פינתי השבועית ברדיו: מערבה מכאן

מערבה מכאן/ תרצה אתר

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 3.8.20

לפני שבועות אחדים חגגנו בפינתנו את יום ההולדת השבעים של שלומית אהרון. באותו שבוע נולדה גם ריקי גל. נדמה לי שהולדתן של שתי דיוות איכותיות כל כך באותו שבוע לא ממש עומד בכללי הסטטיסטיקה. אז היום, באיחור קל, נחגוג את יום הולדתה ה-70 של נערת הרוק הנצחית ריקי גל.

ריקי גל היא זמרת מעולה, אחת האהובות עליי, הן בזכות שירתה והן בזכות הרפרטואר האיכותי שלה; רובו פרי שיתוף הפעולה שלה עם מתי כספי.

בכתבת טלוויזיה לציון יום הולדתה השבעים, הוגדר השיר "נערת רוק", של יצחק לאור ומתי כספי, כשיר המזוהה אתה ביותר. האמת היא שהופתעתי לשמוע את האמירה הזאת, אבל ריקי גל עצמה אימצה אותה ואישרה את האבחנה. את "נערת רוק" השמענו בפינה לא מכבר.

שירה האהוב עליי ביותר של ריקי גל, שאף אותו השמענו באחת הפינות הראשונות, לפני קרוב לעשור, הוא "על ראש שמחתי", של נעמי שמר ומתי כספי. כפי שאמרתי באותה פינה, זהו אחד משיריה החשובים ביותר של נעמי שמר, וכך היא עצמה ראתה אותו.

עוד שיר שהשמענו כאן, והוא מאוד מאוד מזוהה עם ריקי גל, עוד טרום תקופתה כסולנית, הוא "ילד רע", של אהוד מנור וקן גלובוס מתוך אופרת הרוק "בני בום".

בעיניי, השיר המזוהה עם ריקי גל ביותר, הוא שיר הנושא של תקליט הסולו השני שלה "מה זאת אהבה", של אהוד מנור ומתי כספי. סביר להניח שעוד נשמיע אותו פעם.

השיר שעמו החלטתי לחגוג את יומולדתה השבעים של ריקי גל, הוא שיר המחבר שלושה כישרונות אדירים: המשוררת תרצה אתר, המלחין מתי כספי והזמרת ריקי גל.

מתי כספי הלחין את השיר תשע שנים לאחר מותה הטרגי של תרצה אתר, לתקליט הסולו הראשון של ריקי גל בהפקתו, ניהולו המוסיקלי והלחנת כל שיריו. התקליט, "ריקי גל" שמו, יצא לאור ב-1987. הוא כלל שירים נפלאים, ובהם "ילד אסור ילד מותר", "נערת רוק", "הנה פתחתי חלון", "טוקיו גדולה", "מערבה מכאן" ואחרים.

התקליט נולד שנה קודם, כאשר מתי כספי הלחין שירים לאלבום, ואז הגיע למסקנה שהם מתאימים יותר לזמרת. הקשר בין מתי כספי לריקי גל היה ארוך שנים, עוד מתקופת השירות הצבאי, אף שהם שירתו בלהקות שונות, היא בלהקת חיל הים והוא בלהקת פיקוד דרום. היא מספרת ששנים חלמה על שיתוף פעולה עמו. הוא הציע לה את התקליט – והתוצאה נפלאה.

השיר שנאזין לו היום הוא "מערבה מכאן". השיר מורכב משני בתים שונים זה מזה והלחן שכתב מתי כספי שונה מאוד בין הבית הראשון והשני. בכך הוא היטיב לפרש את השיר. יש לציין שזה שיר לא קל, הן במילותיו והן בלחנו המורכב, ולמרות זאת הוא הצליח מאוד וזכה לפופולריות רבה, השמעות רבות, צעידה ממושכת במצעדי הפזמונים ואף במצעדים השנתיים.

לחנו של הבית הראשון נמרץ, נחרץ, משפטים קצרים, מבטא את המילים הנחרצות והדעה הנחרצת המובעת בהם. הלחן של הבית השני אטי יותר, רגוע יותר, שלו יותר, משדר תחושה של בית. ואכן, כאלה המילים. הבית הראשון מבטא ניכור, זרות ופחד ממקום מסוים הנמצא מערבה מכאן. הבית השני מבטא את הביטחון של הבית המוכר והחם.

המקום של השיר הוא שפת הים. הים הוא החיץ בין הכאן לבין המערבה מכאן. לא כדאי להרחיק מערבה מכאן, היא מסבירה. כי שם הכל אחר. עומדים שם צוקים, ומחכים ומחכים. מחכים למה? לא ברור, אך ברור שיש כאן ציפיה שאינה מתממשת. יש שם מגדלים, ציפורי ענק, שעוני-קוקיה מוזרים – מחזות סוריאליסטיים. הכל רחוק, זר, מוזר ומפחיד. היא כל כך חוששת משם, שהיא קובעת לעצמה את הגבול, עד כמה היא מוכנה להתקרב לשם. הגבול הוא  המפגש של מי הים וחול הים. "מספיק להגיע עד קצה החול, מקום שם המלח מחליד את גדרות הזמן". איזה משפט נפלא.

בבית השני כבר אין זכר לאותו מקום מפחיד מערבה מכאן. בבית השני המקום הוא הבית, שממנו יוצאים לטייל, אך בלי להתרחק ממנו. כשהערב יורד, יש לצאת ולטייל, אבל לשוב למפתן המוכר והחם. עד היכן ראוי לטייל? עד הים. זה הגבול המערבי, עם השמש אשר שוקעת. שם שני בני אדם יושבים לרגע ומטפסים, צעד צעד. והיא מסיימת: אחר כך אפשר לכתוב על זה סימפוניה משגעת. כאומרת, שזוג אוהבים, בית חם, טיול קצר, ישיבה על שפת הים, הם הדרמה האמתית של החיים, אפשר לכתוב על זה סימפוניה משגעת. זה מספיק מסעיר, לא צריך את הסערות של מסעות אל מעבר לים.

ניתן לפרש את השיר הזה כשיר אוטוביוגרפי. אחרי נישואיה הראשונים של תרצה אתר עם השחקן והבמאי עודד קוטלר, הם נסעו לשנים אחדות לארה"ב והיא חוותה שם תקופה קשה מאוד, סוערת, מסויטת; היא לקתה בדיכאון עמוק, ניסתה לשים קץ לחייה. היא חזרה לארץ והתגרשה. ואמריקה הרחוקה במערב נותרה בה כזיכרון רע ומאיים. היא הייתה שם זרה ומנוכרת.

הבית שבנתה עם בנץ', בעלה השני, מוצג כבית החם, המעניק לה את הביטחון שהיא כה זקוקה לו.

מַעֲרָבָה מִכָּאן עוֹמְדִים צוּקִים

וּמְחַכִּים, וּמְחַכִּים.

מַעֲרָבָה מִכָּאן יֵשׁ דְּבָרִים אֲחֵרִים.

מִגְדָּלִים. צִפֳּרִי עֲנָק.

שְׁעוֹנֵי־קוּקִיָּה מוּזָרִים.

מַעֲרָבָה מִכָּאן, הַכֹּל אַחֵר

לֹא כְּדַאי לְהַרְחִיק מַעֲרָבָה מִכָּאן.

מַסְפִּיק לְהַגִּיעַ עַד קְצֵה הַחוֹל

מָקוֹם שָׁם הַמֶּלַח מַחֲלִיד

אֶת גְּדֵרוֹת הַזְּמַן.

 

כְּשֶׁהָעֶרֶב יוֹרֵד, יֵשׁ לָצֵאת לְטַיֵּל

עִם אַרְנָק. מִטְרִיָּה. כְּפָפָה. מַקֵּל.

לַעֲקֹף אוֹתִיּוֹת וְאוֹתוֹת בְּלָבָן

לַחֲצוֹת שְׁבִילֵי חָצָץ, לְסַלְסֵל תִּימְרַת עָשָׁן

זְעִירָה. וְלָשׁוּב לַמִּפְתָּן

הַמֻּכָּר וְהַחַם

מִן הַשֶּׁמֶשׁ אֲשֶׁר שׁוֹקַעַת

לָשֶׁבֶת שָׁם רֶגַע, שְׁנֵי בְּנֵי־אָדָם

וּלְטַפֵּס לְמַעְלָה — צַעַד צַעַד

אַחַר כָּךְ אֶפְשָׁר לִכְתֹּב עַל זֶה

סִימְפוֹנְיָה מְשַׁגַּעַת.

 

שעת רצון

כמי שעוסק עשרות שנים בצמיחה הדמוגרפית לאורטל, אני מזהה עליה חדה במספר הפניות לקליטה בעקבות הקורונה. תנועת הפניות אלינו בימים האחרונים חסרת תקדים, עולה על שיאי תנופת הקליטה בעשור האחרון. וכפי שאני שומע מעמיתיי, גם הם מזהים תנועה כזו.

מה הגורם לכך? אנשים עצרו לרגע את מהלך חייהם והיה להם זמן לחשיבה ולשיח משפחתי על מה חשוב להם בחיים. רבים מהם הבינו פתאום שהם חווים עבדות במרדף אחרי הכסף ובמרדף ההישרדותי אחרי הזנב של עצמם. הם תפסו שהם חווים ניכור ובדידות בכרך הגדול. הם קלטו שלא טוב להם במרכז הצפוף והמפויח וכמה הם כמהים לחיים בטבע ובאוויר הנקי, לא רק בטיול שבת או נופש משפחתי אלא כאורח חיים. פסק הזמן הזה הביא אותם לחיפוש אחרי חיים בעלי משמעות, חיים של הגשמת ערכי ערבות הדדית, קהילתיות, צדק חברתי, שיתוף ושוויון; חיים של התיישבות, של ציונות. הם מחפשים שייכות לקהילה, שבה יוכלו לבטא את עצמם ולהשפיע על חייהם ועל סביבתם.

