צרור הערות 21.7.21

* מפגן של שנאת חינם – מתווה הכותל הוא מתווה פשרה, שבו התנועות הלא אורתודוכסיות קיבלו כקבוע את המצב שרחבת הכותל הנוכחית תתנהל במתכונת אורתודוכסית אך תוקצה להם רחבה בהמשך הכותל, עזרת ישראל, שבה לא תהיה הפרדה בין נשים וגברים ויהודים שאינם דוגלים בהפרדה יוכלו לבטא בה את הרגש הדתי והלאומי שלהם ליד שריד מקדשנו, באופן ההולם את השקפת עולמם.

מתווה הכותל היה פשרה היסטורית בין חלקי העם היהודי במולדת ובגולה והוא אחד ההישגים הציוניים הגדולים ביותר של נתניהו כראש הממשלה. כך גם הוא ראה את המתווה, כי הוא יזם אותו, הוא הטיל על שרנסקי את מלאכת התיווך והוא מינה את מזכיר הממשלה מנדלבליט לעמוד בראש הוועדה שהכינה את המתווה. בצדק רב הוא התהדר בהישג הציוני הזה. שושבין נוסף להישג הגדול היה נפתלי בנט, אז שר ירושלים והתפוצות.

למרבה הצער, נתניהו התקפל ונכנע ללחץ החרדים, שאינם רואים בכותל נכס לאומי אלא מגזרי. ההתקפלות הזאת היא אחת ההחלטות המבישות ביותר של נתניהו.

אני מצפה מראש הממשלה נפתלי בנט ליישם במהרה את מתווה הכותל.

בינתיים, עד שתוקם עזרת ישראל המכובדת, ממשיכה לפעול רחבה זעירה, בשטח של 450 מ"ר, שאינה מחוברת ישירות לכותל, בין שער מוגרבים לקשת רובינזון, ושם ניתן לקיים תפילה מעורבת. נכון שאין זה פתרון מכובד, אך גם אל כבשת הרש הזאת לוטשים הקנאים עיניים. בתשעה באב, במפגן מבחיל של שנאת חינם ותוך הפרת חוק בוטה, השתלטו על המקום ביריוני ארגון חרד"לי חדש לפני תפילת תשעה באב, הציבו בה מחיצה ולא אפשרו את קיום תפילת המשפחות של תשעה באב. אסור לתת לקנאים הפנאטים החוליגנים האלה, הקוזאקים הנגזלים, לחלל את הכותל המערבי, להשתולל ולגזול את כבשת הרש. על ראש הממשלה אישית מוטלת האחריות לשים קץ להפקרות הזאת, וליישם לאלתר את מתווה הכותל.

הכותל הוא נכס לאומי ועל מדינת הלאום של העם היהודי להבטיח שאף מגזר לא ישתלט עליו וידיר ממנו חלקים גדולים מן העם היהודי.

* מבחן ביטחון הפנים – אחד הנושאים המרכזיים שהממשלה החדשה צריכה לחולל בהם שינוי מהותי הוא ביטחון הפנים.

זהו מחדל המתמשך זה למעלה מעשור. מחדל של אובדן המשילות ושחיקת הריבונות. תוצאה ישירה של חוסר מנהיגות ובריחה מאתגרים.

חייב להתחולל שינוי דרמטי. הממשלה הנוכחית מורכבת ממי שהטיחו ביקורת נוקבת ומוצדקת על מחדלי הממשלה הקודמת – כעת הם ייבחנו במעשים.

התוצאות לא תהיינה מהיום למחר, אבל את השינוי בהחלטות ובמעשים צריך לראות בקרוב מאוד.

למשל, חייבים לשים קץ לתופעה הנפוצה של חדירת כנופיות בדואים לבסיסי צה"ל, בעיקר בנגב וביזת נשק ותחמושת. בין השאר, יש לעדכן ולחדד את הוראות פתיחה באש על חדירה לבסיס צה"ל – כל מי שחודר לבסיס צה"ל צריך לדעת שסיכוייו לצאת חי מן האירוע נמוכים. הגנה על נשק, על תחמושת, על אמל"ח היא הגנה על החיים. כפי שיש לירות על מנת להרוג כדי להציל חיי אדם, כך בדיוק צריך לנהוג באיום על אמל"ח. זו רק דוגמה אחת, נקודתית, של השינוי המיוחל.

* לסגור את השמים – לנוכח העליה המדאיגה במדדי התחלואה בקורונה – זן דלתא, על הממשלה לסגור את השמים ולא לאפשר טיסות שאינן חיוניות לחו"ל. זה צעד קשה אך מתחייב. דווקא הרצון המוצדק של הממשלה להימנע מסגרים שהמחיר שלהם כבד, מחייב אותה לבצע את הצעד הזה.

מוטב היה שאזרחי ישראל יגלו אחריות ובגרות ויימנעו בעצמם מנסיעות לחו"ל. אולם כיוון שזה המצב, למרבה הצער, על הממשלה לעשות מעשה.

* לפיד כביביסט – ביקורת חריפה נמתחה על יאיר לפיד בעקבות נאומו שבו הציג כאנטישמיות תופעות קסנופוביות אוניברסליות, ובכך הפגין בורות בהבנת ייחודה של האנטישמיות ופגע במלחמה באנטישמיות. במקום להאזין לביקורת בקשב, ללמוד ולהפנים, אולי אפילו להודות בטעות או לחלופין להסביר לציבור את כוונתו ולהצדיק את דבריו אם הוא עדין חושב שהם מוצדקים, הוא הגיב בהתבכיינות בסגנון ביבי: "הימין הקיצוני בלה בלה בלה". כלומר, במקום התייחסות לגופה של הביקורת, זלזול בה, צביעת המבקרים בצבע פוליטי – "ימין", כלומר לא ראויים להתייחסות, והוספת התואר הצמוד "קיצוני" (אלא מה?). והרי זו בדיוק שיטת ביבי. על כל ביקורת הוא הגיב ב"הם", "השמאל" – הקיצוני כמובן כי יש שמאל שאינו קיצוני?, "התקשורת" וכו'. לשם מה החלפנו את נתניהו אם הביביזם נשאר?

אגב, תגובתו של לפיד יצרה לי בעיית זהות. כיוון שגם אני ביקרתי את נאומו, הרי שגם אני ימין קיצוני. אבל אני הרי רואה כל יום תגובות רבות על פיהן אני שמאל קיצוני אנטי ציוני, כיוון שאני כופר בעיקר ולא חושב שנתניהו הוא אלוקים ואפילו לא אלוהים. אז מי אני ומה אני?

* נגד חקירת הצוללות – אני נגד הקמת ועדת חקירה לפרשת הצוללות. בראש ובראשונה, בשל עמדתי השוללת, מזה שנים רבות, את ועדות החקירה השיפוטיות, שאיני מאמין ביכולתן להביא להפקת לקחים, אלא רק לעריפת ראשים. שנית, כיוון שאני סבור שהממשלה החדשה צריכה לעסוק בעתיד ולא בעבר. את חקר העבר נשאיר להיסטוריונים (וכהיסטוריון איני חשוד בחוסר הערכה לתפקיד ההיסטוריונים). תפקידה של הממשלה לעשות היסטוריה שתיחקר על ידי ההיסטוריונים של מחר. הממשלה כבר החליטה על ועדת חקירה ממלכתית על אסון הר מירון. לא על ריבוי חקירות על מחדלי קודמתה תהיה תפארתה של הממשלה. מבחנה הוא מה היא תעשה בתחומי הביטחון, יחסי החוץ, חברה, כלכלה, חינוך, בריאות, החזרת המשילות, איכות הסביבה וכו'. מבחנה הוא בכך שתמנע את הצורך בוועדת חקירה עתידית (למשל, על אי הערכות ראויה למשבר האקלים).

הפן הפלילי של פרשת הצוללות טופל ומטופל בידי הגורמים האמונים על כך – המשטרה, הפרקליטות, היועמ"ש ובתי המשפט. יש לי אמון במוסדות הללו. הם יכולים לטעות, הם נתונים לביקורת, לא אחת גם אני חולק עליהם, אך איני חושד בטוהר כוונותיהם ואני בטוח שאין להם עניין בטיוח. הפן הציבורי פוליטי בלאו הכי כבר לא בשלטון. הפן הביטחוני של הפקת הלקחים, צריך להיעשות בתחקיר מקצועי במשרד הביטחון.

* עכשיו באים? – נער השליחויות ח"כ מיקי זוהר טען בריאיון למורן אזולאי בערוץ הכנסת כי "אם בני גנץ ירצה, הוא יכול להיות ראש ממשלה עכשיו".

הוא שכח להזכיר שהלכנו לסיבוב בחירות רביעי ומיותר אך ורק כדי שנתניהו לא יממש את ההסכם עליו חתם וראשות הממשלה לא תעבור לגנץ בנובמבר הקרוב.

עכשיו באים?

* מחוסן – אל דאגה. אין שום סיכוי שבעולם שגנץ יתפתה לחיזוריו של נתניהו ולהבטחותיו לתת לו במתנה את ראשות הממשלה. גנץ מחוסן יותר מכל אחד אחר מפני אמון לנתניהו, כיוון שיותר מכל אחד אחר הוא חש על בשרו את פגיעתו הרעה של הנוכל.

הרי אם, תיאורטית כמובן, גנץ יתפתה, מה יקרה? הממשלה תתפרק, נתניהו יחתום אתו על הסכם קואליציוני של הקמת ממשלה בראשותו, וביום השבעת הממשלה בכנסת הוא פתאום "יתחרט" ויגרור אותנו לסיבוב חמישי, בתקווה, או ליתר דיוק באשליה, שבניגוד לארבעת הסיבובים הקודמים הפעם הוא ינצח.

אין מי שיודע זאת כמו גנץ. אין מי שיודע כמוהו שאין כל ערך להסכם עם נתניהו ולחתימת ידו.

* המעי הגס מתנצל – לאחר שנתיים של הסתה גסה ונתעבת, שכל כולה שקרים מכוערים, התנצל יאיר נתניהו בפני בוגרי קרן וקסנר.

רגע לפני שיפסיד בתביעת הדיבה, נכנסו התובעים, בוגרי הקרן, והנתבע, לתהליך גישור. במסגרת הסכם גישור שקיבל תוקף של פסק דין, הכיר יאיר נתניהו בשקריות הפרסום והתחייב לפרסם את ההתנצלות הבאה: "במהלך החודשים מרץ – יוני 2020 פרסמתי ברשתות החברתיות פרסומים פוגעניים כלפי בוגרי קרן וקסנר. לאחר שבדקתי את עצמי, ונוכחתי ברקע של בוגריה, אני סבור כי אמירותיי בפרסומים אלה לא היו נכונות, לא ראויות ואני מוצא לנכון להתנצל עליהן.

אני הסרתי פרסומים אלה, וקורא גם לאחרים שלא לפרסם דברים דומים ולהסיר כל העתק של פרסום שלי".

עוד התחייב יאיר נתניהו, בהסכם הפשרה, שלא לחזור על תוכן הפרסומים בכל פלטפורמה שהיא וכן למחוק כל פרסום שלא הוסר, ככל שימצא כזה.

חבל שהוא התנצל. חבל שבוגרי הקרן הסכימו להיכנס אתו לתהליך גישור. עדיף היה שישלם. צריך לרושש את הרשע המנוול הזה, איש ההסתה והשנאה, בובת הפיתום של אבא שלו והמעי הגס של המשפחה.

כל הטענות שהפיץ על קרן וקסנר הן שקר מוחלט. הנבל המנוול הזה הוא מנכ"ל תעשיית השקרים וההסתה שהיו"ר שלה הוא אבא שלו.

* התמנון האנטישמי – התמנון האנטישמי BDS השיג הישג משמעותי, כאשר הכניע את הסמרטוטים של בן אנד ג'ריס, והם הודיעו שלא יפיצו את התוצרת שלהם בהתנחלויות ביהודה ושומרון.

זו מלחמה בין הברבריות האנטישמית הצבועה לבין הנאורות. כבני אדם נאורים, כיהודים, כישראלים וכציונים, שומה עלינו לנהל מלחמת חורמה באנטישמיות.

אני נגד חרמות, אבל בעד חרם על מי שמחרים אותנו. ולכן, ברגע ששמעתי על החרם, החלטתי להחרים את החברה. הייתה במקפיא שלנו חבילת גלידה של החברה – השלכתי אותה לזבל, תיעדתי את הצעד ופרסמתי אותו תחת הכותרת: הפסולת לסל – וחסל.

