פינתי השבועית ברדיו: מי האיש

מי האיש / שולי נתן ונחמה הנדל

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 14.9.20

בשבת בבוקר הלך לעולמו, שְׂבע שנים ומעשים, בנימין יוגב, המוכר לכל בכינויו בוג'ה (קיצור של שם המשפחה המקורי שלו – בוג'ייב), בגיל 82.5, לאחר התמודדות עם מחלת הסרטן.

בוג'ה, בן ירושלים במקור, היה חבר קיבוץ בית העמק, שירת מספר פעמים כמזכיר הקיבוץ, והיה כל חייו התרבותניק של הקיבוץ, איש התרבות היהודית, איש החגים והשבת של הקיבוץ, מי שהקים את בית הכנסת של בית העמק וניהל אותו לאורך השנים. בהלוויה שלו נוכחתי בדבר שלא נתקלתי בו באף הלוויה קיבוצית. לצד זר קיבוץ בית העמק, הונח זר תרבות בית העמק. וזה אומר הרבה על מקומו בתרבות קיבוצו. רבים הנהנו כאשר אחד הסופדים אמר: "בית העמק זה בוג'ה ובוג'ה זה בית העמק". אמר לי אחד הנוכחים בהלוויה, שעזב את בית העמק לפני 22 שנים, שרק עכשיו, בהלוויה של בוג'ה, הוא באמת עוזב את בית העמק.

אך בוג'ה הוא הרבה יותר מבית העמק. הוא היה איש חינוך ותרבות הרבה מעבר לגבולות קיבוצו. מילא פעמיים שליחויות עליה וחינוך בתפוצות הגולה, ורבים מחניכיו ותלמידיו עלו לארץ. היה מרכז תנועת הצופים, היה מרכז ועדת החגים הבינקיבוצית, אך מפעל חייו היה מכון "שיטים", מכון החגים הבינקיבוצי. עשר שנים הוא עבד במכון לצד מייסד המכון אריה בן גוריון. עשר שנים, לאחר פטירתו של אב"ג, הוא ניהל את המכון. ולאחר מכן הוא השכיל להעביר את השרביט לדור הצעיר כדי להבטיח את המשכיות המכון. היום המכון מנוהל בידי חברי תנועת הבוגרים של המחנות העולים, בני שלושים פלוס. ובוג'ה עבד אתם כאיש התוכן המרכזי, כמרצה בכיר וככותב ועורך חוברות וילקוטים, עד מחלתו בשנה שעברה. הם ראו בו אבא רוחני, והוא פירגן להם, הצמיח אותם, העצים אותם ואני בטוח שבזכות עובדה זו הוא חש רוגע נפשי בימיו האחרונים.

בברכה שנשאתי באירוע ליום הולדתו השמונים, כיניתי אותו "הסנה הבוער". הוא היה הר געש בלתי פוסק של עשיה ויצירה, של מרץ בלתי נדלה והתלהבות אין קץ. היה אנציקלופדיה יהודית מהלכת, אדם אכפתי בצורה יוצאת דופן, ומענטש אמתי; אוהב אדם. הייתה לו כריזמה רבה, אך הוא מעולם לא הסתחרר, ושמר כל חייו על פשטות וענווה.

עד מחלתו הוא לא חדל להרביץ תורה, והרצה כמעט כל יום ולעתים מספר פעמים ביום, בכל רחבי הארץ: בפני חיילים וקצינים, בפני תלמידים, בפני מכינות קדם צבאיות, בבתי מדרש מתחדשים, בפני גמלאים, בפני עולים חדשים, בקיבוצים.

בוג'ה היה מורי ורבי וחברי. הכרתי אותו לפני כשלושים שנה, כששנינו כיהנּו במקביל כמזכירי קיבוצינו, אך הקשר התהדק ככל שעסקתי בתרבות יהודית, לא רק באורטל אלא כמנהל מתנ"ס הגולן וכמנהל "יובלים". שיתפנו פעולה במיזמים רבים, כמו הנחיה משותפת של קורסי "הקהילה במעגל השנה" לפעילי תרבות בגולן ובגליל, הנחיה משותפת של סדנאות למנחי סדר פסח ובעיקר בהנחיה משותפת של סדרי טו בשבט ביישובי הגולן והגליל במשך 18 שנים ברציפות. הפעם האחרונה, לפני שנתיים, הייתה באורטל, בסדר שהוקדש לציון ארבעים שנה לאורטל ושמונים שנה לבוג'ה. בוג'ה היה מחובר מאוד לאורטל, אהב מאוד את אורטל ואורטל החזירה לו אהבה. ואני שמח מאוד על הסדר הזה, שבו זכה לשמוע ברכות חמות של חברי אורטל. והרי לא רבים המקרים שאנשים זוכים לשמוע בחייהם את ה"הספדים" עליהם. הוא ודניאלה אשתו התרגשו מאוד בערב הזה. התקשרו לספר לי עד כמה לבם רחב, וגם אחד מבניהם התקשר להודות לי ולספר עד כמה הם חזרו נפעמים.

בהספדי בהלוויה של בוג'ה ציטטתי את הפסוקים ממזמור לד בתהלים:

מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים   

אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב.

נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע   

וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה.

סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב   

בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ.

בסיומה של ההלוויה הקהל שר את השיר, שכל כך מתאים לבוג'ה ומאפיין אותו.

לאחר מכן נאמר לי, שזהו יום פטירתו של "החפץ חיים", רבי מאיר ישראל הכהן מראדין.

נכנסתי לערך על החפץ חיים בוויקיפדיה, וגיליתי דבר מעניין. תאריך הפטירה שלו, כ"ד באלול, הוא יום אחרי יום הפטירה של בוג'ה. יום הולדתו, י"א בשבט, הוא יום אחרי יום הולדתו של בוג'ה.

יום פטירתו של בוג'ה הוא גם יום פטירתה של אמי, כ"ג באלול.

אנשים שהם חפצי חיים- חייהם נצח!

הלחן הקסום לשלושת הפסוקים היפים ממזמור לד, נכתב בידי הרב, הסופר והמוסיקאי ברוך חייט, ראש ישיבת מערבא ביישוב מתתיהו שבבנימין.

מה למתנחל ול"בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ"? חזקה על הרב חייט שהוא כתב את השיר לא רק בהכרה מלאה ובהבנה מלאה, אלא בהתכוונות רבה, מתוך בקשת שלום ורדיפתו. חזקה עליו, שגם התיישבותו במתתיהו נעשתה לא רק בהכרה מלאה ובהבנה מלאה, אלא בהתכוונות רבה. וגם היא נעשתה מתוך בקשת שלום ורדיפתו.

כיוון שאין מוקדם ומאוחר בתורה, אני מאמין שהלוויים בבית המקדש שרו את "מי האיש", עלי עשור ועלי נבל, עלי הגיון בכינור, בלחנו של ברוך חייט, בשני קולות.

"מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים, אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב?" שואל משורר תהלים. יתכן ששני הפסוקים הבאים הם תיאורו של האיש. אולי הם דברי הדרכה לאיש ההוא.

ההקבלה של החיים לטוב, מבהירה שחפץ חיים הוא האיש שחפץ חיים טובים, במובן המוסרי של המילה. כלומר, חפץ בחיים מוסריים, ערכיים, נכונים. מי האיש?

בדומה ל"אַשְׁרֵי הָאִישׁ", ול"מִי יַעֲלֶה בְהַר יְהוָה וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ", מציג משורר תהלים את איש המעלה. כמו בשני המזמורים הקודמים, גם כאן אין כל אזכור לשמירת מצוות פולחניות, אלא לבעל דרך חיים מוסרית. בוג'ה עונה בהחלט על תנאי המכרז.

"נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה".

שמירת הלשון היא ערך מוסרי רב חשיבות. לא לרכל, לא לדבר לשון הרע, לא להשמיץ, לא לעשות שיימינג.

ולא לשקר. המשורר קורא למִרְמָה בשמה. בשנים האחרונות אנו נוהגים לתת בה סימנים: "פוסט אמת", "עובדות אלטרנטיביות", "פייק ניוז". אלו מילים חדשות המבטאות את תופעת הרלטיביזם הפוסט מודרניסטי. אין אמת, אין שקר, יש "נראטיבים". כל אחד והאמת שלו. וכך הוכשרו שקרים נתעבים ותיאוריות קונספירציה מטורללות.

שומע זאת משורר תהלים ומסביר לאיש החפץ חיים, שזו אינה הדרך. "נְצֹר … שְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה".

סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב.

"מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך", אמר הרב קוק.

דברים דומים אמר בן דורו, א.ד. גורדון: "לא יהיה ניצחון של האור על החושך כל עוד לא נעמוד על האמת הפשוטה, שבמקום להילחם בחושך, עלינו להגביר את האור".

הם צודקים. הדרך הראשית והטובה ביותר לעשות את העולם לטוב יותר, היא עשיית טוב.

לשיר ביצועים רבים, ואנו נאזין לביצוע הקלסי של שולי נתן ונחמה הנדל בשני קולות. ונקדיש את השיר לזכרו של בוג'ה, זכר צדיק לברכה, ולעילוי נשמתו.

תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה.

פינתי השבועית ברדיו: נעמה

נעמה / אסתר עופרים

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 7.9.20

בחודש שעבר נפטר בגיל 87 המשורר, הפזמונאי, המחזאי, העורך והצייר אברהם בר-עוז.

בר-עוז נולד כאברהם תעיזי, בן להורים שעלו מן העיר תעז בתימן. אביו, מנחם תעיזי, הוא נצר של גדול משוררי תימן, שהקדשנו לו את אחת הפינות – ר' שלום שבזי. בר-עוז נולד וגדל בבית צר ודל בכרם התימנים, בן למשפחה בת 11 ילדים. כנער הוא הצטרף לתנועת הנוער הדתי העובד ולמד בישיבת "כתר תורה" ובבית ספר מקצועי ולפרנסתו עבד כשרברב בבית החולים הדסה בת"א. כנער הוא התגייס לאצ"ל, וחברותו באצ"ל הייתה התקופה המעצבת בחייו.

כבר בנעוריו החל לכתוב שירה. חלק ניכר משירתו מוקדש למחתרות ולגבורת עם ישראל לדורותיו, והוא זכה לכינוי "משורר המחתרות". אחד מספריו, משנות השישים, נקרא "שירי הרוגי מלכות" והוא מוקדש לעולי הגרדום ולגיבורים שנפלו על תקומת ישראל מאברהם שטרן-יאיר, מייסד הלח"י ועד אלי כהן. ב-1972 הוא פרסם את ספר שיריו "באצבע גלויה", שבו חזה את מלחמת יום הכיפורים ועסק באספקטים הביטחוניים, המדיניים והחברתיים שלה.

בר-עוז היה אמן מעורה ומעורב, איש ימין מובהק שעד ימיו האחרונים המשיך לבטא בפייסבוק את השקפת עולמו – ארץ ישראל השלמה, התנגדות לוויתורים טריטוריאליים וביקורת נוקבת על בג"ץ.

בר-עוז היה בראש ובראשונה משורר מוערך; זכה בפרסים ובהם פרס ראש הממשלה ושיריו נלמדו בתכניות הלימודים. אך את עיקר פרסומו בציבור הרחב הוא קיבל בזכות הפזמונים שכתב, שהיו פופולריים מאוד בזמנו, והושרו בידי האמנים הבולטים ביותר ובהם יפה ירקוני, צמד "הפרברים", צמד "העמרנים", אסתר עופרים, בועז שרעבי, ישראל יצחקי ואחרים. מרבית הפזמונים נשכחו עם השנים. רובם היו שירים של אהבת המולדת. אזכיר כמה מהם: "מרחבייך" שהלחין דניאל סמבורסקי וביצע צמד "העמרנים", "על גמלי" ששרה אהובה צדוק, "בערבות לכיש" בביצוע ישראל יצחקי, "שיר ההלך הבודד" בביצוע לוסי ארנון, "אליהו גיבור ישראל" לזכרו של אלי כהן ועוד.

שירו הידוע ביותר, ששרד עד היום, הוא "נעמה", ללחנו של שלמה בידרמן, שבוצע בפי אסתר עופרים בפסטיבל הזמר והפזמון תשכ"א (1961) וזכה במקום השני. השיר חודש בשנות ה-80 בפי עפרה חזה בגרסה קצבית ומודרנית יותר. אנו נאזין לביצוע המקורי של עופרים, למרות שאני אוהב מאוד דווקא את הגרסה של עפרה חזה.

השיר הוא שיר אהבה לבחורה ששמה נעמה, אך הוא שופע גם אהבת הארץ והתפעמות מנופיה ושדותיה. השיר הוא בסגנון מעט תנ"כי.

פזמון השיר נכתב בגוף שני, אל נעמה, אך דומה שאין הוא אומר לה ישירות את הדברים, אלא יותר משיח אותם בינו לבינו, משוחח אתה בדמיונו. הוא תוהה: "אן תלכי, אן תסורי לבדך? אי דרכך יורדה, ספרי לי נעמה". והוא מוסיף "סוד לי קט – אשוח לי בדד, לרוחות אגל סודי". הסוד, מן הסתם, הוא אהבתו לנעמה. אין הוא מעז לומר לה את סודו, והוא מגלה אותו רק לרוחות.

הבתים כתובים בגוף שלישי. הם מורכבים מארבע שורות, ששלוש הראשונות הן תיאורי נופים מרהיבים, שאף הם נפעמים מהופעתה של נעמה בשורה הרביעית. בבית הראשון: "עמק חורש – סוד ילבשו. שמש כבר חובקה הרים. מרחבים יחדיו ירגשו: מי יורדה אל הכרמים?" יש כאן, כמו בהרבה מאוד שירים עבריים, זיקה ברורה לשיר השירים. וכך גם הבית השני: "הבוצרים שירם ירונה, בכרמים הרוח שט. ציפורים עפות צפונה, נעמה שרה בלאט".

כיבדנו בפינה זו את אברהם בר-עוז, שהלך לעולמו. יהי זכרו ברוך!

עמק חורש – סוד ילבשו.

שמש כבר חובקה הרים

מרחבים יחדיו ירגשו:

מי יורדה אל הכרמים.

אן תלכי, –

אן תסורי לבדך…

אי דרכך יורדה

ספרי לי, נעמה…

סוד לי קט –

אשוח לי בדד

לרוחות אגל

סודי…

הבוצרים – שירם ירונה

בכרמים הרוח שט.

ציפורים עפות צפונה.

נעמה שרה בלאט…

אן תלכי…  

פינתי השבועית ברדיו: ליל קיץ

ליל קיץ / שלום חנוך

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 31.8.20

מחר האחד בספטמבר. האחד בספטמבר מבשר בכל שנה שתי בשורות. האחת, היא כמובן פתיחת שנת הלימודים. והשניה היא יום ההולדת של שלום חנוך. וראה זה פלא, גם השנה שני האירועים הללו הצטלבו, זו השנה ה-74.

שלום חנוך לא מרבה לשיר מילים של אחרים. הוא כותב בדרך כלל את המילים והלחנים שלו. השיר שנשמיע הפעם הוא שיר של אלתרמן, מתוך תקליטו "המקרה והטעות", שיצא בשנת 2015. כל הלחנים בתקליט הם של שלום, והוא כתב את מילות תשעה מ-12 שיריו. שני שירים הם של מאיר אריאל והשיר המסיים הוא של אלתרמן.

