עכשיו מעונן / אביב גפן

פינתי השבועית ברדיוטק, 22.5.23

אביב גפן חוגג יובל להיווסדו, ועל ההישג הזה ראוי להעניק לו את הופעת הבכורה בפינתנו.

מן העובדה שב-12 וחצי שנות הפינה לא השמעתי שיר של אביב גפן, אפשר להסיק שאיני מהשרופים שבמעריציו. מצד שני, אי אפשר להתעלם ממעמדו בתרבות הישראלית, מהיותו מנהיג תרבות ומהיותו סמל של דור, או לפחות של חלק מדור, שהתיימר לייצג את הדור.

את עמדתי עליו כאמן אתמצת כך: הוא מלחין מעולה, מהטובים שיש לנו. הוא תמלילן סביר. הוא זמר גרוע, בעל קול צפרדעי.

אך כאמור, אביב גפן הסמל, משמעותי לא פחות מאביב גפן האמן. ודווקא בהיותו סמל, אני מעריך את השינוי המתמיד, שמאפיין אותו לאורך השנים. הוא לא נשאר ילד בועט כל חייו ולא דבק באופן פאתטי במראה שהיה האפיון שלו בשנות ה-90, אלא התבגר ולא ניסה להתנער מהתבגרותו. בכך הוא שונה, למשל, מאבא שלו, יהונתן גפן.

אם בתור בן עשרים הוא שיווה לעצמו דמות של מנהיג אנרכיסט שונא הממסד ולוחם בו, המראה שלו עם השיער הארוך, האיפור הכבד וללא חולצה אמור היה לסמל את המסר הזה. והשירים שלו היו מרדניים ובוטים וקשים וכך גם הראיונות שלו והמסרים שפיזר לכל עבר. אך כבר בשנות השלושים של חייו התמתן, נרגע ואף התברגן.

גפן הוא בן למשפחת דיין הענפה, שאין בישראל משפחת אצולה מובהקת ממנה, ובתור שכזו היא מזוהה מאוד עם הממסד; היא הממסד. מצד שני, יש ותמיד היה באנשיה משהו מרדני מאוד, אנטי ממסדי. גם משה דיין, שהיה נשוא הזעם והשנאה של שונאי הממסד, היה בעצמו אדם אנטי ממסדי, במידה מסוימת. יהונתן גפן, בעיקר אחרי מלחמת יום הכיפורים, שממנה שב הלום קרב, היה לאחד הלוחמים בממסד הישראלי, הציוני, שדודו היה מסמליו. הוא בעט במשפחתו, כתב על משפחתו ועל נהלל דברים קשים. ועם זאת, תמיד היה קשור למשפחה בעבותות. הוא כתב פעם הספד על סבא שלו, שמואל דיין, שהיה ח"כ וממנהיגי תנועת המושבים ומפא"י, תחת הכותרת "סבא שלי היה היפי". הוא נסה, באופן קצת מאולץ, בלשון המעטה, להישאר מחובר לסבא שלו ולמורשת המשפחתית, באמצעות גיוסה הרטרואקטיבי למיליה שלו. גם בני דודו אסי דיין ואודי דיין ובמידה מרוככת גם יעל דיין, לא בדיוק הלכו בתלם הממסדי.

למציאות הזאת נולד אביב גפן ובה הוא גדל. הוא גדל בבית בוהמייני, של ברנז'ת הבוהמה הישראלית, באווירת המרד של אביו, שאותו הוא קיבל בירושה. הוא גדל עם אבא פוסט טראומטי, מכור לאלכוהול וסמים, הורים שהזניחו אותו, כך לפחות על פי עדותו, הורים שהתגרשו בהיותו בן 17. הוא חווה ילדות ונעורים במשפחה מפורקת.

המרד שלו היה כפול. מצד אחד, הוא התחבר מאוד למרד של אביו ואף הקצין אותו, בהתנגדות לממסד, ולצדו הוא מרד בהוריו ועשה להם שיימינג קיצוני בשיריו. בשנות ה-90 הוא היה מנהיג תרבות וסמל תרבות של השמאל, ואף שהשמיע דעות של שמאל רדיקלי סחף אחריו המוני בני נוער ובני גילו, שנטו לשמאל אך לא הקצינו. הוא לא התגייס לצה"ל. תחילה התגאה בכך ונתן להבין שאי גיוסו נובע מאידיאולוגיה אנטי מיליטריסטית. מאוחר יותר, החל להסביר שלא גויס מסיבות בריאותיות. בדיעבד מתברר שהוא אכן לא גויס בשל בעיה בריאותית, אך היה זה פטור זמני, ולאחר תקופה הפטור בוטל, הוא זומן לגיוס, ובעקבות מכתבים ואיומי התאבדות אם יגויס – שוחרר. אף על פי כן, היה נערץ על חיילים רבים ובהם חיילים קרביים. כחלק מהשינוי שחל בו, החל בשלב מסוים לחבק את צה"ל, נאבק שיתנו לו להופיע בפני חיילים וכבר שנים שהוא מופיע בפניהם בהתנדבות.

בבגרותו, הכיוון החברתי והפוליטי שהוא מייצג הוא של המרכז. הוא תמך ביאיר לפיד ויש עתיד, מפלגת מרכז השנואה על השמאל הקיצוני ממנו בא. והוא המשיך להתמרכז ומזוהה עם רעיונות של אחדות ישראל וחיבור בין חלקי העם. אחרי שנים שהחרים את ההתנחלויות, הסיר את החרם והוא מרבה להופיע בהן. אחרי שנים של מסרים אנטי דתיים, הוא התחבר מאוד לדתיים ולחרדים ואף התנצל על האנטי דתיות שלו בעבר. הוא התחבר, במידה מסוימת, גם למסורת, למרות שהוא מגדיר את עצמו אתאיסט. בנו, דילן, עלה לתורה בבר המצווה שלו והניח תפילין.

גפן מספר כיצד בנה את חייו במידה רבה כהיפוך של אביו. למשל, הוא לא נוגע באלכוהול, לא בגראס ובטח לא בסמים קשים. הוא אב מאוד מחויב ומסור ומעניק לילדיו חוויה הורית הפוכה לשלו. בראיונות רבים לאורך השנים, הוא דיבר על ערך המשפחה ודומה היה שבניגוד לנישואי הבוסר שלו עם אילנה ברקוביץ', נישואיו השניים לשני פרידן, אם ילדיו, יציבים וגם הם אנטיתזה למשפחתו שהתפרקה ולטראומת הגירושין של הוריו. אולם השנה, שני והוא התגרשו.

הוא עלה השנה לכותרות תחילה בשל גירושיו, אח"כ במות אביו ולאחרונה במופע הגדול בפארק הירקון בעת מבצע "מגן וחץ", מופע לציון יום הולדתו החמישים, שמשך כ-40,000 צופים, אך היה שנוי במחלוקת. המחלוקת הייתה בשל הסיכון הביטחוני, אך מי שאישר את המופע היה פיקוד העורף. נמתחה עליו ביקורת גם על כך שהוא עורך חגיגה גדולה כאשר תושבי הדרום יושבים בממ"דים תחת אש. אני ממש לא שותף לביקורת הזאת. בעיניי, קיום חיי תרבות תחת אש הם תמונת הניצחון שלנו. זו עמדתי העקבית לאורך שנים, לאורך מתקפות הטרור השונות. עם זאת, תהיה זו מחווה יפה מצדו, לערוך מופע מיוחד לתושבי העוטף בהתנדבות.

אחרי מלחמת לבנון השניה הוא ערך מופע גדול בחורשת טל, כהוקרה לתושבי הצפון. ככל הזכור לי – בהתנדבות. זו ההופעה היחידה שלו, שהייתי בה. בני הבכור, עמוס, שהיה אז בן 11, רצה מאוד שאקח אותו, ואני מודה שנהניתי במופע, אף שאיני ממעריציו של גפן.

בתקופת הקורונה יזם גפן מפגשים עם נתניהו על מתווה לחיי התרבות בקורונה. נמתחה עליו ביקורת בקרב האמנים, על כך שהוא מעניק לגיטימציה לנתניהו. גפן השיב שנתניהו הוא ראש הממשלה ואתו צריך לעשות עסקים. המסר הפרגמטי שהוא ייצג, מתאים מאוד לדמותו היום ושונה מאוד מדמותו בצעירותו.

ובכל זאת, אפשר לראות שכבר אז, בשנות התשעים, יחסו לממסד היה אמביוולנטי. ב-1995, בהיותו בן 22, הוציא גפן את תקליטו הרביעי, "שומקום". בשיר הנושא מופיעה השורה "מי זה שם הולך שיכור, זה ראש הממשלה". הייתה זו ביקורת מרומזת על ראש הממשלה רבין, ועל מיתוס הרגלי השתיה שלו. זה היה במסגרת הבעיטה שלו בממסד. עם זאת, לאה רבין נפגשה אתו למעין סולחה, והוא הופיע בעצרת בעד הסכמי אוסלו, שבסופה נרצח רבין, בכיכר מלכי ישראל. הוא שר שם את השיר שכתב לאריק איינשטיין "לבכות לך". לאחר מכן הצטלם מתחבק עם רבין. היה זה קצת מוזר לראות את רבין, איש הצבא המחוספס, עם אביב גפן, שלא התגייס לצה"ל והאנטי ממסדי. השיר "לבכות לך" הפך למזוהה עם רבין ועם האבל על הרצח ואביב גפן היה לאחד מסמלי "נוער הנרות".

אביב גפן היה כוכב ענק בשנות ה-90, הכוכב הגדול ביותר של העשור; נערץ על המוני צעירים. את תקליטו הראשון, "זה רק אור הירח", שאת כל שיריו כתב והלחין, הוציא אביב גפן בגיל 18. ב-1993, בגיל עשרים, הוא הוציא את תקליטו השני "עכשיו מעונן". השירים הבולטים בתקליט הם שירים פרובוקטיביים, עם מסרים של מרד בהורים ומרד דורי. האחד הוא "בוכה על הקבר" שבו הוא בוכה על קברה של אמו, שגם היום, כעבור שלושים שנה, היא עוד חיה ובועטת. היא עצמה שיתפה פעולה בקליפ, כשהצטלמה יוצאת מארון קבורה. שיר הנושא, "עכשיו מעונן", הוא השיר שאותו אשמיע היום בפינה. זה השיר המזוהה ביותר עם גפן הצעיר ועם הדור שהוא התיימר לייצג.

