דרשה לשבת הגדול תשסט

דרשה לשבת הגדול
קבלת שבת באורטל, פרשת "צו" 3.4.09

פרשת השבוע, פרשת "צו", עוסקת בהקרבת הקורבנות ובתפקיד הכוהנים בפולחן. חלקה השני עוסק בשבעת ימי המילואים – כלומר בקיום טקסי חנוכת המשכן. בטקסים אלה הוקדשו אהרון ובניו לכהונה.

בדבריי לא אעסוק בפרשת השבוע. שבת זו, השבת שלפני פסח, היא שבת הגדול. על פי המסורת, תהליך לקיחת השה בידי כל משפחה של בני ישראל במצרים, לקראת הקרבת קרבן הפסח בי"ד בניסן – היום בו התרחשה יציאת מצרים, היה שבת. העובדה שהמצרים הבליגו על לקיחת שה, שהיה בהמה קדושה במצרים, היתה נס גדול, ומכאן אחד ההסברים לשם "שבת הגדול". ואולי, בעצם, הנס היה שהיהודים העזו? הסבר נוסף הוא ציטוט מתוך ההפטרה אותה קוראים בשבת זו, ובה מובטח לנו: "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא". פסוק זה הוא הפסוק האחרון, בנבואה האחרונה, של הנביא האחרון – מלאכי. מכאן ייחוס הגאולה לאליהו הנביא, ומאחר ופסח הוא חג הגאולה – מכאן החיבור של פסח ואליהו הנביא.

שני מנהגים ב"שבת הגדול": האחד, קריאת כמה מפרקי הגדה של פסח. השני, השמעת דרשה מיוחדת בפני הקהל, העוסקת בחג הפסח, בהלכה ובאגדה, כולל תזכורת ופירוט דיני הפסח.
אנו לא נעסוק היום בדיני הפסח, אלא בכמה תובנות הנוגעות למהותה של החירות.

כבר בברית בין הבתרים, שעל פי אחת המסורות נכרתה במחוז שלנו – בהר החרמון, מספר אלוהים לאברהם על תכניתו ארוכת הטווח, הכוללת שעבוד של עם ישראל, ואחריו גאולה: "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָנָה. וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל… וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה".

מדוע החליט האל להעביר את עם ישראל סדרת חינוך אכזרית וממושכת כל כך? ההסבר היחיד העולה על דעתי, הוא הרצון לחנך את העם לשנאת העבדות ולאהבת החירות. החירות היא ערך מרכזי ביהדות.

קורות בני ישראל אחרי צאתם ממצרים, הם עדות לקושי להשתחרר מן העבדות. בפרשת המרגלים, אלוהים אינו זקוק למודיעין אודות האויב, אלא למודיעין אודות כוחותינו. לא סוכני מודיעין מקצועיים נשלחים לתור את א"י, אלא נשיאי השבטים, מנהיגי העם. מטרת השליחות היא לבחון האם עם ישראל כשיר כבר להיכנס לא"י, להלחם עליה ולהתנחל בה. מהתנהגות המרגלים והעם הסיק אלוהים שאין העם בשל, ולכן תחת כניסה מיידית לא"י, בתום מסע של ארבעה חודשים, נגזר על בני ישראל לנדוד במדבר 40 שנה, עד שימות כל דור העבדים כולו, זולת יהושע בן נון וכלב בן יפונה, והדור הבא – דור של בני חורין, יכנס לא"י.

ומדוע משה לא נכנס לא"י? התורה מספרת שמשה נענש על כך, שכאשר נצטווה לדבר אל הסלע ויצאו ממנו מים, הוא הכה בסלע כדי להוציא את המים. האם על עבירה כה קטנה, מגיע למשה עונש כבד כל כך? הסבר אחד לכך, שראוי שייקלט בציבוריות הישראלית, הוא שממנהיג מצפים ליותר, וככל שהמנהיג גדול יותר מצפים ממנו ליותר, ולכן, לא זו בלבד שאין למנהיג הנחות, אלא להיפך – הוא נדרש ליותר, והוא נשפט באמות מידה מחמירות הרבה יותר מאשר אזרח רגיל.

אפשר לדרוש זאת, בהקשר של ערך החירות. אחרי צאת ישראל ממצרים נדרש משה להכות בסלע ולהוציא מים. לפני הכניסה לא"י הוא נדרש לדבר אל הסלע. אחרי היציאה ממצרים, הוא מנהיג עם של עבדים, שהתרגל לכך שהשפה היחידה היא שפת השוט והמקל. לפני הכניסה לא"י, הוא מנהיג עם של בני חורין, שהדרך להנהיג אותם היא דרך ההידברות, השיחה, המילה. כאשר משה השתמש במטהו במקום בלשונו, הוא אותת שלא הפנים את השינוי, ולכן מנהיג אחר מתאים יותר להכניס את בני ישראל לארץ ישראל.

לסיום, אקריא את שירו של אמנון ריבק מהמדרשה ב"אורנים" – "כל אדם צריך מצרים". קראתי את השיר במהלך סדר הפסח במדבר אשתקד, וכיוון שהציבור אהב אותו מאוד, אני שב וקורא אותו כעת:

כל אדם צריך שתהיה לו
איזו מצרים,
להיות משה עצמו מתוכה
ביד חזקה,
או בחריקת שיניים.

כל אדם צריך אימה וחשכה גדולה,
כל אדם צריך שתבוא לו הצלה,
שידע לשאת עיניו אל השמים,
כל אדם צריך תפילה
אחת,
שתהא שגורה אצלו על השפתים,
כל אדם צריך שתהיה לו הבטחה,
כל אדם צריך השגחה.
אדם צריך פעם אחת להתכופף –
כל אדם צריך כתף.

כל אדם צריך שתהיה לו
איזו מצרים,
לגאול עצמו ממנה מבית עבדים,
לצאת בחצי הליל אל מדבר הפחדים,
לצעוד הישר אל תוך המים,
לראותם נפתחים מפניו לצדדים.
כל אדם צריך כתף,
לשאת עליה את עצמות יוסף,
כל אדם צריך להזדקף.

כל אדם צריך מסע ארוך אחד,
לזכור אותו לעד
בכפות הרגלים,
כל אדם צריך שתהיה לו ירושלים.

 

שתי רשומות לפרשת "כי תשא"

שבירת הלוחות

 בפרשת השבוע, "כי תשא", נקרא על עגל הזהב ושבירת הלוחות.

מה המסר של שבירת הלוחות? שאין משמעות לחומרה, אלא לתוכנה. הרי משה לא שבר את לוחות הברית כי הוא מאס בכתוב עליהם – עשרת הדברות. הוא שבר את לוחות הברית, כי הוא לא ראה טעם בקיומם של הלוחות, אם הכתוב בהם אינו מתקיים.

זהו מסר לדורות. אין קדושה בשום מסגרת. גם לא במסגרת פוליטית. גם לא במפלגה. כאשר חבר מפלגה חש שאין היא עוד נאמנה לדרכה – שיהיה נאמן לדרך ולא למסגרת (אלא אם הוא מאמין שיוכל להחזירה לתלם, תרתי משמע).

כאשר גאולה כהן נפטרה, הכל – מימין ומשמאל, העלו על נס, בהערכה רבה, את נאמנותה לעקרונותיה. היא לא היססה לפרוש מהליכוד כאשר סטה מדרכו.

הימים האלה הם ימים קשים בעבורי. תמיד הייתי אדם מעורב פוליטית, אך רוב הזמן לא הייתי חבר במפלגה. מצאתי אפיקי השפעה אחרים. הייתי חבר בדרך השלישית בשנות קיומה, ולפני כשנתיים, עם פרישתו של בוגי יעלון מן הממשלה והכנסת חברתי אליו, והצטרפתי לתל"ם עם היווסדה. דרכה הרעיונית של תל"ם היא דרכי.

כעת, בוגי יעלון שותף למהלך שאני מתנגד לו בכל נימי נפשי – הקמת ממשלת מיעוט בתמיכה מבחוץ של הרשימה המשותפת. יתכן שמדובר בצעד טקטי שנועד לקדם מהלך אחר. יתכן שהמהלך לא יצלח. כך או כך, אני מתנגד למהלך בכל תוקף, גם כטקטיקה (ואני גם כופר בתבונה של טקטיקה כזו). אם בסופו של דבר המהלך אכן יקרה – לא אשאר בתל"ם. כי תל"ם היא מסגרת שבה רציתי לקדם את אמונותיי. אם איני יכול לקדם דרכה את אמונותיי, לא אהיה בה.