חמישים שנה מלאו השנה למותו של אלתרמן, ואני מרבה השנה להשמיע משיריו, כולל בשבוע שעבר. וכך אעשה גם הפעם. השיר הקסום והמסתורי של אלתרמן הוא "ליל קיץ" מתוך ספרו "כוכבים בחוץ". "כוכבים בחוץ" הוא ספרו הראשון, שיצא בשנת 1938, הוא נחשב לספרו האהוב ביותר ואולי לספר השירה האהוב ביותר בתרבות הישראלית, ויוצרים רבים, ובהם חיים גורי ומשה שמיר, ספרו על פגישתם עם הספר, פגישה לאין קץ, יש לומר, כאחד האירועים המשמעותיים בחייהם.

שלום חנוך אינו הראשון שהלחין את השיר. קדם לו מתי כספי, שהלחין אותו עבור נתנאלה. אם נשמיע את שני הלחנים בזה אחר זה, אין ספק שהלחן של מתי כספי יפה יותר. אבל לדעתי מתי כספי החמיץ את המסר. הלחן הענוג והביצוע היפה של נתנאלה, מחמיצים ביטויים קשים כמו "בוהק הסכין בעין החתולים", "במגלב זהב פנס מפיל אפיים עבדים שחורים לרוחב הרציף", או "רוע ירקרק. תסיסת אורות וחשד". דומני, שהלחן של שלום חנוך, אולי מתוך פרספקטיבה בוגרת יותר, היטיב לפרש את השיר.

הקול של שלום, יש להודות, כבר אינו מה שהיה. הגיל, הסיגריות, עשו את שלהם. ואת לחניו העכשוויים הוא מתאים למנעד המוגבל יחסית שלו היום. בשיר הזה, הוא עושה בכך חסד למילים האלתרמניות.

השיר הזה אינו מספר סיפור. השיר מתאר עיר. מתאר לילה בעיר. אלתרמן הוא משורר עירוני מאוד והעיר היא גיבורת רבים מאוד משיריו. על איזו עיר הוא כתב? על עירו האהובה תל-אביב, שעליה כתב שיש אולי יפות ממנה אך אין יפה כמוה? או אולי על פאריז שבה שהה בשנות לימודיו והתאהב בה? או אולי שילוב של השתיים? ואולי לא עיר קונקרטית אלא עיר דמיונית שהוא בדה מלבו? או אולי שילוב של השלוש?

התיאור של העיר סכיזופרני, ועובדה זו מקנה אמינות לשיר. יש בעיר (ובשיר) אפלה וסכנה, ויש בה הוד והדר והתעלות. ואלה חיים בצוותא ויוצרים מציאות, שעיניו הרגישות של המשורר יודעות לזהות.

אלתרמן, אלוף האוקסימונורים פותח את השיר באוקסימורון אלתרמני נפלא: "דומיה במרחבים שורקת". איזה יופי. כי אצל אלתרמן הדומיה שורקת. וכשקוראים אותו השריקה של הדומיה נשמעת ממש ריאלית. הפתיחה הזאת נשמעת פחות עירונית. יותר של שטח פתוח, אולי של מדבר. אך המשך השיר, עד מילותיו האחרונות "המגדלים והכיפות" מבהיר שמדובר בתיאור של העיר.

יש משהו מפחיד בפתיחה הזאת. "בוהק הסכין בעין החתולים" מעיד על סכנה. אולי גם המצלול הדומה של סכין וסכנה מחזק את התחושה. זהו תיאור של לילה. "לילה, כמה לילה!" הוא קורא, וכאן הוא נשמע מתפעל מן הלילה. אולי בזכות סימן הקריאה שהציב כאן. הוא מתפעל מכך שבשמים שקט. וכאן דימוי אלתרמני מבריק: "כוכבים בחיתולים". למה הוא מתכוון? אולי לכך שזו רק זריחת הכוכבים, הם עדיין בחיתולים. ואולי הם מכוסים בעננים, כמו שתינוק מכוסה בחיתולים.

בבית השני יש דימוי של רוגע, של שלווה, של פנאי: "זמן רחב. רחב". ובהמשך – "הלב צלצל אלפיים". האלפיים מחזק את תחושת השלווה, אך הצלצול עשוי להתפרש כאות אזהרה, כצלצול השכמה, שנועד לעורר את הרומנטיקן שנהנה מן הזמן הרחב, ומן הטל שמצעיף את הריסים כמו פגישה, כדי שיראה גם את הצדדים האפלים של העיר, המופיעים בהמשך הבית: "במגלב זהב פנס מפיל אפיים עבדים שחורים לרוחב הרציף". לצד הרומנטיקה והיופי, יש בעיר גם עוול ורשע, אלימות ועבדות. השיר כולו מיטלטל בין הקטבים האלה, וכך גם העיר.

שוב, הפסטורליה של "רוח קיץ שטה. עמומה. רוגשת. על כתפי גנים שפתיה נשפכות". ופתאום: "רוע ירקרק. תסיסת אורות וחשד. רתיחת מטמון בקצף השחור". מהו רוע ירקרק? בשפת התנ"ך הירקרק מתאר את הצבע של נגע הצרעת. אולי זו האסוציאציה של אלתרמן? כשהוא כותב על רתיחת מטמון בקצף השחור, זה נשמע לי כמו תיאור השניות של העיר. יש בה מטמון קסום, אך הוא רותח בקצף שחור, תיאור שגם כאשר אינו ברור, והוא אינו ברור, הוא נשמע מאיים.

בבית האחרון מתעלה המשורר לגבהים של העיר, לשיאים שלה. "הרחק לגובה… עיר אשר עיניה זוהב מצופות". והוא מביט לגובה הזה "בנהימה מורעבת", הוא רעב למראות הללו, להתעלות הזאת, ליופי הנשגב הזה. ואז… אותה עיר שעיניה מצופות זהב, "מתאדה בזעם בתמרות האבן של המגדלים והכיפות".

איזה צד של העיר גובר בשיר? אולי הצד השלילי, כיוון שהיא מתאדה בזעם. אני חושב שאף צד אינו גובר על השני. מה שאלתרמן מראה לנו הוא את המורכבות הקיצונית. הוא מציע לנו לא להתבשם מהיופי שבעיר, אלא להיות מודעים לרוע ולחושך שבה. אך גם לא להתייאש מן העיר בשל אותו רוע, אלא להיות מודעים לצדדיה היפים. וגם השניות הריאליסטית הזאת היא מאוד אלתרמנית.

שלום חנוך עשה חסד עם השיר בלחן היפה שכתב, ובחרתי לחגוג את יום הולדתו באמצעות השיר הזה. נברך את שלום בן השבעים וארבע, שרק אתמול הוציא שיר חדש, שיר מחאה, בעוד שנות יצירה רבות.   

דּוּמִיָּה בַּמֶּרְחָבִים שׁוֹרֶקֶת.

בֹּהַק הַסַּכִּין בְּעֵין הַחֲתוּלִים.

לַיְלָה. כַּמָּה לַיְלָה! בַּשָּׁמַיִם שֶׁקֶט.

כּוֹכָבִים בְּחִתּוּלִים.

זְמַן רָחָב, רָחָב. הַלֵּב צִלְצֵל אַלְפַּיִם.

טַל, כְּמוֹ פְּגִישָׁה, אֶת הָרִיסִים הִצְעִיף.

בְּמַגְלֵב זָהָב פָּנָס מַפִּיל אַפַּיִם

עֲבָדִים שְׁחֹרִים לְרֹחַב הָרָצִיף.

רוּחַ קַיִץ שָׁטָה. עֲמוּמָה. רוֹגֶשֶׁת.

עַל כִּתְפֵי גַּנִּים שְׂפָתֶיהָ נִשְׁפָּכוֹת.

רֹעַ יְרַקְרַק. תְּסִיסַת אוֹרוֹת וָחֶשֶׁד.

רְתִיחַת מַטְמוֹן בַּקֶּצֶף הַשָּׁחֹר.

וְהַרְחֵק לַגֹּבַהּ, בִּנְהִימָה מֻרְעֶבֶת,

עִיר אֲשֶׁר עֵינֶיהָ זֹהַב מְצֻפּוֹת,

מִתְאַדָּה בְּזַעַם, בְּתִימְרוֹת הָאֶבֶן,

שֶׁל הַמִּגְדָּלִים וְהַכִּפּוֹת.       

המגדל הראשון

מוקדש לקיבוץ ניר דוד (תל-עמל)

באפריל 1936 פתחו ערביי ארץ ישראל במתקפת טרור רצחנית נגד היישוב היהודי, במטרה לשים קץ למפעל הציוני. שלוש שנים ארכו מאורעות תרצ"ו-תרצ"ז או 1936-1939, שמשום מה היסטוריונים ישראלים בוחרים לכנות אותן על פי הסיפר (נראטיב) הערבי בשם החיבה "המרד הערבי הגדול".

המתקפה הייתה בכל רחבי הארץ ובתוכם יישובי עמק יזרעאל. שדותיהם ורכושם הוצתו (זו לא המצאה חדשה), פועלים הותקפו בשדות והסכנה הייתה גדולה. היה ברור שמתנהל כאן מאבק על הארץ, ושזהו מאבק על כל פיסת אדמה.

בקיבוץ בית אלפא, קיבוץ הסְפָר המרוחק ביותר בעמק המזרחי, ישבו מאה חברי קיבוץ תל-עמל. קבוצת החלוצים הזאת, של חברי השומר הצעיר, קמה ב-1932, עברה תחנות שונות, ובשהותה בבית אלפא עבדו שלושים מחבריה בהכשרת קרקע, עיבוד שטחים וניסויים חקלאיים באדמות שנגאלו בבקעת בית שאן. עם פרוץ המאורעות הערבים התנכלו לעובדים בשדות תל-עמל. דרכי הגישה לשדות היו בסכנה מתמדת. חברי תל-עמל חששו מאבדן אדמותיהם. ועדה של חברי הקיבוץ גיבשה תכנית להקמת ישוב מבוצר תוך יום. עיקריה של התוכנית היו: הכנה מראש של חלקי מבנים, מגדל וחומות מעץ; העברתם בסתר אל המקום המיועד והקמתם בעזרת מתנדבים מיישובי הסביבה. התוכנית קיבלה את אישור מטה "ההגנה" והנהגת הסוכנות היהודית.

בחנוכה תרצ"ז, 10 בדצמבר 1936, הוקם בן לילה, בעמק בית שאן, בלב יישוב ערבי עוין, קיבוץ חדש, ושמו תל-עמל. עלייתו של תל-עמל לקרקע חנכה את מבצע "חומה ומגדל", שבו במשך שלוש שנים עלו לקרקע 52 יישובים יהודים חדשים, שעיצבו את גבול המדינה שבדרך.

למחרת נכתב בעיתון "דבר": "כל היום העבירו מכוניות וטרקטורים את המכשירים והכלים מבית אלפא, מקום מגוריו הארעי של הקיבוץ. השמחה בבית אלפא הייתה רבה: כל ימי קיום העמק העברי הייתה בית אלפא הנקודה הקיצונית במזרח, ועתה נוספו להם שכנים".

מפעל ההתיישבות "חומה ומגדל" היה מפעל התרסה נגד גזירות המדיניות הבריטית של מגבלות על רכישת קרקעות, הקמת יישובים ועליה לארץ, מתוך חנופה לערבים ותוך רמיסה בוגדנית, ברגל גסה, של המנדט שבריטניה קיבלה מחבר הלאומים להקים מדינה יהודית בארץ ישראל. האזורים שבהם הוקמו יישובי "חומה ומגדל" היו במכוון האזורים שהבריטים אסרו על התיישבות בהם. היו אלו לרוב נקודות מבודדות בסְפָר או באזורים עתירי אוכלוסיה ערבית. הביצוע היה בידי "ההגנה" שתפעלה את מבצעי הבזק של הקמת היישובים. בתוך יום הוקם יישוב כולל חומה מלוחות עץ ושכבות חצץ, עמדות מגן ומגדל שמירה, כדי להגן על היישוב והמתיישבים. תל-עמל בעמק בית שאן היה החלוץ של "חומה ומגדל". תל-עמל פרץ את הדרך להתיישבות היהודית בבקעת בית שאן ולעיר בית שאן ולהבטחת האזור כחלק ממדינת ישראל. לאורך שנים, עד 1970, היה תל-עמל יישוב ספר שספג פגיעות מן הירדנים.

החלוצים, חברי תנועת "השומר הצעיר" מארץ ישראל ומגליציה, נתנו לקיבוץ את השם תל עמל. שם המסמל את ערך העבודה שבו האמינו, והתל מסמל את ההתחדשות, שבחזרת עם ישראל לגלבוע והסרת הקללה מקינת דוד.

חצי שנה לאחר הקמת הקיבוץ, צאצאי הנשיא השני של ההסתדרות הציונית דוד וולפסון העניקו לקיבוץ תרומה כספית, שבה הם בנו את חדר האוכל שלהם. בתמורה הם דרשו להנציח את שמו של אביהם, ושם היישוב שונה לניר דוד.

חברי הקיבוץ חשו לא בנוח עם השינוי הזה, ונשאו געגוע לשם המקורי. בשנות השמונים המוקדמות, החליט הקיבוץ להחזיר את שמו הקודם, אך לא במקום השם שכבר היה חלק מן הזהות שלו, אלא לצדו. ומאז שמו של הקיבוץ הוא כפול, ניר דוד (תל-עמל).

המקום שבו התיישבו חלוצי תל-עמל, היה על גדותיה של ביצה שורצת יתושי אנופלס נושאי קדחת הביצות – מלריה. הקדחת הכתה בחלוצים. על מנת ליצור תנאי מחיה אנושיים עמלו חברי הקיבוץ, במשך שנים, על ייבוש הביצה. הביצה הייתה חלק מנחל עמל ובשמו הערבי – נחל אל-אסי.

הנחל נובע מעין עמל שבגן השלושה, הסחנה. הוא חוצה את קיבוץ ניר דוד וזורם עד נחל חרוד. הקטע של הנחל הזורם בקיבוץ שוקם וטופח במשך השנים בידי חברי הקיבוץ ובמיטב כספם. מקטעים של דפנות הנחל צופו בבטון צבוע בטורקיז, שהעניק לו את הגוון התכול, הייחודי. מחנה חומה ומגדל תל עמל ישב בגדתו הדרומית של הנחל. בתי האבן הראשונים של היישוב הוקמו ב-1939 בחלקו הצפוני של הנחל. ב-1951 נבנתה שכונה בגדתו הדרומית וקטע הנחל העובר בקיבוץ מיושב בשתי גדותיו.

****

אחת הסיבות לכך שחברי ניר דוד התעקשו להחזיר את שמם המקורי, הוא המנון הקיבוץ, אותו כתב אלתרמן, "המגדל הראשון".

עם החלוצים שעלו לנקודת חומה ומגדל ביומה הראשון, נמנו לאה ומשה לבקוביץ' ובנם הפעוט ערן, בן השלושה חודשים. לאה היא אחותו האהובה של נתן אלתרמן.