בשיר הוא מתאר את עצמו כאדם מבולבל, שגר בבית, שהוא מקום מסוכן ומגעיל, להורים שנפרדו והוא נזרק מבית לבית ולאבא שתיין ששותה בקבוק אחר בקבוק. הוא משחיל גם מסרים חברתיים ופוליטיים, כמו "למרות שיש הרבה כסף יש הרבה אנשים עניים". אך בסך הכל, ארבעת הבתים הם אישיים מאוד, ובהם הוא מתחשבן ללא רחמים עם הוריו. הפזמון הוא בן שתי מילים בלבד, "עכשיו מעונן".

בהופעות, אחרי ארבעת הבתים הראשונים, הוא עשה פאוזה ארוכה מאוד. הבמה הוחשכה. ואז הוא צעק לעבר הקהל פעמים אחדות, כטריבון עממי: "רוצים שינוי?" או כפי שזה נשמע "רָצֶם שֶנָיי?" והקהל כמובן צורח "כן". הפאוזה והדיאלוג עם הקהל הם המעבר בין הסיפור הכל כך אישי, לבין היומרה הדורית. ואז הוא צועק את זעקת הקרב, תוך שכל גופו ופניו מתעוותים: "אנחנו דור מזוין", שהיה לביטוי שגור בשפה העברית והוא המושג המזוהה ביותר עם גפן. בני נוער רבים, שלא נהו אחרי גפן, התריסו במסר החלופי "אנחנו דור מצוין".

אז אביב גפן בן חמישים, שזה כשלעצמו נשמע קצת אוקסימורון, ומעניין אם בני חמישים יצעקו עמו היום באותה התלהבות "אנחנו דור מזוין". אך נדמה לי שזה השיר המתאים לציין את יום ההולדת. מזל טוב!

במקום מסוכן שנקרא לו הבית

גר אדם מבולבל שנקרא לו אני

ולמרות שיש שמש יש הרבה אנשים אפורים

במקום די מגעיל שנקרא לו הבית

גר אדם מבולבל שנקרא לו אני

כי למרות שיש כסף יש הרבה אנשים עניים

עכשיו מעונן…

במקום די מגעיל שנקרא לו הבית

ההורים נפרדים שיהיה יותר טוב

אבל הבית שלי הוא נמצא בין רחוב לרחוב

במקום די מפחיד שנקרא לו הבית

בן אדם שם שותה בקבוק אחרי בקבוק

הבן אדם הזה הוא האבא שלי בדיוק

אולי עכשיו מעונן…

אנחנו דור מזויין

עכשיו מעונן

אנחנו דור מזויין

עכשיו מעונן

רוצים ללכת מכאן

עכשיו מעונן

אנחנו דור מזויין

עכשיו מעונן

מאחורי השער / אריק איינשטיין

פינתי השבועית ברדיוטק, 1.5.23

מאיר שלו ויהונתן גפן, נולדו בנהלל בהפרש של שנה זה מזה. הם נפטרו ונטמנו בבית העלמין של נהלל בהפרש של שבוע זה מזה.

יהונתן גפן הוא משורר ופזמונאי ולאורך השנים השמענו כאן רבים משיריו. היום ניפרד כאן ממאיר שלו, ואת אחת הפינות הבאות נקדיש ליהונתן גפן.

הפינה שלנו מוקדשת היום לפרידה מאחד הסופרים האהובים עליי – מאיר שלו, שנפטר ערב שביעי של פסח, בגיל 75. כן, אני מודע לכך שבתקשורת דובר על מותו בגיל 74, אך אני נוהג לחשב גילו של אדם על פי הקרבה לתאריך הולדתו, וכיוון שהוא נולד ביולי, והוא קרוב יותר ליום הולדתו ה-75 מאשר ליום הולדתו ה-74, הוא בן 75. מאיר שלו עצמו נהג להזכיר שגילו כגיל המדינה, ומדינת ישראל היא בת 75.

מאיר שלו הוא מספר בחסד עליון, אמן הסיפור, בעל דמיון פורה ויוצר. היכולת שלו לשלב ברומנים שלו ריאליה, המבוססת על תחקיר מעמיק ביותר עם פנטזיה, היא פנומנלית. הוא מאהב גדול של השפה העברית, ושפתו, בכתב ובע"פ, אינה רק עשירה ויפה אלא גם רהוטה ומדויקת, תוך הקפדה נדירה על כללי הדקדוק וההגיה. הוא אוהב את התנ"ך, בקיא בתנ"ך והדבר התבטא בספרי פרשנות חילונית ויצירתית על התנ"ך, בספרי הילדים על התנ"ך ובמקום של התנ"ך ברומנים שלו ובשפתו. הוא אוהב גדול של ארץ ישראל, טבעה, נופיה וההיסטוריה שלה, ללא קשר לעמדותיו הפוליטיות. הוא אוהב ומכיר את הטבע ויודע להביא אותו ואת האהבה אליו בספריו; הן ברומנים למבוגרים והן בספרי הילדים שלו. הוא אוהב את ההתיישבות העובדת וכתב עליה באהבה רבה, גם אם מתוך ביקורת ומבט שיפוטי אירוני. הוא אדם עשיר בידע רב-תחומי, שערך תחקירים עמוקים ויסודיים לפני כל ספר, והעמיק את הידע של קוראיו, מעבר להנאה מן הסיפור. הוא כתב על האהבה ועל המשפחה בצורה שמעטים כתבו. הוא כתב על בעלי מלאכה, אחרי תחקיר יסודי, מתוך אהבה גדולה לעבודה, לאדם העובד ולערך העבודה. הוא כותב שנון, חד, בעל הומור ייחודי ואירוניה מושחזת. הוא כותב חושני מאוד וגם הקריאה בספריו חושנית מאוד, מערבת את כל החושים. הקורא נכנס לתמונות ולמראות וגם חש את הריחות והטעמים, יותר מאשר אצל כל סופר אחר.

אני אוהב את הרומנים שלו, את ספרי העיון שלו בתנ"ך, בספרות ובטבע (ספרו גינת בר) ואולי יותר מכל את ספרי הילדים שלו. בעיניי, הוא גדול סופרי הילדים, יחד עם שותפו לרובם המכריע, המאייר יוסי אבולעפיה. שיתוף הפעולה ביניהם הניב יצירה מושלמת של מלל ואיור, שאי אפשר להפריד ביניהם בקריאת הסיפור. במלל ובאיור שתלו מאיר שלו ואבולעפיה גם מסרים להורים, לקוראים המבוגרים, במקביל למסרים לילדים. "הכינה נחמה", "איך האדם הקדמון המציא לגמרי במקרה את הקבב הרומני", "רוני ונומי והדב יעקב", "הדודה מיכל" ועוד רבים וטובים הם ספרי מופת לילדים. הילדים שלנו גדלו עליהם והאמת היא שגם אנחנו כהורים. הפייבוריט של הילדים היה "הטרקטור בארגז החול".

את כתיבתו הפובליציסטית ב"ידיעות אחרונות" לא אהבתי. ולא רק בשל התנגדותי למסרים הפוליטיים. אהבתי לקרוא את הכתיבה הפוליטית של עמוס עוז וא.ב. יהושע, שגם היא רחוקה מעמדותיי, אך היא חייבה אותי להתמודדות אינטלקטואלית ורעיונית. איני יכול לומר זאת על כתיבתו הפוליטית של מאיר שלו. גם במאמריו הפובליציסטיים ניכרה השפה העשירה והיפה, הבקיאות בתנ"ך, השנינות וההומור. אבל המסרים בה היו רדודים, דיכוטומיים, מכלילים ולא אחת ההתנצחות שלו עם יריביו הייתה מרושעת. לעתים נראה לי שיש בו צורך להוכיח, בראש ובראשונה לעצמו, עד כמה הוא מרוחק מן העמדות הפוליטיות של אביו, הסופר והמשורר יצחק שלו, איש ארץ ישראל השלמה ומשורר ארץ ישראל השלמה, בכל רמ"ח אבריו. את אהבת הארץ, התנ"ך והעברית הוא קיבל מהוריו, אך דעותיו הפוליטיות רחוקות משל אביו ודומה שאף פעם לא חדל להתריס נגדו בכתיבתו.

מאיר שלו החל את דרכו ברשות השידור. הייתה לו פינה הומוריסטית וסאטירית בתכניתו של ירון לונדון "עלי כותרת". כבר אז התאהבתי בו. אני זוכר, לדוגמה, שאחרי תכנית שבה הופיע המתאבק רפאל הלפרין במופע של שבירת אריחים במכות קראטה, הופיע מאיר שלו והראה איך אפשר לשבור את האריחים באמצעות טכניקה, ולאו דווקא בכוח השרירים. לאחר מכן הייתה לו פינה בתכנית "שעה טובה" ובהמשך הוא הגיש את התכנית. הוא פרש מרשות השידור בשל הצנזורה שהפעיל המנכ"ל טומי לפיד על דברים שאמר וכתב.

ופתאום, בגיל ארבעים, ב-1988, נולד מאיר שלו הסופר, כשיצא לאור הרומן הראשון שלו, "רומן רוסי". היו על הרומן ביקורות על פיהן הוא בא לשחוט את הפרה הקדושה של ההתיישבות העובדת, ההתיישבות בעמק ומושב העובדים. וכאשר ניגשתי לקרוא את הספר, הייתה לי עמדה קדומה שלילית, כמי שניגש לאיזה ספר פוסט ציוני. אך מרגע שקראתי את העמוד הראשון, נשביתי בקסמו של הספר ושל הסופר.

"רומן רוסי" הוא הספר הנהללי ביותר של מאיר שלו, אך קראתי אותו חמש שנים לפני שהתחתנתי עם נהלל. ולא רק עם נהלל אלא גם עם משפחתו, כי גיסתי איילת ואחיה רם בן ברק הם בני דודו של מאיר שלו, שאף קרא לבתו על שם אחיהם זוהר, שנפל במלחמת יום הכיפורים. בזכות הקרבה המשפחתית, זכיתי להכיר אותו באופן אישי ואף הזמנתי אותו להרצאות במתנ"ס הגולן, שאותו ניהלתי. כשקראתי את "רומן רוסי" לא ניצב לנגד עיניי מודל נהלל, בוודאי שלא הכרתי את דמויות המפתח מן המושב ומן המשפחה שהופיעו בספרו. למדתי עליהם בדיעבד. אך את ספריו הבאים, כמו "עשו", "כימים אחדים", "פונטנלה" ואחרים קראתי מתוך היכרות עם הנוף והנוף האנושי, עם השפה ועם הדמויות. כך גם בספרי הילדים שלו. וכך, כמובן, בספרו "הדבר היה ככה", שהגיבורה שלו היא סבתא טוניה, שהיא גם סבתא של גיסתי, וחלק מהסיפורים על אודותיה הכרתי מסיפורים משפחתיים. ההיכרות הזאת העצימה את הנאתי מקריאת ספריו.