מאוחר יותר, לאחר ששמעתי את הזכיין הישראלי וקראתי תגובות על צעדי, נמלכתי בדעתי וחזרתי בי. מסתבר שהגלידה מיוצרת בישראל, במפעל בן 150 פועלים ישראלים, חומרי הגלם הם ישראליים והעיקר – הזכיין עומד בלחץ החברה וימשיך להפיץ את התוצרת שלו, על אפה וחמתה של חברת האם, בכל רחבי ישראל, כולל בהתיישבות ביו"ש. אי לכך, וכל עוד הוא עומד בלחץ, יש לגבות אותו ובשום אופן לא להחרים את התוצרת.

הצד השני של המטבע, הוא שיהיה קשה יותר לשכנע את בעלי המצפון בעולם להחרים את החברה כל עוד אנו נמנעים מהצעד הזה. ואף על פי כן, במורכבות הזאת, אין סיבה שהזכיין ועובדיו ישלמו את המחיר.

אין להחרים את מוצרי החברה הישראליים, אך יש למצוא את הדרך לפגוע במוצרי החברה העולמית ולעודד את היהודים, את אוהדי ישראל ואת בעלי המצפון בעולם להחרים את החברה.

* לאכול את הענבים – כל ההסכמים בכל התחומים של ישראל עם האיחוד האירופי מחריגים, למרבה הצער, את יהודה ושומרון והגולן. זהו ביטוי לצביעות הנתעבת של האיחוד. האם כתוצאה מכך ישראל טעתה כשחתמה על ההסכמים הללו? לדעתי לא. על ישראל לטפח את ההתיישבות הזאת, חרף העובדה המצערת שהעולם מתנגד לכך. במקביל, אין היא צריכה לשחק ברוגז עם העולם, גם לא עם אירופה. עליה לקדם את היחסים, כי זה אינטרס ישראלי, ולחתום על הסכמים, כי זה אינטרס ישראלי, ולפתח את ההתיישבות ביו"ש ובגולן, כי זה אינטרס ישראלי. ויש דרכים להתמודד עם ההחרגה הזאת. וכתושב הגולן איני חושב שמדינת ישראל צריכה להיפגע מתוך סולידריות אתנו, וכפי שלא ביקרתי את הממשלות הקודמות כאשר חתמו על הסכמים כאלה, כך איני מבקר את הממשלה הזאת שהולכת, בצדק, בעקבותיהן. אני גם לא מתלהב ממברק המחאה של יו"ר מועצת יש"ע, שנועד לצאת ידי חובה.

איך פועלים בחכמה? היה פעם יהודי חכם, ששמו לוי אשכול. הוא היה ראש הממשלה במלחמת ששת הימים ואחריה, והוביל את ההתיישבות בגולן, בבקעת הירדן ובגוש עציון. והוא נתקל בבעיה. הסוכנות היהודית, שהיא הגוף המיישב, מומנה בעיקר מתרומות של יהדות ארה"ב. התרומות הללו היו פטורות ממס. הממשל האמריקאי החליט שכל תרומה שתלך לפעילות מעבר לקו הירוק – לא תהיה פטורה ממס.

מה עשה לוי אשכול? מחלקת ההתיישבות של הסוכנות הייתה בבת עינו. הוא עמד בראשה עשרות שנים, כולל במקביל לתפקידיו רבי השנים כשר החקלאות וכשר האוצר, עד בחירתו לראשות הממשלה. הוא לא רצה לסכן את המחלקה להתיישבות ולא את הסוכנות ולא לפגוע בתרומות של יהדות ארה"ב. מצד שני, ההתיישבות מעבר לקו הירוק הייתה אף היא בבת עינו. בשנה וחצי שבין מלחמת ששת הימים ועד מותו הוקמו שליש מיישובי הגולן עד היום, 54 שנים אחרי המלחמה.

מה עשה? הקים את החטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית. כל הפעילות ההתיישבותית בתוך הקו הירוק נעשתה באמצעות המחלקה להתיישבות, שמומנה מתרומות. כל הפעילות ההתיישבותית מחוץ לקו הירוק נעשתה באמצעות החטיבה להתיישבות, במימון תקציב המדינה. המחלקה להתיישבות והחטיבה להתיישבות אוישו בידי אותם אנשים ולמעשה היו יחידה אחת. ובא לציון גואל. הייתה זו תבונתו של אדם שזכר שהמטרה היא לאכול את הענבים ולא לריב עם השומר.

אסיים בסיפור מימיי כמנהל מתנ"ס הגולן. עמיתיי נהנו מתקציבים של פדרציות יהודיות בארה"ב. אני לא יכולתי ליהנות מהן בשל אותו פטור ממס שאינו תקף מעבר לקו הירוק, וארה"ב טרם הכירה אז בריבונות ישראל על הגולן. הייתה תכנית של פדרציית ניו-יורק שמאוד רציתי לקחת בה חלק. מה עשינו? הפדרציה לא מימנה את מתנ"ס הגולן. היא העבירה את הכסף לחברה למתנ"סים. החברה למתנ"סים העבירה כסף אחר, באותו סכום, למתנ"ס הגולן. ועם מי סגרתי את העסקה הזאת? עם הנציג של פדרציית ניו-יורק.

אפשר ללכת עם הראש בקיר ולהתבכיין, כמו איזה שוטה שעשה זאת בגיליון הקודם, ואפשר לקדם דברים למען ההתיישבות.

* צניחה מרגשת – אני ממש, אבל ממש לא מתגעגע לצניחות. אבל בצניחת הראווה לשחזור צניחתה של חנה סנש, במלאת מאה שנה להולדתה, הייתי שמח ליטול חלק.

          * ביד הלשון

אדוק – בעקבות הפינה שהוקדשה, לפני שבועות אחדים, למילה "אברך" נשאלתי על המילה "אדוק" והזיקה בינה לבין "הדוק".

אדוק הוא מילה נרדפת לדתי, שהייתה נפוצה בשנות החמישים ועד השבעים. המשמעות היא שהוא אדוק בתורה ובמצוות. אדוק – מקפיד על קיום המצוות, על קלה כחמורה. מסור לדת (או לאידיאולוגיה לא דתית – ציוני אדוק, סוציאליסט אדוק).

אכן, יש קשר למילה הדוק. הייתי אומר שיש קשר הדוק בין המילים. בהשפעת הארמית, בלשון חז"ל התחלפה פעמים רבות האות ה"א באל"ף. והמילה הדוק, במובן צמוד, נכתבה לעתים באל"ף – אדוק. בימי הביניים נפרדו דרכיהן של שתי המילים, כאשר המילה אדוק קיבלה משמעות של מסירות לעניין מסוים. המסירות הזו הופכת את הזיקה של האיש לאמונה או לעניין להדוקה.  

אדיקות אינה קשורה דווקא לדת. להלן ציטוט מתוך ספרה של תמה חלפין "בית מול הים", מחקר אתנוגרפי על קיבוץ שבו היא שהתה במשך שנתיים וחקרה אותו. "רפי, תושב חדש יחסית בקיבוץ הנשוי לבת הקיבוץ, אומר לי: 'הקיבוצניקים האלה הם אולי באמת חילונים אבל הם אנשים אדוקים'. יש ממש בדבריו של רפי, מידת האדיקות אינו מתייחס למידת האמונה של אדם אלא לצד הביצועי שלה. אחת היא אם חברי הקיבוץ מאמינים בשיתוף ושוויון או לא, בכל האמור בצד הביצועי של ערכים אלו רובם אנשים אדוקים".

* "חדשות בן עזר"

פינתי השבועית ברדיו: היו לילות

היו לילות / אסתר עופרים

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 19.7.21

בחודש שעבר הגיעה הזמרת הישראלית הבינלאומית אסתר עופרים לגבורות. לפני כשנתיים שמעתי ראיון עמה שבו הבטיחה שעד יום הולדתה השמונים תחזור לישראל. לצערי זה לא קרה. בראיון לרגל יום ההולדת היא אמרה שהיא עדין שוקלת חזרה, ואני מקווה מאוד שזה יקרה.

אסתר זייד נולדה בצפת ב-1941, בת למשפחה ותיקה שמוצאה מחלב שבסוריה. היא גדלה בחיפה וכבר בגיל 13 החלה בקריירת שירה. בגיל 16 הכירה את המורה לריקוד אבי רייכשטט, לימים עופרים. במהלך שירותה הצבאי נוצר ביניהם קשר רומנטי והם התחתנו (לימים הם התגרשו והיא נישאה מחדש ושוב התגרשה). לאחר נישואיהם אסתר הצטרפה ל"צמד העופרים" שכלל את אבי עופרים ושמוליק קראוס והם הפכו לשלישיית העופרים. עקב מחלוקות כלכליות קראוס פרש ואסתר ואבי עופרים היו לצמד העופרים, שכבש את צמרת הפופולריות בישראל. במקביל היא פתחה קריירה עצמאית כזמרת ושחקנית, ובפסטיבל הזמר והפזמון בשנת 1961 היא זכתה בשני המקומות הראשונים. בשנות השישים צמד העופרים ואסתר עופרים כסולנית החלו בקריירה בינלאומית מצליחה. אסתר שרה בעברית, אנגלית, גרמנית, צרפתית ולדינו. תחילה הם התמקמו בז'נבה ואסתר עופרים ייצגה את שוויץ באירוויזיון והגיעה למקום השני בהפרש קטן מן הראשון.

מאז שנות השישים אסתר עופרים מתגוררת בעיקר בגרמניה. בשנות השבעים חייתה שנים אחדות בישראל והמשיכה מכאן את הקריירה הבינלאומית, אך שבה לגרמניה. אסתר עופרים היא אחת הזמרות הטובות והמצליחות בתולדות הזמר העברי ואחת הזמרות הישראליות המצליחות בעולם. בצעירותה היא כונתה בעולם "הזמיר מחיפה", ואכן יש לה קול זמיר, יוצא דופן באיכותו. והרפרטואר שלה משובח מאוד.

השיר שנשמיע היום הוא אחד השירים המזוהים עמה ביותר – "היו לילות". לשיר יש כ-150 ביצועים, לא כולל הביצוע של הקולית של אורטל ואני בתוכה בטקס יום הזיכרון לפני שלוש שנים, אך הוא מזוהה בעיקר אתה. לא, השיר לא נכתב בעבורה. הוא נכתב שנתיים בטרם נולדה. אבל הוא נשכח למדי, וב-1960 החליט מנכ"ל רשות השידור חנוך חסון, שחייבים להציל את יצירת המופת הזאת משכחה, והוא הציע את השיר, בעיבודו של שמעון כהן, לאסתר עופרים הצעירה. היה זה שיר הסולו הראשון שלה, לראשונה לא במסגרת צמד העופרים. על פי המסופר בזמרשת, כשהתזמורת החלה לנגן, הזמרת הצעירה פרצה בבכי. והאמת היא שהשיר באמת עצוב מאוד והלחן שלו מרטיט ומרגש.

את השיר, המספר סיפור מעולם המשעולים שבין דגניה וכינרת, שתי קבוצות העליה השניה, ערש לידתה של תנועת העבודה, כתבו משורר תל-אביבי ומלחין תל-אביבי, יעקב אורלנד ומרדכי זעירא. הם היו תל-אביביים לא רק בכך שחיו בתל-אביב, אלא גם בכך שהם אהבו את תל-אביב, היו בלב חיי התרבות שלה, אהבו את התל-אביביות. והבחירה שלהם לכתוב את שירם על רקע הקבוצות בעמק הירדן, מעידות על המקום שתפסו ההוויה והרוח של קבוצות העמק בכותל המזרח של היישוב העברי הציוני בארץ ישראל באותן שנים. הן אורלנד והן זעירא חוו בתקופות קצרות בחייהם את הציוויליזציה החלוצית הזאת, והיא הטביעה חותם עמוק ומשמעותי בעולמם.

איך נכתב השיר? סיפר יעקב אורלנד בספרו "היו לילות": "תיאטרון סטירי קטן בשם 'כל הרוחות' ביקשו אותי ואת זעירא לחבר רומנסה לאחת התוכניות הראשונות בשכר". בשכר, פירוש הדבר שהייתה להם מחויבות לכתוב ובזמן, וכנראה שהם קיבלו חלק מן השכר כמקדמה, כפי שסיפרה חוקרת הספרות, פרופ' תמר וולף-מונזון, על השלב הבא בקורותיו של השיר: "משנתקלו זה בזה ברחוב, הם הסכימו שלא נעים לקבל מקדמה בלי לספק את הסחורה ונדברו להיפגש בערב ב'קלוב המלצרים'". השנה הייתה 1939. חוקר הזמר העברי עופר גביש מספר, שהייתה זו התוכנית השלישית של התיאטרון, ששמה היה  'הגפיר האמיץ יחיא'. השניים היו במצב ביש. היה זה היום האחרון לפני הגשת השיר, השעה כבר הייתה שתיים בלילה. שיר עדין לא היה. מי שהציל אותם היה מנהל המקום חצקל איש כסית. הוא הבין מיד במה מדובר, וכתיאורו של אורלנד, הוא "הכניס אותנו לחדר מבודד במועדון, הציב לנו על השולחן חצי ברווז ובקבוק קוניאק ומלמל חצי ישן: 'נו, לעבודה'". כשהשחר הפציע היו המלצרים במועדון הראשונים לשיר את השיר.