זמן קצר לאחר הקמת הנקודה החדשה יצא אלתרמן מתל אביב ונסע בדרך לא דרך לבקעת בית שאן, לבקר את אחותו, גיסו ואחיינו, שהתגוררו עם חברים נוספים באחד הצריפים בחצר הקיבוץ. אלתרמן העריץ את לאה על נחישותה, דבקותה באמונתה וערכיה, אומץ לבה ועוז רוחהּ ועל שבחרה בדרך של הגשמה חלוצית. הוא ראה בעצמו את מי שמסתפק במילים, כמו כתיבת מילות 'שיר העמק', בעוד היא עושה את המעשים. היא התיישבה בעמק, היא סִתְּתָה אבנים כדי לסלול כביש, היא דבקה באדמת המולדת. הביקור בתל-עמל היה בעיצומו של החורף. אלתרמן פגש את לאה עייפה וסחוטה כשהיא עומדת על אדמת הטרשים של הקיבוץ ובנה חבוק בזרועותיה. במרוצת הזמן הוא נעשה בן בית בקיבוץ הצעיר, כשהוא מלווה בהערצה את תהליך הפיכתו ליישוב של ממש. את רשמיו העלה בשיר "המגדל הראשון", בו העלה על נס את הקמת תל-עמל, הן בזכות עצמה והן מתוקף היותה מפלסת דרך למפעל כולו. הוא נתן את המילים למרדכי זעירא שהלחין אותו. השיר בוצע לראשונה בנשף לכבוד עשור ליצירתו של זעירא. לקראת סוף הערב עלה זעירא לבמה ולימד את הקהל את השיר, שמילותיו הופיעו בתוכניית הנשף. צילום של התוכניה מופיע באתר "זמרשת". שמו המקורי בתוכניה הוא פשוט – "תל-עמל". לאחר מכן זעירא נסע לתל-עמל ולימד את החברים את השיר, במהלך אירוע לציון חמש שנים לעליית הקיבוץ לקרקע. החלק המושר הוא כמחצית ממילות השיר המקורי של אלתרמן.

השיר נפתח במילים "בהרי בגלבוע", לא הרי הגלבוע, חיבור מובהק לקינת דוד על שאול שנפל בגלבוע: "הרי בגלבוע, אל טל ואל מטר עליכם". המסר של השיר, הוא שהחלוצים המתיישבים בגלבוע מסירים מן ההר את הקללה. הסרת הקללה היא אתוס שהיה טבוע באידיאל של חלוצי ההתיישבות בגלבוע וגם בשירתו של שלונסקי. כותב אלתרמן: "בערבת הקללה עלי באר לי". ובהמשך – "המגדל הראשון את הנדר נדר, עת חרגת חמושה ומונפת, לעמוד מול הרים שאמרו 'אַל מטר' וצרים שהיגידו – אַל נפש". את הקללה מחליפה ברכה: "תבורכי תל עמל, במטר ובטל, בדגה עלי גל, תל עמל". תל עמל – ראשונה לחומה ומגדל.

בְּהָרֵי בַּגִּלְבּוֹעַ חָרוֹן יֶעֱשַׁן

וּבְעַרְבַת הַקְּלָלָה עֲלִי בְּאֵר לִי.

תֵּל-עָמָל, דַּבְּרִי שִׁיר בְּלֵילוֹת בֵּית-שְׁאָן,

בְּלֵילוֹת עֲרָבָה שִׁיר דַּבֵּרִי.

הַמִּגְדָּל הָרִאשׁוֹן אֶת הַנֵּדֶר נָדַר

עֵת חָרַגְתְּ חֲמוּשָׁה וּמוּנֶפֶת

לַעֲמֹד מוּל הָרִים שֶׁאָמְרוּ "אַל מָטָר"

וְצָרִים שֶׁהִגִּידוּ – "אַל נֶפֶשׁ".

תֵּל-עָמָל, תֵּל-עָמָל, תֵּל-עָמָל,

רִאשׁוֹנָה לְחוֹמָה וּמִגְדָּל

תְּבֹרְכִי, תֵּל-עָמָל!

בְּמָטָר וּבְטַל

בְּדָגָה עֲלֵי גַּל, תֵּל-עָמָל

בְּדָגָן לַמַּגָּל, תֵּל-עָמָל

בִּנְעוּרִים לַמִּגְדָּל

תֵּל-עָמָל!

****

בחמש השנים האחרונות, מתנהלת מערכה נגד הקיבוץ, בתביעה לאפשר כניסה חופשית ורחצה חופשית לכל אחד באסי. המאבק, שלא אחת הידרדר לאלימות, נקרא "לשחרר את האסי". חברי הקיבוץ מסרבים לדרישה, כיוון שהבתים שלהם הם על גדות הנחל ופתיחתו לכל עלולה להיות מטרד קשה לחייהם ואולי אף מפגע תברואתי. הם טוענים, שהאסי פתוח לכל למעט קטע מתוכו הזורם בקיבוץ. האזור שופע מעיינות, שעל שמם נקראת המועצה האזורית – עמק המעיינות. הסחנה מצוי בקרבת מקום. למה נטפלים דווקא לכבשת הרש שלהם?

יש לומר את האמת – יש צדק גם בטענות המוחים. על פי החוק כל מקורות המים של המדינה שייכים לציבור, נתונים לשליטת המדינה ומיועדים לצרכי תושביה ולפיתוח הארץ. יתר על כן, החוק הזה הוא חוק צודק וראוי. יש כאן מקרה מובהק של צדק מול צדק. ובמקרה כזה, מן הראוי להגיע לפשרה מכובדת ומכבדת; פשרה שתאפשר פתיחה מקסימלית של חלקים מן הנחל שביישוב תוך הגנה על אורח חייהם ועל פרטיותם של חברי הקיבוץ, שעלו לשם בזכות, לפני הקמת המדינה, לפני חוק המים, והם חיים שם את חייהם. פשרה שאפשר לחיות אתה. ואכן, כבר הגיעו ליותר מפשרה אחת, ורק לאחרונה גובשה פשרה נוספת בין ראש המועצה האזורית עמק המעיינות וראש העיר בית שאן. הבעיה היא שהגורמים המיליטנטיים המובילים את המאבק אינם רוצים בפתרון. הם רוצים לנצח, להביס, לדרוס, לרמוס, להשפיל ולפגוע ומסכלים כל פשרה, בשם שיח הזכויות. הם מוּנעים משנאה ומפוליטיקה זרה – ברית בין ארגון השמאל הרדיקלי "הקשת המזרחית" שמנהל מלחמת חורמה בקיבוצים ובהתיישבות ואנשי ימין שונאי קיבוצים המתודלקים בידי המסית והמדיח שאבא שלו הוא ראש הממשלה.

* "שישי בגולן"

בת מצווה לקבלת השבת באורטל

השעה הקסומה ביותר בשבוע, בעבורי, היא השעה שבה נכנסת השבת. השעה שבה אנו נפרדים מן החול, מן השוטף ומתכנסים לאווירה אחרת, אווירת השבת, עם הרוגע והשקט והמנוחה שבה.

השבת, פרשת "שופטים", לפני 12 שנים, התחלנו לערוך בשעה הקסומה הזאת את קבלת השבת הקיבוצית. זו שעה קלה של יופי קהילתי, של יופי תרבותי, של פסק זמן ממרדף החיים לזמן של תרבות, של יחד, של התחברות לשורשינו היהודיים. שעה שאנו שרים שירי שבת, מדליקים נרות שבת, מקדשים על היין והחלה, דורשים את פרשת השבוע, חדים את החידות על פרשת השבוע.

בקבלת השבת אני חש את החיבור שלנו ליהודים בכל מקום בעולם ובכל הדורות שקדמו לנו ושיבואו אחרינו, החווים את החוויה הזאת. אנו עושים זאת בדרכנו, השונה מדרכים אחרות, אך כל הדרכים השונות יוצרות יחד את אחדות האומה; אחדות שאינה אחידות. בעיסוק שלנו בפרשת השבוע, אנו מתחברים למחזור השנה היהודי. יחד אתנו, בכל מקום בעולם שיש בו יהודים, עוסקים בדרכים שונות באותה פרשה, מספרים את הסיפור היהודי ומפרשים בדרכים שונות את אותה התורה. קבלת השבת, לצד החגים היהודיים, היא הביטוי ליהדותנו, לכך שאנו קהילה יהודית, החיה חיים יהודיים, היוצרת יצירה יהודית, בדרכה שלה.

****

קבלת השבת אינה אירוע כמו סדר פסח, טקס יום הזיכרון או חגיגת הביכורים ושאר החגים והמועדים היפים שלנו. היא הרבה יותר פשוטה, הרבה יותר צנועה. היא מפגש של כרבע שעה. אולם אין עוד עשיה תרבותית המשתווה אליה בהתמדה; מדי שבת בשבתו. אין עוד פעילות שמתקיימת אחת לשבוע, כל כך הרבה שנים, כל כך הרבה פעמים, כ-600 קבלות שבת עד כה. זה יופיה וזה כוחה. וזה גם הקושי שבה. כי התמדה אינה דבר קל. כמי שמארגן וארגן גם אירועים גדולים ובהם האירועים הגדולים ביותר שלנו, אני מכיר את המאמץ הגדול בהכנת אירועים כאלה. אך אני יודע שהרבה יותר קל לגייס שותפים לאירוע גדול וחד פעמי או חד שנתי, מלגייס שותפים לפעילות מתמשכת, שנעשית אחת לשבוע. זה ההבדל בין ספרינט למרתון. אך זה יופיה של קבלת השבת. שבוע אחרי שבוע אחרי שבוע אחרי שבוע; מחזור של שבעה ימים ושוב אנו מקבלים את השבת. ולכן קבלת השבת, בעיניי, היא עמוד השדרה של התרבות האורטלית.

שני דברים מאפיינים את קבלת השבת שלנו. בניגוד לניסיונות שהיו בעבר באורטל ובקיבוצים אחרים, איננו מכנסים את כל הציבור, ולפני שמגישים לו את האוכל כולם בצוותא עורכים קבלת שבת. ניסיונות כאלה, בעבר, האריכו לכל היותר שבוע או שבועיים. העובדה שקבלת השבת היא וולונטרית, בשעת שראשוני הסועדים מגיעים לחדר האוכל, היא מתרחשת בפינה חדר האוכל, היא מיועדת רק למי שרוצה להשתתף בה – היא הסוד ליכולת להתמיד.

הדבר השני הוא המשפחה המובילה. איני יודע אם יש עוד מקום שבו קבלת השבת מובלת מדי שבת בידי משפחה אחרת. בדרך כלל יש צוות או אדם אחד המתמחה בהובלה והוא מוביל את קבלת השבת. אנו בחרנו בדרך אחרת, קהילתית יותר, משתפת יותר, מעצימה יותר, נותנת במה וביטוי לחברים. הצוות מלווה, מנחה, מארגן – אך עיקר הבמה ניתנת למשפחה. ויכול מאוד להיות שזה הרבה פחות "מקצועי", אך זה הרבה יותר קהילתי. אני מאמין שזו הדרך המתאימה לנו.

קל היה לי ולחבריי לצוות להוביל בעצמנו את קבלות השבת. אני מודה שהחלק הקשה ביותר הוא מציאת המשפחה המובילה והנגנים. יש בכך לא מעט תסכול. תסכול מהתשובות השליליות לפניותיי, ועוד יותר מכך מחברים שאפילו אינם נותנים תשובה שלילית, אלא פשוט מתעלמים. ואף על פי כן, במבחן התוצאה, כבר 600 שבועות זה עובד, יותר מכל פעילות אחרת אי פעם באורטל, ואני חש שיש שכר לעמלי.

****

לא יהיה זה נכון לעסוק בקבלת השבת ולהתעלם מן הפיל שבחדר – המספר הנמוך של משתתפיה. כמובן שהיינו שמחים אילו המספר היה גדול. אשתף במספר תובנות שבעזרתן אני מתמודד עם הסוגיה הכמותית.

* מורי ורבי בוג'ה לימד אותי תובנה שאימצתי: "כשהייתי צעיר ספרתי תמיד את האנשים שלא באו, ותמיד הייתי מאוכזב. כאדם מבוגר למדתי לספור תמיד את האנשים שבאו, ותמיד אני מרוצה". ואכן, אני שמח על כל משתתף ומכפיל את השמחה במספר המשתתפים, וזו שמחה גדולה.

* אני מאמין שקבלת השבת נוגעת בהרבה יותר אנשים מן המשתתפים בה בפועל. היא נוגעת בחברים המשתתפים בה אחת ל… בחברים שנכנסים לחדר האוכל ושומעים את השירה ומצטרפים אליה או אפילו רק מאזינים לה. או רק רואים את נרות השבת. או רק טועמים מן החלה. או רק קוראים במידף ועל לוח המודעות ועל לוח המודעות האלקטרוני ובקבוצת הפייסבוק על קבלת השבת ופרשת השבוע (כמה מאתנו, אם בכלל, ידעו מה זאת פרשת השבוע לפני קבלות השבת?). ובחברים שאינם משתתפים אישית אך יודעים שהיא קיימת ושאורטל מקבלת את השבת, גם אם הם עצמם אינם נוטלים בה חלק.

* כפי שציינתי, היכולת להתמיד כל כך הרבה שנים, מדי שבוע, היא בין השאר בזכות האופי הוולונטרי, ולכן אין סיבה להתרגש ממספר משתתפים נמוך.

* אני אופטימיסט-חשוך-מרפא, ותמיד מאמין שאו-טו-טו הרייטינג יעלה ומספר המשתתפים יגדל, וכשזה לא קורה איני מתייאש כי אני ממשיך להאמין שאו-טו-טו וגו'.

* מה שמצער אותי, הוא שטרם מצאנו מסילות אל הנוער, כדי שיהיה שותף בקבלות השבת. ילדים רבים אוהבים את קבלת השבת, וכשהופכים לנערים – מתנערים ממנה. חבל. אבל אני מאמין שמשהו נזרע בלבו של ילד המשתתף בקבלות השבת, שנשאר בו ובעיתוי הנכון יפרוץ. ואני רואה בעיני רוחי את מי שהשתתפו כילדים בקבלות השבת, מגיעים אליהן עם ילדיהם בעוד ככה וככה שנים. אופטימיסט-חשוך-מרפא כבר אמרתי?

****

לפני שבועיים צוות קבלת שבת התארח ליום השתלמות וגיבוש במכון הווי ומועד ברמת יוחנן. רמת יוחנן היא אימפריה תרבותית, אולי יותר מכל קיבוץ אחר בארץ.

ברמת יוחנן מתקיימת קבלת השבת ברציפות, מדי שבת בשבתו, מאז 1974, כבר 46 שנים. … עד הקורונה. מתחילת הקורונה אין קבלות שבת.

אצלנו, שלהבת קבלת השבת לא כבתה גם בקורונה. בתקופת הסגר ערכנו בכל שבוע קבלת שבת מקוונת. אחרי הסגר ועד חידוש סעודות ליל שבת בחדר האוכל, קיבלנו את השבת בגינה הקהילתית. עם פתיחת חדר האוכל בליל שבת חזרנו אליו. כיוון שראינו שעדיין חברים רבים נמנעים מלעלות לחד"א, אנו עורכים את קבלות השבת לסירוגין בגינה הקהילתית ובחדר האוכל.

זהו כוחה של ההתמדה. היא מחייבת גמישות ויצירתיות והתאמת עצמנו לאילוצי הזמן.