בתקופת המאבק על הגולן, לעגתי לחבריי שנשארו במפלגת העבודה "כדי להשפיע מבפנים", ואמרתי שהם נשארים במפלגה שפועלת לחורבן ביתם, כי בית לא עוזבים…

בעיניי, מפלגה אינה בית. היא אוטובוס. כל עוד הוא מקדם אותי ליעד, אני נשאר בו. אם הוא סוטה מן הדרך, ארד בתחנה הקרובה. אני מקווה שזה לא יקרה.

יִשַּׁר כּוֹחַ

פינתי "ביד הלשון" עסקה בפרשת השבוע

יִשַּׁר כּוֹחַ – ברכת שבח וחיזוק. כל הכבוד! מקובלת בקהילות אשכנז. מקובל לומר אותה לבעל תפילה אחרי התפילה, או לבעל קריאה ("בעל קורא"), לעולה לתורה, למי שנשא דרשה וכד'. ניתן לומר אותה ללא נמען, יִשַּׁר כּוֹחַ, או לברך את האיש ישירות בגוף שני: "יישר כוחך". בימינו הברכה יצאה מבית הכנסת, כברכת כל הכבוד גם בחיי החולין. וכיוון שזו ברכה אשכנזית, נכון להזכיר את ההגיה היידישאית: שׁכּוֹיֵיח.

מקורה של הברכה הזו הוא חז"לי, בהקשר של פרשת השבוע, "כי תשא". בפרשת השבוע מסופר על עגל הזהב ועל משה ששיבר את לוחות הברית. משה שב ועולה להר סיני, ואלוהים אומר לו: "וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ". האם שבירת הלוחות מקובלת על אלוהים? הגמרא משיבה בחיוב על השאלה. במסכת שבת נאמר: "דכתיב 'אשר שברת', ואמר ריש לקיש: יישר כוחך ששברת". ריש לקיש דורש את המילים "אשר שברת" כ"יישר כוחך ששברת". זה מקור הביטוי.

עדויות לשימוש בו בבתי הכנסת יש לנו החל מן המאה ה-15. בספר "שו"ת מהר"ם" של רבי משה מינץ במאה ה-15 נכתב: "כמו שנהגו לומר לחזן 'יישר כוחך', כלומר גמרת מצוותך יהיה רצון שתזכה לומר יתר מצוות". כלומר אלו מילות עידוד לחזן. עדויות נוספות קיימות גם מן המאה ה-18 בליטא ועדויות רבות מן המאה ה-19.

פינתי השבועית ברדיו

קרועים אנו / מאיר גלס
פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 2.3.20

אנו מציינים היום בפינתנו שני אירועים – מאה שנה לעליה השלישית ו-120 שנה להולדתו של אברהם שלונסקי.

העליה השלישית החלה מיד לאחר מלחמת העולם הראשונה, ב-1918, אך במיתולוגיה של העליה השלישית, אירוע הפתיחה שלה היה עלייתה של אוניית העולים מרוסיה רוסלאן, ועליה כמה מן הדמויות המרכזיות של העליה השלישית, בחנוכה תר"פ, סוף דצמבר 1919. העליה השלישית הסתיימה ב-1923. בעליה השלישית עלו כ-35,000 איש. זו הייתה עליה חלוצית, ציונית, סוציאליסטית ברובה ומהפכנית. זו הייתה עליה של יהודים שבחרו לעלות לארץ ישראל דווקא, בתוך גל המוני של הגירת יהודים ממזרח אירופה לארה"ב – ה"גולדענע מדינע" ולמערב אירופה.

העליה השלישית הותירה חותם עמוק בתולדות הציונות. בתקופתה פעל גדוד העבודה, הוקמו הקיבוץ הגדול והמושב, החלה ההתיישבות הקיבוצית של השומר הצעיר, הוקמה הסתדרות העובדים הכללית, הוקמו מפלגות פועלים, הוקם ארגון "ההגנה", נגאלו אדמות עמק יזרעאל ואזורים נוספים בארץ, נוסדה התיישבות ציונית ענפה בעמק יזרעאל ואזורים נוספים בארץ והוקמו המוסדות הפוליטיים של היישוב – כנסת ישראל, אסיפת הנבחרים והוועד הלאומי. הוקמה הרבנות הראשית לא"י.

איש הרוח הבולט של העליה השלישית, ששירתו ביטאה את מאווייה וחלומותיה, היה אברהם שלונסקי. אברהם שלונסקי, שגדל במשפחה ציונית ודוברת עברית, הגיע לארץ ישראל לראשונה בגיל 13, ב-1913, כדי ללמוד בגימנסיה הרצליה. לאחר שנת לימודים אחת חזר לחופשה בבית הוריו ברוסיה, ונתקע שם בשל פרוץ מלחמת העולם הראשונה. לאחר המלחמה עלה לארץ כחלוץ, במסגרת העליה השלישית.

שלונסקי היה חבר בגדוד העבודה והתיישב בעין חרוד. ה"קריירה" החלוצית שלו נמשכה פחות משנה. מהר מאוד עבר עם אשתו לתל-אביב והיה הדמות הבולטת בחיי הספרות בארץ ובבוהמה התל-אביבית. אולם החודשים שבהם היה בעמק, מול הגלבוע, בגדוד העבודה, היו משמעותיים מאוד בעבורו ופרנסו את שירתו כל חייו.

במיתוס שבנה סביב עצמו סיפר שחברי עין חרוד לא קיבלו אותו כיוון שגילו את החטא הנורא, שהוא משורר, רחמנא לצלן, כלומר בטלן. אולם הסיבה שלא גירשו אותו היא שהוא היה כדורגלן מצטיין, כוכב נבחרת עין חרוד שהביא לה ניצחונות באליפות העמק.

האמת קצת שונה. חלוצי העליה השלישית העריכו מאוד ספרות ושירה, חיי התרבות שלהם היו מפותחים, והם היו גאים מאוד במשורר והפזמונאי שהיה בתוכם. וגם אחרי שעזב, הם נשאו אותו על כפיים.

על אהבתי הגדולה לשלונסקי, שבעיניי הוא אחד המשוררים הגדולים והמבריקים בתולדות הספרות העברית, דיברתי כאן לא פעם. כמו רבים ממשוררי התקופה, לצד שירתו הלירית הוא כתב פזמונים רבים. אחד מהם, היה בעל מעמד המנוני בעליה השלישית. באחת העדויות של שלונסקי, הוא אמר שהיה זה אחד משני ההמנונים של חבר'ה טראסק. חבר'ה טראסק היא קבוצה בוהמית תל-אביבית, ששלונסקי היה הרוח החיה בה, שמשימתה הייתה לשמח את תושבי תל-אביב. הם ארגנו נשפים ומסיבות וגם תעלולים ומתיחות.

השיר נקרא "קרועים אנו". אני התוודעתי לשיר דרך ספרו של מוטי זעירא, המבוסס על עבודת הדוקטורט שלו על זיקתה של ההתיישבות העובדת בשנות העשרים לתרבות היהודית. לספר הוא קרא בשם שירו שלונסקי, "קרועים אנו", וקטע ממנו היה המוטו לשיר. בשם שהעניק לספר רצה זעירא לתאר את הקרע הפנימי, הנפשי, של החלוצים בין הזיקה העמוקה למסורת והגעגועים לבית אבא, לבין המרד המהפכני החילוני והרצון ליצור יהודי חדש ואדם חדש.

בטרם אדבר על השיר – סיפור קצר. לפני כ-15 שנים, הרציתי בשעת בוקר מוקדמת במכון "שיטים", לחוג של ותיקי בית השיטה והעמק שהתכנס מדי יום ראשון ב-7:00 ללימוד. הלימוד הוקדש לשירו של שלונסקי המוכר כ"שיר שבת" – "עטוף נא אל שדי את נפשי בטלית" וגו', אחד השירים הראשונים שהשמעתי בפינה זו. בשיר מופיעה השורה:
התזכור עת שרנו בספינות הנכרים
אנחנו העולים בשמך:
"… עת יהודים יבואו לארץ ישראל
מה-תרב במעונם השמחה".
סיפרתי שמדובר בציטוט משיר ביידיש ששרו העולים החלוצים. מיד קם עזריה אלון, אחד הנוכחים בשיעור, ואמר: אני מכיר את השיר. ושר אותו ביידיש. ועזריה אלון ידע לשיר ואהב לשיר.
המשכתי בשיעור, ובהקשר מסוים הקראתי קטע מהשיר "קרועים אנו", ואמרתי שיש לשיר הזה לחן והוא היה פופולרי מאוד בתקופת העליה השלישית אך איני מכיר אותו. גם פה קם עזריה אלון ואמר: "אני מכיר אותו", ושר אותו בקולו הרועם, עם חי"ת ועי"ן גרוניים, כפי שנהג לשיר.