מספר גדול חוקרי הזמר העברי, חתן פרס ישראל אליהו הכהן: "הנוסח המקורי שחיבר אורלנד היה שונה במבנהו. הוא כלל בתי פתיחה וסיום ושני בתי פזמון … זעירא קרא את השיר פעם ופעמיים ושלוש, החמיא לאורלנד על תוכנו, אך הוסיף כי יש לו בעיה עם מבנה השיר. הוא נראה לו מסורבל, ועלול להקשות מאד על התאמת הלחן. 'הרי מדובר בבלדה נוגעת ללב – אמר לאורלנד – ומדוע לא לפשט את מבנה השיר ולהסתפק בעלילה עצמה?'… על כן ביקש מאורלנד למחוק את הפרולוג, להשמיט את שני בתי הפזמון, ולוותר על האפילוג …  שעה ארוכה בילו השניים בניסיונות שכנוע הדדיים. בשלב מסוים קצרה רוחו של זעירא שהחליט להתחיל בהלחנה על פי הגרסה המועדפת עליו". השיר, אם כן, יצא לאור ונכנס להיסטוריה, במבנה שיצר לו זעירא ולא אורלנד.

הנוסח המלא, המקורי, מצוי בארכיונו של אליהו הכהן. באחת מפגישותיו עם אורלנד הוא הציג לו את הנוסח המקורי בכתב ידו. מסתבר שאורלנד עצמו לא זכר את הנוסח הזה ולא את המחלוקת על מילות השיר. אגב, את הטקסט המלא, המקורי, ניתן לקרוא ב"זמרשת".

הביצוע הראשון של השיר היה של זמרת ששמה שלי שרונה. הבאה אחריה הייתה חנה קיפניס. אחד הביצועים המוכרים של השיר הוא של שושנה דמרי. גם להקת כוורת הקליטה גרסה של השיר. אך, כאמור, השיר מזוהה בראש ובראשונה עם מי שחילצה אותו מתהום הנשיה – אסתר עופרים.

בטרם נצלול לתוכן השיר, נתעכב על מטאפורה אחת מתוכו: "גבוה כְּזֶמֶר". מה פירוש "גבוה כזמר?" איזה גובה יש לזמר? בתנ"ך, בספר "דברים", מופיעה חיה ששמה זמר, והפרשנים ובהם ר' סעדיה גאון ורד"ק, זיהו אותו עם הג'ירפה. מן הסתם, רמז אורלנד לכך, שגובהו של גיבור הבלדה מזכיר את הג'ירפה. גם אני הכרתי את הגרסה הזאת. עד שאבשלום קור החליט לברר זאת עם אורלנד. מספר אבשלום קור על שיחתו עם אורלנד: "'למה התכוונת כשכתבת 'גבוה כזמר' ב'היו לילות'?'

אורלנד ענה מיד: 'זה לא ג'ירפה' (אני, בשאלתי, לא הזכרתי את הג'ירפה).

שאלתי: 'הכרת את הפיוט של יניי, ראשון הפייטנים החורזים בעברית בארץ, לפני 1500 שנה, ששם 'זמר' – לשון רוממות?'

השיב לי: 'לא. אינני מכיר'.

שאלתי: 'אז מדוע כתבת, בעצם, 'גבוה כזמר'?'

השיב: 'ככה חשתי כמשורר. הזמר הוא דבר שמרומם!' "

השיר מסופר מפי נערה, שמספרת את סיפור אהבתה. "הוא היה אז בהיר וגבוה כזמר, הוא נהג עגלות לשדה הרחב. ואני לו כותונת הייתי רוקמת, כותונת של תכלת עם פרח זהב".

הבלדה נגמרת בסוף טרגי. הבחור הזה הלך ולא שב. האם הוא נהרג בקרב? אנו נוהגים לשיר את השיר ביום הזיכרון, כי כך אנו מפרשים אותו. אולם בשיר הדבר אינו נאמר בפירוש. בשיר המספרת שואלת את שומעיה: "היש בכם יודע אי אנה זה הלך לו ולא שב?" אולי הוא נפל בקרב. ואולי הוא רק הבריז לה? המשורר משאיר את החידה בלתי פתורה. אולם לפני שנעלם היא מספרת שהוא "היה הולך ושב אלי קודח". אולי זו קדחת האהבה. ואולי זו מחלת הקדחת, שהחלוצים בתנאי החיים הקשים בעמק הרבו לחלות בה. ואולי בעצם הוא מת בקדחת, כמו חלוצים רבים באותם ימים.

כאמור, המשורר אינו פותר לנו את החידה. ובמודע ומתוך בחירה הוא אינו פותר את החידה, כפי שהוא כתב באפילוג שנשמט מהגרסה הסופית:

יֵשׁ בָּעוֹלָם חִידוֹת לְלֹא פִּתְרוֹן

וְשִׁיר וּפֶרַח יֵשׁ שֶׁלֹא יָנוּבוּ.

אַךְ רַק עִם שִׁיר, עִם פֶּרַח אַחֲרוֹן

בּוֹכִים עַל אָהוּבִים שֶׁלֹא יָשׁוּבוּ.

השיר מסתיים בדבריה של הנערה שאהובה לא שב: "אז הייתי בוכה, אז הייתי נדהמת, בשדות רחוקים עוד הלכתי אליו. אנוכי עוד נושאת כותנתו המרוקמת, כותונת של תכלת עם פרח זהב. היו לילות. אני אותן זוכרת. אני אותן עד סוף ימי אשא".

הָיוּ לֵילוֹת, אֲנִי אוֹתָם זוֹכֶרֶת,

אֲנִי אוֹתָם עַד סוֹף יָמַי אֶשָּׂא,

בַּמִּשְׁעוֹלִים בֵּין דְּגַנְיָה לְכִנֶּרֶת,

עָמְדָה עֶגְלַת חַיַּי הָעֲמוּסָה.

וְהוּא נִגַּשׁ: שִׁמְעִי אֵלַי, קְטַנְטֹנֶת,

אֲנִי בָּנִיתִי בַּיִת לְשִׁבְתֵּךְ,

אַתְּ תִּרְקְמִי בָּעֶרֶב לִי כֻּתֹּנֶת,

אֲנִי אֶנְהַג בַּיּוֹם אֶת עֶגְלָתֵךְ.

הוֹּא הָיָה אָז בָּהִיר וְגָבוֹהַּ כְּזֶמֶר,

הוּא נָהַג עֲגָלוֹת לַשָּׂדֶה הָרָחָב,

וַאֲנִי לוֹ כֻּתֹּנֶת הָיִיתִי רוֹקֶמֶת,

כֻּתֹּנֶת שֶׁל תְּכֵלֶת עִם פֶּרַח זָהָב.

הָיוּ לֵילוֹת, אֲנִי אוֹתָם זוֹכֶרֶת,

וְהוּא אֶת הָעֵצִים בַּגַּן הֵעִיד,

אֶת הַשְּׁבִילִים בֵּין דְּגַנְיָה לְכִנֶּרֶת,

כִּי רַק אוֹתִי יִשְׁמֹר לוֹ לְתָמִיד.

הָיָה הוֹלֵךְ וְשָׁב אֵלַי קוֹדֵחַ,

הָיָה נוֹשֵׂא דְּמוּתִי מִמּוּל פָּנָיו,

הַגִּידוּ נָא, הֲיֵשׁ בָּכֶם יוֹדֵעַ

אֵי אָנָה זֶה הָלַךְ לוֹ וְלֹא שָׁב?

אָז הָיִיתִי בּוֹכָה, אָז הָיִיתִי נִדְהֶמֶת,

בְּשָׂדוֹת רְחוֹקִים עוֹד הָלַכְתִּי אֵלָיו,

אָנֹכִי עוֹד נוֹשֵׂאת כֻּתָּנְתּוֹ הַמְּרֻקֶּמֶת,

כֻּתֹּנֶת שֶׁל תְּכֵלֶת עִם פֶּרַח זָהָב.

הָיוּ לֵילוֹת, אֲנִי אוֹתָם זוֹכֶרֶת,

אֲנִי אוֹתָם עַד סוֹף יָמַי אֶשָּׂא.

פינתי השבועית ברדיו: על חטא

על חטא / צביקה פיק

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 4.7.21

השנה מלאו ארבעים שנה למותו, בגיל 73, של המשורר אוריאל שלח, הידוע יותר בשם העט שלו יונתן רטוש. רטוש היה משורר גדול, אך אידיאולוג של כת קנאית והזויה, שאותה הוא כינה "העברים הצעירים" אך דבק בה הכינוי המבריק שהעניק לה מתוך סלידה אברהם שלונסקי – "הכנענים". הכינוי כה דבק בהם, עד שהם עצמם אימצו אותו למעשה.

הרעיון של התנועה הכנענית, היה התנתקות מוחלטת מן העם היהודי, מן הגולה היהודית, מן ההיסטוריה היהודית, מתוך תובנה שנוצר כאן עם עברי חדש, לא יהודי, ללא כל קשר לעם היהודי, שכולל את כל תושבי ארץ ישראל ההיסטורית עד עיראק, בני הגזע השמי. הדבק של האומה העברית הוא ארץ ישראל והשפה העברית. ההיסטוריה של האומה הזאת היא ההיסטוריה של הארץ, המבוססת בעיקר על המיתולוגיה שקדמה לדת ישראל. בעוד התנועה הציונית התחברה למכבים, לקנאי המרד ברומאים ולבר-כוכבא, רטוש וחבריו סלדו מהם, כיוון שהם אלה שיצרו את הדת היהודית הנתעבת עליהם כל כך. הם התחברו לתרבות הארצית, האלילית, הקדם-יהודית של הארץ, שצוירה בעיניהם כתרבות בריאה וויטאלית, טרם סירוסה בידי הדת והמוסר היהודיים.

רטוש היה מזוהה עם הפלג המקסימליסטי, הרדיקלי, של התנועה הרוויזיוניסטית, הזדהה עם הלח"י, וזאת לצד המאיסה שלו בציונות והבוז לציונות, שמנסה להנציח את העם היהודי ואת הזיקה בין ה"עברים" בארץ ישראל לבין היהודים. כמובן שתפיסתו מלאת סתירות. הרי הוא עצמו, שנולד בשם אוריאל היילפרין, נולד בגולה, בוורשה, ועלה לארץ ישראל. אמנם הוא גדל בבית עברי ושפת אמו הייתה עברית, אך הן הוא עצמו בעצם הביוגרפיה שלו, מבטא את מה שהוא מאס בו – היהודי מהגולה שעלה כיהודי לארץ ישראל כדי לקיים את העם היהודי ולהבטיח את המשכיותו ועתידו.

בקנאותו, ניתק רטוש קשרים עם מי שלא הלכו אתו או אף סטו כמלוא הנימה מגישתו הקיצונית. חיים גורי מספר על שיחה שהייתה ביניהם, כשגורי עוד היה נער, ונשבה במקצת בקסם הרעיון הכנעני החדש ובעיקר בקסם כתיבתו של המשורר, אך היה קרוע בין זיקתו לעם היהודי לבין הרעיון הרומנטי של עם חדש. בשיחה, הוא הציג את לבטיו, ונתקל בתגובה עוינת של רטוש, על הססנותו. בשלב מסוים, כאשר גורי ניסה לדבר על כך שיש לנו זיקה לעם היהודי, רטוש צעק: "הזיקה של העברי ליהודי היא כמו הזיקה של האדם אל הקוף!"

רטוש הצליח לרכז סביבו קבוצה קטנה של אנשים, רובם יוצרים ואנשי רוח כמו הסופר בנימין תמוז, המשורר והמתרגם אהרון אמיר והפסל יצחק דנציגר. בראשית דרכה של התנועה החדשה, היא קסמה לבני נוער רבים. אך הידיעות על שואת היהודים באירופה והמיאוס שרטוש הקרין כלפי היהודים בשואה וסירובו להכיר בזיקה שבינם לבינינו, הפכו את קבוצתו לקטנה ומוקצה בחברה הארצישראלית.