אני גאה במפעל התרבותי היהודי של קבלות השבת האורטלית. מזל טוב לנו לבת המצווה של קבלת השבת. בשבת הבאה כבר נפתח את שנת בר המצווה.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

צרור הערות 16.8.20

* הגלביות תחילה – במשך שנים מכרו לנו את הסיפור, שהדרך לשלום ולנורמליזציה במזרח התיכון היא קודם כל הסכם עם הפלשתינאים – בתנאים שלהם והסכם עם סוריה – בתנאים שלה; תנאי התאבדות לאומית מבחינתנו. שמעון פרס נהג להתפייט על הגלביות שיכסו את מדשאת הבית הלבן כשישראל תחתום על הסכם הקבע עם הפלשתינאים.

והנה, אנו רואים שניתן לצאת מן הקופסה ולהפוך את כיוון הזרימה. אולי הדרך לשלום הפוכה. בשנים האחרונות מתגבשים יחסי קרבה בין ישראל לבין הציר הסוני "המתון" (כלומר המתון יחסית) שהגיעו לשיא בהסכם הנרמול עם איחוד האמירויות, וכנראה הסכמים עם מדינות נוספות בעתיד הקרוב. וזאת, בלי לסגת משעל אחד ביהודה ושומרון, בבקעת הירדן, בירושלים ובגולן. אז אולי הכיוון הוא הפוך – הגלביות תחילה. ישראל תעמיק את אחיזתה במזרח התיכון ביחסים נורמליים עם מדינות ערב, תבודד את אויבותיה, ותאלץ אותן להתפשר.

ההסכם עם איחוד האמירויות משמח כל שוחר שלום, אך יש בו צד מדאיג – הוויתור על החלת הריבונות. אין שום סיבה שישראל תפגע באינטרסים הלאומיים החיוניים לה תמורת ההסכם. תמורת הנורמליזציה שאנו מקבלים מאיחוד האמירויות, עלינו לתת לאיחוד האמירויות נורמליזציה. למרבה הצער, אנחנו נשארים בקופסה של תשלום מחיר מדיני תמורת השלום, כאילו השלום נמצא בידי הצד השני, הוא מוצר הנחוץ רק לנו ועלינו לקנות אותו מהם במטבע מדיני, במקום הרעיון הראוי של שלום תמורת שלום.

אבל האמת היא, שנתניהו קיבל רגליים קרות ונסוג מהחלת הריבונות עוד לפני ההסכם עם איחוד האמירויות וללא קשר אליו, למרבה הצער.

בימים הקרובים נשמע פרטים על ההסכם. יש הבדל בין ויתור על הריבונות לבין השעיית הריבונות. אם מדובר על ביטול – זאת תבוסה מדינית. אם מדובר על השעיה, שהייתה קיימת בלאו הכי, סוגיית הריבונות לא ירדה מן הפרק, ובשעת כושר ישראל תחיל את ריבונותה בלי להפר את ההסכם.

ריבונות ישראל על בקעת הירדן וגושי היישובים היא אינטרס לאומי חשוב מאוד, שאסור לוותר עליו.

* הישג של נתניהו – הסכם הנרמול עם איחוד האמירויות הוא הישג מדיני לישראל. ההישג הוא של נתניהו והוא ראוי על כך לשבח. נתניהו אחראי גם לצד השלילי של המטבע – הקפאת החלת הריבונות. האם באמת מדובר בהסרת מהלך הריבונות מעל הפרק כפי שאומרים באיחוד האמירויות או רק בדחיה, כפי שאומר נתניהו? זאת נדע בחודשים הקרובים.

העובדה שנתניהו לא שיתף את גנץ ואשכנזי במהלך, מצביעה על כך שגם כאשר הוא מוכיח את עצמו כמדינאי מוצלח (דוקטור נתניהו), הוא אינו שוכח להיות עסקן קטן (מיסטר ביבי). הרי הוא לא חשש שגנץ ואשכנזי יתנגדו למהלך, יסתייגו ממנו, ידליפו, יפריעו. אבל הוא רצה לקבל את כל התהילה. לשם כך הוא פעל, כדרכו, באופן בלתי ממלכתי ובניגוד לרוח האחדות וממשלת האחדות.  

* מחנה השלום – יו"ר מרצ ניצן הורביץ התראיין בכאן ב', והקפיד לציין פעם אחר פעם, שהוא מרוצה קודם כל מכך שלא תחול ריבונות ורק אח"כ מכך שיש גם הסכם עם איחוד האמירויות. מזמן טענתי שבקרב מי שמתיימרים להיות "מחנה השלום", הנסיגה והעקירה אינם מחיר השלום, אלא השלום הוא מחיר הנסיגה והעקירה. תמורת העקירה הם מוכנים גם לשלום.

* ההיבט ההיסטורי – במסיבת העיתונאים דיבר נתניהו על ההסכם כהסכם השלום השלישי, אחרי השלום עם מצרים וירדן.

כמה הערות היסטוריות. א. איני יודע אם נכון להגדיר זאת כהסכם שלום, כיוון שהצדדים אינם במצב של מלחמה. אין בכך כדי להמעיט מחשיבות ההישג, אך ראוי לציין זאת למען הדיוק.

ב. נורמליזציה ויחסים דיפלומטיים עם מדינות ערביות שלא היו במצב מלחמה עם ישראל, היו לנו גם עם מרוקו ומאוריטניה. הם נחתמו לאחר הסכם אוסלו. מרוקו ניתקה את היחסים בעקבות מתקפת הטרור הפלשתינאית ב-2000 (האינתיפאדה השניה) ומאוריטניה – בעקבות מבצע "עופרת יצוקה". אני מקווה שהיחסים עם איחוד האמירויות יהיו יציבים יותר, וביטחון ישראל לא יהיה בן ערובה שלהם.

ג. לא היו לישראל שני הסכמי שלום אלא שלושה. ב-17 במאי 1983 נחתם הסכם שלום עם לבנון. אמנם ההסכם הזה לא החזיק מעמד אפילו שעה (הייתי אז בלבנון, ולא היה שום שינוי בין היום הזה לימים שלפניו), אך חשוב מאוד להזכיר את הסכם השלום הזה, כדי שלא נשכח ששלום אינו חתימת הסכם שלום, אלא המציאות בשטח. כמו באוסלו, הסכם שהופר מיד עם חתימתו, אינו שווה את הנייר שעליו נכתב.

ד. אין זה ההסכם הראשון ללא ויתורים טריטוריאליים ישראלים. גם בהסכם השלום עם ירדן ישראל לא נסוגה משטחים (היו כמה חילופי שטחים זעירים בערבה). אחרי שנים שבהן נטען שההתיישבות הישראלית בבקעת הירדן וביהודה ושומרון תמנע שלום עם ירדן, הוכח שניתן לחתום על שלום עם ירדן, לצד ההתיישבות היהודית וההתיישבות היא דווקא הגשר לשלום.

* מי אחראי להחמצה ההיסטורית – בעקבות הקפאת התכנית להחלת ריבונות על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות, הרשת מלאה בתעמולת מעריצי נתניהו המטילים את האחריות על כך על גנץ ואשכנזי, ש"תקעו מקלות בגלגלים".

הנראטיב הזה נוח הן לנתניהו והן לגנץ – לכל אחד מול הבייס שלו. נתניהו, שנוהג לנכס לעצמו כל הצלחה, מוצא תמיד שעירים לעזאזל לכל כישלון. במקרה הזה, השעירים לעזאזל שמחים לנכס לעצמם את האשמה, כי היא מסייעת להם בבייס שלהם להתגאות בכך ש"בלמו את הסיפוח".

אכן, גנץ ואשכנזי מתנגדים, לצערי, להחלה חד-צדדית של ריבונותנו. אבל בהסכם הקואליציוני ניתנה לכחול לבן זכות וטו בכל הנושאים זולת סוגיית הריבונות. לנתניהו יש רוב בממשלה ובכנסת לריבונות. אילו הוא רצה – הכנסת הייתה מחילה את הריבונות.

זה לא שהוא לא רצה. הוא רצה אבל פחד. ככל שהתקרב המועד הוא קיבל רגליים קרות. הוא לא קורץ מהחומר של מנהיגים גדולים שמוכנים להסתכן ולשלם מחיר בטווח הקצר למען השגת מטרה לאומית בטווח הארוך. זה גדול עליו. ולכן הוא התקפל.

מלוא האחריות בנושא הזה היא על נתניהו. אילו הוחלה הריבונות הוא היה ראוי למלוא האשראי. הוא נושא במלוא האחריות על ההחמצה.

צר לי על עמדתם של גנץ ואשכנזי, דווקא כיוון שהם מתנגדים לנסיגה מבקעת הירדן ורואים בבקעת הירדן שטח שחייב להיות ישראלי. הם מתנים את הריבונות הישראלית בהסכם, אבל הרי ברור שלא תהיה ריבונות בהסכם. ישראל מעולם לא ביקשה רשות מן הערבים להגשים את הציונות ולממש את יעדיה הלאומיים. השמרנות של גנץ ואשכנזי והפחד שלהם מצעדים נועזים מצערת מאוד. מן הראוי היה, שהחלת הריבונות על בקעת הירדן בהסכמה לאומית רחבה, תהיה הבשורה הגדולה של ממשלת אחדות, בתמיכת חלקים נרחבים מן האופוזיציה. העדר הקונצנזוס – הוא במידה רבה באשמת גנץ ואשכנזי.

אבל האחריות על אי החלת הריבונות היא על נתניהו. אולי גם על טראמפ.

יש לקוות שלא תהיה זו בכיה לדורות. אם טראמפ ינצח בבחירות, יש לחדש את היוזמה, ולהחיל את הריבונות בתמיכת ארה"ב. אם נדחה זאת שוב לסוף הקדנציה שלו, אנו עלולים להחמיץ שוב את שעת הכושר. 

* לא-כלום – צפיתי ביו"ר מועצת יש"ע וראש המועצה האזורית בקעת הירדן דוד אלחיאני תוקף את נתניהו על ויתורו על הריבונות. מן הראוי שאלחיאני יעשה חשבון נפש, במקום לתקוף את נתניהו, על חלקו בהחמצת המאה.

אלחיאני הוביל מאבק נגד יוזמת טראמפ ונגד החלת הריבונות כיוון שהיא חלקית ולא על כל יו"ש. במאמר שכתבתי לפני חודשים אחדים, השוויתי אותו לגורמים בימין ובשמאל ביישוב שהתנגדו לתכנית החלוקה ב-1947 כי היא לא הייתה מספיק טובה בעבורם. אילו דעתם הייתה מתקבלת, לא הייתה קמה המדינה, ואם לא הייתה קמה אז, ספק אם הייתה קמה במועד אחר. לא זו בלבד שאלחיאני וחבריו, אנשי "הכל או לא כלום" התנגדו לתכנית – הם התסיסו את חבריהם האוונגליסטים, הבייס של טראמפ, נגד התכנית. ויתכן מאוד שללחץ הזה היה חלק משמעותי בהחמצת ההזדמנות ההיסטורית להחלת הריבונות על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות.

זאת הבעיה בגישת "הכל או לא-כלום" – לא אחת ההתעקשות על הכל מובילה ללא-כלום.

* לעגן את גבולות הקבע של ישראל – מה בדיוק הסיכום בין ישראל, ארה"ב ואיחוד האמירויות בסוגיית הריבונות? כל צד מציג זאת באופן הנוח לו. פעם במקרים כאלה, אפשר היה לסמוך על מנהיגי ישראל שהם אומרים את האמת. אבל היום…

אז מדובר בביטול החלת הריבונות או בהקפאה זמנית?

אם מדובר בביטול, זו בכיה לדורות. יש להבין, שכאשר ישראל נמנעת מהחלת ריבונות על שטח, היא משדרת שאין היא רואה בו שטח שלה והוא פתוח למיקוח. כאשר היא מחילה עליו את הריבונות, הוא הופך לחלק בלתי נפרד מן המדינה. החוק, המשפט והמנהל הישראליים חלים עליו בדיוק כמו על מישור החוף, השרון, הכרמל, הגליל והנגב.

על פי חוק יסוד משאל-עם, נסיגה משטח שעליו חלה ריבונות ישראל מחייבת רוב של 61 ח"כים לפחות ואז – משאל עם. רק רוב של 80 ח"כים מייתר את משאל העם.

נסיגה משטח ריבוני היום היא כמעט בלתי אפשרית. ולכן, החלת ריבונות היא שינוי דרמטי בכללי המשחק. היא עיצוב גבולות הקבע של מדינת ישראל לזמן ארוך. היא שימת קץ לתחושת הזמניות שמערערת את היציבות ומשדרת העדר שורשים.

מכל האזורים – בקעת הירדן היא החיונית ביותר להחלת הריבונות תחילה. ריבונות ישראל על בקעת הירדן תעגן את הירדן כגבולה המזרחי של ישראל. בקעת הירדן ישראלית תסכל הקמת מדינה פלשתינאית על כל שטחי יו"ש שתיצור חזית מזרחית עוינת מאיראן עד גוש דן. מדינה פלשתינאית על הירדן תאיים על קיומה של ירדן ולבטח על השלום בין ישראל לירדן. בקעת הירדן ישראלית תסכל זאת. בקעת הירדן ישראלית תשאיר בידי ישראל את המפתח הדמוגרפי של הישות הפלשתינאית ותמנע זליגה וגירוש ממדינות ערב של מיליוני "פליטים" לשטח המדינה הפלשתינאית, שיופנו מיד ללחץ בלתי נסבל ל"שיבה" שלהם לישראל. בקעת הירדן ישראלית תאפשר קיומה של שדרה מזרחית ישראלית ממטולה והחרמון עד אילת. בשנת המאה למדינת ישראל אוכלוסיית ישראל תמנה עשרים מיליון נפש. אי אפשר לצופף אוכלוסיה כזו בשדרה המערבית – מישור החוף. קיומה של שדרה מזרחית מקבילה, שתאפשר פיזור האוכלוסיה, היא יעד לאומי ממדרגה ראשונה. מספר הפלשתינאים בבקעת הירדן קטן. החלת הריבונות תחייב הצעת אזרחות לפלשתינאים בשטח זה, אך התוספת הזו זניחה בהשפעתה על המאזן הדמוגרפי של ישראל.

אם יש לבחור בין ריבונות עכשיו על בקעת הירדן או על גושי ההתיישבות, שגם החלת הריבונות עליהם חיונית, יש להעדיף את הבקעה מסיבה נוספת. אין איום אמתי של נסיגה מהגושים הגדולים שהמציאות בהם בלתי הפיכה. בקעת הירדן, לעומת זאת, היא בסכנה של ממש, כפי שראינו בהצעות ברק ואולמרט לפלשתינאים. לכן, האינטרס הלאומי מחייב ריבונות על בקעת הירדן תחילה.

* אם לא ריבונות – אם נתניהו דחה לזמן בלתי מוגבל את החלת הריבונות על בקעת הירדן, לכל הפחות שיביא במהרה החלטה על התיישבות רבתי בבקעת הירדן. גנץ יכול לנדב לו את התכנית הלאומית לפיתוח בקעת הירדן של כחול לבן.

* כביש השִׁדְרָה המזרחית – כאשר סללו את כביש 6, כביש חוצה ישראל, סברתי שהמיקום שלו אינו המיקום הנכון; שיש לסלול אותו בתוואי של כביש 90, ממטולה עד אילת.