השיר "קרועים אנו" מבטא כמה רבדים של קרע. קרע פיסי – הבגדים הקרועים והבלויים, המבטאים את העוני הריאלי שבו חיו החלוצים בתקופת העלייה השלישית. קרע נפשי – בין שמים וארץ. בין כיסופי הגאולה למציאות הריאלית הקשה של רעב ועוני. קרע רוחני – בין הדת והמסורת של בית אבא, לבין האידיאולוגיה החילונית של החלוצים.

שלונסקי כותב ש"אל בל-נדע-מה-שמו-הוא / ינחנו הגורל". האל הזה קיים? האל הזה הוא פיקציה? האל הוא געגוע? האל הוא צורך קיומי? בפרפראזה על "האינטרנציונל", שיר שאת גרסתו העברית הוא עצמו כתב, ממשיך שלונסקי: "מחר – עורב פורח. / אתמול – אי, להדם!" שורה מייאשת. הוא כבר לא חלק מן האתמול, שאיננו – לא היו דברים מעולם. אך אין גם אמונה בעולם המחר, שהינו "עורבא פרח".

ואף על פי כן, השיר הוא שיר אופטימי. אמנם "הא לחמא – לחם עוני", זה המזון שלהם. אולם "לכבוד יום-טוב נעד טלאי על גבי טלאי". הוא אינו מוותר על הקדושה, על החג = יום טוב, גם אם בגדי החג הם טלאים על גבי טלאים. וגם במצוקה הכלכלית הקשה, הוא וחבריו שרים "הללויה, הללויה, הללוהו עד בלי די". הללו את מי? את אותו "אל-בל-נדע-מה-שמו-הוא". לא רק הבגד קרוע, גם "הלב קרוע ויחף", ובכל זאת, אותו לב "ירון-יריע מני כאב". הנשמה אינה נכנעת לכאב ואף לא לרעב ולצמא – "לכבוד יום-טוב נקדש על לחם צר". אין חלה, רק לחם צר, לחמא עניא, אבל בשבת ובחג הם לא יוותרו על הקדושה. כדי לצאת מדיכאון העוני והרעב, הם זקוקים לקדושת החג, או שמא מתנחמים בזיכרונות בית אבא, בגירסא דינקותא שלהם.

המשך השיר מבטא ממש אמונה משיחית בגאולה, בעולם הבא – הפיוטי, שנותן את הנחמה בעולם הסבל הנוכחי. "עולם הזה כזית / עולם הבא הוא פיט / אשרי כל בן-בלי בית / אשרי כל איש גם-זו". החלק השלישי והאחרון מתאר את החג כהיסחפות במחול סוער, המגרש את הסבל והדיכאון. חלק זה, מתאר בשורות קצרצרות, ממש אקסטזה חסידית, הסוחפת לתוכה את הקורא: "נתהוללה / נתחוללה / נשתוללה / אמן סלה! // בסחרחורת / לב שיכורת / כציפורת / אל האש. // מי שיש לו / מי שאין לו / פתח את פיהו / יין תן לו. // הולו חולו / צער גולו / הללויה / לב יחף!"

הקרע אותו מתאר שלונסקי ב"קרועים אנו" הוא, בין השאר, קרע בין שני העולמות הסותרים. הסתירה הזו, הקרע הפנימי אצל רבים מן החלוצים, בא לידי ביטוי אותנטי במכתביהם וביומניהם, בין האמונה בעולם החדש שהם בונים, לבין הגעגוע לעולם ממנו יצאו.

כשקוראים את השיר, את הקצב, את החרוז ואת המשקל, הוא כבר מתנגן בעצמו. אגב, שלונסקי הוא המשורר הראשון שכתב במילרע, שהשירה בה כביכול פחות מתנגנת מבעברית המילעילית, והנה, היא כל כך מתנגנת.

הלחינה את השיר המלחינה והפסנתרנית ורדינה שלונסקי, אחותו הצעירה של המשורר. הביצוע שמצאתי הוא של החזן מאיר גלס. המעט שגוגל ידע לספר לי עליו, הוא שהוא נולד ב-1894 ונפטר ב-1966. ויש הקלטות שלו לשני שירים: "שיר החלוצים", המוכר יותר כ"אנו נהיה הראשונים" והשיר שנשמע עתה – "קרועים אנו".

קְרוּעִים אָנוּ
בְּלוּאִים אָנוּ
לִכְבוֹד יוֹם-טוֹב נַעַד טְלַאי עַל גַּבֵּי טְלַאי.
הַלְלוּיָה
הַלְלוּיָה
הַלְלוּהוּ עַד בְּלִי דַּי.

וְהַלֵּב קָרוּעַ וְיָחֵף
וְהַלֵּב יָרֹן-יָרִיעַ מִנִּי כְּאֵב.
וְהַלֵּב קָרוּעַ וְיָחֵף
וְהַלֵּב יָרֹן בִּכְאֵב.

רְעֵבִים אָנוּ
צְמֵאִים אָנוּ
לִכְבוֹד יוֹם-טוֹב נְקַדֵּשׁ עַל לֶחֶם צַר.
הַלְלוּיָה
הַלְלוּיָה
הַלְלוּ מִן הַמֵּצַר.

וְהַלֵּב פָּרוּעַ וְרָעֵב
וְהַלֵּב יָרֹן-יָרִיעַ מִנִּי כְּאֵב.
וְהַלֵּב קָרוּעַ וְיָחֵף
וְהַלֵּב יָרֹן בִּכְאֵב…

…חֶבְרַיָּא, בּׂאוּ!
מִתֹּהוּ אֱלֵי בֹּהוּ
אֶל בַּל-נֵדַע-מַה-שְּׁמוֹ-הוּא
יַנְחֵנוּ הַגּוֹרָל.

רַק רוּחַ סְתָו גּוֹנֵחַ
כַּכֶּלֶב הַקֵּרֵחַ.
מָחָר – עוֹרֵב פּוֹרֵחַ,
אֶתְמוֹל – אִי, לַהֲדָם!

הָא לַחְמָא – לֶחֶם עֹנִי
וּבְשֶׁבֶת תַּחְכְּמוֹנִי
מִי עוֹד אֻשָּׁר כָּמוֹנִי
אֲנִי כַּפָּרָתוֹ!

עוֹלָם הַזֶּה כַּזַּיִת.
עוֹלָם הַבָּא הוּא פַּיִט
אַשְׁרֵי כָּל בֶּן-בְּלִי-בַּיִת
אַשְׁרֵי כָּל אִישׁ גַּם-זוּ!…

נִתְהוֹלֵלָה
נִתְחוֹלֵלָה
נִשְׁתּוֹלֵלָה
אָמֵן סֶלָה!

בִּסְחַרְחֹרֶת
לֵב שִכֹּרֶת
כְּצִפֹּרֶת
אֶל הָאֵשׁ.

מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ
מִי שֶׁאֵין לוֹ
פְּתַח אֶת פִּיהוּ
יַיִן תֵּן לוֹ.

הֹלּוּ חֹלּוּ
צַעַר גֹּלּוּ
הַלְלוּיָהּ
לֵב יָחֵף!

 

פינתי השבועית ברדיו: עוד מחכה לאחד

עוד מחכה לאחד / עפרה חזה
פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 24.2.20

אתמול מלאו עשרים שנה למותה בטרם עת של עפרה חזה, שהכה בתדהמה את מדינת ישראל.

מזה שבועות אחדים התקשורת עוסקת בציון המועד הזה. והעיסוק אינו מתמקד בקריירה האמנותית שלה, אלא בעיקר במותה.

סיפור מותה מעצים את המיתוס. מחלת האיידס המסתורית, הסתרתה בכל מחיר של המחלה, שכנראה בעטיה לא נרפאה ממנה, או כפי שהגדירה זאת ועדת חקירה רפואית – עפרה מתה מבושה. המאבקים המתוקשרים אחרי מותה בין משפחתה למשפחת בעלה דורון אשכנזי. חילופי ההאשמות בין אמרגנה לאורך עשרות שנים בצלאל מזרחי, שהיה שילוב של אבא, אמרגן ומי שהקדיש את כל חייו לקריירה שלה, לדורון מזרחי, בעלה, שהביא לפרידתה מאלוני והיה למנהלה האישי האחרון. הרכילויות על מערכת היחסים בינה לבין אשכנזי. הידיעות על הריונה שלא עלה יפה, בשנה שלפני מותה. מותו ממנת יתר של אשכנזי, שאף הוא היה חולה באיידס, שנה וחצי אחריה.

