טוליק / אושיק לוי

פינתי השבועית ברדיוטק, 1.8.22

בפסטיבל שירי הילדים בחנוכה 1978, הופיע אושיק לוי בשיר שאמנם לא זכה בתחרות, אך לאחר הפסטיבל היה הפופולרי והמושמע ביותר מבין שירי הפסטיבל – "טוליק". את השיר כתבה רמה סמסונוב, זמרת אופרה ומורה לפיתוח קול, ולצד עיסוקיה אלה גם כתבה שירי ילדים. ב-1976 פרסמה סמסונוב את ספר שירי הילדים הראשון שלה, "לא הספיקה לי היד", ובין שיריו היה השיר "טוליק". כעבור כשנתיים, נפתלי אלטר הלחין את השיר לקראת פסטיבל שירי הילדים.

בראיון ל"האישה" ב-1976, סיפרה רמה סמסונוב על נסיבות כתיבת השיר: "פעם, כשבני היה קטן, ישבתי אתו על שפת הים. היה שם ילד אחד משגע בשם טוליק, שאחז בידו אשכול ענבים. ילדה קטנה חיזרה אחריו וביקשה רק עינב אחד, וכשלא רצה לתת לה, הלכה והותירה אותו בודד ועצוב. בשבילי סימלה סיטואציה זו יותר מכל את המקרה של הגבר האגואיסטי, יפה-התואר, שמרוב אהבה עצמית נשאר לבסוף לבדו.[…] לפני שנה הייתי עם בני על החוף, ופתאום הוא אומר לי: אני רוצה להראות לך משהו. והוא מצביע על נער יפהפה בן 16 ואומר: זה טוליק".

מיהו טוליק? בשיר, אייתה רמה את שמו בטי"ת, אבל הוא דווקא תולי או תוליק בתי"ו. זה שם החיבה של תובל גבירצמן. תולי נולד ב-1959 בחדרה. הוא התגייס לחיל השיריון, לחטיבה 188. היה מט"ק ולאחר מכן יצא לקורס קצינים. במלחמת שלום הגליל היה סרן תובל גבירצמן מ"פ בחטיבה.

הטנק שלו היה הראשון שנכנס ללבנון בגזרה המרכזית. ב-21 ביולי 1982 הטנקים של פלוגה מ' בפיקודו פגעו ב-18 טנקים ו-4 נגמ"שים סוריים, ללא נפגעים בפלוגתו. ביום רביעי, טו באב, 4 באוגוסט, השבוע לפני ארבעים שנה, כשהגיעו לנמל התעופה של ביירות, ניתכה באזור אש כבדה. נגמ"ש של גולני נפגע ותולי רץ תחת האש הכבדה, כשמטף כיבוי בידו, לחלץ את הצוות הלכוד. הוא נפגע בעצמו מפגז נוסף ונהרג במקום. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב סרן וקיבל ציון לשבח מאלוף הפיקוד אמיר דרורי.

עידו גביש, אחיו של חוקר הזמר העברי, חברי עופר גביש, שירת כמפקד מחלקה בפלוגה של תולי. בסרטון לזכרו של תולי הוא סיפר: "תולי לא התגאה בשיר שנכתב עליו. רק אנחנו, שידענו, היינו שרים לו מדי פעם. תולי היה מפקד מיוחד ואדם מיוחד. המילים שנקשרו אצלנו לדמותו היו 'יהיה בסדר', תמיד היה מרגיע אותנו ככה".

בסרטון מספר עידו על מקרה במלחמת לבנון שבו לקח אחד החיילים רדיו טרנזיסטור מבית בכפר שנכבש. תולי פקד על מחלקתו לעצור, הניח את הרדיו על הכביש והורה לנהג הטנק הראשון לדרוס אותו. 'אנחנו לא לוקחים שלל!' אמר לפקודיו.

תולי, בן חדרה, היה נצר משני הצדדים למשפחות של מייסדי חדרה. לאחר נפילתו, נקראה כיכר בעיר על שמו: כיכר תוליק.

ארבעים שנה מלאו לנפילתו. יהי זכרו ברוך!

טוליק יושב לו בשקט בחול

יושב ומביט על הים הכחול

העיניים של טוליק שני כוכבים

ואוכל הוא בנחת אשכול ענבים.

טוליק, הי טוליק, תן לי עינב

אך טוליק שותק, כמעט נעלב

העינב הוא של טוליק כל האשכול

רק לו, לו לטוליק, מותר לאכול.

טוליק יושב לו בשקט בחול

יושב ומביט על הים הכחול

בעיניים של טוליק דמעות עגולות

כי רינה הלכה לה לבד בחולות.

הגיגים לפרשת "אחרי מות – קדושים" (תש"פ, 2000)

מאז פרוץ הקורונה, בית המדרש הגלילי/גולני "מעגלים" הפסיק את פגישותיו בחצור הגלילית. אבל יש זום, וכך בית המדרש אינו מושבת.

מדי שבוע בערב שבת, אנו מקבלים את השבת בזום. אחד או שניים מהחברים דורשים את פרשת השבוע ולאחר מכן מקיימים שיחה חופשית.

אני דרשתי שתי פרשות בשבועות הקודמים.

אשחזר כאן מספר דברים שאמרתי היום בשיחה, חלקם כתגובה לדברים שאמרו קודמיי:

– יש הבדל מהותי בין אמרתו של הלל הזקן "השנוא עליך אל תעשה לחברך", למה שדורשת מאתנו הפרשה: "ואהבת לרעך כמוך". "השנוא עליך אל תעשה לחברך" – זו האתיקה הליברלית. חיה ותן לחיות. אל תפריע לאחר, אל תפגע בו כפי שאינך רוצה שיפגע בך.

זה יפה, זה הבסיס ליכולת לקיים חברה, אבל הפרשה דורשת מאתנו הרבה יותר. היא דורשת מאתנו להיות אקטיביים, להיות אכפתיים לאחר, לאהוב אותו, לעשות למענו. וכשר' עקיבא קבע ש"ואהבת לרעך כמוך" הוא כלל גדול בתורה, הוא אמר שזה המפתח להבנת התורה כולה; להבין מהי דורשת מאתנו.

– למה המשך הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" הוא "אני ה'"? הפירוש שלי הוא שהאמירה הזאת נועדה להזהיר מפני מי שמזלזלים במצוות שבין אדם לחברו; מי שמוכנים לקבל אדם כ"גדול בתורה" גם אם הוא פוגע בבני אדם, לוקח שוחד, עבריין. האמירה היא: לא. המצוות שבין אדם לחברו הן המצוות שבין אדם למקום. הן הדבר החשוב. זה מה שאלוהים רוצה מאתנו.

– "היו קדושים" דורשת מאתנו הפרשה. מה פירוש להיות קדוש? לכאורה, הקדושה היא בלתי מושגת, היא אוטופיה, היא מגדלור שעלינו ללכת לאורו, וככל שנתקרב אליו הוא יתרחק, ולכן איננו יכולים להיות קדושים. אבל אני מפרש את הפרשה, בכך שהקדושה היא במעשים המכוונים לשם, כל אותן מצוות שמופיעות בפרשה הזאת.

– הדרישות בפרשת "קדושים" הן אוניברסליות. ראוי לדרוש אותן מכל אדם באשר הוא אדם. לא רק יהודי צריך לא לקלל חרש, לכבד את הזקן, לעזור לחלש וכד'. נכון. אבל השאלה היא מה אני כיהודי לוקח מהמורשת שלי. אני כיהודי בוחר לקחת ממנה את המוסר של פרשת "קדושים". כלומר, גם את המוסר האוניברסלי שלי, אני בוחר לחפש במורשת היהודית ולקחת אותה מן היהדות, וכשיש פרשה כזו, אני מנסה לאמץ אותה.

– בפרשת "קדושים" אני רוצה להעלות על נס, ולהקדיש לזכרו ולעילוי נשמתו את הדברים שלי ואולי את המפגש כולו – את הרב הבר, שהלך בשבוע שעבר לעולמו ממחלת הקורונה. הוא בעיניי התגלמות המוסר היהודי של פרשת "קדושים". הוא נפטר צעיר מאוד, בן 55, אך בזכות פועלו בעמותת "מתנת חיים", הוא הניע 800 אנשים לתרום כליה לאנשים שאינם מכירים. מה יותר "ואהבת לרעך כמוך", כמופת וכמצווה אקטיבית, הדורשת מאתנו לעשות בפועל למען האחר?

לפעמים אני שואל את עצמי, האם אותה תורה נתנה לרב הבר ול"רב" ברלנד. ברלנד הוא התגלמות האגואיזם המוחלט, הנצלני, המוכן לשעבד כל אדם למען התאוות שלו. הרב הבר הוא מופת של אלטרואיזם. זאת היהדות שלאורה אני מנסה ללכת.

– בטקס הדלקת המשואות, ריגשה את כולנו רנה אביטבול בת ה-92 שכל כולה אהבת האדם ועשיה למען הזולת. הבחירה בה להשיא משואה והאהבה שהיא קיבלה מן הציבור, מגלמים פסוק נוסף מן הפרשה: "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן".

פינתי השבועית ברדיו: אייכה

שולי רנד ושלומי שבן

פינתי השבועית ברדיוטק, 14.2.22

הפינה הזו נועדה לשידור בשבוע שעבר. למחרת השידור שלא התקיים נפתח בראשל"צ הכנס השנתי ללשון העברית "לשון ראשון". באירוע הפתיחה החגיגי הוענק לשלומי שבן פרס מאיר אריאל ליצירתיות בשפה העברית.

הפרס, ע"ס 36,000 ₪, מוענק מידי שנה בידי עיריית ראשל"צ לאמן יוצר. הפרס מיועד לבטא הוקרה על יצירה אמנותית או הגותית בולטת בשפה העברית, אשר טבעה את חותמה או הביאה להנגשת השפה העברית ואוצרותיה לקהלים גדולים ומגוונים.

בנימוקי השופטים לבחירה נאמר: "פרס ראש עיריית ראשון לציון על יצירתיות בשפה העברית על שם מאיר אריאל מוענק השנה למוזיקאי, הזמר, היוצר והכותב שלומי שבן. שלומי פילס לו דרך מבטיחה בעולם המוזיקה הקלאסית והאמנותית, הצטיין בנגינה בפסנתר ואף ניגן בהצלחה רבה עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית בניצוחו של זובין מהטה.

את העושר המוזיקלי שצבר בתחום זה בארץ ובאנגליה העביר בהצלחה מרובה למוזיקה הפופולרית, וזיכה אותנו בשלל אלבומים  – הן לבדו, הן בזיווגים נפלאים עם הטובים שבאנשי הזמר העברי, ובעשרות שירים – מהם למילים מקוריות שלו, מהם למילים של יוצרים אחרים ומהם לתרגומיו.

וכשם שהמוזיקה קולחת בשיריו בטבעיות רבה, כך המילים העבריות זורמות בהם, והן כשירה לעצמה: המילים 'מותק את אצלי בראש' נשמעות כאילו הורתן בעברית, אבל הן תרגום לשירו של בוב דילן – תרגום יצירתי החש וממחיש את ניגונה של העברית בת ימינו. ואולם העורקים המוזיקליים של שלומי שבן מוליכים גם את נגינות הלשון העברית לדורותיה, ונוכל למצוא בה אמירות כגון 'והעיר ממולכדת עפר ובלואים', 'מבט ועיניים מתפייסים', ו'מחר למחר חובר'.

על מפעלו רב הפעלים של שלומי שבן ועל תרומתו לעברית המתנגנת אנחנו שמחים להעניק לו הערב את פרס ראש העירייה ליצירתיות בשפה העברית ע"ש מאיר אריאל".

הפרס ניתן לשלומי שבן על יצירתו כתמלילן, אך בעיניי הוא בראש ובראשונה פסנתרן וירטואוזי, אח"כ מלחין, אח"כ זמר ובסוף תמלילן. אך הוא כותב מילים מוכשר ביותר ובהחלט ראוי לפרס.

שלומי שבן כשלעצמו הוא מעריץ מושבע של מאיר אריאל ואף הקליט אחדים משיריו. אחד מהם, "דאווין של שיר מחאה", השמענו כאן בפינה. שבן התייחס לכך בהודעה שהוציא בתגובה לבחירתו: "אני מאוד מתרגש לזכות בפרס, במיוחד שהוא על שמו של אמן המילים, מאיר אריאל ז"ל, שהוא עבורי מגדלור ומצפן אמנותי. אני שמח לקבל את האיתות הזה מכם. בתקופה בה אנו נמצאים זה כמו איתות בחשיכה".

