של ארתור [פינקלשטיין א.ה.] ל'קאונטרי דקל' בשיכון בבלי, כדי לתפוס שם את אמנון אברמוביץ' ולשכנע אותו שמדובר במרוץ צמוד ביותר. כשחזר הוא סיפר שאברמוביץ' אמר לו: 'אתם מפסידים בפער של בין חמישה לעשרה אחוזים' ".

זה היה שלושה ימים לפני הבחירות, שבהן נתניהו ניצח. אמנון אברמוביץ' היה אז הפרשן של ערוץ 1. הייתי אז דובר ועד יישובי הגולן ומראשי הדרך השלישית, והוזמנתי לפאנל של הערוץ הראשון בליל הבחירות, בהובלת חיים יבין ולצדו מינה צמח. כשנכנסתי לאולפן, אברמוביץ', שיצא ממנו לרגע, ראה אותי, ובמבט של ממתיק סוד, המכיר את תוצאות המדגם, אמר לי: "יש לי חדשות שעשויות לשמח אותך. יש סיכוי מסוים שתעברו את אחוז החסימה".

אחוז החסימה היה אז 1.5%, כלומר ניתן להיכנס עם שני מנדטים לפחות. כוונתו של אברמוביץ' הייתה, שהוא יודע שהדרך השלישית מגרדת בקושי רב את המנדט השני. הדרך השלישית קיבלה בבחירות ארבעה מנדטים.

* השאיפה לשלמות מוסרית ורוחנית – "קראתי פעם לציונות אידיאל אין סופי, ואני מאמין באמת כי גם לאחר השגת ארצנו, ארץ-ישראל, לא תחדל מלהיות אידיאל; כי בציונות כפי שאני מבין אותה, כלולה לא רק השאיפה אל כברת ארץ מובטחת כחוק בשביל עמנו, אלא גם השאיפה לשלמות מוסרית ורוחנית".

דברים אלה כתב הרצל בספרו "מדינת היהודים".

וזו התשובה לאלה שסונטים בי, על שאני מגדיר את הכהניזם כתופעה המנוגדת לציונות.

* שישים שנה ל"האומה" – כתב העת "האומה", במה למחשבה לאומית, לתיעוד ולספרות בהוצאת המסדר ע"ש ז'בוטינסקי, ובגיליונות האחרונים גם של עמותת שלטון בית"ר, חוגג שישים שנה, מתוכם 23 שנים בעריכתו המצוינת של יוסי אחימאיר.

אני קורא את "האומה" שנים רבות, תמיד מכריכה לכריכה; אמנם אין זה כתב עת אקדמי, אך זהו כתב עת אינטלקטואלי ותרבותי ברמה גבוהה מאוד והוא מעניין מאוד. אני נהנה לקרוא את המאמרים המתפרסמים בו, כולל ואולי בעיקר את אלה שאיני מסכים עמם (והם רבים), כיוון שם עמוקים, ענייניים, רציניים ומתעלים הרבה מעל מי האפסיים של הפוליטיקה העסקנית. יש בהם הרבה היסטוריה ציונית, בעיקר של תנועת ז'בוטינסקי, ספרות, ביקורת ספרים ושירה.

מעטים מאוד כתבי העת השורדים שנים כה רבות; לא כל שכן, כתב עת מודפס בעידן הווירטואלי.

כתב העת "האומה" הוא תזכורת לימים של הליכוד הקדם-ביביסטי, להדר הבית"רי. תזכורת לכך שהדבר אפשרי ומכאן, שאולי עוד ישוב. באופן ציורי, ניתן לומר ש"האומה" מחובר יותר לחמשת המ"מים של ז'בוטינסקי: מעון, מזון, מלבוש, מורה, מרפא, מאשר לשלושת הכ"פים של מיקי זוהר: כסף, כוח, כבוד. אין זה אמור להפתיע, כאשר עורך "האומה" זכה לצקת מים על ידיו של יצחק שמיר, ראש הממשלה שהיה מופת של ממלכתיות, אהבת ישראל וחתירה לאחדות לאומית.

הגיליון החגיגי לציון שישים השנה, היה מעניין כתמיד. לצד ברכות ומאמרים על "האומה", חלק נרחב ממנו הוקדש לתולדות העיתונות של תנועת ז'בוטינסקי ובכלל תולדות העיתונות הישראלית. מבין המאמרים אציין את מאמרה של חוקרת הספרות פרופ' נורית גוברין, שמפרסמת מסות ספרותיות ב"האומה", שדיברה על המקום שלה, כבת למשפחה מפא"יניקית מובהקת, בכתב עת של היריב האידיאולוגי. זה המקום לציין את הפתיחות הרבה של עורך "האומה", שפתח את כתב העת גם לכותבים שאינם חלק מתנועתו (ולכן השתוממתי מרשומה של יוסי אחימאיר בפייסבוק, שבה תקף את "ישראל היום", על שראיין את זהבה גלאון). כן, הוקדש מקום לזכרו של פרופ' אליעזר שבייד, שבו ספד לו אחימאיר וסיפר על הזיקה המיוחדת של שבייד ל"האומה" שבה פרסם שורה של מסות, בשנים האחרונות. המאמר כלל את הספדו של צביקה צמרת על רעו שבייד. יש לציין, ששבייד היה סוציאל-דמוקרט מובהק, שלאורך שנים תקף בחריפות את תנועת העבודה על שסטתה מדרכה הפועלית. אף שבהשקפותיו בנושאי חוץ וביטחון, היחס למסורת וזהותה הציונית של המדינה שבייד היה קרוב להשקפות "האומה", עדיין אני רואה במקום שקיבל שבייד בכתב העת ביטוי נוסף לפתיחותו.  

את הצביון של הליכוד הקדם ביביסטי אמחיש בשתי דוגמאות מן הגיליון החגיגי. אחד המאמרים המרתקים בו, היה של שלמה נקדימון, שסיפר זיכרונות מעבודתו בעיתון היומי "חירות", בטאון תנועת החירות (אגב, מאמר שנפלו בו כמה שגיאות היסטוריות מביכות, שאינן הולמות את ידיעותיו המפליגות של נקדימון בתולדות הפוליטיקה הישראלית). במאמרו הופיעה האנקדוטה הבאה: נקדימון פרסם רשימה על ח"כ אבא אבן, שכותרתה: "פרולטר על קדילאק". עם צאת העיתון, זומן נקדימון לשיחה בחדרו של יו"ר התנועה מנחם בגין. "נכנסתי לחדרו במצודת זאב. על שולחנו היה פרוש הגיליון של העיתון. הסתבר כי רשימתי על אבן לכדה את מבטו והוא קרא אותה בדקדקנות. ביושבי מולו תלה בי את עיניו, שנראו גדולות יותר מבעד לעדשות משקפיו, ואמר לי כך: 'שלמה, אני קורא אותך בעניין. רצוני שתדע, שמלחמתנו איננה כלפי פרטיותם של מנהיגים, אפילו הם יריבינו. אין זה נאה לעיתון כשלנו לפרסם כתבות מן הסוג האמור' ". אפשר להשוות לתעשיית השקרים, ההסתה והשיימינג ול"צבא הכתב"מים" של נתניהו?

דוגמה שניה – אחימאיר נוהג לפרסם בכל גיליון קטעי עיתונות קצרים, ההולמים לטעמו את הגיליון. בגיליון זה הוא הביא קטע ממאמר של עוזי ברעם ב"הארץ": "אני זוכר פגישה אחת עם מנחם בגין עד היום. ראשי הליכוד והמערך בכנסת דנו בהעלאת אחוז החסימה. ח"כ חיים קורפו מהליכוד אמר לבגין, שאפשר להגיע להסכמה על העלאת של שני אחוזים. בגין שאלה מה יקרה לייצוג הערבי. קורפו לא ידע לענות. לתדהמתנו אמר בגין: 'אינני רוצה כנסת בלי נציגים ערבים, שהרי הם משקפים גוון באוכלוסייה של מדינת ישראל'. ואז הוא הוריד את הנושא מסדר היום". האם ניתן לראות שרידי DNA של הגישה הזו, בליכוד הביביסטי?

לצערי, התפרסם בגיליון זה, במדור המכתבים, פשקוויל שאינו ראוי לדפוס, של קורא שמיחזר את עלילת הדם הקונספירטיבית המטורללת, על פיה השב"כ רצח את קסטנר בהוראת ראשי מפא"י, מחשש שקסטנר יתחיל לזמר ולחשוף את שיתוף הפעולה, כביכול, בין מפא"י לנאצים. כזכור, קסטנר נפצע אנושות בהתנקשות בחייו ונפטר בבית החולים. לטענת הכותב, אחרי כישלון ההתנקשות השב"כ חיסל אותו בבית החולים. הוא טוען שלכידת אייכמן ומשפטו נועדו להשכיח את פרשת קסטנר. פשקוויל שאינו ראוי לפרסום בכלל, ובכתב עת סולידי ורציני כ"האומה", בפרט.

גילוי נאות – אני כותב ב"האומה". לאורך השנים פרסמתי בו 21 מסות, מאמרים ומכתבים, כולל בגיליון שנת השישים. כמו כן, התפרסם בעיתון מאמר ביקורת על ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה".

          * ביד הלשון

כפות תמרים – בתורה אנו מצווים על ארבעת המינים: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר, כַּפֹּת תְּמָרִים, וַעֲנַף עֵץ־עָבֹת וְעַרְבֵי־נָחַל". לאורך הדורות, נקבעה המסורת ובעקבותיה ההלכה, שפרי עץ הדר הוא האתרוג, כפות התמרים הם הלולב, ענף עץ-עבות הוא ההדס. כלומר, הערבה היא המין היחיד, מתוך הארבעה, שמופיע בפירוש בתורה.

האם כפות התמרים הם אכן הלולב? במאמר שפרסם ב"הארץ" בסוכות שעבר, סוכות תשפ"ב, מציע מולי ברוג הצעה, שאותי לפחות היא שכנעהּ, שכפות תמרים אינם הלולב, אותו ענף דקל דמוי חרב, אלא אשכול פרי התמר.

בתרגום השבעים, המונח "כפות תמרים" מופיע כ- "kalunthra phoinikon" שתרגומו לעברית הוא "מטאטא התמר". במקורותינו יש שימוש בדימוי המטאטא, לאשכול תמרים. אשכולות התמרים נקראים "סינסנים", ואחרי שהורידו מהם את הפירות, הם שימשו כמטאטאים. על כתובת אכדית שנמצאה נכתב: "בסנסן תטאטא את הקרקע". בלשון חז"ל, טיאטוא נקרא כיבוד. מטאטאים את הבית – מכבדים את הבית. "בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים מְכַבְּדִין אֶת הַבַּיִת וְאַחַר כָּךְ נוֹטְלִין לַיָּדַיִם וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים נוֹטְלִין לַיָּדַיִם וְאַחַר כָּךְ מְכַבְּדִין אֶת הַבַּיִת" (משנה ברכות, דף נ"א, ע"ב). במה מטאטאים? במקום אחר במשנה נאמר: "וְיַד מַכְבֵּד שֶׁלִּתְמָרָה". כלומר, הסנסן כמוהו ככף יד שבה מכבדים, כלומר מטאטאים. ברוג מוכיח שהדימוי של אשכול התמרים ככף יד, מופיע גם ביוונית עתיקה ובאשורית עתיקה. בהמשך המאמר, מצביע ברוג על מקורות יהודיים עתיקים, המדברים על איסוף תמרים בחג הסוכות. כמו כן, הוא מציין שאשכולות הדקל נושאי התמרים תואמים את תקופת סוכות, בעוד הלולב קיים על הדקל לכל אורך השנה.

כל הפרטים – במאמר עצמו: https://www.haaretz.co.il/literature/study/2021-09-26/ty-article/.premium/0000017f-e571-dc7e-adff-f5fd96490000?fbclid=IwAR11JESjlaCpdRqk1YCMxmfFZww86AtNyZF13PR8brFeGM1M9o8-zcct988

כאמור, ברוג שכנע אותי שהכוונה המקורית בכפות תמרים אינה ללולב אלא לאשכולות התמרים. עם זאת, אני מכבד ומקבל על עצמי את מסורת הדורות, שבה הלולב הוא "כפות תמרים" בארבעת המינים, לצד ההכרה האינטלקטואלית שהמסורת הזאת – מקורה בטעות.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 9.10.22

* בשיטת ערפאת – הלבנונים למדו את השיטה של ערפאת. ברגע האחרון לפני חתימת הסכם ליצור משבר כדי להשיג עוד הישגים.

על ישראל לנהוג באחת משתי הדרכים הבאות: א. להודיע שהיא דוחה על הסף את הדרישות הלבנוניות ואין עליהן כל מו"מ. ב. להודיע שאם הלבנונים רוצים לשנות – הכל פתוח, ולחזור לעמדת המוצא הישראלית במו"מ.

* טרור חקלאי בעיצומו של יום הכיפורים – בעיצומו של יום הכיפורים, הוצת משק דור במושב מחולה שבצפון בקעת הירדן. הנזק נאמד במיליונים.

זה פרי הבאושים של עשור ומעלה של הפקרות ואוזלת יד מול הטרור החקלאי המשתולל.

* לא איבדנו צלם אנוש – אחרי ההצתה המזוויעה של המשק במחולה, כבר ראיתי תגובות כ"הנה, הוכחה שבן גביר צודק". ברור למה הוא רוקד על הדם אחרי כל פיגוע – כי הוא נבנה מהפיגועים.

הטרור מלווה את הציונות מראשיתה, ובכל זאת, מעולם לא איבדנו כתוצאה מכך את צלם האנוש ואת צלם היהודי. אף פעם לא ניסינו לחקות את האויב ולרדת לרמתו. עליונותנו המוסרית היא מרכיב משמעותי בעוצמתנו. וראו, איפה אנחנו ואיפה הם.

מי שחושב שהפתרון להצתה הוא "שישרף לכם הכפר" – כדאי שיבחן את תולדות הציונות ואת תולדות הסכסוך, ויחשוב שנית אם הוא רוצה להתחלף עם העם המובס.

* ההברקה האחרונה – ההברקה האחרונה של התועמלן האוטואנטישמי גדעון לוי: נכון היה לאסור על מפלגות שתומכות בקיומה של מדינה יהודית להתמודד בבחירות.

* צעצוע – קראתי איזו רשומה של איזה ביביסט, שפונה ללפיד ומסביר לו: "אסור לילד קטן לשחק בצעצועים של גדולים".

הנה, זו תמצית עבודת האלילים של פולחן האישיות הביביסטי. מדינת ישראל היא איזו צעצוע, שייך לאיש "גדול" אחד, שרק הוא יודע איך לשחק בו.

* פופוליזם אנטי חברתי – ראש ממשלת בריטניה ליז טראס, נבחרה (בקולות שליש מחברי המפלגה השמרנית) עם מסרים ליברטריאנים והתחייבות פופוליסטית להורדת מסים דרמטית.

היא רק חודש בתפקיד, ומתוכו עשרה ימים שבהם בריטניה הייתה עסוקה באבל על מות המלכה אליזבט ובהכתרת המלך צ'רלס. ובשבועות הספורים בתפקידה, הספיקה להציג תכנית כלכלית ליברטריאנית רדיקלית, שעיקרה הורדת מסים קיצונית, בעיקר לשכבות החזקות. כמובן, שמשמעות הורדת מסים כזו, היא צמצום דרמטי בתקציב המדינה ופגיעה גדולה בחינוך, בבריאות, ברווחה ובתשתיות.

התוצאה הייתה מיידית – התרסקות כלכלית, נפילת המטבע, מחאה חברתית רבתי וקריסה פוליטית באהדת הציבור לראש הממשלה, לממשלה ולמפלגה השמרנית. פחות מחודש בתפקיד, ובמפלגה השמרנית כבר מחפשים דרך להחליף אותה. וגם בקרב הציבור אוהד השמרנים יש התנגדות למדיניותה. שמרנות אינה בהכרח ליברטריאניות.

ימים אחדים אחרי פרסום התכנית הכלכלית, תכנית הדגל שלה, היא נאלצה לסגת  מהמרכיבים המרכזיים בתכנית. ומקורביה מדברים על כך שהיא שוקלת להדיח את שר האוצר.

התכנית הכלכלית הוגדרה בבריטניה "רובין הוד הפוך" – גניבה מהעניים כדי לחלק לעשירים.

אנו מכירים את הסיסמאות על "פופוליזם חברתי". הבטחות להורדת מסים הם פופוליזם אנטי-חברתי.

* מנציחי הגלות – בית ספר לבנות חרדיות בירושלים פוצל לשלושה מבנים בשל עומס. ומשום מה, לגמרי במקרה, כל הילדות ה"ספרדיות" מקובצות במבנה נפרד.

האם מדינת ישראל צריכה לממן חינוך כזה? זו לא רק הגזענות כלפי מזרחיים. זו בעיקר הנצחת הגלות והפניית העורף לציונות, שמיזוג הגלויות הוא ערך מרכזי בה.

* רדידות – הבחירה של ערוץ 12 ב"מסטר שף" כתכנית המרכזית לאחר צום יום הכיפורים, מבטאת העדר תודעה תרבותית.

* תפילין ביום הכיפורים – בנאומו בטקס הזיכרון הממלכתי לחללי מלחמת יום הכיפורים, אמר ראש הממשלה יאיר לפיד, בין השאר: "כאשר רבבות המתפללים נקרעו מבית הכנסת ונאלצו להחליף את הטלית במדים ואת התפילין ברובה, הם לא שאלו מי ימני ומי שמאלני, מי צם ומי לא צם". הרעיון יפה ונכון וראוי לומר אותו דווקא היום. אבל הבורות… אוי לבושה.