מוקדם לדעת מה היקף התופעה ועד כמה המחשבות והחלומות יניבו הגשמה, הלכה למעשה. אך לנו, בתנועה הקיבוצית ובהתיישבות הכפרית, נוצרה הזדמנות, ומן הראוי שנשכיל לנצל את שעת הרצון.

ואני מקווה שאנו, אורטל, נתגייס ונירתם למינוף שעת הרצון הזאת לתנופה מחודשת של צמיחה דמוגרפית.

****

בשבוע הבא אגיב על מאמרו של אריאל ל'. איני מקבל כלל את התיאור ההיסטורי של מהלך השינויים של אורטל, שברובם נועדו לחזק את השיתופיות שלנו, חיזקו את השיתופיות שלנו ובזכותם אנו קיבוץ שיתופי בניגוד לשכנינו ולמרבית התנועה הקיבוצית (כאשר התחלנו את השינויים רבים משכנינו טענו שזה סוף הקיבוץ. כעבור שנים ספורות, כשהם הפריטו את עצמם לדעת, לא נסחפנו בזרם ושמרנו על דרכנו – בזכות אותם שינויים). גם איני מקבל את הצעתו להפוך פשרה מסוימת, שנוצרה ככורח המציאות, ל"זכות" שיש להפכה בשם שוויון הזכויות לנחלת הכלל.

כאן אתייחס לאמירה אחת, שנאמרה כדרך אגב במאמרו. לצד שבחים לקליטה הברוכה, הוא טען שהיא פגעה בלכידות החברתית. אני שולל זאת לחלוטין. התחלנו את התהליך בתקופה של קרע חברתי ועזיבה גדולה ומדממת. אלמלא תהליך הקליטה, הקרע היה מעמיק, העזיבה הייתה הופכת להמונית והדימום היה מסכן את קיומנו. העובדה שלקחנו על עצמנו משימה אדירה, נרתמנו אליה בשותפות בפועל של מרבית חברי אורטל ועמדנו בה, הייתה מגנט של לכידות. נכון, הקצב הגדול של הקליטה יצר גם ניכור מסוים בשלבים מסוימים ולתחושה של "אני נכנס לחדר האוכל ולא מכיר חלק גדול מן האנשים", אך זו תחושה זמנית, טבעית ושולית ביחס ללכידות שנוצרה בזכות המשימה המשותפת, בזכות תחושת ההצלחה ובזכות התמורה הגדולה שהביאה הקליטה, כמו יציבות דמוגרפית, הצערת היישוב, התמלאות בתי הילדים בילדינו (בלי הקליטה היום קומץ ילדים מאורטל היו נאלצים לאכלס את בתי הילדים בעין זיוון) והתסיסה התרבותית שהיא הביאה.

לא צעדי פירור השותפות נחוצים לנו, אלא משימות משותפות ועשיה משותפת. כך היה בתנופת הקליטה האחרונה, כך היה בשנת הארבעים ולאורך כל שנות אורטל, זו הייתה הדרך שבנתה אותנו. עלינו למקד את אורטל לעשיה משותפת בתנופת קליטה מחודשת, בצמיחה תרבותית ובמשימות לאומיות. "אדם ואדמה" היא משימה לאומית אדירה שלקחנו על עצמנו ומקור לגאווה גדולה, אך מספר השותפים לה מתוך אורטל נמוך. עלינו לחפש משימות נוספות בתחומים שונים, ואולי כאלו שמאפשרות הירתמות של חברים רבים.

התחלתי את המאמר בתיאור שעת הרצון שהקורונה יצרה, שהיא שעת כושר לתנופת קליטה באורטל. שעת רצון נוספת היא עליה במאות אחוזים בביקוש לעליה לארץ מארצות הרווחה (צפון אמריקה, מערב אירופה ואוסטרליה). יו"ר הסוכנות בוז'י הרצוג חזה השבוע עליה של רבע מיליון עולים מארצות אלו בשלוש השנים הבאות. אולי זו הזדמנות לשלב משימה לאומית עם צמיחה דמוגרפית שתצעיד את אורטל לשיאים חדשים לקראת שנת היובל שלנו.

פינתי השבועית ברדיו: את שומעת

את שומעת / מאיר בנאי

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 15.6.20

הפינה היום היא הפינה שתכננתי לשבוע הראשון שבו הקורונה הוציאה את התכנית ואת הפינה לפסק זמן ממושך. היה זה ב-23 במרץ, בשבוע שבו מלאו חמישים שנה לפטירתו של חתן פרס ישראל לשירה נתן אלתרמן, ב-28 במרץ 1970.

מאזיני הפינה מודעים להערצתי את אלתרמן, גאון השירה העברית, שהוא בעיניי גדול המשוררים העבריים בכל הזמנים. לאורך השנים השמעתי שירים רבים שלו ואף שידרתי תכנית שלמה עליו ועל שיריו.

בראשית 1970 איבדה התרבות העברית שלושה מגדולי יוצריה – ש"י עגנון, לאה גולדברג ואלתרמן. הייתה זו מכה של ממש לחברה הישראלית, במיוחד בשל גילם הצעיר של לאה גולדברג ואלתרמן – גולדברג נפטרה בת 58 ואלתרמן בגיל שישים.

שלוש השנים האחרונות לחייו היו משמעותיות וסוערות. ב-1968 הוא זכה בפרס ישראל. וממלחמת ששת הימים ועד מותו, הוא עשה את הדבר שהוא נמנע ממנו כל השנים – נכנס לפעילות פוליטית אקטיבית. לאורך שנים הוא השמיע את קולו ברמה, בשירי העת והעיתון – "הטור השביעי" ב"דבר". אך הוא נמנע מפעילות אקטיבית וחש ש"הטור השביעי" הוא תרומתו לשיח הישראלי.

לאחר מלחמת ששת הימים, יזם אלתרמן וניסח את כרוז היסוד של התנועה למען ארץ ישראל השלמה, שעליו היו חתומים מיטב אנשי הרוח והתרבות בישראל, ייסד את התנועה למען ארץ ישראל השלמה והנהיג אותה עד אחרית ימיו. באותם ימים היה לו טור שבועי ב"מעריב", אך את דבריו לא כתב הפעם בשירה אלא בפרוזה – במאמרים פובליציסטיים שבהם הטיף לשלמות הארץ, להתיישבות ברחבי ארץ ישראל השלמה, לעליה גדולה של יהדות הגולה לארץ ישראל ולפולמוס פוליטי עם התומכים בחלוקת הארץ.

השיר שבחרתי להשמיע, הוא שיר מקסים של אלתרמן, שאותו הלחין חתן פרס ישראל נחום היימן – "את שומעת".

נחום היימן הלחין רק את חלקו השני של השיר. השיר, מתוך ספר שיריו של אלתרמן "כוכבים בחוץ", נפתח במילים "על קביים אלייך שיריי מדדים". הוא מופיע בספר ללא שם.

הביצוע הראשון של השיר היה של חוה אלברשטיין. ב-1980, כשנחום היימן חי בלונדון, חוה נסעה אליו והקליטה את התקליט "אני הולכת אליו", שכולו לחנים של נחום היימן לשירי משוררים. זהו אחד התקליטים הטובים של חוה, אם לא ה-. עוד כנער התאהבתי בתקליט הזה, בכל שיריו ובהם "את שומעת". במיוחד אהבתי את השורה הכל כך אלתרמנית "אחכה לך כמו נעלייך".

לאחר שובו לארץ ב-1984 הקים היימן את להקת "חופים" ששרה משיריו, ובין השאר שרה הלהקה גרסה חדשה של "את שומעת". הסולן בשיר זה היה מאיר בנאי הצעיר ולאחר מכן הוא צירף אותו לתקליט האוסף "כמה אהבה" ותקליט ההופעה "מאיר בנאי: הופעה חיה".

השורה הראשונה של השיר, בחלק שלא הולחן, היא "על קביים אלייך שיריי מדדים". זוהי אמירה חזקה מאוד, שמבטאת כמיהה גדולה של הכותב לאישה, נמענת השיר, שמתאר מצד אחד את הקושי להגיע אליה, אך לא פחות מכך את הנחישות להגיע אליה, דרך שיריו. הוא פצוע, אך דרך שיריו גם על קביים הוא ידדה עד שיגיע אליה.

לאורך חלקו הראשון של השיר, אנו מבינים שהאהובה אינה מושגת. חלק זה מסתיים בדימוי של חבל תליה:

אִם יִרְצֶה אֱלֹהִים וְנֵרֵד מִתְּלִיָּה

וּדְמוּתֵךְ עַד מָחָר מֵעֵינֵינוּ תַרְפֶּה,

אֲסַפֵּר לָךְ אוּלַי מַה קָּשֶׁה לִי הָיָה

עַד הַבֹּקֶר אֶת שְׁמֵךְ רַק לִלְמֹד בְּעַל-פֶּה.

בחלק השני של השיר, החלק המולחן, מסתבר שאלוהים רצה והם ירדו מעמוד התליה המטפורי. החלק הזה מתאר פגישה בין השנים. או שמא זו פגישה שאותה מדמיין הכותב; פגישה מדומיינת, שתחלץ אותו מסבך האהבה הבלתי מושגת שמביאה אותו עד סף מוות.

הוא מתאר את הליכתו אליה כצעידה של אורח, של זר. אם היא ניצבת בחלון, רוקמת או טווה בציפיה לאהובה, אין זו הסיטואציה המתאימה לבואו אליה, ולכן הוא קורא לה לכבות את האור ולשכב. רק בשנתה הוא יכול להיכנס לביתה.

ואכן רק כש"את נרדמת" … "אני אכנס ואשב".