מדי שנה אנו מקדישים את הפינה לחתן פרס מאיר אריאל וכך אנו עושים גם השנה. איזה שיר של שלומי שבן נשמיע? מן הסתם, שיר שהוא כתב את מילותיו, הרי על כך הוא זכה בפרס.

אבל כאן נכנס טוויסט בעלילה. בשבוע שעבר שולי רנד חגג את יום הולדתו השישים. ופינתנו אינו יכולה כמובן לעבור על כך לסדר היום. ולכן נחגוג בפינה את הפרס לשלומי שבן ואת יום ההולדת העגול של שולי רנד ונפגיש אותם בשיר משותף. מתבקש היה להשמיע דואט שלהם בשיר של שלומי, והם ביצעו יחד את "עברנו לצפון", אך בכל זאת אשמיע דווקא שיר של שולי רנד. וזה גם לא לגמרי דואט, כי רק שולי שר ושלומי מלווה אותו בנגינה, אך הם מציגים את שיתוף הפעולה כדואט, ולא בכדי, בביצוע הזה מתנהל דיאלוג מרתק בין השירה והגיטרה הקלסית של שולי לבין הפסנתר הקטנטן של שלומי.  

גם שולי רנד הוא אמן יוצר, כותב מילים ומלחין מוכשר מאוד וזמר מצוין. לפני כשנתיים שלומי שבן אירח אותו בתכניתו המצוינת בכאן 11 וברשת ג' "חי בגימל"; תכנית שבה אירח בהיכל התרבות אמנים שונים, ללא קהל בשל הקורונה, שוחח אתם ושר וניגן אתם. הכימיה בין השניים הייתה נפלאה, פרי של הערכה הדדית עמוקה.

הדואט שנשמע הוא "אייכה". אני זוכר נסיעה בכביש הבקעה בשנת 2008, שבה פתחתי את הרדיו ונדהמתי. שאלתי את עצמי האם מאיר אריאל קם לתחיה. או אולי נמצאה איזו הקלטה נשכחת שלו. הייתה זו הפעם הראשונה ששמעתי את שולי רנד שר; לראשונה אחרי חזרתו בתשובה. דומני ש"אייכה" היה הסינגל הראשון שהוא הוציא, ומכל מקום, הוא הראשון ששמעתי. לדעתי, זה השיר המזוהה ביותר עם שולי רנד. שיר מקסים. השיר הוא חלק מתקליטו "נקודה טובה".

הפעם האחרונה שפגשתי לפני אותה השמעה את שולי רנד, הייתה בסרט "החיים על פי אגפא". היה זה כמובן שולי רנד אחר לגמרי. ההתאהבות שלי בשולי רנד הזמר הייתה מהאזנה ראשונה. רכשתי את תקליטיו וצפיתי במספר הופעות שלו. אחת מהן, הייתה מופע, מוזיקלי אך גם תיאטרלי למדי, של שירי מאיר אריאל. השמענו אותו בפינה הזו באחד מאותם שירים, "מים מתוקים".

בדומה לשיר "מים מתוקים" של מאיר אריאל, גם "אייכה" משתמש במים כמטפורה לחיים.

השיר הוא פניה אישית של הכותב לאלוהיו, בגוף שני, שבה הוא משתף אותו במשבר אמונה שהוא חווה, ובמצוקה אליה נקלע מתוך המשבר. זוהי מצוקה קיומית. "לפעמים אין לי כוח בעולמך להיות. אנה מפניך אסתתר? מה אטען, מה אצטדק, מה אדבר". הוא מציג את עצמו כ"יהודי שעל חוט הסערה הוא תלוי, נלחם בעצבות בייאוש המכרסם כתולעת. השמחה נסתלקה ממני וגם הדעת".

כאמור, המטאפורות בשיר הן של מים. הוא מתאר את עצמו כמי שחותר בחשיכה. החתירה היא עולם האמונה שבה בחר, אך לא קל לו בה, קולות מן העבר, כלומר מימיו כחילוני, קוראים לו לעצור. בכל זאת הוא ממשיך בחושך לחתור, אך אינו בא על סיפוקו, אינו חש בשלמות, והוא שואל ומבקש, אייכה?!

הוא מתאר קונפליקט פנימי בין שני קולות בתוכו. קול אחד, אותו הוא מגדיר "זקן וכסיל ששולח בי חצים" ואת הקול השני הוא מגדיר בגוף ראשון, אני. אני הולך וכושל, והוא, אותו זקן וכסיל, הולך ומעצים. הוא פונה אל הנשמה שלו, הנשמה הקדושה, שבורת הכנף, מבקש ממנה לא לבכות ולהעיד כמה הוא היה נכסף. בבית האחרון הוא חוזר למשל החתירה במים. בסופו של יום הוא יפלט אל החוף. האם זה חוף מבטחים? השורה הבאה רומזת שמדובר במוות. שסופו של יום הוא סוף החיים. "האדמה הרחומה אותי אליה תאסוף". ואז, ביום הדין, "אצעק ואצטדק ואספר, איך בחושך הייתי חותר ושואל ומבקש וכוסף!" והשיר מסתיים שוב באותה שאלה, באותו חיפוש, באותה זעקה: אייכה?!

השיר הוא תפילה של אדם לאלוהיו אך הוא גם מסר של שולי רנד למאזיניו. אל תחשבו שהאמונה והדת מקלים על החיים, ועכשיו יש לכל תשובה ופתרון. להיפך, לעתים הן מסבכות את החיים, מעוררות שאלות וספקות ותהיות. והתשובה שלו, תרתי משמע, היא להמשיך ולחתור ולחפש כל חייו, עד סופו של יום.

ועוד נקודה מעניינת. ה"אייכה" המקורי הוא פניה של אלוהים לאדם. אלוהים פנה לאדם הראשון, אחרי שאכל מפרי עץ הדעת טוב ורע, במילה "אייכה". אלוהים מבקש את האדם, כמאמרו של הרב השל. שולי רנד הפך את היוצרות, ומשתמש באותו ביטוי, בשם האדם המחפש את האלוהים.

ברכות לשולי רנד ליום הולדתו השישים ולשלומי שבן, חתן פרס מאיר אריאל.

ריבונו של עולם אם נדבר גלויות

לפעמים אין לי כוח בעולמך להיות

אנה מפניך אסתתר?

מה אטען מה אצטדק מה אדבר?

חנון ורחום הן לפניך גלוי

כאן יהודי שעל חוט השערה הוא תלוי

נלחם בעצבות בייאוש המכרסם כתולעת

השמחה נסתלקה ממני וגם הדעת

קולות מהעבר לוחשים לי לעצור

אבל אני מוסיף בחושך לחתור

ושואל ומבקש, אייכה?!

אותו זקן וכסיל שולח בי חיצים

אני הולך וכושל הוא הולך ומעצים

נשמה קדושה אל נא תבכי שבורת כנף

הן תעידי עלי כמה הייתי נכסף

כשסודות מהעבר פקדו עלי לעצור

אבל אני מוסיף בחושך לחתור

ושואל ומבקש, אייכה?!

בסופו של יום הן אפלט אל החוף

האדמה הרחומה אותי אליה תאסוף

ואז אצעק ואצטדק ואספר

איך בחושך הזה הייתי חותר

ושואל ומבקש וכוסף! אייכה?!

פינתי השבועית ברדיו: יש פרחים

יש פרחים / דורית ראובני

פינתי השבועית ברדיוטק, 31.1.22

ביום שישי האחרון מלאו 90 שנה להולדתו של חתן פרס אקו"ם ופרס משרד החינוך על מפעל חיים, המלחין והמעבד מוני אמריליו.

סלומון אמריליו נולד ביוגוסלביה. בגיל 6 החל ללמוד כינור. אחרי השואה המשפחה היגרה לצ'ילה. מוני הצטרף לשומר הצעיר, ניגן בכינור ואקורדיון, למד קומפוזיציה, החל לכתוב יצירות קלאסיות והופיע ברסיטלים וכמלווה של להקות מחול לצורך גיוס תרומות למפעלים ציוניים.

ב-1952, בגיל עשרים, עלה עם גרעין של השומר הצעיר והתיישב בקיבוץ מרחביה. לאחר שירותו בנח"ל חזר לקיבוץ, ונשלח ללימודי מוסיקה וקומפוזיציה בסמינר הקיבוצים ובאקדמיה למוסיקה בת"א. ב-1960 עזב עם אשתו וילדיו את הקיבוץ. במשך עשרים שנה הוא לימד מוסיקה בקיבוץ עין כרמל, הדריך מקהלות ולהקות צבאיות ועבד כמעבד מוסיקלי.

בתחילת דרכו כתב מוני בעיקר מוסיקה קלסית ומאז שנות השישים היה לאחד המלחינים החשובים ביותר בזמר העברי. הוא היה המלחין הבולט ביותר  בפסטיבלי הזמר והפזמון, כתב שירים רבים ללהקות הצבאיות, הלחין שירי משוררים, טקסטים ממקורות ישראל ושירי ילדים. הוא עבד עם טובי המשוררים והפזמונאים ועם טובי הזמרים, לאורך עשרות שנים.

בין הבולטים בשירים שהלחין: "ומתוק האור בעיניים", "רבי עקיבא", "רקפת", "עץ האלון", "ליבבתיני", "השיר על ארץ סיני", "בארץ אהבתי השקד פורח", "ההר הירוק תמיד", "כשאומרים לי שמש", "פרח משוגע", "ציפור בגשם", "שלוש אהבותיי", "בצל כפות תמר", "לכל אחד ירושלים", "חמדה", "ערב קיץ עם יונים", "נגן לי ירדן", "הבלדה על השיער הארוך והשיער הקצר" ועוד רבים וטובים.

אחת הזמרות ששרו רבים משיריו של מוני אמריליו הייתה דורית ראובני, תחילה כסולנית להקת פיקוד מרכז ושלישיית פיקוד מרכז ובהמשך כזמרת אזרחית. בין שיריו שראובני שרה: "רכבת העמק", "היום היום", "האיש מן הבקעה" והשיר שנאזין לו היום – "יש פרחים".

"יש פרחים", שאותו כתב נתן יונתן, הוא אחד השירים המושמעים ביותר בטקסי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ובשידורי הרדיו ביום זה. גם בטקסי יום הזיכרון באורטל שרנו אותו לא פעם, ולא בכדי כשאני מאזין לו אני שר באופן טבעי את קול ב' של מנגינתו. נתן יונתן הוא אב שכול, ששכל את בנו, ליאור, במלחמת יום הכיפורים. את השיר הזה הוא כתב שנתיים לפני המלחמה, מעט לאחר מלחמת ההתשה, ב-1971.

מוני אמריליו כתב קודם את הלחן, והזמין את נתן יונתן לביתו, השמיע לו את המנגינה וביקש ממנו לכתוב מילים. בו ביום כתב נתן יונתן את המילים.

הביצוע הראשון של השיר היה של צוות הווי צנחנים, עם הסולנית נגה אשד. עוד באותה שנה, הקליטה את השיר גם שלישיית פיקוד מרכז, עם הסולנית דורית ראובני. שני ההרכבים העלו מופע משותף – "אחריי לצנחנים". במופע הזה שלישיית פיקוד מרכז שרה את השיר, וזה הביצוע המוכר ביותר. ביצועים נוספים של השיר הם של להקת פיקוד דרום, צוות הווי נח"ל, "הגבעטרון" ו"האחים והאחיות".

השיר אינו מדבר בפירוש על אובדן חיי אדם או על הצורך לשמור על חיי אדם, אלא על הצורך לשמור על הפרחים. אפשר לראות בו קריאה לשמור על ערכים, על דמות החברה והאדם. אולם יש בו רמזים ברורים לכך שכוונת המשורר לחיים הצעירים של הלוחמים. הרמז הבולט ביותר הוא הבית המדבר על ה"אודם שצעק למרחקים – שדה דמים היה שם קודם ועכשיו הוא שדה פרגים".

השיר כתוב בגוף שני וממוען ל"נערי". המשורר מפנה אותו לראות את הפרחים והשדות. בשיר ארבעה בתים, שכל אחד הוא פניה אל הנער שנפתחת בשאלה "הראית?" ובהפנייתו ליפי הטבע, השדות והפרחים. הפזמון הוא בקשה ממנו לא לקטוף את הפרחים. יש פרחים שבני חלוף ויש פרחים שיישארו לנצח עם המנגינה. בבית הראשון הוא הצביע על שדה זהב שדעך באופל והדליק נרות חצב. בבית השני על האודם של שדה הדמים שהיה לשדה פרגים. בבית השלישי שדה הקוצים השחור שהיה עזוב בקיץ ועכשיו הוא שדה חריש. ובבית הרביעי, היפה ביותר בעיניי, על לובן שדה הבוכים, ש"דמעותיו היו לאבן, אבניו היו פרחים".