רטוש הקים ב-1943 את הוועד לגיבוש הנוער העברי. הוא פרסם מנשר, פרי עטו, המניפסט של תנועתו, שנקרא: "כתב אל הנוער העברי". הפניה שלו הייתה לנוער החילוני – עזבתם את הדת היהודית, לכו עוד צעד. אינכם העם היהודי, אלא ראשיתה של אומה חדשה. המנשר מדבר על תהום וזרות בין העברי לעם היהודי. מדהים לראות באיזה בוז ושנאה הוא כותב על העם היהודי בגולה, בעיצומה של השואה.

כאמור, רטוש היה משורר גדול. גם שירתו האידיאולוגית הייתה גדולה וכך גם שירי האהבה שלו. אבל רוב חייו לא זכה להערכה שהיה ראוי לה, כנראה בשל עמדותיו השנויות במחלוקת. הוא חש וטען כל חייו שהוא נרדף בידי הממסד הספרותי, כיוון שלא היה איש מפלגה בעוד הספרות הישראלית מאוד "ממופלגת", כלשונו. רק באחרית ימיו, בשנות השבעים, זכה ליהנות מההכרה שהיה ראוי לה; החלו להתפרסם מחקרים על שירתו, אורגנו ימי עיון, הוקדשו לו תכניות רדיו. אולי גולת הכותרת להכרה המאוחרת בו, הייתה הלחנה של אחדים משיריו. הבולט שבהם הוא השיר שנאזין לו היום, "על חטא", מתוך ספר שיריו "חופה שחורה", בלחנו ובביצועו של צביקה פיק. שיר מקסים, אולי הטוב והיפה בשיריו.

באוקטובר 1937 הניח אוריאל שלח מעטפה בתא הדואר של העיתון "הארץ", שמוענה לאברהם שלונסקי, עורך המדור הספרותי, ובה חמישה שירים חתומים בידי יונתן רטוש. אחד השירים היה "על חטא". שלונסקי יצא מגדרו מרוב התלהבות, ושיתף בה את חבריו, חברי החבורה הספרותית שהנהיג, שכללה משוררים כאלתרמן, לאה גולדברג, אורלנד, רפאל אליעז ויעקב הורביץ. הוא חש שהנה, הוא גילה עוד משורר גדול, עוד בן טיפוחים. האמת היא שרטוש הושפע מאוד משלונסקי, מכתיבתו וסגנונו. שלונסקי ביכר לפרסם את השירים לא ב"הארץ" אלא בכתב העת היקר לו יותר ושנחשב בעיניו יותר, אף הוא בעריכתו, "טורים".

שלח עצמו נסע באותם ימים לשנים אחדות לפריז, שם גיבש ב-1939 את השקפת עולמו החדשה, הכנענית, שהגיעה לידי גיבוש סופי ב-1941. מצרפת הוא שלח לשלונסקי צרור שירים נוסף ועוד שירים ספורדיים, וכולם פורסמו. כך, עד שב-1939 רפאל אליעז שביקר בפריז גילה שיונתן רטוש הוא אוריאל שלח, הרוויזיוניסט, איש הימין, לא עלינו, לשעבר עורך העיתון הרוויזיוניסטי "הירדן". בזה בא הקץ לפרסום שיריו מעל במות תנועת העבודה. כאמור, היה זה טרם גיבוש השקפתו הכנענית, אך באותם ימים הקרע בין התנועה הרוויזיוניסטית לתנועת העבודה היה כה עמוק, שלא איפשר לצדדים להתעלות מעליו למען קידום השירה העברית. והאמת היא, שצרור השירים החתומים בידי יונתן רטוש שמסר לשלונסקי, לא היו הראשונים בחתימה זו. שבעה חודשים קודם לכן פרסם שלח ב"הירדן" את שירו הראשון בפסבדונים זה ואחריו עוד מספר שירים. אלא שמשוררי תנועת העבודה לא העלו על דעתם להעיף מבט ל"הירדן" ולכן הם לא היו מודעים לכך ששירים של אותו רטוש עלום, כבר פורסמו בעיתון היריב.

ראוי להזכיר כאן את השיר הראשון ששלח פרסם תחת השם רטוש בגיליון ערב פסח תרצ"ז (1937) של "הירדן". שם השיר הוא "תורה". זהו שיר הלל לצבאיות היהודית וקריאת תיגר על מדיניות ההבלגה של היישוב המאורגן במאורעות 1936-1939. השיר מעלה על נס את גיבורי התנ"ך הלוחמים, משה ששיבר את לוחות הברית ויצא למלחמה קנאית בזובחים לעגל הזהב ושמשון שלחם לבד בצבא פלישתים.

השיר הזה כתוב במצלול של "על חטא" וניתן לשיר אותו במנגינה שצביקה פיק הלחין יותר מארבעים שנה מאוחר יותר. הוא נפתח במילים דומות למילות הפתיחה של "על חטא": "ומי יכה על חטא / ויתוודה: פשענו / ומי יקרא: משה, / רד, כי שיחת עמך". נושא אחר לגמרי, אך כל כך דומה ל"והוא מכה על חטא / והוא מכה על תוהו / והוא מרעיד מיתר פקע איבו בכדי".

אך את השיר "תורה" לא פרסם רטוש באף ספר, לא הזכיר אותו והתנכר לו. הרי זה שיר כל כך יהודי, ולא היה דבר מאוס בעיני רטוש שנתיים אחרי כתיבת השיר, מאשר להיות מזוהה עם היהדות, שנואת נפשו. השיר פורסם שוב רק בביוגרפיה "שלח ועט בידו" שפרסם יהושע פורת 8 שנים אחרי מותו של רטוש. אני משער, שב"על חטא" הוא בחר לשמר את הצורה ואלמנטים מסוימים משיר יפה שלו, שאותו החליט לגנוז.

ב-1941 פרסם רטוש את ספר שיריו השני, והראשון תחת השם יונתן רטוש,  "חופה שחורה", שכולו שירי ארוס ואהבה, ובהם "על חטא". שמו האוקסימורוני של הספר, "חופה שחורה", מעורר סקרנות אך גם מעיד על תוכנו. המילה חופה מרמזת לחתונה – לפרץ של אהבה, של התחלה חדשה, של הקמת משפחה, של התמסדות הזוגיות. הצבע השחור מסמל את המוות, את הקץ.

הארוס בשירי "חופה שחורה" אינו מלמד על הרמוניה בין המינים, לא כל שכן על יחסים שוויוניים, אלא יותר כקשר בין כובש ונכבשת, בין לוקח ונלקחת.

הספר "חופה שחורה" התקבל בהתעלמות מוחלטת בקרב המיליה הספרותי המזוהה עם תנועת העבודה; בקרב שלונסקי, אלתרמן וחבריהם, למרות שרבים משיריו פורסמו לראשונה בכתב העת של שלונסקי. אולם לימים, בשנות השמונים, שנים אחדות לאחר מותו של רטוש, יעקב אורלנד סיפר בספר שפרסם עד כמה שלונסקי, אלתרמן ולאה גולדברג התפעלו והתפעמו מן הספר ואף הושפעו ממנו, ובראש ובראשונה מהשיר "על חטא".

השיר "על חטא" מרהיב ביופיו, במטאפורות שלו; גם בלי להבין את מילותיו אי אפשר שלו להיכבש בקסמו, בצליל שלו, בחרוזים הנפלאים; להתהפנט משורות כמו "את יחידה כצל / את בוגֶדה כַּנחל / את תִּצְעני לָכֹּל' לכל עובר ושב" או "את מתוקה כליל / את חמוקה כשחל / את מפכה כנחל בשרב". "על חטא" הוא ללא ספק מפִּסְגות השירה העברית.   

זהו שיר ארוטי מאוד, ייצרי מאוד, אך אין בו אהבה רומנטית, אין בו זוגיות אמתית ממושכת, ההופכת לקשר קבוע. כך בשיר זה וכך בכל שירתו הארוטית.  יש בו מסר של קריאת דרור לארוס, שחרור יצר המין ממעצורים מוסריים, חברתיים, תרבותיים ודתיים. יש בו מתן דרור לרצונותיו הכמוסים של הגבר מן האישה. בשיר הזה, כמו בשירים אחרים בספר, אפשר למצוא סימנים מטרימים לאידיאולוגיה הכנענית שגיבש רטוש שנים אחדות לאחר כתיבת השירים (אך לפני צאת הספר). זהו ניסיון לדלג אחורה, לתקופה הקדם יהודית, לעולם האלילי, הייצרי והארוטי, שיש בו מין ספונטני, ארוס מתפרץ, חיוּת ותשוקה שנאסרו לימים בכבלי המוסר היהודי ויותר מכך הנוצרי, בעכבות של רוחניות, של דתיות, של קבלת עול שמים. המשורר מבטא את הכמיהה שלו למה שנחשב בתרבות היהודית, "חטא", אך בעיניו אין זה חטא כלל. מאוחר יותר הגישה הזאת תהיה מרכיב בהשקפת עולמו הלאומית, הפוליטית.

עם זאת, ניתן למצוא בשיר הרמזים יהודיים שאותם הדיר משירתו בשנים הבאות: עצם השם, "על חטא", כבתפילת הווידוי בימים הנוראים, אזכור "מנגינת לכה דודי", "נר נשמת אדם".

ב-1980 הוציא צביקה פיק את תקליטו "המראה". הוא המשיך בתקליט זה מגמה שהחל בה בשנות ה-70 המאוחרות, של הלחנת שירי משוררים. בין השאר הוא הלחין שני שירים של רטוש ובהם "על חטא", לחן מקסים שזכה להצלחה ולהשמעות רבות. השיר צעד שבועות רבים בפסגת מצעדי הפזמונים, אחד השירים המצליחים ביותר בתולדות מצעדי הפזמונים בישראל, ואף הגיע למקום השני במצעד הפזמונים השנתי וזיכה את צביקה פיק בתואר זמר השנה. רטוש זכה, בשנתו האחרונה, לנחת הרוח הזאת.

והוא מכה על חטא

והוא מכה על תוהו

והוא מרעיד מיתר פקע איבו בכדי

והוא דמום כהד

ומרצד כמוהו

הוא מצטמר למנגינת לכה דודי

והוא בוער כלב

והוא כבה כעין

והוא דולק בלהב נר נשמת אדם

והוא חומר כגו

והוא כבד כיין

הוא מתנודד למנגינת בשר ודם

את יחידה כצל

את בוגדה כנחל

את תצעני לכל, לכל עובר ושב

את מתוקה כליל

את חמוקה כשחל

את מפכה כנחל בשרב

את יחידה כצל

את בוגדה כנחל

את תלהטי לכל, לכל עובר ושב

את אפלה כליל

את אוכלה כשחל

את שוקקה כנחל בצרב

והוא מוכה כלב

והוא נרתע כעין

עקוד הוא כחיה ברצע יתרים

והוא שותת כגו

והוא זועק כיין

הוא משתרבט בלהבות בין הבתרים

והוא קשה כלב

והוא נוקב כעין

הוא מבקש כפר החטא אשר חטאת

והוא רחום כגו

והוא נגר כיין

הוא מתנגן בבהט-אבן את-נשמת

את רוחפה כצל

את לוקקה כנחל

את תלכחי בכל, בכל אשר יאהב

את ערמה כליל

את יחומה כשחל

את צוחקה כנחל האכזב

את יחידה כצל

את מפכה כנחל

את לוהטה לכל, לכל אשר יאהב

את אללה כליל

את שכולה כשחל

את נמוגה כנחל בשרב

פינתי השבועית ברדיו: עלי בריקדות

עלי בריקדות / שולמית לבנת

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 28.6.21

השיר שנשמע היום מחבר בין לימור לבנת לציפי לבני. השתיים היו בעבר "העפרה חזה וירדנה ארזי" של הליכוד, ולכן החיבור הזה מעניין. עוד נגיע לחיבור, אך נפתח בכך שהפינה מוקדשת היום לזכרה של שולמית לבנת, המכונה "זמרת המחתרות", אמה של לימור לבנת, שהלכה לעולמה בשבוע שעבר, בגיל 91.

לבנת עלתה לארץ מווינה. הוריה היו פעילים ציוניים שהזדהו עם המפלגה הרוויזיוניסטית והיא פעלה בתנועת הנוער הימנית "מכבי הצעיר", אך כנערה התנדבה לפלמ"ח ושירתה כלוחמת.