בהספד שכתבה על מאיר שלו בת דודתו הסופרת צרויה שלו, היא סיפרה שהוא כתב שירים למגירה ושהיא אהבה מאוד את שיריו. אבל הוא לא פרסם שירים. הוא לא היה משורר ולא פזמונאי, ולכן לא נוכל להשמיע כאן שיר שלו. השיר שנשמיע הוא שיר שבהשראתו העניק את השם לספרו "יונה ונער" והוא אף ציטט מתוכו בספר. "יונה ונער" מספר על אהבתם של נערה ונער, בתקופת מלחמת השחרור, ששניהם גידלו יוני דואר של ארגון "ההגנה". הנער, המכונה "התינוק", נפל בקרבות סן סימון. השיר הוא "מאחורי השער" של ביאליק. בפזמון שלו מופיעות המילים "יונה עם נער", ובהשראתם הוא כינה את הרומן "יונה ונער".

זהו שיר אהבה וגעגוע למולדת. שיר הפונה לבת יונים הומיה, בת יונים בהירה, ומבקש ממנה להנחות אותו בים, על כנפי הספינה, ולהוליך אותו לארץ הבחירה. הוא פונה אל הגלים ואל הדגים ותוהה איך יבוא בשערי ארץ הסגולה, ארץ ישראל, כשהדלת נעולה והמפתח שלו שבור. אין סוף אופטימי לשיר. הוא לא הצליח לחצות את השער. הוא תקוע מאחורי השער והוא והיונה עדין מתדפקים על דלת השער.

ביאליק כתב את השיר בברלין, ב-1922, עבור קובץ שירי עם לילדים, שבסופו של דבר לא יצא לאור. הוא פרסם את השיר לראשונה בירחון לבני הנעורים "מולדת" בעריכת המשורר יעקב פיכמן, בשנת תרפ"ז, 1927.

השיר זכה ללחנים רבים – נחום נרדי, דוד זהבי, שרה לוי תנאי, אלון אולארצ'יק, שלמה גרוניך ועוד. אריק איינשטיין הקליט את השיר בשני לחנים. ב"ארץ ישראל הישנה והטובה – חלק ג'" הוא שר אותו בלחנו של אבנר קנר. כעבור 13 שנים הקליט אותו שוב, הפעם בלחנו של שם טוב לוי, בתקליטו "תוצרת הארץ". שתי המנגינות מקסימות. אני מבכר את זו של אבנר קנר ואותה בחרתי להשמיע. לאותה מנגינה יש ביצוע נפלא, בעיבוד מזרחי, של קובי אוז, אך אנו נשמע את הביצוע המקורי של אריק איינשטיין.

יהי זכרו של מאיר שלו ברוך!

בַּת יוֹנִים הוֹמִיָּה,

בַּת יוֹנִים בְּהִירָה,

נָחַתְנִי בַּיָּם

עַל כַּנְפֵי הַסִּירָה

וַתּוֹלִיכֵנִי

לְאֶרֶץ הַבְּחִירָה.

הוֹי, אִמְרוּ הַגַּלִּים,

הַדָּגִים בַּמְצוּלָה,

אֵיךְ אָבֹא בְּשַׁעֲרֵי

אֶרֶץ הַסְּגֻלָּה.

וּמַפְתְּחִי שָׁבוּר,

וְהַדֶּלֶת נְעוּלָה?

אֵין קוֹל וְאֵין עוֹנֶה –

וְיוֹנָה עִם נָעַר

עֲדַיִן מִתְדַּפְּקִים

עַל דֶּלֶת הַשַּׁעַר.

קרב הראל / שלישיית "גשר הירקון"

פינתי השבועית ברדיוטק, 10.4.23

בימים אלה מלאו 75 שנה למבצע נחשון, המבצע של ההגנה לשחרור הדרך לירושלים, למעלה מחודש לפני הקמת המדינה.

מבצע זה, לצד קרבות משמר העמק, היה נקודת המפנה במלחמת השחרור. מרגע זה, עברה היוזמה לצד הישראלי, בדרך לניצחון. המבצע קרוי על שמו של נחשון בן עמינדב, נשיא שבט יהודה, שעל פי מדרש חז"ל היה הראשון שקפץ לים סוף ואז הים נבקע ובני ישראל עברו בחרבה. נחשון היה לסמל לחלוציות ולראשוניות. שם המבצע מבטא את טיבו – נקיטת היוזמה ופריצת דרך. המבצע הוכתר בהצלחה. המבצע נערך בימים 5-15 באפריל 1948.

למחרת תום המבצע, החל מבצע הראל, שבו הועברו לירושלים הנצורה יותר מ-600 משאיות אספקה, בין 16 ל-21 באפריל.

בשני המבצעים הללו, התאגדו שלושה גדודי פלמ"ח לחטיבת "הראל", בפיקודו של יצחק רבין.

ב-1965 כתב איש הפלמ"ח חיים חפר בעבור שלישיית גשר הירקון, את השיר "קרב הראל". בשיר, הוא מזכיר שלושה קרבות.

הקרב על הקסטל, מהקרבות הקשים במבצע "נחשון". הקסטל חלש על הדרך לירושלים. בקרבות קשים, שבהם עבר הקסטל מיד אל יד, נפלו 39 לוחמים ישראלים, ו-90 ערבים ובראשם המפקד האגדי עבד-אל-קאדר אל חוסייני. בסופו של דבר כבשו כוחותינו את הקסטל ואיפשרו את פתיחת הדרך לירושלים.

שיירת נבי דניאל – שיירה שיצאה מירושלים לכיוון גוש עציון הנצור ב-27 במרץ, והותקפה בדרכה חזרה. בקרב נפלו 15 לוחמים וארבעים נפצעו.

קרב נבי סמואל – ניסיון כושל של חטיבת הראל לכבוש את נבי סמואל, הפריצה הראשונה אל מחוץ לגבולות החלוקה, ב-22-23 באפריל, בו נפלו 38 מלוחמי החטיבה.

ציון הקרבות הללו מצביע על מחיר הדמים הכבד שגבתה המלחמה הקשה מן החטיבה.

השיר, המעלה על נס את גבורת הלוחמים ומבטא את האמונה בצדקת הדרך, מבוסס דווקא על שיר מחאה פציפיסטי. שיר שנכתב על מלחמת האזרחים בארה"ב. ליתר דיוק, אלו שלושה שירים, שנכתבו כמאה שנה לאחר מלחמת האזרחים, בשנת 1961. שלושת השירים נכתבו בנפרד על ידי אירווינג גורדון, בוב קמפ ושל סילברסטיין; אחד מהם הולחן על ידי בובי גיבסון. שמות השירים: "שני אחים", "שיר לבטליון" ו"כן אני רואה". גיבסון וקמפ קיבצו את שלושת השירים למחרוזת אחת, שכונתה "טרילוגיית מלחמת האזרחים", והיא מופיעה בתקליט "הופעה בשער הקרן".

חפר כתב גרסה עברית, על קרבות מלחמת השחרור של חטיבת הראל. השיר נכתב על המנגינה המקורית; מנגינה דרמטית, שנועדה להעביר למאזין את אווירת הקרב. כמו בשיר המקורי, גם השיר הזה נפתח בשורת הפתיחה של רבים מן הבתים "בום בו, בו בום, בום, בום". אלמנט נוסף בהשראת השיר המקורי, הוא ציון מספרי ההרוגים בקרבות השונים.

חפר כתב את השיר 17 שנים אחרי המלחמה. כנראה שהיה צורך במרחק מסוים, כדי לעבד את האבל והכאב, מחיר הניצחון ותקומת המדינה ולתרגם אותם לשיר פופולרי.

הבית הראשון מתאר את המצור על ירושלים, החיים בחשכה ללא חשמל, הרעב. העיר גוועת במצור, אין לחם אין, אין כלום. התיאור הזה מסביר את הנחישות של הלוחמים לשלם כל מחיר, כדי לחלץ את אחיהם הנצורים.

הבית השני מתאר את המצוקה והפחד בקרב הלוחמים, שסבלו ממחסור חמור בתחמושת – ארבעים כדור ללוחם.

בבית השלישי, עובר השיר לגוף שני – פניה לאהובה בירושלים. המְדָבֵּר קורא לה לפתוח את התריסים, כדי לראות את הלוחמים שיעברו לצד ביתה. רובם, הוא מבהיר לה, לא יחזרו.

הבית הרביעי, הדרמטי כל כך, עובר לגוף ראשון רבים. הוא מונה את המספר הרב של ההרוגים בקרבות, ומציין ש"לבנו כבר אטום", כאילו כבר התרגלנו למציאות שבה אנו נלחמים מדי יום, וחוזרים ללא חלק מחברינו, שנופלים בקרב או נפצעים. אך הם מבטיחים שלא יישברו. "אך אנו עוד נקום".

הבית החמישי מדבר על הנזק הנפשי של הלוחמים בקרבות המרים הללו. "אם נחזור עוד מן הלילה, בעשרים שנה נזקין".

הבית השישי הוא בית אופטימי, המבטא את המחויבות של הלוחמים למטרה שלשמה הם נלחמים ומשלמים מחיר דמים כבד כל כך, פתיחת הדרך לירושלים הנצורה. הם מבטיחים לאהובה, שאליה מופנה השיר – "את עוד תראי את הדרך הפתוחה".

בבית השביעי, אחרי ההבטחה לפתיחת הדרך, הם חוזרים למחיר הכבד, שלו הם מודעים כל כך. הם מזכירים את קברי האחים שבהם נקברו הלוחמים במהלך הקרבות.  

הבית השמיני הוא חזרה על הבית השישי. אחרי השאול של קברי אחים, הם שבים ומעודדים את האהובה בהבטחה, "את עוד תראי את הדרך הפתוחה".

ואחרי ההבטחה הזאת – נפילה. בבית התשיעי והעשירי הם מבשרים לה שאהובהּ נפל בקרב והוא לא ישוב. הם, רעיו, קברו אותו.