הכביש נסלל בתוואי שנסלל, ואנו – תושבי הסְפָר הצפוני והדרומי נהנים ממנו מאוד. אולם הגיעה השעה לכביש חוצה ישראל המזרחי, כביש השִׁדְרָה המזרחית.

כעת, כאשר למרבה הצער החלת הריבונות על בקעת הירדן, החיונית כל-כך לעתידה של מדינת ישראל, נדחתה לזמן בלתי מוגבל, יש לקדם את פיתוח ההתיישבות בה. קידום ההתיישבות אינו במקום הריבונות. הדבר נחוץ גם אם תחול ריבונות. הציונות המעשית והציונות המדינית צעדו שלובות זרוע מאז ראשית הציונות. אולם כעת, כאשר ישראל גילתה חולשה מדינית ונמנעה מהחלת הריבונות, יש צורך לחזק את המעשה ההתיישבותי ביתר שאת, כדי לעגן ולחזק את היות בקעת הירדן ישראלית לתמיד. עלינו לחשוב כיצד ניתן לגאול את בקעת הירדן משממונה וליישב אותה. תשתיות התחבורה בבקעת הירדן מעידות על ארעיות וחוסר רצינות בכוונות המדינה כלפיה. אוטוסטרדה רבתי היא הזדמנות גדולה לשינוי במצב ההתיישבות בבקעת הירדן. כביש כזה עשוי להפיח חיים גם בערבה. הוא עשוי לחסוך חיי אדם רבים, הנספים בתאונות בערבה. כביש כזה לא ייחסם שוב ושוב באזור ים המלח בשל שיטפונות בעקבות כל טפטוף בהרי ירושלים.

האוכלוסיה הישראלית עשויה להכפיל את עצמה עד 2048, שנת המאה למדינת ישראל. מדינת תל-אביב לא תוכל לתת מענה לאוכלוסיה של 20 מיליון איש. זו העת להוציא מן המגרות ומן הנפטלין את תכנית השִׁדְרָה הכפולה, שהגה פרופ' אברהם וכמן ז"ל כבר בשנות ה-70, של פיתוח מדינת ישראל בשתי שדרות: השדרה המערבית – מישור החוף. השדרה המזרחית – הגליל המזרחי והגולן, עמק הירדן, בקעת הירדן, ים המלח והערבה בואכה אילת. כביש השדרה המזרחית הוא הכרח בדרך להגשמת החזון.

* הפתעה – חולדאי הפתיע. ליד דגל איחוד האמירויות הוא האיר את חזית בניין העיריה גם בדגל ישראל.

* גזור ושמור – בימים הקרובים איש השלום גדעון לוי יכתוב פשקוויל בו יגנה בחריפות את איחוד האמירויות על בגידתה השפלה בפלשתינאים.

* נושאת הדגל של ציונות הומניסטית – קיבלתי בצער את הידיעה על מותה של כלת פרס ישראל למשפטים, פרופ' רות גביזון. רות גביזון הייתה משפטנית דגולה בעלת מעמד בינלאומי, אשת רוח ישרה כסרגל ומעורבת בציבוריות הישראלית. היא הייתה ציונית, ליברלית והומניסטית בכל רמ"ח איבריה ושס"ה גידיה.

גביזון הייתה ממייסדי האגודה לזכויות האזרח והדמות המרכזית בה לאורך עשרות שנים. בין השאר כיהנה כיו"ר האגודה וכנשיאתה. היה זה בימים שהאגודה הייתה אגודה ציונית ולא השתמשה לשווא בשם "זכויות האזרח" בשם אג'נדה אנטי ישראלית רדיקלית, כפי שהיא היום.

רות גביזון הייתה אינטלקטואלית אמתית, שחתרה לאמת והשקפת עולמה הייתה רחבה ועמוקה ולא ססמאתית. דאגתה לזכויות האזרח לא הייתה חד-ממדית כי היא הכירה גם בזכויות הקולקטיב ובזכויות לאומיות ובאינטרסים לאומיים, וביטאה קו מאוזן, של דרך המלך, המבטיחה ככל הניתן הן את זכויות הפרט והן את אינטרס הכלל. ובהציגה את דרך המלך, היא לא טיאטאה מתחת לשטיח את הדיסוננס בין ערכים, אלא הציגה את צדקת שני הצדדים ואת הצורך בפתרון מיטבי. היא סלדה מהכרעות חותכות ומשיח הזכויות וחתרה לפתרון של הסכמה רחבה ומאוזנת בנושאים השונים. כשאני חושב היום על העימות בנושא נחל האסי הזורם בקיבוץ ניר דוד, שניצבים בו צדק מול צדק – כן, שני הצדדים צודקים בטענותיהם, אדם כמו רות גביזון הייתה לבטח מציעה פשרה הוגנת, שיש בה התחשבות מרבית בצדק של שני הצדדים והכרח של כל צד להכיר בצדקתו של האחר ולהגיע לפשרה שניתן לחיות עמה.

כך היא נהגה בסוגיות דת ומדינה, והדבר בא לידי ביטוי באמנת גביזון-מדן בנושא זה. גביזון ומדן לא ניגשו לתהליך כתיבת האמנה כיריבים המציגים כל אחד את הצדק המוחלט שלו בניסיון למצוא פשרות, אלא כמי שמחויבים לזהותה היהודית של המדינה ולזכויות הפרט בניסיון ליצור דרך חדשה, שאינה פשרה של "חיה ותן לחיות" אלא יצירה סינרגטית המכילה את ערכי חופש הפרט עם ערכי יהדותה של המדינה והצביון היהודי והליברלי של הפרהסיה הציבורית בישראל כמדינה יהודית דמוקרטית.

גם במתח בין הרשויות בישראל רות הציגה דרך השוללת את האקטיביזם השלטוני ומזהירה מפניו, אך מכבדת מאוד את בית המשפט העליון ושוללת את הניסיונות לעקר אותו. בשל התנגדותה לאקטיביזם השיפוטי, אהרון ברק חסם את בחירתה לבית המשפט העליון. הייתה זו פסילה שערורייתית של אישה שאין מתאימה ממנה, אך ורק בשל עמדותיה. פסילתה, "כיוון שיש לה אג'נדה" כטענת ברק, כלומר כיוון שהיא אינה דבקה באג'נדה שלו, הייתה חרפה. בנוסף לגדולתה המשפטית – עצם האג'נדה השונה שלה ויכולתה להיות משקל נגד לברק בהרכב בית המשפט, הייתה צריכה להביא לבחירתה, ולו כדי שבית המשפט יהיה מאוזן יותר.

גם בנושא מבקשי המקלט היא הציגה עמדה מקורית, מאוזנת, במסמך שכתבה יחד עם אמנון רובינשטיין ושלמה אבינרי (שלושתם חתני פרס ישראל). היה זה מסמך שהציע מדיניות הגירה לישראל, שמבטיחה את המשך זהותה וצביונה של ישראל כמדינת לאום של העם היהודי ושוללת מדיניות הגירה שעלולה לערער זהות זו, אך גם מאפשרת קליטת מספר מוסכם של פליטים ומבקשי מקלט, כביטוי לערכים ההומניים של המדינה היהודית.

רות גביזון הקימה את ארגון מציל"ה – מרכז למחשבה ציונית, יהודית, ליברלית והומניסטית ועמדה בראשה. ב-2010, אחרי שסיימתי את תפקידי כמנהל מתנ"ס הגולן, פנה אליי ישראל הראל, אז יו"ר המכון לאסטרטגיה ציונית, שבאותם ימים עמדתי בראש תכנית למנהיגות צעירה שלו, סיפר לי שנתקל במכרז לתפקיד מנכ"ל מציל"ה והמליץ לי להגיש את מועמדותי. הוא שוחח עם רות והמליץ לה עליי. שוחחתי עם רות ארוכות, והיא אמרה שלמרות שהמכרז כבר נסגר היא פותחת אותו ומצרפת את מועמדותי (טרם נבחר אז המנכ"ל). בשיחתי אתה סיפרתי לה על בעיה קשה שלי – איני שולט באנגלית. זאת בעיה, כי אחד מתפקידיו של המנכ"ל הוא גיוס משאבים, רובם מחו"ל. היא אמרה שזו אכן בעיה, אך אפשר למצוא לה פתרון, באמצעות שינוי בחלוקת האחריות בין בעלי תפקידים בעמותה. בסופו של דבר לא נבחרתי בשל בעיית השפה, אך הבנתי מרות שהיא תמכה במועמדותי.

לקראת סיום תפקידו של פרס כנשיא המדינה, כתבתי מאמר שבו הצעתי לבחור ברות גביזון לנשיאת המדינה. מאמרים נוספים שכתבתי עליה, נגעו לשערורייתה אי-בחירתה לבית המשפט העליון.

יהי זכרה ברוך!

* למען האחדות – רות גביזון הייתה אשת רוח מעורבת בחיים הציבוריים. אחד הנושאים האחרונים אליו נרתמה, היה יוזמת ממשלת אחדות. ביוזמה שהובלנו, היה חשוב לנו לרתום דמויות לאומית בעלות מעמד והשפעה, וגייסנו את שרנסקי ואת רות גביזון. רות נפגשה מטעמנו עם בכירי המערכת הפוליטית והיה לה חלק משמעותי בהצלת המדינה מסיבוב רביעי בתנאי קורונה, שעלול היה לדרדר אותנו לאנרכיה.

* תודה ליאיר לפיד – אני מודה מקרב לב ליאיר לפיד. צפיתי בראיון עמו בחדשות 12 והקשבתי לו ברוב קשב. אני מודה לו על שהוא הזכיר לי למה אני תומך בממשלת האחדות. אמנם קשה מאוד לקיים ממשלת אחדות עם נתניהו, שמפר את ההסכם הקואליציוני מדי יום ומתנהג בניגוד מוחלט לרוח האחדות. וכן, הוא ממאיס עליי ועל רבים אחרים את ממשלת האחדות. ולכן, תודה ליאיר לפיד שהזכיר לי מה האלטרנטיבה.

בראיון הסביר יאיר לפיד שהוא תמך ותומך בממשלה שנתמכת ע"י הרשימה המשותפת, בלי בל"ד, כי בל"ד היא מפלגה אנטי ישראלית. ומיד סיפר על הרופאים והפרמדיקים הערבים, שהם אזרחים וכו'. אז אנתח את המסר שלו.

"הרשימה המשותפת בלי בל"ד". שקר. אין חיה כזו. בל"ד היא מפלגה עצמאית, אך הרשימה המשותפת היא סיעה אחת בכנסת. בסוגיות של קואליציה / אופוזיציה וכו', היא פועלת כסיעה אחת.

"בל"ד היא מפלגה אנטי ישראלית". נכון. וחד"ש היא מפלגה פרו-ישראלית? ותע"ל? ורע"ם? אחמד טיבי, יועצו של רב המרצחים הוא פרו ישראלי? במה זה בא לידי ביטוי? האם היה פעם עימות בינינו לבין אויבינו, שהוא תמך בצד הישראלי? איימן עודה הוא פרו ישראלי? הוא השתתף לפני שבועות אחדים במסיבת עיתונאים משותפת של פת"ח וחמאס שבה הם דיברו על שיתוף הפעולה נגד האויב הישראלי.

מי שעקב אחרי מה שקורה במגזר הערבי ובפוליטיקה הערבית בנושא החרם על "טחינה אל ארז" ובנושא חוק טיפולי ההמרה, יכול לראות עד כמה הפערים האידיאולוגיים בתוך הרשימה המשותפת עמוקים. לצורך העניין, זו רשימה אחת שיש בה את המפלגות החרדיות ואת מרצ בכפיפה אחת. ומה המשותף להם? נושא אחד שבו הם תמימי דעים: שלילת קיומה של מדינה יהודית, מאבק נגד קיומה של ישראל (אם הם אומרים שהם בעד קיומה של ישראל רק לא כמדינה יהודית – הם נגד מדינת ישראל, כי אין ולא תהיה מדינת ישראל שאינה המדינה היהודית), תמיכה באויבי ישראל, תמיכה ב-BDS. זה הדבק היחיד שמחבר שם בין קומוניסטים לאיסלמיסטים.

מפלגה שמסוגלת להחזיק בתוכה אוטו-אנטישמי קנאי כמו עופר כסיף, היא בהכרח מפלגה אנטי ישראלית. והוא לא חבר בבל"ד.

"בתמיכת הרשימה המשותפת". יש לזכור, שאין המדובר בקואליציה של 61 שהרשימה המשותפת תומכת בה מבחוץ. מדובר בממשלת מיעוט שעצם קיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה המשותפת. אך תמיכתה תוסר ביום שבו צה"ל יגיב על טרור ההצתות, או ביום ש"על פי מקורות זרים" וכו'. כי יש ניגוד עניינים בסיסי בין ממשלה ישראלית לבין מפלגה אנטי ישראלית.

ולקינוח, הסיפור השמאלצי שלו על הרופא הערבי שעשה לו בדיקת קורונה. איזו דמגוגיה עלובה. הוא הופך את ההתנגדות הפוליטית לקיומה של ממשלה התלויה ברשימה אנטי ישראלית ל"אנטי ערבים", כביכול. איזו עליבות. איזה פופוליזם זול.

אני באמת מודה ליאיר לפיד על התזכורת.

(אגב, מבחינת התעופה העצמית והנרקיסיזם לפיד הוא תואם-ביבי).

* דיסציפלינה אחרת – היללנות הפרנואידית של האב, האם ורוח השטות היא כבר באמת לא סוגיה פוליטית. זו סוגיה לאנשי מקצוע מדיסציפלינה אחרת.

* כי אינו יכול אחרת – למה נתניהו נוהג כפי שהוא נוהג? ראו משל העקרב והצפרדע.

* פתרון לסוגיית ראש ממשלה תחת כתב אישום – המציאות שבה אדם שהוגשו נגדו כתבי אישום פליליים מכהן כראש הממשלה היא בלתי נסבלת ובלתי סבירה. נכון, החוק מאפשר זאת. אבל כלל אין צורך בחוק שיאסור זאת. לא הכל צריך להיות כתוב בחוק. צריכות להיות גם נורמות ציבוריות. בחברה מתוקנת, אדם כזה היה מסתגר בביתו מבושה ולבטח לא ממשיך לכהן בתפקידו, לבטח מפלגתו הייתה בועטת אותו, לבטח לא הייתה לו תמיכה בציבור. בסיטואציה הקיימת, כאשר אבדה הבושה ואין נורמות, יש צורך בחקיקה.

אבל יש צדק בטענות מתנגדי החוק. הם טוענים שאין זה סביר, שהחלטה של אדם אחד שאינו נבחר ציבור (היועמ"ש) תבטל את תוצאות הבחירות ואת הצבעת הכנסת. בלי קשר לתאוריית הקונספירציה המטורללת על "תפירת תיקים" והבלי ה"דיפ-סטייט" חסר השחר – עקרונית, הם צודקים.