עוד כנערה החלה בקריירת במה, תחילה כשחקנית ואחרי שירותה במלחמת השחרור – כזמרת בלהקת הכרמל, בצ'יזבטרון ובלהקת חיל הים. היא גם הקליטה שירים כסולנית, ובהם "תל אל-קאדי", שמספר אגדה על שלושת מקורות הירדן –חצבני, בניאס ודן, שהתווכחו ורבו מי מהם החשוב יותר. הם פנו לאלוהים שיפסוק. אלוהים ירד לתל אל-קאדי, או בעברית, תל השופט, הלה הוא תל דן, שבין הנחלים הללו. הפסיקה שלו הייתה ששלושתם יתחברו לנהר אחד גדול – הירדן.

שולמית נישאה לאיש הלח"י עזריאל לבנת. בהשפעתו היא התקרבה למחנה של תנועת החירות, ובעצם חזרה למקורותיה המשפחתיים. היא הייתה פעילה כל השנים בארגוני ימין ואת הקריירה האמנותית שלה מיקדה בשירי המחתרות, האצ"ל והלח"י. בשנות השבעים ייסדה גאולה כהן את המדרשה הלאומית ע"ש אריה בן אליעזר, שפעלה בבית ז'בוטינסקי בת"א ועסקה בהנחלת מורשת תנועת ז'בוטינסקי ובעיקר במורשת האצ"ל והלח"י. היא ראתה חשיבות רבה גם בהנחלת מורשת הזמר של המחתרות, וגייסה את שולמית לבנת והעניקה לה במה שהביאה לזיהויה עם שירי המחתרות. בשנות ה-80 לבנת הוציאה תקליט של שירי המחתרות והיא המשיכה לשיר את הרפרטואר הזה כמעט עד יומה האחרון.

שולמית לבנת שכלה את נכדה יוסף שנרצח בפיגוע בקבר יוסף בידי שוטרים פלשתינאים באפריל 2011. יוסף היה בנו של נעם לבנת, אחיה של לימור, חוזר בתשובה ופעיל הימין הקיצוני, שהטיף לסרבנות בתקופת ההתנתקות. בינואר האחרון, ביום הולדתה ה-91, עברה שולמית להתגורר עם משפחת נכדתה בחוות סקאלי שבקרבת שכם ואלון מורה.

כפי שאמרתי בפתח הפינה, השיר מקשר בין לימור לבנת לציפי לבני. מה הקשר? השיר, שאותו שרה אמה של לימור לבנת, נפתח במילים "היום שרה הקטנה". שרה, היא שרה לבני, אמה של ציפי. השיר הוא "עלֵי בריקדות".

את השיר כתב חברה של שרה, לוחם ומפקד באצ"ל, הנדון למוות מיכאל אשבל. מיכאל השתתף בפעולות רבות של האצ"ל, וגם נפצע ונאסר. ב-6 במרץ 1946 הוא השתתף בפעולה של אצ"ל, במסגרת תנועת המרי העברי, שפעלה זמן קצר ואיגדה תחת מִפקדה אחת את ההגנה, אצ"ל ולח"י. הפעולה הייתה התקפה על המחנה הבריטי בצריפין לצורך החרמת נשק. בנסיגה מן המחנה נתקל הכוח של מיכאל בכוח בריטי שירה עליהם. מיכאל אשבל ויוסף שמחון נפצעו ונעצרו. הייתה זו הפציעה השניה של מיכאל. אשבל ושמחון הפכו את משפטם לפוליטי, ונשאו נאומי קטגוריה חריפים נגד השלטון הזר, שזכו להד בינלאומי רחב. השנים נדונו למוות.

לאחר מתן פסק הדין, חטף אצ"ל חמישה קצינים בריטים והודיע שאם אשבל ושמחון יוצאו להורג, הוא יוציא להורג את הקצינים החטופים. הנציב העליון המתיק את דינם למאסר עולם, והקצינים הבריטים שוחררו מיד.

ב-4 במאי 1947 פרץ אצ"ל לכלא עכו, באחת הפעולות הנועזות ביותר שלו, וחילץ מן השבי לוחמים רבים. בין המחולצים היה גם מיכאל אשבל. אולם בקרב עם הבריטים בעת הבריחה, הוא נפצע בשלישית, נשבה מחדש ולאחר שעות אחדות מת מפצעיו.

בשבתו בחדר הנדונים למוות בירושלים, הוא כתב את השיר "עלי בריקדות", שהוא גרסה עברית לשיר יידי שנכתב בידי יוסל קוטלר והולחן בידי אליהו טיטלבוים. שמו של השיר הוא "אויף דער קאנאנע", שיר אהבה של פרטיזן לאהובתו. תרגום מילולי של השיר, שכתבו הוריו של חמי רודנר עמוס ותמר רודנר, נקרא "אהבת הפרטיזן".

השיר, בלחן המארש, הוא מעין מכתב צוואה של מיכאל לחברתו שרה רוזנברג, שכונתה שרה הקטנה. השיר הוברח בדרך עלומה מהכלא אל חבריו של מיכאל למחתרת, ופשט במרחביו ובקני בית"ר (אגב, נכון לומר קנני בית"ר) כאש בשדה קוצים והיה למעין המנון הלוחמים וסמל לנכונות להקרבה במלחמה לשחרור העם והמולדת.

אשבל כתב את השיר ב-19 ביוני 1946, בשבוע שעבר לפני 75 שנה. וכך הוא כתב ביומנו: "סוף סוף קיבלתי החלטה לתרגם את השיר 'אויף דער קאנאנע'. אין לי כל ניסיון בכתיבת שירה, לא כל שכן כשאתה קשור למנגינה. לכלכתי קצת נייר ובסופו של דבר עלה בידי להוציא משהו מתחת לעפרוני. אנו כותבים כאן על נייר-טואלט שקיבלנו במידה מספקת".

ממוענת המכתב, שרה רוזנברג, כתבה: "הכרתי את מייק לראשונה משהגעתי לתל-אביב בשנת 1944, 'פליטה' מצפת עקב חיפושי הבולשת הבריטית. הוזמנתי למסיבה, שם הכרתי את מייק. נחום סלונים אמר לי: 'את רוצה לשמוע שיר יפה? חכי, נמתח את מייק והוא ישיר'. בתחילה סירב לשיר. הפצרתי בו, אך הוא ניסה להתחמק בטענה שהוא שר באידיש ורבים מהחבר'ה של הח"ק [חיל הקרב] והי"ם [יחידות מחץ] אינם מבינים שפה זו. אף-על-פי-כן לא הנחתי לו ולבסוף נעתר לי. השיר 'אויף דער קאנאנע' ומנגינתו קסמו לנו מאוד, ועד מהרה הצטרפנו לשירתו תוך השמעת הפזמון החוזר.[…] בהזדמנות שנייה, כשנפגשנו, חזרתי והבעתי בפניו את התפעלותי מן השיר ששר לפנינו והאצתי בו לתרגמו לעברית. אמרתי לו שהשיר הולם את הווי המחתרת ורבים יחבבוהו. הוא הבטיח לי למלא את בקשתי ביום מן הימים".

את ההבטחה הוא קיים בתא הנדונים למוות.

הכותב פונה לאהובתו, שרה הקטנה, ומודיע לה שהיום ניפרד בצאתי למלחמה את המדינה לכונן בשתי גדות הירדן. הוא מבקש ממנה לגזוז את צמתה, לחגור את חגורה, לחבקו, לקחת מקלע ואתו – לשורה. אגב, המושג "השורה" היה מקובל בעיקר בהגנה. חברי ההגנה כינו את ארגונם "השורה". בפזמון החוזר הוא מצהיר: עלי בריקדות ניפגש, חירות נישא בדם ואש, רובה אל רובה קנה יצדיע, כדור לכדור יריע. ומתא הנדונים למוות הוא מפציר באהובתו: "ואם בתליה אמסור את חיי לאומה, אל נא תבכי. כך נגזר גורלי. מחי דמעתך, לחצי המקלע אל לבך ובחרי לך שֵׁנִי מאנשי גונדתי". גונדה הוא השם באצ"ל לפלוגה.

אחרי מותו, שרה חברה לקצין המבצעים של אצ"ל, איתן לבני, לימים ח"כ ואביה של ציפי לבני.

אחד השירים המזוהים עם שולמית לבנת הוא "חיילים אלמונים", המנון הלח"י, שאותו כתב מייסד הלח"י אברהם שטרן, המוכר בכינויו המחתרתי יאיר. בשיר מופיעות המילים: "משורה ישחרר רק המוות". שוב "השורה". על זמרת המלחמות, שולמית לבנת, ניתן לומר "משירה שחרר רק המוות".

יהי זכרה ברוך!

הַיּוֹם שָׂרָה הַקְּטַנָּה

נִפָּרֵד בְּצֵאתִי לַמִּלְחָמָה

אֶת הַמְּדִינָה לְכוֹנֵן

מִשְּׁתֵי גְּדוֹת הַיַּרְדֵּן

גִּזְזִי צַמָּתֵךְ

וְחִגְרִי אֶת חֲגוֹרָתֵךְ

חַבְּקִינִי קְחִי מִקְלָע

וְאִתִּי לַשּׁוּרָה!

עֲלֵי בָּרִיקָדוֹת נִפָּגֵשׁ, נִפְגָּשׁ!

עֲלֵי בָּרִיקָדוֹת חֵרוּת נִשָּׂא בְּדָם וָאֵשׁ

רוֹבֶה אֶל רוֹבֶה, קָנֶה יַצְדִיעַ

כַּדּוּר אֶל כַּדּוּר יָרִיעַ

עֲלֵי בָּרִיקָדוֹת, עֲלֵי בָּרִיקָדוֹת נִפָּגֵשׁ!

וְאִם בִּתְלִיָּה

אֶמְסֹר אֶת חַיַּי לָאֻמָּה,

אַל נָא תִּבְכִּי

כָּךְ נִגְזַר גּוֹרָלִי

מְחִי דִּמְעָתֵךְ,

לַחֲצִי הַמִּקְלָע אֶל לִבֵּךְ

בַּחֲרִי לָךְ שֵׁנִי

מֵאַנְשֵׁי גֻּנְדָּתִי

עֲלֵי בָּרִיקָדוֹת…

פינתי השבועית ברדיו: גשם בעתו

גשם בעתו / רותי נבון

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 7.6.21

רותי נבון בת שבעים.

חייה האישיים והמקצועיים עברו לאורך השנים תהפוכות רבות.

רותי נבון היא זמרת גדולה, בעלת יכולות קוליות אדירות ועוצמה גדולה בשירה.

היא החלה את דרכה בצוות הווי פיקוד והדרכה. כוכב הלהקה יוני נמרי היה אז בן זוגה. היא שרה כסולנית את "איש קטן" ו"כל מה שרציתי".

לאחר שחרורה מצה"ל הצטרפה כסולנית למופע "אל תקרא לי שחור", שעסק במאבק על זכויות השחורים. כמה משירי המופע השמענו בפינה זו. היא שרה כסולנית את "שלגיה" ו"מי רצח את בטי סמית" אבל בלטה מאוד בקולה גם בשאר השירים כמו "יום יבוא" ו"קליפסו בשחור לבן". המופע הצליח מאוד ורותי נבון זכתה בזכותו בבולטות רבה, ופצחה מיד בקריירת סולו.

רותי נבון הייתה כוכבת גדולה באמצע שנות השבעים. בין להיטיה הגדולים – "חשמל זורם בכפות ידיך" (שאותו השמענו בפינה), "בין האצבעות", "נצח ישראל לא ישקר" ו"גשם בעתו". את "נצח ישראל לא ישקר", על המחתרת ניל"י, היא הייתה אמורה לשיר בפסטיבל הזמר והפזמון, אך היא נפצעה בתאונת דרכים ושלישיית "שוקולד מנטה מסטיק" ביצעה אותה במקומה.

בסוף שנות ה-70 רותי נבון ירדה מהארץ וחזרה בתשובה, עצרה את הקריירה ונעלמה מן הנוף התרבותי הישראלי. בשנת 2001 היא חזרה לארץ, חזרה בה מהחרדיות (אם כי היא עדין מגדירה את עצמה יהודיה מאמינה) ושבה להקליט ולהופיע, אך לא הצליחה לשחזר את מעמדה בעולם המוסיקה הישראלי.

עם זאת היא מקליטה, מופיעה, השתתפה במחזות זמר ופסטיבלים והשתתפה במופע בקנדה של "חמש הדיוות" הישראליות.