בבית האחד עשר והשנים עשר הם פונים אל הנערה ומבקשים ממנה שתלבש שמלה שחורה. ולא רק על אהובה שנפל, אלא על רבים מחבריו, כי עד הבוקר, נשארנו מכל הפלוגה – רק עשרה. והעשרה יודעים שכל אחד מהם עלול להיות הבא בתור, והם אומרים בספקנות "אם נשוב". מוטיב השמלה השחורה לקוח מן השיר האמריקאי המקורי.  

בבית האחרון הם שבים למספרי הנופלים בקרבות שצוינו בתחילת השיר, והפעם מוסיפים לחלק פנים ושמות: הג'ינג'י מוישה מיכאל מנחם צביקה ושמואל

ומוטי גד ובצלאל.

אך המילים האחרונות, המותירים את עיקר הרושם אצל המאזין, נוסכים אמונה – "אך אנו עוד נקום". עוד נקום, כלומר גם המחיר הכבד לא ישבור אותנו ולא ימנע מאתנו לשוב ולהילחם במלחמה שאנו מאמינים בצדקתה וכדי להשיג את המטרה – חילוץ האזרחים הנצורים. אנו נקום וננצח.

כאמור חיים חפר כתב את השיר לשלישיית "גשר הירקון", בהרכב השני שלה – אריק איינשטיין והדודאים בני אמדורסקי וישראל גוריון וללא יהורם גאון. הביצוע הדרמטי מבליט את ההרמוניה הנפלאה שלהם. מאוחר יותר גם צמד הדודאים הקליט את השיר.  

בום בו, בו בום, בום, בום

מחשיך כל היקום

ההר אפל הרחוב שחור

העיר גוועת במצור

אין לחם אין, אין כלום.

בום בו, בו בום, בום, בום

הלילה לא ננום

נחצה בשקט את הכביש

עם ארבעים כדור לאיש

שמרני אל רחום.

פתחי את התריסים לאט

כי מול ביתך עוברים

כל אלה שכמעט, כמעט

כמעט ולא חוזרים.

בום בו, בו בום, בום, בום

ליבנו כבר אטום

שלושים בנבי סמואל

שבעה עשר על הקסטל

שיירת נבי דניאל

אך אנו עוד נקום.

ליל החושך פה למעלה

בחובו טומן סכין

אם נחזור עוד מן הלילה

בעשרים שנה נזקין.

אך עוד תראי, את עוד תראי

את הדרך הפתוחה

עוד תראי, עוד תראי

את הדרך הפתוחה.

מי זה נע שם? זה הרוח,

האורב בין השיחים

מבטנו הקרוע

עוד זוכר קברי אחים.

אך עוד תראי, עוד תראי

את הדרך הפתוחה

עוד תראי, עוד תראי

את הדרך הפתוחה.

אהובך יצא לקרב

אהובך יצא לקרב

אבל איפה הוא עכשיו

מן הדרך הוא לא שב.

מן הדרך הוא לא שב

העפר כיסה עיניו

את קברו חפרו רעיו

כי הוא לא חי עד הבוקר.

אם נשוב עוד נערה

אם נשוב עוד נערה

אם נשוב בחזרה

תלבשי שמלה שחורה.

תלבשי שמלה שחורה

לזכר כל החבורה

כי נותרנו עשרה

מן הפלוגה עד הבוקר.

בום בו, בו בום, בום, בום

ליבנו כבר אטום

שלושים בנבי סמואל

שבעה עשר על הקסטל

שיירת נבי דניאל

הג'ינג'י מוישה מיכאל

מנחם צביקה ושמואל

ומוטי גד ובצלאל

אך אנו עוד נקום.

תחת שמי ים התיכון / שלמה ארצי

פינתי השבועית ברדיוטק, 3.4.23

שלמה ארצי זכה בפרס ישראל לזמר עברי ביום העצמאות ה-75 למדינת ישראל. ארצי ויתר על הפרס לנוכח המצב החברתי והשסע הקורע את החברה הישראלית.

אי אפשר שלא להעריך את הנכונות לוותר על כבוד גדול כל כך כמו פרס ישראל מסיבות אידיאולוגיות. אך אפשר לראות זאת דווקא כיוהרה – מאין אמירה שמדינת ישראל, המעניקה את הפרס, אינה ראויה לי.

אני שותף למאבק נגד המהפכה המשטרית, אולם יש לי השגות על אופיו. עיקר ביקורתי היא על הסרבנות. אני מזדהה מאוד עם סמלי המאבק – הסמלים הלאומיים; דגל הלאום, ההמנון הלאומי, מגילת העצמאות, השיר "אין לי ארץ אחרת". אני רואה סתירה בין הסמלים הללו לבין הסרבנות, הדיבור על דרכונים זרים, על הוצאת הכסף מהארץ. בעיניי, אין לפגוע בסמלים הממלכתיים. פרס ישראל ביום העצמאות הוא סמל ממלכתי, ולכן איני אוהב את צעדו של שלמה ארצי.

השיר של שלמה ארצי, שבחרתי להשמיע, הוא "תחת שמי ים התיכון", השיר הסוגר את התקליט "חום יולי אוגוסט", התקליט המצליח ביותר של שלמה ארצי, שיצא ב-1988, בזמן האינתיפאדה הראשונה, ובנה את מעמדו האיקוני בתרבות הישראלית. אני מוצא בשיר מסרים חברתיים שנכתבו לתקופה שבה יצא השיר, והם מתאימים לימים אלה ביתר שאת. בשיר, שלמה ארצי מעמיד עצמו בעמדה של מתבונן בחברה הישראלית, מדוויה ומכאוביה, מתעד אותה ומציג את התמונה בפני המאזינים. כדרכו, הוא אינו מקל על הקהל בבהירות, אלא מכביד עליו בערפול המסר והצגתו ברמזים.

את המציאות החברתית בישראל מדמה שלמה ארצי לים סוער, כשלא ברור מתי הוא ינוח מזעפו. ועד אז, לא נודע מה המחיר הכבד שאנו משלמים ועוד נשלם על חוליי החברה. השיר שמסתיים במילים "לא, לא נדע, עולה עולה עולה לנו, כמה זה עולה לנו". ועל המשפט הזה הוא חוזר שוב ושוב בזעקה, כאומר שזה המסר. אנו משלמים ועוד נשלם מחיר כבד, שאיננו יכולים אפילו לשער את עלותו.

שלמה ארצי מתאר קונפליקט תרבות וחברתי בין תרבות המזרח ותרבות המערב. את תרבות המערב והכמיהה אליה בחברה הישראלית, מתאר ארצי בשני דימויים. האחד הוא השיר רוקסן של להקת "פוליס" ומנגינת בלט. כלומר הייצוג הוא גם ברובד הקלסי, של מוסיקה קלסית ומחול קלסי, וגם ברוק העכשווי. אך חלקים אחרים נוהים דווקא אחרי המוסיקה היוונית, "חצי עולם כבר שר יוון". יוון היא קו תפר. היא באירופה, אך המוסיקה שלה נחשבת למוסיקה ים תיכונית, או מזרחית. ובהמשך הוא מדבר ישירות על מוסיקה מזרחית כמוסיקה שהגיעה זמנה להגמוניה – "עכשיו יש את הזמן במזרחית". "בגוף שלי צמרמורת", הוא כותב. מהתרגשות? מפחד? הוא רואה את המגמה הזאת בחיוב? בשלילה? אי אפשר להבין זאת מהשיר, אם כי משיתופי הפעולה שלו עם אמנים מזרחיים, אפשר להבין שהוא לבטח אינו שולל את המגמה. במקום אחר הוא מפרט יותר את נסיבות הצמרמורת – צמרמורת יש בי מקיפוח. יש כאן הזדהות עם מי שחשים קיפוח תרבותי, והכוונה לשוחרי תרבות המזרח. את האישה שאליה הוא מדבר, הוא מכנה "חיה פוליטית, מזדהה עם מיעוטים". ויתכן שהוא משליך אליה את ההזדהות שלו.

מה שמרתיע את שלמה ארצי ומפניו הוא מזהיר, הוא הפילוג והשנאה. חצי עולם שונא חצי. השנאה היא גם על רקע מעמדי: חצי עולם בדוחק מתקיים. מה שמפחיד אותו במיוחד, הוא השנאה. ועל כך הוא מזהיר שזה עולה עולה עולה לנו, ואנו אפילו עוד לא יודעים כמה זה עולה לנו.

בהסכת של גל"צ ומיזם 929 "שיר על הפרק", המוזיקאי והפובליציסט דוד פרץ מתמקד במילים "ישוב הים מזעפו", כמילים הלקוחות מספר יונה, ולכן הוא רואה בשלמה ארצי מעין נביא, שמנסה לברוח משליחותו, כמו יונה, אך אינו מצליח בכך. הוא מפחד לתאר את החיזיון המבהיל. אך אין הוא מסוגל לברוח לגמרי משליחותו, והוא בורח אל הערפל, תוך שהוא שולח רמזים, כאומר: דרשוני.

תחת שמי ים התיכון,

עושה ירח הפוגה, ומתקפל.

"דאגות" אומר לי איש עם מכחול,

ומצייר אותך דומה, או לא, או כן,

עכשיו יש את הזמן לשכב פרקדן,

חצי עולם לוקח סם.

בגוף שלי צמרמורת, שיר "רוקסן".

צמרמורת יש לי מקיפוח גם.

תחת שמי ים התיכון,

היה לך זמן להתאפר ולהקסים.

יוצאת לרחוב בשמץ של ביטחון,

חוזרת בזנב מקופל בין הרגליים.

חצי עולם בדוחק מתקיים,

חצי עולם שונא חצי,

בגוף שלי צמרמורת.

מתערב מי אויב ומי ידיד.

תחת שמי ים התיכון

ערב על אבטיחים יורד,

אשליות מתוקות,

זהבים על הצוואר וזה זורק,

אותך מפה לשם,

אותי משם לפה,

כמו מנגינת בלט.

עד שישוב הים מזעפו,

לא, לא נדע,

עולה עולה עולה לנו,

כמה זה עולה לנו.

תחת שמי ים התיכון,

ידיך מלטפות אותי ליטוף נדיר,

עוד מעט יבואו בחירות,

את חיה פוליטית – מזדהה עם מיעוטים.

עכשיו יש את הזמן במזרחית,

חצי עולם כבר שר יוון,

בגוף שלי צמרמורת בלאו הכי,

מטרור ואהבה.

תחת שמי ים התיכון

ערב על אבטיחים יורד,

אשליות מתוקות,

זהבים על הצוואר וזה זורק,

אותך מפה לשם,

אותי משם לפה,

כמו מנגינת בלט.