לכן, צריך למצוא פתרון אחר. הפתרון שאני מציע (או הכיוון, אפשר בכיוון זה למצוא פתרונות אחרים), משאיר את ההכרעה בידי נבחרי הציבור. להלן הצעתי:

א. ראש ממשלה שהוגש נגדו כתב אישום, יעלה בתוך שבוע להצבעת אמון חשאית בכנסת. אם 61 חברי כנסת יתמכו בהמשך כהונתו – הוא יוכל להמשיך בכהונתו. אם פחות מ-61 ח"כים יתמכו בהמשך כהונתו – כהונתו תופסק מיד.

ב. אם אחרי הבחירות הוגשה לנשיא המדינה המלצה על מועמד שהוגש נגדו כתב אישום – הכנסת תקיים הצבעה חשאית האם ניתן להטיל עליו את הרכבת הממשלה. נדרש רוב של 61 ח"כים כדי שניתן יהיה להטיל עליו את התפקיד.

ג. ראש ממשלה שהוגש נגדו כתב אישום והכנסת אישרה את המשך כהונתו, ולאחר הבחירות הבאות הוגשה לנשיא המדינה המלצה להטיל עליו שוב את הרכבת הממשלה – יש להפעיל עליו את סעיף ב' בהצעה.

תיקון נוסף שנדרש בחוק הקיים, הוא מחיקת האבסורד על פיו ראש ממשלה שהורשע בדין, וכבר אין לו חזקת חפות, יכול להמשיך לכהן עד פסק דין חלוט, כלומר עד אחרי ערעורו. צריך להיות ברור, שראש ממשלה שהורשע בדין – כהונתו נפסקת לאלתר.  

* שמח לחזור בי – בצרור ההערות הקודם מתחתי ביקורת על הממשלה על שהיא ממשיכה במדיניות ההבלגה וההכלה של טרור ההצתות, וממשיכה לשדר שמותר להצית את שדותינו ולפגוע בריבונותנו, כפי שהיה מאז מרץ 2018.

אני שמח לחזור בי. בלילות האחרונים צה"ל תקף מטרות מחבלים ברצועה ובנוסף לכך ישראל סגרה את מעבר כרם שלום ועצרה את העברת הדלקים. אני לא מצפה שפעולה אחת או שתיים יפסיקו את טרור ההצתות, אבל כפי שראינו, הבלגה מתפרשת בצדק כחולשה ומביאה להסלמה ול"סבבים" כפי שהיו לפני שנתיים ואשתקד.

אף מדינה נורמלית אינה משלימה עם התנקשות בריבונותה ועם הצתת שדותיה, החורש הטבעי ושמורות הטבע שלה.

דין הצתה כדין רקטה.

* רשימת הקלון – שורה של ארגונים אנטי-ישראליים שפועלים בישראל, המכנים את עצמם בהגדרה מקושקשת והזויה כמו "ארגוני זכויות אדם וחברה אזרחית" או משהו כזה, הוציאו הודעה שמגנה בחריפות את ישראל על "פגיעה בזכויות האדם… צעד ציני של ענישה קולקטיבית מתמשכת שנועד לפגוע במכוון בשני מיליון תושבי רצועת עזה… פגיעה מכוונת במצב ההומניטרי הקשה ברצועה… במיוחד על רקע משבר הקורונה… תגובה בלתי מידתית… מנוגדות לחוק הבינלאומי ההומניטרי" וכו' וכו' כיד הממבו-ג'מבו האהוב עליהם.

שום אמירה על האחריות של מי שיצרו את ההסלמה בטרור ההצתות. אף מילה על זכויות האדם של תושבי הנגב המערבי ששדותיהם הוצתו והם בסכנת חיים בשל הפרחת בלוני נפץ ותבערה לעבר יישוביהם. אף מילה על ההתנקשות בריבונות ישראל. אף קריאה לשלטון חמאס שלא לפגוע בתושבי רצועת עזה – פגיעה שהם אשמים בה בהמשך טרור ההצתות. ההתייחסות היחידה של הארגונים האנטי-ישראליים לטרור ההצתות הייתה במשפט: "הפרחת בלוני תבערה אינה מצדיקה פגיעה באוכלוסיה אזרחית". אגב, באותה פגיעה באוכלוסיה אזרחית, כוונתם להחלטתו של שר הביטחון בני גנץ לסגור את מעבר כרם שלום ולהפסיק את הזרמת הדלקים לרצועה. ויש לזכור שאין לישראל שום מחויבות להעברת הדלקים וכל הסחורה העוברת לרצועת עזה. ישראל נסוגה מרצועת עזה עד המ"מ האחרון עקרה את כל יישוביה וגירשה את כל תושביה כדי להתנתק מן הרצועה. יש גבול בין ישראל לבין הרצועה. איזו עוד מדינה בעולם פותחת מעברי גבול עם אויב הפועל נגדה בתוקפנות מתמדת ומעבירה לו אספקה מתמדת. רק ישראל נוהגת כך, והיא נוהגת כך בהתמדה לאורך 15 השנים מאז הנסיגה, תחת טרור רקטות והצתות בלתי נפסק. אבל זו גישתם הצינית החולנית של הארגונים האנטי ישראליים – להצדיק כל טרור נגד ישראל ולגנות כל תגובה ישראלית על הטרור.

זו רשימת הקלון של הארגונים האנטי ישראלים שחתומים על הפשקוויל: האגודה לזכויות האזרח, בצלם, עדאלה, רופאים לזכויות אדם, במקום, גישה, המוקד להגנת הפרט, זזים ועיר עמים. איזה שמות אורוויליאניים לארגונים תומכי טרור ושונאי ישראל.

האמת היא, שהתגובה הישראלית אינה חריפה מספיק, כיוון שלא הפסיקה את טרור ההצתות. על ישראל להחריף את תגובתה, עד שהאויב יפסיק את ההצתות.

* גיס חמישי – קראתי ידיעה על פיה ח"כ עופר כסיף מהרשימה האנטי ישראלית דיבר בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת נגד הקמת אזור תעשיה בשער שומרון.

מה שמטריד כאן במיוחד הוא העובדה שעופר כסיף חבר בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת. אני סומך על האחריות של גורמי הביטחון, שכאשר הם מופיעים בפני הוועדה הם אינם מדווחים על מה שאי אפשר לקרוא בעיתון, ושמידע סודי מדווח רק בוועדות המשנה.

* סגנית הנשיא – בתגובה על מינוי קמלה האריס למועמדת המפלגה הדמוקרטית לתפקיד סגנית הנשיא, כדאי שטראמפ יכריז על מינוי השגרירה לשעבר באו"ם ניקי היילי למועמדת המפלגה הרפובליקאית לתפקיד סגנית הנשיא.

* כנופיה סדיסטית – הדבר המזוויע ביותר באירועי ההתעללות בגן ברמלה הוא הקבוצתיות, או ליתר דיוק – הכנופייתיות. קורה שיש פסיכופט אלים, סדיסט. סביר שהוא יבצע את זממו בסתר. ידאג שאף אחד מחבריו לצוות לא יידע ולא יראה. אפילו שיש שניים כאלה. אבל צוות שלם? זה פשוט בלתי נתפס.

* הכעורה מזנבת – לפני שבועיים הזכרתי את רות אלמוג שבמאמר במוסף תרבות וספרות של "הארץ" כינתה את "מגש הכסף" של אלתרמן "שיר דוחה ופשיסטי".

שלשום הגיב על כך, באותו מוסף, רזי ברקאי. אצטט מדבריו את המשפט המסכם – הקולע בול, בתיאור דבריה של אלמוג: "באיבחת לשון אחת 2020 הכעורה מזנבת ב-1948 התמה".

            * ביד הלשון

קלימרו – בשתי הפינות הקודמות הזכרנו את הכינויים של השוטרים הצבאיים בפי הלוחמים הקרביים: בראסו, מנייאקים, מנאייקים.

כינוי נוסף, משנות השבעים והשמונים הוא קלימרו. קלימרו הוא דמות מצוירת של אפרוח בסדרת ילדים טלוויזיונית פופולרית בשנות השבעים. על ראשו של קלימרו הייתה דבוקה קליפת ביצה.

כיוון שהמם-צדיקים חבשו קסדות לבנות, המזכירות את קליפת הביצה, הודבק להם הכינוי קלימרו.

* "חדשות בן עזר"

שיעור לפרשת "שופטים"

סיכום שיעור לצוות "יובלים" על פרשת שופטים תש"ע (2010)

הפרשה עוסקת בסוגיות של ניהול מדינה – מלכים, שופטים, שוטרים, נביאים, כוהנים, הלכות מלחמה, ערי מקלט וכו'.

אני התמקדתי בהלכות מלכים. המעניין בסוגיה הוא המתח בתנ"ך בין מונרכיה לאנרכיה. מצד אחד, כל העולם היה מלוכני, ואלוהים הבין שזאת דרישת העם וכנראה אין טעם להלחם בה. מצד שני, היהדות מאוד לא אוהבת שלטון של אדם על אדם. הפתרון הוא הגבלת השלטון – כפיפות לחוק (לתורה, במקרה זה) ואיסור גורף על המלך לנצל לרעה את מעמדו כדי לרכוש נכסים, ובאופן מפורש – לא להרבות זהב, סוסים ונשים ולא להתנשא על נתיניו.

יד כִּי-תָבֹא אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי.  טו שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ  מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא-אָחִיךָ הוּא.  טז רַק לֹא-יַרְבֶּה-לּוֹ סוּסִים וְלֹא-יָשִׁיב אֶת-הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס וַיהוָה אָמַר לָכֶם לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד.  יז וְלֹא יַרְבֶּה-לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה-לּוֹ מְאֹד.  יח וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת-מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל-סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם.  יט וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל-יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם.  כ לְבִלְתִּי רוּם-לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן-הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל-מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל.  {ס}

מכאן דילגתי לספר שמואל. בניו של שמואל הנביא סרחו, בדומה לבניו של עלי לפניו, מה שכבר מרמז לנו על הבעיה של מונרכיה, שבה עובר השלטון מאב לבנו ולא תמיד הבנים ראויים. משום מה, הלקח של העם מכך שבניו של שמואל לא הלכו בדרכו, היה – דרישה למלך. שמואל אינו אוהב את הרעיון.  אלוהים אומר לו שאין מנוס ואי אפשר לעמוד מול דרישת העם. אולם הוא מטיל עליו ללמד את העם את "משפט המלך" – כלומר את המגבלות המופיעות בפרשת השבוע שלנו.

ניתן היה לצפות משמואל שיקרא לעם, יסביר להם שהוא נענה לבקשתם, בכפוף למשפט המלך. שמואל כינס את נציגי העם ואת משפט המלך הציג על דרך השלילה – לא אמר להם מה נאסר על המלך, אלא הזהיר אותם מה המשמעות של מלוכה: המלך ינהג בניגוד למשפט המלך – יקח את נשותיכם וכו' וכו'. לבסוף, משלא שכנע את העם חזר לאלוהים ואז קיבל שוב את ההוראה להכנע לרצון העם.

שמואל א ח

א וַיְהִי כַּאֲשֶׁר זָקֵן שְׁמוּאֵל וַיָּשֶׂם אֶת-בָּנָיו שֹׁפְטִים לְיִשְׂרָאֵל.  ב וַיְהִי שֶׁם-בְּנוֹ הַבְּכוֹר יוֹאֵל וְשֵׁם מִשְׁנֵהוּ אֲבִיָּה שֹׁפְטִים בִּבְאֵר שָׁבַע.  ג וְלֹא-הָלְכוּ בָנָיו בִּדְרָכָו וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע וַיִּקְחוּ-שֹׁחַד וַיַּטּוּ מִשְׁפָּט.  {פ}

ד וַיִּתְקַבְּצוּ כֹּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיָּבֹאוּ אֶל-שְׁמוּאֵל הָרָמָתָה.  ה וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הִנֵּה אַתָּה זָקַנְתָּ וּבָנֶיךָ לֹא הָלְכוּ בִּדְרָכֶיךָ עַתָּה שִׂימָה-לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל-הַגּוֹיִם.  ו וַיֵּרַע הַדָּבָר בְּעֵינֵי שְׁמוּאֵל כַּאֲשֶׁר אָמְרוּ תְּנָה-לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ וַיִּתְפַּלֵּל שְׁמוּאֵל אֶל-יְהוָה.  {פ}

ז וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-שְׁמוּאֵל שְׁמַע בְּקוֹל הָעָם לְכֹל אֲשֶׁר-יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ  כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ כִּי-אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם.  ח כְּכָל-הַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר-עָשׂוּ מִיּוֹם הַעֲלֹתִי אוֹתָם מִמִּצְרַיִם וְעַד-הַיּוֹם הַזֶּה וַיַּעַזְבֻנִי וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים כֵּן הֵמָּה עֹשִׂים גַּם-לָךְ.  ט וְעַתָּה שְׁמַע בְּקוֹלָם  אַךְ כִּי-הָעֵד תָּעִיד בָּהֶם וְהִגַּדְתָּ לָהֶם מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיהֶם.  {ס} י וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֵת כָּל-דִּבְרֵי יְהוָה אֶל-הָעָם הַשֹּׁאֲלִים מֵאִתּוֹ מֶלֶךְ.  {ס} יא וַיֹּאמֶר זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם  אֶת-בְּנֵיכֶם יִקָּח וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו וְרָצוּ לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּוֹ.  יב וְלָשׂוּם לוֹ שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְלַחֲרֹשׁ חֲרִישׁוֹ וְלִקְצֹר קְצִירוֹ וְלַעֲשׂוֹת כְּלֵי-מִלְחַמְתּוֹ וּכְלֵי רִכְבּוֹ.  יג וְאֶת-בְּנוֹתֵיכֶם יִקָּח לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת וּלְאֹפוֹת.  יד וְאֶת-שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת-כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם הַטּוֹבִים יִקָּח וְנָתַן לַעֲבָדָיו.  טו וְזַרְעֵיכֶם וְכַרְמֵיכֶם יַעְשֹׂר וְנָתַן לְסָרִיסָיו וְלַעֲבָדָיו.  טז וְאֶת-עַבְדֵיכֶם וְאֶת-שִׁפְחוֹתֵיכֶם וְאֶת-בַּחוּרֵיכֶם הַטּוֹבִים וְאֶת-חֲמוֹרֵיכֶם יִקָּח וְעָשָׂה לִמְלַאכְתּוֹ.  יז צֹאנְכֶם יַעְשֹׂר וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לוֹ לַעֲבָדִים.  יח וּזְעַקְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא מִלִּפְנֵי מַלְכְּכֶם אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם לָכֶם וְלֹא-יַעֲנֶה יְהוָה אֶתְכֶם בַּיּוֹם הַהוּא.  יט וַיְמָאֲנוּ הָעָם לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל שְׁמוּאֵל וַיֹּאמְרוּ לֹּא כִּי אִם-מֶלֶךְ יִהְיֶה עָלֵינוּ.  כ וְהָיִינוּ גַם-אֲנַחְנוּ כְּכָל-הַגּוֹיִם וּשְׁפָטָנוּ מַלְכֵּנוּ וְיָצָא לְפָנֵינוּ וְנִלְחַם אֶת-מִלְחֲמֹתֵנוּ.  כא וַיִּשְׁמַע שְׁמוּאֵל אֵת כָּל-דִּבְרֵי הָעָם וַיְדַבְּרֵם בְּאָזְנֵי יְהוָה.  {פ}

כב וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-שְׁמוּאֵל שְׁמַע בְּקוֹלָם וְהִמְלַכְתָּ לָהֶם מֶלֶךְ וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל לְכוּ אִישׁ לְעִירוֹ.  {פ}

מכאן דילגתי לשלמה המלך – החכם באדם, מי שאלוהים האציל עליו מחכמתו, מי שזכה לבנות את בית המקדש ולעמוד בראש הממלכה בשיאה. כך הוא מתואר עד פרק    . וכאן, לפתע – מהפך. השררה עלתה לראשו והשתלטה עליו. התיאור מצג את שלמה כמי שחטא בכך שעבר בדיוק על האיסורים במשפט המלך שבפרשתנו – אחת לאחת. בעקבות ריבוי הנשים הוא התדרדר בהשפעתן לעבודה זרה. בסופו של דבר נענש בקריעת ממלכתו. ללמדך עד כמה הרסני יצר השררה ומעוור ומשחית אפילו את החכם באדם.