השיר שנשמע הוא "גשם בעתו". מוטיב הגשם מופיע הרבה מאוד בשירה. לעתים כביטוי של שמחה, של אושר, של תקווה גדולה, "וכמו ענן להתגשם מעל חלקת שדה ריקה ולהביא לרגבים את הבשורה הירוקה", "גשם גשם בוא", "וספרי לי על הילד שהייתי, איך שמחתי על הגשם הראשון", "את הגשם תן רק בעתו" ועוד רבים וטובים ובהם השיר שהשמענו לפני שבועיים "גשם הקשב לנשים". אבל לעתים אנו אומרים בהלוויות את הקלישאה "גם השמים בוכים". אהוד מנור ביטא שאיפת מוות במילים: "גשם בוא, רד עליי, בוא כסה אותי עכשיו, אותי ואת ימי… שא אותי ואת ימי, אל תוך הנעלם". מה מבשר הגשם בשיר שלנו?

את השיר "גשם בעתו" כתבה תלמה אליגון-רוז לאחר מלחמת מלחמת יום הכיפורים. המלחמה פרצה בסתיו. לקראת סופה ובעיקר בחודשי מלחמת ההתשה שאחריה, מזג האוויר הלך והתקרר. היה זה חורף גשום מאוד, קר ומושלג במיוחד. קור שגרם סבל לחיילים וחיילים גם מתו מקור בחרמון.

תלמה שבעורף, מתארת את המציאות הקשה הזאת. בהוויה שהיא חיה בה "הכל עצר, הכל עמד". אבל "רק הגשם בא לו בזמן… לו לא אכפת שבלילות שם קר מאוד".

זהו שיר אהבה של נַערה, שדואגת לאהובה ולחבריו בחזית. היא מתעצבת על בואו של הגשם בזמן. היא הייתה רוצה שיהיה לו אכפת יותר, שיתחשב בחיילים הלוחמים, שיחכה קצת. שיתעכב עד תום הלחימה.

והיא פונה בתפילה לאלוהים: תן מחומך ותן מאורך, תן מפתך ביד רחבה ותן לנו זמן לאהבה.

אבל היא לא שוכחת שהגשם הוא בראש ובראשונה ברכה, והיא מצרפת לתפילה: "תן לשדות רק גשם ברכה". כלומר, היא מבקשת דיוק – שירדו גשמים, אבל רק גשמי ברכה ורק היכן שהם נחוצים, בשדות הזקוקים להם.  

בהמשך השיר היא מתרככת. היא משלימה עם כך שהגשם יורד, ולכן היא מבקשת ממנו, שישפיע מטובו על אהובה: גשם מתוק, נשק אותו בשמי, לטף את הפנים. והיא שבה ומתפללת לאלוהים: הבאת גשם בעתו. אז הבא, הבא לי אותו.

קובי אושרת הלחין את השיר. נאזין לרותי נבון בת השבעים.

גֶּשֶׁם בְּעִתּוֹ

כַּמָּה עֶצֶב בָּא אִתּוֹ

הַכֹּל עָצַר, הַכֹּל עָמַד

רַק הַגֶּשֶׁם בָּא לוֹ בַּזְּמַן.

לוֹ לֹא אִכְפַּת –

שֶׁבַּלֵּילוֹת שָׁם קַר מְאוֹד

שֶׁבַּחוֹלוֹת קָשֶׁה לִבְכּוֹת

שֶׁאֵין עַל מִי לְהִתְרַפֵּק

כְּשֶׁבַּחוּץ הַגֶּשֶׁם דּוֹפֵק.

תֵּן מֵחֻמְּךָ וְתֵן מֵאוֹרְךָ,

תֵּן לַשָּׂדוֹת רַק גֶּשֶׁם בְּרָכָה

תֵּן מִפִּתְּך בְּיַד רְחָבָה

וְתֵן לָנוּ זְמַן לְאַהֲבָה.

גֶּשֶׁם בְּעִתּוֹ

וְאוֹמְרִים שֶׁכָּכָה טוֹב

עַל בֶּגֶד קַיִץ סְוֶדֶר יָשָׁן

וּבַכִּיס מִכְתָּב מֵאֵי-שָׁם.

גֶּשֶׁם מָתוֹק,

גֶּשֶׁם, נַשֵּׁק אוֹתוֹ בִּשְׁמִי,

גֶּשֶׁם, לַטֵּף אֶת הַפָּנִים

הֵבֵאתָ גֶּשֶׁם בְּעִתּוֹ

אָז הָבֵא, הָבֵא לִי אוֹתוֹ.  

פינתי השבועית ברדיו: מלכות החרמון

מלכות החרמון / מוצי אביב ולהקת פיקוד צפון

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 31.5.21

בפברואר השנה מלאו 85 שנים לשדר ועורך תכניות הרדיו, הבמאי והפזמונאי יובב כ"ץ.

כ"ץ נולד בקיבוץ נען וחי בו שנים אחדות לאחר שחרורו מצה"ל. במשך שנים היה במאי של להקות צבאיות ולהקות זמר אזרחיות ושל חגי יובל של יישובים. עיקר הקריירה שלו הייתה ברדיו, שבו שידר במשך עשרות שנים, גם שנים רבות אחרי שיצא לפנסיה.

התכניות המזוהות עמו ביותר ברדיו, אותן הוא הוביל בהתמדה עשרות שנים, הן "שנינו ביחד וכל אחד לחוד" שעסקה בייעוץ פסיכולוגי ברדיו ו"מועדון הלילה השלישי". תכניות אחרות שהוא יצר, ערך והגיש הן "אלה הם חייך" (שעם הקמת הטלוויזיה עובדה לתכנית הטלוויזיה "חיים שכאלה"), "רדיו עשרה", "בירה ומצב רוח" בהגשת יעקב אגמון, "בין שישי לשבת" בהנחיית יצחק לבני ועוד תכניות רבות.

הפזמונאות לא הייתה עיסוקו המרכזי, אך הוא כתב פזמונים רבים, שחלקם היו ללהיטים גדולים כמו שיריו של אריס סאן "סיגל" ו"צלילי הלילה" ו"לאהוב את החיים" של דני גרנות, שהיה חייל בלהקת פיקוד דרום בבימויו; שיר שהשמענו כאן בפינה.

שני השירים המזוהים עמו ביותר, הם שירים שכתב אחרי מלחמת ששת הימים – "בתי את בוכה או צוחקת" המוכר גם כ"ילדה מגדות" ו"מלכות החרמון" המוכר גם כ"כל המילים השמחות".

שני השירים עוסקים בגולן, אף שהוא עצמו שירת במילואים בסיני, כמפקד סיירת שריון במילואים.

במלאת חמישים שנה לשחרור הגולן, לפני ארבע שנים, השמענו בפינה את "בתי את בוכה או צוחקת". סיפרתי אז שכעשר שנים לפני המלחמה, יובב, חבר צעיר בקיבוץ הוותיק נען, היה מגויס מטעם הקיבוץ המאוחד לעזרת קיבוץ הספר הצעיר גדות, שישב באזור המפורז ובמשך 18 שנותיו הראשונות סבל יותר מכל יישוב אחר מנחת זרועם של הסורים, על "ההר שהיה כמפלצת", כמילות השיר. היום אולי היו קוראים לזה "עוטף המפלצת".

לפני שנתיים חגג קיבוץ גדות 70 שנה להיווסדו. לכבוד האירוע, כתב יובב בית חדש לשיר.

מים רבים כבר זרמו בירדן

גדות בת שבעים – שתו לחיים!

הבת מגדות היא כבר סבתא, כן… כן

נושאת נכדתה על כפים.

"אז כשהייתי אני בגילך

ההר עוד היה כמפלצת

ביתנו נחרב… העשן התאבך

בבכי הייתי פורצת.

הביטי סביב לך אל כור מחצבתך

משקנו מוריק ופורח

בתינו הומים… במה עוד נתברך

הן טוב לנו פה ושמח.

חלמנו על בית כמו באגדות

ירוק ופריחה שמולכת

והוא מתגשם בה – אצלך בגדות

האם את בוכה או צוחקת?"

בתי, כן היום את צוחקת

גדות וילדה שצוחקת.

היום נאזין לשיר אחר שכתב יובב באותם ימים – "מלכות החרמון". את השיר הלחין אפי נצר. שרה אותה להקת פיקוד צפון, עם הסולן מוצי אביב, אביה של דין דין אביב.

השיר היה להיט ענק, שכיכב במשך שבועות בפסגת מצעדי הפזמונים ואף נבחר כשיר השנה ב-1968. אפרופו פסגת המצעד, בשיר מסופר על פסגת החרמון הזוהרת, אך יש לציין שפסגת החרמון אינה בידינו, אלא עד היום היא בידי סוריה. שיא החרמון היה בידינו רק מהיום האחרון של מלחמת יום הכיפורים ועד הסדר הפרדת הכוחות עם סוריה כעבור שבעה חודשים.

השיר כתוב כמכתב של חייל המשרת בחרמון אל אהובתו. החייל המאוהב מפנטז על ביקור של חברתו אצלו במלכות החרמון. והוא מבטיח לה, שלו הייתה לידו הוא היה נושא אותה על כפיים מעל ערפילים וענן לקטוף כוכבים בשמים. הוא היה נותן לה במתנה את כל האורות מהבניאס ועד הכינרת. הוא היה מגיש לה מלכות טובלת בים של זהב, ורוקם לה משלג שמלה לבנה כשנהב. הם היו גולשים במדרון ושוטפים עם הרוח, שותקים בחדוות תימהון ונושקים זה לזו לקינוח. אבל מה לעשות? הוא חוזר אל המציאות. אהובתו אינו נמצאת לצדו, ורק המקלע בידו. בינתיים הוא מתנחם במכתבים ובנוף הקסום של העמק הטובע באור, דמשק שנבלעת באופק והגלבוע הנושק לתבור. אבל הוא אופטימי, ומסיים: נשבעתי, אבנה לך ארמון במלכות החרמון.

בשבוע הבא נציין 54 שנים לשחרור הגולן והחרמון, וזה המועד המתאים לציין, באיחור של שלושה חודשים וחצי את מלאת ליובב כץ 85 שנים. נאחל לו עוד שנות יצירה רבות.

כל המילים השמחות

פרצו, שוב, בהורה סוערת

טיפסנו עם כל הרוחות

אל פסגת החרמון הזוהרת

עם שחר הלילה נמלט

טובע העמק באור

דמשק באופק נבלעת

גלבוע נושק לתבור…

לו היית לידי

לו את כאן, לו את כאן…

הייתי נושאך על כפיים

מעל ערפילים, ערפילים וענן

לקטוף כוכבים בשמיים.

אילו היית כאן איתי

הייתי נותן לך מזכרת

את כל האורות, חמדתי

מהבניאס ועד הכינרת

הייתי מגיש לך מלכות

טובלת בים של זהב

משלג הייתי תופר לך

שמלה לבנה כשנהב

לו היית לידי…

היינו גולשים במדרון

היינו שוטפים עם הרוח

שותקים בחדוות תימהון…

ונושקים זה לזו לקינוח

אך את לא נמצאת לצידי

ורק המקלע בידי

נשבעתי אבנה לך ארמון

ארמון במלכות החרמון…

לו הייתי לידי…

פינתי השבועית ברדיו: גשם הקשב לנשים

גשם הקשב לנשים / יעל לוי

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 24.5.21

הפינה מוקדשת היום לתרצה אתר, שהשנה מלאו לה שמונים שנה. כידוע היא לא הגיעה לגיל שמונים וגם לא לגיל ארבעים. היא נפלה אל מותה מחלון ביתה בגיל 36.

במסתורין סביב מותה עסקנו פעמים אחדות בתכנית זו; והבאנו בה הן את גרסת ההתאבדות והן את גרסת הנפילה, כששתי הגרסאות מגובות בעובדות המחזקות אותן, ולא נחזור על כך הפעם. נזכיר שעסקנו בכך כאשר מלאו 35 שנים למותה והשמענו את "בלדה לאישה", ביום השנה הארבעים למותה כאשר השמענו את "שיר הנשמרת" ובפינה שהוקדשה לשירו של אלתרמן, אביה, "שיר משמר".

אני רוצה להמליץ על הספר "בגלל הלילה", הביוגרפיה של תרצה אתר מאת מוטי זעירא, שאותה קראתי לאחרונה בהנאה רבה. ביום שסיימתי את קריאת הספר מיהרתי לרכוש את הספר "תרצה אתר – כל השירים", מה שמעיד על כך שהביוגרפיה עשתה לי משהו.

הפרק האחרון בביוגרפיה נקרא "נפילה", והוא עוסק במותה. אם קיוויתי שקריאת הביוגרפיה תאיר לעיניי את סיפור מותה באור חדש, לא מצאתי זאת בספר. להיפך, שתי הגרסאות מוצגות בו והתעלומה נותרה בעינה. אולם הספר האיר לי באור חדש את דמותה ואת חייה.