עד שישוב הים מזעפו,

לא, לא נדע,

עולה עולה עולה לנו,

כמה זה עולה לנו.

משיח הזקן / חיים טופול

פינתי השבועית ברדיוטק, 13.3.23

פינתנו מוקדשת לזכרו של חתן פרס ישראל, השחקן חיים טופול, שהלך לעולמו בשבוע שעבר, בגיל 88.

חיים טופול הוא אחד השחקנים הטובים ביותר שפעלו כאן ולבטח השחקן הישראלי בעל הקריירה הבינלאומית המצליחה ביותר.

טופול היה שחקן מצוין, שופע כריזמה, בעל נוכחות מרשימה ביותר על הבמה ועל המסך ומי שידע באופן גאוני להיכנס לדמות. אך לא רק בזכות הכישרון, כי אם גם בזכות עבודה קשה. כשהוא עבד על הדמות של סאלח שבתי, במשך חודשים הוא שהה חלק ניכר מזמנו במעברה, כדי לספוג את האווירה, את צורת הדיבור, את ההווי ולבנות את התפקיד וכך גם בתפקידים אחרים שביצע. אגב, דמותו של סאלח, בגילומו של טופול, נוצרה במערכונים שכתב אפרים קישון ללהקת הנח"ל בראשית שנות החמישים.

בנעוריו עבד חיים טופול כפועל דפוס. כישרונו פרץ בשירותו הצבאי בלהקת הנח"ל – כשחקן, כזמר, כמאייר וצייר וכמנהיג. לצד אורי זוהר הוא הפך את להקת הנח"ל לאימפריה שהחזיקה מעמד שלושים שנה. שניהם היו הדמויות הבולטות בהרכב הלהקה ולאחר מכן טופול היה מפקד הלהקה. לאחר שחרורם מצה"ל הקימו טופול ואורי זוהר את להקת "בצל ירוק", שהתבססה על יוצאי להקת הנח"ל, ופעלה כקואופרטיב של שחקנים וזמרים. הלהקה פעלה חמש שנים והעלתה חמש תכניות. כמה מן השירים הללו השמענו כאן בפינה – "בראשית", "ליפא העגלון" ו"השמלה הסגולה", אך את כולם השמענו בביצועים אחרים.

 עיקר תהילתו של טופול היא מקריירת השחקן לאחר פירוק הלהקה. טופול זכה בשני פרסי גלובוס הזהב ובמועמדות לפרס אוסקר לשחקן הטוב ביותר.

טופול שיחק דמויות רבות, בסרטים רבים, ישראליים וזרים, אך שתי דמויות מזוהות עמו במיוחד – סאלח שבתי, גיבור סרטו של אפרים קישון "סאלח שבתי" וטוביה החולב, גיבור המחזמר האנגלי והסרט המוזיקלי האמריקאי "כנר על הגג".

טופול היה שגריר של ישראל בעולם; לא רק בעצם הצלחתו ושיווק הישראליות והיהודיות בסרטים ובמחזמר, אלא גם בהיותו פטריוט שהאמין באופן מוחלט בצדקת הציונות ובצדקתה של מדינת ישראל, והביא אתו לכל מקום את האמונה הזאת. טופול גם פעל למען החברה בישראל, בין השאר בהקמת הסניף הישראלי של ארגון הצדקה וההתנדבות וראיטי.

תרומתו של טופול לתרבות הישראלית גדולה מאוד, אך את פרס ישראל על מפעל חיים הוא קיבל בזכות מפעל חיים חברתי שיזם – הכפר "נהר הירדן".

בשנת 2017 השתתפתי בסיור בכפר. את רשמיי מהסיור, כתבתי כעבור ימים אחדים, במאמר במסגרת מיזם 929 על מזמור קמו בתהלים. את מאמרי הקדשתי לשבר הפסוק "אל תבטחו בנדיבים". בין השאר, סיפרתי על הכפר:

"בראשית השבוע השתתפתי בסיור מפעים ומרגש, במיזם חברתי מקסים – כפר נהר הירדן; כפר נופש ייחודי לילדים המתמודדים עם מחלות כרוניות גנטיות או מחלות מסכנות חיים, ולילדים עם צרכים מיוחדים. הכפר מאפשר לילדים המתארחים בו לקחת פסק זמן של מספר ימים משגרת הטיפולים, הכאבים והמגבלות, ליצור קשרים חברתיים חדשים, לחזק את ביטחונם העצמי ולבלות באושר עם גיבוי רפואי מלא – ללא עלות לילד ולמשפחתו.

העלויות של אחזקת הכפר הזה מטורפות – והכל הכל, עד הפרוטה האחרונה, מכספי תרומות. ורובם המכריע של התורמים – ישראלים.

אז נכון, אל לנו לבטוח רק בנדיבים, אך יש להוקיר את הנדיבים באמת, שתרומתם לחברה גדולה ולשם שמים.

ועוד הערה הנוגעת לכפר נהר הירדן – היוזם והרוח החיה של המיזם הוא השחקן חיים טופול. זהו מפעל חייו. כידוע, עמדותיו הפוליטיות של טופול ימניות, אפילו ימניות קיצוניות – הוא היה מתומכי מפלגתו של רחבעם זאבי.

והנה, אחד הדגלים של הכפר, הוא השוויון והשיתוף של כל המגזרים בחברה, ללא כל הבדל ואפליה. הכפר נותן שירות שוויוני ליהודים, ערבים ודרוזים, לחילונים, דתיים וחרדים, למוסלמים ונוצרים ואף לילדי הרשות הפלשתינאית. זהו כפר של שלום, המגשים בחיים עצמם שלום אמת, ומעניין כמה מחרחרי שלום מקצוענים, אנשי 'מחנה השלום', מתקרבים לקידום השלום במפעלו של טופול".

הפינה הזאת היא פינה העוסקת בזֶמֶר. חיים טופול היה גם זמר, בעל קול בס רב עוצמה. השיר המזוהה עמו ביותר הוא "לו הייתי רוטשילד" מתוך "כנר על הגג". אבל אני בחרתי להשמיע שיר שלו מתוך "סאלח שבתי".

השיר המזוהה ביותר עם "סאלח שבתי" הוא "סאלח פה זה ארץ ישראל". אולם השיר הזה נכתב למחזמר "סאלח שבתי" בשנות השמונים, שבו חיים טופול לא השתתף, ואת תפקיד סאלח שבתי גילם זאב רווח. השיר שנשמע הוא מתוך הסרט המקורי – "משיח הזקן".

את השיר כתב אוריאל אופק והלחין יוחנן זראי. בסרט, סאלח שר את השיר, המספר את סיפורו של משיח הזקן, אדם שחי במקום הנקרא "ג'ומלאן". הוא התחתן בגיל שבעים וכך האמין שסוף סוף ייוולד לו בן שיישא את שמו. אשתו ילדה שבע פעמים, אך הוא היה "אבו אל בנאת" ונולדו שבע בנות ואין מי שיישא את שמו, עד שהמשיח בוא יבוא.

יהי זכרו של חיים טופול ברוך!

בג'ומלאן חי משיח הזקן,

לבד בבית בלי אישה בלי בן.

אגר שם כסף במשך שבעים שנה

בשביל לקנות אישה לחתונה.

כמה דינר אסף?

אללה יודע.

אולי שלושה דינר?

אולי פי מאה.

אולי שלושים דינר?

אולי כפליים.

אולי שלוש מאות?

נשתה לחיים.

טוב למשיח טוב. הז!!!

אללה יביא לו מזל טוב. הז!!!

בג'ומלאן חי משיח הזקן,

בגיל שבעים הלך והתחתן.

אישה תמה קנה הוא בכל כספו,

בנים תלד יישאו כולם את שמו.

כמה בנים יוליד?

שבעה אינשאללה.

אם רק יוליד שישה,

שבח לאללה.

אולי רק חמישה,

כוח כבר אין לו.

אם רק ירצה השם אחד ייתן לו.

טוב למשיח טוב. הז!!!

אללה יביא לו מזל טוב. הז!!!

בג'ומלאן חי משיח הזקן,

ביום בלילה התפלל לבן.

בג´ומלאן אף אחד לא האמין,

איך מזל הרה שבע פעמים.

את מי ילדה ראשון?

את הבת ג'מילה.

ומי נולד שני?

הבת ג'לילה.

ומי הבא בתור?

הבת כמילה.

ומי נולד בסוף?

צילה וגילה.

איש לא ישא את שמו. הז!!!

עד המשיח בוא יבוא. הז!!!

יפה כלבנה / אביתר בנאי

פינתי השבועית ברדיוטק, 20.2.23

לפני פחות משבועיים חגג אביתר בנאי את יום הולדתו החמישים.

אביתר בנאי הוא קודם כל חלק משבט בנאי, אצולת אמנות הבמה בישראל לאורך שלושה דורות. אביתר שייך לדור השני.

אביו של אביתר הוא יצחק בנאי. אפשר לומר שיצחק היה הכבשה השחורה של המשפחה. הוא לא היה אמן אלא… בסך הכל שופט, סגן נשיא בית משפט השלום בבאר שבע. אבל דווקא הוא, יותר מאחיו האמנים, העמיד דור של שלושה אמנים מרכזיים ומצליחים – המוסיקאי מאיר בנאי ז"ל, השחקנית אורנה בנאי ואביתר בנאי ובדור השלישי – בנו של מאיר בנאי, המוסיקאי נועם בנאי ובנה של אורנה בנאי, השחקן אמיר בנאי.

אביתר נולד בבאר שבע וגדל בעומר. במשך שנות ילדותו ונעוריו ניגן פסנתר ולמד במגמה לקולנוע. שירת כעורך וידאו בפיקוד דרום ובזמן שירותו כתב תסריט לקומדיה "שש" שהוקרנה בערוץ הראשון, וגם ביים אותה וכתב את פס הקול שלה.

לאחר שירותו התגורר בגולן ועסק בחקלאות, במטע אבוקדו. באותה תקופה כתב מחזה, שלא עלה לבמות. הוא עבר לתל-אביב והחל בקריירת המוסיקאי והזמר. הוא יצא במופע משיריו וב-1997 הוציא את תקליטו הראשון "אביתר בנאי", שזכה להצלחה רבה והיה אלבום פלטינה. ב-1999 הוציא את "שיר טיול", ב-2005 את "עומד על נייר", ב-2009 את "לילה כאור יאיר", ב-2013 את "יפה כלבנה", ב-2017 את "לשונות של אש" וב-2021 את החיים מתחילים לנגן. בשנת 2018 הוא זכה בפרס מפעל חיים של משרד החינוך בתחום התרבות היהודית ישראלית.