בשבת ובחג, לא כל שכן ביום הכיפורים, אין מניחים תפילין. זה לא איזה פריט מידע איזוטרי בחידון טריוויה, אלא מידע בסיסי שיהודי בן תרבות, דתי או חילוני, אמור לדעת. בוודאי שניתן לצפות מראש הממשלה של המדינה היהודית, לדעת זאת.

ומה שמביך יותר, הוא שהדברים לא נאמרו בשיחה בע"פ אלא בנאום כתוב בטקס ממלכתי. יתכן אפילו שלא הוא הכותב, אבל לבטח כמה עיניים ראו זאת. ולא היה צדיק אחד שיחסוך לא רק לראש הממשלה אלא גם לנו, אזרחי ישראל, את המבוכה?

* קודם כל יהודי – ב-"7 ימים" התפרסם פרק מספרה האוטוביוגרפי של לימור לבנת, העוסק בבחירות 96' – בחירות ישירות לראשות הממשלה לצד הבחירות לכנסת, שבהן ניצח במפתיע נתניהו את ראש הממשלה פרס. לימור לבנת הייתה ראש מטה ההסברה של נתניהו והליכוד.

לבנת סיפרה על היועץ האמריקאי ארתור פינקלשטיין שיעץ למטה. היא דיברה עליו בהערכה רבה, כמי שיש לו חלק משמעותי בניצחון. והיא סיפרה את הסיפור הבא:

"ארתור, עם החיוך הנעים והנבוך משהו שלו, פתח ואמר שהוא רוצה לשאול שאלה ומבקש שכל אחד יענה לפי סדר הישיבה. השאלה ששאל מלווה אותי עד עצם היום הזה: 'מה את/ה יותר? יהודי או ישראלי?' היינו כ-30 אישה ואיש, וכל אחד ואחת מאתנו ענה על השאלה. התוצאה הייתה מרתקת. כל מי שהיה מזוהה עם השמאל ענה שהוא יותר ישראלי. כל מי שהיה מזוהה עם הימין ענה שהוא יותר יהודי".

אני לא מקבל את החלוקה האנכרוניסטית בין שמאל לימין ומסרב להגדיר עצמי על פיה. אולם תשובתי לשאלת פינקלשטיין חד-משמעית, ברורה וחדה. אני קודם כל, בראש ובראשונה, יהודי. הישראליות שלי היא נגזרת מן היהדות שלי. אין לה שום משמעות בלי היהדות. אני רואה בישראליות מיצוי של יהדותי, בכך שאני חי במולדת העם היהודי, במדינת הלאום של העם היהודי ובשפה הלאומית של העם היהודי. בכך, אני יהודי שלם יותר מיהודי שחי בגלות. אבל כל יהודי בגולה, אפילו אם הוא חסיד סאטמר עוכר ישראל או שמאלן תומך BDS הוא אחי; אח טועה וחוטא שהלך לאיבוד, אך הוא חלק ממשפחתי המורחבת, שאני מתפלל עליו שיחזור בתשובה. הזרם שלי ביהדות הוא הציונות, שהיא בעיניי הבטחת עתידו של העם היהודי ועתידה של היהדות לדורי דורות.

הניכור של חלק מן הישראלים ליהדות זר לי וכואב לי. כולל העובדה שראש הממשלה לא שמע על כך שביום הכיפורים אין מניחים תפילין.

* יום הכיפורים האחר – אני צם ביום הכיפורים מאז כיתה ג'; השנה היה זה צום יום הכיפורים ה-52 שלי. בעצם, בשנה אחת הצום שלי לא היה כהלכתו. היה זה לפני 28 שנים, יום הכיפורים תשנ"ה, במהלך שביתת הרעב בגמלא, נגד נסיגה מהגולן. היינו כבר אחרי כמה ימי שביתת רעב ולפני עוד תקופה שאורכה לא ידוע. לא יכולנו להרשות לעצמנו לא לשתות מים. ולכן, צום יום הכיפורים ההוא היה מלווה בשתיית מים. הרבה מים. אבל היה זה צום יום הכיפורים המשמעותי ביותר בחיי.

* חסימה – פרסמתי בפייסבוק רשומה נגד בן גביר ונקלעתי להתגוששות עם איזה גזען שונא-אדם. על "שאלה" קנטרנית ששאל אותי השבתי באירוניה, "ברור, צריך להשמיד את כל הערבים". כתוצאה מכך, נחסמתי ליומיים, כי כתבתי משפט שאינו הולם את חוקי "הקהילה שלנו". הרי כל ילד מבין שלא את דעתי ביטאתי, אלא ההיפך הוא הנכון. די לקרוא את הרשומה שעליה היה שרשור התגובות, כדי להיווכח בכך.

אם אני סבור שהם טעו ושדבריי אינם מנוגדים לחוקי הקהילה, "הקש כאן". הקשתי. "אם אתה סבור שטעינו, הודע לנו". הודעתי להם. התגובה הייתה: "לא הייתה לנו אפשרות לעבד את בקשתך. אנא נסה שוב מאוחר יותר". כמובן שניסיתי פעמים אחדות ושוב למחרת. וכמובן שבכל פעם קיבלתי אותה התשובה.

          * ביד הלשון

שטריימל תמורת שלום – מתוך טורו של יוסי ורטר ב"הארץ": "לשולמית אלוני, ראשת מרצ הראשונה, מיוחס (בטעות) המשפט 'עבור השלום אהיה מוכנה לחבוש שטריימל' ".

ורטר צודק. הייחוס לאלוני שגוי. את הביטוי המיתולוגי, שהשתרש בפס הקול הפוליטי של ישראל, אמר הנשיא השביעי עזר ויצמן.

בין ביקור סאדאת להסכם קמפ-דיוויד, שר הביטחון עזר ויצמן היה ביקורתי מאוד כלפי ראש הממשלה בגין, שלטענתו עלול להחמיץ את ההזדמנות לשלום. הוא פלירטט עם הרעיון של עריקה מהליכוד והקמת ממשלת שמאל-חרדים שתכונן את השלום ואמר: "אני מוכן ללבוש שטריימל שנתיים כדי להשיג שלום". כמובן שנכון לומר "לחבוש" ולא "ללבוש".

הוא חזר על הרעיון לא פעם בהמשך דרכו הפוליטית. מי שמיחזרה את הרעיון לא הייתה שולמית אלוני אלא ציפי לבני, מנהיגת קדימה, שרצתה להקים ממשלה עם החרדים כדי לקדם את התהליך המדיני, ואמרה אף היא שהיא מוכנה לחבוש שטריימל תמורת שלום, ובמקרה אחר, שהיא רוצה להקים ממשלת ש"ש – שטריימל שלום.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 5.10.22

* כל נדרי הפוליטיקה – אנו פותחים את יום הכיפורים בתפילת כל נדרי, שבה אנו מתירים את נדרינו ושבועותינו – בטלים ומבוטלים, לא שרירין ולא קיימין.

האם אין ערך למילה, להתחייבות, להבטחה? כמובן שזו אינה הכוונה. אבל הכוונה היא לא להיות משועבדים לנדר שנדרנו, אולי בשעת כעס (אני לא אדבר אתו לעולם), ולא להיות מסונדלים אליו.

אם כל המפלגות המתמודדות בבחירות תעמודנה בכל התחייבויותיהן וחרמותיהן, עם מי תלכנה לקואליציה ועם מי לא, נגזר עלינו סיבוב שישי. אני מקווה מאוד, שבשעת אמת, טובת המדינה תקדם לנדרים וניתן יהיה להקים ממשלה.

* לדחות את ההכרעה – כפי שכתבתי כבר לפני כחודש, לדעתי, אין זה נכון שממשלת מעבר ערב בחירות תחתום על ההסכם עם לבנון על סימון הגבול הימי הכלכלי בין המדינות. אנחנו נמצאים בטירוף מוגזם של איסור על פעולות חיוניות של הממשלה הנוגעות לחיי היום יום של האזרחים וכך אנו כבר 3.5 שנים למעט הפסקה של שנה אחת (גם בתקופת ממשלת האחדות אחרי הסיבוב השלישי המדינה הייתה משותקת, כי לא היה תקציב). ודווקא על הסכם הקובע את הגבול לדורות, מצד אחד, ומצד שני אין בו משהו דחוף שחייב להיעשות עכשיו – ממשלת מעבר יכולה לחתום? אין בזה היגיון.

חמורה יותר היא המגמה המסתמנת לא להביא את ההסכם לאישור הכנסת. אמנם החוק אינו מחייב זאת (והגיע הזמן לשנות את החוק), אך המסורת הפרלמנטרית מאז הסכמי הביניים עם מצרים וסוריה אחרי מלחמת יום הכיפורים ועד הסכמי אברהם, היא להביא את ההסכמים לדיון והצבעה בכנסת. למסורת ותקדים יש תוקף כמעט כמו לחוק כתוב. ומעבר למסורת ולתקדימים, יש גם שכל ישר. ברור שהסכם כזה, המחייב את מדינת ישראל לדורות, מחייב הצבעה בכנסת.

לעומת זאת, אין שחר לדרישה לקיים משאל עם. על פי חוק יסוד משאל עם, יש לקיים משאל עם על נסיגה משטח ריבוני של ישראל. מאז מלחמת ששת הימים ישראל החילה את הריבונות רק על מזרח ירושלים והגולן. לכן, הסכם על נסיגה מהגולן, או על חלוקת ירושלים, או שיש בו חילופי שטחים שבהם יקבלו הפלשתינאים שטחים ריבוניים של ישראל (כמו למשל בתכנית טראמפ) – מחייבים משאל עם. נסיגה משטח שלא חלה עליו הריבונות, כמו הנסיגות בהסכמי אוסלו, בהסכם חברון, בהסכם וואי ובהתנתקות, אינה מחייבת משאל עם.

במקרה הזה, לא זו בלבד שאין המדובר בשטח ריבוני, גם אין המדובר בשטח שמוחזק בידי ישראל (כמו במקרה של גוש קטיף או הסכם חברון), גם לא בוויתור על מים טריטוריאליים של ישראל ואפילו לא בוויתור על המים הכלכליים של ישראל שמעולם לא הוגדרו. אם יש כאן ויתור, הוא על עמדת הפתיחה של ישראל במו"מ עם לבנון על סימון הגבול הכלכלי. לכן, אין שום עילה לחשוב אפילו על משאל עם.

אמנם עמדתי בשאלה האם נכון לחתום כעת על ההסכם היא כעמדת האופוזיציה, אך אין זו הבעת דעה נגד ההסכם. איני מכיר את פרטיו כדי לגבש דעה סופית, אך מהפרטים שדלפו מסתמן שזה הסכם טוב, וישראל השיגה בו את מרבית ההישגים הנדרשים שהגדירה בעשר שנות קיום המו"מ. ברור שאילו  נתניהו היה משיג הסכם כזה, הוא היה מתאר אותו כמצוין, ומעריציו היו רואים בו הוכחה לגאוניותו של המנהיג הדגול.

האמירה של נתניהו שישראל ויתרה על ריבונות – שקר.

האמירה של נתניהו שישראל ויתרה על שטחים – שקר.

האמירה של נתניהו שישראל נכנעה לאיומי נסראללה – שקר.

למה הוא משקר? כי הוא שקרן. נדירים המקרים, אם בכלל, שבהם הוא נתפס בדבר אמת.

אבל הפעם הוא חצה את הקווים האדומים של מדינה דמוקרטית, כאשר הודיע שממשלה בראשותו, אם תקום חלילה, לא תכבד את ההסכם, אם ייחתם. האמירה חסרת האחריות הזאת היא ממש פוטש. משמעותה – אנרכיה. האיש ההיסטרי הזה יצא מדעתו. כנראה שהוא כבר מתרגל ממשלה עם הכהניסטים, שאין לה קווים אדומים.

* מי אשם במות הילד – מותו של ילד קטן הוא טרגדיה נוראה.

אבל זה קורה. קורה שתינוק או ילד מתים.

ילד בן שבע בכפר תקוע בגזרת בית לחם מת מדום לב. וכמו בעלילות הדם – כשילד מת מיד מאשימים בכך היהודים. זאת, למרות שלא זו בלבד שאין בדל הוכחה שידו של צה"ל בדבר, אפילו הפלשתינאים אינם טוענים שחיילי צה"ל נגעו בילד.

הטענה היא שהוא מת מפחד, כיוון שחיילי צה"ל נכנסו לפעול בכפר. הם נכנסו לכפר כיוון שמהכפר יידו אבנים לעבר מכוניות חולפות מחוץ לכפר. אז מה רוצים? שנאפשר ליידות אבנים בלי לרדוף אחרי המיידים ולעצור אותם? הרי כבר ראינו פעמים רבות שאבנים הורגות.

אם יש קשר בין מותו של הילד מדום לב לבין האירועים, האשמים בכך הם מידי האבנים.

* מי שמדבר על צביעות – כאשר עצרת האו"ם החליטה על הקמתה של רוסיה, מדינונת קטנטונת ללא רצף טריטוריאלי, שמוסקבה אינה חלק ממנה, הרוסים רקדו עד אור הבוקר, אך אוקראינה סירבה לקבל את ההחלטה. ביום הקמתה של רוסיה הקטנה, פלשו אליה צבאות אוקראינה מכל העברים, על מנת לסכל את הקמתה ולהשמיד את העם הרוסי. הרוסים ניצחו ואף הרחיבו מעט את גבולות רוסיה, אך עדין לא לגבולות בני-הגנה. אך גם את קווי שביתת הנשק הללו האוקראינים סירבו לקבל, הפעילו טרור יומיומי נגד הרוסים ונערכו לסיבוב השני שבו ימחצו את רוסיה וישליכו אותה לים, כפי שנהגו להתרברב. רוסיה יצאה למלחמת מגן והרחיבה את גבולותיה. גם לאחר מכן, המשיכו האוקראינים לתקוף ולהפעיל טרור נגד הרוסים. כאשר רוסיה ויתרה על שטחים לאוקראינים בהסכם שנחתם ביניהם, השטח שהועבר לאוקראינים הפך לבסיס של גל טרור חסר תקדים, שבו מחבלים אוקראינים פוצצו את עצמם ברחובות רוסיה, במסעדות, באוטובוסים ובדיסקוטקים והפכו את החיים ברוסיה לבלתי נסבלים. שטח אחר שרוסיה נסוגה ממנו באורח חד-צדדי הפך לבסיס רקטות הנורות לעבר אוכלוסיה אזרחית ברוסיה וכל רוסיה נמצאת תחת איום הרקטות, וכבר עשרות אלפי רקטות נורו לעברה לאורך השנים.

נכון שמה שכתבתי כאן הוא הזוי, אבסורדי, מטופש וילדותי? נכון. כמו הפשקוויל ההזוי, האבסורדי, המטופש והילדותי של גדעון לוי, שהשווה את סיפוח השטחים האוקראינים שרוסיה כבשה, להחלת הריבונות הישראלית על ירושלים והגולן ועל "אקיבוש". ואגב, בהשוואה הוא אף אמר שאקיבוש והסיפוח שלנו חמורים יותר משל הרוסים. למה? ככה. הוא תוקף את ממשלת ישראל על שגינתה את הסיפוח הרוסי בעוד לפיד דן עם בריטניה על העברת שגרירותה לירושלים וממשלת ישראל מתנגדת להקמת קונסוליה אמריקאית במזרח ירושלים ומאשים אותה בצביעות. מי שמדבר על צביעות.

וכמובן, גם בפשקוויל הזה הוא הסביר למה ממשלת לפיד גרועה יותר ממשלת נתניהו; הטיעון שהפך אותו ליקיר ערוץ 14.

* יקיר הביביסטים – התועמלן האנטי ישראלי הרדיקלי, האוטואנטישמי המיליטנטי גדעון לוי, הפך ליקיר הביביסטים, מאז החל לבטא את הערצתו לנתניהו ולהסביר מדוע הוא מעדיף את נתניהו על מועמדי המרכז ועל מפלגות השמאל הציוני. הוא גם נהיה פרשן בערוץ התעמולה הביביסטי 14.

הם מציגים אותו כ"ססמולן הגון" ובכך הוא חריג לעומת כל שאר הססמולנים. כי לשיטתם -מיהו ססמולן? כל מי שאינו סוגד לנתניהו, גם אם עמדותיו מימין לנתניהו. כל אלה ססמולנים בוגדים ועוכרי ישראל, ועמדותיהם אחידות – העמדות של גדעון לוי, כביכול. וכיוון שגדעון לוי גילה את האור והוא מעריץ את נתניהו, הוא הססמולן היחיד שהוא הגון, ולכן מוחלים לו על כך שהוא באמת עוכר ישראל אוטואנטישמי. כל השאר אינם הגונים – עובדה, הם אינם מעריצים את נתניהו.

הצד השני של המטבע, הוא אותם שמאלנים באמת, ובעיקר רל"ביסטים באמת (כלומר, לא כל אלה שאינם סוגדים לנתניהו ולכן הם ממותגים כרל"ביסטים), שלאורך כל השנים גוננו על גדעון לוי, הסבירו שאולי הוא קצת קיצוני אבל הוא אומר את האמת על אקיבוש בלה בלה בלה. פתאום, מרגע שהחל לבטא את הערצתו לנתניהו, הם מסבירים שהוא חולה נפש.

* התומך בפוטין – עיריית קרקוב שבפולין ביטלה הופעות של רוג'ר ווטרס בעיר, בעקבות תמיכתו הנלהבת בפוטין והפצת תעמולת השקר שלו. העיריה הכריזה על ווטרס כפרסונה נון-גרטה (אישיות בלתי רצויה).

ווטרס הוא גדול המטיפים האנטישמים אחרי מלחמת העולם השניה והתועמלן הראשי של תופעת BDS. על כל אלה אירופה הצבועה סלחה לו. כעת, כאשר הוא גם תומך בדיקטטור הרוסי, פתאום מתחילים להפנות לו עורף.