אם לפני קריאת הספר תרצה אתר הצטיירה בעיניי כאישה דיכאונית, הן בשל חלק משיריה, הן מהיכרותי עם פרקים בחייה ואולי במיוחד מקריאת הביוגרפיה של אלתרמן, מאת דן לאור, הרי בספר למדתי להכיר גם את הצד השני שלה, הצד העליז, העולץ, השובב, הקליל, שהיה פחות מוכר לי, וגם היכרות עם הצד האימהי והמשפחתי שלה, שהיה חזק מכפי שידעתי.

השיר שנשמיע הערב אינו מוזכר בספר, אבל זה שיר אהוב עליי מאוד – "גשם הקשב לנשים". את השיר הלחין נפתלי אלטר, שהלחין שירים נוספים שלה ובהם "לא הכרתי אותך מקרוב" ו"שיר הנשמרת". שרה אותו יעל לוי המקסימה, שרק בהכנת הפינה הזאת הבחנתי בעובדה המוזרה שזה השיר הראשון שלה שאני משמיע. השיר נכלל בתקליט הסולו השני של יעל לוי, הנושא את שמה, שיצא לאור ב-1982.

לתרצה אתר בשיריה ובפזמוניה רומן ממושך עם הגשם: "גשם בוא", "אני מחכה לגשם", "גשם בערב", "רוח שלי גשם שלי" ו"ציפור הגשם".

בשיר זה, "גשם הקשב לנשים", מתארת המשוררת את הנשים היושבות בבתיהן, מאחורי חלון, צופות בווילון ומצפות לגשם שלהן, שיבוא, כי גם להן מגיע הגשם שלהן.

הגשם של הנשים מאחר. הוא טרם בא. אבל הוא קרב בצעדי ענק. והיא מבקשת ממנו שיקשיב לנשים בחלון. שיקשיב לציפיה שלהן לבואו – איך קוראות הן זו אחר זו: הוא חוזר, הוא חוזר, הוא חוזר.

מהו הגשם הזה שהנשים מצפות לו? האתר של הספריה הלאומית מציע את הפירוש, שהשיר מספר את סיפורן של נשים שמשתוקקות להיות אימהות.

אני רואה בו שיר פמיניסטי, המוחה על כך שהשפע המורעף על העולם, ואין ביטוי המסמל את השפע כמו גשם, אינו מחולק בצורה הוגנת ואינו מגיע אל הנשים. תרצה אתר לא הייתה פמיניסטית, בטח לא אקטיביסטית, בוודאי לא לוחמת, וגם בשיר הזה אין היא מדברת על מאבק של נשים, אלא על הציפיה של הנשים הממתינות בחלון, בשקט ובסבלנות, לגשם שלהן והן לא מאבדות תקווה ומאמינות שהוא יגיע, והמשוררת מבטיחה להן שהוא יגיע – הוא חוזר.

תרצה אתר הסתגרה בביתה מאז הפכה לאמא. היא העמידה את האימהות, לצד אובססיה לניקיון הבית, במרכז חייה ובנתה לעצמה סדר יום קבוע וקפדני, שדבקה בו לאורך שנים, של השכמה מוקדמת מאוד לפנות בוקר לניקוי הבית והתארגנות להשכמת הילדים, הכנת ארוחות ולקיחתם לגן, שעות מוגדרות לכתיבה ולתרגום והליכה לישון בשעה מוקדמת מאוד. היא לא הרבתה לבלות ולהתרועע עם אנשים ועיקר הקשר שלה עם חברותיה נעשה באמצעות הטלפון. ומדובר בקשר טלפוני הדוק מאוד ויומיומי.  

אני רואה בשיר הזה מתח בין אשת הבית המצפה בחלון וצופה בווילון, לבין מודעות פמיניסטית וציפיה לשינוי במעמד האישה. היא תובעת את הזכות הזאת: גם לנו אדמה שמחכה לגשם מלמעלה, גם בנו יש אימה וזעקה למשהו פורח. גם לנו בחצר גינה קטנה ריקה מזוהר דשא. גם אנו מצפות למשהו ברוך כמו הגשם. גם בתוכנו מחכה, שוקטת, חלקת ארץ קטנה, חרבה. והיא מלינה על כך שהגשם שלנו אחר לרדת. אך הוא יבוא בגדול – גשם אדיר ונוהר.

האישה המצפה בחלון מעוררת מספר אסוציאציות. כך אמו של סיסרא שציפתה לשובו מהקרב, שדבורה הנביאה לועגת לה בשירתה: "בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא, בְּעַד הָאֶשְׁנָב: מַדּוּעַ, בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ לָבוֹא– מַדּוּעַ אֶחֱרוּ, פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו?" וכך איזבל שציפתה לשליחי יהוא שבאו להורגה: "וַיָּבוֹא יֵהוּא יִזְרְעֶאלָה, וְאִיזֶבֶל שָׁמְעָה, וַתָּשֶׂם בַּפּוּךְ עֵינֶיהָ, וַתֵּיטֶב אֶת-רֹאשָׁהּ, וַתַּשְׁקֵף בְּעַד הַחַלּוֹן". דיברנו על כך בפינה שהוקדשה לשירו של עקיבא נוף "איזבל". וכך גם מיכל בת שאול ואשת דוד: "וְהָיָה אֲרוֹן יְהוָה בָּא עִיר דָּוִד, וּמִיכַל בַּת-שָׁאוּל נִשְׁקְפָה בְּעַד הַחַלּוֹן, וַתֵּרֶא אֶת-הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי יְהוָה, וַתִּבֶז לוֹ בְּלִבָּהּ". וגם על כך דיברנו בפינה שבה השמענו את שירה של נעמי שמר "למה צחקה מיכל".

המוטיב של האישה בחלון מופיע גם בתרבות העכשווית. למשל בשירו של דן אלמגור, תרגום לשיר של רוברט מארסי "טווי את הצמר": "בַּחַלּוֹן מוּל הַחוֹמָה / הִיא יוֹשֶׁבֶת כְּבָר שָׁנִים. / אַגָּדוֹת הִלְּכוּ עָלֶיהָ עוֹד מִיְּמֵי הַיְּוָנִים. / אֶל הַיָּם הִיא מִתְבּוֹנֶנֶות וּבַפֶּלֶךְ הִיא טוֹוָה, / מַמְתִּינָה לְבוֹא הָרֶגַע בּוֹ יַגִּיעַ אֲהוּבָה". וכמובן שירו של ביאליק, שגם אותו השמענו – "היא יושבה בחלון". ובמוזיאון ארצות המקרא בירושלים מצוי תבליט מהמאה השמינית לפנה"ס שנמצא בסוריה, ונראית בו אישה בחלון וזה גם שמו – "אישה בחלון".

ואי אפשר שלא לקשור את השיר גם לסופה הטרגי של תרצה אתר, בנפילה או קפיצה מחלון ביתה. אישה בחלון.

בינואר מלאו 80 שנה להולדתה של תרצה אתר. בשל הפסקת השידור בתקופת הסגר לא יכולנו לציין את האירוע בזמן אמת. אנו מחזירים חוב בדיעבד ליוצרים שהלכו בתקופה זו לעולמם או שציינו ימי הולדת עגולים. וכאן אנו חוגגים עם תרצה אתר, שאמנם הלכה לעולמה לפני 44 שנים, אך יצירתה ממשיכה ללוות אותנו ותמשיך ללוות אותנו עוד שנים רבות, כפי שכתב אביה: "ואמות. ואוסיף ללכת".

עַד רֶדֶת הָעֶרֶב,

גֶּשֶׁם. הַקְשֵׁב לַנָּשִׁים בַּחַלּוֹן,

עַד רֶדֶת הַחֹשֶׁךְ. גֶּשֶׁם, הַקְשֵׁב

לַנָּשִׁים הַצּוֹפוֹת בַּוִּילוֹן.

גַּם לָנוּ אֲדָמָה שֶׁמְּחַכָּה

לְמַשֶּׁהוּ מִלְּמַעְלָה.

גַּם בָּנוּ יֵשׁ אֵימָה וּזְעָקָה

לְמַשֶּׁהוּ פּוֹרֵחַ… וְכֵן הָלְאָה… 

עַד סוֹף הַשָּׁבוּעַ, גֶּשֶׁם.

הַקְשֵׁב לַנָּשִׁים בַּחַלּוֹן,

עַד קֵץ הַשְּׁבוּעַיִם. גֶּשֶׁם, הַקְשֵׁב

לַנָּשִׁים הָעוֹמְדוֹת וּמְחַכּוֹת.

גַּם לָנוּ בַּחֲצַר גִּנָּה קְטַנָּה

רֵיקָה מִזֹּהַר דֶּשֶׁא.

גַּם אָנוּ מְצַפּוֹת עַד אֵין בֵּינָהּ

לְמַשֶּׁהוּ בָּרוּךְ כְּמוֹ הַגֶּשֶׁם.

גַּם בְּתוֹכֵנוּ מְחַכָּה, שׁוֹתֶקֶת,

חֶלְקַת אֶרֶץ קְטַנָּה, חֲרֵבָה.

וְהַגֶּשֶׁם שֶׁלָּנוּ אִחֵר לָרֶדֶת.

הַגֶּשֶׁם שֶׁלָּנוּ

טֶרֶם בָּא.

אַךְ הַגֶּשֶׁם שֶׁלָּנוּ יָבוֹא

עֲנָנִים כְּבָר זָעִים בַּמֶּרְחָק.

הַגֶּשֶׁם שֶׁלָּנוּ קָרֵב, קָרַב

בְּצַעֲדֵי עֲנָק.

הַקְשֵׁב לַנָּשִׁים בַּחַלּוֹן.

גֶּשֶׁם אַדִּיר וְנוֹהֵר.

הַקְשֵׁב, אֵיךְ קוֹרְאוֹת הֵן בְּזוֹ אַחַר זוֹ –

הוּא חוֹזֵר

הוּא חוֹזֵר

הוּא חוֹזֵר.

פינתי השבועית ברדיו: איילת החן

איילת החן / אריק איינשטיין

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 10.4.21

לפני כשבועיים הלך לעולמו בגיל 84 המוסיקולוג ד"ר נתן שחר.

שחר היה מגדולי החוקרים של הזמר העברי. הוא פרסם ספרים רבים על הזמר העברי ועשרות מחקרים. בין ספריו: "שירת הנוער", "מוזיקה והמלחין בקיבוץ – היבטים היסטוריים וסוציו-מוסיקליים", "תולדות היישוב בראי השירים 1882-1949", "שירת העמק" ועוד. גולת הכותרת של מפעל חייו המחקרי הוא הספר המונומנטלי "שיר שיר עלה נא – תולדות הזמר העברי".

מלבד מפעלו המחקרי, הוא היה איש רב פעלים שתרם למוסיקה הישראלית גם כמוסיקאי, כמנחה מקהלות וחבורות זמר, כמעבד ומלחין וכמפיק מוסיקלי, למשל של תכנית הילדים בטלוויזיה "ריצ'רץ'" וכמורה למוסיקה. הוא הקים את מגמת המוסיקה לבגרות הראשונה בישראל. הוא הדריך מקהלות ענק של תנועות הנוער "הנוער העובד והלומד" ו"בני עקיבא". הוא ניסח את סיסמת בני עקיבא: "קדש חייך בתורה, וטהרם בעבודה" והלחין את השיר "קדש חייך" לכבוד ועידת בני עקיבא, שהפך להמנון הלא רשמי של התנועה. הוא עמד בראש ועדת הבחירה של פרס ישראל לזמר עברי.

שלושה שירים שלו השתתפו בפסטיבלי זמר וזכו בהצלחה. ב-1971 הופיעו שירים שלו בשני פסטיבלים. בפסטיבל הזמר החסידי הופיע צמד "רעים" בשירו "והבא עלינו" וזכה במקום השלישי. רבקה זוהר הופיעה בשיר "בת יפתח" בפסטיבל שירי התנ"ך.

השיר שנאזין לו הופיע בפסטיבל הזמר והפזמון במוצאי יום העצמאות תשכ"ה, 1965, בביצוע אריק איינשטיין, וזכה במקום הראשון: "איילת החן". את מילות השיר המקסים כתב עודד בצר ונתן שחר בן ה-28 הלחין אותו. השיר מוכר בביצועו של אריק איינשטיין, אבל בפסטיבל עצמו לכל שיר היו שני ביצועים, של זמר ושל זמרת. הזמרת הייתה יפה ירקוני.