לאורך השנים עסק אביתר רבות בחיפוש עצמי ברמה הרוחנית, המקצועית והזוגית. נסע למזרח, התגורר במצפה רמון ובשנות האלפים הראשונות התקרב למסורת ואימץ בהדרגה אורח חיים דתי, מה שנקרא, ביטוי שיש לי השגות על אודותיו אך לא ניכנס לכך היום – חזר בתשובה. הוא התגורר בבני ברק והיה בדרך להתחרדות, אך חש שלא מצא שם את התשובה וחשש להיכנס שוב לחברה של "מה יגידו", בעוד בדיוק מכך ברח כשחיפש את הדרך לעצמו. וכך, זכינו בהמשך היצירה והקריירה של הזמר הנפלא הזה.

השיר שנשמיע הוא האהוב עליי מבין שיריו של אביתר, שיר הנושא של תקליטו החמישי, "יפה כלבנה". השיר מתאר את החיפוש שהעסיק אותו כל השנים ואת האהבה שמצא. בפרק על השיר בהסכת "שיר אחד" סיפר אביתר את סיפור אהבתו עם זוגתו רות, שלה הוא מיען את השיר. הוא היה במסע הופעות בארה"ב. בהופעה הראשונה בניו-יורק עינו צדה אישה בקהל, והוא חש שהיה קונטאקט מסוים ביניהם. כעבור עשרה ימים, הלך לצפות בהופעה ולהפתעתו הוא פגש בה את אותה אישה. הם החלו לשוחח, להופעה כבר לא נכנסו אלא ישבו בבית קפה ושוחחו שעות. מסתבר שזו אישה דנית. הייתה ביניהם קרבת נפש והרבה נושאי שיחה משותפים. הם שמרו על קשר ביניהם, שלא האריך ימים.

אביתר מספר ששבת אחת לא הצליח למצוא את עצמו. למרות שכבר היה בתהליכי החזרה בתשובה, נכנס לרכב בשבת ונסע לאורנה, אחותו. הוא פתח שם את המחשב, ולהפתעתו מצא מייל ששלחה לו אותה אישה, שסיפרה על מסעות החיפוש שלה. הקשר התחדש, היא באה לארץ לביקור, האהבה ביניהם פרחה, היא נשארה בארץ, התגיירה, שינתה את שמו לרות, הם נישאו וחיים כמשפחה דתית ולה חמישה ילדים, בלי עין הרע.

השיר נפתח בסערות הנפש שחווה בחייו – "סופות מתוכי ומחוץ מוטטו את קירות הבית". מתוך המציאות הזאת פרצה הזוגיות והאהבה. מעניין התיאור שלו – "את מתוכי זרמת". כאילו הייתה בתוכו תמיד עד שזרמה משם, מפוזרת וחזרה לשם עייפה ושותקת. עוד כשהוא היה ילד, היא הייתה בתוכו נשברת. רמת האהבה שאליה הם הגיעו, מאפשרת להם לוותר על הסממנים החיצוניים. "הורידי אודם שפתייך". אין להם צורך להרשים זה את זה. "את לא צריכה להוכיח לי כלום".

הוא פונה אליה במעין תפילה: "היי לי קרובה וזוכרת היי לי רק לי מיוחדת. היי לי אחות מקודשת היי יחפה מנוחמת". והוא מסיים במילות שיר השירים. מי זאת עולה? הוא תוהה. והאסוציאציה שלי היא לשיר השירים: "מי זאת" – הנשקפה כמו שער, ו"שיניך כעדר הקצובות שעלו מן הרחצה". והתשובה לקוחה בשלמותה משיר השירים: "יפה כלבנה". הפסוק המלא: "מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת".

בהסכת מספר אביתר שהוזמן לבקר אישה ששכבה בהוספיס על ערש דווי, וביקשה שיבקר אותה וישיר לה את השיר. והיא פרשה אותו כהשלמה שלה עם המוות ועם האיחוד שלה עם אלוהים שמחכה לה.

ביצוע נפלא נוסף לשיר הזה הוא של נורית גלרון. אנו נשמע את אביתר בנאי, במלאת יובל להיווסדו.

סופות מתוכי ומחוץ מוטטו את קירות הבית

ואת מתוכי זרמת מפוזרת וחזרת עייפה ושותקת

עוד פעם כשהייתי ילד היית בתוכי נשברת

פעם שלך פעם אחרת על יופיך לזרים מוותר

לא אבקש דבר

את לא צריכה להוכיח לי כלום

הורידי אודם שפתייך

אבק דרכים רחצי מרגלייך

היי לי קרובה וזוכרת היי לי רק לי מיוחדת

היי לי אחות מקודשת היי יחפה מנוחמת

מי זאת עולה

יפה כלבנה

טוליק / אושיק לוי

פינתי השבועית ברדיוטק, 1.8.22

בפסטיבל שירי הילדים בחנוכה 1978, הופיע אושיק לוי בשיר שאמנם לא זכה בתחרות, אך לאחר הפסטיבל היה הפופולרי והמושמע ביותר מבין שירי הפסטיבל – "טוליק". את השיר כתבה רמה סמסונוב, זמרת אופרה ומורה לפיתוח קול, ולצד עיסוקיה אלה גם כתבה שירי ילדים. ב-1976 פרסמה סמסונוב את ספר שירי הילדים הראשון שלה, "לא הספיקה לי היד", ובין שיריו היה השיר "טוליק". כעבור כשנתיים, נפתלי אלטר הלחין את השיר לקראת פסטיבל שירי הילדים.

בראיון ל"האישה" ב-1976, סיפרה רמה סמסונוב על נסיבות כתיבת השיר: "פעם, כשבני היה קטן, ישבתי אתו על שפת הים. היה שם ילד אחד משגע בשם טוליק, שאחז בידו אשכול ענבים. ילדה קטנה חיזרה אחריו וביקשה רק עינב אחד, וכשלא רצה לתת לה, הלכה והותירה אותו בודד ועצוב. בשבילי סימלה סיטואציה זו יותר מכל את המקרה של הגבר האגואיסטי, יפה-התואר, שמרוב אהבה עצמית נשאר לבסוף לבדו.[…] לפני שנה הייתי עם בני על החוף, ופתאום הוא אומר לי: אני רוצה להראות לך משהו. והוא מצביע על נער יפהפה בן 16 ואומר: זה טוליק".

מיהו טוליק? בשיר, אייתה רמה את שמו בטי"ת, אבל הוא דווקא תולי או תוליק בתי"ו. זה שם החיבה של תובל גבירצמן. תולי נולד ב-1959 בחדרה. הוא התגייס לחיל השיריון, לחטיבה 188. היה מט"ק ולאחר מכן יצא לקורס קצינים. במלחמת שלום הגליל היה סרן תובל גבירצמן מ"פ בחטיבה.

הטנק שלו היה הראשון שנכנס ללבנון בגזרה המרכזית. ב-21 ביולי 1982 הטנקים של פלוגה מ' בפיקודו פגעו ב-18 טנקים ו-4 נגמ"שים סוריים, ללא נפגעים בפלוגתו. ביום רביעי, טו באב, 4 באוגוסט, השבוע לפני ארבעים שנה, כשהגיעו לנמל התעופה של ביירות, ניתכה באזור אש כבדה. נגמ"ש של גולני נפגע ותולי רץ תחת האש הכבדה, כשמטף כיבוי בידו, לחלץ את הצוות הלכוד. הוא נפגע בעצמו מפגז נוסף ונהרג במקום. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב סרן וקיבל ציון לשבח מאלוף הפיקוד אמיר דרורי.

עידו גביש, אחיו של חוקר הזמר העברי, חברי עופר גביש, שירת כמפקד מחלקה בפלוגה של תולי. בסרטון לזכרו של תולי הוא סיפר: "תולי לא התגאה בשיר שנכתב עליו. רק אנחנו, שידענו, היינו שרים לו מדי פעם. תולי היה מפקד מיוחד ואדם מיוחד. המילים שנקשרו אצלנו לדמותו היו 'יהיה בסדר', תמיד היה מרגיע אותנו ככה".

בסרטון מספר עידו על מקרה במלחמת לבנון שבו לקח אחד החיילים רדיו טרנזיסטור מבית בכפר שנכבש. תולי פקד על מחלקתו לעצור, הניח את הרדיו על הכביש והורה לנהג הטנק הראשון לדרוס אותו. 'אנחנו לא לוקחים שלל!' אמר לפקודיו.

תולי, בן חדרה, היה נצר משני הצדדים למשפחות של מייסדי חדרה. לאחר נפילתו, נקראה כיכר בעיר על שמו: כיכר תוליק.

ארבעים שנה מלאו לנפילתו. יהי זכרו ברוך!

טוליק יושב לו בשקט בחול

יושב ומביט על הים הכחול

העיניים של טוליק שני כוכבים

ואוכל הוא בנחת אשכול ענבים.

טוליק, הי טוליק, תן לי עינב

אך טוליק שותק, כמעט נעלב

העינב הוא של טוליק כל האשכול

רק לו, לו לטוליק, מותר לאכול.

טוליק יושב לו בשקט בחול

יושב ומביט על הים הכחול

בעיניים של טוליק דמעות עגולות

כי רינה הלכה לה לבד בחולות.

הגיגים לפרשת "אחרי מות – קדושים" (תש"פ, 2000)

מאז פרוץ הקורונה, בית המדרש הגלילי/גולני "מעגלים" הפסיק את פגישותיו בחצור הגלילית. אבל יש זום, וכך בית המדרש אינו מושבת.

מדי שבוע בערב שבת, אנו מקבלים את השבת בזום. אחד או שניים מהחברים דורשים את פרשת השבוע ולאחר מכן מקיימים שיחה חופשית.

אני דרשתי שתי פרשות בשבועות הקודמים.

אשחזר כאן מספר דברים שאמרתי היום בשיחה, חלקם כתגובה לדברים שאמרו קודמיי:

– יש הבדל מהותי בין אמרתו של הלל הזקן "השנוא עליך אל תעשה לחברך", למה שדורשת מאתנו הפרשה: "ואהבת לרעך כמוך". "השנוא עליך אל תעשה לחברך" – זו האתיקה הליברלית. חיה ותן לחיות. אל תפריע לאחר, אל תפגע בו כפי שאינך רוצה שיפגע בך.