יד וַיְהִי מִשְׁקַל הַזָּהָב אֲשֶׁר-בָּא לִשְׁלֹמֹה בְּשָׁנָה אֶחָת שֵׁשׁ מֵאוֹת שִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ כִּכַּר זָהָב.  טו לְבַד מֵאַנְשֵׁי הַתָּרִים וּמִסְחַר הָרֹכְלִים וְכָל-מַלְכֵי הָעֶרֶב וּפַחוֹת הָאָרֶץ.  טז וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מָאתַיִם צִנָּה זָהָב שָׁחוּט שֵׁשׁ-מֵאוֹת זָהָב יַעֲלֶה עַל-הַצִּנָּה הָאֶחָת.  יז וּשְׁלֹשׁ-מֵאוֹת מָגִנִּים זָהָב שָׁחוּט שְׁלֹשֶׁת מָנִים זָהָב יַעֲלֶה עַל-הַמָּגֵן הָאֶחָת וַיִּתְּנֵם הַמֶּלֶךְ בֵּית יַעַר הַלְּבָנוֹן.  {פ}

יח וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ כִּסֵּא-שֵׁן גָּדוֹל וַיְצַפֵּהוּ זָהָב מוּפָז.  יט שֵׁשׁ מַעֲלוֹת לַכִּסֵּה וְרֹאשׁ-עָגֹל לַכִּסֵּה מֵאַחֲרָיו וְיָדֹת מִזֶּה וּמִזֶּה אֶל-מְקוֹם הַשָּׁבֶת וּשְׁנַיִם אֲרָיוֹת עֹמְדִים אֵצֶל הַיָּדוֹת.  כ וּשְׁנֵים עָשָׂר אֲרָיִים עֹמְדִים שָׁם עַל-שֵׁשׁ הַמַּעֲלוֹת מִזֶּה וּמִזֶּה לֹא-נַעֲשָׂה כֵן לְכָל-מַמְלָכוֹת.  כא וְכֹל כְּלֵי מַשְׁקֵה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה זָהָב וְכֹל כְּלֵי בֵּית-יַעַר הַלְּבָנוֹן זָהָב סָגוּר  אֵין כֶּסֶף לֹא נֶחְשָׁב בִּימֵי שְׁלֹמֹה לִמְאוּמָה.  כב כִּי אֳנִי תַרְשִׁישׁ לַמֶּלֶךְ בַּיָּם עִם אֳנִי חִירָם אַחַת לְשָׁלֹשׁ שָׁנִים תָּבוֹא אֳנִי תַרְשִׁישׁ נֹשְׂאֵת זָהָב וָכֶסֶף שֶׁנְהַבִּים וְקֹפִים וְתֻכִּיִּים.  כג וַיִּגְדַּל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מִכֹּל מַלְכֵי הָאָרֶץ לְעֹשֶׁר וּלְחָכְמָה.  כד וְכָל-הָאָרֶץ מְבַקְשִׁים אֶת-פְּנֵי שְׁלֹמֹה  לִשְׁמֹעַ אֶת-חָכְמָתוֹ אֲשֶׁר-נָתַן אֱלֹהִים בְּלִבּוֹ.  כה וְהֵמָּה מְבִאִים אִישׁ מִנְחָתוֹ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂלָמוֹת וְנֵשֶׁק וּבְשָׂמִים סוּסִים וּפְרָדִים דְּבַר-שָׁנָה בְּשָׁנָה.  {ס} כו וַיֶּאֱסֹף שְׁלֹמֹה רֶכֶב וּפָרָשִׁים וַיְהִי-לוֹ אֶלֶף וְאַרְבַּע-מֵאוֹת רֶכֶב וּשְׁנֵים-עָשָׂר אֶלֶף פָּרָשִׁים וַיַּנְחֵם בְּעָרֵי הָרֶכֶב וְעִם-הַמֶּלֶךְ בִּירוּשָׁלִָם.  כז וַיִּתֵּן הַמֶּלֶךְ אֶת-הַכֶּסֶף בִּירוּשָׁלִַם כָּאֲבָנִים וְאֵת הָאֲרָזִים נָתַן כַּשִּׁקְמִים אֲשֶׁר-בַּשְּׁפֵלָה לָרֹב.  כח וּמוֹצָא הַסּוּסִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה מִמִּצְרָיִם וּמִקְוֵה סֹחֲרֵי הַמֶּלֶךְ יִקְחוּ מִקְוֵה בִּמְחִיר.  כט וַתַּעֲלֶה וַתֵּצֵא מֶרְכָּבָה מִמִּצְרַיִם בְּשֵׁשׁ מֵאוֹת כֶּסֶף וְסוּס בַּחֲמִשִּׁים וּמֵאָה וְכֵן לְכָל-מַלְכֵי הַחִתִּים וּלְמַלְכֵי אֲרָם בְּיָדָם יֹצִאוּ.  {פ}

מלכים א יא

א וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אָהַב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת רַבּוֹת וְאֶת-בַּת-פַּרְעֹה  מוֹאֲבִיּוֹת עַמֳּנִיּוֹת אֲדֹמִיֹּת צֵדְנִיֹּת חִתִּיֹּת.  ב מִן-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אָמַר-יְהוָה אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא-תָבֹאוּ בָהֶם וְהֵם לֹא-יָבֹאוּ בָכֶם אָכֵן יַטּוּ אֶת-לְבַבְכֶם אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם בָּהֶם דָּבַק שְׁלֹמֹה לְאַהֲבָה.  ג וַיְהִי-לוֹ נָשִׁים שָׂרוֹת שְׁבַע מֵאוֹת וּפִלַגְשִׁים שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיַּטּוּ נָשָׁיו אֶת-לִבּוֹ.  ד וַיְהִי לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה נָשָׁיו הִטּוּ אֶת-לְבָבוֹ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְלֹא-הָיָה לְבָבוֹ שָׁלֵם עִם-יְהוָה אֱלֹהָיו כִּלְבַב דָּוִיד אָבִיו.  ה וַיֵּלֶךְ שְׁלֹמֹה אַחֲרֵי עַשְׁתֹּרֶת אֱלֹהֵי צִדֹנִים וְאַחֲרֵי מִלְכֹּם שִׁקֻּץ עַמֹּנִים.  ו וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה וְלֹא מִלֵּא אַחֲרֵי יְהוָה כְּדָוִד אָבִיו.  {ס} ז אָז יִבְנֶה שְׁלֹמֹה בָּמָה לִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב בָּהָר אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי יְרוּשָׁלִָם וּלְמֹלֶךְ שִׁקֻּץ בְּנֵי עַמּוֹן.  ח וְכֵן עָשָׂה לְכָל-נָשָׁיו הַנָּכְרִיּוֹת מַקְטִירוֹת וּמְזַבְּחוֹת לֵאלֹהֵיהֶן.  ט וַיִּתְאַנַּף יְהוָה בִּשְׁלֹמֹה  כִּי-נָטָה לְבָבוֹ מֵעִם יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הַנִּרְאָה אֵלָיו פַּעֲמָיִם.  י וְצִוָּה אֵלָיו עַל-הַדָּבָר הַזֶּה לְבִלְתִּי-לֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְלֹא שָׁמַר אֵת אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה.  {פ}

יא וַיֹּאמֶר יְהוָה לִשְׁלֹמֹה יַעַן אֲשֶׁר הָיְתָה-זֹּאת עִמָּךְ וְלֹא שָׁמַרְתָּ בְּרִיתִי וְחֻקֹּתַי אֲשֶׁר צִוִּיתִי עָלֶיךָ קָרֹעַ אֶקְרַע אֶת-הַמַּמְלָכָה מֵעָלֶיךָ וּנְתַתִּיהָ לְעַבְדֶּךָ.

ומכאן הלקח לימינו – יצר השררה הוא הרסני ויש לרסנו. השלטון משחית ויש לפקח עליו, לא לתת לו להשתלט וכו'. מכאן החשיבות שבדמוקרטיה, שבה השליט כפוף לחוק, בית המשפט בלתי תלוי, השלטון חייב להעמיד עצמו למשפט העם, חופש העיתונות, מבקר המדינה, אופוזיציה וכו'.

פינתי השבועית ברדיו: מערבה מכאן

מערבה מכאן/ תרצה אתר

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 3.8.20

לפני שבועות אחדים חגגנו בפינתנו את יום ההולדת השבעים של שלומית אהרון. באותו שבוע נולדה גם ריקי גל. נדמה לי שהולדתן של שתי דיוות איכותיות כל כך באותו שבוע לא ממש עומד בכללי הסטטיסטיקה. אז היום, באיחור קל, נחגוג את יום הולדתה ה-70 של נערת הרוק הנצחית ריקי גל.

ריקי גל היא זמרת מעולה, אחת האהובות עליי, הן בזכות שירתה והן בזכות הרפרטואר האיכותי שלה; רובו פרי שיתוף הפעולה שלה עם מתי כספי.

בכתבת טלוויזיה לציון יום הולדתה השבעים, הוגדר השיר "נערת רוק", של יצחק לאור ומתי כספי, כשיר המזוהה אתה ביותר. האמת היא שהופתעתי לשמוע את האמירה הזאת, אבל ריקי גל עצמה אימצה אותה ואישרה את האבחנה. את "נערת רוק" השמענו בפינה לא מכבר.

שירה האהוב עליי ביותר של ריקי גל, שאף אותו השמענו באחת הפינות הראשונות, לפני קרוב לעשור, הוא "על ראש שמחתי", של נעמי שמר ומתי כספי. כפי שאמרתי באותה פינה, זהו אחד משיריה החשובים ביותר של נעמי שמר, וכך היא עצמה ראתה אותו.

עוד שיר שהשמענו כאן, והוא מאוד מאוד מזוהה עם ריקי גל, עוד טרום תקופתה כסולנית, הוא "ילד רע", של אהוד מנור וקן גלובוס מתוך אופרת הרוק "בני בום".

בעיניי, השיר המזוהה עם ריקי גל ביותר, הוא שיר הנושא של תקליט הסולו השני שלה "מה זאת אהבה", של אהוד מנור ומתי כספי. סביר להניח שעוד נשמיע אותו פעם.

השיר שעמו החלטתי לחגוג את יומולדתה השבעים של ריקי גל, הוא שיר המחבר שלושה כישרונות אדירים: המשוררת תרצה אתר, המלחין מתי כספי והזמרת ריקי גל.

מתי כספי הלחין את השיר תשע שנים לאחר מותה הטרגי של תרצה אתר, לתקליט הסולו הראשון של ריקי גל בהפקתו, ניהולו המוסיקלי והלחנת כל שיריו. התקליט, "ריקי גל" שמו, יצא לאור ב-1987. הוא כלל שירים נפלאים, ובהם "ילד אסור ילד מותר", "נערת רוק", "הנה פתחתי חלון", "טוקיו גדולה", "מערבה מכאן" ואחרים.

התקליט נולד שנה קודם, כאשר מתי כספי הלחין שירים לאלבום, ואז הגיע למסקנה שהם מתאימים יותר לזמרת. הקשר בין מתי כספי לריקי גל היה ארוך שנים, עוד מתקופת השירות הצבאי, אף שהם שירתו בלהקות שונות, היא בלהקת חיל הים והוא בלהקת פיקוד דרום. היא מספרת ששנים חלמה על שיתוף פעולה עמו. הוא הציע לה את התקליט – והתוצאה נפלאה.

השיר שנאזין לו היום הוא "מערבה מכאן". השיר מורכב משני בתים שונים זה מזה והלחן שכתב מתי כספי שונה מאוד בין הבית הראשון והשני. בכך הוא היטיב לפרש את השיר. יש לציין שזה שיר לא קל, הן במילותיו והן בלחנו המורכב, ולמרות זאת הוא הצליח מאוד וזכה לפופולריות רבה, השמעות רבות, צעידה ממושכת במצעדי הפזמונים ואף במצעדים השנתיים.

לחנו של הבית הראשון נמרץ, נחרץ, משפטים קצרים, מבטא את המילים הנחרצות והדעה הנחרצת המובעת בהם. הלחן של הבית השני אטי יותר, רגוע יותר, שלו יותר, משדר תחושה של בית. ואכן, כאלה המילים. הבית הראשון מבטא ניכור, זרות ופחד ממקום מסוים הנמצא מערבה מכאן. הבית השני מבטא את הביטחון של הבית המוכר והחם.

המקום של השיר הוא שפת הים. הים הוא החיץ בין הכאן לבין המערבה מכאן. לא כדאי להרחיק מערבה מכאן, היא מסבירה. כי שם הכל אחר. עומדים שם צוקים, ומחכים ומחכים. מחכים למה? לא ברור, אך ברור שיש כאן ציפיה שאינה מתממשת. יש שם מגדלים, ציפורי ענק, שעוני-קוקיה מוזרים – מחזות סוריאליסטיים. הכל רחוק, זר, מוזר ומפחיד. היא כל כך חוששת משם, שהיא קובעת לעצמה את הגבול, עד כמה היא מוכנה להתקרב לשם. הגבול הוא  המפגש של מי הים וחול הים. "מספיק להגיע עד קצה החול, מקום שם המלח מחליד את גדרות הזמן". איזה משפט נפלא.

בבית השני כבר אין זכר לאותו מקום מפחיד מערבה מכאן. בבית השני המקום הוא הבית, שממנו יוצאים לטייל, אך בלי להתרחק ממנו. כשהערב יורד, יש לצאת ולטייל, אבל לשוב למפתן המוכר והחם. עד היכן ראוי לטייל? עד הים. זה הגבול המערבי, עם השמש אשר שוקעת. שם שני בני אדם יושבים לרגע ומטפסים, צעד צעד. והיא מסיימת: אחר כך אפשר לכתוב על זה סימפוניה משגעת. כאומרת, שזוג אוהבים, בית חם, טיול קצר, ישיבה על שפת הים, הם הדרמה האמתית של החיים, אפשר לכתוב על זה סימפוניה משגעת. זה מספיק מסעיר, לא צריך את הסערות של מסעות אל מעבר לים.