בשיר, הקורא לשמור על יפי העולם ויפי החיים, מתואר היופי הזה באמצעות הצבעים: זהב, אדום, שחור ולבן. כל בית מציג שני ניגודים – הזהב והאופל, הדם והפרגים, העזובה והחריש, הדמעות והפרחים.

נאחל למוני אמריליו בן ה-90 עוד שנות יצירה עשירות.

הראית איזה יופי

שרעד ברוח סתיו,

שדה זהב דעך באופל

והדליק נרות חצב.

הראית איזה אודם

שצעק למרחקים,

שדה דמים היה שם קודם

ועכשיו הוא שדה פרגים.

אל תקטוף, נערי,

יש פרחים שבני חלוף

יש פרחים שעד אינסוף

נשארים במנגינה.

אל תקטוף נערי,

יש פרחים שבני חלוף

יש פרחים שעד אינסוף

עם המנגינה.

הראית מה השחיר שם?

שדה קוצים הוא, נערי,

שהיה עזוב בקיץ

ועכשיו הוא שדה חריש.

הראית מה הלובן?

נערי, זה שדה בוכים,

דמעותיו הפכו לאבן

אבניו בכו פרחים.

אל תקטוף, נערי…

צרור הערות 21.7.21

* מפגן של שנאת חינם – מתווה הכותל הוא מתווה פשרה, שבו התנועות הלא אורתודוכסיות קיבלו כקבוע את המצב שרחבת הכותל הנוכחית תתנהל במתכונת אורתודוכסית אך תוקצה להם רחבה בהמשך הכותל, עזרת ישראל, שבה לא תהיה הפרדה בין נשים וגברים ויהודים שאינם דוגלים בהפרדה יוכלו לבטא בה את הרגש הדתי והלאומי שלהם ליד שריד מקדשנו, באופן ההולם את השקפת עולמם.

מתווה הכותל היה פשרה היסטורית בין חלקי העם היהודי במולדת ובגולה והוא אחד ההישגים הציוניים הגדולים ביותר של נתניהו כראש הממשלה. כך גם הוא ראה את המתווה, כי הוא יזם אותו, הוא הטיל על שרנסקי את מלאכת התיווך והוא מינה את מזכיר הממשלה מנדלבליט לעמוד בראש הוועדה שהכינה את המתווה. בצדק רב הוא התהדר בהישג הציוני הזה. שושבין נוסף להישג הגדול היה נפתלי בנט, אז שר ירושלים והתפוצות.

למרבה הצער, נתניהו התקפל ונכנע ללחץ החרדים, שאינם רואים בכותל נכס לאומי אלא מגזרי. ההתקפלות הזאת היא אחת ההחלטות המבישות ביותר של נתניהו.

אני מצפה מראש הממשלה נפתלי בנט ליישם במהרה את מתווה הכותל.

בינתיים, עד שתוקם עזרת ישראל המכובדת, ממשיכה לפעול רחבה זעירה, בשטח של 450 מ"ר, שאינה מחוברת ישירות לכותל, בין שער מוגרבים לקשת רובינזון, ושם ניתן לקיים תפילה מעורבת. נכון שאין זה פתרון מכובד, אך גם אל כבשת הרש הזאת לוטשים הקנאים עיניים. בתשעה באב, במפגן מבחיל של שנאת חינם ותוך הפרת חוק בוטה, השתלטו על המקום ביריוני ארגון חרד"לי חדש לפני תפילת תשעה באב, הציבו בה מחיצה ולא אפשרו את קיום תפילת המשפחות של תשעה באב. אסור לתת לקנאים הפנאטים החוליגנים האלה, הקוזאקים הנגזלים, לחלל את הכותל המערבי, להשתולל ולגזול את כבשת הרש. על ראש הממשלה אישית מוטלת האחריות לשים קץ להפקרות הזאת, וליישם לאלתר את מתווה הכותל.

הכותל הוא נכס לאומי ועל מדינת הלאום של העם היהודי להבטיח שאף מגזר לא ישתלט עליו וידיר ממנו חלקים גדולים מן העם היהודי.

* מבחן ביטחון הפנים – אחד הנושאים המרכזיים שהממשלה החדשה צריכה לחולל בהם שינוי מהותי הוא ביטחון הפנים.

זהו מחדל המתמשך זה למעלה מעשור. מחדל של אובדן המשילות ושחיקת הריבונות. תוצאה ישירה של חוסר מנהיגות ובריחה מאתגרים.

חייב להתחולל שינוי דרמטי. הממשלה הנוכחית מורכבת ממי שהטיחו ביקורת נוקבת ומוצדקת על מחדלי הממשלה הקודמת – כעת הם ייבחנו במעשים.

התוצאות לא תהיינה מהיום למחר, אבל את השינוי בהחלטות ובמעשים צריך לראות בקרוב מאוד.

למשל, חייבים לשים קץ לתופעה הנפוצה של חדירת כנופיות בדואים לבסיסי צה"ל, בעיקר בנגב וביזת נשק ותחמושת. בין השאר, יש לעדכן ולחדד את הוראות פתיחה באש על חדירה לבסיס צה"ל – כל מי שחודר לבסיס צה"ל צריך לדעת שסיכוייו לצאת חי מן האירוע נמוכים. הגנה על נשק, על תחמושת, על אמל"ח היא הגנה על החיים. כפי שיש לירות על מנת להרוג כדי להציל חיי אדם, כך בדיוק צריך לנהוג באיום על אמל"ח. זו רק דוגמה אחת, נקודתית, של השינוי המיוחל.

* לסגור את השמים – לנוכח העליה המדאיגה במדדי התחלואה בקורונה – זן דלתא, על הממשלה לסגור את השמים ולא לאפשר טיסות שאינן חיוניות לחו"ל. זה צעד קשה אך מתחייב. דווקא הרצון המוצדק של הממשלה להימנע מסגרים שהמחיר שלהם כבד, מחייב אותה לבצע את הצעד הזה.

מוטב היה שאזרחי ישראל יגלו אחריות ובגרות ויימנעו בעצמם מנסיעות לחו"ל. אולם כיוון שזה המצב, למרבה הצער, על הממשלה לעשות מעשה.

* לפיד כביביסט – ביקורת חריפה נמתחה על יאיר לפיד בעקבות נאומו שבו הציג כאנטישמיות תופעות קסנופוביות אוניברסליות, ובכך הפגין בורות בהבנת ייחודה של האנטישמיות ופגע במלחמה באנטישמיות. במקום להאזין לביקורת בקשב, ללמוד ולהפנים, אולי אפילו להודות בטעות או לחלופין להסביר לציבור את כוונתו ולהצדיק את דבריו אם הוא עדין חושב שהם מוצדקים, הוא הגיב בהתבכיינות בסגנון ביבי: "הימין הקיצוני בלה בלה בלה". כלומר, במקום התייחסות לגופה של הביקורת, זלזול בה, צביעת המבקרים בצבע פוליטי – "ימין", כלומר לא ראויים להתייחסות, והוספת התואר הצמוד "קיצוני" (אלא מה?). והרי זו בדיוק שיטת ביבי. על כל ביקורת הוא הגיב ב"הם", "השמאל" – הקיצוני כמובן כי יש שמאל שאינו קיצוני?, "התקשורת" וכו'. לשם מה החלפנו את נתניהו אם הביביזם נשאר?

אגב, תגובתו של לפיד יצרה לי בעיית זהות. כיוון שגם אני ביקרתי את נאומו, הרי שגם אני ימין קיצוני. אבל אני הרי רואה כל יום תגובות רבות על פיהן אני שמאל קיצוני אנטי ציוני, כיוון שאני כופר בעיקר ולא חושב שנתניהו הוא אלוקים ואפילו לא אלוהים. אז מי אני ומה אני?

* נגד חקירת הצוללות – אני נגד הקמת ועדת חקירה לפרשת הצוללות. בראש ובראשונה, בשל עמדתי השוללת, מזה שנים רבות, את ועדות החקירה השיפוטיות, שאיני מאמין ביכולתן להביא להפקת לקחים, אלא רק לעריפת ראשים. שנית, כיוון שאני סבור שהממשלה החדשה צריכה לעסוק בעתיד ולא בעבר. את חקר העבר נשאיר להיסטוריונים (וכהיסטוריון איני חשוד בחוסר הערכה לתפקיד ההיסטוריונים). תפקידה של הממשלה לעשות היסטוריה שתיחקר על ידי ההיסטוריונים של מחר. הממשלה כבר החליטה על ועדת חקירה ממלכתית על אסון הר מירון. לא על ריבוי חקירות על מחדלי קודמתה תהיה תפארתה של הממשלה. מבחנה הוא מה היא תעשה בתחומי הביטחון, יחסי החוץ, חברה, כלכלה, חינוך, בריאות, החזרת המשילות, איכות הסביבה וכו'. מבחנה הוא בכך שתמנע את הצורך בוועדת חקירה עתידית (למשל, על אי הערכות ראויה למשבר האקלים).

הפן הפלילי של פרשת הצוללות טופל ומטופל בידי הגורמים האמונים על כך – המשטרה, הפרקליטות, היועמ"ש ובתי המשפט. יש לי אמון במוסדות הללו. הם יכולים לטעות, הם נתונים לביקורת, לא אחת גם אני חולק עליהם, אך איני חושד בטוהר כוונותיהם ואני בטוח שאין להם עניין בטיוח. הפן הציבורי פוליטי בלאו הכי כבר לא בשלטון. הפן הביטחוני של הפקת הלקחים, צריך להיעשות בתחקיר מקצועי במשרד הביטחון.

* עכשיו באים? – נער השליחויות ח"כ מיקי זוהר טען בריאיון למורן אזולאי בערוץ הכנסת כי "אם בני גנץ ירצה, הוא יכול להיות ראש ממשלה עכשיו".

הוא שכח להזכיר שהלכנו לסיבוב בחירות רביעי ומיותר אך ורק כדי שנתניהו לא יממש את ההסכם עליו חתם וראשות הממשלה לא תעבור לגנץ בנובמבר הקרוב.

עכשיו באים?

* מחוסן – אל דאגה. אין שום סיכוי שבעולם שגנץ יתפתה לחיזוריו של נתניהו ולהבטחותיו לתת לו במתנה את ראשות הממשלה. גנץ מחוסן יותר מכל אחד אחר מפני אמון לנתניהו, כיוון שיותר מכל אחד אחר הוא חש על בשרו את פגיעתו הרעה של הנוכל.

הרי אם, תיאורטית כמובן, גנץ יתפתה, מה יקרה? הממשלה תתפרק, נתניהו יחתום אתו על הסכם קואליציוני של הקמת ממשלה בראשותו, וביום השבעת הממשלה בכנסת הוא פתאום "יתחרט" ויגרור אותנו לסיבוב חמישי, בתקווה, או ליתר דיוק באשליה, שבניגוד לארבעת הסיבובים הקודמים הפעם הוא ינצח.

אין מי שיודע זאת כמו גנץ. אין מי שיודע כמוהו שאין כל ערך להסכם עם נתניהו ולחתימת ידו.

* המעי הגס מתנצל – לאחר שנתיים של הסתה גסה ונתעבת, שכל כולה שקרים מכוערים, התנצל יאיר נתניהו בפני בוגרי קרן וקסנר.

רגע לפני שיפסיד בתביעת הדיבה, נכנסו התובעים, בוגרי הקרן, והנתבע, לתהליך גישור. במסגרת הסכם גישור שקיבל תוקף של פסק דין, הכיר יאיר נתניהו בשקריות הפרסום והתחייב לפרסם את ההתנצלות הבאה: "במהלך החודשים מרץ – יוני 2020 פרסמתי ברשתות החברתיות פרסומים פוגעניים כלפי בוגרי קרן וקסנר. לאחר שבדקתי את עצמי, ונוכחתי ברקע של בוגריה, אני סבור כי אמירותיי בפרסומים אלה לא היו נכונות, לא ראויות ואני מוצא לנכון להתנצל עליהן.

אני הסרתי פרסומים אלה, וקורא גם לאחרים שלא לפרסם דברים דומים ולהסיר כל העתק של פרסום שלי".

עוד התחייב יאיר נתניהו, בהסכם הפשרה, שלא לחזור על תוכן הפרסומים בכל פלטפורמה שהיא וכן למחוק כל פרסום שלא הוסר, ככל שימצא כזה.