זה יפה, זה הבסיס ליכולת לקיים חברה, אבל הפרשה דורשת מאתנו הרבה יותר. היא דורשת מאתנו להיות אקטיביים, להיות אכפתיים לאחר, לאהוב אותו, לעשות למענו. וכשר' עקיבא קבע ש"ואהבת לרעך כמוך" הוא כלל גדול בתורה, הוא אמר שזה המפתח להבנת התורה כולה; להבין מהי דורשת מאתנו.

– למה המשך הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" הוא "אני ה'"? הפירוש שלי הוא שהאמירה הזאת נועדה להזהיר מפני מי שמזלזלים במצוות שבין אדם לחברו; מי שמוכנים לקבל אדם כ"גדול בתורה" גם אם הוא פוגע בבני אדם, לוקח שוחד, עבריין. האמירה היא: לא. המצוות שבין אדם לחברו הן המצוות שבין אדם למקום. הן הדבר החשוב. זה מה שאלוהים רוצה מאתנו.

– "היו קדושים" דורשת מאתנו הפרשה. מה פירוש להיות קדוש? לכאורה, הקדושה היא בלתי מושגת, היא אוטופיה, היא מגדלור שעלינו ללכת לאורו, וככל שנתקרב אליו הוא יתרחק, ולכן איננו יכולים להיות קדושים. אבל אני מפרש את הפרשה, בכך שהקדושה היא במעשים המכוונים לשם, כל אותן מצוות שמופיעות בפרשה הזאת.

– הדרישות בפרשת "קדושים" הן אוניברסליות. ראוי לדרוש אותן מכל אדם באשר הוא אדם. לא רק יהודי צריך לא לקלל חרש, לכבד את הזקן, לעזור לחלש וכד'. נכון. אבל השאלה היא מה אני כיהודי לוקח מהמורשת שלי. אני כיהודי בוחר לקחת ממנה את המוסר של פרשת "קדושים". כלומר, גם את המוסר האוניברסלי שלי, אני בוחר לחפש במורשת היהודית ולקחת אותה מן היהדות, וכשיש פרשה כזו, אני מנסה לאמץ אותה.

– בפרשת "קדושים" אני רוצה להעלות על נס, ולהקדיש לזכרו ולעילוי נשמתו את הדברים שלי ואולי את המפגש כולו – את הרב הבר, שהלך בשבוע שעבר לעולמו ממחלת הקורונה. הוא בעיניי התגלמות המוסר היהודי של פרשת "קדושים". הוא נפטר צעיר מאוד, בן 55, אך בזכות פועלו בעמותת "מתנת חיים", הוא הניע 800 אנשים לתרום כליה לאנשים שאינם מכירים. מה יותר "ואהבת לרעך כמוך", כמופת וכמצווה אקטיבית, הדורשת מאתנו לעשות בפועל למען האחר?

לפעמים אני שואל את עצמי, האם אותה תורה נתנה לרב הבר ול"רב" ברלנד. ברלנד הוא התגלמות האגואיזם המוחלט, הנצלני, המוכן לשעבד כל אדם למען התאוות שלו. הרב הבר הוא מופת של אלטרואיזם. זאת היהדות שלאורה אני מנסה ללכת.

– בטקס הדלקת המשואות, ריגשה את כולנו רנה אביטבול בת ה-92 שכל כולה אהבת האדם ועשיה למען הזולת. הבחירה בה להשיא משואה והאהבה שהיא קיבלה מן הציבור, מגלמים פסוק נוסף מן הפרשה: "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן".

פינתי השבועית ברדיו: אייכה

שולי רנד ושלומי שבן

פינתי השבועית ברדיוטק, 14.2.22

הפינה הזו נועדה לשידור בשבוע שעבר. למחרת השידור שלא התקיים נפתח בראשל"צ הכנס השנתי ללשון העברית "לשון ראשון". באירוע הפתיחה החגיגי הוענק לשלומי שבן פרס מאיר אריאל ליצירתיות בשפה העברית.

הפרס, ע"ס 36,000 ₪, מוענק מידי שנה בידי עיריית ראשל"צ לאמן יוצר. הפרס מיועד לבטא הוקרה על יצירה אמנותית או הגותית בולטת בשפה העברית, אשר טבעה את חותמה או הביאה להנגשת השפה העברית ואוצרותיה לקהלים גדולים ומגוונים.

בנימוקי השופטים לבחירה נאמר: "פרס ראש עיריית ראשון לציון על יצירתיות בשפה העברית על שם מאיר אריאל מוענק השנה למוזיקאי, הזמר, היוצר והכותב שלומי שבן. שלומי פילס לו דרך מבטיחה בעולם המוזיקה הקלאסית והאמנותית, הצטיין בנגינה בפסנתר ואף ניגן בהצלחה רבה עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית בניצוחו של זובין מהטה.

את העושר המוזיקלי שצבר בתחום זה בארץ ובאנגליה העביר בהצלחה מרובה למוזיקה הפופולרית, וזיכה אותנו בשלל אלבומים  – הן לבדו, הן בזיווגים נפלאים עם הטובים שבאנשי הזמר העברי, ובעשרות שירים – מהם למילים מקוריות שלו, מהם למילים של יוצרים אחרים ומהם לתרגומיו.

וכשם שהמוזיקה קולחת בשיריו בטבעיות רבה, כך המילים העבריות זורמות בהם, והן כשירה לעצמה: המילים 'מותק את אצלי בראש' נשמעות כאילו הורתן בעברית, אבל הן תרגום לשירו של בוב דילן – תרגום יצירתי החש וממחיש את ניגונה של העברית בת ימינו. ואולם העורקים המוזיקליים של שלומי שבן מוליכים גם את נגינות הלשון העברית לדורותיה, ונוכל למצוא בה אמירות כגון 'והעיר ממולכדת עפר ובלואים', 'מבט ועיניים מתפייסים', ו'מחר למחר חובר'.

על מפעלו רב הפעלים של שלומי שבן ועל תרומתו לעברית המתנגנת אנחנו שמחים להעניק לו הערב את פרס ראש העירייה ליצירתיות בשפה העברית ע"ש מאיר אריאל".

הפרס ניתן לשלומי שבן על יצירתו כתמלילן, אך בעיניי הוא בראש ובראשונה פסנתרן וירטואוזי, אח"כ מלחין, אח"כ זמר ובסוף תמלילן. אך הוא כותב מילים מוכשר ביותר ובהחלט ראוי לפרס.

שלומי שבן כשלעצמו הוא מעריץ מושבע של מאיר אריאל ואף הקליט אחדים משיריו. אחד מהם, "דאווין של שיר מחאה", השמענו כאן בפינה. שבן התייחס לכך בהודעה שהוציא בתגובה לבחירתו: "אני מאוד מתרגש לזכות בפרס, במיוחד שהוא על שמו של אמן המילים, מאיר אריאל ז"ל, שהוא עבורי מגדלור ומצפן אמנותי. אני שמח לקבל את האיתות הזה מכם. בתקופה בה אנו נמצאים זה כמו איתות בחשיכה".

מדי שנה אנו מקדישים את הפינה לחתן פרס מאיר אריאל וכך אנו עושים גם השנה. איזה שיר של שלומי שבן נשמיע? מן הסתם, שיר שהוא כתב את מילותיו, הרי על כך הוא זכה בפרס.

אבל כאן נכנס טוויסט בעלילה. בשבוע שעבר שולי רנד חגג את יום הולדתו השישים. ופינתנו אינו יכולה כמובן לעבור על כך לסדר היום. ולכן נחגוג בפינה את הפרס לשלומי שבן ואת יום ההולדת העגול של שולי רנד ונפגיש אותם בשיר משותף. מתבקש היה להשמיע דואט שלהם בשיר של שלומי, והם ביצעו יחד את "עברנו לצפון", אך בכל זאת אשמיע דווקא שיר של שולי רנד. וזה גם לא לגמרי דואט, כי רק שולי שר ושלומי מלווה אותו בנגינה, אך הם מציגים את שיתוף הפעולה כדואט, ולא בכדי, בביצוע הזה מתנהל דיאלוג מרתק בין השירה והגיטרה הקלסית של שולי לבין הפסנתר הקטנטן של שלומי.  

גם שולי רנד הוא אמן יוצר, כותב מילים ומלחין מוכשר מאוד וזמר מצוין. לפני כשנתיים שלומי שבן אירח אותו בתכניתו המצוינת בכאן 11 וברשת ג' "חי בגימל"; תכנית שבה אירח בהיכל התרבות אמנים שונים, ללא קהל בשל הקורונה, שוחח אתם ושר וניגן אתם. הכימיה בין השניים הייתה נפלאה, פרי של הערכה הדדית עמוקה.

הדואט שנשמע הוא "אייכה". אני זוכר נסיעה בכביש הבקעה בשנת 2008, שבה פתחתי את הרדיו ונדהמתי. שאלתי את עצמי האם מאיר אריאל קם לתחיה. או אולי נמצאה איזו הקלטה נשכחת שלו. הייתה זו הפעם הראשונה ששמעתי את שולי רנד שר; לראשונה אחרי חזרתו בתשובה. דומני ש"אייכה" היה הסינגל הראשון שהוא הוציא, ומכל מקום, הוא הראשון ששמעתי. לדעתי, זה השיר המזוהה ביותר עם שולי רנד. שיר מקסים. השיר הוא חלק מתקליטו "נקודה טובה".

הפעם האחרונה שפגשתי לפני אותה השמעה את שולי רנד, הייתה בסרט "החיים על פי אגפא". היה זה כמובן שולי רנד אחר לגמרי. ההתאהבות שלי בשולי רנד הזמר הייתה מהאזנה ראשונה. רכשתי את תקליטיו וצפיתי במספר הופעות שלו. אחת מהן, הייתה מופע, מוזיקלי אך גם תיאטרלי למדי, של שירי מאיר אריאל. השמענו אותו בפינה הזו באחד מאותם שירים, "מים מתוקים".

בדומה לשיר "מים מתוקים" של מאיר אריאל, גם "אייכה" משתמש במים כמטפורה לחיים.

השיר הוא פניה אישית של הכותב לאלוהיו, בגוף שני, שבה הוא משתף אותו במשבר אמונה שהוא חווה, ובמצוקה אליה נקלע מתוך המשבר. זוהי מצוקה קיומית. "לפעמים אין לי כוח בעולמך להיות. אנה מפניך אסתתר? מה אטען, מה אצטדק, מה אדבר". הוא מציג את עצמו כ"יהודי שעל חוט הסערה הוא תלוי, נלחם בעצבות בייאוש המכרסם כתולעת. השמחה נסתלקה ממני וגם הדעת".

