פינתי השבועית ברדיוטק, 22.5.23
אביב גפן חוגג יובל להיווסדו, ועל ההישג הזה ראוי להעניק לו את הופעת הבכורה בפינתנו.
מן העובדה שב-12 וחצי שנות הפינה לא השמעתי שיר של אביב גפן, אפשר להסיק שאיני מהשרופים שבמעריציו. מצד שני, אי אפשר להתעלם ממעמדו בתרבות הישראלית, מהיותו מנהיג תרבות ומהיותו סמל של דור, או לפחות של חלק מדור, שהתיימר לייצג את הדור.
את עמדתי עליו כאמן אתמצת כך: הוא מלחין מעולה, מהטובים שיש לנו. הוא תמלילן סביר. הוא זמר גרוע, בעל קול צפרדעי.
אך כאמור, אביב גפן הסמל, משמעותי לא פחות מאביב גפן האמן. ודווקא בהיותו סמל, אני מעריך את השינוי המתמיד, שמאפיין אותו לאורך השנים. הוא לא נשאר ילד בועט כל חייו ולא דבק באופן פאתטי במראה שהיה האפיון שלו בשנות ה-90, אלא התבגר ולא ניסה להתנער מהתבגרותו. בכך הוא שונה, למשל, מאבא שלו, יהונתן גפן.
אם בתור בן עשרים הוא שיווה לעצמו דמות של מנהיג אנרכיסט שונא הממסד ולוחם בו, המראה שלו עם השיער הארוך, האיפור הכבד וללא חולצה אמור היה לסמל את המסר הזה. והשירים שלו היו מרדניים ובוטים וקשים וכך גם הראיונות שלו והמסרים שפיזר לכל עבר. אך כבר בשנות השלושים של חייו התמתן, נרגע ואף התברגן.
גפן הוא בן למשפחת דיין הענפה, שאין בישראל משפחת אצולה מובהקת ממנה, ובתור שכזו היא מזוהה מאוד עם הממסד; היא הממסד. מצד שני, יש ותמיד היה באנשיה משהו מרדני מאוד, אנטי ממסדי. גם משה דיין, שהיה נשוא הזעם והשנאה של שונאי הממסד, היה בעצמו אדם אנטי ממסדי, במידה מסוימת. יהונתן גפן, בעיקר אחרי מלחמת יום הכיפורים, שממנה שב הלום קרב, היה לאחד הלוחמים בממסד הישראלי, הציוני, שדודו היה מסמליו. הוא בעט במשפחתו, כתב על משפחתו ועל נהלל דברים קשים. ועם זאת, תמיד היה קשור למשפחה בעבותות. הוא כתב פעם הספד על סבא שלו, שמואל דיין, שהיה ח"כ וממנהיגי תנועת המושבים ומפא"י, תחת הכותרת "סבא שלי היה היפי". הוא נסה, באופן קצת מאולץ, בלשון המעטה, להישאר מחובר לסבא שלו ולמורשת המשפחתית, באמצעות גיוסה הרטרואקטיבי למיליה שלו. גם בני דודו אסי דיין ואודי דיין ובמידה מרוככת גם יעל דיין, לא בדיוק הלכו בתלם הממסדי.
למציאות הזאת נולד אביב גפן ובה הוא גדל. הוא גדל בבית בוהמייני, של ברנז'ת הבוהמה הישראלית, באווירת המרד של אביו, שאותו הוא קיבל בירושה. הוא גדל עם אבא פוסט טראומטי, מכור לאלכוהול וסמים, הורים שהזניחו אותו, כך לפחות על פי עדותו, הורים שהתגרשו בהיותו בן 17. הוא חווה ילדות ונעורים במשפחה מפורקת.
המרד שלו היה כפול. מצד אחד, הוא התחבר מאוד למרד של אביו ואף הקצין אותו, בהתנגדות לממסד, ולצדו הוא מרד בהוריו ועשה להם שיימינג קיצוני בשיריו. בשנות ה-90 הוא היה מנהיג תרבות וסמל תרבות של השמאל, ואף שהשמיע דעות של שמאל רדיקלי סחף אחריו המוני בני נוער ובני גילו, שנטו לשמאל אך לא הקצינו. הוא לא התגייס לצה"ל. תחילה התגאה בכך ונתן להבין שאי גיוסו נובע מאידיאולוגיה אנטי מיליטריסטית. מאוחר יותר, החל להסביר שלא גויס מסיבות בריאותיות. בדיעבד מתברר שהוא אכן לא גויס בשל בעיה בריאותית, אך היה זה פטור זמני, ולאחר תקופה הפטור בוטל, הוא זומן לגיוס, ובעקבות מכתבים ואיומי התאבדות אם יגויס – שוחרר. אף על פי כן, היה נערץ על חיילים רבים ובהם חיילים קרביים. כחלק מהשינוי שחל בו, החל בשלב מסוים לחבק את צה"ל, נאבק שיתנו לו להופיע בפני חיילים וכבר שנים שהוא מופיע בפניהם בהתנדבות.