אך האמת היא שעפרה חזה הייתה אגדה כבר בחייה. מין סינדרלה, שגדלה למשפחה קשת יום ומרובת ילדים בשכונת התקווה, והייתה לזמרת הישראלית עם הקריירה הבינלאומית המצליחה ביותר אי פעם, ששמה נישא בפי מיליוני מעריצים באירופה, אמריקה, המזרח הרחוק ואפילו מדינות ערב. השחקנית והזמרת שהחלה את הקריירה כילדה ונערה צעירה, עלתה לגדולה עם הופעתה בפסטיבל הזמר המזרחי בגיל 17, נסקה כשחקנית וזמרת בסרט "שלאגר" ובלהיט "שיר הפרחה" שהיה שנוי במחלוקת כבר אז. הזמרת הפופולרית ביותר בישראל בשנות ה-80, שזכתה במקום השני בהפרש של 6 קולות בלבד מן המקום הראשון באירוויזיון. שזכתה שנים רבות בתואר זמרת השנה בכל הרשתות ובכל העיתונים וניצחה בפסטיבלים ותחרויות בארץ ובעולם. המאבק המתוקשר על פסגת הפופולריות בישראל עם ירדנה ארזי, או לפחות המאבק בין מעריצותיהן, שהגיע לשיאו כאשר מעריצה שלה התיזה דיו לעבר שמלתה של ארזי מאקדח מים. הופעתה בטקס הענקת פרס נובל לשלום לרבין, פרס וערפאת באוסלו, והופעתה בשיר "ירושלים של זהב" במופע הגרנדיוזי "פעמוני היובל" – המופע המרכזי של יום העצמאות בשנת היובל למדינת ישראל. היחלצותה בריאה ושלמה מהתרסקות דרמטית של מטוס ססנה בדרכה חזרה מהופעה בדרום. הופעתה לצד הכוכבים הגדולים בעולם וסירובה להצעתו של מייקל ג'קסון לצאת אתה למסע הופעות משותף. סירובה, מטעמים דתיים, להופיע בפני האפיפיור.

עפרה חזה הייתה אישה יפהפיה וזמרת בעלת קול צלול ונעים והופעה מלאת חן ושמחת חיים, שאולי היא מקור הכריזמה שלה. יש לציין, שבניגוד לפופולריות שלה בדעת הקהל, הביקורת לא תמיד פרגנה לה ואהבה אותה, אך לנוכח הצלחתה הבינלאומית, כבר לא היה ויכוח על איכויותיה.

את עפרה חזה אפיינו שלושה סגנונות – מוסיקת פופ קלילה, שירי מולדת – גרסאות כיסוי לשירי ארץ ישראל הישנים, שחיברו אליה קהל מבוגר וחיברו לשירי המולדת קהל צעיר, ומוסיקה תימנית. פריצתה הגדולה לעולם הייתה בזכות המוסיקה התימנית. היא נחשבת לאחת מחלוצות סוגת מוסיקת עולם והחיבור בין מוסיקה מערבית ומוסיקה אתנית. היא הקליטה בעברית, אנגלית, צרפתית וערבית. למרות גילה הצעיר היא הספיקה להוציא למעלה מ-40 תקליטים: תקליטי אולפן, תקליטי הופעה ואוספים, תקליטים ישראליים ובינלאומיים, ורובם זכו להצלחה מסחררת.

איזה שיר של עפרה חזה נשמיע לציון עשרים שנה לפטירתה? כמובן, את השיר היפה ביותר שלה. ואין לי שום היסוסים בקביעה מה הוא שירה היפה ביותר, הגם שלא היה מלהיטיה הפופולריים ביותר – "עוד מחכה לאחד" שסשה ארגוב הלחין למילותיו של אהוד מנור.

השיר "עוד מחכה לאחד" הוא מתקליטה הישראלי של עפרה חזה "אדמה", שיצא בשנת 1985. במקור, התקליט היה אמור להיות מוקדש כולו לשירי נעמי שמר. עפרה חזה ביקשה מנעמי לכתוב לה שיר, ונעמי הציעה לכתוב לה תקליט. אולם התכניות השתנו, ולתקליט נכנס רק שיר אחד של נעמי שמר – "התחדשות", הגרסה השניה של "אחרי החגים". את שירי התקליט יצרו טובי היוצרים בישראל, ממש מקבץ של כלות וחתני פרס ישראל לזמר עברי. אהוד מנור כתב לה שלושה שירים, והלחינו לה טובי המלחינים ובהם סשה ארגוב, משה וילנסקי, נורית הירש, שם טוב לוי ואפי נצר. בין השירים בתקליט: שיר הנושא "אדמה", "גורל אחד", "מישהו הולך תמיד אתי", ו"רוח צפונית רוח דרומית".

"עוד מחכה לאחד" הוא בעיניי אחת היצירות היפות ביותר של גאון המוסיקה הישראלית סשה ארגוב. וכתמיד, הוא היטיב להתאים את הלחן למילים כמו כפפה ליד. וגם המילים של אהוד מנור מקסימות.

עפרה חזה הייתה אז בת 28, עוד לא היה לה אף חבר, ואהוד מנור כתב שיר מקסים של אישה שמחכה לאחד, שכשיופיע היא תזהה אותו מיד, והוא ישכיח בעיניו את העולם וכאביו. מחכה לאחד שחותם שפתיו יטביע בה לעד. היא אינה מוותרת ואינה מתפשרת, מחכה ואינה מפחדת, וגם אם הזמן שיניו נועץ, עוד יש בה רוח עד אין קץ, לאחד שציפור נפשה בכף ידו תרעד.

זהו שיר אופטימי, שיר של אמונה ותקווה ללא ייאוש, אך הפזמון מעורר את השאלות והספקות: אם יש אהבה בעולם, אז היכן היא הלילה? אך היא מוסיפה, שאם יש אהבה – אחכה לה עד יכלו ימי ולילם.

ממש מרגש איך אהוד מנור ידע להזדהות עם אישה המתייסרת בציפיה לאחד שתאהב. ימיה האחרונים מעלים ספקות האם באמת מצאה בסוף את האחד המיוחל.

עשרים שנה חלפו מאז פטירתה של עפרה חזה. היום היא הייתה אמורה להיות בת 62, עדין בשיא הצלחתה, ותחושת ההחמצה גדולה מאוד.

עוד מחכה לאחד,
חלום ישן עוד מלווה, לא נבגד.
מחכה לאחד
כשיופיע אזהה אותו מיד.
עוד מחכה לאחד
אשר ישכיח בעיניו
את העולם וכאביו
לאחד
שחותם שפתיו יטביע בי לעד.

עוד מחכה, לא אפחד,
עוד נאחזת בחלום, לא אמעד.
מחכה לאחד
שהבטיחו לי בספר מנוקד.
עוד מחכה, לא אפחד,
גם אם הזמן שיניו נועץ,
עוד יש בי רוח עד אין קץ
לאחד
שציפור נפשי בכף ידו תרעד.

אם יש אהבה, אם יש אהבה
אם יש אהבה בעולם,
אז היכן היא הלילה?
אם יש אהבה, אם יש אהבה,
אחכה לה עד יכלו ימי ולילם.

עוד מחכה לאחד,
מילים רכות עוד ממתינות צד בצד.
מחכה לאחד
שיניף בי את הדגל המורד.
עוד מחכה, לא אפחד,
אשיב ללעג בדממה,
אמתין לו כאן זקופת קומה,
לאחד
שליבו ופיו שווים, רק לו בלבד.

אם יש אהבה…

עוד מחכה לאחד,
חלום ישן עוד מלווה, לא נבגד.
מחכה לאחד
כשיופיע אזהה אותו מיד.
עוד מחכה לאחד
אשר ישכיח בעיניו
את העולם וכאביו
לאחד
שחותם שפתיו יטביע בי לעד.

פינתי השבועית ברדיו: הסיפור הגדול

הסיפור הגדול / החצר האחורית
פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 27.1.20

הפינה מוקדשת היום לפזמונאי יענקלה רוטבליט, החוגג השנה 75. את תאריך הלידה שלו גוגל לא יודע, ואפילו אני לא, אבל זה היה ב-1945.