כאמור, המטאפורות בשיר הן של מים. הוא מתאר את עצמו כמי שחותר בחשיכה. החתירה היא עולם האמונה שבה בחר, אך לא קל לו בה, קולות מן העבר, כלומר מימיו כחילוני, קוראים לו לעצור. בכל זאת הוא ממשיך בחושך לחתור, אך אינו בא על סיפוקו, אינו חש בשלמות, והוא שואל ומבקש, אייכה?!

הוא מתאר קונפליקט פנימי בין שני קולות בתוכו. קול אחד, אותו הוא מגדיר "זקן וכסיל ששולח בי חצים" ואת הקול השני הוא מגדיר בגוף ראשון, אני. אני הולך וכושל, והוא, אותו זקן וכסיל, הולך ומעצים. הוא פונה אל הנשמה שלו, הנשמה הקדושה, שבורת הכנף, מבקש ממנה לא לבכות ולהעיד כמה הוא היה נכסף. בבית האחרון הוא חוזר למשל החתירה במים. בסופו של יום הוא יפלט אל החוף. האם זה חוף מבטחים? השורה הבאה רומזת שמדובר במוות. שסופו של יום הוא סוף החיים. "האדמה הרחומה אותי אליה תאסוף". ואז, ביום הדין, "אצעק ואצטדק ואספר, איך בחושך הייתי חותר ושואל ומבקש וכוסף!" והשיר מסתיים שוב באותה שאלה, באותו חיפוש, באותה זעקה: אייכה?!

השיר הוא תפילה של אדם לאלוהיו אך הוא גם מסר של שולי רנד למאזיניו. אל תחשבו שהאמונה והדת מקלים על החיים, ועכשיו יש לכל תשובה ופתרון. להיפך, לעתים הן מסבכות את החיים, מעוררות שאלות וספקות ותהיות. והתשובה שלו, תרתי משמע, היא להמשיך ולחתור ולחפש כל חייו, עד סופו של יום.

ועוד נקודה מעניינת. ה"אייכה" המקורי הוא פניה של אלוהים לאדם. אלוהים פנה לאדם הראשון, אחרי שאכל מפרי עץ הדעת טוב ורע, במילה "אייכה". אלוהים מבקש את האדם, כמאמרו של הרב השל. שולי רנד הפך את היוצרות, ומשתמש באותו ביטוי, בשם האדם המחפש את האלוהים.

ברכות לשולי רנד ליום הולדתו השישים ולשלומי שבן, חתן פרס מאיר אריאל.

ריבונו של עולם אם נדבר גלויות

לפעמים אין לי כוח בעולמך להיות

אנה מפניך אסתתר?

מה אטען מה אצטדק מה אדבר?

חנון ורחום הן לפניך גלוי

כאן יהודי שעל חוט השערה הוא תלוי

נלחם בעצבות בייאוש המכרסם כתולעת

השמחה נסתלקה ממני וגם הדעת

קולות מהעבר לוחשים לי לעצור

אבל אני מוסיף בחושך לחתור

ושואל ומבקש, אייכה?!

אותו זקן וכסיל שולח בי חיצים

אני הולך וכושל הוא הולך ומעצים

נשמה קדושה אל נא תבכי שבורת כנף

הן תעידי עלי כמה הייתי נכסף

כשסודות מהעבר פקדו עלי לעצור

אבל אני מוסיף בחושך לחתור

ושואל ומבקש, אייכה?!

בסופו של יום הן אפלט אל החוף

האדמה הרחומה אותי אליה תאסוף

ואז אצעק ואצטדק ואספר

איך בחושך הזה הייתי חותר

ושואל ומבקש וכוסף! אייכה?!

פינתי השבועית ברדיו: יש פרחים

יש פרחים / דורית ראובני

פינתי השבועית ברדיוטק, 31.1.22

ביום שישי האחרון מלאו 90 שנה להולדתו של חתן פרס אקו"ם ופרס משרד החינוך על מפעל חיים, המלחין והמעבד מוני אמריליו.

סלומון אמריליו נולד ביוגוסלביה. בגיל 6 החל ללמוד כינור. אחרי השואה המשפחה היגרה לצ'ילה. מוני הצטרף לשומר הצעיר, ניגן בכינור ואקורדיון, למד קומפוזיציה, החל לכתוב יצירות קלאסיות והופיע ברסיטלים וכמלווה של להקות מחול לצורך גיוס תרומות למפעלים ציוניים.

ב-1952, בגיל עשרים, עלה עם גרעין של השומר הצעיר והתיישב בקיבוץ מרחביה. לאחר שירותו בנח"ל חזר לקיבוץ, ונשלח ללימודי מוסיקה וקומפוזיציה בסמינר הקיבוצים ובאקדמיה למוסיקה בת"א. ב-1960 עזב עם אשתו וילדיו את הקיבוץ. במשך עשרים שנה הוא לימד מוסיקה בקיבוץ עין כרמל, הדריך מקהלות ולהקות צבאיות ועבד כמעבד מוסיקלי.

בתחילת דרכו כתב מוני בעיקר מוסיקה קלסית ומאז שנות השישים היה לאחד המלחינים החשובים ביותר בזמר העברי. הוא היה המלחין הבולט ביותר  בפסטיבלי הזמר והפזמון, כתב שירים רבים ללהקות הצבאיות, הלחין שירי משוררים, טקסטים ממקורות ישראל ושירי ילדים. הוא עבד עם טובי המשוררים והפזמונאים ועם טובי הזמרים, לאורך עשרות שנים.

בין הבולטים בשירים שהלחין: "ומתוק האור בעיניים", "רבי עקיבא", "רקפת", "עץ האלון", "ליבבתיני", "השיר על ארץ סיני", "בארץ אהבתי השקד פורח", "ההר הירוק תמיד", "כשאומרים לי שמש", "פרח משוגע", "ציפור בגשם", "שלוש אהבותיי", "בצל כפות תמר", "לכל אחד ירושלים", "חמדה", "ערב קיץ עם יונים", "נגן לי ירדן", "הבלדה על השיער הארוך והשיער הקצר" ועוד רבים וטובים.

אחת הזמרות ששרו רבים משיריו של מוני אמריליו הייתה דורית ראובני, תחילה כסולנית להקת פיקוד מרכז ושלישיית פיקוד מרכז ובהמשך כזמרת אזרחית. בין שיריו שראובני שרה: "רכבת העמק", "היום היום", "האיש מן הבקעה" והשיר שנאזין לו היום – "יש פרחים".

"יש פרחים", שאותו כתב נתן יונתן, הוא אחד השירים המושמעים ביותר בטקסי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ובשידורי הרדיו ביום זה. גם בטקסי יום הזיכרון באורטל שרנו אותו לא פעם, ולא בכדי כשאני מאזין לו אני שר באופן טבעי את קול ב' של מנגינתו. נתן יונתן הוא אב שכול, ששכל את בנו, ליאור, במלחמת יום הכיפורים. את השיר הזה הוא כתב שנתיים לפני המלחמה, מעט לאחר מלחמת ההתשה, ב-1971.

מוני אמריליו כתב קודם את הלחן, והזמין את נתן יונתן לביתו, השמיע לו את המנגינה וביקש ממנו לכתוב מילים. בו ביום כתב נתן יונתן את המילים.

הביצוע הראשון של השיר היה של צוות הווי צנחנים, עם הסולנית נגה אשד. עוד באותה שנה, הקליטה את השיר גם שלישיית פיקוד מרכז, עם הסולנית דורית ראובני. שני ההרכבים העלו מופע משותף – "אחריי לצנחנים". במופע הזה שלישיית פיקוד מרכז שרה את השיר, וזה הביצוע המוכר ביותר. ביצועים נוספים של השיר הם של להקת פיקוד דרום, צוות הווי נח"ל, "הגבעטרון" ו"האחים והאחיות".

השיר אינו מדבר בפירוש על אובדן חיי אדם או על הצורך לשמור על חיי אדם, אלא על הצורך לשמור על הפרחים. אפשר לראות בו קריאה לשמור על ערכים, על דמות החברה והאדם. אולם יש בו רמזים ברורים לכך שכוונת המשורר לחיים הצעירים של הלוחמים. הרמז הבולט ביותר הוא הבית המדבר על ה"אודם שצעק למרחקים – שדה דמים היה שם קודם ועכשיו הוא שדה פרגים".

השיר כתוב בגוף שני וממוען ל"נערי". המשורר מפנה אותו לראות את הפרחים והשדות. בשיר ארבעה בתים, שכל אחד הוא פניה אל הנער שנפתחת בשאלה "הראית?" ובהפנייתו ליפי הטבע, השדות והפרחים. הפזמון הוא בקשה ממנו לא לקטוף את הפרחים. יש פרחים שבני חלוף ויש פרחים שיישארו לנצח עם המנגינה. בבית הראשון הוא הצביע על שדה זהב שדעך באופל והדליק נרות חצב. בבית השני על האודם של שדה הדמים שהיה לשדה פרגים. בבית השלישי שדה הקוצים השחור שהיה עזוב בקיץ ועכשיו הוא שדה חריש. ובבית הרביעי, היפה ביותר בעיניי, על לובן שדה הבוכים, ש"דמעותיו היו לאבן, אבניו היו פרחים".

בשיר, הקורא לשמור על יפי העולם ויפי החיים, מתואר היופי הזה באמצעות הצבעים: זהב, אדום, שחור ולבן. כל בית מציג שני ניגודים – הזהב והאופל, הדם והפרגים, העזובה והחריש, הדמעות והפרחים.

נאחל למוני אמריליו בן ה-90 עוד שנות יצירה עשירות.

הראית איזה יופי

שרעד ברוח סתיו,

שדה זהב דעך באופל

והדליק נרות חצב.

הראית איזה אודם

שצעק למרחקים,

שדה דמים היה שם קודם

ועכשיו הוא שדה פרגים.

אל תקטוף, נערי,

יש פרחים שבני חלוף

יש פרחים שעד אינסוף

נשארים במנגינה.

אל תקטוף נערי,

יש פרחים שבני חלוף

יש פרחים שעד אינסוף

עם המנגינה.

הראית מה השחיר שם?

שדה קוצים הוא, נערי,

שהיה עזוב בקיץ

ועכשיו הוא שדה חריש.

הראית מה הלובן?

נערי, זה שדה בוכים,

דמעותיו הפכו לאבן

אבניו בכו פרחים.

אל תקטוף, נערי…