בבגרותו, הכיוון החברתי והפוליטי שהוא מייצג הוא של המרכז. הוא תמך ביאיר לפיד ויש עתיד, מפלגת מרכז השנואה על השמאל הקיצוני ממנו בא. והוא המשיך להתמרכז ומזוהה עם רעיונות של אחדות ישראל וחיבור בין חלקי העם. אחרי שנים שהחרים את ההתנחלויות, הסיר את החרם והוא מרבה להופיע בהן. אחרי שנים של מסרים אנטי דתיים, הוא התחבר מאוד לדתיים ולחרדים ואף התנצל על האנטי דתיות שלו בעבר. הוא התחבר, במידה מסוימת, גם למסורת, למרות שהוא מגדיר את עצמו אתאיסט. בנו, דילן, עלה לתורה בבר המצווה שלו והניח תפילין.
גפן מספר כיצד בנה את חייו במידה רבה כהיפוך של אביו. למשל, הוא לא נוגע באלכוהול, לא בגראס ובטח לא בסמים קשים. הוא אב מאוד מחויב ומסור ומעניק לילדיו חוויה הורית הפוכה לשלו. בראיונות רבים לאורך השנים, הוא דיבר על ערך המשפחה ודומה היה שבניגוד לנישואי הבוסר שלו עם אילנה ברקוביץ', נישואיו השניים לשני פרידן, אם ילדיו, יציבים וגם הם אנטיתזה למשפחתו שהתפרקה ולטראומת הגירושין של הוריו. אולם השנה, שני והוא התגרשו.
הוא עלה השנה לכותרות תחילה בשל גירושיו, אח"כ במות אביו ולאחרונה במופע הגדול בפארק הירקון בעת מבצע "מגן וחץ", מופע לציון יום הולדתו החמישים, שמשך כ-40,000 צופים, אך היה שנוי במחלוקת. המחלוקת הייתה בשל הסיכון הביטחוני, אך מי שאישר את המופע היה פיקוד העורף. נמתחה עליו ביקורת גם על כך שהוא עורך חגיגה גדולה כאשר תושבי הדרום יושבים בממ"דים תחת אש. אני ממש לא שותף לביקורת הזאת. בעיניי, קיום חיי תרבות תחת אש הם תמונת הניצחון שלנו. זו עמדתי העקבית לאורך שנים, לאורך מתקפות הטרור השונות. עם זאת, תהיה זו מחווה יפה מצדו, לערוך מופע מיוחד לתושבי העוטף בהתנדבות.
אחרי מלחמת לבנון השניה הוא ערך מופע גדול בחורשת טל, כהוקרה לתושבי הצפון. ככל הזכור לי – בהתנדבות. זו ההופעה היחידה שלו, שהייתי בה. בני הבכור, עמוס, שהיה אז בן 11, רצה מאוד שאקח אותו, ואני מודה שנהניתי במופע, אף שאיני ממעריציו של גפן.
בתקופת הקורונה יזם גפן מפגשים עם נתניהו על מתווה לחיי התרבות בקורונה. נמתחה עליו ביקורת בקרב האמנים, על כך שהוא מעניק לגיטימציה לנתניהו. גפן השיב שנתניהו הוא ראש הממשלה ואתו צריך לעשות עסקים. המסר הפרגמטי שהוא ייצג, מתאים מאוד לדמותו היום ושונה מאוד מדמותו בצעירותו.