הגדרתי את רוטבליט כפזמונאי, כי הוא בראש ובראשונה פזמונאי, אבל הוא גם מלחין, זמר ופובליציסט. כמה משיריו הם מאבות המזון של פס הקול שלנו, כמו "דברים שרציתי לומר", "דרכנו", "שיר לשלום", "אני רואה אותה בדרך לגימנסיה", "אמא אדמה", "רואים רחוק רואים שקוף", "תנו לגדול בשקט", "לקחת את ידי בידך", "היא חזרה בתשובה", "יונתן סע הביתה", "אחרי עשרים שנה", "באה מאהבה", "ימי ראשית הקיץ", "שבתות וחגים", "סוס עץ", "ד"ר יארינג", "קפה טורקי", "היא תבוא", "צא מזה", "שיר מספר שמונה", "יום רודף יום", "בלדה לעוזב קיבוץ", "איך הגלגל מסתובב", "ידידותי לסביבה", "חוזה לך ברח", "אלוף משנה במילואים", "כמה טוב שבאת הביתה", "רחבת הריקודים", "שבתות וחגים", "בנימין זאב", "אני שוכב לי על הגב", "אצלי הכל בסדר" שכתב יחד עם מאיר אריאל, "מה אתי" שכתב יחד עם אריק, שלום וג'וזי כץ, "הנה זה בא", "בלדה בין כוכבים", "בוקר של כיף", "זמר שכזה", "השריקה של התנועה", ועוד ועוד ועוד ועוד מאות שירים. ללא ספק יוצר פורה מאוד. אחדים משיריו כבר השמענו כאן בפינה, ומן הסתם נשמיע שירים נוספים בעתיד.

רוטבליט שיתף פעולה עם אמנים רבים. האמן המזוהה עמו יותר מכל הוא שמוליק קראוס, שגם היה חבר קרוב. הוא כתב את מרבית שיריו. הוא כתב הרבה גם לאריק איינשטיין, כמו למשל את שירי תקליטו המיתולוגי "בדשא אצל אביגדור". עוד זמרים שרוטבליט עבד אתם על תקליטים שלמים הם יהודית רביץ – "שבתות וחגים" ודני בסן. לאורך השנים, טובי המלחינים בישראל הלחינו את שיריו.

אמרתי שרוטבליט הוא גם מלחין וזמר, אך עם שיריו המצליחים שציינתי, לא נמנה אף שיר שהוא הלחין ושר. השירים האלה הם ערוץ מיוחד, לא מסחרי; שירים אישיים יותר, קשים יותר, חלקם כועסים, רבים מהם פוליטיים ושירי מחאה – 5 תקליטי סולו, שמלכתחילה לא נועדו להצלחה מסחרית, אלא לביטוי אמנותי. הראשון שבהם היה "כך שחררתי את ירושלים" שהוציא ב-1978, והאחרון הוא "צומת עלעול" שהוציא ב-2011. הרבה משיריו של רוטבליט הם תנ"כיים או לפחות שזורים בהם ציטוטים והרמזים תנ"כיים. ויש גם שירים פוליטיים רבים. המוכר שבהם הוא כמובן "שיר לשלום", אחד משיריו הראשונים. אך גישתו הפוליטית מורכבת מאוד, לא פלקטית. הוא כתב, הלחין ושר גם תקליט מחאה שלם נגד ההתנתקות – "מדינת היהודים". רבים תהו אז אם רוטבליט עבר מהשמאל לימין, אך הוא טען שהוא אינו שמאל ולא ימין אלא הומניסט, שמתחבר לכאבם של אנשים שנרמסים בידי הקולקטיב.

סיפור חייו של רוטבליט מרתק. הוא שירת בנח"ל, בגרעין של "השומר הצעיר" לקיבוץ מצר והיה קצין בגדוד 50, כשעוד היה גדוד הנח"ל המוצנח בחטיבת הצנחנים. כקצין צנחנים במילואים הוא לחם בקרבות על ירושלים במלחמת ששת הימים, שם נפצע קשה ואיבד רגל. בשנות ה-70 הוא התחתן עם המשוררת רינה שני, המבוגרת ממנו ב-8 שנים, עקר אתה לארה"ב, אך שם היא קצת התחרפנה, התמכרה לסמים, שינתה את שמה לריין שיין והפכה למנהיגת כת. הם התגרשו, רוטבליט חזר לארץ והתחתן עם אורנה, אמהּ מנישואיה הראשונים של הזמרת עלמה זוהר. נולדו להם שתי בנות ובן. אורנה נפטרה מסרטן, ורוטבליט כתב לזכרה את "דרכנו".

כשהחלטתי להקדיש את הפינה לרוטבליט, היה לי ברור שאשמיע שיר של ההרכב המיוחד שעובד אתו ושר משיריו החדשים – "החצר האחורית".

המיזם החל בשנת 2011. רוטבליט החל לעבוד עם שלושת המוסיקאים תומר יוסף, איתמר ציגלר וגֶדי רונן. הם הרבו להיפגש וליצור יחד, וכשהחליטו להוציא את תקליטם "החצר האחורית", הם עשו זאת באמצעות גיוס המונים. היה זה אקט של מחאה נגד חברות התקליטים, שעושקות, לטענתם, את האמנים. כך הם הוציאו גם את תקליטם השני "החצר האחורית 2". רבים משיריהם הנם שירי מחאה על המצב החברתי והפוליטי בישראל, והם יותר ברוח תקליטיו האישיים של רוטבליט ופחות ברוח הלהיטים שכתב לאחרים.

השיר שנשמיע הוא "הסיפור הגדול", שהלחין תומר יוסף. זהו שיר מחאה על הסיפור הציוני הגדול, שרוטבליט מאוד מזדהה אתו, אך הוא השתבש בעיניו והושחת. הסיפור הציוני מתחיל בתנ"ך ומספר את סיפורו של העם היהודי שגלה וחזר לבית שבין הים והנהר. הסיפור כולל את השואה ואת התקומה, את החלוציות ואת המלחמה על ארץ ישראל. אך הוא הושחת וטובע בסכסוך אין סופי בין בני אברהם, בכיבוש, בשחיתות, בהרס הסביבה והנוף. לטענתו הסיפור הציוני הוא סיפור נהדר, אך הוא השתבש כאשר הפכנו מנרדף לרודף.

איני שותף למסר הפוליטי של השיר. אני ממש לא מסכים שהפכנו לרודפים ולמסרים נוספים. אבל זה שיר יפה ואני אוהב אותו כי אני חש בכנות שלו. זה לא עוד דאווין של שיר מחאה, אלא שיר כאב, של פצעי אוהב, של אדם שבאמת אוהב את הארץ ואת המדינה ומאמין בסיפור הציוני, ובאמת כואב את הכיוון שהסיפור הזה סטה אליו, לדעתו. ואני יכול להזדהות עם תחושת האכזבה והכאב על הדברים בחברה הישראלית שבעיניי משחיתים אותה.

אני מאמין שהסיפור הגדול לא אבד. אבל חלק מהסיפור היהודי מאז ומעולם היה המחלוקת. וכאשר המחלוקת היא עם אוהב וכואב, זו מחלוקת לשם שמיים, ויש לי כבוד רב לרוטבליט, ליצירתו ולדעותיו.

הסיפור הגדול שמתחיל בתנ"ך
ומאז עד היום הוא הולך ונמשך
עם העם שיצא לגלות וחזר
אלפיים שנה יותר מאוחר
לבית שבין הים לנהר

הסיפור הגדול עם שואה ותקומה
חלוצים רעבים גואלים אדמה
דונם פה דונם שם הפרחת השממה
הפרחת האשמה כי הייתה מלחמה
ואויבים אין מספר מדינה שהוקמה
וזה העיקר
בין הים לנהר
בין הים לנהר

בין הים לנהר המרחק לא גדול
בין הים לנהר קו ירוק קו סגול
קו אדום בבקעה תפר תכלת בהר
וחומה של בטון בגוון אפרפר
והנוף ההרוס נאנח מיוסר

הסכסוך לא נגמר הסכסוך לא נפתר
מי לוקח הכל ולמי לא נשאר
של מי העתיד ושל מי העבר
איפה אסור ולמי זה מותר
בין הים לנהר
בין הים לנהר

הסיפור הגדול סיפור נהדר
לדור ועוד דור את עצמו הוא מכר
עד שחל בו שיבוש את עצמו הוא סתר
ומאז בפירוש הסתבך עד צוואר
הנרדף נעשה לרודף האכזר