האינטראקציה ביניהם אפשרית כנראה רק בשנתה. הוא לא יעיר אותה, אלא יישב על הרצפה להביט אליה. הוא מקטין את עצמו. הוא יישב ויביט בה שותק ונוכרי. הוא יחכה לה כמו נעליה. פירוש אפשרי אחד למטפורה הזאת, הוא של הֶרְגֶל. הוא יהפוך חלק מחייה, חלק מן ההרגלים היומיומיים שלה, כמו הנעליים שמחכים לה. אך אני מפרש זאת כהמשך ההקטנה שלו. הוא מדמה את עצמו לחפץ. הוא לא מחכה לה כמו איש אל אישה, אלא כמו חפץ, כמו הנעליים שאולי מחכות לה, אך היא משתמשת בהם ללא רגש כלשהו.

הבית הבא מוביל להפי-אנד של השיר. בסוף היא תבוא אליו. אך איזה הפי-אנד קשה זה. מה שמביא אותה אליו הוא סיוט. שני חלומות לא טובים יתקרבו לאטם, יאחזוך בידם ויובילו אותך אליי. סיוטים שבעטיים היא מתעוררת בנוגה אויבים.

זהו שיר כואב וקשה, כי איזו אהבה היא, אם היא תולדה של חלומות רעים?

ניסיתי כמיטב יכולתי לפרש שיר של אלתרמן, אך גדולתו היא כזו שככל שנעמיק ונחפור ונפרש, תמיד יישאר עוד מסתורין, עוד שכבות ורבדים הנשגבים מבינתנו.

את שומעת, הרוח זרה וסתווית

אורח צועד אל בית שהחוויר

אם ניצבת בחלון, או רקמת, או טווית,

כבי את האור ושכבי.

 

את נרדמת, ואני אכנס ואשב.

לרצפה אשב

להביט עלייך.

שותק ונכרי בחדרך השלו

אחכה לך כמו נעלייך.

 

אז תקומי מוארת בנגה אויבים,

כי עבר בשנתך אלהי

אז תקומי,

ושני חלומות לא טובים

יתקרבו לאיטם,

יאחזך בידם

ויובילו אותך אלי.

פינתי השבועית ברדיו: שעשועי כאילו

שעשועי כאילו/ אלון אולארצ'יק
פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 8.6.20

היום מלאו ארבעים שנה למותו של אחד מגדולי המשוררים העבריים, אברהם חלפי. חלפי השתייך לחבורת שלונסקי-אלתרמן, שכללה גם את אלכסנדר פן, לאה גולדברג, יעקב אורלנד – בעיניי, ה-חבורה בה"א הידיעה של השירה העברית לתולדותיה. מעל כולם מתנשא אלתרמן, גדול השירה. ובצִלו קצת קשה להתבלט. בעיקר כאשר אדם הוא ענו וצנוע. וכזה היה חלפי. ולכן הוא לא זכה להכרה, בוודאי בציבור הרחב, שאינו בקיא בשירה העברית, עד שאריק איינשטיין חשף אותו בשירו הגדול, פסגת יצירתו – "עטור מצחך", שאותו השמענו בפינה זו.

חלפי היה משורר וגם שחקן – ב"האוהל" ובתיאטרון "הקמרי". התפקיד המזוהה עמו ביותר הוא האישון בהצגת הילדים "עוץ לי גוץ לי" של שלונסקי.

חלפי אהב מאוד ילדים והיה קשור לילדים, כמו למשל לילד אריה איינשטיין, בנו של חברו לתיאטרון "האוהל" יעקב איינשטיין, אבל הוא עצמו היה "ערירי, בלי אישה" כפי שכתב ב"שיר על התוכי יוסי" שגם אותו השמענו.

אחיו של אברהם חלפי היה המשורר שמשון חלפי ואחייניתו היא המשוררת רחל חלפי.

חלפי גדל בבית דתי, עזב את הדת, אבל לא את האמונה. וחיבוטי הנפש שלו סביב האמונה והאלוהות באים לידי ביטוי ברבים משיריו. אחד מהם הוא השיר "אדם תולה את אתמולו". ב-1987, שבע שנים לאחר מותו של חלפי, אלון אולארצ'יק הלחין את השיר, ונתן לו את השם "שעשועי כאילו" – המילים הראשונות בבית השני של השיר. היה זה שיר הנושא של תקליטו של אולארצ'יק. את השיר הקדיש חלפי לידידתו, המשוררת יוכבד בת מרים, שעמה קיים דיאלוג בסוגיות האמונה שהטרידו אותו.

חלפי מתאר את עצמו כמי שלכאורה, או לא לכאורה, עזב את עולם הדת, ואף על פי כן הוא מאמין באמונה שלמה. מאמין במי? במה? באלוהי ישראל, שציווה אותנו את המצוות שהוא אינו מקיים? או אולי אל אמורפי, אוניברסלי, שחלפי אינו רואה צורך לעבוד אותו אך הוא מאמין באמונה שלמה בקיומו?

"אדם תולה את אתמולו על וו תקוע בלבה של רוח", פותח חלפי את השיר. אתמולו הם חייו הקודמים, חייו בגלות, הוא נולד בעיר לודג' שבפולין ואורח החיים הדתי. את האתמול הוא תולה על וו, כלומר הוא מסיר אותו, אך אינו משליך אותו. הוא תולה אותו כמו בגד שבכוונתו לשוב וללבוש אותו ביום מן הימים, או הוא לפחות משאיר את האופציה הזאת. או שאולי הוא פשוט אינו רוצה להיפרד ממנו, אלא לנהל עמו דיאלוג מתמיד, לשאוב ממנו השראה, אולי נחמה.

הוו אינו תקוע בקיר, אלא בלבה של רוח. יש כאן מסתורין, הרי איך אפשר לתקוע וו ברוח. אני מפרש זאת כרצונו של חלפי לא להיפרד לגמרי מן הרוחניות היהודית. כמשורר הוא מדמה את הרוח למשהו מוצק, שניתן לתקוע בו וו. "הלאה, הלאה" הוא אומר לעצמו. כאילו מנסה להתרחק מעברו, אך הוא נמשך לאתמול וקשור אליו בעבותות.

ומהו הדיאלוג הזה? שעשועי כאילו. במוח הוא יודע שהאל הזה איננו, אך חשוב לו להשתעשע ברעיון שהוא כאילו קיים. אך זה לא רק שעשוע כי אם כמיהה – אילו. לו.

וכאן הוא פונה לבת שיחו. ראי, הוא אומר לה, הכל כרעו ונפלו אל מרגלות של אין רגלים לו, שזעמו מלא עולם. הוא מציב מעין חיץ בין אורח האמונה שלו לזו של "הכל", כלומר כל מי שנותר באתמולו. בדיאלוג עם שיאה של תפילת "עלינו לשבח", אך בניגוד לגוף הראשון שבתפילה – בגוף שלישי, מנוכר, כרעו ונפלו. הם כרעו ונפלו בתפילה אל מרגלות של… אין רגלים לו. כלומר במידה מסוימת הם מתפללים לשווא. אל מרגלות שאינן. כי הרי אין אלוהים. אבל זעמו ורעמו מלא עולם. כלומר, גם אם אין הוא קיים בעולם הממשי, הזעם והרעם, האימה מפניו, חיים וקיימים, הם ממשות קיימת, שהופכים גם אותו, לממשות קיימת, למרות שאינו קיים באמת.

ובבית השלישי מגשר חלפי בינו לבין אתמולו, בינו לבין "הכל". כמו אלה שכורעים ונופלים, כך גם הוא נופל. אך הוא נופל וקם. נופל וקם. נופל. יש כאן קרע פנימי בין שני הקולות המתרוצצים בתוכו, קול הכפירה וקול האמונה. ובסוף השיר הוא מצהיר, בלשון אחד מעיקרי המצוות של הרמב"ם "אני מאמין באמונה שלמה". הוא לא ממשיך "בביאת המשיח". הוא לא מגדיר במה הוא מאמין באמונה שלמה. אבל ההצהרה שלו, היא שבדרכו שלו הוא מאמין, ובעצם האמונה הוא אינו חצוי. אולי הוא אינו חושב שהוא צריך לקיים מצוות, להתפלל, לכרוע ולהשתחוות, אך אין זה אומר שאין הוא מאמין באלוהים. להיפך, "אני מאמין באמונה שלמה".

אָדָם תּוֹלֶה אֶת אֶתְמוֹלוֹ
עַל וָו תָּקוּעַ
בְּלִבַּה שֶל רוּחַ.
הָלְאָה
הָלְאָה.

שַעֲשוּעֵי כְּאִלּוּ-
אִלּו-
לוּ

רְאִי, הַכֹּל כָּרְעו נָפְלוּ
אֶל מַרְגְלוֹת שֶל אֵין-רַגְלַיִם-לוֹ
שֶזַעֲמוֹ וְרַעִמוֹ מָלֵא עוֹלָם.

וְגַם אֲנִי נוֹפֵל וְקָם,
נוֹפֵל וְקָם,
נוֹפֵל

וּמַאֲמִין בְּאֱמוּנָה שְלֵמָה.

פינתי השבועית ברדיו: מחכה

מחכה / ריטה

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 1.6.20

חודשיים וחצי לא השתמענו, הרבה זמן, האמת – הרבה יותר מדי זמן. ואני מודה שהתגעגעתי. ואני גם לא ממש מבין למה התכנית לא שודרה. הרי הייתי  מוכן לשדר עם מסיכה, כדי לא להדביק את המאזינים.

ברור שאת הפינה הזאת אקדיש לנושא שמעסיק אותנו בחודשים האחרונים, הקורונה. אפשר להשמיע שירי נגיפים, כמו "תה עושה סחרחורת" או "קונצרטינה וגיטרה" עם המילים:

היא סיפרה לו על אנגינה

ועל ספירט וסקיפידר

ועל כל מיני רוטינה

של דלקת וקתר.

והוסיפה וסיפרה

בזמרה למר זברה

גם על כל מיני כולרה

של קוליטיס וחררה.