עקרונית, אני נגד חרמות על אמנים. אבל במקרה זה, כאשר מדובר במי שמטיל טרור נגד אמנים בעולם שאינם מחרימים את ישראל, אני מאושר על כל חרם נגדו.

עַל דַּאֲטֵפְתְּ אַטְפוּךְ וְסוֹף מְטַיְּפַיִךְ יְטוּפוּן ("על שהצפת הציפוך, וסופם של מציפיך לצוף"). מסכת אבות.

* דילמת בן גביר – נהג מונית: "גדעון סער שר משפטים מצוין. הוא שר המשפטים הטוב ביותר מאז קום המדינה. הוא צריך להמשיך להיות שר המשפטים. אני מקווה שביבי ימנה אותו".

אני: "הוא לא רוצה לשבת בממשלה של נתניהו. הוא שייך למחנה הממלכתי".

נהג המונית: "הוא עם גנץ? האמת היא שבפעמיים האחרונות הצבעתי לגנץ. אבל בגלל העליהום שעושים לבן גביר, הפעם אני אצביע לו".

בדקה שנשארה לנו בנסיעה ניסיתי להסביר לו את הסכנה שבכהניזם.

דברי הנהג מציפים את דילמת בן גביר. כל אדם בעל מצפון ומוסר, בוודאי יהודי בעל מצפון ומוסר, אינו יכול לשתוק לנוכח עליית הכהניזם. אחרת, הוא לא יוכל להביט בעיני ילדיו ונכדיו. מצד שני, כמו במקרה של אותו נהג מונית, אולי דווקא היציאה נגד הכהניסט מסייעת לו.

או לי מיִצרי ואוי לי מיוצרי. אכן, דילמה.

* ייתמו חטאים – מה אני מאחל ערב יום כיפור לבן גביר, לשנה החדשה? אני מאחל לו שיחזור בתשובה.

איני מאחל לו כל דבר רע, רק את הדבר הטוב ביותר שניתן לאחל לו – לתקן את דרכיו.

במסכת ברכות מסופר על רבי מאיר, שביריונים שהיו בשכנותו ציערו אותו הרבה, והוא ביקש שימותו. העירה לו ברוריה אשתו והזכירה לו שבתהלים נאמר "ייתמו חטאים מן הארץ". האם נאמר "ייתמו חוטאים"? יש להתפלל לכיליונה של הרשעות ולא לכיליונם של הרשעים. "בקש עליהם רחמים שיחזרו בתשובה וממילא יתקיים סוף הפסוק 'ורשעים עוד אינם' ". רבי מאיר השתכנע בצדקת דבריה של ברוריה, התפלל עליהם שיחזרו בתשובה, והם חזרו בתשובה.

* חתונת הלוחם – גדוד השריון הסדיר 79 לחם במלחמת יום הכיפורים בתעלת סואץ, בחזית המצרית. מאז, מזה 48 שנים, פעמיים בשנה נפגשים לוחמי ומפקדי הגדוד במלחמת יום הכיפורים, יחד עם נשותיהם, אלמנות המלחמה והאחים השכולים. בשנים האחרונות הם החלו לטייל מדי שנה, בכל שנה לטיול בן יומיים באזור אחר בארץ. השבוע הם מטיילים בגולן ולנים בתיירות של הקיבוץ.

וביום ראשון ציפתה למטיילים הפתעה. אחד הלוחמים התחתן, חתונה מאוחרת בגיל 70, בהגיעם לאורטל. על דשא התיירות המתינו החתן והכלה, עם השמלה וההינומה, הרב והחופה והם התחתנו כדת וכדין. איזו התרגשות. שאלתי את החתן – אלה כל האורחים? איפה המשפחות שלכם? והוא השיב – החבורה הזאת היא המשפחה שלי.

בערב הרציתי בפניהם על ההתיישבות בגולן. באמת קהל נהדר, מלח הארץ. בין המשתתפים היה ידידי זאביק פרל, לשעבר ראש העיר צפת והיום מורה דרך מעולה ואל"מ (מיל') רמי מתן שהותקף והוכה בידי הביביריון רמי בן יהודה. מתן לחם כמ"פ בגדוד במלחמת יום הכיפורים.

* האתגר הבא של ההתחדשות היהודית – בשנות השבעים והשמונים, החלה תופעה מעניינת ויפה, של חתונה יהודית ריבונית, לא רבנית. חתונה שהובילו אנשי רוח גדולים בתורה, שהייתה יהודית מאוד, אך לא דבקה בטקס האורתודוקסי והתנערה מאי השוויון המגדרי בו ובעיקר מההתייחסות הקניינית לאישה. הטקס היה מעוגן ביהדות ובמסורת, אך שוויוני. בדרך כלל קדם לו תהליך של למידה משותפת והעמקה בתכנים של בני הזוג עם המחתן אותם. בשנות השמונים נכחתי לראשונה בשתי חתונות כאלו; האחת בקיבוץ יזרעאל שבה המחתן היה אברהם (פצ'י) שפירא והשניה בקיבוץ בית זרע שבה חיתן בארי צימרמן ז"ל. התרשמתי מאוד והתלהבתי מאוד.

במהלך השנים היה לכך יותר ביקוש, נערכו קורסים למנחי ומנחות חתונות וטקסי חיים. הוקם ארגון " הֲוָיָה", שהדריך מנחים רבים. בשנים האחרונות גבר הביקוש לחתונות כאלו (אגב, יש אנשים שלצד החתונה הזו, המבטאת את ערכיהם, הם גם מתחתנים ברבנות, במקביל). אך לצד תופעה זו, פשטה כאש בשדה קוצים תופעה אחרת – חתונה חפה כמעט לגמרי מכל סממן יהודי, כשאת החופה מנחים חברים או בני משפחה של החתן והכלה. זה נראה כמו החלק האמנותי, המופע שאחרי החופה. בדרך כלל הסממן היהודי היחיד הוא החופה שמעל ולעתים גם שבירת כוס, אך ללא כל הקשר או אף כפרודיה.

בחתונה אנו חוגגים שני דברים: את האהבה והזוגיות בין איש ואישה והקמת בית בישראל. החופה מחברת את הזוג הצעיר לכלל היהודי, לדבר מה גדול ממנו, שהוא משתייך אליו; הזהות הלאומית, התרבותית והרוחנית שלו. בחופות החילוניות הללו, חוגגים רק את האהבה והזוגיות, ללא חיבור לכלל היהודי. בעיניי, זו חילוניות עקרה.

הייתי הקיץ בחתונות רבות. חלקן עם רב אורתודוקסי, חלקן עם "החבר'ה" ואחת של רבה רפורמית. החתונה הרפורמית הייתה היהודית ביותר בתכניה ונפלאה באופן שהשכילה לחבר את הזוגיות הפרטית עם הרעיון של הקמת בית בישראל. מה שאהבתי במיוחד באותה חתונה, הוא שרבים מן הקהל היו דתיים אורתודוקסים, כי אבי הכלה הוא מבית דתי, והם התחברו מאוד, שרו בהתלהבות ולדעתי הופתעו מהפער בין מה שראו למה ש"ידעו" על הזרם הרפורמי ביהדות.

מי שלא רצה חתונות יהודיות מתחדשות או של הזרמים הליברליים – קיבל חתונות של חילוניות עקרה.

התופעה הזו היא הזדמנות גדולה לארגוני ההתחדשות היהודית וכן לזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי, להגיע לצעירי ישראל עם המסר שלהם ולהציע להם חתונה יהודית ריבונית, לא אורתודוקסית. אם בראשית הדרך המטרה הייתה ליצור חלופה לחתונה הרבנית, כעת המטרה צריכה להיות חלופה לחילוניות העקרה. הדבר מחייב התארגנות, שיווק רבתי והכשרת מנחי חתונות וטקסי חיים רבים. זה האתגר הגדול הבא של ההתחדשות היהודית בישראל.

          * ביד הלשון

חולדאי – בשנותיה הראשונות של התנועה הקיבוצית, נהגו חברי קיבוץ שהזדהו בכל מאודם עם קיבוצים, לשעבֶּר ("לעברת") את שמם לשם קיבוצים.

כך שלמה כינרתי, מחלוצי קבוצת כינרת ומנהיגיה.

כך חיים גבתי, ממייסדי קיבוץ גבת ומנהיגה לאורך שנים ולימים מנהיג איחוד הקבוצות והקיבוצים, ח"כ ושר החקלאות. צחוק הגורל הוא, שבפילוג בקיבוץ המאוחד הוא נמנה  עם המפא"יניקים שעברו ליפעת, וכך הוא היה גבתי מיפעת.

ראש עיריית תל-אביב אינו נקרא רון תל-אביבי אלא רון חולדאי. הוא נולד בחולדה. אביו, עוזר חולדאי, היה ממייסדי חולדה ומנהל בית הספר בקיבוץ. בשבוע שעבר, הלך לעולמו בקיבוץ חולדה אחיו הגדול של רון חולדאי, המורה והמחנך שי חולדאי. יהי זכרו ברוך!

אגב, יש באורטל משפחת אורטל, אבל הם נקראו כך הרבה לפני ששמעו על הקיבוץ, אליו הצטרפו לפני שנים אחדות.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 3.8.22

* מתקנים את מה שקלקלת – "מה אנחנו עושים בשטח A?", תמה יוסי ביילין, במאמר ל"ישראל היום". למה חיילינו מבלים שם בלילות, במעצרים ונקלעים לחילופי אש? באמת למה?

הוא מזכיר את הסכם אוסלו ב', 1995, "שבעקבותיו יצאה ישראל מן הערים הפלשתיניות הגדולות. ישראל חילקה את השטחים לשטחי A שבהם האחריות האזרחית והביטחונית בידי הפלשתינאים, לשטחי B שבהם האחריות האזרחית בידי הפלשתינאים ואילו זו הביטחונית בידי ישראל, ולאזור C שמתוכו יועברו לרשות הפלשתינאים שטחים נוספים בשלוש פעימות (למעט סוגיות הקשורות בהסכם הקבע)".

הוא שכח רק דבר אחד. שהיה גם צד פלשתינאי להסכם. ההתחייבות הפלשתינאית הייתה לשים קץ למאבק המזוין ולטרור. במחויבות הזאת הם לא עמדו אפילו יום אחד. גם לא שעה אחת. יתר על כן, הסכם אוסלו ב' נחתם כשנתיים אחרי אוסלו א' שבעקבותיו ישראל נסוגה מעזה ויריחו, תמורת… אותה התחייבות פלשתינאית, להפסקת הטרור והמאבק המזוין.

בראיון ל"מעריב" מיד לאחר חתימת הסכם אוסלו א', הגדיר ביילין את המבחן של ההסכם "מבחן הדם". "המבחן הגדול ביותר של ההסכם הזה יהיה מבחן של דם. המבחן יהיה בחודשים ובשנה שנתיים שלאחר יישומה של האוטונומיה בעזה וביריחו והקמת המשטרה הפלשתינאית. זו תקופת הסתתמות הטענות. אם חלילה יחלוף זמן סביר ואי אפשר יהיה להתגבר על הטרור, לא יוכלו הפלשתינאים לטעון: אין אנו יכולים מתוניס למנוע טרור, הרי אין לנו משטרה. אם יתברר שהם לא מתגברים על הטרור – זה הסדר זמני, ועם כל הקושי שבדבר לא תהיה לנו ברירה אלא לחזור ממנו. אם נראה שרמת האלימות לא יורדת, לא נוכל להמשיך הלאה, ובוודאי לא נלך למימוש של הסדר קבע. ואם לא תהיה שום ברירה, צה"ל יחזור למקומות שהוא עומד לעזוב בחודשים הקרובים".

כזכור, הם לא עמדו בהתחייבותם ולו יום אחד. ובכל זאת ישראל מילאה בדקדקנות את חלקה, וחרף הטרור חתמה אתם על אוסלו ב', והם שוב הפרו אותו מן היום הראשון ובכל זאת ישראל שוב מילאה את חלקה. את כל זה, ביילין לא מזכיר. מבחינתו, אין שום משמעות לכך שהפלשתינאים אינם מקיימים ולו אות אחת מן ההסכם. הטענות ההזויות שלו, הן ש"ישראל מילאה רק חלק ממחויבותה (זוכרים את נתניהו, 'ייתנו – יקבלו'?)". הם לא נתנו ובכל זאת קיבלו. וגם אחרי שנתניהו עלה לשלטון הם לא נתנו ובכל זאת קיבלו. וכאשר נתניהו חתם על הסכם וואי בנוגע לפעימות הנסיגה מחלק משטחי C הוא התנה, בצדק, את הנסיגה בכך ש"ייתנו – יקבלו". על כך יש לביילין טענות. על כך שישראל דרשה גם מהצד השני לקיים חלק מן ההסכם. הרי הם לא מילאו פסיק ממנו.

ממשיך ביילין בסקירתו ההיסטורית המוזרה: "במהלך האינתיפאדה השנייה (שרק אלוהים מבין מדוע פתחו בה הפלשתינים) נכנסו כוחות הביטחון שלנו לשטחיA  תוך הפרה מוצדקת של ההסכם. הבעיה היא שהם שכחו לצאת משם".

רק אלוהים מבין? כל מי שלא אטם את אוזניו ועצם את עיניו מבין. הם פתחו במתקפת הטרור, כי זו הייתה מטרתם. הסכם אוסלו נועד להביא את ערפאת וצבאו ליהודה ושומרון, כדי לשפר עמדות בטרור נגד ישראל. והם לא התחילו בכך רק במתקפת הטרור של 2000, אלא מיד עם הגעתו של ערפאת לעזה. ב-2000 הם הגבירו והעצימו את מתקפת הטרור.

ביילין מודה שהכניסה לשטחי הרש"פ במבצע "חומת מגן" הייתה מוצדקת, אך מצר על כך ששכחנו לצאת משם. שכחנו?! לא. זכרנו. יצאנו משם. צה"ל אינו יושב עוד בשטחי הרש"פ. אולם מאז המבצע תיקנו את הקלקול של אוסלו, בכך שהבטחנו את חופש הפעולה של צה"ל, כדי לשים קץ לטבח ההמוני באזרחי ישראל, בעקבות הסכמי אוסלו, שבהם נרצחו למעלה מאלף ישראלים.

לכן, ההשוואה של ביילין ללבנון מופרכת. ביילין מציג את הפעילות של צה"ל בשטחי A כמקבילה לישיבת צה"ל ברצועת הביטחון, שבה "מאות חיילים נהרגו עד שהחלטנו ולסגת מלבנון ויישובי הצפון זכו לשקט שלא היה כמותו כבר שנים רבות". אין כל דמיון בין שתי הדוגמאות. ברצועת הביטחון צה"ל ישב בתוך השטח, במוצבים נייחים שהפכו את החיילים לפגיעים, כברווזים במטווח. כאן המצב שונה. צה"ל אינו יושב בתוך שטחי A אלא נכנס אליהם לביצוע משימותיו. ובניגוד לדברי ביילין, תושבי הצפון לא זכו לשקט בזכות הנסיגה. ההיפך הוא הנכון. הטרור מלבנון נמשך גם אחרי הנסיגה, ומצב הביטחון הידרדר עד שנאלצנו לצאת למלחמת לבנון השניה. רק מלחמת לבנון השניה, 6 שנים אחרי הנסיגה, הביאה שקט ליישובי הצפון.

מה צה"ל עושה בשטחי A? את מה שהוא לא עשה בתקופה שבין אוסלו לחומת מגן – מגיע אל המחבלים למיטתם בלילה, ולא מחכה למחבל שיתפוצץ באוטובוס או מסעדה בבוקר. למעלה מאלף נרצחים לפני המבצע – כמה רבבות עוד היו נרצחים אילו המשכנו "לכבד" באורח חד-צדדי את ההסכם? מישהו מתגעגע לימים שבהם ישראלים חששו להיכנס לבית קפה, לעלות על אוטובוס, הורים לא הרשו לילדיהם לצאת מהבית? מה שעושה את ההבדל, הוא פעילות צה"ל וכוחות הביטחון בשטחי A, שנגדם יוצא ביילין.

אז מה אנחנו עושים בשטחי A, אתה שואל, מר ביילין? אנחנו מתקנים את מה שקלקלת.

* החרותניק האחרון – הספר "סיפור עצוב", הוא בעיניי המסמך החשוב ביותר שנכתב על הסכמי אוסלו ותוצאותיהם. מייחדת אותו העובדה, שאין זה ספר של חכמה שלאחר מעשה, אחרי קריסת ההסכמים, אחרי מתקפת הטרור המכונה בכיבוסית "האינתיפאדה השניה", אחרי דחיית הצעותיו מרחיקות הלכת של ברק בידי ערפאת. הספר, שיצא לאור בשנת 2000, הוא כינוס של נאומיו, בעיקר בכנסת, ומאמריו בעיתונות, של ח"כ בני בגין, בזמן אמת. נאומים ומאמרים שבהם היטיב לחזות את תוצאות ההסכם.

"זהו סיפור עצוב. מופיעים בו שוב אלה שלא ידעו, אלה שלא רצו לדעת, אלה שידעו ולא הבינו, אלה שסירבו להבין ואלה שהבינו ולא רצו לומר. זה גם סיפורה של יהירות. יותר מכל, זהו סיפורה של עייפות, בעולם שאינו סולח לחולשה". כך נפתח הכיתוב על העטיפה האחורית של הספר.