בין הים לנהר יד החוק כבר תקצר
ההמון שזרע וההון שקצר
אלימות ושחיתות וכפל מוסר
שררה וכבוד במיקח וממכר
ויד איש באחיו באשה ובזר
הכל כבר פרוץ והכל מגודר
והכל מבוצר
כל מגזר ומגדר
בין הים לנהר

הלך לאיבוד הסיפור הגדול
הסיפור הגדול שיודע הכל
מימין ומשמאל והפוך וישר
שיבין את אתמול ויגיד מה מחר
בין הים לנהר
בין הים לנהר

ואומרים עוד מוקדם ואומרים מאוחר
ואומרים שאפשר ואומרים שנגזר
מחכים שיבוא כבר נשיא או קיסר
משיח נביא מצביא או חייזר
שיודע לפתור את הבלתי נפתר
להביא שוב תקווה להראות שאפשר
לחיות בשלום בין הים לנהר
בין הים לנהר

שני בניו של האב שני בני אברהם
שני עמים אוחזים זה את זה בגרונם
וכובש ונכבש נכבשים עד עפר
אדמה שספוגה בדם הניגר
בין הים לנהר
בין הים לנהר

הלך לאיבוד הסיפור הגדול
הסיפור הגדול שיודע הכל
מימין ומשמאל והפוך וישר
שיבין את אתמול ויגיד מה מחר
בין הים לנהר
בין הים לנהר

 

לימוד לפרשת "בא" תש"ע

פרשת "בא" – "היאך אנו נגאלין?"

לימוד ב"קסם הגולן" 6.1.10

 א וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר.  ב הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים  רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה.  ג דַּבְּרוּ אֶל-כָּל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה  וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית-אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת.  ד וְאִם-יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיוֹת מִשֶּׂה וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל-בֵּיתוֹ בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת  אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל-הַשֶּׂה.  ה שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן-שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם מִן-הַכְּבָשִׂים וּמִן-הָעִזִּים תִּקָּחוּ.  ו וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת-יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם.  ז וְלָקְחוּ מִן-הַדָּם וְנָתְנוּ עַל-שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל-הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר-יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם.  ח וְאָכְלוּ אֶת-הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה  צְלִי-אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל-מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ.  ט אַל-תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם  כִּי אִם-צְלִי-אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל-כְּרָעָיו וְעַל-קִרְבּוֹ.  י וְלֹא-תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד-בֹּקֶר וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד-בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ.  יא וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַיהוָה.  יב וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ-מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד-בְּהֵמָה וּבְכָל-אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי יְהוָה.  יג וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת-הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא-יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.  יד וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיהוָה  לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ.  טו שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם  כִּי כָּל-אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד-יוֹם הַשְּׁבִעִי.  טז וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא-קֹדֶשׁ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם  כָּל-מְלָאכָה לֹא-יֵעָשֶׂה בָהֶם אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל-נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם.  יז וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-הַמַּצּוֹת כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת-צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם. 

שמות יב, א-יז.

למה התכוון הקב"ה כאשר הודיע למשה ואהרון שהחודש הזה הוא ראש חודשים לכם? שעד אותו רגע זה לא היה החודש הראשון. מעתה ואילך, החודש הראשון יהיה ניסן. הגאולה ממצרים תהיה כה משמעותית, שהכל יתגמד לידה, ולכן היא תהיה תחילת הספירה. ספירה חדשה לנוכח גודל האירוע.

חז"ל תלו בפסוק הזה משמעות רבה. החיבור "מכילתא דר' ישמעאל" מתחיל בפסוק זה; מדרש הלכה – זאת ההלכה הראשונה. כל עיבור השנה קשור לכאן. הרש"י המפורסם ביותר, הוא השאלה מדוע התורה אינה מתחילה בפסוק זה (מסביר שיש צורך ברקע, שלא יאמרו "ליסטים אתם"). כלומר, באופן טבעי זאת הייתה צריכה להיות תחילת התורה – ההלכה הראשונה.

את הפסוקים הללו קוראים גם ב"שבת החודש" – השבת שלפני ראש חודש ניסן. פסיקתא דרב כהנא הנו מדרש לפרשיות הנקראות בחגים ובשבתות המיוחדות, כמו "שבת החודש". המדרש מפרש את הפסוק "החודש הזה לכם" באמצעות הפסוק משה"ש "קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה-זֶה בָּא מְדַלֵּג עַל-הֶהָרִים מְקַפֵּץ עַל-הַגְּבָעוֹת" (שה"ש ב, ח).

הטקסט כולו: 2. קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה-זֶה בָּא מְדַלֵּג עַל-הֶהָרִים מְקַפֵּץ עַל-הַגְּבָעוֹת.  ט דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים הִנֵּה-זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ מַשְׁגִּיחַ מִן-הַחַלֹּנוֹת מֵצִיץ מִן-הַחֲרַכִּים.  י עָנָה דוֹדִי וְאָמַר לִי  קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי-לָךְ.  יא כִּי-הִנֵּה הַסְּתָו עָבָר הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ.  יב הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ.  יג הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ קוּמִי לכי (לָךְ) רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי-לָךְ.  {ס} יד יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה הַרְאִינִי אֶת-מַרְאַיִךְ הַשְׁמִיעִנִי אֶת-קוֹלֵךְ  כִּי-קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה.  {ס} טו אֶחֱזוּ-לָנוּ שֻׁעָלִים שֻׁעָלִים קְטַנִּים מְחַבְּלִים כְּרָמִים וּכְרָמֵינוּ סְמָדַר.  טז דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים.  יז עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְּלָלִים  סֹב דְּמֵה-לְךָ דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל-הָרֵי בָתֶר.  {ס}

שה"ש סיפור אהבה בין הדוד והרעיה (דוד = אהוב, רעיה = אהובה). הרעיה המתגעגעת לדוד, הרחוק ממנה, מצפה בכליון עיניים לבואו, ושומעת את קולו קרב אליה. היא מאמינה, שבשל אהבתו ותשוקתו אליה, הוא רץ אליה ומקצר את הדרך, מדלג על ההרים וכו'.

ע"פ רוב מדרשי חז"ל, שה"ש הוא אלגוריה לסיפור האהבה שבין הקב"ה לכנסת ישראל. קול דודי וכו' – באביב ("הנה הסתו עבר הגשם חלף הלך לו" וגו'). מתחבר ל"אתם יוצאים בחודש האביב".

  1. קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות (שה"ש ב, ח). ר' יהודה ור' נחמיה ורבנין. ר' יודה א': קול דודי הנה זה בא, זה משה. בשעה שבא משה וא' לישראל בחודש הזה אתם נגאלין אמרו לו, רבינו משה, היאך אנו נגאלין, לא כך אמר הקב"ה לאבינו אברהם: "ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה?" (בר' טו יג), והלא אין בידינו אלא מאתיים ועשר. א' להם הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט בחשבונותיכם, אלא "מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות" (שה"ש שם) מדלג על הקיצים ועל החשבונות ועל העיבורים, ובחודש הזה אתם נגאלין,החודש הזה לכם ראש חודשים (שמות יב, ב).

 פסיקתא דרב כהנא, פרשת החודש, פסקה ה' סימן ז'

"קול דודי הנה זה בא" – משה הוא הקול. דודי – הקב"ה. משה – קולו, דוברו של אלוהים. הוא מודיע: החודש הזה לכם ראשי חודשים.

"מדלג על ההרים" – כשמשה מודיע לבנ"י הם מגיבים בספקנות. הם מסבירים שעוד לא הגיע הזמן. לפי ברית בין הבתרים הגלות צריכה להיות 400 שנה, וחלפו רק 210. איך 210? על פי חשבון חז"לי כמה שנים חי כל אחד מהדורות שבין לוי למשה. המנין – רד"ו = 210.

איך פותרים את הפער בין 210 ל-400? בשל אהבתו לעם ישראל, וגעגועיו אליו, הוא מדלג על ההרים והגבעות וה"עיבורים" (הבטן = הר, או עיבור שנה). אלוהים החליט לקצר את הזמן.

זאת עמדת ר' יהודה. חולק עליו ר' נחמיה.

  1. ר' נחמיה א': "קול דודי הנה זה בא" זה משה, בשעה שבא ואמר לישראל בחודש הזה אתם נגאלין, אמרו לו: רבינו משה, היאך אנו נגאלין וארץ מצר' מלאה מטינופת ע"ז שלנו. א' להם: הואיל והוא חפץ בגאוותכם אינו מביט בע"ז שלכם, אלא "מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות". ואין הרים אלא בתי ע"ז, היך מה דאת א' "על ראשי ההרים יזבחו ועל הגבעות יקטרו" (הושע ד, יג).