ועל חינה ורצינה

ועל שמן קיק היא שרה.

אבל האמת היא שכבר השמענו את השיר הזה. ואפשר להשמיע שירי בידוד, סגר ועוצר ועוד.

אבל אני חיפשתי שיר שמבטא את הציפיה בימים הקשים של הסגר, להשתחרר ולצאת לתקופה טובה יותר. ואין כמו השיר "מחכה" של ריטה, כדי לבטא את הציפיה הזאת, ואת האופטימיות הקיומית שמפעפעת בכל מילה ובכל אות בשיר.

ועוד סיבה להשמיע את השיר הזה, היא שהמלחין שלו, עידן רייכל, זכה בכבוד להדליק משואה בטקס השאת המשואות בהר הרצל ביום הזיכרון, טקס שהיה קצת הזוי בהעדר קהל. לעידן רייכל עצמו יש גרסת כיסוי יפה מאוד לשיר.

ולמרבה הצער נוספה אתמול סיבה נוספת, והיא מותו של הגיטריסט שניגן בהקלטת השיר, הגיטריסט של ריטה ושל זמרים נוספים, יונתן פריג', שנפטר מדום לב בגיל 41.

אני אוהב מאוד את השיר "מחכה". זה שיר שמזה למעלה מעשור אימצתי כשיר של עידוד ותקווה במצבים קשים, בעקבות כישלונות ומול קשיים. הוא מרגש אותי מאוד וחיכיתי להזדמנות מתאימה להשמיע אותו.

את השיר כתבה ריטה בעצמה. השיר יצא לאור כסינגל בינואר 2008, וצורף לתקליטה התשיעי "רמזים". השיר היפה הזה, המעורר הזדהות של המאזין, זכה מיד להצלחה גדולה, להשמעות רבות, לשהייה בראש המצעדים ולמקום החמישי ברשימת השירים המושמעים בעשור השני של המאה ה-21.

חלק בלתי נפרד מהשיר הוא הקליפ המיוחד שלו. אני רואה בקליפ פרשנות מיוחדת מאוד לשיר. כאשר אנו מדמיינים מישהי מחכה, אנו רואים לנגד עינינו מישהו היושבת בביתה, או על ספסל בגינה, יושבת בפאסיביות ומחכה. הקליפ הוא קליפ שכולו תנועה. לאורך כל הקליפ, המצולם שחור לבן, ריטה הולכת בנחישות ונחרצות. יורדת במדרגות, יוצאת לרחוב עיר, הולכת ביער ועל גבעת כורכר לחוף הים. הולכת ללא הפסקה, סקסית כתמיד, כמובן. וכשאני מתאר את הקליפ כפרשנות לשיר, אני מתכוון לפרשנות של הציפיה. את השיר היא פותחת במילים "יום אחד זה יקרה". כלומר, איננו מקדמים את הדבר שאנו מצפים לו, אלא מחכים לו בפאסיביות, ויום אחד הוא יקרה מאליו – בלי שנרגיש, משהו ישתנה. "משהו". משהו יגע בנו. אנחנו פאסיביים. וזה יבוא כמו קו חרוט על כף יד. זה יבוא בטוח בעצמו כאילו היה שם תמיד.

אבל המשהו הזה – חיכה גם הוא. הוא חיכה שנבחין בו. כלומר, כדי להגשים את אותה השאיפה שאנו מחכים לה, יש לנו תפקיד אקטיבי, להבחין בו. ואת האקטיביות הזאת מבטא הקליפ. קליפ שאין בו רגע של מנוחה, רגע של עצירה. ריטה כל הזמן הולכת, כל הזמן בתנועה.

מלבד המשפט "וחיכה שנבחין בו", כל השיר מדבר על האקטיביות של המשהו. משהו ייגע בנו. אבל הקליפ מסביר שהוא לא יבוא מעצמו. התפקיד שלנו להביא אותו. ואולי אני מפרש זאת כך, כי קשה לי להזדהות עם שיר המדבר על ציפיה פאסיבית, ודרך הקליפ אני מתחבר אליו, כי האקטיביות היא הבסיס לאופטימיות ולאמונה שלי. והשיר הוא הרי שיר של אופטימיות ואמונה – שאסור להתייאש ותמיד יש להאמין שיום אחד זה יקרה ומשהו ישתנה – משהו שאנו רוצים לשנות.

נאזין עכשיו לריטה ברדיו, אבל אחרי ההאזנה היכנסו לקליפ.

יום אחד זה יקרה

בלי שנרגיש, משהו ישתנה

משהו ירגע בנו, משהו יגע בנו

ולא יהיה ממה לחשוש.

וזה יבוא כמו קו חרוט על כף יד

זה יבוא בטוח בעצמו

כאילו היה שם תמיד

וחיכה שנבחין בו

וזה יבוא, אתה תראה

הידיים הקפוצות יתארכו

והלב השומר לא להיפגע יפעם בקצב רגיל

זה יבוא, כמו שהטבע רגיל

להיות שלם עם עצמו

יום אחד זה יקרה

בלי שנרגיש, משהו ישתנה

משהו יגע בנו, משהו יירגע בנו

ולא יהיה ממה לחשוש

וזה יבוא כמו קו חרוט על כף יד

זה יבוא בטוח בעצמו

כאילו היה שם תמיד

וחיכה שנבחין בו

וזה יבוא, אתה תראה…

וזה יבוא, אתה הרי יודע

לא הכל יטלטל אותנו

לא הכל יכה

ומה שייפתח לנו

מחכה

 

דרשה לשבת הגדול תשסט

דרשה לשבת הגדול
קבלת שבת באורטל, פרשת "צו" 3.4.09

פרשת השבוע, פרשת "צו", עוסקת בהקרבת הקורבנות ובתפקיד הכוהנים בפולחן. חלקה השני עוסק בשבעת ימי המילואים – כלומר בקיום טקסי חנוכת המשכן. בטקסים אלה הוקדשו אהרון ובניו לכהונה.

בדבריי לא אעסוק בפרשת השבוע. שבת זו, השבת שלפני פסח, היא שבת הגדול. על פי המסורת, תהליך לקיחת השה בידי כל משפחה של בני ישראל במצרים, לקראת הקרבת קרבן הפסח בי"ד בניסן – היום בו התרחשה יציאת מצרים, היה שבת. העובדה שהמצרים הבליגו על לקיחת שה, שהיה בהמה קדושה במצרים, היתה נס גדול, ומכאן אחד ההסברים לשם "שבת הגדול". ואולי, בעצם, הנס היה שהיהודים העזו? הסבר נוסף הוא ציטוט מתוך ההפטרה אותה קוראים בשבת זו, ובה מובטח לנו: "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא". פסוק זה הוא הפסוק האחרון, בנבואה האחרונה, של הנביא האחרון – מלאכי. מכאן ייחוס הגאולה לאליהו הנביא, ומאחר ופסח הוא חג הגאולה – מכאן החיבור של פסח ואליהו הנביא.

שני מנהגים ב"שבת הגדול": האחד, קריאת כמה מפרקי הגדה של פסח. השני, השמעת דרשה מיוחדת בפני הקהל, העוסקת בחג הפסח, בהלכה ובאגדה, כולל תזכורת ופירוט דיני הפסח.
אנו לא נעסוק היום בדיני הפסח, אלא בכמה תובנות הנוגעות למהותה של החירות.

כבר בברית בין הבתרים, שעל פי אחת המסורות נכרתה במחוז שלנו – בהר החרמון, מספר אלוהים לאברהם על תכניתו ארוכת הטווח, הכוללת שעבוד של עם ישראל, ואחריו גאולה: "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָנָה. וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל… וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה".

מדוע החליט האל להעביר את עם ישראל סדרת חינוך אכזרית וממושכת כל כך? ההסבר היחיד העולה על דעתי, הוא הרצון לחנך את העם לשנאת העבדות ולאהבת החירות. החירות היא ערך מרכזי ביהדות.

קורות בני ישראל אחרי צאתם ממצרים, הם עדות לקושי להשתחרר מן העבדות. בפרשת המרגלים, אלוהים אינו זקוק למודיעין אודות האויב, אלא למודיעין אודות כוחותינו. לא סוכני מודיעין מקצועיים נשלחים לתור את א"י, אלא נשיאי השבטים, מנהיגי העם. מטרת השליחות היא לבחון האם עם ישראל כשיר כבר להיכנס לא"י, להלחם עליה ולהתנחל בה. מהתנהגות המרגלים והעם הסיק אלוהים שאין העם בשל, ולכן תחת כניסה מיידית לא"י, בתום מסע של ארבעה חודשים, נגזר על בני ישראל לנדוד במדבר 40 שנה, עד שימות כל דור העבדים כולו, זולת יהושע בן נון וכלב בן יפונה, והדור הבא – דור של בני חורין, יכנס לא"י.

ומדוע משה לא נכנס לא"י? התורה מספרת שמשה נענש על כך, שכאשר נצטווה לדבר אל הסלע ויצאו ממנו מים, הוא הכה בסלע כדי להוציא את המים. האם על עבירה כה קטנה, מגיע למשה עונש כבד כל כך? הסבר אחד לכך, שראוי שייקלט בציבוריות הישראלית, הוא שממנהיג מצפים ליותר, וככל שהמנהיג גדול יותר מצפים ממנו ליותר, ולכן, לא זו בלבד שאין למנהיג הנחות, אלא להיפך – הוא נדרש ליותר, והוא נשפט באמות מידה מחמירות הרבה יותר מאשר אזרח רגיל.