לממשלת אוסלו הייתה בכנסת אופוזיציה תקיפה וחריפה. הייתה זו גם אופוזיציה מתלהמת, מגדפת, העושה דה-לגיטימציה לממשלה ולעומד בראשה. בני בגין היה אופוזיציונר מסוג אחר. לא גידף, לא התלהם, לא הקצין ויצא בתוקף נגד הדה-לגיטימציה לרבין וממשלתו.  אבל הוא היה האופוזיציה הקשה מכל. בנאומים מזהירים, תרתי משמע, בכושר רטורי יוצא דופן, וביכולת ניתוח מדיני וביטחוני מרשים, הציב בגין זרקור על ההסכם ופגמיו. כשבגין דיבר – הקשיבו. גם יריביו האידיאולוגיים המרים ביותר, היטו אוזן לדבריו. והוא תקף, ללא רחם, את ההסכם. הוא ניתח אותו והפשיט אותו עירום ועריה קבל עם ועדה. בגין היה מחובר למזרחן ואיש המודיעין אל"מ (מיל') יגאל כרמון, שב-1998 הקים את ממר"י – המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון. כרמון הזרים לו על בסיס קבוע נתונים על ההתבטאויות הפנימיות, בערבית, של ערפאת וחבר מרעיו, שהבהירו שההסכם הוא הונאה שכל מטרתה לשפר את עמדתו של אש"ף במאבק המזוין ובטרור. בגין הדהד את הדברים מעל במת הכנסת ובישיבות ועדת החוץ והביטחון. הוא האיש שהביא לידיעת הכנסת והציבור את נאום יוהנסבורג של ערפאת, מיד לאחר חתימת הסכם אוסלו, שבו התייחס ערפאת בנחרצות אל ירושלים כבירת פלשתין הנצחית, טען כי יש להמשיך בג'יהאד עד כיבוש ירושלים, ושהסכמי אוסלו שווים במשמעותם להסכם חודיבייה, הסכם שביתת נשק שחתם הנביא מוחמד עם שבט קורייש, לפני שטבח בהם.

בכל ישיבות ועדת החו"ב, בגין שלף את הלפטופ (שהיה אז שיא הקידמה הטכנולוגית) וציטט את הנתונים המוכיחים שאוסלו הוא הונאה. "די, נמאס כבר מהמשפחה הזאת", הפטיר פרס בייאוש, כשנותר ללא מילים לנוכח שאלותיו הנוקבות והתרסותיו החדות של ח"כ בגין.

בני בגין הוא החרותניק האחרון. הוא ורובי ריבלין, הם האחרונים הדבקים במורשת מנחם בגין – מצד אחד עמידה בלתי מתפשרת על שלמות ארץ ישראל וכביכול מהצד השני, אך בעצם מאותו צד, דבקות בשלטון החוק, בעליונות המשפט, בעצמאות המשפט, בזכויות שוות לכל אזרחי המדינה, ביחס מכבד למיעוטים, בשמירה על עצמאות השירות הציבורי, בממלכתיות. כל אותם ערכים, שהליכוד הביביסטי נלחם בהם מלחמת חורמה, והיום, בפריימריז, המועמדים מתחרים ביניהם מי מתלהם יותר בקריאות לדרוס אותם, לשלוח אותם למכלאות, להעמיד אותם מול קיר לבן וכד'.

בגין התנגד לכל ויתור על שעל כלשהו בארץ ישראל. הוא פרש מממשלת נתניהו במחאה על הסכם חברון. הוא פרש מהליכוד במחאה על הסכם וואי. הוא חזר לפעילות ציבורית כדי להיאבק בהתנתקות.

בבחירות 1999, לאחר הסכמי חברון וואי, רץ בגין לכנסת בראש האיחוד הלאומי. אולם מיד לאחר הבחירות התפטר מהכנסת. הוא הגיע למסקנה, שהאנשים שהצביעו לו, בשל עמדתו התקיפה וחסרת הפשרות בנושא שלמות המולדת, רחוקים מאוד מהשקפת עולמו הליברלית ומעמדתו בנושא המשפטי. הוא אמר בכנות שגילה שהוא "שליח ציבור ללא ציבור", ולכן התפטר.

בני בגין כבש את לבי, מראשית דרכו הפרלמנטרית. כאשר שרון, דוד לוי ומודעי הקימו את אופוזיציית החישוקים, שתקפה את שמיר (!) מימין ("מי בעד חיסול הטרור") התייצב בגין בכל כוחו לצד שמיר, וכינה את השלישיה "קואליציה של אמביציה". אולם הוא לא היסס להתנגד לשמיר, כאשר חתם על הסכם להחזרת העריקים מהליכוד שהיו שותפים לקשר "התרגיל המסריח" (אברשה "חזור הביתה" שריר, מודעי, גרופר וגולדשטיין). בנאום במרכז הליכוד, הוא נשא את נאום "ככה לא בונים חומה" המזהיר. כאשר שמיר צירף לממשלתו את רחבעם זאבי, בגין הצביע בכנסת נגד הצירוף, והיטיב להגדיר את רעיון הטרנספר "זיהום מוסרי".

הכרתי באופן אישי את בגין ב-1993. הייתי דובר ועד יישובי הגולן וסטודנט באוניברסיטה העברית. בגין התמודד על הנהגת הליכוד (מול נתניהו, דוד לוי, קצב ושטרית) והרצה באוניברסיטה. הלכתי להרצאה והתרשמתי מאוד. הזמנתי אותו ליום בגולן, וליוויתי אותו לאורך היום בפגישותיו ביישובי הגולן. לא הייתי חבר הליכוד, אך קיוויתי מאוד שיבחר.

שנה מאוחר יותר, נאמתי לצד בגין בהפגנה בעד הגולן ונגד אוסלו בירושלים. בשלב מסוים חלק מהקהל החל להתלהם בקריאות "מוות לערבים" ו"רבין בוגד". בגין נטל את המיקרופון, גער בהם בתקיפות והשתיק אותם.

בבחירות הישירות לראשות הממשלה ב-1999, הודיע בגין על התמודדותו (מול נתניהו, ברק, איציק מרדכי ועזמי בשארה). הייתי אז בתנועת הדרך השלישית. דגלתי, כפי שאני דוגל היום, בפשרה טריטוריאלית, ואף על פי כן כתבתי מאמר שבו הבעתי תמיכה במועמדותו של בגין, חרף חילוקי הדעות האידיאולוגיים עמו. כאשר שקל לפרוש מן המרוץ, התקשרתי אליו וניסיתי לשכנע אותו להתמיד. בסופו של דבר הוא החליט לפרוש (נשארו רק נתניהו וברק) והביע את תמיכתו בנתניהו. נאלצתי להטיל פתק צהוב ריק.

לאורך השנים שמרתי עמו על קשר. הזדהיתי עם רבות מעמדותיו. הזדהיתי אותו כשהיה השר היחיד שהצביע נגד מינויו הבלתי ראוי של רוני בר-און לתפקיד היועמ"ש. בנושא אחד חלקתי עליו בתוקף – התנגדותו לחוק הלאום. בגין צודק בדרישה שעקרון השוויון יהיה חלק מהחוקה המתגבשת, אך אין לכך מקום בחוק הלאום ובטח היעדרו אינה סיבה להתנגד לחוק החשוב הזה.

כעת, לקראת מלאת לו שמונים, הודיע בני בגין על פרישתו מהחיים הפוליטיים, מפאת גילו. הכנסת מאבדת את אחד המובחרים, החכמים, הערכיים, הישרים וההגונים בחבריה; את בני בגין שלאורך שנותיו בכנסת היה בה מגדלור מוסרי.

מאמר שפרסם בגין ב"מעריב" למחרת החתימה על הסכם אוסלו, הסתיים במילים אלה: " 'ברוח ובדם נפדה אותך, פלשתין', שאגו אתמול בוושינגטון מול ערפאת ערבים אמריקנים מעונבים, וקולותיהם נבלעו בתשואות הנאספים בבית הלבן. מסונוורים בברק המצלמות דימו החוגגים כי מעליהם דואות יונים צחורות, אבל חדי העין יבחינו במקוריהם העזים של ניצי הפת"ח והנשרים האדומים מג'נין במעופם לירושלים.

'עיט, עיט על הריך, עיט על הריך עף!' "

כמה שהוא צדק.

* תאוות ה-D9 – כתבתי בצרור ההערות הקודם שלא אתפלא אם ה- D9 שיעלה על בית המשפט העליון, יהיה מטעם שוקן. הרי השוקניסטים מגדפים את בית המשפט העליון, תוקפים אותו לאורך שנים רבות באין ספור פשקווילים ובהם פשקווילי מערכת. אין בהם שום כבוד לבית המשפט, אלא רק דרישה ממנו להפוך לסניף שלהם, למכשיר ביצוע של האידיאולוגיה האנטי ציונית; להחריב את המדינה היהודית, שמעצם קיומה היא מדינת אפרטהייד, ולהקים תחתיה מדינה לא יהודית, שבשפתם השקרית והמכובסת נקראת "מדינת כל אזרחיה" (הרי במציאות, ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, היא גם מדינתם של כל אזרחיה, כמו בכל מדינת לאום דמוקרטית בעולם).

לא חלף יום, וגדעון לוי פרסם פשקוויל נוסף נגד בית המשפט העליון, שכותרתו: "ואם יעלו ב- D9על בית המשפט?" והפשקוויל כולו הוא ציפיה לרגע המיוחל של הרס בית המשפט העליון. "…בבית משפט שמתייצב בשיטתיות לצד בריונים ופושעים, שמכשיר פשעי מלחמה ומצפצף על המשפט הבינלאומי, אי אפשר לתמוך. אי אפשר אפילו להתרגש מהאיומים שיעלו עליו ב- D9. ואם בית המשפט ייהרס, מה בדיוק יקרה למדינה זולת הפגיעה בנדל"ן? ישראל תהפוך למדינה שמתעלמת מהחוק הבינלאומי? מדינה שמערכת המשפט שלה מכשירה אפרטהייד? מלבינה פשעי מלחמה? מטפחת עליונות יהודית?" לוי תוקף במיוחד את השופטים המכונים ליברלים (אגב, גם אני לא אוהב את ההפרדה המלאכותית בין "שמרנים" ו"וליברלים"). "בישראל גם הליברלים אינם ליברלים. ומי תמך בשוד האדמות בכרמים? הנעם סולברגים, כמובן, אבל לצדם התייצבו הליברלים דפנה ארז־ברק ויצחק עמית. גם הם חשבו שליהודים מותר לגנוב מערבים. גם הם חושבים שלמתנחלים מותר הכל כי הם יהודים… ביום פקודה, כשייכתבו דברי הימים הללו ואלו שקדמו להם, תרשום ההיסטוריה את בית המשפט העליון של ישראל בצד החובה והחרפה, כמי שהיה האב המכונן והמכשיר של מדינת האפרטהייד".

הנה, חוק הרדיקלים השלובים בהתגלמותו. לעולם הרדיקלים משני הצדדים יהיו קרובים אלה לאלה יותר משכל אחד מהם יהיה קרוב למיינסטרים הציוני, הדמוקרטי השפוי. כך היה תמיד. אלא שבעבר הימין הרדיקלי היה בשולי המחנה. היום הביביזם הוא רדיקלי; גם הוא מנסה לעקור משורש את הערכים הבסיסיים עליהם מושתתת מדינת ישראל ואת מוסדות המדינה המגלמים אותם.

הנה, עוד הסבר למה גדעון לוי מעריץ את נתניהו. הוא רואה בו את מי שעשוי להחריב את בית המשפט העליון ואת שאר מוסדות החוק והמשפט במדינה השנואה עליו כל כך. ולכן, הוא מוכן להלבין את השחיתות שלו. כי בהשוואה לפשעים נגד האנושות שבהם אשם בית המשפט העליון, "פשעי נתניהו ועבירות ביטן ילבינו כשלג לעומתם".

          * ביד הלשון

אניות – בראיון לרשת ב', אמרה סגנית נשיאת בית המשפט המחוזי בדימוס עדנה קפלן הגלר: "לַעֲנִיּוּת דַּעְתִּי, בעי"ן ובאל"ף".

מה זה לעניות דעתי, בעי"ן? ביטוי מצטנע, לפני הבעת דעה, שהאמירה שלי היא עניה, דלה. בדומה לתפילת שליח ציבור בימים הנוראים: "הנני העני ממעש".

ומה זה לַאֲנִיּוּת דַּעְתִּי, באל"ף? ובכן, אין דבר כזה. המילה אֲנִיּוּת, היא מילה נרדפת (ולא מקובל להשתמש בה) לאנוכיות, אגואיזם. ברור שכבוד השופטת לא התכוונה לומר: לדעתי האגואיסטית.

אגב, מנחם בגין הציע להבחין בין אנוכיות לאניות. האנוכיות היא השם העברי המקובל לאגואיזם, דאגה יתרה של הפרט לעצמו, על פני הזולת. הוא הציע את אניות כשם העברי לאגוטיזם – רגישות יתר של אדם לעצמו, הערכה עצמית מופרזת תוך ביטול הזולת.

הנה, התייחסות לנושא בנאום של בגין בכנסת ביוני 1974. הוא התייחס לדברים של אבא אבן, שבתגובה לכך שלא מונה לתפקיד שר בממשלת רבין הראשונה, הגדיר זאת "כאחד הימים הקודרים בחיינו". אמר בגין: "מה קרה? היית שר חוץ ולא תהיה עוד. אם כך, זה אחד הימים הקודרים בחיינו? מר אבן ואני נמנים עם דור אחד. ריבונו דכולי עלמא, מה לא עבר על הדור הזה, איזה סבל, כמה דמעות, כמה נהרי נחלי דם, אילו שאיפות, חלומות, קרבנות בדרך, דאגה מכרסמת ביום ובלילה, ובעיקר לחיי אדם. וזה היום הוא אחד הקודרים ביותר בחייך ובחיינו?

אדוני היושב-ראש, את המלה 'אגואיזם' תרגמנו לעברית חדשה 'אנוכיות'. איך נתרגם את המלה 'אגוטיזם'? אני מציע להשתמש במלה הפשוטה 'אניות'. איזו אניות? אדם פסק להיות שר חוץ. ובכן, לכל עם ישראל יש תסכול רגשי ורוחני, והתסכול ירד למעמקים, והיום הזה הוא אחד הימים הקודרים ביותר בחיינו? לא כך. ביטוי לפינוק הוא, להרגלים שלטוניים שאין להם מקום בחברה דמוקרטית".

* "חדשות בן עזר"

טוליק / אושיק לוי

פינתי השבועית ברדיוטק, 1.8.22

בפסטיבל שירי הילדים בחנוכה 1978, הופיע אושיק לוי בשיר שאמנם לא זכה בתחרות, אך לאחר הפסטיבל היה הפופולרי והמושמע ביותר מבין שירי הפסטיבל – "טוליק". את השיר כתבה רמה סמסונוב, זמרת אופרה ומורה לפיתוח קול, ולצד עיסוקיה אלה גם כתבה שירי ילדים. ב-1976 פרסמה סמסונוב את ספר שירי הילדים הראשון שלה, "לא הספיקה לי היד", ובין שיריו היה השיר "טוליק". כעבור כשנתיים, נפתלי אלטר הלחין את השיר לקראת פסטיבל שירי הילדים.

בראיון ל"האישה" ב-1976, סיפרה רמה סמסונוב על נסיבות כתיבת השיר: "פעם, כשבני היה קטן, ישבתי אתו על שפת הים. היה שם ילד אחד משגע בשם טוליק, שאחז בידו אשכול ענבים. ילדה קטנה חיזרה אחריו וביקשה רק עינב אחד, וכשלא רצה לתת לה, הלכה והותירה אותו בודד ועצוב. בשבילי סימלה סיטואציה זו יותר מכל את המקרה של הגבר האגואיסטי, יפה-התואר, שמרוב אהבה עצמית נשאר לבסוף לבדו.[…] לפני שנה הייתי עם בני על החוף, ופתאום הוא אומר לי: אני רוצה להראות לך משהו. והוא מצביע על נער יפהפה בן 16 ואומר: זה טוליק".

מיהו טוליק? בשיר, אייתה רמה את שמו בטי"ת, אבל הוא דווקא תולי או תוליק בתי"ו. זה שם החיבה של תובל גבירצמן. תולי נולד ב-1959 בחדרה. הוא התגייס לחיל השיריון, לחטיבה 188. היה מט"ק ולאחר מכן יצא לקורס קצינים. במלחמת שלום הגליל היה סרן תובל גבירצמן מ"פ בחטיבה.

הטנק שלו היה הראשון שנכנס ללבנון בגזרה המרכזית. ב-21 ביולי 1982 הטנקים של פלוגה מ' בפיקודו פגעו ב-18 טנקים ו-4 נגמ"שים סוריים, ללא נפגעים בפלוגתו. ביום רביעי, טו באב, 4 באוגוסט, השבוע לפני ארבעים שנה, כשהגיעו לנמל התעופה של ביירות, ניתכה באזור אש כבדה. נגמ"ש של גולני נפגע ותולי רץ תחת האש הכבדה, כשמטף כיבוי בידו, לחלץ את הצוות הלכוד. הוא נפגע בעצמו מפגז נוסף ונהרג במקום. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב סרן וקיבל ציון לשבח מאלוף הפיקוד אמיר דרורי.

עידו גביש, אחיו של חוקר הזמר העברי, חברי עופר גביש, שירת כמפקד מחלקה בפלוגה של תולי. בסרטון לזכרו של תולי הוא סיפר: "תולי לא התגאה בשיר שנכתב עליו. רק אנחנו, שידענו, היינו שרים לו מדי פעם. תולי היה מפקד מיוחד ואדם מיוחד. המילים שנקשרו אצלנו לדמותו היו 'יהיה בסדר', תמיד היה מרגיע אותנו ככה".

בסרטון מספר עידו על מקרה במלחמת לבנון שבו לקח אחד החיילים רדיו טרנזיסטור מבית בכפר שנכבש. תולי פקד על מחלקתו לעצור, הניח את הרדיו על הכביש והורה לנהג הטנק הראשון לדרוס אותו. 'אנחנו לא לוקחים שלל!' אמר לפקודיו.

תולי, בן חדרה, היה נצר משני הצדדים למשפחות של מייסדי חדרה. לאחר נפילתו, נקראה כיכר בעיר על שמו: כיכר תוליק.