חבל שהוא התנצל. חבל שבוגרי הקרן הסכימו להיכנס אתו לתהליך גישור. עדיף היה שישלם. צריך לרושש את הרשע המנוול הזה, איש ההסתה והשנאה, בובת הפיתום של אבא שלו והמעי הגס של המשפחה.

כל הטענות שהפיץ על קרן וקסנר הן שקר מוחלט. הנבל המנוול הזה הוא מנכ"ל תעשיית השקרים וההסתה שהיו"ר שלה הוא אבא שלו.

* התמנון האנטישמי – התמנון האנטישמי BDS השיג הישג משמעותי, כאשר הכניע את הסמרטוטים של בן אנד ג'ריס, והם הודיעו שלא יפיצו את התוצרת שלהם בהתנחלויות ביהודה ושומרון.

זו מלחמה בין הברבריות האנטישמית הצבועה לבין הנאורות. כבני אדם נאורים, כיהודים, כישראלים וכציונים, שומה עלינו לנהל מלחמת חורמה באנטישמיות.

אני נגד חרמות, אבל בעד חרם על מי שמחרים אותנו. ולכן, ברגע ששמעתי על החרם, החלטתי להחרים את החברה. הייתה במקפיא שלנו חבילת גלידה של החברה – השלכתי אותה לזבל, תיעדתי את הצעד ופרסמתי אותו תחת הכותרת: הפסולת לסל – וחסל.

מאוחר יותר, לאחר ששמעתי את הזכיין הישראלי וקראתי תגובות על צעדי, נמלכתי בדעתי וחזרתי בי. מסתבר שהגלידה מיוצרת בישראל, במפעל בן 150 פועלים ישראלים, חומרי הגלם הם ישראליים והעיקר – הזכיין עומד בלחץ החברה וימשיך להפיץ את התוצרת שלו, על אפה וחמתה של חברת האם, בכל רחבי ישראל, כולל בהתיישבות ביו"ש. אי לכך, וכל עוד הוא עומד בלחץ, יש לגבות אותו ובשום אופן לא להחרים את התוצרת.

הצד השני של המטבע, הוא שיהיה קשה יותר לשכנע את בעלי המצפון בעולם להחרים את החברה כל עוד אנו נמנעים מהצעד הזה. ואף על פי כן, במורכבות הזאת, אין סיבה שהזכיין ועובדיו ישלמו את המחיר.

אין להחרים את מוצרי החברה הישראליים, אך יש למצוא את הדרך לפגוע במוצרי החברה העולמית ולעודד את היהודים, את אוהדי ישראל ואת בעלי המצפון בעולם להחרים את החברה.

* לאכול את הענבים – כל ההסכמים בכל התחומים של ישראל עם האיחוד האירופי מחריגים, למרבה הצער, את יהודה ושומרון והגולן. זהו ביטוי לצביעות הנתעבת של האיחוד. האם כתוצאה מכך ישראל טעתה כשחתמה על ההסכמים הללו? לדעתי לא. על ישראל לטפח את ההתיישבות הזאת, חרף העובדה המצערת שהעולם מתנגד לכך. במקביל, אין היא צריכה לשחק ברוגז עם העולם, גם לא עם אירופה. עליה לקדם את היחסים, כי זה אינטרס ישראלי, ולחתום על הסכמים, כי זה אינטרס ישראלי, ולפתח את ההתיישבות ביו"ש ובגולן, כי זה אינטרס ישראלי. ויש דרכים להתמודד עם ההחרגה הזאת. וכתושב הגולן איני חושב שמדינת ישראל צריכה להיפגע מתוך סולידריות אתנו, וכפי שלא ביקרתי את הממשלות הקודמות כאשר חתמו על הסכמים כאלה, כך איני מבקר את הממשלה הזאת שהולכת, בצדק, בעקבותיהן. אני גם לא מתלהב ממברק המחאה של יו"ר מועצת יש"ע, שנועד לצאת ידי חובה.

איך פועלים בחכמה? היה פעם יהודי חכם, ששמו לוי אשכול. הוא היה ראש הממשלה במלחמת ששת הימים ואחריה, והוביל את ההתיישבות בגולן, בבקעת הירדן ובגוש עציון. והוא נתקל בבעיה. הסוכנות היהודית, שהיא הגוף המיישב, מומנה בעיקר מתרומות של יהדות ארה"ב. התרומות הללו היו פטורות ממס. הממשל האמריקאי החליט שכל תרומה שתלך לפעילות מעבר לקו הירוק – לא תהיה פטורה ממס.

מה עשה לוי אשכול? מחלקת ההתיישבות של הסוכנות הייתה בבת עינו. הוא עמד בראשה עשרות שנים, כולל במקביל לתפקידיו רבי השנים כשר החקלאות וכשר האוצר, עד בחירתו לראשות הממשלה. הוא לא רצה לסכן את המחלקה להתיישבות ולא את הסוכנות ולא לפגוע בתרומות של יהדות ארה"ב. מצד שני, ההתיישבות מעבר לקו הירוק הייתה אף היא בבת עינו. בשנה וחצי שבין מלחמת ששת הימים ועד מותו הוקמו שליש מיישובי הגולן עד היום, 54 שנים אחרי המלחמה.

מה עשה? הקים את החטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית. כל הפעילות ההתיישבותית בתוך הקו הירוק נעשתה באמצעות המחלקה להתיישבות, שמומנה מתרומות. כל הפעילות ההתיישבותית מחוץ לקו הירוק נעשתה באמצעות החטיבה להתיישבות, במימון תקציב המדינה. המחלקה להתיישבות והחטיבה להתיישבות אוישו בידי אותם אנשים ולמעשה היו יחידה אחת. ובא לציון גואל. הייתה זו תבונתו של אדם שזכר שהמטרה היא לאכול את הענבים ולא לריב עם השומר.

אסיים בסיפור מימיי כמנהל מתנ"ס הגולן. עמיתיי נהנו מתקציבים של פדרציות יהודיות בארה"ב. אני לא יכולתי ליהנות מהן בשל אותו פטור ממס שאינו תקף מעבר לקו הירוק, וארה"ב טרם הכירה אז בריבונות ישראל על הגולן. הייתה תכנית של פדרציית ניו-יורק שמאוד רציתי לקחת בה חלק. מה עשינו? הפדרציה לא מימנה את מתנ"ס הגולן. היא העבירה את הכסף לחברה למתנ"סים. החברה למתנ"סים העבירה כסף אחר, באותו סכום, למתנ"ס הגולן. ועם מי סגרתי את העסקה הזאת? עם הנציג של פדרציית ניו-יורק.

אפשר ללכת עם הראש בקיר ולהתבכיין, כמו איזה שוטה שעשה זאת בגיליון הקודם, ואפשר לקדם דברים למען ההתיישבות.

* צניחה מרגשת – אני ממש, אבל ממש לא מתגעגע לצניחות. אבל בצניחת הראווה לשחזור צניחתה של חנה סנש, במלאת מאה שנה להולדתה, הייתי שמח ליטול חלק.

          * ביד הלשון

אדוק – בעקבות הפינה שהוקדשה, לפני שבועות אחדים, למילה "אברך" נשאלתי על המילה "אדוק" והזיקה בינה לבין "הדוק".

אדוק הוא מילה נרדפת לדתי, שהייתה נפוצה בשנות החמישים ועד השבעים. המשמעות היא שהוא אדוק בתורה ובמצוות. אדוק – מקפיד על קיום המצוות, על קלה כחמורה. מסור לדת (או לאידיאולוגיה לא דתית – ציוני אדוק, סוציאליסט אדוק).

אכן, יש קשר למילה הדוק. הייתי אומר שיש קשר הדוק בין המילים. בהשפעת הארמית, בלשון חז"ל התחלפה פעמים רבות האות ה"א באל"ף. והמילה הדוק, במובן צמוד, נכתבה לעתים באל"ף – אדוק. בימי הביניים נפרדו דרכיהן של שתי המילים, כאשר המילה אדוק קיבלה משמעות של מסירות לעניין מסוים. המסירות הזו הופכת את הזיקה של האיש לאמונה או לעניין להדוקה.  

אדיקות אינה קשורה דווקא לדת. להלן ציטוט מתוך ספרה של תמה חלפין "בית מול הים", מחקר אתנוגרפי על קיבוץ שבו היא שהתה במשך שנתיים וחקרה אותו. "רפי, תושב חדש יחסית בקיבוץ הנשוי לבת הקיבוץ, אומר לי: 'הקיבוצניקים האלה הם אולי באמת חילונים אבל הם אנשים אדוקים'. יש ממש בדבריו של רפי, מידת האדיקות אינו מתייחס למידת האמונה של אדם אלא לצד הביצועי שלה. אחת היא אם חברי הקיבוץ מאמינים בשיתוף ושוויון או לא, בכל האמור בצד הביצועי של ערכים אלו רובם אנשים אדוקים".

* "חדשות בן עזר"

פינתי השבועית ברדיו: היו לילות

היו לילות / אסתר עופרים

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 19.7.21

בחודש שעבר הגיעה הזמרת הישראלית הבינלאומית אסתר עופרים לגבורות. לפני כשנתיים שמעתי ראיון עמה שבו הבטיחה שעד יום הולדתה השמונים תחזור לישראל. לצערי זה לא קרה. בראיון לרגל יום ההולדת היא אמרה שהיא עדין שוקלת חזרה, ואני מקווה מאוד שזה יקרה.

אסתר זייד נולדה בצפת ב-1941, בת למשפחה ותיקה שמוצאה מחלב שבסוריה. היא גדלה בחיפה וכבר בגיל 13 החלה בקריירת שירה. בגיל 16 הכירה את המורה לריקוד אבי רייכשטט, לימים עופרים. במהלך שירותה הצבאי נוצר ביניהם קשר רומנטי והם התחתנו (לימים הם התגרשו והיא נישאה מחדש ושוב התגרשה). לאחר נישואיהם אסתר הצטרפה ל"צמד העופרים" שכלל את אבי עופרים ושמוליק קראוס והם הפכו לשלישיית העופרים. עקב מחלוקות כלכליות קראוס פרש ואסתר ואבי עופרים היו לצמד העופרים, שכבש את צמרת הפופולריות בישראל. במקביל היא פתחה קריירה עצמאית כזמרת ושחקנית, ובפסטיבל הזמר והפזמון בשנת 1961 היא זכתה בשני המקומות הראשונים. בשנות השישים צמד העופרים ואסתר עופרים כסולנית החלו בקריירה בינלאומית מצליחה. אסתר שרה בעברית, אנגלית, גרמנית, צרפתית ולדינו. תחילה הם התמקמו בז'נבה ואסתר עופרים ייצגה את שוויץ באירוויזיון והגיעה למקום השני בהפרש קטן מן הראשון.

מאז שנות השישים אסתר עופרים מתגוררת בעיקר בגרמניה. בשנות השבעים חייתה שנים אחדות בישראל והמשיכה מכאן את הקריירה הבינלאומית, אך שבה לגרמניה. אסתר עופרים היא אחת הזמרות הטובות והמצליחות בתולדות הזמר העברי ואחת הזמרות הישראליות המצליחות בעולם. בצעירותה היא כונתה בעולם "הזמיר מחיפה", ואכן יש לה קול זמיר, יוצא דופן באיכותו. והרפרטואר שלה משובח מאוד.

השיר שנשמיע היום הוא אחד השירים המזוהים עמה ביותר – "היו לילות". לשיר יש כ-150 ביצועים, לא כולל הביצוע של הקולית של אורטל ואני בתוכה בטקס יום הזיכרון לפני שלוש שנים, אך הוא מזוהה בעיקר אתה. לא, השיר לא נכתב בעבורה. הוא נכתב שנתיים בטרם נולדה. אבל הוא נשכח למדי, וב-1960 החליט מנכ"ל רשות השידור חנוך חסון, שחייבים להציל את יצירת המופת הזאת משכחה, והוא הציע את השיר, בעיבודו של שמעון כהן, לאסתר עופרים הצעירה. היה זה שיר הסולו הראשון שלה, לראשונה לא במסגרת צמד העופרים. על פי המסופר בזמרשת, כשהתזמורת החלה לנגן, הזמרת הצעירה פרצה בבכי. והאמת היא שהשיר באמת עצוב מאוד והלחן שלו מרטיט ומרגש.