 ורבנין אמרין: "קול דודי הנה זה בא", זה משה. בשעה שבא ואמר לישראל בחודש הזה אתם נגאלין ואמרו לו: רבנו משה, היאך אנו נגאלין ואין בידינו מעשים טובים. א' להן, הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט במעשיכם הרעים, ובמי הוא מביט? בצדיקים שבכם, כגון עמרם ובית דינו. ואין הרים וגבעות, אלא בתי דינין, היך מה דאת אמר "אלכה וירדתי אל ההרים" (שופטים יא, לז). א"ר יודן עבדות וגרות בארץ לא להם, "ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה" אפילו על איספיטלית שלהם.

מה ההבדל בין עמדת ר' יהודה לר' נחמיה ורבנים? כולם מפרשים ש"קול דודי" הוא משה, שהודיע על הגאולה וע"י מהסס ומתעכב. המחלוקת – על מה העיכוב.

על פי ר' יהודה, העיכוב הוא על התכנית ההיסטורית. אצל ר' נחמיה, בשל עבודה זרה. אצל רבנים? בשל העדר מעשים טובים.

מה ההרים אצל ר' נחמיה? על כל הר מזבח עבודה זרה. הקב"ה מדלג על ההרים וכך מתעלם מהמזבחות שעל ראשיהם. כלומר הדילוג הוא מהגאיות שבין ההרים.

מה ההרים אצל רבנים? על ראשי ההרים נמצאים בתי הדין של הצדיקים, כעמרם. הדילוג הוא מראש הר לראש הר, כלומר בדילוגיו אלוהים פוגש את הצדיקים.

* איספיטלית = תפנוקים. בעבדות מצרים אפילו התפנוקים היו כרוכים בסבל.

  1. ר' יודן בשם ר' ליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי, ר' חונה בשם ר' ליעזר בן יעקב: "קול דודי הנה זה בא", זה מלך המשיח. בשעה שהוא בא ואומר לישראל: בחודש הזה אתם נגאלין הם אומרים לו, רבינו מלך המשיח, היאך אנו נגאלין? לא כך אמר הקב"ה שהוא משעבדינו בשבעים אומות. והוא משיבן שתי תשובות ואומר להם: אחד מכם גלה לברבריה ואחד מכם לסרמטיה, כגון שגליתם כולכם. ולא עוד אלא שהמלכותה רשעה הזאת מכתיבת טירונין מכל אומה ואומה, כותי אחד בא ומשעבד, כגון ששיעבדה כל אומתו, כושי אחד בא ומשעבד, כגון ששיעבדה כל אומתו. ובחודש הזה אתם נגאלין, החודש הזה לכם ראש חדשים.

 כאן, לא מדובר במשה אלא במשיח, כלומר לא ביציאת מצרים אלא בגאולה בסוף הגלות הנוכחית. מדרש מאוחר יותר, של אמוראים.

ברבריה וסמרטיה = ארצות. קצות העולם. אם יהודי אחד גלה לברבריה ואחר לסמרטיה, כאילו העם פוזר לשבעים אומות. מכתיבת טירונין מכל אומה ואומה = הצבא הרומי היה צבא של שכירי חרב שייצגו את האומות השונות, וכל חייל כאילו ייצג אומה, וזה שעבוד 70 אומות. כלומר ניתן לתת הסבר לכל השאלות, אך לא זה מה שחשוב, אלא הנכונות להגאל ולא לתרץ תירוצים למה לא להיגאל.

מדרש של אמוראים. מאוחר יותר. כמו במצרים, כך גם בתום הגלות הזאת, היהודים יחשבו שלא הגיע הזמן ויתרצו תירוצים.

  1. ג' שבועות הללו למה? אחת שלא יעלו ישראל בחומה, ואחת שהשביע הקב"ה את ישראל שלא ימרדו באומות העולם, ואחת שהשביע הקב"ה את העובדי כוכבים שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדי (מסכת כתובות קיא).

המדרש מתייחס לשלושה פסוקים דומים המופיעים בשיר השירים: "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַ‏יִם … אִם-תָּעִירוּ וְאִם-תְּעוֹרְרוּ אֶת-הָאַהֲבָה, עַד שֶׁתֶּחְפָּץ". למה שלוש פעמים?

  1. שכשיש התעוררות כללית לשוב לארץ ישראל, זה סימן שה' חפץ, ואין כאן שבועה, שנאמר 'השבעתי אתכם בנות ירושלים אם תעירו ואם תעוררו את האהבה – לעלות לארץ ישראל – עד שתחפץ', כלומר עד שיעלה רצון מהקב"ה ואם כן כשנעשה התעוררות כללית לעלות, אות היא כי הגיעה השעה הרצויה מהקב"ה.

הרב שלמה טייכטל, "אם הבנים שמחה".

הקושי להיפרד מהגלות. הקושי להיפרד מהשעבוד. "עבד נרצע". גילה קצב וכו'. הציונות – התרסה כנגד האופי הזה. הפוסט ציונות – חזרה לאופי הזה.

 

 

דרשה לפרשת "בא" תש"ע

דבר תורה לפרשת "בא" – סמינר מנהיגות צעירה בעפרה, 8.1.10

פרשת "בא" היא אחת המרכזיות והחשובות בתורה. זו הפרשה המתארת את האירוע המכונן בה"א הידיעה של העם היהודי ואחד האירועים המכוננים של האנושות כולה – יציאת מצרים. סיפור יציאת מצרים היה, לאורך הדורות, לאב טיפוס של מאבק לחירות; חירות לאומית, חברתית ואישית.

פרשת "בא" מעלה סוגיות רבות שניתן וראוי לדון בהם. בפרשה זו מתקיימות שלוש האחרונות מבין עשר מכות מצרים. האם יש סתירה בין "ויחזק ה' את לב פרעה" לבין רעיון חופש הבחירה של האדם, שהוא אחד הרעיונות המרכזיים ביהדות? ואם כן, כיצד ניתן ליישב את הסתירה? מכת בכורות מעלה שאלות מוסריות בדבר גבול ההרג והמחיר שניתן ומותר לגבות מאויב, ושאלת גבול האמצעים המקודשים בידי הצודקת שבמטרות. הפסוק המופיע בפרשה, אחד הציוויים הראשונים שנתנו לנו כבר בעת יציאת מצרים הוא "תורה אחת יהיה לאזרח ולגר הגר בתוככם", פסוק שראוי מאוד לבחון את עצמנו דרכו, בפרט לנוכח מכתבים, גילויי דעת ופסקי הלכה, בעת האחרונה, שספק אם מתיישבים עמו.

אני בחרתי לעסוק בשאלת המוכנות של בני ישראל לגאולה. בפרשת "בא" מופיע אחד הפסוקים המכוננים בתורה, המצווה הראשונה שניתנת לעם ישראל: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים  רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שמות יב, ב). רש"י מעורר את השאלה, מדוע התורה לא נפתחה כאן. יש לו תשובה, אך עצם השאלה, המבוססת על ההנחה שיש לראות בפסוק זה מועמד טבעי לפתוח את התורה, מעידה על חשיבותו. מן הפסוק הזה, ניתן להבין שעד הרגע שבו אלוהים מורה למשה ולאהרון לקבוע את ניסן כראש החודשים, לוח השנה היה אחר, והמשמעות האדירה של אירוע יציאת מצרים מגמדת כל אירוע אחר, ומצדיקה את שינוי לוח השנה.

את הפסקה בה מופיע פסוק זה, אנו קוראים שנית ב"שבת החודש", השבת שלפני ראש חודש ניסן. במדרש "פסיקתא דרב כהנא", העוסק במדרשי חכמים אודות הפרשות הנקראות בחגים והפרשות וההפטרות בשבתות מיוחדות לאורך השנה, מתעורר דיון מעניין סביב הפסוקים האלה. חכמים עוסקים באמצעות פסוק בשיר השירים אותו הם דורשים: "קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה-זֶה בָּא מְדַלֵּג עַל-הֶהָרִים מְקַפֵּץ עַל-הַגְּבָעוֹת" (שה"ש ב, ח). שה"ש הוא סיפור אהבה בין הדוד והרעיה. הרעיה המתגעגעת לדוד, הרחוק ממנה, מצפה בכליון עיניים לבואו, ושומעת את קולו קרב אליה. היא מאמינה, שבשל אהבתו ותשוקתו אליה, הוא רץ אליה ומקצר את הדרך, מדלג על ההרים וכו'. ע"פ רוב מדרשי חז"ל, שה"ש הוא אלגוריה לסיפור האהבה שבין הקב"ה לכנסת ישראל. פסוקים אלה בשה"ש מתרחשים באביב, "כִּי-הִנֵּה הַסְּתָו עָבָר הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ.  יב הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ, ומכאן החיבור ל"אתם יוצאים בחודש האביב".