ארבעים שנה מלאו לנפילתו. יהי זכרו ברוך!

טוליק יושב לו בשקט בחול

יושב ומביט על הים הכחול

העיניים של טוליק שני כוכבים

ואוכל הוא בנחת אשכול ענבים.

טוליק, הי טוליק, תן לי עינב

אך טוליק שותק, כמעט נעלב

העינב הוא של טוליק כל האשכול

רק לו, לו לטוליק, מותר לאכול.

טוליק יושב לו בשקט בחול

יושב ומביט על הים הכחול

בעיניים של טוליק דמעות עגולות

כי רינה הלכה לה לבד בחולות.

הביתה / ירדנה ארזי

פינתי השבועית ברדיוטק, 6.6.22

בשנים שלאחר קום המדינה, גבולה השקט ביותר של ישראל היה הגבול עם לבנון. נהוג היה אז לומר שלא ברור מי תהיה המדינה הראשונה שתחתום על הסכם שלום עם ישראל – לבנון תהיה השניה.

האמת היא שלבנון באמת הייתה המדינה השניה שחתמה על הסכם שלום עם ישראל. ב-17 במאי 1983, ארבע שנים אחרי חתימת ההסכם עם מצרים וכמעט שנה לאחר פרוץ מלחמת לבנון הראשונה, נחתם הסכם שלום עם לבנון. שירתתי אז בלבנון, ואני זוכר שבאותו יום הלחימה לא פסקה, כלומר הסכם השלום לא החזיק מעמד אפילו יום אחד, גם לא שעה, אפילו דקה. ללמדך, שהסכם שלום, בוודאי במזרח התיכון, אינו מבטיח שלום אמתי.

גבול לבנון היה לגבול דמים החל בסוף שנות השישים, ובמיוחד מאז ספטמבר 1970, שבו גורש פת"ח מירדן וערפאת ואנשיו עברו ללבנון. היה זה גבול של טרור, שיצאו מתוכו פיגועים רבי נפגעים, כמו הטבח באוטובוס הילדים מאביבים, הטבח בקריית שמונה, הטבח במעלות, הטבח בכביש החוף, ועוד חדירות רבות לנהריה, שמיר, כפר יובל, משגב עם ועוד. המחבלים ירו לאורך שנים מטחי קטיושות לעבר קריית שמונה ויישובי הגליל. צה"ל הגיב בפעולות תגמול שהמפורסמת שבהן הייתה "אביב נעורים" נגד מפקדות הטרור בביירות וב-1978 יצא למבצע רחב היקף – מבצע ליטני.

ב-6 ביוני 1982, היום לפני ארבעים שנה, יצא צה"ל למבצע "שלום הגליל", שהסתבך למלחמת לבנון. ערפאת וצבאו גורשו מלבנון, אך ישראל נקלעה לתסבוכת פוליטית לבנונית. המלחמה הייתה שנויה מאוד במחלוקת בחברה הישראלית, ובתוך לבנון צמח אויב חדש וקשה – חיזבאללה.

ב-1985 נסוג צה"ל לרצועת הביטחון, שם נמשכה מלחמת התשה קשה וממושכת. ב-1997 נהרגו 73 חיילי צה"ל באסון המסוקים.

בשנת 2000 נסוג צה"ל מלבנון. ב-18 שנות שהיית צה"ל בלבנון, נפלו 1,068 חיילי צה"ל.

הפינה מוקדשת היום לציון ארבעים שנה למלחמת של"ג.

המלחמה לא הניבה שירי ניצחון. היא הניבה שירי זיכרון ושירי מחאה. שלושה שירים שנכתבו על המלחמה כבר שודרו בעבר בפינה זו. האחד הוא "ברית דמים", המספר את סיפורם המצמרר של שני בני אותה שכונה בירושלים, שנשאו אותו שם, יובל הראל, ושניהם נפלו בלבנון, בהפרש של ימים ספורים. הידיעה על נפילתו של יובל הראל האחד נמסרה בטעות למשפחה הלא נכונה. לאחר שהתבררה הטעות, והמשפחה חשה שקיבלה מחדש את חיי בנה, הגיעה בשורת האיוב שגם יובל הראל השני נפל.

השיר השני הוא "אמצע ספטמבר", שיר מחאה שנכתב בעקבות הטבח בסברה ושתילה. השיר השלישי הוא "אין לי ארץ אחרת". אמנם הוא אינו עוסק ישירות במלחמת לבנון, והוא מתאים לכל מחאה הגורמת לאזרחים לחוש שהאדמה בוערת תחת רגליהם, אך הם מתעקשים לדבוק בה, כי אין לנו ארץ אחרת, אולם מבחינת אהוד מנור, האדמה בערה במלחמת שלום הגליל, ואז הוא כתב את השיר.

אהוד מנור כתב גם את השיר שנשמיע היום – הביתה. השיר יצא ב-1983, והפך לסמל המחאה נגד המלחמה והקריאה להשיב את חיילי צה"ל הביתה.

ירדנה ארזי, ששרה את השיר, הייתה באותה תקופה בשיא תהילתה. היא הייתה מבוקשת מאוד להופעות בפני חיילי צה"ל בלבנון, ונקלעה למספר תקריות קשות, וטראומטיות מבחינתה. בין השאר, היא הייתה בווילה ממולכדת, שהתפוצצה דקות אחדות אחרי שיצאה ממנה, ושיירה שבה נסעה נקלעה למטען צד.

ירדנה שיתפה את אהוד מנור בחוויותיה. בעקבות השיחה, הוא כתב את השיר, שבו קרא לחזור הביתה, מן ההרים, משדות זרים. השיר עורר מחלוקת, גם בין מעריציה של ירדנה ארזי, אך הוא זכה להצלחה ואף צעד בהצלחה במצעדי הפזמונים.

ב-2003, במלאת עשרים שנה לשיר, כתב אהוד מנור, לבקשתה של ירדנה ארזי, בית נוסף, המשקיף על השנים שחלפו, מפרספקטיבה של עשרים שנה. הוא שב וקרא לחזור הביתה, מסוף דרכים, מריב אחים, אל תוך אותו מקום בלב.

עוד שנה חלפה,

עוד שנה טרופה,

עשבים שוטים עלו בשביל ובגן.

רוח נאנח

את התריס פתח

ומכה בקיר הישן,

כמו קורא:

הביתה, הביתה,

באה עת לחזור,

מן ההרים

משדות זרים.

היום דועך ואין סימן.

הביתה, הביתה

טרם רדת אור.

לילות קרים,

לילות מרים,

קרבים עכשיו לכאן.

עד עלות השחר

מתפללת לשלומך,

שבויה באזיקי פחדים

אני שומעת צעדים.

הביתה, הביתה,

כי עוד לא ניתן

כל מה שהובטח לנו מזמן.

(התוספת):

השנים חולפות,

השנים קוטפות,

ואנחנו לא מצאנו

עוד מנוחה.

דור הולך ובא,

הלחי רטובה,

ובוכה דמעה מלוחה

כמו קוראת:

הביתה, הביתה

באה עת לחזור

מסוף דרכים

מריב אחים

אל תוך אותו מקום בלב.

טרם רדת אור

אל חלומות ללא חומות

אל לילה בלי כאב

עד עלות השחר

מתפללת לשלומך

שמרי שמרי ארצי שלי

שברי חלום

ישראלי.

הביתה, הביתה

כי עוד לא ניתן

כל מה שהובטח לנו מזמן.

דברים שאמרתי בטקס יום הזיכרון תשפ"ב

שירותי הסדיר היה בתקופת מלחמת לבנון הראשונה. שלוש תעסוקות מבצעיות היו לי בלבנון, ואזכיר כאן את הקשה והמשמעותית בהן; שלושה חודשים במוצב "גפן" שליד הכפר עמיק, המוצב הצפוני ביותר של צה"ל בגזרה המזרחית, בחודשים אפריל עד יולי 1983. מצפון למוצב זרם נהר הרישי, שהיה הגבול בין השטח שבשליטת צה"ל לשטח שבשליטת הסורים.

"איך הגזרה?" שאלנו את קודמינו את השאלה המסורתית, בהגיענו למוצב, ונענינו: "גבעת חלפון". כלומר, כך היה עד אתמול. שלושה חודשים של שקט מוחלט, אך אתמול בלילה ירו עלינו RPG. ואכן, בגג חדר האוכל נפער חור, מן הפגיעה הישירה של הטיל. לא היו נפגעים.

הטיל הזה, מתנת הפרידה לכוח היוצא, היה קו פרשת המים. עד אליו הגזרה הייתה שקטה לחלוטין. ממנו – הייתה זו הגזרה החמה, הרועשת והסוערת ביותר בלבנון. בשלושת החודשים החמים ביותר, אנחנו ישבנו שם.

יומיים אחרי הגעתנו, בעיצומו של טקס יום השואה, שוב נורה טיל RPG לעבר המוצב. הטיל נורה אלינו מכיוון "השחורה", גבעה שחלשה על המוצב, במורדות הג'בל. כל הלוחמים רצו לתפוס עמדות, וירינו לעבר "השחורה" אש תופת מטורפת. כולנו רוקנו בחמת זעם את כל המחסניות שלנו. כל המא"גים בעמדות ירו סרטים שלמים וכך גם נגמ"ש המק"ך. היה ברור לנו שאף חוליית מחבלים לא יכלה לשרוד אש כזאת. למחרת יצאנו לסריקות ב"שחורה". כמו כל תנועתנו באותה תקופה, היו אלו סריקות "רטובות", כלומר כל התקדמות נעשתה תוך כדי ירי. אולם בסריקות לא מצאנו את גופות המחבלים. למחרת, באמצע הלילה, נורה צרור ארוך לעבר המוצב. ושוב אותה תגובה, ושוב אותן סריקות, ושוב – לא נמצא דבר. וכך, במשך כחודש, כמעט מדי לילה, אותו נוהל. חוליית המחבלים יורה צרור אחד או טיל אחד, ונעלמת. השכבנו מארבים, אך שום דבר לא עזר. המוצב תוגבר. כמעט מידי יום הוצאנו "תווסים" (סיורים רגליים), כמעט מדי לילה השכבנו מארבים, ללא הועיל.

כעבור כחודש, צוות של סיירת "שלדג" התמקם ב"שחורה". לאחר כשלושה ארבעה ימים, לוחמי הסיירת זיהו את חוליית המחבלים וחיסלו אותה. מאז, השתרר שקט מכיוון "השחורה".

אולם הקו ממש לא היה שקט. כמעט מידי לילה השכבנו מארבים בנתיבי חדירות מחבלים לאורך הרישי. לעתים המארבים היו בצד שלנו, ולעתים – מארבים חודרים, שההגעה אליהם כללה צעידה קשה במים. לעתים יצאנו עם לוחמי הנדסה קרבית למיקוש במתחם הסורי.

חרף המיקושים והמארבים, היו פה ושם חדירות מחבלים. באחד המקרים, "תווס" של לוחמים מהפלוגה שלנו, בראשות המג"ד, נתקל בשני מחבלים וחיסל אותם.

כדי להתמודד עם החדירות וכדי להיערך לאפשרות של הסלמה, נערכו עבודות ביצורים וחפירת תעלות נ"ט בקו. אנו אבטחנו את הכלים הכבדים שביצעו את העבודות. העבודות הללו הופרעו בירי מן המתחם הסורי, שלעתים התלקח לחילופי אש ממושכים. העבודות הללו היו סמוכות למוצב שלנו, מצפון לו.

על אף העובדה שהמוצב שלנו ספג את הירי הרב ביותר ואנו השתתפנו בפעולות הרבות ביותר, הפלוגה שלנו סיימה את הקו רק עם פצוע קל אחד. לא כן, הגדוד. למרבה הצער והכאב, הגדוד ספג אבדות, הרוגים ופצועים.

ההרוג הראשון היה קצין שריון שנהרג מפליטת כדור במוצב "בוטן", המוצב הקרוב אלינו, ממזרח, שאויש בידי חיילים מפלוגה ב' בגדוד שלנו.

ימים אחדים לאחר מכן, נהרג ארז בצלאל, בן גרעין "זהב" לקיבוץ רעים, לוחם בפלוגה ב'.

ב-11.5 יצאנו לפעולת מיקוש במתחם הסורי, מצפון לנהר הרישי. צוות של הנדסה קרבית ביצע את המיקוש, בליווי של צוות מפלוגה ב' שלנו. צוות מהפלוגה שלי, בפיקודו של המ"פ,  שכב במארב אבטחה, כ-200 מ' משם. אני הייתי בצוות זה.

היה זה לילה חשוך לחלוטין, לילה של סוף אייר. לפתע פילחה את האוויר יריה בודדת. הכדור פגע בדיוק בצווארו של ארז, בין צווארון השכפ"ץ לבין הקסדה. הוא נהרג במקום.

המ"פ נתן את פקודת האש, וכולנו ירינו בטירוף כמעט את כל התחמושת שהייתה בידינו. אני יצאתי למארב כררנ"טיסט, ויריתי את כל הרימונים. לאן ירינו? ירינו. לכל עבר. בחמת זעם. לא היה לנו צל של מושג מהיכן נורה הכדור הבודד והיכן מסתתר המחבל היורה. בדרכנו חזרה, סחבתי את הפק"ל של ארז, פק"ל ררנ"ט מגואל מדם.

ימים אחדים מאוחר יותר, בהתקלות בין לוחמים מפלוגה ב' לבין מחבלים, נפל חברו הטוב של ארז, רונן יפה, אף הוא חבר גרעין "זהב". הייתה זו מכה נוראה לגרעין ולפלוגה.

הקו הגיע לסיומו. החליף אותנו גדוד חי"ר במילואים, השייך לחטיבת "אלכסנדרוני". יומיים לפני ההחלפה, הגיע אלינו הסגל, לחפיפה. ב-6.7, הייתי בכוח שאבטח סיור חפיפה של שני החפ"קים, בראשות שני המג"דים.

הכוח שלנו, בפיקוד המ"פ, צעד כמה עשרות מ' אחרי החפ"קים. לפתע שמענו שני פיצוצים עזים מכיוון החפ"קים. רצנו לשם במהירות. מתברר שיואל אדרת, המג"ד המחליף, עלה על מוקש אדם, הוא עף ונפל על מוקש נוסף והפעיל גם אותו. יואל נהרג. מיימון, המג"ד שלנו, נפצע קשה ואחד הקצינים של הגדוד המחליף איבד את עינו. הכוח שלנו, שמנה 4 לוחמים, נשא את האלונקה עם גופתו של יואל, בתנאי שטח קשים ביותר, אל המוצב שלנו. סא"ל יואל אדרת, בן 36, נשוי ואב לחמישה ילדים, היה מזכיר קיבוץ איילת השחר.

צרור הערות 10.4.22

* לא להחמיץ את גודל השעה – מדינת ישראל נמצאת בפתחה של שעת רצון גדולה – סיכוי ממשי לעליית מאות אלפי יהודים מאוקראינה ורוסיה לישראל. האתגר הזה מחייב מתיחת כל כוחותיה של המדינה במאמץ לאומי אדיר – הן לעידוד העליה והן לקליטתה ובאמצעותה גם להרחבת ההתיישבות היהודית באזורי הספר.

החמצת ההזדמנות הזו עלולה להיות בכיה לדורות.

בחירות עכשיו, סיבוב חמישי מיותר, עלולות להיות הרות אסון, ולהביא להחמצת ההזדמנות הגדולה.

יש לעשות כל מאמץ סביר, כדי שהממשלה הזאת, למרות מצבה הפוליטי והפרלמנטרי הרופף של הקואליציה, תמשיך לכהן לאורך זמן.

* אלטרנטיבה של ציונות ממלכתית – כשקמה ממשלת השינוי קיוויתי שזה תחילת המהלך ההיסטורי של שיקום הציונות הממלכתית. עם זאת, סייגתי את דבריי, שנידרש לשנות דור כדי לשקם את מדינת ישראל מן הביביזם שחלחל לעומק החברה הישראלית והרעיל את תשתיתהּ.

בעשרת החודשים האחרונים נוכחנו שכוח הנזק של נתניהו כראש האופוזיציה אמנם אינו ככוח ההרס שלו כראש הממשלה, אך אינו רחוק מזה.

הוא הנהיג מהלך אנטי דמוקרטי של דה-לגיטימציה לממשלה ולכנסת, בהמשך למהלכים האנטי-דמוקרטיים שלו כראש הממשלה לדה-לגיטימציה לרשות השופטת. הוא העביר מסר שממשלה שאדם אחר ולא הוא עומד בראשה היא בלתי לגיטימית.

הוא עודד את פראי האדם והחוליגנים שבחברי הכנסת, לה-פמיליה הפרלמנטרית, להפס"ד והשתוללות קבועה בכנסת, בעיקר כאשר בנט עלה לנאום. כשהם השתוללו הוא ישב מלפנים, מסתתר מאחורי המסכה ולא מניד עפעף. כאילו הוא אינו מי שמסית ומצית את הכנופיה. והוא הקפיד לסכל הקמת ועדת אתיקה, כדי לא להפריע להם להתפרע.

כל הביקורת על הממשלה הייתה מבוססת על שקרים. אך ורק שקרים. למעשה, הייתה אך ורק סיבה אחת לכל הביקורת הזאת – שאדם אחר ולא נתניהו הוא ראש הממשלה. כי הדיבר הראשון בדת הפגאנית של פולחן האישיות לנתניהו הוא "על כסאו לא ישב זר ולא ינחלו עוד אחרים את כבודו".

הוא וביריוניו הפעילו טרור אישי נגד הח"כים בקואליציה ושרי הממשלה. עידית סילמן, שפעמים רבות הגישה תלונה על איומים ואלימות נגדה לא עמדה בלחץ; היא התרסקה, התפוררה, הפכה לאבק ולבסוף נעתרה לאתנן שבו שיחד אותה נתניהו.