את השיר, המספר סיפור מעולם המשעולים שבין דגניה וכינרת, שתי קבוצות העליה השניה, ערש לידתה של תנועת העבודה, כתבו משורר תל-אביבי ומלחין תל-אביבי, יעקב אורלנד ומרדכי זעירא. הם היו תל-אביביים לא רק בכך שחיו בתל-אביב, אלא גם בכך שהם אהבו את תל-אביב, היו בלב חיי התרבות שלה, אהבו את התל-אביביות. והבחירה שלהם לכתוב את שירם על רקע הקבוצות בעמק הירדן, מעידות על המקום שתפסו ההוויה והרוח של קבוצות העמק בכותל המזרח של היישוב העברי הציוני בארץ ישראל באותן שנים. הן אורלנד והן זעירא חוו בתקופות קצרות בחייהם את הציוויליזציה החלוצית הזאת, והיא הטביעה חותם עמוק ומשמעותי בעולמם.

איך נכתב השיר? סיפר יעקב אורלנד בספרו "היו לילות": "תיאטרון סטירי קטן בשם 'כל הרוחות' ביקשו אותי ואת זעירא לחבר רומנסה לאחת התוכניות הראשונות בשכר". בשכר, פירוש הדבר שהייתה להם מחויבות לכתוב ובזמן, וכנראה שהם קיבלו חלק מן השכר כמקדמה, כפי שסיפרה חוקרת הספרות, פרופ' תמר וולף-מונזון, על השלב הבא בקורותיו של השיר: "משנתקלו זה בזה ברחוב, הם הסכימו שלא נעים לקבל מקדמה בלי לספק את הסחורה ונדברו להיפגש בערב ב'קלוב המלצרים'". השנה הייתה 1939. חוקר הזמר העברי עופר גביש מספר, שהייתה זו התוכנית השלישית של התיאטרון, ששמה היה  'הגפיר האמיץ יחיא'. השניים היו במצב ביש. היה זה היום האחרון לפני הגשת השיר, השעה כבר הייתה שתיים בלילה. שיר עדין לא היה. מי שהציל אותם היה מנהל המקום חצקל איש כסית. הוא הבין מיד במה מדובר, וכתיאורו של אורלנד, הוא "הכניס אותנו לחדר מבודד במועדון, הציב לנו על השולחן חצי ברווז ובקבוק קוניאק ומלמל חצי ישן: 'נו, לעבודה'". כשהשחר הפציע היו המלצרים במועדון הראשונים לשיר את השיר.

מספר גדול חוקרי הזמר העברי, חתן פרס ישראל אליהו הכהן: "הנוסח המקורי שחיבר אורלנד היה שונה במבנהו. הוא כלל בתי פתיחה וסיום ושני בתי פזמון … זעירא קרא את השיר פעם ופעמיים ושלוש, החמיא לאורלנד על תוכנו, אך הוסיף כי יש לו בעיה עם מבנה השיר. הוא נראה לו מסורבל, ועלול להקשות מאד על התאמת הלחן. 'הרי מדובר בבלדה נוגעת ללב – אמר לאורלנד – ומדוע לא לפשט את מבנה השיר ולהסתפק בעלילה עצמה?'… על כן ביקש מאורלנד למחוק את הפרולוג, להשמיט את שני בתי הפזמון, ולוותר על האפילוג …  שעה ארוכה בילו השניים בניסיונות שכנוע הדדיים. בשלב מסוים קצרה רוחו של זעירא שהחליט להתחיל בהלחנה על פי הגרסה המועדפת עליו". השיר, אם כן, יצא לאור ונכנס להיסטוריה, במבנה שיצר לו זעירא ולא אורלנד.

הנוסח המלא, המקורי, מצוי בארכיונו של אליהו הכהן. באחת מפגישותיו עם אורלנד הוא הציג לו את הנוסח המקורי בכתב ידו. מסתבר שאורלנד עצמו לא זכר את הנוסח הזה ולא את המחלוקת על מילות השיר. אגב, את הטקסט המלא, המקורי, ניתן לקרוא ב"זמרשת".

הביצוע הראשון של השיר היה של זמרת ששמה שלי שרונה. הבאה אחריה הייתה חנה קיפניס. אחד הביצועים המוכרים של השיר הוא של שושנה דמרי. גם להקת כוורת הקליטה גרסה של השיר. אך, כאמור, השיר מזוהה בראש ובראשונה עם מי שחילצה אותו מתהום הנשיה – אסתר עופרים.

בטרם נצלול לתוכן השיר, נתעכב על מטאפורה אחת מתוכו: "גבוה כְּזֶמֶר". מה פירוש "גבוה כזמר?" איזה גובה יש לזמר? בתנ"ך, בספר "דברים", מופיעה חיה ששמה זמר, והפרשנים ובהם ר' סעדיה גאון ורד"ק, זיהו אותו עם הג'ירפה. מן הסתם, רמז אורלנד לכך, שגובהו של גיבור הבלדה מזכיר את הג'ירפה. גם אני הכרתי את הגרסה הזאת. עד שאבשלום קור החליט לברר זאת עם אורלנד. מספר אבשלום קור על שיחתו עם אורלנד: "'למה התכוונת כשכתבת 'גבוה כזמר' ב'היו לילות'?'

אורלנד ענה מיד: 'זה לא ג'ירפה' (אני, בשאלתי, לא הזכרתי את הג'ירפה).

שאלתי: 'הכרת את הפיוט של יניי, ראשון הפייטנים החורזים בעברית בארץ, לפני 1500 שנה, ששם 'זמר' – לשון רוממות?'

השיב לי: 'לא. אינני מכיר'.

שאלתי: 'אז מדוע כתבת, בעצם, 'גבוה כזמר'?'

השיב: 'ככה חשתי כמשורר. הזמר הוא דבר שמרומם!' "

השיר מסופר מפי נערה, שמספרת את סיפור אהבתה. "הוא היה אז בהיר וגבוה כזמר, הוא נהג עגלות לשדה הרחב. ואני לו כותונת הייתי רוקמת, כותונת של תכלת עם פרח זהב".

הבלדה נגמרת בסוף טרגי. הבחור הזה הלך ולא שב. האם הוא נהרג בקרב? אנו נוהגים לשיר את השיר ביום הזיכרון, כי כך אנו מפרשים אותו. אולם בשיר הדבר אינו נאמר בפירוש. בשיר המספרת שואלת את שומעיה: "היש בכם יודע אי אנה זה הלך לו ולא שב?" אולי הוא נפל בקרב. ואולי הוא רק הבריז לה? המשורר משאיר את החידה בלתי פתורה. אולם לפני שנעלם היא מספרת שהוא "היה הולך ושב אלי קודח". אולי זו קדחת האהבה. ואולי זו מחלת הקדחת, שהחלוצים בתנאי החיים הקשים בעמק הרבו לחלות בה. ואולי בעצם הוא מת בקדחת, כמו חלוצים רבים באותם ימים.

כאמור, המשורר אינו פותר לנו את החידה. ובמודע ומתוך בחירה הוא אינו פותר את החידה, כפי שהוא כתב באפילוג שנשמט מהגרסה הסופית:

יֵשׁ בָּעוֹלָם חִידוֹת לְלֹא פִּתְרוֹן

וְשִׁיר וּפֶרַח יֵשׁ שֶׁלֹא יָנוּבוּ.

אַךְ רַק עִם שִׁיר, עִם פֶּרַח אַחֲרוֹן

בּוֹכִים עַל אָהוּבִים שֶׁלֹא יָשׁוּבוּ.

השיר מסתיים בדבריה של הנערה שאהובה לא שב: "אז הייתי בוכה, אז הייתי נדהמת, בשדות רחוקים עוד הלכתי אליו. אנוכי עוד נושאת כותנתו המרוקמת, כותונת של תכלת עם פרח זהב. היו לילות. אני אותן זוכרת. אני אותן עד סוף ימי אשא".

הָיוּ לֵילוֹת, אֲנִי אוֹתָם זוֹכֶרֶת,

אֲנִי אוֹתָם עַד סוֹף יָמַי אֶשָּׂא,

בַּמִּשְׁעוֹלִים בֵּין דְּגַנְיָה לְכִנֶּרֶת,

עָמְדָה עֶגְלַת חַיַּי הָעֲמוּסָה.

וְהוּא נִגַּשׁ: שִׁמְעִי אֵלַי, קְטַנְטֹנֶת,

אֲנִי בָּנִיתִי בַּיִת לְשִׁבְתֵּךְ,

אַתְּ תִּרְקְמִי בָּעֶרֶב לִי כֻּתֹּנֶת,

אֲנִי אֶנְהַג בַּיּוֹם אֶת עֶגְלָתֵךְ.

הוֹּא הָיָה אָז בָּהִיר וְגָבוֹהַּ כְּזֶמֶר,

הוּא נָהַג עֲגָלוֹת לַשָּׂדֶה הָרָחָב,

וַאֲנִי לוֹ כֻּתֹּנֶת הָיִיתִי רוֹקֶמֶת,

כֻּתֹּנֶת שֶׁל תְּכֵלֶת עִם פֶּרַח זָהָב.

הָיוּ לֵילוֹת, אֲנִי אוֹתָם זוֹכֶרֶת,

וְהוּא אֶת הָעֵצִים בַּגַּן הֵעִיד,

אֶת הַשְּׁבִילִים בֵּין דְּגַנְיָה לְכִנֶּרֶת,

כִּי רַק אוֹתִי יִשְׁמֹר לוֹ לְתָמִיד.

הָיָה הוֹלֵךְ וְשָׁב אֵלַי קוֹדֵחַ,

הָיָה נוֹשֵׂא דְּמוּתִי מִמּוּל פָּנָיו,

הַגִּידוּ נָא, הֲיֵשׁ בָּכֶם יוֹדֵעַ

אֵי אָנָה זֶה הָלַךְ לוֹ וְלֹא שָׁב?

אָז הָיִיתִי בּוֹכָה, אָז הָיִיתִי נִדְהֶמֶת,

בְּשָׂדוֹת רְחוֹקִים עוֹד הָלַכְתִּי אֵלָיו,

אָנֹכִי עוֹד נוֹשֵׂאת כֻּתָּנְתּוֹ הַמְּרֻקֶּמֶת,

כֻּתֹּנֶת שֶׁל תְּכֵלֶת עִם פֶּרַח זָהָב.

הָיוּ לֵילוֹת, אֲנִי אוֹתָם זוֹכֶרֶת,

אֲנִי אוֹתָם עַד סוֹף יָמַי אֶשָּׂא.

פינתי השבועית ברדיו: על חטא

על חטא / צביקה פיק

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 4.7.21

השנה מלאו ארבעים שנה למותו, בגיל 73, של המשורר אוריאל שלח, הידוע יותר בשם העט שלו יונתן רטוש. רטוש היה משורר גדול, אך אידיאולוג של כת קנאית והזויה, שאותה הוא כינה "העברים הצעירים" אך דבק בה הכינוי המבריק שהעניק לה מתוך סלידה אברהם שלונסקי – "הכנענים". הכינוי כה דבק בהם, עד שהם עצמם אימצו אותו למעשה.

הרעיון של התנועה הכנענית, היה התנתקות מוחלטת מן העם היהודי, מן הגולה היהודית, מן ההיסטוריה היהודית, מתוך תובנה שנוצר כאן עם עברי חדש, לא יהודי, ללא כל קשר לעם היהודי, שכולל את כל תושבי ארץ ישראל ההיסטורית עד עיראק, בני הגזע השמי. הדבק של האומה העברית הוא ארץ ישראל והשפה העברית. ההיסטוריה של האומה הזאת היא ההיסטוריה של הארץ, המבוססת בעיקר על המיתולוגיה שקדמה לדת ישראל. בעוד התנועה הציונית התחברה למכבים, לקנאי המרד ברומאים ולבר-כוכבא, רטוש וחבריו סלדו מהם, כיוון שהם אלה שיצרו את הדת היהודית הנתעבת עליהם כל כך. הם התחברו לתרבות הארצית, האלילית, הקדם-יהודית של הארץ, שצוירה בעיניהם כתרבות בריאה וויטאלית, טרם סירוסה בידי הדת והמוסר היהודיים.

רטוש היה מזוהה עם הפלג המקסימליסטי, הרדיקלי, של התנועה הרוויזיוניסטית, הזדהה עם הלח"י, וזאת לצד המאיסה שלו בציונות והבוז לציונות, שמנסה להנציח את העם היהודי ואת הזיקה בין ה"עברים" בארץ ישראל לבין היהודים. כמובן שתפיסתו מלאת סתירות. הרי הוא עצמו, שנולד בשם אוריאל היילפרין, נולד בגולה, בוורשה, ועלה לארץ ישראל. אמנם הוא גדל בבית עברי ושפת אמו הייתה עברית, אך הן הוא עצמו בעצם הביוגרפיה שלו, מבטא את מה שהוא מאס בו – היהודי מהגולה שעלה כיהודי לארץ ישראל כדי לקיים את העם היהודי ולהבטיח את המשכיותו ועתידו.