אפשר לדרוש זאת, בהקשר של ערך החירות. אחרי צאת ישראל ממצרים נדרש משה להכות בסלע ולהוציא מים. לפני הכניסה לא"י הוא נדרש לדבר אל הסלע. אחרי היציאה ממצרים, הוא מנהיג עם של עבדים, שהתרגל לכך שהשפה היחידה היא שפת השוט והמקל. לפני הכניסה לא"י, הוא מנהיג עם של בני חורין, שהדרך להנהיג אותם היא דרך ההידברות, השיחה, המילה. כאשר משה השתמש במטהו במקום בלשונו, הוא אותת שלא הפנים את השינוי, ולכן מנהיג אחר מתאים יותר להכניס את בני ישראל לארץ ישראל.

לסיום, אקריא את שירו של אמנון ריבק מהמדרשה ב"אורנים" – "כל אדם צריך מצרים". קראתי את השיר במהלך סדר הפסח במדבר אשתקד, וכיוון שהציבור אהב אותו מאוד, אני שב וקורא אותו כעת:

כל אדם צריך שתהיה לו
איזו מצרים,
להיות משה עצמו מתוכה
ביד חזקה,
או בחריקת שיניים.

כל אדם צריך אימה וחשכה גדולה,
כל אדם צריך שתבוא לו הצלה,
שידע לשאת עיניו אל השמים,
כל אדם צריך תפילה
אחת,
שתהא שגורה אצלו על השפתים,
כל אדם צריך שתהיה לו הבטחה,
כל אדם צריך השגחה.
אדם צריך פעם אחת להתכופף –
כל אדם צריך כתף.

כל אדם צריך שתהיה לו
איזו מצרים,
לגאול עצמו ממנה מבית עבדים,
לצאת בחצי הליל אל מדבר הפחדים,
לצעוד הישר אל תוך המים,
לראותם נפתחים מפניו לצדדים.
כל אדם צריך כתף,
לשאת עליה את עצמות יוסף,
כל אדם צריך להזדקף.

כל אדם צריך מסע ארוך אחד,
לזכור אותו לעד
בכפות הרגלים,
כל אדם צריך שתהיה לו ירושלים.

 

שתי רשומות לפרשת "כי תשא"

שבירת הלוחות

 בפרשת השבוע, "כי תשא", נקרא על עגל הזהב ושבירת הלוחות.

מה המסר של שבירת הלוחות? שאין משמעות לחומרה, אלא לתוכנה. הרי משה לא שבר את לוחות הברית כי הוא מאס בכתוב עליהם – עשרת הדברות. הוא שבר את לוחות הברית, כי הוא לא ראה טעם בקיומם של הלוחות, אם הכתוב בהם אינו מתקיים.

זהו מסר לדורות. אין קדושה בשום מסגרת. גם לא במסגרת פוליטית. גם לא במפלגה. כאשר חבר מפלגה חש שאין היא עוד נאמנה לדרכה – שיהיה נאמן לדרך ולא למסגרת (אלא אם הוא מאמין שיוכל להחזירה לתלם, תרתי משמע).

כאשר גאולה כהן נפטרה, הכל – מימין ומשמאל, העלו על נס, בהערכה רבה, את נאמנותה לעקרונותיה. היא לא היססה לפרוש מהליכוד כאשר סטה מדרכו.

הימים האלה הם ימים קשים בעבורי. תמיד הייתי אדם מעורב פוליטית, אך רוב הזמן לא הייתי חבר במפלגה. מצאתי אפיקי השפעה אחרים. הייתי חבר בדרך השלישית בשנות קיומה, ולפני כשנתיים, עם פרישתו של בוגי יעלון מן הממשלה והכנסת חברתי אליו, והצטרפתי לתל"ם עם היווסדה. דרכה הרעיונית של תל"ם היא דרכי.

כעת, בוגי יעלון שותף למהלך שאני מתנגד לו בכל נימי נפשי – הקמת ממשלת מיעוט בתמיכה מבחוץ של הרשימה המשותפת. יתכן שמדובר בצעד טקטי שנועד לקדם מהלך אחר. יתכן שהמהלך לא יצלח. כך או כך, אני מתנגד למהלך בכל תוקף, גם כטקטיקה (ואני גם כופר בתבונה של טקטיקה כזו). אם בסופו של דבר המהלך אכן יקרה – לא אשאר בתל"ם. כי תל"ם היא מסגרת שבה רציתי לקדם את אמונותיי. אם איני יכול לקדם דרכה את אמונותיי, לא אהיה בה.

בתקופת המאבק על הגולן, לעגתי לחבריי שנשארו במפלגת העבודה "כדי להשפיע מבפנים", ואמרתי שהם נשארים במפלגה שפועלת לחורבן ביתם, כי בית לא עוזבים…

בעיניי, מפלגה אינה בית. היא אוטובוס. כל עוד הוא מקדם אותי ליעד, אני נשאר בו. אם הוא סוטה מן הדרך, ארד בתחנה הקרובה. אני מקווה שזה לא יקרה.

יִשַּׁר כּוֹחַ

פינתי "ביד הלשון" עסקה בפרשת השבוע

יִשַּׁר כּוֹחַ – ברכת שבח וחיזוק. כל הכבוד! מקובלת בקהילות אשכנז. מקובל לומר אותה לבעל תפילה אחרי התפילה, או לבעל קריאה ("בעל קורא"), לעולה לתורה, למי שנשא דרשה וכד'. ניתן לומר אותה ללא נמען, יִשַּׁר כּוֹחַ, או לברך את האיש ישירות בגוף שני: "יישר כוחך". בימינו הברכה יצאה מבית הכנסת, כברכת כל הכבוד גם בחיי החולין. וכיוון שזו ברכה אשכנזית, נכון להזכיר את ההגיה היידישאית: שׁכּוֹיֵיח.

מקורה של הברכה הזו הוא חז"לי, בהקשר של פרשת השבוע, "כי תשא". בפרשת השבוע מסופר על עגל הזהב ועל משה ששיבר את לוחות הברית. משה שב ועולה להר סיני, ואלוהים אומר לו: "וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ". האם שבירת הלוחות מקובלת על אלוהים? הגמרא משיבה בחיוב על השאלה. במסכת שבת נאמר: "דכתיב 'אשר שברת', ואמר ריש לקיש: יישר כוחך ששברת". ריש לקיש דורש את המילים "אשר שברת" כ"יישר כוחך ששברת". זה מקור הביטוי.

עדויות לשימוש בו בבתי הכנסת יש לנו החל מן המאה ה-15. בספר "שו"ת מהר"ם" של רבי משה מינץ במאה ה-15 נכתב: "כמו שנהגו לומר לחזן 'יישר כוחך', כלומר גמרת מצוותך יהיה רצון שתזכה לומר יתר מצוות". כלומר אלו מילות עידוד לחזן. עדויות נוספות קיימות גם מן המאה ה-18 בליטא ועדויות רבות מן המאה ה-19.

פינתי השבועית ברדיו

קרועים אנו / מאיר גלס
פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 2.3.20

אנו מציינים היום בפינתנו שני אירועים – מאה שנה לעליה השלישית ו-120 שנה להולדתו של אברהם שלונסקי.

העליה השלישית החלה מיד לאחר מלחמת העולם הראשונה, ב-1918, אך במיתולוגיה של העליה השלישית, אירוע הפתיחה שלה היה עלייתה של אוניית העולים מרוסיה רוסלאן, ועליה כמה מן הדמויות המרכזיות של העליה השלישית, בחנוכה תר"פ, סוף דצמבר 1919. העליה השלישית הסתיימה ב-1923. בעליה השלישית עלו כ-35,000 איש. זו הייתה עליה חלוצית, ציונית, סוציאליסטית ברובה ומהפכנית. זו הייתה עליה של יהודים שבחרו לעלות לארץ ישראל דווקא, בתוך גל המוני של הגירת יהודים ממזרח אירופה לארה"ב – ה"גולדענע מדינע" ולמערב אירופה.

העליה השלישית הותירה חותם עמוק בתולדות הציונות. בתקופתה פעל גדוד העבודה, הוקמו הקיבוץ הגדול והמושב, החלה ההתיישבות הקיבוצית של השומר הצעיר, הוקמה הסתדרות העובדים הכללית, הוקמו מפלגות פועלים, הוקם ארגון "ההגנה", נגאלו אדמות עמק יזרעאל ואזורים נוספים בארץ, נוסדה התיישבות ציונית ענפה בעמק יזרעאל ואזורים נוספים בארץ והוקמו המוסדות הפוליטיים של היישוב – כנסת ישראל, אסיפת הנבחרים והוועד הלאומי. הוקמה הרבנות הראשית לא"י.

איש הרוח הבולט של העליה השלישית, ששירתו ביטאה את מאווייה וחלומותיה, היה אברהם שלונסקי. אברהם שלונסקי, שגדל במשפחה ציונית ודוברת עברית, הגיע לארץ ישראל לראשונה בגיל 13, ב-1913, כדי ללמוד בגימנסיה הרצליה. לאחר שנת לימודים אחת חזר לחופשה בבית הוריו ברוסיה, ונתקע שם בשל פרוץ מלחמת העולם הראשונה. לאחר המלחמה עלה לארץ כחלוץ, במסגרת העליה השלישית.

שלונסקי היה חבר בגדוד העבודה והתיישב בעין חרוד. ה"קריירה" החלוצית שלו נמשכה פחות משנה. מהר מאוד עבר עם אשתו לתל-אביב והיה הדמות הבולטת בחיי הספרות בארץ ובבוהמה התל-אביבית. אולם החודשים שבהם היה בעמק, מול הגלבוע, בגדוד העבודה, היו משמעותיים מאוד בעבורו ופרנסו את שירתו כל חייו.

במיתוס שבנה סביב עצמו סיפר שחברי עין חרוד לא קיבלו אותו כיוון שגילו את החטא הנורא, שהוא משורר, רחמנא לצלן, כלומר בטלן. אולם הסיבה שלא גירשו אותו היא שהוא היה כדורגלן מצטיין, כוכב נבחרת עין חרוד שהביא לה ניצחונות באליפות העמק.