פסיקתא דרב כהנא מביא לנו דיון בשאלה – מה פירוש "קול דודי הנה זה בא, מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות". אומר רבי יהודה, שקול דודי הוא משה – קולו של הקב"ה. כשבישר לבני ישראל על הגאולה הקרובה, הם סרבו להאמין ותירצו את חוסר אמונם בברית בין הבתרים: "רבינו משה, היאך אנו נגאלין, לא כך אמר הקב"ה לאבינו אברהם: "ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה?" (בר' טו יג), והלא אין בידינו אלא מאתיים ועשר". גם ר' נחמיה מתאר אותה סיטואציה בדיוק, אלא שבה מחליפים בני ישראל את התירוץ: "רבינו משה, היאך אנו נגאלין וארץ מצר' מלאה מטינופת ע"ז שלנו". אצל רבנין התירוץ משתנה: "רבינו משה, היאך אנו נגאלין ואין בידינו מעשים טובים".

על כל שאלה תשובה, הדורשת את הפסוק "מדלג על ההרים" וגו'. תשובה אחת היא שבשל אהבתו ותשוקתו של אלוהים לעם ישראל הוא מדלג על הקיצים ועל החשבונות ועל העיבורים, ובחודש הזה אתם נגאלין. תשובה שניה היא שאלוהים מדלג על ההרים, מגיא לגיא, ומתעלם ממזבחות הע"ז שעל פסגות ההרים. תשובה שלישית היא שאלוהים מדלג על ההרים, מפסגה לפסגה, ומוצא שם את בתי הדין של הצדיקים היחידים בין בני ישראל, דוגמת בית דינו של עמרם, ומתעלם מהחטאים של המוני העם. מה שמעניין בעיניי, אינן התשובות, אלא השאלות, הפחד מפני הגאולה, מפני ההסתכנות במעשה אקטיבי, המתורצת תדיר בשאלת העיתוי.

המשך הדיון בפתיחתא, מביא את דברי האמוראים ר' יודן ור' חונה, ואצלם קול דודי אינו משה, אלא "מלך המשיח". הם כבר אינם עוסקים בגאולה מעבדות מצרים, אלא אוחזים בשור בקרניו ודנים בגלות שבה הם שרויים, אחרי חורבן הבית, ובגאולה לה הם מפללים. הם מכירים את עמם, ומתארים לעצמם שימצא את התירוצים המתאימים כדי לדחות את הגאולה, ובמקרה זה, עדין בראשית תקופת הגלות, כשעוד הייתה מצומצמת למספר קטן של ארצות, הם משערים שהתרוץ עלול להיות זה: הם אומרים לו, רבינו מלך המשיח, היאך אנו נגאלין? לא כך אמר הקב"ה שהוא משעבדינו בשבעים אומות? גם כאן, מתפלפל המשיח בתשובות הלכתיות, אך גם כאן פחות חשובות התשובות, ומעניינת יותר עצם התופעה.

תופעה זו חוזרת בקורותינו. הנה, סיפור על האר"י הקדוש בצפת, שיצא לקבל את השבת עם תלמידיו. "פעם אחת בערב שבת סמוך להכנסת כלה, יצא האר"י עם תלמידיו חוץ לעיר צפת לבוש ד' בגדי לבן, הילרוק ושופיצא (מעיל עליון) וכתונת ומכנסים, כדי לקבל השבת. מתחיל מזמור 'הבו לה' בני אלים' ופזמון מיוסד לקבלת השבת ו'מזמור שיר ליום השבת' ו'ה' מלך' בניגון נאה. ובתוך שהיו משוררים אמר לתלמידיו: 'חבריי, רצונכם שנלך לירושלים קודם השבת ונעשה שבת בירושלים?' וירושלים רחוקה מצפת יותר מכ"ה פרסאות. השיבו קצת מן התלמידים: 'אנו מרוצים בכך'. וקצת מן התלמידים השיבו ואמרו: 'נלך מקודם ונודיע לנשינו'. כיוון שאמרו 'נלך מקודם לביתנו', נתחרד הרב חרדה גדולה והכה כף אל כף ואמר: 'אוי לנו שלא הייתה בנו זכות להיגאל! שאלמלא הייתם כולכם משיבים לי בפה אחד, שאתם רוצים לילך בשמחה תיכף, היו נגאלים כל ישראל. שעתה הייתה השעה עומדת להיגאל, ומתוך שמיאנתם בדבר, חזרה הגלות לאיתנה בעוונותינו הרבים".

גם כשהחזון הציוני פרץ לחיי העם היהודי, כך הגיב העם היהודי ברובו. לאלה ולאלה היו התירוצים לא לקום ולעשות מעשה, לשים קץ לגלות ולהביא את הגאולה הלאומית והחברתית. וכך, למשל, הוציאו רבנים מן הבוידעם מדרש זניח המפרש את השאלה מדוע נאמר בשיר השירים שלוש פעמים "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַ‏יִם … אִם-תָּעִירוּ וְאִם-תְּעוֹרְרוּ אֶת-הָאַהֲבָה, עַד שֶׁתֶּחְפָּץ". התשובה היא שאלה שלוש השבועות שהקב"ה השביע את ישראל – שלא יעלו בחומה, שלא ימרדו בגויים ושלא ידחקו את הקץ.

ונשאלת השאלה, מה גורם לעם הזה לדבוק בגלות ובשעבוד? כנראה שיש משהו באופי האדם, שכאשר אינו בן חורין, הוא פוחד מהמחיר של לקיחת האחריות שביציאה לחיי חרות. זאת העבדות הנפשית, הרוחנית. התורה, המחנכת אותנו לסלוד מן העבדות, מצווה להעניש ולהשפיל עבד שאינו רוצה להשתחרר בטענה "אהבתי את אדוני", ברציעת אוזנו. אני בטוח שאיני הישראלי היחיד שחשב על הפסוק הזה לנוכח התנהגותה המוזרה של אשת הנשיא לשעבר, למשל.

הציונות באה לשחרר את העם היהודי ממנטאליות העבד הנרצע, ולהחליפה בתודעת חרות של עם הלוקח את גורלו בידו ואינו ממתין עוד לגאולה נסית. "נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו, לעמק ירדנו, ההרה עלינו, מעיינות האורות הגנוזים גלינו", כתב אהרון זאב, והכתיר את שירו – "הנס של הלב האמיץ", כלומר הנס הוא לקיחת האחריות האקטיבית בידי העם היהודי.

אין זו רק גישה חילונית, אלא גם גישת הציונות הדתית, על פיה הגאולה האלוהית תבוא רק כתגובה לאקטיביזם שלנו. הרב שלמה טייכטל, רב חרדי אנטי ציוני שהתפכח וחזר בתשובה במהלך השואה, הספיק לכתוב, טרם הירצחו, בתנאים הקשים של הגטו את ספרו "אם הבנים שמחה". בין השאר, הוא מתפלמס עם הפרשנות החרדית לשלוש השבועות, ומפרש מחדש את הפסוק בשיר השירים: "שכשיש התעוררות כללית לשוב לארץ ישראל, זה סימן שה' חפץ, ואין כאן שבועה, שנאמר 'השבעתי אתכם בנות ירושלים אם תעירו ואם תעוררו את האהבה – לעלות לארץ ישראל – עד שתחפץ', כלומר עד שיעלה רצון מהקב"ה. ואם כן, כשנעשה התעוררות כללית לעלות, אות היא כי הגיעה השעה הרצויה מהקב"ה".

 ערב הכרזת המדינה, הטיל ב"ג את כל כובד משקלו, לנוכח היסוסי חבריו להנהגה, שחששו לקבל את ההחלטה הנועזת. "עכשיו, או לעולם לא", הבהיר להם ב"ג את המצב, ושכנע אותם.

הרוח הפוסט ציונית מנסה להחזיר אותנו למנטאליות העבד הנרצע. האתגר שלנו כמנהיגות ציונית, היא לעורר את הציבור לאמונה בדרך הציונית, המתריסה כנגד המנטאליות הזאת.