בקנאותו, ניתק רטוש קשרים עם מי שלא הלכו אתו או אף סטו כמלוא הנימה מגישתו הקיצונית. חיים גורי מספר על שיחה שהייתה ביניהם, כשגורי עוד היה נער, ונשבה במקצת בקסם הרעיון הכנעני החדש ובעיקר בקסם כתיבתו של המשורר, אך היה קרוע בין זיקתו לעם היהודי לבין הרעיון הרומנטי של עם חדש. בשיחה, הוא הציג את לבטיו, ונתקל בתגובה עוינת של רטוש, על הססנותו. בשלב מסוים, כאשר גורי ניסה לדבר על כך שיש לנו זיקה לעם היהודי, רטוש צעק: "הזיקה של העברי ליהודי היא כמו הזיקה של האדם אל הקוף!"

רטוש הצליח לרכז סביבו קבוצה קטנה של אנשים, רובם יוצרים ואנשי רוח כמו הסופר בנימין תמוז, המשורר והמתרגם אהרון אמיר והפסל יצחק דנציגר. בראשית דרכה של התנועה החדשה, היא קסמה לבני נוער רבים. אך הידיעות על שואת היהודים באירופה והמיאוס שרטוש הקרין כלפי היהודים בשואה וסירובו להכיר בזיקה שבינם לבינינו, הפכו את קבוצתו לקטנה ומוקצה בחברה הארצישראלית.

רטוש הקים ב-1943 את הוועד לגיבוש הנוער העברי. הוא פרסם מנשר, פרי עטו, המניפסט של תנועתו, שנקרא: "כתב אל הנוער העברי". הפניה שלו הייתה לנוער החילוני – עזבתם את הדת היהודית, לכו עוד צעד. אינכם העם היהודי, אלא ראשיתה של אומה חדשה. המנשר מדבר על תהום וזרות בין העברי לעם היהודי. מדהים לראות באיזה בוז ושנאה הוא כותב על העם היהודי בגולה, בעיצומה של השואה.

כאמור, רטוש היה משורר גדול. גם שירתו האידיאולוגית הייתה גדולה וכך גם שירי האהבה שלו. אבל רוב חייו לא זכה להערכה שהיה ראוי לה, כנראה בשל עמדותיו השנויות במחלוקת. הוא חש וטען כל חייו שהוא נרדף בידי הממסד הספרותי, כיוון שלא היה איש מפלגה בעוד הספרות הישראלית מאוד "ממופלגת", כלשונו. רק באחרית ימיו, בשנות השבעים, זכה ליהנות מההכרה שהיה ראוי לה; החלו להתפרסם מחקרים על שירתו, אורגנו ימי עיון, הוקדשו לו תכניות רדיו. אולי גולת הכותרת להכרה המאוחרת בו, הייתה הלחנה של אחדים משיריו. הבולט שבהם הוא השיר שנאזין לו היום, "על חטא", מתוך ספר שיריו "חופה שחורה", בלחנו ובביצועו של צביקה פיק. שיר מקסים, אולי הטוב והיפה בשיריו.

באוקטובר 1937 הניח אוריאל שלח מעטפה בתא הדואר של העיתון "הארץ", שמוענה לאברהם שלונסקי, עורך המדור הספרותי, ובה חמישה שירים חתומים בידי יונתן רטוש. אחד השירים היה "על חטא". שלונסקי יצא מגדרו מרוב התלהבות, ושיתף בה את חבריו, חברי החבורה הספרותית שהנהיג, שכללה משוררים כאלתרמן, לאה גולדברג, אורלנד, רפאל אליעז ויעקב הורביץ. הוא חש שהנה, הוא גילה עוד משורר גדול, עוד בן טיפוחים. האמת היא שרטוש הושפע מאוד משלונסקי, מכתיבתו וסגנונו. שלונסקי ביכר לפרסם את השירים לא ב"הארץ" אלא בכתב העת היקר לו יותר ושנחשב בעיניו יותר, אף הוא בעריכתו, "טורים".

שלח עצמו נסע באותם ימים לשנים אחדות לפריז, שם גיבש ב-1939 את השקפת עולמו החדשה, הכנענית, שהגיעה לידי גיבוש סופי ב-1941. מצרפת הוא שלח לשלונסקי צרור שירים נוסף ועוד שירים ספורדיים, וכולם פורסמו. כך, עד שב-1939 רפאל אליעז שביקר בפריז גילה שיונתן רטוש הוא אוריאל שלח, הרוויזיוניסט, איש הימין, לא עלינו, לשעבר עורך העיתון הרוויזיוניסטי "הירדן". בזה בא הקץ לפרסום שיריו מעל במות תנועת העבודה. כאמור, היה זה טרם גיבוש השקפתו הכנענית, אך באותם ימים הקרע בין התנועה הרוויזיוניסטית לתנועת העבודה היה כה עמוק, שלא איפשר לצדדים להתעלות מעליו למען קידום השירה העברית. והאמת היא, שצרור השירים החתומים בידי יונתן רטוש שמסר לשלונסקי, לא היו הראשונים בחתימה זו. שבעה חודשים קודם לכן פרסם שלח ב"הירדן" את שירו הראשון בפסבדונים זה ואחריו עוד מספר שירים. אלא שמשוררי תנועת העבודה לא העלו על דעתם להעיף מבט ל"הירדן" ולכן הם לא היו מודעים לכך ששירים של אותו רטוש עלום, כבר פורסמו בעיתון היריב.

ראוי להזכיר כאן את השיר הראשון ששלח פרסם תחת השם רטוש בגיליון ערב פסח תרצ"ז (1937) של "הירדן". שם השיר הוא "תורה". זהו שיר הלל לצבאיות היהודית וקריאת תיגר על מדיניות ההבלגה של היישוב המאורגן במאורעות 1936-1939. השיר מעלה על נס את גיבורי התנ"ך הלוחמים, משה ששיבר את לוחות הברית ויצא למלחמה קנאית בזובחים לעגל הזהב ושמשון שלחם לבד בצבא פלישתים.

השיר הזה כתוב במצלול של "על חטא" וניתן לשיר אותו במנגינה שצביקה פיק הלחין יותר מארבעים שנה מאוחר יותר. הוא נפתח במילים דומות למילות הפתיחה של "על חטא": "ומי יכה על חטא / ויתוודה: פשענו / ומי יקרא: משה, / רד, כי שיחת עמך". נושא אחר לגמרי, אך כל כך דומה ל"והוא מכה על חטא / והוא מכה על תוהו / והוא מרעיד מיתר פקע איבו בכדי".

אך את השיר "תורה" לא פרסם רטוש באף ספר, לא הזכיר אותו והתנכר לו. הרי זה שיר כל כך יהודי, ולא היה דבר מאוס בעיני רטוש שנתיים אחרי כתיבת השיר, מאשר להיות מזוהה עם היהדות, שנואת נפשו. השיר פורסם שוב רק בביוגרפיה "שלח ועט בידו" שפרסם יהושע פורת 8 שנים אחרי מותו של רטוש. אני משער, שב"על חטא" הוא בחר לשמר את הצורה ואלמנטים מסוימים משיר יפה שלו, שאותו החליט לגנוז.

ב-1941 פרסם רטוש את ספר שיריו השני, והראשון תחת השם יונתן רטוש,  "חופה שחורה", שכולו שירי ארוס ואהבה, ובהם "על חטא". שמו האוקסימורוני של הספר, "חופה שחורה", מעורר סקרנות אך גם מעיד על תוכנו. המילה חופה מרמזת לחתונה – לפרץ של אהבה, של התחלה חדשה, של הקמת משפחה, של התמסדות הזוגיות. הצבע השחור מסמל את המוות, את הקץ.

הארוס בשירי "חופה שחורה" אינו מלמד על הרמוניה בין המינים, לא כל שכן על יחסים שוויוניים, אלא יותר כקשר בין כובש ונכבשת, בין לוקח ונלקחת.

הספר "חופה שחורה" התקבל בהתעלמות מוחלטת בקרב המיליה הספרותי המזוהה עם תנועת העבודה; בקרב שלונסקי, אלתרמן וחבריהם, למרות שרבים משיריו פורסמו לראשונה בכתב העת של שלונסקי. אולם לימים, בשנות השמונים, שנים אחדות לאחר מותו של רטוש, יעקב אורלנד סיפר בספר שפרסם עד כמה שלונסקי, אלתרמן ולאה גולדברג התפעלו והתפעמו מן הספר ואף הושפעו ממנו, ובראש ובראשונה מהשיר "על חטא".

השיר "על חטא" מרהיב ביופיו, במטאפורות שלו; גם בלי להבין את מילותיו אי אפשר שלו להיכבש בקסמו, בצליל שלו, בחרוזים הנפלאים; להתהפנט משורות כמו "את יחידה כצל / את בוגֶדה כַּנחל / את תִּצְעני לָכֹּל' לכל עובר ושב" או "את מתוקה כליל / את חמוקה כשחל / את מפכה כנחל בשרב". "על חטא" הוא ללא ספק מפִּסְגות השירה העברית.   

זהו שיר ארוטי מאוד, ייצרי מאוד, אך אין בו אהבה רומנטית, אין בו זוגיות אמתית ממושכת, ההופכת לקשר קבוע. כך בשיר זה וכך בכל שירתו הארוטית.  יש בו מסר של קריאת דרור לארוס, שחרור יצר המין ממעצורים מוסריים, חברתיים, תרבותיים ודתיים. יש בו מתן דרור לרצונותיו הכמוסים של הגבר מן האישה. בשיר הזה, כמו בשירים אחרים בספר, אפשר למצוא סימנים מטרימים לאידיאולוגיה הכנענית שגיבש רטוש שנים אחדות לאחר כתיבת השירים (אך לפני צאת הספר). זהו ניסיון לדלג אחורה, לתקופה הקדם יהודית, לעולם האלילי, הייצרי והארוטי, שיש בו מין ספונטני, ארוס מתפרץ, חיוּת ותשוקה שנאסרו לימים בכבלי המוסר היהודי ויותר מכך הנוצרי, בעכבות של רוחניות, של דתיות, של קבלת עול שמים. המשורר מבטא את הכמיהה שלו למה שנחשב בתרבות היהודית, "חטא", אך בעיניו אין זה חטא כלל. מאוחר יותר הגישה הזאת תהיה מרכיב בהשקפת עולמו הלאומית, הפוליטית.

עם זאת, ניתן למצוא בשיר הרמזים יהודיים שאותם הדיר משירתו בשנים הבאות: עצם השם, "על חטא", כבתפילת הווידוי בימים הנוראים, אזכור "מנגינת לכה דודי", "נר נשמת אדם".

ב-1980 הוציא צביקה פיק את תקליטו "המראה". הוא המשיך בתקליט זה מגמה שהחל בה בשנות ה-70 המאוחרות, של הלחנת שירי משוררים. בין השאר הוא הלחין שני שירים של רטוש ובהם "על חטא", לחן מקסים שזכה להצלחה ולהשמעות רבות. השיר צעד שבועות רבים בפסגת מצעדי הפזמונים, אחד השירים המצליחים ביותר בתולדות מצעדי הפזמונים בישראל, ואף הגיע למקום השני במצעד הפזמונים השנתי וזיכה את צביקה פיק בתואר זמר השנה. רטוש זכה, בשנתו האחרונה, לנחת הרוח הזאת.