ניתן לפרש את השיר הזה כשיר אוטוביוגרפי. אחרי נישואיה הראשונים של תרצה אתר עם השחקן והבמאי עודד קוטלר, הם נסעו לשנים אחדות לארה"ב והיא חוותה שם תקופה קשה מאוד, סוערת, מסויטת; היא לקתה בדיכאון עמוק, ניסתה לשים קץ לחייה. היא חזרה לארץ והתגרשה. ואמריקה הרחוקה במערב נותרה בה כזיכרון רע ומאיים. היא הייתה שם זרה ומנוכרת.

הבית שבנתה עם בנץ', בעלה השני, מוצג כבית החם, המעניק לה את הביטחון שהיא כה זקוקה לו.

מַעֲרָבָה מִכָּאן עוֹמְדִים צוּקִים

וּמְחַכִּים, וּמְחַכִּים.

מַעֲרָבָה מִכָּאן יֵשׁ דְּבָרִים אֲחֵרִים.

מִגְדָּלִים. צִפֳּרִי עֲנָק.

שְׁעוֹנֵי־קוּקִיָּה מוּזָרִים.

מַעֲרָבָה מִכָּאן, הַכֹּל אַחֵר

לֹא כְּדַאי לְהַרְחִיק מַעֲרָבָה מִכָּאן.

מַסְפִּיק לְהַגִּיעַ עַד קְצֵה הַחוֹל

מָקוֹם שָׁם הַמֶּלַח מַחֲלִיד

אֶת גְּדֵרוֹת הַזְּמַן.

 

כְּשֶׁהָעֶרֶב יוֹרֵד, יֵשׁ לָצֵאת לְטַיֵּל

עִם אַרְנָק. מִטְרִיָּה. כְּפָפָה. מַקֵּל.

לַעֲקֹף אוֹתִיּוֹת וְאוֹתוֹת בְּלָבָן

לַחֲצוֹת שְׁבִילֵי חָצָץ, לְסַלְסֵל תִּימְרַת עָשָׁן

זְעִירָה. וְלָשׁוּב לַמִּפְתָּן

הַמֻּכָּר וְהַחַם

מִן הַשֶּׁמֶשׁ אֲשֶׁר שׁוֹקַעַת

לָשֶׁבֶת שָׁם רֶגַע, שְׁנֵי בְּנֵי־אָדָם

וּלְטַפֵּס לְמַעְלָה — צַעַד צַעַד

אַחַר כָּךְ אֶפְשָׁר לִכְתֹּב עַל זֶה

סִימְפוֹנְיָה מְשַׁגַּעַת.

 

שעת רצון

כמי שעוסק עשרות שנים בצמיחה הדמוגרפית לאורטל, אני מזהה עליה חדה במספר הפניות לקליטה בעקבות הקורונה. תנועת הפניות אלינו בימים האחרונים חסרת תקדים, עולה על שיאי תנופת הקליטה בעשור האחרון. וכפי שאני שומע מעמיתיי, גם הם מזהים תנועה כזו.

מה הגורם לכך? אנשים עצרו לרגע את מהלך חייהם והיה להם זמן לחשיבה ולשיח משפחתי על מה חשוב להם בחיים. רבים מהם הבינו פתאום שהם חווים עבדות במרדף אחרי הכסף ובמרדף ההישרדותי אחרי הזנב של עצמם. הם תפסו שהם חווים ניכור ובדידות בכרך הגדול. הם קלטו שלא טוב להם במרכז הצפוף והמפויח וכמה הם כמהים לחיים בטבע ובאוויר הנקי, לא רק בטיול שבת או נופש משפחתי אלא כאורח חיים. פסק הזמן הזה הביא אותם לחיפוש אחרי חיים בעלי משמעות, חיים של הגשמת ערכי ערבות הדדית, קהילתיות, צדק חברתי, שיתוף ושוויון; חיים של התיישבות, של ציונות. הם מחפשים שייכות לקהילה, שבה יוכלו לבטא את עצמם ולהשפיע על חייהם ועל סביבתם.

מוקדם לדעת מה היקף התופעה ועד כמה המחשבות והחלומות יניבו הגשמה, הלכה למעשה. אך לנו, בתנועה הקיבוצית ובהתיישבות הכפרית, נוצרה הזדמנות, ומן הראוי שנשכיל לנצל את שעת הרצון.

ואני מקווה שאנו, אורטל, נתגייס ונירתם למינוף שעת הרצון הזאת לתנופה מחודשת של צמיחה דמוגרפית.

****

בשבוע הבא אגיב על מאמרו של אריאל ל'. איני מקבל כלל את התיאור ההיסטורי של מהלך השינויים של אורטל, שברובם נועדו לחזק את השיתופיות שלנו, חיזקו את השיתופיות שלנו ובזכותם אנו קיבוץ שיתופי בניגוד לשכנינו ולמרבית התנועה הקיבוצית (כאשר התחלנו את השינויים רבים משכנינו טענו שזה סוף הקיבוץ. כעבור שנים ספורות, כשהם הפריטו את עצמם לדעת, לא נסחפנו בזרם ושמרנו על דרכנו – בזכות אותם שינויים). גם איני מקבל את הצעתו להפוך פשרה מסוימת, שנוצרה ככורח המציאות, ל"זכות" שיש להפכה בשם שוויון הזכויות לנחלת הכלל.

כאן אתייחס לאמירה אחת, שנאמרה כדרך אגב במאמרו. לצד שבחים לקליטה הברוכה, הוא טען שהיא פגעה בלכידות החברתית. אני שולל זאת לחלוטין. התחלנו את התהליך בתקופה של קרע חברתי ועזיבה גדולה ומדממת. אלמלא תהליך הקליטה, הקרע היה מעמיק, העזיבה הייתה הופכת להמונית והדימום היה מסכן את קיומנו. העובדה שלקחנו על עצמנו משימה אדירה, נרתמנו אליה בשותפות בפועל של מרבית חברי אורטל ועמדנו בה, הייתה מגנט של לכידות. נכון, הקצב הגדול של הקליטה יצר גם ניכור מסוים בשלבים מסוימים ולתחושה של "אני נכנס לחדר האוכל ולא מכיר חלק גדול מן האנשים", אך זו תחושה זמנית, טבעית ושולית ביחס ללכידות שנוצרה בזכות המשימה המשותפת, בזכות תחושת ההצלחה ובזכות התמורה הגדולה שהביאה הקליטה, כמו יציבות דמוגרפית, הצערת היישוב, התמלאות בתי הילדים בילדינו (בלי הקליטה היום קומץ ילדים מאורטל היו נאלצים לאכלס את בתי הילדים בעין זיוון) והתסיסה התרבותית שהיא הביאה.

לא צעדי פירור השותפות נחוצים לנו, אלא משימות משותפות ועשיה משותפת. כך היה בתנופת הקליטה האחרונה, כך היה בשנת הארבעים ולאורך כל שנות אורטל, זו הייתה הדרך שבנתה אותנו. עלינו למקד את אורטל לעשיה משותפת בתנופת קליטה מחודשת, בצמיחה תרבותית ובמשימות לאומיות. "אדם ואדמה" היא משימה לאומית אדירה שלקחנו על עצמנו ומקור לגאווה גדולה, אך מספר השותפים לה מתוך אורטל נמוך. עלינו לחפש משימות נוספות בתחומים שונים, ואולי כאלו שמאפשרות הירתמות של חברים רבים.

התחלתי את המאמר בתיאור שעת הרצון שהקורונה יצרה, שהיא שעת כושר לתנופת קליטה באורטל. שעת רצון נוספת היא עליה במאות אחוזים בביקוש לעליה לארץ מארצות הרווחה (צפון אמריקה, מערב אירופה ואוסטרליה). יו"ר הסוכנות בוז'י הרצוג חזה השבוע עליה של רבע מיליון עולים מארצות אלו בשלוש השנים הבאות. אולי זו הזדמנות לשלב משימה לאומית עם צמיחה דמוגרפית שתצעיד את אורטל לשיאים חדשים לקראת שנת היובל שלנו.

פינתי השבועית ברדיו: את שומעת

את שומעת / מאיר בנאי

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 15.6.20

הפינה היום היא הפינה שתכננתי לשבוע הראשון שבו הקורונה הוציאה את התכנית ואת הפינה לפסק זמן ממושך. היה זה ב-23 במרץ, בשבוע שבו מלאו חמישים שנה לפטירתו של חתן פרס ישראל לשירה נתן אלתרמן, ב-28 במרץ 1970.

מאזיני הפינה מודעים להערצתי את אלתרמן, גאון השירה העברית, שהוא בעיניי גדול המשוררים העבריים בכל הזמנים. לאורך השנים השמעתי שירים רבים שלו ואף שידרתי תכנית שלמה עליו ועל שיריו.

בראשית 1970 איבדה התרבות העברית שלושה מגדולי יוצריה – ש"י עגנון, לאה גולדברג ואלתרמן. הייתה זו מכה של ממש לחברה הישראלית, במיוחד בשל גילם הצעיר של לאה גולדברג ואלתרמן – גולדברג נפטרה בת 58 ואלתרמן בגיל שישים.

שלוש השנים האחרונות לחייו היו משמעותיות וסוערות. ב-1968 הוא זכה בפרס ישראל. וממלחמת ששת הימים ועד מותו, הוא עשה את הדבר שהוא נמנע ממנו כל השנים – נכנס לפעילות פוליטית אקטיבית. לאורך שנים הוא השמיע את קולו ברמה, בשירי העת והעיתון – "הטור השביעי" ב"דבר". אך הוא נמנע מפעילות אקטיבית וחש ש"הטור השביעי" הוא תרומתו לשיח הישראלי.

לאחר מלחמת ששת הימים, יזם אלתרמן וניסח את כרוז היסוד של התנועה למען ארץ ישראל השלמה, שעליו היו חתומים מיטב אנשי הרוח והתרבות בישראל, ייסד את התנועה למען ארץ ישראל השלמה והנהיג אותה עד אחרית ימיו. באותם ימים היה לו טור שבועי ב"מעריב", אך את דבריו לא כתב הפעם בשירה אלא בפרוזה – במאמרים פובליציסטיים שבהם הטיף לשלמות הארץ, להתיישבות ברחבי ארץ ישראל השלמה, לעליה גדולה של יהדות הגולה לארץ ישראל ולפולמוס פוליטי עם התומכים בחלוקת הארץ.

השיר שבחרתי להשמיע, הוא שיר מקסים של אלתרמן, שאותו הלחין חתן פרס ישראל נחום היימן – "את שומעת".

נחום היימן הלחין רק את חלקו השני של השיר. השיר, מתוך ספר שיריו של אלתרמן "כוכבים בחוץ", נפתח במילים "על קביים אלייך שיריי מדדים". הוא מופיע בספר ללא שם.

הביצוע הראשון של השיר היה של חוה אלברשטיין. ב-1980, כשנחום היימן חי בלונדון, חוה נסעה אליו והקליטה את התקליט "אני הולכת אליו", שכולו לחנים של נחום היימן לשירי משוררים. זהו אחד התקליטים הטובים של חוה, אם לא ה-. עוד כנער התאהבתי בתקליט הזה, בכל שיריו ובהם "את שומעת". במיוחד אהבתי את השורה הכל כך אלתרמנית "אחכה לך כמו נעלייך".

לאחר שובו לארץ ב-1984 הקים היימן את להקת "חופים" ששרה משיריו, ובין השאר שרה הלהקה גרסה חדשה של "את שומעת". הסולן בשיר זה היה מאיר בנאי הצעיר ולאחר מכן הוא צירף אותו לתקליט האוסף "כמה אהבה" ותקליט ההופעה "מאיר בנאי: הופעה חיה".

השורה הראשונה של השיר, בחלק שלא הולחן, היא "על קביים אלייך שיריי מדדים". זוהי אמירה חזקה מאוד, שמבטאת כמיהה גדולה של הכותב לאישה, נמענת השיר, שמתאר מצד אחד את הקושי להגיע אליה, אך לא פחות מכך את הנחישות להגיע אליה, דרך שיריו. הוא פצוע, אך דרך שיריו גם על קביים הוא ידדה עד שיגיע אליה.

לאורך חלקו הראשון של השיר, אנו מבינים שהאהובה אינה מושגת. חלק זה מסתיים בדימוי של חבל תליה:

אִם יִרְצֶה אֱלֹהִים וְנֵרֵד מִתְּלִיָּה

וּדְמוּתֵךְ עַד מָחָר מֵעֵינֵינוּ תַרְפֶּה,

אֲסַפֵּר לָךְ אוּלַי מַה קָּשֶׁה לִי הָיָה

עַד הַבֹּקֶר אֶת שְׁמֵךְ רַק לִלְמֹד בְּעַל-פֶּה.

בחלק השני של השיר, החלק המולחן, מסתבר שאלוהים רצה והם ירדו מעמוד התליה המטפורי. החלק הזה מתאר פגישה בין השנים. או שמא זו פגישה שאותה מדמיין הכותב; פגישה מדומיינת, שתחלץ אותו מסבך האהבה הבלתי מושגת שמביאה אותו עד סף מוות.

הוא מתאר את הליכתו אליה כצעידה של אורח, של זר. אם היא ניצבת בחלון, רוקמת או טווה בציפיה לאהובה, אין זו הסיטואציה המתאימה לבואו אליה, ולכן הוא קורא לה לכבות את האור ולשכב. רק בשנתה הוא יכול להיכנס לביתה.

ואכן רק כש"את נרדמת" … "אני אכנס ואשב".

האינטראקציה ביניהם אפשרית כנראה רק בשנתה. הוא לא יעיר אותה, אלא יישב על הרצפה להביט אליה. הוא מקטין את עצמו. הוא יישב ויביט בה שותק ונוכרי. הוא יחכה לה כמו נעליה. פירוש אפשרי אחד למטפורה הזאת, הוא של הֶרְגֶל. הוא יהפוך חלק מחייה, חלק מן ההרגלים היומיומיים שלה, כמו הנעליים שמחכים לה. אך אני מפרש זאת כהמשך ההקטנה שלו. הוא מדמה את עצמו לחפץ. הוא לא מחכה לה כמו איש אל אישה, אלא כמו חפץ, כמו הנעליים שאולי מחכות לה, אך היא משתמשת בהם ללא רגש כלשהו.

הבית הבא מוביל להפי-אנד של השיר. בסוף היא תבוא אליו. אך איזה הפי-אנד קשה זה. מה שמביא אותה אליו הוא סיוט. שני חלומות לא טובים יתקרבו לאטם, יאחזוך בידם ויובילו אותך אליי. סיוטים שבעטיים היא מתעוררת בנוגה אויבים.

זהו שיר כואב וקשה, כי איזו אהבה היא, אם היא תולדה של חלומות רעים?

ניסיתי כמיטב יכולתי לפרש שיר של אלתרמן, אך גדולתו היא כזו שככל שנעמיק ונחפור ונפרש, תמיד יישאר עוד מסתורין, עוד שכבות ורבדים הנשגבים מבינתנו.

את שומעת, הרוח זרה וסתווית

אורח צועד אל בית שהחוויר

אם ניצבת בחלון, או רקמת, או טווית,

כבי את האור ושכבי.

 

את נרדמת, ואני אכנס ואשב.

לרצפה אשב

להביט עלייך.

שותק ונכרי בחדרך השלו

אחכה לך כמו נעלייך.

 

אז תקומי מוארת בנגה אויבים,

כי עבר בשנתך אלהי

אז תקומי,

ושני חלומות לא טובים

יתקרבו לאיטם,

יאחזך בידם

ויובילו אותך אלי.