מה יהיה עכשיו, אחרי עריקת סילמן? הפוליטיקה מתעתעת ויכולות להיות התפתחויות מפתיעות לכאן או לכאן, אך מה שמסתמן, ולהערכתי זה מה שיהיה – הממשלה לא תחזיק מעמד. זה ייקח ימים, שבועות, אולי חודשים, אך לשם זה הולך. הלוואי שאתבדה.

כך או כך, יש להמשיך להילחם על דמותה של החברה הישראלית, ומול הביביזם המושחת, השקרני והפרוע להציב אלטרנטיבה של ציונות ממלכתית.

* האתנן – כששמעתי את האיום של עידית סילמן על הורוביץ, בעניין החמץ בבתי החולים (זו כלל לא החלטה שלו אלא של בג"צ), זה נשמע מוזר. מה קפץ עליה?

עכשיו הדברים מתבהרים. זה היה תירוץ. נתניהו שיחד אותה. האתנן – שיריון בליכוד ותפקיד שרת הבריאות, אם חלילה הוא יקים ממשלה.

* הפורש – הגדרתו של עמיחי שיקלי כפורש מובנת מאליה ובאיחור ניכר. הרי ימינה לא סילקה אותו, הוא לא הופרש. הוא פרש מרצונו החופשי. ומרגע פרישתו – נהג כח"כ מהאופוזיציה לכל דבר, הצביע תמיד עם האופוזיציה, כולל בהצבעות אי אמון ובהצבעה על התקציב.

ומדוע עידית סילמן לא הוכרזה פורשת? הרי גם היא פרשה מרצונה החופשי. להערכתי, ימינה רוצה לבחון כיצד היא תנהג כח"כית. אם היא תצביע עם ימינה והקואליציה, לא ירצו להכריז עליה פורשת ולאבד את האצבע ה-61 של הקואליציה. אם תצביע עם האופוזיציה, מן הסתם תוכרז גם היא כפורשת.

* הפעם סמוטריץ' ינהג אחרת – להערכתי, אם אכן תהיינה בחירות חדשות, ואחריהן נעמוד בפני סיטואציה דומה לזו שהייתה אחרי בחירות 2021, סמוטריץ' לא יסכל את הקמת ממשלת נתניהו-רע"ם כפי שעשה אשתקד. הוא כבר ימצא את התירוצים וההסברים (הוא בטח כבר מצא אותם).

* החיזור החל – אבו-יאיר הורה למארגני הפגנת הימין "למתן את המסרים נגד ערביי ישראל".

החל החיזור המחודש אחרי רע"ם.

* הביביסטים צדקו – מה משותף לביביסטים ולי? אנחנו חושבים אותו הדבר על עידית סילמן. עד יום רביעי בבוקר – אני טעיתי.

* ההרקדה הגדולה – איך נפתח נאומו של שלמה קרעי בדיון בכנסת על פיגועי הטרור? "ברוך אתה… שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". וצורח ח"כ אבוטבול מש"ס: "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו". כן, השמחה היא על עריקת סילמן. אבל עצם העובדה שזה מה שיש להם לומר בדיון על פיגועי טרור שבהם נרצחו ונהרגו 11 ישראלים, היא סמל להרקדה הגדולה של השבועיים האחרונים; מעגלים מעגלים עד אור הבוקר – הריקוד הציני והאפל על הדם.

רקדי

ידך הניפי

את בתוך הקצב

את בתוך הקסם

רקדי

רקדי

רקדי

נאומי השטנה, הנאצה, השקר והריקוד על הדם, של נתניהו וקרעי בדיון בכנסת, הם חרפה. "ממשלה אנטי-יהודית ואנטי-ציונית" שיקר שוב ושוב הקרעי, מן העלובים בחבורת אזובי הקיר הביביסטיים. חצוף! רק מי שהמיר את דתו היהודית בדת פולחן האישיות של נתניהו, שבתי צבי המודרני, יכנה את הממשלה הזאת, ללא בושה, "אנטי יהודית". אנטי ציונית? הממשלה שהחליטה על התכנית הלאומית חסרת התקדים לפיתוח הגולן. הממשלה שהחליטה על הקמת 7 יישובים בנגב. הממשלה שאחרי עשרות שנים מחדשת את ההתיישבות היהודית, הציונית, בארץ ישראל. הממשלה שמנסה (מעט מידי, לטעמי) לחלץ את הגיור מלפיתתם של עוכרי גיור אנטי ציונים ששולטים ברבנות החרדית. והוא מכנה אותה "אנטי ציונית".

"ממשלה רופסת" משקר נתניהו. ממשלה שהחלה לפעול להחזרת הריבונות הישראלית בנגב, אחרי העשור האבוד שבו נתניהו, שהיה מכור לשקט תעשייתי, איבד את הריבונות; ממשלה שהחלה לפעול נגד הנשק הבלתי חוקי במגזר הערבי, אחרי העשור האבוד שבו ממשלת נתניהו התעלמה ונתנה לתופעה לפרוח – זו ממשלה רופסת? בימיו של איזה ראש ממשלה גדר הביטחון הפכה פרוצה ובכל יום אלפי שב"חים נכנסו דרכה לישראל? מי היה ראש הממשלה שפתח לרווחה את בתי הכלא בישראל ושיחרר למעלה מאלף מחבלים ובהם רבים עם דם על הידיים? מי הצביע שוב ושוב ושוב ושוב, בממשלה ובכנסת, בעד עקירת גוש קטיף, והפיכת אזור התיישבות יהודי לבסיס רקטות וטרור נגד ישראל? שקרן וצבוע.

כאשר עלה השר יועז הנדל להשיב בשם הממשלה, נתניהו ומשרתיו עזבו במחאה את האולם, כי קשה לשקרנים לשמוע את האמת. הם רק השאירו שם כמה צווחנים להפריע.

* למה ממשלת זדון? – בספטמבר 2020, כשראש הממשלה היה נתניהו והתנגדתי לו בכל מאודי, כתבתי: "לקראת יום כיפורים מופצות בשמחה לאיד ברשתות המילים, מתוך תפילת יום הכיפורים: 'כִּי תַעֲבִיר מֶמְשֶׁלֶת זָדון מִן הָאָרֶץ'. זה לא מקורי. אני זוכר את השימוש הזה עוד מההפגנות נגד הסדר הביניים עם מצרים ב-1975 ומאז שוב ושוב בהפגנות נגד מלחמת לבנון ובמחאות הימין נגד אוסלו וההתנתקות.

התפילה הזאת מדברת על שלטון זר, השלטון הרומי שהחריב את בית המקדש והגלה את העם היהודי. היא מייחלת להחזרת ארץ ישראל לשלטון יהודי. גם בימים הנוראים שבהם ממשלות ישראליות ניסו להחריב את ההתיישבות בגולן ולגרש אותנו כדי למסור את הגולן לאויב הסורי, סברתי שהשימוש בפסוק הזה כלפי ממשלה ישראלית נבחרת אינו ראוי.

וכך גם עכשיו".

והנה, הקרעי, מעל דוכן הכנסת, ללא בושה, כינה כך את ממשלת ישראל. ולמה היא "ממשלת זדון"? כי העומד בראשה אינו נתניהו.

* מזנבים במרצ – "ברך על הגרון", זו כותרת פשקוויל המערכת של "הארץ" שהוקדש למתקפה על ח"כ אורבך ועל האולטימטום שהציג לממשלה במספר נושאים. הצעד הזה, מסביר העיתון, מנוגד להכרה שבבסיס הממשלה הזאת, להניח בצד את הנושאים השנויים במחלוקת.

גם אני לא אוהב את התנהגותו של אורבך, אבל הצביעות השוקניסטית שוברת כל גבול של צביעות ושל חוסר מודעות עצמית. אם חשובה להם הישרדותה של הממשלה, מדוע מיום הקמתה, יום אחר יום, במאמרים של דבוקת שוקן בעמודי הדעות ובעיקר במאמרי המערכת, הם מזנבים בשרי מרצ והעבודה ולא מרפים, ומצליפים בהם ומלקים אותם על כך שאין מו"מ עם הפלשתינאים, על כך שארגוני טרור הוגדרו כארגוני טרור, על כך שהבניה ביו"ש לא מוקפאת, על תכנית פיתוח הגולן, על חוק ועדות הקבלה, על ההתיישבות בנגב (!) ועוד ועוד ועוד.

אם הם רוצים ממשלה על פי עקרונות השוקניה, זו זכותם, אך ברור שזו אינה הממשלה הנוכחית. שלא יבואו בטענות לאורבך על כך שהוא חותר תחת ההכרה שבסיס הממשלה; ההכרה שנגדה הם יוצאים יום אחר יום ואינם מרפים לרגע; אינם מסירים לשבריר שניה את הברך מהגרון.

* ביטוי לזהותנו היהודית – חדר האוכל באורטל כשר זה כעשר שנים. הסיבות להכשרתו כלכליות-תיירותיות. אני שמח על כך גם מסיבה חברתית ועקרונית – חשוב, בעיניי, שבחדר האוכל, שהוא מוסד ציבורי, כל יהודי יוכל להרגיש בבית, כולל בני משפחה של חברים, עובדים ואורחים.

אולם הרבה לפני הכשרת חדר האוכל, לפחות עשרים שנה קודם לכן, הוחלט שאין מכניסים אליו חמץ בפסח. להחלטה הזו לא היה שום הקשר כלכלי. ככל הזכור לי היא התקבלה עוד לפני שהיה באורטל ענף תיירות. גם לא היה לה שום הקשר הלכתי, כי חדר האוכל לא היה כשר. ההחלטה הייתה מטעמים תרבותיים, מסורתיים. הרצון שלנו, כקהילה, להתחבר למסורת היהודית שלנו ולהשתית עליה את תרבותנו, מצא בהחלטה הזו את ביטויו; ביטוי לזהותנו היהודית.

אני מקפיד על אי אכילת חמץ בפסח מאז ומתמיד. כך חונכתי, כך חינכתי את ילדיי והדבר חשוב לי מאוד.

הימנעות מחמץ בפסח משותפת לחילונים רבים, שאינם שומרים על כשרות. בילדותי, אי אפשר היה למצוא חמץ בחנויות בישראל, אף שלא היה כל חוק שאוסר על כך. מי שרצה לאכול חמץ בפסח, נסע לכפר ערבי וקנה פיתות לכל השבוע. היום זה אחרת, לצערי. להערכתי, אחת הסיבות לכך היא חוק החמץ, האוסר הצגת חמץ בפרהסיה. חוק מיותר; מסוג החוקים שרק משניאים את הדת על הציבור וגורמים לעשיית דווקא.

מאז קום המדינה, ועשרות שנים טרם חקיקת חוק החמץ המיותר, ברור היה שמטבחים ציבוריים – בצה"ל, במוסדות ממלכתיים, בבתי חולים וכד' הם כשרים. זאת הייתה מוסכמה שהייתה מקובלת על הרוב המוחלט בציבור, ואני מאמין שכך הדבר גם היום.

שיח הזכויות המאוס, שמעמיד את "זכותי" מעל כל שיקול קולקטיבי, לאומי או קהילתי, הנישא בפי גורמים דוסופובים קיצונים, כמו הפורום הדוסופי, או בשם החיבה שלו "הפורום החילוני", לוחם בכל ביטוי יהודי בפרהסיה הישראלית. הם נגד כשרות בצה"ל, נגד כשרות בבתי החולים וכד'. העילה שלהם לעתור לפני שנתיים לבג"ץ, לא הייתה התנגדותם לכשרות, אלא התנגדות לחיטוט בתיקים של אורחי החולים כדי לחפש בו חמץ. זה התירוץ גם לעתירתם נגד צה"ל, השנה.

אכן, אין מקום לחיטוט בתיקים. צה"ל השיב לעתירה, שחיפוש בתיקים מנוגד לפקודות מטכ"ל. אני מקווה ומאמין שההנחיה הזאת תיאכף, כי אני יודע שהיו חיפושים כאלה.

בעקבות פסיקת בג"ץ, עשו בתי החולים את הדבר היפה והנכון – קריאה לאורחים להימנע מהכנסת חמץ. כלומר, לא כפיה, אלא פניה להתחשבות. אני בטוח שרוב מוחלט של המבקרים, ולא רק היהודים, מכבדים זאת. הרי רק אגואיסטים פנאטים באמת סבורים ששבוע בלי חמץ הוא עקרון חיים, שעליו שווה לפגוע בזולת ולפגוע בציבור.

ברור שאין קשר בין הפרשה הזאת לעריקה של סילמן מן הקואליציה. אין המדובר בהחלטה של שר הבריאות אלא של בג"ץ. ההחלטה התקבלה לפני שנתיים, כאשר נתניהו היה ראש הממשלה וליצמן היה שר הבריאות. מכתבו של שר הבריאות לבתי החולים עם התזכורת לכבד את פסיקת בג"ץ מיותר לגמרי, ונועד בעיקר לעיניי הבייס הדוסופובי. אבל ברור שאין בו אפילו כדי להיות תירוץ למשבר.

* על מה ולמה הם רודפים את בנט – מנחם בגין ויתר על כל סיני ועקר את יישובינו בחבל ימית ובמרחב שלמה. הוא חתם על הכרה בזכויות הלאומיות של העם הפלשתינאי והציע אוטונומיה לערביי יהודה ושומרון.

יצחק שמיר הבליג על מתקפות הטילים העיראקיים על ישראל במלחמת המפרץ והלך לוועידה בינלאומית במדריד.

אריק שרון עקר את גוש קטיף, נסוג משטחי רצועת עזה עד גרגר החול האחרון ועקר ארבעה יישובים נוספים בצפון השומרון, והכל – ללא תמורה.

נתניהו ויתר על חברון, חתם על הסכם וויי ובו נסיגה נוספת ביהודה ושומרון, הצהיר על תמיכתו בהקמת מדינה פלשתינאית, ניסה למסור את הגולן לאויב הסורי הן בימי אסד האב והן בימי אסד הבן, הקפיא את הבניה בהתנחלויות, תמך בעקירת גוש קטיף וצפון השומרון, שחרר למעלה מאלף מחבלים ובהם רבים עם דם על הידיים, הבליג על טרור ההצתות כמו גם על הטרור החקלאי בתחום המדינה ובימיו איבדנו את הריבונות באזורים רבים בנגב ובגליל.

נפתלי בנט הוא ראש הממשלה היחיד מהימין, שלא עשה ולו צעד "שמאלני" אחד (לפחות בעשרת החודשים הראשונים לשלטונו). ודווקא הוא מושא להסתה ושנאה חסרות תקדים בימין. למה? רק כיוון שהוא הקים ממשלה שהעומד בראשה אינו זה שנסוג מחברון, ניסה למסור את הגולן לאויב, תמך בעקירת גוש קטיף ושילח לחופשי המוני מחבלים שרבים מהם שבו לרצוח יהודים.

* תקשורת חסרת אחריות – שוב ושוב, לאורך השידור בליל המצוד אחר המחבל הרוצח, מבצע הפיגוע ברח' דיזנגוף, קרא דני קושמרו לציבור לנהוג באחריות, לא להפיץ פייק ניוז, לא להאמין לשמועות וכד'. אולם מי שנהגו בחוסר אחריות משווע היו דווקא העיתונאים בשטח. כך, לפחות בערוץ 12 שבו צפיתי וב"כאן 11" אליו זפזפתי מדי פעם.

אני יכול להבין את האמביציה של העיתונאים לרוץ עם השוטרים ולסקר כל דבר מקרוב בשידור חי, אך את האמביציה הזאת יש לרסן באחריות ציבורית, וזה הדבר האחרון שהפגינה התקשורת. למעשה, היא הפיצה כל שמועה ופייק ניוז שהסתובבו באוויר, התיאור של מה שנגלה לעין היה במקרים רבים גיבוב של שטויות וחוסר אחריות, אבל הדבר החמור ביותר היה ההתרוצצות של העיתונאים בין הרגליים של השוטרים בעיצומה של פעילות מבצעית ופעמים רבות הצגת פניהם של לוחמים.

השפל היה צילום במשך דקות ארוכות של שני לוחמים דרוכים, עם נשק מכוון לעבר דלתות דירות, שהיה חשד שבהם נמצא המחבל. ומה היה קורה אילו לפתע הייתה נפתחת הדלת וצרור היה נורה לעבר הלוחם? והכל בשידור חי, כשמן הסתם הוריו צופים בטלוויזיה. אם אני נחרדתי מכך שאין הם חובשים קסדה, מה חשבו הוריו באותו רגע?

ועוד לא אמרתי דבר על חשיפת שיטות מבצעיות ועל מסירת מידע שעלול לסייע למחבלים.

על שר התקשורת להקים צוות מקצועי, של אנשי אתיקה ותקשורת, מומחים לפסיכולוגיית המונים ומשפטנים ולהורות לו לנסח בתוך שבוע כללי אתיקה לסיקור פיגועים, שיהיה בהם שילוב של זכות הציבור לדעת עם אחריות ציבורית, רגישות אנושית, רצינות, ומחויבות לחוסן חברתי ולאומי.

לא רק התקשורת אשמה במה שקרה, אלא גם המשטרה, שאפשרה לזה לקרות.

* כל חטאם – הנשיא הרצוג על הנרצחים בפיגוע: "כל חטאם שביקשו לבלות ערב נורמלי".

נא לא להתבלבל. כל חטאם הוא היותם יהודים.

* הגנה על המקומות הקדושים – חמאס ברך על הפיגוע בדיזנגוף, והגדיר אותו "הגנה על המקומות הקדושים". ונשאלת השאלה – איך בירי לבר בתל-אביב, רצח שלושה אזרחים ופציעת אזרחים נוספים, מגינים על מסגד אל-אקצא?