והוא מכה על חטא

והוא מכה על תוהו

והוא מרעיד מיתר פקע איבו בכדי

והוא דמום כהד

ומרצד כמוהו

הוא מצטמר למנגינת לכה דודי

והוא בוער כלב

והוא כבה כעין

והוא דולק בלהב נר נשמת אדם

והוא חומר כגו

והוא כבד כיין

הוא מתנודד למנגינת בשר ודם

את יחידה כצל

את בוגדה כנחל

את תצעני לכל, לכל עובר ושב

את מתוקה כליל

את חמוקה כשחל

את מפכה כנחל בשרב

את יחידה כצל

את בוגדה כנחל

את תלהטי לכל, לכל עובר ושב

את אפלה כליל

את אוכלה כשחל

את שוקקה כנחל בצרב

והוא מוכה כלב

והוא נרתע כעין

עקוד הוא כחיה ברצע יתרים

והוא שותת כגו

והוא זועק כיין

הוא משתרבט בלהבות בין הבתרים

והוא קשה כלב

והוא נוקב כעין

הוא מבקש כפר החטא אשר חטאת

והוא רחום כגו

והוא נגר כיין

הוא מתנגן בבהט-אבן את-נשמת

את רוחפה כצל

את לוקקה כנחל

את תלכחי בכל, בכל אשר יאהב

את ערמה כליל

את יחומה כשחל

את צוחקה כנחל האכזב

את יחידה כצל

את מפכה כנחל

את לוהטה לכל, לכל אשר יאהב

את אללה כליל

את שכולה כשחל

את נמוגה כנחל בשרב

פינתי השבועית ברדיו: עלי בריקדות

עלי בריקדות / שולמית לבנת

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 28.6.21

השיר שנשמע היום מחבר בין לימור לבנת לציפי לבני. השתיים היו בעבר "העפרה חזה וירדנה ארזי" של הליכוד, ולכן החיבור הזה מעניין. עוד נגיע לחיבור, אך נפתח בכך שהפינה מוקדשת היום לזכרה של שולמית לבנת, המכונה "זמרת המחתרות", אמה של לימור לבנת, שהלכה לעולמה בשבוע שעבר, בגיל 91.

לבנת עלתה לארץ מווינה. הוריה היו פעילים ציוניים שהזדהו עם המפלגה הרוויזיוניסטית והיא פעלה בתנועת הנוער הימנית "מכבי הצעיר", אך כנערה התנדבה לפלמ"ח ושירתה כלוחמת.

עוד כנערה החלה בקריירת במה, תחילה כשחקנית ואחרי שירותה במלחמת השחרור – כזמרת בלהקת הכרמל, בצ'יזבטרון ובלהקת חיל הים. היא גם הקליטה שירים כסולנית, ובהם "תל אל-קאדי", שמספר אגדה על שלושת מקורות הירדן –חצבני, בניאס ודן, שהתווכחו ורבו מי מהם החשוב יותר. הם פנו לאלוהים שיפסוק. אלוהים ירד לתל אל-קאדי, או בעברית, תל השופט, הלה הוא תל דן, שבין הנחלים הללו. הפסיקה שלו הייתה ששלושתם יתחברו לנהר אחד גדול – הירדן.

שולמית נישאה לאיש הלח"י עזריאל לבנת. בהשפעתו היא התקרבה למחנה של תנועת החירות, ובעצם חזרה למקורותיה המשפחתיים. היא הייתה פעילה כל השנים בארגוני ימין ואת הקריירה האמנותית שלה מיקדה בשירי המחתרות, האצ"ל והלח"י. בשנות השבעים ייסדה גאולה כהן את המדרשה הלאומית ע"ש אריה בן אליעזר, שפעלה בבית ז'בוטינסקי בת"א ועסקה בהנחלת מורשת תנועת ז'בוטינסקי ובעיקר במורשת האצ"ל והלח"י. היא ראתה חשיבות רבה גם בהנחלת מורשת הזמר של המחתרות, וגייסה את שולמית לבנת והעניקה לה במה שהביאה לזיהויה עם שירי המחתרות. בשנות ה-80 לבנת הוציאה תקליט של שירי המחתרות והיא המשיכה לשיר את הרפרטואר הזה כמעט עד יומה האחרון.

שולמית לבנת שכלה את נכדה יוסף שנרצח בפיגוע בקבר יוסף בידי שוטרים פלשתינאים באפריל 2011. יוסף היה בנו של נעם לבנת, אחיה של לימור, חוזר בתשובה ופעיל הימין הקיצוני, שהטיף לסרבנות בתקופת ההתנתקות. בינואר האחרון, ביום הולדתה ה-91, עברה שולמית להתגורר עם משפחת נכדתה בחוות סקאלי שבקרבת שכם ואלון מורה.

כפי שאמרתי בפתח הפינה, השיר מקשר בין לימור לבנת לציפי לבני. מה הקשר? השיר, שאותו שרה אמה של לימור לבנת, נפתח במילים "היום שרה הקטנה". שרה, היא שרה לבני, אמה של ציפי. השיר הוא "עלֵי בריקדות".

את השיר כתב חברה של שרה, לוחם ומפקד באצ"ל, הנדון למוות מיכאל אשבל. מיכאל השתתף בפעולות רבות של האצ"ל, וגם נפצע ונאסר. ב-6 במרץ 1946 הוא השתתף בפעולה של אצ"ל, במסגרת תנועת המרי העברי, שפעלה זמן קצר ואיגדה תחת מִפקדה אחת את ההגנה, אצ"ל ולח"י. הפעולה הייתה התקפה על המחנה הבריטי בצריפין לצורך החרמת נשק. בנסיגה מן המחנה נתקל הכוח של מיכאל בכוח בריטי שירה עליהם. מיכאל אשבל ויוסף שמחון נפצעו ונעצרו. הייתה זו הפציעה השניה של מיכאל. אשבל ושמחון הפכו את משפטם לפוליטי, ונשאו נאומי קטגוריה חריפים נגד השלטון הזר, שזכו להד בינלאומי רחב. השנים נדונו למוות.

לאחר מתן פסק הדין, חטף אצ"ל חמישה קצינים בריטים והודיע שאם אשבל ושמחון יוצאו להורג, הוא יוציא להורג את הקצינים החטופים. הנציב העליון המתיק את דינם למאסר עולם, והקצינים הבריטים שוחררו מיד.

ב-4 במאי 1947 פרץ אצ"ל לכלא עכו, באחת הפעולות הנועזות ביותר שלו, וחילץ מן השבי לוחמים רבים. בין המחולצים היה גם מיכאל אשבל. אולם בקרב עם הבריטים בעת הבריחה, הוא נפצע בשלישית, נשבה מחדש ולאחר שעות אחדות מת מפצעיו.

בשבתו בחדר הנדונים למוות בירושלים, הוא כתב את השיר "עלי בריקדות", שהוא גרסה עברית לשיר יידי שנכתב בידי יוסל קוטלר והולחן בידי אליהו טיטלבוים. שמו של השיר הוא "אויף דער קאנאנע", שיר אהבה של פרטיזן לאהובתו. תרגום מילולי של השיר, שכתבו הוריו של חמי רודנר עמוס ותמר רודנר, נקרא "אהבת הפרטיזן".

השיר, בלחן המארש, הוא מעין מכתב צוואה של מיכאל לחברתו שרה רוזנברג, שכונתה שרה הקטנה. השיר הוברח בדרך עלומה מהכלא אל חבריו של מיכאל למחתרת, ופשט במרחביו ובקני בית"ר (אגב, נכון לומר קנני בית"ר) כאש בשדה קוצים והיה למעין המנון הלוחמים וסמל לנכונות להקרבה במלחמה לשחרור העם והמולדת.

אשבל כתב את השיר ב-19 ביוני 1946, בשבוע שעבר לפני 75 שנה. וכך הוא כתב ביומנו: "סוף סוף קיבלתי החלטה לתרגם את השיר 'אויף דער קאנאנע'. אין לי כל ניסיון בכתיבת שירה, לא כל שכן כשאתה קשור למנגינה. לכלכתי קצת נייר ובסופו של דבר עלה בידי להוציא משהו מתחת לעפרוני. אנו כותבים כאן על נייר-טואלט שקיבלנו במידה מספקת".

ממוענת המכתב, שרה רוזנברג, כתבה: "הכרתי את מייק לראשונה משהגעתי לתל-אביב בשנת 1944, 'פליטה' מצפת עקב חיפושי הבולשת הבריטית. הוזמנתי למסיבה, שם הכרתי את מייק. נחום סלונים אמר לי: 'את רוצה לשמוע שיר יפה? חכי, נמתח את מייק והוא ישיר'. בתחילה סירב לשיר. הפצרתי בו, אך הוא ניסה להתחמק בטענה שהוא שר באידיש ורבים מהחבר'ה של הח"ק [חיל הקרב] והי"ם [יחידות מחץ] אינם מבינים שפה זו. אף-על-פי-כן לא הנחתי לו ולבסוף נעתר לי. השיר 'אויף דער קאנאנע' ומנגינתו קסמו לנו מאוד, ועד מהרה הצטרפנו לשירתו תוך השמעת הפזמון החוזר.[…] בהזדמנות שנייה, כשנפגשנו, חזרתי והבעתי בפניו את התפעלותי מן השיר ששר לפנינו והאצתי בו לתרגמו לעברית. אמרתי לו שהשיר הולם את הווי המחתרת ורבים יחבבוהו. הוא הבטיח לי למלא את בקשתי ביום מן הימים".

את ההבטחה הוא קיים בתא הנדונים למוות.

הכותב פונה לאהובתו, שרה הקטנה, ומודיע לה שהיום ניפרד בצאתי למלחמה את המדינה לכונן בשתי גדות הירדן. הוא מבקש ממנה לגזוז את צמתה, לחגור את חגורה, לחבקו, לקחת מקלע ואתו – לשורה. אגב, המושג "השורה" היה מקובל בעיקר בהגנה. חברי ההגנה כינו את ארגונם "השורה". בפזמון החוזר הוא מצהיר: עלי בריקדות ניפגש, חירות נישא בדם ואש, רובה אל רובה קנה יצדיע, כדור לכדור יריע. ומתא הנדונים למוות הוא מפציר באהובתו: "ואם בתליה אמסור את חיי לאומה, אל נא תבכי. כך נגזר גורלי. מחי דמעתך, לחצי המקלע אל לבך ובחרי לך שֵׁנִי מאנשי גונדתי". גונדה הוא השם באצ"ל לפלוגה.

אחרי מותו, שרה חברה לקצין המבצעים של אצ"ל, איתן לבני, לימים ח"כ ואביה של ציפי לבני.

אחד השירים המזוהים עם שולמית לבנת הוא "חיילים אלמונים", המנון הלח"י, שאותו כתב מייסד הלח"י אברהם שטרן, המוכר בכינויו המחתרתי יאיר. בשיר מופיעות המילים: "משורה ישחרר רק המוות". שוב "השורה". על זמרת המלחמות, שולמית לבנת, ניתן לומר "משירה שחרר רק המוות".

יהי זכרה ברוך!

הַיּוֹם שָׂרָה הַקְּטַנָּה

נִפָּרֵד בְּצֵאתִי לַמִּלְחָמָה

אֶת הַמְּדִינָה לְכוֹנֵן

מִשְּׁתֵי גְּדוֹת הַיַּרְדֵּן

גִּזְזִי צַמָּתֵךְ

וְחִגְרִי אֶת חֲגוֹרָתֵךְ

חַבְּקִינִי קְחִי מִקְלָע

וְאִתִּי לַשּׁוּרָה!

עֲלֵי בָּרִיקָדוֹת נִפָּגֵשׁ, נִפְגָּשׁ!

עֲלֵי בָּרִיקָדוֹת חֵרוּת נִשָּׂא בְּדָם וָאֵשׁ

רוֹבֶה אֶל רוֹבֶה, קָנֶה יַצְדִיעַ

כַּדּוּר אֶל כַּדּוּר יָרִיעַ

עֲלֵי בָּרִיקָדוֹת, עֲלֵי בָּרִיקָדוֹת נִפָּגֵשׁ!

וְאִם בִּתְלִיָּה

אֶמְסֹר אֶת חַיַּי לָאֻמָּה,

אַל נָא תִּבְכִּי

כָּךְ נִגְזַר גּוֹרָלִי

מְחִי דִּמְעָתֵךְ,

לַחֲצִי הַמִּקְלָע אֶל לִבֵּךְ

בַּחֲרִי לָךְ שֵׁנִי

מֵאַנְשֵׁי גֻּנְדָּתִי

עֲלֵי בָּרִיקָדוֹת…

פינתי השבועית ברדיו: גשם בעתו

גשם בעתו / רותי נבון

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 7.6.21

רותי נבון בת שבעים.

חייה האישיים והמקצועיים עברו לאורך השנים תהפוכות רבות.

רותי נבון היא זמרת גדולה, בעלת יכולות קוליות אדירות ועוצמה גדולה בשירה.

היא החלה את דרכה בצוות הווי פיקוד והדרכה. כוכב הלהקה יוני נמרי היה אז בן זוגה. היא שרה כסולנית את "איש קטן" ו"כל מה שרציתי".

לאחר שחרורה מצה"ל הצטרפה כסולנית למופע "אל תקרא לי שחור", שעסק במאבק על זכויות השחורים. כמה משירי המופע השמענו בפינה זו. היא שרה כסולנית את "שלגיה" ו"מי רצח את בטי סמית" אבל בלטה מאוד בקולה גם בשאר השירים כמו "יום יבוא" ו"קליפסו בשחור לבן". המופע הצליח מאוד ורותי נבון זכתה בזכותו בבולטות רבה, ופצחה מיד בקריירת סולו.