האמת קצת שונה. חלוצי העליה השלישית העריכו מאוד ספרות ושירה, חיי התרבות שלהם היו מפותחים, והם היו גאים מאוד במשורר והפזמונאי שהיה בתוכם. וגם אחרי שעזב, הם נשאו אותו על כפיים.

על אהבתי הגדולה לשלונסקי, שבעיניי הוא אחד המשוררים הגדולים והמבריקים בתולדות הספרות העברית, דיברתי כאן לא פעם. כמו רבים ממשוררי התקופה, לצד שירתו הלירית הוא כתב פזמונים רבים. אחד מהם, היה בעל מעמד המנוני בעליה השלישית. באחת העדויות של שלונסקי, הוא אמר שהיה זה אחד משני ההמנונים של חבר'ה טראסק. חבר'ה טראסק היא קבוצה בוהמית תל-אביבית, ששלונסקי היה הרוח החיה בה, שמשימתה הייתה לשמח את תושבי תל-אביב. הם ארגנו נשפים ומסיבות וגם תעלולים ומתיחות.

השיר נקרא "קרועים אנו". אני התוודעתי לשיר דרך ספרו של מוטי זעירא, המבוסס על עבודת הדוקטורט שלו על זיקתה של ההתיישבות העובדת בשנות העשרים לתרבות היהודית. לספר הוא קרא בשם שירו שלונסקי, "קרועים אנו", וקטע ממנו היה המוטו לשיר. בשם שהעניק לספר רצה זעירא לתאר את הקרע הפנימי, הנפשי, של החלוצים בין הזיקה העמוקה למסורת והגעגועים לבית אבא, לבין המרד המהפכני החילוני והרצון ליצור יהודי חדש ואדם חדש.

בטרם אדבר על השיר – סיפור קצר. לפני כ-15 שנים, הרציתי בשעת בוקר מוקדמת במכון "שיטים", לחוג של ותיקי בית השיטה והעמק שהתכנס מדי יום ראשון ב-7:00 ללימוד. הלימוד הוקדש לשירו של שלונסקי המוכר כ"שיר שבת" – "עטוף נא אל שדי את נפשי בטלית" וגו', אחד השירים הראשונים שהשמעתי בפינה זו. בשיר מופיעה השורה:
התזכור עת שרנו בספינות הנכרים
אנחנו העולים בשמך:
"… עת יהודים יבואו לארץ ישראל
מה-תרב במעונם השמחה".
סיפרתי שמדובר בציטוט משיר ביידיש ששרו העולים החלוצים. מיד קם עזריה אלון, אחד הנוכחים בשיעור, ואמר: אני מכיר את השיר. ושר אותו ביידיש. ועזריה אלון ידע לשיר ואהב לשיר.
המשכתי בשיעור, ובהקשר מסוים הקראתי קטע מהשיר "קרועים אנו", ואמרתי שיש לשיר הזה לחן והוא היה פופולרי מאוד בתקופת העליה השלישית אך איני מכיר אותו. גם פה קם עזריה אלון ואמר: "אני מכיר אותו", ושר אותו בקולו הרועם, עם חי"ת ועי"ן גרוניים, כפי שנהג לשיר.

השיר "קרועים אנו" מבטא כמה רבדים של קרע. קרע פיסי – הבגדים הקרועים והבלויים, המבטאים את העוני הריאלי שבו חיו החלוצים בתקופת העלייה השלישית. קרע נפשי – בין שמים וארץ. בין כיסופי הגאולה למציאות הריאלית הקשה של רעב ועוני. קרע רוחני – בין הדת והמסורת של בית אבא, לבין האידיאולוגיה החילונית של החלוצים.

שלונסקי כותב ש"אל בל-נדע-מה-שמו-הוא / ינחנו הגורל". האל הזה קיים? האל הזה הוא פיקציה? האל הוא געגוע? האל הוא צורך קיומי? בפרפראזה על "האינטרנציונל", שיר שאת גרסתו העברית הוא עצמו כתב, ממשיך שלונסקי: "מחר – עורב פורח. / אתמול – אי, להדם!" שורה מייאשת. הוא כבר לא חלק מן האתמול, שאיננו – לא היו דברים מעולם. אך אין גם אמונה בעולם המחר, שהינו "עורבא פרח".

ואף על פי כן, השיר הוא שיר אופטימי. אמנם "הא לחמא – לחם עוני", זה המזון שלהם. אולם "לכבוד יום-טוב נעד טלאי על גבי טלאי". הוא אינו מוותר על הקדושה, על החג = יום טוב, גם אם בגדי החג הם טלאים על גבי טלאים. וגם במצוקה הכלכלית הקשה, הוא וחבריו שרים "הללויה, הללויה, הללוהו עד בלי די". הללו את מי? את אותו "אל-בל-נדע-מה-שמו-הוא". לא רק הבגד קרוע, גם "הלב קרוע ויחף", ובכל זאת, אותו לב "ירון-יריע מני כאב". הנשמה אינה נכנעת לכאב ואף לא לרעב ולצמא – "לכבוד יום-טוב נקדש על לחם צר". אין חלה, רק לחם צר, לחמא עניא, אבל בשבת ובחג הם לא יוותרו על הקדושה. כדי לצאת מדיכאון העוני והרעב, הם זקוקים לקדושת החג, או שמא מתנחמים בזיכרונות בית אבא, בגירסא דינקותא שלהם.

המשך השיר מבטא ממש אמונה משיחית בגאולה, בעולם הבא – הפיוטי, שנותן את הנחמה בעולם הסבל הנוכחי. "עולם הזה כזית / עולם הבא הוא פיט / אשרי כל בן-בלי בית / אשרי כל איש גם-זו". החלק השלישי והאחרון מתאר את החג כהיסחפות במחול סוער, המגרש את הסבל והדיכאון. חלק זה, מתאר בשורות קצרצרות, ממש אקסטזה חסידית, הסוחפת לתוכה את הקורא: "נתהוללה / נתחוללה / נשתוללה / אמן סלה! // בסחרחורת / לב שיכורת / כציפורת / אל האש. // מי שיש לו / מי שאין לו / פתח את פיהו / יין תן לו. // הולו חולו / צער גולו / הללויה / לב יחף!"

הקרע אותו מתאר שלונסקי ב"קרועים אנו" הוא, בין השאר, קרע בין שני העולמות הסותרים. הסתירה הזו, הקרע הפנימי אצל רבים מן החלוצים, בא לידי ביטוי אותנטי במכתביהם וביומניהם, בין האמונה בעולם החדש שהם בונים, לבין הגעגוע לעולם ממנו יצאו.

כשקוראים את השיר, את הקצב, את החרוז ואת המשקל, הוא כבר מתנגן בעצמו. אגב, שלונסקי הוא המשורר הראשון שכתב במילרע, שהשירה בה כביכול פחות מתנגנת מבעברית המילעילית, והנה, היא כל כך מתנגנת.

הלחינה את השיר המלחינה והפסנתרנית ורדינה שלונסקי, אחותו הצעירה של המשורר. הביצוע שמצאתי הוא של החזן מאיר גלס. המעט שגוגל ידע לספר לי עליו, הוא שהוא נולד ב-1894 ונפטר ב-1966. ויש הקלטות שלו לשני שירים: "שיר החלוצים", המוכר יותר כ"אנו נהיה הראשונים" והשיר שנשמע עתה – "קרועים אנו".

קְרוּעִים אָנוּ
בְּלוּאִים אָנוּ
לִכְבוֹד יוֹם-טוֹב נַעַד טְלַאי עַל גַּבֵּי טְלַאי.
הַלְלוּיָה
הַלְלוּיָה
הַלְלוּהוּ עַד בְּלִי דַּי.

וְהַלֵּב קָרוּעַ וְיָחֵף
וְהַלֵּב יָרֹן-יָרִיעַ מִנִּי כְּאֵב.
וְהַלֵּב קָרוּעַ וְיָחֵף
וְהַלֵּב יָרֹן בִּכְאֵב.

רְעֵבִים אָנוּ
צְמֵאִים אָנוּ
לִכְבוֹד יוֹם-טוֹב נְקַדֵּשׁ עַל לֶחֶם צַר.
הַלְלוּיָה
הַלְלוּיָה
הַלְלוּ מִן הַמֵּצַר.

וְהַלֵּב פָּרוּעַ וְרָעֵב
וְהַלֵּב יָרֹן-יָרִיעַ מִנִּי כְּאֵב.
וְהַלֵּב קָרוּעַ וְיָחֵף
וְהַלֵּב יָרֹן בִּכְאֵב…

…חֶבְרַיָּא, בּׂאוּ!
מִתֹּהוּ אֱלֵי בֹּהוּ
אֶל בַּל-נֵדַע-מַה-שְּׁמוֹ-הוּא
יַנְחֵנוּ הַגּוֹרָל.

רַק רוּחַ סְתָו גּוֹנֵחַ
כַּכֶּלֶב הַקֵּרֵחַ.
מָחָר – עוֹרֵב פּוֹרֵחַ,
אֶתְמוֹל – אִי, לַהֲדָם!

הָא לַחְמָא – לֶחֶם עֹנִי
וּבְשֶׁבֶת תַּחְכְּמוֹנִי
מִי עוֹד אֻשָּׁר כָּמוֹנִי
אֲנִי כַּפָּרָתוֹ!

עוֹלָם הַזֶּה כַּזַּיִת.
עוֹלָם הַבָּא הוּא פַּיִט
אַשְׁרֵי כָּל בֶּן-בְּלִי-בַּיִת
אַשְׁרֵי כָּל אִישׁ גַּם-זוּ!…

נִתְהוֹלֵלָה
נִתְחוֹלֵלָה
נִשְׁתּוֹלֵלָה
אָמֵן סֶלָה!

בִּסְחַרְחֹרֶת
לֵב שִכֹּרֶת
כְּצִפֹּרֶת
אֶל הָאֵשׁ.

מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ
מִי שֶׁאֵין לוֹ
פְּתַח אֶת פִּיהוּ
יַיִן תֵּן לוֹ.

הֹלּוּ חֹלּוּ
צַעַר גֹּלּוּ
הַלְלוּיָהּ
לֵב יָחֵף!

 

פינתי השבועית ברדיו: עוד מחכה לאחד

עוד מחכה לאחד / עפרה חזה
פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 24.2.20

אתמול מלאו עשרים שנה למותה בטרם עת של עפרה חזה, שהכה בתדהמה את מדינת ישראל.

מזה שבועות אחדים התקשורת עוסקת בציון המועד הזה. והעיסוק אינו מתמקד בקריירה האמנותית שלה, אלא בעיקר במותה.

סיפור מותה מעצים את המיתוס. מחלת האיידס המסתורית, הסתרתה בכל מחיר של המחלה, שכנראה בעטיה לא נרפאה ממנה, או כפי שהגדירה זאת ועדת חקירה רפואית – עפרה מתה מבושה. המאבקים המתוקשרים אחרי מותה בין משפחתה למשפחת בעלה דורון אשכנזי. חילופי ההאשמות בין אמרגנה לאורך עשרות שנים בצלאל מזרחי, שהיה שילוב של אבא, אמרגן ומי שהקדיש את כל חייו לקריירה שלה, לדורון מזרחי, בעלה, שהביא לפרידתה מאלוני והיה למנהלה האישי האחרון. הרכילויות על מערכת היחסים בינה לבין אשכנזי. הידיעות על הריונה שלא עלה יפה, בשנה שלפני מותה. מותו ממנת יתר של אשכנזי, שאף הוא היה חולה באיידס, שנה וחצי אחריה.

אך האמת היא שעפרה חזה הייתה אגדה כבר בחייה. מין סינדרלה, שגדלה למשפחה קשת יום ומרובת ילדים בשכונת התקווה, והייתה לזמרת הישראלית עם הקריירה הבינלאומית המצליחה ביותר אי פעם, ששמה נישא בפי מיליוני מעריצים באירופה, אמריקה, המזרח הרחוק ואפילו מדינות ערב. השחקנית והזמרת שהחלה את הקריירה כילדה ונערה צעירה, עלתה לגדולה עם הופעתה בפסטיבל הזמר המזרחי בגיל 17, נסקה כשחקנית וזמרת בסרט "שלאגר" ובלהיט "שיר הפרחה" שהיה שנוי במחלוקת כבר אז. הזמרת הפופולרית ביותר בישראל בשנות ה-80, שזכתה במקום השני בהפרש של 6 קולות בלבד מן המקום הראשון באירוויזיון. שזכתה שנים רבות בתואר זמרת השנה בכל הרשתות ובכל העיתונים וניצחה בפסטיבלים ותחרויות בארץ ובעולם. המאבק המתוקשר על פסגת הפופולריות בישראל עם ירדנה ארזי, או לפחות המאבק בין מעריצותיהן, שהגיע לשיאו כאשר מעריצה שלה התיזה דיו לעבר שמלתה של ארזי מאקדח מים. הופעתה בטקס הענקת פרס נובל לשלום לרבין, פרס וערפאת באוסלו, והופעתה בשיר "ירושלים של זהב" במופע הגרנדיוזי "פעמוני היובל" – המופע המרכזי של יום העצמאות בשנת היובל למדינת ישראל. היחלצותה בריאה ושלמה מהתרסקות דרמטית של מטוס ססנה בדרכה חזרה מהופעה בדרום. הופעתה לצד הכוכבים הגדולים בעולם וסירובה להצעתו של מייקל ג'קסון לצאת אתה למסע הופעות משותף. סירובה, מטעמים דתיים, להופיע בפני האפיפיור.

עפרה חזה הייתה אישה יפהפיה וזמרת בעלת קול צלול ונעים והופעה מלאת חן ושמחת חיים, שאולי היא מקור הכריזמה שלה. יש לציין, שבניגוד לפופולריות שלה בדעת הקהל, הביקורת לא תמיד פרגנה לה ואהבה אותה, אך לנוכח הצלחתה הבינלאומית, כבר לא היה ויכוח על איכויותיה.

את עפרה חזה אפיינו שלושה סגנונות – מוסיקת פופ קלילה, שירי מולדת – גרסאות כיסוי לשירי ארץ ישראל הישנים, שחיברו אליה קהל מבוגר וחיברו לשירי המולדת קהל צעיר, ומוסיקה תימנית. פריצתה הגדולה לעולם הייתה בזכות המוסיקה התימנית. היא נחשבת לאחת מחלוצות סוגת מוסיקת עולם והחיבור בין מוסיקה מערבית ומוסיקה אתנית. היא הקליטה בעברית, אנגלית, צרפתית וערבית. למרות גילה הצעיר היא הספיקה להוציא למעלה מ-40 תקליטים: תקליטי אולפן, תקליטי הופעה ואוספים, תקליטים ישראליים ובינלאומיים, ורובם זכו להצלחה מסחררת.

איזה שיר של עפרה חזה נשמיע לציון עשרים שנה לפטירתה? כמובן, את השיר היפה ביותר שלה. ואין לי שום היסוסים בקביעה מה הוא שירה היפה ביותר, הגם שלא היה מלהיטיה הפופולריים ביותר – "עוד מחכה לאחד" שסשה ארגוב הלחין למילותיו של אהוד מנור.

השיר "עוד מחכה לאחד" הוא מתקליטה הישראלי של עפרה חזה "אדמה", שיצא בשנת 1985. במקור, התקליט היה אמור להיות מוקדש כולו לשירי נעמי שמר. עפרה חזה ביקשה מנעמי לכתוב לה שיר, ונעמי הציעה לכתוב לה תקליט. אולם התכניות השתנו, ולתקליט נכנס רק שיר אחד של נעמי שמר – "התחדשות", הגרסה השניה של "אחרי החגים". את שירי התקליט יצרו טובי היוצרים בישראל, ממש מקבץ של כלות וחתני פרס ישראל לזמר עברי. אהוד מנור כתב לה שלושה שירים, והלחינו לה טובי המלחינים ובהם סשה ארגוב, משה וילנסקי, נורית הירש, שם טוב לוי ואפי נצר. בין השירים בתקליט: שיר הנושא "אדמה", "גורל אחד", "מישהו הולך תמיד אתי", ו"רוח צפונית רוח דרומית".

"עוד מחכה לאחד" הוא בעיניי אחת היצירות היפות ביותר של גאון המוסיקה הישראלית סשה ארגוב. וכתמיד, הוא היטיב להתאים את הלחן למילים כמו כפפה ליד. וגם המילים של אהוד מנור מקסימות.

עפרה חזה הייתה אז בת 28, עוד לא היה לה אף חבר, ואהוד מנור כתב שיר מקסים של אישה שמחכה לאחד, שכשיופיע היא תזהה אותו מיד, והוא ישכיח בעיניו את העולם וכאביו. מחכה לאחד שחותם שפתיו יטביע בה לעד. היא אינה מוותרת ואינה מתפשרת, מחכה ואינה מפחדת, וגם אם הזמן שיניו נועץ, עוד יש בה רוח עד אין קץ, לאחד שציפור נפשה בכף ידו תרעד.

זהו שיר אופטימי, שיר של אמונה ותקווה ללא ייאוש, אך הפזמון מעורר את השאלות והספקות: אם יש אהבה בעולם, אז היכן היא הלילה? אך היא מוסיפה, שאם יש אהבה – אחכה לה עד יכלו ימי ולילם.

ממש מרגש איך אהוד מנור ידע להזדהות עם אישה המתייסרת בציפיה לאחד שתאהב. ימיה האחרונים מעלים ספקות האם באמת מצאה בסוף את האחד המיוחל.

עשרים שנה חלפו מאז פטירתה של עפרה חזה. היום היא הייתה אמורה להיות בת 62, עדין בשיא הצלחתה, ותחושת ההחמצה גדולה מאוד.

עוד מחכה לאחד,
חלום ישן עוד מלווה, לא נבגד.
מחכה לאחד
כשיופיע אזהה אותו מיד.
עוד מחכה לאחד
אשר ישכיח בעיניו
את העולם וכאביו
לאחד
שחותם שפתיו יטביע בי לעד.

עוד מחכה, לא אפחד,
עוד נאחזת בחלום, לא אמעד.
מחכה לאחד
שהבטיחו לי בספר מנוקד.
עוד מחכה, לא אפחד,
גם אם הזמן שיניו נועץ,
עוד יש בי רוח עד אין קץ
לאחד
שציפור נפשי בכף ידו תרעד.

אם יש אהבה, אם יש אהבה
אם יש אהבה בעולם,
אז היכן היא הלילה?
אם יש אהבה, אם יש אהבה,
אחכה לה עד יכלו ימי ולילם.

עוד מחכה לאחד,
מילים רכות עוד ממתינות צד בצד.
מחכה לאחד
שיניף בי את הדגל המורד.
עוד מחכה, לא אפחד,
אשיב ללעג בדממה,
אמתין לו כאן זקופת קומה,
לאחד
שליבו ופיו שווים, רק לו בלבד.

אם יש אהבה…

עוד מחכה לאחד,
חלום ישן עוד מלווה, לא נבגד.
מחכה לאחד
כשיופיע אזהה אותו מיד.
עוד מחכה לאחד
אשר ישכיח בעיניו
את העולם וכאביו
לאחד
שחותם שפתיו יטביע בי לעד.

פינתי השבועית ברדיו: הסיפור הגדול

הסיפור הגדול / החצר האחורית
פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 27.1.20

הפינה מוקדשת היום לפזמונאי יענקלה רוטבליט, החוגג השנה 75. את תאריך הלידה שלו גוגל לא יודע, ואפילו אני לא, אבל זה היה ב-1945.