לחנו העדין של שחר וקולו הקטיפתי של אריק איינשטיין הולמים מאוד את מילות השיר. זהו שיר אהבה לאישה, המתאר אותה, את הליכותיה, את חיוכה, את יופיה, את קולה, באמצעות דימויים פסטורליים של נוף קסום. "הלכת בין עצי התפוח, חייכת אלי שמש עולה, איוושה בשירים הרוח, טללים לראשך עטרה" וכן הלאה. השיר מסתיים במילים: "זכה את, זכה כמי פלג. תמה את, איילת החן. צחורה מכוכבי השלג, לרוך ליטופך אייחל".

נאזין לאריק איינשטיין הצעיר, בשיר "איילת החן" לעילוי נשמת מלחין השיר, נתן שחר.

הלכת בין עצי התפוח

חייכת אלי שמש עולה

איוושה בשיחים הרוח

טללים לראשך עטרה

איוושה בשיחים הרוח

טללים לראשך עטרה

נאה את כעץ התפוח

זוהרת גלגל חמתי

קולך כאיוושת הרוח

כטל חיוכך, תמתי

קולך כאיוושת הרוח

כטל חיוכך, תמתי

שוצפים במדרון מי הפלג

שוטפים בגאון איילים

צחים נרקיסים כשלג

לנועם ידך מייחלים

צחים נרקיסים כשלג

לנועם ידך מייחלים

זכה את, זכה כמי פלג

תמה את, איילת החן

צחורה מכוכבי השלג

לרוך ליטופך אייחל

צחורה מכוכבי השלג

לרוך ליטופך אייחל

דרשה לשבת הגדול תשע"ד (2014)

פרשת השבוע היא פרשת "אחרי מות", הנפתחת אחרי מות בניו של אהרון, נדב ואביהו, שנספו כאשר הדליקו אש זרה על המזבח. הפרשה עוסקת בעיקר במשימותיו של הכהן הגדול ובחלקה האחרון – בדיני עריות, כלומר ביחסי מין אסורים. פסוק אחד בפרשה, חשוב במיוחד בעיניי: "ושמרתם את חוקותיי ואת משפטיי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם". "וחי בהם" – זאת תורת חיים. תורה המותאמת לחיים, שבני אדם נורמטיביים, בני אדם מן היישוב, יכולים לחיות אתה.

השבת שלפני הפסח נקראת שבת הגדול. בשבת זו אנו קוראים קטעים מתוך ההגדה ודורשים דרשה על הלכות הפסח. אנו, כאן, לא נדרוש בהלכות הפסח, אלא במשמעות הפסח לימינו.

"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", נאמר בהגדה. המהות של חג הפסח ושל סדר פסח אינה הכרתו של הסיפור שהתרחש לפני אלפי שנים, אלא יציקת הסיפור עתיק היומין לתוך חיינו היום, כסיפור המעניק לחיינו משמעות והשראה.

יציאת מצרים היא יציאה מעבדות לחירות, והמשמעות שעלינו להפיק ממנה היא שנאת העבדות ומאבק נגד גילויי עבדות בתוכנו. אין בתוכנו היום עבדות במובנה הקלאסי, אולם עלינו להתקומם נגד כל עוול חברתי ונגד כל סוג של העסקה שאינה מכבדת את העובדים. עלינו להתקומם נגד העסקת עובדי קבלן ללא זכויות בסיסיות, נגד העסקת עובדים בשכר שאינו מאפשר לעובד לפרנס בכבוד את משפחתו; עלינו להיאבק נגד מעסיקים האוסרים, בניגוד לחוק, על התארגנות עובדיהם; עלינו להיאבק נגד העסקה פוגענית המשפילה את העובדים, במיוחד כאשר היא נעשית במקום שאמור לשמש דוגמה ומופת לציבור – בית ראש הממשלה.

יציאת מצרים היא היציאה מן הגולה והעליה למולדת. זכינו לחיות בתקופה הציונית, תקופה של יציאת מצרים מחודשת. למרבה הצער, אנו נדרשים להתמודד עם תופעות של פוסט ציונות ואנטי ציונות בתוכנו. בחודשים האחרונים, אנו עדים לקמפיין המעודד ירידה מן הארץ, ומכל המקומות – דווקא לברלין. אפילו השימוש במונח "ירידה" הפך לבלתי לגיטימי במקומותינו; הרי זהו מונח שיפוטי, ובעידן הפוסט מודרני, החטא הגדול ביותר הוא להיות שיפוטי… אבל אובדן הזכות להיות שיפוטי, משמעותו אובדן היכולת להיאבק על דמות החברה, להבחין בין טוב ורע, לבחור בטוב ולהיאבק ברע. כן, מקומו של יהודי הוא בישראל, ובוודאי של יהודי ישראלי. מבחינה ערכית, הגירה של יהודי מהגולה לישראל היא עליה, והגירה של יהודי מישראל לגולה, היא ירידה. עלינו לחזק את התודעה הציונית, תודעה של דבקות בארצנו.

מחרתיים נסב לליל הסדר, ונקרא על ארבעת הבנים, ובהם הבן הרשע. "מה העבודה הזאת לכם"? הוא שואל. "לכם, ולא לו". בכך שהוא מוציא את עצמו מן הכלל, הוא כופר בעיקר. ההגדה מנחה אותנו להקהות את שיניו ומבהירה בפירוש, שאילו היה שם, במצרים, לא היה נגאל. מיהם אלה שהיום כופרים בעיקר, מוציאים עצמם מן הכלל? מיהם אלה הפוצעים את הסולידריות הלאומית, את המהות הבסיסית ביותר של עם ישראל – "כל ישראל ערבין זה בזה?" בקיצור, מיהו הבן הרשע תשע"ד?

מי שממשיכים להשתמט משירות בצה"ל ומגדירים את הגיוס כ"גזירה", אפילו כ"גזירת שמד". הישראלים המשתתפים בקמפיין הדה-לגיטימציה למדינת ישראל, הצגתה כמדינת אפרטהייד, כביכול, והסתה לחרם נגדה. הישראלים המרשים לעצמם להילחם נגד צה"ל ונגד מדינת ישראל, כפי שראינו רק השבוע, בחדירה העוינת למוצב צה"ל ביצהר.

ולמרות כל אותם חוליים רעים שהזכרתי, ושחובה עלינו להיות ערים להם ולהיאבק בהם, אני מאמין שבסך הכל אלו ירידות בעליה, ומדינת ישראל ועם ישראל נמצאים כל העת בהמשך התהליך הציוני הגדול של יציאת מצרים.

דרשה לשבת הגדול תש"ע

קבלת שבת באורטל, פרשת "צו" 26.3.10

שבת זו, השבת שלפני פסח, היא שבת הגדול. על פי המסורת, תהליך לקיחת השה בידי כל משפחה של בני ישראל במצרים, לקראת הקרבת קרבן הפסח בי"ד בניסן – היום בו התרחשה יציאת מצרים, היה שבת. העובדה שהמצרים הבליגו על לקיחת שה, שהיה בהמה קדושה במצרים, היתה נס גדול, ומכאן אחד ההסברים לשם "שבת הגדול". ואולי, בעצם, הנס היה שהיהודים העזו? הסבר נוסף הוא ציטוט מתוך ההפטרה אותה קוראים בשבת זו, ובה מובטח לנו: "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא". פסוק זה הוא הפסוק האחרון, בנבואה האחרונה, של הנביא האחרון – מלאכי. מכאן ייחוס הגאולה לאליהו הנביא, וכיוון שפסח הוא חג הגאולה – מכאן החיבור של פסח ואליהו הנביא.

שני מנהגים ב"שבת הגדול": האחד, קריאת כמה מפרקי הגדה של פסח. השני, השמעת דרשה מיוחדת בפני הקהל, העוסקת בחג הפסח, בהלכה ובאגדה, כולל תזכורת ופירוט דיני הפסח.

אנו לא נעסוק היום בדיני הפסח, אלא בכמה תובנות הנוגעות למהותה של החירות.

פרשת השבוע, פרשת "צו", עוסקת בהקרבת הקורבנות ובתפקיד הכוהנים בפולחן. חלקה השני עוסק בשבעת ימי המילואים – כלומר בקיום טקסי חנוכת המשכן. בטקסים אלה הוקדשו אהרון ובניו לכהונה.

אני מודה, שמכל חמישה חומשי תורה, ספר "ויקרא" הוא הפחות חביב עליי, או לפחות הפרשות הראשונות שבו. הספר עוסק בעבודת הקורבנות, ועמוס בפרטים טכניים, לא אסתטיים במיוחד של עבודה זו. הספר עוסק במשפחת הכהונה ומעמד הכוהנים. הן עבודת הקרבנות והן מעמד הכוהנים זר לי.

הכוהנים אינם מכהנים בתפקידם בגין כישורים, מעשים, מידות טובות, הישגים, אלא בזכות אבות וירושה. ועבודת הקרבנות היא עדות לשלב פרימיטיבי של היהדות הקדומה, שאין לי כל געגוע אליו, להיפך.

האם אלוהים רוצה בקרבנות? האם הוא זקוק להם, לאוכל, לריח הניחוח? כמובן, שלא. כל פולחן אינו צורך של האל אלא של האדם. התורה, שהיא תורת חיים, יודעת לדרוש מן האדם ולהגביה אותו, אך היא פרגמטית דיה כדי לא לגזור עליו גזירות שאינו יכול לעמוד בו. בעידן פגאני, כאשר עבודת האלילים שלטה בעולם והילכה קסם על בני האדם, בתחרות על נפשם של ישראל, נאלצה היהדות להתפשר ולאפשר פולחן המושפע מהסביבה ומתחרה בה. בניגוד לעשרת הדברות ולמצוות המוסריות, שהם נצחיים, המצוות הפולחניות הן הוראת שעה. כנראה, שאחרי פרשת עגל הזהב, התברר שעם העבדים אינו בנוי עדיין ליהדות מורכבת ומופשטת והוא זקוק לפולחנות פיזיים כמו הקרבנות.

בעידן של קרבנות אדם, תורת ישראל מאפשרת אך ורק קרבן מבעלי חיים, וכך מציב רף הומאני, מתקדם יותר. הרמב"ם מסביר, בספרו "מורה נבוכים", שהטעם לכך שדווקא הבקר והצאן נבחרו לשמש כקרבנות בעבודה ה' הוא שארצות הגויים, כמו המצרים והכשדים, שבתוכן ישבו ישראל, סגדו לבעלי חיים אלה. כדי להוציא מלבם של ישראל כזב זה, ציוותה התורה לשחוט דווקא את המינים האלה.

אם ללכת על פי דרכו של הרמב"ם, תכלית היהדות היא מאבק בעבודה הזרה, ובעיקר מאבק לעקירת העבודה הזרה מלבות ישראל. כל עידן והעבודה הזרה שלו.

השבוע נתקלנו בגילוי מכוער ונפסד של עבודה זרה בתוכנו – פולחן של עצמות עבשות, החשובות יותר מחיי אדם, בריאותו וביטחונו. כאשר פרץ פרימיטיבי כזה של פגאניות נעשה בשם היהדות, שומה על היהדות האמיתית להשיב מלחמה שערה. אני מאמין, שהתחדשות יהודית, כמו קבלות השבת באורטל, היא הצבת אלטרנטיבה של יהדות נאורה להבדיל מהפגאניות הליצמנית.

לסיום, אקריא את שירו של אמנון ריבק מהמדרשה ב"אורנים" – "כל אדם צריך מצרים":

כל אדם צריך שתהיה לו

איזו מצרים,

להיות משה עצמו מתוכה

ביד חזקה,

או בחריקת שיניים.

כל אדם צריך אימה וחשכה גדולה,

כל אדם צריך שתבוא לו הצלה,

שידע לשאת עיניו אל השמים,

כל אדם צריך תפילה

אחת,

שתהא שגורה אצלו על השפתים,

כל אדם צריך שתהיה לו הבטחה,

כל אדם צריך השגחה.

אדם צריך פעם אחת להתכופף –

כל אדם צריך כתף.

כל אדם צריך שתהיה לו

איזו מצרים,

לגאול עצמו ממנה מבית עבדים,

לצאת בחצי הליל אל מדבר הפחדים,

לצעוד הישר אל תוך המים,

לראותם נפתחים מפניו לצדדים.

כל אדם צריך כתף,

לשאת עליה את עצמות יוסף,

כל אדם צריך להזדקף.

כל אדם צריך מסע ארוך אחד,

לזכור אותו לעד

בכפות הרגלים,

כל אדם צריך שתהיה לו ירושלים.