רותי נבון הייתה כוכבת גדולה באמצע שנות השבעים. בין להיטיה הגדולים – "חשמל זורם בכפות ידיך" (שאותו השמענו בפינה), "בין האצבעות", "נצח ישראל לא ישקר" ו"גשם בעתו". את "נצח ישראל לא ישקר", על המחתרת ניל"י, היא הייתה אמורה לשיר בפסטיבל הזמר והפזמון, אך היא נפצעה בתאונת דרכים ושלישיית "שוקולד מנטה מסטיק" ביצעה אותה במקומה.

בסוף שנות ה-70 רותי נבון ירדה מהארץ וחזרה בתשובה, עצרה את הקריירה ונעלמה מן הנוף התרבותי הישראלי. בשנת 2001 היא חזרה לארץ, חזרה בה מהחרדיות (אם כי היא עדין מגדירה את עצמה יהודיה מאמינה) ושבה להקליט ולהופיע, אך לא הצליחה לשחזר את מעמדה בעולם המוסיקה הישראלי.

עם זאת היא מקליטה, מופיעה, השתתפה במחזות זמר ופסטיבלים והשתתפה במופע בקנדה של "חמש הדיוות" הישראליות.

השיר שנשמע הוא "גשם בעתו". מוטיב הגשם מופיע הרבה מאוד בשירה. לעתים כביטוי של שמחה, של אושר, של תקווה גדולה, "וכמו ענן להתגשם מעל חלקת שדה ריקה ולהביא לרגבים את הבשורה הירוקה", "גשם גשם בוא", "וספרי לי על הילד שהייתי, איך שמחתי על הגשם הראשון", "את הגשם תן רק בעתו" ועוד רבים וטובים ובהם השיר שהשמענו לפני שבועיים "גשם הקשב לנשים". אבל לעתים אנו אומרים בהלוויות את הקלישאה "גם השמים בוכים". אהוד מנור ביטא שאיפת מוות במילים: "גשם בוא, רד עליי, בוא כסה אותי עכשיו, אותי ואת ימי… שא אותי ואת ימי, אל תוך הנעלם". מה מבשר הגשם בשיר שלנו?

את השיר "גשם בעתו" כתבה תלמה אליגון-רוז לאחר מלחמת מלחמת יום הכיפורים. המלחמה פרצה בסתיו. לקראת סופה ובעיקר בחודשי מלחמת ההתשה שאחריה, מזג האוויר הלך והתקרר. היה זה חורף גשום מאוד, קר ומושלג במיוחד. קור שגרם סבל לחיילים וחיילים גם מתו מקור בחרמון.

תלמה שבעורף, מתארת את המציאות הקשה הזאת. בהוויה שהיא חיה בה "הכל עצר, הכל עמד". אבל "רק הגשם בא לו בזמן… לו לא אכפת שבלילות שם קר מאוד".

זהו שיר אהבה של נַערה, שדואגת לאהובה ולחבריו בחזית. היא מתעצבת על בואו של הגשם בזמן. היא הייתה רוצה שיהיה לו אכפת יותר, שיתחשב בחיילים הלוחמים, שיחכה קצת. שיתעכב עד תום הלחימה.

והיא פונה בתפילה לאלוהים: תן מחומך ותן מאורך, תן מפתך ביד רחבה ותן לנו זמן לאהבה.

אבל היא לא שוכחת שהגשם הוא בראש ובראשונה ברכה, והיא מצרפת לתפילה: "תן לשדות רק גשם ברכה". כלומר, היא מבקשת דיוק – שירדו גשמים, אבל רק גשמי ברכה ורק היכן שהם נחוצים, בשדות הזקוקים להם.  

בהמשך השיר היא מתרככת. היא משלימה עם כך שהגשם יורד, ולכן היא מבקשת ממנו, שישפיע מטובו על אהובה: גשם מתוק, נשק אותו בשמי, לטף את הפנים. והיא שבה ומתפללת לאלוהים: הבאת גשם בעתו. אז הבא, הבא לי אותו.

קובי אושרת הלחין את השיר. נאזין לרותי נבון בת השבעים.

גֶּשֶׁם בְּעִתּוֹ

כַּמָּה עֶצֶב בָּא אִתּוֹ

הַכֹּל עָצַר, הַכֹּל עָמַד

רַק הַגֶּשֶׁם בָּא לוֹ בַּזְּמַן.

לוֹ לֹא אִכְפַּת –

שֶׁבַּלֵּילוֹת שָׁם קַר מְאוֹד

שֶׁבַּחוֹלוֹת קָשֶׁה לִבְכּוֹת

שֶׁאֵין עַל מִי לְהִתְרַפֵּק

כְּשֶׁבַּחוּץ הַגֶּשֶׁם דּוֹפֵק.

תֵּן מֵחֻמְּךָ וְתֵן מֵאוֹרְךָ,

תֵּן לַשָּׂדוֹת רַק גֶּשֶׁם בְּרָכָה

תֵּן מִפִּתְּך בְּיַד רְחָבָה

וְתֵן לָנוּ זְמַן לְאַהֲבָה.

גֶּשֶׁם בְּעִתּוֹ

וְאוֹמְרִים שֶׁכָּכָה טוֹב

עַל בֶּגֶד קַיִץ סְוֶדֶר יָשָׁן

וּבַכִּיס מִכְתָּב מֵאֵי-שָׁם.

גֶּשֶׁם מָתוֹק,

גֶּשֶׁם, נַשֵּׁק אוֹתוֹ בִּשְׁמִי,

גֶּשֶׁם, לַטֵּף אֶת הַפָּנִים

הֵבֵאתָ גֶּשֶׁם בְּעִתּוֹ

אָז הָבֵא, הָבֵא לִי אוֹתוֹ.  

פינתי השבועית ברדיו: מלכות החרמון

מלכות החרמון / מוצי אביב ולהקת פיקוד צפון

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 31.5.21

בפברואר השנה מלאו 85 שנים לשדר ועורך תכניות הרדיו, הבמאי והפזמונאי יובב כ"ץ.

כ"ץ נולד בקיבוץ נען וחי בו שנים אחדות לאחר שחרורו מצה"ל. במשך שנים היה במאי של להקות צבאיות ולהקות זמר אזרחיות ושל חגי יובל של יישובים. עיקר הקריירה שלו הייתה ברדיו, שבו שידר במשך עשרות שנים, גם שנים רבות אחרי שיצא לפנסיה.

התכניות המזוהות עמו ביותר ברדיו, אותן הוא הוביל בהתמדה עשרות שנים, הן "שנינו ביחד וכל אחד לחוד" שעסקה בייעוץ פסיכולוגי ברדיו ו"מועדון הלילה השלישי". תכניות אחרות שהוא יצר, ערך והגיש הן "אלה הם חייך" (שעם הקמת הטלוויזיה עובדה לתכנית הטלוויזיה "חיים שכאלה"), "רדיו עשרה", "בירה ומצב רוח" בהגשת יעקב אגמון, "בין שישי לשבת" בהנחיית יצחק לבני ועוד תכניות רבות.

הפזמונאות לא הייתה עיסוקו המרכזי, אך הוא כתב פזמונים רבים, שחלקם היו ללהיטים גדולים כמו שיריו של אריס סאן "סיגל" ו"צלילי הלילה" ו"לאהוב את החיים" של דני גרנות, שהיה חייל בלהקת פיקוד דרום בבימויו; שיר שהשמענו כאן בפינה.

שני השירים המזוהים עמו ביותר, הם שירים שכתב אחרי מלחמת ששת הימים – "בתי את בוכה או צוחקת" המוכר גם כ"ילדה מגדות" ו"מלכות החרמון" המוכר גם כ"כל המילים השמחות".

שני השירים עוסקים בגולן, אף שהוא עצמו שירת במילואים בסיני, כמפקד סיירת שריון במילואים.

במלאת חמישים שנה לשחרור הגולן, לפני ארבע שנים, השמענו בפינה את "בתי את בוכה או צוחקת". סיפרתי אז שכעשר שנים לפני המלחמה, יובב, חבר צעיר בקיבוץ הוותיק נען, היה מגויס מטעם הקיבוץ המאוחד לעזרת קיבוץ הספר הצעיר גדות, שישב באזור המפורז ובמשך 18 שנותיו הראשונות סבל יותר מכל יישוב אחר מנחת זרועם של הסורים, על "ההר שהיה כמפלצת", כמילות השיר. היום אולי היו קוראים לזה "עוטף המפלצת".

לפני שנתיים חגג קיבוץ גדות 70 שנה להיווסדו. לכבוד האירוע, כתב יובב בית חדש לשיר.

מים רבים כבר זרמו בירדן

גדות בת שבעים – שתו לחיים!

הבת מגדות היא כבר סבתא, כן… כן

נושאת נכדתה על כפים.

"אז כשהייתי אני בגילך

ההר עוד היה כמפלצת

ביתנו נחרב… העשן התאבך

בבכי הייתי פורצת.

הביטי סביב לך אל כור מחצבתך

משקנו מוריק ופורח

בתינו הומים… במה עוד נתברך

הן טוב לנו פה ושמח.

חלמנו על בית כמו באגדות

ירוק ופריחה שמולכת

והוא מתגשם בה – אצלך בגדות

האם את בוכה או צוחקת?"

בתי, כן היום את צוחקת

גדות וילדה שצוחקת.

היום נאזין לשיר אחר שכתב יובב באותם ימים – "מלכות החרמון". את השיר הלחין אפי נצר. שרה אותה להקת פיקוד צפון, עם הסולן מוצי אביב, אביה של דין דין אביב.

השיר היה להיט ענק, שכיכב במשך שבועות בפסגת מצעדי הפזמונים ואף נבחר כשיר השנה ב-1968. אפרופו פסגת המצעד, בשיר מסופר על פסגת החרמון הזוהרת, אך יש לציין שפסגת החרמון אינה בידינו, אלא עד היום היא בידי סוריה. שיא החרמון היה בידינו רק מהיום האחרון של מלחמת יום הכיפורים ועד הסדר הפרדת הכוחות עם סוריה כעבור שבעה חודשים.

השיר כתוב כמכתב של חייל המשרת בחרמון אל אהובתו. החייל המאוהב מפנטז על ביקור של חברתו אצלו במלכות החרמון. והוא מבטיח לה, שלו הייתה לידו הוא היה נושא אותה על כפיים מעל ערפילים וענן לקטוף כוכבים בשמים. הוא היה נותן לה במתנה את כל האורות מהבניאס ועד הכינרת. הוא היה מגיש לה מלכות טובלת בים של זהב, ורוקם לה משלג שמלה לבנה כשנהב. הם היו גולשים במדרון ושוטפים עם הרוח, שותקים בחדוות תימהון ונושקים זה לזו לקינוח. אבל מה לעשות? הוא חוזר אל המציאות. אהובתו אינו נמצאת לצדו, ורק המקלע בידו. בינתיים הוא מתנחם במכתבים ובנוף הקסום של העמק הטובע באור, דמשק שנבלעת באופק והגלבוע הנושק לתבור. אבל הוא אופטימי, ומסיים: נשבעתי, אבנה לך ארמון במלכות החרמון.

בשבוע הבא נציין 54 שנים לשחרור הגולן והחרמון, וזה המועד המתאים לציין, באיחור של שלושה חודשים וחצי את מלאת ליובב כץ 85 שנים. נאחל לו עוד שנות יצירה רבות.

כל המילים השמחות

פרצו, שוב, בהורה סוערת

טיפסנו עם כל הרוחות

אל פסגת החרמון הזוהרת

עם שחר הלילה נמלט

טובע העמק באור

דמשק באופק נבלעת

גלבוע נושק לתבור…

לו היית לידי

לו את כאן, לו את כאן…

הייתי נושאך על כפיים

מעל ערפילים, ערפילים וענן

לקטוף כוכבים בשמיים.

אילו היית כאן איתי

הייתי נותן לך מזכרת

את כל האורות, חמדתי

מהבניאס ועד הכינרת

הייתי מגיש לך מלכות

טובלת בים של זהב

משלג הייתי תופר לך

שמלה לבנה כשנהב

לו היית לידי…

היינו גולשים במדרון

היינו שוטפים עם הרוח

שותקים בחדוות תימהון…

ונושקים זה לזו לקינוח

אך את לא נמצאת לצידי

ורק המקלע בידי

נשבעתי אבנה לך ארמון

ארמון במלכות החרמון…

לו הייתי לידי…