הגדרתי את רוטבליט כפזמונאי, כי הוא בראש ובראשונה פזמונאי, אבל הוא גם מלחין, זמר ופובליציסט. כמה משיריו הם מאבות המזון של פס הקול שלנו, כמו "דברים שרציתי לומר", "דרכנו", "שיר לשלום", "אני רואה אותה בדרך לגימנסיה", "אמא אדמה", "רואים רחוק רואים שקוף", "תנו לגדול בשקט", "לקחת את ידי בידך", "היא חזרה בתשובה", "יונתן סע הביתה", "אחרי עשרים שנה", "באה מאהבה", "ימי ראשית הקיץ", "שבתות וחגים", "סוס עץ", "ד"ר יארינג", "קפה טורקי", "היא תבוא", "צא מזה", "שיר מספר שמונה", "יום רודף יום", "בלדה לעוזב קיבוץ", "איך הגלגל מסתובב", "ידידותי לסביבה", "חוזה לך ברח", "אלוף משנה במילואים", "כמה טוב שבאת הביתה", "רחבת הריקודים", "שבתות וחגים", "בנימין זאב", "אני שוכב לי על הגב", "אצלי הכל בסדר" שכתב יחד עם מאיר אריאל, "מה אתי" שכתב יחד עם אריק, שלום וג'וזי כץ, "הנה זה בא", "בלדה בין כוכבים", "בוקר של כיף", "זמר שכזה", "השריקה של התנועה", ועוד ועוד ועוד ועוד מאות שירים. ללא ספק יוצר פורה מאוד. אחדים משיריו כבר השמענו כאן בפינה, ומן הסתם נשמיע שירים נוספים בעתיד.

רוטבליט שיתף פעולה עם אמנים רבים. האמן המזוהה עמו יותר מכל הוא שמוליק קראוס, שגם היה חבר קרוב. הוא כתב את מרבית שיריו. הוא כתב הרבה גם לאריק איינשטיין, כמו למשל את שירי תקליטו המיתולוגי "בדשא אצל אביגדור". עוד זמרים שרוטבליט עבד אתם על תקליטים שלמים הם יהודית רביץ – "שבתות וחגים" ודני בסן. לאורך השנים, טובי המלחינים בישראל הלחינו את שיריו.

אמרתי שרוטבליט הוא גם מלחין וזמר, אך עם שיריו המצליחים שציינתי, לא נמנה אף שיר שהוא הלחין ושר. השירים האלה הם ערוץ מיוחד, לא מסחרי; שירים אישיים יותר, קשים יותר, חלקם כועסים, רבים מהם פוליטיים ושירי מחאה – 5 תקליטי סולו, שמלכתחילה לא נועדו להצלחה מסחרית, אלא לביטוי אמנותי. הראשון שבהם היה "כך שחררתי את ירושלים" שהוציא ב-1978, והאחרון הוא "צומת עלעול" שהוציא ב-2011. הרבה משיריו של רוטבליט הם תנ"כיים או לפחות שזורים בהם ציטוטים והרמזים תנ"כיים. ויש גם שירים פוליטיים רבים. המוכר שבהם הוא כמובן "שיר לשלום", אחד משיריו הראשונים. אך גישתו הפוליטית מורכבת מאוד, לא פלקטית. הוא כתב, הלחין ושר גם תקליט מחאה שלם נגד ההתנתקות – "מדינת היהודים". רבים תהו אז אם רוטבליט עבר מהשמאל לימין, אך הוא טען שהוא אינו שמאל ולא ימין אלא הומניסט, שמתחבר לכאבם של אנשים שנרמסים בידי הקולקטיב.

סיפור חייו של רוטבליט מרתק. הוא שירת בנח"ל, בגרעין של "השומר הצעיר" לקיבוץ מצר והיה קצין בגדוד 50, כשעוד היה גדוד הנח"ל המוצנח בחטיבת הצנחנים. כקצין צנחנים במילואים הוא לחם בקרבות על ירושלים במלחמת ששת הימים, שם נפצע קשה ואיבד רגל. בשנות ה-70 הוא התחתן עם המשוררת רינה שני, המבוגרת ממנו ב-8 שנים, עקר אתה לארה"ב, אך שם היא קצת התחרפנה, התמכרה לסמים, שינתה את שמה לריין שיין והפכה למנהיגת כת. הם התגרשו, רוטבליט חזר לארץ והתחתן עם אורנה, אמהּ מנישואיה הראשונים של הזמרת עלמה זוהר. נולדו להם שתי בנות ובן. אורנה נפטרה מסרטן, ורוטבליט כתב לזכרה את "דרכנו".

כשהחלטתי להקדיש את הפינה לרוטבליט, היה לי ברור שאשמיע שיר של ההרכב המיוחד שעובד אתו ושר משיריו החדשים – "החצר האחורית".

המיזם החל בשנת 2011. רוטבליט החל לעבוד עם שלושת המוסיקאים תומר יוסף, איתמר ציגלר וגֶדי רונן. הם הרבו להיפגש וליצור יחד, וכשהחליטו להוציא את תקליטם "החצר האחורית", הם עשו זאת באמצעות גיוס המונים. היה זה אקט של מחאה נגד חברות התקליטים, שעושקות, לטענתם, את האמנים. כך הם הוציאו גם את תקליטם השני "החצר האחורית 2". רבים משיריהם הנם שירי מחאה על המצב החברתי והפוליטי בישראל, והם יותר ברוח תקליטיו האישיים של רוטבליט ופחות ברוח הלהיטים שכתב לאחרים.

השיר שנשמיע הוא "הסיפור הגדול", שהלחין תומר יוסף. זהו שיר מחאה על הסיפור הציוני הגדול, שרוטבליט מאוד מזדהה אתו, אך הוא השתבש בעיניו והושחת. הסיפור הציוני מתחיל בתנ"ך ומספר את סיפורו של העם היהודי שגלה וחזר לבית שבין הים והנהר. הסיפור כולל את השואה ואת התקומה, את החלוציות ואת המלחמה על ארץ ישראל. אך הוא הושחת וטובע בסכסוך אין סופי בין בני אברהם, בכיבוש, בשחיתות, בהרס הסביבה והנוף. לטענתו הסיפור הציוני הוא סיפור נהדר, אך הוא השתבש כאשר הפכנו מנרדף לרודף.

איני שותף למסר הפוליטי של השיר. אני ממש לא מסכים שהפכנו לרודפים ולמסרים נוספים. אבל זה שיר יפה ואני אוהב אותו כי אני חש בכנות שלו. זה לא עוד דאווין של שיר מחאה, אלא שיר כאב, של פצעי אוהב, של אדם שבאמת אוהב את הארץ ואת המדינה ומאמין בסיפור הציוני, ובאמת כואב את הכיוון שהסיפור הזה סטה אליו, לדעתו. ואני יכול להזדהות עם תחושת האכזבה והכאב על הדברים בחברה הישראלית שבעיניי משחיתים אותה.

אני מאמין שהסיפור הגדול לא אבד. אבל חלק מהסיפור היהודי מאז ומעולם היה המחלוקת. וכאשר המחלוקת היא עם אוהב וכואב, זו מחלוקת לשם שמיים, ויש לי כבוד רב לרוטבליט, ליצירתו ולדעותיו.

הסיפור הגדול שמתחיל בתנ"ך
ומאז עד היום הוא הולך ונמשך
עם העם שיצא לגלות וחזר
אלפיים שנה יותר מאוחר
לבית שבין הים לנהר

הסיפור הגדול עם שואה ותקומה
חלוצים רעבים גואלים אדמה
דונם פה דונם שם הפרחת השממה
הפרחת האשמה כי הייתה מלחמה
ואויבים אין מספר מדינה שהוקמה
וזה העיקר
בין הים לנהר
בין הים לנהר

בין הים לנהר המרחק לא גדול
בין הים לנהר קו ירוק קו סגול
קו אדום בבקעה תפר תכלת בהר
וחומה של בטון בגוון אפרפר
והנוף ההרוס נאנח מיוסר

הסכסוך לא נגמר הסכסוך לא נפתר
מי לוקח הכל ולמי לא נשאר
של מי העתיד ושל מי העבר
איפה אסור ולמי זה מותר
בין הים לנהר
בין הים לנהר

הסיפור הגדול סיפור נהדר
לדור ועוד דור את עצמו הוא מכר
עד שחל בו שיבוש את עצמו הוא סתר
ומאז בפירוש הסתבך עד צוואר
הנרדף נעשה לרודף האכזר

בין הים לנהר יד החוק כבר תקצר
ההמון שזרע וההון שקצר
אלימות ושחיתות וכפל מוסר
שררה וכבוד במיקח וממכר
ויד איש באחיו באשה ובזר
הכל כבר פרוץ והכל מגודר
והכל מבוצר
כל מגזר ומגדר
בין הים לנהר

הלך לאיבוד הסיפור הגדול
הסיפור הגדול שיודע הכל
מימין ומשמאל והפוך וישר
שיבין את אתמול ויגיד מה מחר
בין הים לנהר
בין הים לנהר

ואומרים עוד מוקדם ואומרים מאוחר
ואומרים שאפשר ואומרים שנגזר
מחכים שיבוא כבר נשיא או קיסר
משיח נביא מצביא או חייזר
שיודע לפתור את הבלתי נפתר
להביא שוב תקווה להראות שאפשר
לחיות בשלום בין הים לנהר
בין הים לנהר

שני בניו של האב שני בני אברהם
שני עמים אוחזים זה את זה בגרונם
וכובש ונכבש נכבשים עד עפר
אדמה שספוגה בדם הניגר
בין הים לנהר
בין הים לנהר

הלך לאיבוד הסיפור הגדול
הסיפור הגדול שיודע הכל
מימין ומשמאל והפוך וישר
שיבין את אתמול ויגיד מה מחר
בין הים לנהר
בין הים לנהר