השאלה מעידה על אי הבנה בסיסית. המקומות הקדושים אינם רק המסגד, אלא כל פלשתין, שהיא "וואקף" מוסלמי. רגל לא מוסלמית שדורכת על אדמת פלשתין – היא חילול הקודש. ולכן, יש לרצוח כל יהודי בארץ ישראל, וכל המרבה הרי זה משובח. רצח היהודי – אזרח או חייל, גבר או אישה, זקן או נער, הוא הגנה על המקומות הקדושים.

* אוסלו פחות חומת מגן – במאמר ב"הארץ" תקף עמי איילון את הממשלה על כך שאינה מנהלת מו"מ עם הפלשתינאים. כותרת המאמר: "בנט, רק הסדר עם הפלשתינאים יביס את הטרור".

הדבר המוזר ביותר הוא תאריך המאמר: 4 באפריל 2022. יכולתי להבין מאמר כזה אילו נכתב ב-1992. אבל לכתוב היום, שהסדר עם הפלשתינאים הוא מה שיביס את הטרור? איך? כמו שהסכם אוסלו (עם הפלשתינאים, כמדומני) הביס את הטרור?

משוואת הטרור היום היא כזאת: אוסלו פחות "חומת מגן". בלי "חומת מגן", מה שקרה בין אוסלו ל"חומת מגן" היה נמשך עד עתה והולך ומתגבר. מבצע חומת מגן החזיר את חופש הפעולה של צה"ל ליהודה ושומרון וכך אנו מגיעים לרוב המחבלים לפני שהם מספיקים לבצע את זממם. הפיגועים הם מעט המקרים שבהם איננו מצליחים להגיע בזמן למחבלים. איילון רוצה להחזיר אותנו לימי אוסלו העליזים?

* למה חוטפים את הילדים? – לשלל ארגוני השמאל הרדיקלי האנטי-ישראלי הצטרף עוד ארגון קיקיוני: "הורים נגד מעצר ילדים". כן, ארגון שנאבק נגד מעצר מחבלים בידי צה"ל ביהודה ושומרון.

"בלילה הבטתי בבני בן החמש ישן בשלווה. אבל אני יודעת שבזמן שהוא ישן בבטחה במיטתו, ילדים פלסטינים מתעוררים בבהלה כשחיילים חמושים פורצים לבתיהם ולוקחים אותם למעצר. בעוד שבישראל חוק הנוער מגן על קטינים, בגדה זכויותיהם מופרות ומעצרי הלילה משמשים כלי נוסף לדיכוי האוכלוסייה הפלסטינית".

כמובן, ישראל חוטפת ילדים בני חמש. אה, הם מדברים על מספר הילדים בני 12-17 שנעצרים מדי שנה. סביר להניח שהם בני 17. אף מילה כמובן על הסיבה למעצרים הללו. למשל, 5 הרוגים בבני ברק בידי מחבל שצה"ל לא הגיע אליו בלילה. שלושה נרצחים ברח' דיזנגוף, בידי מחבל שגם אליו לא הגיעו בעוד מאוד כוחות הביטחון. מאות פיגועים המסוכלים מידי שנה, כלומר אלפי ישראלים חיים בזכות המעצרים הללו. וכן, יש לא מעט מחבלים בני 17 שרוצחים יהודים.

משום מה, הארגון לא הסביר מה הסיבה האמתית שלשמה צה"ל חוטף ילדים פלשתינאים: כדי להשתמש בדמם לאפיית מצות לפסח.

* חקיקה נגד הטרור – המרכיב החמור והמסוכן ביותר במחדל ביטחון הפנים של העשור האבוד, הוא הנשק הבלתי חוקי בחברה הערבית. ממשלת המכורים לשקט תעשייתי לא נקפה אצבע בנושא. הממשלה הנוכחית הגדירה זאת כנושא מרכזי לטיפול, וכבר יש הישגים בלתי מבוטלים, אם כי לדעתי גם היום נעשה מעט מדי.

חלק מהמלחמה בתופעה הזאת היא בחקיקה, שאותה מוביל שר המשפטים גדעון סער. חוק אחד הוא ענישת מינימום על אחזקת נשק בלתי חוקי. השני הוא הוראת שעה לשלוש שנים, המאפשרת במקרים מסוימים חיפוש בבית בלי צו שופט.

על הוראת השעה הזאת עשה השרלטן סיבוב, כאשר הציג זאת כחוק שיאפשר לדיפ-סטייט לפלוש ללא צו שופט לבתים של תומכי נתניהו. והמוני חסידים שוטים אשכרה מאמינים לשקר הזה ומדקלמים אותו.

* השעיה מגוחכת – רוסיה הושעתה ממועצת זכויות האדם. לכאורה, זה מובן מאליו. הרי צבא רוסיה מבצע פשעי מלחמה איומים באוקראינה. אולם זה מגוחך, כי מי המדינות השולטות בארגון? מדינות דיקטטוריות, שחלקן שכחו מה שפוטין עוד לא למד.

* להחזיר את השגרירות לקייב – סמוך לפלישת רוסיה לאוקראינה, הוציאה ישראל, כמו שאר מדינות העולם, את שגרירותה מקייב ומאז היא שוכנת באופן זמני בלביב. כעת, אחרי שהצבא הרוסי כשל בניסיונו לכבוש את קייב וברח – מוכה, עם הזנב בין הרגליים, תוך שהוא מלווה את בריחתו בפשעי מלחמה ומעשי זוועה פחדניים, אין עוד סיבה שלא להחזיר את השגרירות לקייב.

טוב תעשה ישראל אם תהיה הראשונה שתעשה זאת. דווקא ישראל, מדינה שנאבקת על ההכרה בבירתה, תהיה אור לגויים והראשונה לעשות את המחווה הזאת. דווקא בשל הביקורת האוקראינית על עמדתה של ישראל (ביקורת לא מוצדקת, אבל אפשר להבין אותה בסיטואציה שבה נמצאת אוקראינה), יש חשיבות לצעד כזה.

והעיקר – יש לתגבר את השגרירות באנשי נתיב, הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית העולמית, שמשימתם המרכזית תהיה עידוד עליית יהדות אוקראינה לישראל. יש לתגבר בעיקר את תחנות המעבר ומחנות הפליטים בשליחי עליה שיגיעו לכל יהודי, ויסייעו לו לבחור בעליה לארץ ישראל ולא בהגירה לגולה אחרת או חזרה לגולת אוקראינה.

* סמל יישוב לרמת טראמפ – והרי בשורת החג הגדולה לכבוד הפסח – לאחר פרוצדורה של שנה, רמת טראמפ אושרה רשמית בידי כל הרשויות כיישוב בארץ ישראל, במדינת ישראל. או בשפה המקצועית, קיבל "סמל יישוב".

יישוב חדש בגולן! יישוב חדש בארץ ישראל!

ברוך מציב גבול אלמנה.

ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.

* התוספת של חוק הלאום – מתוך מאמרה של קרולינה לנדסמן ב"הארץ": "…דווקא האימוץ הפופולרי של הגדרת המדינה היהודית ודמוקרטית והוויתור שבא בעקבותיו על מגילת העצמאות כתעודת הזהות הישראלית והחלפתה בחוק הלאום – זה מה שגרם לישראל לאבד כיוון".

לנדסמן אובססיבית בהצגת הסתירה, כביכול, בין מדינה יהודית ודמוקרטית ובהצגת חוק הלאום כסותר את מגילת העצמאות. או שהיא בורה, או שהיא שרלטנית. יתכן שכל התשובות נכונות.

ובכן, כמה עובדות שכדאי להכיר. המילה מדינה דמוקרטית אינה מופיעה במגילת העצמאות. גם לא המילה דמוקרטיה בהטיה זו או אחרת. לעומת זאת, המילה יהודית בהטיות שונות מופיעה עשרים פעם, במסמך קצר למדיי. המגילה נפתחת במילים "בארץ ישראל קם העם היהודי". לב המגילה היא הכרזת העצמאות: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל".

חוק הלאום אינו סותר כהוא זה את מגילת העצמאות ואין לו שום כוונה להיות תחליף למגילה. אך אם רוצים להציג אותו כתחליף, הרי שההבדל העיקרי בין המסמכים, הוא שלמדינה היהודית בהגדרה במגילת העצמאות נוספה בו ההגדרה "ודמוקרטית".

* טעויות מביכות – "מגירות חייו" הוא ספר עב-כרס של פתקים ומכתבים מעיזבונו של אריק שרון, שיצא לאור לאחרונה. ב-"7 ימים" פורסמו כמה מן הפתקים הללו, וליד כל אחד הסבר. איני יודע האם ההסבר הוא של העיתון, או שזה הטקסט מתוך הספר, אך הוא רשלני מאוד. על פתק שעליו חתום סרן אריאל שרון כתוב: "שרון, רב סרן בן 22". על פתק משנת 2004, שמוען לשר הביטחון והרמטכ"ל, נכתב: שר הביטחון משה (בוגי) יעלון והרמטכ"ל שאול מופז. באותם ימים מופז היה שר הביטחון ויעלון הרמטכ"ל.

* באמצע השידור – השבוע ימלאו 25 שנים לפטירתו של חיים הרצוג, הנשיא השישי של ישראל. וזה הזיכרון שלי מאותו יום.

הייתי אז דובר ועד יישובי הגולן. במסגרת אירועי שנת השלושים להתיישבות בגולן, רתמנו את "קול ישראל" ליומיים של שידורים מהגולן. כל מערכת וצוותי רשת ב' ורשת ג' עלו לגולן ושידרו בשידור חי, מאולפן מאולתר בקצרין, את מרבית תכניותיהם. בכל התכניות הוכנסו אייטמים מהגולן, שנתנו ביטוי לתושבי הגולן ולעשיה הגולנית.

בערב, ארגנו לאורחינו אירוע תרבותי – ערב בנושא טעימת יינות, בקיבוץ אורטל. במהלך הערב החלו אנשי החדשות מקבלים קריאות בהולות מהמערכת, והחלה התרוצצות קדחתנית שלהם. הם קיבלו את הידיעה, שראש הממשלה נתניהו נחקר במשטרה על פרשת בר-און – חברון; לראשונה בתולדות המדינה, ראש הממשלה בחקירה פלילית. באותו רגע, הבנתי שתכניותינו להכניס אייטמים גולניים ליום השידורים השני לא יתממשו. ואכן, כך היה.

שלי יחימוביץ', שבתכניתה הפופולרית "הכל דיבורים" אמורים היו להיכנס 2-3 אייטמים שלנו, לא הפסיקה לקלל את העובדה שהיא נמצאת "בחור הזה" כאשר אירועים כאלה מתרחשים במדינה. למחרת, היא ניהלה ביד רמה את תכניתה מהאולפן בקצרין. למעט אזכור העובדה שהשידור הוא מהגולן, לא היינו עוד חלק מהתכנית, שהתמקדה כולה בחדשות המסעירות. שלי, חיית חדשות, פצצת אדרנלין תקשורתי, הייתה במיטבה. ופתאום, באמצע תכניתה, בזמן השמעת שיר, הגיעה הידיעה על מותו של הנשיא לשעבר חיים הרצוג. ברור היה שמרגע זה, יהיה עליה להרפות מנושא חקירת רוה"מ ולעסוק בחדשה הטריה. ברגע שקיבלה את הידיעה, שאלה באכזבה, "זה בטוח?" כשנענתה בחיוב, פרצה בצעקה, ממש בשאגה: "מה הוא מת לי באמצע השידור".

* וידויו של "עריק" – הבחירות לנשיאות ב-1983, בהן נבחר הנשיא השישי של ישראל, היו צמודות ביותר. במפתיע, ניצח מועמד האופוזיציה, ח"כ חיים הרצוג מן המערך, את נציג הממשלה והליכוד שופט בית המשפט העליון מנחם אילון, ברוב של 61:57 ושני פתקים לבנים.

מי היו העריקים? שאלה זו הסעירה את המערכת הפוליטית ואת התקשורת. אך בגין עמד על כך שהליכוד לא יעסוק בכך, ויכבד את הכרעת הכנסת, את חשאיות הבחירות ואת מוסד הנשיאות.

בגיליון האחרון של "חדשות בן עזר", התוודה אחד העריקים על הצבעתו – ח"כ לשעבר עקיבא נוף, בזיכרונות על קשריו עם נשיאים וראשי ממשלה.

ועוד מספר נוף על פגישה שקיים עם בגין במהלך מלחמת שלום הגליל. תוך כדי השיחה, קיבל בגין טלפון משרון, שהבַּקעה בידינו, הודעה ששימחה את בגין מאוד. כותב נוף: "לא יכולתי שלא לחשוב באותו רגע – הלא הבקעה, למיטב ידיעתי, היא מעבר ל-40 הק"מ…". הקביעה הזו נכונה ולא-נכונה ומכל מקום אינה מדויקת. הבקעה – בקעת הלבנון, היא רצועה החוצה את כל לבנון לאורכה, כך שארבעים הק"מ הדרומיים שלה הם בטווח 40 הק"מ ומה שמצפון יותר – מעבר לטווח. הבקעה היא המשכה מצפון של עמק החולה; שטח השבר הסורי אפריקאי שבשטח לבנון. היא הבֶּקע שבין הרי הלבנון, שהם המשכם מצפון של הרי הגליל העליון במערב, לחרמון והרי מול–הלבנון במזרח.

ב-1983 שירתתי במוצב "גפן" ליד הכפר עמיק, המוצב הצפוני ביותר של צה"ל בבקעת הלבנון.

* המלצתו המשונה של אורי משגב – "מרתק ומצוין" הגדרתי את ספרו של יואב גלבר "רהב: דרכה של ישראל אל מלחמת יום הכיפורים, 1970-1973", במאמר ביקורת שכתבתי עליו: "הונאה אסטרטגית". ואכן, אני חושב שזה אחד הספרים החשובים ביותר בתיאור התקופה שהובילה למלחמה ובניתוחה. וכשאני כותב בזהירות "אחד ה-", הסיבה לכך היא שלא קראתי את כולם. אך קראתי רבים מהם, וזה החשוב והטוב מכולם.

במוסף "ספרים" של "הארץ" התפרסם מאמר ביקורת של אורי משגב על הספר, ועניין אותי מאוד לראות איך הספר מצטייר בעיני אדם שהשקפת עולמו שונה מאוד משלי. המאמר מתחילתו היה קצת מוזר בעיניי, ובעצם יותר ממוזר – הוא מכעיס.

עיקרו הוא, שבעצם יש כאן שני ספרים, שונים לחלוטין זה מזה. חלק אחד משמים, משעמם, מלא בפרטים מאוד לא חשובים ובהמון שמות שאת מי הם בכלל צריכים לעניין. ואילו חלקו האחר מרתק, מותח, מלמד, ספר חובה. אלא שהבעיה היא שהחלק המשעמם הוא הראשון, ולכן רוב הקוראים יתקשו לצלוח אותו ולהגיע לחלקו הטוב.

כאמור קראתי את הספר, ואיני רואה שום הבדל בין אופן הכתיבה בחלקיו השונים של הספר. בשניהם יש ירידה לפרטים ולפרטי פרטים ומתוכם מצטיירת תמונה שלמה, יער ברור ומונגש ומבואר ומפורש, הנצפה ממעוף הציפור. החלק הראשון עוסק במהלכים המדיניים שקדמו למלחמה והשני במהלכים הצבאיים, מבחינת המוכנות למלחמה, בניית הכוח והקונספציה המודיעינית. כל הספר עניין אותי מאוד, אך בעיקר דווקא החלק המדיני, כי היסטוריה מדינית מעניינת אותי יותר מהיסטוריה צבאית.

מה בעצם המלצתו של משגב לקורא? אל תבזבזו את זמנכם בקריאת 312 העמודים הראשונים. רק בעמ' 313 " 'רהב' מתחיל לעניין את הקורא". כלומר את הקורא משגב. ובעוד הוא משבח מאוד את החלק השני, הוא לא מספר כמעט דבר על תוכנו של החלק הראשון, חוץ מעד כמה הוא משעמם, טרחני ומיותר. וכיוון שבעיניי המחמאות של משגב לחלקו השני של הספר, "מעניין וסוחף" מגיעות לפחות באותה מידה לחלקו הראשון, המדיני, שבעיני משגב עורך רציני היה גוזם, אנסה להבין מה עומד מאחורי המלצתו של משגב.

ספרו המצוין של גלבר מפריך לחלוטין את הנראטיב הקונספירטיבי על כך שסאדאת רצה בשלום, הציע הצעות שלום וגולדה מאיר בעקשנותה ויוהרתה דחתה אותה ובכך המיטה על ישראל מלחמה מיותרת, עקובה מדם. גלבר מוכיח בעליל, שגולדה לא יכלה לדחות הצעת שלום שלא הייתה ולא נבראה ואפילו משל לא הייתה. מי שיקרא את ספרו הרשלני והספקולטיבי של יגאל קיפניס "1973" ואת ספרו המבוסס בעובדות איתנות של גלבר, לא יתקשה להבחין בעובדה, שגלבר לא השאיר אבן על אבן מהתאוריה של קיפניס. ניכרים דברי אמת, ובכך ישתכנע כל מי שיקרא בראש פתוח ונפש חפצה את ספרו של גלבר.

אורי משגב הוא מעריץ גדול של קיפניס. דרכו להתמודד עם הפרכת התאוריה שלו, היא להפציר בפני הקורא לא לקרוא את 312 העמודים הראשונים שבו; החלק "שלתחושתי נועד בעיקר לנגח את ספרו של יגאל קיפניס, '1973: הדרך למלחמה' מ-2012, שטען בדיוק ההיפך".

אי אפשר להפריד בין חלקי הספר, כיוון שהשילוב של שניהם נותן את התמונה המלאה על ההונאה האסטרטגית של סאדאת, שהייתה מיועדת כל כולה להחלטתו הנחושה לצאת למלחמה, והייתה שילוב של הונאה צבאית עם הונאה מדינית, שנועדה להרדים את ישראל.