ובכל זאת, אפשר לראות שכבר אז, בשנות התשעים, יחסו לממסד היה אמביוולנטי. ב-1995, בהיותו בן 22, הוציא גפן את תקליטו הרביעי, "שומקום". בשיר הנושא מופיעה השורה "מי זה שם הולך שיכור, זה ראש הממשלה". הייתה זו ביקורת מרומזת על ראש הממשלה רבין, ועל מיתוס הרגלי השתיה שלו. זה היה במסגרת הבעיטה שלו בממסד. עם זאת, לאה רבין נפגשה אתו למעין סולחה, והוא הופיע בעצרת בעד הסכמי אוסלו, שבסופה נרצח רבין, בכיכר מלכי ישראל. הוא שר שם את השיר שכתב לאריק איינשטיין "לבכות לך". לאחר מכן הצטלם מתחבק עם רבין. היה זה קצת מוזר לראות את רבין, איש הצבא המחוספס, עם אביב גפן, שלא התגייס לצה"ל והאנטי ממסדי. השיר "לבכות לך" הפך למזוהה עם רבין ועם האבל על הרצח ואביב גפן היה לאחד מסמלי "נוער הנרות".
אביב גפן היה כוכב ענק בשנות ה-90, הכוכב הגדול ביותר של העשור; נערץ על המוני צעירים. את תקליטו הראשון, "זה רק אור הירח", שאת כל שיריו כתב והלחין, הוציא אביב גפן בגיל 18. ב-1993, בגיל עשרים, הוא הוציא את תקליטו השני "עכשיו מעונן". השירים הבולטים בתקליט הם שירים פרובוקטיביים, עם מסרים של מרד בהורים ומרד דורי. האחד הוא "בוכה על הקבר" שבו הוא בוכה על קברה של אמו, שגם היום, כעבור שלושים שנה, היא עוד חיה ובועטת. היא עצמה שיתפה פעולה בקליפ, כשהצטלמה יוצאת מארון קבורה. שיר הנושא, "עכשיו מעונן", הוא השיר שאותו אשמיע היום בפינה. זה השיר המזוהה ביותר עם גפן הצעיר ועם הדור שהוא התיימר לייצג.
בשיר הוא מתאר את עצמו כאדם מבולבל, שגר בבית, שהוא מקום מסוכן ומגעיל, להורים שנפרדו והוא נזרק מבית לבית ולאבא שתיין ששותה בקבוק אחר בקבוק. הוא משחיל גם מסרים חברתיים ופוליטיים, כמו "למרות שיש הרבה כסף יש הרבה אנשים עניים". אך בסך הכל, ארבעת הבתים הם אישיים מאוד, ובהם הוא מתחשבן ללא רחמים עם הוריו. הפזמון הוא בן שתי מילים בלבד, "עכשיו מעונן".
בהופעות, אחרי ארבעת הבתים הראשונים, הוא עשה פאוזה ארוכה מאוד. הבמה הוחשכה. ואז הוא צעק לעבר הקהל פעמים אחדות, כטריבון עממי: "רוצים שינוי?" או כפי שזה נשמע "רָצֶם שֶנָיי?" והקהל כמובן צורח "כן". הפאוזה והדיאלוג עם הקהל הם המעבר בין הסיפור הכל כך אישי, לבין היומרה הדורית. ואז הוא צועק את זעקת הקרב, תוך שכל גופו ופניו מתעוותים: "אנחנו דור מזוין", שהיה לביטוי שגור בשפה העברית והוא המושג המזוהה ביותר עם גפן. בני נוער רבים, שלא נהו אחרי גפן, התריסו במסר החלופי "אנחנו דור מצוין".
אז אביב גפן בן חמישים, שזה כשלעצמו נשמע קצת אוקסימורון, ומעניין אם בני חמישים יצעקו עמו היום באותה התלהבות "אנחנו דור מזוין". אך נדמה לי שזה השיר המתאים לציין את יום ההולדת. מזל טוב!
במקום מסוכן שנקרא לו הבית
גר אדם מבולבל שנקרא לו אני
ולמרות שיש שמש יש הרבה אנשים אפורים
במקום די מגעיל שנקרא לו הבית
גר אדם מבולבל שנקרא לו אני
כי למרות שיש כסף יש הרבה אנשים עניים
עכשיו מעונן…
במקום די מגעיל שנקרא לו הבית
ההורים נפרדים שיהיה יותר טוב
אבל הבית שלי הוא נמצא בין רחוב לרחוב
במקום די מפחיד שנקרא לו הבית
בן אדם שם שותה בקבוק אחרי בקבוק
הבן אדם הזה הוא האבא שלי בדיוק
אולי עכשיו מעונן…
אנחנו דור מזויין
עכשיו מעונן
אנחנו דור מזויין
עכשיו מעונן
רוצים ללכת מכאן
עכשיו מעונן
אנחנו דור מזויין
עכשיו מעונן
הבלוג של אורי הייטנר 