ובכן, אני ממליץ לקרוא את הספר כולו, ואז לקרוא את ספרו של קיפניס, וללמוד את ההבדל בין ספר של היסטוריון רציני לגיבוב של פנטזיונר.

* עניין קיומי – דבריה של תקוה וינשטוק ריגשו אותי מאוד. כל מי שהכתיבה היא עניין קיומי בעבורו, אינו יכול שלא להזדהות עם תקוה ועם דבריה. אני מאחל לה אריכות ימים ובריאות טובה!

* מקוקו-קורונה לקוקו-פיגועים – מה יעשו מטורללי קוקו-קורונה כשכבר לא תהיה קורונה? במה הם יעסיקו את נפשם המסוכסכת? ובכן, אל דאגה. לא אלמן קוקו.

הנה, אני כבר קורא ברשתות שגל הפיגועים מהונדס באמצעות הממסד, כדי להגביר את המישטור והשליטה על חיינו ולהסתיר את פשעי ה"שקורונה" ואת אלפי הנפטרים מהחיסון. איך זה שהשב"כ והממסד שעוקבים אחרי כל צעד שלנו וכל מה שאנחנו כותבים ועושים, לא הצליח לעקוב אחרי אסירים משוחררים? אז זהו, שהוא כן עקב אחריהם. עקב כדי לוודא שהם מבצעים את משימתם – את הפיגועים, שיעמיקו את השליטה וכו' וכו'. והנה, כבר הרחובות מלאים בצבא ובשוטרים. מש"ל.

* האל"ף החסרה – יש טקסט ישן, שאני אוהב מאוד (ואם מישהו מכיר אותו וישלח לי את המילים, אהיה אסיר תודה), המספר על מכונת כתיבה שהאות אל"ף חסרה בה. השיר כתוב ללא האות אל"ף, אך רובו מורכב ממילים שיש בהן א', וכך בולט החיסרון.

אני אוהב מאוד את השיר, בשל המסר שלו, שכל אחד בקבוצה חשוב מאוד, תורם מאוד וחסרונו כבד. בקדנציה הראשונה שלי כמזכיר אורטל, בשנות השמונים הרחוקות, תליתי את השיר הזה במשרדי, כאמירה לחברים, שראוי שכל אחד יראה עצמו כאילו הקיבוץ כולו מוטל על כתפיו.

ולמה נזכרתי בשיר הזה פתאום? ובכן, מעשה שהיה, היה כדלהלנצ'יק. זבוב גדול וטורדן התיישב על המקלדת שלי. אחזתי במחבט זבובים וחבטתי בו בחוזקה. הזבוב מת, אך… מעוצמת המכה המקש של האות אל"ף ניתק והתעופף. הרמתי אותו וניסיתי להחזירו, אך כנראה שמעוצמת החבטה נשבר החיבור של המקש למקלדת. בינתיים הדבקתי את המקש בדבק. וכעת עליי ללחוץ עליו בחוזקה לצורך כתיבת האות א', מה שמקשה מאוד על רצף הכתיבה. נאלצתי לחבר את הלפטופ למקלדת ישנה (פתרון ביניים עד אחרי הבידוד).

אז מה היה לנו? אני עם קורונה. המקלדת פצועה. וגם החדשות לא מי יודע כמה…

* ובינתיים בקורונה – יום רביעי לקורונה. אני מרגיש מצוין. מלא מרץ. אנרגיות מטורפות. גם יותר מהנורמה שלי, שהיא… מעבר לנורמה, אם לדבר בעדינות.

וביום הרביעי עושים בדיקת אנטיגן. לא עלה בי צל צלו של ספק שאני שלילי. שלילי היום, שלילי מחר וביום ראשון בבוקר – לעבודה. אני לא מאמין אבל… עדין חיובי.

מה חיובי? איזה חיובי? הלו, זה רדיו?

ואחרי כל מה שהפסדתי בימים האלה – גם ביום שני יש לי הרצאה חשובה. אבל רק בשלישי אשתחרר.

באסה.

          * ביד הלשון

חומת מגן – עשרים שנה מלאו למבצע "חומת מגן". ב"7 ימים" התפרסם מאמר מרתק (במידע שבו) ומכונן (במסרים שלו) של תא"ל (מיל') גל הירש, שהיה קצין אג"ם של פיקוד מרכז בתקופת המבצע.

במאמר, הוא סיפר איך בהברקה של רגע הציע את שם המבצע. "יש שיר של חיים חפר שנקרא 'בין גבולות', כתוב שם כך: 'לעולל ולרך שערים פה נפתח, למך ולזקן אנו פה חומת מגן'. למבצע יקראו 'חומת מגן' ".

"בין גבולות" היה השיר הראשון שכתב חתן פרס ישראל חיים חפר. הוא כתב אותו בתאריך 12345, כלומר 12 במרץ 1945. חפר היה חבר החוליה היבשתית שהעלתה מעפילים יהודים מסוריה לארץ ישראל. כל חייו ראה חפר את המבצע הזה כפסגת חייו. השיר "בין גבולות" נכתב על המבצע הזה.

מיד בהיוודע מותו של חיים חפר, התראיינתי לגל"צ. דיברתי על חפר וביקשתי להשמיע את השיר הזה. גם בפינתי השבועית ברדיו "אורנים", לאחר מותו של חפר, השמעתי את השיר הזה. 

שר התורה – לאחר מותו של הרב חיים קנייבסקי, שזכה לכינוי שר התורה, ניסיתי להתחקות אחרי מקור הכינוי. לא מצאתי שום זכר לביטוי הזה כלפי מישהו בעבר וגם יודעי דבר שהתייעצתי אתם אמרו לי כולם שמדובר בכינוי ייחודי לרב קנייבסקי.

והנה, אני קורא מאמר של הסופר, המשורר, המחזאי והפובליציסט אהרון צייטלין (1898-1973), "פירוש ההגדה של דון יצחק אברבנאל", וכך נכתב בו: "דון יצחק אברבנאל, שר התורה, הוא גם שר הכספים למלכות קסטיליה, הלך בגולה עם כל אחיו בני ישראל, ועיניו רואות חורבן ביתו וחורבן בית עמו".

לאחר שפרסמתי זאת, נשלחו אליי פרסומים המעידים על כך שגם הרב קוק זכה לכינוי זה.

  • חדשות בן עזר

נוגדני ההרתעה נשחקו

          פעולה ממוקדת נגד מיזם דיוק הטילים

תגובת ישראל לירי הרקטות של חיזבאללה לעבר הר דב הייתה מינורית – השבת אש ארטילרית לעבר מקורות הירי.

אפשר להבין מה עמד מאחורי ההחלטה. בראש ובראשונה, הרצון לא להסלים, לא להיגרר לעימות נרחב, מתוך הנחה שגם חיזבאללה אינם מעוניינים כעת בעימות כזה, ומכאן שניתן להסתפק בתגובה מתונה ולחזור לשגרה.

סביר להניח שגם הקורונה השפיעה על ההחלטה. ישראל מתמודדת עם משבר משמעותי של התפרצות הגל הרביעי של הקורונה, וזה ממש לא הזמן להסלמה ועימות בגבול הצפון, שעלול לגרור גם את חזית עזה.

שיקול נוסף הוא העובדה שעונת התיירות בצפון נמצאת בעיצומה. יש לממשלה עניין לעודד את תיירות הפנים, בוודאי כאשר בשל הקורונה היא קוראת לאזרחי ישראל להימנע מטיסות לחו"ל. ענף התיירות, שהוא ענף מרכזי בגליל, ספג מכה קשה בקורונה, וכאשר יש תנופת תיירות מרשימה כמו בימים אלה ועד אחרי החגים, חבל לפגוע בה.

כאשר העולם מפנה אצבע מאשימה כלפי איראן בעקבות הפגיעה באוניות אזרחיות וישראל רוצה לעודד את המגמה הזאת בתקופה הרגישה של מו"מ על הסכם גרעין חדש בין המערב לאיראן, אין לה אינטרס להסיט את הקשב הבינלאומי מאיראן ללבנון.

התגובה הציבורית החריפה בלבנון על הירי של חיזבאללה, בעיצומו של המשבר הכלכלי והפוליטי הקשה בלבנון, והגירוש המשפיל והאלים של חוליית הירי של חיזבאללה בידי תושבים דרוזים שהירי נעשה מכפרם, עשויים לבטא מגמה של בידוד חיזבאללה. במצב כזה ראוי לשקול האם תגובה חריפה לא תפגע במגמה הזו ותגבש את התמיכה בחיזבאללה. ד"ר גיא בכור, למשל, סבור שבמצב הזה, הדבר הטוב ביותר לישראל הוא לא להתערב. גם את הפצצת חיל האוויר אחרי הירי של ארגון פלשתינאי לעבר קריית שמונה הוא הגדיר "החלטה פופוליסטית" ששירתה את חיזבאללה.

כל השיקולים הללו הגיוניים וממשלה שלא הייתה לוקחת אותם בחשבון הייתה חסרת אחריות. ואף על פי כן, בעיניי ההחלטה הזאת הייתה שגויה.

במאזן ההרתעה שנוצר בינינו לבין חיזבאללה מאז מלחמת לבנון השניה, הם שומרים על גבול שקט ואנחנו לא פוגעים במאמצי ההתחמשות שלהם בתוך לבנון. כלומר, אנו פוגעים בשטח סוריה בתהליך אספקת תחמושת "שוברת שוויון" לחיזבאללה, אך לא תוקפים בלבנון. האיום הגדול ביותר עלינו מצד חיזבאללה הוא מיזם דיוק הטילים. זהו איום אסטרטגי מסוכן מאוד על ישראל, במיוחד לנוכח הכמות האדירה של רקטות בידי חיזבאללה. הרקטות הללו נועדו לשימוש ביום שבו חיזבאללה יחליט על כך או יקבל הוראה מאיראן לעשות כן. הנזק שלהן עלול להיות כבד יותר מכל מה שידעה מדינת ישראל מעודה. האינטרס הישראלי מחייב את סיכול ההתעצמות ובעיקר את סיכול מיזם דיוק הטילים. על ישראל לנצל שעות כושר כדי לעשות כן. ראוי היה לנצל את מתקפת הרקטות, לפעולה ממוקדת של חיל האוויר נגד מפעלי דיוק הטילים, גם במחיר התלקחות אפשרית. להערכתי, במצב שבו לבנון נמצאת היום, פעולה כזו לא הייתה מובילה להתלקחות כוללת. אולם בעיניי נכון היה לבצע פעולה כזאת, גם במחיר התלקחות.

          לפני שהטפטוף יהפוך למבול

הרתעה דומה לחיסון. היא יוצרת אצל האויב נוגדנים נגד הרפתקאות תוקפניות. אולם כיוון שהמוטיבציה הבסיסית לתוקפנות לא נעלמת, טיבם של הנוגדנים להישחק, ככל שמתרחקים ממועד החיסון, כלומר מהמכה שיצרה את ההרתעה.

מלחמת "צוק איתן" יצרה הרתעה חזקה ומשמעותית בקרב האויב העזתי. למרות שהיא חיזקה את תאוות הנקם של האויב, הגבול נשאר שקט כמעט לחלוטין במשך 3.5 שנים. עם הזמן חלה שחיקה בנוגדנים ובמרץ 2018 האויב החל לנסות אותנו; בצעדות שיבה, בהטרדות על הגבול ובעיקר בטרור ההצתות. וכאן כשלנו. במקום ליצור "בוסטר", מנת חיסון לדחיפה למעלה של נוגדני ההרתעה, בחרנו במדיניות הבלגה והכלה, ולמעשה נתנו אישור בלתי כתוב להתנקש בריבונותנו ולהצית את שדותינו. כמובן שההסלמה הביאה לסבבים של ירי רקטות שעליהם הגבנו, לעתים תגובה קשה, אך המסר היה שכל עוד לא יורים רקטות, מותר להם להמשיך להצית. כך הידרדרנו למבצע "שומר החומות". גם המבצע הזה יצר הרתעה, אך מהר מאוד האויב, למוד ה"הכלה", בחן את הגבולות וחזר להצית. הפעם השתנו כללי המשחק, כל הצתה נענתה בתגובה קשה. אני מקווה שהמסר עבר ואם לא – כנראה שיהיה צורך במכה קשה יותר וכואבת יותר.

החיסון המוצלח ביותר בעשרות השנים האחרונות היה מלחמת לבנון השניה. לאחר ארבעים שנות גבול מדמם, שבהן כל מה שניסינו – מלחמות ומבצעים, נסיגות והסכם שלום (כן, ב-17 במאי 1983 נחתם הסכם שלום עם לבנון, שלא החזיק מעמד אפילו עשר דקות) לא השקיט אותו – מלחמת לבנון השניה הביאה ל-15 שנות שקט חסרות תקדים. החיסון החזיק מעמד מעל ומעבר לתחזיות האופטימיות ביותר. ההרתעה תוחזקה גם בזכות המב"מ (מערכה בין מלחמות) שאנו מנהלים נגד איראן, בעיקר בסוריה, ובמבצע המצוין של חשיפתן והריסתן של מנהרות הטרור ההתקפיות, נשק יום הדין של חיזבאללה.

אך ברבות השנים הנוגדנים נחלשו, ולאחרונה האויב הלבנוני בוחן אותנו. בחודשים האחרונים היו שישה אירועים של ירי רקטות בודדות מלבנון לשטחינו. התגובה המינורית עליהם הביאה להתגברות התוקפנות. אם ישראל "תכיל" את התוקפנות ותאפשר משטר של "טיפטופים", היא תתגבר ונאבד שליטה. התגובה על הירי לעבר קריית שמונה הייתה מאסיבית הרבה יותר, למעלה ממאה פגזי ארטילריה והפצצה אווירית. היה זה איתות שאין בכוונתנו להבליג עוד על תוקפנות ולהכיל אותה. אך כעבור יומיים חיזבאללה ירה לשטחים פתוחים באזור החרמון. ישראל הגיבה באופן מינורי, באש לעבר מקורותהירי. אין די בכך. תגובה כזו עלולה לשחוק את ההרתעה ולעודד את המשך ה"טיפטופים", מה שעלול להביא להסלמה. אין מנוס מ"בוסטר" – מכה קשה ומרתיעה נגד הנשק האסטרטגי של חיזבאללה.

נמאס למגן האנושי

החדשות הטובות, בנוגע להתחממות בגבול לבנון, הן התגובה החריפה של אזרחים לבנונים נגד משגרי הרקטות לישראל.

הטרור הערבי, הן הפלשתינאי והן הלבנוני, מבצע בעת ובעונה אחת שני פשעים נגד האנושות. האחד הוא ירי מכוון לעבר אוכלוסיה אזרחית ישראלית. השני הוא הסתתרות מאחורי מגן אנושי, אזרחים לבנונים ופלשתינאים, בשל היכרותם עם ישראל שעושה כל מאמץ כדי להימנע מפגיעה באזרחים וכדי להשתמש בפגיעה האגבית באזרחים, לצורך תעמולת הזוועה ועלילות הדם נגד ישראל.

אותם אזרחים אומללים מפחדים מהטרוריסטים ומשלמים מחיר כבד. והנה, לראשונה, אנו רואים לנגד עינינו, את המגן האנושי מרים ראש ומעז להבהיר לטרוריסטים – נמאס לנו. מעניין להמשיך לעקוב אחרי התופעה.

ליישב את הר דב

בנסיגה מלבנון בשנת 2000, קו הנסיגה שורטט על פי עיקרון אחד; להבטיח שהנסיגה תהיה עד המ"מ האחרון, כדי שלא תהיה לאויב שום טענה, שום דרישה ושום עילה להמשך התוקפנות נגדנו. כיוון שהנסיגה לא הייתה בהסכם עם האויב על שרטוט קו הגבול, ישראל הזמינה את האו"ם לשרטט את הקו. גם כאשר היו חילוקי דעות בנקודה זו או אחרת לאורך הגבול על המיקום המדויק, ישראל קיבלה על עצמה מראש לכבד את פסיקת משקיפי האו"ם. גם כאשר הגבול עבר בתוך מטעים של משגב עם ופירוש הדבר היה ויתור על שטח חקלאי ישראלי, היא נהגה כך.

לאחר הנסיגה, המציא חיזבאללה עילה להמשך תוקפנותו נגד ישראל, פרשת "חוות שבעא", כלומר הר דב. על פי טענתו מדובר בשטח לבנוני וכיוון שישראל לא נסוגה ממנו, היא לא נסוגה מלבנון. ומאז ההמצאה הזאת, בכל שנה ברשימת הגינויים האוטומטיים לישראל בעצרת האו"ם מופיע הגינוי על אקיבוש בלבנון. הכוונה להר דב. ובמצע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת נאמר שעל ישראל להפסיק את אקיבוש בלבנון, והכוונה להר דב. ולשם כוונו גם הרקטות ששיגר חיזבאללה ביום שישי.

הבעיה היא שמאז הנסיגה מלבנון ובעצם גם שנים אחדות קודם לכן, ישראל אינה מתייחסת להר דב כאל שטח ריבוני. אף שריבונות ישראל חלה על הר דב, בתוקף חוק הגולן, בפועל הוא שטח צבאי סגור וההתייחסות אליו היא כפי שהייתה לרצועת הביטחון בדרום לבנון. גישה זו משדרת חולשה ומזמינה תוקפנות.

יש רק דרך אחת לממש ריבונות – התיישבות. זו האמת הציונית של 140 שנות התיישבות. על ישראל ליישב את הר דב. בעבר הוקמה היאחזות שיאון שנועדה להפוך ליישוב אזרחי. מן הראוי להקים שם לפחות יישוב ישראלי אחד, כדי לתקף את ריבונות ישראל על האזור ולממש אותה.

* "שישי בגולן"